diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Beitzah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Beitzah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0ee3ab34bc4ff5c8be89835996273358cda61abc
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Beitzah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,317 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Beitzah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה ביצה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בש\"א תאכל וכו'. </b>וא\"ת אמאי לא תנא אוסרין ומתירין וכי תימא אוסרין משמע שאסור לעולם זה אינו דאמרי' לקמן אפרוח שנולד ביום טוב והיינו ביומו ועוד וכו' וי\"ל דאי הוה תני אוסרין ומתירין הייתי אומר שמה שמתירין היינו לטלטל אבל באכילה אסורה והכי נמי אמרי' גבי גוי אחד שהביא דגים וכו' וא\"ת לב\"ה דאמרי לא תאכל אבל לטלטל שרי והא קיי\"ל דאף לטלטל אסור לכן פי' ר\"י דנקט כי האי לישנא דסתם ביצה לאכילה קיימא ועוד י\"ל דנקט לב\"ש תאכל משום דמשמע אכילה וטלטול דאין אכילה בלא טלטול וב\"ה אסרי אף בטלטול אלא אגב דנקטי ב\"ש תאכל נקטי אינהו לא תאכל תוס' ז\"ל: וכתבו הם ז\"ל בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"ח) דר' אליעזר סבר כב\"ש דשמותי הוא ועוד דתניא בפ\"ק דביצה דף ד' ר' אליעזר אומר תאכל היא ואמה ע\"כ ועיין במ\"ש בשבת ר\"פ חבית: ובגמ' בעי במאי עסיקינן אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה מאי טעמייהו דב\"ה אוכלא דאפרת הוא אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מאי טעמייהו דב\"ש מוקצה הוא דס\"ד דאפי' מאן דשרי מוקצה בנולד אסיר. מוקי לה רב נחמן בעומדת לגדל ביצים ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד ובית שמאי כר' שמעון ובית הלל כר' יהודה. ומקשינן והא אפכא שמעינן ליה לרב נחמן אההיא מתני' דבשבת פ' (שואל) נוטל גבי מעבירין מעל השלחן וכו' דקאמר אנו אין לנו אלא ב\"ש כר' יהודה וב\"ה כר\"ש ומוחלפת השיטה וכדפי' רעז\"ל התם. ומשנינן גבי שבת דסתם לן [תנא] כר\"ש בההיא דמחתכין את הדלועין דבפ' בתרא דשבת ב\"ה כר\"ש אבל לגבי י\"ט דסתם לן תנא כר' יהודה דתנן לקמן פ' המביא אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה בי\"ט מוקים לה לב\"ה כר' יהודה. והאי דסתם לן תנא בשבת כר\"ש וגבי י\"ט כר' יהודה ה\"ט דשבת דחמירא ולא אתו לזלזולי בה סתם לן כר\"ש דמקל י\"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה סתם לן כר' יהודה דמחמיר. והא דאפליגו בביצה לאו דוקא דה\"ה בתרנגולת דחד טעמא הוא אלא להודיעך כחן דב\"ש דבנולד שרי דכחא דהתרא עדיף. ופרכי' ונפלגו בתרוייהו וליתני הכי תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה בש\"א תאכל וכו'. אלא אמר רבה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה ובי\"ט שחל וכו' כדפי' רעז\"ל. ורב יוסף מפ' טעמייהו דב\"ה גזרה משום פירות הנושרין שאף זו פרי הנושר הוא. ר' יצחק אמר גזרה משום משקין שזבו וביצה נמי דמיא להו שזבה ויצאה ממקום שהיתה בלועה. ואף ר' יוחנן סבר גזרה משום משקין שזבו דר' יוחנן רמי דר' יהודה אדר' יהודה ומשני כדכתבי' בשבת פ' חבית וכל הני אמוראי מוקמי לה כרבה בעומדת לאכילה ובגמ' מפ' מר מ\"ט לא אמר כמר ומר מ\"ט לא אמר כמר וביד פ\"א דהל' יו\"ט סי' י\"ט ובטור א\"ח סי' תצ\"ה: \n",
+                "<b>שאור בכזית. </b>ביד פ\"א דהלכות חמץ ומצה סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט. </b>גמרא דיעבד אין לכתחלה לא אימא סיפא ובה\"א לא ישחוט מכלל דת\"ק סבר ישחוט בתמיה והא השוחט קאמר ומסיק ה\"ק השוחט ובא לימלך כלומר אע\"ג דהשוחט דעלמא דיעבד משמע על כרחך הכא לכתחלה: \n",
+                "<b>ב\"ש אומרים יחפור כו'.</b> ס\"פ ורפ\"ג דהלכות יו\"ט ובטור א\"ח סי' תצ\"ח: \n",
+                "<b>מבעוד יום </b>שתי מלות הללו מחקם ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ומודים שאם שחט. </b>תוס' פ' כסוי הדם (חולין דף פ\"ח) וגם הכא בגמ' פירשו בשם רשב\"ם ז\"ל דלב\"ש דאמרי התם אין מכסין באפר כירה מתני' דלא כוותייהו ואתי שפיר למאי דמפ' הכא בגמ' ואפר כירה מוכן הוא דמילתא באפי נפשה היא כלומר ואפר כירה מוכן הוא לענין טלטול שאר דברים כגון לכסות בו צואה וכיוצא בו אבל לא קאי אכסוי דלעיל כלל. ור\"ת תירץ דאפר כירה שבא מן העצים מגדל צמחים ול\"ד לאפר טלית ששרפה דמיירי התם בה או לאפר אוכלין ששרפם דלא מגדלי צמחין ובהנהו לחוד פליגי ב\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוליכין וכו'. </b>ביד פ\"ה דהלכות יו\"ט סי' ד' ובטור א\"ח סי' ש\"ח ואיתה בירושלמי פ\"ד דדמאי. והקשו תוס' ז\"ל תימא אפי' הכין אותם מאתמול מ\"מ אית בהו משום צידה כדאמרי' לקמן הצד יוני שובך פטור אבל אסור וי\"ל דמיירי בקטנים שלא פרחו ע\"כ וכן פי' הר\"ן ז\"ל: ובגמ' מתני' דקתני בהולכת סולם פליגי דלא כי האי חתא דקתני בהולכה מודו מפני שצורך י\"ט היא דתניא א\"ר שמעון בן אלעזר מודים ב\"ש וב\"ה שמוליכין את הסולם משובך לשובך לא נחלקו אלא להחזיר שבש\"א אין מחזירין ובה\"א אף מחזירין: \n",
+                "<b>אבל מטהו מחלון לחלון. </b>בגמ' בברייתא משום ר' דוסא אמרו אף מדדין בו אם החלון רחוק ואין ראש הסולם מגיע שם בהטייה מדדה רגליו של סולם מעט מעט. ומתמה בגמ' אלמא גבי שמחת י\"ט ב\"ש לחומרא וב\"ה לקולא ורמינהו השוחט חיה ועוף בי\"ט בש\"א יחפור בדקר ויכסה וב\"ה אומרים לא ישחוט. ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה וכאן הוחלפה שיטתן וצריך להפוך דבריהם ופרכי' וממאי דילמא ע\"כ לא קאמרי ב\"ש התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ אבל היכא דליכא דקר נעוץ דאיכא צד רמז חפירה לא שרו אפי' בעפר תיחוח והכא נמי לא שנא דהא איכא חשדא דלהטיח גגו. ואי נמי ע\"כ לא קאמרי ב\"ה אלא היכא דשובכו של סולם מוכיח עליו וניכר שהוא לשם שובך אבל התם לא. אלא אי קשיא הא קשיא בש\"א לא יטול אא\"כ נענע מבעוד יום ובה\"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל אלמא גבי שמחת י\"ט ב\"ש לחומרא ורמינהי השוחט חיה ועוף וכו'. א\"ר יוחנן מוחלפת השיטה. ודילמא ע\"כ לא קאמרי ב\"ש התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ וכו' א\"נ ע\"כ ל\"ק ב\"ה הכא אלא כיון דמוקצה הוא בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי אבל התם לא. אלא אי קשיא הא קשיא בש\"א אין נוטלין את הָעֶלִי לקצב עליו בשר וב\"ה מתירין אלמא וכו' ורמינהי וכו' א\"ר יוחנן מוחלפת השיטה וממאי דילמא לא היא ע\"כ ל\"ק ב\"ש התם וכו' א\"נ ע\"כ ל\"ק ב\"ה הכא אלא דאיכא תורת כלי עליו ואע\"פ שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו אבל התם לא. אלא אי קשיא הא קשיא ב\"ש אומרין אין נותנין את העור לפני בית הדריסה ולא יגביהנו אא\"כ יש עליו כזית בשר וב\"ה מתירין אלמא גבי שמחת י\"ט ב\"ש וכו' עד אי נמי ע\"כ לא קאמרי ב\"ה הכא אלא דחזי למיזגא עילויה אבל התם לא. אלא אי קשיא הא קשיא בש\"א אין מסלקין את התריסין בי\"ט וב\"ה מתירין אף להחזיר בשלמא ב\"ש לא קשיא התם דאיכא דקר נעוץ וכו' אלא ב\"ה אב\"ה קשיא א\"ר יוחנן מוחלפת השיטה כלומר דחדא מינייהו מתהפכת. ובסמ\"ג מל\"ת סי' ע\"ה כתוב וז\"ל ועוד כתב מורי רבינו יהודה בר יצחק בשם ר\"ת ז\"ל דמוחלפת השיטה היינו ההיא דהשוחט ומתירין ב\"ה לחפור בדקר לכתחלה ואין צריך עפר מוכן לכסוי כלל כי אם לשאר צרכין וכן היה זכור ר\"ת שלא היו רגילין מקודם לכן להכין שום עפר לשחוט ע\"כ ולפי' ר\"ת ז\"ל הכריחו ג\"כ תוס' ז\"ל ומ\"מ מני לה בעדויות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה דמונה לה לפי הטעות דנשנית קודם דמוחלפת השיטה ע\"כ וכן גם כן בעל המאור ורבינו יעקב ז\"ל ס\"ל כפי' ר\"ת ותוס' ז\"ל: [*) הגהה. זה האי נמי וכו' משמע דליתיה ברוב הנוסחאות של הגמרות אלא נשארה מוחלפת השיטה וכמו שנראה מדברי הפוסקים שכתבתי ז\"ל ועיין בהר\"ן ז\"ל בפירקין דף רפ\"ג עמוד שני שהשיב בעד הרי\"ף ז\"ל דאיהו גריס להאי אי נמי דילמא ע\"כ וכו' וא\"כ לא הוחלפה השיטה ולזה הביא המשניות כצורתן ומ\"מ נראה דלא גרסי' מלות אי נמי אלא דילמא וכו' וכמו שהגיה ג\"כ ר\"ש לוריא ז\"ל: ועיין בהרא\"ש ז\"ל ג\"כ שכתב שיש מי כפי' שם דהאי מוחלפת ר\"ל החליפו שיטתן להקל בסלוק תריסין טפי מאחריני משום דהוי צרכי רבים ואין רוב צבור יכולין לעמוד בה:] אי נמי ע\"כ ל\"ק ב\"ה הכא אלא משו' דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים אבל התם לא וב\"ש ס\"ל דיש בנין בכלים: (ולפירוש תוס' ז\"ל אתי שפיר דב\"ה הם דס\"ל דיש בנין בכלים כדסתם לן תנא בראש פרק כל הכלים): \n",
+                "<b>נענע </b>ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל הנון השנייה בפתח: \n",
+                "<b>ובה\"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל. </b>ביד פ' שני דהלכות יו\"ט סי' ה' ובטור א\"ח סי' תצ\"ז ובסי' תקי\"ח ובגמ' פריך וב\"ה למה לי למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל למחר וכי תימא ב\"ה לית להו ברירה והתנן בפ\"ז דאהלות מת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהם הוא טמא וכולן טהורין חשב להוציאו באחד מהן או בחלון שהוא ד' על ד טפחים מציל על כל הפתחים בש\"א יחשוב עד שלא ימות המת ובה\"א אף משמת וקס\"ד דבברירה פליגי ובכלים שהיו בהן בין מיתה למחשבה ב\"ש סברי לא אמרי' הוברר דמעיקרא דעתי' להכי הואי ולא ירדה טומאה לשאר הפתחים וב\"ה סברי הוברר וסבירא לן השתא דבנפתח אחד מהם נמי הוו פליגי בכלים דמעיקרא וטהורים דקתני לעיל לדברי הכל בכלים דמכאן ולהבא דוקא אבל למפרע לא ואפי' ב\"ה לית להו הוברר ואין מטהרין אלא כלים דלבסוף לאחר המחשבה אבל הראשונים טמאים וב\"ש מטמאים אף האחרונים דקסברי משירדה תורת טומאה לפתחים לפני מחשבה במיתת המת שוב אינו עולה מהם אלא ע\"י מעשה כגון נפתח ובנפתח אחד מהם לא פליגי מידי. רבא אמר לעולם למפרע נמי מטהרין ב\"ה דאית להו ברירה והכא במתני' היינו טעמא דצריך לברר ולומר אלו אני נוטל דילמא למחר מטלטל ובורר השמנים ושביק הא ושקיל אידך נמצא מטלטל מה שלא הזמין שהרי לא היה דעתו אלא בכדי צרכו הלכך אומר זה וזה אני נוטל ולמחר על כרחך הני הוא דשקיל. ופרכי' והא אמרת בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי ואין מנענע אלמא לא בדק מאתמול הכחושים והשמנים ואכתי איכא למיחש ומשני ה\"מ מעי\"ט כלומר היכא דידע מעי\"ט דהני הוא דאזמין דתו בין שהם כחושים בין שהם שמנים לא שקיל אחריני שהרי יודע שמוקצים הם שלא זמנן אבל אם לא בירר דבריו מעי\"ט אלא אמר סתם מכאן אני נוטל כשבא לבררן בי\"ט אסור משום דזימנין דמשתכחי השמנים למראה עיניו כחושים במשמוש או אפכא ונמצא שטלטל מידי דלא חזי ליה פי' שכל אותן שטלטל יותר על צרכו מוקצין היו א\"נ דזימנין דמשתכחי כולהו כחושים ושביק להו ואתי לאימנועי משמחת י\"ט אבל כשאתה מזקיקו לברר דבריו מעי\"ט שוב אינו סומך אלא על אלו בין יהיו כחושים או יהיו שמנים ולדעת כן זמנן ובא ונוטלן ולא מימנע: ובירוש' מחלפא שיטתהון דב\"ש דהכא אמרי לא יטול אא\"כ נענע מבע\"י ולקמן פ' המביא תנין ועוד א\"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר ור' אליעזר לאו שמותי הוא חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים. מחלפא שיטתון דרבנן דהכא אינון אמרין עומד ואומר זה וזה אני נוטל ולקמן פ' המביא תנן וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן ומשני עוד אינון אית להון חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זימן שחורים וכו'. </b>ביד שם סי' ו' ואיתה בירושלמי פ\"ד דמעשר שני ובטור א\"ח סי' תצ\"ז ותוס' פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ\"ג.) ובגמ' איתא לימא מסייע ליה לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב ומתני' נמי הכי אמרה דהא איכא למיתלינהו להנך שחורים באותם שהיו אתמול בקן שבצדו וכן הלבנים ולומר נהפכו ולא תלינן אלא אמרי' מעלמא אתו ומרובא פירשו. ומשני כדאמר אביי בסיפא בדף הכא נמי בדף פי' שיש דף לפני השובך בולט ויוצא ממנו ושם באים ויושבין יונים דמעלמא תדיר שיראים ליכנס לקן מפני שאותן שבקן מגרשין את כל הבא אליהם וכשיוצאין לשוט אלו נכנסין הלכך חיישי' שמא מן הדף באו לקן הלכך אסורין דהוו להו כולהו קרובים שבדף ושבקן הלכך זיל בתר רובא עד כאן ומכל מקום אנן קיימא לן הלכתא כר' חנינא: עוד גרסי' בגמ' לימא מתני' דקתני שלשה ומצא שנים מותרין רבי היא ולא רבנן דתניא הניח מאתים ממעות מעשר שני ומצא מנה מנה מונח ומנה נוטל ונשאר הך מנה ממעות מעשר שני דברי רבי וחכמים אומרים הכל חולין הואיל ולא העלם לירושלם ודאי לא הפרידם זה מזה ושניהם נטלם והניחם במקום אחר וזה חולין הוא שהניח הלום אחרי כן ושכח. ומשני רב אשי הכא בגוזלות אפי' מקושרין וכיסים דוקא מקושרין עסיקי' ומיתוקמא שפיר כרבנן דגוזלות דמדדין מנתחי אהדדי ואיכא למיתלי לקולא דחד מינייהו הוא דאזיל ליה אבל כיסים לא מנתחי ואדר בא ונטלן וכיון דמקושרין הן שניהם נטל ורבי סבר כיסים נמי זימנין דמתעכל קטרייה והבא ונטלן שמא לא מקושרין מצאן וחטף האחד והלך לו: \n",
+                "<b>בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין. </b>דרך כל שובכין להיות מעט מן דף העליה בולט חוץ למחיצה של כל קן וקן ושם היונים יוצאים לאויר ונוחים שם כרצונם וחוזרין לקן רש\"י ז\"ל. ובגמ' לימא מסייע ליה לר' חנינא דאמר ר' חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב כי הכא דלא אמרי' אל אותם שזימן בתוך הקן שהוא קרוב ללפני הקן אלא אמרי' מעלמא אתו שהוא רוב ומשני אמר אביי בדף דכולהו קרוב נינהו הלכך הלך אחר הרוב דמעלמא דאיכא תרתי רוב וקרוב. ורבא אמר הא לא איצטריך לאשמועי' אלא בשני קנים זו למעלה מזו עסיקי' ול\"מ זימן בתחתונה ולא זימן בעליונה ומצא בתחתונה ולא מצא בעליונה דאסירן דאמרן הנך אזלו לעלמא והנך אשתרבובי אשתרבוב ונחות אלא אפי' זימן בעליונה ולא זימן בתחתונה ובא ומצא בעליונה ולא מצא בתחתונה הנך נמי אסירי דאמרי' הנך אזלו לעלמא והנך סרוכי סרוך וסליקו פי' ותנא דאיצטריך לאשמועי' אסירין לאו כשזימן את של תחתונה ולמחר מצא בתחתונה לפניה ולא בתוכה ולא מצא בעליונה כלום איצטריך למימר דאסירי דחיישינן דלמא הני דאזמין אזדו להו והנך שמצא לפניה משל עליונה באו ואשתרבובי אשתרביב למטה ונחיתו הא לא איצטריך אלא אפי' זימן בעליונה בתוכה ולא זימן את של תחתונה ולמחר מצא בעליונה לפניה ולא בתוכה ולא מצא בתחתונה כלל אסירי ולא תימא לאו אורחייהו למיסרך ולמיסק אלא אסרוכי אסרוך מן התחתונה המוקצית וסלוק לפני העליונה ואסירי: \n",
+                "<b>ואם אין שם אלא הן הרי אלו מותרין. </b>מוקמי' לה במדדין דליכא למיחש דאתו מעלמא אבל במפריחין אפי' פריחה מועטת כל היכא דאיכא למיחש דילמא אתו מעלמא אסירין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א וכו'. </b>רש\"י והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל גרסי בבא דְעֶלִי ברישא ופי' עלי כמו בתוך הריפות בַעֱלִי דבספר משלי (כ\"ז) ובתר בבא דעלי בבא דעיר ובתרייהו בבא דתריסין וכן בירושלמי וכן משמע מסוגיית הגמ' שכתבתי לעיל. אבל הרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס בבא דתריסין ברישא וסמוך לה בבא דעור דתרוייהו טעמא הוי משום דהתירו סופן משום תחלתן כמו שאכתוב בסמוך ואח\"כ בבא דעלי. ופי' רש\"י ז\"ל שם בספר משלי וגם מפרשים אחרים שנקרא עֶלִי על שם שמעלין ומכין בו תמיד: וכתבו תוס' ז\"ל אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר ותימא הא בצריך לגופה וכל כלי שצריך לגופו או למקומו אפי' מלאכתו לאיסור נוטל אותו בי\"ט וי\"ל דבפ' כל הכלים מוקמינן לה במוקצה שיש בו חסרון כיס דכ\"ע מודו דאסור כגון סיכי זירי ומזורי דקפיד עלייהו וב\"ה שמתירין היינו דוקא משום שמחת י\"ט כדמפרש בגמ' ע\"כ. בטור א\"ח סי' תצ\"ט. ובגמ' תנא ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו דאתעביד ליה צורך י\"ט וה\"מ מחמה לצל אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר: אמר אביי מחלוקת בעלי אבל בתברא גרמי דהיינו המיוחדת לקצב עליה בשר ד\"ה מותר והא אשמעינן דלא תימא ה\"ה אפי' תברא גרמי והא דקתני (עלי) להודיעך כחן דב\"ה דאפי' דבר שמלאכתו לאיסור נמי שרו א\"נ לא נצרכא הא דאביי אלא אפי' לחברא גרמי חדתא דמהו דתימא חייס עלה ומימלך ולא תבר ונמצא שטלטל שלא לצורך קמ\"ל כיון דשחטה לתבירא קיימא ולא ממליך אע\"ג דחדתא היא: \n",
+                "<b>אין נותנין את העור לפני בית הדריסה. </b>בטור א\"ח סי' תצ\"ט ועי' במ\"ש בשבת פ' במה טומנין סי' ב'. ובגמ' ושוין שמולחין עליו לבשר לצלי ואע\"פ שהמלח מועיל לעיבוד ואמר אביי לא שנו אלא לצלי סתם דאין מולחין אותו יפה אבל לצלי כעין קדרה כגון אדם המולח צלי יפה יפה וכ\"ש לקדרה עצמה שצריך מלח הרבה לא וכתבו תוס' ז\"ל לאו משום דצריך מליחה לצלי כדמפרש בחולין אלא משום שנהגו למולחו כדי ליתן טעם ע\"כ: \n",
+                "<b>תריסין. </b>גמ' אמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן ואלו הן עור לפני בית הדריסה ותריסי חנויות וחזרת רטיה במקדש דבפ' בתרא דעירובין ורחבה אמר ר' יהודה (אמר) אף הפותח את חביתו ומתחיל בעיסתו ע\"ג הרגל דבפ' בתרא דחגיגה ואליבא דמ\"ד התם יגמור ואידך בפלוגתא לא קמיירי והני דהכא לאו פלוגתא נינהו דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה: ובגמ' מפ' מאי אשמעי' כולהו תנינן להו: ובמתני' פי' רש\"י ז\"ל מלת תריסין כמו שפי' ר\"ע ז\"ל אבל לעיל בגמ' בפירקין דף י' פי' רש\"י ז\"ל תריסין דלתות החלונות של החנויות שסוגרין בהן החלונות בלילה ומסלקים אותם ביום ונותנין אותם ושוטחין עליהם תבלין למכור לרבים ע\"כ: \n",
+                "<b>וב\"ה מתירין אף להחזיר. </b>ביד פ\"ד דהלכות יו\"ט סי' י\"ב: \n",
+                "<b>אין נותנין את העור כו'.</b> ביד שם פ\"ג סי' ג': \n",
+                "<b>אין מוציאין כו'.</b> ביד שם פ\"א סי' ד' ובטור א\"ח סי' תקי\"ט ומייתי לה בגמ' פ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ד) ובפ' משילין (ביצה דף ל\"ז) ופירשו תוס' והר\"ן ז\"ל אין מוציאין לא את הקטן למולו או לטיילו בחוץ ע\"כ. וכתב עוד הר\"ן ז\"ל דמשום דאיכא משום עונג י\"ט לטייל את הקטן ולולב לצאת בו וס\"ת נמי לקרות בו התירו ב\"ה שהרי יש בהן צורך קצת. ומה שכתב הרב אלפס ז\"ל וה\"ה להוציא כלים בכה\"ג נמי הוא שיש בהן צורך ליום קצת אבל אם אין בה צורך היום כלל אסור ולוקה כאבנים וכיוצא בהן זו היא הסכמת האחרונים ז\"ל אבל מדברי רש\"י ז\"ל נ\"ל דהוצאת כלים אע\"פ שאין בהן צורך ליום כלל כל שאינו מוציא אותן לצורך מחר שרי ואף דברי הרב אלפס ז\"ל מטין כן עכ\"ל הר\"ן ז\"ל ובטור א\"ח סי' תקי\"ח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוליכין כו'. </b>ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל שֶהוּרְמוּ השי\"ן בסגו\"ל והה\"א בשור\"ק והרי\"ש בשב\"א וכתב כמו מדוע הוּטְלוּ כי הוּבְאוּ בית ע\"כ: \n",
+                "<b>אמרו להן ב\"ש לב\"ה גזרה שוה חלה ומתנות מתנה לכהן </b>מכ\"ד מתנות כהונה: \n",
+                "<b>כשם שאין מוליכין את התרומה וכו'. </b>הך מתני' אדחיא לה וכו' לשון ר\"ע ז\"ל אמר המלקט ונקטי' כר' יוסי דמוקי לפלוגתייהו בהא ומתני' אחרים היא. ובגמ' בעי נימא מתני' דלא כר' יהודה נמי דתניא א\"ר יהודה לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על המתנות שהורמו מעי\"ט שמוליכין עם המתנות שהורמו מהיום ונשחטו מהיום לא נחלקו אלא להוליכן בפני עצמן שבש\"א אין מוליכין ובה\"א מוליכין ומתני קתני בין שהורמו מהיום וקס\"ד דבנשחטו היום קא מיירי ואסר ותירץ רבא מי קתני שהורמו מהיום ונשחטו מהיום שהורמו קתני ולעולם שחיטתן מאמש אבל בהנך דנשחטו בי\"ט מודו וכאחרים נמי אתיא דלא נחלקו אלא על המתנות דקאמרי אחרים בברייתא בנשחטו מאמש קמיירי ואיכא בינייהו טפלה ר' יהודה מתיר לטפל של אמש עם של יום אפי' לב\"ש ואחרים סברי דאפי' לטפלו נמי אסרי ב\"ש ומתני' לא איירי בטפלה כלל ואיכא למימר כר' יהודה ואיכא למימר כאחרים: \n",
+                "<b>לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בחרמתה. </b>בגמ' אמר רבא דמוללין מלילות ומפרכין קטניות בי\"ט ולפי זה מצינו תרומה שזכאי בהרמתה דסתם שבלין אין מפרישין תרומה עד שיעשו דגן והמולל בי\"ט לאוכלן מפריש מהן תרומה על כרחו ומאי תרומה דתנן במתני' דאינו זכאי בהרמתה לכ\"ע ברוב תרומות קאמר שישנן ע\"י דישה ומירוח והן מעי\"ט. ובטור א\"ח סי' תק\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדוך. </b>הוא בוכנא העלי המכה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל בפך של חרס ידוכנו ע\"כ. נראה שקיצר לשון רש\"י ז\"ל או שסובר שמלת במדוכה שסיים רש\"י ז\"ל טעות הוא וכן ברבינו נסים ליתה אכן רש\"ל ז\"ל הגיה בלשון רש\"י ז\"ל ולא במדוכה ע\"כ ונראה שלפי זה סובר רש\"י ז\"ל דב\"ש סברי שישנה א' משני שנויין או שידוכנו בתוך פך של חרס ואפי' שידוכנו במדוך כדרכו או שידוכנו בתוך המדוכה וישנה לדוכו בעץ הפרור ונראה דאה\"נ שיסבור רש\"י ז\"ל שנוכל לפ' בפך שר\"ל שישנה לדוך המלח בדופני הפך או בעץ הפרור בתוך המדוכה אבל לא מסתבר לפרושי שר\"ל רש\"י ז\"ל דב\"ש בעי תרי שנויי חדא שיהיה בתוך הפך וחדא שיהיה המדוך עץ הפרור: \n",
+                "<b>ובעץ הפרור. </b>פי' הר\"ן ז\"ל בפ' כל שעה בשם הרמב\"ן ז\"ל דעץ פרור לאו היינו כף שמערין בו את הקדרה בעודה ע\"ג האור אלא הוא עץ שתוקעין בו עצים ובולטין ממנו אילך ואילך וממחין ומפררין בו כל מאכל עבה וע\"ש כך נקרא עץ פרור ועיקר תשמישו לאחר שמסלקין את הקדרה מן האור ומניחין אותה ע\"ג הקרקע ע\"כ: \n",
+                "<b>והמלח במדוך של עץ. </b>דס\"ל לב\"ה דנהי דמלח בעי שנוי אבל סגי בהאי שנוייא זוטא: \n",
+                "<b>ובה\"א תבלין נדוכין במדוך של אבן. </b>תימא דמשמע הכא דתבלין מותר לדוך בלא שנוי ובמסכת שבת קאמר פלפלין בקתא דסכינא חדא חדא שרי תרי תרי אסיר וכי תימא דיש חלוק בין פלפלין לתבלין זה אינו דבהדיא קאמר בתוספתא עלה דהכא פלפלין הרי היא כתבלין וי\"ל דהתם מיירי בשבת ותדע דשמעתא דהתם מיירי בשבת (הגהה פי' כיון דכולה מסכת איירי בשבת) דאם רצה לומר ביום טוב הוי ליה לפרש (כדפירש הקונטריס [*) הגה\"ה. נלע\"ד שהן מלות יתירות ואפי' אי קושטא הוה הן מלות טפלות ולפחו' הל\"ל ודלא כפי' הקונטריס וגם מה שכתב הר\"ן ז\"ל שמכאן תשובה על רש\"י ז\"ל שפירש ההיא דרב יהודה דפלפלין דבי\"ט מיירי קשה לע\"ד יותר שלא נמצא פי' זה אלא שם בתוס' בשם ר\"ח שכתבו בשם רב אחאי דשאלתות ע\"ש: אחר כך מצאתי שגם הרא\"ש ז\"ל תמה על רש\"י ועל ר\"ח ועל השאלתות שהרי מכאן מוכח דהתם לא איירי רק בשבת:] והכא מיירי בי\"ט וא\"כ שרי כדרכו ואפי' במדוך של אבן אבל מלת של ים צריך שנוי לדוך אותו גרעין גרעין אבל שליניוני אין צריך שנוי הואיל והוא עשוי בידי אדם תוס' ז\"ל והביאוהו הם ז\"ל בשבת ס\"פ תולין ובגמרא מתני' דלא כי האי תנא דתניא א\"ר מאיר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הנדוכין שנידוכין כדרכן ומלח עמהן פי' רש\"י מלת ותבלין כאחד (הגהה תימה שכתב רש\"ל ז\"ל שנ\"ל שמלת כאחד שפי' רש\"י ז\"ל דלאו דוקא אלא כלומ' באותה שטה זה אחר זה) לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה כשאר תבלין שבש\"א מלח בפך ובעץ הפרור ע\"י שנוי ולא כדרכה ולצל דהיינו דבר מיעט אבל לא לקדרה ובה\"א לכל דבר נדוכת כדרכ' ואפי' לקדרה ורב יהודה אמר שמואל סבר כי האי תנא דהאי ברייתא דאמר שמואל כל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפילו מלח ומסקנא דהלכתא דהטייה מיהא בעי מלת. וביד פ\"ג דהלכות יו\"ט סי' י\"ב ובטור א\"ח סי' תק\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבורר קטניות וכו'. </b>ביד שם סי' ט\"ו ט\"ז ותוס' שבת פ\"ז דף ע\"ד: \n",
+                "<b>בורר אוכל ואוכל. </b>ולאו היינו ברירה אבל אינו מותר לברור הפסולת. ותימה דבמסכת שבת קאמר מה דרכו של בורר נוטל האוכל ומניח הפסול' והכא משמע שאין ברירה בכך דקרי ליה שנוי וי\"ל דהתם ה\"פ נוטל האוכל עצמו ומניח הפסולת פי' יזרוק אותו ומ\"מ פסולת מתוך האוכל הוי ברירה א\"נ התם שהפסולת מרובה על האוכל ואז ודאי הוי אוכל מתוך הפסולת דרך ברירה אבל הכא מיירי שהאוכל מרובה על הפסולת דאז הוי פסולת מתוך האוכל דרך ברירה תוס' ז\"ל: והגרסא בירוש' בורר אוכל אוכל בלי ויו: וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>בורר כדרכו. </b>פי' אפי' ליטול הפסולת ולהניח האוכל: \n",
+                "<b>ברור כדרכו בחיקו. </b>ונלע\"ד בחיקו ר\"ל אפי' לשמור דאע\"ג דלא הוי דומיא דקנון ותמחוי ונפה וכברה דהנהו ר\"ל שעושה הברירה בהם וקצת הוכחה לזה מהא דתנן בפ\"ד דמעשר ראשון המולל מלילות של חטים מנפה מיד ליד ואוכל ואם נפה ונתן לתוך חיקו חייב וכן מצאתי ג\"כ שפי' בית יוסף בא\"ח סי' שי\"ט. וז\"ל בקיצור וצריך לומר דהא כדאיתא והא כדאיתא דחיקו היינו שבורר ונותן לתוך חיקו ונפה וכברה וקנון ותמחוי היינו שעושה הברירה בהם ע\"כ. ומלת חיקו י\"מ חיקו שוליו כמו ומחיק הארץ ופי' הרמב\"ם ז\"ל וכשהפסולת מרובה על האוכל אין מחלוקת שבורר ונוטל את האוכל ע\"כ וזה תלוי בפי' ברייתא דרשב\"ג דבגמרא ועיין בהר\"ן ז\"ל: ור\"ע ז\"ל תפס פי' רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>בקנון. </b>אית דלא גרסי ליה במתני' וגם בירוש' ליתיה. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו. ופי' רש\"י במכלתין דף י\"ב ובשבת פ' כלל גדול (שבת דף ע\"ד) כלי עץ שעושין כעין צנור רחב מאחריו וקצר מלפניו ובעלי מטבע עושין אותו והבורר בו קטנית נותן קטנית במקום הרחב ומנענעו והקטנית מפני שהיא סגלגל מתגלגל ויורד דרך פיו הצר והפסולת נשאר בכלי: \n",
+                "<b>אבל לא בטכלא ולא בנפה ולא בכברה </b>משום דמיחזי כבורר לימים מרובים. ובירוש' דפירקין ודפ' כלל גדול דשבת תני הבורר בי\"ט סופג את המ' ופרכינן והא תנינן בורר כדרכו וכו' ומשני דר\"ג היא מתני' דר\"ג אומר אף מדיח ושולה ע\"כ: ובטור א\"ח סי' תק\"י: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א וכו'. </b>ולא שרו ב\"ה אלא לשלוח ע\"י אדם אחד או שנים אבל שלשה בני אדם וכ\"ש יותר אסור דאוושא מילתא. ורבינו אפרים ז\"ל פי'. מפני שנראה האJד מוכר והשני לוקח והשלישי סרסור ע\"כ. ובגמ' בעי רב אשי תלתא גברי ותלתא מיני מאי מי אזלינן בתר כל מין ומין ושרי כי היכי דיכול לשלוח איש אחד עם כל מין זה בלא זה השתא נמי שרי או דילמא השתא מיהא אוושא מילתא וקאי בתיקו וביד כולה מתניחין עד סוף הפרק פ\"ה דהלכות יו\"ט סי' ו' ז' ח': \n",
+                "<b>ור\"ש מתיר אף בתבואה. </b>כך צ\"ל: ירוש' תני משלחין חטים שהן מאכל עססיות פול שהוא מאכל טריות שעורים שהן מאכל בהמה לא כך תני בשם ר\"ש לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל אתיא דר\"ש בשיט' ר' עקיבא רבו כמה דר' עקיבא אמר לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל כן ר\"ש אומר לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משלחין כלים. </b>שבת פ' במה אשה (שבת דף ס') והרא\"ש פ' האשה שהיא עושה דף פ': \n",
+                "<b>ואע\"פ שיש בהם כלאים </b>תוס' פ' בא לו (יומא דף ס\"ט) ותוס' פרק שבועות בתרא דף כ': \n",
+                "<b>אבל לא סנדל מסומר. </b>לשון רש\"י ז\"ל שלפנינו סנדל של עץ מחופה עיר ומסמרים קבועים בו ע\"כ: ובגמ' אמר אביי מדקתני אין משלחין אותו ש\"מ מותר לטלטלו דאי ס\"ד אסור לטלטלו השתא לטלטלו אסור משלחין מיבעיא ונ\"מ דמתני' דלא כר\"א בר\"ש דאמר במסכת שבת פ' במה אשה אסור אפי' בטלטול: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אף לא במנעל לבן וכו'. </b>תוס' פ' הפרה דף נ\"ט ודס\"פ בן סורר ובגמ' תנייא ר' יהודה מתיר בשחור ואוסר בלבן מפני שצריך ביצת הגיר שהוא מין קרקע המשחיר ר' יוסי אוסר בשחור מפני שצריך לצחצתו ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתרי' באתריה דר' יהודה בשרא לתחת פי' לפנים הלכך אין צריך לצחצח באתריה דר' יוסי בשרא לעיל ודרך מקום בשר להיות בו מרטים מרטים וקליפות קליפות וצריך לצחצחו פי' להחליקו: \n",
+                "<b>כל שנאותין בו. </b>בחול וכו' לאתויי תפלין (הגהה מכאן הביא ראיה בספר תרומת הדשן סימן ע' דמותר גמור הוא לטלטל התפילין בשבת ויום טוב דאל\"כ היאך משלחין אותם ע\"כ): וכתב הר\"ן ז\"ל בפ' במה אשה דזה הכלל דקתני הכא אמנעל שאינו תפור קאי שאין נאותין בו בחול כמו שהוא בלי תפירה אבל סנדל המסומר אע\"ג דנאותין בו בחול החמירו בו הואיל ובאתה תקלה על ידו עכ\"ל ז\"ל וכאן כתב מיהו סנדל המסומר לא דמאן דחזי אמר מדשרו רבנן לשלחו ש\"מ מותר לטלטלו ע\"כ: ואיתא להאי בבא פ' במה אשה בירושלמי ובטור א\"ח סי' תקט\"ז: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יום טוב שחל כו'.</b> ביד ר\"פ ששי דהלכות יו\"ט וסי' ה' י' ובטור א\"ח סי' תקכ\"ז: \n",
+                "<b>ועושה תבשיל מעי\"ט. </b>וי\"מ דוקא תנן מעי\"ט ולא יום או יומים קודם. וק\"ק לע\"ד דמשמע קצת מלשון המשנה דקתני ועושה תבשיל מעי\"ט וסומך עליו לשבת שצריך לכתחלה לבשלו מעי\"ט לשם כבוד שבת ואז מותר לו להוסיף בי\"ט לכבוד שבת דאי לא תימא הכי הל\"ל ומניח מעט תבשיל מעי\"ט וסומך עליו לשבת או ליתני הכי ושומר מעט תבשיל מעי\"ט וסומך עליו לשבת וכי תימא אה\"נ דבעי לבשלו מעי\"ט לשם שבת ליתא דהא לא קיימא לן הכי לכן נלע\"ד דמש\"ה קתני מתני' בהאי לישנא לאשמועי' שאפי' שאינו רוצה לבשל כלל מעי\"ט לצורך י\"ט אלא בי\"ט עצמו הוא מבשל לצורך י\"ט מ\"מ צריך הוא לבשל תבשיל כל דהו מעי\"ט לצורך שבת אבל אה\"נ שאם הוא מבשל מעי\"ט לצורך י\"ט שלוקח ממנו מעט ועושה בו ערובי תבשילין וסומך עליו לשבת: ובגמ' בלשון שני אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא דמידי דמלפת בעינן ופת לא מלפתא הלכך לא מוכחא מלתא שהרי בכל יום יש לחם ודייסא נמי לא דדייסא נמי לא מלפתא דא\"ר זירא הני טפשאי בבלאי דאכלי נהמא בנהמא: והאי תבשיל דבעינן אסמוכה בגמ' אקרא דכתי' זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו פי' רש\"י ז\"ל אין זכירה אלא בדבר המשתכח זכרהו מאחר שבא להשכיחו פי' כשבא י\"ט בע\"ש קרוב שבת להשתכח מחמת י\"ט שמרבה בסעודת היום ואינו מניח כדי כבודו והזהירך הכתוב לזכור וכשמערב עירובי תבשילין נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת עכ\"ל רש\"י ז\"ל אבל הר\"ן ז\"ל פי' דזכרהו מ\"ט שבא לאסור עליך שלא תבשל לו והזכירהו בעירוב כדי שתוכל לבשל לצורך השבת עד כאן. ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ה\"ל למיכתב היום אפו ובשלו אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר מכאן א\"ר אליעזר אין אופין אלא על האפוי בחמישי בשבת ואין מבשלין אלא על המבושל בחמישי בשבת מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה: ובגמ' בעי מאי טעמא תיקנו עירוב דהא ודאי קראי לאו בעירוב משתעו ואסמכתא בעלמא נינהו ומשני רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב ולא יכלה את הכל ליום טוב ורב אשי אמר לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד יום טוב כדי שיאמרו אין אופין מי\"ט לשבת קל וחומר דמי\"ט לחול לגמרי לא: וכתב הרא\"ש ז\"ל ויראה דנפקא מינה בין אלו שני הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בערב יום טוב כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם ערב יום טוב ויום טוב של סוכות שחל להיות בחמישי בשבת יכול לערב עי\"ט עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה ע\"כ: \n",
+                "<b>אבל מבשל הוא ליו\"ט ואם הותיר הותיר לשבת </b>ובגמ' בברייתא תניא ובלבד שלא יערים לאחר שבשל לצורך י\"ט ואם הערים אסור לאכול דאחמור רבנן בהא מלתא שלא לעקור תורת עירוב ול\"ד להערמה דרב אדא בר אהבה דמלת גרמא גרמא דאין עיבוד באוכלין ואי משום טרחא הא עדיפא דילמא חס שלא יסריח הבשר ומימנע ולא שחיט רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>בש\"א שני תבשילין. </b>גמ' מתני' דלא כי האי תנא דתניא א\"ר שמעון בן אלעזר מודים ב\"ש וב\"ה על שני תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבש\"א תבשיל אחד פי' דג וביצה שעליו אינו חשוב אלא תבשיל אחד וצריך עוד תבשיל אחר ובה\"א שני תבשילין פי' דג וביצה שעליו חשוב שני תבשילין זו היא גרסת תוס' ז\"ל ומסיים ר' שמעון בן אלעזר ושוין שאם פרפר ביצה מבושלת ונתן לתוך הדג או שרסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהן שני תבשילין דלחודי' קאי: \n",
+                "<b>ומודים בדג וביצה שעליו. </b>נ\"א ושוין בדג וביצה שעליו: \n",
+                "<b>אכלו או שאבד. </b>אותו תבשיל שבשל מעי\"ט כך נראה שצ\"ל בפי' ר\"ע ז\"ל. אבל הה\"נ אם נאבד מע\"ש קודם שבשל לצרכי שבת כדפי' רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>סומך עליו </b>לבשל בשבילו ופי' ר\"ע ז\"ל אבל מתחלתו אין עירובי תבשילין פחות מכזית. אמר המלקט מסקנא בגמ' בין בתחלה בין בסוף בעי שיעור ומאי כל שהוא דאית ביה כזית וכן כתבו הגהות מיימוניות דוק וכן פסק בטור א\"ח שם סי' תקכ\"ז דבין בתחלה בין בסוף שיעורו בכזית וכן שם בשלחן ערוך סעיף ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א כלים וכו'. </b>ביד פכ\"ג דהלכות שבת סי' ח' ובפ\"ד דהלכות יו\"ט סי' י\"ז ובטור א\"ח סי' שכ\"ג ושכ\"ו ותקי\"א (הגהה ולהטביל כלי חדש הניקח מן הגוי בשבת יש מתירין משום דס\"ל דהא דתנן אין מטבילין כלים בשבת היינו כלי ישן של ישראל הנטמא משום דחיישי' אי שרית ליה לאטבוצינהו בשבת משהו להו עד השבת שהוא פנוי ואתי בתוך כך לידי תקלה להשתמש בהן תרומה דזה לא שייך למגזר גבי כלי חרש שאין הטומאה מצויה בו ויש אוסרין והטעם שלהם הוא דס\"ל דבכל הכלים גזרו ולא משום תרומה אלא משום שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות בר\"ה א\"נ משום מתקן כלי ולשני הטעמים אין חילוק בין שבת לי\"ט דלטעם הראשון גזרו י\"ט משום שבת ומטעם השני הגזרה היא ג\"כ משום י\"ט עצמו וגם לטעם השני אין חילוק בין כלים חדשים לישנים ע\"כ מספר לבוש החור שם סימן שכ\"ג): \n",
+                "<b>כלים מלפני השבת. </b>גמ' דכ\"ע מיהת כלים בשבת לא מ\"ט אמר רבה גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות בר\"ה וגזרה בור בחצרו אטו בור בר\"ה וגזרה י\"ט אטו שבת ולא הוי גזרה לגזרה דיום טוב ושבת אחת היא ורב יוסף אמר גזרה משום סחיטה וגזרינן כלים דלאו בני סחיטה נינהו אטו כלים דבני סחיטה נינהו רב ביבי אמר גזרה שמא ישהה ואתי בהו בתוך כך לידי תקלה להשתמש בהן תרומה ותניא כותיה דרב ביבי כלי שנטמא מעי\"ט אין מטבילין אותו בי\"ט גזרה שמא ישהה ופירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל שמא ישהה אי שרית ליה לי טבולינהו בי\"ט או בשבת משהה לה בטומאתם עד י\"ט שהוא פנוי ומתוך כך אתי להשתמש בהן בטומאתן ועוד שנמצא שהוא משהה מלאכתו למועד אבל טהרת גופו כיון דחמירא ליה לא משהה וב\"ש לא פלוג ע\"כ. רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי כדפי' כבר ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ואדם בשבת. </b>כתב ב\"י בטור א\"ח שם סי' שכ\"ו וז\"ל אחר שהביא סוגיית הגמרא ורבינו קיצר בדבר וכך ה\"ל לכתוב מפני שנראה כמיקר ואפילו אם טובל במים סרוחים לפעמים אדם מיקר עצמו במים סרוחים ובימות הגשמים דליכא למימר דמיחזי כמיקר נראה כיורד לרחוץ עצמו מטנוף וצואה שבגופו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושוין שמשיקין וכו'. </b>ביד בהלכות שבת פכ\"ג סי' ח' ובפ\"ד דהלכות יו\"ט סי' י\"ז ובפ' שני דהלכות טומאת אוכלין סי' כ\"א. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ושוין שמשיקין וכו' פי' אע\"פ שנחלקו ב\"ש וב\"ה על הטבילה אם תהיה בע\"ש או בשבת מכל מקום בדברים אלי שנזכיר לקמן כולן מודים שמותר לעשותם ביום טוב דהיינו שמשיקין את המים וכו' ומטבילין מגב לגב וכו' משום דהא לאו טבילה היא אלא הוי כאילו שואבים מן המקוה דכיון שהן בכלי אבן שאינו מקבל טומאה אין צריך להטבילן לגמרי דבמה שהוריד הכלי מצד אחד רואין המים כמעורבין ונטהרו המים אבל כשהכלי מקבל טומאה אם ישיקו המים מ\"מ עדיין הכלי טמא ויחזור ויטמא את המים ועל כן צריך להטבילם לגמרי וזה אסור לעשותו בי\"ט. וגם מטבילין מגב לגב וכו' משום דלאו טבילה היא שכבר טבל לפני יום טוב עכ\"ל ז\"ל. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ונותנו במקוה מים מלוחים או עכורים לאו דוקא אלא כלומר מים שאינם ראויין לשתיה והשקה עניינו הצפה ובמקרא ביואל והשיקו היקבים והציפו וכאן משקעים את המים הטמאים עד שיצופו מי המקוה עליהם וכן פי הרמב\"ם ז\"ל שיעלו המים עליו: \n",
+                "<b>אבל לא מטבילין. </b>גמ' מתני' מני לא רבי ולא רבנן דתניא אין מטבילין את הכלים ע\"ג מימיו לטהרין ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן דברי רבי וחכמים אומרין מטבילין כלי ע\"ג מימיו לטהרו ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן מני אי רבי קשיא השקה דר' אסר ומתני' תנן משיקין אי רבנן קשיא הטבלה דאינהו שרו להטביל ומתני' קתני אין מטבילין ומשני אי בעית אימא רבי ורישא דמילתא דרבי דאיירי בהטבלה למיסרה הא השקה שריא איירי בי\"ט וסיפא דמילתיה דאסר אף השקה איירי בשבת וכן רבנן נמי רישא איירי בי\"ט וסיפא בשבת וה\"ק מטבילין כלי ע\"ג מימיו לטהרו בי\"ט וכ\"ש דמשיקין ומשיקין את המים בכלי אבן בשבת השקה אין הטבלה לא וכולה מתני בי\"ט ואליבא דרבי ואיבעי' אימא מתני רבנן היא וכולה מתני' בשבת הלכך הטבלה אסירה והשקה שריא כרבנן דאמרי משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת השקה הוא דשריא הא הטבלת כלים אסירא אבל בי\"ט אפי' הטבלת כלי ע\"ג מימיו מותר והרמב\"ם ז\"ל נראה שתפס בפירושו וגם שם בהלכות שבת פכ\"ג וגם בהלכות י\"ט פ\"ד כי האי אוקימתא תנייתא וז\"ל בפירושו אבל לא מטבילין שיעורו אבל לא מטבילין כלי טמא ע\"ג מימיו וכל זה בשבת אבל בי\"ט מותר לו להטביל כלי ע\"ג מימיו ויטהר המים והכלי כאחד ומה שהצריכו לטהר המים לפי שהמים הטמאים הם מתוקים ומי המקוה אינם ראויין לשתיה ע\"כ: \n",
+                "<b>מגב לגב. </b>פי' בתוספת י\"ט ולשון גב השנוי במשנתנו נ\"ל שהוא מלשון ולחשוף מים מגבא כו' ולא נהירא לע\"ד אלא שהוא לשון ממעלה למעלה כמה דאת אמר זה על גב זה: \n",
+                "<b>ומחבורה לחבורה. </b>בי\"ט אם הטביל כלים ע\"מ לאכול פסחו עכ\"ל ר\"ע ז\"ל [*) הגה\"ה כתב הר\"פ ז\"ל זו הטבילה שפי' ר\"ע ז\"ל אינה צריכ' אפי' משום מעלה דרבנן אלא אם רצה לעשותה מעצמו לתוספת קדושה ועיין בפי' רש\"י ז\"ל. ורבינו חננאל ז\"ל פי' מחבורת תרומה לחבורת הקדש וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל בחבורו פרק י\"ד מהלכות שביתת יום טוב. וקשה לפי' ר\"ע ז\"ל מה שייך בי\"ט להטביל כלים מחבורה לחבורה שאינו יכול למשוך ידו מן הפסח אחר שזרק הדם ואע\"פ שאפשר שמשך ידו מקודם ועתה רוצה לטבול ביום טוב מ\"מ דוחק הוא ע\"כ:] אמר המלקט או אם הטביל כליו מחבורת אכילת חולין לאכול מעשר שני בחבורה אחרת כדפי' הרמב\"ם ז\"ל שנראה שמשם העתיק ר\"ע ז\"ל רוב פי' מתני' דזה לשון רש\"י ז\"ל מגב לגב מי שהיו כליו טמאים והטבילן לדעת דריכת זיתיו ונמלך לעשות גתו עושה גתו ע\"ג טבילה זו שהטביל לשם כדו ואין צריך לחזור ולהטביל לשם גת וההיא טבילה שנייה הבא להחמיר על עצמו ולהטביל קתני מתני' שהוא מטביל בי\"ט שאין כאן תקון כלי ואינה טבילה שהרי אינה צריכה: \n",
+                "<b>מחבורה לחבורה. </b>נמנה בחבורה זו על פסחו והיה טמא או כליו טמאים וטבל לדעת כן הרשות בידו ואין צריך לחזור ולטבול וקתני במתני' דאם בא להחמיר ולהטביל כליו לשם חבורה אחרת מטביל בי\"ט ע\"כ. ונראה דאפי' לפי' הרמב\"ם ז\"ל גבי סיפא דמחבורה לחבורה נצטרך לפרש שבא האדם להחמיר על עצמו או על כליו להטבילן שנית דלא אשכחן לה דמתנייא בשום דוכתא. אח\"כ מצאתי במגיד משנה שפי' שם בהלכות י\"ט פ\"ד בשם ר\"ח ז\"ל מחבורת תרומה לחבורת שלמים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל אבל נדרים ונדבות ד\"ה אין קריבין בי\"ט לא עולות ולא שלמים ע\"כ. אמר המלקט ולפום האי פירושא מתני' דלא כי האי תנא דתניא א\"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על עולה שאינה של יום טוב כגון נדר ונדבה שאינה קריבה דאית בה תרתי לאיסורא אין בה אכילת אדם ואפשר לאחר זמן ועל שלמים שהן של יום טוב כגון חגיגה ושלמי שמחה שקריבין דאיכא תרתי להיתרא אכילת אדם והן זמנן ברגל ואם יעבור הרגל בטל קרבנו דהא תנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו על מה נחלקו על עולה שהיא של יום טוב ועל שלמים שאינם של יום טוב שבש\"א לא יביא ובה\"א יביא אלמא שלמים דנדרים ונדבות לב\"ה קריבין ותנא אחרינא איכא בגמ' דמפ' כפי' שהביא ר\"ע ז\"ל ובהכי לא קשיא לעולא דהכי משני רב יוסף בגמ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>[ב\"ש אומרים]. </b>מתני' מייתי לה בשבת פ' כירה (שבת דף ל\"ט:) \n",
+                "<b>לא ַיחֵם. </b>בניקוד ציר\"י תחת החי\"ת של יחם. ופשיטא דראויין לשתיה ר\"ל צלולים וז\"ל רש\"י ז\"ל שם פ' כירה ראויין לשתיה דמחים להו לשתיה ואי בעי רחיץ בהו פניו ע\"כ. וז\"ל תוס' ז\"ל אא\"כ ראויין לשתיה נראה לר\"י דוקא שמחמם אותם לצורך שתיה אבל לצורך רחיצה אע\"ג דראויין לשתיה אסרי ב\"ש דהא בפ' שני דביצה אסרי ב\"ש מדורה להתחמם כנגדה ואע\"ג דראויה היא לבשל ולאפות ועוד אומר ר\"י דמהכא נמי יש לדקדק דאי שרו ב\"ש לצורך רחיצה משום דראויין לשתיה א\"כ לא אתיא מתניתין אפי' כב\"ש דקתני אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה ומדקתני ומותרין בשתיה מכלל דראויין לשתיה ואפ\"ה קתני דאסורין ברחיצה אלא ודאי (הגהה עיין במ\"ש בפ' כירה סי' ד' בשם ה\"ר יהונתן ז\"ל) לא שרו ב\"ש אלא כשעושה לצורך שתיה ונראה לר\"י דיכול לחמם אפי' ביותר מכדי שתיה גם לב\"ש ודוקא יותר מעט בכדי שיעור רחיצת פניו ידיו ורגליו אבל לצורך כל גופו לא והיינו טעמא שהבלנים חשודין דפעמים שיחממו עיקרן לרחיצה וב\"ה מתירין ג\"כ דוקא לרגליו אבל לא לצורך כל גופו כדמשמע בכולה שמעתין וכו' ע\"כ. ואיתא בתוס' פ\"ק דגיטין דף ח' וז\"ל תוס' ז\"ל כאן וא\"ת מאיזה טעם שרו ב\"ש ואפי' ראויין לשתיה הא לית להו מתוך וי\"ל דמיירי כגון ששותה ומרבה לרחוץ רגליו והכי איתא בהדיא בירוש' דלב\"ש צריך לשתות מהן וב\"ה מתירין ודוקא לרגליו אבל לכל גופו מודו דאסור דדבר השוה לכל נפש בעינן וזה אינו ראוי אלא לבני אדם מעונגין אבל ידיו ורגליו שוה לכל נפש ע\"כ וביד פ\"א דהלכות יו\"ט סי' ט\"ז ובטור א\"ח סי' תקי\"א: \n",
+                "<b>וב\"ה מתירין. </b>ודוקא חמין לרגליו הוא דשרו ב\"ה אבל כל גופו לא כדתנן אמרו להן חכמים אם בי\"ט כחמין שהוחמו בי\"ט אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה: \n",
+                "<b>ועושה מדורה. וכו' </b>ב\"ה קאמרי לה והכי קתני בהדיא בברייתא אבל ב\"ש לא שני להו בין הנאת כל גופו להנאת אבר אחד דאפי' הנאת כל גופו דדמי לאוכל נפש כגון מדורה אסיר להו הכי מפרש בגמ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה דברים ר\"ג מחמיר. </b>ואיתא בתוס' שבת פ' כירה (שבת דף מ\"ו) ועיין במ\"ש בפ\"ק דשבת ריש סי' ט': \n",
+                "<b>אין טומנין את החמין וכו'. </b>ירושלמי הדא דתימא בשלא עשה לו עירובי תבשילין אבל אם עשה לו עירובי תבשילין מותר מה בין תבשיל ומה בין חמין תבשיל דרכו לאכול ממנו חמין אין דרכו לשתות מהן ע\"כ וצ\"ע ושמא יובן בדברי אביי שכתבתי בסמוך. וכתב הר\"ן ז\"ל פרכי' עלה בגמ' ה\"ד אי דאנח עירובי תבשילין מ\"ט דב\"ש ואי דלא אנח עירובי תבשילין מ\"ט דב\"ה ואוקמה רב הונא לעולם שלא הניח ואפ\"ה כדי חייו שרו ליה רבנן רב הונא לטעמיה דאמר מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר וקיימא לן הכי ע\"כ ואביי תירץ כגון שעירב לאפיה ובשול ולא טמן חמין לשם עירוב. ומתני' חנניא היא ואליבא דב\"ש דתניא חנניא אומר בש\"א אין אופין וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ואין זוקפין את המנורה בי\"ט. </b>בטור א\"ח סי' תקי\"ט ועיין במ\"ש הר\"ן ז\"ל ס\"פ כירה. ופי' רש\"י ז\"ל אין זוקפין משמע אם נפלה מנורה של מתחכת אין זוקפין ומושיבין אותה ע\"כ וכתבו תוס' וב\"ה סברי אין בנין וסתירה בכלים וא\"ת והא בשבת במנורה של חוליות כ\"ע ל\"פ דאסור וי\"ל דהתם מיירי בשבת והכא מיירי ביום טוב ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים א\"נ י\"ל דהתם מיירי שכולה של חוליות ומפרקין אותה אברים אברים אבל הכא מיירי שאין חסר כאן רק להקימה קצת ואינה בעלת אברים דכולה מחוברת היא ע\"כ. ואפשר דכולה מחוברת דקאמרי לאו דוקא אלא כלומר רובא דרובא וכדמשמע מלשון הר\"ן ז\"ל אשר שם בפ' כירה: \n",
+                "<b>ואין אופין פִיתַן גריצות אלא רקיקין. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב כן מצאתי וצרי' לפר' פת שלה' ע\"כ וכן הגי' בכולה מתני': \n",
+                "<b>אלא רקיקין. </b>ככרות דקות עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט פי' הרמב\"ם ז\"ל ואין הכונה לא שיהיה הככר גדול ולא קטון אבל הכוונה רוב הבצק ומיעוטו שב\"ש אוסרין שילוש אדם לישה גדולה בי\"ט וב\"ה מתירין זה זולתי בפסח דלד\"ה אין לשין אלא שיעור חלה ע\"כ וכן איתא בגמרא אמר רב שאילית את רבינו הקדוש ביחוד ואמר לי מאי פת עבה דקתני בברייתא פת מרובה ואמאי קרי לה פת עבה משום דנפישא בלישה א\"נ אתריה דהאי תנא קרו לפת מרובה פת עבה והכי איתא נמי ברייתא דקתני בהדיא פת מרובה. וביד פ\"ג דהלכות י\"ט סי' ח' ובטור א\"ח סי' תק\"ו והר\"ן ז\"ל פי' אלא רקיקין דכיון דרקיקין נפיש טרחייהו אף הוא אינו אלא כדי שיאכל בי\"ט בלבד: והוא פי' הירוש' דרקיקין דקין: וכתבו תוס' ז\"ל פי' רש\"י ז\"ל וב\"ה מתירין כדאמרי' שהפת נאפית יפה כשהתנור מלא כדאר\"ש בן אלעזר לעיל ולא נהירא חדא דא\"כ ה\"ל לאתויי בגמ' הא דרשב\"א כיון דפלוגתייהו בהכי ועוד דלא דמו כלל לפיתין גריצין לכן נ\"ל דפת מרובה דקאמר לאו יותר מכדי צרכו קאמר אלא היינו פתים גדולים ביותר ועושה לצורך חול הואיל ואין בו טורח כ\"כ והכי משמע בירוש' מתוך שאתה מייגעו מימנע ואינו עושה אלא כדי צרכו דפת קטן יש בו טורח יותר בעריכת כל אחד ואחד ובין גריצין ובין רקיקין היינו כדי צרכו בלבד וגם הן שוין בעבים אלא דגריצין היינו גדולות ורקיקין קטנות ע\"כ ואשכחן מרובות לשון גדולות במתני' דבפ' הקומץ רבה או שפתתם פתים מרובות פי' גדולות יותר מהדין המפורש בהן מנחת ישראל כופל א' לשנים ושנים לד': והר\"ן ז\"ל הכריח דודאי אף במה שצריך לו נחלקו ב\"ש וב\"ה בברייתא דפת מרובה שב\"ש אוסרין לאפות פת מרובה בבת אחת מפני שטרחו מרובה א\"נ מתוך שאין אתה מתיר לו הרבה בבת אחת אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו וכטעמייהו במאי דאמרי' אין אופין פתין גריצין אלא רקיקין וב\"ה מתירין דלא חייש להכי עכ\"ל ז\"ל: ומ\"מ בכולה מתני' פִיתַן גריצין והתי\"ו בניקוד פת\"ח: \n",
+                "<b>וחורי </b>בגמ' במתני' וכן בפי' רש\"י ז\"ל כתוב וחררין: ובירוש' ר' אחא שמע לה מן הדא מה חרי האף הגדול הזה ורבנין שמעין לה מן הדא והנה שלשה סלי חורי על ראשי ע\"כ ופי' בערוך מה חרי האף הגדול הזה כלומר לעשות חררות גדולות אף הוא: פ\"א חררות אפויות גדולות: והנה שלשה סלי חורי כלומר חררות גדולות הראויות למלך ע\"כ: והרמב\"ן ז\"ל כתב בסוף פ' וישב בשם רבינו סעדיה גאון ז\"ל סלי לחם לבן כלחם המלך מלשון ולא עתה פניו יחורו מן הארמית שתאמר ללבן חיור והוא הנכון כי היה בכל הסלים מלחם המלך ובסל העליון מכל מיני מאכל פרעה שהיה מעשה אופה ולשון רבותינו במשנה פתין גריצין וחיורי ואמרו בירוש' רבנין שמעין לה מן הדא והנה שלשה סלי חורי על ראשי עכ\"ל ז\"ל משמע קצת מתוך לשונו שהיה גורס במשנה וחיורי וביד פ\"ג מהלכות יום טוב סי' ח' ובפ\"ד סי' י\"ג: \n",
+                "<b>מה נעשה לבית אביך </b>אפשר לפ' שר\"ל הואיל והן מקילין לכל ישראל אין אנו יכולין להם דבר שהרי אינם עוברין על דברי בית הלל לגמרי דאי לא תימא הכי משמע שהן דברים שאין להם לא טעם ולא ריח או אפשר לומר שחכמים באו כמפרשים דבריו כדי שלא יחשבו שהלכה כמותו ויקבעו הלכה לדורות כחומרתו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכבדין בין המטות </b>כתב הר\"ן ז\"ל ס\"פ המצניע שכתב הרי\"ף ז\"ל בתשובה דמאן חכמים דאסרי כבוד בשבת וי\"ט ר' יהודה היא אבל אנן ס\"ל כר\"ש דדבר שאין מתכוין מותר וליכא למיתש לאשויי גומות ע\"כ וגם פה כתב דחכמים דהכא היינו ר' יהודה דהא חכמים דבמתני' דר' אלעזר בן עזריה דבסמוך כר' יהודה ס\"ל והם עצמם הם חכמים דהכא אבל לר\"ש דס\"ל דבר שאין מתכוין מותר וקיימא לן כותיה כבוד שרי דלאו פסיק רישיה הוא וכי תימא מכל מקום הרי הוא מזיז עפר ממקומו איכא למימר דטלטול מן הצד ע\"י דבר אחר משום כבוד י\"ט התירוהו עכ\"ל ז\"ל: ובגמ' בבלית וירושלמית א\"ר אלעזר ב\"ר צדוק פעמים הרבה אכלתי אצל רבן גמליאל ולא היו בין המטות אלא סדינין היו פורשין ע\"ג הארץ וכיון שהיו האורחין יוצאין היו קופלין אותן א\"ל א\"כ אף בשבת מותרין לעשות כן של בית ר\"ג היו מכניסין את המוגמר במגופה אמר ר' אלעזר ב\"ר צדוק פעמים הרבה אכלתי אצל ר\"ג ולא היו מכניסין את המוגמר במגופה אלא ערדסקיס פי' כלים שהן נבובין ומנוקבין היו מעשנין מעי\"ט וכיון שהיו האורחים נכנסין היו פותחין אותן א\"ל א\"כ אף בשבת מותרין לעשות כן עכ\"ל הירושלמי: \n",
+                "<b>ומניחי' את המוגמר </b>בערוך ערך גמר נראה דגריס את המגמר בלתי וי\"ו בכל דוכתא: וביד פ\"ד דהלכות יו\"ט סי' ו' ובטור א\"ח סי' תקי\"א וסי' תק\"ך: \n",
+                "<b>ועושין גדי מקולס וכו' </b>פ\"ח דהלכות חמץ ומצה סי' י\"א וכו' וכתב הר\"ן ז\"ל איכא מ\"ד דדוקא גדי אסור מפני שאין בו אליה ומיחזי דלגבוה סליק אבל טלאים לא וליתא דבתוספתא תניא בהדיא בהא עובדא דתודוס טלאים המקולסים עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרתו יוצאה וכו' </b>ירוש' אמרו לו או עמוד מבינותינו או העבר רצועה מבין קרניה א\"ר יוסי ב\"ר בון שהיה מתריס כנגדן א\"ר חנניה פעם אחת יצאת והושחרו שיניו מן הצומות ע\"כ: ועוד יותר מזה כתבתי בשבת ס\"פ במה בהמה יוצאה: וביד שם פ\"ד סי' ט\"ז ובטור א\"ח סי' תקכ\"ג. ובהאי בבא דמקרדין לחוד הלכה כר' אלעזר בן עזריה משום דקאי בשיטתיה דר\"ש דס\"ל דבר שאין מתכוין מותר וכתבו תוס' ז\"ל ודוקא במגררת של עץ דאין עושה חבורה אבל במגררת שלנו שהן של ברזל כ\"ע מודו דאסור דפסיק רישיה ולא ימות היא שתולש שערות. אבל הריא\"ף ז\"ל כתב דאפי' קירוד מותר ובערוך בלשון שני קירוד כמין תולעים והוא רמש שנושך בבשר הבהמה והם קטנים ואין נפרדין מבהמה אלא בעשיית חבורה שאין שולפין אותה מן השיער אלא בקושי והפרדת הגדולים נקראת קרצוף ובלשון ערבי קורין לתולעת קרד ע\"כ: \n",
+                "<b>ושוחקין פלפלין </b>תוס' פ' ר\"א דתולין דף קמ\"א ובירוש' תני של בית ר\"ג היו שוחקין פלפלין בריחים שלהן ומפרש התם בפ\"ק בסי' י' דהיינו משום שלא היתה טחינה כדרכה ע\"כ: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר וכו' </b>פ\"ק דפסחים דף י\"א ובקצת דפוס היא חסר שם: \n",
+                "<b>מפני שהוא עושה חבורה </b>דכיון ששיניה דקות נכנסין בעור הבהמה ועושה חבורה: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אין מקרדין וכו' </b>ירוש' אין מקרדין שלא יבואו לידי חבורה ואין מקרצפין שלא יבואו לידי תלישה: \n"
+            ],
+            [
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום כלי ארוג עד כאן. אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל אבל תוס' ז\"ל כתבו ולי נראה דלא שייך ארוג במעשה של עץ כי אם בכברה של סלתות דקאמר בירוש' כברה של סלתות טמאה משום שיש עליה תורת כלי שמקבלת הסובין שאינם יכולין לצאת דרך נקבים והא דקאמר כלי כברה ולא קאמר משום בית קבול ה\"ק משום תורת קבול כלי כברה דחשיב קבול שלהם ע\"כ: ובשם הר\"ר יהוסף אשכנזי מחקו מלת כלי דגבי כברה אלא ה\"ג ומשום כברה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עגלה של קטן </b>שבת פ' במה אשה (שבת דף ס\"ו) וכתוב בתוס' י\"ט ואינה נגררת לשון הר\"ב בשבת וכן לשון רש\"י ז\"ל ותמהני כו' ע\"כ ואני רואה בלשון הגמ' אפי' בתלמוד המוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל כתוב ומוגה אימא סיפא ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין בשבת חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר וכו' </b>תוס' ס\"פ המוציא יין ובפ' אמר להם הממונה דף ל\"ד ובפ' במה מדליקין (שבת דף כ\"ט) ס\"ל לרב יוסף דבין בכלים גדולים בין בכלים קטנים ס\"ל לר' שמעון דגורר ואע\"ג דקטנים כגון כסא וספסל אפשר להו בטלטול ור' יהודה ס\"ל דאפי' גדולים כגון מטה אע\"ג דלא אפשר בטלטול אסור לגרור ובפ' כירה (שבת דף מ\"א) פלפלו תוס' ז\"ל לפי גרסתם ז\"ל אי דבר שאין מתכוין אסור לר' יהודה מן התורה או מדרבנן גם בפ' א\"ל הממונה דף ל\"ד ונראה שהעלו דגבי שבת ס\"ל לר' יהודה דבר שאין מתכוין מותר מן התורה: כתב ה\"ר יהוסף בס\"א ל\"ג אין נגררין אלא ה\"ג כל הכלים נגררין חוץ מן העגלה וכו' וביד פ' עשירי דהלכות כלים סי' ז' ופ' כ\"ה סי' ט\"ז: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין צדין דגים מן הביברים בי\"ט וכו' </b>ראיתי שמחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלות ביום טוב וביד פ' שני דהלכות יו\"ט סי' ז' י\"ז ובטור א\"ח רס\"י תצ\"ז וכתוב שם בב\"י ואיכא למידק כיון דמתני' מפלגא בין דגים לחיה ועוף היאך לא חילק הרמב\"ם ז\"ל ביניהם ונ\"ל שהוא סובר דת\"ק היה מחלק ביניהם ואין הלכה כמותו אלא כרשב\"ג וסובר דרשב\"ג קאי אדגים חיה ועוף הלכך דין כולם שוה דכל שאינם מחוסרין צידה לוקחין מהם בי\"ט ונותנים לפניהם מזונות ואם הם מחוסרין צידה אין לוקחין מהם בי\"ט ואין נותנין לפניהם מזונות ורבינו אפשר שהוא סובר כדעת הראב\"ד והרשב\"א ז\"ל שכתב הרב המגיד דרשב\"ג לא קאי אלא אחיה ועוף אבל דגים בכל ביבר אסורין ואפי' הוא ביבר קטן והטעם מפני שהם מכוסין מן העין והטעם וכו' ע\"ש עוד: מתני' מייתי לה פ' האורג (שבת דף ק\"ו) ותוס' ברפ\"ק דמכילתין דף ג': \n",
+                "<b>מן הביברין </b>פי' אפי' מן הביברין ואפי' שאינם מחוסרין צידה ממש מ\"מ כיון שהביבר רחב הרבה והדגים נשמטין הנה והנה דומה לצידה מספר הלבוש שם סי' תצ\"ז. ובגמ' פריך עלה ורמינהי ביברים של חיות ושל עופות ושל דגים אין צדין מהם בי\"ט ואין נותנין לפניהם מזונות קשיא חיה אחיה קשיא עופות אעופות בשלמא חיה אחיה לא קשיא מתני' ר' יהודה דקאמר התם בשבת פ' האורג וצבי לבית חייב דלא חשיב ליה צידה עד שיכניסנו לבית וברייתא רבנן דחשיבי ליה לביבר ציד כדתנן התם וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגנה לחצר ולביברין ומסיק בגמ' עופות אעופות נמי לא קשיא הא ביבר דמקירה דניצוד הוא הא ביבר שאינו מקורה והשתא דאתינן להכי חיה אחיה נמי ל\"ק ואתיא נמי כרבנן והא בביבר גדול והא בביבר קטן ופי' הר\"ן ז\"ל ושיעורא דביבר קטן מפרשינן בגמ' דכי רהיט בתר חיה ומטי לה בחד שחייה כלומר במרוצה אחת ביבר קטן ושהי' מלשון עיכוב א\"נ כל היכא דנפלה טולא דכותלים אהדדי ביבר קטן ואידך ביבר גדול וכן נמי דכל היכא דאית ליה זויות להשמט בהן חשיב הביבר גדול שאומרים בו הבא מצודה ונצודנו ע\"כ: ועיין במ\"ש בשם הירוש' שם פ' האורג: \n",
+                "<b>ואין נותנין לפניהם מזונות </b>דאין מזונותן עליך כן פי' רש\"י ז\"ל והקשו תוס' ז\"ל דכי פריך בגמי ורמינהי וכו' ומשני כאן בביבר גדול כאן בביבר קטן והשתא תינח מצידה לצידה תרצת שפיר אלא מזונות מאי תרצת דבמתני' אמרי' ונותנין לפניהם מזונות והתם אמרי' אין נותנין לפניהם מזונות לכך נ\"ל דהא בהא תליא אם צידה מותרת מותר נמי ליתן לפניהם מזונות וה\"פ אין צדין דגים מן הביברים וכו' ואין נותנין לפניהם מזונות גזרה שמא יצודם דהא צידה שלהם אין מותרת בי\"ט והשתא כשמתרץ בגמ' מצידה ממזונות נמי ניתא דהא בהא תליא ע\"כ וכתב הר\"ן ז\"ל דשם פ' ר' אליעזר דאורג פי' רש\"י ז\"ל דכיון דמוקצין הן לא שרי למיטרח עלייהו ע\"כ ושם יישב הר\"ן ז\"ל פירוש זה ותרצו ע\"ש: \n",
+                "<b>כל המחוסר וכו' </b>ירושלמי ר' עולא אמר בעון קומי ר' אחא מה ניתני כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור אמר לון ולא בנעל לתוכה אנן קיימין אלא כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר עד כאן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצודות חיה וכו' </b>דקדק בני אשר הכהה מאור עיניו בעוני דאמאי בכל דוכתא קתני חי' בלשון יחיד ועופות ודגים קתני להו בלשון רבים ואשב אותו דבר לאמר היטבת לראות דאע\"פ דהן אמת שיש מקומות דקתני חיה ועוף או חיות ועופות כיון דחזינן דבמתני' ברוב הנוסחאות קתני חיה ועופות יש לומר הטעם אפשר להיות מפני שהעופות והדגים רגילות הוא שניצודין במצודה אחת כמה עופות וכמה דגים יחד אבל החיות אין רגילות להיות ניצודין ברוב אלא אחת אחת כך נלע\"ד. אח\"כ מצאתי שהגיהו כאן בשם הר\"ר יהוסף חיה ועופות ודיו: \n",
+                "<b>לא יטול מהן. </b>אפי' טלטול אסר ת\"ק דהיינו ר' יהושע כמו שיתבאר וביד שם פ' שני סי' ח' ובטור שם: \n",
+                "<b>אא\"כ יודע שניצודו מעי\"ט. </b>אית דגרסי מבעוד יום: \n",
+                "<b>ומעשה בגוי אחד. </b>חסורי מחסרא וה\"ק ספק מוכן אסור ור\"ג מתיר כלומר וזו שאמרנו לא יטול מהן מספק דהיינו ספק מוכן וספק מוקצה ואסור לאו דברי הכל היא ות\"ק דפליג עליה דר\"ג הוא ר' יהושע כדמוכח בברייתא דמייתי בגמ': \n",
+                "<b>ומעשה וכו'. </b>תוס' רפ\"ק דמכלתין: \n",
+                "<b>מותרין הן. </b>בגמ' מפ' לה לוי דמותרין באכילה קאמר ואמר רב לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפי' שעה אחת דאנא ולוי הוינא קמיה דרבי כי אמרה להאי שמעתא באורתא אמר מותרין באכילה בצפרא אמר מותרין לקבל בטלטול דכולי האי לא אחמור בספק מוכן דליתסרו בטלטול אבל באכילה לא שרנהו ר\"ג אנא דהואי בי מדרשא הדרי בי לוי דלא הוה בי מדרשא לא הדר ביה ופי' רש\"י ז\"ל ולאו דס\"ל לרב ולוי כותיה אלא מילתיה הוא דמפרשי. ובטור א\"ח סי' תקט\"ו. ואם ישראל שלח דורון לחברו ע\"י גוי מעי\"ט ונתעכב הגוי והביאן בי\"ט כתוב שם בבית יוסף בשם הרשב\"א והכל בו ז\"ל דמותרין הפירות אם אין במינם במחובר אפי' למי שבאו בשבילו שהרי אין הגוי מביא משלו כדי שנגזור שמא יאמר הבא לי ובלבד בתוך ד' אמות אם היא עיר שאינה מוקפת חומה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה מסוכנת. </b>פ' אלו עוברין (פסחים דף מ\"ו) וביד פ\"א דהלכות יו\"ט סי' י\"ב ובטור א\"ח סי' תצ\"ח וכתבו הרשב\"א והרב המגיד ז\"ל דדוקא בהמה מסוכנת התירו משום הפסד ממונן של ישראל אבל הבריאה לא ישחטנה אפי' יש שהות אא\"כ צריך לאכול ממנה בי\"ט: \n",
+                "<b>לא ישחוט אא\"כ יודע שיש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום. </b>גרסי' וי\"ס דגרסי אא\"כ יודע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבע\"י וכו'. וכתב הר\"ן ז\"ל מוכח בפ' אלו עוברין דאע\"פ שאינו אוכל כיון שהיה יכול לאכול סגי ולשנא דמתני' הכי דייק ע\"כ וכן כתוב בב\"י בשם רבינו ירוחם: \n",
+                "<b>מבית טביחתה. </b>ש\"מ דהפשט וניתוח שמנתחין הקצבים דרך ארץ הוא ולאו איסורא הוא והתירו לאכול כזית מבית טביחתה בלא בדיקה משום הפסד ממונו וכ\"ש שאם הוציאו הריאה בלא בדיקה שאין להפסיד הבהמה וסמכינן ארובא וכשרה ומכאן הביא ראיה הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דחולין דף תרע\"ו דבדיקה זו דריאה מדרבנן הוא: \n",
+                "<b>שחטה בשדה. וכו' </b>ביד פ\"ה דהלכות יו\"ט סי' ה' ואיתא בתוס' דר\"פ מפנין ודר\"פ שואל: \n",
+                "<b>לא יביאנה במוט וּבְמׁטֶה. </b>בנקודת סגו\"ל תחת הטי\"ת. וכך מצאתיה מנוקדת בספר כתיבת יד קדמון. וכן מצאתיה מנוקדת בשם הר\"ר יהוסף אשכנ י ז\"ל. ואי גרסי' ובמוטה נלע\"ד דמוט היינו הנישא בין שני בני אדם על הכתפים ומוטה היינו הנישא בין שני בני אדם על ידיהם או אפכא וכדמשמע בגמ' ר\"פ המביא כדי יין גבי דדרו באגדא לידרו באכפא דפי' רש\"י ז\"ל שם אגדא על הכתפים אכפא על הידים ומ\"מ עיין בלשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ה סי' ב': \n",
+                "<b>אבל מביאה בידו אברים אברים. </b>ואע\"ג דמפיש בהלוכא ואמרי' בפ' מפנין דמעוטי בהלוכא עדיף שאני הכא דכיון דמביא במוט ובמטה מיחזי כעובדין דחול ואיכא מ\"ד דלא מיתסר אלא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה לגמרי בשביל י\"ט אבל בריאה שנשחטה לצורך י\"ט מביאה אפי' במוט ובלבד שישנה אם אפשר לשנות וכענין שאמרו בפ' המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא הוא על כתפו או לפניו אבל אחרים אומרים דה\"ה לבריאה ומסוכנת אורחא דמילתא נקט שאין דרך לשחוט את הבריאות בשדה אלא בביתו וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל וכתב הרשב\"א ז\"ל שאינו נוטל את עורה שלא התירו אלא בשוחט מדעתו בי\"ט שהתירו סיפה משום תחלתה כדי שלא ימנע משמחת י\"ט אבל בשוחט את המסוכנת לא והכי מוכח בירוש' דפירקין דגרסי' התם תני אבל מביאה ע\"ג עורה כיצד הוא עושה משייר ממנה אבר אחד ומביאה עמו הר\"ן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכור וכו'. </b>ביד פ' שני דהל' יו\"ט סי' ד' ובטור א\"ח סי' תצ\"ח. ופי' בכור בזמן הזה שאינו נשחט בלא מום מפני שקדשים הוא דמאליו קדוש והשוחטו כשהוא תם שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר ירד המומחה. וכו' </b>בגמ' בברייתא בלשון אחר דרש\"י ז\"ל ר' יהודה הנשיא ס\"ל כר' יהודה ור\"ש בן מנסיא ס\"ל כר' שמעון: \n",
+                "<b>ואם לאו לא ישחוט. </b>תוס' ז\"ל הכריחו לפ' דמטעם מוקצה פליגי ר' יהודה ור\"ש וס\"ל לר\"ש אפי' עבר ובקרו מ\"מ אסור משום מוקצה ופליגי כדמפ' בגמ' ברואין מומין וגם פליגי במוקצה מיתורא דקתני אין זה מן המוכן וא\"ת ומ\"ש דבכל דוכתא אחמיר ר' יהודה טפי במוקצה מר\"ש וי\"ל דטעמא רבה אית ליה כיון דס\"ל דרואין מומין בי\"ט וידוע שמום קבוע היה מאתמול א\"כ אין כאן מוקצה דהא מאתמול דעתיה עילויה אבל ר\"ש אית ליה דאין רואין מומין הלכך לאו דעתיה עילויה מאתמול א\"כ אסור אפי' אם בקרו בדיעבד עכ\"ל ז\"ל אבל ר\"ע ז\"ל תפס פי' רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר כל שאין מומו ניכר מעי\"ט וכו'. </b>שבת פ' כירה (שבת דף מ\"ו) רמי ליה אביי לרבה דר\"ש אדר\"ש תניא מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ור\"ש מתיר אלמא לר\"ש לית ליה מוקצה והתנן ר\"ש אומר כל שאין מומו ניכר מעי\"ט אין זה מן המוכן והקשו שם תוס' ז\"ל מאי קפריך הא ע\"כ טעמא דר\"ש לאו משום מוקצה אלא משום דסבר דאין רואין מומין בי\"ט דהא ר' יהודה דאית ליה מוקצה שרי בכור שנפל לבור לירד מומחה ולראות אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט וי\"ל דדייק מדלא קתני ר\"ש אוסר לפי שאין רואין מומין בי\"ט דהוה משמע לכתחלה אסר אבל בדיעבד מבוקר ומדקתני אין זה מן המוכן משמע דהוי מוקצה ואפי' בקרו אינו מבוקר ובהכי פליגי דר' יהודה סבר רואין מומין בי\"ט הלכך לא הוי מוקצה דמיירי בנפל בו מעי\"ט כדמוקי לה התם ור\"ש סבר אין רואין ולכך אפי' בקרו אינו מבוקר משום מוקצה. ושני ליה רבה לאביי הכי השתא התם גבי נר אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו אבל הכא אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום מימר אמר מי יימר דנפיל בי' מומא ואת\"ל דנפיל ביה מומא מי יימר דנפיל ביה מום קבוע וא\"ל דנפיל בי' מום קבוע מי יימר דמיזדקיק לי' חכם לראו' אם מום קבוע הוא אם לאו. ומשו' איזה חדוש שנתחדש פה בדברי התוס' ז\"ל על מה שכתבתי בשמם בסמוך חזרתי והעתקתי דבריהם אשר שם: \n",
+                "<b>אין זה מן המוכן. </b>מפני שמתירו בי\"ט וה\"ל כמתקנו וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ובגמ' פריך אי ברואין מומין קמיפלגי לפלגו בעלמא בלא נפל לבור ומשני בכור שנפל לבור איצטריכא ליה סד\"א משום צער ב\"ח לערים לומר ודאי ימצא בו מום ולסקיה כר' יהושע גבי אותו ואת בנו בפ' משילין (ביצה דף ל\"ז) קמ\"ל. והלכה כר\"ש בהא דבברייתא קרי ליה חכמים. ובגמ' דייק רב נחמן בר יצחק ממתני' כההיא ברייתא דקתני בין שנולד בו מום מעי\"ט ובין שנולד בו בי\"ט חכמים אומרים אין זה מן המוכן דקתני רש\"א כל שאין מומו ניכר מעי\"ט אין זה מן המוכן מאי אין מומו ניכר אילימא שאין מומו ניכר כלל פשיטא וכי צריך היה ר\"ש לומר לר' יהודה בן מחלוקתו כן והלא ר' יהודה יש לו מוקצה ונהי דרואין מומין ס\"ל האי איסור מוקצה מיהא הוא אלא ודאי דלא אתחזי לחכם מעי\"ט אי מום קבוע אי מום עובר וקתני מיהא אין זה מן המוכן ש\"מ דאפי' דיעבד אם בקרו אינה הכנה לשחיטה. ובירוש' מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתנינן תמן ס\"פ מי שהחשיך ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע\"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן והכא הוא אמר הכין ר' יהודה כדעתיה דר' יהודה אמר אין המומחה תורה ר' חונא בשם ר' אבא דר' יהודה היא דר' יהודה עבד ראיית בכור כרא ית טרפה כמה דאת אמר תמן רואין את הטרפה ודכוותה רואין את הבכור בי\"ט ע\"כ ועיין בגמרא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שמתה. </b>ביד פ' שני דהלכות י\"ט סי' ט\"ז ובטור א\"ח סי' תקי\"ח ומייתי לה בס\"פ מי שהחשיך ובבהמת קדשים מוקמינן לה אבל בהמת חולין מחתכין ואתיא מתני' אפי' כר\"ש דאמר התם מחתכין. ופי' הר\"ן ז\"ל להשיב בעד רב אלפס ז\"ל שפסק בסוף מכלתין בי\"ט כר' יהודה דאית ליה מוקצה ומשמע דלדידיה אפי' בהמה מסוכנת של חולין שמתה לא יזיזנה ממקומה וכן פסק דבהמה מסוכנת של חולין שרי לטלטלה דלא קשי שאפשר שהוא היה גורס כמו שכתוב בגמ' במקצת נוסחאות הכא במאי עסקינן במסוכנת וד\"ה כלומר דבמסוכנת אפי' ר' יהודה מודה דשריא ובבריאה אפי' ר\"ש מודה דאסורה כי פליגי בחולה מאתמול ומתה בשבת או בי\"ט אבל זו הגרסא אינה בעיקר הנוסחאות ע\"כ ובגמ' בדפוס איתה להאי נוסחא: \n",
+                "<b>ומעשה ושאלו. </b>בפ' במה מדליקין (שבת דף כ\"ד) בתוס'. ירוש' שמואל אמר טעו חמשה זקנים שהורו לר\"ט בלוד אמר רב מתנא בבכור הוה עובדא א\"ר אבין מתני' אמרה כן עליה ועל החלה שנטמאת מה זו קדש אף זו קדש ע\"כ: \n",
+                "<b>החלה שנטמאה. </b>פי' רש\"י ז\"ל חלה שנטמאת אינה ראויה לכהנים דהא באכילה אסורה ובהסקה או לתתה לכלבים אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם בי\"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא דהא אין מדליקין בשמן שריפה בי\"ט דהבערה לצורך היא דהדלקת נר בי\"ט צורך אכילה היא ומותר ואפ\"ה בשמן שריפה לא והוא שמן תרומה שנטמאת אלא טעמא משום גזרת הכתוב הוא שאין קדשים טמאים מתבערין מן העולם בי\"ט דרחמנא אחשבה להבערתם דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה היא ע\"כ. והקשו עליו תוס' ז\"ל אמאי אין נותן החלה לפני כלבו דהא דאין שורפין קדשים בי\"ט היינו טעמא משום טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק בשריפתו אבל כשנותן החלה לפני כלבו אין כאן משום טורח מלאכה לכך נ\"ל דלכך אין נותנה לפני כלבו משום דמצותה בשריפה כדאמרינן בשבת כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאה אבל גבי תרומת חמץ דקאמר מריצה לפני כלבו לא מיירי כשנטמאה אלא משום ביעור חמץ ולכך אינה צריכה שריפה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נמנין וכו' </b>אבל שוחט הוא הטבח בלא פסוק דמים ומחלקין אותה ביניהם ולמחר יפסוק להם דמיה ע\"כ משמע דקאי אכשלא נמנו עליה ופסקו דמיה מעי\"ט ואהא בעי בגמ' היכי עביד שידעו במוצאי י\"ט כמה היתה שוה ומשני שמביא להם בי\"ט שתי בהמות שוות ויאמר ראו שזו כזו ולמחר שמין את הנותרת. ואיתה בשבת ר\"פ שואל וביד פ\"ד דהלכות יו\"ט סי' י\"ט כ' ובטור א\"ח סי' ת\"ק ובירוש' הא להוסיף מוסיפין היו חמשה נעשין עשרה: \n",
+                "<b>אבל נמנין עליה מעי\"ט. </b>ואח\"כ שוחטין אותה בי\"ט ומחלקין אותה ביניהם ולמחר שמין את הנותרת: אכן הרב ר' בצלאל אשכנזי ז\"ל מחק בתלמודו מלות אבל נמנין עליה מעי\"ט והגיה אבל שוחטין ומחלקין ביניהם וכן מחק ג\"כ מלות הללו מפסקי הרא\"ש ז\"ל: והכי משמע מפי' רש\"י ז\"ל גם מן התלמוד וכמו שרמזתי בסמוך: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר וכו'. </b>בפירקין דף כ\"ט מייתי לה. ומצאתי מוגה קופיס בסמ\"ך בכל מקום שהוא מוזכר וכך כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל שמצא בכל הספרים. ור' יהושע סבר בברייתא שוקלין מנה כנגד מנה בי\"ט ואפי' דהוי אורחיה בחול הכי כשחולקין. וכן ר' חייא ור\"ש בן רבי כשהיו חולקים בשר ביניהן בי\"ט היו שוקלין אותו מנה כנגד מנה ולא קיימא לן כותייהו אלא כחכמים שאומרים אין משגיחין וכו' ומש\"ה לא תנא וחכמים אוסרין לאשמועי' דאפי' לשמור מן העכברים אסור א\"ר אידי בר אבין והוא שתלויין המאזנים בטבעות שתולין אותה בה כששוקלין דמיחזי כנותנו לשם משקל. והביאוה תוס' ז\"ל בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע\"ה:) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין משחיזין את הסכין וכו'. </b>ביד פ\"ד דהל' יו\"ט סי' ט' ומייתי לה בירושלמי פ' משילין ובפ\"ק דמגילה דף ע\"א ובטור א\"ח סי' תק\"ט. ובגמ' איכא דמתני להא דשמואל אמתני' אין משחיזין אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא לחדדה אבל להעביר שמנוניתה מותר מכלל דע\"ג חברתה אפי' לחדדה נמי מותר ואיכא דמתני לה אסיפא אבל משיאה ע\"ג חברתה אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא להעביר שמנוניתה אבל לחדדה אסור מכלל דבמשחזת אפי' להעביר שמנוניתה מאן תנא דבמשחזת אסור אמר רב יהודה דלא כר' יהודה דתניא אין בין י\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש וטעמא משום דדריש לכם לכל צרכיכם ות\"ק ס\"ל הוא לבדו כתיב הוא ולא מכשיריו אבל לכם דרשינן ליה לכם ולא לגויים ור' יהודה דריש הוא למעוטי מכשירין שאפשר לעשותם מעי\"ט: \n",
+                "<b>לא יאמר אדם לטבח מכור לי בדינר בשר אבל שוחט הוא והן מחלקין ביניהם. </b>כך הלשון בקצת נוסחאות וגם בירושלמי ואית דגרסי שקול. וביד שם פ\"ד סי' כ\"א כתוב תן לי וכו'. ובגמ' מפרש דכשאינו רוצה ליקח כל הבהמה ולא מחצה ולא שליש ולא רביע אלא בדינר או בשנים אומר לו תן לי נתח או חצי נתח כי הא דבסוריא וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אומר אדם לחנוני וכו'. </b>תוס' פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע\"ה) ותוס' דר\"פ שואל (שבת דף קמ\"ט) ומה שפי' ר\"ע ז\"ל באבל לא במדה הוא פי' ראשון דבגמ' וכן פי' ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל כאן בפי' המשנה אבל ביד שם פ\"ד פסק כלשון אחרון דרבא דאפי' היה כלי המיוחד למדה ימלאנו ומאי אבל לא במדה שלא יזכיר לו שם מדה ואתא ר' יהודה למימר כלי המיוחד למדה לא ימלאנו: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אם היה כלי של מדה וכו'. </b>בטור א\"ח סי' שכ\"ג ובגמ' פריך אלמא גבי שמחת י\"ט ר' יהודה לחומרא ורבנן לקולא והא אפכא שמעינן להו דתנן לעיל בפירקין ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר וכו' ומשני דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא התם בשאינו עומד למדה פי' כלי וקופיץ אין עומדין לכך הכא בעומד למדה דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא התם קעביד כדעבדין בחול במאזנים פעמים שאין הליטרא לפניו וכיון שיודע משקל כליו שוקל בו הכא לא עמד כדעבדין בחול דעדיין לא יצא טבעו של כלי זה למדה ולאידך לישנא הכא לא קעביד כדעבדין בחול דעבידי אינשי דמקרבי לחבריהם חמרא במנא דכיילא ושתו: \n",
+                "<b>מעשה בשאול בן בטנית. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>אבא שאול אומר אף במועד עושה כן. </b>ברב אלפסי והר\"ן ז\"ל ליתה להאי בבא: \n",
+                "<b>מפני מצוי המדות. </b>כשמוכר שמן וביין שכיחי בירורין ולא בשמן. ירוש' תני מעשה בר\"א ב\"ר צדוק ואבא שאול בן בטנית שהיו חנונים בירושלם והיו ממלאין מדותיהן מעי\"ט ונותנין אותן ללקוחות בי\"ט ר' חנניא בן עקביא אומר אף בחולו של מועד היו עושין כן מפני מצוי המדות אף הוא כנס שלש מאות חביות [יין] וחברו כנס שלש מאות חביות [שמן] בבבלי בברייתא מפרש שהביאום לגזברים שבירושלם אמרו להן חכמים לא הייתם צריכין לעשות כן פי' רש\"י ז\"ל מפני שהלקוחות מוחלין ע\"י טרדן ומרוצתן שאינם יכולין לשהות עוד וידעי וקא מחלי אלא הואיל והחמרתם על מצמכם יעשה בהן צרכי צבור פעם אחת חלה ונכנסו רבותינו לבקרו אמר לון אתון חמון הדא ימינא דהוות מכילא בקושטא ע\"כ: \n",
+                "<b>אצל חנוני הרגיל אצלו. </b>בין הוא גוי בין הוא ישראל דאין לחלק רק היכא דאיכא חששא דמחובר או נולד תוס' ז\"ל. ופי' רש\"י ז\"ל וכן רבינו ישעיה ז\"ל הרגיל אצלו שמתוך שרגיל אצלו מאמינו ויבטח בו שלא יחמסנו ונותנו לו בלא פסוק דמים. ובהרי\"ף ז\"ל הלשון כך אומר אדם לחנוני תן לי וכו' וכן הוא במגיד משנה פ\"ד דהלכות י\"ט סי' כ\"ד. ובטור א\"ח סי' שכ\"ג ותקי\"ז ובירוש' גרסי' אומר אדם לחברו תן לי וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכן בטור בסי' שכ\"ג אכן בסי' תקי\"ז לחנוני וע\"ש בטור על מה שכתבתי בשם התוס' ז\"ל והביא שם גם דברי הר\"ן ז\"ל והם מבוארים יותר מן התוס' ע\"ש: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המביא כדי יין וכו'. </b>תוס' שבת ר\"פ מפנין ודר\"פ שואל וביד רפ\"ה דהלכות יו\"ט ובטור א\"ח סי' שכ\"ג וסי' תק\"י: \n",
+                "<b>לא יביאם בסל כו'.</b> והתוס' כתבו תימא דאמרי' בשבת פ' מפנין מפנין אפי' ארבעה וה' קופות וכ\"ש שיהא מותר בי\"ט וי\"ל דהתם מיירי בשבת שאינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו ועל כן מותר והכא מיירי בי\"ט שיכול להוציאו [לחוץ] ורואין אותו ועל כן אסור שהרואה אותו אומר לצורך חול מביא אותם ולהכי אסור ומהאי טעמא נמי ניחא דהתם קאמר דלמעוטי בהלוכא עדיף והכא קאמר אבל מביא הוא על כתפו אלמא משמע דמרבה בהליכה די\"ל דהתם כיון דמיירי בשבת דלא עביד כעובדין דחול שאין מטלטל כי אם מזוית לזוית באותו בית ולכך קאמר דלמעוטי בהלוכא עדיף טפי משום טרחא יתירא אבל הכא דמיירי בי\"ט משום טרחא יתירא לא קפדינן אלא משום דמיחזי כעובדין דחול ופעמים נמי דאסור לאפושי במשאוי אע\"ג דממעט בהלוכא כיון שאין משנה מדרך חול ע\"כ אבל בטור שם סי' שכ\"ג הביא דין זה לענין שבת: \n",
+                "<b>על כתפו או לפניו. </b>גמ' תנא אם אי אפשר לו לשנות כגון שזימן הרבה אורחים וצריך להביא הרבה ביחד מותר: \n",
+                "<b>המוליך את התבן. </b>ירושלמי מתני' כמ\"ד לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל: \n",
+                "<b>אבל נוטלה בידו. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב ס\"א אבל מוליכה בידו: \n",
+                "<b>בידו. </b>הכא לא קתני לפניו לפי שאין דרך לטעון התבן בחיקו כדי שלא יתתבן ויטנף אבל ברישא קתני לפניו שכן דרך לטעון הכד חבוקה בחיקו ומטעם זה ג\"כ אפשר דלא קתני הכא על כתפו כך נלע\"ד: \n",
+                "<b>ומתחילין וכו'. </b>פ' מי שהחשיך (שבת דף קנ\"ז) וביד פ' שני דהלכות יו\"ט סי' י\"א ובטור א\"ח סי' תקי\"ח: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל ובהא אפי ר\"ש מודה. אמר המלקט וכולה מתני' ר\"ש היא וללישנא בתרא מוקי לתבן דרישא דמתני' בתיבנא סריא וגם דאית ביה קוצי דלמאכל בהמה אינו ראוי משום דמסרח וללבון בו לבנים אינו ראוי דהא אית ביה קוצי ואינו יכול לגבל לא בידיו ולא ברגליו ובהא אפי' ר' יהודה מודה ועצים דמתני' בכל גוונא מיירי כולה מתני' ר' יהודה היא והאי אוקימתא נקט הרי\"ף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נוטלין עצים מן הסוכה. </b>ביד שם פ' שני סי' י\"א: \n",
+                "<b>אלא מן הסמוך לה. </b>כגון קנים הזקופין סמוך לדפנות עכ\"ל ר\"ע ז\"ל ורב מנשיא אמר אפי' תימא כשאין סמוך לדפנות אלא סמוך לסכך כי תניא מתני' באיסורייתא פי' חבילות של קנים שנתנם על הסכך דמדלא התיר אגדן לא בטלינהו לגבי סכך אלא להצניעם שם ובגמ' וגם בשבת פ' כירה (שבת דף מ\"ה) ברייתא תני עלה ור\"ש מתיר בסוכה רעועה מעי\"ט אם נפלה בי\"ט דלית ליה מוקצה אבל בסוכה בריאה אפי' נפלה מודה ר\"ש דאסור דמוקצה מחמת איסור היא דכיון שהיתה בריאה מאתמול לא יהיב דעתיה עילוה ודמיא לכוס וקערה ועששית דמודה בהו ר\"ש ובטור א\"ח סי' תק\"א וסי' תקי\"ח: \n",
+                "<b>ומן הקרפף. </b>ואפי' מן המפוזר מתני' ר\"ש בן אלעזר היא דתניא אר\"ש בן אלעזר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על המפוזרין שבשדות שאין מביאין ועל המכונסין שבקרפף שמביאין על מה נחלקו על המפוזר שבקרפף ועל המכונס שבשדות שבש\"א לא יביא ובה\"א יביא והקשו תוס' ז\"ל תימה דמפוזר הא הוי מעמר דהוא אב מלאכה וי\"ל דלא שייך עמור אלא במקום שגדלים שם כדמוכח בפ' כלל גדול ע\"כ. ופי' רש\"י ז\"ל דטעמא דמכונסין שרו דלית בהו משום מוקצה אבל מפוזרין אסורין משום מוקצה והר\"ן ז\"ל פי' בשם מפרשים אחרים דטעמא משום מגבב דהוי כמעמר ומדינא אפי' מפוזר בשדה שרי דגבוב בי\"ט מותר דצורך אכילה חשיב כבקוע עצים או כהבערה עצמה אלא שבשדה אסרי משום דמיחזי כמגבב למחר ע\"כ: \n",
+                "<b>רבי יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת ואפי' בתוך תחום שבת. </b>ומדר' יוסי נשמע לר' יהודה דלאו תרויהו בעי ור' יוסי בתרתי אקיל דמכשיר בסמוך בלא פותחת ובפותחת בלא סמוך דשמעיה לר' יהודה דקאמר כל שסמוך לעיר בין דאית ליה פותחת בין דלית ליה פותחת וא\"ל ר' יוסי כל שיש לו פותחת ואפי' הוא בתוך התחום ואי סמוך לא בעי פותחת דאי ר' יוסי בפותחת תלה טעמא דאפי' הוא סמוך בעי פותח לא ה\"ל לסיומי ואפי' בתוך תחום שבת אלא הכי הל\"ל ר' יוסי אומר כל שנכנסין לה בפותחת דכיון דהוה תני כל הוה משמע דצריך פותחת סמוך או רחוק למה לי דסיים ואפילו בתוך תחום שבת לאשמועינן דלא בעי אלא למישרי שאין סמוך ור' יהודה דלא בעי תרתי נמי מרישא דר' יוסי ש\"מ מדנקט כל שנכנסין לה בפותחת כיון דכולהו פותחת אית להו הכי איבעי ליה למיתני ר' יוסי אומר אפי' בתוך תחום שבת עכ\"ל רש\"י ז\"ל בפירוש סוגיית התלמוד אבל רעז\"ל תפס לעיקר פי' הרמב\"ם ז\"ל ותוס' ז\"ל: ומה שפי' רעז\"ל שסמוך לעיר ממש הוא פי' רש\"י ז\"ל אבל הרשב\"א והרא\"ש ז\"ל פירשו סמוך לעיר בתוך ע' אמה וד' טפחים וכתב מהרי\"ק ז\"ל שם בטור סי' תק\"א ופותחת דתנן פי' מסגרת ונ\"ל דטעמא משום דכל שיש לו מסגרת מיחזי כחצר ולא הוו עצים שבתוכו כמוקצים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מבקעין עצים. וכו' </b>סתם לן הכא בי\"ט כר' יהודה דאית ליה מוקצה וה\"נ סתם לן לקמן ס\"פ בתרא בההיא דאין שוחטין את המדבריות. וביד שם פ' שני סי' י\"ב ושם בשלהי פ' מי שהחשיך אמרינן דר' יוחנן כר' יוסי ב\"ר יהודה מתני לה פי' מסיים בה דברי ר' יוסי בר' יהודה ודכוותה כתבתי בפ' חבית סוף סי' ה' ובטור א\"ח סי' תק\"א: \n",
+                "<b>אין מבקעין כו'</b> ביד פ\"ד דהלכות יו\"ט סי' י': \n",
+                "<b>ולא במגל. </b>ירוש' אית תנאי תני מבקעין אמר רב חסדא מ\"ד מבקעין במגל של יד מ\"ד אין מבקעין במגל של קציר ע\"כ: \n",
+                "<b>אלא בקופיץ. </b>ומצאתי מוגה קופיס בסמך בכל מקום שהוא מוזכר. אכן בתרגום בכשיל בקופיץ בצדי: וכתוב בשבלי הלקט סי' פ\"א והקשה ה\"ר אליעזר מטול ז\"ל היאך מותר לבקע עצים בי\"ט והלא היא אב מלאכה כדאמרי' האי מאן דסלית סלותי חייב משום טוחן ועוד היה יכול לבקע מעי\"ט והיכי שרי אפי' בלא שנוי ותירץ י\"ל דלהכי התירו לבקע דכמו דבר שאי אפשר הוא דזימנין מימליך לעשות מאכל שלא היה בדעתו מאתמול ורבינו ישעיה ז\"ל תירץ האי דאמרי' האי מאן דסלית סלותי חייב משום טוחן דוקא כשיעשה אותו קסמין דקים כדי להאחיז בהן האור אבל בקוע עצים אינו אלא טרחא בעלמא דמשום כבוד י\"ט התירו ומורי יעלה ז\"ל דחה זה הפירוש ונ\"ל לפרש הטעם שהבקוע צורך אוכל נפש חשבינן ליה ולא מכשירי אוכל ע\"כ: ועיין כאן בהר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>בית שהוא מלא פירות. וכו' </b>בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"ד) וביד שם פ' שני סי' ט' ובטור א\"ח סס\"י תקי\"ח ובגמ' א\"ר זירא בי\"ט התיר ר\"מ כיון דמדרבנן הוא דאסיר משום שמחת י\"ט שרי שהרי מותר בו אוכל נפש אבל לא לשבת משום טלטול ותניא נמי הכי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין את הנר. </b>מה שפי' רעז\"ל הוא פי' רש\"י ז\"ל ותוס' ז\"ל הקשו על אותו פירוש ופירשו הן ז\"ל שכך הם רגילין לשום באוירו קודם אפייתו קש או דבר אחר כדי לשמור האויר בשעת האפיה שלא יפלו המחיצות יחד ויסתום האויר ולאחר אפייתו קצת מסלקין אותו דבר שבתוכו ועל זה קאמר אין פוחתין את הנר כלומר שאין מסירין את מה שבתוכו דהוי כמוגמר כלי וגם הר\"ן ז\"ל הקשה על פי' רש\"י ז\"ל ופי' הוא ז\"ל שדרך היוצרים לעשות כסוי לכלי חרס שיש להם בית קבול ומשימין אותם בכבשן כדי שיתייבשו מעט לפי שאי אפשר לתקנם בעודם לחים ואח\"כ מוציאין אותם קודם שישרפו לגמרי ונוטלין כסויין ומתקנין אותם ואותה נטילת כסוי נקראת פחיתה והיינו דתנן אין פוחתין את הנר כלומר אין נוטלין את כסייו ממנו דבנטילתו משוי ליה מנא ע\"כ והרמב\"ם ז\"ל פי' הנרות שלהם היו עושין אותז זוגות וחותכין אותו לשנים אחר עשייתם ע\"כ וכן הוא שם ביד פ\"ד סי' ח'. ובטור א\"ח סי' תקי\"ד: ובגמ' מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא פי' רש\"י ז\"ל קודם שצרפו בכבשן אמר רב יוסף ר' מאיר היא דתניא כלי חרס מאימתי מקבלין טומאה משנגמרה מלאכתם פי' חקיקתן דברי ר\"מ משום דחזי לקבולי ביה מידי ר' יהודה אומר משיצרפו בכבשן ואי נמי תימא שאני התם דכלים גדולים הם וחזו לקבולי בהו מידי האי נר נמי חזי לקבולי ביה פשיטי איכא דאמרי אמ' רב יוסף מתני' ר\"א ב\"ר צדוק דאמר חקיקה משויא ליה מנא דתנן בפי שני דעדויות לפסים ארוניות טהורות באהל המת פי' רש\"י ז\"ל מפ' לקמן קערות של בני עיירות ואין מקפידין על כלים נאים ומשנפשטה הקערה אוכלין בה בשר ואין ממתינין עד שתתחקק טהורות באהל המת דלגבי אהל המת בעינן תוך לכלי חרס דכתיב וכל כלי פתוח משמע דיש לו פתח וכן לכל טומאת מגע וטמאות במשא הזב שהזב מטמא כלי חרס בהיסט וקסבר ת\"ק כלי נינהו הואיל ומשתמשין בהן כמות שהן הלכך מקבלין טומאה בדבר הראוי לטמאן ר\"א ב\"ר צדוק אומר אף במשא הזב טהורות מפני שלא נגמרה מלאכתם פי' חקיקתן הא נחקקו טמאין מדאפלוג באלפסין אלמא לר' אלעזר חקיקה משויא להו מנא והכא גבי נר נמי משוי לי' מנא דחזי לקבולי ביה פשיטי כן פי' רש\"י ז\"ל והקשו עליו תוס' ז\"ל דהואיל דאין להם תוך היכי מיטמא בהיסט הא אמרי' כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט ולכך פי' ר\"ת ז\"ל עירניות יש להן תוך אלא שמכוסות למעלה ועומדות ליפתח ואותן של כפרים אין מקפידין כך עליהם וטהורות באהל המת דהא כלי צמיד פתיל טהור באהל המת ומיהו טמאים בהיסט הואיל ועומדין ליפתח כדאמרי' גבי צמיד פתיל שמא תסיטם אשתו נדה וקאמר נמי כלי צמיד פתיל ניצול באהל המת ואינו ניצול במעת לעת שבנדה הארכתי פה בעבור שהיא משנה כדכתיבנא: ובגמ' כתוב חירניות: \n",
+                "<b>ואין עושין פחמין. </b>פי' הר\"ן ז\"ל משום דמכבה הוא ע\"כ וכתוב בכל בו סי' נ\"ח ויש שואלין ותיפוק לי משום מכבה וי\"ל שאין זה אלא גורם לכבוי לפי שאין מכבין הגחלים במים ע\"כ: ובגמ' פריך פשיטא ומשני תני ר' חייא לא נצרכא אלא אפי' למוסרן לאוליירין להחם המרחץ להזיע וקודם שגזרו על הזיעה נשנית משנה זו ואע\"ג דלצורך י\"ט הם עושין אסור וביד פ\"ד דהלכות יו\"ט סי' ג' ז' ובטור א\"ח סי' תק\"ב וסי' תקי\"ד ושם הביא כפי' רש\"י ז\"ל באין פוחתין את הנר: \n",
+                "<b>ואין עושין פחמין בי\"ט. </b>צ\"ע אמאי קתני הכא בי\"ט: \n",
+                "בפי' רעז\"ל והלכה כר' יהודה ותמה הרא\"ש ז\"ל לפסוק כיחידאה ותירץ הב\"י דטעמא מדסתם בר קפרא בברייתא כר' יהודה אלמא הלכתא כותיה ע\"כ ונלע\"ד דאפשר דס\"ל דת\"ק מודי ליה בזה: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות. </b>משמע מפי' רש\"י ז\"ל שהעתיק רעז\"ל דלא גרסי' במתניתין מלות לשתי נרות. גם במשנה דבגמ' ל\"ג להו והכי משמע קצת מלשון התלמוד וכן במגיד משנה ליתנהו למלות לשתי נרות אכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל משמע דגריס להו ואין ההפרש בתירוץ הגמ' רק שהפירוש דלשתי ר\"ל בשתי נרות תהא החתיכה לפתילה כלומר בפי שתי נרות שנותן שני ראשי הפתילה בפי שתי נרות ומדליק באמצע אם צריך להדליק והכי איתא הגירסא נמי ברב אלפס והרא\"ש ובפי' הר\"ן ז\"ל וגם בירושלמי וז\"ל הר\"ן ז\"ל ר' יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות מיהו מודה ר' יהודה ברישא דאע\"ג דשרי במכשירין בעשיית כלי מיהא אסור וכדכתיבנא לעיל ע\"כ: ועיין אי גרסינן שתי או שני במ\"ש ר\"פ ששי דתמיד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שוברין את החרס ואין קורעין. כו'</b> ביד פכ\"ג דהלכות שבת סי' ו' ובפ\"ד דהלכות י\"ט סי' ח' ובטור א\"ח סי' תק\"ח: \n",
+                "<b>אין גורפין. וכו' </b>לשון רעז\"ל עד ואתיא כרבנן. אמר המלקט פי' הר\"ן ז\"ל א\"נ אפי' כר' יהודה ובשאפשר לו בלא גריפה וביד פ\"ג דהלכות יו\"ט סי' י' ובטור א\"ח סי' תק\"ז: \n",
+                "בפי' רעז\"ל. אין מקיפין בריאה ונראה שר\"ל אין מקיפין בבועי הנזכר בדיני הריאה והוצרכתי לפרש ולא להגיה מפני שכך הלשון ג\"כ בפי' רש\"י והר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ואין סומכין וכו'. </b>ביד שם פ\"ד סי' י\"א ובטור א\"ח סי' תק\"ב ואיתה בשבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ד) ופי' הר\"ן ז\"ל סוגיין דהכא מחלפא בהדי סוגיא דפ' כל הכלים דהתם מייתי מתני' דאין סומכין את הקדרה ואמרי' דהיינו טעמא משום דגזרינן י\"ט אטו שבת ומפקינן לה מהלכתא דמוקמינין לה כב\"ש וכדאיתא התם ולא מדכרינן טעמא דלא ניתנו עצים אלא להסקה והכא לא מדכרינן עלה ב\"ש וסוגיין דהכא עיקר משום דאיתה בדוכתה הלכך נקטינן כסוגיין וההיא סוגיא ליתא עכ\"ל ז\"ל והיא דעת הרז\"ה ז\"ל ג\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל נראה שצריך להיות כך ואין סומכין את הקדרה בבקעת דלא ניתנו עצים אלא להסקה ובקעת עצים שנתבקעו: \n",
+                "<b>וכן בדלת. </b>בגמ' ת\"ר אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ור\"ש מתיר דלית ליה מוקצה: \n",
+                "<b>ואין מנהיגין את הבהמה במקל בי\"ט. </b>משום דנראה כמוליכה למכור בשוק ובהא אפי ר\"ש דלית ליה מוקצה מודה ובטור א\"ח סי' תקכ\"ב: \n",
+                "<b>ור' אלעזר בר\"ש מתיר. </b>לא גרסי' ליה ואע\"ג דבגמ' בדפוס איתיה משמע לי קצת מתוך סוגיית הגמרא דל\"ג ליה במתני' דהא בתר דמייתי ברייתא דאין מנהיגין את הבהמה במקל בי\"ט ור\"א בר\"ש מתיר פריך לימא ר\"א בר\"ש כאבוה ס\"ל דלית ליה מוקצה ומשני בהא אפי' ר\"ש מודה וכו' כדכתבי' וכן בירושלמי ליתיה וגם בהרי\"ף ז\"ל ליתיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי אליעזר. </b>ס\"א בן יעקב. הר\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>נוטל אדם קיסם וכו'. </b>תוס' שבת פ' המוציא דף פ\"א ודפ' עושין פסין (עירובין דף כ\"ג) ושם בגמ' דשבת ברייתא ועי' ביד פי\"א דהלכות שבת סי ח' ובטור א\"ח סי' תק\"א וסי' תקי\"ט: וראיתי שהרמב\"ם ז\"ל גריס לחצות בתי\"ו בין בפי' בין שם ביד וכל מקום: גם כך הוא בתי\"ו בירוש' וברב אלפס ובהרא\"ש גם שם בטור סי' שכ\"ב. ולכן תמהתי על רש\"ל ז\"ל שהגיה שם בגמרת שבת בין בגמרא בין ברש\"י ז\"ל בין בתוס' לחצוץ בצד\"י: וה\"ר יהוסף ז\"ל לא שלח בה יד ימינו: ובערוך לא נמצא מלה זו לְחִפוּשֵנוּ: \n",
+                "<b>משלפניו. </b>לאו דוקא וכו' רש\"י והר\"ן ז\"ל אבל תוס' ז\"ל הקשו על פירוש זה קושית בקיאות דמשמע מינה דדוקא קתני משלפניו ותרצו דודאי דוקא קאמר כדמשמע התם ואע\"ג דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא היינו דוקא גבי אכילה הוא דאמרי' דוקא משלפניו משום דאדם קובע לו מקום לאכילתו והיה לו להכין אבל בסיפא גבי אש לא שייך דפעמים שאינו עושה מדורה בי\"ט ע\"כ: וה\"ר יהוסף מצאתי שמחק מלת משלפניו: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים מגבב. וכו' </b>דלא ניתנו עצים אלא להסקה כן פירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל אבל תוס' ז\"ל הקשו על פי' זה דחכמים ס\"ל דלא כהלכתא דפליגי בפלוגתא דר\"ש ורבנן ותרצו דטעמא דרבנן דלכך אסור לחצוץ בו שניו גזרה משום שמא יקטום ע\"כ ותוס' ז\"ל עצמן פירשו בשבת פרק המוציא דף פ\"א כפי' רש\"י ז\"ל: וכתב הר\"ן ז\"ל גרסינן בגמרא ת\"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשנו צבורים צבורים ור\"ש מתיר ומפרשינן טעמא דתנא קמא דקיימא לן כותיה משום דמיחזי כמאן דמכנס למחר וליומא אוחרא ואע\"ג דקיימא לן כרבנן דמתני' שאין מותר אלא לגבב אלא משלפניו נפקא מינה לעצים גסין דלא בטילי אגב חצר ולא מיתסר אפי' לדרבנן דאינהו לא אסרי אלא בקסמין דקין מפני שהן מתבטלין אגב חצר אבל בגסין לא ואפ\"ה אסור לעשות מהן צבורים צבורים ע\"כ וביד פ' שני דהלכות יו\"ט סי' י\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן העפר. </b>פירש הר\"ן ז\"ל צפיעי בקר או צאן מטמינין בעפר וכשמרקיבין יוצא מהן אור: \n",
+                "<b>ולא מן הרעפים. </b>נראה שהוא טעות וכן בירושלמי ליתיה ולא בהרי\"ף ז\"ל גם במגיד משנה שם רפ\"ד ליתיה גם בטור א\"ח סימן תק\"ב גם במשנת החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל נמחק וגם באבודרהם ז\"ל ליתיה ופי' ז\"ל אור היוצא מן העפר היא היוצא מן הסיד שמשליכין עליו מים: \n",
+                "<b>ואור היוצא מן המים. </b>הוא שממלאין אשישה זכה מזכוכית מים ומשימין אותה לנכח השמש וכנגדה צמר גפן נקי ויבער בה וכן בקערות הבאות מאלסין וכן באבן שקורין אלמהא בערבי וכן עושין באבן וברזל וכן עושין בעץ בהרגילו על עץ אחר במהירות עכ\"ל ז\"ל. וק\"ק לזה שמצינו בפ' מקום שנהגו ובירוש' דברכות פ' אלו דברים ובבראשית רבה פרשה י\"א זימן לו הקב\"ה שני רעפים נ\"א אבנים והקישן זו בזו ויצאת מהן האור ובירך עליהן וכו' וי\"מ מאי רעפים אבנים קלים. ורבינו עובדיה ז\"ל אין הכרע בפירושו ז\"ל אי גריס לה: \n",
+                "<b>ואין מלבנין את הרעפים לצלות עליהם. </b>גרסינן ובטור א\"ח סי' תק\"ח והה\"נ שאין מלבנים את האבנים וכמו שהוא בפירוש הרמב\"ם ז\"ל וביד שם לא כתב אלא אין מלבנים את האבנים: והטור העתיק שם כלשון משנתנו. בספר לבוש החור כתב שם שניהם אין מלבנין אבנים ורעפים. ובירוש' אית תנאי תנו מלבנין אמר רב חסדא מ\"ד מלבנין בבדוקים ומ\"ד אין מלבנין בשאינם בדוקים ע\"כ פי' אם יוכלו לקבל לבונן הלכך ביום טוב לא דילמא פקעי ואישתכח דטרח שלא לצורך: \n",
+                "<b>ועוד א\"ר אליעזר. </b>החילוק שיש בין תוס' לרש\"י ז\"ל כתבתיו בפ' שני דעירובין וכתב הר\"ן ז\"ל והר\"ז הלוי ז\"ל כתב כיון דהאי נמי בהדלקה מיירי גמרינהו לכולהו מילי דהדלקה וכי האי גוונא לא חשיבא הפסקה ואחרים תרצו דכיון דאפסקוה במילתא דס\"ל איהו נמי לא חשיב הפסק כלל ושפיר תני ועוד ע\"כ: \n",
+                "<b>ועוד א\"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה. </b>הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון פירות דאיחזי ולא איחזו פי' שיבשו ולא כל צרכן דאיכא אינשי דאכלי להו ואיכא אינשי דלא אכלי להו ואם זמנם מעי\"ט גלי דעתיה דאכיל להו. ופי' בערוך מוקצה הוא המקום המוכן להקצות בו פירות כדי לייבשן כדי שתגמר מלאכתן פי' אחר פירות שלא נגמרה מלאכתן קרי מוקצה ע\"כ. ובגמ' רמינן דר' אליעזר אדרבי אליעזר דתנן בפ\"ח דתרומות היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור וכו' וסתם אשכול לאו גמר מלאכה הוא דסתם ענבים לדריכה קיימי ומוקצה דמתני' היינו לא נגמרה מלאכתו ומתני' אוקימנא בגמ' טעמא דר' אליעזר דבשאר שני שבוע לא משום דשבת קבעא למעשר דמשום דבוריה שהתנה לא מצינן למימר דקבע דהא לר' אליעזר מותר חוזר לא קבע כדשמעינן ליה בההיא דהנוטל זיתים מן המעטן דבפ\"ד דמעשר ראשון וכל שכן דבדבורא בלא מעשה לא קבע וקאי בקושיא דוק דאפשר דמאי דמייתי בגמ' דברי ר' נתן דאמר לא כשאמר ר' אליעזר יגמור בשבת יגמור אלא ממתין למ\"ש ויגמור בא לתרץ הקושיא כלומר לעולם לר' אליעזר שבת קבעא למעשר והאי יגמור דקאמר היינו למ\"ש ול\"ד לתינוקות שטמנו תאנים דתנן בהו בפ\"ד דמעשרות למ\"ש לא יאכלו דהתם לאכילת שבת יחדום הלכך קבעא עלייהו אבל זו לא יחדה לשבת אח\"כ מצאתי שגם רבינו שלמה לוריא ז\"ל הגיה בלשון הגמרא התם כדקתני טעמא ר' נתן אומר וכו' וכדכתיבנא. וז\"ל הגמרא בקיצור כיון דאמר מכאן אני אוכל למחר קבע ליה עילויה אי הכי מאי אריא שבת אפי' בחול נמי הא קמ\"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן והאריך רש\"י ז\"ל בפירושו. ותוספות ז\"ל כתבו בקיצור וז\"ל הקמ\"ל דטבל מוכן הוא אצל וכו' לכך נקטינהו לענין שבת דאגב אורחיה דהכנת שבת אשמועינן חדוש אחר דהיכא דהזמינו לשבת דאינו אסור אלא משום מעשר המעורב ואם בא אדם ותקנו מתוקן ולא אמרי' הואיל ונתקצה בשביל מעשר שבתוכו נתקצה לכל היום הואיל והגבהת תרומות ומעשרות לא הוי אלא מדרבנן והכי דייק ליה מדקתני עומד אדם על המוקצה וכו' משמע הא בשאר שני שבוע לא יעמוד לכתחלה הא אם עבר ותקנו מתוקן אבל אי ס\"ל לתנא דמשום איסור מוקצה לא תקנו בשעבר ותקנו הכי הל\"ל העומד על המוקצה ע\"ש בשביעית ואומר מכאן אני נוטל למחר הרי הוא מן המוכן ודייקינן מינה הא בשאר שני שבוע אינו מן המוכן ע\"כ: \n",
+                "<b>ואומר מכאן אני אוכל למחר. </b>כתבו תוס' ז\"ל מקשה בירושלמי מחלפא שיטתייהו דב\"ש דלעיל בפ\"ק קאמרי לא יטול אא\"כ נענע והכא קאמרי דבאמירה בעלמא סגי דהא ר' אליעזר שמותי הוא וי\"ל דלא קשה דלא מחלפא שיטתייהו דמוקצה דבעלי חיים עדיף ומחמירין טפי אבל קשה דמחלפא שיטתייהו דב\"ה דלעיל קא אמרי ב\"ה דבאומר מכאן אני נוטל למחר סגי והכא קאמר דבעי שירשום וי\"ל דשאני הכא דאקצייה בידים ע\"כ וכבר כתבתי לעיל בפ\"ק לשון הירושלמי בזה. וראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ואומר עד כאן אני אוכל למחר וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן וביד פי שני דהלכות יו\"ט סי' ט' ובב\"י בא\"ח סי' תקי\"ח: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משילין פירות וכו'. </b>פ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ד) וביד פ\"ה דהלכות י\"ט סי' ה' ובטור א\"ח סי' של\"ח וסי' תקכ\"א. ובגמ' אתמר רב יהודה ורב נתן חד תני משילין וחד תני משחילין אמר מר זוטרא מאן דתני משילין לא משתבש ומאן דתני משחילין לא משתבש מאן דתני משילין דכתיב כי ישל זיתך ומאן דתני משחילין דתנן בפ' ששי דמסכת בכורות השחול וכו' איזהו שחול שנשמטה ירכו דכולהו לשון השפלה נינהו אמר רב נחמן בר יצחק אי הוה תנא דתנא משירין לא משתבש ואי הוה תנא דתנא משחירין לא משתבש ואי הוה תנא דתנא מכשירין לא משתבש מאן דתני משירין דתנן בפ' שלשה מינין מפני שמשרת את השער ומאן דתני מנשירין דתנן בשבת פ' חבית מי שנשרו כליו בדרך ותנן נמי בפ\"ד דמסכת פאה איזהו לקט הנושר וכו' ומאן דתני משחירין דתנן בפי\"ג דמסכת כלים השחור וזוג של ספרים וכו' פי' רש\"י שמשחיר את השיער אלמא לשון השפלה הוא ע\"כ. וכן קרא בהדרי קדש מרחם משחר דבספר תלים סי' ק\"י פי' רש\"י ז\"ל וז\"ל זאת תהיה לך בזכות הדרות קדושה שהיה בך מבטן אמך שהכיר בוראו בן שלש שנים מרחם משחר משנפל מן הרחם כמו משילין פירות ואיכא דתני משחירין עכ\"ל ז\"ל וכתבו תוס' ז\"ל מי שנשרו כליו בדרך כאן משמע שהוא לשון נשירה מלשון פירות הנושרים ולא כמו שפי' רש\"י ז\"ל בפ' חבית לשון שרייה ומיהו לכך קאמר הכא ותנן איזהו לקט דהא איכא לדחויי ולפרושי לשון שריה כדפירש בקונטרס עכ\"ל ז\"ל. ובערוך משלשלין משחילין משחירין משירין מנשירין משילין כולן פי' אחד להם לשון הורדה ושלשול ע\"כ. ובגמ' איבעיא לן הני פירות דמשילין עד כמה וא\"ר יוחנן כאותה ששנינו רפי\"ח דמסכת שבת מפנין אפי' ד' וה' קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש ומספקינן עלה דדילמא שאני התם דאיכא בטול בית המדרש אבל היכא דליכא בטול בית המדרש לא כלומר דלא שרינן כולי האי א\"נ לאידך גיסא דהתם היינו טעמא דארבע וחמש קופות אין טפי לא משום דליכא הפסד ממון אבל הכא דאיכא הפסד ממון אפי' טובא נמי ולא מסיימינן בה מידי והרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דכיון דלא איפשיטא נקטינן בהו לקולא אבל הר\"ז הלוי סובר דלא דחינן מאי דפשיטא ליה לר' יוחנן משום דחיישא בעלמא. ועוד גרסי' בגמ' אמר רב נחמן לא שנו אלא שהארובה והפירות בגג אחד אבל מגג לגג לא ואפי' בשגגותיהן שוין ע\"כ ובירושלמי פליג עלה בשאינו שוה אבל אם היה שוה מותר ע\"כ ודוקא דרך ארובה אבל דרך חלון כגון גג שמוקף מחיצה כמו מעקה אסור וכבר פירשו רעז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל משילין פירות דרך ארובה מי שיש לו פירות או תבואה שטוחה על גגו וכו' אכן לשון רש\"י ז\"ל מי שיש לו חטים או שעורים שטוחין וכו' ונלע\"ד דלאו דוקא נקט רש\"י ז\"ל חטים או שעורים אלא כל מין פירות הראויות להטלטל וכמו שיתבאר עוד בסוף מתני' דהיינו פירות שאינם מוקצים התירו לו להשילן דרך ארובה ולטרוח טרחא זוטא כי האי ואפשר שלזה כיון ר\"ע ז\"ל בשנותו את לשון רש\"י ז\"ל: ולשון הטור שם סימן תקכ\"א מי שיש לו פירות בראש הגג וראה מטר שבא יכול לשלשלן למטה דרך ארובה שבגג שיורדים למטה בחבל אבל לא יטרח להורידם לא בסולם ולא במדרגה ולא בחלונות שבמעקה אפי' להפילם דרך שם ולא יושיטם מגג לגג ע\"כ. וכתב שם בית יוסף ביאור דברי רבינו יכול לשלשלם למטה דרך ארובה שבגג ושלשול זה דוקא שמורידם בחבל אבל ע\"י סולם ומדרגה לא ואפי' שלא ע\"י סולם ומדרגה אלא ע\"י הורדה בחבל דרך ארובה אבל דרך חלונות לא ול\"מ בהורדה בחבל דלא אלא אפי' להפילם שלא בחבל נמי לא דהא אפי' מפילם דרך שם מ\"מ יש טורח להעלותם בחלון. ודע דלהרמב\"ם ז\"ל פי' אחר במשנה זו שכתב בפ\"ה מי שהיו לו פירות על גגו וצריך לפנותן למקום אחר לא יושיטם מגג לגג וכו' אבל משילין אפי' דרך ארובה ממקום למקום באותו הגג ע\"כ: \n",
+                "<b>ומכסין פירות וכו' </b>ובגמ' אמר עולא ואפי' אוירא דליבני שמתיירא שלא ימוחו מטלטל כלים לצרכן ולדידיה הא דקתני פירות לאו דוקא אלא משום רישא נקט לה ויין ושמן דקתני במתני' מוקי לה בטבלא דלא חזי כל כמה דלא תקנו דאי לא תימא הכי היינו פירות דרישא פי' דהא ודאי פירות דרישא בראויין להטלטל מיירי דהא מטלטל הן עצמן ומשילן ור' יצחק אמר דוקא פירות הראויין דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל והא דקתני במתני' יין ושמן בתר דתנא פירות איצטריך סד\"א להפסד מרובה כגון שמרקיבין חששו אבל להפסד מועט לא חששו קמ\"ל ולדידיה דלף דקתני במתני' ונותנין כלי תחת הדלף בדלף ראוי פי' שהן צלולין וראויין לבהמה ולא קיימא כר' יצחק אלא כעולא: ואיתא להאי סיפא בשבת פ' כירה (שבת ד' מ\"ג) וביד פכ\"ה דהלכות שבת סי' כ\"ד וכתב שם והוא שיהיה הדלף ראוי לרחיצה וכתב עליו הטור שם בסימן של\"ח דלא נהירא דהא דמוקי לה בגמ' הכי היינו לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואין הלכה כמותו ע\"כ ועיין במה שרצה להשיב כסף משנה בעדו ז\"ל: והר\"ן ז\"ל ג\"כ כתב ומיהו דוקא בדלף הראוי דאי בשאינו ראוי אסור לתת כלי תחתיו דאסור לבטל כלי מהיכנו ע\"כ: וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל י\"ס דגרסי' נותנין כלי בלא וי\"ו וצ\"ע כי לפי הספרים דגרסינן ונותנים קאי בשבת אלעיל נמי אמכסין פירות וכו' וכן נראה עיקר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן משום שבות וכו' </b>בגמ' דייק והני משום רשות איכא משום שבות ליכא והני משום מצוה איכא משום שבות ליכא פי' וכי אין בהם משום שבות והלא אסרום כדאמרי' כל שחייבין עליו אלמא כולה לאסורא והיכי פלגינהו תנא דמתני' דבקמאי אדכר שבות ואמצעי ובתראי לא אדכר שבות ומשני א\"ר יצחק ל\"מ קאמר ל\"מ שבות גרידתא שאין בה שום לחלוחית מצוה דאסור אלא אפי' שבות דרשות נמי אסור ול\"מ שבות דרשות דאסור אלא אפי' שבות דמצוה נמי אסור וכולן משום שבות הן: \n",
+                "<b>לא עולין באילן </b>ביד פ' כ\"א דהלכות שבת סי' ו': \n",
+                "<b>ולא רוכבין </b>ביד שם סי' ט' ובטור א\"ח סי' ש\"ה וסי' של\"ט וסי' תקכ\"ד: \n",
+                "<b>ולא שטין </b>ביד שם פ' כ\"ג סי' ה': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ולא שטין שמא יעשה חבית של שייטין ע\"כ. אמר המלקט פי' רש\"י ז\"ל חבית של שייטין כלי של גוׁמֶא שאורגין אותו ועושין אותו כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט: ותוס' ז\"ל פירשו שהוא של חרס כדמוכח בפ' שני דמסכת כלים סי' ג': \n",
+                "<b>ולא מטפחין וכו' </b>ר\"פ שואל ור\"פ המביא כדי יין וה\"ר יהונתן הכהן ז\"ל פי' בסוף עירובין טפוח בידו על לבו ספוק כף על כף והר\"ן ז\"ל פי' לעיל פ' המביא מטפחין כף על ירך מספקין ידיו זו על גב זו והכא פי' ואין מטפחין ביד ואין מספקין כף על ירך גם בטור בסי' שצ\"ט ובסי' ת\"כ ובסי' תקכ\"ד כתב אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ובסימן של\"ח כתב ובלבד שלא יספוק כף אל כף ולא יטפח כפיו על יריכו והעתיק לשונו מהרי\"ק ז\"ל בספר שלחן ערוך: ועיין במה שכתבתי בשלהי מסכת מועד קטן: ובירוש' משמע דשניהם יד על יד אלא שסופק בחמתו כמה דאת אמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו וטפוח לרצונו ומיהו אשכחן נמי קרא דכתיב ספקתי על ירך ועיין בכל בו סי' נ\"ח: \n",
+                "<b>ואלו הן משום רשות. </b>תוס' פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל\"ה:) \n",
+                "<b>לא דנין </b>ביד שם סי' י\"ד ויש ג\"כ בסי' ט' ובטור ח\"מ סי' ה': \n",
+                "<b>ולא מקדשין </b>בתוספתא מוסיף ולא מגרשים אמנם בר\"פ הזורק מוכיח שהתירו לגרש במקום שיש לחוש שמא תזקק ליבם ולהכי לא קתני מתניתין אין מגרשין וז\"ל הר\"ן ז\"ל לא מקדשין גזרה שמא יכתוב וכ\"ש גירושין דלא סגי אלא בכתיבה וצריך ג\"כ שיהא נכתב בו ביום ומש\"ה לא חש למתנייה ומיהו בתוספתא תני ליה ודאמרינן בפ' הזורק גבי שכיב מרע דתקיף לה עלמא טובא דשרו לגרש דוקא בשכיב מרע שירא שמא תזדקק אשתו ליבום וכדי שלא תטרף דעתו עליו עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ואלו הן משום מצוה וכו' </b>כתב החכם הר\"ס ז\"ל וז\"ל יש לדקדק דאדרבא אפכא מסתברא שהמקדיש והמעריך ומחרים אין בו קיום שום מצוה כלל וראוי לקרותן רשות והדין אפי' במקום גדול ממנו והמקדש אשה אפי' שיש לו אשה ובנים והמייבם אפי' במקום שיש גדול כולן קיימו מצוה וראוי לקרותם מצוה. ונראה לומר דמ\"מ לכתחלה הבא לימלך להקדיש ולהעריך ולהחרים נותנין לו רשות ותבוא עליו ברכה אבל הבא לימלך לדון במקום גדול ממנו ולקדש אשה במקום שיש לו אשה ובנים ולחלוץ ולייבם במקום שיש אחיו גדול ממנו בכולן מונעים אותו מלעשות ולכן נקראים רשות לגבי אחרים. ואחרים נקראים לגבי דידהו מצוה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לא מקדישין </b>בשבת פ' שואל ובפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ס\"ו) מוקמינן לה בחובות שאין קבוע להם זמן אבל בחובות שקבוע להם זמן כגון פסח וחגיגה יכולים להקדיש לכתחילה פסח דלא אפשר ביו\"ט יכול להקדישו בשבת וחגיגה דלא אפשר בשבת יכול להקדישו בי\"ט: וכתוב בכל בו סי' נ\"ח וכ' גאון אחד דוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדשות ס\"ת או עטרה או שמן למאור וכיוצא בהן מותר לפי שעדיין אין מייחדין שום דבר שיוצא מרשותן ואינו דומה למקח וממכר ע\"כ ומייתי לה נמי בירוש' דפסחים פ' האשה וכתב הר\"ן ז\"ל לא מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין גזרה משום מקח וממכר ואע\"ג דמקח וממכר לא מיתסר אלא מדרבנן האי בהדי מקח וממכר חדא מילתא וחדא גזרה היא ואתי לאחלופי ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא מחרימין </b>כתוב בתוס' יו\"ט כתב הר\"ב ז\"ל וסתם חרמין לבדק הבית וכפרש\"י והר\"ן ז\"ל ותמהני שפירשו דלא כחכמים כו' ולע\"ד נראה דפירשו כן משום דדומיא דמקדישין ומעריכין קתני דהוו לבדק הבית וגם חרמין פירושן ודאי לכ\"ע אם פירש לבדק הבית הוי לבדק הבית ובפ\"ק דר\"ה דף ד' אברייתא דהתם פי' רש\"י חרמין חרמי גבוה ותוס' ז\"ל פירשו בין חרמי גבוה בין חרמי כהנים עובר בבל תאחר: \n",
+                "<b>אין בין יום טוב לשבת </b>הך סתמא כב\"ש דאי לא תימא הכי קשיא רישא אסיפא דלעיל תנינן בראש פירקין משילין פירות דרך ארובה בי\"ט אבל לא בשבת אלמא גזרינן שבות על שבת שלא גזרו ביום טוב והכא תנן אין בין י\"ט וכו': ורב יוסף אוקי לההיא דמשילין כר' יהושע דשרי בברייתא להעלות אותו ואת בנו בהערמה מן הבור הכא נמי שרי טרחא ביום טוב משום אבוד ממון והאי דאין בין כר' אליעזר שלא התיר להעלות אותו ואת בנו מפני הפסד ממון דס\"ל דכל שבות שגזרו על שבת גזרו על יום טוב אלא דבגמ' דחי להאי אוקמתא: וביד פ\"א דהלכות יו\"ט סי' י\"ז ובטור א\"ח סי' תצ\"ה. וכתוב טור שם בכל בו סי' נ\"ח וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביו\"ט וכל שמותר בשבת מותר בי\"ט חוץ ממוקצה שאסור בי\"ט ומותר בשבת פי' דבשבת לית לן כי אם מוקצה מחמת איסור ומוקצה מחמת חסרון כיס וגרוגרות וצמוקים ובי\"ט אית לן כל מוקצה והטעם לפי שיו\"ט קל משבת שמא יבואו לזלזל בו ע\"כ ועיין עוד שם וגם בהר\"ן ז\"ל ס\"פ בתרא דמכלתין ותוסיף לקח: ושמא דבזה יובן יתור המשנה דהדר קתני כל אלו בי\"ט אמרו קל וחומר בשבת כלומר אלו הנזכרים דוקא בי\"ט אמרו ק\"ו בשבת אמנם יש דבר אחר דלא מיבעי דליכא למימר ביה ק\"ו בשבת אלא אדרבא דוקא בי\"ט ולא בשבת כגון מוקצה והיינו אלו דקתני לשון מיעוט דוק: וראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל כל אלו ביום טוב אין צורך לומר בשבת: ומתני' מייתי לה בשבת פ' במה אשה (שבת דף ס') ובפ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ד) ובפ' אין צדין (ביצה דף כ\"ח) ברייתא בפלוגתא ותוס' ס\"פ המצניע והכריחו הם ז\"ל כאן ושם פ' כל הכלים דאין בין י\"ט דפ\"ק דמגלה מיירי במילי דאורייתא ואין בין דהכא מיירי במילי דשבות ואינם מענין אחד ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבהמה והכלים כו'</b> ביד פ\"ה דהלכות י\"ט סי' ט' י\"א ובטור מכאן ע\"ס הפרק בא\"ח סי' שצ\"ז: \n",
+                "<b>או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כרגליו: ומתני כשיש בעיר שני רועים וכולי' לשון ר\"ע ז\"ל אמר המלקט הוא פי' רש\"י ז\"ל אבל הר\"ן ז\"ל כתב שנראה מדברי הרי\"ף ז\"ל שהוא מפרש דכי מוקמינן מתני' בשני רועים היינו שמסר אותן מעי\"ט לשניהם ולא בירר דבריו ולמחר בירר ומסר שמירתה לאחד מהם ולפיכך הרי הן כרגלי הבעלים דאע\"ג דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה אפ\"ה כיון שעדיין לא בירר למי ימסור שמירתה לא גמר אדעתי' לאפוקה מרשותיה ע\"כ ולכל הפירושים בהאי אוקמתא אתיא מתני' אפי' כר' דוסא ואמרי לה אבא שאול דאמר בברייתא בגמ' המוסר בהמתו לרועה אע\"פ שלא מסורה אלא בי\"ט הרי היא כרגלי רועה דר' דוסא או אבא שאול מיירי ברועה אחד ומתני' בשני רועים דייקא נמי דמתני' בשני רועים דקתני מתני' לבנו או לרועה ש\"מ: \n",
+                "<b>הרי אלו כמקום שהולכין </b>ס\"א כמקום שכולן הולכין ואין נראה כן מפי' רש\"י ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השואל כלי מחבירו כו' </b>ביד פ\"ה דה' י\"ט סי' י\"ז וסוף הפרק וכן האשה ששאלה אי גרסי' מלת וכן הכי פירושא האשה ששאלה וכו' דינה כרישא דקתני הרי אלו כמקום שכולן הולכין אלא ששנאה לבסוף משום דאית בה פלוגתא אכן אית דלא גרסי' מלת וכן וגם בהרי\"ף ובהרא\"ש ז\"ל ליתה וכן משמע מלשון רש\"י ז\"ל גם כן גם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה: \n",
+                "<b>תבלין ומים ומלח לעיסתה וכו' </b>בגמ' פריך ולבטלי איסור תחומין דמים ומלח דזוטרי לגבי עיסה דנפישא ובמסקנא אמר אביי גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות רבא אמר תבלין לטעמא עביד וטעמא לא בטיל ופי' רש\"י ול\"פ אלא מר שני עיסה ומר שני קדרה ורב אשי אמר משום דה\"ל דבר שיש לו מתירין דלמחר יוליכוהו או היום יאכלוה כאן וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל וכתב הר\"ן ז\"ל ואע\"ג דלא אמרי' הכי אלא במין במינו אבל בשאינו [מינו] אפי' דבר שיש לו מתירין וכדתניא בתוספתא וכו' הכא נמי ומלח לגבי עיסה כמין במינו דמיין כיון דבלאו הכי לא מיתקנא ע\"כ ועיין עוד שם וגם שם בהר\"ן רפ\"ק דמכלתין: ועוד כתב הר\"ן ז\"ל בנדרים פ' ששי דף נ\"ב דשאני בין דבר שיש לו מתירין לאחר זמן ליש לו מתירין עכשיו כו': \n",
+                "<b>כרגלי שתיהן </b>ואם האחת ערבה למזרח והשני למערב אותה עיסה לא יזיזוה ממקומה. פי' משום דבעיסה המים והמלח של זו יקנה שביתה עמה והקמח קנה שביתה עם זו וכן גבי תבלין לקדרה: \n",
+                "<b>ר' יהודה פוטר במים כו'</b> פ' המוציא תפילין דף צ\"ז ובירושלמי פ' כיצד משתתפין ועיין במה שכתבתי שם סי' ו': \n",
+                "<b>שאין בהם ממש </b>אין ניכרות וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד כגון שהתבשיל עבה. אמר המלקט ואם אינו עבה אינו בטל בקדרה מפני רוטבה הניכר לעינים דהכי א\"ר יהודה בברייתא: עוד בלשונו ז\"ל ובמלח לא פליג ר' יהודה. אמר המלקט ובברייתא פליג ר' יהודה אמלח נמי ומיירי במלח סדומית שהיא דקה מאוד ונדבק' ביד ואינה נכרת ומהאי טעמא אמרינן בעלמא שהיא מסמא את העינים ופי' רש\"ל ז\"ל דלאו דוקא סדומית דהא אמרינן בפ' כל הבשר דלא משתכחא כי אם קורטא בכורא אלא כל מלח דקה קרויה סדומית הואיל ודומה לשל סדום בדקות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגחלת וכו' </b>ביד שם פ\"ה סי' י' י\"ד ט\"ו ט\"ז: \n",
+                "<b>ושלהבת בכל מקום </b>הלשון שם ביד והשלהבת כרגלי מי שהוא בידו לפיכך המדליק נר או עץ מחברו מוליכו לכל מקום שהוא הולך ע\"כ: גם בטור בשלחן ערוך הלשון אבל אם הדליק נר או עץ משלהבת של חברו הרי הוא כרגלי זה שהדליק לפי שאין בשלהבת ממש שתקנה שביתה עם בעליה: \n",
+                "<b>המוציא גחלת בשבת לר\"ה חייב. </b>ושלהבת שדחפה בידו וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט והא דתניא המוציא שלהבת כל שהוא חייב בגמ' מוקי לה רב ששם כגון שהוציאו בקיסם דלית ביה שיעורא דכיון דיש לו דבר להדבק בו חשובה היא בכל שהוא כלומר בלא שיעור ואביי מוקי לה כגון דשייפיה למנא דחספא דלית ביה שיעורא במשחא ואיתלי ביה נורא ורבותא אשמועינן אביי דאפי' בחספא בעלמא נמי שאינה נאחזת כ\"כ חשיבא הוצאה ושלהבת דקתני מתני' פטור משכחת לה בדאדייה אדויי כגון שהיתה דולקת ברה\"י סמוך לר\"ה ונפח בידו ונתק שלהבת והפריחה לר\"ה. וכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל בנכ\"י וירוש' ורי\"ף אין שם חלוקה זו גם מן הבבלי נראה לי דל\"ג לה הכא מיהו רש\"י ז\"ל נ\"ל ע\"כ: גם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק זו הבבא: \n",
+                "<b>גחלת של הקדש מועלין בה. </b>פ' שני דהלכות מעילה סי' י\"ג בבלי וירושלמי ת\"ר חמשה דברים נאמרו בגחלת וחמשה בשלהבת גחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועלין. גחלת של ע\"ז אסורה והשלהבת מותרת. המודר הנאה מחברו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו. המוציא את הגחלת לר\"ה חייב והשלהבת פטור ומברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת. רב חייא בר אשי בשם רב אם היו הגחלים לוחשות מברכין ר' יוחנן דקציון בשם ר' נחום ב\"ר סמאי ובלבד בנקטפת ע\"כ: \n",
+                "<b>בור של יחיד וכו'. </b>במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל הוגה בְאֵר של יחיד. ושמא טעמו ז\"ל מדאיצטריך ליה לתלמודא לתרץ דמתני' במכונסין כמו שאכתוב בסמוך ש\"מ דגרסי' ונדחק התלמוד מפני הקושיא לומר דבאר דהכא היינו מכונסין אבל אי הוה גרסינן במתני' בור מאי קא רמי ליה מברייתא דקתני בה בהדיא מעיינות והכא בור דהא ודאי פשיטא דבור הוי מים מכונסין: ואיתה למתני' פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ה) ובגמ' ורמינהו נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם פי' רש\"י ז\"ל אין להם שום שביתה לא במקומן ולא כרגלי הבעלים ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכו כרגליו דכל מידי דנייד לית ליה שביתה ע\"כ ומשני בגמ' הב\"ע במכונסין ואתמר נמי א\"ר חייא בר אבין אמר שמואל מתני' במכונסין. וההיא ברייתא דקתני בור של שבטים דהיינו של עולי בבל יש להם אלפים אמה לכל רוח פי' ולא כרגלי הממלא מוקמינן לה שם בפ' מי שהוציאוהו כר' יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונים שביתה לעצמן במקומן גבי מי שישן בדרך וכמו שנכתב שם. ובמה שפי' רש\"י ז\"ל הרי הן כרגליו דכל מידי דנייד וכו' משמע דה\"פ דאם נתנו לאחר הרי הם כרגלי השני וכן שני לשלישי הרי הן כרגלי השלישי אבל הר\"ן ז\"ל נהרות המושכים ומעיינות הנובעין כרגלי כל אדם לומר כרגלי הממלא ע\"כ גם תוס' ז\"ל שם פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ה) הוכיחו דכרגלי הממלא וכרגלי כל אדם הכל אחד: \n",
+                "<b>ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר. </b>כרגלי הממלא ראשון של אותה העיר דבירא דשותפי הוא לבני העיר וכיון דבדרבנן יש ברירה נמצא שכשמלא זה מעט הוברר הדבר שזה היה חלקו המגיעו משעה ראשונה ומיהו אם הממלא מעיר אחרת אינו מוליך אלא במקום שכל אנשי אותה העיר יכולין לילך הר\"ן ז\"ל. וכתוב בתוס' יו\"ט כרגלי אותה העיר כתב הר\"ב כו' [עי' בתוי\"ט] ואיתה למילתיה דהרשב\"א ז\"ל ג\"כ שם בכסף משנה וז\"ל ואם עירב אחד מן העיר לצפון ואחד לדרום זה מוליך לרגליו לצפון וזה מוליך לרגליו לדרום שבור זה כבור שותפין ויש ברירה ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>ושל עולי בבל כרגלי הממלא. </b>ואם מילא מתחלה לצורך חברו פלוגתא דאמוראי בגמ' איכא מ\"ד כרגלי הממלא ואיכא מ\"ד כרגלי מי שנתמלאו לו ופשטא דמתני' משתמעא כמ\"ד כרגלי הממלא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו פירותיו בעיר אחרת וערבו בני אותה העיר לבא אצלו לא יביאו לו מפירותיו ואם עירב הוא פירותיו כמוהו. </b>כך היא עיקר הגרסא ביד פ\"ה דהלכות יו\"ט סי' י\"ג. וז\"ל הטור שם סי' שצ\"ז מי שהוא בעיר ופירותיו בעיר אחרת רחוקה ממנו ד' אלפים אמה וערבו בני אותה העיר לבא לכאן לא יביאו לו מפירותיו עמהם לפי שהן כרגלי בעליהם שלא ערבו ואם עירב הוא פירותיו כמוהו ויכול לילך שם להביאם עמו. ובגמ' אתמר המפקיד פירות אצל חברו רב אמר כרגלי מי שהפקידו לו ושמואל אמר כרגלי המפקיד ואליבא דרב דאמר כרגלי מי שהפקידו מוקמינן מתני' דקתני ואם עירב הוא פירותיו כמוהו בשיחד לו קרן זוית דאושליה ביתא הלכך ברשות המפקיד הן אבל הכא דִמְשָכַן שומר וקבל עליו שמירתם הרי הן כרגליו וכן פרכינן מהא דתנן בסמוך מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אא\"כ זיכה להם ע\"י אחר במנותיהם מעי\"ט ואי אמרת כרגלי מי שהפקידו אצלו כי זיכה להן ע\"י אחר מאי הוי ומשנינן לה הכא נמי כיון דזיכה להם ע\"י אחר כמו שייחד לו קרן זוית דמי ואיבעית אימא זיכה שאני שהרי כל עצמו לא עשה אלא להוציאו משביתתו ולהעמידו בשביתה שלהן וברשותן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שזימן וכו'. </b>ביד שם ופי' הר\"ן ז\"ל מי שזימן אצלו אורחים מעיר אחרת ויבואו אצלו ע\"י עירוב לא יוליכו בידם המנות לאתר הסעודה אא\"כ יזכה להם אחר במתנותיהן מעי\"ט אא\"כ מסרן בעל הבית במשיכה לאדם אחר ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ופלוני שנמצא שהם בעלי המנות מאתמול שזכין לאדם שלא בפניו ואע\"ג דתנן לעיל השואל כלי מעי\"ט כרגלי השואל ואע\"פ שלא מסרו לו אלא בי\"ט כדאמרי' שאני התם דא\"ל משאיל לשואל גופיה הלכך סמכא דעתיה אבל הכא דלא א\"ל בעי זיכוי ומיהו בהכי מהני דכיון שזיכה לו ע\"י אחר א\"נ דא\"ל משאיל לשואל גופיה ואע\"פ שלא לקחו אלא בי\"ט כמי שייחד לו קרן זוית דמי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אין משקין ושוחטין. </b>בשבת פ' כירה (שבת דף מ\"ה) ובס\"פ מי שהחשיך אמרי' דר' יוחנן לא חייש להאי סתמא דסתם לן הכא כר' יהודה דאסור משום מוקצה דסתמא אחרינא אשכח ההיא דמעבירין מעל השלחן דפ' נוטל כדכתיבנא התם דרב נחמן מפיך לה: \n",
+                "<b>הַבַייָתוׁת אלו הן בַייָתוׁת. </b>כתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל כך מצאתי נקוד ופירוש לנות תרגום לא תלין לא תבית וכן בלשון ישמעאל ומיהו מן הגמרא נ\"ל דְבַיְתוׁת גרסי' לישנא דבית והיינו הפך המדבר ע\"כ: \n",
+                "<b>והמדבריות הלנות באפר </b>פי' בהמות הלנות באפר והיה נראה דמתני' אפי' רבי היא דתניא אלו הן מדבריות ואלו הן בייתות מדבריות כל שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסות ברביעה ראשונה ואלו הן בייתות כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום רבי אומר אלו ואלו בייתות הן אלא אלו הן מדבריות כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות ליישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אלא דמדקתני הלנות באפר משמע דכבר נכנסות קצת לעיר לכל הפחות בחורף אע\"ג דאיכא למידחי דתנא הלנות באפר בסיפא אגב רישא אבל הרמב\"ם ז\"ל לענין הלכה פירש רוצה באמרו לנות בעיר בתוך תחום שבת ולנות באפר שיהיו בכפרים כל ימות החום והקיץ ואינם נכנסות לעיר עד שירדו הגשמים ע\"כ וכן הוא בהרי\"ף ז\"ל ולחומרא: ובגמ' בחד לישנא אמרי' דהני מדבריות שאין נכנסות ליישוב כלל לדעת רבי הוו כגרוגרות וצמוקים שמקצה אותן מאצלו בידים דמודה בהו ר\"ש ורבי אפשר דכר\"ש ס\"ל. וכתב הר\"ן ז\"ל ומיהו כי אמרינן דאסירי משום מוקצה ה\"מ בבהמות של ישראל אבל של גוי לית בהו משום מוקצה דהא אמרי' בירושלמי דאין הגוי צריך הכן ומיהו יש לחוש אם בשביל ישראל באו מחוץ לתחום ע\"כ. וביד פ' שני דהלכות יו\"ט סי' ב' ובטור א\"ח סי' תצ\"ח. \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת יום טוב: ובעה\"י הפוקד עקרות וגם שרה וחנה נתחיל מסכת ראש השנה: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..58a1036a796bbe1b0fa3534695ccc9c053fc439e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,313 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Beitzah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Beitzah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בש\"א תאכל וכו'. </b>וא\"ת אמאי לא תנא אוסרין ומתירין וכי תימא אוסרין משמע שאסור לעולם זה אינו דאמרי' לקמן אפרוח שנולד ביום טוב והיינו ביומו ועוד וכו' וי\"ל דאי הוה תני אוסרין ומתירין הייתי אומר שמה שמתירין היינו לטלטל אבל באכילה אסורה והכי נמי אמרי' גבי גוי אחד שהביא דגים וכו' וא\"ת לב\"ה דאמרי לא תאכל אבל לטלטל שרי והא קיי\"ל דאף לטלטל אסור לכן פי' ר\"י דנקט כי האי לישנא דסתם ביצה לאכילה קיימא ועוד י\"ל דנקט לב\"ש תאכל משום דמשמע אכילה וטלטול דאין אכילה בלא טלטול וב\"ה אסרי אף בטלטול אלא אגב דנקטי ב\"ש תאכל נקטי אינהו לא תאכל תוס' ז\"ל: וכתבו הם ז\"ל בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"ח) דר' אליעזר סבר כב\"ש דשמותי הוא ועוד דתניא בפ\"ק דביצה דף ד' ר' אליעזר אומר תאכל היא ואמה ע\"כ ועיין במ\"ש בשבת ר\"פ חבית: ובגמ' בעי במאי עסיקינן אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה מאי טעמייהו דב\"ה אוכלא דאפרת הוא אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מאי טעמייהו דב\"ש מוקצה הוא דס\"ד דאפי' מאן דשרי מוקצה בנולד אסיר. מוקי לה רב נחמן בעומדת לגדל ביצים ודלית ליה מוקצה לית ליה נולד ובית שמאי כר' שמעון ובית הלל כר' יהודה. ומקשינן והא אפכא שמעינן ליה לרב נחמן אההיא מתני' דבשבת פ' (שואל) נוטל גבי מעבירין מעל השלחן וכו' דקאמר אנו אין לנו אלא ב\"ש כר' יהודה וב\"ה כר\"ש ומוחלפת השיטה וכדפי' רעז\"ל התם. ומשנינן גבי שבת דסתם לן [תנא] כר\"ש בההיא דמחתכין את הדלועין דבפ' בתרא דשבת ב\"ה כר\"ש אבל לגבי י\"ט דסתם לן תנא כר' יהודה דתנן לקמן פ' המביא אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה בי\"ט מוקים לה לב\"ה כר' יהודה. והאי דסתם לן תנא בשבת כר\"ש וגבי י\"ט כר' יהודה ה\"ט דשבת דחמירא ולא אתו לזלזולי בה סתם לן כר\"ש דמקל י\"ט דקיל ואתו לזלזולי ביה סתם לן כר' יהודה דמחמיר. והא דאפליגו בביצה לאו דוקא דה\"ה בתרנגולת דחד טעמא הוא אלא להודיעך כחן דב\"ש דבנולד שרי דכחא דהתרא עדיף. ופרכי' ונפלגו בתרוייהו וליתני הכי תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה בש\"א תאכל וכו'. אלא אמר רבה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה ובי\"ט שחל וכו' כדפי' רעז\"ל. ורב יוסף מפ' טעמייהו דב\"ה גזרה משום פירות הנושרין שאף זו פרי הנושר הוא. ר' יצחק אמר גזרה משום משקין שזבו וביצה נמי דמיא להו שזבה ויצאה ממקום שהיתה בלועה. ואף ר' יוחנן סבר גזרה משום משקין שזבו דר' יוחנן רמי דר' יהודה אדר' יהודה ומשני כדכתבי' בשבת פ' חבית וכל הני אמוראי מוקמי לה כרבה בעומדת לאכילה ובגמ' מפ' מר מ\"ט לא אמר כמר ומר מ\"ט לא אמר כמר וביד פ\"א דהל' יו\"ט סי' י\"ט ובטור א\"ח סי' תצ\"ה: \n",
+                "<b>שאור בכזית. </b>ביד פ\"א דהלכות חמץ ומצה סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט. </b>גמרא דיעבד אין לכתחלה לא אימא סיפא ובה\"א לא ישחוט מכלל דת\"ק סבר ישחוט בתמיה והא השוחט קאמר ומסיק ה\"ק השוחט ובא לימלך כלומר אע\"ג דהשוחט דעלמא דיעבד משמע על כרחך הכא לכתחלה: \n",
+                "<b>ב\"ש אומרים יחפור כו'.</b> ס\"פ ורפ\"ג דהלכות יו\"ט ובטור א\"ח סי' תצ\"ח: \n",
+                "<b>מבעוד יום </b>שתי מלות הללו מחקם ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ומודים שאם שחט. </b>תוס' פ' כסוי הדם (חולין דף פ\"ח) וגם הכא בגמ' פירשו בשם רשב\"ם ז\"ל דלב\"ש דאמרי התם אין מכסין באפר כירה מתני' דלא כוותייהו ואתי שפיר למאי דמפ' הכא בגמ' ואפר כירה מוכן הוא דמילתא באפי נפשה היא כלומר ואפר כירה מוכן הוא לענין טלטול שאר דברים כגון לכסות בו צואה וכיוצא בו אבל לא קאי אכסוי דלעיל כלל. ור\"ת תירץ דאפר כירה שבא מן העצים מגדל צמחים ול\"ד לאפר טלית ששרפה דמיירי התם בה או לאפר אוכלין ששרפם דלא מגדלי צמחין ובהנהו לחוד פליגי ב\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוליכין וכו'. </b>ביד פ\"ה דהלכות יו\"ט סי' ד' ובטור א\"ח סי' ש\"ח ואיתה בירושלמי פ\"ד דדמאי. והקשו תוס' ז\"ל תימא אפי' הכין אותם מאתמול מ\"מ אית בהו משום צידה כדאמרי' לקמן הצד יוני שובך פטור אבל אסור וי\"ל דמיירי בקטנים שלא פרחו ע\"כ וכן פי' הר\"ן ז\"ל: ובגמ' מתני' דקתני בהולכת סולם פליגי דלא כי האי חתא דקתני בהולכה מודו מפני שצורך י\"ט היא דתניא א\"ר שמעון בן אלעזר מודים ב\"ש וב\"ה שמוליכין את הסולם משובך לשובך לא נחלקו אלא להחזיר שבש\"א אין מחזירין ובה\"א אף מחזירין: \n",
+                "<b>אבל מטהו מחלון לחלון. </b>בגמ' בברייתא משום ר' דוסא אמרו אף מדדין בו אם החלון רחוק ואין ראש הסולם מגיע שם בהטייה מדדה רגליו של סולם מעט מעט. ומתמה בגמ' אלמא גבי שמחת י\"ט ב\"ש לחומרא וב\"ה לקולא ורמינהו השוחט חיה ועוף בי\"ט בש\"א יחפור בדקר ויכסה וב\"ה אומרים לא ישחוט. ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה וכאן הוחלפה שיטתן וצריך להפוך דבריהם ופרכי' וממאי דילמא ע\"כ לא קאמרי ב\"ש התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ אבל היכא דליכא דקר נעוץ דאיכא צד רמז חפירה לא שרו אפי' בעפר תיחוח והכא נמי לא שנא דהא איכא חשדא דלהטיח גגו. ואי נמי ע\"כ לא קאמרי ב\"ה אלא היכא דשובכו של סולם מוכיח עליו וניכר שהוא לשם שובך אבל התם לא. אלא אי קשיא הא קשיא בש\"א לא יטול אא\"כ נענע מבעוד יום ובה\"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל אלמא גבי שמחת י\"ט ב\"ש לחומרא ורמינהי השוחט חיה ועוף וכו'. א\"ר יוחנן מוחלפת השיטה. ודילמא ע\"כ לא קאמרי ב\"ש התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ וכו' א\"נ ע\"כ ל\"ק ב\"ה הכא אלא כיון דמוקצה הוא בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי אבל התם לא. אלא אי קשיא הא קשיא בש\"א אין נוטלין את הָעֶלִי לקצב עליו בשר וב\"ה מתירין אלמא וכו' ורמינהי וכו' א\"ר יוחנן מוחלפת השיטה וממאי דילמא לא היא ע\"כ ל\"ק ב\"ש התם וכו' א\"נ ע\"כ ל\"ק ב\"ה הכא אלא דאיכא תורת כלי עליו ואע\"פ שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו אבל התם לא. אלא אי קשיא הא קשיא ב\"ש אומרין אין נותנין את העור לפני בית הדריסה ולא יגביהנו אא\"כ יש עליו כזית בשר וב\"ה מתירין אלמא גבי שמחת י\"ט ב\"ש וכו' עד אי נמי ע\"כ לא קאמרי ב\"ה הכא אלא דחזי למיזגא עילויה אבל התם לא. אלא אי קשיא הא קשיא בש\"א אין מסלקין את התריסין בי\"ט וב\"ה מתירין אף להחזיר בשלמא ב\"ש לא קשיא התם דאיכא דקר נעוץ וכו' אלא ב\"ה אב\"ה קשיא א\"ר יוחנן מוחלפת השיטה כלומר דחדא מינייהו מתהפכת. ובסמ\"ג מל\"ת סי' ע\"ה כתוב וז\"ל ועוד כתב מורי רבינו יהודה בר יצחק בשם ר\"ת ז\"ל דמוחלפת השיטה היינו ההיא דהשוחט ומתירין ב\"ה לחפור בדקר לכתחלה ואין צריך עפר מוכן לכסוי כלל כי אם לשאר צרכין וכן היה זכור ר\"ת שלא היו רגילין מקודם לכן להכין שום עפר לשחוט ע\"כ ולפי' ר\"ת ז\"ל הכריחו ג\"כ תוס' ז\"ל ומ\"מ מני לה בעדויות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה דמונה לה לפי הטעות דנשנית קודם דמוחלפת השיטה ע\"כ וכן גם כן בעל המאור ורבינו יעקב ז\"ל ס\"ל כפי' ר\"ת ותוס' ז\"ל: [*) הגהה. זה האי נמי וכו' משמע דליתיה ברוב הנוסחאות של הגמרות אלא נשארה מוחלפת השיטה וכמו שנראה מדברי הפוסקים שכתבתי ז\"ל ועיין בהר\"ן ז\"ל בפירקין דף רפ\"ג עמוד שני שהשיב בעד הרי\"ף ז\"ל דאיהו גריס להאי אי נמי דילמא ע\"כ וכו' וא\"כ לא הוחלפה השיטה ולזה הביא המשניות כצורתן ומ\"מ נראה דלא גרסי' מלות אי נמי אלא דילמא וכו' וכמו שהגיה ג\"כ ר\"ש לוריא ז\"ל: ועיין בהרא\"ש ז\"ל ג\"כ שכתב שיש מי כפי' שם דהאי מוחלפת ר\"ל החליפו שיטתן להקל בסלוק תריסין טפי מאחריני משום דהוי צרכי רבים ואין רוב צבור יכולין לעמוד בה:] אי נמי ע\"כ ל\"ק ב\"ה הכא אלא משו' דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים אבל התם לא וב\"ש ס\"ל דיש בנין בכלים: (ולפירוש תוס' ז\"ל אתי שפיר דב\"ה הם דס\"ל דיש בנין בכלים כדסתם לן תנא בראש פרק כל הכלים): \n",
+                "<b>נענע </b>ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל הנון השנייה בפתח: \n",
+                "<b>ובה\"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל. </b>ביד פ' שני דהלכות יו\"ט סי' ה' ובטור א\"ח סי' תצ\"ז ובסי' תקי\"ח ובגמ' פריך וב\"ה למה לי למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל למחר וכי תימא ב\"ה לית להו ברירה והתנן בפ\"ז דאהלות מת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים נפתח אחד מהם הוא טמא וכולן טהורין חשב להוציאו באחד מהן או בחלון שהוא ד' על ד טפחים מציל על כל הפתחים בש\"א יחשוב עד שלא ימות המת ובה\"א אף משמת וקס\"ד דבברירה פליגי ובכלים שהיו בהן בין מיתה למחשבה ב\"ש סברי לא אמרי' הוברר דמעיקרא דעתי' להכי הואי ולא ירדה טומאה לשאר הפתחים וב\"ה סברי הוברר וסבירא לן השתא דבנפתח אחד מהם נמי הוו פליגי בכלים דמעיקרא וטהורים דקתני לעיל לדברי הכל בכלים דמכאן ולהבא דוקא אבל למפרע לא ואפי' ב\"ה לית להו הוברר ואין מטהרין אלא כלים דלבסוף לאחר המחשבה אבל הראשונים טמאים וב\"ש מטמאים אף האחרונים דקסברי משירדה תורת טומאה לפתחים לפני מחשבה במיתת המת שוב אינו עולה מהם אלא ע\"י מעשה כגון נפתח ובנפתח אחד מהם לא פליגי מידי. רבא אמר לעולם למפרע נמי מטהרין ב\"ה דאית להו ברירה והכא במתני' היינו טעמא דצריך לברר ולומר אלו אני נוטל דילמא למחר מטלטל ובורר השמנים ושביק הא ושקיל אידך נמצא מטלטל מה שלא הזמין שהרי לא היה דעתו אלא בכדי צרכו הלכך אומר זה וזה אני נוטל ולמחר על כרחך הני הוא דשקיל. ופרכי' והא אמרת בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי ואין מנענע אלמא לא בדק מאתמול הכחושים והשמנים ואכתי איכא למיחש ומשני ה\"מ מעי\"ט כלומר היכא דידע מעי\"ט דהני הוא דאזמין דתו בין שהם כחושים בין שהם שמנים לא שקיל אחריני שהרי יודע שמוקצים הם שלא זמנן אבל אם לא בירר דבריו מעי\"ט אלא אמר סתם מכאן אני נוטל כשבא לבררן בי\"ט אסור משום דזימנין דמשתכחי השמנים למראה עיניו כחושים במשמוש או אפכא ונמצא שטלטל מידי דלא חזי ליה פי' שכל אותן שטלטל יותר על צרכו מוקצין היו א\"נ דזימנין דמשתכחי כולהו כחושים ושביק להו ואתי לאימנועי משמחת י\"ט אבל כשאתה מזקיקו לברר דבריו מעי\"ט שוב אינו סומך אלא על אלו בין יהיו כחושים או יהיו שמנים ולדעת כן זמנן ובא ונוטלן ולא מימנע: ובירוש' מחלפא שיטתהון דב\"ש דהכא אמרי לא יטול אא\"כ נענע מבע\"י ולקמן פ' המביא תנין ועוד א\"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה ע\"ש בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר ור' אליעזר לאו שמותי הוא חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים. מחלפא שיטתון דרבנן דהכא אינון אמרין עומד ואומר זה וזה אני נוטל ולקמן פ' המביא תנן וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן ומשני עוד אינון אית להון חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זימן שחורים וכו'. </b>ביד שם סי' ו' ואיתה בירושלמי פ\"ד דמעשר שני ובטור א\"ח סי' תצ\"ז ותוס' פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ\"ג.) ובגמ' איתא לימא מסייע ליה לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב ומתני' נמי הכי אמרה דהא איכא למיתלינהו להנך שחורים באותם שהיו אתמול בקן שבצדו וכן הלבנים ולומר נהפכו ולא תלינן אלא אמרי' מעלמא אתו ומרובא פירשו. ומשני כדאמר אביי בסיפא בדף הכא נמי בדף פי' שיש דף לפני השובך בולט ויוצא ממנו ושם באים ויושבין יונים דמעלמא תדיר שיראים ליכנס לקן מפני שאותן שבקן מגרשין את כל הבא אליהם וכשיוצאין לשוט אלו נכנסין הלכך חיישי' שמא מן הדף באו לקן הלכך אסורין דהוו להו כולהו קרובים שבדף ושבקן הלכך זיל בתר רובא עד כאן ומכל מקום אנן קיימא לן הלכתא כר' חנינא: עוד גרסי' בגמ' לימא מתני' דקתני שלשה ומצא שנים מותרין רבי היא ולא רבנן דתניא הניח מאתים ממעות מעשר שני ומצא מנה מנה מונח ומנה נוטל ונשאר הך מנה ממעות מעשר שני דברי רבי וחכמים אומרים הכל חולין הואיל ולא העלם לירושלם ודאי לא הפרידם זה מזה ושניהם נטלם והניחם במקום אחר וזה חולין הוא שהניח הלום אחרי כן ושכח. ומשני רב אשי הכא בגוזלות אפי' מקושרין וכיסים דוקא מקושרין עסיקי' ומיתוקמא שפיר כרבנן דגוזלות דמדדין מנתחי אהדדי ואיכא למיתלי לקולא דחד מינייהו הוא דאזיל ליה אבל כיסים לא מנתחי ואדר בא ונטלן וכיון דמקושרין הן שניהם נטל ורבי סבר כיסים נמי זימנין דמתעכל קטרייה והבא ונטלן שמא לא מקושרין מצאן וחטף האחד והלך לו: \n",
+                "<b>בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין. </b>דרך כל שובכין להיות מעט מן דף העליה בולט חוץ למחיצה של כל קן וקן ושם היונים יוצאים לאויר ונוחים שם כרצונם וחוזרין לקן רש\"י ז\"ל. ובגמ' לימא מסייע ליה לר' חנינא דאמר ר' חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב כי הכא דלא אמרי' אל אותם שזימן בתוך הקן שהוא קרוב ללפני הקן אלא אמרי' מעלמא אתו שהוא רוב ומשני אמר אביי בדף דכולהו קרוב נינהו הלכך הלך אחר הרוב דמעלמא דאיכא תרתי רוב וקרוב. ורבא אמר הא לא איצטריך לאשמועי' אלא בשני קנים זו למעלה מזו עסיקי' ול\"מ זימן בתחתונה ולא זימן בעליונה ומצא בתחתונה ולא מצא בעליונה דאסירן דאמרן הנך אזלו לעלמא והנך אשתרבובי אשתרבוב ונחות אלא אפי' זימן בעליונה ולא זימן בתחתונה ובא ומצא בעליונה ולא מצא בתחתונה הנך נמי אסירי דאמרי' הנך אזלו לעלמא והנך סרוכי סרוך וסליקו פי' ותנא דאיצטריך לאשמועי' אסירין לאו כשזימן את של תחתונה ולמחר מצא בתחתונה לפניה ולא בתוכה ולא מצא בעליונה כלום איצטריך למימר דאסירי דחיישינן דלמא הני דאזמין אזדו להו והנך שמצא לפניה משל עליונה באו ואשתרבובי אשתרביב למטה ונחיתו הא לא איצטריך אלא אפי' זימן בעליונה בתוכה ולא זימן את של תחתונה ולמחר מצא בעליונה לפניה ולא בתוכה ולא מצא בתחתונה כלל אסירי ולא תימא לאו אורחייהו למיסרך ולמיסק אלא אסרוכי אסרוך מן התחתונה המוקצית וסלוק לפני העליונה ואסירי: \n",
+                "<b>ואם אין שם אלא הן הרי אלו מותרין. </b>מוקמי' לה במדדין דליכא למיחש דאתו מעלמא אבל במפריחין אפי' פריחה מועטת כל היכא דאיכא למיחש דילמא אתו מעלמא אסירין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א וכו'. </b>רש\"י והרי\"ף והרא\"ש ז\"ל גרסי בבא דְעֶלִי ברישא ופי' עלי כמו בתוך הריפות בַעֱלִי דבספר משלי (כ\"ז) ובתר בבא דעלי בבא דעיר ובתרייהו בבא דתריסין וכן בירושלמי וכן משמע מסוגיית הגמ' שכתבתי לעיל. אבל הרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס בבא דתריסין ברישא וסמוך לה בבא דעור דתרוייהו טעמא הוי משום דהתירו סופן משום תחלתן כמו שאכתוב בסמוך ואח\"כ בבא דעלי. ופי' רש\"י ז\"ל שם בספר משלי וגם מפרשים אחרים שנקרא עֶלִי על שם שמעלין ומכין בו תמיד: וכתבו תוס' ז\"ל אין נוטלין את העלי לקצב עליו בשר ותימא הא בצריך לגופה וכל כלי שצריך לגופו או למקומו אפי' מלאכתו לאיסור נוטל אותו בי\"ט וי\"ל דבפ' כל הכלים מוקמינן לה במוקצה שיש בו חסרון כיס דכ\"ע מודו דאסור כגון סיכי זירי ומזורי דקפיד עלייהו וב\"ה שמתירין היינו דוקא משום שמחת י\"ט כדמפרש בגמ' ע\"כ. בטור א\"ח סי' תצ\"ט. ובגמ' תנא ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו דאתעביד ליה צורך י\"ט וה\"מ מחמה לצל אבל לצורך גופו ולצורך מקומו מותר: אמר אביי מחלוקת בעלי אבל בתברא גרמי דהיינו המיוחדת לקצב עליה בשר ד\"ה מותר והא אשמעינן דלא תימא ה\"ה אפי' תברא גרמי והא דקתני (עלי) להודיעך כחן דב\"ה דאפי' דבר שמלאכתו לאיסור נמי שרו א\"נ לא נצרכא הא דאביי אלא אפי' לחברא גרמי חדתא דמהו דתימא חייס עלה ומימלך ולא תבר ונמצא שטלטל שלא לצורך קמ\"ל כיון דשחטה לתבירא קיימא ולא ממליך אע\"ג דחדתא היא: \n",
+                "<b>אין נותנין את העור לפני בית הדריסה. </b>בטור א\"ח סי' תצ\"ט ועי' במ\"ש בשבת פ' במה טומנין סי' ב'. ובגמ' ושוין שמולחין עליו לבשר לצלי ואע\"פ שהמלח מועיל לעיבוד ואמר אביי לא שנו אלא לצלי סתם דאין מולחין אותו יפה אבל לצלי כעין קדרה כגון אדם המולח צלי יפה יפה וכ\"ש לקדרה עצמה שצריך מלח הרבה לא וכתבו תוס' ז\"ל לאו משום דצריך מליחה לצלי כדמפרש בחולין אלא משום שנהגו למולחו כדי ליתן טעם ע\"כ: \n",
+                "<b>תריסין. </b>גמ' אמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן ואלו הן עור לפני בית הדריסה ותריסי חנויות וחזרת רטיה במקדש דבפ' בתרא דעירובין ורחבה אמר ר' יהודה (אמר) אף הפותח את חביתו ומתחיל בעיסתו ע\"ג הרגל דבפ' בתרא דחגיגה ואליבא דמ\"ד התם יגמור ואידך בפלוגתא לא קמיירי והני דהכא לאו פלוגתא נינהו דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה: ובגמ' מפ' מאי אשמעי' כולהו תנינן להו: ובמתני' פי' רש\"י ז\"ל מלת תריסין כמו שפי' ר\"ע ז\"ל אבל לעיל בגמ' בפירקין דף י' פי' רש\"י ז\"ל תריסין דלתות החלונות של החנויות שסוגרין בהן החלונות בלילה ומסלקים אותם ביום ונותנין אותם ושוטחין עליהם תבלין למכור לרבים ע\"כ: \n",
+                "<b>וב\"ה מתירין אף להחזיר. </b>ביד פ\"ד דהלכות יו\"ט סי' י\"ב: \n",
+                "<b>אין נותנין את העור כו'.</b> ביד שם פ\"ג סי' ג': \n",
+                "<b>אין מוציאין כו'.</b> ביד שם פ\"א סי' ד' ובטור א\"ח סי' תקי\"ט ומייתי לה בגמ' פ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ד) ובפ' משילין (ביצה דף ל\"ז) ופירשו תוס' והר\"ן ז\"ל אין מוציאין לא את הקטן למולו או לטיילו בחוץ ע\"כ. וכתב עוד הר\"ן ז\"ל דמשום דאיכא משום עונג י\"ט לטייל את הקטן ולולב לצאת בו וס\"ת נמי לקרות בו התירו ב\"ה שהרי יש בהן צורך קצת. ומה שכתב הרב אלפס ז\"ל וה\"ה להוציא כלים בכה\"ג נמי הוא שיש בהן צורך ליום קצת אבל אם אין בה צורך היום כלל אסור ולוקה כאבנים וכיוצא בהן זו היא הסכמת האחרונים ז\"ל אבל מדברי רש\"י ז\"ל נ\"ל דהוצאת כלים אע\"פ שאין בהן צורך ליום כלל כל שאינו מוציא אותן לצורך מחר שרי ואף דברי הרב אלפס ז\"ל מטין כן עכ\"ל הר\"ן ז\"ל ובטור א\"ח סי' תקי\"ח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוליכין כו'. </b>ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל שֶהוּרְמוּ השי\"ן בסגו\"ל והה\"א בשור\"ק והרי\"ש בשב\"א וכתב כמו מדוע הוּטְלוּ כי הוּבְאוּ בית ע\"כ: \n",
+                "<b>אמרו להן ב\"ש לב\"ה גזרה שוה חלה ומתנות מתנה לכהן </b>מכ\"ד מתנות כהונה: \n",
+                "<b>כשם שאין מוליכין את התרומה וכו'. </b>הך מתני' אדחיא לה וכו' לשון ר\"ע ז\"ל אמר המלקט ונקטי' כר' יוסי דמוקי לפלוגתייהו בהא ומתני' אחרים היא. ובגמ' בעי נימא מתני' דלא כר' יהודה נמי דתניא א\"ר יהודה לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על המתנות שהורמו מעי\"ט שמוליכין עם המתנות שהורמו מהיום ונשחטו מהיום לא נחלקו אלא להוליכן בפני עצמן שבש\"א אין מוליכין ובה\"א מוליכין ומתני קתני בין שהורמו מהיום וקס\"ד דבנשחטו היום קא מיירי ואסר ותירץ רבא מי קתני שהורמו מהיום ונשחטו מהיום שהורמו קתני ולעולם שחיטתן מאמש אבל בהנך דנשחטו בי\"ט מודו וכאחרים נמי אתיא דלא נחלקו אלא על המתנות דקאמרי אחרים בברייתא בנשחטו מאמש קמיירי ואיכא בינייהו טפלה ר' יהודה מתיר לטפל של אמש עם של יום אפי' לב\"ש ואחרים סברי דאפי' לטפלו נמי אסרי ב\"ש ומתני' לא איירי בטפלה כלל ואיכא למימר כר' יהודה ואיכא למימר כאחרים: \n",
+                "<b>לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בחרמתה. </b>בגמ' אמר רבא דמוללין מלילות ומפרכין קטניות בי\"ט ולפי זה מצינו תרומה שזכאי בהרמתה דסתם שבלין אין מפרישין תרומה עד שיעשו דגן והמולל בי\"ט לאוכלן מפריש מהן תרומה על כרחו ומאי תרומה דתנן במתני' דאינו זכאי בהרמתה לכ\"ע ברוב תרומות קאמר שישנן ע\"י דישה ומירוח והן מעי\"ט. ובטור א\"ח סי' תק\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדוך. </b>הוא בוכנא העלי המכה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל בפך של חרס ידוכנו ע\"כ. נראה שקיצר לשון רש\"י ז\"ל או שסובר שמלת במדוכה שסיים רש\"י ז\"ל טעות הוא וכן ברבינו נסים ליתה אכן רש\"ל ז\"ל הגיה בלשון רש\"י ז\"ל ולא במדוכה ע\"כ ונראה שלפי זה סובר רש\"י ז\"ל דב\"ש סברי שישנה א' משני שנויין או שידוכנו בתוך פך של חרס ואפי' שידוכנו במדוך כדרכו או שידוכנו בתוך המדוכה וישנה לדוכו בעץ הפרור ונראה דאה\"נ שיסבור רש\"י ז\"ל שנוכל לפ' בפך שר\"ל שישנה לדוך המלח בדופני הפך או בעץ הפרור בתוך המדוכה אבל לא מסתבר לפרושי שר\"ל רש\"י ז\"ל דב\"ש בעי תרי שנויי חדא שיהיה בתוך הפך וחדא שיהיה המדוך עץ הפרור: \n",
+                "<b>ובעץ הפרור. </b>פי' הר\"ן ז\"ל בפ' כל שעה בשם הרמב\"ן ז\"ל דעץ פרור לאו היינו כף שמערין בו את הקדרה בעודה ע\"ג האור אלא הוא עץ שתוקעין בו עצים ובולטין ממנו אילך ואילך וממחין ומפררין בו כל מאכל עבה וע\"ש כך נקרא עץ פרור ועיקר תשמישו לאחר שמסלקין את הקדרה מן האור ומניחין אותה ע\"ג הקרקע ע\"כ: \n",
+                "<b>והמלח במדוך של עץ. </b>דס\"ל לב\"ה דנהי דמלח בעי שנוי אבל סגי בהאי שנוייא זוטא: \n",
+                "<b>ובה\"א תבלין נדוכין במדוך של אבן. </b>תימא דמשמע הכא דתבלין מותר לדוך בלא שנוי ובמסכת שבת קאמר פלפלין בקתא דסכינא חדא חדא שרי תרי תרי אסיר וכי תימא דיש חלוק בין פלפלין לתבלין זה אינו דבהדיא קאמר בתוספתא עלה דהכא פלפלין הרי היא כתבלין וי\"ל דהתם מיירי בשבת ותדע דשמעתא דהתם מיירי בשבת (הגהה פי' כיון דכולה מסכת איירי בשבת) דאם רצה לומר ביום טוב הוי ליה לפרש (כדפירש הקונטריס [*) הגה\"ה. נלע\"ד שהן מלות יתירות ואפי' אי קושטא הוה הן מלות טפלות ולפחו' הל\"ל ודלא כפי' הקונטריס וגם מה שכתב הר\"ן ז\"ל שמכאן תשובה על רש\"י ז\"ל שפירש ההיא דרב יהודה דפלפלין דבי\"ט מיירי קשה לע\"ד יותר שלא נמצא פי' זה אלא שם בתוס' בשם ר\"ח שכתבו בשם רב אחאי דשאלתות ע\"ש: אחר כך מצאתי שגם הרא\"ש ז\"ל תמה על רש\"י ועל ר\"ח ועל השאלתות שהרי מכאן מוכח דהתם לא איירי רק בשבת:] והכא מיירי בי\"ט וא\"כ שרי כדרכו ואפי' במדוך של אבן אבל מלת של ים צריך שנוי לדוך אותו גרעין גרעין אבל שליניוני אין צריך שנוי הואיל והוא עשוי בידי אדם תוס' ז\"ל והביאוהו הם ז\"ל בשבת ס\"פ תולין ובגמרא מתני' דלא כי האי תנא דתניא א\"ר מאיר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על הנדוכין שנידוכין כדרכן ומלח עמהן פי' רש\"י מלת ותבלין כאחד (הגהה תימה שכתב רש\"ל ז\"ל שנ\"ל שמלת כאחד שפי' רש\"י ז\"ל דלאו דוקא אלא כלומ' באותה שטה זה אחר זה) לא נחלקו אלא לדוכה בפני עצמה כשאר תבלין שבש\"א מלח בפך ובעץ הפרור ע\"י שנוי ולא כדרכה ולצל דהיינו דבר מיעט אבל לא לקדרה ובה\"א לכל דבר נדוכת כדרכ' ואפי' לקדרה ורב יהודה אמר שמואל סבר כי האי תנא דהאי ברייתא דאמר שמואל כל הנדוכין נדוכין כדרכן ואפילו מלח ומסקנא דהלכתא דהטייה מיהא בעי מלת. וביד פ\"ג דהלכות יו\"ט סי' י\"ב ובטור א\"ח סי' תק\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבורר קטניות וכו'. </b>ביד שם סי' ט\"ו ט\"ז ותוס' שבת פ\"ז דף ע\"ד: \n",
+                "<b>בורר אוכל ואוכל. </b>ולאו היינו ברירה אבל אינו מותר לברור הפסולת. ותימה דבמסכת שבת קאמר מה דרכו של בורר נוטל האוכל ומניח הפסול' והכא משמע שאין ברירה בכך דקרי ליה שנוי וי\"ל דהתם ה\"פ נוטל האוכל עצמו ומניח הפסולת פי' יזרוק אותו ומ\"מ פסולת מתוך האוכל הוי ברירה א\"נ התם שהפסולת מרובה על האוכל ואז ודאי הוי אוכל מתוך הפסולת דרך ברירה אבל הכא מיירי שהאוכל מרובה על הפסולת דאז הוי פסולת מתוך האוכל דרך ברירה תוס' ז\"ל: והגרסא בירוש' בורר אוכל אוכל בלי ויו: וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>בורר כדרכו. </b>פי' אפי' ליטול הפסולת ולהניח האוכל: \n",
+                "<b>ברור כדרכו בחיקו. </b>ונלע\"ד בחיקו ר\"ל אפי' לשמור דאע\"ג דלא הוי דומיא דקנון ותמחוי ונפה וכברה דהנהו ר\"ל שעושה הברירה בהם וקצת הוכחה לזה מהא דתנן בפ\"ד דמעשר ראשון המולל מלילות של חטים מנפה מיד ליד ואוכל ואם נפה ונתן לתוך חיקו חייב וכן מצאתי ג\"כ שפי' בית יוסף בא\"ח סי' שי\"ט. וז\"ל בקיצור וצריך לומר דהא כדאיתא והא כדאיתא דחיקו היינו שבורר ונותן לתוך חיקו ונפה וכברה וקנון ותמחוי היינו שעושה הברירה בהם ע\"כ. ומלת חיקו י\"מ חיקו שוליו כמו ומחיק הארץ ופי' הרמב\"ם ז\"ל וכשהפסולת מרובה על האוכל אין מחלוקת שבורר ונוטל את האוכל ע\"כ וזה תלוי בפי' ברייתא דרשב\"ג דבגמרא ועיין בהר\"ן ז\"ל: ור\"ע ז\"ל תפס פי' רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>בקנון. </b>אית דלא גרסי ליה במתני' וגם בירוש' ליתיה. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו. ופי' רש\"י במכלתין דף י\"ב ובשבת פ' כלל גדול (שבת דף ע\"ד) כלי עץ שעושין כעין צנור רחב מאחריו וקצר מלפניו ובעלי מטבע עושין אותו והבורר בו קטנית נותן קטנית במקום הרחב ומנענעו והקטנית מפני שהיא סגלגל מתגלגל ויורד דרך פיו הצר והפסולת נשאר בכלי: \n",
+                "<b>אבל לא בטכלא ולא בנפה ולא בכברה </b>משום דמיחזי כבורר לימים מרובים. ובירוש' דפירקין ודפ' כלל גדול דשבת תני הבורר בי\"ט סופג את המ' ופרכינן והא תנינן בורר כדרכו וכו' ומשני דר\"ג היא מתני' דר\"ג אומר אף מדיח ושולה ע\"כ: ובטור א\"ח סי' תק\"י: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א וכו'. </b>ולא שרו ב\"ה אלא לשלוח ע\"י אדם אחד או שנים אבל שלשה בני אדם וכ\"ש יותר אסור דאוושא מילתא. ורבינו אפרים ז\"ל פי'. מפני שנראה האJד מוכר והשני לוקח והשלישי סרסור ע\"כ. ובגמ' בעי רב אשי תלתא גברי ותלתא מיני מאי מי אזלינן בתר כל מין ומין ושרי כי היכי דיכול לשלוח איש אחד עם כל מין זה בלא זה השתא נמי שרי או דילמא השתא מיהא אוושא מילתא וקאי בתיקו וביד כולה מתניחין עד סוף הפרק פ\"ה דהלכות יו\"ט סי' ו' ז' ח': \n",
+                "<b>ור\"ש מתיר אף בתבואה. </b>כך צ\"ל: ירוש' תני משלחין חטים שהן מאכל עססיות פול שהוא מאכל טריות שעורים שהן מאכל בהמה לא כך תני בשם ר\"ש לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל אתיא דר\"ש בשיט' ר' עקיבא רבו כמה דר' עקיבא אמר לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל כן ר\"ש אומר לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משלחין כלים. </b>שבת פ' במה אשה (שבת דף ס') והרא\"ש פ' האשה שהיא עושה דף פ': \n",
+                "<b>ואע\"פ שיש בהם כלאים </b>תוס' פ' בא לו (יומא דף ס\"ט) ותוס' פרק שבועות בתרא דף כ': \n",
+                "<b>אבל לא סנדל מסומר. </b>לשון רש\"י ז\"ל שלפנינו סנדל של עץ מחופה עיר ומסמרים קבועים בו ע\"כ: ובגמ' אמר אביי מדקתני אין משלחין אותו ש\"מ מותר לטלטלו דאי ס\"ד אסור לטלטלו השתא לטלטלו אסור משלחין מיבעיא ונ\"מ דמתני' דלא כר\"א בר\"ש דאמר במסכת שבת פ' במה אשה אסור אפי' בטלטול: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אף לא במנעל לבן וכו'. </b>תוס' פ' הפרה דף נ\"ט ודס\"פ בן סורר ובגמ' תנייא ר' יהודה מתיר בשחור ואוסר בלבן מפני שצריך ביצת הגיר שהוא מין קרקע המשחיר ר' יוסי אוסר בשחור מפני שצריך לצחצתו ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתרי' באתריה דר' יהודה בשרא לתחת פי' לפנים הלכך אין צריך לצחצח באתריה דר' יוסי בשרא לעיל ודרך מקום בשר להיות בו מרטים מרטים וקליפות קליפות וצריך לצחצחו פי' להחליקו: \n",
+                "<b>כל שנאותין בו. </b>בחול וכו' לאתויי תפלין (הגהה מכאן הביא ראיה בספר תרומת הדשן סימן ע' דמותר גמור הוא לטלטל התפילין בשבת ויום טוב דאל\"כ היאך משלחין אותם ע\"כ): וכתב הר\"ן ז\"ל בפ' במה אשה דזה הכלל דקתני הכא אמנעל שאינו תפור קאי שאין נאותין בו בחול כמו שהוא בלי תפירה אבל סנדל המסומר אע\"ג דנאותין בו בחול החמירו בו הואיל ובאתה תקלה על ידו עכ\"ל ז\"ל וכאן כתב מיהו סנדל המסומר לא דמאן דחזי אמר מדשרו רבנן לשלחו ש\"מ מותר לטלטלו ע\"כ: ואיתא להאי בבא פ' במה אשה בירושלמי ובטור א\"ח סי' תקט\"ז: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יום טוב שחל כו'.</b> ביד ר\"פ ששי דהלכות יו\"ט וסי' ה' י' ובטור א\"ח סי' תקכ\"ז: \n",
+                "<b>ועושה תבשיל מעי\"ט. </b>וי\"מ דוקא תנן מעי\"ט ולא יום או יומים קודם. וק\"ק לע\"ד דמשמע קצת מלשון המשנה דקתני ועושה תבשיל מעי\"ט וסומך עליו לשבת שצריך לכתחלה לבשלו מעי\"ט לשם כבוד שבת ואז מותר לו להוסיף בי\"ט לכבוד שבת דאי לא תימא הכי הל\"ל ומניח מעט תבשיל מעי\"ט וסומך עליו לשבת או ליתני הכי ושומר מעט תבשיל מעי\"ט וסומך עליו לשבת וכי תימא אה\"נ דבעי לבשלו מעי\"ט לשם שבת ליתא דהא לא קיימא לן הכי לכן נלע\"ד דמש\"ה קתני מתני' בהאי לישנא לאשמועי' שאפי' שאינו רוצה לבשל כלל מעי\"ט לצורך י\"ט אלא בי\"ט עצמו הוא מבשל לצורך י\"ט מ\"מ צריך הוא לבשל תבשיל כל דהו מעי\"ט לצורך שבת אבל אה\"נ שאם הוא מבשל מעי\"ט לצורך י\"ט שלוקח ממנו מעט ועושה בו ערובי תבשילין וסומך עליו לשבת: ובגמ' בלשון שני אמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת לא דמידי דמלפת בעינן ופת לא מלפתא הלכך לא מוכחא מלתא שהרי בכל יום יש לחם ודייסא נמי לא דדייסא נמי לא מלפתא דא\"ר זירא הני טפשאי בבלאי דאכלי נהמא בנהמא: והאי תבשיל דבעינן אסמוכה בגמ' אקרא דכתי' זכור את יום השבת לקדשו זכרהו מאחר שבא להשכיחו פי' רש\"י ז\"ל אין זכירה אלא בדבר המשתכח זכרהו מאחר שבא להשכיחו פי' כשבא י\"ט בע\"ש קרוב שבת להשתכח מחמת י\"ט שמרבה בסעודת היום ואינו מניח כדי כבודו והזהירך הכתוב לזכור וכשמערב עירובי תבשילין נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת עכ\"ל רש\"י ז\"ל אבל הר\"ן ז\"ל פי' דזכרהו מ\"ט שבא לאסור עליך שלא תבשל לו והזכירהו בעירוב כדי שתוכל לבשל לצורך השבת עד כאן. ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ה\"ל למיכתב היום אפו ובשלו אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר מכאן א\"ר אליעזר אין אופין אלא על האפוי בחמישי בשבת ואין מבשלין אלא על המבושל בחמישי בשבת מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה: ובגמ' בעי מאי טעמא תיקנו עירוב דהא ודאי קראי לאו בעירוב משתעו ואסמכתא בעלמא נינהו ומשני רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב ולא יכלה את הכל ליום טוב ורב אשי אמר לא לכבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד יום טוב כדי שיאמרו אין אופין מי\"ט לשבת קל וחומר דמי\"ט לחול לגמרי לא: וכתב הרא\"ש ז\"ל ויראה דנפקא מינה בין אלו שני הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בערב יום טוב כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם ערב יום טוב ויום טוב של סוכות שחל להיות בחמישי בשבת יכול לערב עי\"ט עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה ע\"כ: \n",
+                "<b>אבל מבשל הוא ליו\"ט ואם הותיר הותיר לשבת </b>ובגמ' בברייתא תניא ובלבד שלא יערים לאחר שבשל לצורך י\"ט ואם הערים אסור לאכול דאחמור רבנן בהא מלתא שלא לעקור תורת עירוב ול\"ד להערמה דרב אדא בר אהבה דמלת גרמא גרמא דאין עיבוד באוכלין ואי משום טרחא הא עדיפא דילמא חס שלא יסריח הבשר ומימנע ולא שחיט רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>בש\"א שני תבשילין. </b>גמ' מתני' דלא כי האי תנא דתניא א\"ר שמעון בן אלעזר מודים ב\"ש וב\"ה על שני תבשילין שצריך על מה נחלקו על דג וביצה שעליו שבש\"א תבשיל אחד פי' דג וביצה שעליו אינו חשוב אלא תבשיל אחד וצריך עוד תבשיל אחר ובה\"א שני תבשילין פי' דג וביצה שעליו חשוב שני תבשילין זו היא גרסת תוס' ז\"ל ומסיים ר' שמעון בן אלעזר ושוין שאם פרפר ביצה מבושלת ונתן לתוך הדג או שרסק קפלוטות ונתן לתוך הדג שהן שני תבשילין דלחודי' קאי: \n",
+                "<b>ומודים בדג וביצה שעליו. </b>נ\"א ושוין בדג וביצה שעליו: \n",
+                "<b>אכלו או שאבד. </b>אותו תבשיל שבשל מעי\"ט כך נראה שצ\"ל בפי' ר\"ע ז\"ל. אבל הה\"נ אם נאבד מע\"ש קודם שבשל לצרכי שבת כדפי' רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>סומך עליו </b>לבשל בשבילו ופי' ר\"ע ז\"ל אבל מתחלתו אין עירובי תבשילין פחות מכזית. אמר המלקט מסקנא בגמ' בין בתחלה בין בסוף בעי שיעור ומאי כל שהוא דאית ביה כזית וכן כתבו הגהות מיימוניות דוק וכן פסק בטור א\"ח שם סי' תקכ\"ז דבין בתחלה בין בסוף שיעורו בכזית וכן שם בשלחן ערוך סעיף ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א כלים וכו'. </b>ביד פכ\"ג דהלכות שבת סי' ח' ובפ\"ד דהלכות יו\"ט סי' י\"ז ובטור א\"ח סי' שכ\"ג ושכ\"ו ותקי\"א (הגהה ולהטביל כלי חדש הניקח מן הגוי בשבת יש מתירין משום דס\"ל דהא דתנן אין מטבילין כלים בשבת היינו כלי ישן של ישראל הנטמא משום דחיישי' אי שרית ליה לאטבוצינהו בשבת משהו להו עד השבת שהוא פנוי ואתי בתוך כך לידי תקלה להשתמש בהן תרומה דזה לא שייך למגזר גבי כלי חרש שאין הטומאה מצויה בו ויש אוסרין והטעם שלהם הוא דס\"ל דבכל הכלים גזרו ולא משום תרומה אלא משום שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות בר\"ה א\"נ משום מתקן כלי ולשני הטעמים אין חילוק בין שבת לי\"ט דלטעם הראשון גזרו י\"ט משום שבת ומטעם השני הגזרה היא ג\"כ משום י\"ט עצמו וגם לטעם השני אין חילוק בין כלים חדשים לישנים ע\"כ מספר לבוש החור שם סימן שכ\"ג): \n",
+                "<b>כלים מלפני השבת. </b>גמ' דכ\"ע מיהת כלים בשבת לא מ\"ט אמר רבה גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות בר\"ה וגזרה בור בחצרו אטו בור בר\"ה וגזרה י\"ט אטו שבת ולא הוי גזרה לגזרה דיום טוב ושבת אחת היא ורב יוסף אמר גזרה משום סחיטה וגזרינן כלים דלאו בני סחיטה נינהו אטו כלים דבני סחיטה נינהו רב ביבי אמר גזרה שמא ישהה ואתי בהו בתוך כך לידי תקלה להשתמש בהן תרומה ותניא כותיה דרב ביבי כלי שנטמא מעי\"ט אין מטבילין אותו בי\"ט גזרה שמא ישהה ופירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל שמא ישהה אי שרית ליה לי טבולינהו בי\"ט או בשבת משהה לה בטומאתם עד י\"ט שהוא פנוי ומתוך כך אתי להשתמש בהן בטומאתן ועוד שנמצא שהוא משהה מלאכתו למועד אבל טהרת גופו כיון דחמירא ליה לא משהה וב\"ש לא פלוג ע\"כ. רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי כדפי' כבר ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ואדם בשבת. </b>כתב ב\"י בטור א\"ח שם סי' שכ\"ו וז\"ל אחר שהביא סוגיית הגמרא ורבינו קיצר בדבר וכך ה\"ל לכתוב מפני שנראה כמיקר ואפילו אם טובל במים סרוחים לפעמים אדם מיקר עצמו במים סרוחים ובימות הגשמים דליכא למימר דמיחזי כמיקר נראה כיורד לרחוץ עצמו מטנוף וצואה שבגופו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושוין שמשיקין וכו'. </b>ביד בהלכות שבת פכ\"ג סי' ח' ובפ\"ד דהלכות יו\"ט סי' י\"ז ובפ' שני דהלכות טומאת אוכלין סי' כ\"א. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ושוין שמשיקין וכו' פי' אע\"פ שנחלקו ב\"ש וב\"ה על הטבילה אם תהיה בע\"ש או בשבת מכל מקום בדברים אלי שנזכיר לקמן כולן מודים שמותר לעשותם ביום טוב דהיינו שמשיקין את המים וכו' ומטבילין מגב לגב וכו' משום דהא לאו טבילה היא אלא הוי כאילו שואבים מן המקוה דכיון שהן בכלי אבן שאינו מקבל טומאה אין צריך להטבילן לגמרי דבמה שהוריד הכלי מצד אחד רואין המים כמעורבין ונטהרו המים אבל כשהכלי מקבל טומאה אם ישיקו המים מ\"מ עדיין הכלי טמא ויחזור ויטמא את המים ועל כן צריך להטבילם לגמרי וזה אסור לעשותו בי\"ט. וגם מטבילין מגב לגב וכו' משום דלאו טבילה היא שכבר טבל לפני יום טוב עכ\"ל ז\"ל. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ונותנו במקוה מים מלוחים או עכורים לאו דוקא אלא כלומר מים שאינם ראויין לשתיה והשקה עניינו הצפה ובמקרא ביואל והשיקו היקבים והציפו וכאן משקעים את המים הטמאים עד שיצופו מי המקוה עליהם וכן פי הרמב\"ם ז\"ל שיעלו המים עליו: \n",
+                "<b>אבל לא מטבילין. </b>גמ' מתני' מני לא רבי ולא רבנן דתניא אין מטבילין את הכלים ע\"ג מימיו לטהרין ואין משיקין את המים בכלי אבן לטהרן דברי רבי וחכמים אומרין מטבילין כלי ע\"ג מימיו לטהרו ומשיקין את המים בכלי אבן לטהרן מני אי רבי קשיא השקה דר' אסר ומתני' תנן משיקין אי רבנן קשיא הטבלה דאינהו שרו להטביל ומתני' קתני אין מטבילין ומשני אי בעית אימא רבי ורישא דמילתא דרבי דאיירי בהטבלה למיסרה הא השקה שריא איירי בי\"ט וסיפא דמילתיה דאסר אף השקה איירי בשבת וכן רבנן נמי רישא איירי בי\"ט וסיפא בשבת וה\"ק מטבילין כלי ע\"ג מימיו לטהרו בי\"ט וכ\"ש דמשיקין ומשיקין את המים בכלי אבן בשבת השקה אין הטבלה לא וכולה מתני בי\"ט ואליבא דרבי ואיבעי' אימא מתני רבנן היא וכולה מתני' בשבת הלכך הטבלה אסירה והשקה שריא כרבנן דאמרי משיקין את המים בכלי אבן לטהרן בשבת השקה הוא דשריא הא הטבלת כלים אסירא אבל בי\"ט אפי' הטבלת כלי ע\"ג מימיו מותר והרמב\"ם ז\"ל נראה שתפס בפירושו וגם שם בהלכות שבת פכ\"ג וגם בהלכות י\"ט פ\"ד כי האי אוקימתא תנייתא וז\"ל בפירושו אבל לא מטבילין שיעורו אבל לא מטבילין כלי טמא ע\"ג מימיו וכל זה בשבת אבל בי\"ט מותר לו להטביל כלי ע\"ג מימיו ויטהר המים והכלי כאחד ומה שהצריכו לטהר המים לפי שהמים הטמאים הם מתוקים ומי המקוה אינם ראויין לשתיה ע\"כ: \n",
+                "<b>מגב לגב. </b>פי' בתוספת י\"ט ולשון גב השנוי במשנתנו נ\"ל שהוא מלשון ולחשוף מים מגבא כו' ולא נהירא לע\"ד אלא שהוא לשון ממעלה למעלה כמה דאת אמר זה על גב זה: \n",
+                "<b>ומחבורה לחבורה. </b>בי\"ט אם הטביל כלים ע\"מ לאכול פסחו עכ\"ל ר\"ע ז\"ל [*) הגה\"ה כתב הר\"פ ז\"ל זו הטבילה שפי' ר\"ע ז\"ל אינה צריכ' אפי' משום מעלה דרבנן אלא אם רצה לעשותה מעצמו לתוספת קדושה ועיין בפי' רש\"י ז\"ל. ורבינו חננאל ז\"ל פי' מחבורת תרומה לחבורת הקדש וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל בחבורו פרק י\"ד מהלכות שביתת יום טוב. וקשה לפי' ר\"ע ז\"ל מה שייך בי\"ט להטביל כלים מחבורה לחבורה שאינו יכול למשוך ידו מן הפסח אחר שזרק הדם ואע\"פ שאפשר שמשך ידו מקודם ועתה רוצה לטבול ביום טוב מ\"מ דוחק הוא ע\"כ:] אמר המלקט או אם הטביל כליו מחבורת אכילת חולין לאכול מעשר שני בחבורה אחרת כדפי' הרמב\"ם ז\"ל שנראה שמשם העתיק ר\"ע ז\"ל רוב פי' מתני' דזה לשון רש\"י ז\"ל מגב לגב מי שהיו כליו טמאים והטבילן לדעת דריכת זיתיו ונמלך לעשות גתו עושה גתו ע\"ג טבילה זו שהטביל לשם כדו ואין צריך לחזור ולהטביל לשם גת וההיא טבילה שנייה הבא להחמיר על עצמו ולהטביל קתני מתני' שהוא מטביל בי\"ט שאין כאן תקון כלי ואינה טבילה שהרי אינה צריכה: \n",
+                "<b>מחבורה לחבורה. </b>נמנה בחבורה זו על פסחו והיה טמא או כליו טמאים וטבל לדעת כן הרשות בידו ואין צריך לחזור ולטבול וקתני במתני' דאם בא להחמיר ולהטביל כליו לשם חבורה אחרת מטביל בי\"ט ע\"כ. ונראה דאפי' לפי' הרמב\"ם ז\"ל גבי סיפא דמחבורה לחבורה נצטרך לפרש שבא האדם להחמיר על עצמו או על כליו להטבילן שנית דלא אשכחן לה דמתנייא בשום דוכתא. אח\"כ מצאתי במגיד משנה שפי' שם בהלכות י\"ט פ\"ד בשם ר\"ח ז\"ל מחבורת תרומה לחבורת שלמים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל אבל נדרים ונדבות ד\"ה אין קריבין בי\"ט לא עולות ולא שלמים ע\"כ. אמר המלקט ולפום האי פירושא מתני' דלא כי האי תנא דתניא א\"ר שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על עולה שאינה של יום טוב כגון נדר ונדבה שאינה קריבה דאית בה תרתי לאיסורא אין בה אכילת אדם ואפשר לאחר זמן ועל שלמים שהן של יום טוב כגון חגיגה ושלמי שמחה שקריבין דאיכא תרתי להיתרא אכילת אדם והן זמנן ברגל ואם יעבור הרגל בטל קרבנו דהא תנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו על מה נחלקו על עולה שהיא של יום טוב ועל שלמים שאינם של יום טוב שבש\"א לא יביא ובה\"א יביא אלמא שלמים דנדרים ונדבות לב\"ה קריבין ותנא אחרינא איכא בגמ' דמפ' כפי' שהביא ר\"ע ז\"ל ובהכי לא קשיא לעולא דהכי משני רב יוסף בגמ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>[ב\"ש אומרים]. </b>מתני' מייתי לה בשבת פ' כירה (שבת דף ל\"ט:) \n",
+                "<b>לא ַיחֵם. </b>בניקוד ציר\"י תחת החי\"ת של יחם. ופשיטא דראויין לשתיה ר\"ל צלולים וז\"ל רש\"י ז\"ל שם פ' כירה ראויין לשתיה דמחים להו לשתיה ואי בעי רחיץ בהו פניו ע\"כ. וז\"ל תוס' ז\"ל אא\"כ ראויין לשתיה נראה לר\"י דוקא שמחמם אותם לצורך שתיה אבל לצורך רחיצה אע\"ג דראויין לשתיה אסרי ב\"ש דהא בפ' שני דביצה אסרי ב\"ש מדורה להתחמם כנגדה ואע\"ג דראויה היא לבשל ולאפות ועוד אומר ר\"י דמהכא נמי יש לדקדק דאי שרו ב\"ש לצורך רחיצה משום דראויין לשתיה א\"כ לא אתיא מתניתין אפי' כב\"ש דקתני אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה ומדקתני ומותרין בשתיה מכלל דראויין לשתיה ואפ\"ה קתני דאסורין ברחיצה אלא ודאי (הגהה עיין במ\"ש בפ' כירה סי' ד' בשם ה\"ר יהונתן ז\"ל) לא שרו ב\"ש אלא כשעושה לצורך שתיה ונראה לר\"י דיכול לחמם אפי' ביותר מכדי שתיה גם לב\"ש ודוקא יותר מעט בכדי שיעור רחיצת פניו ידיו ורגליו אבל לצורך כל גופו לא והיינו טעמא שהבלנים חשודין דפעמים שיחממו עיקרן לרחיצה וב\"ה מתירין ג\"כ דוקא לרגליו אבל לא לצורך כל גופו כדמשמע בכולה שמעתין וכו' ע\"כ. ואיתא בתוס' פ\"ק דגיטין דף ח' וז\"ל תוס' ז\"ל כאן וא\"ת מאיזה טעם שרו ב\"ש ואפי' ראויין לשתיה הא לית להו מתוך וי\"ל דמיירי כגון ששותה ומרבה לרחוץ רגליו והכי איתא בהדיא בירוש' דלב\"ש צריך לשתות מהן וב\"ה מתירין ודוקא לרגליו אבל לכל גופו מודו דאסור דדבר השוה לכל נפש בעינן וזה אינו ראוי אלא לבני אדם מעונגין אבל ידיו ורגליו שוה לכל נפש ע\"כ וביד פ\"א דהלכות יו\"ט סי' ט\"ז ובטור א\"ח סי' תקי\"א: \n",
+                "<b>וב\"ה מתירין. </b>ודוקא חמין לרגליו הוא דשרו ב\"ה אבל כל גופו לא כדתנן אמרו להן חכמים אם בי\"ט כחמין שהוחמו בי\"ט אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה: \n",
+                "<b>ועושה מדורה. וכו' </b>ב\"ה קאמרי לה והכי קתני בהדיא בברייתא אבל ב\"ש לא שני להו בין הנאת כל גופו להנאת אבר אחד דאפי' הנאת כל גופו דדמי לאוכל נפש כגון מדורה אסיר להו הכי מפרש בגמ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה דברים ר\"ג מחמיר. </b>ואיתא בתוס' שבת פ' כירה (שבת דף מ\"ו) ועיין במ\"ש בפ\"ק דשבת ריש סי' ט': \n",
+                "<b>אין טומנין את החמין וכו'. </b>ירושלמי הדא דתימא בשלא עשה לו עירובי תבשילין אבל אם עשה לו עירובי תבשילין מותר מה בין תבשיל ומה בין חמין תבשיל דרכו לאכול ממנו חמין אין דרכו לשתות מהן ע\"כ וצ\"ע ושמא יובן בדברי אביי שכתבתי בסמוך. וכתב הר\"ן ז\"ל פרכי' עלה בגמ' ה\"ד אי דאנח עירובי תבשילין מ\"ט דב\"ש ואי דלא אנח עירובי תבשילין מ\"ט דב\"ה ואוקמה רב הונא לעולם שלא הניח ואפ\"ה כדי חייו שרו ליה רבנן רב הונא לטעמיה דאמר מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר וקיימא לן הכי ע\"כ ואביי תירץ כגון שעירב לאפיה ובשול ולא טמן חמין לשם עירוב. ומתני' חנניא היא ואליבא דב\"ש דתניא חנניא אומר בש\"א אין אופין וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ואין זוקפין את המנורה בי\"ט. </b>בטור א\"ח סי' תקי\"ט ועיין במ\"ש הר\"ן ז\"ל ס\"פ כירה. ופי' רש\"י ז\"ל אין זוקפין משמע אם נפלה מנורה של מתחכת אין זוקפין ומושיבין אותה ע\"כ וכתבו תוס' וב\"ה סברי אין בנין וסתירה בכלים וא\"ת והא בשבת במנורה של חוליות כ\"ע ל\"פ דאסור וי\"ל דהתם מיירי בשבת והכא מיירי ביום טוב ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים א\"נ י\"ל דהתם מיירי שכולה של חוליות ומפרקין אותה אברים אברים אבל הכא מיירי שאין חסר כאן רק להקימה קצת ואינה בעלת אברים דכולה מחוברת היא ע\"כ. ואפשר דכולה מחוברת דקאמרי לאו דוקא אלא כלומר רובא דרובא וכדמשמע מלשון הר\"ן ז\"ל אשר שם בפ' כירה: \n",
+                "<b>ואין אופין פִיתַן גריצות אלא רקיקין. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב כן מצאתי וצרי' לפר' פת שלה' ע\"כ וכן הגי' בכולה מתני': \n",
+                "<b>אלא רקיקין. </b>ככרות דקות עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט פי' הרמב\"ם ז\"ל ואין הכונה לא שיהיה הככר גדול ולא קטון אבל הכוונה רוב הבצק ומיעוטו שב\"ש אוסרין שילוש אדם לישה גדולה בי\"ט וב\"ה מתירין זה זולתי בפסח דלד\"ה אין לשין אלא שיעור חלה ע\"כ וכן איתא בגמרא אמר רב שאילית את רבינו הקדוש ביחוד ואמר לי מאי פת עבה דקתני בברייתא פת מרובה ואמאי קרי לה פת עבה משום דנפישא בלישה א\"נ אתריה דהאי תנא קרו לפת מרובה פת עבה והכי איתא נמי ברייתא דקתני בהדיא פת מרובה. וביד פ\"ג דהלכות י\"ט סי' ח' ובטור א\"ח סי' תק\"ו והר\"ן ז\"ל פי' אלא רקיקין דכיון דרקיקין נפיש טרחייהו אף הוא אינו אלא כדי שיאכל בי\"ט בלבד: והוא פי' הירוש' דרקיקין דקין: וכתבו תוס' ז\"ל פי' רש\"י ז\"ל וב\"ה מתירין כדאמרי' שהפת נאפית יפה כשהתנור מלא כדאר\"ש בן אלעזר לעיל ולא נהירא חדא דא\"כ ה\"ל לאתויי בגמ' הא דרשב\"א כיון דפלוגתייהו בהכי ועוד דלא דמו כלל לפיתין גריצין לכן נ\"ל דפת מרובה דקאמר לאו יותר מכדי צרכו קאמר אלא היינו פתים גדולים ביותר ועושה לצורך חול הואיל ואין בו טורח כ\"כ והכי משמע בירוש' מתוך שאתה מייגעו מימנע ואינו עושה אלא כדי צרכו דפת קטן יש בו טורח יותר בעריכת כל אחד ואחד ובין גריצין ובין רקיקין היינו כדי צרכו בלבד וגם הן שוין בעבים אלא דגריצין היינו גדולות ורקיקין קטנות ע\"כ ואשכחן מרובות לשון גדולות במתני' דבפ' הקומץ רבה או שפתתם פתים מרובות פי' גדולות יותר מהדין המפורש בהן מנחת ישראל כופל א' לשנים ושנים לד': והר\"ן ז\"ל הכריח דודאי אף במה שצריך לו נחלקו ב\"ש וב\"ה בברייתא דפת מרובה שב\"ש אוסרין לאפות פת מרובה בבת אחת מפני שטרחו מרובה א\"נ מתוך שאין אתה מתיר לו הרבה בבת אחת אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו וכטעמייהו במאי דאמרי' אין אופין פתין גריצין אלא רקיקין וב\"ה מתירין דלא חייש להכי עכ\"ל ז\"ל: ומ\"מ בכולה מתני' פִיתַן גריצין והתי\"ו בניקוד פת\"ח: \n",
+                "<b>וחורי </b>בגמ' במתני' וכן בפי' רש\"י ז\"ל כתוב וחררין: ובירוש' ר' אחא שמע לה מן הדא מה חרי האף הגדול הזה ורבנין שמעין לה מן הדא והנה שלשה סלי חורי על ראשי ע\"כ ופי' בערוך מה חרי האף הגדול הזה כלומר לעשות חררות גדולות אף הוא: פ\"א חררות אפויות גדולות: והנה שלשה סלי חורי כלומר חררות גדולות הראויות למלך ע\"כ: והרמב\"ן ז\"ל כתב בסוף פ' וישב בשם רבינו סעדיה גאון ז\"ל סלי לחם לבן כלחם המלך מלשון ולא עתה פניו יחורו מן הארמית שתאמר ללבן חיור והוא הנכון כי היה בכל הסלים מלחם המלך ובסל העליון מכל מיני מאכל פרעה שהיה מעשה אופה ולשון רבותינו במשנה פתין גריצין וחיורי ואמרו בירוש' רבנין שמעין לה מן הדא והנה שלשה סלי חורי על ראשי עכ\"ל ז\"ל משמע קצת מתוך לשונו שהיה גורס במשנה וחיורי וביד פ\"ג מהלכות יום טוב סי' ח' ובפ\"ד סי' י\"ג: \n",
+                "<b>מה נעשה לבית אביך </b>אפשר לפ' שר\"ל הואיל והן מקילין לכל ישראל אין אנו יכולין להם דבר שהרי אינם עוברין על דברי בית הלל לגמרי דאי לא תימא הכי משמע שהן דברים שאין להם לא טעם ולא ריח או אפשר לומר שחכמים באו כמפרשים דבריו כדי שלא יחשבו שהלכה כמותו ויקבעו הלכה לדורות כחומרתו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכבדין בין המטות </b>כתב הר\"ן ז\"ל ס\"פ המצניע שכתב הרי\"ף ז\"ל בתשובה דמאן חכמים דאסרי כבוד בשבת וי\"ט ר' יהודה היא אבל אנן ס\"ל כר\"ש דדבר שאין מתכוין מותר וליכא למיתש לאשויי גומות ע\"כ וגם פה כתב דחכמים דהכא היינו ר' יהודה דהא חכמים דבמתני' דר' אלעזר בן עזריה דבסמוך כר' יהודה ס\"ל והם עצמם הם חכמים דהכא אבל לר\"ש דס\"ל דבר שאין מתכוין מותר וקיימא לן כותיה כבוד שרי דלאו פסיק רישיה הוא וכי תימא מכל מקום הרי הוא מזיז עפר ממקומו איכא למימר דטלטול מן הצד ע\"י דבר אחר משום כבוד י\"ט התירוהו עכ\"ל ז\"ל: ובגמ' בבלית וירושלמית א\"ר אלעזר ב\"ר צדוק פעמים הרבה אכלתי אצל רבן גמליאל ולא היו בין המטות אלא סדינין היו פורשין ע\"ג הארץ וכיון שהיו האורחין יוצאין היו קופלין אותן א\"ל א\"כ אף בשבת מותרין לעשות כן של בית ר\"ג היו מכניסין את המוגמר במגופה אמר ר' אלעזר ב\"ר צדוק פעמים הרבה אכלתי אצל ר\"ג ולא היו מכניסין את המוגמר במגופה אלא ערדסקיס פי' כלים שהן נבובין ומנוקבין היו מעשנין מעי\"ט וכיון שהיו האורחים נכנסין היו פותחין אותן א\"ל א\"כ אף בשבת מותרין לעשות כן עכ\"ל הירושלמי: \n",
+                "<b>ומניחי' את המוגמר </b>בערוך ערך גמר נראה דגריס את המגמר בלתי וי\"ו בכל דוכתא: וביד פ\"ד דהלכות יו\"ט סי' ו' ובטור א\"ח סי' תקי\"א וסי' תק\"ך: \n",
+                "<b>ועושין גדי מקולס וכו' </b>פ\"ח דהלכות חמץ ומצה סי' י\"א וכו' וכתב הר\"ן ז\"ל איכא מ\"ד דדוקא גדי אסור מפני שאין בו אליה ומיחזי דלגבוה סליק אבל טלאים לא וליתא דבתוספתא תניא בהדיא בהא עובדא דתודוס טלאים המקולסים עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרתו יוצאה וכו' </b>ירוש' אמרו לו או עמוד מבינותינו או העבר רצועה מבין קרניה א\"ר יוסי ב\"ר בון שהיה מתריס כנגדן א\"ר חנניה פעם אחת יצאת והושחרו שיניו מן הצומות ע\"כ: ועוד יותר מזה כתבתי בשבת ס\"פ במה בהמה יוצאה: וביד שם פ\"ד סי' ט\"ז ובטור א\"ח סי' תקכ\"ג. ובהאי בבא דמקרדין לחוד הלכה כר' אלעזר בן עזריה משום דקאי בשיטתיה דר\"ש דס\"ל דבר שאין מתכוין מותר וכתבו תוס' ז\"ל ודוקא במגררת של עץ דאין עושה חבורה אבל במגררת שלנו שהן של ברזל כ\"ע מודו דאסור דפסיק רישיה ולא ימות היא שתולש שערות. אבל הריא\"ף ז\"ל כתב דאפי' קירוד מותר ובערוך בלשון שני קירוד כמין תולעים והוא רמש שנושך בבשר הבהמה והם קטנים ואין נפרדין מבהמה אלא בעשיית חבורה שאין שולפין אותה מן השיער אלא בקושי והפרדת הגדולים נקראת קרצוף ובלשון ערבי קורין לתולעת קרד ע\"כ: \n",
+                "<b>ושוחקין פלפלין </b>תוס' פ' ר\"א דתולין דף קמ\"א ובירוש' תני של בית ר\"ג היו שוחקין פלפלין בריחים שלהן ומפרש התם בפ\"ק בסי' י' דהיינו משום שלא היתה טחינה כדרכה ע\"כ: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר וכו' </b>פ\"ק דפסחים דף י\"א ובקצת דפוס היא חסר שם: \n",
+                "<b>מפני שהוא עושה חבורה </b>דכיון ששיניה דקות נכנסין בעור הבהמה ועושה חבורה: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אין מקרדין וכו' </b>ירוש' אין מקרדין שלא יבואו לידי חבורה ואין מקרצפין שלא יבואו לידי תלישה: \n"
+            ],
+            [
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום כלי ארוג עד כאן. אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל אבל תוס' ז\"ל כתבו ולי נראה דלא שייך ארוג במעשה של עץ כי אם בכברה של סלתות דקאמר בירוש' כברה של סלתות טמאה משום שיש עליה תורת כלי שמקבלת הסובין שאינם יכולין לצאת דרך נקבים והא דקאמר כלי כברה ולא קאמר משום בית קבול ה\"ק משום תורת קבול כלי כברה דחשיב קבול שלהם ע\"כ: ובשם הר\"ר יהוסף אשכנזי מחקו מלת כלי דגבי כברה אלא ה\"ג ומשום כברה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עגלה של קטן </b>שבת פ' במה אשה (שבת דף ס\"ו) וכתוב בתוס' י\"ט ואינה נגררת לשון הר\"ב בשבת וכן לשון רש\"י ז\"ל ותמהני כו' ע\"כ ואני רואה בלשון הגמ' אפי' בתלמוד המוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל כתוב ומוגה אימא סיפא ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין בשבת חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר וכו' </b>תוס' ס\"פ המוציא יין ובפ' אמר להם הממונה דף ל\"ד ובפ' במה מדליקין (שבת דף כ\"ט) ס\"ל לרב יוסף דבין בכלים גדולים בין בכלים קטנים ס\"ל לר' שמעון דגורר ואע\"ג דקטנים כגון כסא וספסל אפשר להו בטלטול ור' יהודה ס\"ל דאפי' גדולים כגון מטה אע\"ג דלא אפשר בטלטול אסור לגרור ובפ' כירה (שבת דף מ\"א) פלפלו תוס' ז\"ל לפי גרסתם ז\"ל אי דבר שאין מתכוין אסור לר' יהודה מן התורה או מדרבנן גם בפ' א\"ל הממונה דף ל\"ד ונראה שהעלו דגבי שבת ס\"ל לר' יהודה דבר שאין מתכוין מותר מן התורה: כתב ה\"ר יהוסף בס\"א ל\"ג אין נגררין אלא ה\"ג כל הכלים נגררין חוץ מן העגלה וכו' וביד פ' עשירי דהלכות כלים סי' ז' ופ' כ\"ה סי' ט\"ז: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין צדין דגים מן הביברים בי\"ט וכו' </b>ראיתי שמחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלות ביום טוב וביד פ' שני דהלכות יו\"ט סי' ז' י\"ז ובטור א\"ח רס\"י תצ\"ז וכתוב שם בב\"י ואיכא למידק כיון דמתני' מפלגא בין דגים לחיה ועוף היאך לא חילק הרמב\"ם ז\"ל ביניהם ונ\"ל שהוא סובר דת\"ק היה מחלק ביניהם ואין הלכה כמותו אלא כרשב\"ג וסובר דרשב\"ג קאי אדגים חיה ועוף הלכך דין כולם שוה דכל שאינם מחוסרין צידה לוקחין מהם בי\"ט ונותנים לפניהם מזונות ואם הם מחוסרין צידה אין לוקחין מהם בי\"ט ואין נותנין לפניהם מזונות ורבינו אפשר שהוא סובר כדעת הראב\"ד והרשב\"א ז\"ל שכתב הרב המגיד דרשב\"ג לא קאי אלא אחיה ועוף אבל דגים בכל ביבר אסורין ואפי' הוא ביבר קטן והטעם מפני שהם מכוסין מן העין והטעם וכו' ע\"ש עוד: מתני' מייתי לה פ' האורג (שבת דף ק\"ו) ותוס' ברפ\"ק דמכילתין דף ג': \n",
+                "<b>מן הביברין </b>פי' אפי' מן הביברין ואפי' שאינם מחוסרין צידה ממש מ\"מ כיון שהביבר רחב הרבה והדגים נשמטין הנה והנה דומה לצידה מספר הלבוש שם סי' תצ\"ז. ובגמ' פריך עלה ורמינהי ביברים של חיות ושל עופות ושל דגים אין צדין מהם בי\"ט ואין נותנין לפניהם מזונות קשיא חיה אחיה קשיא עופות אעופות בשלמא חיה אחיה לא קשיא מתני' ר' יהודה דקאמר התם בשבת פ' האורג וצבי לבית חייב דלא חשיב ליה צידה עד שיכניסנו לבית וברייתא רבנן דחשיבי ליה לביבר ציד כדתנן התם וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגנה לחצר ולביברין ומסיק בגמ' עופות אעופות נמי לא קשיא הא ביבר דמקירה דניצוד הוא הא ביבר שאינו מקורה והשתא דאתינן להכי חיה אחיה נמי ל\"ק ואתיא נמי כרבנן והא בביבר גדול והא בביבר קטן ופי' הר\"ן ז\"ל ושיעורא דביבר קטן מפרשינן בגמ' דכי רהיט בתר חיה ומטי לה בחד שחייה כלומר במרוצה אחת ביבר קטן ושהי' מלשון עיכוב א\"נ כל היכא דנפלה טולא דכותלים אהדדי ביבר קטן ואידך ביבר גדול וכן נמי דכל היכא דאית ליה זויות להשמט בהן חשיב הביבר גדול שאומרים בו הבא מצודה ונצודנו ע\"כ: ועיין במ\"ש בשם הירוש' שם פ' האורג: \n",
+                "<b>ואין נותנין לפניהם מזונות </b>דאין מזונותן עליך כן פי' רש\"י ז\"ל והקשו תוס' ז\"ל דכי פריך בגמי ורמינהי וכו' ומשני כאן בביבר גדול כאן בביבר קטן והשתא תינח מצידה לצידה תרצת שפיר אלא מזונות מאי תרצת דבמתני' אמרי' ונותנין לפניהם מזונות והתם אמרי' אין נותנין לפניהם מזונות לכך נ\"ל דהא בהא תליא אם צידה מותרת מותר נמי ליתן לפניהם מזונות וה\"פ אין צדין דגים מן הביברים וכו' ואין נותנין לפניהם מזונות גזרה שמא יצודם דהא צידה שלהם אין מותרת בי\"ט והשתא כשמתרץ בגמ' מצידה ממזונות נמי ניתא דהא בהא תליא ע\"כ וכתב הר\"ן ז\"ל דשם פ' ר' אליעזר דאורג פי' רש\"י ז\"ל דכיון דמוקצין הן לא שרי למיטרח עלייהו ע\"כ ושם יישב הר\"ן ז\"ל פירוש זה ותרצו ע\"ש: \n",
+                "<b>כל המחוסר וכו' </b>ירושלמי ר' עולא אמר בעון קומי ר' אחא מה ניתני כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור אמר לון ולא בנעל לתוכה אנן קיימין אלא כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר עד כאן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצודות חיה וכו' </b>דקדק בני אשר הכהה מאור עיניו בעוני דאמאי בכל דוכתא קתני חי' בלשון יחיד ועופות ודגים קתני להו בלשון רבים ואשב אותו דבר לאמר היטבת לראות דאע\"פ דהן אמת שיש מקומות דקתני חיה ועוף או חיות ועופות כיון דחזינן דבמתני' ברוב הנוסחאות קתני חיה ועופות יש לומר הטעם אפשר להיות מפני שהעופות והדגים רגילות הוא שניצודין במצודה אחת כמה עופות וכמה דגים יחד אבל החיות אין רגילות להיות ניצודין ברוב אלא אחת אחת כך נלע\"ד. אח\"כ מצאתי שהגיהו כאן בשם הר\"ר יהוסף חיה ועופות ודיו: \n",
+                "<b>לא יטול מהן. </b>אפי' טלטול אסר ת\"ק דהיינו ר' יהושע כמו שיתבאר וביד שם פ' שני סי' ח' ובטור שם: \n",
+                "<b>אא\"כ יודע שניצודו מעי\"ט. </b>אית דגרסי מבעוד יום: \n",
+                "<b>ומעשה בגוי אחד. </b>חסורי מחסרא וה\"ק ספק מוכן אסור ור\"ג מתיר כלומר וזו שאמרנו לא יטול מהן מספק דהיינו ספק מוכן וספק מוקצה ואסור לאו דברי הכל היא ות\"ק דפליג עליה דר\"ג הוא ר' יהושע כדמוכח בברייתא דמייתי בגמ': \n",
+                "<b>ומעשה וכו'. </b>תוס' רפ\"ק דמכלתין: \n",
+                "<b>מותרין הן. </b>בגמ' מפ' לה לוי דמותרין באכילה קאמר ואמר רב לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפי' שעה אחת דאנא ולוי הוינא קמיה דרבי כי אמרה להאי שמעתא באורתא אמר מותרין באכילה בצפרא אמר מותרין לקבל בטלטול דכולי האי לא אחמור בספק מוכן דליתסרו בטלטול אבל באכילה לא שרנהו ר\"ג אנא דהואי בי מדרשא הדרי בי לוי דלא הוה בי מדרשא לא הדר ביה ופי' רש\"י ז\"ל ולאו דס\"ל לרב ולוי כותיה אלא מילתיה הוא דמפרשי. ובטור א\"ח סי' תקט\"ו. ואם ישראל שלח דורון לחברו ע\"י גוי מעי\"ט ונתעכב הגוי והביאן בי\"ט כתוב שם בבית יוסף בשם הרשב\"א והכל בו ז\"ל דמותרין הפירות אם אין במינם במחובר אפי' למי שבאו בשבילו שהרי אין הגוי מביא משלו כדי שנגזור שמא יאמר הבא לי ובלבד בתוך ד' אמות אם היא עיר שאינה מוקפת חומה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה מסוכנת. </b>פ' אלו עוברין (פסחים דף מ\"ו) וביד פ\"א דהלכות יו\"ט סי' י\"ב ובטור א\"ח סי' תצ\"ח וכתבו הרשב\"א והרב המגיד ז\"ל דדוקא בהמה מסוכנת התירו משום הפסד ממונן של ישראל אבל הבריאה לא ישחטנה אפי' יש שהות אא\"כ צריך לאכול ממנה בי\"ט: \n",
+                "<b>לא ישחוט אא\"כ יודע שיש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום. </b>גרסי' וי\"ס דגרסי אא\"כ יודע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבע\"י וכו'. וכתב הר\"ן ז\"ל מוכח בפ' אלו עוברין דאע\"פ שאינו אוכל כיון שהיה יכול לאכול סגי ולשנא דמתני' הכי דייק ע\"כ וכן כתוב בב\"י בשם רבינו ירוחם: \n",
+                "<b>מבית טביחתה. </b>ש\"מ דהפשט וניתוח שמנתחין הקצבים דרך ארץ הוא ולאו איסורא הוא והתירו לאכול כזית מבית טביחתה בלא בדיקה משום הפסד ממונו וכ\"ש שאם הוציאו הריאה בלא בדיקה שאין להפסיד הבהמה וסמכינן ארובא וכשרה ומכאן הביא ראיה הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דחולין דף תרע\"ו דבדיקה זו דריאה מדרבנן הוא: \n",
+                "<b>שחטה בשדה. וכו' </b>ביד פ\"ה דהלכות יו\"ט סי' ה' ואיתא בתוס' דר\"פ מפנין ודר\"פ שואל: \n",
+                "<b>לא יביאנה במוט וּבְמׁטֶה. </b>בנקודת סגו\"ל תחת הטי\"ת. וכך מצאתיה מנוקדת בספר כתיבת יד קדמון. וכן מצאתיה מנוקדת בשם הר\"ר יהוסף אשכנ י ז\"ל. ואי גרסי' ובמוטה נלע\"ד דמוט היינו הנישא בין שני בני אדם על הכתפים ומוטה היינו הנישא בין שני בני אדם על ידיהם או אפכא וכדמשמע בגמ' ר\"פ המביא כדי יין גבי דדרו באגדא לידרו באכפא דפי' רש\"י ז\"ל שם אגדא על הכתפים אכפא על הידים ומ\"מ עיין בלשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ה סי' ב': \n",
+                "<b>אבל מביאה בידו אברים אברים. </b>ואע\"ג דמפיש בהלוכא ואמרי' בפ' מפנין דמעוטי בהלוכא עדיף שאני הכא דכיון דמביא במוט ובמטה מיחזי כעובדין דחול ואיכא מ\"ד דלא מיתסר אלא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה לגמרי בשביל י\"ט אבל בריאה שנשחטה לצורך י\"ט מביאה אפי' במוט ובלבד שישנה אם אפשר לשנות וכענין שאמרו בפ' המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה אבל מביא הוא על כתפו או לפניו אבל אחרים אומרים דה\"ה לבריאה ומסוכנת אורחא דמילתא נקט שאין דרך לשחוט את הבריאות בשדה אלא בביתו וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל וכתב הרשב\"א ז\"ל שאינו נוטל את עורה שלא התירו אלא בשוחט מדעתו בי\"ט שהתירו סיפה משום תחלתה כדי שלא ימנע משמחת י\"ט אבל בשוחט את המסוכנת לא והכי מוכח בירוש' דפירקין דגרסי' התם תני אבל מביאה ע\"ג עורה כיצד הוא עושה משייר ממנה אבר אחד ומביאה עמו הר\"ן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכור וכו'. </b>ביד פ' שני דהל' יו\"ט סי' ד' ובטור א\"ח סי' תצ\"ח. ופי' בכור בזמן הזה שאינו נשחט בלא מום מפני שקדשים הוא דמאליו קדוש והשוחטו כשהוא תם שוחט קדשים בחוץ וענוש כרת: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר ירד המומחה. וכו' </b>בגמ' בברייתא בלשון אחר דרש\"י ז\"ל ר' יהודה הנשיא ס\"ל כר' יהודה ור\"ש בן מנסיא ס\"ל כר' שמעון: \n",
+                "<b>ואם לאו לא ישחוט. </b>תוס' ז\"ל הכריחו לפ' דמטעם מוקצה פליגי ר' יהודה ור\"ש וס\"ל לר\"ש אפי' עבר ובקרו מ\"מ אסור משום מוקצה ופליגי כדמפ' בגמ' ברואין מומין וגם פליגי במוקצה מיתורא דקתני אין זה מן המוכן וא\"ת ומ\"ש דבכל דוכתא אחמיר ר' יהודה טפי במוקצה מר\"ש וי\"ל דטעמא רבה אית ליה כיון דס\"ל דרואין מומין בי\"ט וידוע שמום קבוע היה מאתמול א\"כ אין כאן מוקצה דהא מאתמול דעתיה עילויה אבל ר\"ש אית ליה דאין רואין מומין הלכך לאו דעתיה עילויה מאתמול א\"כ אסור אפי' אם בקרו בדיעבד עכ\"ל ז\"ל אבל ר\"ע ז\"ל תפס פי' רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר כל שאין מומו ניכר מעי\"ט וכו'. </b>שבת פ' כירה (שבת דף מ\"ו) רמי ליה אביי לרבה דר\"ש אדר\"ש תניא מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ור\"ש מתיר אלמא לר\"ש לית ליה מוקצה והתנן ר\"ש אומר כל שאין מומו ניכר מעי\"ט אין זה מן המוכן והקשו שם תוס' ז\"ל מאי קפריך הא ע\"כ טעמא דר\"ש לאו משום מוקצה אלא משום דסבר דאין רואין מומין בי\"ט דהא ר' יהודה דאית ליה מוקצה שרי בכור שנפל לבור לירד מומחה ולראות אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט וי\"ל דדייק מדלא קתני ר\"ש אוסר לפי שאין רואין מומין בי\"ט דהוה משמע לכתחלה אסר אבל בדיעבד מבוקר ומדקתני אין זה מן המוכן משמע דהוי מוקצה ואפי' בקרו אינו מבוקר ובהכי פליגי דר' יהודה סבר רואין מומין בי\"ט הלכך לא הוי מוקצה דמיירי בנפל בו מעי\"ט כדמוקי לה התם ור\"ש סבר אין רואין ולכך אפי' בקרו אינו מבוקר משום מוקצה. ושני ליה רבה לאביי הכי השתא התם גבי נר אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו אבל הכא אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום מימר אמר מי יימר דנפיל בי' מומא ואת\"ל דנפיל ביה מומא מי יימר דנפיל ביה מום קבוע וא\"ל דנפיל בי' מום קבוע מי יימר דמיזדקיק לי' חכם לראו' אם מום קבוע הוא אם לאו. ומשו' איזה חדוש שנתחדש פה בדברי התוס' ז\"ל על מה שכתבתי בשמם בסמוך חזרתי והעתקתי דבריהם אשר שם: \n",
+                "<b>אין זה מן המוכן. </b>מפני שמתירו בי\"ט וה\"ל כמתקנו וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ובגמ' פריך אי ברואין מומין קמיפלגי לפלגו בעלמא בלא נפל לבור ומשני בכור שנפל לבור איצטריכא ליה סד\"א משום צער ב\"ח לערים לומר ודאי ימצא בו מום ולסקיה כר' יהושע גבי אותו ואת בנו בפ' משילין (ביצה דף ל\"ז) קמ\"ל. והלכה כר\"ש בהא דבברייתא קרי ליה חכמים. ובגמ' דייק רב נחמן בר יצחק ממתני' כההיא ברייתא דקתני בין שנולד בו מום מעי\"ט ובין שנולד בו בי\"ט חכמים אומרים אין זה מן המוכן דקתני רש\"א כל שאין מומו ניכר מעי\"ט אין זה מן המוכן מאי אין מומו ניכר אילימא שאין מומו ניכר כלל פשיטא וכי צריך היה ר\"ש לומר לר' יהודה בן מחלוקתו כן והלא ר' יהודה יש לו מוקצה ונהי דרואין מומין ס\"ל האי איסור מוקצה מיהא הוא אלא ודאי דלא אתחזי לחכם מעי\"ט אי מום קבוע אי מום עובר וקתני מיהא אין זה מן המוכן ש\"מ דאפי' דיעבד אם בקרו אינה הכנה לשחיטה. ובירוש' מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתנינן תמן ס\"פ מי שהחשיך ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מע\"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן והכא הוא אמר הכין ר' יהודה כדעתיה דר' יהודה אמר אין המומחה תורה ר' חונא בשם ר' אבא דר' יהודה היא דר' יהודה עבד ראיית בכור כרא ית טרפה כמה דאת אמר תמן רואין את הטרפה ודכוותה רואין את הבכור בי\"ט ע\"כ ועיין בגמרא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שמתה. </b>ביד פ' שני דהלכות י\"ט סי' ט\"ז ובטור א\"ח סי' תקי\"ח ומייתי לה בס\"פ מי שהחשיך ובבהמת קדשים מוקמינן לה אבל בהמת חולין מחתכין ואתיא מתני' אפי' כר\"ש דאמר התם מחתכין. ופי' הר\"ן ז\"ל להשיב בעד רב אלפס ז\"ל שפסק בסוף מכלתין בי\"ט כר' יהודה דאית ליה מוקצה ומשמע דלדידיה אפי' בהמה מסוכנת של חולין שמתה לא יזיזנה ממקומה וכן פסק דבהמה מסוכנת של חולין שרי לטלטלה דלא קשי שאפשר שהוא היה גורס כמו שכתוב בגמ' במקצת נוסחאות הכא במאי עסקינן במסוכנת וד\"ה כלומר דבמסוכנת אפי' ר' יהודה מודה דשריא ובבריאה אפי' ר\"ש מודה דאסורה כי פליגי בחולה מאתמול ומתה בשבת או בי\"ט אבל זו הגרסא אינה בעיקר הנוסחאות ע\"כ ובגמ' בדפוס איתה להאי נוסחא: \n",
+                "<b>ומעשה ושאלו. </b>בפ' במה מדליקין (שבת דף כ\"ד) בתוס'. ירוש' שמואל אמר טעו חמשה זקנים שהורו לר\"ט בלוד אמר רב מתנא בבכור הוה עובדא א\"ר אבין מתני' אמרה כן עליה ועל החלה שנטמאת מה זו קדש אף זו קדש ע\"כ: \n",
+                "<b>החלה שנטמאה. </b>פי' רש\"י ז\"ל חלה שנטמאת אינה ראויה לכהנים דהא באכילה אסורה ובהסקה או לתתה לכלבים אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם בי\"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא דהא אין מדליקין בשמן שריפה בי\"ט דהבערה לצורך היא דהדלקת נר בי\"ט צורך אכילה היא ומותר ואפ\"ה בשמן שריפה לא והוא שמן תרומה שנטמאת אלא טעמא משום גזרת הכתוב הוא שאין קדשים טמאים מתבערין מן העולם בי\"ט דרחמנא אחשבה להבערתם דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה היא ע\"כ. והקשו עליו תוס' ז\"ל אמאי אין נותן החלה לפני כלבו דהא דאין שורפין קדשים בי\"ט היינו טעמא משום טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק בשריפתו אבל כשנותן החלה לפני כלבו אין כאן משום טורח מלאכה לכך נ\"ל דלכך אין נותנה לפני כלבו משום דמצותה בשריפה כדאמרינן בשבת כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאה אבל גבי תרומת חמץ דקאמר מריצה לפני כלבו לא מיירי כשנטמאה אלא משום ביעור חמץ ולכך אינה צריכה שריפה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נמנין וכו' </b>אבל שוחט הוא הטבח בלא פסוק דמים ומחלקין אותה ביניהם ולמחר יפסוק להם דמיה ע\"כ משמע דקאי אכשלא נמנו עליה ופסקו דמיה מעי\"ט ואהא בעי בגמ' היכי עביד שידעו במוצאי י\"ט כמה היתה שוה ומשני שמביא להם בי\"ט שתי בהמות שוות ויאמר ראו שזו כזו ולמחר שמין את הנותרת. ואיתה בשבת ר\"פ שואל וביד פ\"ד דהלכות יו\"ט סי' י\"ט כ' ובטור א\"ח סי' ת\"ק ובירוש' הא להוסיף מוסיפין היו חמשה נעשין עשרה: \n",
+                "<b>אבל נמנין עליה מעי\"ט. </b>ואח\"כ שוחטין אותה בי\"ט ומחלקין אותה ביניהם ולמחר שמין את הנותרת: אכן הרב ר' בצלאל אשכנזי ז\"ל מחק בתלמודו מלות אבל נמנין עליה מעי\"ט והגיה אבל שוחטין ומחלקין ביניהם וכן מחק ג\"כ מלות הללו מפסקי הרא\"ש ז\"ל: והכי משמע מפי' רש\"י ז\"ל גם מן התלמוד וכמו שרמזתי בסמוך: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר וכו'. </b>בפירקין דף כ\"ט מייתי לה. ומצאתי מוגה קופיס בסמ\"ך בכל מקום שהוא מוזכר וכך כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל שמצא בכל הספרים. ור' יהושע סבר בברייתא שוקלין מנה כנגד מנה בי\"ט ואפי' דהוי אורחיה בחול הכי כשחולקין. וכן ר' חייא ור\"ש בן רבי כשהיו חולקים בשר ביניהן בי\"ט היו שוקלין אותו מנה כנגד מנה ולא קיימא לן כותייהו אלא כחכמים שאומרים אין משגיחין וכו' ומש\"ה לא תנא וחכמים אוסרין לאשמועי' דאפי' לשמור מן העכברים אסור א\"ר אידי בר אבין והוא שתלויין המאזנים בטבעות שתולין אותה בה כששוקלין דמיחזי כנותנו לשם משקל. והביאוה תוס' ז\"ל בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע\"ה:) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין משחיזין את הסכין וכו'. </b>ביד פ\"ד דהל' יו\"ט סי' ט' ומייתי לה בירושלמי פ' משילין ובפ\"ק דמגילה דף ע\"א ובטור א\"ח סי' תק\"ט. ובגמ' איכא דמתני להא דשמואל אמתני' אין משחיזין אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא לחדדה אבל להעביר שמנוניתה מותר מכלל דע\"ג חברתה אפי' לחדדה נמי מותר ואיכא דמתני לה אסיפא אבל משיאה ע\"ג חברתה אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא להעביר שמנוניתה אבל לחדדה אסור מכלל דבמשחזת אפי' להעביר שמנוניתה מאן תנא דבמשחזת אסור אמר רב יהודה דלא כר' יהודה דתניא אין בין י\"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש וטעמא משום דדריש לכם לכל צרכיכם ות\"ק ס\"ל הוא לבדו כתיב הוא ולא מכשיריו אבל לכם דרשינן ליה לכם ולא לגויים ור' יהודה דריש הוא למעוטי מכשירין שאפשר לעשותם מעי\"ט: \n",
+                "<b>לא יאמר אדם לטבח מכור לי בדינר בשר אבל שוחט הוא והן מחלקין ביניהם. </b>כך הלשון בקצת נוסחאות וגם בירושלמי ואית דגרסי שקול. וביד שם פ\"ד סי' כ\"א כתוב תן לי וכו'. ובגמ' מפרש דכשאינו רוצה ליקח כל הבהמה ולא מחצה ולא שליש ולא רביע אלא בדינר או בשנים אומר לו תן לי נתח או חצי נתח כי הא דבסוריא וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אומר אדם לחנוני וכו'. </b>תוס' פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע\"ה) ותוס' דר\"פ שואל (שבת דף קמ\"ט) ומה שפי' ר\"ע ז\"ל באבל לא במדה הוא פי' ראשון דבגמ' וכן פי' ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל כאן בפי' המשנה אבל ביד שם פ\"ד פסק כלשון אחרון דרבא דאפי' היה כלי המיוחד למדה ימלאנו ומאי אבל לא במדה שלא יזכיר לו שם מדה ואתא ר' יהודה למימר כלי המיוחד למדה לא ימלאנו: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אם היה כלי של מדה וכו'. </b>בטור א\"ח סי' שכ\"ג ובגמ' פריך אלמא גבי שמחת י\"ט ר' יהודה לחומרא ורבנן לקולא והא אפכא שמעינן להו דתנן לעיל בפירקין ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר וכו' ומשני דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא התם בשאינו עומד למדה פי' כלי וקופיץ אין עומדין לכך הכא בעומד למדה דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא התם קעביד כדעבדין בחול במאזנים פעמים שאין הליטרא לפניו וכיון שיודע משקל כליו שוקל בו הכא לא עמד כדעבדין בחול דעדיין לא יצא טבעו של כלי זה למדה ולאידך לישנא הכא לא קעביד כדעבדין בחול דעבידי אינשי דמקרבי לחבריהם חמרא במנא דכיילא ושתו: \n",
+                "<b>מעשה בשאול בן בטנית. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>אבא שאול אומר אף במועד עושה כן. </b>ברב אלפסי והר\"ן ז\"ל ליתה להאי בבא: \n",
+                "<b>מפני מצוי המדות. </b>כשמוכר שמן וביין שכיחי בירורין ולא בשמן. ירוש' תני מעשה בר\"א ב\"ר צדוק ואבא שאול בן בטנית שהיו חנונים בירושלם והיו ממלאין מדותיהן מעי\"ט ונותנין אותן ללקוחות בי\"ט ר' חנניא בן עקביא אומר אף בחולו של מועד היו עושין כן מפני מצוי המדות אף הוא כנס שלש מאות חביות [יין] וחברו כנס שלש מאות חביות [שמן] בבבלי בברייתא מפרש שהביאום לגזברים שבירושלם אמרו להן חכמים לא הייתם צריכין לעשות כן פי' רש\"י ז\"ל מפני שהלקוחות מוחלין ע\"י טרדן ומרוצתן שאינם יכולין לשהות עוד וידעי וקא מחלי אלא הואיל והחמרתם על מצמכם יעשה בהן צרכי צבור פעם אחת חלה ונכנסו רבותינו לבקרו אמר לון אתון חמון הדא ימינא דהוות מכילא בקושטא ע\"כ: \n",
+                "<b>אצל חנוני הרגיל אצלו. </b>בין הוא גוי בין הוא ישראל דאין לחלק רק היכא דאיכא חששא דמחובר או נולד תוס' ז\"ל. ופי' רש\"י ז\"ל וכן רבינו ישעיה ז\"ל הרגיל אצלו שמתוך שרגיל אצלו מאמינו ויבטח בו שלא יחמסנו ונותנו לו בלא פסוק דמים. ובהרי\"ף ז\"ל הלשון כך אומר אדם לחנוני תן לי וכו' וכן הוא במגיד משנה פ\"ד דהלכות י\"ט סי' כ\"ד. ובטור א\"ח סי' שכ\"ג ותקי\"ז ובירוש' גרסי' אומר אדם לחברו תן לי וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכן בטור בסי' שכ\"ג אכן בסי' תקי\"ז לחנוני וע\"ש בטור על מה שכתבתי בשם התוס' ז\"ל והביא שם גם דברי הר\"ן ז\"ל והם מבוארים יותר מן התוס' ע\"ש: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המביא כדי יין וכו'. </b>תוס' שבת ר\"פ מפנין ודר\"פ שואל וביד רפ\"ה דהלכות יו\"ט ובטור א\"ח סי' שכ\"ג וסי' תק\"י: \n",
+                "<b>לא יביאם בסל כו'.</b> והתוס' כתבו תימא דאמרי' בשבת פ' מפנין מפנין אפי' ארבעה וה' קופות וכ\"ש שיהא מותר בי\"ט וי\"ל דהתם מיירי בשבת שאינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו ועל כן מותר והכא מיירי בי\"ט שיכול להוציאו [לחוץ] ורואין אותו ועל כן אסור שהרואה אותו אומר לצורך חול מביא אותם ולהכי אסור ומהאי טעמא נמי ניחא דהתם קאמר דלמעוטי בהלוכא עדיף והכא קאמר אבל מביא הוא על כתפו אלמא משמע דמרבה בהליכה די\"ל דהתם כיון דמיירי בשבת דלא עביד כעובדין דחול שאין מטלטל כי אם מזוית לזוית באותו בית ולכך קאמר דלמעוטי בהלוכא עדיף טפי משום טרחא יתירא אבל הכא דמיירי בי\"ט משום טרחא יתירא לא קפדינן אלא משום דמיחזי כעובדין דחול ופעמים נמי דאסור לאפושי במשאוי אע\"ג דממעט בהלוכא כיון שאין משנה מדרך חול ע\"כ אבל בטור שם סי' שכ\"ג הביא דין זה לענין שבת: \n",
+                "<b>על כתפו או לפניו. </b>גמ' תנא אם אי אפשר לו לשנות כגון שזימן הרבה אורחים וצריך להביא הרבה ביחד מותר: \n",
+                "<b>המוליך את התבן. </b>ירושלמי מתני' כמ\"ד לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל: \n",
+                "<b>אבל נוטלה בידו. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב ס\"א אבל מוליכה בידו: \n",
+                "<b>בידו. </b>הכא לא קתני לפניו לפי שאין דרך לטעון התבן בחיקו כדי שלא יתתבן ויטנף אבל ברישא קתני לפניו שכן דרך לטעון הכד חבוקה בחיקו ומטעם זה ג\"כ אפשר דלא קתני הכא על כתפו כך נלע\"ד: \n",
+                "<b>ומתחילין וכו'. </b>פ' מי שהחשיך (שבת דף קנ\"ז) וביד פ' שני דהלכות יו\"ט סי' י\"א ובטור א\"ח סי' תקי\"ח: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל ובהא אפי ר\"ש מודה. אמר המלקט וכולה מתני' ר\"ש היא וללישנא בתרא מוקי לתבן דרישא דמתני' בתיבנא סריא וגם דאית ביה קוצי דלמאכל בהמה אינו ראוי משום דמסרח וללבון בו לבנים אינו ראוי דהא אית ביה קוצי ואינו יכול לגבל לא בידיו ולא ברגליו ובהא אפי' ר' יהודה מודה ועצים דמתני' בכל גוונא מיירי כולה מתני' ר' יהודה היא והאי אוקימתא נקט הרי\"ף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נוטלין עצים מן הסוכה. </b>ביד שם פ' שני סי' י\"א: \n",
+                "<b>אלא מן הסמוך לה. </b>כגון קנים הזקופין סמוך לדפנות עכ\"ל ר\"ע ז\"ל ורב מנשיא אמר אפי' תימא כשאין סמוך לדפנות אלא סמוך לסכך כי תניא מתני' באיסורייתא פי' חבילות של קנים שנתנם על הסכך דמדלא התיר אגדן לא בטלינהו לגבי סכך אלא להצניעם שם ובגמ' וגם בשבת פ' כירה (שבת דף מ\"ה) ברייתא תני עלה ור\"ש מתיר בסוכה רעועה מעי\"ט אם נפלה בי\"ט דלית ליה מוקצה אבל בסוכה בריאה אפי' נפלה מודה ר\"ש דאסור דמוקצה מחמת איסור היא דכיון שהיתה בריאה מאתמול לא יהיב דעתיה עילוה ודמיא לכוס וקערה ועששית דמודה בהו ר\"ש ובטור א\"ח סי' תק\"א וסי' תקי\"ח: \n",
+                "<b>ומן הקרפף. </b>ואפי' מן המפוזר מתני' ר\"ש בן אלעזר היא דתניא אר\"ש בן אלעזר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על המפוזרין שבשדות שאין מביאין ועל המכונסין שבקרפף שמביאין על מה נחלקו על המפוזר שבקרפף ועל המכונס שבשדות שבש\"א לא יביא ובה\"א יביא והקשו תוס' ז\"ל תימה דמפוזר הא הוי מעמר דהוא אב מלאכה וי\"ל דלא שייך עמור אלא במקום שגדלים שם כדמוכח בפ' כלל גדול ע\"כ. ופי' רש\"י ז\"ל דטעמא דמכונסין שרו דלית בהו משום מוקצה אבל מפוזרין אסורין משום מוקצה והר\"ן ז\"ל פי' בשם מפרשים אחרים דטעמא משום מגבב דהוי כמעמר ומדינא אפי' מפוזר בשדה שרי דגבוב בי\"ט מותר דצורך אכילה חשיב כבקוע עצים או כהבערה עצמה אלא שבשדה אסרי משום דמיחזי כמגבב למחר ע\"כ: \n",
+                "<b>רבי יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת ואפי' בתוך תחום שבת. </b>ומדר' יוסי נשמע לר' יהודה דלאו תרויהו בעי ור' יוסי בתרתי אקיל דמכשיר בסמוך בלא פותחת ובפותחת בלא סמוך דשמעיה לר' יהודה דקאמר כל שסמוך לעיר בין דאית ליה פותחת בין דלית ליה פותחת וא\"ל ר' יוסי כל שיש לו פותחת ואפי' הוא בתוך התחום ואי סמוך לא בעי פותחת דאי ר' יוסי בפותחת תלה טעמא דאפי' הוא סמוך בעי פותח לא ה\"ל לסיומי ואפי' בתוך תחום שבת אלא הכי הל\"ל ר' יוסי אומר כל שנכנסין לה בפותחת דכיון דהוה תני כל הוה משמע דצריך פותחת סמוך או רחוק למה לי דסיים ואפילו בתוך תחום שבת לאשמועינן דלא בעי אלא למישרי שאין סמוך ור' יהודה דלא בעי תרתי נמי מרישא דר' יוסי ש\"מ מדנקט כל שנכנסין לה בפותחת כיון דכולהו פותחת אית להו הכי איבעי ליה למיתני ר' יוסי אומר אפי' בתוך תחום שבת עכ\"ל רש\"י ז\"ל בפירוש סוגיית התלמוד אבל רעז\"ל תפס לעיקר פי' הרמב\"ם ז\"ל ותוס' ז\"ל: ומה שפי' רעז\"ל שסמוך לעיר ממש הוא פי' רש\"י ז\"ל אבל הרשב\"א והרא\"ש ז\"ל פירשו סמוך לעיר בתוך ע' אמה וד' טפחים וכתב מהרי\"ק ז\"ל שם בטור סי' תק\"א ופותחת דתנן פי' מסגרת ונ\"ל דטעמא משום דכל שיש לו מסגרת מיחזי כחצר ולא הוו עצים שבתוכו כמוקצים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מבקעין עצים. וכו' </b>סתם לן הכא בי\"ט כר' יהודה דאית ליה מוקצה וה\"נ סתם לן לקמן ס\"פ בתרא בההיא דאין שוחטין את המדבריות. וביד שם פ' שני סי' י\"ב ושם בשלהי פ' מי שהחשיך אמרינן דר' יוחנן כר' יוסי ב\"ר יהודה מתני לה פי' מסיים בה דברי ר' יוסי בר' יהודה ודכוותה כתבתי בפ' חבית סוף סי' ה' ובטור א\"ח סי' תק\"א: \n",
+                "<b>אין מבקעין כו'</b> ביד פ\"ד דהלכות יו\"ט סי' י': \n",
+                "<b>ולא במגל. </b>ירוש' אית תנאי תני מבקעין אמר רב חסדא מ\"ד מבקעין במגל של יד מ\"ד אין מבקעין במגל של קציר ע\"כ: \n",
+                "<b>אלא בקופיץ. </b>ומצאתי מוגה קופיס בסמך בכל מקום שהוא מוזכר. אכן בתרגום בכשיל בקופיץ בצדי: וכתוב בשבלי הלקט סי' פ\"א והקשה ה\"ר אליעזר מטול ז\"ל היאך מותר לבקע עצים בי\"ט והלא היא אב מלאכה כדאמרי' האי מאן דסלית סלותי חייב משום טוחן ועוד היה יכול לבקע מעי\"ט והיכי שרי אפי' בלא שנוי ותירץ י\"ל דלהכי התירו לבקע דכמו דבר שאי אפשר הוא דזימנין מימליך לעשות מאכל שלא היה בדעתו מאתמול ורבינו ישעיה ז\"ל תירץ האי דאמרי' האי מאן דסלית סלותי חייב משום טוחן דוקא כשיעשה אותו קסמין דקים כדי להאחיז בהן האור אבל בקוע עצים אינו אלא טרחא בעלמא דמשום כבוד י\"ט התירו ומורי יעלה ז\"ל דחה זה הפירוש ונ\"ל לפרש הטעם שהבקוע צורך אוכל נפש חשבינן ליה ולא מכשירי אוכל ע\"כ: ועיין כאן בהר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>בית שהוא מלא פירות. וכו' </b>בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"ד) וביד שם פ' שני סי' ט' ובטור א\"ח סס\"י תקי\"ח ובגמ' א\"ר זירא בי\"ט התיר ר\"מ כיון דמדרבנן הוא דאסיר משום שמחת י\"ט שרי שהרי מותר בו אוכל נפש אבל לא לשבת משום טלטול ותניא נמי הכי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין את הנר. </b>מה שפי' רעז\"ל הוא פי' רש\"י ז\"ל ותוס' ז\"ל הקשו על אותו פירוש ופירשו הן ז\"ל שכך הם רגילין לשום באוירו קודם אפייתו קש או דבר אחר כדי לשמור האויר בשעת האפיה שלא יפלו המחיצות יחד ויסתום האויר ולאחר אפייתו קצת מסלקין אותו דבר שבתוכו ועל זה קאמר אין פוחתין את הנר כלומר שאין מסירין את מה שבתוכו דהוי כמוגמר כלי וגם הר\"ן ז\"ל הקשה על פי' רש\"י ז\"ל ופי' הוא ז\"ל שדרך היוצרים לעשות כסוי לכלי חרס שיש להם בית קבול ומשימין אותם בכבשן כדי שיתייבשו מעט לפי שאי אפשר לתקנם בעודם לחים ואח\"כ מוציאין אותם קודם שישרפו לגמרי ונוטלין כסויין ומתקנין אותם ואותה נטילת כסוי נקראת פחיתה והיינו דתנן אין פוחתין את הנר כלומר אין נוטלין את כסייו ממנו דבנטילתו משוי ליה מנא ע\"כ והרמב\"ם ז\"ל פי' הנרות שלהם היו עושין אותז זוגות וחותכין אותו לשנים אחר עשייתם ע\"כ וכן הוא שם ביד פ\"ד סי' ח'. ובטור א\"ח סי' תקי\"ד: ובגמ' מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא פי' רש\"י ז\"ל קודם שצרפו בכבשן אמר רב יוסף ר' מאיר היא דתניא כלי חרס מאימתי מקבלין טומאה משנגמרה מלאכתם פי' חקיקתן דברי ר\"מ משום דחזי לקבולי ביה מידי ר' יהודה אומר משיצרפו בכבשן ואי נמי תימא שאני התם דכלים גדולים הם וחזו לקבולי בהו מידי האי נר נמי חזי לקבולי ביה פשיטי איכא דאמרי אמ' רב יוסף מתני' ר\"א ב\"ר צדוק דאמר חקיקה משויא ליה מנא דתנן בפי שני דעדויות לפסים ארוניות טהורות באהל המת פי' רש\"י ז\"ל מפ' לקמן קערות של בני עיירות ואין מקפידין על כלים נאים ומשנפשטה הקערה אוכלין בה בשר ואין ממתינין עד שתתחקק טהורות באהל המת דלגבי אהל המת בעינן תוך לכלי חרס דכתיב וכל כלי פתוח משמע דיש לו פתח וכן לכל טומאת מגע וטמאות במשא הזב שהזב מטמא כלי חרס בהיסט וקסבר ת\"ק כלי נינהו הואיל ומשתמשין בהן כמות שהן הלכך מקבלין טומאה בדבר הראוי לטמאן ר\"א ב\"ר צדוק אומר אף במשא הזב טהורות מפני שלא נגמרה מלאכתם פי' חקיקתן הא נחקקו טמאין מדאפלוג באלפסין אלמא לר' אלעזר חקיקה משויא להו מנא והכא גבי נר נמי משוי לי' מנא דחזי לקבולי ביה פשיטי כן פי' רש\"י ז\"ל והקשו עליו תוס' ז\"ל דהואיל דאין להם תוך היכי מיטמא בהיסט הא אמרי' כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט ולכך פי' ר\"ת ז\"ל עירניות יש להן תוך אלא שמכוסות למעלה ועומדות ליפתח ואותן של כפרים אין מקפידין כך עליהם וטהורות באהל המת דהא כלי צמיד פתיל טהור באהל המת ומיהו טמאים בהיסט הואיל ועומדין ליפתח כדאמרי' גבי צמיד פתיל שמא תסיטם אשתו נדה וקאמר נמי כלי צמיד פתיל ניצול באהל המת ואינו ניצול במעת לעת שבנדה הארכתי פה בעבור שהיא משנה כדכתיבנא: ובגמ' כתוב חירניות: \n",
+                "<b>ואין עושין פחמין. </b>פי' הר\"ן ז\"ל משום דמכבה הוא ע\"כ וכתוב בכל בו סי' נ\"ח ויש שואלין ותיפוק לי משום מכבה וי\"ל שאין זה אלא גורם לכבוי לפי שאין מכבין הגחלים במים ע\"כ: ובגמ' פריך פשיטא ומשני תני ר' חייא לא נצרכא אלא אפי' למוסרן לאוליירין להחם המרחץ להזיע וקודם שגזרו על הזיעה נשנית משנה זו ואע\"ג דלצורך י\"ט הם עושין אסור וביד פ\"ד דהלכות יו\"ט סי' ג' ז' ובטור א\"ח סי' תק\"ב וסי' תקי\"ד ושם הביא כפי' רש\"י ז\"ל באין פוחתין את הנר: \n",
+                "<b>ואין עושין פחמין בי\"ט. </b>צ\"ע אמאי קתני הכא בי\"ט: \n",
+                "בפי' רעז\"ל והלכה כר' יהודה ותמה הרא\"ש ז\"ל לפסוק כיחידאה ותירץ הב\"י דטעמא מדסתם בר קפרא בברייתא כר' יהודה אלמא הלכתא כותיה ע\"כ ונלע\"ד דאפשר דס\"ל דת\"ק מודי ליה בזה: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות. </b>משמע מפי' רש\"י ז\"ל שהעתיק רעז\"ל דלא גרסי' במתניתין מלות לשתי נרות. גם במשנה דבגמ' ל\"ג להו והכי משמע קצת מלשון התלמוד וכן במגיד משנה ליתנהו למלות לשתי נרות אכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל משמע דגריס להו ואין ההפרש בתירוץ הגמ' רק שהפירוש דלשתי ר\"ל בשתי נרות תהא החתיכה לפתילה כלומר בפי שתי נרות שנותן שני ראשי הפתילה בפי שתי נרות ומדליק באמצע אם צריך להדליק והכי איתא הגירסא נמי ברב אלפס והרא\"ש ובפי' הר\"ן ז\"ל וגם בירושלמי וז\"ל הר\"ן ז\"ל ר' יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות מיהו מודה ר' יהודה ברישא דאע\"ג דשרי במכשירין בעשיית כלי מיהא אסור וכדכתיבנא לעיל ע\"כ: ועיין אי גרסינן שתי או שני במ\"ש ר\"פ ששי דתמיד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שוברין את החרס ואין קורעין. כו'</b> ביד פכ\"ג דהלכות שבת סי' ו' ובפ\"ד דהלכות י\"ט סי' ח' ובטור א\"ח סי' תק\"ח: \n",
+                "<b>אין גורפין. וכו' </b>לשון רעז\"ל עד ואתיא כרבנן. אמר המלקט פי' הר\"ן ז\"ל א\"נ אפי' כר' יהודה ובשאפשר לו בלא גריפה וביד פ\"ג דהלכות יו\"ט סי' י' ובטור א\"ח סי' תק\"ז: \n",
+                "בפי' רעז\"ל. אין מקיפין בריאה ונראה שר\"ל אין מקיפין בבועי הנזכר בדיני הריאה והוצרכתי לפרש ולא להגיה מפני שכך הלשון ג\"כ בפי' רש\"י והר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ואין סומכין וכו'. </b>ביד שם פ\"ד סי' י\"א ובטור א\"ח סי' תק\"ב ואיתה בשבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ד) ופי' הר\"ן ז\"ל סוגיין דהכא מחלפא בהדי סוגיא דפ' כל הכלים דהתם מייתי מתני' דאין סומכין את הקדרה ואמרי' דהיינו טעמא משום דגזרינן י\"ט אטו שבת ומפקינן לה מהלכתא דמוקמינין לה כב\"ש וכדאיתא התם ולא מדכרינן טעמא דלא ניתנו עצים אלא להסקה והכא לא מדכרינן עלה ב\"ש וסוגיין דהכא עיקר משום דאיתה בדוכתה הלכך נקטינן כסוגיין וההיא סוגיא ליתא עכ\"ל ז\"ל והיא דעת הרז\"ה ז\"ל ג\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל נראה שצריך להיות כך ואין סומכין את הקדרה בבקעת דלא ניתנו עצים אלא להסקה ובקעת עצים שנתבקעו: \n",
+                "<b>וכן בדלת. </b>בגמ' ת\"ר אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ור\"ש מתיר דלית ליה מוקצה: \n",
+                "<b>ואין מנהיגין את הבהמה במקל בי\"ט. </b>משום דנראה כמוליכה למכור בשוק ובהא אפי ר\"ש דלית ליה מוקצה מודה ובטור א\"ח סי' תקכ\"ב: \n",
+                "<b>ור' אלעזר בר\"ש מתיר. </b>לא גרסי' ליה ואע\"ג דבגמ' בדפוס איתיה משמע לי קצת מתוך סוגיית הגמרא דל\"ג ליה במתני' דהא בתר דמייתי ברייתא דאין מנהיגין את הבהמה במקל בי\"ט ור\"א בר\"ש מתיר פריך לימא ר\"א בר\"ש כאבוה ס\"ל דלית ליה מוקצה ומשני בהא אפי' ר\"ש מודה וכו' כדכתבי' וכן בירושלמי ליתיה וגם בהרי\"ף ז\"ל ליתיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי אליעזר. </b>ס\"א בן יעקב. הר\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>נוטל אדם קיסם וכו'. </b>תוס' שבת פ' המוציא דף פ\"א ודפ' עושין פסין (עירובין דף כ\"ג) ושם בגמ' דשבת ברייתא ועי' ביד פי\"א דהלכות שבת סי ח' ובטור א\"ח סי' תק\"א וסי' תקי\"ט: וראיתי שהרמב\"ם ז\"ל גריס לחצות בתי\"ו בין בפי' בין שם ביד וכל מקום: גם כך הוא בתי\"ו בירוש' וברב אלפס ובהרא\"ש גם שם בטור סי' שכ\"ב. ולכן תמהתי על רש\"ל ז\"ל שהגיה שם בגמרת שבת בין בגמרא בין ברש\"י ז\"ל בין בתוס' לחצוץ בצד\"י: וה\"ר יהוסף ז\"ל לא שלח בה יד ימינו: ובערוך לא נמצא מלה זו לְחִפוּשֵנוּ: \n",
+                "<b>משלפניו. </b>לאו דוקא וכו' רש\"י והר\"ן ז\"ל אבל תוס' ז\"ל הקשו על פירוש זה קושית בקיאות דמשמע מינה דדוקא קתני משלפניו ותרצו דודאי דוקא קאמר כדמשמע התם ואע\"ג דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא היינו דוקא גבי אכילה הוא דאמרי' דוקא משלפניו משום דאדם קובע לו מקום לאכילתו והיה לו להכין אבל בסיפא גבי אש לא שייך דפעמים שאינו עושה מדורה בי\"ט ע\"כ: וה\"ר יהוסף מצאתי שמחק מלת משלפניו: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים מגבב. וכו' </b>דלא ניתנו עצים אלא להסקה כן פירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל אבל תוס' ז\"ל הקשו על פי' זה דחכמים ס\"ל דלא כהלכתא דפליגי בפלוגתא דר\"ש ורבנן ותרצו דטעמא דרבנן דלכך אסור לחצוץ בו שניו גזרה משום שמא יקטום ע\"כ ותוס' ז\"ל עצמן פירשו בשבת פרק המוציא דף פ\"א כפי' רש\"י ז\"ל: וכתב הר\"ן ז\"ל גרסינן בגמרא ת\"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשנו צבורים צבורים ור\"ש מתיר ומפרשינן טעמא דתנא קמא דקיימא לן כותיה משום דמיחזי כמאן דמכנס למחר וליומא אוחרא ואע\"ג דקיימא לן כרבנן דמתני' שאין מותר אלא לגבב אלא משלפניו נפקא מינה לעצים גסין דלא בטילי אגב חצר ולא מיתסר אפי' לדרבנן דאינהו לא אסרי אלא בקסמין דקין מפני שהן מתבטלין אגב חצר אבל בגסין לא ואפ\"ה אסור לעשות מהן צבורים צבורים ע\"כ וביד פ' שני דהלכות יו\"ט סי' י\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן העפר. </b>פירש הר\"ן ז\"ל צפיעי בקר או צאן מטמינין בעפר וכשמרקיבין יוצא מהן אור: \n",
+                "<b>ולא מן הרעפים. </b>נראה שהוא טעות וכן בירושלמי ליתיה ולא בהרי\"ף ז\"ל גם במגיד משנה שם רפ\"ד ליתיה גם בטור א\"ח סימן תק\"ב גם במשנת החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל נמחק וגם באבודרהם ז\"ל ליתיה ופי' ז\"ל אור היוצא מן העפר היא היוצא מן הסיד שמשליכין עליו מים: \n",
+                "<b>ואור היוצא מן המים. </b>הוא שממלאין אשישה זכה מזכוכית מים ומשימין אותה לנכח השמש וכנגדה צמר גפן נקי ויבער בה וכן בקערות הבאות מאלסין וכן באבן שקורין אלמהא בערבי וכן עושין באבן וברזל וכן עושין בעץ בהרגילו על עץ אחר במהירות עכ\"ל ז\"ל. וק\"ק לזה שמצינו בפ' מקום שנהגו ובירוש' דברכות פ' אלו דברים ובבראשית רבה פרשה י\"א זימן לו הקב\"ה שני רעפים נ\"א אבנים והקישן זו בזו ויצאת מהן האור ובירך עליהן וכו' וי\"מ מאי רעפים אבנים קלים. ורבינו עובדיה ז\"ל אין הכרע בפירושו ז\"ל אי גריס לה: \n",
+                "<b>ואין מלבנין את הרעפים לצלות עליהם. </b>גרסינן ובטור א\"ח סי' תק\"ח והה\"נ שאין מלבנים את האבנים וכמו שהוא בפירוש הרמב\"ם ז\"ל וביד שם לא כתב אלא אין מלבנים את האבנים: והטור העתיק שם כלשון משנתנו. בספר לבוש החור כתב שם שניהם אין מלבנין אבנים ורעפים. ובירוש' אית תנאי תנו מלבנין אמר רב חסדא מ\"ד מלבנין בבדוקים ומ\"ד אין מלבנין בשאינם בדוקים ע\"כ פי' אם יוכלו לקבל לבונן הלכך ביום טוב לא דילמא פקעי ואישתכח דטרח שלא לצורך: \n",
+                "<b>ועוד א\"ר אליעזר. </b>החילוק שיש בין תוס' לרש\"י ז\"ל כתבתיו בפ' שני דעירובין וכתב הר\"ן ז\"ל והר\"ז הלוי ז\"ל כתב כיון דהאי נמי בהדלקה מיירי גמרינהו לכולהו מילי דהדלקה וכי האי גוונא לא חשיבא הפסקה ואחרים תרצו דכיון דאפסקוה במילתא דס\"ל איהו נמי לא חשיב הפסק כלל ושפיר תני ועוד ע\"כ: \n",
+                "<b>ועוד א\"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה. </b>הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון פירות דאיחזי ולא איחזו פי' שיבשו ולא כל צרכן דאיכא אינשי דאכלי להו ואיכא אינשי דלא אכלי להו ואם זמנם מעי\"ט גלי דעתיה דאכיל להו. ופי' בערוך מוקצה הוא המקום המוכן להקצות בו פירות כדי לייבשן כדי שתגמר מלאכתן פי' אחר פירות שלא נגמרה מלאכתן קרי מוקצה ע\"כ. ובגמ' רמינן דר' אליעזר אדרבי אליעזר דתנן בפ\"ח דתרומות היה אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור וכו' וסתם אשכול לאו גמר מלאכה הוא דסתם ענבים לדריכה קיימי ומוקצה דמתני' היינו לא נגמרה מלאכתו ומתני' אוקימנא בגמ' טעמא דר' אליעזר דבשאר שני שבוע לא משום דשבת קבעא למעשר דמשום דבוריה שהתנה לא מצינן למימר דקבע דהא לר' אליעזר מותר חוזר לא קבע כדשמעינן ליה בההיא דהנוטל זיתים מן המעטן דבפ\"ד דמעשר ראשון וכל שכן דבדבורא בלא מעשה לא קבע וקאי בקושיא דוק דאפשר דמאי דמייתי בגמ' דברי ר' נתן דאמר לא כשאמר ר' אליעזר יגמור בשבת יגמור אלא ממתין למ\"ש ויגמור בא לתרץ הקושיא כלומר לעולם לר' אליעזר שבת קבעא למעשר והאי יגמור דקאמר היינו למ\"ש ול\"ד לתינוקות שטמנו תאנים דתנן בהו בפ\"ד דמעשרות למ\"ש לא יאכלו דהתם לאכילת שבת יחדום הלכך קבעא עלייהו אבל זו לא יחדה לשבת אח\"כ מצאתי שגם רבינו שלמה לוריא ז\"ל הגיה בלשון הגמרא התם כדקתני טעמא ר' נתן אומר וכו' וכדכתיבנא. וז\"ל הגמרא בקיצור כיון דאמר מכאן אני אוכל למחר קבע ליה עילויה אי הכי מאי אריא שבת אפי' בחול נמי הא קמ\"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן והאריך רש\"י ז\"ל בפירושו. ותוספות ז\"ל כתבו בקיצור וז\"ל הקמ\"ל דטבל מוכן הוא אצל וכו' לכך נקטינהו לענין שבת דאגב אורחיה דהכנת שבת אשמועינן חדוש אחר דהיכא דהזמינו לשבת דאינו אסור אלא משום מעשר המעורב ואם בא אדם ותקנו מתוקן ולא אמרי' הואיל ונתקצה בשביל מעשר שבתוכו נתקצה לכל היום הואיל והגבהת תרומות ומעשרות לא הוי אלא מדרבנן והכי דייק ליה מדקתני עומד אדם על המוקצה וכו' משמע הא בשאר שני שבוע לא יעמוד לכתחלה הא אם עבר ותקנו מתוקן אבל אי ס\"ל לתנא דמשום איסור מוקצה לא תקנו בשעבר ותקנו הכי הל\"ל העומד על המוקצה ע\"ש בשביעית ואומר מכאן אני נוטל למחר הרי הוא מן המוכן ודייקינן מינה הא בשאר שני שבוע אינו מן המוכן ע\"כ: \n",
+                "<b>ואומר מכאן אני אוכל למחר. </b>כתבו תוס' ז\"ל מקשה בירושלמי מחלפא שיטתייהו דב\"ש דלעיל בפ\"ק קאמרי לא יטול אא\"כ נענע והכא קאמרי דבאמירה בעלמא סגי דהא ר' אליעזר שמותי הוא וי\"ל דלא קשה דלא מחלפא שיטתייהו דמוקצה דבעלי חיים עדיף ומחמירין טפי אבל קשה דמחלפא שיטתייהו דב\"ה דלעיל קא אמרי ב\"ה דבאומר מכאן אני נוטל למחר סגי והכא קאמר דבעי שירשום וי\"ל דשאני הכא דאקצייה בידים ע\"כ וכבר כתבתי לעיל בפ\"ק לשון הירושלמי בזה. וראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ואומר עד כאן אני אוכל למחר וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן וביד פי שני דהלכות יו\"ט סי' ט' ובב\"י בא\"ח סי' תקי\"ח: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משילין פירות וכו'. </b>פ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ד) וביד פ\"ה דהלכות י\"ט סי' ה' ובטור א\"ח סי' של\"ח וסי' תקכ\"א. ובגמ' אתמר רב יהודה ורב נתן חד תני משילין וחד תני משחילין אמר מר זוטרא מאן דתני משילין לא משתבש ומאן דתני משחילין לא משתבש מאן דתני משילין דכתיב כי ישל זיתך ומאן דתני משחילין דתנן בפ' ששי דמסכת בכורות השחול וכו' איזהו שחול שנשמטה ירכו דכולהו לשון השפלה נינהו אמר רב נחמן בר יצחק אי הוה תנא דתנא משירין לא משתבש ואי הוה תנא דתנא משחירין לא משתבש ואי הוה תנא דתנא מכשירין לא משתבש מאן דתני משירין דתנן בפ' שלשה מינין מפני שמשרת את השער ומאן דתני מנשירין דתנן בשבת פ' חבית מי שנשרו כליו בדרך ותנן נמי בפ\"ד דמסכת פאה איזהו לקט הנושר וכו' ומאן דתני משחירין דתנן בפי\"ג דמסכת כלים השחור וזוג של ספרים וכו' פי' רש\"י שמשחיר את השיער אלמא לשון השפלה הוא ע\"כ. וכן קרא בהדרי קדש מרחם משחר דבספר תלים סי' ק\"י פי' רש\"י ז\"ל וז\"ל זאת תהיה לך בזכות הדרות קדושה שהיה בך מבטן אמך שהכיר בוראו בן שלש שנים מרחם משחר משנפל מן הרחם כמו משילין פירות ואיכא דתני משחירין עכ\"ל ז\"ל וכתבו תוס' ז\"ל מי שנשרו כליו בדרך כאן משמע שהוא לשון נשירה מלשון פירות הנושרים ולא כמו שפי' רש\"י ז\"ל בפ' חבית לשון שרייה ומיהו לכך קאמר הכא ותנן איזהו לקט דהא איכא לדחויי ולפרושי לשון שריה כדפירש בקונטרס עכ\"ל ז\"ל. ובערוך משלשלין משחילין משחירין משירין מנשירין משילין כולן פי' אחד להם לשון הורדה ושלשול ע\"כ. ובגמ' איבעיא לן הני פירות דמשילין עד כמה וא\"ר יוחנן כאותה ששנינו רפי\"ח דמסכת שבת מפנין אפי' ד' וה' קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחים ומפני בטול בית המדרש ומספקינן עלה דדילמא שאני התם דאיכא בטול בית המדרש אבל היכא דליכא בטול בית המדרש לא כלומר דלא שרינן כולי האי א\"נ לאידך גיסא דהתם היינו טעמא דארבע וחמש קופות אין טפי לא משום דליכא הפסד ממון אבל הכא דאיכא הפסד ממון אפי' טובא נמי ולא מסיימינן בה מידי והרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דכיון דלא איפשיטא נקטינן בהו לקולא אבל הר\"ז הלוי סובר דלא דחינן מאי דפשיטא ליה לר' יוחנן משום דחיישא בעלמא. ועוד גרסי' בגמ' אמר רב נחמן לא שנו אלא שהארובה והפירות בגג אחד אבל מגג לגג לא ואפי' בשגגותיהן שוין ע\"כ ובירושלמי פליג עלה בשאינו שוה אבל אם היה שוה מותר ע\"כ ודוקא דרך ארובה אבל דרך חלון כגון גג שמוקף מחיצה כמו מעקה אסור וכבר פירשו רעז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל משילין פירות דרך ארובה מי שיש לו פירות או תבואה שטוחה על גגו וכו' אכן לשון רש\"י ז\"ל מי שיש לו חטים או שעורים שטוחין וכו' ונלע\"ד דלאו דוקא נקט רש\"י ז\"ל חטים או שעורים אלא כל מין פירות הראויות להטלטל וכמו שיתבאר עוד בסוף מתני' דהיינו פירות שאינם מוקצים התירו לו להשילן דרך ארובה ולטרוח טרחא זוטא כי האי ואפשר שלזה כיון ר\"ע ז\"ל בשנותו את לשון רש\"י ז\"ל: ולשון הטור שם סימן תקכ\"א מי שיש לו פירות בראש הגג וראה מטר שבא יכול לשלשלן למטה דרך ארובה שבגג שיורדים למטה בחבל אבל לא יטרח להורידם לא בסולם ולא במדרגה ולא בחלונות שבמעקה אפי' להפילם דרך שם ולא יושיטם מגג לגג ע\"כ. וכתב שם בית יוסף ביאור דברי רבינו יכול לשלשלם למטה דרך ארובה שבגג ושלשול זה דוקא שמורידם בחבל אבל ע\"י סולם ומדרגה לא ואפי' שלא ע\"י סולם ומדרגה אלא ע\"י הורדה בחבל דרך ארובה אבל דרך חלונות לא ול\"מ בהורדה בחבל דלא אלא אפי' להפילם שלא בחבל נמי לא דהא אפי' מפילם דרך שם מ\"מ יש טורח להעלותם בחלון. ודע דלהרמב\"ם ז\"ל פי' אחר במשנה זו שכתב בפ\"ה מי שהיו לו פירות על גגו וצריך לפנותן למקום אחר לא יושיטם מגג לגג וכו' אבל משילין אפי' דרך ארובה ממקום למקום באותו הגג ע\"כ: \n",
+                "<b>ומכסין פירות וכו' </b>ובגמ' אמר עולא ואפי' אוירא דליבני שמתיירא שלא ימוחו מטלטל כלים לצרכן ולדידיה הא דקתני פירות לאו דוקא אלא משום רישא נקט לה ויין ושמן דקתני במתני' מוקי לה בטבלא דלא חזי כל כמה דלא תקנו דאי לא תימא הכי היינו פירות דרישא פי' דהא ודאי פירות דרישא בראויין להטלטל מיירי דהא מטלטל הן עצמן ומשילן ור' יצחק אמר דוקא פירות הראויין דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל והא דקתני במתני' יין ושמן בתר דתנא פירות איצטריך סד\"א להפסד מרובה כגון שמרקיבין חששו אבל להפסד מועט לא חששו קמ\"ל ולדידיה דלף דקתני במתני' ונותנין כלי תחת הדלף בדלף ראוי פי' שהן צלולין וראויין לבהמה ולא קיימא כר' יצחק אלא כעולא: ואיתא להאי סיפא בשבת פ' כירה (שבת ד' מ\"ג) וביד פכ\"ה דהלכות שבת סי' כ\"ד וכתב שם והוא שיהיה הדלף ראוי לרחיצה וכתב עליו הטור שם בסימן של\"ח דלא נהירא דהא דמוקי לה בגמ' הכי היינו לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ואין הלכה כמותו ע\"כ ועיין במה שרצה להשיב כסף משנה בעדו ז\"ל: והר\"ן ז\"ל ג\"כ כתב ומיהו דוקא בדלף הראוי דאי בשאינו ראוי אסור לתת כלי תחתיו דאסור לבטל כלי מהיכנו ע\"כ: וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל י\"ס דגרסי' נותנין כלי בלא וי\"ו וצ\"ע כי לפי הספרים דגרסינן ונותנים קאי בשבת אלעיל נמי אמכסין פירות וכו' וכן נראה עיקר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן משום שבות וכו' </b>בגמ' דייק והני משום רשות איכא משום שבות ליכא והני משום מצוה איכא משום שבות ליכא פי' וכי אין בהם משום שבות והלא אסרום כדאמרי' כל שחייבין עליו אלמא כולה לאסורא והיכי פלגינהו תנא דמתני' דבקמאי אדכר שבות ואמצעי ובתראי לא אדכר שבות ומשני א\"ר יצחק ל\"מ קאמר ל\"מ שבות גרידתא שאין בה שום לחלוחית מצוה דאסור אלא אפי' שבות דרשות נמי אסור ול\"מ שבות דרשות דאסור אלא אפי' שבות דמצוה נמי אסור וכולן משום שבות הן: \n",
+                "<b>לא עולין באילן </b>ביד פ' כ\"א דהלכות שבת סי' ו': \n",
+                "<b>ולא רוכבין </b>ביד שם סי' ט' ובטור א\"ח סי' ש\"ה וסי' של\"ט וסי' תקכ\"ד: \n",
+                "<b>ולא שטין </b>ביד שם פ' כ\"ג סי' ה': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ולא שטין שמא יעשה חבית של שייטין ע\"כ. אמר המלקט פי' רש\"י ז\"ל חבית של שייטין כלי של גוׁמֶא שאורגין אותו ועושין אותו כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט: ותוס' ז\"ל פירשו שהוא של חרס כדמוכח בפ' שני דמסכת כלים סי' ג': \n",
+                "<b>ולא מטפחין וכו' </b>ר\"פ שואל ור\"פ המביא כדי יין וה\"ר יהונתן הכהן ז\"ל פי' בסוף עירובין טפוח בידו על לבו ספוק כף על כף והר\"ן ז\"ל פי' לעיל פ' המביא מטפחין כף על ירך מספקין ידיו זו על גב זו והכא פי' ואין מטפחין ביד ואין מספקין כף על ירך גם בטור בסי' שצ\"ט ובסי' ת\"כ ובסי' תקכ\"ד כתב אין מטפחין להכות כף אל כף ולא מספקין להכות כף על ירך ובסימן של\"ח כתב ובלבד שלא יספוק כף אל כף ולא יטפח כפיו על יריכו והעתיק לשונו מהרי\"ק ז\"ל בספר שלחן ערוך: ועיין במה שכתבתי בשלהי מסכת מועד קטן: ובירוש' משמע דשניהם יד על יד אלא שסופק בחמתו כמה דאת אמר ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו וטפוח לרצונו ומיהו אשכחן נמי קרא דכתיב ספקתי על ירך ועיין בכל בו סי' נ\"ח: \n",
+                "<b>ואלו הן משום רשות. </b>תוס' פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל\"ה:) \n",
+                "<b>לא דנין </b>ביד שם סי' י\"ד ויש ג\"כ בסי' ט' ובטור ח\"מ סי' ה': \n",
+                "<b>ולא מקדשין </b>בתוספתא מוסיף ולא מגרשים אמנם בר\"פ הזורק מוכיח שהתירו לגרש במקום שיש לחוש שמא תזקק ליבם ולהכי לא קתני מתניתין אין מגרשין וז\"ל הר\"ן ז\"ל לא מקדשין גזרה שמא יכתוב וכ\"ש גירושין דלא סגי אלא בכתיבה וצריך ג\"כ שיהא נכתב בו ביום ומש\"ה לא חש למתנייה ומיהו בתוספתא תני ליה ודאמרינן בפ' הזורק גבי שכיב מרע דתקיף לה עלמא טובא דשרו לגרש דוקא בשכיב מרע שירא שמא תזדקק אשתו ליבום וכדי שלא תטרף דעתו עליו עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ואלו הן משום מצוה וכו' </b>כתב החכם הר\"ס ז\"ל וז\"ל יש לדקדק דאדרבא אפכא מסתברא שהמקדיש והמעריך ומחרים אין בו קיום שום מצוה כלל וראוי לקרותן רשות והדין אפי' במקום גדול ממנו והמקדש אשה אפי' שיש לו אשה ובנים והמייבם אפי' במקום שיש גדול כולן קיימו מצוה וראוי לקרותם מצוה. ונראה לומר דמ\"מ לכתחלה הבא לימלך להקדיש ולהעריך ולהחרים נותנין לו רשות ותבוא עליו ברכה אבל הבא לימלך לדון במקום גדול ממנו ולקדש אשה במקום שיש לו אשה ובנים ולחלוץ ולייבם במקום שיש אחיו גדול ממנו בכולן מונעים אותו מלעשות ולכן נקראים רשות לגבי אחרים. ואחרים נקראים לגבי דידהו מצוה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לא מקדישין </b>בשבת פ' שואל ובפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ס\"ו) מוקמינן לה בחובות שאין קבוע להם זמן אבל בחובות שקבוע להם זמן כגון פסח וחגיגה יכולים להקדיש לכתחילה פסח דלא אפשר ביו\"ט יכול להקדישו בשבת וחגיגה דלא אפשר בשבת יכול להקדישו בי\"ט: וכתוב בכל בו סי' נ\"ח וכ' גאון אחד דוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדשות ס\"ת או עטרה או שמן למאור וכיוצא בהן מותר לפי שעדיין אין מייחדין שום דבר שיוצא מרשותן ואינו דומה למקח וממכר ע\"כ ומייתי לה נמי בירוש' דפסחים פ' האשה וכתב הר\"ן ז\"ל לא מקדישין ולא מחרימין ולא מעריכין גזרה משום מקח וממכר ואע\"ג דמקח וממכר לא מיתסר אלא מדרבנן האי בהדי מקח וממכר חדא מילתא וחדא גזרה היא ואתי לאחלופי ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא מחרימין </b>כתוב בתוס' יו\"ט כתב הר\"ב ז\"ל וסתם חרמין לבדק הבית וכפרש\"י והר\"ן ז\"ל ותמהני שפירשו דלא כחכמים כו' ולע\"ד נראה דפירשו כן משום דדומיא דמקדישין ומעריכין קתני דהוו לבדק הבית וגם חרמין פירושן ודאי לכ\"ע אם פירש לבדק הבית הוי לבדק הבית ובפ\"ק דר\"ה דף ד' אברייתא דהתם פי' רש\"י חרמין חרמי גבוה ותוס' ז\"ל פירשו בין חרמי גבוה בין חרמי כהנים עובר בבל תאחר: \n",
+                "<b>אין בין יום טוב לשבת </b>הך סתמא כב\"ש דאי לא תימא הכי קשיא רישא אסיפא דלעיל תנינן בראש פירקין משילין פירות דרך ארובה בי\"ט אבל לא בשבת אלמא גזרינן שבות על שבת שלא גזרו ביום טוב והכא תנן אין בין י\"ט וכו': ורב יוסף אוקי לההיא דמשילין כר' יהושע דשרי בברייתא להעלות אותו ואת בנו בהערמה מן הבור הכא נמי שרי טרחא ביום טוב משום אבוד ממון והאי דאין בין כר' אליעזר שלא התיר להעלות אותו ואת בנו מפני הפסד ממון דס\"ל דכל שבות שגזרו על שבת גזרו על יום טוב אלא דבגמ' דחי להאי אוקמתא: וביד פ\"א דהלכות יו\"ט סי' י\"ז ובטור א\"ח סי' תצ\"ה. וכתוב טור שם בכל בו סי' נ\"ח וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביו\"ט וכל שמותר בשבת מותר בי\"ט חוץ ממוקצה שאסור בי\"ט ומותר בשבת פי' דבשבת לית לן כי אם מוקצה מחמת איסור ומוקצה מחמת חסרון כיס וגרוגרות וצמוקים ובי\"ט אית לן כל מוקצה והטעם לפי שיו\"ט קל משבת שמא יבואו לזלזל בו ע\"כ ועיין עוד שם וגם בהר\"ן ז\"ל ס\"פ בתרא דמכלתין ותוסיף לקח: ושמא דבזה יובן יתור המשנה דהדר קתני כל אלו בי\"ט אמרו קל וחומר בשבת כלומר אלו הנזכרים דוקא בי\"ט אמרו ק\"ו בשבת אמנם יש דבר אחר דלא מיבעי דליכא למימר ביה ק\"ו בשבת אלא אדרבא דוקא בי\"ט ולא בשבת כגון מוקצה והיינו אלו דקתני לשון מיעוט דוק: וראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל כל אלו ביום טוב אין צורך לומר בשבת: ומתני' מייתי לה בשבת פ' במה אשה (שבת דף ס') ובפ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ד) ובפ' אין צדין (ביצה דף כ\"ח) ברייתא בפלוגתא ותוס' ס\"פ המצניע והכריחו הם ז\"ל כאן ושם פ' כל הכלים דאין בין י\"ט דפ\"ק דמגלה מיירי במילי דאורייתא ואין בין דהכא מיירי במילי דשבות ואינם מענין אחד ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבהמה והכלים כו'</b> ביד פ\"ה דהלכות י\"ט סי' ט' י\"א ובטור מכאן ע\"ס הפרק בא\"ח סי' שצ\"ז: \n",
+                "<b>או לרועה הרי אלו כרגלי הבעלים </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כרגליו: ומתני כשיש בעיר שני רועים וכולי' לשון ר\"ע ז\"ל אמר המלקט הוא פי' רש\"י ז\"ל אבל הר\"ן ז\"ל כתב שנראה מדברי הרי\"ף ז\"ל שהוא מפרש דכי מוקמינן מתני' בשני רועים היינו שמסר אותן מעי\"ט לשניהם ולא בירר דבריו ולמחר בירר ומסר שמירתה לאחד מהם ולפיכך הרי הן כרגלי הבעלים דאע\"ג דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה אפ\"ה כיון שעדיין לא בירר למי ימסור שמירתה לא גמר אדעתי' לאפוקה מרשותיה ע\"כ ולכל הפירושים בהאי אוקמתא אתיא מתני' אפי' כר' דוסא ואמרי לה אבא שאול דאמר בברייתא בגמ' המוסר בהמתו לרועה אע\"פ שלא מסורה אלא בי\"ט הרי היא כרגלי רועה דר' דוסא או אבא שאול מיירי ברועה אחד ומתני' בשני רועים דייקא נמי דמתני' בשני רועים דקתני מתני' לבנו או לרועה ש\"מ: \n",
+                "<b>הרי אלו כמקום שהולכין </b>ס\"א כמקום שכולן הולכין ואין נראה כן מפי' רש\"י ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השואל כלי מחבירו כו' </b>ביד פ\"ה דה' י\"ט סי' י\"ז וסוף הפרק וכן האשה ששאלה אי גרסי' מלת וכן הכי פירושא האשה ששאלה וכו' דינה כרישא דקתני הרי אלו כמקום שכולן הולכין אלא ששנאה לבסוף משום דאית בה פלוגתא אכן אית דלא גרסי' מלת וכן וגם בהרי\"ף ובהרא\"ש ז\"ל ליתה וכן משמע מלשון רש\"י ז\"ל גם כן גם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה: \n",
+                "<b>תבלין ומים ומלח לעיסתה וכו' </b>בגמ' פריך ולבטלי איסור תחומין דמים ומלח דזוטרי לגבי עיסה דנפישא ובמסקנא אמר אביי גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות רבא אמר תבלין לטעמא עביד וטעמא לא בטיל ופי' רש\"י ול\"פ אלא מר שני עיסה ומר שני קדרה ורב אשי אמר משום דה\"ל דבר שיש לו מתירין דלמחר יוליכוהו או היום יאכלוה כאן וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל וכתב הר\"ן ז\"ל ואע\"ג דלא אמרי' הכי אלא במין במינו אבל בשאינו [מינו] אפי' דבר שיש לו מתירין וכדתניא בתוספתא וכו' הכא נמי ומלח לגבי עיסה כמין במינו דמיין כיון דבלאו הכי לא מיתקנא ע\"כ ועיין עוד שם וגם שם בהר\"ן רפ\"ק דמכלתין: ועוד כתב הר\"ן ז\"ל בנדרים פ' ששי דף נ\"ב דשאני בין דבר שיש לו מתירין לאחר זמן ליש לו מתירין עכשיו כו': \n",
+                "<b>כרגלי שתיהן </b>ואם האחת ערבה למזרח והשני למערב אותה עיסה לא יזיזוה ממקומה. פי' משום דבעיסה המים והמלח של זו יקנה שביתה עמה והקמח קנה שביתה עם זו וכן גבי תבלין לקדרה: \n",
+                "<b>ר' יהודה פוטר במים כו'</b> פ' המוציא תפילין דף צ\"ז ובירושלמי פ' כיצד משתתפין ועיין במה שכתבתי שם סי' ו': \n",
+                "<b>שאין בהם ממש </b>אין ניכרות וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד כגון שהתבשיל עבה. אמר המלקט ואם אינו עבה אינו בטל בקדרה מפני רוטבה הניכר לעינים דהכי א\"ר יהודה בברייתא: עוד בלשונו ז\"ל ובמלח לא פליג ר' יהודה. אמר המלקט ובברייתא פליג ר' יהודה אמלח נמי ומיירי במלח סדומית שהיא דקה מאוד ונדבק' ביד ואינה נכרת ומהאי טעמא אמרינן בעלמא שהיא מסמא את העינים ופי' רש\"ל ז\"ל דלאו דוקא סדומית דהא אמרינן בפ' כל הבשר דלא משתכחא כי אם קורטא בכורא אלא כל מלח דקה קרויה סדומית הואיל ודומה לשל סדום בדקות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגחלת וכו' </b>ביד שם פ\"ה סי' י' י\"ד ט\"ו ט\"ז: \n",
+                "<b>ושלהבת בכל מקום </b>הלשון שם ביד והשלהבת כרגלי מי שהוא בידו לפיכך המדליק נר או עץ מחברו מוליכו לכל מקום שהוא הולך ע\"כ: גם בטור בשלחן ערוך הלשון אבל אם הדליק נר או עץ משלהבת של חברו הרי הוא כרגלי זה שהדליק לפי שאין בשלהבת ממש שתקנה שביתה עם בעליה: \n",
+                "<b>המוציא גחלת בשבת לר\"ה חייב. </b>ושלהבת שדחפה בידו וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט והא דתניא המוציא שלהבת כל שהוא חייב בגמ' מוקי לה רב ששם כגון שהוציאו בקיסם דלית ביה שיעורא דכיון דיש לו דבר להדבק בו חשובה היא בכל שהוא כלומר בלא שיעור ואביי מוקי לה כגון דשייפיה למנא דחספא דלית ביה שיעורא במשחא ואיתלי ביה נורא ורבותא אשמועינן אביי דאפי' בחספא בעלמא נמי שאינה נאחזת כ\"כ חשיבא הוצאה ושלהבת דקתני מתני' פטור משכחת לה בדאדייה אדויי כגון שהיתה דולקת ברה\"י סמוך לר\"ה ונפח בידו ונתק שלהבת והפריחה לר\"ה. וכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל בנכ\"י וירוש' ורי\"ף אין שם חלוקה זו גם מן הבבלי נראה לי דל\"ג לה הכא מיהו רש\"י ז\"ל נ\"ל ע\"כ: גם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק זו הבבא: \n",
+                "<b>גחלת של הקדש מועלין בה. </b>פ' שני דהלכות מעילה סי' י\"ג בבלי וירושלמי ת\"ר חמשה דברים נאמרו בגחלת וחמשה בשלהבת גחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועלין. גחלת של ע\"ז אסורה והשלהבת מותרת. המודר הנאה מחברו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו. המוציא את הגחלת לר\"ה חייב והשלהבת פטור ומברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת. רב חייא בר אשי בשם רב אם היו הגחלים לוחשות מברכין ר' יוחנן דקציון בשם ר' נחום ב\"ר סמאי ובלבד בנקטפת ע\"כ: \n",
+                "<b>בור של יחיד וכו'. </b>במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל הוגה בְאֵר של יחיד. ושמא טעמו ז\"ל מדאיצטריך ליה לתלמודא לתרץ דמתני' במכונסין כמו שאכתוב בסמוך ש\"מ דגרסי' ונדחק התלמוד מפני הקושיא לומר דבאר דהכא היינו מכונסין אבל אי הוה גרסינן במתני' בור מאי קא רמי ליה מברייתא דקתני בה בהדיא מעיינות והכא בור דהא ודאי פשיטא דבור הוי מים מכונסין: ואיתה למתני' פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ה) ובגמ' ורמינהו נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם פי' רש\"י ז\"ל אין להם שום שביתה לא במקומן ולא כרגלי הבעלים ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכו כרגליו דכל מידי דנייד לית ליה שביתה ע\"כ ומשני בגמ' הב\"ע במכונסין ואתמר נמי א\"ר חייא בר אבין אמר שמואל מתני' במכונסין. וההיא ברייתא דקתני בור של שבטים דהיינו של עולי בבל יש להם אלפים אמה לכל רוח פי' ולא כרגלי הממלא מוקמינן לה שם בפ' מי שהוציאוהו כר' יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונים שביתה לעצמן במקומן גבי מי שישן בדרך וכמו שנכתב שם. ובמה שפי' רש\"י ז\"ל הרי הן כרגליו דכל מידי דנייד וכו' משמע דה\"פ דאם נתנו לאחר הרי הם כרגלי השני וכן שני לשלישי הרי הן כרגלי השלישי אבל הר\"ן ז\"ל נהרות המושכים ומעיינות הנובעין כרגלי כל אדם לומר כרגלי הממלא ע\"כ גם תוס' ז\"ל שם פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ה) הוכיחו דכרגלי הממלא וכרגלי כל אדם הכל אחד: \n",
+                "<b>ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר. </b>כרגלי הממלא ראשון של אותה העיר דבירא דשותפי הוא לבני העיר וכיון דבדרבנן יש ברירה נמצא שכשמלא זה מעט הוברר הדבר שזה היה חלקו המגיעו משעה ראשונה ומיהו אם הממלא מעיר אחרת אינו מוליך אלא במקום שכל אנשי אותה העיר יכולין לילך הר\"ן ז\"ל. וכתוב בתוס' יו\"ט כרגלי אותה העיר כתב הר\"ב כו' [עי' בתוי\"ט] ואיתה למילתיה דהרשב\"א ז\"ל ג\"כ שם בכסף משנה וז\"ל ואם עירב אחד מן העיר לצפון ואחד לדרום זה מוליך לרגליו לצפון וזה מוליך לרגליו לדרום שבור זה כבור שותפין ויש ברירה ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>ושל עולי בבל כרגלי הממלא. </b>ואם מילא מתחלה לצורך חברו פלוגתא דאמוראי בגמ' איכא מ\"ד כרגלי הממלא ואיכא מ\"ד כרגלי מי שנתמלאו לו ופשטא דמתני' משתמעא כמ\"ד כרגלי הממלא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו פירותיו בעיר אחרת וערבו בני אותה העיר לבא אצלו לא יביאו לו מפירותיו ואם עירב הוא פירותיו כמוהו. </b>כך היא עיקר הגרסא ביד פ\"ה דהלכות יו\"ט סי' י\"ג. וז\"ל הטור שם סי' שצ\"ז מי שהוא בעיר ופירותיו בעיר אחרת רחוקה ממנו ד' אלפים אמה וערבו בני אותה העיר לבא לכאן לא יביאו לו מפירותיו עמהם לפי שהן כרגלי בעליהם שלא ערבו ואם עירב הוא פירותיו כמוהו ויכול לילך שם להביאם עמו. ובגמ' אתמר המפקיד פירות אצל חברו רב אמר כרגלי מי שהפקידו לו ושמואל אמר כרגלי המפקיד ואליבא דרב דאמר כרגלי מי שהפקידו מוקמינן מתני' דקתני ואם עירב הוא פירותיו כמוהו בשיחד לו קרן זוית דאושליה ביתא הלכך ברשות המפקיד הן אבל הכא דִמְשָכַן שומר וקבל עליו שמירתם הרי הן כרגליו וכן פרכינן מהא דתנן בסמוך מי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אא\"כ זיכה להם ע\"י אחר במנותיהם מעי\"ט ואי אמרת כרגלי מי שהפקידו אצלו כי זיכה להן ע\"י אחר מאי הוי ומשנינן לה הכא נמי כיון דזיכה להם ע\"י אחר כמו שייחד לו קרן זוית דמי ואיבעית אימא זיכה שאני שהרי כל עצמו לא עשה אלא להוציאו משביתתו ולהעמידו בשביתה שלהן וברשותן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שזימן וכו'. </b>ביד שם ופי' הר\"ן ז\"ל מי שזימן אצלו אורחים מעיר אחרת ויבואו אצלו ע\"י עירוב לא יוליכו בידם המנות לאתר הסעודה אא\"כ יזכה להם אחר במתנותיהן מעי\"ט אא\"כ מסרן בעל הבית במשיכה לאדם אחר ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ופלוני שנמצא שהם בעלי המנות מאתמול שזכין לאדם שלא בפניו ואע\"ג דתנן לעיל השואל כלי מעי\"ט כרגלי השואל ואע\"פ שלא מסרו לו אלא בי\"ט כדאמרי' שאני התם דא\"ל משאיל לשואל גופיה הלכך סמכא דעתיה אבל הכא דלא א\"ל בעי זיכוי ומיהו בהכי מהני דכיון שזיכה לו ע\"י אחר א\"נ דא\"ל משאיל לשואל גופיה ואע\"פ שלא לקחו אלא בי\"ט כמי שייחד לו קרן זוית דמי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אין משקין ושוחטין. </b>בשבת פ' כירה (שבת דף מ\"ה) ובס\"פ מי שהחשיך אמרי' דר' יוחנן לא חייש להאי סתמא דסתם לן הכא כר' יהודה דאסור משום מוקצה דסתמא אחרינא אשכח ההיא דמעבירין מעל השלחן דפ' נוטל כדכתיבנא התם דרב נחמן מפיך לה: \n",
+                "<b>הַבַייָתוׁת אלו הן בַייָתוׁת. </b>כתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל כך מצאתי נקוד ופירוש לנות תרגום לא תלין לא תבית וכן בלשון ישמעאל ומיהו מן הגמרא נ\"ל דְבַיְתוׁת גרסי' לישנא דבית והיינו הפך המדבר ע\"כ: \n",
+                "<b>והמדבריות הלנות באפר </b>פי' בהמות הלנות באפר והיה נראה דמתני' אפי' רבי היא דתניא אלו הן מדבריות ואלו הן בייתות מדבריות כל שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסות ברביעה ראשונה ואלו הן בייתות כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום רבי אומר אלו ואלו בייתות הן אלא אלו הן מדבריות כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות ליישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אלא דמדקתני הלנות באפר משמע דכבר נכנסות קצת לעיר לכל הפחות בחורף אע\"ג דאיכא למידחי דתנא הלנות באפר בסיפא אגב רישא אבל הרמב\"ם ז\"ל לענין הלכה פירש רוצה באמרו לנות בעיר בתוך תחום שבת ולנות באפר שיהיו בכפרים כל ימות החום והקיץ ואינם נכנסות לעיר עד שירדו הגשמים ע\"כ וכן הוא בהרי\"ף ז\"ל ולחומרא: ובגמ' בחד לישנא אמרי' דהני מדבריות שאין נכנסות ליישוב כלל לדעת רבי הוו כגרוגרות וצמוקים שמקצה אותן מאצלו בידים דמודה בהו ר\"ש ורבי אפשר דכר\"ש ס\"ל. וכתב הר\"ן ז\"ל ומיהו כי אמרינן דאסירי משום מוקצה ה\"מ בבהמות של ישראל אבל של גוי לית בהו משום מוקצה דהא אמרי' בירושלמי דאין הגוי צריך הכן ומיהו יש לחוש אם בשביל ישראל באו מחוץ לתחום ע\"כ. וביד פ' שני דהלכות יו\"ט סי' ב' ובטור א\"ח סי' תצ\"ח. \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת יום טוב: ובעה\"י הפוקד עקרות וגם שרה וחנה נתחיל מסכת ראש השנה: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה ביצה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Chagigah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Chagigah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..27eca92df1c37858193578f4fe963351b9e89a45
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Chagigah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,160 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Chagigah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה חגיגה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הכל חייבים וכו'. </b>רפ\"ק דערכין ובירושלמי פ' הערל דף ט' ובפ' מצות חליצה דף י\"ב וביד ר\"פ שני דהלכות חגיגה וסימן ג'. וכתבו תוס' ז\"ל פי' רש\"י ז\"ל בראיה מצות יראה כל זכורך והקשה הר\"ר אלחנן דהא תני בסמוך בש\"א הראיה שתי כסף משמע דבקרבן מיירי ותו תניא בגמ' הערל והטמא פטורין מן הראיה ופרכינן בשלמא טמא דכתיב ובאת שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה אלא ערל מנלן וכו' ועוד אמרינן בירוש' ריש מכלתין בד\"א בראיית קרבן אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל האנשים והנשים והטף ותו תניא בגמ' ר' יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בעלייתם לרגל ראיה ושמחה וחגיגה יש בראיה מה שאין בשתיהן שהראיה כולה כליל משמע דסתם ראיה בקרבן מיירי על כן נראה לר\"ת דמתני' מיירי בקרבן ובעזרה ורש\"י דנקט בראיית פנים בעזרה נקט חדא דמשמע תרי ולפטורה דכולהו אתא דאף בראיית פנים בעזרה פטירי וכ\"ש בראיית פנים בקרבן וגם יש ליישב דמתני' משמע ליה דבראיית פנים [נמי] איירי דקתני בסמוך איזהו קטן כל שאינו יכול לילך וכו' משמע דבקטן דאיירי ביה קאמר אלמא בראיית פנים בעזרה [איירי] שאינו יכול לילך לשם ומיהו שיטת הירושלמי לא יתכן לפי שיטת שמעתתא שלנו מפני דברים הרבה וכו' כמו שהוכיחו הם תוס' ז\"ל שם בגמ' ע\"ש וכן פי' בערוך בערך חג בשם רב האי גאון ז\"ל דמשנתנו בראיית קרבן מיירי: \n",
+                "<b>חוץ מחש\"ו. </b>אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ כדאמרי' בר\"פ בכל מערבין דהא תנא ושייר מקמץ ובורסי ומי שאין לו קרקע: [הגהה בברייתא בגמ' עלה ז' אינו מוזכר שם ומי שאין לו קרקע וגם הרמב\"ם ז\"ל בפ' שני דהלכות חגיגה לא הזכירו אכן התוס' הזכירוהו ג\"כ בפ\"ק דר\"ה דף ו' ע\"כ הגה\"ה] ומיהו אי משום הני לאו שיורא הוא דפסול דגופא קחשיב לאפוקי הני דפסולין מחמת דבר אחר הוא משום אומנותו וכי תימא הא איכא חרש באזנו אחת וחגר ברגלו אחת ובעלי קביין כל הני מכללא אתיין וטמא פשיטא ליה לפי שאינו בביאה אינו בהבאה וערל מרבינן בגמ' כי טמא ואליבא דר' עקיבא אבל כל הני דמתני' רבותא אשמועי' דבעינן מיעוטא דקרא תוס' ז\"ל: ובגמ' קתני חרש דומיא דשיטה וקטן מה שוטה וקטן דלאו בני דעה אף חרש דלאו בר דעה הוא וקמ\"ל כדתנן בתרומות פ\"ק חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר הא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר חייב תנינא להא דת\"ר וכו' ופריך והתניא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר פטור ומשני אמר רבינא ואיתימא רבא מתני' אצל ראיית חרש דומיא דשוטה גבי שמחה הוא דתני ותרי מיני חרש תני מתני' וחסורי מחסרא מתני' וה\"ק הכל חייבין בראיה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר שפטור מן הראיה ואף על פי שפטור מן הראיה חייב בשמחה ואת שאינו לא שומע ולא מדבר ושוטה וקטן פטורין אף מן השמחה הואיל ופטורין אף מכל המצות האמורות בתורה ותניא נמי הכי ובגמ' מפרש מ\"ש לענין ראיה דפטירי ומ\"ש לענין שמחה דמחייבו וכתבו תוס' ז\"ל שומע ואינו מדבר פטור מן הראיה וחייב בשמחה והא דלא קתני נשים דמחייבו בשמחה בתר הכי לא חש להכי למיתני סורסא וכיוצא בזה מצינו בכמה מקומות ע\"כ: \n",
+                "<b>שוטה </b>ירוש' א\"ר אלעזר אתה הראת לדעת ע\"כ: \n",
+                "<b>וטומטום ואנדרוגינוס וכו' </b>גמ' ת\"ר זכור להוציא את הנשים זכורך להוציא טמטום ואנדרוגינוס כל זכורך לרבות את הקטנים ואיצטרך קרא למעוטי נשים דלא תימא נילף ראיה ראיה מהקהל מה להלן נשים חייבות אע\"ג דהוי נמי מ\"ע שהזמן גרמא אף כאן נשים חייבות אתא קרא למעוטי וטומטום נמי בשביציו מבחוץ אלא שהגיד טמון דהא ודאי זכר הוא הלכך איצטרך קרא למעוטי דאי לטומטום סתמא לא איצטריך קרא למעוטי ספיקא וקטן מיירי בקטן שהגיע לחנוך ומדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא איצטריך לכדאחרים דתניא אחרים אומרי' המקמץ והצורף נחשת והבורסי פטורין מן הראיה משום שנאמר כל זכורך מי שראוי לעלות עם כל זכורך וכל אלו ריחן רע ואין יכולין לעלות עם חבריהם ומ\"מ מטהרין גופן ומלבושם ועולים בכלל ישראל ליראות שכן כתב הרמב\"ם ז\"ל בפ' שני דהלכות חגיגה וכן משמע קצת מלשון רש\"י ז\"ל שאינם פטורין לגמרי אע\"פ שלא פי' שעולין בכלל ישראל כלשון הרמב\"ם ז\"ל מ\"מ כתב דאין נראין לחצאין דקתני בברייתא מפרש אביי דר\"ל דמי שאינו ראוי לעלות אלא בחבורה מועטת כגון אלו שיעשו חבורה לעצמן ע\"כ: \n",
+                "<b>נשים </b>לא שייך לאקשוי אמאי תני נשים לשון רבים כו' דהכי דייקי' בפ\"ק דקדושין טפלים חייבין נשים לא כ\"ש ע\"כ מתוס' ז\"ל ובתוי\"ט כתב עליהם וקשיא לי כו' ואני הדיוט מסתבר לע\"ד דתנא אשגרת לישנא דרוב מתנייתא נקט הכא דבפ' מי שמתו תנן נשים ועבדים וקטנים פטורין וכו' גם שם בפ' שלשה שאכלו נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין וכו' גם בסוכה פ' הישן תנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה וכן בכמה דוכתי לעולם כדתנא להו לענין חיוב במצות או פטור מן המצות קתני להו בלשון רבים ולהכי נמי נקט להו הכא בלשון רבים אע\"פ שנפרד מהם פה הקטן היינו ג\"כ מהאי טעמא גופיה שתדיר רגיל לשנות חוץ מחש\"ו או חש\"ו פגיעתן רעה וכו' בפרק החובל אבל גבי דיני נזיקין דהיא מילתא שאין מן הראוי להזיק א\"כ גם אין ראוי להזכיר בהן לשון רבים ולהכי קתני התם פ' החובל העבד והאשה פגיעתן רעה לשון יחיד ואפשר דמהאי טעמא גופיה אקדים התם עבד לאשה כדי לתלות הקלקלה במקולקל אע\"פ שבכולהו דוכתי תני נשים והדר עבדים כך נלע\"ד: \n",
+                "<b>ועבדים שאינם משוחררין </b>פירשנוהו בראש פירקין: \n",
+                "<b>והסומא </b>ואפי' באחת מעיניו דכתי' ירְאה וקרינן ירָאה מה הבא לראות הקב\"ה שהוא רואה לעולי רגלים בשתי עיניו ישתבח זכרו לעד ולנצח אף אותן שבאין ליראות יהיו בשתי עינים ואיכא דאמרי מהכא ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה כלומר יראה את המקום ואת הבאים שם ויראה לבאים שם מה לראות וכו' ואיכא דאמרי מה לראות בשתי עיניו היינו כהן שסומא באחת מעיניו שאינו רואה את הנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף הבא ליראות בשתי עיניו. הרגמ\"ה ז\"ל: \n",
+                "<b>ומי שאינו יכול לעלות ברגליו </b>פי' רש\"י ז\"ל מירושלם לעזרה ורבותא נקט דלא מיבעיא מעירו דלא מצי סליק לעזרה והה\"נ אם הוא אינו יכול לעלות מעירו לירושלים דפטור כדמשמע בגמ' עד הכא מאן אתיא תוס' ז\"ל ומפרש בגמ' ומי שאינו יכול לעלות ברגליו לאתוי מפונקים שאין הולכין בלא מנעל דאין אדם נכנס להר הבית במנעלו דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי: [הגהה צ\"ע לע\"ד ונלע\"ד שאפשר שר\"ל בכאן יש שלש חלוקות תרי לפיטורא ואחת לחיובא תרי לפיטורא היינו שאינו יכול לעלות מירושלים לעזרה ולא מעירו לירושלים אבל אם הוא יכול לעלות מעירו לעזרה חייב ומה שכתבו תוס' ז\"ל ורבותא נקט דלא מיבעיא וכו' ר\"ל רבותא נקט רש\"י ז\"ל שפירש מירושלם לעזרה דמש\"ה הוא פטור מלעלות להראות דכ\"ש שאינו יכול לעלות מעירו לעזרה אפי' שתהיה עירו סמוכה הרבה לירושלים כיון דאפי' מירושלים לעזרה אינו יכול אבל אם היה יכול לעלות מעירו לעזרה אז היה חייב דו\"ק: ע\"כ הגהה] \n",
+                "<b>איזהו קטן וכו' </b>תוס' פ\"ק דר\"ה דף ז': \n",
+                "<b>כל שאינו יכול לרכוב וכו' </b>גמ' מתקיף לה ר' זירא עד הכא פי' עד ירושלם מאן אתייה והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו יכול לאחוז ביד אביו דכדי עליה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו ועד ירושלם מי הביאו א\"ל אביי עד הכא דמחייבא אימיה בשמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך אייתיתיה אימיה מכאן ואילך דאימיה לא מחייבא להראות בהר הבית אם יכול לעלות ולאחוז בידיו של אביו מירושלם להר הבית חייב ואם לאו פטור וב\"ש מחמרי טפי דאע\"פ שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות ברגליו כיון שהוא יכול לרכוב על כתפו של אביו וגם אין הקטן חגר חייב בחנוך מדרבנן: ירוש' ר' בון ב\"ר חייא בעא קומי ר' זעירא היכן היו מראים פנים בהר הבית או בעזרה א\"ל נשמעינה מן הדא הטמא פטור מן הראיה דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה ואין טמא מת נכנס להר הבית הדא אמרה בעזרה היו מראין פנים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א הראיה שתי כסף וכו'. </b>בגמ' ת\"ר בש\"א הראיה שתי כסף שהראיה עולה כולה לגבוה מה שא\"כ בחגיגה ועוד מצוני בעצרת שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים ובה\"א הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף שחגיגה ישנה לפני הַדִבֵר משא\"כ בראיה דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי ועוד מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מבעולות ובגמ' מפרש לה לכולה ברייתא וב\"ש סברי דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי ועוד תניא בגמ' ולא יראו פני ריקם בזבחים אתה אומר בזבחים או אינו אלא בעופות ומנחות ודין הוא נאמרה חגיגה להדיוט ונאמר' ראיה לגבוה מה חגיגה האמורה להדיוט זבחים אף ראיה האמורה לגבוה זבחים ומה הן זבחים עולות אתה אומר עולות או אינו אלא שלמים ודין הוא נאמרה חגיגה להדיוט ונאמרה ראיה לגבוה מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו וכן בדין שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם וביד פ\"א דה' חגיגה סימן ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולות במועד וכו' </b>פ' שני דה' חגיגה סי' ח': \n",
+                "<b>בי\"ט הראשון של פסח </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים גרסי' חג ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל יוצאין ידי חובתן וכו' </b>ביד שם פ' שני סי' י': \n",
+                "<b>ובמעשר בהמה </b>גם לשלמי חגיגה יוצאים במעשר בהמה אע\"פ שאינם באין אלא מן החולין וכן הוא בגמ' וכן פסק שם ביד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שיש לו אוכלין מרובין </b>בנקודת שב\"א תחת הכ\"ף של אוכלין וכתבו תוס' ז\"ל בירושלמי אמרי' עני וידיו רחבות קורא אני עליו איש כמתנת ידו עשיר וידיו מועטות על זה נאמר מעה כסף ושתי כסף אין פחות ממעה כסף ואין פחות משתי כסף. ופי' רש\"י ז\"ל עולות מרובות דכתיב איש כמתנת ידו ע\"כ ושמא כיון ז\"ל למה שכתבתי בשם תוס' מן הירוש' וביד פ\"א דהלכות חגיגה סי' ב' י\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שלא חג וכו' </b>בפי' הרגמ\"ה ז\"ל למסכת ערכין רפ\"ק מצאתי מי שלא חגג וכו' ע\"כ. ואיתא בפ\"ק דיומא דף ג' ובפ' שני דביצה דף כ' ובפ\"ק דר\"ה דף ד' ובפ\"ק דמגילה דף ה' ובפ' אין דורשין דף ז' וביד שם פ\"א סימן ו' ז': ונלע\"ד דלרבותא נקט מי שלא חגג בחג הסכות דאע\"ג דשמיני עצרת הוי רגל בפני עצמו אעפ\"כ הוי תשלומין וכ\"ש יום שביעי של פסח דכולן רגל אחד דהוי תשלומין ואם עבר יום ז' של פסח הוי מעוות לא יוכל לתקון ובפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ\"ד) וגם בפ' אין דורשין (חגיגה דף י\"ז א)\"ר אושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל ז' שנאמר בחג המצות ובחג השבועות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל ז' ופרכינן ואימא מקיש לחג הסכות מה חג הסכות יש לה תשלומין כל ח' אף חג השבועות יש לה תשלומין כל ח' ומשנינן תפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת: ובברייתא ילפינן לה מהכא דתניא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל ז' ת\"ל אותו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל ז' א\"כ למה נאמר ז' לתשלומין ומנין שאם לא חג י\"ט הראשון של חג שחוגג והולך את כל הרגל וי\"ט האחרון ת\"ל בחדש השביעי תחוגו אותו ומאי תשלומין ר' יוחנן אמר תשלומין לראשון ור' אושעיא אמר תשלומין זה לזה ואיכא בינייהו חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני לר' יוחנן כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ולר' אושעיא אע\"ג דלא חזי בראשון חזי בשני ובתו\"כ ר\"פ י\"ז דפ' אמור: גרסי' בפסיקתא שבעת ימים תחוג והלא כבר נאמר חג הסכות תעשה לך ז' ימים אלא מלמד שכל הרגל תשלומין לי\"ט הראשון שאם לא חגג בו חוגג את כל הרגל כל ז' ע\"כ: \n",
+                "<b>אינו חייב באחריותו </b>ק\"ק לע\"ד דנראה דשפיר טפי אי הוה תנא אין לו תקנה או שוב אין לו תשלומין: \n",
+                "<b>וחסרון לא יוכל להמנות </b>גמ' א\"ל בר הי הי להלל האי להמנו' להמלאות מיבעי ליה א\"ל זה שמנוהו חבריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם ותניא נמי הכי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש בן מנסיא אומר וכו'. </b>ובגמ' הוליד אין לא הוליד לא והתניא ר\"ש בן מנסיא אומר גונב אדם אפשר שיחזיר גנבו ויתקן גוזל אדם אפשר שיחזיר גזלו ויתקן אבל הבא על אשת איש ואסרה לבעלה נטרד מן העולם והולך לו ומשני לא קשיא כאן באחותו פנויה הוליד אין לא הוליד לא כאן באשת איש בלא הוליד נמי יש זכרון לעונו שאסרה על בעלה ל\"ש אחותו ול\"ש נכרית ואב\"א הא והא באשת איש ול\"ק כאן באונס כאן ברצון ואב\"א הא והא באונס ול\"ק כאן באשת כהן כאן באשת ישראל: ומלת ויתקן בנקודת שב\"א הויו וחירק הי\"וד וקמץ התי\"ו וצירי הקוף או בחירק הויו והיו\"ד נחה והתיו בפתח ודגש כדכתיבנא טעמא בפ' בתרא דיומא סוף סי' ח'. והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל אלא למי שהיה מתוקן מתחלתו ונתעוות כבר ואיזה זה תלמוד חכם שפירש מן התורה וכתב כן מצאתי בכל הספרים פי' ועכשיו כבר נתעוות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתר נדרים וכו' </b>פרק הגוים דף ס\"ב וגם בגמ' תניא ר' אליעזר אומר יש להם על מה שיסמוכו שנא' כי יפליא כי יפליא שני פעמים אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר פי' רש\"י ז\"ל. כי יפליא שני פעמים אחד בערכין ואחד בנזיר כי יפליא נדר בערכך כי יפליא לנדור נדר נזיר אחת הפלאה לאיסור הפלאה לשון פירוש כתרגומו ארי יפרש ולמה כתב הפלאה בשניהן אחת כשפירש ונדר ואסר עצמו בנדר ואחת שחוזר ומפרש לפני החכם ואומר כן נדרתי ולדעת כן נדרתי אבל לדעת כן לא נדרתי והרי הוא בא לידי חרטה ומתוך כך בא לידי היתר עד כאן. ר' יהושע אומר וכו' ר' יצחק אומר וכו' חנניא בן אחי ר' יהושע אומר וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם אמרי להו דידי עדיפא מדידכו שנאמר לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אמר רבא לכולהו אית להו פרכא לבר מדשמואל דלית לה פרכא דאי מדר' אליעזר וכו' אמר רבא ואיתימא רב נחמן בר יצחק היינו דאמרי אינשי טבא פלפלתא חריפתא ממלא צנא דקרי: \n",
+                "<b>הלכות שבת וכו'. </b>ירושלמי פ' במה בהמה ובגמ' פריך הלכות שבת מיכתב כתיבן דטובא אזהרות כתיבי בשבת ומשני לא נצרכא אלא לכדר' אבא דא\"ר אבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה אע\"ג דחופר גומא בונה בנין הוא ופריך כמאן כר\"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה גבי מוציא את המת לקוברו בשבת ומשני אפי' תימא ר' יהודה דפליג עליה כדכתבי' התם בפ' עשירי דשבת מודה בהך גומא דאילו התם הקובר את המת מתקן הוא והאי חופר גומא מקלקל הוא את חצרו. ובעי ומאי כהררין דקתני במתני' דמשמע שיש קצת רמז מן התורה ללמד ומהו הרמז ומשני מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתי' ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת: \n",
+                "<b>חגיגות. </b>מיכתב כתיבן לא צריכא לכדאמר ליה רב פפא לאביי ממאי דהאי וחגותם אותו חג לה' זביחה דילמא חוגו חגא קאמר רחמנא אלא מעתה דכתיב ויחוגו לי במדבר הכא נמי דחוגו חגא הוא וכי תימא דה\"נ והכתיב ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות ודחי דילמא וכו' עד אלא אתיא מדבר מדבר כתיב הכא ויחוגו לי במדבר וכתיב התם הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מה להלן זבחים אף כאן זבחים והאי ג\"ש לאו ראיה גמורה היא דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן והיינו דקתני כהררים תלוין בשערה דרמז בעלמא הוא: \n",
+                "<b>מעילות. </b>מיכתב כתיבן אמר רבא לא נצרכא אלא לכדתניא נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח שליח מעל שליח עניא מאי קעביד וכי תימא מידי דהוי אמוציא מעות הקדש לחולין התם מידע ידע דאיכא זוזי דהקדש איבעי ליה לעיוני הכא מי ידע היינו כהררין תלוין בשערה דבסמיכה מועטת מדמינן לה למוציא מעות הקדש לחולין שהרי קרוב היא לאונס יותר מן השוגג: \n",
+                "<b>שהן מקרא מועט. </b>מלת שהן לא גרסי' לה במשנה וכתבו תוס' ז\"ל מתוך פי' רש\"י ז\"ל משמע דמקרא מועט והלכות מרובות הוא פי' התלוין בשערה שיש בו הלכות מרובות תלויין ברמז מקרא מועט כהר התלוי בשיער הראש וקשה לפירושו וכו' עד ונראה לה\"ר אלחנן לפרש דמילתא באפי נפשה היא מקרא מועט וקאי לאהלות יש בהן מקרא מועט אצל ההלכות המרובות. וכמה ספרים יש ריוח בין מקרא מועט אדלעיל א\"כ משמע דמילתא באפי נפשה היא אך בתוספתא משמע כפי' רש\"י ז\"ל ע\"כ. ובגמ' מקרא מועט והלכות מרובות תנא נגעים ואהלות נגעים מקרא מרובה והלכות מועטות אהלות מקרא מועט והלכות מרובות ונפקא מינה דאי מסתפקא לך מילתא בנגעים עיין בקראי ואם באהלות עיין במתני': \n",
+                "<b>דינין. </b>מיכתב כתיבן ומפורשין הן יפה ומתני' קתני יש להם סמיכה דמשמע שאינם מפורשים ומשני לא נצרכא אלא לכדרבי דתניא רבי אומר נפש תחת נפש ממון אתה אומר ממון או אינו אלא נפש ממש נאמרה נתינה למטה ונתת נפש תחת נפש ונאמרה נתינה למעלה לענין דמי ולדות דכתיב ונתן בפלילים מה להלן ממון אף כאן ממון ומאי נפש דמי נפש אם אסון יהיה: \n",
+                "<b>עבודות. </b>מיכתב כתיבן לא נצרכא אלא להולכת הדם דתניא והקריבו זו קבלת הדם אע\"פ שהוא לשון הולכה אינה אלא קבלה שהרי לאחר שחיטה נכתבה ואין הולכה אא\"כ קבל הדם ואפקה רחמנא בלשון הולכה כדכתיב גבי הולכת איברים לכבש והקריב הכהן את הכל המזבחה שהיא הולכת אברים לכבש דאילו הקטרה בהדיא כתיבא והקטיר המזבחה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה לכל דבריה ואע\"ג שהיא עבודה שאפשר לבטלה שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק אפ\"ה היכא דלא בטלה עבודה היא ומפגלין את הקרבן במחשבתה וצריכה כהן ובגדי כהונה ופוסל בה אונן ויושב וערל: \n",
+                "<b>טהרות. </b>מיכתב כתיבן לא נצרכא אלא לשיעור מקוה דלא כתיבא דתניא ורחץ את בשרו במים במי מקוה את כל בשרו מים שכל גופו עולה בהם וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה ופי' רש\"י ז\"ל במי מקוה במים נקודתו בפתח משמע מים המיוחדים לאפוקי שאובים ע\"כ ותוס' ז\"ל דחו פי' זה ופירשו הם במי מקוה היינו אשבורן כדאמרי' מעין מטהר בזוחלין מקוה באשבורן ע\"כ: \n",
+                "<b>טומאות. </b>מיכתב כתיבן לא נצרכא אלא לכעדשה מן השרץ דלא כתיבא דתניא כל הנוגע בהם יכול בכולן ת\"ל כל אשר יפול מהם עליו במותם יטמא יכול במקצתם ת\"ל בהם הא כיצד עד שיגע במקצתו שהוא ככולו שיערו חכמים בכעדשה שכן חומט תחלתו בכעדשה ר' יוסי ב\"ר יהודה אומר כזנב הלטאה שלאחר שנחתכה יש בה חיות ומקצתו ככולו: \n",
+                "<b>עריות. </b>מיכתב כתיבן לא נצרכא אלא לבתו מאנוסתו דלא כתיבא דאמר רבא אמר לי רב יצחק בר' אבדימי אתיא הנה הנה לאיסורא אתיא זימה זימה לשריפה מנשואין לאונסין: \n",
+                "<b>הן הן גופי תורה. </b>בגמ' מפרש דהן והן גופי תורה קאמר וחסר וי\"ו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין דורשין בעריות בשלשה וכו'. </b>ביד פ' כ\"ב דהלכות אסורי ביאה סי' י\"ז ובירוש' מוקי לתרתי באבי דרישא דמתני' כר' עקיבא ודלא כר' ישמעאל: \n",
+                "<b>בעריות. </b>בגמ' פריך גזל נמי נפשו של אדם מתאוה להם ומשני עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה גזל בפניו כשהוא רואה שיכול לגזול נפיש יצריה שלא בפניו לא נפיש יצריה: \n",
+                "<b>במעשה בראשית. </b>ביד בהלכות יסודי התורה פ\"ד סי' יו\"ד וכתבו תוס' ז\"ל במעשה בראשית פי' ר\"ת הוא שם מ\"ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק שאחריו ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא במרכבה ביחיד. </b>אית דגרסי ולא במעשה מרכבה ביחיד וכך נראה דגריס הרמב\"ם ז\"ל: ובגמ' תני ר' חייא אבל מוסרין לו ראשי פרקים והביאה הרמב\"ם ז\"ל בהלכות יסודי התורה פ' שני סי' י\"ב: \n",
+                "<b>וכל דמסתכל בד' כו'.</b> ביד פ' שני דהלכות עכו\"ם סי' ג': \n",
+                "<b>רתוי לו שלא בא לעולם. </b>טוב ויפה היה לו אם לא בא לעולם ואומר אני שהוא לשון רחמנות כלומר מרוחם הוא אם לא בא לעולם ודוגמתו בתורת כהנים אל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים ראויין היו לישרף אלא שריתה הכתוב לאהרן רש\"י ז\"ל ובערוך ערך רת ספר אחר ראוי לו. ואית דגרסי אם לא בא לעולם ואית דגרסי שלא בא לעולם ואית דגרסי כאילו לא בא: \n",
+                "<b>מה לפנים וכו'. </b>בגמ' תניא יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם ת\"ל למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית ת\"ל לימים ראשונים אשר היו לפניך יכול ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור ת\"ל ולמקצה השמים ועד קצה השמים מלמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואי אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לאחור לחיי אלא לפנים מאי דהוה הוה ומשני ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו בנו לי פלטרין גדולים על האשפה הלכו ובנו לו אין רצונו של מלך להזכיר שם אשפה: \n",
+                "<b>כל שלא חס על כבוד קונו רתוי וכו'. </b>גמ' מאי היא ר' אבא אומר זה המסתכל בקשת ואיתה בפ\"ק דקידושין דף מ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יוסי בן יועזר וכו'. </b>פרק שני דתמורה ד' ט\"ז: הלל אומר לסמוך פ\"ק דשבת ד' ט\"ו ובגמ' תניא שלשה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך הראשונים היו נשיאים ושניים להם אבות ב\"ד דברי ר\"מ וחכ\"א יהודה בן טבאי אב ב\"ד ושמעון בן שטח נשיא. ובירוש' מאן דאמר יהודה בן טבאי נשיא עובדא דאסכנדריא מסייע ליה מאן דאמר שמעון בן שטח נשיא עובדא דאשקלון מסייע ליה והתם מייתי להני תרי עובדי גם בירוש' דפ' נגמר הדין ואיתנהו בבבלי בסנהדרין בפי' רש\"י ז\"ל בפ' נגמר הדין עובדא דשמעון בן שטח והביאום כאן תוס' ז\"ל. כתב הרמב\"ן בפי' התורה בפרשת משפטים בפסוק ונשיא בעמך לא תאור שכל נשיא בעם שהוא ראש השררה על כל ישראל בין שתהיה השררה ההיא בממשלת מלכות בין שתהיה ממשלת תורה הכל נקרא נשיא כי נשיא הסנהדרין הוא במעלה העליונה בשררת התורה ע\"כ: \n",
+                "<b>נכנס שמאי. </b>הלל אומר לסמוך שמאי אומר שלא לסמוך הראשונים היו נשיאים והשניים אבות בית דין ה\"ג וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב וכן נ\"ל לגרוס דהא הלל היה נשיא במקום בני בתירא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א מביאין. </b>בביצה פ\"ב מתניא והתם עיקר והכא אגב גררא נסבה דמיירי בחגיגה וכן משמע שמאריך התם טפי לפרש ויש להוכיח מינה דביצה מתניא מקמי מכלתין תוס' ז\"ל ואיתה למתני' בפ\"ק דמגילה דף ה' ובפ\"ק דמכילתין דף ז' וכתבו שם תוס' ז\"ל מביאין שלמים ואין סומכין דס\"ל כשמאי רבם דאמר שלא לסמוך בי\"ט ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עצרת שחלה להיות בע\"ש בש\"א יום טבוח אחר השבת ובה\"א אין יום טבוח לאחר השבת. </b>אית דגרסי' ובה\"א אין לה יום טבוח ומודים שאם חלה להיות בשבת. וכתבו תוס' ז\"ל שיום טבוח אחר השבת ואע\"ג דלא חזו בראשון מייתי ליה בשני אפי' למ\"ד תשלומין דראשון כיון שאין העכבה בשביל היום כדפרישית לעיל חזי מיהא קרינן ביה ע\"כ: ועיין בפירקין דלעיל סי' ו': \n",
+                "<b>ומודים שאם חלה וכו' </b>פ\"ק דמגילה דף ה': \n",
+                "<b>ומותרין בהספד ובתענית. </b>ובגמ' והא אתמר מעשה ומת אלכסא בלוד ונכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם ר' טרפון מפני שי\"ט של עצרת היה י\"ט ס\"ד אי בי\"ט מי קאתו אלא אימא מפני שיום טבוח היה ל\"ק כאן בי\"ט שחל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת ומותר בהספד מפני האומרי' עצרת אחר השבת והאי דאלכסא בלוד י\"ט שחל להיות בחול הוא דאין יום טבוח שלו באחד בשבת. וז\"ל ספר לבוש החור בסי' תצ\"ד ואע\"ג דבזמן שהיה ב\"ה קיים היה מותר בהספד ותענית אליבא דב\"ה היינו כשחל עצרת בשבת משום שלא לקיים דברי הצדוקים שהיו אומרים עצרת חל לעולם ביום שלאחר שבת אבל כשחל בשאר ימי השבוע היו עושין אותו כי\"ט לאוסרו בהספד ותענית ובזמן הזה לא חיישי' לצדוקים מפני שאינם מצויין בינינו ונוהגין איסור הספד ותענית לעולם בין כשחל בשבת בין כשחל בשאר ימות השבוע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה. </b>גמ' חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים ורמינהי דתנן ר\"פ שני דבכורים התרומה והבכורים חייבין עליה מיתה וחומש וכו' וטעונין רחיצת ידים וכו' מה שאין כן במעשר וכ\"ש בחולין קשיא מעשר אמעשר קשיא חולין אחולין ומסיק ל\"ק כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי דאמר רב נחמן כל הנוטל ידיו ה\"ז מגסי הרוח וכתבו תוס' ז\"ל וה\"ה דמצי למימר הא באכילה הא בנגיעה אלא כוליה באכילה עדיפא ליה ובירוש' דפירקי' ודפ' שני דבכורים דחי נמי להאי תירוצא דמדקתני במתני' נמי תרומה וגבי תרומה ליכא למימר דנוטלין לפת ותו לא דכל שני עושה בה שלישי ומוקי למתני' בחולין שנעשו ע\"ג קדש ומעשר נמי כה\"ג הוא והשתא חולין ומעשר ותרומה דקתני להו בהדי הדדי מדינא אית בהו שלישי ואפי' בפירות נמי בעי נטילת ידים ומתני' ר\"א בר' צדוק היא דתנן בס\"פ שני דמסכת טהרות חולין שנעשו ע\"ג קדש הרי אלו כחולין ר\"א ב\"ר צדוק אומר הרי אלו כתרומה לטמא שנים ולפוסל אי ותו משני התם שנויא אחרינא ומוקי לה כראב\"ש דבברייתא ע\"ש וביד ר\"פ ששי דהלכות ברכות ובפ' י\"ג דהלכות פרה אדומה סי' ד' ובסוף הלכות מקואות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבל לחולין וכו'. </b>עד סוף הפרק ביד ר\"פ י\"ג דהלכות שאר אבות הטומאות וסי' ב' ובפ\"א דהלכות מקואות סי' ח' ועיין בספר החכם השלם ה\"ר מנחם עזריה נ\"ע סי' י\"ז ובגמ' פ' השוחט (חולין דף ל\"א) ומוכח התם דר' יונתן בן יוסף ס\"ל התם בברייתא דחולין נמי בעי כונה. ופרכינן בגמ' מני מתני' רבנן היא דשאני להו בין חולין למעשר דפליגי עליה דר מאיר במסכת פרה פי\"א גבי כל הטעון ביאת מים מד\"ס ואסרוהו במעשר אימא סיפא בגדי ע\"ה מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה ולא אמר מדרס למעשר אתאן לר\"מ דאמר חולין ומעשר כי הדדי נינהו ומשני אין רישא רבנן וסיפא ר\"מ רב אחא בר אדא מתני ליה בסיפא חמש מעלות פרושין ואוכלי מעשר ואוכלי תרומה ואוכלי קדש וחטאת ומוקי לה כולה כרבנן וכדפי' בסמוך ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדי עם הארץ. </b>פ' השוחט (חולין דף ל\"ה) ותוס' ס\"פ הניזקין (גיטין דף ס\"א) ודפ' השוחט (חולין דף ל\"ד) ודפ' קבלה דף י\"ז ודפ' בנות כותים (נדה דף ל\"ד) ושם בגמ' דף ל\"ג: \n",
+                "<b>מדרס לפרושים </b>שמא ישבה עליהן אשתו נדה אבל ע\"ה עצמו אינו עושה מדרס וטעמא דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בגזרה זו דלא ימצא לעולם שום אדם שירצה להעביר חבית ממקום למקום. וז\"ל הרשב\"א ז\"ל בחדושיו ס\"פ הניזקין הא דמפרש התם בחולין שמא ישבה עליהן אשתו נדה איכא מ\"ד דלאו אבגדי ע\"ה קאי דע\"ה איהו גופיה מטמא לה בישיבתו עליהן אלא אשל פרושין קאי ונראה דאכולהו קאי אלא דלא בעי לאוקמינהו בתרי ספיקא כלומר ע\"ה ומשום טומאת עצמו ופרושין משום אשתו הלכך כללינהו כולהו בחד טעמא כיון דהוא טעמא מספיק לכולהו וא\"נ דכל היכא דמצי לאוקמא בספק טומאה חמורה דאורייתא לא מוקי לה בספק טומאה קלה דרבנן כך נ\"ל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>יוחנן בן גודגדא </b>היה אוכל על טָהֳרַת וכו' כך נקד החכם ה\"ר מנחם דילונזאנו ז\"ל כמו ולא בטהרת הקדש בד\"ה ב' ל': ובגמ' אמר רב מרי ש\"מ חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי דקתני היה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת לחטאת אין לקדש לא אלמא קסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו וכן פירשו ר\"ע ז\"ל: וביד רפ\"ג דהלכות פרה אדומה וסי' ב' ורפ\"י דהלכות מטמאי משכב ומושב וס\"פ ט\"ז דהלכות טומאת אוכלין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חומר וכו' </b>עד סוף סי' ג' ביד פי\"ב דהלכות שאר אבות הטומאות ובספ\"ג דהלכות מקואות: ומצאתי ספר אחד מוגה בו חומר בקדש מבתרומה וחומר בתרומה מבקדש חומר בקדש מבתרומה שמטבילין וכו': וכתבו תוס' ז\"ל חומר בקדש וכו' י\"א מעלות חשיב לרבא ולר' אילא עשר מעלות והיה קשה לה\"ר אלחנן ליתני ההיא דלעיל נוטלין לידים וגם טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש ונראה למורי דלא קחשיב במתני' אלא היכא דאיכא דררא דטומאה קצת ואפי' בתרייתא נמי אבל הך ליכא כלל דררא דטומאה וה\"נ בפ\"ק דנדה לא חשיב מעת לעת שבנדה משום דליכא דררא דטומאה ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש איכא דררא דטומאה אף דאורייתא שמא ישבה עליהם אשתו נדה ע\"כ: \n",
+                "<b>אבל לא לקדש </b>דאמרי' כובדו של כלי וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ר' אילא פי' האי טעמא ובגמ' פריך והא מדסיפא משום חציצה רישא לאו משום חציצה דקתני סיפא לא כמדת הקדש מדת התרומה שבקדש מתיר ומנגב וכו' ומשני רישא וסיפא משום חציצה וצריכא דאי אשמועי' רישא ה\"א היינו טעמא דלקדש לא משום כובדו של כלי דאיכא אבל סיפא דליכא כובדו של כלי אימא לקדש נמי לא הוי חציצה וא' אשמעי' סיפא ה\"א היינו טעמא דלקדש לא משום דקיטרא במיא אהדוקי מיהדק אבל רישא דמיא אקפויי מקפו ליה למנא לא הויא חציצה צריכא ור' אילא לטעמיה דא\"ר אילא א\"ר חנינא בר פפא עשר מעלות שנו כאן אלו שבין תרומה לקדש ואנן י\"א תנן ביה אלא הני תרתי דחד טעמא חשיב להו כחדא וחמש ראשונות דאית להו דררא דטומאה מדאורייתא גזרו בהו רבנן בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרות הקדש אבל חמש בתרייתא דלית להו דררא דטומאה מדאורייתא גזרו בהו רבנן לקדש ולא לחולין שנעשו על טהרת הקדש: ורבא אמר מדסיפא משום חציצה הוי רישא לאו משום חציצה ורישא היינו טעמא גזרה שלא יטביל מחטין וצנורייאות בכלי שאין בפיו כשפופרת וההיא לאו טבילה היא שאין המים נכנסין לתוכו להיות חיבור למי המקוה ולא טבלו המחטין אלא במיעוט מים שבכלי כדתנן בפ\"ז דמסכת מקואות עירוב מקואות כשפופרת הנוד וכו' ורבא סבר י\"א מעלות שנו כאן שש ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו עט\"ה: ובפ\"ק דנדה דף ו' אמר רב הונא מעת לעת שבנדה לקדש אבל לא לתרומה ומשום דמעת לעת שבנדה ליכא דררא דטומאה דהשתא הוא דחזאי אלא גזרה בעלמא היא מש\"ה לא קתני ליה הכא גבי מעלות ופירשו תוס' ז\"ל דמעת לעת לית להו אפי' דררא דטומאה דרבנן דאי לא תימא הכי ליתני להו הכא גבי מעלות אתרונות ע\"כ. לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב הונא מעת לעת שבנדה מטמאה בין לקדש בין לתרומה ממאי מדלא קתני לה גבי מעלות ונהגא ג\"כ בחולין שנעשו עט\"ה אבל לא בחולין שנעשו ע\"ט תרומה: \n",
+                "<b>אחוריים ותוך וכו' </b>פ\"ז דהלכות שאר אבות הטומאות סי' ג' ו' ובפ\"ח סי' ז'. ופי' בערוך בית הצביטה פי' ר' יוחנן מקום שנקיי הדעת שותין בו והוא אצל אזן הכלי שאין דרך בני אדם ליגע בו כי דרך בני אדם להטות הכלי ולשתות מכנגד אזנו מפני שאוחזין אותו ונקיי הדעת משנין ואין שותין ממקום שכל אדם שותה בו אלא שותין מאצל אזנו כמו שאמרנו ושמואל פירש ממקום שצובטו מלשון ויצבט לה קלי פי' ממקום שתופסו וכן משמע בית הצביעה מקום שאוחזו באצבעותיו ע\"כ אבל רש\"י ז\"ל פי' במילתיה דר' יוחנן דרך אחרת וז\"ל מקום שנקיי הדעת צובעין פי' איסתנסים מטבלין ואוכלין בחרדל או בחומץ שחוקקין בשולי הקערה בית קבול לעצמו וגובה לו סביב ונותנין שם חומץ וחרדל ע\"כ וע\"ש בתוס' דבגמרא: אחר זמן רב לעת זקנתי בא לידי משניות הה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל ומצאתי שכתב הצביעה גרסי' בעי\"ן ולא גרסי' צביטה ושבוש הוא דהא קאמר מאי צביעה א\"ר יוחנן מקום שנקיי הדעת צובעין בו ש\"מ שהגירסא היא צביעה ומה שאמר אח\"כ מקום שצובטין בו שנאמר ויצבט לה קלי פי' בערוך דלא מייתי ראיה כלל על פירוש המשנה אלא מייתי פסוק זה לפרש מה רצה הוא בזה שאמר שצובטין בו וע\"ד זה יש הרבה בתלמוד כגון הא דתנן בפ' שלישי דקדושין ר\"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי שנאמר אם יעברו בני גד וגו' שאינו מביא ראיה מכאן אלא ה\"ק ומהו תנאי בני גד וכו' שנאמר ויאמר משה וגו' עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלים הנגמרים </b>אומר ה\"ר אלחנן דלהכי נקט נגמרים ולא נעשים משום דאין רגילות לשמרם בטהרה בזמן עשייתם עד עת גמרם לפי שאין מקבלין טומאה עדיין אבל כי נגמרו שמקבלין טומאה נותנין לב להם לשמרם תוס' ז\"ל: בְטָהֳרָה כך נקד גם פה הח' הנזכר ס\"פ דלעיל: \n",
+                "<b>הכלי מצרף וכו' </b>בפ\"ק דפסחים דף י\"ט ובפ' הקומץ רבא דף כ\"ד והתם בעי הא דאמרי' דכלי מצרף מי בעינן דנגעי בהדדי או אפי' לא נגעי ומסיק מי תנן כלי מחבר כלי מצרף תנן פי' אי תנא כלי מחבר הוי משמע דנגעי אהדדי והכלי מחברם כאילו הוי חד ואם נטמא זה נטמא זה אבל מצרף משמע דאין נוגעין וזה מצרפם: ואיתא בתוס' פ' העור והרוטב (חולין דף קי\"ח) וכתבו תוס' ז\"ל הקשה הרב ר' אפרים דבפ\"ק דחולין דרשינן מכל אשר בתוכו יטמא לימד על כלי חרס שאפי' מלא חרדל טמא ומנליה דטעמא הכי דלמא התם מטעמא דצירוף ותי' הר\"י דלא מצינו צירוף לחולין ע\"כ: \n",
+                "בלשון ר\"ע ז\"ל המתחיל הכלי מצרף וכו' עד דכתיב כף אחת. אמר המלקט ר' חנן הוא דאמרה בגמ' דצרוף הוי מן התורה ופליגא דר' חנן אדר' חייא בר אבא דא\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן מעדותו של ר\"ע נשנית משנה זו דתנן בר\"פ בתרא דמסכת עדויות הוסיף ר' עקיבא הסלת והקטרת וכו' שנגע ט\"י במקצתם שפסל את כולם ומדרבנן דהכי קתני רישא העיד ר\"ש בן בתירא על אפר חטאת וכו' וההיא ודאי על כרחך דרבנן דאי מקרא דר' חנן ליכא למילף אלא קדשי מזבח אבל אפר פרה לא שאפר חטאת אינו קדוש אלא חול כדמוכח בפ' התכלת שאין מועלין באפר פרה וקתני הוסיף ר' עקיבא משמע דהוי מדרבנן כמו רישא ומדקתני שפסל את כולם אלמא ס\"ל דכלי מצרף מה שבתוכו דאי משום דנגעי אהדדי נהי דגחלת שנגע ביד מטמאה את חברתה אבל חברתה תו לא מטמאה דא\"כ ה\"ל ששי ושביעי עד ק' ומאותו עדות נשנית משנה זו דהכלי מצרף וקתני בהדיא רביעי בקדש פסול אלמא דאפי' ר' עקיבא לית ליה חמשי בקדש ולא רביעי בתרומה ולית ליה ק\"ו דר' יוסי שאכתוב בסמוך אע\"ג דאית ליה שלישי בחולין כמו שכתבתי בפ' כשם סי' ב': \n",
+                "<b>הרביעי בקדש פסול </b>גמ' תניא א\"ר יוסי מנין לרביעי בקדש שהוא פסול ודין הוא ומה מחוסר כפרה שמותר בתרומה פסול בקדש שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי לקדש: ואיתא להאי ברייתא נמי בפ\"ק דפסחים דף י\"ח: \n",
+                "<b>ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה. </b>גמ' אמר ריש לקיש לא שנו אלא ידו אבל יד חברו פי' אם נגעה ידו ביד חברו אפי' לקדש לא טמאתה ור' יוחנן אמר אחד ידו ואחד יד חברו באותה היד לפסול פי' אם נגעה יד חברו ביד הראשונה אבל היד השניה אינה מטמאה יד חברו ולפסול את הקדש הוא דאמרי' יד מטמאה את חברתה אבל לא לטמא ממאי מדקתני סיפא שהיד מטמאה את חברתה לקדש אבל לא לתרומה הא תו למה לי הא תנא ליה רישא ובקדש מטביל את שתיהן אלא לאו ש\"מ לאתויי יד חברו ואף ריש לקיש הדר ביה דאמר ר' יונה אמר ריש לקיש אחד ידו ואחד יד חברו וכו'. ופי' הרמב\"ם ז\"ל וכשנטמאה ידו בדברים המטמאין את הידים ויהיה באותה היד הטמאה לחלוחית מיד נטמאת ידו השנית לקדש ואפי' שלא נגעה היד הטהורה בטמאה ואם אין בה לחלוחית לא תטמא היד השנית עד שתגע ביד הטמאה ואז תפסול אותה לקדש ע\"כ וכן הוא בקיצור בפי' ר\"ע ז\"ל: ושם פרק י\"ב מהלכות אבות הטומאות השיגו הראב\"ד ז\"ל. ירושלמי ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה לטמא את הקדש דברי רבי ר' יוסי ב\"ר יהודה אומר לפסול בקדש מה רבי כר' יהושע דתנינן תמן בפ\"ג דמסכת ידים כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות והיד מטמא את חברתה דברי ר' יהושע ודר' יהושע רבא מן דרבי מה דאמר רבי בקדש ומה דא\"ר יהושע בתרומה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכלין אובכלין וכו' </b>פ' שני דהלכות ביאת מקדש סימן י' וז\"ל [הרמב\"ם] בפי' המשנה העיקר אצלנו חבת הקדש מכשירתו ואין צריך הכשר וכיון שזה הוא העיקר האוכל אוכלין נגובים בידים טמאים אין ספק שיטמאו ואין אנו צריכין בזה לדבר אבל דבר בכאן אם לא נגעו בידיו אלא במלקחים ודומיהן ע\"כ: \n",
+                "<b>אונן ומחוסר וכו'. </b>תוס' פסחים פ' האשה דף צ' ובגמ' ר\"פ טבול יום (זבחים דף צ\"ח) ודקדקו הם ז\"ל דלישנא דצריכין טבילה לקדש משמע אבל לא הערב שמש. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם פ' שנים עשר מהלכות אבות הטומאות סי' ט\"ו האונן אחר שתם זמן אנינותו ומחוסרי כפורים אחר שהביא כפרתו צריכין טבילה לאכילת הקדש אבל לא לתרומה שהאונן ומחוסר כפורים מותרין לאכול את התרומה ומפני מה הצריכום טבילה לקדש שהרי עד עתה היו אסורין לאכול את הקדש והסיחו דעתם ושמא נטמאו והם לא ידעו ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה אבל לנגיעה נוגעין בקדשי' קודם טבילה ע\"כ והוא הפך ממה שפי' במשנ' שחלק בין אונן למחוסר כפורים לענין נגיעה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שביהודה וכו'. </b>ולשון ר\"ע ז\"ל עד לפי שגזרו טומאה על ארץ העמים. אמר המלקט ובגמ' פריך ונייתיה בשדה תיבה ומגדל ומשני הא מני רבי היא דאמר אהל זרוק לאו שמיה אהל להיות מפסיק בין אוירה של ארץ העמים והם גזרו על אוירה של ארץ העמים דתניא הנכנס לארץ העמים בשדה תיבה ומגדל רבי מטמא ור' יוסי בר' יהודה מטהר ופריך ולייתיה בכלי חרס המוקף צמיד פתיל ומשני א\"ר אלעזר שונים תנאים בברייתא אין הקדש ניצול בצמיד פתיל: \n",
+                "<b>ובשעת הגתות והבדים אף על התרומה. </b>גמרא ורמינהי דתק בפ\"ט דמסכת טהרות הגומר את זיתיו ושייר קופה אחת יתננה לעני כהן פי' עם הארץ שבא לגמור את זיתיו ושייר קופה אחת לצורך תרומותיו יתננה לעני כהן ויראנה שלא הוכשרה והכהן יעשנה בטהרה אלמא בשעת הגתות והבדים אין נאמנים ומשני אמר רב נחמן לא קשיא הא בחרפי הא באפלי שכבר עבר זמן הגתות לרובא דעלמא קאמר דלא מהימן. וגרסי' תו בגמ' תניא עבר הירדן והגליל הרי הן כיהודה נאמנים על היין בשעת היין ועל השמן בשעת השמן אבל לא על היין בשעת השמן ולא על השמן בשעת היין: \n",
+                "<b>עברו הגתות וכו'. </b>ר\"פ חזקת הבתים ופי' הרמב\"ם ז\"ל וכשעברה שעת הגתות והבדים והוא עת הבציר נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור ולפיכך אינם נאמנין ואם עברו הגתות והבדים והביא אחד מהן לכהן חבית של יין של תרומה בדעת שהיא תרומה טהורה לא יקח אותה ממנו אלא אם לקחו לדעתו שהיא תרומה פסולה כיון שהיא בספק ע\"כ. משמע קצת דהוה גריס והביא כמו שהוא בסיפא ג\"כ לשון יחיד אכן בכל הנוסחאות והביאו גם בלשון רש\"י ז\"ל ולשון הרמב\"ם ז\"ל בפי\"א דהלכות מטמאי מו\"מ סי' ב' כיון שהביא לו ע\"ה חבית יין א שמן של תרומה לא יקבלנה ממנו מפני שהיא בחזקת טומאה הניחה ע\"ה אצלו עד גת הבאה והביאה לו יקבלנה ממנו אע\"פ שהוא יודע שהוא משל אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעח הגתות והבדים ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם אמר לו הפרשתי לתוכה וכו' </b>פ' השוכר דף ל\"ה והקשו שם תוס' ז\"ל וא\"ת היאך יאכל כהן תרומה כיון דקדש מעורב בו וי\"ל דע\"י ברירה שיאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קדש ע\"כ ואיתה נמי בתוס' דפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ\"ח.) ובירושלמי פ' במה מדליקין גרסי' תניא רשב\"ג אומר הלכות הקדש וחטאות והכשרות הן הן גופי הלכות ושלשתם נמסרו לעמי הארץ הלכות הקדש דתנינן אם אמרה פרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. חטאות דתנינן בפ\"ה דאהלות הכל נאמנין על החטאת הכשרות דתנינן בפ' ששי דמכשירין ועל כולם ע\"ה נאמן לומר טהורין הן ע\"כ: \n",
+                "<b>כדי יין וכדי שמן המדומעות </b>עיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל במה שמפר' בשם הירושלמי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן המודיעית ולפנים וכו'. </b>י\"ס המודיעים במ\"ם וכן הוא בגמרא ובתוספתא וגם בגמ' דפסחים דף צ\"ג. ובגמ' תנא מודיעית פעמים כלפנים פעמים כלחוץ כיצד קדר יוצא מלפנים מהמודיעית ונכנס למודיעית וחבר בא מחוץ למודיעית ונכנס למודיעית כלפנים ומותר ליקח ממנו שהקדר לא יחזור עוד לאחוריו ואם לא עכשיו יקח אימתי. שניהם נכנסין מחוץ למודיעית ובאים בתוך הכרך כלחוץ אלא ימתין עד שיהא מן כרך ולפנים וכן שניהם יוצאין הואיל ומצאו לפנים ושם לא לקח ממנו לא יקח עוד וכ\"ש קדר נכנס וחבר יוצא הואיל וסוף הקדר ליכנס לפנים יחזור החבר הצריך ליקח ויקח. אמר אביי אף אנן נמי תנינא הקדר שמכר קדרות ונכנס לפנים מן המודיעית טעמא דלפנים מן המודיעית הא מודיעית גופה לא מהימן אימא סיפא יצא אינו נאמן הא מודיעית גופה נאמן אלא לאו ש\"מ כאן בקדר יוצא וחבר נכנס כאן כששניהם יוצאין או שניהם נכנסין ש\"מ: וביד שם סי' ו' ז' ובגמ' תנא בכלי חרס הדקים הוא שאמרו מן המודיעית ולפנים נאמנים לקדש אמר ריש לקיש והוא שניטלין בידו אחת ור' יוחנן אמר אפי' שאין ניטלין בידו אחת אמר ריש לקיש לא שנו אלא ריקנים אבל מלאים לא ור' יוחנן אמר אפי' מלאים אמר רבא ומודה ר' יוחנן במשקים עצמן שהן טמאים ואל תתמה שהרי לגין מלא משקין טהורין תנן בפ\"ה דאהלות הלגין טמא טומאת ז' והמשקין טהורין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגבאין שֶנִכְנְסוּ לבית. </b>פי' רש\"י ז\"ל ולקדש נאמנין אבל לא לתרומה דכולה מתני' אחומר בתרומה מבקדש קאי ובהדיא שנינו בתוספתא הגבאים שנכנסו לתוך הבית נאמנין על טהרת חטאת ואין נאמנין על טהרת תרומה והאי חטאת בשר קדש ולא אפר חטאת כדמוכח התם ואפי' עשו תשובה ע\"כ אבל תוס' ז\"ל כתבו לקדש ולתרומה קאי ולא לחטאת ובהדיא תניא בתוספתא הגבאים שנכנסו לבית נאמנין לומר לא נגענו על טהרת חטאת ועל טהרת תרומה והאי חטאת הוי קדש כדקתני התם ולא אפר חטאת ואפי' עשו תשובה ה\"ר שמעון תוס' ז\"ל. ובגמ' פריך ורמינהי הגבאים שנכנסו לתוך הבית הבית כולו טמא שחזקת הגבאים ממשמשין הכלים ומשני לא קשיא הא דאיכא נכרי בהדייהו הא דליכא נכרי בהדייהו דתנן בפ\"ז דמסכת טהרות אם יש עמהן נכרי נאמנין לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנין לומר נכנסנו ולא נגענו דכי איכא נכרי בהדייהו אין נאמנין לומר לא נגענו דמרתתי אם לא יחפשו כל הבית: \n",
+                "<b>וכן הגנבים שהחזירו. </b>את הכלים שהחזירום מחמת תשובה ובהכי לא קשיא ההיא מתני' דפ\"ז דטהרות דקתני הגנבים שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים דמשמע דדריסתם מיהא טמא וכל שכן כלים שגנבו והחזירו: \n",
+                "<b>ובשעת הרגל אף על התרומה </b>דכולה מתני' אחומר בתרומה קיימא. וביד כולה מתניתין עד סוף פירקין שם פי\"א סימן ט' י' י\"א ובפי\"ב סי' י\"ב י\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפותח את חביתו וכו' ע\"ג הרגל. </b>נראה שרוצה לומר בעבור מעלת הרגל שכולן בו חברים וכמו שכתבתי בפ\"ק דביצה סי' ג'. ואיתה בגמ' שם פ\"ק דביצה דף י\"א והוא אחד מן הדברים שהתירו סופם משום תחלתם ואליבא דר' יהודה וכדכתיבנא התם בסימן ה': וכתב רש\"י ז\"ל ויש מפרשים מתני' בעם הארץ ואי אפשר לומר בעם הארץ לא יגמור דמי ציית לן והלא אומר שלך טמא ושלי טהור וימצא לו מחביריו הרבה שימכור להם ואם בא לאסור שלא יקחו חברים ממנו יקחו ולא יקחו מיבעיא ליה ועוד דאמרינן במסכת ביצה שזו היא אחת משלשה דברים שהתירו סופם משום תחלתם ואי בעם הארץ אפי' לא שרית ליה לגמור ניחא ליה במאי דמזבין ברגל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>יגמור </b>פי' לאכול או לשתות: \n",
+                "<b>על טָהֳרַת </b>גרסי' וכדלעיל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מעבירין על טָהֳרַת וכו'. </b>פ\"ז דהלכות כלי המקדש סי' י\"ט: \n",
+                "<b>שלא תגעו בשלחן. </b>ירושלמי תפתר כשנטמא בספק משקין תמן תנינן ספק משקין ליטמא טמא ולטמא טהור תמן בתרומה וכאן בקדש חומר הוא בקדש ע\"כ. ובגמ' פריך ותיפוק ליה דאי נמי נגעו בשלחן לא מטמאו ליה דהא כלי עץ העשוי לנחת במקום אחד הוא ואנן דומיא דשק בעינן שמיטלטל מלא וריקן ומשני האי נמי מיטלטל מלא וריקן הוא שמגביהין ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום סלוקו כסדורו והדר פריך ותיפוק לי דמקבל טומאה ואפי' הוא עשוי לנחת משום צפויו שהוא מתכות דכלי מתכת לא אתקש לשק דתנינן בר\"פ כ\"ב דמסכת כלים השלחן והדולפקי שנפחתו או שחיפן בשיש ושייר בהן מקום הנחת הכוסות טמאים ר' יהודה אומר צריך לשייר אף מקום הנחת חתיכות בשר ולחם ואי לאו לאו שלחן הוא אלמא צפויו מבטלו אפי' להקל שאם חפהו כולו בשיש טהור דהוי ככלי אבנים וכ\"ש להחמיר ומסיק שאני שלחן דרחמנא קרייה עץ אף כשהוא מצופה דכתיב המזבח עץ שלש אמות וכו': ובמנורה לא גרסי' ליה במשנה: \n",
+                "<b>ותטמאו כל הכלים. </b>אית דגרסי ותטמאו כלי המקדש ואית דל\"ג ליה כלל אלא ותטמאוהו דקאי אשלחן בלבד והכי מסתברא. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל. מחק מלת ותטמאו כל הכלים. ובגמ' תנא הזהרו שמא תגעו בשלחן ובמנורה ותנא דידן מ\"ט לא תנא מנורה שלחן כתיב בה תמיד מנורה לא כתיב בה תמיד דתמיד דכתיב בה לא דמי לתמיד דשלחן דהאי תמיד מלילה ללילה הוי כמו עולת תמיד האמור בתמיד וחביתי כ\"ג אבל ביום לא היה דולק דמערב עד בוקר כתיב תן לה מדתה מערב עד בקר הלכך כל היום יכול לסלק אבל תמיד האמור בשלחן כל היום וכל הלילה דהלחם נסדר עליה משבת לשבת. וכן כתב ג\"כ בתי\"ט. \n",
+                "<b>מפני שהן מצופים. </b>בגמ' בתירוץ שני ואיבעית אימא רבנן לר' אליעזר קאמרי מאי דעתיך דילפת טעמא מדקרנהו רחמנא אדמה הא לאו הכי טמאים אע\"ג דעשוין לנחת מפני שהן מצופים ובעית למימר שהצפוי מבטלן והוו להו ככלי מתכות אדרבא מיבטל בטיל צפוין לגבייהו דרחמנא קרא עץ לכולהו ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל כך פי' הרמב\"ם ז\"ל בהלכות מטמאי משכב ומושב אמר המלקט בפי\"א. וגם בפי' המשנה בפי\"א דמסכת כלים גבי גלוסטרא מצופה טהורה כן פי' כמו שכתבתי שם וכבר השיגו הראב\"ד ז\"ל בפ\"ד דהלכות כלים והאריך שם מהרי\"ק ז\"ל בשם הר\"י קורקוס ז\"ל והביא דבריהם בתוספת יום טוב עיין עליו: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת חגיגה. הדרן עלך סדר מועד תושלב\"ע. יח\"ל צית\"ו: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4298e543a5815fea54b1f55c5d3a0a95809da765
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,156 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Chagigah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Chagigah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הכל חייבים וכו'. </b>רפ\"ק דערכין ובירושלמי פ' הערל דף ט' ובפ' מצות חליצה דף י\"ב וביד ר\"פ שני דהלכות חגיגה וסימן ג'. וכתבו תוס' ז\"ל פי' רש\"י ז\"ל בראיה מצות יראה כל זכורך והקשה הר\"ר אלחנן דהא תני בסמוך בש\"א הראיה שתי כסף משמע דבקרבן מיירי ותו תניא בגמ' הערל והטמא פטורין מן הראיה ופרכינן בשלמא טמא דכתיב ובאת שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה אלא ערל מנלן וכו' ועוד אמרינן בירוש' ריש מכלתין בד\"א בראיית קרבן אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל האנשים והנשים והטף ותו תניא בגמ' ר' יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בעלייתם לרגל ראיה ושמחה וחגיגה יש בראיה מה שאין בשתיהן שהראיה כולה כליל משמע דסתם ראיה בקרבן מיירי על כן נראה לר\"ת דמתני' מיירי בקרבן ובעזרה ורש\"י דנקט בראיית פנים בעזרה נקט חדא דמשמע תרי ולפטורה דכולהו אתא דאף בראיית פנים בעזרה פטירי וכ\"ש בראיית פנים בקרבן וגם יש ליישב דמתני' משמע ליה דבראיית פנים [נמי] איירי דקתני בסמוך איזהו קטן כל שאינו יכול לילך וכו' משמע דבקטן דאיירי ביה קאמר אלמא בראיית פנים בעזרה [איירי] שאינו יכול לילך לשם ומיהו שיטת הירושלמי לא יתכן לפי שיטת שמעתתא שלנו מפני דברים הרבה וכו' כמו שהוכיחו הם תוס' ז\"ל שם בגמ' ע\"ש וכן פי' בערוך בערך חג בשם רב האי גאון ז\"ל דמשנתנו בראיית קרבן מיירי: \n",
+                "<b>חוץ מחש\"ו. </b>אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ כדאמרי' בר\"פ בכל מערבין דהא תנא ושייר מקמץ ובורסי ומי שאין לו קרקע: [הגהה בברייתא בגמ' עלה ז' אינו מוזכר שם ומי שאין לו קרקע וגם הרמב\"ם ז\"ל בפ' שני דהלכות חגיגה לא הזכירו אכן התוס' הזכירוהו ג\"כ בפ\"ק דר\"ה דף ו' ע\"כ הגה\"ה] ומיהו אי משום הני לאו שיורא הוא דפסול דגופא קחשיב לאפוקי הני דפסולין מחמת דבר אחר הוא משום אומנותו וכי תימא הא איכא חרש באזנו אחת וחגר ברגלו אחת ובעלי קביין כל הני מכללא אתיין וטמא פשיטא ליה לפי שאינו בביאה אינו בהבאה וערל מרבינן בגמ' כי טמא ואליבא דר' עקיבא אבל כל הני דמתני' רבותא אשמועי' דבעינן מיעוטא דקרא תוס' ז\"ל: ובגמ' קתני חרש דומיא דשיטה וקטן מה שוטה וקטן דלאו בני דעה אף חרש דלאו בר דעה הוא וקמ\"ל כדתנן בתרומות פ\"ק חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר הא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר חייב תנינא להא דת\"ר וכו' ופריך והתניא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר פטור ומשני אמר רבינא ואיתימא רבא מתני' אצל ראיית חרש דומיא דשוטה גבי שמחה הוא דתני ותרי מיני חרש תני מתני' וחסורי מחסרא מתני' וה\"ק הכל חייבין בראיה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר שפטור מן הראיה ואף על פי שפטור מן הראיה חייב בשמחה ואת שאינו לא שומע ולא מדבר ושוטה וקטן פטורין אף מן השמחה הואיל ופטורין אף מכל המצות האמורות בתורה ותניא נמי הכי ובגמ' מפרש מ\"ש לענין ראיה דפטירי ומ\"ש לענין שמחה דמחייבו וכתבו תוס' ז\"ל שומע ואינו מדבר פטור מן הראיה וחייב בשמחה והא דלא קתני נשים דמחייבו בשמחה בתר הכי לא חש להכי למיתני סורסא וכיוצא בזה מצינו בכמה מקומות ע\"כ: \n",
+                "<b>שוטה </b>ירוש' א\"ר אלעזר אתה הראת לדעת ע\"כ: \n",
+                "<b>וטומטום ואנדרוגינוס וכו' </b>גמ' ת\"ר זכור להוציא את הנשים זכורך להוציא טמטום ואנדרוגינוס כל זכורך לרבות את הקטנים ואיצטרך קרא למעוטי נשים דלא תימא נילף ראיה ראיה מהקהל מה להלן נשים חייבות אע\"ג דהוי נמי מ\"ע שהזמן גרמא אף כאן נשים חייבות אתא קרא למעוטי וטומטום נמי בשביציו מבחוץ אלא שהגיד טמון דהא ודאי זכר הוא הלכך איצטרך קרא למעוטי דאי לטומטום סתמא לא איצטריך קרא למעוטי ספיקא וקטן מיירי בקטן שהגיע לחנוך ומדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא איצטריך לכדאחרים דתניא אחרים אומרי' המקמץ והצורף נחשת והבורסי פטורין מן הראיה משום שנאמר כל זכורך מי שראוי לעלות עם כל זכורך וכל אלו ריחן רע ואין יכולין לעלות עם חבריהם ומ\"מ מטהרין גופן ומלבושם ועולים בכלל ישראל ליראות שכן כתב הרמב\"ם ז\"ל בפ' שני דהלכות חגיגה וכן משמע קצת מלשון רש\"י ז\"ל שאינם פטורין לגמרי אע\"פ שלא פי' שעולין בכלל ישראל כלשון הרמב\"ם ז\"ל מ\"מ כתב דאין נראין לחצאין דקתני בברייתא מפרש אביי דר\"ל דמי שאינו ראוי לעלות אלא בחבורה מועטת כגון אלו שיעשו חבורה לעצמן ע\"כ: \n",
+                "<b>נשים </b>לא שייך לאקשוי אמאי תני נשים לשון רבים כו' דהכי דייקי' בפ\"ק דקדושין טפלים חייבין נשים לא כ\"ש ע\"כ מתוס' ז\"ל ובתוי\"ט כתב עליהם וקשיא לי כו' ואני הדיוט מסתבר לע\"ד דתנא אשגרת לישנא דרוב מתנייתא נקט הכא דבפ' מי שמתו תנן נשים ועבדים וקטנים פטורין וכו' גם שם בפ' שלשה שאכלו נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין וכו' גם בסוכה פ' הישן תנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה וכן בכמה דוכתי לעולם כדתנא להו לענין חיוב במצות או פטור מן המצות קתני להו בלשון רבים ולהכי נמי נקט להו הכא בלשון רבים אע\"פ שנפרד מהם פה הקטן היינו ג\"כ מהאי טעמא גופיה שתדיר רגיל לשנות חוץ מחש\"ו או חש\"ו פגיעתן רעה וכו' בפרק החובל אבל גבי דיני נזיקין דהיא מילתא שאין מן הראוי להזיק א\"כ גם אין ראוי להזכיר בהן לשון רבים ולהכי קתני התם פ' החובל העבד והאשה פגיעתן רעה לשון יחיד ואפשר דמהאי טעמא גופיה אקדים התם עבד לאשה כדי לתלות הקלקלה במקולקל אע\"פ שבכולהו דוכתי תני נשים והדר עבדים כך נלע\"ד: \n",
+                "<b>ועבדים שאינם משוחררין </b>פירשנוהו בראש פירקין: \n",
+                "<b>והסומא </b>ואפי' באחת מעיניו דכתי' ירְאה וקרינן ירָאה מה הבא לראות הקב\"ה שהוא רואה לעולי רגלים בשתי עיניו ישתבח זכרו לעד ולנצח אף אותן שבאין ליראות יהיו בשתי עינים ואיכא דאמרי מהכא ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה כלומר יראה את המקום ואת הבאים שם ויראה לבאים שם מה לראות וכו' ואיכא דאמרי מה לראות בשתי עיניו היינו כהן שסומא באחת מעיניו שאינו רואה את הנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף הבא ליראות בשתי עיניו. הרגמ\"ה ז\"ל: \n",
+                "<b>ומי שאינו יכול לעלות ברגליו </b>פי' רש\"י ז\"ל מירושלם לעזרה ורבותא נקט דלא מיבעיא מעירו דלא מצי סליק לעזרה והה\"נ אם הוא אינו יכול לעלות מעירו לירושלים דפטור כדמשמע בגמ' עד הכא מאן אתיא תוס' ז\"ל ומפרש בגמ' ומי שאינו יכול לעלות ברגליו לאתוי מפונקים שאין הולכין בלא מנעל דאין אדם נכנס להר הבית במנעלו דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי: [הגהה צ\"ע לע\"ד ונלע\"ד שאפשר שר\"ל בכאן יש שלש חלוקות תרי לפיטורא ואחת לחיובא תרי לפיטורא היינו שאינו יכול לעלות מירושלים לעזרה ולא מעירו לירושלים אבל אם הוא יכול לעלות מעירו לעזרה חייב ומה שכתבו תוס' ז\"ל ורבותא נקט דלא מיבעיא וכו' ר\"ל רבותא נקט רש\"י ז\"ל שפירש מירושלם לעזרה דמש\"ה הוא פטור מלעלות להראות דכ\"ש שאינו יכול לעלות מעירו לעזרה אפי' שתהיה עירו סמוכה הרבה לירושלים כיון דאפי' מירושלים לעזרה אינו יכול אבל אם היה יכול לעלות מעירו לעזרה אז היה חייב דו\"ק: ע\"כ הגהה] \n",
+                "<b>איזהו קטן וכו' </b>תוס' פ\"ק דר\"ה דף ז': \n",
+                "<b>כל שאינו יכול לרכוב וכו' </b>גמ' מתקיף לה ר' זירא עד הכא פי' עד ירושלם מאן אתייה והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו יכול לאחוז ביד אביו דכדי עליה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו ועד ירושלם מי הביאו א\"ל אביי עד הכא דמחייבא אימיה בשמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך אייתיתיה אימיה מכאן ואילך דאימיה לא מחייבא להראות בהר הבית אם יכול לעלות ולאחוז בידיו של אביו מירושלם להר הבית חייב ואם לאו פטור וב\"ש מחמרי טפי דאע\"פ שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות ברגליו כיון שהוא יכול לרכוב על כתפו של אביו וגם אין הקטן חגר חייב בחנוך מדרבנן: ירוש' ר' בון ב\"ר חייא בעא קומי ר' זעירא היכן היו מראים פנים בהר הבית או בעזרה א\"ל נשמעינה מן הדא הטמא פטור מן הראיה דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה ואין טמא מת נכנס להר הבית הדא אמרה בעזרה היו מראין פנים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א הראיה שתי כסף וכו'. </b>בגמ' ת\"ר בש\"א הראיה שתי כסף שהראיה עולה כולה לגבוה מה שא\"כ בחגיגה ועוד מצוני בעצרת שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים ובה\"א הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף שחגיגה ישנה לפני הַדִבֵר משא\"כ בראיה דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי ועוד מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מבעולות ובגמ' מפרש לה לכולה ברייתא וב\"ש סברי דעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הואי ועוד תניא בגמ' ולא יראו פני ריקם בזבחים אתה אומר בזבחים או אינו אלא בעופות ומנחות ודין הוא נאמרה חגיגה להדיוט ונאמר' ראיה לגבוה מה חגיגה האמורה להדיוט זבחים אף ראיה האמורה לגבוה זבחים ומה הן זבחים עולות אתה אומר עולות או אינו אלא שלמים ודין הוא נאמרה חגיגה להדיוט ונאמרה ראיה לגבוה מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו וכן בדין שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם וביד פ\"א דה' חגיגה סימן ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולות במועד וכו' </b>פ' שני דה' חגיגה סי' ח': \n",
+                "<b>בי\"ט הראשון של פסח </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים גרסי' חג ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישראל יוצאין ידי חובתן וכו' </b>ביד שם פ' שני סי' י': \n",
+                "<b>ובמעשר בהמה </b>גם לשלמי חגיגה יוצאים במעשר בהמה אע\"פ שאינם באין אלא מן החולין וכן הוא בגמ' וכן פסק שם ביד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שיש לו אוכלין מרובין </b>בנקודת שב\"א תחת הכ\"ף של אוכלין וכתבו תוס' ז\"ל בירושלמי אמרי' עני וידיו רחבות קורא אני עליו איש כמתנת ידו עשיר וידיו מועטות על זה נאמר מעה כסף ושתי כסף אין פחות ממעה כסף ואין פחות משתי כסף. ופי' רש\"י ז\"ל עולות מרובות דכתיב איש כמתנת ידו ע\"כ ושמא כיון ז\"ל למה שכתבתי בשם תוס' מן הירוש' וביד פ\"א דהלכות חגיגה סי' ב' י\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שלא חג וכו' </b>בפי' הרגמ\"ה ז\"ל למסכת ערכין רפ\"ק מצאתי מי שלא חגג וכו' ע\"כ. ואיתא בפ\"ק דיומא דף ג' ובפ' שני דביצה דף כ' ובפ\"ק דר\"ה דף ד' ובפ\"ק דמגילה דף ה' ובפ' אין דורשין דף ז' וביד שם פ\"א סימן ו' ז': ונלע\"ד דלרבותא נקט מי שלא חגג בחג הסכות דאע\"ג דשמיני עצרת הוי רגל בפני עצמו אעפ\"כ הוי תשלומין וכ\"ש יום שביעי של פסח דכולן רגל אחד דהוי תשלומין ואם עבר יום ז' של פסח הוי מעוות לא יוכל לתקון ובפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ\"ד) וגם בפ' אין דורשין (חגיגה דף י\"ז א)\"ר אושעיא מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל ז' שנאמר בחג המצות ובחג השבועות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל ז' ופרכינן ואימא מקיש לחג הסכות מה חג הסכות יש לה תשלומין כל ח' אף חג השבועות יש לה תשלומין כל ח' ומשנינן תפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת: ובברייתא ילפינן לה מהכא דתניא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל ז' ת\"ל אותו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל ז' א\"כ למה נאמר ז' לתשלומין ומנין שאם לא חג י\"ט הראשון של חג שחוגג והולך את כל הרגל וי\"ט האחרון ת\"ל בחדש השביעי תחוגו אותו ומאי תשלומין ר' יוחנן אמר תשלומין לראשון ור' אושעיא אמר תשלומין זה לזה ואיכא בינייהו חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני לר' יוחנן כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ולר' אושעיא אע\"ג דלא חזי בראשון חזי בשני ובתו\"כ ר\"פ י\"ז דפ' אמור: גרסי' בפסיקתא שבעת ימים תחוג והלא כבר נאמר חג הסכות תעשה לך ז' ימים אלא מלמד שכל הרגל תשלומין לי\"ט הראשון שאם לא חגג בו חוגג את כל הרגל כל ז' ע\"כ: \n",
+                "<b>אינו חייב באחריותו </b>ק\"ק לע\"ד דנראה דשפיר טפי אי הוה תנא אין לו תקנה או שוב אין לו תשלומין: \n",
+                "<b>וחסרון לא יוכל להמנות </b>גמ' א\"ל בר הי הי להלל האי להמנו' להמלאות מיבעי ליה א\"ל זה שמנוהו חבריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם ותניא נמי הכי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש בן מנסיא אומר וכו'. </b>ובגמ' הוליד אין לא הוליד לא והתניא ר\"ש בן מנסיא אומר גונב אדם אפשר שיחזיר גנבו ויתקן גוזל אדם אפשר שיחזיר גזלו ויתקן אבל הבא על אשת איש ואסרה לבעלה נטרד מן העולם והולך לו ומשני לא קשיא כאן באחותו פנויה הוליד אין לא הוליד לא כאן באשת איש בלא הוליד נמי יש זכרון לעונו שאסרה על בעלה ל\"ש אחותו ול\"ש נכרית ואב\"א הא והא באשת איש ול\"ק כאן באונס כאן ברצון ואב\"א הא והא באונס ול\"ק כאן באשת כהן כאן באשת ישראל: ומלת ויתקן בנקודת שב\"א הויו וחירק הי\"וד וקמץ התי\"ו וצירי הקוף או בחירק הויו והיו\"ד נחה והתיו בפתח ודגש כדכתיבנא טעמא בפ' בתרא דיומא סוף סי' ח'. והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל אלא למי שהיה מתוקן מתחלתו ונתעוות כבר ואיזה זה תלמוד חכם שפירש מן התורה וכתב כן מצאתי בכל הספרים פי' ועכשיו כבר נתעוות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתר נדרים וכו' </b>פרק הגוים דף ס\"ב וגם בגמ' תניא ר' אליעזר אומר יש להם על מה שיסמוכו שנא' כי יפליא כי יפליא שני פעמים אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר פי' רש\"י ז\"ל. כי יפליא שני פעמים אחד בערכין ואחד בנזיר כי יפליא נדר בערכך כי יפליא לנדור נדר נזיר אחת הפלאה לאיסור הפלאה לשון פירוש כתרגומו ארי יפרש ולמה כתב הפלאה בשניהן אחת כשפירש ונדר ואסר עצמו בנדר ואחת שחוזר ומפרש לפני החכם ואומר כן נדרתי ולדעת כן נדרתי אבל לדעת כן לא נדרתי והרי הוא בא לידי חרטה ומתוך כך בא לידי היתר עד כאן. ר' יהושע אומר וכו' ר' יצחק אומר וכו' חנניא בן אחי ר' יהושע אומר וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם אמרי להו דידי עדיפא מדידכו שנאמר לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אמר רבא לכולהו אית להו פרכא לבר מדשמואל דלית לה פרכא דאי מדר' אליעזר וכו' אמר רבא ואיתימא רב נחמן בר יצחק היינו דאמרי אינשי טבא פלפלתא חריפתא ממלא צנא דקרי: \n",
+                "<b>הלכות שבת וכו'. </b>ירושלמי פ' במה בהמה ובגמ' פריך הלכות שבת מיכתב כתיבן דטובא אזהרות כתיבי בשבת ומשני לא נצרכא אלא לכדר' אבא דא\"ר אבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה אע\"ג דחופר גומא בונה בנין הוא ופריך כמאן כר\"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה גבי מוציא את המת לקוברו בשבת ומשני אפי' תימא ר' יהודה דפליג עליה כדכתבי' התם בפ' עשירי דשבת מודה בהך גומא דאילו התם הקובר את המת מתקן הוא והאי חופר גומא מקלקל הוא את חצרו. ובעי ומאי כהררין דקתני במתני' דמשמע שיש קצת רמז מן התורה ללמד ומהו הרמז ומשני מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתי' ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת: \n",
+                "<b>חגיגות. </b>מיכתב כתיבן לא צריכא לכדאמר ליה רב פפא לאביי ממאי דהאי וחגותם אותו חג לה' זביחה דילמא חוגו חגא קאמר רחמנא אלא מעתה דכתיב ויחוגו לי במדבר הכא נמי דחוגו חגא הוא וכי תימא דה\"נ והכתיב ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות ודחי דילמא וכו' עד אלא אתיא מדבר מדבר כתיב הכא ויחוגו לי במדבר וכתיב התם הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מה להלן זבחים אף כאן זבחים והאי ג\"ש לאו ראיה גמורה היא דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן והיינו דקתני כהררים תלוין בשערה דרמז בעלמא הוא: \n",
+                "<b>מעילות. </b>מיכתב כתיבן אמר רבא לא נצרכא אלא לכדתניא נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח שליח מעל שליח עניא מאי קעביד וכי תימא מידי דהוי אמוציא מעות הקדש לחולין התם מידע ידע דאיכא זוזי דהקדש איבעי ליה לעיוני הכא מי ידע היינו כהררין תלוין בשערה דבסמיכה מועטת מדמינן לה למוציא מעות הקדש לחולין שהרי קרוב היא לאונס יותר מן השוגג: \n",
+                "<b>שהן מקרא מועט. </b>מלת שהן לא גרסי' לה במשנה וכתבו תוס' ז\"ל מתוך פי' רש\"י ז\"ל משמע דמקרא מועט והלכות מרובות הוא פי' התלוין בשערה שיש בו הלכות מרובות תלויין ברמז מקרא מועט כהר התלוי בשיער הראש וקשה לפירושו וכו' עד ונראה לה\"ר אלחנן לפרש דמילתא באפי נפשה היא מקרא מועט וקאי לאהלות יש בהן מקרא מועט אצל ההלכות המרובות. וכמה ספרים יש ריוח בין מקרא מועט אדלעיל א\"כ משמע דמילתא באפי נפשה היא אך בתוספתא משמע כפי' רש\"י ז\"ל ע\"כ. ובגמ' מקרא מועט והלכות מרובות תנא נגעים ואהלות נגעים מקרא מרובה והלכות מועטות אהלות מקרא מועט והלכות מרובות ונפקא מינה דאי מסתפקא לך מילתא בנגעים עיין בקראי ואם באהלות עיין במתני': \n",
+                "<b>דינין. </b>מיכתב כתיבן ומפורשין הן יפה ומתני' קתני יש להם סמיכה דמשמע שאינם מפורשים ומשני לא נצרכא אלא לכדרבי דתניא רבי אומר נפש תחת נפש ממון אתה אומר ממון או אינו אלא נפש ממש נאמרה נתינה למטה ונתת נפש תחת נפש ונאמרה נתינה למעלה לענין דמי ולדות דכתיב ונתן בפלילים מה להלן ממון אף כאן ממון ומאי נפש דמי נפש אם אסון יהיה: \n",
+                "<b>עבודות. </b>מיכתב כתיבן לא נצרכא אלא להולכת הדם דתניא והקריבו זו קבלת הדם אע\"פ שהוא לשון הולכה אינה אלא קבלה שהרי לאחר שחיטה נכתבה ואין הולכה אא\"כ קבל הדם ואפקה רחמנא בלשון הולכה כדכתיב גבי הולכת איברים לכבש והקריב הכהן את הכל המזבחה שהיא הולכת אברים לכבש דאילו הקטרה בהדיא כתיבא והקטיר המזבחה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה לכל דבריה ואע\"ג שהיא עבודה שאפשר לבטלה שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק אפ\"ה היכא דלא בטלה עבודה היא ומפגלין את הקרבן במחשבתה וצריכה כהן ובגדי כהונה ופוסל בה אונן ויושב וערל: \n",
+                "<b>טהרות. </b>מיכתב כתיבן לא נצרכא אלא לשיעור מקוה דלא כתיבא דתניא ורחץ את בשרו במים במי מקוה את כל בשרו מים שכל גופו עולה בהם וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה ופי' רש\"י ז\"ל במי מקוה במים נקודתו בפתח משמע מים המיוחדים לאפוקי שאובים ע\"כ ותוס' ז\"ל דחו פי' זה ופירשו הם במי מקוה היינו אשבורן כדאמרי' מעין מטהר בזוחלין מקוה באשבורן ע\"כ: \n",
+                "<b>טומאות. </b>מיכתב כתיבן לא נצרכא אלא לכעדשה מן השרץ דלא כתיבא דתניא כל הנוגע בהם יכול בכולן ת\"ל כל אשר יפול מהם עליו במותם יטמא יכול במקצתם ת\"ל בהם הא כיצד עד שיגע במקצתו שהוא ככולו שיערו חכמים בכעדשה שכן חומט תחלתו בכעדשה ר' יוסי ב\"ר יהודה אומר כזנב הלטאה שלאחר שנחתכה יש בה חיות ומקצתו ככולו: \n",
+                "<b>עריות. </b>מיכתב כתיבן לא נצרכא אלא לבתו מאנוסתו דלא כתיבא דאמר רבא אמר לי רב יצחק בר' אבדימי אתיא הנה הנה לאיסורא אתיא זימה זימה לשריפה מנשואין לאונסין: \n",
+                "<b>הן הן גופי תורה. </b>בגמ' מפרש דהן והן גופי תורה קאמר וחסר וי\"ו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין דורשין בעריות בשלשה וכו'. </b>ביד פ' כ\"ב דהלכות אסורי ביאה סי' י\"ז ובירוש' מוקי לתרתי באבי דרישא דמתני' כר' עקיבא ודלא כר' ישמעאל: \n",
+                "<b>בעריות. </b>בגמ' פריך גזל נמי נפשו של אדם מתאוה להם ומשני עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה גזל בפניו כשהוא רואה שיכול לגזול נפיש יצריה שלא בפניו לא נפיש יצריה: \n",
+                "<b>במעשה בראשית. </b>ביד בהלכות יסודי התורה פ\"ד סי' יו\"ד וכתבו תוס' ז\"ל במעשה בראשית פי' ר\"ת הוא שם מ\"ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק שאחריו ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא במרכבה ביחיד. </b>אית דגרסי ולא במעשה מרכבה ביחיד וכך נראה דגריס הרמב\"ם ז\"ל: ובגמ' תני ר' חייא אבל מוסרין לו ראשי פרקים והביאה הרמב\"ם ז\"ל בהלכות יסודי התורה פ' שני סי' י\"ב: \n",
+                "<b>וכל דמסתכל בד' כו'.</b> ביד פ' שני דהלכות עכו\"ם סי' ג': \n",
+                "<b>רתוי לו שלא בא לעולם. </b>טוב ויפה היה לו אם לא בא לעולם ואומר אני שהוא לשון רחמנות כלומר מרוחם הוא אם לא בא לעולם ודוגמתו בתורת כהנים אל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים ראויין היו לישרף אלא שריתה הכתוב לאהרן רש\"י ז\"ל ובערוך ערך רת ספר אחר ראוי לו. ואית דגרסי אם לא בא לעולם ואית דגרסי שלא בא לעולם ואית דגרסי כאילו לא בא: \n",
+                "<b>מה לפנים וכו'. </b>בגמ' תניא יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם ת\"ל למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית ת\"ל לימים ראשונים אשר היו לפניך יכול ישאל אדם מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור ת\"ל ולמקצה השמים ועד קצה השמים מלמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל ואי אתה שואל מה למעלה מה למטה מה לאחור לחיי אלא לפנים מאי דהוה הוה ומשני ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו בנו לי פלטרין גדולים על האשפה הלכו ובנו לו אין רצונו של מלך להזכיר שם אשפה: \n",
+                "<b>כל שלא חס על כבוד קונו רתוי וכו'. </b>גמ' מאי היא ר' אבא אומר זה המסתכל בקשת ואיתה בפ\"ק דקידושין דף מ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יוסי בן יועזר וכו'. </b>פרק שני דתמורה ד' ט\"ז: הלל אומר לסמוך פ\"ק דשבת ד' ט\"ו ובגמ' תניא שלשה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך הראשונים היו נשיאים ושניים להם אבות ב\"ד דברי ר\"מ וחכ\"א יהודה בן טבאי אב ב\"ד ושמעון בן שטח נשיא. ובירוש' מאן דאמר יהודה בן טבאי נשיא עובדא דאסכנדריא מסייע ליה מאן דאמר שמעון בן שטח נשיא עובדא דאשקלון מסייע ליה והתם מייתי להני תרי עובדי גם בירוש' דפ' נגמר הדין ואיתנהו בבבלי בסנהדרין בפי' רש\"י ז\"ל בפ' נגמר הדין עובדא דשמעון בן שטח והביאום כאן תוס' ז\"ל. כתב הרמב\"ן בפי' התורה בפרשת משפטים בפסוק ונשיא בעמך לא תאור שכל נשיא בעם שהוא ראש השררה על כל ישראל בין שתהיה השררה ההיא בממשלת מלכות בין שתהיה ממשלת תורה הכל נקרא נשיא כי נשיא הסנהדרין הוא במעלה העליונה בשררת התורה ע\"כ: \n",
+                "<b>נכנס שמאי. </b>הלל אומר לסמוך שמאי אומר שלא לסמוך הראשונים היו נשיאים והשניים אבות בית דין ה\"ג וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב וכן נ\"ל לגרוס דהא הלל היה נשיא במקום בני בתירא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א מביאין. </b>בביצה פ\"ב מתניא והתם עיקר והכא אגב גררא נסבה דמיירי בחגיגה וכן משמע שמאריך התם טפי לפרש ויש להוכיח מינה דביצה מתניא מקמי מכלתין תוס' ז\"ל ואיתה למתני' בפ\"ק דמגילה דף ה' ובפ\"ק דמכילתין דף ז' וכתבו שם תוס' ז\"ל מביאין שלמים ואין סומכין דס\"ל כשמאי רבם דאמר שלא לסמוך בי\"ט ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עצרת שחלה להיות בע\"ש בש\"א יום טבוח אחר השבת ובה\"א אין יום טבוח לאחר השבת. </b>אית דגרסי' ובה\"א אין לה יום טבוח ומודים שאם חלה להיות בשבת. וכתבו תוס' ז\"ל שיום טבוח אחר השבת ואע\"ג דלא חזו בראשון מייתי ליה בשני אפי' למ\"ד תשלומין דראשון כיון שאין העכבה בשביל היום כדפרישית לעיל חזי מיהא קרינן ביה ע\"כ: ועיין בפירקין דלעיל סי' ו': \n",
+                "<b>ומודים שאם חלה וכו' </b>פ\"ק דמגילה דף ה': \n",
+                "<b>ומותרין בהספד ובתענית. </b>ובגמ' והא אתמר מעשה ומת אלכסא בלוד ונכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם ר' טרפון מפני שי\"ט של עצרת היה י\"ט ס\"ד אי בי\"ט מי קאתו אלא אימא מפני שיום טבוח היה ל\"ק כאן בי\"ט שחל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת ומותר בהספד מפני האומרי' עצרת אחר השבת והאי דאלכסא בלוד י\"ט שחל להיות בחול הוא דאין יום טבוח שלו באחד בשבת. וז\"ל ספר לבוש החור בסי' תצ\"ד ואע\"ג דבזמן שהיה ב\"ה קיים היה מותר בהספד ותענית אליבא דב\"ה היינו כשחל עצרת בשבת משום שלא לקיים דברי הצדוקים שהיו אומרים עצרת חל לעולם ביום שלאחר שבת אבל כשחל בשאר ימי השבוע היו עושין אותו כי\"ט לאוסרו בהספד ותענית ובזמן הזה לא חיישי' לצדוקים מפני שאינם מצויין בינינו ונוהגין איסור הספד ותענית לעולם בין כשחל בשבת בין כשחל בשאר ימות השבוע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה. </b>גמ' חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים ורמינהי דתנן ר\"פ שני דבכורים התרומה והבכורים חייבין עליה מיתה וחומש וכו' וטעונין רחיצת ידים וכו' מה שאין כן במעשר וכ\"ש בחולין קשיא מעשר אמעשר קשיא חולין אחולין ומסיק ל\"ק כאן באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי דאמר רב נחמן כל הנוטל ידיו ה\"ז מגסי הרוח וכתבו תוס' ז\"ל וה\"ה דמצי למימר הא באכילה הא בנגיעה אלא כוליה באכילה עדיפא ליה ובירוש' דפירקי' ודפ' שני דבכורים דחי נמי להאי תירוצא דמדקתני במתני' נמי תרומה וגבי תרומה ליכא למימר דנוטלין לפת ותו לא דכל שני עושה בה שלישי ומוקי למתני' בחולין שנעשו ע\"ג קדש ומעשר נמי כה\"ג הוא והשתא חולין ומעשר ותרומה דקתני להו בהדי הדדי מדינא אית בהו שלישי ואפי' בפירות נמי בעי נטילת ידים ומתני' ר\"א בר' צדוק היא דתנן בס\"פ שני דמסכת טהרות חולין שנעשו ע\"ג קדש הרי אלו כחולין ר\"א ב\"ר צדוק אומר הרי אלו כתרומה לטמא שנים ולפוסל אי ותו משני התם שנויא אחרינא ומוקי לה כראב\"ש דבברייתא ע\"ש וביד ר\"פ ששי דהלכות ברכות ובפ' י\"ג דהלכות פרה אדומה סי' ד' ובסוף הלכות מקואות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבל לחולין וכו'. </b>עד סוף הפרק ביד ר\"פ י\"ג דהלכות שאר אבות הטומאות וסי' ב' ובפ\"א דהלכות מקואות סי' ח' ועיין בספר החכם השלם ה\"ר מנחם עזריה נ\"ע סי' י\"ז ובגמ' פ' השוחט (חולין דף ל\"א) ומוכח התם דר' יונתן בן יוסף ס\"ל התם בברייתא דחולין נמי בעי כונה. ופרכינן בגמ' מני מתני' רבנן היא דשאני להו בין חולין למעשר דפליגי עליה דר מאיר במסכת פרה פי\"א גבי כל הטעון ביאת מים מד\"ס ואסרוהו במעשר אימא סיפא בגדי ע\"ה מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה ולא אמר מדרס למעשר אתאן לר\"מ דאמר חולין ומעשר כי הדדי נינהו ומשני אין רישא רבנן וסיפא ר\"מ רב אחא בר אדא מתני ליה בסיפא חמש מעלות פרושין ואוכלי מעשר ואוכלי תרומה ואוכלי קדש וחטאת ומוקי לה כולה כרבנן וכדפי' בסמוך ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדי עם הארץ. </b>פ' השוחט (חולין דף ל\"ה) ותוס' ס\"פ הניזקין (גיטין דף ס\"א) ודפ' השוחט (חולין דף ל\"ד) ודפ' קבלה דף י\"ז ודפ' בנות כותים (נדה דף ל\"ד) ושם בגמ' דף ל\"ג: \n",
+                "<b>מדרס לפרושים </b>שמא ישבה עליהן אשתו נדה אבל ע\"ה עצמו אינו עושה מדרס וטעמא דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בגזרה זו דלא ימצא לעולם שום אדם שירצה להעביר חבית ממקום למקום. וז\"ל הרשב\"א ז\"ל בחדושיו ס\"פ הניזקין הא דמפרש התם בחולין שמא ישבה עליהן אשתו נדה איכא מ\"ד דלאו אבגדי ע\"ה קאי דע\"ה איהו גופיה מטמא לה בישיבתו עליהן אלא אשל פרושין קאי ונראה דאכולהו קאי אלא דלא בעי לאוקמינהו בתרי ספיקא כלומר ע\"ה ומשום טומאת עצמו ופרושין משום אשתו הלכך כללינהו כולהו בחד טעמא כיון דהוא טעמא מספיק לכולהו וא\"נ דכל היכא דמצי לאוקמא בספק טומאה חמורה דאורייתא לא מוקי לה בספק טומאה קלה דרבנן כך נ\"ל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>יוחנן בן גודגדא </b>היה אוכל על טָהֳרַת וכו' כך נקד החכם ה\"ר מנחם דילונזאנו ז\"ל כמו ולא בטהרת הקדש בד\"ה ב' ל': ובגמ' אמר רב מרי ש\"מ חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי דקתני היה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת לחטאת אין לקדש לא אלמא קסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו וכן פירשו ר\"ע ז\"ל: וביד רפ\"ג דהלכות פרה אדומה וסי' ב' ורפ\"י דהלכות מטמאי משכב ומושב וס\"פ ט\"ז דהלכות טומאת אוכלין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חומר וכו' </b>עד סוף סי' ג' ביד פי\"ב דהלכות שאר אבות הטומאות ובספ\"ג דהלכות מקואות: ומצאתי ספר אחד מוגה בו חומר בקדש מבתרומה וחומר בתרומה מבקדש חומר בקדש מבתרומה שמטבילין וכו': וכתבו תוס' ז\"ל חומר בקדש וכו' י\"א מעלות חשיב לרבא ולר' אילא עשר מעלות והיה קשה לה\"ר אלחנן ליתני ההיא דלעיל נוטלין לידים וגם טבל והוחזק לתרומה לא הוחזק לקדש ונראה למורי דלא קחשיב במתני' אלא היכא דאיכא דררא דטומאה קצת ואפי' בתרייתא נמי אבל הך ליכא כלל דררא דטומאה וה\"נ בפ\"ק דנדה לא חשיב מעת לעת שבנדה משום דליכא דררא דטומאה ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש איכא דררא דטומאה אף דאורייתא שמא ישבה עליהם אשתו נדה ע\"כ: \n",
+                "<b>אבל לא לקדש </b>דאמרי' כובדו של כלי וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ר' אילא פי' האי טעמא ובגמ' פריך והא מדסיפא משום חציצה רישא לאו משום חציצה דקתני סיפא לא כמדת הקדש מדת התרומה שבקדש מתיר ומנגב וכו' ומשני רישא וסיפא משום חציצה וצריכא דאי אשמועי' רישא ה\"א היינו טעמא דלקדש לא משום כובדו של כלי דאיכא אבל סיפא דליכא כובדו של כלי אימא לקדש נמי לא הוי חציצה וא' אשמעי' סיפא ה\"א היינו טעמא דלקדש לא משום דקיטרא במיא אהדוקי מיהדק אבל רישא דמיא אקפויי מקפו ליה למנא לא הויא חציצה צריכא ור' אילא לטעמיה דא\"ר אילא א\"ר חנינא בר פפא עשר מעלות שנו כאן אלו שבין תרומה לקדש ואנן י\"א תנן ביה אלא הני תרתי דחד טעמא חשיב להו כחדא וחמש ראשונות דאית להו דררא דטומאה מדאורייתא גזרו בהו רבנן בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרות הקדש אבל חמש בתרייתא דלית להו דררא דטומאה מדאורייתא גזרו בהו רבנן לקדש ולא לחולין שנעשו על טהרת הקדש: ורבא אמר מדסיפא משום חציצה הוי רישא לאו משום חציצה ורישא היינו טעמא גזרה שלא יטביל מחטין וצנורייאות בכלי שאין בפיו כשפופרת וההיא לאו טבילה היא שאין המים נכנסין לתוכו להיות חיבור למי המקוה ולא טבלו המחטין אלא במיעוט מים שבכלי כדתנן בפ\"ז דמסכת מקואות עירוב מקואות כשפופרת הנוד וכו' ורבא סבר י\"א מעלות שנו כאן שש ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו עט\"ה: ובפ\"ק דנדה דף ו' אמר רב הונא מעת לעת שבנדה לקדש אבל לא לתרומה ומשום דמעת לעת שבנדה ליכא דררא דטומאה דהשתא הוא דחזאי אלא גזרה בעלמא היא מש\"ה לא קתני ליה הכא גבי מעלות ופירשו תוס' ז\"ל דמעת לעת לית להו אפי' דררא דטומאה דרבנן דאי לא תימא הכי ליתני להו הכא גבי מעלות אתרונות ע\"כ. לישנא אחרינא אמרי לה אמר רב הונא מעת לעת שבנדה מטמאה בין לקדש בין לתרומה ממאי מדלא קתני לה גבי מעלות ונהגא ג\"כ בחולין שנעשו עט\"ה אבל לא בחולין שנעשו ע\"ט תרומה: \n",
+                "<b>אחוריים ותוך וכו' </b>פ\"ז דהלכות שאר אבות הטומאות סי' ג' ו' ובפ\"ח סי' ז'. ופי' בערוך בית הצביטה פי' ר' יוחנן מקום שנקיי הדעת שותין בו והוא אצל אזן הכלי שאין דרך בני אדם ליגע בו כי דרך בני אדם להטות הכלי ולשתות מכנגד אזנו מפני שאוחזין אותו ונקיי הדעת משנין ואין שותין ממקום שכל אדם שותה בו אלא שותין מאצל אזנו כמו שאמרנו ושמואל פירש ממקום שצובטו מלשון ויצבט לה קלי פי' ממקום שתופסו וכן משמע בית הצביעה מקום שאוחזו באצבעותיו ע\"כ אבל רש\"י ז\"ל פי' במילתיה דר' יוחנן דרך אחרת וז\"ל מקום שנקיי הדעת צובעין פי' איסתנסים מטבלין ואוכלין בחרדל או בחומץ שחוקקין בשולי הקערה בית קבול לעצמו וגובה לו סביב ונותנין שם חומץ וחרדל ע\"כ וע\"ש בתוס' דבגמרא: אחר זמן רב לעת זקנתי בא לידי משניות הה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל ומצאתי שכתב הצביעה גרסי' בעי\"ן ולא גרסי' צביטה ושבוש הוא דהא קאמר מאי צביעה א\"ר יוחנן מקום שנקיי הדעת צובעין בו ש\"מ שהגירסא היא צביעה ומה שאמר אח\"כ מקום שצובטין בו שנאמר ויצבט לה קלי פי' בערוך דלא מייתי ראיה כלל על פירוש המשנה אלא מייתי פסוק זה לפרש מה רצה הוא בזה שאמר שצובטין בו וע\"ד זה יש הרבה בתלמוד כגון הא דתנן בפ' שלישי דקדושין ר\"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי שנאמר אם יעברו בני גד וגו' שאינו מביא ראיה מכאן אלא ה\"ק ומהו תנאי בני גד וכו' שנאמר ויאמר משה וגו' עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלים הנגמרים </b>אומר ה\"ר אלחנן דלהכי נקט נגמרים ולא נעשים משום דאין רגילות לשמרם בטהרה בזמן עשייתם עד עת גמרם לפי שאין מקבלין טומאה עדיין אבל כי נגמרו שמקבלין טומאה נותנין לב להם לשמרם תוס' ז\"ל: בְטָהֳרָה כך נקד גם פה הח' הנזכר ס\"פ דלעיל: \n",
+                "<b>הכלי מצרף וכו' </b>בפ\"ק דפסחים דף י\"ט ובפ' הקומץ רבא דף כ\"ד והתם בעי הא דאמרי' דכלי מצרף מי בעינן דנגעי בהדדי או אפי' לא נגעי ומסיק מי תנן כלי מחבר כלי מצרף תנן פי' אי תנא כלי מחבר הוי משמע דנגעי אהדדי והכלי מחברם כאילו הוי חד ואם נטמא זה נטמא זה אבל מצרף משמע דאין נוגעין וזה מצרפם: ואיתא בתוס' פ' העור והרוטב (חולין דף קי\"ח) וכתבו תוס' ז\"ל הקשה הרב ר' אפרים דבפ\"ק דחולין דרשינן מכל אשר בתוכו יטמא לימד על כלי חרס שאפי' מלא חרדל טמא ומנליה דטעמא הכי דלמא התם מטעמא דצירוף ותי' הר\"י דלא מצינו צירוף לחולין ע\"כ: \n",
+                "בלשון ר\"ע ז\"ל המתחיל הכלי מצרף וכו' עד דכתיב כף אחת. אמר המלקט ר' חנן הוא דאמרה בגמ' דצרוף הוי מן התורה ופליגא דר' חנן אדר' חייא בר אבא דא\"ר חייא בר אבא א\"ר יוחנן מעדותו של ר\"ע נשנית משנה זו דתנן בר\"פ בתרא דמסכת עדויות הוסיף ר' עקיבא הסלת והקטרת וכו' שנגע ט\"י במקצתם שפסל את כולם ומדרבנן דהכי קתני רישא העיד ר\"ש בן בתירא על אפר חטאת וכו' וההיא ודאי על כרחך דרבנן דאי מקרא דר' חנן ליכא למילף אלא קדשי מזבח אבל אפר פרה לא שאפר חטאת אינו קדוש אלא חול כדמוכח בפ' התכלת שאין מועלין באפר פרה וקתני הוסיף ר' עקיבא משמע דהוי מדרבנן כמו רישא ומדקתני שפסל את כולם אלמא ס\"ל דכלי מצרף מה שבתוכו דאי משום דנגעי אהדדי נהי דגחלת שנגע ביד מטמאה את חברתה אבל חברתה תו לא מטמאה דא\"כ ה\"ל ששי ושביעי עד ק' ומאותו עדות נשנית משנה זו דהכלי מצרף וקתני בהדיא רביעי בקדש פסול אלמא דאפי' ר' עקיבא לית ליה חמשי בקדש ולא רביעי בתרומה ולית ליה ק\"ו דר' יוסי שאכתוב בסמוך אע\"ג דאית ליה שלישי בחולין כמו שכתבתי בפ' כשם סי' ב': \n",
+                "<b>הרביעי בקדש פסול </b>גמ' תניא א\"ר יוסי מנין לרביעי בקדש שהוא פסול ודין הוא ומה מחוסר כפרה שמותר בתרומה פסול בקדש שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי לקדש: ואיתא להאי ברייתא נמי בפ\"ק דפסחים דף י\"ח: \n",
+                "<b>ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה. </b>גמ' אמר ריש לקיש לא שנו אלא ידו אבל יד חברו פי' אם נגעה ידו ביד חברו אפי' לקדש לא טמאתה ור' יוחנן אמר אחד ידו ואחד יד חברו באותה היד לפסול פי' אם נגעה יד חברו ביד הראשונה אבל היד השניה אינה מטמאה יד חברו ולפסול את הקדש הוא דאמרי' יד מטמאה את חברתה אבל לא לטמא ממאי מדקתני סיפא שהיד מטמאה את חברתה לקדש אבל לא לתרומה הא תו למה לי הא תנא ליה רישא ובקדש מטביל את שתיהן אלא לאו ש\"מ לאתויי יד חברו ואף ריש לקיש הדר ביה דאמר ר' יונה אמר ריש לקיש אחד ידו ואחד יד חברו וכו'. ופי' הרמב\"ם ז\"ל וכשנטמאה ידו בדברים המטמאין את הידים ויהיה באותה היד הטמאה לחלוחית מיד נטמאת ידו השנית לקדש ואפי' שלא נגעה היד הטהורה בטמאה ואם אין בה לחלוחית לא תטמא היד השנית עד שתגע ביד הטמאה ואז תפסול אותה לקדש ע\"כ וכן הוא בקיצור בפי' ר\"ע ז\"ל: ושם פרק י\"ב מהלכות אבות הטומאות השיגו הראב\"ד ז\"ל. ירושלמי ובתרומה אם נטמאת אחת מידיו חברתה טהורה לטמא את הקדש דברי רבי ר' יוסי ב\"ר יהודה אומר לפסול בקדש מה רבי כר' יהושע דתנינן תמן בפ\"ג דמסכת ידים כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות והיד מטמא את חברתה דברי ר' יהושע ודר' יהושע רבא מן דרבי מה דאמר רבי בקדש ומה דא\"ר יהושע בתרומה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכלין אובכלין וכו' </b>פ' שני דהלכות ביאת מקדש סימן י' וז\"ל [הרמב\"ם] בפי' המשנה העיקר אצלנו חבת הקדש מכשירתו ואין צריך הכשר וכיון שזה הוא העיקר האוכל אוכלין נגובים בידים טמאים אין ספק שיטמאו ואין אנו צריכין בזה לדבר אבל דבר בכאן אם לא נגעו בידיו אלא במלקחים ודומיהן ע\"כ: \n",
+                "<b>אונן ומחוסר וכו'. </b>תוס' פסחים פ' האשה דף צ' ובגמ' ר\"פ טבול יום (זבחים דף צ\"ח) ודקדקו הם ז\"ל דלישנא דצריכין טבילה לקדש משמע אבל לא הערב שמש. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם פ' שנים עשר מהלכות אבות הטומאות סי' ט\"ו האונן אחר שתם זמן אנינותו ומחוסרי כפורים אחר שהביא כפרתו צריכין טבילה לאכילת הקדש אבל לא לתרומה שהאונן ומחוסר כפורים מותרין לאכול את התרומה ומפני מה הצריכום טבילה לקדש שהרי עד עתה היו אסורין לאכול את הקדש והסיחו דעתם ושמא נטמאו והם לא ידעו ולא עשו מעלה זו אלא לאכילה אבל לנגיעה נוגעין בקדשי' קודם טבילה ע\"כ והוא הפך ממה שפי' במשנ' שחלק בין אונן למחוסר כפורים לענין נגיעה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שביהודה וכו'. </b>ולשון ר\"ע ז\"ל עד לפי שגזרו טומאה על ארץ העמים. אמר המלקט ובגמ' פריך ונייתיה בשדה תיבה ומגדל ומשני הא מני רבי היא דאמר אהל זרוק לאו שמיה אהל להיות מפסיק בין אוירה של ארץ העמים והם גזרו על אוירה של ארץ העמים דתניא הנכנס לארץ העמים בשדה תיבה ומגדל רבי מטמא ור' יוסי בר' יהודה מטהר ופריך ולייתיה בכלי חרס המוקף צמיד פתיל ומשני א\"ר אלעזר שונים תנאים בברייתא אין הקדש ניצול בצמיד פתיל: \n",
+                "<b>ובשעת הגתות והבדים אף על התרומה. </b>גמרא ורמינהי דתק בפ\"ט דמסכת טהרות הגומר את זיתיו ושייר קופה אחת יתננה לעני כהן פי' עם הארץ שבא לגמור את זיתיו ושייר קופה אחת לצורך תרומותיו יתננה לעני כהן ויראנה שלא הוכשרה והכהן יעשנה בטהרה אלמא בשעת הגתות והבדים אין נאמנים ומשני אמר רב נחמן לא קשיא הא בחרפי הא באפלי שכבר עבר זמן הגתות לרובא דעלמא קאמר דלא מהימן. וגרסי' תו בגמ' תניא עבר הירדן והגליל הרי הן כיהודה נאמנים על היין בשעת היין ועל השמן בשעת השמן אבל לא על היין בשעת השמן ולא על השמן בשעת היין: \n",
+                "<b>עברו הגתות וכו'. </b>ר\"פ חזקת הבתים ופי' הרמב\"ם ז\"ל וכשעברה שעת הגתות והבדים והוא עת הבציר נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור ולפיכך אינם נאמנין ואם עברו הגתות והבדים והביא אחד מהן לכהן חבית של יין של תרומה בדעת שהיא תרומה טהורה לא יקח אותה ממנו אלא אם לקחו לדעתו שהיא תרומה פסולה כיון שהיא בספק ע\"כ. משמע קצת דהוה גריס והביא כמו שהוא בסיפא ג\"כ לשון יחיד אכן בכל הנוסחאות והביאו גם בלשון רש\"י ז\"ל ולשון הרמב\"ם ז\"ל בפי\"א דהלכות מטמאי מו\"מ סי' ב' כיון שהביא לו ע\"ה חבית יין א שמן של תרומה לא יקבלנה ממנו מפני שהיא בחזקת טומאה הניחה ע\"ה אצלו עד גת הבאה והביאה לו יקבלנה ממנו אע\"פ שהוא יודע שהוא משל אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעח הגתות והבדים ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם אמר לו הפרשתי לתוכה וכו' </b>פ' השוכר דף ל\"ה והקשו שם תוס' ז\"ל וא\"ת היאך יאכל כהן תרומה כיון דקדש מעורב בו וי\"ל דע\"י ברירה שיאמר רביעית שאני עתיד להפריש יהא קדש ע\"כ ואיתה נמי בתוס' דפ' המזבח מקדש (זבחים דף פ\"ח.) ובירושלמי פ' במה מדליקין גרסי' תניא רשב\"ג אומר הלכות הקדש וחטאות והכשרות הן הן גופי הלכות ושלשתם נמסרו לעמי הארץ הלכות הקדש דתנינן אם אמרה פרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. חטאות דתנינן בפ\"ה דאהלות הכל נאמנין על החטאת הכשרות דתנינן בפ' ששי דמכשירין ועל כולם ע\"ה נאמן לומר טהורין הן ע\"כ: \n",
+                "<b>כדי יין וכדי שמן המדומעות </b>עיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל במה שמפר' בשם הירושלמי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מן המודיעית ולפנים וכו'. </b>י\"ס המודיעים במ\"ם וכן הוא בגמרא ובתוספתא וגם בגמ' דפסחים דף צ\"ג. ובגמ' תנא מודיעית פעמים כלפנים פעמים כלחוץ כיצד קדר יוצא מלפנים מהמודיעית ונכנס למודיעית וחבר בא מחוץ למודיעית ונכנס למודיעית כלפנים ומותר ליקח ממנו שהקדר לא יחזור עוד לאחוריו ואם לא עכשיו יקח אימתי. שניהם נכנסין מחוץ למודיעית ובאים בתוך הכרך כלחוץ אלא ימתין עד שיהא מן כרך ולפנים וכן שניהם יוצאין הואיל ומצאו לפנים ושם לא לקח ממנו לא יקח עוד וכ\"ש קדר נכנס וחבר יוצא הואיל וסוף הקדר ליכנס לפנים יחזור החבר הצריך ליקח ויקח. אמר אביי אף אנן נמי תנינא הקדר שמכר קדרות ונכנס לפנים מן המודיעית טעמא דלפנים מן המודיעית הא מודיעית גופה לא מהימן אימא סיפא יצא אינו נאמן הא מודיעית גופה נאמן אלא לאו ש\"מ כאן בקדר יוצא וחבר נכנס כאן כששניהם יוצאין או שניהם נכנסין ש\"מ: וביד שם סי' ו' ז' ובגמ' תנא בכלי חרס הדקים הוא שאמרו מן המודיעית ולפנים נאמנים לקדש אמר ריש לקיש והוא שניטלין בידו אחת ור' יוחנן אמר אפי' שאין ניטלין בידו אחת אמר ריש לקיש לא שנו אלא ריקנים אבל מלאים לא ור' יוחנן אמר אפי' מלאים אמר רבא ומודה ר' יוחנן במשקים עצמן שהן טמאים ואל תתמה שהרי לגין מלא משקין טהורין תנן בפ\"ה דאהלות הלגין טמא טומאת ז' והמשקין טהורין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגבאין שֶנִכְנְסוּ לבית. </b>פי' רש\"י ז\"ל ולקדש נאמנין אבל לא לתרומה דכולה מתני' אחומר בתרומה מבקדש קאי ובהדיא שנינו בתוספתא הגבאים שנכנסו לתוך הבית נאמנין על טהרת חטאת ואין נאמנין על טהרת תרומה והאי חטאת בשר קדש ולא אפר חטאת כדמוכח התם ואפי' עשו תשובה ע\"כ אבל תוס' ז\"ל כתבו לקדש ולתרומה קאי ולא לחטאת ובהדיא תניא בתוספתא הגבאים שנכנסו לבית נאמנין לומר לא נגענו על טהרת חטאת ועל טהרת תרומה והאי חטאת הוי קדש כדקתני התם ולא אפר חטאת ואפי' עשו תשובה ה\"ר שמעון תוס' ז\"ל. ובגמ' פריך ורמינהי הגבאים שנכנסו לתוך הבית הבית כולו טמא שחזקת הגבאים ממשמשין הכלים ומשני לא קשיא הא דאיכא נכרי בהדייהו הא דליכא נכרי בהדייהו דתנן בפ\"ז דמסכת טהרות אם יש עמהן נכרי נאמנין לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנין לומר נכנסנו ולא נגענו דכי איכא נכרי בהדייהו אין נאמנין לומר לא נגענו דמרתתי אם לא יחפשו כל הבית: \n",
+                "<b>וכן הגנבים שהחזירו. </b>את הכלים שהחזירום מחמת תשובה ובהכי לא קשיא ההיא מתני' דפ\"ז דטהרות דקתני הגנבים שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים דמשמע דדריסתם מיהא טמא וכל שכן כלים שגנבו והחזירו: \n",
+                "<b>ובשעת הרגל אף על התרומה </b>דכולה מתני' אחומר בתרומה קיימא. וביד כולה מתניתין עד סוף פירקין שם פי\"א סימן ט' י' י\"א ובפי\"ב סי' י\"ב י\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפותח את חביתו וכו' ע\"ג הרגל. </b>נראה שרוצה לומר בעבור מעלת הרגל שכולן בו חברים וכמו שכתבתי בפ\"ק דביצה סי' ג'. ואיתה בגמ' שם פ\"ק דביצה דף י\"א והוא אחד מן הדברים שהתירו סופם משום תחלתם ואליבא דר' יהודה וכדכתיבנא התם בסימן ה': וכתב רש\"י ז\"ל ויש מפרשים מתני' בעם הארץ ואי אפשר לומר בעם הארץ לא יגמור דמי ציית לן והלא אומר שלך טמא ושלי טהור וימצא לו מחביריו הרבה שימכור להם ואם בא לאסור שלא יקחו חברים ממנו יקחו ולא יקחו מיבעיא ליה ועוד דאמרינן במסכת ביצה שזו היא אחת משלשה דברים שהתירו סופם משום תחלתם ואי בעם הארץ אפי' לא שרית ליה לגמור ניחא ליה במאי דמזבין ברגל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>יגמור </b>פי' לאכול או לשתות: \n",
+                "<b>על טָהֳרַת </b>גרסי' וכדלעיל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מעבירין על טָהֳרַת וכו'. </b>פ\"ז דהלכות כלי המקדש סי' י\"ט: \n",
+                "<b>שלא תגעו בשלחן. </b>ירושלמי תפתר כשנטמא בספק משקין תמן תנינן ספק משקין ליטמא טמא ולטמא טהור תמן בתרומה וכאן בקדש חומר הוא בקדש ע\"כ. ובגמ' פריך ותיפוק ליה דאי נמי נגעו בשלחן לא מטמאו ליה דהא כלי עץ העשוי לנחת במקום אחד הוא ואנן דומיא דשק בעינן שמיטלטל מלא וריקן ומשני האי נמי מיטלטל מלא וריקן הוא שמגביהין ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים ואומרים להם ראו חבתכם לפני המקום סלוקו כסדורו והדר פריך ותיפוק לי דמקבל טומאה ואפי' הוא עשוי לנחת משום צפויו שהוא מתכות דכלי מתכת לא אתקש לשק דתנינן בר\"פ כ\"ב דמסכת כלים השלחן והדולפקי שנפחתו או שחיפן בשיש ושייר בהן מקום הנחת הכוסות טמאים ר' יהודה אומר צריך לשייר אף מקום הנחת חתיכות בשר ולחם ואי לאו לאו שלחן הוא אלמא צפויו מבטלו אפי' להקל שאם חפהו כולו בשיש טהור דהוי ככלי אבנים וכ\"ש להחמיר ומסיק שאני שלחן דרחמנא קרייה עץ אף כשהוא מצופה דכתיב המזבח עץ שלש אמות וכו': ובמנורה לא גרסי' ליה במשנה: \n",
+                "<b>ותטמאו כל הכלים. </b>אית דגרסי ותטמאו כלי המקדש ואית דל\"ג ליה כלל אלא ותטמאוהו דקאי אשלחן בלבד והכי מסתברא. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל. מחק מלת ותטמאו כל הכלים. ובגמ' תנא הזהרו שמא תגעו בשלחן ובמנורה ותנא דידן מ\"ט לא תנא מנורה שלחן כתיב בה תמיד מנורה לא כתיב בה תמיד דתמיד דכתיב בה לא דמי לתמיד דשלחן דהאי תמיד מלילה ללילה הוי כמו עולת תמיד האמור בתמיד וחביתי כ\"ג אבל ביום לא היה דולק דמערב עד בוקר כתיב תן לה מדתה מערב עד בקר הלכך כל היום יכול לסלק אבל תמיד האמור בשלחן כל היום וכל הלילה דהלחם נסדר עליה משבת לשבת. וכן כתב ג\"כ בתי\"ט. \n",
+                "<b>מפני שהן מצופים. </b>בגמ' בתירוץ שני ואיבעית אימא רבנן לר' אליעזר קאמרי מאי דעתיך דילפת טעמא מדקרנהו רחמנא אדמה הא לאו הכי טמאים אע\"ג דעשוין לנחת מפני שהן מצופים ובעית למימר שהצפוי מבטלן והוו להו ככלי מתכות אדרבא מיבטל בטיל צפוין לגבייהו דרחמנא קרא עץ לכולהו ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל כך פי' הרמב\"ם ז\"ל בהלכות מטמאי משכב ומושב אמר המלקט בפי\"א. וגם בפי' המשנה בפי\"א דמסכת כלים גבי גלוסטרא מצופה טהורה כן פי' כמו שכתבתי שם וכבר השיגו הראב\"ד ז\"ל בפ\"ד דהלכות כלים והאריך שם מהרי\"ק ז\"ל בשם הר\"י קורקוס ז\"ל והביא דבריהם בתוספת יום טוב עיין עליו: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת חגיגה. הדרן עלך סדר מועד תושלב\"ע. יח\"ל צית\"ו: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה חגיגה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Eruvin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Eruvin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0e835808dae3178c8a5c23f1bb3e3b561793431f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Eruvin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,654 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Eruvin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה עירובין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בעזרת האל הפושט ימינו לקבל שבין. נתחיל מסכת עירובין. \n",
+                "<b>מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. </b>בגמ' רפ\"ק דסוכה. ועיין במה שכתבתי שם ריש הפרק בשם אבודרהם ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל הקשה מהר\"י מאורלינש ז\"ל דהוי ליה לאשמועי' הכשר מבוי ברישא שהוא בלחי וקורה ואם הניח למעלה מכ' ימעט ותירץ דתנא ניחא לי' להתחיל בהאי לישנא כמו שמתחלת מתני' [דסוכה] ולהכי פריך שפיר טפי בגמ' מ\"ש גבי סוכה דתני פסולה ע\"כ. והילך קושית הגמ' מ\"ש גבי סוכה דתני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא דקתני ימעט ולא תני פסול ומשני סוכה דאורייתא פי' רש\"י ז\"ל דכבר מימות משה נתנה מדתה ובאו חכמים לפרש לך שאם לא עשה כן פסולה שייך למיתני ביה לשון פסלות ואע\"ג דמהניא ביה תקנתא כל כמה דלא מתקן לה מקריא פסולה. אבל מבוי דכל עיקרו דרבנן הוא לא שייך למימר ביה לשון פסלות שהרי כאן התחילו להראותך עסקי מבוי ותורותיו ומאי פסול שייך למימר אכתי לא הודיעוך רבנן שיעוריה בהכי דליתני אם לא עשה כן פסול. ואיבעית אימא דאורייתא נמי תני תקנתא בעלמא במילי אחריני אלא סוכה דנפישי מיליה דקתני התם ושאין לה שלש דפנות ושאינה גבוהה עשרה ושחמתה מרובה מצלתה פסיק ותני פסולה דהשתא מצי כייל להו בחדא דאי הוה תני תקנתא לא הוה מצי לערובינהו ולמיתנינהו דבשאין לה שלש דפנות בעי למיתני יעשה לה דופן ובשאינה גבוהה עשרה בעי למיתני יגביה ושחמתה מרובה מצלתה יוסיף על סככה ואמר מר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. אבל מבוי לא נפישן מיליה בהאי מתני'. ותוס' ז\"ל מכח קושיא הכריחו דה\"פ סוכה דאורייתא תני פסולה משום דלשון ימעט משמע חומרא בעלמא ואתי למיטעי ולומר דוקא לכתחלה אבל בדיעבד שפיר דמי אבל במבוי דרבנן אין לחוש ע\"כ. וז\"ל עוד בריש (מס' סוכה) סוכה דאורייתא תני פסולה דאי הוי תני ימעט חיישי' דילמא טעי אינש לומר ימעט לכתחלה ובדיעבד כשרה ודקדק בלשונו דלמא אתי לידי אסורא דאורייתא ותני פסולה אע\"ג דלא הוי לישנא מעליא כמו ימעט אבל במבוי דרבנן לא חייש ותני ימעט שהוא לישנא מעליא כדאשכחן בריש פסחים שעקר הכתוב כמה אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו ובקונטרס לא פי' כן עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>מבוי. </b>פי' רבינו יהונתן הכהן ז\"ל מלשון מבוא העיר והוא החלל המוקף ג' מחיצות ואין בו כותל רביעי ומדאורייתא רה\"י גמורה היא אבל חכמים חששו כיון שראשו אחד לרה\"ר או לכרמלית דלמא אתי למיטעי ולמישרי רה\"ר גמורה א\"נ כי היכי דלא ליתי לטלטולי מרה\"ר לתוכו דכיון שנפרץ במלואו לרה\"ר ושוה הוא לרה\"ר אמרי דין רה\"ר יש לו לפיכך הצריכו לעשות היכרא לבני רה\"ר ולבני רה\"י שלא יטלטלו מזה לזה ותקנו להניח קורה רחבה טפח על כותל המבוי להודיע ששתי רשויות הן ע\"כ: \n",
+                "<b>ימעט. </b>דלמעלה מעשרים לא שלטה בי עינא ולסימנא בעלמא אמרינן בברייתא יותר מפתחו של היכל ימעט ולר' יהודה נמי אמרינן בגמ' ובירושלמי דר' יהודה מפתחו של אולם יליף לה ופרכינן אם מפתח האולם גמר דיו ארבעים אמה דתנינן תמן פ\"ג דמסכת מדות פתחו של אולם גבהו ארבעים אמה אלמה תניא ר' יהודה מכשיר אפי' עד מ' וחמשים אמה ותני בר קפרא אליבא דר' יהודה אפילו מאה אמה בשלמא לבר קפרא גוזמא אלא לר' יהודה מאי גוזמא ומסקינן בבבלי אלא ר' יהודה מפתחן של מלכים גמר שהם גבוהין הרבה יותר מארבעים ע\"כ: ועיקר פלוגתייהו דרבנן ור' יהודה משום טעמא דהיכרא כדפי' ר\"ע ז\"ל וסוכה נמי בהא פליגי כדאמרינן למען ידעו דורותיכם עד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטה בה עינא אלמא גבי סוכה בהא נמי פליגי. ובגמ' בעינן למה לי אפלוגי בתרוייהו ומשני צריכא דאי אשמעינן גבי סוכה בהא קאמר ר\"י כיון דלישיבה עבידא שלטה בה עינא אבל מבוי דלהילוך עביד אימא מודה להו רבנן ואי אשמועי' בהא בהא קאמרי רבנן אבל בהך אימא מודו ליה לר' יהודה צריכא. וקשה לע\"ד דאמאי לא קתני מבוי שקורתו למעלה מעשרים אמה ימעט דנראה דהעיקר חסר מן הספר. ונלע\"ד דאפשר לומר דמשום דבעי למיתני הרחב מעשר אמות ימעט דקאי אמבוי גופיה תנא נמי רישא בלשון מבוי גופיה וממילא משתמע דאקורה קאי: ואם היתה מקצת קורה בתוך עשרים ומקצת קורה למעלה מעשרים מקצת סכך בתוך עשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים קאמר רבא בגמ' דזה וזה כשר דחלל סוכה תנן חלל מבוי תנן שלא יהו יותר מעשרים וברייתא מסייעא ליה: \n",
+                "<b>ימעט. </b>בבלי וירושלמי כיצד ימעט עושה איצטבא על פתח המבוי ומתיר המבוי והתם פליגי אמוראי בכמה יהא בה איכא מ\"ד ד' טפחים כדי מבוי ואיכא מ\"ד טפח כדי קורה ונראה שר\"ל דאפי' מלמטה מהני מיעוט. וכתב ה\"ר יהונתן הכהן ז\"ל שכשמיעט מלמטה שכתב הרי\"ף ז\"ל שממעט ג\"כ בקורה להחמיר נקט קורה או אבן והדומין להן שאין דרכן ליפחת אבל עפר אפשר שיפחת ע\"י דריסת הרגלים ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אינו צריך. </b>כתב רבינו יהונתן ז\"ל ואזיל ר' יהודה לטעמיה דאמר בפ' כל גגות ועוד א\"ר יהודה מערבי' במבוי המפולש וחכמים אוסרים דס\"ל דאע\"פ שהוא מפולש מערבין ומטלטלין בתוכו כיון דיש לו קורה לשני ראשיו דאמרינן פי תקרה יורד וסותם ויש לו ד' מחיצות ורגלי הנכנסין והיוצאין תחתיהן אין מבטלין מחיצה. ולי הדיוט קשה לענ\"ד דהתם מוכח בגמ' דטעמא דר\"י משום דסבירא ליה דשתי מחיצות דאורייתא וכן פי' הוא ז\"ל שם אבל רישא דהתם דקתני וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה הוי טעמא דידיה משום פי תקרה יורד וסותם וכן כתב הוא ז\"ל שם. ונראה דאפשר לומר דאע\"ג דשתי מחיצות דאורייתא מ\"מ אי לאו משום פי תקרה יורד וסותם לא הוה שרי ר' יהודה לגמרי אפי' מדרבנן. אח\"כ מצאתי בירושלמי א\"ר אבין ר' יהודה כדעתיה ורבנן כדעתהון דתנינן תמן (פ' כל גגות) וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין היך מה דתימא תמן את רואה את המלתרא כילו יורדת וסותמת אף הכא את רואה את התקרה כאילו יורדת וסותמת ע\"כ: \n",
+                "<b>הרחב מעשר אמות ימעט. </b>גמ' אמר אביי תנא והרחב מעשר ימעט ר' יהודה אומר אינו צריך למעט ובמתני' פליג בגובהה וה\"ה לרחבה ואיכא בגמ' מאן דסבר למימר דלא התיר ר' יהודה ברוחב אלא עד י\"ג אמה ושליש כמו בפסי ביראות: \n",
+                "<b>אם יש לו צורת פתח וכו'. </b>וצורת פתח נמי מהני בגובהה כדתניא בברייתא דמייתי בגמ'. וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל. ואמלתרא ברחבה לא אפשיטא בגמרא. ובגמ' אמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום ואמר רב חסדא צורת פתח שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי להעמיד בה דלת ואפי' דלת של קשין אמר ריש לקיש משום ר' ינאי צורת הפתח צריכה היכר ציר פי' חור שציר הדלת סובב בה ואע\"פ שאינה צריכה דלת מיהו חזיא לדלת בעינן. תו גרסי' בגמ' אתני ליה רב יהודא לחייא בר רב קמיה דרב אם יש לו צורת הפתח אין צריך למעט א\"ל אתנייה צריך למעט: ועיין ברבינו יהונתן פ' כיצד מעברין על משנת עיר של יחיד דמשמע מפירושו אשר שם דגם על הרחב מעשר אמות קאמר רב אתנייה צריך למעט אלא שנפל שם טעות בלשון וקל להבין ובעי' למימר בגמ' דאף ר' יוחנן ס\"ל כותיה דרב: ובירושלמי רב חיננא בר שלמיא הוה יתיב מיתנא לחייא בריה דרב אפיק רב רישיה מן כוותא א\"ל לית כן ולא תתנייה כן א\"ל אתניתיה ואודעיה דלית כן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכשר מבוי. </b>ובמבוי סתום מוקמינן ליה בגמ' כדמפ' ר\"ע ז\"ל אבל מבוי המפולש לר\"ה תניא בגמ' בפירקין ד' ו' דעושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן וחנניה אומר דבש\"א עושה דלת מכאן ודלת מכאן כשהוא יוצא ונכנס נועל בה\"א עושה דלת מכאן ולחי וקורה מכאן: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר לחיים. </b>כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל וצריך שיהיו הלחיים לר' אליעזר או הלחי לב\"ה סמוך לכותל המבוי בלא הפסק ג' טפחים שאם היו מרוחקים מן הכותל ג' אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי להו אבל בפחות משלשה אמרי' לבוד וכמאן דמחבר דמי וצריך נמי שתהא הקורה עומדת ע\"ג כותלי המבוי מבפנים ולא שיהיו יתדות יוצאות מן המבוי לחוץ ותהיה הקורה עליהם נוגעת בצד האחד אל כותלי המבוי משום דבעי' קורה ע\"ג מבוי הם כותלי המבוי שהקורה נשענת בהן או נכנסת בתוכם בחור מכאן וחור מכאן ע\"כ. ובגמ' בעי' ר' אליעזר לחיים וקורה קאמר או לחיים בלא קורה ולא אפשיטא. ובירושלמי נמי בעי מה לחיים. לחיים וקורה כב\"ש או לחיים ולא קורה כב\"ה. שלשה כר' יוסי או כל שהוא כרבנן נשמעינה מן הדא מעשה שהלך ר' אליעזר אצל ר' יוסי תלמידו לאובלין והראהו מבוי אחד ולא היה בו אלא לחי אחד בלבד א\"ל עשה לו לחיים א\"ל מה את אומר לי לסותמו א\"ל יסתם [הג\"ה לשון הבבלי יסתם ומה בכך:] וכי מה ראיה רשות לשבת לבוא לכאן הדא אמרה שלשה כר' יוסי אין תימר כל שהוא כרבנן כל שהוא סותם ע\"כ ופלוגתא דר' יוסי ורבנן לקמן בפרקין סי' ו'. תו אמרינן בגמ' מודים חכמים לר\"א בפסי חצר אם נפרצה למקום האסור לה צריכה שיור משני צדיה וכתבו תוס' ז\"ל וקשה דגבי מבוי נקט לשון לחי וגבי חצר נקט לשון פס בכולה שמעתא אע\"ג דשניהם במשהו ע\"כ: תו גרסי' בגמ' תנא עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי פשיטא מ\"ד ליחוש דילמא אתי לאשתמושיה בכוליה קמ\"ל: \n",
+                "<b>משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד. </b>מפ' בגמ' שאותו תלמיד ר\"מ היה שלמד בתחלה בילדותו לפני ר' ישמעאל וגמר גמרא והדר בא לפני ר' עקיבא וסבר סברתו וחדודו של ר' עקיבא שלא נמצא כמותו בתלמידי בית הלל. ובירושלמי פ' שני דשקלים כפי הנוסחא שהובאה בילקוט מוכח שהיה תלמיד מובהק דר' עקיבא ולר' ישמעאל לא היה תלמיד מובהק ומשו\"ה היה אומר הלכות משום ר' ישמעאל ולא היה צריך לאומרה משום ר' עקיבא דכולי עלמא הוו ידעי שהוא תלמידו: \n",
+                "<b>על מבוי שהוא פחות מד' אמות. </b>כלומר ברחבו תסגי בלחי או קורה אפילו לבית שמאי דהא קורה משום מחיצה נמי היא ומנכרא מחיצתא כיון שאינו רחב כל כך אבל כשהוא רחב יותר לא מנכרא מחיצתא עד שיסייעהו הלחי לסתום וב\"ה ס\"ל דסגי אפי' בקורה ה\"ר יהונתן הכהן ז\"ל. ובנוסחת הגמ' גם בהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל הגירסא על מבוי שהוא פחות מד' אמות שהוא ניתר בלחי או בקורה. כתבו תוס' ז\"ל על האי דאמרינן בגמ' ולא מסיימי אי ת\"ק מחמיר אי ר' עקיבא וז\"ל לא שייך כאן תנא בתרא לטפויי אתא כיון דאיכא תנא דאפסקיה: והכא בסוף המשנה לבד שייך לגרוס נחלקו הלמ\"ד קמוצה מפני שהוא בהפסק אבל ברישא גרסינן הלמ\"ד בשבא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורה שאמרו וכו'. </b>ובגמ' פ' קמא דב\"ב דף ג' דייקינן דמדקתני הכא והאריח חצי לבינה של שלשה טפחים מכלל דאיכא זוטרא והיינו דכפיסים דתק התם דהיינו אריחי בזוטרי מיירי דהוו שלשה טפחים עם סידן וכמו כן לבנים דתנן התם מיירי בזוטרי דהוו שלשה עם סידן: \n",
+                "<b>רחבה כדי לקבל אריח. </b>בגמ' פליגי במעמידי קורה דאיכא מ\"ד דמעמידי קורה אינם צריכין שיהיו בריאים כדי לקבל קורה ואריח ואיכא מ\"ד אחד זה ואחד זה צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה ואריח פי' קורה בעיא בריאות דאריח ומעמידיה בעו בריאות דקורה ואריח: \n",
+                "<b>דיה לקורה שתהא רחבה טפח. </b>גרסי' בפ' המפלת (נדה דף כ\"ז) גמרא דשליא בבית תני ר' אושעיא זעירא דמן חבריא חמשה שיעורן טפח ואלו הן שליא שופר שדרו של לולב ודופן סוכה והאזוב ואיכא נמי טפח על טפח על רום טפח מרובע דבספ\"ג דאהלות אלא דטפח על טפח לא קאמר ואיכא נמי תנורי בנות טפח ברפ\"ה דכלים ואיכא נמי התם סי' ב' אבן היוצא מן התנור טפח אלא דבפלוגתא לא קמיירי ובתרווייהו איכא התם פלוגתא ואיכא נמי מסגרת טפח אלא דבכתיבן לא קמיירי ואיכא נמי כפרת טפח אלא דבקדשים לא קמיירי ואיכא נמי הא דתנן הכא דייה לקורה שתהא רחבה טפח אלא דבדרבנן כגון מבוי דכל מצותו מד\"ס לא קמיירי אלא בדכתיבן ולא מפרשי שיעורייהו ובהכי ניחא נמי דלא מני קנה מאזנים טפח דבפרכ\"ט דכלים ובהעור והרוטב כדי אחיזה כמה הוא טפח וגם בטרפות דיש דשיעורו טפח: \n",
+                "<b>כדי לקבל אריח לארכו. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל לאורך הקורה ורש\"י ז\"ל נראה דגריס לרחבו שפירש לרוחב האריח ואע\"ג דמתוך סוגית הגמרא משתמע טפי דגרסי' לרחבו נראה דמאן דתני לארכו לא משתבש ומאן דתני לרחבו לא משתבש דהא ליכא בין הני תרי לישנא מידי דתרווייהו סלקי לחד גוונא דמאן דתני לרחבו ר\"ל רוחב האריח לרוחב הקורה ומאן דתני לארכו ר\"ל ארך האריח לארך הקורה: ובבבלי הכא וגם בסוכה דף כ\"ב בברייתא דהתם גבי שתי קורות המתאימות שכתוב לרחבו שם הוא מוכרח במילתיה דת\"ק לגרוס לרחבו ובמילתיה דרשב\"ג לגרוס לארכו וכדמפרש רש\"י ז\"ל התם בסוכה. אכן ברב אלפס ובהרא\"ש ז\"ל ובכמה דוכתי גרסי' במתני' לרחבו אבל בירושלמי כתוב לארכו וכן בבית יוסף ובכסף משנה וכן ג\"כ בשלחן ערוך וכן בכמה דוכתי ובספר תוי\"ט הכריח יותר לגרסת לרחבו עיין שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובריאה כדי לקבל אריח. </b>כלומר אריחים הרבה כשיעור רוחב פתח המבוי מדובקים שם בטיט כפי מה שצריך להם שאל\"כ לא תהא בה היכרא דסבורין בני ר\"ה דלפי שעה ניתנה לשם אבל כשהיא בריאה ועבה וראויה לקבל בנין כזה ניכר ומפורסם לכל שלקביעות הושמה שמה ואית בה היכרא ור' יהודה ס\"ל רחבה אע\"פ שאינה בריאה דאזיל לטעמיה דקורה אינה אלא מחיצה ה\"ר יהונתן ז\"ל. ובירושלמי תני ר\"ש אומר בריאה אע\"פ שאינה רחבה רב הונה בשם רב הלכה כר\"מ שמואל אמר הלכה כר' יהודה ריב\"ל אמר הלכה כר\"ש ע\"כ ובגמ' מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב קמיה דרב רחבה אע\"פ שאינה בריאה א\"ל אתנייה רחבה ובריאה והאמר ר' אלעא אמר רב רחבה ד' אע\"פ שאינה בריאה ומשני רחבה ד' שאני והעלו התוס' ז\"ל דה\"פ דרב יהודה מתני ליה אמילתיה דרבנן ומהפך היה דר' יהודה לרבנן ואמר ליה רב אתנייה רחבה ובריאה כמו במתני' אלא שהתלמיד המתין לסדר הגמרא עד שסיים פלוגתייהו והשתא פריך מר' אלעא דמסתמא הוי כרבנן ולפי זה יש להוכיח דאין הלכה כרב דאמר לעיל אתנייה צריך למעט דהמשנה לא נשנית כמי שהגיה וכאן נשנית כמו שהגיה וכן פסקו הגאונים וה\"ג ז\"ל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה של קש ושל קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת. </b>גמ' מאי קמ\"ל דאמרי' רואין היינו הך דתנא ברישא רחבה אע\"פ שאינה בריאה מ\"ד במינה שראויה להיות בו בריאה כמו קורה של עץ כי אינה בריאה נמי אמרי' רואין אבל של קש ושל קנים דאינה בריאה במינה אימא לא אמרי' רואין קמ\"ל: \n",
+                "<b>עקומה וכו'. </b>הא נמי איכא מ\"ד בירושלמי דר' יהודה היא ואיכא מ\"ד התם דברי הכל היא והוא שתהא עקמומית מן הצד פי' עקמומית שאינה מעכבת את המבוי אבל עקמומית שהיא מעכבת את המבוי. הרי זה אסורה ואיזו היא שהיא מעכבת את המבוי כל שאילו יגוד ואין בין זו לזו ג' ע\"כ: ומפר' בגמ' שעקמומיתה חוץ למבוי ואפ\"ה אמרי' רואין אותה כאילו היא פשוטה וכולה תוך המבוי עומדת ולא חיישי' דלמא אתי לאימשוכי בתרה ולרבנן דלית להו רואין אם היה העקמומית חוץ למבוי ומושב העקמימות יותר מג' טפחים שאם היה נחתך כל אותו עקמימות ממנה היה בין קורה לקורה ג' טפחי' המבוי פסול ור' יהודה דאי' ליה רואין אע\"פ שיש בין קורה לקורה שלשה טפחים כשר המבוי: \n",
+                "<b>עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת. </b>הא נמי אמרי' בירושלמי עוד היא דר' יהודה וכן דעת ה\"ר יהונתן הכהן ז\"ל אבל הרא\"ש ז\"ל כתב ואע\"ג דרבנן פליגי עלי' דר' יהודה בהיתה של קש ושל קנים בהא דעגולה ועקומה מודו דאמרי' רואין וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל מה\"ש פי\"ז הכ\"ו וכתב שם הרב המגיד שכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל. ובגמ' הא תו ל\"ל סיפא איצטריכא ליה כל שיש בהקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח: ועוד איתא בגמ' אמר אביי ר' יוסי בר' יהודה דההיא ברייתא דמייתי בגמ' סבר לה כאבוה בחדא ופליג עליה בחדא ס\"ל כאבוה בחדא דאית ליה רואין כאבוה דאמר במתני' רואין וכו' ופליג עליה בחדא דאילו ר' יהודה סבר למעלה מעשרים נמי אמרינן רואין ור' יוסי ב\"ר יהודה סבר בתוך עשרים אין למעלה מעשרים לא והכי נמי איתא בירושלמי בשם התוספתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לחיים שאמרו גבהן עשרה טפחים. </b>לְחָיִים בנקודת חירק תחת היו\"ד הראשונה גרסי' והיו\"ד השניה נחה וכן מצאתיו ג\"כ במשנתו של החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל. והכי מוכח מן הגמרא כמו שאכתוב בסמוך אבל במכלול עלה נ\"ז מצאתי כתוב ולחי חבורו בלשון שנים לְחָיָיִם ע\"כ ולפי זה יהיה על משקל יד ורגל שהחבור בלשון שנים ידים ורגלים ולא מסתבר לחלק בין האי לחי ללחי דאדם ממש: \n",
+                "<b>לחיים שאמרו לחיים שנחלקו וכו' </b>לשון רעז\"ל. אמר המלקט ומיהו סתמא לא כמר דייקא ולא כמר דייקא: אבל ליכא לשנויי מאי לחיים לחיים דעלמא דא\"כ ברישא נמי גבי קורה ניתני קורות ונימא מאי קורות קורות דעלמא ומ\"מ משמע קצת דל\"ג לחיים היו\"ד הראשונה בנקודת פתח דא\"כ משמע טפי דהוי סתמא כר' אליעזר: \n",
+                "<b>רחבן ועביין כל שהוא. </b>גמ' וכמה כל שהוא תני ר' חייא אפי' כחוט הסרבל: ועיין בס' תרומת הדשן סי' ע\"ד: \n",
+                "<b>ור' יוסי אומר רחבן שלשה. </b>ואמרי' בגמ' דאין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיים ואע\"ג דר' יוסי נימוקו עמו ורבנן פליגי עליה בתרווייהו אלא דרבי קאי כותיה בלחיים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ור\"מ אוסר. </b>דחייש למיתה ואע\"ג דמתוחה באשלי מלעיל דזימנין דמתה וכווצא ולא הוי גבוהה עשרה ולא יהיב אדעתיה וסמיך עלה: ומטמא משום גולל דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה ודרשי' לרבות גולל ור\"מ דמטהר מוקי להאי קרא להוציא עובר שבמעי אשה: \n",
+                "<b>ור\"מ מטהר. </b>וכן אמר ג\"כ בספט\"ו דמסכת אהלות: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל מטמא לעולם אם נגע בו אדם וכלים כאהל המת אפי' ניטל משם וכו'. כתב הר\"ש ז\"ל [בכ\"י: כתב הר\"ס.] כן פי' רש\"י ז\"ל שאפי' ניטל משם מטמא משום גולל וצ\"ע שהרי שנינו בפט\"ו מאהלות חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד פתיל עשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת ז' והחבית והמשקין טהורין ואם אפי' אחר שניטלו מטמא משום גולל למאי נפקא מינה החבית טהורה מ\"מ הנה היא מטמאה משום גולל ואם היינו אומרים החבית טהורה היינו אחר שניטלה אתי שפיר וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל שאין מטמא משום גולל אלא בעודו מחובר לקבר עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. נלע\"ד שצריך להגיה והלכה כת\"ק אם כתב לה גט וכו'. ובגמ' תניא ר\"מ אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא פסין לביראות ולא גולל לקבר משום ר' יוסי הגלילי אמרו אף אין כותבין עליו גיטי נשים וטעמא דר' יוסי דס\"ל דספר דוקא. ואי לאו וכתב לה דאתי לרבויי כל דבר ה\"א ספר אין מידי אחרינא לא קמ\"ל וכתב. וספר דרשינן הכי מה ספר שאין בו רוח חיים וכו' ולרבנן האי וכתב לה דרשינן בגמ' דמיבעיא להו בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף סד\"א הואיל ואיתקש יציאה להויה מה הויה בכסף אף יציאה בכסף קמ\"ל: ור' יוסי הגלילי נפקא ליה מספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ורבנן ספר כריתות מיבעי ליה לדבר הכורת בינו לבינה דאם אמר ה\"ז גיטך ע\"מ שלא תשתי יין לעולם וכיוצא בו אין זה כריתות כל שלשים יום ה\"ז כריתות ור' יוסי נפקא ליה מכרת כריתות ורבנן כרת כריתות לא דרשי ע\"כ. ומזו הברייתא משמע דגרסי' ברישא דמתני' נמי ור\"מ אוסר וכן בירושלמי ומייתי עלה נמי ברייתא תני כל דבר שיש בו רוח חיים עושין אותו דופן ואין עושין אותו לחי דברי ר\"מ וחכ\"א וכו' והתם משמע דמפרש לה לברייתא דלא תיקשי אברייתא דלעיל. וכן הגרסא דמתני' ברב האלפסי ז\"ל ובפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל וכדכתבינן. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כן. אמנם הרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס ור' יוסי אוסר כגירסת רבינו עובדיה ז\"ל שהרי כתב ואין הלכה לא כר' יוסי ולא כר\"מ ולא כר' יוסי הגלילי ע\"כ. גרסי' בירושלמי ר\"ש ב\"ר ביסנא בשם ר' אחא ר\"מ ור' יוסי ור' אלעזר בן עזריה שלשתן אמרו דבר אחד ר\"מ דלחיים דמתני' דתנן ומטמא משום גולל ור\"מ מטהר. ר' יוסי דאהלות פ\"ח דתנן ר' יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה. ר\"א בן עזריה דתניא מעשה בראב\"ע ור' עקיבא שהיו באין בספינה ועשה ר\"ע סוכה בראש הספינה ובאת הרוח והפריחתה א\"ל ראב\"ע עקיבא היכן סוכתך ע\"כ וקל להבין: ונלע\"ד עוד דלמאן דגריס ברישא ר' יוסי פליג ברישא והה\"נ בסיפא ור\"מ פליג בסיפא והה\"נ ברישא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והקיפוה בכלי בהמה. </b>ובירושלמי ר' אחא בשם ר' חסדאי למי נצרכה לר' יוסי ב\"ר יהודא אע\"ג דר' יוסי ב\"ר יהודא אומר כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה מודה הוא הכא: \n",
+                "<b>ולא יהו פרצות. </b>הפ\"א בנקוד שבא והריש בקמץ כמו שתאמר מן מנחה מנחות ומן גבעה גבעות: \n",
+                "<b>כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת. </b>בגמ' פליגי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דלרב פפא פרוץ כעומד מותר דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא ולרב הונא אסור דהכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא ובגמ' פסיק כותיה דרב פפא דמתני' דייקא כותיה ולא יהו פרצות יתרות על הבנין משמע הא כבנין מותר. וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת ובלבד שיהא העומד שלה ד' טפחים אבל בפחות מכאן אתי אויר הפרצה ומבטל לה אע\"פ שאין יותר מעשר ע\"כ והכי משמע בגמ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקיפין שלשה חבלים וכו'. </b>אי מיירי ביחיד ובלבד שלא יקיף אלא עד בית סאתים דכל מחיצה שהיא של ערב בלא שתי כמחיצה של חבלים או שתי בלא ערב כגון מחיצת הקנים האמורה בסמוך במתני' אינה מחיצה להתיר יותר מבית סאתים ליחיד ובית סאתים לשני יחידים או לשיירא להתיר להן כל צרכן ושלשה נעשו שיירא. ומתירין להם עד שבעה סאתים או ח' ובלבד שיהיו צריכין להם ה\"ר יהונתן ז\"ל ונכתב בפי' ר\"ע ז\"ל במתני' דבסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשיירא דברו דברי ד' יהודא. </b>בגמ' פריך שיירא אין יחיד לא והתניא ר' יהודה אומר וכו' ומשני דהא דקאמר ר' יהודה במתני' בשיירא דברו ולא ליחיד ליתן לו כל צרכו בהנך מחיצות גרועות של שתי או של ערב קאמר אבל בית סאתים ודאי יהבינן ליה בהנך מחיצות גרועות כדמוכח דיוקא דההיא ברייתא ורבנן ס\"ל אפי' ליחיד כל צרכו ובלבד במדבר אבל לא בישוב ולהכי נקט שיירא דלא משכחת יחיד שילך במדבר אלא בחבורה רבה: \n",
+                "<b>כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב א\"מ דברי ר' יוסי ב\"ר יהודה. </b>ובגמ' פריך ומי אמר ר' יוסי ב\"ר יהודה הכי והתניא וכו' ומשני הא דקאמר רי יוסי במתני' דאינה מחיצה לכל צרכן אבל מחיצה היא לבית סאתים לאחד ולבית שש לשיירא לר' יוסי ב\"רי יהודה דלרבנן ליחיד נמי כל צרכו יהבינן. ובירושלמי ר' אחא בשם ר' חסדאי אתיא דר' יוסי ב\"ר יהודה בשיטת אביו וחלוק על אביו בשיטת אביו ביחיד יותר מבית סאתים פי' דשניהם שוין שאין נותנין ליחיד אלא בית סאתים במחיצה פחותה כזו וחלוק על אביו בשיירא. פחות מבית סאתים. והן אשכחנה דר' יודה אמר ביחיד יותר מבית סאתים צריך שתי וערב נשמועינה מן הדא דמר ר' אחא תנא ר' חנן ר' יוסי בשם רב ששת כשם שחלוקים כאן כך חלוקים בכלאים וכלאים לאו אפי' היא בית רובע. והתם פליגי אמוראי כמה הוא מחנה ותני בשם ר' יודה שנים עשר אלף כמחנה ישראל: \n",
+                "<b>ד' דברים פטרו במחנה. </b>היוצאים למלחמה ואפי' למלחמה הרשות וכ\"ש למלחמת מצוה אע\"פ שהוא אסור לכל אדם ואפי' לשיירא ההולכת ממקום למקום אסור ג\"כ שדין שיירא בד' דברים אלו כדין יחיד העומד בביתו ה\"ר יהונתן ז\"ל. ופי' ר\"ע ז\"ל שלפני הסעודה אבל במים שלאחר הסעודה חייבין ע\"כ: אמר המלקט כדקיי\"ל מים אחרונים חובה. וכתבו תוס' ז\"ל עכשיו לא נהגו במים אחרונים דאין מלח סדומית מצויה בינינו א\"נ לפי שאין רגילין לטבל אצבעותיהם במלח אחר אכילה ע\"כ. וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל ופטורין מרחיצת ידים לאכול בלא רחיצת ידים ולהתפלל בקנוח ידיהם בעפר לבדו ואם הם רחוקים ממים אפי' מיל דליחיד היינו מצריכין לילך למעין או לבור ומקוה מים עד ד' מילין ולמחנה לא הצריכו ע\"כ. ובירושלמי ר' יוסי ב\"ר בון בשם רב כשם שבהליכתן פטורין מד' דברים כך בחזירתן פטורין מד' דברים: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עושין פסין וכו'. </b>ונלע\"ד דברישא בראש פירקין דלעיל אשמעי' תנא דין לחי וקורה דהוו מחיצה מעלייתא אפי' הקורה וכדכתבינן לעיל סימן ב' בשם ה\"ר יהונתן ז\"ל ובתר הכי בסוף פירקין דלעיל אשמעי' דין מחיצה של שתי בלא ערב או של ערב בלא שתי שהן יותר גרועות והשתא אשמעי' דין פסי ביראות שהן יותר גרועות שרובן פרוץ: \n",
+                "<b>לביראות. </b>הא דלא קתני לבארות או לבורות נלע\"ד משום דלקמן בסמוך תנן אחד בור ר\"ה ובאר הרבים ובאר היחיד עושין להם פסין וכו' ואי הוה תנא בארות הוה משמע בארות נובעות בלחוד ואי הוה תני בורות הוה משמע מכונסות לחוד להכי תנא ביראות מלה מורכבת מבארות ומבורות ולר' עקיבא אתיא כפשטה כוללת הכל ואע\"ג דבגמ' משני עלה אליביה דבור לא קתני משום דלא כסיקא ליה כמו שאעתיק בסמוך היינו דרוצה לומר לא קתני בהדיא אבל מ\"מ אפשר דבשנוי המלה רמזה ולר' יהודה בן בבא מצינן לפרושה כדאית ליה כדאיתא בגמרא: \n",
+                "<b>ארבעה דיומדין. </b>והא דאמרי' לעיל הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא היינו היכא דליכא שם ד' מחיצות אבל כי הכא הואיל ואיכא בכל צד אמה מכאן ואמה מכאן חשיב פתח תוס' ז\"ל. פי' יישבו מתני' אליבא דרב פפא דהלכתא כותיה והכא אע\"ג דפרוץ יותר מעומד כשר אע\"ג דבעלמא פרוץ יותר מעומד פסול לכולי עלמא: \n",
+                "<b>וד' פשוטין. </b>וליכא למימר הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה דלגבי עולי רגלים הקלו ואוקמוה אדאורייתא תוס' ז\"ל. ובגמ' אמרי' לא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד לצורך בהמתן אבל אדם עצמו מטפס ועולה מטפס ויורד ואם היה רחב כ\"כ שאינו יכול לירד בתוכו אף לאדם מותר ולאו דוקא לעולי רגלים אלא ה\"ה להולכים לישיבות ללמוד תורה מעיר לעיר במקומות שאין מים מצויין התירו להם ג\"כ לעשות פסין: \n",
+                "<b>דיומדין. </b>דו עמודין והוא עמוד הנראה כשנים העשוי כמרזב וכשנועצו בקרקע לפאת מזרחית צפונית שנוטה דפנו אחד למזרח ודפנו אחד לצפון והשני לפאת מזרחית דרומית שנוטה דפנו אחד למזרח ודפנו אחד לדרום והשלישי לפאת מערבית צפונית שנוטה דפנו אחד למערב ודפנו אחד לצפון והרביעי לפאת מערבית דרומית שנוטה צדו אחד למערב וצדו אחד לדרום וכשנותן ארבעתן לד' הפאות נמצא לכל רוח ורוח אמה אחת. ה\"ר יהונתן ז\"ל. אבל ר\"ע ז\"ל תפס לשון רש\"י ז\"ל והכל עולה לסגנון אייד וקל להבין. ובגמ' לימא מתני' דלא כחנניא דתניא עושין פסין לבור וחבלים לשיירא וחנניא אומר חבלים לבור אבל לא פסין אפי' תימא חנניא בור לחוד דמים מכו סין הן ועבידי דכסקי ומשו\"ה אסר חנניא דזימנין דפסקי מיא ובטלי מחיצות ולא הותרו פסי ביראות אלא מפני מימיהן של בהמת עולי רגלים. ובאר לחוד. וביראות דמתני' מדלא קתני בורות במים חיים קאמר וכתבו תוס' ז\"ל וה\"ה דה\"מ למימר דמתני' דלא כת\"ק דחנניא דבמתני' קתני דוקא באר ולא בור. וללישנא בתרא נמי מוקי לה אפילו כחנניה. עוד פרכינן בגמ' לימא מתני' דלא כר' עקיבא דתנן לקמן בפירקין אחד באר הרבים ובור הרבים ובאר היחיד עושין להם פסין וכו' דברי ר' עקיבא ואלו הכא קתני לביראות לביראות אין לבור לא ופרקי' אפי' תימא ר\"ע באר מים חיים דפסיקא ליה ל\"ש דרבים ול\"ש דיחיד קתני בור מים מכונסין דלא פסיקא ליה לא קתני ופרכי' תו לימא מתני' דלא כר' יהודה בן בבא דתנן לקמן בפירקין ר' יהודה בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד ואילו הכא קתני לביראות ל\"ש דרבים ול\"ש דיחיד ופריק אפי' תימא ר' יהודה בן בבא מאי ביראות ביראות דעלמא ואכל ביראות קאי ולעולם דרבים: \n",
+                "<b>ועביין כל שהוא. </b>דמה לנו ולעביין כי אם לרחבן: \n",
+                "<b>כמלא שתי רבקות. </b>הפרות כשהן קשורות זו בזו נקראות רבקה וה\"נ גרסי' בפ' כל שעה (פסחים דף כ\"ו) הכניסה לרבקה ודשה אלא ששם מצאתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל לְרַבּקַהּ הרי\"ש בנקודת פתח והבית דגושה: \n",
+                "<b>אחת נכנסת ואחת יוצאה. </b>כלומר שלש פרות המושכות בעול הרוצות לכנוס שם לשתות וימצאו שלש אחרות יוצאות משם ששתו כבר והוא שיעור יותר גדול משיכנסו ששה כולן בבת אחת וזה השיעור הוא עשר אמות לפי שרחבה של פרה החורשת אמה ושני שלישי אמה נמצאו לששה פרות שש אמות וששה פעמים שני שלישים הם י\"ב שלישים והם ד' אמות הרי עשרה ונמצא שר\"מ מתיר עד עשר ולא יותר ור' יהודה מתיר כשיעור שמונה פרות שהן ח' אמות וי\"ו שלישים שהחמשה עשר מהן הן חמש אמות צרף אותם עם ח' אמות שהן י\"ג אמות ושליש אחד הרי\"ך ז\"ל. ופי' רש\"י ז\"ל אחת נכנסת לא פרה נכנסת ופרה יוצאה דא\"כ לא ה\"ל קשורות וסיפא סתמא היא ע\"כ פירש דבין עשר אמות לר\"מ ובין י\"ג ושליש לר' יהודה לא בעינן מצומצמות כ\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר להקריב וכו'. </b>ירושלמי ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק והוא שיעורא פי' דכשיעור הזה אפי' גמל כולו מבחוץ מותר פחות משיעור זה אפי' גדי כולו מבפנים אסור: תני ר\"ש בן אלעזר אומר מלא גמל וגמלו ופריך מה ופליג אמתני' ומשני כל מה שהפרה פושטת צוארה הגמל עוקם צוארו וה\"נ אמרי' בבבלי שאני גמל הואיל וצוארו ארוך ופי' רש\"י ז\"ל ואע\"ג דרוב גופו מבפנים אם יתקפנו ויעקם צוארו יגיע עד ר\"ה ע\"כ: ותנ\"ה ר' אליעזר [אוסר] בגמל הואיל וצוארו ארוך: בפי' רעז\"ל וצריך להרבות בפסין עד כדי שלא יהא בין פשוט לפשוט ובין פשוט לדיומד יותר מי\"ג אמה ושליש וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר עד בית סאתים. </b>בגמ' בעי בור ופסין קאמר או דילמא בור בלא פסין קאמר פי' אם היה רוחב הבור עם חלל היקף הפסין הרחוקין שתי אמות עד בית סאתים וגם בזה מחמיר שלא ירחיק הפסים יותר אפי' אמה אחת או דילמא בור לחודיה שרי בבית סאתים לבד הרחקת שתי אמות של הפסין דבהא מיקל ומסיק דבור בלא פסין קאמר ולקולא ור\"ש בן אלעזר הוא דפליג עליה דר' יהודה בגמ' בברייתא ור\"ש בן אלעזר נמי ס\"ל דבור בלא פסין קאמר ובגמ' מפר' א\"כ מאי בינייהו. ובירושלמי א\"ר יוחנן מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתנינן תמן ס\"פ כל גגות וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין אמר ר' אלעזר אינה מוחלפת אמר ר' ירמיה די סבר כרב יהודה דאמר רב יהודה הדא דתימא במפולשין לבקעה אבל אם היו מפולשין לר\"ה אסור: \n",
+                "<b>אמרו לו. </b>חכמים: \n",
+                "<b>לא אמרו וכו'. </b>או חצר או מוקצה כך מצאתי מוגה אבל בפירוש רש\"י ז\"ל מפורש מוקצה קודם חצר וכן הוא ברוב המקומות והכי מסתברא דדיר וסהר ומוקצה דדמי אהדדי דלא שכיחי כולי האי קתני להו בהדי הדדי והדר קתני חצר אע\"ג דאיפכא מצינן למימר דתנא דרך כניסה ולחצר נכנס האדם תחלה דרך הפתח ומן החצר לבית ומן הבית למוקצה שאחריו: \n",
+                "<b>ומותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין. </b>זו הבבא בקצת ספרים ליתא וכן היא חסרה בתלמוד וגם בפסקי הרא\"ש ז\"ל אבל בירושלמי איתא וכן ברב האלפסי ז\"ל וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל הא דקא מיהדר למיתני הא י\"ל דלמיסתם הלכתא כר\"מ דפליג בהדי ר' יהודה דשרי כל שהוא ר\"ל אפי' ביותר מבית סאתים דהוי מחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם ע\"כ. והרמב\"ם ז\"ל נמי מתוך פירושו נראה דגריס לה. אלא שיש להסתפק דשמא לא הוה גריס לה ברישא והתימה מרש\"ל ומהרב ר' בצלאל ז\"ל שלא הגיהוה וגם לא דברו בה כלל ועיקר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר אם היתה דרך הרבים מפסקתם. </b>גרסי' לשון רבים דקאי אפסין. ובגמ' ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו כאן הודיעוך חכמים כמה גדול כחן של מחיצות דלא מיבטלי משום בקיעת רבים ור' יוחנן כאן ולא ס\"ל ור' אלעזר כאן וס\"ל. ובגמ' רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ורבנן אדרבנן דתניא יתר על כן א\"ר יהודה מי שהיו לו שני בתים משני צידי ר\"ה עושה לו לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע א\"ל אין מערבין ר\"ה בכך קשיא דר' יהודה אדר' יהודה קשיא דרבנן אדרבנן ומשני דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא התם דאיכא שתי מחיצות מעלייתא הכא ליכא שתי מחיצות מעלייתא דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא הכא איכא שם ארבע מחיצות שיש שתי אמות היכר היקף דופן לכל רוח התם ליכא שם ד' מחיצות וכתבו תוס' ז\"ל דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא וכו' ה\"מ לשנויי דרבנן לא פליגי על ר' יהודה אלא מדרבנן אבל מדאורייתא מודו ליה ע\"כ: \n",
+                "<b>אחד בור וכו'. </b>ואית דגרסי אחד באר הרבים ובור הרבים ובאר היחיד וכו' וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. ובגמ' אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר\"י בן בבא ואמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד וצריכא דאי אשמועי' הלכה כר' יהודה בן בבא ה\"א דרבים ואפי' מכונסין והאי דקתני באר הרבים לאפוקי מדר' עקיבא דאמר אפי' באר היחיד שרי קאמר איהו דאפי' לבאר דוקא דרבים קמ\"ל באר מים חיים ואי אשמועי' באר מים חיים ה\"א ל\"ש דרבים ול\"ש דיחיד קמ\"ל הלכה כריב\"ב. וכתבו תוס' ז\"ל והאי דנקט באר הרבים לאפוקי מדר' עקיבא וא\"ת א\"כ הל\"ל בור הרבים וע\"כ באר היחיד לא דליכא למימר דאתי למעוטי בור היחיד דוקא דא\"כ היינו ר' עקיבא וי\"ל דאורחא דמילתא למיתני מענין שממעט דהיינו באר היחיד אי נמי הא דקאמרי' דרבים אפי' מכונסים לאו אר' יהודה בן בבא קאי אלא אשמואל. עוד כתבו ז\"ל ל\"ש דרבים וכו' יכול להיות דהוי כר יהודה בן בבא והאי דנקט ר\"י ב\"ב באר הרבים היינו לאפוקי בור הרבים ע\"כ. אבל ברב אלפס ז\"ל כתוב ה\"א ל\"ש דרבים ל\"ש דיחיד כדר\"ע קמ\"ל דהלכה כריב\"ב: \n",
+                "<b>ולשאר עושין חגורה. </b>פי' רש\"י ז\"ל היקף של חבלים ותוס' ז\"ל פירשו חגורה פי' מחיצה וכן פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד א\"ר יהודה בן בבא. </b>גמ' מאי תנא דקתני ועוד אילימא משום דתנא ליה חדא לחומרא וקתני אחריתא וכו' כדפי' רעז\"ל משום הכי קתני ועוד הא ר' יהודה דתנא ליה חדא לחומרא דאמר עד בית סאתים אין טפי לא והדר תנא אחריתי יסלקנה לצדדין ולא תני ועוד. התם הא אפסקוה רבנן דקתני אמרו לו לא אמרו בית סאתים וכו' הכא לא אפסקוה וכל היכא דאנסקוה לא קתני ועוד והא ר' אליעזר דסוכה דתנן התם פ' שני ר' אליעזר אומר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וחכמים אומרים אין לדבר קצבה ועוד א\"ר אליעזר מי שלא אכל בלילי יום טוב הראשון ישלים בלילי יום טוב האחרון אלמא משום דרישא וסיפא בסעודה דסוכה ובחשבונן איירי תנא ועוד אע\"ג דאפסקוה וש\"מ הא דלא תנא בדר' יהודה ועוד משום דלא דמי הוא דלאו בחדא מילתא היא דרישא איירי במדת היקף וסיפא איירי בבטול מחיצות וא\"כ בדר' יהודה בן בבא למה לי דתנא ליה ומשני התם במילתיה הוא דאפסקוה דלא אהדרי ליה רבנן לר' אליעזר אלא בסעודות הכא במילתא אחריתי אפסקוה דר' יהודה במתני' לא איירי אלא בפסי ביראות בית סאתים ואהדרי רבנן בגנה וקרפף ודיר וסהר ולעולם טעמיה משום הפסקה ולר' יהודה בן בבא דלא אפסקוה תנא ועוד. וכתבו תוס' ז\"ל אילימא משום דתנא חדא לחומרא פי' שייך למיתני ועוד אע\"ג דלא הוו מענין אחד אבל הא פשיטא ליה דשייך למיתני ועוד היכא דהוו תרווייהו מענין אחד אע\"ג דלא הוו תרווייהו לחומרא כמו בסוכה ובפ\"ד דמגלה. ועי' מה שכתבתי בשם התוס' ז\"ל פ\"ג דמגלה. ועוד כתבו ז\"ל הכא במילתא אחריתי אפסקוה תימא דבפ' המביא כדי יין קתני ועוד ואע\"ג דאפסיק במילתא אחריתי דקתני ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם מלפניו ומגבב מן החצר ומדליק וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק וקתני בתר הכי אין מוציאין את האור לא מן העצים וכו' ומפסיק בבבא שלימה וקתני בתר הכי ועוד א\"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה וכו' ומיהו רש\"י ז\"ל מהפך שם המשנה והגמ' אך לר\"ת שאומר אין צריך להפך דמילתא דאור קמסיים ואזיל התם גבי הדדי קשה וי\"ל דהתם הוו תרי קולי ושייך למיתני ועוד אע\"ג דמפסיק במילתא אחריתא דכח דהתירא עדיף ואלים למימר ועוד ע\"כ: \n",
+                "<b>הגנה והקרפף שהן שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים. </b>ובגמ' ילפינן לה מחצר המשכן והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת ולילף מהר הבית ועזרת נשים שהיה קל\"ה ועזרת ישראל היה קפ\"ז וי\"ל דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן לה א\"נ העזרה חשיבא מוקפת לדירה שהיו שומרים בה כל הלילה ע\"כ והאריכו ז\"ל בפי' מתניתין ולא ראיתי להאריך. ורבינו עובדיה ז\"ל שכתב שומרה דאע\"ג דהוקף לדירה בית סאתים הוא דשרי טפי לא הוא לשון רש\"י ז\"ל ועיין עליו שם בתוס': [*)כאן שייך ד\"ה ר' יהודה כו' מ\"ש המחבר לקמן. אמנם בכ\"י מצאנו ד\"ה בור קודם ד\"ה ר' יהודה כו'.] \n",
+                "<b>בור ושיח ומערה. </b>פי' או בור או שיח או מערה וכן מפורש בהרמב\"ם ז\"ל ובפי' הרי\"ך ז\"ל שאעתיק בסמוך בס\"ד: \n",
+                "בלשון ר\"ע ז\"ל המתחיל ובלבד שתהא שבעים ושירים על ע' ושירים וכו' עד ומאי בינייהו אמרינן וכו' כצ\"ל: \n",
+                "עוד באותו הלשון בחצר המשכן כתוב ביה ארך החצר מאה באמה וכו' אמר המלקט אסמכתא בעלמא הוא דבגמ' בעי פשטיה דקרא במאי כתיב: \n",
+                "עוד בלשונו ז\"ל. ד' חתיכות של עשר ושים וכו' אמר המלקט צריך להיות של עשר על עשר ושים וכו': \n",
+                "עוד בלשונו ז\"ל. צ\"ל טול עשר על עשר הנותרים שהם ששים טפחים על ששים טפחים וכו'. אמר המלקט לשון רבינו יהונתן הכהן ז\"ל טול עשר על עשר הנותרים שהן ק' אמות ועשה אותן רצועות של שני טפחים הרי שלשה רצועות אורך כל אחת ק' אמות שהן שלש מאות אמה תן שבעים לכל רוח הרי שבעים אמה וד' טפחים על ע' אמה וד' טפחים אלא שהקרנות פגומין שני טפחים על שני טפחים ונשארים לך עשרים אמות מן השלש מאות אמה טול מהם אמה ושני טפחים שהן שמנה טפחים להשלים פגימת הקרנות נשארו בידך י\"ט אמות פחות שליש שהן י\"ח אמות וד' טפחים עכ\"ל ז\"ל והכל עולה לחשבון אחד אלא שר\"ע ז\"ל תפס לשון רש\"י ז\"ל. ופשוט הוא דקאי מלת ששים טפחים דקאמר רש\"י ז\"ל אכל רצועה ורצועה וה\"ר יהונתן ז\"ל תפס חשבון כל הרצועות יחד שהן ק' אמות: \n",
+                "עוד בלשונו של ר\"ע ז\"ל. רצועה של רפ\"ג אמות. אמר המלקט כך הגיה רש\"ל ורבינו בצלאל ז\"ל בתלמוד שלהם אבל בדפוס כתוב בפי' רש\"י ז\"ל רפ\"ח אמות אורך וכו' וכן מצאתי ג\"כ בכ\"י לשון רש\"י ז\"ל ומ\"מ נראה לע\"ד שאינו אלא רפ\"ג אמות וגם פחות קרוב לשליש אמה דהיינו שני טפחים ולא חש רש\"י ז\"ל לדקדק בכך. ובספר תוי\"ט פי' חשבון דברי רש\"י ז\"ל שהעתיקם ר\"ע ז\"ל באורך ע\"ש גם האריך לבאר פי' הרמב\"ם ז\"ל ע\"כ. ועיין ג\"כ בספר לבוש החור שם סי' שנ\"ח: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אפי' אין בה וכו'. </b>ירושלמי מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתנינן תמן במסכת יום טוב פ' המביא איזהו קרפף כל שסמוך לעיר דברי ר' יהודה וכא הוא אומר הכין א\"ר מנא כבית דירה עביד לה ר' יהודה ע\"כ. ופי' הר\"י הכהן ז\"ל ור' יהודה פליג ואמר דסגי אם יש בה בור או שיח להתקבץ בהם גשמים שנראה שלצורך אדם הוקפה ובור ושיח אחד הן אלא שבור בחפירה ושיח בבנין כדאמרי' בבור ודות אי נטי האחד מרובע והשני עגול: או מערה להסתופף תחתיה מפני החמה ולהתענג בה אבל אם אין בה זו או זו אסור לטלטל בכולה ע\"כ: \n",
+                "<b>ובלבד שתהא ע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים. </b>איכא בין ת\"ק לר\"ע דבר מועט כדפי' ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט מה שפי' ר\"ע ז\"ל הוא פי' רש\"י ז\"ל והקשו תוס' ז\"ל דהמ\"ל אריך וקטין איכא בינייהו דר' עקיבא אמר בהדיא ע' אמה על ע' אמה ובאמרו לו לא קאמר ומסתמא לא פליגי אר' יהודה בהא דאית ליה לעיל אפי' אריך וקטין ועוד דילמא בעי בור ושיח ומערה. ומיהו י\"ל דמשני שפיר ומ\"מ נראה כפי' ר\"ח ז\"ל דהיינו ת\"ק דפריך בגמ' הוא ר' יהודה בן בבא פי' כיון דר' יהודה בן בבא איירי בע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים מה הוצרך ר' עקיבא תו לשנות ובלבד שיהא בה וכו' ומשני איכא בינייהו דבר מועט דלר' עקיבא לית ליה ולר' יהודה בן בבא אית ליה והא דקתני בסמוך בברייתא ר' יהודה אומר דבר מועט יש לו ולא נתנו בו חכמים שיעור משמע דלית ליה דבר מועט ומשמע דכולהו איירי בענין אחד אדר' עקיבא. י\"ל דהאי לא נתנו בו חכמים שיעור היינו שלא חשו לצמצם ולעולם אית ליה דכולהו תנאי שהוזכרו לפני ר\"ע נראה דאית להו דבר מועט עכ\"ל ז\"ל. וכן פי' ה\"ר יהונתן הכהן ז\"ל וכן נראה מפי' הרמב\"ם ז\"ל דהיינו ת\"ק דקאמר בגמ' הוא ריב\"ב ע\"ש. ועוד כתבו תוס' ז\"ל והא דלא חשיב ליה להאי מועט בכיצד מעברון דקתני גבי שלשה כפרים אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש לא חש לצמצם א\"נ אתיא כר' עקיבא דלית ליה דבר מועט ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אלעזר אומר </b>בלי יו\"ד צריך להיות: \n",
+                "<b>אם היה ארכה וכו'. </b>ובגמ' רמי והתניא ר' אלעזר אומר אם היה ארכה יתר על פי שנים ברחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין בתוכה הא כשנים ברחבה מטלטלין. ומשני אמר רב ביבי בר אביי כי תנן נמי מתני' פי שנים ברחבה ופרכינן א\"ה היינו ר' יוסי דאמר אפי' ארכה כשנים ברחבה מטלטלין ומשני איכא בינייהו רבועא דרבעוה רבנן רבי אלעזר סבר עיקרה ארכה פי שנים ברחבה כדכתיב בחצר המשכן ומיהו אי מרבעא לא מיתשרא בהכי כדקתני אם היה ארכה יתר על רחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין הא בציר מהכי דהיינו פי שנים מטלטלין ור' יוסי סבר מרובעת עיקר ולכתחלה אורויי מורינן הכי ומיהו אפי' ארכה כשנים ברחבה שריא ומדקאמר אפי' מכלל דמעיקרא לאו הכי הוא. ותוספות ז\"ל פירשו בשם ר\"ח ז\"ל דרבועה דרבעוה רבנן היינו רבנן דסוף פרק מי שהוציאוהו דפליגי אר' חנינא בן אנטיגנוס דלר' אלעזר אי ארכה יתר על פי שנים ברחבה אפי' באלכסון אין מטלטלין דסבירא ליה כר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר בעינן תחום שבת עגולות ולא מרובעות ולר' יוסי משח ליה ברבוע דס\"ל כרבנן דאמרי מרובעות הלכך אם היה ארכה פי שנים ברחבה כחצר המשכן מטלטלין בתוכה ואם יתר על זה אין מטלטלין בתוכה ור' יוסי לטפויי היתרא קאתי וקאמר דמטלטלין ע\"כ. וכן פי' רב אלפס ז\"ל. ועוד כתבו תוס' ז\"ל והא תניא ר' אלעזר אומר וה\"ה דה\"מ למפרך דא\"כ היינו ר' עקיבא אלא דניחא ליה למפרך דר' אלעזר אדר' אלעזר ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אפי' ארכה כשנים ברחבה מטלטלין. </b>גמ' אמר שמואל הלכה כר' יוסי דלא בעי מרובעת ואמר שמואל הלכה כר' עקיבא דלא בעי מוקפת לדירה והנך תרתי שמעתתא דשמואל לקולא וצריכא דאי אשמועי' הלכה כר' יוסי ה\"א דשמואל דירה בעי כר' יהודה בן בבא ובארכה יתר על רחבה כר' יוסי ס\"ל קמ\"ל הלכה כר' עקיבא ואי אשמעי' הלכה כר\"ע ה\"א ארוך וקטין לא דהא ר' עקיבא מרובע בעי קמ\"ל הלכה כר' יוסי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר אלעאי שמעתי וכו'. </b>מתני' דלא כחנניא דתניא חנניא אומר ואפי' היא ארבעים סאה כאיסטרטיא של מלך ושניהם מקרא אחד דרשו שנאמר ויהי ישעיהו לא יצא אל חצר התיכונה פי' רחבה שאחורי הפלטין של המלך חזקיהו כתי' עיר וקרינן חצר מכאן לאיסטרטיא של מלך שהיו כעיירות בינונית במאי קמפלגי מ\"ם עיירות בינוניות הויין בית כור ומ\"ס ארבעים סאה הוויין: \n",
+                "<b>ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו אבל להם מותר. </b>בגמ' פריך והתנן לקמן בפ' הדר ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם אמר רב ששת לא קשיא מתני' ר' אליעזר כדקאמר ר' אלעאי שמעתי מר' אליעזר וההיא דהתם רבנן היא ע\"כ וכן נראה שהרגיש ותירץ בירושלמי עיין שם. ובהא פליגי דר' אליעזר ס\"ל מבטל בעין יפה מבטל ולא אמרינן חצר דגלי גלי בית דלא גלי לא גלי ולרבנן אמרינן חצר דגלי גלי בית דלא גלי לא גלי אבל אם פירש בהדיא כל רשות שיש לי בביתי ובחצרי מבוטלת לכם מודו רבנן שהכל מבוטל ואפי' הכי ביתו אסור לו להוציא לחצר דלא הוי כאורח לגמרי. וחמשה ששרוין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב לדברי ר' אליעזר נמי אם בטל לאחד מהם בטל לכילהו אבל לרבנן צריך לבטל לכל אחד ואחד. והתם בפ' הדר (עירובין דף ס\"ח) מסיק רב אשי דרב ושמואל דהתם בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קמיפליגי ופי' הרמב\"ם ז\"ל ואמרו אבל להם מותר כשבטל רשותו להם סתם וחכמים סוברין כי אפי' בטל רשותו להם סתם אסור להשתמש בביתו אא\"כ פירש להם שבטל להם רשות ביתו ר\"ל רשותו בחצר והוא החצר שלפני הדיורין שאינו מקורה ע\"כ: \n",
+                "<b>וכן שמעתי ממנו שיוצאין בעקרבנין בפסח. </b>ירושלמי הוינן סברין מימר בערקבנין אשכח תני על כולהון נראה שרוצה לומר היינו סבירין לומר דלא קאי ובקשתי לי חבר ולא מצאתי רק אסיפא דהיינו ערקבנין לפקח אשכח תני דעל שלשתן לא מצא חבר ולפי זה הוא כמו וכו': \n",
+                "<b>ובקשתי לי חבר ולא מצאתי. </b>היינו דוקא בתלמידיו דתניא בפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ט) עד שבאתי אצל ר' אליעזר בן יעקב והודה לדברי אי נמי לא מצא חבר ששמע מר' אליעזר קאמר תוס' ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. היה נראה שצריך להיות ובטל רשותו שבחצר ולא בטל ביתו וכו' אכן עם מה שכתבתי פי' הרמב\"ם ז\"ל אין טעות ור\"ל ובטל רשותו סתם ולא בטל ביתו ר\"ל חצרו דו\"ק: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בכל מערבין ומשתתפין וכו'. </b>ומצאתי כתוב בספר שארית יוסף שחבר החכם השלם ה\"ר יוסף בן וירגא ז\"ל וז\"ל ראיתי תשובה לגאון ובה הקשה על מה ששנינו בכל מערבין וכו' והכל נלקח וכו' והנודר וכו' למה לא סדרם רבי במקומן כי מה דין מעשר ונדרים גבי עירוב ולמה עקרן ממקומן הטבעי כדי להביאם בשביל התיחסות מה ותירץ שרבי כשסדר המשנה פעמים מצא דברים סדורין ובאין ופעמים סדרם הוא כפי חכמתו איש על מקומו ואותם שסידרו כבר ע\"י הראשונים לא נראה לו לשנות הסדר וזה מטעם שחייב אדם לומר בלשון רבו ומשנה זו מעירוב כן מצאה והראשונים לא היו שונים כסדר המסכתות אבל היו מחברין דברים הדומין באיזה דמיון ולא תקשה להם למה עשו כך כי הם היו שונין באותו סגנון לפי שהיה מועיל להם שלא לשכחם כדמיון הדברים אוחזין זה לזה ויזכרו עכ\"ל ז\"ל. וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל וטעמא דאין מערבין במים ומלח משום דטעמא דעירובא דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא וכיון שנתנו בני החצר כדי מזונותיהן בבית אחד נעשו כולן כאילו דרים בתוכו ונמצאו כולם רשות אחת וכן בעירובי תחומין נעשה המערב כאילו אוכל ושובת שם ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח והלכך דבר מזון בעינן ע\"כ וכן פי' רש\"י ז\"ל: ירושלמי א\"ר אחא דר' אליעזר היא דתנינן לקמן פ\"ז בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח דברי ר\"א א\"ר יוסי דברי הכל היא מערבין בחצרות ומשתתפין בין בחצרות מן בתחומין (צ\"ע) מתני' דר\"מ דתני כל דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא מערבין בו עם הפת אין מערבין בו השום והבצלים על דעתיה דר\"מ אין מערבין בהן. תנינן תרין כללין ולא דמיין חד לחד בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח בין בדבר שהוא נאכל חי כמות שהוא בין בדבר שאינו נאכל חי כמות שהוא והכל נלקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח ובלבד דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא רישא בין ר' ישמעאל בין ר' עקיבא סיפא כר' עקיבא ולא כר' ישמעאל וכו' ע\"כ. עוד שם בירושלמי והביאו ספר הרוקח בסי' קצ\"ב ז\"ל חוץ מן המים ומן המלח ירושלמי לפי שהוא מין קללה ואין הגוף ניזון הימנה והטעם במדרש ויכולו בפסוק וה' המטיר על סדום ע\"כ: \n",
+                "<b>חוץ מן המים ומן המלח. </b>אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ והכא הא איכא נמי כמהין ופטריות וגודגדניות שהוקשו לזרע וכפניות ותבלין ופולין יבשין ועדשים וחטין ושעורים מהרא\"ש ז\"ל. גמרא והכל נלקח בכסף מעשר חוץ וכו' ר' אלעזר ורי יוסי ברבי חנינא חד מתני' אעירוב וחד מתני' אמעשר האי לא שנו דבעינן למימר השתא חד מתני אעירוב לא שנו אלא מים בפני עצמן ומלח בפני עצמו הוא דאין מערבין אבל במלח ומים המעורבין מזון הוא לטבל פתו בו ומערבין וכתבו תוס' ז\"ל בסמוך מוקי כשנותן לתוכן שמן וקשיא דתיפוק ליה משום שמן כדפריך לקמן אמעשר והכא לא שייך שנויא דהתם. וי\"ל דהכא איצטריך דאע\"ג דלא הוי מן השמן מזון שתי סעודות ע\"כ. וחד מתני אמעשר לא שנו אלא מים בפני עצמן ומלת בפני עצמו היא דאין ניקחין בכסף מעשר אבל מים ומלח מעורבין יחד ניקחין בכסף מעשר מאן דמתני אמעשר כ\"ש אעירוב כדפי' תוס' ז\"ל דדבר שאין צריך תקון אם ניקח בכסף מעשר כ\"ש דמערבין בו ומאן דמתני אעירוב אבל אמעשר לא משום דפירא בעינן כדילפי' לה מכלל ופרט ולמאן דמתני אמעשר מוקמינן לה בגמ' דהיינו דוקא כשנתן לתוכן שמן אז נקחין ופריך לה אביי ותיפוק ליה משום שמן ומשני לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה דבשביל המים והמלח קנה השמן ביוקר והבליע בו דמיהן וכה\"ג שרי וכדתניא בברייתא בגמ': \n",
+                "<b>הנודר מן המזון וכו'. </b>ובירושלמי ומנין שכל הדברים קרויין מזון רב אחא בר עולא אמר ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון מה ת\"ל מזון אלא מכאן שכל הדברים קרוין מזון ע\"כ. ואיתא נמי שם ר\"פ הנודר מן המבושל ובפ\"ג מינין: \n",
+                "וכתוב בתשובת מהר\"י קולין שרש צ\"ט וז\"ל ונחזיר לעיקר התירוץ שתירצת דלהכי לא קתני הנודר מן הבשר אסור בכל בשר וכו' דא\"כ ה\"א התירא דדגים דומיא דאיסורא דכל בשר וכי היכי דאיסור דכל בשר הוא בכל מקום ה\"נ התירא דדגים ואינו כן ומתוך תירוץ זה חילק הרמב\"ם בין עופות לדגים לפי דבריך. וקשיא לי חדא דלמה לא יוכל התנא לשנות אסור בכל מיני בשר דמשמע בכל ענין חוץ מבשר דגים וחגבים שאינו אסור בכל אדרבה לפו הנראה לע\"ד כשהוא שונה מותר בדגים וכו' טפי משמע בכל ענין מבשנותו אסור בכל בשר חוץ מבשר דגים וכו' דאז לא היה מחליט ההיתר של דגים כולי האי אלא דהוה אומר דבשר דגים וחגבים יוצאים מכלל שאר כל בשר שהוא אסור בכל ענין. אבל דגים וחגבים אינם אסורין בכל ענין. אבל השתא דקתני מותר קא פסיק ותני בכל ענין. ועוד דמה תאמר בפרק בכל מערבין דקתני בסגנון הזה לא פחות ולא יותר דתנן התם בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח והכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח הנודר מן המזון מותר במים ומלח עד כאן לשון המשנה. והתם נמי איכא למידק מאי טעמא לא קתני הנודר מן המזון אסור בכל חוץ מן המים ומן המלח דלהוי דומיא דסגנון דרישא דהתם לא שייך לשנויי כדשנית הכא דפשיטא דהתירא דמים ומלח בכל ענין דהא לא זייני כלל ומשום כך אין מערבין ומשתתפין בהן כדפי' שם רש\"י ז\"ל. ואין לומר דהתם נמי לא בעא למיתני הכי דא\"כ הוה משמע בכל ענין מותר במים ומלח דומיא דאיסור דשאר מילי ונימא דמים עם מלח אסירי על הנודר מן המזון חדא דלכאורה הכי הוא דהנודר מן המזון מותר אפי' במים עם מלח דאע\"ג דלענין עירוב איקרי מזון כשהם מעורבין התם היינו טעמא דרגילות לטבל בהן פתם ושפיר מיחזי כקבוע שם דירתו כיון שנתן שם דבר הראוי לאכול עם הפת ואע\"ג דמצד עצמו לא חזי למידי אבל לענין נדר הדעת מכרעת שהיה מותר דהא לא זייני מצד עצמו כלל ואפי' מעורבין יחד ועוד ק\"ק לפי דבריך וכו' ע\"ש עוד ועיין ג\"כ שם בשרש קע\"ז: \n",
+                "<b>מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. </b>ואיתא בפוסקים ומערבין לגדול ביום הכפורים אע\"פ שהוא אסור לאכול מפני שהוא חייב להתענות ע\"כ וכמו שאכתוב מן הברייתא בס\"ד: ומתני' דלא כב\"ש דתניא בש\"א אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ובה\"א מערבין אמרו להן ב\"ה לב\"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביום הכפורים כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וב\"ש סברי התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום הכא ליכא סעודה הראויה מבעוד יום ומוקמי' בגמ' להא מתניתא דשמעת מינה מיהא שהיו ב\"ש מודים בעירוב דלא כחנניא דתניא חנניא אומר כל עצמן של ב\"ש לא היו מודין בעירוב עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישו לשם. ואיכא בגמ' ברייתא אחרת דלא אתיא אלא כחנניא אליבא דב\"ש: \n",
+                "<b>סומכוס אומר בחולין ולכהן בבית הפרס. </b>בירושלמי משמע קצת דגריס סומכוס אומר אף בחולין לכהן בבית הפרס מעתה אפי' בין הקברות ראוי הוא לעבור על שבות ולאכול שכן הוא ראוי ליכנס בשידה תיבה ומגדל ולעשות לו חור פחות מטפח ולתחוב בכוש ובקיסם ולאכול ע\"כ וצ\"ע. אחר זמן רב מצאתי שהגיה כן ה\"ר יהוסף ז\"ל. וכתב ברוב הספרים (מצאתי הגי') אף בחולין לכהן בבית הפרס ובקצת ספרים מצאתי (הגי') סומכוס אומר בחולין ולכהן בבית הפרס. ונ\"ל שיש כאן ט\"ס כי לפי הספרים דגרסי אף הכל מדברי סומכוס הוא וה\"ק כמו שמערבין לישראל בתרומה כך מערבין אף לכהן בחולין בבית הפרס ודוקא בחולין ולא בתרומה כי התרומה כיון שנכנס לבית הפרס נטמאה ואסורה באכילה אבל בחולין אע\"פ שאין הכהן רשאי ליכנס לשם מ\"מ כיון שלא נאסרו החולין לשם אפשר לנפח ולילך לשם ודוק וכן היא הגי' בתלמוד ירושלמי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל סומכוס אומר בחולין דמידי דחזי ליה בעינן וכו' עד סוף. אמר המלקט דסומכוס סבר כרבנן דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות והקשו תוס' ז\"ל מהאי טעמא נמי נזיר לא יערב ביין כיון דשבות הוא לשאול על הנדרים בשבת כדאמרינן פ' מי שהחשיך ותרצו ז\"ל דלצורך שבת נשאלין כדאמרי' התם והאי הוי לצורך שבת שיהיה מותר לשתות יין בשבת: \n",
+                "<b>ולכהן בבית הפרס וכו'. </b>ביד בפ\"ו הל' עירובין הי\"ז ופי' מערבין לכהן בתרומה ומניחו במקום שנחרש בו קבר וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל דמיירי בתרומה שלא הוכשרה אם היא תרומת פירות או תרומת דגן שנילושה במי פירות ואינה יכולה לקבל טומאה ואע\"ג דבעינן דוכתא דליהוי איהו מצי למיזל ולמישקליה ולמיכליה התם וקני שביתה בההוא דוכתא למהוי כאילו שכב שם בבית הפרס אפ\"ה שפיר דמי דספיקא דרבנן הוא ומותר לכהן ליכנס וכו' כדפי' רעז\"ל: וכתבו תוס' ז\"ל ובמצוה רבה אפי' בלא נפוח התירו כגון ללמוד תורה ולישא אשה ולדון ולערער עמהם כדי להציל מידם כדאמרי' בע\"ז ובפ' מי שהוציאוהו וכו' והא דאמרינן בפסחים אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהם משום דאיכא כרת אם לא יעשה פסח והכא משמע דאפי' בשביל עירוב לא העמידו דבריהם כיון דטומאת כהן ליכא כרת אלא לאו לא העמידו דבריהם במקום מצוה דאפי' אם מערבין לדבר הרשות אורחא דמילתא היא לערב לדבר מצוה כדאמרי' בפ' כיצד משתתפין ע\"כ: \n",
+                "<b>אפי' בבית הקברות. </b>ס\"א בין הקברות: \n",
+                "<b>מפני שיכול לילך לחוץ. </b>כך צ\"ל. וברב האלפסי ז\"ל הלשון כך מכני שיכול לצאת לחוץ ולאכול. ואית דגרסי במקום ולאכול ולוכל גם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל בנכ\"י וירוש' והרא\"ש שיכול לחוץ ולאכול והוא פועל ומקור מלשון חציצה לחוץ בחולם כמו לרוס את הסולת ע\"כ. אבל ברוב המקומות כך הלשון מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול אבל אי לאו הכי לא הוי עירוב אע\"ג דחזי לישראל משום דהוי במקום אחד ועירובו במקום אחר והיינו טעמא דת\"ק דלא הוי עירוב ולאו משום דס\"ל כסומכוס ומיהו ר' יהודה משמע דסבר כסומכוס מדקאמר ולאכול וכן קאמר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה משמע דבעי מידי דחזי ליה ע\"כ וכן פי' רש\"י ז\"ל ג\"כ בסוף הסוגיא. וה\"ר יהונתן ז\"ל כתב ר' יהודה אומר אפי' בבית הקברות וכו' רבנן ס\"ל דאין מניחין ערובי תחומין לכהן בבית הקברות ואפי' יהיה חולין לפי שאינו יכיל ליכנס לשם אלא ע\"י שידה תיבה ומגדל וס\"ל דאהל זרוק לאו שמיה אהל כלומר אהל שאינו קבוע במקום אחד כל הימים וכיון שאין בין הטומאה והשידה והתיבה והמגדל פותח טפח מקריא טומאה רצוצה ובוקעת עד לרקיע ור' יהודה פליג ואמר דמערבין בבית הקברות דס\"ל אהל אע\"פ שהוא זרוק שמיה אהל ואינה בוקעת ומגינה בפני הטומאה וא\"ת היאך יקחנה מעל הקבר שאם מוציא ידו חוץ לשידה יאהילנה על הקבר מתרץ בגמ' שיכול להביא בפשוטי כלי עץ שאין ברחבן טפח דלא מקבלי טומאה ואינם יכולין להביא אצלו טומאה כיון שאין ברחבן טפח ואפי' יהיה לו רוחב טפח מצד אחד אם יהפכנו לאותו הצד שהוא פחות מטפח אינו מביא את הטומאה לכהן האוחז אותו בידו עכ\"ל ז\"ל והרשב\"א ז\"ל הוא לבדו פסק הלכה כר' יהודה מפני שמקיל בעירוב אבל כל הפוסקים חלקו עליו דהלכה כחכמים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מערבין בדמאי וכו'. </b>ובגמ' דמאי הא לא חזי ליה מגו דאי בטי מפקיר לנכסיה וכו' וכתבו תוס' ז\"ל נראה דלסומכוס דוקא פריך דלרבנן אע\"ג דלא חזי ליה הא חזי לעניים וא\"ת ולסומכוס הא חזי ליה דמצי לאפרושי מיניה וביה אפי' לרבנן דרבי דספק חשיכה מעשרין הדמאי וי\"ל דמשמע ליה מתני' אפי' ליכא אלא שתי סעודות מצומצמות דמסתמא מתני' מיירי בכל ענין ואי אפריש מיניה תרומה כל דהו בצר ליה שיעור עירוב ע\"כ ובירושלמי ר' יעקב דרומיא בעי מתני' דלא כב\"ש דתנינן פ' לולב הגזול ושל דמאי ב\"ש פוסלין וב\"ה מכשירין ושל מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר: \n",
+                "<b>והכהנים בחלה ובתרומה. </b>כך צ\"ל. מצאתי שכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל במקום זה לא נצרך להזכיר תרומה שהרי אמר לעיל דאפי' לישראל מערבין בתרומה אבל בפסחים פ' שני גרסי' והכהנים בחלה ובתרומה משום דשם איצטריך לאשמועי' אך בס\"א גרסי' גם כאן ובתרומה עב\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתנו באילן וכו'. </b>ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים וכו' מוקים לה בגמ' כגון שנתכוין לשבות בר\"ה והניח עירובו בראש אילן הנוטה חוץ לד' אמות ששבת בהן ויוצא הרבה חוץ לד' אמות וקמ\"ל מתני שאם מה שיוצא מן האילן חוץ לד' אמוח הוא פחות מעשרה טפחים עירובו עירוב דהוא ועירובו חשבינן ליה במקום אחד שהרי יש כח ברוח לזקפו לתוך ד' אמות ששבת בהן שדרך הענפים שיהיה רכין בראשן עד עשרה טפחים אבל אם מה שיוצא חוץ לד' אמות הוי יותר מעשרה טפחים אין כח ברוח להביאו תוך (ד') אמותיו מפני שהוא חזק וקשה ואינו מצוי שיזקוף ברוח מצויה והוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הויא אבל בפחות מעשרה טפחים עירובי עירוב אע\"ג דאינו יכול ליטול מן האילן דהא קא משתמש במחובר דמתני' ר' היא דס\"ל דבכל דבר שאינו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אבל אם היה האילן זקוף כולו כשאר כל האילנות ליכא לאפלוגי בין למעלה מעשרה ללמטה מעשרה דהא קיימא לן הנותן את עירובו יש לו ד' אמות והוא ועירובו במקום אחד הוא דהא רשותו עולה עד לרקיע לענין זה עכ\"ל ז\"ל. ובירושלמי בפ' הישן וגם בפירקין רמי עלה דתמן תנינן כשרה ואין עולין לה בי\"ט והכא את אמר עירובו עירוב ומותר לטלטלו ומסיק דמתני' ר\"ש בן אלעזר היא דאמר מותר להשתמש על צדדי בהמה בשבת היא צדדי בהמה היא צדדי אילן אבל בגמ' דילן אהא נמי משני דלא חיישי' לשימוש אילן דהא מני רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות שהיא שעת קניית העירוב וכיון דההיא שעתא מצי שקיל ליה נמצאת סעודה הראויה לו באותה שעה ותו לא אכפת לן: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל היה צריך להגיה אפילו גבוה ק' אמה הואיל ואין למטה רוחב ד' לאו רשות היחיד הוא ואע\"ג דלמעלה רחב ד' דהא עירוב ע\"ג מקום ד' בעינן כשהוא למעלה מעשרה: \n",
+                "<b>תלוש ונעוץ וכו' </b>אבל מחובר לא הוי עירוב ולאו משום דאי בעי למשקליה משתמש באילן דהא מתני' רבי היא אלא משום גזירה דשמא יקטום כי שקיל ליה לעירוב ואפי' רבי מודה בהא דלאו שבות הוא אלא מלאכה גמורה דמיחייב משום קוצר כדאמרינן זימר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע אבל אילן קשה הוא ואי בבין השמשות יעלה לא חיישי' שמא יתלוש והפירוש הראשון שהביא ר\"ע ז\"ל בשמא יקטום הוא פי' רש\"י ז\"ל ולשון שני היא להרמב\"ם ז\"ל. ורב חסדא אוקי דמתני' רישא רבי וסיפא רבנן דס\"ל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות ולהכי דוקא תלוש ונעוץ אבל מחובר לא הוי עירוב משום דכי שקיל ליה אי בעי למשקליה משתמש באילן. ופי' הרמב\"ם ז\"ל קונטס הוא שבט דק יעשו ממנו הרמחים וקונטס וקונדס הכל שוה ע\"כ. אלא ששם פ' ששי דהלכות עירובין כתב קונדס בדלת אכן שם בהשגות הראב\"ד ז\"ל משמע דמחלק בין קונטס בטית לקונדס בדלת וז\"ל אנן קונטס תנן והיא בד של עץ ארוך ויש הרבה כזה והוא טעה וכו' ע\"ש: \n",
+                "<b>נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח. </b>כך צ\"ל וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל נתנו במגדל וכו' כלומר ונתכוין לשבות במגדל א\"נ דקאי ברה\"י א\"נ אפי' קאי ברה\"ר ונתכוין לשבות למטה הא אמרי' הנותן עירובו יש לו ד' אמות והוא ועירובו במקום אחד הוא ואם לא היה נאבד המפתח היה עירוב אע\"ג דנתכוין לשבות למטה ע\"כ. ובגמ' אוקימו רב ושמואל להאי מגדל בשל לבנים ר\"מ היא דאמר ביו\"ט פ' המביא אף פוחת לכתחלה ונוטל דמתני' נמי ביו\"ט מיירי ובאוירא דליבני שאין שם שום טיט רק לבנים סדורות זו על זו וכדפי' התם ר\"ע ז\"ל. ורבה ורב יוסף אוקמוה במגדל של עץ ובהא קמיפלגי דמ\"ס כלי הוא ואין בנין ואין סתירה בכלים ואי בעי סתר ליה ומ\"ס אהל הוא. ואביי ורבא אוקמוהו במגדל של עץ וכגון שהמנעל קשור וכו' כדפי ר\"ע ז\"ל דר' אליעזר ס\"ל כר' נחמיה דס\"ל בפ' כל הכלים דאפי' טלית אפי' תרווד אין ניטלין אלא לצורך תשמישן. וכתבו תוס' ז\"ל ולא בעי לאוקמי בפלוגתא דאין בנין בכלים משום דפלוגתא דב\"ש וב\"ה היא בפ\"ג דביצה ע\"כ גם בירושלמי שקלי וטרי בהא מילתא והכי איתא התם הדא דתימא במגדל של אבן אבל במגדל של עץ נעשה כשובר את החבית לאכול הימנה גרוגרות ע\"כ ואיכא התם מאן דמוקי לה כר' אליעזר בן יעקב דאמר בפט\"ו דשבת קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא והיא קשירה היא נעילה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתגלגל חוץ לתחום וכו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד והוא שנתגלגל שתי אמות חוץ לאלפים אמה. אמר המלקט כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל שאם לא היה חוץ לתחום אלא אמה אחת או שתים לא הוה מיקרי חוץ לתחום שהרי בתוך תחומו הוא עדיין ול\"ד למי שיצא חוץ לתחום כו' ושם כתוב עוד אבל אי לא נתגלגל אלא שלש אמות מצי שקיל ליה דכל נותן עירוב תקנו לי' חכמים ד' אמות מלבד האלפים אמה לכאן ולכאן ע\"כ ור\"ע ז\"ל תפס דעת הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>נפל עליו גל. </b>והוא דבעי מרא וחצינא דהוי איסורא דאורייתא שמתחייב חטאת שאם היה יכול ליטלו משם מבלי שיצטרך לכלי חפירה אלא בידיו בלבד לטלטל צרורות העפר והאבנים שעליו הוי עירובו עירוב שהרי ליכא בטלטול דבר שאינו ראוי אלא איסור שבות וכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות דמתני רבי היא: \n",
+                "<b>אם ספק ר\"מ ור\"י אומרי' ה\"ז חמר גמל. </b>[כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל לפרש דה\"ק הר\"ז חמר גמל כלומר כשם שהחמר והגמל אינו יכול לזוז מבין שניהם כך הוא אינו רשאי לזוז מבין ביתו ולעירובו ע\"כ] ס\"פ מי שהוציאוהו וכתב שם רש\"י ז\"ל בל\"א דמבעוד יום אינו עירוב דקתני במתני' דמשמע והרי הוא כבני עירו ר' יהודה היא דלר\"מ אפי' מבעוד יום הוי חמר גמל דלא עריב ותני לה בהדי סיפא משום דר' יהודה מודה בסיפא לר\"מ ע\"כ ועיין במה שכתבתי לקמן ס\"פ מי שהוציאוהו סי' י'. ותנא במתני' תרומה ונטמאת להודיעך כחו דר\"מ כדפי' רעז\"ל ובגמ' פריך וסבר ר\"מ ספיקא לחומרא והתנן בפי שני דמסכת מקואות טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכן שני מקואות באחד יש מ' סאה וא' אין בו וטבל באחד מהם ואינו יודע באיזה מהן טבל ספיקא טמא בד\"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כגון אכל אוכלין טמאים ושתה משקי' טמאי' והבא ראשו ורובו במים שאובין וכו' ספק טבל ספק לא טבל ספיקו טהור ורי יוסי מטמא וקיימא לן דסתם משנה ר\"מ וקאמר דספקו טהור ומשני קסבר ר' מאיר תחומין דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא ופריך וסבר ר' מאיר תחומין דאורייתא והתנן לקמן בפרק ה' אם אינו יכול להבליעו בזו א\"ר דוסתאי בר' ינאי משום ר\"מ שמעתי שמקדרין בהרים ואי סלקא דעתך תחומין דאורייתא מי מקדרין והאמר רבה בר אבוה אין מקדרין לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה מפני שהן של תורה ומשני לא קשיא הא דידיה הא דרביה ודיקא נמי דקתני משום ר' מאיר שמעתי פי' שמעתי ר' מאיר קאמר לה ואיכא למימר שמעתי ולי לא סבירא לי ש\"מ. ורמי בתר הכי דאורייתא אדאורייתא לר\"מ דתנן בפ\"ה דמסכת טהרות נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצא מת ר\"מ מטהר דאמרי' אוקמייה אחזקתיה ואתמול חי הוי אלמא בספיקא דאורייתא ואיכא חזקה לקולא אזיל ר\"מ בתר חזקה ומתני' נמי ניזול בתר חזקה ומעיקרא כי אנחה התם טהורה הואי ואוקמוה למתני' רבה ורב יוסף דבשתי כיתי עדים (מיירי) אחת אומר' מבעו' יום נטמאת ואחת אומרת משחשיכה ובהא פליגי ר' יוסי סבר אוקי תרי בהדי תרי ואוקי תרומה אחזקה קמייתא וכי אנחה טהורה הואי ור\"מ סבר כיון דאיכא כת דמפקעא לה מחזקתה לא מקילינן בספיקא דאורייתא ולא אזלינן בתר חזקה [הג\"ה משמע דס\"ל לרבה ורב יוסף דר\"מ ס\"ל דתחומין דאורייתא כר' עקיבא וכתירוצא דתריץ סתמא דתלמודא כדכתיבנא כן נראה לי אני העני המלקט:] אבל בנוגע באחד בלילה דאין כת מוציאתו מחזקתו מוקמי' ליה כל ליליא בחזקתו ובתר שעת מציאתו לא אזלינן דאיכא למימר השתא הוא דמאית רבא אמר גבי נגע באחד נמי אפי' יש שני כתי עדים חלוקות אחת אומרת קודם שנגע בו מת ואחת אומרת עכשיו מת הוי נמי ר\"מ מטהר ואפ\"ה לא תיקשי התם תרי חזקי נינהו לטהר ומש\"ה אזלינן לקולא דאוקי תרי לבהדי תרי והעמד מת על חזקתו הראשונה וכל הלילה חי הוי ועוד העמד נוגע על חזקתו הראשונה וטהור הוה. הכא במתני' חדא חזקה הוא דאיכא למימר העמד תרומה על חזקתה ומשום חדא חזקה לא מרעינן סהדי הלכך אזלינן לחומרא. והדר רמי דר' יוסי אדר' יוסי דבההיא ספק טבל ספק לא טבל הטומאה דרבנן ור' יוסי מטמא ומתני' קתני ר' יוסי אומר ספק עירוב כשר ואפי' תחומין דרבנן תיקשי ומשני שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה אבל שבת קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן וליכא למיגזר בתחומין משום דלא ליתו לזלזולו בשאר ספיקות דמלאכת שבת דלא דמי מלאכות לתחומין אבל טומאות דמו להדדי. ואיבעית אימא הא דידיה הא דרביה דידיה מחמיר אפי' בספיקות דרבנן ומתני' דרביה אבטולמוס הוה רבא אמר התם במקוה שלא נמדד וכולי' חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתני' איכא חזקא לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקתו תחום ביתו ואימור לא עירב העמד תרומה על חזקתה ועירב ובדרבנן לקולא אזלינן והתם אין לך לומר רק העמד טמא על חזקתו ומקוה לא עמד לעולם בחזקת כשרות: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר ספק העירוב כשר. </b>גמרא תניא כיצד א\"ר יוסי ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבעו\"י נטמאת ספק משחשכה נטמאת וכן בפירות ספק מבע\"י נדמעו ספק משחשכה נדמעו. פי' רש\"י ז\"ל בלשון שני נדמעו פי' שנפל לתוכן טבל דלא חזי אפי' לכהן וכן הסכימו התוס' ז\"ל ולא הוי כסתם דמוע שבתלמוד אז ספק עירוב כשר אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה כתבו תוס' ז\"ל כגון שהיו שתי צבורים לפניו אחד היה תרומה טמאה ואחד היה תרומה טהורה ועירב באחד מהן דליכא חזקה כלל אין זה ספק עירוב כשר. ושקלא וטריא דכתיבנא איתיה נמי בקיצור בירושלמי: \n",
+                "<b>ר' יוסי ור' ישמעאל. </b>צריך להגיה ור' שמעון: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל כחו דר' יוסי בר' יהודה מלות בר' יהודה טעות סופר וסתם ר' יוסי הוא ר' יוסי בר חלפתא: \n",
+                "<b>א\"ר יוסי אבטולמוס העיד וכו' </b>כן דרך ר' יוסי לומר דדכותה אשכחן נמי בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ' א)\"ר יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטה למעשר אבל ברב האלפסי ז\"ל הלשון כך א\"ר יוסי העיד ר' זכריה בן אבטולס וכו'. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה העיד אבטולס וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם באו עובדי כוכבים וכו' </b>\n",
+                "<b>אם בא חכם וכו'. </b>לפי שדרך העולם לברוח מפני עו\"ג ומפני לסטים ולצאת לקראת חכם ללמוד תורה מפיו לפיכך נקטה במתני'. ה\"ר יהונתן ז\"ל. ירושלמי דפירקין ודפ' האומר דקדושין א\"ר אלעזר מאן תנא אם באו אם לא באו ר\"מ דבעי תנאי כפול היידן ר\"מ חברייא אמרין ר\"מ דקדושין דתניא וכו' ר' יוסה אומר ר\"מ דעירובין דתנן לעיל בפירקין אם ספק ר\"מ ור' יהודה אומרים ה\"ז חמר גמל ר' יוסי ור' שמעון אומרים ספק העירוב כשר ע\"כ. תו גרסי' התם באו גוים מן המזרח עירובו למערב אית תנאי תנו במזרח מאן דמר במזרח באילן חכימיא מאן דמר במערב ברגיל: \n",
+                "[בסוף פי' ר\"ע ז\"ל נראה שצריך לומר ואין הלכה כר' יהודה וטעמא דרבנן דסברי דזימנין וכו' וכבר אפשר לישבו בלא הג\"ה וק\"ל] ובגמ' כי אתא ר' יצחק תני איפכא פי' אייתי מתניתא בידיה דתנו איפכא בורח מן החכם ומתנה אם בא חכם למזרח עירובי למערב וכו' ולגבי גוים תנא דלההוא צד דליתו גוים ליקני ערובי קשיא גוים אגוים קשיא חכם אחכם גוים אגוים ל\"ק הא בגבאי המס ובורח מפניהם הא במרי דמתא צריך הוא לפייס או לצעוק. חכם אחכם נמי ל\"ק הא במותיב פירקי דעת האדם לילך ולשמוע הא דר' יצחק במיקרי שמע כלומר מלמד תינוקות. ונלע\"ד דהיינו נמי פירושא דהירושלמי דלעיל בסמוך: תו גרסי' בגמ' אמר רב הואיל ואשכחן מתניתא דתני איו דלא הכי הוא מתני' אינה עיקר פי' דמתני' קתני לר' יהודה היו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך אלמא אית ליה לר' יהודה ברירה דהא עירוב מאתמול קנה ואיהו השתא הוא דקא בריר ליה ואמרי' הוברר הדבר דמאתמול נמי דעתיה להאי היה ובדרבנן יש ברירה דתחומין אע\"פ שיש להם סמך מקראי דרבנן נינהו. וממתניתא דתני איו משמע דס\"ל לר' יהודה דאין ברירה אפי' בדרבנן דתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד לומר בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך דאין ברירה אלא על אחד ואינו יודע להיכן יבא יכול להתנות ולומר בא חכם למזרח עירובי למזרח ואם בא חכם למערב עירובי למערב וטעמא הוי משום דגלוי מילתא בעלמא הוא דההוא עירוב קנה דמיירי שבא חכם כבר קודם בין השמשות אבל זה אינו יודע להיכן בא או אם בא או לאו ואין זה סמך על ברירת ספק אלא קניה ודיאית שהרי אמר לצד החכם יקנה לי העירוב והחכם כבר בא קודם קניית הערוב וקנה. אבל על שני דברים כאחד לומר אם בא מכאן ומכאן למקום שארצה אלך אינו יכול להתנות. ופרכינן אדרבא ליתא לדאיו דמתני' עיקר וההיא ברייתא היא ומשני לא ס\"ד לאפוקי ההיא דאיו דהא שמעי' ליה לר' יהודה דלית ליה ברירה דתניא הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה מעשר ראשון ותשעה מעשר שני ומיחל ושותה ולאחד זמן יפריש התרומה והמעשר ואמרי' הוברר הדבר שזהו תרומה דברי ר\"מ ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין פי' רש\"י ז\"ל קס\"ד השתא דטעמייהו משום דקסברי אין ברירה עולא אמר ליתא לדאיו מקמי מתני' דבההיא ברייתא זוגי תנינו דברי ר\"מ ור' יהודה ר' יוסי ור' שמעון אוסרין. ובגמ' רמי דר' יוסי אדר' יוסי ור\"ש אדר' שמעון ומשני לה ומסקינן דהתם ביין לאו מטעם ברירה פליגי אלא כדקתני טעמא בברייתא בהדיא א\"ל לר\"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלין למפרע אמר להן לכשיבקע נעיין בדבר לאוסרו כלומ' דלא חיישי' להכי דלא שכיח דאי בעי מסר ליה לשומר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר </b>י\"ט וכו' ביד פ\"ח דהלכות עירובין סי' ה' ח' ט' ובטור א\"ח סי' תי\"ו: \n",
+                "<b>עירובי בראשון ובשני כבני עירי עירובי בשני ובראשון כבני עירי </b>גרסי' בבית וה\"נ גרסי' בסמוך: \n",
+                "<b>מערב אדם שני עירובין </b>מוקמינן ליה בגמ' כגון במנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דלא הוה צריך למיזל לא בראשון ולא בשני אלא שלשת אלפים ונתן עירובו בסוף אלף לכל צד הלכך ביום ראשון אע\"פ שקנה עירובו למזרח יכול לילך אצל עירובו במערב דהא ממקום עירוב שבמזרח עד עירובו שבמערב אלפים הוא דהוה: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים או מערב לרוח אחת. </b>ירושלמי כיני מתניתא או מערב לרוח אחת לשני ימים או אינו מערב כל עיקר מודה ר' אליעזר שאינו מערב חצי יום בדרום וחצי יום בצפון חצי יום בדרום וחצי יום בצפון לבני עירו א\"ל כשם שלא חלקת לנו יום אחד כך לא תחלוק לנו שני ימים ע\"כ: \n",
+                "<b>כיצר יעשה </b>בפרקין דף ל\"ג: \n",
+                "<b>בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו נמצא וכו' </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ה\"ג מודים אתם שהן שתי קדושות. </b>וכן משמע מפי' רש\"י ז\"ל שהביא רעז\"ל וגם מן הברייתא דאיתא בגמ' משמע כן: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל אליבא דרבנן דמספקא להו אי שתי קדושות הן או אחת צ\"ע אם הוא כבני עירו ויש לו אלפים אמה לכל רוח או דילמא כיון דמשום ספק הוא אין לו אלא אלפים אמה לבדן ואין לו לצאת כנגד אותו רוח שעירב אפי' אמה אחת. ולכאורה משמע דאין לו אלא אלפים אמה לבדן ונעשה חמר גמל ופלוגתא דר' יוסי ור' יהודה היא (בברייתא בגמ') דלר' יוסי ודאי שתי קדושות הן והרי הוא כבני עירו אע\"ג דאזיל לחומרא דאין יכול לערב לשתי רוחות ור' יהודה ס\"ל דחמר וגמל הוא ואין לו אלא אלפים אמה אבל ממה נפשך בהנהו אלפים משתרי עכ\"ל ז\"ל: ועוד בסוף הברייתא תניא אמר להם ר\"א אי אתם מודים שאם עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני נאכל עירובו ביום ראשון אין יוצא עליו ביום שני א\"ל אבל. וכתבו תוס' ז\"ל לאו לגמרי מודו ליה לר' אליעזר דלר' אליעזר הוי כבני עירו ולרבנן כיון דמספקא להו הוי כחמר גמל ע\"כ. ומסיים בברייתא אמרו לו לר' אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין בתחלה מיו\"ט לשבת פי' אם לא עירב בין השמשות של עיו\"ט והוצרך לצאת בשבת אי אתה מודה שאינו יכול לערב מי\"ט לשבת אלמא קדושה אחת הן והרי הוא כיום אחד שאינו יכול לערב בחצי היום אם לא עירב בין השמשות אמר להן אבל והוא סבר התם משום הכנה שמכין מי\"ט לשבת ולאו משו' טעמא דחד יומא הוא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא הודו לו חכמים </b>גמ' מאן לא הודו אמר רב ר' יוסי היא דתניא מודים חכמים לר' אליעזר בר\"ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ושני למערב בראשון למערב ובשני למזרח עירובי בראשון ובשני כבני עירי עירובי בשני ובראשון כבני עירי ור' יוסי אוסר. ופי' רש\"י ז\"ל ומודים חכמים ואע\"ג דפליגי עליה דר' אליעזר בשבת וי\"ט הכא מודו דשני י\"ט של ר\"ה שתי קדושות הן דחד מינייהו חול ומשום דלא ידעינן אי עברוה ב\"ד וקדשו ירחא ביום ל\"א וה\"ל ראשון חול או אם ביום שלשים נקבע והוי שני חול הוא דעבדי להו ור' יוסי אוסר דקסבר לאו משום ספיקא דשמא באו עדים ביום שלשים ספק ביום שלשים ואחד לחודיה איתקון אלא משום אף שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה איתקון דתרוייהו קדישי והיינו דקתני בסיפא דברייתא א\"ל ר' יוסי אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ורבנן דר' יוסי דהיינו ר' יהודה ס\"ל כיון דנדחה ליום המחרת הוי ראשון חול ולא הוי קדש אלא חד והאי דתקון לגמור היום בקדושה כי היכי דלא ליזלזלו ביום שלשים של שנה האחרת דאי שרית להו לעשות בו מלאכה מן המנחה ולמעלה כשיודעין שידחה אתו למעבד ביה נמי קודם המנחה ויבאו עדים קודם המנחה ויהא קדש ונמצא שעשו מלאכה בי\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד א\"ר יהודה מתנה וכו' </b>\n",
+                "<b>וכן ביצה וכו' </b>, פ\"ק דביצה דף ג' ומאי דקשה אמתני' מההיא דאין סוחטין את הפירות דבשבת ר\"פ חבית נכתב שם: \n",
+                "<b>ולא הודו לו </b>ספ\"א דהלכות יום טוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העובר לפני התיבה ביום טוב הראשון של ר\"ה </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>אם היום אם מחר </b>ולמחר הוא אומר אם היום אם אמש: ובגמ' תניא וכן היה ר' דוסא עושה בר\"ח של כל השנה שהוא ספק אם עברום ב\"ד ומוכחינן בגמ' מהאי מתניתא דבלהתנות פליגי דאי בלהזכיר של ר\"ח בראש השנה אמאי לא הודו לו להזכיר של ר\"ח בר\"ח הא לא סגי בלאו הכי אלא ודאי דבלהתנות אם היום אם למחר פליגי והאי דאיפליגו בתרתי בר\"ה ובר\"ח איצטריך דאי אשמועי' ר\"ה ה\"א בהא קאמרי רבנן דלא משום דאתי לזלזולי בשני אבל כי אמרינן סתמא מחזקינן להו בקדושה אחת אבל בשאר חדשים דשרו במלאכה וליכא למיחש לזלזולי אימא מודו ליה ואי איתמר בהא בהא קאמר ר' דוסא אבל בהך אימא מודו להו לרבנן צריכא והדר פריך עליה מכח ברייתא דאשמעי' מינה דגם באדכורי ר\"ח בר\"ה פליגי דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ובערוך בערך חדש איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה פי' שאין אומרי' ובראשי חדשיכם לא בתפלה ולא בזולתה עד כאן בקיצור: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהוציאוהו וכו'. </b>ברמב\"ם פכ\"ז דהלכות שבת סי' י\"ב ובטור א\"ח סי' ת\"ה. ואמרי' בגמ' עלה דהא מתני' אם זה שהוציאוהו גוים הוצרך לנקביו יכול לצאת חוץ לד\"א דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה פי' לאו דלא תסור ולא לאו גמור דהא קיימא לן המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק. ותחומין נמי דרבנן ואין בהן רק לאו דלא תסור ואמרי נהרדעי אי פקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על ולא גרע מהחזירוהו: \n",
+                "<b>ואם פירות יצאו חוץ לתחום וחזרו </b>פלוגתא דתנאי היא דאיכא מאן דשרי אפי' חזרו במזיד משום דאנוסין היו ע\"י המוציאן ואית דאמרי דלעולם אסורין עד שיחזרו למקומן לתוך התחום שוגגין. ומאן דשרי סבר כיון דאיכא חדא לטיבותא יאכלו או שוגג במקום שהן אם יש אדם שעירב לאותו הצד או מזיד במקומן ומאן דאסר סבר עד דאיכא תרתי להתירא שוגג ועד שיחזרו למקומן: \n",
+                "<b>החזירוהו לתוך התחום וכו' </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד ודוקא שהוציאוהו והחזירוהו בעל כרחו. אמר המלקט והא קמ\"ל דלא תימא מתני' לצדדין קתני וה\"ק מי שהוציאוהו גוים בין כשהוא עומד בחוץ בין שחזר לדעת אין לו אלא ד' אמות ומי שהיה חוץ לתחום והחזירוהו גוים בין שהיתה יציאתו ראשונה לדעת בין שלא לדעת אלא באונס הוי כאילו לא יצא אלא סיפא דמתני' ארישא מהדר: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל אבל יצא לדעתו אע\"פ שהחזירוהו בעל כרחו או הוציאוהו בע\"כ וחזר לדעתו כך צ\"ל וכן הגיה הר\"ס ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ורבותי פירשו משום דגזרינן דיר וסהר אטו בקעה וכו'. אמר המלקט כן פי' הרמב\"ם ז\"ל אכן מתוך פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל משמע דפליגי נמי בעיר ואפשר דגם הרמב\"ם ז\"ל לא פליג בהא דודאי דקאי ג\"כ אעיר והראיה דאפילו בסוגית הגמרא אני רואה דלא נקטו בלישנייהו עיר דכדאמר רב הלכה כר\"ג בדיר וסהר וספינה לא הזכיר עיר אע\"ג דלשון המשנה מוכח דגם בעיר פליגי אלא מאי אית לך למימר לאו דוקא ה\"נ לפירוש הרמב\"ם ז\"ל לאו דוקא נקט דיר וסהר דה\"ה עיר: אח\"כ מצאתי שכתב כן בהדיא רש\"י ז\"ל לקמן בפירקין דף מ\"ז ע\"ב וז\"ל ופסקינן לעיל אמר רב הלכה כר' גמליאל בדיר וסהר וספינה וה\"ה לעיר שיש לה מחיצות ע\"כ ומוכרח הוא מן הסוגיא אשר שם: וקרוב לזה בקיצור כתוב ג\"כ בתוס' יו\"ט ומ\"מ גם הפירוש הראשון שהביא ר\"ע ז\"ל דכיון דלא שבת באויר מחיצות וכו' אתמר בגמ' בלשון דלמא וכמו שכתוב בתויו\"ט: \n",
+                "<b>והפליגה ספינתם בים וכו' </b>ביד ה\"ש פכ\"ו סי' י\"ג: ובגמ' אמר רב נחמן מתני' (נמי) דייקא דבספינה מהלכת לא פליגי מדקתני מעשה וכו' אלא שרצו להתמיר על עצמן אי אמרת בשלמא במהלכת ל\"פ היינו דקתני רצו להחמיר דמשמע דשרי אפי' לר\"ע ואינהו הוא דאחמיר אנפשייהו דדילמא עמדה פתאום ולאו אדעתייהו אלא א\"א כשעמדה ד\"ה אסור דמחיצות לא חשיבי לעשות ספינה כולה כד' אמות דלהבריח מים הן עשויות וכדאמר ר' זירא מאי רצו הא לר' עקיבא ולר' יהושע בין מהלכת בין עמדה איסורא הוא. ואמר רב אשי מתני' נמי דיקא דקתני ספינה דומיא דדיר וסהר מה דיר וסהר דקביעי אף ספינה נמי דקביעה אלמא בעמדה פליגי וטעמא דמהלכת לכ\"ע שרי הואיל וספינה נוטלתו מתחלת ד' פי' רש\"י ז\"ל בשם רבינו שמעון דודו ז\"ל הספינה מוציאתו מד' שלו ונכנס בתוך די אמות אתרות וה\"ל כמי שהוציאוהו גוים חוץ מד' אמותיו ונתנוהו לתוך ד' אמות אחרות שנותנין לו ד' אמות וכן לעולם ע\"כ. והרמב\"ם ז\"ל פי' דלא חלקו אלא בשאינה מהלכת שהיא בנמל מפני שאז דומה לדיר וסהר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לנמל </b>ס\"א ללמן ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>אמר להם מותר </b>יש מוחקין מלת אתם וכן בירושלמי ל\"ג ליה: \n",
+                "<b>שכבר הייתי מסתכל בשפופרת </b>שהוא קנה חלול וכשהוא ארוך אין צופין בו למרחוק וכשהוא קצר צופין בו יותר והיתה שפופרת של ר\"ג מתוקנת למדת צפייח אלפים אמה או בים או ביבשה רש\"י ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל מותר שכבר הייתי מסתכל כו' אפי' לר\"מ דאמר לקמן מי שישב בדרך ועמד וראה והרי הוא סמוך לעיר אם לא היתה כונתו לכך לא יכנס הכא מתכונים היו לשבת בעיר והיו סומכין על שפופרת של ר\"ג ועיין ברבינו יהונתן ז\"ל ובי\"ד שם פכ\"ו סי' ט': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שיצא </b>ברשות כו'. שם ספכ\"ז ובטור א\"ח סי' ת\"ז: \n",
+                "<b>יש לו אלפים אמה לכל רוח. </b>ירושלמי דאל\"כ מה אנן אמרין יעשה כמי שיצא באונס ולא יהיה לו אלא ד' אמות לפום כן צריך מימר יש לו אלפים אמה לכל רוח ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם היה בתוך התחום כאילו לא יצא. </b>בגמ' פריך מאי כאילו לא יצא הא ודאי יצא דהא עדיין בתוך התחום הוא. ומפרש לה רב שימי בר חייא כמו שפי' ר\"ע ז\"ל משום דסבר הבלעת תחומין מילתא היא וכיון דמיבלען הני אלפים שנתנו לו חכמים ליוצא ברשות בתחומיה וממטי ליה לגו תחומיה הוו להו כחד תחומא וכמאן דלא נפיק מתחומא הוא. דע\"כ לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בסוף פירקין וס\"ל דהבלעת תחומין לאו מילתא היא אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה כגון הכא מודו ליה. ורבה מפרש דה\"ק אם היה עדיין בתוך תחום ביתו חוזר לביתו והרי הוא כאילו לא עקר רגליו ולא אמרינן ממקום שנאמר לו יש לו אלפים לכל רוח והאי כאילו לא יצא אביתו קאי והא קמ\"ל דלא תימא כיון דעקר לצאת ברשות ורבנן תקון ליה אלפים ממקום שנאמר לו לכל רוח ה\"נ אע\"ג דקאי בתחומו לימדוד ליה מהתם ואי בעי למיפק ליפוק קמ\"ל דלא אלא מעירו מודד אע\"ג דלא ניחא ליה דכאילו לא יצא מביתו דמי לגמרי: \n",
+                "<b>שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן. </b>גמ' ואפי' טובא יותר מד' אלפים אמה והא אמרת רישא אלפים ותו לא ומאי קושיא דילמא להציל שאני ורישא דמתני' איכא לאוקמה בעדות החדש ובחכמה הבאה לילד אבל הכא להציל מאויבים יש לחוש שמא ירדפו אחריהם הלכך אפי' טובא נמי יכנסו לעיר. אלא אי קשיא הא קשיא דתנן בפ' שני דר\"ה בראשונה לא היו זזין משם כל היום התקין ר\"ג הזקן שיהיו מהלכין אלפים אמה לכל רוח ולא אלו בלבד אלא אף החכמה הבאה לילד והבא להציל מיד הגייס וכו' יש להם אלפים אמה לכל רוח אלפים אמה ותו לא והאמרת וכל היוצאים להציל חוזרין למקומן ואפי' טובא אלא אמר רב שחוזרין בכלי זיינן כלומר היתר אחר אתא לאשמועי' וכדתניא בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה פעם אחת הכירו בהן אויבים שיצאו חוץ לעיר ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו אחריהם אויבים ודחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן האויבים באותה שעה התקינו שיהיו חוזרין בכלי זיינן. ונראה מפי' הרמב\"ם ז\"ל ור\"ע ז\"ל דגרסי' שכל היוצאים וכו' אבל בגמ' לא משמע דגרסי' רק וכל בויו. וביד פ' שני דהלכות שבת סי' כ\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שישב בדרך וכו' </b>\n",
+                "<b>ועמד וראה. </b>מלת וראה מחקה ה\"ר יהוסף ז\"ל: וכתב הרי\"ף ז\"ל יש מי שפירש ואמר הואיל והיה בדעתו לילך לזו העיר אע\"פ שעכשיו לא הזכיר כלום אמר ר' יהודה הרי היא כמי שיצא לילך לעיר שמערבין (בה) שמותר צו לילך עד אותה העיר אם היתה בתוך ד' אלפים אמה שנמצא כאילו עירב ברגליו וכך נכנס ר' טרפון בלא מתכוין שני תחומי שבת כאילו עירב ברגליו. ויש מי שאומר שמשנתנו במי ששבת בתוך התחום וכו' וכן פי' רב אחא משבחא והוא פירושא דמסתבר ע\"כ. והפירוש השני שאמר עליו דמסתבר הוא הפירוש שפי' רש\"י ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל והיינו מה שהעתיק ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>הואיל ולא היתה כונתו </b>גרסי': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל לא יכנס וכו' עד שיכלו: \n",
+                "<b>לילך </b>צ\"ל יכול לילך וכו': ובברייתא מפ' דהני אלפים אמה הם מהלך אלפים פסיעות בינונית ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל מי שישב בדרך לנוח שהיה עיף ולא היה יודע בתחום העיר וחשכה לו שם ואמר שביתתי במקומי וכשעמד בבוקר ראה שהוא סמוך לעיר: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר יכנס </b>דשביתתו בטעות היתה ע\"כ. ביד שם פכ\"ז סי' ט' ובטור א\"ח סי' ת': \n",
+                "<b>מעשה היה ונכנס ר' טרפון </b>בלא מתכוין כשהודיעוהו נכנס בעיר בכונה דשביתתו בטעות היתה ובברייתא קאמר ר' יהודה לשחרית מצאוהו רועי בקר א\"ל רבי הרי העיר לפניך הכנס נכנס ודרש כל אותו היום א\"ל משם ראיה שמא בלבו היתה וכשישב שם היה יודע שהוא בתוך אלפים למקום שביתתו או בית המדרש מובלע בתוך תחומו היה: ובירושלמי אשכח תני בשחרית זרחה חמה א\"ל רבי הרי העיר לפניך הכנס: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שישב בדרך וכו' </b>ראיתי להעתיק הנה רוב פירוש ה\"ר יהונתן ז\"ל יש לו אלפים אמה לכל רוח דס\"ל לר\"י בן נורי דנכסי הפקר שאין להם בעלים קונין שביתה במקומן ואדם המוצאן אפי' עירב לצד אחד אין לו להוליכן מאותו מקום שמוצאן אלא אלפים אמה לכל רוח והאדם הישן כנכסי הפקר חשוב ויש לו אלפים אמה לכל רוח דריב\"נ מחמיר גבי כלים של הפקר ומיקל גבי אדם הישן שהרי מתירו לילך אלפים לכל רוח: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אין לו אלא ד' אמות. </b>דהואיל וישן בדרך ולא נתן אל לבו שמא תחשך בעוד שיישן ולא אמר שביתתי במקומי והרי הוא כמי שיצא חוץ לתחום ואין לו אלא ד' אמות וכלים של הפקר שאינם בני דעה אין לנו לקונסן והם כרגלי המוצאן זה נוטל כלי אחד ומוליכו למזרח שעירב שם וחברו נוטל הכלי השני ומוליכו למערב שעירב שם נמצא דחכמים מחמירין באדם הישן ומקילין בחפצי הפקר ואע\"ג דלא תנן במשנה זו האי סברא לרבנן בנכסי הפקר שיהיו כרגלי המוצאן שנינו אותה בפ' המוצא תפילין ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו ואפי' חוץ לתחום א\"ל לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה ומוקמי' לה בגמ' בחבית של הפקר ומים של הפקר שאין קונין שביתה וחכמים דאמרו לו הוא ריב\"נ דס\"ל דנכסי הפקר קונין שביתה במקומן וכן נמי מתני' דשלהי יום טוב דקתני ושל עולי בבל כרגלי הממלא סתמא כרבנן אבל מההיא דתניא נהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי אלו כרגלי כל אדם אין להביא ראיה לדעת חכמים דבההיא אפי' ר' יוחנן מודה דלא קני שביתה וכל מידי דאינו יכול להיות קבוע במקום אחד אלא שהוא נע ונד אינו קונה שביתה במקומו וכן מים בעבים נמי לא קנו שביתה דהא מינד ניידי: וסבריתו של ר' יותנן ב\"נ בכלים של הפקר נפקא לן בגמ' מהא דתניא גשמים שירדו מעיו\"ט ונתמלא מים בור אחד יש לו אלפים אמה לכל רוח ש\"מ דקנו שביתה במקומן ואין להוליכן לכל מקום שירצו ואי הוה ס\"ל לריב\"נ בכלים כרבנן דלא קנו שביתה וכרגלי המוצאן הם הא מני לא ריב\"נ ולא רבנן אבל מאדם הישן ליכא לאוכוחי דהוינן יכלין למימר דאע\"ג דאדם הישן קני שביתה היינו טעמא משום דהואיל ונעור קנה ישן נמי קנה אבל כלים דלאו בני דעת נינהו ה\"א דמודה ריב\"נ דלא קנו שביתה כלל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר והוא באמצען. </b>ס\"ל לר' אליעזר כרבנן שאין לו לזוז מד' אמות שלו אבל פליג עלייהו דרבנן קמאי דאמרי נותנין לו לכל צד ד' אמות שהן ח' אמות על ח' אמות ור' אליעזר ס\"ל דלא יהבינן ליה אלא שתי אמות לכל צד ור' יהודה ס\"ל כרבנן דאמרי דאין לו אלא ד' אמות ופליג עלייהו דדוקא לרוח אחת ולא לכל צדדיו כדעת רבנן דאמרי ח' על ח' ובברירתו הדבר תלוי שיקחם לאיזה רוח שירצה אבל כיון שבירר אותם לצד מזרח והחזיק ללכת אמה אחת מאותן ד' אמות שוב אין מניחין אותו לילך לצד מערב אפי' שלש אמות עכ\"ל ז\"ל וביד שם ספכ\"ז סי' ד' ובטור א\"ח סי' שצ\"ו וסי' ת\"א: \n",
+                "<b>יש לו אלפים אמה לכל רוח. </b>דסבר ריב\"נ חפצי הפקר שאין להם דעת בעלים קונין שביתה במקומן עכ\"ל רעז\"ל. אמר המלקט ובדין הוא דליפלוג בכלים והא דקמיפלגי באדם להודיעך כחן דרבנן דאע\"ג דאיכא למימר הואיל ונעור קנה ישן נמי קנה קמ\"ל דלא: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר והוא וכו' </b>בפירקי' דף מ\"ה. ור\"מ ס\"ל כותייהו דחכמים דשמנה על שמנה יהבינן ליה: \n",
+                "<b>ר' יהורה אומר לאיזה רוח שירצה </b>גרסי' ומלת ילך נראה דל\"ג לה דלא שייך ילך על ברירת ד' אמות וכן בגמ' ליתא ולא בירושלמי ולא בהרי\"ף ולא בהרא\"ש ז\"ל וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל לא העתיקו ויש מי שהגיה יטול. ופי' הוא ואיכא בין ת\"ק לר' יהודה כו' עד ארבעתן לרוח אחת זו היא שיטת רש\"י ז\"ל וגרסתו ר' יהודה היינו ת\"ק אבל תוס' ז\"ל כתבו דר\"ח גריס בגירסת קושית הגמרא חכמים היינו ת\"ק פי' ת\"ק דריש פירקי' דמי שהוציאוהו גוים דקאמר אין לו אלא ארבע אמות ואע\"ג דאינם מענין אחד פריך דחכמים דפליגי על רי יוחנן בן נורי לא היה להזכיר להם ד' אמות אלא אין לו אלפים ומסתמא דיש להם ד' אמות לכל רוח ע\"כ. ונלע\"ד דגם לפי' ר\"ח צריך לומר דהאי ומודה ר' יהודה היינו לר' אליעזר דאלת\"ה למאן מודה. ובירושלמי משמע קצת כפי' ר\"ח ז\"ל דגרסי' התם לא על הדא אמרה אלא על רישא דפירקא מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה איתאמרת עליה א\"ר בון מודה ר' יודה שאם בורר לו שאינו יכול לחזור בו ע\"כ: ולענין פסק ההלכה כתב הרמב\"ם ז\"ל דנקטינן כקולתו דריב\"נ וכקולא דרבנן והכי איתא בגמ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובלבד שלא יוציא מתוך שלו לתוך של חברו. </b>פי' רש\"י ז\"ל שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונית שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפצו דחפציו כרגליו דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים דכל ד' אמות דיוצא חוץ לתחום דנותן את עירובו ודקונה שביתה ברגליו שוינהו רבנן לגביה כרה\"י ואסור להו מדרבנן לטלטל מתוכן לחוץ להן ע\"כ: ירושלמי אע\"ג דר' חנינא בן אנטיגנוס פליג על רבנן באמות מודה הוא הכא בעירובי עיירות ע\"כ: \n",
+                "<b>והן מותרין </b>עמו לאכול בתוך ארבע אמותיו של אמצעי זה בשתים הסמוכות לו וזה בשתים הסמוכות לו ולא גזרינן שמא זה האמצעי יביא כליו של זה חוץ לתחומו של זה שלזה שלצד מזרח יכניסם בתוך תחומו של זה שלצד מערב ומפ' בגמ' דמש\"ה לא גזרינן שכיון ששנים החיצונים שמה שאין להם לזוז משם אילך ואילך כל אחד ישמור חפציו שלא יזוזו מאצלו. בי\"ד פי\"ב דהלכו' שבת סי' ט\"ז: \n",
+                "<b>אר\"ש למה הדבר דומה לשלש וכו'. </b>משמע מן הגמ' בפירקין דף מ\"ו דת\"ק דר\"ש הוא ר' יהודה דאיירי לעיל מיניה ר' יהודה אומר לאיזה רוח שירצה ועלה תני היו שנים מקצת וכו' א\"ר שמעון למה\"ד כו' אלמא הנך רבנן דאיירו לעיל מינה בד' אמות דשביתה אפלוג בחצרות: ועיין בדעת חכמים לפי' רב אלפס ז\"ל דמשמע שהוא הפך פי' רש\"י ז\"ל: ואיתא בפ' הדר (עירובין דף ע\"א) ובפ' כל גגות (עירובין דף צ\"א) וביד פ\"ד דהלכות עירובין סימן כ\"ג: \n",
+                "<b>ופתוחות לרה\"ר. </b>בטור א\"ח סי' שע\"ח כתוב ופתוחות למבוי ולא נודע לבית יוסף ז\"ל למה שינה לשון המשנה: ועיין במ\"ש לקמן פ' ששי סי' ה' אולי יתיישב קצת ואע\"פ שנדחה כמ\"ש שם שמא משמיענו בעל הטור ז\"ל אגב אורחיה דאדיחוייא לא סמכינן: וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב כאן גרסי' ופתוחות לר\"ה ול\"ג למבוי כי במבוי יש היתר לטלטל אע\"פ שלא ערבו בחצרות ועל כן אמר לר\"ה שלא יש היתר כלל כשלא ערבו שתים החיצונות אבל לקמן בפ' ששי גבי חמש חצרות וכו' גרסי' ופתוחות למבוי כי שם אין שייך לגרוס באופן אחר עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שבא בדרך וחשבה לו </b>גרסי'. רש\"י וה\"ר יהונתן ז\"ל וכן מוכח מן הבבלי וכמו שאכתוב בס\"ד אבל בירושלמי נראה דגריס והיה מתיירא שמא תחשך. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וביד פ\"ז דהלכות עירובין סי' ה' ו' ז' ובטור א\"ח ס\"ס ת\"ט: \n",
+                "<b>והיה מכיר וכו'. </b>כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל אבל אם היה רוצה לטרוח וללכת היה מגיע תחת האילן קודם שתבוא השמש והיה מכיר אילן או גדר והוא שסמוך לו בתוך אלפים אמה שאם היה בין רגליו ובין האילן יותר מאלפים אמה לא היה בדבריו כלום שהרי הוא עומד חוץ לתחום אלא ודאי שאין שם אלא פחות מאלפים אמה וכיון שכן שרינן ליה לומר תהא שביתתי בעיקרו: \n",
+                "<b>לא אמר כלום. </b>כדפירשה ר\"ע ז\"ל מפר' לה רב בגמ' דאפי' לתחתיו של אילן לא מצי אזיל דממקום רגליו עקר דעתו ותחת האילן נמי לא קנה הלכך לא יזוז ממקומו ושמואל פליג עליה דרב דלא אמר כלום היינו לביתו אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל ונעשה תחתיו של אילן חמר גמל בא למדוד מן הצפון של האילן לצד ביתו מודדין לו מן הדרום לצד רגליו בא למדוד מן הדרום של האילן כדי שיחזור לאחוריו מודדין לו מן הצפון לצד ביתו פי' רש\"י ז\"ל ר\"ל דמפסיד לבד מקום רוחב האילן כמו עשרים או שלשים אמה מפני שלא פירש אבל ד' אלפים אמה יש לו ממקום רגליו לצד ביתו פחות שיעור רוחב האילן ממה נפשך דכל ד' אמות שתתן לו שביתה תחתיו בין שתתנם לו מצד צפון האילן בין שתתנם לו מצד דרומו אתה נותן לו עד מקום רגליו אלפים אמה: \n",
+                "<b>נמצא מהלך משחשכה ד' אלפים אמה. </b>שהרי קנה לו שביתה בגוף האילן ויש אלפים מרגליו עד האילן עצמו ואלפים מן האילן לצד ביתו: ובגמ' אמר רבא והוא דכי רהיט מטי ליה פי' אז מהני ליה אמירה אם סיים בעיקרו ומצי למיזל בנחת א\"ל אביי והא חשכה לו קתני א\"ל חשכה לו לילך לביתו ואפי' במרוצה אבל לעיקרו של אילן אזיל איכא דאמרי חשכה לו כי מסגי קליל קליל אבל כי רהיט מטי: ובמה שפי' רש\"י ז\"ל וכן רבינו יהונתן ז\"ל דמפסיד כל רוחב האילן כמו עשרים או שלשים אמה מצאתי כתוב ברש\"ל ז\"ל אגב ריהטא לא דקדק דהא מעיקרו יש אלפים אמה וא\"כ לא הפסיד אלא רוחב חצי האילן ודו\"ק ע\"כ: עוד מצאתי כתוב שם נמצא מהלך משחשכה ד' אלפים אמה לאו דוקא אלא ד' אלפים של שני תחומין וד' אמות דשביתה כדלקמן בסוף הסוגיא ע\"כ: ונלע\"ד דאפשר דבזה ידוקדק האי נמצא מהלך וכו' דקתני דנראה שהוא יתר וכדדייק בגמ' בפ\"ק בחולין כדכתיבנא התם גבי נמצא כשר בשחיטה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>או שאינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי. </b>וכתב הרא\"ש ז\"ל הא דקתני ואמר שביתתי במקומי לאו דוקא אמר דה\"ה בלא אמירה נמי זכה לו כדאמרי' וכו' והא דקתני ואמר שביתתי במקומי משום דבעי מיתני סיפא זהו שאמרו העני מערב ברגליו וכו' ור' יהודה נמי דאמר אחד עני ואחד עשיר ע\"כ מיירי בדאמר להכי תנא רישא נמי ואמר שביתתי במקומי דעשיר העומד בעירו והחשיך על התחום אינו קונה משם אלפים אמה לכל רוח אא\"כ נתכוין לקנות משם שביתתו עכ\"ל ז\"ל: וכן כתבו ג\"כ תוס' ז\"ל וכתבו דהא דנקט ואמר אגב רישא או אגב סיפא וכה\"ג איכא נמי בשנים אוחזין ראה אותם רצין אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו והתם נמי אפי' לא אמר קני כדאמרינן התם בגמ' גבי ד' אמות דתקינו ליה רבנן דליקנו ואי תקינו ליה רבנן כי לא אמר מאי הוי ונקט ואמר משום סיפא שהיה צבי רץ כדרכו אפי' אמר לא אמר כלום ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' חנינא. </b>כתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נכ\"י והרי\"ף חנניה וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>עגולות. </b>דכתי' אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה דילפינן מקום ממקום ומקום מניסה וניסה מניסה וניסה מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ דכתי' בערי מקלט ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה וגו' ופי' רש\"י ז\"ל קרא דאל יצא איש ממקומו ילפי' ביה ניסה מושמתי לך מקום אשר ינוס מה להלן ניסה עם מקום אף כאן ניסה עם מקום והדר דנין ניסה זו שלמדנוה ולא נאמר בה גבול מניסה שנאמר בה גבול דכתי' גבול עיר מקלטו אשר ינוס והדר דנין גבול זה הנלמד שלא נאמר בו חוץ מגבול שנאמר בו חוץ שנאמר ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו והרי הרבינו חוץ מג\"ש להאי גבול דאל יצא איש ממקומו והדר דנין חוץ מחוץ מקרא דומדותם מחוץ לעיר וכו' ע\"כ וכתב החכם ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל וצ\"ע למה אמר דין זה של עגולות דוקא כאן ע\"כ ונלע\"ד דבמה שכתבתי לעיל בפירקי' סימן ו' בשם הירושלמי שהוא מיושב קצת: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים מרובעות. וכו' </b>תוס' פ' עושין פסין (עירובין דף כ\"ג) וביד פכ\"ז דהלכות שבת סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שאמרו וכו'. </b>בפירקין דף מ\"ז וביד רפ\"ז דהלכות עירובין ובטור א\"ח סי' ת\"ט. ובגמ' אמר רב נחמן מחלוקת במקומי דר\"מ סבר עיקר עירוב בפת וכו' כדמפרש ר\"ע ז\"ל אבל במקום פלוני וכו'. ולפום האי פירושא זהו שאמרו ר\"מ קתני לה דאמר עיקר עירוב בפת דהכי משמע עיקר תקנתא לאו הכי הואי אלא קולא בעלמא הוא שאמרו אצל העני לערב ברגליו וקאי ר\"מ אאינו מכיר או אינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי דאפי' להאי דקאמר במקומי קולא הוא וכו' ולא אמרו לערב בפת וכו' דמשמע דעיקר עירוב כי איתקן ברגל איתקן ולא אמרו לערב בפת אלא להקל על העשיר ר' יהודה קתני לה ותניא כותיה כרב נחמן ורב חסדא אמר מחלוקת במקום פלוני דאין כאן לא עירוב בפת ולא עירוב ברגל אלא אמירה בעלמא עלה קאמר ר\"מ עני אין עשיר לא אבל במקומי דברי הכל אחד עני ואחד עשיר דעיקר עירוב ברגל לכ\"ע וזהו שאמרו על כרחין ר\"מ קתני לה דלא מצינן לאוקומה כר' יהודה משום דקתני בה עני ואילו לר' יהודה אחד עני ואחד עשיר קאמר והשתא קאי זהו אמי שבא בדרך וחשכה לו ואמר שביתתי בעיקרו דקתני קנה שם שביתתו ועלה קאמר זהו שאמרו דעני מערב ברגליו דהא קולא לעני הוא דאקול לא שיהא עיקר עירוב אלא באומר שביתתו במקומי. ור' יהודה אומר אפי' לעשיר שהיה יושב בביתו ואמר שביתתי בסוף אלפים הקלו נמי ואע\"ג דעיקר עירוב במקומי הוא ולא אמרו מערבין בפת וכו' דמשמע דעיקר עירוב אינו בפת אלא להקל על העשיר הוא דאיתקון סתמא היא ודברי הכל ולאו מסקנא דמילתיה דר' יהודה היא דהא ר\"מ נמי מודה בה דעיקר עירוב ברגל במקומי. אמר רב אשי מתני' נמי דיקא כרב נחמן דלר' יהודה במקום פלוני עשיר לא וכי פליג אדר' מאיר במקומי הוא דפליג דקתני במתני' דבסמוך מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חברו הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין דברי ר' יהודה והוינן בה ע\"ש איהו ומ\"ש אינהו ואמר רב הונא הכא במאי עסקינן כגון שיש לו שני בתים אחד בזה ואחד בזה והיה רוצה לילך לביתו שבעיר אחרת מע\"ש ולשבות שם בשבת ולא יצא מביתו אדעתא דקנית שבת בסוף התחום ולחזור אלא אדעתא למיזל עד התם והחזירו חברו ושני תחומי שבת יש בין שני הבתים איהו כיון דנפק לאורחא משום הליכה ממש ולא משום לערב ברגליו ולחזור ה\"ל עני ויכול לומר שביתתי בסוף התחום ויסיים מקום הניכר לו שם ופלוגתא דאמוראי היא לקמן איכא מ\"ד דאפי' לא אמר נמי כיון דאנן סהדי דהתם בעי למיזל כמ\"ד דמי וע\"כ בדלא אמר מידי עסיקינן חדא דלא קתני ואמר שביתתי במקום פלוני ועוד מדפליג ר\"מ עלה ואמר ה\"ז חמר גמל ש\"מ בדלא אמר שביתתי במקום פלוני עסיקינן דהא ר\"מ מודה בעני וא\"ת ר\"מ עשיר חשיב ליה להאי דמשום דהחזיק בדרך פורתא לא משוי ליה עני א\"כ דקאמר ה\"ז חמר גמל אמאי הוי חמר גמל ולא הפסיד אלא אלפים אמה דלכל רוח מעירו וגם האלפים דממקום מסוים שכיון לשבות בו ואילך הא אלפים שמעירו עד אותו מקום מסויים שכיון לשבות בו יכול להלך ואמאי הא בביתו לא רצה לקנות דאמר שביתתי בתוך התחום ושם לא יכול לקנות דהא לאו עני הוא ולא יזוז ממקומו מיבעי ליה אלא בדלא אמר עסיקינן ור\"מ נמי עני משוי ליה ומשום דלא אמר כלום מספקא ליה אי דעתו לקנות שביתה בסוף התחום או שמא חזר בו לגמרי מלילך למחר לאותה העיר ודעתו לקנות שביתה בביתו הלכך חמר גמל הוא והנך עשירים נינהו ואפי' אמרו שביתתנו במקום פלוני אסור דאי לא אמרו פשיטא. אלמא כל במקום פלוני לר' יהודה עני אין עשיר לא ולהכי נקט יש לו שני בתים דאי לא הוה ליה ביתא התם לא הוה אמרי' כי לא אמר כמ\"ד דמי דדילמא לגמרי קא הדר ביה: \n",
+                "<b>שלא יצא </b>ברוב הספרים גרסי' שמא יצא ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה. </b>ביד פ\"ז דהלכות עירובין סי' ח' ובטור א\"ח סי' ת\"י: ופי' רש\"י ז\"ל מי שיצא כל דהו ובגמ' תניא נמי הכי דכשיש לו שני בתים וביניהו שני תחומי שבת כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב דברי ר' יהודה יתר על כן אמר ר' יוסי ב\"ר יהודה אפי' מצאו חברו ואמר לו לין פה עת חמה היא עת צינה היא למחר משכים והולך. ומפרש ר' יוסף בגמ' דלר' יהודה בעינן תרתי שיחזיק בדרך וגם שיאמר שביתתי במקום פלוני ור' יוסי ב\"ר יהודה ס\"ל אינו צריך אלא להחזיק אבל לומר אינו צריך כיון שגמר בלבו לשבות במקום פלוני והחזיק בדרך קנה שביתה באותו מקום והלכתא כר' יוסי ב\"ר יהודה וכפי מה שפירש דעתו רב יוסף ועיין בגמ' בפי' רש\"י ז\"ל שיש לו שיטות אחרות וזו הדרך בחרתיה מן הרב אלפס ז\"ל וכן היא שם בהרמב\"ם ז\"ל וכבר נתבארה מתני' באר היטב במה שקדם. ורש\"י ז\"ל פי' לשון אחר איפכא ממה שפירש לעיל בסוף הסוגיא ואלו הן סוף דבריו ז\"ל ונראין הדברים דר\"מ אכל מי שהוא עשיר פליג ובאומר שביתתי במקום פלוני מדקתני כל שיש בידו לערב וכו' דר\"מ ס\"ל אפי' בודאי שאינו עירוב ה\"ז חמר גמל דאי ס\"ד ר\"מ עני משוי ליה להאי וטעמא משום דמספקא לן היכא ניחא ליה הוא הואיל ולא אמר א\"כ מאי כל הא לא משכחת לה הך ספיקא אלא בהך לחודיה שיצא וחזר למקומו והר\"ז חמר גמל מיבעי ליה: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר כל שהוא יכול לערב בו ה\"ז חמר גמל. </b>גמ' הא תנינא חדא זימנא לעיל פ' בכל מערבין ספק ר' מאיר ור' יהודה אומרים ה\"ז חמר גמל ופירש רש\"י ז\"ל אלמא כל ספיקא חמר וגמל הוא ומתני' נמי ספיקא הוא וללישנא בתרא הכי קא קשיא ליה תנינא חדא זימנא לר\"מ דהיכא דעירב במקום שאינן עירוב הוי חמר גמל ע\"כ ומשני אמר רב ששת לא תימא טעמא דר\"מ התם הוא דספק עירב וקנה שם שביתה וספק לא עירב וקנה בביתו הוא דהוי חמר גמל אבל היכא דודאי לא עירב כגון חוזר זה שהיה לו לומר שביתתי במקום פלוני לא הוי חמר גמל דאין כאן ספק אלא לגמרי נתכוין אביתו ולא הוי עירוב ויהא כאנשי עירו אלא אפי' ודאי לא עירב שלא אמר שביתתי לשם נמי מחזקינן ליה בספק משום גלוי דעתא דהא הכא ודאי לא עירב וקא הוי חמר גמל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שיצא וכו' </b>בפירקין דף נ\"א. וביד פכ\"ז דהלכות שבת סי' י\"א ובטור או\"ח סי' שצ\"ה וסי' ת\"ה: ופי' רש\"י ז\"ל מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת במזיד ומדעת שלא לשם מצוה לא יכנס להיות כבני העיר. וה\"ר יהונתן ז\"ל פי' או בשוגג ואין לו אלא ד' אמות מזה ומזה שהם ח' על ח' ואע\"פ שמובלעות לו ד' אמות בתוך תחום לא אמרינן כיון דעאל עאל ור' אליעזר אזיל לטעמיה דלא יהיב ליוצא חוץ לתחום אלא ד' אמות על ד' אמות ולא כולו לרוח אחת אלא והוא באמצען שתים מכאן ושתים מכאן ומיהו אם לא יצא חוץ לתחום אלא אמה אחת והוא עומד באמה השנית יכנס דהבלעת תחומין מילתא היא ע\"כ: \n",
+                "<b>ושלש לא יכנס. </b>פי' ואם עומד באמה השלישית לא יכנס כמו שנכתוב בס\"ד מסוגיית הגמרא: וכתב סמ\"ג במל\"ת סי' ס\"ו פי' רבינו משה שד' אמות שיש לו לאדם תחלתן ממקום שהוא עומד לפיכך כיון שיצא חוץ למקומו אמה או יתר ישב במקומו ואין גו להלך אלא בתוך ד' אמות מעמידת רגליו ולחוץ ורבינו יצחק פי' לא יכנס להיות כאילו לא יצא אבל ד' אמות יש לו כשאר יוצא חוץ לתחום ומותר ליכנס בתוך תחומו הראשון עד ד' אמותיו וכו מי שהחשיך לו חוץ לתחום המדינה אפי' אמה אחת ה\"ז לא יכנס לא יהלך ממקום שנכנס עליו השבת והוא עומד בו אלפים אמה ואם כלתה מדתו במקצת העיר מהלך עד סוף מדתו עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר שתים יכנס וכו'. </b>ובגמ' בפירקין דף נ\"ה והתניא ר' אליעזר אומר אחת יכנס שתים לא יכנס ל\"ק מתני' דעקר חדא פי' שיצא מן האחת ועמד בשנייה וה\"ק אם בשתים עומד יכנס וברייתא דקתני שתים לא יכנס דעקר תרתי וקם אתלתא והתניא ר' אליעזר אומר אפי' אמה אחת לא יכנס כי תניא ההיא למודד פי' רש\"י ז\"ל שחשכה לו ואמר שביתתי במקומי ומודד אלפים פסיעות בינונית אולי יכנס לתחום העיר וכלו אלפים שלו אמה אחת חוץ לתחום לא יכנס שאפי' האלפים מוליכות אותו לתוכו אינו מותר לצאת מאלפים כדתנן ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה אפי' מדתו כלה במערה לא יהלך להלן מאלפים דכיון שמדד אלפים לבד מקום שביתתו שהן ד' אינו יכול לעבור חוץ לאלפים. וכתבו תוס' ז\"ל כי תניא ההיא למודד שאפי' כלה מדתו במערה לא יכנס אמה אחת יותר ופי' הקונט' לא נראה והא דלא קאמר כי תניא ההיא להחשיך חוץ לתחום וכו' דמילתא דפשיטא היא דאין לו לצאת חוץ לתחומו אבל בכלה במערה איצטריך לאשמועי' ע\"כ: ירושלמי ר' אליעזר אומר שתים יכנס ר' אחא בשם ר' חיננא ורב חסדאי תרויהון אמרין לא מר אלא שתים הא שתים וכל שהוא לא יכנס דהוא (צ\"ע) דר' אליעזר דאמר שתים יכנס שלש לא יכנס אמר לון ר' יוסי אמרון דבתרה שלש לא יכנס הא שלש פחות כל שהוא יכנס הוון בעין מימר מה דמר ר' אליעזר ביוצא הא במחשיך לא אשכח תני היא הדא היא הדא הוון בעין מימר מה דמר ר\"ש במחשיך הא ביוצא לא אשכח תני היא הדא היא הדא אבל בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל כתוב וז\"ל ר\"ש אומר אפי' ט\"ו אמה יכנס ולא מחמרינן עליה כמו שאנו מחמירין למי שיוצא חוץ לתחום שהיה לו ליזהר ולתת דעתו שלא יצא ואפי' באנסוהו גייס י\"ל דר\"ש נמי היה מחמיר בו משום גזרה דמי שיצא לדעת וי\"ל שהיה מתיר לו ליכנס אם לא הוציאוהו אלא ארבעה עשר אמות עכ\"ל ז\"ל וקצתו כבר הוא בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואית דמפרשי ט\"ו דוקא. אמר המלקט הוא פי' רש\"י ז\"ל בלשון שני וז\"ל לשון אחר ולא שמעתיו דדוקא ט\"ו נקט וטועי המדה הן המשוחות הקובעין התחומין ואמרינן לקמן בכיצד מעברין כו' עד שהן ט\"ו אמות עכ\"ל ז\"ל וכן פי' ג\"כ ה\"ר יהונתן ז\"ל: ונלע\"ד דלהכי מתרגמינן ומדותם ותמשחון משום שמודדין הקרקעות בחבלים שנקראין משיחה כמו שפי' בערוך בערך משיחה יֶתֶר ומשום הכי נמי נקראו בעלי המדה משוחות: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מעברין </b>גמרא. רב ושמואל חד תני מעברין וחד תני מאברין מאן דתני מאברין באל\"ף אבר אבר שמוסיפין לה אברים שאם יש אבר שיוצא מן העיר בקרן מזרחית דרומית רואין כאילו אבר בקרן מזרחית צפונית ומודדין משם ומאן דתני מעברין כאשה עוברה. אמר ר' יוחנן י\"ח ימים גדלתי אצל ר' אושיעא ברבי ולא למדתי ממנו אלא דבר אחד במשנתנו כיצד מאברין את הערים באל\"ף ומפר' בגמ' בשנוייא דאיבעית אימא בתרא דבמשנתנו קאמר אבל ברייתות וגמרות טובא גמר: ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל כיצד מעברין את הערים מפר' בגמ' שהוא לשון אשה עוברה ותנן לקמן הנותן את עירובו בעבורה של עיר וכו' אלמא יש עבור לעיר ומפ' השתא כיצד יש לה עיבור אם בית נכנס וכו' ע\"כ: ובירושלמי ר' יוחנן בשם ר' הושעיא מוסיפין לה אבר תלה עינוי ואסתכל ביה א\"ל למה את מסתכל בי צרך לך צחק לך לא צריך לך הפליג עליך תלת עשר שנין עביר עליל קומי רביה דלא צריך ר' שמואל בשם ר' זעירא אילולי דיו אלא שהיה מקבל פני רבו שכל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה ע\"כ: ועוד גרסי' בגמ' ת\"ר כיצד מעברין את הערים ארוכה כמות שהיא והא קמ\"ל דאע\"ג דקצרה ברחבה מהו דתימא ירחיבנה למזרח ולמערב עד שתהא מרובעת יפה קמ\"ל ארוכה כמות שהיא. עגולה עושין לה זוית מרובעת אין עושין לה זוית והא אשמועי' דאע\"ג דמרבעא אלא דלא מרבעא לרבועו של עולם שיהא צפונו לצפונו של עולם פי' שהוא מקום עגלה ודרומה לדרומו של עולם פי' דהיינו מקום עקרב אלא עומדת באלכסונו של עולם מ\"ד לירבעה ברבוע של עולם קמ\"ל. היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר רואין אותה כאילו היא שוה לקולא. היה בית אחד יוצא כמין פגום או שני בתים יוצאין כמין שני פגומין ואפי' משתי רוחות רואין אותם כאילו חוט מתוח עליהן ומודד ממנו ולהלן אלפים אמה היתה עשויה כמין קשת שאין הבתים במקום חבל הקשת או כמין גאם יונית שהיא כמין כ\"ף כפולה שלנו רואין אותה כאילו היא מלאה בתים וחצרות והדר בקשת לא יתחיל למדוד מביתו ולצפון אלפים אמה אלא כל העיר עד היתר חשובה לו כד' אמות וכן העשויה כמין גאם היוצא מן המזרח למערב אע\"פ שאין בתים במערב רואין כאילו מילא כל החלל בתים וכן מהדרום לצפון והיוצא מביתו אין חלל החלק של עיר עולה לו מן המדה: \n",
+                "<b>פגום נכנס </b>פי' ר\"ח פגום נכנס בנין העשוי כעין שובך כדאמרי' בזה בורר גבי מפריחי יונים משישברו את פגמיהן ומיהו שובך ממש אין מתעבר עם העיר כדאמרי' בגמ' תוס' ז\"ל: וכתבו תוס' ז\"ל וגשרים ונפשות שיש להם בית דירה. הא דקתני שיש להם בית דירה לא קאי אנפשות כדמוכח בברייתא בגמ' דנפשות גופיה סתמא לדירת שומר קבר עבוד הלכך אע\"ג דלא דייר בה דירה היא דנפש בנין שעל הקבר כדפי' הקונט' בגמ' אלא אגשרים קאי דגשר וקבר ובית הכנסת וכל הנהו דקתני בברייתא בגמ' שיש להם בית דירה לאו לבית דירה עביד ואי לית בה דירה לאו דירה היא. בערוך מפר' נפש ציון כדאמרי' בירושלמי אמר רשב\"ג אין עושין נפשות לצדיקים אלא דבריהם הם זכרונם וכן הביא מפ' שני דשקלים ע\"כ: \n",
+                "<b>היו שם גדודיות. </b>גמ' מאי גדודיות אמר רב יהודה שלש מחיצות שאין עליהם תקרה פי' רש\"י ז\"ל וכ\"ש אם מקורות הן מזו לזו בגג דהוו להו דירה מעלייתא ע\"כ: ושתי מחיצות ויש עליהם תקרה בעיא בגמ' ולא אפשיטא: ועושין אותם במ\"ם נראה שהיא גירסת רש\"י ז\"ל דהא אתחומין קאי: [הגה וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל אותן וכתב וכן צריך להיות דקאי אערים דלעיל ע\"כ:] ומצאתי מוגה בגמ' בברייתא מפרש שאם היתה עיר עגולה והיא תרי אלפי על תרי אלפי בעגולא מרבע את העיר ועושין אותה כמין טבלא מרובעת שיהא ארכה כרחבה וחוזר ומרבע את תחומיה כמין טבלא מרובעת שיהא ארכן כרחבן וכן נראה שהיא גירסת הרמב\"ם ז\"ל אותה בה\"א ובטור א\"ח כל דיני פרק זה בסימן שצ\"ח ובסימן שצ\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נותנין קרפף וכו'. </b>ביד רפכ\"ח דהלכות שבת וסי' ה' ובגמ' איתא בפירקין דף נ\"ה ותוס' דפ' שני דר\"ה דף כ\"ג: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים לא אמרו קרפף אלא בין שני עייירות. </b>אבל אם יש בית דירה בתוך ע אמה ושני שלישי אמה אפי' רבנן מודו דמודדין תחום שבת ממנו ואילך אפי' שהוא בסוף שבעים אמה ושירים ואם הוא חוצה מזה אין מודדין אלא מקיר העיר. ור' מאיר סבירא ליה דלעולם מניחין מכל צד שבעים אמה ושירים אפילו אין שם שום בית דירה ומשם מתחיל למדוד תחום אלפים אמה ובגמרא אתמר רב הונא אמר נותנין קרפף לזו וקרפף לזו ומאי קרפף דקאמרו רבנן תורת קרפף ולעולם קרפף לזו וקרפף לזו וה\"נ מסתברא מדקתני סיפא אם יש לזו שבעים ושירים ולזו שבעים ושירים עושה קרפף לשתיהן להיות אחד ש\"מ: ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה עשה קרפף שתיהן להיות כאחת: וחייא בר רב אמר קרפף אחד לשתיהן וסיפא דמתני' לאו מסקנא דמילתא דרבנן היא אלא ר\"מ היא וצריכא לאשמועינן ברישא ובסיפא דאי מרישא ה\"א חד לחדא וחד לתרתי קמ\"ל דלתרתי יהבינן להו תרי ואי מסיפא ה\"א הכא הוא דקאמר ר' מאיר דאע\"ג דאיכא קרפף לכל חדא אמרינן חדא היא משום דדחיקא תשמישייהו דהואיל וקרובות אין להם נוי העיר בשתי קרפפות עד דאיכא טפי הלכך עושה קרפף את שתיהן להיות אחת אבל חדא דלא דחיקא תשמישתה שאין עיר אחרת סמוכה לה ויש לה אויר הרבה אימא לא ניתיב לה קרפף כלל קמ\"ל. וממתני' דבסמוך דקתני וכן שלשה כפרים וכו' מקשינן בגמ' לרב הונא דקתני בה עשה אמצעי את שלשתן להיות אחד טעמא דאיכא אמצעי דהשתא אין בין עיר לעיר אלא קרפף אחד הא לאו הכי לא ומשנינן הא איתמר עלה לא משולשין ממש אלא כל שאילו מכניס אמצעי וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: וה\"ר יהונתן ז\"ל פי' סוגית המשנה כולה כחייא בר רב וז\"ל אם יש לזו ע' אמה ושירים סיפא ר\"מ קתני לה וכו' עד והיוצא מזו ללכת דרך חברתה חוצה לה מודד מחומת חברתה ואילך וכתב דאע\"פ שהוא מחמיר בעירוב הלכתא כותיה אבל הרמב\"ם ז\"ל שם ביד פסק כרב הונא: וכתוב בתוס' כאן וגם בריש סוכה דף ג' וז\"ל (התוס') אשר כאן ונראה דאפילו בית ובית בלא עיר נותנין להם קרפף אחד לשתיהן דאלת\"ה עיר שאין לה חומה במה יתחברו הבתים ליחשב כאחת אם לא ע\"י שמובלעים יחד תוך ע' אמה ושירים דאין סברא להצריך שיגעו זה בזה ולפי זה לר' חייא בר רב דאמר קרפף אחד לשתיהן לאו דוקא דהא דקאמרי רבנן ב' עיירות הה\"נ בית ובית אלא אגב דנקט ר\"מ עיר אחת נקטי רבנן ב' עיירות ע\"כ בקיצור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שלשה כפרים המשולשין וכו' </b>ביד שם פכ\"ח סי' ה' ובפסקי הרא\"ש ז\"ל פ' שני דמגילה דף ל\"ז. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א וכן בשלשה ופי' הדבר הוא דקאי אלעיל דקאמר אלא כבין שתי עיירות ועלה קאמר וכן בשלשה כפרים אמרו דין קרפף ע\"כ: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל סיפא זו ר\"מ קתני לה דס\"ל דנותנין קרפף לכל עיר ועיר אבל תוס' ז\"ל לדעת חייא בר רב כתבו דהך סיפא אפשר דאתיא כרבנן ע\"ש: והקשה ה\"ר יהונתן ז\"ל וא\"ת ולמה הוצרך להיות האמצעי ביניהן שלא נשאר לשתי כפרים אלא שיעור קרפף אחד ביניהן ומפרש בגמרא שקולא שני' בא התנא להודיענו במדידת תחומין והיינו דקאמר וכן כמו שהקלנו במדידת הקרפפות שאנו מוסיפין אותן על התחומין ג\"כ יש קולא אחרת בדבר תחומין דרואין והאי משולשין לא משולשין ממש קאמר וכו': וכמה יהא בין אמצעית לחיצונות דאמרי' רואין אלפים אמה דהואיל ויכולה לבא וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל בסוף דבריו ומפורשת כל המשנה לדעת חייא בר רב ואע\"פ שהוא מחמיר בעירוב הלכחא כותיה ע\"כ וכמו שכתבתי במתני' דלעיל ומשמע מפירושו ז\"ל דגם לדעת חייא בר רב מוקמינן דלא משולשין ממש קאמר אבל מדברי מפרשים אחרים ראיתי דלחייא בר רב יכולין להיות משולשין ממש וכן משמע פשטא דשמעתא דגמרא: ועיין במ\"ש בשם התוס' דלעיל פ' שני סימן ה': ועיין בספר לבוש החור שם סי' שצ\"ח ותוסיף לקח טוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מודדין וכו'. </b>ביד שם פכ\"ח מסי' י\"א עד סי' י\"ז. ובגמ' אמר רב אסי אין מודדין אלא בחבל של סיב פי' אותו שגדל ומתגלגל סביב הדקל. תניא אמר ר' יהושע בן חנניה אין לך שיפה למדידה יותר משלשלאות של ברזל אבל מה נעשה שהרי אמרה תורה ובידו חבל מדה בספר זכריה והכתיב במשכן של יחזקאל ובידו קנה המדה ההוא לתרעי פי' למדת רוחב השערים: \n",
+                "<b>לא פחות. </b>שכשהחבל קצר נמתח הרבה ומארי' המדה כך צ\"ל בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>הגיע להר מבליעו. </b>והוא שלא יהא הר זקוף וכו'. לשון ר\"ע ז\"ל אמר המלקט כתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל הפירוש הזה הוא מגומגם דכל שכן הוא שדינו להבליעו אבל ה\"ר יהונתן ז\"ל פירש וז\"ל לא שנו שמבליעו לבד אם יכול ואם לא יכול מקדירו כלומר שמודד אלכסונו לא אמרן אלא בהר המתלקט עשרה טפחים מתוך חמש אמות כלומר דניחא תשמישתיה לעלות במדרונו אבל הר המתלקט עשרה מתוך ד' אמות שהן כ\"ד טפחים שאין שלש חלקים במדרון יותר מן הגובה לא ניחא תשמישתיה כלל ואפי' אינו יכול להבליעו אין מקדירו בחבל של ד' אמות אלא אומדו והולך לו. ויש גורסין מודדו והכל אחד שמודד עביו של הר בראשו ואומדו לפי ראות עיניו שכך עולה עוביו וחוזר למדתו ע\"כ ועיין שם בהרי\"ף ז\"ל ובבעל המאור ובפי' רש\"י ותוס' ז\"ל דבגמרא: ובגמ' בלישנא קמא הלשון כך ומפ' לה למתני' לחומרא לא שנו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך ד' אבל בהר המתלקט עשרה מתוך ה מודדו מדידה יפה: הגיע להר מבליעו וא\"ת אמאי לא כייל להו בהדי הדדי הגיע להר או לגאי או לגדר מבליעו וי\"ל משום סיפא כו' ואם נאמר דגאי וגדר שוין לגמרי והר חלוק קצת מהם הוה ניחא תוס' ז\"ל: מבליעו שזוקף עץ גבוה בשפתו מזה ועץ אחר כנגדו בשפתו מזה ומותח החבל מזה לזה כך מפורש בפוסקים: \n",
+                "<b>ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. </b>גבול צדדי העיר כדמפ' ר\"ע ז\"ל ופירוש אחר יש לרש\"י ז\"ל זולת מה שפירש ר\"ע ז\"ל ובעלי התוס' דחו אותו הפי': וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ובלבד שלא יוציא חוץ לתחום כן מצאתי פי' שלא יוציא את מדידתו חוץ לתחום ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם אינו יכול להבליעו </b>בחבל של חמשים אמה כ\"כ בטור. וז\"ל תוס' ז\"ל ואם אינו יכול להבליעו פי' אא\"כ יצא חוץ לתחום או שהיה גי מעוקם כדקתני בברייתא בגמ' עכ\"ל ז\"ל: והובאה בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"ה) ועיין במ\"ש שם בסימן ד': \n",
+                "<b>בזו א\"ר דוסתאי. </b>בזו למעוטי עיר מקלט ועגלה ערופה שאין מקדרין בהן דלא מקילינן בהו כ\"כ אלא אנו מודדין אותם מדידה יפה וכל המדרון הוא נחשב כאילו הוא מדרון גמור מפני שהן של תורה והכי איתא בגמ' ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
+                "<b>מקדרין בהרים. </b>גמ' אמר שמואל לא שנו דמקדרין אלא שמעוקם כל כך שאין חוט המשקולת יורד כנגדו פי' שכשמניח חוט משקולת הבנאים אצל שפתו והיא יורדת לעמקו מנקפת בשפועו ומעכבה המדרון מלרדת כנגדו אלא מרחיקה מלמטה ועד ד' אמות קרי ליה יורד כנגדו פי' שירחיק השפוע את המשקולת לקרקעיתו ארבע אמות מכנגד שפתו העליונה וכל שכן יותר אבל אם היה חוט המשקולת יורד כנגדו ששפתו זקופה מאד שאין מתרחקת שפת תחתיתו מכנגד שפת גבהו ד' אמות והשאר מן הגי הוא מישור ושוה אין מדת מדרונו ממעט מדת התחום ע\"י קדור אלא נכנס לתוכו ומודד קרקעיתו מדידה יפה בקרקע חלקה ויוצא לשפתו ומשלים מדתו והולך. דבעי בגמ' וכמה עמקו של גי דנימא מבליעו כשאינו רחב חמשים אמה אמר רב יוסף אפי' יותר מאלפים אם חוט המשקולת יורד כנגדו ואם אין חוט המשקולת יורד כנגדו לרבנן עד מאה אמה ולאחרים עד אלפים אמה. ונ\"ל מן הערוך דגריס שמקדדין בשני דלתין שהביאו בערך קד ולא הביאו בערך קדר אבל קשה לע\"ד למה כל הנהו דמייתי בערך קד הראשון לא בנה מהם ערך בפני עצמו והוא ערך קדד בשני דלתין: אחר זמן רב בא לידי הגהת ה\"ר יהוסף ז\"ל וראיתי שכתב בקצת ספרים שמקדרין ברי\"ש אבל ברוב הספרים יש שמקדדין וכן בערוך גריס בדלי\"ת ופירשו מנקבין ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל שמתמעט מדרון של כל ד' אמות חצי קומת אדם. אמר המלקט כן פירשו רש\"י וה\"ר יהונתן ז\"ל ונראה שר\"ל חצי קומת האדם המודד שהוא כמו אמה וחצי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מודדין אלא מן המומחה וכו'. </b>ביד שם פכ\"ח מתחלת סי' י\"ז עד סוף אותו פרק ופי' רש\"י ז\"ל אין מודדין אלא מומחה גרסי' פי' אדם הבקי במדידה וכן משמע בירושלמי דקאמר התם ההדיוט שריבה אין שומעין לו: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וגאון פי' מומחה מן לשון ומחה אל כתף ים כנרת. אמר המלקט הוא פי' ר\"ח והרי\"ף ז\"ל וגרסי' אלא מן המומחה: \n",
+                "<b>שומעין למקום שריבה. </b>גמ' למקום שריבה אין למקום שמיעט לא פי' רש\"י ז\"ל בתמיה והלא יש בכלל מאתים מנה ומשני אימא אף למקום שריבה ויש שם פי' אחר לתוס' ז\"ל ע\"ע: ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר כלומר כשמדד אלפים אמה לרוח מזרחית ומדד ג\"כ אלפים לרוח מערבית וניכר לכל ומפורסם למראית העין שאין תחום של מזרח ארוך כמו אותו התחום של מערב בחמשים אמות או מאה: \n",
+                "<b>שומעין למקום שריבה. </b>ומוציאין מדת הקצרה כנגדה דתולין דמפני שלא מתח מתחלה החבל כל צרכה נתקצרה ותניא בתוספתא שהוא צריך למתחה בכל כחו ומקולי עירוב שנו כאן עד כאן לשונו של ה\"ר יהונתן ז\"ל וזה לשון הרמב\"ם ז\"ל מה שאמרו שומעין למקום שריבה פירשו אותו בתלמוד שאם אמר שבכאן הוא תחום שבת והוא יותר ממה שהיינו חושבין כמו כן נסמוך עליו שהוא יותר ממה שהיינו חושבין קודם לכן: \n",
+                "<b>ריבה לאחד ומיעט לאחר. </b>גמ' הא תו למה היינו הך פי' דהיינו אחד דהיינו למקום אחד ומשני ה\"ק ריבה אחד ומיעט אחר שמדדום שני בני אדם זה מיעט וזה ריבה שומעין לזה שריבה אמר אביי ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונה: ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם ס\"פ כ\"ח ואין מחזיקין על הראשון שטעה ביותר על זה לפיכך אם ריבה זה האחרון יתר על הראשון אפי' בחמש מאות ושמונים וחמש אמה שומעין לו ביותר על זה אין שומעין לו ע\"כ כפי מה שהגיה מגיד משנה. והוא כפי חשבון חכמי הגמרא כמו שכתוב שם בכסף משנה: ור\"ח גריס ובלבד שלא ירבה ממדת העיר ואלכסון ומיירי שמדדו שניהם מצד אחד ולא הוי דומיא דרישא וה\"פ דאם האחרון הרחיק ציון שלו מן הראשון כמדת העיר ואלכסון אין לנו לומר שטעה אלא יש לנו לומר שהראשון קיצר ציון שלו לעיר בקרן מערבית דרומית כי באותה שעה לא היו בעיר אלא שנים או שלשה בתים בקרן מזרחית צפונית ומדד משם וזה מדד אחר שנתישבה העיר ולא טעה ע\"כ וגם רש\"י ז\"ל פי' מה שפירש וגמגם בלשון: \n",
+                "<b>אפי' עבד אפי' שפחה וכו'. </b>וא\"ת והא אפי' עד אחד אינו נאמן כדתניא בפ' שני דכתובות אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן זהו כתב ידו של אבא ועד כאן היינו מהלכין בשבת ומוקי לה בגמ' והוא דיש גדול עמו משמע דגדול בפני עצמו לא מהימן וי\"ל דהכא נמי מיירי בגדול עמו ולא חש כאן לפרש הואיל וכבר פירש שם ועוד י\"ל דהא דקאמ' התם והוא דגדול עמו לא קאי אכולהו דע\"כ לא קאי אאיש פלוני שהיה יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומה דמוקי לה בתרומה דרבנן וסגי בגדול לחודיה בתרומה דרבנן דהא אין מעלין בתרומה דרבנן ליוחסין תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל. </b>כלומר אע\"פ שהצריכו חכמים ז\"ל עירובי תחומין שאסרו לצאת חוץ לאלפים אמה אע\"פ שלא היה אסור אלא חוץ לשלש פרסאות כמחנה ישראל שהם שנים עשר מיל וכל מיל הוא אלפים אפ\"ה לא החמירו עכ\"פ אלא להקל פעמים כשיסתפק לנו בהם שום ספיקא ה\"ר יהונתן ז\"ל: ובגמ' רמי עלה דמתני' והתניא לא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר ומשני אמר רבינא לא להקל על דברי תורה אלא להחמיר על ד\"ת פי' כל מה שגזרו חכמים בתחומין להחמיר על ד\"ת באו דמדאורייתא לא מיתסרי מידי ואינהו גזור הילכך אזלינן בהו לקולא דהא תחומין עצמן דרבנן. וכתבו תוס' ז\"ל ומשמע דאי הוו דאוריית' לא מהימני ואע\"ג דמעשים בכל יום שמאמינים לנשים בשחיטה ונקור ולתרום חלה היינו משום דהוי בידה קודם שנעשית השחיטה הוי בידה לשחוט אבל תחומין לא הוי כלל בידו ומ\"מ בדיקת חמץ אי הוי דאורייתא לא מהימני אע\"ג דבידו משום דבדיקת חמץ צריך דקדוק וטורח גדול וחיישינן לעצלות הנשים טפי ממקום אחר וכן משמע בירושלמי דאיכא מ\"ד דנשים אין נאמנות בבדיקת חמץ מפני שהן עצלות ובודקות כל שהוא אבל לדידן כיון דבדיקת חמץ מדרבנן והוי בידו נאמנין עליו טפי מבתחומין שאינו נאמן בקוטנו לומר ע\"כ היינו מהלכין ע\"כ: ואיתא נמי בפ\"ק דפסחים דף ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיר של יחיד. </b>ופי' בקונטרס שלא היו נכנסין בה תמיד ששים רבוא ולא חשיב ר\"ה דל\"ד לדגלי מדבר: \n",
+                "<b>ונעשית של רבים. </b>שנתוספו בה דיורין ונקבעו בה שְׁוָקִים אז מערבין את כולה כבתחלתה ואין מבואותיה צריכין תקון שהרי היא כחצר אחת וכגון שאין בה ר\"ה גמורה של י\"ו אמה ואם יש בה מפר' בגמ' תקנתא לר\"ה שבת כו עכ\"ל הקונט'. והדין עמו דודאי מתני' לא איירי בר\"ה גמורה מדלא קתני ור\"ה עוברת בתוכה כדקתני בברייתא בגמ' ואתיא מתני' נמי כרבנן דלית להו תקנתא דר' יהודה לערב ר\"ה ומיהו בגמ' נמי לא איירי ברוחב שש עשרה אמה דטפי משלש עשרה אמה ושליש לא הוה שרי ר' יהודה בלחי וקורה כדפרישית בפ\"ק אלא י\"ל ור\"ה עוברת בתוכה שאינו רחב י\"ו אמה אלא יש ר\"ה רחב י\"ו אמה מכאן ומכאן ובוקעין דרך העיר מזו לזו והוי ר\"ה אף לתוכה דליכא י\"ו אמה תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>ושל רבים ונעשית של יחיד. </b>רבותא אשמעי' דאע\"ג דנעשית של יחיד אין מערבין את כולה הואיל ומחלתה של רבים דדילמא הדרא ומתעבדא של רבים ואתו לערובי כולה רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>אא\"כ עשו חוצה לה שיור כעיר חדשה וכו'. </b>כך מצאתי הלשון בהרי\"ף ובהרז\"ה ובהרא\"ש ז\"ל וכן משמע ג\"כ מפי' רש\"י ורבינו יהונתן ז\"ל: \n",
+                "<b>כעיר חדשה שביהודה. </b>גמ' תניא א\"ר יהודה עיר אחת היתה ביהודה וחדשה שמה והיו בה חמשים דיורין אנשים ונשים וטף ובה היו משערין חכמים והיא היתה שיור וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל וחדשה שמה בספר יהושע היא כתובה בנחלת יהודה צנן וחדשה ומגדל גד ע\"כ: וחדשה כי היכי דאיהי הויא שיור לגדולה גדולה נמי הויא שיור לקטנה ובגמ' בעי כעין חדשה מהו פי' עיר קטנה אחרת של חמשים דיורין ואינה סמוכה לגדולה בעיא שיור או לא רב הונא ורב יהודה חד אמר בעיא שיעור וחד אמר לא בעיא שיור. ר\"ש אומר שלש חצרות של שני שני בתים כך צ\"ל: ובגמ' ר' יצחק אמר אפי' בית א' בחצר אחת ופסק הרי\"ף ז\"ל הלכה כר' יצחק וכתוב בשלטי הגבורים נ\"ל שרב אלפס ז\"ל סובר דר' יצחק תנא הוא ע\"כ ובי\"ד פרק חמישי דהלכות עירובין סימן י\"ט כ' כ\"א ובטור א\"ח סימן שצ\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה </b>במזרח. טור א\"ח סי' תי\"א: \n",
+                "<b>ואמר לבנו לערב וכו'. </b>ומה שפי' ר\"ע ז\"ל מי שהיה במזרח וכו' הוא פרש\"י ז\"ל וכתב עוד בסוף לשונו והא דמשמע בשלהי מי שהוציאוהו אמר שביתתי רחוק מאלפים ה\"ז לא יזוז ממקומו ה\"מ בבא בדרך כיון דבמקום פלוני לא יכול לכנוס דרחוק מאלפים היה ובמקום רגליו לא הוה ניחא ליה דליקניה ליה אין לו שביתה כלל לפיכך לא יזוז ממקומו אבל בעומד בביתו ועירב במקום שאינו עירוב יש לו שביתה בביתו דמסתמא בביתו ניחא ליה דליקני כשאין עירובו עירוב כדתנן בפ' בכל מערבין גבי נתגלגל חוץ לתחום ספק מבעוד יום ספק משחשיכה ה\"ז חמר גמל ולא קתני לא יזוז ממקומו שמעינן מינה דאם אינו עירוב יש לו שביתה בביתו ע\"כ: ובגמ' קס\"ד למזרח למזרח ביתו למערב למערב ביתו נמצא שביתו עומד בינו לבין עירובו בשלמא הימנו ולביתו אלפים ולעירובו יותר מכאן משכחת לה דמטי לביתיה שהיה יכול לילך לביתו בלא עירוב אבל לעירוביה לא מטי. אלא הימנו ולעירובו אלפים אמה ולביתו יותר מכאן היכי משכחת לה הא ודאי עירובו מרחיק טפי א\"ר יצחק מי סברת למזרח למזרח ביתו למערב למערב ביתו לא למזרח למזרח בנו למערב למערב בנו רבא בר שילא אמר אפי' תימא כדמעיקרא כגון דקאי ביתא באלכסונא בינו לבין עירובו משוך עירובו למערב יותר מביתו ואע\"פ כן פעמים שהאלכסון רב והרי ביתו רחוק ממנו יותר מעירובו כזה % לעירובו אלפים אמה ולביתו יותר מכאן מותר לעירובו ואסור לביתו פי' הרא\"ש ז\"ל ואסור לביתו פי' לדין ביתו וה\"ה נמי אם היה בתוך תחום ביתו אסור לדין ביתו אלא אגב דנקט ברישא ולעירובו יותר מכאן תני נמי בסיפא ולביתו יותר מכאן ע\"כ: \n",
+                "<b>הנותן את עירובו בעיבורו וכו'. </b>תוס' פ' שני דר\"ה דף כ\"ג ובטור א\"ח סי' ת\"ח: \n",
+                "<b>נתנו חוץ לתחום מה שנשכר הוא מפסיד </b>כך צ\"ל. וחוץ לתחום מפר' בגמ' חוץ לעיבורה של עיר דאי חוץ לתחום ממש הא ודאי אין. עירובו עירוב וכל שאין עירובו עירוב הרי הוא כתחום ביתו: ועיין בספר לבוש החור סימן תי\"א: וכתב הרמב\"ם ז\"ל במתני' דבסמוך ואם על דרך דמיון בין מקום השביתה ובין המדינה ק' אמה ונכנסה המדינה תוך האלפים ילך המדינה כולה וחוצה לה אלף ות\"ת ותשעים ושש אמות ע\"כ וכן משמע מפי' שהביא ר\"ע ז\"ל בסמוך אבל ה\"ר יהונתן ז\"ל כתב ואע\"פ שאנו אומרים שכל העיר כד' אמות דמיא אין אנו רוצים לומר שנחשוב אותה כד' אמות ויפסיד מן האלף שלצד מערב אותן הד' אמות אלא כונתו לומר שאין העיר כלל מן החשבון ע\"כ ועיין עוד שם במה שכתב עליו שם המגיה שצריך לדקדק בדבריו: ולשון הגמ' משלימין סתם כמו שכתב ר\"ע ז\"ל וביד פ' ששי דהלכות עירובין סי' ג' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי עיר גדולה מהלכין וכו'. </b>גמ' אמר רב נחמן מאן דתני אנשי בתרוייהו לא משתבש פי' דבין אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ובין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה ומאן דתני אין אנשי עיר קטנה וכו' לא משתבש מאן דתני אנשי לא משתבש דמוקי לה בנותן את עירובו בעיר כדמפ' במתני' בהדיא כיצד מי שהיה בעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה הסמוכה לה בתוך אלפים מהלך את כולה שעירוב קונה לו כל העיר כד' אמות כאילו שבת הוא שם ומאן דתני אין אנשי לא משתבש דמוקי לה במודד אנשי עיר גדולה שיוצאין מעירן לעיר קטנה הנבלעת כולה בתוך אלפים שלהם כגון שרחוקה מעירן אלף והיא עצמה אלף מהלכין את כולה כד' אמות ומשלימין אלף חוצה לה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה הרחוקה מעירם אלף והיא עצמה אלפים הואיל ואין כולה נבלעת באלפים שלהן עולה להן במדת התחום ואין נכנסין לה אלא באלף ומתני' דמיפרשא ואזלא בנותן עירובו חסורא מחסרא וה\"ק בד\"א במודד וכו' וכדפי' ר\"ע ז\"ל וכדתני נמי בסיפא ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה שאפי' סוף מדתו כלה במערה דבההוא מודו רבנן לר' עקיבא. והן שלשה חלוקות בדבר בשובת בתוך העיר אפי' גדולה מודה ר\"ע לחכמים דמהלך את כולה ובמודד שכלתה מדתו בתוך העיר מודו חכמים לר' עקיבא שאינו יכול להלך להלן ממדתו כלום כי פליגי במניח עירובו ר\"ע מחמיר וחכמים לקולא: ורבא תני ואין אנשי עיר קטנה ור' אידי תני אנשי אנשי בתרוייהו. ובירושלמי מתני' אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה אנשי עיר קטנה אינם מהלכין את כל עיר גדולה כיצד לית כאן כיצד ע\"כ: \n",
+                "<b>מהלך את כולה וחוצה לה וכו'. </b>ביד פ' ששי דהל' עירובין סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בנותן את עירובו במערה </b>ס\"א על פי המערה וצריך למחוק מלת אלא הראשונה: \n",
+                "<b>ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה שאפי' סוף מדתו כלה במערה. </b>והיכא דכלתה מדתו בסוף העיר דלא תנן לה במתני' אשמעי ריב\"ל בגמ' דהויא לה כולה כד' אמות ודייקי' לה לסיועיה ממתני' דלעיל: ובגמ' אמרי' דמודה ר' עקיבא בשבת בעיר אפי' היא גדולה כאנטוכיא אפי' היא כמערת צדקיהו מלך יהודה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה: \n",
+                "<b>שאפי' סוף מדתו כלה </b>בִמְעָרָה בכאן בסיפא מצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל הבי\"ת בחיר\"ק והמ\"ם בשב\"א: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הדר עם הנכרי וכו'. </b>ביד פ' ששי דהלכות עירובין סי' ט' ותוס' פ\"ק דחולין דף ה'. ורוב דיני פ' זה בטור א\"ח סי' שע\"ח וסי' ש\"פ וסי' שפ\"א וברא\"ש סי' שפ\"ב וסי' שפ\"ה: \n",
+                "<b>הרי זה אוסר עליו. </b>ל\"ג דברי ר\"מ במתני' אפי' שמתוך סוגית אגמ' וגם מהרי\"ף ז\"ל מוכח דת\"ק דמתני' היינו ר\"מ וכן בירושלמי ליתיה וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו: ובגמ' בברייתא אמרי' חצרו של גוי כדיר של בהמה ולא אסר מידי ורמינן עלה ממתני' דקתני ה\"ז אוסר עליו ומשני לא קשיא הא דליתיה לגוי אז לא אסר ומ\"מ אם יש שם ישראל אחר דר שם אוסר על כל ישראל להוציא מביתו של גוי לחצר ואפי' ליתיה לישראל. הא דאיתיה לגוי אסר. וישראל דכי איתיה אסר משום דדירתו דירה כי ליתיה נמי גזרו ביה ביה רבנן אבל גוי דכי איתיה לא אסר אלא משום טעם שמא ילמוד כי איתיה אסר כי ליתיה לא אסר ופרכי' וכי ליתיה לגוי לא אסר והתנן לקמן בפ\"ח המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל אוסר ומשנינן התם דאתי ביומיה שהלך למקום קרוב ויבא בו ביום ואי שרית להו קודם שיבוא מטלטלין נמי אחר שיבוא ולא מסקי אדעתייהו: \n",
+                "<b>ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה. </b>משמע דאתרוייהי קאי ראב\"י אנכרי ואכותי וא\"ת והרי כותים דלא שייך בהו טעמא דחשידי אשפיכות דמים כדמוכח בפ\"ק דע\"ז וכו' וא\"כ שכיחי דדיירי וניגזור בחד ואין לומר דראב\"י סבר דכותים גירי אריות הם וחשידי דהא אפילו למ\"ד גירי אריות הם לא חשידי מדפריך התם בע\"ז וכו' ואור\"י דעיקר תקנה משום נכרי איתקן שמא ילמד ממעשיו ולא משום צדוקי וכותי ואגב שאסרו בגוי אסרו נמי בכותי וצדוקי וכיון שלא נאסר אלא ע\"י גוי לא החמירו בהן יותר מן הגוי תוס' ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר ר\"ג מעשה בצדוקי וכו'. </b>סתם ר\"ג הוא ה\"ג דיבנה: וביד מה' עירובין סוף פ\"ב ובפ\"ה סי' ט\"ז ופי' רש\"י ז\"ל דר\"ג סבר צדוקי אינו כגוי ול\"ד לכותים דגרי אריות הם ואינם גרים גמורים אבל צדוקי ישראל הוא הנהפך לרשע ואינו מודה בתורה שבע\"פ וכיון דישראל הוא יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות ע\"כ. ותוס' ז\"ל הקשו דמשמע בהדיא בפ\"ק דגיטין דר\"ג ס\"ל דכותים גירי אמת הן וכו' ולספרים נמי דגרסי הכא במתני' רשב\"ג הא שמעינן ליה בפ\"ק דחולין דס\"ל דכותים גירי אמת הן וכו' ונראה לר\"י דבין צדוקי ובין כותי לדירה אינם כגוים ומה שלא הוסיף כותי בחסורי מחסרא בגמ' ר\"ג אומר צדוקים וכותים אינם כגוים היינו משום שלא בא המתרץ אלא לתקן שלא יקשה צדוקי מאן דכר שמיה מי קאמר ת\"ק דבעי למיגר דפליג ר\"ג ואמר דיכול לבטל. ועוד י\"ל דאפי' ר\"ג עצמו לא הזכיר בדבריו כשחלק על ת\"ק אלא צדוקי לבדו לפי שלא הביא ראיה אלא מצדוקי ע\"כ: \n",
+                "<b>מהרו והוציאו את כל הכלים. </b>פי' והחזיקו בו קודם שיחזור בו אבל כיון שתחזיקו אתם ראשונה קודם שיוציא כליו למבוי כאלו קניתם ממנו דבכל מקום חזקה מועילה לקניה ככסף ואע\"פ שאין זו החזקה כשאר החזקות שקרקע נקנה בה אפ\"ה הקילו חכמים בה ותקנו כשאר חזקות וזו החזקה דבעינן משקדש היום בעינן לה. דחזקה מבע\"י לא מוכחא מילתא וכיון דגבי צדוקי מהני חזקה כ\"ש גבי ישראל דמהני להו חזקה ושוב אינו יכול לחזור בו ה\"ר יהונתן ז\"ל: ובברייתא תני נמי והכניסו מה שאתם מכניסין. וכתבו תוס' ז\"ל פי' או הכניסו דבחד מינייהו הוי חזקה כשעושה דבר שהיה נאסר בלא בטול והא דקתני בסמוך מי שנתן רשותו והוציא בין שוגג בין מזיד אוסר לאו דוקא הוציא אלא אפי' הכניס ובברייתא תני נמי ר' יהודה אומר בלשון אחרת מהרו ועשו צרכיכם במבוי עד שלא תחשך ויאסר עליכם דצדוקי כגוי ואינו יכול לבטל ופריך בגמ' והא אנן תנן עד שלא יוציא לר' יהודה אלמא מהני בטול כל כמה דלא הדר ביה ובחזקה הוא דפליג דקסבר לא מהניא. ומשני אימא עד שלא יצא היום ואב\"א לא קשיא כאן במומר לחלל שבתות בצנעא כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא. פי' מתני' דמשמע צדוקי מבטל במומר לחלל שבתות בצנעא ופשוט הוא דר' יהודה להחמיר בא דלא סגי בהוצאת כלים בלחוד אלא עד שיעשו ג\"כ כל צרכיהם: ומתוך הסוגיא הזאת משמע דעיקר הגירסא במתני' גם בדברי ר' יהודה עד שלא יוציא דהא אנן הוא דמתרצינן למילתיה אימא עד שלא יצא (היום): וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל לא שלח יד וגם הגיה ר' יהודה אומרה בלשון אחרת וכתב ס\"א אומרו: וכתב הרא\"ש ז\"ל דשנוייא בתרא עיקר לפי שאין צריך להגיה המשנה וכתב עוד ונ\"ל דהלכה כר\"ג דקיימא לן הלכה כדברי המקיל בעירוב וגם מדפליגי ר\"מ ור' יהודה אליבא דר\"ג מכלל דס\"ל כותיה ועוד ראיה מר' אמי ור' אסי שגזרו על הכותים שלא לבטל רשות אלמא עד ימיהם היו מבטלין רשות וע\"כ צריכין אנו לומר כמו שפרש\"י ז\"ל בריש פירקין שהיו סוברין כרבן גמליאל דצדוקי וכותי אינו כגוי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי חצר וכו' </b>ביד ר\"פ שני דהלכות עירובין ובפ\"ה סי' י\"ב ובתשוב' הרשב\"א ז\"ל סי' תרל\"ח: \n",
+                "<b>ביתו אסור לבני חצר. </b>פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שהרי לא ביטל רשות ביתו בפירוש וכ\"ש שאסור לו מפני שכבר ביטל להם ושארית ישראל לא יעשו עולה וכו' ול\"ד לשאר בתים שבחצר דשרי בהו דהתם הוי טעמא דאמרי' דהוי אורח לגבייהו אבל בביתו אין דרך לומר דהוי כאורח ועוד דאם היה מוציא מביתו היה נראה שחזר בו מבטולו ומיחזי כי חוכא ואיטלולא או נראה לכל שבאיסור משתמשין בני חצר בחצר ע\"כ: \n",
+                "<b>לו ולהם. </b>דלא כר' אלעאי בשם ר\"א שאמר לעיל ס\"פ שני אבל להם מותר: \n",
+                "<b>ושל הן מותר לו ולהן. </b>דהוי אורח לגבייהו פי' ר\"ח דאמרי' בירוש' אכסנאי אינו אוסר לעולם ואור\"י דל\"ד להכא כלל דהתם מיירי כגון הבא לדור במבוי לשם אכסנאות ולא לקבוע עצמו והכי איתא וכו' תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>נתנו לו רשותם וכו'. </b>גמ' שמעת מינה מבטלין וחוזרין ומבטלין דמשמע נתנו לו רשותם ארישא קאי דקתני ושלהן מותר לו ולהן דבטל להם רשותו חזרו הם ונתנו לו רשותם הוא מותר וכו' ומשני ה\"ק נתנו לו רשותם מעיקרא הוא מותר והן אסורין: וביד פ' שני דהלכות עירובין סי' ג': \n",
+                "<b>הוא מותר </b>בשלו להוציא מביתו לחצר. כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל אבל בשלהם לא שהרי לא סלקו נפשם מבתיהם אלא מן החצר לבדו ע\"כ: וכתב עליו בבית יוסף סימן ש\"פ משמע מדבריו שאם בטלו בפירוש רשות חצרן ורשות בתיהן שהוא מותר להוציא אף מבתיהם ושכן נראה דברי הטור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א משתחשך </b>גרסי'. וכן בהרי\"ף ז\"ל וכן פי' רש\"י ז\"ל וז\"ל ובה\"א משתחשך כלומ' אף משתחשך מהני בטול. ובירושלמי כיני מתני' בה\"א משתחשך דאם לא כן היא מתני' מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ע\"כ: \n",
+                "<b>מי שנתן רשותו וכו'. </b>בפירקין דף ס\"ח ודף ס\"ט. ובירושלמי כיני מתני' מי שביטל רשותו והוציא בין שוגג בין מזיד אינו אוסר: ובגמ' בפירקין דף ע\"ג ובתוס' דפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ט) ודפ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ה.) וכתבו תוס' ז\"ל בפירקין דף ס\"ח והוציא לאו דוקא אלא אפי' הכניס ע\"כ וכתבתיו לעיל בסמוך בסי' ב'. וביד פ' שני דהלכות עירובין סי' ב' וסי' ו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל הבית וכו'. </b>ביד רפ\"ה דהלכות עירובין ובטור א\"ח סי' שס\"ו: \n",
+                "<b>שהיה שותף עם שכניו וכו'. </b>לשכנים ס\"א לשכניו ה\"ר יהוסף ז\"ל: והוא שהיו כולן שותפים בכלי א'. הכי מפרש לה בגמ' ובעי רבא למידק ממתני' דקתני לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב אא\"ב רישא בכלי א' וסיפא בשני כלים שפיר אא\"א רישא בשני כלים וסיפא בשני כלים מה לי יין ויין מה לי יין ושמן א\"ל יין ויין ראוי לערב הלכך אע\"ג דלא עירב סמכינן עליה יין ושמן אין ראוי לערב וכן נראה ג\"כ דמפ' טעמא בירושלמי: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר אחד זה ואחד זה אינם צריכין לערב. </b>גמ' ואפי' לזה ביין ולזה בשמן בתמיה הא לא חזי לערובי אמר רבה הב\"ע בחצר שבין שני מבואות ולאו בשתוף דמבוי אחד קאמר אלא עם זה נשתתפה ביין ועם זה נשתתפה בשמן ושני עירובין הן ור\"ש לטעמיה דאמר חצר אחת יכולה לערב ב' עירובין עם ב' מבואות ואע\"פ שלא שתפו שני המבואות יחד הכא נמי אע\"פ שאין השתוף מחובר יחד ולא הותרו מבואות זה עם זה היא מותרת עם שניהם ולא גזרי' דילמא אתי לאפוקי כלים ששבתו במבוי זה למבוי זה דרך חצר זו ולטעמיה הוי דתנן לעיל בפ\"ד אמר ר\"ש למה\"ד לג' חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות לר\"ה ערבו שתיהן עם האמצעות היא מותרת עמהן והן מותרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו ולרבנן דמתני' אם נשתתפה ביין ובכלי אחד הוו להו שני המבואות כמו שנשתתפו יחד ושפיר דמי אבל לזה ביין ולזה בשמן דתרי עירובי נינהו כיון דשתי המבואות אסורין זה עם זה היא נמי אסורה עמהם ושניהם אסורין עמה כדקתני פ' מי שהוציאוהו. א\"ל אביי מי דמי התם קתני שתים החיצונות אסורות הכא קתני אין צריכין לערב כלל ומשני מאי אין צריכין לערב בהדי בעל הבית אבל שכנים בהדי הדדי צריכי אם רוצין בני מבוי זה להשתמש בזה צריכין לערב ולתת כולן פת בחצר זו ורב יוסף אמר ר\"ש ורבנן לעולם במבוי אחד כדמעיקרא ובפלוגתא דריב\"נ ורבנן קמיפלגי דתנן בפ' שני דמסכת טב\"י שמן שהוא צף ע\"ג היין ונגע ט\"י בשמן לא פסל אלא השמן בלבד ר\"י בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה רבנן כרבנן ור\"ש כריב\"נ וברייתא בגמ' ר' אלעזר בן תדאי אומר אחד זה ואחד זה צריכין לערב ובגמ' וגם בירושלמי מפ' במאי קמיפלגי: \n",
+                "הגהה עיין ברבינו יהונתן ז\"ל שיש לו שיטה אחרת דר\"ש מקיל טפי דאפי' לזה ביין ולזה בשמן ואפי' שלא לשם שיתוף דמצוה אלא לשתוף דסחורה מועיל השיתוף והאמצעית מותרת להשתמש עם שני המבואות ורבנן מחמרי טפי דאפי' נשתתף האמצעי עם שני המבואות העומדים סביביו ביין ויין ואפי' לשם שתוף של מבוי לא מהני מידי ואפי' האמצעית אסורה להשתמש בשני המבואות בין בזה ובין בזה דכיון שערבו החיצונים עמה ושנים החיצונים לא ערבו נעשו כחמשה ששרוין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב שכולן אסורין עכ\"ל ז\"ל בקיצור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמש חבורות וכו' </b>ביד פ\"ד דהלכות עירובין סי' ז' ותוס' דפירקין דף ע' ובטור א\"ח סי' ש\"ע: \n",
+                "<b>בטרקלין. </b>פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל טרקלין זה בית גדול ורחב עשר על עשר ברום עשר ופתוח לחצר וטרקלין זה עשוי קיטוניות קיטוניות והוא חלוק במחיצות וכל חלק וחלק פתוח לחברו ויוצאים בפתח א' ופעמים שאין פתוחין זה לזה ויוצאין כל א' וא' בפתחו הפתוח לו לחצר ולמעלה מהן עלייה על כל בני הבית אלא שאין אדם דר בה אבל הם עצמן משתתפין בה ביחד ועכשיו נחלקו ב\"ש וב\"ה אם נחשוב אלו הקיטונית שלמטה כבתים חלוקים או נאמר מאחר כי מלמעלה בית א' הוא מתשמיש השוה לכולן בעליה יחד והוא מצרפן ולא נחשוב אותם כבתים חלוקים ב\"ש סברי וכו': \n",
+                "<b>ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות שהן צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. </b>שהרי אין כחן עליה שתצרף אותן הואיל ועליה עצמה חלוקה היא לדירה וצריכין כל א' וא' לתת חלק בעירוב אע\"פ שהעירוב בא אצלו דזהו שהוא מונח באחת מבתי הטרקלין ע\"כ. וכתב שם הרב המגיד שדקדק הרשב\"א ז\"ל מלשון המשנה שאם עשו מקצתן מחיצות מגיעות לתקרה ומקצתן לא עשו אותן שעשו הם כמחולקים ושלא עשו הם כמשותפים ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ובזמן שחלקו הטרקלין למחיצות גדולות וכו'. אמר המלקט בגמ' אמר רב נחמן בר יצחק דיקא נמי דקתני ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות שהן צריכן עירוב לכל חבורה וחבורה מאי חדרים ומאי עליות אילימא חדרים ממש: \n",
+                "הגהה פי' רש\"י ז\"ל חדרים ממש שלא היו מחוברים מעולם ע\"כ. פי' לפירושו שלא היו הני בני חבורה משותפין מעולם כיון שמופסקים בחדרים ממש או בעליות ממש. ועליות ממש פשיטא אלא לאו כעין חדרים כעין עליות ומאי ניהו מחיצו' המגיעו' לתקרה ש\"מ: ובגמ' איכא מ\"ד אפכא מחלוקת במחיצו' המגיעות לתקר' אבל במחיצו' שאינם מגיעות לתקרה דברי הכל עירוב אחד לכולן: \n",
+                "<b>שרויין בחדרים או בעליות. </b>והג' חדרים ועליות איירי כגון שכל א' פתוח לחצר כדפירש בקונטרס דהנך חמש חבורות ששבתו בטרקלין כולהו יש להן פתח מן הטרקלין לחצר דאם לא היה לכל אחד פתח לחצר ה\"א פנימי נותן עירוב ודיו או שנים הפנימיים כר' יוחנן דס\"פ בגמ' דלדידיה אותו שלפני הפנימי לא מקרי בית שער מתוס' ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האחים וכו' </b>ביד פ\"ד מה' עירובין סי' ו' ובראש הפרק: \n",
+                "<b>השותפים </b>ל\"ג רש\"י ז\"ל גם ברב האלפסי ז\"ל ליתיה גם בפי' ר\"ח ז\"ל ליתיה גם ה\"ר יהונתן ז\"ל כתב ל\"ג ליה אכן בירושלמי איתיה וגם הרז\"ה ז\"ל כתב דאית דגרסי ליה: ורבינו עובדיה ז\"ל תפס לעיקר גירסת הרמב\"ם ז\"ל ופירושו: \n",
+                "וכתכ ר\"ע ז\"ל ואוכלין על שלחן אביהם לאו דוקא אלא נוטלין מזונותיהן וכו'. אמר המלקט כתבו תוס' ורבינו יהונתן ז\"ל על מאי דקאמר בגמ' דלא שמעינן במתני' דמקום לינה גורם דמקבלי פרס שנו ואע\"פ דמקום פיתא ולינה בבתיהם אהני מה שאוכלין משל אביהן דאם היה עירוב בא אצלן או שאין עמהן דיורין בחצר אינם צריכין לערב ע\"כ. ועוד כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל או שאין עמהן דיורין בחצר אינם צריכין לערב אע\"ג דפליגי ב\"ה בחמש חבורות דפטרי להו לכולהו בעירוב א' והכא באחים שהן דומין להם לגמרי ל\"פ ומודו דצריכין עירוב לכל אחד ואחד היכא שמוליכין ערובן למקום אחר ל\"ק. דכיון שכל א' וא' מן האחים עומדים בחדרים ועליות בפני עצמן דין הוא שיאסרו כיון שהוצרך אביהן לערב שמי שיראה שגובין עירוב מאביהן ואינו רואה שגובין מבניו שעומדין בפני עצמן באכילתן ולינתן אתי למימר מותר לטלטל בחצר אע\"פ שלא עירבו כולם משא\"כ בחמש השרויות בטרקלין דלכל העולם ניכר דכיחידים דמי ע\"כ: \n",
+                "<b>מבטל רשותו.</b> בכל הספרים גרסי' ביטל רשותו ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פתוחות זו לזו וכו'. </b>ערבו בחצרות כל חצר עם בני חצירה וגם החצרות מזו לזו רש\"י וה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
+                "<b>ופתוחות למבוי. </b>אבל אם היו פתוחות זו לזו ואינם פתוחות למבוי אמרינן בירושלמי דאפי' ערבו אסורות דר' עקיבא הוא דאמר דריסת הרגל אוסרת: \n",
+                "ומה שפי' ר\"ע ז\"ל דלא תנינן במתני' פתוחות זו לזו משום דקיימא לן שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכן ע\"כ. אמר המלקט הכי מפרש לה רב בגמ' ושמואל אמר אפי' בית אחד וחצר אחת ור' יוחנן אמר אפי' חורבה מכאן וחצר מכאן ואקשי ליה ר' אלעזר בר בי רב לשמואל אמר מר הכי והא מר הוא דאמר אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. דייקי' לישנא דחצרות דלא קתני חצר אלא נקט חצרות לשון רבים משמע דצריך ד' בעלי בתים בשתי החצרות אשתיק. ובגמ' בעי קבלה מיניה או לא קבלה מיניה ת\"ש וכו' ומשמע דמסיק דהדר ביה שמואל לגביה דרב וכמו שכתב הרב אלפס ז\"ל דה\"ל ר' יוחנן חד לגבי תרי: \n",
+                "<b>מותרין כאן וכאן </b>דטעמא מאי אין סומכין על שיתוף במקום עירוב וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ומתני' כולה ר\"מ היא דאמר בעינן עירוב ובעינן שיתוף והכא היינו טעמא משום דרוב בני החצר ערבו וכו': ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל מותרין כאן וכאן וקמ\"ל שאע\"פ שאין לכל החצרות כולן פתח לכל אחת ואחת בפני עצמה פתוח למבוי אפ\"ה מיקרי שיתוף ע\"כ: \n",
+                "<b>ערבו בחצרות וכו' </b>ביד פ\"ה דהלכות עירובין סי' י\"ג: \n",
+                "<b>מבני מבוי ולא נשתתף. </b>פי' רש\"י ז\"ל אחת מן החצרות לא נשתתפה עם חברתה במבוי מותרין בחצרות ואסורין במבוי משום דלא בטיל רשותו דר\"מ סבר בטול רשות מהני במבוי והכי נמי מוקי למתני בירושלמי כר\"מ: ואיתא בפירקין דף ס\"ו ובירושלמי בפ\"ק דמכילתין ובב\"י א\"ח ר\"ס שפ\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי חצרות וכו' </b>שם פ\"ד דהלכות עירובין סי' י\"ט ובירושלמי דר' עקיבא היא דאמר דריסת הרגל אוסרת: ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שתי חצרות זו לפנים מזו כלומר פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לר\"ה ודריסת רגלה של פנימית בחיצונה כשרוצה ללכת בר\"ה ובכל חצר וחצר יש בעלי בתים רבים שאוסרין זה על זה וצריכין לערב זה עם זה בחצרן של עצמן והחצר הפנימית אינה צריכה לערב עם החיצונה שהרי אין דריסת חיצונה עליה ואם היא רוצה סוגרת פתחה לעצמה ומש\"ה ערבה פנימית מותרת לעצמה עם בעלי בתים שבתוכה ולא ערבה החיצונה לעצמה עם בעלי בתים שלה הפנימית מותרת שהרי יכולה לסגור פתחה ואין יכולין לעכב עליה בני חיצונה וחיצונה אסורה שהרי לא ערבו זה עם זה בחצר של עצמה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים אומרי' וכו' </b>שלש מחלוקות בדבר וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: והא דאמרי' בכל מקום דריסת הרגל אוסרת אין הכונה שדריסת העברת הרגל לבדה תאסור אלא דריסת הרגל עם עשיית תשמיש צרכיהם באותו חצר אוסרת דבלא תשמיש בהעברה לבדה אינה אוסרת: ומצאתי שהחכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נקד בכולה מכלתין עֵירוב העין בצירי וכן בכל מקום ששנינו. עֵרבָה עֵרֵב ערבו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתנו עירובן וכו' </b>תוס' פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ח:) \n",
+                "<b>ואם היו של יחידים </b>שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה א' אין צריכין לערב זה עם זה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ומסיים רש\"י ז\"ל ואם היו שנים אפי' בחיצונה גזרינן דילמא אתי למישרי שנים בפנימית ואחד בחיצונה ע\"כ. ונראה שהוא מסוגית הגמ' דבגמר' אמרינן היו שלשה אסורין ול\"מ שנים בפנימית דהויא רגל האסורה אלא אפי' שנים בחיצונה אסור עד שיערבו שתיהן יחד גזירה משום רבים ושמואל אמר לעולם מותרת עד שיהיו שנים בפנימית וא' בחיצונה אלא שהרי\"ף ז\"ל פירשו בענין אחר ע\"ש. וכולה מתני' שם פ\"ד דעירובין סי' כ' כ\"א כ\"ב: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חלון שבין שתי חצרות </b>שם רפ\"ג דהלכות עירובין ובטור א\"ח סי' שב\"ע: ובגמ' אמר ר' נחמן לא שנו אלא חלון שבין שתי חצרות אבל חלון שבין שני בתים אפי' למעלה מעשרה נמי אם רצו מערבין א' מ\"ט דביתא כמאן דמלו דמי כלומר והוי כמאן דלא גבוה עשרה ומ\"מ בעינן שיהא דע\"ד וכמו שפירש רי ע ז\"ל: \n",
+                "<b>פחות מדע\"ד וכו'. </b>בגמ' פריך פשיטא כיון דאמר ד' על ד' בתוך עשרה ממילא אנא ידענא דפחות מד' ולמעלה מעשרה לא ומשני הא קמ\"ל טעמא דכוליה למעלה מעשרה אבל מקצתו בתוך עשרה מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד דאי מרישא ה\"א כוליה בתוך עשרה בעינן וכתבו תוס' ז\"ל ואגב דהדר ותני למעלה מעשרה תנא נמי פחות מד' על ד' ע\"כ: עוד פריך בגמ' לימא תנן סתמא כרשב\"ג דאמר בברייתא בגמ' בפ\"ק כל פחות מד' כלבוד דמי פי' תוס' ז\"ל דקס\"ד השתא דלרבנן כיון דבשלש יוצא מתורת לבוד חשיב פתח ומשני אפי' תימא רבנן ע\"כ ל\"פ רבנן עליה דרשב\"ג אלא לענין לבודין אבל לענין פתחא אפי' רבנן מודו דאי איכא ד' על ד' חשיב ואי לא לא חשיב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כותל שבין שתי חצרות. </b>ביד שם סי' ג' ובטור א\"ח סי' שע\"ב וסי' שע\"ג והובאה בגמ' פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ז) ובפ' כל גגות (עירובין דף צ\"ב:) \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל צ\"ל אלא משום דבעי למיתני סיפא היו בראשו פירות וכו': וכתבו התוס' ז\"ל ובלבד שלא יורידו למטה דוקא לפי שאין פתח ביניהם שאין החצרות יכולין לערב יחד אבל אם יש פתח בכותל וערבו מותר להוריד ולהביא מן הבתים לחצר ומן הבתים מעלין על הכותל: \n",
+                "<b>ורוחב ד'. </b>בגמ' בעינן אין בו רוחב ד' מאי אמר רב אויר שתי רשויות שולטות בו וכיון דלא חשיב למהוי רשותא בטיל לגבי תרוייהו ורשות שתי החצרות שולטות ואוסרות זה על זה ואפי' על ראשו אסור לטלטל ואפי' כמלא נימא ור' יוחנן אמר אלו מעלין מכאן ואוכלין ואלו מעלין מכאן ואוכלין וה\"ה דמורידין דמקום פיטור הוא ובטל לכאן ולכאן תנן אלו עולין וכו' עולין אין מעלין לא ה\"ק יש בו ד' על ד' עולין אין מעלין לא אין בו ד' על ד' מעלין נמי ובגמ' מפרש טעמייהו: וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל ובלבד שלא יורידו למטה. מפר' בגמ' למטה למטה דבתים כלומר אותן פירות ששבתו בראש הכותל אסור להכניסן בבתים משום דגגין ובתים שתי רשויות הן אבל למטה בקרקע החצר מותר דהא גגין וחצרות רשות אחת הן ואפי' ערבו חצרות עם בתים דשכיחי מאני דבתים בחצר ולא גזרינן שמא יעלה כלים ששבתו בבתים על הכותל או שמא יכניס אותן הפירות ששבתו על הכותל לבתים וכ\"ש היכא שלא ערבו חצרות עם בתים דליכא למיגזר מידי שהרי אין מכניסין מן החצר לבתים כלל ודוקא דעולין אין מעלין לא כשרוחב הכותל ד' טפחים דחשיב כגג וגג ובתים שתי רשויות הן אבל לא היה רוחב ד' אלא פחות מד' לא חשיב כגג ומותר להכניס פירותיו גם לבתים דכמקום פיטור הוא ואמרי' מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני ר\"ה ולבני רה\"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו ובין עולין ובין מעלין ומורידין לבתים מותר ע\"כ. וכתב הרי\"ף ז\"ל ועדיף האי כותל שאינו רחב ד' משאר מקום פיטור דלא אמרינן ביה ובלבד שלא יחליפו אלא מותר לכתף בו ולהחליף כיון שאינו רשות דאורייתא כגון רה\"י ור\"ה אלא רשות דרבנן כדאיתא פ' כיצד משתתפין וכן הלכה ע\"כ: \n",
+                "<b>נפרץ הכותל וכו'. </b>ביד שם סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חריץ שבין שתי חצרות. </b>ביד שם סי' י\"ב ובטור א\"ח סי' שע\"ב. וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל אם לא נסתם מכל אותו חריץ אלא עשר אמות לבדן ונשאר חריץ מכאן ומכאן כפתח הוי ואם רצו מערבין א' ואם רצו מערבין שנים אלא משום דלא שכיח למהוי כענין זה לא הוזכר במשנה ע\"כ וכתוב עליו שם (סי' שע\"ב) בב\"י ואיני יודע למה הצריך עשר אמות וגם למה כתב שלא הוזכר במשנה דכל כה\"ג משמע דבד' טפחים סגי מכ\"ש דנתן עליו נסר דסגי בד' טפחים ע\"כ: \n",
+                "<b>אפי מלא קש או תבן. </b>ובגמ' ותבן לא חייץ והא אנן תנן בסמוך מתבן שבין שתי קצרות מערבין שנים וכו' אמר אביי לענין מחיצה אע\"ג דעתיד ליטלו כל כמה דהוי התם כ\"ע לא פליגי דהוי מחיצה אבל לענין חציצה פי' לחוץ בפני אויר החריץ ולידון כסתום אי בטליה בהדיא ואמר לא שקילנא ליה מהכא בטיל ואי לא לא בטיל: \n",
+                "<b>מלא עפר או צרורות. </b>גמ' ואפי' בסתמא דלא ידעינן אי שקיל ליה תו אי לא והתנן פט\"ו דמסכת אהלות בית שמלאו תבן או צרורות ובטלו בטל ואין לשון המשנה שם כך אלא שהתלמוד מביאה בקוצר ודייק בטלו אין לא בטלו לא. ומשני רב אסי מאן תנא עירובין ר' יוסי היא דפליג אההיא משנה דהתם וסבר עפר סתם בטל דתניא וכו'. רב הונא בריה דרב יהושע אמר הנח איסור שבת דמתני' דכיון דעפר אינו ניטל בשבת סתמיה בטיל דאפי' ארנקי מלא מעות נמי בטיל שם אבל תבן וקש ניטל למאכל בהמה רב אשי אמר בית אחריץ קרמית בשלמא חריץ למטיימיה קאי הלכך סתם עפר בטיל ואפי' לרבנן אלא בית למטיימיה קאי בתמיה: והכי נמי איכא בירושלמי מאן דמוקי לה ככ\"ע ע\"ש: וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל פט\"ו דאהלות והא דפשיטא ליה התם בעירובין דתבן ובטלו הוי מיעוטא לכ\"ע אע\"ג דהכא באהלות לא גרסי' בית שמלאו תבן אלא בית שמלאו עפר דייק לה משום דהא קתני וכן כרי של תבואה דמהני ביה ביטול וכ\"ש תבן עכ\"ל ז\"ל: וכתוב בהגהת אשרי ואם מילא פירות אפי' סתמא בטלי להו הואיל ודרך לעשות מהם אוצר: ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל מְלא קש המ\"ם בשבא וכן מְלֹא עפר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן עליו נסר שהוא רחב ד' טפחים. </b>ביד שם סי' י\"ד ובטור א\"ח סי' שע\"ב. ובגמ' אמר רבא לא שנו אלא שנתן ארכו של דף לרוחב החריץ כעין גשר אז בעינן נסר ד' טפחים אבל אם נתן לארכו של חריץ דף ד' ארך ע\"ג יתדות אצל שפתו וסתם בדף קצת רוחב החריץ ומיעטו מד' אפי' שהיתה הדף קצרה שאינה אלא. אצבע הרי מיעטו לרוחב החריץ מד' במשך מדת הפתח ומתני' רחב ד' תנן: \n",
+                "<b>וכן (בין)שתי כצוצריות זו כנגד זו. </b>גמ' אמר רבא הא דאמרת זו כנגד זו אין זו שלא כנגד זו לא פי' כגון שהיתה זו בולטת לר\"ה יותר מחברתה לא סגי להו בנסר ד' וזו למעלה מזו נמי לא אמרן אלא שיש בין זו לזו ג' טפחים אבל אין בין זו לזו ג' כלומ' שאין רחוקות זו מזו ג' אז גזוזטראות עקומה היא נקראת ושרי: ובירוש' אית תני מערבין שנים ואין מערבין א' ואית תני מערבין אחד ואין מערבין שנים. מאן דמר מערבין שנים ואין מערבין אחד פחות מכאן בנסר מאן דמר מערבין אחד ואין מערבין שנים פחות מכאן בחלל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מתבן. </b>ביד שם סי' ג' והובאה בפירקין דף ע\"ח ובטור א\"ח סי' שע\"ב: \n",
+                "<b>אלו מאכילין מכאן וכו' </b>לשון ר\"ע ז\"ל בסופו נ\"ל להגיה בשבת אחת: ובגמ' אלו מאכילין מכאן וכו'. אמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל פי' רש\"י ז\"ל בלשון שני לא יתן לתוך קופתו ומשום דמוקצה מאתמול למחיצה זו ומפר' בגמ' דגם לא יאחוז בהמתו באפסר שלה לאכול מן המתבן אלא ר\"ל דקאי באפה שלא תפנה ללכת לצד אחר ואיהי מאליה אזלא למקום המתבן: והא דקתני בברייתא בית שבין שתי חצרות ומלאהו תבן זה נותן לתוך קופתו ויאכיל וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל משנינן בגמ' בית כיון דאיכא מחיצות ותקרה כי מפחית מינכר לה מילתא שהרי גג הגדיש מתרחק מן התקרה ואי מפחית מעשרה מינכר אבל מתני' דקאי מתבן בחצר ואין עליו תקרה לא מינכרא מילתא. ובירוש' א\"ר אלעזר כיני מתני' אלו ממלאין קופתן מכאן ומאכילין ואלו ממלאין קופתן מכאן ומאכילין ע\"כ: \n",
+                "<b>נתמעט המתבן. </b>פי' ודאי דבנתמעט בחול מיירי דבנתמעט בשבת לא שייך למיתני מערבין אחד. וכבר פירשו ר\"ע ז\"ל וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד אם נתמעט בחול שהרי הכל נחשב כפרוץ ואפי' לא נתמעט מע\"ש אלא בשבת אפ\"ה נאסרין שניהם אע\"פ שהותרה למקצת שבת משום דלא אמרינן האי טעמא דהואיל והותרה לא בעירוב ולא במחיצה והוי כמבוי שנטלה קורתו או לחיו דאמרינן כיון שאסורין לשבת הבאה אסורין נמי לאותה שבת עכ\"ל ז\"ל. והרא\"ש ז\"ל ג\"כ הקשה בין לפי' ראשון דרש\"י ז\"ל בין לפי' שני ולפיכך כתב הוא ז\"ל ונראה לפרש אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן דבחול קאמר וכן מוכח לישנא דמתני' דקתני נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים ואי בשבת מאי מערבין איכא וקאמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו לאכול ודאי אי בעי לסלוקיה בבת אחת מצי מסלק ליה אבל לא יתן לתוך קופה ויאכיל מעט מעט דילמא ממעט ליה בע\"ש סמוך לחשכה ולאו אדעתיה וקא מטלטל בשבת בחצר האסורה ע\"כ בקיצור: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל או במשך עשרה אמות. אמר המלקט בפי' רש\"י ז\"ל הלשון או במשך עשרה אמות ועוד ובע\"ד איני יודע למה. ונראה משום דעד עשרה הוי כפתח כדתנן לעיל סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצר משתתפין. </b>פ' הדר (עירובין דף ע\"ג.) ועיין בתוס' ובהרא\"ש ז\"ל דהכא דאוקמוה למתני' דהכא כר' יהודה בן בתירא דהתם פ' הדר דמתיר בנשים ואוסר בעבדים אלא דלפי המסקנא בנדרים אתי כר' יהודה ב\"ב דמתיר בעבדים ואוסר בנשים והאריכו ע\"ש: \n",
+                "<b>הרי זה אוסר לכל בני המבוי. וכו' </b>ביד פ\"א דהלכות עירובין סי' כ' ובפ\"ד דהלכות זכיה ומתנה סי' ו' ובפ' שני דהלכות שלוחים ושותפים סי' ב' ובטור א\"ח סי' שס\"ו ובח\"מ סי' קפ\"ח והובאה פ' ואלו נדרים (נדרים דף פ\"ח:) ובפ' התקבל (גיטין דף ס\"ד) בעי האי שפחה ה\"ד אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה הרי היא יוצאה בסימנין אלא לאו דלא אתיא שתי שערות וקתני זוכה לאחרים ולא קשה למ\"ד התם דקטן אינו זוכה לאחרים דשאני שתופי מבואות דרבנן ואע\"ג דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ה\"מ במילתא דאית לה עיקר מן התורה אבל מילתא דלית לה עיקר מן התורה לא וכגון זה כתבתי בפ\"ד דמסכת מעשר שני סי' ד': \n",
+                "<b>ומזכה להן וכו'. </b>גמ' אתמר שתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות ופי' רש\"י ז\"ל ואע\"ג דמתני' פליגי עליה דרב רב תנא הוא ופליג ע\"כ ואיתא בתוס' פ\"ק דב\"מ דף י\"ב: \n",
+                "<b>ועל ידי אשתו. </b>בנדרים פרק בתרא דף פ\"ח מוקי לה רב אשי בשיש לאשתו חצר באותו מבוי שאין חצרה זקוקה לבעלה ומגו דזכיא לנפשה לההוא חצר זכיא נמי לאחרינא את השיתוף אבל אם אין לה חצר קתני התם בברייתא דאינו מזכה ע\"י אשתו אלא שהר\"ן ז\"ל כתב בר\"פ שני דביצה דכי אוקימנא התם הכי ה\"מ אליבא דר\"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא פ\"ק דקדושין אבל לרבנן דפליגי עליה דר\"מ התם לא צריכנן בעירובי חצרות שתהא לה חצר באותו מבוי הלכך מצי מזכה ג\"כ אף עירובי תבשילין ע\"י אשתו ע\"כ. ושם ברב אלפס בדפוס של ויניציאה נראה שיש לשון מיותר וגם מוטעה. וגם בירוש' דפירקין ודפ\"ד דמעשר שני ודפ\"ק דקידושין מוקי לה כר\"ש בן אלעזר אליבא דר\"מ דס\"ל דר\"מ עביד יד עבד כנעני כיד רבו ולא עבד יד אשה כיד בעלה הלכך מזכה ע\"י אשתו ולא ע\"י עבדו ושפחתו הכנענים: \n",
+                "<b>אבל אינו מזכה. </b>ירושלמי ס\"פ הניזקין: \n",
+                "<b>לא ע\"י בנו ובתו הקטנים. </b>דעת הרשב\"א והרנב\"ר ז\"ל דהכא קטן ממש קאמר דהא ליכא הכא טעם איבה כשהאב מזכה לאחרים משלו על ידו ואין כן דעת ר\"ת ז\"ל עיין בנמוקי יוסף פ\"ק דב\"מ גבי מתני' דמציאת בנו ובתו הקטנים או בב\"י שם סי' שס\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתמעט האוכל. </b>ביד בפ\"ה דהלכות עירובין סי' ו' ובטור א\"ח סי' שס\"ח. ובגמ' במאי עסקינין דקתני בנתמעט אין צריך להודיע אילימא במין אחד מאי איריא נתמעט אפי' כָלֵה נמי אלא בשני מינין אפי' נתמעט נמי לא דתניא כלה האוכל ממין אחד אין צריך להודיע משני מינין צריך להודיע איבעית אימא ממין אחד ומאי נתמעט נתמטמט דהיינו כלה לגמרי ואיבעית אימא משני מינין ודוקא נקט נתמעט וברייתא כלה דוקא נקט אבל נתמעט אפי' משני מינין אין צריך להודיע: \n",
+                "<b>נתוספו עליהם וכו'. </b>תרתי קתני מוסיף ומזכה אם משלו מערב וצריך להודיע אם משלהן מערב רש\"י ז\"ל. אבל שם ביד משמע דמפרש דחדא קתני מוסיף ומזכה משלו וצריך להודיע אע\"פ שהעירוב שלו משום דדילמא לא ניחא להו בהאי פתח: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל ובנתוספו דיורין אם משלו מוסיף על ככרות העירוב ומשים בכלי אחד אין צריך להודיע לדיורין הנוספים ואם משלהן צריך להודיעם אם יתרצו בעירוב ע\"כ: ובגמ' אמר רב חסדא זאת אמרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה דתנן בסוף פירקין א\"ר יהודה בד\"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות מערבין לדעתו ושלא לדעתו לא תימא האי בד\"א לפרושי אתי. ופרכינן פשיטא דשמעי' מינה דחלוקין דהא בעירובי חצרות נקיט ואתי וקתני וצריך להודיע. ומשני מהו דתימא לעולם ר' יהודה בההוא מפרש הוא ומתני' דהכא בחצר שבין שתי מבואות דלא ידעינן בהי ניחא ליה אבל בחצר של מבוי אחד אימא לא קמ\"ל רב חסדא דבמבוי אחד עסיקי' וכן צ\"ל לר' יוחנן דסבר דכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי לפרש בא ובד\"א בא לחלוק אבל לר' יהושע בן לוי דאמר כל מקום ששנה ר' יהודה במשנתנו אימתי ובמה איננו אלא לפרש דברי חכמים מוקמינן מתני' לדידיה בחצר שבין שתי מבואות דאפשר דאינו זכות לו אלא חובה ורבינו עובדיה ז\"ל פירש אליבא דהלכתא דהכי פסיק שמואל כר' יהודה והלכה מכלל דפליגי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה הוא שֵׁיעורו של שתופי מבואות. </b>וה\"ה לעירובי חצרות: ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל שֵׁיעור בכל מקום בצירי: \n",
+                "<b>בזמן שהן מרובין. </b>כלומר שהרבה בעלי חצרות יש במבוי אי נמי הרבה בעלי בתים יש בחצר ומפר' בגמ' מרובין י\"ח בעלי בתים או בעלי חצרות ולא קפדינן אגולגלתא דכל בני בית של כל אחד ובמזון שתי סעודות סגי להו ואע\"פ שאילו היינו חולקים אותם לא היה מגיע לכל א' וא' מן הבעלי בתים כגרוגרת אפ\"ה די להם בזה וה\"ה לעשרים ולשלשים והא דנקט רב יהודה בגמ' חושבנא די\"ח בני אדם מפר' בגמ' דמילתא אגב אורחיה קמ\"ל ששמנה עשר גרוגרות כשיעור שתי סעודות דקתני מתני' ואפ\"ה כיון דדבר חשוב הוא סגי להו למרובין בהכי אע\"פ שאין מגיע אפי' כגרוגרת לכל בעלי הבית: \n",
+                "[הג\"ה כתוב בספר לבוש החור סי' שס\"ח וטעמא דשיעור שתי סעודות נ\"ל כדי שיקנה א' מהם שם דירתו קבוע לשתי סעודות שבת ערבית ושחרית ויהיה הוא כבעל הבית ואחרים יהיו כאילו דרים אצלו כי לא רצו להטריח יותר וטעמא עד י\"ח גרוגרת כדי שיהא חצי גרוגרת לאחד לסעודה א' שיש בה כדי להשיב נפש וסגי שלא להטריחם יותר ע\"כ]: וכתב עוד שם סי' תי\"ג וז\"ל ומה שהצריכו הכא גבי עירובי תחומין ב' סעודות לכל אחד ואפי' הם הרבה וגבי עירובי חצרות הקלו ואמרו דבפחות מי\"ח סגי בגרוגרת לכל א' ובי\"ט ולמעלה סגי בשתי סעודות לכולן נראה לי דהיינו טעמא דעירובי חצרות תקנו לאפרושי מאיסור' ולכך הקלו להם דלא ליתי לידי איסורא משא\"כ כאן שלא התירוהו אלא לדבר מצוה לא רצו להקל עכ\"ל ז\"ל ועי' עוד במ\"ש בריש פירקין דלקמן בשמו ז\"ל: \n",
+                "<b>ובזמן שהן מועטין כגרוגרת לכל א' וא'. </b>ואע\"פ שאין בין הכל מזון שתי סעודות ולקולא הכא והכא מה\"ר יהונתן ז\"ל בתוספת ביאור יותר מעט: \n",
+                "<b>כגרוגרת להוצאת שבת לכל אחד ואחד. </b>מלות להוצאת שבת ליתנהו בגמ' אלא בירושלמי ולא ברי\"ף והרא\"ש ז\"ל אכן בנוסחת כ\"י איתיה גם עפ\"י הרמב\"ם ז\"ל וביד פ\"א דהלכות עירובין סי' ט' ובטור א\"ח סי' שס\"ח: ובירושלמי רב אמר מרובין שבעה עשר מועטין ששה עשר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר יוסי וכו'. </b>הטור שם סי' שס\"ח. נראה שסובר דלפרושי אתא מאחר שפסק כותיה אבל הרמב\"ם ז\"ל פסק דלא כותיה ובפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ו) מייתי לה ופי' שם רש\"י ז\"ל שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות אבל עיקר עירוב בתחומין הוא ע\"כ. אבל כאן פי' רש\"י ז\"ל כמו שהעתיק כבר ר\"ע ז\"ל והכי משמע בפ' הדר (עירובין דף ע\"א) דתניא התם מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות וכן פי' ג\"כ ה\"ר יהונתן ז\"ל אבל תוס' ז\"ל כתבו שם פ' מי שהוציאוהו דלר\"י נראה דפי' רש\"י דהתם כי' מי שהוציאוהו עיקר דהכא בפירקין לא איירי כלל בעירובי חצרות אלא אשתופי מבואות קאי דקתני רישא כיצד משתתפין וכו' ולא אמרו לערב בחצרות היינו פי' אשתופי מבואות וקרי תנא לשתוף מבוי ערובי חצרות בכמה דוכתי ע\"כ. ועיין במ\"ש לעיל פ' ששי סי' ח' בשם ה\"ר יהונתן ז\"ל עוד פי' שם רש\"י ז\"ל שירי עירוב כל שהוא לכל אחד ע\"כ. ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל אבל בשירי עירוב שנתמעט משיעורו משנכנס שבת ראשון כל שהוא אין צריך להוסיף עליו אפי' לשבת הבאה כיון שמתחלה היה בו שיעור ואם נתמעט קודם שנכנס שבת ראשון תחלת עירוב קרינן ביה ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא אמרו לערב. </b>אית דגרסי לא אמרו בלא וי\"ו וכן הוא בהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: ובירוש' אמר ריב\"ל מפני מה אמרו מערבין בחצרות מפני דרכי שלום ומעשה באשה אחת שהיתה לה דבובה עם תברתה ושלחה עירובה ביד בנה וגפפתיה ונשקתיה אתא ואמר לאימיה אמרה הכין רחמין ליה לברי מתוך כך עשו שלום הה\"ד דכתיב וכל נתיבותיה שלום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר </b>ביו\"ד צריך להיות: \n",
+                "<b>ר' יהושע אומר ככר הוא עירוב וכו'. </b>ביד פ\"א דהלכות עירובין סי' ח' ובטור א\"ח סי' שס\"ו: \n",
+                "<b>והיא פרוסה אין מערבין בה משום איבה. </b>ומסיק בגמ' דאפי' עירבו כולם בפרוסות נמי לא שמא יחזור הדבר לקלקולו כלומר שיבואו ליתן זה פרוס וזה שלם והיכא דלא שייך טעם איבה כגון שאחד מזכה לכולם כתבו הרא\"ש והמרדכי והטור והגהות מיימיניות דיכול לערב בפרוסה: ככר כאיסר פי' רש\"י ז\"ל כמדת איסר: וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח שאין נקרא עירוב או שתוף אלא כשהוא מדבר חשוב אבל מים ומלח אין אדם קפיד מתת לחברו כרצונו ואין אדם קונה בהן דירה דמתנת חנם היא אבל בפירות ויין שהן דברים החשובים מערבין ומשתתפין ור' יהושע פליג ואמר דאין מערבין אלא בככר שלם כגרוגרת בכל ככר וככר לכל בעל הבית ואח\"כ משימין כולם בסל אחד ואם לא היה שלם אפי' יהיה כ\"כ גדול שיש בו מאפה סאה כיון שניטל ממנה שיעור חלתה שהוא אחר מארבעים ושמנה לנחתום הרגיל למכור נקרא פרוסה ואין מערבין בו וכ\"ש אם ניטל ממנה שיעור חלה של בעל הבית שהוא אחד עכ\"ד שאין מערבין בו. וככר כאיסר לאו דוקא אלא אפי' כגרוגרת והוא שלם מערבין בו: \n",
+                "[הגה נלע\"ד צ\"ל אלא דוקא כגרוגרת והוא שלם וכו']: א\"נ י\"ל דר' יהושע מקיל מצד אחד דלא בעי כגרוגרת אלא כשיעור איסר סגי ומחמיר דבעי ככר שלם וטעמו משום איבה שחבריו מכניסין שלם והוא מכניס פרוסה עכ\"ל ז\"ל: וכתוב בבית יוסף סוף סי' שס\"ח וז\"ל ודעת רבינו כדעת הראב\"ד ז\"ל בפ\"א מה\"ע שאף לעירובי חצירות בעינן שיעור כמו בשתוף וכתב שם הרב המגיד שכן דעת האחרונים ושדחקו עצמן בלשון המשנה שאמרה ככר כאיסר והוא שלם מערבין בו דהיינו כשיש שם ככרות הרבה כגרוגרת לכל א' וא' אבל מדברי הרמב\"ם ז\"ל שם משמע שדי לכל א' בככר כאיסר ואפילו אין בו כגרוגרת וכתב הרב המגיד דהכי משמע מדברי הגאונים ושכן נראה ע\"כ. ומשמע מהרמב\"ם ז\"ל דכשהוא מזכה בעירובי חצרות לבני החצר אפי' בככר כאיסר יכול לזכות לכל בני החצר ואין צריך שיעור כלל ועיקר רק שיהיה שלם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נותן אדם מעה וכו' </b>ביד פ' ששי דהלכות עירובין סימן כ' מפרשה [הר\"מ] למתני' לענין עירובי תחומין וז\"ל נותן אדם מעה לבעל הבית כדי ליקח לו פת ויערב לו בה עירובי תחומין אבל אם נתן לחנוני או לנחתום וכו' אבל בטור א\"ח סי' שס\"ט פירשה כפשטה לענין ערובי חצרות והרב המגיד ז\"ל כתב שדברי הרמב\"ם עיקר: \n",
+                "<b>כדי שיזכה לו בעירוב דברי ר' אליעזר. </b>בגמ' אמרינן דאע\"ג דמשיכה קונה עשאו ר' אליעזר כד' פרקים בשנה דתנן בחולין פ' אותו ואת בנו בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו וכו' דהעמידו בה חכמים את דבריהם על דין תורה הכא נמי בעירוב העמידו דבריהם על דין תורה דמעות קונות: לא זכו לו מעותיו שאין מעות קונות וכו' עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט הוא פי' רש\"י ז\"ל וכתבו עליו תוס' ז\"ל ובחנם פי' כן דאפי' מתכוין להקנות לו בחנם ואפי' זיכה לו ע\"י אחר או לקח המעה וקנה לו מן השוק אינו עירוב כיון שהנותן מתכוין לקנות לו מן החנוני כי היה סבור שמעותיו קונות בלא משיכה וכל הזכיות שעושה החנוני שלא מדעת בעל הבית קעביד ואין מערבין אלא לדעתו ולשון הקונטרס מוכיח כן בסמוך ע\"כ. וכתב עליהם הרא\"ש ז\"ל דדברים תמוהין הם דהא דאמרו חכמים דאין מערבין לאדם אלא מדעתו ואפי' בעירובי חצרות היינו משום דחשיבי ליה קצת חובה אי בשתי מבואות מיירי ואי נמי במבוי אחד מיירי חשבינן ליה קצת חובה אולי יש קצת טעם למה אינו רוצה לערב דאי זכות גמור הוא מאי הוי טעמייהו דאמרי אין מערבין לו לאדם אלא מדעתו וזה שגילה בדעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעה לחנוני ומאחר שאין קונה לו המעה וזיכה לו החנוני אמאי לא זוכה. הלכך נ\"ל לפרש מתני' כמשמעה ואם נתן לו לחם בלא זכוי לא זכו לו מעותיו דלא ס\"ל לרבנן להא דר' אליעזר דסבר דעשאוהו כד' פרקים הללו אבל אם זיכה לו ע\"י אחר מודו רבנן דהוי עירוב והא דקתני שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו מילתא באנפי נפשה היא ולא קאי אנותן מעה לחנוני וה\"ק ואין מערבין בו וכו' וכה\"ג בפ\"ק די\"ט שאפר כירה מוכן הוא תדע דאי קאי אנותן מעה לחנוני ה\"ל למיתנייה קודם הך דתנא ומודים חכמים בשאר כל אדם וכו' עכ\"ל ז\"ל: וכפירוש רש\"י ז\"ל פסק הטור בא\"ח סי' שס\"ט. ובגמ' אמר שמואל לא שנו דלא זכו לו מעותיו אלא מעה אבל כלי קונה פי' קנין סודר ול\"ש אלא דא\"ל זכה לי אבל אמר ליה ערב לי שליח שויה וקני: \n",
+                "<b>א\"ר יהודה בד\"א וכו' </b>י פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ו) וס\"פ כל גגות: \n",
+                "<b>שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו. </b>ירוש' מתני' דר' מאיר דר' מאיר אמר ע\"י עירוב וע\"י שתוף: \n",
+                "<b>בד\"א בעירובי תחומין. </b>ביד פ\"ו דהלכות עירובין סי' י\"ח ובטור א\"ח סי' תי\"ד: \n",
+                "<b>אבל בעירובי חצרות וכו'. </b>ביד שם פ\"ה סי' כ\"ג ומתני' דלעיל סי' ז' דקתני וצריך להודיע מיירי בשתוף מבואות בחצר שבין שתי מבואות כמו שכתבתי לעיל: \n",
+                "<b>לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לו. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ומחק מלות לאדם שלא בפניו דבסיפא: בפ' שני דקדושין דף מ\"ב ילפי' לה מדכתיב נשיא א' נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ וקטנים נמי היו בנוחלי הארץ וקטנים כשלא בפניו דמי ומ\"מ כיון דנחלת הארץ זכות הוא להם מה שעשו עשוי ואע\"ג דזכות וחובה נמי איכא התם דהא איכא דניחא ליה בהר טפי מבבקעה או אפכא: וכתוב בנמוקי יוסף ס\"פ האשה שלום בשם הריטב\"א ז\"ל שכתב בשם רבו דמילתא דהוי חובה אע\"ג דלכי ידע אמר ניחא לי אין זכין לו למפרע ע\"כ: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית. </b>כל פירותיהן היו רגילין להניח בחבית כדתניא לעיל מביאין את החבית של יין ושלש מן ושל גרוגרות ושל שאר כל מיני פירות תוס' ז\"ל: הג\"ה התוס' והמרדכי ז\"ל סוברים דעיקר שיתוף לכתחלה לא הוי אלא ביין משום שיהו ניכרים איזהו עירוב ואיזהו שיתוף ודלא כרש\"י ז\"ל שכתב ביין וכ\"ש בפת דחשיב טפי. וכן ג\"כ כתבו התוס' דשתופי המבואות דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית משום דבחצר מינכר טפי שיתוף דשייכא טפי למבוי וקרובה תשמישה דמבוי אבל בירוש' משמע כפי' רש\"י ז\"ל דשיתופי מבואות בחצר וכ\"ש בבית ע\"כ: \n",
+                "<b>מניח את החבית. </b>משלו ומזכה להן ע\"י בנו ובתו הגדולים כדאמרינן בפירקין דלעיל גבי שתופי מבואות ואומר אח\"כ הרי זו לכל בני עירי הרוצין לילך לצד מזרח ד' אלפים אמה ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
+                "<b>ה\"ז לכל בני עירי. </b>ביד פ' ששי דהלכות עירובין סי' י\"ח: \n",
+                "<b>או לבית המשתה דהוו דבר מצוה. </b>ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל ומשום הכי נקט הני משום דאין מערבין עירובי תחומין לדבר הרשות כי אם ברגל שילך וישבות שם הוא בעצמו אבל לדבר מצוה כגון הני הקלו על העשיר לערב בפת ע\"כ: וביד שם סי' ו' ובטור א\"ח סי' תי\"ג. וכתוב בספר לבוש החור סימן תט\"ו וז\"ל לא התירו חכמים לערב עירובי תחומין אלא לדבר מצוה ונ\"ל טעמא דבשלמא עירובי חצרות ושיתופי מבואות שגזרו בהם משום ר\"ה ובקל יבואו לעבור עליהם שאין כל אדם יכולין ליזהר בהם הצריכו לערב בכל מקום אפי שלא לצורך כדי שלא יבואו לעבור עליהם להדיח אבל עירובי תחומין שאין צריכין לו אלא לפרקים ומיעוטא דמיעוטא הן דצריכין ליה וליכא למיחש כ\"כ שיעברו עליו במזיד לא התירו אלא לעת צורך של מצוה כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה וכו' ע\"כ: ולעיל פ\"ד ברייתא שהבאתי דתניא באו גוים למזרח עירובי למזרח ומוקי לה בגמ' במרי מאתא ופי' שם בקונטרס שצריך לצעוק לפניו כתבו תוס' ז\"ל דהוי נמי דבר מצוה שהולך לצורך בני עירו ומפקח על עסקי רבים. ירושלמי ולמה לא תנינן מזכין שמואל אמר תמן תנינן מזכין צריך לזכות ברם הכא דלא תנינן מזכין אין צריך לזכות ר' יוחנן אמר קל וחומר בדבר ומה אם תמן שעירובי חצרות מדבריהם את אומר מזכין עירובי תחומין שהן דברי תורה לא כל שכן: \n",
+                "<b>כל מי שקבל וכו' </b>ביד שם בה\"ע פ' ששי סי' ח: \n",
+                "<b>משחשכה אסור </b>גרסי': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מְזון </b>בשבא המ\"ם: וביד שם פ\"ו סי' ז' ובפי\"ד דהלכות מאכלות אסורות סי' ח' ומיירי לה פ' אע\"פ דף ס\"ד ובטור א\"ח סי' ת\"ט: וכתוב שם בספר לבוש החור ב' סעודות בינונית הן ששה ביצים. ואע\"ג דבעלמא אמרינן דשיעור סעודה סתם הוי ד' ביצים וגבי עירוב הקלו שגם יש הרבה בני אדם דסגי להו בשלשה ביצים ע\"כ ועיין עוד במ\"ש בשמו ז\"ל בפירקי' דלעיל משנה ח': וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל במשנה זו לא פירש אלא שיעור כשהוא מערב בפת אבל ביין לא פירש אע\"פ שמשנה זו בנויה על עירובי תחומין ביין כדקתני מניח את החבית אבל בברייתא מפורש בפ' בכל מערבין וכו' ואומר שם שבשתי רביעיות סגי ומשאר מינין דבר שהוא נעשה לשבוע ממנו בעינן שיעור שתי סעודות ודבר העשוי ללפת את הפת בעינן ממנו שיעור ללפת ממנו שיעור שתי סעודות ואע\"פ שאין דרך לאכול לפתן בלא לחם אפ\"ה הקלו חכמים בעירובי תחומין דסגי ליה בלפתן לבדו דכיון שגלה דעתו ועשה מעשה סגי בכך ע\"כ: \n",
+                "<b>אלו ואלו מתכונין להקל. </b>כך מצאתי מוגה בקצת משניות וגם במשנת החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וכן כתובה המשנה בירושלמי וכן היא ג\"כ בפי\"ז דמסכת כלים וכן בפי' רעז\"ל. אמנם בתלמוד ובהרי\"ף ז\"ל ובפסקי הרא\"ש ז\"ל וגם בה\"ר יהונתן ז\"ל כתוב זה וזה וכן נלע\"ד עיקר אע\"פ שאפשר לומר דנקט בכל דוכתא אלו ואלו משום סירכא דלישנא דהאי דתנן בפכ\"ז דכלים ר' יהודה אומר בדקה וחכמים אומרי' בגסה אלו ואלו מתכונין להקל דהתם לא מצי למיתני זה וזה משום חכמים דמוטב לתלות היחיד ברבים ולא הרבים ביחיד: אחר זמן רב מצאתי שכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל אלו ואלו כן מצאתי כאן וגם בפי\"ז דמסכת כלים ולפי זה נ\"ל דה\"פ אלו ואלו מתכונים להקל כלומר בין ר\"מ ור' יהודה דלעיל בין ר\"ש וריב\"ב כולם מתכונין להקל כי ר\"ש וריב\"ב סוברים דבני אדם אוכלין בשבת יותר משיעור מה שאוכלין בחול ע\"כ: \n",
+                "<b>מתכונין להקל. </b>מה שפי' רעז\"ל דטעמא דר\"מ משום דרווחא לבסומי שכיח ולר' יהודה וכו' הוא פי' רש\"י והר\"ש ז\"ל והרא\"ש ז\"ל. אבל רבינו יהונתן ז\"ל פי' דטעמיה דר' יהודה דכיון דמרבה לאכול בשבת תבשילין ומיני מתיקה אינו מרבה לאכול לחם וכן משמע דמפרש נמי הרמב\"ם ז\"ל כמו שכתבתי בפי\"ז דכלים סי' י\"א: וז\"ל הירושלמי ר\"מ אומר בחולא דלית ליה מה לוכל הוא אוכל פיתא צבחר בשבתא דאית ליה מה לוכל אוכל פתא סגיין ר' יודן אומר בחולא דלית ליה מה לוכל אוכל פתא סגיין בשבתא דאית ליה מה לוכל אוכל פתא צבחר: \n",
+                "<b>ר' יוחנן בן ברוקא אומר מככר כפונדיון וכו' </b>בבלי וירושלמי חנא וקרובים דבריהם דריב\"ב ודר\"ש להיות שוין דכי מפקת לרי\"ב ברוקא מחצה לחנוני פשו להו תמני סעודתי בקבא לריב\"ב ולר\"ש דלא חשיב חנוני הוי תשע: \n",
+                "<b>חציה לבית המנוגע. </b>וגרסי' הלמ\"ד בהב\"א והבי\"ת בפת\"ח והיו\"ד בחיר\"ק. \n",
+                "<b>וחצי חציה וכו'. </b>גמ' תנא וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין לר\"י ב\"ב כדאית ליה דהיינו כביצה חסר רביע ולר\"ש ששיער משלש לקב ככר שלמה ח' בצים חציה ד' חצי חציה שנים חצי חצי חציה ביצה ותנא דידן מ\"ט לא תני טומאת אוכלין משום דלא שוו בשיעורייהו להדדי דלא הוי שיעור טומאת אוכלין חצי שיעור פסול גויה מצומצם אלא יש שאומרים פחות ויש שאומרים יותר דתניא וכו' וכתבו תוס' בשם ר\"ת ז\"ל דפסול גויה גזרת קדמונים היתה ולא מי\"ח דבר דהאוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני תדע וכו' ואיתא בתוס' פרק כשם דף ל' וביד רפ\"ד דהלכות טומאת אוכלין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי חצר ואנשי מרפסת וכו' </b>במשנת החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל נמחקו מלות ואנשי מרפסת ואיני יודע למה רק כתב שכן מצא: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל ה\"ג אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו כולן ולא עירבו אלו עם אלו וכו' אבל עירבו אלו לעצמן. פי' מרפסת תקרה היוצאה על האכסדרא והיא ארוכה הרבה לפי העליות ויש עליה עליה אחרת שיוצאת לחוץ כלפי החצר כשיעור המרפסת התחתון וכו' ע\"ש כי האריך הרבה הוא ז\"ל. ואיתא בפ' כל גגות (עירובין דף צ\"א) ברייתא: ופי' בערוך וזהו כל לשונו מרפסת כגון אויר מסובב ובו פתח פתוח ובאותו האויר המסובב קירות יש בתוכו בתים פתותים בו ומעלות עולות בעליות אין אומרים ינתן לכל בית ד' אמות. בחצר אלא נותנין לפתח המרפסת ד' אמות בלבד ע\"כ. ולשון הרמב\"ם ז\"ל ונקרא מרפסת לפי שהוא מקום דריסה לאותן העולין לעליות ע\"כ. עשאו הרב ז\"ל מלשון רפיסה כמו ושארה ברגלה רפסה ופשיטא דהעליות שבמרפסת גבוהות יותר מעשרה טפחים כמו שכתוב בתוס' יו\"ט. וביד פ\"ד דה\"ע סי' ט\"ו ט\"ז י\"ח ובטור א\"ח סי' שע\"ח: \n",
+                "<b>בד\"א בסמוכה. </b>שהחוליא סמוכה למרפסת רש\"י ז\"ל וארישא נמי קאי כמו שמפורש שם בהרמב\"ם ובטור ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל במופלגת </b>בשבא הבי\"ת: \n",
+                "<b>ואיזהו סמוכה כל שאינה רחוקה ד' טפחים. </b>כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל יש שגורסי' עשרה טפחים ועיין בסוגיא דמתני' בגמ' שפירש רש\"י ז\"ל בשני מקומות שלא שיערו חכמים עשרה לשבת אלא בגובה ולא שיערו ד' אלא במשך ע\"כ. וכן פי' ג\"כ בדף פ\"ח בסוגיא דוכן בתי גזוזטראות ודלא כפי' הרמב\"ם ז\"ל שם שהביאו ג\"כ רבינו עובדיה ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן את עירובו בבית שער וכו' </b>ביד פ\"א דהלכות עירובין סי' ט\"ז ובטור א\"ח סי' ש\"ע והובאה בגמ' ס\"פ הדר ובפ\"ק דסוכה דף ג' באכסדרא במרפסת כצ\"ל: \n",
+                "<b>והדר שם אינו אוסר עליו. </b>ביד שם פ\"ד סי' ח'. ובגמ' אמר רב יהודה בריה דרב שמיאל בר שילת כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר עליו הנותן את עירובו אינו עירוב חוץ מבית שער דיחיד ומתני' בבית שער דחצר דרבים עסיקי' וכל מקום שאמרו חכמים אין מניחין בו עירוב מניחין בו שיתוף דעירוב משום דירה דמערב להו לבתי דירה כאילו כל בני הבתים דרין כאן הלכך אי לא חזי לדירה לא שרי אבל שתוף לאו משום דירה הוא דהא לא בתים שייכי ביה אלא חצרות הלכך לאו דירה בעינן אלא מקום המשתמר כגון חצר אבל אויר דמבוי לאו משתמר הוא: \n",
+                "<b>בבית התבן בבית הבקר בבית העצים כבית האוצרות </b>כך צ\"ל. והובאה בפ' הדר (עירובין דף ע'.) וכתבו תוס' ז\"ל בבית התבן וכו' ה\"ז עירוב ואפי' אין שם תבן דלענין הנחת עירוב לא בעי אלא דחזו לדירה אבל הא דקאמר וכו' והא דקתני הכא הדר שם אוסר עליו היינו דוקא שאין לבע\"ה שם תבן דאם יש שם תבן הוי כאילו דר עמו שם בבית לר\"מ דחשיב בית התבן כמקום דירה בפ' הדר ולא אסרי אהדדי ע\"כ: \n",
+                "<b>והדר שם אוסר עליו </b>כצ\"ל. וכן צ\"ל בסיפא במילתיה דר' יהודה: \n",
+                "<b>בית התבן וכו' </b>פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל אבל אם הניח עירובי חצרות בבית שבחצר שהוא מיוחד לאצור שם תבן או בהמותיו ה\"ז עירוב שהרי ראויה לדירה היא ובית מיקרי והדר שם בבית העשוי לתבן והוא עשוי מענפי אילנות ומקנים כלומר שאינה בית של קבע אפ\"ה בית מיקרי לכל דבר ומי שאוכל שם אוסר על בני חצר אע\"פ שאינו ישן ושוכב שם דמקום פתא גרים והכי הילכתא: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו. </b>ר\"ל יש לך בית קבוע בד' מחיצות. ואין רגל אחת אוסרתו נ\"א הורסתו ואפ\"ה אינו אוסר מי שהוא דר בו כגון השוכר בית בחצר ומבעל הבית שבחצר ויש לו למשכיר תפיסת יד באותו בית כגון שמצניע לשם סחורתו או מטלטליו שאין ניטלין בשבת אינו אוסר עליו בחצר מפני שהוא נראה כאכסניא הואיל ועדיין יש לו תפיסה באותו בית שלא עקר עצמו משם אבל אם היו לו לבע\"ה כלים הניטלין בשבת אינה נקראת תפיסה שהרי יכול ליטלם בשבת ואין לו תפיסה שם כלל ונמצא שכולה לשוכר היא ולא למשכיר ומלתיה דר' יהודה דברי הכל היא ואין חולק עליו: ויש מן הרבנים שאומרים כי מה שאמרנו שאינו אוסר ה\"מ כגון חצר שהיא כולה שלו ומשכיר הבתים שבה לאחרים והוא שוכן באחד מהן ויש לו תפיסת יד בכולן שאינם אוסרין עליו משום דדמי לאחים השותפים שאוכלין על שלחן אביהם וישינן בבתיהן שאין צריכין עירוב כל א' וא' וה\"מ בזמן שאין עמהן דיורין אחרים בחצר אבל אם יש שם דיורין בחצר ומוליכין עירובן אצל אחרים צריכין עירוב בכל א' וא' מגו דאסרי הני הני נמי אסרי וה\"נ כך אנו דנין בו ודיקא נמי דקתני אינו אוסר עליו עליו הוא דאינו אוסר אבל על האחרים אוסר וצריך לערב עמהן ונמצא שכולן צריכין לערב בזמן שיש שם אחרים בחצר ע\"כ: ובגמ' ה\"ד תפיסת יד כגון חצרו של בונייס בן בונייס דעשיר הוי ומשאיל בתים שבחצר לאחרים והיו לו כלים בכולן מתוך עושר היו לו כלים הרבה ומיני סחורה ופרקמטיא: וכתב הרב המגיד שם בפ\"ד ומדקתני אם יש שם תפיסת יד לבע\"ה משמע דלא חשיב תפיסת יד אלא כשהבית שלו והוא משכירה או משאילה לאחרים אבל אם אין הבתים שלו לא קנויות ולא שכורות אע\"פ שיש לו בהן תפיסת יד אסרי אהדדי ע\"כ: ובקולין סי' שורש מ\"ז דייק מדקתני אם יש שם תפיסת יד של בע\"ה ולא קתני אם יש לאחר תפיסת יד בבית חברו ש\"מ דוקא תפיסת ידו של בע\"ה אינו אוסר אבל תפיסת יד של אחר לא מהני ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח את ביתו וכו' </b>פ\"ד דהלכות עירובין סי' י\"ג י\"ד ובטור א\"ח סי' שע\"א והובאה פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ז) ובפ' הדר (עירובין דף ס\"ב) ותוס' שם דף ס\"ה ודף ע': \n",
+                "<b>אצל בתו. </b>דוקא בתו דאמרי אינשי נבוח כך כלבא עול נבחה בך גורייתא פוק. אבל הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ד לא חילק בין בתו לבנו וכתב הרב המגיד דס\"ל ז\"ל שלא אמרו כן אלא לדבר בהווה ומצוי שדרך בני אדם לשבות אצל בתו יותר מאצל בנו ולעולם אם הסיע לבו אפי' הלך אצל בנו אינו אוסר וכשלא הסיח אפי' אצל בתו ה\"ז אוסר ע\"כ: \n",
+                "<b>שכבר הסיעה מלבו. </b>בערוך הביאו בערך סא ופירש היסיאה כמו הסיעה כלומר העתיקה וכן נמי גריס ומפרש הסיאו לדבר אחר דתנן במתני' בפרק אין מעמידין: וי\"ס שגורסין שכבר הסיע מלבוא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בור שבין שני חצרות וכו'. </b>ביד פ\"ג דהלכות עירובין סי' כ\"א ובטור א\"ח סי' שנ\"ה וסי' שע\"ו. והובאה בפ\"ק דסוכה דף י\"ו והתם קתני. בש\"א מלמעלה ובה\"א מלמטה וכמו שכתבו שם תוס' ז\"ל:  ",
+                "<b>אא\"כ עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה בין מתוך אוגנו. </b>כך צ\"ל לפי פי' רעז\"ל: ומ\"מ אין נראה כך מפי' רש\"י ז\"ל דבפ\"ק דסוכה דף י\"ו וז\"ל שם בין מלמטה סמוך למים בין מתוך אוגנו כלומר בין מלמעלה רחוק מן המים ובלבד שתהא בתוך אוגן של בור דמוכתא מילתא דבשביל אוגן המים נעשית ע\"כ. וז\"ל התוס' אשר שם בין מלמטה בין מתוך אוגנו וי\"ס שכתוב בהן בין מלמטה מתוך אוגניו ולא יתכן דא\"כ מלמעלה היינו חוץ לבור דאי בתוך הבור סמוך לשפתו היינו מתוך אוגנו וא\"כ היינו כותל שביניהם דקאמר ר' יהודה שמפסיק בין שתי החצרות ומהלכת ע\"פ הבור. ועוד דא\"כ לא הוי למעלה דת\"ק כגון למעלה דרשב\"ג דפליגי אמוראי פ' כיצד משתתפין דרב הונא אמר למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש וזה וזה בבור רב יהודה אמר למטה למטה מן המים ע\"כ: וכן ג\"כ נראה מפי' רש\"י ז\"ל דהכא בגמ' דמפ' אפלוגתא דרב הונא ורב יהודה וז\"ל למטה דקאמרי ב\"ש למעלה דקאמרי ב\"ה ע\"כ. ואי ס\"ד דגריס בין מלמעלה במילתיה דת\"ק ה\"ל לפרש אמילתיה דת\"ק או סתם וקאי אכולהו וכן בגמ' וגם בירושלמי ליתיה ובן ברב אלפס והרא\"ש ליתיה ולא בפי' הרמב\"ם ז\"ל ולא בשום פוסק רק בפי' מגיד משנה יש להסתפק אי גריס ליה: גם מפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל משמע דלא גריס ליה ופי' עוד ורשב\"ג בא להשמיענו דהאי מתוך אוגניו דקשרי ת\"ק בית הלל הוא ולא ב\"ש ובסמוך אכתוב סוף פירושו ז\"ל וגם ה\"ר בצלאל אשכנזי ז\"ל מחק מלות בין מלמעלה דבמילתיה דתנא קמא דשם בפ\"ק דסוכה דף י\"ו: ומה שפי' רעז\"ל הוא מה שפי' רב יהודה. אבל רב הונא אמר למטה למטה ממש סמוך למים ואין צריכין ראשי קנים ליגע במים. למעלה למעלה ממש סמוך לשפתו מלמעלה אם ירצה דיו בכך: בין מתוך אוגניו אע\"פ שאין המחיצה נוגעת במים כלל דקל הוא שהקלו חכמים במים וכתבו תוס' והרא\"ש ז\"ל ועל זה סומכין העולם שיש להם בתי כסאות על המים אע\"פ שאין המחיצות מגיעות עד המים ע\"כ:  ",
+                "<b>א\"ר יהודה לא תהא מחיצה גדולה וכו' </b>פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל רשב\"ג בא להשמיענו דהאי מתוך אוגנו דקשרי ת\"ק ב\"ה היא ולא ב\"ש ור' יהודה פליג ואמר דכיון דסבירא לן תלויה מתרת במים לא בעינן שתכנס המחיצה בתוך אוגני הבור ואע\"פ שהיא למעלה מחוליית הבור ואינה נוגעת כלל בחוליית הבור מועיל דזהו כותל המפסקת בין החצרות אע\"פ שהיא גבוהה מאד מחוליית הבור רוחב הבור יותר מעובי הכותל ונשאר מרוח הבור מצד זה וכן מרוח השני ומסתמא רוחב הכותל ד' טפחים ואמרי' קורה ד' מתרת במים אע\"פ שאינה מתרת בחורבה וא\"ת למה לי ד' אפי' בפחות נמי תשתרי שהרי אין אנו קפדים בערבוב המים מתרץ בגמ' אע\"פ שאין אנו חוששין למים המתערבין צריכין אנו לחוש שלא ילך הדלי לחלק חברו וקים להו לרבנן דאין דלי מהלכת יותר מד' טפחים ובשאר מחיצות של קנים שאינם רחבות קבעינן בגמ' שצריך לשקוע ראשי הקנים תחת המים טפח כדי שלא יעבור הדלי לחלק חברו עכ\"ל ז\"ל: ובגמ' א\"ר יוחנן ר' יהודה בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר מחיצה תלויה מתרת אף ביבשה הלכך במים נמי אין צריך שתראה המחיצה עשויה בשביל המים ובתוך אוגני הבור דתנן בפ\"ק דסוכה ר' יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה עשרה טפחים כך מלמעלה למטה עשרה טפחים ולא היא לא ר' יהודה סבר לה כר' יוסי ולא ר' יוסי ס\"ל כר' יהודה (עי' הגירסא בגמ' בעירובין ובסוכה). ר' יהודה לא ס\"ל כר' יוסי ע\"כ ל\"ק ר' יוסי אלא בסוכה דאיסור עשה אבל שבת דאיסור סקילה הוא אע\"ג דברשויות דרבנן ליכא סקילה כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון ולא ר' יוסי ס\"ל כר' יהודה ע\"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא בסוכה דמצות עשה אבל שבת דאיסור סקילה לא מקילינן אפי במידי דרבנן. ורבה בעי למימר דר' יהודה ור' חנניא בן עקביא דברייתא שכתבתי בסמוך בסי' ח' אמרו דבר אחד והקלו הרבה במים אלא דאביי דחי ליה: ובירוש' מחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן אמרי' בפ' בתרא די\"ט ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש וכאן אמר הכין אמר רב הונא והוא שתהא מחיצה בולטת לתוך חללו של בור:  "
+            ],
+            [
+                "<b>אמת המים וכו' </b>ביד פט\"ו דהלכות שבת סי' י\"א ובטור א\"ח סי' שנ\"ו: \n",
+                "<b>עשו לה מחיצה בתוך אוגניה וכו' </b>לשון רעז\"ל. אמר המלקט כתב רש\"י ז\"ל ומחיצת החצר התלויה ועוברת על גבה אינה מועלת לה ואע\"ג דמחיצה תלויה מתרת במים ה\"מ היכא דנראית מחיצה שנעשית בשביל המים כגון גזוזטראות דמתני' וכגון מחיצה שבתוך הבור ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר כותל שע\"ג תידון משום מחיצה. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק זה מהמשנה וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל\"ג זה ע\"כ: \n",
+                "<b>באמה של אבל. </b>בהרי\"ף וה\"ר יהונתן ז\"ל כתוב אובל ועיר ששמה אבל מצינו במקרא בסוף ס' שמואל גבי שבט בן בכרי כתי' שאול ישאלו באבל וכן התמו: ובגמ' בברייתא אמרי' שהיתה האמה באה מאבל לציפורי: ומה שכתב רעז\"ל עשו לה בכניסה ולא ביציאה לא מהני מידי דהא מחוברת למים שחוץ לחצר ביציאתו ונעשה הכל כרמלית ע\"כ. אמר המלקט הוא לקוח מלשון הברייתא דבגמ'. וכפי מה שמצאתי נלע\"ד שחסר כאן לשון וכן צ\"ל אבל כי עשו בכניסה וביציאה אינה דומה כרמלית ונראה כאלו מתחלת בחצר זו. ומה שכתוב שם ולא בכניסה מחובר וכו' עד לסוף נ\"ל כי טעות נפל בדפוס אע\"פ שכבר אפשר לישבו בדוחק וכמו שכתוב בגמ' וקל להבין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כצוצרא שהיא למעלה מן הים. </b>אית דגרסי מן המים. וביד שם סי' ט\"ו ובטור א\"ח סי' שנ\"ה ועי' שם בספר לבוש החור ותוסיף לקח טוב והביאוה תוס' ז\"ל. שבת פ' הזורק (שבת דף ק') ודף ק\"א: וכתב הר\"ן ז\"ל שם פ' הזורק דדוקא בגזוזטרא שהוא בנין קבוע ויכול אדם לתקן בה כרצונו הצריכו מחיצה עשרה טפחים מה שא\"כ בספינה ולפיכך הקילו בה בספינה אמוראי דהתם בד' טפחים או בזיז כל שהוא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ע\"כ. ומפרש בגמ' שם פרק הזורק דמדלא הקלו חכמים מחיצה תלויה אלא במים ואע\"ג דאיכא בקיעת דגים בים ש\"מ בקיעת דגים לא הויא בקיעה מלבטל למימר גוד אחית מחיצתא אבל בחורבה ובשאר דוכתי לא מהניא מחיצה תלויה ולא אמרינן גוד אחית מחיצתא משום דבקיעת גדיים שמהלכין הויא בקיעה ומבטלי מחיצתא ואיתא בירושלמי פ\"ק דסוכה: \n",
+                "<b>אא\"כ עשו לה מחיצה וכו' </b>לשון רעז\"ל. אמר המלקט ובגמ' מתני' דלא כחנניה בן עקביא דתניא חנניה בן עקביא אומר גזוזטרא שיש בה ד' על ד' חוקק בה ד' על ד' וממלא ואין צריך בה מחיצה אחרת דאמרי' כוף וגוד הואיל ויש בה עשרה לכל רוח לנקב א\"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא לא התיר ר' חנניה בן עקביא אלא בימה של טבריא הואיל ויש לה אוגנים ועיירות וקרפפות מקיפות אותה אבל בשאר מימות לא וכתבו תוס' ז\"ל מתני' דלא כחנניה אע\"ג דחנניה לא אמר אלא בימה של טבריא מתני' נמי לא מפלגא ומיירי בכל מימות ע\"כ. וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל גזוזטרא שהיא למעלה מן המים גזוזטרא קורות שיוצאות חוץ לעליות הספינה ומסככין אותן הקורות בנסרים ומניחין באותה התקרה נקב ד' טפחים על ד' טפחים שדולין בה מים מן הים ושופכין לתוכה שופכין וקמ\"ל מתני' שאין מותר לדלות דרך אותה ארובה בשבת מן הים אע\"פ שהתקרה רחבה מכל צדדי הארובה יותר מעשרה דס\"ל לתנא דמתני' דלא אמרי' כוף וגוד אלא גוד לחודיה כגון שעשו מחיצה סביבותיה אע\"פ שאינה נוגעת במים אבל שנאמר כוף וגוד בגזוזטרא עצמה לא אמרי' ע\"כ: ובגמ' אמר רבה לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור משום שהמים נדחין מכחו חוץ לד' אמות. והקשו תוס' ז\"ל דמשמע מהכא דגזרו כחו בכרמלית ובפ' הזורק מסקינן דכחו בכרמלית לא גזור ותרצו די\"ל דגזוזטרא פעמים שהיא סמוכה למקום שר\"ה מהלכת וגזרו כחו בכרמלית משום כחו בר\"ה אבל בספינה דלעולם הוי כחו בכרמלית דלא שכיחא שתהלך לגמרי סמוך לרקק לא גזרו ע\"כ: \n",
+                "<b>בין מלמעלה. </b>למעלה מנקב הגזוזטרא עכ\"ל רעז\"ל. אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל וכתבו עליו תוס' ז\"ל מתוך פי' הקונ' משמע דלמעלה היינו למעלה מן הגזוזטרא ולמטה למטה מן הגזוזטרא ולא רצה לפרש הכל תחת הגזוזטרא כלמעלה למטה דלעיל גבי בור משום דנקב עשוי ד' על ד' ועושה מחיצה סביב הנקב ואפי' למעלה הוי היכר ע\"כ: אבל הריטב\"א ז\"ל כתב בשם התוס' דלמעלה היינו שהיא מחוברת בגזוזטרא מתחתיה ולמטה היינו שהיא משוקעת במים ועולה כנגד הגזוזטרא וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה וגם בהלכות שבת פט\"ו: \n",
+                "<b>וכן שתי גזוזטראות זו למעלה מזו עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו. </b>כך היא עיקר הגירסא וכן היא הגירסא בכל הספרים ובירוש' וגם בהרי\"ף ז\"ל והרא\"ש וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל וגם בה\"ר יהונתן ז\"ל הגירסא כן ופי' אבל אם עשו ג\"כ בני תחתונה מחיצות לארובה שלהם שתיהן מותרות בלא עירוב דכיון שעשתה תחתונה ג\"כ נמצא דגליאת אדעתה דסלוקי סליקת נפשה משותפותה עם עליונה כלומר שבטלה ומחלה זכות שהיתה לה להשתמש בעליונה עכ\"ל ז\"ל גם בבית יוסף א\"ח סוף סימן שנ\"ה משמע דהכי גריס לה לפי מה שפי' שם אליבא דרבינו יעקב ז\"ל וכן היא בספר הרוקח סי' קס\"ב ופי' קס\"ד: והובאה בגמ' בפירקי' דף פ\"ד ג\"כ כך ושם כתב רש\"י ז\"ל דל\"ג מלת וכן ותוס' ז\"ל כתבו שם דר\"ת ז\"ל גריס מלת וכן דארישא קאי דקתני גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין. ויש גורסין עשו לעליונה ולא לתחתונה או לתחתונה ולא לעליונה שתיהן אסורות עד שיערבו וכן נראה דגריס רבינו עובדיה ז\"ל: וכבר דבר על גרסת משנה זו החכם הר\"ר מנחם עזריה נ\"ע בתשובותיו סי' ט': \n",
+                "בפי' רעז\"ל אבל אם שתיהן בתוך עשרה וכו' אוסרות כך פי' הרמב\"ם ז\"ל וגם שם ביד פ\"ד דה\"ע סי' כ\"ד כ\"ה וטעמא מפני שהן כצוצרא אחת: \n",
+                "<b>עד שׁיערֵבו </b>מצאתי שנקד החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל הריש בצירי ונימוקו עמו מפני שהוא בהפסק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר שהיא פחותה מד' אמות וכו'. </b>ביד שם סי' ט\"ז ובטור א\"ח סימן שנ\"ז וכתוב שם בספר שו\"ע שיש בו הגהות מר איסרלן וגם בס' לבוש החור שכל חצי אמה על חצי אמה ברום שלש חומשי אמה היא מחזקת סאתים מועתק מהרמב\"ם ז\"ל דבפט\"ו מהלכות שבת: ובגמ' הא ד' אמות שרי מ\"ט אמר רב מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום בד' אמות אדם רוצה לזלפן שראויה היא לזלף פי' להרביץ עפרה שלא יעלה אבקה דבימות החמה מוקמינן לה למתני' וכיון דרוצה לזלפן אי נמי שפיך להו ונפקי לא מיקיימא מחשבתו פחות מד' אמות אינה ראויה לזלף ושופכן וכי נפקי מיקיימא מחשבתו וגזור רבנן עלה דילמא אתי למשרי זריקה בהדיא בר\"ה ואי לא עביד עוקא אסור ר' זירא אמר וכו' כרפי' רעז\"ל. ואיכא בינייהו דאריך וקטין כגון שישנה ח' אמות על ב' דאיכא קרקע כשיעור ד' אמות מרובעות ויש מקום להבלע סאתים אבל לזלף אינה ראויה לרב אסור לשפוך בלא עוקא לר' זירא לא בעי עוקא ומקשינן לרב ממתני' דקתני החצר והאכסדרא מצטרפין אלמא טעמא הוי כדי שיהא שם שיעור לבליעת המים הוא דהא הכא לאו ד' מרובעות נינהו דליתחזי לזלף ומשני ר' זירא אליבא דרב באכסדרא מהלכת על כל החצר כגון חצר ד' על שתים ואכסדרא מהלכת על פני כולה להשלים ד' על ד' ומקשי' לר' זירא מהא דתניא בהדיא חצר שאין בה ד' אמות על ד' אמות אלמא מרובעות בעינן ואוקמה לההיא ברייתא אליבא דרבנן דלא שרו משום שיעור בליעת המים כדתנן במתני אפי' ביב מאה אמה לא ישפוך לתוכו אלא על הגג או על החצר אלמא טעמא דידהו משום זילוף הוא וגבי ביב מגלה דעתו דקא שפיך דלאו בר זילוף הוא ורישא דמתני' ראב\"י דאמר טעמא משום דתיימי מיא והוי שיעור מקום לבליעה כדתנן ביב שהוא קמור ד' אמות ומתני' קשיתיה לר' זירא דקתני חצר שהיא פתותה משמע שחסר שיעורא הא יש שיעור ד' אמות על ד' אמות ל\"ש ברבוע ול\"ש אריך וקטין שרי דאלת\"ה ליתני חצר שאין בה ד' אמות על ד' אמות דמשתמע שאינה עשויה ברבוע זה ואפי' יש בה כשיעור אלא לאו ש\"מ ראב\"י היא ופרכינן והא מדסיפא ראב\"י רישא לאו ראב\"י ומשני כולה ראב\"י וחסורי מחסרא וה\"ק חצר שהיא פחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת הא ד' אמות שופכין שראב\"י אומר ביב שהוא קמור ד' אמות בר\"ה שופכין לתוכו מים בשבת. וז\"ל ריא\"ז ביב העומד בר\"ה והוא קמור כדי שיהא מקום פיטור וראש אחד בשפת החצר אם יש בתוכו שיעור ד' אמות על ד' אמות בין שהיה מרובע בין שהיה ארוך וקצר שופכין לתוכו מן החצר בשבת אע\"פ שראשו האחד פתוח לר\"ה הואיל ויש בו כשיעור זה ראוין המים להבלע בו ע\"כ: וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל חצר שהיא פחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת מפר' בגמ' טעמא כיון שהחצר כ\"כ צר וקצר מתקלקלת החצר בטיט אם ישפוך לתוכה כל אותן המים שהוא רוחץ בהן ידיו וכלי תשמישו ולפי שהוא חס על קלקול חצרו גזרינן שמא ישפכם לר\"ה ומש\"ה אנו מצריכין לו שיעשה עוקא כלומר חפירה בקרקע שתחזיק סאתים ומשליך שם כל שופכין שלו ואינו צריך להשליך מימיו לר\"ה: \n",
+                "<b>מן הנקב ולמטה. </b>כלומר כ\"כ תהיה גדולה שתחזיק סאתים מים קודם שיגיעו המים אל הנקב העשוי לה על שפתה כדי שיצאו ממנה המים לר\"ה ולא שיהיה הנקב לגמרי סמוך לקרקע שא\"כ תיכף שישפוך לתוכה חצי קב מים יצא לחוץ מכחו ואנו רוצין שיתעכבו שם כל שופכיו ויתבלעו במקומן או שינוחו שם קצת מה שא\"כ כשהנקב מלמטה לגמרי וא\"ת כיון שהעוקא מלאה בסאתים ונתמלאה מע\"ש היאך ישפוך שופכיו שם בשבת י\"ל שבע\"ש לא ישפוך שם כלל שהרי יכול להוציאן לר\"ה ולזרקן שם נמצא שבעוקא אין שם מים כלל ושופכין שלו יחזיק אותן העוקא שלו ואפי' את\"ל שהיא מלאה אפ\"ה מותר לשפוך בה ואע\"פ שיצאו ממנה המים לר\"ה דכיון שיש לו עוקא מוכנת לקבל קצת משופכיו נמצא שבשעת זריקתו שם יעשו הנחה אותן המים תחלה בעוקא קודם שיצאו לר\"ה ולא משכחת לעולם דאיכא איסורא דאורייתא דכיון דמילתא דלא שכיח היא שתהא מלאה מע\"ש כיון שיכול לשפכם בר\"ה וא\"נ נתמלאה אפשר שנתבלעו במקומן ואי נמי שיכול להשליך קצת משופכיו בחצר וקצתם בעוקא לא גזרו חכמים בכך והתירו לשפוך שופכיו שם בעוקא אע\"פ שנתמלאה ומש\"ה נקט סאתים משום דקים להו לרבנן שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום אפי' אדם פחות ומי שדירתו כ\"כ קצרה שאין לו חצר ד' אמות מאותן שאין להם ב\"ב מרובים הוא ודי לו בעוקא סאתים ואותה עוקא אם ירצה יעשנה מבפנים בתוך החצר או סמוך לר\"ה ואם ירצה יעשנה לגמרי בר\"ה חוץ לשער החצר וישפוך שופכיו סמוך לשער והן יורדין לאותה עוקא עכ\"ל ז\"ל: ובירוש' כתיבת יד אמר ר' ירמי' ר' מאיר ור\"א בן יעקב אמרו דבר אחד ר\"מ דתני עוקא ד' אמות בר\"ה שופכין לתוכה מים בשבת דברי ר\"מ וחכמים אוסרי' ראב\"י דתני סילונות שבכרכים אע\"פ שהן נקובין שופכין לתוכן מים בשבת דברי ראב\"י: \n",
+                "<b>אלא שמבחוץ צריך לקמור </b>פי' רש\"י ז\"ל לקמור לכסות פיה בנסרים שיפלו המים מידיו לתוך מקום פיטור וכתב הריטב\"א ז\"ל פי' לפירושו כי כשהוא בר\"ה אם הוא מגולה פעמים שיעלה בקרקעית העוקא טיט ורפש וכיוצא בו ויתמעט גבהו מעשרה ונמצא שהוא כרמלית ואולי יפחות עד פחות משלשה שהוא ר\"ה וכי זריק התם הרי הוא שופך מרה\"י לכרמלית או לר\"ה אבל כשהוא מכוסה כולו מבחוץ ויעשה פיו ברה\"י לעולם דינו כרה\"י דחורי רה\"י הוא וכי שפיך מרה\"י לרה\"י הוא שופך וזה הטעם בעצמו פירש הראב\"ד ז\"ל. אבל הרמב\"ם ז\"ל בפט\"ו כתב וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ כדי שלא תראה העוקא הזאת בר\"ה משמע דלא מיתסר אלא משום חשדא וה\"ר יהונתן כתב אותה עוקא לאו ר\"ה גמור אלא ככרמלית שהוא עמוק משלשה טפחים ורחבו ד' וכיון דאיכא למיחש נמי לאיסורא דרבנן מצרכינן ליה לקמור אותה עכ\"ל בית יוסף בא\"ח סי' שנ\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביב שהוא קמור ד' אמות בר\"ה שופכין וכו' </b>פי' רבינו שמואל טעם קמירת הביב מפני החשד שהרואה המים שיוצאין מן הביב אינו ניכר שמן החצר הם יוצאין הואיל ומופלגין מן החצר ע\"כ. ורעז\"ל תפס פי' רש\"י ז\"ל וז\"ל רש\"י ז\"ל ביב חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר\"ה והוא קמור במשך ד' אמות דבד' אמות יש שיעור לבלוע וכו': ואיתא בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' תת\"ט: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אפי' גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב כך </b>צ\"ל: כתב הר\"ס ז\"ל מפי' רש\"י ז\"ל בגמ' נראה שהוא גורס אפי' ביב מאה אמה וכו' ומיהו בכל הנוסחאות יש גג או חצר וכן גורס הרמב\"ם ז\"ל ומפרש גג ק' אמה בגובה שהיה הכותל שנזחלין עליו המים מן הצנור גבוה ק' אמה. או חצר פי' הדרך שתחת הביב שבחצר עיין בפט\"ו מהלכות שבת ע\"כ: וכתב הרא\"ש ז\"ל דלפי' רש\"י ז\"ל נראה דמיירי בביב שיש לו ד' על ד' כמו בחצר דלעיל ע\"כ. ולשון אפי' גג דקתני מתני' דחוק ומתיישב עם פי' רש\"י שהעתיק בקיצור רעז\"ל: וביד שם פט\"ו סי' י\"ח וז\"ל ז\"ל. ששופכין לו מים והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לר\"ה וכן צנור ששופכין על פיו מים והן נזחלין על הכותל ויורדין לר\"ה אפי' הי' ארך הכותל או ארך הדרך שתחת הארץ מאה אמה אסור לשפוך על פי הביב או על פי הצינור מפני שהמים יוצאין מכחו לר\"ה אלא שופך חוץ לביב והן יורדין לביב עכ\"ל ז\"ל: ובטור א\"ח סי' שנ\"ז פסק כראב\"י: ובגמ' אמרי' מתני' דקתני לרבנן אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב כלומר לצינור החקוק בו דלא כחנניה דלדידיה בחצר שרי בגג אסור דתניא חנניא אומר אפי' גג מאה אמה לא ישפוך לפי שאין עשוי לבלוע אלא לקלח ונלע\"ד כי בזה יתורץ הא דלא הדר תנא אבל שופך הוא לגג או לחצר והן וכו' כדרישא דנקט תרווייהו: תו גרסי' בגמ' תנא בד\"א דצריך עוקא בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע ובגמ' מפרש טעמא: ועיין בסמ\"ג בסי' ס\"ה דמל\"ת: \n",
+                "<b>החצר וכו' </b>ביד שם סי' ט\"ז ובטור א\"ח סי' שנ\"ז. וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל ראב\"י אומר ביב קמור ד' אמות וכו' ביב חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר\"ה והוא קמור במשך ד' אמות בר\"ה מותר לשפוך לתוכו בשבת דקים להו לרבנן דבד' אמות בתפירה יש שיעור להבלע בהן סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום דהא תיימי מיא וא\"נ לא תיימי דיש בו מבע\"י כיון דרוב השנה עשויין להתבלע הכא נמי כי נפקי לבראי לאו להכי איכוין וכיון שלא נתקיימה מחשבתו שרי ואפי' איסורא דרבנן ליכא הכא דלאו לר\"ה זריק להו אינהו גופייהו אלא מאליהן יוצאין הלכך כי לא איכוין שרי לכתחלה: \n",
+                "<b>לא ישפוך על פי הביב. </b>כלומ' בתוך החריץ אע\"פ שיש ארך מאה אמה עד יציאתו ויכולין להתבלע שם אסור כיון דבגופיה קשפיך גלה דעתו שכונתו שיצאו לחוץ וגזרינן שמא ישפכם הוא בעצמו לר\"ה אלא שופכן מבחוץ והמים יורדין לביב: \n",
+                "<b>החצר והאכסדרא מצטרפין לד' אמות </b>ואין צריך לעוקא כלל שהרי יכול לזלפן בין החצר והאכסדרא ונבלעין השופכין במקומן ואין מתקלקלין במים כיון שרחבן ד' אמות עכ\"ל ז\"ל: ובספר תוס' יום טוב האריך להתלונן על רעז\"ל שפסק במתני' כחכמים והוא פי' מתני' דלעיל בטעמא דלא סלקא אליבייהו דרבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שני דיוטאות </b>זו כנגד זו. ביד ספ\"ד דהלכות עירובין ובטור א\"ח סי' שע\"ז ותוס' פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ד.) וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל למי שגורס וכן מתפרש כך כי על ענין צירוף קאי דקאמ' לעיל מינה החצר והאכסדרא מצטרפין וקאמ' כמו כן דשתי דיוטאות שלפני עליה ופתח אחד של עליה פתוחה אל הדיוטא האחת ופתחה השני פתוחה אל הדיוטא השניה ובשתיהן ד' אמות נמצא שיש לעליה ההיא ד' אמות ריוח מלמטה אע\"פ שאינם במקום אחד אלא בשני מקומות קמ\"ל מתני' זו דמצטרפין כיון שהם זו כנגד זו ואינם זו למעלה מזו והן סמוכות זו לזו הרי הן כדיוטא אחת ושופכין בהם בשבת ואינם צריכין לעוקא כלל והדיוטאות הללו יש על התקרה מעזיבה רבה שמתבלע בהן המים כמו בחצר אבל אם אינם זו כנגד זו או שהן זו למעלה מזו או שתיהן רחוקות ד' טפחים זו מזו אינם מצטרפות אע\"פ שיש בין שתיהן ריוח ד' אמות לפי שאין תשמישתן נוחין זו לזו ושמא כשיצא אל הדיוטא האחת לשפוך שופכיו ויראה שמתקלקל בכאן לא יעבור אל האחרת לשפוך לה מפני הטורח וישפכם לר\"ה ומש\"ה מצריכי' להו עוקא כגון עריבה מעץ או גיסטרא פי' חבית שנשברה מחזקת סאתים: \n",
+                "<b>מקצתן עשו עוקא ומקצתן לא עשו וכו' </b>עכשיו מדברת המשנה על בני החצר שהיא פחותה מד' אמות שצריכא עוקא ואם עשה אחד עוקא לתשמיש ביתו והאחר לא עשה את שעשה עוקא מותר ואת שלא עשה עוקא אסור לשופכן בחצר בפתחו והן מתגלגלין ויורדין לעוקת חברו ולא מפני שרבו המים שהן כד' סאין בין שתיהן והעוקא אינה מחזקת אלא סאתים דהתניא דעוקא אע\"פ שנתמלאת מים מע\"ש שופכין לתוכה מים בשבת וכמו שפירשנו למעלה אלא מש\"ה אסור אותו שלא עשה עוקא דמיירי שלא עירב עם חברו בעל העוקא ואי שרית לשפוך שופכין שלו בתוך פתחן ויתגלגלו וירדו לעוקת חברו שמא יחוס על קלקול ביתו ויוציאם עם הכלי לחצר וישפכם בעוקת חברו וקמטלטל מאני דבתים לחצר שאינה מעורבת אבל עם ערבו מותר אע\"פ שמסתפקין בין שניהם ד' סאין והעוקא אינה מחזקת אלא סאתים עכ\"ל ז\"ל: וכתוב בספר לבוש החור שם סי' שע\"ז בהג\"ה דמתני' מיירי שהרבה בעלי בתים דרין בכל עליה שכן היה דרכם וכן משמע מפי' רש\"י ז\"ל בהדיא שפי' במשנה זו דדיוטאות. וז\"ל מקצתן בני עליה זו האחת עשו עוקא בחצר ובני האחרת לא עשו עכ\"ל. הרי משמע בפירוש דמיירי שיש הרבה דיורין בכל עליה והחצר שלמטה היא של שניהם וא\"כ הדין תלוי בשניהם בעשיית גומא ובעירוב והכי קאמרינן אם אחת עשתה גומא או עירבו שתי העליות כולן יחד כולן מותרין לשפוך מימיהן לחצר אפי' אותה שלא עשתה גומא ואע\"פ שהחצר פחותה מד' אמות כיון שיש שם גומא וכו' מותרי' ואם לא עירבו כלל לא שתיהן יחד ולא זו לעצמה וזו לעצמה שתיהן אסורות אפי' אותה שעשתה גומא וזהו פי' דברי לא שנו דרבא וכיון דמיירי שהרבה דיורין בעליה א' מסיימין הפוסקים ואומרים ואם בני העליה האחת עירבה לעצמה ר\"ל שהרי כיון שיש בה דיורין הרבה ע\"כ צריכין הם עירוב ביניהם שהרי כל א' אוסר על חברו ומיירי באותם בני העליה שעשו הגומא שהן עירבו מעצמן והשניה לא עירבה עמה כלל אז אותם שערבה לעצמה מותרת לשפוך המים באופן שירדו לחצר לתוך הגומא שלהן ודוקא שעשתה גומא אבל אם לא עשתה גומא אע\"פ שערבה לעצמה אסורה כיון שהחצר פחותה מד' אמות וגומא בלי עירוב ג\"כ אינו מועיל להם כיון שיש הרבה דיורין בעליה וא' אוסר על חברו וה\"ה אם גם בני השניה עשו גומא ועירבו גם הם לעצמן שהיו מותרין לשפוך באופן שירדו המים לתוך גומא שלהם ע\"כ בקיצור. ואשכתן שם בפ' המוכר את הבית דיוטא עליונה ואית דמפרשי התם דיוטא עליונה היינו גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים עיין בטור ח\"מ סי' רי\"ד ושם בספר הלבוש: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל גגות העיר וכו' </b>ביד פ\"ג דהלכות עירובין סי' י\"ח י\"ט וכו' ובטור א\"ח סי' שע\"ב ואיתא בירושלמי ר\"פ חלון: \n",
+                "<b>רשות אחד </b>בדלי\"ת הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ובלבד שלא יהא גג גבוה מחברו עשרה. </b>דאם חלוק מהן בגובה עשרה אסור לטלטל ממנו לגגין גזרה משום תל וכו' לשון רעז\"ל. אמר המלקט דהכי אמר ר\"מ כל מקום שאתה מוצא שתי רשויות שעומדת כל אחת לבדה והן רשות אחת דשם אחד להם ששתיהן רה\"י כגון עמוד גבוה עשרה בחצר אסור לכתף עליו מן החצר ואע\"פ שרשות חצר עולה עד לרקיע גזרה משום תל גבוה עשרה והוא בר\"ה דהוי רה\"י דלא ליתי לכתופי עליו הכא נמי גזרה וכו' וכתבו תוס' ז\"ל אע\"ג דקיימא לן כר\"מ בגזרותיו אפי' במקום רבים כדאמרי' בפ' אע\"פ גבי משהה אדם את אשתו ב' שלשה שנים בלא כתובה הכא אור\"י דאין הלכה כר\"מ דפסקי' לקמן הלכה כר\"ש דאמר כולן רשות אחת הן: \n",
+                "<b>וחכמים אומרי' כל אחד ואחד רשות בפני עצמו. </b>שלש מחלוקת בדבר ולדברי ר\"מ אמרי' בגמ' דגגין רשות לעצמן ומטלטלין מזו לזו ואפי' של בעלים הרבה וחצרות רשות לעצמן לטלטל מזו לזו בלא עירוב כלים ששבתו בתוכן אבל לא מגגין לחצרות או לקרפפות ואפי' הן של איש אחד גזרה משום תל בר\"ה וכ\"ש כשהן של שנים וכן מחצר לקרפף אסור לר\"מ ואפי' הוא שלו ואינו יותר על בית סאתים דדוקא קאמר ר\"מ גגות דתשמישן שוה וכן קרפפות ואפי' הן של שנים דבשנוי בעלים לא מיתסרי אלא בתים לר\"מ וגגין לרבנן אבל בחלוק תשמישן ושנוי שם הרשות קפיד. וקרפפות דהיינו גגה רשות לעצמן. ולדברי חכמים דלא גזרי משום תל גגין וחצרות רשות אחת ולא מטלטל מגג לגג אם חלוקים בעליהם משום דרבנן כבתים משוות להו ע\"י חלוק שלמטה אבל מחצר דרבים לחצר דרבים מטלטלינן כדתניא בגמ' בברייתא ומגג לחצר מטלטלין ואע\"ג דגג רשותא דידיה וחצר דשותפות כדתניא בברייתא בגמ' הואיל וגג תשמיש שאינו תדיר הוא לא הוי ממש כבית ומטלטלין ממנו לחצר. וקרפפות רשות אחת הן ואפי' הן של שתים דכל רשות ששמו שוה מותר לו חוץ מן הגגין אבל מחצר לקרפף אפי' דחד גברא אסור ול\"ד לגג וחצר דתשמישא דגג וחצר שוה הוא. ולדברי ר\"ש כולן רשות אחת גג וחצר וקרפף ומבוי חוץ מן הבתים. והוכיח ה\"ר יהונתן ז\"ל דלא שרי ר\"ש אלא בקרפף בית סאתים דביותר מבית סאתים כרמלית הוא דמחצר המשכן גמרינן: ובגמ' אתמר רב אמר אין מטלטלין לרבנן בגג הסמוך לחברו אלא בד' אמות ושמואל אמר מותר לטלטל בכולו שמחיצות המבדילות למטה מן הדיורין אמרינן גוד אסקינהו לכל מחיצה דכל בית למעלה ויפרידו ביניהן במחיצות הנכרות שאין הבתים מחוברין ויש אויר ביניהן ומחיצות הבתים נראין לעומדים על הגג כשמסתכלין תחת רגליהן כ\"ע ל\"פ דאמרי בהו גוד אסיק פי' משוך והעלה כי פליגי כשאין המחיצות נכרות שהגגין מחוברין יחד ומכסין המחיצות שבין הדיורין רב סבר לא אמרינן גוד אסיק מחיצתא בכה\"ג ושמואל סבר אמרינן גוד אסיק ומתני' מפר' לה רב הכי כל א' רשות בפני עצמן שלא יטלטלו שתי אמות בגג זה ושתי אמות בגג זה: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר אחד גגות. </b>שבת ר\"פ ר\"א דמילה ובפ' שני דמכילתין דף כ\"ג ובפ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"ה) ובפ' הדר (עירובין דף ע\"ד) ותוס' ר\"פ חלון: \n",
+                "<b>לכלים ששבתו בתוכו. </b>להוציא מזה לזה ובלבד שלא יכנס בכלי זה לבית מן הבתים אא\"כ ערבו הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ג דהלכות עירובין. ובגמ' פריך אליבא דר\"ש יאמרו שני כלים בחצר אחת זה מותר מפני ששבת בחצר וזה אסור מפני ששבת בבית אע\"פ שע\"י עירוב שעשו הותר לו להוציאו לחצר ומשנינן ר\"ש לטעמיה דלא גזר בכי הא דהא תנן לעיל פ' מי שהוציאוהו סי' ו' אר\"ש לה\"ד לשלש חצרות וכו' ולא גזר התם הכא נמי לא גזר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גג גדול. </b>פי הרמב\"ם ז\"ל גג גדול וגג קטן כשיש כותל מקיף בגגות אבל אם אין שם שום היקף כולן רשות אחת הן ע\"כ וכמו שיתבאר מסוגית הגמרא: \n",
+                "<b>הגדול מותר </b>כתבו רש\"י וה\"ר יהונתן ז\"ל ודברי הכל היא דאפי' ר\"מ לא אמר גגין רשות אחת אלא לכלים ששבתו בתוכן אבל לכלים ששבתו בבתים לא דומיא דחצר גדולה שנפרצה לקטנה דלכ\"ע חצרות רשות אחת הן ולענין כלי הבתים אסרה גדולה על הקטנה ע\"כ: ובטור א\"ח סי' שמ\"ה: \n",
+                "<b>חצר גדולה שנפרצה וכו'. </b>ביד פ\"ג דהלכות עירובין סי' כ\"ד ובירוש' דפ\"ק דמכלתין. ובבבלי שם דף ח' וט' אוקימנא למתני' כשנכנסי' כותלי קטנה לגדולה כלומ' דכיון דכותלי קטנה נכנסין ובולטין לתוך הגדולה כשנים ושלש אמות דהנך גיפופי דפשו להו שעומדי' מאחרי פרצת הקטנה נראות שלא מאותו כותל היה דאל\"כ קטנה נמי שריא דהא אית לה פסים דאע\"פ שהם שוין מבפנים הרי הם נראין מבחוץ ומוקי לה נמי בשכותלי קטנה מופלגין ג' טפחים מכותלי ארך הגדולה דאל\"כ הוה משתריא קטנה ע\"י לבוד כלומר דהוה אמרינן חזינן כאילו ראשי כניסה של כותלי קטנה סנופין לצד כותלי ארך הגדולה דהדר הויא להו הכניסה להנך גיפופי נראין מבחוץ אע\"פ שהן נכנסין וקיימא לן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי: \n",
+                "<b>הגדולה מותרת. </b>אם ערבה לעצמה ולא אסרי עלה בני קטנה רש\"י ז\"ל: ובגמ' למה לי למיתני חצר וגג לרב קתני גג דומיא דחצר מה חצר דמנכרא מחיצתא אף גג נמי דמנכרא מחיצתא דאי לא מנכרא מחיצתא לא אמרינן גוד אסיק ולשמואל דאמר אפי' לא מנכרא אמרי' גוד אסיק להכי תננהו גבי הדדי דמה חצר דדרסי לה רבים אף גג האי דקתני אסור משום דדרסי רבים מזה לזה דהויא מחיצה התחתונה שביניהם מחיצה נדרסת ולא מצית למיגד ואסוקה אבל אי לא דרסי בהן רבים אף קטן שרי דאמרי' גוד אסיק ותפסיק המחיצה ביניהם ואע\"ג דמיכסיא ולא מנכרא מפני שהיא כפתחה של גדולה. כתבו תוס' ז\"ל דמיתורא דקתני במתני' מפני שהוא כפתחה של גדולה משמע ליה לתלמודא דלבל מילי הויא כפתח אף לכלאים וכו' כדמפ' בגמ' שאם גפנים בגדולה אסור לזרוע את הקטנה ואם זרע זרעים אסורין וגפנים מותרין ואם גפנים בקטנה מותר לזרוע את הגדולה לכתחלה דלגבי גדולה פתחא הוי וכל פתח כמחיצה הוא: \n",
+                "<b>חצר שֶׁנִפרְצָה לר\"ה המכניס מתוכה לרה\"י או מרה\"י לתוכה חייב דברי ר' אליעזר וחכמים אומרי' וכו'. </b>בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' אלף וקנ\"ב. ובגמ' מוקמי פלוגתייהו בצדי ר\"ה דר\"א סבר כר\"ה דמו ורבנן סברי לאו כר\"ה דמו ואי אפליגו בצדי ר\"ה דעלמא ה\"א כי פליגו רבנן עליה דר' אליעזר ה\"מ היכא דאיכא חפופי פי' סתם צידי ר\"ה איכא חפופי ר\"ל נועצין יתדות ואבנים גדולות סמוך לכותל שלא יזיקוהו קרונות וההוא אויר שביניהם קרוי צדי ר\"ה ובההיא ה\"א הוא דפליגי רבנן ואמרי לאו ר\"ה הוא ואסור לטלטל מתוכו לר\"ה משום דאיכא הפסק ולא עיילי בהו רבים להדיא אבל הכא דליכא חפופי אימא מודה ליה קמ\"ל והא דקאמר ר' אליעזר מתוכה לרה\"י דמשמע כולה חצר ר\"ה משוי לה איידי דאמור רבנן מתוכה אמר איהי נמי מתוכה ופרכינן לרבנן אמאי נקטי מתוכה הא ר\"א בתוכה מודה דכרמלית היא דמקום מחיצה הוא דקא משוי ר\"ה ומשני הכי קאמרי ליה רבנן לר\"א מי לא קמודית לן היכא דטלטל מתוכה לר\"ה ומר\"ה לתוכה דפטור מפני שהוא ככרמלית צדי ר\"ה נמי ל\"ש ור\"א התם לא קא דרסי לה רבים הכא קא דרסי לה רבים: \n",
+                "<b>פטור. </b>אבל אסור דלאו ר\"ה היא אלא כרמלית והה\"נ מתוכה לרה\"י: וכתבו תוס' ז\"ל והא דשבקי רבנן רה\"י כדנקט ר\"א ונקטי רשות הרבים משום דר' אליעזר דבר על מקום מחיצה שיהא רשות הרבים וקאמר שאם הוציא מתוך החצר שהיא רשות היחיד למקום מחיצה חייב אבל רבנן דמיירי במוציא ומכניס לתוכו ממש שנפלו כל מחיצותיה נקטי רשות הרבים שאצלה הנזכר במשנה ולא רצו למנקט שאם הוציא מתוכה לחצר שאצלה משום דלא נזכר במשנתנו שהיה חצר אצלה א\"נ להכי נקטי ר\"ה להוכיח מתוכה חלוק הרבה מר\"ה שאם לא היה חלוק הרבה היה מותר להכניס מר\"ה לתוכה אבל במה שפטור המוציא מרה\"י לתוכה אין להוכיח שחלוק הרבה דאפי' אין חלוק אלא מעט מר\"ה פטור המוציא מרה\"י כיון שאין ר\"ה ממש ע\"כ: וז\"ל הר\"ס ז\"ל חצר שנפרצה לר\"ה המכניס מתוכה וכו' אי אפשר לפרש משנה זו כפשוטה שאע\"פ שנפרצה לר\"ה עדיין היא רה\"י שנשארו לה ג' מחיצות וזהו פירושה כמו שפי' התוס' ע\"פ הגמ' וז\"ל חייב דברי ר' אליעזר בגמ' מוקי לה במקום מחיצה הפרוצה וכגון שבשני ראשיה לא נשאר כלל משתי מחיצות שבצדה שמקום מחיצה זו שנפרצה אינו תוך מחיצות הנשארות ובלשנא קמא מוקי לה כגון שאבדה להם דרך באותו מקום ובררו להם מקום מחיצות להיות שלהם ללכת דרך שם בשביל דרכן שאבדו שם ור' אליעזר לטעמיה דאית ליה מה שבררו בררו ורבנן סברי דאין להם כח לברור הלכך אע\"פ שעוברין שם אינו ר\"ה כיון דלא נמסר לרבים ואינו של רבים כדאמרי' בפ' שני שבילי בית גלגול קאמרת. ומתוכה דקאמר ר' אליעזר לאו דוקא מתוכה אלא משום דנקטי רבנן מתוכה קאמר איהו נמי מתוכה כדקאמ' בגמ' והכי קמהדרי ליה רבנן אי אתה מודה שאם הוציא ממנה לר\"ה שהוא פטור אבל אסור שאין לרבים כח שם ולכך אינה נעשית ר\"ה אפי' נפלו המחיצות סביב והויא כרמלית ה\"נ מקום המחיצות קודם שיהיה כרמלית שאין להן כח בברירתן וכו' עכ\"ל למה שצריך להבנת המשנה ע\"כ. בטור א\"ח סי' שס\"א וסי' שע\"ד ופי' שם שנפרצה אפי' בשבת: \n",
+                "<b>מפני שהיא ככרמלית </b>עיין במ\"ש בר\"פ הזורק דשבת בפי' שם כרמלית: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר שֶׁנִפְרָצָה בשבת לר\"ה. </b>רש\"י ז\"ל וכן מוכח ג\"כ מתוס' ז\"ל דלא גרסי' במתניתין לר\"ה שכתבו דהכא איירי כשנפרצה למבוי או לחצר אחרת דהא לא קתני שנפרצה לר\"ה ע\"כ ומייתי לה בפ\"ק דעירובין דף י\"ז: \n",
+                "<b>משתי רוחותיה. </b>פי\"ז דהלכות שבת סי' ל\"ה ובטור א\"ח סי' שס\"א: ובגמ' מ\"ש מרוח אחת דאמרי' פתחא הוא משתי רוחות נמי פתחא אי בעשר עסיקי' ואי ביתר מעשר אפי' מרוח אחת נמי אסור ומוקי לה רב בעשר כגון שנפרצה בקרן זוית כדכי' ר\"ע ז\"ל וכן אבית נמי פרכי' מ\"ש מרוח אחת דמותר אפי' לעתיד לבוא דאמרי' פי תקרה יורד וסותם משתי רוחות נמי לימא פי תקרה יורד וסותם ומשני דבי רב משמיה דרב כגון שנפרץ בקרן זוית וקרויו באלכסון דאין התקרה פרושה ומתוחה על מקום הפרצה וכדפי' ר\"ע ז\"ל ושמואל אוקי בבא דחצר אפי' בפרצה יותר מעשר ואה\"נ דאפי' מרוח אחת לאו פתחא הוא אלא דנקט שנפרצה משתי רוחותיה משום בבא דבית שנפרץ משתי רוחותיו דמשתי רוחות ודאי לא אמרינן פי תקרה דמיירי שנפרץ בקרן זוית וקרויו נפרץ בד' וכו' כמו שמפרש רש\"י ז\"ל באורך ע\"ש: ורב לא אמר כשמואל דא\"כ הו\"ל אכסדרא פי' אפי' נפרצה שלישית ורביעית במלואו דנפרץ הקרוי עמהן ויש כאן ד' פיות ואפ\"ה איכא למימר בכולהו יורד וסותם דרב לטעמיה וכו'. שמואל לא אמר כרב אלכסון לא קתני וכתבו תוס' ז\"ל אע\"ג דלא קתני נמי שנפרץ הקרוי ברוחב מכל מקום חשיב כמאן דתני ליה בהדיא כיון דקתני שנפרצה משתי רוחותיה שאז רגיל הקרוי ליפול אבל אין דרכו לפרוץ באלכסון ע\"כ: \n",
+                "<b>שניטלה קורתו או לֶחֱיוֹ </b>גרסי' רש\"י ז\"ל: פי' והוא כמו נקודות ובחוח תקוב לֶחֱיוֹ (איוב מ׳:כ״ו): וכתבו תוס' ז\"ל במכלתין ספ\"ק שניטלו קורותיו או לחייו בפי' רש\"י בכתיבת ידו נמצא כתוב קורתו או לחיו והדין עמו: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אס מותרין וכו'. </b>ירושלמי רב ור' יוחנן אמרי אסור בין בשבת זו בין בשבת הבאה ע\"כ ועיין עוד במה שכתבתי בפ' חמישי דפרה סי' ג': ר' יוסי אומר אם מותרין וכו' ירושלמי דפירקי' ודס\"פ חומר בקודש ר' יוחנן אמר לחומרא אסורין בין בשבת זו בין בשבת הבאה וכן אמר רב ששת ג\"כ בבבלי גם ר' יוחנן גופיה ותנ\"ה בהדיא א\"ר יוסי כשם שאסורין לעתיד לבא כך אסורין לאותה שבת וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: ביד פי\"ז דהלכות שבת סי' ל\"ד ובטור א\"ח סוף סי' שס\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן גשרים המפולשין. </b>ירושלמי ריש מכילתין וריש שבת וריש סוכה ובפ' עושין פסין: \n",
+                "<b>מערבין למבוי המפולש. </b>הואיל ואיכא שתי מחיצות דקסבר מבוי שיש לו שתי מחיצות דאורייתא הוי רה\"י עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט הכי שמעינן ליה לר' יהודה בברייתא ואמר רב אשי מתני' נמי דייקא מדקתני ועוד א\"ר יהודה מערבין וכו' אא\"ב דקסבר שתי מחיצות דאורייתא היינו דקתני ועוד דמשמע ועוד זו אע\"ג דליכא פי תקרה מתיר ר' יהודה משום האי טעמא אא\"א משום דקסבר פי תקרה יורד וסותם מאי ועוד ש\"מ: ופי' רש\"י ז\"ל שיש גירסא אחרת בזה וכתבה ופירשה ע\"ש: וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל ועוד א\"ר יהודה מערבין במבוי המפולש אע\"ג דליכא למימר ביה פי תקרה יורד וסותם מערבין כלומר משתתפין בו ומטלטלין בכולו כיון דאיכא שתי מחיצות שלימות דס\"ל דשתי מחיצות דאורייתא ואפי' לטלטל בתוכו ומתוכו לרה\"י וכ\"ש לחומרא שהזורק מר\"ה לתוכו שהוא חייב חטאת דרה\"י גמורה היא עכ\"ל ז\"ל: ובירושלמי וחכמים אוסרין לא אמרו אלא וחכמים אוסרין הא חיוב חטאת אין כאן: מהו שיהא צריך מחיצה ר' בא אמר צריך מחיצה ר' יוסי אומר אין צריך מחיצה: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוצא תפילין וכו' </b>עד וכן בנו פי\"ט דהלכות שבת סי' כ\"ג כ\"ד ומייתי לה בגמ' ספ\"ק דביצה וכתב שם רש\"י ז\"ל המוצא גרסי' ולא גרסי' המוציא המוצא תפילין בשבת ע\"כ וצ\"ע מה מלמדנו: וקאמר התם אביי דאי מנטרן מחמת כלבי ולא מנטרן מחמת גנבי אם היו כבר מונחים בראשו יוליכם עד ביתו ולא אמרי' רוב ליסטים ישראל נינהו ולא מזלזלו בהו אבל אם מצאם במקום שהן נשמרין מן הכלבים אע\"פ שאין נשמרין מן הגנבים לא יזיזם ממקומם כיון דלא הוה לביש להו מעיקרא והיכא דלא מנטרן לא מחמת כלבי ולא מחמת גנבי אפי' מחתן בארעא ומשכח להו ממטו להו דרך מלבוש עד דמטי לביתיה והיינו מתני' דהכא ואיכא בתוס' פ' התכלת (מנחות ד' מ\"ג ע\"ב) ובטור א\"ח סוף סי' ש\"א: וכתבו תוס' ז\"ל המוצא תפילין הך פירקא במסכת שבת וכו' ומפרש בגמ' דקאי אסוף מי שהוציאוהו ע\"כ: ושם נפל ט\"ס או טעות דפוס שכתוב אסוף פ' כיצד מעברין ותימה ע\"ס תי\"ט שהעתיקו כטעותו: \n",
+                "<b>מכניסן זוג זוג. </b>בספ\"ק דביצה מוכח דאיירי דלא מנטרי מחמת כלבי אבל מנטרי מחמת כלבי אע\"ג דלא מנטרי מחמת גנבי לא תוס' ז\"ל והוא מאי דכתיבנא: ולשון רש\"י ז\"ל בכאן בשדה מקום שנאבדין דמשמע נמי שנאבדין לגמרי ולכן התירו אבל משום גנבים לא התירו: ובגמ' מכניסן זוג זוג דקסבר שבת זמן תפילין הוא כדפי' ר\"ע ז\"ל ובעי בגמ' מאן שמעת ליה שבת זמן תפילין הוא ומסיק דהאי תנא הוא דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה אחד חדשות ואחד ישנות דברי ר\"מ ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות ע\"כ ל\"פ אלא בחדשות וישנות אבל באשה ל\"פ ש\"מ מ\"ע שלה\"ג הוא וכל מ\"ע שלה\"ג נשים חייבות ומתני' אתיא כר\"מ ור' יהודה דתרוייהו ס\"ל דאפי' שבת הוי זמן תפילין. ודייקי' תו בגמ' זוג אחד אין טפי לא לימא תנן סתמא דלא כר\"מ דאי ר\"מ הא אמר לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף וההיא סתמא ר\"מ היא כדכתבינן התם בפ' כל כתבי ותירץ רבא אפי' חימא ר\"מ התם דרך מלבושו כחול שויוה רבנן והכא דרך מלבושו כחול שויוה רבנן התם דבחול כמה דבעי לביש לענין הצלה נמי שרו ליה רבנן הכא דבחול נמי זוג א' אין טפי לא לענין הצלה נמי זוג אחד אין טפי לא: \n",
+                "<b>ר\"ג אומר שנים שנים </b>בפי' ר\"ע ז\"ל לפי ששנינו מקום יש בראש להניח בו שני תפילין. אמר המלקט מימרא דרב שמואל בר רב יצחק היא בגמ': וכתב הרא\"ש ז\"ל בסדר תקון תפילין שר\"י דקדק דשיעור רוחב תפילין הוי לכל הפחות יותר מאצבע דאם לא היו רחבות אלא אצבע א\"כ יש מקום בראש להניח שלש תפילין וא\"כ למה שנינו בפ' המוצא תפילין שמכניסן זוג זוג ולא ג' ג' וטעמא דשמושא רבא כיון דאמרי' מקום יש בראש להניח שני תפילין וציץ היה רחב שתי אצבעות ומונח במקום תפילין ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין מסתמא אותו מקום של תפילין היה שתי אצבעות כרוחב הציץ ע\"כ: \n",
+                "<b>אבל בחדשות פטור. </b>ובגמ' אמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין דקתני חדשות פטור דחיישי' דילמא קמיע נינהו ולא מחללינן שבתא עלייהו אלא אמר רבא טרח ולא טרח תנאי היא דתניא המוצא תפילין וכו' והיא ברייתא דכתיבנא לעיל בסמוך ר\"מ דאמר אחד חדשות סבר שאין אדם טורח ור' יהודה סבר טרח אינש הילכך בחדשות אסור דשמא קמיע נינהו והשתא דתני אבוה דשמואל בר רב יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהן רצועות ומקושרות חדשות שיש בהן רצועות ולא מקושרות כעין קשר של תפילין העשוי כמין אותיות וכן הוא קבוע תמיד אלמא טעמא משום קשר הוא דקשירה אב מלאכה ואסור לקשור קשר של קיימא בשבת ולעולם דכ\"ע לא טרח אדם בקמיע לעשותו כמין תפילין דטעמא דחדשות לאו משום קמיע אלא משום שצריך לעשות הקשר קודם לבישתם ובשבת אי אפשר ופריך וליענבינהו מיענב ומשני זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין אביי אמר ר' יהודה לטעמיה דאמר בפ' ואלו קשרין עניבה קשירה מעלייתא היא וכדכתבינן התם הא לאו הכי עניב להו כעין קשירה דידהו דקשר של תפילין הלכה למשה מסיני: \n",
+                "<b>מצאן צבתים. </b>כמו שול תשולו לה מן הצבתים: \n",
+                "<b>או כריכות מחשיך עליהן. </b>תימא בחדשות נמי דאי אפשר לקשור אמאי לא יצטרך להחשיך עליהן משום בזיון דתפילין וי\"ל דבישנות דוקא דחזו להכניס זוג עשו תקנה אפי' כשהן מרובין דאין כלות קודם שקיעת החמה תוס' ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רש\"א נותנן לחברו. </b>ואינו מוליכן פחות פחות מארבע אמות עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט פי' דקאי ר\"ש אחסורי מחסרא שכתב ר\"ע ז\"ל במתני' דלעיל וגזר ר\"ש שלא יוליכם פחות פחות מד' אמות גזרה שמא יעבירם וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל ות\"ק סבר פחות פחות מד' אמות עדיף. וכתבו תוס' ז\"ל ה\"ג וכן בנו ואפי' הן מאה. ולא כספרים דגרסי ואפי' הן מאה וכן בנו דבגמ' מוכח דאפי' הן מאה אבנו קאי דמפר' טעמא אע\"ג דקשי ליה ידא כשמטיל אותו מיד ליד ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וכו'. </b>ביד פ' שנים עשר דהלכות שבת סי' י\"ז ובטור א\"ח סי' שמ\"ט. ופי ה\"ר יהונתן ז\"ל נותן אדם וכו' אם יש אדם צמא שיצא חוץ לתחום או שעומד בסוף תחומו ואין לו מים לשתות או חולה יתקבצו הרבה בני אדם שקנו תחומן בעיר ויבואו אחרים מתחום אותו החולה או אותו הצמא ונותנין זה לזה ואין שם חלול שבת ע\"כ: \n",
+                "<b>א\"ל לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה. </b>ריב\"נ הוא דאמר לה דשמעי' ליה לעיל פ\"ד דאמר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן והוא תירץ רב אשי במסקנא דבגמ' פריך ולית ליה לר' יהודה הא דתנן בפ' בתרא דביצה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים דאם ערבו לצפון לא יוליכנו זה לדרום ומוקי לה רבא דבחבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה עסיקינן דבטלה חבית לגבי מים כגון מים שנתמלאו היום ממעין הנובע או מן הנהר דתניא נהרות המושכים ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם ובטלה חבית לגבייהו מפני שהיא טפלה להן כדתנן בשבת פ' המצניע את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו ורבנן פליגי עליה למימר דלא תהלך זו דלא בטלה לגבייהו ואותיב ליה רב יוסף מהא דתניא ר' יהודה אומר בשיירא נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו בשיירא אין שלא בשיירא לא ומשני רב יוסף גופיה אלא כי תנן נמי במתני' בשיירא תנן ואביי תירץ בשיירא ואפי' חבית שקנתה שביתה ומים שקנו שביתה שלא בשיירא חבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה ורב אשי מוקי לה בחבית של הפקר ומים דהפקר כדפי' ר\"ע ז\"ל וכדכתיבנא וכתבו תוס' ז\"ל הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסיקינן דלא קנו שביתה לא לזה ולא לזה אפי' חוץ לתחום היינו ממקום שביתת המים אבל חוץ לתחום של הזוכה בהן תחלה לא יוליכו אותן למאי דפרי' לעיל בפ' מי שהוציאוהו דכרגלי כל אדם דקתני גבי נהרות המושכין היינו כרגלי הממלא שאפילו אם נתנם לאחר הרי הן כרגלי הראשון הממלא והא דקאמר נותנו לחברו וחברו לחברו לאו משום דלא מצי אזיל התם אלא משום דאסור להעביר ד' אמות בר\"ה ועי\"ל דיכול להוציאם חוץ לתחום של אותו שזכה בהן תחלה וכגון שלא נתכוין לזכות בהן לא לעצמו ולא לאחרים בהגבהתו אלא מה ששותין וכענין זה אפי' בי\"ט שייך לשנות נותנה לחברו וחברו לחברו אע\"ג דליכא איסור ד' אמות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורא בספר על האסקופא. </b>בפ\"ק דשבת מייתי לה בדף ה' וכתבו שם תוס' ז\"ל דלרבא דלא גזר התם בכרמלית גזרה לגזרה גבי לא יצא החייט במחטו הא דנקט הכא ספר לאשמועי' דאפי' ספר אם אין איגודו בידו אסור לאפוקי ר\"ש דאמר כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקדש ע\"כ: ואיתא נמי בפירקין דף ק\"ג וביד פט\"ו דהלכות שבת סי' כ\"א וכתב שם הרב המגיד דמתוך הסוגיא משמע דדוקא כתבי הקדש אבל שאר דברים מכי נחו להו אסור אפי' תוך ד' אמות והיא דעת הרשב\"א ז\"ל: ובטור א\"ח סי' שנ\"ב: ובגמ' האי אסקופא היכא דמיא אילימא אסקופא רה\"י ולפניה רשות הרבים וקאמר מתני' אע\"ג דמונח ראשו אחד בר\"ה גוללו לרה\"י ולא גזרינן דילמא נפיל כוליה מידיה דאיכא חיוב חטאת ואתי לאתוי מני ר\"ש היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקדש דאי ר' יהודה הא אמר אם מסולק מן הארץ מלא החוט גוללו אצלו דליכא למיגזר מידי אבל הונח כל דהו אסור דגזרי' אגדו בידו אטו היכא דנפיל כוליה אימא סיפא ר' יהודה אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ וכו' ר\"ש אומר אפי' בארץ עצמו גוללו אצלו רישא וסיפא ר\"ש ומציעתא ר' יהודה אמר רב יהודה אין רישא וכו' רבה אמר הכא באסקופא נדרסת עסיקי' ורה\"י אבל נדרסת היא פי' דרגל הרבים עוברת עליה ומשום בזיון דכתבי הקדש שריוה רבנן ול\"ד לקורא בגג דהתם ליכא בזיון כולי האי מש\"ה גזר ר' יהודה אבל בהא מודה דכיון דאגדו בידו ושבות בעלמא הוא לא גזרינן איתיביה אביי תוך ד' אמות גוללו אצלו חוץ לד' אמות הופכו על הכתב ואי אמרת באסקופא נדרסת עסיקי' מה לי תוך ד' אמות מה לי חוץ לד' אמות הא כולה שבות הוא אלא אמר אביי הכא באסקופא כרמלית עסיקינן ור\"ה עוברת לפניה תוך ד' אמות דאי נפיל ומייתי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת שרו ליה רבנן חוץ לד' אמות דאי מייתי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא שרו ליה רבנן ופרכי' אי הכי תוך ד' נמי ניגזור דילמא נפיל כוליה מידיה ואזיל ומעייל ליה מר\"ה לרה\"י ומשני הכא באסקופא ארוכה דאדהכי והכי מידכר ואב\"ע באסקופא שאינה ארוכה וסתם כתבי הקדש עיוני מעיין בהו ומנח להו וא\"נ מעיין בר\"ה ועייל להו להדיא לרה\"י הא מני בן עזאי היא דאמר מהלך כעומד וליכא למיחש דילמא זריק להו דמודה בן עזאי בזורק דהא אין מזרקין כתבי הקדש: \n",
+                "<b>היה קורא בראש הגג וכו'. </b>תוס' פ\"ח דשבת דף פ' ודפ' הזורק דשבת דף ק': \n",
+                "<b>הופכו על הכתב. </b>להגן על האותיות שלא יעלה אבק עליהם ובגמ' פריך והתניא כותבי ספרים תפילין ומזוזות לא התירו להן להפוך יריעה על פניה אלא פורס עליה את הבגד התם אפשר הכא לא אפשר לפרוס עליה סודר שיוסיף על חטאתו פשע ואי לא אפיך איכא בזיון טפי: \n",
+                "<b>אלא מלא חוט. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ומתני' חסורי מתסרא וכו'. אמר המלקט פי' דפרכי' בגמ' אי הכי דבכותל משופע עסיקי' אימא סיפא ר' יהודה אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו ואמאי והא נח ומשנינן חסורי מחסרא וכו'. ובירושל' מחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן הוא אומר אסור להשתמש באויר עשרה וכא אמר הכין א\"ר יוחנן לית כאן ר' יהודה אלא ר\"מ ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיז שלפני החלון וכו'. </b>ביד פט\"ו דהלכות שבת סי' ד' ובטור א\"ח סי' שנ\"ג. וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל וכמו כן אם יוצא הנסר על חצר חברו נמי לא שרינן להשתמש העליון עליו אלא כלים הנשברין דדילמא אתי לאשתמושי מרשות חברו שלא ערב עמו לרשותו או שמא יוציאנו מרשות חברו לר\"ה ויחזירנו אח\"כ לביתו ע\"כ: \n",
+                "<b>עומד אדם ברה\"י וכו'. </b>ביד שם ר\"פ ט\"ו ובטור א\"ח סי' ש\"נ. ובגמ' מתני ליה רב חיננא בר שלמיא לחייא בר רב קמיה דרב לא יעמוד אדם ברה\"י ויטלטל בר\"ה א\"ל שבקת רבנן ועבדת כר\"מ דאיהו הוא דגזר שמא יביא אצלו לקמן בפירקין בההיא דתנן לא יעמוד ויפתח כפי פי' רש\"י ז\"ל והוא סבר מדסיפא ר\"מ רישא נמי ר\"מ ולא היא סיפא ר\"מ רישא רבנן וכתבו תוס' ז\"ל פי' בקונט' סיפא ההיא דלא יפתח דאיירי בה ר\"מ וק\"ק דהיא רחוקה יותר מדאי ונראה לר\"י דסיפא דלא ישתין ולא ירוק דפליג עלה ר' יהודה וסתם בר פלוגתיה דר' יהודה ר\"מ ומיהו קשה וכו' ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל עומד צריך להגיה שם עומד אדם ברה\"י בבית או על הגג ונוטל חפץ מכאן וכו': ובירושלמי לא סוף דבר עומד אדם ברה\"י ומטלטל בר\"ה בר\"ה ומטלטל ברה\"י ע\"כ אפשר שר\"ל לא סוף דבר מטלטל מעומד שהוא דרך עראי אלא אפי' דרך קבע א\"נ ר\"ל לא סוף דבר עומד וכו' כלומר שאינה מוסכמת דר\"מ פליג עלה כמבואר לעיל בסמוך בבבלי: \n",
+                "<b>ובלבד שלא יוציא חוץ מד' אמות. </b>ארישא קאי דמטלטל בר\"ה קתני שלא יטלטלנו ד' אמות בר\"ה ובגמ' בלשון שני הא הוציא פטור אבל אסור לימא תהוי תיובתא דרבא דאמר רבא המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו חייב ואע\"ג דהעבירו דרך מקום פטור על ראשו אלמא בתר הנחה ועקירה אזלינן ומשנינן מי קתני פטור אבל אסור דילמא אם הוציא חייב חטאת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יעמוד אדם ברה\"י וישתין וכו'. </b>ביד פי\"ג דהלכות שבת סי' ג' ובטור א\"ח סי' ש\"נ ובגמ' פ' עושין פסין (עירובין דף כ'.) והרא\"ש פ' במה אשה דף קפ\"א כתב דבהא דלא יעמוד ברה\"י וישתין וכן לא ירוק מודו כ\"ע דה\"ה בכרמלית: \n",
+                "<b>וישתין בר\"ה. </b>דמפיק וכו' לשון ר\"ע ז\"ל ע\"כ. אמר המלקט דמחשבתו משויא ליה מקום: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אף מי שנתלש רוקו מפיו. </b>אע\"ג דאמרינן בפ' המצניע המוציא כלי בפיו ובמרפקו פטור ל\"ד דהתם אין דרך להוציא כלים בפיו אבל הרוק או דברים שדרכן בכך מיחייב חטאת כדאמרי' בכריתות פ' אמרו לו אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב חטאת ה\"ר יהונתן ז\"ל: ובעל הטורים בא\"ח ס\"ס ש\"נ ס\"ל דר' יהודה לא פליג את\"ק ולפיכך פסק כמותו: ובגמ' פריך אע\"ג דלא הפיך מחייב ר' יהודה והתנן פ\"ח דמסכת כלים היה אוכל דבילה בידים מסואבות והכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור ר' מאיר מטמא ור' יוסי מטהר ר' יהודה אומר אם היפך טמא אם לא היפך טהור ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה פי' החליף ר' יהודה שיטתו ויצא הימנה והכי קאי במסקנא. ועי' במה שכתבתי בשם ה\"ר שמשון ז\"ל שם פ\"ח סי' י': \n",
+                "<b>וכן לא ירוק. </b>גרסי' בחולם: \n",
+                "<b>רוקו. </b>גרסי' הרי\"ש בשורק כמו עד בלעי רוקי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יעמוד אדם ברה\"י וישתה בר\"ה וכו'. </b>כולהו מתני' בפט\"ו דהלכות שבת סי' ב' ג' ובטור א\"ח סי' ש\"ו ושנ\"א ומייתי לה בגמ' דשבת פ\"ק דף י\"א ובפ' עושין פסין (עירובין דף כ'.) ובגמ' רישא רבנן דהכי אוקימנא לעיל להא דקתני עומד אדם ברה\"י ומטלטל בר\"ה כדכתבינן לעיל ולא גזרי' שמא יכניס והכא גזר שמא יכניס כר\"מ א\"כ סיפא ר\"מ אמר רב יוסף בחפצים הצריכין לו אפי' רבנן מודו דגזרינן בהו דמתוך שהוא צריך להם יכניסם אצלו הלכך משקין הללו צריכין לו וגזרי' דילמא יכניס אצלו וקשיא דתיפוק ליה דקא מעייל מר\"ה לרה\"י כמו משתין ורק מר\"ה לרה\"י ורש\"י ז\"ל תירץ לקמן דל\"ד למשתין ורק דשותה עביד עקירה והנחה בחד רשותא דמשקים נחים בתוך פיו שהוא מקום פטור ואע\"ג דחוזרין ונבלעין אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור ואע\"ג דבמקום שאין [בו] ד' (אמות) על ד' (אמות) אמרינן ובלבד שלא יחליפו התם גזרינן דילמא אתי לאפוקי בהדיא אבל הכא אי אפשר כלל שלא ינוחו מעט בפיו קודם שיבלע אבל במשתין ורק לא חשיב פיו מקום פטור כיון דפיו וגופו הם במקום אחד ולפירושו זה היה מותר להוציא [ראשו] ברה\"ר ולרוק [כיון] דפיו במקום אחר הוי מקום פטור תוס' ז\"ל שם פ' עושין פסין ועיין עוד שם ויש מזה בפסקי הרא\"ש ז\"ל: ועיין בהר\"ן ז\"ל פ\"ק דשבת דף ק\"א ושם בשלטי הגבורים ורמזתיו בפ\"ק דשבת סי' ג': \n",
+                "<b>וכן בגת. </b>אביי מוקי לה בגת שאינה גבוה עשרה דהיא כרמלית דאי רה\"י הא תנא ליה ואמר רבא היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזר גזרה לגזרה אלא וכן בגת לענין מעשר כדפי' ר\"ע ז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל ומתני' דקתני וכן בגת ר\"מ היא וה\"ק לא יעמוד ע\"ג קרקע וישתה בגת בלא הפרשת מעשר אא\"כ הכניס ראשו ורובו לגת. וכן פירשו תוס' ז\"ל דהיינו כר' מאיר: \n",
+                "<b>קולט אדם וכו'. </b>בטור א\"ח סי' שנ\"א: \n",
+                "<b>למטה מעשרה טפחים. </b>גרסי' וה\"ק וכוליה לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט וכן הוכיחו רש\"י ותוס' ז\"ל וכתוב בב\"י שם סי' שנ\"א ודברי רבינו יעקב בזה הם על פי פירוש רש\"י ז\"ל דקולט אפי' למעלה מעשרה שרי והא דתני למטה מעשרה משום שריותא דצנור במצרף הוא דמצרף היינו שמחבר ידו לצנור לא שרי אלא דוקא למטה מעשרה דליכא למיגזר באינו רחב ד' אטו רחב ד' משום דאפילו אם הוא רחב ד' כרמלית היא כיון שאינו גבוה עשרה אבל למעלה מעשרה אסור לצרף אפי' אינו רחב ד' גזרה אטו רתב ד' דהוי רה\"י כיון שהוא למעלה מעשרה ע\"כ ומבוארין בפי' רש\"י ז\"ל בגמ'. ואית דגרסי למעלה מעשרה ובסיפא דמתני' נמי אית דגרסו ומן הצנור ומכל מקום בוי\"ו וכבר דחה אותם רש\"י ז\"ל אלא ה\"נ מ\"מ וכדפי' ר\"ע ז\"ל: והרי\"ף והרמב\"ם וה\"ר יהונתן ז\"ל גרסי למעלה מעשרה טפחים ומן הצנור מכל מקום ושותה ומפני אהבת הקיצור לא העתקתי פירושו דרבינו יהונתן ז\"ל אבל בגרסת הגמ' דגרסי הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל דאוקי לה רב נחמן במזחלה של שלשה עשר טפחים ולא יותר נראה דלא גריס ה\"ר יהונתן ז\"ל כותייהו אלא כגרסת רש\"י ז\"ל דגריס הכא במזחלה פחות משלשה עסקינן וכו' וכן ראיתיה ג\"כ בהרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ובגמ' מוקי לה כשאין בצנור ד' על ד'. אמר המלקט פי' רש\"י ז\"ל דאם יש בצנור ד' ברוחב אסור לצרף ואע\"ג דלמטה מעשרה הואי ולבוד נמי ליכא אפ\"ה כרמלית מיהא הוי ומפיק מכרמלית לר\"ה ע\"כ פי' שהרי חלק רשות לעצמו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בור בר\"ה וחוליתו גבוהה. </b>ביד שם פט\"ו סי' ט' י' ובטור א\"ח סי' שנ\"ד ומייתי לה בפ\"ק דעירובין דף ה'. ובגמ' במאי עסיקי' אילימא בסמוכה לכותל בחוך ד' טפחים למה לי חוליא עשרה בור גופיה רה\"י הוא ואין כאן ר\"ה מפסקת דכיון שאין ד' טפחים בין החוליא לכותל לא דרסי ליה רבים כלל והוי מקום פטור ומוקי לה רב הונא במופלגת ד' טפחים מן הכותל ואי לאו דאיכא חוליא עשרה קמטלטל מרה\"י לרה\"י דרך ר\"ה ור' יוחנן אמר אפי' תימא בסמוכה מתני' לאו כדס\"ד דתהוי חוליא עשרה לבד מבור אלא ה\"ק בור בר\"ה וחוליתו סביביו וסך הכל גבוה עשרה מקרקעות הבור רה\"י וממלאין ממנה לחלון והא קמ\"ל דבור וחוליתו מצטרפין לעשרה ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל דהא קמ\"ל דאע\"פ שאין החוליא העומדת סביביו חזקה ובריאה שיוכל איש להשתמש בה כרצונו כל דבר קל וכבד אפ\"ה מצטרפת לבור להיותו רה\"י שאם לא היה עמוק עשרה מיקרי כרמלית שהרי יש ברחבו ד' ואסור לשלשל דליו שם דמכרמלית לרה\"י קמטלטל ע\"כ: \n",
+                "<b>אשפה בר\"ה וכו'. </b>בפ' מבוי (עירובין דף ח') והתס הגירסא זורקין לה בשבת וכן הוא בהרי\"ף ובהרא\"ש ז\"ל: וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל וכן אשפה וכו' אשפה הסמוכה לכותל בין שהיא סמוכה בתוך ד' טפחים בין שהיא רחוקה יותר מותר להשליך שם שופכין שלו דכיון שהיא גבוהה עשרה טפחים מרה\"י לרה\"י בדרך אויר מקום פטור קא מטלטל שאם לא היתה גבוהה עשרה מקרייא כרמלית ואסור לזרוק מרה\"י לכרמלית ואע\"פ שתהיה סמוכה לכותל לגמרי כ\"ש אם תהיה רחוקה ממנה ד' דקא מטלטל נמי באויר ר\"ה ע\"כ: וראיתי להעתיק הנה כל לשון ספר לבוש החור בסי' שנ\"ד שממנו מתבארת מתני' יפה וזהו בור בר\"ה וחוליתו סביבו אפי' אין החוליא גבוהה עשרה והבור היא עמוקה עשרה עם החוליא שהיא רה\"י בפני עצמה אם הבור עומד בתוך ד' טפחים לרה\"י מותר למלאות ממנו מחלון של רה\"י מפני שראש החוליא שסביבו הוא מקום פטור והרי הוא שואב מרה\"י לרה\"י דרך מקום פטור וה\"ה אפי' אם אין החוליא גבוהה שלשה או אפי' אין שם חוליא כלל והבור בפני עצמה היא עמוקה עשרה מותר שכיון שאין בינה לבין הכותל ד' טפתים לא דרסי לה רבים כלל וה\"ל מקום פטור וממלאים ממנה לרה\"י ואע\"ג דאמרי' לעיל סי' שמ\"ה סעיף י\"ט דמקום שאין בו ד' לא הוי מקום פטור אלא כשהוא גבוה ג' שאני הכא דכל הפסק שהוא בין בור וכותל שהוא פחות מד' לא דרסי לה רבים כלל וכיון שכן אע\"פ שהוא סמוך לר\"ה מקום פטור הוא ככל מקום שאין בו ד' וגבוה עשרה אבל אם הבור הוא רחוק מרה\"י ד' טפחים אין ממלאין ממנה לרה\"י דה\"ל מוציא מרה\"י לרה\"י דרך ר\"ה או דרך כרמלית שאסור ואע\"ג דאמרי' לעיל ריש סי' שנ\"ג שמותר לכתחלה לזרוק מרה\"י לרה\"י דרך ר\"ה דוקא לזרוק מותר שלא מצינו שהיה במשכן כמו שנתבאר שם לעיל אבל להושיט אסור שכן מצינו במשכן שהיו מושיטים הקרשים מעגלה זו לעגלה זו דרך ר\"ה והעגלות היו רה\"י אבל לא היו זורקים אותן שאין הקרשים נזרקים מפני כובדן לפיכך זריקה מותרת והושטה אסורה מן התורה ומלוי מים מן הבור העומד בר\"ה לבית דמיא להושטה מרה\"י לרה\"י (דרך ר\"ה) ואסורה אא\"כ תהא החוליא שסביב הבור גבוה י' שאז יהי' הכל רשות היחיד מעומק הבור עד שפת החוליא ושפת החוליא היא למעלה מי' של ר\"ה שהוא מקום פטור ואז כשמוציא המים מן הבור דרך ראש החוליא לבית הוי מוציא מרה\"י לרה\"י דרך מקום פטור שמותר לכתחלה: אשפה בר\"ה שהיא גבוה עשרה ורחב ד' אם היא של רבים מותר לזרוק לה מרשות היחיד הקרוב לה שכיון שהיא גבוה י' ורחב ד' אף על גב שהיא של רבים מ\"מ רה\"י הוא וכבר אמרנו למעלה שמותר לזרוק לכתחלה מרה\"י לרה\"י דרך ר\"ה ואע\"ג דרה\"י דהכא הוא גבוה ממנו או נמוך ממנו מותר ולא חיישי' הכא שמא יתגלגל לר\"ה מה שישליך בתוכה וילך ויטלנו כדחיישי' לעיל גבי ב' בתים שבצדי ר\"ה לפי שאין מטילין לאשפה כלי אשר חפץ בו אלא כלים ודברים מאוסים או שברי כלים א\"נ י\"ל דמיירי שרה\"י סמוך לה פחות מד' והויא לה מקום פטור כמו שנתבאר בסמוך גבי בור וה\"ל מטלטל מרה\"י לרה\"י דרך מקום פטור ושרי ואם האשפה של יחיד אסור לזרוק לה משום דיחיד עתיד לפנותו אשפתו ויבואו לשפוך שם כדרכן גם אחר שפינהו ונמצאו שופכין לר\"ה ממש ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שהוא מיסך וכו'. </b>ביד שם ספט\"ז ובטור א\"ח סי' שס\"ב ובגמ' פ\"ק דמכלתין דף ט\"ו ובפרק הישן (סוכה דף כ\"ד:) \n",
+                "<b>היו שרשיו גבוהין מן הארץ. </b>ביד שם פכ\"א סי' ח' ובטור א\"ח סי' של\"ו. ובגמ' אתמר שרשי אילן היוצאין למעלה משלשה לתוך שלשה פי' דלאחר שהגביהו שלשה חזרו וכפפו רבה אמר מותר להשתמש בהן דכל פחות משלשה דארעא ארעא הוא ורב ששת אמר אסור להשתמש בהן כיון דמכח איסור קאתו אסורין ופרכי' לרבה ממתני' דקתני שרשיו גבוהין מן הארץ ג' טפחים לא ישב עליהן ה\"ד אי דלא הדרי כייפי פשיטא אכתי לא אשמעי' תנא במס' ביצה פ' בתרא אלו הן משום שבות לא עולין באילן וכו' אלא לאו אע\"ג דהדרי כייפי ואשמעי' דלא ישב על הכפיפה ומשני לא לעולם דלא הדרי כייפי והא קמ\"ל אע\"ג דצדו אחד שוה לארץ שהקרקע גבוה בצדו אחד ומודה רבה היכא דשלשת צדדיו גבוהין מן הארץ דאסורה צד השוה לארץ: \n",
+                "<b>הדלת וכו'. </b>ביד שם פכ\"ו סי' ח' ובטור א\"ח סי' שי\"ג והאי דלת מיירי דלא היתה קבועה בציר דאם היתה קבועה בציר אע\"פ שאין לה ציר עכשיו אמרי' בגמ' נועל בה אע\"פ שאינם גבוהין אם קשורין ותלויין: ופי' הרי\"ף ז\"ל הדלת שבמוקצה פי' דלת שבמקום מוקצה כגון דגבוה מכרמלית דנעשה מוקצה ממנה והוא כגון דיר וסהר דעשה לו דלת וה\"ר יהונתן ז\"ל פי' שבמוקצה הדלת שהוא מוקצה בחצר לצניעות ועשה לו מחיצה של קשין ודלת של קשין ע\"כ: \n",
+                "<b>אא\"כ היו גבוהין מן הארץ </b>פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל גבוהין שלשה טפחים: ושם בטור כתב בית יוסף דבספרי רבינו יעקב ז\"ל היה כתוב אין נועלין בהם אא\"כ הם גבוהין מן הארץ ג' טפחים וטעות הוא שנפל בספרים דבהדיא אמרי' בברייתא בגמ' דבגבוהין מן הארץ מלא נימא סגי וכן מצאתי בקצת ספרי רבינו שלא היה כתוב בהן אלא אין נועלין בהם אא\"כ הם גבוהין מן הארץ עכ\"ל ז\"ל: וא\"כ אפשר דגם בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל נפל טעות: וע\"ש עוד במה שכתב בשם הרא\"ש ז\"ל אי האי דלת הוי תוספת אהל עראי או תוספת אהל קבע ואי הוי תוספת אהל עראי קשה אמאי אין נועלין בהן אא\"כ היו גבוהין מן הארץ הא קיימא לן כר' יהודה וכרשב\"ג דאמרי מוסיף אהל עראי מותר וע\"ש עוד אי מוקצה דנקט במתני' דוקא או אורחא דמילתא נקט כדמשמע מדברי רש\"י ז\"ל ופליג אמה שכתב הרא\"ש ז\"ל: ועיין במ\"ש בסמוך בשס תוס' ז\"ל בסי' י': ואית דגרסי הדלת שבמוקצה והחדקים שבפרצה והמחצלת וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויפתח וכו'. </b>ביד שם רפט\"ו: \n",
+                "<b>אלא א\"כ עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים </b>פי' רש\"י ז\"ל אסיפא קאי דלא יעמוד בכרמלית ויפתח ברה\"י אא\"כ עשו לה לגנה מחיצה גבוהה עשרה טפחים דהשתא כי קאי בגנה דהיינו כרמלית קאי ברה\"י בעבור המחיצה שעשה דאויר רה\"י עולה עד לרקיע. ומכח ההיא ברייתא דמייתי בגמ' מוכיח רב ביבי בר אביי ש\"מ דהדר ביה ר\"מ משערי גינה ולא גזר בעומד בר\"ה או ברה\"י שלא יטלטל בכרמלית או איפכא: מה שכתב בדפוס בפי' ר\"ע ז\"ל אדם ברשות היחיד לפי מה שבינותי בספרים וכמו שאעתיק נלע\"ד שצריך להעביר עליו הקולמוס ולכתוב במקומו אלא דין כרמלית יש לה והחלון וכו': \n",
+                "<b>של פטמים </b>פירוש בערוך וכן בהרי\"ף ז\"ל מוכרי עופות וכדאמרינן בסוף פרק אין צדין אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד או גוזל אחד עד כאן: וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל בכולה מתני' לא יעמוד אדם ברה\"י ויפתח בר\"ה וכו' כלומר ויקח מפתח המונח בר\"ה ויפתח בו פתח חנות שבר\"ה ואע\"פ שאין ממקום המפתח עד הפתח ד' אמות גזרה שמא יכניס המפתח בידו וכן לא יעמוד בר\"ה ויושיט אצבעו למעלה לרשות גבוה עשרה ורוחב ד' כגון שהיה מפתח החנות מונח על גבה ויטיל אותה משם ויפתח בה החנות והוא גבוה למעלה מעשרה גזרה שמא יביאנה אצלו לתוך עשרה: אא\"כ עשו לו מחיצה ויעמוד בתוכה ובין אסיפיא ובין ארישא קאי שאם יעשה מחיצה סמוך לפתח מבחוץ מרה\"י לרה\"י קא מטלטל ואמרי' בגמ' דחסורא מחסרא מתני' ממקום זה וה\"ק וכן לא יעמוד ברה\"י ויפתח בכרמלית כגון שערי גנה שהגנה כרמלית אע\"פ שיש לה מחיצות נעשות ע\"י אדם לפי שהזרעים מבטלין המחיצות וקאסר ר\"מ לעמוד בה ולהושיט ידו על מקום גבוה עשרה ורוחב ד' שהוא רה\"י וליטול מפתח ויפתח המנעול מתוך הגנה שמא ימשוך המפתח אליו דמחמיר ר\"מ אפי' ברשויות דרבנן וסתם שערי גנה מנעוליהן גבוהין עשרה ורחבין ד' ורה\"י הן: אמרו לו וכו' רבנן פליגי עליה דר\"מ אפי' ברשויות דאורייתא כגון רה\"י ור\"ה דלא בעי ראשו ורובו למקום שהוא מטלטל בו דלא גזרינן שמא ימשוך חפצים שאינם צריכין לו מבחוץ שאם היו חפצים הצריכין לו אפי' רבנן מודו דגזרינן אלא כיון שאין המפתח צריך לו אלא לפתוח החנות לא גזרינן שמא יביאנו אליו וכ\"ש בשערי גנה שהיא כרמלית ומנעוליהן ברה\"י ומייתי ראיה משוק של פטמים שהיה בירושלים. וירושלים כרמלית הוא דכיון שדלתותיה נעולות בלילה לא מקרייא ר\"ה אלא דין כרמלית יש לה ואפ\"ה היו עומדין בקרקע שהוא לפני החנות שהוא כרמלית ומניחין המפתח בחלון שהוא ע\"ג הפתח שהיה רוחב ד' ונוטלו משם ופותח ונועל בו החנות אע\"פ שרגליו עומדות בכרמלית ש\"מ דלא גזרינן ברשויות דרבנן. ר' יוסי אומר שוק של צמרין היה ולא פליג ר' יוסי ואמרו לו אלא שניהם חולקין עם ר\"מ עכ\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגר שיש בראשו גלוסטרא. </b>ביד שם פכ\"ו סי' ט' ובטור א\"ח סי' שי\"ג: \n",
+                "<b>ר' אלעזר אוסר </b>גרסינן בלא יו\"ד שהוא ר' אלעזר בן שמוע חברו של ר' יוסי: ובגמ' בניטל באגדו כשהוא קשור ותלוי בחבל של קיימא וראוי לטלטל ע\"י אותו חבל ואינו נפסק בידים כ\"ע ל\"פ דשרי דכיון דקשור ותלוי יפה מוכחא מילתא דלנעול קאי ולא מיחזי כבונה כי פליגי בשאינו ניטל באגדו שהחבל דק ואם היה רוצה לטלטלו משיטלטלנו באותו חבל מיד נפסק דמ\"ס כיון דיש בראשו גלוסטרא תורת כלי עליו ומ\"ש כיון דאינו ניטל באגדו לא ופירשו תוס' ז\"ל דס\"ל לר' יוסי כר' יהודה דשרי בנגר והכא איירי בקשור בעברא דדשא דמודה ר' יהודה בשאינו ניטל באגדו כדמוכח בסמוך בגמ' ומש\"ה בעי במתני' שיהא בראשו גלוסטרא ומתני' דלעיל דדלת שבמוקצה וחדקין שבפרצה דבעי שיהו גבוהין מן הארץ נראה לפ' אע\"ג דיכול לעמוד ע\"י אותו חבלי מ\"מ אינו ניטל באגדו שאם היו רוצין לטלטלו ממקום למקום ע\"י אותו חבל היה נפסק מש\"ה צריך שיהיו גבוהין מן הארץ ואתיא נמי כר' יהודה דכותיה פסקינן דאי הוה ניטל באגדו אפי נגרר ובלא גלוסטרא ואפי' קטיר בעברא דדשא מתיר ר' יהודה כדמוכח הכא בגמ' ע\"כ: \n",
+                "<b>א\"ר אלעזר מעשה בבית הכנסת של טבריא וכו'. </b>שלהי האשה רבה אמרי ר' אמי ור' אסי כל כך נחלקו בהאי נגר בבית הכנסת של טבריא עד שנחלק ס\"ת בחמתן וא\"ר יוסי בן קסמא תמה אני אם יהיה בית הכנסת זה ע\"ז וכן הוה רחמנא לישזבן: ובירושלמי דשקלים פ' שני קאמר בבית הכנסת של טרסיים אפילו בירושלמי מכתיבת יד: ר' יוסי אומר איסור היו נוהגין בו והתירוהו להם וא\"ת והא אמרי' בנדרים בפ' ואלו נדרים ובפ' מקום שנהגו דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בשניהם וי\"ל דהיינו כשיודעין שמותר ומחמירין על עצמן שלא ירגילו בני אדם להקל ויבואו להתיר איסור אבל אם מחמירין מחמת טעות מותר להתיר בפניהם תוס' ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגר הנגרר נועלין וכו'. </b>שבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ו א)\"ר יהושע בר אבא משמיה דעולא מאן תנא נגר הנגרר ר' אליעזר היא דאמר התם פ' כל הכלים גבי פקק החלון תרתי בעינן קשור ותלוי אבל ס\"פ בתרא דשבת סתם לן כחכמים וכמו שכתבתי שם וסמכינן אההיא סתמא משום דמעשה רב: וכתבו תוס' בשם ר\"ת ז\"ל שכתב בספר הישר דמדנקט תנא פלוגתא דר' אליעזר ורבנן בפקק החלון דשייך ביה תוס' אהל ש\"מ דפליגי באהל וליכא למימר דדוקא באהל פליגי ולא בטלטול דהא בההיא דנגר לא שייך אלא איסור טלטול ואפ\"ה איפלוג בה ר\"א ורבנן דע\"כ איבעי לן למימר דת\"ק דנגרר היינו ר\"א דרבנן שרי אפי' בפקק החלון כ\"ש בנגר דלא שייך איסור אהל אלא איסור טלטול אלא ודאי בתרתי פליגי דר\"א אסר בפקק החלון ומשום טלטול בשאין תורת כלי גמור עליו ואפי' יש עליו תורת כלי גמור כגון שיש לו בית יד אסר מכל מקום משום תוספת אהל עראי כיון דבטליה בפקק ורבנן דשרי אפי' אין עליו תורת כלי דלית להו אלא משום טלטול ולא משום אהל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>והמונח כאן וכאן אסור. </b>היינו שאינו לא קשור ולא תלוי כלל: וביד שם סי' י': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחזירין ציר התחתון וכו'. </b>בהלכות שבת פכ\"ב סי' כ\"ה ופי' בערוך וגם רד\"ק בשרש צור פי' ציר נוקבין הדלת וקובעין בו עץ חד כדי להכניסו באדן לחזור לכאן ולכאן ואם יצא מן הדלת מחזירין אותו בשבת ועיקרו שתי ידות תרגימו תרין צירין ופי' הצנור הוא החור שבאדן ע\"כ: ור\"ע ז\"ל פירשם בספ\"ק דמועד קטן: \n",
+                "<b>והעליון כאן וכאן אסור. </b>דכיון דיצא עליון כולו נופל וה\"ל כבונה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט דקסבר יש בנין בכלים ומלאכה לא הותרה במקדש דעל שידה תיבה ומגדל מפרשינן לה בגמרא אבל בדלתות בתים ובורות ויציע אפי' במקדש אסור בין עליון בין תחתון ור' עובדיה ז\"ל שכתב סתם ציר התחתון של דלת לאו דוקא ודאי וכדכתיבנא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחזירין רטיה במקדש וכו'. </b>פכ\"א דהלכות שבת סי' כ\"ז ובטור א\"ח סי' שכ\"ח ומייתו לה תוס' פ' במה אשה (שבת דף ס\"ד) ובפ\"ק דביצה דף י\"א וכתב רש\"י ז\"ל זה אחד משלשה דברים האמורים במס' ביצה שהתירו סופן משום תחלתן ע\"כ: פירוש אבל כהן דלאו בר עבודה הוא דלא שייך האי טעמא לא: \n",
+                "<b>אבל לא במדינה. </b>מן הגמ' משמע דמתני' מיירי שניטלה משם בכונה אבל אם פירשה מאלי' שהוא לא נטלה מדעתו מחזירין דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן מה\"ר יהונתן ז\"ל: וכתבו תוס' ז\"ל מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה. פי' בקונט' גזרה שמא ימרח אבל לשחיקת סמנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוה עילוה וקשה דבפ' במה אשה אמרי' אשה יוצאה בפלפל ובגרגר מלח ואם נפל לא תחזיר ואמאי כיון דכבר הוה עילוה וי\"ל דהתם טעמא הוי לפי שנראה כמי שמתכוין להוציא לחוץ ואתי למישרי הוצאה והר\"ר יוסף פירש לשם הטעם משום שחיקת סמנים וכן יש לפרש בשמעתין ונקיט רטיה לרבותא דאע\"ג דאיכא למיחש לשחיקת סמנים אפ\"ה מחזירין במקדש ע\"כ: \n",
+                "בסוף לשון ר\"ע ז\"ל המתחיל ואם בתחלה שלא היתה קשורה וכו' דקאמר מותר להחזירה בכל מקום. אמר המלקט כתבו ע\"ז תוס' ז\"ל וא\"ת ומ\"ש דאמרי' גבי פלפל וגרגר מלח נפל לא יחזיר וי\"ל דהך דפלפל איירי שנפל ע\"ג קרקע והכא שנפל ע\"ג כלי ועי\"ל ההיא דגרגר מלח אתי כר' יהודה דאסר הכא בברייתא בגמ' ע\"כ: \n",
+                "<b>קושרין נימא במקדש. </b>ואע\"ג דקשר אב מלאכה הוא במסכת שבת רש\"י ז\"ל: וביד שם פ' עשירי סי' ו' ובגמ' ורמינהי נימת כינור שנפסקה לא היה קושרה אלא עונבה ומשני לא קשיא הא ר\"ש הא רבנן דתניא בן לוי שנפסקה לו נימא בכנור קושרה ר\"ש אומר עונבה מתני' רבנן דס\"ל כר' אליעזר בחדא דמכשירי מצוה דוחין כגון בשאי אפשר לו לעשות מאתמול כדקתני שנפסקה לו נימא בכנורו ופליגי עליה בשאפשר לעשות מבעוד יום הלכך בתחלה אסור ואב\"א הא והא רבנן דמכשירין שא\"א מבע\"י דוחין והא דקתני מתני' קושרה כשנפסקה באמצעית שאלמלא עונבה לא תשמע קולה והא דקתני עונבה כשנפסקה בראשה שאין צריכה שם חזוק כ\"כ וסגי לה בעניבה ואב\"א הא והא באמצע הא ר\"ש הא רבנן וברייתא דקתני לא היה קושרה מדאורייתא שרי דס\"ל נמי ר\"ש מכשירין דמצוה דוחין היכא דלא אפשר להו מאתמול ומשום גזרה הוא דגזר אמצע אטו מן הצד אבל בעלמא דליכא למגזר מידי דחי ורבנן סברי לא גזרינן ע\"כ: ובירושלמי א\"ר יוסי ב\"ר בון דר\"ש בן אלעזר היא דתניא רשב\"א אומר נימא נפסקה מן הכנור אם קשורה היא אינה משמעת את הקול אלא משלשלו מלמעלה ועונבו מלמטה ע\"כ: ואיתא בגמ' בסוף ברייתא דבן לוי שכתבתי בסמוך: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל וקסבר האי תנא עיקר שירה בכלי שאם היתה עיקר שירה בפה לא היו מתירין במקדש אפי' קשירה באמצע ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם בתחלה. </b>כתבו תוס' ז\"ל דר\"י מפרש לכתחלה אפי' נפסקה היום ורוצה לשלשלה ולעשותה בלא קשר זהו לכתחלה ע\"כ. \n",
+                "<b>חותכין יבולת במקדש </b>פירשו רש\"י וה\"ר יהונתן ז\"ל יבולת דמתניתין הוא שם המום ויבלת דקרא הוא שם התואר על משקל עורת דלא כתי' עורון וכן שבור תואר דלא כתיב שבר ע\"כ וז\"ל רד\"ק ז\"ל בשרש יבל ובמשנה חותכין יבולת במקדש אבל יבלת דקרא הוא תואר לבהמה שיש לה יבלת כמו חרוץ שהוא תואר והכתוב במשנה הוא שם דבר ליבלת עצמו ע\"כ: ונראה דלא אתו למימר שמשתנית גירסת יבלת דמתני' מקריאת יבלת דקרא בנקודות אלא רוצין לומר שאע\"פ שיבלת דקרא היינו שם תואר לבהמה דומיא דהנך אחריני מ\"מ יבלת דמתני' הוא שם המום עצמו דהא ליכא לפרושי שחותכין הבהמה שיש בה היבלת אלא המום עצמו הוא שחותכין כך נלע\"ד. אכן ק\"ק לפירוש זה לשון רש\"י ז\"ל שכתוב שם יבלת דקרא קרינן יבלת שאינו שם דבר וכו' דמשמע שצריך לתת קצת הבדל גם בקריאה: ולשון רש\"י ז\"ל בפי' החומש פרשת אמור עורת שם דבר של מום עורון בלשון נקבה ע\"כ ועיין ברב המזרחי ז\"ל ובספר קרבן אהרן שם סוף פרשה ז': אח\"כ מצאתי בביאורים שעל רש\"י ז\"ל שיסד מהר\"ר ישראל ז\"ל וז\"ל פי' רש\"י ז\"ל עורת שם דבר של מום עורון בלשון נקבה ובפ' בתרא דעירובין פי' רש\"י ז\"ל דעורון אינו שם דבר אלא כמו חגרת או יבלת דהא קרא כתיב שבור ולא כתיב שבר וי\"ל דהכא דחקה לרש\"י ז\"ל לפרש כך בלשון שם דבר דאי כמו חגרת הוה ליה למכתב ג\"כ שבורה חרוצה אבל לא קשה אי שם דבר הוא ליכתוב ג\"כ שבר דכיון דלא דומין דשל זה נקבה ושל זה בלשון זכר לא כתב בחד לשון ובעירובין דחקו לרש\"י ז\"ל דע\"כ לאו שם דבר הוא דהא כתיב בדוכתא אחרינא בשגעון ובעורון ואין נראה לחלק בין מום דגבי אדם למום דגבי בהמה ואפשר דחד פירוש דידיה וחד דרביה עכ\"ל ז\"ל: ומאי דקשה אמתני' מההיא דפסחים ר\"פ אלו דברים נכתב שם והביאוה תוס' ז\"ל פ' על אלו מומין (בכורות דף ל\"ח:) \n",
+                "<b>אבל לא במדינה. </b>כתוב בסמ\"ג בסי' ס\"ה דהנך בבות כולהו הוו טעמייהו גזרה אטו מאי דאמרי' בסיפא ועוד פי' אמתני' דבסמוך כורך עליו גמי במקדש אבל לא במדינה דלצדדין קתני אבל לא במדינה גמי יבש מפני שמרפא וגמי לח מפני שמוציא דם ע\"כ וביד פ\"ט דהלכות שבת ס\"ח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שלקה וכו'. </b>פ' עשירי דהלכות כלי המקדש סי' ט' ומייתי לה פ' קבלה דף י\"ט: \n",
+                "<b>כורך עליו גמי וכו'. </b>גמ' בלישנא בתרא אמר רב יהודה בריה דר' חייא לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן חוצץ ור' יוחנן אמר לא אמרו חציצה בפחות משלש על שלש אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות משלש אינם חוצצות וה\"ה דה\"מ תנא דמתני' למיתני כהן שלקה באצבעו כורך לו צלצול בין במקדש בין במדינה ואם להוציא דם כאן וכאן אסור והא דנקט תנא דמתני' גמי מילתא אגב אורחא אתא לאשמועי' דגמי מסי משום לשון חכמים מרפא ואפ\"ה שרי במקדש: \n",
+                "<b>אבל לא במדינה </b>פרק כ\"א דה\"ש סי' כ\"ה: \n",
+                "<b>בוזקין וכו' </b>ביד פ' ששי דהלכות תמידין ומוספין סי' ב' ופי' כאן בפי' המשנה בוזקין כמו זורקי' והוא מגזרת כמראה הבזק ר\"ל שהוא כמי שזורק דבר בידו פעם אחר פעם שלא יחליק כדי שלא תמעד רגלו בסבת שמנונית הבשר הזב שם כי הבשר היו צוברין אותו על הכבש כאשר יתבאר במקומו וכבש שם המעלה שהיו עולין בה למזבח ע\"כ: ובגמ' רמי ליה רב איקא מפשרוניא לרבא תנן בוזקין מלח ע\"ג הכבש בשביל שלא יחליקו במקדש אין במדינה לא ורמינהי חצר שנתקלקלה במי גשמים מביא תבן ומרבה בה שאני תבן דלא מבטל ליה וליכא משום אשוויי גומות דמלאכה היא בשבת דהוי כבנין דמידי דחזי למאכל בהמה או לטיט החומר לא מבטל ליה התם אבל מלח משנדרס ברגל לא חזי ומסתמא מבטל ליה ובמדינה אסור: ובגמ' פריך ואי דקא מבטל ליה הא הויא חציצה ומשני בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל בפ' ששי דהלכות תמידין ומוספין. וקשה לע\"ד והא בשאר עבודות כגון כשמעלין האברים למזבח הויא חציצה בין רגלי הכהנים לכבש ודוחק לומר שמסלקין אותו המלח בשעת שאר עבודות: \n",
+                "<b>וממלאין כו'. </b>ירושלמי ר\"פ עושין פסין: \n",
+                "<b>בגלגל. </b>י\"מ בגלגל קטן כאותם שבבתים: \n",
+                "<b>בור הגולה. </b>כך שמו מלשון וגולה על ראשה וכמו גולת הזהב: \n",
+                "<b>בור הגדול. </b>כך שמו ולא מצינו לו עיקר בעזרא חוץ ממקום זה ואפשר שבו היו משקעין את מי הכיור שלא יהיו מימיו נפסלין כי בבור הגולה מאחר שהגלגל נתון עליו היאך יכול הכיור להשתקע בתוכו ע\"י מוכני ולא יתכן אלא בבור ארוך מאוד ואפשר לומר שבזה בור הגדול היו משקעין אותו ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
+                "<b>ומבאר הקר. </b>מלשון כהקיר בור מימיה והרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס חקר בחי\"ת שפירש חקר והקר שוין והכי משמע בגמ' וכדפי' בערוך ערך בייר: \n",
+                "ועל מה שפי' ר\"ע ז\"ל אף במדינה כתב הר\"ס ז\"ל לא דק שלא התירו אלא זה בלבד לעולי רגלים עכ\"ל ז\"ל: ופי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל. והיו על אלו שני הבורות הנזכרים גלגלים והתירו להם הנביאים בעלותם לרגל לדלות מאותם הבורות באותם הגלגלים ונשארו העם נוהגין לדלות מהן בלבד מפני התרת הנביאים ולא העתיקו הדין לבורות אחרים ע\"כ. ונראה שהוא ז\"ל היה גורס מבור הגולה בשבת ומבור הגדול ומבאר הקר בי\"ט וכן מצאתי מוגה אח\"כ וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל ותימה הוא דמן הגמ' מוכח דלא קאי התרת הנביאים רק אבאר הקר וז\"ל סוף סוגית הגמרא תנא לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד וכשעלו בני הגולה חנו עליה והתירוה נביאים שביניהם להם ולא נביאים שבהן התירוה להם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ע\"כ ועיין עוד שם וצ\"ל דגם בגמ' היה לו גירסא אחרת דו\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרץ שנמצא וכו'. </b>ביד פ\"ג דהלכות ביאת מקדש סי' כ': \n",
+                "<b>שלא לשהות את הטומאה דבדי ד' יוחנן בן ברוקא ר' יהודה אומר וכו'. </b>ירוש' אמרו לו לר\"י בן ברוקא לא נמצאת מרבה בטומאה א\"ל לא נמצאת משהה בטומאה א\"ל מוטב לעבור על מל\"ת שלא באה לידו ממצות ל\"ת שבאה לפניו: \n",
+                "<b>מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם. </b>אבל בעזרה אם נמצא שם מכסהו בפסכתר ומניחו עד שתחשך עכ\"ל ר\"ע ז\"ל וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל ואע\"פ שהעזרה קדושה כמו ההיכל ובין האולם ולמזבח שאסור ליכנס טמא לשם אפ\"ה החמירו בקדושת היכל ואולם ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר מקום וכו'. </b>גמ' א\"ר יוחנן ושניהם ר\"ש בן ננס ור' עקיבא מקרא אחד דרשו דכתיב ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה פי' ויוציאו הכהנים עבודה זרה ותקרובותיה שהן מטמאין באהל מן ההיכל לעזרה ומשם קבלו הלוים להוציאם אל נחל קדרון לוים הוא דמיטמאין מן העזרה ולחוץ ולא כהנים אחרים אע\"פ שהיו צריכין לאנשים הרבה אלו להוציא מן ההיכל לעזרה ואלו להוציא משם ולחוץ אעפ\"כ לוים אין כהנים לא בן ננס סבר מדאשתני טומאת עזרה מכהנים ללוים ש\"מ היכא דאית בעזרה לא מפקי' ליה בעבירה אלא מהדרינן אהיתרא ובשבת נמי לא דחינן שבות. ומר דהיינו ר' עקיבא סבר היכא דלא אפשר בלוים מפקי כהנים דהיינו מן ההיכל. ובעזרה דאפשר בלוים לא מטמאינן לכהנים אבל לשהויי טומאה בעזרה עד אורתא לא: וכתב הר\"ס ז\"ל מדברי רש\"י ז\"ל משמע שגורס דברי ר\"ע בן ננס אומר מקום וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>כופין עליו פסכתר. </b>בערוך גריס פסקטר בקו\"ף וטי\"ת: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואי אפשר שיבא בה לידי חיובא דאורייתא וכו'. אמר המלקט לשון הגמ' וא\"ל ר\"ש עונבה עניבה דלא אתי לידי חיוב חטאת שרו ליה רבנן קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו לי' רבנן ופירש\"י ז\"ל קשירה דאתי לידי חיוב חטאת במדינה גזירה שמא יקשור קשר של קיימא עד כאן: \n",
+                "<b>שלא התירו לך </b>ס\"א לא גרסי מלת לך: \n",
+                "סליק פרקא וסליקא מסכת עירובין בעזר היוצר שחרים וערבין:ובעזרתו שהוא רופא חולים ופסחים. נתחיל מס' פסחים: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..aa1c0a58e701eea707fb30ed0e555ddd75f129cd
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,650 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Eruvin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Eruvin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בעזרת האל הפושט ימינו לקבל שבין. נתחיל מסכת עירובין. \n",
+                "<b>מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט. </b>בגמ' רפ\"ק דסוכה. ועיין במה שכתבתי שם ריש הפרק בשם אבודרהם ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל הקשה מהר\"י מאורלינש ז\"ל דהוי ליה לאשמועי' הכשר מבוי ברישא שהוא בלחי וקורה ואם הניח למעלה מכ' ימעט ותירץ דתנא ניחא לי' להתחיל בהאי לישנא כמו שמתחלת מתני' [דסוכה] ולהכי פריך שפיר טפי בגמ' מ\"ש גבי סוכה דתני פסולה ע\"כ. והילך קושית הגמ' מ\"ש גבי סוכה דתני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא דקתני ימעט ולא תני פסול ומשני סוכה דאורייתא פי' רש\"י ז\"ל דכבר מימות משה נתנה מדתה ובאו חכמים לפרש לך שאם לא עשה כן פסולה שייך למיתני ביה לשון פסלות ואע\"ג דמהניא ביה תקנתא כל כמה דלא מתקן לה מקריא פסולה. אבל מבוי דכל עיקרו דרבנן הוא לא שייך למימר ביה לשון פסלות שהרי כאן התחילו להראותך עסקי מבוי ותורותיו ומאי פסול שייך למימר אכתי לא הודיעוך רבנן שיעוריה בהכי דליתני אם לא עשה כן פסול. ואיבעית אימא דאורייתא נמי תני תקנתא בעלמא במילי אחריני אלא סוכה דנפישי מיליה דקתני התם ושאין לה שלש דפנות ושאינה גבוהה עשרה ושחמתה מרובה מצלתה פסיק ותני פסולה דהשתא מצי כייל להו בחדא דאי הוה תני תקנתא לא הוה מצי לערובינהו ולמיתנינהו דבשאין לה שלש דפנות בעי למיתני יעשה לה דופן ובשאינה גבוהה עשרה בעי למיתני יגביה ושחמתה מרובה מצלתה יוסיף על סככה ואמר מר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. אבל מבוי לא נפישן מיליה בהאי מתני'. ותוס' ז\"ל מכח קושיא הכריחו דה\"פ סוכה דאורייתא תני פסולה משום דלשון ימעט משמע חומרא בעלמא ואתי למיטעי ולומר דוקא לכתחלה אבל בדיעבד שפיר דמי אבל במבוי דרבנן אין לחוש ע\"כ. וז\"ל עוד בריש (מס' סוכה) סוכה דאורייתא תני פסולה דאי הוי תני ימעט חיישי' דילמא טעי אינש לומר ימעט לכתחלה ובדיעבד כשרה ודקדק בלשונו דלמא אתי לידי אסורא דאורייתא ותני פסולה אע\"ג דלא הוי לישנא מעליא כמו ימעט אבל במבוי דרבנן לא חייש ותני ימעט שהוא לישנא מעליא כדאשכחן בריש פסחים שעקר הכתוב כמה אותיות שלא להוציא דבר מגונה מפיו ובקונטרס לא פי' כן עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>מבוי. </b>פי' רבינו יהונתן הכהן ז\"ל מלשון מבוא העיר והוא החלל המוקף ג' מחיצות ואין בו כותל רביעי ומדאורייתא רה\"י גמורה היא אבל חכמים חששו כיון שראשו אחד לרה\"ר או לכרמלית דלמא אתי למיטעי ולמישרי רה\"ר גמורה א\"נ כי היכי דלא ליתי לטלטולי מרה\"ר לתוכו דכיון שנפרץ במלואו לרה\"ר ושוה הוא לרה\"ר אמרי דין רה\"ר יש לו לפיכך הצריכו לעשות היכרא לבני רה\"ר ולבני רה\"י שלא יטלטלו מזה לזה ותקנו להניח קורה רחבה טפח על כותל המבוי להודיע ששתי רשויות הן ע\"כ: \n",
+                "<b>ימעט. </b>דלמעלה מעשרים לא שלטה בי עינא ולסימנא בעלמא אמרינן בברייתא יותר מפתחו של היכל ימעט ולר' יהודה נמי אמרינן בגמ' ובירושלמי דר' יהודה מפתחו של אולם יליף לה ופרכינן אם מפתח האולם גמר דיו ארבעים אמה דתנינן תמן פ\"ג דמסכת מדות פתחו של אולם גבהו ארבעים אמה אלמה תניא ר' יהודה מכשיר אפי' עד מ' וחמשים אמה ותני בר קפרא אליבא דר' יהודה אפילו מאה אמה בשלמא לבר קפרא גוזמא אלא לר' יהודה מאי גוזמא ומסקינן בבבלי אלא ר' יהודה מפתחן של מלכים גמר שהם גבוהין הרבה יותר מארבעים ע\"כ: ועיקר פלוגתייהו דרבנן ור' יהודה משום טעמא דהיכרא כדפי' ר\"ע ז\"ל וסוכה נמי בהא פליגי כדאמרינן למען ידעו דורותיכם עד עשרים אמה אדם יודע שדר בסוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטה בה עינא אלמא גבי סוכה בהא נמי פליגי. ובגמ' בעינן למה לי אפלוגי בתרוייהו ומשני צריכא דאי אשמעינן גבי סוכה בהא קאמר ר\"י כיון דלישיבה עבידא שלטה בה עינא אבל מבוי דלהילוך עביד אימא מודה להו רבנן ואי אשמועי' בהא בהא קאמרי רבנן אבל בהך אימא מודו ליה לר' יהודה צריכא. וקשה לע\"ד דאמאי לא קתני מבוי שקורתו למעלה מעשרים אמה ימעט דנראה דהעיקר חסר מן הספר. ונלע\"ד דאפשר לומר דמשום דבעי למיתני הרחב מעשר אמות ימעט דקאי אמבוי גופיה תנא נמי רישא בלשון מבוי גופיה וממילא משתמע דאקורה קאי: ואם היתה מקצת קורה בתוך עשרים ומקצת קורה למעלה מעשרים מקצת סכך בתוך עשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים קאמר רבא בגמ' דזה וזה כשר דחלל סוכה תנן חלל מבוי תנן שלא יהו יותר מעשרים וברייתא מסייעא ליה: \n",
+                "<b>ימעט. </b>בבלי וירושלמי כיצד ימעט עושה איצטבא על פתח המבוי ומתיר המבוי והתם פליגי אמוראי בכמה יהא בה איכא מ\"ד ד' טפחים כדי מבוי ואיכא מ\"ד טפח כדי קורה ונראה שר\"ל דאפי' מלמטה מהני מיעוט. וכתב ה\"ר יהונתן הכהן ז\"ל שכשמיעט מלמטה שכתב הרי\"ף ז\"ל שממעט ג\"כ בקורה להחמיר נקט קורה או אבן והדומין להן שאין דרכן ליפחת אבל עפר אפשר שיפחת ע\"י דריסת הרגלים ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אינו צריך. </b>כתב רבינו יהונתן ז\"ל ואזיל ר' יהודה לטעמיה דאמר בפ' כל גגות ועוד א\"ר יהודה מערבי' במבוי המפולש וחכמים אוסרים דס\"ל דאע\"פ שהוא מפולש מערבין ומטלטלין בתוכו כיון דיש לו קורה לשני ראשיו דאמרינן פי תקרה יורד וסותם ויש לו ד' מחיצות ורגלי הנכנסין והיוצאין תחתיהן אין מבטלין מחיצה. ולי הדיוט קשה לענ\"ד דהתם מוכח בגמ' דטעמא דר\"י משום דסבירא ליה דשתי מחיצות דאורייתא וכן פי' הוא ז\"ל שם אבל רישא דהתם דקתני וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה הוי טעמא דידיה משום פי תקרה יורד וסותם וכן כתב הוא ז\"ל שם. ונראה דאפשר לומר דאע\"ג דשתי מחיצות דאורייתא מ\"מ אי לאו משום פי תקרה יורד וסותם לא הוה שרי ר' יהודה לגמרי אפי' מדרבנן. אח\"כ מצאתי בירושלמי א\"ר אבין ר' יהודה כדעתיה ורבנן כדעתהון דתנינן תמן (פ' כל גגות) וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין היך מה דתימא תמן את רואה את המלתרא כילו יורדת וסותמת אף הכא את רואה את התקרה כאילו יורדת וסותמת ע\"כ: \n",
+                "<b>הרחב מעשר אמות ימעט. </b>גמ' אמר אביי תנא והרחב מעשר ימעט ר' יהודה אומר אינו צריך למעט ובמתני' פליג בגובהה וה\"ה לרחבה ואיכא בגמ' מאן דסבר למימר דלא התיר ר' יהודה ברוחב אלא עד י\"ג אמה ושליש כמו בפסי ביראות: \n",
+                "<b>אם יש לו צורת פתח וכו'. </b>וצורת פתח נמי מהני בגובהה כדתניא בברייתא דמייתי בגמ'. וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל. ואמלתרא ברחבה לא אפשיטא בגמרא. ובגמ' אמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום ואמר רב חסדא צורת פתח שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי להעמיד בה דלת ואפי' דלת של קשין אמר ריש לקיש משום ר' ינאי צורת הפתח צריכה היכר ציר פי' חור שציר הדלת סובב בה ואע\"פ שאינה צריכה דלת מיהו חזיא לדלת בעינן. תו גרסי' בגמ' אתני ליה רב יהודא לחייא בר רב קמיה דרב אם יש לו צורת הפתח אין צריך למעט א\"ל אתנייה צריך למעט: ועיין ברבינו יהונתן פ' כיצד מעברין על משנת עיר של יחיד דמשמע מפירושו אשר שם דגם על הרחב מעשר אמות קאמר רב אתנייה צריך למעט אלא שנפל שם טעות בלשון וקל להבין ובעי' למימר בגמ' דאף ר' יוחנן ס\"ל כותיה דרב: ובירושלמי רב חיננא בר שלמיא הוה יתיב מיתנא לחייא בריה דרב אפיק רב רישיה מן כוותא א\"ל לית כן ולא תתנייה כן א\"ל אתניתיה ואודעיה דלית כן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכשר מבוי. </b>ובמבוי סתום מוקמינן ליה בגמ' כדמפ' ר\"ע ז\"ל אבל מבוי המפולש לר\"ה תניא בגמ' בפירקין ד' ו' דעושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן וחנניה אומר דבש\"א עושה דלת מכאן ודלת מכאן כשהוא יוצא ונכנס נועל בה\"א עושה דלת מכאן ולחי וקורה מכאן: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר לחיים. </b>כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל וצריך שיהיו הלחיים לר' אליעזר או הלחי לב\"ה סמוך לכותל המבוי בלא הפסק ג' טפחים שאם היו מרוחקים מן הכותל ג' אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי להו אבל בפחות משלשה אמרי' לבוד וכמאן דמחבר דמי וצריך נמי שתהא הקורה עומדת ע\"ג כותלי המבוי מבפנים ולא שיהיו יתדות יוצאות מן המבוי לחוץ ותהיה הקורה עליהם נוגעת בצד האחד אל כותלי המבוי משום דבעי' קורה ע\"ג מבוי הם כותלי המבוי שהקורה נשענת בהן או נכנסת בתוכם בחור מכאן וחור מכאן ע\"כ. ובגמ' בעי' ר' אליעזר לחיים וקורה קאמר או לחיים בלא קורה ולא אפשיטא. ובירושלמי נמי בעי מה לחיים. לחיים וקורה כב\"ש או לחיים ולא קורה כב\"ה. שלשה כר' יוסי או כל שהוא כרבנן נשמעינה מן הדא מעשה שהלך ר' אליעזר אצל ר' יוסי תלמידו לאובלין והראהו מבוי אחד ולא היה בו אלא לחי אחד בלבד א\"ל עשה לו לחיים א\"ל מה את אומר לי לסותמו א\"ל יסתם [הג\"ה לשון הבבלי יסתם ומה בכך:] וכי מה ראיה רשות לשבת לבוא לכאן הדא אמרה שלשה כר' יוסי אין תימר כל שהוא כרבנן כל שהוא סותם ע\"כ ופלוגתא דר' יוסי ורבנן לקמן בפרקין סי' ו'. תו אמרינן בגמ' מודים חכמים לר\"א בפסי חצר אם נפרצה למקום האסור לה צריכה שיור משני צדיה וכתבו תוס' ז\"ל וקשה דגבי מבוי נקט לשון לחי וגבי חצר נקט לשון פס בכולה שמעתא אע\"ג דשניהם במשהו ע\"כ: תו גרסי' בגמ' תנא עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי פשיטא מ\"ד ליחוש דילמא אתי לאשתמושיה בכוליה קמ\"ל: \n",
+                "<b>משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד. </b>מפ' בגמ' שאותו תלמיד ר\"מ היה שלמד בתחלה בילדותו לפני ר' ישמעאל וגמר גמרא והדר בא לפני ר' עקיבא וסבר סברתו וחדודו של ר' עקיבא שלא נמצא כמותו בתלמידי בית הלל. ובירושלמי פ' שני דשקלים כפי הנוסחא שהובאה בילקוט מוכח שהיה תלמיד מובהק דר' עקיבא ולר' ישמעאל לא היה תלמיד מובהק ומשו\"ה היה אומר הלכות משום ר' ישמעאל ולא היה צריך לאומרה משום ר' עקיבא דכולי עלמא הוו ידעי שהוא תלמידו: \n",
+                "<b>על מבוי שהוא פחות מד' אמות. </b>כלומר ברחבו תסגי בלחי או קורה אפילו לבית שמאי דהא קורה משום מחיצה נמי היא ומנכרא מחיצתא כיון שאינו רחב כל כך אבל כשהוא רחב יותר לא מנכרא מחיצתא עד שיסייעהו הלחי לסתום וב\"ה ס\"ל דסגי אפי' בקורה ה\"ר יהונתן הכהן ז\"ל. ובנוסחת הגמ' גם בהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל הגירסא על מבוי שהוא פחות מד' אמות שהוא ניתר בלחי או בקורה. כתבו תוס' ז\"ל על האי דאמרינן בגמ' ולא מסיימי אי ת\"ק מחמיר אי ר' עקיבא וז\"ל לא שייך כאן תנא בתרא לטפויי אתא כיון דאיכא תנא דאפסקיה: והכא בסוף המשנה לבד שייך לגרוס נחלקו הלמ\"ד קמוצה מפני שהוא בהפסק אבל ברישא גרסינן הלמ\"ד בשבא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורה שאמרו וכו'. </b>ובגמ' פ' קמא דב\"ב דף ג' דייקינן דמדקתני הכא והאריח חצי לבינה של שלשה טפחים מכלל דאיכא זוטרא והיינו דכפיסים דתק התם דהיינו אריחי בזוטרי מיירי דהוו שלשה טפחים עם סידן וכמו כן לבנים דתנן התם מיירי בזוטרי דהוו שלשה עם סידן: \n",
+                "<b>רחבה כדי לקבל אריח. </b>בגמ' פליגי במעמידי קורה דאיכא מ\"ד דמעמידי קורה אינם צריכין שיהיו בריאים כדי לקבל קורה ואריח ואיכא מ\"ד אחד זה ואחד זה צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה ואריח פי' קורה בעיא בריאות דאריח ומעמידיה בעו בריאות דקורה ואריח: \n",
+                "<b>דיה לקורה שתהא רחבה טפח. </b>גרסי' בפ' המפלת (נדה דף כ\"ז) גמרא דשליא בבית תני ר' אושעיא זעירא דמן חבריא חמשה שיעורן טפח ואלו הן שליא שופר שדרו של לולב ודופן סוכה והאזוב ואיכא נמי טפח על טפח על רום טפח מרובע דבספ\"ג דאהלות אלא דטפח על טפח לא קאמר ואיכא נמי תנורי בנות טפח ברפ\"ה דכלים ואיכא נמי התם סי' ב' אבן היוצא מן התנור טפח אלא דבפלוגתא לא קמיירי ובתרווייהו איכא התם פלוגתא ואיכא נמי מסגרת טפח אלא דבכתיבן לא קמיירי ואיכא נמי כפרת טפח אלא דבקדשים לא קמיירי ואיכא נמי הא דתנן הכא דייה לקורה שתהא רחבה טפח אלא דבדרבנן כגון מבוי דכל מצותו מד\"ס לא קמיירי אלא בדכתיבן ולא מפרשי שיעורייהו ובהכי ניחא נמי דלא מני קנה מאזנים טפח דבפרכ\"ט דכלים ובהעור והרוטב כדי אחיזה כמה הוא טפח וגם בטרפות דיש דשיעורו טפח: \n",
+                "<b>כדי לקבל אריח לארכו. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל לאורך הקורה ורש\"י ז\"ל נראה דגריס לרחבו שפירש לרוחב האריח ואע\"ג דמתוך סוגית הגמרא משתמע טפי דגרסי' לרחבו נראה דמאן דתני לארכו לא משתבש ומאן דתני לרחבו לא משתבש דהא ליכא בין הני תרי לישנא מידי דתרווייהו סלקי לחד גוונא דמאן דתני לרחבו ר\"ל רוחב האריח לרוחב הקורה ומאן דתני לארכו ר\"ל ארך האריח לארך הקורה: ובבבלי הכא וגם בסוכה דף כ\"ב בברייתא דהתם גבי שתי קורות המתאימות שכתוב לרחבו שם הוא מוכרח במילתיה דת\"ק לגרוס לרחבו ובמילתיה דרשב\"ג לגרוס לארכו וכדמפרש רש\"י ז\"ל התם בסוכה. אכן ברב אלפס ובהרא\"ש ז\"ל ובכמה דוכתי גרסי' במתני' לרחבו אבל בירושלמי כתוב לארכו וכן בבית יוסף ובכסף משנה וכן ג\"כ בשלחן ערוך וכן בכמה דוכתי ובספר תוי\"ט הכריח יותר לגרסת לרחבו עיין שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובריאה כדי לקבל אריח. </b>כלומר אריחים הרבה כשיעור רוחב פתח המבוי מדובקים שם בטיט כפי מה שצריך להם שאל\"כ לא תהא בה היכרא דסבורין בני ר\"ה דלפי שעה ניתנה לשם אבל כשהיא בריאה ועבה וראויה לקבל בנין כזה ניכר ומפורסם לכל שלקביעות הושמה שמה ואית בה היכרא ור' יהודה ס\"ל רחבה אע\"פ שאינה בריאה דאזיל לטעמיה דקורה אינה אלא מחיצה ה\"ר יהונתן ז\"ל. ובירושלמי תני ר\"ש אומר בריאה אע\"פ שאינה רחבה רב הונה בשם רב הלכה כר\"מ שמואל אמר הלכה כר' יהודה ריב\"ל אמר הלכה כר\"ש ע\"כ ובגמ' מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב קמיה דרב רחבה אע\"פ שאינה בריאה א\"ל אתנייה רחבה ובריאה והאמר ר' אלעא אמר רב רחבה ד' אע\"פ שאינה בריאה ומשני רחבה ד' שאני והעלו התוס' ז\"ל דה\"פ דרב יהודה מתני ליה אמילתיה דרבנן ומהפך היה דר' יהודה לרבנן ואמר ליה רב אתנייה רחבה ובריאה כמו במתני' אלא שהתלמיד המתין לסדר הגמרא עד שסיים פלוגתייהו והשתא פריך מר' אלעא דמסתמא הוי כרבנן ולפי זה יש להוכיח דאין הלכה כרב דאמר לעיל אתנייה צריך למעט דהמשנה לא נשנית כמי שהגיה וכאן נשנית כמו שהגיה וכן פסקו הגאונים וה\"ג ז\"ל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה של קש ושל קנים רואין אותה כאילו היא של מתכת. </b>גמ' מאי קמ\"ל דאמרי' רואין היינו הך דתנא ברישא רחבה אע\"פ שאינה בריאה מ\"ד במינה שראויה להיות בו בריאה כמו קורה של עץ כי אינה בריאה נמי אמרי' רואין אבל של קש ושל קנים דאינה בריאה במינה אימא לא אמרי' רואין קמ\"ל: \n",
+                "<b>עקומה וכו'. </b>הא נמי איכא מ\"ד בירושלמי דר' יהודה היא ואיכא מ\"ד התם דברי הכל היא והוא שתהא עקמומית מן הצד פי' עקמומית שאינה מעכבת את המבוי אבל עקמומית שהיא מעכבת את המבוי. הרי זה אסורה ואיזו היא שהיא מעכבת את המבוי כל שאילו יגוד ואין בין זו לזו ג' ע\"כ: ומפר' בגמ' שעקמומיתה חוץ למבוי ואפ\"ה אמרי' רואין אותה כאילו היא פשוטה וכולה תוך המבוי עומדת ולא חיישי' דלמא אתי לאימשוכי בתרה ולרבנן דלית להו רואין אם היה העקמומית חוץ למבוי ומושב העקמימות יותר מג' טפחים שאם היה נחתך כל אותו עקמימות ממנה היה בין קורה לקורה ג' טפחי' המבוי פסול ור' יהודה דאי' ליה רואין אע\"פ שיש בין קורה לקורה שלשה טפחים כשר המבוי: \n",
+                "<b>עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת. </b>הא נמי אמרי' בירושלמי עוד היא דר' יהודה וכן דעת ה\"ר יהונתן הכהן ז\"ל אבל הרא\"ש ז\"ל כתב ואע\"ג דרבנן פליגי עלי' דר' יהודה בהיתה של קש ושל קנים בהא דעגולה ועקומה מודו דאמרי' רואין וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל מה\"ש פי\"ז הכ\"ו וכתב שם הרב המגיד שכן הוא דעת הרשב\"א ז\"ל. ובגמ' הא תו ל\"ל סיפא איצטריכא ליה כל שיש בהקפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח: ועוד איתא בגמ' אמר אביי ר' יוסי בר' יהודה דההיא ברייתא דמייתי בגמ' סבר לה כאבוה בחדא ופליג עליה בחדא ס\"ל כאבוה בחדא דאית ליה רואין כאבוה דאמר במתני' רואין וכו' ופליג עליה בחדא דאילו ר' יהודה סבר למעלה מעשרים נמי אמרינן רואין ור' יוסי ב\"ר יהודה סבר בתוך עשרים אין למעלה מעשרים לא והכי נמי איתא בירושלמי בשם התוספתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לחיים שאמרו גבהן עשרה טפחים. </b>לְחָיִים בנקודת חירק תחת היו\"ד הראשונה גרסי' והיו\"ד השניה נחה וכן מצאתיו ג\"כ במשנתו של החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל. והכי מוכח מן הגמרא כמו שאכתוב בסמוך אבל במכלול עלה נ\"ז מצאתי כתוב ולחי חבורו בלשון שנים לְחָיָיִם ע\"כ ולפי זה יהיה על משקל יד ורגל שהחבור בלשון שנים ידים ורגלים ולא מסתבר לחלק בין האי לחי ללחי דאדם ממש: \n",
+                "<b>לחיים שאמרו לחיים שנחלקו וכו' </b>לשון רעז\"ל. אמר המלקט ומיהו סתמא לא כמר דייקא ולא כמר דייקא: אבל ליכא לשנויי מאי לחיים לחיים דעלמא דא\"כ ברישא נמי גבי קורה ניתני קורות ונימא מאי קורות קורות דעלמא ומ\"מ משמע קצת דל\"ג לחיים היו\"ד הראשונה בנקודת פתח דא\"כ משמע טפי דהוי סתמא כר' אליעזר: \n",
+                "<b>רחבן ועביין כל שהוא. </b>גמ' וכמה כל שהוא תני ר' חייא אפי' כחוט הסרבל: ועיין בס' תרומת הדשן סי' ע\"ד: \n",
+                "<b>ור' יוסי אומר רחבן שלשה. </b>ואמרי' בגמ' דאין הלכה כר' יוסי לא בהילמי ולא בלחיים ואע\"ג דר' יוסי נימוקו עמו ורבנן פליגי עליה בתרווייהו אלא דרבי קאי כותיה בלחיים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ור\"מ אוסר. </b>דחייש למיתה ואע\"ג דמתוחה באשלי מלעיל דזימנין דמתה וכווצא ולא הוי גבוהה עשרה ולא יהיב אדעתיה וסמיך עלה: ומטמא משום גולל דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה ודרשי' לרבות גולל ור\"מ דמטהר מוקי להאי קרא להוציא עובר שבמעי אשה: \n",
+                "<b>ור\"מ מטהר. </b>וכן אמר ג\"כ בספט\"ו דמסכת אהלות: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל מטמא לעולם אם נגע בו אדם וכלים כאהל המת אפי' ניטל משם וכו'. כתב הר\"ש ז\"ל [בכ\"י: כתב הר\"ס.] כן פי' רש\"י ז\"ל שאפי' ניטל משם מטמא משום גולל וצ\"ע שהרי שנינו בפט\"ו מאהלות חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד פתיל עשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת ז' והחבית והמשקין טהורין ואם אפי' אחר שניטלו מטמא משום גולל למאי נפקא מינה החבית טהורה מ\"מ הנה היא מטמאה משום גולל ואם היינו אומרים החבית טהורה היינו אחר שניטלה אתי שפיר וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל שאין מטמא משום גולל אלא בעודו מחובר לקבר עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. נלע\"ד שצריך להגיה והלכה כת\"ק אם כתב לה גט וכו'. ובגמ' תניא ר\"מ אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא פסין לביראות ולא גולל לקבר משום ר' יוסי הגלילי אמרו אף אין כותבין עליו גיטי נשים וטעמא דר' יוסי דס\"ל דספר דוקא. ואי לאו וכתב לה דאתי לרבויי כל דבר ה\"א ספר אין מידי אחרינא לא קמ\"ל וכתב. וספר דרשינן הכי מה ספר שאין בו רוח חיים וכו' ולרבנן האי וכתב לה דרשינן בגמ' דמיבעיא להו בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף סד\"א הואיל ואיתקש יציאה להויה מה הויה בכסף אף יציאה בכסף קמ\"ל: ור' יוסי הגלילי נפקא ליה מספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ורבנן ספר כריתות מיבעי ליה לדבר הכורת בינו לבינה דאם אמר ה\"ז גיטך ע\"מ שלא תשתי יין לעולם וכיוצא בו אין זה כריתות כל שלשים יום ה\"ז כריתות ור' יוסי נפקא ליה מכרת כריתות ורבנן כרת כריתות לא דרשי ע\"כ. ומזו הברייתא משמע דגרסי' ברישא דמתני' נמי ור\"מ אוסר וכן בירושלמי ומייתי עלה נמי ברייתא תני כל דבר שיש בו רוח חיים עושין אותו דופן ואין עושין אותו לחי דברי ר\"מ וחכ\"א וכו' והתם משמע דמפרש לה לברייתא דלא תיקשי אברייתא דלעיל. וכן הגרסא דמתני' ברב האלפסי ז\"ל ובפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל וכדכתבינן. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כן. אמנם הרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס ור' יוסי אוסר כגירסת רבינו עובדיה ז\"ל שהרי כתב ואין הלכה לא כר' יוסי ולא כר\"מ ולא כר' יוסי הגלילי ע\"כ. גרסי' בירושלמי ר\"ש ב\"ר ביסנא בשם ר' אחא ר\"מ ור' יוסי ור' אלעזר בן עזריה שלשתן אמרו דבר אחד ר\"מ דלחיים דמתני' דתנן ומטמא משום גולל ור\"מ מטהר. ר' יוסי דאהלות פ\"ח דתנן ר' יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה. ר\"א בן עזריה דתניא מעשה בראב\"ע ור' עקיבא שהיו באין בספינה ועשה ר\"ע סוכה בראש הספינה ובאת הרוח והפריחתה א\"ל ראב\"ע עקיבא היכן סוכתך ע\"כ וקל להבין: ונלע\"ד עוד דלמאן דגריס ברישא ר' יוסי פליג ברישא והה\"נ בסיפא ור\"מ פליג בסיפא והה\"נ ברישא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והקיפוה בכלי בהמה. </b>ובירושלמי ר' אחא בשם ר' חסדאי למי נצרכה לר' יוסי ב\"ר יהודא אע\"ג דר' יוסי ב\"ר יהודא אומר כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה מודה הוא הכא: \n",
+                "<b>ולא יהו פרצות. </b>הפ\"א בנקוד שבא והריש בקמץ כמו שתאמר מן מנחה מנחות ומן גבעה גבעות: \n",
+                "<b>כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת. </b>בגמ' פליגי רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דלרב פפא פרוץ כעומד מותר דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא ולרב הונא אסור דהכי אגמריה רחמנא למשה גדור רובא ובגמ' פסיק כותיה דרב פפא דמתני' דייקא כותיה ולא יהו פרצות יתרות על הבנין משמע הא כבנין מותר. וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת ובלבד שיהא העומד שלה ד' טפחים אבל בפחות מכאן אתי אויר הפרצה ומבטל לה אע\"פ שאין יותר מעשר ע\"כ והכי משמע בגמ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקיפין שלשה חבלים וכו'. </b>אי מיירי ביחיד ובלבד שלא יקיף אלא עד בית סאתים דכל מחיצה שהיא של ערב בלא שתי כמחיצה של חבלים או שתי בלא ערב כגון מחיצת הקנים האמורה בסמוך במתני' אינה מחיצה להתיר יותר מבית סאתים ליחיד ובית סאתים לשני יחידים או לשיירא להתיר להן כל צרכן ושלשה נעשו שיירא. ומתירין להם עד שבעה סאתים או ח' ובלבד שיהיו צריכין להם ה\"ר יהונתן ז\"ל ונכתב בפי' ר\"ע ז\"ל במתני' דבסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשיירא דברו דברי ד' יהודא. </b>בגמ' פריך שיירא אין יחיד לא והתניא ר' יהודה אומר וכו' ומשני דהא דקאמר ר' יהודה במתני' בשיירא דברו ולא ליחיד ליתן לו כל צרכו בהנך מחיצות גרועות של שתי או של ערב קאמר אבל בית סאתים ודאי יהבינן ליה בהנך מחיצות גרועות כדמוכח דיוקא דההיא ברייתא ורבנן ס\"ל אפי' ליחיד כל צרכו ובלבד במדבר אבל לא בישוב ולהכי נקט שיירא דלא משכחת יחיד שילך במדבר אלא בחבורה רבה: \n",
+                "<b>כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב א\"מ דברי ר' יוסי ב\"ר יהודה. </b>ובגמ' פריך ומי אמר ר' יוסי ב\"ר יהודה הכי והתניא וכו' ומשני הא דקאמר רי יוסי במתני' דאינה מחיצה לכל צרכן אבל מחיצה היא לבית סאתים לאחד ולבית שש לשיירא לר' יוסי ב\"רי יהודה דלרבנן ליחיד נמי כל צרכו יהבינן. ובירושלמי ר' אחא בשם ר' חסדאי אתיא דר' יוסי ב\"ר יהודה בשיטת אביו וחלוק על אביו בשיטת אביו ביחיד יותר מבית סאתים פי' דשניהם שוין שאין נותנין ליחיד אלא בית סאתים במחיצה פחותה כזו וחלוק על אביו בשיירא. פחות מבית סאתים. והן אשכחנה דר' יודה אמר ביחיד יותר מבית סאתים צריך שתי וערב נשמועינה מן הדא דמר ר' אחא תנא ר' חנן ר' יוסי בשם רב ששת כשם שחלוקים כאן כך חלוקים בכלאים וכלאים לאו אפי' היא בית רובע. והתם פליגי אמוראי כמה הוא מחנה ותני בשם ר' יודה שנים עשר אלף כמחנה ישראל: \n",
+                "<b>ד' דברים פטרו במחנה. </b>היוצאים למלחמה ואפי' למלחמה הרשות וכ\"ש למלחמת מצוה אע\"פ שהוא אסור לכל אדם ואפי' לשיירא ההולכת ממקום למקום אסור ג\"כ שדין שיירא בד' דברים אלו כדין יחיד העומד בביתו ה\"ר יהונתן ז\"ל. ופי' ר\"ע ז\"ל שלפני הסעודה אבל במים שלאחר הסעודה חייבין ע\"כ: אמר המלקט כדקיי\"ל מים אחרונים חובה. וכתבו תוס' ז\"ל עכשיו לא נהגו במים אחרונים דאין מלח סדומית מצויה בינינו א\"נ לפי שאין רגילין לטבל אצבעותיהם במלח אחר אכילה ע\"כ. וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל ופטורין מרחיצת ידים לאכול בלא רחיצת ידים ולהתפלל בקנוח ידיהם בעפר לבדו ואם הם רחוקים ממים אפי' מיל דליחיד היינו מצריכין לילך למעין או לבור ומקוה מים עד ד' מילין ולמחנה לא הצריכו ע\"כ. ובירושלמי ר' יוסי ב\"ר בון בשם רב כשם שבהליכתן פטורין מד' דברים כך בחזירתן פטורין מד' דברים: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עושין פסין וכו'. </b>ונלע\"ד דברישא בראש פירקין דלעיל אשמעי' תנא דין לחי וקורה דהוו מחיצה מעלייתא אפי' הקורה וכדכתבינן לעיל סימן ב' בשם ה\"ר יהונתן ז\"ל ובתר הכי בסוף פירקין דלעיל אשמעי' דין מחיצה של שתי בלא ערב או של ערב בלא שתי שהן יותר גרועות והשתא אשמעי' דין פסי ביראות שהן יותר גרועות שרובן פרוץ: \n",
+                "<b>לביראות. </b>הא דלא קתני לבארות או לבורות נלע\"ד משום דלקמן בסמוך תנן אחד בור ר\"ה ובאר הרבים ובאר היחיד עושין להם פסין וכו' ואי הוה תנא בארות הוה משמע בארות נובעות בלחוד ואי הוה תני בורות הוה משמע מכונסות לחוד להכי תנא ביראות מלה מורכבת מבארות ומבורות ולר' עקיבא אתיא כפשטה כוללת הכל ואע\"ג דבגמ' משני עלה אליביה דבור לא קתני משום דלא כסיקא ליה כמו שאעתיק בסמוך היינו דרוצה לומר לא קתני בהדיא אבל מ\"מ אפשר דבשנוי המלה רמזה ולר' יהודה בן בבא מצינן לפרושה כדאית ליה כדאיתא בגמרא: \n",
+                "<b>ארבעה דיומדין. </b>והא דאמרי' לעיל הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא היינו היכא דליכא שם ד' מחיצות אבל כי הכא הואיל ואיכא בכל צד אמה מכאן ואמה מכאן חשיב פתח תוס' ז\"ל. פי' יישבו מתני' אליבא דרב פפא דהלכתא כותיה והכא אע\"ג דפרוץ יותר מעומד כשר אע\"ג דבעלמא פרוץ יותר מעומד פסול לכולי עלמא: \n",
+                "<b>וד' פשוטין. </b>וליכא למימר הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה דלגבי עולי רגלים הקלו ואוקמוה אדאורייתא תוס' ז\"ל. ובגמ' אמרי' לא הותרו פסי ביראות אלא לעולי רגלים בלבד לצורך בהמתן אבל אדם עצמו מטפס ועולה מטפס ויורד ואם היה רחב כ\"כ שאינו יכול לירד בתוכו אף לאדם מותר ולאו דוקא לעולי רגלים אלא ה\"ה להולכים לישיבות ללמוד תורה מעיר לעיר במקומות שאין מים מצויין התירו להם ג\"כ לעשות פסין: \n",
+                "<b>דיומדין. </b>דו עמודין והוא עמוד הנראה כשנים העשוי כמרזב וכשנועצו בקרקע לפאת מזרחית צפונית שנוטה דפנו אחד למזרח ודפנו אחד לצפון והשני לפאת מזרחית דרומית שנוטה דפנו אחד למזרח ודפנו אחד לדרום והשלישי לפאת מערבית צפונית שנוטה דפנו אחד למערב ודפנו אחד לצפון והרביעי לפאת מערבית דרומית שנוטה צדו אחד למערב וצדו אחד לדרום וכשנותן ארבעתן לד' הפאות נמצא לכל רוח ורוח אמה אחת. ה\"ר יהונתן ז\"ל. אבל ר\"ע ז\"ל תפס לשון רש\"י ז\"ל והכל עולה לסגנון אייד וקל להבין. ובגמ' לימא מתני' דלא כחנניא דתניא עושין פסין לבור וחבלים לשיירא וחנניא אומר חבלים לבור אבל לא פסין אפי' תימא חנניא בור לחוד דמים מכו סין הן ועבידי דכסקי ומשו\"ה אסר חנניא דזימנין דפסקי מיא ובטלי מחיצות ולא הותרו פסי ביראות אלא מפני מימיהן של בהמת עולי רגלים. ובאר לחוד. וביראות דמתני' מדלא קתני בורות במים חיים קאמר וכתבו תוס' ז\"ל וה\"ה דה\"מ למימר דמתני' דלא כת\"ק דחנניא דבמתני' קתני דוקא באר ולא בור. וללישנא בתרא נמי מוקי לה אפילו כחנניה. עוד פרכינן בגמ' לימא מתני' דלא כר' עקיבא דתנן לקמן בפירקין אחד באר הרבים ובור הרבים ובאר היחיד עושין להם פסין וכו' דברי ר' עקיבא ואלו הכא קתני לביראות לביראות אין לבור לא ופרקי' אפי' תימא ר\"ע באר מים חיים דפסיקא ליה ל\"ש דרבים ול\"ש דיחיד קתני בור מים מכונסין דלא פסיקא ליה לא קתני ופרכי' תו לימא מתני' דלא כר' יהודה בן בבא דתנן לקמן בפירקין ר' יהודה בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד ואילו הכא קתני לביראות ל\"ש דרבים ול\"ש דיחיד ופריק אפי' תימא ר' יהודה בן בבא מאי ביראות ביראות דעלמא ואכל ביראות קאי ולעולם דרבים: \n",
+                "<b>ועביין כל שהוא. </b>דמה לנו ולעביין כי אם לרחבן: \n",
+                "<b>כמלא שתי רבקות. </b>הפרות כשהן קשורות זו בזו נקראות רבקה וה\"נ גרסי' בפ' כל שעה (פסחים דף כ\"ו) הכניסה לרבקה ודשה אלא ששם מצאתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל לְרַבּקַהּ הרי\"ש בנקודת פתח והבית דגושה: \n",
+                "<b>אחת נכנסת ואחת יוצאה. </b>כלומר שלש פרות המושכות בעול הרוצות לכנוס שם לשתות וימצאו שלש אחרות יוצאות משם ששתו כבר והוא שיעור יותר גדול משיכנסו ששה כולן בבת אחת וזה השיעור הוא עשר אמות לפי שרחבה של פרה החורשת אמה ושני שלישי אמה נמצאו לששה פרות שש אמות וששה פעמים שני שלישים הם י\"ב שלישים והם ד' אמות הרי עשרה ונמצא שר\"מ מתיר עד עשר ולא יותר ור' יהודה מתיר כשיעור שמונה פרות שהן ח' אמות וי\"ו שלישים שהחמשה עשר מהן הן חמש אמות צרף אותם עם ח' אמות שהן י\"ג אמות ושליש אחד הרי\"ך ז\"ל. ופי' רש\"י ז\"ל אחת נכנסת לא פרה נכנסת ופרה יוצאה דא\"כ לא ה\"ל קשורות וסיפא סתמא היא ע\"כ פירש דבין עשר אמות לר\"מ ובין י\"ג ושליש לר' יהודה לא בעינן מצומצמות כ\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר להקריב וכו'. </b>ירושלמי ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק והוא שיעורא פי' דכשיעור הזה אפי' גמל כולו מבחוץ מותר פחות משיעור זה אפי' גדי כולו מבפנים אסור: תני ר\"ש בן אלעזר אומר מלא גמל וגמלו ופריך מה ופליג אמתני' ומשני כל מה שהפרה פושטת צוארה הגמל עוקם צוארו וה\"נ אמרי' בבבלי שאני גמל הואיל וצוארו ארוך ופי' רש\"י ז\"ל ואע\"ג דרוב גופו מבפנים אם יתקפנו ויעקם צוארו יגיע עד ר\"ה ע\"כ: ותנ\"ה ר' אליעזר [אוסר] בגמל הואיל וצוארו ארוך: בפי' רעז\"ל וצריך להרבות בפסין עד כדי שלא יהא בין פשוט לפשוט ובין פשוט לדיומד יותר מי\"ג אמה ושליש וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר עד בית סאתים. </b>בגמ' בעי בור ופסין קאמר או דילמא בור בלא פסין קאמר פי' אם היה רוחב הבור עם חלל היקף הפסין הרחוקין שתי אמות עד בית סאתים וגם בזה מחמיר שלא ירחיק הפסים יותר אפי' אמה אחת או דילמא בור לחודיה שרי בבית סאתים לבד הרחקת שתי אמות של הפסין דבהא מיקל ומסיק דבור בלא פסין קאמר ולקולא ור\"ש בן אלעזר הוא דפליג עליה דר' יהודה בגמ' בברייתא ור\"ש בן אלעזר נמי ס\"ל דבור בלא פסין קאמר ובגמ' מפר' א\"כ מאי בינייהו. ובירושלמי א\"ר יוחנן מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתנינן תמן ס\"פ כל גגות וכן גשרים המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין אמר ר' אלעזר אינה מוחלפת אמר ר' ירמיה די סבר כרב יהודה דאמר רב יהודה הדא דתימא במפולשין לבקעה אבל אם היו מפולשין לר\"ה אסור: \n",
+                "<b>אמרו לו. </b>חכמים: \n",
+                "<b>לא אמרו וכו'. </b>או חצר או מוקצה כך מצאתי מוגה אבל בפירוש רש\"י ז\"ל מפורש מוקצה קודם חצר וכן הוא ברוב המקומות והכי מסתברא דדיר וסהר ומוקצה דדמי אהדדי דלא שכיחי כולי האי קתני להו בהדי הדדי והדר קתני חצר אע\"ג דאיפכא מצינן למימר דתנא דרך כניסה ולחצר נכנס האדם תחלה דרך הפתח ומן החצר לבית ומן הבית למוקצה שאחריו: \n",
+                "<b>ומותר להרחיק כל שהוא ובלבד שירבה בפסין. </b>זו הבבא בקצת ספרים ליתא וכן היא חסרה בתלמוד וגם בפסקי הרא\"ש ז\"ל אבל בירושלמי איתא וכן ברב האלפסי ז\"ל וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל הא דקא מיהדר למיתני הא י\"ל דלמיסתם הלכתא כר\"מ דפליג בהדי ר' יהודה דשרי כל שהוא ר\"ל אפי' ביותר מבית סאתים דהוי מחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם ע\"כ. והרמב\"ם ז\"ל נמי מתוך פירושו נראה דגריס לה. אלא שיש להסתפק דשמא לא הוה גריס לה ברישא והתימה מרש\"ל ומהרב ר' בצלאל ז\"ל שלא הגיהוה וגם לא דברו בה כלל ועיקר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר אם היתה דרך הרבים מפסקתם. </b>גרסי' לשון רבים דקאי אפסין. ובגמ' ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו כאן הודיעוך חכמים כמה גדול כחן של מחיצות דלא מיבטלי משום בקיעת רבים ור' יוחנן כאן ולא ס\"ל ור' אלעזר כאן וס\"ל. ובגמ' רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ורבנן אדרבנן דתניא יתר על כן א\"ר יהודה מי שהיו לו שני בתים משני צידי ר\"ה עושה לו לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע א\"ל אין מערבין ר\"ה בכך קשיא דר' יהודה אדר' יהודה קשיא דרבנן אדרבנן ומשני דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא התם דאיכא שתי מחיצות מעלייתא הכא ליכא שתי מחיצות מעלייתא דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא הכא איכא שם ארבע מחיצות שיש שתי אמות היכר היקף דופן לכל רוח התם ליכא שם ד' מחיצות וכתבו תוס' ז\"ל דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא וכו' ה\"מ לשנויי דרבנן לא פליגי על ר' יהודה אלא מדרבנן אבל מדאורייתא מודו ליה ע\"כ: \n",
+                "<b>אחד בור וכו'. </b>ואית דגרסי אחד באר הרבים ובור הרבים ובאר היחיד וכו' וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. ובגמ' אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר\"י בן בבא ואמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד וצריכא דאי אשמועי' הלכה כר' יהודה בן בבא ה\"א דרבים ואפי' מכונסין והאי דקתני באר הרבים לאפוקי מדר' עקיבא דאמר אפי' באר היחיד שרי קאמר איהו דאפי' לבאר דוקא דרבים קמ\"ל באר מים חיים ואי אשמועי' באר מים חיים ה\"א ל\"ש דרבים ול\"ש דיחיד קמ\"ל הלכה כריב\"ב. וכתבו תוס' ז\"ל והאי דנקט באר הרבים לאפוקי מדר' עקיבא וא\"ת א\"כ הל\"ל בור הרבים וע\"כ באר היחיד לא דליכא למימר דאתי למעוטי בור היחיד דוקא דא\"כ היינו ר' עקיבא וי\"ל דאורחא דמילתא למיתני מענין שממעט דהיינו באר היחיד אי נמי הא דקאמרי' דרבים אפי' מכונסים לאו אר' יהודה בן בבא קאי אלא אשמואל. עוד כתבו ז\"ל ל\"ש דרבים וכו' יכול להיות דהוי כר יהודה בן בבא והאי דנקט ר\"י ב\"ב באר הרבים היינו לאפוקי בור הרבים ע\"כ. אבל ברב אלפס ז\"ל כתוב ה\"א ל\"ש דרבים ל\"ש דיחיד כדר\"ע קמ\"ל דהלכה כריב\"ב: \n",
+                "<b>ולשאר עושין חגורה. </b>פי' רש\"י ז\"ל היקף של חבלים ותוס' ז\"ל פירשו חגורה פי' מחיצה וכן פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד א\"ר יהודה בן בבא. </b>גמ' מאי תנא דקתני ועוד אילימא משום דתנא ליה חדא לחומרא וקתני אחריתא וכו' כדפי' רעז\"ל משום הכי קתני ועוד הא ר' יהודה דתנא ליה חדא לחומרא דאמר עד בית סאתים אין טפי לא והדר תנא אחריתי יסלקנה לצדדין ולא תני ועוד. התם הא אפסקוה רבנן דקתני אמרו לו לא אמרו בית סאתים וכו' הכא לא אפסקוה וכל היכא דאנסקוה לא קתני ועוד והא ר' אליעזר דסוכה דתנן התם פ' שני ר' אליעזר אומר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וחכמים אומרים אין לדבר קצבה ועוד א\"ר אליעזר מי שלא אכל בלילי יום טוב הראשון ישלים בלילי יום טוב האחרון אלמא משום דרישא וסיפא בסעודה דסוכה ובחשבונן איירי תנא ועוד אע\"ג דאפסקוה וש\"מ הא דלא תנא בדר' יהודה ועוד משום דלא דמי הוא דלאו בחדא מילתא היא דרישא איירי במדת היקף וסיפא איירי בבטול מחיצות וא\"כ בדר' יהודה בן בבא למה לי דתנא ליה ומשני התם במילתיה הוא דאפסקוה דלא אהדרי ליה רבנן לר' אליעזר אלא בסעודות הכא במילתא אחריתי אפסקוה דר' יהודה במתני' לא איירי אלא בפסי ביראות בית סאתים ואהדרי רבנן בגנה וקרפף ודיר וסהר ולעולם טעמיה משום הפסקה ולר' יהודה בן בבא דלא אפסקוה תנא ועוד. וכתבו תוס' ז\"ל אילימא משום דתנא חדא לחומרא פי' שייך למיתני ועוד אע\"ג דלא הוו מענין אחד אבל הא פשיטא ליה דשייך למיתני ועוד היכא דהוו תרווייהו מענין אחד אע\"ג דלא הוו תרווייהו לחומרא כמו בסוכה ובפ\"ד דמגלה. ועי' מה שכתבתי בשם התוס' ז\"ל פ\"ג דמגלה. ועוד כתבו ז\"ל הכא במילתא אחריתי אפסקוה תימא דבפ' המביא כדי יין קתני ועוד ואע\"ג דאפסיק במילתא אחריתי דקתני ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם מלפניו ומגבב מן החצר ומדליק וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק וקתני בתר הכי אין מוציאין את האור לא מן העצים וכו' ומפסיק בבבא שלימה וקתני בתר הכי ועוד א\"ר אליעזר עומד אדם על המוקצה וכו' ומיהו רש\"י ז\"ל מהפך שם המשנה והגמ' אך לר\"ת שאומר אין צריך להפך דמילתא דאור קמסיים ואזיל התם גבי הדדי קשה וי\"ל דהתם הוו תרי קולי ושייך למיתני ועוד אע\"ג דמפסיק במילתא אחריתא דכח דהתירא עדיף ואלים למימר ועוד ע\"כ: \n",
+                "<b>הגנה והקרפף שהן שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים. </b>ובגמ' ילפינן לה מחצר המשכן והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת ולילף מהר הבית ועזרת נשים שהיה קל\"ה ועזרת ישראל היה קפ\"ז וי\"ל דכל מילי דשבת ממשכן גמרינן לה א\"נ העזרה חשיבא מוקפת לדירה שהיו שומרים בה כל הלילה ע\"כ והאריכו ז\"ל בפי' מתניתין ולא ראיתי להאריך. ורבינו עובדיה ז\"ל שכתב שומרה דאע\"ג דהוקף לדירה בית סאתים הוא דשרי טפי לא הוא לשון רש\"י ז\"ל ועיין עליו שם בתוס': [*)כאן שייך ד\"ה ר' יהודה כו' מ\"ש המחבר לקמן. אמנם בכ\"י מצאנו ד\"ה בור קודם ד\"ה ר' יהודה כו'.] \n",
+                "<b>בור ושיח ומערה. </b>פי' או בור או שיח או מערה וכן מפורש בהרמב\"ם ז\"ל ובפי' הרי\"ך ז\"ל שאעתיק בסמוך בס\"ד: \n",
+                "בלשון ר\"ע ז\"ל המתחיל ובלבד שתהא שבעים ושירים על ע' ושירים וכו' עד ומאי בינייהו אמרינן וכו' כצ\"ל: \n",
+                "עוד באותו הלשון בחצר המשכן כתוב ביה ארך החצר מאה באמה וכו' אמר המלקט אסמכתא בעלמא הוא דבגמ' בעי פשטיה דקרא במאי כתיב: \n",
+                "עוד בלשונו ז\"ל. ד' חתיכות של עשר ושים וכו' אמר המלקט צריך להיות של עשר על עשר ושים וכו': \n",
+                "עוד בלשונו ז\"ל. צ\"ל טול עשר על עשר הנותרים שהם ששים טפחים על ששים טפחים וכו'. אמר המלקט לשון רבינו יהונתן הכהן ז\"ל טול עשר על עשר הנותרים שהן ק' אמות ועשה אותן רצועות של שני טפחים הרי שלשה רצועות אורך כל אחת ק' אמות שהן שלש מאות אמה תן שבעים לכל רוח הרי שבעים אמה וד' טפחים על ע' אמה וד' טפחים אלא שהקרנות פגומין שני טפחים על שני טפחים ונשארים לך עשרים אמות מן השלש מאות אמה טול מהם אמה ושני טפחים שהן שמנה טפחים להשלים פגימת הקרנות נשארו בידך י\"ט אמות פחות שליש שהן י\"ח אמות וד' טפחים עכ\"ל ז\"ל והכל עולה לחשבון אחד אלא שר\"ע ז\"ל תפס לשון רש\"י ז\"ל. ופשוט הוא דקאי מלת ששים טפחים דקאמר רש\"י ז\"ל אכל רצועה ורצועה וה\"ר יהונתן ז\"ל תפס חשבון כל הרצועות יחד שהן ק' אמות: \n",
+                "עוד בלשונו של ר\"ע ז\"ל. רצועה של רפ\"ג אמות. אמר המלקט כך הגיה רש\"ל ורבינו בצלאל ז\"ל בתלמוד שלהם אבל בדפוס כתוב בפי' רש\"י ז\"ל רפ\"ח אמות אורך וכו' וכן מצאתי ג\"כ בכ\"י לשון רש\"י ז\"ל ומ\"מ נראה לע\"ד שאינו אלא רפ\"ג אמות וגם פחות קרוב לשליש אמה דהיינו שני טפחים ולא חש רש\"י ז\"ל לדקדק בכך. ובספר תוי\"ט פי' חשבון דברי רש\"י ז\"ל שהעתיקם ר\"ע ז\"ל באורך ע\"ש גם האריך לבאר פי' הרמב\"ם ז\"ל ע\"כ. ועיין ג\"כ בספר לבוש החור שם סי' שנ\"ח: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אפי' אין בה וכו'. </b>ירושלמי מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתנינן תמן במסכת יום טוב פ' המביא איזהו קרפף כל שסמוך לעיר דברי ר' יהודה וכא הוא אומר הכין א\"ר מנא כבית דירה עביד לה ר' יהודה ע\"כ. ופי' הר\"י הכהן ז\"ל ור' יהודה פליג ואמר דסגי אם יש בה בור או שיח להתקבץ בהם גשמים שנראה שלצורך אדם הוקפה ובור ושיח אחד הן אלא שבור בחפירה ושיח בבנין כדאמרי' בבור ודות אי נטי האחד מרובע והשני עגול: או מערה להסתופף תחתיה מפני החמה ולהתענג בה אבל אם אין בה זו או זו אסור לטלטל בכולה ע\"כ: \n",
+                "<b>ובלבד שתהא ע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים. </b>איכא בין ת\"ק לר\"ע דבר מועט כדפי' ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט מה שפי' ר\"ע ז\"ל הוא פי' רש\"י ז\"ל והקשו תוס' ז\"ל דהמ\"ל אריך וקטין איכא בינייהו דר' עקיבא אמר בהדיא ע' אמה על ע' אמה ובאמרו לו לא קאמר ומסתמא לא פליגי אר' יהודה בהא דאית ליה לעיל אפי' אריך וקטין ועוד דילמא בעי בור ושיח ומערה. ומיהו י\"ל דמשני שפיר ומ\"מ נראה כפי' ר\"ח ז\"ל דהיינו ת\"ק דפריך בגמ' הוא ר' יהודה בן בבא פי' כיון דר' יהודה בן בבא איירי בע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים מה הוצרך ר' עקיבא תו לשנות ובלבד שיהא בה וכו' ומשני איכא בינייהו דבר מועט דלר' עקיבא לית ליה ולר' יהודה בן בבא אית ליה והא דקתני בסמוך בברייתא ר' יהודה אומר דבר מועט יש לו ולא נתנו בו חכמים שיעור משמע דלית ליה דבר מועט ומשמע דכולהו איירי בענין אחד אדר' עקיבא. י\"ל דהאי לא נתנו בו חכמים שיעור היינו שלא חשו לצמצם ולעולם אית ליה דכולהו תנאי שהוזכרו לפני ר\"ע נראה דאית להו דבר מועט עכ\"ל ז\"ל. וכן פי' ה\"ר יהונתן הכהן ז\"ל וכן נראה מפי' הרמב\"ם ז\"ל דהיינו ת\"ק דקאמר בגמ' הוא ריב\"ב ע\"ש. ועוד כתבו תוס' ז\"ל והא דלא חשיב ליה להאי מועט בכיצד מעברון דקתני גבי שלשה כפרים אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחת ושליש לא חש לצמצם א\"נ אתיא כר' עקיבא דלית ליה דבר מועט ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אלעזר אומר </b>בלי יו\"ד צריך להיות: \n",
+                "<b>אם היה ארכה וכו'. </b>ובגמ' רמי והתניא ר' אלעזר אומר אם היה ארכה יתר על פי שנים ברחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין בתוכה הא כשנים ברחבה מטלטלין. ומשני אמר רב ביבי בר אביי כי תנן נמי מתני' פי שנים ברחבה ופרכינן א\"ה היינו ר' יוסי דאמר אפי' ארכה כשנים ברחבה מטלטלין ומשני איכא בינייהו רבועא דרבעוה רבנן רבי אלעזר סבר עיקרה ארכה פי שנים ברחבה כדכתיב בחצר המשכן ומיהו אי מרבעא לא מיתשרא בהכי כדקתני אם היה ארכה יתר על רחבה אפי' אמה אחת אין מטלטלין הא בציר מהכי דהיינו פי שנים מטלטלין ור' יוסי סבר מרובעת עיקר ולכתחלה אורויי מורינן הכי ומיהו אפי' ארכה כשנים ברחבה שריא ומדקאמר אפי' מכלל דמעיקרא לאו הכי הוא. ותוספות ז\"ל פירשו בשם ר\"ח ז\"ל דרבועה דרבעוה רבנן היינו רבנן דסוף פרק מי שהוציאוהו דפליגי אר' חנינא בן אנטיגנוס דלר' אלעזר אי ארכה יתר על פי שנים ברחבה אפי' באלכסון אין מטלטלין דסבירא ליה כר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר בעינן תחום שבת עגולות ולא מרובעות ולר' יוסי משח ליה ברבוע דס\"ל כרבנן דאמרי מרובעות הלכך אם היה ארכה פי שנים ברחבה כחצר המשכן מטלטלין בתוכה ואם יתר על זה אין מטלטלין בתוכה ור' יוסי לטפויי היתרא קאתי וקאמר דמטלטלין ע\"כ. וכן פי' רב אלפס ז\"ל. ועוד כתבו תוס' ז\"ל והא תניא ר' אלעזר אומר וה\"ה דה\"מ למפרך דא\"כ היינו ר' עקיבא אלא דניחא ליה למפרך דר' אלעזר אדר' אלעזר ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אפי' ארכה כשנים ברחבה מטלטלין. </b>גמ' אמר שמואל הלכה כר' יוסי דלא בעי מרובעת ואמר שמואל הלכה כר' עקיבא דלא בעי מוקפת לדירה והנך תרתי שמעתתא דשמואל לקולא וצריכא דאי אשמועי' הלכה כר' יוסי ה\"א דשמואל דירה בעי כר' יהודה בן בבא ובארכה יתר על רחבה כר' יוסי ס\"ל קמ\"ל הלכה כר' עקיבא ואי אשמעי' הלכה כר\"ע ה\"א ארוך וקטין לא דהא ר' עקיבא מרובע בעי קמ\"ל הלכה כר' יוסי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר אלעאי שמעתי וכו'. </b>מתני' דלא כחנניא דתניא חנניא אומר ואפי' היא ארבעים סאה כאיסטרטיא של מלך ושניהם מקרא אחד דרשו שנאמר ויהי ישעיהו לא יצא אל חצר התיכונה פי' רחבה שאחורי הפלטין של המלך חזקיהו כתי' עיר וקרינן חצר מכאן לאיסטרטיא של מלך שהיו כעיירות בינונית במאי קמפלגי מ\"ם עיירות בינוניות הויין בית כור ומ\"ס ארבעים סאה הוויין: \n",
+                "<b>ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו אבל להם מותר. </b>בגמ' פריך והתנן לקמן בפ' הדר ביתו אסור מלהכניס ומלהוציא לו ולהם אמר רב ששת לא קשיא מתני' ר' אליעזר כדקאמר ר' אלעאי שמעתי מר' אליעזר וההיא דהתם רבנן היא ע\"כ וכן נראה שהרגיש ותירץ בירושלמי עיין שם. ובהא פליגי דר' אליעזר ס\"ל מבטל בעין יפה מבטל ולא אמרינן חצר דגלי גלי בית דלא גלי לא גלי ולרבנן אמרינן חצר דגלי גלי בית דלא גלי לא גלי אבל אם פירש בהדיא כל רשות שיש לי בביתי ובחצרי מבוטלת לכם מודו רבנן שהכל מבוטל ואפי' הכי ביתו אסור לו להוציא לחצר דלא הוי כאורח לגמרי. וחמשה ששרוין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב לדברי ר' אליעזר נמי אם בטל לאחד מהם בטל לכילהו אבל לרבנן צריך לבטל לכל אחד ואחד. והתם בפ' הדר (עירובין דף ס\"ח) מסיק רב אשי דרב ושמואל דהתם בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קמיפליגי ופי' הרמב\"ם ז\"ל ואמרו אבל להם מותר כשבטל רשותו להם סתם וחכמים סוברין כי אפי' בטל רשותו להם סתם אסור להשתמש בביתו אא\"כ פירש להם שבטל להם רשות ביתו ר\"ל רשותו בחצר והוא החצר שלפני הדיורין שאינו מקורה ע\"כ: \n",
+                "<b>וכן שמעתי ממנו שיוצאין בעקרבנין בפסח. </b>ירושלמי הוינן סברין מימר בערקבנין אשכח תני על כולהון נראה שרוצה לומר היינו סבירין לומר דלא קאי ובקשתי לי חבר ולא מצאתי רק אסיפא דהיינו ערקבנין לפקח אשכח תני דעל שלשתן לא מצא חבר ולפי זה הוא כמו וכו': \n",
+                "<b>ובקשתי לי חבר ולא מצאתי. </b>היינו דוקא בתלמידיו דתניא בפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ט) עד שבאתי אצל ר' אליעזר בן יעקב והודה לדברי אי נמי לא מצא חבר ששמע מר' אליעזר קאמר תוס' ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. היה נראה שצריך להיות ובטל רשותו שבחצר ולא בטל ביתו וכו' אכן עם מה שכתבתי פי' הרמב\"ם ז\"ל אין טעות ור\"ל ובטל רשותו סתם ולא בטל ביתו ר\"ל חצרו דו\"ק: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בכל מערבין ומשתתפין וכו'. </b>ומצאתי כתוב בספר שארית יוסף שחבר החכם השלם ה\"ר יוסף בן וירגא ז\"ל וז\"ל ראיתי תשובה לגאון ובה הקשה על מה ששנינו בכל מערבין וכו' והכל נלקח וכו' והנודר וכו' למה לא סדרם רבי במקומן כי מה דין מעשר ונדרים גבי עירוב ולמה עקרן ממקומן הטבעי כדי להביאם בשביל התיחסות מה ותירץ שרבי כשסדר המשנה פעמים מצא דברים סדורין ובאין ופעמים סדרם הוא כפי חכמתו איש על מקומו ואותם שסידרו כבר ע\"י הראשונים לא נראה לו לשנות הסדר וזה מטעם שחייב אדם לומר בלשון רבו ומשנה זו מעירוב כן מצאה והראשונים לא היו שונים כסדר המסכתות אבל היו מחברין דברים הדומין באיזה דמיון ולא תקשה להם למה עשו כך כי הם היו שונין באותו סגנון לפי שהיה מועיל להם שלא לשכחם כדמיון הדברים אוחזין זה לזה ויזכרו עכ\"ל ז\"ל. וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל וטעמא דאין מערבין במים ומלח משום דטעמא דעירובא דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא וכיון שנתנו בני החצר כדי מזונותיהן בבית אחד נעשו כולן כאילו דרים בתוכו ונמצאו כולם רשות אחת וכן בעירובי תחומין נעשה המערב כאילו אוכל ושובת שם ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח והלכך דבר מזון בעינן ע\"כ וכן פי' רש\"י ז\"ל: ירושלמי א\"ר אחא דר' אליעזר היא דתנינן לקמן פ\"ז בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח דברי ר\"א א\"ר יוסי דברי הכל היא מערבין בחצרות ומשתתפין בין בחצרות מן בתחומין (צ\"ע) מתני' דר\"מ דתני כל דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא מערבין בו עם הפת אין מערבין בו השום והבצלים על דעתיה דר\"מ אין מערבין בהן. תנינן תרין כללין ולא דמיין חד לחד בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח בין בדבר שהוא נאכל חי כמות שהוא בין בדבר שאינו נאכל חי כמות שהוא והכל נלקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח ובלבד דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא רישא בין ר' ישמעאל בין ר' עקיבא סיפא כר' עקיבא ולא כר' ישמעאל וכו' ע\"כ. עוד שם בירושלמי והביאו ספר הרוקח בסי' קצ\"ב ז\"ל חוץ מן המים ומן המלח ירושלמי לפי שהוא מין קללה ואין הגוף ניזון הימנה והטעם במדרש ויכולו בפסוק וה' המטיר על סדום ע\"כ: \n",
+                "<b>חוץ מן המים ומן המלח. </b>אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ והכא הא איכא נמי כמהין ופטריות וגודגדניות שהוקשו לזרע וכפניות ותבלין ופולין יבשין ועדשים וחטין ושעורים מהרא\"ש ז\"ל. גמרא והכל נלקח בכסף מעשר חוץ וכו' ר' אלעזר ורי יוסי ברבי חנינא חד מתני' אעירוב וחד מתני' אמעשר האי לא שנו דבעינן למימר השתא חד מתני אעירוב לא שנו אלא מים בפני עצמן ומלח בפני עצמו הוא דאין מערבין אבל במלח ומים המעורבין מזון הוא לטבל פתו בו ומערבין וכתבו תוס' ז\"ל בסמוך מוקי כשנותן לתוכן שמן וקשיא דתיפוק ליה משום שמן כדפריך לקמן אמעשר והכא לא שייך שנויא דהתם. וי\"ל דהכא איצטריך דאע\"ג דלא הוי מן השמן מזון שתי סעודות ע\"כ. וחד מתני אמעשר לא שנו אלא מים בפני עצמן ומלת בפני עצמו היא דאין ניקחין בכסף מעשר אבל מים ומלח מעורבין יחד ניקחין בכסף מעשר מאן דמתני אמעשר כ\"ש אעירוב כדפי' תוס' ז\"ל דדבר שאין צריך תקון אם ניקח בכסף מעשר כ\"ש דמערבין בו ומאן דמתני אעירוב אבל אמעשר לא משום דפירא בעינן כדילפי' לה מכלל ופרט ולמאן דמתני אמעשר מוקמינן לה בגמ' דהיינו דוקא כשנתן לתוכן שמן אז נקחין ופריך לה אביי ותיפוק ליה משום שמן ומשני לא צריכא שנתן דמי מים ומלח בהבלעה דבשביל המים והמלח קנה השמן ביוקר והבליע בו דמיהן וכה\"ג שרי וכדתניא בברייתא בגמ': \n",
+                "<b>הנודר מן המזון וכו'. </b>ובירושלמי ומנין שכל הדברים קרויין מזון רב אחא בר עולא אמר ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון מה ת\"ל מזון אלא מכאן שכל הדברים קרוין מזון ע\"כ. ואיתא נמי שם ר\"פ הנודר מן המבושל ובפ\"ג מינין: \n",
+                "וכתוב בתשובת מהר\"י קולין שרש צ\"ט וז\"ל ונחזיר לעיקר התירוץ שתירצת דלהכי לא קתני הנודר מן הבשר אסור בכל בשר וכו' דא\"כ ה\"א התירא דדגים דומיא דאיסורא דכל בשר וכי היכי דאיסור דכל בשר הוא בכל מקום ה\"נ התירא דדגים ואינו כן ומתוך תירוץ זה חילק הרמב\"ם בין עופות לדגים לפי דבריך. וקשיא לי חדא דלמה לא יוכל התנא לשנות אסור בכל מיני בשר דמשמע בכל ענין חוץ מבשר דגים וחגבים שאינו אסור בכל אדרבה לפו הנראה לע\"ד כשהוא שונה מותר בדגים וכו' טפי משמע בכל ענין מבשנותו אסור בכל בשר חוץ מבשר דגים וכו' דאז לא היה מחליט ההיתר של דגים כולי האי אלא דהוה אומר דבשר דגים וחגבים יוצאים מכלל שאר כל בשר שהוא אסור בכל ענין. אבל דגים וחגבים אינם אסורין בכל ענין. אבל השתא דקתני מותר קא פסיק ותני בכל ענין. ועוד דמה תאמר בפרק בכל מערבין דקתני בסגנון הזה לא פחות ולא יותר דתנן התם בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח והכל ניקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח הנודר מן המזון מותר במים ומלח עד כאן לשון המשנה. והתם נמי איכא למידק מאי טעמא לא קתני הנודר מן המזון אסור בכל חוץ מן המים ומן המלח דלהוי דומיא דסגנון דרישא דהתם לא שייך לשנויי כדשנית הכא דפשיטא דהתירא דמים ומלח בכל ענין דהא לא זייני כלל ומשום כך אין מערבין ומשתתפין בהן כדפי' שם רש\"י ז\"ל. ואין לומר דהתם נמי לא בעא למיתני הכי דא\"כ הוה משמע בכל ענין מותר במים ומלח דומיא דאיסור דשאר מילי ונימא דמים עם מלח אסירי על הנודר מן המזון חדא דלכאורה הכי הוא דהנודר מן המזון מותר אפי' במים עם מלח דאע\"ג דלענין עירוב איקרי מזון כשהם מעורבין התם היינו טעמא דרגילות לטבל בהן פתם ושפיר מיחזי כקבוע שם דירתו כיון שנתן שם דבר הראוי לאכול עם הפת ואע\"ג דמצד עצמו לא חזי למידי אבל לענין נדר הדעת מכרעת שהיה מותר דהא לא זייני מצד עצמו כלל ואפי' מעורבין יחד ועוד ק\"ק לפי דבריך וכו' ע\"ש עוד ועיין ג\"כ שם בשרש קע\"ז: \n",
+                "<b>מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. </b>ואיתא בפוסקים ומערבין לגדול ביום הכפורים אע\"פ שהוא אסור לאכול מפני שהוא חייב להתענות ע\"כ וכמו שאכתוב מן הברייתא בס\"ד: ומתני' דלא כב\"ש דתניא בש\"א אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ובה\"א מערבין אמרו להן ב\"ה לב\"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביום הכפורים כן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וב\"ש סברי התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום הכא ליכא סעודה הראויה מבעוד יום ומוקמי' בגמ' להא מתניתא דשמעת מינה מיהא שהיו ב\"ש מודים בעירוב דלא כחנניא דתניא חנניא אומר כל עצמן של ב\"ש לא היו מודין בעירוב עד שיוציא מטתו וכל כלי תשמישו לשם. ואיכא בגמ' ברייתא אחרת דלא אתיא אלא כחנניא אליבא דב\"ש: \n",
+                "<b>סומכוס אומר בחולין ולכהן בבית הפרס. </b>בירושלמי משמע קצת דגריס סומכוס אומר אף בחולין לכהן בבית הפרס מעתה אפי' בין הקברות ראוי הוא לעבור על שבות ולאכול שכן הוא ראוי ליכנס בשידה תיבה ומגדל ולעשות לו חור פחות מטפח ולתחוב בכוש ובקיסם ולאכול ע\"כ וצ\"ע. אחר זמן רב מצאתי שהגיה כן ה\"ר יהוסף ז\"ל. וכתב ברוב הספרים (מצאתי הגי') אף בחולין לכהן בבית הפרס ובקצת ספרים מצאתי (הגי') סומכוס אומר בחולין ולכהן בבית הפרס. ונ\"ל שיש כאן ט\"ס כי לפי הספרים דגרסי אף הכל מדברי סומכוס הוא וה\"ק כמו שמערבין לישראל בתרומה כך מערבין אף לכהן בחולין בבית הפרס ודוקא בחולין ולא בתרומה כי התרומה כיון שנכנס לבית הפרס נטמאה ואסורה באכילה אבל בחולין אע\"פ שאין הכהן רשאי ליכנס לשם מ\"מ כיון שלא נאסרו החולין לשם אפשר לנפח ולילך לשם ודוק וכן היא הגי' בתלמוד ירושלמי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל סומכוס אומר בחולין דמידי דחזי ליה בעינן וכו' עד סוף. אמר המלקט דסומכוס סבר כרבנן דאמרי כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות והקשו תוס' ז\"ל מהאי טעמא נמי נזיר לא יערב ביין כיון דשבות הוא לשאול על הנדרים בשבת כדאמרינן פ' מי שהחשיך ותרצו ז\"ל דלצורך שבת נשאלין כדאמרי' התם והאי הוי לצורך שבת שיהיה מותר לשתות יין בשבת: \n",
+                "<b>ולכהן בבית הפרס וכו'. </b>ביד בפ\"ו הל' עירובין הי\"ז ופי' מערבין לכהן בתרומה ומניחו במקום שנחרש בו קבר וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל דמיירי בתרומה שלא הוכשרה אם היא תרומת פירות או תרומת דגן שנילושה במי פירות ואינה יכולה לקבל טומאה ואע\"ג דבעינן דוכתא דליהוי איהו מצי למיזל ולמישקליה ולמיכליה התם וקני שביתה בההוא דוכתא למהוי כאילו שכב שם בבית הפרס אפ\"ה שפיר דמי דספיקא דרבנן הוא ומותר לכהן ליכנס וכו' כדפי' רעז\"ל: וכתבו תוס' ז\"ל ובמצוה רבה אפי' בלא נפוח התירו כגון ללמוד תורה ולישא אשה ולדון ולערער עמהם כדי להציל מידם כדאמרי' בע\"ז ובפ' מי שהוציאוהו וכו' והא דאמרינן בפסחים אונן ומצורע ובית הפרס לא העמידו דבריהם משום דאיכא כרת אם לא יעשה פסח והכא משמע דאפי' בשביל עירוב לא העמידו דבריהם כיון דטומאת כהן ליכא כרת אלא לאו לא העמידו דבריהם במקום מצוה דאפי' אם מערבין לדבר הרשות אורחא דמילתא היא לערב לדבר מצוה כדאמרי' בפ' כיצד משתתפין ע\"כ: \n",
+                "<b>אפי' בבית הקברות. </b>ס\"א בין הקברות: \n",
+                "<b>מפני שיכול לילך לחוץ. </b>כך צ\"ל. וברב האלפסי ז\"ל הלשון כך מכני שיכול לצאת לחוץ ולאכול. ואית דגרסי במקום ולאכול ולוכל גם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל בנכ\"י וירוש' והרא\"ש שיכול לחוץ ולאכול והוא פועל ומקור מלשון חציצה לחוץ בחולם כמו לרוס את הסולת ע\"כ. אבל ברוב המקומות כך הלשון מפני שיכול לחוץ ולילך ולאכול אבל אי לאו הכי לא הוי עירוב אע\"ג דחזי לישראל משום דהוי במקום אחד ועירובו במקום אחר והיינו טעמא דת\"ק דלא הוי עירוב ולאו משום דס\"ל כסומכוס ומיהו ר' יהודה משמע דסבר כסומכוס מדקאמר ולאכול וכן קאמר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה משמע דבעי מידי דחזי ליה ע\"כ וכן פי' רש\"י ז\"ל ג\"כ בסוף הסוגיא. וה\"ר יהונתן ז\"ל כתב ר' יהודה אומר אפי' בבית הקברות וכו' רבנן ס\"ל דאין מניחין ערובי תחומין לכהן בבית הקברות ואפי' יהיה חולין לפי שאינו יכיל ליכנס לשם אלא ע\"י שידה תיבה ומגדל וס\"ל דאהל זרוק לאו שמיה אהל כלומר אהל שאינו קבוע במקום אחד כל הימים וכיון שאין בין הטומאה והשידה והתיבה והמגדל פותח טפח מקריא טומאה רצוצה ובוקעת עד לרקיע ור' יהודה פליג ואמר דמערבין בבית הקברות דס\"ל אהל אע\"פ שהוא זרוק שמיה אהל ואינה בוקעת ומגינה בפני הטומאה וא\"ת היאך יקחנה מעל הקבר שאם מוציא ידו חוץ לשידה יאהילנה על הקבר מתרץ בגמ' שיכול להביא בפשוטי כלי עץ שאין ברחבן טפח דלא מקבלי טומאה ואינם יכולין להביא אצלו טומאה כיון שאין ברחבן טפח ואפי' יהיה לו רוחב טפח מצד אחד אם יהפכנו לאותו הצד שהוא פחות מטפח אינו מביא את הטומאה לכהן האוחז אותו בידו עכ\"ל ז\"ל והרשב\"א ז\"ל הוא לבדו פסק הלכה כר' יהודה מפני שמקיל בעירוב אבל כל הפוסקים חלקו עליו דהלכה כחכמים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מערבין בדמאי וכו'. </b>ובגמ' דמאי הא לא חזי ליה מגו דאי בטי מפקיר לנכסיה וכו' וכתבו תוס' ז\"ל נראה דלסומכוס דוקא פריך דלרבנן אע\"ג דלא חזי ליה הא חזי לעניים וא\"ת ולסומכוס הא חזי ליה דמצי לאפרושי מיניה וביה אפי' לרבנן דרבי דספק חשיכה מעשרין הדמאי וי\"ל דמשמע ליה מתני' אפי' ליכא אלא שתי סעודות מצומצמות דמסתמא מתני' מיירי בכל ענין ואי אפריש מיניה תרומה כל דהו בצר ליה שיעור עירוב ע\"כ ובירושלמי ר' יעקב דרומיא בעי מתני' דלא כב\"ש דתנינן פ' לולב הגזול ושל דמאי ב\"ש פוסלין וב\"ה מכשירין ושל מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר: \n",
+                "<b>והכהנים בחלה ובתרומה. </b>כך צ\"ל. מצאתי שכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל במקום זה לא נצרך להזכיר תרומה שהרי אמר לעיל דאפי' לישראל מערבין בתרומה אבל בפסחים פ' שני גרסי' והכהנים בחלה ובתרומה משום דשם איצטריך לאשמועי' אך בס\"א גרסי' גם כאן ובתרומה עב\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתנו באילן וכו'. </b>ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים וכו' מוקים לה בגמ' כגון שנתכוין לשבות בר\"ה והניח עירובו בראש אילן הנוטה חוץ לד' אמות ששבת בהן ויוצא הרבה חוץ לד' אמות וקמ\"ל מתני שאם מה שיוצא מן האילן חוץ לד' אמוח הוא פחות מעשרה טפחים עירובו עירוב דהוא ועירובו חשבינן ליה במקום אחד שהרי יש כח ברוח לזקפו לתוך ד' אמות ששבת בהן שדרך הענפים שיהיה רכין בראשן עד עשרה טפחים אבל אם מה שיוצא חוץ לד' אמות הוי יותר מעשרה טפחים אין כח ברוח להביאו תוך (ד') אמותיו מפני שהוא חזק וקשה ואינו מצוי שיזקוף ברוח מצויה והוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הויא אבל בפחות מעשרה טפחים עירובי עירוב אע\"ג דאינו יכול ליטול מן האילן דהא קא משתמש במחובר דמתני' ר' היא דס\"ל דבכל דבר שאינו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות אבל אם היה האילן זקוף כולו כשאר כל האילנות ליכא לאפלוגי בין למעלה מעשרה ללמטה מעשרה דהא קיימא לן הנותן את עירובו יש לו ד' אמות והוא ועירובו במקום אחד הוא דהא רשותו עולה עד לרקיע לענין זה עכ\"ל ז\"ל. ובירושלמי בפ' הישן וגם בפירקין רמי עלה דתמן תנינן כשרה ואין עולין לה בי\"ט והכא את אמר עירובו עירוב ומותר לטלטלו ומסיק דמתני' ר\"ש בן אלעזר היא דאמר מותר להשתמש על צדדי בהמה בשבת היא צדדי בהמה היא צדדי אילן אבל בגמ' דילן אהא נמי משני דלא חיישי' לשימוש אילן דהא מני רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות שהיא שעת קניית העירוב וכיון דההיא שעתא מצי שקיל ליה נמצאת סעודה הראויה לו באותה שעה ותו לא אכפת לן: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל היה צריך להגיה אפילו גבוה ק' אמה הואיל ואין למטה רוחב ד' לאו רשות היחיד הוא ואע\"ג דלמעלה רחב ד' דהא עירוב ע\"ג מקום ד' בעינן כשהוא למעלה מעשרה: \n",
+                "<b>תלוש ונעוץ וכו' </b>אבל מחובר לא הוי עירוב ולאו משום דאי בעי למשקליה משתמש באילן דהא מתני' רבי היא אלא משום גזירה דשמא יקטום כי שקיל ליה לעירוב ואפי' רבי מודה בהא דלאו שבות הוא אלא מלאכה גמורה דמיחייב משום קוצר כדאמרינן זימר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע אבל אילן קשה הוא ואי בבין השמשות יעלה לא חיישי' שמא יתלוש והפירוש הראשון שהביא ר\"ע ז\"ל בשמא יקטום הוא פי' רש\"י ז\"ל ולשון שני היא להרמב\"ם ז\"ל. ורב חסדא אוקי דמתני' רישא רבי וסיפא רבנן דס\"ל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות ולהכי דוקא תלוש ונעוץ אבל מחובר לא הוי עירוב משום דכי שקיל ליה אי בעי למשקליה משתמש באילן. ופי' הרמב\"ם ז\"ל קונטס הוא שבט דק יעשו ממנו הרמחים וקונטס וקונדס הכל שוה ע\"כ. אלא ששם פ' ששי דהלכות עירובין כתב קונדס בדלת אכן שם בהשגות הראב\"ד ז\"ל משמע דמחלק בין קונטס בטית לקונדס בדלת וז\"ל אנן קונטס תנן והיא בד של עץ ארוך ויש הרבה כזה והוא טעה וכו' ע\"ש: \n",
+                "<b>נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח. </b>כך צ\"ל וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל נתנו במגדל וכו' כלומר ונתכוין לשבות במגדל א\"נ דקאי ברה\"י א\"נ אפי' קאי ברה\"ר ונתכוין לשבות למטה הא אמרי' הנותן עירובו יש לו ד' אמות והוא ועירובו במקום אחד הוא ואם לא היה נאבד המפתח היה עירוב אע\"ג דנתכוין לשבות למטה ע\"כ. ובגמ' אוקימו רב ושמואל להאי מגדל בשל לבנים ר\"מ היא דאמר ביו\"ט פ' המביא אף פוחת לכתחלה ונוטל דמתני' נמי ביו\"ט מיירי ובאוירא דליבני שאין שם שום טיט רק לבנים סדורות זו על זו וכדפי' התם ר\"ע ז\"ל. ורבה ורב יוסף אוקמוה במגדל של עץ ובהא קמיפלגי דמ\"ס כלי הוא ואין בנין ואין סתירה בכלים ואי בעי סתר ליה ומ\"ס אהל הוא. ואביי ורבא אוקמוהו במגדל של עץ וכגון שהמנעל קשור וכו' כדפי ר\"ע ז\"ל דר' אליעזר ס\"ל כר' נחמיה דס\"ל בפ' כל הכלים דאפי' טלית אפי' תרווד אין ניטלין אלא לצורך תשמישן. וכתבו תוס' ז\"ל ולא בעי לאוקמי בפלוגתא דאין בנין בכלים משום דפלוגתא דב\"ש וב\"ה היא בפ\"ג דביצה ע\"כ גם בירושלמי שקלי וטרי בהא מילתא והכי איתא התם הדא דתימא במגדל של אבן אבל במגדל של עץ נעשה כשובר את החבית לאכול הימנה גרוגרות ע\"כ ואיכא התם מאן דמוקי לה כר' אליעזר בן יעקב דאמר בפט\"ו דשבת קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא והיא קשירה היא נעילה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתגלגל חוץ לתחום וכו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד והוא שנתגלגל שתי אמות חוץ לאלפים אמה. אמר המלקט כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל שאם לא היה חוץ לתחום אלא אמה אחת או שתים לא הוה מיקרי חוץ לתחום שהרי בתוך תחומו הוא עדיין ול\"ד למי שיצא חוץ לתחום כו' ושם כתוב עוד אבל אי לא נתגלגל אלא שלש אמות מצי שקיל ליה דכל נותן עירוב תקנו לי' חכמים ד' אמות מלבד האלפים אמה לכאן ולכאן ע\"כ ור\"ע ז\"ל תפס דעת הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>נפל עליו גל. </b>והוא דבעי מרא וחצינא דהוי איסורא דאורייתא שמתחייב חטאת שאם היה יכול ליטלו משם מבלי שיצטרך לכלי חפירה אלא בידיו בלבד לטלטל צרורות העפר והאבנים שעליו הוי עירובו עירוב שהרי ליכא בטלטול דבר שאינו ראוי אלא איסור שבות וכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות דמתני רבי היא: \n",
+                "<b>אם ספק ר\"מ ור\"י אומרי' ה\"ז חמר גמל. </b>[כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל לפרש דה\"ק הר\"ז חמר גמל כלומר כשם שהחמר והגמל אינו יכול לזוז מבין שניהם כך הוא אינו רשאי לזוז מבין ביתו ולעירובו ע\"כ] ס\"פ מי שהוציאוהו וכתב שם רש\"י ז\"ל בל\"א דמבעוד יום אינו עירוב דקתני במתני' דמשמע והרי הוא כבני עירו ר' יהודה היא דלר\"מ אפי' מבעוד יום הוי חמר גמל דלא עריב ותני לה בהדי סיפא משום דר' יהודה מודה בסיפא לר\"מ ע\"כ ועיין במה שכתבתי לקמן ס\"פ מי שהוציאוהו סי' י'. ותנא במתני' תרומה ונטמאת להודיעך כחו דר\"מ כדפי' רעז\"ל ובגמ' פריך וסבר ר\"מ ספיקא לחומרא והתנן בפי שני דמסכת מקואות טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל וכן שני מקואות באחד יש מ' סאה וא' אין בו וטבל באחד מהם ואינו יודע באיזה מהן טבל ספיקא טמא בד\"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כגון אכל אוכלין טמאים ושתה משקי' טמאי' והבא ראשו ורובו במים שאובין וכו' ספק טבל ספק לא טבל ספיקו טהור ורי יוסי מטמא וקיימא לן דסתם משנה ר\"מ וקאמר דספקו טהור ומשני קסבר ר' מאיר תחומין דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא ופריך וסבר ר' מאיר תחומין דאורייתא והתנן לקמן בפרק ה' אם אינו יכול להבליעו בזו א\"ר דוסתאי בר' ינאי משום ר\"מ שמעתי שמקדרין בהרים ואי סלקא דעתך תחומין דאורייתא מי מקדרין והאמר רבה בר אבוה אין מקדרין לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה מפני שהן של תורה ומשני לא קשיא הא דידיה הא דרביה ודיקא נמי דקתני משום ר' מאיר שמעתי פי' שמעתי ר' מאיר קאמר לה ואיכא למימר שמעתי ולי לא סבירא לי ש\"מ. ורמי בתר הכי דאורייתא אדאורייתא לר\"מ דתנן בפ\"ה דמסכת טהרות נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר השכים ומצא מת ר\"מ מטהר דאמרי' אוקמייה אחזקתיה ואתמול חי הוי אלמא בספיקא דאורייתא ואיכא חזקה לקולא אזיל ר\"מ בתר חזקה ומתני' נמי ניזול בתר חזקה ומעיקרא כי אנחה התם טהורה הואי ואוקמוה למתני' רבה ורב יוסף דבשתי כיתי עדים (מיירי) אחת אומר' מבעו' יום נטמאת ואחת אומרת משחשיכה ובהא פליגי ר' יוסי סבר אוקי תרי בהדי תרי ואוקי תרומה אחזקה קמייתא וכי אנחה טהורה הואי ור\"מ סבר כיון דאיכא כת דמפקעא לה מחזקתה לא מקילינן בספיקא דאורייתא ולא אזלינן בתר חזקה [הג\"ה משמע דס\"ל לרבה ורב יוסף דר\"מ ס\"ל דתחומין דאורייתא כר' עקיבא וכתירוצא דתריץ סתמא דתלמודא כדכתיבנא כן נראה לי אני העני המלקט:] אבל בנוגע באחד בלילה דאין כת מוציאתו מחזקתו מוקמי' ליה כל ליליא בחזקתו ובתר שעת מציאתו לא אזלינן דאיכא למימר השתא הוא דמאית רבא אמר גבי נגע באחד נמי אפי' יש שני כתי עדים חלוקות אחת אומרת קודם שנגע בו מת ואחת אומרת עכשיו מת הוי נמי ר\"מ מטהר ואפ\"ה לא תיקשי התם תרי חזקי נינהו לטהר ומש\"ה אזלינן לקולא דאוקי תרי לבהדי תרי והעמד מת על חזקתו הראשונה וכל הלילה חי הוי ועוד העמד נוגע על חזקתו הראשונה וטהור הוה. הכא במתני' חדא חזקה הוא דאיכא למימר העמד תרומה על חזקתה ומשום חדא חזקה לא מרעינן סהדי הלכך אזלינן לחומרא. והדר רמי דר' יוסי אדר' יוסי דבההיא ספק טבל ספק לא טבל הטומאה דרבנן ור' יוסי מטמא ומתני' קתני ר' יוסי אומר ספק עירוב כשר ואפי' תחומין דרבנן תיקשי ומשני שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה אבל שבת קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן וליכא למיגזר בתחומין משום דלא ליתו לזלזולו בשאר ספיקות דמלאכת שבת דלא דמי מלאכות לתחומין אבל טומאות דמו להדדי. ואיבעית אימא הא דידיה הא דרביה דידיה מחמיר אפי' בספיקות דרבנן ומתני' דרביה אבטולמוס הוה רבא אמר התם במקוה שלא נמדד וכולי' חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתני' איכא חזקא לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקתו תחום ביתו ואימור לא עירב העמד תרומה על חזקתה ועירב ובדרבנן לקולא אזלינן והתם אין לך לומר רק העמד טמא על חזקתו ומקוה לא עמד לעולם בחזקת כשרות: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר ספק העירוב כשר. </b>גמרא תניא כיצד א\"ר יוסי ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבעו\"י נטמאת ספק משחשכה נטמאת וכן בפירות ספק מבע\"י נדמעו ספק משחשכה נדמעו. פי' רש\"י ז\"ל בלשון שני נדמעו פי' שנפל לתוכן טבל דלא חזי אפי' לכהן וכן הסכימו התוס' ז\"ל ולא הוי כסתם דמוע שבתלמוד אז ספק עירוב כשר אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה כתבו תוס' ז\"ל כגון שהיו שתי צבורים לפניו אחד היה תרומה טמאה ואחד היה תרומה טהורה ועירב באחד מהן דליכא חזקה כלל אין זה ספק עירוב כשר. ושקלא וטריא דכתיבנא איתיה נמי בקיצור בירושלמי: \n",
+                "<b>ר' יוסי ור' ישמעאל. </b>צריך להגיה ור' שמעון: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל כחו דר' יוסי בר' יהודה מלות בר' יהודה טעות סופר וסתם ר' יוסי הוא ר' יוסי בר חלפתא: \n",
+                "<b>א\"ר יוסי אבטולמוס העיד וכו' </b>כן דרך ר' יוסי לומר דדכותה אשכחן נמי בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ' א)\"ר יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטה למעשר אבל ברב האלפסי ז\"ל הלשון כך א\"ר יוסי העיד ר' זכריה בן אבטולס וכו'. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה העיד אבטולס וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם באו עובדי כוכבים וכו' </b>\n",
+                "<b>אם בא חכם וכו'. </b>לפי שדרך העולם לברוח מפני עו\"ג ומפני לסטים ולצאת לקראת חכם ללמוד תורה מפיו לפיכך נקטה במתני'. ה\"ר יהונתן ז\"ל. ירושלמי דפירקין ודפ' האומר דקדושין א\"ר אלעזר מאן תנא אם באו אם לא באו ר\"מ דבעי תנאי כפול היידן ר\"מ חברייא אמרין ר\"מ דקדושין דתניא וכו' ר' יוסה אומר ר\"מ דעירובין דתנן לעיל בפירקין אם ספק ר\"מ ור' יהודה אומרים ה\"ז חמר גמל ר' יוסי ור' שמעון אומרים ספק העירוב כשר ע\"כ. תו גרסי' התם באו גוים מן המזרח עירובו למערב אית תנאי תנו במזרח מאן דמר במזרח באילן חכימיא מאן דמר במערב ברגיל: \n",
+                "[בסוף פי' ר\"ע ז\"ל נראה שצריך לומר ואין הלכה כר' יהודה וטעמא דרבנן דסברי דזימנין וכו' וכבר אפשר לישבו בלא הג\"ה וק\"ל] ובגמ' כי אתא ר' יצחק תני איפכא פי' אייתי מתניתא בידיה דתנו איפכא בורח מן החכם ומתנה אם בא חכם למזרח עירובי למערב וכו' ולגבי גוים תנא דלההוא צד דליתו גוים ליקני ערובי קשיא גוים אגוים קשיא חכם אחכם גוים אגוים ל\"ק הא בגבאי המס ובורח מפניהם הא במרי דמתא צריך הוא לפייס או לצעוק. חכם אחכם נמי ל\"ק הא במותיב פירקי דעת האדם לילך ולשמוע הא דר' יצחק במיקרי שמע כלומר מלמד תינוקות. ונלע\"ד דהיינו נמי פירושא דהירושלמי דלעיל בסמוך: תו גרסי' בגמ' אמר רב הואיל ואשכחן מתניתא דתני איו דלא הכי הוא מתני' אינה עיקר פי' דמתני' קתני לר' יהודה היו שניהם רבותיו למקום שירצה ילך אלמא אית ליה לר' יהודה ברירה דהא עירוב מאתמול קנה ואיהו השתא הוא דקא בריר ליה ואמרי' הוברר הדבר דמאתמול נמי דעתיה להאי היה ובדרבנן יש ברירה דתחומין אע\"פ שיש להם סמך מקראי דרבנן נינהו. וממתניתא דתני איו משמע דס\"ל לר' יהודה דאין ברירה אפי' בדרבנן דתני איו ר' יהודה אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד לומר בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך דאין ברירה אלא על אחד ואינו יודע להיכן יבא יכול להתנות ולומר בא חכם למזרח עירובי למזרח ואם בא חכם למערב עירובי למערב וטעמא הוי משום דגלוי מילתא בעלמא הוא דההוא עירוב קנה דמיירי שבא חכם כבר קודם בין השמשות אבל זה אינו יודע להיכן בא או אם בא או לאו ואין זה סמך על ברירת ספק אלא קניה ודיאית שהרי אמר לצד החכם יקנה לי העירוב והחכם כבר בא קודם קניית הערוב וקנה. אבל על שני דברים כאחד לומר אם בא מכאן ומכאן למקום שארצה אלך אינו יכול להתנות. ופרכינן אדרבא ליתא לדאיו דמתני' עיקר וההיא ברייתא היא ומשני לא ס\"ד לאפוקי ההיא דאיו דהא שמעי' ליה לר' יהודה דלית ליה ברירה דתניא הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה מעשר ראשון ותשעה מעשר שני ומיחל ושותה ולאחד זמן יפריש התרומה והמעשר ואמרי' הוברר הדבר שזהו תרומה דברי ר\"מ ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין פי' רש\"י ז\"ל קס\"ד השתא דטעמייהו משום דקסברי אין ברירה עולא אמר ליתא לדאיו מקמי מתני' דבההיא ברייתא זוגי תנינו דברי ר\"מ ור' יהודה ר' יוסי ור' שמעון אוסרין. ובגמ' רמי דר' יוסי אדר' יוסי ור\"ש אדר' שמעון ומשני לה ומסקינן דהתם ביין לאו מטעם ברירה פליגי אלא כדקתני טעמא בברייתא בהדיא א\"ל לר\"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלין למפרע אמר להן לכשיבקע נעיין בדבר לאוסרו כלומ' דלא חיישי' להכי דלא שכיח דאי בעי מסר ליה לשומר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר </b>י\"ט וכו' ביד פ\"ח דהלכות עירובין סי' ה' ח' ט' ובטור א\"ח סי' תי\"ו: \n",
+                "<b>עירובי בראשון ובשני כבני עירי עירובי בשני ובראשון כבני עירי </b>גרסי' בבית וה\"נ גרסי' בסמוך: \n",
+                "<b>מערב אדם שני עירובין </b>מוקמינן ליה בגמ' כגון במנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דלא הוה צריך למיזל לא בראשון ולא בשני אלא שלשת אלפים ונתן עירובו בסוף אלף לכל צד הלכך ביום ראשון אע\"פ שקנה עירובו למזרח יכול לילך אצל עירובו במערב דהא ממקום עירוב שבמזרח עד עירובו שבמערב אלפים הוא דהוה: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים או מערב לרוח אחת. </b>ירושלמי כיני מתניתא או מערב לרוח אחת לשני ימים או אינו מערב כל עיקר מודה ר' אליעזר שאינו מערב חצי יום בדרום וחצי יום בצפון חצי יום בדרום וחצי יום בצפון לבני עירו א\"ל כשם שלא חלקת לנו יום אחד כך לא תחלוק לנו שני ימים ע\"כ: \n",
+                "<b>כיצר יעשה </b>בפרקין דף ל\"ג: \n",
+                "<b>בשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו נמצא וכו' </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ה\"ג מודים אתם שהן שתי קדושות. </b>וכן משמע מפי' רש\"י ז\"ל שהביא רעז\"ל וגם מן הברייתא דאיתא בגמ' משמע כן: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל אליבא דרבנן דמספקא להו אי שתי קדושות הן או אחת צ\"ע אם הוא כבני עירו ויש לו אלפים אמה לכל רוח או דילמא כיון דמשום ספק הוא אין לו אלא אלפים אמה לבדן ואין לו לצאת כנגד אותו רוח שעירב אפי' אמה אחת. ולכאורה משמע דאין לו אלא אלפים אמה לבדן ונעשה חמר גמל ופלוגתא דר' יוסי ור' יהודה היא (בברייתא בגמ') דלר' יוסי ודאי שתי קדושות הן והרי הוא כבני עירו אע\"ג דאזיל לחומרא דאין יכול לערב לשתי רוחות ור' יהודה ס\"ל דחמר וגמל הוא ואין לו אלא אלפים אמה אבל ממה נפשך בהנהו אלפים משתרי עכ\"ל ז\"ל: ועוד בסוף הברייתא תניא אמר להם ר\"א אי אתם מודים שאם עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני נאכל עירובו ביום ראשון אין יוצא עליו ביום שני א\"ל אבל. וכתבו תוס' ז\"ל לאו לגמרי מודו ליה לר' אליעזר דלר' אליעזר הוי כבני עירו ולרבנן כיון דמספקא להו הוי כחמר גמל ע\"כ. ומסיים בברייתא אמרו לו לר' אליעזר אי אתה מודה שאין מערבין בתחלה מיו\"ט לשבת פי' אם לא עירב בין השמשות של עיו\"ט והוצרך לצאת בשבת אי אתה מודה שאינו יכול לערב מי\"ט לשבת אלמא קדושה אחת הן והרי הוא כיום אחד שאינו יכול לערב בחצי היום אם לא עירב בין השמשות אמר להן אבל והוא סבר התם משום הכנה שמכין מי\"ט לשבת ולאו משו' טעמא דחד יומא הוא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא הודו לו חכמים </b>גמ' מאן לא הודו אמר רב ר' יוסי היא דתניא מודים חכמים לר' אליעזר בר\"ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי בראשון למזרח ושני למערב בראשון למערב ובשני למזרח עירובי בראשון ובשני כבני עירי עירובי בשני ובראשון כבני עירי ור' יוסי אוסר. ופי' רש\"י ז\"ל ומודים חכמים ואע\"ג דפליגי עליה דר' אליעזר בשבת וי\"ט הכא מודו דשני י\"ט של ר\"ה שתי קדושות הן דחד מינייהו חול ומשום דלא ידעינן אי עברוה ב\"ד וקדשו ירחא ביום ל\"א וה\"ל ראשון חול או אם ביום שלשים נקבע והוי שני חול הוא דעבדי להו ור' יוסי אוסר דקסבר לאו משום ספיקא דשמא באו עדים ביום שלשים ספק ביום שלשים ואחד לחודיה איתקון אלא משום אף שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה איתקון דתרוייהו קדישי והיינו דקתני בסיפא דברייתא א\"ל ר' יוסי אי אתם מודים שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ורבנן דר' יוסי דהיינו ר' יהודה ס\"ל כיון דנדחה ליום המחרת הוי ראשון חול ולא הוי קדש אלא חד והאי דתקון לגמור היום בקדושה כי היכי דלא ליזלזלו ביום שלשים של שנה האחרת דאי שרית להו לעשות בו מלאכה מן המנחה ולמעלה כשיודעין שידחה אתו למעבד ביה נמי קודם המנחה ויבאו עדים קודם המנחה ויהא קדש ונמצא שעשו מלאכה בי\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד א\"ר יהודה מתנה וכו' </b>\n",
+                "<b>וכן ביצה וכו' </b>, פ\"ק דביצה דף ג' ומאי דקשה אמתני' מההיא דאין סוחטין את הפירות דבשבת ר\"פ חבית נכתב שם: \n",
+                "<b>ולא הודו לו </b>ספ\"א דהלכות יום טוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העובר לפני התיבה ביום טוב הראשון של ר\"ה </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>אם היום אם מחר </b>ולמחר הוא אומר אם היום אם אמש: ובגמ' תניא וכן היה ר' דוסא עושה בר\"ח של כל השנה שהוא ספק אם עברום ב\"ד ומוכחינן בגמ' מהאי מתניתא דבלהתנות פליגי דאי בלהזכיר של ר\"ח בראש השנה אמאי לא הודו לו להזכיר של ר\"ח בר\"ח הא לא סגי בלאו הכי אלא ודאי דבלהתנות אם היום אם למחר פליגי והאי דאיפליגו בתרתי בר\"ה ובר\"ח איצטריך דאי אשמועי' ר\"ה ה\"א בהא קאמרי רבנן דלא משום דאתי לזלזולי בשני אבל כי אמרינן סתמא מחזקינן להו בקדושה אחת אבל בשאר חדשים דשרו במלאכה וליכא למיחש לזלזולי אימא מודו ליה ואי איתמר בהא בהא קאמר ר' דוסא אבל בהך אימא מודו להו לרבנן צריכא והדר פריך עליה מכח ברייתא דאשמעי' מינה דגם באדכורי ר\"ח בר\"ה פליגי דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. ובערוך בערך חדש איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה פי' שאין אומרי' ובראשי חדשיכם לא בתפלה ולא בזולתה עד כאן בקיצור: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהוציאוהו וכו'. </b>ברמב\"ם פכ\"ז דהלכות שבת סי' י\"ב ובטור א\"ח סי' ת\"ה. ואמרי' בגמ' עלה דהא מתני' אם זה שהוציאוהו גוים הוצרך לנקביו יכול לצאת חוץ לד\"א דגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה פי' לאו דלא תסור ולא לאו גמור דהא קיימא לן המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק. ותחומין נמי דרבנן ואין בהן רק לאו דלא תסור ואמרי נהרדעי אי פקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על ולא גרע מהחזירוהו: \n",
+                "<b>ואם פירות יצאו חוץ לתחום וחזרו </b>פלוגתא דתנאי היא דאיכא מאן דשרי אפי' חזרו במזיד משום דאנוסין היו ע\"י המוציאן ואית דאמרי דלעולם אסורין עד שיחזרו למקומן לתוך התחום שוגגין. ומאן דשרי סבר כיון דאיכא חדא לטיבותא יאכלו או שוגג במקום שהן אם יש אדם שעירב לאותו הצד או מזיד במקומן ומאן דאסר סבר עד דאיכא תרתי להתירא שוגג ועד שיחזרו למקומן: \n",
+                "<b>החזירוהו לתוך התחום וכו' </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד ודוקא שהוציאוהו והחזירוהו בעל כרחו. אמר המלקט והא קמ\"ל דלא תימא מתני' לצדדין קתני וה\"ק מי שהוציאוהו גוים בין כשהוא עומד בחוץ בין שחזר לדעת אין לו אלא ד' אמות ומי שהיה חוץ לתחום והחזירוהו גוים בין שהיתה יציאתו ראשונה לדעת בין שלא לדעת אלא באונס הוי כאילו לא יצא אלא סיפא דמתני' ארישא מהדר: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל אבל יצא לדעתו אע\"פ שהחזירוהו בעל כרחו או הוציאוהו בע\"כ וחזר לדעתו כך צ\"ל וכן הגיה הר\"ס ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ורבותי פירשו משום דגזרינן דיר וסהר אטו בקעה וכו'. אמר המלקט כן פי' הרמב\"ם ז\"ל אכן מתוך פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל משמע דפליגי נמי בעיר ואפשר דגם הרמב\"ם ז\"ל לא פליג בהא דודאי דקאי ג\"כ אעיר והראיה דאפילו בסוגית הגמרא אני רואה דלא נקטו בלישנייהו עיר דכדאמר רב הלכה כר\"ג בדיר וסהר וספינה לא הזכיר עיר אע\"ג דלשון המשנה מוכח דגם בעיר פליגי אלא מאי אית לך למימר לאו דוקא ה\"נ לפירוש הרמב\"ם ז\"ל לאו דוקא נקט דיר וסהר דה\"ה עיר: אח\"כ מצאתי שכתב כן בהדיא רש\"י ז\"ל לקמן בפירקין דף מ\"ז ע\"ב וז\"ל ופסקינן לעיל אמר רב הלכה כר' גמליאל בדיר וסהר וספינה וה\"ה לעיר שיש לה מחיצות ע\"כ ומוכרח הוא מן הסוגיא אשר שם: וקרוב לזה בקיצור כתוב ג\"כ בתוס' יו\"ט ומ\"מ גם הפירוש הראשון שהביא ר\"ע ז\"ל דכיון דלא שבת באויר מחיצות וכו' אתמר בגמ' בלשון דלמא וכמו שכתוב בתויו\"ט: \n",
+                "<b>והפליגה ספינתם בים וכו' </b>ביד ה\"ש פכ\"ו סי' י\"ג: ובגמ' אמר רב נחמן מתני' (נמי) דייקא דבספינה מהלכת לא פליגי מדקתני מעשה וכו' אלא שרצו להתמיר על עצמן אי אמרת בשלמא במהלכת ל\"פ היינו דקתני רצו להחמיר דמשמע דשרי אפי' לר\"ע ואינהו הוא דאחמיר אנפשייהו דדילמא עמדה פתאום ולאו אדעתייהו אלא א\"א כשעמדה ד\"ה אסור דמחיצות לא חשיבי לעשות ספינה כולה כד' אמות דלהבריח מים הן עשויות וכדאמר ר' זירא מאי רצו הא לר' עקיבא ולר' יהושע בין מהלכת בין עמדה איסורא הוא. ואמר רב אשי מתני' נמי דיקא דקתני ספינה דומיא דדיר וסהר מה דיר וסהר דקביעי אף ספינה נמי דקביעה אלמא בעמדה פליגי וטעמא דמהלכת לכ\"ע שרי הואיל וספינה נוטלתו מתחלת ד' פי' רש\"י ז\"ל בשם רבינו שמעון דודו ז\"ל הספינה מוציאתו מד' שלו ונכנס בתוך די אמות אתרות וה\"ל כמי שהוציאוהו גוים חוץ מד' אמותיו ונתנוהו לתוך ד' אמות אחרות שנותנין לו ד' אמות וכן לעולם ע\"כ. והרמב\"ם ז\"ל פי' דלא חלקו אלא בשאינה מהלכת שהיא בנמל מפני שאז דומה לדיר וסהר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לנמל </b>ס\"א ללמן ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>אמר להם מותר </b>יש מוחקין מלת אתם וכן בירושלמי ל\"ג ליה: \n",
+                "<b>שכבר הייתי מסתכל בשפופרת </b>שהוא קנה חלול וכשהוא ארוך אין צופין בו למרחוק וכשהוא קצר צופין בו יותר והיתה שפופרת של ר\"ג מתוקנת למדת צפייח אלפים אמה או בים או ביבשה רש\"י ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל מותר שכבר הייתי מסתכל כו' אפי' לר\"מ דאמר לקמן מי שישב בדרך ועמד וראה והרי הוא סמוך לעיר אם לא היתה כונתו לכך לא יכנס הכא מתכונים היו לשבת בעיר והיו סומכין על שפופרת של ר\"ג ועיין ברבינו יהונתן ז\"ל ובי\"ד שם פכ\"ו סי' ט': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שיצא </b>ברשות כו'. שם ספכ\"ז ובטור א\"ח סי' ת\"ז: \n",
+                "<b>יש לו אלפים אמה לכל רוח. </b>ירושלמי דאל\"כ מה אנן אמרין יעשה כמי שיצא באונס ולא יהיה לו אלא ד' אמות לפום כן צריך מימר יש לו אלפים אמה לכל רוח ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם היה בתוך התחום כאילו לא יצא. </b>בגמ' פריך מאי כאילו לא יצא הא ודאי יצא דהא עדיין בתוך התחום הוא. ומפרש לה רב שימי בר חייא כמו שפי' ר\"ע ז\"ל משום דסבר הבלעת תחומין מילתא היא וכיון דמיבלען הני אלפים שנתנו לו חכמים ליוצא ברשות בתחומיה וממטי ליה לגו תחומיה הוו להו כחד תחומא וכמאן דלא נפיק מתחומא הוא. דע\"כ לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בסוף פירקין וס\"ל דהבלעת תחומין לאו מילתא היא אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה כגון הכא מודו ליה. ורבה מפרש דה\"ק אם היה עדיין בתוך תחום ביתו חוזר לביתו והרי הוא כאילו לא עקר רגליו ולא אמרינן ממקום שנאמר לו יש לו אלפים לכל רוח והאי כאילו לא יצא אביתו קאי והא קמ\"ל דלא תימא כיון דעקר לצאת ברשות ורבנן תקון ליה אלפים ממקום שנאמר לו לכל רוח ה\"נ אע\"ג דקאי בתחומו לימדוד ליה מהתם ואי בעי למיפק ליפוק קמ\"ל דלא אלא מעירו מודד אע\"ג דלא ניחא ליה דכאילו לא יצא מביתו דמי לגמרי: \n",
+                "<b>שכל היוצאין להציל חוזרין למקומן. </b>גמ' ואפי' טובא יותר מד' אלפים אמה והא אמרת רישא אלפים ותו לא ומאי קושיא דילמא להציל שאני ורישא דמתני' איכא לאוקמה בעדות החדש ובחכמה הבאה לילד אבל הכא להציל מאויבים יש לחוש שמא ירדפו אחריהם הלכך אפי' טובא נמי יכנסו לעיר. אלא אי קשיא הא קשיא דתנן בפ' שני דר\"ה בראשונה לא היו זזין משם כל היום התקין ר\"ג הזקן שיהיו מהלכין אלפים אמה לכל רוח ולא אלו בלבד אלא אף החכמה הבאה לילד והבא להציל מיד הגייס וכו' יש להם אלפים אמה לכל רוח אלפים אמה ותו לא והאמרת וכל היוצאים להציל חוזרין למקומן ואפי' טובא אלא אמר רב שחוזרין בכלי זיינן כלומר היתר אחר אתא לאשמועי' וכדתניא בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה פעם אחת הכירו בהן אויבים שיצאו חוץ לעיר ורדפו אחריהם ונכנסו ליטול כלי זיינן ונכנסו אחריהם אויבים ודחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן האויבים באותה שעה התקינו שיהיו חוזרין בכלי זיינן. ונראה מפי' הרמב\"ם ז\"ל ור\"ע ז\"ל דגרסי' שכל היוצאים וכו' אבל בגמ' לא משמע דגרסי' רק וכל בויו. וביד פ' שני דהלכות שבת סי' כ\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שישב בדרך וכו' </b>\n",
+                "<b>ועמד וראה. </b>מלת וראה מחקה ה\"ר יהוסף ז\"ל: וכתב הרי\"ף ז\"ל יש מי שפירש ואמר הואיל והיה בדעתו לילך לזו העיר אע\"פ שעכשיו לא הזכיר כלום אמר ר' יהודה הרי היא כמי שיצא לילך לעיר שמערבין (בה) שמותר צו לילך עד אותה העיר אם היתה בתוך ד' אלפים אמה שנמצא כאילו עירב ברגליו וכך נכנס ר' טרפון בלא מתכוין שני תחומי שבת כאילו עירב ברגליו. ויש מי שאומר שמשנתנו במי ששבת בתוך התחום וכו' וכן פי' רב אחא משבחא והוא פירושא דמסתבר ע\"כ. והפירוש השני שאמר עליו דמסתבר הוא הפירוש שפי' רש\"י ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל והיינו מה שהעתיק ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>הואיל ולא היתה כונתו </b>גרסי': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל לא יכנס וכו' עד שיכלו: \n",
+                "<b>לילך </b>צ\"ל יכול לילך וכו': ובברייתא מפ' דהני אלפים אמה הם מהלך אלפים פסיעות בינונית ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל מי שישב בדרך לנוח שהיה עיף ולא היה יודע בתחום העיר וחשכה לו שם ואמר שביתתי במקומי וכשעמד בבוקר ראה שהוא סמוך לעיר: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר יכנס </b>דשביתתו בטעות היתה ע\"כ. ביד שם פכ\"ז סי' ט' ובטור א\"ח סי' ת': \n",
+                "<b>מעשה היה ונכנס ר' טרפון </b>בלא מתכוין כשהודיעוהו נכנס בעיר בכונה דשביתתו בטעות היתה ובברייתא קאמר ר' יהודה לשחרית מצאוהו רועי בקר א\"ל רבי הרי העיר לפניך הכנס נכנס ודרש כל אותו היום א\"ל משם ראיה שמא בלבו היתה וכשישב שם היה יודע שהוא בתוך אלפים למקום שביתתו או בית המדרש מובלע בתוך תחומו היה: ובירושלמי אשכח תני בשחרית זרחה חמה א\"ל רבי הרי העיר לפניך הכנס: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שישב בדרך וכו' </b>ראיתי להעתיק הנה רוב פירוש ה\"ר יהונתן ז\"ל יש לו אלפים אמה לכל רוח דס\"ל לר\"י בן נורי דנכסי הפקר שאין להם בעלים קונין שביתה במקומן ואדם המוצאן אפי' עירב לצד אחד אין לו להוליכן מאותו מקום שמוצאן אלא אלפים אמה לכל רוח והאדם הישן כנכסי הפקר חשוב ויש לו אלפים אמה לכל רוח דריב\"נ מחמיר גבי כלים של הפקר ומיקל גבי אדם הישן שהרי מתירו לילך אלפים לכל רוח: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אין לו אלא ד' אמות. </b>דהואיל וישן בדרך ולא נתן אל לבו שמא תחשך בעוד שיישן ולא אמר שביתתי במקומי והרי הוא כמי שיצא חוץ לתחום ואין לו אלא ד' אמות וכלים של הפקר שאינם בני דעה אין לנו לקונסן והם כרגלי המוצאן זה נוטל כלי אחד ומוליכו למזרח שעירב שם וחברו נוטל הכלי השני ומוליכו למערב שעירב שם נמצא דחכמים מחמירין באדם הישן ומקילין בחפצי הפקר ואע\"ג דלא תנן במשנה זו האי סברא לרבנן בנכסי הפקר שיהיו כרגלי המוצאן שנינו אותה בפ' המוצא תפילין ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו ואפי' חוץ לתחום א\"ל לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה ומוקמי' לה בגמ' בחבית של הפקר ומים של הפקר שאין קונין שביתה וחכמים דאמרו לו הוא ריב\"נ דס\"ל דנכסי הפקר קונין שביתה במקומן וכן נמי מתני' דשלהי יום טוב דקתני ושל עולי בבל כרגלי הממלא סתמא כרבנן אבל מההיא דתניא נהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי אלו כרגלי כל אדם אין להביא ראיה לדעת חכמים דבההיא אפי' ר' יוחנן מודה דלא קני שביתה וכל מידי דאינו יכול להיות קבוע במקום אחד אלא שהוא נע ונד אינו קונה שביתה במקומו וכן מים בעבים נמי לא קנו שביתה דהא מינד ניידי: וסבריתו של ר' יותנן ב\"נ בכלים של הפקר נפקא לן בגמ' מהא דתניא גשמים שירדו מעיו\"ט ונתמלא מים בור אחד יש לו אלפים אמה לכל רוח ש\"מ דקנו שביתה במקומן ואין להוליכן לכל מקום שירצו ואי הוה ס\"ל לריב\"נ בכלים כרבנן דלא קנו שביתה וכרגלי המוצאן הם הא מני לא ריב\"נ ולא רבנן אבל מאדם הישן ליכא לאוכוחי דהוינן יכלין למימר דאע\"ג דאדם הישן קני שביתה היינו טעמא משום דהואיל ונעור קנה ישן נמי קנה אבל כלים דלאו בני דעת נינהו ה\"א דמודה ריב\"נ דלא קנו שביתה כלל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר והוא באמצען. </b>ס\"ל לר' אליעזר כרבנן שאין לו לזוז מד' אמות שלו אבל פליג עלייהו דרבנן קמאי דאמרי נותנין לו לכל צד ד' אמות שהן ח' אמות על ח' אמות ור' אליעזר ס\"ל דלא יהבינן ליה אלא שתי אמות לכל צד ור' יהודה ס\"ל כרבנן דאמרי דאין לו אלא ד' אמות ופליג עלייהו דדוקא לרוח אחת ולא לכל צדדיו כדעת רבנן דאמרי ח' על ח' ובברירתו הדבר תלוי שיקחם לאיזה רוח שירצה אבל כיון שבירר אותם לצד מזרח והחזיק ללכת אמה אחת מאותן ד' אמות שוב אין מניחין אותו לילך לצד מערב אפי' שלש אמות עכ\"ל ז\"ל וביד שם ספכ\"ז סי' ד' ובטור א\"ח סי' שצ\"ו וסי' ת\"א: \n",
+                "<b>יש לו אלפים אמה לכל רוח. </b>דסבר ריב\"נ חפצי הפקר שאין להם דעת בעלים קונין שביתה במקומן עכ\"ל רעז\"ל. אמר המלקט ובדין הוא דליפלוג בכלים והא דקמיפלגי באדם להודיעך כחן דרבנן דאע\"ג דאיכא למימר הואיל ונעור קנה ישן נמי קנה קמ\"ל דלא: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר והוא וכו' </b>בפירקי' דף מ\"ה. ור\"מ ס\"ל כותייהו דחכמים דשמנה על שמנה יהבינן ליה: \n",
+                "<b>ר' יהורה אומר לאיזה רוח שירצה </b>גרסי' ומלת ילך נראה דל\"ג לה דלא שייך ילך על ברירת ד' אמות וכן בגמ' ליתא ולא בירושלמי ולא בהרי\"ף ולא בהרא\"ש ז\"ל וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל לא העתיקו ויש מי שהגיה יטול. ופי' הוא ואיכא בין ת\"ק לר' יהודה כו' עד ארבעתן לרוח אחת זו היא שיטת רש\"י ז\"ל וגרסתו ר' יהודה היינו ת\"ק אבל תוס' ז\"ל כתבו דר\"ח גריס בגירסת קושית הגמרא חכמים היינו ת\"ק פי' ת\"ק דריש פירקי' דמי שהוציאוהו גוים דקאמר אין לו אלא ארבע אמות ואע\"ג דאינם מענין אחד פריך דחכמים דפליגי על רי יוחנן בן נורי לא היה להזכיר להם ד' אמות אלא אין לו אלפים ומסתמא דיש להם ד' אמות לכל רוח ע\"כ. ונלע\"ד דגם לפי' ר\"ח צריך לומר דהאי ומודה ר' יהודה היינו לר' אליעזר דאלת\"ה למאן מודה. ובירושלמי משמע קצת כפי' ר\"ח ז\"ל דגרסי' התם לא על הדא אמרה אלא על רישא דפירקא מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה איתאמרת עליה א\"ר בון מודה ר' יודה שאם בורר לו שאינו יכול לחזור בו ע\"כ: ולענין פסק ההלכה כתב הרמב\"ם ז\"ל דנקטינן כקולתו דריב\"נ וכקולא דרבנן והכי איתא בגמ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובלבד שלא יוציא מתוך שלו לתוך של חברו. </b>פי' רש\"י ז\"ל שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצונית שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפצו דחפציו כרגליו דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים דכל ד' אמות דיוצא חוץ לתחום דנותן את עירובו ודקונה שביתה ברגליו שוינהו רבנן לגביה כרה\"י ואסור להו מדרבנן לטלטל מתוכן לחוץ להן ע\"כ: ירושלמי אע\"ג דר' חנינא בן אנטיגנוס פליג על רבנן באמות מודה הוא הכא בעירובי עיירות ע\"כ: \n",
+                "<b>והן מותרין </b>עמו לאכול בתוך ארבע אמותיו של אמצעי זה בשתים הסמוכות לו וזה בשתים הסמוכות לו ולא גזרינן שמא זה האמצעי יביא כליו של זה חוץ לתחומו של זה שלזה שלצד מזרח יכניסם בתוך תחומו של זה שלצד מערב ומפ' בגמ' דמש\"ה לא גזרינן שכיון ששנים החיצונים שמה שאין להם לזוז משם אילך ואילך כל אחד ישמור חפציו שלא יזוזו מאצלו. בי\"ד פי\"ב דהלכו' שבת סי' ט\"ז: \n",
+                "<b>אר\"ש למה הדבר דומה לשלש וכו'. </b>משמע מן הגמ' בפירקין דף מ\"ו דת\"ק דר\"ש הוא ר' יהודה דאיירי לעיל מיניה ר' יהודה אומר לאיזה רוח שירצה ועלה תני היו שנים מקצת וכו' א\"ר שמעון למה\"ד כו' אלמא הנך רבנן דאיירו לעיל מינה בד' אמות דשביתה אפלוג בחצרות: ועיין בדעת חכמים לפי' רב אלפס ז\"ל דמשמע שהוא הפך פי' רש\"י ז\"ל: ואיתא בפ' הדר (עירובין דף ע\"א) ובפ' כל גגות (עירובין דף צ\"א) וביד פ\"ד דהלכות עירובין סימן כ\"ג: \n",
+                "<b>ופתוחות לרה\"ר. </b>בטור א\"ח סי' שע\"ח כתוב ופתוחות למבוי ולא נודע לבית יוסף ז\"ל למה שינה לשון המשנה: ועיין במ\"ש לקמן פ' ששי סי' ה' אולי יתיישב קצת ואע\"פ שנדחה כמ\"ש שם שמא משמיענו בעל הטור ז\"ל אגב אורחיה דאדיחוייא לא סמכינן: וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב כאן גרסי' ופתוחות לר\"ה ול\"ג למבוי כי במבוי יש היתר לטלטל אע\"פ שלא ערבו בחצרות ועל כן אמר לר\"ה שלא יש היתר כלל כשלא ערבו שתים החיצונות אבל לקמן בפ' ששי גבי חמש חצרות וכו' גרסי' ופתוחות למבוי כי שם אין שייך לגרוס באופן אחר עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שבא בדרך וחשבה לו </b>גרסי'. רש\"י וה\"ר יהונתן ז\"ל וכן מוכח מן הבבלי וכמו שאכתוב בס\"ד אבל בירושלמי נראה דגריס והיה מתיירא שמא תחשך. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וביד פ\"ז דהלכות עירובין סי' ה' ו' ז' ובטור א\"ח ס\"ס ת\"ט: \n",
+                "<b>והיה מכיר וכו'. </b>כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל אבל אם היה רוצה לטרוח וללכת היה מגיע תחת האילן קודם שתבוא השמש והיה מכיר אילן או גדר והוא שסמוך לו בתוך אלפים אמה שאם היה בין רגליו ובין האילן יותר מאלפים אמה לא היה בדבריו כלום שהרי הוא עומד חוץ לתחום אלא ודאי שאין שם אלא פחות מאלפים אמה וכיון שכן שרינן ליה לומר תהא שביתתי בעיקרו: \n",
+                "<b>לא אמר כלום. </b>כדפירשה ר\"ע ז\"ל מפר' לה רב בגמ' דאפי' לתחתיו של אילן לא מצי אזיל דממקום רגליו עקר דעתו ותחת האילן נמי לא קנה הלכך לא יזוז ממקומו ושמואל פליג עליה דרב דלא אמר כלום היינו לביתו אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל ונעשה תחתיו של אילן חמר גמל בא למדוד מן הצפון של האילן לצד ביתו מודדין לו מן הדרום לצד רגליו בא למדוד מן הדרום של האילן כדי שיחזור לאחוריו מודדין לו מן הצפון לצד ביתו פי' רש\"י ז\"ל ר\"ל דמפסיד לבד מקום רוחב האילן כמו עשרים או שלשים אמה מפני שלא פירש אבל ד' אלפים אמה יש לו ממקום רגליו לצד ביתו פחות שיעור רוחב האילן ממה נפשך דכל ד' אמות שתתן לו שביתה תחתיו בין שתתנם לו מצד צפון האילן בין שתתנם לו מצד דרומו אתה נותן לו עד מקום רגליו אלפים אמה: \n",
+                "<b>נמצא מהלך משחשכה ד' אלפים אמה. </b>שהרי קנה לו שביתה בגוף האילן ויש אלפים מרגליו עד האילן עצמו ואלפים מן האילן לצד ביתו: ובגמ' אמר רבא והוא דכי רהיט מטי ליה פי' אז מהני ליה אמירה אם סיים בעיקרו ומצי למיזל בנחת א\"ל אביי והא חשכה לו קתני א\"ל חשכה לו לילך לביתו ואפי' במרוצה אבל לעיקרו של אילן אזיל איכא דאמרי חשכה לו כי מסגי קליל קליל אבל כי רהיט מטי: ובמה שפי' רש\"י ז\"ל וכן רבינו יהונתן ז\"ל דמפסיד כל רוחב האילן כמו עשרים או שלשים אמה מצאתי כתוב ברש\"ל ז\"ל אגב ריהטא לא דקדק דהא מעיקרו יש אלפים אמה וא\"כ לא הפסיד אלא רוחב חצי האילן ודו\"ק ע\"כ: עוד מצאתי כתוב שם נמצא מהלך משחשכה ד' אלפים אמה לאו דוקא אלא ד' אלפים של שני תחומין וד' אמות דשביתה כדלקמן בסוף הסוגיא ע\"כ: ונלע\"ד דאפשר דבזה ידוקדק האי נמצא מהלך וכו' דקתני דנראה שהוא יתר וכדדייק בגמ' בפ\"ק בחולין כדכתיבנא התם גבי נמצא כשר בשחיטה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>או שאינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי. </b>וכתב הרא\"ש ז\"ל הא דקתני ואמר שביתתי במקומי לאו דוקא אמר דה\"ה בלא אמירה נמי זכה לו כדאמרי' וכו' והא דקתני ואמר שביתתי במקומי משום דבעי מיתני סיפא זהו שאמרו העני מערב ברגליו וכו' ור' יהודה נמי דאמר אחד עני ואחד עשיר ע\"כ מיירי בדאמר להכי תנא רישא נמי ואמר שביתתי במקומי דעשיר העומד בעירו והחשיך על התחום אינו קונה משם אלפים אמה לכל רוח אא\"כ נתכוין לקנות משם שביתתו עכ\"ל ז\"ל: וכן כתבו ג\"כ תוס' ז\"ל וכתבו דהא דנקט ואמר אגב רישא או אגב סיפא וכה\"ג איכא נמי בשנים אוחזין ראה אותם רצין אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו והתם נמי אפי' לא אמר קני כדאמרינן התם בגמ' גבי ד' אמות דתקינו ליה רבנן דליקנו ואי תקינו ליה רבנן כי לא אמר מאי הוי ונקט ואמר משום סיפא שהיה צבי רץ כדרכו אפי' אמר לא אמר כלום ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' חנינא. </b>כתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נכ\"י והרי\"ף חנניה וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>עגולות. </b>דכתי' אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה דילפינן מקום ממקום ומקום מניסה וניסה מניסה וניסה מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ דכתי' בערי מקלט ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה וגו' ופי' רש\"י ז\"ל קרא דאל יצא איש ממקומו ילפי' ביה ניסה מושמתי לך מקום אשר ינוס מה להלן ניסה עם מקום אף כאן ניסה עם מקום והדר דנין ניסה זו שלמדנוה ולא נאמר בה גבול מניסה שנאמר בה גבול דכתי' גבול עיר מקלטו אשר ינוס והדר דנין גבול זה הנלמד שלא נאמר בו חוץ מגבול שנאמר בו חוץ שנאמר ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו והרי הרבינו חוץ מג\"ש להאי גבול דאל יצא איש ממקומו והדר דנין חוץ מחוץ מקרא דומדותם מחוץ לעיר וכו' ע\"כ וכתב החכם ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל וצ\"ע למה אמר דין זה של עגולות דוקא כאן ע\"כ ונלע\"ד דבמה שכתבתי לעיל בפירקי' סימן ו' בשם הירושלמי שהוא מיושב קצת: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים מרובעות. וכו' </b>תוס' פ' עושין פסין (עירובין דף כ\"ג) וביד פכ\"ז דהלכות שבת סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה שאמרו וכו'. </b>בפירקין דף מ\"ז וביד רפ\"ז דהלכות עירובין ובטור א\"ח סי' ת\"ט. ובגמ' אמר רב נחמן מחלוקת במקומי דר\"מ סבר עיקר עירוב בפת וכו' כדמפרש ר\"ע ז\"ל אבל במקום פלוני וכו'. ולפום האי פירושא זהו שאמרו ר\"מ קתני לה דאמר עיקר עירוב בפת דהכי משמע עיקר תקנתא לאו הכי הואי אלא קולא בעלמא הוא שאמרו אצל העני לערב ברגליו וקאי ר\"מ אאינו מכיר או אינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי דאפי' להאי דקאמר במקומי קולא הוא וכו' ולא אמרו לערב בפת וכו' דמשמע דעיקר עירוב כי איתקן ברגל איתקן ולא אמרו לערב בפת אלא להקל על העשיר ר' יהודה קתני לה ותניא כותיה כרב נחמן ורב חסדא אמר מחלוקת במקום פלוני דאין כאן לא עירוב בפת ולא עירוב ברגל אלא אמירה בעלמא עלה קאמר ר\"מ עני אין עשיר לא אבל במקומי דברי הכל אחד עני ואחד עשיר דעיקר עירוב ברגל לכ\"ע וזהו שאמרו על כרחין ר\"מ קתני לה דלא מצינן לאוקומה כר' יהודה משום דקתני בה עני ואילו לר' יהודה אחד עני ואחד עשיר קאמר והשתא קאי זהו אמי שבא בדרך וחשכה לו ואמר שביתתי בעיקרו דקתני קנה שם שביתתו ועלה קאמר זהו שאמרו דעני מערב ברגליו דהא קולא לעני הוא דאקול לא שיהא עיקר עירוב אלא באומר שביתתו במקומי. ור' יהודה אומר אפי' לעשיר שהיה יושב בביתו ואמר שביתתי בסוף אלפים הקלו נמי ואע\"ג דעיקר עירוב במקומי הוא ולא אמרו מערבין בפת וכו' דמשמע דעיקר עירוב אינו בפת אלא להקל על העשיר הוא דאיתקון סתמא היא ודברי הכל ולאו מסקנא דמילתיה דר' יהודה היא דהא ר\"מ נמי מודה בה דעיקר עירוב ברגל במקומי. אמר רב אשי מתני' נמי דיקא כרב נחמן דלר' יהודה במקום פלוני עשיר לא וכי פליג אדר' מאיר במקומי הוא דפליג דקתני במתני' דבסמוך מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה והחזירו חברו הוא מותר לילך וכל בני העיר אסורין דברי ר' יהודה והוינן בה ע\"ש איהו ומ\"ש אינהו ואמר רב הונא הכא במאי עסקינן כגון שיש לו שני בתים אחד בזה ואחד בזה והיה רוצה לילך לביתו שבעיר אחרת מע\"ש ולשבות שם בשבת ולא יצא מביתו אדעתא דקנית שבת בסוף התחום ולחזור אלא אדעתא למיזל עד התם והחזירו חברו ושני תחומי שבת יש בין שני הבתים איהו כיון דנפק לאורחא משום הליכה ממש ולא משום לערב ברגליו ולחזור ה\"ל עני ויכול לומר שביתתי בסוף התחום ויסיים מקום הניכר לו שם ופלוגתא דאמוראי היא לקמן איכא מ\"ד דאפי' לא אמר נמי כיון דאנן סהדי דהתם בעי למיזל כמ\"ד דמי וע\"כ בדלא אמר מידי עסיקינן חדא דלא קתני ואמר שביתתי במקום פלוני ועוד מדפליג ר\"מ עלה ואמר ה\"ז חמר גמל ש\"מ בדלא אמר שביתתי במקום פלוני עסיקינן דהא ר\"מ מודה בעני וא\"ת ר\"מ עשיר חשיב ליה להאי דמשום דהחזיק בדרך פורתא לא משוי ליה עני א\"כ דקאמר ה\"ז חמר גמל אמאי הוי חמר גמל ולא הפסיד אלא אלפים אמה דלכל רוח מעירו וגם האלפים דממקום מסוים שכיון לשבות בו ואילך הא אלפים שמעירו עד אותו מקום מסויים שכיון לשבות בו יכול להלך ואמאי הא בביתו לא רצה לקנות דאמר שביתתי בתוך התחום ושם לא יכול לקנות דהא לאו עני הוא ולא יזוז ממקומו מיבעי ליה אלא בדלא אמר עסיקינן ור\"מ נמי עני משוי ליה ומשום דלא אמר כלום מספקא ליה אי דעתו לקנות שביתה בסוף התחום או שמא חזר בו לגמרי מלילך למחר לאותה העיר ודעתו לקנות שביתה בביתו הלכך חמר גמל הוא והנך עשירים נינהו ואפי' אמרו שביתתנו במקום פלוני אסור דאי לא אמרו פשיטא. אלמא כל במקום פלוני לר' יהודה עני אין עשיר לא ולהכי נקט יש לו שני בתים דאי לא הוה ליה ביתא התם לא הוה אמרי' כי לא אמר כמ\"ד דמי דדילמא לגמרי קא הדר ביה: \n",
+                "<b>שלא יצא </b>ברוב הספרים גרסי' שמא יצא ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שיצא לילך לעיר שמערבין בה. </b>ביד פ\"ז דהלכות עירובין סי' ח' ובטור א\"ח סי' ת\"י: ופי' רש\"י ז\"ל מי שיצא כל דהו ובגמ' תניא נמי הכי דכשיש לו שני בתים וביניהו שני תחומי שבת כיון שהחזיק בדרך קנה עירוב דברי ר' יהודה יתר על כן אמר ר' יוסי ב\"ר יהודה אפי' מצאו חברו ואמר לו לין פה עת חמה היא עת צינה היא למחר משכים והולך. ומפרש ר' יוסף בגמ' דלר' יהודה בעינן תרתי שיחזיק בדרך וגם שיאמר שביתתי במקום פלוני ור' יוסי ב\"ר יהודה ס\"ל אינו צריך אלא להחזיק אבל לומר אינו צריך כיון שגמר בלבו לשבות במקום פלוני והחזיק בדרך קנה שביתה באותו מקום והלכתא כר' יוסי ב\"ר יהודה וכפי מה שפירש דעתו רב יוסף ועיין בגמ' בפי' רש\"י ז\"ל שיש לו שיטות אחרות וזו הדרך בחרתיה מן הרב אלפס ז\"ל וכן היא שם בהרמב\"ם ז\"ל וכבר נתבארה מתני' באר היטב במה שקדם. ורש\"י ז\"ל פי' לשון אחר איפכא ממה שפירש לעיל בסוף הסוגיא ואלו הן סוף דבריו ז\"ל ונראין הדברים דר\"מ אכל מי שהוא עשיר פליג ובאומר שביתתי במקום פלוני מדקתני כל שיש בידו לערב וכו' דר\"מ ס\"ל אפי' בודאי שאינו עירוב ה\"ז חמר גמל דאי ס\"ד ר\"מ עני משוי ליה להאי וטעמא משום דמספקא לן היכא ניחא ליה הוא הואיל ולא אמר א\"כ מאי כל הא לא משכחת לה הך ספיקא אלא בהך לחודיה שיצא וחזר למקומו והר\"ז חמר גמל מיבעי ליה: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר כל שהוא יכול לערב בו ה\"ז חמר גמל. </b>גמ' הא תנינא חדא זימנא לעיל פ' בכל מערבין ספק ר' מאיר ור' יהודה אומרים ה\"ז חמר גמל ופירש רש\"י ז\"ל אלמא כל ספיקא חמר וגמל הוא ומתני' נמי ספיקא הוא וללישנא בתרא הכי קא קשיא ליה תנינא חדא זימנא לר\"מ דהיכא דעירב במקום שאינן עירוב הוי חמר גמל ע\"כ ומשני אמר רב ששת לא תימא טעמא דר\"מ התם הוא דספק עירב וקנה שם שביתה וספק לא עירב וקנה בביתו הוא דהוי חמר גמל אבל היכא דודאי לא עירב כגון חוזר זה שהיה לו לומר שביתתי במקום פלוני לא הוי חמר גמל דאין כאן ספק אלא לגמרי נתכוין אביתו ולא הוי עירוב ויהא כאנשי עירו אלא אפי' ודאי לא עירב שלא אמר שביתתי לשם נמי מחזקינן ליה בספק משום גלוי דעתא דהא הכא ודאי לא עירב וקא הוי חמר גמל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שיצא וכו' </b>בפירקין דף נ\"א. וביד פכ\"ז דהלכות שבת סי' י\"א ובטור או\"ח סי' שצ\"ה וסי' ת\"ה: ופי' רש\"י ז\"ל מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת במזיד ומדעת שלא לשם מצוה לא יכנס להיות כבני העיר. וה\"ר יהונתן ז\"ל פי' או בשוגג ואין לו אלא ד' אמות מזה ומזה שהם ח' על ח' ואע\"פ שמובלעות לו ד' אמות בתוך תחום לא אמרינן כיון דעאל עאל ור' אליעזר אזיל לטעמיה דלא יהיב ליוצא חוץ לתחום אלא ד' אמות על ד' אמות ולא כולו לרוח אחת אלא והוא באמצען שתים מכאן ושתים מכאן ומיהו אם לא יצא חוץ לתחום אלא אמה אחת והוא עומד באמה השנית יכנס דהבלעת תחומין מילתא היא ע\"כ: \n",
+                "<b>ושלש לא יכנס. </b>פי' ואם עומד באמה השלישית לא יכנס כמו שנכתוב בס\"ד מסוגיית הגמרא: וכתב סמ\"ג במל\"ת סי' ס\"ו פי' רבינו משה שד' אמות שיש לו לאדם תחלתן ממקום שהוא עומד לפיכך כיון שיצא חוץ למקומו אמה או יתר ישב במקומו ואין גו להלך אלא בתוך ד' אמות מעמידת רגליו ולחוץ ורבינו יצחק פי' לא יכנס להיות כאילו לא יצא אבל ד' אמות יש לו כשאר יוצא חוץ לתחום ומותר ליכנס בתוך תחומו הראשון עד ד' אמותיו וכו מי שהחשיך לו חוץ לתחום המדינה אפי' אמה אחת ה\"ז לא יכנס לא יהלך ממקום שנכנס עליו השבת והוא עומד בו אלפים אמה ואם כלתה מדתו במקצת העיר מהלך עד סוף מדתו עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר שתים יכנס וכו'. </b>ובגמ' בפירקין דף נ\"ה והתניא ר' אליעזר אומר אחת יכנס שתים לא יכנס ל\"ק מתני' דעקר חדא פי' שיצא מן האחת ועמד בשנייה וה\"ק אם בשתים עומד יכנס וברייתא דקתני שתים לא יכנס דעקר תרתי וקם אתלתא והתניא ר' אליעזר אומר אפי' אמה אחת לא יכנס כי תניא ההיא למודד פי' רש\"י ז\"ל שחשכה לו ואמר שביתתי במקומי ומודד אלפים פסיעות בינונית אולי יכנס לתחום העיר וכלו אלפים שלו אמה אחת חוץ לתחום לא יכנס שאפי' האלפים מוליכות אותו לתוכו אינו מותר לצאת מאלפים כדתנן ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה אפי' מדתו כלה במערה לא יהלך להלן מאלפים דכיון שמדד אלפים לבד מקום שביתתו שהן ד' אינו יכול לעבור חוץ לאלפים. וכתבו תוס' ז\"ל כי תניא ההיא למודד שאפי' כלה מדתו במערה לא יכנס אמה אחת יותר ופי' הקונט' לא נראה והא דלא קאמר כי תניא ההיא להחשיך חוץ לתחום וכו' דמילתא דפשיטא היא דאין לו לצאת חוץ לתחומו אבל בכלה במערה איצטריך לאשמועי' ע\"כ: ירושלמי ר' אליעזר אומר שתים יכנס ר' אחא בשם ר' חיננא ורב חסדאי תרויהון אמרין לא מר אלא שתים הא שתים וכל שהוא לא יכנס דהוא (צ\"ע) דר' אליעזר דאמר שתים יכנס שלש לא יכנס אמר לון ר' יוסי אמרון דבתרה שלש לא יכנס הא שלש פחות כל שהוא יכנס הוון בעין מימר מה דמר ר' אליעזר ביוצא הא במחשיך לא אשכח תני היא הדא היא הדא הוון בעין מימר מה דמר ר\"ש במחשיך הא ביוצא לא אשכח תני היא הדא היא הדא אבל בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל כתוב וז\"ל ר\"ש אומר אפי' ט\"ו אמה יכנס ולא מחמרינן עליה כמו שאנו מחמירין למי שיוצא חוץ לתחום שהיה לו ליזהר ולתת דעתו שלא יצא ואפי' באנסוהו גייס י\"ל דר\"ש נמי היה מחמיר בו משום גזרה דמי שיצא לדעת וי\"ל שהיה מתיר לו ליכנס אם לא הוציאוהו אלא ארבעה עשר אמות עכ\"ל ז\"ל וקצתו כבר הוא בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואית דמפרשי ט\"ו דוקא. אמר המלקט הוא פי' רש\"י ז\"ל בלשון שני וז\"ל לשון אחר ולא שמעתיו דדוקא ט\"ו נקט וטועי המדה הן המשוחות הקובעין התחומין ואמרינן לקמן בכיצד מעברין כו' עד שהן ט\"ו אמות עכ\"ל ז\"ל וכן פי' ג\"כ ה\"ר יהונתן ז\"ל: ונלע\"ד דלהכי מתרגמינן ומדותם ותמשחון משום שמודדין הקרקעות בחבלים שנקראין משיחה כמו שפי' בערוך בערך משיחה יֶתֶר ומשום הכי נמי נקראו בעלי המדה משוחות: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מעברין </b>גמרא. רב ושמואל חד תני מעברין וחד תני מאברין מאן דתני מאברין באל\"ף אבר אבר שמוסיפין לה אברים שאם יש אבר שיוצא מן העיר בקרן מזרחית דרומית רואין כאילו אבר בקרן מזרחית צפונית ומודדין משם ומאן דתני מעברין כאשה עוברה. אמר ר' יוחנן י\"ח ימים גדלתי אצל ר' אושיעא ברבי ולא למדתי ממנו אלא דבר אחד במשנתנו כיצד מאברין את הערים באל\"ף ומפר' בגמ' בשנוייא דאיבעית אימא בתרא דבמשנתנו קאמר אבל ברייתות וגמרות טובא גמר: ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל כיצד מעברין את הערים מפר' בגמ' שהוא לשון אשה עוברה ותנן לקמן הנותן את עירובו בעבורה של עיר וכו' אלמא יש עבור לעיר ומפ' השתא כיצד יש לה עיבור אם בית נכנס וכו' ע\"כ: ובירושלמי ר' יוחנן בשם ר' הושעיא מוסיפין לה אבר תלה עינוי ואסתכל ביה א\"ל למה את מסתכל בי צרך לך צחק לך לא צריך לך הפליג עליך תלת עשר שנין עביר עליל קומי רביה דלא צריך ר' שמואל בשם ר' זעירא אילולי דיו אלא שהיה מקבל פני רבו שכל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה ע\"כ: ועוד גרסי' בגמ' ת\"ר כיצד מעברין את הערים ארוכה כמות שהיא והא קמ\"ל דאע\"ג דקצרה ברחבה מהו דתימא ירחיבנה למזרח ולמערב עד שתהא מרובעת יפה קמ\"ל ארוכה כמות שהיא. עגולה עושין לה זוית מרובעת אין עושין לה זוית והא אשמועי' דאע\"ג דמרבעא אלא דלא מרבעא לרבועו של עולם שיהא צפונו לצפונו של עולם פי' שהוא מקום עגלה ודרומה לדרומו של עולם פי' דהיינו מקום עקרב אלא עומדת באלכסונו של עולם מ\"ד לירבעה ברבוע של עולם קמ\"ל. היתה רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר רואין אותה כאילו היא שוה לקולא. היה בית אחד יוצא כמין פגום או שני בתים יוצאין כמין שני פגומין ואפי' משתי רוחות רואין אותם כאילו חוט מתוח עליהן ומודד ממנו ולהלן אלפים אמה היתה עשויה כמין קשת שאין הבתים במקום חבל הקשת או כמין גאם יונית שהיא כמין כ\"ף כפולה שלנו רואין אותה כאילו היא מלאה בתים וחצרות והדר בקשת לא יתחיל למדוד מביתו ולצפון אלפים אמה אלא כל העיר עד היתר חשובה לו כד' אמות וכן העשויה כמין גאם היוצא מן המזרח למערב אע\"פ שאין בתים במערב רואין כאילו מילא כל החלל בתים וכן מהדרום לצפון והיוצא מביתו אין חלל החלק של עיר עולה לו מן המדה: \n",
+                "<b>פגום נכנס </b>פי' ר\"ח פגום נכנס בנין העשוי כעין שובך כדאמרי' בזה בורר גבי מפריחי יונים משישברו את פגמיהן ומיהו שובך ממש אין מתעבר עם העיר כדאמרי' בגמ' תוס' ז\"ל: וכתבו תוס' ז\"ל וגשרים ונפשות שיש להם בית דירה. הא דקתני שיש להם בית דירה לא קאי אנפשות כדמוכח בברייתא בגמ' דנפשות גופיה סתמא לדירת שומר קבר עבוד הלכך אע\"ג דלא דייר בה דירה היא דנפש בנין שעל הקבר כדפי' הקונט' בגמ' אלא אגשרים קאי דגשר וקבר ובית הכנסת וכל הנהו דקתני בברייתא בגמ' שיש להם בית דירה לאו לבית דירה עביד ואי לית בה דירה לאו דירה היא. בערוך מפר' נפש ציון כדאמרי' בירושלמי אמר רשב\"ג אין עושין נפשות לצדיקים אלא דבריהם הם זכרונם וכן הביא מפ' שני דשקלים ע\"כ: \n",
+                "<b>היו שם גדודיות. </b>גמ' מאי גדודיות אמר רב יהודה שלש מחיצות שאין עליהם תקרה פי' רש\"י ז\"ל וכ\"ש אם מקורות הן מזו לזו בגג דהוו להו דירה מעלייתא ע\"כ: ושתי מחיצות ויש עליהם תקרה בעיא בגמ' ולא אפשיטא: ועושין אותם במ\"ם נראה שהיא גירסת רש\"י ז\"ל דהא אתחומין קאי: [הגה וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל אותן וכתב וכן צריך להיות דקאי אערים דלעיל ע\"כ:] ומצאתי מוגה בגמ' בברייתא מפרש שאם היתה עיר עגולה והיא תרי אלפי על תרי אלפי בעגולא מרבע את העיר ועושין אותה כמין טבלא מרובעת שיהא ארכה כרחבה וחוזר ומרבע את תחומיה כמין טבלא מרובעת שיהא ארכן כרחבן וכן נראה שהיא גירסת הרמב\"ם ז\"ל אותה בה\"א ובטור א\"ח כל דיני פרק זה בסימן שצ\"ח ובסימן שצ\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נותנין קרפף וכו'. </b>ביד רפכ\"ח דהלכות שבת וסי' ה' ובגמ' איתא בפירקין דף נ\"ה ותוס' דפ' שני דר\"ה דף כ\"ג: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים לא אמרו קרפף אלא בין שני עייירות. </b>אבל אם יש בית דירה בתוך ע אמה ושני שלישי אמה אפי' רבנן מודו דמודדין תחום שבת ממנו ואילך אפי' שהוא בסוף שבעים אמה ושירים ואם הוא חוצה מזה אין מודדין אלא מקיר העיר. ור' מאיר סבירא ליה דלעולם מניחין מכל צד שבעים אמה ושירים אפילו אין שם שום בית דירה ומשם מתחיל למדוד תחום אלפים אמה ובגמרא אתמר רב הונא אמר נותנין קרפף לזו וקרפף לזו ומאי קרפף דקאמרו רבנן תורת קרפף ולעולם קרפף לזו וקרפף לזו וה\"נ מסתברא מדקתני סיפא אם יש לזו שבעים ושירים ולזו שבעים ושירים עושה קרפף לשתיהן להיות אחד ש\"מ: ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה עשה קרפף שתיהן להיות כאחת: וחייא בר רב אמר קרפף אחד לשתיהן וסיפא דמתני' לאו מסקנא דמילתא דרבנן היא אלא ר\"מ היא וצריכא לאשמועינן ברישא ובסיפא דאי מרישא ה\"א חד לחדא וחד לתרתי קמ\"ל דלתרתי יהבינן להו תרי ואי מסיפא ה\"א הכא הוא דקאמר ר' מאיר דאע\"ג דאיכא קרפף לכל חדא אמרינן חדא היא משום דדחיקא תשמישייהו דהואיל וקרובות אין להם נוי העיר בשתי קרפפות עד דאיכא טפי הלכך עושה קרפף את שתיהן להיות אחת אבל חדא דלא דחיקא תשמישתה שאין עיר אחרת סמוכה לה ויש לה אויר הרבה אימא לא ניתיב לה קרפף כלל קמ\"ל. וממתני' דבסמוך דקתני וכן שלשה כפרים וכו' מקשינן בגמ' לרב הונא דקתני בה עשה אמצעי את שלשתן להיות אחד טעמא דאיכא אמצעי דהשתא אין בין עיר לעיר אלא קרפף אחד הא לאו הכי לא ומשנינן הא איתמר עלה לא משולשין ממש אלא כל שאילו מכניס אמצעי וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: וה\"ר יהונתן ז\"ל פי' סוגית המשנה כולה כחייא בר רב וז\"ל אם יש לזו ע' אמה ושירים סיפא ר\"מ קתני לה וכו' עד והיוצא מזו ללכת דרך חברתה חוצה לה מודד מחומת חברתה ואילך וכתב דאע\"פ שהוא מחמיר בעירוב הלכתא כותיה אבל הרמב\"ם ז\"ל שם ביד פסק כרב הונא: וכתוב בתוס' כאן וגם בריש סוכה דף ג' וז\"ל (התוס') אשר כאן ונראה דאפילו בית ובית בלא עיר נותנין להם קרפף אחד לשתיהן דאלת\"ה עיר שאין לה חומה במה יתחברו הבתים ליחשב כאחת אם לא ע\"י שמובלעים יחד תוך ע' אמה ושירים דאין סברא להצריך שיגעו זה בזה ולפי זה לר' חייא בר רב דאמר קרפף אחד לשתיהן לאו דוקא דהא דקאמרי רבנן ב' עיירות הה\"נ בית ובית אלא אגב דנקט ר\"מ עיר אחת נקטי רבנן ב' עיירות ע\"כ בקיצור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שלשה כפרים המשולשין וכו' </b>ביד שם פכ\"ח סי' ה' ובפסקי הרא\"ש ז\"ל פ' שני דמגילה דף ל\"ז. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א וכן בשלשה ופי' הדבר הוא דקאי אלעיל דקאמר אלא כבין שתי עיירות ועלה קאמר וכן בשלשה כפרים אמרו דין קרפף ע\"כ: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל סיפא זו ר\"מ קתני לה דס\"ל דנותנין קרפף לכל עיר ועיר אבל תוס' ז\"ל לדעת חייא בר רב כתבו דהך סיפא אפשר דאתיא כרבנן ע\"ש: והקשה ה\"ר יהונתן ז\"ל וא\"ת ולמה הוצרך להיות האמצעי ביניהן שלא נשאר לשתי כפרים אלא שיעור קרפף אחד ביניהן ומפרש בגמרא שקולא שני' בא התנא להודיענו במדידת תחומין והיינו דקאמר וכן כמו שהקלנו במדידת הקרפפות שאנו מוסיפין אותן על התחומין ג\"כ יש קולא אחרת בדבר תחומין דרואין והאי משולשין לא משולשין ממש קאמר וכו': וכמה יהא בין אמצעית לחיצונות דאמרי' רואין אלפים אמה דהואיל ויכולה לבא וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל בסוף דבריו ומפורשת כל המשנה לדעת חייא בר רב ואע\"פ שהוא מחמיר בעירוב הלכחא כותיה ע\"כ וכמו שכתבתי במתני' דלעיל ומשמע מפירושו ז\"ל דגם לדעת חייא בר רב מוקמינן דלא משולשין ממש קאמר אבל מדברי מפרשים אחרים ראיתי דלחייא בר רב יכולין להיות משולשין ממש וכן משמע פשטא דשמעתא דגמרא: ועיין במ\"ש בשם התוס' דלעיל פ' שני סימן ה': ועיין בספר לבוש החור שם סי' שצ\"ח ותוסיף לקח טוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מודדין וכו'. </b>ביד שם פכ\"ח מסי' י\"א עד סי' י\"ז. ובגמ' אמר רב אסי אין מודדין אלא בחבל של סיב פי' אותו שגדל ומתגלגל סביב הדקל. תניא אמר ר' יהושע בן חנניה אין לך שיפה למדידה יותר משלשלאות של ברזל אבל מה נעשה שהרי אמרה תורה ובידו חבל מדה בספר זכריה והכתיב במשכן של יחזקאל ובידו קנה המדה ההוא לתרעי פי' למדת רוחב השערים: \n",
+                "<b>לא פחות. </b>שכשהחבל קצר נמתח הרבה ומארי' המדה כך צ\"ל בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>הגיע להר מבליעו. </b>והוא שלא יהא הר זקוף וכו'. לשון ר\"ע ז\"ל אמר המלקט כתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל הפירוש הזה הוא מגומגם דכל שכן הוא שדינו להבליעו אבל ה\"ר יהונתן ז\"ל פירש וז\"ל לא שנו שמבליעו לבד אם יכול ואם לא יכול מקדירו כלומר שמודד אלכסונו לא אמרן אלא בהר המתלקט עשרה טפחים מתוך חמש אמות כלומר דניחא תשמישתיה לעלות במדרונו אבל הר המתלקט עשרה מתוך ד' אמות שהן כ\"ד טפחים שאין שלש חלקים במדרון יותר מן הגובה לא ניחא תשמישתיה כלל ואפי' אינו יכול להבליעו אין מקדירו בחבל של ד' אמות אלא אומדו והולך לו. ויש גורסין מודדו והכל אחד שמודד עביו של הר בראשו ואומדו לפי ראות עיניו שכך עולה עוביו וחוזר למדתו ע\"כ ועיין שם בהרי\"ף ז\"ל ובבעל המאור ובפי' רש\"י ותוס' ז\"ל דבגמרא: ובגמ' בלישנא קמא הלשון כך ומפ' לה למתני' לחומרא לא שנו אלא בהר המתלקט עשרה מתוך ד' אבל בהר המתלקט עשרה מתוך ה מודדו מדידה יפה: הגיע להר מבליעו וא\"ת אמאי לא כייל להו בהדי הדדי הגיע להר או לגאי או לגדר מבליעו וי\"ל משום סיפא כו' ואם נאמר דגאי וגדר שוין לגמרי והר חלוק קצת מהם הוה ניחא תוס' ז\"ל: מבליעו שזוקף עץ גבוה בשפתו מזה ועץ אחר כנגדו בשפתו מזה ומותח החבל מזה לזה כך מפורש בפוסקים: \n",
+                "<b>ובלבד שלא יצא חוץ לתחום. </b>גבול צדדי העיר כדמפ' ר\"ע ז\"ל ופירוש אחר יש לרש\"י ז\"ל זולת מה שפירש ר\"ע ז\"ל ובעלי התוס' דחו אותו הפי': וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ובלבד שלא יוציא חוץ לתחום כן מצאתי פי' שלא יוציא את מדידתו חוץ לתחום ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם אינו יכול להבליעו </b>בחבל של חמשים אמה כ\"כ בטור. וז\"ל תוס' ז\"ל ואם אינו יכול להבליעו פי' אא\"כ יצא חוץ לתחום או שהיה גי מעוקם כדקתני בברייתא בגמ' עכ\"ל ז\"ל: והובאה בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"ה) ועיין במ\"ש שם בסימן ד': \n",
+                "<b>בזו א\"ר דוסתאי. </b>בזו למעוטי עיר מקלט ועגלה ערופה שאין מקדרין בהן דלא מקילינן בהו כ\"כ אלא אנו מודדין אותם מדידה יפה וכל המדרון הוא נחשב כאילו הוא מדרון גמור מפני שהן של תורה והכי איתא בגמ' ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
+                "<b>מקדרין בהרים. </b>גמ' אמר שמואל לא שנו דמקדרין אלא שמעוקם כל כך שאין חוט המשקולת יורד כנגדו פי' שכשמניח חוט משקולת הבנאים אצל שפתו והיא יורדת לעמקו מנקפת בשפועו ומעכבה המדרון מלרדת כנגדו אלא מרחיקה מלמטה ועד ד' אמות קרי ליה יורד כנגדו פי' שירחיק השפוע את המשקולת לקרקעיתו ארבע אמות מכנגד שפתו העליונה וכל שכן יותר אבל אם היה חוט המשקולת יורד כנגדו ששפתו זקופה מאד שאין מתרחקת שפת תחתיתו מכנגד שפת גבהו ד' אמות והשאר מן הגי הוא מישור ושוה אין מדת מדרונו ממעט מדת התחום ע\"י קדור אלא נכנס לתוכו ומודד קרקעיתו מדידה יפה בקרקע חלקה ויוצא לשפתו ומשלים מדתו והולך. דבעי בגמ' וכמה עמקו של גי דנימא מבליעו כשאינו רחב חמשים אמה אמר רב יוסף אפי' יותר מאלפים אם חוט המשקולת יורד כנגדו ואם אין חוט המשקולת יורד כנגדו לרבנן עד מאה אמה ולאחרים עד אלפים אמה. ונ\"ל מן הערוך דגריס שמקדדין בשני דלתין שהביאו בערך קד ולא הביאו בערך קדר אבל קשה לע\"ד למה כל הנהו דמייתי בערך קד הראשון לא בנה מהם ערך בפני עצמו והוא ערך קדד בשני דלתין: אחר זמן רב בא לידי הגהת ה\"ר יהוסף ז\"ל וראיתי שכתב בקצת ספרים שמקדרין ברי\"ש אבל ברוב הספרים יש שמקדדין וכן בערוך גריס בדלי\"ת ופירשו מנקבין ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל שמתמעט מדרון של כל ד' אמות חצי קומת אדם. אמר המלקט כן פירשו רש\"י וה\"ר יהונתן ז\"ל ונראה שר\"ל חצי קומת האדם המודד שהוא כמו אמה וחצי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מודדין אלא מן המומחה וכו'. </b>ביד שם פכ\"ח מתחלת סי' י\"ז עד סוף אותו פרק ופי' רש\"י ז\"ל אין מודדין אלא מומחה גרסי' פי' אדם הבקי במדידה וכן משמע בירושלמי דקאמר התם ההדיוט שריבה אין שומעין לו: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וגאון פי' מומחה מן לשון ומחה אל כתף ים כנרת. אמר המלקט הוא פי' ר\"ח והרי\"ף ז\"ל וגרסי' אלא מן המומחה: \n",
+                "<b>שומעין למקום שריבה. </b>גמ' למקום שריבה אין למקום שמיעט לא פי' רש\"י ז\"ל בתמיה והלא יש בכלל מאתים מנה ומשני אימא אף למקום שריבה ויש שם פי' אחר לתוס' ז\"ל ע\"ע: ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל ריבה למקום אחד ומיעט למקום אחר כלומר כשמדד אלפים אמה לרוח מזרחית ומדד ג\"כ אלפים לרוח מערבית וניכר לכל ומפורסם למראית העין שאין תחום של מזרח ארוך כמו אותו התחום של מערב בחמשים אמות או מאה: \n",
+                "<b>שומעין למקום שריבה. </b>ומוציאין מדת הקצרה כנגדה דתולין דמפני שלא מתח מתחלה החבל כל צרכה נתקצרה ותניא בתוספתא שהוא צריך למתחה בכל כחו ומקולי עירוב שנו כאן עד כאן לשונו של ה\"ר יהונתן ז\"ל וזה לשון הרמב\"ם ז\"ל מה שאמרו שומעין למקום שריבה פירשו אותו בתלמוד שאם אמר שבכאן הוא תחום שבת והוא יותר ממה שהיינו חושבין כמו כן נסמוך עליו שהוא יותר ממה שהיינו חושבין קודם לכן: \n",
+                "<b>ריבה לאחד ומיעט לאחר. </b>גמ' הא תו למה היינו הך פי' דהיינו אחד דהיינו למקום אחד ומשני ה\"ק ריבה אחד ומיעט אחר שמדדום שני בני אדם זה מיעט וזה ריבה שומעין לזה שריבה אמר אביי ובלבד שלא ירבה יותר ממדת העיר באלכסונה: ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם ס\"פ כ\"ח ואין מחזיקין על הראשון שטעה ביותר על זה לפיכך אם ריבה זה האחרון יתר על הראשון אפי' בחמש מאות ושמונים וחמש אמה שומעין לו ביותר על זה אין שומעין לו ע\"כ כפי מה שהגיה מגיד משנה. והוא כפי חשבון חכמי הגמרא כמו שכתוב שם בכסף משנה: ור\"ח גריס ובלבד שלא ירבה ממדת העיר ואלכסון ומיירי שמדדו שניהם מצד אחד ולא הוי דומיא דרישא וה\"פ דאם האחרון הרחיק ציון שלו מן הראשון כמדת העיר ואלכסון אין לנו לומר שטעה אלא יש לנו לומר שהראשון קיצר ציון שלו לעיר בקרן מערבית דרומית כי באותה שעה לא היו בעיר אלא שנים או שלשה בתים בקרן מזרחית צפונית ומדד משם וזה מדד אחר שנתישבה העיר ולא טעה ע\"כ וגם רש\"י ז\"ל פי' מה שפירש וגמגם בלשון: \n",
+                "<b>אפי' עבד אפי' שפחה וכו'. </b>וא\"ת והא אפי' עד אחד אינו נאמן כדתניא בפ' שני דכתובות אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן זהו כתב ידו של אבא ועד כאן היינו מהלכין בשבת ומוקי לה בגמ' והוא דיש גדול עמו משמע דגדול בפני עצמו לא מהימן וי\"ל דהכא נמי מיירי בגדול עמו ולא חש כאן לפרש הואיל וכבר פירש שם ועוד י\"ל דהא דקאמ' התם והוא דגדול עמו לא קאי אכולהו דע\"כ לא קאי אאיש פלוני שהיה יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומה דמוקי לה בתרומה דרבנן וסגי בגדול לחודיה בתרומה דרבנן דהא אין מעלין בתרומה דרבנן ליוחסין תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל. </b>כלומר אע\"פ שהצריכו חכמים ז\"ל עירובי תחומין שאסרו לצאת חוץ לאלפים אמה אע\"פ שלא היה אסור אלא חוץ לשלש פרסאות כמחנה ישראל שהם שנים עשר מיל וכל מיל הוא אלפים אפ\"ה לא החמירו עכ\"פ אלא להקל פעמים כשיסתפק לנו בהם שום ספיקא ה\"ר יהונתן ז\"ל: ובגמ' רמי עלה דמתני' והתניא לא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר ומשני אמר רבינא לא להקל על דברי תורה אלא להחמיר על ד\"ת פי' כל מה שגזרו חכמים בתחומין להחמיר על ד\"ת באו דמדאורייתא לא מיתסרי מידי ואינהו גזור הילכך אזלינן בהו לקולא דהא תחומין עצמן דרבנן. וכתבו תוס' ז\"ל ומשמע דאי הוו דאוריית' לא מהימני ואע\"ג דמעשים בכל יום שמאמינים לנשים בשחיטה ונקור ולתרום חלה היינו משום דהוי בידה קודם שנעשית השחיטה הוי בידה לשחוט אבל תחומין לא הוי כלל בידו ומ\"מ בדיקת חמץ אי הוי דאורייתא לא מהימני אע\"ג דבידו משום דבדיקת חמץ צריך דקדוק וטורח גדול וחיישינן לעצלות הנשים טפי ממקום אחר וכן משמע בירושלמי דאיכא מ\"ד דנשים אין נאמנות בבדיקת חמץ מפני שהן עצלות ובודקות כל שהוא אבל לדידן כיון דבדיקת חמץ מדרבנן והוי בידו נאמנין עליו טפי מבתחומין שאינו נאמן בקוטנו לומר ע\"כ היינו מהלכין ע\"כ: ואיתא נמי בפ\"ק דפסחים דף ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיר של יחיד. </b>ופי' בקונטרס שלא היו נכנסין בה תמיד ששים רבוא ולא חשיב ר\"ה דל\"ד לדגלי מדבר: \n",
+                "<b>ונעשית של רבים. </b>שנתוספו בה דיורין ונקבעו בה שְׁוָקִים אז מערבין את כולה כבתחלתה ואין מבואותיה צריכין תקון שהרי היא כחצר אחת וכגון שאין בה ר\"ה גמורה של י\"ו אמה ואם יש בה מפר' בגמ' תקנתא לר\"ה שבת כו עכ\"ל הקונט'. והדין עמו דודאי מתני' לא איירי בר\"ה גמורה מדלא קתני ור\"ה עוברת בתוכה כדקתני בברייתא בגמ' ואתיא מתני' נמי כרבנן דלית להו תקנתא דר' יהודה לערב ר\"ה ומיהו בגמ' נמי לא איירי ברוחב שש עשרה אמה דטפי משלש עשרה אמה ושליש לא הוה שרי ר' יהודה בלחי וקורה כדפרישית בפ\"ק אלא י\"ל ור\"ה עוברת בתוכה שאינו רחב י\"ו אמה אלא יש ר\"ה רחב י\"ו אמה מכאן ומכאן ובוקעין דרך העיר מזו לזו והוי ר\"ה אף לתוכה דליכא י\"ו אמה תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>ושל רבים ונעשית של יחיד. </b>רבותא אשמעי' דאע\"ג דנעשית של יחיד אין מערבין את כולה הואיל ומחלתה של רבים דדילמא הדרא ומתעבדא של רבים ואתו לערובי כולה רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>אא\"כ עשו חוצה לה שיור כעיר חדשה וכו'. </b>כך מצאתי הלשון בהרי\"ף ובהרז\"ה ובהרא\"ש ז\"ל וכן משמע ג\"כ מפי' רש\"י ורבינו יהונתן ז\"ל: \n",
+                "<b>כעיר חדשה שביהודה. </b>גמ' תניא א\"ר יהודה עיר אחת היתה ביהודה וחדשה שמה והיו בה חמשים דיורין אנשים ונשים וטף ובה היו משערין חכמים והיא היתה שיור וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל וחדשה שמה בספר יהושע היא כתובה בנחלת יהודה צנן וחדשה ומגדל גד ע\"כ: וחדשה כי היכי דאיהי הויא שיור לגדולה גדולה נמי הויא שיור לקטנה ובגמ' בעי כעין חדשה מהו פי' עיר קטנה אחרת של חמשים דיורין ואינה סמוכה לגדולה בעיא שיור או לא רב הונא ורב יהודה חד אמר בעיא שיעור וחד אמר לא בעיא שיור. ר\"ש אומר שלש חצרות של שני שני בתים כך צ\"ל: ובגמ' ר' יצחק אמר אפי' בית א' בחצר אחת ופסק הרי\"ף ז\"ל הלכה כר' יצחק וכתוב בשלטי הגבורים נ\"ל שרב אלפס ז\"ל סובר דר' יצחק תנא הוא ע\"כ ובי\"ד פרק חמישי דהלכות עירובין סימן י\"ט כ' כ\"א ובטור א\"ח סימן שצ\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה </b>במזרח. טור א\"ח סי' תי\"א: \n",
+                "<b>ואמר לבנו לערב וכו'. </b>ומה שפי' ר\"ע ז\"ל מי שהיה במזרח וכו' הוא פרש\"י ז\"ל וכתב עוד בסוף לשונו והא דמשמע בשלהי מי שהוציאוהו אמר שביתתי רחוק מאלפים ה\"ז לא יזוז ממקומו ה\"מ בבא בדרך כיון דבמקום פלוני לא יכול לכנוס דרחוק מאלפים היה ובמקום רגליו לא הוה ניחא ליה דליקניה ליה אין לו שביתה כלל לפיכך לא יזוז ממקומו אבל בעומד בביתו ועירב במקום שאינו עירוב יש לו שביתה בביתו דמסתמא בביתו ניחא ליה דליקני כשאין עירובו עירוב כדתנן בפ' בכל מערבין גבי נתגלגל חוץ לתחום ספק מבעוד יום ספק משחשיכה ה\"ז חמר גמל ולא קתני לא יזוז ממקומו שמעינן מינה דאם אינו עירוב יש לו שביתה בביתו ע\"כ: ובגמ' קס\"ד למזרח למזרח ביתו למערב למערב ביתו נמצא שביתו עומד בינו לבין עירובו בשלמא הימנו ולביתו אלפים ולעירובו יותר מכאן משכחת לה דמטי לביתיה שהיה יכול לילך לביתו בלא עירוב אבל לעירוביה לא מטי. אלא הימנו ולעירובו אלפים אמה ולביתו יותר מכאן היכי משכחת לה הא ודאי עירובו מרחיק טפי א\"ר יצחק מי סברת למזרח למזרח ביתו למערב למערב ביתו לא למזרח למזרח בנו למערב למערב בנו רבא בר שילא אמר אפי' תימא כדמעיקרא כגון דקאי ביתא באלכסונא בינו לבין עירובו משוך עירובו למערב יותר מביתו ואע\"פ כן פעמים שהאלכסון רב והרי ביתו רחוק ממנו יותר מעירובו כזה % לעירובו אלפים אמה ולביתו יותר מכאן מותר לעירובו ואסור לביתו פי' הרא\"ש ז\"ל ואסור לביתו פי' לדין ביתו וה\"ה נמי אם היה בתוך תחום ביתו אסור לדין ביתו אלא אגב דנקט ברישא ולעירובו יותר מכאן תני נמי בסיפא ולביתו יותר מכאן ע\"כ: \n",
+                "<b>הנותן את עירובו בעיבורו וכו'. </b>תוס' פ' שני דר\"ה דף כ\"ג ובטור א\"ח סי' ת\"ח: \n",
+                "<b>נתנו חוץ לתחום מה שנשכר הוא מפסיד </b>כך צ\"ל. וחוץ לתחום מפר' בגמ' חוץ לעיבורה של עיר דאי חוץ לתחום ממש הא ודאי אין. עירובו עירוב וכל שאין עירובו עירוב הרי הוא כתחום ביתו: ועיין בספר לבוש החור סימן תי\"א: וכתב הרמב\"ם ז\"ל במתני' דבסמוך ואם על דרך דמיון בין מקום השביתה ובין המדינה ק' אמה ונכנסה המדינה תוך האלפים ילך המדינה כולה וחוצה לה אלף ות\"ת ותשעים ושש אמות ע\"כ וכן משמע מפי' שהביא ר\"ע ז\"ל בסמוך אבל ה\"ר יהונתן ז\"ל כתב ואע\"פ שאנו אומרים שכל העיר כד' אמות דמיא אין אנו רוצים לומר שנחשוב אותה כד' אמות ויפסיד מן האלף שלצד מערב אותן הד' אמות אלא כונתו לומר שאין העיר כלל מן החשבון ע\"כ ועיין עוד שם במה שכתב עליו שם המגיה שצריך לדקדק בדבריו: ולשון הגמ' משלימין סתם כמו שכתב ר\"ע ז\"ל וביד פ' ששי דהלכות עירובין סי' ג' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי עיר גדולה מהלכין וכו'. </b>גמ' אמר רב נחמן מאן דתני אנשי בתרוייהו לא משתבש פי' דבין אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה ובין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה ומאן דתני אין אנשי עיר קטנה וכו' לא משתבש מאן דתני אנשי לא משתבש דמוקי לה בנותן את עירובו בעיר כדמפ' במתני' בהדיא כיצד מי שהיה בעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה הסמוכה לה בתוך אלפים מהלך את כולה שעירוב קונה לו כל העיר כד' אמות כאילו שבת הוא שם ומאן דתני אין אנשי לא משתבש דמוקי לה במודד אנשי עיר גדולה שיוצאין מעירן לעיר קטנה הנבלעת כולה בתוך אלפים שלהם כגון שרחוקה מעירן אלף והיא עצמה אלף מהלכין את כולה כד' אמות ומשלימין אלף חוצה לה ואין אנשי עיר קטנה מהלכין את כל עיר גדולה הרחוקה מעירם אלף והיא עצמה אלפים הואיל ואין כולה נבלעת באלפים שלהן עולה להן במדת התחום ואין נכנסין לה אלא באלף ומתני' דמיפרשא ואזלא בנותן עירובו חסורא מחסרא וה\"ק בד\"א במודד וכו' וכדפי' ר\"ע ז\"ל וכדתני נמי בסיפא ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה שאפי' סוף מדתו כלה במערה דבההוא מודו רבנן לר' עקיבא. והן שלשה חלוקות בדבר בשובת בתוך העיר אפי' גדולה מודה ר\"ע לחכמים דמהלך את כולה ובמודד שכלתה מדתו בתוך העיר מודו חכמים לר' עקיבא שאינו יכול להלך להלן ממדתו כלום כי פליגי במניח עירובו ר\"ע מחמיר וחכמים לקולא: ורבא תני ואין אנשי עיר קטנה ור' אידי תני אנשי אנשי בתרוייהו. ובירושלמי מתני' אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה אנשי עיר קטנה אינם מהלכין את כל עיר גדולה כיצד לית כאן כיצד ע\"כ: \n",
+                "<b>מהלך את כולה וחוצה לה וכו'. </b>ביד פ' ששי דהל' עירובין סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בנותן את עירובו במערה </b>ס\"א על פי המערה וצריך למחוק מלת אלא הראשונה: \n",
+                "<b>ולמודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה שאפי' סוף מדתו כלה במערה. </b>והיכא דכלתה מדתו בסוף העיר דלא תנן לה במתני' אשמעי ריב\"ל בגמ' דהויא לה כולה כד' אמות ודייקי' לה לסיועיה ממתני' דלעיל: ובגמ' אמרי' דמודה ר' עקיבא בשבת בעיר אפי' היא גדולה כאנטוכיא אפי' היא כמערת צדקיהו מלך יהודה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה: \n",
+                "<b>שאפי' סוף מדתו כלה </b>בִמְעָרָה בכאן בסיפא מצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל הבי\"ת בחיר\"ק והמ\"ם בשב\"א: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הדר עם הנכרי וכו'. </b>ביד פ' ששי דהלכות עירובין סי' ט' ותוס' פ\"ק דחולין דף ה'. ורוב דיני פ' זה בטור א\"ח סי' שע\"ח וסי' ש\"פ וסי' שפ\"א וברא\"ש סי' שפ\"ב וסי' שפ\"ה: \n",
+                "<b>הרי זה אוסר עליו. </b>ל\"ג דברי ר\"מ במתני' אפי' שמתוך סוגית אגמ' וגם מהרי\"ף ז\"ל מוכח דת\"ק דמתני' היינו ר\"מ וכן בירושלמי ליתיה וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו: ובגמ' בברייתא אמרי' חצרו של גוי כדיר של בהמה ולא אסר מידי ורמינן עלה ממתני' דקתני ה\"ז אוסר עליו ומשני לא קשיא הא דליתיה לגוי אז לא אסר ומ\"מ אם יש שם ישראל אחר דר שם אוסר על כל ישראל להוציא מביתו של גוי לחצר ואפי' ליתיה לישראל. הא דאיתיה לגוי אסר. וישראל דכי איתיה אסר משום דדירתו דירה כי ליתיה נמי גזרו ביה ביה רבנן אבל גוי דכי איתיה לא אסר אלא משום טעם שמא ילמוד כי איתיה אסר כי ליתיה לא אסר ופרכי' וכי ליתיה לגוי לא אסר והתנן לקמן בפ\"ח המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל אוסר ומשנינן התם דאתי ביומיה שהלך למקום קרוב ויבא בו ביום ואי שרית להו קודם שיבוא מטלטלין נמי אחר שיבוא ולא מסקי אדעתייהו: \n",
+                "<b>ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה. </b>משמע דאתרוייהי קאי ראב\"י אנכרי ואכותי וא\"ת והרי כותים דלא שייך בהו טעמא דחשידי אשפיכות דמים כדמוכח בפ\"ק דע\"ז וכו' וא\"כ שכיחי דדיירי וניגזור בחד ואין לומר דראב\"י סבר דכותים גירי אריות הם וחשידי דהא אפילו למ\"ד גירי אריות הם לא חשידי מדפריך התם בע\"ז וכו' ואור\"י דעיקר תקנה משום נכרי איתקן שמא ילמד ממעשיו ולא משום צדוקי וכותי ואגב שאסרו בגוי אסרו נמי בכותי וצדוקי וכיון שלא נאסר אלא ע\"י גוי לא החמירו בהן יותר מן הגוי תוס' ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר ר\"ג מעשה בצדוקי וכו'. </b>סתם ר\"ג הוא ה\"ג דיבנה: וביד מה' עירובין סוף פ\"ב ובפ\"ה סי' ט\"ז ופי' רש\"י ז\"ל דר\"ג סבר צדוקי אינו כגוי ול\"ד לכותים דגרי אריות הם ואינם גרים גמורים אבל צדוקי ישראל הוא הנהפך לרשע ואינו מודה בתורה שבע\"פ וכיון דישראל הוא יכול לבטל רשותו בלא שום שכירות ע\"כ. ותוס' ז\"ל הקשו דמשמע בהדיא בפ\"ק דגיטין דר\"ג ס\"ל דכותים גירי אמת הן וכו' ולספרים נמי דגרסי הכא במתני' רשב\"ג הא שמעינן ליה בפ\"ק דחולין דס\"ל דכותים גירי אמת הן וכו' ונראה לר\"י דבין צדוקי ובין כותי לדירה אינם כגוים ומה שלא הוסיף כותי בחסורי מחסרא בגמ' ר\"ג אומר צדוקים וכותים אינם כגוים היינו משום שלא בא המתרץ אלא לתקן שלא יקשה צדוקי מאן דכר שמיה מי קאמר ת\"ק דבעי למיגר דפליג ר\"ג ואמר דיכול לבטל. ועוד י\"ל דאפי' ר\"ג עצמו לא הזכיר בדבריו כשחלק על ת\"ק אלא צדוקי לבדו לפי שלא הביא ראיה אלא מצדוקי ע\"כ: \n",
+                "<b>מהרו והוציאו את כל הכלים. </b>פי' והחזיקו בו קודם שיחזור בו אבל כיון שתחזיקו אתם ראשונה קודם שיוציא כליו למבוי כאלו קניתם ממנו דבכל מקום חזקה מועילה לקניה ככסף ואע\"פ שאין זו החזקה כשאר החזקות שקרקע נקנה בה אפ\"ה הקילו חכמים בה ותקנו כשאר חזקות וזו החזקה דבעינן משקדש היום בעינן לה. דחזקה מבע\"י לא מוכחא מילתא וכיון דגבי צדוקי מהני חזקה כ\"ש גבי ישראל דמהני להו חזקה ושוב אינו יכול לחזור בו ה\"ר יהונתן ז\"ל: ובברייתא תני נמי והכניסו מה שאתם מכניסין. וכתבו תוס' ז\"ל פי' או הכניסו דבחד מינייהו הוי חזקה כשעושה דבר שהיה נאסר בלא בטול והא דקתני בסמוך מי שנתן רשותו והוציא בין שוגג בין מזיד אוסר לאו דוקא הוציא אלא אפי' הכניס ובברייתא תני נמי ר' יהודה אומר בלשון אחרת מהרו ועשו צרכיכם במבוי עד שלא תחשך ויאסר עליכם דצדוקי כגוי ואינו יכול לבטל ופריך בגמ' והא אנן תנן עד שלא יוציא לר' יהודה אלמא מהני בטול כל כמה דלא הדר ביה ובחזקה הוא דפליג דקסבר לא מהניא. ומשני אימא עד שלא יצא היום ואב\"א לא קשיא כאן במומר לחלל שבתות בצנעא כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא. פי' מתני' דמשמע צדוקי מבטל במומר לחלל שבתות בצנעא ופשוט הוא דר' יהודה להחמיר בא דלא סגי בהוצאת כלים בלחוד אלא עד שיעשו ג\"כ כל צרכיהם: ומתוך הסוגיא הזאת משמע דעיקר הגירסא במתני' גם בדברי ר' יהודה עד שלא יוציא דהא אנן הוא דמתרצינן למילתיה אימא עד שלא יצא (היום): וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל לא שלח יד וגם הגיה ר' יהודה אומרה בלשון אחרת וכתב ס\"א אומרו: וכתב הרא\"ש ז\"ל דשנוייא בתרא עיקר לפי שאין צריך להגיה המשנה וכתב עוד ונ\"ל דהלכה כר\"ג דקיימא לן הלכה כדברי המקיל בעירוב וגם מדפליגי ר\"מ ור' יהודה אליבא דר\"ג מכלל דס\"ל כותיה ועוד ראיה מר' אמי ור' אסי שגזרו על הכותים שלא לבטל רשות אלמא עד ימיהם היו מבטלין רשות וע\"כ צריכין אנו לומר כמו שפרש\"י ז\"ל בריש פירקין שהיו סוברין כרבן גמליאל דצדוקי וכותי אינו כגוי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי חצר וכו' </b>ביד ר\"פ שני דהלכות עירובין ובפ\"ה סי' י\"ב ובתשוב' הרשב\"א ז\"ל סי' תרל\"ח: \n",
+                "<b>ביתו אסור לבני חצר. </b>פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שהרי לא ביטל רשות ביתו בפירוש וכ\"ש שאסור לו מפני שכבר ביטל להם ושארית ישראל לא יעשו עולה וכו' ול\"ד לשאר בתים שבחצר דשרי בהו דהתם הוי טעמא דאמרי' דהוי אורח לגבייהו אבל בביתו אין דרך לומר דהוי כאורח ועוד דאם היה מוציא מביתו היה נראה שחזר בו מבטולו ומיחזי כי חוכא ואיטלולא או נראה לכל שבאיסור משתמשין בני חצר בחצר ע\"כ: \n",
+                "<b>לו ולהם. </b>דלא כר' אלעאי בשם ר\"א שאמר לעיל ס\"פ שני אבל להם מותר: \n",
+                "<b>ושל הן מותר לו ולהן. </b>דהוי אורח לגבייהו פי' ר\"ח דאמרי' בירוש' אכסנאי אינו אוסר לעולם ואור\"י דל\"ד להכא כלל דהתם מיירי כגון הבא לדור במבוי לשם אכסנאות ולא לקבוע עצמו והכי איתא וכו' תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>נתנו לו רשותם וכו'. </b>גמ' שמעת מינה מבטלין וחוזרין ומבטלין דמשמע נתנו לו רשותם ארישא קאי דקתני ושלהן מותר לו ולהן דבטל להם רשותו חזרו הם ונתנו לו רשותם הוא מותר וכו' ומשני ה\"ק נתנו לו רשותם מעיקרא הוא מותר והן אסורין: וביד פ' שני דהלכות עירובין סי' ג': \n",
+                "<b>הוא מותר </b>בשלו להוציא מביתו לחצר. כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל אבל בשלהם לא שהרי לא סלקו נפשם מבתיהם אלא מן החצר לבדו ע\"כ: וכתב עליו בבית יוסף סימן ש\"פ משמע מדבריו שאם בטלו בפירוש רשות חצרן ורשות בתיהן שהוא מותר להוציא אף מבתיהם ושכן נראה דברי הטור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א משתחשך </b>גרסי'. וכן בהרי\"ף ז\"ל וכן פי' רש\"י ז\"ל וז\"ל ובה\"א משתחשך כלומ' אף משתחשך מהני בטול. ובירושלמי כיני מתני' בה\"א משתחשך דאם לא כן היא מתני' מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ע\"כ: \n",
+                "<b>מי שנתן רשותו וכו'. </b>בפירקין דף ס\"ח ודף ס\"ט. ובירושלמי כיני מתני' מי שביטל רשותו והוציא בין שוגג בין מזיד אינו אוסר: ובגמ' בפירקין דף ע\"ג ובתוס' דפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ט) ודפ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ה.) וכתבו תוס' ז\"ל בפירקין דף ס\"ח והוציא לאו דוקא אלא אפי' הכניס ע\"כ וכתבתיו לעיל בסמוך בסי' ב'. וביד פ' שני דהלכות עירובין סי' ב' וסי' ו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל הבית וכו'. </b>ביד רפ\"ה דהלכות עירובין ובטור א\"ח סי' שס\"ו: \n",
+                "<b>שהיה שותף עם שכניו וכו'. </b>לשכנים ס\"א לשכניו ה\"ר יהוסף ז\"ל: והוא שהיו כולן שותפים בכלי א'. הכי מפרש לה בגמ' ובעי רבא למידק ממתני' דקתני לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב אא\"ב רישא בכלי א' וסיפא בשני כלים שפיר אא\"א רישא בשני כלים וסיפא בשני כלים מה לי יין ויין מה לי יין ושמן א\"ל יין ויין ראוי לערב הלכך אע\"ג דלא עירב סמכינן עליה יין ושמן אין ראוי לערב וכן נראה ג\"כ דמפ' טעמא בירושלמי: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר אחד זה ואחד זה אינם צריכין לערב. </b>גמ' ואפי' לזה ביין ולזה בשמן בתמיה הא לא חזי לערובי אמר רבה הב\"ע בחצר שבין שני מבואות ולאו בשתוף דמבוי אחד קאמר אלא עם זה נשתתפה ביין ועם זה נשתתפה בשמן ושני עירובין הן ור\"ש לטעמיה דאמר חצר אחת יכולה לערב ב' עירובין עם ב' מבואות ואע\"פ שלא שתפו שני המבואות יחד הכא נמי אע\"פ שאין השתוף מחובר יחד ולא הותרו מבואות זה עם זה היא מותרת עם שניהם ולא גזרי' דילמא אתי לאפוקי כלים ששבתו במבוי זה למבוי זה דרך חצר זו ולטעמיה הוי דתנן לעיל בפ\"ד אמר ר\"ש למה\"ד לג' חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות לר\"ה ערבו שתיהן עם האמצעות היא מותרת עמהן והן מותרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו ולרבנן דמתני' אם נשתתפה ביין ובכלי אחד הוו להו שני המבואות כמו שנשתתפו יחד ושפיר דמי אבל לזה ביין ולזה בשמן דתרי עירובי נינהו כיון דשתי המבואות אסורין זה עם זה היא נמי אסורה עמהם ושניהם אסורין עמה כדקתני פ' מי שהוציאוהו. א\"ל אביי מי דמי התם קתני שתים החיצונות אסורות הכא קתני אין צריכין לערב כלל ומשני מאי אין צריכין לערב בהדי בעל הבית אבל שכנים בהדי הדדי צריכי אם רוצין בני מבוי זה להשתמש בזה צריכין לערב ולתת כולן פת בחצר זו ורב יוסף אמר ר\"ש ורבנן לעולם במבוי אחד כדמעיקרא ובפלוגתא דריב\"נ ורבנן קמיפלגי דתנן בפ' שני דמסכת טב\"י שמן שהוא צף ע\"ג היין ונגע ט\"י בשמן לא פסל אלא השמן בלבד ר\"י בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה רבנן כרבנן ור\"ש כריב\"נ וברייתא בגמ' ר' אלעזר בן תדאי אומר אחד זה ואחד זה צריכין לערב ובגמ' וגם בירושלמי מפ' במאי קמיפלגי: \n",
+                "הגהה עיין ברבינו יהונתן ז\"ל שיש לו שיטה אחרת דר\"ש מקיל טפי דאפי' לזה ביין ולזה בשמן ואפי' שלא לשם שיתוף דמצוה אלא לשתוף דסחורה מועיל השיתוף והאמצעית מותרת להשתמש עם שני המבואות ורבנן מחמרי טפי דאפי' נשתתף האמצעי עם שני המבואות העומדים סביביו ביין ויין ואפי' לשם שתוף של מבוי לא מהני מידי ואפי' האמצעית אסורה להשתמש בשני המבואות בין בזה ובין בזה דכיון שערבו החיצונים עמה ושנים החיצונים לא ערבו נעשו כחמשה ששרוין בחצר אחת ושכח אחד מהן ולא עירב שכולן אסורין עכ\"ל ז\"ל בקיצור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמש חבורות וכו' </b>ביד פ\"ד דהלכות עירובין סי' ז' ותוס' דפירקין דף ע' ובטור א\"ח סי' ש\"ע: \n",
+                "<b>בטרקלין. </b>פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל טרקלין זה בית גדול ורחב עשר על עשר ברום עשר ופתוח לחצר וטרקלין זה עשוי קיטוניות קיטוניות והוא חלוק במחיצות וכל חלק וחלק פתוח לחברו ויוצאים בפתח א' ופעמים שאין פתוחין זה לזה ויוצאין כל א' וא' בפתחו הפתוח לו לחצר ולמעלה מהן עלייה על כל בני הבית אלא שאין אדם דר בה אבל הם עצמן משתתפין בה ביחד ועכשיו נחלקו ב\"ש וב\"ה אם נחשוב אלו הקיטונית שלמטה כבתים חלוקים או נאמר מאחר כי מלמעלה בית א' הוא מתשמיש השוה לכולן בעליה יחד והוא מצרפן ולא נחשוב אותם כבתים חלוקים ב\"ש סברי וכו': \n",
+                "<b>ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות שהן צריכין עירוב לכל חבורה וחבורה. </b>שהרי אין כחן עליה שתצרף אותן הואיל ועליה עצמה חלוקה היא לדירה וצריכין כל א' וא' לתת חלק בעירוב אע\"פ שהעירוב בא אצלו דזהו שהוא מונח באחת מבתי הטרקלין ע\"כ. וכתב שם הרב המגיד שדקדק הרשב\"א ז\"ל מלשון המשנה שאם עשו מקצתן מחיצות מגיעות לתקרה ומקצתן לא עשו אותן שעשו הם כמחולקים ושלא עשו הם כמשותפים ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ובזמן שחלקו הטרקלין למחיצות גדולות וכו'. אמר המלקט בגמ' אמר רב נחמן בר יצחק דיקא נמי דקתני ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות שהן צריכן עירוב לכל חבורה וחבורה מאי חדרים ומאי עליות אילימא חדרים ממש: \n",
+                "הגהה פי' רש\"י ז\"ל חדרים ממש שלא היו מחוברים מעולם ע\"כ. פי' לפירושו שלא היו הני בני חבורה משותפין מעולם כיון שמופסקים בחדרים ממש או בעליות ממש. ועליות ממש פשיטא אלא לאו כעין חדרים כעין עליות ומאי ניהו מחיצו' המגיעו' לתקרה ש\"מ: ובגמ' איכא מ\"ד אפכא מחלוקת במחיצו' המגיעות לתקר' אבל במחיצו' שאינם מגיעות לתקרה דברי הכל עירוב אחד לכולן: \n",
+                "<b>שרויין בחדרים או בעליות. </b>והג' חדרים ועליות איירי כגון שכל א' פתוח לחצר כדפירש בקונטרס דהנך חמש חבורות ששבתו בטרקלין כולהו יש להן פתח מן הטרקלין לחצר דאם לא היה לכל אחד פתח לחצר ה\"א פנימי נותן עירוב ודיו או שנים הפנימיים כר' יוחנן דס\"פ בגמ' דלדידיה אותו שלפני הפנימי לא מקרי בית שער מתוס' ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האחים וכו' </b>ביד פ\"ד מה' עירובין סי' ו' ובראש הפרק: \n",
+                "<b>השותפים </b>ל\"ג רש\"י ז\"ל גם ברב האלפסי ז\"ל ליתיה גם בפי' ר\"ח ז\"ל ליתיה גם ה\"ר יהונתן ז\"ל כתב ל\"ג ליה אכן בירושלמי איתיה וגם הרז\"ה ז\"ל כתב דאית דגרסי ליה: ורבינו עובדיה ז\"ל תפס לעיקר גירסת הרמב\"ם ז\"ל ופירושו: \n",
+                "וכתכ ר\"ע ז\"ל ואוכלין על שלחן אביהם לאו דוקא אלא נוטלין מזונותיהן וכו'. אמר המלקט כתבו תוס' ורבינו יהונתן ז\"ל על מאי דקאמר בגמ' דלא שמעינן במתני' דמקום לינה גורם דמקבלי פרס שנו ואע\"פ דמקום פיתא ולינה בבתיהם אהני מה שאוכלין משל אביהן דאם היה עירוב בא אצלן או שאין עמהן דיורין בחצר אינם צריכין לערב ע\"כ. ועוד כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל או שאין עמהן דיורין בחצר אינם צריכין לערב אע\"ג דפליגי ב\"ה בחמש חבורות דפטרי להו לכולהו בעירוב א' והכא באחים שהן דומין להם לגמרי ל\"פ ומודו דצריכין עירוב לכל אחד ואחד היכא שמוליכין ערובן למקום אחר ל\"ק. דכיון שכל א' וא' מן האחים עומדים בחדרים ועליות בפני עצמן דין הוא שיאסרו כיון שהוצרך אביהן לערב שמי שיראה שגובין עירוב מאביהן ואינו רואה שגובין מבניו שעומדין בפני עצמן באכילתן ולינתן אתי למימר מותר לטלטל בחצר אע\"פ שלא עירבו כולם משא\"כ בחמש השרויות בטרקלין דלכל העולם ניכר דכיחידים דמי ע\"כ: \n",
+                "<b>מבטל רשותו.</b> בכל הספרים גרסי' ביטל רשותו ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פתוחות זו לזו וכו'. </b>ערבו בחצרות כל חצר עם בני חצירה וגם החצרות מזו לזו רש\"י וה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
+                "<b>ופתוחות למבוי. </b>אבל אם היו פתוחות זו לזו ואינם פתוחות למבוי אמרינן בירושלמי דאפי' ערבו אסורות דר' עקיבא הוא דאמר דריסת הרגל אוסרת: \n",
+                "ומה שפי' ר\"ע ז\"ל דלא תנינן במתני' פתוחות זו לזו משום דקיימא לן שאין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכן ע\"כ. אמר המלקט הכי מפרש לה רב בגמ' ושמואל אמר אפי' בית אחד וחצר אחת ור' יוחנן אמר אפי' חורבה מכאן וחצר מכאן ואקשי ליה ר' אלעזר בר בי רב לשמואל אמר מר הכי והא מר הוא דאמר אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתנו שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. דייקי' לישנא דחצרות דלא קתני חצר אלא נקט חצרות לשון רבים משמע דצריך ד' בעלי בתים בשתי החצרות אשתיק. ובגמ' בעי קבלה מיניה או לא קבלה מיניה ת\"ש וכו' ומשמע דמסיק דהדר ביה שמואל לגביה דרב וכמו שכתב הרב אלפס ז\"ל דה\"ל ר' יוחנן חד לגבי תרי: \n",
+                "<b>מותרין כאן וכאן </b>דטעמא מאי אין סומכין על שיתוף במקום עירוב וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ומתני' כולה ר\"מ היא דאמר בעינן עירוב ובעינן שיתוף והכא היינו טעמא משום דרוב בני החצר ערבו וכו': ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל מותרין כאן וכאן וקמ\"ל שאע\"פ שאין לכל החצרות כולן פתח לכל אחת ואחת בפני עצמה פתוח למבוי אפ\"ה מיקרי שיתוף ע\"כ: \n",
+                "<b>ערבו בחצרות וכו' </b>ביד פ\"ה דהלכות עירובין סי' י\"ג: \n",
+                "<b>מבני מבוי ולא נשתתף. </b>פי' רש\"י ז\"ל אחת מן החצרות לא נשתתפה עם חברתה במבוי מותרין בחצרות ואסורין במבוי משום דלא בטיל רשותו דר\"מ סבר בטול רשות מהני במבוי והכי נמי מוקי למתני בירושלמי כר\"מ: ואיתא בפירקין דף ס\"ו ובירושלמי בפ\"ק דמכילתין ובב\"י א\"ח ר\"ס שפ\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי חצרות וכו' </b>שם פ\"ד דהלכות עירובין סי' י\"ט ובירושלמי דר' עקיבא היא דאמר דריסת הרגל אוסרת: ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שתי חצרות זו לפנים מזו כלומר פנימית פתוחה לחיצונה וחיצונה לר\"ה ודריסת רגלה של פנימית בחיצונה כשרוצה ללכת בר\"ה ובכל חצר וחצר יש בעלי בתים רבים שאוסרין זה על זה וצריכין לערב זה עם זה בחצרן של עצמן והחצר הפנימית אינה צריכה לערב עם החיצונה שהרי אין דריסת חיצונה עליה ואם היא רוצה סוגרת פתחה לעצמה ומש\"ה ערבה פנימית מותרת לעצמה עם בעלי בתים שבתוכה ולא ערבה החיצונה לעצמה עם בעלי בתים שלה הפנימית מותרת שהרי יכולה לסגור פתחה ואין יכולין לעכב עליה בני חיצונה וחיצונה אסורה שהרי לא ערבו זה עם זה בחצר של עצמה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים אומרי' וכו' </b>שלש מחלוקות בדבר וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: והא דאמרי' בכל מקום דריסת הרגל אוסרת אין הכונה שדריסת העברת הרגל לבדה תאסור אלא דריסת הרגל עם עשיית תשמיש צרכיהם באותו חצר אוסרת דבלא תשמיש בהעברה לבדה אינה אוסרת: ומצאתי שהחכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נקד בכולה מכלתין עֵירוב העין בצירי וכן בכל מקום ששנינו. עֵרבָה עֵרֵב ערבו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתנו עירובן וכו' </b>תוס' פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ח:) \n",
+                "<b>ואם היו של יחידים </b>שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה א' אין צריכין לערב זה עם זה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ומסיים רש\"י ז\"ל ואם היו שנים אפי' בחיצונה גזרינן דילמא אתי למישרי שנים בפנימית ואחד בחיצונה ע\"כ. ונראה שהוא מסוגית הגמ' דבגמר' אמרינן היו שלשה אסורין ול\"מ שנים בפנימית דהויא רגל האסורה אלא אפי' שנים בחיצונה אסור עד שיערבו שתיהן יחד גזירה משום רבים ושמואל אמר לעולם מותרת עד שיהיו שנים בפנימית וא' בחיצונה אלא שהרי\"ף ז\"ל פירשו בענין אחר ע\"ש. וכולה מתני' שם פ\"ד דעירובין סי' כ' כ\"א כ\"ב: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חלון שבין שתי חצרות </b>שם רפ\"ג דהלכות עירובין ובטור א\"ח סי' שב\"ע: ובגמ' אמר ר' נחמן לא שנו אלא חלון שבין שתי חצרות אבל חלון שבין שני בתים אפי' למעלה מעשרה נמי אם רצו מערבין א' מ\"ט דביתא כמאן דמלו דמי כלומר והוי כמאן דלא גבוה עשרה ומ\"מ בעינן שיהא דע\"ד וכמו שפירש רי ע ז\"ל: \n",
+                "<b>פחות מדע\"ד וכו'. </b>בגמ' פריך פשיטא כיון דאמר ד' על ד' בתוך עשרה ממילא אנא ידענא דפחות מד' ולמעלה מעשרה לא ומשני הא קמ\"ל טעמא דכוליה למעלה מעשרה אבל מקצתו בתוך עשרה מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד דאי מרישא ה\"א כוליה בתוך עשרה בעינן וכתבו תוס' ז\"ל ואגב דהדר ותני למעלה מעשרה תנא נמי פחות מד' על ד' ע\"כ: עוד פריך בגמ' לימא תנן סתמא כרשב\"ג דאמר בברייתא בגמ' בפ\"ק כל פחות מד' כלבוד דמי פי' תוס' ז\"ל דקס\"ד השתא דלרבנן כיון דבשלש יוצא מתורת לבוד חשיב פתח ומשני אפי' תימא רבנן ע\"כ ל\"פ רבנן עליה דרשב\"ג אלא לענין לבודין אבל לענין פתחא אפי' רבנן מודו דאי איכא ד' על ד' חשיב ואי לא לא חשיב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כותל שבין שתי חצרות. </b>ביד שם סי' ג' ובטור א\"ח סי' שע\"ב וסי' שע\"ג והובאה בגמ' פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ז) ובפ' כל גגות (עירובין דף צ\"ב:) \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל צ\"ל אלא משום דבעי למיתני סיפא היו בראשו פירות וכו': וכתבו התוס' ז\"ל ובלבד שלא יורידו למטה דוקא לפי שאין פתח ביניהם שאין החצרות יכולין לערב יחד אבל אם יש פתח בכותל וערבו מותר להוריד ולהביא מן הבתים לחצר ומן הבתים מעלין על הכותל: \n",
+                "<b>ורוחב ד'. </b>בגמ' בעינן אין בו רוחב ד' מאי אמר רב אויר שתי רשויות שולטות בו וכיון דלא חשיב למהוי רשותא בטיל לגבי תרוייהו ורשות שתי החצרות שולטות ואוסרות זה על זה ואפי' על ראשו אסור לטלטל ואפי' כמלא נימא ור' יוחנן אמר אלו מעלין מכאן ואוכלין ואלו מעלין מכאן ואוכלין וה\"ה דמורידין דמקום פיטור הוא ובטל לכאן ולכאן תנן אלו עולין וכו' עולין אין מעלין לא ה\"ק יש בו ד' על ד' עולין אין מעלין לא אין בו ד' על ד' מעלין נמי ובגמ' מפרש טעמייהו: וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל ובלבד שלא יורידו למטה. מפר' בגמ' למטה למטה דבתים כלומר אותן פירות ששבתו בראש הכותל אסור להכניסן בבתים משום דגגין ובתים שתי רשויות הן אבל למטה בקרקע החצר מותר דהא גגין וחצרות רשות אחת הן ואפי' ערבו חצרות עם בתים דשכיחי מאני דבתים בחצר ולא גזרינן שמא יעלה כלים ששבתו בבתים על הכותל או שמא יכניס אותן הפירות ששבתו על הכותל לבתים וכ\"ש היכא שלא ערבו חצרות עם בתים דליכא למיגזר מידי שהרי אין מכניסין מן החצר לבתים כלל ודוקא דעולין אין מעלין לא כשרוחב הכותל ד' טפחים דחשיב כגג וגג ובתים שתי רשויות הן אבל לא היה רוחב ד' אלא פחות מד' לא חשיב כגג ומותר להכניס פירותיו גם לבתים דכמקום פיטור הוא ואמרי' מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני ר\"ה ולבני רה\"י לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו ובין עולין ובין מעלין ומורידין לבתים מותר ע\"כ. וכתב הרי\"ף ז\"ל ועדיף האי כותל שאינו רחב ד' משאר מקום פיטור דלא אמרינן ביה ובלבד שלא יחליפו אלא מותר לכתף בו ולהחליף כיון שאינו רשות דאורייתא כגון רה\"י ור\"ה אלא רשות דרבנן כדאיתא פ' כיצד משתתפין וכן הלכה ע\"כ: \n",
+                "<b>נפרץ הכותל וכו'. </b>ביד שם סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חריץ שבין שתי חצרות. </b>ביד שם סי' י\"ב ובטור א\"ח סי' שע\"ב. וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל אם לא נסתם מכל אותו חריץ אלא עשר אמות לבדן ונשאר חריץ מכאן ומכאן כפתח הוי ואם רצו מערבין א' ואם רצו מערבין שנים אלא משום דלא שכיח למהוי כענין זה לא הוזכר במשנה ע\"כ וכתוב עליו שם (סי' שע\"ב) בב\"י ואיני יודע למה הצריך עשר אמות וגם למה כתב שלא הוזכר במשנה דכל כה\"ג משמע דבד' טפחים סגי מכ\"ש דנתן עליו נסר דסגי בד' טפחים ע\"כ: \n",
+                "<b>אפי מלא קש או תבן. </b>ובגמ' ותבן לא חייץ והא אנן תנן בסמוך מתבן שבין שתי קצרות מערבין שנים וכו' אמר אביי לענין מחיצה אע\"ג דעתיד ליטלו כל כמה דהוי התם כ\"ע לא פליגי דהוי מחיצה אבל לענין חציצה פי' לחוץ בפני אויר החריץ ולידון כסתום אי בטליה בהדיא ואמר לא שקילנא ליה מהכא בטיל ואי לא לא בטיל: \n",
+                "<b>מלא עפר או צרורות. </b>גמ' ואפי' בסתמא דלא ידעינן אי שקיל ליה תו אי לא והתנן פט\"ו דמסכת אהלות בית שמלאו תבן או צרורות ובטלו בטל ואין לשון המשנה שם כך אלא שהתלמוד מביאה בקוצר ודייק בטלו אין לא בטלו לא. ומשני רב אסי מאן תנא עירובין ר' יוסי היא דפליג אההיא משנה דהתם וסבר עפר סתם בטל דתניא וכו'. רב הונא בריה דרב יהושע אמר הנח איסור שבת דמתני' דכיון דעפר אינו ניטל בשבת סתמיה בטיל דאפי' ארנקי מלא מעות נמי בטיל שם אבל תבן וקש ניטל למאכל בהמה רב אשי אמר בית אחריץ קרמית בשלמא חריץ למטיימיה קאי הלכך סתם עפר בטיל ואפי' לרבנן אלא בית למטיימיה קאי בתמיה: והכי נמי איכא בירושלמי מאן דמוקי לה ככ\"ע ע\"ש: וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל פט\"ו דאהלות והא דפשיטא ליה התם בעירובין דתבן ובטלו הוי מיעוטא לכ\"ע אע\"ג דהכא באהלות לא גרסי' בית שמלאו תבן אלא בית שמלאו עפר דייק לה משום דהא קתני וכן כרי של תבואה דמהני ביה ביטול וכ\"ש תבן עכ\"ל ז\"ל: וכתוב בהגהת אשרי ואם מילא פירות אפי' סתמא בטלי להו הואיל ודרך לעשות מהם אוצר: ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל מְלא קש המ\"ם בשבא וכן מְלֹא עפר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתן עליו נסר שהוא רחב ד' טפחים. </b>ביד שם סי' י\"ד ובטור א\"ח סי' שע\"ב. ובגמ' אמר רבא לא שנו אלא שנתן ארכו של דף לרוחב החריץ כעין גשר אז בעינן נסר ד' טפחים אבל אם נתן לארכו של חריץ דף ד' ארך ע\"ג יתדות אצל שפתו וסתם בדף קצת רוחב החריץ ומיעטו מד' אפי' שהיתה הדף קצרה שאינה אלא. אצבע הרי מיעטו לרוחב החריץ מד' במשך מדת הפתח ומתני' רחב ד' תנן: \n",
+                "<b>וכן (בין)שתי כצוצריות זו כנגד זו. </b>גמ' אמר רבא הא דאמרת זו כנגד זו אין זו שלא כנגד זו לא פי' כגון שהיתה זו בולטת לר\"ה יותר מחברתה לא סגי להו בנסר ד' וזו למעלה מזו נמי לא אמרן אלא שיש בין זו לזו ג' טפחים אבל אין בין זו לזו ג' כלומ' שאין רחוקות זו מזו ג' אז גזוזטראות עקומה היא נקראת ושרי: ובירוש' אית תני מערבין שנים ואין מערבין א' ואית תני מערבין אחד ואין מערבין שנים. מאן דמר מערבין שנים ואין מערבין אחד פחות מכאן בנסר מאן דמר מערבין אחד ואין מערבין שנים פחות מכאן בחלל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מתבן. </b>ביד שם סי' ג' והובאה בפירקין דף ע\"ח ובטור א\"ח סי' שע\"ב: \n",
+                "<b>אלו מאכילין מכאן וכו' </b>לשון ר\"ע ז\"ל בסופו נ\"ל להגיה בשבת אחת: ובגמ' אלו מאכילין מכאן וכו'. אמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו ויאכיל פי' רש\"י ז\"ל בלשון שני לא יתן לתוך קופתו ומשום דמוקצה מאתמול למחיצה זו ומפר' בגמ' דגם לא יאחוז בהמתו באפסר שלה לאכול מן המתבן אלא ר\"ל דקאי באפה שלא תפנה ללכת לצד אחר ואיהי מאליה אזלא למקום המתבן: והא דקתני בברייתא בית שבין שתי חצרות ומלאהו תבן זה נותן לתוך קופתו ויאכיל וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל משנינן בגמ' בית כיון דאיכא מחיצות ותקרה כי מפחית מינכר לה מילתא שהרי גג הגדיש מתרחק מן התקרה ואי מפחית מעשרה מינכר אבל מתני' דקאי מתבן בחצר ואין עליו תקרה לא מינכרא מילתא. ובירוש' א\"ר אלעזר כיני מתני' אלו ממלאין קופתן מכאן ומאכילין ואלו ממלאין קופתן מכאן ומאכילין ע\"כ: \n",
+                "<b>נתמעט המתבן. </b>פי' ודאי דבנתמעט בחול מיירי דבנתמעט בשבת לא שייך למיתני מערבין אחד. וכבר פירשו ר\"ע ז\"ל וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד אם נתמעט בחול שהרי הכל נחשב כפרוץ ואפי' לא נתמעט מע\"ש אלא בשבת אפ\"ה נאסרין שניהם אע\"פ שהותרה למקצת שבת משום דלא אמרינן האי טעמא דהואיל והותרה לא בעירוב ולא במחיצה והוי כמבוי שנטלה קורתו או לחיו דאמרינן כיון שאסורין לשבת הבאה אסורין נמי לאותה שבת עכ\"ל ז\"ל. והרא\"ש ז\"ל ג\"כ הקשה בין לפי' ראשון דרש\"י ז\"ל בין לפי' שני ולפיכך כתב הוא ז\"ל ונראה לפרש אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן דבחול קאמר וכן מוכח לישנא דמתני' דקתני נתמעט התבן מעשרה טפחים מערבין אחד ואין מערבין שנים ואי בשבת מאי מערבין איכא וקאמר רב הונא ובלבד שלא יתן לתוך קופתו לאכול ודאי אי בעי לסלוקיה בבת אחת מצי מסלק ליה אבל לא יתן לתוך קופה ויאכיל מעט מעט דילמא ממעט ליה בע\"ש סמוך לחשכה ולאו אדעתיה וקא מטלטל בשבת בחצר האסורה ע\"כ בקיצור: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל או במשך עשרה אמות. אמר המלקט בפי' רש\"י ז\"ל הלשון או במשך עשרה אמות ועוד ובע\"ד איני יודע למה. ונראה משום דעד עשרה הוי כפתח כדתנן לעיל סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצר משתתפין. </b>פ' הדר (עירובין דף ע\"ג.) ועיין בתוס' ובהרא\"ש ז\"ל דהכא דאוקמוה למתני' דהכא כר' יהודה בן בתירא דהתם פ' הדר דמתיר בנשים ואוסר בעבדים אלא דלפי המסקנא בנדרים אתי כר' יהודה ב\"ב דמתיר בעבדים ואוסר בנשים והאריכו ע\"ש: \n",
+                "<b>הרי זה אוסר לכל בני המבוי. וכו' </b>ביד פ\"א דהלכות עירובין סי' כ' ובפ\"ד דהלכות זכיה ומתנה סי' ו' ובפ' שני דהלכות שלוחים ושותפים סי' ב' ובטור א\"ח סי' שס\"ו ובח\"מ סי' קפ\"ח והובאה פ' ואלו נדרים (נדרים דף פ\"ח:) ובפ' התקבל (גיטין דף ס\"ד) בעי האי שפחה ה\"ד אי דאתיא שתי שערות מאי בעיא גביה הרי היא יוצאה בסימנין אלא לאו דלא אתיא שתי שערות וקתני זוכה לאחרים ולא קשה למ\"ד התם דקטן אינו זוכה לאחרים דשאני שתופי מבואות דרבנן ואע\"ג דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ה\"מ במילתא דאית לה עיקר מן התורה אבל מילתא דלית לה עיקר מן התורה לא וכגון זה כתבתי בפ\"ד דמסכת מעשר שני סי' ד': \n",
+                "<b>ומזכה להן וכו'. </b>גמ' אתמר שתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכות ושמואל אמר צריך לזכות ופי' רש\"י ז\"ל ואע\"ג דמתני' פליגי עליה דרב רב תנא הוא ופליג ע\"כ ואיתא בתוס' פ\"ק דב\"מ דף י\"ב: \n",
+                "<b>ועל ידי אשתו. </b>בנדרים פרק בתרא דף פ\"ח מוקי לה רב אשי בשיש לאשתו חצר באותו מבוי שאין חצרה זקוקה לבעלה ומגו דזכיא לנפשה לההוא חצר זכיא נמי לאחרינא את השיתוף אבל אם אין לה חצר קתני התם בברייתא דאינו מזכה ע\"י אשתו אלא שהר\"ן ז\"ל כתב בר\"פ שני דביצה דכי אוקימנא התם הכי ה\"מ אליבא דר\"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאיתא פ\"ק דקדושין אבל לרבנן דפליגי עליה דר\"מ התם לא צריכנן בעירובי חצרות שתהא לה חצר באותו מבוי הלכך מצי מזכה ג\"כ אף עירובי תבשילין ע\"י אשתו ע\"כ. ושם ברב אלפס בדפוס של ויניציאה נראה שיש לשון מיותר וגם מוטעה. וגם בירוש' דפירקין ודפ\"ד דמעשר שני ודפ\"ק דקידושין מוקי לה כר\"ש בן אלעזר אליבא דר\"מ דס\"ל דר\"מ עביד יד עבד כנעני כיד רבו ולא עבד יד אשה כיד בעלה הלכך מזכה ע\"י אשתו ולא ע\"י עבדו ושפחתו הכנענים: \n",
+                "<b>אבל אינו מזכה. </b>ירושלמי ס\"פ הניזקין: \n",
+                "<b>לא ע\"י בנו ובתו הקטנים. </b>דעת הרשב\"א והרנב\"ר ז\"ל דהכא קטן ממש קאמר דהא ליכא הכא טעם איבה כשהאב מזכה לאחרים משלו על ידו ואין כן דעת ר\"ת ז\"ל עיין בנמוקי יוסף פ\"ק דב\"מ גבי מתני' דמציאת בנו ובתו הקטנים או בב\"י שם סי' שס\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתמעט האוכל. </b>ביד בפ\"ה דהלכות עירובין סי' ו' ובטור א\"ח סי' שס\"ח. ובגמ' במאי עסקינין דקתני בנתמעט אין צריך להודיע אילימא במין אחד מאי איריא נתמעט אפי' כָלֵה נמי אלא בשני מינין אפי' נתמעט נמי לא דתניא כלה האוכל ממין אחד אין צריך להודיע משני מינין צריך להודיע איבעית אימא ממין אחד ומאי נתמעט נתמטמט דהיינו כלה לגמרי ואיבעית אימא משני מינין ודוקא נקט נתמעט וברייתא כלה דוקא נקט אבל נתמעט אפי' משני מינין אין צריך להודיע: \n",
+                "<b>נתוספו עליהם וכו'. </b>תרתי קתני מוסיף ומזכה אם משלו מערב וצריך להודיע אם משלהן מערב רש\"י ז\"ל. אבל שם ביד משמע דמפרש דחדא קתני מוסיף ומזכה משלו וצריך להודיע אע\"פ שהעירוב שלו משום דדילמא לא ניחא להו בהאי פתח: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל ובנתוספו דיורין אם משלו מוסיף על ככרות העירוב ומשים בכלי אחד אין צריך להודיע לדיורין הנוספים ואם משלהן צריך להודיעם אם יתרצו בעירוב ע\"כ: ובגמ' אמר רב חסדא זאת אמרת חלוקין עליו חביריו על ר' יהודה דתנן בסוף פירקין א\"ר יהודה בד\"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות מערבין לדעתו ושלא לדעתו לא תימא האי בד\"א לפרושי אתי. ופרכינן פשיטא דשמעי' מינה דחלוקין דהא בעירובי חצרות נקיט ואתי וקתני וצריך להודיע. ומשני מהו דתימא לעולם ר' יהודה בההוא מפרש הוא ומתני' דהכא בחצר שבין שתי מבואות דלא ידעינן בהי ניחא ליה אבל בחצר של מבוי אחד אימא לא קמ\"ל רב חסדא דבמבוי אחד עסיקי' וכן צ\"ל לר' יוחנן דסבר דכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי לפרש בא ובד\"א בא לחלוק אבל לר' יהושע בן לוי דאמר כל מקום ששנה ר' יהודה במשנתנו אימתי ובמה איננו אלא לפרש דברי חכמים מוקמינן מתני' לדידיה בחצר שבין שתי מבואות דאפשר דאינו זכות לו אלא חובה ורבינו עובדיה ז\"ל פירש אליבא דהלכתא דהכי פסיק שמואל כר' יהודה והלכה מכלל דפליגי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה הוא שֵׁיעורו של שתופי מבואות. </b>וה\"ה לעירובי חצרות: ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל שֵׁיעור בכל מקום בצירי: \n",
+                "<b>בזמן שהן מרובין. </b>כלומר שהרבה בעלי חצרות יש במבוי אי נמי הרבה בעלי בתים יש בחצר ומפר' בגמ' מרובין י\"ח בעלי בתים או בעלי חצרות ולא קפדינן אגולגלתא דכל בני בית של כל אחד ובמזון שתי סעודות סגי להו ואע\"פ שאילו היינו חולקים אותם לא היה מגיע לכל א' וא' מן הבעלי בתים כגרוגרת אפ\"ה די להם בזה וה\"ה לעשרים ולשלשים והא דנקט רב יהודה בגמ' חושבנא די\"ח בני אדם מפר' בגמ' דמילתא אגב אורחיה קמ\"ל ששמנה עשר גרוגרות כשיעור שתי סעודות דקתני מתני' ואפ\"ה כיון דדבר חשוב הוא סגי להו למרובין בהכי אע\"פ שאין מגיע אפי' כגרוגרת לכל בעלי הבית: \n",
+                "[הג\"ה כתוב בספר לבוש החור סי' שס\"ח וטעמא דשיעור שתי סעודות נ\"ל כדי שיקנה א' מהם שם דירתו קבוע לשתי סעודות שבת ערבית ושחרית ויהיה הוא כבעל הבית ואחרים יהיו כאילו דרים אצלו כי לא רצו להטריח יותר וטעמא עד י\"ח גרוגרת כדי שיהא חצי גרוגרת לאחד לסעודה א' שיש בה כדי להשיב נפש וסגי שלא להטריחם יותר ע\"כ]: וכתב עוד שם סי' תי\"ג וז\"ל ומה שהצריכו הכא גבי עירובי תחומין ב' סעודות לכל אחד ואפי' הם הרבה וגבי עירובי חצרות הקלו ואמרו דבפחות מי\"ח סגי בגרוגרת לכל א' ובי\"ט ולמעלה סגי בשתי סעודות לכולן נראה לי דהיינו טעמא דעירובי חצרות תקנו לאפרושי מאיסור' ולכך הקלו להם דלא ליתי לידי איסורא משא\"כ כאן שלא התירוהו אלא לדבר מצוה לא רצו להקל עכ\"ל ז\"ל ועי' עוד במ\"ש בריש פירקין דלקמן בשמו ז\"ל: \n",
+                "<b>ובזמן שהן מועטין כגרוגרת לכל א' וא'. </b>ואע\"פ שאין בין הכל מזון שתי סעודות ולקולא הכא והכא מה\"ר יהונתן ז\"ל בתוספת ביאור יותר מעט: \n",
+                "<b>כגרוגרת להוצאת שבת לכל אחד ואחד. </b>מלות להוצאת שבת ליתנהו בגמ' אלא בירושלמי ולא ברי\"ף והרא\"ש ז\"ל אכן בנוסחת כ\"י איתיה גם עפ\"י הרמב\"ם ז\"ל וביד פ\"א דהלכות עירובין סי' ט' ובטור א\"ח סי' שס\"ח: ובירושלמי רב אמר מרובין שבעה עשר מועטין ששה עשר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר יוסי וכו'. </b>הטור שם סי' שס\"ח. נראה שסובר דלפרושי אתא מאחר שפסק כותיה אבל הרמב\"ם ז\"ל פסק דלא כותיה ובפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ו) מייתי לה ופי' שם רש\"י ז\"ל שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות אבל עיקר עירוב בתחומין הוא ע\"כ. אבל כאן פי' רש\"י ז\"ל כמו שהעתיק כבר ר\"ע ז\"ל והכי משמע בפ' הדר (עירובין דף ע\"א) דתניא התם מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות וכן פי' ג\"כ ה\"ר יהונתן ז\"ל אבל תוס' ז\"ל כתבו שם פ' מי שהוציאוהו דלר\"י נראה דפי' רש\"י דהתם כי' מי שהוציאוהו עיקר דהכא בפירקין לא איירי כלל בעירובי חצרות אלא אשתופי מבואות קאי דקתני רישא כיצד משתתפין וכו' ולא אמרו לערב בחצרות היינו פי' אשתופי מבואות וקרי תנא לשתוף מבוי ערובי חצרות בכמה דוכתי ע\"כ. ועיין במ\"ש לעיל פ' ששי סי' ח' בשם ה\"ר יהונתן ז\"ל עוד פי' שם רש\"י ז\"ל שירי עירוב כל שהוא לכל אחד ע\"כ. ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל אבל בשירי עירוב שנתמעט משיעורו משנכנס שבת ראשון כל שהוא אין צריך להוסיף עליו אפי' לשבת הבאה כיון שמתחלה היה בו שיעור ואם נתמעט קודם שנכנס שבת ראשון תחלת עירוב קרינן ביה ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא אמרו לערב. </b>אית דגרסי לא אמרו בלא וי\"ו וכן הוא בהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל: ובירוש' אמר ריב\"ל מפני מה אמרו מערבין בחצרות מפני דרכי שלום ומעשה באשה אחת שהיתה לה דבובה עם תברתה ושלחה עירובה ביד בנה וגפפתיה ונשקתיה אתא ואמר לאימיה אמרה הכין רחמין ליה לברי מתוך כך עשו שלום הה\"ד דכתיב וכל נתיבותיה שלום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר </b>ביו\"ד צריך להיות: \n",
+                "<b>ר' יהושע אומר ככר הוא עירוב וכו'. </b>ביד פ\"א דהלכות עירובין סי' ח' ובטור א\"ח סי' שס\"ו: \n",
+                "<b>והיא פרוסה אין מערבין בה משום איבה. </b>ומסיק בגמ' דאפי' עירבו כולם בפרוסות נמי לא שמא יחזור הדבר לקלקולו כלומר שיבואו ליתן זה פרוס וזה שלם והיכא דלא שייך טעם איבה כגון שאחד מזכה לכולם כתבו הרא\"ש והמרדכי והטור והגהות מיימיניות דיכול לערב בפרוסה: ככר כאיסר פי' רש\"י ז\"ל כמדת איסר: וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח שאין נקרא עירוב או שתוף אלא כשהוא מדבר חשוב אבל מים ומלח אין אדם קפיד מתת לחברו כרצונו ואין אדם קונה בהן דירה דמתנת חנם היא אבל בפירות ויין שהן דברים החשובים מערבין ומשתתפין ור' יהושע פליג ואמר דאין מערבין אלא בככר שלם כגרוגרת בכל ככר וככר לכל בעל הבית ואח\"כ משימין כולם בסל אחד ואם לא היה שלם אפי' יהיה כ\"כ גדול שיש בו מאפה סאה כיון שניטל ממנה שיעור חלתה שהוא אחר מארבעים ושמנה לנחתום הרגיל למכור נקרא פרוסה ואין מערבין בו וכ\"ש אם ניטל ממנה שיעור חלה של בעל הבית שהוא אחד עכ\"ד שאין מערבין בו. וככר כאיסר לאו דוקא אלא אפי' כגרוגרת והוא שלם מערבין בו: \n",
+                "[הגה נלע\"ד צ\"ל אלא דוקא כגרוגרת והוא שלם וכו']: א\"נ י\"ל דר' יהושע מקיל מצד אחד דלא בעי כגרוגרת אלא כשיעור איסר סגי ומחמיר דבעי ככר שלם וטעמו משום איבה שחבריו מכניסין שלם והוא מכניס פרוסה עכ\"ל ז\"ל: וכתוב בבית יוסף סוף סי' שס\"ח וז\"ל ודעת רבינו כדעת הראב\"ד ז\"ל בפ\"א מה\"ע שאף לעירובי חצירות בעינן שיעור כמו בשתוף וכתב שם הרב המגיד שכן דעת האחרונים ושדחקו עצמן בלשון המשנה שאמרה ככר כאיסר והוא שלם מערבין בו דהיינו כשיש שם ככרות הרבה כגרוגרת לכל א' וא' אבל מדברי הרמב\"ם ז\"ל שם משמע שדי לכל א' בככר כאיסר ואפילו אין בו כגרוגרת וכתב הרב המגיד דהכי משמע מדברי הגאונים ושכן נראה ע\"כ. ומשמע מהרמב\"ם ז\"ל דכשהוא מזכה בעירובי חצרות לבני החצר אפי' בככר כאיסר יכול לזכות לכל בני החצר ואין צריך שיעור כלל ועיקר רק שיהיה שלם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נותן אדם מעה וכו' </b>ביד פ' ששי דהלכות עירובין סימן כ' מפרשה [הר\"מ] למתני' לענין עירובי תחומין וז\"ל נותן אדם מעה לבעל הבית כדי ליקח לו פת ויערב לו בה עירובי תחומין אבל אם נתן לחנוני או לנחתום וכו' אבל בטור א\"ח סי' שס\"ט פירשה כפשטה לענין ערובי חצרות והרב המגיד ז\"ל כתב שדברי הרמב\"ם עיקר: \n",
+                "<b>כדי שיזכה לו בעירוב דברי ר' אליעזר. </b>בגמ' אמרינן דאע\"ג דמשיכה קונה עשאו ר' אליעזר כד' פרקים בשנה דתנן בחולין פ' אותו ואת בנו בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו וכו' דהעמידו בה חכמים את דבריהם על דין תורה הכא נמי בעירוב העמידו דבריהם על דין תורה דמעות קונות: לא זכו לו מעותיו שאין מעות קונות וכו' עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט הוא פי' רש\"י ז\"ל וכתבו עליו תוס' ז\"ל ובחנם פי' כן דאפי' מתכוין להקנות לו בחנם ואפי' זיכה לו ע\"י אחר או לקח המעה וקנה לו מן השוק אינו עירוב כיון שהנותן מתכוין לקנות לו מן החנוני כי היה סבור שמעותיו קונות בלא משיכה וכל הזכיות שעושה החנוני שלא מדעת בעל הבית קעביד ואין מערבין אלא לדעתו ולשון הקונטרס מוכיח כן בסמוך ע\"כ. וכתב עליהם הרא\"ש ז\"ל דדברים תמוהין הם דהא דאמרו חכמים דאין מערבין לאדם אלא מדעתו ואפי' בעירובי חצרות היינו משום דחשיבי ליה קצת חובה אי בשתי מבואות מיירי ואי נמי במבוי אחד מיירי חשבינן ליה קצת חובה אולי יש קצת טעם למה אינו רוצה לערב דאי זכות גמור הוא מאי הוי טעמייהו דאמרי אין מערבין לו לאדם אלא מדעתו וזה שגילה בדעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעה לחנוני ומאחר שאין קונה לו המעה וזיכה לו החנוני אמאי לא זוכה. הלכך נ\"ל לפרש מתני' כמשמעה ואם נתן לו לחם בלא זכוי לא זכו לו מעותיו דלא ס\"ל לרבנן להא דר' אליעזר דסבר דעשאוהו כד' פרקים הללו אבל אם זיכה לו ע\"י אחר מודו רבנן דהוי עירוב והא דקתני שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו מילתא באנפי נפשה היא ולא קאי אנותן מעה לחנוני וה\"ק ואין מערבין בו וכו' וכה\"ג בפ\"ק די\"ט שאפר כירה מוכן הוא תדע דאי קאי אנותן מעה לחנוני ה\"ל למיתנייה קודם הך דתנא ומודים חכמים בשאר כל אדם וכו' עכ\"ל ז\"ל: וכפירוש רש\"י ז\"ל פסק הטור בא\"ח סי' שס\"ט. ובגמ' אמר שמואל לא שנו דלא זכו לו מעותיו אלא מעה אבל כלי קונה פי' קנין סודר ול\"ש אלא דא\"ל זכה לי אבל אמר ליה ערב לי שליח שויה וקני: \n",
+                "<b>א\"ר יהודה בד\"א וכו' </b>י פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ו) וס\"פ כל גגות: \n",
+                "<b>שאין מערבין לו לאדם אלא מדעתו. </b>ירוש' מתני' דר' מאיר דר' מאיר אמר ע\"י עירוב וע\"י שתוף: \n",
+                "<b>בד\"א בעירובי תחומין. </b>ביד פ\"ו דהלכות עירובין סי' י\"ח ובטור א\"ח סי' תי\"ד: \n",
+                "<b>אבל בעירובי חצרות וכו'. </b>ביד שם פ\"ה סי' כ\"ג ומתני' דלעיל סי' ז' דקתני וצריך להודיע מיירי בשתוף מבואות בחצר שבין שתי מבואות כמו שכתבתי לעיל: \n",
+                "<b>לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לו. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ומחק מלות לאדם שלא בפניו דבסיפא: בפ' שני דקדושין דף מ\"ב ילפי' לה מדכתיב נשיא א' נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ וקטנים נמי היו בנוחלי הארץ וקטנים כשלא בפניו דמי ומ\"מ כיון דנחלת הארץ זכות הוא להם מה שעשו עשוי ואע\"ג דזכות וחובה נמי איכא התם דהא איכא דניחא ליה בהר טפי מבבקעה או אפכא: וכתוב בנמוקי יוסף ס\"פ האשה שלום בשם הריטב\"א ז\"ל שכתב בשם רבו דמילתא דהוי חובה אע\"ג דלכי ידע אמר ניחא לי אין זכין לו למפרע ע\"כ: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד משתתפין בתחומין מניח את החבית. </b>כל פירותיהן היו רגילין להניח בחבית כדתניא לעיל מביאין את החבית של יין ושלש מן ושל גרוגרות ושל שאר כל מיני פירות תוס' ז\"ל: הג\"ה התוס' והמרדכי ז\"ל סוברים דעיקר שיתוף לכתחלה לא הוי אלא ביין משום שיהו ניכרים איזהו עירוב ואיזהו שיתוף ודלא כרש\"י ז\"ל שכתב ביין וכ\"ש בפת דחשיב טפי. וכן ג\"כ כתבו התוס' דשתופי המבואות דוקא בחצר שבמבוי ולא בבית משום דבחצר מינכר טפי שיתוף דשייכא טפי למבוי וקרובה תשמישה דמבוי אבל בירוש' משמע כפי' רש\"י ז\"ל דשיתופי מבואות בחצר וכ\"ש בבית ע\"כ: \n",
+                "<b>מניח את החבית. </b>משלו ומזכה להן ע\"י בנו ובתו הגדולים כדאמרינן בפירקין דלעיל גבי שתופי מבואות ואומר אח\"כ הרי זו לכל בני עירי הרוצין לילך לצד מזרח ד' אלפים אמה ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
+                "<b>ה\"ז לכל בני עירי. </b>ביד פ' ששי דהלכות עירובין סי' י\"ח: \n",
+                "<b>או לבית המשתה דהוו דבר מצוה. </b>ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל ומשום הכי נקט הני משום דאין מערבין עירובי תחומין לדבר הרשות כי אם ברגל שילך וישבות שם הוא בעצמו אבל לדבר מצוה כגון הני הקלו על העשיר לערב בפת ע\"כ: וביד שם סי' ו' ובטור א\"ח סי' תי\"ג. וכתוב בספר לבוש החור סימן תט\"ו וז\"ל לא התירו חכמים לערב עירובי תחומין אלא לדבר מצוה ונ\"ל טעמא דבשלמא עירובי חצרות ושיתופי מבואות שגזרו בהם משום ר\"ה ובקל יבואו לעבור עליהם שאין כל אדם יכולין ליזהר בהם הצריכו לערב בכל מקום אפי שלא לצורך כדי שלא יבואו לעבור עליהם להדיח אבל עירובי תחומין שאין צריכין לו אלא לפרקים ומיעוטא דמיעוטא הן דצריכין ליה וליכא למיחש כ\"כ שיעברו עליו במזיד לא התירו אלא לעת צורך של מצוה כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה וכו' ע\"כ: ולעיל פ\"ד ברייתא שהבאתי דתניא באו גוים למזרח עירובי למזרח ומוקי לה בגמ' במרי מאתא ופי' שם בקונטרס שצריך לצעוק לפניו כתבו תוס' ז\"ל דהוי נמי דבר מצוה שהולך לצורך בני עירו ומפקח על עסקי רבים. ירושלמי ולמה לא תנינן מזכין שמואל אמר תמן תנינן מזכין צריך לזכות ברם הכא דלא תנינן מזכין אין צריך לזכות ר' יוחנן אמר קל וחומר בדבר ומה אם תמן שעירובי חצרות מדבריהם את אומר מזכין עירובי תחומין שהן דברי תורה לא כל שכן: \n",
+                "<b>כל מי שקבל וכו' </b>ביד שם בה\"ע פ' ששי סי' ח: \n",
+                "<b>משחשכה אסור </b>גרסי': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מְזון </b>בשבא המ\"ם: וביד שם פ\"ו סי' ז' ובפי\"ד דהלכות מאכלות אסורות סי' ח' ומיירי לה פ' אע\"פ דף ס\"ד ובטור א\"ח סי' ת\"ט: וכתוב שם בספר לבוש החור ב' סעודות בינונית הן ששה ביצים. ואע\"ג דבעלמא אמרינן דשיעור סעודה סתם הוי ד' ביצים וגבי עירוב הקלו שגם יש הרבה בני אדם דסגי להו בשלשה ביצים ע\"כ ועיין עוד במ\"ש בשמו ז\"ל בפירקי' דלעיל משנה ח': וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל במשנה זו לא פירש אלא שיעור כשהוא מערב בפת אבל ביין לא פירש אע\"פ שמשנה זו בנויה על עירובי תחומין ביין כדקתני מניח את החבית אבל בברייתא מפורש בפ' בכל מערבין וכו' ואומר שם שבשתי רביעיות סגי ומשאר מינין דבר שהוא נעשה לשבוע ממנו בעינן שיעור שתי סעודות ודבר העשוי ללפת את הפת בעינן ממנו שיעור ללפת ממנו שיעור שתי סעודות ואע\"פ שאין דרך לאכול לפתן בלא לחם אפ\"ה הקלו חכמים בעירובי תחומין דסגי ליה בלפתן לבדו דכיון שגלה דעתו ועשה מעשה סגי בכך ע\"כ: \n",
+                "<b>אלו ואלו מתכונין להקל. </b>כך מצאתי מוגה בקצת משניות וגם במשנת החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וכן כתובה המשנה בירושלמי וכן היא ג\"כ בפי\"ז דמסכת כלים וכן בפי' רעז\"ל. אמנם בתלמוד ובהרי\"ף ז\"ל ובפסקי הרא\"ש ז\"ל וגם בה\"ר יהונתן ז\"ל כתוב זה וזה וכן נלע\"ד עיקר אע\"פ שאפשר לומר דנקט בכל דוכתא אלו ואלו משום סירכא דלישנא דהאי דתנן בפכ\"ז דכלים ר' יהודה אומר בדקה וחכמים אומרי' בגסה אלו ואלו מתכונין להקל דהתם לא מצי למיתני זה וזה משום חכמים דמוטב לתלות היחיד ברבים ולא הרבים ביחיד: אחר זמן רב מצאתי שכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל אלו ואלו כן מצאתי כאן וגם בפי\"ז דמסכת כלים ולפי זה נ\"ל דה\"פ אלו ואלו מתכונים להקל כלומר בין ר\"מ ור' יהודה דלעיל בין ר\"ש וריב\"ב כולם מתכונין להקל כי ר\"ש וריב\"ב סוברים דבני אדם אוכלין בשבת יותר משיעור מה שאוכלין בחול ע\"כ: \n",
+                "<b>מתכונין להקל. </b>מה שפי' רעז\"ל דטעמא דר\"מ משום דרווחא לבסומי שכיח ולר' יהודה וכו' הוא פי' רש\"י והר\"ש ז\"ל והרא\"ש ז\"ל. אבל רבינו יהונתן ז\"ל פי' דטעמיה דר' יהודה דכיון דמרבה לאכול בשבת תבשילין ומיני מתיקה אינו מרבה לאכול לחם וכן משמע דמפרש נמי הרמב\"ם ז\"ל כמו שכתבתי בפי\"ז דכלים סי' י\"א: וז\"ל הירושלמי ר\"מ אומר בחולא דלית ליה מה לוכל הוא אוכל פיתא צבחר בשבתא דאית ליה מה לוכל אוכל פתא סגיין ר' יודן אומר בחולא דלית ליה מה לוכל אוכל פתא סגיין בשבתא דאית ליה מה לוכל אוכל פתא צבחר: \n",
+                "<b>ר' יוחנן בן ברוקא אומר מככר כפונדיון וכו' </b>בבלי וירושלמי חנא וקרובים דבריהם דריב\"ב ודר\"ש להיות שוין דכי מפקת לרי\"ב ברוקא מחצה לחנוני פשו להו תמני סעודתי בקבא לריב\"ב ולר\"ש דלא חשיב חנוני הוי תשע: \n",
+                "<b>חציה לבית המנוגע. </b>וגרסי' הלמ\"ד בהב\"א והבי\"ת בפת\"ח והיו\"ד בחיר\"ק. \n",
+                "<b>וחצי חציה וכו'. </b>גמ' תנא וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין לר\"י ב\"ב כדאית ליה דהיינו כביצה חסר רביע ולר\"ש ששיער משלש לקב ככר שלמה ח' בצים חציה ד' חצי חציה שנים חצי חצי חציה ביצה ותנא דידן מ\"ט לא תני טומאת אוכלין משום דלא שוו בשיעורייהו להדדי דלא הוי שיעור טומאת אוכלין חצי שיעור פסול גויה מצומצם אלא יש שאומרים פחות ויש שאומרים יותר דתניא וכו' וכתבו תוס' בשם ר\"ת ז\"ל דפסול גויה גזרת קדמונים היתה ולא מי\"ח דבר דהאוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני תדע וכו' ואיתא בתוס' פרק כשם דף ל' וביד רפ\"ד דהלכות טומאת אוכלין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי חצר ואנשי מרפסת וכו' </b>במשנת החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל נמחקו מלות ואנשי מרפסת ואיני יודע למה רק כתב שכן מצא: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל ה\"ג אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו כולן ולא עירבו אלו עם אלו וכו' אבל עירבו אלו לעצמן. פי' מרפסת תקרה היוצאה על האכסדרא והיא ארוכה הרבה לפי העליות ויש עליה עליה אחרת שיוצאת לחוץ כלפי החצר כשיעור המרפסת התחתון וכו' ע\"ש כי האריך הרבה הוא ז\"ל. ואיתא בפ' כל גגות (עירובין דף צ\"א) ברייתא: ופי' בערוך וזהו כל לשונו מרפסת כגון אויר מסובב ובו פתח פתוח ובאותו האויר המסובב קירות יש בתוכו בתים פתותים בו ומעלות עולות בעליות אין אומרים ינתן לכל בית ד' אמות. בחצר אלא נותנין לפתח המרפסת ד' אמות בלבד ע\"כ. ולשון הרמב\"ם ז\"ל ונקרא מרפסת לפי שהוא מקום דריסה לאותן העולין לעליות ע\"כ. עשאו הרב ז\"ל מלשון רפיסה כמו ושארה ברגלה רפסה ופשיטא דהעליות שבמרפסת גבוהות יותר מעשרה טפחים כמו שכתוב בתוס' יו\"ט. וביד פ\"ד דה\"ע סי' ט\"ו ט\"ז י\"ח ובטור א\"ח סי' שע\"ח: \n",
+                "<b>בד\"א בסמוכה. </b>שהחוליא סמוכה למרפסת רש\"י ז\"ל וארישא נמי קאי כמו שמפורש שם בהרמב\"ם ובטור ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל במופלגת </b>בשבא הבי\"ת: \n",
+                "<b>ואיזהו סמוכה כל שאינה רחוקה ד' טפחים. </b>כתב ה\"ר יהונתן ז\"ל יש שגורסי' עשרה טפחים ועיין בסוגיא דמתני' בגמ' שפירש רש\"י ז\"ל בשני מקומות שלא שיערו חכמים עשרה לשבת אלא בגובה ולא שיערו ד' אלא במשך ע\"כ. וכן פי' ג\"כ בדף פ\"ח בסוגיא דוכן בתי גזוזטראות ודלא כפי' הרמב\"ם ז\"ל שם שהביאו ג\"כ רבינו עובדיה ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן את עירובו בבית שער וכו' </b>ביד פ\"א דהלכות עירובין סי' ט\"ז ובטור א\"ח סי' ש\"ע והובאה בגמ' ס\"פ הדר ובפ\"ק דסוכה דף ג' באכסדרא במרפסת כצ\"ל: \n",
+                "<b>והדר שם אינו אוסר עליו. </b>ביד שם פ\"ד סי' ח'. ובגמ' אמר רב יהודה בריה דרב שמיאל בר שילת כל מקום שאמרו חכמים הדר שם אינו אוסר עליו הנותן את עירובו אינו עירוב חוץ מבית שער דיחיד ומתני' בבית שער דחצר דרבים עסיקי' וכל מקום שאמרו חכמים אין מניחין בו עירוב מניחין בו שיתוף דעירוב משום דירה דמערב להו לבתי דירה כאילו כל בני הבתים דרין כאן הלכך אי לא חזי לדירה לא שרי אבל שתוף לאו משום דירה הוא דהא לא בתים שייכי ביה אלא חצרות הלכך לאו דירה בעינן אלא מקום המשתמר כגון חצר אבל אויר דמבוי לאו משתמר הוא: \n",
+                "<b>בבית התבן בבית הבקר בבית העצים כבית האוצרות </b>כך צ\"ל. והובאה בפ' הדר (עירובין דף ע'.) וכתבו תוס' ז\"ל בבית התבן וכו' ה\"ז עירוב ואפי' אין שם תבן דלענין הנחת עירוב לא בעי אלא דחזו לדירה אבל הא דקאמר וכו' והא דקתני הכא הדר שם אוסר עליו היינו דוקא שאין לבע\"ה שם תבן דאם יש שם תבן הוי כאילו דר עמו שם בבית לר\"מ דחשיב בית התבן כמקום דירה בפ' הדר ולא אסרי אהדדי ע\"כ: \n",
+                "<b>והדר שם אוסר עליו </b>כצ\"ל. וכן צ\"ל בסיפא במילתיה דר' יהודה: \n",
+                "<b>בית התבן וכו' </b>פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל אבל אם הניח עירובי חצרות בבית שבחצר שהוא מיוחד לאצור שם תבן או בהמותיו ה\"ז עירוב שהרי ראויה לדירה היא ובית מיקרי והדר שם בבית העשוי לתבן והוא עשוי מענפי אילנות ומקנים כלומר שאינה בית של קבע אפ\"ה בית מיקרי לכל דבר ומי שאוכל שם אוסר על בני חצר אע\"פ שאינו ישן ושוכב שם דמקום פתא גרים והכי הילכתא: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו. </b>ר\"ל יש לך בית קבוע בד' מחיצות. ואין רגל אחת אוסרתו נ\"א הורסתו ואפ\"ה אינו אוסר מי שהוא דר בו כגון השוכר בית בחצר ומבעל הבית שבחצר ויש לו למשכיר תפיסת יד באותו בית כגון שמצניע לשם סחורתו או מטלטליו שאין ניטלין בשבת אינו אוסר עליו בחצר מפני שהוא נראה כאכסניא הואיל ועדיין יש לו תפיסה באותו בית שלא עקר עצמו משם אבל אם היו לו לבע\"ה כלים הניטלין בשבת אינה נקראת תפיסה שהרי יכול ליטלם בשבת ואין לו תפיסה שם כלל ונמצא שכולה לשוכר היא ולא למשכיר ומלתיה דר' יהודה דברי הכל היא ואין חולק עליו: ויש מן הרבנים שאומרים כי מה שאמרנו שאינו אוסר ה\"מ כגון חצר שהיא כולה שלו ומשכיר הבתים שבה לאחרים והוא שוכן באחד מהן ויש לו תפיסת יד בכולן שאינם אוסרין עליו משום דדמי לאחים השותפים שאוכלין על שלחן אביהם וישינן בבתיהן שאין צריכין עירוב כל א' וא' וה\"מ בזמן שאין עמהן דיורין אחרים בחצר אבל אם יש שם דיורין בחצר ומוליכין עירובן אצל אחרים צריכין עירוב בכל א' וא' מגו דאסרי הני הני נמי אסרי וה\"נ כך אנו דנין בו ודיקא נמי דקתני אינו אוסר עליו עליו הוא דאינו אוסר אבל על האחרים אוסר וצריך לערב עמהן ונמצא שכולן צריכין לערב בזמן שיש שם אחרים בחצר ע\"כ: ובגמ' ה\"ד תפיסת יד כגון חצרו של בונייס בן בונייס דעשיר הוי ומשאיל בתים שבחצר לאחרים והיו לו כלים בכולן מתוך עושר היו לו כלים הרבה ומיני סחורה ופרקמטיא: וכתב הרב המגיד שם בפ\"ד ומדקתני אם יש שם תפיסת יד לבע\"ה משמע דלא חשיב תפיסת יד אלא כשהבית שלו והוא משכירה או משאילה לאחרים אבל אם אין הבתים שלו לא קנויות ולא שכורות אע\"פ שיש לו בהן תפיסת יד אסרי אהדדי ע\"כ: ובקולין סי' שורש מ\"ז דייק מדקתני אם יש שם תפיסת יד של בע\"ה ולא קתני אם יש לאחר תפיסת יד בבית חברו ש\"מ דוקא תפיסת ידו של בע\"ה אינו אוסר אבל תפיסת יד של אחר לא מהני ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח את ביתו וכו' </b>פ\"ד דהלכות עירובין סי' י\"ג י\"ד ובטור א\"ח סי' שע\"א והובאה פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ז) ובפ' הדר (עירובין דף ס\"ב) ותוס' שם דף ס\"ה ודף ע': \n",
+                "<b>אצל בתו. </b>דוקא בתו דאמרי אינשי נבוח כך כלבא עול נבחה בך גורייתא פוק. אבל הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ד לא חילק בין בתו לבנו וכתב הרב המגיד דס\"ל ז\"ל שלא אמרו כן אלא לדבר בהווה ומצוי שדרך בני אדם לשבות אצל בתו יותר מאצל בנו ולעולם אם הסיע לבו אפי' הלך אצל בנו אינו אוסר וכשלא הסיח אפי' אצל בתו ה\"ז אוסר ע\"כ: \n",
+                "<b>שכבר הסיעה מלבו. </b>בערוך הביאו בערך סא ופירש היסיאה כמו הסיעה כלומר העתיקה וכן נמי גריס ומפרש הסיאו לדבר אחר דתנן במתני' בפרק אין מעמידין: וי\"ס שגורסין שכבר הסיע מלבוא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בור שבין שני חצרות וכו'. </b>ביד פ\"ג דהלכות עירובין סי' כ\"א ובטור א\"ח סי' שנ\"ה וסי' שע\"ו. והובאה בפ\"ק דסוכה דף י\"ו והתם קתני. בש\"א מלמעלה ובה\"א מלמטה וכמו שכתבו שם תוס' ז\"ל:  ",
+                "<b>אא\"כ עשו לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין מלמעלה בין מלמטה בין מתוך אוגנו. </b>כך צ\"ל לפי פי' רעז\"ל: ומ\"מ אין נראה כך מפי' רש\"י ז\"ל דבפ\"ק דסוכה דף י\"ו וז\"ל שם בין מלמטה סמוך למים בין מתוך אוגנו כלומר בין מלמעלה רחוק מן המים ובלבד שתהא בתוך אוגן של בור דמוכתא מילתא דבשביל אוגן המים נעשית ע\"כ. וז\"ל התוס' אשר שם בין מלמטה בין מתוך אוגנו וי\"ס שכתוב בהן בין מלמטה מתוך אוגניו ולא יתכן דא\"כ מלמעלה היינו חוץ לבור דאי בתוך הבור סמוך לשפתו היינו מתוך אוגנו וא\"כ היינו כותל שביניהם דקאמר ר' יהודה שמפסיק בין שתי החצרות ומהלכת ע\"פ הבור. ועוד דא\"כ לא הוי למעלה דת\"ק כגון למעלה דרשב\"ג דפליגי אמוראי פ' כיצד משתתפין דרב הונא אמר למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש וזה וזה בבור רב יהודה אמר למטה למטה מן המים ע\"כ: וכן ג\"כ נראה מפי' רש\"י ז\"ל דהכא בגמ' דמפ' אפלוגתא דרב הונא ורב יהודה וז\"ל למטה דקאמרי ב\"ש למעלה דקאמרי ב\"ה ע\"כ. ואי ס\"ד דגריס בין מלמעלה במילתיה דת\"ק ה\"ל לפרש אמילתיה דת\"ק או סתם וקאי אכולהו וכן בגמ' וגם בירושלמי ליתיה ובן ברב אלפס והרא\"ש ליתיה ולא בפי' הרמב\"ם ז\"ל ולא בשום פוסק רק בפי' מגיד משנה יש להסתפק אי גריס ליה: גם מפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל משמע דלא גריס ליה ופי' עוד ורשב\"ג בא להשמיענו דהאי מתוך אוגניו דקשרי ת\"ק בית הלל הוא ולא ב\"ש ובסמוך אכתוב סוף פירושו ז\"ל וגם ה\"ר בצלאל אשכנזי ז\"ל מחק מלות בין מלמעלה דבמילתיה דתנא קמא דשם בפ\"ק דסוכה דף י\"ו: ומה שפי' רעז\"ל הוא מה שפי' רב יהודה. אבל רב הונא אמר למטה למטה ממש סמוך למים ואין צריכין ראשי קנים ליגע במים. למעלה למעלה ממש סמוך לשפתו מלמעלה אם ירצה דיו בכך: בין מתוך אוגניו אע\"פ שאין המחיצה נוגעת במים כלל דקל הוא שהקלו חכמים במים וכתבו תוס' והרא\"ש ז\"ל ועל זה סומכין העולם שיש להם בתי כסאות על המים אע\"פ שאין המחיצות מגיעות עד המים ע\"כ:  ",
+                "<b>א\"ר יהודה לא תהא מחיצה גדולה וכו' </b>פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל רשב\"ג בא להשמיענו דהאי מתוך אוגנו דקשרי ת\"ק ב\"ה היא ולא ב\"ש ור' יהודה פליג ואמר דכיון דסבירא לן תלויה מתרת במים לא בעינן שתכנס המחיצה בתוך אוגני הבור ואע\"פ שהיא למעלה מחוליית הבור ואינה נוגעת כלל בחוליית הבור מועיל דזהו כותל המפסקת בין החצרות אע\"פ שהיא גבוהה מאד מחוליית הבור רוחב הבור יותר מעובי הכותל ונשאר מרוח הבור מצד זה וכן מרוח השני ומסתמא רוחב הכותל ד' טפחים ואמרי' קורה ד' מתרת במים אע\"פ שאינה מתרת בחורבה וא\"ת למה לי ד' אפי' בפחות נמי תשתרי שהרי אין אנו קפדים בערבוב המים מתרץ בגמ' אע\"פ שאין אנו חוששין למים המתערבין צריכין אנו לחוש שלא ילך הדלי לחלק חברו וקים להו לרבנן דאין דלי מהלכת יותר מד' טפחים ובשאר מחיצות של קנים שאינם רחבות קבעינן בגמ' שצריך לשקוע ראשי הקנים תחת המים טפח כדי שלא יעבור הדלי לחלק חברו עכ\"ל ז\"ל: ובגמ' א\"ר יוחנן ר' יהודה בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר מחיצה תלויה מתרת אף ביבשה הלכך במים נמי אין צריך שתראה המחיצה עשויה בשביל המים ובתוך אוגני הבור דתנן בפ\"ק דסוכה ר' יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה עשרה טפחים כך מלמעלה למטה עשרה טפחים ולא היא לא ר' יהודה סבר לה כר' יוסי ולא ר' יוסי ס\"ל כר' יהודה (עי' הגירסא בגמ' בעירובין ובסוכה). ר' יהודה לא ס\"ל כר' יוסי ע\"כ ל\"ק ר' יוסי אלא בסוכה דאיסור עשה אבל שבת דאיסור סקילה הוא אע\"ג דברשויות דרבנן ליכא סקילה כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון ולא ר' יוסי ס\"ל כר' יהודה ע\"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא בסוכה דמצות עשה אבל שבת דאיסור סקילה לא מקילינן אפי במידי דרבנן. ורבה בעי למימר דר' יהודה ור' חנניא בן עקביא דברייתא שכתבתי בסמוך בסי' ח' אמרו דבר אחד והקלו הרבה במים אלא דאביי דחי ליה: ובירוש' מחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן אמרי' בפ' בתרא די\"ט ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש וכאן אמר הכין אמר רב הונא והוא שתהא מחיצה בולטת לתוך חללו של בור:  "
+            ],
+            [
+                "<b>אמת המים וכו' </b>ביד פט\"ו דהלכות שבת סי' י\"א ובטור א\"ח סי' שנ\"ו: \n",
+                "<b>עשו לה מחיצה בתוך אוגניה וכו' </b>לשון רעז\"ל. אמר המלקט כתב רש\"י ז\"ל ומחיצת החצר התלויה ועוברת על גבה אינה מועלת לה ואע\"ג דמחיצה תלויה מתרת במים ה\"מ היכא דנראית מחיצה שנעשית בשביל המים כגון גזוזטראות דמתני' וכגון מחיצה שבתוך הבור ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר כותל שע\"ג תידון משום מחיצה. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק זה מהמשנה וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל\"ג זה ע\"כ: \n",
+                "<b>באמה של אבל. </b>בהרי\"ף וה\"ר יהונתן ז\"ל כתוב אובל ועיר ששמה אבל מצינו במקרא בסוף ס' שמואל גבי שבט בן בכרי כתי' שאול ישאלו באבל וכן התמו: ובגמ' בברייתא אמרי' שהיתה האמה באה מאבל לציפורי: ומה שכתב רעז\"ל עשו לה בכניסה ולא ביציאה לא מהני מידי דהא מחוברת למים שחוץ לחצר ביציאתו ונעשה הכל כרמלית ע\"כ. אמר המלקט הוא לקוח מלשון הברייתא דבגמ'. וכפי מה שמצאתי נלע\"ד שחסר כאן לשון וכן צ\"ל אבל כי עשו בכניסה וביציאה אינה דומה כרמלית ונראה כאלו מתחלת בחצר זו. ומה שכתוב שם ולא בכניסה מחובר וכו' עד לסוף נ\"ל כי טעות נפל בדפוס אע\"פ שכבר אפשר לישבו בדוחק וכמו שכתוב בגמ' וקל להבין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כצוצרא שהיא למעלה מן הים. </b>אית דגרסי מן המים. וביד שם סי' ט\"ו ובטור א\"ח סי' שנ\"ה ועי' שם בספר לבוש החור ותוסיף לקח טוב והביאוה תוס' ז\"ל. שבת פ' הזורק (שבת דף ק') ודף ק\"א: וכתב הר\"ן ז\"ל שם פ' הזורק דדוקא בגזוזטרא שהוא בנין קבוע ויכול אדם לתקן בה כרצונו הצריכו מחיצה עשרה טפחים מה שא\"כ בספינה ולפיכך הקילו בה בספינה אמוראי דהתם בד' טפחים או בזיז כל שהוא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ע\"כ. ומפרש בגמ' שם פרק הזורק דמדלא הקלו חכמים מחיצה תלויה אלא במים ואע\"ג דאיכא בקיעת דגים בים ש\"מ בקיעת דגים לא הויא בקיעה מלבטל למימר גוד אחית מחיצתא אבל בחורבה ובשאר דוכתי לא מהניא מחיצה תלויה ולא אמרינן גוד אחית מחיצתא משום דבקיעת גדיים שמהלכין הויא בקיעה ומבטלי מחיצתא ואיתא בירושלמי פ\"ק דסוכה: \n",
+                "<b>אא\"כ עשו לה מחיצה וכו' </b>לשון רעז\"ל. אמר המלקט ובגמ' מתני' דלא כחנניה בן עקביא דתניא חנניה בן עקביא אומר גזוזטרא שיש בה ד' על ד' חוקק בה ד' על ד' וממלא ואין צריך בה מחיצה אחרת דאמרי' כוף וגוד הואיל ויש בה עשרה לכל רוח לנקב א\"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא לא התיר ר' חנניה בן עקביא אלא בימה של טבריא הואיל ויש לה אוגנים ועיירות וקרפפות מקיפות אותה אבל בשאר מימות לא וכתבו תוס' ז\"ל מתני' דלא כחנניה אע\"ג דחנניה לא אמר אלא בימה של טבריא מתני' נמי לא מפלגא ומיירי בכל מימות ע\"כ. וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל גזוזטרא שהיא למעלה מן המים גזוזטרא קורות שיוצאות חוץ לעליות הספינה ומסככין אותן הקורות בנסרים ומניחין באותה התקרה נקב ד' טפחים על ד' טפחים שדולין בה מים מן הים ושופכין לתוכה שופכין וקמ\"ל מתני' שאין מותר לדלות דרך אותה ארובה בשבת מן הים אע\"פ שהתקרה רחבה מכל צדדי הארובה יותר מעשרה דס\"ל לתנא דמתני' דלא אמרי' כוף וגוד אלא גוד לחודיה כגון שעשו מחיצה סביבותיה אע\"פ שאינה נוגעת במים אבל שנאמר כוף וגוד בגזוזטרא עצמה לא אמרי' ע\"כ: ובגמ' אמר רבה לא שנו אלא למלאות אבל לשפוך אסור משום שהמים נדחין מכחו חוץ לד' אמות. והקשו תוס' ז\"ל דמשמע מהכא דגזרו כחו בכרמלית ובפ' הזורק מסקינן דכחו בכרמלית לא גזור ותרצו די\"ל דגזוזטרא פעמים שהיא סמוכה למקום שר\"ה מהלכת וגזרו כחו בכרמלית משום כחו בר\"ה אבל בספינה דלעולם הוי כחו בכרמלית דלא שכיחא שתהלך לגמרי סמוך לרקק לא גזרו ע\"כ: \n",
+                "<b>בין מלמעלה. </b>למעלה מנקב הגזוזטרא עכ\"ל רעז\"ל. אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל וכתבו עליו תוס' ז\"ל מתוך פי' הקונ' משמע דלמעלה היינו למעלה מן הגזוזטרא ולמטה למטה מן הגזוזטרא ולא רצה לפרש הכל תחת הגזוזטרא כלמעלה למטה דלעיל גבי בור משום דנקב עשוי ד' על ד' ועושה מחיצה סביב הנקב ואפי' למעלה הוי היכר ע\"כ: אבל הריטב\"א ז\"ל כתב בשם התוס' דלמעלה היינו שהיא מחוברת בגזוזטרא מתחתיה ולמטה היינו שהיא משוקעת במים ועולה כנגד הגזוזטרא וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה וגם בהלכות שבת פט\"ו: \n",
+                "<b>וכן שתי גזוזטראות זו למעלה מזו עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות עד שיערבו. </b>כך היא עיקר הגירסא וכן היא הגירסא בכל הספרים ובירוש' וגם בהרי\"ף ז\"ל והרא\"ש וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל וגם בה\"ר יהונתן ז\"ל הגירסא כן ופי' אבל אם עשו ג\"כ בני תחתונה מחיצות לארובה שלהם שתיהן מותרות בלא עירוב דכיון שעשתה תחתונה ג\"כ נמצא דגליאת אדעתה דסלוקי סליקת נפשה משותפותה עם עליונה כלומר שבטלה ומחלה זכות שהיתה לה להשתמש בעליונה עכ\"ל ז\"ל גם בבית יוסף א\"ח סוף סימן שנ\"ה משמע דהכי גריס לה לפי מה שפי' שם אליבא דרבינו יעקב ז\"ל וכן היא בספר הרוקח סי' קס\"ב ופי' קס\"ד: והובאה בגמ' בפירקי' דף פ\"ד ג\"כ כך ושם כתב רש\"י ז\"ל דל\"ג מלת וכן ותוס' ז\"ל כתבו שם דר\"ת ז\"ל גריס מלת וכן דארישא קאי דקתני גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין. ויש גורסין עשו לעליונה ולא לתחתונה או לתחתונה ולא לעליונה שתיהן אסורות עד שיערבו וכן נראה דגריס רבינו עובדיה ז\"ל: וכבר דבר על גרסת משנה זו החכם הר\"ר מנחם עזריה נ\"ע בתשובותיו סי' ט': \n",
+                "בפי' רעז\"ל אבל אם שתיהן בתוך עשרה וכו' אוסרות כך פי' הרמב\"ם ז\"ל וגם שם ביד פ\"ד דה\"ע סי' כ\"ד כ\"ה וטעמא מפני שהן כצוצרא אחת: \n",
+                "<b>עד שׁיערֵבו </b>מצאתי שנקד החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל הריש בצירי ונימוקו עמו מפני שהוא בהפסק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר שהיא פחותה מד' אמות וכו'. </b>ביד שם סי' ט\"ז ובטור א\"ח סימן שנ\"ז וכתוב שם בספר שו\"ע שיש בו הגהות מר איסרלן וגם בס' לבוש החור שכל חצי אמה על חצי אמה ברום שלש חומשי אמה היא מחזקת סאתים מועתק מהרמב\"ם ז\"ל דבפט\"ו מהלכות שבת: ובגמ' הא ד' אמות שרי מ\"ט אמר רב מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום בד' אמות אדם רוצה לזלפן שראויה היא לזלף פי' להרביץ עפרה שלא יעלה אבקה דבימות החמה מוקמינן לה למתני' וכיון דרוצה לזלפן אי נמי שפיך להו ונפקי לא מיקיימא מחשבתו פחות מד' אמות אינה ראויה לזלף ושופכן וכי נפקי מיקיימא מחשבתו וגזור רבנן עלה דילמא אתי למשרי זריקה בהדיא בר\"ה ואי לא עביד עוקא אסור ר' זירא אמר וכו' כרפי' רעז\"ל. ואיכא בינייהו דאריך וקטין כגון שישנה ח' אמות על ב' דאיכא קרקע כשיעור ד' אמות מרובעות ויש מקום להבלע סאתים אבל לזלף אינה ראויה לרב אסור לשפוך בלא עוקא לר' זירא לא בעי עוקא ומקשינן לרב ממתני' דקתני החצר והאכסדרא מצטרפין אלמא טעמא הוי כדי שיהא שם שיעור לבליעת המים הוא דהא הכא לאו ד' מרובעות נינהו דליתחזי לזלף ומשני ר' זירא אליבא דרב באכסדרא מהלכת על כל החצר כגון חצר ד' על שתים ואכסדרא מהלכת על פני כולה להשלים ד' על ד' ומקשי' לר' זירא מהא דתניא בהדיא חצר שאין בה ד' אמות על ד' אמות אלמא מרובעות בעינן ואוקמה לההיא ברייתא אליבא דרבנן דלא שרו משום שיעור בליעת המים כדתנן במתני אפי' ביב מאה אמה לא ישפוך לתוכו אלא על הגג או על החצר אלמא טעמא דידהו משום זילוף הוא וגבי ביב מגלה דעתו דקא שפיך דלאו בר זילוף הוא ורישא דמתני' ראב\"י דאמר טעמא משום דתיימי מיא והוי שיעור מקום לבליעה כדתנן ביב שהוא קמור ד' אמות ומתני' קשיתיה לר' זירא דקתני חצר שהיא פתותה משמע שחסר שיעורא הא יש שיעור ד' אמות על ד' אמות ל\"ש ברבוע ול\"ש אריך וקטין שרי דאלת\"ה ליתני חצר שאין בה ד' אמות על ד' אמות דמשתמע שאינה עשויה ברבוע זה ואפי' יש בה כשיעור אלא לאו ש\"מ ראב\"י היא ופרכינן והא מדסיפא ראב\"י רישא לאו ראב\"י ומשני כולה ראב\"י וחסורי מחסרא וה\"ק חצר שהיא פחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת הא ד' אמות שופכין שראב\"י אומר ביב שהוא קמור ד' אמות בר\"ה שופכין לתוכו מים בשבת. וז\"ל ריא\"ז ביב העומד בר\"ה והוא קמור כדי שיהא מקום פיטור וראש אחד בשפת החצר אם יש בתוכו שיעור ד' אמות על ד' אמות בין שהיה מרובע בין שהיה ארוך וקצר שופכין לתוכו מן החצר בשבת אע\"פ שראשו האחד פתוח לר\"ה הואיל ויש בו כשיעור זה ראוין המים להבלע בו ע\"כ: וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל חצר שהיא פחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת מפר' בגמ' טעמא כיון שהחצר כ\"כ צר וקצר מתקלקלת החצר בטיט אם ישפוך לתוכה כל אותן המים שהוא רוחץ בהן ידיו וכלי תשמישו ולפי שהוא חס על קלקול חצרו גזרינן שמא ישפכם לר\"ה ומש\"ה אנו מצריכין לו שיעשה עוקא כלומר חפירה בקרקע שתחזיק סאתים ומשליך שם כל שופכין שלו ואינו צריך להשליך מימיו לר\"ה: \n",
+                "<b>מן הנקב ולמטה. </b>כלומר כ\"כ תהיה גדולה שתחזיק סאתים מים קודם שיגיעו המים אל הנקב העשוי לה על שפתה כדי שיצאו ממנה המים לר\"ה ולא שיהיה הנקב לגמרי סמוך לקרקע שא\"כ תיכף שישפוך לתוכה חצי קב מים יצא לחוץ מכחו ואנו רוצין שיתעכבו שם כל שופכיו ויתבלעו במקומן או שינוחו שם קצת מה שא\"כ כשהנקב מלמטה לגמרי וא\"ת כיון שהעוקא מלאה בסאתים ונתמלאה מע\"ש היאך ישפוך שופכיו שם בשבת י\"ל שבע\"ש לא ישפוך שם כלל שהרי יכול להוציאן לר\"ה ולזרקן שם נמצא שבעוקא אין שם מים כלל ושופכין שלו יחזיק אותן העוקא שלו ואפי' את\"ל שהיא מלאה אפ\"ה מותר לשפוך בה ואע\"פ שיצאו ממנה המים לר\"ה דכיון שיש לו עוקא מוכנת לקבל קצת משופכיו נמצא שבשעת זריקתו שם יעשו הנחה אותן המים תחלה בעוקא קודם שיצאו לר\"ה ולא משכחת לעולם דאיכא איסורא דאורייתא דכיון דמילתא דלא שכיח היא שתהא מלאה מע\"ש כיון שיכול לשפכם בר\"ה וא\"נ נתמלאה אפשר שנתבלעו במקומן ואי נמי שיכול להשליך קצת משופכיו בחצר וקצתם בעוקא לא גזרו חכמים בכך והתירו לשפוך שופכיו שם בעוקא אע\"פ שנתמלאה ומש\"ה נקט סאתים משום דקים להו לרבנן שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום אפי' אדם פחות ומי שדירתו כ\"כ קצרה שאין לו חצר ד' אמות מאותן שאין להם ב\"ב מרובים הוא ודי לו בעוקא סאתים ואותה עוקא אם ירצה יעשנה מבפנים בתוך החצר או סמוך לר\"ה ואם ירצה יעשנה לגמרי בר\"ה חוץ לשער החצר וישפוך שופכיו סמוך לשער והן יורדין לאותה עוקא עכ\"ל ז\"ל: ובירוש' כתיבת יד אמר ר' ירמי' ר' מאיר ור\"א בן יעקב אמרו דבר אחד ר\"מ דתני עוקא ד' אמות בר\"ה שופכין לתוכה מים בשבת דברי ר\"מ וחכמים אוסרי' ראב\"י דתני סילונות שבכרכים אע\"פ שהן נקובין שופכין לתוכן מים בשבת דברי ראב\"י: \n",
+                "<b>אלא שמבחוץ צריך לקמור </b>פי' רש\"י ז\"ל לקמור לכסות פיה בנסרים שיפלו המים מידיו לתוך מקום פיטור וכתב הריטב\"א ז\"ל פי' לפירושו כי כשהוא בר\"ה אם הוא מגולה פעמים שיעלה בקרקעית העוקא טיט ורפש וכיוצא בו ויתמעט גבהו מעשרה ונמצא שהוא כרמלית ואולי יפחות עד פחות משלשה שהוא ר\"ה וכי זריק התם הרי הוא שופך מרה\"י לכרמלית או לר\"ה אבל כשהוא מכוסה כולו מבחוץ ויעשה פיו ברה\"י לעולם דינו כרה\"י דחורי רה\"י הוא וכי שפיך מרה\"י לרה\"י הוא שופך וזה הטעם בעצמו פירש הראב\"ד ז\"ל. אבל הרמב\"ם ז\"ל בפט\"ו כתב וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ כדי שלא תראה העוקא הזאת בר\"ה משמע דלא מיתסר אלא משום חשדא וה\"ר יהונתן כתב אותה עוקא לאו ר\"ה גמור אלא ככרמלית שהוא עמוק משלשה טפחים ורחבו ד' וכיון דאיכא למיחש נמי לאיסורא דרבנן מצרכינן ליה לקמור אותה עכ\"ל בית יוסף בא\"ח סי' שנ\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביב שהוא קמור ד' אמות בר\"ה שופכין וכו' </b>פי' רבינו שמואל טעם קמירת הביב מפני החשד שהרואה המים שיוצאין מן הביב אינו ניכר שמן החצר הם יוצאין הואיל ומופלגין מן החצר ע\"כ. ורעז\"ל תפס פי' רש\"י ז\"ל וז\"ל רש\"י ז\"ל ביב חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר\"ה והוא קמור במשך ד' אמות דבד' אמות יש שיעור לבלוע וכו': ואיתא בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' תת\"ט: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אפי' גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב כך </b>צ\"ל: כתב הר\"ס ז\"ל מפי' רש\"י ז\"ל בגמ' נראה שהוא גורס אפי' ביב מאה אמה וכו' ומיהו בכל הנוסחאות יש גג או חצר וכן גורס הרמב\"ם ז\"ל ומפרש גג ק' אמה בגובה שהיה הכותל שנזחלין עליו המים מן הצנור גבוה ק' אמה. או חצר פי' הדרך שתחת הביב שבחצר עיין בפט\"ו מהלכות שבת ע\"כ: וכתב הרא\"ש ז\"ל דלפי' רש\"י ז\"ל נראה דמיירי בביב שיש לו ד' על ד' כמו בחצר דלעיל ע\"כ. ולשון אפי' גג דקתני מתני' דחוק ומתיישב עם פי' רש\"י שהעתיק בקיצור רעז\"ל: וביד שם פט\"ו סי' י\"ח וז\"ל ז\"ל. ששופכין לו מים והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לר\"ה וכן צנור ששופכין על פיו מים והן נזחלין על הכותל ויורדין לר\"ה אפי' הי' ארך הכותל או ארך הדרך שתחת הארץ מאה אמה אסור לשפוך על פי הביב או על פי הצינור מפני שהמים יוצאין מכחו לר\"ה אלא שופך חוץ לביב והן יורדין לביב עכ\"ל ז\"ל: ובטור א\"ח סי' שנ\"ז פסק כראב\"י: ובגמ' אמרי' מתני' דקתני לרבנן אבל שופך הוא על הגג והן יורדין לביב כלומר לצינור החקוק בו דלא כחנניה דלדידיה בחצר שרי בגג אסור דתניא חנניא אומר אפי' גג מאה אמה לא ישפוך לפי שאין עשוי לבלוע אלא לקלח ונלע\"ד כי בזה יתורץ הא דלא הדר תנא אבל שופך הוא לגג או לחצר והן וכו' כדרישא דנקט תרווייהו: תו גרסי' בגמ' תנא בד\"א דצריך עוקא בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע ובגמ' מפרש טעמא: ועיין בסמ\"ג בסי' ס\"ה דמל\"ת: \n",
+                "<b>החצר וכו' </b>ביד שם סי' ט\"ז ובטור א\"ח סי' שנ\"ז. וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל ראב\"י אומר ביב קמור ד' אמות וכו' ביב חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר\"ה והוא קמור במשך ד' אמות בר\"ה מותר לשפוך לתוכו בשבת דקים להו לרבנן דבד' אמות בתפירה יש שיעור להבלע בהן סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום דהא תיימי מיא וא\"נ לא תיימי דיש בו מבע\"י כיון דרוב השנה עשויין להתבלע הכא נמי כי נפקי לבראי לאו להכי איכוין וכיון שלא נתקיימה מחשבתו שרי ואפי' איסורא דרבנן ליכא הכא דלאו לר\"ה זריק להו אינהו גופייהו אלא מאליהן יוצאין הלכך כי לא איכוין שרי לכתחלה: \n",
+                "<b>לא ישפוך על פי הביב. </b>כלומ' בתוך החריץ אע\"פ שיש ארך מאה אמה עד יציאתו ויכולין להתבלע שם אסור כיון דבגופיה קשפיך גלה דעתו שכונתו שיצאו לחוץ וגזרינן שמא ישפכם הוא בעצמו לר\"ה אלא שופכן מבחוץ והמים יורדין לביב: \n",
+                "<b>החצר והאכסדרא מצטרפין לד' אמות </b>ואין צריך לעוקא כלל שהרי יכול לזלפן בין החצר והאכסדרא ונבלעין השופכין במקומן ואין מתקלקלין במים כיון שרחבן ד' אמות עכ\"ל ז\"ל: ובספר תוס' יום טוב האריך להתלונן על רעז\"ל שפסק במתני' כחכמים והוא פי' מתני' דלעיל בטעמא דלא סלקא אליבייהו דרבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן שני דיוטאות </b>זו כנגד זו. ביד ספ\"ד דהלכות עירובין ובטור א\"ח סי' שע\"ז ותוס' פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ד.) וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל למי שגורס וכן מתפרש כך כי על ענין צירוף קאי דקאמ' לעיל מינה החצר והאכסדרא מצטרפין וקאמ' כמו כן דשתי דיוטאות שלפני עליה ופתח אחד של עליה פתוחה אל הדיוטא האחת ופתחה השני פתוחה אל הדיוטא השניה ובשתיהן ד' אמות נמצא שיש לעליה ההיא ד' אמות ריוח מלמטה אע\"פ שאינם במקום אחד אלא בשני מקומות קמ\"ל מתני' זו דמצטרפין כיון שהם זו כנגד זו ואינם זו למעלה מזו והן סמוכות זו לזו הרי הן כדיוטא אחת ושופכין בהם בשבת ואינם צריכין לעוקא כלל והדיוטאות הללו יש על התקרה מעזיבה רבה שמתבלע בהן המים כמו בחצר אבל אם אינם זו כנגד זו או שהן זו למעלה מזו או שתיהן רחוקות ד' טפחים זו מזו אינם מצטרפות אע\"פ שיש בין שתיהן ריוח ד' אמות לפי שאין תשמישתן נוחין זו לזו ושמא כשיצא אל הדיוטא האחת לשפוך שופכיו ויראה שמתקלקל בכאן לא יעבור אל האחרת לשפוך לה מפני הטורח וישפכם לר\"ה ומש\"ה מצריכי' להו עוקא כגון עריבה מעץ או גיסטרא פי' חבית שנשברה מחזקת סאתים: \n",
+                "<b>מקצתן עשו עוקא ומקצתן לא עשו וכו' </b>עכשיו מדברת המשנה על בני החצר שהיא פחותה מד' אמות שצריכא עוקא ואם עשה אחד עוקא לתשמיש ביתו והאחר לא עשה את שעשה עוקא מותר ואת שלא עשה עוקא אסור לשופכן בחצר בפתחו והן מתגלגלין ויורדין לעוקת חברו ולא מפני שרבו המים שהן כד' סאין בין שתיהן והעוקא אינה מחזקת אלא סאתים דהתניא דעוקא אע\"פ שנתמלאת מים מע\"ש שופכין לתוכה מים בשבת וכמו שפירשנו למעלה אלא מש\"ה אסור אותו שלא עשה עוקא דמיירי שלא עירב עם חברו בעל העוקא ואי שרית לשפוך שופכין שלו בתוך פתחן ויתגלגלו וירדו לעוקת חברו שמא יחוס על קלקול ביתו ויוציאם עם הכלי לחצר וישפכם בעוקת חברו וקמטלטל מאני דבתים לחצר שאינה מעורבת אבל עם ערבו מותר אע\"פ שמסתפקין בין שניהם ד' סאין והעוקא אינה מחזקת אלא סאתים עכ\"ל ז\"ל: וכתוב בספר לבוש החור שם סי' שע\"ז בהג\"ה דמתני' מיירי שהרבה בעלי בתים דרין בכל עליה שכן היה דרכם וכן משמע מפי' רש\"י ז\"ל בהדיא שפי' במשנה זו דדיוטאות. וז\"ל מקצתן בני עליה זו האחת עשו עוקא בחצר ובני האחרת לא עשו עכ\"ל. הרי משמע בפירוש דמיירי שיש הרבה דיורין בכל עליה והחצר שלמטה היא של שניהם וא\"כ הדין תלוי בשניהם בעשיית גומא ובעירוב והכי קאמרינן אם אחת עשתה גומא או עירבו שתי העליות כולן יחד כולן מותרין לשפוך מימיהן לחצר אפי' אותה שלא עשתה גומא ואע\"פ שהחצר פחותה מד' אמות כיון שיש שם גומא וכו' מותרי' ואם לא עירבו כלל לא שתיהן יחד ולא זו לעצמה וזו לעצמה שתיהן אסורות אפי' אותה שעשתה גומא וזהו פי' דברי לא שנו דרבא וכיון דמיירי שהרבה דיורין בעליה א' מסיימין הפוסקים ואומרים ואם בני העליה האחת עירבה לעצמה ר\"ל שהרי כיון שיש בה דיורין הרבה ע\"כ צריכין הם עירוב ביניהם שהרי כל א' אוסר על חברו ומיירי באותם בני העליה שעשו הגומא שהן עירבו מעצמן והשניה לא עירבה עמה כלל אז אותם שערבה לעצמה מותרת לשפוך המים באופן שירדו לחצר לתוך הגומא שלהן ודוקא שעשתה גומא אבל אם לא עשתה גומא אע\"פ שערבה לעצמה אסורה כיון שהחצר פחותה מד' אמות וגומא בלי עירוב ג\"כ אינו מועיל להם כיון שיש הרבה דיורין בעליה וא' אוסר על חברו וה\"ה אם גם בני השניה עשו גומא ועירבו גם הם לעצמן שהיו מותרין לשפוך באופן שירדו המים לתוך גומא שלהם ע\"כ בקיצור. ואשכתן שם בפ' המוכר את הבית דיוטא עליונה ואית דמפרשי התם דיוטא עליונה היינו גג שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים עיין בטור ח\"מ סי' רי\"ד ושם בספר הלבוש: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל גגות העיר וכו' </b>ביד פ\"ג דהלכות עירובין סי' י\"ח י\"ט וכו' ובטור א\"ח סי' שע\"ב ואיתא בירושלמי ר\"פ חלון: \n",
+                "<b>רשות אחד </b>בדלי\"ת הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ובלבד שלא יהא גג גבוה מחברו עשרה. </b>דאם חלוק מהן בגובה עשרה אסור לטלטל ממנו לגגין גזרה משום תל וכו' לשון רעז\"ל. אמר המלקט דהכי אמר ר\"מ כל מקום שאתה מוצא שתי רשויות שעומדת כל אחת לבדה והן רשות אחת דשם אחד להם ששתיהן רה\"י כגון עמוד גבוה עשרה בחצר אסור לכתף עליו מן החצר ואע\"פ שרשות חצר עולה עד לרקיע גזרה משום תל גבוה עשרה והוא בר\"ה דהוי רה\"י דלא ליתי לכתופי עליו הכא נמי גזרה וכו' וכתבו תוס' ז\"ל אע\"ג דקיימא לן כר\"מ בגזרותיו אפי' במקום רבים כדאמרי' בפ' אע\"פ גבי משהה אדם את אשתו ב' שלשה שנים בלא כתובה הכא אור\"י דאין הלכה כר\"מ דפסקי' לקמן הלכה כר\"ש דאמר כולן רשות אחת הן: \n",
+                "<b>וחכמים אומרי' כל אחד ואחד רשות בפני עצמו. </b>שלש מחלוקת בדבר ולדברי ר\"מ אמרי' בגמ' דגגין רשות לעצמן ומטלטלין מזו לזו ואפי' של בעלים הרבה וחצרות רשות לעצמן לטלטל מזו לזו בלא עירוב כלים ששבתו בתוכן אבל לא מגגין לחצרות או לקרפפות ואפי' הן של איש אחד גזרה משום תל בר\"ה וכ\"ש כשהן של שנים וכן מחצר לקרפף אסור לר\"מ ואפי' הוא שלו ואינו יותר על בית סאתים דדוקא קאמר ר\"מ גגות דתשמישן שוה וכן קרפפות ואפי' הן של שנים דבשנוי בעלים לא מיתסרי אלא בתים לר\"מ וגגין לרבנן אבל בחלוק תשמישן ושנוי שם הרשות קפיד. וקרפפות דהיינו גגה רשות לעצמן. ולדברי חכמים דלא גזרי משום תל גגין וחצרות רשות אחת ולא מטלטל מגג לגג אם חלוקים בעליהם משום דרבנן כבתים משוות להו ע\"י חלוק שלמטה אבל מחצר דרבים לחצר דרבים מטלטלינן כדתניא בגמ' בברייתא ומגג לחצר מטלטלין ואע\"ג דגג רשותא דידיה וחצר דשותפות כדתניא בברייתא בגמ' הואיל וגג תשמיש שאינו תדיר הוא לא הוי ממש כבית ומטלטלין ממנו לחצר. וקרפפות רשות אחת הן ואפי' הן של שתים דכל רשות ששמו שוה מותר לו חוץ מן הגגין אבל מחצר לקרפף אפי' דחד גברא אסור ול\"ד לגג וחצר דתשמישא דגג וחצר שוה הוא. ולדברי ר\"ש כולן רשות אחת גג וחצר וקרפף ומבוי חוץ מן הבתים. והוכיח ה\"ר יהונתן ז\"ל דלא שרי ר\"ש אלא בקרפף בית סאתים דביותר מבית סאתים כרמלית הוא דמחצר המשכן גמרינן: ובגמ' אתמר רב אמר אין מטלטלין לרבנן בגג הסמוך לחברו אלא בד' אמות ושמואל אמר מותר לטלטל בכולו שמחיצות המבדילות למטה מן הדיורין אמרינן גוד אסקינהו לכל מחיצה דכל בית למעלה ויפרידו ביניהן במחיצות הנכרות שאין הבתים מחוברין ויש אויר ביניהן ומחיצות הבתים נראין לעומדים על הגג כשמסתכלין תחת רגליהן כ\"ע ל\"פ דאמרי בהו גוד אסיק פי' משוך והעלה כי פליגי כשאין המחיצות נכרות שהגגין מחוברין יחד ומכסין המחיצות שבין הדיורין רב סבר לא אמרינן גוד אסיק מחיצתא בכה\"ג ושמואל סבר אמרינן גוד אסיק ומתני' מפר' לה רב הכי כל א' רשות בפני עצמן שלא יטלטלו שתי אמות בגג זה ושתי אמות בגג זה: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר אחד גגות. </b>שבת ר\"פ ר\"א דמילה ובפ' שני דמכילתין דף כ\"ג ובפ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"ה) ובפ' הדר (עירובין דף ע\"ד) ותוס' ר\"פ חלון: \n",
+                "<b>לכלים ששבתו בתוכו. </b>להוציא מזה לזה ובלבד שלא יכנס בכלי זה לבית מן הבתים אא\"כ ערבו הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ג דהלכות עירובין. ובגמ' פריך אליבא דר\"ש יאמרו שני כלים בחצר אחת זה מותר מפני ששבת בחצר וזה אסור מפני ששבת בבית אע\"פ שע\"י עירוב שעשו הותר לו להוציאו לחצר ומשנינן ר\"ש לטעמיה דלא גזר בכי הא דהא תנן לעיל פ' מי שהוציאוהו סי' ו' אר\"ש לה\"ד לשלש חצרות וכו' ולא גזר התם הכא נמי לא גזר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גג גדול. </b>פי הרמב\"ם ז\"ל גג גדול וגג קטן כשיש כותל מקיף בגגות אבל אם אין שם שום היקף כולן רשות אחת הן ע\"כ וכמו שיתבאר מסוגית הגמרא: \n",
+                "<b>הגדול מותר </b>כתבו רש\"י וה\"ר יהונתן ז\"ל ודברי הכל היא דאפי' ר\"מ לא אמר גגין רשות אחת אלא לכלים ששבתו בתוכן אבל לכלים ששבתו בבתים לא דומיא דחצר גדולה שנפרצה לקטנה דלכ\"ע חצרות רשות אחת הן ולענין כלי הבתים אסרה גדולה על הקטנה ע\"כ: ובטור א\"ח סי' שמ\"ה: \n",
+                "<b>חצר גדולה שנפרצה וכו'. </b>ביד פ\"ג דהלכות עירובין סי' כ\"ד ובירוש' דפ\"ק דמכלתין. ובבבלי שם דף ח' וט' אוקימנא למתני' כשנכנסי' כותלי קטנה לגדולה כלומ' דכיון דכותלי קטנה נכנסין ובולטין לתוך הגדולה כשנים ושלש אמות דהנך גיפופי דפשו להו שעומדי' מאחרי פרצת הקטנה נראות שלא מאותו כותל היה דאל\"כ קטנה נמי שריא דהא אית לה פסים דאע\"פ שהם שוין מבפנים הרי הם נראין מבחוץ ומוקי לה נמי בשכותלי קטנה מופלגין ג' טפחים מכותלי ארך הגדולה דאל\"כ הוה משתריא קטנה ע\"י לבוד כלומר דהוה אמרינן חזינן כאילו ראשי כניסה של כותלי קטנה סנופין לצד כותלי ארך הגדולה דהדר הויא להו הכניסה להנך גיפופי נראין מבחוץ אע\"פ שהן נכנסין וקיימא לן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי: \n",
+                "<b>הגדולה מותרת. </b>אם ערבה לעצמה ולא אסרי עלה בני קטנה רש\"י ז\"ל: ובגמ' למה לי למיתני חצר וגג לרב קתני גג דומיא דחצר מה חצר דמנכרא מחיצתא אף גג נמי דמנכרא מחיצתא דאי לא מנכרא מחיצתא לא אמרינן גוד אסיק ולשמואל דאמר אפי' לא מנכרא אמרי' גוד אסיק להכי תננהו גבי הדדי דמה חצר דדרסי לה רבים אף גג האי דקתני אסור משום דדרסי רבים מזה לזה דהויא מחיצה התחתונה שביניהם מחיצה נדרסת ולא מצית למיגד ואסוקה אבל אי לא דרסי בהן רבים אף קטן שרי דאמרי' גוד אסיק ותפסיק המחיצה ביניהם ואע\"ג דמיכסיא ולא מנכרא מפני שהיא כפתחה של גדולה. כתבו תוס' ז\"ל דמיתורא דקתני במתני' מפני שהוא כפתחה של גדולה משמע ליה לתלמודא דלבל מילי הויא כפתח אף לכלאים וכו' כדמפ' בגמ' שאם גפנים בגדולה אסור לזרוע את הקטנה ואם זרע זרעים אסורין וגפנים מותרין ואם גפנים בקטנה מותר לזרוע את הגדולה לכתחלה דלגבי גדולה פתחא הוי וכל פתח כמחיצה הוא: \n",
+                "<b>חצר שֶׁנִפרְצָה לר\"ה המכניס מתוכה לרה\"י או מרה\"י לתוכה חייב דברי ר' אליעזר וחכמים אומרי' וכו'. </b>בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' אלף וקנ\"ב. ובגמ' מוקמי פלוגתייהו בצדי ר\"ה דר\"א סבר כר\"ה דמו ורבנן סברי לאו כר\"ה דמו ואי אפליגו בצדי ר\"ה דעלמא ה\"א כי פליגו רבנן עליה דר' אליעזר ה\"מ היכא דאיכא חפופי פי' סתם צידי ר\"ה איכא חפופי ר\"ל נועצין יתדות ואבנים גדולות סמוך לכותל שלא יזיקוהו קרונות וההוא אויר שביניהם קרוי צדי ר\"ה ובההיא ה\"א הוא דפליגי רבנן ואמרי לאו ר\"ה הוא ואסור לטלטל מתוכו לר\"ה משום דאיכא הפסק ולא עיילי בהו רבים להדיא אבל הכא דליכא חפופי אימא מודה ליה קמ\"ל והא דקאמר ר' אליעזר מתוכה לרה\"י דמשמע כולה חצר ר\"ה משוי לה איידי דאמור רבנן מתוכה אמר איהי נמי מתוכה ופרכינן לרבנן אמאי נקטי מתוכה הא ר\"א בתוכה מודה דכרמלית היא דמקום מחיצה הוא דקא משוי ר\"ה ומשני הכי קאמרי ליה רבנן לר\"א מי לא קמודית לן היכא דטלטל מתוכה לר\"ה ומר\"ה לתוכה דפטור מפני שהוא ככרמלית צדי ר\"ה נמי ל\"ש ור\"א התם לא קא דרסי לה רבים הכא קא דרסי לה רבים: \n",
+                "<b>פטור. </b>אבל אסור דלאו ר\"ה היא אלא כרמלית והה\"נ מתוכה לרה\"י: וכתבו תוס' ז\"ל והא דשבקי רבנן רה\"י כדנקט ר\"א ונקטי רשות הרבים משום דר' אליעזר דבר על מקום מחיצה שיהא רשות הרבים וקאמר שאם הוציא מתוך החצר שהיא רשות היחיד למקום מחיצה חייב אבל רבנן דמיירי במוציא ומכניס לתוכו ממש שנפלו כל מחיצותיה נקטי רשות הרבים שאצלה הנזכר במשנה ולא רצו למנקט שאם הוציא מתוכה לחצר שאצלה משום דלא נזכר במשנתנו שהיה חצר אצלה א\"נ להכי נקטי ר\"ה להוכיח מתוכה חלוק הרבה מר\"ה שאם לא היה חלוק הרבה היה מותר להכניס מר\"ה לתוכה אבל במה שפטור המוציא מרה\"י לתוכה אין להוכיח שחלוק הרבה דאפי' אין חלוק אלא מעט מר\"ה פטור המוציא מרה\"י כיון שאין ר\"ה ממש ע\"כ: וז\"ל הר\"ס ז\"ל חצר שנפרצה לר\"ה המכניס מתוכה וכו' אי אפשר לפרש משנה זו כפשוטה שאע\"פ שנפרצה לר\"ה עדיין היא רה\"י שנשארו לה ג' מחיצות וזהו פירושה כמו שפי' התוס' ע\"פ הגמ' וז\"ל חייב דברי ר' אליעזר בגמ' מוקי לה במקום מחיצה הפרוצה וכגון שבשני ראשיה לא נשאר כלל משתי מחיצות שבצדה שמקום מחיצה זו שנפרצה אינו תוך מחיצות הנשארות ובלשנא קמא מוקי לה כגון שאבדה להם דרך באותו מקום ובררו להם מקום מחיצות להיות שלהם ללכת דרך שם בשביל דרכן שאבדו שם ור' אליעזר לטעמיה דאית ליה מה שבררו בררו ורבנן סברי דאין להם כח לברור הלכך אע\"פ שעוברין שם אינו ר\"ה כיון דלא נמסר לרבים ואינו של רבים כדאמרי' בפ' שני שבילי בית גלגול קאמרת. ומתוכה דקאמר ר' אליעזר לאו דוקא מתוכה אלא משום דנקטי רבנן מתוכה קאמר איהו נמי מתוכה כדקאמ' בגמ' והכי קמהדרי ליה רבנן אי אתה מודה שאם הוציא ממנה לר\"ה שהוא פטור אבל אסור שאין לרבים כח שם ולכך אינה נעשית ר\"ה אפי' נפלו המחיצות סביב והויא כרמלית ה\"נ מקום המחיצות קודם שיהיה כרמלית שאין להן כח בברירתן וכו' עכ\"ל למה שצריך להבנת המשנה ע\"כ. בטור א\"ח סי' שס\"א וסי' שע\"ד ופי' שם שנפרצה אפי' בשבת: \n",
+                "<b>מפני שהיא ככרמלית </b>עיין במ\"ש בר\"פ הזורק דשבת בפי' שם כרמלית: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר שֶׁנִפְרָצָה בשבת לר\"ה. </b>רש\"י ז\"ל וכן מוכח ג\"כ מתוס' ז\"ל דלא גרסי' במתניתין לר\"ה שכתבו דהכא איירי כשנפרצה למבוי או לחצר אחרת דהא לא קתני שנפרצה לר\"ה ע\"כ ומייתי לה בפ\"ק דעירובין דף י\"ז: \n",
+                "<b>משתי רוחותיה. </b>פי\"ז דהלכות שבת סי' ל\"ה ובטור א\"ח סי' שס\"א: ובגמ' מ\"ש מרוח אחת דאמרי' פתחא הוא משתי רוחות נמי פתחא אי בעשר עסיקי' ואי ביתר מעשר אפי' מרוח אחת נמי אסור ומוקי לה רב בעשר כגון שנפרצה בקרן זוית כדכי' ר\"ע ז\"ל וכן אבית נמי פרכי' מ\"ש מרוח אחת דמותר אפי' לעתיד לבוא דאמרי' פי תקרה יורד וסותם משתי רוחות נמי לימא פי תקרה יורד וסותם ומשני דבי רב משמיה דרב כגון שנפרץ בקרן זוית וקרויו באלכסון דאין התקרה פרושה ומתוחה על מקום הפרצה וכדפי' ר\"ע ז\"ל ושמואל אוקי בבא דחצר אפי' בפרצה יותר מעשר ואה\"נ דאפי' מרוח אחת לאו פתחא הוא אלא דנקט שנפרצה משתי רוחותיה משום בבא דבית שנפרץ משתי רוחותיו דמשתי רוחות ודאי לא אמרינן פי תקרה דמיירי שנפרץ בקרן זוית וקרויו נפרץ בד' וכו' כמו שמפרש רש\"י ז\"ל באורך ע\"ש: ורב לא אמר כשמואל דא\"כ הו\"ל אכסדרא פי' אפי' נפרצה שלישית ורביעית במלואו דנפרץ הקרוי עמהן ויש כאן ד' פיות ואפ\"ה איכא למימר בכולהו יורד וסותם דרב לטעמיה וכו'. שמואל לא אמר כרב אלכסון לא קתני וכתבו תוס' ז\"ל אע\"ג דלא קתני נמי שנפרץ הקרוי ברוחב מכל מקום חשיב כמאן דתני ליה בהדיא כיון דקתני שנפרצה משתי רוחותיה שאז רגיל הקרוי ליפול אבל אין דרכו לפרוץ באלכסון ע\"כ: \n",
+                "<b>שניטלה קורתו או לֶחֱיוֹ </b>גרסי' רש\"י ז\"ל: פי' והוא כמו נקודות ובחוח תקוב לֶחֱיוֹ (איוב מ׳:כ״ו): וכתבו תוס' ז\"ל במכלתין ספ\"ק שניטלו קורותיו או לחייו בפי' רש\"י בכתיבת ידו נמצא כתוב קורתו או לחיו והדין עמו: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אס מותרין וכו'. </b>ירושלמי רב ור' יוחנן אמרי אסור בין בשבת זו בין בשבת הבאה ע\"כ ועיין עוד במה שכתבתי בפ' חמישי דפרה סי' ג': ר' יוסי אומר אם מותרין וכו' ירושלמי דפירקי' ודס\"פ חומר בקודש ר' יוחנן אמר לחומרא אסורין בין בשבת זו בין בשבת הבאה וכן אמר רב ששת ג\"כ בבבלי גם ר' יוחנן גופיה ותנ\"ה בהדיא א\"ר יוסי כשם שאסורין לעתיד לבא כך אסורין לאותה שבת וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: ביד פי\"ז דהלכות שבת סי' ל\"ד ובטור א\"ח סוף סי' שס\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן גשרים המפולשין. </b>ירושלמי ריש מכילתין וריש שבת וריש סוכה ובפ' עושין פסין: \n",
+                "<b>מערבין למבוי המפולש. </b>הואיל ואיכא שתי מחיצות דקסבר מבוי שיש לו שתי מחיצות דאורייתא הוי רה\"י עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט הכי שמעינן ליה לר' יהודה בברייתא ואמר רב אשי מתני' נמי דייקא מדקתני ועוד א\"ר יהודה מערבין וכו' אא\"ב דקסבר שתי מחיצות דאורייתא היינו דקתני ועוד דמשמע ועוד זו אע\"ג דליכא פי תקרה מתיר ר' יהודה משום האי טעמא אא\"א משום דקסבר פי תקרה יורד וסותם מאי ועוד ש\"מ: ופי' רש\"י ז\"ל שיש גירסא אחרת בזה וכתבה ופירשה ע\"ש: וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל ועוד א\"ר יהודה מערבין במבוי המפולש אע\"ג דליכא למימר ביה פי תקרה יורד וסותם מערבין כלומר משתתפין בו ומטלטלין בכולו כיון דאיכא שתי מחיצות שלימות דס\"ל דשתי מחיצות דאורייתא ואפי' לטלטל בתוכו ומתוכו לרה\"י וכ\"ש לחומרא שהזורק מר\"ה לתוכו שהוא חייב חטאת דרה\"י גמורה היא עכ\"ל ז\"ל: ובירושלמי וחכמים אוסרין לא אמרו אלא וחכמים אוסרין הא חיוב חטאת אין כאן: מהו שיהא צריך מחיצה ר' בא אמר צריך מחיצה ר' יוסי אומר אין צריך מחיצה: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוצא תפילין וכו' </b>עד וכן בנו פי\"ט דהלכות שבת סי' כ\"ג כ\"ד ומייתי לה בגמ' ספ\"ק דביצה וכתב שם רש\"י ז\"ל המוצא גרסי' ולא גרסי' המוציא המוצא תפילין בשבת ע\"כ וצ\"ע מה מלמדנו: וקאמר התם אביי דאי מנטרן מחמת כלבי ולא מנטרן מחמת גנבי אם היו כבר מונחים בראשו יוליכם עד ביתו ולא אמרי' רוב ליסטים ישראל נינהו ולא מזלזלו בהו אבל אם מצאם במקום שהן נשמרין מן הכלבים אע\"פ שאין נשמרין מן הגנבים לא יזיזם ממקומם כיון דלא הוה לביש להו מעיקרא והיכא דלא מנטרן לא מחמת כלבי ולא מחמת גנבי אפי' מחתן בארעא ומשכח להו ממטו להו דרך מלבוש עד דמטי לביתיה והיינו מתני' דהכא ואיכא בתוס' פ' התכלת (מנחות ד' מ\"ג ע\"ב) ובטור א\"ח סוף סי' ש\"א: וכתבו תוס' ז\"ל המוצא תפילין הך פירקא במסכת שבת וכו' ומפרש בגמ' דקאי אסוף מי שהוציאוהו ע\"כ: ושם נפל ט\"ס או טעות דפוס שכתוב אסוף פ' כיצד מעברין ותימה ע\"ס תי\"ט שהעתיקו כטעותו: \n",
+                "<b>מכניסן זוג זוג. </b>בספ\"ק דביצה מוכח דאיירי דלא מנטרי מחמת כלבי אבל מנטרי מחמת כלבי אע\"ג דלא מנטרי מחמת גנבי לא תוס' ז\"ל והוא מאי דכתיבנא: ולשון רש\"י ז\"ל בכאן בשדה מקום שנאבדין דמשמע נמי שנאבדין לגמרי ולכן התירו אבל משום גנבים לא התירו: ובגמ' מכניסן זוג זוג דקסבר שבת זמן תפילין הוא כדפי' ר\"ע ז\"ל ובעי בגמ' מאן שמעת ליה שבת זמן תפילין הוא ומסיק דהאי תנא הוא דתניא המוצא תפילין מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה אחד חדשות ואחד ישנות דברי ר\"מ ר' יהודה אוסר בחדשות ומתיר בישנות ע\"כ ל\"פ אלא בחדשות וישנות אבל באשה ל\"פ ש\"מ מ\"ע שלה\"ג הוא וכל מ\"ע שלה\"ג נשים חייבות ומתני' אתיא כר\"מ ור' יהודה דתרוייהו ס\"ל דאפי' שבת הוי זמן תפילין. ודייקי' תו בגמ' זוג אחד אין טפי לא לימא תנן סתמא דלא כר\"מ דאי ר\"מ הא אמר לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף וההיא סתמא ר\"מ היא כדכתבינן התם בפ' כל כתבי ותירץ רבא אפי' חימא ר\"מ התם דרך מלבושו כחול שויוה רבנן והכא דרך מלבושו כחול שויוה רבנן התם דבחול כמה דבעי לביש לענין הצלה נמי שרו ליה רבנן הכא דבחול נמי זוג א' אין טפי לא לענין הצלה נמי זוג אחד אין טפי לא: \n",
+                "<b>ר\"ג אומר שנים שנים </b>בפי' ר\"ע ז\"ל לפי ששנינו מקום יש בראש להניח בו שני תפילין. אמר המלקט מימרא דרב שמואל בר רב יצחק היא בגמ': וכתב הרא\"ש ז\"ל בסדר תקון תפילין שר\"י דקדק דשיעור רוחב תפילין הוי לכל הפחות יותר מאצבע דאם לא היו רחבות אלא אצבע א\"כ יש מקום בראש להניח שלש תפילין וא\"כ למה שנינו בפ' המוצא תפילין שמכניסן זוג זוג ולא ג' ג' וטעמא דשמושא רבא כיון דאמרי' מקום יש בראש להניח שני תפילין וציץ היה רחב שתי אצבעות ומונח במקום תפילין ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין מסתמא אותו מקום של תפילין היה שתי אצבעות כרוחב הציץ ע\"כ: \n",
+                "<b>אבל בחדשות פטור. </b>ובגמ' אמר רבא וכי אדם טורח לעשות קמיע כמין תפילין דקתני חדשות פטור דחיישי' דילמא קמיע נינהו ולא מחללינן שבתא עלייהו אלא אמר רבא טרח ולא טרח תנאי היא דתניא המוצא תפילין וכו' והיא ברייתא דכתיבנא לעיל בסמוך ר\"מ דאמר אחד חדשות סבר שאין אדם טורח ור' יהודה סבר טרח אינש הילכך בחדשות אסור דשמא קמיע נינהו והשתא דתני אבוה דשמואל בר רב יצחק אלו הן ישנות כל שיש בהן רצועות ומקושרות חדשות שיש בהן רצועות ולא מקושרות כעין קשר של תפילין העשוי כמין אותיות וכן הוא קבוע תמיד אלמא טעמא משום קשר הוא דקשירה אב מלאכה ואסור לקשור קשר של קיימא בשבת ולעולם דכ\"ע לא טרח אדם בקמיע לעשותו כמין תפילין דטעמא דחדשות לאו משום קמיע אלא משום שצריך לעשות הקשר קודם לבישתם ובשבת אי אפשר ופריך וליענבינהו מיענב ומשני זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין אביי אמר ר' יהודה לטעמיה דאמר בפ' ואלו קשרין עניבה קשירה מעלייתא היא וכדכתבינן התם הא לאו הכי עניב להו כעין קשירה דידהו דקשר של תפילין הלכה למשה מסיני: \n",
+                "<b>מצאן צבתים. </b>כמו שול תשולו לה מן הצבתים: \n",
+                "<b>או כריכות מחשיך עליהן. </b>תימא בחדשות נמי דאי אפשר לקשור אמאי לא יצטרך להחשיך עליהן משום בזיון דתפילין וי\"ל דבישנות דוקא דחזו להכניס זוג עשו תקנה אפי' כשהן מרובין דאין כלות קודם שקיעת החמה תוס' ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רש\"א נותנן לחברו. </b>ואינו מוליכן פחות פחות מארבע אמות עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט פי' דקאי ר\"ש אחסורי מחסרא שכתב ר\"ע ז\"ל במתני' דלעיל וגזר ר\"ש שלא יוליכם פחות פחות מד' אמות גזרה שמא יעבירם וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל ות\"ק סבר פחות פחות מד' אמות עדיף. וכתבו תוס' ז\"ל ה\"ג וכן בנו ואפי' הן מאה. ולא כספרים דגרסי ואפי' הן מאה וכן בנו דבגמ' מוכח דאפי' הן מאה אבנו קאי דמפר' טעמא אע\"ג דקשי ליה ידא כשמטיל אותו מיד ליד ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וכו'. </b>ביד פ' שנים עשר דהלכות שבת סי' י\"ז ובטור א\"ח סי' שמ\"ט. ופי ה\"ר יהונתן ז\"ל נותן אדם וכו' אם יש אדם צמא שיצא חוץ לתחום או שעומד בסוף תחומו ואין לו מים לשתות או חולה יתקבצו הרבה בני אדם שקנו תחומן בעיר ויבואו אחרים מתחום אותו החולה או אותו הצמא ונותנין זה לזה ואין שם חלול שבת ע\"כ: \n",
+                "<b>א\"ל לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה. </b>ריב\"נ הוא דאמר לה דשמעי' ליה לעיל פ\"ד דאמר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן והוא תירץ רב אשי במסקנא דבגמ' פריך ולית ליה לר' יהודה הא דתנן בפ' בתרא דביצה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים דאם ערבו לצפון לא יוליכנו זה לדרום ומוקי לה רבא דבחבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה עסיקינן דבטלה חבית לגבי מים כגון מים שנתמלאו היום ממעין הנובע או מן הנהר דתניא נהרות המושכים ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם ובטלה חבית לגבייהו מפני שהיא טפלה להן כדתנן בשבת פ' המצניע את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו ורבנן פליגי עליה למימר דלא תהלך זו דלא בטלה לגבייהו ואותיב ליה רב יוסף מהא דתניא ר' יהודה אומר בשיירא נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו בשיירא אין שלא בשיירא לא ומשני רב יוסף גופיה אלא כי תנן נמי במתני' בשיירא תנן ואביי תירץ בשיירא ואפי' חבית שקנתה שביתה ומים שקנו שביתה שלא בשיירא חבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה ורב אשי מוקי לה בחבית של הפקר ומים דהפקר כדפי' ר\"ע ז\"ל וכדכתיבנא וכתבו תוס' ז\"ל הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסיקינן דלא קנו שביתה לא לזה ולא לזה אפי' חוץ לתחום היינו ממקום שביתת המים אבל חוץ לתחום של הזוכה בהן תחלה לא יוליכו אותן למאי דפרי' לעיל בפ' מי שהוציאוהו דכרגלי כל אדם דקתני גבי נהרות המושכין היינו כרגלי הממלא שאפילו אם נתנם לאחר הרי הן כרגלי הראשון הממלא והא דקאמר נותנו לחברו וחברו לחברו לאו משום דלא מצי אזיל התם אלא משום דאסור להעביר ד' אמות בר\"ה ועי\"ל דיכול להוציאם חוץ לתחום של אותו שזכה בהן תחלה וכגון שלא נתכוין לזכות בהן לא לעצמו ולא לאחרים בהגבהתו אלא מה ששותין וכענין זה אפי' בי\"ט שייך לשנות נותנה לחברו וחברו לחברו אע\"ג דליכא איסור ד' אמות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורא בספר על האסקופא. </b>בפ\"ק דשבת מייתי לה בדף ה' וכתבו שם תוס' ז\"ל דלרבא דלא גזר התם בכרמלית גזרה לגזרה גבי לא יצא החייט במחטו הא דנקט הכא ספר לאשמועי' דאפי' ספר אם אין איגודו בידו אסור לאפוקי ר\"ש דאמר כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקדש ע\"כ: ואיתא נמי בפירקין דף ק\"ג וביד פט\"ו דהלכות שבת סי' כ\"א וכתב שם הרב המגיד דמתוך הסוגיא משמע דדוקא כתבי הקדש אבל שאר דברים מכי נחו להו אסור אפי' תוך ד' אמות והיא דעת הרשב\"א ז\"ל: ובטור א\"ח סי' שנ\"ב: ובגמ' האי אסקופא היכא דמיא אילימא אסקופא רה\"י ולפניה רשות הרבים וקאמר מתני' אע\"ג דמונח ראשו אחד בר\"ה גוללו לרה\"י ולא גזרינן דילמא נפיל כוליה מידיה דאיכא חיוב חטאת ואתי לאתוי מני ר\"ש היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות אינו עומד בפני כתבי הקדש דאי ר' יהודה הא אמר אם מסולק מן הארץ מלא החוט גוללו אצלו דליכא למיגזר מידי אבל הונח כל דהו אסור דגזרי' אגדו בידו אטו היכא דנפיל כוליה אימא סיפא ר' יהודה אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ וכו' ר\"ש אומר אפי' בארץ עצמו גוללו אצלו רישא וסיפא ר\"ש ומציעתא ר' יהודה אמר רב יהודה אין רישא וכו' רבה אמר הכא באסקופא נדרסת עסיקי' ורה\"י אבל נדרסת היא פי' דרגל הרבים עוברת עליה ומשום בזיון דכתבי הקדש שריוה רבנן ול\"ד לקורא בגג דהתם ליכא בזיון כולי האי מש\"ה גזר ר' יהודה אבל בהא מודה דכיון דאגדו בידו ושבות בעלמא הוא לא גזרינן איתיביה אביי תוך ד' אמות גוללו אצלו חוץ לד' אמות הופכו על הכתב ואי אמרת באסקופא נדרסת עסיקי' מה לי תוך ד' אמות מה לי חוץ לד' אמות הא כולה שבות הוא אלא אמר אביי הכא באסקופא כרמלית עסיקינן ור\"ה עוברת לפניה תוך ד' אמות דאי נפיל ומייתי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת שרו ליה רבנן חוץ לד' אמות דאי מייתי ליה אתי לידי חיוב חטאת לא שרו ליה רבנן ופרכי' אי הכי תוך ד' נמי ניגזור דילמא נפיל כוליה מידיה ואזיל ומעייל ליה מר\"ה לרה\"י ומשני הכא באסקופא ארוכה דאדהכי והכי מידכר ואב\"ע באסקופא שאינה ארוכה וסתם כתבי הקדש עיוני מעיין בהו ומנח להו וא\"נ מעיין בר\"ה ועייל להו להדיא לרה\"י הא מני בן עזאי היא דאמר מהלך כעומד וליכא למיחש דילמא זריק להו דמודה בן עזאי בזורק דהא אין מזרקין כתבי הקדש: \n",
+                "<b>היה קורא בראש הגג וכו'. </b>תוס' פ\"ח דשבת דף פ' ודפ' הזורק דשבת דף ק': \n",
+                "<b>הופכו על הכתב. </b>להגן על האותיות שלא יעלה אבק עליהם ובגמ' פריך והתניא כותבי ספרים תפילין ומזוזות לא התירו להן להפוך יריעה על פניה אלא פורס עליה את הבגד התם אפשר הכא לא אפשר לפרוס עליה סודר שיוסיף על חטאתו פשע ואי לא אפיך איכא בזיון טפי: \n",
+                "<b>אלא מלא חוט. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ומתני' חסורי מתסרא וכו'. אמר המלקט פי' דפרכי' בגמ' אי הכי דבכותל משופע עסיקי' אימא סיפא ר' יהודה אומר אפי' אינו מסולק מן הארץ אלא מלא החוט גוללו אצלו ואמאי והא נח ומשנינן חסורי מחסרא וכו'. ובירושל' מחלפא שיטתיה דר' יהודה תמן הוא אומר אסור להשתמש באויר עשרה וכא אמר הכין א\"ר יוחנן לית כאן ר' יהודה אלא ר\"מ ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיז שלפני החלון וכו'. </b>ביד פט\"ו דהלכות שבת סי' ד' ובטור א\"ח סי' שנ\"ג. וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל וכמו כן אם יוצא הנסר על חצר חברו נמי לא שרינן להשתמש העליון עליו אלא כלים הנשברין דדילמא אתי לאשתמושי מרשות חברו שלא ערב עמו לרשותו או שמא יוציאנו מרשות חברו לר\"ה ויחזירנו אח\"כ לביתו ע\"כ: \n",
+                "<b>עומד אדם ברה\"י וכו'. </b>ביד שם ר\"פ ט\"ו ובטור א\"ח סי' ש\"נ. ובגמ' מתני ליה רב חיננא בר שלמיא לחייא בר רב קמיה דרב לא יעמוד אדם ברה\"י ויטלטל בר\"ה א\"ל שבקת רבנן ועבדת כר\"מ דאיהו הוא דגזר שמא יביא אצלו לקמן בפירקין בההיא דתנן לא יעמוד ויפתח כפי פי' רש\"י ז\"ל והוא סבר מדסיפא ר\"מ רישא נמי ר\"מ ולא היא סיפא ר\"מ רישא רבנן וכתבו תוס' ז\"ל פי' בקונט' סיפא ההיא דלא יפתח דאיירי בה ר\"מ וק\"ק דהיא רחוקה יותר מדאי ונראה לר\"י דסיפא דלא ישתין ולא ירוק דפליג עלה ר' יהודה וסתם בר פלוגתיה דר' יהודה ר\"מ ומיהו קשה וכו' ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל עומד צריך להגיה שם עומד אדם ברה\"י בבית או על הגג ונוטל חפץ מכאן וכו': ובירושלמי לא סוף דבר עומד אדם ברה\"י ומטלטל בר\"ה בר\"ה ומטלטל ברה\"י ע\"כ אפשר שר\"ל לא סוף דבר מטלטל מעומד שהוא דרך עראי אלא אפי' דרך קבע א\"נ ר\"ל לא סוף דבר עומד וכו' כלומר שאינה מוסכמת דר\"מ פליג עלה כמבואר לעיל בסמוך בבבלי: \n",
+                "<b>ובלבד שלא יוציא חוץ מד' אמות. </b>ארישא קאי דמטלטל בר\"ה קתני שלא יטלטלנו ד' אמות בר\"ה ובגמ' בלשון שני הא הוציא פטור אבל אסור לימא תהוי תיובתא דרבא דאמר רבא המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' והעבירו דרך עליו חייב ואע\"ג דהעבירו דרך מקום פטור על ראשו אלמא בתר הנחה ועקירה אזלינן ומשנינן מי קתני פטור אבל אסור דילמא אם הוציא חייב חטאת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יעמוד אדם ברה\"י וישתין וכו'. </b>ביד פי\"ג דהלכות שבת סי' ג' ובטור א\"ח סי' ש\"נ ובגמ' פ' עושין פסין (עירובין דף כ'.) והרא\"ש פ' במה אשה דף קפ\"א כתב דבהא דלא יעמוד ברה\"י וישתין וכן לא ירוק מודו כ\"ע דה\"ה בכרמלית: \n",
+                "<b>וישתין בר\"ה. </b>דמפיק וכו' לשון ר\"ע ז\"ל ע\"כ. אמר המלקט דמחשבתו משויא ליה מקום: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אף מי שנתלש רוקו מפיו. </b>אע\"ג דאמרינן בפ' המצניע המוציא כלי בפיו ובמרפקו פטור ל\"ד דהתם אין דרך להוציא כלים בפיו אבל הרוק או דברים שדרכן בכך מיחייב חטאת כדאמרי' בכריתות פ' אמרו לו אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב חטאת ה\"ר יהונתן ז\"ל: ובעל הטורים בא\"ח ס\"ס ש\"נ ס\"ל דר' יהודה לא פליג את\"ק ולפיכך פסק כמותו: ובגמ' פריך אע\"ג דלא הפיך מחייב ר' יהודה והתנן פ\"ח דמסכת כלים היה אוכל דבילה בידים מסואבות והכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור ר' מאיר מטמא ור' יוסי מטהר ר' יהודה אומר אם היפך טמא אם לא היפך טהור ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה פי' החליף ר' יהודה שיטתו ויצא הימנה והכי קאי במסקנא. ועי' במה שכתבתי בשם ה\"ר שמשון ז\"ל שם פ\"ח סי' י': \n",
+                "<b>וכן לא ירוק. </b>גרסי' בחולם: \n",
+                "<b>רוקו. </b>גרסי' הרי\"ש בשורק כמו עד בלעי רוקי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יעמוד אדם ברה\"י וישתה בר\"ה וכו'. </b>כולהו מתני' בפט\"ו דהלכות שבת סי' ב' ג' ובטור א\"ח סי' ש\"ו ושנ\"א ומייתי לה בגמ' דשבת פ\"ק דף י\"א ובפ' עושין פסין (עירובין דף כ'.) ובגמ' רישא רבנן דהכי אוקימנא לעיל להא דקתני עומד אדם ברה\"י ומטלטל בר\"ה כדכתבינן לעיל ולא גזרי' שמא יכניס והכא גזר שמא יכניס כר\"מ א\"כ סיפא ר\"מ אמר רב יוסף בחפצים הצריכין לו אפי' רבנן מודו דגזרינן בהו דמתוך שהוא צריך להם יכניסם אצלו הלכך משקין הללו צריכין לו וגזרי' דילמא יכניס אצלו וקשיא דתיפוק ליה דקא מעייל מר\"ה לרה\"י כמו משתין ורק מר\"ה לרה\"י ורש\"י ז\"ל תירץ לקמן דל\"ד למשתין ורק דשותה עביד עקירה והנחה בחד רשותא דמשקים נחים בתוך פיו שהוא מקום פטור ואע\"ג דחוזרין ונבלעין אין לחוש הואיל ונחו במקום פטור ואע\"ג דבמקום שאין [בו] ד' (אמות) על ד' (אמות) אמרינן ובלבד שלא יחליפו התם גזרינן דילמא אתי לאפוקי בהדיא אבל הכא אי אפשר כלל שלא ינוחו מעט בפיו קודם שיבלע אבל במשתין ורק לא חשיב פיו מקום פטור כיון דפיו וגופו הם במקום אחד ולפירושו זה היה מותר להוציא [ראשו] ברה\"ר ולרוק [כיון] דפיו במקום אחר הוי מקום פטור תוס' ז\"ל שם פ' עושין פסין ועיין עוד שם ויש מזה בפסקי הרא\"ש ז\"ל: ועיין בהר\"ן ז\"ל פ\"ק דשבת דף ק\"א ושם בשלטי הגבורים ורמזתיו בפ\"ק דשבת סי' ג': \n",
+                "<b>וכן בגת. </b>אביי מוקי לה בגת שאינה גבוה עשרה דהיא כרמלית דאי רה\"י הא תנא ליה ואמר רבא היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזר גזרה לגזרה אלא וכן בגת לענין מעשר כדפי' ר\"ע ז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל ומתני' דקתני וכן בגת ר\"מ היא וה\"ק לא יעמוד ע\"ג קרקע וישתה בגת בלא הפרשת מעשר אא\"כ הכניס ראשו ורובו לגת. וכן פירשו תוס' ז\"ל דהיינו כר' מאיר: \n",
+                "<b>קולט אדם וכו'. </b>בטור א\"ח סי' שנ\"א: \n",
+                "<b>למטה מעשרה טפחים. </b>גרסי' וה\"ק וכוליה לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט וכן הוכיחו רש\"י ותוס' ז\"ל וכתוב בב\"י שם סי' שנ\"א ודברי רבינו יעקב בזה הם על פי פירוש רש\"י ז\"ל דקולט אפי' למעלה מעשרה שרי והא דתני למטה מעשרה משום שריותא דצנור במצרף הוא דמצרף היינו שמחבר ידו לצנור לא שרי אלא דוקא למטה מעשרה דליכא למיגזר באינו רחב ד' אטו רחב ד' משום דאפילו אם הוא רחב ד' כרמלית היא כיון שאינו גבוה עשרה אבל למעלה מעשרה אסור לצרף אפי' אינו רחב ד' גזרה אטו רתב ד' דהוי רה\"י כיון שהוא למעלה מעשרה ע\"כ ומבוארין בפי' רש\"י ז\"ל בגמ'. ואית דגרסי למעלה מעשרה ובסיפא דמתני' נמי אית דגרסו ומן הצנור ומכל מקום בוי\"ו וכבר דחה אותם רש\"י ז\"ל אלא ה\"נ מ\"מ וכדפי' ר\"ע ז\"ל: והרי\"ף והרמב\"ם וה\"ר יהונתן ז\"ל גרסי למעלה מעשרה טפחים ומן הצנור מכל מקום ושותה ומפני אהבת הקיצור לא העתקתי פירושו דרבינו יהונתן ז\"ל אבל בגרסת הגמ' דגרסי הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל דאוקי לה רב נחמן במזחלה של שלשה עשר טפחים ולא יותר נראה דלא גריס ה\"ר יהונתן ז\"ל כותייהו אלא כגרסת רש\"י ז\"ל דגריס הכא במזחלה פחות משלשה עסקינן וכו' וכן ראיתיה ג\"כ בהרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ובגמ' מוקי לה כשאין בצנור ד' על ד'. אמר המלקט פי' רש\"י ז\"ל דאם יש בצנור ד' ברוחב אסור לצרף ואע\"ג דלמטה מעשרה הואי ולבוד נמי ליכא אפ\"ה כרמלית מיהא הוי ומפיק מכרמלית לר\"ה ע\"כ פי' שהרי חלק רשות לעצמו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בור בר\"ה וחוליתו גבוהה. </b>ביד שם פט\"ו סי' ט' י' ובטור א\"ח סי' שנ\"ד ומייתי לה בפ\"ק דעירובין דף ה'. ובגמ' במאי עסיקי' אילימא בסמוכה לכותל בחוך ד' טפחים למה לי חוליא עשרה בור גופיה רה\"י הוא ואין כאן ר\"ה מפסקת דכיון שאין ד' טפחים בין החוליא לכותל לא דרסי ליה רבים כלל והוי מקום פטור ומוקי לה רב הונא במופלגת ד' טפחים מן הכותל ואי לאו דאיכא חוליא עשרה קמטלטל מרה\"י לרה\"י דרך ר\"ה ור' יוחנן אמר אפי' תימא בסמוכה מתני' לאו כדס\"ד דתהוי חוליא עשרה לבד מבור אלא ה\"ק בור בר\"ה וחוליתו סביביו וסך הכל גבוה עשרה מקרקעות הבור רה\"י וממלאין ממנה לחלון והא קמ\"ל דבור וחוליתו מצטרפין לעשרה ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל דהא קמ\"ל דאע\"פ שאין החוליא העומדת סביביו חזקה ובריאה שיוכל איש להשתמש בה כרצונו כל דבר קל וכבד אפ\"ה מצטרפת לבור להיותו רה\"י שאם לא היה עמוק עשרה מיקרי כרמלית שהרי יש ברחבו ד' ואסור לשלשל דליו שם דמכרמלית לרה\"י קמטלטל ע\"כ: \n",
+                "<b>אשפה בר\"ה וכו'. </b>בפ' מבוי (עירובין דף ח') והתס הגירסא זורקין לה בשבת וכן הוא בהרי\"ף ובהרא\"ש ז\"ל: וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל וכן אשפה וכו' אשפה הסמוכה לכותל בין שהיא סמוכה בתוך ד' טפחים בין שהיא רחוקה יותר מותר להשליך שם שופכין שלו דכיון שהיא גבוהה עשרה טפחים מרה\"י לרה\"י בדרך אויר מקום פטור קא מטלטל שאם לא היתה גבוהה עשרה מקרייא כרמלית ואסור לזרוק מרה\"י לכרמלית ואע\"פ שתהיה סמוכה לכותל לגמרי כ\"ש אם תהיה רחוקה ממנה ד' דקא מטלטל נמי באויר ר\"ה ע\"כ: וראיתי להעתיק הנה כל לשון ספר לבוש החור בסי' שנ\"ד שממנו מתבארת מתני' יפה וזהו בור בר\"ה וחוליתו סביבו אפי' אין החוליא גבוהה עשרה והבור היא עמוקה עשרה עם החוליא שהיא רה\"י בפני עצמה אם הבור עומד בתוך ד' טפחים לרה\"י מותר למלאות ממנו מחלון של רה\"י מפני שראש החוליא שסביבו הוא מקום פטור והרי הוא שואב מרה\"י לרה\"י דרך מקום פטור וה\"ה אפי' אם אין החוליא גבוהה שלשה או אפי' אין שם חוליא כלל והבור בפני עצמה היא עמוקה עשרה מותר שכיון שאין בינה לבין הכותל ד' טפתים לא דרסי לה רבים כלל וה\"ל מקום פטור וממלאים ממנה לרה\"י ואע\"ג דאמרי' לעיל סי' שמ\"ה סעיף י\"ט דמקום שאין בו ד' לא הוי מקום פטור אלא כשהוא גבוה ג' שאני הכא דכל הפסק שהוא בין בור וכותל שהוא פחות מד' לא דרסי לה רבים כלל וכיון שכן אע\"פ שהוא סמוך לר\"ה מקום פטור הוא ככל מקום שאין בו ד' וגבוה עשרה אבל אם הבור הוא רחוק מרה\"י ד' טפחים אין ממלאין ממנה לרה\"י דה\"ל מוציא מרה\"י לרה\"י דרך ר\"ה או דרך כרמלית שאסור ואע\"ג דאמרי' לעיל ריש סי' שנ\"ג שמותר לכתחלה לזרוק מרה\"י לרה\"י דרך ר\"ה דוקא לזרוק מותר שלא מצינו שהיה במשכן כמו שנתבאר שם לעיל אבל להושיט אסור שכן מצינו במשכן שהיו מושיטים הקרשים מעגלה זו לעגלה זו דרך ר\"ה והעגלות היו רה\"י אבל לא היו זורקים אותן שאין הקרשים נזרקים מפני כובדן לפיכך זריקה מותרת והושטה אסורה מן התורה ומלוי מים מן הבור העומד בר\"ה לבית דמיא להושטה מרה\"י לרה\"י (דרך ר\"ה) ואסורה אא\"כ תהא החוליא שסביב הבור גבוה י' שאז יהי' הכל רשות היחיד מעומק הבור עד שפת החוליא ושפת החוליא היא למעלה מי' של ר\"ה שהוא מקום פטור ואז כשמוציא המים מן הבור דרך ראש החוליא לבית הוי מוציא מרה\"י לרה\"י דרך מקום פטור שמותר לכתחלה: אשפה בר\"ה שהיא גבוה עשרה ורחב ד' אם היא של רבים מותר לזרוק לה מרשות היחיד הקרוב לה שכיון שהיא גבוה י' ורחב ד' אף על גב שהיא של רבים מ\"מ רה\"י הוא וכבר אמרנו למעלה שמותר לזרוק לכתחלה מרה\"י לרה\"י דרך ר\"ה ואע\"ג דרה\"י דהכא הוא גבוה ממנו או נמוך ממנו מותר ולא חיישי' הכא שמא יתגלגל לר\"ה מה שישליך בתוכה וילך ויטלנו כדחיישי' לעיל גבי ב' בתים שבצדי ר\"ה לפי שאין מטילין לאשפה כלי אשר חפץ בו אלא כלים ודברים מאוסים או שברי כלים א\"נ י\"ל דמיירי שרה\"י סמוך לה פחות מד' והויא לה מקום פטור כמו שנתבאר בסמוך גבי בור וה\"ל מטלטל מרה\"י לרה\"י דרך מקום פטור ושרי ואם האשפה של יחיד אסור לזרוק לה משום דיחיד עתיד לפנותו אשפתו ויבואו לשפוך שם כדרכן גם אחר שפינהו ונמצאו שופכין לר\"ה ממש ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שהוא מיסך וכו'. </b>ביד שם ספט\"ז ובטור א\"ח סי' שס\"ב ובגמ' פ\"ק דמכלתין דף ט\"ו ובפרק הישן (סוכה דף כ\"ד:) \n",
+                "<b>היו שרשיו גבוהין מן הארץ. </b>ביד שם פכ\"א סי' ח' ובטור א\"ח סי' של\"ו. ובגמ' אתמר שרשי אילן היוצאין למעלה משלשה לתוך שלשה פי' דלאחר שהגביהו שלשה חזרו וכפפו רבה אמר מותר להשתמש בהן דכל פחות משלשה דארעא ארעא הוא ורב ששת אמר אסור להשתמש בהן כיון דמכח איסור קאתו אסורין ופרכי' לרבה ממתני' דקתני שרשיו גבוהין מן הארץ ג' טפחים לא ישב עליהן ה\"ד אי דלא הדרי כייפי פשיטא אכתי לא אשמעי' תנא במס' ביצה פ' בתרא אלו הן משום שבות לא עולין באילן וכו' אלא לאו אע\"ג דהדרי כייפי ואשמעי' דלא ישב על הכפיפה ומשני לא לעולם דלא הדרי כייפי והא קמ\"ל אע\"ג דצדו אחד שוה לארץ שהקרקע גבוה בצדו אחד ומודה רבה היכא דשלשת צדדיו גבוהין מן הארץ דאסורה צד השוה לארץ: \n",
+                "<b>הדלת וכו'. </b>ביד שם פכ\"ו סי' ח' ובטור א\"ח סי' שי\"ג והאי דלת מיירי דלא היתה קבועה בציר דאם היתה קבועה בציר אע\"פ שאין לה ציר עכשיו אמרי' בגמ' נועל בה אע\"פ שאינם גבוהין אם קשורין ותלויין: ופי' הרי\"ף ז\"ל הדלת שבמוקצה פי' דלת שבמקום מוקצה כגון דגבוה מכרמלית דנעשה מוקצה ממנה והוא כגון דיר וסהר דעשה לו דלת וה\"ר יהונתן ז\"ל פי' שבמוקצה הדלת שהוא מוקצה בחצר לצניעות ועשה לו מחיצה של קשין ודלת של קשין ע\"כ: \n",
+                "<b>אא\"כ היו גבוהין מן הארץ </b>פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל גבוהין שלשה טפחים: ושם בטור כתב בית יוסף דבספרי רבינו יעקב ז\"ל היה כתוב אין נועלין בהם אא\"כ הם גבוהין מן הארץ ג' טפחים וטעות הוא שנפל בספרים דבהדיא אמרי' בברייתא בגמ' דבגבוהין מן הארץ מלא נימא סגי וכן מצאתי בקצת ספרי רבינו שלא היה כתוב בהן אלא אין נועלין בהם אא\"כ הם גבוהין מן הארץ עכ\"ל ז\"ל: וא\"כ אפשר דגם בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל נפל טעות: וע\"ש עוד במה שכתב בשם הרא\"ש ז\"ל אי האי דלת הוי תוספת אהל עראי או תוספת אהל קבע ואי הוי תוספת אהל עראי קשה אמאי אין נועלין בהן אא\"כ היו גבוהין מן הארץ הא קיימא לן כר' יהודה וכרשב\"ג דאמרי מוסיף אהל עראי מותר וע\"ש עוד אי מוקצה דנקט במתני' דוקא או אורחא דמילתא נקט כדמשמע מדברי רש\"י ז\"ל ופליג אמה שכתב הרא\"ש ז\"ל: ועיין במ\"ש בסמוך בשס תוס' ז\"ל בסי' י': ואית דגרסי הדלת שבמוקצה והחדקים שבפרצה והמחצלת וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויפתח וכו'. </b>ביד שם רפט\"ו: \n",
+                "<b>אלא א\"כ עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים </b>פי' רש\"י ז\"ל אסיפא קאי דלא יעמוד בכרמלית ויפתח ברה\"י אא\"כ עשו לה לגנה מחיצה גבוהה עשרה טפחים דהשתא כי קאי בגנה דהיינו כרמלית קאי ברה\"י בעבור המחיצה שעשה דאויר רה\"י עולה עד לרקיע. ומכח ההיא ברייתא דמייתי בגמ' מוכיח רב ביבי בר אביי ש\"מ דהדר ביה ר\"מ משערי גינה ולא גזר בעומד בר\"ה או ברה\"י שלא יטלטל בכרמלית או איפכא: מה שכתב בדפוס בפי' ר\"ע ז\"ל אדם ברשות היחיד לפי מה שבינותי בספרים וכמו שאעתיק נלע\"ד שצריך להעביר עליו הקולמוס ולכתוב במקומו אלא דין כרמלית יש לה והחלון וכו': \n",
+                "<b>של פטמים </b>פירוש בערוך וכן בהרי\"ף ז\"ל מוכרי עופות וכדאמרינן בסוף פרק אין צדין אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד או גוזל אחד עד כאן: וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל בכולה מתני' לא יעמוד אדם ברה\"י ויפתח בר\"ה וכו' כלומר ויקח מפתח המונח בר\"ה ויפתח בו פתח חנות שבר\"ה ואע\"פ שאין ממקום המפתח עד הפתח ד' אמות גזרה שמא יכניס המפתח בידו וכן לא יעמוד בר\"ה ויושיט אצבעו למעלה לרשות גבוה עשרה ורוחב ד' כגון שהיה מפתח החנות מונח על גבה ויטיל אותה משם ויפתח בה החנות והוא גבוה למעלה מעשרה גזרה שמא יביאנה אצלו לתוך עשרה: אא\"כ עשו לו מחיצה ויעמוד בתוכה ובין אסיפיא ובין ארישא קאי שאם יעשה מחיצה סמוך לפתח מבחוץ מרה\"י לרה\"י קא מטלטל ואמרי' בגמ' דחסורא מחסרא מתני' ממקום זה וה\"ק וכן לא יעמוד ברה\"י ויפתח בכרמלית כגון שערי גנה שהגנה כרמלית אע\"פ שיש לה מחיצות נעשות ע\"י אדם לפי שהזרעים מבטלין המחיצות וקאסר ר\"מ לעמוד בה ולהושיט ידו על מקום גבוה עשרה ורוחב ד' שהוא רה\"י וליטול מפתח ויפתח המנעול מתוך הגנה שמא ימשוך המפתח אליו דמחמיר ר\"מ אפי' ברשויות דרבנן וסתם שערי גנה מנעוליהן גבוהין עשרה ורחבין ד' ורה\"י הן: אמרו לו וכו' רבנן פליגי עליה דר\"מ אפי' ברשויות דאורייתא כגון רה\"י ור\"ה דלא בעי ראשו ורובו למקום שהוא מטלטל בו דלא גזרינן שמא ימשוך חפצים שאינם צריכין לו מבחוץ שאם היו חפצים הצריכין לו אפי' רבנן מודו דגזרינן אלא כיון שאין המפתח צריך לו אלא לפתוח החנות לא גזרינן שמא יביאנו אליו וכ\"ש בשערי גנה שהיא כרמלית ומנעוליהן ברה\"י ומייתי ראיה משוק של פטמים שהיה בירושלים. וירושלים כרמלית הוא דכיון שדלתותיה נעולות בלילה לא מקרייא ר\"ה אלא דין כרמלית יש לה ואפ\"ה היו עומדין בקרקע שהוא לפני החנות שהוא כרמלית ומניחין המפתח בחלון שהוא ע\"ג הפתח שהיה רוחב ד' ונוטלו משם ופותח ונועל בו החנות אע\"פ שרגליו עומדות בכרמלית ש\"מ דלא גזרינן ברשויות דרבנן. ר' יוסי אומר שוק של צמרין היה ולא פליג ר' יוסי ואמרו לו אלא שניהם חולקין עם ר\"מ עכ\"ל ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגר שיש בראשו גלוסטרא. </b>ביד שם פכ\"ו סי' ט' ובטור א\"ח סי' שי\"ג: \n",
+                "<b>ר' אלעזר אוסר </b>גרסינן בלא יו\"ד שהוא ר' אלעזר בן שמוע חברו של ר' יוסי: ובגמ' בניטל באגדו כשהוא קשור ותלוי בחבל של קיימא וראוי לטלטל ע\"י אותו חבל ואינו נפסק בידים כ\"ע ל\"פ דשרי דכיון דקשור ותלוי יפה מוכחא מילתא דלנעול קאי ולא מיחזי כבונה כי פליגי בשאינו ניטל באגדו שהחבל דק ואם היה רוצה לטלטלו משיטלטלנו באותו חבל מיד נפסק דמ\"ס כיון דיש בראשו גלוסטרא תורת כלי עליו ומ\"ש כיון דאינו ניטל באגדו לא ופירשו תוס' ז\"ל דס\"ל לר' יוסי כר' יהודה דשרי בנגר והכא איירי בקשור בעברא דדשא דמודה ר' יהודה בשאינו ניטל באגדו כדמוכח בסמוך בגמ' ומש\"ה בעי במתני' שיהא בראשו גלוסטרא ומתני' דלעיל דדלת שבמוקצה וחדקין שבפרצה דבעי שיהו גבוהין מן הארץ נראה לפ' אע\"ג דיכול לעמוד ע\"י אותו חבלי מ\"מ אינו ניטל באגדו שאם היו רוצין לטלטלו ממקום למקום ע\"י אותו חבל היה נפסק מש\"ה צריך שיהיו גבוהין מן הארץ ואתיא נמי כר' יהודה דכותיה פסקינן דאי הוה ניטל באגדו אפי נגרר ובלא גלוסטרא ואפי' קטיר בעברא דדשא מתיר ר' יהודה כדמוכח הכא בגמ' ע\"כ: \n",
+                "<b>א\"ר אלעזר מעשה בבית הכנסת של טבריא וכו'. </b>שלהי האשה רבה אמרי ר' אמי ור' אסי כל כך נחלקו בהאי נגר בבית הכנסת של טבריא עד שנחלק ס\"ת בחמתן וא\"ר יוסי בן קסמא תמה אני אם יהיה בית הכנסת זה ע\"ז וכן הוה רחמנא לישזבן: ובירושלמי דשקלים פ' שני קאמר בבית הכנסת של טרסיים אפילו בירושלמי מכתיבת יד: ר' יוסי אומר איסור היו נוהגין בו והתירוהו להם וא\"ת והא אמרי' בנדרים בפ' ואלו נדרים ובפ' מקום שנהגו דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בשניהם וי\"ל דהיינו כשיודעין שמותר ומחמירין על עצמן שלא ירגילו בני אדם להקל ויבואו להתיר איסור אבל אם מחמירין מחמת טעות מותר להתיר בפניהם תוס' ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגר הנגרר נועלין וכו'. </b>שבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ו א)\"ר יהושע בר אבא משמיה דעולא מאן תנא נגר הנגרר ר' אליעזר היא דאמר התם פ' כל הכלים גבי פקק החלון תרתי בעינן קשור ותלוי אבל ס\"פ בתרא דשבת סתם לן כחכמים וכמו שכתבתי שם וסמכינן אההיא סתמא משום דמעשה רב: וכתבו תוס' בשם ר\"ת ז\"ל שכתב בספר הישר דמדנקט תנא פלוגתא דר' אליעזר ורבנן בפקק החלון דשייך ביה תוס' אהל ש\"מ דפליגי באהל וליכא למימר דדוקא באהל פליגי ולא בטלטול דהא בההיא דנגר לא שייך אלא איסור טלטול ואפ\"ה איפלוג בה ר\"א ורבנן דע\"כ איבעי לן למימר דת\"ק דנגרר היינו ר\"א דרבנן שרי אפי' בפקק החלון כ\"ש בנגר דלא שייך איסור אהל אלא איסור טלטול אלא ודאי בתרתי פליגי דר\"א אסר בפקק החלון ומשום טלטול בשאין תורת כלי גמור עליו ואפי' יש עליו תורת כלי גמור כגון שיש לו בית יד אסר מכל מקום משום תוספת אהל עראי כיון דבטליה בפקק ורבנן דשרי אפי' אין עליו תורת כלי דלית להו אלא משום טלטול ולא משום אהל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>והמונח כאן וכאן אסור. </b>היינו שאינו לא קשור ולא תלוי כלל: וביד שם סי' י': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחזירין ציר התחתון וכו'. </b>בהלכות שבת פכ\"ב סי' כ\"ה ופי' בערוך וגם רד\"ק בשרש צור פי' ציר נוקבין הדלת וקובעין בו עץ חד כדי להכניסו באדן לחזור לכאן ולכאן ואם יצא מן הדלת מחזירין אותו בשבת ועיקרו שתי ידות תרגימו תרין צירין ופי' הצנור הוא החור שבאדן ע\"כ: ור\"ע ז\"ל פירשם בספ\"ק דמועד קטן: \n",
+                "<b>והעליון כאן וכאן אסור. </b>דכיון דיצא עליון כולו נופל וה\"ל כבונה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט דקסבר יש בנין בכלים ומלאכה לא הותרה במקדש דעל שידה תיבה ומגדל מפרשינן לה בגמרא אבל בדלתות בתים ובורות ויציע אפי' במקדש אסור בין עליון בין תחתון ור' עובדיה ז\"ל שכתב סתם ציר התחתון של דלת לאו דוקא ודאי וכדכתיבנא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחזירין רטיה במקדש וכו'. </b>פכ\"א דהלכות שבת סי' כ\"ז ובטור א\"ח סי' שכ\"ח ומייתו לה תוס' פ' במה אשה (שבת דף ס\"ד) ובפ\"ק דביצה דף י\"א וכתב רש\"י ז\"ל זה אחד משלשה דברים האמורים במס' ביצה שהתירו סופן משום תחלתן ע\"כ: פירוש אבל כהן דלאו בר עבודה הוא דלא שייך האי טעמא לא: \n",
+                "<b>אבל לא במדינה. </b>מן הגמ' משמע דמתני' מיירי שניטלה משם בכונה אבל אם פירשה מאלי' שהוא לא נטלה מדעתו מחזירין דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן מה\"ר יהונתן ז\"ל: וכתבו תוס' ז\"ל מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה. פי' בקונט' גזרה שמא ימרח אבל לשחיקת סמנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוה עילוה וקשה דבפ' במה אשה אמרי' אשה יוצאה בפלפל ובגרגר מלח ואם נפל לא תחזיר ואמאי כיון דכבר הוה עילוה וי\"ל דהתם טעמא הוי לפי שנראה כמי שמתכוין להוציא לחוץ ואתי למישרי הוצאה והר\"ר יוסף פירש לשם הטעם משום שחיקת סמנים וכן יש לפרש בשמעתין ונקיט רטיה לרבותא דאע\"ג דאיכא למיחש לשחיקת סמנים אפ\"ה מחזירין במקדש ע\"כ: \n",
+                "בסוף לשון ר\"ע ז\"ל המתחיל ואם בתחלה שלא היתה קשורה וכו' דקאמר מותר להחזירה בכל מקום. אמר המלקט כתבו ע\"ז תוס' ז\"ל וא\"ת ומ\"ש דאמרי' גבי פלפל וגרגר מלח נפל לא יחזיר וי\"ל דהך דפלפל איירי שנפל ע\"ג קרקע והכא שנפל ע\"ג כלי ועי\"ל ההיא דגרגר מלח אתי כר' יהודה דאסר הכא בברייתא בגמ' ע\"כ: \n",
+                "<b>קושרין נימא במקדש. </b>ואע\"ג דקשר אב מלאכה הוא במסכת שבת רש\"י ז\"ל: וביד שם פ' עשירי סי' ו' ובגמ' ורמינהי נימת כינור שנפסקה לא היה קושרה אלא עונבה ומשני לא קשיא הא ר\"ש הא רבנן דתניא בן לוי שנפסקה לו נימא בכנור קושרה ר\"ש אומר עונבה מתני' רבנן דס\"ל כר' אליעזר בחדא דמכשירי מצוה דוחין כגון בשאי אפשר לו לעשות מאתמול כדקתני שנפסקה לו נימא בכנורו ופליגי עליה בשאפשר לעשות מבעוד יום הלכך בתחלה אסור ואב\"א הא והא רבנן דמכשירין שא\"א מבע\"י דוחין והא דקתני מתני' קושרה כשנפסקה באמצעית שאלמלא עונבה לא תשמע קולה והא דקתני עונבה כשנפסקה בראשה שאין צריכה שם חזוק כ\"כ וסגי לה בעניבה ואב\"א הא והא באמצע הא ר\"ש הא רבנן וברייתא דקתני לא היה קושרה מדאורייתא שרי דס\"ל נמי ר\"ש מכשירין דמצוה דוחין היכא דלא אפשר להו מאתמול ומשום גזרה הוא דגזר אמצע אטו מן הצד אבל בעלמא דליכא למגזר מידי דחי ורבנן סברי לא גזרינן ע\"כ: ובירושלמי א\"ר יוסי ב\"ר בון דר\"ש בן אלעזר היא דתניא רשב\"א אומר נימא נפסקה מן הכנור אם קשורה היא אינה משמעת את הקול אלא משלשלו מלמעלה ועונבו מלמטה ע\"כ: ואיתא בגמ' בסוף ברייתא דבן לוי שכתבתי בסמוך: וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל וקסבר האי תנא עיקר שירה בכלי שאם היתה עיקר שירה בפה לא היו מתירין במקדש אפי' קשירה באמצע ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם בתחלה. </b>כתבו תוס' ז\"ל דר\"י מפרש לכתחלה אפי' נפסקה היום ורוצה לשלשלה ולעשותה בלא קשר זהו לכתחלה ע\"כ. \n",
+                "<b>חותכין יבולת במקדש </b>פירשו רש\"י וה\"ר יהונתן ז\"ל יבולת דמתניתין הוא שם המום ויבלת דקרא הוא שם התואר על משקל עורת דלא כתי' עורון וכן שבור תואר דלא כתיב שבר ע\"כ וז\"ל רד\"ק ז\"ל בשרש יבל ובמשנה חותכין יבולת במקדש אבל יבלת דקרא הוא תואר לבהמה שיש לה יבלת כמו חרוץ שהוא תואר והכתוב במשנה הוא שם דבר ליבלת עצמו ע\"כ: ונראה דלא אתו למימר שמשתנית גירסת יבלת דמתני' מקריאת יבלת דקרא בנקודות אלא רוצין לומר שאע\"פ שיבלת דקרא היינו שם תואר לבהמה דומיא דהנך אחריני מ\"מ יבלת דמתני' הוא שם המום עצמו דהא ליכא לפרושי שחותכין הבהמה שיש בה היבלת אלא המום עצמו הוא שחותכין כך נלע\"ד. אכן ק\"ק לפירוש זה לשון רש\"י ז\"ל שכתוב שם יבלת דקרא קרינן יבלת שאינו שם דבר וכו' דמשמע שצריך לתת קצת הבדל גם בקריאה: ולשון רש\"י ז\"ל בפי' החומש פרשת אמור עורת שם דבר של מום עורון בלשון נקבה ע\"כ ועיין ברב המזרחי ז\"ל ובספר קרבן אהרן שם סוף פרשה ז': אח\"כ מצאתי בביאורים שעל רש\"י ז\"ל שיסד מהר\"ר ישראל ז\"ל וז\"ל פי' רש\"י ז\"ל עורת שם דבר של מום עורון בלשון נקבה ובפ' בתרא דעירובין פי' רש\"י ז\"ל דעורון אינו שם דבר אלא כמו חגרת או יבלת דהא קרא כתיב שבור ולא כתיב שבר וי\"ל דהכא דחקה לרש\"י ז\"ל לפרש כך בלשון שם דבר דאי כמו חגרת הוה ליה למכתב ג\"כ שבורה חרוצה אבל לא קשה אי שם דבר הוא ליכתוב ג\"כ שבר דכיון דלא דומין דשל זה נקבה ושל זה בלשון זכר לא כתב בחד לשון ובעירובין דחקו לרש\"י ז\"ל דע\"כ לאו שם דבר הוא דהא כתיב בדוכתא אחרינא בשגעון ובעורון ואין נראה לחלק בין מום דגבי אדם למום דגבי בהמה ואפשר דחד פירוש דידיה וחד דרביה עכ\"ל ז\"ל: ומאי דקשה אמתני' מההיא דפסחים ר\"פ אלו דברים נכתב שם והביאוה תוס' ז\"ל פ' על אלו מומין (בכורות דף ל\"ח:) \n",
+                "<b>אבל לא במדינה. </b>כתוב בסמ\"ג בסי' ס\"ה דהנך בבות כולהו הוו טעמייהו גזרה אטו מאי דאמרי' בסיפא ועוד פי' אמתני' דבסמוך כורך עליו גמי במקדש אבל לא במדינה דלצדדין קתני אבל לא במדינה גמי יבש מפני שמרפא וגמי לח מפני שמוציא דם ע\"כ וביד פ\"ט דהלכות שבת ס\"ח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שלקה וכו'. </b>פ' עשירי דהלכות כלי המקדש סי' ט' ומייתי לה פ' קבלה דף י\"ט: \n",
+                "<b>כורך עליו גמי וכו'. </b>גמ' בלישנא בתרא אמר רב יהודה בריה דר' חייא לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן חוצץ ור' יוחנן אמר לא אמרו חציצה בפחות משלש על שלש אלא במקום בגדים אבל שלא במקום בגדים שלש על שלש חוצצות פחות משלש אינם חוצצות וה\"ה דה\"מ תנא דמתני' למיתני כהן שלקה באצבעו כורך לו צלצול בין במקדש בין במדינה ואם להוציא דם כאן וכאן אסור והא דנקט תנא דמתני' גמי מילתא אגב אורחא אתא לאשמועי' דגמי מסי משום לשון חכמים מרפא ואפ\"ה שרי במקדש: \n",
+                "<b>אבל לא במדינה </b>פרק כ\"א דה\"ש סי' כ\"ה: \n",
+                "<b>בוזקין וכו' </b>ביד פ' ששי דהלכות תמידין ומוספין סי' ב' ופי' כאן בפי' המשנה בוזקין כמו זורקי' והוא מגזרת כמראה הבזק ר\"ל שהוא כמי שזורק דבר בידו פעם אחר פעם שלא יחליק כדי שלא תמעד רגלו בסבת שמנונית הבשר הזב שם כי הבשר היו צוברין אותו על הכבש כאשר יתבאר במקומו וכבש שם המעלה שהיו עולין בה למזבח ע\"כ: ובגמ' רמי ליה רב איקא מפשרוניא לרבא תנן בוזקין מלח ע\"ג הכבש בשביל שלא יחליקו במקדש אין במדינה לא ורמינהי חצר שנתקלקלה במי גשמים מביא תבן ומרבה בה שאני תבן דלא מבטל ליה וליכא משום אשוויי גומות דמלאכה היא בשבת דהוי כבנין דמידי דחזי למאכל בהמה או לטיט החומר לא מבטל ליה התם אבל מלח משנדרס ברגל לא חזי ומסתמא מבטל ליה ובמדינה אסור: ובגמ' פריך ואי דקא מבטל ליה הא הויא חציצה ומשני בהולכת עצים למערכה דלאו עבודה היא וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל בפ' ששי דהלכות תמידין ומוספין. וקשה לע\"ד והא בשאר עבודות כגון כשמעלין האברים למזבח הויא חציצה בין רגלי הכהנים לכבש ודוחק לומר שמסלקין אותו המלח בשעת שאר עבודות: \n",
+                "<b>וממלאין כו'. </b>ירושלמי ר\"פ עושין פסין: \n",
+                "<b>בגלגל. </b>י\"מ בגלגל קטן כאותם שבבתים: \n",
+                "<b>בור הגולה. </b>כך שמו מלשון וגולה על ראשה וכמו גולת הזהב: \n",
+                "<b>בור הגדול. </b>כך שמו ולא מצינו לו עיקר בעזרא חוץ ממקום זה ואפשר שבו היו משקעין את מי הכיור שלא יהיו מימיו נפסלין כי בבור הגולה מאחר שהגלגל נתון עליו היאך יכול הכיור להשתקע בתוכו ע\"י מוכני ולא יתכן אלא בבור ארוך מאוד ואפשר לומר שבזה בור הגדול היו משקעין אותו ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
+                "<b>ומבאר הקר. </b>מלשון כהקיר בור מימיה והרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס חקר בחי\"ת שפירש חקר והקר שוין והכי משמע בגמ' וכדפי' בערוך ערך בייר: \n",
+                "ועל מה שפי' ר\"ע ז\"ל אף במדינה כתב הר\"ס ז\"ל לא דק שלא התירו אלא זה בלבד לעולי רגלים עכ\"ל ז\"ל: ופי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל. והיו על אלו שני הבורות הנזכרים גלגלים והתירו להם הנביאים בעלותם לרגל לדלות מאותם הבורות באותם הגלגלים ונשארו העם נוהגין לדלות מהן בלבד מפני התרת הנביאים ולא העתיקו הדין לבורות אחרים ע\"כ. ונראה שהוא ז\"ל היה גורס מבור הגולה בשבת ומבור הגדול ומבאר הקר בי\"ט וכן מצאתי מוגה אח\"כ וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל ותימה הוא דמן הגמ' מוכח דלא קאי התרת הנביאים רק אבאר הקר וז\"ל סוף סוגית הגמרא תנא לא כל הבורות הקרות התירו אלא זו בלבד וכשעלו בני הגולה חנו עליה והתירוה נביאים שביניהם להם ולא נביאים שבהן התירוה להם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ע\"כ ועיין עוד שם וצ\"ל דגם בגמ' היה לו גירסא אחרת דו\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרץ שנמצא וכו'. </b>ביד פ\"ג דהלכות ביאת מקדש סי' כ': \n",
+                "<b>שלא לשהות את הטומאה דבדי ד' יוחנן בן ברוקא ר' יהודה אומר וכו'. </b>ירוש' אמרו לו לר\"י בן ברוקא לא נמצאת מרבה בטומאה א\"ל לא נמצאת משהה בטומאה א\"ל מוטב לעבור על מל\"ת שלא באה לידו ממצות ל\"ת שבאה לפניו: \n",
+                "<b>מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם. </b>אבל בעזרה אם נמצא שם מכסהו בפסכתר ומניחו עד שתחשך עכ\"ל ר\"ע ז\"ל וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל ואע\"פ שהעזרה קדושה כמו ההיכל ובין האולם ולמזבח שאסור ליכנס טמא לשם אפ\"ה החמירו בקדושת היכל ואולם ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר מקום וכו'. </b>גמ' א\"ר יוחנן ושניהם ר\"ש בן ננס ור' עקיבא מקרא אחד דרשו דכתיב ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה פי' ויוציאו הכהנים עבודה זרה ותקרובותיה שהן מטמאין באהל מן ההיכל לעזרה ומשם קבלו הלוים להוציאם אל נחל קדרון לוים הוא דמיטמאין מן העזרה ולחוץ ולא כהנים אחרים אע\"פ שהיו צריכין לאנשים הרבה אלו להוציא מן ההיכל לעזרה ואלו להוציא משם ולחוץ אעפ\"כ לוים אין כהנים לא בן ננס סבר מדאשתני טומאת עזרה מכהנים ללוים ש\"מ היכא דאית בעזרה לא מפקי' ליה בעבירה אלא מהדרינן אהיתרא ובשבת נמי לא דחינן שבות. ומר דהיינו ר' עקיבא סבר היכא דלא אפשר בלוים מפקי כהנים דהיינו מן ההיכל. ובעזרה דאפשר בלוים לא מטמאינן לכהנים אבל לשהויי טומאה בעזרה עד אורתא לא: וכתב הר\"ס ז\"ל מדברי רש\"י ז\"ל משמע שגורס דברי ר\"ע בן ננס אומר מקום וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>כופין עליו פסכתר. </b>בערוך גריס פסקטר בקו\"ף וטי\"ת: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואי אפשר שיבא בה לידי חיובא דאורייתא וכו'. אמר המלקט לשון הגמ' וא\"ל ר\"ש עונבה עניבה דלא אתי לידי חיוב חטאת שרו ליה רבנן קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו לי' רבנן ופירש\"י ז\"ל קשירה דאתי לידי חיוב חטאת במדינה גזירה שמא יקשור קשר של קיימא עד כאן: \n",
+                "<b>שלא התירו לך </b>ס\"א לא גרסי מלת לך: \n",
+                "סליק פרקא וסליקא מסכת עירובין בעזר היוצר שחרים וערבין:ובעזרתו שהוא רופא חולים ופסחים. נתחיל מס' פסחים: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה עירובין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Megillah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Megillah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3cd66d8e959e9be64de0ed3ea96d6ef356884c25
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Megillah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,266 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Megillah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה מגילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מגילה נקראת וכו' </b>עד סימן ג' ביד פ\"א דהלכות מגילה מסימן ד' עד סימן ח' ובטור א\"ח סימן תרפ\"ח: \n",
+                "<b>בי\"א ובי\"ב כו'</b> בספר הרוקח סי' רל\"ו חמשה זמנים וכן חמשה פורים במגילה. וכתב הר\"ן ז\"ל וליכא הכא משום לא תתגודדו דאפילו לאביי דאמר בפרק קמא דיבמות דאפילו בשני בתי דינים בעיר אחת איכא משום אגודות הכא כשני בתי דינים בשתי עיירות מיקרי שהרי בני הכפרים מצויינין לעצמן ודעתם לחזור ואחד מהן הוא שמוציאן דאינו נראה שיהא אחד מבני העיר פוטרם כיון שאינו מחוייב בדבר הלכך הוו להו כשני בתי דינים בשתי עיירות ושרו לכ\"ע עכ\"ל ז\"ל. ואיתא למתני' התם בדף י\"ג ובגמ' זו דברי ר' עקיבא סתימתאה אבל חכמים אומרים (הגהה לשון ספר לבוש החור ריש סי' תרפ\"ח מגלה בזמן הזה אינה נקראת בזמן הזה אלא בי\"ד או בט\"ו אע\"ג שבזמן שבית המקדש קיים היתה נקראת בי\"א בי\"ב בי\"ג בי\"ד בט\"ו שכן מרבינן מרבויי הכתובים בגמ' מ\"מ בזמן הזה אין קורין אותה אלא בי\"ד או בט\"ו משום דהאידנא וכו') בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה פי' רש\"י ז\"ל הכל צופים למקרא מגילה ואומרים יום י\"ד באדר קרינן המגילה נשארו לאדר ט\"ו יום וט\"ו של ניבן עושין פסח ואם תקדים קריאתה יעשו פסח לסוף שלשים יום של קריאה ונמצאו אוכלין חמץ בימים האחרונים של פסח לפיכך אין קורין אותה אלא בזמנה ע\"כ והביאו ר\"ע ז\"ל בסמוך. ויש עוד פי' אחר להרי\"ף ז\"ל בוהואיל ומסתכלין בה ויש שגורסין ומסתכנין בה וכו' כדאיתא התם: \n",
+                "<b>מימות יהושע בן נון </b>בספר הרוקח סימן רי\"ט לכך אמרו מימות יהושע בן נון ולא אמרו מימות משה לפי שיהושע לכד וכיבש כל הערים אבל משה לא כבש רק סיחון ועוג ע\"כ: ומתני' דלא כר' יהושע בן קרחא דאמר מימות אחשורוש. ודלא כר' יוסי בר יהודה נמי דס\"ל כותיה כדמוכח בירושלמי: \n",
+                "<b>כפרים ועיירות גדולות וכו' </b>קצת משמע דהר\"ן ז\"ל גריס ושאין מוקפות חומה קורין בי\"ד אלא וכו': \n",
+                "<b>אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה </b>חכמים הקלו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה מפני שמספקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים: ובירוש' בעי ולא עזרא תקן שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה ומרדכי ואסתר [מתקינים] על מה שעזרא עתיד להתקין ומשני מי שסידר את המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר ע\"כ: והקשה הרא\"ש ז\"ל וא\"ת והא אי אפשר שלא יתקבצו בי\"ג שהוא יום תענית לקרות פ' ויחל ובפורים עצמו לקרות פ' ויבא עמלק וי\"ל דאין הכפרים מקפידין כ\"כ אלא על תיקון הקריאה שתקן מרע\"ה שהוא ביום ב' וה' אבל קריאת ויחל שבתעניות וקריאת עמלק שבפורים שאינם מתקוני מרע\"ה אע\"פ שהם מכח תקוניו כדתנן לקמן בפ' בני העיר לא קפדי בהו כולי האי מיהו יש לתמוה דהא קריאת ב' ה' נמי מתקנות עזרא היא וי\"ל דקריאת ב' וה' מימי מרע\"ה היתה אך מפני שלא היו קוראין רק ג' פסוקים ואתא עזרא ותיקן עשרה נקראת על שמו כדאיתא בבבא קמא פ' מרובה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חל להיות בשני </b>ס\"א חל להיות יום י\"ד בשני והרי\"ף והר\"ן ז\"ל נראה דלא גרסי ליה וז\"ל הר\"ן ז\"ל חל להיות יום י\"ד שהוא עיקר לפי שרוב העולם קורין בו ומשו\"ה קתני ליה סתמא ע\"כ וכן מוכיח בירושלמי דל\"ג ליה דגרסינן התם כל הן דתנינן חל להיות בי\"ד אנן קיימין א\"ר יוסי מתניתא אמרה כן מוקפות חומה למחר. א\"ר יוסי לית כאן חל להיות בשני ולית כאן חל להיות בשבת חל להיות בשני צומא רבא בחד בשבא חל להיות בשבת צומא רבא בערובתא ע\"כ: \n",
+                "<b>חל להיות ע\"ש וכו' עיירות ומוקפיות חומה קורין בו ביום </b>שם ביד סוף הפרק ובגמ' מוקי מתני' אי רבי אי ר' יוסי דשמעינן להו בברייתות דקאמרי עיירות ומוקפות חומה קורין בו ביום דלא כת\"ק דאמר חל להיות בע\"ש כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה ומוקפות חומה קורין בו ביום ואיכא תנא אחרינא דס\"ל מוקפים וכפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום. ובגמ' מפ' טעמא דכולהו וטעמא דר' יוסי מפרשי' בגמ' משום דכתיב בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין אף עתה אין מוקפין קודמין לעיירות לקרות ביום הכניסה עם בני הכפרים אלא אלו ואלו קורין בו ביום וגם רבי דריש הכי מה כל שנה ושנה אין עיירות נדחות ממקומן אף כשחל להיות יום י\"ד בע\"ש אין עיירות נדחות ממקומן להקדים לקרות ביום הכניסה עם בני הכפרים אלא אלו ואלו עיירות ומוקפות חומה קורין בו ביום אמנם הר\"ן ז\"ל כתב ומש\"ה מידחו מוקפין חומה דט\"ו ליומא דלקמיה שהוא יום י\"ד שקורין בו עיירות גדולות לפי שהוא יום קריאה לרוב העולם והכי עדיף להו טפי מלקרות ביום הכניסה בהדי כפרים ע\"כ: \n",
+                "<b>חל להיות בשבת כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה </b>ביד פ\"א דהלכות מגילה וכתב הר\"ן ז\"ל והיינו טעמא דעיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה משום דכיון דיום י\"ד אתי בשבת לא סגי דלא לידחו ובע\"ש אי אפשר דליקרו משום דאינו יום קבוע לשום אדם הלכך מידחו ליום הכניסה שהוא זמן הכפרים מיהת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהי עיר גדולה </b>וכן הדין בכרך דכל שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר אבל המוקף חומה מימות יהושע בן נון אפילו אין בו עשרה בטלנין קורין בט\"ו ועיין בהר\"ן ז\"ל בדף שנ\"ט ע\"ב מדפוס ויניציאה: וביד פ\"א דהלכות מגלה סי' ח' ומשמע מלשונו ז\"ל דדוקא לעיר בעינן עשרה בטלנין אבל לכרך המוקף חומה לא בעינן וכן דעת התוס' וכן כתב שם המגיד משנה: \n",
+                "<b>כל שיש בה עשרה בטלנין </b>רבינו עובדיה ז\"ל תפס פי' רש\"י ז\"ל אבל הר\"ן ז\"ל כתב על פי' רש\"י ז\"ל דאין צורך אלא כל שמשכימין ומעריבין בבית הכנסת להיות מצויין שם בשעת התפלה די בכך ע\"כ: \n",
+                "<b>באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין </b>כלומר בבני כפרים ובני עיירות שאין להם עשרה בטלנים וכן כשחל פורים בשבת ובע\"ש וגרסינן בירושלמי באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין קריאת מגילה ותרומת שקלים פי' בקריאת מגלה משום דכתיב ולא יעבור בתרומת שקלים משום דמר\"ח ניסן ואילך לא סגי לאתוי תמידין אלא מתרומה חדשה אבל סעודת ר\"ח פי' שהיו עושין כשהיו נסמכין לעבר את החדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין הר\"ן ז\"ל. והעלה הוא ז\"ל דטעמא דסעודת פורים מאחרין משום דמה שאמר הכתוב ולא יעבור היינו לקריאה אבל לשמחה לא והובא ירושלמי זה בטור א\"ח סי' תי\"ט: \n",
+                "<b>אבל זמן עצי הכהנים וכו' </b>אית דגרסי זמן עצי הכהנים והעם וכו' וכדאיתיה בפרק בתרא דתעניות במשנה וכן הוא ג\"כ ברש\"י והר\"ן ז\"ל וכן הוא כתוב ג\"כ בפי' ר\"ע ז\"ל. ובתוספתא מוסיף וספק מילה פי' נולד בין השמשות ופי' הר\"ן ז\"ל זמן עצי הכהנים והעם אי אפשר לו להקדים מע\"ש אם חל בשבת מפני תברו שהוא מספיק דאי אפשר לו להכנס בתחומו של חברו וכן ספק מילה קודם לכן א\"א דתינוק לאו בר חיובא וכן סעודת פורים ור\"ח קודם זמנם לאו כלום נינהו ע\"כ: ויותר מבוארין דברים הללו בפי' רש\"י ז\"ל המועתק ברב אלפס ז\"ל וז\"ל אבל זמן עצי הכהנים והעם האמור במס' תענית שהיו משפחות בישראל שקובעות להם ימים בכל שנה להביא עצים למקדש לצורך המערכה ומביאין קרבן עצים עמהם פי' כשהיו מביאין העצים היו מביאין קרבן בנדבה מתוך שמחת קרבן העצים וזמן של אותו הקרבן שהיו מביאין הכהנים והעם אם חל להיות בשבת דאי אפשר להקריבו בו ביום דאין קרבן דוחה שבת אלא של חובת היום ושל צבור יצא זה דנדבה הוא ושל יחידים וכשמביאין אותו אין מקדימין להקריבו מע\"ש אלא מאחרין עד אחר השבת לפי שכל היום של ע\"ש זמן הוא למביא עצים עד עכשיו ואינם רוצים שיכנסו בזמנם להביא עצים דקרבן עצים בעוד שזמן הישנים עדיין להביא והיינו דלא בעי בגמ' הכא אהא מ\"ט מאחרין ולא מקדימין דמילתא דפשיטא היא כדפרישית עכ\"ל ז\"ל. וקשה לע\"ד דמשמע מתוך דבריהם ז\"ל שבני ארח בן יהודה היו מספקין קרוב למאה ועשרה יום בשנה מר\"ח ניסן עד עשרים בתמוז ובני דוד בן יהודה חמשה עשר יום לבד בכל שנה מעשרים בתמוז עד חמשה באב ובני פרעוש בן יהודה לא היו מספקין רק שני ימים שהם חמשה באב וששה באב ששבעה באב הוא ליונדב בן רכב וזה דוחק גדול לומר שזה מספק יותר ממאה יום וזה שני ימים בלבד ואי מהא לא קשה כ\"כ דמצינן למימר דהשתא אינו מספק רק שני ימים בימות הקיץ משום דבחר הכי היה מספק צ' יום בימות החורף כדקתני בסיפא באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה שהם צ' יום עד א' בניסן מ\"מ יקשה מיונדב בן רכב שלא היה מספק רק שלשה ימים בשנה שהם יום ז' באב וח' בו וט' בו וכן יקשה ג\"כ דבני סנאה בן בנימן לא היו מספקין רק ה' ימים בשנה מיום עשרה באב עד ט\"ו ויותר יקשה דבני זתוא בן יהודה שעמהם הכהנים והלוים וכל מי שטעה בשבטו ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות שכל אלו לא היו מספקים רק חמשה ימים בשנה מט\"ו באב עד עשרים בו ולבני פחת מואב בן יהודה שכבר מספקים לפי פירוש זה שלשים יום שהם מעשרים באב עד עשרים באלול ניחא קצת אמנם יקשה לנו מבני עדין בן יהודה שהם לבדם מספקים מאה יום בכל שנה מעשרים באלול עד אחד בטבת לבני זתוא בן יהודה ולכל הנלוים אליהם שלא היו מספקים רק חמשה ימים בכל שנה כדכתיבנא כמו שהוקשה לנו מבני ארח בן יהודה ומבני פרעוש בן יהודה לבני זתוא ולכל מחנהו. לכן נלע\"ד לומר דאי איתא שאלו הם דברי רש\"י ז\"ל והר\"ן ז\"ל צריכין אנו לומר דזמנים הרבה קבועים היו למתנדבי עצים למערכה חוץ מאלו הט' אלא שלא הוזכר במשנה דמסכת תענית פ' בתרא אלא הנהו שהתנדבו מיד בעלותם מן הגולה שלא נמצא עצים בלשכה באותה שעה וגם מפני שעל אלו התנו נביאים שביניהם שאפי' לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבים משלהם ומדליקין מהן בו ביום ע\"ג המזבח מה שא\"כ בשאר מתנדבי עצים דאין מבערין מהן בזמן שיש עצים אחרים. ונראה דה\"פ דסדר נדבת העצים דהני ח' משמרות שהם ט' שכל א' מהם יביא ביום שנפל בגורלו עצים למערכה נדבת לבו עצים וביום שיביאם יתחילו להבעיר מהן והשאר יכנס ללשכת העצים וכמו שכתבתי בשם רש\"י ז\"ל שם פ' בתרא דתעניות ואפשר שכל אחד מהן היה מביא ביומו מה שיספיק לירח ימים לפחות או לשני ירחים או יותר או אפשר שכל אלו הט' היו מביאין בשוה חוץ מפרעוש בן יהודה שהיה מביא כפלים בכל אחד מהם אבל לעולם היו אחרים מתנדבין להביא ביום אחד קבוע בשנה אליהם וכן משמע ג\"כ מלשון המשנה דקתני דכל מי שטעה בשבטו היה נלוה עם בני זתוא בן יהודה דמשמע הא אם לא טעה בשבטו היה לו יום אחד מיוחד לנדבתו בפני עצמו דליכא למידק הא אם לא טעה בשבטו לא היה מתנדב כלל דהא ודאי מתנדב היה אם רצה ודיוקא דלא טעה הוי דומיא דטעה כמו שהטועים היה להם יום אחד גם מי שלא טעה ודאי היה לו יום מיוחד אלא שהמיוחד של הטועים היה בלווי אחרים עמהם והמיוחד של מי שלא טעה היה מיוחד בלא לווי אחרים רק להם לבדם ועוד כדקתני וכל מי שטעה דמשמע שלא נשאר גם אחד מן הטועים שלא הביא בו ביום ובודאי שיש לנו לומר שכמו שכל הטועים השתדלו להיות להם יום מיוחד לפחות קצת ממי שלא טעו ודאי שהשתדלו להיות להם יום מיוחד וגם הם אפשר שהיו עושין י\"ט בשעה שהיו מביאין ולזה כוונו באמרם ז\"ל ואי אפשר לו להקדים מע\"ש אם חל בשבת מפני חברו שהוא מספיק שא\"א לו להכנס בתחומו של חברו ע\"כ. כלומר חברו שאינו מוזכר במשנה כך נלע\"ד: ועיין במ\"ש שם סוף סימן ה': \n",
+                "<b>בט' באב וכו' </b>בטור א\"ח סי' תק\"ן: \n",
+                "<b>והקהל </b>דכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף והיו עושין כן בכל שנה ראשונה של שמיטה במוצאי י\"ט הראשון של חג שהוא יום ראשון של חולו של מועד ואי איתרמו יום ראשון של חש\"מ בשבת דוחין אותו עד יום ראשון ובירוש' מפ' דהאי דלא עבדינן ליה בשבת מפני הבימה דתנן בסוטה פ' אלו נאמרין דבימה של עץ היו עושין למלך בעזרה ויושב עליה וא\"א לעשותה בשבת ופרכינן התם ולעבדה מאתמול פי' מעי\"ט דהיינו יום חמישי ומשני דחיקא ליה עזרה ומצאתי כתוב בפי' כתיבת יד להר\"ן ז\"ל שכל אויר העזרה היו צריכין לנסים הנזכרים בעזרה ע\"כ: וז\"ל רש\"י ז\"ל שעל רב אלפס ז\"ל ופרכינן התם לתלמוד ירוש' וליעבדה מאתמול ומשני משום דוחקא דעזרה שיהא דוחק בעזרה שלא לצורך היום אם יעשוה מע\"ש מפני רוב בני אדם הבאים בעזרה ואית דמפרשי דהקהל לא דחי שבת מפני הטף שהיו צריכין להביא עמהן בעזרה דכתי' האנשים והנשים והטף פי' מפני הטף שהיו צריכין לטעון אותן על כתפן ויש לכל הפחות איסור מדרבנן אע\"ג דחי נושא [את] עצמו והאי בבא איתא ס\"פ ב' דתענית ועי' ביד ספ\"ג דהלכות חגיגה: \n",
+                "<b>אע\"פ שאמרו </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים גרסי' מפני שאמרו: \n",
+                "<b>מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתענית ובמתנות לאביונים </b>בס\"פ שני דמסכת תעניות מייתי לה. ופי' הרמב\"ם ז\"ל מתנות לאביונים דבדיעבד אם נתנו ביום קריאתם בי\"א או בי\"ב או בי\"ג יצאו ומותרין כלומר רשאין אבל סעודה אפי' בדיעבד לא יצאו אלא צריך לעשותה בזמנה ע\"כ. ומתוך פי' הר\"ן ז\"ל מוכח שג\"כ אינם שולחין מנות משום דלא עבדי סעודה וביד פ' שני דהלכות מגילה סי' י\"ג י\"ד: \n",
+                "<b>א\"ר יהודה אימתי מקום שנכנסין וכו'. </b>בפרקין דף א' ודף ד' איתא וה\"פ אימתי מקדימין מקום שנכנסין וכו' במקום שב\"ד קבוע והכפרים נכנסין שם ליום הדין כשיש להם ריב אבל מקום וכו' ומשמע דבמקום שנכנסין מיהא דאפי' בזמן הזה קרינן ובברייתא קאמר ר' יהודה דבזמן הזה לא קרינן קודם זמנה מההוא טעמא דכתיבנא לעיל הואיל ומסתכלין וכו' ומוקי רב אשי בגמ' דההיא ברייתא ר' יוסי ב\"ר יהודה אמרה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קראו את המגלה באדר הראשון ונתעברה השנה וכו'. </b>שם ביד פ\"א סי' י\"ב וכתב הר\"ן ז\"ל פי' ל\"מ היכא דנתעברה ואח\"כ קראוה אלא אפילו קראוה ואח\"כ נתעברה קורין אותה באדר שני והכי אסיקו בירושלמי: \n",
+                "<b>אלא קריאת מגילה ומתנות לאביונים </b>נ\"ל דהיינו טעמא דלא אמר נמי סעודת פורים משום דמסקינן בגמ' דלענין הספד ותענית זה וזה שוין כלומר שאסורין בזה ובזה ואסור בהספד ותענית משמחה ומשתה נפיק כדאמרינן בגמ' שמחה מלמד שאסור בהספד משתה מלמד שאסור בתענית והיינו עיקר חיוביה דסעודה יתירה דמאי דאמרינן מיחייב איניש לבסומי בפוריא או אפשר דמדרבנן בעלמא הוא ולית לה עיקר ע\"כ מהר\"ן ז\"ל: ובגמ' דייק הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין מני מתניתין לא ת\"ק ולא ר' אלעזר בר' יוסי ולא רשב\"ג אי ת\"ק קשיא מתנות לאביונים דהא איהו קאמר בברייתא כל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגלה לחודה אי ר\"א ב\"ר יוסי קשיא נמי מקרא מגלה דהא איהו קאמר מצות שנוהגים בשני נוהגות בראשון ואפילו מקרא מגלה ואין צריך לחזור ולקרות פעם אחרת אם קראה כבר בראשון אי רשב\"ג קשיא סדר פרשיות דהא איהו אמר דאפילו סדר פרשיות אי קרו בראשון קרו בשני ומשני לעולם ת\"ק ותנא בברייתא חוץ ממקרא מגלה וה\"ה מתנות לאביונים דהא בהא תליא ואיבעית אימא לעולם רשב\"ג ומתני' חסירי מחסרא והכי קתני אין בין י\"ד וט\"ו וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל ואילו בסדר פרשיות לא קמיירי ובגמ' מפ' טעמא דכולהו. וכן פי' הר\"ן ז\"ל דאסיקנא בגמ' שאפי' קרא הפרשיות באדר ראשון חוזרין וקורין אותן באדר שני ע\"כ: ובירושלמי דפירקין ודפ\"ק דשקלים ר' סימון בשם ריב\"ל אף שימוע שקלים וכלאים בין אדר א' לאדר שני. וכתב הרא\"ש נראה לפרש דסיפא ארישא קיימא דהיכא דקראו את המגלה בי\"ד ונתעברה השנה אז אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים שאע\"פ שעשאן בראשון צריכין לחזור ולעשותם בשני אבל אם נתעברה השנה קודם אדר הראשון אז הוי אדר הראשון כמו שבט ואהא קאמר תלמודא אבל לענין פרשיות זה וזה שוין כלומר שאם קראו באדר כל ד' פרשיות ושוב ראו שיש צורך לעבר השנה צריך לעשותם בשני אבל לא מסתבר כלל שבכל שנים מעוברות יקראו הפרשיות בשני אדרים ושוין בהספד ותענית שאסורין בזה ובזה פי' אם קראו בי\"ד ובו ביום עברו השנה אסור בהספד ותענית אבל בשאר שנים מעוברות מותר בהספד ותענית עכ\"ד ז\"ל וביד פ' שני דהלכות מגילה סי' י\"ג ובטור א\"ח סי' תרפ\"ח וסי' תרצ\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא אוכל נפש בלבד. </b>ביד פ\"א דהלכות יו\"ט סי' י\"ז והביאוה תוס' ז\"ל בשבת פ' המצניע (שבת דף צ\"ה ע\"ב) וכתבו תוס' ז\"ל אין בין י\"ט לשבת צ\"ל דה\"פ אין שום מלאכה אסורה לשבת שלא תהא אסורה לי\"ט אלא אוכל נפש בלבד אבל שאר חלוקים יש ביניהם שזה בסקילה או בכרת וזה בלאו ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל כגון משילין פירות וכו' ר\"ל וכל מאי דתנן התם ומכסין פירות בכלים. ובגמ' דייק הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין ומתני' דלא כר' יהודה דאיהי מתיר אף מכשירי אוכל נפש ובגמ' מפ' טעמייהו: ובפ' משילין סוף סי' ב' כתבתי בשם תוס' ז\"ל דאין בין י\"ט הכא מיירי במילי דאורייתא ואין בין י\"ט דתנן התם מיירי במילי דשבות: \n",
+                "<b>אין בין שבת ליוה\"כ וכו' </b>ביד פ\"א דהלכות שביתות עשור סי' ב' ואיתא בירושלמי פ\"ז דתרומות ובטור א\"ח סי' תרי\"א ומשמע ממתניתין הא לעירוב והוצאה שניהם שוים ודלא מרפרם: \n",
+                "<b>וזה זדונו בהכרת </b>לשון הכרת תכרת ואינו שם דבר רבינו יהודה בר נתן שלהי מסכת מכות: וכן מצאתי מנוקד ג\"כ בירוש' כתיבת יד ישן מאד ההא בנקודת חירק. ולפי זה נראה שמה שפירש בתוספת י\"ט רפ\"א דחלה אחר שהביא ענין זה פירש פירוש לפירושו של רבינו יהודה בר נתן שר\"ל דלא קרינן ההא בפתח ע\"כ. נראה שכונתו לומר דלא קרינן בפתח קטון דאילו בפתח גדול ודאי דליכא למיטעי דהכרת בפתח גדול הוי צווי אע\"פ שכבר ייתישב בפתח גדול ויהיה כמו דעה ובינה והשכל השכל וידוע אותי: ובגמ' קא דייק הא לענין תשלומין זה וזה שוין מני מתני' ר' נחוניא בן הקנה היא דתניא ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין: עוד איתא בגמ' דרב נחמן אוקי מתני' כר' יצחק דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא הא לאו הכי אידי ואידי בידי אדם הוא דאף ביוה\"כ יש מלקות על לאו שבו וב\"ד פוטרים אותו מכרת אלא דרב אשי אסיק אפילו תימא רבנן היא דאמרי מלקות אצל כרת אפ\"ה ליכא למילף מינה דפליגי רבנן עליה דר' חנינא בן גמליאל דאמר במתני' דבסוף מכות כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אלא כותיה ס\"ל וה\"ק מתני' שבת עיקר חומר זדונו בידי אדם וזה עיקר חומר זדונו בהכרת ומיהו אם התרו בו ולקה מיפטר ועיין עוד שם: ואיתא בירושלמי פ' ואלו נערות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין המודר וכו' </b>תוס' דפ' הפרה דף נ\"א ודפ' חזקת (בבא בתרא דף נ\"ז:) \n",
+                "<b>אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש </b>בגמ' קא דייק הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש זה וזה שוין ואסור אף במודר מאכל ואפילו במקום שאין משכירין ומקשה בגמרא דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי ואמאי אסור במודר הנאה ומשני אמר רבא הא מני ר' אליעזר היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה. ועיין ג\"כ בנדרים ר\"פ השותפין במה שכתבתי שם: \n",
+                "<b>אין בין נדרים לנדבות וכו' </b>קשיא אמאי לא תני שנדבה באה מן המעשר דכתיב וזבחת שלמים גבי מעשר ונדר אינו בא אלא מן החולין וי\"ל דמן הדין לא תנא ליה משום דאיירי בקרבן שהופרש כבר ואשמועינן דאין חילוק בעבודתם אבל בקרבן שלא הופרש פשיטא ליה שיש הרבה חלוקים א\"נ דתנא ושייר ונהי דאין בין קאמר דמשמע דהוי דוקא מ\"מ לאו דוקא דבמסכת תענית אשכחן אין בין דשייר תוס' ז\"ל הכא בפירקין ובפרק קמא דתעניות דף י\"ג. ועוד תרצו ז\"ל בבבא קמא ריש פרק מרובה דהכא לא בא לשנות כל ענין שנדר ונדבה חלוקים זה מזה אלא בא לומר שאין חיוב הבאה בזה יותר מבזה אלא אחריות אבל לענין בל תאחר זה וזה שוין וכן אין בין שבת ליום הכפורים לא איירי לכל דברים שביניהם כגון איסור אכילה וכן אין בין י\"ט לשבת לא איירי בחומר שבשניהם כגון לאו ומיתה אלא בדבר האסור והמותר לעשות בהם. ועוד תרצו שם דהך משנה שנויה במסכת קנים גבי עולת העוף ועולה בין נדר בין נדבה אין באה מן המעשר כיון דאין בה אכילת אדם כדדרשינן ואכלת ושמחת שמחה שיש בה אכילה יצאו עולות שאין עמהן אכילה עכ\"ל ז\"ל. וכן כתבו ג\"כ שם בתעניות דהא דקתני אין בין מיירי בעולות דאין בין עולות דנדרים לעולת דנדבה אלא וכו' דהא כל עולות אינם באים אלא מן החולין וכן כתבתי בשם הרא\"ש ז\"ל ברפ\"ק דמסכת קנים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין זב הרואה וכו'. </b>ביד פ' ששי דהלכות איסורי ביאה סי' ח' ובפ' שני דהלכות מחוסרי כפרה סי' ו' ובפ' עשירי דהלכות טומאת צרעת סי' י\"א ובפ\"א דהלכות מטמאי משכב ומושב סימן ב': \n",
+                "<b>אלא קרבן. </b>שזב וכו' לשון רעז\"ל. אמר המלקט בגמ' יליף טעמא דתניא ר' סימאי אומר מנה הכתוב שנים וקראו טמא טמא וכו' כמו שפי' רעז\"ל בפ\"ק דמסכת זבין: ובירושלמי א\"ר יודה בן פזי דר' אליעזר היא דתנן בפ' שני דזבין ר' אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן ברם כרבנן השניה מאונס טהור והשלישית מאונס טמא ור' יוסי מוקי לה כדברי הכל: \n",
+                "<b>אין בין מצורע וכו'. </b>פ\"ק דמו\"ק דף ז' ותוס' ובגמ' פ' חלק (סנהדרין דף ק\"ו:) \n",
+                "<b>אלא פריעה ופרימה. </b>ובגמ' יליף טעמא מקרא דכתיב והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלויה בגופו יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים הא לענין שלוח וטומאה זה וזה שוין דילפינן ליה מרבוייא דכל ימי אשר וכו' והגרסא בירושלמי כך היא אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה ותגלחת וצפרים וכן הוגה במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וכתב שכן מצא ברוב הספרים ואין שם בירושלמי בבא דאין בין טהור מתוך הסגר וכו' אבל בבבלי איתיה ויש תלמוד עליו והכי איתיה בגמרות מוגהות אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים גמ' אמר אביי דאמר קרא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע מי שצרעתו תלויה ברפאות יצא זה שאין צרעתו תלויה ברפאות אלא בימים: והר\"מ דילונזאנו ז\"ל הגיה אין בין טָהַר מתוך הסגר לְטָהַר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין ספרים. וכו' </b>הא לתופרם בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוין. ודלא כההוא תנא דמכשר במסכת מכות ס\"ת שתפרו בפשתן: ואיתה למתני' בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' תרי\"א. ובתוס' דשבת פ' המוציא יין (שבת דף ע\"ט) והקשו שם דאמאי לא קתני נמי שתפילין ומזוזות אין נכתבין על הגויל ואומר ר\"י דלא קתני לה משום דלא מפסלי מחד טעמא אלא משום שזה דהיינו תפילין דינו בקלף וזה דהיינו מזוזה דינו בדוכסוסטוס אבל הא דנכתבין אשורית הוי מחד טעמא כדדרשינן התם והיו בהוייתם יהו ומיהו קשה דהוה מצי למיתני שהספרים נכתבין על הנייר שאינו מחוק דדוקא על נייר מחוק פסול ס\"ת במסכת סופרים אבל תפילין אין נכתבין אלא על עור כדמוכח בר\"פ שמונה שרצים עכ\"ל ז\"ל שם בסוגיא אשר שם אבל מסקנת ההלכה אכתבנה בסמוך. ואיתה נמי בתוס' ר\"פ כל כתבי והתם מייתי בגמ' ברייתא אין בין ספרים למגלה אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגלה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו. ואיתה נמי בתוס' פ' ואלו נאמרין (סוטה דף ל\"ג) ובגמ' פריך וספרים נכתבין בכל לשון ורמינהי דתנן בפ\"ד דמסכת ידים מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו אשורית על הספר ובדיו ומשני במסקנא לא קשיא כאן במגלה כאן בספרים ואפי' רשב\"ג יודה במגלה שאינה נכתבת אלא אשורית משום דכתיב ככתבם וכלשונם ורב אשי תירץ כי תניא ההוא בשאר ספרים שהם נביאים וכתובים אבל בס\"ת מותר ומשום מעשה דתלמי וההיא ברייתא ר' יהודה היא דתניא א\"ר יהודה וכו': \n",
+                "<b>ותפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית. </b>ביד פ\"א דהלכות תפילין סי' י\"ט ומסקנת ההלכה דתפילין אין נכתבות אלא על הקלף במקום בשר ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל ואם שינה פסול וס\"ת על הגויל ואם כתב על הקלף במקום בשר כשר ומזוזה על דוכסוסטוס למצוה ואם כתבה על הגויל או על הקלף כשרה: \n",
+                "<b>רשב\"ג א' אף בספרים. כו'.</b> איתה בתוס' ר\"פ כל כתבי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין כהן משוח וכו'. </b>איתה בתוס' פ' הוציאו לו (יומא דף נ\"ז) וביד פ\"ד דהלכות כלי המקדש סי' י\"ד ובפ\"א דהלכות עבודת יה\"כ סי' ב': \n",
+                "<b>אלא פר הבא על כל המצות. </b>מתני' דלא כר\"מ דאיהו ס\"ל דמרובה בגדים נמי מביא פר בברייתא דמייתי בגמ' וסיפא דמתני' דלא כר' יוסי דאיהו ס\"ל כהן שעבר אינו ראוי לא לכ\"ג ולא לכהן הדיוט כ\"ג משום איבה כהן הדיוט משום מעלין בקדש ולא מורידין ורישא רבנן וסיפא ר\"מ הכי מוקי לה רב חסדא. ורב יוסף אמר רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי במרובה בגדים סבר ליה כרבנן ובכהן שעבר ס\"ל כר' מאיר וסתמה אליבא דנפשיה: וכתבו תוס' ז\"ל אלא פר הבא על כל המצות פי' פר כהן משיח שחטא בשוגג דעשה אחת מכל מצות אשר לא תעשינה ואשם בדבר שזדונו כרת אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור דכתיב ביה הכהן המשיח יחטא דהא מרבינן בת\"כ דאפילו כהן הדיוט יכול להביאו וכל שכן מרובה בגדים ע\"כ עוד כתבו ז\"ל לכהן שעבר אלא פר יה\"כ קשה אמאי נקט לכהן שעבר דהא אפילו ביום שאירע בו פסול לכהן המשיח ושימש זה תחתיו הוי חלוק זה שהפר בא מן המשיח אע\"פ שאין משמש כדאיתא בירושי' וא\"כ הל\"ל בין הכהן המשיח לכהן שיעבור וי\"ל דאי נקט לאותו שיעבור הוה משמע הא לאותו שעבר כבר דהר בכל שנה יש הרבה חלוקים ביניהם מש\"ה נקט לאותו שעבר לאשמועינן דאף בדידיה בליכא אלא חלוק זה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אלא פר יה\"כ ועשירית האיפה. </b>זה וזה שוין בעבודת יה\"כ ומצווין על הבתולה וכדכתיבנא וכדתנן בפ' בתרא דהוריות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין במה גדולה כו'.</b> תוס' פ' כל שעה (פסחים דף ל\"ח:) \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אבל חובות שאין קבוע וכו'. אמר המלקט ומתני' ר\"ש היא אבל חכמים סוברים כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל דהיא במה גדולה ואפי' פר העלם דבר והתם איכא תנאי אחריני דאית להו סברות אחרות ע\"ש: וכתב הר\"ס ז\"ל עיין בזבחים פ' פרת חטאת (זבחים דף קי\"ז) והתם פליגתא דתנאי דרבנן סברי לא קרבו אלא עולות ושלמים אפי' בבמת צבור ור' יהודה סבר בבמה גדולה קרבו אפי' חובות ובבמה קטנה לא קרבו אלא עולות ושלמים ע\"כ. והקשו תוס' ז\"ל כיון דמוקמינן למתני' כר\"ש א\"כ סיפא נמי אתיא כותיה דקתני זה הכלל כל הנידר ונידב קרב בבמה וקשה דהא נזירות הוי דבר הנידר ונידב כדאמרי' פ' שני דתמורה ואפ\"ה אית ליה לר\"ש בפ' בתרא דזבחים דמנחות ונזירות אין קריבין אפי' בבמה גדולה וי\"ל דהכי מיפרשא מתני' זה הכלל כל הנידר ונידב שקרב בבמה גדולה כגון עולה ושלמים ליחיד קרב בבמה קטנה וכל שאינו נידר ונידב אע\"פ שקרב בבמה גדולה אין קרב בבמה קטנה אבל מודה דיש נידר ונידב שאינו קרב לא בבמה גדולה ולא בבמה קטנה ע\"כ וכן תרצו ג\"כ שם פ' כל שעה וכן ג\"כ בפ' בתרא דזבחים דף קי\"ז וקודם לזה דקדקו שם דאי הוה גרסי' הכא זה הכלל נידר ונידב בלא כל הוה ניחא. ועוד כתבו שם בדף קי\"ח דמה שהזכיר במתני' פסחים טפי מאינך משום דכולהו מפסח ילפינן כדמפרש לעיל בגמ' ע\"כ. והתם בגמ' מפרש דחובות שקבוע להם זמן גבי יחיד הוי עולת ראיה: והתם בפסחים דף ל\"ח משמע שהעלו תוס' בשם רשב\"א ז\"ל דלא היו קריבין בכורים בנוב וגבעון. ובירושלמי כיני מתני' אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים בלבד ודלא כר' יהודה דר' יהודה אמר חטאת פסח ליחיד בבמה גדולה ואין חטאת פסח ליחיד בבמה ע\"כ ולע\"ד צ\"ע אם אין טעות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין שילה וכו'. </b>תמורה ס\"פ אלו קדשים: \n",
+                "<b>וקדושת ירושלם אין אחריה היתר. </b>מתני' אתיא כהנהו תנאי דסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ואיתה בתוס' פ' ידיעות הטומאה (שבועות דף ט\"ז:) \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקורא את המגילה וכו'. </b>ר\"פ שני דהלכות מגילה וסימן ג' והביאוה תוס' ז\"ל בברכות פ' אין עומדין: \n",
+                "<b>קראה תרגום. </b>בגמ' פריך ה\"ד אילימא דכתיבא מקרא וקרי לה תרגום היינו על פה ומשני לא צריכא דכתיבא תרגום וקרי לה תרגום: \n",
+                "<b>אבל קורין אותה ללעוזות בלעז. </b>כל שאינו לשון הקדש נקרא לעז רש\"י ז\"ל וכתב הר\"ן ז\"ל דר' אבהו בשם ר' אלעזר דאמר בירושלמי דיודע אשורית ויודע לעז אינו מוציא ידי אחרים בלעז אפשר דכרשב\"ג ס\"ל דמכשר גפטית לגפטיים אבל לא למי שיודע גפטית ולשון הקדש אבל לרבנן מוציא ולישנא דמתני' נמי הכי דייק דקתני אבל קורין אותה ללועזות בלעז ולא קתני אבל קורין אותה הלועזות בלעז ע\"כ. וכתוב שם עוד בשם הרמב\"ן ז\"ל דמתני דהכא כרבנן ודלא כרשב\"ג דהא קתני בכל לשון לא יצא דאלמא דאפילו לעז יוני אינו כשר אלא שהלעוזות קורין אותה בכל לעז וקתני נמי והלועז ששמע אשורית יצא ואי רשב\"ג הא איכא נמי יונית והיינו דאמרינן בגמ' מתני' כברייתא ע\"כ. ופירש רש\"י ז\"ל מתני' דקתני בכל לשון לא יצא כגון גפטית למדיים ומדית לגפטיים אבל קורין אותה ללעוזות בלעז איש כלשונו כברייתא דקתני גפטית לגפטיים עברית לעברית עולמית לעלמיים יונית ליונים ע\"כ: \n",
+                "<b>והלועז. </b>ס\"א והלעוז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קראה סרוגין וכו'. </b>ביד שם סי' ב' ה' ט' ובטור א\"ח סי' תר\"צ. סרוגין בבבלי ובירוש' אמרינן לא הוו ידעי רבנן מאי סרוגין שמעוה רבנן לאמתא דבי רבי דקא אמרה להו לרבנן דהוו עיילו פסקי פסקי לבי רבי אמרה עד מתי אתם נכנסין סרוגין סרוגין. ועיין במ\"ש במסכת שביעית רפ\"ט: \n",
+                "<b>מתנמנם יצא. </b>בגמ' בעינן ה\"ד מתנמנם אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר. ופי' רש\"י ז\"ל אהדורי סברא דבר הבא מבינת הלב ע\"כ ורשב\"ם ז\"ל ס\"פ ע\"פ פי' אהדורי סברא מילתא דצריכא סברא כגון ששואלין אותו היכן הנחת כלי זה וכי מדכרו ליה הנחתו במקום פלוני מדכר ואומר הן או לאו ע\"כ. וכתב הר\"ן ז\"ל איכא מאן דמפרש נים ולא נים בתחלת שינה תיר ולא תיר שכבר ישן וכשנעור לא נעור יפה והאי פירושא הכא סליק שפיר אבל אשכחן האי לישנא גופיה גבי אכילת פסחים דאמרינן התם נרדמו לא יאכלו פי' משום דהויא ליה כשתי חבורות ואין הפסח נאכל לשתי חבורות נתנמנמו יאכלו ובפ\"ק דתעניות נמי דחינן אליבא דמ\"ד דישן אסור לאכול אח\"כ דכי קתני ברייתא ישן ועומד ה\"ז אוכל התם במתנמנם ואמרי' התם אכל חדא ה\"ד מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר והתם לא אפשר לפרושי הכי תיר ולא תיר שכבר נרדם ואינו נעור יפה דא\"כ משעה שנרדם נאסר אלא ודאי דהתם כולהו חדא מילתא קאמר דלא נים ולא תיר ובתחלת שנת קאמר עכ\"ל ז\"ל. וכתוב בבית יוסף וכתב המרדכי ירושלמי מנשה הוה יתיב קומי ר' זעירא וקא מתנמנם א\"ל חזור בך דלא כוונת ואיכא למימר דלא פליג אמתני' דאם קראה מתנמנם מאחר שהוציאה מפיו יצא אבל אם שמעה מתנמנם לא יצא ע\"כ. וכן כתב שבלי הלקט בשם רבינו שמחה ע\"כ מבית יוסף: \n",
+                "<b>אם כיון לבו יצא. </b>למ\"ד מצות צריכות כונה אתיא כפשטה ולמ\"ד אין צריכות כוונה איכא למימר דכי קתני אם כיון לבו היינו שאם כיון לקרות כראוי יצא ואם לאו שאינו קורא כראוי אלא כדרך קורא להגיה שקורא בענין שיכיר השומע בחסרות ויתרות ולא כדרך קריאה לא יצא והכי נמי דייק לישנא דכותבה ומגיהה הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>קנקנתום. </b>בערוך קלקנתום בלמ\"ד תחת נו\"ן ראשונה: \n",
+                "<b>עד שתהא כתובה אשורית. </b>דכתיב ככתבם וכזמנם וכתב הר\"ן ז\"ל דלא אתא אלא למעט שאר לשונות כשאינו מכיר בהם הא במכיר כשרים וכדתניא גפטית לגפטיים וכו'. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל בכל הספרים מצאתי על העור בדיו. ובטור א\"ח סי' תרצ\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן עיר שהלך כו'.</b> ביד שם פ\"א סי' י' ובטור א\"ח סי' תרפ\"ח: \n",
+                "<b>אם עתיד לחזור למקומו. </b>אם הוא וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד אבל אם עתיד לצאת. אמר המלקט צריך להיות אבל אם אין עתיד לצאת: \n",
+                "<b>קורא במקומו. </b>בכף צ\"ל: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר כולה. </b>שם פ\"א סי' ג' ובטור א\"ח סי' תר\"ץ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אמר מאחר הדברים האלה. </b>בברייתא קאמר ר\"ש בן יוחי מבלילה ההוא ובגמ' מפ' ר' יוחנן טעמא דכולהו מחד קרא דכתיב ותכתוב כו' ומ\"ד מבלילה ההוא תוקפו של נס: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל כשרין לקרוא את המגלה. </b>ביד פ\"א דהלכות מגלה וחנוכה סי' ב' וסובר הר\"ן ז\"ל דהכל דקתני במתני' דאמרינן בריש פ\"ק דערכין דאתא לאתויי דמשמע דמוציאות נמי את הרבים ידי חובתם ואפי' אנשים וגם מצטרפות לעשרה למאן דמצריך עשרה למקרא מגלה ע\"ש. ומתני' מייתי לה בברכות פ' היה קורא (ברכות דף ט\"ו) ותוס' רפ\"ק דחגיגה ודרפ\"ק דערכין: \n",
+                "<b>חוץ מחש\"ו </b>מתני' ר' יוסי היא עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט במסקנא דגמ' דחיק לאוקומה אפי' כר' יהודה פירשו תוס' ז\"ל דדחיק בגמ' לאוקומי מתני' כר' יהודה משום דהלכתא כותיה דר' יהודה התם בק\"ש ועוד דסתם דהתם כותיה וכן פסק שם ר\"ע ז\"ל: ופשוט הוא דאע\"ג דחרש שדברו בו חכמים בכ\"מ אינו לא שומע ולא מדבר חרש דהכא מדבר הוא מדקרי המגלה ופקח הוא לכל דבריו ואפ\"ה לר' יוסי לא יצא הוא עצמו בקריאתו וכ\"ש שאינו מוציא אחרים. ובירושלמי דברכות דף ד' ודפירקין אמר רב חסדא לית כאן חרש השגרת לשון היא וטעות נפל בתלמידים לפי שבכל התלמוד שונים יחד חש\"ו טעה לשונם לשנות גם כאן חרש: וגם הרמב\"ם ז\"ל ברפ\"ק דמגלה לא הוציא מן הכלל אלא שוטה או קטן כמו שהיא בספרים המדוייקים וכן ג\"כ הוא בספר (שבצובא) [שבארם צובא] וכבר דבר בזה שם בכ\"מ. ובטור א\"ח סי' תרפ\"ט. וכתוב בחדושי הרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל שבסוף ספר מצות גדול וז\"ל חוץ מחש\"ו לאו דוקא דהא איכא חציו עבד וחציו בן חורין שאינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו ואפי' לעצמו דלא אתי צד עבדות שבו ומוציא צד חירות שבו כדתניא בשלהי פ' ראוהו ב\"ד אלא תנא ושייר דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ אבל ליכא למימר שאני חציו עבד שמוציא עבדים מה שא\"כ חש\"ו שאינם מוציאים כלל משום דעבדים אינם חייבים במגלה כדתניא בתוספתא דמגלה אע\"פ שהוקשו לנשים שכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה כדאי' בפ\"ק דחגיגה ה\"מ מצות שהאשה חייבת בהן מדאורייתא אבל במקרא מגלה שאינן חייבות בה אלא מטעם שאף הן היו באותו הנס והאי טעמא לא שייך בעבדים לא אך קשה מאי שייר דהאי שייר הא טומטום לאו שיורא הוא מכיון דמוציא נשים ממה נפשך עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ולא טובלין. </b>ודוקא כשטובל בשביעי אמרינן דאין טובלין אלא ביום ולא אמרינן משחשכה בתחלת שביעי ראוי לטבול ואע\"ג דלילה תחלת היום הכא יום בעינן כן פי' רש\"י ז\"ל. ועיין במ\"ש רפ\"ק דמסכת תמיד בשם המפרש אשר שם בדפוס. ובתוס' הקשו דהתנן בפ' בתרא דפרה אין טובלין את האזוב בלילה ומזין ביום אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום והכא אמרינן דצריך לטבול ביום והעלו דהכא מיירי בטבילת אזוב דהויא ביממא כדתנן במסכת פרה ולהכי נקט טובלין ואח\"כ מזין ע\"כ והכי נמי משמע בירושלמי דמייתי קרא דוטבל והזה לדרשא דאיתקש טבילה להזאה והיינו טבילת אזוב ודלא כפי' רש\"י שפי' דמאי דקאמר בגמ' ואתקש טבילה להזאה היינו דכתיב בסיפיה דקרא ורחץ במים וה\"ה לזב וזבה ע\"כ. ואיתה ג\"כ בתוס' פ' החולץ (יבמות דף מ\"ו) וכן פי' ג\"כ הר\"ן ז\"ל: וביד פ' ששי דהלכות פרה אדומה סי' ב' ורפי\"א ובטור י\"ד סי' רס\"ב: \n",
+                "<b>וכן שומרת יום כנגד יום. </b>תוס' פ' כיצד צולין (פסחים דף פ\"א) ובגמ' בעי מ\"ש שומרת יום כנגד יום מכל חייבי טבילות שהזכירה בפני עצמה ולפי' תוס' ז\"ל דכתיבנא לעיל הכי בעי מ\"ש שהזכירה שהיא ביום יותר מכל חייבי טבילות ומשני איצטריך סד\"א תהוי כראיה ראשונה של זב דטביל ביומיה דהא איתקש לבעל קרי דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש\"ז והאי שומרת ביומה לא מציא טבלא דכתיב כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה מלמד שסופרת אחד לאחד קצת מיום המחרת בליליא מיהא ליעביד מקצת שמור וליטבול קמ\"ל כיון דבעיא ספירה ביממא היא דכתיב וספרה לה שבעת ימים: \n",
+                "<b>עד שֶתְּנֵץ. </b>הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נקד התי\"ו בקמ\"ץ: \n",
+                "<b>וכולן שעשו וכו'. </b>תוס' נדה פ' תינוקות דף ע\"א ובטור א\"ח סי' תרנ\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל היום כשר וכו'. </b>עד סוף הפרק פ\"ד דהלכות מעשה הקרבנות סי' ו' ופי' רש\"י ז\"ל ואע\"ג דקיי\"ל זריזין מקדימין למצות דכתיב וישכם אברהם בבקר אפילו הכי כשר כל היום כולו: \n",
+                "<b>לקריאת המגלה. </b>נפקא לן בגמ' מקרא דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים. ובירושלמי נפקא לן מקרא דכתיב ביום אשר שברו אויבי היהודים וכו' וביד פ\"א דהלכות מגלה סי' ג': וכתוב בסמ\"ג בהלכות מגלה ושנינו שכל היום כשר לקרות את המגלה וה\"ה בקריאת הלילה שכשר כל הלילה ע\"כ. וכתב עליו הרב ה\"ר אליהו מזרחי ז\"ל בחדושיו וז\"ל אע\"ג דלגבי ק\"ש אמרו חכמים עד חצות ולא עד שיעלה עמוד השחר כדיניה כדי להרחיק את האדם מן העבירה הכא לא משום דחביבא להו ולא אתו לזלזולי בה ומהאי טעמא גופיה לא אמרו בה האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה באורתא דתליסרי נגהי ארביסר כמו שאמרו גבי בדיקת חמץ ע\"כ: \n",
+                "<b>לקריאת ההלל. </b>ביד שם סי' ט' ומפיק ליה ר' יוסי מקרא דכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. ואית דמפקי ליה מזה היום עשה ה': \n",
+                "<b>לתקיעת שופר. </b>דכתיב יום תרועה ובטור א\"ח סי' תקפ\"ח: \n",
+                "<b>ולנטילת הלולב. </b>דכתיב ולקחתם לכם ביום וביד פ\"ז דהלכות לולב סי' י': \n",
+                "<b>לתפילת המוספין ולמוספין. </b>ונראה דמתני' דלא כר' יהודה דס\"ל דעד שבעה שעות בלבד הוא זמן תפלת המוספין עיין במה שכתבתי בברכות ר\"פ תפלת השחר: וכתב הר\"ן ז\"ל ותמידין לא תני הכא כו' ומש\"ה לא תני פסחים ואע\"ג דתנן זה הכלל כל שמצותו ביום כשר כל היום הרי אמרו אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהן חוץ ועוד דאנן לא אמרינן אלא כל דבר שמצותו ביום סתם אבל תמידין ופסחים כבר פירש בהן הכתוב שעה מיוחדת עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ולודוי הפרים. </b>ביד ס\"פ שני דהלכות עיוה\"כ: \n",
+                "<b>ולוידוי המעשר. </b>וכתוב בתוספת י\"ט בפ' בתרא דמעשר שני סי' ו' והא דתנן במשנה ה' בפ' שני דמגלה כל היום כשר לוידוי מעשר היינו שאם התודה יצא ידי ודוי אחרי שכבר ביער מעי\"ט אבל חכמים התקינו במנחה מהטעם של הירושלמי ע\"כ ותמצא דברי הירושלמי שכתבתים שם סי' י'. והר\"ן ז\"ל נראה דגריס נמי הכא ולודוי הבכורים שפירש ולידוי הבכורים כשמביא בכורים מתודה כדכתיב הגדתי היום לה' אלהיך ע\"כ: וביד פי\"א דהלכות מעשר שני סי' ד'. \n",
+                "<b>ולוידוי יום הכיפורים. </b>שמתודה כ\"ג כדכתיב באחרי מות: \n",
+                "<b>לקמיצה להקטרה למליקה ולקבלה ולהזאה. </b>דכתיב ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ופי' רש\"י ז\"ל וכל הני הקרבת הקרבן הם דאילו הקטרת קומץ הקרבה היא וקמיצה איתקש להקטרה דכתיב וקמץ והקטיר מליקת עוף מליקתו והזייתו כאחד והזייתו היא הקרבתו קבלת דם הקרבה קרי לה דאמר מר והקרבו זו קבלת הדם א\"נ להקריב כל צרכי הקרבה וקמיצה ומליקה וקבלה כולן צרכי הקרבה הן ואי אפשר בלא הן אבל הגשה ותנופה אינם מעכבין. וביד פ\"א דהלכות תמידין ומוספין סי' ה': \n",
+                "<b>ולהשקאת סוטה. </b>ביד פ\"ד דהלכות סוטה סי' ב': \n",
+                "<b>ולעריפת העגלה. </b>ביד פ' עשירי דהלכות רוצח ושמירת נפש סי' ה': \n",
+                "<b>ולטהרת מצורע. </b>ביד פי\"א דהלכות טומאת צרעת סי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הלילה כשר לקצירת העומר. </b>דאמר מר קצירה וספירה בלילה והבאה ביום ובמסכת מנחות יליף לה מקראי. ומדלא הדר תני כל הלילה כשר לקריאת המגלה משמע שאין חייב לקרות בלילה כמו ביום כך דקדק ר\"ת ז\"ל וכתב שיש לברך זמן גם ביום וכן כתבו ג\"כ הר\"ן ז\"ל. והביאו תוס' ז\"ל פ' ר' ישמעאל דמנחות דף ס\"ו ושם בגמ' דף ע\"ב וביד פ\"ז דהלכות תמידין ומוספין סי' ז' ובירושלמי מוקמינן למתני' כר\"א בר\"ש דאיהו ס\"ל נקצר ביום פסול ומתני' דקתני התם נקצר ביום כשר רבי היא וכן יש שם משניות אחרות דאתו אליביה דר\"א בר\"ש דקתני התם שקצירתו דוחה את השבת וכיון דדוחה את השבת על כרחך זמן קצירתו לעכובא בלילה ולא ביום שאם נקצר ביום פסול אבל ההיא מתני' אחריתי דתנן התם בסוף פירקא נקצר ביום כשר ודוחה את השבת אתיא כרבי ודוחה את השבת אוקימנא לה התם להקרבה וכיון דהתם בפ' ר' ישמעאל פליגי סתמי אי קצירת לילה מעכבת אי לא דמשמע דקיי\"ל כסתם מתני' דהכא דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואע\"ג דההיא דפרק ר' ישמעאל במנחות דסתם לן תנא כרבי אתנייה בדוכתה וסתמא בדוכתה עדיפא הא איכא נמי סתמא אחרינא התם דאתיא כר\"א בר\"ש ועוד הביאו ראיה בתוס' דקצירת העומר דוחה את השבת וממילא שמעינן דאינה אלא בלילה דאמרינן בפ\"ק דמ\"ק וכו' ומכאן סמך ר\"ת ז\"ל שאם לא ספר בלילה אינו סופר ביום דקצירה וספירה כי הדדי נינהו כדאמרינן בגמ' דאמר מר קצירה וספירה בלילה והבאה ביום ואיכא נוסחי דגרסי במתני' לקצירת העומר ולספירת העומר ועוד דודאי לד\"ה ספירה בלילה דהא מתמימות נפקא לן אימתי הן תמימות בזמן שהוא מונה מבערב עכ\"ל ז\"ל. ועיין במ\"ש שם במנחות ס\"פ ר' ישמעאל: \n",
+                "<b>זה הכלל דבר שמצותו ביום. וכו' </b>פי' ביום סתם אבל תמידין ופסחים כבר פירש בהן הכתוב שעה מיוחדת כמ\"ש לעיל בשם הר\"ן ז\"ל ובגמ' זה הכלל לאתויי סדור שני בזיכי לבונה של לחם הפנים וסלוקם ומתני' ר' יוסי היא דתניא ר' יוסי אומר אפי' סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום ומה אני מקיים לפני ה' תמיד שלא יהא שלחן בלא לחם לילה אחת אבל לרבנן טפחו של זה המסדר כנגד טפחו של המסלק ובטור א\"ח סי' תרפ\"ח: \n",
+                "<b>ודבר שמצותו בלילה. </b>לאתויי אכילת פסחים ומתני' ר' עקיבא ודלא כר' אלעזר בן עזריה דאיהו סבר דוקא עד חצות ויליף לה בג\"ש נאמר כאן ואכלו את הבשר בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות אבל בפ\"ק דברכות ובס\"פ איזהו מקומן סתם לן תנא כר' אלעזר בן עזריה כדכתיבנא התם בס\"ד. וביד ר\"פ ששי דהלכות חמץ ומצה כתוב דאכילת מצה מצותה כל הלילה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בני העיר שמכרו רחובה של עיר וכו'. </b>ובגמ' זו דברי ר' מנחם בר יוסי סתימתאה אבל חכמים אומרים רחובה של עיר אין בה משום קדושה וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>לוקחין בדמיו. </b>ארחוב קאי דהוי לשון זכר אלא דק\"ק דבגמ' קאמר אין בה לשון נקבה וא\"כ ה\"ל רחבה בלי ויו: ועיין במ\"ש בפ\"ד דתעניות סי' ב' ובטור א\"ח סי' קנ\"ד: \n",
+                "<b>בית הכנסת לוקחין וכו'. </b>בהלכות תפלה פ' י\"א סי' י\"ד ובטור א\"ח סי' קנ\"ג: \n",
+                "<b>תיבה. </b>י\"מ הוא ההיכל שעומד שם הס\"ת כל ימות השנה שנקרא בלשון רז\"ל ארון והיא דעת הר\"ן ז\"ל. ותלמידי ה\"ר יונה ז\"ל פירשו שהלוח שמעמידין בו ס\"ת כל השנה הוא שנקרא תיבה: \n",
+                "<b>מטפחות לוקחין ספרים. </b>נביאים וכתובים ואפילו במטפחות ס\"ת מיירי דנביאים וכתובים קדישי טפי ממטפחות תורה והכי איתא בירושלמי ואסיפא דספרים לא יקחו מטפחות גרסי' נמי התם בירושלמי אפילו מכרו נביאים וכתובים אין לוקחין בהן מטפחות תורה וחומשין הר\"ן ז\"ל: אבל הרמב\"ם ז\"ל ור\"י בעל הטורים ז\"ל פירשו ספרים היינו חומשין שכתוב כל חומש לבדו שאין קדושתו כקדושת ס\"ת שכתובים בו כל החמשה חומשים ביחד: \n",
+                "<b>אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים. </b>העלה הר\"ן ז\"ל דאין הכי נמי בשוין כגון תורה בתורה אסור אלא משום הכי לא נקט סיפא דמתני' בשוין משום דרישא דסיפא איצטרך למיתני מכרו תורה לא יקחו ספרים משום הנהו טעמי דמייתי הוא ז\"ל וכיון דבגרועי אתחיל נקטינהו לכולהו נמי בגירוע ספרים אל יקחו מטפחות ומטפחות לא יקחו חיבה וכו' ואין הכי נמי דבשוין נמי אסור ובעיא הוא בגמ' ולא אסיקנא בה מידי ונקטינן לחומרא. ומדאיבעיא לן בס\"ת דליכא לעלויי ביה מכלל דפשיטא לן דבהנך אחריני דאיכא לעלויי בהו אסור למכרן וליקח כיוצא בהן ע\"כ וְיִשֵב הוא לפי דרכו ז\"ל דלא ליקשי דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. וכתב עוד ז\"ל ומשמע ממתני' דנביאים וכתובים כי הדדי נינהו דספרים תנינן סתמא ולא מפלגינן בינייהו כלל ולענין הנחתם זה ע\"ג זה נמי משמע לקמן בגמ' דשוו אהדדי ומאי דאשכחן בגמ' במלכיות זכרונות ושופרות דר\"ה דמקדימין כתובים אפשר דהתם סדרא דגברי נקטינן משום דדוד ראשון לנביאים ע\"כ. וכן כתבתי לעיל פ' בתרא דר\"ה בשם תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>וכן במותריהם. </b>מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה צריכין ליקח ג\"כ מן המותר תורה והשתא לא מיירי אלא מן הדמים אבל ודאי זכה בו לוקח ולקמן תנינן מה יעשה בו הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי ר\"מ וכו'. </b>בגמ' פריך שפיר קאמרו ליה רבנן לר\"מ ומשני ור\"מ מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדישא והשתא נמי קדישא אבל מרבים ליחיד ליכא קדושה שאין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה ורבנן אמרי אי איכא למיחש בין רב למעט הכא נמי איכא למיחש משום ברוב עם הדרת מלך. ומתוך מה שכתבנו וממה שנכתוב עוד בסמוך בס\"ד נראה דגרסי' ר' מאיר וכן הוא ג\"כ בירושלמי והרי\"ף והר\"ן אבל הרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס דברי ר' יהודה שכתב ואין הלכה כר' יהודה וכן בהרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוכרין בית הכנסת וכו'. </b>ירושלמי דנדרים פ' ר' אליעזר ותוס' פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ס\"ג) והא דבית הכנסת נמכר היינו דוקא של כפרים וכדפי' ר\"ע ז\"ל במתני' דלעיל: \n",
+                "<b>אלא על תנאי. </b>שאימתי שירצו יחזירוהו דברי ר\"מ ה\"ר אפרים ז\"ל פירשה בבית הכנסת של יחיד והוצרך לפרש כן משום דקשיא ליה דר\"מ אדר\"מ כיון דא\"ר מאיר אין מוכרין משל רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו וכל שכן להוציאה לחולין א\"כ למה צריך תנאי והא בקדושתה קיימא וכבר נשמר מזה רש\"י ז\"ל שפירש ואפילו מרבים לרבים והיינו טעמא כדי שלא יראו המוכרין כמזלזלין בקדושתה וכאילו אינם חפצים בה מאחרי שמחליטין אותה. ולי נראה מתני' מילי מילי קתני אם מכרו לעלות בדמים מותר לחלל קדושתו ואפי' לר\"מ כדקתני רישא לוקחין בדמיו תיבה ואם מכרו להעמידו בקדושתו עושין בדמיו כל צרכן ובזה אסר ר\"מ למכור משל רבים ליחיד אבל משל רבים לרבים מותר ועושין בדמים כל צרכן ובתר הכי קתני אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי כשמוכרין אותו לעלות בדמיו ולחלל קדושתו בקדושת דמים והיינו דקא הוינן בגמ' היכי דייר בה הא הויא לה רבית אלמא כשמוכרין לבית דירה עסקינן והא לאו דוקא אלא או לפירושא דידן או לפי' ה\"ר אפרים ז\"ל אבל לפי' ה\"ר שלמה ז\"ל הל\"ל היכי מצלו בה הרז\"ה ז\"ל וכתירוץ הרז\"ה ז\"ל בקרוב לו נראה שתירץ ג\"כ הר\"ן ז\"ל וז\"ל ולי נראה דמתני' מילי מילי קתני דכשמוכרין אותו ממכר עולם צריך שלא יורידוהו מקדושתו לר\"מ ואם מורידין אותו אין מוכרין אותו אלא על תנאי ע\"כ: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים וכו'. </b>ביד הלכות תפלה פ' י\"א סי' י\"ז ובטור א\"ח סי' קנ\"ג: \n",
+                "<b>והלוקח מה שירצה יעשה. </b>בגמ' דייקינן ממתני' דמותר לאדם להשתין בתוך ד' אמות של תפלה דע\"כ ל\"פ רבנן עליה דר' יהודה אלא בבית הכנסת דקביע קדושתיה אבל ד' אמות דלא קביע קדושתייהו לא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין עושין אותו קפנדריא. </b>בהלכות תפלה פי\"א סי' ח' י\"א: \n",
+                "<b>עלו בו עשבים לא יתלוש וכו'. </b>לשון הפוסקים תולשים ומניחין אותם במקומם מפני עגמת נפש וכדאיתא בברייתא בגמ' וכדפי' ר\"ע ז\"ל. ולשון הרמב\"ם שם פי\"א דהלכות תפלה עלו בהן עשבים תולשין אותן ומניחין אותן במקומן כדי שיראו אותן העם ותעור רוחם ויבנום ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ח אדר וכו'. </b>ביד הלכות תפלה פ' י\"ג סי' כ' ובטור א\"ח סי' תרפ\"ה: \n",
+                "<b>בפרשת שקלים. </b>ירושלמי בפירקין וגם בפ\"ק ר' לוי בשם ר\"ש בן לקיש צפה הקב\"ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל אמר מוטב שיקדום כספן של בני לכספו של אותו הרשע לפיכך מקדימין וקורים בפרשת שקלים ע\"כ: \n",
+                "<b>חל להיות בתוך השבת. </b>כתב הר\"ן ז\"ל דאחד בשבת וע\"ש ליתנהו בכלל חל להיות בתוך השבת פי' באחד בשבת לא מצי חייל דא\"כ הוי ר\"ח ניסן בשני בשבת שהרי אדר לעולם חסר וא\"כ ה\"ל פסח בשני בשבת וקיימא לן דלא בד\"ו פסח לעולם משום יום הכפורים דלא ליקלע לא בע\"ש ולא במ\"ש ומשום יום ערבה דלא ליקלע בשבת ועוד דלמאי דאמר רב בגמ' וקיימא לן כותיה כי היכי דלא ליקשי ליה ממתני' צ\"ל דתוך השבת אין יום אחד בשבת בכלל וששי בשבת נמי לא דאי לא תימא הכי היכי קאמר דבשלישית להפסקה פרה וברביעית החדש והא על כרחך כל שחל ר\"ק אדר בע\"ש יש שני הפסקות וסימן לו ובי\"ו כלומר דכשחל ר\"ח אדר בששי מפסיקין בשני בו ובששה עשר בו כדי לקרות פרשת פרה בשבת הסמוכה לר\"ח ניסן ונמצא שאין קורין פרשת פרה בשלישית להפסקה אלא ברביעית ולא ברביעית פרשת החדש אלא בחמישית הלכך על כרחך ע\"ש ליתיה בכלל חל להיות בתוך השבת כשם שאחד בשבת אינו בכללו וטעמא דמילתא דבתוך השבת משמע אמצע שבת שיש חול לפניו ואחריו מה שאין כן באחד בשבת וששי בשבת עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>בשניה זכור. </b>בין אחל ר\"ח אדר להיות בשבת ובין אחל להיות בתוך השבת ומיהו האי כגווניה והאי כגווניה דכשחל להיות בשבת האי שנייה שניה ממש ואי חל להיות בתוך השבת האי שניה היינו שניה להפסקה שהשבת הבאה אחר ההפסקה קורין בה זכור גם זה מהר\"ן ז\"ל. וכתוב בספר חן טוב סוף פ' בשלח בדף קל\"ד ע\"א וז\"ל ובזה נתרץ למה אנחנו בגלותינו מצווין לקרות פרשת זכור בצבור מן התורה כיון שאין אנו יכולין לעשות עמו רעה אמנם הכונה היא לזכור הגורם שהוא העון ונשוב לה' שהרי גם בבוא משיח צדקנו תשאר מצות זכור קיימת שהיא א' מתרי\"ג מצות והרי נמחה עמלק מהעולם א\"כ מה לנו לזוכרו עוד אלא ודאי הוא כמו שכתבנו לזכור את הגורם ביאת עמלק שזאת היתה לו לעמלק תמיד שלא בא על ישראל אלא ע\"י תביעת עון כמו ברפידים ע\"י רפיון תורה ומריבה ביניהם גם המן הרשע אמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וכו' אינם באחדות גם בא עליהם בעון הסעודה כמשרז\"ל והשתיה כדת אין אונס וכו' שבזה היה לעשות כרצון ואיש ואיש מרדכי והמן כי מרדכי היהודי חפץ שלא יעבירום על דת להשקותם יין על כרחם והמן ג\"כ רצה שיהיו מזידין ולא אנוסים לכך אין אונס הרי גם הוא בא בטענה גם על שהשתחוו לצלם לכן צותה אסתר לעשות זכר לדורות וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם שגם לימות המשיח אינם בטלים יען יזכרו דבר המן ועמלק הבאים על חטא ולא ישובו לכסלה ע\"כ. גם בפרשת חקת דף ר\"ל ע\"א נתן טעם לקריאת פרשת פרה וז\"ל ולכן תקנו רז\"ל לקרוא פרשת פרה בצבור והיא מדאורייתא יותר מכל הפרשיות והדבר קשה מאד מה לנו לקרות פרשה זו ואין בידנו לעשותה ולא טהרת טמא מת. אכן הכונה רצויה במקום המים שאין [המים] מטהרין אלא עיקר הכל שהחי יתן אל לבו עון העגל שגרם המיתה ונשאר לפקדון לארץ כמו שאמר הכתוב וביום פקדי ופקדתי ועל שקוראים בפרשת פרה תחשב להם כאילו עושין מצות פרה ושורפים אותה והיא מטהרת אותנו מטומאותינו בכונתנו כמו שאמרנו ג\"כ בפרשת זכור גם בכל הקרבנות לכן חובה עלינו לקרותה בצבור יותר מכל פרשיותיה של תורה שקריאתה היא עשייתה שעיקר הכל היא הכונה שאין המים מטהרין אלא כונת המים להכניע היצה\"ר שהביא מיתה לעולם היא המטהרת לכן בזמן שאין בית המקדש קיים ואין לנו אפר פרה מצוה עלינו לקרות פרשה זו בצבור להטהר מיצה\"ר על ידי קריאתה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לכל מפסיקין. </b>פ' י\"ג דהלכות תפלה סי' ח'. ופי' ר\"ע ז\"ל לכל מפסיקין שאין מפטירין וכו' אמר המלקט בגמ' פרכינן אי לסדר הפטרות הפטרות בקול מי איכא דתעניות ומעמדות על כרחך הני בשבת לא הוו ומשני מידי אריא הא כדאיתא והא כדאיתא כלומר בהני ודאי מפסיקין פרשת היום אבל בשבת שיש הפטרה מפסיקין בהפטרה והאי דמפסיקינן בתעניות אע\"ג דיכילנא למיקרי בצפרא בעניינא דיומא ובמנחה בדתעניתא מתרץ בגמ' משום דמצפרא כנופיא עד פלגא דיומא לעיוני במילי דמתא ומפלגיה דיומא לפניא רבעא דיומא קרא ומפטרי ורבעא דיומא בעו רחמי כלומר ומש\"ה לא אפשר למיקרי בתורה בשחרית כלל עד המנחה. ובגמ' מפ' טעמא. וכתבו תוס' ז\"ל לכל מפסיקין צ\"ל דמיירי במנחת יה\"כ שחל להיות בשבת ואהא קאמר שמפסיקין מן הסדר שחל באותה שבת וקורין בפ' עריות וכן בכל הני שאין קורין אלא שלשה כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים דליכא למימר דמיירי ביום הכפורים שחרית שקורין בפ' אחרי מות בחול ששה ובשבת שבעה דא\"כ אמאי נקט יום הכפורים אפי' שאר מועדות נמי ע\"כ והר\"ן ז\"ל כתב וז\"ל לכל מפסיקין אף המועדות בכלל דמתני' והכי קתני לכל המועדות מפסיקים שמניחין פרשת היום וקורין בשל יום טוב וכן לר\"ח חנוכה ופורים וכו' ומיהו הך הפסקה לאו בחדא גוונא היא דבימים טובים מפסיקין בפרשה בין בשבת בין בשני וחמישי שאין קורין אותה פרשה שהיא באה על הסדר ואילו בר\"ח ובחנוכה שיכולין לבוא בשבת אינו כן שאין מבטלין הפרשה בשבת אלא שמפסיקין בהן להפטרות כלומר שאין מפטירין מענין הפרשה אלא מעין ר\"ח או חנוכה כדרך שנוהגין בשבתות של פרשיות הללו שמפטירין בהן מעין כל פרשה ופרשה אבל בשני ובחמישי אינו כן שאין קורין בתורה אותה פרשה שהיתה ראויה לקרות אלא קורין בענין חנוכה ופורים ור\"ח וכו' הלכך לא משכחת לה הפסקה דפורים ותעניות ומעמדות אלא בשני ובחמישי ויום הכפורים דקתני אגב גררא דתעניות נקטיה אע\"ג דבכלל רישא דמתני' הוא דקתני לכל מפסיקין דהיינו לכל ימים טובים כמו שכתבתי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בפסח וכו'. </b>בפ' י\"ב דהלכות תפלה ובטור א\"ח סי' ת\"צ ותנא דמתני' נקט בסדורן כסדרן בחדשי השנה וכן סדורם ג\"כ בתורה בין בפ' אמור ובין בפ' פנחס: ומדאמרינן ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג משמע שלא היו מוציאין בשאר המועדות ספר שני לקרות בו פ' הקרבנות וה\"נ מוכח בגמ' דאמרינן ובשאר ימות הפסח מלקט וקורא מענינות הפסח ואילו בקרבנות לא קאמר אבל אנו מלבד סדר הפרשיות מוציאין ס\"ת שני לקרות בו בקרבנות היום וכך הוא בסדר רב עמרם [גאון] וסומכין על מה שאומרים בגמ' שאמר לו הקב\"ה לאברהם דבזמן שאין בית המקדש קיים יהיו ישראל קורין בסדר קרבנות מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ומוחל אני על כל עונותיהם: \n",
+                "<b>בר\"ה בחדש השביעי. </b>פי' רש\"י ז\"ל דשור או כשב ע\"כ ונלע\"ד שר\"ל מתקיל משור או כשב או למטה משור או כשב מעט עד סוף המועדות ואם ר\"ל שמתחיל מבחדש השביעי לפחות ר\"ל שממשיך משם והולך עד סוף המועדות דהא כל אותה פרשה דבחדש השביעי אינה רק שלש פסוקים. וממילא שמעת מינה דלא גרסינן ובחדש בוי\"ו אלא בחדש השביעי בלי וי\"ו. ירושלמי בעצרת שבעה שבועות אית תנאי תני בחדש השלישי ובר\"ה ובחדש השביעי אית תנאי תני וה' פקד את שרה: \n",
+                "<b>ביום הכפורים באחרי מות </b>טור א\"ח סי' תרכ\"א: \n",
+                "<b>ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג. </b>ר' יעקב בר אחא בשם ר' ייסא ללמדך שאין העולם עומד אלא על הקרבנות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחנוכה בנשיאים. </b>בטור א\"ח סי' תרפ\"ד ותרצ\"ג ובספר חן טוב פ' כי תשא דף קס\"ו ע\"ד נתן טעם לשבח במה שארז\"ל שנצטער אהרן על שלא הקריב כלום בחנוכת המזבח כשאר הנשיאים ואמר למה יגרע שבטי מכל השבטים אז א\"ל הקב\"ה לא תצטער שבידך שני דברים גדולים מכל הקרבנות הלא הם ברכת כהנים והדלקת נרות שהם נוהגים בפני הבית ושלא בפני הבית לכן אנו קורין ברכת כהנים ביום א' של חנוכה ואחר גמר קרבנות הנשיאים ביום הח' אנו קורין פ' בהעלותך את הנרות ומנהג ישראל תורה היא לרמוז ב' דברים הללו תדירים ביד בני אהרן ברכת כהנים והדלקת נרות חנוכה ע\"י בני חשמונאי הכהנים ע\"כ: \n",
+                "<b>בתעניות ברכות וקללות. </b>תוס' פ' כל שעה (פסחים דף מ') וכתבו הם ז\"ל אנו נוהגין על פי מסכת סופרים שאנו קורין ויחל בתעניות ע\"כ. וביד ס\"פ א' דהלכות תענית ובפי\"ג מהלכות תפלה כתב בתעניות שגוזרין אותן הצבור מפני הצבור כגון בצורת ודבר וכיוצא בהן קורין ברכות וקללות אבל בשאר תעניות קורין ויחל ובטור א\"ח סי' תקע\"ט: \n",
+                "<b>ואין מפסיקין בקללות. </b>בפ' י\"ג דהלכות תפלה סי' ז' ומפרש טעמא בגמ' משום דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס פי' רש\"י ז\"ל והמפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו לקרות ובמסכת סופרים יליף ליה מסיפיה דקרא ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשו קוצין קוצין פסקין פסקין לשון קציצה ע\"כ. ובירושלמי א\"ר לוי אמר הקב\"ה אינו בדין שיהו בני מתקללים ואני מתברך א\"ר יוסי ב\"ר בון לא מטעם זה אלא זה שהוא עומד לקרות בתורה צריך שיהא פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב ע\"כ. ומצאתי בספר חן טוב ריש פ' ראה דף ר\"ץ שהביא מאמר מספר דברים רבה הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לקרות התוכחות בקריות הרבה כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולם. למדונו רבותינו למה אין מפסיקין בקללות א\"ר חייא בר גמדא לפי שכתוב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשה את התוכחות קוצין קוצין אלא אחד קורא את כולן ד\"א למה אין מפסיקין בקללות א\"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר הקב\"ה אני כתבתי על כבודי עמו אנכי בצרה אין שורת הדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך כיצד וכו' והאריך בקושיות ותירץ וז\"ל בקיצור שכונת בעל המאמר שגם אפי' אדם אחד שיקרא את כולם לא יקראם בקריאות הרבה וז\"ש בלשונו בקריאות הרבה ולא אמר קורין הרבה להורות שהקורין הוא אחד אלא קוראם בקריות הרבה והוכיח דבריו מלשון המשנה ז\"ש כך שנו רבותינו ירצה בסגנון זה ואין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן ולמה האריך בלשונה שהיל\"ל בקיצור אין מפסיקין בקללות לבד או יאמר אחד קורא את כל הקללות אלא ר\"ל גם אם יקרא אחד את כולם אין מפסיקין בקללות שאם יאמר אחד קורא כל הקללות יובן שיוכל להפסיק ביניהם ויקראם בקריות הרבה הוא עצמו קורא וחוזר וקורא לז\"א אין מפסיקין בקללות אפי' שאחד יקרא את כולם הוא עצמו לא יפסיק וגם אם יאמר אין מפסיקין הייתי אומר דוקא לעולין הרבה אכן אם אדם אחד יקרא את כולם בקריות הרבה יכול לז\"א אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן וגם הוא בלא הפסק וכ\"ת אני אפרש המשנה להפך שאין קפידא אלא שיקרא אחד את כולן אבל אם יקראם קריות הרבה מותר וזאת היתה שאלתו אם פי' המשנה כך זה מובן מדקדוק לשון המשנה שהאריך לומר אין מפסיקין בקללות ומן הראוי לומר אחד קורא כל הקללות ויובן שאין הקפידא אלא אם ירצה אדם אחד ולא רבים מדשנו רבותינו כך ואין מפסיקין וכו' לשון מיותר ר\"ל שגם בקריות הרבה אדם אחד לא יפסיק לכן שאל ואמר למה אין מפסיקין ירצה (למה) אפי' אדם אחד עצמו לא יפסיק א\"ר חייא לפי שכתוב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ וכו' שהפסוק מיותר שהיל\"ל מוסר ה' ותוכחתו אל תמאס ואם אל תקוץ הוא פחות ממאיסה יאמר אל תקוץ לבד ולא יאמר מאיסה כלל אכן ר\"ל ב' דברים מוסר ה' בני אל תמאס להפסיק בקללות ולהניח קצתם לחברך ול\"מ זה אלא גם אם אתה קורא את כולם אל תעשה קוצין קוצין פסקי פסקין בקריות הרבה א\"ר יהושע טעם אחר מספיק למה לא יפסיק בקללות גם אם יקרא את כולם הוא עצמו לא יקראם בקריות הרבה יען כל פעם צריך לברך לפניה ולאחריה ואינו בדין שיהיו בני מתקללים לכן אין מפסיקין אפי' שאחד קורא את כולם ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין בסדרן. </b>פי' הר\"ן ז\"ל קורין בסדרן שמתחילין הסדר ואין עולה להם מן החשבון לקריאת הסדר בשבת הבאה שחרית שלעולם חוזרין לראש הסדר ובשבת במנחה קורין סדר שבת הבאה. ובירוש' אית תנאי תני עולה להם מן החשבון. ובגמ' ת\"ר מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה. במנחה שם קורין בשני. בשני שם קורין בחמשי. בחמשי שם קורין לשבת הבאה דברי ר\"מ ר' יהודה אומר מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה ובשני ובחמשי ולשבת הבאה א\"ר זירא הלכה כר' יהודה וכתב הר\"ן ז\"ל ואע\"ג דמילתיה דר' יהודה היינו מילתיה דתנא דמתני' דקתני אין עולה להן מן החשבון משום דה\"א דמתני' הכי קתני בשני ובחמשי ובשבת במנחה קורין בסדרן במקום שמסיים בשני שם מתחיל בחמישי ואין עולה להן לשבת הבאה מן המנין אלא חוזר וקורא מראש הסדר וזו מחלוקת שלישית ומש\"ה פסיק כתנא דברייתא דהיינו ר' יהודה דמיפרשן מילתיה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>שנאמר וידבר משה את מועדי ה' וכו'. </b>פי' קרא יתירא דריש דהא כתיבי כולהו פרשיות ובתרייהו כתיב וידבר משה את מועדי ה' לומר שהיה דורש הלכותיהן בזמנם דלפשטיה לא איצטריך דוכי כל המצות כולם לא אמרן משה לישראל אלא מלמד שהיה מדבר עמהן הלכות כל מועד ומועד בזמנו להודיע חוקי האלהים ותורותיו רש\"י והר\"ן ז\"ל. אכן כתוב בכסף משנה פי\"ג מה\"ת שאינו אלא אסמכתא עי' מ\"ש בתוס' י\"ט ועי' פי\"ז דפרשת אמור בספר קרבן אהרן: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקורא את המגלה וכו'. </b>זה הפרק נסדר בתלמוד בבלי קודם פ' בני העיר וכן משמע שהיא גרסת תוס' ז\"ל שכתבו בזה הפרק בדף כ\"א דהיינו כ\"ג לקמן פ' בני העיר גם בשבת פ' במה מדליקין כתבו הם ז\"ל דתנן בפ\"ג דמגלה בשני ובחמשי ובשבת במנחה קורין שלשה וכו' גם שם בדף כ\"ד קראו לפרק זה פרק שלישי בדבור המתחיל או דילמא גם בפ' שני דחגיגה דף י\"ח קראו תוס' ז\"ל לזה הפרק פרק שלישי בדבור המתחיל ר\"ח יוכיח וכן לפ' בני העיר קראו אותו פ' בתרא שם דף י\"ז בדבור המתחיל אמרה תורה מנה ימים וכו' וכן ג\"כ בפ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ז) קראוהו לפ' בני העיר פרק בתרא גם בפ' לא יחפור מה שכתבתי שם סימן ה' גם בשבת פ' שואל (שבת דף ק\"נ) קראו לפ' בני העיר פ' בתרא דבור המתחיל ור' יהושע בן קרחה גם בפ' עושין פסין (עירובין דף כ\"ג) קראוהו פ' רביעי בדבור המתחיל אי לימא אלא ששם נפל טעות והגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וכתבתיו בפ' עושין פסין סי' ה' גם בפ' כל שעה (פסחים דף מ') קראוהו לפ' בני העיר פ' בתרא דבור המתחיל אבל עושהו וכן בכמה דוכתי וכן הוא בהרא\"ש ז\"ל וכן משמע בטור א\"ח סי' קל\"ה וכמו שכתב שם בית יוסף וכן ג\"כ מוכח מן הכל בו שהעתקתי לעיל פ' בתרא דתעניות סי' ז' וגם בסמ\"ג כתוב בהלכות מגלה וז\"ל שנינו בפ' שלישי דמגלה הקורא את המגלה עומד וכו' גם בהלכות תפלה סי' י\"ט דף ק\"ג לפעמים קרא לפ' בני העיר פ' אחרון דמגלה וזימנין קרי ליה פ' בני העיר. אבל בירושלמי זה הפרק הוא הרביעי: \n",
+                "<b>עומד יושב יצא. </b>גמ' תנא מה שאין כן בתורה דלא קרינן לא מיושב ולא בשנים ובגמ' מפ' טעמא דאמר קרא ואתה פה עמוד עמדי וא\"ר אבהו אלמלי מקרא כתוב א\"א לאומרו כביכול אף הקב\"ה בעמידה: \n",
+                "<b>(יצא קראה אחד [יצא] קראוה שנים יצאו. </b>יצא ויצאו לאו דוקא דיעבד אלא אפי' לכתחלה נמי דהא בכולהו קתני לישנא דדיעבד ועוד ראיה דקתני בברייתא ובמגלה עשרה קורין ועשרה מתרגמין דמשמע לכתחלה. וביד פ\"א דהלכות מגילה סי ז' ובתוס' פ\"ק דב\"ב דף ט\"ו ובירושלמי כיני מתני' מותר לקרותה עומד ומותר לקרותה יושב ובטור א\"ח סי' תר\"צ ותרצ\"ב: \n",
+                "<b>בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה. </b>הנך רואה דקחשיב ואזיל מלמטה למעלה. ובגמ' בעינן הני שלשה כנגד מי רב אסי אמר כנגד תורה נביאים וכתובים רבא אמר כנגד כהנים לוים וישראלים: \n",
+                "<b>אין פוחתין מהם כו'.</b> בהלכות תפלה פרק י\"ב סי' ג' וסי' ט\"ז: \n",
+                "<b>ואין מפטירין בנביא </b>ביד שם סי' ב' ובטור א\"ח סי' קל\"ה ופסק בלבוש שם סי' קל\"ה דאם היו ב' חתנים בב\"ה והם ישראלים מותר להוסיף ולקרות ד' דלדידהו הוי כיו\"ט ע\"כ: ופי' הר\"ן ז\"ל דהיינו לומר שאין תקנה קבועה להפטיר בנביא במנחה בשבת כשם שהיא תקנה קבועה להפטיר בו בבקר ויש מקומות שנהגו בנביא במנחה בשבת ולא נהגו כן בי\"ט ולפיכך אמרינן בגמ' בפ' במה מדליקין י\"ט שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של יום טוב שאלמלא שבת אין נביא במנחה בי\"ט ותוס' שם פ' במה מדליקין (שבת דף כ\"ד) פירשו בשם ר\"ת דנביא דהתם בגמ' לא דוקא אלא ר\"ל כתובים שהיו רגילין להפטיר בכתובים במנחה בשבת: \n",
+                "<b>הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. </b>משום דתנא דברכת מגלה תליא במנהגא קתני דברכת התורה לא תליא במנהגא אלא חייב הוא לברך הר\"ן ז\"ל: ובירושלמי דסוף פירקין דלעיל משמע שאפילו לפי התקנה הקדומה היו מברכין לפניה ולאחריה בקצת מקומות גרסי' התם לוי בר פאטי שאל לרב חונא אילין ארוריה מהו דיקרינון חד ויברך לפניהם ולאחריהם א\"ל אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא קללות שבת\"כ וקללות שבמשנה תורה. ר' יונתן ספרא דגופתא נחת להכא חמא לבר אבונא ספרא קרי שירת הבאר ומברך לפניה ולאחריה א\"ל ועבדין כן א\"ל ועדיין את לזו כל השירות טעונות ברכה לפניהם ולאחריהם אשתאלת לר' סימון א\"ל ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבת\"כ וקללות שבמ\"ת א\"ר אבהו אני לא שמעתי נראין דברים מעשרת הדברות. ר' יוסי ב\"ר בון תומנתי פסוקייא אחריא דמשנה תורה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם ע\"כ. ואפשר שלטעם זה נהגו בזמן הזה לקרוא לראש הקהל או לאדם חשוב ורשום בתורה לקרוא בשירה ובעשרת הדברות ובתוכחות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בר\"ח וכו'. </b>ביד שם סימן ט\"ז. ובטור א\"ח סי' תכ\"ג וסימן ת\"ץ. וכתב הר\"ן ז\"ל ולפי שלא יפחות לכל אחד משלשה פסוקים כדתנן לקמן מש\"ה מתחיל מפרשת צו שגם היא סדרה של יום שהרי מקריבין תמידין בר\"ח ואין מדלגין וביום השבת שהרי לפעמים שהוא בא בר\"ח ע\"כ: \n",
+                "<b>זה הכלל כל שיש בו מוסף. </b>פ' ששי דהלכות כלי המקדש סי' ד' ובטור א\"ח סי' רפ\"ב ובגמ' בעי רב אשי למימר דזה הכלל לאתויי תענית צבור וט' באב דאית בהו מוסף ברכה יתירה דהיינו עננו ובמסקנא לא קם אלא דזה הכלל סימנא בעלמא הוא דיהיב וכו' וחנוכה ופורים לא נזכר במשנה כמה בני אדם קורין בו ונלע\"ד שנרמז בדברי התנא בהאי זה הכלל וכו' דקתני כלומר דוקא אלו שיש בהן מוסף קורין ד' אבל חנוכה ופורים אע\"פ שהן ימים של שמחה ואפי' פורים שנקרא י\"ט כיון שאין בהן מוסף אין קורין בהן אלא שלשה כדין שני וחמשי ודוגמא קצת מצאתי אח\"כ לדרך זו בפרק בתרא דתמורה [דף ל\"א ע\"ב] גבי הא דתנן התם ומועלין בגדוליהם דקאמר בגמ' אמר רב פפא לאתויי בקדשי מזבח דבקצת ספרים כתיבת יד כתוב לאתויי מאי אמר רב פפא למעוטי בקדשי מזבח כמו שכתבתי בספר שקראתי שמו בנין שלמה לחכמת בצלאל. והני שלשה חמשה ושבעה תני רב יוסף שלשה כנגד שלשת שומרי הסף חמשה מרואי פני המלך שבעה רואי פני המלך פי' רש\"י ז\"ל וכנגדן תקנו אלו מעין דבר מלכות. ורב יהודה פירש ששה דיום הכפורים כנגד ששה שעמדו מימינו של עזרא וששה משמאלו: \n",
+                "<b>ביום הכפורים ששה. </b>בטור א\"ח סי' תרכ\"א: \n",
+                "<b>אבל מוסיפין עליהם. </b>מתני' תנא דבי ר' ישמעאל היא ודלא כאידך תנא דר' ישמעאל דאמר שלעולם אין מוסיפין עליהם אפילו בשבת ודלא כר' עקיבא בר פלוגתיה דאמר בשבת ששה וביום הכפורים שבעה ותרי תנאי אליבא דר' ישמעאל: \n",
+                "<b>הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. </b>קשיא אמאי תנא הך מילתא הכא תלתא זימני דהא בחד זימנא סגי וי\"ל דהוה ס\"ד דכל דטפי מילתא מחבריה מברך לפניה ולאחריה מש\"ה איצטריך למיתני בכולהו תוס' ז\"ל ואפשר שרצונם לומר בתירוץ זה שהייתי אומר שהאיש הנוסף בעבור כבוד היום אותו ג\"כ יברך לפניה אעפ\"י שכבר בירך הכהן לפניה וודאי שהוא יברך ג\"כ לאחריה שהוא החותם ונמצא שבי\"ט החמישי מברך לפניה ולאחריה וביה\"כ הששי מברך לפניה ולאחריה וביום השבת השביעי מברך לפניה ולאחריה ויהיה הפרש מועט בין יו\"ט ליה\"כ ובין יה\"כ לשבת. עוד אפשר שרצונם ז\"ל לומר והוא הנכון שהייתי אומר שאע\"פ שכבר השמיענו דגם בר\"ח ובחש\"מ דפותח וחותם בתורה בלחוד הם דמברכין לפניה ולאחריה הייתי אומר דוקא אותם שהבדל מועט בינותם לשני וחמישי ושבת במנחה הוא דסגי בברכת כהן בתחלה ובברכת משלים באחרונה אבל י\"ט שהבדל גמור בינו לבין ר\"ח וחש\"מ ה\"א שיצטרכו כולם לברך לפניה ולאחריה וכ\"ש בין יו\"ט ליום הכפורים ושבת שההבדל יותר ויותר גדול דה\"א דכולהו בעו לברוכי תחלה וסוף קמ\"ל דבכולהו סגי בפותח וחותם אבל קשה קצת לזה ממה שהקשו תוס' ז\"ל אמאי לא בעי בגמ' מארבעה של ר\"ח כנגד מי וכן חש\"מ כד בעי הני שלשה וחמשה וששה ושבעה כנגד מי ותרצו דקים ליה לתלמודא דטעמא חשוב לטפויי חד גברא אבל לטפויי כ\"כ ביו\"ט לא ס\"ל משום כרת וסקילה אי לא משכחינן כנגד מי ע\"כ. ולא קשי מידי דהיינו מקמי דאשכחנא כנגד מי הוא דקאמרי ז\"ל אבל לטפויי כ\"כ בימים טובים לא ס\"ל משום כרת וסקילה אי לא משכחינן וכו' אבל בתר דאשכחנא כנגד מי ודאי דעדיף ועדיף טפי דהא מתרי טעמא ראוי להוסיף וה\"א כיון שההבדל יותר ויותר גדול מכמה טעמי כולהו בעי לברוכי קמ\"ל כנלע\"ד: אח\"כ מצאתי שפי הר\"ן ז\"ל וז\"ל הא דהדר ותני הכי במתני' גבי ר\"ח ומועד והדר תני גבי שבת יו\"ט ויה\"כ משום דסד\"א דכי סגי בברכת פותח וחותם ה\"מ היכא דלא הוו אלא שלשה קורין אבל היכא דנפישי ה\"א שיהו כולם מברכין לפניה ולאחריה קמ\"ל דלא. עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פורסין וכו' </b>בפ\"ח דהלכות תפלה סי' ד' ופי' הרמב\"ם ז\"ל פורסין היא הפריסה וההצעה שהיא קודם ק\"ש ר\"ל שיסדר אדם אחד יוצר ואהבה ע\"כ. אבל מלשונו ז\"ל שם ביד משמע שהיא ברכה אחת כמו שכתב שם כסף משנה: אבל הגאונים ז\"ל פירשו פורסין לשון התחלה פי' אין מתחילין בברכות של ק\"ש שיברך האחד ויצאו האחרים בברכתו אלא בעשרה מה שא\"כ בשאר ברכות כגון קדוש והבדלה וכיוצא בהן שהיחיד אומר וחברו יחיד שומען בין בעונה אמן בין בלא דהא קיימא לן דשומע כעונה וכו' ע\"ש בהר\"ן ז\"ל ור\"ל פורס לשון התחלת ברכה של ק\"ש כדמתרגמינן בירושלמי והוא יברך הזבח והוא מפרס על נכסא: וי\"מ פורס על שמע מלשון מניח פרוסה על השלימה שפירושו לשון הפסק ור\"ל שמפסיקין על שמע שאין קורין אותו אבל מברכין יוצר אור בלבד בעבור הקדושה ואחריה מתחילין להתפלל י\"ט ברכות על הסדר בקול רם: וז\"ל רש\"י ז\"ל אין פורסין על שמע כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר עכ\"ל ז\"ל: וכתב הר\"ן ז\"ל שגם לדברי המפרשים דאין פורסין היינו לומר דאין מתחילין בברכות ק\"ש שיברך האחד ויצאו בברכתו אלא בעשרה מפני דבר קדושה שבהן דהיינו בשפה ברורה וכולי' אף בברכות ק\"ש דערבית אין פורסין בפחות מעשרה ואע\"פ שאין בה קדושה דלא פלוג רבנן בתקנתייהו עד כאן: ועיין בספר הלבוש תכלת שם סימן ס\"ט ותוסיף לקח טוב: וכתב ה\"ר יונה ז\"ל בפ' מי שמתו דף ט\"ו ע\"ב הפירוש הנכון באין פורסין על שמע הוא כמו שכתב ר\"מ שאע\"פ שאמרו דעם שבשדות אניסי ולא מצו למיתי לבי כנישתא וש\"צ מוציאן ידי חובתם מתפלה אפ\"ה מק\"ש אינם נפטרים אלא באמירה ובענות אמן אינו פוטר אלא בעשרה ולפיכך אין פורסין על שמע כדי לפטור את השומעין בעניית אמן אלא בעשרה שאם לא כן אין העניית אמן כלום אבל אם התחילו בעשרה והלכו מקצתם גומרים ועונים אמן אחריו עכ\"ל ז\"ל: ובטור א\"ח סי' ס\"ט גם יש ממנה בטור סי' קכ\"ח סימן קמ\"ג וז\"ל הטור שם ריש סימן ס\"ט אין פורסין על שמע בפחות מעשרה פי' אותם שבאו לב\"ה אחר שקראו הצבור שמע אומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר ופורסים לשון חתיכה כמו פרוסה שאין אומרין אלא קצת ממנה ויש שמוסיפין עוד לאחר שיסיימו ברכה ראשונה לומר אבות וגבורות ואומר קדושה ואתה קדוש ע\"כ וכתב שם בבית יוסף ומ\"ש רבינו ויש מוסיפין וכו' מתני' הכי איתא אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה בפחות מעשרה ובתחלה פירש אין פורסין על שמע והשתא מפרש אין עוברין לפני התיבה וכתב דהיינו שמוסיפין לומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש ע\"כ: וע\"ש בסוף אותו סימן שמפרש שם אם יכולין להפסיק שם או אם צריכין לגמור התפלה: וכתבו תוס' ז\"ל בירושלמי מפ' שאם התחילו בעשרה ויצאו מקצתם אפ\"ה גומרין ועל היוצאין הוא אומר ועוזבי ה' יכלו ע\"כ ועל זה כתב הר\"ן ז\"ל ומסתברא דוקא בשנשתיירו רובם עכ\"ל: \n",
+                "<b>ואין נושאין את כפיהם </b>פט\"ו דהלכות נשיאות כפים סי' ט': \n",
+                "<b>ואין קורין בתורה. </b>בפ' י\"ב דהלכות תפלה סי' י\"ג: \n",
+                "<b>ואין עושין מעמד ומושב למת וכו'. </b>ובבבא בתרא בדף ק' תניא אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כנגד הבל הבלים וכו' ועיין במ\"ש שם פ' המוכר פירות סי' ז'. וביד פ' י\"ב דהל' אבל סי' ד' ובטור י\"ד סימן שנ\"ט: \n",
+                "<b>ברכת אבלים בעשרה. </b>ואין אבלים מן המנין שהרי הוא אומר ברכה למנחמין בפני עצמן אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם הטוב בא\"י משלם הגמול ולאבלים בפני עצמן אחינו בעל נחמות ינחם אחכם בא\"י מנחם אבלים: \n",
+                "<b>וברכת חתנים </b>וחתנים מן המנין ומצאתי שמחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלות ותנחומי אבלים: \n",
+                "<b>ואין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ובקרקעות </b>היינו בקרקע דלאו שדה אחוזה דאילו בשדה אחוזה כבר פירש הכתוב פדיונו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף: ואיתא להאי בבא בירושלמי פ' אלמנה נזונות ופירש הרמב\"ם ז\"ל וכשיאמר אדם ערכי עלי והערכין פסוקים וידועים כבר בלשון התורה ואין לו לזה המעריך מה שיתן אלא אחוזתו הכהן הממונה על ההקדשות יקח מאותה אחוזה דמי הערך שנתחייב בו לפני עשרה מישראל ואחד מהם כהן שיסכמו כולן שזו שוה זה הערך ואז ירד לתוכה וזה שאמר תשעה וכהן אינו תנאי אבל הוא רשות שאם הם ט' מישראל דיו עכ\"ל ז\"ל. ור\"ע ז\"ל נקט הכא כפי' רש\"י ובפ\"ק דסנהדרין סי' ג' נקט לפרש כפירוש זה של הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>תשעה וכהן </b>דעשרה כהני כתיבי ובאה הקבלה דכהן אחד יספיק לנו וכל מה שנשנה כהן הוא רבוי אחר רבוי למעט ואפי' ישראל ובגמ' מקשה וליבעי חמשה כהנים וחמשה ישראלים ?וקאי בקשיא \" וז\"ל פי' ספר לשון למודים [שער א' סימן כ\"א] (לרב) [לר\"ש מקינין] בספר כריתות בהחלה ר\"ל דכולהו כהן דהך פרשה קיימי אכהן קמא דכהן קמא אתא לגופיה למימר דבעי כהן ולא ישראל והשני כמו כן למעט ישראל ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וכן ג' לראשון וכן ד' וכן כולם ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אפי' ישראל ולכך הוי ט' ישראל וחד כהן ויש לדקדק מנלן הא מנינא אימא ראשון לומר כהן דוקא ושני מגלה על ראשון לומר אפי' ישראל [*) עי' יבין שמועה כלל קע\"א וקע\"ב שמבאר את כל הפסקא הזאת.] וי\"ל דא\"כ ליכתוב האיש וה\"א כהן דקאי אכהן קמא ומניינא ידענא דאי לא אתא למניינא ליכתוב והעריך ולא ליכתוב לא האיש ולא כהן והוה קאי אכהן קמא ומדכתב כהן ש\"מ דאתא למעוטי כהן מהך מניינא ולא למעוטי מנין אנשים ולעולם כהן קמא ר\"ל כהן דוקא מדלא כתב איש. ואימא חמשה כהן וכו' ה\"פ מנלן דכולהו כהן קיימי אכהן קמא אימא דכל חד וחד קאי אדלקמיה כהן שני קאי אראשון דראשון משמע דוקא כהן ובא שני עליו ואמר אפי' ישראל אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ושלישי על שני דמשמע אפי' ישראל ואתא למימר דוקא כהן וד' קאי אג' ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וכן כולם אחד כהן לגופיה כיון שאותו שלפניו ר\"ל אפי' ישראל ואכהן דקאי על אותו שר\"ל כהן בא לומר אפי' ישראל משום אין מיעוט אחר מיעוט וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>ואדם כיוצא בהן </b>אם אמר דמי עלי שמין אותו כעבד ומיהו עבד כנעני גופיה אמרינן בירושלמי דלא שיימינן ליה בעשרה משום דאוושא מילתא ושמא ישמעו ויברחו ואע\"ג דמדאורייתא בעינן עשרה מדאורייתא נמי בכל דהוא סגי כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וכיון דדיעבד הוי פדוי בכל ענין עבוד רבנן תקנתא להקדש כדי שלא יפסיד הכל הר\"ן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יפחות מג' פסוקים </b>ביד פי י\"ב מהלכות תפלה סי' ג': \n",
+                "<b>ולא יקרא לתורגמן </b>ביד שם סי' י' וכתב שם שמימי עזרא נהגו שיהא שם מתורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים ע\"כ: ונפקא לן מדכתיב בספר עזרא ויקראו בספר זהו מקרא מפורש זהו תרגום. מכסף משנה: \n",
+                "<b>ובנביא שלשה </b>שם סי' י\"ד. וכתבו תוס' ז\"ל ועכשיו אין אנו מקרין לתורגמן אפי' בנביא אלא פסוק א' שלא יבא לטעות רק בתחלת ההפטרה אנו מקרין שלשה למתורגמן להודיע כי כן הדין אי לאו דחיישינן שיטעה: \n",
+                "<b>ואם היו שלשתן וכו' </b>(הגהה בעניות דעתי אם אין טעות לא ידענא מאי קאמרי ועוד ששלשים ושבעה פסוקים אני רואה עד בעת ההיא אח\"כ ראיתי שיש חומשים בהפטרות שכתוב בהן שיש נוהגין להתחיל ההפטרה של יום טוב ראשון של פסח מויאמר יהושע אל העם התקדשו וקורין ג\"כ פסוק שלאחריו שהוא ויאמר יהושע אל הכהנים לאמר ואח\"כ קוראין ג\"כ פסוק שלאחריהם דהיינו ויאמר ה' אל יהושע היום הזה ואח\"כ מדלגין לבעת ההיא ודקדקתי בספר יהושע שהשני פסוקים הראשונים מן השלשה הללו הם פרשה בפני עצמה והפסוק השלישי הוא תחלת פרשה אחרת והיינו דקאמרי שיש פרשה לסוף שני פסוקים פי' לסוף שני פסוקים מן השלשה ומ\"מ נלע\"ד לתרץ קצת קושייתם ז\"ל במה שכתבתי לעיל בסמוך בשמם ז\"ל שאנו מתרגמין שלשה פסוקים ביחד בתחלת ההפטרה להודיע כי כן הדין אי לאו דחיישינן שיטעה וא\"כ כיון שנהגו להתחיל ההפטרה של פסח מויאמר ה' אל יהושע לא ראו לשנות אע\"פ שהשני פסוקים הם פרשה אחת בפני עצמה והפסוק השלישי הוא תחלת פרשה אחרת כך נלע\"ד) קשיא על מה שאנו נוהגין לתרגם ויאמר יהושע אל העם התקדשו ויש שם שלשה פסוקים עד בעת ההיא ומקרין אותן למתרגם שלשתם ביחד ואע\"פ שיש פרשה לסוף שני פסוקים והאי שאנו מתרגמין הפטרות של פסח ועצרת טפי משאר ימים טובים לפי שהן מדברות בנס היום כדי לפרסם הנס וכן במתן תורה כדי לפרסם הנס תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>שלש פרשיות קוראן אחת אחת. </b>לאו דוקא שלש פרשיות אלא שלש עניינים חלוקי קוראן אחד אחד כלומ' ומתרגם כל אחד בפני עצמו עד שלא יקרא חברו דכיון דעניינים חלוקים הם אינו רשאי לערבן הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>מדלגין בנביא </b>מפרשה וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד כמו שהיה כ\"ג קורא. אמר המלקט אביי תריץ לה הכי בגמ' כי היכי דלא תיקשי מתנייתא אהדדי וברייתא מסייעא ליה. והיה משמע קצת מכאן שהיה מתרגם לכ\"ג ביום הכפורים: ואיתה להאי בבא בירושלמי ס\"פ אלו נאמרין: \n",
+                "<b>ואין מדלגין בתורה </b>ביד פ' י\"ב דהלכות תפלה סי' י\"ג ובטור א\"ח סי' קמ\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפטיר בנביא </b>ירושלמי לא צורכא דא אלא הפורס על שמע הוא עובר לפני התיבה והוא נושא את כפיו ר' יוסי בן חנינא אומר כדי לזרזו. ושמא כי בעבור זה נשמר רש\"י ז\"ל ופי' המפטיר בנביא מי שרגיל להפטיר בנביא אבל הכא ביום הזה ודאי שעדיין לא הפטיר: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דהוי דבר שאינו כבודו. אמר המלקט היינו טעמא דרב פפא אבל רבה בר שימי אמר משום דאתו לאנצויי ואיכא בינייהו דעביד בחנם פי' רש\"י ז\"ל הבא לעבור לפני התיבה אינו נוטל שכר ע\"כ. ונראה דה\"פ דלמ\"ד משום כבוד עובר לפני התיבה אפי' בדמים ולמ\"ד משום אנצויי דוקא בחנם עובר לפני התיבה אבל אי בעי פרס אין חוששין לו אם יש אחר בחנם ועיין בפי' רש\"י ז\"ל המועתק על רב אלפס ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו </b>ובירושלמי והא תנינן קטן לא יפרוס על שמע א\"ר יודן כאן בשהביא שתי שערות וכאן בשלא הביא שתי שערות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן קורא וכו' </b>תוס' ס\"פ לולב הגזול ודפ\"ק דחולין דף כ\"ד. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ויש מן הגאונים שאמרו דוקא משלישי ואילך היא דעת רבינו נתן בעל הערוך ז\"ל בלבד: \n",
+                "<b>אבל אינו פורס על שמע </b>ביד פ\"ח דהלכות תפלה סי' י\"א וכתוב בבית יוסף א\"ח סי' נ\"ג ומצאתי להרשב\"א ז\"ל שכתב בתשובה בשם הראב\"ד ז\"ל דטעמא דתנן דקטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה דכיון דברכות ותפלות דרבנן נינהו וקטן שהגיע לחנוך דרבנן ה\"א אתי דרבנן ומפיק דרבנן קמ\"ל דמשום כבוד הצבור לא עבדינן גנאי הוא לצבור שהקטן מוציאם ע\"כ: והר\"ן ז\"ל כתב בפ\"ק דקדושין דף תרל\"ד דהא דקטן אינו פורס על שמע אע\"ג דמשהגיע לחנוך מיחייב מדרבנן ופריסה על שמע לית לה עיקר מדאורייתא וא\"כ לייתי דרבנן וליפוק דרבנן. איכא למימר דקטן אינו מחוייב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא ומצוה דחנוך עליה דאבוה הוא דרמיא ע\"כ: \n",
+                "<b>ואינו עובר לפני התיבה </b>קשה מאי אריא קטן אפי' גדול נמי אינו עובר לפני התיבה אא\"כ נתמלא זקנו כדתניא בספ\"ק דחולין וכו' וי\"ל דהתם מיירי בתענית צבור כדתנן בתעניות דאין מורידין לפני התיבה אלא זקן ורגיל ומי שנתמלא זקנו ומי שטפולו מרובה תוס' ז\"ל. ועוד תרצו ז\"ל. דהתם מיירי בקבע אבל באקראי בעלמא בגדול בלחוד סגי וכן תירץ ג\"כ הר\"ן ז\"ל. וז\"ל בית יוסף א\"ח סימן נ\"ג. תוס' כתבו בספ\"ק דחולין דהא דת\"ר נתמלא זקנו ראוי להיות ש\"צ היינו ליעשות ש\"צ קבוע להתפלל בתעניות ומעמדות דוקא ולכאורה משמע מדבריהם שבשאר ימות השנה אע\"פ שלא נתמלא זקנו ראוי להיות ש\"צ אבל בס\"פ לולב הגזול כתבו דההיא דחולין כגון ליעשות ש\"צ קבוע ולירד לפני התיבה ביום הכפורים ובתעניות ובמעמדות וזה עולה כדברי הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן ז\"ל ע\"כ: ועוד כתבו תוס' ז\"ל מפני קושיית בקיאות דאפילו קטן ממש אם יודע לפרוס נושא את כפיו עם אחיו הכהנים להתחנך בעלמא: ובטור א\"ח סי' קכ\"ח. יש מביאין ראיה ממתני' דקטן נעשה סניף לעשרה מדקתני אינו עובר לפני התיבה משמע מיעבר הוא דלא עבר לאפוקי רבים ידי חובתם הא איצטרופי מצטרף: \n",
+                "<b>פוחח פורס על שמע </b>ביד ס\"פ ח' דהלכות תפלה ופי' רש\"י ז\"ל פוחח יחף והביא ראיה מתרגום ערום ויחף שהוא ערטלאי ופוחח ולא נהירא מדקתני אבל אינו עובר לפני התיבה ואילו לקמן במתני' תנן האומר אינו עובר לפני התיבה בסנדל אף יחף לא יעבור משמע הא אחר עובר אע\"פ שהוא יחף אלא פי' פוחח שבגדיו קרועים ובשרו נראה בהרבה מקומות וכן פי' הרב אלפסי ז\"ל ומתרגם ערום ויחף פוחח ויחף וראוי לפרוס על שמע שלא היו עוברין לפני התיבה בפריסת שמע וכן רשאי לתרגם דתרגום לאו חשיבותא כולי האי שהגדול קורא בתורה וקטן ממנו מתרגם עליה תוס' והר\"ן ז\"ל. ואני העני המלקט בינותי בפי' רש\"י לספר ישעיה ומצאתי שפירש שם דתרגם יונתן בן עוזיאל פחח ויחף כדפי' הרי\"ף ז\"ל: ובערוך הביאו בערך פחה בהא בסוף המלה: \n",
+                "<b>סומא פורס וכו' </b>בטור א\"ח סי' נ\"ג ורוב הפוסקים סבירא ליה שהסומא יורד ג\"כ לפני התיבה ולאו דוקא קתני פורס על שמע. ופורס על שמע איצטריכא ליה לאפוקי מדר' יהודה. ומשמע ממתני' דסומא אינו קורא בתורה לפי שאסור לקרות אפי' אות אחת שלא מן הכתב אבל בבית יוסף א\"ח סימן קמ\"א כתב בשם נמוקי יוסף שכתב בשם ספר האשכול דהא דתנן בפ' הקורא את המגלה עומד דסומא אינו קורא בתורה היינו לומר דאינו קורא על פה אבל אוקומי איניש אחרינא שפותח ורואה והסומא מברך ועומד בצדו שפיר דמי והכי מצי עביד חתן סומא ע\"כ. וכן מצאתי בשם ספר אגודה דסומא כהן קורא בתורה ואין לסמוך עליהם נגד כל הנך רבוותא עכ\"ל ז\"ל: וראיתי שהחכם ה\"ר סולימאן ז\"ל הגיה במשנתו סומא פורס על שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפדרוס על שמע. </b>כיון שלא היה לו הנאה מה לעולם ורבנן ס\"ל דאית ליה הנאה כר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה והיית ממשש וכו' פעם אחת הייתי הולך באישון לילה ואפלה וראיתי סומא ואבוקה בידו אמרתי לו בני אבוקה זו למה א\"ל כל זמן שאבוקה זו בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתים ומן הברקונים. והקשו תוס' ז\"ל דהא ר' יהודה הוא דאמר פ' החובל (בבא קמא דף פ\"ז) סומא פטור מכל המצות וא\"כ אי איירי הכא בסומא אפי' ראה מאורות ונסתמא נמי ומפרש בירושלמי דלא מיירי בסומא ממש אלא מיירי שגדל במערה או שהיה בבית אפל כל ימיו ועוד י\"ל דמיירי שפיר בסומא והא דפטרינן התם סומא היינו מן התורה אבל מדרבנן מיהא חייב ואפילו נסתמא משנולד מ\"מ חייב הוא מדרבנן שלא יהא כגוי ולא יהא נוהג בו דעת יהודי כלל ולכך זה שלא ראה מאורות מימיו אפילו מדרבנן לא יפרוס על שמע כיון דלא הוה ליה הנאה כלל ע\"כ והאריכו עוד לפ' ע\"ש וגם בתוס' דפ' בתרא דר\"ה דף ל\"ג ודפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ז.) ולשון הירוש' כתבתיו בפ' שני דמסכת מכות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שיש בידיו וכו' </b>ביד בהלכות נשיאת כפים פט\"ו סי' ב' ובטור א\"ח סי' קכ\"ח פסקו הלכה כר' יהודה וכתוב שם בטור והרמב\"ם ז\"ל כתב מי שיש לו מום בפניו או בידיו ורגליו לא ישא כפיו ובגמ' לא קאמר אלא בידיו מפני שהוא נושא אותם וע\"י כן העם מסתכלין בהן ומסיחין דעחם ע\"כ וכתוב שם בב\"י דברייתא היא בגמ' אלא שבנוסחת הרי\"ף ופסקי הרא\"ש ז\"ל ליתה וזה גרם לרבינו יעקב ז\"ל להקשות על הרמב\"ם ז\"ל ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>אסטיס. </b>דבר שצובעין בו צבע אדום כך הלשון בפי' הר\"ן ז\"ל ושמא יש שום טעות. ובערוך יש מפרשים שהוא עצפור ויש לו שם אחר חלות חריע: \n",
+                "<b>ופואה </b>בהרי\"ף ז\"ל כתוב וקיצה. ובערוך פי' קוצה היא פואה. ובירושלמי אין שם לא גרסת קוצה ולא גרסת פואה רק אסטיס בלבד וכן במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל נמחקה מלת פואה. והרמב\"ם ז\"ל פי' אסטיס ופיאה וכמו כן כל דבר שצובע הידים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר איני עובר וכו' </b>תוס' דפ' אלו נאמרים (סוטה דף מ') ובטור א\"ח סי' נ\"ג וי\"מ שמא מינות נזרקה בו בזה שאומר איני עובר בצבועין אינו אלא שהוא מבקש תואנה להשמט מן התפלה שאינו מאמין בה וכיון שאנו מכירין בו שכך דעתו אין ראוי להניחו לעבור אפי' בלבנים ע\"כ. ודעת הרמב\"ם ז\"ל בפ' עשירי מהלכות חפלה דדוקא באותה תפלה הוא דלא יעבור והראב\"ד ז\"ל חולק עליו ודלא באותה תפלה ולא בתפלה אחרת ע\"כ. ומ\"מ נלע\"ד שאם הודה אח\"כ לעבור בצבועין אף באותה תפלה שומעין לו ועיין בתשובת בר ששת אשר שם. וז\"ל בית יוסף שם בא\"ח וכתב הריב\"ש ז\"ל דעת הרמב\"ם ז\"ל שאין חוששין לו לעולם ודי לחוש לו לשעתו באותה תפלה אבל לא שנחזיקהו במין לעולם ובתפלה אחרת שלא ראינוהו שהקפיד וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל שמא מינות נזרקה בו אע\"פ שנותן טעם לדבריו ותראה פנים שלכבוד המקום הוא אומר ודרך ענוה הוא אורח ללבוש לבנים כיון שהצבור מבקשים ממנו כדי שיתפלל להם אין ראוי לו להיות סרבן ע\"כ. ומצאתי בפי' ישן כ\"י לה\"ר יהונתן ז\"ל וז\"ל האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין בבגדי צבועין אדומים אף בלבנים לא יעבור דחיישינן שמא מינות נזרקה בו שהכומרים לעבודת כוכבים עושין כן ולובשים לבנים והולכים יחפים בשעת תפלתם ומקפידין על שאר בגדי צבעונין ולפי זה הפי' הל\"ל אף בצבועין לא יעבור. בסנדל לא יעבור משום דחשדינן ליה כיון שיצא מפיו אי נמי שהיה לובש בלבנים לא יעבור אבל בצבועים יעבור כיון שהוציא עצמו מן החשד ויש לפרש שמא מינות נזרקה בו אע\"פ שנותן טעם לדבריו ומראה פנים שלכבוד המקום הוא אומר ודרך ענוה הוא (אותן) [להם] ללבוש לבנים ולירד לפני התיבה יחף אעפ\"כ חיישי' דשמא בעבור ברכת המינים שהתקינו חכמים לאמרה הוא מונע עצמו מלירד לפני התיבה שכיון שהיו הצבור מבקשים ממנו שיתפלל להם בשעת הדחק כגון שטעה הראשון בא' מן הברכות שיעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה א\"נ באותה שעה שהגיע זמן מנחה סמוך לערבית שאם לא יתפללו עתה יעבור זמן התפלה והוא אומר להם זו אני לובש צביעין אני לובש סנדל ולא אוכל להוציאם בין רגלי מפני הקור אעפ\"כ חשדינן לו ברשע ואסור להניח אותו להתפלל עוד אפי' בדרך כדבריו עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>העושה תפלתו עגולה. </b>ביד בפ\"ד דהלכות תפילין סי' ג' ואיתה בפ' הקומץ רבא דף ל\"ה: \n",
+                "<b>סכנה. </b>פי' שלא תכנס בראשו משום דבמקום הנחתם מקום רפה ורך שבראש דהיינו מקום שמוחו של תינוק רופף ופי' ר\"ת ז\"ל בשעת הסכנה יכול להסתכן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו אלישע בעל כנפים: \n",
+                "<b>בית אונקלי שלו </b>גרסי': \n",
+                "<b>הרי זו דרך החיצונים. </b>קרוב למין הוא אבל מין גמור לא [הוי] דהא לא עקר ג\"ש דהא מניחה במקום [הקבורת] אלא שמניחה מבחוץ על חלוקו כנגד הקבורת לא על בשרו ממש ועבדי הכי משום דכתיב לאות על ידך וכיון שהם לאות סבורים הם שראוי שיראו לכל ולא דרשי והיה לך לאות ולא לאחרים לאות ומכאן דקדק הרשב\"א ז\"ל דתפילין של ראש מותר לתת אותם על כובעו או על כסוי דהא בשל יד לא אסרו ליתן אותם ע\"ג אונקלי אלא משום דכתיב בהו לך לאות הא לאו הכי שרי ואילו תפילין שבראש אדרבא כתיב בהו וראו כל עמי הארץ כדאמר בעלמא אלו תפילין שבראש והא דאמרינן מקום יש בין ציץ למצנפת להניח בו תפילין אפשר דהיינו משום דאסור לתת כלי אחר שאינו של מצוה על המצנפת הר\"ן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יברכוך טובים הרי זו דרך המינות. </b>פי' הר\"ן ז\"ל משום דמיחזי כשתי רשויות אחד מטיב ואחד מריע והאומר יברכוך טובים כלומר אותם שאתה מטיב להם הרי זה דרך המינות שנראה מדבריו שאומר יברכוך טובים שאינו אלוה אלא להם ע\"כ: וכתוב בספר אגודה בפ' זה האומר יברכוך טובים פי' ר\"ת ז\"ל כגון בברכת מודים שאומרים וכל החיים יודוך והוא אומר וכל הטובים יודוך סלה ע\"כ: \n",
+                "<b>על קן צפור וכו'. </b>ועיין במה שכתבתי ר\"פ שלוח הקן: \n",
+                "<b>יגיעו רחמיך. </b>לשון הוה כאשר רחמיך מגיעין על קן צפור כך תרחם עלינו רש\"י ז\"ל. ובירוש' אית תנאי תני עד קן צפור בדלית שנותן קצבה על מדותיו של הקב\"ה עד קן צפור הגיעו רחמיך: \n",
+                "<b>המכנה </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שהיא שיכנה וישים כנוי הנסתר במקום כנוי הנוכח ויאמר במקום אביך ואמך ואחותך אביו ואמו ואחותו ע\"כ: \n",
+                "<b>האומר ומזרעך כו'.</b> לא תתן לא עברא בארמיותא כלומ' שאומ' שפירוש הכתוב לא תבוא על הגויה ותוליד בן לע\"ז. ולפירושו דהרמב\"ם ז\"ל ניחא דלא [אמר] ברישא האומר כדקתני בסיפא וגם דלא קתני משתקין אותו בנזיפה כדקתני בסיפא דהתם עָקַר משמעות הפסוק מכל וכל אלא דקא מפ' תני רב יוסף קלון אביו וקלון אמו ושמא הוא ז\"ל מפ' הכי שאינו אומר אביך אמך אחותך אלא אביו אמו אחותו והיינו דלא קאמ' רב יוסף קלון אביך וקלון אמך. ואפי' לפי' רש\"י ז\"ל ניחא דודאי דבסיפא עוקר המקרא טפי ממשמעותו אע\"פ ששניהם מגלים פנים שלא כהלכה הם. ועוד נלע\"ד לומר דמשום דודאי כ\"ע לא בקיאי מהו מולך וכשאחד מתרגם בארמיותא חיישינן דילמא השומע אתי למיסרך אבתריה וילפי מיניה לכן צריך לשתקו בנזיפה כי היכי דלא לילפו מיניה אמנם ערות אביך וערות אמך אם תרגם דאבוך ואמך ליכא למיחש דילמא אתו למילף מניה דכ\"ע ודאי גמירי מאי איהו ערוה ובשתיקה בעלמא שישתקו אותו סגי אח\"כ ראיתי מה שתירץ ג\"כ בתוספת יום טוב וישבו לדעת בעל הערוך עיין עליו שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה ראובן וכו'. </b>ביד בפ' י\"ב דהלכות תפילה סי' י\"א: \n",
+                "<b>מעשה תמר. כו'</b> מעשה תמר ויהודה וכן ברש\"י והרא\"ש והר\"ן. מה שכתב ר\"ע ז\"ל מעשה אמנון ותמר כן משמע קצת שפירש הרמב\"ם ז\"ל אמנם מתוך סוגית התלמוד מוכח דלא פריך והא אמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם וכיצד אמרת השתא מעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מיתרגמין אלא דוקא אברייתא ודוחק לומר דמתני' נמי באמנון ותמר מיירי ואפי' תמצא לומר דהגרסא היתה כך מה לו לתנא דידן להכניס מעשה אמנון ותמר באמצע וכזה וכזה כתב בתוספת יום טוב. ולע\"ד אפשר לתרץ בדוחק דתנא דידן מילתא דמשתמעא לתרי אנפי קתני בלא [*)חסר כאן איזה תיבות מהכ\"י:] והרמב\"ם ז\"ל נמי ה\"ק אם תמצא לומר דמעשה תמר דמתני' באמנון ותמר מיירי לא תיקשו סיפא ארישא דמצינא לתרוצי אברייתא [*)חסר כאן איזה תיבות מהכ\"י:]: \n",
+                "<b>מעשה העגל הראשון נקרא ומיתרגם. </b>דלהוי להו כפרה. והשני נקרא ולא מיתרגם פי' רש\"י ז\"ל עגל השני שחזר אהרן וספר כל המעשה הוא קרוי מעשה עגל שני שכתוב בו ויצא העגל הזה לא מיתרגם פן יטעו עמי הארץ לומר ממש היה בו שיצא מאליו אבל המקרא אין מבינין: \n",
+                "<b>ברכת כהנים נקראין ולא מיתרגמין ומעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מיתרגמין </b>כן נראה שצ\"ל. אע\"ג דבגמ' משמע קצת דגם מעשה דוד וארנון נקרא ולא מיתרגם. וגם מפי' רש\"י ז\"ל שהעתיק בכסף משנה וז\"ל שם פי\"ב סי' י\"ב ברכת כהנים ומעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין ופי' רש\"י ז\"ל מעשה דוד נקראין בהפטרה ע\"כ). ובפי' הר\"ן ז\"ל נראה שנפל טעות וצריך להיות כמו שהגהתי בקונטריס הגהות שהתחלתי לעשות על רב אלפס בס\"ד ע\"ש. עוד פי' הר\"ן ז\"ל ברכת כהנים נקראין ולא מיתרגמין [טעמא] מאי משום דכתיב בה ישא ה' פניו אליך ובמקום אחר כתיב אשר לא ישא פנים מיהו פשטיה דקרא שפיר מתורץ משום דהכא בברכת כהנים לא כתיב ישא ה' פניך אלא ישא ה' פניו אליך ואפ\"ה חיישינן דילמא אתי למטעיה עכ\"ל ז\"ל [*)חסר כאן איזה תיבות מהכ\"י:]. אפי' בספרים המדוייקים ולא כל המקראות מתרגמין בצבור מעשה ראובן וברכת כהנים ומעשה העגל מן ויאמר משה אל אהרן עד ויאמר משה אל העם וכו' ועוד פסוק אחר ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן נקראין ולא מתרגמין ובמעשה אמנון במקום שנאמר אמנון בן דוד לא נקרא ולא מיתרגם ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר אין מפטירין בהודע את ירושלם. </b>גמ' ומעשה באדם אחד שהיה קורא ומפטיר בהודע את ירושלם א\"ל עד שאתה בודק בתועבות ירושלם צא ובדוק בתועבות אמך בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. ונלע\"ד דעיקר טעמו של ר\"א משום שהנבואה הלזו מתחלת בפסוק ראשון בגנות ירושלם ומזכיר בה ירושלם בהדיא לכן ס\"ל שאין להפטיר בה אע\"ג דבשאר כמה נבואות הנזכרת בהן גנות בני ישראל מפטירין. אבל בברייתא קתני הודע את ירושלם נקרא ומיתרגם. וכתב הר\"ן ז\"ל ואע\"ג דלית הלכתא כותיה דר' אליעזר מ\"מ אותו אדם לא היה לו להפטיר במקומו של ר' אליעזר עד שישאל את פיו במה יפטיר עד כאן. אחר זמן רב בא לידי ספר הלבוש ומצאתי שכתב בספר לבוש החור סימן תצ\"ג בהגהה וז\"ל בקיצור נבואה זו פי' רש\"י ז\"ל אביך האמורי ואמך חתית פי' אברהם ושרה משם נטלו גדולתם ובני חת נתנו להם קבר וכו' ע\"כ ומשום דכל הפרשה הזאת דבספר יחזקאל מיירי במקור לידתם של ישראל ובתוכחות גאולת מצרים והוא כעין מה שנזכר בפרשת שמות שהתחילה במקור לידתם במצרים ושנגאלו משם והם מרדו בו ית' לכך סדרוה רבנן פ' שמות כדאיתא בהרמב\"ם ז\"ל סוף סדר התפלות וגם באבודרהם בשם יש מפטירין והיא דעת הרב אלפסי והרא\"ש ז\"ל שכולם פוסקים דלא כר\"א ור' אליעזר פליג ארבנן וס\"ל דלא לימרוה בצבור ולא משום שגנאי להזכיר תוכחות תועבו' ירושלם במעשיהם דודאי בתוכחות המעשים ראוי להוכיח בם את ישראל ככל הפטרות של שבתות השנה רק הפטרה זו ס\"ל לר\"א שלא לאמרה בצבור משום שבנגלה ממנה נגע הנביא מאד ביחוסן של ישראל ולגנאי שקרא אברהם אמורי ושרה חתית וס\"ל שזה גנאי גדול לכל ישראל לקרות ולתרגם ברבים לכנות אברהם בשם אמורי ושרה בשם חתית לכך ס\"ל לר\"א שלא להפטיר בה שלא ליגע בכבוד ישראל לגנאי ודייקא נמי דמשו' כבוד יחוס ישראל היה מקפיד ר' אליעזר ולא משום המעשים הרעים שהוזכרו בה שהרי כשגער בההוא גברא שהיה קורא לפניו הפטרה זו לפ' שמות מפני שהיה סובר כרבנן וכמו שפסקו כל הפוסקים גער בו ר\"א ואמר עד שאתה בודק בתועבות ירושלם בדוק בתועבות אמך ואי משום הזכרת מעשיהם הרעים כאותו חכם שחשב כן היה לו לומר בגערתו צא ובדוק בתועבות מעשיך הרעים שיש בעצמך תועבות אמו מה לו להזכיר אלא ע\"כ היינו טעמא משום שעיקר רוגזו וכעסו שהיה לו עליו היה מחמת שנגע ביחוס של ישראל לגנאי לכך רצה להראות בגערתו מאיזה טעם קצף עליו דהיינו משום כבוד היחוס ומה שהזכיר בגערה לישנא שאתה בודק בתועבות ירושלם ולא אמר לו עד שאתה בודק בייחס אבותינו צא ובדוק וכו' היינו משום שכל כך הי' מדקדק אפי' ברגזו שלא להוציא מפיו גנאי יחס האבות ברבים לכנות אברהם אמורי ושרה חתית וסמך שרוב העולם ימנו הדבר כשישמעו גערתו ברמז בלשון צא ובדוק בחטאת אמך ועוד מטעם זה הזכיר לו מלת ירושלם כדי לרמוז לו שמקפיד בפרט על תוכחות נבואה זו ויבינוהו הכל שהרי בכל הנבואות של תוכחותיו של יחזקאל שמפטירין בהם לא הוזכר שם ירושלם בפירוש רק בזו ונ\"ל דמשום הקפדת ר' אליעזר הגדול כ\"כ שהקפיד אפי' ברוגזו שלא להזכיר פגם הייחוס נוהגין אנחנו דאע\"ג שכל הפוסקים פסקו כרבנן אנו במדינות אלו נוהגין בזה כר\"א ואין מפטירין הודע לשמות רק הבאים ישרש יעקב וגו' עכ\"ל: \n",
+                "סליק פירקא: וסליקה לה מסכת מגילה. בעה\"י המשמח חתן וכלה. ובעה\"י הגוער בשטן. נתחיל מסכת מועד קטן. \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3024ab3030c3dd39d84de770c86577563f6938b6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,262 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Megillah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Megillah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מגילה נקראת וכו' </b>עד סימן ג' ביד פ\"א דהלכות מגילה מסימן ד' עד סימן ח' ובטור א\"ח סימן תרפ\"ח: \n",
+                "<b>בי\"א ובי\"ב כו'</b> בספר הרוקח סי' רל\"ו חמשה זמנים וכן חמשה פורים במגילה. וכתב הר\"ן ז\"ל וליכא הכא משום לא תתגודדו דאפילו לאביי דאמר בפרק קמא דיבמות דאפילו בשני בתי דינים בעיר אחת איכא משום אגודות הכא כשני בתי דינים בשתי עיירות מיקרי שהרי בני הכפרים מצויינין לעצמן ודעתם לחזור ואחד מהן הוא שמוציאן דאינו נראה שיהא אחד מבני העיר פוטרם כיון שאינו מחוייב בדבר הלכך הוו להו כשני בתי דינים בשתי עיירות ושרו לכ\"ע עכ\"ל ז\"ל. ואיתא למתני' התם בדף י\"ג ובגמ' זו דברי ר' עקיבא סתימתאה אבל חכמים אומרים (הגהה לשון ספר לבוש החור ריש סי' תרפ\"ח מגלה בזמן הזה אינה נקראת בזמן הזה אלא בי\"ד או בט\"ו אע\"ג שבזמן שבית המקדש קיים היתה נקראת בי\"א בי\"ב בי\"ג בי\"ד בט\"ו שכן מרבינן מרבויי הכתובים בגמ' מ\"מ בזמן הזה אין קורין אותה אלא בי\"ד או בט\"ו משום דהאידנא וכו') בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה פי' רש\"י ז\"ל הכל צופים למקרא מגילה ואומרים יום י\"ד באדר קרינן המגילה נשארו לאדר ט\"ו יום וט\"ו של ניבן עושין פסח ואם תקדים קריאתה יעשו פסח לסוף שלשים יום של קריאה ונמצאו אוכלין חמץ בימים האחרונים של פסח לפיכך אין קורין אותה אלא בזמנה ע\"כ והביאו ר\"ע ז\"ל בסמוך. ויש עוד פי' אחר להרי\"ף ז\"ל בוהואיל ומסתכלין בה ויש שגורסין ומסתכנין בה וכו' כדאיתא התם: \n",
+                "<b>מימות יהושע בן נון </b>בספר הרוקח סימן רי\"ט לכך אמרו מימות יהושע בן נון ולא אמרו מימות משה לפי שיהושע לכד וכיבש כל הערים אבל משה לא כבש רק סיחון ועוג ע\"כ: ומתני' דלא כר' יהושע בן קרחא דאמר מימות אחשורוש. ודלא כר' יוסי בר יהודה נמי דס\"ל כותיה כדמוכח בירושלמי: \n",
+                "<b>כפרים ועיירות גדולות וכו' </b>קצת משמע דהר\"ן ז\"ל גריס ושאין מוקפות חומה קורין בי\"ד אלא וכו': \n",
+                "<b>אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה </b>חכמים הקלו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה מפני שמספקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים: ובירוש' בעי ולא עזרא תקן שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה ומרדכי ואסתר [מתקינים] על מה שעזרא עתיד להתקין ומשני מי שסידר את המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר ע\"כ: והקשה הרא\"ש ז\"ל וא\"ת והא אי אפשר שלא יתקבצו בי\"ג שהוא יום תענית לקרות פ' ויחל ובפורים עצמו לקרות פ' ויבא עמלק וי\"ל דאין הכפרים מקפידין כ\"כ אלא על תיקון הקריאה שתקן מרע\"ה שהוא ביום ב' וה' אבל קריאת ויחל שבתעניות וקריאת עמלק שבפורים שאינם מתקוני מרע\"ה אע\"פ שהם מכח תקוניו כדתנן לקמן בפ' בני העיר לא קפדי בהו כולי האי מיהו יש לתמוה דהא קריאת ב' ה' נמי מתקנות עזרא היא וי\"ל דקריאת ב' וה' מימי מרע\"ה היתה אך מפני שלא היו קוראין רק ג' פסוקים ואתא עזרא ותיקן עשרה נקראת על שמו כדאיתא בבבא קמא פ' מרובה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חל להיות בשני </b>ס\"א חל להיות יום י\"ד בשני והרי\"ף והר\"ן ז\"ל נראה דלא גרסי ליה וז\"ל הר\"ן ז\"ל חל להיות יום י\"ד שהוא עיקר לפי שרוב העולם קורין בו ומשו\"ה קתני ליה סתמא ע\"כ וכן מוכיח בירושלמי דל\"ג ליה דגרסינן התם כל הן דתנינן חל להיות בי\"ד אנן קיימין א\"ר יוסי מתניתא אמרה כן מוקפות חומה למחר. א\"ר יוסי לית כאן חל להיות בשני ולית כאן חל להיות בשבת חל להיות בשני צומא רבא בחד בשבא חל להיות בשבת צומא רבא בערובתא ע\"כ: \n",
+                "<b>חל להיות ע\"ש וכו' עיירות ומוקפיות חומה קורין בו ביום </b>שם ביד סוף הפרק ובגמ' מוקי מתני' אי רבי אי ר' יוסי דשמעינן להו בברייתות דקאמרי עיירות ומוקפות חומה קורין בו ביום דלא כת\"ק דאמר חל להיות בע\"ש כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה ומוקפות חומה קורין בו ביום ואיכא תנא אחרינא דס\"ל מוקפים וכפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום. ובגמ' מפ' טעמא דכולהו וטעמא דר' יוסי מפרשי' בגמ' משום דכתיב בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין אף עתה אין מוקפין קודמין לעיירות לקרות ביום הכניסה עם בני הכפרים אלא אלו ואלו קורין בו ביום וגם רבי דריש הכי מה כל שנה ושנה אין עיירות נדחות ממקומן אף כשחל להיות יום י\"ד בע\"ש אין עיירות נדחות ממקומן להקדים לקרות ביום הכניסה עם בני הכפרים אלא אלו ואלו עיירות ומוקפות חומה קורין בו ביום אמנם הר\"ן ז\"ל כתב ומש\"ה מידחו מוקפין חומה דט\"ו ליומא דלקמיה שהוא יום י\"ד שקורין בו עיירות גדולות לפי שהוא יום קריאה לרוב העולם והכי עדיף להו טפי מלקרות ביום הכניסה בהדי כפרים ע\"כ: \n",
+                "<b>חל להיות בשבת כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה </b>ביד פ\"א דהלכות מגילה וכתב הר\"ן ז\"ל והיינו טעמא דעיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה משום דכיון דיום י\"ד אתי בשבת לא סגי דלא לידחו ובע\"ש אי אפשר דליקרו משום דאינו יום קבוע לשום אדם הלכך מידחו ליום הכניסה שהוא זמן הכפרים מיהת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהי עיר גדולה </b>וכן הדין בכרך דכל שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר אבל המוקף חומה מימות יהושע בן נון אפילו אין בו עשרה בטלנין קורין בט\"ו ועיין בהר\"ן ז\"ל בדף שנ\"ט ע\"ב מדפוס ויניציאה: וביד פ\"א דהלכות מגלה סי' ח' ומשמע מלשונו ז\"ל דדוקא לעיר בעינן עשרה בטלנין אבל לכרך המוקף חומה לא בעינן וכן דעת התוס' וכן כתב שם המגיד משנה: \n",
+                "<b>כל שיש בה עשרה בטלנין </b>רבינו עובדיה ז\"ל תפס פי' רש\"י ז\"ל אבל הר\"ן ז\"ל כתב על פי' רש\"י ז\"ל דאין צורך אלא כל שמשכימין ומעריבין בבית הכנסת להיות מצויין שם בשעת התפלה די בכך ע\"כ: \n",
+                "<b>באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין </b>כלומר בבני כפרים ובני עיירות שאין להם עשרה בטלנים וכן כשחל פורים בשבת ובע\"ש וגרסינן בירושלמי באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין קריאת מגילה ותרומת שקלים פי' בקריאת מגלה משום דכתיב ולא יעבור בתרומת שקלים משום דמר\"ח ניסן ואילך לא סגי לאתוי תמידין אלא מתרומה חדשה אבל סעודת ר\"ח פי' שהיו עושין כשהיו נסמכין לעבר את החדש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין הר\"ן ז\"ל. והעלה הוא ז\"ל דטעמא דסעודת פורים מאחרין משום דמה שאמר הכתוב ולא יעבור היינו לקריאה אבל לשמחה לא והובא ירושלמי זה בטור א\"ח סי' תי\"ט: \n",
+                "<b>אבל זמן עצי הכהנים וכו' </b>אית דגרסי זמן עצי הכהנים והעם וכו' וכדאיתיה בפרק בתרא דתעניות במשנה וכן הוא ג\"כ ברש\"י והר\"ן ז\"ל וכן הוא כתוב ג\"כ בפי' ר\"ע ז\"ל. ובתוספתא מוסיף וספק מילה פי' נולד בין השמשות ופי' הר\"ן ז\"ל זמן עצי הכהנים והעם אי אפשר לו להקדים מע\"ש אם חל בשבת מפני תברו שהוא מספיק דאי אפשר לו להכנס בתחומו של חברו וכן ספק מילה קודם לכן א\"א דתינוק לאו בר חיובא וכן סעודת פורים ור\"ח קודם זמנם לאו כלום נינהו ע\"כ: ויותר מבוארין דברים הללו בפי' רש\"י ז\"ל המועתק ברב אלפס ז\"ל וז\"ל אבל זמן עצי הכהנים והעם האמור במס' תענית שהיו משפחות בישראל שקובעות להם ימים בכל שנה להביא עצים למקדש לצורך המערכה ומביאין קרבן עצים עמהם פי' כשהיו מביאין העצים היו מביאין קרבן בנדבה מתוך שמחת קרבן העצים וזמן של אותו הקרבן שהיו מביאין הכהנים והעם אם חל להיות בשבת דאי אפשר להקריבו בו ביום דאין קרבן דוחה שבת אלא של חובת היום ושל צבור יצא זה דנדבה הוא ושל יחידים וכשמביאין אותו אין מקדימין להקריבו מע\"ש אלא מאחרין עד אחר השבת לפי שכל היום של ע\"ש זמן הוא למביא עצים עד עכשיו ואינם רוצים שיכנסו בזמנם להביא עצים דקרבן עצים בעוד שזמן הישנים עדיין להביא והיינו דלא בעי בגמ' הכא אהא מ\"ט מאחרין ולא מקדימין דמילתא דפשיטא היא כדפרישית עכ\"ל ז\"ל. וקשה לע\"ד דמשמע מתוך דבריהם ז\"ל שבני ארח בן יהודה היו מספקין קרוב למאה ועשרה יום בשנה מר\"ח ניסן עד עשרים בתמוז ובני דוד בן יהודה חמשה עשר יום לבד בכל שנה מעשרים בתמוז עד חמשה באב ובני פרעוש בן יהודה לא היו מספקין רק שני ימים שהם חמשה באב וששה באב ששבעה באב הוא ליונדב בן רכב וזה דוחק גדול לומר שזה מספק יותר ממאה יום וזה שני ימים בלבד ואי מהא לא קשה כ\"כ דמצינן למימר דהשתא אינו מספק רק שני ימים בימות הקיץ משום דבחר הכי היה מספק צ' יום בימות החורף כדקתני בסיפא באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה שהם צ' יום עד א' בניסן מ\"מ יקשה מיונדב בן רכב שלא היה מספק רק שלשה ימים בשנה שהם יום ז' באב וח' בו וט' בו וכן יקשה ג\"כ דבני סנאה בן בנימן לא היו מספקין רק ה' ימים בשנה מיום עשרה באב עד ט\"ו ויותר יקשה דבני זתוא בן יהודה שעמהם הכהנים והלוים וכל מי שטעה בשבטו ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות שכל אלו לא היו מספקים רק חמשה ימים בשנה מט\"ו באב עד עשרים בו ולבני פחת מואב בן יהודה שכבר מספקים לפי פירוש זה שלשים יום שהם מעשרים באב עד עשרים באלול ניחא קצת אמנם יקשה לנו מבני עדין בן יהודה שהם לבדם מספקים מאה יום בכל שנה מעשרים באלול עד אחד בטבת לבני זתוא בן יהודה ולכל הנלוים אליהם שלא היו מספקים רק חמשה ימים בכל שנה כדכתיבנא כמו שהוקשה לנו מבני ארח בן יהודה ומבני פרעוש בן יהודה לבני זתוא ולכל מחנהו. לכן נלע\"ד לומר דאי איתא שאלו הם דברי רש\"י ז\"ל והר\"ן ז\"ל צריכין אנו לומר דזמנים הרבה קבועים היו למתנדבי עצים למערכה חוץ מאלו הט' אלא שלא הוזכר במשנה דמסכת תענית פ' בתרא אלא הנהו שהתנדבו מיד בעלותם מן הגולה שלא נמצא עצים בלשכה באותה שעה וגם מפני שעל אלו התנו נביאים שביניהם שאפי' לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבים משלהם ומדליקין מהן בו ביום ע\"ג המזבח מה שא\"כ בשאר מתנדבי עצים דאין מבערין מהן בזמן שיש עצים אחרים. ונראה דה\"פ דסדר נדבת העצים דהני ח' משמרות שהם ט' שכל א' מהם יביא ביום שנפל בגורלו עצים למערכה נדבת לבו עצים וביום שיביאם יתחילו להבעיר מהן והשאר יכנס ללשכת העצים וכמו שכתבתי בשם רש\"י ז\"ל שם פ' בתרא דתעניות ואפשר שכל אחד מהן היה מביא ביומו מה שיספיק לירח ימים לפחות או לשני ירחים או יותר או אפשר שכל אלו הט' היו מביאין בשוה חוץ מפרעוש בן יהודה שהיה מביא כפלים בכל אחד מהם אבל לעולם היו אחרים מתנדבין להביא ביום אחד קבוע בשנה אליהם וכן משמע ג\"כ מלשון המשנה דקתני דכל מי שטעה בשבטו היה נלוה עם בני זתוא בן יהודה דמשמע הא אם לא טעה בשבטו היה לו יום אחד מיוחד לנדבתו בפני עצמו דליכא למידק הא אם לא טעה בשבטו לא היה מתנדב כלל דהא ודאי מתנדב היה אם רצה ודיוקא דלא טעה הוי דומיא דטעה כמו שהטועים היה להם יום אחד גם מי שלא טעה ודאי היה לו יום מיוחד אלא שהמיוחד של הטועים היה בלווי אחרים עמהם והמיוחד של מי שלא טעה היה מיוחד בלא לווי אחרים רק להם לבדם ועוד כדקתני וכל מי שטעה דמשמע שלא נשאר גם אחד מן הטועים שלא הביא בו ביום ובודאי שיש לנו לומר שכמו שכל הטועים השתדלו להיות להם יום מיוחד לפחות קצת ממי שלא טעו ודאי שהשתדלו להיות להם יום מיוחד וגם הם אפשר שהיו עושין י\"ט בשעה שהיו מביאין ולזה כוונו באמרם ז\"ל ואי אפשר לו להקדים מע\"ש אם חל בשבת מפני חברו שהוא מספיק שא\"א לו להכנס בתחומו של חברו ע\"כ. כלומר חברו שאינו מוזכר במשנה כך נלע\"ד: ועיין במ\"ש שם סוף סימן ה': \n",
+                "<b>בט' באב וכו' </b>בטור א\"ח סי' תק\"ן: \n",
+                "<b>והקהל </b>דכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף והיו עושין כן בכל שנה ראשונה של שמיטה במוצאי י\"ט הראשון של חג שהוא יום ראשון של חולו של מועד ואי איתרמו יום ראשון של חש\"מ בשבת דוחין אותו עד יום ראשון ובירוש' מפ' דהאי דלא עבדינן ליה בשבת מפני הבימה דתנן בסוטה פ' אלו נאמרין דבימה של עץ היו עושין למלך בעזרה ויושב עליה וא\"א לעשותה בשבת ופרכינן התם ולעבדה מאתמול פי' מעי\"ט דהיינו יום חמישי ומשני דחיקא ליה עזרה ומצאתי כתוב בפי' כתיבת יד להר\"ן ז\"ל שכל אויר העזרה היו צריכין לנסים הנזכרים בעזרה ע\"כ: וז\"ל רש\"י ז\"ל שעל רב אלפס ז\"ל ופרכינן התם לתלמוד ירוש' וליעבדה מאתמול ומשני משום דוחקא דעזרה שיהא דוחק בעזרה שלא לצורך היום אם יעשוה מע\"ש מפני רוב בני אדם הבאים בעזרה ואית דמפרשי דהקהל לא דחי שבת מפני הטף שהיו צריכין להביא עמהן בעזרה דכתי' האנשים והנשים והטף פי' מפני הטף שהיו צריכין לטעון אותן על כתפן ויש לכל הפחות איסור מדרבנן אע\"ג דחי נושא [את] עצמו והאי בבא איתא ס\"פ ב' דתענית ועי' ביד ספ\"ג דהלכות חגיגה: \n",
+                "<b>אע\"פ שאמרו </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים גרסי' מפני שאמרו: \n",
+                "<b>מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתענית ובמתנות לאביונים </b>בס\"פ שני דמסכת תעניות מייתי לה. ופי' הרמב\"ם ז\"ל מתנות לאביונים דבדיעבד אם נתנו ביום קריאתם בי\"א או בי\"ב או בי\"ג יצאו ומותרין כלומר רשאין אבל סעודה אפי' בדיעבד לא יצאו אלא צריך לעשותה בזמנה ע\"כ. ומתוך פי' הר\"ן ז\"ל מוכח שג\"כ אינם שולחין מנות משום דלא עבדי סעודה וביד פ' שני דהלכות מגילה סי' י\"ג י\"ד: \n",
+                "<b>א\"ר יהודה אימתי מקום שנכנסין וכו'. </b>בפרקין דף א' ודף ד' איתא וה\"פ אימתי מקדימין מקום שנכנסין וכו' במקום שב\"ד קבוע והכפרים נכנסין שם ליום הדין כשיש להם ריב אבל מקום וכו' ומשמע דבמקום שנכנסין מיהא דאפי' בזמן הזה קרינן ובברייתא קאמר ר' יהודה דבזמן הזה לא קרינן קודם זמנה מההוא טעמא דכתיבנא לעיל הואיל ומסתכלין וכו' ומוקי רב אשי בגמ' דההיא ברייתא ר' יוסי ב\"ר יהודה אמרה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קראו את המגלה באדר הראשון ונתעברה השנה וכו'. </b>שם ביד פ\"א סי' י\"ב וכתב הר\"ן ז\"ל פי' ל\"מ היכא דנתעברה ואח\"כ קראוה אלא אפילו קראוה ואח\"כ נתעברה קורין אותה באדר שני והכי אסיקו בירושלמי: \n",
+                "<b>אלא קריאת מגילה ומתנות לאביונים </b>נ\"ל דהיינו טעמא דלא אמר נמי סעודת פורים משום דמסקינן בגמ' דלענין הספד ותענית זה וזה שוין כלומר שאסורין בזה ובזה ואסור בהספד ותענית משמחה ומשתה נפיק כדאמרינן בגמ' שמחה מלמד שאסור בהספד משתה מלמד שאסור בתענית והיינו עיקר חיוביה דסעודה יתירה דמאי דאמרינן מיחייב איניש לבסומי בפוריא או אפשר דמדרבנן בעלמא הוא ולית לה עיקר ע\"כ מהר\"ן ז\"ל: ובגמ' דייק הא לענין סדר פרשיות זה וזה שוין מני מתניתין לא ת\"ק ולא ר' אלעזר בר' יוסי ולא רשב\"ג אי ת\"ק קשיא מתנות לאביונים דהא איהו קאמר בברייתא כל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגלה לחודה אי ר\"א ב\"ר יוסי קשיא נמי מקרא מגלה דהא איהו קאמר מצות שנוהגים בשני נוהגות בראשון ואפילו מקרא מגלה ואין צריך לחזור ולקרות פעם אחרת אם קראה כבר בראשון אי רשב\"ג קשיא סדר פרשיות דהא איהו אמר דאפילו סדר פרשיות אי קרו בראשון קרו בשני ומשני לעולם ת\"ק ותנא בברייתא חוץ ממקרא מגלה וה\"ה מתנות לאביונים דהא בהא תליא ואיבעית אימא לעולם רשב\"ג ומתני' חסירי מחסרא והכי קתני אין בין י\"ד וט\"ו וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל ואילו בסדר פרשיות לא קמיירי ובגמ' מפ' טעמא דכולהו. וכן פי' הר\"ן ז\"ל דאסיקנא בגמ' שאפי' קרא הפרשיות באדר ראשון חוזרין וקורין אותן באדר שני ע\"כ: ובירושלמי דפירקין ודפ\"ק דשקלים ר' סימון בשם ריב\"ל אף שימוע שקלים וכלאים בין אדר א' לאדר שני. וכתב הרא\"ש נראה לפרש דסיפא ארישא קיימא דהיכא דקראו את המגלה בי\"ד ונתעברה השנה אז אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגלה ומתנות לאביונים שאע\"פ שעשאן בראשון צריכין לחזור ולעשותם בשני אבל אם נתעברה השנה קודם אדר הראשון אז הוי אדר הראשון כמו שבט ואהא קאמר תלמודא אבל לענין פרשיות זה וזה שוין כלומר שאם קראו באדר כל ד' פרשיות ושוב ראו שיש צורך לעבר השנה צריך לעשותם בשני אבל לא מסתבר כלל שבכל שנים מעוברות יקראו הפרשיות בשני אדרים ושוין בהספד ותענית שאסורין בזה ובזה פי' אם קראו בי\"ד ובו ביום עברו השנה אסור בהספד ותענית אבל בשאר שנים מעוברות מותר בהספד ותענית עכ\"ד ז\"ל וביד פ' שני דהלכות מגילה סי' י\"ג ובטור א\"ח סי' תרפ\"ח וסי' תרצ\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא אוכל נפש בלבד. </b>ביד פ\"א דהלכות יו\"ט סי' י\"ז והביאוה תוס' ז\"ל בשבת פ' המצניע (שבת דף צ\"ה ע\"ב) וכתבו תוס' ז\"ל אין בין י\"ט לשבת צ\"ל דה\"פ אין שום מלאכה אסורה לשבת שלא תהא אסורה לי\"ט אלא אוכל נפש בלבד אבל שאר חלוקים יש ביניהם שזה בסקילה או בכרת וזה בלאו ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל כגון משילין פירות וכו' ר\"ל וכל מאי דתנן התם ומכסין פירות בכלים. ובגמ' דייק הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין ומתני' דלא כר' יהודה דאיהי מתיר אף מכשירי אוכל נפש ובגמ' מפ' טעמייהו: ובפ' משילין סוף סי' ב' כתבתי בשם תוס' ז\"ל דאין בין י\"ט הכא מיירי במילי דאורייתא ואין בין י\"ט דתנן התם מיירי במילי דשבות: \n",
+                "<b>אין בין שבת ליוה\"כ וכו' </b>ביד פ\"א דהלכות שביתות עשור סי' ב' ואיתא בירושלמי פ\"ז דתרומות ובטור א\"ח סי' תרי\"א ומשמע ממתניתין הא לעירוב והוצאה שניהם שוים ודלא מרפרם: \n",
+                "<b>וזה זדונו בהכרת </b>לשון הכרת תכרת ואינו שם דבר רבינו יהודה בר נתן שלהי מסכת מכות: וכן מצאתי מנוקד ג\"כ בירוש' כתיבת יד ישן מאד ההא בנקודת חירק. ולפי זה נראה שמה שפירש בתוספת י\"ט רפ\"א דחלה אחר שהביא ענין זה פירש פירוש לפירושו של רבינו יהודה בר נתן שר\"ל דלא קרינן ההא בפתח ע\"כ. נראה שכונתו לומר דלא קרינן בפתח קטון דאילו בפתח גדול ודאי דליכא למיטעי דהכרת בפתח גדול הוי צווי אע\"פ שכבר ייתישב בפתח גדול ויהיה כמו דעה ובינה והשכל השכל וידוע אותי: ובגמ' קא דייק הא לענין תשלומין זה וזה שוין מני מתני' ר' נחוניא בן הקנה היא דתניא ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין: עוד איתא בגמ' דרב נחמן אוקי מתני' כר' יצחק דאמר מלקות בחייבי כריתות ליכא הא לאו הכי אידי ואידי בידי אדם הוא דאף ביוה\"כ יש מלקות על לאו שבו וב\"ד פוטרים אותו מכרת אלא דרב אשי אסיק אפילו תימא רבנן היא דאמרי מלקות אצל כרת אפ\"ה ליכא למילף מינה דפליגי רבנן עליה דר' חנינא בן גמליאל דאמר במתני' דבסוף מכות כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אלא כותיה ס\"ל וה\"ק מתני' שבת עיקר חומר זדונו בידי אדם וזה עיקר חומר זדונו בהכרת ומיהו אם התרו בו ולקה מיפטר ועיין עוד שם: ואיתא בירושלמי פ' ואלו נערות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין המודר וכו' </b>תוס' דפ' הפרה דף נ\"א ודפ' חזקת (בבא בתרא דף נ\"ז:) \n",
+                "<b>אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש </b>בגמ' קא דייק הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש זה וזה שוין ואסור אף במודר מאכל ואפילו במקום שאין משכירין ומקשה בגמרא דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי ואמאי אסור במודר הנאה ומשני אמר רבא הא מני ר' אליעזר היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה. ועיין ג\"כ בנדרים ר\"פ השותפין במה שכתבתי שם: \n",
+                "<b>אין בין נדרים לנדבות וכו' </b>קשיא אמאי לא תני שנדבה באה מן המעשר דכתיב וזבחת שלמים גבי מעשר ונדר אינו בא אלא מן החולין וי\"ל דמן הדין לא תנא ליה משום דאיירי בקרבן שהופרש כבר ואשמועינן דאין חילוק בעבודתם אבל בקרבן שלא הופרש פשיטא ליה שיש הרבה חלוקים א\"נ דתנא ושייר ונהי דאין בין קאמר דמשמע דהוי דוקא מ\"מ לאו דוקא דבמסכת תענית אשכחן אין בין דשייר תוס' ז\"ל הכא בפירקין ובפרק קמא דתעניות דף י\"ג. ועוד תרצו ז\"ל בבבא קמא ריש פרק מרובה דהכא לא בא לשנות כל ענין שנדר ונדבה חלוקים זה מזה אלא בא לומר שאין חיוב הבאה בזה יותר מבזה אלא אחריות אבל לענין בל תאחר זה וזה שוין וכן אין בין שבת ליום הכפורים לא איירי לכל דברים שביניהם כגון איסור אכילה וכן אין בין י\"ט לשבת לא איירי בחומר שבשניהם כגון לאו ומיתה אלא בדבר האסור והמותר לעשות בהם. ועוד תרצו שם דהך משנה שנויה במסכת קנים גבי עולת העוף ועולה בין נדר בין נדבה אין באה מן המעשר כיון דאין בה אכילת אדם כדדרשינן ואכלת ושמחת שמחה שיש בה אכילה יצאו עולות שאין עמהן אכילה עכ\"ל ז\"ל. וכן כתבו ג\"כ שם בתעניות דהא דקתני אין בין מיירי בעולות דאין בין עולות דנדרים לעולת דנדבה אלא וכו' דהא כל עולות אינם באים אלא מן החולין וכן כתבתי בשם הרא\"ש ז\"ל ברפ\"ק דמסכת קנים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין זב הרואה וכו'. </b>ביד פ' ששי דהלכות איסורי ביאה סי' ח' ובפ' שני דהלכות מחוסרי כפרה סי' ו' ובפ' עשירי דהלכות טומאת צרעת סי' י\"א ובפ\"א דהלכות מטמאי משכב ומושב סימן ב': \n",
+                "<b>אלא קרבן. </b>שזב וכו' לשון רעז\"ל. אמר המלקט בגמ' יליף טעמא דתניא ר' סימאי אומר מנה הכתוב שנים וקראו טמא טמא וכו' כמו שפי' רעז\"ל בפ\"ק דמסכת זבין: ובירושלמי א\"ר יודה בן פזי דר' אליעזר היא דתנן בפ' שני דזבין ר' אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו מפני הקרבן ברם כרבנן השניה מאונס טהור והשלישית מאונס טמא ור' יוסי מוקי לה כדברי הכל: \n",
+                "<b>אין בין מצורע וכו'. </b>פ\"ק דמו\"ק דף ז' ותוס' ובגמ' פ' חלק (סנהדרין דף ק\"ו:) \n",
+                "<b>אלא פריעה ופרימה. </b>ובגמ' יליף טעמא מקרא דכתיב והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלויה בגופו יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים הא לענין שלוח וטומאה זה וזה שוין דילפינן ליה מרבוייא דכל ימי אשר וכו' והגרסא בירושלמי כך היא אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה ותגלחת וצפרים וכן הוגה במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וכתב שכן מצא ברוב הספרים ואין שם בירושלמי בבא דאין בין טהור מתוך הסגר וכו' אבל בבבלי איתיה ויש תלמוד עליו והכי איתיה בגמרות מוגהות אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים גמ' אמר אביי דאמר קרא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע מי שצרעתו תלויה ברפאות יצא זה שאין צרעתו תלויה ברפאות אלא בימים: והר\"מ דילונזאנו ז\"ל הגיה אין בין טָהַר מתוך הסגר לְטָהַר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין ספרים. וכו' </b>הא לתופרם בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוין. ודלא כההוא תנא דמכשר במסכת מכות ס\"ת שתפרו בפשתן: ואיתה למתני' בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' תרי\"א. ובתוס' דשבת פ' המוציא יין (שבת דף ע\"ט) והקשו שם דאמאי לא קתני נמי שתפילין ומזוזות אין נכתבין על הגויל ואומר ר\"י דלא קתני לה משום דלא מפסלי מחד טעמא אלא משום שזה דהיינו תפילין דינו בקלף וזה דהיינו מזוזה דינו בדוכסוסטוס אבל הא דנכתבין אשורית הוי מחד טעמא כדדרשינן התם והיו בהוייתם יהו ומיהו קשה דהוה מצי למיתני שהספרים נכתבין על הנייר שאינו מחוק דדוקא על נייר מחוק פסול ס\"ת במסכת סופרים אבל תפילין אין נכתבין אלא על עור כדמוכח בר\"פ שמונה שרצים עכ\"ל ז\"ל שם בסוגיא אשר שם אבל מסקנת ההלכה אכתבנה בסמוך. ואיתה נמי בתוס' ר\"פ כל כתבי והתם מייתי בגמ' ברייתא אין בין ספרים למגלה אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ומגלה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו. ואיתה נמי בתוס' פ' ואלו נאמרין (סוטה דף ל\"ג) ובגמ' פריך וספרים נכתבין בכל לשון ורמינהי דתנן בפ\"ד דמסכת ידים מקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו אשורית על הספר ובדיו ומשני במסקנא לא קשיא כאן במגלה כאן בספרים ואפי' רשב\"ג יודה במגלה שאינה נכתבת אלא אשורית משום דכתיב ככתבם וכלשונם ורב אשי תירץ כי תניא ההוא בשאר ספרים שהם נביאים וכתובים אבל בס\"ת מותר ומשום מעשה דתלמי וההיא ברייתא ר' יהודה היא דתניא א\"ר יהודה וכו': \n",
+                "<b>ותפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית. </b>ביד פ\"א דהלכות תפילין סי' י\"ט ומסקנת ההלכה דתפילין אין נכתבות אלא על הקלף במקום בשר ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל ואם שינה פסול וס\"ת על הגויל ואם כתב על הקלף במקום בשר כשר ומזוזה על דוכסוסטוס למצוה ואם כתבה על הגויל או על הקלף כשרה: \n",
+                "<b>רשב\"ג א' אף בספרים. כו'.</b> איתה בתוס' ר\"פ כל כתבי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין כהן משוח וכו'. </b>איתה בתוס' פ' הוציאו לו (יומא דף נ\"ז) וביד פ\"ד דהלכות כלי המקדש סי' י\"ד ובפ\"א דהלכות עבודת יה\"כ סי' ב': \n",
+                "<b>אלא פר הבא על כל המצות. </b>מתני' דלא כר\"מ דאיהו ס\"ל דמרובה בגדים נמי מביא פר בברייתא דמייתי בגמ' וסיפא דמתני' דלא כר' יוסי דאיהו ס\"ל כהן שעבר אינו ראוי לא לכ\"ג ולא לכהן הדיוט כ\"ג משום איבה כהן הדיוט משום מעלין בקדש ולא מורידין ורישא רבנן וסיפא ר\"מ הכי מוקי לה רב חסדא. ורב יוסף אמר רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי במרובה בגדים סבר ליה כרבנן ובכהן שעבר ס\"ל כר' מאיר וסתמה אליבא דנפשיה: וכתבו תוס' ז\"ל אלא פר הבא על כל המצות פי' פר כהן משיח שחטא בשוגג דעשה אחת מכל מצות אשר לא תעשינה ואשם בדבר שזדונו כרת אבל לא מיירי בפר העלם דבר של צבור דכתיב ביה הכהן המשיח יחטא דהא מרבינן בת\"כ דאפילו כהן הדיוט יכול להביאו וכל שכן מרובה בגדים ע\"כ עוד כתבו ז\"ל לכהן שעבר אלא פר יה\"כ קשה אמאי נקט לכהן שעבר דהא אפילו ביום שאירע בו פסול לכהן המשיח ושימש זה תחתיו הוי חלוק זה שהפר בא מן המשיח אע\"פ שאין משמש כדאיתא בירושי' וא\"כ הל\"ל בין הכהן המשיח לכהן שיעבור וי\"ל דאי נקט לאותו שיעבור הוה משמע הא לאותו שעבר כבר דהר בכל שנה יש הרבה חלוקים ביניהם מש\"ה נקט לאותו שעבר לאשמועינן דאף בדידיה בליכא אלא חלוק זה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אלא פר יה\"כ ועשירית האיפה. </b>זה וזה שוין בעבודת יה\"כ ומצווין על הבתולה וכדכתיבנא וכדתנן בפ' בתרא דהוריות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין במה גדולה כו'.</b> תוס' פ' כל שעה (פסחים דף ל\"ח:) \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אבל חובות שאין קבוע וכו'. אמר המלקט ומתני' ר\"ש היא אבל חכמים סוברים כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל דהיא במה גדולה ואפי' פר העלם דבר והתם איכא תנאי אחריני דאית להו סברות אחרות ע\"ש: וכתב הר\"ס ז\"ל עיין בזבחים פ' פרת חטאת (זבחים דף קי\"ז) והתם פליגתא דתנאי דרבנן סברי לא קרבו אלא עולות ושלמים אפי' בבמת צבור ור' יהודה סבר בבמה גדולה קרבו אפי' חובות ובבמה קטנה לא קרבו אלא עולות ושלמים ע\"כ. והקשו תוס' ז\"ל כיון דמוקמינן למתני' כר\"ש א\"כ סיפא נמי אתיא כותיה דקתני זה הכלל כל הנידר ונידב קרב בבמה וקשה דהא נזירות הוי דבר הנידר ונידב כדאמרי' פ' שני דתמורה ואפ\"ה אית ליה לר\"ש בפ' בתרא דזבחים דמנחות ונזירות אין קריבין אפי' בבמה גדולה וי\"ל דהכי מיפרשא מתני' זה הכלל כל הנידר ונידב שקרב בבמה גדולה כגון עולה ושלמים ליחיד קרב בבמה קטנה וכל שאינו נידר ונידב אע\"פ שקרב בבמה גדולה אין קרב בבמה קטנה אבל מודה דיש נידר ונידב שאינו קרב לא בבמה גדולה ולא בבמה קטנה ע\"כ וכן תרצו ג\"כ שם פ' כל שעה וכן ג\"כ בפ' בתרא דזבחים דף קי\"ז וקודם לזה דקדקו שם דאי הוה גרסי' הכא זה הכלל נידר ונידב בלא כל הוה ניחא. ועוד כתבו שם בדף קי\"ח דמה שהזכיר במתני' פסחים טפי מאינך משום דכולהו מפסח ילפינן כדמפרש לעיל בגמ' ע\"כ. והתם בגמ' מפרש דחובות שקבוע להם זמן גבי יחיד הוי עולת ראיה: והתם בפסחים דף ל\"ח משמע שהעלו תוס' בשם רשב\"א ז\"ל דלא היו קריבין בכורים בנוב וגבעון. ובירושלמי כיני מתני' אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים בלבד ודלא כר' יהודה דר' יהודה אמר חטאת פסח ליחיד בבמה גדולה ואין חטאת פסח ליחיד בבמה ע\"כ ולע\"ד צ\"ע אם אין טעות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בין שילה וכו'. </b>תמורה ס\"פ אלו קדשים: \n",
+                "<b>וקדושת ירושלם אין אחריה היתר. </b>מתני' אתיא כהנהו תנאי דסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ואיתה בתוס' פ' ידיעות הטומאה (שבועות דף ט\"ז:) \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקורא את המגילה וכו'. </b>ר\"פ שני דהלכות מגילה וסימן ג' והביאוה תוס' ז\"ל בברכות פ' אין עומדין: \n",
+                "<b>קראה תרגום. </b>בגמ' פריך ה\"ד אילימא דכתיבא מקרא וקרי לה תרגום היינו על פה ומשני לא צריכא דכתיבא תרגום וקרי לה תרגום: \n",
+                "<b>אבל קורין אותה ללעוזות בלעז. </b>כל שאינו לשון הקדש נקרא לעז רש\"י ז\"ל וכתב הר\"ן ז\"ל דר' אבהו בשם ר' אלעזר דאמר בירושלמי דיודע אשורית ויודע לעז אינו מוציא ידי אחרים בלעז אפשר דכרשב\"ג ס\"ל דמכשר גפטית לגפטיים אבל לא למי שיודע גפטית ולשון הקדש אבל לרבנן מוציא ולישנא דמתני' נמי הכי דייק דקתני אבל קורין אותה ללועזות בלעז ולא קתני אבל קורין אותה הלועזות בלעז ע\"כ. וכתוב שם עוד בשם הרמב\"ן ז\"ל דמתני דהכא כרבנן ודלא כרשב\"ג דהא קתני בכל לשון לא יצא דאלמא דאפילו לעז יוני אינו כשר אלא שהלעוזות קורין אותה בכל לעז וקתני נמי והלועז ששמע אשורית יצא ואי רשב\"ג הא איכא נמי יונית והיינו דאמרינן בגמ' מתני' כברייתא ע\"כ. ופירש רש\"י ז\"ל מתני' דקתני בכל לשון לא יצא כגון גפטית למדיים ומדית לגפטיים אבל קורין אותה ללעוזות בלעז איש כלשונו כברייתא דקתני גפטית לגפטיים עברית לעברית עולמית לעלמיים יונית ליונים ע\"כ: \n",
+                "<b>והלועז. </b>ס\"א והלעוז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קראה סרוגין וכו'. </b>ביד שם סי' ב' ה' ט' ובטור א\"ח סי' תר\"צ. סרוגין בבבלי ובירוש' אמרינן לא הוו ידעי רבנן מאי סרוגין שמעוה רבנן לאמתא דבי רבי דקא אמרה להו לרבנן דהוו עיילו פסקי פסקי לבי רבי אמרה עד מתי אתם נכנסין סרוגין סרוגין. ועיין במ\"ש במסכת שביעית רפ\"ט: \n",
+                "<b>מתנמנם יצא. </b>בגמ' בעינן ה\"ד מתנמנם אמר רב אשי נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר. ופי' רש\"י ז\"ל אהדורי סברא דבר הבא מבינת הלב ע\"כ ורשב\"ם ז\"ל ס\"פ ע\"פ פי' אהדורי סברא מילתא דצריכא סברא כגון ששואלין אותו היכן הנחת כלי זה וכי מדכרו ליה הנחתו במקום פלוני מדכר ואומר הן או לאו ע\"כ. וכתב הר\"ן ז\"ל איכא מאן דמפרש נים ולא נים בתחלת שינה תיר ולא תיר שכבר ישן וכשנעור לא נעור יפה והאי פירושא הכא סליק שפיר אבל אשכחן האי לישנא גופיה גבי אכילת פסחים דאמרינן התם נרדמו לא יאכלו פי' משום דהויא ליה כשתי חבורות ואין הפסח נאכל לשתי חבורות נתנמנמו יאכלו ובפ\"ק דתעניות נמי דחינן אליבא דמ\"ד דישן אסור לאכול אח\"כ דכי קתני ברייתא ישן ועומד ה\"ז אוכל התם במתנמנם ואמרי' התם אכל חדא ה\"ד מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר והתם לא אפשר לפרושי הכי תיר ולא תיר שכבר נרדם ואינו נעור יפה דא\"כ משעה שנרדם נאסר אלא ודאי דהתם כולהו חדא מילתא קאמר דלא נים ולא תיר ובתחלת שנת קאמר עכ\"ל ז\"ל. וכתוב בבית יוסף וכתב המרדכי ירושלמי מנשה הוה יתיב קומי ר' זעירא וקא מתנמנם א\"ל חזור בך דלא כוונת ואיכא למימר דלא פליג אמתני' דאם קראה מתנמנם מאחר שהוציאה מפיו יצא אבל אם שמעה מתנמנם לא יצא ע\"כ. וכן כתב שבלי הלקט בשם רבינו שמחה ע\"כ מבית יוסף: \n",
+                "<b>אם כיון לבו יצא. </b>למ\"ד מצות צריכות כונה אתיא כפשטה ולמ\"ד אין צריכות כוונה איכא למימר דכי קתני אם כיון לבו היינו שאם כיון לקרות כראוי יצא ואם לאו שאינו קורא כראוי אלא כדרך קורא להגיה שקורא בענין שיכיר השומע בחסרות ויתרות ולא כדרך קריאה לא יצא והכי נמי דייק לישנא דכותבה ומגיהה הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>קנקנתום. </b>בערוך קלקנתום בלמ\"ד תחת נו\"ן ראשונה: \n",
+                "<b>עד שתהא כתובה אשורית. </b>דכתיב ככתבם וכזמנם וכתב הר\"ן ז\"ל דלא אתא אלא למעט שאר לשונות כשאינו מכיר בהם הא במכיר כשרים וכדתניא גפטית לגפטיים וכו'. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל בכל הספרים מצאתי על העור בדיו. ובטור א\"ח סי' תרצ\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן עיר שהלך כו'.</b> ביד שם פ\"א סי' י' ובטור א\"ח סי' תרפ\"ח: \n",
+                "<b>אם עתיד לחזור למקומו. </b>אם הוא וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד אבל אם עתיד לצאת. אמר המלקט צריך להיות אבל אם אין עתיד לצאת: \n",
+                "<b>קורא במקומו. </b>בכף צ\"ל: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר כולה. </b>שם פ\"א סי' ג' ובטור א\"ח סי' תר\"ץ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אמר מאחר הדברים האלה. </b>בברייתא קאמר ר\"ש בן יוחי מבלילה ההוא ובגמ' מפ' ר' יוחנן טעמא דכולהו מחד קרא דכתיב ותכתוב כו' ומ\"ד מבלילה ההוא תוקפו של נס: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל כשרין לקרוא את המגלה. </b>ביד פ\"א דהלכות מגלה וחנוכה סי' ב' וסובר הר\"ן ז\"ל דהכל דקתני במתני' דאמרינן בריש פ\"ק דערכין דאתא לאתויי דמשמע דמוציאות נמי את הרבים ידי חובתם ואפי' אנשים וגם מצטרפות לעשרה למאן דמצריך עשרה למקרא מגלה ע\"ש. ומתני' מייתי לה בברכות פ' היה קורא (ברכות דף ט\"ו) ותוס' רפ\"ק דחגיגה ודרפ\"ק דערכין: \n",
+                "<b>חוץ מחש\"ו </b>מתני' ר' יוסי היא עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט במסקנא דגמ' דחיק לאוקומה אפי' כר' יהודה פירשו תוס' ז\"ל דדחיק בגמ' לאוקומי מתני' כר' יהודה משום דהלכתא כותיה דר' יהודה התם בק\"ש ועוד דסתם דהתם כותיה וכן פסק שם ר\"ע ז\"ל: ופשוט הוא דאע\"ג דחרש שדברו בו חכמים בכ\"מ אינו לא שומע ולא מדבר חרש דהכא מדבר הוא מדקרי המגלה ופקח הוא לכל דבריו ואפ\"ה לר' יוסי לא יצא הוא עצמו בקריאתו וכ\"ש שאינו מוציא אחרים. ובירושלמי דברכות דף ד' ודפירקין אמר רב חסדא לית כאן חרש השגרת לשון היא וטעות נפל בתלמידים לפי שבכל התלמוד שונים יחד חש\"ו טעה לשונם לשנות גם כאן חרש: וגם הרמב\"ם ז\"ל ברפ\"ק דמגלה לא הוציא מן הכלל אלא שוטה או קטן כמו שהיא בספרים המדוייקים וכן ג\"כ הוא בספר (שבצובא) [שבארם צובא] וכבר דבר בזה שם בכ\"מ. ובטור א\"ח סי' תרפ\"ט. וכתוב בחדושי הרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל שבסוף ספר מצות גדול וז\"ל חוץ מחש\"ו לאו דוקא דהא איכא חציו עבד וחציו בן חורין שאינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו ואפי' לעצמו דלא אתי צד עבדות שבו ומוציא צד חירות שבו כדתניא בשלהי פ' ראוהו ב\"ד אלא תנא ושייר דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ אבל ליכא למימר שאני חציו עבד שמוציא עבדים מה שא\"כ חש\"ו שאינם מוציאים כלל משום דעבדים אינם חייבים במגלה כדתניא בתוספתא דמגלה אע\"פ שהוקשו לנשים שכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה כדאי' בפ\"ק דחגיגה ה\"מ מצות שהאשה חייבת בהן מדאורייתא אבל במקרא מגלה שאינן חייבות בה אלא מטעם שאף הן היו באותו הנס והאי טעמא לא שייך בעבדים לא אך קשה מאי שייר דהאי שייר הא טומטום לאו שיורא הוא מכיון דמוציא נשים ממה נפשך עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ולא טובלין. </b>ודוקא כשטובל בשביעי אמרינן דאין טובלין אלא ביום ולא אמרינן משחשכה בתחלת שביעי ראוי לטבול ואע\"ג דלילה תחלת היום הכא יום בעינן כן פי' רש\"י ז\"ל. ועיין במ\"ש רפ\"ק דמסכת תמיד בשם המפרש אשר שם בדפוס. ובתוס' הקשו דהתנן בפ' בתרא דפרה אין טובלין את האזוב בלילה ומזין ביום אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום והכא אמרינן דצריך לטבול ביום והעלו דהכא מיירי בטבילת אזוב דהויא ביממא כדתנן במסכת פרה ולהכי נקט טובלין ואח\"כ מזין ע\"כ והכי נמי משמע בירושלמי דמייתי קרא דוטבל והזה לדרשא דאיתקש טבילה להזאה והיינו טבילת אזוב ודלא כפי' רש\"י שפי' דמאי דקאמר בגמ' ואתקש טבילה להזאה היינו דכתיב בסיפיה דקרא ורחץ במים וה\"ה לזב וזבה ע\"כ. ואיתה ג\"כ בתוס' פ' החולץ (יבמות דף מ\"ו) וכן פי' ג\"כ הר\"ן ז\"ל: וביד פ' ששי דהלכות פרה אדומה סי' ב' ורפי\"א ובטור י\"ד סי' רס\"ב: \n",
+                "<b>וכן שומרת יום כנגד יום. </b>תוס' פ' כיצד צולין (פסחים דף פ\"א) ובגמ' בעי מ\"ש שומרת יום כנגד יום מכל חייבי טבילות שהזכירה בפני עצמה ולפי' תוס' ז\"ל דכתיבנא לעיל הכי בעי מ\"ש שהזכירה שהיא ביום יותר מכל חייבי טבילות ומשני איצטריך סד\"א תהוי כראיה ראשונה של זב דטביל ביומיה דהא איתקש לבעל קרי דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש\"ז והאי שומרת ביומה לא מציא טבלא דכתיב כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה מלמד שסופרת אחד לאחד קצת מיום המחרת בליליא מיהא ליעביד מקצת שמור וליטבול קמ\"ל כיון דבעיא ספירה ביממא היא דכתיב וספרה לה שבעת ימים: \n",
+                "<b>עד שֶתְּנֵץ. </b>הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נקד התי\"ו בקמ\"ץ: \n",
+                "<b>וכולן שעשו וכו'. </b>תוס' נדה פ' תינוקות דף ע\"א ובטור א\"ח סי' תרנ\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל היום כשר וכו'. </b>עד סוף הפרק פ\"ד דהלכות מעשה הקרבנות סי' ו' ופי' רש\"י ז\"ל ואע\"ג דקיי\"ל זריזין מקדימין למצות דכתיב וישכם אברהם בבקר אפילו הכי כשר כל היום כולו: \n",
+                "<b>לקריאת המגלה. </b>נפקא לן בגמ' מקרא דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים. ובירושלמי נפקא לן מקרא דכתיב ביום אשר שברו אויבי היהודים וכו' וביד פ\"א דהלכות מגלה סי' ג': וכתוב בסמ\"ג בהלכות מגלה ושנינו שכל היום כשר לקרות את המגלה וה\"ה בקריאת הלילה שכשר כל הלילה ע\"כ. וכתב עליו הרב ה\"ר אליהו מזרחי ז\"ל בחדושיו וז\"ל אע\"ג דלגבי ק\"ש אמרו חכמים עד חצות ולא עד שיעלה עמוד השחר כדיניה כדי להרחיק את האדם מן העבירה הכא לא משום דחביבא להו ולא אתו לזלזולי בה ומהאי טעמא גופיה לא אמרו בה האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה באורתא דתליסרי נגהי ארביסר כמו שאמרו גבי בדיקת חמץ ע\"כ: \n",
+                "<b>לקריאת ההלל. </b>ביד שם סי' ט' ומפיק ליה ר' יוסי מקרא דכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. ואית דמפקי ליה מזה היום עשה ה': \n",
+                "<b>לתקיעת שופר. </b>דכתיב יום תרועה ובטור א\"ח סי' תקפ\"ח: \n",
+                "<b>ולנטילת הלולב. </b>דכתיב ולקחתם לכם ביום וביד פ\"ז דהלכות לולב סי' י': \n",
+                "<b>לתפילת המוספין ולמוספין. </b>ונראה דמתני' דלא כר' יהודה דס\"ל דעד שבעה שעות בלבד הוא זמן תפלת המוספין עיין במה שכתבתי בברכות ר\"פ תפלת השחר: וכתב הר\"ן ז\"ל ותמידין לא תני הכא כו' ומש\"ה לא תני פסחים ואע\"ג דתנן זה הכלל כל שמצותו ביום כשר כל היום הרי אמרו אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהן חוץ ועוד דאנן לא אמרינן אלא כל דבר שמצותו ביום סתם אבל תמידין ופסחים כבר פירש בהן הכתוב שעה מיוחדת עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ולודוי הפרים. </b>ביד ס\"פ שני דהלכות עיוה\"כ: \n",
+                "<b>ולוידוי המעשר. </b>וכתוב בתוספת י\"ט בפ' בתרא דמעשר שני סי' ו' והא דתנן במשנה ה' בפ' שני דמגלה כל היום כשר לוידוי מעשר היינו שאם התודה יצא ידי ודוי אחרי שכבר ביער מעי\"ט אבל חכמים התקינו במנחה מהטעם של הירושלמי ע\"כ ותמצא דברי הירושלמי שכתבתים שם סי' י'. והר\"ן ז\"ל נראה דגריס נמי הכא ולודוי הבכורים שפירש ולידוי הבכורים כשמביא בכורים מתודה כדכתיב הגדתי היום לה' אלהיך ע\"כ: וביד פי\"א דהלכות מעשר שני סי' ד'. \n",
+                "<b>ולוידוי יום הכיפורים. </b>שמתודה כ\"ג כדכתיב באחרי מות: \n",
+                "<b>לקמיצה להקטרה למליקה ולקבלה ולהזאה. </b>דכתיב ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ופי' רש\"י ז\"ל וכל הני הקרבת הקרבן הם דאילו הקטרת קומץ הקרבה היא וקמיצה איתקש להקטרה דכתיב וקמץ והקטיר מליקת עוף מליקתו והזייתו כאחד והזייתו היא הקרבתו קבלת דם הקרבה קרי לה דאמר מר והקרבו זו קבלת הדם א\"נ להקריב כל צרכי הקרבה וקמיצה ומליקה וקבלה כולן צרכי הקרבה הן ואי אפשר בלא הן אבל הגשה ותנופה אינם מעכבין. וביד פ\"א דהלכות תמידין ומוספין סי' ה': \n",
+                "<b>ולהשקאת סוטה. </b>ביד פ\"ד דהלכות סוטה סי' ב': \n",
+                "<b>ולעריפת העגלה. </b>ביד פ' עשירי דהלכות רוצח ושמירת נפש סי' ה': \n",
+                "<b>ולטהרת מצורע. </b>ביד פי\"א דהלכות טומאת צרעת סי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הלילה כשר לקצירת העומר. </b>דאמר מר קצירה וספירה בלילה והבאה ביום ובמסכת מנחות יליף לה מקראי. ומדלא הדר תני כל הלילה כשר לקריאת המגלה משמע שאין חייב לקרות בלילה כמו ביום כך דקדק ר\"ת ז\"ל וכתב שיש לברך זמן גם ביום וכן כתבו ג\"כ הר\"ן ז\"ל. והביאו תוס' ז\"ל פ' ר' ישמעאל דמנחות דף ס\"ו ושם בגמ' דף ע\"ב וביד פ\"ז דהלכות תמידין ומוספין סי' ז' ובירושלמי מוקמינן למתני' כר\"א בר\"ש דאיהו ס\"ל נקצר ביום פסול ומתני' דקתני התם נקצר ביום כשר רבי היא וכן יש שם משניות אחרות דאתו אליביה דר\"א בר\"ש דקתני התם שקצירתו דוחה את השבת וכיון דדוחה את השבת על כרחך זמן קצירתו לעכובא בלילה ולא ביום שאם נקצר ביום פסול אבל ההיא מתני' אחריתי דתנן התם בסוף פירקא נקצר ביום כשר ודוחה את השבת אתיא כרבי ודוחה את השבת אוקימנא לה התם להקרבה וכיון דהתם בפ' ר' ישמעאל פליגי סתמי אי קצירת לילה מעכבת אי לא דמשמע דקיי\"ל כסתם מתני' דהכא דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואע\"ג דההיא דפרק ר' ישמעאל במנחות דסתם לן תנא כרבי אתנייה בדוכתה וסתמא בדוכתה עדיפא הא איכא נמי סתמא אחרינא התם דאתיא כר\"א בר\"ש ועוד הביאו ראיה בתוס' דקצירת העומר דוחה את השבת וממילא שמעינן דאינה אלא בלילה דאמרינן בפ\"ק דמ\"ק וכו' ומכאן סמך ר\"ת ז\"ל שאם לא ספר בלילה אינו סופר ביום דקצירה וספירה כי הדדי נינהו כדאמרינן בגמ' דאמר מר קצירה וספירה בלילה והבאה ביום ואיכא נוסחי דגרסי במתני' לקצירת העומר ולספירת העומר ועוד דודאי לד\"ה ספירה בלילה דהא מתמימות נפקא לן אימתי הן תמימות בזמן שהוא מונה מבערב עכ\"ל ז\"ל. ועיין במ\"ש שם במנחות ס\"פ ר' ישמעאל: \n",
+                "<b>זה הכלל דבר שמצותו ביום. וכו' </b>פי' ביום סתם אבל תמידין ופסחים כבר פירש בהן הכתוב שעה מיוחדת כמ\"ש לעיל בשם הר\"ן ז\"ל ובגמ' זה הכלל לאתויי סדור שני בזיכי לבונה של לחם הפנים וסלוקם ומתני' ר' יוסי היא דתניא ר' יוסי אומר אפי' סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום ומה אני מקיים לפני ה' תמיד שלא יהא שלחן בלא לחם לילה אחת אבל לרבנן טפחו של זה המסדר כנגד טפחו של המסלק ובטור א\"ח סי' תרפ\"ח: \n",
+                "<b>ודבר שמצותו בלילה. </b>לאתויי אכילת פסחים ומתני' ר' עקיבא ודלא כר' אלעזר בן עזריה דאיהו סבר דוקא עד חצות ויליף לה בג\"ש נאמר כאן ואכלו את הבשר בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות אבל בפ\"ק דברכות ובס\"פ איזהו מקומן סתם לן תנא כר' אלעזר בן עזריה כדכתיבנא התם בס\"ד. וביד ר\"פ ששי דהלכות חמץ ומצה כתוב דאכילת מצה מצותה כל הלילה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בני העיר שמכרו רחובה של עיר וכו'. </b>ובגמ' זו דברי ר' מנחם בר יוסי סתימתאה אבל חכמים אומרים רחובה של עיר אין בה משום קדושה וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>לוקחין בדמיו. </b>ארחוב קאי דהוי לשון זכר אלא דק\"ק דבגמ' קאמר אין בה לשון נקבה וא\"כ ה\"ל רחבה בלי ויו: ועיין במ\"ש בפ\"ד דתעניות סי' ב' ובטור א\"ח סי' קנ\"ד: \n",
+                "<b>בית הכנסת לוקחין וכו'. </b>בהלכות תפלה פ' י\"א סי' י\"ד ובטור א\"ח סי' קנ\"ג: \n",
+                "<b>תיבה. </b>י\"מ הוא ההיכל שעומד שם הס\"ת כל ימות השנה שנקרא בלשון רז\"ל ארון והיא דעת הר\"ן ז\"ל. ותלמידי ה\"ר יונה ז\"ל פירשו שהלוח שמעמידין בו ס\"ת כל השנה הוא שנקרא תיבה: \n",
+                "<b>מטפחות לוקחין ספרים. </b>נביאים וכתובים ואפילו במטפחות ס\"ת מיירי דנביאים וכתובים קדישי טפי ממטפחות תורה והכי איתא בירושלמי ואסיפא דספרים לא יקחו מטפחות גרסי' נמי התם בירושלמי אפילו מכרו נביאים וכתובים אין לוקחין בהן מטפחות תורה וחומשין הר\"ן ז\"ל: אבל הרמב\"ם ז\"ל ור\"י בעל הטורים ז\"ל פירשו ספרים היינו חומשין שכתוב כל חומש לבדו שאין קדושתו כקדושת ס\"ת שכתובים בו כל החמשה חומשים ביחד: \n",
+                "<b>אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים. </b>העלה הר\"ן ז\"ל דאין הכי נמי בשוין כגון תורה בתורה אסור אלא משום הכי לא נקט סיפא דמתני' בשוין משום דרישא דסיפא איצטרך למיתני מכרו תורה לא יקחו ספרים משום הנהו טעמי דמייתי הוא ז\"ל וכיון דבגרועי אתחיל נקטינהו לכולהו נמי בגירוע ספרים אל יקחו מטפחות ומטפחות לא יקחו חיבה וכו' ואין הכי נמי דבשוין נמי אסור ובעיא הוא בגמ' ולא אסיקנא בה מידי ונקטינן לחומרא. ומדאיבעיא לן בס\"ת דליכא לעלויי ביה מכלל דפשיטא לן דבהנך אחריני דאיכא לעלויי בהו אסור למכרן וליקח כיוצא בהן ע\"כ וְיִשֵב הוא לפי דרכו ז\"ל דלא ליקשי דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. וכתב עוד ז\"ל ומשמע ממתני' דנביאים וכתובים כי הדדי נינהו דספרים תנינן סתמא ולא מפלגינן בינייהו כלל ולענין הנחתם זה ע\"ג זה נמי משמע לקמן בגמ' דשוו אהדדי ומאי דאשכחן בגמ' במלכיות זכרונות ושופרות דר\"ה דמקדימין כתובים אפשר דהתם סדרא דגברי נקטינן משום דדוד ראשון לנביאים ע\"כ. וכן כתבתי לעיל פ' בתרא דר\"ה בשם תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>וכן במותריהם. </b>מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה צריכין ליקח ג\"כ מן המותר תורה והשתא לא מיירי אלא מן הדמים אבל ודאי זכה בו לוקח ולקמן תנינן מה יעשה בו הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי ר\"מ וכו'. </b>בגמ' פריך שפיר קאמרו ליה רבנן לר\"מ ומשני ור\"מ מעיר גדולה לעיר קטנה מעיקרא קדישא והשתא נמי קדישא אבל מרבים ליחיד ליכא קדושה שאין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה ורבנן אמרי אי איכא למיחש בין רב למעט הכא נמי איכא למיחש משום ברוב עם הדרת מלך. ומתוך מה שכתבנו וממה שנכתוב עוד בסמוך בס\"ד נראה דגרסי' ר' מאיר וכן הוא ג\"כ בירושלמי והרי\"ף והר\"ן אבל הרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס דברי ר' יהודה שכתב ואין הלכה כר' יהודה וכן בהרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוכרין בית הכנסת וכו'. </b>ירושלמי דנדרים פ' ר' אליעזר ותוס' פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ס\"ג) והא דבית הכנסת נמכר היינו דוקא של כפרים וכדפי' ר\"ע ז\"ל במתני' דלעיל: \n",
+                "<b>אלא על תנאי. </b>שאימתי שירצו יחזירוהו דברי ר\"מ ה\"ר אפרים ז\"ל פירשה בבית הכנסת של יחיד והוצרך לפרש כן משום דקשיא ליה דר\"מ אדר\"מ כיון דא\"ר מאיר אין מוכרין משל רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו וכל שכן להוציאה לחולין א\"כ למה צריך תנאי והא בקדושתה קיימא וכבר נשמר מזה רש\"י ז\"ל שפירש ואפילו מרבים לרבים והיינו טעמא כדי שלא יראו המוכרין כמזלזלין בקדושתה וכאילו אינם חפצים בה מאחרי שמחליטין אותה. ולי נראה מתני' מילי מילי קתני אם מכרו לעלות בדמים מותר לחלל קדושתו ואפי' לר\"מ כדקתני רישא לוקחין בדמיו תיבה ואם מכרו להעמידו בקדושתו עושין בדמיו כל צרכן ובזה אסר ר\"מ למכור משל רבים ליחיד אבל משל רבים לרבים מותר ועושין בדמים כל צרכן ובתר הכי קתני אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי כשמוכרין אותו לעלות בדמיו ולחלל קדושתו בקדושת דמים והיינו דקא הוינן בגמ' היכי דייר בה הא הויא לה רבית אלמא כשמוכרין לבית דירה עסקינן והא לאו דוקא אלא או לפירושא דידן או לפי' ה\"ר אפרים ז\"ל אבל לפי' ה\"ר שלמה ז\"ל הל\"ל היכי מצלו בה הרז\"ה ז\"ל וכתירוץ הרז\"ה ז\"ל בקרוב לו נראה שתירץ ג\"כ הר\"ן ז\"ל וז\"ל ולי נראה דמתני' מילי מילי קתני דכשמוכרין אותו ממכר עולם צריך שלא יורידוהו מקדושתו לר\"מ ואם מורידין אותו אין מוכרין אותו אלא על תנאי ע\"כ: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים וכו'. </b>ביד הלכות תפלה פ' י\"א סי' י\"ז ובטור א\"ח סי' קנ\"ג: \n",
+                "<b>והלוקח מה שירצה יעשה. </b>בגמ' דייקינן ממתני' דמותר לאדם להשתין בתוך ד' אמות של תפלה דע\"כ ל\"פ רבנן עליה דר' יהודה אלא בבית הכנסת דקביע קדושתיה אבל ד' אמות דלא קביע קדושתייהו לא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין עושין אותו קפנדריא. </b>בהלכות תפלה פי\"א סי' ח' י\"א: \n",
+                "<b>עלו בו עשבים לא יתלוש וכו'. </b>לשון הפוסקים תולשים ומניחין אותם במקומם מפני עגמת נפש וכדאיתא בברייתא בגמ' וכדפי' ר\"ע ז\"ל. ולשון הרמב\"ם שם פי\"א דהלכות תפלה עלו בהן עשבים תולשין אותן ומניחין אותן במקומן כדי שיראו אותן העם ותעור רוחם ויבנום ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ח אדר וכו'. </b>ביד הלכות תפלה פ' י\"ג סי' כ' ובטור א\"ח סי' תרפ\"ה: \n",
+                "<b>בפרשת שקלים. </b>ירושלמי בפירקין וגם בפ\"ק ר' לוי בשם ר\"ש בן לקיש צפה הקב\"ה שהמן הרשע עתיד לשקול כספו על ישראל אמר מוטב שיקדום כספן של בני לכספו של אותו הרשע לפיכך מקדימין וקורים בפרשת שקלים ע\"כ: \n",
+                "<b>חל להיות בתוך השבת. </b>כתב הר\"ן ז\"ל דאחד בשבת וע\"ש ליתנהו בכלל חל להיות בתוך השבת פי' באחד בשבת לא מצי חייל דא\"כ הוי ר\"ח ניסן בשני בשבת שהרי אדר לעולם חסר וא\"כ ה\"ל פסח בשני בשבת וקיימא לן דלא בד\"ו פסח לעולם משום יום הכפורים דלא ליקלע לא בע\"ש ולא במ\"ש ומשום יום ערבה דלא ליקלע בשבת ועוד דלמאי דאמר רב בגמ' וקיימא לן כותיה כי היכי דלא ליקשי ליה ממתני' צ\"ל דתוך השבת אין יום אחד בשבת בכלל וששי בשבת נמי לא דאי לא תימא הכי היכי קאמר דבשלישית להפסקה פרה וברביעית החדש והא על כרחך כל שחל ר\"ק אדר בע\"ש יש שני הפסקות וסימן לו ובי\"ו כלומר דכשחל ר\"ח אדר בששי מפסיקין בשני בו ובששה עשר בו כדי לקרות פרשת פרה בשבת הסמוכה לר\"ח ניסן ונמצא שאין קורין פרשת פרה בשלישית להפסקה אלא ברביעית ולא ברביעית פרשת החדש אלא בחמישית הלכך על כרחך ע\"ש ליתיה בכלל חל להיות בתוך השבת כשם שאחד בשבת אינו בכללו וטעמא דמילתא דבתוך השבת משמע אמצע שבת שיש חול לפניו ואחריו מה שאין כן באחד בשבת וששי בשבת עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>בשניה זכור. </b>בין אחל ר\"ח אדר להיות בשבת ובין אחל להיות בתוך השבת ומיהו האי כגווניה והאי כגווניה דכשחל להיות בשבת האי שנייה שניה ממש ואי חל להיות בתוך השבת האי שניה היינו שניה להפסקה שהשבת הבאה אחר ההפסקה קורין בה זכור גם זה מהר\"ן ז\"ל. וכתוב בספר חן טוב סוף פ' בשלח בדף קל\"ד ע\"א וז\"ל ובזה נתרץ למה אנחנו בגלותינו מצווין לקרות פרשת זכור בצבור מן התורה כיון שאין אנו יכולין לעשות עמו רעה אמנם הכונה היא לזכור הגורם שהוא העון ונשוב לה' שהרי גם בבוא משיח צדקנו תשאר מצות זכור קיימת שהיא א' מתרי\"ג מצות והרי נמחה עמלק מהעולם א\"כ מה לנו לזוכרו עוד אלא ודאי הוא כמו שכתבנו לזכור את הגורם ביאת עמלק שזאת היתה לו לעמלק תמיד שלא בא על ישראל אלא ע\"י תביעת עון כמו ברפידים ע\"י רפיון תורה ומריבה ביניהם גם המן הרשע אמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וכו' אינם באחדות גם בא עליהם בעון הסעודה כמשרז\"ל והשתיה כדת אין אונס וכו' שבזה היה לעשות כרצון ואיש ואיש מרדכי והמן כי מרדכי היהודי חפץ שלא יעבירום על דת להשקותם יין על כרחם והמן ג\"כ רצה שיהיו מזידין ולא אנוסים לכך אין אונס הרי גם הוא בא בטענה גם על שהשתחוו לצלם לכן צותה אסתר לעשות זכר לדורות וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם שגם לימות המשיח אינם בטלים יען יזכרו דבר המן ועמלק הבאים על חטא ולא ישובו לכסלה ע\"כ. גם בפרשת חקת דף ר\"ל ע\"א נתן טעם לקריאת פרשת פרה וז\"ל ולכן תקנו רז\"ל לקרוא פרשת פרה בצבור והיא מדאורייתא יותר מכל הפרשיות והדבר קשה מאד מה לנו לקרות פרשה זו ואין בידנו לעשותה ולא טהרת טמא מת. אכן הכונה רצויה במקום המים שאין [המים] מטהרין אלא עיקר הכל שהחי יתן אל לבו עון העגל שגרם המיתה ונשאר לפקדון לארץ כמו שאמר הכתוב וביום פקדי ופקדתי ועל שקוראים בפרשת פרה תחשב להם כאילו עושין מצות פרה ושורפים אותה והיא מטהרת אותנו מטומאותינו בכונתנו כמו שאמרנו ג\"כ בפרשת זכור גם בכל הקרבנות לכן חובה עלינו לקרותה בצבור יותר מכל פרשיותיה של תורה שקריאתה היא עשייתה שעיקר הכל היא הכונה שאין המים מטהרין אלא כונת המים להכניע היצה\"ר שהביא מיתה לעולם היא המטהרת לכן בזמן שאין בית המקדש קיים ואין לנו אפר פרה מצוה עלינו לקרות פרשה זו בצבור להטהר מיצה\"ר על ידי קריאתה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לכל מפסיקין. </b>פ' י\"ג דהלכות תפלה סי' ח'. ופי' ר\"ע ז\"ל לכל מפסיקין שאין מפטירין וכו' אמר המלקט בגמ' פרכינן אי לסדר הפטרות הפטרות בקול מי איכא דתעניות ומעמדות על כרחך הני בשבת לא הוו ומשני מידי אריא הא כדאיתא והא כדאיתא כלומר בהני ודאי מפסיקין פרשת היום אבל בשבת שיש הפטרה מפסיקין בהפטרה והאי דמפסיקינן בתעניות אע\"ג דיכילנא למיקרי בצפרא בעניינא דיומא ובמנחה בדתעניתא מתרץ בגמ' משום דמצפרא כנופיא עד פלגא דיומא לעיוני במילי דמתא ומפלגיה דיומא לפניא רבעא דיומא קרא ומפטרי ורבעא דיומא בעו רחמי כלומר ומש\"ה לא אפשר למיקרי בתורה בשחרית כלל עד המנחה. ובגמ' מפ' טעמא. וכתבו תוס' ז\"ל לכל מפסיקין צ\"ל דמיירי במנחת יה\"כ שחל להיות בשבת ואהא קאמר שמפסיקין מן הסדר שחל באותה שבת וקורין בפ' עריות וכן בכל הני שאין קורין אלא שלשה כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים דליכא למימר דמיירי ביום הכפורים שחרית שקורין בפ' אחרי מות בחול ששה ובשבת שבעה דא\"כ אמאי נקט יום הכפורים אפי' שאר מועדות נמי ע\"כ והר\"ן ז\"ל כתב וז\"ל לכל מפסיקין אף המועדות בכלל דמתני' והכי קתני לכל המועדות מפסיקים שמניחין פרשת היום וקורין בשל יום טוב וכן לר\"ח חנוכה ופורים וכו' ומיהו הך הפסקה לאו בחדא גוונא היא דבימים טובים מפסיקין בפרשה בין בשבת בין בשני וחמישי שאין קורין אותה פרשה שהיא באה על הסדר ואילו בר\"ח ובחנוכה שיכולין לבוא בשבת אינו כן שאין מבטלין הפרשה בשבת אלא שמפסיקין בהן להפטרות כלומר שאין מפטירין מענין הפרשה אלא מעין ר\"ח או חנוכה כדרך שנוהגין בשבתות של פרשיות הללו שמפטירין בהן מעין כל פרשה ופרשה אבל בשני ובחמישי אינו כן שאין קורין בתורה אותה פרשה שהיתה ראויה לקרות אלא קורין בענין חנוכה ופורים ור\"ח וכו' הלכך לא משכחת לה הפסקה דפורים ותעניות ומעמדות אלא בשני ובחמישי ויום הכפורים דקתני אגב גררא דתעניות נקטיה אע\"ג דבכלל רישא דמתני' הוא דקתני לכל מפסיקין דהיינו לכל ימים טובים כמו שכתבתי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בפסח וכו'. </b>בפ' י\"ב דהלכות תפלה ובטור א\"ח סי' ת\"צ ותנא דמתני' נקט בסדורן כסדרן בחדשי השנה וכן סדורם ג\"כ בתורה בין בפ' אמור ובין בפ' פנחס: ומדאמרינן ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג משמע שלא היו מוציאין בשאר המועדות ספר שני לקרות בו פ' הקרבנות וה\"נ מוכח בגמ' דאמרינן ובשאר ימות הפסח מלקט וקורא מענינות הפסח ואילו בקרבנות לא קאמר אבל אנו מלבד סדר הפרשיות מוציאין ס\"ת שני לקרות בו בקרבנות היום וכך הוא בסדר רב עמרם [גאון] וסומכין על מה שאומרים בגמ' שאמר לו הקב\"ה לאברהם דבזמן שאין בית המקדש קיים יהיו ישראל קורין בסדר קרבנות מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני ומוחל אני על כל עונותיהם: \n",
+                "<b>בר\"ה בחדש השביעי. </b>פי' רש\"י ז\"ל דשור או כשב ע\"כ ונלע\"ד שר\"ל מתקיל משור או כשב או למטה משור או כשב מעט עד סוף המועדות ואם ר\"ל שמתחיל מבחדש השביעי לפחות ר\"ל שממשיך משם והולך עד סוף המועדות דהא כל אותה פרשה דבחדש השביעי אינה רק שלש פסוקים. וממילא שמעת מינה דלא גרסינן ובחדש בוי\"ו אלא בחדש השביעי בלי וי\"ו. ירושלמי בעצרת שבעה שבועות אית תנאי תני בחדש השלישי ובר\"ה ובחדש השביעי אית תנאי תני וה' פקד את שרה: \n",
+                "<b>ביום הכפורים באחרי מות </b>טור א\"ח סי' תרכ\"א: \n",
+                "<b>ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג. </b>ר' יעקב בר אחא בשם ר' ייסא ללמדך שאין העולם עומד אלא על הקרבנות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחנוכה בנשיאים. </b>בטור א\"ח סי' תרפ\"ד ותרצ\"ג ובספר חן טוב פ' כי תשא דף קס\"ו ע\"ד נתן טעם לשבח במה שארז\"ל שנצטער אהרן על שלא הקריב כלום בחנוכת המזבח כשאר הנשיאים ואמר למה יגרע שבטי מכל השבטים אז א\"ל הקב\"ה לא תצטער שבידך שני דברים גדולים מכל הקרבנות הלא הם ברכת כהנים והדלקת נרות שהם נוהגים בפני הבית ושלא בפני הבית לכן אנו קורין ברכת כהנים ביום א' של חנוכה ואחר גמר קרבנות הנשיאים ביום הח' אנו קורין פ' בהעלותך את הנרות ומנהג ישראל תורה היא לרמוז ב' דברים הללו תדירים ביד בני אהרן ברכת כהנים והדלקת נרות חנוכה ע\"י בני חשמונאי הכהנים ע\"כ: \n",
+                "<b>בתעניות ברכות וקללות. </b>תוס' פ' כל שעה (פסחים דף מ') וכתבו הם ז\"ל אנו נוהגין על פי מסכת סופרים שאנו קורין ויחל בתעניות ע\"כ. וביד ס\"פ א' דהלכות תענית ובפי\"ג מהלכות תפלה כתב בתעניות שגוזרין אותן הצבור מפני הצבור כגון בצורת ודבר וכיוצא בהן קורין ברכות וקללות אבל בשאר תעניות קורין ויחל ובטור א\"ח סי' תקע\"ט: \n",
+                "<b>ואין מפסיקין בקללות. </b>בפ' י\"ג דהלכות תפלה סי' ז' ומפרש טעמא בגמ' משום דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס פי' רש\"י ז\"ל והמפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו לקרות ובמסכת סופרים יליף ליה מסיפיה דקרא ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשו קוצין קוצין פסקין פסקין לשון קציצה ע\"כ. ובירושלמי א\"ר לוי אמר הקב\"ה אינו בדין שיהו בני מתקללים ואני מתברך א\"ר יוסי ב\"ר בון לא מטעם זה אלא זה שהוא עומד לקרות בתורה צריך שיהא פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב ע\"כ. ומצאתי בספר חן טוב ריש פ' ראה דף ר\"ץ שהביא מאמר מספר דברים רבה הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לקרות התוכחות בקריות הרבה כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולם. למדונו רבותינו למה אין מפסיקין בקללות א\"ר חייא בר גמדא לפי שכתוב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשה את התוכחות קוצין קוצין אלא אחד קורא את כולן ד\"א למה אין מפסיקין בקללות א\"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר הקב\"ה אני כתבתי על כבודי עמו אנכי בצרה אין שורת הדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך כיצד וכו' והאריך בקושיות ותירץ וז\"ל בקיצור שכונת בעל המאמר שגם אפי' אדם אחד שיקרא את כולם לא יקראם בקריאות הרבה וז\"ש בלשונו בקריאות הרבה ולא אמר קורין הרבה להורות שהקורין הוא אחד אלא קוראם בקריות הרבה והוכיח דבריו מלשון המשנה ז\"ש כך שנו רבותינו ירצה בסגנון זה ואין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן ולמה האריך בלשונה שהיל\"ל בקיצור אין מפסיקין בקללות לבד או יאמר אחד קורא את כל הקללות אלא ר\"ל גם אם יקרא אחד את כולם אין מפסיקין בקללות שאם יאמר אחד קורא כל הקללות יובן שיוכל להפסיק ביניהם ויקראם בקריות הרבה הוא עצמו קורא וחוזר וקורא לז\"א אין מפסיקין בקללות אפי' שאחד יקרא את כולם הוא עצמו לא יפסיק וגם אם יאמר אין מפסיקין הייתי אומר דוקא לעולין הרבה אכן אם אדם אחד יקרא את כולם בקריות הרבה יכול לז\"א אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן וגם הוא בלא הפסק וכ\"ת אני אפרש המשנה להפך שאין קפידא אלא שיקרא אחד את כולן אבל אם יקראם קריות הרבה מותר וזאת היתה שאלתו אם פי' המשנה כך זה מובן מדקדוק לשון המשנה שהאריך לומר אין מפסיקין בקללות ומן הראוי לומר אחד קורא כל הקללות ויובן שאין הקפידא אלא אם ירצה אדם אחד ולא רבים מדשנו רבותינו כך ואין מפסיקין וכו' לשון מיותר ר\"ל שגם בקריות הרבה אדם אחד לא יפסיק לכן שאל ואמר למה אין מפסיקין ירצה (למה) אפי' אדם אחד עצמו לא יפסיק א\"ר חייא לפי שכתוב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ וכו' שהפסוק מיותר שהיל\"ל מוסר ה' ותוכחתו אל תמאס ואם אל תקוץ הוא פחות ממאיסה יאמר אל תקוץ לבד ולא יאמר מאיסה כלל אכן ר\"ל ב' דברים מוסר ה' בני אל תמאס להפסיק בקללות ולהניח קצתם לחברך ול\"מ זה אלא גם אם אתה קורא את כולם אל תעשה קוצין קוצין פסקי פסקין בקריות הרבה א\"ר יהושע טעם אחר מספיק למה לא יפסיק בקללות גם אם יקרא את כולם הוא עצמו לא יקראם בקריות הרבה יען כל פעם צריך לברך לפניה ולאחריה ואינו בדין שיהיו בני מתקללים לכן אין מפסיקין אפי' שאחד קורא את כולם ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין בסדרן. </b>פי' הר\"ן ז\"ל קורין בסדרן שמתחילין הסדר ואין עולה להם מן החשבון לקריאת הסדר בשבת הבאה שחרית שלעולם חוזרין לראש הסדר ובשבת במנחה קורין סדר שבת הבאה. ובירוש' אית תנאי תני עולה להם מן החשבון. ובגמ' ת\"ר מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה. במנחה שם קורין בשני. בשני שם קורין בחמשי. בחמשי שם קורין לשבת הבאה דברי ר\"מ ר' יהודה אומר מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה ובשני ובחמשי ולשבת הבאה א\"ר זירא הלכה כר' יהודה וכתב הר\"ן ז\"ל ואע\"ג דמילתיה דר' יהודה היינו מילתיה דתנא דמתני' דקתני אין עולה להן מן החשבון משום דה\"א דמתני' הכי קתני בשני ובחמשי ובשבת במנחה קורין בסדרן במקום שמסיים בשני שם מתחיל בחמישי ואין עולה להן לשבת הבאה מן המנין אלא חוזר וקורא מראש הסדר וזו מחלוקת שלישית ומש\"ה פסיק כתנא דברייתא דהיינו ר' יהודה דמיפרשן מילתיה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>שנאמר וידבר משה את מועדי ה' וכו'. </b>פי' קרא יתירא דריש דהא כתיבי כולהו פרשיות ובתרייהו כתיב וידבר משה את מועדי ה' לומר שהיה דורש הלכותיהן בזמנם דלפשטיה לא איצטריך דוכי כל המצות כולם לא אמרן משה לישראל אלא מלמד שהיה מדבר עמהן הלכות כל מועד ומועד בזמנו להודיע חוקי האלהים ותורותיו רש\"י והר\"ן ז\"ל. אכן כתוב בכסף משנה פי\"ג מה\"ת שאינו אלא אסמכתא עי' מ\"ש בתוס' י\"ט ועי' פי\"ז דפרשת אמור בספר קרבן אהרן: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקורא את המגלה וכו'. </b>זה הפרק נסדר בתלמוד בבלי קודם פ' בני העיר וכן משמע שהיא גרסת תוס' ז\"ל שכתבו בזה הפרק בדף כ\"א דהיינו כ\"ג לקמן פ' בני העיר גם בשבת פ' במה מדליקין כתבו הם ז\"ל דתנן בפ\"ג דמגלה בשני ובחמשי ובשבת במנחה קורין שלשה וכו' גם שם בדף כ\"ד קראו לפרק זה פרק שלישי בדבור המתחיל או דילמא גם בפ' שני דחגיגה דף י\"ח קראו תוס' ז\"ל לזה הפרק פרק שלישי בדבור המתחיל ר\"ח יוכיח וכן לפ' בני העיר קראו אותו פ' בתרא שם דף י\"ז בדבור המתחיל אמרה תורה מנה ימים וכו' וכן ג\"כ בפ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ז) קראוהו לפ' בני העיר פרק בתרא גם בפ' לא יחפור מה שכתבתי שם סימן ה' גם בשבת פ' שואל (שבת דף ק\"נ) קראו לפ' בני העיר פ' בתרא דבור המתחיל ור' יהושע בן קרחה גם בפ' עושין פסין (עירובין דף כ\"ג) קראוהו פ' רביעי בדבור המתחיל אי לימא אלא ששם נפל טעות והגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וכתבתיו בפ' עושין פסין סי' ה' גם בפ' כל שעה (פסחים דף מ') קראוהו לפ' בני העיר פ' בתרא דבור המתחיל אבל עושהו וכן בכמה דוכתי וכן הוא בהרא\"ש ז\"ל וכן משמע בטור א\"ח סי' קל\"ה וכמו שכתב שם בית יוסף וכן ג\"כ מוכח מן הכל בו שהעתקתי לעיל פ' בתרא דתעניות סי' ז' וגם בסמ\"ג כתוב בהלכות מגלה וז\"ל שנינו בפ' שלישי דמגלה הקורא את המגלה עומד וכו' גם בהלכות תפלה סי' י\"ט דף ק\"ג לפעמים קרא לפ' בני העיר פ' אחרון דמגלה וזימנין קרי ליה פ' בני העיר. אבל בירושלמי זה הפרק הוא הרביעי: \n",
+                "<b>עומד יושב יצא. </b>גמ' תנא מה שאין כן בתורה דלא קרינן לא מיושב ולא בשנים ובגמ' מפ' טעמא דאמר קרא ואתה פה עמוד עמדי וא\"ר אבהו אלמלי מקרא כתוב א\"א לאומרו כביכול אף הקב\"ה בעמידה: \n",
+                "<b>(יצא קראה אחד [יצא] קראוה שנים יצאו. </b>יצא ויצאו לאו דוקא דיעבד אלא אפי' לכתחלה נמי דהא בכולהו קתני לישנא דדיעבד ועוד ראיה דקתני בברייתא ובמגלה עשרה קורין ועשרה מתרגמין דמשמע לכתחלה. וביד פ\"א דהלכות מגילה סי ז' ובתוס' פ\"ק דב\"ב דף ט\"ו ובירושלמי כיני מתני' מותר לקרותה עומד ומותר לקרותה יושב ובטור א\"ח סי' תר\"צ ותרצ\"ב: \n",
+                "<b>בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין שלשה. </b>הנך רואה דקחשיב ואזיל מלמטה למעלה. ובגמ' בעינן הני שלשה כנגד מי רב אסי אמר כנגד תורה נביאים וכתובים רבא אמר כנגד כהנים לוים וישראלים: \n",
+                "<b>אין פוחתין מהם כו'.</b> בהלכות תפלה פרק י\"ב סי' ג' וסי' ט\"ז: \n",
+                "<b>ואין מפטירין בנביא </b>ביד שם סי' ב' ובטור א\"ח סי' קל\"ה ופסק בלבוש שם סי' קל\"ה דאם היו ב' חתנים בב\"ה והם ישראלים מותר להוסיף ולקרות ד' דלדידהו הוי כיו\"ט ע\"כ: ופי' הר\"ן ז\"ל דהיינו לומר שאין תקנה קבועה להפטיר בנביא במנחה בשבת כשם שהיא תקנה קבועה להפטיר בו בבקר ויש מקומות שנהגו בנביא במנחה בשבת ולא נהגו כן בי\"ט ולפיכך אמרינן בגמ' בפ' במה מדליקין י\"ט שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה אינו מזכיר של יום טוב שאלמלא שבת אין נביא במנחה בי\"ט ותוס' שם פ' במה מדליקין (שבת דף כ\"ד) פירשו בשם ר\"ת דנביא דהתם בגמ' לא דוקא אלא ר\"ל כתובים שהיו רגילין להפטיר בכתובים במנחה בשבת: \n",
+                "<b>הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. </b>משום דתנא דברכת מגלה תליא במנהגא קתני דברכת התורה לא תליא במנהגא אלא חייב הוא לברך הר\"ן ז\"ל: ובירושלמי דסוף פירקין דלעיל משמע שאפילו לפי התקנה הקדומה היו מברכין לפניה ולאחריה בקצת מקומות גרסי' התם לוי בר פאטי שאל לרב חונא אילין ארוריה מהו דיקרינון חד ויברך לפניהם ולאחריהם א\"ל אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא קללות שבת\"כ וקללות שבמשנה תורה. ר' יונתן ספרא דגופתא נחת להכא חמא לבר אבונא ספרא קרי שירת הבאר ומברך לפניה ולאחריה א\"ל ועבדין כן א\"ל ועדיין את לזו כל השירות טעונות ברכה לפניהם ולאחריהם אשתאלת לר' סימון א\"ל ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים ועשרת הדברות וקללות שבת\"כ וקללות שבמ\"ת א\"ר אבהו אני לא שמעתי נראין דברים מעשרת הדברות. ר' יוסי ב\"ר בון תומנתי פסוקייא אחריא דמשנה תורה טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם ע\"כ. ואפשר שלטעם זה נהגו בזמן הזה לקרוא לראש הקהל או לאדם חשוב ורשום בתורה לקרוא בשירה ובעשרת הדברות ובתוכחות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בר\"ח וכו'. </b>ביד שם סימן ט\"ז. ובטור א\"ח סי' תכ\"ג וסימן ת\"ץ. וכתב הר\"ן ז\"ל ולפי שלא יפחות לכל אחד משלשה פסוקים כדתנן לקמן מש\"ה מתחיל מפרשת צו שגם היא סדרה של יום שהרי מקריבין תמידין בר\"ח ואין מדלגין וביום השבת שהרי לפעמים שהוא בא בר\"ח ע\"כ: \n",
+                "<b>זה הכלל כל שיש בו מוסף. </b>פ' ששי דהלכות כלי המקדש סי' ד' ובטור א\"ח סי' רפ\"ב ובגמ' בעי רב אשי למימר דזה הכלל לאתויי תענית צבור וט' באב דאית בהו מוסף ברכה יתירה דהיינו עננו ובמסקנא לא קם אלא דזה הכלל סימנא בעלמא הוא דיהיב וכו' וחנוכה ופורים לא נזכר במשנה כמה בני אדם קורין בו ונלע\"ד שנרמז בדברי התנא בהאי זה הכלל וכו' דקתני כלומר דוקא אלו שיש בהן מוסף קורין ד' אבל חנוכה ופורים אע\"פ שהן ימים של שמחה ואפי' פורים שנקרא י\"ט כיון שאין בהן מוסף אין קורין בהן אלא שלשה כדין שני וחמשי ודוגמא קצת מצאתי אח\"כ לדרך זו בפרק בתרא דתמורה [דף ל\"א ע\"ב] גבי הא דתנן התם ומועלין בגדוליהם דקאמר בגמ' אמר רב פפא לאתויי בקדשי מזבח דבקצת ספרים כתיבת יד כתוב לאתויי מאי אמר רב פפא למעוטי בקדשי מזבח כמו שכתבתי בספר שקראתי שמו בנין שלמה לחכמת בצלאל. והני שלשה חמשה ושבעה תני רב יוסף שלשה כנגד שלשת שומרי הסף חמשה מרואי פני המלך שבעה רואי פני המלך פי' רש\"י ז\"ל וכנגדן תקנו אלו מעין דבר מלכות. ורב יהודה פירש ששה דיום הכפורים כנגד ששה שעמדו מימינו של עזרא וששה משמאלו: \n",
+                "<b>ביום הכפורים ששה. </b>בטור א\"ח סי' תרכ\"א: \n",
+                "<b>אבל מוסיפין עליהם. </b>מתני' תנא דבי ר' ישמעאל היא ודלא כאידך תנא דר' ישמעאל דאמר שלעולם אין מוסיפין עליהם אפילו בשבת ודלא כר' עקיבא בר פלוגתיה דאמר בשבת ששה וביום הכפורים שבעה ותרי תנאי אליבא דר' ישמעאל: \n",
+                "<b>הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. </b>קשיא אמאי תנא הך מילתא הכא תלתא זימני דהא בחד זימנא סגי וי\"ל דהוה ס\"ד דכל דטפי מילתא מחבריה מברך לפניה ולאחריה מש\"ה איצטריך למיתני בכולהו תוס' ז\"ל ואפשר שרצונם לומר בתירוץ זה שהייתי אומר שהאיש הנוסף בעבור כבוד היום אותו ג\"כ יברך לפניה אעפ\"י שכבר בירך הכהן לפניה וודאי שהוא יברך ג\"כ לאחריה שהוא החותם ונמצא שבי\"ט החמישי מברך לפניה ולאחריה וביה\"כ הששי מברך לפניה ולאחריה וביום השבת השביעי מברך לפניה ולאחריה ויהיה הפרש מועט בין יו\"ט ליה\"כ ובין יה\"כ לשבת. עוד אפשר שרצונם ז\"ל לומר והוא הנכון שהייתי אומר שאע\"פ שכבר השמיענו דגם בר\"ח ובחש\"מ דפותח וחותם בתורה בלחוד הם דמברכין לפניה ולאחריה הייתי אומר דוקא אותם שהבדל מועט בינותם לשני וחמישי ושבת במנחה הוא דסגי בברכת כהן בתחלה ובברכת משלים באחרונה אבל י\"ט שהבדל גמור בינו לבין ר\"ח וחש\"מ ה\"א שיצטרכו כולם לברך לפניה ולאחריה וכ\"ש בין יו\"ט ליום הכפורים ושבת שההבדל יותר ויותר גדול דה\"א דכולהו בעו לברוכי תחלה וסוף קמ\"ל דבכולהו סגי בפותח וחותם אבל קשה קצת לזה ממה שהקשו תוס' ז\"ל אמאי לא בעי בגמ' מארבעה של ר\"ח כנגד מי וכן חש\"מ כד בעי הני שלשה וחמשה וששה ושבעה כנגד מי ותרצו דקים ליה לתלמודא דטעמא חשוב לטפויי חד גברא אבל לטפויי כ\"כ ביו\"ט לא ס\"ל משום כרת וסקילה אי לא משכחינן כנגד מי ע\"כ. ולא קשי מידי דהיינו מקמי דאשכחנא כנגד מי הוא דקאמרי ז\"ל אבל לטפויי כ\"כ בימים טובים לא ס\"ל משום כרת וסקילה אי לא משכחינן וכו' אבל בתר דאשכחנא כנגד מי ודאי דעדיף ועדיף טפי דהא מתרי טעמא ראוי להוסיף וה\"א כיון שההבדל יותר ויותר גדול מכמה טעמי כולהו בעי לברוכי קמ\"ל כנלע\"ד: אח\"כ מצאתי שפי הר\"ן ז\"ל וז\"ל הא דהדר ותני הכי במתני' גבי ר\"ח ומועד והדר תני גבי שבת יו\"ט ויה\"כ משום דסד\"א דכי סגי בברכת פותח וחותם ה\"מ היכא דלא הוו אלא שלשה קורין אבל היכא דנפישי ה\"א שיהו כולם מברכין לפניה ולאחריה קמ\"ל דלא. עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פורסין וכו' </b>בפ\"ח דהלכות תפלה סי' ד' ופי' הרמב\"ם ז\"ל פורסין היא הפריסה וההצעה שהיא קודם ק\"ש ר\"ל שיסדר אדם אחד יוצר ואהבה ע\"כ. אבל מלשונו ז\"ל שם ביד משמע שהיא ברכה אחת כמו שכתב שם כסף משנה: אבל הגאונים ז\"ל פירשו פורסין לשון התחלה פי' אין מתחילין בברכות של ק\"ש שיברך האחד ויצאו האחרים בברכתו אלא בעשרה מה שא\"כ בשאר ברכות כגון קדוש והבדלה וכיוצא בהן שהיחיד אומר וחברו יחיד שומען בין בעונה אמן בין בלא דהא קיימא לן דשומע כעונה וכו' ע\"ש בהר\"ן ז\"ל ור\"ל פורס לשון התחלת ברכה של ק\"ש כדמתרגמינן בירושלמי והוא יברך הזבח והוא מפרס על נכסא: וי\"מ פורס על שמע מלשון מניח פרוסה על השלימה שפירושו לשון הפסק ור\"ל שמפסיקין על שמע שאין קורין אותו אבל מברכין יוצר אור בלבד בעבור הקדושה ואחריה מתחילין להתפלל י\"ט ברכות על הסדר בקול רם: וז\"ל רש\"י ז\"ל אין פורסין על שמע כגון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר עכ\"ל ז\"ל: וכתב הר\"ן ז\"ל שגם לדברי המפרשים דאין פורסין היינו לומר דאין מתחילין בברכות ק\"ש שיברך האחד ויצאו בברכתו אלא בעשרה מפני דבר קדושה שבהן דהיינו בשפה ברורה וכולי' אף בברכות ק\"ש דערבית אין פורסין בפחות מעשרה ואע\"פ שאין בה קדושה דלא פלוג רבנן בתקנתייהו עד כאן: ועיין בספר הלבוש תכלת שם סימן ס\"ט ותוסיף לקח טוב: וכתב ה\"ר יונה ז\"ל בפ' מי שמתו דף ט\"ו ע\"ב הפירוש הנכון באין פורסין על שמע הוא כמו שכתב ר\"מ שאע\"פ שאמרו דעם שבשדות אניסי ולא מצו למיתי לבי כנישתא וש\"צ מוציאן ידי חובתם מתפלה אפ\"ה מק\"ש אינם נפטרים אלא באמירה ובענות אמן אינו פוטר אלא בעשרה ולפיכך אין פורסין על שמע כדי לפטור את השומעין בעניית אמן אלא בעשרה שאם לא כן אין העניית אמן כלום אבל אם התחילו בעשרה והלכו מקצתם גומרים ועונים אמן אחריו עכ\"ל ז\"ל: ובטור א\"ח סי' ס\"ט גם יש ממנה בטור סי' קכ\"ח סימן קמ\"ג וז\"ל הטור שם ריש סימן ס\"ט אין פורסין על שמע בפחות מעשרה פי' אותם שבאו לב\"ה אחר שקראו הצבור שמע אומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר ופורסים לשון חתיכה כמו פרוסה שאין אומרין אלא קצת ממנה ויש שמוסיפין עוד לאחר שיסיימו ברכה ראשונה לומר אבות וגבורות ואומר קדושה ואתה קדוש ע\"כ וכתב שם בבית יוסף ומ\"ש רבינו ויש מוסיפין וכו' מתני' הכי איתא אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה בפחות מעשרה ובתחלה פירש אין פורסין על שמע והשתא מפרש אין עוברין לפני התיבה וכתב דהיינו שמוסיפין לומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש ע\"כ: וע\"ש בסוף אותו סימן שמפרש שם אם יכולין להפסיק שם או אם צריכין לגמור התפלה: וכתבו תוס' ז\"ל בירושלמי מפ' שאם התחילו בעשרה ויצאו מקצתם אפ\"ה גומרין ועל היוצאין הוא אומר ועוזבי ה' יכלו ע\"כ ועל זה כתב הר\"ן ז\"ל ומסתברא דוקא בשנשתיירו רובם עכ\"ל: \n",
+                "<b>ואין נושאין את כפיהם </b>פט\"ו דהלכות נשיאות כפים סי' ט': \n",
+                "<b>ואין קורין בתורה. </b>בפ' י\"ב דהלכות תפלה סי' י\"ג: \n",
+                "<b>ואין עושין מעמד ומושב למת וכו'. </b>ובבבא בתרא בדף ק' תניא אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כנגד הבל הבלים וכו' ועיין במ\"ש שם פ' המוכר פירות סי' ז'. וביד פ' י\"ב דהל' אבל סי' ד' ובטור י\"ד סימן שנ\"ט: \n",
+                "<b>ברכת אבלים בעשרה. </b>ואין אבלים מן המנין שהרי הוא אומר ברכה למנחמין בפני עצמן אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמולכם הטוב בא\"י משלם הגמול ולאבלים בפני עצמן אחינו בעל נחמות ינחם אחכם בא\"י מנחם אבלים: \n",
+                "<b>וברכת חתנים </b>וחתנים מן המנין ומצאתי שמחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלות ותנחומי אבלים: \n",
+                "<b>ואין מזמנין על המזון בשם פחות מעשרה </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ובקרקעות </b>היינו בקרקע דלאו שדה אחוזה דאילו בשדה אחוזה כבר פירש הכתוב פדיונו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף: ואיתא להאי בבא בירושלמי פ' אלמנה נזונות ופירש הרמב\"ם ז\"ל וכשיאמר אדם ערכי עלי והערכין פסוקים וידועים כבר בלשון התורה ואין לו לזה המעריך מה שיתן אלא אחוזתו הכהן הממונה על ההקדשות יקח מאותה אחוזה דמי הערך שנתחייב בו לפני עשרה מישראל ואחד מהם כהן שיסכמו כולן שזו שוה זה הערך ואז ירד לתוכה וזה שאמר תשעה וכהן אינו תנאי אבל הוא רשות שאם הם ט' מישראל דיו עכ\"ל ז\"ל. ור\"ע ז\"ל נקט הכא כפי' רש\"י ובפ\"ק דסנהדרין סי' ג' נקט לפרש כפירוש זה של הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>תשעה וכהן </b>דעשרה כהני כתיבי ובאה הקבלה דכהן אחד יספיק לנו וכל מה שנשנה כהן הוא רבוי אחר רבוי למעט ואפי' ישראל ובגמ' מקשה וליבעי חמשה כהנים וחמשה ישראלים ?וקאי בקשיא \" וז\"ל פי' ספר לשון למודים [שער א' סימן כ\"א] (לרב) [לר\"ש מקינין] בספר כריתות בהחלה ר\"ל דכולהו כהן דהך פרשה קיימי אכהן קמא דכהן קמא אתא לגופיה למימר דבעי כהן ולא ישראל והשני כמו כן למעט ישראל ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וכן ג' לראשון וכן ד' וכן כולם ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אפי' ישראל ולכך הוי ט' ישראל וחד כהן ויש לדקדק מנלן הא מנינא אימא ראשון לומר כהן דוקא ושני מגלה על ראשון לומר אפי' ישראל [*) עי' יבין שמועה כלל קע\"א וקע\"ב שמבאר את כל הפסקא הזאת.] וי\"ל דא\"כ ליכתוב האיש וה\"א כהן דקאי אכהן קמא ומניינא ידענא דאי לא אתא למניינא ליכתוב והעריך ולא ליכתוב לא האיש ולא כהן והוה קאי אכהן קמא ומדכתב כהן ש\"מ דאתא למעוטי כהן מהך מניינא ולא למעוטי מנין אנשים ולעולם כהן קמא ר\"ל כהן דוקא מדלא כתב איש. ואימא חמשה כהן וכו' ה\"פ מנלן דכולהו כהן קיימי אכהן קמא אימא דכל חד וחד קאי אדלקמיה כהן שני קאי אראשון דראשון משמע דוקא כהן ובא שני עליו ואמר אפי' ישראל אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ושלישי על שני דמשמע אפי' ישראל ואתא למימר דוקא כהן וד' קאי אג' ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וכן כולם אחד כהן לגופיה כיון שאותו שלפניו ר\"ל אפי' ישראל ואכהן דקאי על אותו שר\"ל כהן בא לומר אפי' ישראל משום אין מיעוט אחר מיעוט וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>ואדם כיוצא בהן </b>אם אמר דמי עלי שמין אותו כעבד ומיהו עבד כנעני גופיה אמרינן בירושלמי דלא שיימינן ליה בעשרה משום דאוושא מילתא ושמא ישמעו ויברחו ואע\"ג דמדאורייתא בעינן עשרה מדאורייתא נמי בכל דהוא סגי כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וכיון דדיעבד הוי פדוי בכל ענין עבוד רבנן תקנתא להקדש כדי שלא יפסיד הכל הר\"ן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יפחות מג' פסוקים </b>ביד פי י\"ב מהלכות תפלה סי' ג': \n",
+                "<b>ולא יקרא לתורגמן </b>ביד שם סי' י' וכתב שם שמימי עזרא נהגו שיהא שם מתורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים ע\"כ: ונפקא לן מדכתיב בספר עזרא ויקראו בספר זהו מקרא מפורש זהו תרגום. מכסף משנה: \n",
+                "<b>ובנביא שלשה </b>שם סי' י\"ד. וכתבו תוס' ז\"ל ועכשיו אין אנו מקרין לתורגמן אפי' בנביא אלא פסוק א' שלא יבא לטעות רק בתחלת ההפטרה אנו מקרין שלשה למתורגמן להודיע כי כן הדין אי לאו דחיישינן שיטעה: \n",
+                "<b>ואם היו שלשתן וכו' </b>(הגהה בעניות דעתי אם אין טעות לא ידענא מאי קאמרי ועוד ששלשים ושבעה פסוקים אני רואה עד בעת ההיא אח\"כ ראיתי שיש חומשים בהפטרות שכתוב בהן שיש נוהגין להתחיל ההפטרה של יום טוב ראשון של פסח מויאמר יהושע אל העם התקדשו וקורין ג\"כ פסוק שלאחריו שהוא ויאמר יהושע אל הכהנים לאמר ואח\"כ קוראין ג\"כ פסוק שלאחריהם דהיינו ויאמר ה' אל יהושע היום הזה ואח\"כ מדלגין לבעת ההיא ודקדקתי בספר יהושע שהשני פסוקים הראשונים מן השלשה הללו הם פרשה בפני עצמה והפסוק השלישי הוא תחלת פרשה אחרת והיינו דקאמרי שיש פרשה לסוף שני פסוקים פי' לסוף שני פסוקים מן השלשה ומ\"מ נלע\"ד לתרץ קצת קושייתם ז\"ל במה שכתבתי לעיל בסמוך בשמם ז\"ל שאנו מתרגמין שלשה פסוקים ביחד בתחלת ההפטרה להודיע כי כן הדין אי לאו דחיישינן שיטעה וא\"כ כיון שנהגו להתחיל ההפטרה של פסח מויאמר ה' אל יהושע לא ראו לשנות אע\"פ שהשני פסוקים הם פרשה אחת בפני עצמה והפסוק השלישי הוא תחלת פרשה אחרת כך נלע\"ד) קשיא על מה שאנו נוהגין לתרגם ויאמר יהושע אל העם התקדשו ויש שם שלשה פסוקים עד בעת ההיא ומקרין אותן למתרגם שלשתם ביחד ואע\"פ שיש פרשה לסוף שני פסוקים והאי שאנו מתרגמין הפטרות של פסח ועצרת טפי משאר ימים טובים לפי שהן מדברות בנס היום כדי לפרסם הנס וכן במתן תורה כדי לפרסם הנס תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>שלש פרשיות קוראן אחת אחת. </b>לאו דוקא שלש פרשיות אלא שלש עניינים חלוקי קוראן אחד אחד כלומ' ומתרגם כל אחד בפני עצמו עד שלא יקרא חברו דכיון דעניינים חלוקים הם אינו רשאי לערבן הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>מדלגין בנביא </b>מפרשה וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד כמו שהיה כ\"ג קורא. אמר המלקט אביי תריץ לה הכי בגמ' כי היכי דלא תיקשי מתנייתא אהדדי וברייתא מסייעא ליה. והיה משמע קצת מכאן שהיה מתרגם לכ\"ג ביום הכפורים: ואיתה להאי בבא בירושלמי ס\"פ אלו נאמרין: \n",
+                "<b>ואין מדלגין בתורה </b>ביד פ' י\"ב דהלכות תפלה סי' י\"ג ובטור א\"ח סי' קמ\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפטיר בנביא </b>ירושלמי לא צורכא דא אלא הפורס על שמע הוא עובר לפני התיבה והוא נושא את כפיו ר' יוסי בן חנינא אומר כדי לזרזו. ושמא כי בעבור זה נשמר רש\"י ז\"ל ופי' המפטיר בנביא מי שרגיל להפטיר בנביא אבל הכא ביום הזה ודאי שעדיין לא הפטיר: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דהוי דבר שאינו כבודו. אמר המלקט היינו טעמא דרב פפא אבל רבה בר שימי אמר משום דאתו לאנצויי ואיכא בינייהו דעביד בחנם פי' רש\"י ז\"ל הבא לעבור לפני התיבה אינו נוטל שכר ע\"כ. ונראה דה\"פ דלמ\"ד משום כבוד עובר לפני התיבה אפי' בדמים ולמ\"ד משום אנצויי דוקא בחנם עובר לפני התיבה אבל אי בעי פרס אין חוששין לו אם יש אחר בחנם ועיין בפי' רש\"י ז\"ל המועתק על רב אלפס ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו </b>ובירושלמי והא תנינן קטן לא יפרוס על שמע א\"ר יודן כאן בשהביא שתי שערות וכאן בשלא הביא שתי שערות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן קורא וכו' </b>תוס' ס\"פ לולב הגזול ודפ\"ק דחולין דף כ\"ד. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ויש מן הגאונים שאמרו דוקא משלישי ואילך היא דעת רבינו נתן בעל הערוך ז\"ל בלבד: \n",
+                "<b>אבל אינו פורס על שמע </b>ביד פ\"ח דהלכות תפלה סי' י\"א וכתוב בבית יוסף א\"ח סי' נ\"ג ומצאתי להרשב\"א ז\"ל שכתב בתשובה בשם הראב\"ד ז\"ל דטעמא דתנן דקטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה דכיון דברכות ותפלות דרבנן נינהו וקטן שהגיע לחנוך דרבנן ה\"א אתי דרבנן ומפיק דרבנן קמ\"ל דמשום כבוד הצבור לא עבדינן גנאי הוא לצבור שהקטן מוציאם ע\"כ: והר\"ן ז\"ל כתב בפ\"ק דקדושין דף תרל\"ד דהא דקטן אינו פורס על שמע אע\"ג דמשהגיע לחנוך מיחייב מדרבנן ופריסה על שמע לית לה עיקר מדאורייתא וא\"כ לייתי דרבנן וליפוק דרבנן. איכא למימר דקטן אינו מחוייב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא ומצוה דחנוך עליה דאבוה הוא דרמיא ע\"כ: \n",
+                "<b>ואינו עובר לפני התיבה </b>קשה מאי אריא קטן אפי' גדול נמי אינו עובר לפני התיבה אא\"כ נתמלא זקנו כדתניא בספ\"ק דחולין וכו' וי\"ל דהתם מיירי בתענית צבור כדתנן בתעניות דאין מורידין לפני התיבה אלא זקן ורגיל ומי שנתמלא זקנו ומי שטפולו מרובה תוס' ז\"ל. ועוד תרצו ז\"ל. דהתם מיירי בקבע אבל באקראי בעלמא בגדול בלחוד סגי וכן תירץ ג\"כ הר\"ן ז\"ל. וז\"ל בית יוסף א\"ח סימן נ\"ג. תוס' כתבו בספ\"ק דחולין דהא דת\"ר נתמלא זקנו ראוי להיות ש\"צ היינו ליעשות ש\"צ קבוע להתפלל בתעניות ומעמדות דוקא ולכאורה משמע מדבריהם שבשאר ימות השנה אע\"פ שלא נתמלא זקנו ראוי להיות ש\"צ אבל בס\"פ לולב הגזול כתבו דההיא דחולין כגון ליעשות ש\"צ קבוע ולירד לפני התיבה ביום הכפורים ובתעניות ובמעמדות וזה עולה כדברי הרא\"ש והרשב\"א והר\"ן ז\"ל ע\"כ: ועוד כתבו תוס' ז\"ל מפני קושיית בקיאות דאפילו קטן ממש אם יודע לפרוס נושא את כפיו עם אחיו הכהנים להתחנך בעלמא: ובטור א\"ח סי' קכ\"ח. יש מביאין ראיה ממתני' דקטן נעשה סניף לעשרה מדקתני אינו עובר לפני התיבה משמע מיעבר הוא דלא עבר לאפוקי רבים ידי חובתם הא איצטרופי מצטרף: \n",
+                "<b>פוחח פורס על שמע </b>ביד ס\"פ ח' דהלכות תפלה ופי' רש\"י ז\"ל פוחח יחף והביא ראיה מתרגום ערום ויחף שהוא ערטלאי ופוחח ולא נהירא מדקתני אבל אינו עובר לפני התיבה ואילו לקמן במתני' תנן האומר אינו עובר לפני התיבה בסנדל אף יחף לא יעבור משמע הא אחר עובר אע\"פ שהוא יחף אלא פי' פוחח שבגדיו קרועים ובשרו נראה בהרבה מקומות וכן פי' הרב אלפסי ז\"ל ומתרגם ערום ויחף פוחח ויחף וראוי לפרוס על שמע שלא היו עוברין לפני התיבה בפריסת שמע וכן רשאי לתרגם דתרגום לאו חשיבותא כולי האי שהגדול קורא בתורה וקטן ממנו מתרגם עליה תוס' והר\"ן ז\"ל. ואני העני המלקט בינותי בפי' רש\"י לספר ישעיה ומצאתי שפירש שם דתרגם יונתן בן עוזיאל פחח ויחף כדפי' הרי\"ף ז\"ל: ובערוך הביאו בערך פחה בהא בסוף המלה: \n",
+                "<b>סומא פורס וכו' </b>בטור א\"ח סי' נ\"ג ורוב הפוסקים סבירא ליה שהסומא יורד ג\"כ לפני התיבה ולאו דוקא קתני פורס על שמע. ופורס על שמע איצטריכא ליה לאפוקי מדר' יהודה. ומשמע ממתני' דסומא אינו קורא בתורה לפי שאסור לקרות אפי' אות אחת שלא מן הכתב אבל בבית יוסף א\"ח סימן קמ\"א כתב בשם נמוקי יוסף שכתב בשם ספר האשכול דהא דתנן בפ' הקורא את המגלה עומד דסומא אינו קורא בתורה היינו לומר דאינו קורא על פה אבל אוקומי איניש אחרינא שפותח ורואה והסומא מברך ועומד בצדו שפיר דמי והכי מצי עביד חתן סומא ע\"כ. וכן מצאתי בשם ספר אגודה דסומא כהן קורא בתורה ואין לסמוך עליהם נגד כל הנך רבוותא עכ\"ל ז\"ל: וראיתי שהחכם ה\"ר סולימאן ז\"ל הגיה במשנתו סומא פורס על שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפדרוס על שמע. </b>כיון שלא היה לו הנאה מה לעולם ורבנן ס\"ל דאית ליה הנאה כר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה והיית ממשש וכו' פעם אחת הייתי הולך באישון לילה ואפלה וראיתי סומא ואבוקה בידו אמרתי לו בני אבוקה זו למה א\"ל כל זמן שאבוקה זו בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתים ומן הברקונים. והקשו תוס' ז\"ל דהא ר' יהודה הוא דאמר פ' החובל (בבא קמא דף פ\"ז) סומא פטור מכל המצות וא\"כ אי איירי הכא בסומא אפי' ראה מאורות ונסתמא נמי ומפרש בירושלמי דלא מיירי בסומא ממש אלא מיירי שגדל במערה או שהיה בבית אפל כל ימיו ועוד י\"ל דמיירי שפיר בסומא והא דפטרינן התם סומא היינו מן התורה אבל מדרבנן מיהא חייב ואפילו נסתמא משנולד מ\"מ חייב הוא מדרבנן שלא יהא כגוי ולא יהא נוהג בו דעת יהודי כלל ולכך זה שלא ראה מאורות מימיו אפילו מדרבנן לא יפרוס על שמע כיון דלא הוה ליה הנאה כלל ע\"כ והאריכו עוד לפ' ע\"ש וגם בתוס' דפ' בתרא דר\"ה דף ל\"ג ודפ' החובל (בבא קמא דף פ\"ז.) ולשון הירוש' כתבתיו בפ' שני דמסכת מכות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן שיש בידיו וכו' </b>ביד בהלכות נשיאת כפים פט\"ו סי' ב' ובטור א\"ח סי' קכ\"ח פסקו הלכה כר' יהודה וכתוב שם בטור והרמב\"ם ז\"ל כתב מי שיש לו מום בפניו או בידיו ורגליו לא ישא כפיו ובגמ' לא קאמר אלא בידיו מפני שהוא נושא אותם וע\"י כן העם מסתכלין בהן ומסיחין דעחם ע\"כ וכתוב שם בב\"י דברייתא היא בגמ' אלא שבנוסחת הרי\"ף ופסקי הרא\"ש ז\"ל ליתה וזה גרם לרבינו יעקב ז\"ל להקשות על הרמב\"ם ז\"ל ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>אסטיס. </b>דבר שצובעין בו צבע אדום כך הלשון בפי' הר\"ן ז\"ל ושמא יש שום טעות. ובערוך יש מפרשים שהוא עצפור ויש לו שם אחר חלות חריע: \n",
+                "<b>ופואה </b>בהרי\"ף ז\"ל כתוב וקיצה. ובערוך פי' קוצה היא פואה. ובירושלמי אין שם לא גרסת קוצה ולא גרסת פואה רק אסטיס בלבד וכן במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל נמחקה מלת פואה. והרמב\"ם ז\"ל פי' אסטיס ופיאה וכמו כן כל דבר שצובע הידים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר איני עובר וכו' </b>תוס' דפ' אלו נאמרים (סוטה דף מ') ובטור א\"ח סי' נ\"ג וי\"מ שמא מינות נזרקה בו בזה שאומר איני עובר בצבועין אינו אלא שהוא מבקש תואנה להשמט מן התפלה שאינו מאמין בה וכיון שאנו מכירין בו שכך דעתו אין ראוי להניחו לעבור אפי' בלבנים ע\"כ. ודעת הרמב\"ם ז\"ל בפ' עשירי מהלכות חפלה דדוקא באותה תפלה הוא דלא יעבור והראב\"ד ז\"ל חולק עליו ודלא באותה תפלה ולא בתפלה אחרת ע\"כ. ומ\"מ נלע\"ד שאם הודה אח\"כ לעבור בצבועין אף באותה תפלה שומעין לו ועיין בתשובת בר ששת אשר שם. וז\"ל בית יוסף שם בא\"ח וכתב הריב\"ש ז\"ל דעת הרמב\"ם ז\"ל שאין חוששין לו לעולם ודי לחוש לו לשעתו באותה תפלה אבל לא שנחזיקהו במין לעולם ובתפלה אחרת שלא ראינוהו שהקפיד וכתב ה\"ר יהונתן ז\"ל שמא מינות נזרקה בו אע\"פ שנותן טעם לדבריו ותראה פנים שלכבוד המקום הוא אומר ודרך ענוה הוא אורח ללבוש לבנים כיון שהצבור מבקשים ממנו כדי שיתפלל להם אין ראוי לו להיות סרבן ע\"כ. ומצאתי בפי' ישן כ\"י לה\"ר יהונתן ז\"ל וז\"ל האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין בבגדי צבועין אדומים אף בלבנים לא יעבור דחיישינן שמא מינות נזרקה בו שהכומרים לעבודת כוכבים עושין כן ולובשים לבנים והולכים יחפים בשעת תפלתם ומקפידין על שאר בגדי צבעונין ולפי זה הפי' הל\"ל אף בצבועין לא יעבור. בסנדל לא יעבור משום דחשדינן ליה כיון שיצא מפיו אי נמי שהיה לובש בלבנים לא יעבור אבל בצבועים יעבור כיון שהוציא עצמו מן החשד ויש לפרש שמא מינות נזרקה בו אע\"פ שנותן טעם לדבריו ומראה פנים שלכבוד המקום הוא אומר ודרך ענוה הוא (אותן) [להם] ללבוש לבנים ולירד לפני התיבה יחף אעפ\"כ חיישי' דשמא בעבור ברכת המינים שהתקינו חכמים לאמרה הוא מונע עצמו מלירד לפני התיבה שכיון שהיו הצבור מבקשים ממנו שיתפלל להם בשעת הדחק כגון שטעה הראשון בא' מן הברכות שיעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה א\"נ באותה שעה שהגיע זמן מנחה סמוך לערבית שאם לא יתפללו עתה יעבור זמן התפלה והוא אומר להם זו אני לובש צביעין אני לובש סנדל ולא אוכל להוציאם בין רגלי מפני הקור אעפ\"כ חשדינן לו ברשע ואסור להניח אותו להתפלל עוד אפי' בדרך כדבריו עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>העושה תפלתו עגולה. </b>ביד בפ\"ד דהלכות תפילין סי' ג' ואיתה בפ' הקומץ רבא דף ל\"ה: \n",
+                "<b>סכנה. </b>פי' שלא תכנס בראשו משום דבמקום הנחתם מקום רפה ורך שבראש דהיינו מקום שמוחו של תינוק רופף ופי' ר\"ת ז\"ל בשעת הסכנה יכול להסתכן ולא תגין עליו המצוה ולא יעשה לו נס כמו אלישע בעל כנפים: \n",
+                "<b>בית אונקלי שלו </b>גרסי': \n",
+                "<b>הרי זו דרך החיצונים. </b>קרוב למין הוא אבל מין גמור לא [הוי] דהא לא עקר ג\"ש דהא מניחה במקום [הקבורת] אלא שמניחה מבחוץ על חלוקו כנגד הקבורת לא על בשרו ממש ועבדי הכי משום דכתיב לאות על ידך וכיון שהם לאות סבורים הם שראוי שיראו לכל ולא דרשי והיה לך לאות ולא לאחרים לאות ומכאן דקדק הרשב\"א ז\"ל דתפילין של ראש מותר לתת אותם על כובעו או על כסוי דהא בשל יד לא אסרו ליתן אותם ע\"ג אונקלי אלא משום דכתיב בהו לך לאות הא לאו הכי שרי ואילו תפילין שבראש אדרבא כתיב בהו וראו כל עמי הארץ כדאמר בעלמא אלו תפילין שבראש והא דאמרינן מקום יש בין ציץ למצנפת להניח בו תפילין אפשר דהיינו משום דאסור לתת כלי אחר שאינו של מצוה על המצנפת הר\"ן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יברכוך טובים הרי זו דרך המינות. </b>פי' הר\"ן ז\"ל משום דמיחזי כשתי רשויות אחד מטיב ואחד מריע והאומר יברכוך טובים כלומר אותם שאתה מטיב להם הרי זה דרך המינות שנראה מדבריו שאומר יברכוך טובים שאינו אלוה אלא להם ע\"כ: וכתוב בספר אגודה בפ' זה האומר יברכוך טובים פי' ר\"ת ז\"ל כגון בברכת מודים שאומרים וכל החיים יודוך והוא אומר וכל הטובים יודוך סלה ע\"כ: \n",
+                "<b>על קן צפור וכו'. </b>ועיין במה שכתבתי ר\"פ שלוח הקן: \n",
+                "<b>יגיעו רחמיך. </b>לשון הוה כאשר רחמיך מגיעין על קן צפור כך תרחם עלינו רש\"י ז\"ל. ובירוש' אית תנאי תני עד קן צפור בדלית שנותן קצבה על מדותיו של הקב\"ה עד קן צפור הגיעו רחמיך: \n",
+                "<b>המכנה </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שהיא שיכנה וישים כנוי הנסתר במקום כנוי הנוכח ויאמר במקום אביך ואמך ואחותך אביו ואמו ואחותו ע\"כ: \n",
+                "<b>האומר ומזרעך כו'.</b> לא תתן לא עברא בארמיותא כלומ' שאומ' שפירוש הכתוב לא תבוא על הגויה ותוליד בן לע\"ז. ולפירושו דהרמב\"ם ז\"ל ניחא דלא [אמר] ברישא האומר כדקתני בסיפא וגם דלא קתני משתקין אותו בנזיפה כדקתני בסיפא דהתם עָקַר משמעות הפסוק מכל וכל אלא דקא מפ' תני רב יוסף קלון אביו וקלון אמו ושמא הוא ז\"ל מפ' הכי שאינו אומר אביך אמך אחותך אלא אביו אמו אחותו והיינו דלא קאמ' רב יוסף קלון אביך וקלון אמך. ואפי' לפי' רש\"י ז\"ל ניחא דודאי דבסיפא עוקר המקרא טפי ממשמעותו אע\"פ ששניהם מגלים פנים שלא כהלכה הם. ועוד נלע\"ד לומר דמשום דודאי כ\"ע לא בקיאי מהו מולך וכשאחד מתרגם בארמיותא חיישינן דילמא השומע אתי למיסרך אבתריה וילפי מיניה לכן צריך לשתקו בנזיפה כי היכי דלא לילפו מיניה אמנם ערות אביך וערות אמך אם תרגם דאבוך ואמך ליכא למיחש דילמא אתו למילף מניה דכ\"ע ודאי גמירי מאי איהו ערוה ובשתיקה בעלמא שישתקו אותו סגי אח\"כ ראיתי מה שתירץ ג\"כ בתוספת יום טוב וישבו לדעת בעל הערוך עיין עליו שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה ראובן וכו'. </b>ביד בפ' י\"ב דהלכות תפילה סי' י\"א: \n",
+                "<b>מעשה תמר. כו'</b> מעשה תמר ויהודה וכן ברש\"י והרא\"ש והר\"ן. מה שכתב ר\"ע ז\"ל מעשה אמנון ותמר כן משמע קצת שפירש הרמב\"ם ז\"ל אמנם מתוך סוגית התלמוד מוכח דלא פריך והא אמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם וכיצד אמרת השתא מעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מיתרגמין אלא דוקא אברייתא ודוחק לומר דמתני' נמי באמנון ותמר מיירי ואפי' תמצא לומר דהגרסא היתה כך מה לו לתנא דידן להכניס מעשה אמנון ותמר באמצע וכזה וכזה כתב בתוספת יום טוב. ולע\"ד אפשר לתרץ בדוחק דתנא דידן מילתא דמשתמעא לתרי אנפי קתני בלא [*)חסר כאן איזה תיבות מהכ\"י:] והרמב\"ם ז\"ל נמי ה\"ק אם תמצא לומר דמעשה תמר דמתני' באמנון ותמר מיירי לא תיקשו סיפא ארישא דמצינא לתרוצי אברייתא [*)חסר כאן איזה תיבות מהכ\"י:]: \n",
+                "<b>מעשה העגל הראשון נקרא ומיתרגם. </b>דלהוי להו כפרה. והשני נקרא ולא מיתרגם פי' רש\"י ז\"ל עגל השני שחזר אהרן וספר כל המעשה הוא קרוי מעשה עגל שני שכתוב בו ויצא העגל הזה לא מיתרגם פן יטעו עמי הארץ לומר ממש היה בו שיצא מאליו אבל המקרא אין מבינין: \n",
+                "<b>ברכת כהנים נקראין ולא מיתרגמין ומעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מיתרגמין </b>כן נראה שצ\"ל. אע\"ג דבגמ' משמע קצת דגם מעשה דוד וארנון נקרא ולא מיתרגם. וגם מפי' רש\"י ז\"ל שהעתיק בכסף משנה וז\"ל שם פי\"ב סי' י\"ב ברכת כהנים ומעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין ופי' רש\"י ז\"ל מעשה דוד נקראין בהפטרה ע\"כ). ובפי' הר\"ן ז\"ל נראה שנפל טעות וצריך להיות כמו שהגהתי בקונטריס הגהות שהתחלתי לעשות על רב אלפס בס\"ד ע\"ש. עוד פי' הר\"ן ז\"ל ברכת כהנים נקראין ולא מיתרגמין [טעמא] מאי משום דכתיב בה ישא ה' פניו אליך ובמקום אחר כתיב אשר לא ישא פנים מיהו פשטיה דקרא שפיר מתורץ משום דהכא בברכת כהנים לא כתיב ישא ה' פניך אלא ישא ה' פניו אליך ואפ\"ה חיישינן דילמא אתי למטעיה עכ\"ל ז\"ל [*)חסר כאן איזה תיבות מהכ\"י:]. אפי' בספרים המדוייקים ולא כל המקראות מתרגמין בצבור מעשה ראובן וברכת כהנים ומעשה העגל מן ויאמר משה אל אהרן עד ויאמר משה אל העם וכו' ועוד פסוק אחר ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן נקראין ולא מתרגמין ובמעשה אמנון במקום שנאמר אמנון בן דוד לא נקרא ולא מיתרגם ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר אין מפטירין בהודע את ירושלם. </b>גמ' ומעשה באדם אחד שהיה קורא ומפטיר בהודע את ירושלם א\"ל עד שאתה בודק בתועבות ירושלם צא ובדוק בתועבות אמך בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. ונלע\"ד דעיקר טעמו של ר\"א משום שהנבואה הלזו מתחלת בפסוק ראשון בגנות ירושלם ומזכיר בה ירושלם בהדיא לכן ס\"ל שאין להפטיר בה אע\"ג דבשאר כמה נבואות הנזכרת בהן גנות בני ישראל מפטירין. אבל בברייתא קתני הודע את ירושלם נקרא ומיתרגם. וכתב הר\"ן ז\"ל ואע\"ג דלית הלכתא כותיה דר' אליעזר מ\"מ אותו אדם לא היה לו להפטיר במקומו של ר' אליעזר עד שישאל את פיו במה יפטיר עד כאן. אחר זמן רב בא לידי ספר הלבוש ומצאתי שכתב בספר לבוש החור סימן תצ\"ג בהגהה וז\"ל בקיצור נבואה זו פי' רש\"י ז\"ל אביך האמורי ואמך חתית פי' אברהם ושרה משם נטלו גדולתם ובני חת נתנו להם קבר וכו' ע\"כ ומשום דכל הפרשה הזאת דבספר יחזקאל מיירי במקור לידתם של ישראל ובתוכחות גאולת מצרים והוא כעין מה שנזכר בפרשת שמות שהתחילה במקור לידתם במצרים ושנגאלו משם והם מרדו בו ית' לכך סדרוה רבנן פ' שמות כדאיתא בהרמב\"ם ז\"ל סוף סדר התפלות וגם באבודרהם בשם יש מפטירין והיא דעת הרב אלפסי והרא\"ש ז\"ל שכולם פוסקים דלא כר\"א ור' אליעזר פליג ארבנן וס\"ל דלא לימרוה בצבור ולא משום שגנאי להזכיר תוכחות תועבו' ירושלם במעשיהם דודאי בתוכחות המעשים ראוי להוכיח בם את ישראל ככל הפטרות של שבתות השנה רק הפטרה זו ס\"ל לר\"א שלא לאמרה בצבור משום שבנגלה ממנה נגע הנביא מאד ביחוסן של ישראל ולגנאי שקרא אברהם אמורי ושרה חתית וס\"ל שזה גנאי גדול לכל ישראל לקרות ולתרגם ברבים לכנות אברהם בשם אמורי ושרה בשם חתית לכך ס\"ל לר\"א שלא להפטיר בה שלא ליגע בכבוד ישראל לגנאי ודייקא נמי דמשו' כבוד יחוס ישראל היה מקפיד ר' אליעזר ולא משום המעשים הרעים שהוזכרו בה שהרי כשגער בההוא גברא שהיה קורא לפניו הפטרה זו לפ' שמות מפני שהיה סובר כרבנן וכמו שפסקו כל הפוסקים גער בו ר\"א ואמר עד שאתה בודק בתועבות ירושלם בדוק בתועבות אמך ואי משום הזכרת מעשיהם הרעים כאותו חכם שחשב כן היה לו לומר בגערתו צא ובדוק בתועבות מעשיך הרעים שיש בעצמך תועבות אמו מה לו להזכיר אלא ע\"כ היינו טעמא משום שעיקר רוגזו וכעסו שהיה לו עליו היה מחמת שנגע ביחוס של ישראל לגנאי לכך רצה להראות בגערתו מאיזה טעם קצף עליו דהיינו משום כבוד היחוס ומה שהזכיר בגערה לישנא שאתה בודק בתועבות ירושלם ולא אמר לו עד שאתה בודק בייחס אבותינו צא ובדוק וכו' היינו משום שכל כך הי' מדקדק אפי' ברגזו שלא להוציא מפיו גנאי יחס האבות ברבים לכנות אברהם אמורי ושרה חתית וסמך שרוב העולם ימנו הדבר כשישמעו גערתו ברמז בלשון צא ובדוק בחטאת אמך ועוד מטעם זה הזכיר לו מלת ירושלם כדי לרמוז לו שמקפיד בפרט על תוכחות נבואה זו ויבינוהו הכל שהרי בכל הנבואות של תוכחותיו של יחזקאל שמפטירין בהם לא הוזכר שם ירושלם בפירוש רק בזו ונ\"ל דמשום הקפדת ר' אליעזר הגדול כ\"כ שהקפיד אפי' ברוגזו שלא להזכיר פגם הייחוס נוהגין אנחנו דאע\"ג שכל הפוסקים פסקו כרבנן אנו במדינות אלו נוהגין בזה כר\"א ואין מפטירין הודע לשמות רק הבאים ישרש יעקב וגו' עכ\"ל: \n",
+                "סליק פירקא: וסליקה לה מסכת מגילה. בעה\"י המשמח חתן וכלה. ובעה\"י הגוער בשטן. נתחיל מסכת מועד קטן. \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה מגילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Pesachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Pesachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6fd210b26ba25d89a3b6dcbd7e909ed0064d3347
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Pesachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,593 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Pesachim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כתב הרמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לסדר זרעים שסידר התנא פסחים אחר שבת ועירובין כו'. עוד נלע\"ד דמשום דתנן לעיל בשלהי מסכת עירובין דסלקינן מינה דשרץ שנמצא במקדש מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ולמזבח קתני הכא מסכת פסחים דבעי למישרי בה בדיני בדיקת חמץ לבערו ולהוציאו מן הבתים ומכל גבולי ישראל ועוד משום דקתני התם שאם נמצא. השרץ במקום שאין חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת דכופין עליו פסכתר והכא נמי קיימא לן שאם נמצא חמץ בי\"ט של חג המצוח דכופין עליו כלי עד מוצאי י\"ט ששורפו מש\"ה סמיך לה ותנא מס' פסחים דבעי לאתחולי בדיני בדיקת החמץ וביעורו בדכתיבנא: ונראה דאע\"ג דדיני פסח שני אינם רק בפרק אחד ממסכת זו דהיינו פ\"ט מ\"מ נקראת מסכת זו פסחים לשון רבים משום פסח ראשון ושני על הדרך שכתבתי בשם התוס' בריש ערבי פסחים: ומדפיסי התלמוד קראו לכל החמשה פרקים שבמסכת זו דהיינו מתחלת פ\"ה עד סוף פ' ט' פסח שני ולאו דוקא אלא כלומר דיני קרבן פסח ראשון גם שני דנהיגי בזמן הבית מה שא\"כ בדיני הד' פרקים הראשונים רוב הפרק האחרון וכמעט כולו דנהיגי גם בזמן הזה וכן קראם הר\"ן ז\"ל כדתשכח בסימן ד' ה' דבפ' ערבי פסחים שהעתקתי שם ובתוספות במקומות אחרות: \n",
+                "<b>אור לי\"ד וכו'. </b>ביד פ' שני דהלכו' חמץ ומצה סי' ג' ה' ו' ובטור א\"ח סי' תל\"א ותל\"ג וכתב הר\"ן ז\"ל לא שני לן פירושא אי תנינן אור לי\"ד א\"נ לאור י\"ד א\"נ אור י\"ד דמוכח בגמרא (הגהה לא מצאתי זה בגמ' כלל ועיקר). דבכל חד מהני תלת לישני איכא לפרושי ליל י\"ג שמחרתו י\"ד ואע\"ג דאיכא לפרושינהו נמי ליל שלאחר י\"ד שמחרתו ט\"ו שהרי כבר חל זמן איסוריה כדמוכח בגמ' ונמצא עובר עליו ע\"כ אבל ברש\"י ז\"ל אור לי\"ד גרסי' וכן כתב ג\"כ בגמ' גבי ברייתא דשלמים דיכול יהא נאכל אור לשלישי גרסי' וכן נראה מתוס' דזבחים פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ\"ו) ע\"ש: ותימה שלא כתבו כלום גבי אור לשמנים ואחד דבפ\"ק דכריתות והובאה בכאן בגמרא בריש פירקין: \n",
+                "(הגהה דרש החכם השלם הרב ר' משה אלשיך ז\"ל בפ' בא אל פרעה דף ק\"ה וז\"ל רמז רמז לנו התנא באמת כאמור אור לי\"ד בודקין את החמץ לאור הנר והוא כי כאשר השאור מחמיץ העיסה כן היצה\"ר מתמיץ ומפסיד את האדם ומעפשו ועל כן קל עליו חובת ביעור היצה\"ר מעליו ולא ייחל עד אשר יגדל או לעת זקנה כי חלילה כי אור לי\"ד הלא הוא במלאת לו שנת י\"ג ויום א' שמתחיל הי\"ד כי אז ייחל היצה\"ר לפעמו וזהו לאור הנר כי הנר היא הנשמה לו ואור הנמשך מהנר אחר הי\"ג הוא היצר הטוב וזהו לאור הנר וזה בחורין ובסדקין ובכל מצפוני לבו ומחבואות פניותיו ורמז עוד התנא במאמרו בכל מקום שמכניסי' בו חמץ אבל מקום שאין דרך להכניס בו חמץ אין צריך בדיקה והוא כי הנה עיפוש היצה\"ר נכנס בכל אברי האדם כל א' וא' לפי עניניו בראשו ללכת בקומה זקופה במצחו בעזות מצח בעין לראות רע באזן לקבל לשון הרע בפיו ובשפתיו ובלשונו ברכילות ולשון הרע ודבר סרה ופה דובר נבלה ולאכול בו אשר אסרה תורה והלב לחשוב מחשבות און וידים שופכות דם נקי ורגלים ממהרות לרוץ לרעה וההיקש בכל יתר האברים והנה לא כל אדם חוטא בכל אבריו כי אם יש הורגל לחטוא בקצתם ולא בשאריתם ויש יחטא באשר לא חטא רעהו על כן אמר כי בכל אבר אשר ידע שהוא דרכו להכניס בו חמץ אשר חטא בו צריך בדיקה אך אשר ידע שלא הכניס בו חמץ ולא חטא בו אין צריך בדיקה ואחר הבדיקה אם פשפש ומצא צריך ביעור ואחר הביעור צריך בטול שיכניע את יצרו עד שיבטלנו ממש עד שיהא בטיל וחשיב כעפרא דארעא שהוא עד גדר לא יעצור כח להחטיאו כי עשאו למרמס וסגפו וגם כי מן התורה בביטול בעלמא סגי שיהרהר תשובה בלבו צריך גם כן לבערו בדבור ובמעשה בודויים ותחנות בדמעות שליש ולבער בקום עשה כל דבר רע ועיקר הבדיקה לחפש דרכיו ולחקור הוא בלילה שכל אדם מצוי הוא בביתו ובחומותיו במקום שאין אנשים והוא בלתי טרוד בעסקיו כי אז ישב בדד ויתבודד באישון לילה אחר הדלת והמזוזה על הארץ ישב וחשב עם קונהו ית' ויתעלה על כל שטרי חובותיו אשר הוא חייב לו וזהו לאור הנר היא נשמתו שאורה יפה לבדיקה כי יאמר אליה נפשי נפשי אחותי רעיתי התעוררי עורי עורי עד מתי תשתכרי התאבלי ספדי והלילי אבל יחיד עשי לך כי גדול כים שברך כי תחת היותך בהיכלי מלך מלכי המלכים כל קדושים עמך באורך יראו אור ואת עלית על כולנה כל כבודה בת מלך משחקת לפניו בכל עת ומה לך פה עניה סוערה גולה וסורה כו' עיי\"ש) ותנא דידן דקתני אור ולא תנא ליל לישנא מעליא נקט וכדאשכחן בעלמא דא\"ר יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה הרי שעיקם הכתוב ת' אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו וכן נמי מייתי בגמ' תו דאשכחן שעיקם הכתוב עד תשע ועד עשר ועד שש עשרה ולאו משום דליל אי הוה תני ליה הוה לשון מגונה אלא מיהו שמעינן מינה שראוי לחכמים לחזר אתר לשון צח ונקי ומש\"ה פתח תנא דמתני' לשון אור כדכתיב פתח דבריך יאיר ואשכחן נמי בלשון מקרא שהאור ר\"ל לילה במזמור קל\"ט פי' רש\"י ז\"ל ולילה אור בעדני והלילה יהי מאפיל לנגדי אור זה לשון אופל הוא כמו יפיץ ענן אורו וכן כל כוכבי אור וכן ויאר את הלילה ע\"כ: וכתב הר\"ן ז\"ל בשם הראב\"ד ז\"ל דמשה\"נ נקט אור לומר שבתחלת הלילה שיש בו אור עדיין ראוי לבדוק כדי שלא יתרשל או שלא ישכח וכיון דאותה שעה קושטא הוא שיש בה אור תנא אור משום לישנא מעליא ולא תנא בתחלת ליל י\"ד בודקין את החמץ ואם לא מפני טעם זה משום לישנא מעליא לא היה שם התנא חשך לאור ומכאן אתה למד שהביעור צריך להקדימו עם אור היום כדי שלא יתרשל ע\"כ: ולשון הרמב\"ם ז\"ל נקרא לילה אור כמו שקורין דברים הרבה בהפכן וכיון בזה כדי לדבר בלישנא מעליא ולא תהיה פתיחת הספר בשם העדר מן העדרים ר\"ל לילה ע\"כ: עוד העלה הר\"ן ז\"ל דמדאורייתא בבדיקה לחודה סגי או בבטול לחודיה וכל שבדק מן התורה אינו צריך לבטל הלכך שפיר איכא למימר דבדיקה אתי כדי שלא יעבור עליו בבל יראה שמה שהצריכו חכמי' בטול אחר הבדיקה אינו אלא מדבריהם שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עילוי'. ובדיקה מקראי ילפי' לה בגמ' ובטול איכא מאן דמפיק ליה מתשביתו שתרגם אונקלוס תבטלון ואיכא מאן דמפיק ליה מקרא דכתיב ולא יראה לך והכי איתא בספרי לא יראה שאור בטל בלבך ע\"כ: \n",
+                "<b>לאור הנר. </b>גמ' ת\"ר אין בודקי' לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה ואע\"ג דאמר רבא למה צדיקים דומין בפני שכינה כנר בפני האבוקה ואמר רבא אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר מ\"מ אין בודקין בה דאמר רב נחמן בר יצחק זה יכול להכניסו לחורים ולסדקים וזה אינו יכול להכניסו לחורים ולסדקים ורב זביד אמר משום דזה אורו לפניו וזה אורו לאחריו ואדם האוחז לפניו הוא בודק הלכך אינו יפה לבדיקה ורב פפא אמר משום דהאי בעית פי' שמתיירא שלא יבעיר את הבית ואין לבו על הבדיקה יפה והאי לא בעית ורבינא אמר טעמא משום דהאי משיך נהוריה ואינו דולג בקפיצות אלא נח במקום אחד והאי נפסק וקופץ תמיד: \n",
+                "<b>כל מקום שאין מכניסין וכו' </b>גמ' כל מקום לאתויי מאי לאתויי הא דת\"ר חורי הבית העליונים והתחתונים שאין נוחין להשתמש אין צריך לבדוק וגג היציע אע\"פ שהוא נמוך הואיל ומשופע הוא אין צריך לבדוק וגג המגדל של עץ ורפת בקר ומתבן ולולין ואוצרות יין ושמן שאין מסתפקים לשלחנו שעכשיו אין השמש נכנס לשם ופתו בידו ואוצרות שמן אין צריכין בדיקה רשב\"ג אומר מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת פי' רש\"י ז\"ל החולקת מעמידין אותה במקום מחיצה לחלוק תשמישי הבית ומפסקת שיש הפסק בין שוליה לקרקע דנוחה תשמישתה שיש אויר הרבה צריכה בדיקה: ובגמ' רמי עלה דהאי ברייתא מברייתא אחריתי ומשני להו: (הגהה כתוב בפר הליכות עולם ר\"פ שני דשער השלישי כל היכי דתני הכל לדרשא כלומר לאתויי חדוש שלא היה במשמע וכולהו מייתי להו בשמעתתא קמייתא דערכין הכל לאתויי מאי כמו הכל שוחטין לאתויי משומד אוכל נבלות לתאבון ואחרים הרבה אבל כל זימנין דדריש מיניה וזימנין דלא דריש מיניה כגון כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה דדריש לה בגמ' כל לאתויי הא דתניא וכו' וחדלו לספור הנהו דלא דריש כל לאתויי מאי ותימה שאין התלמוד מוליך השיטה שוה בכל מקום ומדברי הכריתות נראה דכל לא אתי לדרשא בשום מקום ואותן שמדקדק בהן לאו מלישנא ומשמעותא דכל אלא מיתורא כגון הך דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ דמשנה יתירה היא דהא באידך בבא קתני ב' שורות במרתף מקום שמכניסים בו חמץ משמע הא מקום שאין מכניסין בה חמץ א\"צ בדיקה וא\"כ הך דכל מקום יתורא הוא לאתויי הא דתניא וכן כל כיוצא בזה ע\"כ: ובריש פ\"ק דנדה העתקתי כל דברי ספר כריתות): \n",
+                "<b>וּלְמָה אמרו </b>יש גורסין ובמה וכן הוא בבבלי ובירושלמי ובעי בגמ' מרתף מאן דכר שמיה לפוטרו מן הבדיקה דקא מתמה תנא ובמה אמרו ומשני ה\"ק כל מקום שאין מכניסין וכו' ואמרי' לעיל כל מקום לאתויי אוצרות יין ושמן ומש\"ה אמרי' ובמה אמרו לקמן צריך בדיקה ומפר' מקום שמכניסין בו חמץ והיכי דמי כגון במסתפק וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>בש\"א שתי שורות. </b>ר' יוחנן מפרש לה כמו שהעתיק ר\"ע ז\"ל אבל ר' יהודה פירש שתי שורות היינו אותה שרואה את הפתח על פני רוחב כל המרתף והשורה שלאחריה: \n",
+                "<b>ובה\"א שתי שורות וכו' </b>כדפי' ר\"ע ז\"ל מוקי לה רב בגמ' ושמואל פירש דהיינו עליונה ושלפנים ממנה בגג החביות בודק שתי שורות על פני כל המרתף ורב דייק חיצונות ואותה שלפנים לאו חיצונה היא וקסבר רב דתנא דמתני' בחיצונות דק בלישניה אבל בעליונה לא דק בלישניה והאי עליונות דקתני למעוטי תתאי דתתייתא כגון שלישית ושתחתיה ושמואל עליונות דייק והאי שלמטה לאו עליונה היא והאי חיצונות דקתני למעוטי גווייתא דגווייתא: ירושלמי הדא דתימא דבעי בדיקה שתי שורות במחוללות פי' שיש חלל וריוח בין חבית לחבית ויכול אדם להכניס בריוח בין זו לזו אבל באפיצות דהיינו דחוקות מעביר עליהם את הנר ודיו ושמעינן נמי ממתני' דחיישי' לנפל הפת מיד השמש ולא אמרי' ודאי אכלו א\"ר פנחס אני אומר בשעה שסדרן הכניס שם חמץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חוששין שמא גררה חולדה. </b>וכתב שם המגיד משנה ומפר' רבינו מבית שמכניסין בו לבית שאין מכניסין בו ואינו צריך בדיקה שאם באת לחוש לכך אף אתה היה חושש כשבודק חצר זו או עיר זו באת חולדה וגררה שם חמץ מעיר אחרת או מחצר אחרת שלא היתה בדוקה באותה שעה ואין לדבר סוף שאי אפשר לכל ישראל לבדוק חמצן בבת אחת. ורש\"י ז\"ל פירש שאין חוששין כשבדק זוית זו ובא לבדוק זו שמא בתוך שבא לזו גררה החולדה החמץ למקום הבדוק וצריך אני לחזור ולבדוק ע\"כ. ופירש רבינו עיקר ויפה כיון עכ\"ל ז\"ל. וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל ואני אומר דלענין דינא ליכא פלוגתא בינייהו דאליבא דתרוייהו לא חיישי' מבית שאין מכניסין לבית שמכניסין ולא מבית שאינו בדוק לבדוק. ואם ליישוב לשון המשנה יותר מתיישב כפי פי' רש\"י ז\"ל ע\"כ בקיצור מופלג וע\"ש. ואני הדיוט נלע\"ד דאפשר דהכרח הרמב\"ם ז\"ל משום דס\"ל דקאי אדקתני רישא כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה ודו\"ק: והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת והא מרישא שמעי' דקתני כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה תריץ דהוה מוקמינן בשאין חולדה וברדלס יכולין להלך שם ע\"כ. ובגמ' דייקינן טעמא דלא חזינן דשקל הא חזינן דשקל חיישי' שמא עדיין הוא כאן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה מי לא תנן בסוף מסכת אהלות מדורות הגוים טמאים וכמה ישהה בתוכן ויהא צריך בדיקה ארבעים יום ואע\"פ שאין עמו אשה וכל מקום שהחזיר והברדלס והחולדה יכולין להלך שם אינו צריך בדיקה שאם הושלך שם חטטוהו ואכלוהו א\"ר זירא לא קשיא הא בבשר והא בלחם פי' הא דסוף אהלות בבשר דלא משיירא הלכך ודאי אכלוהו ומתני' בלחם דמשיירא אמר רבא האי מאי כלומר מאי קושיא א\"נ אורחא דמילתא דמשיירא בבשרא לית לן למיחש התם מידי דבשלמא התם אימור הוה אימור לא הוה ואת\"ל הוה אימור אכלתיה וספק אכילה יכול להוציאנו מידי ספק השלכה אבל הכא גבי חמץ דקשיא לך היכא דחזינא ודאי דשקל מי יימר דאכלתיה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכתבו תוס' ז\"ל בבשר דלא משיירא אור\"ת דהיינו דוקא בשר נפלים דרכיך דהא בפ\"ק דב\"ק חשיב חזיר שאכל בשר אכילה ע\"י הדחק ע\"כ: עוד פריך בגמ' ולא חיישינן והא קתני סיפא ומה שמשייר יניחנו בצנעא כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו ושני אביי לא קשיא הא בי\"ד הא בי\"ג פי' רישא דקתני אין חוששין בבודק בי\"ג שמצוי פת הרבה בבתים לחולדה בתוך הבתים ואינה חוששת לשייר וסיפא בהדיא תנן בה בי\"ד וכיון דלא חזיא חולדה פת הרבה בבתים כמות שהיא רגילה משיירת אמר רבא וכי חולדה נביאה היא לתת לב על כך ולראות את הנולד ויודעת שלא יאפו עוד היום אלא אמררבא מה שמשייר יניחנו בצנעא שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו דהיכא דחזינן על כרחך חיישי'. וכתבו תוס' ז\"ל ולא חיישי' לחולדה הא לא פריך דניחוש לחולדה אפי' מבית לבית דא\"כ אין לדבר סוף דאי אפשר דלא יבדוק אחד קודם חברו ואיכא למיחש שמא הביאה חולדה מבית שאין בדוק לבדוק אלא ממל\"מ פריך דהיינו באותו הבית עצמו כלומר ולא חיישינן לחולדה באותו הבית עצמו: עוד כתבו ז\"ל בשלשה עשר לא משיירא פי' פעם שאינה משיירת ולהכי היכא דלא חזינן לא חיישי' כיון דאפי' גררה פעם שאינה משיירת אבל היכא דחזינן חיישינן כיון דפעמים משיירת ובי\"ד לעולם משיירת ואפי' לא חזינן חיישינן וגבי בשר אפי' חזינן לא חיישינן דלעולם משיירת ואתי שפיר אביי כר' זירא ע\"כ: ובירוש' א\"ר יונה הכין צורכא (צ\"ע) מתני מעיר לעיר ומחצר לחצר ממל\"מ ומבית לבית אם חושש את מעיר לעיר את חושש מחצר לחצר ואם חושש את מחצר לחצר את חושש ממקום למקום ואם חושש את ממקום למקום את חושש מבית לבית א\"ר יוסי אפי' כמתני' אתיא היא אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דא\"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף שאם מבית לבית אי אתה חושש לא כ\"ש ממקום למקום ואם ממקום למקום אי אתה חושש לא כ\"ש מחצר לחצר ואם מחצר לחצר אי אתה חושש לא כ\"ש מעיר לעיר יכולין הן כל ישראל לבדוק חמצן כאחת. תו גרסי' התם רבנן דקסרין בשם ר' אבהו אין חוששין שמא גררה חולדה וכר' יהודה דהתם חוששין. וראיתי מי שפירש דר\"ל דלרבנן צריך בדיקה ואין חוששין שמא גררה ר\"ל שמא גררה ואכלה אלא תולין דהניחה בחורה או במקום אחר ולר' יהודה חוששין ר\"ל תולין להקל דודאי גררוהו ואכלוהו ולא תיקשי לן לשון חוששין דמשמע להחמיר דאשכחן נמי חוששין להקל ע\"כ. אמר המלקט פי' כדכתב רש\"י בשבת פ' שואל (שבת דף קנ\"א) על מתני' דקתני התם אא\"כ באו ממקום קרוב דקאמר עלה שמואל התם חיישי' שמא חוץ לחומה לנו דהוי חיישי' לקולא דוגמא דבתולה שעיברה דחיישי' שמא באמבטי עיברה וכשרה לכהונה דבמסכת חגיגה וכן בקדושין חוששין משום זנות ואין חוששין משום קדושין כלומר תולין בזנות ע\"כ: והובאו דבריו דרש\"י ז\"ל בהר\"ן ז\"ל שם פ' שואל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר בודקין וכו'. </b>פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ס\"ז.) ובירוש' א\"ר יוחנן טעמא דר' יהודה כנגד שלשה פעמים שכתוב בתורה לא יראה בסדר בא לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור ובסדר ראה ולא יראה לך שאור והתם פריך והכתיב תשביתו שאור והכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו' ומשני לה. ובגמ' דילן רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי' תרוייהו כנגד שלש לשונות של השבתה שבתורה ראיה מציאה השבתה לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם אך ביום הראשון תשביתו שאור. וזהו למאי דס\"ד דר' יהודה תלתא בדיקות בעי. אבל בתר הכי מפ' דבאחד משלשה פרקים הללו קאמר ר' יהודה ובגזרה דילמא אתי למיכל מיניה פליגי כדפי' ר\"ע ז\"ל. ופרכי' בגמ' ומי גזר ר' יהודה דילמא אתי למיכל מיניה והתנן במנחות פ' ר' ישמעאל משקרב העומר יוצאין ומוצאין בשוקי ירושלם שהן מלאים קמח וקלי וכרמל שלא ברצון חכמים דברי ר\"מ ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין ולא קא גזר ר' יהודה דילמא אתי למיכל כי מעסקי ביה דהא זה שכבר הוא קמח ודאי נקצר קודם העומר. ובעי רבא לתרץ שאני חדש מתוך שלא התרת לו לקצור כדרך כל השנה אלא בידים קוטפים המלילות מן הקרקע דהא אסור לקצור לפני העומר זכור הוא את איסור החדש ע\"י שנוי המעשה ולא אתי למיכל מיניה וטחינה והרקדה נמי לא היו טוחנין אוחו בריחים של מים אלא בריחים של יד לזכרון. והרקדה הופך הנפה על פניה דהוי שנוי ומדכר ומקשי לי' אביי אלא הא דתנן התם בההוא פירקא קוצרין בית השלחין כדרך חול קודם לעומר במגל ואוקימנא לה כר' יהודה דאמרי' מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו ר' יהודה מאי איכא למימר אלא אמר אביי חדש בדיל מיניה שהרי לא הורגלו לאכלו כל השנה אבל חמץ למודין הן בכל השנה והא דהכא לא גזרו רבנן והתם קתני שלא ברצון חכמים דמשמע דגזר ר\"מ דהוא מבני פלוגתיה ל\"ק דאע\"ג דבעלמא גזרי' הכא בבדיקת חמץ ליכא למיגזר דהא כל עצמו אינו מחזר עליו אלא לשרפו ואין לך זכרון גדול מזה. ופרכי' תו בגמ' וכל היכא דלא בדיל מיניה מי גזר ר' יהודה והתנן לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן שמא יבא להסתפק ממנו ויהא חייב משום מכבה ור' יהודה מתיר ואע\"ג דשמן תדיר הכל רגילין בו ומשני התם משום חומרא דשבת מיבדל בדילי מיניה. וכתב רש\"י ז\"ל דרבנן אדרבנן ליכא לאקשויי דהא אוקימנא דטעמא דחמץ משום דכל עצמו מחזר וכו' ופרכי' תו בגמ' וכל היכא דבדיל מיניה לא גזר ר' יהודה והתנן בבכורות פ' כל פסולי בכור שאחזו דם אפי' הוא מת אין מקיזין לו דברי ר' יהודה ואין מקיזין אפי' במקום שאינו עושה בו מום משמע וקא גזר ר' יהודה אטו מקום שעושה בו מום ואע\"ג דקדשים הכל בדלין מהם ומשני התם מתוך שאדם בהול על ממונו פי' דכהן זה בהול על הבכור שלא ימות אי שרית ליה במקום שאינו עושה בו מום אתי למיעבד במקום שעושה בו מום ורבנן סברי כ\"ש דאי לא שרית ליה כלל אתי למיעבד. והא דקאמר ר' יהודה בפ' שני דביצה אין מקרדין את הבהמה אבל מקרצפין אלמא לא גזר קרצוף אטו קרוד שאני התם דאי שביק ליה צערא בעלמא הוא ולא אמרי' אדם בהול על ממונו אבל הכא גבי בכור דאי שביק ליה מיית אמרי' אדם בהול על ממונו והאי דגזר גבי חמץ וגבי קרצוף לא גזר לחם בלחם מיחלף קירוד בקרצוף לא מיחלף ורבנן סברי מיחלף. וכתבו תוס' ז\"ל כל היכא דבדיל מיניה לא גזר ר' יהודה דר\"מ אדר' מאיר לא רצה להקשות דלעיל גזר גבי חדש וגבי בכור לא גזר דבפ' פסולי המוקדשי' תניא בכור שאחזו דם מקיזין לו במקום שאין עושין לו מום דברי ר\"מ ר' יהודה אומר וכו' משום דאיכא לשנויי שאני בכור דאיכא פסידא ע\"כ: \n",
+                "<b>ומה שמשייר וכו'. </b>כגון שהניח עשר ומצא תשע אבל אם לא ידע כמה הניח אע\"פ שלא הצניעו אינו צריך לחזור ולבדוק דהא תנן אין חוששין שמא גררה חולדה וכו' הרי\"ף ז\"ל וכן הוא בגמ' וכן פי' ג\"כ הר\"ן ז\"ל. וכתב עוד והיכא דצריך לחזור ולבדוק פעם אחרת צריך ג\"כ לבטל פעם אחרת שהרי קמץ זה שגררה חולדה מתוך הבית לא נתבטל הלכך צריך בטול ע\"כ: ובערוך בערך מעד הביא פירוש שני שהביא ר\"ע ז\"ל בענין תוך המועד ולאחר המועד וכתב בסוף דבריו והא דתנן בסיפא מה שמשייר יניחנו בצנעא לא אהדור אתוך המועד ולאחר המועד שהוא תוך הפסח ולאחר הפסח אלא סליקא לה פלוגתא דר' יהודה וחכמים והדרא לה מימרא לסתם מתני' דאור י\"ד וקתני מה שמשייר אחר שבדק באור י\"ד יניחנו בצנעא ודבר זה אפשר כגון שהיה במדינת הים וחזר בתוך המועד או לאחר המועד ע\"כ: \n",
+                "<b>ומה שמשייר וכו'. </b>ביד פ' שני דהלכות חמץ ומצה סי' ז' ובפ\"ג סי' ב' ה' ובטור א\"ח סי' תל\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"מ אומר וכו'. </b>בפירקין דף ד' וקאמר עלה תנן התם ובר\"פ כל שעה ותוס' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קט\"ז:) \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אוכלין כל ד' וכו'. </b>ביד שם פ\"א סי' ט' ור\"פ ג'. ופי' כל ד' ר\"ל שליש היום בין שהשנה פשוטה שהיום קצר בין שהשנה מעוברת שהיום ארוך: ותשובת שאלה היא בספר תרומת הדשן בסי' קכ\"א וז\"ל התשובה בקיצור יראה מתוך ההלכה דלעולם שרי לאכול עד ב' שעות קודם חצות והא דנקט ר' יהודה אוכלין כל ארבע דמשמע דלא תלינן בקודם חצות היינו משום דבימים בינונים לעולם בסוף שעה ד' היינו שתי שעות קודם חצות וק\"ל. והמקל לא הפסיד ע\"כ ובטור א\"ח סי' תמ\"ג: \n",
+                "<b>תולין כל חמש. </b>ואינו אוכל גזרה משום יום המעונן אבל בד' שעות לא גזרי' דהכל בקיאין בה דזמן סעודה לכל היא: עוד איתא בגמ' כמחלוקת דר\"מ ור' יהודה לענין עדות בסנהדרין פ' היו בודקין כך מחלוקת לענין חמץ ולא תימא תנאי נינהו אליבא דר' יהודה ור\"מ דתנא דמתני' סבר לר\"מ אדם טועה שעה אחת ולר' יהודה אדם טועה שתים ותנא דסנהדרין סבר לר\"מ אדם טועה שתים ולר' יהודה שלש וכמו שכתבתי שם סי' ג' אלא ודאי כאותו מחלוקת שלשם כך הוא כאן אלא הכא שאני שחמץ לכל מסור ושאינו בקי בשעות טועה בהן אבל עדות מסורה לזריזים פי' רש\"י ז\"ל שאין אדם בא להעיד על הנפש אא\"כ בקי בשעות לפי שיודע הוא שסופו להדרש בדרישה וחקירה ע\"כ. א\"נ כי קשיא לך לר' יהודה דאמר התם אין טעות בין חמש לשבע משום חמה והכא אמר אפשר לטעות לא תימא תנאי היא אלא כטעמו שם כך טעמו כאן אלא שחמץ לכל מסור א\"נ משום יום המעונן שאין יכולין לבדוק בחמה וטעו טפי ומיהו כל שעה רביעית שרי למיכל בה חמץ שהיא זמן סעודה לכל אדם והכל בקיאין בה וליכא למיטעי בה אפי' ביום המעונן: עוד בגמ' אמר ר' נחמן הלכה כר' יהודה א\"ל רבא ונימא מר הלכה כר\"מ דסתם לן תנא כותיה דתנן לקמן ר\"פ שני כל שעה שמותר לאכול מאכיל דמשמע וכשאינו מותר אינו מאכיל ואי ר' יהודה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל ומשני ההיא לאו סתמא היא משום דקשיא מותר ומכח האי קושיא מוקמינן לה כרבן גמליאל כמו שפי' ר\"ע ז\"ל שם במקומו. ופריך ליה ונימא מר הלכה כר\"ג דה\"ל מכריע א\"ל רבן גמליאל לאו מכריע הוא אלא טעמא דנפשיה קאמר כמו שמפורש לקמן ואי בעי' אימא רב דאמר כי האי תנא דתניא וכו' דקבע הלכתא כר' אלעזר ב\"ר יהודה איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע אפי' תרומה כל ד' ותו לא וקתני דקבעו הלכה כמותו: ועיין בפי' הר\"ן ז\"ל על זו הברייתא. ובירוש' מפר' ר\"מ אמר משש שעות ולמעלן מדבריהם ר' יהודה אומר משש שעות ולמעלן מדברי תורה מ\"ט דר\"מ אך ביום הראשון זה חמשה עשר יכול משתחשך ת\"ל אך הא כיצד תן לו לפני שקיעת החמה שעה אחת מ\"ט דר' יהודה אך ביום הראשון זה י\"ד יכול כל היום כולו ת\"ל אך הא כיצד חלוק את היום חציו לחמץ וחציו למצה ע\"כ. והתם נמי פריך ומחלפא שיטתיה דר' יהודה מההיא דסנהדרין תמן הוא אומר אין חמישית מתחלפת בשביעית א\"ר יוסי תמן הדבר מסור לב\"ד וב\"ד זריזין הם ברם הכא הדבר מסור לנשים והנשים עצלות ומדבעי שניהם למדנו דאין ביעור חמץ אלא שריפה דהא אף ר\"מ נקט בלישניה לשון שריפה ושורפים בתחלת שש וכן פי' ג\"כ הרז\"ה ז\"ל אלא דק\"ק אמאי לא הזכיר ג\"כ ר\"ג שגם הוא הזכיר לשון שריפה בדבריו כמו ת\"ק דידיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד א\"ר יהודה. </b>סייעתא לדבריו דאמר דתלתא זימנא הוו זמן אכילה וזמן תלייה וזמן שריפה ממה שקבלה בידו שבמקדש שתי חלות וכו': \n",
+                "<b>שתי חלות שבתודה. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>פסולות. </b>ר' חנינא מפ' לה כמו שהעתיק ר\"ע ז\"ל. ובמסקנא דבי\"ג איירי שנשחט עליהם הזבח ונשפך הדם והשתא מיפסלו טפי שנשפך הדם וגם נפסלו בלינה ולכך מעמיד בנשפך הדם שהטעם הראשון שא\"ר חנינא מתוך שהן מרובות נפסלות בלינה נראה לו דוחק דאיך יתכן דמפני רבוי שלהן לא ימצא אוכלין הלא מותרין לזרים מתוס' ז\"ל. ובגמ' תנא משום ר' אלעזר כשרות היו כל זמן שמונחות וכו' והקשו תוס' ז\"ל מאחר דכשרות היו אמאי משהין אותן עד שעת האיסור ותרצו דהיינו כר\"ג דאמר תרומה כל חמץ ולחמי תודה כתרומה והיו נוטלין האחרונה בסוף חמש והכי משמע בירושלמי ע\"כ. עוד בגמ' תניא אבא שאול אומר שתי פרות היו חורשות בהר המשחה כל זמן ששתים חורשות כל העם אוכלין ניטלה אחת וכו': ובירושלמי נמי תני שתי פרות חורשות בירושלם וירושלם לא כמקום שנהנו שלא לעשות מלאכה בי\"ד היא כיון שמתקבצין בה מכל המקומות ומשני נראות כחורשות ולא חורשות ממש רק מהלכין בהן ארוכות וקצרות לסימן: אית תנאי תנו שתי נרות דולקות ואית תנאי תנו שני סדינין א\"ר פנחס ולא פליגין מ\"ד שתי פרות שתי נרות בחול מ\"ד שני סדינין בשבת: ובעי התם ויקבעו לה תקיעה לסימן ומסיק אם אומר את כן אף הם סבורין שמא לתמיד הן תוקעין והן מתקלקלין ע\"כ: \n",
+                "<b>על גב האיצטבא. </b>ס\"א האיצטווה בכל מקום שהוא שנוי כגון בפ' בתרא דשקלים ובפ' לולב וערבה: גמרא תני תנא קמיה דרב יהודה על גב האיצטבא פירוש על הכסא ממש א\"ל וכי להצניען הוא צריך תני על גג האיצטבא אמר רחבא א\"ר יהודה הר הבית סטיו כפול היה פי' האיצטבא סביב סביב מקפת ובתוך אותו היקף עוד אחר ותנ\"ה: ובערוך הביאו בערך אסטווה בוי\"ו. ועיין במ\"ש בפ' לולב וערבה סי' ד'. נטְלה נטְלוּ כך נקד הח' הר\"מ דילונזאנו ז\"ל הטי\"ת בשב\"א: \n",
+                "<b>ר\"ג אומר חולין נאכלין כל ד' ותרומה כל חמש ושורפין בתחלת שש. </b>בגמרא אמרי' דלאו מכריע הוא פי' רש\"י ז\"ל דבשלמא אי הוה תנן ר\"מ אומר אחד חולין וא' תרומה כל חמש ר' יהודה אומר אחד חולין ואחד תרומה כל ד' ור\"ג אומר חולין כל ד' ותרומה כל חמש הויא הכרעה אבל השתא דאינהו לא אדכור תרומה וחולין כלל ולא גלו דעתם שיהא שום רמז דין לחלק ביניהם לאו הכרעה היא אלא דעת שלישית ע\"כ: ותוס' ז\"ל פירשוהו בסוף פירקין בענין אחר. גם בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי\"ו) האריכו בזה ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' חנינא סגן הכהנים. </b>כתב החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נכ\"י חנניה: וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל גם נקד הר\"ח ז\"ל מלת נמנְעו הנו\"ן בשב\"א: \n",
+                "<b>הוסיף ר' עקיבא מימיהן וכו'. </b>תוס' עירובין פ' הדר (עירובין דף ע\"א) ורפ\"ק דזבחים ודפ' הקומץ (מנחות דף ל\"א) ודפ' כסוי הדם (חולין דף פ\"ז) ופ\"ח. ועיין בדבריהם ז\"ל הכא בגמ' שכתבו משום דר' חנינא קאמר מימיהן של כהנים וכו' דמשמע דלא הוו גרסי במילתיה דר' עקיבא מימיהן של כהנים: ומוקי לה רב יהודה בגמ' בנר של מתכת כדפי' ר\"ע ז\"ל ולפי' רש\"י ז\"ל דוקא של מתכת אבל שאר כלים דינם ככלי חרס אכן ר\"ע ז\"ל תפס לעיקר דעת הרמב\"ם ז\"ל ופירושו ועיין במ\"ש בפ\"ק דאהלות סי' ב' ג': אמנם מה שכתב ר\"ע ז\"ל נעשו כמותם אם אב אב ואם ראשון ראשון וכן כתב ג\"כ במשנתנו דבר\"פ שני דעדיות איני יודע מנין לו ז\"ל וכל המפרשים שראיתי עד הנה לא מצאתי כך שאם נגע במת נעשה אבי אבות ואם נגע בטמא מת נעשה אב הטומאה ה' יאיר עיני בתורתו לדעת הדבר על בוריו ועל אמתתו אכי\"ר: אחר זמן רב נזדמן לידי משנתו של החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל ומצאתי שכתב על זה וז\"ל והאי אי אפשר כלל שאם נגעו כלים ואדם בראשון לא יקבלו טומאה כלל ואם הם אוכלים הם שניים ואפי' נגעו במת עצמו אינם אלא ראשון ע\"כ. ובגמ' בעינן ומאי דוחקיה דרב יהודה לאוקומה בנר של מתכת נוקמה בנר של חרס דאינו אלא ראשון כשנגע בטמא מת ואשמועי' ר\"ע דשלישי מותר לעשותו שני ודקשיא לך מאי הוסיף אדר' חנינא הוסיף טובא דאילו התם גבי בשר קדשים כי שריף שלישי בהדי ראשון ועשהו שני וטמא היה מתחלה לטמא אחרים שהשלישי עושה רביעי בקדש ועכשיו כשהוא שני הוי טמא ולא נשתנה שמו לקלקול יותר מבראשונה ואילו גבי עדותו של ר' עקיבא גבי תרומה קאי דאילו שמן קדש אינו אלא שמן מנחות (הגה\"ה פי' שאם נפסל נשרף בקדש בבית הדשן) ונאכל ואינו ראוי להדליק נר ושמן שלישי של תרומה אינו טמא לטמא אחרים אלא פסול דאין שלישי עושה רביעי בתרומה וכי הדר עביד ליה שני ה\"ל טמא ומשני רבא מתני' קשיתיה מאי אריא דתני טומאת מת אי בנר של חרס קאי ובראשון עסיקינן למה לי דנקט שקבל טומאה זו מאב הטומאה של מת ליתני שנטמא סתם ואנן קים לן דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ומה לי אב הטומאה דמת מה לי אב הטומאה דשרץ אלא מדנקט מת ש\"מ בנר של מתכת עסיקי' ואשמעי' דבנר שהוא עצמו אב הטומאה ודייק רבא בגמ' מדקתני הוסיף ר' עקיבא ש\"מ קסבר ר\"ע טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא דאי ס\"ד דאין משקין מטמאין אחרים אלא מדרבנן מאי תוספת דאוסיף ר\"ע דאמר שהשמן שהוא שלישי עשאוהו ראשון ומה בכך האי נר אב הטומאה כי עשאו ראשון להאי שמן מאי אהני ליה אחר שלא יטמא אחרים וכי תימא לאפסולי גופיה הוא דמהני ליה הא פסיל וקאי. ופרכינן ממאי דילמא אהני שיטמא אחרים מעכשיו מדרבנן ומשני אי תוספת דרבנן אתא לאשמיעי' מאי אריא דנקט שמדליקין אותו בנר אב הטומאה שעושין אותו להאי שמן ראשון דאורייתא אי נמי אשמועי' שמדליקין אותו בראשון לטומאה או בשני לטומאה נמי תחלה הוי כלומר איכא נמי תוספת מדרבנן כי ההיא שנעשה ראשון מדרבנן ומטמא עוד שני ושלישי דהא גזור רבנן על המשקין שאפי' נגעו בשני יעשו ראשונים דתנן במסכת פרה פ\"ח כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה אלא ש\"מ מדמהדר למעבדיה ראשון דאורייתא ש\"מ לטמויי אחרים ולעשותן שני דאורייתא קאמר: ובירוש' אית תנויי תנו במתני' בנר שנטמא טמא מת בלא בי\"ת משמע שהנר עצמו קבל טומאה מן המת ואית תנויי תנו בנר שנטמא בטמא מת בבי\"ת משמע שלא נטמאת הנר במת אלא באדם שקבל טומאה מן המת ביד פ' י\"ט דהלכות פסולי המוקדשין סי' ו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אר\"מ מדבריהם למדנו וכו'. </b>ירוש' מהו בפסח בי\"ד. ופי' החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל דבפסח עצמו דהוי חמץ איסור תורה אפי' ר' יוסי לא יפליג עליה דשורפים כדאמר ר' יוחנן לקמיה הכל מודים בששה עשר ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה והירושלמי אזיל לשיטתיה דאמר לעיל לדעת ר\"מ ליכא איסור תורה בחמץ רק קרוב ללילה ע\"כ. ובגמ' בברייתא קאמר ר\"מ י\"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות תלויות טמאות וטהורות. בבלי וירושלמי א\"ר יוחנן מדבריהם למדנו כמשמעו מדברי ר' עקיבא ומדברי ר' חנינא סגן הכהנים. פי' החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל דיליף ר\"מ דכי היכי דשורפין טומאת תורה או פסול תורה עם טומאת תורה ה\"נ שורפין בי\"ד תרומה טהורה כיון דאסירא מדרבנן עם הטמאה מן התורה דאע\"ג דשריא טהורה בי\"ד מן התורה הא תריץ לקמן דר\"מ לטעמיה דמחמיר בדבריהם כשל תורה. ר\"ש בן לקיש אמר מדבריהם ר\"ל מדברי ר\"א ור' יהושע ולא קאי ר\"מ אדר' עקיבא ודר' חנינא דדוקא התם שורפו משום דתרווייהו טומאת תורה או פסול תורה אבל הכא בי\"ד דשרי חמץ מן התורה לא ילפי' דשורפין יחד טהורה עם טמאה אלא מדברי ר' אליעזר וכו' וז\"ל רש\"י ז\"ל בבבלי א\"ר שמעון בן לקיש לא תידחוק לאוקומה הכי דמאי מדבריהם דקאמר מדברי ר\"א ור' יהושע דלאו אמתני' קאי ר\"מ אלא בעלמא קאי והכי קתני מדברי סופרים שמענו ששורפין וכו' ומאן נינהו סופרים ר' אליעזר ור' יהושע והאי עדות דר' חנינא ור' עקיבא לא שייך גבי פסח ואיידי דבעי לאורויי ששורפים טהור עם הטמא נקט לה עכ\"ל ז\"ל. ונמצא דמדבריהם הוי כמו הרי זה אבק רבית מדבריהם וכאלה רבים והכא נמי מדבריהם מדברי סופרים למדנו והם ר' אליעזר ור' יהושע ע\"כ. ובגמ' דילן מפ' הי ר' יהושע ומסיק ר' יהושע דחבית שנשברה בגת העליונה וכו' דבפ\"ח דמסכת תרומות וכתבו תוס' ז\"ל והא דקתני במתני' מילתיה דר' חנינא ור' עקיבא משום דר' יוסי קטעי וסבר דר\"מ מר' חנינא סגן הכהנים קאמר כדקאמר בגמ' בסמוך ע\"כ: והתם בירוש' אמרי' דבר קפרא ס\"ל כר\"ש בן לקיש ובגמ' דילן אמרה ריש לקיש משום בר קפרא: \n",
+                "<b>א\"ל ר' יוסי אינה היא המדה וכו'. </b>פ\"ג דהלכות חמץ ומצה סי' ד' [הגהה עיין בחידושי הרב רבינו אליה מזרחי ז\"ל שבסוף ספר סמ\"ג על סימן ע\"ו וז\"ל. קצת מדבריו שכתב הרא\"ש ז\"ל בהדיא דשלהי מתני' דפ\"ק דפסחים מוקמי' לה כר\"ש וקתני דשורפין תרומה ואי שרינן באכילה עד הלילה למה שורפין. אך קשה דהא דמוקי תלמודא למתני' כר\"ש אינו אלא לענין זה דס\"ל לר\"מ ור' יוסי דחמץ לפני זמנו בלאו כר' יהודה אבל אי הוה ס\"ל כר\"ש דמתיר לאוכלו עד הלילה לא היו שורפין תרומה טהורה לא עם הטמאה ולא זו לעצמה וזו לעצמה ועוד וכו' ע\"ש]: \n",
+                "<b>ור' יהושע אומר שתיהן כאחת. </b>גמרא רמי רב חסדא פסחא אפסחא ומשני ומי אמר ר' יהושע שתיהן כאחת ורמינהי א\"ר יוסי וכו' וקתני היאך ישרף אפי' תלויה עם הטמאה שמא יבוא אליהו ויטהרנה ומשני הא ר\"ש אליבא דר' יהושע דהיינו מתני' והכי נמי אמרי' בירוש' דפירקי' ודפ\"ח דתרומות. וברייתא ר' יוסי אמרה כדקאמר א\"ר יוסי והאי ר' יוסי דמתני' ה\"ק ר' יוסי לר\"מ אפי' ר\"ש אליבא דר' יהושע דמקל כי מקיל בתלויה וטמאה אבל בטהורה וטמאה לא: ר' יוסי ב\"ר חנינא רמי תרומה אפסחא פי' תרומה דעלמא אתרומה דפסחא ומשני. מי א\"ר יהושע שתיהן כאחת דמותר לטמא תלויה בידים ורמינהי דתנן פ\"ח דתרומות חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה ר' אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום תורפה יניחנה במקום מוצנע ואם היתה מגולה יכסנה ר' יהושע אומר אם היתה מונחת במקום מוצנע יניחנה במקום תורפה ואם היתה מכוסה יגלנה גרמא אין בידים לא ואע\"ג דתלויה היא ומשני הא ר\"ש אליבא דר' יהושע פי' מתני' והא דקתני בידים לא ר' יוסי היא ואליבא דר' יהושע דגבי תלויה דפסחא נמי ה\"ק בברייתא ואנן היכי נשרוף אפי' תלויה עם הטמאה: ר' אלעזר רמי תרומה אתרומה ומשני כתבנוה כבר שם במקומו פרק שמיני דתרומות: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שעה שמותר לאכול מאכיל. </b>פ\"ק דמכילתין דף י\"ג. ומתני' לא ר' יהודה ולא ר\"מ דאי ר' יהודה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל דקאמר תולין כל חמש ואי ר\"מ האי כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי ליה וכו' כדפי' רעז\"ל: ובירוש' משמע דלא דייק מלת מותר ומוקי לה כר' מאיר: \n",
+                "<b>ומותר בהנאתו. </b>בהנאת אפרו אפילו אחר זמנו מפ' לה בגמ' כדפי' רעז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל וכגון שנפסל מלאכול הכלב דבענין אחר לא הוה שרי ע\"כ וכן פי' רש\"י ז\"ל ג\"כ וז\"ל והאי מותר אלאחר זמנו קאי וכגון שחרכו באור יפה קודם זמנו שבטל טעמו ומראיתו ע\"כ: \n",
+                "<b>עבר זמנו אסור בהנאתו </b>ואסור למכור ואם מכר דמיו מותרין דאין תופס דמיו כדתנן בפ' שני דקדושין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת תוס' ז\"ל. וכל היכא דתנן בפ\"ק או הכא דחמץ אסור בהנאה או ששורפין אותו הוי דלא כר יוסי הגלילי דלדידיה שרי חמץ בהנאה כל ז' אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לגוי: \n",
+                "<b>ולא יסיק בו וכו'. </b>תוס' בפ\"ק דמכילתין דף ה' ועם מה שמפ' בגמרא דלר' יהודה איצטרי' וכדפי' רעז\"ל מובן ומיושב סמיכות פלוגתא דר' יהודה ורבנן אולא יסיק בו תנור וכירים: וכתבו תוס' ז\"ל אבל לרבנן דס\"ל דאין מצותו בשריפה והוי מן הנקברים דאמרי' פ' בתרא דתמורה דאפרן אסור פשיטא דלדידהו אסור ליהנות ממנו בהדי דקא שריף לי' אלא לר' יהודה דס\"ל דהוי בשריפה וקיימא לן התם דכל הנשרפי' אפרן מותר איצטריך. עד כאן: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומ' אין ביעור חמץ אלא שריפה. </b>בפ\"ק דמכלתין תניא א\"ר יהודה אימתי אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה שלא בשעת ביעורו פי' רש\"י ז\"ל דהיינו בתחלת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו דהיינו בשבע שהוא מוזהר מן התורה השבתתו בכל דבר: ור\"ת הכריח דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים והטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורא אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינו מצווה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירוש' בפ' כל שעה ע\"כ. ושם בפ\"ק דף ה' אמרי' דר' עקיבא ס\"ל כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה: \n",
+                "<b>וחכמים אומרי' מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלת אף וכתב שכן מצא: וביד ספ\"ג דהלכות חמץ ומצה ובטור א\"ח סי' תנ\"ה וע\"ש בספר לבוש החור וכתבתי רוב דבריו בס\"פ בתרא דתמורה ע\"ש: ובגמ' איבעיא להו היכי קאמר מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או דילמא מפרר וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה אמר רבה מסתברא חמץ דלשאר נהרות קאזיל דהא לא מצינו בשום מקום גבי חמץ ים המלח בעי פירור דחיישי' שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו אבל ע\"ז דלים המלח אזלא דהא אשכחן בכמה דוכתי גבי ע\"ז יוליך הנאה לים המלח הלכך סתם ים דתנן גבי ע\"ז הוי ים המלח שאין ספינה עוברת שם לא בעי שחיקה ורב יוסף אמר אדרבא חמץ דמימאיס ונימוק ונימס מאליו לא בעי פירור אבל ע\"ז שאין המים ממסות אותה בעיא שחיקה בשאר נהרות מדלא תני בהדיא יטיל לים המלח. וברייתא תניא כותיה דרבה וכוותיה דרב יוסף ומן הירושלמי משמע דמדלא קתני מטיל לים או מפרר וזורה לרוח משמע דמפרר ארוח ואים קאי דאפי' לדגים שבים שהן הפקר אסור להשליך ככר שלם לים וכי קתני רישא מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות בין שלו בין דהפקר קאמר. וכתב הרי\"ף ז\"ל ופרישנא מפרר וזורה לרוח או מפזר ומטיל לים אלמא אפי' לים בעי פירור וכ\"ש לשאר נהרות וחטים של חמץ בעו שחיקה והדר מטיל לים ע\"כ: ובטור א\"ח סי' תמ\"ג. וכתבו תוס' ז\"ל אומ' ר\"י דרבנן דמתני' היינו ר' יוסי דפ' כל הצלמים א\"נ מתני דהכא אתי שפיר כרבנן דהתם דאמרו לו אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחים ורחמנא אמר ולא ידבק בידך ונו' והא דשרו הכא היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכה\"ג לאו דרך הנאה היא אבל בע\"ז לא כתיב אכילה ואסור אפי שלא כדרך הנאה ע\"כ וכן כתבתי בשמו ז\"ל שם פ' כל הצלמים שכתבו בשם רשב\"ם ז\"ל: ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל או מֵטִיל המ\"ם בצירי והטי\"ת רפויה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמץ של נכרי וכו'. </b>נלע\"ד דמשום דקתני במתני' דלעיל ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו דר\"ל מותר בהנאת אפרו קתני הכא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כלומר דכבר אפשר להתפרש ומותר בהנאתו דרישא דקאי אחמץ שמכרו ישראל לנכרי דמותר ישראל בהנאתו אחר הפסח וה\"ה באכילה כמו שמתפרשת מתני' דהכא לרבא דהא רב אחא הדר ביה כמו שנעתיק בסמוך. וכי היכי דלא תימא דמותר בהנאתו דרישא קאי אמוכרו לנכרי סמך להא מתני' דהכא דמתני' ר\"ש היא ואפי' דישראל מישרא שרי אלא משום קנסא כדאיתא בגמ' וכמו שפירש כבר רעז\"ל וההיא דלעיל דקתני מותר בהנאתו לא אשמעי' אלא דמותר בהנאת אפרו כדפי' כבר ר\"ע ז\"ל: וביד פ\"א דהלכות חמץ ומצה סי' ד' ובטור א\"ח סי' תמ\"ח. ונראה דחמץ של הקדש של בדק הבית נמי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה שהרי אמרו בברייתא בגמ' בפ\"ק דף ה' לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גוים ושל גבוה אם לא קבל אחריות החמץ של גוי או של הקדש על עצמו ועוד אמרו שם בדף ו' חמצו של גוי שהפקידו אצל ישראל ולא קבל אחריות על עצמו עושה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שלא יבא להסתפק ממנו אבל של הקדש אין צריך לעשות לו שום מחיצה שהרי הכל פורשין ממנו כדי שלא יבואו לידי מעילה וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ד. ונראה דגזרת הכתוב היא שחמץ של הקדש בדק הבית שכולו לגמרי של גבוה ואין בו חלק אפי' לכהנים מותר לראותו בפסח ולאכלו אחר הפסח כמו שהתיר כלאים בבגדי כהונה וכמו שהתיר הבערת אש בשבת בבית המקדש כנלע\"ד ודו\"ק. אח\"כ מצאתי מפורש בגמ' בפירקין דף כ\"ט דפי' רש\"י ז\"ל דאחר הפסח הוה מזבין ליה גזבר לישראל ואכלו ליה וא\"ת א\"כ אמאי לא קתני הקדש במתני' כיון ששניהם מקרא אחד נפקי לא יראה לך דדרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואתיא כר\"ש ושמא יובן מהטעם שכתבו תוס' ז\"ל דממה נפשך יש איסור שאם פדאו הרי הוא שלו ואם לא פדאו הרי הוא אסור בהנאה אפי' אחר הפסח מטעם הקדש ומתחייב קרבן מעילה ולכן ג\"כ מטעם זה אפשר שלא שנאו במתני'. ובגמ' מוקי רב אחא בר יעקב למתני' אליבא דר' יהודה דאמר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת ואע\"ג דנפקא ליה מקראי דלאחר זמנו אסר קרא דתלתא קראי כתיבי לא יאכל חמץ כל מחמצת לא תאכלו לא תאכל עליו חמץ חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו וחד לתוך זמנו בשאור דישראל קאמר אבל דנכרי שרי דיליף שאור דאכילה משאור דראיה כלומר חמץ דגבי לא יאכל משאור דראיה ומותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפי' בפסח מן התורה לפי' רש\"י ז\"ל דדרשי' הכי מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים פי' של גוים ושל גבוה אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה ובדין הוא דאיבעי ליה למיתני וכו' כדפי' רעז\"ל. ובדין הוא נמי דאיבעי ליה למיתני תנא דמתני' דאפי' תוך זמנו מותר בהנאה ואיידי דתנא דישראל לאחר זמנו תנא נמי דנכרי לאחר זמנו רבא אמר לעולם ר\"ש היא דאמר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום ור\"ש קנסא קניס ליה הואיל ועבר עליו בבל יראה ובבל ימצא ודישראל הוא דאסור מקנסא הלכך דנכרי שרי ולרבא ניחא הא דקתני משום לא יראה דמשום דעבר אהאי קרא קא קניס ליה אבל לרב אחא קשה דהו\"ל למנקט משום לא יאכל חמץ דהא מיניה נפקא ליה לר' יהודה איסור אחר זמנו ותריצנא בגמ' דארישא קאי כדפי' רעז\"ל. ומסקי' בגמ' דרב אחא הדר ביה ולר' יהודה אפי' חמץ של נכרי אסור אחר הפסח דלא יליף שאור דאכילה משאור דראיה ומסיק בגמ' רבא גופיה דהא דקניס ר\"ש אחר הפסח הואיל ועבר עליה בבל יראה ה\"מ בעיניה אבל ע\"י תערובות אפי' שהיי' בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובות דיליה. ומשמע דגם לרבא צריכין אנו לומר ובדין הוא וכו' וכדאיתא בפי' הרמב\"ם ז\"ל ורעז\"ל. או לכל הפחות צריך לתרץ כדתריץ בירוש' דבירוש' קאמר חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה משמע אבל באכילה אסור הדא דאת אמר במקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים אבל במקום שנהגו לאכול פת של גוים אף באכילה מותר ואם התענה ג' ימים אף במקום שנהגו שלא לאכול מותר מפני פקוח נפש. וכתב הר\"ן בפ' אין מעמידין דף שס\"ג ע\"א שפירש רש\"י ז\"ל בתשובותיו דמדתלו ליה לפת במנהגא ש\"מ דלית בפת משום גיעולי גוים משום דלא חיישי' לכלים של גוים שיהו בני יומן ואינה ראיה דאיכא לאוקומה כשנילוש בפני ישראל ובכליו ע\"כ בקיצור ובשנוי לשון קצת: וכתב הרי\"ף ז\"ל ומתני' ר\"ש היא דאמר חמץ בין לפני זמנו פי' משש שעות ולמעלה עד שתחשך בין לאחר זמנו דהיינו אחר הפסח אינו עובר עליו בולא כלום ובדין הוא דאפי' של ישראל נמי לאחר הפסח מותר אלא קנסא הוא דקניס ליה ר\"ש הואיל ועבר עליה בבל יראה ובבל ימצא וכי קא קניס ר\"ש בעיניה אבל ע\"י תערובות לא קניס ע\"כ. וכתב עליו הר\"ן ז\"ל ומתני' ר\"ש היא וכו' דאילו לר' יהודה אפי' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור כדאיתא בגמ' ע\"כ. ור' יוסי הגלילי ס\"ל בפירקי' דף כ\"ג ודף כ\"ח דחמץ אפי' של ישראל מותר בהנאה אפי' תוך הפסח ויליף לה מקרא דכתיב לא יראה לך שאור שלך יהא: (הגהה כתבו תוס' ז\"ל והכריחו דלר\"ש נהי דאין עובר עליו בלאו דחמץ לפני זמנו מודה הוא דאסור באכילה משש שעות ולמעלה מדאמרי' וכו' ונראה דנפקא ליה מתשביתו ומאך חלק ע\"כ. וק\"ק לע\"ד דהא בהדיא תנן לקמן פ\"ה השוחט את הפסח עובר בלא תעשה והתם קתני ר\"ש אומר הפסח בי\"ד לשמו חייב וא\"כ מוכרח הוא דס\"ל שאסור לאכול חמץ ערב פסח משש שעות ולמעלה שהרי אפי' להניחו בבית אחר שהגיע זמן שחיטת הפסח אסור לאו קושיא היא דלא עבר על לאו דלא תשחט על חמץ אלא כשהוא יש לו או לאחד מחבורתו חמץ בשעה שהוא שוחט פסחו אבל אם קודם זמן שהוא שוחט פסחו יש לו חמץ אע\"פ שכבר הגיע זמן שחיטת הפסח לצבור לא עבר ולכן צריכין להביא לו ראיה מתשביתו או מאך חלק כן נראה לע\"ד): \n",
+                "<b>משום שנאמר לא יראה לך שאור </b>נלע\"ד דמש\"ה קתני מלת משום לרמוז דמשום קנסא הוא וכדמפרש לה רבא וכדכתיבנא אלא דבירוש' וגם בהרא\"ש ז\"ל אין שם מלת משום וק\"ק דה\"ל לתנא למנקט קרא דלא יראה לך חמץ שהוא קודם בתורה ובירוש' לא גרסי' לא מלת חמץ ולא מלת שאור אלא לא יראה לך סתם ובהרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל נראה דגרסי לא יראה לך חמץ וכן שם במגיד משנה אבל שם בהרמב\"ם ז\"ל כתוב לשון זה ודבר זה קנס הוא מד\"ס מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו אפי' הניחו בשוגג או באונס ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכרי שהלוה וכו'. </b>ביד פ\"ד דהל' חו\"מ סי' ה' ודעת הרמב\"ם ז\"ל ורבינו אפרים ז\"ל דבעי שיהיה הגעת הזמן קודם הפסח הא לאו הכי אע\"פ שכשעבר פסח ולא פדאו ישראל איגלאי מילתא למפרע דשל גוי היה מ\"מ כיון שבפסח היה ביד ישראל לפדותו אמרי' הואיל ואי בעי לפדותו הרי הוא שלו השתא נמי אסור ויש ראיה לדבריהם מן התוספתא וכבר דחה ראייתם הר\"ן ז\"ל דבההיא תוספתא מיירי בדלא אמר לו מעכשיו אבל בדאמר לו מעכשיו אפי' כשקבע לו זמן אחר הפסח מותר ע\"כ. וכתב המגיד משנה ואני סובר שרבינו ורבינו אפרים ז\"ל ס\"ל דמתני' דייקא דקודם הפסח הגיע הזמן מדקתני אחר הפסח מותר בהנאה ומשמע דמיד אחר הפסח מותר ואי אפשר לומר בשקבע זמן אחר הפסח דאכתי עד הזמן ודאי לדברי הכל אינו מותר והיה לו לומר הגיע זמן ולא פדה מותר וכן אין לפרש שקבע לו זמן בתוך הפסח דודאי ישראל לא קבע זמן לפדות חמצו בתוך הפסח שיחוייב לבערו אלא ודאי בקודם הפסח הוא ע\"כ: ושם ג\"כ נתן טעם המגיד משנה למה השמיט הרמב\"ם ז\"ל סיפא דמתני' וישראל וכו'. ונראה פשוט בעיני דמתני' כר\"ש ומשום קנסא אבל ברישא בנכרי שהלוה את ישראל אחר הפסח מותר אפי' באכילה אלא איידי דנקט בסיפא אסור בהנאה נקט ברישא ולאו דוקא וכדמפרש בגמ' אמתני' דלעיל וכדכתיבנא. ואפשר עוד לומר דמתני' ר\"מ היא דאמר בגמ' בברייתא דישראל שהלוה לנכרי על חמצו אם נהנה ממנו אחר הפסח עובר וא\"כ מתני' דקתני אסור בהנאה הוי מן התורה וזה הדרך למוד מטעמו של הרב המגיד ז\"ל שרמזתיו עיין שם: \n",
+                "<b>וישראל שהלוה וכו'. </b>תוס' פ' השולח (גיטין דף ל\"ז) וגם שם בירושלמי דף מ\"ה ותוס' בפ\"ק דקדושין דף ח' והכריחו הם ז\"ל דמדקתני על חמצו משמע במשכנו בשעת הלואה. בטור א\"ח סי' תמ\"א. ומצאתי שנקד הח' הר\"מ דילונזאנו ז\"ל חֲמֵצוֹ החי\"ת בשב\"א פת\"ח והמ\"ם בציר\"י: \n",
+                "<b>חמץ שנפלה עליו מפולת וכו' </b>משמע דמתני' אפי' לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דדוקא לכתחלה בעינן שריפה אם הוא בעין אבל אם בדיעבד נפלה עליו מפולת אם היא גבוהה לכל הפחות שלשה טפחים כדמפ' רשב\"ג מודה ר' יהודה דחשיב כמבוער כנלע\"ד. וביד שם ספ\"ג. והקשו שם תוס' ז\"ל וא\"ת והלא פטור לבדוק חור מפני סכנת עקרב וי\"ל דהכא יכול לפנות המפולת א\"נ הכא שיש שם חמץ בודאי אינו פטור משום חששת עקרב דהא מיבעיא לן בפסחים ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או לאו ע\"כ. רשב\"ג אומר כל שאין הכלב כו' והובאה בגמ' פסחים בפ\"ק דף ח' ובמציעא פ' המפקיד (בבא מציעא דף מ\"ב) ובטור א\"ח סי' תל\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל תרומת חמץ בפסח וכו' </b>פ' עשירי דהלכות תרומות סי' ו' ואיתא בתוס' פ' אלו נערות (כתובות דף ל'.) ונלע\"ד דמשום דבעי למיתני בסמוך דכהנים יוצאין י\"ח בחלה ובתרומה תנא הך דתרומת חמץ ברישא: ומפרש בבבלי ובירוש' דמשכחת תרומת חמץ בפסח כגון שהפריש תרומה והחמיצה או שהפרישה חמץ קודם הפסח אבל אם מפריש תרומת חמץ בפסח אינה קדושה דאמר קרא ראשית משמע שתהא התרומה ראשית ואלו שירים ניכרין שתהא היא מתירתן לישראל ואי במפריש תר\"ח מה היתר יש בשיריה שתהא ראשיתן עושה שירים כי הוו מעיקרא טבל הוו שרו בהנאה ואסורין באכילה השתא נמי שרי בהנאה ואסורין באכילה משום חמץ ולענין מאי הוו שירים: \n",
+                "בסוף לשון רעז\"ל המתחיל בשוגג וכו' שכתוב שם הלכך לאו בתר דמים אזלינן. אמ' המלקט בגמ' אביי אמר לעולם לפי דמים משלם ומתני' ריה\"ג היא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה והאי דבמזיד פטור היינו משוה דס\"ל כר' נחוניא בן הקנה שהי' עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין פי' המתחייב כרת פטור מן התשלומין כמו המתחייב מיתה בידי אדם והכא נמי דאכל תרומה במזיד אע\"ג דשגג בחמץ הואיל וחייב מיתה בידי שמים על אכילת התרומה פטור מן התשלומין דס\"ל דאמרי' קלב\"מ אף בכרת ואף במיתה בידי שמים ובדין הוא דלישמעינן במזיד בתרומה בעלמא דלאו חמץ בפסח דפטור מתשלומין משום מיתה אלא משום רישא נקט מילתא בחמץ בפסח דאשמועי' דהיכא דשגג בשתיהן חייב דחמץ בר דמים הוא ושוגג דרישא דשגג בשתיהן דאי שגג בחמץ והזיד בתרומה מאי חומש איכא ואי שגג בתרומה והזיד בחמץ אמאי משלם הא איחייב ליה כרת וסיפא אשמעי' דהזיד בתרומה אפי' שגג בחמץ פטור דמיתה בידי שמים כי כרת דאי הזיד בחמץ והאי דפטור ליה משום כרת הוא דפטר לישמעינן כולה מתני' בחמץ חולין של חברו וניתני שוגג חייב ומזיד פטור משום כרת רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>ומדמי עצים. </b>שיעורו ואפי דמי עצים אינו משלם ולא נאמר נחשוב זה החמץ כאילו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה ולפיכך אינו משלם אפי' דמי עצים הרמב\"ם ז\"ל משמע קצת דמפ' לה אפי' בתרומה טהורה. ובגמ' תניא האוכל תרומת חמץ בפסח בין שוגג בין מזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים דברי ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי מחייב א\"ל ר\"ע לריב\"ן וכו' ותניא אידך האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן החשלומין ומדמי עצים דברי ר\"א בן יעקב ור' אלעזר חסמא מחייב א\"ל ראב\"י לר' אלעזר חסמא וכו' ומפ' אביי דראב\"י ור\"ע וריב\"ן כולהו ס\"ל חמץ בפסח אסור בהנאה ובהא פליגי ר\"ע וריב\"ן דר\"ע סבר לפי דמים משלם וריב\"ן סבר לפי מדה משלם אבל ר\"א בן יעקב ור\"א חסמא בהא פליגי דראב\"י ס\"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה ור\"א חסמא ס\"ל כר' יוסי הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה ותרומת חמץ דכהן נמי ראויה להריצה לפני כלבו או להסיקה תחת תבשילו כדין תרומה טמאה בשאר ימות השנה הלכך ישראל שאכלה לו בפסח מיחייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו דברים וכו' </b>רפ\"ה דהלכות חו\"מ ובפ' ששי סי' ד' ז' ח' ט' ובטור א\"ח סי' תנ\"ג:  ",
+                "<b>ידי חובתו בפסח. </b>נלע\"ד דהא דלא קתני ידי חובת מצה וכן גבי ירקות ידי חובת מרור משום קרא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו לקרבן פסח והיינו דקתני בין בחמשת מיני דגן בין בחמשת מיני ירקות בפסח ר\"ל עם הפסח בזמן שבית המקדש קיים א\"נ לרמוז שמלבד כזית מצה שצריך לאכול משום חובת מצה כדכתיב בערב תאכלו מצות חייב לאכול כזית מצה ג\"כ באחרונה זכר לפסח והיינו דקתני בפסח פי' בעבור הפסח ולפי זה נאמר דאגב דתני רישא גבי חמשת מיני דגן בפסח נקט נמי גבי ירקות בפסח א\"נ בפסח ר\"ל בשעת אכילת הפסח דהיינו לילה הראשון ולרמוז דשאר ימי הפסח אכילת מצה רשות כך נלע\"ד:  ",
+                "<b>בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבלת שועל ובשיפון </b>אבל אורז ודוחן לא. ומתני' דלא כר\"י ב\"נ דתניא אריב\"ן אורז ודוחן מיני דגן נינהו וחייבין על חמוצן כרת ואדם יוצא בו י\"ח בפסח וכן היה אומר דקצת ג\"כ חייבת בחלה דכולהו לחם מיקרו: וכתב הר\"ן ז\"ל ירוש' ר' שמואל בר רב נחמן שמע לה מן הדין קריא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו חטה אלו חטים שורה זו שבלת שועל ולמה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה שעורה זו שעורים נסמן זה שיפון כוסמת זה כוסמין גבולתו ע\"כ גבולו של לחם ולמדין מן הקבלה כלומר בתמיה א\"ר סימון מן מה דכתיב ויסרו למשפט אלהיו יורנו כמו שהוא דבר תורה ובגמ' דידן מפיק מקרא דבמין אחר אינו יוצא ידי חובת מצה ע\"כ:  ",
+                "<b>ויוצאין בדמאי. </b>מסופק ר\"י אי בעי למימר יוצא דוקא בדיעבד כדאמרי' הואיל ומפקיר נכסיה וחזי ליה ומ\"מ עדיין לא מפקר ליה אי נמי יוצאין אף לכתחלה הואיל ושרי לעניים ואכילת מצה נמי נקראת אכילת עניות תוס' ז\"ל. אבל מתוך פי' רש\"י ז\"ל דבגמ' מוכח שהוא פשוט אצלו ז\"ל דדוקא בדיעבד יוצא בדמאי ע\"ש דבור המתחיל טבול מדרבנן. וי\"ס דל\"ג מלת ויוצאין. וצריך לדקדק אמאי איצטריך תנא לאשמועינן כולה האי מתני' בפ\"ג שאכלו ובשבת פ' מפנין ופ' בכל מערבין והכא ועיין במ\"ש בפ' מפנין גבי דמאי בשם תוס' ז\"ל:  ",
+                "<b>שנטְלה. שלא נטְלה </b>כך מצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל:  ",
+                "<b>והכהנים בחלה ובתרומה </b>דמצות מצית ריבה: אבל בבכורים אינו יוצא הכהן ידי חובתו בהם כיון דאין יכול לאכלם בכל מושבות דומיא דתרומה וקרא כתיב בכל מושבותיכם תאכלו מצות דבעינן מצה הנאכלת בכל מושבות למעוטי בכורים שאינם נאכלים אלא בירושלם ומעשר שני לר' יוסי הגלילי אינו יוצא בו י\"ח ובגמ' ובברייתא מפ' טעמייהו ואכתבנו בסמוך:  ",
+                "<b>אבל לא בטבל וכו' </b>טעמא דכל הני משום דה\"ל מצוה הבאה בעבירה ובירוש' א\"ר אילא אלה המצות אם עשיתן כמצותן הרי הן מצות ואם לאו אינם מצות הר\"ן ז\"ל: ובגמ' אבל לא בטבל אפי' בטבל טבול דרבנן כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב ובברייתא יכול יוצא אדם י\"ח בטבל שלא נתקן כל צרכו פי' שנטלה ממנו תרומה גדולה ולא ניטלה ממנו תרומת מעשר ולא מעשר שני ואפי' מעשר עני ת\"ל לא תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל דהא מני ר\"ש היא דאמר דאין איסור חל על איסור דתניא ר\"ש אומר האוכל נבלה ביום הכפורים שוגג פטור מחטאת:  ",
+                "<b>חלות תודה ורקיקי נזיר </b>מה שפירש רעז\"ל הוא פי' רבה בגמרא ואפי' לא נשחט עליהם הזבח שלא הוקדשו אינו יוצא בהן. ורב יוסף פי' דאמ' קרא שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לז' ימים יצאת זו שאינה נאכלת לז' ימים אלא ליום ולילה והיכא דלא נשחט עליהם הזבח ס\"ל לרב יוסף דיוצא בהן ומתני' בשנשחט עליהם הזבח וסיפא ה\"ק למכור בשוק דעכשיו לא נשחט הזבח שהרי לא מכרן יוצא בהן ותניא כותיה דרבה ותניא כותיה דרב יוסף ועיין בהגהת ר\"ש לוריא ז\"ל בלשון זה שגם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הסכים לאותה הגהה ומחקו מתלמודו:  ",
+                "<b>למכור בשוק יוצא בהן. </b>דכל למכור בשוק אמר אי מיזדבנא מזדבנא ואי לא אכילנא לה אנא ובגמ' פריך ותיפוק לי לתנא בתרא דתניא כותיה דרב יוסף ומוקי לה בשנשחט הזבח תיפוק ליה דהויא מצה עשירה שהרי היו נילושות בשמן ומשני רביעית היא המתחלקת לכמה חלות דבשמן מעט כזה לא מיקרי מצה עשירה: וכתוב בכל בו סמוך לסוף סימן ח' צ\"ע אם נתן מלח במצה של מצה אי מקריא מצוה עשירה ויש מתירין וסמכו על אותה ששנינו חלות תודה ורקיקי נזיר דאמרי' עשאן למכור בשוק יוצא בהן ובהנהו ודאי יש מלח משום על כל קרבנך תקריב מלח והראב\"ד ז\"ל הגיה על זה ואמר אמר אברהם לא אמרו כן אלא לזריזים שיהו אופים אותה מיד ע\"כ עוד כתוב שם בסוף סי' הנזכר דמדקתני במתני' למכור בשוק יוצא בהן שמעי' דאפי' אפה המצה של מצוה קודם זמן הביעור יוצא בה דהא ודאי חלות תודה קודם זמן הביעור עשאן שהרי אין מביאין תודה בי\"ד מכני החמץ שבה ע\"כ וכן כתוב ג\"כ בשבלי הלקט סי' ס\"א:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו ירקות </b>כו' ביד ספ\"ז דהלכות חמץ ומצה ובטור א\"ח סי' תע\"ג ותוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ו:) \n",
+                "<b>בחזרת. </b>גמרא חזרת רישא דכולהו תנן וא\"ר אושעיא מצוה בחזרת: \n",
+                "<b>ובעולשין. </b>ר' יהודה מוסיף בברייתא אף עולשי שדה והכי נמי איכא בגמ' תנאי טובא דמוספי אירקות. דמתני' ויש מהן שלא הזכירו מלת מרור ויש מי שהזכיר שיוצאין בהרדפנין והקשו תוס' ז\"ל דהיכי נפיק ביה דהא תנן בפ' אלו טרפות דהוי סם לבהמה וכיון שכן אין ראוי לצאת בו דדרכיה דרכי נועם ונשארו בקושיא. ואני ההדיוט חפשתי בספר הערוך ונראה שהוא סובר הרדפנין לתוד והירדוף והרדפני לחוד והירדוף והרדפני הוא סם המות לבהמה אבל הרדפני לא הוי סם המות שהביאו בערך א' הרדפנין ובערך אחר הביא הירדוף והרדפני שפירש שהוא סם המות של בהמה וכן משמע ג\"כ מפי' רש\"י ז\"ל ע\"ש. \n",
+                "<b>ובחרחבינא. </b>שמעתי משם מורי ז\"ל דהיינו עשב שקורין אותו אסתר המלכה והוא מר קצת ושהעיד ששמע ושתי גויות נערות קטנות שאמרה אחת לחברתה נלכה הלוך ללקט חרחבינא וראה שהיו מלקטות העשב הנז'. ובגמ' פריך ממאי דמרור דקרא דכתיב על מצות ומרורים הוי מין ירק דילמא מרריתא דכופיא פי' מין דג והוא שיבוטא והוא קולייס האספנים ומשני דומיא דמצות מה מצות גדולי קרקע אף מרור גידולי קרקע ופריך ואימא הירדוף וכו' ואימא הרזיפי שהוא ג\"כ מן זרע שהוא סם המות לבהמה ומסיק דומיא דמצה מה מצה שניקחת בכסף מעשר אף מרור שניקח בכסף מעשר ובעינן תו בגמ' מנ\"ל לתנא דיוצאין בא' מחמשת מיני ירק אימא מרורין תרי ומשני דומיא דמצה מה מצה מינין הרבה אף מרור מינין הרבה ולתנא דמתני' הוי ממש חמש כנגד חמש. \n",
+                "<b>בין לחין בין יבישין. </b>דוקא בקלח שלהן כדאמרי' בסיפא ופרושי קמפרש. ובירוש' משמע דגריס בין לחין בין כמושין ואמרי' התם עלה אית תנויי תני אבל לא כמושין אמר רב חסדא מ\"ד בין כמושין בקלח מ\"ד אבל לא כמושין בעלין ע\"כ. ובגמ' בברייתא איכא מאן דס\"ל דאפי' כמושין אין יוצאין בהן וכמו שאכתוב בסמוך: \n",
+                "לשון המתחיל בפי' רעז\"ל שלוקין צריך להיות אחר לשון כבושין בחומץ ואחריו לשון המתחיל מבושלים: \n",
+                "<b>אבל לא כמושין </b>גמ' אין יוצאין בהן כמושין משום ר' אלעזר ב\"ר צדוק אמרו יוצאין בהן כמושין ומתני' ר\"מ היא דתניא יוצאין בהן ובקלח שלהן בין לחין בין יבשים דברי ר\"מ וחכמים אומרין לחין יוצאין בהן יבשים אין יוצאין בהן ושוין שיוצאין בהן כמושין ע\"כ. ואפשר דמש\"ה דאיכא פלוגתא ביבישין בין ר\"מ לחכמים הדר רבינו הקדוש למיתני מלת יוצאין בהן בין לחין וכו' לאשמועי' ברמז דבהאי סיפא איכא פלוגתא. \n",
+                "<b>לא שלוקין ולא מבושלין </b>משמע דשליקה הוי טפי מבשול דאי לאו הכי הוי זו ואין צריך לומר זו וכן משמע בכמה דוכתי והא דתנן במסכת נזיר בפ\"ג מינין היה מבשל את השלמים או שולקן אע\"ג דשליקה הוי טפי מבשול לא הוו התם זו ואין צריך לומר זו דקמ\"ל דבשליקה אינו יוצא מתורת בשול תוס' ז\"ל ושם פי' רש\"י ז\"ל או שולקן שאינו מבושל יפה ע\"כ. וכן משמע במתני' דבפ' שני דעוקצין סי' ה' ובפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ' ע\"א) פי' הוא ז\"ל שלוק הוי נימוח טפי ממבושל ע\"כ ועיין בפי' רש\"י ז\"ל בפ' עשירי דמסכת תרומות סי' ח' ועיין ג\"כ במ\"ש אני בשם רש\"י ז\"ל שם פ' עשירי סוף סי' י\"א: \n",
+                "<b>ומצטרפי' לכזית </b>ס\"א וכלם מצטרפין. וכתב הר\"ן ז\"ל ונ\"ל דה\"ה דה\"מ למתנייה לענין כזית מצה דמצטרפין אלא דגבי מצה פשיטא לו אבל הכא איצטריך סד\"א כיון דאמרירותא קפדינן טעמא דחד מיבטיל בחבריה קמ\"ל דכיון דיש לכולן טעם מרירות מצטרפין ע\"כ: \n",
+                "<b>ויוצאין בקלח שלהן </b>כתב סמ\"ג והגהות מימוניות שר\"ת דקדק שבקלח יוצאין ולא בשרש: \n",
+                "<b>ובדמאי וכו' </b>אבל בטבל לא ואע\"ג דמעשר ירק דרבנן הויא לה מצוה הבאה בעבירה דומיא דעציץ שאינו נקוב דאמרן לעיל בפירקין רש\"י ז\"ל: ונלע\"ד דאע\"ג דמצינן למילף דין ירקות מדין מצה דיוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו וכו' הדר תנייה הכא דאם לא הדר תנייה הכא גבי ירקות ה\"א דירקות כיון דמעשר שלהן מדרבנן יוצא י\"ח בהן אפי' בטבל או במעשר ראשון אע\"פ שלא ניטלה תרומתו או במ\"ש והקדש אע\"פ שלא נפדו להכי הדר תנינהו הכא לאשמועי' דדוקא בדמאי או במעשר ראשון שניטלה תרומתו או במ\"ש והקדש הוא דיוצאין ולדיוקא איצטריך ליה ואפשר שלזה כיון לשון רש\"י ז\"ל שכתבתי ודו\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שורין את המורסן וכו' האשה לא תשרה את המורסן וכו' </b>ממתני' שמעינן דמורסן עב וגרוע מסובין ובספ\"ז דשבת הוכחתי ג\"כ על זה ע\"ש: \n",
+                "<b>אבל שפה היא מורסן יבש בבשרה. </b>ואפי' היא נכנסת למרחץ להזיע לחלוחית הזיעה אינה מחמצת. ונלע\"ד דמשום דתנן במתני' דלעיל בין לחים בין יבשים ומפרשי' בגמ' דהיינו דוקא בקלח אבל בעלין דוקא בלחין ולא יבשים מש\"ה קתני השתא האי מתני' דגבי מורסן לצורך אשה דוקא יבש ולא לח. עוד אפשר לומר שבא לרמוז לנו בסמיכות זו שיכול האדם לשרות מצה או לחלוט אותה ולצאת בה ידי חובתו אם הוא זקן או שהוא בנקיון שנים אם היא כבר אפויה ששוב אינה מחמצת ופלוגתא דר\"מ ור' יוסי היא בפירקין דף מ\"א דלר' יוסי במצה מבושלת אינו יוצא אע\"פ שלא נימוחה אבל במצה שרויה לכ\"ע יוצא בה: \n",
+                "<b>לא ילעוס אדם חטין ויתן ע\"ג מכתו בפסח מפני שהן מחמיצות. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלת בפסח ובירוש' מפ' דאין איסור זה אלא כשהחטים שמנות אבל כשהחטים דקות ויבשות אין הרוק מחמיצן כלל. א\"נ אין מחמיצין אלא עד שיסריחו ע\"ג מכתו והיינו דמייתי עלה ההיא דמלוגמא שנסרחה וכו' כן פי' הירוש' הזה החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל: ולפי דרכנו למדנו ממשנתנו זאת רפואה דלשון חכמים מרפא כדאיתא בפ' הנושא (כתובות דף ק\"ג) ומצאתי שכתב רש\"ל ז\"ל שם פ' הנושא דדייק דלשון חכמים מרפא מדקתני במתני' ויתן ע\"ג מכתו בפסח דלמה הזכיר בפסח פשיטא דבפסח איירי בפרט מדקתני מפני שהן מחמיצות ועוד הא רישא קתני אין שורין את המורסן וכו' וכן בסיפא קתני אין נותנין את הקמח לאלתוך החרוסת ולא לתוך החרדל בכולן לא הזכיר פסח וכאן הזכיר אלא לדיוקי בפסח הוא דלא ילעוס הא בשאר שנה ילעוס אף שממילא שמעינן דשרי אלא שדברו חכמים בלשון רפואה והוי כאילו אמר בהדיא ילעוס אדם חטים ויתן ע\"ג מכתו לרפואה ודוק ע\"כ. ודיוק נכון הוא. והוצרך לכך משום דאי לא תימא הכי הוקשה לו ז\"ל מאי לשון חכמים דקאמר רב הונא התם דשמעי' ממתני' וכי לא נמצאו יתר רפואות הא במסכת שבת תנן יוצאין בשן של שועל ודכוותה בכמה דוכתי כמה וכמה אלא מדלא קאמר בדברי חכמים ואשר בדברי חכמים מרפא אלא לשון חכמים קאמר משמע דה\"פ המדקדק בלשונם ימצא שכוונו בלשונותיהם לדבר בלשון צח ונקי שיהא בו נכלל לשון ברכה ולשון עושר ומרפא עכ\"ל ז\"ל: עיין במ\"ש שם בפ' הנושא סי' ג' וביד כולה מתני' בפ\"ה דהלכות חמץ ומצה סי' י\"ז ?ס\"ט ובטור א\"ח סי' תס\"ה וסי' תס\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נותנין קמח וכו' </b>ביד שם סי' י\"ט ובטור א\"ח סי' תס\"ד: \n",
+                "<b>ואם נתן לתוך החרדל יאכל מיד. </b>מה שפירש ר\"ע ז\"ל ה\"ק רב כהנא וברייתא הביא כותיה ורב הונא בריה דרב יהודה אמר רב נחמן אמר שמואל סבר דאחרוסת נמי שרו רבנן והלכה כמותן וכתבו תוס' ז\"ל דאע\"ג דתניא כותיה דרב כהנא קסבר מתני' פליגא ע\"כ. וכתב הרא\"ש ז\"ל ומיירי שיש מעט מים מעורב בהם בחרוסת ובחרדל אבל בלא מים מי פירות אין מחמיצין כרבא ודלא כאביי והנהו אמוראי דבירוש' דאית להו מי פירות לבדן מחמיצין. ועוד מצאתי כתוב שם בהרא\"ש ז\"ל בלשון משנתנו ור\"מ אוסר ור' יהודה אומר ישרף מיד משמע שכך היה גורס הוא ז\"ל: \n",
+                "<b>אין מבשלין את הפסח וכו' </b>ואע\"ג דבאיסור בשול דידיה אתמר בהדיא במים כל בשול במשמע ומ\"מ יש לתמוה דמאי איצטריך למימר דהא כתיב כי אם צלי אש ומש\"ה אית דמפרשי אף כשצלאו מתחלתו כהלכתו שאף בשול שאחר צלי אסרה תורה וקאמר השתא שאפי' במשקין ומי פירות אסור עכ\"ל המאירי. והקשו תוס' ז\"ל תימה למה שנאו כאן אי משום דתנא ירקות שלוקות ומבושלות א\"כ מיד ה\"ל לשנות בסמוך אחריה ע\"כ. ונלע\"ד דבמה שכתבתי בשם הרא\"ש והמאירי ז\"ל מיושב קצת דמשום דקתני' דגבי קמח מי פירות עם מים אם נתן יאכל מיד לת\"ק קתני השתא דגבי פסח אפי' מי פירות לחודייהו אסור לכ\"ע: \n",
+                "<b>לא במשקין ולא במי פירות. </b>פליגי בה בברייתא רבנן ורבי רבנן מפקי לה מק\"ו ומה מים שאין מפיגין טעמן אסורין שאר משקין שמפיגין טעמן פי' שנותנין בו טעם שלהן לא כ\"ש רבי אומר במים אין לי אלא מים שאר משקין מנין ת\"ל בשל מבושל מ\"מ ואיכא בינייהו צלי קדר שמבשלין אותו בלא שום משקה אלא מים הנפלטין משומנו למאן דיליף מק\"ו הכא שרי לרבי דיליף ליה מרבוייא האי נמי בשל מבושל הוא ורבנן האי בשל מבושל דרשי ליה לבשלו ואח\"כ צלאו או בהפך ע\"כ כפי פירוש רש\"י ז\"ל ולפי' התוספות לכ\"ע פסול ופלוגתייהו היא אי לוקה עליו אי לא: ובירוש' דעתי' דרבי מייתי לה התם בשם ר' עקיבא ודעת רבנן בשם ר' ישמעאל: \n",
+                "<b>אבל סכין ומטבילין </b>לאחר צלייתו וכו'. לשון ר\"ע ז\"ל עד דהכי תנן פ\"ג דכיצד צולין צריך להגיה פרק כיצד צולין ואם יש לקיים מה שכתוב ה\"פ דהכי תנן בבא שלישית דפרק כיצד צולין אלא דלא ניחא בכך לפי שאין כן דרכו של ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ומי תשמישו של נחתום ישפכו וכו'. </b>כתוב בספר יראים סימן ק\"ה פי' ועובר עליהן בבל יראה ע\"כ ואפשר שבזה ידוקדק נתינת טעם דקתני במתני' מפני שהן מחמיצות דנראה שהן מלות יתירות. וביד פ\"ה דהלכות חו\"מ סי' ט\"ז ובפ\"ח דהל' ק\"פ סי' ז' ח'. ובגמ' תני חדא שופכין במקום מדרון ואין שופכין במקום האשבורן ותניא אידך שופכין במרום האשבורן לא קשיא הא דנפישי וקוו הא דלא קוו פי' כשהן מרובות הן נקוות חל מקום אחד ואין נבלעות מהר ומחמיצות וכשהן מועטות לא קוו ע\"כ ובירוש' נמי משמע דרמי להו ומשני להו בגוונא אחרינא: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו עוברין בפסח. </b>נלע\"ד דאי גרסי' אלו ניחא ואי נמי גרסי' ואלו בויו יש לומר דקאי אמאי דסליק מיניה סוף פרקין דלעיל דקתני ומי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצות ועובר עליהם בבל יראה כמו שכתבתי לעיל בשם ספר יראים וקתני השתא ואלו ג\"כ עובר עליהם בבל יראה לפי' רש\"י ז\"ל ולפירוש האחר שאכתוב ג\"כ בסמוך אפשר ג\"כ לומר דרך זה דאיידי דקתני ישפכו להעבירן מלפניו קתני נמי ואלו עוברין פי' מן השלחן כך נלע\"ד ולמדתי דקדוק זה מן התוס' שדקדקו כן בר\"פ אלו טרפות כמו שכתבתי שם. וביד פ\"א דהלכות חמץ ומצה סי' ו' ובפ\"ד סי' ח' ובטור א\"ח סי' תמ\"ב. וכתבו תוס' ז\"ל פי' הקונטרס לעבור עליהם בבל יראה ובבל ימצא וגם ריב\"א ז\"ל מדקדק מלשון עוברין דמשמע עוברין מן העולם ואין נראה לר\"ת דמשמע דכל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו ואפי' באכילה לא הוה מיחייב אי לאו דרבייה קרא ומהיכא תיתי בל יראה ובל ימצא. ונראה לר\"ת דאלו עוברין פי' האוכלן ועוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בל יראה ליכא וכן פי' הרא\"ש ז\"ל. והר\"ן ז\"ל פי' עוברין מתבערין מן העולם וכותח ושכר וחומץ וזיתום דארבעתן חמץ גמור מעורב בדברים אחרים דאורייתא ושלשה אחרונות זומן ועמילן וקולן שהן חמץ נוקשה בעיניה כלומר חמץ רע שאינו ראוי לאכילה ואינו מעורב עם דברים אין אסור להשהותן אלא מדרבנן: \n",
+                "<b>הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת. </b>פי' ארבעת מיני מדינה כגון כותח וכיוצא בו אין בהם כזית בכדי אכילת פרס שאינו נעשה אלא לטבל בו ושוהין הרבה באכילתו ומש\"ה אין בהם משום כרת ומיהו קאי עליהו בלאו (הגהה כתוב בספר לבוש החור כל מחמצת לא תאכלו לרבות דברים הללו שהן נקראים מחמצת כלומר שנתחמצו מדבר אחר ואינם כעיקר חמץ הלכך אין בהם אלא לאו באכילתם ע\"כ) דכל מחמצת לא תאכלו דס\"ל לתנא דמתני' דחמץ דגן גמור ע\"י תערובות אפי' לא אכל ממנו אלא כזית עובר בלאו דהיתר שבו מצטרף לאיסור ונוקשה בעיניה נמי ס\"ל דקאי עליה בלאו ובגמ' דרשינן מרבוייא דכל ומש\"ה קתני דהרי אלו באזהרה ומיהו אנן לא קיימא לן הכי אלא כרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בגמ' בברייתא ואמרי' על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בולא כלום וכל שכן דקיימא לן דנוקשה בעיניה בולא כלום דהא מוכח בגמ' דנוקשה בעיניה קיל טפי מחמץ דגן גמור ע\"י תערובות ומיהו בחמץ דגן גמור ע\"י תערובות כל שלא נתבטל איכא איסורא דאורייתא דחצי שיעור אסור מן התורה אבל נוקשה בעיניה כיון דלית בי' לאו לא מיתסר מדאורייתא כלל דמהיכא תיתי אבל מדרבנן מיהא אסור. וכי תימא היכי דחינן סתמא משום מחלוקת דרבנן דאיתא בברייתא וי\"ל דהאי סתמא לאו סתמא דסמכא הוא דהא סתם לן תנא סתמא אחרינא בפרקי' שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דנוקשה בעיניה בלא כלום דשיאור נוקשה הוא כדמוכח בגמ' והאי סתמא עדיף טפי דבתרא הוא ובחדא מסכתא יש סדר וכי תימא נהי דאידחי האי סתמא מנוקשה לא אידחי מחמץ דגן גמור ע\"י תערובות דחמיר טפי ליתא דבגמ' מוכח דר' יוחנן ס\"ל דחמץ דגן גמור ע\"י תערובות בולא כלום אע\"ג דאיהו גופיה אמר הלכה כסתם משנה אלמא ס\"ל דלגמרי אידחיא הלכך הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים וזהו דעת הרב אלפסי ז\"ל שפסק בסמוך כרבנן ולא כסתם משנה וקיים דבריו נמי הרמב\"ן ז\"ל בספר המלחמות על הדרך שכתבתי. ומ\"מ ל\"מ לתנא דמתני' דס\"ל הרי אלו באזהרה דצריכין להתבער מן העולם אלא אפי' למ\"ד נוקשה בעיניה בולא כלום כיון דאיסורא דרבנן מיהא איכא צריך ביעור וראיה לדבר מדתנן בסמוך שיאור ישרף והאוכלו פטור ושיאור היינו נוקשה כדאיתא בגמ' אלמא אפי' מ\"ד פטור ביעור מיהא בעי דאי לאו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהא מותר אפי' לר' יהודה ולא אסר ר' יהודה חמץ לאחר הפסח אלא בחמץ גמור ומיהו כיון דביעור חמץ נוקשה מדרבנן בעלמא הוא מסתברא דאם השהה אותו ולא ביערו לאחר הפסח מותר בהנא עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>וחומץ האדומי. </b>ירושלמי בראשונה שהיו עושין יין בטהרה לנסכים ולא היה יין מחמיץ והוון יהבין בגויה שערין כמה דעבדין רומייא והוו צווחין ליה חומץ האדומי ולא חומץ סתם ואינו כן בגמרא דילן: \n",
+                "<b>וזיתום. </b>רב יוסף תני כדפי' רעז\"ל אבל רב פפא מפיק שערי ומעייל חיטי וסימניך סיסני פי' רב יוסף שיש סמך בשמו אמר שערי. ירוש' א\"ר מנא וכולהו ע\"י מים פי' דס\"ל מי פירות לבדן אין מחמיצין כרבא ופליג אכולהו אמוראי דהתם סוף פירקי' דלעיל: \n",
+                "<b>ר' אלעזר אומר אף תכשיטי נשים. </b>היינו חמץ נוקשה ואפי' הוי חמץ דגן גמור על ידי תערובות מ\"מ מדקאמר אף משמע דמודה לת\"ק (הגהה כתב רש\"ל ז\"ל פי' והת\"ק סבר להדיא דאף בנוקשה חייב כגון זומן של צבעים והדומה לו ואין להקשות א\"כ מאי מוסיף את\"ק די\"ל דת\"ק תנא דגן גמור ע\"י תערובות או נוקשה והוא היה מוסיף נוקשה ע\"י תערובות וכן פי' הר\"ן ז\"ל ע\"כ): ובגמ' אמרי' דר\"א ס\"ל נוקשה בעיניה בולא כלום לכך נראה דגרסי' ר' אלעזר בחד מינייהו או במתני' או בגמ' תוס' ז\"ל וכבר הסכימו הר\"ז הלוי ז\"ל והר\"ן ז\"ל דבמתני' גרסי' ר' אלעזר בלי יוד דבגמ' מסקי' דר\"א ביוד אפי' נוקשה בעיניה לית ליה. ירוש' אית תנאי תנו תכשיטי נשים ואית תנאי תנו טפולי נשים מ\"ד טפולי כ\"ש תכשיטי ומ\"ד תכשיטי הא טפולי לא ופי' ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל טפולי שטופלות בפנים שלמטה להסיר את השיער כ\"ש תכשיטי דלא מאיס כ\"כ כשטופלות על פניהם הא טפולי לא דמאיס טפי ע\"כ ולמדו הרב הנז' ז\"ל מן התוס' דבגמ': \n",
+                "<b>זה הכלל כל שהוא וכו'. </b>גמרא תניא א\"ר יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן ה\"ז עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן כי הא דההוא בר מערבא איקלע לבבל הוה בשרא בהדיה אמר להו קריבו לי מידי למיכל שמע דקאמר קריבו ליה כותח כיון דשמע כותח פירש שבקי היה בו וידע שיש שם חלב. וכתבו תוס' ז\"ל למה מנו חכמים את אלו תימה לרשב\"א הא איצטריך למנותם לאשמועינן שהן בלאו ולא בכרת ותירץ ר\"י דלא הו\"ל לאשמועי' אלא תרי מינייהו חד לנוקשה בעיניה וחד ע\"י תערובות ועוד הקשה דת\"ק שמנאם לית ליה האי זה הכלל דקתני במתני' דהא איכא תכשיטי נשים שהם מין דגים ואין עובר בפסח אלא ר' אלעזר הוא דקאמר לה ע\"כ: \n",
+                "<b>הרי אלו באזהרה </b>אם אכלן עובר בלאו דכל מחמצת לא תאכלו. ובגמ' מאן תנא דחמץ דגן גמור ע\"י תערובות פי' כותח הבבלי ושכר המדי חמץ גמור דדגן הוא אלא שנתערב ונוקשה בעיניה בלאו ומוקי לה רב יהודה כר\"מ דתנא שיאור ישרף דהיינו שיאור דר\"מ שהוא הכספת פנים לר\"מ ודר' יהודה דהיינו קרני חגבים לר' יהודה ונותנו לפני כלבו דהיינו דר\"מ לר' יהודה וקאמ' ר\"מ האוכלו לשיאור זה שר' יהודה מתיר בהנאה סופג את המ' והאי שיאור חמץ נוקשה בעיניה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר ולהחמיץ בו עיסות אחרות כשאור נמי לא חזי וקאמר בלאו וכ\"ש חמץ גמור ע\"י תערובות דחמיר מנוקשה בעיניה והאי לאו דנוקשה נפקא לן מכל מחמצת לא תאכלו כל רבוייא הוא ורב נחמן אוקי לה כר' אליעזר דשמעי' ליה דאמר חמץ דגן גמור ע\"י תערובות בלאו וה\"ה נוקשה בעיניה ובגמ' מפ' מ\"ט לא אמר רב נחמן כרב יהודה ורב יהודה מ\"ט לא אמר כרב נחמן ותניא כותיה דרב יהודה דר\"א ס\"ל דעל עירוב חמץ דגן גמור בלאו אבל נוקשה בעיניה לית ליה כלל. וכתוב בטור א\"ח שם סימן תמ\"ב שפסק הרמב\"ם ז\"ל כר' אליעזר שכתב תערובות חמץ עוברין עליו בבל יראה כגון שכר המדי והמורייס בכל דבר כיוצא באלו אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכול מותר לקיימו בפסח וגם הרא\"ש ז\"ל בתשובותיו כתב ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל פסק כר' אליעזר וזהו הפך ממה שפסק בפי' המשנה אבל מגיד משנה נראה שכתב שפסק כחכמים וע\"ש עוד בבית יוסף וגם שם בכ\"מ פ' שני דהלכות חמץ ומצה וכתב רש\"י ז\"ל בסוף הסוגיא דבגמ' דרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור כר' עקיבא ובגיעולי גוים ס\"ל דחדוש הוא כרבנן והכי אמרי' נמי דאיכא למ\"ד טעמו ולא ממשו דרבנן ע\"כ. ועיין במה שכתבתי בר\"פ שלשה מינין ובפ' בתרא דע\"ז סי' ב' ותבין הענין יפה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בצק שבסדקי עריבה וכו'. </b>נלע\"ד דמשום דברישא דפירקין קתני תערובת חמץ וגם חמץ נוקשה דעובר עליהן בבל יראה כפי פי' רש\"י ז\"ל קתני נמי הא דבצק שבסדקי עריבה דעובר עליה ג\"כ משום בל יראה ובתר הכי קתני דין דכיצד מפרישין חלה בטומאה דא\"ר יהושע עלה דאפי' בל יראה ליכא אלא דק\"ק על זה הפירוש מה שאכתוב בסמוך בשם תוס' והרא\"ש ז\"ל וביד בפ' שני דהלכות חמץ ומצה סי' ט\"ו ובפ' עשירי דהלכות כלים סימן ט'. ובטור א\"ח סימן תמ\"ב. וכלישנא בתרא דשמואל מפ' לה רעז\"ל ובגמ' איכא לישנא קמא לקולא וארישא קאי לא שנו דכזית במקום אחד חייב לבער אלא במקום שאין עשוי לחזק אבל אם במקום העשוי לחזק הוא דמסתמא בטליה ואפי' כזית אינו חייב לבער ותניא כלישנא קמא ותניא כלישנא בתרא וקאמר רב הונא בגמ' סמי קילתא מקמי חמירתא ובמסקנא מוקים אביי לתרווייהו אליבא דחד תנא דהיינו ר\"ש בן אלעזר ולא קשיא כאן במקום לישה דהיינו בדפנות העריבה וכאן שלא במקום לישה דהיינו בשפה העליונה והאריכו בזה רש\"י ותוס' ז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל במתני' מקום העשוי לחזק היינו שולי העריבה מקום הצקת המים שמועיל בצק זה לעריבה להחזיק המים ושאין עשוי לחזק היינו דפנותיה אלא השתא בתירוץ אביי יישב ופירוש דתנא דברייתא בתרייתא לא קרי מקום שאין עשוי לחזק אלא מקום שאינו מקום לישה כלל כגון שפה העליונה אבל דפנות קרי מקום העשוי לחזק וקמייתא קרי אף דפנות מקום שאין עשוי לחזק ואע\"ג דמקום לישה הוא ומקום העשוי לחזק קרי שוליים וע\"ש עוד. ובסוף דבריו ז\"ל כתב כללא דתרוייהו תנאי שפה העליונה אפי' פחות מכזית עובר שוליים אפי' כזית אינו עובר דפנות כזית עובר פחות מכזית אינו עובר ע\"כ. והא דקתני ואם לאו בטל במיעוטו ולא קתני ואם לאו אינו חייב לבער לאשמועי' דאפי' שהוא במקום לישה בטל במיעוטו: ויש להסתפק אם רש\"י ז\"ל וקצת מפרשים הוו גרסי פחות מכאן בטל במיעוטו אע\"פ שהכל עולה לענין אחד: וכן מוגה ע\"י ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם רוצה הוא בקיומו הרי הוא כעריבה. </b>כתב ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל לפרש הירושלמי דדייק התם הכי דמדהוה ליה למיתני בסיפא כלישנא דרישא ואם רוצה הוא בקיומו אינו חוצץ ותנא לשון הרי הוא כעריבה לאשמועי' בין לטומאה בין לטהרה ונידוק מיניה הא מקפיד אינו כעריבה לא לטומאה ולא לטהרה וריש לקיש פליג ואמר דאדרבא איכא למילף ממתני' דהוי חבור לטומאה מדלא נקט לשון כולל טומאה וטהרה כדתנן בסוף מסכת פרה אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה וה\"ל למיתני הכי אם מקפיד עליו אינו חבור והוה משמע בין לטומאה בין לטהרה. והא דמסיים ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה דבר בטעמו קאמר דאינו חוצץ דכיון דרוצה בקיומו הרי הוא כגופה של עריבה ע\"כ. ועוד כתב ז\"ל לדברי הירושלמי דפליג אריש לקיש דמרגיש התם דקשיא רישא אסיפא דרישא קתני אם מקפיד עליו חוצץ הא אינו מקפיד אף שגם אינו רוצה בקיומו אינו חוצץ וסיפא קתני ואם רוצה בקיומו וכו' הא אינו רוצה בקיומו אע\"פ שאינו מקפיד חוצץ ומתרץ נעשה כמו שרגיל לתרץ תמיד בבבלי בכיוצא בזה כלומר דה\"פ דמתני' אם מקפיד חוצץ ואם לאו נעשה כאילו רוצה בקיומו והוי כגופה של עריבה ע\"כ: \n",
+                "<b>בצק החרש </b>מפ' בירוש' בצק שצינן: וז\"ל רש\"י ז\"ל בצק החרש שאין ניכר אם החמיץ אם לאו שמשונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו שאין אדם עומד על בירורו ועל דעתו לישנא אחרינא וכו' ע\"ש: וביד בפ\"ה דהלכות חמץ ומצה סי' י\"ג והוא מפ' שהבצק המשמיע קול בזמן שאדם מכה עליו כבר החמיץ ולפיכך הבצק שאינו משמיע קול ויש כיוצא בו וכו' והראב\"ד ז\"ל כתב בהפך שכל זמן שהעיסה מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה אבל כשהיא מחמצת אע\"פ שאין בה סדקים ולא הכסיפו פניה קולה משתקע כחרש והחרשות גם הוא סימן לחימוץ והוא אם יש כיוצא בו וכו' ע\"כ: \n",
+                "בפירוש רעז\"ל ושיעור זה כשני חומשי שעה כך הוא בפי' הרמב\"ם ז\"ל וכתוב בתוספות י\"ט קשה לי להבין שאם כן שיעור מהלך ליום י\"ב שעות שהם ששים חומשי שעה לא יגיעו רק לשלשים מילין שהם ז' פרסאות ושרי חכמים ז\"ל שיערו עשרה פרסאות ליום ע\"כ והב\"י סימן תנ\"ט בשם תרומת הדשן סימן קכ\"ג כתב שיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה לפי החשבון מהלך בינוני עשרה פרסאות ביום שהוא י\"ב שעות ע\"כ וכן כתב ג\"כ בספר שלחן ערוך שם סי' תנ\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצר מפרישין חלה וכו' </b>פ\"ג דהלכות י\"ט סי' ח' ט'. ואיתא ברייתא קרובה ללשון משנתנו בירוש' ס\"פ המוצא תפילין ובטור א\"ח סי' תנ\"ז. ונלע\"ד עוד מלבד מה שכתבתי כבר בקשור המשניות הללו דמש\"ה סמך האי מתני' לבצק החרש לאשמועי' דאפי' בבצק החרש לא מקילינן ביה להפריש חלתו ולקרות לה שם קודם אפייתו אם כבר נשתהה שיעור מיל או שיש כיוצא בה שהחמיץ. והקשו תוס' ז\"ל ותימה בשלמא קדש פסיל אין שורפין בי\"ט שאין יכול ליהנות ממנו בשעת שריפה אבל תרומה טמאה שיכול ליהנות ממנה בשעת שריפה אמאי אין שורפין כמו שמותר להדליק בשמן של חולין להנאתו כך ישרוף תרומה טמאה להנאתו וכי מפני שמצוה לשרוף מיגרע גרע. ותירץ ריב\"א ז\"ל דשמן של חולין מותר להדליק להנאתו כמו שמותר לאכול אבל תרומה טמאה דאסירא בכל ההנאות נמצא שההבערה אינה להנאה אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה אם יהנה ממנה בשעת שריפה לכך אין דוחה י\"ט כשאר שריפת קדשים מידי דהוה וכו'. ור\"י פי' דודאי מותר לשרוף בי\"ט תרומה לצורך אוכל נפש אלא דגזרי' לצורך אטו שלא לצורך דשלא לצורך אסור מן התורה דגמרינן מקדשים שאין שורפין קדשים בי\"ט ע\"כ. ועוד כתבו ז\"ל אנן שרינן לקרות לה שם קודם אפייה אע\"ג דפסקינן כר' אליעזר דהא אי איכא כהן קטן חזיא ליה כדאמרי' פ' עד כמה דאין תרומת ח\"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וכן פסק בה\"ג בסדר פסח בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא ואפי' ליכא כהן קטן אי איכא כהן גדול שרי דהא חזייא ליה ע\"י בטול ברוב כדאמרי' התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאה וא\"ת ואמאי לא שרינן לאפות חלה טמאה מטעם דא\"ר אלעזר בר\"ש בפ' שני דביצה ממלאה אשה תנור פת ואע\"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד מפני שהפת נאפית יפה כשהתנור מלא ואמר רבה התם הלכה כר\"א בר\"ש ואפי' נאמר דאסור לאפות פת מפני שאסור לטלטלה מ\"מ כי לא קרא לה שם אמאי צריך לטעמא דהואיל ואור\"י דטעמא דביצה לא שייך אלא בתנור אבל כשאופה תחת גחלים לא ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ולהאכיל לכלבים אי אפשר שאין מבערין קדשים ביום טוב ע\"כ. אמר המלקט הוא פי' רש\"י ז\"ל ורוצה לומר לכלבים של כהן אבל הר\"ן ז\"ל פי' ולהאכילה לכלבים אי אפשר דתרומה שהיא אוכל אדם אין מאכילין אותה לבהמה כל זמן שהיא ראויה לאדם ע\"כ. ועיין עוד במ\"ש בשמם ז\"ל ר\"פ מפנין: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שֶׁתֹּאפֶה. </b>מצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל התי\"ו בחולם והפ\"א בצירי. וכתב רש\"י ז\"ל במסקנא וז\"ל וכמדומה לי דפירוש הכתוב ברישא דשמעתא הואיל ואי בעי מתשיל עליה לא גרסי' אלא ה\"ג ר' אליעזר סבר אמרי' הואיל ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל וה\"פ ר\"א סבר שרי לאפותה ואע\"ג דסוף סוף איכא חדא דלא חזיא ליה אין כאן איסור מלאכה הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה דמצי למישקל מכל חדא פורתא ור' יהושע סבר לא אמרי' הואיל דהא סופו ליטול אחת מהן לחלה הלכך כיון דטובת הנאה אינה ממון לא עבר עליה ומניחתה עד הערב ותשרפנה ואיכא למימר דבתרתי פליגי ר\"א ור' יהושע דר\"א ס\"ל טובת הנאה ממון והא דתריצנא לעיל ברישא דשמעתא דכ\"ע טובה הנאה אינה ממון אכתי לא שמיע לן הא דאהדר ליה ר\"א לר' יהושע בברייתא לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה ובל ימצא ושתיק ליה בההיא ברייתא ע\"כ. ועיין בתוס' דבגמ' שתרצו ויישבו א\"כ מטעם הואיל נימא בכמה עניינים ובכמה איסורין שבתורה הואיל ויהא מותר ע\"ש. וז\"ל הר\"ן ז\"ל ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שׁתֶֹּאפֵה דס\"ל לר' אליעזר שאי אפשר להניחה לבוא לידי חמוץ לפי שזהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא אי משום דס\"ל. דטובת הנאה ממון וכדידיה דמיא אי משום דאית ליה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה הלכך להניחה לבוא לידי חמוץ אסור אבל לאפות את כולן שרי דאע\"ג דלא מפריש חלה לאחר אפייה ולא חזיא אפ\"ה בשעת אפייה הואיל וכל חדא וחדא חזיא אמרי' הואיל ושרי. ולבן בתירא ס\"ל דלהניחה שתחמיץ אסור שטובת הנאה ממון ולאפות את כולן נמי אסור דלית ליה הואיל הלכך ליכא תקנתא אלא שתטיל אותה לתוך הצונן כדי שלא תחמיץ ובהך מתני' בשגלגל ממנה כשיעור ונתחייבה כבר בחלה עסיקי' אבל כל שלא גלגל לא צריכי להכי אלא מגלגלה פחות מכשיעור כדי שלא תתחייב בחלה דאע\"ג דאפליגו במסכת חלה בכה\"ג דתנן התם מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין קבין ואל יעשנה בטומאה ור' עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין קבין שכשם שהוא קורא לטהורה כך קורא לטמאה התם בחול שאפשר להפריש החלה בטומאה אבל בי\"ט הואיל ואי אפשר להפריש חלה בטומאה דברי הכל יעשנה בטומאה והכי מוכח בירוש': \n",
+                "<b>ר' יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא. </b>דס\"ל דטובת הנאה אינה ממון ולית ליה הואיל אי בעי מתשיל עלה ולאפות את כלן נמי ס\"ל דאסור כדמוכח בגמ' בברייתא דאהדר ליה לר' אליעזר לדבריך הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה דלית ליה הואיל וכל חדא חזיא הלכך מפרישתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה עכ\"ל ז\"ל. משמע מפירושו ז\"ל דבן בתירא פליג על ר' אליעזר ור' יהושע אבל מצאתי שכתב ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל כתבו תוס' ז\"ל והרא\"ש ז\"ל נראה דלא פליגי ר\"א ור' יהושע אבן בתירא דלא מסתבר דפליגי בהאי סברא אם מחמצת בתוך המים אי לא אלא דר\"א סבר דמוזהר על חמוצה ור' יהושע סבר דלא מוזהר אמנם בהא פליג ר\"א אבן בתירא דסבר דטוב יותר שלא יקרא לה שם עד שתאפה אולי לא יזהר יפה בהטלתה לצונן ותחמיץ ואם אירע שקרא לה שם היה אומר ר\"ת תטיל לצונן ע\"כ. ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל תָטיל התי\"ו בקמץ והטי\"ת ברפא וכתב תטיל במשקל תגיל ע\"כ. ול\"ג במתני' ר' יהודה בן בתירא רק בן בתירא אומר תטיל לצונין וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: ובתרתי פליגי ר\"א ור' יהושע בטובת הנאה אי הויא ממון אי לא ובהואיל אי אמרי' הואיל אי לא. אבל דעת הירוש' דלכ\"ע טובת הנאה ממון ושלו היא ובסתם נמי לא אמר ר\"א הואיל אלא שבפיו יאמר על כל אחת שאופה זו אני רוצה לאכול ושרי להערים כן כדי שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא ור' יהושע סבר אין הערמה מועלת כלום הלכך לעולם עובר בלאו ודאי אי שהי לה בלא אפייה עובר אלא יראה לך חמץ אי אפי לה עובר אלא תעשה מלאכה הלכך מוטב שיעבור בשב ואל תעשה ולא יעבור בידים לאפות. והא דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו כלומר כיון דעל כרחיה עובר או בבל יראה או בלא תעשה מלאכה לא מסתבר שיהא מוזהר לאפות כדי להנצל מבל יראה דממילא. ולפי פי' הירוש' צ\"ל דר' יהושע פליג אבן בתירא דבהטלה לצונין אינו נמלט מחמוץ דא\"כ למה לא תטיל לצונן שלא לעבור בבל יראה ובהדיא אמרי' בירוש' דהלכה כבן בתירא מפני שבמשנה זו היא מחלוקת ובמתני' דבסמוך סתם לן תנא זה הכלל תפח תלטוש בצונן וקיימ' לן מחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם ע\"כ. אמר המלקט ולפי פי' הירוש' ר' יהושע אזיל לטעמיה דבפ' התערובות סי' י'. ובירוש' פריך לפי שיטתיה ר' בון בר חייא בעי מחלפא שיטתיה דר' אליעזר תמן הוא אומר גבי אותו ואת בנו שנפלו לבור אסור להערים אלא יעלה את הראשון ע\"מ לשחוט וישחוט והשני עושה לו פרנסה שלא ימות והכא הוא אומר דמותר להערים ומשני הכא משום בל יראה ובל ימצא תמן מאי אית לך מחלפא שיטתיה דר' יהושע תמן הוא אומר מותר להערים דיעלה את הראשון ע\"מ לשחוט ולא ישחוט ויערים ויעלה את השני אע\"פ שחושב שלא לשחוט אחד מהן מותר והכא הוא אומר אסור להערים ומשני א\"ר אידי כאן שבות פי' גבי אותו ואת בנו ההעלאה מן הבור איסור טלטול דרבנן בעלמא הוא ואפי' בשבת וכאן חיוב חטאת פי' אפיית החלה הטמאה שאינה לצורך אוכל נפש אי הוה שבת הוה מיחייב עליה חטאת בשגגה א\"ר ב\"ר בון תמן כדי לחוס על נכסיהם של ישראל הכא מאי אית לך ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבן גמליאל אומר שלש נשים וכו'. </b>מתניתין בשלש בצקות י\"מ דדוקא בשיעור זה דשלשה נשים אבל ביתר מכאן אע\"פ שעוסקות בא לידי חמוץ דאי לא תימא הכי סדרא דשלש נשים למה לי. אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בפ\"ה מהלכות חמץ ומצה שכל זמן שאדם עוסק בבצק אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ וכך נראה בתוספתא כדבריו (הגהה עיין על זה בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' קכ\"ד) ומיהו דוקא בשיעור עיסה שנתנו חכמים דהיינו כדי שיעור חלה הוא דאמרי' דכל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חמוץ וכי תימא אי איתא דכל זמן שעוסקות בו אינו בא לידי חמוץ סדרא דשלש נשים למה לי אפשר לומר דרבנן לכתחלה לא שרו טפי מהאי שיעורא שמא תרפה ידיה מלעסוק בבצק תדיר אבל אי קים לה שלא פסקה מלהתעסק בה אפי' טפי מהאי שיעורא שרי א\"נ משום דר\"ג נקט שיעורא בשלש נשים דלדידיה אפי' סלקה ידיה מן הבצק כל שלא שהה יותר מכדי שתי אפיות ושלש היסקות אינו בא לידי חמוץ פליגי עליה ואמרי דבשלש נשים ליכא למישרי אלא כה\"ג שכל אחת עסוקה בבצק תדיר ואינה מניחתו כלל ואין ה\"נ דכל שעה שעסוקה בו אינו בא לידי חמוץ. ובשאינה עסוקה בבצק תדיר א\"נ בעסוקה אלא שהוא יותר משיעור עיסה מסתברא דילפי' שיעורא מבצק החרש דאמרי' אין שם כיוצא בו שיעורו מיל או אפשר דקולא הוא שהקלו בבצק החרש לפי שאינו ממהר להחמיץ ואין למדין ממנו לבצק אחר עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>שלש נשים עוסקות בבצק. </b>אית דגרסי עסֵקוֹת הסמ\"ך בנקודת צירי. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר וכו'. </b>כתב עוד הר\"ן ז\"ל אפשר דר\"ע לא פליג ארבנן אלא אדר\"ג לחוד וכדתניא בברייתא בגמ' אמר ר' עקיבא דנתי לפני ר\"ג ילמדנו רבינו בנשים זריזות או בנשים שאינם זריזות בעצים לחים או בעצים יבשים בתנור חם או בתנור צונן אמר לי אין לך אלא מה ששנו חכמים זה הכלל תפח תלטוש בצונן אבל מודה ר\"ע לרבנן דבשיעור היסק אחד שממתנת כל אחת לא תבוא עיסתה לידי חמוץ כלל ומודה נמי שכל זמן שאשה עסוקה בבצקה אינו בא לידי חמוץ ע\"כ וכן נמי משמע מפי' הרמב\"ם ז\"ל דלא פליג ארבנן: \n",
+                "<b>זה הכלל תפח וכו'. </b>סתמא היא ולאו ר\"ע קאמר כדכתבינן לעיל בשם הירוש' וכתב החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל והכרח הדבר הוא דודאי כיון דר' עקיבא מודה לרבנן דאין עיסה מחמצת כלל בעוד שעוסקת בה ושהייא בה פורתא וחולק עם ר\"ג וסובר דבא לידי חמוץ אי שהי טובא ודאי ה\"ק לא כל הנשים וכו' הלכך ע\"כ צריך לעשות כרבנן ורבי שנה סתם משנה כאן בין אם עבר ועשה כר\"ג ושהה באונס או בשוגג טפי מכדי היסק אחד בין אם עבר ועשה כרבנן תלטוש בצונן דהלכה כבן בתירא דהטלת העיסה בצונן מונע חמוצה ודלא כר' אליעזר ור' יהושע דפליגי עליה וסברי דאינו מונע ע\"כ. ופי' בערוך בערך לטש תלטוש תוריק בו מים פי' על העיסה שנתנפחה פי' אחר אם מתנפחת היא בתוך התנור מכה בידו כשהיא שרויה על העוגה לפי שהעוגה כשמתנפחת עולה למעלה מן המצה ולידי חמץ לא באה לפיכך חייבונו ללוטשה בצונן כדי להמעיט בה הנפיחה וחוזרת כמו שהיתה ע\"כ. אבל מן הברייתא דבגמ' שהעתקתי בשם הר\"ן ז\"ל משמע שהוא דברי ר\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיאור. </b>כל שיאור שבזאת המשנה הגירסא היא השי\"ן בחירק והאל\"ף בשורק. והובאה בר\"פ כל המנחות ובפ\"ק דחולין דף כ\"ג. ושיאור חמץ נוקשה הוא כדמוכח בגמ' וכדכתיבנא לעיל ריש פירקין: \n",
+                "<b>ישרף והאוכלו פטור. </b>ירוש' רב הונא בשם רב אמר מותר להאכילו לכלבו ואינו אסור בהנאה וישרף היינו יבערנו בשריפה ובהדי דשריף ליה אי בעי ליתהני מיניה: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים זה וזה וכו'. </b>חכמים דמתני' היינו ר\"מ דברייתא וחכמים דברייתא הוא ר' יהודה וכתב הרי\"ף ז\"ל והלכתא כותיה דר' מאיר משום דקרי ליה במתני' בלשון חכמים וטעמיה דר\"מ דאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין בו כמה סדקים מלמטה. פירוש בקיצור ר\"מ קרי שיאור את שהכסיפו פניו וזהו תחלת חמוצו ולר' יהודה הוי שיאור שהתחיל ליסדק כבר סדקים דקים כקרני חגבים אחד לכאן ואחד לכאן אבל שהכסיפו פניו לר' יהודה מצה מעלייתא היא מן התורה אלא מדרבנן אסורא לאדם ולר\"מ קרני חגבים חמץ גמור הוא מועתק מרש\"י ותוס' דבפירקין דף מ\"ג. וביד בפ\"ה דהלכות חמץ ומצה סימן י\"ג ובטור א\"ח סי' תנ\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה עשר שחל להיות בשבת. </b>ביד שם פ\"ג סי' ג' ובטור א\"ח סי' תמ\"ד. וכתוב בשבלי הלקט סי' כ\"א ובחלוק שלש סעודות של שבת נחלקו הגאונים ז\"ל יש מהן אומרים שאין מקדימין סעודת הצהרים לאכלה קודם ד' שעות ומביאין ראיה מהא דתניא י\"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות ואם איתא דיכול לאכלה קודם ד' שעות ליתני מזון שלש סעודות. ובספר יראים בסימן ק\"ה פירשו הא דתני שתי סעודות פירושו שתי שביעות ואותן שתי שביעות יחלק לשלש סעודות ע\"כ. וכן בספר הרוקח סי' רס\"ז ומשמע קצת שהיו גורסין בהדיא במתני' ומשיירין שתי סעודות ולא מצאתי כן בשום מפרש אבל שם בספר הרוקח סי' ס\"א מוכח שאותה היא תוספתא ודומה לי שהיא הברייתא שהובאה בגמ' בפ\"ק דף י\"ג שפסקה להלכתא הרי\"ף ז\"ל שם ספ\"ק כמו שארמוז בסמוך בעה\"י. ירושלמי אתיא דר\"מ דאמר הכא מבערין את הכל מלפני השבת כר' אליעזר דשרי לעיל בפירקין להערים כדי שלא יבוא לעבור על בל יראה ובל ימצא ודר\"מ עדיפא ורבותא טפי מדר' אליעזר דר\"א לא התיר להערים ולאפות בי\"ט רק מפני דאי לא עביד עבר בודאי על בל יראה ובל ימצא ור\"מ שרי שריפת תרומה קודם זמנה מפני שלא יבוא לידי ספק בל יראה דשמא לא ימצא לה אוכלין. וכתב ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל ולא תיקשי כיון דר\"מ לא התיר אלא מפני ספק הא אפשר להנצל מן הספק שיבטלנו בלבו כיון דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי דבשלמא גבי חלה דר' אליעזר לא אפשר ע\"י בטול דנכסי כהן הוא ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כדאמרי' לעיל בירוש' די\"ל דע\"כ אין זה בטול דהא מעלה בדעתו אם יבואו אורחים שיאכילנה להם ע\"כ. ועוד כתב ז\"ל וה\"ה דר' אלעזר ב\"ר צדוק אתי כר' אליעזר שהתירו לשרוף התרומה קודם זמנה כדי שלא יבוא למחר לידי ספק בל יראה ובל ימצא אע\"ג דאסור לשרוף תרומה טהורה מן התורה כמו שאסור לטמאותה מדכתיב את משמרת תרומותי וכדכתבו תוס' ז\"ל והר\"ן ז\"ל בפ\"ק הכא התירו כיון דסופה הולכת לאבוד ע\"כ. עוד בירוש' אתיא דרבנן שאמרו בזמנן ובודאי לצדדין אמרו תרומה דוקא בזמנה דהא אסור לשרפה קודם זמנה כיון דשרי להשהותה אבל חולין לאו דוקא אלא אם רצה שורפן בזמנן קאמר ואסרו לשרוף ולעשות מעשה בידים ואף כי ודאי יהיה עובר למחר בבל יראה ובבל ימצא ממילא דס\"ל כר' יהושע דפליג לעיל אר\"א ואסר להערים ולאפות בידים אע\"פ שעובר בבל יראה ובבל ימצא ממילא ועדיפא דרבנן מדר' יהושע דר' יהושע לא אסר אלא כדי שלא ישרוף קדשים מ\"ט די\"ט עשה ולא תעשה כדאיתא בבבלי פ' במה מדליקין ורבנן לא התירו בידים אפי' שריפת קדשים קודם זמנן בחול דליכא אלא אזהרה דאת משמרת תרומותי כדי שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא. עוד גרסי' בגמ' דהתם בירוש' אתיא דר\"א ב\"ר צדוק כר\"ג כמה דר\"ג חילק בין חולין לתרומה לעיל רפ\"ק לדין ביעור חמץ דתנן ר\"ג אומר חולין נאכלין כל ד' ותרומה כל חמש כן ר\"א ב\"ר צדוק חילק הכא במתני' בין תרומה לחולין ודלא כתנאי דהכא ודהתם דסברי דלא פלוג רבנן בחמץ בין תרומה לחולין. כמה דתימר התם הלכה כר\"ג ודכותה הכא הלכה כר\"א ב\"ר צדוק. וכתב הרי\"ף ז\"ל וקיימא לן כר' אלעזר ב\"ר צדוק דקאי כר' אלעזר ב\"ר יהודה איש ברתותא דהלכתא כותיה ע\"כ. ועיין במה שהאריך על זה הר\"ן ז\"ל לעיל ספ\"ק. וכאן בפי' המשנה פסק הרמב\"ם ז\"ל הלכה כר\"א ב\"ר צדוק אבל בפ\"ג דהלכות חמץ ומצה כתב והשאר מבערו מלפני השבת סתם משמע אפי' חולין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההולך לשחוט את פסחו וכו'. </b>פי' קודם שעות הביעור. וביד שם פ\"ג סי' ט' ותוס' רפ\"ק דסוטה ובטור א\"ח סי' תמ\"ד: \n",
+                "<b>לשחוט את פסחו ולמול את בנו. </b>האי דנקיט להו אהדדי היינו משום דמילת זכריו ועבדיו מעכבין את פסחו כן פי' רש\"י ז\"ל פרק כ\"ג בנזיר דף מ\"ח אברייתא דמייתי התם וקל להבין דלא זו אף זו קתני. ובגמ' ורמינהי ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד א\"ר יוחנן לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' יוסי דתניא סעודת אירוסין רשות דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר מצוה והשתא דאמר רב חסדא מחלוקת בסעודה שניה אבל בסעודה ראשונה דברי הכל מצוה אפי' תימא הא והא ר' יהודה ולא קשיא הא בסעודה ראשונה הא בסעודה שניה. ובירוש' א\"ר יוסי ב\"ר בון כמה גדול הוא השלום שהוקש במתני' לשני דברים שחייבין עליהם כרת מילת בנו ושחיטת פסחו וסעודת אירוסין עיקרה משום שלום הבית ע\"כ. ובגמ' תניא א\"ר יהודה אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין בלבד א\"ר יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות וסעודת אירוסין דמתני' שתיהן בכלל: \n",
+                "<b>ואם לאו מבטלו בלבו. </b>כתב הר\"ן ז\"ל איכא מאן דפירש דלבו לאו דוקא אלא לומר שאין צריך להשמיע לאזניו אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינם דברים ע\"כ: \n",
+                "<b>ולשבות שביתת הרשות. </b>מה שפי' ר\"ע ז\"ל הוא פי' רש\"י ז\"ל אבל תוס' והרא\"ש ז\"ל הקשו דלא נהירא דא\"כ הוי סתם משנה דלא כהלכתא דקיימא לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה. וכתב עוד הרא\"ש ז\"ל ובירוש' מפ' מהו שביתת הרשות ההולך אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה כאן שנה רבי המעשה גדול מן התלמוד דקרי ליה רשות גבי שחיטת פסחו ומלת בנו וסעודת אירוסין ע\"כ ואין הגירסא בספרים שלנו כך. ובערוך ערך שבת ירוש' לשבות שביתת הרשות לשבות אצל רבו או אצל שהוא גדול ממנו גדול השלום שהוקש לשני דברים שחייבין עליהם כרת מילה ושחיטת פסח ע\"כ. ומצאתי כתוב בספר לבוש החור סימן תמ\"ד ז\"ל ואם יצא לצורך עצמו לדבר הרשות יחזור מיד ואפשר אפי' על פחות מכביצה יחזור כיון שיצא לצורך עצמו ואע\"ג דמשמעות המשנה משמע דעל פחות מכביצה אינו חוזר אפי' יצא לדבר הרשות י\"ל דהיינו דוקא שיש בה קצת צורך מצוה כגון ההולך לערב כדי לילך למחר אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה שיש בה צורך מצוה קצת אלא דלגבי למול את בנו וסעודת אירוסין שהן מצוה ממש ההולך לערב ללכת אצל רבו שאינו אלא מכשירי מצוה רשות קרי ליה וצריך לחזור על כביצה ולא על פחות מכביצה כיון שיש בה קצת צורך מצוה אבל ההולך לצורך עצמו לגמרי אפילו על פחות מכביצה חוזר נ\"ל ע\"כ: \n",
+                "<b>להציל מן הגייס. </b>גרסי' בסמ\"ך והוא חיל. ליסטים לא גרסי' ליה בירוש' לא כאן ולא בפ' שני דראש השנה סי' ה'. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מכאן מלות ומן הלסטים וגם ביד לא כתב מלת ליסטים ואית דגרסי מן הגויים ומן הלסטים והוו לסטים ישראל: \n",
+                "<b>יבטל בלבו. </b>פי' ולא יחזור אפי' אם יש שהות דמפני חומר פקוח נפש העמידו דבריהם על דין תורה דסגי ליה בביטול: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מי שיצא מירושלים וכו'. </b>ביד פי\"ט דהלכות פסולי המוקדשין סי' ח' ומייתי לה בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ\"א:) \n",
+                "<b>אם עבר צופים. </b>פי' בקונט' שם כפר וקשה לר\"י א\"כ הל\"ל וכמדתה לכל רוח כדתנן בפ' מי שהיה טמא איזוהי דרך רחוקה מן המודיעית ולחוץ וכמדתה לכל רוח ואומר ר\"י דבתוספתא דמכלתין מפ' בהדיא איזהו צופים הרואה ואין מפסיק פי' כל מקום סביב ירושלם שיכול לראותה משם תוס' ז\"ל. ועוד הקשו תוס' ז\"ל על מה שפירש רש\"י ז\"ל ואם לאו חוזר ושורפי דכתיב בקדש באש תשרף וקשה לר\"י אי מדאורייתא הוא מה לי עבר צופים מה לי לא עבר צופים וי\"ל דמן התורה יכול לשרפה בכל מקום שירצה דבפ' כל שעה לא מרבינן מהאי קרא אלא פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים אבל שאר קדשים שנאכלין לזרים לא מרבינן ומה שהצריכו חכמים לשרוף הני דהכא לפני הבירה גזרה אטו קדשי קדשים ע\"כ. ושמא דבזה ידוקדק דהכא ולקמן בפ' כיצד צולין קתני לפני הבירה ואילו התם בפ' טבול יום קתני בבית הבירה אלא דלקמן בפ' כיצד צולין סי' ט' כתבתי מן הגמרא דלא שנא קדשי קדשים ול\"ש קדשים קלים הלכתא גמירי לה. עוד כתבו תוס' ז\"ל לפני הבירה בזבחים בפ' ט\"י פליגי מאי בירה אמר רבה ב\"ב חנה א\"ר יוחנן מקום יש בהר הבית ושמו בירה ריש לקיש אמר כל הבית כולו הוי בירה שנאמר אל הבירה אשר הכינותי ע\"כ. ואיתיה נמי בריש יומא. ושתי הסברות הביא ר\"ע ז\"ל בר\"פ שני דפרה. ובפ' כל שעה (פסחים בדף כ\"ד) פי' רש\"י ז\"ל דהיינו חוץ לעזרה ושם היה בית הדשן לכך ע\"כ. אבל במתני' דנטמא שלם או רובו דתנן לקמן בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ\"א) פירש וסתם דבריו כדברי ריש לקיש וגם מדברי הרמב\"ם ז\"ל נראה כן שכתב בפ\"ז דהלכות מעשה הקרבנות שלשה מקומות לשריפה אחד בתוך העזרה ובו שורפין פסולי המוקדשין וכו' והמקום השני בהר הבית ושמו בירה ובו שורפים חטאות הנשרפות אם אירע בהן פסול אחר צאתן מן העזרה והמקום השלישי חוץ לירושלם והוא הנקרא בית הדשן ושם שורפין חטאות הנשרפות בזמן שהן נשרפות כמצותן ע\"כ: \n",
+                "<b>מעצי המערכה. </b>עיין במ\"ש לקמן פ\"ז משנה ח' גבי נטמא מיעוטו. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ט מהלכות פסולי המוקדשין ואם עבר הצופים שורפן במקומו ואם לאו אם יש בו כזית או יותר חוזר ושורפו בירושלם ואם הוא אורח שאין לו בית שורפו לפני הבירה מעצי המערכה ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר זה וזה בכביצה ור' יהודה אומר זה וזה בכזית </b>גמרא למימרא דר\"מ סבר כביצה הוא דחשיב ור' יהודה סבר כזית נמי חשיב ורמינהי דתנן בברכות פ' שלשה שאכלו ועד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה ומוכח מתוספות דהתם בברכות דמתני' דהתם הוא שהחליף. אביי אמר לעולם לא תיפוך התם בקראי פליגי הכא בסברא פליגי התם בקראי פליגי ר\"מ סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שביעה ואכילה בכזית ור' יהודה סבר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה. הכא בסברא פליגי כדפי' רעז\"ל ובגמ' תניא ר' נתן אומר זה וזה כשתי בצים ולא הודו לו חכמים. ובירוש' אית תנאי תני ומיחלף דר\"מ לדר' יהודה ודר' יהודה לדר\"מ אבל ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי גריס כגרסת מתני'. א\"ר יודן סימנא מן ההיא דברכות וכו': \n",
+                "<b>וחכמים אומרים בשר קדש כזית וחמץ כביצה. </b>אומר ריב\"א דמפ' בירוש' משום דבשר קדש לית ליה תקנה בבטול בעלמא החמירו בכזית אבל חמץ דאית ליה תקנה בבטול לא התמירו עד כביצה תוס' ז\"ל. וביד פ\"ג מהלכות חמץ ומצה סי' ט' ובטור א\"ח סי' תמ\"ד ולשונו שם על כמה הוא חוזר על בלמ\"ד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקום שנהגו. </b>פ\"ק דיבמות דף י\"ג. אבל מחצות ולמעלה בכל מקום אסור וטעמ' מפ' בירוש' דזמן הקרבת הפסח מחצות ואילך. וכתב עליו הרב המאירי ז\"ל ואע\"פ שהפסח בא אחר התמיד ותמיד אינו נשחט אלא משש שעות ומחצה ולמעלה מ\"מ כל ששחטו משש שעות ולמעלה אפי' קודם תמיד כשר ומאחר שהוא כשר אף הוא קרוי זמן הפסח ע\"כ. ואף יחיד קאמר התם בירוש' דבשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור במלאכה ופריך א\"כ יהא כל היום אסור כמו יחיד שמביא קרבן ומשני התם משום דראוי להקריב משחרית אבל פסח אינו ראוי להקריבו אלא אחר חצות כדנפקא לן מבין הערבים ופריך א\"כ קרבן תמיד שהוא לכל ישראל וקרב בכל יום יהא בכל יום אסור במלאכה ומשני שאני תמיד שהתורה הוציאה מן הכלל דכתיב ואספת דגנך ואם כל ישראל יושבים ובטלים מי יאסוף להם דגן ומשמע התם דמדאורייתא אסור ואפשר דמדרבנן אלא דאסמכוה מקראי וכתבו תוס' והרא\"ש והר\"ן ז\"ל ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם ע\"כ. ובגמ' מאי אריא ערבי פסחים פי' דקתני עד חצות במנהגא מכלל דמחצות ולהלן אסור למה לי למיתני עד חצות לאשמועי' הך הא כל ערבי ימים טובים אסירי דתניא העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה פי' משש שעות ומחצה שהיא מנחה גדולה (הגהה אבל בפי' רש\"י ז\"ל מן המנחה תשע שעות סמוך למנחה קודם לכן ע\"כ ועיין על לשונו זה ז\"ל בבית יוסף א\"ח סימן רנ\"א) אינו רואה סימן ברכה לעולם ומשני התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה לא הכא מחצות א\"נ התם סימן ברכה הוא דלא חזי אבל שמותי לא משמתינן ליה הכא שמותי נמי משמתינן ליה. ופי' הר\"ן ז\"ל מאי אריא ערבי פסחים וכו' כלומר ודאי מנהגא דאיסורא לא אסר מידי אלא במקום שיש עיקר איסורא מדאורייתא אי מדרבנן והם רוצין להחמיר יותר כדי ליזהר מן העבירה ומשום דע\"פ מחצות ולמעלה איכא איסורא מהני מנהגא למיסר טפי ולהאי מילתא מאי אריא ע\"פ אפי' ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי אית בהו עיקר איסורא ומשום הכי ה\"ל למכללינהו בהדי ע\"פ דהאי מנהגא אסר בהו ומשני דלא אפשר למכללינהו דל\"ד והא עדיפא ליה למיתני אי משום דקדים איסוריה דהוי מחצות אי משום דחמיר דמשמתינן עליה אבל אפשר דאי נהוג נמי איסורא בערבי שבתות וערבי י\"ט מקמי זמן איסוריה ודאי מהני כיון שיש בהן עיקר איסורא א\"נ דכיון דלא חמיר איסורייהו דלא משמתינן עלייהו אי נהוג מקמי הכי לאו כלום היא וכך נראה לי דכיון דבזמן איסורא לא משמתינן ליה אלא דאינו רואה סימן ברכה לעולם לא חמיר לאקבועי מנהגא טפי מיניהו ראיה לדבר ממוצאי שבת דאמרי' ביה דאינו רואה סימן ברכה ואפ\"ה אמרי' בירוש' דאי נהוג נשי דלא למיעבד עבידתא טפי משיעורא דאתפני סדרא אינו מנהג עכ\"ל ז\"ל: (הגהה כתב הרב ר' אליה מזרחי בחדושיו שעל הסמ\"ג בדף רנ\"א וז\"ל מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ואי קשיא במאי קמיירי אי בטועין בו באיסור מאי אין עושין דקאמר דמשמע אפי' אחר שנודע להם שטעו הא קיימא לן כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו שאומרי' לו מותר אתה ואינו צריך לא שאלת חכם ולא חרטה. ואי בידעי היתרו ואפי' הכי נהגו בו איסור מאי אריא ערבי פסחים אפי' ימים דעלמא נמי דאע\"ג דבטלה דעתן אצל כל אדם כדתניא בפ\"ק דפסחים מאימתי אסור בעשיית מלאכה משעת האור ופי' רש\"י ז\"ל אבל קודם לכן אפי' נהגו בטלה דעתן אצל כל אדם ה\"מ לאחריני אבל לדידהו לא דלא גרע מנדר. י\"ל לעולס בדידעי היתרו ונהגו בו איסור והא דנקט ערבי פסחים משום אחריני דאזלי התם נקט לה לאשמועי' דהאי מנהגא דערבי פסחים עד חצות מנהג של עיקר הוא ולא אמרי' ביה בטלה דעתן אצל כל אדם וכל ההולך שם נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם אבל בשאר ימים דוקא אינהו גופייהו אסירי מידי דהוו כשאר נודרין דעלמא אבל לאחריני לא משום דבטלה דעתן אצל כל אדם ודוקא מהנץ החמה אבל קודם לכן פליגי בה ר' אליעזר בן יעקב ורבינו יהודה למר בטלה דעתן אצל כל אדם ולמר לא בטלה אלא קודם אור י\"ד בלבד דייקא נמי דקתני מקום שנהגו למכור בהמה דקה מקום שנהגו לאכול צלי מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב ולא כיילינהו לכולהו לומר מקום שנהגו בו מנהג אחר עושין ש\"מ לפרושי מנהגי דאית בהו עיקר אתא לאשמועי' דהני מנהגי מנהג של עיקר הן וחיייבי' לנהוג בם כל הבאים באותו מקום ולא אמרי' בהו בטלה דעתן אצל כל אדם עכ\"ל ז\"ל): ומתני' מייתי לה פ\"ק דיבמות דף י\"ד. ומאי דפריך עלה התם פריך בירוש' נמי ומשני: ואיתא נמי בפ\"ק דחילין דף י\"ח: \n",
+                "<b>ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. </b>כדפי' רעז\"ל מפ' לה רבא בגמ' ובירוש'. ואביי קאמר דארישא קאי אהולך ממקום שעושין למקום שאין עושין. וכתב הר\"א אזכרי ז\"ל דבירוש' משני נמי ר' יוחנן דלעולם מתני כפשטה דאף ממקום שאין עושין למקום שעושין אל ישנה ויעשה קאמ' ולא קשיא רישא אסיפא דרישא מיירי בסתם בני אדם דליכא מקלוקת אם יבטל כמנהג מקומו דיתלו לומר מלאכה הוא דלית ליה ואינו משנה מנהגנו וסיפא מיירי במתמיה כלומ' באיש עסקן מאד שלעולם אינו בטל וזה אל ישנה ליבטל אלא יעשה מלאכה ואין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מפני המחלוקת אע\"ג דבדעתו לחזור מיירי מתני' כדפי' הר\"ן ז\"ל ומדינא יש לו לעשות כמנהג מקומו כיון דכתי' וכל נתיבותיה שלום וי\"ל דמעיקרא לא קבלו היכא דנפיק חורבא דמחלוקת ולקמן בירוש' גבי ט' באב אמרי' נמי במתמיה ומוכרח לפרש כן ע\"כ. ועיין בתשובו' הרשב\"א ז\"ל סי' של\"ז שפירש שם מתניתין ובטור א\"ח סי' תס\"ח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוליך פירות שביעית וכו' </b>ביד פ\"ז מהל' שמיטה ויובל סימן י\"ב: \n",
+                "<b>ר' יהורה אומר וכו' </b>גמ' למימרא דלית ליה לר' יהודה הא דתנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ומוקי רב אשי לפלוגתייהו בפלוגתא דר\"ג ורבנן דבפ\"ט דמסכת שביעית וכמו שפי' רעז\"ל. ואיכא נמי אוקמתי אחריני טובא ופסק הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה דלא כר' יהודה וכן פסק שם בהלכות שמטה ויובל. וק\"ק דהא ר' יהודה נמי ס\"ל דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם כדמוכח ממה שהעתקתי קצת מלשון הגמרא. ושמא משום דלאיזו אוקמתא מאוקמתי דאיכא בגמ' כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד הוי ר' יהודה לקולא מש\"ה בפי' המשנה כתבו ואין הלכה כר' יהודה ושם ביד ג\"כ סתם דבריו ונקט לחומרא כפשטיה דלישנא דת\"ק אבל רעז\"ל נראה שבתר באוקמתיה דרב אשי שהיא הלכתא אליבא דכ\"ע. ירושלמי כלו מטבריא ולא כלו מצפורין אומר לו מצפורין הבאתים אם אין אתה מאמינני צא והבא לך אף אתה. ר' חנניא ור' פנחס ר' יהודה ור' יוסי שניהם אמרו דבר אחד דתנינן תמן בשביעית פ\"ט אוכלין על המובקר אבל לא על השמור ר' יוסי אומר אף על השמור אומר לו מן השמור הבאתים ואם אין אתה מאמינני הרי שדה פלוני משומרת לפיכך צא והבא לך אף אתה. משמע ממנו וגם מאוקמתא קמייתא דבגמ' דילן דלא גרסי' במתני' אומרי' לו אלא ה\"ג ר' יהודה אומ' צא והבא לך אף אתה דהא אוקי לה רב שישא ברי דרב אידי באוקמתא קמייתא ומפ' דצא והבא לך אף אתה שזה המוציא הפירות הוא האומר לבני עירו ומקומו שיצא משם אני איני משנה ממנהגכם דהא הולכתים למקום שלא כלו וצא והבא לך משם ותוכל למצוא הרבה וס\"ל דלקולא אמרה ר' יהודה למילתיה ולאוקמתא אחרינא גם לדאביי הוא דהוי ר' יהודה לחומרא והם האומרים וכן לדרב אשי שהעתיק רעז\"ל. אכן במשנה משמע קצת דלא גרסי' לא אומר לו צא ולא אומרים לו צא רק ה\"ג ר' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה וכן בירושלמי ליתיה וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלות אומרים לו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכו'. </b>ביד פ' כ' דהל' שבת סי' ג' ד' ה' ובפ\"ק דע\"ז היא שנויה ועיין מה שכתבתי שם סי' ז': \n",
+                "<b>מקום שנהגו שלא למכור אין וכו' </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה מתיר בשבורה. </b>ירוש' לא א\"ר יהודה אלא בשבורה שאינה יכולה להתרפאות א\"ל והרי מביאין לה זכר ונרבעת ממנו א\"ל אף אני לא אמרתי אלא בשבור זכר שאינו יכול להתרפאות אמרו לו והרי מביאין לו נקבה והוא רובעה והיא יולדת ר' אבין בשם רבנין דתמן זאת אומרת שאסור להמציא להן זרע: \n",
+                "<b>בן בתירא מתיר בסוס. </b>לא א\"ר יהודה בן בתירא אלא בסוס זכר שהוא הורג בעליו במלחמה י\"א שהוא רץ אחר נקבה וי\"א שהוא עומד ומשתין מה נפיק ביניהון הסריס מאן דמר שהוא רץ אחר נקבה זה אינו רץ אחר נקבה מאן דמר שהוא עומד ומשתין אף זה עומד ומשתין ע\"כ. אבל בירוש' כתיבת יד לא אמר בן בתירא גרסי' וכן היא ג\"כ בדפוס בע\"ז ואין שם מלות ר' יהודה. אבל החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל כתב ידע התלמוד בקבלה דר' יהודה בן בתירא ולא ר' יהושע אחיו ע\"כ. ואני הדיוט נלע\"ד דסתם בן בתירא בכוליה תלמודא הוא ר' יהודה ולא ר' יהושע או שמעון אחיו: וכתב עוד החכם הנזכר ז\"ל דדייק תלמודא מדקאמר בסוס ולא אמר בסיסים והיה כולל זכרים ונקבות כדנקט ת\"ק עגלים וסייחים א\"נ הכי גמירי ע\"כ. ובבבלי שם פ' המצניע (שבת דף צ\"ד) מוכח דאפי' סוס המיוחד להניח עליו עופות כגון נץ ומיני' לצוד בהן עופות אחרים מתיר בן בתירא דס\"ל כר' נתן דאמר בהמה חיה ועוף חיים הם נושאים את עצמן וכ\"ש אדם חי דנושא את עצמו ורבנן פליגי עלייהו וסברי דאדם חי גרידא הוא דנושא עצמו אבל לא שאר בעלי חיים וגזרו סוסים דלרכיבה אע\"ג דאדם חי נושא עצמו משום סוס המיוחד לעופות ע\"כ וכן הוא בירוש' בפירקין ובפ\"ק דע\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו לאכול צלי. </b>פי' דוקא בגדי שאינו מקולס ואין חוששין שמא הרואה יאמר שמקולס עשאו ונמצא אוכל פסח בח\"ל ומקום שנהגו שלא לאכול משום חששא זו אינו אוכל ומ\"מ במקולס לכ\"ע אסור דכל כי האי ודאי מיחזי כאוכל קדשים בח\"ל. ומה שכתוב בלשון הר\"ן ובלשון רעז\"ל בחוצה לארץ לאו דוקא אלא כלומר חוץ לירושלם כמו שהוא בפי' רש\"י כאוכל פסח בחוץ. וביד פ' ח' דהל' חו\"מ סי' י\"א ובטור א\"ח סי' תע\"ג ירוש' ר' בא בעא קומי ר' אמי אפי' בשר עגל א\"ל אפי' בשר עגל אפי' בשר עוף א\"ל אפי' בשר עוף סבירין מימר אפי' ביצה אפי' קולקס א\"ר יודן בר חנן ובלבד מן השחיטה: \n",
+                "<b>מקום שנהגו להדליק וכו'. </b>דרש רבא ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ בין שאמרו להדליק בין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו להפריש ממשכבי אשה: \n",
+                "<b>ומדליקין בבתי כנסיות וכו'. </b>כתב הר\"א אזכרי ז\"ל דמדלא קתני הכא ובכל מקום מדליקין כדקתני במתני' דלעיל ובכל מקום אין מוכרין דייק בירוש' דה\"פ דמתני' דבכל מקום אפי' שנהגו שלא להדליק באלו שרי כיון דלא שכיח בהו יחוד אבל חיוב להדליק ליכא אפי' בבתי כנסיות דלא פלוג רבנן שלא יבוא לידי קלקול אפי' בדרך רחוקה ע\"כ. ובגמ' תני תנא קמיה דר' יוחנן ר\"ש בן אלעזר אומר יוה\"כ שחל להיות בשבת אף במקום שאמרו שלא להדליק מדליקין מפני כבוד השבת עני ר' יוחנן בתריה וחכמים אוסרין ופסק הרמב\"ם ז\"ל הלכה כרשב\"א וכן משמע בירוש': וביד ספ\"ג דהל' שביתת עשור ובטור א\"ח סי' תר\"י: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום שגהנו לעשות בט' באב עושין. </b>אע\"פ שיום אבלות הוא ואבל אסור במלאכה לא אסרו מלאכה לאבל אלא באבלות חדשה אבל באבלות ישנה לא ומ\"מ יש שהיו נוהגין בו איסור מלאכה מתורת מנהג ומתוך כך מקום שנהגו וכו': \n",
+                "<b>ובכל מקום חכמים בטלים בו. </b>שהם הראויין להכיר בחסרון המקום הנכבד יותר מכולן עכ\"ל הרב המאירי ז\"ל: ובטור א\"ח סי' תקנ\"ד ואיתא בס\"פ בתרא דתענית: \n",
+                "<b>רשב\"ג אומ' לעולם יעשה וכו'. </b>הרב יהוסף ז\"ל הגיה יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים. ובגמ' למימרא דרשב\"ג סבר לא חיישי' ליוהרא ורבנן סברי חיישי' והא אפכא שמעינן להו דתנן בס\"פ היה קורא חתן אם רצה לקרות ק\"ש בלילה הראשון קורא רשבג\"א לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דמיחזי כיוהרא ומחינן בידיה א\"ר יוחנן מוחלפת השיטה פי' התנא שסדרן טעה באחת מהן והחליף שיטתו רב שישא בריה דרב אידי אמר לא תיפוך כו' ובפרק בתרא דתעניות תניא רבן גמליאל אומר כל העושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה לעולם וכך הנוסחא שם בטור אלא שבגמרות שלפנינו הנוסחא שם ר' עקיבא אומר כל העושה וכו'. וכתב החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל דהא דקתני מתני' דמקום שנהגו לעשות עושין ואינו רשאי ליבטל מפני המחלוקת מפרש בירוש' דלא תיקשי והרי אין כאן מחלוקת דכמה בטלני איכא בשוקא דמתני' מיירי במתמיה כלומר באיש שלעולם אינו בטל שהוא עסקן גדול וכל הרואין אותו היום בטל יתמהו ובהכרח יאמרו שהוא משנה מנהג העיר לימנע מלעשות מלאכה בט\"ב אבל בשאר בני אדם ודאי רשאין ליבטל ות\"ח הנהנים מיגיעם אף אותם שלעולם אינם בטלים השעות הקבועות להם למלאכתם ביום בטלים בט' באב דאין כאן מחלוקת דלהם נאה ורשב\"ג ס\"ל כיון דת\"ח בטלים יש רשות לכל מי שירצה ליבטל דאין כאן תו מחלוקת אלא יתלו הדבר לומר דלא גזרו איסור אלא מעיקרא תלי הדבר ברצון כל אדם הרוצה יעשה הרוצה ימנע ע\"כ: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים ביהודה וכו'. </b>קשה קצת לע\"ד דאמאי שבק עד השתא מלאשמועינן פלוגתא דחכמים את\"ק דריש פירקין ומה שנראה לומר דרך פשט הוא משום דבעא לסיומינהו לכולהו מקום שנהגו זה אחר זה והשתא הדר למילתיה קמייתא דערבי פסחים עד חצות. ושמא אפשר לומר עוד דרצה התנא לאשמועינן בסמיכות מילתייהו דחכמים הכא לענין מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב משום להשמיענו דבתרתי פליגי ר' יהודה דהיינו חכמים דמתני' אר\"מ דהיינו ת\"ק דריש פירקין כמו שמפורש בגמ' כמו שנכתוב בסמוך חדא דר\"מ סבר דבמנהגא תליא מילתא ור' יהודה סבר דבאיסורא תליא מילתא וחדא דר\"מ סבר דאל ישנה אדם מפני המחלוקת אפי' שיהא ת\"ח ור' יהודה סבר דאם הוא ת\"ח מותר לשנות כגון להיות בטל ממלאכה ע\"פ אפי' בחצות היום הראשון כמו שאתה ר\"מ מודה לי דבט' באב בכל מקום ת\"ח בטלים ויש להם על מה שיסמוכו דהא אנשי גליל אוסרין מן הדין לעשות מלאכה כל עיקר אפי' חצות היום הראשון ואפי' עמי הארץ א\"כ דין הוא שבשאר מקומות לכל הפחות ת\"ח יהיו בטלין ובזה ידוקדק מלות כל עיקר דקתני מתני' דנראה שהן מלות יתירות ועוד אפשר לומר דמלות כל עיקר היתירות אתו לאשמועי' אפי' מלאכה שהתחיל בה קודם י\"ד וגם אפי' שלש אומניות דוק. ובגמ' מעיקרא תני מנהגא ולבסוף תני איסורא דקתני ב\"ש אוסרין דמשמע בכל מקום א\"ר יוחנן לא קשיא הא ר\"מ הא ר' יהודה דתניא א\"ר יהודה ביהודה היו עושין מלאכה בע\"פ עד חצות ובגליל אינם עושין כל עיקר א\"ל ר\"מ מה ראיה יהודה וגליל לכאן אף כל מקום שנהגו היתר היתר נהגו איסור איסור מדקאמר ר\"מ מנהגא מכלל דר' יהודה איסורא קאמר דבני יהודה מתירין ובני גליל אוסרין דאי מנהגא קאמר מאי פלוגתיה דר\"מ הא ר' יהודה הכי הוה אמר בגליל היו נוהגין בו איסור שהחמירו על עצמן וביהודה נוהגין בו היתר וכתבו תוס' ז\"ל אמתני' ליכא למידק הכי מדקאמר ת\"ק מנהגא מכלל דחכמים איסורא קאמרי דאמתני' איכא למימר דתרוייהו סברי מנהגא וה\"ק ליה חכמים לת\"ק למה אתה סותם דבריך והלא אתה יכול לפרש דבריך ולבאר דבגליל אין עושין וביהודה עושין ובברייתא לא שייך לפ' כן ע\"כ נראה שרוצים לומר דבברייתא לא שייך לפרש כן מפני שר' יהודה הוא שדבר ברישא. ונלע\"ד דמשום הכי נמי רש\"י ז\"ל פירש ולבסוף תני איסורא דקתני ב\"ש אוסרין דמשמע בכל מקום כלומר אבל מרישא דקתני וחכמים אומרים וכו' ליכא למידק הכי. וכתבו עוד תוס' והרא\"ש ז\"ל ומתני' דריש פירקין ר\"מ ומתני' דהכא ר' יהודה ופלוגתא דב\"ש וב\"ה בלילה ובגליל ואליבא דר' יהודה ולר\"מ לא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה דליכא איסורא אלא מנהגא ובמנהגא לא שייך פלוגתא דליחזי היכי נהוג ע\"כ. ולפי' זה רבינו עובדיה ז\"ל שפירש הלילה ליל ארבעה עשר לאנשי גליל וכו' לפי המסקנא פירש ואליבא דר' יהודה כדכתבינן. ואע\"ג דר\"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה כתבו שם דיראה דהלכה כר\"מ בהא דסתם משנה דריש פירקין עדיף מדברי חכמים ע\"כ ובגמ' פריך וסבר ר' יהודה י\"ד מותר בעשיית מלאכה דקאמר בני יהודה מתירין והתניא ר' יהודה אומר המנכש בי\"ג וכו' מנכש בי\"ג קתני מנכש בי\"ד לא קתני ומ\"ט נקט י\"ג ולא נקט י\"ד אי משום דלא מיקלטא לפני העומר הקרב בט\"ז מכדי שמעי' ליה דאמר בפ' שני דשביעית כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת. ואי י\"ד מותר במלאכה נמי נינקוט ארביסר נמי דהא איכא מקצת ארביסר וחמיסר כולו ומקצת שיתסר עד שעת הקרבתו ותירץ דבגלילא שנו שלא היו עושין מלאכה כל עיקר בי\"ד ובהן נשנית משנה זו רבינא אמר לעולם ביהודה ודקא קשיא לך ליתני י\"ר בהשרשה חד מקצת היום ככולו אמרינן תרי לא אמרינן ע\"כ ובירוש' נמי תרצו בשם ר' יוחנן שני תלמידים שנו אותה כדמשני בבבלי. ואיתא תו התם תלתא תנאי אינון חד אמר אסור וחד אמר מותר וחד אמר מנהג: \n",
+                "<b>והלילה ב\"ש וכו'. </b>ס\"א ובלילה ואיתא בפ\"ק דיבמות דף י\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"מ אמר כל מלאכה וכו'. </b>כתב הרא\"ש ז\"ל ויראה דהא דשרי ר\"מ לגמור במקום שלא נהגו היינו דוקא עד חצות כו' וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ח דהלכות י\"ט סי' י\"ט דלא שרי ר\"מ אלא עד חצות: ובטור א\"ח סי' תס\"ח. וכתוב בסמ\"ג מל\"ת סוף סי' ע\"ה ואפי' במקום שנהגו לעשות לא יתחיל לעשות בתחלה בי\"ד אע\"פ שיכול לגומרה קודם חצות אלא ג' אומניות בלבד הן שמתחילין במקום שנהגו לעשות ועושים עד חצות ואלו הן וכו' וכתב עליו הרב רבינו אליה מזרחי ז\"ל וז\"ל ואפי' במקום שנהגו אין לפרש לא מיבעי' במקום שלא נהגו דאגמורי מגמרי' אתחולי לא מתחלינן אלא אפי' במקום שנהגו נמי אגמורי אין אתחולי לא דא\"כ מתני' דפ' מקום שנהגו דקתני ר\"מ אומר כל מלאכה וכו' צ\"ל דמיירי אפי' בלא נהגו וא\"כ חכמים דפליגי עליה ושרו לאתחולי בג' אומניות על כרחנו לומר אפי' בלא נהגו וזה סותר דבריו דקאמר אלא ג' אומניות בלבד הם שמתחילין במקום שנהגו נהגו אין לא נהגו לא אלא ה\"ק ל\"מ במקום שלא נהגו דהתם אגמורי נמי לא מגמרי' וכ\"ש דלא מתחלינן אלא אפי' במקום שנהגו דמגמרינן אתחולי לא מתחלינן ע\"כ. ודעת הרמב\"ם ז\"ל שאפי' אלו השלשה לא יתחילו אלא במקום שנהגו לעשות וכן שאר אומניות שאנו אומרים אם התחילו מאתמול גומרין עד חצות דוקא במקום שנהגו לעשות ואין כן דעת הראב\"ד ז\"ל ולשון הרא\"ש ז\"ל שכתבתי. והר\"ן וגם רש\"י ז\"ל משמע בפירושו בגמ' כדעת הראב\"ד ז\"ל. ובודאי דר\"מ וחכמים לא פליגי ותרווייהו הלכתא נינהו וז\"ל הראב\"ד ז\"ל בהשגות בסוף הלכות י\"ט דמדאמרי ג' אומניות עושין ש\"מ דלהתיר באו ולא לאסור באחרים שלא לגמרם דא\"כ הל\"ל וחכמים אומרי' אין עושין אלא שלש אומניות ע\"כ: \n",
+                "<b>שלש אומנויות. </b>צ\"ע אי גרסי' בשורק בנון כמו מן מלכות מלכיות ומן גלות גלויות דכן משמע קצת שפירש רבינו דוד קמחי ז\"ל בשרש מלך אלא שנראה שנפל שם טעות ועיין בספרי מכלל יופי בדניאל סי' ח': וז\"ל ספר המכלול לרד\"ק ז\"ל בחלק הדקדוק עלה נ\"ב ובקבוץ לשון לרבים ארבע מלכיות ולפי שפעמים רבות הויו תמורת ה\"א באה היו\"ד תמורת התי\"ו כמו שדרכה לבוא תמורת ס\"א וכן אמרו במשנה מן אומנות שלש אומנויות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ע\"כ. אבל קשה דהא תנן אין פוחתין מעשרה מלכיות וכן בברכת תקע בשופר גדול לחירותינו ושא נס לקבץ גליותנו ולא ראינו מי שפצה פה לצפצף ולערער וכיון שכן יש לדחות ולומר שודאי אין כונת רד\"ק ז\"ל רק להשוותם לענין קבוץ הרבים של שלשת המלות שהן ביוד אלא שאין פשט דבריו מורין כן: ומתני' מייתי לה בפ' מי שהפך (מועד קטן דף י\"ג) והגרסא בירוש' שלש אומניות עושין מלאכה בע\"פ החייטין וכו' וכן הוגה במשנתו של החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל ואם לגרסא בלבד נקבל אבל לפירוש המשנה ודאי שאינו אלא עד חצות: \n",
+                "<b>הסַפַרים. </b>כתב הרב המאירי ז\"ל תיקון כליהם שאילו הגלוח לא הוצרך להתיר וכתב עליו החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל ולא היא דהואיל וכעין י\"ט היא צריכא וצריכא: \n",
+                "<b>ר' יוסי ב\"ר יהודה אומר את הרצענים </b>כצ\"ל ופסק כמותו הכל בו בסוף סימן מ\"ח וגם ספר הרוקח בסימן רס\"ט. ונ\"ל מתוך דברי הכל בו דס\"ל דר' יוסי ב\"ר יהודה מפ' דברי חכמים הוא ע\"ש: ומן הנוסחא ג\"כ בירוש' ובהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מושיבין וכו'. </b>ביד ספ\"ח דהל' י\"ט ובטור א\"ח סי' תס\"ח וסי' תקל\"ו ופי' רש\"י ז\"ל כשנותנין ביצים תחת תרנגולת להתחמם לגדל אפרוחים קרי מושיבין שובכין ל\"א הכי כתיב בסדר משנה מושיבין שובכין ותרנגולת כלומר שובכין ליונים ותרנגולת היו מושיבין לגדל אפרוחין והכי מסתברא דשובך לא שייך אלא ביונים עכ\"ל ז\"ל וכן נראה דגריס ר\"ע ז\"ל: וכתב המאירי ז\"ל מושיבין שובכין דוקא עד חצות אף במקום שלא לעשות אבל הטור שם בסימן תס\"ח פסק כל היום. ותוס' י\"ט נראה דלא דק שהטור כתב כל היום גבי מושיבין שובכין: \n",
+                "<b>תרנגולת שברחה. </b>גמ' אמר רב הונא לא שנו דאף במועד מחזירין אלא תוך שלש פי' שעדיין לא עברו ג' ימים שברחה מעליהם ולאחר ג' לישיבתה פי' שכבר ישבה עליהם ג' ימים קודם שעמדה מעליהם וכבר נשתנו הביצים ואם לא תחזור הרי הן אובדין דאין ראויין שוב לאכילה אבל לאחר ג' לבריחתה דפרח לה צמרא מינה או תוך ג' לישיבתה דאכתי לא פסידי ביעי לגמרי לא מהדרינן ר' אמי אמר אפי' תוך ג' לישיבתה מהדרינן ורב הונא סבר להפסד מועט שמוכרן בזול למי שדעתו יפה לא חששו ולהפסד מרובה חששו ור' אמי סבר להפסד מועט נמי חששו: \n",
+                "<b>גורפין זבל מתחת רגלי בהמה בי\"ד. </b>כתב המאירי ז\"ל מפרשים לה אף מחצות ולמעלה. ואיני מבין למה ושמא מפני שנראה כמנקה ביתו לצורך י\"ט וגריפה זו פירושה אף משם לאשפה והיינו דקאמר בתר הכי ובמועד מסלקין לצדדין כלומר דבמועד לא שרי להוציאו לאשפה אלא לסלקו לצדדין. ובטור א\"ח סי' תס\"ח ותקל\"ה פסק בשניהם בשוה דיסלקנו לצדדין ואם נתרבה בחצר יוציאנו לאשפה. וכתב שם בית יוסף ז\"ל ולא ידעתי למה השמיט הרמב\"ם ז\"ל דין זה ואני הדיוט תמה ג\"כ מנא ליה לרב בעל הטורים ז\"ל להשוות י\"ד לחולו של מועד לענין דאם נתרבה דוקא הוא דיוציאנו לאשפה הא רבא הוא דאוקי רישא דברייתא וסופה בחולו של מועד משמע הא בי\"ד דע\"פ אפי' אחר חצות ואפי' שלא נתרבה מוציאין אותו לאשפה וכן משמע שפוסק הרמב\"ם ז\"ל שם ספ\"ח דהלכות י\"ט שזה לשונו מוליכין ומביאין כלים מבית האומן בי\"ד אחר חצות אע\"פ שאינם לצורך המועד וגורפין זבל מתחת רגלי בהמה ומוציאין אותן לאשפה ומושיבין שובכין לתרנגולים ע\"כ וכן היא הנוסחא העיקרית כמו שכתב הרב המגיד ז\"ל וגם בית יוסף עצמו ומשמע דמאי דקאמר ומוציאין אותו לאשפה קאי ארישא דמילתיה דקאמר אחר חצות וא\"כ ש\"מ דבי\"ד בין לאביי דמוקי רישא דברייתא בחש\"מ וסיפא בי\"ד בין לרבא דאוקי תרוייהו בחש\"מ יום י\"ד דערב פסח מותר כל היום כולו להוציא הזבל לאשפה אע\"פ שלא נתרבה אלא דלרב בעל הטורים ז\"ל י\"ל דהוא ס\"ל דה\"ק רבא הא והא בחש\"מ פי' אפי' בחש\"מ אם נתרבה מותר וה\"ה בי\"ד דע\"פ דדוקא אם נתרבה הוא דמותר אפי' אחר חצות וכן משמע דמוכרחין אנו ג\"כ לפ' לדעתן דהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל שהביאו הדברים סתומין על הברייתא כאוקימתיה דרבא ומ\"מ ק\"ק לדעת הרמב\"ם ז\"ל שלא פירש כלל דין זה דאם תרבה זבל בחצר בחש\"מ ונראה דזו היא ג\"כ עיקר תמיהת מהרי\"ק ז\"ל: \n",
+                "<b>מוליכין ומביאין כלים וכו'. </b>אף זו מפרשים אף לאחר חצות וקאמר דבי\"ד מוליכין לכתחלה לבית האומן כדי לתקנן אף שלא לצורך המועד אלא שיתקנם לו לאחר המועד וכן אם היו בבית האומן מתוקנים מביאן לאחר חצות אע\"פ שאין צריכין לו במועד ע\"כ. ובגמ' אמר רב פפא בדיק לן רבא תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן וכו' ורמינהי דתנן בפ' שני דמועד קטן אין מביאין כלים מבית האומן ואם חושש להן מפנן לחצר אחרת ומשנינן לא קשיא כאן בי\"ד כאן בחולו של מועד. ומייתי לה נמי התם. וכתב הרב רבינו אליה מזרחי ז\"ל בחדושיו שבסוף ספר סמ\"ג בדף רנ\"ב וז\"ל מוליכין ומביאין זו ואין צריך לומר זו קתני אבל ליכא למימר דאע\"פ שאינו לצורך המועד דקתני בסיפא אמביאין קאי אבל במוליכין לצורך אין שלא לצורך לא דא\"כ הא דפריך בגמ' תרצת מביאין מוליכין מא\"ל הו\"ל לשנויי כאן בלצורך כאן בשלא לצורך ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ששה דברים עשו אנשי יריחו. </b>אגב דאמ' בהאי מתני' דאנשי יריחו היו מרכיבין אילנות כל יום י\"ד אף מחצות ולמעלה אייתי לה לכולה מתני' מן המאירי ז\"ל: ובפ' ר' ישמעאל דמנחות דף ע\"א איתא ברייתא וכתב בעל הערוך ז\"ל בערך ניסן יתברך שם בורא כל העולם כרצונו כך ברא את הדקלים זכר ונקבה ובלעדי השני האחד לא יצליח והאיך הוא מעשיהם בהגיע זמן הדקל הנקבה ומשלחת המכבדות שלה עם תמריה ועדיין התמרים הם כעדשים מביאין הכפניות ומסבבין (צ\"ל ומסביכין וכ\"ה בערוך השלם) בעיקץ ידה מהן (כו' עי' בתוי\"ט) ואם יצטרכו הדקלים הרכבה יום י\"ד בניסן על שהקב\"ה חס על ממונם של ישראל והדבר ידוע שצריכין הרכבה באותו יום י\"ד וידוע שאם יעבור זמן אפי' יום אחד יופסדו לפיכך אלופנו הירונו במאירת עינים מרכיבין דקלים כל היום יום שמקצתו מותר ומקצתו אסור וזהו טעמו בתוספת זבחים (צ\"ל דפסחים ספ\"ג) מרכיבין דקלים בערבי פסחים כל היום ע\"כ: \n",
+                "<b>וכורכין את שמע. </b>כלומר שהיו מדבקין כל הקרייה ולא היו מוסיפין לומר בשכמל\"ו. וי\"מ שהיו אומרים היום על לבבך דמשמע היום על לבבך ולא מחר על לבבך. ובירוש' איכא מאן דמפ' שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה דבפסוק שמע ישראל ובטור א\"ח סי' ס\"א: \n",
+                "<b>וקוצרין. </b>כתב החכם הר\"א אזכרי ז\"ל רש\"י ז\"ל לא גריס במתני' וקוצרין דאי הכי ד' הויין והיכי תני ושלשה לא מיחו בידם וברייתא מייתי הבבלי דתני קוצרין וגודשין ומגיה סמי מכאן קצירה אבל גרסת הירוש' במשנתנו קוצרין וגודשין ע\"כ. וז\"ל רש\"י ז\"ל וקוצרין לא גרסי' דהא היתר גמור הוא דקיימא לן ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ותבואת יריחו של עמקים היא ואינה כשרה למנחות דתנן במנחות פ' כל קרבנות אין מביאין סולת למנחה לא מבית השלחין ולא מבית העמקים ולהכי אינה כשרה לעומר דאין מנחות באות ממנו דבעינן משבח ארץ ישראל דילפי' התם ג\"ש ארץ ארץ ע\"כ. וז\"ל הירוש' מאן תנא קוצרין ר\"מ ומאן תנא גודשין ר' יהודה א\"ר יעקב כ\"ע מודו שקוצרין וכ\"ע מודו שאין גודשין וכמה בהרכבת דקלים ר\"מ אומר מרכיבין דקלים כל היום וברצון חכמים היו עושין ר' יהודה אומר לא היו עושין ברצון חכמים ופי' ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל דס\"ל דמאי קשיא לך דקא חשיב ד' לאו קושיא היא דחדא קתני כלומר והשלישית שלא מיחו היינו שגודשין אחר הקצירה המותרת ומשום דלא שייך גדישה רק אחר הקצירה נקט קוצרין וגודשין וכן יש מי שפירש בבבלי בברייתא דקתני תרווייהו ומתרץ תלמודא סמי מכאן קצירה כלומר כאילו לא נזכרה דכדי נסבה ע\"כ: \n",
+                "<b>לפני העומר. </b>עיין במ\"ש בפ\"ק דחלה: \n",
+                "<b>ולא מיחו בידם חכמים ואלו שמיחו בידם. </b>פי' וכולן שלא ברצון חכמים ומתני' ר' יהודה היא דלר\"מ שלשה ברצון חכמים ושלשה שלא ברצון חכמים: \n",
+                "<b>מתירין גמזיות. </b>סברי לה כמ\"ד אין מעילה בגדולין ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואית דגרסי מתיזין גמזיות וכו' ותמהתי שמצאתי כתוב בספר תוספת י\"ט ואית ספרים דגרסי מתזיר ונדחק לפרש שהוא לשון זירין ואני נלע\"ד שאע\"פ שבדפוס משניות של הרמב\"ם ור\"ע ז\"ל ג\"כ כתוב מתזיר בהדיא גם שם ודאי נדפס בטעות וצ\"ל מתיזין. ובירושלמי א\"ל אי אתם מודים לנו בגדולי הקדש שהן אסורין א\"ל דבריכם אמת בסתם מקדיש אבל אבותינו מעיקרא לא הקדישו אלא הקורות בלבד מפני בעלי אגרופים שהיו באין ונוטלין אותן בזרוע וחכמים הכחישום שהם שמעו בזמן אבותיהם של אנשי יריחו שקורות ופירות הקדישו ולא הקדישום מחמת בעלי אגרופים אלא בסתמא הקדישום כשהן קצוצין ואפי' תימא כדבריהם כן הוא והודו להן אפ\"ה סברי רבנן כיון שהקורות קדש כל הגדל מהם ממילא הוי קדש: \n",
+                "<b>ואוכלין מתחת הנשרים בשבת. </b>גמ' כי אתא רבין אר\"ש בן לקיש מחלוקת בשל בין כפים דהיינו שנשרו כבר דרבנן סברי מוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם ואנשי יריחו סברי מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם אבל בשל בין מכבדות פי' כפות תמרים שבראש הדקל וכשהתמרים נופלים הן מקבלות אותן דברי הכל אסור גזרה שמא יעלה ויתלוש מן המחוברות דהוי אב מלאכה. וכתב הר\"א אזכרי ז\"ל ובירוש' ריש מסכת ביצה ספק היום נשרו ספק מאתמול נשרו פלוגתא דר\"ג ורבנן כדאיתא בריש אין צדין בבבלי ובירושלמי ור\"ג דשרי התם כאנשי יריחו ורבנן דהתם כרבנן דהכא ע\"כ: \n",
+                "<b>ונותנין פאה לירק. </b>גמרא ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן בפ\"ק דפאה כלל אמרו בפאה כל שהוא וכו' ומכניסו לקיום פרט לירק אמר רב יהודה אמר רב הב\"ע בראשי לפתות ובמכניסו לקיום ע\"י דבר אחר קמיפלגי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ששה דברים עשה חזקיהו מלך יהודה וכו'. </b>נראה דברייתא היא וכן בירוש' ליתה. ומייתי לה לקמן ר\"פ מי שהיה טמא ובפ' הנודר מן המבושל ובפ\"ק דסנהדרין ובגמ' בפירקין וגם בברכות פ\"ק דף י' מייתי לה וגם הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה כתב שהיא תוספתא. ואע\"פ שמצאתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל שם בברכות תנן התם במקום תנו רבנן אין משם ראיה שהיא משנה שהרי בכמה מקומות אשכחן בתלמוד דקאמר תנן התם אע\"פ שאינה משנה בשום מקום וכמו שכתבתי בפ\"ק דחלה סי' ג'. ונראה דלא גרסינן גיחון העליון אלא גיחון סתם והכי הוא התם. וכן הר\"י ז\"ל מחק מלת העליון. והתם בברכות פי' רש\"י ז\"ל גיחון לא זהו גיחון הנהר הגדול דההוא לאו בארץ ישראל הוא אלא מעין קטן סמוך לירושלם קרוי שלוח שנאמר והורדתם אותו אל גיחון ומתרגמינן לשלוחא: \n",
+                "<b>גירר עצמות אביו. </b>לפי שהיה רשע בזהו ולא נהג כבוד בקבורתו להוציאו במטת זהב וכסף עכ\"ל ז\"ל שם: (הגהה כתוב בתשובות הרשב\"א ז\"ל סוף סימן תי\"ד והסתכל שאמרו כתת נחש הנחשת וגנז ספר רפואות ולא שרפו ע\"כ). קִצַץ הקו\"ף בחירק והצד\"י בפתח כדכתיב בקרא: \n",
+                "<b>ושגרן למלך אשור ולא הודו לו. </b>שהיה לו לבטוח בהש\"י שיש בידו להצילו: \n",
+                "<b>סתם מי גיחון. </b>כדכתיב למה יבואו מלכי אשור וימצאו מים לשתות ולא הודו לו שהיה לו לבטוח בהקב\"ה שנא' וגנותי על העיר הזאת להושיעה: \n",
+                "<b>עיבר ניסן בניסן. </b>לאחר שנכנס ניסן נמלך ועשה אדר שני כדכתיב ויועץ המלך לעשות פסח בחדש השני וגו' כי מרבית העם רבים אשר לא הטהרו עדיין מטומאות שהחזיקו בימי אחז אביו הרשע רש\"י ז\"ל. אחר ומן רב מצאתי מוגה בנוסח המשנה או התוספתא הלזו כן ששה דברים עשה חזקיהו המלך על ג' הודו לו ועל שלשה לא הודו לו אלו שהודו לו גנז ספר רפואות והודו לו. גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו. כיתת נחש הנחשת והודו לו. ואלו שלא הודו לו סתם מי גיחון ולא הודו לו. קיצץ דלתות ההיכל ולא הודו לו. עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו. גם אחר זמן ראיתי שגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כן. ועיין ברש\"ל ז\"ל שהאריך להביא נוסחא אחרינא שבפירושי רש\"י ז\"ל. ואיתא בפ\"ק דסנהדרין דף י\"ב ברייתא דר\"ש הוא דאמר שעיבר ניסן בניסן פי' שלאחר שקדשו לשם ניסן חזר ונמלך ועשאו אדר זהו חטאו אבל חכמים אומרים שהחטא הוא שעיבר את השנה מפני הטומאה שלא כדת ור\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש לא עיבר כלל אלא השיאן לעשות פסח שני שלא כדין וכדמפרש לה התם ולפיכך בקש רחמים על עצמו. ביד פ\"ד דהלכות קדוש החדש סי' י\"ד וספ\"ד דהלכות ביאת מקדש. ובאבות דר' נתן פ' שני גרסינן ד' דברים עשה חזקיה והסכימה דעתו לדעת המקום שנאמר סתם מי גיחון וגו' ויצלח בכל מעשהו ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תמיד נשחט. </b>תמיד של בין הערבים דמאחרין שחיטתו שתי שעות אחר זמנו מפני נדרים ונדבות שאי אפשר להקריבן אחר תמיד של בין הערבים דכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם והוסף כל הקרבנות כולם. וכתבו תוס' ז\"ל אבל טפי לא שלא היו רוצים לעשות כ\"כ בצמצום סמוך לחשכה ע\"כ: \n",
+                "<b>בין בחול בין בשבת. </b>אביי מוקי למתני' דקתני בין בחול בין בשבת אליבא דר' ישמעאל ורבא מוקי לה אליבא דר' עקיבא ורבה בר עולא מוקי לה כדברי הכל אבל איכא שתי ברייתות דמייתי בגמ' דפליגי בהדיא בשבת דערב הפסח ומהנהו ודאי איכא למיפשט דלאו דברי הכל היא קיצור מתוספות ז\"ל וכתוב ברש\"ל ז\"ל לאו דוקא שתי ברייתות אלא ברייתא אחרונה אבל ברייתא קמא ליכא לאוכוחי מינה כמו שפירשו התוס' ז\"ל לקמן אם לא שנאמר שיסבור כרבא ויתרץ כרבא ע\"כ. וגם בירוש' מייתי ברייתא דפליגי בה ר' ישמעאל ור' עקיבא: \n",
+                "<b>חל ע\"פ להיות בע\"ש נשחט בשש ומחצה. </b>דמוקמינן ליה אדיניה וביומא ר\"פ א\"ל הממונה פריך ונשחטיה מכי משחרי כותלי פי' מתחלת שבע ומשני דילמא כותלי בית המקדש בשש ומחצה משחרי משום דלא מכווני טובא לפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת מלמעלה ע\"כ. וביד פ\"א דהלכות תמידין ומוספין סי' ג' ד' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח ששחטו שלא לשמו וכו' או לשמו ושלא לשמו וכו'. </b>אי בשתי עבודות תנן ובאחת חישב לשמו ובשניה חישב שלא לשמו בהכי אתיא מתני' אפי' כר\"מ דאמר תפוס לשון ראשון דע\"כ ל\"ק תפוס לשון ראשון אלא בעבודה אחת אבל בשתי עבודות מודה דמפסיל והקשו תוס' ז\"ל היכי מיתוקמא כר\"מ הא קתני טמאים וטהורים בסיפא דכשר ואמאי נימא תפוס לשון ראשון ובעבודה אחת מיירי דאין מחשבת טמאים אלא בשחיטה ותרצו דמתני' מיירי כגון דקיימי קמיה טמאים וטהורים ואמר הריני שוחט לאלו. ובגמ' מקשינן אי בשתי עבודות השתא לשמו ושלא לשמו אמרת פסול שלא לשמו ולשמו מיבעיא ומשני לעולם בשתי עבודות ובדין הוא דלא איצטריך למיתני ואיידי דתנא לשמו ושלא לשמו תנא נמי שלא לשמו ולשמו. ולא כן פירש ר\"ע ז\"ל כאן: ובריש זבחים פי' רש\"י ז\"ל מתני' בעבודה אחת ותוס' ז\"ל פירשו שם בשתי עבודות ע\"ש. וסיפא דשחטו שלא לאוכליו וכו' לא מיתוקמא רק בעבודה אחת דהא אין מחשבת פסול האוכלין כגון חולה וזקן מועלת בזריקה דבשחיטה הוא דכתיבי אוכלין לפי אכלו תכוסו והא כדאיתיה והא כדאיתיה סיפא בעבודה אחת רישא אי אף בעבודה אחת וכר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס אי בשתי עבודות וכר\"מ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו. </b>בפירקין דף ס' ופי' שם רש\"י ז\"ל לערלים כגון ישראל שמתו אחיו מחמת מילה והן פסולין מלאכול פסח דכתיב כל ערל לא יאכל בו עכ\"ל ז\"ל. כלימר והן בלאו בלבד אבל טמאין הן בכרת על אכילתן כמו שכתב שם אחר כן טמאים נמי אסורין בקדשים ובכרת הן על אכילתן ע\"כ. ונסתפקתי אי ערל שמתו אחיו מחמת מילה פוסל גם את אביו כדקיימא לן מילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלאכול פסח אי לא ואי גם זה מעכב את אביו אפשר לפרש דוהן פסולין מלאכול דקאמר רש\"י ז\"ל קאי נמי אאבי הערל שמתו אחיו מחמת מילה. ובגמ' בברייתא יליף לה לשלא למנוייו מקרא דכתיב במכסת מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו והכתוב שנה עליו לעכב דכתיב במכסת תכוסו שלא לאוכליו דאמר קרא איש לפי אכלו תכוסו אתקש אוכלין למנויין והוכיחו תוס' ז\"ל דערלים וטמאים נמי כולהו נפקי מלפי אכלו וכתבו תוס' ז\"ל בזבחים פ' קבלה דף כ\"ג דזקני דרום תנאי הוו ופליגי אמתני' דתנן לערלים ולטמאים פסול א\"נ ס\"ל כר' נתן ולית להו הא דקאמר תלמודא בפ' כיצד צולין דמודה ר' נתן היכא דגברא לא חזי ע\"כ ובהכי אתי שפיר דקתני לטמאים לבסוף דרבותא הוי בטמאים דהא אשמעי' וסתם לן דלא כזקני דרום אי נמי משום דערלה לא הותרה מכללה בצבור אבל טומאה הותרה מכללה לצבור וה\"א דכשר קמ\"ל א\"נ דלישנא דקרא נקט דבכולהו קראי כתיב ערל וטמא ובהכי ניחא נמי דקתני סיפא למולים ולערלים לטמאים ולטהורים כשר דלא קתני למולים ולערלים ולטהורים ולטמאים או ליתני לערלים ולמולים לטמאים ולטהורים אלא משום דבעי למנקט לישנא דקרא כדכתיבנא והחכם הר\"ר אליעזר ארחא נר\"ו תירץ דמשום דבעי לאשמועי' דבין שהתחיל בטוב וסיים ברע בין שהתחיל ברע וסיים בטוב כשר לזה התחיל בחדא בטוב ובחדא התחיל ברע ושפיר הוא ונכון אלא דק\"ק דאי משום האי לחוד אמאי בכל דוכתא שרי במולים הכא וגם במתני' דלקמן פ' אלו דברים ולא קתני בשום דוכתא לערלים ולמולים לטהורים ולטמאים לכן נלע\"ד כדכתיבנא דלישנא דקרא בעי למנקט וכן נ\"ל שאני זכור שכתבו התוס' דזבחים לענין אחר: \n",
+                "<b>שחטו קודם חצות פסול משום שנאמר בין הערבים. </b>קשה מאי מייתי מקרא דילמא היינו למצוה וי\"ל בשנדקדק מאי מלת משום דקתני אלא ה\"ק משום שנאמר בו בין הערבים טובא בקביעות זמנו דכמה פעמים אשכחן שכתב בארבעה עשר בין הערבים והכי איתא בתוס' פ\"ק דזבחים דף ח': ובגמ' פ' כל התדיר (זבחים דף צ\"א) מסיק דמתני' דקתני שחטו קודם לתמיד כשר מיירי בשקדם ג\"כ ושחט התמיד קודם שנמלך והשתא בא לימלך ושני הכוסות בידו על איזה מהן יזרוק תחלה אמרינן ליה דם התמיד יזרוק קודם אבל אם עדיין לא נשחט התמיד ובא לימלך אם יזלזלו בפסח להיות ממרס בדמו כ\"כ זמן דילמא לא שבקינן ליה לשחוט התמיד קודם ודייקא נמי דקתני עד שיזרוק דם התמיד ולא קתני עד שישחט ויזרוק ש\"מ ע\"כ. ונלע\"ד דבדין הוא דתכף ששנה התנא בריש פירקין והפסח אחריו הו\"ל למיתני ואם שחטו קודם לתמיד כשר ובלבד וכו' אלא דרצה התנא למנקט ברישא פסול גמור דהיינו שלא לשמו שפסולו בגופו ועוד שפסול שנוי קדש בד' עבודות והדר תנא שלא לאוכליו ושלא למנוייו דקילי דשלא לאוכליו לא פסול אלא בשחיטה ואפי' שלא למנוייו דלכאורה משמע דהיינו שנוי בעלים לא פסול אלא בזריקה כגון שוחט או מקבל או מוליך ע\"מ לזרוק לשם אחרים והדר תני שחטו קודם לתמיד דהוי כשר בדיעבד אלא דאיבעי ליה למיתני ברישא שחטו קודם חצות דהוי קודם זמן שחיטת התמיד והדר תני שחטו קודם לתמיד כנלע\"ד ובגמ' תניא אחרים אומרים הקדים מולים לערלים כשר ערלים למולים פסול ובגמ' מפר' טעמיה ונלע\"ד דמתני' אע\"ג דנקט מולין ברישא לאו דוקא דלעולם מתני' דלא כאחרים וביד פ\"א וט' דה' תמידין ומוספין סי' ד' ובפט\"ו דהלכות פסולי המוקדשין סי' י\"ב ובפרק א' דהלכות קרבן פסח סי' ד' ובפ' שני סי' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את הפסח על החמץ. </b>אפי' החמץ בבית אחד מבני חבורה וילפי' לה בגמ' מדלא כתיב על חמצך ומיהו לא מרבינן משום האי טעמא אפי לאחד בסוף העולם דהא כתיב לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דעבר עליה משום לא ילין: \n",
+                "<b>עובר בלא תעשה. </b>ואין הזבח נפסל דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב והכי איתא בהדיא בתוספתא תוס' ז\"ל: ועיין במה שכתבתי בפ\"ק דכלים סי' ח'. דבספר הפרפראות פ' ראה וזבחת פסח וסמיך ליה לא תאכל עליו חמץ לומר לך שאין שוחטין את הפסח על החמץ ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"ש אומד הפסח וכו'. </b>הכי אית ליה לר\"ש בכל דוכתא דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה בכסוי הדם ובאותו ואת בנו ובתשלומי ד' וה': \n",
+                "<b>לשמו פטור וכו' </b>פ' השוחט (חולין דף ל') ובגמ' דייקי' טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור אמאי פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי שמעת מינה פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה א\"ר חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו כגון שהיו בעלים טמאים בי\"ד ונדחין לפסח שני דסתמיה לשם פסח שני קאי ומש\"ה הוא דבעי עקירה וכתבו תוס' ז\"ל זאת גרסת רש\"י ז\"ל ואין נראה לר\"ת ז\"ל דהא איכא למימר מרישא אפכא וגריס ר\"ת הכי לשמו אמאי פטור שלמים לשם פסח קשחיט מ\"מ בעי עקירה וכו' פי' דאי לא בעי עקירה אפי' שוחט לשמו כשר. דשלמים לש\"פ כשר דהא מכשר לעיל ר' יהושע שוחט אחרים לשמו ע\"כ פי' מילתיה דר' יהושע לעיל בגמ' בברייתא: וביד פ\"א דהלכות ק\"פ סי' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח נשחט בשלש כיתות וכו' </b>ובגמ' א\"ר יצחק אין הפסח נשחט אלא בשלש כיתות של שלשים שלשים בני אדם מ\"ט קהל ועדה וישראל מספקא לן אי בבת א' צוה לשוחטו בשלשים או בזה אחר זה שלש כיתות של עשרה עשרה הלכך בעינן שלש כיתות של שלשים שלשים בני אדם דאי בבת אחת הא איכא ואי בזה אחר זה הא איכא הלכך בחמשין נמי סגי דעיילי תלתין ונפקי עשרה ועיילי עשרה ונפקי עשרה ועיילי עשרה ונלע\"ד דאפשר להיות דמלת כל דבקרא דכל קהל עדת ישראל רומזת זה דכל בגימטריא חמשין הוו. ירוש' ר' יעקב בר אחא בשם ר' ייסא ניתן כח בקולו של משה יהיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך מ' יום ומה היה אומר ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת וממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת: \n",
+                "<b>נעלו דלתות העזרה </b>גמ' אתמר אביי אמר ננעלו תנן ומעשה נסים מאליהם רבא אמר נועלין תנן ואיכא בינייהו למיסמך אניסא דלאביי כל זמן שאין ננעלין מאליהן מניחין אותן ליכנס ולא חיישינן דעיילו כולהו ואין כאן שלש כיתות לרבא לא סמכינן אניסא והא דתנן בעדיות פ\"ה חס ושלום שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם וכו' אביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה: \n",
+                "<b>תקעו והריעו ותקעו </b>ירושלמי תני תמיד שיש לו נסכים תוקעים לנסכים פסח שאין לו נסכים תוקעין לשחיטתו: \n",
+                "<b>ולא היו מעורבין </b>ירוש' דלמא פי' מעשה דר' זעירא ור' יעקב בר אחא ור' אבינא הוון יתבין א\"ר אבינא מפני הרמאין פי' לא היו מעורבין שורות של כסף בשל זהב שמא יביא מביתו כף של כסף ויחליפנה בשל זהב א\"ל ר' יעקב בר אחא בכל פומך א\"ל ר' זעירא אימור ליה בפלגות פומך אתא ר' ירמיה בשם ר' יוחנן מפני הרמאין: ולשון הגמ' בבלית מ\"ט אילימא דילמא שקלי דדהבא ומעיילי דכספא הכא נמי דילמא שקלי בר מאתן ומעיילי בר מאה אלא דהכי שפיר טפי ופי' רש\"י ז\"ל דילמא כשהוא מחזיר הריקם ומקבל המלא זימנין דמחזיר ריקן של זהב ומקבל מלא של כסף וה\"ל מורידין בקדש ע\"כ ומשמע דשורה אחת היתה של זהב או של כסף סמוכה למזבח ואחריה של כסף אם הראשונה היתה של זהב ואם הראשונה היתה של כסף השנייה שלאחריה היתה של זהב וכן לעולם שורה אחר שורה שורה אחת של כסף ושורה אחת של זהב או אפשר מספר חמשה שורות או עשרה היו של זהב וכנגדן כמספרן היו אחריהן שורות של כסף וכן לעולם ולא בא למעט התנא רק שלא היו מעורבין ממש של כסף בשל זהב בתוך שורה אחת וכ\"ש בלא סדר שורות כלל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נותנו לחברו וחברו לחברו. </b>בפ\"ק דזבחים דף י\"ד ולא שמעינן ממתני' דאכפל תנא למיתני סדר הולכתן דהולכה שלא ברגל הויא הולכה דדילמא והוא דנייד פורתא אלא הא קמ\"ל דברוב עם וכו' ועיין במ\"ש בשם תוס' ז\"ל בפ' שני דיומא סי' ד': \n",
+                "<b>זורקו זריקה אחת </b>מתני' ר' יוסי הגלילי דסבר פסח בזריקה דיליף לה מקרא דכתיב גבי בכור את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר דמו וחלבו לא נאמר אלא דמם מלמד על בכור מעשר ופסח שהן טעונין מתן דמים ואימורים לגבי מזבח שלא מצינו להם מתן דמים בתורה אלא כאן וכתב תזרוק ולא כתיב תשפוך ודלא כר' ישמעאל דאמר פסח בשפיכה ויליף לה מודם זבחיך ישפך וביד פ\"א דהלכות ק\"פ סי' ו': \n",
+                "<b>כנגד היסוד </b>אתיא זריקה זריקה מעולה כתיב הכא ואת דמם תזרוק וכתיב התם וזרקו בני אהרן מה עולה טעונה יסוד דכתיב גבי חטאת אל יסוד מזבח העולה העולה קרא יתירה הוא וה\"ק אל יסוד מזבח תעשה העולה אף פסח נמי טעון יסוד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנסה שלישית </b>תנא היא נקראת כת עצלנית ואע\"ג דלא סגי בלאו הכי אפ\"ה איבעי להו לזרוזי נפשייהו: \n",
+                "<b>קראו את ההלל </b>פי' לוים דתניא בתוספת' ישראל שוחטין את פסחיהם ולוים קוראין את ההלל תוס' ז\"ל אבל מתוך פי' רש\"י ז\"ל דבפ' החליל (סוכה דף נ\"ד) משמע שהכת עצמה היתה קוראה כמו שכתבו שם התוספות ז\"ל: וכתבו עוד תוס' ז\"ל ואע\"פ שאין אומרי' שירה אלא על היין והכא חזינן דאיכא שירה בלא נסכים וכן היו מקדשין העזרות בשתי תודות ובשיר אומר ר\"י דה\"פ אין אומרים שירה בשעת הקרבת הקרבן אלא על היין דממשמח אלהים ואנשים דרשינן ליה ועיקר שתייה ושמחה היינו בשעת אכילה ודומיא דה\"נ לגבוה בשעת הקרבת קרבן קאמר דאין אומרים שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבה היו אומרים שירה שלא על היין בכמה דוכתי ע\"כ: \n",
+                "<b>אם גמרו שנו </b>בסוכה פ' החליל (סוכה דף נ\"ד:) \n",
+                "<b>אע\"פ שלא שלשו מימיהם </b>פי' אפי' כת ראשונה או שנייה וכ\"ש שלישית ומשמע אבל שנייה ואפי' שלישית פעם אחת לכל הפחות היו קוראין כל ההלל ובא ר' יהודה להוסיף שאפי' פעם א' לא גמרה לקרות ההלל כת שלישית עד שכבר הכל נשחט כך היה נלע\"ד לפי משמעות פשט לשון המשנה. אח\"כ מצאתי שהיא דעת התוס' שם פ' החליל ודלא מרש\"י ז\"ל שפי' שם שאין שום כת שלא היתה גומרתו שני פעמים ומתחלת בו פעם שלישית ואע\"ג דתנן אע\"פ שלא שלשו מימיהם ר\"ל לא גמרו פעם שלישית ע\"כ. ומשמע לע\"ד דמ\"מ הלוים היו גומרין את ההלל אפי' שכבר נגמרה שחיטת הפסחים או לדעת רש\"י ז\"ל הכיתות שהם היו קוראות היו גומרין הללן ואין לי הכרע וז\"ל תוס' ז\"ל שם פ' החליל א\"ר יהודה מימיה של כת שלישית לא הגיעה לומר אהבתי כלומר לא הגיעו הלוים לומר אהבתי בשחיטת פסחיהן ע\"כ. ירוש' תני בר קפרא זה ההלל הוא הנקרא הלל הגדול ויש שם ג\"כ ר' בא ור' סימון ור' יהושע בן לוי דס\"ל הכי ואע\"פ שלא נזכר כאן במשנה הלל הגדול רק מלת הלל אבל ר' חנינא ור' יוחנן ס\"ל דאינו נקרא הלל הגדול רק מזמור הודו שיש בו כ\"ו כל\"ח וכתיב ביה נותן לחם וגו' אלא שר' יוחנן אומר שצריך להתחיל ממזמור שלמעלה ממנו הללויה וגו' שעומדים וגו' משום דכתיב מעלה נשיאים וגו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמעשהו בחול </b>תוס' שבת פ' המצניע (שבת דף צ\"ה:) \n",
+                "<b>מְדִיחִין </b>המ\"ם גרסינן בשב\"א והדלי\"ת ברפ\"א: \n",
+                "<b>שלא ברצון חכמים </b>גמ' אמר רב חסדא שלא כרצון ר' אליעזר דאמר בעלמא גבי עכבד דהייני דומיא דהדחה איכא חיוב חטאת הלכך במקדש בשכבר נעשה צורך גבוה אסור משום אשוויי גומות דבין רובד לרובד דאי רבנן הא אמרי שבות הוא ואין שבות במקדש רב אשי אמר אפי' תימא שלא ברצון חכמים ור' נתן היא דתניא ר' נתן אומר שבות צריכה התירו במקדש שבות שאינה צריכה לא התירו. ופי' הרמב\"ם ז\"ל לפי שאמר וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת פי' כי זה היה שלא ברצון חכמים ואילו היה ברצון חכמים היה בין מעשהו בחול ומעשהו בשבת הפרש והוא רחיצת העזרה כי לא היו רוחצין אותה בשבת ע\"כ. ושיעור המשנה מובן לפי זה שהוא כך וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת שהכהנים מדיחין את העזרה ג\"כ בשבת אלא שהיה שלא ברצון חכמים: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר </b>פ' כל הפסולין (זבחים דף ל\"ד) ובפ' קדשי קדשים (זבחים דף ס') ברייתא ובפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ\"ט:) \n",
+                "<b>כוס היה ממלא מדם התערובות. </b>תניא א\"ל ר' יהודה לחכמים לדבריכם למה פוקקין את נקב חומת העזרה שהדמים המתערבין באמה יוצאין בו לחוץ והיו פוקקין אותו בכל ערב פסח אמרו ליה שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ולא הוי חציצה דלח לא חייץ ואע\"פ שבגדיהם מתלכלכין בדם ותניא היו בגדיו מטושטשין עבודתו פסולה ולהגביהן אי אפשר משום דכתיב מדו בד מדו כמדתו שלא יחסר ושלא יותיר איצטבאות של בנין היו שם והרי הן כרצפה והיו מהלכין עליהם להוליך אברים לכבש או להוליך הדם למזבח אבל להוליך עצים למערכה לאו עבודה היא דליבעי מדו כמדתו. ועיין במה שכתב רש\"ל ז\"ל על זו הברייתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל מי שאין לו מקום לתלות - מקלות דקים חלקים היו שם </b>כצ\"ל וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ג\"כ: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר י\"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כֶּתֶף חברו </b>פי' בספר תוספת י\"ט ראובן מניח יד שמאלו וכו' וכבר היה אפשר לומר שאחר שלישי אלא שמשמעות לשון ר' אליעזר משמע טפי כפי' תוספת י\"ט: כּתֶף גרסי' בנקודת סגול הכא\"ף והתי\"ו שהוא סמוך: ובשבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ג א)\"ר אלעזר קנים ומקלות וגלוסטרא וכו' נשנו קודם התרת כלים קנים דתנן במנחות פ' שתי הלחם לא סדור קנים ולא נטילתן דוחה את השבת. מקלות מתני' דהכא. גלוסטרא דתנן בפ\"א דכלים גלוסטרא ר' יהושע אומר שומטה מפתח זה ותולה בחברו בשבת וכו' מדקאמר שומטה דוקא ע\"י גרירה אבל טלטול גמור לא ואע\"פ שמלאכתו להיתר לא שרי לה לצורך גופו והתם דחי רבה לדברי ר' אלעזר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתנן בַּמֶגֶס והקטירן </b>בגמ' פריך אטו במגס גופיה מקטר להו אלא אימא להקטירן ע\"ג המזבח ולהאי פירושא דחה רש\"י ז\"ל דלאו מילתא היא דודאי אורחיה למיתני הקטרה בכלי שרת ופירש הוא ז\"ל אטו הוא גופיה מקטיר להו והא זר הוא דבזר קיימינן כדקתני נותן על כתפו ומפשיט וכהנים לא היו מפשיטין קדשים קלים דמה לי ולהם ואפי' הפשט וניתוח שהוא מצוה כשר בזר כדאמרי' בשלהי פ' שני דיומא ומשני אימא להקטירן פי' נותנן במגס עד שיבא הראוי להקטירן ויקטירם ותוס' ז\"ל קיימו הך גירסא ע\"ש או ביומא פ' שני שעירי (יומא דף סז.) ורבינו זרחיה בעל המאור ז\"ל פי' במגס מקטר להו פי' הא קיימא לן דהולכת אימורין ואברים בידו של כהן ואין שם כלי ודוגמתה במסכת יומא דתנן קרען והוציא את אימוריהן נתנן במגס וכו' ועוד האריך קצת ע\"ש. ועיין במ\"ש בר\"פ דלקמן וביד רפ\"ז דהלכות מעשה הקרבנות ופ\"א דהלכות ק\"פ סי' ו':  ",
+                "<b>יצאת כת ראשונה וכו' </b>תוס' דפי' אלו נאמרין דף מ' ונראה דאיסור הולכת פסחיהן בשבת כל אחד לביתו אינו איסור גמור אלא שכך נהגי להחמיר משום שמא אם יוליכוהו מיד לבית יחשבו הנשים שנידחית השבת לגמרי לגבי פסח ושמא יבאו ג\"כ לצלותו בשבת אי נמי משום דעבדי כעובדין דחול לטעון משאו ולהפשילו לאחוריו כמו שאכתוב בסמוך אלא ששם כתב הרמב\"ם ז\"ל אין כל אחד ואחד מוליך את פסחו בשבת וכן בפי' רש\"י ז\"ל משמע דמשום איסור הולכת ד' אמות קאמר ודוחק לומר דמתני' מיירי בזמן שנפרצו פרצות בירושלם כדמשני בגמ' בפ' בתרא דעירובין דף ק\"א וכמו שתרצו תוס' ז\"ל ג\"כ כך בר\"פ אלו דברים בפסח גבי תוחב לו בצמרו. דבשלמא התם שייך לשנויי הכי שהיה בזמן שהיתה ירושלים פרוצה מפני שהוא מעשה שאירע פעם א' או שתים או שלש או יותר בזמן מן הזמנים לא יתכן להיות שנים מרובות משא\"כ י\"ד שחל להיות בשבת שיכול להיות לחול כן כל ג' ד' שנים וכבר חומת ירושלם בנויה. ונלע\"ד שצריך לומר שהטעם הוא מפני שירושלים כרמלית היא ואלמלא מפני שדלתותיה ננעלות בלילה היו חייבין עליה משום ר\"ה כדאיתא התם בפ' בתרא דעירובין. ובגמ' תנא כל אחד ואחד נותן פסחו ומפשילו לאחוריו אמר רב עיליש טייעות פי' דרך סוחרים ישמעאלים היא זה. ועיין בתוס' פ' כל כתבי (שבת דף קי\"ז ע\"א):  ",
+                "<b>והשלישית במקומה עומדת </b>נראה קצת דבירושלמי לא הוה גריס מלת עומדת דפריך עלה הכא ובס\"פ אלו נאמרין לא כן תני ר' חייא לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד דכיון דלא גרסי' מלת עומדת אלא במקומה בלבד ודאי דקאי נמי ישבה דקתני ברישא אעזרה כמו דקאי אחיל ומשני עמדה לה במקומה תנן או אפשר דהוה גריס למלת עומדת אלא שהיה אפשר לפרש מלת עומדת כלומר מתעכבת ולזה תירץ דדוקא תנן עמדה ולא ישבה וכן בפסק הרמב\"ם ז\"ל בהלכות ק\"פ פ\"א כתב גבי הר הבית וגבי חיל יושבין וגבי עזרה דייק וכתב עומדין במקומן בעזרה. אח\"כ מצאתי שכתב החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל מהירושלמי דפירקין ודסוף פ' אלו נאמרין נראה דלא גרסי' מלת עומדת דמתניתין וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו דברים בפסח דוחין את השבת וכו' </b>ע\"ס סי' ב' פ\"א דהלכו' ' קרבן פסח סי' י\"ח. וקישור פרק זה עם משניות שלמעלה הימנו מבואר: ובגמ' בבלית וירושלמית ברייתא דהלכה זו שהפסח דוחה את השבת נתעלמה מבני בתירא שהיו נשיאים אלא שלשון הבבלי בני בתירא ולשון הירושלמי זקני בתירא ונלע\"ד דאי גרסי' זקני בתירא ניחא שר\"ל אבותיו או אבות אבותיו של ר' יהודה בן בתירא ושני אחיו ר' יהושע בן בתירא ור\"ש בן בתירא דאפשר דזקניהם או אבותיהם היו בימי הלל אבל אי גרסי' בני בתירא קשה דהא הגדול שבהם שהוא ר' יהודה בן בתירא ע\"י מעשה דביטול כשפים שביטל ר' יהושע וע\"י תפלתו ותפלת ר' אליעזר הוא שהועמד אותו צדיק כדאיתא בירוש' ספד\"מ ואתה ידעת שר' אליעזר ור' יהושע שניהם תלמידי ריב\"ז וא\"כ כיצד אפשר שאלו בני בתירא הנזכרים היו בנשיאות קודם הלל רבו של רבם דר' אליעזר ור' יהושע כיון שריב\"ב לא הועמד בעולם אלא ע\"י זכות תלמידי תלמידו כדכתיבנא. ועוד קשה דבפ\"ק דפסחים דף ג' מוכח שריב\"ב היה בזמן הבית בנציבין גבי עובדא דההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחים משופרי שופרי ולכן נלע\"ד דלפי תלמודא דידן לכל הפחות צריך לומר דתרי ריב\"ב הוו ואותו ריב\"ב דבירושלמי ספד\"מ לאו היינו ר' יהודה בן בתירא דבכוליה תלמודא דוק. וכתוב בספר תרומת הדשן סי' קכ\"ו היאך אפשר ששכחו בני בתירא אם קרבן פסח דוחה שבת או לאו וכיצד עשו בשנים הראשונים אלא על כרחין בשנים מרובות לא חל להם ערב פסח בשבת ונשתכח מהם הדבר אע\"פ שהיתה מילתא דצבור ע\"כ: \n",
+                "<b>ומיחוי קרביו </b>גמ' מאי מיחוי רב הונא אמר שמנקבין בסכין פי' רש\"י ז\"ל מנקבן בסכין שיצא הרעי שאם יניחנו בתוכן יסריחו קודם שתחשוך ולשון מיחוי כמו וממחה ושופך וכמו המחהו וגמעו לישנא אחרינא מיחוי לשון נקיבה וחבול כמו תמחה את זכר עמלק רב חייא בר רב אמר ליחה האדוקה במיעים שיוצאה מהן בדוחק בסכין מיחוי לשון דבר בזוי כמו וחרבות מחים ומתרגם רב יוסף מחים רשיעייא אלמא דבר רע ושנוי הוא וכן בירוש' מיחוי קרבים א\"ר יוחנן כל פעל ה' למענהו שלא יהא נראה כנוטל אימורין מתוך זבח מנוול ע\"כ. ובזה מתורץ דנקט תנא מיחוי קרביו דהוי לצורך הדיוט בין זריקת דמו והקטר חלביו דהוי צורך גבוה וכיון ששנה הקטר חלביו לבסוף מן הטעם האמור סמך צלייתו להקטר חלביו שכולו ענין אחד ואין ביניהן רק שזה לגבוה ומש\"ה מותר וזה לצורך הדיוט ומש\"ה אסור והדר תני והדחת קרביו אע\"ג שהן קודמין לצלייתו ומ\"מ ק\"ק דה\"ל למיתני והקטר אימוריו לשון כולל גם הכליות ואפשר לומר דמשום דהוי הקטר חלביו לשון נופל על הלשון דמיחוי קרביו מש\"ה תנא ליה וממילא משתמע גם הכליות וכיוצא בזה התירוץ תמצא שכתבתי בשם חדושי הרא\"ש ז\"ל בשם רבינו שמשון ז\"ל ברפ\"ק דב\"ק ע\"ש וַהֲדָחַת גרסי' הוי\"ו בפתח והה\"א בשב\"א פת\"ח והדלי\"ת בקמ\"ץ ורפא: \n",
+                "<b>אבל צלייתו וכו' </b>ירוש' תנינן חשכה יצאו וצלו את פסחיהן ואת אמר הכין לשלשלו לתנור פי' החכם ה\"ר סעדיה אשכנזי ז\"ל דקשה לו דמה בא להשמיענו הא תנינא לה חדא זימנא ס\"פ דלעיל ומשני לשלשלו לתנור פי' כגון ע\"פ שחל בע\"ש וצלו הפסח מע\"ש ורוצין לשלשלו לתנור בשבת כדי לחממו אפי' זה אסור ע\"כ: פי' משום דכל צלייתו הוי מיקרי צורך הדיוט: \n",
+                "<b>הרכבתו וכו' </b>פ' המוצא תפילין (עירובין דף ק\"ג) וי\"ס דגרסי הֶרְכֵּבוֹ: \n",
+                "<b>וחתיכת יבלתו אינם דוחין </b>מצאתי שנקד החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל יַבַּלתּוֹ היו\"ד בפת\"ח והבי\"ת בפת\"ח ודגש והלמ\"ד בשב\"א והתי\"ו בחול\"ם ודגושה וכתב שהוא כמו אַדַרְּתוֹ ע\"כ. ובגמ' ורמינהי דתנן בפ' בתרא דעירובין חותכין יבלת במקדש ר' אלעזר ור' יוסי ב\"ר חנינא חד אמר אידי ואידי ביד הא בלחה הא ביבשה דיבשה מפרך פרכא ולא קרי לה חתיכה ואפי' בכלי נמי שרי ומ\"ד אידי ואידי ביד דליכא שבות ואפ\"ה אסור לא בעי למימר הא והא בלחה ול\"ק הא ביד הא בכלי דהא קתני לה התם ואם בכלי כאן וכאן אסור ולמה ליה למיהדר ולמיסתמה הכא בפסחים ואידך סבר הבא פלוגתא דר\"א ור' יהושע אתא לאשמועינן ושם בעירובין משני רב יוסף שנוייא אחרינא דהא והא ביד ושבות מקדש במקדש כגון קרבנות צבור התירו אבל שבות דמקדש במדינה לא התירו פי' כגון פסחים שכל א' מבקר את פסחו ומתקנו בביתו לא התירו. ורבא נמי ס\"ל דהא והא ביד ומוקי למתני' דהתם אליבא דר' אליעזר ומ\"מ קתני התם דבכלי אסור דמודה ר\"א דכמה דאפשר לשנויי משנינן ולא מחללינן שבתא והיכא דלא אפשר כגון גבי אזמל דחינן אפי' אב מלאכה. וז\"ל הירוש' הכא את אומר דוחה והכא את אומר אינו דוחה ר' סימון ור' יהושע בן לוי מפני קלקול הפייסות פי' החכם ה\"ר סעדיה הנ\"ל שנפל הגורל על זה הכהן ואם לא יקריב יצטרכו לחזור ולהפיל גורלות וכדי שלא לקלקל הפייסות התירו לחתוך יבלתו ע\"כ. א\"ר יוסי והן שהפיסו קודם שחתכו לו היבלת ר\"ש בן לקיש בשם ר' סוביי כאן בנפרכת כאן בשאינה נפרכת ר\"ש בן יקים אומר כאן בלחה כאן ביבשה ר' יוסי ב\"ר חנינא אומר כאן ביד כאן בכלי אתיא דרשב\"ל כבר קפרא ודר' יוסי בר חנינא כר' יוחנן דתני כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר והעושה חבורה בר קפרא אמר אפי' אינו צריך לדם אפי' אינו צריך לאפר א\"ר יוחנן והוא שיהא צריך לדם והוא שיהא צריך לאפר ר' אחא ר' חנינא בשם ר' יוחנן כאן וכאן בלחה אנן קיימין והוא שיהא צריך לדם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר אליעזר ומה וכו' </b>כתבו תוס' ז\"ל נראה לר\"י דודאי לר' אליעזר לא צריך האי קל וחומר דהא אפי' מכשירי פסח דהוו מלאכה גמורה דחי שבת אף על גב דאפשר לעשותם מערב שבת כדקאמר בגמרא ולעבריה ארבע אמות בר\"ה דהא שמעי' ליה לר' אליעזר דאמר מכשירי מצוה דחו והא דקאמר הכא ק\"ו לדבריהם דרבנן קאמר כלומר אע\"ג דאפשר לעשותם מע\"ש כיון דליכא אלא שבות בעלמא יותר יש להתירם משחיטה עצמה דהיא מלאכה גמורה אע\"ג דא\"א לעשותה מבערב (הגהה ומצאתי שכתב רש\"ל ז\"ל נראה דה\"פ דר\"א אומר לדבריהם פי' מאחר שאני מתיר כל המכשירין אפי' מלאכה גמורה ואפשר לעשותן מן התורה בלי ק\"ו א\"כ נהי שאתם חולקים עלי במלאכה דאורייתא בשבות דרבנן היה לכם להודות לי מצד הק\"ו ולא למפרך מידי מאחר שיש לי למוד דאפי' במלאכה גמורה שרי ודוק ע\"כ). ומ\"מ תימה לר\"י מכשירי פסח מנא ליה לר\"א דדחו שבת דהא גבי מילה מצריך תרי קראי חד למילה וחד למכשיריה משום דאפשר לעשותם מע\"ש ע\"כ: \n",
+                "<b>מה ראיה רשות למצוה. </b>אכילת הדיוט רשות היא ור' יהושע סבר כל שמחת י\"ט מצוה היא דתניא ר\"א אומר אין לו לאדם בי\"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומ' חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש א\"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם ר\"א סבר או כולו לה' או כולו לכם ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם והכל מודים בעצרת דבעי' נמי לכם להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה בו תורה והכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג והכל מודים בפורים דבעי' נמי לכם משום דכתיב ימי משתה ושמחה. ובירוש' אמרי' דתשובות אחרות היה לו לר' יהושע וחדא מינייהו נקט. וכתבו תוספו' ז\"ל מה ראיה רשות למצוה משמע דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי\"ט אסירי לר' אליעזר ומודי בהו לר' יהושע והקשה ר\"ש הכהן ז\"ל דבפ' תולין אמרי' דר\"א עדיפא מדר' יהודה ושרי אפי' מכשירין דאפשר מעי\"ט ותירץ לו ר\"י דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא דמיא מלאכה כולי האי ע\"כ: \n",
+                "<b>הזאה תוכיח. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל רוצה באמרו הזאה הזיית מי חטאת המחוייבת לטמא מת בשלישי ושביעי כי כשיחול שלישי או שביעי שלו בשבת אין מזין עליו וכמו כן אם יחול שביעי שלו יום שלשה עשר והיה יום שבת אין מזין עליו וישאר טמא ולא יקריב ק\"פ ור\"א סבר שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל מעליו ק\"פ כי אם ישאר למחרתו שהוא יום י\"ד והוזה עליו וטבל אסור להקריב פסח כמו שיתבאר ע\"כ. ומ\"ש כמו שיתבאר קאי אמה שביאר בפירקין דלקמן סי' ו' ורוצה לומר שאע\"פ שר\"ע מודה לו שאע\"פ שיטבול יום י\"ד מטומאת מת ויזה עליו ואעפ\"כ אינו יכול לאכול ק\"פ לאורתא הואיל ובשעת הקרבה לא חזי אעפ\"כ ס\"ל לר\"ע דאין מזין עליו ביום י\"ג שהוא שבת: \n",
+                "ור\"ע ז\"ל בכאן נקט לישנא דברייתא דבגמ' ועיין בפירושו ז\"ל לקמן פ' האשה סימן ה'. גמ' ותניא א\"ר אליעזר אם דחי מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת אע\"ג דכבר אתעביד ליה צורך גבוה כדתנן ומיחוי קרביו והקטר חלביו לא ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה א\"ל ר\"ע. מה אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת שהרי דחתה שחיטה את השבת והואיל וניתן להדחות כבר לא גזרו בה שוב על שבות הצריך תאמר ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה את השבת שלא דחתה עדיין שחיטה את השבת: \n",
+                "<b>השיב ר' עקיבא הזאה תוכיח וכו' </b>גמ' תניא א\"ל ר\"א לר\"ע בשחיטה השבתני דבר שחוק וגיחוך שאמרת או חלוף וכו' ובאת לעקור את מה שכתוב בתורה במועדו ויודע היית שאין זה ק\"ו בשחיטה תהא מיתתו וכו' א\"ל רבי אל תכפירני בשעת הדין פי' בשעה זו שאנו דנין עליה דכך מקובלני ממך הזאה שבות ואינה דוחה את השבת ולכך דנתי ק\"ו זה לפניך אע\"פ שאינו כדאי אלא כדי שתשים אל לבך אחרי שבא זה לדון שחיטה מהזאה מכלל דבהזאה פשיטא לי' דלא דחייא ומתוך כך תזכור מה שלמדתני דר\"א גמריה אתעקר ליה ור\"ע מהדר לאדכוריה ולא קאמ' ליה בהדיא דסבר לאו אורח ארעא וטעמא דהזאה לא דחי שבת גזרה שמא יטלנה ויעבירנה ד' אמות ברשות הרבים (הגהה ואע\"ג דאפי' בחול נמי ליכא למיחש שמא יעבירנה ד' אמות דהלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים יש לחוש שמא יעבירנה בכלי אבנים או כלי גללים דלא מקבלי טומאה מתוספות ז\"ל): ואע\"ג דר\"א סבר בשבת מכשירי מצוה דוחין את השבת ה\"מ היכא דגברא גופיה חזי כגון להביא אזמל דרך ר\"ה שכבר התינוק ראוי למול אבל היכא דגברא לא חזי כגון האי לא רמיא חיובא עליה ואין אלו מכשירי מצוה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דפשיטא לי דהזאה לא מעכבא וילפי' בק\"ו מינה לשחיטה שלא תעכב ע\"כ. אמר המלקט הן אמת שכן הוא הלשון בגמ' בפי' רש\"י ז\"ל אמנם נלע\"ד להגיה דהזאה לא דחיא וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה שלא תדחה. ואע\"פ שכבר אפשר ליישב לשון רש\"י ז\"ל כך דוחק הוא אם לא נגיה ורש\"ל ז\"ל מצאתי שהגיה דהזאה מעכב וכו' לשחיטה שתעכב ע\"כ וכן הגיה ג\"כ הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וכן בתוספת יום טוב והיא היא או חילוף בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ\"ו:) \n",
+                "<b>בין הערבים במועדו. </b>נראה דמלות בין הערבים טעות אע\"פ שבכל הספרים איתנהו וגם בירושלמי ואם הוא קרא דכתיב בין הערבים תעשו אותו במועדו קשה דרש\"י ז\"ל לא נקט בפירושו ז\"ל רק קרא דלעיל מיניה דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ואפי' אי הוה ההוא קרא מה לו צורך לתנא להזכיר בין הערבים וכן בתוס' בדבור המתחיל ומה שחיטה שבדף ס\"ח ע\"ב לא הזכירו בסופו מלת בין הערבים וכן הגיה בתוס' י\"ט: \n",
+                "<b>כלל א\"ר עקיבא. </b>מפורש בשבת הובאה בתוס' פ\"ק דיומא דף י\"ג ודפ' ב\"ש דזבחים דף מ\"ג: \n",
+                "<b>כל מלאכה שאפשר לה להעשות מע\"ש. </b>כגון הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אימתי מביאין עמו חגיגה וכו'. </b>ע\"ס סי' ד' פ' עשירי דהל' ק\"פ סי' י\"ב י\"ג ובפ\"א דהלכות חגיגה סי' ח' ותוס' פ\"ק דחגיגה דף ח'. וחגיגה זו נקראת חגיגת י\"ד ורשות היא ואינה חובה דאי ס\"ד חובה היא תיתי בשבת ותיתי במרובה ותיתי בטומאה וכתבו תו' ז\"ל דלבן תימא ותנא אחרינא דאית להו דחגיגת י\"ד דאורייתא דחייא שבת. ובגמ' מאי תנא לעיל דקתני חגיגה ומשני תני הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום דלא דחו שבת וקתני נמי חגיגה דלא דחיא שבת אפי' שחיטה דילה. ונראה דבזה מדוקדק שפיר מלת אימתי אע\"פ שלא הוזכרה החגיגה למעלה דה\"ק יש לו רשות להביא עם הפסח חגיגה: \n",
+                "<b>בזמן שהוא בא בטהרה. </b>דאע\"ג דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחיא לא שבת ולא טומאה והוכיחו תוס' ז\"ל דפלוגתא דתנאי איכא דאית מאן דס\"ל דחגיגת י\"ד מן התורה ואית מאן דס\"ל דאינה אלא מדרבנן: \n",
+                "<b>ובמועט. </b>אומר ריב\"א דמשמע בירוש' דהא דפסח נאכל על השבע היינו מדרבנן גזרה משום שבירת העצם שאם לא היתה באה על השבע מתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות היה בא לידי שבירתן תוס' ז\"ל. ועיין במ\"ש לקמן פ' בתרא סוף סי' ו': \n",
+                "<b>ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה. </b>גמ' לפי שיטת רש\"י ז\"ל (הגהה פי' דאילו לפי' התוס' אינהו מפרשי מילתיה דבן דורתאי בחגיגת ט\"ו שהיא חובה לכ\"ע דאילו חגיגת י\"ד לא מיירי בה קרא ולאו דאורייתא לדעת בן דורתאי): תניא יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום רחוק לירושלם שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה דקסבר חגיגה די\"ד דוחה את השבת ואפי' במרובה אמר אם יבא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהם חכמים גדולים ודרשנים גדולים ולא אמרו להם לישראל שחגיגה דוחה שבת. וטעמא דבן דורתאי דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא צאן זה פסח בקר זו חגיגה ואמר רחמנא וזבחת פסח כלומר דקרייה פסח דהוי דינה כפסח שדוחה את השבת ועיקר קרא אתא לרבנן ללמד שיהא מותר פסק לדבר הבא מן הבקר ומן הצאן דהיינו שלמים. וחגיגה דאינה דוחה את השבת לרבנן ילפי' לה מדכתיב וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שבעה שמנה הוו דהאי קרא בחג הסוכות כתיב דתשלומין דידיה כל שמנה הלכך שמנה הוו אלא לאו ש\"מ אין לך חגיגה שדוחה שבת הלכך לא משכחת שמנה לעולם. ונלע\"ד דאפשר דמשום דבן דורתאי ס\"ל דחגיגה באה אפי' בשבת ואפי' במרובה מש\"ה שינה התנא לשונו בסיפא וסמך מלת מרובה לשבת לרמוז לנו דבהני תרתי הוא דמתני' דלא כבן דורתאי ומיהו ברישא נקט טהרה גבי חול משום דשניהם שייכי בכל הקהל או ברובם משא\"כ במועט דלא שייך אלא לאותה חבורה או לאותם חבורות או אפשר דברישא כיון שמלת טהרה עדיפא ממלת מועט נקטה ברישא ובסיפא כיון שמלת מרובה עדיפא ממלת טומאה נקטה ברישא דלעולם פתח דבריך יאיר. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם אימתי מביאין עמו חגיגה זו בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמועט אבל אם חל יום י\"ד להיות בשבת או שבא הפסח בטומאה או שהיו הפסחים מרובין אין מביאין עמו חגיגה ואין מקריבין אלא הפסחים בלבד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן מן הכבשים וכו'. </b>כולה מתני' דלא כבן תימא דתניא חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח באה מן הצאן ולא מן הבקר מן הזכרים ולא מן הנקבות בת שנתה ולא בת שתי שנים ואינה נאכלת אלא ליום ולילה ואינה נאכלת אלא צלי ואינה נאכלת אלא למנוייו והאי סברא דאינה נאכלת אלא ליום ולילה סברא דבן תימא הוא דהכי שמעי' ליה דאמ' בהדיא בברייתא אחריתי ש\"מ כולהו מילתי דפסח איתנייהו בחגיגה לבן תימא ולענין שבירת עצם בחגיגה לבן תימא בעיא בגמ' ולא אפשיטא. ובמשנתו של החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל מצאתי מחוק מלות ולילה אחת מן המשנה אכן הדין אמת הוא שנאכלת לשני ימים ולילה אחד וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל שם ביד ולא כמו שהקשו תוס' ז\"ל בדף ע\"א בדבור המתחיל והאיך כוליה קרא שהקשו דתאכל לשני ימים ושני לילות לפי ראיית אותו פסוק דמוקמינן ליה בחגיגת י\"ד ונלע\"ד דמש\"ה קתני מן הצאן ומן הבקר והדר תני מן הכבשים ומן העזים אע\"ג דהיינו צאן היינו כבשים ועזים לאשמועי' דאע\"ג דלכאורה שפיר טפי שלא להביא חגיגת י\"ד רק מן הבקר דילמא מישתלי ומיערב ליה החגיגה בקרבן פסח וצלי לה ואתי למיכל ק\"פ קודם חגיגה או לשבר בו עצמות קמ\"ל דאפ\"ה לא חיישינן ויכול להביאה גם מן הכבשים ומן העזים כלומ' אע\"ג דבפסח כתיב ביה מן הכבשים ומן העזים תקחו אפ\"ה גם החגיגה יכול להביאה מאותו המין ואפי' בן שנה ולא חיישי' דילמא מיערב ליה וי\"ס דגרסי ברישא מן הבקר והדר ומן הצאן מן הכבשים ומן העזים מדוקדק הוא במה שכתבנו כלומר אה\"נ שאם מוצא להביאה מן הבקר עדיף שפיר טפי ומ\"מ גם לכתחלה יכול להביאה מן הכבשים ומן העזים כמו שכתבנו: \n",
+                "<b>ונאכלת לשני ימים ולילה אחד. </b>הא דלא תני נמי ונאכלת אפי' שלא למנוייה ובין צלויה ובין מבושלת משום דקאי אפסח דתנן ביה הפסח אינו נאכל אלא בלילה אינו נאכל אלא עד חצות אינו נאכל אלא למנוייו וכו' וקאמר השתא אבל חגיגה הבאה עמו נאכלת אפי' לשני ימים ולילה אחד כשלמים והשאר מובן ממילא דאינה כפסח וריש מילתא נקט דהוי אפכא מפסח וה\"ה לכולהו שארא והוי כמו וכוליה כך נלע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת. </b>צ\"ע מאי מלת עליו דקתני. ובגמ' במאי עסקינן אילימא בטועה מדקתני חייב אלמא פסול הוא א\"כ ש\"מ עקירה בטעות שלא נתכוון לעקור שם פסח ממנו הויא עקירה כעוקר מדעת ופלוגתא היא בהתכלת אלא בעוקר אימא סיפא ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינם ראויין חייב ואם ראויין הן ר\"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ואי בעוקר מה לי ראויין מה לי שאינם ראויין עוקר לאו טועה בדבר מצוה הוא ואמאי פטר ליה ר' יהושע בראויין והלא לא טעה בו שאינו פסח אלא פשיטא בטועה רישא בעוקר וסיפא בטועה א\"ר אבין און רישא בעוקר וסיפא בטועה ור' אליעזר לא שאני ליה בין עוקר לטועה דלית ליה טועה בדבר מצוה פטור הלכך ק\"ו גמור הוא ור' יהושע ה\"ק ליה לדידי ל\"ד דרישא בעוקר ואפי' אי הוה משנה שמו לדבר המותר נמי הוה חייב כיון שהוא עוקר וסיפא בטועה לדידך דלא שאני לך בין עוקר לטועה לא אם אמרת בפסח ששנהו לדבר האסור וכו'. וכתבו תוס' בשם רשב\"ם ז\"ל מכח קושיא דה\"פ דה\"ק ר' יהושע לר\"א נהי דלא שאני לך בין עוקר לטועה דלדידך אפי' טועה חייב מ\"מ יש לחלק דרישא תרתי לגריעותא עוקר ולדבר האסור וסיפא תרתי לטיבותא דטועה ולדבר המותר וביד פ' שני דהלכות שגגות סי' י\"א י\"ב: \n",
+                "<b>ושאר כל הזבחים וכו'. </b>תוס' ר\"פ הנחנקין: \n",
+                "<b>ור' יהושע פוטר. </b>דהא כל הזבחים שנזבחי שלא לשמן כשרים ואף הנשחטים לשם פסח מכשיר להו ר' יהושע בפי' תמיד נשחט בגמ' בברייתא דף ס\"ב ובזבחים פ\"ק דף י\"א: \n",
+                "<b>אם אינם ראויין חייב </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>א\"ל ר' אליעזר אימורי צבור יוכיחו שהן מותרין לשמן והשוחט לשמן בשבת חייב. </b>גרסי' והפירוש השוחט שאר זבחים לשם אימורי צבור חייב והה\"נ פסח לשמן דאימורי צבור דחייב לר' אליעזר בין בעוקר בין בטועה ולר' יהושע דוקא בעוקר ובכלל מה ששנינו ברישא הפסח ששחטו שלא לשמו חייב הוי דשלא לשמו כולל הוא בין לדבר המותר בין לדבר האסור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ובגמ' בעי מאן תנא דשאני ליה בין ראויין לשאינם ראויין דקתני תנא דמתני' אם אינם ראויין חייב ואם ראויין הן וכו' ומשני ר\"ש היא דתניא אחד הזבחים הראויין ואחד הזבחים שאינם ראויין וכן השוחט לשם אימורי צבור פטור דברי ר\"מ רש\"א לא נחלקו ר\"א ור' יהושע על שאינם ראויין שחייב ועל מה נחלקו על הראויין שר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר. אמר רב ביבי א\"ר אלעזר פוטר היה ר\"מ אפי' עגל של זבחי שלמים ששחטן לשם הפסח דסד\"א דליכא דטעי ביה קמ\"ל דאגב דטריד ביה בהאי עגל של זבחי שלמים מזמן הפרשתו להקריבו טעי ופשיט רב נחמן לרבא בגמ' דאפי' חולין לשם פסח נמי פטר ר\"מ דמחלפי חולין בקדשים ויכול לומר טעיתי וסבור הייתי שהן קדשים ומודה היה בבעלי מומין דהא לא מחלפי בעלי מומין בקדשים ואינו יכול לומר טעיתי וכסבור הייתי שהן קדשים ומש\"ה חייב: \n",
+                "<b>לא אם אמרת באימורי צבור שיש להם קצבה. </b>בגמ' פריך למימרא דכל היכא דאית ליה קצבה מחייב ליה ר' יהושע והרי תינוקות דיש להם קצבה ותנן בפ' ר\"א דמילה מי שיש לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול באחד בשבת ושכח ומל את של אחר שבת בשבת חייב אחד למול בע\"ש ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ע\"ש בשבת ר\"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ואע\"ג דחלל שבת ועשה שלא כדת מ\"מ מצות מילה קיים והכא נמי אע\"ג דאית להו קצבה ליפטר דמ\"מ עשה מצוה דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וזה שמצא זבח בעזרה ושחט לשם אימורי צבור כשר לזבחו הראשון. ומשני הב\"ע כגון שקדם ומל את של ע\"ש בשבת בשעה שמל את זה עדיין שניהם עומדין דמש\"ה פטור דטרוד היה באחד מהן דיודע הוא שהיום חובת האחד עליו ומתני' כגון שקדם ושחטינהו לאימורי צבור דהשתא לא היה טרוד ועסוק בשחיטתן ור\"מ אומר אף השוחט לשם אימורי צבור פטור ואע\"ג דקדים ושחטינהו לאימורי צבור ברישא ובגמ' מקשי נמי דר\"מ אדר\"מ מההיא ברייתא דתני ר' חייא אומר היה ר\"מ לא נחלקו ר\"א ור' יהושע על שהיו לו שני תינוקות אחד למול ע\"ש ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ע\"ש בשבת דחייב על מה נחלקו על שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת וא' למול בשבת ושכח ומל את של אחר שבת בשבת דר\"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר וס\"ד דברישא מחייב ר\"מ כשמל את שניהם על ידי ששניהם כבר הגיע זמנם ועל של שבת תחלה שזמנו היום ואח\"כ מל את של אתמול ואע\"ג דעשה מצוה כיון דלא רמיא טרדא עליה בתר דמהליה לא טועה בדבר מצוה הוא וסיפא פטור משום דטריד בשל שבת והוחלף לו של מחר דהא ודאי לא קאמר שמל את שניהם דהא ליכא דטעי בהכי אלמא היכא דלא טריד האידנא לר\"מ חייב ומשני ותסברא דטעמא מש\"ה הוא השתא סיפא דלא עביד מצוה דעדיין לא הגיע זמנו פטור רישא דעבד מצוה מיחייב אלא אמרי דבי ר' ינאי רישא כגון שנתחלף לו אתמול של שבת בע\"ש ומלו בע\"ש ועדיין לא נודע טעותו וסבר שזה העומד של שבת הוא ואע\"ג דטריד ביה דרמיה מצוה עליה כפי מחשבתו וגם עשה מצוה אפ\"ה חייב משום דלא ניתנה שבת לידחות אצלו וסיפא ניתנה שבת לידחות אצלו בשל שבת וטעה בדבר מצוה פטור ואפי' לא עשה מצוה לר\"מ פטור והשוחט לשם אימורי צבור ניתנה שבת לידחות אצל קרבן ואע\"ג דקדים שחטינהו לאמורי צבור הרי שכח וע\"י שטרוד בזבח זה בימים שעברו ויודע שזבח זה עומד ליקרב נבהל ושכח שכבר נשחטו אימורי צבור ושחטן לשמן ואע\"ג דהכא נמי ניתנה שבת לידחות אצל תינוקות דעלמא לגבי האי גברא מיהא לא אתיהיב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטו שלא לאוכליו וכו' </b>\n",
+                "<b>חייב. </b>גמ' פשיטא כיון דהתם פ' תמיד נשחט אשמעי' דפסול הכא חייב ומאי דאשמועי' התם דכשר הכא פטור (הגהה פי' רש\"י ז\"ל פשיטא כיון דהתם בתמיד נשחט תנן דפסח שלא לשמו פסול ע\"כ וחפשתי ברש\"ל ז\"ל וגם בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל ואין מי שיגיה וגם כלל לא ראיתי מי שדבר בו משמע שאינו מוטעה ודוחק לומר דהוי כמו וכו' משום דשלא לשמו נמי קתני התם לפסולא ברישא והדר קתני דשלא לאוכליו ושלא למנוייו נמי פסול וקאי קושיית התלמוד אכולהו דקתני התם לפסולא או להכשרא. ונלע\"ד שיתורץ בשנקשה קושיא אחת בגמ' דלמה לא שאלה זו הקושיא ארישא דקתני השוחט את הפסח שלא לשמו בשבת חייב ואפשר שלזה כיון רש\"י ז\"ל לומר דאה\"נ דעיקר פירכיה נמי היא מההיא דרישא דשלא לשמו אלא משום דברישא דשלא לשמו אשתכח ליה קושיא יותר עצומה דמשמע דקשה רישא אסיפא דפלוגתייהו דר\"א ור' יהושע והוכרח לאוקמינהו רישא בעוקר וסיפא בטועה כדכתיבנא הדר פריך האי קושיא דפשיטא שאינה כ\"כ חזקה אסיפא אבל הה\"נ דקאי גם ארישא דשלא לשמו. ועוד אפשר לומר דמש\"ה נקט רש\"י ז\"ל שלא לשמו משום שהיא מלה כוללת פסול שנוי קדש ופסול שנוי בעלים דהיינו שלא למנוייו כלומר שמתחלה כשהקשה התלמוד פשיטא קאי אכל מין שנוי כך נלע\"ד). אלא איידי דתנא שחטו שלא לשמו בשבת תנא נמי שלא לאוכליו והיא גופה איבעי ליה למיתני משום דקבעי לאיפלוגא ר\"א ור' יהושע ובעי בגמ' לדברי האומר מקלקל בחבורה בשבת פטור שאטו שלא לאוכליו דקתני מתני' חייב מה תיקן הא פסליה ומשני תיקן דאם עלו לא ירדו דכל הקרבנות שנפסלו בעזרה תנן במסכת זבחים אם עלו למזבח אימוריהן להקטיר לא ירדו ומשמע לע\"ד דה\"ה דלבבא דלעיל דשחטו לפסח שלא לשמו בשבת דטעמא דחייב הוי נמי משום דתיקן לענין דאם עלו לא ירדו כמו שכתבתי בהגהה: \n",
+                "<b>למולים ולערלים וכו' </b>עיין במ\"ש לעיל פרק תמיד נשחט סי' ג': \n",
+                "<b>שחטו ונמצא בעל מום חייב. </b>מה תיקן ומשני הכא נמי תקן דאם עלי לא ירדו דבדוקין שבעין מיירי ואליבא דר\"ע דאמר התם בזבחים דאם עלו לא ירדו: \n",
+                "<b>שחטה ונמצא טרפה בסתר פטור. </b>הא בגלוי חייב ומה תיקן ומשני הכא נמי תיקן להוציא מידי נבלה פי' מלטמא וכתבו תוס' ז\"ל ונמצא טרפה בסתר תימא לר\"י אמאי פטור והלא לא עשה מצוה ומתני' אוקימנא כר\"ש דמחייב אפי' לר' יהושע היכא דלא עשה מצוה וליכא למימר דהכא פטור משום דחשבינן ליה אנוס דע\"כ לאו מטעם אנוס פטר ליה אלא משום דטעה בדבר מצוה כדמוכח בגמ' דפריך אי ר' אליעזר חטאת נמי מחייב דהא לית ליה טעה בדבר מצוה פטור ותירץ ר\"י דכל זה מדברי ר\"מ ע\"כ. ויש מביאין ראיה ממתני' לומר שגם במקדש היו בידקי' ריאת הקרבן מן הסרכות כמו שאנו בודקין בחולין מדקתני ונמצא טרפה בסתר ואינה ראיה כלל דיש לדחות דהיינו דוקא בנמצא נקב ממש בריאה או שום טרפות במוח או בשאר אברים הפנימיים אבל בסרכא בעלמא דילמא לא היו פוסלין הקרבן כיון שאין בדיקת הריאה אלא מדרבנן. אמנם ראיתי בשאלות ותשובות דהריב\"ש ז\"ל בסימן קס\"ג שכתב בסוף אותו סימן וז\"ל והראיות שהבאת מלשונות הרמב\"ם ז\"ל אין משם ראיה אלא שאם נמצאת הבהמה טרפה שהקרבן פסול אבל שהיו בודקי' בריאה מפני חשש הסרכות טרם שיקריבו הקרבן כמו שאנו בודקי' בחולין לכתחלה אין מאותן הלשונות ראיה אבל אין ספק שכמו שאנו בודקין לחולין לכתחלה מדרבנן לפי שיש לחוש למיעוט המצוי כך היו בודקין לכתחלה בכל הקרבנות בין אותם שנאכלים ויש בהן חלק לכהנים ולבעלים בין אותן שאין לכהנים חלק בהן אלא כולן לבעלים זולתי האימורין שקריבין למזבח בין אותם שאינם נאכלין והן כליל לאשים מפני חשש הסרכות שהן מצויות כדי שלא יקריבו פסול לגבוה שאין להקל בקרבן יותר מן החולין ואע\"פ שאין זה אלא לכתחלה מדרבנן עכ\"ל ז\"ל בקצור: \n",
+                "<b>שחטו ונודע שמשכו הבעלים וכו'. </b>פי' והוא שחטו לשם פסח בהדיא או אפי' סתמא דרב ס\"ל דלשלמים קאי בלא עקירה וה\"ל שחט שלמים לשם פסח: ובגמ' תני עלה בחול כה\"ג ישרף מיד הואיל ויכול לשרפו ואין צריך להמתין עד שתעובר צורתו ומוקמי' לה בגמ' כר' יוסי בן חוני דאמר בפ\"ק דזבחים הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת פסולין ובפטור ס\"ל כר' יהושע דלר\"א חייב חטאת הוי נמי כיון ששחטו בשבת דהא לית ליה טועה בדבר מצוה פטור: \n",
+                "<b>או שֶׁנִטְמְאו. </b>המ\"ם מצאתי שנקדה הר\"מ דילונזאנו ז\"ל בשבא: \n",
+                "<b>מפני ששחט ברשות. </b>גמ' תניא ר' ישמעאל בנו של ריב\"ב אומר אם יש שהות ביום לידע אם משכו הבעלים את ידיהם או שמתו או שנטמאו חייב וישרף אחר י\"ט ואפי' נשחט ביו\"ט שלא חל בשבת צריך שתעובר צורתו ויוצא לבית השריפה. ובירוש' איכא מאן דמוקי למתני' כר' יהודה דתנן לקמן פ\"ח אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר אבל אם נשאר בלא בעלים לגמרי תו לא חזי לפסח אליבא דכ\"ע. וביד ספ\"א דהל' ק\"פ ובפ\"ד סי' ג' ובפ' שני דהלכות שגגות סי' י' י\"ג. משמע מלשונו אשר שם דמפני ששחט ברשות קאי נמי אנמצא טרפה בסתר ותימא אמאי לא ערבינהו ונראה דמשום דקתני ברישא ונמצא בעל מום וה\"ה טרפה גלויה דכוותה דדמי ממש לבעל מום תנא נמי נגדיי שלו דהיינו אבל טרפה בסתר פטור ועוד אפשר לומר דמשום דטעמא דבעל מום או טרפה בגלוי חייב מפני שתיקן כדכתיבנא מש\"ה פלגינהו א\"נ מן הטעם שכתבתי בשם תוס' ז\"ל מש\"ה פלגינהו לרמוז לנו דעד טרפה בסתר הוי דברי ר' מאיר: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד צולין וכו'. </b>עד סוף סי' ג' פ\"ח דהלכות ק\"פ ומסי' ט' עד סוף הפרק ותוס' פ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ו.) ומובן הוא דתנא בתר דסיים הלכות שחיטת הפסח תנא נמי דיני צלייתו וקאי אמאי דתנן לעיל ס\"פ תמיד נשחט יצאו וצלו את פסחיהן ועוד תנן בריש פירקין דלעיל אבל צלייתו והדחת קרביו וכו': \n",
+                "<b>מביאין שפוד של רמון. </b>כך הגרסא בגמ' ונלע\"ד דאי גרסי' מביאין צריך לגרוס ותוחבו בוי\"ו. ומשמע לכאורה דקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דברישא קתני מביאין שפוד של רמון דמשמע הא דשאר עצים לא ובסיפא קתני אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא כגון של מתכת דמשמע הא בשאר עצים צולין למיעוט כשהוא בתוך הכבש שאינו נשרף העץ. ולכאורה היה נראה לתרץ דה\"ק מביאין שפוד של רמון דוקא אבל של עץ אחר נעשה כשל מתכת ואין צולין בו אכן ראה זה מצאתי שכתב הרמב\"ם ז\"ל שם בפ' שמיני סי' י' וז\"ל כיצד צולין אותו תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו בשפוד של עץ ותולהו לתוך התנור והאש למטה ותולה כרעיו ובני מעיו בתנור חוצה לו ולא יתנם בתוכו שזה כמין בשול הוא ושפיד של רמון היו בוררין לצלייתו כדי שלא יזרוק את מימיו ויבשלו ע\"כ. משמע מתוך לשונו ז\"ל דמביאין דקתני ר\"ל היו רגילין להביא והוי למצוה מן המובחר אבל אה\"נ דכל העצים כשרין לצלות בהן כך נלע\"ד. ובירושלמי ליתה למלת מביאין וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה ומ\"מ ק\"ק לע\"ד דה\"ל למיתני במה צולין אותו מביאין שפוד וכו' דאע\"ג דגבי תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו שייך למיתני כיצד כיון שהתחיל בשפוד הוה צריך למיתני במה והרמב\"ם ז\"ל נראה שהרגיש בזה ומפני זה הפך לשון משנתנו כאשר כתבתיו: \n",
+                "<b>שפוד של רמון. </b>בגמ' פריך של רמון נמי איידי דאית ביה קטרי ובעי למשעינהו בסכינא מפיק מיא דרך מקום חתך הסכין וה\"ל פסח מבושל ומשני בנטיעה בת שנתה דלית בה קטרי וראש השפוד שהוא מקום חתך ומוציא מים מפיק ליה לבר פי' חוץ לפי הפסח דאי מפקי מיא לא עיילי לפסח. ובירושלמי למה של רמון א\"ר חייא בר אבא כל העצים בוצצין משקין ושל רמון אינו בוצץ משקין במה אנן קיימין אי בלחים אפי' של רמון בוצץ אי ביבשים אפי' כל העצים אינם בוצצין אלא כיני כל העצים יבשים מבחוץ ולחים מבפנים רמון יבש מבחוץ יבש ג\"כ מבפנים ע\"כ. ובגמ' בבלית וירושלמית מתני' דלא כר' יהודה דתני' ר' יהודה אומר כשם ששפוד של עץ אינו נשרף מה שבתוך הטלה שהטלה מגין עליו כך שפוד של מתכת אין מה שבתוך הטלה מרתיח מחמת חום מקצתו היוצא חוץ לטלה א\"ל זה חם מקצתו חם כולו וזה חם מקצתו אינו חם כולו. ירושלמי אית תנאי תנו תוחבו מבית נקובתו עד שהוא מגיע לתוך פיו על דעתיה דהדין חנא ברא חוזר והופכו ע\"כ. והתם מסיק דטעמא דר' יוסי מקראי: \n",
+                "<b>ונותן את כרעיו ואת בני מעיו. </b>גמ' ר' ישמעאל קורהו תוך תוך דנותן לתוכו ס\"ל וכשמרתיחין ומתבשלין בתוכו נשמע קול רתיחתן תוך תוך כקול הסיר רי טרפון קורהו גדי מקולס דס\"ל תולן למעלה מראשו ונראין ככובע נחשת על גבור ובירוש' אתיא דר\"ט כר' עקיבא ודר' ישמעאל כר' יוסי הגלילי. ובזה יובן מה שפי' רש\"י ז\"ל תולן חוצה לו תוחבו בשפוד למעלה מפיו של טלה ע\"כ כיון לרמוז לנו דס\"ל לר\"ע כר' טרפון כך נראה לע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא. </b>בירוש' הגירסא לא בשפוד ולא באסכלא ומ\"מ נראה שר\"ל שהפסח צולהו על השפוד ממש. או שנים שלשה שפודין או יותר סמוכין זה לזה דומיא דאסכלא והיותר נכון דלא בשפוד היינו שפוד סתם דהיינו של מתכת וכן הוא ג\"כ מבואר בפירוש הרמב\"ם ז\"ל. ורוצה לומר אפי' שהשפוד מתוכו דאי לא תימא הכי היינו אסכלא והכי מוכח מלשון הרמב\"ם ז\"ל שם ביד שכתב וז\"ל אין צולין את הפסח על כלי אבן או כלי מתכות שנאמר אש לא צלי דבר אחר לפיכך אם היה כלי מנוקב כדי שתשלוט בו האור צולין עליו ואין צולין אותו בשפוד של מתכת שהרי השפוד כולו חם וצולה מקומו ע\"כ וכמדומה לי שנפל טעות סופר בספר תוספת י\"ט שכתב שם ומיהו בשפוד דכתב ר\"ל של רמון ע\"כ: \n",
+                "<b>צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא. </b>ובירוש' ולית ליה לר\"ג צלי אש ומשני אית ליה פסח מצרים צלי אש ואין פסח דורו' צלי אש ר' יוסי ב\"ר בון אמר ר\"ג עביד תולדת אש כאש ורבנן לא עבדי תולדות אש כאש: \n",
+                "<b>נגע בחרסו של תנור. </b>פסול גוף הוא ונשרף מיד נטף מרוטבו על החרס פסול מכשיר הוא וטעון עבור צורה ע\"כ. איתא בתוס' כל שעה דף מ\"א: \n",
+                "<b>נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול וכו'. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. תוס' פ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ו) והביאו בית יוסף בטור י\"ד סי' ק\"ה בשם הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>נטף מרוטבו על הסלת וכו'. </b>ירוש' ר\"ש בן לקיש הדא דתימא ברותחת אבל בצוננת אסור א\"ר אלעזר לא אמרה תורה הוא לא יצלה את אחרים אלא הוא לא יצלה מחמת אחרים: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל הלכך יקמוץ את מקומו כך צ\"ל. וקמיצה משמע מן הגמ' דהוי טפי מן הנטילה דהויא כדי אצבע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סכו. </b>ירוש' לא אמרו אלא סכו הא אם טבלו אסור ואיתא בתוס' שם פ' גיד הנשה: \n",
+                "<b>אם חבורת כהנים יֹאכֵלוּ. </b>הכ\"ף בנקודת צירי גרסי לה מפני שהוא בהפסק: \n",
+                "<b>אם חי הוא יְדִיחֶנוּ וינגב: ואם צלי יקלוף את החיצון. </b>בכל ענין מיירי בין חם בין צונן דמתוך שהוא רך בולע אע\"פ שאינו חם דדומיא דחי קתני. תוס' ז\"ל. אבל הר\"ן ז\"ל כתב בפ' כל הבשר דף תשי\"ט ע\"ב וז\"ל ואורחא דתלמודא הכי דקרי לצלי רותח צלי סתמא כדתנן בפ' כיצד צולין סכו בשמן תרומה אם חי הוא ידיחנו ואם צלי יקלוף את החיצון והתם ודאי צלי רותח קאמר שאין סכין את הצלי אלא בעודו רותח כשצולין אותו ע\"ג האש עכ\"ל ז\"ל ומ\"מ הוא ז\"ל כתב שם למטה מזה דמהכא מן הגמ' משמע דלאחר שסלקו הפסח מעל האור מיירי מתני' ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה דברים באים בטומאה וכו'. </b>פי' כל קרבנות צבור באין בטומאה כדתנן בר\"פ שני דתמורה אלא הני חמשה מקרבנות צבור הנאכלין אתא לאשמועי' דאע\"ג דבאין בטומאה אינם נאכלין בטומאה ובדין הוא דהפסח שבא בטומאה וכו' ה\"ל למתני ברישא דהא במסכת פסחים קיימינן אלא איידי דזוטר מילתייהו נקטינהו והדר קתני דיני טומאה של פסח ומאריך בהן. ביד פ\"ד מהלכות ביאת מקדש סי' י\"א ובפ\"א מהלכות פסולי המוקדשין סי' ל\"ד ובפ\"ז דהלכות ק\"פ סי' ב' ז'. ואיתה בתוס' יומא ס\"פ טרף בקלפי. והקשו הם ז\"ל וא\"ת ובשתי הלחם מה שייך באין בטומאה וי\"ל משום תנופה דאית בהו ע\"כ (הגהה פי' כיון שאין בהן לא קומץ ולא לבונה). ומשמע מן הברייתא דבגמ' המתחלת וידבר משה את מועדי ה' מה ת\"ל לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהן במועדו במועדו ואפי' בשבת במועדו ואפי' בטומאה שאר קרבנות צבור מנין שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהן ת\"ל וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל הכתוב קבע מועד אחד לכולן ואיתה נמי ס\"פ ר' ישמעאל דמנחות משמע דשתי הלחם דחו נמי שבת וכן נמי משמע מדברי תוס' דר\"פ אלו דברים וקשה מההיא דתנן פ' שתי הלחם וכן נמי פסק ההלכה ביד פ\"ח דהלכות מעשה הקרבנות דאין דוחין י\"ט ואין צ\"ל שבת והיה נראה דיש שם טעות בדברי תוס' ז\"ל ושהיה צ\"ל עומר תחת שתי הלחם בשני הדבורים אשר שם אמנם עיין ג\"כ שם בדף ע' בדבור שני מהשנים המתחילין הא ודאי דיש ודאי בברייתא זו תנא דס\"ל דשתי הלחם דוחות את השבת ובפ' ר\"א דמילה אשכחן דלר' אליעזר גרידא אית ליה דשתי הלחם ומכשיריהן דוחין את השבת ומ\"מ התוס' לא היה להם להקשות אלא מעומר שהוא מוסכם וכן הלכה והתימה על רש\"ל ועל הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל שלא נתעוררו על זה דבודאי שתי הלחם הנזכר בדבור הראשון צ\"ל עומר כשתדקדק שם במנחות פ' ר' ישמעאל. וגם בסוף הדבור השני הנזכר המתחיל הא ודאי שכתבו שם בשם ר\"י דהאי קרא דוחגותם כתיב בסוף פ' פנחס נלע\"ד שצריך לתקן ולהגיה בסוף פרשת המועדים דבפרשת אמור אכן היותר נכון בעיני שצריך להיות כך בכלל שאר קרבנות מועדות דהאי קרא בסוף פרשת פנחס. פי' וקאי אקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דמיניה ילפי' הכא בכיצד צולין בברייתא שרמזתי דשאר קרבנות צבור דוחין את השבת וה\"ה דבכללן חגיגה דילפי' לה מקרא דוחגותם דגם היא דוחה את השבת דוק וגם על זה יש לתמוה שלא דברו בו כלל לא רש\"ל ולא רב\"א ז\"ל. ובגמ' לימא מתני' דלא כר' יהושע דקתני העומר ושתי הלחם וכו' באין בטומאה ואע\"ג דבעי' רצוי ציץ וציץ אאכילות (הגהה פי' על טומאה שנגעה בבשר ובשירי מנחה הנאכלין אלא על טומאת הדם וקמצין ואימורין) לא מרצה ונמצא שאין כאן שירים הנרצין אלא הקומץ לבדו שהציץ מועיל וכן במיני דמים לא הועיל ציץ לבשר אלא לדם (הגהה כך פי' רש\"י ז\"ל ונראה שרוצה לומר במתני' דבסמוך אי נמי במאי דקתני באים בטומאה משמע לזרוק דמן או להקטיר קומצן או לבונתן). וקתני דהדם נזרק דלא כר' יהושע דאמר אם אין בשר ראוי כגון שנטמא או שאבד אין הדם נזרק והקשו תוס' ז\"ל דהא ע\"כ לר' יהושע אתיא דקתני סיפא ובמוקדשין אע\"פ שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם משמע הא נטמאו שניהם אינו זורק והיינו כר' יהושע כדאמרי' לקמן ותרצו דה\"ק נימא דלא כר' יהושע והא ע\"כ סיפא אתיא כותיה וא\"כ קשיא סיפא ארישא ע\"כ. ומסיק בגמ' דאתיא אפי' כר' יהושע ולא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור מתני' בצבור פי' רש\"י ז\"ל דטומאת צבור דחויה היא כלומר בקושי הותרה ולא הותרה לגמרי וכן הוא פסק ההלכה בהרמב\"ם ז\"ל ובתר הכי מסקי' ג\"כ דמתני' דלא כרי יוסי שהוא סובר דטומאה לא הותרה בצבור אלא דחויה בלבד וס\"ל נמי דציץ לא מרצה אאכילות ומתני' קתני דשתי הלחם נמי באין בטומאה אע\"ג דלית בהו ר' אכילות ולית בהיו קומץ. והני חמשה דברים הנאכלין מקרבנות צבור הבאים בטומאה וכן כל קרבנות צבור שדוחין את הטומאה כדתנן בר\"פ שני דתמורה היינו טומאת מת בלבד ובין טומאת הגוף שרוב הקהל טמאים או הכהנים כדתנן בסמוך בין טומאת בשר דחויה היא בצבור בלבד ולא הותרה כדכתיבנא ולפיכך צריכה ציץ לרצות עליה אבל אינו מרצה לאכול הני קרבנות צבור הנאכלין ומפ' ר' יוחנן בגמ' דה\"מ דפסח צבור שבא בטומאה נאכל בטומאה כשנטמאו קודם שחיטה אבל אם שחטוהו בטהרה ונטמאו רוב הצבור קודם זריקה כגון שמת הנשיא בין שחיטה לזריקה אין הבשר נאכל בטומאה גזרה שמא שנה אחרת יטמאו אחר זריקה ויאמרו אשתקד לא נטמאנו ואכלנוהו השתא נמי אע\"פ ששחיטתו וזריקתו בטהרה ניכול בשר בטומאה ולא ידעו דאשתקד כי איזדריק דם הוו הצבור טמאים וה\"ל פסח הבא בטומאה אבל השתא בשעת זריקת הדם טהורים הוו: \n",
+                "<b>ואינו נאכל בטומאה. </b>אלא דוקא לטמאי מתים אבל לזבים וזבות נדות ויולדות ומצורעים שטומאה יוצאה מגופן אינם אוכלין ממנו כדתנן לקמן בפ' מי שהיה טמא: \n",
+                "<b>הפסח שבא וכו'. </b>פ' תמיד נשתט דף ס\"ב ותוס' דזבחים פ' טבול יום (זבחים דף צ\"ט:) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק את הדם. </b>פ\"ד דהק\"פ סי' ב' ובגמ' בברייתא גרסי' ועשית עולותיך הבשר והדם ר' יהושע אומר אם אין דם ראוי כגון שנטמא אין הבשר נאכל אם אין בשר ראוי כגון שנטמא או שאבד אין הדם נזרק דתרתי בעי' ר' אליעזר אומר דם אע\"פ שאין בשר שהכל תלוי בדם ע\"כ ופי' רש\"י ז\"ל במתני' נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם אפי' לר\"א דעיקר פסח לאכילת אדם אתי: \n",
+                "<b>ובמוקדשים אינו כן. </b>אפי' לר' יהושע שאפי' נטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם דהוא תרתי בעי מתיר ושיריים שהדם מתיר אימורין למזבח ע\"כ. ובגמ' אמר רב גידל אמר רב אם זרק הורצה ופטור מלעשות פסח שני דמתני' ר' נתן היא דאמר אכילת פסחים לא מעכבא ומתני' קשיתיה לרב לאוקומה לכתחלה כר' נתן דאי ס\"ד רבנן היא דס\"ל. דאכילת פסחים מעכבא ואפי' דיעבד אמאי תני אינו זורק את הדם ליתני פסול אלא ש\"מ אינו זורק לכתחלה אבל דיעבד שפיר דמי וטעמא דר' נתן דלפי אכלו דכתיב לא בא ללמדנו רק דבעינן גברא דחזי לאכילה אבל פסח לא איכפת לן אי לא חזי ואי בעי' אימ' רב דאמר אם זרק הורצה כר' יהושע דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא דתניא ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים בין שנטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם אבל עושה פסח נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם. ועיין במ\"ש לעיל בפ' תמיד נשחט סי' ג'. אבל בירוש' מתני' דלא כר' נתן דאמר יוצאין בזריקה בלא אכילה מה טעם ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים אותו אע\"פ שאין שם אלא פסח אחד מולם יוצאין בזריקה אחת: \n",
+                "<b>ובמוקדשין אינו כן וכו'. </b>נמ' מתני' ר' יהושע היא דתניא ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם כחצי זית חלב אינו זורק את הדם דאין מצטרפין ובעולה אפי' כחצי זית בשר וכחצי זית חלב זורק את הדם מפני שכולה כליל ובגמ' יליף מקרא דגם האימורים מיקרו שיור להכשיר ליזרק הדם עליהם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטמא הקהל או רובו וכו'. </b>פ\"ד דהלכות ביאת מקדש סי' ז' י\"ב וברפ\"ז דהלכות ק\"פ. ירוש' מאן תנא רוב ר\"מ דתניא ר\"מ אומר היא מחצית כל השבטים היא מחצית כל שבט ושבט ובלבד רוב ר' יהודה אומר חצי כל שבט ושבט ובלבד רוב שבטים (צ\"ע לע\"ד) שלימין שבט אחד גורר כל השבטים ר\"מ כל השבטים קרויין קהל ר' יהודה אומר כל שבט ושבט קרוי קהל מה נפיק ביניהון גרירה ר\"מ אומר אין שבט א' גורר כל השבטים ר' יהודה אומר שבט א' גורר כל השבטים ע\"כ: \n",
+                "<b>או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה. </b>אע\"פ שיכולין ליזהר שלא ליגע בבשר כיון דאשתראי טומאת אימורים אשתראי נמי טומאת בשר דאמרי' במי שהיה טמא כל היכא דאשתראי טומאת בשר אשתראי טומאת אימורים משמע שהן שוין תוס' ז\"ל. ובגמ' בברייתא קתני או שהיו כלי שרת טמאים ואפשר דמתני' לא איצטריך ליה למתנייה דכיון דתנא או שהיו הכהנים טמאים ממילא משתמע נמי כלי שרת שאם הכהן הוא טמא מת הרי הוא מטמא לכלי שרת וכן נמי אם הכלי שרת נטמא אפי' בטמא מת הוי הכלי אב הטומאה דחרב הרי הוא כחלל: \n",
+                "<b>יעשה בטומאה. </b>ואפילו טמאים יחידים דהא טהורים וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט הוא לשון רש\"י ז\"ל ורוצה לומר מאחר שהכהנים כולם טמאים והקהל כולן טהורים אפי' ימצא בקהל קצת יחידים שהן טמאים לא אמרי' יותר טוב שידחו אלו היחידים לפסח שני ויעשוהו בטהרה משיעשו אותו עכשיו בטומאה מפני שאין קרבן צבור חלוק שהרי רוב הקהל שהן טהורים פסחן בא בטומאה מחמת הכהנים שכולן טמאים וא\"כ יותר טוב ראוי לעשותו גם היחידים הישראלים עתה ברוב עם ולא להדחות לפסח שני כדי לעשותו בטהרה ועיין במ\"ש לקמן פ' מי שהיה טמא סי' ג' פלוגתא דתנאי אם פסח שני נעשה בטומאה אם לא יכול לעשותו בטהרה: \n",
+                "ולשון ר\"ע ז\"ל שיעורו כך ואפי' טמאים יחידים דהא פסח דטהורים גופייהו וכו': \n",
+                "<b>ניטמא מיעוט הקהל וכו'. </b>גמ' אתמר הרי שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים רב אמר מחצה על מחצה כרוב ורב כהנא אמר אינו כרוב רב אמר כרוב הללו עושין כעצמן והללו עושין לעצמן טהורין לא עבדי בטומאה דהוו כרוב ורוב טהורים לא עבדי בטומאה וטמאים לשני לא מידחו משום דהוו נמי רובא ורובא לשני לא מידחו ורב כהנא אמר אינו כרוב טהורים עושין את הראשון בטהרה וטמאים עושין את השני דכיון דאינם כרוב נידונין כמיעוט ונדחין לשני איכא דאמרי מחצה על מחצה אינו כרוב טהורים עושין את הראשון בטהרה וטמאים אינם עושין לא את הראשון ולא את השני בראשון לא עבדי דלא הוו רובא בשני לא עבדי דלא היו מיעוטא ומתני' כל חד וחד מתרץ לטעמיה ותניא כותיה דרב ותניא כותיה דרב כהנא בתרי לישני. ועיין במ\"ש לקמן פ' מי שהיה טמא סי' ד'. עוד גרסי' בגמ' ר\"ש אומר אפי' שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן מ\"ט דר\"ש קסבר שבט אחד איקרי קהל דהא קאמר ליה רחמנא ליעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך וכבר נולדו כל השבטים חוץ מבנימין ר' יהודה אומר אפי' שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים יעשה בטומאה שאץ קרבן צבור חלוק דר' יהודה ס\"ל שבט אחד איקרי קהל והוו להו פלגא ופלגא ואין קרבן צבור חלוק ועבדי כולהו בטומאה. ונלע\"ד דמתני' שפיר מיתוקמא אפי' כר\"ש ומאי יעשו בטומאה דקתני הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן ומאי קהל דקתני שבט אחד וכ\"ש דאתיא שפיר טפי ג\"כ כר' יהודה ויעשו בטומאה יחד טמאין וטהורין שאין קרבן צבור חלוק ואפשר דבזה ידוקדק גירסא דיש בקצת ספרים דברישא קתני נטמא קהל ולא קתני הקהל דאי הוה קתני הקהל הוה משתמע הקהל הידוע דהיינו כל קהל עדת ישראל יחד אבל השתא דקתני קהל משמע אפי' קהל אחד דהיינו שבט אחד אבל סיפא קתני בגרסת נוסחת כל הספרים או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים בהא הידיעה לאשמועי' רבותא דלהני תנאי ר' יהודה ור' שמעון אפי' שכל השבטים טהורים כיון שהכהנים או כלי שרת טמאים יעשו בטומאה לר\"ש כדאית ליה ולר' יהודה כדאית ליה ומ\"מ כפשטה דמתני' אתיא כהלכתא דקהל סתמא הוו כל ישראל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח שנזרק דמו ואח\"כ נודע שהוא טמא. </b>פי' רש\"י ז\"ל הדם או הבשר של הפסח וריב\"א ז\"ל מכח קושיות על פי' זה פי' הוא ז\"ל דלא מיירי מתני' אלא בטומאת הדם בלבד והשתא הציץ מרצה דקחני הוי לאכול הבשר ג\"כ ולא בלבד לפוטרו מפסח שני כדפי' רש\"י ז\"ל ותוס' ז\"ל יישבו פי' רש\"י ז\"ל דמלבד שהוא פטור מפסח שני מרצה ג\"כ הציץ להקטיר האימורין ע\"כ בקיצור. ובגמ' טעמא דנזרק ואח\"כ נודע אבל נודע ואח\"כ נזרק לא מרצה ציץ להקטיר האימורים (הגהה ומ\"מ פטור מלעשות פסח שני לפי מה שיישבו תוס פי' רש\"י ז\"ל). ורמינהי על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד קס\"ד דה\"ק שזרקו בין בשוגג בין במזיד ומשני רבינא דהאי שוגג ומזיד אטומאה קאי אבל זריקה בעינן שוגג ר' שילא אמר זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא דקתני בין בשוגג בין במזיד הורצה ה\"ק נטמא בשוגג וזרקו בין בשוגג בין במזיד הורצה ומתני' דקתני נזרק ואח\"כ נודע ה\"ה דאפי' נודע ואח\"כ נזרק והאי דקתני נזרק ואח\"כ נודע משום דבעי למיתני סיפא נטמא הגוף אין הציץ מרצה דאפי' נזרק ואח\"כ נודע לא. קתני רישא נמי נזרק ואחר כך נודע: \n",
+                "<b>נטמא טומאת הגוף. </b>כן צריך להיות: \n",
+                "<b>מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח וכו'. </b>נזיר כתיב ביה וכי ימות מת עליו במחוורת עליו שתהא ברורה לו ובפסח א\"ר יוחנן דכתיב ביה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם במחוורת לכם ורשב\"ל אמר מדסמך טמא לנפש לדרך למידרש מה דרך בגלוי אף טמא בגלוי אבל בפ' בתרא דנזיר דף ס\"ג מוכח דלמאן דיליף ליה מוכי ימות מת עליו בפתע פתאום דכתיב גבי נזיר מהתם נמי ילפי' לעושה פסח דבכל מקום נזיר ועושי פסח כי הדדי נינהו ולאידך דיליף מכי דרך דכתי' גבי עושי פסח יליף נזיר מיניה ומ\"מ בין הכא ובין התם מסקינן בגמ' דהלכתא גמירי להי וקרא אסמכתא בעלמא נינהו. ועיין ביד פ' ששי דהלכות נזירות סי' י\"ז ובפ\"ד דהלכות ביאת מקדש סי' ו' ובפ\"ד דהלכות ק\"פ סי' ב' ובפי' ששי סי' י\"ב דמשמע משם דנזיר ועושי פסח לאו דוקא דה\"ה לכל הקרבנות דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף בקרבן יחיד אא\"כ נטמא בטומאת התהום: \n",
+                "<b>נטמא טומאת התהום. </b>בס\"פ שני דנזיר דחי לומר דאפשר דר' יוסי ס\"ל דאפי' טומאת התהום דזיבה הותרה לעושי פסח ופירשו רש\"י ותוס' טומאת התהום דזיבה היינו דבשעת שחיטה וזריקה עדיין לא היתה יודעת אם תהא רואה בו ביום ותסתור אם לא ועיין הכא בגמ'. ושם ובפ' בתרא דף ס\"ג תניא אבל אם נטמא עושה פסח בטומאה ידועה טמא ופי' רש\"י ז\"ל דאע\"ג שכבר עשה פסחו בפסח ראשון צריך לעשות פסח שני ע\"כ ובפ' קבלה דף כ\"ג מוקי בגמ' אליבא דזקני דרום דהאי טומאת הגוף דמתני' היינו שנטמא הכהן בשרץ דאי נטמאו בעלים במת אינהו ס\"ל דאם בדיעבד שלח הבעל קרבנו ושחטו וזרקו עליו הציץ מרצה ונפטר מפסח שני. ודע דנטמא טומאת התהום הציץ מרצה אפי' אם נטמא במזיד וגם שצריך רצוי ציץ ליחיד אפי' שהותרה לו הטומאה לגמרי שלא נזכר בתלמוד טומאה דחויה אלא דוקא לטומאת צבור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטמא שלם או רובו וכו'. </b>עד סוף סי' ט' פ\"ד דהל' ק\"פ סי' ג': \n",
+                "<b>שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה כו'. </b>ודוקא בצייקנין או באכסנאי כדאמרי' בגמ' דעשאוהו כצייקנין אבל אדם אחר לא ואפי למאן דלית ליה בפ\"ק דשבועות לב ב\"ד מתנה עליהם ה\"מ בקרבנות דקדישי קדושת הגוף אבל בקדושת דמים כ\"ע מודו תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>נטמא מיעוטו וכו' בחצרותיהן או על גגותיהן. </b>במשנתו של החכם הר\"ר יהוסף אשכזי ז\"ל נמחקה מלת או ואיני יודע טעם למה דגם בירוש' איתה. ולשון הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד דהלכות ק\"פ בחצרותיהם ואין שם מלת גגותיהם ולשונו בפי\"ט מהלכו' פסולי המוקדשין נותר של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהם ע\"כ משמע דלאו דוקא חצר או גג. ואפשר שההגהה היא ועל גגותיהן בויו דהוי כמו או דכן הוא בקצת ספרים. והקשה החכם הר\"ר אליעזר ארחא נר\"ו כיון דקיימא לן דפסולי קדשים במקום אכילתן שם שריפתן מקרא דכתי' בקדש באש תשרף כדאיתא בפ' כל שעה (פסחים דף כ\"ד) ואפי' קדשים קלים שאכילתן בכל העיר שם שריפת פסוליהם כמו שפי' שם רש\"י ז\"ל א\"כ הפסח שאין אכילתו בגגין דהא גגין לא נתקדשו וכדאיתא בגמ' לקמן בסוף פירקין א\"כ היכי מצי לשרוף הפסח שנפסל שם בגג וחפשתי בדברי הרמב\"ם ז\"ל ולא מצאתי יותר ממה שכתבתי אלא שלא הזכיר מלת גגותיהן לא בהלכות ק\"פ ולא בהלכות פסולי המוקדשין באופן שנסתפקנו שמא הרמב\"ם ז\"ל לא גריס במתני' מלת גגותיהן. ובגמ' ורמינהי דתנן לעיל ספ\"ג וכן מי שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר הצופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה אלמא מיעוטו נמי שנפסל מעצי המערכה נמי שרפינן א\"ר חמא בר עוקבא לא קשיא כאן באכסנאי שאין לו עצים שורפו מעצי המערכה ומתני' בבעל הבית רב פפא אמר הא והא באכסנאי ולא קשיא כאן בשהחזיק בדרך לא הטריחוהו לחזר על עצים כדקתני וכן מי שיצא מירושלם אלמא בהחזיק עסקינן ומתניתין בשלא החזיק בדרך רב זביד אמ' לעולם כדאמרי' מעיקרא כאן באכסנאי כאן בבעל הבית דרב זביד כרב חמא מוקי לה ופליג עליה דרב פפא ויהיב טעמא למילתיה דרב חמא כיון דלית ליה עצים שם עשאוהו כצייקנין והחזיק בדרך דמתני' לאשמועינן חזרה נקט לה ולא משום עצים דה\"ה לא החזיק זו היא שיטת רש\"י ז\"ל וביד פ\"ט דהל' פסולי המוקדשין סי' ז' ח': \n",
+                "<b>הצייקנין וכו' </b>[וכ\"ה הגירתא בערוך ערך צקן.]. ירוש' אמר הריני שורפו על גגי מעצי עצמי אין שומעין לו להודיע לבא אתריו שהוא צייקן תדע לך בכל אחר לא צווח ליה צייקן וכא צווח ליה צייקן ע\"כ. ובגמ' ארישא דמתני' ת\"ר באו לשרפו בחצרותיהן ומעצי המערכה אין שומעין להם דילמא פיישין מינייהו ואתו בהו לידי תקלה ואם רצו לשרפן לפני הבירה מעצי עצמן ג\"כ אין שומעין להן כדי שלא לבייש את מי שאין לו או מפני החשד שהרואהו אחר שריפתם מחזיר מותר העצים לתוך ביתו חושדו בגונב עצי המערכה אם הם מהעצים הראויין למערכה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אמרו שיצא עניינו שיצא מן הבית שנאכל בו ע\"כ אבל בפ\"ד דהלכו' ק\"פ סי' ג' כתב הפסח שיצא מירושלם או שנטמא ביד ישרף מיד ע\"כ ולפירושו שפירש כאן קשה מאי ישרף מיד דהא אין שורפין קדשים בי\"ט ואין לומ' שיצא מן הבית בי\"ד דהא אין נפסל ביוצא מן הבית אלא בליל ט\"ו שהוא זמן אכילתו וכמו שכתב הוא עצמו ברפ\"ט דהלכו' ק\"פ וכדמשמע פשט דקרא בבית אחד יאכל וסמיך ליה לא תוציא מן הבית. והעלו תוס' ז\"ל דודאי דפסולו בגופו דישרף מיד הוי מסברא וכן ג\"כ אם נטמאו הבעלים או שמתו או שנשפך הדם או נטמא דבעינן עבור צרה הוי מסברא. ומסקי' בגמ' דכל פסולי דקדש בשריפה ל\"ש קדשי קדשים ל\"ש קדשי' קלים הלכתא גמירי לה:  ",
+                "בפי' רעז\"ל ואין צריך להשהותו עד הבקר של חמשה עשר שתעובר צורתו דהיינו לילה א' ומיהו וכו'. אמר המלקט הוא לשון רש\"י ז\"ל אלא ששם כתוב בדפוס עד הבקר של ששה עשר ונראה שהוא טעות שם דהא קאמ' בתר הכי דהיינו לילה אחת ואי גרסי' ששה עשר הוי שתי לילות ועוד דהא ודאי דאין צריך להשהותו עד הבקר של ששה עשר אפי' אם עבר ולא שרפו בי\"ד ישרף מיד במוצאי יום טוב דאע\"ג דאין שורפין אלא ביום היינו דוקא נותר ופגול כמו שפסק הרמב\"ם בפ' י\"ט ז\"ל מהלכות פסולי המוקדשין מדכתי' גבי נותר ביום השלישי באש ישרף ופגול כנותר מן הטעם שכתב שם בכסף משנה דפגול ונותר בחדא שיאטא שייטי אבל שאר פסולין נראה דמצוה להקדים לשרפם כל מה שיוכל ואפי' בלילה ובפרט הכא דאם שכח ולא שרפן מום י\"ד ישרפו מיד בליל ששה עשר וכן נמי גבי סיפא דקתני וישרף בששה עשר או לספרים דגרסי ויצא לבית השריפה לפי ע\"ד היינו ודאי ליל ששה עשר מיד משום דזריזין מקדימין למצות כל מאי דאפשר וכן מצאתיו ג\"כ מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל חמשה עשר וכמו שכתוב בפי' רעז\"ל. ומ\"מ ק\"ק על זה מה שאכתוב בסמוך בס\"ד בשם תוס' ז\"ל:  ",
+                "<b>תעובר </b>(הגהה ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה תֵעבור בשם ס\"א)  ",
+                "<b>צורתו </b>יניחנו עד למחר ויפסל בלינה ותעובר מראה לחלוחית בשרה הימנה משום בזיון קדשים דכל זמן שלא נפסלו בלינה אין נשרפין אא\"כ פסולו בגופו רש\"י ז\"ל בפ\"ק דמנחות דף ה':  ",
+                "<b>אף זה ישרף מיד. </b>ר' יוחנן בן ברוקא לא פליג וכו' לשון רעז\"ל. אמר המלקט ור' יוחנן אמר דאף לאחר זריקה מחלוקת ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא\"ר יוחנן ר' יוחנן בן ברוקה ור' נחמיה אמרו דבר אחד וכו' ורבה מוסיף אף ר' יוסי הגלילי נמי ס\"ל דפסול בעלים לא בעי עבור צורה דתני' וכו'. ירוש' ר' ירמיה אומר אף ר' יוסי הגלילי דתנן בס\"פ התערובות חטאת שקבל דמה בשני כוסות וכו' וכי דייקת בה שפיר תשכח שהכל אחד כדאיתא התם. ובגמ' יהיב טעמא אמאי ר' יוחנן לא חשיב ליה לר' יוסי הגלילי בהדייהו ביד פי\"ט דהל' פסולי המוקדשין סי' ב':  "
+            ],
+            [
+                "<b>העצמות וכו'. </b>תוס' פ' בהמה המקשה ובגמ' פ' גיד הנשה (חולין דף צ') ובפ\"ק דתמורה דף ד' ובגמ' א\"ר יצחק עצמות קדשים ששמשו נותר פי' שנותר בהן מוח חוץ לזמנו ושמשוהו העצמות הללו מטמאין כדין נותר נימא מסייעא ליה העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר והני עצמות פשיטא דאית בהו מוח דאי לית בהו מוח למה לי שריפה נישדינהו וש\"מ שמוש נותר מילתא היא דאי לאו מילתא היא למה להו שריפה הא מכיון שניתותרו ונפסלו אין בהן משום איסור שבירה דהא כתיב ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול וא\"כ ניתברינהו ונחלצינהו למוח דידהו ונשרפיה ונשדינהו לדידהו ומהדרי לעולם אימא לך שמוש נותר לאו מילתא היא וקסבר בו בכשר ואפי' בפסול ולאו מעוטו פסול אתא אלא אורחיה דקרא הוא ואף פסול במשמע בסיפא דקתני אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו סופג את המ' דמשמע דוקא בכשר ולא בפסול רישא איירי כשהיתה לו שעת הכושר כגון נותר יש בו משום שבירת העצם וסיפא כשלא היתה לו שעת הכושר כגון נטמא לפני זריקה אין בו משום שבירת העצם ותנא דמתני' ר' יוסי היא דשאני ליה בהכי לגבי שבירת עצם דתניא וכו': \n",
+                "<b>והגידין. </b>גמר' אמר רב כל הגידין הרי הן כבשר ונמנין עליהן בפסח חוץ מגידי צואר הוא אלל הרחב וקשה ועץ בעלמא הוא ומקשה עליה ממתני' דקתני גידין ופשיטא דבגידי צואר עסיקי' דאי גידי צואר נכלינהו ואי דאיתותר היינו נותר אא\"ב בשר נינהו מש\"ה בעו שריפה אלא אי אמרת וכו' למה להו שריפה ומשני רב חסדא לא נצרכא אלא לגיד הנשה לר' יהודה דאמר אינו נוהג אלא באחת ולא ידעינן בהי מינייהו הלכך מתחלה עומד אותו של היתר לשריפה משום דלא ידע ליה דליכליה. ורב אשי ורבינא אוקמו כדפי' רעז\"ל. ובלשונו ז\"ל המתחיל והגידין שהן אסורין באכילה ואין חייבי' עליהם מן התורה כך צ\"ל שם אלא שישראל נהגו בו איסור. אמר המלקט פי' רש\"י ז\"ל הלכך תחלתו לשריפה דכיון דמן התורה מותר חל איסור נותר עליו ובכלל נותר לא חשיב ליה דהאי על כרחך מתחלתו לכך עומד ואיצטריך למתנייה באנפי נפשיה ולאשמועי' דאסור לאכלו ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל וי\"ט עשה. אמר המלקט דכתיב גבי י\"ט שבתון דמשמע שבות. ורבא דריש ליה בגמ' מקרא אחרינא וכאן הביא רעז\"ל דרשת רב אשי דדריש ליה משבתון וכו' דאית ביה עשה מלבד הלא תעשה אבל בר\"פ במה מדליקין הביא דרשת דבי חזקיה דמייתי לה מקרא דלא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו שאין ת\"ל בקר בתרא דהא כתיב בקר קמא אלא ללמד דעד בקר שני עמוד ותשרפנו והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת חי אסור לשרפו בליל מוצאי י\"ט עד בקר היכי מוכח דאין שריפת קדשים דוחה את י\"ט הא ע\"כ גזרת הכתוב הוא דהא אפי בלילה שהוא חול אסור לשרפו וי\"ל כיון דאסר לשרפו בבקר ראשון ילפי' שפיר דאין שריפת קדשים דוחה י\"ט דהא דאסר לשרפו בליל מוצאי י\"ט אין תימא שכן מצינו בשלמים שאע\"פ שאין נאכל לאור שלישי אפ\"ה אין נשרף עד היום כדאמרי' בריש מכילתין ע\"כ. אבל בפי\"ט דהלכות פסולי המוקדשין לא הזכיר שם הרמב\"ם ז\"ל אלא שאין שורפין את הנותר ואת הפגול בלילה אלא ביום דוקא ושאין שריפת טמא ונותר ופגול דוחה את י\"ט ואין צריך לומר את השבת ע\"כ. ושמא דבעבור דוחק הקושיא שהקשו תוס' ז\"ל נאדו רבא ורב אשי מההיא דרשא אע\"פ שכבר יש לתרצה כמו שתרצו תוס' ז\"ל. ורש\"י ז\"ל לפי מה שהגהתי לעיל בסמוך בשם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וכמו שהוא בפי' רעז\"ל אפשר דס\"ל הכי דכיון דרב אשי שהוא בתרא נאד הוא ג\"כ מדרשת תנא דבי חזקיה משמע דלא ס\"ל דאסור לשורפו בלילה אלא אדרבה זריז מקדים לשורפו מיד במוצאי י\"ט ורבינו עובדיה ז\"ל כיון שכאן העתיק לשון רש\"י ז\"ל כאשר הוא מוגה כאשר כתבתי הוצרך למנקט הכא דרשת רב אשי אבל בפ' במה מדליקי' נקט דרשת תנא דבי חזקיה כנלע\"ד. וביד פי\"ט דהל' פסולי המוקדשין סי' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנאכל בשור הגדול יאכל וכו' </b>ר\"פ עשירי דהל' ק\"פ וסי' ח' ט' י\"א ותוס' פ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"ז) ובגמ' רבה רמי תנן כל הנאכל כו' ושאינו נאכל לא אימא סיפא ראשי כנפים והסחוסין והא הני לא מיתאכלי בשור הגדול אלא תנאי היא וה\"ק כל הנאכל וכו' ושאינו נאכל לא ויש אומרים אף ראשי כנפים והסחוסין הואיל ובשור הגדול גופיה מתאכלי ע\"י שליקה דהיינו בשול יתר. ואיני זוכר בתלמוד דוכתא אחרינא כמו זה שאומר תנאי היא ואינו מזכיר שם התנאים וגם לא מייתי ברייתא דאשכחן דפליגי בה וגם לא ידענא מאן האי יש אומרים דודאי דכאן אינו ר' נתן אלא כלומ' מכח קושיית ורומיית רישא אסיפא צרייכין אנו לומר דפלוגתא דתנאי היא ולא ידענא מאן נינהו וכמו שרגיל לתרץ בירוש' שני תלמידים שנו אותה כמו שכתבתי בפ\"ק דחלה סי' ו'. ורבא תירץ הכא בגמ' דלעולם חד תנא הוא ומה הן קתני וכדפי' רעז\"ל ותניא כותיה. עוד גרסי' בגמ' אתמר גידין שסופן להקשות ר יוחנן אמר נמנין עליהן בפסח ריש לקיש אמר אין נמנין בתר בסוף אזלינן איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ומה הן ראשי כנפים והסחוסין הני אין אבל גידין שסופן להקשות לא א\"ל תנא הני וה\"ה לאינך ראשי כנפים מ\"ט דהא מיתאכלי בשור הגדול בשליקה הנך נמי מיתאכלי בשור הגדול בשליקה. ורמינן בגמ' דר' יוחנן אדר' יוחנן ומסיק בנמ' דהדר ביה ר' יוחנן מהך דשמעתין לגבי ריש לקיש. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל כאן בפי' המשנה ראשי כנפים הן אותן הגידים הקשים שהן סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף ונקשרין אותן הפרקים באותן הגידין והסחוסין מיני עצמות רכין כאותן שבראש הכתף ע\"כ. אבל מתוך פי' רש\"י ז\"ל שהעתיק רעז\"ל נראה ששני מיני סחוסים הן האחד ראשי הכנפים דהיינו ראשי הכתפיים והאחד תנוך האוזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבראשי השדרה וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם בהלכות ק\"פ הסחוסין שהן כמו עצמים רכים הרי אלו מותרין לאכלן היה גדי קטן ורך שעצמותיו רכין לא יאכל אותן שזה שובר עצם ואם אכל לוקה שאחד השובר עצם קשה או עצם רך ע\"כ וכתב עליו שם בהשגות ומעולם לא עלה על דעת מפרש שבאה זו המשנה על איסור שבירת העצם שא\"כ הל\"ל כל שאינו נאכל בשור הגדול לא יאכל בגדי הרך אבל באה על חיוב אכילה שהוא בבל תותירו ע\"כ וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל שאם זו קושיא גם לפי' רש\"י ז\"ל שפי' לענין שאין נמנין עליו בפסח קשיא ועוד שלפירוש הראב\"ד ז\"ל קשה דלא הל\"ל יאכל בגדי הרך דמשמע דמותר לאכלו אלא הל\"ל ראוי לאכילה בגדי הרך ע\"כ: \n",
+                "<b>המותיר בטהור. </b>פי רש\"י ז\"ל אפי' בטהור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבר שיצא מקצתו וכו'. </b>בתו\"כ פ' צו פרשה ט' וכולהו מתני' ע\"ס הפרק רפ\"ט דהלכות ק\"פ עד סוף סי' ד' ותוס' דפ' כל גגות (עירובין דף צ\"ב) ודפ' אלו נאמרין (סוטה דף ל\"ח) ודפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ\"ד) ודפ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"ב:) \n",
+                "<b>קוצץ בקופיץ שאין בהן משום שבירת העצם. </b>כך הגרסא בירוש': \n",
+                "<b>מן האגף ולפנים כלפנים. </b>גמ' אמ' רב יהודה וכן לתפלה העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה כפי שיטת רש\"י ז\"ל ופליגא אדר' יהושע בן לוי דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים שאין הפסק לפני המקום שהכל גלוי וידוע לפניו ואין סתימה לפניו ופרכי' בגמ' הא גופא קשיא אמרת מן האגף ולפנים כלפנים הא אגף עצמו כלפנים פי' אגף עצמו מן הנקישה ולפנים עובי השער ומשנינן לא קשיא כאן בשערי עזרה נתקדש עביין בקדושת עזרה חוץ משער ניקנור כאן בשערי ירושלם אגף עצמו כלחוץ שלא נתקדש עביין והקשו תוס' ז\"ל ליפלוג בשערי העזרה גופייהו כאן בשער ניקנור כאן בשאר שערים ותרצו דמתני' בפסח קאי שאינו נפסל אלא חוץ לחומת ירושלם: ושם בפ\"ט דהק\"פ פסק דאגף עצמו כלחוץ. ובטור א\"ח סי' נ\"ה: \n",
+                "<b>מן האגף ולחוץ. </b>תוס' פ' ראוהו ב\"ד (ראש השנה דף כ\"ז) בלשון רעז\"ל המתחיל מן האגף שכתוב שם חופף ונוקף צריך להגי' חופץ ונוקש: \n",
+                "<b>החלונות ועובי החומה כלפנים. </b>בין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה ודוקא בששוין לקרקע העזרה אבל אם אינם שוין לקרקע העזרה אינם כלפנים ואיתא בתוס' פ' ידיעות דף ט\"ו ובגמ' פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ\"ו.) וכתוב בבית יוסף שם סי' נ\"ה ומשמע לי דהאי דחלונות ועובי הכתלים כלפנים כשראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית ע\"כ. ופי' רש\"י ז\"ל ואע\"ג דעובי השערים לא אמרן נמי דהוי כלפנים התם כדמפ' טעמא בגמ' מפני המצורעים דאמ' רב שמואל בר רב יצחק מפני מה לא נתקדשו עביין של שערי ירושלם אלא הוי האגף כלחוץ מפני שמצורעין מגינין עצמן תחתיהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואמ' רב שמואל בר רב יצחק מפני מה לא נתקדשו עביין של שערי ניקנור כמו שנתקדשו כל עובי שערי העזרה מפני שמצורעים עומדין שם בעודן מחוסרי כפרה ומכניסין בהונות ידיהם לעזרה. ומוקי בגמ' לחלונות דמתני' דוקא דשוה לקרקע העזרה וכן נמי אוקי לעובי החומה ועובי החומה משכחת לה בבר שורא פי' חומה קטנה לפנים מחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות דאי לא תימא הכי קשיא שהרי הן דומין לגגין ועליות דקיימ' לן שלא נתקדשו וכמו שכתבתיו כבר בקיצור. וביד ס\"פ שני דהלכות מעשר שני ובפ' ששי דהלכות בית הבחירה סי' ט' ובפ' עשירי דהלכות מעשה הקרבנות סי' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי חבורות שהיו אוכלות. </b>מצאתי שנקד הר\"מ דילונזאני ז\"ל חבּוֹרוֹת הבית בחולם. תוס' פ' ע\"פ דף קי\"ט ומתני' ר' יהודה וכדמפ' רעז\"ל טעמיה וקרא דבבית אחד יאכל לשאין אחד אוכל בשני בתים אתא דסבר ר' יהודה יש אם למסורת דיאכל (הגהה נלע\"ד דה\"פ דמדלא כתיב ייאכל בשני ייודין משמע דקאי אאדם האוכל שלא יאכל בשני מקומות אפי' שהן בתוך בית אחד) כתיב דמשמע דאדם אחד אוכלו בבית אחד ולא בשני בתים והכי סתם לן נמי בפירקין דלקמן סימן ד'. ור\"ש אומ' על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מכאן שהאוכל אוכל בשני מקומות יכול יהא נאכל בשתי חבורות ת\"ל יאכל וקסבר יש אם למקרא דיאכל קרינן ואפסח קאי ולא אגברי: \n",
+                "<b>והכלה הופכת את פניה ואוכלת. </b>איצטריך לאשמועי' כו' תוס' ז\"ל. אמנם זה לשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ט וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואח\"כ אוכל מה שבפיו שאסור לאוכל לאכול בשתי חבורות ומותר לכלה וכו' ע\"כ. ומ\"מ אפי' לפי פי' הרמב\"ם ז\"ל מתני' דקתני שתי חבורות וכו' מיירי בפסח אחד בין שתי חבורות. וממילא משתמע ממתני' דמכ\"ש דשתי חבורות האוכלת כל אחת פסחה שצריכה כל אחת שלא להפוך פניה אצל החבורה האחרת דילמא מישתלי חד מינייהו ואכיל משל פסח החבורה האחרת ואין אדם אוכל בשני פסחים והפסח אינו נאכל אלא למנויו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האשה וכו'. </b>נלע\"ד דאגב דתני בסוף פירקין דלעיל והכלה הופכת את פניה שרי השתא באשה או בכלה שכבר עבר זמן שנשאת אם היא רדופה או אם אינה רדופה כמו שנכתוב בסמוך בס\"ד וכולה מתני' עד סוף הפרק פרק שני דהלכות ק\"פ ובפ\"ג סי' כ\"ג: \n",
+                "<b>בזמן שהיא בבית בעלה. </b>מלת בזמן צ\"ע אמאי איצטריך למתנייה: \n",
+                "<b>תאכל ממקום שהיא </b>רוצה. גמ' שמעת מינה יש ברירה פי' קס\"ד ממקום שהיא רוצה בשעת אכילה קאמר ואמרי' הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי אתתא ומתרץ מאי רוצה בשעת שחיטה ששאלנו את פיה בשעת שחיטה ואמרה בזה אני רוצה ורמינהי אשה רגל הראשון אוכלת משל אביה מכאן ואילך רוצה אוכלת משל אביה רוצה משל בעלה לא קשיא כאן ברדופה פי' ברייתא ברדופה ללכת אצל אביה לספר שבתה הלכך רגל הראשון ודאי בתר אביה מכאן ואילך ספק. מתניתין בשאינה רדופה לילך תמיד לבית אביה הלכך בבית בעלה חביב לה וכל שאר הרגלים ודאי שייכא בהדיה ורגל ראשון ספק הלכך תאכל ממקום שהיא רוצה וכדאשכחן בקרא דיש כלה רדופה דכתי' הייתי בעיניו כמוצאת שלום נתחבבתי עליו ונמצאתי שלימה לו וא\"ר יוחנן ככלה שנמצאת שלימה בבית חמיה ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה האיך מקובלת היא בבית חמיה וכתבו תוס' ז\"ל מאי רוצה בשעת שחיטה ודוקא בררה בשעת שחיטה אבל לא בררה אינה אוכלת לא משל זה ולא משל זה אכל ברישא אפי' סתמא אוכלת משל בעלה ע\"כ. (הגהה אלא דלפי' התוס' כל הכלות רדופות ע\"ש ולפי שיטתן ז\"ל כתבו בסוף דבריהם והלכה דקתני במתני' לאו דוקא דאי דוקא כבר גלתה דעתה שרוצה בשל אביה א\"נ אפי' הלכה כל זמן שלא בררה ספק הוא אבל הלכה לעשות לא גרסי' ואי גרסי' צריך לומר דלעשות לאו דוקא ע\"כ בקיצור): \n",
+                "<b>יתום ששחטו עליו אפוטרופוסין וכו'. </b>גמ' שמעת מינה יש ברירה פי' שהוברר הדבר שבזה נתרנה בשעת שחיטה אילו הודיעוהו א\"ר זירא שה לבית מכל מקום איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתו תניא נמי הכי וכו' ומסתברא כמו שהגיה רש\"ל ז\"ל שמחק מלות תניא נמי הכי והגיה במקומן תנו רבנן וכו'. וכתבו תוס' ז\"ל הכא לא שייך לומר מאי רוצה בשעת שחיטה דבשלמא לעיל אשמועי' דאי לא בררה בשעת שחיטה אינה אוכלת כלל אע\"ג דס\"ד דבתר בעלה גרירא טפי אבל הכא אם רוצה בשעת שחיטה מאי קמ\"ל ע\"כ: \n",
+                "<b>עבד של שני שותפין. </b>גמ' רמי ליה רב עינא סבא לרב נחמן תנן עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם והתניא רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל א\"ל עינא סבא ואמרי לה פתיא אוכמא מיני ומינך תסתיים שמעתתא מתני' בדקפדי אהדדי פי' שני הבעלים אין רוצין ליהנות זה מזה הלכך אפי' נתרצה האחד שיאכל העבד אין חברו רוצה שיהנה חלקו משל חברו וברייתא דלא קפדי אהדדי. והרמב\"ם ז\"ל פי' שם בפ' שני דבזמן שמקפידין זה על זה רוצה לומר שלא יגנבנו לעבד כלומר שחושש זה שאם יאכל אצל חברו ימשיך לב העבד אליו ויגנבנו ע\"כ ותוס' ז\"ל כתבו אין לפ' דקפדי שאין כל אחד רוצה לההנו' את חברו וכו' עד לכך נראה כפי' הקונטרס דקפדי שכל אחד אינו רוצה שיהנה חלקו משל חברו וכו': \n",
+                "<b>מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו </b>ראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל חציו עבד וכו' ומחק מלת מי והשין. ובגמ' משל רבו הוא דלא יאכל אבל משל עצמו אוכל והתניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו לא קשיא כאן כמשנה ראשונה קודם שחזרו ב\"ה לא יאכל משל עצמו מפני שאין חלק עבדות נמשך אחר דעתו כאן כמשנה אחרונה הואיל ובידנו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו דתנן פ\"ד דגיטין מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו' חזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש. כך פי' רש\"י ז\"ל וכן בפי' ר\"ע ז\"ל כאן אכן הרמב\"ם ז\"ל פירש ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שהוא אוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יאכל מן הראשון </b>והשני ישרף. ובירוש' ר' אלעזר ור' יוחנן תרויהון אמרין דר' נתן היא דר' נתן אמר יוצאין בזריקה בלא אכילה: \n",
+                "<b>שכח מה אמר לו רבו </b>תוס' פ\"ק דקדושין דף כ\"ד ודבפרק האיש מקדש (קידושין דף מ\"ב) והרא\"ש ז\"ל שם פ\"ק דף פ\"ט: \n",
+                "<b>ישחוט גדי וטלה ויאמר </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>וטלה שלי </b>בשאמר לו הרועה ע\"מ שאין לרבך רשות בו. ואח\"כ יתנה התנאי ששנינו במשנה. וכתבו תוס' ז\"ל דלמ\"ד בפ\"ק דקדושין דקני רביה עד שיתן ע\"מ שיצא בו לחירות הכא נמי יפרש שיתן לו שיצא בו חובת פסח: \n",
+                "<b>שכח רבו מה א\"ל </b>פי' שהעבד שכח וגם רבו: \n",
+                "<b>ופטורין מלעשות פסח שני. </b>גמ' אמר אביי לא שנו דפטורין אלא ששכח אחר זריקה דבעידנא דאיזדריק דם הוה חזי לאכילה אבל שכח לפני זריקה דכי איזדריק דם לא הוה חזי לאכילה חייבים לעשות פסח שני. איכא דמתני להאי מימרא דאביי אברייתא דתניא חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה ונמצאת יבלת באחת מהן כולן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני אמר אביי וכו' עד מאן דמתני לה אמתני' כ\"ש אברייתא דספק פסיל מום יש בכולן ולא נראית זריקה שלהן ומאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' לא דכיון דכשרים נינהו דאי אדכר הוה חזי לאכילה קמי שמיא גליא וכתבו תוס ז\"ל ולא פסיל כ\"כ הואיל ואינו בגוף הקרבן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לבניו וכו' </b>פ' אין בין המודר (נדרים דף ל\"ו) ובפ' כל הגט (גיטין דף כ\"ה:) \n",
+                "<b>הריני שוחט את הפסח וכו' </b>פי' הריני עולה לירושלים ולאחר שאהי' שם אשחוט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון: \n",
+                "<b>על מי שיעלה ראשון </b>הוה ס\"ד בגמ' דמשום טעם דיש ברירה הוא ודחי לה דלכולם הִימְנָה אלא משום כדי לזרזן קאמר והכי נמי דייקא דקתני ומזכה אחיו עמו אא\"ב דאימנינהו מעיקרא שפיר אלא אי אמרת דלא אימנינהו מעיקרא לבתר דשחוט מי קא מתמני והתנן בסיפא נימנין עליו ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט ש\"מ ותנ\"ה דמשום זריזות קאמר דתניא מעשה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים. ומדקתני בנות זריזות ובנים שפלים ולא קתני בנות זכו ובנים לא זכו או ובנים לא יצאו ידי חובתם שמעי' מינה שם בפ' אין בין המודר דשה לבית אבות לאו דאורייתא פי' דמן התורה אין הקטנים צריכין להמנות בשה עם בני חבורה אלא אוכלים ממנו אע\"פ שלא נמנו עליו ויש ליישב דלא פליגא אסוגיא דידן דהכא בגמ' דידן נמי ה\"ק ש\"מ דכדי לזרין קאמר דהא לא בעי לאימנויינהו ומה שאמר להם על מי שיעלה מכם ראשון כדי לזרזן קאמר ודוחק א\"נ אפשר לומר דהכא בעי לפרושי אפי' את\"ל דבניו דמתני' הוו גדולים דצריכין ודאי להמנות והתם ודאי בעי לפרושי אי אמרינן דבנים דמתני' הוו קטנים יכולין לאכול ואינו נקרא פסח שלא למנוייו דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו ועיין כאן בתוס': \n",
+                "<b>זכה בחלקו ומזכה </b>ס\"א וזיכה. ולא מצאתי דין זה דהאומר לבניו וכו' שם ביד לא בפ' שני ולא בפ' שלישי. רק הביא שם בפ' שני הברייתא דאיתא בגמ' שוחט אדם ע\"י בנו ובתו הקטנים וכו': \n",
+                "<b>לעולם נמנין עליו וכו' </b>גמ' מאי לעולם ומשני הא קמ\"ל דאע\"ג דאימני עליה חבורה זו חוזרת ונמנית עליה חבורה אחרת ודלא כר' יוסי דס\"ל ובלבד שיהיה אחד מבני חבורה ראשונה קיים עליו כמו שכתבתי לקמן ס\"פ מי שהיה טמא: \n",
+                "<b>נמנין עליו ומושכין. </b>פ' תמיד נשחט (פסחים דף ס') ותוס' ס\"פ אלו דברים בפסח ובגמרת יומא דף מ\"ט פ' הוציאו לו ובפ' כל הגט דף כ\"ה ובגמ' אמר אביי מחלוקת לימשך פי' בההיא קאמר ר\"ש עד שיזרק דרבנן סברי מהיות משה מחיותיה דשה ור\"ש סבר מהוייתיה דשה קודם גמר עבודותיו אבל לימנות ד\"ה עד שישחט דאמר קרא במכסת נפשות והדר תכוסו תנ\"ה וכו' עד ר\"ש אומר נמנין עד שישחט ומושכין עד שיזרק הדם. ורוב הספרים לא גרסי' במתני' רק ר\"ש אומר עד שיזרק הדם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממנה </b>גרסי' המם הראשונה בפת\"ח והשניה בשב\"א: \n",
+                "<b>עמו על חלקו וכו' </b>היא עיקר הגירסא. ועיין במ\"ש לקמן פ\"ט ריש סי' י\"א: \n",
+                "<b>רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו וכו' </b>בגמ' בעינן אחד מבני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות כלומר ממהר לאכול הרבה ולישנא מעלייא נקט ועליה איבעיא לן דמהו שיאמרו טול חלקך וצא ובעינן למפשטה ממתני' ודחי לה דילמא דעות שאני דאע\"ג דלא אכלו תרוייהו אלא כאחד מבני חבורה מצי אמרי ליה דלא ניחא לן איניש נוכראה גבן שמא יעכב עלינו זמן הסעודה עד בואו גם הוא ופשיט לה מברייתא דרשאין ומייתי עלה עובדא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דכריכו רפתא בהדי הדדי וכו' ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זב וכו' </b>והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכן שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה בשני ראתה שני ימים וכו' וכתב שכן מצא בכל הספרים וביד שם פ' ששי סי' ג' ועיין במה שכתבתי לקמן ר\"פ מי שהיה טמא בשם תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>והזבח שוחטין עליה בשמיני </b>גמ' תני תנא קמיה דרב אדא בר אהבה והזבה שוחטין עליה בשביעי שלה א\"ל זבה בשביעי שלה מי חזיא הא אפי' לעולא דס\"ל שוחטי' וזורקי' על טמא שרץ ה\"מ טמא שרץ דחזי לאורתא הא עד למחר דמתיא כפרה לא חזי אלא אימא בשמיני פשיטא מהו דתימא כיון דמחסרא כפרה לא דילמא פשעא ולא מקרבא קמ\"ל וכגון דמסרינהו לב\"ד וכדרב שמעיה דאמר חזקה אין ב\"ד של כהנים עומדין מן העזרה עד שיכלו כל צרור וצרור של כל אשה ואשה הנתונים בשופר. וכתבו תוס' ז\"ל אמתני' דקתני זב שוחטין עליו בשמיני ליכא למיפרך פשיטא דמצי למימר דקתני לה אגב רישא דזב שראה שתי ראיות ושומרת יום כנגד יום שוחטין עליה ולא חיישי' שמא תראה ותסתור ע\"כ: עוד גרסי' בגמ' רבינא אמר נדה תנא קמיה והנדה שוחטין עליה בשביעי א\"ל נדה בז' אפי' למ\"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ משום דחזי לאורתא נדה לאורתא דשבעה הוא דטבלה ועד שמנה דעבדא הערב שמש לא חזי אלא אימא בשמיני פשיטא השתא ומה זבה דמחסרא כפרה שוחטין וזורקין עליה בח' נדה דלא מחסרא כפרה צריכא למימר דשחטינן וזרקינן עלה נדה איצטריכא ליה דהא קמ\"ל בשמיני אין בשביעי לא משום דנדה שאינה סופרת ז' נקיים אלא ז' עם ימי ראייתה אינה טובלת עד לאחר שקיעת החמה של שביעי והערב שמש לא הוי לדידה עד שקיעת החמה של יום ח' אבל זבה טבילתה ביום ז' דכתיב וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר ובתחלת היום עבדא לה כבר ספירה. ירוש' תני ר' חייא נדה שוחטין עליה בשמיני בועל נדה שוחטין עליו בז' א\"ר יוסי הדא אמרה שבועל נדה טהור ביום השביעי שלו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האונן </b>כגון שמת לו מת אחר חצות שכבר חל עליו חיוב פסח אבל קודם חצות חל עליו אנינות כדאמרי' במי שהיה טמא תוס' ז\"ל וכן פי' רש\"י ז\"ל שם בפ' מי שהיה טמא דף צ\"א בלשון שני דהא דתנן שוחטי' על האונן ה\"מ היכא דחיילא עליה חובת פסח ברישא והדר חל עליה אנינות דאי חל עליה אנינות ברישא תו לא חיילא עליה חיובא דפסח. וכתבתיו שם סי' ז': \n",
+                "<b>או שהבטיחוהו </b>ירוש' בנתון חוץ לירושלם אבל בנתון בתוך ירושלם אפי' לא הבטיחו כמי שהבטיחו ר' יוסי ב\"ר בון אבא בר בר חנא מתני' בשחבשוהו ישראל אבל אם חבשוהו גויים אפי' עם אחרים אין שוחטין עליו אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר ע\"כ והיינו אפכא מגמרא דילן כמו שכתבו תוס' ז\"ל ואיכא תו בגמ' דילן אמר רב חסדא הא דאמרת בית האסורים דגויים אין שוחטין על החבוש בפני עצמו לא אמרן אלא חוץ לחומת בית פאגי דהיינו חוץ לחומת ירושלם אבל לפנים מחומת בית פאגי שוחטין עליו מ\"ט אפשר דממטו ליה התם ואכיל ליה דהא לפנים מירושלים הוא וכבר פירשו כן ר\"ע ז\"ל. והיינו נמי מה שכתבתי כבר בשם הירוש': \n",
+                "<b>והחולה והזקן שאינם יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהם ועל כלן וכו' </b>כך הוגה בשם החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל ואיני יודע טעם למה ולא זכר או רמז לדבר דהרי גם בירוש' גרסי' שהם וגם ביד ספ\"ה דהלכות קרבן פסח ובפ' ששי סי' י'. אחר זמן רב בא לידי הספר עצמו של החכם הר\"ר יהיסף ז\"ל ומצאתי שכתב וז\"ל ברוב הספרים מצאתי הגירסא כן האונן וכו' והזקן שאינם יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהם ועל כולן אין שוחטי' וכו' ונ\"ל לפרש אותה הגרסא דהאי ועל כולן וכולי' הוי פירוש על מה שנאמר לעיל וה\"ק באיזה אופן אמרתי שאין שוחטי' עליהן על כולן לא אמרתי אלא אין שוחטין עליהם בפני עצמן אבל עם אחרים שוחטין וכן נ\"ל עיקר דלפי הגירסא האחרת קשה למה אמר שהן יכולין לאכול כזית דוקא למה לא ישחטו אפילו על מי שאינו יכול לאכול כזית כיון שאין שוחטי' אותו לו לבדו אלא עם אחרים שיכולין לאכול כזית וצ\"ע עכ\"ל. ונלע\"ד דהא דקתני ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן לאו דוקא לזקן א' או חולה א' או אונן א' או חבוש אחד דאפי' לזקנים הרבה או לחולים הרבה או לאוננים הרבה או לחבושים הרבה או לחולים וזקנים ואוננים וחבושים הרבה אין שוחטין עליהן בפני עצמן אע\"פ שהן מרובין וכן אפשר לדקדק מפי' הרמב\"ם ז\"ל וכתב ודע כי האונן מותר לו לאכול פסחו לערב כמו שיתבאר לקמן ומה שאמר אין שוחטין עליו לכתחלה נחוש שמא לא יאכל דבר לגודל אבלותו ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו וְיִוַתֵּר הבשר וישרף ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שוחטין את הפסח על היחיד </b>דכתיב לא תוכל לזבוח באחד כלומר ביחיד ולר' יוסי מפ בירוש' דאיצטריך קרא להא דתני ר' אלעזר בן מתיא יכול יהא היחיד מכריע על הטומאה פי' כדי שיקראו שרוב הצבור טמאים ויעשו הפסח בטומאה ת\"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד אבל בגמרא דילן מפ' דאיצטרי' קרא ללמד שזובח פסחו בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שאינו בלא תעשה דלא תוכל לזבוח את הפסח דכתיב באחד שעריך לא אמרו אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד ור' יהודה תרתי ש\"מ וטעמא דר' יוסי דלא דריש לקרא כר' יהודא דהא כתיב איש לפי אכלו דמשמע אפי' יחיד ואמרי' בגמ' דר\"ש ס\"ל כר' יוסי דשוחטי' את הפסח על היחיד. וכתבו תוס' ז\"ל המ\"ל דאיצטרי' האי באחד לר' יוסי לכדאמרי' בכיצד צולין שאין היחיד מכריע ע\"כ והיינו מה שכתבתי בשם הירוש' ומייתי לה ס\"פ מי שהיה טמא ובפ' הוציאו לו דף נ\"א ובגמ' פריך ומי א\"ר יהודה אין שוחטין על היחיד ורמינהי אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה וכו' דברי ר' יהודה ומשני לא תימא בפני עצמה אלא אימא בפני עצמן. וכתוב בספר לקח טוב פ' בהעלותך דף קי\"ד יעשו אותו מיותר שהרי נכתב למעלה יעשו אותו אלא שבא ללמד שאין שוחטין פסח על היחיד שנדחה לו ולהכי כתיב יעשו לשון רבים דכל כמה דאפשר לאהדורי אחר טמא חברו להמנותו עמו מהדרינן ע\"כ: \n",
+                "<b>אפי' חבורה של מאה וכו' </b>כתבו תוס' ז\"ל עלה דהא דמייתי בגמ' ר' יוסי אומר יחיד ויכול לאכלו שוחטין עליו עשרה ואין יכולין לאכול אין שוחטין עליהן בהא מודה אפי' ר' יהודה כדתנן שלא יביאוהו לידי פסול ע\"כ. ומנה דה\"ה לבבא דאפי' חבורה של ק' דתנן במתני' דאע\"ג דר' יוסי קאמר לה ודאי ר' יהודה לא פליג עלה. ורש\"י ז\"ל מפ' יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו מאה ואין יכולין לאכול כזית בין כולם אין שוחטין עליהם אבל הרמב\"ם ז\"ל שם בר\"פ שני כתב אפי' חבורה של מאה ואין כל א' מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהם וכמו שכתב ר\"ע ז\"ל ואע\"פ שפסק התם כר' יוסי דשוחטין את הפסח על היחיד עם כל זה כתב שם ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד שנאמר יעשו אותו ע\"כ. וע\"ש בכסף משנה. ובמה שכתבתי בפירקין דלקמן סי' ג': \n",
+                "<b>כזית </b>כל היכא דתנן כזית גבי פסח דלא כר' יונתן דאמר בברייתא ר\"פ האיש מקדש וגם לעיל פ' כיצד צולין (פסחים דף ע\"ח) מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין אלא מכאן שכל ישראל יוצאין בפסח אחד וגם מהאי קרא יליף דשלוחו של אדם כמותו כמו שכתבתי בפירקין דלקמן סי' ט' דמ\"מ א' הוא השוחטו בשליחותם ואע\"ג דאיכא למידחי שאני הכא דאית לי' שותפות בגויה אית לן קרא אחרינא נמי להיכא דאית לי' שותפות בגויה דכתי' ויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכל המשפחה ואם אינו ענין להיכא דשייך תנהו ענין להיכא דלא שייך ובמסקנא פריך התם דאכתי מיבעי ליה דשוחטין את הפסח על היחיד ומשני דר' יונתן ס\"ל כר' יהודה דאין שוחטין את הפסח: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אלא באכילת יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו כתב הר\"ס ז\"ל צ\"ע מה שכתב לאכול כזית שכך היל\"ל יחיד ויכול לאכול את כולו שוחטין עליו מאה ואין יכולין לאכלו כולו אין שוחטין עליהן וכך הוא לשון הברייתא בגמ' ותימה מרש\"י ז\"ל שפי' כזית ואע\"פ שבמשנתנו שנינו אפי' חבורה של מאה שאין יכולין לאכול כזית דמשמע הא אם יכולין לאכול כזית כל א' שוחטין עליהם ה\"ק הא מאה שיכולין לאכול כזית לכל אחד שיכולין לאוכלו כולו שוחטין עליהם ע\"כ: \n",
+                "<b>ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה חבורה בה\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אונן טובל וכו'. </b>ירושלמי פ' כ\"ג דן. וזו אחת מאחת עשרה מעלות דחומר בקדש אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש רש\"י ז\"ל ואיתא בתוס' ר\"פ הערל ובהרא\"ש פ\"ק דשבת דף קע\"ב: \n",
+                "בפי' ר\"ע אונן טובל וכו' דאין אנינות מן התורה אלא ביום ע\"כ. אמר המלקט והאי תנא ר\"ש ורבי הוא אבל ר' יהודה פליג עלייהו בזבחים פ' טבול יום (זבחים דף צ\"ט) ודף ק\"א ומאי דקשה אמתני' מההיא דאונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב דבפי\"ב דזבחים כתבנוהו שם. וכתוב בתוספת י\"ט כתב הר\"ב מתוך שנאסר וכו' ובפי\"ב מהלכות אבות הטומאות כתוב והסיח דעתו ושם נטמא והוא לא ידע ע\"כ ולשונו בפי' המשנה וחייבנו לאונן טבילה כדי שתראה הפשטתו מאותה המחשבה והסרת אבלותו ע\"כ: \n",
+                "<b>השומע על מתו והמתלקט לו עצמות. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב עוד ס\"א ומי שנתלקטו ונ\"ל דגרסת והמלקט היא טעות דהא הוי טמא טומאת ז' ברוב בניינו ורוב מניינו של גוף ע\"כ ובפ' טבול יום (זבחים דף ק\"א) דייקי' מינה מכלל דיום קבורה אפי' לערב נמי לא אכיל ומוקי לה התם במסקנא אליבא דרבי דס\"ל כל זמן שלא נקבר ואפי' אחר שנקבר תפיס לילו באנינות מדרבנן וביד פ' שלישי דהלכות מעשר שני סי' ז' ובפ' שני דהלכות ביאת מקדש סי' י' ובפ' ששי דהלכות ק\"פ סי' ז' ט': \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל אבל ערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה דברי הכל טובל ואוכל פסחו לערב וכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל והוא מלשון הברייתא דבגמ' והקשו תוס' ז\"ל תימא לריב\"א כו' והחכם הר\"ס ז\"ל כתב ונלע\"ד דלא קשי דהא ערל ישראל אסור אפי' בתרומה דרבנן דערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה ובחגיגה תנן טבל למעשר הוחזק למעשר אסור לתרומה טבל לתרומה הוחזק לתרומה ואסור לקדש וזה הערל כיון שהיה אסור בתרומה עד עתה אע\"פ שמל צריך טבילה כדי לאכול תרומה וכ\"ש כדי לאכול בקדש ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיה טמא וכו' </b>עד סוף סי' ב' ברפ\"ה דהלכות ק\"פ וסי' ב' ח' ט'. ופי' הוא ז\"ל במתני' דבסמוך שר' אליעזר סובר שלא מיבעיא שאם היה יום י\"ד חוץ למודיעית שהוא בדרך רחוקה אלא אפי' היה תוך ירושלם וחלה או נשתבש הילוכו ולא יכול ליכנס לעזרה בשעת הקרבן אלא שהיה בסוף השעה כשהגיע לאסקופת העזרה דינו כדין מי שהיה בדרך רחוקה ור\"ע סובר כי מאחר שהיה לפנים ולא יכול להגיע שדינו כדין אנוס ע\"כ ונלע\"ד דמשום דקתני בס\"פ דלעיל דין אונן וכו' והכא לרב ששת דהלכתא כותיה באיסורי לגבי רב נחמן ועוד שרב אשי דייק ממתני' כותיה כמו שנכתוב בסמוך בס\"ד וכמו כן שכן פסק שם הרמב\"ם ז\"ל איצטריכנן למימר דאונן קתני בהדייהו כדבעינן למימר קמן מש\"ה סמך האי מתני' הכא לדין אונן דבגמ' אתמר היה בדרך רחוקה ושחטו עליו רב נחמן אמר הורצה ופטור מן השני מיחס הוא דחס רחמנא עליה ואי עביד תבוא עליו ברכה ומנא אמינא לה דתנן מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני מכלל דאי בעי עביד ורב ששת אמר לא הורצה מידחא דחייה רחמנא כטמא ולא עשה כלום וזקוק לשני ומנא אמינא לה דתניא וכו' ואי ס\"ד כדקא דייקת ממתני' אימא סיפא שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני מכלל דאי בעי עביד בתמיה הרי שגג והרי נאנס אלא מאי אית לך למימר בלא עשה דסיפא דמזיד קתני בהדייהו ועליה קאי ולא עשה הכא נמי ברישא אונן קתני בהדייהו ועליה קאי דאי בעי עביד כדתנן לעיל האונן וכו' שוחטין אמר רב אשי מתני' נמי דייקא דקתני אלן פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת אהייא אי לימא אשגג ונאנס שגג ונאנס בני כרת נינהו בתמיה אלא לאו אמזיד ואונן ורב נחמן אמר לעולם לא תנן אונן ברישא ולא עשה אדרך רחוקה קאי וסיפא ודאי מזיד מחסרא בה ועלה קאי ולא עשה דסיפא וחייבין בהכרת נמי עלה קאי והא דתני חייבין בלשון רבים איידי דתני פטורין תנא נמי חייבין, וכתב הר\"ס ז\"ל וצ\"ע בפי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>שאלו פטורין מִהִכַּרֵת ואלו חייבין בְּהִכַּרֵת. </b>בנקודת חירק תחת הה\"א ובפתח תחת הכ\"ף גרסינן ולישנא דקרא נקט הכרת תכרת וגו': וכתבו תוס' ז\"ל נראה לר\"י דמתני' קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ והשתא איירי מתני' בטמא מת בששי דלא חזי לאורתא דאי קסבר אין שוחטין א\"כ טמא דמתני' אף בטמא שרץ או בטמא מת בשביעי שלו א\"כ אמאי פטור מהכרת כיון דיכול לטבול דהתניא בפ' אלו דברים יכול וכו' ומ\"מ לא קשה מכאן לרב דס\"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דכמה תנאי אשכחן דסברי כותיה דרב דאין שוחטין והא דפריך ליה לעיל ממתני' דזב שראה שתי ראיות היינו משום דרב עלה קאי ומוקי לה בשטבל ע\"כ. והקשה רש\"י ז\"ל ותימה לי אמאי לא אמר רב נחמן מנא אמינא לה דקתני א\"כ למה נאמר דרך רחוקה אלא שאלו פטורין וכו' דמדקאמר למה נאמר ש\"מ דאי בעי למעבד עביד כרב נחמן דאי כרב ששת איצטריך דאי בעי למיעבד דלא ליעביד ע\"כ. ובתוס' כתוב עוד ונראה לר\"י דממתני' דקתני שאלו פטורין מן ההכרת ליכא למידק כרב נחמן מדקתני פטורין מכלל דאם זרק הורצה דאיכא למימר דה\"ה דאם זרק לא הורצה אלא איידי דקתני סיפא חייבין תנא רישא פטורין ואתי שפיר דרב אשי מייתי ראיה ממתני' לרב ששת ע\"כ בשנוי לשון קצת. ולפי פי' רש\"י ז\"ל ותוספות שאלו פטורין מן ההכרת קאי אכל הני ד' דתנן במתני' אמי שהיה טמא או בדרך רחוקה וגם אשגג או נאנס וחייבין כרת קאי אמזיד ואונן דמפ' בגמ' כדכתיבנא אכן להרמב\"ם ז\"ל וגם לרעז\"ל שתפס דרכו ופירשו מתני' כפשטה דשגג או נאנס חייבין כרת אם לא עשו פסח שני וטמא ודרך רחוקה פטורין אפי' אם לא עשו פסח שני לפי זה הא דקאמר בגמרא אלא מזיד קתני בהדייהו צריך לימר דסבירא ליה להרמב\"ם ז\"ל שר\"ל הזיד ולא עשה פסח שני אחר ששגג או נאנס בראשון חייב כרת אבל הכא נמי גבי רישא דקאמר אונן קתני בהדייהו איני יודע ליישבו לדעתו ז\"ל וגם שם ביד פסק כן ולא השיגו הראב\"ד ז\"ל על זה מכאן רק מדרך סברא ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזו היא דרך רחוקה. </b>ירושלמי פ' אלו דברים בפסח מייתי לה בפי' הרמב\"ם ורעז\"ל מן המודיעית הוא מקום רחוק מירושלם מהלך ט\"ו (מיל) והוא שיעור מהלך אדם בינוני מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן ע\"כ. אמר המלקט קצת קשה לי דבמסקנא דבגמ' מוכח דהוי ששה עשר מילין מהלך מהנץ החמה ועד חצות היום שהוא שעת הקרבת הקרבן: ועל מה שפי' רעז\"ל שהוא שעת הקרבת הקרבן כתב הר\"ס ז\"נ אין לשונו מכוון דמה יש לנו לשער מהנץ החמה עד שעת הקרבת הקרבן וכי אם אינו יכול לבא בתחלת שעת הקרבת הקרבן יקרא דרך רחוקה אמנם השיעור הוא ט\"ו מילין שהוא מהלך אדם בינוני מצאת היום עד שקיעת החמה שאז אינו זמן שחיטה שדם קדשי' נפסל בשקיעת החמה ומלשון הרמב\"ם ז\"ל לא משמע הכי שכתב וז\"ל מי שהיה בינו ובין ירושלם יום י\"ד עם עליית השמש ט\"ו מיל או יותר ה\"ז דרך רחוקה היה בינו ובינה פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שהוא יכול להגיע לירושלם אחר חצות כשיהלך ברגלו בנחת עכ\"ל. ומלשון רש\"י ז\"ל בגמ' משמע כמו שכתבתי. ומתחלת לשונו שכתב עד בין הערבים שהוא הקרבת הקרבן משמע שהוא מפ' כפי' הרמב\"ם ז\"ל ומסוף לשונו שכתב ולא הגיע לאסקופת העזרה עד סוף שעת הקרבת הקרבן משמע שהו מפ' כפי' רש\"י ז\"ל ע\"כ: \n",
+                "<b>רבי אליעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ. </b>גמ' ואע\"ג דמצי עייל ולא אמרי' ליה קום עול ואי לא עיילת מחייבת כרת והתניא ערל שלא מל ענוש כרת משום פסח דברי ר' אליעזר אלמא אמרי' ליה קום מהול ותירץ רבא דתרי תנאי אליבא דר' אליעזר דתניא וכו' ותנא דערל שלא מל פליג ואמר דלא פטר ר' אליעזר אלא בעומד חוץ למודיעית דלא מצינן למימר ליה קום עול: \n",
+                "<b>א\"ל ר' יוסי לפיכך נקוד על ה\"א שברחוקה לומר לך לא מפני וכו'. </b>כך צ\"ל ונראה דל\"ג א\"ל ר' יוסי רק אמר ר' יוסי וכן מצאתיו ג\"כ בירוש' א\"ר יוסי: וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל לפיכך נקוד על ה\"א שברחוקה וכל נקוד למעט הדבר בא דמשמע סמיוה להאי תיבה מהכא ע\"כ ובברייתא קאמ' ר' יוסי הגלילי דאפי' אינו רחוק מן העזרה אלא פסיעה אחת נקרא דרך רחוקה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין הראשון. </b>בתוספתא קתני נמי הראשון נשחט בשלש כיתות ואין השני נשחט בשלש כיתות והכא תנא ושייר דשייר נמי בקור ד' ימים דליתיה בשני כדאמרי' בגמ' ובתוספתא דלא קתני בקור דלא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו ובקור נוהג נמי בתמיד תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>זה וזה טעונין הלל בעשייתם. </b>דלילה מיעט קרא משיר ולא יום ואב\"א אפשר ישראל שוחטין את פסחיהם ונוטלין את לולביהם ואין אומרין הלל: \n",
+                "<b>ונאכלין צלי על מצות ומרורין. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל ברפ\"ח דהק\"פ וכן אכילת בשר פסח שני בלילי ט\"ו לחדש אייר מצות עשה שנאמ' בו על מצות ומרורים יאכלוהו ע\"כ: ומתני' דלא כאיסי בן יהודה דאיהו ס\"ל בברייתא בגמ' דדוקא במצות שבגופו ממש כגון צלי הוא דשוה לפסח ראשון אבל מצה ומרורים שעל גופו לא אע\"פ שהן תובה לו וכ\"ש מצות שלא על גופו כלל כגון השבתת שאור: \n",
+                "(הגה\"ה פי' דדייק אותו דלגמרי בעינן כגון צלי ורבנן ס\"ל על מצות ומרורים פרט וכן לא ישאירו ממנו עד בקר פרט וכן ועצם לא ישברו בו פרט וככל חקת הפסח יעשו אותו כלל לרבות נמי מצות שעל גופו כגון מצות ומרורים וקרא דיעשו אותו מיבעי להו לאשמועינן דגם בפסח שני אין שוחטין אותו על היחיד דלהכי כתיב יעשו לשון רבים ופי' רש\"י ז\"ל ואיידי דכתי' יעשו כתיב אותו דאע\"ג דכתיב ברישא יעשו אי לא כתב זימנא אחריתי אותו ה\"א אורחיה דקרא הוא ע\"כ ועיין בתוס' ז\"ל שכתבו קשה לרשב\"א ז\"ל דתיפוק להו מככל חקת הפסח וראשון הא נפקא לן בפ' האשה דאין שוחטין אותו על היחיד מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד וי\"ל דלית להו ההיא דרשא ובפסח ראשון נפקא להו משום דלא גרע מפסח שני עד כאן). ובגמ' מסקי' וילפי' מקרא דל\"מ בשעת אכילת פסח שני שמותר להיות חמץ בתוך ביתו אלא אפי' בשעת שחיטתו מותר להיות לו חמץ בתוך הבית: \n",
+                "<b>ודוחין את השבת. </b>דשני כתיב ביה במועדו למ\"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני רש\"י ז\"ל: ועיין בתוס' יומא פ\"ה דף נ\"א על זה: ובגמ' שבת אין טומאה לא מתני' דלא כר' יהודה דתניא דוחה את השבת ואין דוחה את הטומאה ר' יהודה אומר אף דוחה את הטומאה מ\"ט דת\"ק מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה ור' יהודה התורה חזרה עליו לעשות בטהרה לא זכה יעשה בטומאה ואיכא בגמ' תרי ברייתות דפליגין אהדדי והם תרי תנאי אליבא דר' יהודה דחד אמר דר' יהודה ס\"ל דפסח שני טעון לינה וחד אמר דר' יהודה ס\"ל דפסח שני אין טען לינה. וביד פ\"א דהל' ק\"פ סי' ד' י\"ד וס\"פ עשירי. וז\"ל מה בין פסח ראשון לפסח שני הראשון אסור בחמץ בבל יראה ובבל ימצא ואינו נשחט על חמץ ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה וטעון הלל באכילתו ומביאין עמו חגיגה ואפשר שיבא בטומאה כגון אם נטמא רוב הקהל טומאת מת. אבל פסח שני חמץ ומצה עמו בבית ואינו טעון הלל באכילתו ומוציאין אותו חוץ לחבורתו ואין מביאין עמו חגיגה ואינן בא בטומאה ושניהם דוחין את השבת וטעונין הלל בעשייתן ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור ואין מותירין מהן ואין שוברין בהן את העצם ע\"כ: ולינה לא הזכירה אי בעי פסח שני אי לא אלא מדכתב שם בסוף דבריו ז\"ל ולמה לא ישוב השני לראשון לכל הדברים מאחר שנאמר ככל חקת הפסח יעשו לפי שפירש בו מקצת חוקת הפסח ללמד שאינו שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו והן המצות שבגופו והן חוקות הפסח ע\"כ משמע דלינה שהיא חוץ מגופו לא בעיא בפסח שני וא\"ת ומ\"ש דמי גרע ממביא קרבנו בימות החול דטעון לינה יום א' כבר תרצו תוס' ז\"ל דשמא כיון דתשלמין דראשון הוא לא בעי לינה אפי' יום אחד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח שבא בטומאה. </b>פ' אלו דברים בפסח דף ס\"ז ובבכורות פ' כל פסולי דף ל\"ג ובכריתות פ' ארבע מחוסרי כפרה (כריתות דף י':) \n",
+                "<b>לא יאכלו ממנו זבין. </b>דגבי זיבה קיימא לן דאף צבור נדחין בפ' אלו דברים עכ\"ל רש\"י ז\"ל. ויש מי שהבין מרש\"י ז\"ל דאיתא התם פ' אלו דברים שר\"ל דאף צבור נדחין מכל וכל ואין עושין לא ראשון ולא שני כיון שכולן או רובן זבין כדאיתא בגמ' בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ') דקאמ' כי הוו זבין מאי עבדת ליה לקרא דויעשו את הפסח במועדו אלא כיון דלא אפשר לא אפשר ולא היא אלא ה\"פ דגבי זיבה קיימא לן דאף צבור נדחין בפ' אלו דברים ר\"ל אע\"ג דגבי טומאת מת קיימ' לן איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עושין בראשון הכל בטומאה גבי זיבה אפי' שרובן או כולן זבין נדחין כל הזבין לפסח שני אלא שכשכולן זבין נדחין הכל לפסח שני ועל זה אמרו היכא דלא אפשר לעשות פסח ראשון מפני שכולן זבין ומצורעין ובועלי נדות לא אפשר אבל לעולם עושין פסח כל הקהל הזבין וחבריו הנזכרין וכשרובן זבין ומיעוטן טהורין המיעוט הטהור עושין בפסח ראשון והרוב הזבין נדחין לפסח שני ואם רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים הזבין נדחין לפסח שני והטמאי מתים אינם עושין לא ראשון ילא שני כדאיתא התם בפ' כיצד צולין וכן נמי הא דאתמר התם היו שלישיתן טהורים ושלישיתן זבין ושלישיתן טמאי מתים דטמאי מת אינם עושין לא את הראשון ולא את השני כדאיתא התם ר\"ל והשליש הטהורין עושין בראשון והזבין נדחין לפסח שני דלעולם אין הזבין נדחין לגמרי מלעשות אפי' פסח שני אלא כשהפסח בא בטומאה שרוב הצבור היו טמאי מתים בפסח ראשון אז אין שם פסח שני אפי לזבין ומצורעין ובועלי נדות המועטין ומפני שלא מצאתי גלוי לזה בשום מקום וגם שם ביד פ\"ז דהלכו' ק\"ס דבריו סתומין הוכרחתי להעלותן על ספר דודאי דמפני שהדבר פשוט וברור בעיני הרבנים הקודמיו ז\"ל לא הוצרכו לפרשו והכי דייק לישנא דגמרא דבשתי המימרות אשר שם קאמר אותן טמאי מתים אינם עושין וכ' כלומ' אבל הטהורים כדינם והזבין כדינם כדכתיבנא והכי נמי יתפרש לשון נדחין דאיתא ברש\"י ז\"ל ישם פ' אלו דברים (פסחים דף ס\"ז) דר\"ל נדחין לפסח שני וכמשמעות פשט הלשון בכל המקומו' וכן נמצא בהדיא בספר לקח טוב להחכם החסיד הר\"מ נאגר ז\"ל על אותו הלשון של רש\"י ז\"ל אשר שם פ' אלו דברים נדחין לפסח שני בהדיא עיין עליו: \n",
+                "<b>ואם אכלו פטורין מכרת. </b>יש מוחקין מלת מכרת: וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה: ירושלמי תני ר\"מ מחייב ור\"ש פוטר: \n",
+                "<b>ור' אליעזר פוטר. </b>בתורת כהנים פ' צו פליג עליה ר' יהושע. והתימה על ה\"ר יהוסף ז\"ל שהגיה אלעזר בלי יוד: \n",
+                "<b>פוטר אף על ביאת מקדש. </b>פוטר הזבין והזבות אם נכנסו פטורין מכרת דביאת מקדש שהפסח בא בטומאה: \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל דכולהו איצטריכו לחלקם למחנותיהם. \n",
+                "אמר המלקט הני מבואר בגמ' בפ' אלו דברים בפסח דף ס\"ז והביאו רעז\"ל בפ\"א דמסכת כלים סי' ח' ונלע\"ד דר' אליעז' ס\"ל דתרתי שמעת מינה: וביד פ\"ד דהלכות ביאת מקדש סי' י\"ב ובפ\"ז דהלכות ק\"פ סי' ז' וכתב שם דטמאי מגע טומאות הרי אלו אוכלין כמו טמאי מת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין פסח מצרים </b>סוף פ\"י דהל' ק\"פ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר יהושע שמעתי וכו'. </b>עד סוף סי' ח' פ\"ד דהל' ק\"פ סי' ד' ה' ו' ח' וברפ\"ג דהלכות תמורה ומייתי לה בזבחים ר\"ש ב\"ש: \n",
+                "<b>אני אפרש וכו'. </b>גמרא אתמר רבה אמר קודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו דוקא במשנתנו ולא שנינו בה זמן שחיטה דהיינו חצות ואשמעי' דאפי' היה אבוד בשעת חצות אם נמצא קודם שחיטת השני הוא נקבע ונדחה הואיל ונדחה מלהקריבו לפסח ר' זירא אמר קודם חצות ולאחר חצות שנינו שעת חצות היא הקובעתו בפסח שאם נמצא קודם חצות קבעתיה חצות שהרי נראה וכי לא אקרביה דחייה אבל נמצא אחר חצות אפי' נמצא קודם שחיטה אין כאן קביעות ולא דיחוי כתנאי הפסח שנמצא קודם שחיטה של שני ירעה לאחר שחיטה יקרב ר' אליעז' אומ' קודם חצות ונתכפר באחר ירעה אחר חצות ונתכפר באחר יקרב זה שלמים ואע\"פ שבשעת שחיטת השני הרי הוא עומד בפנינו: \n",
+                "<b>ירעה עד שיסתאב. </b>ולא יקרב הוא עצמו שלמים דאין זה מותר פסח וכן תמורתו: ובגמ' קאמר רבא בלשון שני דהאי נמצא קודם שחיטה דקתני בה וכן תמורתו. לא שנו אלא שנמצא קודם שחיטה והימר בו קודם שחיטה אבל נמצא קודם שחיטת הפסח והימר בו אחר שחיטה תמורתו קריבה היא עצמה שלמים מ\"ט כי קבעה שחיטה מידי דחזי לה אבל מידי דלא חזי לה שלא הוקדש עדיין לא קבעה ולא נדחה כדי להצריכו רעיה ואביי מותיב ליה וקאי בתיובתא וללישנא קמא דבגמ' דקאמ' דהאי לא שנו דרבא קאי אסיפא דקתני דאם נמצא אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו ועלה קאמר לא שנו דתמורתו קריבה אלא שנמצא אחר שחיטה שאפי' הפסח לא נדחה אבל נמצא קודם שחיטה שהוא עצמו נדחה אע\"פ שתמורתו לא נדחית בידים אינה קריבה שהרי מכח קדושה דחויה באה פריך עליה אביי מברייתא ומשני לה ולא קאי בתיובתא: \n",
+                "<b>לאחר הפסח וכו'. </b>והוא הדין דמצי ר' יהושע למיתני בפסח עצמו יש פסח קרב ויש פסח שאינו קרב אלא הא רמ\"ל דאיכא תמורת הפסח דלא קרבה ולא אמרי' מתחלתה שלמים היא ואפי' המיר קודם שחיטה לא קבעתה זמן השחיטה בשם פסח ואין בה דיחוי אלא אף היא נקבעת בפסח ונדחית: \n",
+                "מתוך פי' ר\"ע ז\"ל שכתב לאחר הפסח כלומר ואם לאחר שחיטת השני וכו' משמע קצת שלא היה גורס בלשון המשנה לאחר שחיטת הפסח וי\"ס ג\"כ דליתה. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו אחר הפסח יביא שלמים וכן תמורתו. ובזבחים פ' בית שמאי (זבחים דף ל\"ז) אמרי' דר' יוסי הגלילי יליף דתמורת הפסח אינה קריבה כלל אפי' שלמים מדכתי' גבי בכור קדש הם לשון רבים והם מיעוטא הוא דבכור ומעשר ופסח קריבין הן עצמן ואין תמורתן קריבה ולר' ישמעאל אמרי' התם דיליף ליה מדכתיב גבי פסח ואמרתם זבח פסח הוא הוא למעט ולומר הוא קרב ואין תמורתו קרבה. ומהברייתא דאותיב מינה אביי לרבא יליף נמי דאין תמורת הפסח קריבה לפני הפסח ממיעוטא דהוא אבל אחר הפסח מרבה לה דקריבה שלמים ממלת אם כבש דקרא יתרא הוא דמכתיב בתריה ואם עז ודאי מכללא הוה שמעי' דעד השתא בכשב מיירי והכא בגמ' בברייתא דריש כבש לרבות את הפסח לאליה כשהוא אומר אם כבש לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאין מחמת פסח כגון חגיגת י\"ד א\"נ כגון תמורתו או פסח שנתכפרו בעליו באחר לכל מצות שלמים שטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק וכשהוא אומר אם עז הפסיק הענין לימד על העז שאין טעונה אליה פי' להקריב אליה שלה למזבח וכתב רש\"י ז\"ל י\"מ עז אין לו אליה וטעות הוא בידם שהרי ממקום שהכליות יועצות היא ניטלת ועוד מה לימד הכתוב הואיל ואין לו עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש נקבה לפסחו וכו'. </b>רעז\"ל פי' דויפלו לנדבה היינו עולות וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל וכן הוא בירוש' אבל רש\"י ותוס' ז\"ל נראה שהם ז\"ל גורסין ויביא בדמיו שלמים וז\"ל רש\"י ז\"ל ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים דקבעתיה הפרשה אע\"פ שמעיקרו דחוי הוא והרי הוא כבעל מום קבוע שנדחה שאין הוא עצמו קרב שלמים אלא דמיו ע\"כ. וז\"ל תוס' ז\"ל המפריש נקבה לפסח וכו' ויביא בדמי' שלמים אומר ר\"ת דהא דקתני ויביא בדמי' שלמים היינו כשנשתיירה אחר הפסח כמו כולה בבא דלעיל אבל קודם הפסח יביאו בדמיה פסח וכן מחלק בהדיא בברייתא בתמורה באלו קדשים ע\"כ ואיתה ברייתא בס\"פ בתרא דכריתות. ותוס' פ\"ק דזבחי' דף י\"א כתבו דרבינו שמואל מוחק שלמים וגריס יביא בדמיה פסח דשלמים למה יביא הרי קדושים הם לפסח וש\"מ יש דיחוי בדמים דקאמ' בגמ' ה\"פ יש בדיחוי בדבר שאין בו אלא קדושת דמים ולא קדושת הגוף וה\"נ אמרי' בתמורה בפ' אלו קדשים דתמכר ויביא בדמיה פסח. ור\"ת אומ' דאין למחוק הספרים דבאלו קדשים אמרי' נשתיירה אחר הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה שלמים. ומתני' דמי שהיה טמא בכה\"ג מיירי בנשתיירה אחר הפסח ופירוש של יש דיחוי בדמים הוי יש דיחוי בדבר שאין בו רק קדושת דמים ולא קדושת הגוף ע\"כ מתוספות מוגהות שמצאתי שם בזבחים פ\"ק דף י\"א. ובמשנה שבדפוס הגמ' דהכא שכתוב שם ויפלו דמיו לנדבה לשלמים נלע\"ד דודאי חד מינייהו טעות הוא. אע\"פ שלא הגיהו לא רש\"ל ולא רב\"א ז\"ל. ירוש' כתיבת יד מתני' דלא כרבי ודלא כר\"ש דתני קודם לפסח תהא רועה עד שתסתאב ויביא בדמיה פסח אחר הפסח תבוא שלמים ר\"ש אומר קודם לפסח תמכר שלא במום אחר הפסח תבוא שלמים ע\"כ. ובגמ' אמר רב הונא בריה דרב יהושע ש\"מ בעלי חיים נדחין דקתני תרעה ולא תקרב שלמים היא גופה שזו היא ראייתה מתחלה שכל מותר פסח קרב שלמים (הגהה משמע מן התוס' דבפ' האיש מקדש (קידושין דף נ\"ה ע\"ב) דבור המתחיל דמייתי דהא דאמרי' בכל דוכתא פסח שלא בזמנו שלמים הוי היינו לחומרא להטעינו שתי מתנות שהן ד' וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק דוקא. אכן גם נאכל כדין פסח ליום ולילה דקאמרי התם דע\"כ האי תנא קסבר דמביאי' קדשי' לבית הפסול מדקאמ' בסמוך דסבר פסח שלא בזמנו שלמים הוי אע\"ג דפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ושלמים נאכלים לשני ימים ולילה אלמא לא חייש מן האכילה ע\"כ. ותימה גדולה הוא בעיני לע\"ד אם כל המשניות שמוזכר בהם שהפסח נעשה מותרו שלמים הוו דוקא כר\"ש דס\"ל הכי במתני' דבסמוך כמו שאכתוב שם בס\"ד. ועוד קשה דהא אדרבא הכא אמרי' דאתיא דלא כר\"ש מטעם אחר ולדידהו דוקא כר\"ש או לכל הפחות כתנא דס\"ל כר\"ש בחדא ופליג עליה בחדא והא לית הלכתא כר\"ש דס\"ל דמבאין קדשי' לבית הפיסול. וע\"ש ג\"כ בדבור המתחיל שלא בזמנו והדבר קשה בעיני וצ\"ע לע\"ד ולא ראיתי בדברי הרמב\"ם ז\"ל רמז לדבר לא בפירושו ז\"ל ולא בחבורו ז\"ל). ודלא כר\"ש דאמר בעלי חיים אין נדחין ומרישא נמי שמעי' לה אלא משו' דמהא שמעי' תלת נקט לה הכא וש\"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי דהא נקבה או זכר בן שתי שנים מתחלתו לא נראה למה שהוקדש וקאמ' ירעה ולא יקרב שלמים הוא עצמו ואיכא למ\"ד גבי סוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ג) דאין דיחוי אלא הנראה ונדחה וש\"מ יש דיחוי בדמים דאפי' דבר שלא קדש מתחלתו קדושת הגוף אלא לקדושת דמים דחוי מליקרב לבסוף דלא תימא אין דיחוי אלא בדבר שקדוש קדושת הגוף ונדחה מהקרבה אבל קדושת דמים לא אלימא למידחי קמ\"ל. והקשו תוס' ז\"ל ימכרנה כמות שהיא בלא מום כיון שמעולם לא נתקדשה קדושת הגוף ותרצו דל\"מ מקדיש נקבה לפסחו דפסח קרב שלמים אחר הפסח והיא ראויה לשלמים אם תחלה הוקדשה לכך. אלא אפי' מקדיש נקבה לאשמו אמרי' באלו קדשים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם ואפי' ר\"ש דאמר התם תמכר שלא במום מודה הכא כדפרישית ע\"כ. עוד הקשו ז\"ל תימא לר\"י הא כל דחוי מעיקרו הוי דיחוי בדמים ואומר ר\"י דמשכחת לה דחוי מעיקרא בקדוש קדושת הגוף כגון ששחט וקבל הדם בכלי שיש בו מים דראשון ראשון דחוי הוא הלכך אפי' אם לבסוף רבה הדם ויש בו מראית דם הוי דחוי ע\"כ וביד פט\"ו דהל' מעשה הקרבנות סי': \n",
+                "<b>המפריש את פסחו ומת וכו'. </b>גמ' ת\"ר המפריש את פסחו ומת אם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח דעדיין יש לו בעלים אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים ובעי בגמ' דמית האב אימת אילימא דמית קודם חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח אמאי הא חלה אנינות עליה מעיקרא פי' רש\"י ז\"ל בלשון שני ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח דהא דתנן בפירקי' דלעיל דשוחטין על האונן ה\"מ היכא דחיילא עליה חובת פסח ברישא והדר חל עליה אנינות. אלא דמית אחר חצות אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם לשלמים אמאי הא קבעיה חצות לפסח ואידחי משלמים דהא תנן הפסח העומד בחצות ולא הקריבו ירעה ומשני רבא לעולם דמית קודם חצות ומאי יביאנו לשם פסח לשם פסח שני אם לא עשה את הראשון מפני אנינותו ורבינא אוקי לה במסקנא כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעליו אחר חצות בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח דחיובא דפסח חיילא ברישא קודם דחייל עליה אנינות ומזדהר משו' חובת פסח דחיילא עליה ברישא אין בנו נמנה עמו יביאנו לשלמים דכיון דבחצות עדיין לא הופרש אין כאן קבע לפסח לידחות וקסבר תנא דידן חצות ממש קבע ולא כל שאר זמן שחיטה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח שנתערב בזבחים. </b>לא שייך לפרש כאן דזבחים היינו שלמים דא\"כ הוו כולן קרבין שלמי' דהא קיימא לן דמותר פסח קרב שלמים אלא אשם או עולה ובדמפ' רעז\"ל והוא מועתק מרש\"י ז\"ל וגם יכול להתערב עס חטאת של שעיר נשיא שהוא ג\"כ זכר: \n",
+                "<b>ויפסיד המותר מביתו. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל נאמר על דרך הדמיון שישוה האחד דינר והשני דינר וחצי והשלישי שני דינרין נמצאו בידיו מן השלש כבשים ד' דינרין וחצי אז יתחייב להביא שלש בהמות ב' מהם בשנים שנים דינרין ואחד בשני דינרין וחצי וזהו אמרם ויפסיד המותר מביתו ע\"כ. וכתב עליהם הרב בעל תוספת יום טוב שאינם מובנין לו: \n",
+                "<b>רש\"א אם חבורת כהנים יאכלו. </b>נראה דשפיר טפי למיגרס יֵאָכְלוּ בנקודת צירי תחת היוד וקאי אפסח ואבכור. ור\"ש ס\"ל בכמה דוכתי שכתבתים כבר בפ\"ח דשביעית סי' ז' דמוטב להביא קדשים לבית הפסול ולמעט בזמן אכילתן מלנתקן לרעייה. ורבנן ס\"ל דירעה וממתין לו עד שיומם ויביא בהמה שמינה כיפה שבהן ונימא כל היכא דאיתי' לפסח תיחול קדושתיה אהנך מעות ומייתי בהנך מעות שלמים כדין מותר הפסח ואכיל לכל התערובות בתורת בכור בעל מום שאין נשחט באיטליז ואין נמכר באיטליז ואין נשקל בליטרא דבכור נאמר בו לא תפדה ואין לו פדיון ואינו תופס את דמיו ואינו יוצא מקדושתו לחול על המעות אלא נאכל במומו לכהן ופסח בר פדיון הוא כשאר קרבנות ואינו נאכל בלא פדיון ואם היה מכיר הפסח שנפדה היה שוחטו ומוכרו באיטליז אם ירצה ואיתא בתוס' פ' א\"ל הממונה דף כ\"ט ודפ התכלת דף מ\"ט וביד פ\"ו דהל' פסולי המוקדשין סי' י\"ב י\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבורה שאבד פסחה וכו' </b>עד סוף הפרק פ\"ג דהל' ק\"פ סי' ד' ה' ו' ז' ח' והובאה בגמ' ר\"פ האיש מקדש וילפי' התם דשלוחו של אדם כמותו לענין קדשים מקרא דכתי' ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו. ועיין במ\"ש שם ר\"פ האיש מקדש גם במה שכתבתי בפירקין דלעיל סי' ז': \n",
+                "<b>ושלו יצא לבית השריפה שמא שלהן נשחט ראשון ונמשך משלו שהרי וכו' </b>כצ\"ל בפי' רעז\"ל. וכתוב בספר מהר\"י קולין ז\"ל שרש ע\"ו עיינתי במשנה פ' מי שהיה טמא ומצאתי בשני גמרות דאם אין ידוע או שנשחטו שניהם כאחת דהוא אוכל משלו והם אינם אוכלים עמו עכ\"ל המשנה. אלא שבאחת מן הגמרות הועברה הקולמוס ע\"ג תיבת אין כאילו נמחקה תיבת אין ונשאר והם אוכלים עמו לא ידעתי אם הוא מחלוקת נוסחאות ע\"כ בקיצור ועיין עוד שם: \n",
+                "<b>ופטורין מלעשות פסח שני. </b>ירושלמי א\"ר יוחנן דר' נתן היא דאמר יוצאין בזריקה בלא אכילה: \n",
+                "<b>ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון שניהם ישרפו ופטורין מפסח שני. </b>וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ואם אין ידוע איזה מהם נשחט ראשון שניהם יוצאין לבית השריפה כל זה לא מצאתיו בכל הספרי' שלפני ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי חבורות שנתערבו פסחיהם </b>פי' קודם שחיטה וכולה מתניתין מבוארת יפה כבר בפירוש רעז\"ל אלא שצריך להגיה שם וחמשה אנשים שבכל חבורה וחבורה מתחלקין לחמשה פסחים שאם החליפו וכו'. גם סמוך לסוף הדבור צריך להגיה הרי ידי ארבעתנו מסולקות מארבע פסחינו בכל מקום שהם וכו': \n",
+                "<b>מושכין. </b>נכ\"י נמשכין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה ממנה עמו אחר מן השוק. </b>ואומר כל מקום שהוא פסח שלי הרי אתה נמנה עליו ושמעון ג\"כ ממנה עמו את יהודה מן השוק וראובן בא לו אצל פסח שמשך לו שמעון ושמעון בא לו וכו' כדפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>וכך הם אומרים </b>פי' כל אחד לחברו. וכתב החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל בתוספתא מוכח דגרסי' מֵמְנֶה ול\"ג מְמַנֶה וכך מצאתי בנכ\"י ע\"כ. ובגמ' לימא מתני' דקתני שנים שנתערבו פסחיהם דלא כר' יהודה דבעי שיהא אחד מבני חבורה ראשונה קיים עליו דתניא ואם ימעט הבית מהיות משה מלמד שמתמעטין והולכין דואם ימעט משמע אם רצו מתמעטין ונמשכין ממנו ובלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים עליו דאם ימעט משמע שיש שיור דברי ר' יהודה ר' יוסי אומ' ובלבד שלא יניחו את הפסח כמות שהוא כך בלא בעלים ואם רצו כולן לימשך ימנו עליו אחרים בתחלה אבל אבני חבורה ראשונה לא קפיד קרא ובמתני' אותם שנים שהביאו מן השוק ודאי אינם חשובין מבני חבורה הואיל ולא היו בשעת לקיחתו וא\"כ מתני' דלא כר' יהודה א\"ר יוחנן אפי' תימ' ר' יהודה כיון דא\"ר יהודה בפירקין דלעיל אין שוחטין את הפסח על היחיד מעיקרא לאימנויי בהדיה קאי ואפי' אין שם תערובות הלכך זה הבא מן השוק ונמנה עליו בכל מקום שהוא ה\"ל אחד מבני חבורה ראשונה אמ' רב אשי מתני' נמי דייקא דר' יהודה היא דקתני וכן חמש חבורות של חמשה חמשה של חמשה חמשה אין אבל של חמשה וארבעה לא פי' חמש חבורות שיש בהן אחת של ד' אנשים ואין בה כדי לתת חלק אחד לכל פסח ופסח לא שרי מתני' מ\"ט לאו משו' דלא פש חד מבני חבורה גביה שאם נתחלפו פסחן של אלו לאותה חבורה שנתחדשה אח\"כ שיש בה ד' מד' חבורות ומאותה של ד' לא היה בה דלר' יוסי דהוי טעמא משו' דצריך אחד מבעליו שימנה בו את אחר אבל אחבורה ראשונה לא קפיד אפי' איכא בהו חבורה של ד' נמי איכא תקנתא שימנו מן השוק אחד עמהן בכל מקום שהוא פסחן ונמצא עליו חמשה אנשים כדי לחלק אחד לכל פסח ופסח אלא שמעת מינה אבני חבורה קפיד ע\"כ והכי נמי מוקי לה ר' יוחנן כר' יהודה בירושלמי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ערבי פסחים </b>אי גרסינן ערבי ניחא ואי גרסינן ערב ה\"ק ערב ששוחטין בו פסחים א\"נ ערב פסח ראשון ושני תוספות ז\"ל. ובירוש' משמע דגריס ערב בלא יוד. והמרדכי ז\"ל כתב נראה דגרסי' ערבי ור\"ל ערב פסח שבכל שנה ושנה א\"נ נקט ערבי משום לישנא דקרא ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים ע\"כ. ובגמ' מאי איריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי דתניא לא יאכל אדם בערבי שבתות וי\"ט מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך אמ' רב הונא לא נצרכא אלא לר' יוסי דאמ' אוכל והולך עד שתחשך ה\"מ בערבי שבתות וערבי ימים טובים אבל בע\"פ משו' חיובא דמצה מודה. וביד ס\"פ ששי דהלכות חמץ ומצה ופ\"ז סי' ז' ח' ובטור א\"ח סי' תע\"א: \n",
+                "<b>סמוך למנחה. </b>תימ' אמאי קרי לה מנחה דאי משו' דמנחה היתה קריבה בין הערבים הלא גם בשחר קריבה מנחת תמידין ומנחת חביתין וי\"ל בשחר יש שֵׁם אחר תפלת שחרית ועוד דאמרי' בפ\"ק דברכות הוי זהיר בתפלת המנחה שאף אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה ושמא בשעת הקרבת מנחה נענה ולכך קרי לה תפלת מנחה שאז היה שעת רצון תוס' ז\"ל. וכתב הרמב\"ן ז\"ל בפרשת בא אל פרעה בפסוק בין הערבים דמנחה לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול כדמתרגמינן למנח יומא והן מנחה גדולה. ומנחה קטנה שהזכירו חכמים ע\"כ וקרוב לזה כתב ה\"ר דוד קמחי ז\"ל בשרש מנח: וכתב הר\"ן ז\"ל ואיבעיא לן בגמ' האי סמוך למנחה אי סמוך למנחה גדולה או סמוך למנחה קטנה ולא איפשיטא הלכך מנקט לחומרא עדיף ע\"כ: \n",
+                "<b>לא יאכל. </b>אפי' התפלל ומשום מצה דבלא התפלל תפלת מנחה אפי' בשאר ימות השנה אסור כדתנן בפ\"ק דשבת תוס' ז\"ל עוד הקשו ז\"ל וא\"ת והא אמרי' בכל שעה בצקות של גוים ממלא אדם כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה והכא אסור לאכול אפי' מבעוד יום ותרצו די\"ל דבאותה סעודה אדם נזהר ואינו אוכל כל שבעו כדי שיאכל מצה לתיאבון אבל מבע\"י אין אדם נזהר ואוכל כל שבעי דסבר שעד הלילה יתאוה ואדרבא יהיה שבע יותר כי יתברך המאכל במעיו יהא דדייק רבא לקמן בגמ' דחמרא גריר דאי אמרת מיסעד סעיד בין הכוסות הללו אמאי ישתה אע\"ג דבאותה סעודה אדם נזהר מלאכול כל שבעו הייינו משו' דשתייה אי אפשר להזהר א\"נ מבין ראשון לשני דאיכא אגדתא והלל דוקא דדמי לסעודה אחרת ע\"כ. עוד כתבו ז\"ל עד שתחשך מקשין אמאי איצטריך עד שתחשך פשיטא ועוד דבגמרא גבי שבתות וי\"ט לא קתני ליה ואומ' הר\"י מקורביל דגבי מצה דוקא בעינן עד שתחשך כדתניא בתוספתא פסח מצה ומרור מצותן משתחשך וטעמא הוי משום דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ומצה ומרור איתקשו לפסח אבל סעודת שבת וי\"ט מצי אכיל להו מבע\"י כדאמרי' וכו'. ואומר מה\"ר יחיאל ז\"ל דכי פריך בגמ' מאי אריא ע\"פ ל\"מ לשנויי דנקט ערבי פסחים משו' דבעי למיתני עד שתחשך דכבר אשמעי' באיזהו מקומן דקתני הפסח אינו נאכל אלא בלילה והכא אגב אורחיה תנייה בקוצר ורבינו יהודה ז\"ל תירץ דאתא לאשמועי' דאע\"ג דשחיטת פסחים מבע\"י אינו נאכל מבע\"י כשאר קדשים ומיהו בירוש' בריש פירקין תני ע\"ש מן המנחה ולמעלה לא יטעום כלום עד שתחשך ע\"כ. ומן המנחה ולמעלה דקתני בההיא ברייתא דלעיל לרב הונא סמוך למנחה קאמ' במתני' עוד כתבו תוס' ז\"ל עלה דההיא דפריך בגמ' מאי אריא ע\"פ וא\"ת אמאי לא משני דתנא בפסח קאי כדמשני בפ' כל שעה גבי פת עבה וי\"ל משו' דבפסח קאי אין לו להניח ערבי שבתות דתדירי בכל שבוע א\"נ הכא דאיכא למיטעי ולמימר דדוקא ערבי פסחים משו' חיובא דמצה לא הל\"ל ע\"פ וכן בריש מקום שנהגו איכא למיטעי דדוקא בערבי פסחים אסור לעשות מלאכה משו' קרבן ע\"כ: \n",
+                "<b>עד שיסב </b>הסבה על צד שמאל. ומצאתי שנקד החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל שֶׁיַסֵב היוד בפתח והסמך דגושה. מצה צריכה הסבה כבני חורין שהוא זכר לגאולה. מרור אין צריך הסבה שהוא זכר לעבדות. יין צריך הסבה כל ד' כוסות: \n",
+                "<b>ולא יפחתו לו. </b>פי' רשב\"ם גבאי צדקה וגרסי' לא יפחתו וכן נראה מדלא קתני לא יפחות לשון יחיד וליכא למימר דיפחתו אארבע כוסות קאי דא\"כ הל\"ל ד' כוסות בלא מ\"ם והא דקאמ' מן התמחוי לא ימנע מלקבל כדי לקיים ד' כוסות תוס' ז\"ל וז\"ל הירושלמי א\"ר חייא בר אבא לפי שאין ערב לאדם לאכול מן הקופה וכאן אפי' מן התמחוי ע\"כ ועוד דקדקו תוס' ז\"ל מתוך הלשון דולא יפחתו לו משמע קצת שאין נותנין לבניו ולבני ביתו כי אם לעצמו והוא מוציא את כולן בשלו וסברא הוא דמ\"ש ד' כוסות מקדוש דכל השנה דאחד מוציא את כולן ומיהו שמא גס בקדוש היה לכל אחד כוס כדמשמע וכו' ובסוף דבריהם העלו ז\"ל ונראה להחמיר ולהצריך ד' כוסות לכל א' וא' והמחמיר צריך ליזהר שלא יהא כוסם פגום דאמרי' בגמ' טעמו פגמו ע\"כ. ירוש' ריב\"ל ד' כוסות כנגד ד' כוסות של פרעה וכוס פרעה בידי ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על יד פרעה ונתת כוס פרעה בידו: ר' לוי אמ' כנגד ד' מלכיות ורבנן אמרין כנגד ד' כוסות של פורענות שעתיד הקב\"ה להשקות את אומות העולם קח את כוס היין החמה כוס זהב בבל ביד ה' כי כוס ביד ה' ורוח זלעפות מנת כוסם וכנגדן עתיד הקב\"ה להשקות את ישראל ד' כוסות של נחמות ה' מנת תלקי וכוסי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה והדן כוס ישועות אשא תרין. וכתב הר\"ן ז\"ל ונראה שלפיכך נהגו לומר שפוך חמתך בכוס רביעי. ובגמ' אמרי' דלית בהו משו' זוגות ולא משו' כשפים דליל שמורים הוא לילה המשומר ובא מן המזיקין ועוד דקיימא לן כוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה ועוד דד' כוסות תקינו רבנן דרך חירות כל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא ואין מצטרפין זה לזה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל צריך להגיה דתנן במסכת פאה ומי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזגו לו את הכוס. </b>נלע\"ד דהכא עיקר פלוגתא דבית שמאי ובית הלל וברפ\"ח דברכות אגב אינך אחריני דתני התם תנייה דהוו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה אף על גב דמתנייא התם ברישא. וביד שם פ' שביעי סי' י' ובטור א\"ח סיז תע\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הביאו לפניו מטבל בחזרת </b>גרסי'. וכתבו תוס' ז\"ל הביאו לפניו פרשב\"ם ירקות ואין נראה מדלא קתני בהדיא הביאו לפניו חזרת כדקתני בסמוך הביאו לפניו מצה ונראה כפי' ר\"ח ז\"ל הביאו לפניו שלחן שהרי אין מביאין שלחן עד אחר קדוש ועל השלחן מונח החזרת ע\"כ. וכן פירש בערוך ערך פרפרת וז\"ל פי' הביאו לפניו השלחן מטבל בחרוסת החזרת ומברך ב\"פ האדמה ומפסיק עד שהוא מגיע לפרפרת הפת והיא עת אכילת המצה ע\"כ: \n",
+                "<b>מטבל בחזרת </b>פרש\"י ז\"ל דמאי מטבל מטפל דלא ניחא ליה לפרושי מטבל ממש שהרי עדיין לא הביאו לפניו חרוסת דבתר הכי קתני לה והכריח הר\"ן ז\"ל דודאי בטבול ממש קאמר ובחרוסת ואע\"ג דבתר הכי קתני הביאו מצה וחזרת וחרוסת לאו למימרא שלא הביאו לפניו החרוסת קודם לכן אלא הבאה דרישא שאינו אלא מה שהוא צריך לשעתו לא קאמר הביאו לפניו כך וכך דהא לא קתני אלא הביאו לפניו סתמא ומטבל בחזרת היינו לומר דמטבל במה שנהגו דהיינו בחרוסת אבל הבאה דסיפא שאינו צריך לה עכשיו עד לאחר ההגדה ואעפ\"כ מביאין לפניו משום הכירא דתינוקות בדידה קתני הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ועוד דאיצטריך ליה למנקט חרוסת בסיפא למיתני אע\"פ שאין חרוסת מצוה ופלוגתא דר\"א ב\"ר צדוק ע\"כ: \n",
+                "<b>עד שמגיע לפרפרת הפת </b>פרפרת קרי המרור שאוכל אחר המצה ופרפרת כלומר ממשכת המאכל במו פרפראות לחכמה שהירקות ממשיכות הלב למאכל ומדקרי למרור פרפרת רמז במשנה דמצה קודמת למרור כדאמרי' בגמ' תוס' ז\"ל: וכתב ה\"ר דוד אבודרהם ז\"ל וגם אחר המרור אין לברך בורא נפשות לפי שחובת אכילתו היא עם המצה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וא\"כ נחשוב אותו כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וכן במשנה קורא אותו פרפרת הפת דהיינו חזרת עכ\"ל ז\"ל. ובגמ' מפ' דהאי דבעי תנא דידן תרי טבולי לאו משו' דחיישי' שמא לא נתכוון לשם מרור בטבול ראשון הואיל ובירך עליו ב\"פ האדמה כשאר ירקות דעלמא ומצות צריכות כונה דלעולם תנא דידן סבר מצות אינן צריכות כוונה והאי דבעי תרי טבולי היינו טעמ' כדי שישאלו התינוקות והא דלא אשמעי' בשאר ירקות בטבול ראשון הא קמ\"ל דלא תימא דוקא כי איכא שאר ירקות הוא דבעינן תרי טבולי משום תינוקות אבל חזרת לחודיה לא עבדי משום הכירא דתינוקות להקדים אכילת מרור קודם זמנו קמ\"ל ור' יוסי פליג עליה דתנא דידן בברייתא בגמ' וסבר דמשום דמצות צרירות כונה מש\"ה מטבל שנייה במרור דאכתי לא נפק ידי חובתיה: \n",
+                "<b>הביאו לפניו מצה </b>לפי שעקרו השלחן לפני מי שאומר ההגדה ועושה הסדר קתני הביאו לפניו מצה ועקירת שלחן היא כדי שישאל הבן ואביו עונה עדיין יביאו שלחן לעשות טבול שני והבן שואל למה אנו מטבילין שתי פעמים ומיד כשעוקרין השלחן מחזירין אותו לפניו והמצה והמרור עליו שהרי צריך לומר בהגדה מצה זו מרור זה וכדאמרי' לחם שעונין עליו דברים הרבה תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>ושני תבשילין </b>מפ' רב הונא בגמ' אפי' סלקא וארוזא חזקיה אמר אפי' דג וביצה שעליו ורב יוסף אמר צריך שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה והעלו תוס' ז\"ל דתרוייהו מבושלין או צלויין כיון דסתם לן תנא בסמוך כבן תימא דאמר חגיגה נאכלת צלי כן כתוב בהגהות מיימוניות: רבינא אמר אפי' חתיכת בשר ומרק שנתבשלה טמו: והתימה על הר\"ר יהוסף ז\"ל שמחק מלות ושני תבשילין: \n",
+                "<b>אע\"פ שאין חרוסת מצות </b>ואם תאמר אמאי לא אתיא חרוסת ומבטל חזרת דמצוה וי\"ל דכיון דכל עיקר מרור לא נתקן רק בטבול בחרוסת משום קפא לא מקרייא בטול בכך תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>אע\"פ שאין חרוסת מצוה </b>ה\"פ אין מצוה אלא גם חובה משום קפא סמ\"ק בסימן קמ\"ד: ומצאתי שכתוב בתוספ' יום טוב ועל שם זה נקרא חרוסת מלשון חרס זכר לטיט ופירש רש\"י ז\"ל חרס שכותשין בו הדק זכר לטיט ע\"כ. ואני הדיוט זכורני כי בילדותי נסתפקתי בהבנת לשון זה אם הוא כדבריו וחקרתי גם שאלתי את פי כמה חכמים מעיינים ושום אחד מהם לא מלאו לבו לומר אלא שלשון רש\"י ז\"ל מוטעה וצריך להגיה וחרוסת שכותשין אותו הדק וכו': וזהו אע\"פ שיש קצת רמז לדבריו מספר תניא: \n",
+                "<b>ר' אלעזר ב\"ר צדוק אומר מצוה </b>והלכה כמותו וכן פסק ביד שם פ\"ז סי' י\"א אבל כאן בפי' המשנה כתב דלדעת ר\"א ב\"ר צדוק חייב לברך אקב\"ו על אכילת חרוסת ואינה הלכה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכאן הבן שואל </b>ביד שם פ\"ז סי' י'. וכתוב בספר לבוש החור בסימן תע\"ג וז\"ל וצריך שיאמר שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפי' פעם אחת והלילה הזה ב' פעמים שפירושו שבכל הלילות אין אנו נוהגין לטבל אפי' פעם א' ובלילה הזה נוהגין לטבל ב' פעמים כלומר שאינו אלא מנהג בעלמא כדי שישאלו התינוקות אבל אין לומר שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל וכו' שא\"כ היה משמעו אבל בלילה הזה אנו חייבין לטבל ב' פעמים וליתא דטיבול ראשון אינו חובה אלא מנהג בעלמא כדי שישאלו התינוקות ע\"כ: וכתב החכם הר\"מ דילזנזאנו ז\"ל רש\"י קבל מרבו וְכֵן הבן וכך מצאתי בנכ\"י ואומר אני דאעפ\"כ קרינן וְכַן ולא חיישי' לחסרון האלף וכ\"מ בנכ\"י בפ\"ק דעירובין הלכה ז' יתר מכן אסור כמו מכאן ובפרקין נמי עד היכן הוא אומר ורבים בדבר' רז\"ל כן ועיין בירוש' פ' בכל מערבין ותמצא שמנה במשנה אחת ע\"כ: \n",
+                "<b>הלילה הזה מרור. </b>ונלע\"ד דהא דשרי תנא למיתני בבא דחמץ או מצה ברישא והדר תנא בבא דמרור והדר תני בבא דצלי סדרא דקרא נקט דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו לפסח ועוד דמצה צריך לאכול בתחלה קודם המרור ועוד דפסח ליתיה בזמן הזה שבקיה בסיפא והדר תנא בבא דטבול דליתה כלל אפי' ברמז בקרא אבל בסדר ההגדה נקט בבא דטבול ברישא כיון שבו מתחילין שהרי טבול ראשון קוֹדֵם אפי' לאכילת כזית מצה. והרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ח דהלכות חמץ ומצה נקט ברישא טבול ואח\"כ מצה ואח\"כ צלי ואח\"כ מרור ובין כך ובין כך כך קשה אמאי לא תנא במתני' שאלה דהלילה הזה כולנו מסובין. ואית דגרסי במתני' בבא דצלי בסיפא דסיפא בתר בבא דשבכל הלילות אנו מטבלין פעם אחת וכו' ובגמ' פריך אטו כל יומא לא סגי דלא מטבלינן חדא זימנא דקתני שבכל הלילות אנו מטבלין פעם אחת וכתב רשב\"ם ז\"ל והאומר אין אנו חייבין לטבל שבוש הוא בידו ע\"כ: \n",
+                "<b>כולו צלי </b>רב חסדא מוקי לה בפסח שני בפ' אלו דברים בפסח דף ע' כבן תימא דאמר חגיגה הבאה עם הפסח אינה נאכלת אלא צלי ואע\"ג דקאמר התם ואמר רב חסדא ובפירקין ליתיה דרך תלמוד כן תוס' והר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>לפי דעתו של בן </b>כו' ביד שם פ\"ז סי' ב' ג': \n",
+                "<b>מתחיל בגגות </b>פי' להשיב כגון מתחלה וכן ג\"כ מתחיל עבדים ומסיים בנסים ונפלאות ושקרבנו המקום: וראיתי להעתיק הנה נוסחת ה\"ר יהוסף ז\"ל במשנה זו מזגו לו כוס שני וכן הבן שואל ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אני מטבלין פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי לפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה ע\"כ: וכתב לא מצאתי יותר מזה בכל הספרים שלפני רק ס\"א שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפי' פעם אחת וצ\"ע. ואפשר לפרש הגרסא הראשונה שדרכם היה לטבל בכל הסעודות פעם א' בברכת המוציא כדאיתא בברכות עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שלא אמר שלשה וכו' </b>ביד שם סי' ה' ו'. ובגמ' אמר רבא צריך שיאמר פסוק ואותנו הוציא משם שצריך להראות את עצמו כאילו יצא משם שאף אותנו גאל הקב\"ה ואמר רבא כשאומר מצה זו שאנו אוכלין צריך להגביה וכשאומר מרור זה ג\"כ צריך להגביה כדי להראות למסובין ותתחבב המצוה בעיניהם אבל כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלין אין צריך להגביה ולא עוד אלא שאם היה מגביהו נראה כמי שמקדיש בהמתו לפסח שהוא קדשים בחוץ: \n",
+                "<b>על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים </b>שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא וגו' כך נראה שהיא גירסת תוס' והרא\"ש ז\"ל וכתבו תוס' ז\"ל ואמרתם זבח פסח הוא פי' באמירה שצריך לומר פסח זה שאנו אוכלין ואיתקיש מצה ומרור לפסח וצריך לומר נמי מצה זו מרור זה ע\"כ: \n",
+                "<b>מצה ע\"ש שנגאלו </b>שנאמר ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה כך נראה שהיא גרסת הרי\"ף והר\"ן ז\"ל: ואית דגרסי במתני' מצה על שם שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב\"ה וגאלם מיד שנאמר ויאפו את הבצק וגו' וכן הוא בהרא\"ש ז\"ל וגם לשון הרמב\"ם ז\"ל בסוף הלכות ק\"פ ולשונו ז\"ל בפ\"ח דהלכות חמץ ומצה ומגביה המרור ואומר וכו' ומגביה המצה ואומר וכו' וכתב שם בכ\"מ בשם ה\"ר מנוח ז\"ל כתב כסדר המשנה אבל בהגדה מצה זו קאמר בתחלה וטעם המשנה שתחלה מררו את חייהם ואח\"כ נגאלו ע\"כ: וזו נוסחת ה\"ר יהוסף ז\"ל במשנה זו ר\"ג היה אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י\"ח ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים מרור על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים מצה על שם שנגאלו: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו היא יצא ממצרים לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם לגדל ולנצח למי שעשה לנו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ונאמר לפניו הללויה ע\"כ וכתב בס\"א ל\"ג האי בכל דור ודור עד לפיכך: וברוב הספרים גרסינן במקום אנחנו אנו: וספרים אחרים לנצח ולגדל וספרים אחרים לגדל ולברך עד כאן לשונו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד אם הבנים שמחה </b>גמרא תניא עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד בצאת ישראל ממצרים ובית הלל אומרים עד לא לנו ד' לא לנו ובגמ' מפ' במאי פליגי תנא דמתני' אתנא דברייתא: ובירוש' אמרו להן ב\"ש וכי יצאו ישראל ממצרים שהוא מזכיר יציאת מצרים א\"ל בית הלל אילו ממתין עד קרות הגבר עדיין לא הגיעו לחצי גאולה היאך מזכירין גאולה ועדיין לא נגאלו והלא לא יצאו אלא בחצי היום שנאמר ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל וגו' אלא מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק ע\"כ: \n",
+                "<b>וחותם בגאולה. </b>ת\"ק לא פירש כיצד ופליגי במילתיה ר' טרפון ור' עקיבא ר\"ט אומר אינו חותם בברוך שלא היה מאריך בדברי בקשה ולא היה אומר אלא הודאה ור' עקיבא סבר דחותם בה בברוך לפי שמאריך בדברי בקשה ואומר כן ה' אלהינו יגיענו וכו' וקיימ' לן כר' עקיבא מחברו וכן מצינו בסנהדרין בפ' שני גבי לא ירבה לו נשים ובריש חזקת הבתים דפליגי תנאי במילתיה דת\"ק תוס' ז\"ל וכן פי' רשב\"ם ז\"ל בדף קט\"ז וכמו שכתבתי בכתובות פ' אע\"פ סי' ב' וחותם דת\"ק סיום בעלמא ואינו חותם דר' טרפון חתימת סוף ברכה היא. ועוד כתבו תוס' ז\"ל ה\"ג ונאמר לפניו שיר חדש וכן ונודה לך שיר חדש על גאולתנו דהכי תניא במכילתא כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר כלומר שהנקבה יש לה צער לידה אף כל הנסים יש אחריהם צער חוץ מלעתיד שאין אחריה צער וכן יסד הפייט וכו' וגרסי' שם מן הזבחים ומן הפסחים שחגיגת י\"ד נאכלת קודם לפסח לפי שהפסח נאכל על השבע עכ\"ל ז\"ל. אבל בירושלמי מפ' טעמא דהיתה באה החגיגה קודם הפסח די שלא יבוא לידי שבירת עצם מצד שהוא רעב ופי' המרדכי דאי לאו טעמא דשבירת עצם הוה קשה אמאי תגיגה נאכלת קודם הא חגיגה הויא כמו פסח וקדשים נאכלין על השבע דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלין דהיינו על השבע להכי איצטריך נמי טעמא דשבירת עצם ע\"כ ועיין במה שכתבתי לעיל פ' ששי ס' ג' (הגהה גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה מן הפסחים ומן הזבחים): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזגו לו כוס שלישי וכו' </b>ביד שם פ\"ז סימן י' ובטור א\"ח סי' תע\"ט וסי' ת\"פ. ולא שמעי' ממתני' דברכת המזון טעונה כוס דהכא ד' כסי תקינו רבנן משום חירות אלא כיון דאיתנהו כל חד וחד ראוי שיעשה בו מצוה אבל בשאר ימות השנה לא בעי כוס שאף כאן מעיקרא אין הכוס בא בשביל ברכת המזון אלא בשביל חירות: \n",
+                "<b>רביעי גומר את ההלל. </b>כך נמצא בקצת ספרים דל\"ג מלת עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל. גרסי' בגמ' ת\"ר רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול דברי ר' טרפון ע\"כ. וכתב רש\"י ז\"ל הכי גרסי' רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו הלל הגדול. ומפ' בגמ' למה נקרא הלל הגדול מפני שהקב\"ה יושב ברומו של עולם כדכתיב הודו לאל השמים נותן לחם לכל בשר והיינו דבר גדול ע\"כ. וכן כתב הרשב\"ם ז\"ל ותוס' ז\"ל כתבו רביעי אומר עליו הלל הגדול רביעי גרסי' ולא גרסי' חמישי אבל הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל גרסי בברייתא כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי ר\"ט. וכתב הר\"ן ז\"ל שהר\"ז הלוי סובר דר\"ט פליג אמתני' דתנן בריש פירקין לא יפחתו לו מד' כוסות של יין ור\"ט ס\"ל דחמשה ולא נהירא וכו' עד ועוד דלא אשטמיט חד תנא למיתני ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ר\"ט אומר חמשה והעלה דמצוה מן המובחר לשתות כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול ושכן מטין דברי הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ואומר עליו ברכת השיר. </b>גמ' מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך ופי' רשב\"ם ז\"ל יהללוך וגומרין בו בא\"י נולך מהולל בתשבחות וזו היא ברכת השיר דמתני' כלומר ברכת השבח ע\"כ. וכתבו התוס' וקמ\"ל דאפי' במקום שלא נהגו לברך אחרי ההלל בלילי הפסח צריך לברך דאי נהגו פשיטא א\"נ דאפי' במקום שנהגו ה\"א דוקא בימים אבל בלילה אין צריך קמ\"ל ע\"כ. ועוד כתבו ז\"ל ר' יוחנן אמר נשמת כל חי נראה ה\"פ אף נשמת כל חי אחר יהללוך דאלת\"ה אנן כמאן עבדינן וקורא ר' יוחנן לנשמת כל חי ברכת השיר לפי שבשבתות אומרים אותו אחר פסוקי דזמרה ע\"כ וז\"ל רשב\"ם ז\"ל בתלמוד מוגה ור' יוחנן אמר נשמת כל חי יהללוך ונשמת כל חי דהיינו ברכת השיר דמתני' דאילו יהללוך אנו אומרים בכל יום שאומרים בו את ההלל ומ\"ש ליל פסח דנקט אם לא להוסיף עוד ברכה אחרת ע\"כ: \n",
+                "<b>בין הכוסות. </b>בפירקין דף קי\"א: \n",
+                "<b>בין שלישי לרביעי לא ישתה. </b>כתב רשב\"ם דהה\"נ יין שלפני המזון אינו משכר ואם רצה לשתות בין ראשון לשני ישתה דהא לא ממעט תנא אלא בין שלישי לרביעי. וכן כתב הכל בו בשם ה\"ר יונתן ז\"ל בסי' נ' וכתב עוד דמ\"מ ראוי להזהר שלא לשתות בין ראשון לשני אם לא לצורך גדול דאיכא למימר דהאי דנקט בין שלישי לרביעי ולא ביאר בין ראשון לשני משום דמילתא דלא שכיחא היא להיות אדם שותה כ\"כ קודם אכילה שישתכר וימנע מעשות הסדר ע\"כ והר\"ן ז\"ל כתב בדף רנ\"ב אפסקא דלא יפחתו לו מד' כוסות של יין דאע\"ג דאמרי' דבין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה משמע דודאי דהיינו בין כוסות אבל לא באמצע הכוס שאחר שמזג הכוס לספר עליו יציאת מצרים שהוא מן התורה אינו בדין שימזוג כוס אחר וישתה ועוד שהרי אומר עליו ב' פרקים מן ההלל וברכת אשר גאלנו שהן מפסיקין אותו בעל כרחו משתייה ע\"כ. ובסוף אותו סימן חזר בו הכל בו וכתב ובין הכוסות הללו כבר בארנו שאם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה וגם לא לאחרי הרביעי ובאר הראב\"ד ז\"ל הטעם לפי שאם ישתה אחר ד' כוסות לא תהי' נכרת שתייתם אם היא למצוה אם לאו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מפטירין אחר הפסח וכו'. </b>פי' היינו אחר פסח ומצה שעמו ובגמ' בלישנא קמא אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן ופרכינן עליה ממתני' דקתני אחר הפסח אחר הפסח הוא דלא אבל לאחר מצה מפטירין ומשני ל\"מ קאמר ל\"מ אחר מצה דלא נפיש טעמיה אלא אפילו לאחר הפסח דנפיש טעמיה ולא מצי עבוריה אין מפטירין. ביד שם פ' ששי סי' י\"ג ומייתי לה בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ\"ו:) \n",
+                "<b>אפיקומין. </b>ראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל אפיקמון. ובגמ' מאי אפיקומין אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה פי' אחר שאכלו הפסח בחבורה זו לא ילכו בחבורה אחרת לאכול לא פת ולא שום דבר גזרה דילמא אתי למיכל הפסח בשני מקומות וכתבו תוס' ז\"ל ולפי זה מתני' מוקי לה רב אליבא דר' יהודה דסבר דאין הפסח נאכל בשני מקומות ע\"כ פי' אע\"פ שנאכל פסח אחד בשתי חבורות או אפי' שתי חבורות בשני בתים עכ\"ז יחיד אינו אוכל מן הפסח בשני מקומות וסתם לן תנא נמי כותיה לעיל ס\"פ כיצד צולין כמו שנכתב שם וקיימא לן דהלכתא כותיה: \n",
+                "<b>ישנו מקצתם יאכלו. </b>פי' מתני' לענין פסח מתנייא והרי\"ף ורבינו שמואל ס\"ל דה\"ה למצה בזמן הזה דנרדמו אפי' מקצתן לא יאכלו אבל הר\"ז הלוי ס\"ל דדינא דמתני' בפסח דוקא הוא ולא במצה. וביד שם פ\"ח סי' י\"ד וספ\"ח דהלכות ק\"פ ובטור א\"ח סי' תע\"ח: \n",
+                "<b>ישנו כולן לא יאכלו. </b>אם התחילו לאכול פסחיהם וישנו כולן שוב לא יאכלו דנראה כאוכל בשני מקומות וכתב רשב\"ם ז\"ל וליכא לפרושי משום דדמי לאכילת שתי חבורות דא\"כ קשיא סתמא אסתמא דהא בכיצד צולין סתם לן כר' יהודה דפסח נאכל בשתי חבורות אבל אין האוכל אוכל בשני מקומות הלכך טעמא דמתני' משום אכילת שני מקומות ע\"כ: \n",
+                "<b>נתנמנמו. </b>נמנום מהו אתפרש במגלה פ' שני. ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נִתְנַמְנְמוּ המ\"ם והנו\"ן בשבא וכן מלת נִרְדּמוּ הדלי\"ת בשבא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפגול והנותר מטמאין את הידים. </b>פ\"ח דהלכות שאר אבות הטומאה סי' ג' ומייתי לה בפ\"ק דמכלתין דף ט\"ו ובפ' כיצד צולין (פסחים דף פ\"ה) ותוס' פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ח) ובגמ' רב הונא ורב חסדא חד מפ' טעמא דפגול וחד מפ' טעמא דנותר מאן דמפ' טעמא דפגול מפרש דמשום חשדי כהונה גזרו עליו טומאה שלא יפגלוהו ברצון להפסיד את הבעלים (הגהה ורש\"י ז\"ל פי' עוד טעם אחרי לפי ששלמים הן ואין לכהן בהן אלא תזה ושוק וישחטם במזיד לשם חטאת כדי לאכלן כולן ולא נהירא דאין פגול אלא בשוחט על מנת לאכול חוץ לזמנו והשוחט שלמים לשם חטאת אין כאן פגול אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה רשב\"ם ז\"ל ונלע\"ד דאפשר דרש\"י ז\"ל ס\"ל דפגול דהכא במתני' לאו דוקא. ומ\"מ התם בפ' כיצד צולין לא הביא רש\"י ז\"ל רק הטעם הראשון). ומאן דמפ' טעמא דנותר מפ' דמשום עצלי כהונה שלא יתעצלו באכילתן. חד אמר כזית מהם מטמא את הידים כאיסורו וחד אמר בכביצה כטומאתו ובהא לחוד הוא דפליגי. וכתבו רש\"י ורשב\"ם ז\"ל ה\"ג במתני' בירך על הזבח לא פטר את הפסח על הפסח פטר את של זבח דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו וכו' ביד פ\"ח דהלכות חמץ ומצה סי' ז'. ובגמ' כשתמצא לומר לדברי ר' ישמעאל זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה לדברי ר' עקיבא לא שפיכה בכלל זריקה ולא זריקה בכלל שפיכה. ובזבחים ר\"פ ב\"ש (זבחים דף ל\"ז) מסקי' דתרי תנאי אליבא דר' ישמעאל דאית תנא דס\"ל דלא פליג ר' ישמעאל אדר' עקיבא בהא דמודה ליה דגם פסח אינו פוטר את הזבח ופסח הוי בשפיכה דילפי' ליה מקרא דודם זבחיך דאי זבחיך הוו שלמים כפשטיה יזרק מיבעי ליה ואית תנא אחרינא התם דס\"ל אליבא דר' ישמעאל דפסח כשלמים ויליף לה מאת דמם תזרוק על המזבח דכתיב גבי בכור לשון רבים לאתויי מעשר ופסח ואף על גב דפסח וזבח תרוייהו בזריקה פליג ר' ישמעאל וטעמיה דפסח עיקר וזבח טפל לו הלכך אין זבח פוטרו לפסח אבל פסח פוטר את הזבח. ובירושלמי נמי אמרו האי טעמא ע\"כ ועיין בתוס' ז\"ל אשר שם וכאן: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת פסחים: \n",
+                "בעזר הנותן ליעיפים כח וגם לפסחים: ובעזרת בורא את האדם חללים חללים. גם רופא חולים. נתחיל מסכת שקלים: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..87fdb312371710826437e22612c0ce3069beca22
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,589 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Pesachim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Pesachim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כתב הרמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לסדר זרעים שסידר התנא פסחים אחר שבת ועירובין כו'. עוד נלע\"ד דמשום דתנן לעיל בשלהי מסכת עירובין דסלקינן מינה דשרץ שנמצא במקדש מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ולמזבח קתני הכא מסכת פסחים דבעי למישרי בה בדיני בדיקת חמץ לבערו ולהוציאו מן הבתים ומכל גבולי ישראל ועוד משום דקתני התם שאם נמצא. השרץ במקום שאין חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת דכופין עליו פסכתר והכא נמי קיימא לן שאם נמצא חמץ בי\"ט של חג המצוח דכופין עליו כלי עד מוצאי י\"ט ששורפו מש\"ה סמיך לה ותנא מס' פסחים דבעי לאתחולי בדיני בדיקת החמץ וביעורו בדכתיבנא: ונראה דאע\"ג דדיני פסח שני אינם רק בפרק אחד ממסכת זו דהיינו פ\"ט מ\"מ נקראת מסכת זו פסחים לשון רבים משום פסח ראשון ושני על הדרך שכתבתי בשם התוס' בריש ערבי פסחים: ומדפיסי התלמוד קראו לכל החמשה פרקים שבמסכת זו דהיינו מתחלת פ\"ה עד סוף פ' ט' פסח שני ולאו דוקא אלא כלומר דיני קרבן פסח ראשון גם שני דנהיגי בזמן הבית מה שא\"כ בדיני הד' פרקים הראשונים רוב הפרק האחרון וכמעט כולו דנהיגי גם בזמן הזה וכן קראם הר\"ן ז\"ל כדתשכח בסימן ד' ה' דבפ' ערבי פסחים שהעתקתי שם ובתוספות במקומות אחרות: \n",
+                "<b>אור לי\"ד וכו'. </b>ביד פ' שני דהלכו' חמץ ומצה סי' ג' ה' ו' ובטור א\"ח סי' תל\"א ותל\"ג וכתב הר\"ן ז\"ל לא שני לן פירושא אי תנינן אור לי\"ד א\"נ לאור י\"ד א\"נ אור י\"ד דמוכח בגמרא (הגהה לא מצאתי זה בגמ' כלל ועיקר). דבכל חד מהני תלת לישני איכא לפרושי ליל י\"ג שמחרתו י\"ד ואע\"ג דאיכא לפרושינהו נמי ליל שלאחר י\"ד שמחרתו ט\"ו שהרי כבר חל זמן איסוריה כדמוכח בגמ' ונמצא עובר עליו ע\"כ אבל ברש\"י ז\"ל אור לי\"ד גרסי' וכן כתב ג\"כ בגמ' גבי ברייתא דשלמים דיכול יהא נאכל אור לשלישי גרסי' וכן נראה מתוס' דזבחים פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ\"ו) ע\"ש: ותימה שלא כתבו כלום גבי אור לשמנים ואחד דבפ\"ק דכריתות והובאה בכאן בגמרא בריש פירקין: \n",
+                "(הגהה דרש החכם השלם הרב ר' משה אלשיך ז\"ל בפ' בא אל פרעה דף ק\"ה וז\"ל רמז רמז לנו התנא באמת כאמור אור לי\"ד בודקין את החמץ לאור הנר והוא כי כאשר השאור מחמיץ העיסה כן היצה\"ר מתמיץ ומפסיד את האדם ומעפשו ועל כן קל עליו חובת ביעור היצה\"ר מעליו ולא ייחל עד אשר יגדל או לעת זקנה כי חלילה כי אור לי\"ד הלא הוא במלאת לו שנת י\"ג ויום א' שמתחיל הי\"ד כי אז ייחל היצה\"ר לפעמו וזהו לאור הנר כי הנר היא הנשמה לו ואור הנמשך מהנר אחר הי\"ג הוא היצר הטוב וזהו לאור הנר וזה בחורין ובסדקין ובכל מצפוני לבו ומחבואות פניותיו ורמז עוד התנא במאמרו בכל מקום שמכניסי' בו חמץ אבל מקום שאין דרך להכניס בו חמץ אין צריך בדיקה והוא כי הנה עיפוש היצה\"ר נכנס בכל אברי האדם כל א' וא' לפי עניניו בראשו ללכת בקומה זקופה במצחו בעזות מצח בעין לראות רע באזן לקבל לשון הרע בפיו ובשפתיו ובלשונו ברכילות ולשון הרע ודבר סרה ופה דובר נבלה ולאכול בו אשר אסרה תורה והלב לחשוב מחשבות און וידים שופכות דם נקי ורגלים ממהרות לרוץ לרעה וההיקש בכל יתר האברים והנה לא כל אדם חוטא בכל אבריו כי אם יש הורגל לחטוא בקצתם ולא בשאריתם ויש יחטא באשר לא חטא רעהו על כן אמר כי בכל אבר אשר ידע שהוא דרכו להכניס בו חמץ אשר חטא בו צריך בדיקה אך אשר ידע שלא הכניס בו חמץ ולא חטא בו אין צריך בדיקה ואחר הבדיקה אם פשפש ומצא צריך ביעור ואחר הביעור צריך בטול שיכניע את יצרו עד שיבטלנו ממש עד שיהא בטיל וחשיב כעפרא דארעא שהוא עד גדר לא יעצור כח להחטיאו כי עשאו למרמס וסגפו וגם כי מן התורה בביטול בעלמא סגי שיהרהר תשובה בלבו צריך גם כן לבערו בדבור ובמעשה בודויים ותחנות בדמעות שליש ולבער בקום עשה כל דבר רע ועיקר הבדיקה לחפש דרכיו ולחקור הוא בלילה שכל אדם מצוי הוא בביתו ובחומותיו במקום שאין אנשים והוא בלתי טרוד בעסקיו כי אז ישב בדד ויתבודד באישון לילה אחר הדלת והמזוזה על הארץ ישב וחשב עם קונהו ית' ויתעלה על כל שטרי חובותיו אשר הוא חייב לו וזהו לאור הנר היא נשמתו שאורה יפה לבדיקה כי יאמר אליה נפשי נפשי אחותי רעיתי התעוררי עורי עורי עד מתי תשתכרי התאבלי ספדי והלילי אבל יחיד עשי לך כי גדול כים שברך כי תחת היותך בהיכלי מלך מלכי המלכים כל קדושים עמך באורך יראו אור ואת עלית על כולנה כל כבודה בת מלך משחקת לפניו בכל עת ומה לך פה עניה סוערה גולה וסורה כו' עיי\"ש) ותנא דידן דקתני אור ולא תנא ליל לישנא מעליא נקט וכדאשכחן בעלמא דא\"ר יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה הרי שעיקם הכתוב ת' אותיות כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו וכן נמי מייתי בגמ' תו דאשכחן שעיקם הכתוב עד תשע ועד עשר ועד שש עשרה ולאו משום דליל אי הוה תני ליה הוה לשון מגונה אלא מיהו שמעינן מינה שראוי לחכמים לחזר אתר לשון צח ונקי ומש\"ה פתח תנא דמתני' לשון אור כדכתיב פתח דבריך יאיר ואשכחן נמי בלשון מקרא שהאור ר\"ל לילה במזמור קל\"ט פי' רש\"י ז\"ל ולילה אור בעדני והלילה יהי מאפיל לנגדי אור זה לשון אופל הוא כמו יפיץ ענן אורו וכן כל כוכבי אור וכן ויאר את הלילה ע\"כ: וכתב הר\"ן ז\"ל בשם הראב\"ד ז\"ל דמשה\"נ נקט אור לומר שבתחלת הלילה שיש בו אור עדיין ראוי לבדוק כדי שלא יתרשל או שלא ישכח וכיון דאותה שעה קושטא הוא שיש בה אור תנא אור משום לישנא מעליא ולא תנא בתחלת ליל י\"ד בודקין את החמץ ואם לא מפני טעם זה משום לישנא מעליא לא היה שם התנא חשך לאור ומכאן אתה למד שהביעור צריך להקדימו עם אור היום כדי שלא יתרשל ע\"כ: ולשון הרמב\"ם ז\"ל נקרא לילה אור כמו שקורין דברים הרבה בהפכן וכיון בזה כדי לדבר בלישנא מעליא ולא תהיה פתיחת הספר בשם העדר מן העדרים ר\"ל לילה ע\"כ: עוד העלה הר\"ן ז\"ל דמדאורייתא בבדיקה לחודה סגי או בבטול לחודיה וכל שבדק מן התורה אינו צריך לבטל הלכך שפיר איכא למימר דבדיקה אתי כדי שלא יעבור עליו בבל יראה שמה שהצריכו חכמי' בטול אחר הבדיקה אינו אלא מדבריהם שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עילוי'. ובדיקה מקראי ילפי' לה בגמ' ובטול איכא מאן דמפיק ליה מתשביתו שתרגם אונקלוס תבטלון ואיכא מאן דמפיק ליה מקרא דכתיב ולא יראה לך והכי איתא בספרי לא יראה שאור בטל בלבך ע\"כ: \n",
+                "<b>לאור הנר. </b>גמ' ת\"ר אין בודקי' לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה ואע\"ג דאמר רבא למה צדיקים דומין בפני שכינה כנר בפני האבוקה ואמר רבא אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר מ\"מ אין בודקין בה דאמר רב נחמן בר יצחק זה יכול להכניסו לחורים ולסדקים וזה אינו יכול להכניסו לחורים ולסדקים ורב זביד אמר משום דזה אורו לפניו וזה אורו לאחריו ואדם האוחז לפניו הוא בודק הלכך אינו יפה לבדיקה ורב פפא אמר משום דהאי בעית פי' שמתיירא שלא יבעיר את הבית ואין לבו על הבדיקה יפה והאי לא בעית ורבינא אמר טעמא משום דהאי משיך נהוריה ואינו דולג בקפיצות אלא נח במקום אחד והאי נפסק וקופץ תמיד: \n",
+                "<b>כל מקום שאין מכניסין וכו' </b>גמ' כל מקום לאתויי מאי לאתויי הא דת\"ר חורי הבית העליונים והתחתונים שאין נוחין להשתמש אין צריך לבדוק וגג היציע אע\"פ שהוא נמוך הואיל ומשופע הוא אין צריך לבדוק וגג המגדל של עץ ורפת בקר ומתבן ולולין ואוצרות יין ושמן שאין מסתפקים לשלחנו שעכשיו אין השמש נכנס לשם ופתו בידו ואוצרות שמן אין צריכין בדיקה רשב\"ג אומר מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת פי' רש\"י ז\"ל החולקת מעמידין אותה במקום מחיצה לחלוק תשמישי הבית ומפסקת שיש הפסק בין שוליה לקרקע דנוחה תשמישתה שיש אויר הרבה צריכה בדיקה: ובגמ' רמי עלה דהאי ברייתא מברייתא אחריתי ומשני להו: (הגהה כתוב בפר הליכות עולם ר\"פ שני דשער השלישי כל היכי דתני הכל לדרשא כלומר לאתויי חדוש שלא היה במשמע וכולהו מייתי להו בשמעתתא קמייתא דערכין הכל לאתויי מאי כמו הכל שוחטין לאתויי משומד אוכל נבלות לתאבון ואחרים הרבה אבל כל זימנין דדריש מיניה וזימנין דלא דריש מיניה כגון כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה דדריש לה בגמ' כל לאתויי הא דתניא וכו' וחדלו לספור הנהו דלא דריש כל לאתויי מאי ותימה שאין התלמוד מוליך השיטה שוה בכל מקום ומדברי הכריתות נראה דכל לא אתי לדרשא בשום מקום ואותן שמדקדק בהן לאו מלישנא ומשמעותא דכל אלא מיתורא כגון הך דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ דמשנה יתירה היא דהא באידך בבא קתני ב' שורות במרתף מקום שמכניסים בו חמץ משמע הא מקום שאין מכניסין בה חמץ א\"צ בדיקה וא\"כ הך דכל מקום יתורא הוא לאתויי הא דתניא וכן כל כיוצא בזה ע\"כ: ובריש פ\"ק דנדה העתקתי כל דברי ספר כריתות): \n",
+                "<b>וּלְמָה אמרו </b>יש גורסין ובמה וכן הוא בבבלי ובירושלמי ובעי בגמ' מרתף מאן דכר שמיה לפוטרו מן הבדיקה דקא מתמה תנא ובמה אמרו ומשני ה\"ק כל מקום שאין מכניסין וכו' ואמרי' לעיל כל מקום לאתויי אוצרות יין ושמן ומש\"ה אמרי' ובמה אמרו לקמן צריך בדיקה ומפר' מקום שמכניסין בו חמץ והיכי דמי כגון במסתפק וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>בש\"א שתי שורות. </b>ר' יוחנן מפרש לה כמו שהעתיק ר\"ע ז\"ל אבל ר' יהודה פירש שתי שורות היינו אותה שרואה את הפתח על פני רוחב כל המרתף והשורה שלאחריה: \n",
+                "<b>ובה\"א שתי שורות וכו' </b>כדפי' ר\"ע ז\"ל מוקי לה רב בגמ' ושמואל פירש דהיינו עליונה ושלפנים ממנה בגג החביות בודק שתי שורות על פני כל המרתף ורב דייק חיצונות ואותה שלפנים לאו חיצונה היא וקסבר רב דתנא דמתני' בחיצונות דק בלישניה אבל בעליונה לא דק בלישניה והאי עליונות דקתני למעוטי תתאי דתתייתא כגון שלישית ושתחתיה ושמואל עליונות דייק והאי שלמטה לאו עליונה היא והאי חיצונות דקתני למעוטי גווייתא דגווייתא: ירושלמי הדא דתימא דבעי בדיקה שתי שורות במחוללות פי' שיש חלל וריוח בין חבית לחבית ויכול אדם להכניס בריוח בין זו לזו אבל באפיצות דהיינו דחוקות מעביר עליהם את הנר ודיו ושמעינן נמי ממתני' דחיישי' לנפל הפת מיד השמש ולא אמרי' ודאי אכלו א\"ר פנחס אני אומר בשעה שסדרן הכניס שם חמץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חוששין שמא גררה חולדה. </b>וכתב שם המגיד משנה ומפר' רבינו מבית שמכניסין בו לבית שאין מכניסין בו ואינו צריך בדיקה שאם באת לחוש לכך אף אתה היה חושש כשבודק חצר זו או עיר זו באת חולדה וגררה שם חמץ מעיר אחרת או מחצר אחרת שלא היתה בדוקה באותה שעה ואין לדבר סוף שאי אפשר לכל ישראל לבדוק חמצן בבת אחת. ורש\"י ז\"ל פירש שאין חוששין כשבדק זוית זו ובא לבדוק זו שמא בתוך שבא לזו גררה החולדה החמץ למקום הבדוק וצריך אני לחזור ולבדוק ע\"כ. ופירש רבינו עיקר ויפה כיון עכ\"ל ז\"ל. וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל ואני אומר דלענין דינא ליכא פלוגתא בינייהו דאליבא דתרוייהו לא חיישי' מבית שאין מכניסין לבית שמכניסין ולא מבית שאינו בדוק לבדוק. ואם ליישוב לשון המשנה יותר מתיישב כפי פי' רש\"י ז\"ל ע\"כ בקיצור מופלג וע\"ש. ואני הדיוט נלע\"ד דאפשר דהכרח הרמב\"ם ז\"ל משום דס\"ל דקאי אדקתני רישא כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה ודו\"ק: והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת והא מרישא שמעי' דקתני כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה תריץ דהוה מוקמינן בשאין חולדה וברדלס יכולין להלך שם ע\"כ. ובגמ' דייקינן טעמא דלא חזינן דשקל הא חזינן דשקל חיישי' שמא עדיין הוא כאן ובעי בדיקה ואמאי נימא אכלתיה מי לא תנן בסוף מסכת אהלות מדורות הגוים טמאים וכמה ישהה בתוכן ויהא צריך בדיקה ארבעים יום ואע\"פ שאין עמו אשה וכל מקום שהחזיר והברדלס והחולדה יכולין להלך שם אינו צריך בדיקה שאם הושלך שם חטטוהו ואכלוהו א\"ר זירא לא קשיא הא בבשר והא בלחם פי' הא דסוף אהלות בבשר דלא משיירא הלכך ודאי אכלוהו ומתני' בלחם דמשיירא אמר רבא האי מאי כלומר מאי קושיא א\"נ אורחא דמילתא דמשיירא בבשרא לית לן למיחש התם מידי דבשלמא התם אימור הוה אימור לא הוה ואת\"ל הוה אימור אכלתיה וספק אכילה יכול להוציאנו מידי ספק השלכה אבל הכא גבי חמץ דקשיא לך היכא דחזינא ודאי דשקל מי יימר דאכלתיה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. וכתבו תוס' ז\"ל בבשר דלא משיירא אור\"ת דהיינו דוקא בשר נפלים דרכיך דהא בפ\"ק דב\"ק חשיב חזיר שאכל בשר אכילה ע\"י הדחק ע\"כ: עוד פריך בגמ' ולא חיישינן והא קתני סיפא ומה שמשייר יניחנו בצנעא כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו ושני אביי לא קשיא הא בי\"ד הא בי\"ג פי' רישא דקתני אין חוששין בבודק בי\"ג שמצוי פת הרבה בבתים לחולדה בתוך הבתים ואינה חוששת לשייר וסיפא בהדיא תנן בה בי\"ד וכיון דלא חזיא חולדה פת הרבה בבתים כמות שהיא רגילה משיירת אמר רבא וכי חולדה נביאה היא לתת לב על כך ולראות את הנולד ויודעת שלא יאפו עוד היום אלא אמררבא מה שמשייר יניחנו בצנעא שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו דהיכא דחזינן על כרחך חיישי'. וכתבו תוס' ז\"ל ולא חיישי' לחולדה הא לא פריך דניחוש לחולדה אפי' מבית לבית דא\"כ אין לדבר סוף דאי אפשר דלא יבדוק אחד קודם חברו ואיכא למיחש שמא הביאה חולדה מבית שאין בדוק לבדוק אלא ממל\"מ פריך דהיינו באותו הבית עצמו כלומר ולא חיישינן לחולדה באותו הבית עצמו: עוד כתבו ז\"ל בשלשה עשר לא משיירא פי' פעם שאינה משיירת ולהכי היכא דלא חזינן לא חיישי' כיון דאפי' גררה פעם שאינה משיירת אבל היכא דחזינן חיישינן כיון דפעמים משיירת ובי\"ד לעולם משיירת ואפי' לא חזינן חיישינן וגבי בשר אפי' חזינן לא חיישינן דלעולם משיירת ואתי שפיר אביי כר' זירא ע\"כ: ובירוש' א\"ר יונה הכין צורכא (צ\"ע) מתני מעיר לעיר ומחצר לחצר ממל\"מ ומבית לבית אם חושש את מעיר לעיר את חושש מחצר לחצר ואם חושש את מחצר לחצר את חושש ממקום למקום ואם חושש את ממקום למקום את חושש מבית לבית א\"ר יוסי אפי' כמתני' אתיא היא אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דא\"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף שאם מבית לבית אי אתה חושש לא כ\"ש ממקום למקום ואם ממקום למקום אי אתה חושש לא כ\"ש מחצר לחצר ואם מחצר לחצר אי אתה חושש לא כ\"ש מעיר לעיר יכולין הן כל ישראל לבדוק חמצן כאחת. תו גרסי' התם רבנן דקסרין בשם ר' אבהו אין חוששין שמא גררה חולדה וכר' יהודה דהתם חוששין. וראיתי מי שפירש דר\"ל דלרבנן צריך בדיקה ואין חוששין שמא גררה ר\"ל שמא גררה ואכלה אלא תולין דהניחה בחורה או במקום אחר ולר' יהודה חוששין ר\"ל תולין להקל דודאי גררוהו ואכלוהו ולא תיקשי לן לשון חוששין דמשמע להחמיר דאשכחן נמי חוששין להקל ע\"כ. אמר המלקט פי' כדכתב רש\"י בשבת פ' שואל (שבת דף קנ\"א) על מתני' דקתני התם אא\"כ באו ממקום קרוב דקאמר עלה שמואל התם חיישי' שמא חוץ לחומה לנו דהוי חיישי' לקולא דוגמא דבתולה שעיברה דחיישי' שמא באמבטי עיברה וכשרה לכהונה דבמסכת חגיגה וכן בקדושין חוששין משום זנות ואין חוששין משום קדושין כלומר תולין בזנות ע\"כ: והובאו דבריו דרש\"י ז\"ל בהר\"ן ז\"ל שם פ' שואל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר בודקין וכו'. </b>פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ס\"ז.) ובירוש' א\"ר יוחנן טעמא דר' יהודה כנגד שלשה פעמים שכתוב בתורה לא יראה בסדר בא לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור ובסדר ראה ולא יראה לך שאור והתם פריך והכתיב תשביתו שאור והכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו' ומשני לה. ובגמ' דילן רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי' תרוייהו כנגד שלש לשונות של השבתה שבתורה ראיה מציאה השבתה לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם אך ביום הראשון תשביתו שאור. וזהו למאי דס\"ד דר' יהודה תלתא בדיקות בעי. אבל בתר הכי מפ' דבאחד משלשה פרקים הללו קאמר ר' יהודה ובגזרה דילמא אתי למיכל מיניה פליגי כדפי' ר\"ע ז\"ל. ופרכי' בגמ' ומי גזר ר' יהודה דילמא אתי למיכל מיניה והתנן במנחות פ' ר' ישמעאל משקרב העומר יוצאין ומוצאין בשוקי ירושלם שהן מלאים קמח וקלי וכרמל שלא ברצון חכמים דברי ר\"מ ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין ולא קא גזר ר' יהודה דילמא אתי למיכל כי מעסקי ביה דהא זה שכבר הוא קמח ודאי נקצר קודם העומר. ובעי רבא לתרץ שאני חדש מתוך שלא התרת לו לקצור כדרך כל השנה אלא בידים קוטפים המלילות מן הקרקע דהא אסור לקצור לפני העומר זכור הוא את איסור החדש ע\"י שנוי המעשה ולא אתי למיכל מיניה וטחינה והרקדה נמי לא היו טוחנין אוחו בריחים של מים אלא בריחים של יד לזכרון. והרקדה הופך הנפה על פניה דהוי שנוי ומדכר ומקשי לי' אביי אלא הא דתנן התם בההוא פירקא קוצרין בית השלחין כדרך חול קודם לעומר במגל ואוקימנא לה כר' יהודה דאמרי' מאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו ר' יהודה מאי איכא למימר אלא אמר אביי חדש בדיל מיניה שהרי לא הורגלו לאכלו כל השנה אבל חמץ למודין הן בכל השנה והא דהכא לא גזרו רבנן והתם קתני שלא ברצון חכמים דמשמע דגזר ר\"מ דהוא מבני פלוגתיה ל\"ק דאע\"ג דבעלמא גזרי' הכא בבדיקת חמץ ליכא למיגזר דהא כל עצמו אינו מחזר עליו אלא לשרפו ואין לך זכרון גדול מזה. ופרכי' תו בגמ' וכל היכא דלא בדיל מיניה מי גזר ר' יהודה והתנן לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן שמא יבא להסתפק ממנו ויהא חייב משום מכבה ור' יהודה מתיר ואע\"ג דשמן תדיר הכל רגילין בו ומשני התם משום חומרא דשבת מיבדל בדילי מיניה. וכתב רש\"י ז\"ל דרבנן אדרבנן ליכא לאקשויי דהא אוקימנא דטעמא דחמץ משום דכל עצמו מחזר וכו' ופרכי' תו בגמ' וכל היכא דבדיל מיניה לא גזר ר' יהודה והתנן בבכורות פ' כל פסולי בכור שאחזו דם אפי' הוא מת אין מקיזין לו דברי ר' יהודה ואין מקיזין אפי' במקום שאינו עושה בו מום משמע וקא גזר ר' יהודה אטו מקום שעושה בו מום ואע\"ג דקדשים הכל בדלין מהם ומשני התם מתוך שאדם בהול על ממונו פי' דכהן זה בהול על הבכור שלא ימות אי שרית ליה במקום שאינו עושה בו מום אתי למיעבד במקום שעושה בו מום ורבנן סברי כ\"ש דאי לא שרית ליה כלל אתי למיעבד. והא דקאמר ר' יהודה בפ' שני דביצה אין מקרדין את הבהמה אבל מקרצפין אלמא לא גזר קרצוף אטו קרוד שאני התם דאי שביק ליה צערא בעלמא הוא ולא אמרי' אדם בהול על ממונו אבל הכא גבי בכור דאי שביק ליה מיית אמרי' אדם בהול על ממונו והאי דגזר גבי חמץ וגבי קרצוף לא גזר לחם בלחם מיחלף קירוד בקרצוף לא מיחלף ורבנן סברי מיחלף. וכתבו תוס' ז\"ל כל היכא דבדיל מיניה לא גזר ר' יהודה דר\"מ אדר' מאיר לא רצה להקשות דלעיל גזר גבי חדש וגבי בכור לא גזר דבפ' פסולי המוקדשי' תניא בכור שאחזו דם מקיזין לו במקום שאין עושין לו מום דברי ר\"מ ר' יהודה אומר וכו' משום דאיכא לשנויי שאני בכור דאיכא פסידא ע\"כ: \n",
+                "<b>ומה שמשייר וכו'. </b>כגון שהניח עשר ומצא תשע אבל אם לא ידע כמה הניח אע\"פ שלא הצניעו אינו צריך לחזור ולבדוק דהא תנן אין חוששין שמא גררה חולדה וכו' הרי\"ף ז\"ל וכן הוא בגמ' וכן פי' ג\"כ הר\"ן ז\"ל. וכתב עוד והיכא דצריך לחזור ולבדוק פעם אחרת צריך ג\"כ לבטל פעם אחרת שהרי קמץ זה שגררה חולדה מתוך הבית לא נתבטל הלכך צריך בטול ע\"כ: ובערוך בערך מעד הביא פירוש שני שהביא ר\"ע ז\"ל בענין תוך המועד ולאחר המועד וכתב בסוף דבריו והא דתנן בסיפא מה שמשייר יניחנו בצנעא לא אהדור אתוך המועד ולאחר המועד שהוא תוך הפסח ולאחר הפסח אלא סליקא לה פלוגתא דר' יהודה וחכמים והדרא לה מימרא לסתם מתני' דאור י\"ד וקתני מה שמשייר אחר שבדק באור י\"ד יניחנו בצנעא ודבר זה אפשר כגון שהיה במדינת הים וחזר בתוך המועד או לאחר המועד ע\"כ: \n",
+                "<b>ומה שמשייר וכו'. </b>ביד פ' שני דהלכות חמץ ומצה סי' ז' ובפ\"ג סי' ב' ה' ובטור א\"ח סי' תל\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"מ אומר וכו'. </b>בפירקין דף ד' וקאמר עלה תנן התם ובר\"פ כל שעה ותוס' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קט\"ז:) \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אוכלין כל ד' וכו'. </b>ביד שם פ\"א סי' ט' ור\"פ ג'. ופי' כל ד' ר\"ל שליש היום בין שהשנה פשוטה שהיום קצר בין שהשנה מעוברת שהיום ארוך: ותשובת שאלה היא בספר תרומת הדשן בסי' קכ\"א וז\"ל התשובה בקיצור יראה מתוך ההלכה דלעולם שרי לאכול עד ב' שעות קודם חצות והא דנקט ר' יהודה אוכלין כל ארבע דמשמע דלא תלינן בקודם חצות היינו משום דבימים בינונים לעולם בסוף שעה ד' היינו שתי שעות קודם חצות וק\"ל. והמקל לא הפסיד ע\"כ ובטור א\"ח סי' תמ\"ג: \n",
+                "<b>תולין כל חמש. </b>ואינו אוכל גזרה משום יום המעונן אבל בד' שעות לא גזרי' דהכל בקיאין בה דזמן סעודה לכל היא: עוד איתא בגמ' כמחלוקת דר\"מ ור' יהודה לענין עדות בסנהדרין פ' היו בודקין כך מחלוקת לענין חמץ ולא תימא תנאי נינהו אליבא דר' יהודה ור\"מ דתנא דמתני' סבר לר\"מ אדם טועה שעה אחת ולר' יהודה אדם טועה שתים ותנא דסנהדרין סבר לר\"מ אדם טועה שתים ולר' יהודה שלש וכמו שכתבתי שם סי' ג' אלא ודאי כאותו מחלוקת שלשם כך הוא כאן אלא הכא שאני שחמץ לכל מסור ושאינו בקי בשעות טועה בהן אבל עדות מסורה לזריזים פי' רש\"י ז\"ל שאין אדם בא להעיד על הנפש אא\"כ בקי בשעות לפי שיודע הוא שסופו להדרש בדרישה וחקירה ע\"כ. א\"נ כי קשיא לך לר' יהודה דאמר התם אין טעות בין חמש לשבע משום חמה והכא אמר אפשר לטעות לא תימא תנאי היא אלא כטעמו שם כך טעמו כאן אלא שחמץ לכל מסור א\"נ משום יום המעונן שאין יכולין לבדוק בחמה וטעו טפי ומיהו כל שעה רביעית שרי למיכל בה חמץ שהיא זמן סעודה לכל אדם והכל בקיאין בה וליכא למיטעי בה אפי' ביום המעונן: עוד בגמ' אמר ר' נחמן הלכה כר' יהודה א\"ל רבא ונימא מר הלכה כר\"מ דסתם לן תנא כותיה דתנן לקמן ר\"פ שני כל שעה שמותר לאכול מאכיל דמשמע וכשאינו מותר אינו מאכיל ואי ר' יהודה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל ומשני ההיא לאו סתמא היא משום דקשיא מותר ומכח האי קושיא מוקמינן לה כרבן גמליאל כמו שפי' ר\"ע ז\"ל שם במקומו. ופריך ליה ונימא מר הלכה כר\"ג דה\"ל מכריע א\"ל רבן גמליאל לאו מכריע הוא אלא טעמא דנפשיה קאמר כמו שמפורש לקמן ואי בעי' אימא רב דאמר כי האי תנא דתניא וכו' דקבע הלכתא כר' אלעזר ב\"ר יהודה איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע אפי' תרומה כל ד' ותו לא וקתני דקבעו הלכה כמותו: ועיין בפי' הר\"ן ז\"ל על זו הברייתא. ובירוש' מפר' ר\"מ אמר משש שעות ולמעלן מדבריהם ר' יהודה אומר משש שעות ולמעלן מדברי תורה מ\"ט דר\"מ אך ביום הראשון זה חמשה עשר יכול משתחשך ת\"ל אך הא כיצד תן לו לפני שקיעת החמה שעה אחת מ\"ט דר' יהודה אך ביום הראשון זה י\"ד יכול כל היום כולו ת\"ל אך הא כיצד חלוק את היום חציו לחמץ וחציו למצה ע\"כ. והתם נמי פריך ומחלפא שיטתיה דר' יהודה מההיא דסנהדרין תמן הוא אומר אין חמישית מתחלפת בשביעית א\"ר יוסי תמן הדבר מסור לב\"ד וב\"ד זריזין הם ברם הכא הדבר מסור לנשים והנשים עצלות ומדבעי שניהם למדנו דאין ביעור חמץ אלא שריפה דהא אף ר\"מ נקט בלישניה לשון שריפה ושורפים בתחלת שש וכן פי' ג\"כ הרז\"ה ז\"ל אלא דק\"ק אמאי לא הזכיר ג\"כ ר\"ג שגם הוא הזכיר לשון שריפה בדבריו כמו ת\"ק דידיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד א\"ר יהודה. </b>סייעתא לדבריו דאמר דתלתא זימנא הוו זמן אכילה וזמן תלייה וזמן שריפה ממה שקבלה בידו שבמקדש שתי חלות וכו': \n",
+                "<b>שתי חלות שבתודה. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>פסולות. </b>ר' חנינא מפ' לה כמו שהעתיק ר\"ע ז\"ל. ובמסקנא דבי\"ג איירי שנשחט עליהם הזבח ונשפך הדם והשתא מיפסלו טפי שנשפך הדם וגם נפסלו בלינה ולכך מעמיד בנשפך הדם שהטעם הראשון שא\"ר חנינא מתוך שהן מרובות נפסלות בלינה נראה לו דוחק דאיך יתכן דמפני רבוי שלהן לא ימצא אוכלין הלא מותרין לזרים מתוס' ז\"ל. ובגמ' תנא משום ר' אלעזר כשרות היו כל זמן שמונחות וכו' והקשו תוס' ז\"ל מאחר דכשרות היו אמאי משהין אותן עד שעת האיסור ותרצו דהיינו כר\"ג דאמר תרומה כל חמץ ולחמי תודה כתרומה והיו נוטלין האחרונה בסוף חמש והכי משמע בירושלמי ע\"כ. עוד בגמ' תניא אבא שאול אומר שתי פרות היו חורשות בהר המשחה כל זמן ששתים חורשות כל העם אוכלין ניטלה אחת וכו': ובירושלמי נמי תני שתי פרות חורשות בירושלם וירושלם לא כמקום שנהנו שלא לעשות מלאכה בי\"ד היא כיון שמתקבצין בה מכל המקומות ומשני נראות כחורשות ולא חורשות ממש רק מהלכין בהן ארוכות וקצרות לסימן: אית תנאי תנו שתי נרות דולקות ואית תנאי תנו שני סדינין א\"ר פנחס ולא פליגין מ\"ד שתי פרות שתי נרות בחול מ\"ד שני סדינין בשבת: ובעי התם ויקבעו לה תקיעה לסימן ומסיק אם אומר את כן אף הם סבורין שמא לתמיד הן תוקעין והן מתקלקלין ע\"כ: \n",
+                "<b>על גב האיצטבא. </b>ס\"א האיצטווה בכל מקום שהוא שנוי כגון בפ' בתרא דשקלים ובפ' לולב וערבה: גמרא תני תנא קמיה דרב יהודה על גב האיצטבא פירוש על הכסא ממש א\"ל וכי להצניען הוא צריך תני על גג האיצטבא אמר רחבא א\"ר יהודה הר הבית סטיו כפול היה פי' האיצטבא סביב סביב מקפת ובתוך אותו היקף עוד אחר ותנ\"ה: ובערוך הביאו בערך אסטווה בוי\"ו. ועיין במ\"ש בפ' לולב וערבה סי' ד'. נטְלה נטְלוּ כך נקד הח' הר\"מ דילונזאנו ז\"ל הטי\"ת בשב\"א: \n",
+                "<b>ר\"ג אומר חולין נאכלין כל ד' ותרומה כל חמש ושורפין בתחלת שש. </b>בגמרא אמרי' דלאו מכריע הוא פי' רש\"י ז\"ל דבשלמא אי הוה תנן ר\"מ אומר אחד חולין וא' תרומה כל חמש ר' יהודה אומר אחד חולין ואחד תרומה כל ד' ור\"ג אומר חולין כל ד' ותרומה כל חמש הויא הכרעה אבל השתא דאינהו לא אדכור תרומה וחולין כלל ולא גלו דעתם שיהא שום רמז דין לחלק ביניהם לאו הכרעה היא אלא דעת שלישית ע\"כ: ותוס' ז\"ל פירשוהו בסוף פירקין בענין אחר. גם בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי\"ו) האריכו בזה ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' חנינא סגן הכהנים. </b>כתב החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נכ\"י חנניה: וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל גם נקד הר\"ח ז\"ל מלת נמנְעו הנו\"ן בשב\"א: \n",
+                "<b>הוסיף ר' עקיבא מימיהן וכו'. </b>תוס' עירובין פ' הדר (עירובין דף ע\"א) ורפ\"ק דזבחים ודפ' הקומץ (מנחות דף ל\"א) ודפ' כסוי הדם (חולין דף פ\"ז) ופ\"ח. ועיין בדבריהם ז\"ל הכא בגמ' שכתבו משום דר' חנינא קאמר מימיהן של כהנים וכו' דמשמע דלא הוו גרסי במילתיה דר' עקיבא מימיהן של כהנים: ומוקי לה רב יהודה בגמ' בנר של מתכת כדפי' ר\"ע ז\"ל ולפי' רש\"י ז\"ל דוקא של מתכת אבל שאר כלים דינם ככלי חרס אכן ר\"ע ז\"ל תפס לעיקר דעת הרמב\"ם ז\"ל ופירושו ועיין במ\"ש בפ\"ק דאהלות סי' ב' ג': אמנם מה שכתב ר\"ע ז\"ל נעשו כמותם אם אב אב ואם ראשון ראשון וכן כתב ג\"כ במשנתנו דבר\"פ שני דעדיות איני יודע מנין לו ז\"ל וכל המפרשים שראיתי עד הנה לא מצאתי כך שאם נגע במת נעשה אבי אבות ואם נגע בטמא מת נעשה אב הטומאה ה' יאיר עיני בתורתו לדעת הדבר על בוריו ועל אמתתו אכי\"ר: אחר זמן רב נזדמן לידי משנתו של החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל ומצאתי שכתב על זה וז\"ל והאי אי אפשר כלל שאם נגעו כלים ואדם בראשון לא יקבלו טומאה כלל ואם הם אוכלים הם שניים ואפי' נגעו במת עצמו אינם אלא ראשון ע\"כ. ובגמ' בעינן ומאי דוחקיה דרב יהודה לאוקומה בנר של מתכת נוקמה בנר של חרס דאינו אלא ראשון כשנגע בטמא מת ואשמועי' ר\"ע דשלישי מותר לעשותו שני ודקשיא לך מאי הוסיף אדר' חנינא הוסיף טובא דאילו התם גבי בשר קדשים כי שריף שלישי בהדי ראשון ועשהו שני וטמא היה מתחלה לטמא אחרים שהשלישי עושה רביעי בקדש ועכשיו כשהוא שני הוי טמא ולא נשתנה שמו לקלקול יותר מבראשונה ואילו גבי עדותו של ר' עקיבא גבי תרומה קאי דאילו שמן קדש אינו אלא שמן מנחות (הגה\"ה פי' שאם נפסל נשרף בקדש בבית הדשן) ונאכל ואינו ראוי להדליק נר ושמן שלישי של תרומה אינו טמא לטמא אחרים אלא פסול דאין שלישי עושה רביעי בתרומה וכי הדר עביד ליה שני ה\"ל טמא ומשני רבא מתני' קשיתיה מאי אריא דתני טומאת מת אי בנר של חרס קאי ובראשון עסיקינן למה לי דנקט שקבל טומאה זו מאב הטומאה של מת ליתני שנטמא סתם ואנן קים לן דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ומה לי אב הטומאה דמת מה לי אב הטומאה דשרץ אלא מדנקט מת ש\"מ בנר של מתכת עסיקי' ואשמעי' דבנר שהוא עצמו אב הטומאה ודייק רבא בגמ' מדקתני הוסיף ר' עקיבא ש\"מ קסבר ר\"ע טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא דאי ס\"ד דאין משקין מטמאין אחרים אלא מדרבנן מאי תוספת דאוסיף ר\"ע דאמר שהשמן שהוא שלישי עשאוהו ראשון ומה בכך האי נר אב הטומאה כי עשאו ראשון להאי שמן מאי אהני ליה אחר שלא יטמא אחרים וכי תימא לאפסולי גופיה הוא דמהני ליה הא פסיל וקאי. ופרכינן ממאי דילמא אהני שיטמא אחרים מעכשיו מדרבנן ומשני אי תוספת דרבנן אתא לאשמיעי' מאי אריא דנקט שמדליקין אותו בנר אב הטומאה שעושין אותו להאי שמן ראשון דאורייתא אי נמי אשמועי' שמדליקין אותו בראשון לטומאה או בשני לטומאה נמי תחלה הוי כלומר איכא נמי תוספת מדרבנן כי ההיא שנעשה ראשון מדרבנן ומטמא עוד שני ושלישי דהא גזור רבנן על המשקין שאפי' נגעו בשני יעשו ראשונים דתנן במסכת פרה פ\"ח כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה אלא ש\"מ מדמהדר למעבדיה ראשון דאורייתא ש\"מ לטמויי אחרים ולעשותן שני דאורייתא קאמר: ובירוש' אית תנויי תנו במתני' בנר שנטמא טמא מת בלא בי\"ת משמע שהנר עצמו קבל טומאה מן המת ואית תנויי תנו בנר שנטמא בטמא מת בבי\"ת משמע שלא נטמאת הנר במת אלא באדם שקבל טומאה מן המת ביד פ' י\"ט דהלכות פסולי המוקדשין סי' ו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אר\"מ מדבריהם למדנו וכו'. </b>ירוש' מהו בפסח בי\"ד. ופי' החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל דבפסח עצמו דהוי חמץ איסור תורה אפי' ר' יוסי לא יפליג עליה דשורפים כדאמר ר' יוחנן לקמיה הכל מודים בששה עשר ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה והירושלמי אזיל לשיטתיה דאמר לעיל לדעת ר\"מ ליכא איסור תורה בחמץ רק קרוב ללילה ע\"כ. ובגמ' בברייתא קאמר ר\"מ י\"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות תלויות טמאות וטהורות. בבלי וירושלמי א\"ר יוחנן מדבריהם למדנו כמשמעו מדברי ר' עקיבא ומדברי ר' חנינא סגן הכהנים. פי' החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל דיליף ר\"מ דכי היכי דשורפין טומאת תורה או פסול תורה עם טומאת תורה ה\"נ שורפין בי\"ד תרומה טהורה כיון דאסירא מדרבנן עם הטמאה מן התורה דאע\"ג דשריא טהורה בי\"ד מן התורה הא תריץ לקמן דר\"מ לטעמיה דמחמיר בדבריהם כשל תורה. ר\"ש בן לקיש אמר מדבריהם ר\"ל מדברי ר\"א ור' יהושע ולא קאי ר\"מ אדר' עקיבא ודר' חנינא דדוקא התם שורפו משום דתרווייהו טומאת תורה או פסול תורה אבל הכא בי\"ד דשרי חמץ מן התורה לא ילפי' דשורפין יחד טהורה עם טמאה אלא מדברי ר' אליעזר וכו' וז\"ל רש\"י ז\"ל בבבלי א\"ר שמעון בן לקיש לא תידחוק לאוקומה הכי דמאי מדבריהם דקאמר מדברי ר\"א ור' יהושע דלאו אמתני' קאי ר\"מ אלא בעלמא קאי והכי קתני מדברי סופרים שמענו ששורפין וכו' ומאן נינהו סופרים ר' אליעזר ור' יהושע והאי עדות דר' חנינא ור' עקיבא לא שייך גבי פסח ואיידי דבעי לאורויי ששורפים טהור עם הטמא נקט לה עכ\"ל ז\"ל. ונמצא דמדבריהם הוי כמו הרי זה אבק רבית מדבריהם וכאלה רבים והכא נמי מדבריהם מדברי סופרים למדנו והם ר' אליעזר ור' יהושע ע\"כ. ובגמ' דילן מפ' הי ר' יהושע ומסיק ר' יהושע דחבית שנשברה בגת העליונה וכו' דבפ\"ח דמסכת תרומות וכתבו תוס' ז\"ל והא דקתני במתני' מילתיה דר' חנינא ור' עקיבא משום דר' יוסי קטעי וסבר דר\"מ מר' חנינא סגן הכהנים קאמר כדקאמר בגמ' בסמוך ע\"כ: והתם בירוש' אמרי' דבר קפרא ס\"ל כר\"ש בן לקיש ובגמ' דילן אמרה ריש לקיש משום בר קפרא: \n",
+                "<b>א\"ל ר' יוסי אינה היא המדה וכו'. </b>פ\"ג דהלכות חמץ ומצה סי' ד' [הגהה עיין בחידושי הרב רבינו אליה מזרחי ז\"ל שבסוף ספר סמ\"ג על סימן ע\"ו וז\"ל. קצת מדבריו שכתב הרא\"ש ז\"ל בהדיא דשלהי מתני' דפ\"ק דפסחים מוקמי' לה כר\"ש וקתני דשורפין תרומה ואי שרינן באכילה עד הלילה למה שורפין. אך קשה דהא דמוקי תלמודא למתני' כר\"ש אינו אלא לענין זה דס\"ל לר\"מ ור' יוסי דחמץ לפני זמנו בלאו כר' יהודה אבל אי הוה ס\"ל כר\"ש דמתיר לאוכלו עד הלילה לא היו שורפין תרומה טהורה לא עם הטמאה ולא זו לעצמה וזו לעצמה ועוד וכו' ע\"ש]: \n",
+                "<b>ור' יהושע אומר שתיהן כאחת. </b>גמרא רמי רב חסדא פסחא אפסחא ומשני ומי אמר ר' יהושע שתיהן כאחת ורמינהי א\"ר יוסי וכו' וקתני היאך ישרף אפי' תלויה עם הטמאה שמא יבוא אליהו ויטהרנה ומשני הא ר\"ש אליבא דר' יהושע דהיינו מתני' והכי נמי אמרי' בירוש' דפירקי' ודפ\"ח דתרומות. וברייתא ר' יוסי אמרה כדקאמר א\"ר יוסי והאי ר' יוסי דמתני' ה\"ק ר' יוסי לר\"מ אפי' ר\"ש אליבא דר' יהושע דמקל כי מקיל בתלויה וטמאה אבל בטהורה וטמאה לא: ר' יוסי ב\"ר חנינא רמי תרומה אפסחא פי' תרומה דעלמא אתרומה דפסחא ומשני. מי א\"ר יהושע שתיהן כאחת דמותר לטמא תלויה בידים ורמינהי דתנן פ\"ח דתרומות חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה ר' אליעזר אומר אם היתה מונחת במקום תורפה יניחנה במקום מוצנע ואם היתה מגולה יכסנה ר' יהושע אומר אם היתה מונחת במקום מוצנע יניחנה במקום תורפה ואם היתה מכוסה יגלנה גרמא אין בידים לא ואע\"ג דתלויה היא ומשני הא ר\"ש אליבא דר' יהושע פי' מתני' והא דקתני בידים לא ר' יוסי היא ואליבא דר' יהושע דגבי תלויה דפסחא נמי ה\"ק בברייתא ואנן היכי נשרוף אפי' תלויה עם הטמאה: ר' אלעזר רמי תרומה אתרומה ומשני כתבנוה כבר שם במקומו פרק שמיני דתרומות: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שעה שמותר לאכול מאכיל. </b>פ\"ק דמכילתין דף י\"ג. ומתני' לא ר' יהודה ולא ר\"מ דאי ר' יהודה הא איכא חמש דאינו אוכל ומאכיל דקאמר תולין כל חמש ואי ר\"מ האי כל שעה שאוכל מאכיל מיבעי ליה וכו' כדפי' רעז\"ל: ובירוש' משמע דלא דייק מלת מותר ומוקי לה כר' מאיר: \n",
+                "<b>ומותר בהנאתו. </b>בהנאת אפרו אפילו אחר זמנו מפ' לה בגמ' כדפי' רעז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל וכגון שנפסל מלאכול הכלב דבענין אחר לא הוה שרי ע\"כ וכן פי' רש\"י ז\"ל ג\"כ וז\"ל והאי מותר אלאחר זמנו קאי וכגון שחרכו באור יפה קודם זמנו שבטל טעמו ומראיתו ע\"כ: \n",
+                "<b>עבר זמנו אסור בהנאתו </b>ואסור למכור ואם מכר דמיו מותרין דאין תופס דמיו כדתנן בפ' שני דקדושין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת תוס' ז\"ל. וכל היכא דתנן בפ\"ק או הכא דחמץ אסור בהנאה או ששורפין אותו הוי דלא כר יוסי הגלילי דלדידיה שרי חמץ בהנאה כל ז' אלא יריצנו לפני כלבו או ימכרנו לגוי: \n",
+                "<b>ולא יסיק בו וכו'. </b>תוס' בפ\"ק דמכילתין דף ה' ועם מה שמפ' בגמרא דלר' יהודה איצטרי' וכדפי' רעז\"ל מובן ומיושב סמיכות פלוגתא דר' יהודה ורבנן אולא יסיק בו תנור וכירים: וכתבו תוס' ז\"ל אבל לרבנן דס\"ל דאין מצותו בשריפה והוי מן הנקברים דאמרי' פ' בתרא דתמורה דאפרן אסור פשיטא דלדידהו אסור ליהנות ממנו בהדי דקא שריף לי' אלא לר' יהודה דס\"ל דהוי בשריפה וקיימא לן התם דכל הנשרפי' אפרן מותר איצטריך. עד כאן: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומ' אין ביעור חמץ אלא שריפה. </b>בפ\"ק דמכלתין תניא א\"ר יהודה אימתי אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה שלא בשעת ביעורו פי' רש\"י ז\"ל דהיינו בתחלת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו דהיינו בשבע שהוא מוזהר מן התורה השבתתו בכל דבר: ור\"ת הכריח דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים והטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורא אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש כיון שאינו מצווה לבערו אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן איתא בירוש' בפ' כל שעה ע\"כ. ושם בפ\"ק דף ה' אמרי' דר' עקיבא ס\"ל כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה: \n",
+                "<b>וחכמים אומרי' מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלת אף וכתב שכן מצא: וביד ספ\"ג דהלכות חמץ ומצה ובטור א\"ח סי' תנ\"ה וע\"ש בספר לבוש החור וכתבתי רוב דבריו בס\"פ בתרא דתמורה ע\"ש: ובגמ' איבעיא להו היכי קאמר מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או דילמא מפרר וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה אמר רבה מסתברא חמץ דלשאר נהרות קאזיל דהא לא מצינו בשום מקום גבי חמץ ים המלח בעי פירור דחיישי' שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו אבל ע\"ז דלים המלח אזלא דהא אשכחן בכמה דוכתי גבי ע\"ז יוליך הנאה לים המלח הלכך סתם ים דתנן גבי ע\"ז הוי ים המלח שאין ספינה עוברת שם לא בעי שחיקה ורב יוסף אמר אדרבא חמץ דמימאיס ונימוק ונימס מאליו לא בעי פירור אבל ע\"ז שאין המים ממסות אותה בעיא שחיקה בשאר נהרות מדלא תני בהדיא יטיל לים המלח. וברייתא תניא כותיה דרבה וכוותיה דרב יוסף ומן הירושלמי משמע דמדלא קתני מטיל לים או מפרר וזורה לרוח משמע דמפרר ארוח ואים קאי דאפי' לדגים שבים שהן הפקר אסור להשליך ככר שלם לים וכי קתני רישא מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות בין שלו בין דהפקר קאמר. וכתב הרי\"ף ז\"ל ופרישנא מפרר וזורה לרוח או מפזר ומטיל לים אלמא אפי' לים בעי פירור וכ\"ש לשאר נהרות וחטים של חמץ בעו שחיקה והדר מטיל לים ע\"כ: ובטור א\"ח סי' תמ\"ג. וכתבו תוס' ז\"ל אומ' ר\"י דרבנן דמתני' היינו ר' יוסי דפ' כל הצלמים א\"נ מתני דהכא אתי שפיר כרבנן דהתם דאמרו לו אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחים ורחמנא אמר ולא ידבק בידך ונו' והא דשרו הכא היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכה\"ג לאו דרך הנאה היא אבל בע\"ז לא כתיב אכילה ואסור אפי שלא כדרך הנאה ע\"כ וכן כתבתי בשמו ז\"ל שם פ' כל הצלמים שכתבו בשם רשב\"ם ז\"ל: ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל או מֵטִיל המ\"ם בצירי והטי\"ת רפויה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמץ של נכרי וכו'. </b>נלע\"ד דמשום דקתני במתני' דלעיל ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו דר\"ל מותר בהנאת אפרו קתני הכא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה כלומר דכבר אפשר להתפרש ומותר בהנאתו דרישא דקאי אחמץ שמכרו ישראל לנכרי דמותר ישראל בהנאתו אחר הפסח וה\"ה באכילה כמו שמתפרשת מתני' דהכא לרבא דהא רב אחא הדר ביה כמו שנעתיק בסמוך. וכי היכי דלא תימא דמותר בהנאתו דרישא קאי אמוכרו לנכרי סמך להא מתני' דהכא דמתני' ר\"ש היא ואפי' דישראל מישרא שרי אלא משום קנסא כדאיתא בגמ' וכמו שפירש כבר רעז\"ל וההיא דלעיל דקתני מותר בהנאתו לא אשמעי' אלא דמותר בהנאת אפרו כדפי' כבר ר\"ע ז\"ל: וביד פ\"א דהלכות חמץ ומצה סי' ד' ובטור א\"ח סי' תמ\"ח. ונראה דחמץ של הקדש של בדק הבית נמי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה שהרי אמרו בברייתא בגמ' בפ\"ק דף ה' לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גוים ושל גבוה אם לא קבל אחריות החמץ של גוי או של הקדש על עצמו ועוד אמרו שם בדף ו' חמצו של גוי שהפקידו אצל ישראל ולא קבל אחריות על עצמו עושה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שלא יבא להסתפק ממנו אבל של הקדש אין צריך לעשות לו שום מחיצה שהרי הכל פורשין ממנו כדי שלא יבואו לידי מעילה וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ד. ונראה דגזרת הכתוב היא שחמץ של הקדש בדק הבית שכולו לגמרי של גבוה ואין בו חלק אפי' לכהנים מותר לראותו בפסח ולאכלו אחר הפסח כמו שהתיר כלאים בבגדי כהונה וכמו שהתיר הבערת אש בשבת בבית המקדש כנלע\"ד ודו\"ק. אח\"כ מצאתי מפורש בגמ' בפירקין דף כ\"ט דפי' רש\"י ז\"ל דאחר הפסח הוה מזבין ליה גזבר לישראל ואכלו ליה וא\"ת א\"כ אמאי לא קתני הקדש במתני' כיון ששניהם מקרא אחד נפקי לא יראה לך דדרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואתיא כר\"ש ושמא יובן מהטעם שכתבו תוס' ז\"ל דממה נפשך יש איסור שאם פדאו הרי הוא שלו ואם לא פדאו הרי הוא אסור בהנאה אפי' אחר הפסח מטעם הקדש ומתחייב קרבן מעילה ולכן ג\"כ מטעם זה אפשר שלא שנאו במתני'. ובגמ' מוקי רב אחא בר יעקב למתני' אליבא דר' יהודה דאמר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת ואע\"ג דנפקא ליה מקראי דלאחר זמנו אסר קרא דתלתא קראי כתיבי לא יאכל חמץ כל מחמצת לא תאכלו לא תאכל עליו חמץ חד לפני זמנו וחד לאחר זמנו וחד לתוך זמנו בשאור דישראל קאמר אבל דנכרי שרי דיליף שאור דאכילה משאור דראיה כלומר חמץ דגבי לא יאכל משאור דראיה ומותר חמצו של נכרי אף באכילה ואפי' בפסח מן התורה לפי' רש\"י ז\"ל דדרשי' הכי מה שאור דראיה שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים פי' של גוים ושל גבוה אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של אחרים ושל גבוה ובדין הוא דאיבעי ליה למיתני וכו' כדפי' רעז\"ל. ובדין הוא נמי דאיבעי ליה למיתני תנא דמתני' דאפי' תוך זמנו מותר בהנאה ואיידי דתנא דישראל לאחר זמנו תנא נמי דנכרי לאחר זמנו רבא אמר לעולם ר\"ש היא דאמר חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום ור\"ש קנסא קניס ליה הואיל ועבר עליו בבל יראה ובבל ימצא ודישראל הוא דאסור מקנסא הלכך דנכרי שרי ולרבא ניחא הא דקתני משום לא יראה דמשום דעבר אהאי קרא קא קניס ליה אבל לרב אחא קשה דהו\"ל למנקט משום לא יאכל חמץ דהא מיניה נפקא ליה לר' יהודה איסור אחר זמנו ותריצנא בגמ' דארישא קאי כדפי' רעז\"ל. ומסקי' בגמ' דרב אחא הדר ביה ולר' יהודה אפי' חמץ של נכרי אסור אחר הפסח דלא יליף שאור דאכילה משאור דראיה ומסיק בגמ' רבא גופיה דהא דקניס ר\"ש אחר הפסח הואיל ועבר עליה בבל יראה ה\"מ בעיניה אבל ע\"י תערובות אפי' שהיי' בעיניה ועבר עליה לא קניס למיסר תערובות דיליה. ומשמע דגם לרבא צריכין אנו לומר ובדין הוא וכו' וכדאיתא בפי' הרמב\"ם ז\"ל ורעז\"ל. או לכל הפחות צריך לתרץ כדתריץ בירוש' דבירוש' קאמר חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה משמע אבל באכילה אסור הדא דאת אמר במקום שנהגו שלא לאכול פת של גוים אבל במקום שנהגו לאכול פת של גוים אף באכילה מותר ואם התענה ג' ימים אף במקום שנהגו שלא לאכול מותר מפני פקוח נפש. וכתב הר\"ן בפ' אין מעמידין דף שס\"ג ע\"א שפירש רש\"י ז\"ל בתשובותיו דמדתלו ליה לפת במנהגא ש\"מ דלית בפת משום גיעולי גוים משום דלא חיישי' לכלים של גוים שיהו בני יומן ואינה ראיה דאיכא לאוקומה כשנילוש בפני ישראל ובכליו ע\"כ בקיצור ובשנוי לשון קצת: וכתב הרי\"ף ז\"ל ומתני' ר\"ש היא דאמר חמץ בין לפני זמנו פי' משש שעות ולמעלה עד שתחשך בין לאחר זמנו דהיינו אחר הפסח אינו עובר עליו בולא כלום ובדין הוא דאפי' של ישראל נמי לאחר הפסח מותר אלא קנסא הוא דקניס ליה ר\"ש הואיל ועבר עליה בבל יראה ובבל ימצא וכי קא קניס ר\"ש בעיניה אבל ע\"י תערובות לא קניס ע\"כ. וכתב עליו הר\"ן ז\"ל ומתני' ר\"ש היא וכו' דאילו לר' יהודה אפי' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור כדאיתא בגמ' ע\"כ. ור' יוסי הגלילי ס\"ל בפירקי' דף כ\"ג ודף כ\"ח דחמץ אפי' של ישראל מותר בהנאה אפי' תוך הפסח ויליף לה מקרא דכתיב לא יראה לך שאור שלך יהא: (הגהה כתבו תוס' ז\"ל והכריחו דלר\"ש נהי דאין עובר עליו בלאו דחמץ לפני זמנו מודה הוא דאסור באכילה משש שעות ולמעלה מדאמרי' וכו' ונראה דנפקא ליה מתשביתו ומאך חלק ע\"כ. וק\"ק לע\"ד דהא בהדיא תנן לקמן פ\"ה השוחט את הפסח עובר בלא תעשה והתם קתני ר\"ש אומר הפסח בי\"ד לשמו חייב וא\"כ מוכרח הוא דס\"ל שאסור לאכול חמץ ערב פסח משש שעות ולמעלה שהרי אפי' להניחו בבית אחר שהגיע זמן שחיטת הפסח אסור לאו קושיא היא דלא עבר על לאו דלא תשחט על חמץ אלא כשהוא יש לו או לאחד מחבורתו חמץ בשעה שהוא שוחט פסחו אבל אם קודם זמן שהוא שוחט פסחו יש לו חמץ אע\"פ שכבר הגיע זמן שחיטת הפסח לצבור לא עבר ולכן צריכין להביא לו ראיה מתשביתו או מאך חלק כן נראה לע\"ד): \n",
+                "<b>משום שנאמר לא יראה לך שאור </b>נלע\"ד דמש\"ה קתני מלת משום לרמוז דמשום קנסא הוא וכדמפרש לה רבא וכדכתיבנא אלא דבירוש' וגם בהרא\"ש ז\"ל אין שם מלת משום וק\"ק דה\"ל לתנא למנקט קרא דלא יראה לך חמץ שהוא קודם בתורה ובירוש' לא גרסי' לא מלת חמץ ולא מלת שאור אלא לא יראה לך סתם ובהרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל נראה דגרסי לא יראה לך חמץ וכן שם במגיד משנה אבל שם בהרמב\"ם ז\"ל כתוב לשון זה ודבר זה קנס הוא מד\"ס מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו אפי' הניחו בשוגג או באונס ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכרי שהלוה וכו'. </b>ביד פ\"ד דהל' חו\"מ סי' ה' ודעת הרמב\"ם ז\"ל ורבינו אפרים ז\"ל דבעי שיהיה הגעת הזמן קודם הפסח הא לאו הכי אע\"פ שכשעבר פסח ולא פדאו ישראל איגלאי מילתא למפרע דשל גוי היה מ\"מ כיון שבפסח היה ביד ישראל לפדותו אמרי' הואיל ואי בעי לפדותו הרי הוא שלו השתא נמי אסור ויש ראיה לדבריהם מן התוספתא וכבר דחה ראייתם הר\"ן ז\"ל דבההיא תוספתא מיירי בדלא אמר לו מעכשיו אבל בדאמר לו מעכשיו אפי' כשקבע לו זמן אחר הפסח מותר ע\"כ. וכתב המגיד משנה ואני סובר שרבינו ורבינו אפרים ז\"ל ס\"ל דמתני' דייקא דקודם הפסח הגיע הזמן מדקתני אחר הפסח מותר בהנאה ומשמע דמיד אחר הפסח מותר ואי אפשר לומר בשקבע זמן אחר הפסח דאכתי עד הזמן ודאי לדברי הכל אינו מותר והיה לו לומר הגיע זמן ולא פדה מותר וכן אין לפרש שקבע לו זמן בתוך הפסח דודאי ישראל לא קבע זמן לפדות חמצו בתוך הפסח שיחוייב לבערו אלא ודאי בקודם הפסח הוא ע\"כ: ושם ג\"כ נתן טעם המגיד משנה למה השמיט הרמב\"ם ז\"ל סיפא דמתני' וישראל וכו'. ונראה פשוט בעיני דמתני' כר\"ש ומשום קנסא אבל ברישא בנכרי שהלוה את ישראל אחר הפסח מותר אפי' באכילה אלא איידי דנקט בסיפא אסור בהנאה נקט ברישא ולאו דוקא וכדמפרש בגמ' אמתני' דלעיל וכדכתיבנא. ואפשר עוד לומר דמתני' ר\"מ היא דאמר בגמ' בברייתא דישראל שהלוה לנכרי על חמצו אם נהנה ממנו אחר הפסח עובר וא\"כ מתני' דקתני אסור בהנאה הוי מן התורה וזה הדרך למוד מטעמו של הרב המגיד ז\"ל שרמזתיו עיין שם: \n",
+                "<b>וישראל שהלוה וכו'. </b>תוס' פ' השולח (גיטין דף ל\"ז) וגם שם בירושלמי דף מ\"ה ותוס' בפ\"ק דקדושין דף ח' והכריחו הם ז\"ל דמדקתני על חמצו משמע במשכנו בשעת הלואה. בטור א\"ח סי' תמ\"א. ומצאתי שנקד הח' הר\"מ דילונזאנו ז\"ל חֲמֵצוֹ החי\"ת בשב\"א פת\"ח והמ\"ם בציר\"י: \n",
+                "<b>חמץ שנפלה עליו מפולת וכו' </b>משמע דמתני' אפי' לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דדוקא לכתחלה בעינן שריפה אם הוא בעין אבל אם בדיעבד נפלה עליו מפולת אם היא גבוהה לכל הפחות שלשה טפחים כדמפ' רשב\"ג מודה ר' יהודה דחשיב כמבוער כנלע\"ד. וביד שם ספ\"ג. והקשו שם תוס' ז\"ל וא\"ת והלא פטור לבדוק חור מפני סכנת עקרב וי\"ל דהכא יכול לפנות המפולת א\"נ הכא שיש שם חמץ בודאי אינו פטור משום חששת עקרב דהא מיבעיא לן בפסחים ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או לאו ע\"כ. רשב\"ג אומר כל שאין הכלב כו' והובאה בגמ' פסחים בפ\"ק דף ח' ובמציעא פ' המפקיד (בבא מציעא דף מ\"ב) ובטור א\"ח סי' תל\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל תרומת חמץ בפסח וכו' </b>פ' עשירי דהלכות תרומות סי' ו' ואיתא בתוס' פ' אלו נערות (כתובות דף ל'.) ונלע\"ד דמשום דבעי למיתני בסמוך דכהנים יוצאין י\"ח בחלה ובתרומה תנא הך דתרומת חמץ ברישא: ומפרש בבבלי ובירוש' דמשכחת תרומת חמץ בפסח כגון שהפריש תרומה והחמיצה או שהפרישה חמץ קודם הפסח אבל אם מפריש תרומת חמץ בפסח אינה קדושה דאמר קרא ראשית משמע שתהא התרומה ראשית ואלו שירים ניכרין שתהא היא מתירתן לישראל ואי במפריש תר\"ח מה היתר יש בשיריה שתהא ראשיתן עושה שירים כי הוו מעיקרא טבל הוו שרו בהנאה ואסורין באכילה השתא נמי שרי בהנאה ואסורין באכילה משום חמץ ולענין מאי הוו שירים: \n",
+                "בסוף לשון רעז\"ל המתחיל בשוגג וכו' שכתוב שם הלכך לאו בתר דמים אזלינן. אמ' המלקט בגמ' אביי אמר לעולם לפי דמים משלם ומתני' ריה\"ג היא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה והאי דבמזיד פטור היינו משוה דס\"ל כר' נחוניא בן הקנה שהי' עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין פי' המתחייב כרת פטור מן התשלומין כמו המתחייב מיתה בידי אדם והכא נמי דאכל תרומה במזיד אע\"ג דשגג בחמץ הואיל וחייב מיתה בידי שמים על אכילת התרומה פטור מן התשלומין דס\"ל דאמרי' קלב\"מ אף בכרת ואף במיתה בידי שמים ובדין הוא דלישמעינן במזיד בתרומה בעלמא דלאו חמץ בפסח דפטור מתשלומין משום מיתה אלא משום רישא נקט מילתא בחמץ בפסח דאשמועי' דהיכא דשגג בשתיהן חייב דחמץ בר דמים הוא ושוגג דרישא דשגג בשתיהן דאי שגג בחמץ והזיד בתרומה מאי חומש איכא ואי שגג בתרומה והזיד בחמץ אמאי משלם הא איחייב ליה כרת וסיפא אשמעי' דהזיד בתרומה אפי' שגג בחמץ פטור דמיתה בידי שמים כי כרת דאי הזיד בחמץ והאי דפטור ליה משום כרת הוא דפטר לישמעינן כולה מתני' בחמץ חולין של חברו וניתני שוגג חייב ומזיד פטור משום כרת רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>ומדמי עצים. </b>שיעורו ואפי דמי עצים אינו משלם ולא נאמר נחשוב זה החמץ כאילו הוא עץ בעלמא לפי שהוא אסור בהנאה ולפיכך אינו משלם אפי' דמי עצים הרמב\"ם ז\"ל משמע קצת דמפ' לה אפי' בתרומה טהורה. ובגמ' תניא האוכל תרומת חמץ בפסח בין שוגג בין מזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים דברי ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי מחייב א\"ל ר\"ע לריב\"ן וכו' ותניא אידך האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן החשלומין ומדמי עצים דברי ר\"א בן יעקב ור' אלעזר חסמא מחייב א\"ל ראב\"י לר' אלעזר חסמא וכו' ומפ' אביי דראב\"י ור\"ע וריב\"ן כולהו ס\"ל חמץ בפסח אסור בהנאה ובהא פליגי ר\"ע וריב\"ן דר\"ע סבר לפי דמים משלם וריב\"ן סבר לפי מדה משלם אבל ר\"א בן יעקב ור\"א חסמא בהא פליגי דראב\"י ס\"ל דחמץ בפסח אסור בהנאה ור\"א חסמא ס\"ל כר' יוסי הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה ותרומת חמץ דכהן נמי ראויה להריצה לפני כלבו או להסיקה תחת תבשילו כדין תרומה טמאה בשאר ימות השנה הלכך ישראל שאכלה לו בפסח מיחייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו דברים וכו' </b>רפ\"ה דהלכות חו\"מ ובפ' ששי סי' ד' ז' ח' ט' ובטור א\"ח סי' תנ\"ג:  ",
+                "<b>ידי חובתו בפסח. </b>נלע\"ד דהא דלא קתני ידי חובת מצה וכן גבי ירקות ידי חובת מרור משום קרא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו לקרבן פסח והיינו דקתני בין בחמשת מיני דגן בין בחמשת מיני ירקות בפסח ר\"ל עם הפסח בזמן שבית המקדש קיים א\"נ לרמוז שמלבד כזית מצה שצריך לאכול משום חובת מצה כדכתיב בערב תאכלו מצות חייב לאכול כזית מצה ג\"כ באחרונה זכר לפסח והיינו דקתני בפסח פי' בעבור הפסח ולפי זה נאמר דאגב דתני רישא גבי חמשת מיני דגן בפסח נקט נמי גבי ירקות בפסח א\"נ בפסח ר\"ל בשעת אכילת הפסח דהיינו לילה הראשון ולרמוז דשאר ימי הפסח אכילת מצה רשות כך נלע\"ד:  ",
+                "<b>בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבלת שועל ובשיפון </b>אבל אורז ודוחן לא. ומתני' דלא כר\"י ב\"נ דתניא אריב\"ן אורז ודוחן מיני דגן נינהו וחייבין על חמוצן כרת ואדם יוצא בו י\"ח בפסח וכן היה אומר דקצת ג\"כ חייבת בחלה דכולהו לחם מיקרו: וכתב הר\"ן ז\"ל ירוש' ר' שמואל בר רב נחמן שמע לה מן הדין קריא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו חטה אלו חטים שורה זו שבלת שועל ולמה נקרא שמה שורה שהיא עשויה כשורה שעורה זו שעורים נסמן זה שיפון כוסמת זה כוסמין גבולתו ע\"כ גבולו של לחם ולמדין מן הקבלה כלומר בתמיה א\"ר סימון מן מה דכתיב ויסרו למשפט אלהיו יורנו כמו שהוא דבר תורה ובגמ' דידן מפיק מקרא דבמין אחר אינו יוצא ידי חובת מצה ע\"כ:  ",
+                "<b>ויוצאין בדמאי. </b>מסופק ר\"י אי בעי למימר יוצא דוקא בדיעבד כדאמרי' הואיל ומפקיר נכסיה וחזי ליה ומ\"מ עדיין לא מפקר ליה אי נמי יוצאין אף לכתחלה הואיל ושרי לעניים ואכילת מצה נמי נקראת אכילת עניות תוס' ז\"ל. אבל מתוך פי' רש\"י ז\"ל דבגמ' מוכח שהוא פשוט אצלו ז\"ל דדוקא בדיעבד יוצא בדמאי ע\"ש דבור המתחיל טבול מדרבנן. וי\"ס דל\"ג מלת ויוצאין. וצריך לדקדק אמאי איצטריך תנא לאשמועינן כולה האי מתני' בפ\"ג שאכלו ובשבת פ' מפנין ופ' בכל מערבין והכא ועיין במ\"ש בפ' מפנין גבי דמאי בשם תוס' ז\"ל:  ",
+                "<b>שנטְלה. שלא נטְלה </b>כך מצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל:  ",
+                "<b>והכהנים בחלה ובתרומה </b>דמצות מצית ריבה: אבל בבכורים אינו יוצא הכהן ידי חובתו בהם כיון דאין יכול לאכלם בכל מושבות דומיא דתרומה וקרא כתיב בכל מושבותיכם תאכלו מצות דבעינן מצה הנאכלת בכל מושבות למעוטי בכורים שאינם נאכלים אלא בירושלם ומעשר שני לר' יוסי הגלילי אינו יוצא בו י\"ח ובגמ' ובברייתא מפ' טעמייהו ואכתבנו בסמוך:  ",
+                "<b>אבל לא בטבל וכו' </b>טעמא דכל הני משום דה\"ל מצוה הבאה בעבירה ובירוש' א\"ר אילא אלה המצות אם עשיתן כמצותן הרי הן מצות ואם לאו אינם מצות הר\"ן ז\"ל: ובגמ' אבל לא בטבל אפי' בטבל טבול דרבנן כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב ובברייתא יכול יוצא אדם י\"ח בטבל שלא נתקן כל צרכו פי' שנטלה ממנו תרומה גדולה ולא ניטלה ממנו תרומת מעשר ולא מעשר שני ואפי' מעשר עני ת\"ל לא תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל דהא מני ר\"ש היא דאמר דאין איסור חל על איסור דתניא ר\"ש אומר האוכל נבלה ביום הכפורים שוגג פטור מחטאת:  ",
+                "<b>חלות תודה ורקיקי נזיר </b>מה שפירש רעז\"ל הוא פי' רבה בגמרא ואפי' לא נשחט עליהם הזבח שלא הוקדשו אינו יוצא בהן. ורב יוסף פי' דאמ' קרא שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לז' ימים יצאת זו שאינה נאכלת לז' ימים אלא ליום ולילה והיכא דלא נשחט עליהם הזבח ס\"ל לרב יוסף דיוצא בהן ומתני' בשנשחט עליהם הזבח וסיפא ה\"ק למכור בשוק דעכשיו לא נשחט הזבח שהרי לא מכרן יוצא בהן ותניא כותיה דרבה ותניא כותיה דרב יוסף ועיין בהגהת ר\"ש לוריא ז\"ל בלשון זה שגם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הסכים לאותה הגהה ומחקו מתלמודו:  ",
+                "<b>למכור בשוק יוצא בהן. </b>דכל למכור בשוק אמר אי מיזדבנא מזדבנא ואי לא אכילנא לה אנא ובגמ' פריך ותיפוק לי לתנא בתרא דתניא כותיה דרב יוסף ומוקי לה בשנשחט הזבח תיפוק ליה דהויא מצה עשירה שהרי היו נילושות בשמן ומשני רביעית היא המתחלקת לכמה חלות דבשמן מעט כזה לא מיקרי מצה עשירה: וכתוב בכל בו סמוך לסוף סימן ח' צ\"ע אם נתן מלח במצה של מצה אי מקריא מצוה עשירה ויש מתירין וסמכו על אותה ששנינו חלות תודה ורקיקי נזיר דאמרי' עשאן למכור בשוק יוצא בהן ובהנהו ודאי יש מלח משום על כל קרבנך תקריב מלח והראב\"ד ז\"ל הגיה על זה ואמר אמר אברהם לא אמרו כן אלא לזריזים שיהו אופים אותה מיד ע\"כ עוד כתוב שם בסוף סי' הנזכר דמדקתני במתני' למכור בשוק יוצא בהן שמעי' דאפי' אפה המצה של מצוה קודם זמן הביעור יוצא בה דהא ודאי חלות תודה קודם זמן הביעור עשאן שהרי אין מביאין תודה בי\"ד מכני החמץ שבה ע\"כ וכן כתוב ג\"כ בשבלי הלקט סי' ס\"א:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו ירקות </b>כו' ביד ספ\"ז דהלכות חמץ ומצה ובטור א\"ח סי' תע\"ג ותוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ו:) \n",
+                "<b>בחזרת. </b>גמרא חזרת רישא דכולהו תנן וא\"ר אושעיא מצוה בחזרת: \n",
+                "<b>ובעולשין. </b>ר' יהודה מוסיף בברייתא אף עולשי שדה והכי נמי איכא בגמ' תנאי טובא דמוספי אירקות. דמתני' ויש מהן שלא הזכירו מלת מרור ויש מי שהזכיר שיוצאין בהרדפנין והקשו תוס' ז\"ל דהיכי נפיק ביה דהא תנן בפ' אלו טרפות דהוי סם לבהמה וכיון שכן אין ראוי לצאת בו דדרכיה דרכי נועם ונשארו בקושיא. ואני ההדיוט חפשתי בספר הערוך ונראה שהוא סובר הרדפנין לתוד והירדוף והרדפני לחוד והירדוף והרדפני הוא סם המות לבהמה אבל הרדפני לא הוי סם המות שהביאו בערך א' הרדפנין ובערך אחר הביא הירדוף והרדפני שפירש שהוא סם המות של בהמה וכן משמע ג\"כ מפי' רש\"י ז\"ל ע\"ש. \n",
+                "<b>ובחרחבינא. </b>שמעתי משם מורי ז\"ל דהיינו עשב שקורין אותו אסתר המלכה והוא מר קצת ושהעיד ששמע ושתי גויות נערות קטנות שאמרה אחת לחברתה נלכה הלוך ללקט חרחבינא וראה שהיו מלקטות העשב הנז'. ובגמ' פריך ממאי דמרור דקרא דכתיב על מצות ומרורים הוי מין ירק דילמא מרריתא דכופיא פי' מין דג והוא שיבוטא והוא קולייס האספנים ומשני דומיא דמצות מה מצות גדולי קרקע אף מרור גידולי קרקע ופריך ואימא הירדוף וכו' ואימא הרזיפי שהוא ג\"כ מן זרע שהוא סם המות לבהמה ומסיק דומיא דמצה מה מצה שניקחת בכסף מעשר אף מרור שניקח בכסף מעשר ובעינן תו בגמ' מנ\"ל לתנא דיוצאין בא' מחמשת מיני ירק אימא מרורין תרי ומשני דומיא דמצה מה מצה מינין הרבה אף מרור מינין הרבה ולתנא דמתני' הוי ממש חמש כנגד חמש. \n",
+                "<b>בין לחין בין יבישין. </b>דוקא בקלח שלהן כדאמרי' בסיפא ופרושי קמפרש. ובירוש' משמע דגריס בין לחין בין כמושין ואמרי' התם עלה אית תנויי תני אבל לא כמושין אמר רב חסדא מ\"ד בין כמושין בקלח מ\"ד אבל לא כמושין בעלין ע\"כ. ובגמ' בברייתא איכא מאן דס\"ל דאפי' כמושין אין יוצאין בהן וכמו שאכתוב בסמוך: \n",
+                "לשון המתחיל בפי' רעז\"ל שלוקין צריך להיות אחר לשון כבושין בחומץ ואחריו לשון המתחיל מבושלים: \n",
+                "<b>אבל לא כמושין </b>גמ' אין יוצאין בהן כמושין משום ר' אלעזר ב\"ר צדוק אמרו יוצאין בהן כמושין ומתני' ר\"מ היא דתניא יוצאין בהן ובקלח שלהן בין לחין בין יבשים דברי ר\"מ וחכמים אומרין לחין יוצאין בהן יבשים אין יוצאין בהן ושוין שיוצאין בהן כמושין ע\"כ. ואפשר דמש\"ה דאיכא פלוגתא ביבישין בין ר\"מ לחכמים הדר רבינו הקדוש למיתני מלת יוצאין בהן בין לחין וכו' לאשמועי' ברמז דבהאי סיפא איכא פלוגתא. \n",
+                "<b>לא שלוקין ולא מבושלין </b>משמע דשליקה הוי טפי מבשול דאי לאו הכי הוי זו ואין צריך לומר זו וכן משמע בכמה דוכתי והא דתנן במסכת נזיר בפ\"ג מינין היה מבשל את השלמים או שולקן אע\"ג דשליקה הוי טפי מבשול לא הוו התם זו ואין צריך לומר זו דקמ\"ל דבשליקה אינו יוצא מתורת בשול תוס' ז\"ל ושם פי' רש\"י ז\"ל או שולקן שאינו מבושל יפה ע\"כ. וכן משמע במתני' דבפ' שני דעוקצין סי' ה' ובפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ' ע\"א) פי' הוא ז\"ל שלוק הוי נימוח טפי ממבושל ע\"כ ועיין בפי' רש\"י ז\"ל בפ' עשירי דמסכת תרומות סי' ח' ועיין ג\"כ במ\"ש אני בשם רש\"י ז\"ל שם פ' עשירי סוף סי' י\"א: \n",
+                "<b>ומצטרפי' לכזית </b>ס\"א וכלם מצטרפין. וכתב הר\"ן ז\"ל ונ\"ל דה\"ה דה\"מ למתנייה לענין כזית מצה דמצטרפין אלא דגבי מצה פשיטא לו אבל הכא איצטריך סד\"א כיון דאמרירותא קפדינן טעמא דחד מיבטיל בחבריה קמ\"ל דכיון דיש לכולן טעם מרירות מצטרפין ע\"כ: \n",
+                "<b>ויוצאין בקלח שלהן </b>כתב סמ\"ג והגהות מימוניות שר\"ת דקדק שבקלח יוצאין ולא בשרש: \n",
+                "<b>ובדמאי וכו' </b>אבל בטבל לא ואע\"ג דמעשר ירק דרבנן הויא לה מצוה הבאה בעבירה דומיא דעציץ שאינו נקוב דאמרן לעיל בפירקין רש\"י ז\"ל: ונלע\"ד דאע\"ג דמצינן למילף דין ירקות מדין מצה דיוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו וכו' הדר תנייה הכא דאם לא הדר תנייה הכא גבי ירקות ה\"א דירקות כיון דמעשר שלהן מדרבנן יוצא י\"ח בהן אפי' בטבל או במעשר ראשון אע\"פ שלא ניטלה תרומתו או במ\"ש והקדש אע\"פ שלא נפדו להכי הדר תנינהו הכא לאשמועי' דדוקא בדמאי או במעשר ראשון שניטלה תרומתו או במ\"ש והקדש הוא דיוצאין ולדיוקא איצטריך ליה ואפשר שלזה כיון לשון רש\"י ז\"ל שכתבתי ודו\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שורין את המורסן וכו' האשה לא תשרה את המורסן וכו' </b>ממתני' שמעינן דמורסן עב וגרוע מסובין ובספ\"ז דשבת הוכחתי ג\"כ על זה ע\"ש: \n",
+                "<b>אבל שפה היא מורסן יבש בבשרה. </b>ואפי' היא נכנסת למרחץ להזיע לחלוחית הזיעה אינה מחמצת. ונלע\"ד דמשום דתנן במתני' דלעיל בין לחים בין יבשים ומפרשי' בגמ' דהיינו דוקא בקלח אבל בעלין דוקא בלחין ולא יבשים מש\"ה קתני השתא האי מתני' דגבי מורסן לצורך אשה דוקא יבש ולא לח. עוד אפשר לומר שבא לרמוז לנו בסמיכות זו שיכול האדם לשרות מצה או לחלוט אותה ולצאת בה ידי חובתו אם הוא זקן או שהוא בנקיון שנים אם היא כבר אפויה ששוב אינה מחמצת ופלוגתא דר\"מ ור' יוסי היא בפירקין דף מ\"א דלר' יוסי במצה מבושלת אינו יוצא אע\"פ שלא נימוחה אבל במצה שרויה לכ\"ע יוצא בה: \n",
+                "<b>לא ילעוס אדם חטין ויתן ע\"ג מכתו בפסח מפני שהן מחמיצות. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלת בפסח ובירוש' מפ' דאין איסור זה אלא כשהחטים שמנות אבל כשהחטים דקות ויבשות אין הרוק מחמיצן כלל. א\"נ אין מחמיצין אלא עד שיסריחו ע\"ג מכתו והיינו דמייתי עלה ההיא דמלוגמא שנסרחה וכו' כן פי' הירוש' הזה החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל: ולפי דרכנו למדנו ממשנתנו זאת רפואה דלשון חכמים מרפא כדאיתא בפ' הנושא (כתובות דף ק\"ג) ומצאתי שכתב רש\"ל ז\"ל שם פ' הנושא דדייק דלשון חכמים מרפא מדקתני במתני' ויתן ע\"ג מכתו בפסח דלמה הזכיר בפסח פשיטא דבפסח איירי בפרט מדקתני מפני שהן מחמיצות ועוד הא רישא קתני אין שורין את המורסן וכו' וכן בסיפא קתני אין נותנין את הקמח לאלתוך החרוסת ולא לתוך החרדל בכולן לא הזכיר פסח וכאן הזכיר אלא לדיוקי בפסח הוא דלא ילעוס הא בשאר שנה ילעוס אף שממילא שמעינן דשרי אלא שדברו חכמים בלשון רפואה והוי כאילו אמר בהדיא ילעוס אדם חטים ויתן ע\"ג מכתו לרפואה ודוק ע\"כ. ודיוק נכון הוא. והוצרך לכך משום דאי לא תימא הכי הוקשה לו ז\"ל מאי לשון חכמים דקאמר רב הונא התם דשמעי' ממתני' וכי לא נמצאו יתר רפואות הא במסכת שבת תנן יוצאין בשן של שועל ודכוותה בכמה דוכתי כמה וכמה אלא מדלא קאמר בדברי חכמים ואשר בדברי חכמים מרפא אלא לשון חכמים קאמר משמע דה\"פ המדקדק בלשונם ימצא שכוונו בלשונותיהם לדבר בלשון צח ונקי שיהא בו נכלל לשון ברכה ולשון עושר ומרפא עכ\"ל ז\"ל: עיין במ\"ש שם בפ' הנושא סי' ג' וביד כולה מתני' בפ\"ה דהלכות חמץ ומצה סי' י\"ז ?ס\"ט ובטור א\"ח סי' תס\"ה וסי' תס\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נותנין קמח וכו' </b>ביד שם סי' י\"ט ובטור א\"ח סי' תס\"ד: \n",
+                "<b>ואם נתן לתוך החרדל יאכל מיד. </b>מה שפירש ר\"ע ז\"ל ה\"ק רב כהנא וברייתא הביא כותיה ורב הונא בריה דרב יהודה אמר רב נחמן אמר שמואל סבר דאחרוסת נמי שרו רבנן והלכה כמותן וכתבו תוס' ז\"ל דאע\"ג דתניא כותיה דרב כהנא קסבר מתני' פליגא ע\"כ. וכתב הרא\"ש ז\"ל ומיירי שיש מעט מים מעורב בהם בחרוסת ובחרדל אבל בלא מים מי פירות אין מחמיצין כרבא ודלא כאביי והנהו אמוראי דבירוש' דאית להו מי פירות לבדן מחמיצין. ועוד מצאתי כתוב שם בהרא\"ש ז\"ל בלשון משנתנו ור\"מ אוסר ור' יהודה אומר ישרף מיד משמע שכך היה גורס הוא ז\"ל: \n",
+                "<b>אין מבשלין את הפסח וכו' </b>ואע\"ג דבאיסור בשול דידיה אתמר בהדיא במים כל בשול במשמע ומ\"מ יש לתמוה דמאי איצטריך למימר דהא כתיב כי אם צלי אש ומש\"ה אית דמפרשי אף כשצלאו מתחלתו כהלכתו שאף בשול שאחר צלי אסרה תורה וקאמר השתא שאפי' במשקין ומי פירות אסור עכ\"ל המאירי. והקשו תוס' ז\"ל תימה למה שנאו כאן אי משום דתנא ירקות שלוקות ומבושלות א\"כ מיד ה\"ל לשנות בסמוך אחריה ע\"כ. ונלע\"ד דבמה שכתבתי בשם הרא\"ש והמאירי ז\"ל מיושב קצת דמשום דקתני' דגבי קמח מי פירות עם מים אם נתן יאכל מיד לת\"ק קתני השתא דגבי פסח אפי' מי פירות לחודייהו אסור לכ\"ע: \n",
+                "<b>לא במשקין ולא במי פירות. </b>פליגי בה בברייתא רבנן ורבי רבנן מפקי לה מק\"ו ומה מים שאין מפיגין טעמן אסורין שאר משקין שמפיגין טעמן פי' שנותנין בו טעם שלהן לא כ\"ש רבי אומר במים אין לי אלא מים שאר משקין מנין ת\"ל בשל מבושל מ\"מ ואיכא בינייהו צלי קדר שמבשלין אותו בלא שום משקה אלא מים הנפלטין משומנו למאן דיליף מק\"ו הכא שרי לרבי דיליף ליה מרבוייא האי נמי בשל מבושל הוא ורבנן האי בשל מבושל דרשי ליה לבשלו ואח\"כ צלאו או בהפך ע\"כ כפי פירוש רש\"י ז\"ל ולפי' התוספות לכ\"ע פסול ופלוגתייהו היא אי לוקה עליו אי לא: ובירוש' דעתי' דרבי מייתי לה התם בשם ר' עקיבא ודעת רבנן בשם ר' ישמעאל: \n",
+                "<b>אבל סכין ומטבילין </b>לאחר צלייתו וכו'. לשון ר\"ע ז\"ל עד דהכי תנן פ\"ג דכיצד צולין צריך להגיה פרק כיצד צולין ואם יש לקיים מה שכתוב ה\"פ דהכי תנן בבא שלישית דפרק כיצד צולין אלא דלא ניחא בכך לפי שאין כן דרכו של ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ומי תשמישו של נחתום ישפכו וכו'. </b>כתוב בספר יראים סימן ק\"ה פי' ועובר עליהן בבל יראה ע\"כ ואפשר שבזה ידוקדק נתינת טעם דקתני במתני' מפני שהן מחמיצות דנראה שהן מלות יתירות. וביד פ\"ה דהלכות חו\"מ סי' ט\"ז ובפ\"ח דהל' ק\"פ סי' ז' ח'. ובגמ' תני חדא שופכין במקום מדרון ואין שופכין במקום האשבורן ותניא אידך שופכין במרום האשבורן לא קשיא הא דנפישי וקוו הא דלא קוו פי' כשהן מרובות הן נקוות חל מקום אחד ואין נבלעות מהר ומחמיצות וכשהן מועטות לא קוו ע\"כ ובירוש' נמי משמע דרמי להו ומשני להו בגוונא אחרינא: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו עוברין בפסח. </b>נלע\"ד דאי גרסי' אלו ניחא ואי נמי גרסי' ואלו בויו יש לומר דקאי אמאי דסליק מיניה סוף פרקין דלעיל דקתני ומי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצות ועובר עליהם בבל יראה כמו שכתבתי לעיל בשם ספר יראים וקתני השתא ואלו ג\"כ עובר עליהם בבל יראה לפי' רש\"י ז\"ל ולפירוש האחר שאכתוב ג\"כ בסמוך אפשר ג\"כ לומר דרך זה דאיידי דקתני ישפכו להעבירן מלפניו קתני נמי ואלו עוברין פי' מן השלחן כך נלע\"ד ולמדתי דקדוק זה מן התוס' שדקדקו כן בר\"פ אלו טרפות כמו שכתבתי שם. וביד פ\"א דהלכות חמץ ומצה סי' ו' ובפ\"ד סי' ח' ובטור א\"ח סי' תמ\"ב. וכתבו תוס' ז\"ל פי' הקונטרס לעבור עליהם בבל יראה ובבל ימצא וגם ריב\"א ז\"ל מדקדק מלשון עוברין דמשמע עוברין מן העולם ואין נראה לר\"ת דמשמע דכל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו ואפי' באכילה לא הוה מיחייב אי לאו דרבייה קרא ומהיכא תיתי בל יראה ובל ימצא. ונראה לר\"ת דאלו עוברין פי' האוכלן ועוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בל יראה ליכא וכן פי' הרא\"ש ז\"ל. והר\"ן ז\"ל פי' עוברין מתבערין מן העולם וכותח ושכר וחומץ וזיתום דארבעתן חמץ גמור מעורב בדברים אחרים דאורייתא ושלשה אחרונות זומן ועמילן וקולן שהן חמץ נוקשה בעיניה כלומר חמץ רע שאינו ראוי לאכילה ואינו מעורב עם דברים אין אסור להשהותן אלא מדרבנן: \n",
+                "<b>הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת. </b>פי' ארבעת מיני מדינה כגון כותח וכיוצא בו אין בהם כזית בכדי אכילת פרס שאינו נעשה אלא לטבל בו ושוהין הרבה באכילתו ומש\"ה אין בהם משום כרת ומיהו קאי עליהו בלאו (הגהה כתוב בספר לבוש החור כל מחמצת לא תאכלו לרבות דברים הללו שהן נקראים מחמצת כלומר שנתחמצו מדבר אחר ואינם כעיקר חמץ הלכך אין בהם אלא לאו באכילתם ע\"כ) דכל מחמצת לא תאכלו דס\"ל לתנא דמתני' דחמץ דגן גמור ע\"י תערובות אפי' לא אכל ממנו אלא כזית עובר בלאו דהיתר שבו מצטרף לאיסור ונוקשה בעיניה נמי ס\"ל דקאי עליה בלאו ובגמ' דרשינן מרבוייא דכל ומש\"ה קתני דהרי אלו באזהרה ומיהו אנן לא קיימא לן הכי אלא כרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בגמ' בברייתא ואמרי' על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בולא כלום וכל שכן דקיימא לן דנוקשה בעיניה בולא כלום דהא מוכח בגמ' דנוקשה בעיניה קיל טפי מחמץ דגן גמור ע\"י תערובות ומיהו בחמץ דגן גמור ע\"י תערובות כל שלא נתבטל איכא איסורא דאורייתא דחצי שיעור אסור מן התורה אבל נוקשה בעיניה כיון דלית בי' לאו לא מיתסר מדאורייתא כלל דמהיכא תיתי אבל מדרבנן מיהא אסור. וכי תימא היכי דחינן סתמא משום מחלוקת דרבנן דאיתא בברייתא וי\"ל דהאי סתמא לאו סתמא דסמכא הוא דהא סתם לן תנא סתמא אחרינא בפרקי' שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דנוקשה בעיניה בלא כלום דשיאור נוקשה הוא כדמוכח בגמ' והאי סתמא עדיף טפי דבתרא הוא ובחדא מסכתא יש סדר וכי תימא נהי דאידחי האי סתמא מנוקשה לא אידחי מחמץ דגן גמור ע\"י תערובות דחמיר טפי ליתא דבגמ' מוכח דר' יוחנן ס\"ל דחמץ דגן גמור ע\"י תערובות בולא כלום אע\"ג דאיהו גופיה אמר הלכה כסתם משנה אלמא ס\"ל דלגמרי אידחיא הלכך הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים וזהו דעת הרב אלפסי ז\"ל שפסק בסמוך כרבנן ולא כסתם משנה וקיים דבריו נמי הרמב\"ן ז\"ל בספר המלחמות על הדרך שכתבתי. ומ\"מ ל\"מ לתנא דמתני' דס\"ל הרי אלו באזהרה דצריכין להתבער מן העולם אלא אפי' למ\"ד נוקשה בעיניה בולא כלום כיון דאיסורא דרבנן מיהא איכא צריך ביעור וראיה לדבר מדתנן בסמוך שיאור ישרף והאוכלו פטור ושיאור היינו נוקשה כדאיתא בגמ' אלמא אפי' מ\"ד פטור ביעור מיהא בעי דאי לאו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהא מותר אפי' לר' יהודה ולא אסר ר' יהודה חמץ לאחר הפסח אלא בחמץ גמור ומיהו כיון דביעור חמץ נוקשה מדרבנן בעלמא הוא מסתברא דאם השהה אותו ולא ביערו לאחר הפסח מותר בהנא עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>וחומץ האדומי. </b>ירושלמי בראשונה שהיו עושין יין בטהרה לנסכים ולא היה יין מחמיץ והוון יהבין בגויה שערין כמה דעבדין רומייא והוו צווחין ליה חומץ האדומי ולא חומץ סתם ואינו כן בגמרא דילן: \n",
+                "<b>וזיתום. </b>רב יוסף תני כדפי' רעז\"ל אבל רב פפא מפיק שערי ומעייל חיטי וסימניך סיסני פי' רב יוסף שיש סמך בשמו אמר שערי. ירוש' א\"ר מנא וכולהו ע\"י מים פי' דס\"ל מי פירות לבדן אין מחמיצין כרבא ופליג אכולהו אמוראי דהתם סוף פירקי' דלעיל: \n",
+                "<b>ר' אלעזר אומר אף תכשיטי נשים. </b>היינו חמץ נוקשה ואפי' הוי חמץ דגן גמור על ידי תערובות מ\"מ מדקאמר אף משמע דמודה לת\"ק (הגהה כתב רש\"ל ז\"ל פי' והת\"ק סבר להדיא דאף בנוקשה חייב כגון זומן של צבעים והדומה לו ואין להקשות א\"כ מאי מוסיף את\"ק די\"ל דת\"ק תנא דגן גמור ע\"י תערובות או נוקשה והוא היה מוסיף נוקשה ע\"י תערובות וכן פי' הר\"ן ז\"ל ע\"כ): ובגמ' אמרי' דר\"א ס\"ל נוקשה בעיניה בולא כלום לכך נראה דגרסי' ר' אלעזר בחד מינייהו או במתני' או בגמ' תוס' ז\"ל וכבר הסכימו הר\"ז הלוי ז\"ל והר\"ן ז\"ל דבמתני' גרסי' ר' אלעזר בלי יוד דבגמ' מסקי' דר\"א ביוד אפי' נוקשה בעיניה לית ליה. ירוש' אית תנאי תנו תכשיטי נשים ואית תנאי תנו טפולי נשים מ\"ד טפולי כ\"ש תכשיטי ומ\"ד תכשיטי הא טפולי לא ופי' ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל טפולי שטופלות בפנים שלמטה להסיר את השיער כ\"ש תכשיטי דלא מאיס כ\"כ כשטופלות על פניהם הא טפולי לא דמאיס טפי ע\"כ ולמדו הרב הנז' ז\"ל מן התוס' דבגמ': \n",
+                "<b>זה הכלל כל שהוא וכו'. </b>גמרא תניא א\"ר יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן ה\"ז עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן כי הא דההוא בר מערבא איקלע לבבל הוה בשרא בהדיה אמר להו קריבו לי מידי למיכל שמע דקאמר קריבו ליה כותח כיון דשמע כותח פירש שבקי היה בו וידע שיש שם חלב. וכתבו תוס' ז\"ל למה מנו חכמים את אלו תימה לרשב\"א הא איצטריך למנותם לאשמועינן שהן בלאו ולא בכרת ותירץ ר\"י דלא הו\"ל לאשמועי' אלא תרי מינייהו חד לנוקשה בעיניה וחד ע\"י תערובות ועוד הקשה דת\"ק שמנאם לית ליה האי זה הכלל דקתני במתני' דהא איכא תכשיטי נשים שהם מין דגים ואין עובר בפסח אלא ר' אלעזר הוא דקאמר לה ע\"כ: \n",
+                "<b>הרי אלו באזהרה </b>אם אכלן עובר בלאו דכל מחמצת לא תאכלו. ובגמ' מאן תנא דחמץ דגן גמור ע\"י תערובות פי' כותח הבבלי ושכר המדי חמץ גמור דדגן הוא אלא שנתערב ונוקשה בעיניה בלאו ומוקי לה רב יהודה כר\"מ דתנא שיאור ישרף דהיינו שיאור דר\"מ שהוא הכספת פנים לר\"מ ודר' יהודה דהיינו קרני חגבים לר' יהודה ונותנו לפני כלבו דהיינו דר\"מ לר' יהודה וקאמ' ר\"מ האוכלו לשיאור זה שר' יהודה מתיר בהנאה סופג את המ' והאי שיאור חמץ נוקשה בעיניה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר ולהחמיץ בו עיסות אחרות כשאור נמי לא חזי וקאמר בלאו וכ\"ש חמץ גמור ע\"י תערובות דחמיר מנוקשה בעיניה והאי לאו דנוקשה נפקא לן מכל מחמצת לא תאכלו כל רבוייא הוא ורב נחמן אוקי לה כר' אליעזר דשמעי' ליה דאמר חמץ דגן גמור ע\"י תערובות בלאו וה\"ה נוקשה בעיניה ובגמ' מפ' מ\"ט לא אמר רב נחמן כרב יהודה ורב יהודה מ\"ט לא אמר כרב נחמן ותניא כותיה דרב יהודה דר\"א ס\"ל דעל עירוב חמץ דגן גמור בלאו אבל נוקשה בעיניה לית ליה כלל. וכתוב בטור א\"ח שם סימן תמ\"ב שפסק הרמב\"ם ז\"ל כר' אליעזר שכתב תערובות חמץ עוברין עליו בבל יראה כגון שכר המדי והמורייס בכל דבר כיוצא באלו אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכול מותר לקיימו בפסח וגם הרא\"ש ז\"ל בתשובותיו כתב ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל פסק כר' אליעזר וזהו הפך ממה שפסק בפי' המשנה אבל מגיד משנה נראה שכתב שפסק כחכמים וע\"ש עוד בבית יוסף וגם שם בכ\"מ פ' שני דהלכות חמץ ומצה וכתב רש\"י ז\"ל בסוף הסוגיא דבגמ' דרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור כר' עקיבא ובגיעולי גוים ס\"ל דחדוש הוא כרבנן והכי אמרי' נמי דאיכא למ\"ד טעמו ולא ממשו דרבנן ע\"כ. ועיין במה שכתבתי בר\"פ שלשה מינין ובפ' בתרא דע\"ז סי' ב' ותבין הענין יפה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בצק שבסדקי עריבה וכו'. </b>נלע\"ד דמשום דברישא דפירקין קתני תערובת חמץ וגם חמץ נוקשה דעובר עליהן בבל יראה כפי פי' רש\"י ז\"ל קתני נמי הא דבצק שבסדקי עריבה דעובר עליה ג\"כ משום בל יראה ובתר הכי קתני דין דכיצד מפרישין חלה בטומאה דא\"ר יהושע עלה דאפי' בל יראה ליכא אלא דק\"ק על זה הפירוש מה שאכתוב בסמוך בשם תוס' והרא\"ש ז\"ל וביד בפ' שני דהלכות חמץ ומצה סי' ט\"ו ובפ' עשירי דהלכות כלים סימן ט'. ובטור א\"ח סימן תמ\"ב. וכלישנא בתרא דשמואל מפ' לה רעז\"ל ובגמ' איכא לישנא קמא לקולא וארישא קאי לא שנו דכזית במקום אחד חייב לבער אלא במקום שאין עשוי לחזק אבל אם במקום העשוי לחזק הוא דמסתמא בטליה ואפי' כזית אינו חייב לבער ותניא כלישנא קמא ותניא כלישנא בתרא וקאמר רב הונא בגמ' סמי קילתא מקמי חמירתא ובמסקנא מוקים אביי לתרווייהו אליבא דחד תנא דהיינו ר\"ש בן אלעזר ולא קשיא כאן במקום לישה דהיינו בדפנות העריבה וכאן שלא במקום לישה דהיינו בשפה העליונה והאריכו בזה רש\"י ותוס' ז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל במתני' מקום העשוי לחזק היינו שולי העריבה מקום הצקת המים שמועיל בצק זה לעריבה להחזיק המים ושאין עשוי לחזק היינו דפנותיה אלא השתא בתירוץ אביי יישב ופירוש דתנא דברייתא בתרייתא לא קרי מקום שאין עשוי לחזק אלא מקום שאינו מקום לישה כלל כגון שפה העליונה אבל דפנות קרי מקום העשוי לחזק וקמייתא קרי אף דפנות מקום שאין עשוי לחזק ואע\"ג דמקום לישה הוא ומקום העשוי לחזק קרי שוליים וע\"ש עוד. ובסוף דבריו ז\"ל כתב כללא דתרוייהו תנאי שפה העליונה אפי' פחות מכזית עובר שוליים אפי' כזית אינו עובר דפנות כזית עובר פחות מכזית אינו עובר ע\"כ. והא דקתני ואם לאו בטל במיעוטו ולא קתני ואם לאו אינו חייב לבער לאשמועי' דאפי' שהוא במקום לישה בטל במיעוטו: ויש להסתפק אם רש\"י ז\"ל וקצת מפרשים הוו גרסי פחות מכאן בטל במיעוטו אע\"פ שהכל עולה לענין אחד: וכן מוגה ע\"י ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם רוצה הוא בקיומו הרי הוא כעריבה. </b>כתב ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל לפרש הירושלמי דדייק התם הכי דמדהוה ליה למיתני בסיפא כלישנא דרישא ואם רוצה הוא בקיומו אינו חוצץ ותנא לשון הרי הוא כעריבה לאשמועי' בין לטומאה בין לטהרה ונידוק מיניה הא מקפיד אינו כעריבה לא לטומאה ולא לטהרה וריש לקיש פליג ואמר דאדרבא איכא למילף ממתני' דהוי חבור לטומאה מדלא נקט לשון כולל טומאה וטהרה כדתנן בסוף מסכת פרה אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה וה\"ל למיתני הכי אם מקפיד עליו אינו חבור והוה משמע בין לטומאה בין לטהרה. והא דמסיים ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה דבר בטעמו קאמר דאינו חוצץ דכיון דרוצה בקיומו הרי הוא כגופה של עריבה ע\"כ. ועוד כתב ז\"ל לדברי הירושלמי דפליג אריש לקיש דמרגיש התם דקשיא רישא אסיפא דרישא קתני אם מקפיד עליו חוצץ הא אינו מקפיד אף שגם אינו רוצה בקיומו אינו חוצץ וסיפא קתני ואם רוצה בקיומו וכו' הא אינו רוצה בקיומו אע\"פ שאינו מקפיד חוצץ ומתרץ נעשה כמו שרגיל לתרץ תמיד בבבלי בכיוצא בזה כלומר דה\"פ דמתני' אם מקפיד חוצץ ואם לאו נעשה כאילו רוצה בקיומו והוי כגופה של עריבה ע\"כ: \n",
+                "<b>בצק החרש </b>מפ' בירוש' בצק שצינן: וז\"ל רש\"י ז\"ל בצק החרש שאין ניכר אם החמיץ אם לאו שמשונה הוא כחרש הזה שיש לו אזנים ואינו ניכר אם שומע אם לאו שאין אדם עומד על בירורו ועל דעתו לישנא אחרינא וכו' ע\"ש: וביד בפ\"ה דהלכות חמץ ומצה סי' י\"ג והוא מפ' שהבצק המשמיע קול בזמן שאדם מכה עליו כבר החמיץ ולפיכך הבצק שאינו משמיע קול ויש כיוצא בו וכו' והראב\"ד ז\"ל כתב בהפך שכל זמן שהעיסה מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה אבל כשהיא מחמצת אע\"פ שאין בה סדקים ולא הכסיפו פניה קולה משתקע כחרש והחרשות גם הוא סימן לחימוץ והוא אם יש כיוצא בו וכו' ע\"כ: \n",
+                "בפירוש רעז\"ל ושיעור זה כשני חומשי שעה כך הוא בפי' הרמב\"ם ז\"ל וכתוב בתוספות י\"ט קשה לי להבין שאם כן שיעור מהלך ליום י\"ב שעות שהם ששים חומשי שעה לא יגיעו רק לשלשים מילין שהם ז' פרסאות ושרי חכמים ז\"ל שיערו עשרה פרסאות ליום ע\"כ והב\"י סימן תנ\"ט בשם תרומת הדשן סימן קכ\"ג כתב שיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה לפי החשבון מהלך בינוני עשרה פרסאות ביום שהוא י\"ב שעות ע\"כ וכן כתב ג\"כ בספר שלחן ערוך שם סי' תנ\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצר מפרישין חלה וכו' </b>פ\"ג דהלכות י\"ט סי' ח' ט'. ואיתא ברייתא קרובה ללשון משנתנו בירוש' ס\"פ המוצא תפילין ובטור א\"ח סי' תנ\"ז. ונלע\"ד עוד מלבד מה שכתבתי כבר בקשור המשניות הללו דמש\"ה סמך האי מתני' לבצק החרש לאשמועי' דאפי' בבצק החרש לא מקילינן ביה להפריש חלתו ולקרות לה שם קודם אפייתו אם כבר נשתהה שיעור מיל או שיש כיוצא בה שהחמיץ. והקשו תוס' ז\"ל ותימה בשלמא קדש פסיל אין שורפין בי\"ט שאין יכול ליהנות ממנו בשעת שריפה אבל תרומה טמאה שיכול ליהנות ממנה בשעת שריפה אמאי אין שורפין כמו שמותר להדליק בשמן של חולין להנאתו כך ישרוף תרומה טמאה להנאתו וכי מפני שמצוה לשרוף מיגרע גרע. ותירץ ריב\"א ז\"ל דשמן של חולין מותר להדליק להנאתו כמו שמותר לאכול אבל תרומה טמאה דאסירא בכל ההנאות נמצא שההבערה אינה להנאה אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה אם יהנה ממנה בשעת שריפה לכך אין דוחה י\"ט כשאר שריפת קדשים מידי דהוה וכו'. ור\"י פי' דודאי מותר לשרוף בי\"ט תרומה לצורך אוכל נפש אלא דגזרי' לצורך אטו שלא לצורך דשלא לצורך אסור מן התורה דגמרינן מקדשים שאין שורפין קדשים בי\"ט ע\"כ. ועוד כתבו ז\"ל אנן שרינן לקרות לה שם קודם אפייה אע\"ג דפסקינן כר' אליעזר דהא אי איכא כהן קטן חזיא ליה כדאמרי' פ' עד כמה דאין תרומת ח\"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו וכן פסק בה\"ג בסדר פסח בשם רב כהן צדק ריש מתיבתא ואפי' ליכא כהן קטן אי איכא כהן גדול שרי דהא חזייא ליה ע\"י בטול ברוב כדאמרי' התם רבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאה וא\"ת ואמאי לא שרינן לאפות חלה טמאה מטעם דא\"ר אלעזר בר\"ש בפ' שני דביצה ממלאה אשה תנור פת ואע\"פ שאינה צריכה אלא לככר אחד מפני שהפת נאפית יפה כשהתנור מלא ואמר רבה התם הלכה כר\"א בר\"ש ואפי' נאמר דאסור לאפות פת מפני שאסור לטלטלה מ\"מ כי לא קרא לה שם אמאי צריך לטעמא דהואיל ואור\"י דטעמא דביצה לא שייך אלא בתנור אבל כשאופה תחת גחלים לא ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ולהאכיל לכלבים אי אפשר שאין מבערין קדשים ביום טוב ע\"כ. אמר המלקט הוא פי' רש\"י ז\"ל ורוצה לומר לכלבים של כהן אבל הר\"ן ז\"ל פי' ולהאכילה לכלבים אי אפשר דתרומה שהיא אוכל אדם אין מאכילין אותה לבהמה כל זמן שהיא ראויה לאדם ע\"כ. ועיין עוד במ\"ש בשמם ז\"ל ר\"פ מפנין: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שֶׁתֹּאפֶה. </b>מצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל התי\"ו בחולם והפ\"א בצירי. וכתב רש\"י ז\"ל במסקנא וז\"ל וכמדומה לי דפירוש הכתוב ברישא דשמעתא הואיל ואי בעי מתשיל עליה לא גרסי' אלא ה\"ג ר' אליעזר סבר אמרי' הואיל ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל וה\"פ ר\"א סבר שרי לאפותה ואע\"ג דסוף סוף איכא חדא דלא חזיא ליה אין כאן איסור מלאכה הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה דמצי למישקל מכל חדא פורתא ור' יהושע סבר לא אמרי' הואיל דהא סופו ליטול אחת מהן לחלה הלכך כיון דטובת הנאה אינה ממון לא עבר עליה ומניחתה עד הערב ותשרפנה ואיכא למימר דבתרתי פליגי ר\"א ור' יהושע דר\"א ס\"ל טובת הנאה ממון והא דתריצנא לעיל ברישא דשמעתא דכ\"ע טובה הנאה אינה ממון אכתי לא שמיע לן הא דאהדר ליה ר\"א לר' יהושע בברייתא לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה ובל ימצא ושתיק ליה בההיא ברייתא ע\"כ. ועיין בתוס' דבגמ' שתרצו ויישבו א\"כ מטעם הואיל נימא בכמה עניינים ובכמה איסורין שבתורה הואיל ויהא מותר ע\"ש. וז\"ל הר\"ן ז\"ל ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שׁתֶֹּאפֵה דס\"ל לר' אליעזר שאי אפשר להניחה לבוא לידי חמוץ לפי שזהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא אי משום דס\"ל. דטובת הנאה ממון וכדידיה דמיא אי משום דאית ליה הואיל ואי בעי מיתשיל עלה הלכך להניחה לבוא לידי חמוץ אסור אבל לאפות את כולן שרי דאע\"ג דלא מפריש חלה לאחר אפייה ולא חזיא אפ\"ה בשעת אפייה הואיל וכל חדא וחדא חזיא אמרי' הואיל ושרי. ולבן בתירא ס\"ל דלהניחה שתחמיץ אסור שטובת הנאה ממון ולאפות את כולן נמי אסור דלית ליה הואיל הלכך ליכא תקנתא אלא שתטיל אותה לתוך הצונן כדי שלא תחמיץ ובהך מתני' בשגלגל ממנה כשיעור ונתחייבה כבר בחלה עסיקי' אבל כל שלא גלגל לא צריכי להכי אלא מגלגלה פחות מכשיעור כדי שלא תתחייב בחלה דאע\"ג דאפליגו במסכת חלה בכה\"ג דתנן התם מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין קבין ואל יעשנה בטומאה ור' עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין קבין שכשם שהוא קורא לטהורה כך קורא לטמאה התם בחול שאפשר להפריש החלה בטומאה אבל בי\"ט הואיל ואי אפשר להפריש חלה בטומאה דברי הכל יעשנה בטומאה והכי מוכח בירוש': \n",
+                "<b>ר' יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא. </b>דס\"ל דטובת הנאה אינה ממון ולית ליה הואיל אי בעי מתשיל עלה ולאפות את כלן נמי ס\"ל דאסור כדמוכח בגמ' בברייתא דאהדר ליה לר' אליעזר לדבריך הרי הוא עובר משום לא תעשה כל מלאכה דלית ליה הואיל וכל חדא חזיא הלכך מפרישתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה עכ\"ל ז\"ל. משמע מפירושו ז\"ל דבן בתירא פליג על ר' אליעזר ור' יהושע אבל מצאתי שכתב ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל כתבו תוס' ז\"ל והרא\"ש ז\"ל נראה דלא פליגי ר\"א ור' יהושע אבן בתירא דלא מסתבר דפליגי בהאי סברא אם מחמצת בתוך המים אי לא אלא דר\"א סבר דמוזהר על חמוצה ור' יהושע סבר דלא מוזהר אמנם בהא פליג ר\"א אבן בתירא דסבר דטוב יותר שלא יקרא לה שם עד שתאפה אולי לא יזהר יפה בהטלתה לצונן ותחמיץ ואם אירע שקרא לה שם היה אומר ר\"ת תטיל לצונן ע\"כ. ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל תָטיל התי\"ו בקמץ והטי\"ת ברפא וכתב תטיל במשקל תגיל ע\"כ. ול\"ג במתני' ר' יהודה בן בתירא רק בן בתירא אומר תטיל לצונין וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: ובתרתי פליגי ר\"א ור' יהושע בטובת הנאה אי הויא ממון אי לא ובהואיל אי אמרי' הואיל אי לא. אבל דעת הירוש' דלכ\"ע טובת הנאה ממון ושלו היא ובסתם נמי לא אמר ר\"א הואיל אלא שבפיו יאמר על כל אחת שאופה זו אני רוצה לאכול ושרי להערים כן כדי שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא ור' יהושע סבר אין הערמה מועלת כלום הלכך לעולם עובר בלאו ודאי אי שהי לה בלא אפייה עובר אלא יראה לך חמץ אי אפי לה עובר אלא תעשה מלאכה הלכך מוטב שיעבור בשב ואל תעשה ולא יעבור בידים לאפות. והא דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו כלומר כיון דעל כרחיה עובר או בבל יראה או בלא תעשה מלאכה לא מסתבר שיהא מוזהר לאפות כדי להנצל מבל יראה דממילא. ולפי פי' הירוש' צ\"ל דר' יהושע פליג אבן בתירא דבהטלה לצונין אינו נמלט מחמוץ דא\"כ למה לא תטיל לצונן שלא לעבור בבל יראה ובהדיא אמרי' בירוש' דהלכה כבן בתירא מפני שבמשנה זו היא מחלוקת ובמתני' דבסמוך סתם לן תנא זה הכלל תפח תלטוש בצונן וקיימ' לן מחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם ע\"כ. אמר המלקט ולפי פי' הירוש' ר' יהושע אזיל לטעמיה דבפ' התערובות סי' י'. ובירוש' פריך לפי שיטתיה ר' בון בר חייא בעי מחלפא שיטתיה דר' אליעזר תמן הוא אומר גבי אותו ואת בנו שנפלו לבור אסור להערים אלא יעלה את הראשון ע\"מ לשחוט וישחוט והשני עושה לו פרנסה שלא ימות והכא הוא אומר דמותר להערים ומשני הכא משום בל יראה ובל ימצא תמן מאי אית לך מחלפא שיטתיה דר' יהושע תמן הוא אומר מותר להערים דיעלה את הראשון ע\"מ לשחוט ולא ישחוט ויערים ויעלה את השני אע\"פ שחושב שלא לשחוט אחד מהן מותר והכא הוא אומר אסור להערים ומשני א\"ר אידי כאן שבות פי' גבי אותו ואת בנו ההעלאה מן הבור איסור טלטול דרבנן בעלמא הוא ואפי' בשבת וכאן חיוב חטאת פי' אפיית החלה הטמאה שאינה לצורך אוכל נפש אי הוה שבת הוה מיחייב עליה חטאת בשגגה א\"ר ב\"ר בון תמן כדי לחוס על נכסיהם של ישראל הכא מאי אית לך ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבן גמליאל אומר שלש נשים וכו'. </b>מתניתין בשלש בצקות י\"מ דדוקא בשיעור זה דשלשה נשים אבל ביתר מכאן אע\"פ שעוסקות בא לידי חמוץ דאי לא תימא הכי סדרא דשלש נשים למה לי. אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בפ\"ה מהלכות חמץ ומצה שכל זמן שאדם עוסק בבצק אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חמוץ וכך נראה בתוספתא כדבריו (הגהה עיין על זה בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' קכ\"ד) ומיהו דוקא בשיעור עיסה שנתנו חכמים דהיינו כדי שיעור חלה הוא דאמרי' דכל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חמוץ וכי תימא אי איתא דכל זמן שעוסקות בו אינו בא לידי חמוץ סדרא דשלש נשים למה לי אפשר לומר דרבנן לכתחלה לא שרו טפי מהאי שיעורא שמא תרפה ידיה מלעסוק בבצק תדיר אבל אי קים לה שלא פסקה מלהתעסק בה אפי' טפי מהאי שיעורא שרי א\"נ משום דר\"ג נקט שיעורא בשלש נשים דלדידיה אפי' סלקה ידיה מן הבצק כל שלא שהה יותר מכדי שתי אפיות ושלש היסקות אינו בא לידי חמוץ פליגי עליה ואמרי דבשלש נשים ליכא למישרי אלא כה\"ג שכל אחת עסוקה בבצק תדיר ואינה מניחתו כלל ואין ה\"נ דכל שעה שעסוקה בו אינו בא לידי חמוץ. ובשאינה עסוקה בבצק תדיר א\"נ בעסוקה אלא שהוא יותר משיעור עיסה מסתברא דילפי' שיעורא מבצק החרש דאמרי' אין שם כיוצא בו שיעורו מיל או אפשר דקולא הוא שהקלו בבצק החרש לפי שאינו ממהר להחמיץ ואין למדין ממנו לבצק אחר עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>שלש נשים עוסקות בבצק. </b>אית דגרסי עסֵקוֹת הסמ\"ך בנקודת צירי. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר וכו'. </b>כתב עוד הר\"ן ז\"ל אפשר דר\"ע לא פליג ארבנן אלא אדר\"ג לחוד וכדתניא בברייתא בגמ' אמר ר' עקיבא דנתי לפני ר\"ג ילמדנו רבינו בנשים זריזות או בנשים שאינם זריזות בעצים לחים או בעצים יבשים בתנור חם או בתנור צונן אמר לי אין לך אלא מה ששנו חכמים זה הכלל תפח תלטוש בצונן אבל מודה ר\"ע לרבנן דבשיעור היסק אחד שממתנת כל אחת לא תבוא עיסתה לידי חמוץ כלל ומודה נמי שכל זמן שאשה עסוקה בבצקה אינו בא לידי חמוץ ע\"כ וכן נמי משמע מפי' הרמב\"ם ז\"ל דלא פליג ארבנן: \n",
+                "<b>זה הכלל תפח וכו'. </b>סתמא היא ולאו ר\"ע קאמר כדכתבינן לעיל בשם הירוש' וכתב החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל והכרח הדבר הוא דודאי כיון דר' עקיבא מודה לרבנן דאין עיסה מחמצת כלל בעוד שעוסקת בה ושהייא בה פורתא וחולק עם ר\"ג וסובר דבא לידי חמוץ אי שהי טובא ודאי ה\"ק לא כל הנשים וכו' הלכך ע\"כ צריך לעשות כרבנן ורבי שנה סתם משנה כאן בין אם עבר ועשה כר\"ג ושהה באונס או בשוגג טפי מכדי היסק אחד בין אם עבר ועשה כרבנן תלטוש בצונן דהלכה כבן בתירא דהטלת העיסה בצונן מונע חמוצה ודלא כר' אליעזר ור' יהושע דפליגי עליה וסברי דאינו מונע ע\"כ. ופי' בערוך בערך לטש תלטוש תוריק בו מים פי' על העיסה שנתנפחה פי' אחר אם מתנפחת היא בתוך התנור מכה בידו כשהיא שרויה על העוגה לפי שהעוגה כשמתנפחת עולה למעלה מן המצה ולידי חמץ לא באה לפיכך חייבונו ללוטשה בצונן כדי להמעיט בה הנפיחה וחוזרת כמו שהיתה ע\"כ. אבל מן הברייתא דבגמ' שהעתקתי בשם הר\"ן ז\"ל משמע שהוא דברי ר\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיאור. </b>כל שיאור שבזאת המשנה הגירסא היא השי\"ן בחירק והאל\"ף בשורק. והובאה בר\"פ כל המנחות ובפ\"ק דחולין דף כ\"ג. ושיאור חמץ נוקשה הוא כדמוכח בגמ' וכדכתיבנא לעיל ריש פירקין: \n",
+                "<b>ישרף והאוכלו פטור. </b>ירוש' רב הונא בשם רב אמר מותר להאכילו לכלבו ואינו אסור בהנאה וישרף היינו יבערנו בשריפה ובהדי דשריף ליה אי בעי ליתהני מיניה: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים זה וזה וכו'. </b>חכמים דמתני' היינו ר\"מ דברייתא וחכמים דברייתא הוא ר' יהודה וכתב הרי\"ף ז\"ל והלכתא כותיה דר' מאיר משום דקרי ליה במתני' בלשון חכמים וטעמיה דר\"מ דאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין בו כמה סדקים מלמטה. פירוש בקיצור ר\"מ קרי שיאור את שהכסיפו פניו וזהו תחלת חמוצו ולר' יהודה הוי שיאור שהתחיל ליסדק כבר סדקים דקים כקרני חגבים אחד לכאן ואחד לכאן אבל שהכסיפו פניו לר' יהודה מצה מעלייתא היא מן התורה אלא מדרבנן אסורא לאדם ולר\"מ קרני חגבים חמץ גמור הוא מועתק מרש\"י ותוס' דבפירקין דף מ\"ג. וביד בפ\"ה דהלכות חמץ ומצה סימן י\"ג ובטור א\"ח סי' תנ\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה עשר שחל להיות בשבת. </b>ביד שם פ\"ג סי' ג' ובטור א\"ח סי' תמ\"ד. וכתוב בשבלי הלקט סי' כ\"א ובחלוק שלש סעודות של שבת נחלקו הגאונים ז\"ל יש מהן אומרים שאין מקדימין סעודת הצהרים לאכלה קודם ד' שעות ומביאין ראיה מהא דתניא י\"ד שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות ואם איתא דיכול לאכלה קודם ד' שעות ליתני מזון שלש סעודות. ובספר יראים בסימן ק\"ה פירשו הא דתני שתי סעודות פירושו שתי שביעות ואותן שתי שביעות יחלק לשלש סעודות ע\"כ. וכן בספר הרוקח סי' רס\"ז ומשמע קצת שהיו גורסין בהדיא במתני' ומשיירין שתי סעודות ולא מצאתי כן בשום מפרש אבל שם בספר הרוקח סי' ס\"א מוכח שאותה היא תוספתא ודומה לי שהיא הברייתא שהובאה בגמ' בפ\"ק דף י\"ג שפסקה להלכתא הרי\"ף ז\"ל שם ספ\"ק כמו שארמוז בסמוך בעה\"י. ירושלמי אתיא דר\"מ דאמר הכא מבערין את הכל מלפני השבת כר' אליעזר דשרי לעיל בפירקין להערים כדי שלא יבוא לעבור על בל יראה ובל ימצא ודר\"מ עדיפא ורבותא טפי מדר' אליעזר דר\"א לא התיר להערים ולאפות בי\"ט רק מפני דאי לא עביד עבר בודאי על בל יראה ובל ימצא ור\"מ שרי שריפת תרומה קודם זמנה מפני שלא יבוא לידי ספק בל יראה דשמא לא ימצא לה אוכלין. וכתב ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל ולא תיקשי כיון דר\"מ לא התיר אלא מפני ספק הא אפשר להנצל מן הספק שיבטלנו בלבו כיון דמדאורייתא בבטול בעלמא סגי דבשלמא גבי חלה דר' אליעזר לא אפשר ע\"י בטול דנכסי כהן הוא ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כדאמרי' לעיל בירוש' די\"ל דע\"כ אין זה בטול דהא מעלה בדעתו אם יבואו אורחים שיאכילנה להם ע\"כ. ועוד כתב ז\"ל וה\"ה דר' אלעזר ב\"ר צדוק אתי כר' אליעזר שהתירו לשרוף התרומה קודם זמנה כדי שלא יבוא למחר לידי ספק בל יראה ובל ימצא אע\"ג דאסור לשרוף תרומה טהורה מן התורה כמו שאסור לטמאותה מדכתיב את משמרת תרומותי וכדכתבו תוס' ז\"ל והר\"ן ז\"ל בפ\"ק הכא התירו כיון דסופה הולכת לאבוד ע\"כ. עוד בירוש' אתיא דרבנן שאמרו בזמנן ובודאי לצדדין אמרו תרומה דוקא בזמנה דהא אסור לשרפה קודם זמנה כיון דשרי להשהותה אבל חולין לאו דוקא אלא אם רצה שורפן בזמנן קאמר ואסרו לשרוף ולעשות מעשה בידים ואף כי ודאי יהיה עובר למחר בבל יראה ובבל ימצא ממילא דס\"ל כר' יהושע דפליג לעיל אר\"א ואסר להערים ולאפות בידים אע\"פ שעובר בבל יראה ובבל ימצא ממילא ועדיפא דרבנן מדר' יהושע דר' יהושע לא אסר אלא כדי שלא ישרוף קדשים מ\"ט די\"ט עשה ולא תעשה כדאיתא בבבלי פ' במה מדליקין ורבנן לא התירו בידים אפי' שריפת קדשים קודם זמנן בחול דליכא אלא אזהרה דאת משמרת תרומותי כדי שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא. עוד גרסי' בגמ' דהתם בירוש' אתיא דר\"א ב\"ר צדוק כר\"ג כמה דר\"ג חילק בין חולין לתרומה לעיל רפ\"ק לדין ביעור חמץ דתנן ר\"ג אומר חולין נאכלין כל ד' ותרומה כל חמש כן ר\"א ב\"ר צדוק חילק הכא במתני' בין תרומה לחולין ודלא כתנאי דהכא ודהתם דסברי דלא פלוג רבנן בחמץ בין תרומה לחולין. כמה דתימר התם הלכה כר\"ג ודכותה הכא הלכה כר\"א ב\"ר צדוק. וכתב הרי\"ף ז\"ל וקיימא לן כר' אלעזר ב\"ר צדוק דקאי כר' אלעזר ב\"ר יהודה איש ברתותא דהלכתא כותיה ע\"כ. ועיין במה שהאריך על זה הר\"ן ז\"ל לעיל ספ\"ק. וכאן בפי' המשנה פסק הרמב\"ם ז\"ל הלכה כר\"א ב\"ר צדוק אבל בפ\"ג דהלכות חמץ ומצה כתב והשאר מבערו מלפני השבת סתם משמע אפי' חולין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההולך לשחוט את פסחו וכו'. </b>פי' קודם שעות הביעור. וביד שם פ\"ג סי' ט' ותוס' רפ\"ק דסוטה ובטור א\"ח סי' תמ\"ד: \n",
+                "<b>לשחוט את פסחו ולמול את בנו. </b>האי דנקיט להו אהדדי היינו משום דמילת זכריו ועבדיו מעכבין את פסחו כן פי' רש\"י ז\"ל פרק כ\"ג בנזיר דף מ\"ח אברייתא דמייתי התם וקל להבין דלא זו אף זו קתני. ובגמ' ורמינהי ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד א\"ר יוחנן לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' יוסי דתניא סעודת אירוסין רשות דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר מצוה והשתא דאמר רב חסדא מחלוקת בסעודה שניה אבל בסעודה ראשונה דברי הכל מצוה אפי' תימא הא והא ר' יהודה ולא קשיא הא בסעודה ראשונה הא בסעודה שניה. ובירוש' א\"ר יוסי ב\"ר בון כמה גדול הוא השלום שהוקש במתני' לשני דברים שחייבין עליהם כרת מילת בנו ושחיטת פסחו וסעודת אירוסין עיקרה משום שלום הבית ע\"כ. ובגמ' תניא א\"ר יהודה אני לא שמעתי אלא סעודת אירוסין בלבד א\"ר יוסי אני שמעתי סעודת אירוסין וסבלונות וסעודת אירוסין דמתני' שתיהן בכלל: \n",
+                "<b>ואם לאו מבטלו בלבו. </b>כתב הר\"ן ז\"ל איכא מאן דפירש דלבו לאו דוקא אלא לומר שאין צריך להשמיע לאזניו אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינם דברים ע\"כ: \n",
+                "<b>ולשבות שביתת הרשות. </b>מה שפי' ר\"ע ז\"ל הוא פי' רש\"י ז\"ל אבל תוס' והרא\"ש ז\"ל הקשו דלא נהירא דא\"כ הוי סתם משנה דלא כהלכתא דקיימא לן דאין מערבין אלא לדבר מצוה. וכתב עוד הרא\"ש ז\"ל ובירוש' מפ' מהו שביתת הרשות ההולך אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה כאן שנה רבי המעשה גדול מן התלמוד דקרי ליה רשות גבי שחיטת פסחו ומלת בנו וסעודת אירוסין ע\"כ ואין הגירסא בספרים שלנו כך. ובערוך ערך שבת ירוש' לשבות שביתת הרשות לשבות אצל רבו או אצל שהוא גדול ממנו גדול השלום שהוקש לשני דברים שחייבין עליהם כרת מילה ושחיטת פסח ע\"כ. ומצאתי כתוב בספר לבוש החור סימן תמ\"ד ז\"ל ואם יצא לצורך עצמו לדבר הרשות יחזור מיד ואפשר אפי' על פחות מכביצה יחזור כיון שיצא לצורך עצמו ואע\"ג דמשמעות המשנה משמע דעל פחות מכביצה אינו חוזר אפי' יצא לדבר הרשות י\"ל דהיינו דוקא שיש בה קצת צורך מצוה כגון ההולך לערב כדי לילך למחר אצל רבו או אצל מי שגדול ממנו בחכמה שיש בה צורך מצוה קצת אלא דלגבי למול את בנו וסעודת אירוסין שהן מצוה ממש ההולך לערב ללכת אצל רבו שאינו אלא מכשירי מצוה רשות קרי ליה וצריך לחזור על כביצה ולא על פחות מכביצה כיון שיש בה קצת צורך מצוה אבל ההולך לצורך עצמו לגמרי אפילו על פחות מכביצה חוזר נ\"ל ע\"כ: \n",
+                "<b>להציל מן הגייס. </b>גרסי' בסמ\"ך והוא חיל. ליסטים לא גרסי' ליה בירוש' לא כאן ולא בפ' שני דראש השנה סי' ה'. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מכאן מלות ומן הלסטים וגם ביד לא כתב מלת ליסטים ואית דגרסי מן הגויים ומן הלסטים והוו לסטים ישראל: \n",
+                "<b>יבטל בלבו. </b>פי' ולא יחזור אפי' אם יש שהות דמפני חומר פקוח נפש העמידו דבריהם על דין תורה דסגי ליה בביטול: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן מי שיצא מירושלים וכו'. </b>ביד פי\"ט דהלכות פסולי המוקדשין סי' ח' ומייתי לה בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ\"א:) \n",
+                "<b>אם עבר צופים. </b>פי' בקונט' שם כפר וקשה לר\"י א\"כ הל\"ל וכמדתה לכל רוח כדתנן בפ' מי שהיה טמא איזוהי דרך רחוקה מן המודיעית ולחוץ וכמדתה לכל רוח ואומר ר\"י דבתוספתא דמכלתין מפ' בהדיא איזהו צופים הרואה ואין מפסיק פי' כל מקום סביב ירושלם שיכול לראותה משם תוס' ז\"ל. ועוד הקשו תוס' ז\"ל על מה שפירש רש\"י ז\"ל ואם לאו חוזר ושורפי דכתיב בקדש באש תשרף וקשה לר\"י אי מדאורייתא הוא מה לי עבר צופים מה לי לא עבר צופים וי\"ל דמן התורה יכול לשרפה בכל מקום שירצה דבפ' כל שעה לא מרבינן מהאי קרא אלא פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים אבל שאר קדשים שנאכלין לזרים לא מרבינן ומה שהצריכו חכמים לשרוף הני דהכא לפני הבירה גזרה אטו קדשי קדשים ע\"כ. ושמא דבזה ידוקדק דהכא ולקמן בפ' כיצד צולין קתני לפני הבירה ואילו התם בפ' טבול יום קתני בבית הבירה אלא דלקמן בפ' כיצד צולין סי' ט' כתבתי מן הגמרא דלא שנא קדשי קדשים ול\"ש קדשים קלים הלכתא גמירי לה. עוד כתבו תוס' ז\"ל לפני הבירה בזבחים בפ' ט\"י פליגי מאי בירה אמר רבה ב\"ב חנה א\"ר יוחנן מקום יש בהר הבית ושמו בירה ריש לקיש אמר כל הבית כולו הוי בירה שנאמר אל הבירה אשר הכינותי ע\"כ. ואיתיה נמי בריש יומא. ושתי הסברות הביא ר\"ע ז\"ל בר\"פ שני דפרה. ובפ' כל שעה (פסחים בדף כ\"ד) פי' רש\"י ז\"ל דהיינו חוץ לעזרה ושם היה בית הדשן לכך ע\"כ. אבל במתני' דנטמא שלם או רובו דתנן לקמן בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ\"א) פירש וסתם דבריו כדברי ריש לקיש וגם מדברי הרמב\"ם ז\"ל נראה כן שכתב בפ\"ז דהלכות מעשה הקרבנות שלשה מקומות לשריפה אחד בתוך העזרה ובו שורפין פסולי המוקדשין וכו' והמקום השני בהר הבית ושמו בירה ובו שורפים חטאות הנשרפות אם אירע בהן פסול אחר צאתן מן העזרה והמקום השלישי חוץ לירושלם והוא הנקרא בית הדשן ושם שורפין חטאות הנשרפות בזמן שהן נשרפות כמצותן ע\"כ: \n",
+                "<b>מעצי המערכה. </b>עיין במ\"ש לקמן פ\"ז משנה ח' גבי נטמא מיעוטו. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ט מהלכות פסולי המוקדשין ואם עבר הצופים שורפן במקומו ואם לאו אם יש בו כזית או יותר חוזר ושורפו בירושלם ואם הוא אורח שאין לו בית שורפו לפני הבירה מעצי המערכה ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר זה וזה בכביצה ור' יהודה אומר זה וזה בכזית </b>גמרא למימרא דר\"מ סבר כביצה הוא דחשיב ור' יהודה סבר כזית נמי חשיב ורמינהי דתנן בברכות פ' שלשה שאכלו ועד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה ומוכח מתוספות דהתם בברכות דמתני' דהתם הוא שהחליף. אביי אמר לעולם לא תיפוך התם בקראי פליגי הכא בסברא פליגי התם בקראי פליגי ר\"מ סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שביעה ואכילה בכזית ור' יהודה סבר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה. הכא בסברא פליגי כדפי' רעז\"ל ובגמ' תניא ר' נתן אומר זה וזה כשתי בצים ולא הודו לו חכמים. ובירוש' אית תנאי תני ומיחלף דר\"מ לדר' יהודה ודר' יהודה לדר\"מ אבל ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי גריס כגרסת מתני'. א\"ר יודן סימנא מן ההיא דברכות וכו': \n",
+                "<b>וחכמים אומרים בשר קדש כזית וחמץ כביצה. </b>אומר ריב\"א דמפ' בירוש' משום דבשר קדש לית ליה תקנה בבטול בעלמא החמירו בכזית אבל חמץ דאית ליה תקנה בבטול לא התמירו עד כביצה תוס' ז\"ל. וביד פ\"ג מהלכות חמץ ומצה סי' ט' ובטור א\"ח סי' תמ\"ד ולשונו שם על כמה הוא חוזר על בלמ\"ד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מקום שנהגו. </b>פ\"ק דיבמות דף י\"ג. אבל מחצות ולמעלה בכל מקום אסור וטעמ' מפ' בירוש' דזמן הקרבת הפסח מחצות ואילך. וכתב עליו הרב המאירי ז\"ל ואע\"פ שהפסח בא אחר התמיד ותמיד אינו נשחט אלא משש שעות ומחצה ולמעלה מ\"מ כל ששחטו משש שעות ולמעלה אפי' קודם תמיד כשר ומאחר שהוא כשר אף הוא קרוי זמן הפסח ע\"כ. ואף יחיד קאמר התם בירוש' דבשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור במלאכה ופריך א\"כ יהא כל היום אסור כמו יחיד שמביא קרבן ומשני התם משום דראוי להקריב משחרית אבל פסח אינו ראוי להקריבו אלא אחר חצות כדנפקא לן מבין הערבים ופריך א\"כ קרבן תמיד שהוא לכל ישראל וקרב בכל יום יהא בכל יום אסור במלאכה ומשני שאני תמיד שהתורה הוציאה מן הכלל דכתיב ואספת דגנך ואם כל ישראל יושבים ובטלים מי יאסוף להם דגן ומשמע התם דמדאורייתא אסור ואפשר דמדרבנן אלא דאסמכוה מקראי וכתבו תוס' והרא\"ש והר\"ן ז\"ל ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם ע\"כ. ובגמ' מאי אריא ערבי פסחים פי' דקתני עד חצות במנהגא מכלל דמחצות ולהלן אסור למה לי למיתני עד חצות לאשמועי' הך הא כל ערבי ימים טובים אסירי דתניא העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה פי' משש שעות ומחצה שהיא מנחה גדולה (הגהה אבל בפי' רש\"י ז\"ל מן המנחה תשע שעות סמוך למנחה קודם לכן ע\"כ ועיין על לשונו זה ז\"ל בבית יוסף א\"ח סימן רנ\"א) אינו רואה סימן ברכה לעולם ומשני התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה לא הכא מחצות א\"נ התם סימן ברכה הוא דלא חזי אבל שמותי לא משמתינן ליה הכא שמותי נמי משמתינן ליה. ופי' הר\"ן ז\"ל מאי אריא ערבי פסחים וכו' כלומר ודאי מנהגא דאיסורא לא אסר מידי אלא במקום שיש עיקר איסורא מדאורייתא אי מדרבנן והם רוצין להחמיר יותר כדי ליזהר מן העבירה ומשום דע\"פ מחצות ולמעלה איכא איסורא מהני מנהגא למיסר טפי ולהאי מילתא מאי אריא ע\"פ אפי' ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי אית בהו עיקר איסורא ומשום הכי ה\"ל למכללינהו בהדי ע\"פ דהאי מנהגא אסר בהו ומשני דלא אפשר למכללינהו דל\"ד והא עדיפא ליה למיתני אי משום דקדים איסוריה דהוי מחצות אי משום דחמיר דמשמתינן עליה אבל אפשר דאי נהוג נמי איסורא בערבי שבתות וערבי י\"ט מקמי זמן איסוריה ודאי מהני כיון שיש בהן עיקר איסורא א\"נ דכיון דלא חמיר איסורייהו דלא משמתינן עלייהו אי נהוג מקמי הכי לאו כלום היא וכך נראה לי דכיון דבזמן איסורא לא משמתינן ליה אלא דאינו רואה סימן ברכה לעולם לא חמיר לאקבועי מנהגא טפי מיניהו ראיה לדבר ממוצאי שבת דאמרי' ביה דאינו רואה סימן ברכה ואפ\"ה אמרי' בירוש' דאי נהוג נשי דלא למיעבד עבידתא טפי משיעורא דאתפני סדרא אינו מנהג עכ\"ל ז\"ל: (הגהה כתב הרב ר' אליה מזרחי בחדושיו שעל הסמ\"ג בדף רנ\"א וז\"ל מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ואי קשיא במאי קמיירי אי בטועין בו באיסור מאי אין עושין דקאמר דמשמע אפי' אחר שנודע להם שטעו הא קיימא לן כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו שאומרי' לו מותר אתה ואינו צריך לא שאלת חכם ולא חרטה. ואי בידעי היתרו ואפי' הכי נהגו בו איסור מאי אריא ערבי פסחים אפי' ימים דעלמא נמי דאע\"ג דבטלה דעתן אצל כל אדם כדתניא בפ\"ק דפסחים מאימתי אסור בעשיית מלאכה משעת האור ופי' רש\"י ז\"ל אבל קודם לכן אפי' נהגו בטלה דעתן אצל כל אדם ה\"מ לאחריני אבל לדידהו לא דלא גרע מנדר. י\"ל לעולס בדידעי היתרו ונהגו בו איסור והא דנקט ערבי פסחים משום אחריני דאזלי התם נקט לה לאשמועי' דהאי מנהגא דערבי פסחים עד חצות מנהג של עיקר הוא ולא אמרי' ביה בטלה דעתן אצל כל אדם וכל ההולך שם נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם אבל בשאר ימים דוקא אינהו גופייהו אסירי מידי דהוו כשאר נודרין דעלמא אבל לאחריני לא משום דבטלה דעתן אצל כל אדם ודוקא מהנץ החמה אבל קודם לכן פליגי בה ר' אליעזר בן יעקב ורבינו יהודה למר בטלה דעתן אצל כל אדם ולמר לא בטלה אלא קודם אור י\"ד בלבד דייקא נמי דקתני מקום שנהגו למכור בהמה דקה מקום שנהגו לאכול צלי מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב ולא כיילינהו לכולהו לומר מקום שנהגו בו מנהג אחר עושין ש\"מ לפרושי מנהגי דאית בהו עיקר אתא לאשמועי' דהני מנהגי מנהג של עיקר הן וחיייבי' לנהוג בם כל הבאים באותו מקום ולא אמרי' בהו בטלה דעתן אצל כל אדם עכ\"ל ז\"ל): ומתני' מייתי לה פ\"ק דיבמות דף י\"ד. ומאי דפריך עלה התם פריך בירוש' נמי ומשני: ואיתא נמי בפ\"ק דחילין דף י\"ח: \n",
+                "<b>ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. </b>כדפי' רעז\"ל מפ' לה רבא בגמ' ובירוש'. ואביי קאמר דארישא קאי אהולך ממקום שעושין למקום שאין עושין. וכתב הר\"א אזכרי ז\"ל דבירוש' משני נמי ר' יוחנן דלעולם מתני כפשטה דאף ממקום שאין עושין למקום שעושין אל ישנה ויעשה קאמ' ולא קשיא רישא אסיפא דרישא מיירי בסתם בני אדם דליכא מקלוקת אם יבטל כמנהג מקומו דיתלו לומר מלאכה הוא דלית ליה ואינו משנה מנהגנו וסיפא מיירי במתמיה כלומ' באיש עסקן מאד שלעולם אינו בטל וזה אל ישנה ליבטל אלא יעשה מלאכה ואין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מפני המחלוקת אע\"ג דבדעתו לחזור מיירי מתני' כדפי' הר\"ן ז\"ל ומדינא יש לו לעשות כמנהג מקומו כיון דכתי' וכל נתיבותיה שלום וי\"ל דמעיקרא לא קבלו היכא דנפיק חורבא דמחלוקת ולקמן בירוש' גבי ט' באב אמרי' נמי במתמיה ומוכרח לפרש כן ע\"כ. ועיין בתשובו' הרשב\"א ז\"ל סי' של\"ז שפירש שם מתניתין ובטור א\"ח סי' תס\"ח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוליך פירות שביעית וכו' </b>ביד פ\"ז מהל' שמיטה ויובל סימן י\"ב: \n",
+                "<b>ר' יהורה אומר וכו' </b>גמ' למימרא דלית ליה לר' יהודה הא דתנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ומוקי רב אשי לפלוגתייהו בפלוגתא דר\"ג ורבנן דבפ\"ט דמסכת שביעית וכמו שפי' רעז\"ל. ואיכא נמי אוקמתי אחריני טובא ופסק הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה דלא כר' יהודה וכן פסק שם בהלכות שמטה ויובל. וק\"ק דהא ר' יהודה נמי ס\"ל דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם כדמוכח ממה שהעתקתי קצת מלשון הגמרא. ושמא משום דלאיזו אוקמתא מאוקמתי דאיכא בגמ' כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד הוי ר' יהודה לקולא מש\"ה בפי' המשנה כתבו ואין הלכה כר' יהודה ושם ביד ג\"כ סתם דבריו ונקט לחומרא כפשטיה דלישנא דת\"ק אבל רעז\"ל נראה שבתר באוקמתיה דרב אשי שהיא הלכתא אליבא דכ\"ע. ירושלמי כלו מטבריא ולא כלו מצפורין אומר לו מצפורין הבאתים אם אין אתה מאמינני צא והבא לך אף אתה. ר' חנניא ור' פנחס ר' יהודה ור' יוסי שניהם אמרו דבר אחד דתנינן תמן בשביעית פ\"ט אוכלין על המובקר אבל לא על השמור ר' יוסי אומר אף על השמור אומר לו מן השמור הבאתים ואם אין אתה מאמינני הרי שדה פלוני משומרת לפיכך צא והבא לך אף אתה. משמע ממנו וגם מאוקמתא קמייתא דבגמ' דילן דלא גרסי' במתני' אומרי' לו אלא ה\"ג ר' יהודה אומ' צא והבא לך אף אתה דהא אוקי לה רב שישא ברי דרב אידי באוקמתא קמייתא ומפ' דצא והבא לך אף אתה שזה המוציא הפירות הוא האומר לבני עירו ומקומו שיצא משם אני איני משנה ממנהגכם דהא הולכתים למקום שלא כלו וצא והבא לך משם ותוכל למצוא הרבה וס\"ל דלקולא אמרה ר' יהודה למילתיה ולאוקמתא אחרינא גם לדאביי הוא דהוי ר' יהודה לחומרא והם האומרים וכן לדרב אשי שהעתיק רעז\"ל. אכן במשנה משמע קצת דלא גרסי' לא אומר לו צא ולא אומרים לו צא רק ה\"ג ר' יהודה אומר צא והבא לך אף אתה וכן בירושלמי ליתיה וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלות אומרים לו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו למכור בהמה דקה וכו'. </b>ביד פ' כ' דהל' שבת סי' ג' ד' ה' ובפ\"ק דע\"ז היא שנויה ועיין מה שכתבתי שם סי' ז': \n",
+                "<b>מקום שנהגו שלא למכור אין וכו' </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה מתיר בשבורה. </b>ירוש' לא א\"ר יהודה אלא בשבורה שאינה יכולה להתרפאות א\"ל והרי מביאין לה זכר ונרבעת ממנו א\"ל אף אני לא אמרתי אלא בשבור זכר שאינו יכול להתרפאות אמרו לו והרי מביאין לו נקבה והוא רובעה והיא יולדת ר' אבין בשם רבנין דתמן זאת אומרת שאסור להמציא להן זרע: \n",
+                "<b>בן בתירא מתיר בסוס. </b>לא א\"ר יהודה בן בתירא אלא בסוס זכר שהוא הורג בעליו במלחמה י\"א שהוא רץ אחר נקבה וי\"א שהוא עומד ומשתין מה נפיק ביניהון הסריס מאן דמר שהוא רץ אחר נקבה זה אינו רץ אחר נקבה מאן דמר שהוא עומד ומשתין אף זה עומד ומשתין ע\"כ. אבל בירוש' כתיבת יד לא אמר בן בתירא גרסי' וכן היא ג\"כ בדפוס בע\"ז ואין שם מלות ר' יהודה. אבל החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל כתב ידע התלמוד בקבלה דר' יהודה בן בתירא ולא ר' יהושע אחיו ע\"כ. ואני הדיוט נלע\"ד דסתם בן בתירא בכוליה תלמודא הוא ר' יהודה ולא ר' יהושע או שמעון אחיו: וכתב עוד החכם הנזכר ז\"ל דדייק תלמודא מדקאמר בסוס ולא אמר בסיסים והיה כולל זכרים ונקבות כדנקט ת\"ק עגלים וסייחים א\"נ הכי גמירי ע\"כ. ובבבלי שם פ' המצניע (שבת דף צ\"ד) מוכח דאפי' סוס המיוחד להניח עליו עופות כגון נץ ומיני' לצוד בהן עופות אחרים מתיר בן בתירא דס\"ל כר' נתן דאמר בהמה חיה ועוף חיים הם נושאים את עצמן וכ\"ש אדם חי דנושא את עצמו ורבנן פליגי עלייהו וסברי דאדם חי גרידא הוא דנושא עצמו אבל לא שאר בעלי חיים וגזרו סוסים דלרכיבה אע\"ג דאדם חי נושא עצמו משום סוס המיוחד לעופות ע\"כ וכן הוא בירוש' בפירקין ובפ\"ק דע\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו לאכול צלי. </b>פי' דוקא בגדי שאינו מקולס ואין חוששין שמא הרואה יאמר שמקולס עשאו ונמצא אוכל פסח בח\"ל ומקום שנהגו שלא לאכול משום חששא זו אינו אוכל ומ\"מ במקולס לכ\"ע אסור דכל כי האי ודאי מיחזי כאוכל קדשים בח\"ל. ומה שכתוב בלשון הר\"ן ובלשון רעז\"ל בחוצה לארץ לאו דוקא אלא כלומר חוץ לירושלם כמו שהוא בפי' רש\"י כאוכל פסח בחוץ. וביד פ' ח' דהל' חו\"מ סי' י\"א ובטור א\"ח סי' תע\"ג ירוש' ר' בא בעא קומי ר' אמי אפי' בשר עגל א\"ל אפי' בשר עגל אפי' בשר עוף א\"ל אפי' בשר עוף סבירין מימר אפי' ביצה אפי' קולקס א\"ר יודן בר חנן ובלבד מן השחיטה: \n",
+                "<b>מקום שנהגו להדליק וכו'. </b>דרש רבא ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ בין שאמרו להדליק בין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו להפריש ממשכבי אשה: \n",
+                "<b>ומדליקין בבתי כנסיות וכו'. </b>כתב הר\"א אזכרי ז\"ל דמדלא קתני הכא ובכל מקום מדליקין כדקתני במתני' דלעיל ובכל מקום אין מוכרין דייק בירוש' דה\"פ דמתני' דבכל מקום אפי' שנהגו שלא להדליק באלו שרי כיון דלא שכיח בהו יחוד אבל חיוב להדליק ליכא אפי' בבתי כנסיות דלא פלוג רבנן שלא יבוא לידי קלקול אפי' בדרך רחוקה ע\"כ. ובגמ' תני תנא קמיה דר' יוחנן ר\"ש בן אלעזר אומר יוה\"כ שחל להיות בשבת אף במקום שאמרו שלא להדליק מדליקין מפני כבוד השבת עני ר' יוחנן בתריה וחכמים אוסרין ופסק הרמב\"ם ז\"ל הלכה כרשב\"א וכן משמע בירוש': וביד ספ\"ג דהל' שביתת עשור ובטור א\"ח סי' תר\"י: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום שגהנו לעשות בט' באב עושין. </b>אע\"פ שיום אבלות הוא ואבל אסור במלאכה לא אסרו מלאכה לאבל אלא באבלות חדשה אבל באבלות ישנה לא ומ\"מ יש שהיו נוהגין בו איסור מלאכה מתורת מנהג ומתוך כך מקום שנהגו וכו': \n",
+                "<b>ובכל מקום חכמים בטלים בו. </b>שהם הראויין להכיר בחסרון המקום הנכבד יותר מכולן עכ\"ל הרב המאירי ז\"ל: ובטור א\"ח סי' תקנ\"ד ואיתא בס\"פ בתרא דתענית: \n",
+                "<b>רשב\"ג אומ' לעולם יעשה וכו'. </b>הרב יהוסף ז\"ל הגיה יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים. ובגמ' למימרא דרשב\"ג סבר לא חיישי' ליוהרא ורבנן סברי חיישי' והא אפכא שמעינן להו דתנן בס\"פ היה קורא חתן אם רצה לקרות ק\"ש בלילה הראשון קורא רשבג\"א לא כל הרוצה ליטול את השם יטול דמיחזי כיוהרא ומחינן בידיה א\"ר יוחנן מוחלפת השיטה פי' התנא שסדרן טעה באחת מהן והחליף שיטתו רב שישא בריה דרב אידי אמר לא תיפוך כו' ובפרק בתרא דתעניות תניא רבן גמליאל אומר כל העושה מלאכה בט' באב אינו רואה סימן ברכה לעולם וכך הנוסחא שם בטור אלא שבגמרות שלפנינו הנוסחא שם ר' עקיבא אומר כל העושה וכו'. וכתב החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל דהא דקתני מתני' דמקום שנהגו לעשות עושין ואינו רשאי ליבטל מפני המחלוקת מפרש בירוש' דלא תיקשי והרי אין כאן מחלוקת דכמה בטלני איכא בשוקא דמתני' מיירי במתמיה כלומר באיש שלעולם אינו בטל שהוא עסקן גדול וכל הרואין אותו היום בטל יתמהו ובהכרח יאמרו שהוא משנה מנהג העיר לימנע מלעשות מלאכה בט\"ב אבל בשאר בני אדם ודאי רשאין ליבטל ות\"ח הנהנים מיגיעם אף אותם שלעולם אינם בטלים השעות הקבועות להם למלאכתם ביום בטלים בט' באב דאין כאן מחלוקת דלהם נאה ורשב\"ג ס\"ל כיון דת\"ח בטלים יש רשות לכל מי שירצה ליבטל דאין כאן תו מחלוקת אלא יתלו הדבר לומר דלא גזרו איסור אלא מעיקרא תלי הדבר ברצון כל אדם הרוצה יעשה הרוצה ימנע ע\"כ: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים ביהודה וכו'. </b>קשה קצת לע\"ד דאמאי שבק עד השתא מלאשמועינן פלוגתא דחכמים את\"ק דריש פירקין ומה שנראה לומר דרך פשט הוא משום דבעא לסיומינהו לכולהו מקום שנהגו זה אחר זה והשתא הדר למילתיה קמייתא דערבי פסחים עד חצות. ושמא אפשר לומר עוד דרצה התנא לאשמועינן בסמיכות מילתייהו דחכמים הכא לענין מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב משום להשמיענו דבתרתי פליגי ר' יהודה דהיינו חכמים דמתני' אר\"מ דהיינו ת\"ק דריש פירקין כמו שמפורש בגמ' כמו שנכתוב בסמוך חדא דר\"מ סבר דבמנהגא תליא מילתא ור' יהודה סבר דבאיסורא תליא מילתא וחדא דר\"מ סבר דאל ישנה אדם מפני המחלוקת אפי' שיהא ת\"ח ור' יהודה סבר דאם הוא ת\"ח מותר לשנות כגון להיות בטל ממלאכה ע\"פ אפי' בחצות היום הראשון כמו שאתה ר\"מ מודה לי דבט' באב בכל מקום ת\"ח בטלים ויש להם על מה שיסמוכו דהא אנשי גליל אוסרין מן הדין לעשות מלאכה כל עיקר אפי' חצות היום הראשון ואפי' עמי הארץ א\"כ דין הוא שבשאר מקומות לכל הפחות ת\"ח יהיו בטלין ובזה ידוקדק מלות כל עיקר דקתני מתני' דנראה שהן מלות יתירות ועוד אפשר לומר דמלות כל עיקר היתירות אתו לאשמועי' אפי' מלאכה שהתחיל בה קודם י\"ד וגם אפי' שלש אומניות דוק. ובגמ' מעיקרא תני מנהגא ולבסוף תני איסורא דקתני ב\"ש אוסרין דמשמע בכל מקום א\"ר יוחנן לא קשיא הא ר\"מ הא ר' יהודה דתניא א\"ר יהודה ביהודה היו עושין מלאכה בע\"פ עד חצות ובגליל אינם עושין כל עיקר א\"ל ר\"מ מה ראיה יהודה וגליל לכאן אף כל מקום שנהגו היתר היתר נהגו איסור איסור מדקאמר ר\"מ מנהגא מכלל דר' יהודה איסורא קאמר דבני יהודה מתירין ובני גליל אוסרין דאי מנהגא קאמר מאי פלוגתיה דר\"מ הא ר' יהודה הכי הוה אמר בגליל היו נוהגין בו איסור שהחמירו על עצמן וביהודה נוהגין בו היתר וכתבו תוס' ז\"ל אמתני' ליכא למידק הכי מדקאמר ת\"ק מנהגא מכלל דחכמים איסורא קאמרי דאמתני' איכא למימר דתרוייהו סברי מנהגא וה\"ק ליה חכמים לת\"ק למה אתה סותם דבריך והלא אתה יכול לפרש דבריך ולבאר דבגליל אין עושין וביהודה עושין ובברייתא לא שייך לפ' כן ע\"כ נראה שרוצים לומר דבברייתא לא שייך לפרש כן מפני שר' יהודה הוא שדבר ברישא. ונלע\"ד דמשום הכי נמי רש\"י ז\"ל פירש ולבסוף תני איסורא דקתני ב\"ש אוסרין דמשמע בכל מקום כלומר אבל מרישא דקתני וחכמים אומרים וכו' ליכא למידק הכי. וכתבו עוד תוס' והרא\"ש ז\"ל ומתני' דריש פירקין ר\"מ ומתני' דהכא ר' יהודה ופלוגתא דב\"ש וב\"ה בלילה ובגליל ואליבא דר' יהודה ולר\"מ לא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה דליכא איסורא אלא מנהגא ובמנהגא לא שייך פלוגתא דליחזי היכי נהוג ע\"כ. ולפי' זה רבינו עובדיה ז\"ל שפירש הלילה ליל ארבעה עשר לאנשי גליל וכו' לפי המסקנא פירש ואליבא דר' יהודה כדכתבינן. ואע\"ג דר\"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה כתבו שם דיראה דהלכה כר\"מ בהא דסתם משנה דריש פירקין עדיף מדברי חכמים ע\"כ ובגמ' פריך וסבר ר' יהודה י\"ד מותר בעשיית מלאכה דקאמר בני יהודה מתירין והתניא ר' יהודה אומר המנכש בי\"ג וכו' מנכש בי\"ג קתני מנכש בי\"ד לא קתני ומ\"ט נקט י\"ג ולא נקט י\"ד אי משום דלא מיקלטא לפני העומר הקרב בט\"ז מכדי שמעי' ליה דאמר בפ' שני דשביעית כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים שוב אינה קולטת. ואי י\"ד מותר במלאכה נמי נינקוט ארביסר נמי דהא איכא מקצת ארביסר וחמיסר כולו ומקצת שיתסר עד שעת הקרבתו ותירץ דבגלילא שנו שלא היו עושין מלאכה כל עיקר בי\"ד ובהן נשנית משנה זו רבינא אמר לעולם ביהודה ודקא קשיא לך ליתני י\"ר בהשרשה חד מקצת היום ככולו אמרינן תרי לא אמרינן ע\"כ ובירוש' נמי תרצו בשם ר' יוחנן שני תלמידים שנו אותה כדמשני בבבלי. ואיתא תו התם תלתא תנאי אינון חד אמר אסור וחד אמר מותר וחד אמר מנהג: \n",
+                "<b>והלילה ב\"ש וכו'. </b>ס\"א ובלילה ואיתא בפ\"ק דיבמות דף י\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"מ אמר כל מלאכה וכו'. </b>כתב הרא\"ש ז\"ל ויראה דהא דשרי ר\"מ לגמור במקום שלא נהגו היינו דוקא עד חצות כו' וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ח דהלכות י\"ט סי' י\"ט דלא שרי ר\"מ אלא עד חצות: ובטור א\"ח סי' תס\"ח. וכתוב בסמ\"ג מל\"ת סוף סי' ע\"ה ואפי' במקום שנהגו לעשות לא יתחיל לעשות בתחלה בי\"ד אע\"פ שיכול לגומרה קודם חצות אלא ג' אומניות בלבד הן שמתחילין במקום שנהגו לעשות ועושים עד חצות ואלו הן וכו' וכתב עליו הרב רבינו אליה מזרחי ז\"ל וז\"ל ואפי' במקום שנהגו אין לפרש לא מיבעי' במקום שלא נהגו דאגמורי מגמרי' אתחולי לא מתחלינן אלא אפי' במקום שנהגו נמי אגמורי אין אתחולי לא דא\"כ מתני' דפ' מקום שנהגו דקתני ר\"מ אומר כל מלאכה וכו' צ\"ל דמיירי אפי' בלא נהגו וא\"כ חכמים דפליגי עליה ושרו לאתחולי בג' אומניות על כרחנו לומר אפי' בלא נהגו וזה סותר דבריו דקאמר אלא ג' אומניות בלבד הם שמתחילין במקום שנהגו נהגו אין לא נהגו לא אלא ה\"ק ל\"מ במקום שלא נהגו דהתם אגמורי נמי לא מגמרי' וכ\"ש דלא מתחלינן אלא אפי' במקום שנהגו דמגמרינן אתחולי לא מתחלינן ע\"כ. ודעת הרמב\"ם ז\"ל שאפי' אלו השלשה לא יתחילו אלא במקום שנהגו לעשות וכן שאר אומניות שאנו אומרים אם התחילו מאתמול גומרין עד חצות דוקא במקום שנהגו לעשות ואין כן דעת הראב\"ד ז\"ל ולשון הרא\"ש ז\"ל שכתבתי. והר\"ן וגם רש\"י ז\"ל משמע בפירושו בגמ' כדעת הראב\"ד ז\"ל. ובודאי דר\"מ וחכמים לא פליגי ותרווייהו הלכתא נינהו וז\"ל הראב\"ד ז\"ל בהשגות בסוף הלכות י\"ט דמדאמרי ג' אומניות עושין ש\"מ דלהתיר באו ולא לאסור באחרים שלא לגמרם דא\"כ הל\"ל וחכמים אומרי' אין עושין אלא שלש אומניות ע\"כ: \n",
+                "<b>שלש אומנויות. </b>צ\"ע אי גרסי' בשורק בנון כמו מן מלכות מלכיות ומן גלות גלויות דכן משמע קצת שפירש רבינו דוד קמחי ז\"ל בשרש מלך אלא שנראה שנפל שם טעות ועיין בספרי מכלל יופי בדניאל סי' ח': וז\"ל ספר המכלול לרד\"ק ז\"ל בחלק הדקדוק עלה נ\"ב ובקבוץ לשון לרבים ארבע מלכיות ולפי שפעמים רבות הויו תמורת ה\"א באה היו\"ד תמורת התי\"ו כמו שדרכה לבוא תמורת ס\"א וכן אמרו במשנה מן אומנות שלש אומנויות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ע\"כ. אבל קשה דהא תנן אין פוחתין מעשרה מלכיות וכן בברכת תקע בשופר גדול לחירותינו ושא נס לקבץ גליותנו ולא ראינו מי שפצה פה לצפצף ולערער וכיון שכן יש לדחות ולומר שודאי אין כונת רד\"ק ז\"ל רק להשוותם לענין קבוץ הרבים של שלשת המלות שהן ביוד אלא שאין פשט דבריו מורין כן: ומתני' מייתי לה בפ' מי שהפך (מועד קטן דף י\"ג) והגרסא בירוש' שלש אומניות עושין מלאכה בע\"פ החייטין וכו' וכן הוגה במשנתו של החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל ואם לגרסא בלבד נקבל אבל לפירוש המשנה ודאי שאינו אלא עד חצות: \n",
+                "<b>הסַפַרים. </b>כתב הרב המאירי ז\"ל תיקון כליהם שאילו הגלוח לא הוצרך להתיר וכתב עליו החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל ולא היא דהואיל וכעין י\"ט היא צריכא וצריכא: \n",
+                "<b>ר' יוסי ב\"ר יהודה אומר את הרצענים </b>כצ\"ל ופסק כמותו הכל בו בסוף סימן מ\"ח וגם ספר הרוקח בסימן רס\"ט. ונ\"ל מתוך דברי הכל בו דס\"ל דר' יוסי ב\"ר יהודה מפ' דברי חכמים הוא ע\"ש: ומן הנוסחא ג\"כ בירוש' ובהרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מושיבין וכו'. </b>ביד ספ\"ח דהל' י\"ט ובטור א\"ח סי' תס\"ח וסי' תקל\"ו ופי' רש\"י ז\"ל כשנותנין ביצים תחת תרנגולת להתחמם לגדל אפרוחים קרי מושיבין שובכין ל\"א הכי כתיב בסדר משנה מושיבין שובכין ותרנגולת כלומר שובכין ליונים ותרנגולת היו מושיבין לגדל אפרוחין והכי מסתברא דשובך לא שייך אלא ביונים עכ\"ל ז\"ל וכן נראה דגריס ר\"ע ז\"ל: וכתב המאירי ז\"ל מושיבין שובכין דוקא עד חצות אף במקום שלא לעשות אבל הטור שם בסימן תס\"ח פסק כל היום. ותוס' י\"ט נראה דלא דק שהטור כתב כל היום גבי מושיבין שובכין: \n",
+                "<b>תרנגולת שברחה. </b>גמ' אמר רב הונא לא שנו דאף במועד מחזירין אלא תוך שלש פי' שעדיין לא עברו ג' ימים שברחה מעליהם ולאחר ג' לישיבתה פי' שכבר ישבה עליהם ג' ימים קודם שעמדה מעליהם וכבר נשתנו הביצים ואם לא תחזור הרי הן אובדין דאין ראויין שוב לאכילה אבל לאחר ג' לבריחתה דפרח לה צמרא מינה או תוך ג' לישיבתה דאכתי לא פסידי ביעי לגמרי לא מהדרינן ר' אמי אמר אפי' תוך ג' לישיבתה מהדרינן ורב הונא סבר להפסד מועט שמוכרן בזול למי שדעתו יפה לא חששו ולהפסד מרובה חששו ור' אמי סבר להפסד מועט נמי חששו: \n",
+                "<b>גורפין זבל מתחת רגלי בהמה בי\"ד. </b>כתב המאירי ז\"ל מפרשים לה אף מחצות ולמעלה. ואיני מבין למה ושמא מפני שנראה כמנקה ביתו לצורך י\"ט וגריפה זו פירושה אף משם לאשפה והיינו דקאמר בתר הכי ובמועד מסלקין לצדדין כלומר דבמועד לא שרי להוציאו לאשפה אלא לסלקו לצדדין. ובטור א\"ח סי' תס\"ח ותקל\"ה פסק בשניהם בשוה דיסלקנו לצדדין ואם נתרבה בחצר יוציאנו לאשפה. וכתב שם בית יוסף ז\"ל ולא ידעתי למה השמיט הרמב\"ם ז\"ל דין זה ואני הדיוט תמה ג\"כ מנא ליה לרב בעל הטורים ז\"ל להשוות י\"ד לחולו של מועד לענין דאם נתרבה דוקא הוא דיוציאנו לאשפה הא רבא הוא דאוקי רישא דברייתא וסופה בחולו של מועד משמע הא בי\"ד דע\"פ אפי' אחר חצות ואפי' שלא נתרבה מוציאין אותו לאשפה וכן משמע שפוסק הרמב\"ם ז\"ל שם ספ\"ח דהלכות י\"ט שזה לשונו מוליכין ומביאין כלים מבית האומן בי\"ד אחר חצות אע\"פ שאינם לצורך המועד וגורפין זבל מתחת רגלי בהמה ומוציאין אותן לאשפה ומושיבין שובכין לתרנגולים ע\"כ וכן היא הנוסחא העיקרית כמו שכתב הרב המגיד ז\"ל וגם בית יוסף עצמו ומשמע דמאי דקאמר ומוציאין אותו לאשפה קאי ארישא דמילתיה דקאמר אחר חצות וא\"כ ש\"מ דבי\"ד בין לאביי דמוקי רישא דברייתא בחש\"מ וסיפא בי\"ד בין לרבא דאוקי תרוייהו בחש\"מ יום י\"ד דערב פסח מותר כל היום כולו להוציא הזבל לאשפה אע\"פ שלא נתרבה אלא דלרב בעל הטורים ז\"ל י\"ל דהוא ס\"ל דה\"ק רבא הא והא בחש\"מ פי' אפי' בחש\"מ אם נתרבה מותר וה\"ה בי\"ד דע\"פ דדוקא אם נתרבה הוא דמותר אפי' אחר חצות וכן משמע דמוכרחין אנו ג\"כ לפ' לדעתן דהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל שהביאו הדברים סתומין על הברייתא כאוקימתיה דרבא ומ\"מ ק\"ק לדעת הרמב\"ם ז\"ל שלא פירש כלל דין זה דאם תרבה זבל בחצר בחש\"מ ונראה דזו היא ג\"כ עיקר תמיהת מהרי\"ק ז\"ל: \n",
+                "<b>מוליכין ומביאין כלים וכו'. </b>אף זו מפרשים אף לאחר חצות וקאמר דבי\"ד מוליכין לכתחלה לבית האומן כדי לתקנן אף שלא לצורך המועד אלא שיתקנם לו לאחר המועד וכן אם היו בבית האומן מתוקנים מביאן לאחר חצות אע\"פ שאין צריכין לו במועד ע\"כ. ובגמ' אמר רב פפא בדיק לן רבא תנן מוליכין ומביאין כלים מבית האומן וכו' ורמינהי דתנן בפ' שני דמועד קטן אין מביאין כלים מבית האומן ואם חושש להן מפנן לחצר אחרת ומשנינן לא קשיא כאן בי\"ד כאן בחולו של מועד. ומייתי לה נמי התם. וכתב הרב רבינו אליה מזרחי ז\"ל בחדושיו שבסוף ספר סמ\"ג בדף רנ\"ב וז\"ל מוליכין ומביאין זו ואין צריך לומר זו קתני אבל ליכא למימר דאע\"פ שאינו לצורך המועד דקתני בסיפא אמביאין קאי אבל במוליכין לצורך אין שלא לצורך לא דא\"כ הא דפריך בגמ' תרצת מביאין מוליכין מא\"ל הו\"ל לשנויי כאן בלצורך כאן בשלא לצורך ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ששה דברים עשו אנשי יריחו. </b>אגב דאמ' בהאי מתני' דאנשי יריחו היו מרכיבין אילנות כל יום י\"ד אף מחצות ולמעלה אייתי לה לכולה מתני' מן המאירי ז\"ל: ובפ' ר' ישמעאל דמנחות דף ע\"א איתא ברייתא וכתב בעל הערוך ז\"ל בערך ניסן יתברך שם בורא כל העולם כרצונו כך ברא את הדקלים זכר ונקבה ובלעדי השני האחד לא יצליח והאיך הוא מעשיהם בהגיע זמן הדקל הנקבה ומשלחת המכבדות שלה עם תמריה ועדיין התמרים הם כעדשים מביאין הכפניות ומסבבין (צ\"ל ומסביכין וכ\"ה בערוך השלם) בעיקץ ידה מהן (כו' עי' בתוי\"ט) ואם יצטרכו הדקלים הרכבה יום י\"ד בניסן על שהקב\"ה חס על ממונם של ישראל והדבר ידוע שצריכין הרכבה באותו יום י\"ד וידוע שאם יעבור זמן אפי' יום אחד יופסדו לפיכך אלופנו הירונו במאירת עינים מרכיבין דקלים כל היום יום שמקצתו מותר ומקצתו אסור וזהו טעמו בתוספת זבחים (צ\"ל דפסחים ספ\"ג) מרכיבין דקלים בערבי פסחים כל היום ע\"כ: \n",
+                "<b>וכורכין את שמע. </b>כלומר שהיו מדבקין כל הקרייה ולא היו מוסיפין לומר בשכמל\"ו. וי\"מ שהיו אומרים היום על לבבך דמשמע היום על לבבך ולא מחר על לבבך. ובירוש' איכא מאן דמפ' שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה דבפסוק שמע ישראל ובטור א\"ח סי' ס\"א: \n",
+                "<b>וקוצרין. </b>כתב החכם הר\"א אזכרי ז\"ל רש\"י ז\"ל לא גריס במתני' וקוצרין דאי הכי ד' הויין והיכי תני ושלשה לא מיחו בידם וברייתא מייתי הבבלי דתני קוצרין וגודשין ומגיה סמי מכאן קצירה אבל גרסת הירוש' במשנתנו קוצרין וגודשין ע\"כ. וז\"ל רש\"י ז\"ל וקוצרין לא גרסי' דהא היתר גמור הוא דקיימא לן ממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ותבואת יריחו של עמקים היא ואינה כשרה למנחות דתנן במנחות פ' כל קרבנות אין מביאין סולת למנחה לא מבית השלחין ולא מבית העמקים ולהכי אינה כשרה לעומר דאין מנחות באות ממנו דבעינן משבח ארץ ישראל דילפי' התם ג\"ש ארץ ארץ ע\"כ. וז\"ל הירוש' מאן תנא קוצרין ר\"מ ומאן תנא גודשין ר' יהודה א\"ר יעקב כ\"ע מודו שקוצרין וכ\"ע מודו שאין גודשין וכמה בהרכבת דקלים ר\"מ אומר מרכיבין דקלים כל היום וברצון חכמים היו עושין ר' יהודה אומר לא היו עושין ברצון חכמים ופי' ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל דס\"ל דמאי קשיא לך דקא חשיב ד' לאו קושיא היא דחדא קתני כלומר והשלישית שלא מיחו היינו שגודשין אחר הקצירה המותרת ומשום דלא שייך גדישה רק אחר הקצירה נקט קוצרין וגודשין וכן יש מי שפירש בבבלי בברייתא דקתני תרווייהו ומתרץ תלמודא סמי מכאן קצירה כלומר כאילו לא נזכרה דכדי נסבה ע\"כ: \n",
+                "<b>לפני העומר. </b>עיין במ\"ש בפ\"ק דחלה: \n",
+                "<b>ולא מיחו בידם חכמים ואלו שמיחו בידם. </b>פי' וכולן שלא ברצון חכמים ומתני' ר' יהודה היא דלר\"מ שלשה ברצון חכמים ושלשה שלא ברצון חכמים: \n",
+                "<b>מתירין גמזיות. </b>סברי לה כמ\"ד אין מעילה בגדולין ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואית דגרסי מתיזין גמזיות וכו' ותמהתי שמצאתי כתוב בספר תוספת י\"ט ואית ספרים דגרסי מתזיר ונדחק לפרש שהוא לשון זירין ואני נלע\"ד שאע\"פ שבדפוס משניות של הרמב\"ם ור\"ע ז\"ל ג\"כ כתוב מתזיר בהדיא גם שם ודאי נדפס בטעות וצ\"ל מתיזין. ובירושלמי א\"ל אי אתם מודים לנו בגדולי הקדש שהן אסורין א\"ל דבריכם אמת בסתם מקדיש אבל אבותינו מעיקרא לא הקדישו אלא הקורות בלבד מפני בעלי אגרופים שהיו באין ונוטלין אותן בזרוע וחכמים הכחישום שהם שמעו בזמן אבותיהם של אנשי יריחו שקורות ופירות הקדישו ולא הקדישום מחמת בעלי אגרופים אלא בסתמא הקדישום כשהן קצוצין ואפי' תימא כדבריהם כן הוא והודו להן אפ\"ה סברי רבנן כיון שהקורות קדש כל הגדל מהם ממילא הוי קדש: \n",
+                "<b>ואוכלין מתחת הנשרים בשבת. </b>גמ' כי אתא רבין אר\"ש בן לקיש מחלוקת בשל בין כפים דהיינו שנשרו כבר דרבנן סברי מוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם ואנשי יריחו סברי מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם אבל בשל בין מכבדות פי' כפות תמרים שבראש הדקל וכשהתמרים נופלים הן מקבלות אותן דברי הכל אסור גזרה שמא יעלה ויתלוש מן המחוברות דהוי אב מלאכה. וכתב הר\"א אזכרי ז\"ל ובירוש' ריש מסכת ביצה ספק היום נשרו ספק מאתמול נשרו פלוגתא דר\"ג ורבנן כדאיתא בריש אין צדין בבבלי ובירושלמי ור\"ג דשרי התם כאנשי יריחו ורבנן דהתם כרבנן דהכא ע\"כ: \n",
+                "<b>ונותנין פאה לירק. </b>גמרא ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן בפ\"ק דפאה כלל אמרו בפאה כל שהוא וכו' ומכניסו לקיום פרט לירק אמר רב יהודה אמר רב הב\"ע בראשי לפתות ובמכניסו לקיום ע\"י דבר אחר קמיפלגי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ששה דברים עשה חזקיהו מלך יהודה וכו'. </b>נראה דברייתא היא וכן בירוש' ליתה. ומייתי לה לקמן ר\"פ מי שהיה טמא ובפ' הנודר מן המבושל ובפ\"ק דסנהדרין ובגמ' בפירקין וגם בברכות פ\"ק דף י' מייתי לה וגם הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה כתב שהיא תוספתא. ואע\"פ שמצאתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל שם בברכות תנן התם במקום תנו רבנן אין משם ראיה שהיא משנה שהרי בכמה מקומות אשכחן בתלמוד דקאמר תנן התם אע\"פ שאינה משנה בשום מקום וכמו שכתבתי בפ\"ק דחלה סי' ג'. ונראה דלא גרסינן גיחון העליון אלא גיחון סתם והכי הוא התם. וכן הר\"י ז\"ל מחק מלת העליון. והתם בברכות פי' רש\"י ז\"ל גיחון לא זהו גיחון הנהר הגדול דההוא לאו בארץ ישראל הוא אלא מעין קטן סמוך לירושלם קרוי שלוח שנאמר והורדתם אותו אל גיחון ומתרגמינן לשלוחא: \n",
+                "<b>גירר עצמות אביו. </b>לפי שהיה רשע בזהו ולא נהג כבוד בקבורתו להוציאו במטת זהב וכסף עכ\"ל ז\"ל שם: (הגהה כתוב בתשובות הרשב\"א ז\"ל סוף סימן תי\"ד והסתכל שאמרו כתת נחש הנחשת וגנז ספר רפואות ולא שרפו ע\"כ). קִצַץ הקו\"ף בחירק והצד\"י בפתח כדכתיב בקרא: \n",
+                "<b>ושגרן למלך אשור ולא הודו לו. </b>שהיה לו לבטוח בהש\"י שיש בידו להצילו: \n",
+                "<b>סתם מי גיחון. </b>כדכתיב למה יבואו מלכי אשור וימצאו מים לשתות ולא הודו לו שהיה לו לבטוח בהקב\"ה שנא' וגנותי על העיר הזאת להושיעה: \n",
+                "<b>עיבר ניסן בניסן. </b>לאחר שנכנס ניסן נמלך ועשה אדר שני כדכתיב ויועץ המלך לעשות פסח בחדש השני וגו' כי מרבית העם רבים אשר לא הטהרו עדיין מטומאות שהחזיקו בימי אחז אביו הרשע רש\"י ז\"ל. אחר ומן רב מצאתי מוגה בנוסח המשנה או התוספתא הלזו כן ששה דברים עשה חזקיהו המלך על ג' הודו לו ועל שלשה לא הודו לו אלו שהודו לו גנז ספר רפואות והודו לו. גירר עצמות אביו על מטה של חבלים והודו לו. כיתת נחש הנחשת והודו לו. ואלו שלא הודו לו סתם מי גיחון ולא הודו לו. קיצץ דלתות ההיכל ולא הודו לו. עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו. גם אחר זמן ראיתי שגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כן. ועיין ברש\"ל ז\"ל שהאריך להביא נוסחא אחרינא שבפירושי רש\"י ז\"ל. ואיתא בפ\"ק דסנהדרין דף י\"ב ברייתא דר\"ש הוא דאמר שעיבר ניסן בניסן פי' שלאחר שקדשו לשם ניסן חזר ונמלך ועשאו אדר זהו חטאו אבל חכמים אומרים שהחטא הוא שעיבר את השנה מפני הטומאה שלא כדת ור\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש לא עיבר כלל אלא השיאן לעשות פסח שני שלא כדין וכדמפרש לה התם ולפיכך בקש רחמים על עצמו. ביד פ\"ד דהלכות קדוש החדש סי' י\"ד וספ\"ד דהלכות ביאת מקדש. ובאבות דר' נתן פ' שני גרסינן ד' דברים עשה חזקיה והסכימה דעתו לדעת המקום שנאמר סתם מי גיחון וגו' ויצלח בכל מעשהו ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תמיד נשחט. </b>תמיד של בין הערבים דמאחרין שחיטתו שתי שעות אחר זמנו מפני נדרים ונדבות שאי אפשר להקריבן אחר תמיד של בין הערבים דכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם והוסף כל הקרבנות כולם. וכתבו תוס' ז\"ל אבל טפי לא שלא היו רוצים לעשות כ\"כ בצמצום סמוך לחשכה ע\"כ: \n",
+                "<b>בין בחול בין בשבת. </b>אביי מוקי למתני' דקתני בין בחול בין בשבת אליבא דר' ישמעאל ורבא מוקי לה אליבא דר' עקיבא ורבה בר עולא מוקי לה כדברי הכל אבל איכא שתי ברייתות דמייתי בגמ' דפליגי בהדיא בשבת דערב הפסח ומהנהו ודאי איכא למיפשט דלאו דברי הכל היא קיצור מתוספות ז\"ל וכתוב ברש\"ל ז\"ל לאו דוקא שתי ברייתות אלא ברייתא אחרונה אבל ברייתא קמא ליכא לאוכוחי מינה כמו שפירשו התוס' ז\"ל לקמן אם לא שנאמר שיסבור כרבא ויתרץ כרבא ע\"כ. וגם בירוש' מייתי ברייתא דפליגי בה ר' ישמעאל ור' עקיבא: \n",
+                "<b>חל ע\"פ להיות בע\"ש נשחט בשש ומחצה. </b>דמוקמינן ליה אדיניה וביומא ר\"פ א\"ל הממונה פריך ונשחטיה מכי משחרי כותלי פי' מתחלת שבע ומשני דילמא כותלי בית המקדש בשש ומחצה משחרי משום דלא מכווני טובא לפי שהחומה היתה רחבה מלמטה והולכת ומתקצרת מלמעלה ע\"כ. וביד פ\"א דהלכות תמידין ומוספין סי' ג' ד' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח ששחטו שלא לשמו וכו' או לשמו ושלא לשמו וכו'. </b>אי בשתי עבודות תנן ובאחת חישב לשמו ובשניה חישב שלא לשמו בהכי אתיא מתני' אפי' כר\"מ דאמר תפוס לשון ראשון דע\"כ ל\"ק תפוס לשון ראשון אלא בעבודה אחת אבל בשתי עבודות מודה דמפסיל והקשו תוס' ז\"ל היכי מיתוקמא כר\"מ הא קתני טמאים וטהורים בסיפא דכשר ואמאי נימא תפוס לשון ראשון ובעבודה אחת מיירי דאין מחשבת טמאים אלא בשחיטה ותרצו דמתני' מיירי כגון דקיימי קמיה טמאים וטהורים ואמר הריני שוחט לאלו. ובגמ' מקשינן אי בשתי עבודות השתא לשמו ושלא לשמו אמרת פסול שלא לשמו ולשמו מיבעיא ומשני לעולם בשתי עבודות ובדין הוא דלא איצטריך למיתני ואיידי דתנא לשמו ושלא לשמו תנא נמי שלא לשמו ולשמו. ולא כן פירש ר\"ע ז\"ל כאן: ובריש זבחים פי' רש\"י ז\"ל מתני' בעבודה אחת ותוס' ז\"ל פירשו שם בשתי עבודות ע\"ש. וסיפא דשחטו שלא לאוכליו וכו' לא מיתוקמא רק בעבודה אחת דהא אין מחשבת פסול האוכלין כגון חולה וזקן מועלת בזריקה דבשחיטה הוא דכתיבי אוכלין לפי אכלו תכוסו והא כדאיתיה והא כדאיתיה סיפא בעבודה אחת רישא אי אף בעבודה אחת וכר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס אי בשתי עבודות וכר\"מ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו. </b>בפירקין דף ס' ופי' שם רש\"י ז\"ל לערלים כגון ישראל שמתו אחיו מחמת מילה והן פסולין מלאכול פסח דכתיב כל ערל לא יאכל בו עכ\"ל ז\"ל. כלימר והן בלאו בלבד אבל טמאין הן בכרת על אכילתן כמו שכתב שם אחר כן טמאים נמי אסורין בקדשים ובכרת הן על אכילתן ע\"כ. ונסתפקתי אי ערל שמתו אחיו מחמת מילה פוסל גם את אביו כדקיימא לן מילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלאכול פסח אי לא ואי גם זה מעכב את אביו אפשר לפרש דוהן פסולין מלאכול דקאמר רש\"י ז\"ל קאי נמי אאבי הערל שמתו אחיו מחמת מילה. ובגמ' בברייתא יליף לה לשלא למנוייו מקרא דכתיב במכסת מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו והכתוב שנה עליו לעכב דכתיב במכסת תכוסו שלא לאוכליו דאמר קרא איש לפי אכלו תכוסו אתקש אוכלין למנויין והוכיחו תוס' ז\"ל דערלים וטמאים נמי כולהו נפקי מלפי אכלו וכתבו תוס' ז\"ל בזבחים פ' קבלה דף כ\"ג דזקני דרום תנאי הוו ופליגי אמתני' דתנן לערלים ולטמאים פסול א\"נ ס\"ל כר' נתן ולית להו הא דקאמר תלמודא בפ' כיצד צולין דמודה ר' נתן היכא דגברא לא חזי ע\"כ ובהכי אתי שפיר דקתני לטמאים לבסוף דרבותא הוי בטמאים דהא אשמעי' וסתם לן דלא כזקני דרום אי נמי משום דערלה לא הותרה מכללה בצבור אבל טומאה הותרה מכללה לצבור וה\"א דכשר קמ\"ל א\"נ דלישנא דקרא נקט דבכולהו קראי כתיב ערל וטמא ובהכי ניחא נמי דקתני סיפא למולים ולערלים לטמאים ולטהורים כשר דלא קתני למולים ולערלים ולטהורים ולטמאים או ליתני לערלים ולמולים לטמאים ולטהורים אלא משום דבעי למנקט לישנא דקרא כדכתיבנא והחכם הר\"ר אליעזר ארחא נר\"ו תירץ דמשום דבעי לאשמועי' דבין שהתחיל בטוב וסיים ברע בין שהתחיל ברע וסיים בטוב כשר לזה התחיל בחדא בטוב ובחדא התחיל ברע ושפיר הוא ונכון אלא דק\"ק דאי משום האי לחוד אמאי בכל דוכתא שרי במולים הכא וגם במתני' דלקמן פ' אלו דברים ולא קתני בשום דוכתא לערלים ולמולים לטהורים ולטמאים לכן נלע\"ד כדכתיבנא דלישנא דקרא בעי למנקט וכן נ\"ל שאני זכור שכתבו התוס' דזבחים לענין אחר: \n",
+                "<b>שחטו קודם חצות פסול משום שנאמר בין הערבים. </b>קשה מאי מייתי מקרא דילמא היינו למצוה וי\"ל בשנדקדק מאי מלת משום דקתני אלא ה\"ק משום שנאמר בו בין הערבים טובא בקביעות זמנו דכמה פעמים אשכחן שכתב בארבעה עשר בין הערבים והכי איתא בתוס' פ\"ק דזבחים דף ח': ובגמ' פ' כל התדיר (זבחים דף צ\"א) מסיק דמתני' דקתני שחטו קודם לתמיד כשר מיירי בשקדם ג\"כ ושחט התמיד קודם שנמלך והשתא בא לימלך ושני הכוסות בידו על איזה מהן יזרוק תחלה אמרינן ליה דם התמיד יזרוק קודם אבל אם עדיין לא נשחט התמיד ובא לימלך אם יזלזלו בפסח להיות ממרס בדמו כ\"כ זמן דילמא לא שבקינן ליה לשחוט התמיד קודם ודייקא נמי דקתני עד שיזרוק דם התמיד ולא קתני עד שישחט ויזרוק ש\"מ ע\"כ. ונלע\"ד דבדין הוא דתכף ששנה התנא בריש פירקין והפסח אחריו הו\"ל למיתני ואם שחטו קודם לתמיד כשר ובלבד וכו' אלא דרצה התנא למנקט ברישא פסול גמור דהיינו שלא לשמו שפסולו בגופו ועוד שפסול שנוי קדש בד' עבודות והדר תנא שלא לאוכליו ושלא למנוייו דקילי דשלא לאוכליו לא פסול אלא בשחיטה ואפי' שלא למנוייו דלכאורה משמע דהיינו שנוי בעלים לא פסול אלא בזריקה כגון שוחט או מקבל או מוליך ע\"מ לזרוק לשם אחרים והדר תני שחטו קודם לתמיד דהוי כשר בדיעבד אלא דאיבעי ליה למיתני ברישא שחטו קודם חצות דהוי קודם זמן שחיטת התמיד והדר תני שחטו קודם לתמיד כנלע\"ד ובגמ' תניא אחרים אומרים הקדים מולים לערלים כשר ערלים למולים פסול ובגמ' מפר' טעמיה ונלע\"ד דמתני' אע\"ג דנקט מולין ברישא לאו דוקא דלעולם מתני' דלא כאחרים וביד פ\"א וט' דה' תמידין ומוספין סי' ד' ובפט\"ו דהלכות פסולי המוקדשין סי' י\"ב ובפרק א' דהלכות קרבן פסח סי' ד' ובפ' שני סי' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוחט את הפסח על החמץ. </b>אפי' החמץ בבית אחד מבני חבורה וילפי' לה בגמ' מדלא כתיב על חמצך ומיהו לא מרבינן משום האי טעמא אפי לאחד בסוף העולם דהא כתיב לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דעבר עליה משום לא ילין: \n",
+                "<b>עובר בלא תעשה. </b>ואין הזבח נפסל דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב והכי איתא בהדיא בתוספתא תוס' ז\"ל: ועיין במה שכתבתי בפ\"ק דכלים סי' ח'. דבספר הפרפראות פ' ראה וזבחת פסח וסמיך ליה לא תאכל עליו חמץ לומר לך שאין שוחטין את הפסח על החמץ ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"ש אומד הפסח וכו'. </b>הכי אית ליה לר\"ש בכל דוכתא דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה בכסוי הדם ובאותו ואת בנו ובתשלומי ד' וה': \n",
+                "<b>לשמו פטור וכו' </b>פ' השוחט (חולין דף ל') ובגמ' דייקי' טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור אמאי פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי שמעת מינה פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה א\"ר חייא בר גמדא נזרקה מפי חבורה ואמרו כגון שהיו בעלים טמאים בי\"ד ונדחין לפסח שני דסתמיה לשם פסח שני קאי ומש\"ה הוא דבעי עקירה וכתבו תוס' ז\"ל זאת גרסת רש\"י ז\"ל ואין נראה לר\"ת ז\"ל דהא איכא למימר מרישא אפכא וגריס ר\"ת הכי לשמו אמאי פטור שלמים לשם פסח קשחיט מ\"מ בעי עקירה וכו' פי' דאי לא בעי עקירה אפי' שוחט לשמו כשר. דשלמים לש\"פ כשר דהא מכשר לעיל ר' יהושע שוחט אחרים לשמו ע\"כ פי' מילתיה דר' יהושע לעיל בגמ' בברייתא: וביד פ\"א דהלכות ק\"פ סי' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח נשחט בשלש כיתות וכו' </b>ובגמ' א\"ר יצחק אין הפסח נשחט אלא בשלש כיתות של שלשים שלשים בני אדם מ\"ט קהל ועדה וישראל מספקא לן אי בבת א' צוה לשוחטו בשלשים או בזה אחר זה שלש כיתות של עשרה עשרה הלכך בעינן שלש כיתות של שלשים שלשים בני אדם דאי בבת אחת הא איכא ואי בזה אחר זה הא איכא הלכך בחמשין נמי סגי דעיילי תלתין ונפקי עשרה ועיילי עשרה ונפקי עשרה ועיילי עשרה ונלע\"ד דאפשר להיות דמלת כל דבקרא דכל קהל עדת ישראל רומזת זה דכל בגימטריא חמשין הוו. ירוש' ר' יעקב בר אחא בשם ר' ייסא ניתן כח בקולו של משה יהיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך מ' יום ומה היה אומר ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת וממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת: \n",
+                "<b>נעלו דלתות העזרה </b>גמ' אתמר אביי אמר ננעלו תנן ומעשה נסים מאליהם רבא אמר נועלין תנן ואיכא בינייהו למיסמך אניסא דלאביי כל זמן שאין ננעלין מאליהן מניחין אותן ליכנס ולא חיישינן דעיילו כולהו ואין כאן שלש כיתות לרבא לא סמכינן אניסא והא דתנן בעדיות פ\"ה חס ושלום שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם וכו' אביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה: \n",
+                "<b>תקעו והריעו ותקעו </b>ירושלמי תני תמיד שיש לו נסכים תוקעים לנסכים פסח שאין לו נסכים תוקעין לשחיטתו: \n",
+                "<b>ולא היו מעורבין </b>ירוש' דלמא פי' מעשה דר' זעירא ור' יעקב בר אחא ור' אבינא הוון יתבין א\"ר אבינא מפני הרמאין פי' לא היו מעורבין שורות של כסף בשל זהב שמא יביא מביתו כף של כסף ויחליפנה בשל זהב א\"ל ר' יעקב בר אחא בכל פומך א\"ל ר' זעירא אימור ליה בפלגות פומך אתא ר' ירמיה בשם ר' יוחנן מפני הרמאין: ולשון הגמ' בבלית מ\"ט אילימא דילמא שקלי דדהבא ומעיילי דכספא הכא נמי דילמא שקלי בר מאתן ומעיילי בר מאה אלא דהכי שפיר טפי ופי' רש\"י ז\"ל דילמא כשהוא מחזיר הריקם ומקבל המלא זימנין דמחזיר ריקן של זהב ומקבל מלא של כסף וה\"ל מורידין בקדש ע\"כ ומשמע דשורה אחת היתה של זהב או של כסף סמוכה למזבח ואחריה של כסף אם הראשונה היתה של זהב ואם הראשונה היתה של כסף השנייה שלאחריה היתה של זהב וכן לעולם שורה אחר שורה שורה אחת של כסף ושורה אחת של זהב או אפשר מספר חמשה שורות או עשרה היו של זהב וכנגדן כמספרן היו אחריהן שורות של כסף וכן לעולם ולא בא למעט התנא רק שלא היו מעורבין ממש של כסף בשל זהב בתוך שורה אחת וכ\"ש בלא סדר שורות כלל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נותנו לחברו וחברו לחברו. </b>בפ\"ק דזבחים דף י\"ד ולא שמעינן ממתני' דאכפל תנא למיתני סדר הולכתן דהולכה שלא ברגל הויא הולכה דדילמא והוא דנייד פורתא אלא הא קמ\"ל דברוב עם וכו' ועיין במ\"ש בשם תוס' ז\"ל בפ' שני דיומא סי' ד': \n",
+                "<b>זורקו זריקה אחת </b>מתני' ר' יוסי הגלילי דסבר פסח בזריקה דיליף לה מקרא דכתיב גבי בכור את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר דמו וחלבו לא נאמר אלא דמם מלמד על בכור מעשר ופסח שהן טעונין מתן דמים ואימורים לגבי מזבח שלא מצינו להם מתן דמים בתורה אלא כאן וכתב תזרוק ולא כתיב תשפוך ודלא כר' ישמעאל דאמר פסח בשפיכה ויליף לה מודם זבחיך ישפך וביד פ\"א דהלכות ק\"פ סי' ו': \n",
+                "<b>כנגד היסוד </b>אתיא זריקה זריקה מעולה כתיב הכא ואת דמם תזרוק וכתיב התם וזרקו בני אהרן מה עולה טעונה יסוד דכתיב גבי חטאת אל יסוד מזבח העולה העולה קרא יתירה הוא וה\"ק אל יסוד מזבח תעשה העולה אף פסח נמי טעון יסוד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנסה שלישית </b>תנא היא נקראת כת עצלנית ואע\"ג דלא סגי בלאו הכי אפ\"ה איבעי להו לזרוזי נפשייהו: \n",
+                "<b>קראו את ההלל </b>פי' לוים דתניא בתוספת' ישראל שוחטין את פסחיהם ולוים קוראין את ההלל תוס' ז\"ל אבל מתוך פי' רש\"י ז\"ל דבפ' החליל (סוכה דף נ\"ד) משמע שהכת עצמה היתה קוראה כמו שכתבו שם התוספות ז\"ל: וכתבו עוד תוס' ז\"ל ואע\"פ שאין אומרי' שירה אלא על היין והכא חזינן דאיכא שירה בלא נסכים וכן היו מקדשין העזרות בשתי תודות ובשיר אומר ר\"י דה\"פ אין אומרים שירה בשעת הקרבת הקרבן אלא על היין דממשמח אלהים ואנשים דרשינן ליה ועיקר שתייה ושמחה היינו בשעת אכילה ודומיא דה\"נ לגבוה בשעת הקרבת קרבן קאמר דאין אומרים שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבה היו אומרים שירה שלא על היין בכמה דוכתי ע\"כ: \n",
+                "<b>אם גמרו שנו </b>בסוכה פ' החליל (סוכה דף נ\"ד:) \n",
+                "<b>אע\"פ שלא שלשו מימיהם </b>פי' אפי' כת ראשונה או שנייה וכ\"ש שלישית ומשמע אבל שנייה ואפי' שלישית פעם אחת לכל הפחות היו קוראין כל ההלל ובא ר' יהודה להוסיף שאפי' פעם א' לא גמרה לקרות ההלל כת שלישית עד שכבר הכל נשחט כך היה נלע\"ד לפי משמעות פשט לשון המשנה. אח\"כ מצאתי שהיא דעת התוס' שם פ' החליל ודלא מרש\"י ז\"ל שפי' שם שאין שום כת שלא היתה גומרתו שני פעמים ומתחלת בו פעם שלישית ואע\"ג דתנן אע\"פ שלא שלשו מימיהם ר\"ל לא גמרו פעם שלישית ע\"כ. ומשמע לע\"ד דמ\"מ הלוים היו גומרין את ההלל אפי' שכבר נגמרה שחיטת הפסחים או לדעת רש\"י ז\"ל הכיתות שהם היו קוראות היו גומרין הללן ואין לי הכרע וז\"ל תוס' ז\"ל שם פ' החליל א\"ר יהודה מימיה של כת שלישית לא הגיעה לומר אהבתי כלומר לא הגיעו הלוים לומר אהבתי בשחיטת פסחיהן ע\"כ. ירוש' תני בר קפרא זה ההלל הוא הנקרא הלל הגדול ויש שם ג\"כ ר' בא ור' סימון ור' יהושע בן לוי דס\"ל הכי ואע\"פ שלא נזכר כאן במשנה הלל הגדול רק מלת הלל אבל ר' חנינא ור' יוחנן ס\"ל דאינו נקרא הלל הגדול רק מזמור הודו שיש בו כ\"ו כל\"ח וכתיב ביה נותן לחם וגו' אלא שר' יוחנן אומר שצריך להתחיל ממזמור שלמעלה ממנו הללויה וגו' שעומדים וגו' משום דכתיב מעלה נשיאים וגו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמעשהו בחול </b>תוס' שבת פ' המצניע (שבת דף צ\"ה:) \n",
+                "<b>מְדִיחִין </b>המ\"ם גרסינן בשב\"א והדלי\"ת ברפ\"א: \n",
+                "<b>שלא ברצון חכמים </b>גמ' אמר רב חסדא שלא כרצון ר' אליעזר דאמר בעלמא גבי עכבד דהייני דומיא דהדחה איכא חיוב חטאת הלכך במקדש בשכבר נעשה צורך גבוה אסור משום אשוויי גומות דבין רובד לרובד דאי רבנן הא אמרי שבות הוא ואין שבות במקדש רב אשי אמר אפי' תימא שלא ברצון חכמים ור' נתן היא דתניא ר' נתן אומר שבות צריכה התירו במקדש שבות שאינה צריכה לא התירו. ופי' הרמב\"ם ז\"ל לפי שאמר וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת פי' כי זה היה שלא ברצון חכמים ואילו היה ברצון חכמים היה בין מעשהו בחול ומעשהו בשבת הפרש והוא רחיצת העזרה כי לא היו רוחצין אותה בשבת ע\"כ. ושיעור המשנה מובן לפי זה שהוא כך וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת שהכהנים מדיחין את העזרה ג\"כ בשבת אלא שהיה שלא ברצון חכמים: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר </b>פ' כל הפסולין (זבחים דף ל\"ד) ובפ' קדשי קדשים (זבחים דף ס') ברייתא ובפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ\"ט:) \n",
+                "<b>כוס היה ממלא מדם התערובות. </b>תניא א\"ל ר' יהודה לחכמים לדבריכם למה פוקקין את נקב חומת העזרה שהדמים המתערבין באמה יוצאין בו לחוץ והיו פוקקין אותו בכל ערב פסח אמרו ליה שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ולא הוי חציצה דלח לא חייץ ואע\"פ שבגדיהם מתלכלכין בדם ותניא היו בגדיו מטושטשין עבודתו פסולה ולהגביהן אי אפשר משום דכתיב מדו בד מדו כמדתו שלא יחסר ושלא יותיר איצטבאות של בנין היו שם והרי הן כרצפה והיו מהלכין עליהם להוליך אברים לכבש או להוליך הדם למזבח אבל להוליך עצים למערכה לאו עבודה היא דליבעי מדו כמדתו. ועיין במה שכתב רש\"ל ז\"ל על זו הברייתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל מי שאין לו מקום לתלות - מקלות דקים חלקים היו שם </b>כצ\"ל וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ג\"כ: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר י\"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כֶּתֶף חברו </b>פי' בספר תוספת י\"ט ראובן מניח יד שמאלו וכו' וכבר היה אפשר לומר שאחר שלישי אלא שמשמעות לשון ר' אליעזר משמע טפי כפי' תוספת י\"ט: כּתֶף גרסי' בנקודת סגול הכא\"ף והתי\"ו שהוא סמוך: ובשבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ג א)\"ר אלעזר קנים ומקלות וגלוסטרא וכו' נשנו קודם התרת כלים קנים דתנן במנחות פ' שתי הלחם לא סדור קנים ולא נטילתן דוחה את השבת. מקלות מתני' דהכא. גלוסטרא דתנן בפ\"א דכלים גלוסטרא ר' יהושע אומר שומטה מפתח זה ותולה בחברו בשבת וכו' מדקאמר שומטה דוקא ע\"י גרירה אבל טלטול גמור לא ואע\"פ שמלאכתו להיתר לא שרי לה לצורך גופו והתם דחי רבה לדברי ר' אלעזר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתנן בַּמֶגֶס והקטירן </b>בגמ' פריך אטו במגס גופיה מקטר להו אלא אימא להקטירן ע\"ג המזבח ולהאי פירושא דחה רש\"י ז\"ל דלאו מילתא היא דודאי אורחיה למיתני הקטרה בכלי שרת ופירש הוא ז\"ל אטו הוא גופיה מקטיר להו והא זר הוא דבזר קיימינן כדקתני נותן על כתפו ומפשיט וכהנים לא היו מפשיטין קדשים קלים דמה לי ולהם ואפי' הפשט וניתוח שהוא מצוה כשר בזר כדאמרי' בשלהי פ' שני דיומא ומשני אימא להקטירן פי' נותנן במגס עד שיבא הראוי להקטירן ויקטירם ותוס' ז\"ל קיימו הך גירסא ע\"ש או ביומא פ' שני שעירי (יומא דף סז.) ורבינו זרחיה בעל המאור ז\"ל פי' במגס מקטר להו פי' הא קיימא לן דהולכת אימורין ואברים בידו של כהן ואין שם כלי ודוגמתה במסכת יומא דתנן קרען והוציא את אימוריהן נתנן במגס וכו' ועוד האריך קצת ע\"ש. ועיין במ\"ש בר\"פ דלקמן וביד רפ\"ז דהלכות מעשה הקרבנות ופ\"א דהלכות ק\"פ סי' ו':  ",
+                "<b>יצאת כת ראשונה וכו' </b>תוס' דפי' אלו נאמרין דף מ' ונראה דאיסור הולכת פסחיהן בשבת כל אחד לביתו אינו איסור גמור אלא שכך נהגי להחמיר משום שמא אם יוליכוהו מיד לבית יחשבו הנשים שנידחית השבת לגמרי לגבי פסח ושמא יבאו ג\"כ לצלותו בשבת אי נמי משום דעבדי כעובדין דחול לטעון משאו ולהפשילו לאחוריו כמו שאכתוב בסמוך אלא ששם כתב הרמב\"ם ז\"ל אין כל אחד ואחד מוליך את פסחו בשבת וכן בפי' רש\"י ז\"ל משמע דמשום איסור הולכת ד' אמות קאמר ודוחק לומר דמתני' מיירי בזמן שנפרצו פרצות בירושלם כדמשני בגמ' בפ' בתרא דעירובין דף ק\"א וכמו שתרצו תוס' ז\"ל ג\"כ כך בר\"פ אלו דברים בפסח גבי תוחב לו בצמרו. דבשלמא התם שייך לשנויי הכי שהיה בזמן שהיתה ירושלים פרוצה מפני שהוא מעשה שאירע פעם א' או שתים או שלש או יותר בזמן מן הזמנים לא יתכן להיות שנים מרובות משא\"כ י\"ד שחל להיות בשבת שיכול להיות לחול כן כל ג' ד' שנים וכבר חומת ירושלם בנויה. ונלע\"ד שצריך לומר שהטעם הוא מפני שירושלים כרמלית היא ואלמלא מפני שדלתותיה ננעלות בלילה היו חייבין עליה משום ר\"ה כדאיתא התם בפ' בתרא דעירובין. ובגמ' תנא כל אחד ואחד נותן פסחו ומפשילו לאחוריו אמר רב עיליש טייעות פי' דרך סוחרים ישמעאלים היא זה. ועיין בתוס' פ' כל כתבי (שבת דף קי\"ז ע\"א):  ",
+                "<b>והשלישית במקומה עומדת </b>נראה קצת דבירושלמי לא הוה גריס מלת עומדת דפריך עלה הכא ובס\"פ אלו נאמרין לא כן תני ר' חייא לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד דכיון דלא גרסי' מלת עומדת אלא במקומה בלבד ודאי דקאי נמי ישבה דקתני ברישא אעזרה כמו דקאי אחיל ומשני עמדה לה במקומה תנן או אפשר דהוה גריס למלת עומדת אלא שהיה אפשר לפרש מלת עומדת כלומר מתעכבת ולזה תירץ דדוקא תנן עמדה ולא ישבה וכן בפסק הרמב\"ם ז\"ל בהלכות ק\"פ פ\"א כתב גבי הר הבית וגבי חיל יושבין וגבי עזרה דייק וכתב עומדין במקומן בעזרה. אח\"כ מצאתי שכתב החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל מהירושלמי דפירקין ודסוף פ' אלו נאמרין נראה דלא גרסי' מלת עומדת דמתניתין וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו דברים בפסח דוחין את השבת וכו' </b>ע\"ס סי' ב' פ\"א דהלכו' ' קרבן פסח סי' י\"ח. וקישור פרק זה עם משניות שלמעלה הימנו מבואר: ובגמ' בבלית וירושלמית ברייתא דהלכה זו שהפסח דוחה את השבת נתעלמה מבני בתירא שהיו נשיאים אלא שלשון הבבלי בני בתירא ולשון הירושלמי זקני בתירא ונלע\"ד דאי גרסי' זקני בתירא ניחא שר\"ל אבותיו או אבות אבותיו של ר' יהודה בן בתירא ושני אחיו ר' יהושע בן בתירא ור\"ש בן בתירא דאפשר דזקניהם או אבותיהם היו בימי הלל אבל אי גרסי' בני בתירא קשה דהא הגדול שבהם שהוא ר' יהודה בן בתירא ע\"י מעשה דביטול כשפים שביטל ר' יהושע וע\"י תפלתו ותפלת ר' אליעזר הוא שהועמד אותו צדיק כדאיתא בירוש' ספד\"מ ואתה ידעת שר' אליעזר ור' יהושע שניהם תלמידי ריב\"ז וא\"כ כיצד אפשר שאלו בני בתירא הנזכרים היו בנשיאות קודם הלל רבו של רבם דר' אליעזר ור' יהושע כיון שריב\"ב לא הועמד בעולם אלא ע\"י זכות תלמידי תלמידו כדכתיבנא. ועוד קשה דבפ\"ק דפסחים דף ג' מוכח שריב\"ב היה בזמן הבית בנציבין גבי עובדא דההוא גוי דהוה סליק ואכיל פסחים משופרי שופרי ולכן נלע\"ד דלפי תלמודא דידן לכל הפחות צריך לומר דתרי ריב\"ב הוו ואותו ריב\"ב דבירושלמי ספד\"מ לאו היינו ר' יהודה בן בתירא דבכוליה תלמודא דוק. וכתוב בספר תרומת הדשן סי' קכ\"ו היאך אפשר ששכחו בני בתירא אם קרבן פסח דוחה שבת או לאו וכיצד עשו בשנים הראשונים אלא על כרחין בשנים מרובות לא חל להם ערב פסח בשבת ונשתכח מהם הדבר אע\"פ שהיתה מילתא דצבור ע\"כ: \n",
+                "<b>ומיחוי קרביו </b>גמ' מאי מיחוי רב הונא אמר שמנקבין בסכין פי' רש\"י ז\"ל מנקבן בסכין שיצא הרעי שאם יניחנו בתוכן יסריחו קודם שתחשוך ולשון מיחוי כמו וממחה ושופך וכמו המחהו וגמעו לישנא אחרינא מיחוי לשון נקיבה וחבול כמו תמחה את זכר עמלק רב חייא בר רב אמר ליחה האדוקה במיעים שיוצאה מהן בדוחק בסכין מיחוי לשון דבר בזוי כמו וחרבות מחים ומתרגם רב יוסף מחים רשיעייא אלמא דבר רע ושנוי הוא וכן בירוש' מיחוי קרבים א\"ר יוחנן כל פעל ה' למענהו שלא יהא נראה כנוטל אימורין מתוך זבח מנוול ע\"כ. ובזה מתורץ דנקט תנא מיחוי קרביו דהוי לצורך הדיוט בין זריקת דמו והקטר חלביו דהוי צורך גבוה וכיון ששנה הקטר חלביו לבסוף מן הטעם האמור סמך צלייתו להקטר חלביו שכולו ענין אחד ואין ביניהן רק שזה לגבוה ומש\"ה מותר וזה לצורך הדיוט ומש\"ה אסור והדר תני והדחת קרביו אע\"ג שהן קודמין לצלייתו ומ\"מ ק\"ק דה\"ל למיתני והקטר אימוריו לשון כולל גם הכליות ואפשר לומר דמשום דהוי הקטר חלביו לשון נופל על הלשון דמיחוי קרביו מש\"ה תנא ליה וממילא משתמע גם הכליות וכיוצא בזה התירוץ תמצא שכתבתי בשם חדושי הרא\"ש ז\"ל בשם רבינו שמשון ז\"ל ברפ\"ק דב\"ק ע\"ש וַהֲדָחַת גרסי' הוי\"ו בפתח והה\"א בשב\"א פת\"ח והדלי\"ת בקמ\"ץ ורפא: \n",
+                "<b>אבל צלייתו וכו' </b>ירוש' תנינן חשכה יצאו וצלו את פסחיהן ואת אמר הכין לשלשלו לתנור פי' החכם ה\"ר סעדיה אשכנזי ז\"ל דקשה לו דמה בא להשמיענו הא תנינא לה חדא זימנא ס\"פ דלעיל ומשני לשלשלו לתנור פי' כגון ע\"פ שחל בע\"ש וצלו הפסח מע\"ש ורוצין לשלשלו לתנור בשבת כדי לחממו אפי' זה אסור ע\"כ: פי' משום דכל צלייתו הוי מיקרי צורך הדיוט: \n",
+                "<b>הרכבתו וכו' </b>פ' המוצא תפילין (עירובין דף ק\"ג) וי\"ס דגרסי הֶרְכֵּבוֹ: \n",
+                "<b>וחתיכת יבלתו אינם דוחין </b>מצאתי שנקד החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל יַבַּלתּוֹ היו\"ד בפת\"ח והבי\"ת בפת\"ח ודגש והלמ\"ד בשב\"א והתי\"ו בחול\"ם ודגושה וכתב שהוא כמו אַדַרְּתוֹ ע\"כ. ובגמ' ורמינהי דתנן בפ' בתרא דעירובין חותכין יבלת במקדש ר' אלעזר ור' יוסי ב\"ר חנינא חד אמר אידי ואידי ביד הא בלחה הא ביבשה דיבשה מפרך פרכא ולא קרי לה חתיכה ואפי' בכלי נמי שרי ומ\"ד אידי ואידי ביד דליכא שבות ואפ\"ה אסור לא בעי למימר הא והא בלחה ול\"ק הא ביד הא בכלי דהא קתני לה התם ואם בכלי כאן וכאן אסור ולמה ליה למיהדר ולמיסתמה הכא בפסחים ואידך סבר הבא פלוגתא דר\"א ור' יהושע אתא לאשמועינן ושם בעירובין משני רב יוסף שנוייא אחרינא דהא והא ביד ושבות מקדש במקדש כגון קרבנות צבור התירו אבל שבות דמקדש במדינה לא התירו פי' כגון פסחים שכל א' מבקר את פסחו ומתקנו בביתו לא התירו. ורבא נמי ס\"ל דהא והא ביד ומוקי למתני' דהתם אליבא דר' אליעזר ומ\"מ קתני התם דבכלי אסור דמודה ר\"א דכמה דאפשר לשנויי משנינן ולא מחללינן שבתא והיכא דלא אפשר כגון גבי אזמל דחינן אפי' אב מלאכה. וז\"ל הירוש' הכא את אומר דוחה והכא את אומר אינו דוחה ר' סימון ור' יהושע בן לוי מפני קלקול הפייסות פי' החכם ה\"ר סעדיה הנ\"ל שנפל הגורל על זה הכהן ואם לא יקריב יצטרכו לחזור ולהפיל גורלות וכדי שלא לקלקל הפייסות התירו לחתוך יבלתו ע\"כ. א\"ר יוסי והן שהפיסו קודם שחתכו לו היבלת ר\"ש בן לקיש בשם ר' סוביי כאן בנפרכת כאן בשאינה נפרכת ר\"ש בן יקים אומר כאן בלחה כאן ביבשה ר' יוסי ב\"ר חנינא אומר כאן ביד כאן בכלי אתיא דרשב\"ל כבר קפרא ודר' יוסי בר חנינא כר' יוחנן דתני כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר והעושה חבורה בר קפרא אמר אפי' אינו צריך לדם אפי' אינו צריך לאפר א\"ר יוחנן והוא שיהא צריך לדם והוא שיהא צריך לאפר ר' אחא ר' חנינא בשם ר' יוחנן כאן וכאן בלחה אנן קיימין והוא שיהא צריך לדם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר אליעזר ומה וכו' </b>כתבו תוס' ז\"ל נראה לר\"י דודאי לר' אליעזר לא צריך האי קל וחומר דהא אפי' מכשירי פסח דהוו מלאכה גמורה דחי שבת אף על גב דאפשר לעשותם מערב שבת כדקאמר בגמרא ולעבריה ארבע אמות בר\"ה דהא שמעי' ליה לר' אליעזר דאמר מכשירי מצוה דחו והא דקאמר הכא ק\"ו לדבריהם דרבנן קאמר כלומר אע\"ג דאפשר לעשותם מע\"ש כיון דליכא אלא שבות בעלמא יותר יש להתירם משחיטה עצמה דהיא מלאכה גמורה אע\"ג דא\"א לעשותה מבערב (הגהה ומצאתי שכתב רש\"ל ז\"ל נראה דה\"פ דר\"א אומר לדבריהם פי' מאחר שאני מתיר כל המכשירין אפי' מלאכה גמורה ואפשר לעשותן מן התורה בלי ק\"ו א\"כ נהי שאתם חולקים עלי במלאכה דאורייתא בשבות דרבנן היה לכם להודות לי מצד הק\"ו ולא למפרך מידי מאחר שיש לי למוד דאפי' במלאכה גמורה שרי ודוק ע\"כ). ומ\"מ תימה לר\"י מכשירי פסח מנא ליה לר\"א דדחו שבת דהא גבי מילה מצריך תרי קראי חד למילה וחד למכשיריה משום דאפשר לעשותם מע\"ש ע\"כ: \n",
+                "<b>מה ראיה רשות למצוה. </b>אכילת הדיוט רשות היא ור' יהושע סבר כל שמחת י\"ט מצוה היא דתניא ר\"א אומר אין לו לאדם בי\"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומ' חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש א\"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם ר\"א סבר או כולו לה' או כולו לכם ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם והכל מודים בעצרת דבעי' נמי לכם להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה בו תורה והכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג והכל מודים בפורים דבעי' נמי לכם משום דכתיב ימי משתה ושמחה. ובירוש' אמרי' דתשובות אחרות היה לו לר' יהושע וחדא מינייהו נקט. וכתבו תוספו' ז\"ל מה ראיה רשות למצוה משמע דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי\"ט אסירי לר' אליעזר ומודי בהו לר' יהושע והקשה ר\"ש הכהן ז\"ל דבפ' תולין אמרי' דר\"א עדיפא מדר' יהודה ושרי אפי' מכשירין דאפשר מעי\"ט ותירץ לו ר\"י דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא דמיא מלאכה כולי האי ע\"כ: \n",
+                "<b>הזאה תוכיח. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל רוצה באמרו הזאה הזיית מי חטאת המחוייבת לטמא מת בשלישי ושביעי כי כשיחול שלישי או שביעי שלו בשבת אין מזין עליו וכמו כן אם יחול שביעי שלו יום שלשה עשר והיה יום שבת אין מזין עליו וישאר טמא ולא יקריב ק\"פ ור\"א סבר שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל מעליו ק\"פ כי אם ישאר למחרתו שהוא יום י\"ד והוזה עליו וטבל אסור להקריב פסח כמו שיתבאר ע\"כ. ומ\"ש כמו שיתבאר קאי אמה שביאר בפירקין דלקמן סי' ו' ורוצה לומר שאע\"פ שר\"ע מודה לו שאע\"פ שיטבול יום י\"ד מטומאת מת ויזה עליו ואעפ\"כ אינו יכול לאכול ק\"פ לאורתא הואיל ובשעת הקרבה לא חזי אעפ\"כ ס\"ל לר\"ע דאין מזין עליו ביום י\"ג שהוא שבת: \n",
+                "ור\"ע ז\"ל בכאן נקט לישנא דברייתא דבגמ' ועיין בפירושו ז\"ל לקמן פ' האשה סימן ה'. גמ' ותניא א\"ר אליעזר אם דחי מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת אע\"ג דכבר אתעביד ליה צורך גבוה כדתנן ומיחוי קרביו והקטר חלביו לא ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה א\"ל ר\"ע. מה אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת שהרי דחתה שחיטה את השבת והואיל וניתן להדחות כבר לא גזרו בה שוב על שבות הצריך תאמר ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה את השבת שלא דחתה עדיין שחיטה את השבת: \n",
+                "<b>השיב ר' עקיבא הזאה תוכיח וכו' </b>גמ' תניא א\"ל ר\"א לר\"ע בשחיטה השבתני דבר שחוק וגיחוך שאמרת או חלוף וכו' ובאת לעקור את מה שכתוב בתורה במועדו ויודע היית שאין זה ק\"ו בשחיטה תהא מיתתו וכו' א\"ל רבי אל תכפירני בשעת הדין פי' בשעה זו שאנו דנין עליה דכך מקובלני ממך הזאה שבות ואינה דוחה את השבת ולכך דנתי ק\"ו זה לפניך אע\"פ שאינו כדאי אלא כדי שתשים אל לבך אחרי שבא זה לדון שחיטה מהזאה מכלל דבהזאה פשיטא לי' דלא דחייא ומתוך כך תזכור מה שלמדתני דר\"א גמריה אתעקר ליה ור\"ע מהדר לאדכוריה ולא קאמ' ליה בהדיא דסבר לאו אורח ארעא וטעמא דהזאה לא דחי שבת גזרה שמא יטלנה ויעבירנה ד' אמות ברשות הרבים (הגהה ואע\"ג דאפי' בחול נמי ליכא למיחש שמא יעבירנה ד' אמות דהלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים יש לחוש שמא יעבירנה בכלי אבנים או כלי גללים דלא מקבלי טומאה מתוספות ז\"ל): ואע\"ג דר\"א סבר בשבת מכשירי מצוה דוחין את השבת ה\"מ היכא דגברא גופיה חזי כגון להביא אזמל דרך ר\"ה שכבר התינוק ראוי למול אבל היכא דגברא לא חזי כגון האי לא רמיא חיובא עליה ואין אלו מכשירי מצוה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דפשיטא לי דהזאה לא מעכבא וילפי' בק\"ו מינה לשחיטה שלא תעכב ע\"כ. אמר המלקט הן אמת שכן הוא הלשון בגמ' בפי' רש\"י ז\"ל אמנם נלע\"ד להגיה דהזאה לא דחיא וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה שלא תדחה. ואע\"פ שכבר אפשר ליישב לשון רש\"י ז\"ל כך דוחק הוא אם לא נגיה ורש\"ל ז\"ל מצאתי שהגיה דהזאה מעכב וכו' לשחיטה שתעכב ע\"כ וכן הגיה ג\"כ הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וכן בתוספת יום טוב והיא היא או חילוף בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ\"ו:) \n",
+                "<b>בין הערבים במועדו. </b>נראה דמלות בין הערבים טעות אע\"פ שבכל הספרים איתנהו וגם בירושלמי ואם הוא קרא דכתיב בין הערבים תעשו אותו במועדו קשה דרש\"י ז\"ל לא נקט בפירושו ז\"ל רק קרא דלעיל מיניה דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ואפי' אי הוה ההוא קרא מה לו צורך לתנא להזכיר בין הערבים וכן בתוס' בדבור המתחיל ומה שחיטה שבדף ס\"ח ע\"ב לא הזכירו בסופו מלת בין הערבים וכן הגיה בתוס' י\"ט: \n",
+                "<b>כלל א\"ר עקיבא. </b>מפורש בשבת הובאה בתוס' פ\"ק דיומא דף י\"ג ודפ' ב\"ש דזבחים דף מ\"ג: \n",
+                "<b>כל מלאכה שאפשר לה להעשות מע\"ש. </b>כגון הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אימתי מביאין עמו חגיגה וכו'. </b>ע\"ס סי' ד' פ' עשירי דהל' ק\"פ סי' י\"ב י\"ג ובפ\"א דהלכות חגיגה סי' ח' ותוס' פ\"ק דחגיגה דף ח'. וחגיגה זו נקראת חגיגת י\"ד ורשות היא ואינה חובה דאי ס\"ד חובה היא תיתי בשבת ותיתי במרובה ותיתי בטומאה וכתבו תו' ז\"ל דלבן תימא ותנא אחרינא דאית להו דחגיגת י\"ד דאורייתא דחייא שבת. ובגמ' מאי תנא לעיל דקתני חגיגה ומשני תני הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום דלא דחו שבת וקתני נמי חגיגה דלא דחיא שבת אפי' שחיטה דילה. ונראה דבזה מדוקדק שפיר מלת אימתי אע\"פ שלא הוזכרה החגיגה למעלה דה\"ק יש לו רשות להביא עם הפסח חגיגה: \n",
+                "<b>בזמן שהוא בא בטהרה. </b>דאע\"ג דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחיא לא שבת ולא טומאה והוכיחו תוס' ז\"ל דפלוגתא דתנאי איכא דאית מאן דס\"ל דחגיגת י\"ד מן התורה ואית מאן דס\"ל דאינה אלא מדרבנן: \n",
+                "<b>ובמועט. </b>אומר ריב\"א דמשמע בירוש' דהא דפסח נאכל על השבע היינו מדרבנן גזרה משום שבירת העצם שאם לא היתה באה על השבע מתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות היה בא לידי שבירתן תוס' ז\"ל. ועיין במ\"ש לקמן פ' בתרא סוף סי' ו': \n",
+                "<b>ובזמן שהוא בא בשבת במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה. </b>גמ' לפי שיטת רש\"י ז\"ל (הגהה פי' דאילו לפי' התוס' אינהו מפרשי מילתיה דבן דורתאי בחגיגת ט\"ו שהיא חובה לכ\"ע דאילו חגיגת י\"ד לא מיירי בה קרא ולאו דאורייתא לדעת בן דורתאי): תניא יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום רחוק לירושלם שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה דקסבר חגיגה די\"ד דוחה את השבת ואפי' במרובה אמר אם יבא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהם חכמים גדולים ודרשנים גדולים ולא אמרו להם לישראל שחגיגה דוחה שבת. וטעמא דבן דורתאי דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא צאן זה פסח בקר זו חגיגה ואמר רחמנא וזבחת פסח כלומר דקרייה פסח דהוי דינה כפסח שדוחה את השבת ועיקר קרא אתא לרבנן ללמד שיהא מותר פסק לדבר הבא מן הבקר ומן הצאן דהיינו שלמים. וחגיגה דאינה דוחה את השבת לרבנן ילפי' לה מדכתיב וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שבעה שמנה הוו דהאי קרא בחג הסוכות כתיב דתשלומין דידיה כל שמנה הלכך שמנה הוו אלא לאו ש\"מ אין לך חגיגה שדוחה שבת הלכך לא משכחת שמנה לעולם. ונלע\"ד דאפשר דמשום דבן דורתאי ס\"ל דחגיגה באה אפי' בשבת ואפי' במרובה מש\"ה שינה התנא לשונו בסיפא וסמך מלת מרובה לשבת לרמוז לנו דבהני תרתי הוא דמתני' דלא כבן דורתאי ומיהו ברישא נקט טהרה גבי חול משום דשניהם שייכי בכל הקהל או ברובם משא\"כ במועט דלא שייך אלא לאותה חבורה או לאותם חבורות או אפשר דברישא כיון שמלת טהרה עדיפא ממלת מועט נקטה ברישא ובסיפא כיון שמלת מרובה עדיפא ממלת טומאה נקטה ברישא דלעולם פתח דבריך יאיר. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם אימתי מביאין עמו חגיגה זו בזמן שהוא בא בחול ובטהרה ובמועט אבל אם חל יום י\"ד להיות בשבת או שבא הפסח בטומאה או שהיו הפסחים מרובין אין מביאין עמו חגיגה ואין מקריבין אלא הפסחים בלבד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן מן הכבשים וכו'. </b>כולה מתני' דלא כבן תימא דתניא חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח באה מן הצאן ולא מן הבקר מן הזכרים ולא מן הנקבות בת שנתה ולא בת שתי שנים ואינה נאכלת אלא ליום ולילה ואינה נאכלת אלא צלי ואינה נאכלת אלא למנוייו והאי סברא דאינה נאכלת אלא ליום ולילה סברא דבן תימא הוא דהכי שמעי' ליה דאמ' בהדיא בברייתא אחריתי ש\"מ כולהו מילתי דפסח איתנייהו בחגיגה לבן תימא ולענין שבירת עצם בחגיגה לבן תימא בעיא בגמ' ולא אפשיטא. ובמשנתו של החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל מצאתי מחוק מלות ולילה אחת מן המשנה אכן הדין אמת הוא שנאכלת לשני ימים ולילה אחד וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל שם ביד ולא כמו שהקשו תוס' ז\"ל בדף ע\"א בדבור המתחיל והאיך כוליה קרא שהקשו דתאכל לשני ימים ושני לילות לפי ראיית אותו פסוק דמוקמינן ליה בחגיגת י\"ד ונלע\"ד דמש\"ה קתני מן הצאן ומן הבקר והדר תני מן הכבשים ומן העזים אע\"ג דהיינו צאן היינו כבשים ועזים לאשמועי' דאע\"ג דלכאורה שפיר טפי שלא להביא חגיגת י\"ד רק מן הבקר דילמא מישתלי ומיערב ליה החגיגה בקרבן פסח וצלי לה ואתי למיכל ק\"פ קודם חגיגה או לשבר בו עצמות קמ\"ל דאפ\"ה לא חיישינן ויכול להביאה גם מן הכבשים ומן העזים כלומ' אע\"ג דבפסח כתיב ביה מן הכבשים ומן העזים תקחו אפ\"ה גם החגיגה יכול להביאה מאותו המין ואפי' בן שנה ולא חיישי' דילמא מיערב ליה וי\"ס דגרסי ברישא מן הבקר והדר ומן הצאן מן הכבשים ומן העזים מדוקדק הוא במה שכתבנו כלומר אה\"נ שאם מוצא להביאה מן הבקר עדיף שפיר טפי ומ\"מ גם לכתחלה יכול להביאה מן הכבשים ומן העזים כמו שכתבנו: \n",
+                "<b>ונאכלת לשני ימים ולילה אחד. </b>הא דלא תני נמי ונאכלת אפי' שלא למנוייה ובין צלויה ובין מבושלת משום דקאי אפסח דתנן ביה הפסח אינו נאכל אלא בלילה אינו נאכל אלא עד חצות אינו נאכל אלא למנוייו וכו' וקאמר השתא אבל חגיגה הבאה עמו נאכלת אפי' לשני ימים ולילה אחד כשלמים והשאר מובן ממילא דאינה כפסח וריש מילתא נקט דהוי אפכא מפסח וה\"ה לכולהו שארא והוי כמו וכוליה כך נלע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת. </b>צ\"ע מאי מלת עליו דקתני. ובגמ' במאי עסקינן אילימא בטועה מדקתני חייב אלמא פסול הוא א\"כ ש\"מ עקירה בטעות שלא נתכוון לעקור שם פסח ממנו הויא עקירה כעוקר מדעת ופלוגתא היא בהתכלת אלא בעוקר אימא סיפא ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינם ראויין חייב ואם ראויין הן ר\"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ואי בעוקר מה לי ראויין מה לי שאינם ראויין עוקר לאו טועה בדבר מצוה הוא ואמאי פטר ליה ר' יהושע בראויין והלא לא טעה בו שאינו פסח אלא פשיטא בטועה רישא בעוקר וסיפא בטועה א\"ר אבין און רישא בעוקר וסיפא בטועה ור' אליעזר לא שאני ליה בין עוקר לטועה דלית ליה טועה בדבר מצוה פטור הלכך ק\"ו גמור הוא ור' יהושע ה\"ק ליה לדידי ל\"ד דרישא בעוקר ואפי' אי הוה משנה שמו לדבר המותר נמי הוה חייב כיון שהוא עוקר וסיפא בטועה לדידך דלא שאני לך בין עוקר לטועה לא אם אמרת בפסח ששנהו לדבר האסור וכו'. וכתבו תוס' בשם רשב\"ם ז\"ל מכח קושיא דה\"פ דה\"ק ר' יהושע לר\"א נהי דלא שאני לך בין עוקר לטועה דלדידך אפי' טועה חייב מ\"מ יש לחלק דרישא תרתי לגריעותא עוקר ולדבר האסור וסיפא תרתי לטיבותא דטועה ולדבר המותר וביד פ' שני דהלכות שגגות סי' י\"א י\"ב: \n",
+                "<b>ושאר כל הזבחים וכו'. </b>תוס' ר\"פ הנחנקין: \n",
+                "<b>ור' יהושע פוטר. </b>דהא כל הזבחים שנזבחי שלא לשמן כשרים ואף הנשחטים לשם פסח מכשיר להו ר' יהושע בפי' תמיד נשחט בגמ' בברייתא דף ס\"ב ובזבחים פ\"ק דף י\"א: \n",
+                "<b>אם אינם ראויין חייב </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>א\"ל ר' אליעזר אימורי צבור יוכיחו שהן מותרין לשמן והשוחט לשמן בשבת חייב. </b>גרסי' והפירוש השוחט שאר זבחים לשם אימורי צבור חייב והה\"נ פסח לשמן דאימורי צבור דחייב לר' אליעזר בין בעוקר בין בטועה ולר' יהושע דוקא בעוקר ובכלל מה ששנינו ברישא הפסח ששחטו שלא לשמו חייב הוי דשלא לשמו כולל הוא בין לדבר המותר בין לדבר האסור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ובגמ' בעי מאן תנא דשאני ליה בין ראויין לשאינם ראויין דקתני תנא דמתני' אם אינם ראויין חייב ואם ראויין הן וכו' ומשני ר\"ש היא דתניא אחד הזבחים הראויין ואחד הזבחים שאינם ראויין וכן השוחט לשם אימורי צבור פטור דברי ר\"מ רש\"א לא נחלקו ר\"א ור' יהושע על שאינם ראויין שחייב ועל מה נחלקו על הראויין שר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר. אמר רב ביבי א\"ר אלעזר פוטר היה ר\"מ אפי' עגל של זבחי שלמים ששחטן לשם הפסח דסד\"א דליכא דטעי ביה קמ\"ל דאגב דטריד ביה בהאי עגל של זבחי שלמים מזמן הפרשתו להקריבו טעי ופשיט רב נחמן לרבא בגמ' דאפי' חולין לשם פסח נמי פטר ר\"מ דמחלפי חולין בקדשים ויכול לומר טעיתי וסבור הייתי שהן קדשים ומודה היה בבעלי מומין דהא לא מחלפי בעלי מומין בקדשים ואינו יכול לומר טעיתי וכסבור הייתי שהן קדשים ומש\"ה חייב: \n",
+                "<b>לא אם אמרת באימורי צבור שיש להם קצבה. </b>בגמ' פריך למימרא דכל היכא דאית ליה קצבה מחייב ליה ר' יהושע והרי תינוקות דיש להם קצבה ותנן בפ' ר\"א דמילה מי שיש לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול באחד בשבת ושכח ומל את של אחר שבת בשבת חייב אחד למול בע\"ש ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ע\"ש בשבת ר\"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ואע\"ג דחלל שבת ועשה שלא כדת מ\"מ מצות מילה קיים והכא נמי אע\"ג דאית להו קצבה ליפטר דמ\"מ עשה מצוה דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וזה שמצא זבח בעזרה ושחט לשם אימורי צבור כשר לזבחו הראשון. ומשני הב\"ע כגון שקדם ומל את של ע\"ש בשבת בשעה שמל את זה עדיין שניהם עומדין דמש\"ה פטור דטרוד היה באחד מהן דיודע הוא שהיום חובת האחד עליו ומתני' כגון שקדם ושחטינהו לאימורי צבור דהשתא לא היה טרוד ועסוק בשחיטתן ור\"מ אומר אף השוחט לשם אימורי צבור פטור ואע\"ג דקדים ושחטינהו לאימורי צבור ברישא ובגמ' מקשי נמי דר\"מ אדר\"מ מההיא ברייתא דתני ר' חייא אומר היה ר\"מ לא נחלקו ר\"א ור' יהושע על שהיו לו שני תינוקות אחד למול ע\"ש ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ע\"ש בשבת דחייב על מה נחלקו על שהיו לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת וא' למול בשבת ושכח ומל את של אחר שבת בשבת דר\"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר וס\"ד דברישא מחייב ר\"מ כשמל את שניהם על ידי ששניהם כבר הגיע זמנם ועל של שבת תחלה שזמנו היום ואח\"כ מל את של אתמול ואע\"ג דעשה מצוה כיון דלא רמיא טרדא עליה בתר דמהליה לא טועה בדבר מצוה הוא וסיפא פטור משום דטריד בשל שבת והוחלף לו של מחר דהא ודאי לא קאמר שמל את שניהם דהא ליכא דטעי בהכי אלמא היכא דלא טריד האידנא לר\"מ חייב ומשני ותסברא דטעמא מש\"ה הוא השתא סיפא דלא עביד מצוה דעדיין לא הגיע זמנו פטור רישא דעבד מצוה מיחייב אלא אמרי דבי ר' ינאי רישא כגון שנתחלף לו אתמול של שבת בע\"ש ומלו בע\"ש ועדיין לא נודע טעותו וסבר שזה העומד של שבת הוא ואע\"ג דטריד ביה דרמיה מצוה עליה כפי מחשבתו וגם עשה מצוה אפ\"ה חייב משום דלא ניתנה שבת לידחות אצלו וסיפא ניתנה שבת לידחות אצלו בשל שבת וטעה בדבר מצוה פטור ואפי' לא עשה מצוה לר\"מ פטור והשוחט לשם אימורי צבור ניתנה שבת לידחות אצל קרבן ואע\"ג דקדים שחטינהו לאמורי צבור הרי שכח וע\"י שטרוד בזבח זה בימים שעברו ויודע שזבח זה עומד ליקרב נבהל ושכח שכבר נשחטו אימורי צבור ושחטן לשמן ואע\"ג דהכא נמי ניתנה שבת לידחות אצל תינוקות דעלמא לגבי האי גברא מיהא לא אתיהיב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטו שלא לאוכליו וכו' </b>\n",
+                "<b>חייב. </b>גמ' פשיטא כיון דהתם פ' תמיד נשחט אשמעי' דפסול הכא חייב ומאי דאשמועי' התם דכשר הכא פטור (הגהה פי' רש\"י ז\"ל פשיטא כיון דהתם בתמיד נשחט תנן דפסח שלא לשמו פסול ע\"כ וחפשתי ברש\"ל ז\"ל וגם בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל ואין מי שיגיה וגם כלל לא ראיתי מי שדבר בו משמע שאינו מוטעה ודוחק לומר דהוי כמו וכו' משום דשלא לשמו נמי קתני התם לפסולא ברישא והדר קתני דשלא לאוכליו ושלא למנוייו נמי פסול וקאי קושיית התלמוד אכולהו דקתני התם לפסולא או להכשרא. ונלע\"ד שיתורץ בשנקשה קושיא אחת בגמ' דלמה לא שאלה זו הקושיא ארישא דקתני השוחט את הפסח שלא לשמו בשבת חייב ואפשר שלזה כיון רש\"י ז\"ל לומר דאה\"נ דעיקר פירכיה נמי היא מההיא דרישא דשלא לשמו אלא משום דברישא דשלא לשמו אשתכח ליה קושיא יותר עצומה דמשמע דקשה רישא אסיפא דפלוגתייהו דר\"א ור' יהושע והוכרח לאוקמינהו רישא בעוקר וסיפא בטועה כדכתיבנא הדר פריך האי קושיא דפשיטא שאינה כ\"כ חזקה אסיפא אבל הה\"נ דקאי גם ארישא דשלא לשמו. ועוד אפשר לומר דמש\"ה נקט רש\"י ז\"ל שלא לשמו משום שהיא מלה כוללת פסול שנוי קדש ופסול שנוי בעלים דהיינו שלא למנוייו כלומר שמתחלה כשהקשה התלמוד פשיטא קאי אכל מין שנוי כך נלע\"ד). אלא איידי דתנא שחטו שלא לשמו בשבת תנא נמי שלא לאוכליו והיא גופה איבעי ליה למיתני משום דקבעי לאיפלוגא ר\"א ור' יהושע ובעי בגמ' לדברי האומר מקלקל בחבורה בשבת פטור שאטו שלא לאוכליו דקתני מתני' חייב מה תיקן הא פסליה ומשני תיקן דאם עלו לא ירדו דכל הקרבנות שנפסלו בעזרה תנן במסכת זבחים אם עלו למזבח אימוריהן להקטיר לא ירדו ומשמע לע\"ד דה\"ה דלבבא דלעיל דשחטו לפסח שלא לשמו בשבת דטעמא דחייב הוי נמי משום דתיקן לענין דאם עלו לא ירדו כמו שכתבתי בהגהה: \n",
+                "<b>למולים ולערלים וכו' </b>עיין במ\"ש לעיל פרק תמיד נשחט סי' ג': \n",
+                "<b>שחטו ונמצא בעל מום חייב. </b>מה תיקן ומשני הכא נמי תקן דאם עלי לא ירדו דבדוקין שבעין מיירי ואליבא דר\"ע דאמר התם בזבחים דאם עלו לא ירדו: \n",
+                "<b>שחטה ונמצא טרפה בסתר פטור. </b>הא בגלוי חייב ומה תיקן ומשני הכא נמי תיקן להוציא מידי נבלה פי' מלטמא וכתבו תוס' ז\"ל ונמצא טרפה בסתר תימא לר\"י אמאי פטור והלא לא עשה מצוה ומתני' אוקימנא כר\"ש דמחייב אפי' לר' יהושע היכא דלא עשה מצוה וליכא למימר דהכא פטור משום דחשבינן ליה אנוס דע\"כ לאו מטעם אנוס פטר ליה אלא משום דטעה בדבר מצוה כדמוכח בגמ' דפריך אי ר' אליעזר חטאת נמי מחייב דהא לית ליה טעה בדבר מצוה פטור ותירץ ר\"י דכל זה מדברי ר\"מ ע\"כ. ויש מביאין ראיה ממתני' לומר שגם במקדש היו בידקי' ריאת הקרבן מן הסרכות כמו שאנו בודקין בחולין מדקתני ונמצא טרפה בסתר ואינה ראיה כלל דיש לדחות דהיינו דוקא בנמצא נקב ממש בריאה או שום טרפות במוח או בשאר אברים הפנימיים אבל בסרכא בעלמא דילמא לא היו פוסלין הקרבן כיון שאין בדיקת הריאה אלא מדרבנן. אמנם ראיתי בשאלות ותשובות דהריב\"ש ז\"ל בסימן קס\"ג שכתב בסוף אותו סימן וז\"ל והראיות שהבאת מלשונות הרמב\"ם ז\"ל אין משם ראיה אלא שאם נמצאת הבהמה טרפה שהקרבן פסול אבל שהיו בודקי' בריאה מפני חשש הסרכות טרם שיקריבו הקרבן כמו שאנו בודקי' בחולין לכתחלה אין מאותן הלשונות ראיה אבל אין ספק שכמו שאנו בודקין לחולין לכתחלה מדרבנן לפי שיש לחוש למיעוט המצוי כך היו בודקין לכתחלה בכל הקרבנות בין אותם שנאכלים ויש בהן חלק לכהנים ולבעלים בין אותן שאין לכהנים חלק בהן אלא כולן לבעלים זולתי האימורין שקריבין למזבח בין אותם שאינם נאכלין והן כליל לאשים מפני חשש הסרכות שהן מצויות כדי שלא יקריבו פסול לגבוה שאין להקל בקרבן יותר מן החולין ואע\"פ שאין זה אלא לכתחלה מדרבנן עכ\"ל ז\"ל בקצור: \n",
+                "<b>שחטו ונודע שמשכו הבעלים וכו'. </b>פי' והוא שחטו לשם פסח בהדיא או אפי' סתמא דרב ס\"ל דלשלמים קאי בלא עקירה וה\"ל שחט שלמים לשם פסח: ובגמ' תני עלה בחול כה\"ג ישרף מיד הואיל ויכול לשרפו ואין צריך להמתין עד שתעובר צורתו ומוקמי' לה בגמ' כר' יוסי בן חוני דאמר בפ\"ק דזבחים הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת פסולין ובפטור ס\"ל כר' יהושע דלר\"א חייב חטאת הוי נמי כיון ששחטו בשבת דהא לית ליה טועה בדבר מצוה פטור: \n",
+                "<b>או שֶׁנִטְמְאו. </b>המ\"ם מצאתי שנקדה הר\"מ דילונזאנו ז\"ל בשבא: \n",
+                "<b>מפני ששחט ברשות. </b>גמ' תניא ר' ישמעאל בנו של ריב\"ב אומר אם יש שהות ביום לידע אם משכו הבעלים את ידיהם או שמתו או שנטמאו חייב וישרף אחר י\"ט ואפי' נשחט ביו\"ט שלא חל בשבת צריך שתעובר צורתו ויוצא לבית השריפה. ובירוש' איכא מאן דמוקי למתני' כר' יהודה דתנן לקמן פ\"ח אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי ר' יהודה ר' יוסי מתיר אבל אם נשאר בלא בעלים לגמרי תו לא חזי לפסח אליבא דכ\"ע. וביד ספ\"א דהל' ק\"פ ובפ\"ד סי' ג' ובפ' שני דהלכות שגגות סי' י' י\"ג. משמע מלשונו אשר שם דמפני ששחט ברשות קאי נמי אנמצא טרפה בסתר ותימא אמאי לא ערבינהו ונראה דמשום דקתני ברישא ונמצא בעל מום וה\"ה טרפה גלויה דכוותה דדמי ממש לבעל מום תנא נמי נגדיי שלו דהיינו אבל טרפה בסתר פטור ועוד אפשר לומר דמשום דטעמא דבעל מום או טרפה בגלוי חייב מפני שתיקן כדכתיבנא מש\"ה פלגינהו א\"נ מן הטעם שכתבתי בשם תוס' ז\"ל מש\"ה פלגינהו לרמוז לנו דעד טרפה בסתר הוי דברי ר' מאיר: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד צולין וכו'. </b>עד סוף סי' ג' פ\"ח דהלכות ק\"פ ומסי' ט' עד סוף הפרק ותוס' פ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ו.) ומובן הוא דתנא בתר דסיים הלכות שחיטת הפסח תנא נמי דיני צלייתו וקאי אמאי דתנן לעיל ס\"פ תמיד נשחט יצאו וצלו את פסחיהן ועוד תנן בריש פירקין דלעיל אבל צלייתו והדחת קרביו וכו': \n",
+                "<b>מביאין שפוד של רמון. </b>כך הגרסא בגמ' ונלע\"ד דאי גרסי' מביאין צריך לגרוס ותוחבו בוי\"ו. ומשמע לכאורה דקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דברישא קתני מביאין שפוד של רמון דמשמע הא דשאר עצים לא ובסיפא קתני אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא כגון של מתכת דמשמע הא בשאר עצים צולין למיעוט כשהוא בתוך הכבש שאינו נשרף העץ. ולכאורה היה נראה לתרץ דה\"ק מביאין שפוד של רמון דוקא אבל של עץ אחר נעשה כשל מתכת ואין צולין בו אכן ראה זה מצאתי שכתב הרמב\"ם ז\"ל שם בפ' שמיני סי' י' וז\"ל כיצד צולין אותו תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו בשפוד של עץ ותולהו לתוך התנור והאש למטה ותולה כרעיו ובני מעיו בתנור חוצה לו ולא יתנם בתוכו שזה כמין בשול הוא ושפיד של רמון היו בוררין לצלייתו כדי שלא יזרוק את מימיו ויבשלו ע\"כ. משמע מתוך לשונו ז\"ל דמביאין דקתני ר\"ל היו רגילין להביא והוי למצוה מן המובחר אבל אה\"נ דכל העצים כשרין לצלות בהן כך נלע\"ד. ובירושלמי ליתה למלת מביאין וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה ומ\"מ ק\"ק לע\"ד דה\"ל למיתני במה צולין אותו מביאין שפוד וכו' דאע\"ג דגבי תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו שייך למיתני כיצד כיון שהתחיל בשפוד הוה צריך למיתני במה והרמב\"ם ז\"ל נראה שהרגיש בזה ומפני זה הפך לשון משנתנו כאשר כתבתיו: \n",
+                "<b>שפוד של רמון. </b>בגמ' פריך של רמון נמי איידי דאית ביה קטרי ובעי למשעינהו בסכינא מפיק מיא דרך מקום חתך הסכין וה\"ל פסח מבושל ומשני בנטיעה בת שנתה דלית בה קטרי וראש השפוד שהוא מקום חתך ומוציא מים מפיק ליה לבר פי' חוץ לפי הפסח דאי מפקי מיא לא עיילי לפסח. ובירושלמי למה של רמון א\"ר חייא בר אבא כל העצים בוצצין משקין ושל רמון אינו בוצץ משקין במה אנן קיימין אי בלחים אפי' של רמון בוצץ אי ביבשים אפי' כל העצים אינם בוצצין אלא כיני כל העצים יבשים מבחוץ ולחים מבפנים רמון יבש מבחוץ יבש ג\"כ מבפנים ע\"כ. ובגמ' בבלית וירושלמית מתני' דלא כר' יהודה דתני' ר' יהודה אומר כשם ששפוד של עץ אינו נשרף מה שבתוך הטלה שהטלה מגין עליו כך שפוד של מתכת אין מה שבתוך הטלה מרתיח מחמת חום מקצתו היוצא חוץ לטלה א\"ל זה חם מקצתו חם כולו וזה חם מקצתו אינו חם כולו. ירושלמי אית תנאי תנו תוחבו מבית נקובתו עד שהוא מגיע לתוך פיו על דעתיה דהדין חנא ברא חוזר והופכו ע\"כ. והתם מסיק דטעמא דר' יוסי מקראי: \n",
+                "<b>ונותן את כרעיו ואת בני מעיו. </b>גמ' ר' ישמעאל קורהו תוך תוך דנותן לתוכו ס\"ל וכשמרתיחין ומתבשלין בתוכו נשמע קול רתיחתן תוך תוך כקול הסיר רי טרפון קורהו גדי מקולס דס\"ל תולן למעלה מראשו ונראין ככובע נחשת על גבור ובירוש' אתיא דר\"ט כר' עקיבא ודר' ישמעאל כר' יוסי הגלילי. ובזה יובן מה שפי' רש\"י ז\"ל תולן חוצה לו תוחבו בשפוד למעלה מפיו של טלה ע\"כ כיון לרמוז לנו דס\"ל לר\"ע כר' טרפון כך נראה לע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלא. </b>בירוש' הגירסא לא בשפוד ולא באסכלא ומ\"מ נראה שר\"ל שהפסח צולהו על השפוד ממש. או שנים שלשה שפודין או יותר סמוכין זה לזה דומיא דאסכלא והיותר נכון דלא בשפוד היינו שפוד סתם דהיינו של מתכת וכן הוא ג\"כ מבואר בפירוש הרמב\"ם ז\"ל. ורוצה לומר אפי' שהשפוד מתוכו דאי לא תימא הכי היינו אסכלא והכי מוכח מלשון הרמב\"ם ז\"ל שם ביד שכתב וז\"ל אין צולין את הפסח על כלי אבן או כלי מתכות שנאמר אש לא צלי דבר אחר לפיכך אם היה כלי מנוקב כדי שתשלוט בו האור צולין עליו ואין צולין אותו בשפוד של מתכת שהרי השפוד כולו חם וצולה מקומו ע\"כ וכמדומה לי שנפל טעות סופר בספר תוספת י\"ט שכתב שם ומיהו בשפוד דכתב ר\"ל של רמון ע\"כ: \n",
+                "<b>צא וצלה לנו את הפסח על האסכלא. </b>ובירוש' ולית ליה לר\"ג צלי אש ומשני אית ליה פסח מצרים צלי אש ואין פסח דורו' צלי אש ר' יוסי ב\"ר בון אמר ר\"ג עביד תולדת אש כאש ורבנן לא עבדי תולדות אש כאש: \n",
+                "<b>נגע בחרסו של תנור. </b>פסול גוף הוא ונשרף מיד נטף מרוטבו על החרס פסול מכשיר הוא וטעון עבור צורה ע\"כ. איתא בתוס' כל שעה דף מ\"א: \n",
+                "<b>נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול וכו'. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. תוס' פ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ו) והביאו בית יוסף בטור י\"ד סי' ק\"ה בשם הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>נטף מרוטבו על הסלת וכו'. </b>ירוש' ר\"ש בן לקיש הדא דתימא ברותחת אבל בצוננת אסור א\"ר אלעזר לא אמרה תורה הוא לא יצלה את אחרים אלא הוא לא יצלה מחמת אחרים: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל הלכך יקמוץ את מקומו כך צ\"ל. וקמיצה משמע מן הגמ' דהוי טפי מן הנטילה דהויא כדי אצבע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סכו. </b>ירוש' לא אמרו אלא סכו הא אם טבלו אסור ואיתא בתוס' שם פ' גיד הנשה: \n",
+                "<b>אם חבורת כהנים יֹאכֵלוּ. </b>הכ\"ף בנקודת צירי גרסי לה מפני שהוא בהפסק: \n",
+                "<b>אם חי הוא יְדִיחֶנוּ וינגב: ואם צלי יקלוף את החיצון. </b>בכל ענין מיירי בין חם בין צונן דמתוך שהוא רך בולע אע\"פ שאינו חם דדומיא דחי קתני. תוס' ז\"ל. אבל הר\"ן ז\"ל כתב בפ' כל הבשר דף תשי\"ט ע\"ב וז\"ל ואורחא דתלמודא הכי דקרי לצלי רותח צלי סתמא כדתנן בפ' כיצד צולין סכו בשמן תרומה אם חי הוא ידיחנו ואם צלי יקלוף את החיצון והתם ודאי צלי רותח קאמר שאין סכין את הצלי אלא בעודו רותח כשצולין אותו ע\"ג האש עכ\"ל ז\"ל ומ\"מ הוא ז\"ל כתב שם למטה מזה דמהכא מן הגמ' משמע דלאחר שסלקו הפסח מעל האור מיירי מתני' ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה דברים באים בטומאה וכו'. </b>פי' כל קרבנות צבור באין בטומאה כדתנן בר\"פ שני דתמורה אלא הני חמשה מקרבנות צבור הנאכלין אתא לאשמועי' דאע\"ג דבאין בטומאה אינם נאכלין בטומאה ובדין הוא דהפסח שבא בטומאה וכו' ה\"ל למתני ברישא דהא במסכת פסחים קיימינן אלא איידי דזוטר מילתייהו נקטינהו והדר קתני דיני טומאה של פסח ומאריך בהן. ביד פ\"ד מהלכות ביאת מקדש סי' י\"א ובפ\"א מהלכות פסולי המוקדשין סי' ל\"ד ובפ\"ז דהלכות ק\"פ סי' ב' ז'. ואיתה בתוס' יומא ס\"פ טרף בקלפי. והקשו הם ז\"ל וא\"ת ובשתי הלחם מה שייך באין בטומאה וי\"ל משום תנופה דאית בהו ע\"כ (הגהה פי' כיון שאין בהן לא קומץ ולא לבונה). ומשמע מן הברייתא דבגמ' המתחלת וידבר משה את מועדי ה' מה ת\"ל לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהן במועדו במועדו ואפי' בשבת במועדו ואפי' בטומאה שאר קרבנות צבור מנין שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהן ת\"ל וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל הכתוב קבע מועד אחד לכולן ואיתה נמי ס\"פ ר' ישמעאל דמנחות משמע דשתי הלחם דחו נמי שבת וכן נמי משמע מדברי תוס' דר\"פ אלו דברים וקשה מההיא דתנן פ' שתי הלחם וכן נמי פסק ההלכה ביד פ\"ח דהלכות מעשה הקרבנות דאין דוחין י\"ט ואין צ\"ל שבת והיה נראה דיש שם טעות בדברי תוס' ז\"ל ושהיה צ\"ל עומר תחת שתי הלחם בשני הדבורים אשר שם אמנם עיין ג\"כ שם בדף ע' בדבור שני מהשנים המתחילין הא ודאי דיש ודאי בברייתא זו תנא דס\"ל דשתי הלחם דוחות את השבת ובפ' ר\"א דמילה אשכחן דלר' אליעזר גרידא אית ליה דשתי הלחם ומכשיריהן דוחין את השבת ומ\"מ התוס' לא היה להם להקשות אלא מעומר שהוא מוסכם וכן הלכה והתימה על רש\"ל ועל הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל שלא נתעוררו על זה דבודאי שתי הלחם הנזכר בדבור הראשון צ\"ל עומר כשתדקדק שם במנחות פ' ר' ישמעאל. וגם בסוף הדבור השני הנזכר המתחיל הא ודאי שכתבו שם בשם ר\"י דהאי קרא דוחגותם כתיב בסוף פ' פנחס נלע\"ד שצריך לתקן ולהגיה בסוף פרשת המועדים דבפרשת אמור אכן היותר נכון בעיני שצריך להיות כך בכלל שאר קרבנות מועדות דהאי קרא בסוף פרשת פנחס. פי' וקאי אקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם דמיניה ילפי' הכא בכיצד צולין בברייתא שרמזתי דשאר קרבנות צבור דוחין את השבת וה\"ה דבכללן חגיגה דילפי' לה מקרא דוחגותם דגם היא דוחה את השבת דוק וגם על זה יש לתמוה שלא דברו בו כלל לא רש\"ל ולא רב\"א ז\"ל. ובגמ' לימא מתני' דלא כר' יהושע דקתני העומר ושתי הלחם וכו' באין בטומאה ואע\"ג דבעי' רצוי ציץ וציץ אאכילות (הגהה פי' על טומאה שנגעה בבשר ובשירי מנחה הנאכלין אלא על טומאת הדם וקמצין ואימורין) לא מרצה ונמצא שאין כאן שירים הנרצין אלא הקומץ לבדו שהציץ מועיל וכן במיני דמים לא הועיל ציץ לבשר אלא לדם (הגהה כך פי' רש\"י ז\"ל ונראה שרוצה לומר במתני' דבסמוך אי נמי במאי דקתני באים בטומאה משמע לזרוק דמן או להקטיר קומצן או לבונתן). וקתני דהדם נזרק דלא כר' יהושע דאמר אם אין בשר ראוי כגון שנטמא או שאבד אין הדם נזרק והקשו תוס' ז\"ל דהא ע\"כ לר' יהושע אתיא דקתני סיפא ובמוקדשין אע\"פ שנטמא הבשר והחלב קיים זורק את הדם משמע הא נטמאו שניהם אינו זורק והיינו כר' יהושע כדאמרי' לקמן ותרצו דה\"ק נימא דלא כר' יהושע והא ע\"כ סיפא אתיא כותיה וא\"כ קשיא סיפא ארישא ע\"כ. ומסיק בגמ' דאתיא אפי' כר' יהושע ולא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור מתני' בצבור פי' רש\"י ז\"ל דטומאת צבור דחויה היא כלומר בקושי הותרה ולא הותרה לגמרי וכן הוא פסק ההלכה בהרמב\"ם ז\"ל ובתר הכי מסקי' ג\"כ דמתני' דלא כרי יוסי שהוא סובר דטומאה לא הותרה בצבור אלא דחויה בלבד וס\"ל נמי דציץ לא מרצה אאכילות ומתני' קתני דשתי הלחם נמי באין בטומאה אע\"ג דלית בהו ר' אכילות ולית בהיו קומץ. והני חמשה דברים הנאכלין מקרבנות צבור הבאים בטומאה וכן כל קרבנות צבור שדוחין את הטומאה כדתנן בר\"פ שני דתמורה היינו טומאת מת בלבד ובין טומאת הגוף שרוב הקהל טמאים או הכהנים כדתנן בסמוך בין טומאת בשר דחויה היא בצבור בלבד ולא הותרה כדכתיבנא ולפיכך צריכה ציץ לרצות עליה אבל אינו מרצה לאכול הני קרבנות צבור הנאכלין ומפ' ר' יוחנן בגמ' דה\"מ דפסח צבור שבא בטומאה נאכל בטומאה כשנטמאו קודם שחיטה אבל אם שחטוהו בטהרה ונטמאו רוב הצבור קודם זריקה כגון שמת הנשיא בין שחיטה לזריקה אין הבשר נאכל בטומאה גזרה שמא שנה אחרת יטמאו אחר זריקה ויאמרו אשתקד לא נטמאנו ואכלנוהו השתא נמי אע\"פ ששחיטתו וזריקתו בטהרה ניכול בשר בטומאה ולא ידעו דאשתקד כי איזדריק דם הוו הצבור טמאים וה\"ל פסח הבא בטומאה אבל השתא בשעת זריקת הדם טהורים הוו: \n",
+                "<b>ואינו נאכל בטומאה. </b>אלא דוקא לטמאי מתים אבל לזבים וזבות נדות ויולדות ומצורעים שטומאה יוצאה מגופן אינם אוכלין ממנו כדתנן לקמן בפ' מי שהיה טמא: \n",
+                "<b>הפסח שבא וכו'. </b>פ' תמיד נשתט דף ס\"ב ותוס' דזבחים פ' טבול יום (זבחים דף צ\"ט:) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטמא הבשר והחלב קיים אינו זורק את הדם. </b>פ\"ד דהק\"פ סי' ב' ובגמ' בברייתא גרסי' ועשית עולותיך הבשר והדם ר' יהושע אומר אם אין דם ראוי כגון שנטמא אין הבשר נאכל אם אין בשר ראוי כגון שנטמא או שאבד אין הדם נזרק דתרתי בעי' ר' אליעזר אומר דם אע\"פ שאין בשר שהכל תלוי בדם ע\"כ ופי' רש\"י ז\"ל במתני' נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם אפי' לר\"א דעיקר פסח לאכילת אדם אתי: \n",
+                "<b>ובמוקדשים אינו כן. </b>אפי' לר' יהושע שאפי' נטמא בשר וחלב קיים זורק את הדם דהוא תרתי בעי מתיר ושיריים שהדם מתיר אימורין למזבח ע\"כ. ובגמ' אמר רב גידל אמר רב אם זרק הורצה ופטור מלעשות פסח שני דמתני' ר' נתן היא דאמר אכילת פסחים לא מעכבא ומתני' קשיתיה לרב לאוקומה לכתחלה כר' נתן דאי ס\"ד רבנן היא דס\"ל. דאכילת פסחים מעכבא ואפי' דיעבד אמאי תני אינו זורק את הדם ליתני פסול אלא ש\"מ אינו זורק לכתחלה אבל דיעבד שפיר דמי וטעמא דר' נתן דלפי אכלו דכתיב לא בא ללמדנו רק דבעינן גברא דחזי לאכילה אבל פסח לא איכפת לן אי לא חזי ואי בעי' אימ' רב דאמר אם זרק הורצה כר' יהושע דאית ליה אכילת פסחים לא מעכבא דתניא ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים בין שנטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם אבל עושה פסח נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם. ועיין במ\"ש לעיל בפ' תמיד נשחט סי' ג'. אבל בירוש' מתני' דלא כר' נתן דאמר יוצאין בזריקה בלא אכילה מה טעם ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים אותו אע\"פ שאין שם אלא פסח אחד מולם יוצאין בזריקה אחת: \n",
+                "<b>ובמוקדשין אינו כן וכו'. </b>נמ' מתני' ר' יהושע היא דתניא ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם כחצי זית חלב אינו זורק את הדם דאין מצטרפין ובעולה אפי' כחצי זית בשר וכחצי זית חלב זורק את הדם מפני שכולה כליל ובגמ' יליף מקרא דגם האימורים מיקרו שיור להכשיר ליזרק הדם עליהם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטמא הקהל או רובו וכו'. </b>פ\"ד דהלכות ביאת מקדש סי' ז' י\"ב וברפ\"ז דהלכות ק\"פ. ירוש' מאן תנא רוב ר\"מ דתניא ר\"מ אומר היא מחצית כל השבטים היא מחצית כל שבט ושבט ובלבד רוב ר' יהודה אומר חצי כל שבט ושבט ובלבד רוב שבטים (צ\"ע לע\"ד) שלימין שבט אחד גורר כל השבטים ר\"מ כל השבטים קרויין קהל ר' יהודה אומר כל שבט ושבט קרוי קהל מה נפיק ביניהון גרירה ר\"מ אומר אין שבט א' גורר כל השבטים ר' יהודה אומר שבט א' גורר כל השבטים ע\"כ: \n",
+                "<b>או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה. </b>אע\"פ שיכולין ליזהר שלא ליגע בבשר כיון דאשתראי טומאת אימורים אשתראי נמי טומאת בשר דאמרי' במי שהיה טמא כל היכא דאשתראי טומאת בשר אשתראי טומאת אימורים משמע שהן שוין תוס' ז\"ל. ובגמ' בברייתא קתני או שהיו כלי שרת טמאים ואפשר דמתני' לא איצטריך ליה למתנייה דכיון דתנא או שהיו הכהנים טמאים ממילא משתמע נמי כלי שרת שאם הכהן הוא טמא מת הרי הוא מטמא לכלי שרת וכן נמי אם הכלי שרת נטמא אפי' בטמא מת הוי הכלי אב הטומאה דחרב הרי הוא כחלל: \n",
+                "<b>יעשה בטומאה. </b>ואפילו טמאים יחידים דהא טהורים וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט הוא לשון רש\"י ז\"ל ורוצה לומר מאחר שהכהנים כולם טמאים והקהל כולן טהורים אפי' ימצא בקהל קצת יחידים שהן טמאים לא אמרי' יותר טוב שידחו אלו היחידים לפסח שני ויעשוהו בטהרה משיעשו אותו עכשיו בטומאה מפני שאין קרבן צבור חלוק שהרי רוב הקהל שהן טהורים פסחן בא בטומאה מחמת הכהנים שכולן טמאים וא\"כ יותר טוב ראוי לעשותו גם היחידים הישראלים עתה ברוב עם ולא להדחות לפסח שני כדי לעשותו בטהרה ועיין במ\"ש לקמן פ' מי שהיה טמא סי' ג' פלוגתא דתנאי אם פסח שני נעשה בטומאה אם לא יכול לעשותו בטהרה: \n",
+                "ולשון ר\"ע ז\"ל שיעורו כך ואפי' טמאים יחידים דהא פסח דטהורים גופייהו וכו': \n",
+                "<b>ניטמא מיעוט הקהל וכו'. </b>גמ' אתמר הרי שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים רב אמר מחצה על מחצה כרוב ורב כהנא אמר אינו כרוב רב אמר כרוב הללו עושין כעצמן והללו עושין לעצמן טהורין לא עבדי בטומאה דהוו כרוב ורוב טהורים לא עבדי בטומאה וטמאים לשני לא מידחו משום דהוו נמי רובא ורובא לשני לא מידחו ורב כהנא אמר אינו כרוב טהורים עושין את הראשון בטהרה וטמאים עושין את השני דכיון דאינם כרוב נידונין כמיעוט ונדחין לשני איכא דאמרי מחצה על מחצה אינו כרוב טהורים עושין את הראשון בטהרה וטמאים אינם עושין לא את הראשון ולא את השני בראשון לא עבדי דלא הוו רובא בשני לא עבדי דלא היו מיעוטא ומתני' כל חד וחד מתרץ לטעמיה ותניא כותיה דרב ותניא כותיה דרב כהנא בתרי לישני. ועיין במ\"ש לקמן פ' מי שהיה טמא סי' ד'. עוד גרסי' בגמ' ר\"ש אומר אפי' שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן מ\"ט דר\"ש קסבר שבט אחד איקרי קהל דהא קאמר ליה רחמנא ליעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך וכבר נולדו כל השבטים חוץ מבנימין ר' יהודה אומר אפי' שבט אחד טמא ושאר כל השבטים טהורים יעשה בטומאה שאץ קרבן צבור חלוק דר' יהודה ס\"ל שבט אחד איקרי קהל והוו להו פלגא ופלגא ואין קרבן צבור חלוק ועבדי כולהו בטומאה. ונלע\"ד דמתני' שפיר מיתוקמא אפי' כר\"ש ומאי יעשו בטומאה דקתני הללו עושין לעצמן והללו עושין לעצמן ומאי קהל דקתני שבט אחד וכ\"ש דאתיא שפיר טפי ג\"כ כר' יהודה ויעשו בטומאה יחד טמאין וטהורין שאין קרבן צבור חלוק ואפשר דבזה ידוקדק גירסא דיש בקצת ספרים דברישא קתני נטמא קהל ולא קתני הקהל דאי הוה קתני הקהל הוה משתמע הקהל הידוע דהיינו כל קהל עדת ישראל יחד אבל השתא דקתני קהל משמע אפי' קהל אחד דהיינו שבט אחד אבל סיפא קתני בגרסת נוסחת כל הספרים או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים בהא הידיעה לאשמועי' רבותא דלהני תנאי ר' יהודה ור' שמעון אפי' שכל השבטים טהורים כיון שהכהנים או כלי שרת טמאים יעשו בטומאה לר\"ש כדאית ליה ולר' יהודה כדאית ליה ומ\"מ כפשטה דמתני' אתיא כהלכתא דקהל סתמא הוו כל ישראל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח שנזרק דמו ואח\"כ נודע שהוא טמא. </b>פי' רש\"י ז\"ל הדם או הבשר של הפסח וריב\"א ז\"ל מכח קושיות על פי' זה פי' הוא ז\"ל דלא מיירי מתני' אלא בטומאת הדם בלבד והשתא הציץ מרצה דקחני הוי לאכול הבשר ג\"כ ולא בלבד לפוטרו מפסח שני כדפי' רש\"י ז\"ל ותוס' ז\"ל יישבו פי' רש\"י ז\"ל דמלבד שהוא פטור מפסח שני מרצה ג\"כ הציץ להקטיר האימורין ע\"כ בקיצור. ובגמ' טעמא דנזרק ואח\"כ נודע אבל נודע ואח\"כ נזרק לא מרצה ציץ להקטיר האימורים (הגהה ומ\"מ פטור מלעשות פסח שני לפי מה שיישבו תוס פי' רש\"י ז\"ל). ורמינהי על מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד קס\"ד דה\"ק שזרקו בין בשוגג בין במזיד ומשני רבינא דהאי שוגג ומזיד אטומאה קאי אבל זריקה בעינן שוגג ר' שילא אמר זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא דקתני בין בשוגג בין במזיד הורצה ה\"ק נטמא בשוגג וזרקו בין בשוגג בין במזיד הורצה ומתני' דקתני נזרק ואח\"כ נודע ה\"ה דאפי' נודע ואח\"כ נזרק והאי דקתני נזרק ואח\"כ נודע משום דבעי למיתני סיפא נטמא הגוף אין הציץ מרצה דאפי' נזרק ואח\"כ נודע לא. קתני רישא נמי נזרק ואחר כך נודע: \n",
+                "<b>נטמא טומאת הגוף. </b>כן צריך להיות: \n",
+                "<b>מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח וכו'. </b>נזיר כתיב ביה וכי ימות מת עליו במחוורת עליו שתהא ברורה לו ובפסח א\"ר יוחנן דכתיב ביה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם במחוורת לכם ורשב\"ל אמר מדסמך טמא לנפש לדרך למידרש מה דרך בגלוי אף טמא בגלוי אבל בפ' בתרא דנזיר דף ס\"ג מוכח דלמאן דיליף ליה מוכי ימות מת עליו בפתע פתאום דכתיב גבי נזיר מהתם נמי ילפי' לעושה פסח דבכל מקום נזיר ועושי פסח כי הדדי נינהו ולאידך דיליף מכי דרך דכתי' גבי עושי פסח יליף נזיר מיניה ומ\"מ בין הכא ובין התם מסקינן בגמ' דהלכתא גמירי להי וקרא אסמכתא בעלמא נינהו. ועיין ביד פ' ששי דהלכות נזירות סי' י\"ז ובפ\"ד דהלכות ביאת מקדש סי' ו' ובפ\"ד דהלכות ק\"פ סי' ב' ובפי' ששי סי' י\"ב דמשמע משם דנזיר ועושי פסח לאו דוקא דה\"ה לכל הקרבנות דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף בקרבן יחיד אא\"כ נטמא בטומאת התהום: \n",
+                "<b>נטמא טומאת התהום. </b>בס\"פ שני דנזיר דחי לומר דאפשר דר' יוסי ס\"ל דאפי' טומאת התהום דזיבה הותרה לעושי פסח ופירשו רש\"י ותוס' טומאת התהום דזיבה היינו דבשעת שחיטה וזריקה עדיין לא היתה יודעת אם תהא רואה בו ביום ותסתור אם לא ועיין הכא בגמ'. ושם ובפ' בתרא דף ס\"ג תניא אבל אם נטמא עושה פסח בטומאה ידועה טמא ופי' רש\"י ז\"ל דאע\"ג שכבר עשה פסחו בפסח ראשון צריך לעשות פסח שני ע\"כ ובפ' קבלה דף כ\"ג מוקי בגמ' אליבא דזקני דרום דהאי טומאת הגוף דמתני' היינו שנטמא הכהן בשרץ דאי נטמאו בעלים במת אינהו ס\"ל דאם בדיעבד שלח הבעל קרבנו ושחטו וזרקו עליו הציץ מרצה ונפטר מפסח שני. ודע דנטמא טומאת התהום הציץ מרצה אפי' אם נטמא במזיד וגם שצריך רצוי ציץ ליחיד אפי' שהותרה לו הטומאה לגמרי שלא נזכר בתלמוד טומאה דחויה אלא דוקא לטומאת צבור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטמא שלם או רובו וכו'. </b>עד סוף סי' ט' פ\"ד דהל' ק\"פ סי' ג': \n",
+                "<b>שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה כו'. </b>ודוקא בצייקנין או באכסנאי כדאמרי' בגמ' דעשאוהו כצייקנין אבל אדם אחר לא ואפי למאן דלית ליה בפ\"ק דשבועות לב ב\"ד מתנה עליהם ה\"מ בקרבנות דקדישי קדושת הגוף אבל בקדושת דמים כ\"ע מודו תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>נטמא מיעוטו וכו' בחצרותיהן או על גגותיהן. </b>במשנתו של החכם הר\"ר יהוסף אשכזי ז\"ל נמחקה מלת או ואיני יודע טעם למה דגם בירוש' איתה. ולשון הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד דהלכות ק\"פ בחצרותיהם ואין שם מלת גגותיהם ולשונו בפי\"ט מהלכו' פסולי המוקדשין נותר של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהם ע\"כ משמע דלאו דוקא חצר או גג. ואפשר שההגהה היא ועל גגותיהן בויו דהוי כמו או דכן הוא בקצת ספרים. והקשה החכם הר\"ר אליעזר ארחא נר\"ו כיון דקיימא לן דפסולי קדשים במקום אכילתן שם שריפתן מקרא דכתי' בקדש באש תשרף כדאיתא בפ' כל שעה (פסחים דף כ\"ד) ואפי' קדשים קלים שאכילתן בכל העיר שם שריפת פסוליהם כמו שפי' שם רש\"י ז\"ל א\"כ הפסח שאין אכילתו בגגין דהא גגין לא נתקדשו וכדאיתא בגמ' לקמן בסוף פירקין א\"כ היכי מצי לשרוף הפסח שנפסל שם בגג וחפשתי בדברי הרמב\"ם ז\"ל ולא מצאתי יותר ממה שכתבתי אלא שלא הזכיר מלת גגותיהן לא בהלכות ק\"פ ולא בהלכות פסולי המוקדשין באופן שנסתפקנו שמא הרמב\"ם ז\"ל לא גריס במתני' מלת גגותיהן. ובגמ' ורמינהי דתנן לעיל ספ\"ג וכן מי שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר הצופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה אלמא מיעוטו נמי שנפסל מעצי המערכה נמי שרפינן א\"ר חמא בר עוקבא לא קשיא כאן באכסנאי שאין לו עצים שורפו מעצי המערכה ומתני' בבעל הבית רב פפא אמר הא והא באכסנאי ולא קשיא כאן בשהחזיק בדרך לא הטריחוהו לחזר על עצים כדקתני וכן מי שיצא מירושלם אלמא בהחזיק עסקינן ומתניתין בשלא החזיק בדרך רב זביד אמ' לעולם כדאמרי' מעיקרא כאן באכסנאי כאן בבעל הבית דרב זביד כרב חמא מוקי לה ופליג עליה דרב פפא ויהיב טעמא למילתיה דרב חמא כיון דלית ליה עצים שם עשאוהו כצייקנין והחזיק בדרך דמתני' לאשמועינן חזרה נקט לה ולא משום עצים דה\"ה לא החזיק זו היא שיטת רש\"י ז\"ל וביד פ\"ט דהל' פסולי המוקדשין סי' ז' ח': \n",
+                "<b>הצייקנין וכו' </b>[וכ\"ה הגירתא בערוך ערך צקן.]. ירוש' אמר הריני שורפו על גגי מעצי עצמי אין שומעין לו להודיע לבא אתריו שהוא צייקן תדע לך בכל אחר לא צווח ליה צייקן וכא צווח ליה צייקן ע\"כ. ובגמ' ארישא דמתני' ת\"ר באו לשרפו בחצרותיהן ומעצי המערכה אין שומעין להם דילמא פיישין מינייהו ואתו בהו לידי תקלה ואם רצו לשרפן לפני הבירה מעצי עצמן ג\"כ אין שומעין להן כדי שלא לבייש את מי שאין לו או מפני החשד שהרואהו אחר שריפתם מחזיר מותר העצים לתוך ביתו חושדו בגונב עצי המערכה אם הם מהעצים הראויין למערכה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אמרו שיצא עניינו שיצא מן הבית שנאכל בו ע\"כ אבל בפ\"ד דהלכו' ק\"פ סי' ג' כתב הפסח שיצא מירושלם או שנטמא ביד ישרף מיד ע\"כ ולפירושו שפירש כאן קשה מאי ישרף מיד דהא אין שורפין קדשים בי\"ט ואין לומ' שיצא מן הבית בי\"ד דהא אין נפסל ביוצא מן הבית אלא בליל ט\"ו שהוא זמן אכילתו וכמו שכתב הוא עצמו ברפ\"ט דהלכו' ק\"פ וכדמשמע פשט דקרא בבית אחד יאכל וסמיך ליה לא תוציא מן הבית. והעלו תוס' ז\"ל דודאי דפסולו בגופו דישרף מיד הוי מסברא וכן ג\"כ אם נטמאו הבעלים או שמתו או שנשפך הדם או נטמא דבעינן עבור צרה הוי מסברא. ומסקי' בגמ' דכל פסולי דקדש בשריפה ל\"ש קדשי קדשים ל\"ש קדשי' קלים הלכתא גמירי לה:  ",
+                "בפי' רעז\"ל ואין צריך להשהותו עד הבקר של חמשה עשר שתעובר צורתו דהיינו לילה א' ומיהו וכו'. אמר המלקט הוא לשון רש\"י ז\"ל אלא ששם כתוב בדפוס עד הבקר של ששה עשר ונראה שהוא טעות שם דהא קאמ' בתר הכי דהיינו לילה אחת ואי גרסי' ששה עשר הוי שתי לילות ועוד דהא ודאי דאין צריך להשהותו עד הבקר של ששה עשר אפי' אם עבר ולא שרפו בי\"ד ישרף מיד במוצאי יום טוב דאע\"ג דאין שורפין אלא ביום היינו דוקא נותר ופגול כמו שפסק הרמב\"ם בפ' י\"ט ז\"ל מהלכות פסולי המוקדשין מדכתי' גבי נותר ביום השלישי באש ישרף ופגול כנותר מן הטעם שכתב שם בכסף משנה דפגול ונותר בחדא שיאטא שייטי אבל שאר פסולין נראה דמצוה להקדים לשרפם כל מה שיוכל ואפי' בלילה ובפרט הכא דאם שכח ולא שרפן מום י\"ד ישרפו מיד בליל ששה עשר וכן נמי גבי סיפא דקתני וישרף בששה עשר או לספרים דגרסי ויצא לבית השריפה לפי ע\"ד היינו ודאי ליל ששה עשר מיד משום דזריזין מקדימין למצות כל מאי דאפשר וכן מצאתיו ג\"כ מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל חמשה עשר וכמו שכתוב בפי' רעז\"ל. ומ\"מ ק\"ק על זה מה שאכתוב בסמוך בס\"ד בשם תוס' ז\"ל:  ",
+                "<b>תעובר </b>(הגהה ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה תֵעבור בשם ס\"א)  ",
+                "<b>צורתו </b>יניחנו עד למחר ויפסל בלינה ותעובר מראה לחלוחית בשרה הימנה משום בזיון קדשים דכל זמן שלא נפסלו בלינה אין נשרפין אא\"כ פסולו בגופו רש\"י ז\"ל בפ\"ק דמנחות דף ה':  ",
+                "<b>אף זה ישרף מיד. </b>ר' יוחנן בן ברוקא לא פליג וכו' לשון רעז\"ל. אמר המלקט ור' יוחנן אמר דאף לאחר זריקה מחלוקת ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא\"ר יוחנן ר' יוחנן בן ברוקה ור' נחמיה אמרו דבר אחד וכו' ורבה מוסיף אף ר' יוסי הגלילי נמי ס\"ל דפסול בעלים לא בעי עבור צורה דתני' וכו'. ירוש' ר' ירמיה אומר אף ר' יוסי הגלילי דתנן בס\"פ התערובות חטאת שקבל דמה בשני כוסות וכו' וכי דייקת בה שפיר תשכח שהכל אחד כדאיתא התם. ובגמ' יהיב טעמא אמאי ר' יוחנן לא חשיב ליה לר' יוסי הגלילי בהדייהו ביד פי\"ט דהל' פסולי המוקדשין סי' ב':  "
+            ],
+            [
+                "<b>העצמות וכו'. </b>תוס' פ' בהמה המקשה ובגמ' פ' גיד הנשה (חולין דף צ') ובפ\"ק דתמורה דף ד' ובגמ' א\"ר יצחק עצמות קדשים ששמשו נותר פי' שנותר בהן מוח חוץ לזמנו ושמשוהו העצמות הללו מטמאין כדין נותר נימא מסייעא ליה העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר והני עצמות פשיטא דאית בהו מוח דאי לית בהו מוח למה לי שריפה נישדינהו וש\"מ שמוש נותר מילתא היא דאי לאו מילתא היא למה להו שריפה הא מכיון שניתותרו ונפסלו אין בהן משום איסור שבירה דהא כתיב ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול וא\"כ ניתברינהו ונחלצינהו למוח דידהו ונשרפיה ונשדינהו לדידהו ומהדרי לעולם אימא לך שמוש נותר לאו מילתא היא וקסבר בו בכשר ואפי' בפסול ולאו מעוטו פסול אתא אלא אורחיה דקרא הוא ואף פסול במשמע בסיפא דקתני אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו סופג את המ' דמשמע דוקא בכשר ולא בפסול רישא איירי כשהיתה לו שעת הכושר כגון נותר יש בו משום שבירת העצם וסיפא כשלא היתה לו שעת הכושר כגון נטמא לפני זריקה אין בו משום שבירת העצם ותנא דמתני' ר' יוסי היא דשאני ליה בהכי לגבי שבירת עצם דתניא וכו': \n",
+                "<b>והגידין. </b>גמר' אמר רב כל הגידין הרי הן כבשר ונמנין עליהן בפסח חוץ מגידי צואר הוא אלל הרחב וקשה ועץ בעלמא הוא ומקשה עליה ממתני' דקתני גידין ופשיטא דבגידי צואר עסיקי' דאי גידי צואר נכלינהו ואי דאיתותר היינו נותר אא\"ב בשר נינהו מש\"ה בעו שריפה אלא אי אמרת וכו' למה להו שריפה ומשני רב חסדא לא נצרכא אלא לגיד הנשה לר' יהודה דאמר אינו נוהג אלא באחת ולא ידעינן בהי מינייהו הלכך מתחלה עומד אותו של היתר לשריפה משום דלא ידע ליה דליכליה. ורב אשי ורבינא אוקמו כדפי' רעז\"ל. ובלשונו ז\"ל המתחיל והגידין שהן אסורין באכילה ואין חייבי' עליהם מן התורה כך צ\"ל שם אלא שישראל נהגו בו איסור. אמר המלקט פי' רש\"י ז\"ל הלכך תחלתו לשריפה דכיון דמן התורה מותר חל איסור נותר עליו ובכלל נותר לא חשיב ליה דהאי על כרחך מתחלתו לכך עומד ואיצטריך למתנייה באנפי נפשיה ולאשמועי' דאסור לאכלו ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל וי\"ט עשה. אמר המלקט דכתיב גבי י\"ט שבתון דמשמע שבות. ורבא דריש ליה בגמ' מקרא אחרינא וכאן הביא רעז\"ל דרשת רב אשי דדריש ליה משבתון וכו' דאית ביה עשה מלבד הלא תעשה אבל בר\"פ במה מדליקין הביא דרשת דבי חזקיה דמייתי לה מקרא דלא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו שאין ת\"ל בקר בתרא דהא כתיב בקר קמא אלא ללמד דעד בקר שני עמוד ותשרפנו והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת חי אסור לשרפו בליל מוצאי י\"ט עד בקר היכי מוכח דאין שריפת קדשים דוחה את י\"ט הא ע\"כ גזרת הכתוב הוא דהא אפי בלילה שהוא חול אסור לשרפו וי\"ל כיון דאסר לשרפו בבקר ראשון ילפי' שפיר דאין שריפת קדשים דוחה י\"ט דהא דאסר לשרפו בליל מוצאי י\"ט אין תימא שכן מצינו בשלמים שאע\"פ שאין נאכל לאור שלישי אפ\"ה אין נשרף עד היום כדאמרי' בריש מכילתין ע\"כ. אבל בפי\"ט דהלכות פסולי המוקדשין לא הזכיר שם הרמב\"ם ז\"ל אלא שאין שורפין את הנותר ואת הפגול בלילה אלא ביום דוקא ושאין שריפת טמא ונותר ופגול דוחה את י\"ט ואין צריך לומר את השבת ע\"כ. ושמא דבעבור דוחק הקושיא שהקשו תוס' ז\"ל נאדו רבא ורב אשי מההיא דרשא אע\"פ שכבר יש לתרצה כמו שתרצו תוס' ז\"ל. ורש\"י ז\"ל לפי מה שהגהתי לעיל בסמוך בשם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וכמו שהוא בפי' רעז\"ל אפשר דס\"ל הכי דכיון דרב אשי שהוא בתרא נאד הוא ג\"כ מדרשת תנא דבי חזקיה משמע דלא ס\"ל דאסור לשורפו בלילה אלא אדרבה זריז מקדים לשורפו מיד במוצאי י\"ט ורבינו עובדיה ז\"ל כיון שכאן העתיק לשון רש\"י ז\"ל כאשר הוא מוגה כאשר כתבתי הוצרך למנקט הכא דרשת רב אשי אבל בפ' במה מדליקי' נקט דרשת תנא דבי חזקיה כנלע\"ד. וביד פי\"ט דהל' פסולי המוקדשין סי' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנאכל בשור הגדול יאכל וכו' </b>ר\"פ עשירי דהל' ק\"פ וסי' ח' ט' י\"א ותוס' פ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"ז) ובגמ' רבה רמי תנן כל הנאכל כו' ושאינו נאכל לא אימא סיפא ראשי כנפים והסחוסין והא הני לא מיתאכלי בשור הגדול אלא תנאי היא וה\"ק כל הנאכל וכו' ושאינו נאכל לא ויש אומרים אף ראשי כנפים והסחוסין הואיל ובשור הגדול גופיה מתאכלי ע\"י שליקה דהיינו בשול יתר. ואיני זוכר בתלמוד דוכתא אחרינא כמו זה שאומר תנאי היא ואינו מזכיר שם התנאים וגם לא מייתי ברייתא דאשכחן דפליגי בה וגם לא ידענא מאן האי יש אומרים דודאי דכאן אינו ר' נתן אלא כלומ' מכח קושיית ורומיית רישא אסיפא צרייכין אנו לומר דפלוגתא דתנאי היא ולא ידענא מאן נינהו וכמו שרגיל לתרץ בירוש' שני תלמידים שנו אותה כמו שכתבתי בפ\"ק דחלה סי' ו'. ורבא תירץ הכא בגמ' דלעולם חד תנא הוא ומה הן קתני וכדפי' רעז\"ל ותניא כותיה. עוד גרסי' בגמ' אתמר גידין שסופן להקשות ר יוחנן אמר נמנין עליהן בפסח ריש לקיש אמר אין נמנין בתר בסוף אזלינן איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ומה הן ראשי כנפים והסחוסין הני אין אבל גידין שסופן להקשות לא א\"ל תנא הני וה\"ה לאינך ראשי כנפים מ\"ט דהא מיתאכלי בשור הגדול בשליקה הנך נמי מיתאכלי בשור הגדול בשליקה. ורמינן בגמ' דר' יוחנן אדר' יוחנן ומסיק בנמ' דהדר ביה ר' יוחנן מהך דשמעתין לגבי ריש לקיש. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל כאן בפי' המשנה ראשי כנפים הן אותן הגידים הקשים שהן סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף ונקשרין אותן הפרקים באותן הגידין והסחוסין מיני עצמות רכין כאותן שבראש הכתף ע\"כ. אבל מתוך פי' רש\"י ז\"ל שהעתיק רעז\"ל נראה ששני מיני סחוסים הן האחד ראשי הכנפים דהיינו ראשי הכתפיים והאחד תנוך האוזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבראשי השדרה וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם בהלכות ק\"פ הסחוסין שהן כמו עצמים רכים הרי אלו מותרין לאכלן היה גדי קטן ורך שעצמותיו רכין לא יאכל אותן שזה שובר עצם ואם אכל לוקה שאחד השובר עצם קשה או עצם רך ע\"כ וכתב עליו שם בהשגות ומעולם לא עלה על דעת מפרש שבאה זו המשנה על איסור שבירת העצם שא\"כ הל\"ל כל שאינו נאכל בשור הגדול לא יאכל בגדי הרך אבל באה על חיוב אכילה שהוא בבל תותירו ע\"כ וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל שאם זו קושיא גם לפי' רש\"י ז\"ל שפי' לענין שאין נמנין עליו בפסח קשיא ועוד שלפירוש הראב\"ד ז\"ל קשה דלא הל\"ל יאכל בגדי הרך דמשמע דמותר לאכלו אלא הל\"ל ראוי לאכילה בגדי הרך ע\"כ: \n",
+                "<b>המותיר בטהור. </b>פי רש\"י ז\"ל אפי' בטהור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבר שיצא מקצתו וכו'. </b>בתו\"כ פ' צו פרשה ט' וכולהו מתני' ע\"ס הפרק רפ\"ט דהלכות ק\"פ עד סוף סי' ד' ותוס' דפ' כל גגות (עירובין דף צ\"ב) ודפ' אלו נאמרין (סוטה דף ל\"ח) ודפ' הקומץ רבה (מנחות דף כ\"ד) ודפ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"ב:) \n",
+                "<b>קוצץ בקופיץ שאין בהן משום שבירת העצם. </b>כך הגרסא בירוש': \n",
+                "<b>מן האגף ולפנים כלפנים. </b>גמ' אמ' רב יהודה וכן לתפלה העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה כפי שיטת רש\"י ז\"ל ופליגא אדר' יהושע בן לוי דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים שאין הפסק לפני המקום שהכל גלוי וידוע לפניו ואין סתימה לפניו ופרכי' בגמ' הא גופא קשיא אמרת מן האגף ולפנים כלפנים הא אגף עצמו כלפנים פי' אגף עצמו מן הנקישה ולפנים עובי השער ומשנינן לא קשיא כאן בשערי עזרה נתקדש עביין בקדושת עזרה חוץ משער ניקנור כאן בשערי ירושלם אגף עצמו כלחוץ שלא נתקדש עביין והקשו תוס' ז\"ל ליפלוג בשערי העזרה גופייהו כאן בשער ניקנור כאן בשאר שערים ותרצו דמתני' בפסח קאי שאינו נפסל אלא חוץ לחומת ירושלם: ושם בפ\"ט דהק\"פ פסק דאגף עצמו כלחוץ. ובטור א\"ח סי' נ\"ה: \n",
+                "<b>מן האגף ולחוץ. </b>תוס' פ' ראוהו ב\"ד (ראש השנה דף כ\"ז) בלשון רעז\"ל המתחיל מן האגף שכתוב שם חופף ונוקף צריך להגי' חופץ ונוקש: \n",
+                "<b>החלונות ועובי החומה כלפנים. </b>בין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה ודוקא בששוין לקרקע העזרה אבל אם אינם שוין לקרקע העזרה אינם כלפנים ואיתא בתוס' פ' ידיעות דף ט\"ו ובגמ' פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ\"ו.) וכתוב בבית יוסף שם סי' נ\"ה ומשמע לי דהאי דחלונות ועובי הכתלים כלפנים כשראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית ע\"כ. ופי' רש\"י ז\"ל ואע\"ג דעובי השערים לא אמרן נמי דהוי כלפנים התם כדמפ' טעמא בגמ' מפני המצורעים דאמ' רב שמואל בר רב יצחק מפני מה לא נתקדשו עביין של שערי ירושלם אלא הוי האגף כלחוץ מפני שמצורעין מגינין עצמן תחתיהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ואמ' רב שמואל בר רב יצחק מפני מה לא נתקדשו עביין של שערי ניקנור כמו שנתקדשו כל עובי שערי העזרה מפני שמצורעים עומדין שם בעודן מחוסרי כפרה ומכניסין בהונות ידיהם לעזרה. ומוקי בגמ' לחלונות דמתני' דוקא דשוה לקרקע העזרה וכן נמי אוקי לעובי החומה ועובי החומה משכחת לה בבר שורא פי' חומה קטנה לפנים מחומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות דאי לא תימא הכי קשיא שהרי הן דומין לגגין ועליות דקיימ' לן שלא נתקדשו וכמו שכתבתיו כבר בקיצור. וביד ס\"פ שני דהלכות מעשר שני ובפ' ששי דהלכות בית הבחירה סי' ט' ובפ' עשירי דהלכות מעשה הקרבנות סי' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי חבורות שהיו אוכלות. </b>מצאתי שנקד הר\"מ דילונזאני ז\"ל חבּוֹרוֹת הבית בחולם. תוס' פ' ע\"פ דף קי\"ט ומתני' ר' יהודה וכדמפ' רעז\"ל טעמיה וקרא דבבית אחד יאכל לשאין אחד אוכל בשני בתים אתא דסבר ר' יהודה יש אם למסורת דיאכל (הגהה נלע\"ד דה\"פ דמדלא כתיב ייאכל בשני ייודין משמע דקאי אאדם האוכל שלא יאכל בשני מקומות אפי' שהן בתוך בית אחד) כתיב דמשמע דאדם אחד אוכלו בבית אחד ולא בשני בתים והכי סתם לן נמי בפירקין דלקמן סימן ד'. ור\"ש אומ' על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מכאן שהאוכל אוכל בשני מקומות יכול יהא נאכל בשתי חבורות ת\"ל יאכל וקסבר יש אם למקרא דיאכל קרינן ואפסח קאי ולא אגברי: \n",
+                "<b>והכלה הופכת את פניה ואוכלת. </b>איצטריך לאשמועי' כו' תוס' ז\"ל. אמנם זה לשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ט וכשהשמש עומד למזוג קופץ את פיו ומחזיר את פניו עד שמגיע אצל חבורתו ואח\"כ אוכל מה שבפיו שאסור לאוכל לאכול בשתי חבורות ומותר לכלה וכו' ע\"כ. ומ\"מ אפי' לפי פי' הרמב\"ם ז\"ל מתני' דקתני שתי חבורות וכו' מיירי בפסח אחד בין שתי חבורות. וממילא משתמע ממתני' דמכ\"ש דשתי חבורות האוכלת כל אחת פסחה שצריכה כל אחת שלא להפוך פניה אצל החבורה האחרת דילמא מישתלי חד מינייהו ואכיל משל פסח החבורה האחרת ואין אדם אוכל בשני פסחים והפסח אינו נאכל אלא למנויו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האשה וכו'. </b>נלע\"ד דאגב דתני בסוף פירקין דלעיל והכלה הופכת את פניה שרי השתא באשה או בכלה שכבר עבר זמן שנשאת אם היא רדופה או אם אינה רדופה כמו שנכתוב בסמוך בס\"ד וכולה מתני' עד סוף הפרק פרק שני דהלכות ק\"פ ובפ\"ג סי' כ\"ג: \n",
+                "<b>בזמן שהיא בבית בעלה. </b>מלת בזמן צ\"ע אמאי איצטריך למתנייה: \n",
+                "<b>תאכל ממקום שהיא </b>רוצה. גמ' שמעת מינה יש ברירה פי' קס\"ד ממקום שהיא רוצה בשעת אכילה קאמר ואמרי' הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי אתתא ומתרץ מאי רוצה בשעת שחיטה ששאלנו את פיה בשעת שחיטה ואמרה בזה אני רוצה ורמינהי אשה רגל הראשון אוכלת משל אביה מכאן ואילך רוצה אוכלת משל אביה רוצה משל בעלה לא קשיא כאן ברדופה פי' ברייתא ברדופה ללכת אצל אביה לספר שבתה הלכך רגל הראשון ודאי בתר אביה מכאן ואילך ספק. מתניתין בשאינה רדופה לילך תמיד לבית אביה הלכך בבית בעלה חביב לה וכל שאר הרגלים ודאי שייכא בהדיה ורגל ראשון ספק הלכך תאכל ממקום שהיא רוצה וכדאשכחן בקרא דיש כלה רדופה דכתי' הייתי בעיניו כמוצאת שלום נתחבבתי עליו ונמצאתי שלימה לו וא\"ר יוחנן ככלה שנמצאת שלימה בבית חמיה ורדופה לילך להגיד שבחה בבית אביה האיך מקובלת היא בבית חמיה וכתבו תוס' ז\"ל מאי רוצה בשעת שחיטה ודוקא בררה בשעת שחיטה אבל לא בררה אינה אוכלת לא משל זה ולא משל זה אכל ברישא אפי' סתמא אוכלת משל בעלה ע\"כ. (הגהה אלא דלפי' התוס' כל הכלות רדופות ע\"ש ולפי שיטתן ז\"ל כתבו בסוף דבריהם והלכה דקתני במתני' לאו דוקא דאי דוקא כבר גלתה דעתה שרוצה בשל אביה א\"נ אפי' הלכה כל זמן שלא בררה ספק הוא אבל הלכה לעשות לא גרסי' ואי גרסי' צריך לומר דלעשות לאו דוקא ע\"כ בקיצור): \n",
+                "<b>יתום ששחטו עליו אפוטרופוסין וכו'. </b>גמ' שמעת מינה יש ברירה פי' שהוברר הדבר שבזה נתרנה בשעת שחיטה אילו הודיעוהו א\"ר זירא שה לבית מכל מקום איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתו תניא נמי הכי וכו' ומסתברא כמו שהגיה רש\"ל ז\"ל שמחק מלות תניא נמי הכי והגיה במקומן תנו רבנן וכו'. וכתבו תוס' ז\"ל הכא לא שייך לומר מאי רוצה בשעת שחיטה דבשלמא לעיל אשמועי' דאי לא בררה בשעת שחיטה אינה אוכלת כלל אע\"ג דס\"ד דבתר בעלה גרירא טפי אבל הכא אם רוצה בשעת שחיטה מאי קמ\"ל ע\"כ: \n",
+                "<b>עבד של שני שותפין. </b>גמ' רמי ליה רב עינא סבא לרב נחמן תנן עבד של שני שותפין לא יאכל משל שניהם והתניא רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל א\"ל עינא סבא ואמרי לה פתיא אוכמא מיני ומינך תסתיים שמעתתא מתני' בדקפדי אהדדי פי' שני הבעלים אין רוצין ליהנות זה מזה הלכך אפי' נתרצה האחד שיאכל העבד אין חברו רוצה שיהנה חלקו משל חברו וברייתא דלא קפדי אהדדי. והרמב\"ם ז\"ל פי' שם בפ' שני דבזמן שמקפידין זה על זה רוצה לומר שלא יגנבנו לעבד כלומר שחושש זה שאם יאכל אצל חברו ימשיך לב העבד אליו ויגנבנו ע\"כ ותוס' ז\"ל כתבו אין לפ' דקפדי שאין כל אחד רוצה לההנו' את חברו וכו' עד לכך נראה כפי' הקונטרס דקפדי שכל אחד אינו רוצה שיהנה חלקו משל חברו וכו': \n",
+                "<b>מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו </b>ראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל חציו עבד וכו' ומחק מלת מי והשין. ובגמ' משל רבו הוא דלא יאכל אבל משל עצמו אוכל והתניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו לא קשיא כאן כמשנה ראשונה קודם שחזרו ב\"ה לא יאכל משל עצמו מפני שאין חלק עבדות נמשך אחר דעתו כאן כמשנה אחרונה הואיל ובידנו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו דתנן פ\"ד דגיטין מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו' חזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש. כך פי' רש\"י ז\"ל וכן בפי' ר\"ע ז\"ל כאן אכן הרמב\"ם ז\"ל פירש ואמרו לא יאכל משל רבו וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שהוא אוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יאכל מן הראשון </b>והשני ישרף. ובירוש' ר' אלעזר ור' יוחנן תרויהון אמרין דר' נתן היא דר' נתן אמר יוצאין בזריקה בלא אכילה: \n",
+                "<b>שכח מה אמר לו רבו </b>תוס' פ\"ק דקדושין דף כ\"ד ודבפרק האיש מקדש (קידושין דף מ\"ב) והרא\"ש ז\"ל שם פ\"ק דף פ\"ט: \n",
+                "<b>ישחוט גדי וטלה ויאמר </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>וטלה שלי </b>בשאמר לו הרועה ע\"מ שאין לרבך רשות בו. ואח\"כ יתנה התנאי ששנינו במשנה. וכתבו תוס' ז\"ל דלמ\"ד בפ\"ק דקדושין דקני רביה עד שיתן ע\"מ שיצא בו לחירות הכא נמי יפרש שיתן לו שיצא בו חובת פסח: \n",
+                "<b>שכח רבו מה א\"ל </b>פי' שהעבד שכח וגם רבו: \n",
+                "<b>ופטורין מלעשות פסח שני. </b>גמ' אמר אביי לא שנו דפטורין אלא ששכח אחר זריקה דבעידנא דאיזדריק דם הוה חזי לאכילה אבל שכח לפני זריקה דכי איזדריק דם לא הוה חזי לאכילה חייבים לעשות פסח שני. איכא דמתני להאי מימרא דאביי אברייתא דתניא חמשה שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה ונמצאת יבלת באחת מהן כולן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני אמר אביי וכו' עד מאן דמתני לה אמתני' כ\"ש אברייתא דספק פסיל מום יש בכולן ולא נראית זריקה שלהן ומאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' לא דכיון דכשרים נינהו דאי אדכר הוה חזי לאכילה קמי שמיא גליא וכתבו תוס ז\"ל ולא פסיל כ\"כ הואיל ואינו בגוף הקרבן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לבניו וכו' </b>פ' אין בין המודר (נדרים דף ל\"ו) ובפ' כל הגט (גיטין דף כ\"ה:) \n",
+                "<b>הריני שוחט את הפסח וכו' </b>פי' הריני עולה לירושלים ולאחר שאהי' שם אשחוט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון: \n",
+                "<b>על מי שיעלה ראשון </b>הוה ס\"ד בגמ' דמשום טעם דיש ברירה הוא ודחי לה דלכולם הִימְנָה אלא משום כדי לזרזן קאמר והכי נמי דייקא דקתני ומזכה אחיו עמו אא\"ב דאימנינהו מעיקרא שפיר אלא אי אמרת דלא אימנינהו מעיקרא לבתר דשחוט מי קא מתמני והתנן בסיפא נימנין עליו ומושכין את ידיהם ממנו עד שישחט ש\"מ ותנ\"ה דמשום זריזות קאמר דתניא מעשה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים. ומדקתני בנות זריזות ובנים שפלים ולא קתני בנות זכו ובנים לא זכו או ובנים לא יצאו ידי חובתם שמעי' מינה שם בפ' אין בין המודר דשה לבית אבות לאו דאורייתא פי' דמן התורה אין הקטנים צריכין להמנות בשה עם בני חבורה אלא אוכלים ממנו אע\"פ שלא נמנו עליו ויש ליישב דלא פליגא אסוגיא דידן דהכא בגמ' דידן נמי ה\"ק ש\"מ דכדי לזרין קאמר דהא לא בעי לאימנויינהו ומה שאמר להם על מי שיעלה מכם ראשון כדי לזרזן קאמר ודוחק א\"נ אפשר לומר דהכא בעי לפרושי אפי' את\"ל דבניו דמתני' הוו גדולים דצריכין ודאי להמנות והתם ודאי בעי לפרושי אי אמרינן דבנים דמתני' הוו קטנים יכולין לאכול ואינו נקרא פסח שלא למנוייו דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו ועיין כאן בתוס': \n",
+                "<b>זכה בחלקו ומזכה </b>ס\"א וזיכה. ולא מצאתי דין זה דהאומר לבניו וכו' שם ביד לא בפ' שני ולא בפ' שלישי. רק הביא שם בפ' שני הברייתא דאיתא בגמ' שוחט אדם ע\"י בנו ובתו הקטנים וכו': \n",
+                "<b>לעולם נמנין עליו וכו' </b>גמ' מאי לעולם ומשני הא קמ\"ל דאע\"ג דאימני עליה חבורה זו חוזרת ונמנית עליה חבורה אחרת ודלא כר' יוסי דס\"ל ובלבד שיהיה אחד מבני חבורה ראשונה קיים עליו כמו שכתבתי לקמן ס\"פ מי שהיה טמא: \n",
+                "<b>נמנין עליו ומושכין. </b>פ' תמיד נשחט (פסחים דף ס') ותוס' ס\"פ אלו דברים בפסח ובגמרת יומא דף מ\"ט פ' הוציאו לו ובפ' כל הגט דף כ\"ה ובגמ' אמר אביי מחלוקת לימשך פי' בההיא קאמר ר\"ש עד שיזרק דרבנן סברי מהיות משה מחיותיה דשה ור\"ש סבר מהוייתיה דשה קודם גמר עבודותיו אבל לימנות ד\"ה עד שישחט דאמר קרא במכסת נפשות והדר תכוסו תנ\"ה וכו' עד ר\"ש אומר נמנין עד שישחט ומושכין עד שיזרק הדם. ורוב הספרים לא גרסי' במתני' רק ר\"ש אומר עד שיזרק הדם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממנה </b>גרסי' המם הראשונה בפת\"ח והשניה בשב\"א: \n",
+                "<b>עמו על חלקו וכו' </b>היא עיקר הגירסא. ועיין במ\"ש לקמן פ\"ט ריש סי' י\"א: \n",
+                "<b>רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו וכו' </b>בגמ' בעינן אחד מבני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות כלומר ממהר לאכול הרבה ולישנא מעלייא נקט ועליה איבעיא לן דמהו שיאמרו טול חלקך וצא ובעינן למפשטה ממתני' ודחי לה דילמא דעות שאני דאע\"ג דלא אכלו תרוייהו אלא כאחד מבני חבורה מצי אמרי ליה דלא ניחא לן איניש נוכראה גבן שמא יעכב עלינו זמן הסעודה עד בואו גם הוא ופשיט לה מברייתא דרשאין ומייתי עלה עובדא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דכריכו רפתא בהדי הדדי וכו' ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זב וכו' </b>והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכן שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה בשני ראתה שני ימים וכו' וכתב שכן מצא בכל הספרים וביד שם פ' ששי סי' ג' ועיין במה שכתבתי לקמן ר\"פ מי שהיה טמא בשם תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>והזבח שוחטין עליה בשמיני </b>גמ' תני תנא קמיה דרב אדא בר אהבה והזבה שוחטין עליה בשביעי שלה א\"ל זבה בשביעי שלה מי חזיא הא אפי' לעולא דס\"ל שוחטי' וזורקי' על טמא שרץ ה\"מ טמא שרץ דחזי לאורתא הא עד למחר דמתיא כפרה לא חזי אלא אימא בשמיני פשיטא מהו דתימא כיון דמחסרא כפרה לא דילמא פשעא ולא מקרבא קמ\"ל וכגון דמסרינהו לב\"ד וכדרב שמעיה דאמר חזקה אין ב\"ד של כהנים עומדין מן העזרה עד שיכלו כל צרור וצרור של כל אשה ואשה הנתונים בשופר. וכתבו תוס' ז\"ל אמתני' דקתני זב שוחטין עליו בשמיני ליכא למיפרך פשיטא דמצי למימר דקתני לה אגב רישא דזב שראה שתי ראיות ושומרת יום כנגד יום שוחטין עליה ולא חיישי' שמא תראה ותסתור ע\"כ: עוד גרסי' בגמ' רבינא אמר נדה תנא קמיה והנדה שוחטין עליה בשביעי א\"ל נדה בז' אפי' למ\"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ משום דחזי לאורתא נדה לאורתא דשבעה הוא דטבלה ועד שמנה דעבדא הערב שמש לא חזי אלא אימא בשמיני פשיטא השתא ומה זבה דמחסרא כפרה שוחטין וזורקין עליה בח' נדה דלא מחסרא כפרה צריכא למימר דשחטינן וזרקינן עלה נדה איצטריכא ליה דהא קמ\"ל בשמיני אין בשביעי לא משום דנדה שאינה סופרת ז' נקיים אלא ז' עם ימי ראייתה אינה טובלת עד לאחר שקיעת החמה של שביעי והערב שמש לא הוי לדידה עד שקיעת החמה של יום ח' אבל זבה טבילתה ביום ז' דכתיב וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר ובתחלת היום עבדא לה כבר ספירה. ירוש' תני ר' חייא נדה שוחטין עליה בשמיני בועל נדה שוחטין עליו בז' א\"ר יוסי הדא אמרה שבועל נדה טהור ביום השביעי שלו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האונן </b>כגון שמת לו מת אחר חצות שכבר חל עליו חיוב פסח אבל קודם חצות חל עליו אנינות כדאמרי' במי שהיה טמא תוס' ז\"ל וכן פי' רש\"י ז\"ל שם בפ' מי שהיה טמא דף צ\"א בלשון שני דהא דתנן שוחטי' על האונן ה\"מ היכא דחיילא עליה חובת פסח ברישא והדר חל עליה אנינות דאי חל עליה אנינות ברישא תו לא חיילא עליה חיובא דפסח. וכתבתיו שם סי' ז': \n",
+                "<b>או שהבטיחוהו </b>ירוש' בנתון חוץ לירושלם אבל בנתון בתוך ירושלם אפי' לא הבטיחו כמי שהבטיחו ר' יוסי ב\"ר בון אבא בר בר חנא מתני' בשחבשוהו ישראל אבל אם חבשוהו גויים אפי' עם אחרים אין שוחטין עליו אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר ע\"כ והיינו אפכא מגמרא דילן כמו שכתבו תוס' ז\"ל ואיכא תו בגמ' דילן אמר רב חסדא הא דאמרת בית האסורים דגויים אין שוחטין על החבוש בפני עצמו לא אמרן אלא חוץ לחומת בית פאגי דהיינו חוץ לחומת ירושלם אבל לפנים מחומת בית פאגי שוחטין עליו מ\"ט אפשר דממטו ליה התם ואכיל ליה דהא לפנים מירושלים הוא וכבר פירשו כן ר\"ע ז\"ל. והיינו נמי מה שכתבתי כבר בשם הירוש': \n",
+                "<b>והחולה והזקן שאינם יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהם ועל כלן וכו' </b>כך הוגה בשם החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל ואיני יודע טעם למה ולא זכר או רמז לדבר דהרי גם בירוש' גרסי' שהם וגם ביד ספ\"ה דהלכות קרבן פסח ובפ' ששי סי' י'. אחר זמן רב בא לידי הספר עצמו של החכם הר\"ר יהיסף ז\"ל ומצאתי שכתב וז\"ל ברוב הספרים מצאתי הגירסא כן האונן וכו' והזקן שאינם יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהם ועל כולן אין שוחטי' וכו' ונ\"ל לפרש אותה הגרסא דהאי ועל כולן וכולי' הוי פירוש על מה שנאמר לעיל וה\"ק באיזה אופן אמרתי שאין שוחטי' עליהן על כולן לא אמרתי אלא אין שוחטין עליהם בפני עצמן אבל עם אחרים שוחטין וכן נ\"ל עיקר דלפי הגירסא האחרת קשה למה אמר שהן יכולין לאכול כזית דוקא למה לא ישחטו אפילו על מי שאינו יכול לאכול כזית כיון שאין שוחטי' אותו לו לבדו אלא עם אחרים שיכולין לאכול כזית וצ\"ע עכ\"ל. ונלע\"ד דהא דקתני ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן לאו דוקא לזקן א' או חולה א' או אונן א' או חבוש אחד דאפי' לזקנים הרבה או לחולים הרבה או לאוננים הרבה או לחבושים הרבה או לחולים וזקנים ואוננים וחבושים הרבה אין שוחטין עליהן בפני עצמן אע\"פ שהן מרובין וכן אפשר לדקדק מפי' הרמב\"ם ז\"ל וכתב ודע כי האונן מותר לו לאכול פסחו לערב כמו שיתבאר לקמן ומה שאמר אין שוחטין עליו לכתחלה נחוש שמא לא יאכל דבר לגודל אבלותו ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו וְיִוַתֵּר הבשר וישרף ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שוחטין את הפסח על היחיד </b>דכתיב לא תוכל לזבוח באחד כלומר ביחיד ולר' יוסי מפ בירוש' דאיצטריך קרא להא דתני ר' אלעזר בן מתיא יכול יהא היחיד מכריע על הטומאה פי' כדי שיקראו שרוב הצבור טמאים ויעשו הפסח בטומאה ת\"ל לא תוכל לזבוח את הפסח באחד אבל בגמרא דילן מפ' דאיצטרי' קרא ללמד שזובח פסחו בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שאינו בלא תעשה דלא תוכל לזבוח את הפסח דכתיב באחד שעריך לא אמרו אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד ור' יהודה תרתי ש\"מ וטעמא דר' יוסי דלא דריש לקרא כר' יהודא דהא כתיב איש לפי אכלו דמשמע אפי' יחיד ואמרי' בגמ' דר\"ש ס\"ל כר' יוסי דשוחטי' את הפסח על היחיד. וכתבו תוס' ז\"ל המ\"ל דאיצטרי' האי באחד לר' יוסי לכדאמרי' בכיצד צולין שאין היחיד מכריע ע\"כ והיינו מה שכתבתי בשם הירוש' ומייתי לה ס\"פ מי שהיה טמא ובפ' הוציאו לו דף נ\"א ובגמ' פריך ומי א\"ר יהודה אין שוחטין על היחיד ורמינהי אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה וכו' דברי ר' יהודה ומשני לא תימא בפני עצמה אלא אימא בפני עצמן. וכתוב בספר לקח טוב פ' בהעלותך דף קי\"ד יעשו אותו מיותר שהרי נכתב למעלה יעשו אותו אלא שבא ללמד שאין שוחטין פסח על היחיד שנדחה לו ולהכי כתיב יעשו לשון רבים דכל כמה דאפשר לאהדורי אחר טמא חברו להמנותו עמו מהדרינן ע\"כ: \n",
+                "<b>אפי' חבורה של מאה וכו' </b>כתבו תוס' ז\"ל עלה דהא דמייתי בגמ' ר' יוסי אומר יחיד ויכול לאכלו שוחטין עליו עשרה ואין יכולין לאכול אין שוחטין עליהן בהא מודה אפי' ר' יהודה כדתנן שלא יביאוהו לידי פסול ע\"כ. ומנה דה\"ה לבבא דאפי' חבורה של ק' דתנן במתני' דאע\"ג דר' יוסי קאמר לה ודאי ר' יהודה לא פליג עלה. ורש\"י ז\"ל מפ' יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו מאה ואין יכולין לאכול כזית בין כולם אין שוחטין עליהם אבל הרמב\"ם ז\"ל שם בר\"פ שני כתב אפי' חבורה של מאה ואין כל א' מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהם וכמו שכתב ר\"ע ז\"ל ואע\"פ שפסק התם כר' יוסי דשוחטין את הפסח על היחיד עם כל זה כתב שם ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד שנאמר יעשו אותו ע\"כ. וע\"ש בכסף משנה. ובמה שכתבתי בפירקין דלקמן סי' ג': \n",
+                "<b>כזית </b>כל היכא דתנן כזית גבי פסח דלא כר' יונתן דאמר בברייתא ר\"פ האיש מקדש וגם לעיל פ' כיצד צולין (פסחים דף ע\"ח) מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין אלא מכאן שכל ישראל יוצאין בפסח אחד וגם מהאי קרא יליף דשלוחו של אדם כמותו כמו שכתבתי בפירקין דלקמן סי' ט' דמ\"מ א' הוא השוחטו בשליחותם ואע\"ג דאיכא למידחי שאני הכא דאית לי' שותפות בגויה אית לן קרא אחרינא נמי להיכא דאית לי' שותפות בגויה דכתי' ויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכל המשפחה ואם אינו ענין להיכא דשייך תנהו ענין להיכא דלא שייך ובמסקנא פריך התם דאכתי מיבעי ליה דשוחטין את הפסח על היחיד ומשני דר' יונתן ס\"ל כר' יהודה דאין שוחטין את הפסח: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אלא באכילת יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו כתב הר\"ס ז\"ל צ\"ע מה שכתב לאכול כזית שכך היל\"ל יחיד ויכול לאכול את כולו שוחטין עליו מאה ואין יכולין לאכלו כולו אין שוחטין עליהן וכך הוא לשון הברייתא בגמ' ותימה מרש\"י ז\"ל שפי' כזית ואע\"פ שבמשנתנו שנינו אפי' חבורה של מאה שאין יכולין לאכול כזית דמשמע הא אם יכולין לאכול כזית כל א' שוחטין עליהם ה\"ק הא מאה שיכולין לאכול כזית לכל אחד שיכולין לאוכלו כולו שוחטין עליהם ע\"כ: \n",
+                "<b>ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה חבורה בה\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אונן טובל וכו'. </b>ירושלמי פ' כ\"ג דן. וזו אחת מאחת עשרה מעלות דחומר בקדש אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש רש\"י ז\"ל ואיתא בתוס' ר\"פ הערל ובהרא\"ש פ\"ק דשבת דף קע\"ב: \n",
+                "בפי' ר\"ע אונן טובל וכו' דאין אנינות מן התורה אלא ביום ע\"כ. אמר המלקט והאי תנא ר\"ש ורבי הוא אבל ר' יהודה פליג עלייהו בזבחים פ' טבול יום (זבחים דף צ\"ט) ודף ק\"א ומאי דקשה אמתני' מההיא דאונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב דבפי\"ב דזבחים כתבנוהו שם. וכתוב בתוספת י\"ט כתב הר\"ב מתוך שנאסר וכו' ובפי\"ב מהלכות אבות הטומאות כתוב והסיח דעתו ושם נטמא והוא לא ידע ע\"כ ולשונו בפי' המשנה וחייבנו לאונן טבילה כדי שתראה הפשטתו מאותה המחשבה והסרת אבלותו ע\"כ: \n",
+                "<b>השומע על מתו והמתלקט לו עצמות. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב עוד ס\"א ומי שנתלקטו ונ\"ל דגרסת והמלקט היא טעות דהא הוי טמא טומאת ז' ברוב בניינו ורוב מניינו של גוף ע\"כ ובפ' טבול יום (זבחים דף ק\"א) דייקי' מינה מכלל דיום קבורה אפי' לערב נמי לא אכיל ומוקי לה התם במסקנא אליבא דרבי דס\"ל כל זמן שלא נקבר ואפי' אחר שנקבר תפיס לילו באנינות מדרבנן וביד פ' שלישי דהלכות מעשר שני סי' ז' ובפ' שני דהלכות ביאת מקדש סי' י' ובפ' ששי דהלכות ק\"פ סי' ז' ט': \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל אבל ערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה דברי הכל טובל ואוכל פסחו לערב וכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל והוא מלשון הברייתא דבגמ' והקשו תוס' ז\"ל תימא לריב\"א כו' והחכם הר\"ס ז\"ל כתב ונלע\"ד דלא קשי דהא ערל ישראל אסור אפי' בתרומה דרבנן דערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה ובחגיגה תנן טבל למעשר הוחזק למעשר אסור לתרומה טבל לתרומה הוחזק לתרומה ואסור לקדש וזה הערל כיון שהיה אסור בתרומה עד עתה אע\"פ שמל צריך טבילה כדי לאכול תרומה וכ\"ש כדי לאכול בקדש ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהיה טמא וכו' </b>עד סוף סי' ב' ברפ\"ה דהלכות ק\"פ וסי' ב' ח' ט'. ופי' הוא ז\"ל במתני' דבסמוך שר' אליעזר סובר שלא מיבעיא שאם היה יום י\"ד חוץ למודיעית שהוא בדרך רחוקה אלא אפי' היה תוך ירושלם וחלה או נשתבש הילוכו ולא יכול ליכנס לעזרה בשעת הקרבן אלא שהיה בסוף השעה כשהגיע לאסקופת העזרה דינו כדין מי שהיה בדרך רחוקה ור\"ע סובר כי מאחר שהיה לפנים ולא יכול להגיע שדינו כדין אנוס ע\"כ ונלע\"ד דמשום דקתני בס\"פ דלעיל דין אונן וכו' והכא לרב ששת דהלכתא כותיה באיסורי לגבי רב נחמן ועוד שרב אשי דייק ממתני' כותיה כמו שנכתוב בסמוך בס\"ד וכמו כן שכן פסק שם הרמב\"ם ז\"ל איצטריכנן למימר דאונן קתני בהדייהו כדבעינן למימר קמן מש\"ה סמך האי מתני' הכא לדין אונן דבגמ' אתמר היה בדרך רחוקה ושחטו עליו רב נחמן אמר הורצה ופטור מן השני מיחס הוא דחס רחמנא עליה ואי עביד תבוא עליו ברכה ומנא אמינא לה דתנן מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני מכלל דאי בעי עביד ורב ששת אמר לא הורצה מידחא דחייה רחמנא כטמא ולא עשה כלום וזקוק לשני ומנא אמינא לה דתניא וכו' ואי ס\"ד כדקא דייקת ממתני' אימא סיפא שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני מכלל דאי בעי עביד בתמיה הרי שגג והרי נאנס אלא מאי אית לך למימר בלא עשה דסיפא דמזיד קתני בהדייהו ועליה קאי ולא עשה הכא נמי ברישא אונן קתני בהדייהו ועליה קאי דאי בעי עביד כדתנן לעיל האונן וכו' שוחטין אמר רב אשי מתני' נמי דייקא דקתני אלן פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת אהייא אי לימא אשגג ונאנס שגג ונאנס בני כרת נינהו בתמיה אלא לאו אמזיד ואונן ורב נחמן אמר לעולם לא תנן אונן ברישא ולא עשה אדרך רחוקה קאי וסיפא ודאי מזיד מחסרא בה ועלה קאי ולא עשה דסיפא וחייבין בהכרת נמי עלה קאי והא דתני חייבין בלשון רבים איידי דתני פטורין תנא נמי חייבין, וכתב הר\"ס ז\"ל וצ\"ע בפי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>שאלו פטורין מִהִכַּרֵת ואלו חייבין בְּהִכַּרֵת. </b>בנקודת חירק תחת הה\"א ובפתח תחת הכ\"ף גרסינן ולישנא דקרא נקט הכרת תכרת וגו': וכתבו תוס' ז\"ל נראה לר\"י דמתני' קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ והשתא איירי מתני' בטמא מת בששי דלא חזי לאורתא דאי קסבר אין שוחטין א\"כ טמא דמתני' אף בטמא שרץ או בטמא מת בשביעי שלו א\"כ אמאי פטור מהכרת כיון דיכול לטבול דהתניא בפ' אלו דברים יכול וכו' ומ\"מ לא קשה מכאן לרב דס\"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דכמה תנאי אשכחן דסברי כותיה דרב דאין שוחטין והא דפריך ליה לעיל ממתני' דזב שראה שתי ראיות היינו משום דרב עלה קאי ומוקי לה בשטבל ע\"כ. והקשה רש\"י ז\"ל ותימה לי אמאי לא אמר רב נחמן מנא אמינא לה דקתני א\"כ למה נאמר דרך רחוקה אלא שאלו פטורין וכו' דמדקאמר למה נאמר ש\"מ דאי בעי למעבד עביד כרב נחמן דאי כרב ששת איצטריך דאי בעי למיעבד דלא ליעביד ע\"כ. ובתוס' כתוב עוד ונראה לר\"י דממתני' דקתני שאלו פטורין מן ההכרת ליכא למידק כרב נחמן מדקתני פטורין מכלל דאם זרק הורצה דאיכא למימר דה\"ה דאם זרק לא הורצה אלא איידי דקתני סיפא חייבין תנא רישא פטורין ואתי שפיר דרב אשי מייתי ראיה ממתני' לרב ששת ע\"כ בשנוי לשון קצת. ולפי פי' רש\"י ז\"ל ותוספות שאלו פטורין מן ההכרת קאי אכל הני ד' דתנן במתני' אמי שהיה טמא או בדרך רחוקה וגם אשגג או נאנס וחייבין כרת קאי אמזיד ואונן דמפ' בגמ' כדכתיבנא אכן להרמב\"ם ז\"ל וגם לרעז\"ל שתפס דרכו ופירשו מתני' כפשטה דשגג או נאנס חייבין כרת אם לא עשו פסח שני וטמא ודרך רחוקה פטורין אפי' אם לא עשו פסח שני לפי זה הא דקאמר בגמרא אלא מזיד קתני בהדייהו צריך לימר דסבירא ליה להרמב\"ם ז\"ל שר\"ל הזיד ולא עשה פסח שני אחר ששגג או נאנס בראשון חייב כרת אבל הכא נמי גבי רישא דקאמר אונן קתני בהדייהו איני יודע ליישבו לדעתו ז\"ל וגם שם ביד פסק כן ולא השיגו הראב\"ד ז\"ל על זה מכאן רק מדרך סברא ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזו היא דרך רחוקה. </b>ירושלמי פ' אלו דברים בפסח מייתי לה בפי' הרמב\"ם ורעז\"ל מן המודיעית הוא מקום רחוק מירושלם מהלך ט\"ו (מיל) והוא שיעור מהלך אדם בינוני מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן ע\"כ. אמר המלקט קצת קשה לי דבמסקנא דבגמ' מוכח דהוי ששה עשר מילין מהלך מהנץ החמה ועד חצות היום שהוא שעת הקרבת הקרבן: ועל מה שפי' רעז\"ל שהוא שעת הקרבת הקרבן כתב הר\"ס ז\"נ אין לשונו מכוון דמה יש לנו לשער מהנץ החמה עד שעת הקרבת הקרבן וכי אם אינו יכול לבא בתחלת שעת הקרבת הקרבן יקרא דרך רחוקה אמנם השיעור הוא ט\"ו מילין שהוא מהלך אדם בינוני מצאת היום עד שקיעת החמה שאז אינו זמן שחיטה שדם קדשי' נפסל בשקיעת החמה ומלשון הרמב\"ם ז\"ל לא משמע הכי שכתב וז\"ל מי שהיה בינו ובין ירושלם יום י\"ד עם עליית השמש ט\"ו מיל או יותר ה\"ז דרך רחוקה היה בינו ובינה פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שהוא יכול להגיע לירושלם אחר חצות כשיהלך ברגלו בנחת עכ\"ל. ומלשון רש\"י ז\"ל בגמ' משמע כמו שכתבתי. ומתחלת לשונו שכתב עד בין הערבים שהוא הקרבת הקרבן משמע שהוא מפ' כפי' הרמב\"ם ז\"ל ומסוף לשונו שכתב ולא הגיע לאסקופת העזרה עד סוף שעת הקרבת הקרבן משמע שהו מפ' כפי' רש\"י ז\"ל ע\"כ: \n",
+                "<b>רבי אליעזר אומר מאסקופת העזרה ולחוץ. </b>גמ' ואע\"ג דמצי עייל ולא אמרי' ליה קום עול ואי לא עיילת מחייבת כרת והתניא ערל שלא מל ענוש כרת משום פסח דברי ר' אליעזר אלמא אמרי' ליה קום מהול ותירץ רבא דתרי תנאי אליבא דר' אליעזר דתניא וכו' ותנא דערל שלא מל פליג ואמר דלא פטר ר' אליעזר אלא בעומד חוץ למודיעית דלא מצינן למימר ליה קום עול: \n",
+                "<b>א\"ל ר' יוסי לפיכך נקוד על ה\"א שברחוקה לומר לך לא מפני וכו'. </b>כך צ\"ל ונראה דל\"ג א\"ל ר' יוסי רק אמר ר' יוסי וכן מצאתיו ג\"כ בירוש' א\"ר יוסי: וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל לפיכך נקוד על ה\"א שברחוקה וכל נקוד למעט הדבר בא דמשמע סמיוה להאי תיבה מהכא ע\"כ ובברייתא קאמ' ר' יוסי הגלילי דאפי' אינו רחוק מן העזרה אלא פסיעה אחת נקרא דרך רחוקה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין הראשון. </b>בתוספתא קתני נמי הראשון נשחט בשלש כיתות ואין השני נשחט בשלש כיתות והכא תנא ושייר דשייר נמי בקור ד' ימים דליתיה בשני כדאמרי' בגמ' ובתוספתא דלא קתני בקור דלא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו ובקור נוהג נמי בתמיד תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>זה וזה טעונין הלל בעשייתם. </b>דלילה מיעט קרא משיר ולא יום ואב\"א אפשר ישראל שוחטין את פסחיהם ונוטלין את לולביהם ואין אומרין הלל: \n",
+                "<b>ונאכלין צלי על מצות ומרורין. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל ברפ\"ח דהק\"פ וכן אכילת בשר פסח שני בלילי ט\"ו לחדש אייר מצות עשה שנאמ' בו על מצות ומרורים יאכלוהו ע\"כ: ומתני' דלא כאיסי בן יהודה דאיהו ס\"ל בברייתא בגמ' דדוקא במצות שבגופו ממש כגון צלי הוא דשוה לפסח ראשון אבל מצה ומרורים שעל גופו לא אע\"פ שהן תובה לו וכ\"ש מצות שלא על גופו כלל כגון השבתת שאור: \n",
+                "(הגה\"ה פי' דדייק אותו דלגמרי בעינן כגון צלי ורבנן ס\"ל על מצות ומרורים פרט וכן לא ישאירו ממנו עד בקר פרט וכן ועצם לא ישברו בו פרט וככל חקת הפסח יעשו אותו כלל לרבות נמי מצות שעל גופו כגון מצות ומרורים וקרא דיעשו אותו מיבעי להו לאשמועינן דגם בפסח שני אין שוחטין אותו על היחיד דלהכי כתיב יעשו לשון רבים ופי' רש\"י ז\"ל ואיידי דכתי' יעשו כתיב אותו דאע\"ג דכתיב ברישא יעשו אי לא כתב זימנא אחריתי אותו ה\"א אורחיה דקרא הוא ע\"כ ועיין בתוס' ז\"ל שכתבו קשה לרשב\"א ז\"ל דתיפוק להו מככל חקת הפסח וראשון הא נפקא לן בפ' האשה דאין שוחטין אותו על היחיד מלא תוכל לזבוח את הפסח באחד וי\"ל דלית להו ההיא דרשא ובפסח ראשון נפקא להו משום דלא גרע מפסח שני עד כאן). ובגמ' מסקי' וילפי' מקרא דל\"מ בשעת אכילת פסח שני שמותר להיות חמץ בתוך ביתו אלא אפי' בשעת שחיטתו מותר להיות לו חמץ בתוך הבית: \n",
+                "<b>ודוחין את השבת. </b>דשני כתיב ביה במועדו למ\"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני רש\"י ז\"ל: ועיין בתוס' יומא פ\"ה דף נ\"א על זה: ובגמ' שבת אין טומאה לא מתני' דלא כר' יהודה דתניא דוחה את השבת ואין דוחה את הטומאה ר' יהודה אומר אף דוחה את הטומאה מ\"ט דת\"ק מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה ור' יהודה התורה חזרה עליו לעשות בטהרה לא זכה יעשה בטומאה ואיכא בגמ' תרי ברייתות דפליגין אהדדי והם תרי תנאי אליבא דר' יהודה דחד אמר דר' יהודה ס\"ל דפסח שני טעון לינה וחד אמר דר' יהודה ס\"ל דפסח שני אין טען לינה. וביד פ\"א דהל' ק\"פ סי' ד' י\"ד וס\"פ עשירי. וז\"ל מה בין פסח ראשון לפסח שני הראשון אסור בחמץ בבל יראה ובבל ימצא ואינו נשחט על חמץ ואין מוציאין ממנו חוץ לחבורה וטעון הלל באכילתו ומביאין עמו חגיגה ואפשר שיבא בטומאה כגון אם נטמא רוב הקהל טומאת מת. אבל פסח שני חמץ ומצה עמו בבית ואינו טעון הלל באכילתו ומוציאין אותו חוץ לחבורתו ואין מביאין עמו חגיגה ואינן בא בטומאה ושניהם דוחין את השבת וטעונין הלל בעשייתן ונאכלין צלי בבית אחד על מצה ומרור ואין מותירין מהן ואין שוברין בהן את העצם ע\"כ: ולינה לא הזכירה אי בעי פסח שני אי לא אלא מדכתב שם בסוף דבריו ז\"ל ולמה לא ישוב השני לראשון לכל הדברים מאחר שנאמר ככל חקת הפסח יעשו לפי שפירש בו מקצת חוקת הפסח ללמד שאינו שוה לראשון אלא בדברים שנתפרשו בו והן המצות שבגופו והן חוקות הפסח ע\"כ משמע דלינה שהיא חוץ מגופו לא בעיא בפסח שני וא\"ת ומ\"ש דמי גרע ממביא קרבנו בימות החול דטעון לינה יום א' כבר תרצו תוס' ז\"ל דשמא כיון דתשלמין דראשון הוא לא בעי לינה אפי' יום אחד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח שבא בטומאה. </b>פ' אלו דברים בפסח דף ס\"ז ובבכורות פ' כל פסולי דף ל\"ג ובכריתות פ' ארבע מחוסרי כפרה (כריתות דף י':) \n",
+                "<b>לא יאכלו ממנו זבין. </b>דגבי זיבה קיימא לן דאף צבור נדחין בפ' אלו דברים עכ\"ל רש\"י ז\"ל. ויש מי שהבין מרש\"י ז\"ל דאיתא התם פ' אלו דברים שר\"ל דאף צבור נדחין מכל וכל ואין עושין לא ראשון ולא שני כיון שכולן או רובן זבין כדאיתא בגמ' בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ') דקאמ' כי הוו זבין מאי עבדת ליה לקרא דויעשו את הפסח במועדו אלא כיון דלא אפשר לא אפשר ולא היא אלא ה\"פ דגבי זיבה קיימא לן דאף צבור נדחין בפ' אלו דברים ר\"ל אע\"ג דגבי טומאת מת קיימ' לן איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין לפסח שני אלא עושין בראשון הכל בטומאה גבי זיבה אפי' שרובן או כולן זבין נדחין כל הזבין לפסח שני אלא שכשכולן זבין נדחין הכל לפסח שני ועל זה אמרו היכא דלא אפשר לעשות פסח ראשון מפני שכולן זבין ומצורעין ובועלי נדות לא אפשר אבל לעולם עושין פסח כל הקהל הזבין וחבריו הנזכרין וכשרובן זבין ומיעוטן טהורין המיעוט הטהור עושין בפסח ראשון והרוב הזבין נדחין לפסח שני ואם רובן זבין ומיעוטן טמאי מתים הזבין נדחין לפסח שני והטמאי מתים אינם עושין לא ראשון ילא שני כדאיתא התם בפ' כיצד צולין וכן נמי הא דאתמר התם היו שלישיתן טהורים ושלישיתן זבין ושלישיתן טמאי מתים דטמאי מת אינם עושין לא את הראשון ולא את השני כדאיתא התם ר\"ל והשליש הטהורין עושין בראשון והזבין נדחין לפסח שני דלעולם אין הזבין נדחין לגמרי מלעשות אפי' פסח שני אלא כשהפסח בא בטומאה שרוב הצבור היו טמאי מתים בפסח ראשון אז אין שם פסח שני אפי לזבין ומצורעין ובועלי נדות המועטין ומפני שלא מצאתי גלוי לזה בשום מקום וגם שם ביד פ\"ז דהלכו' ק\"ס דבריו סתומין הוכרחתי להעלותן על ספר דודאי דמפני שהדבר פשוט וברור בעיני הרבנים הקודמיו ז\"ל לא הוצרכו לפרשו והכי דייק לישנא דגמרא דבשתי המימרות אשר שם קאמר אותן טמאי מתים אינם עושין וכ' כלומ' אבל הטהורים כדינם והזבין כדינם כדכתיבנא והכי נמי יתפרש לשון נדחין דאיתא ברש\"י ז\"ל ישם פ' אלו דברים (פסחים דף ס\"ז) דר\"ל נדחין לפסח שני וכמשמעות פשט הלשון בכל המקומו' וכן נמצא בהדיא בספר לקח טוב להחכם החסיד הר\"מ נאגר ז\"ל על אותו הלשון של רש\"י ז\"ל אשר שם פ' אלו דברים נדחין לפסח שני בהדיא עיין עליו: \n",
+                "<b>ואם אכלו פטורין מכרת. </b>יש מוחקין מלת מכרת: וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה: ירושלמי תני ר\"מ מחייב ור\"ש פוטר: \n",
+                "<b>ור' אליעזר פוטר. </b>בתורת כהנים פ' צו פליג עליה ר' יהושע. והתימה על ה\"ר יהוסף ז\"ל שהגיה אלעזר בלי יוד: \n",
+                "<b>פוטר אף על ביאת מקדש. </b>פוטר הזבין והזבות אם נכנסו פטורין מכרת דביאת מקדש שהפסח בא בטומאה: \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל דכולהו איצטריכו לחלקם למחנותיהם. \n",
+                "אמר המלקט הני מבואר בגמ' בפ' אלו דברים בפסח דף ס\"ז והביאו רעז\"ל בפ\"א דמסכת כלים סי' ח' ונלע\"ד דר' אליעז' ס\"ל דתרתי שמעת מינה: וביד פ\"ד דהלכות ביאת מקדש סי' י\"ב ובפ\"ז דהלכות ק\"פ סי' ז' וכתב שם דטמאי מגע טומאות הרי אלו אוכלין כמו טמאי מת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין פסח מצרים </b>סוף פ\"י דהל' ק\"פ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר יהושע שמעתי וכו'. </b>עד סוף סי' ח' פ\"ד דהל' ק\"פ סי' ד' ה' ו' ח' וברפ\"ג דהלכות תמורה ומייתי לה בזבחים ר\"ש ב\"ש: \n",
+                "<b>אני אפרש וכו'. </b>גמרא אתמר רבה אמר קודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו דוקא במשנתנו ולא שנינו בה זמן שחיטה דהיינו חצות ואשמעי' דאפי' היה אבוד בשעת חצות אם נמצא קודם שחיטת השני הוא נקבע ונדחה הואיל ונדחה מלהקריבו לפסח ר' זירא אמר קודם חצות ולאחר חצות שנינו שעת חצות היא הקובעתו בפסח שאם נמצא קודם חצות קבעתיה חצות שהרי נראה וכי לא אקרביה דחייה אבל נמצא אחר חצות אפי' נמצא קודם שחיטה אין כאן קביעות ולא דיחוי כתנאי הפסח שנמצא קודם שחיטה של שני ירעה לאחר שחיטה יקרב ר' אליעז' אומ' קודם חצות ונתכפר באחר ירעה אחר חצות ונתכפר באחר יקרב זה שלמים ואע\"פ שבשעת שחיטת השני הרי הוא עומד בפנינו: \n",
+                "<b>ירעה עד שיסתאב. </b>ולא יקרב הוא עצמו שלמים דאין זה מותר פסח וכן תמורתו: ובגמ' קאמר רבא בלשון שני דהאי נמצא קודם שחיטה דקתני בה וכן תמורתו. לא שנו אלא שנמצא קודם שחיטה והימר בו קודם שחיטה אבל נמצא קודם שחיטת הפסח והימר בו אחר שחיטה תמורתו קריבה היא עצמה שלמים מ\"ט כי קבעה שחיטה מידי דחזי לה אבל מידי דלא חזי לה שלא הוקדש עדיין לא קבעה ולא נדחה כדי להצריכו רעיה ואביי מותיב ליה וקאי בתיובתא וללישנא קמא דבגמ' דקאמ' דהאי לא שנו דרבא קאי אסיפא דקתני דאם נמצא אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו ועלה קאמר לא שנו דתמורתו קריבה אלא שנמצא אחר שחיטה שאפי' הפסח לא נדחה אבל נמצא קודם שחיטה שהוא עצמו נדחה אע\"פ שתמורתו לא נדחית בידים אינה קריבה שהרי מכח קדושה דחויה באה פריך עליה אביי מברייתא ומשני לה ולא קאי בתיובתא: \n",
+                "<b>לאחר הפסח וכו'. </b>והוא הדין דמצי ר' יהושע למיתני בפסח עצמו יש פסח קרב ויש פסח שאינו קרב אלא הא רמ\"ל דאיכא תמורת הפסח דלא קרבה ולא אמרי' מתחלתה שלמים היא ואפי' המיר קודם שחיטה לא קבעתה זמן השחיטה בשם פסח ואין בה דיחוי אלא אף היא נקבעת בפסח ונדחית: \n",
+                "מתוך פי' ר\"ע ז\"ל שכתב לאחר הפסח כלומר ואם לאחר שחיטת השני וכו' משמע קצת שלא היה גורס בלשון המשנה לאחר שחיטת הפסח וי\"ס ג\"כ דליתה. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו אחר הפסח יביא שלמים וכן תמורתו. ובזבחים פ' בית שמאי (זבחים דף ל\"ז) אמרי' דר' יוסי הגלילי יליף דתמורת הפסח אינה קריבה כלל אפי' שלמים מדכתי' גבי בכור קדש הם לשון רבים והם מיעוטא הוא דבכור ומעשר ופסח קריבין הן עצמן ואין תמורתן קריבה ולר' ישמעאל אמרי' התם דיליף ליה מדכתיב גבי פסח ואמרתם זבח פסח הוא הוא למעט ולומר הוא קרב ואין תמורתו קרבה. ומהברייתא דאותיב מינה אביי לרבא יליף נמי דאין תמורת הפסח קריבה לפני הפסח ממיעוטא דהוא אבל אחר הפסח מרבה לה דקריבה שלמים ממלת אם כבש דקרא יתרא הוא דמכתיב בתריה ואם עז ודאי מכללא הוה שמעי' דעד השתא בכשב מיירי והכא בגמ' בברייתא דריש כבש לרבות את הפסח לאליה כשהוא אומר אם כבש לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאין מחמת פסח כגון חגיגת י\"ד א\"נ כגון תמורתו או פסח שנתכפרו בעליו באחר לכל מצות שלמים שטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק וכשהוא אומר אם עז הפסיק הענין לימד על העז שאין טעונה אליה פי' להקריב אליה שלה למזבח וכתב רש\"י ז\"ל י\"מ עז אין לו אליה וטעות הוא בידם שהרי ממקום שהכליות יועצות היא ניטלת ועוד מה לימד הכתוב הואיל ואין לו עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפריש נקבה לפסחו וכו'. </b>רעז\"ל פי' דויפלו לנדבה היינו עולות וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל וכן הוא בירוש' אבל רש\"י ותוס' ז\"ל נראה שהם ז\"ל גורסין ויביא בדמיו שלמים וז\"ל רש\"י ז\"ל ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים דקבעתיה הפרשה אע\"פ שמעיקרו דחוי הוא והרי הוא כבעל מום קבוע שנדחה שאין הוא עצמו קרב שלמים אלא דמיו ע\"כ. וז\"ל תוס' ז\"ל המפריש נקבה לפסח וכו' ויביא בדמי' שלמים אומר ר\"ת דהא דקתני ויביא בדמי' שלמים היינו כשנשתיירה אחר הפסח כמו כולה בבא דלעיל אבל קודם הפסח יביאו בדמיה פסח וכן מחלק בהדיא בברייתא בתמורה באלו קדשים ע\"כ ואיתה ברייתא בס\"פ בתרא דכריתות. ותוס' פ\"ק דזבחי' דף י\"א כתבו דרבינו שמואל מוחק שלמים וגריס יביא בדמיה פסח דשלמים למה יביא הרי קדושים הם לפסח וש\"מ יש דיחוי בדמים דקאמ' בגמ' ה\"פ יש בדיחוי בדבר שאין בו אלא קדושת דמים ולא קדושת הגוף וה\"נ אמרי' בתמורה בפ' אלו קדשים דתמכר ויביא בדמיה פסח. ור\"ת אומ' דאין למחוק הספרים דבאלו קדשים אמרי' נשתיירה אחר הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה שלמים. ומתני' דמי שהיה טמא בכה\"ג מיירי בנשתיירה אחר הפסח ופירוש של יש דיחוי בדמים הוי יש דיחוי בדבר שאין בו רק קדושת דמים ולא קדושת הגוף ע\"כ מתוספות מוגהות שמצאתי שם בזבחים פ\"ק דף י\"א. ובמשנה שבדפוס הגמ' דהכא שכתוב שם ויפלו דמיו לנדבה לשלמים נלע\"ד דודאי חד מינייהו טעות הוא. אע\"פ שלא הגיהו לא רש\"ל ולא רב\"א ז\"ל. ירוש' כתיבת יד מתני' דלא כרבי ודלא כר\"ש דתני קודם לפסח תהא רועה עד שתסתאב ויביא בדמיה פסח אחר הפסח תבוא שלמים ר\"ש אומר קודם לפסח תמכר שלא במום אחר הפסח תבוא שלמים ע\"כ. ובגמ' אמר רב הונא בריה דרב יהושע ש\"מ בעלי חיים נדחין דקתני תרעה ולא תקרב שלמים היא גופה שזו היא ראייתה מתחלה שכל מותר פסח קרב שלמים (הגהה משמע מן התוס' דבפ' האיש מקדש (קידושין דף נ\"ה ע\"ב) דבור המתחיל דמייתי דהא דאמרי' בכל דוכתא פסח שלא בזמנו שלמים הוי היינו לחומרא להטעינו שתי מתנות שהן ד' וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק דוקא. אכן גם נאכל כדין פסח ליום ולילה דקאמרי התם דע\"כ האי תנא קסבר דמביאי' קדשי' לבית הפסול מדקאמ' בסמוך דסבר פסח שלא בזמנו שלמים הוי אע\"ג דפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ושלמים נאכלים לשני ימים ולילה אלמא לא חייש מן האכילה ע\"כ. ותימה גדולה הוא בעיני לע\"ד אם כל המשניות שמוזכר בהם שהפסח נעשה מותרו שלמים הוו דוקא כר\"ש דס\"ל הכי במתני' דבסמוך כמו שאכתוב שם בס\"ד. ועוד קשה דהא אדרבא הכא אמרי' דאתיא דלא כר\"ש מטעם אחר ולדידהו דוקא כר\"ש או לכל הפחות כתנא דס\"ל כר\"ש בחדא ופליג עליה בחדא והא לית הלכתא כר\"ש דס\"ל דמבאין קדשי' לבית הפיסול. וע\"ש ג\"כ בדבור המתחיל שלא בזמנו והדבר קשה בעיני וצ\"ע לע\"ד ולא ראיתי בדברי הרמב\"ם ז\"ל רמז לדבר לא בפירושו ז\"ל ולא בחבורו ז\"ל). ודלא כר\"ש דאמר בעלי חיים אין נדחין ומרישא נמי שמעי' לה אלא משו' דמהא שמעי' תלת נקט לה הכא וש\"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי דהא נקבה או זכר בן שתי שנים מתחלתו לא נראה למה שהוקדש וקאמ' ירעה ולא יקרב שלמים הוא עצמו ואיכא למ\"ד גבי סוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ג) דאין דיחוי אלא הנראה ונדחה וש\"מ יש דיחוי בדמים דאפי' דבר שלא קדש מתחלתו קדושת הגוף אלא לקדושת דמים דחוי מליקרב לבסוף דלא תימא אין דיחוי אלא בדבר שקדוש קדושת הגוף ונדחה מהקרבה אבל קדושת דמים לא אלימא למידחי קמ\"ל. והקשו תוס' ז\"ל ימכרנה כמות שהיא בלא מום כיון שמעולם לא נתקדשה קדושת הגוף ותרצו דל\"מ מקדיש נקבה לפסחו דפסח קרב שלמים אחר הפסח והיא ראויה לשלמים אם תחלה הוקדשה לכך. אלא אפי' מקדיש נקבה לאשמו אמרי' באלו קדשים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה אשם ואפי' ר\"ש דאמר התם תמכר שלא במום מודה הכא כדפרישית ע\"כ. עוד הקשו ז\"ל תימא לר\"י הא כל דחוי מעיקרו הוי דיחוי בדמים ואומר ר\"י דמשכחת לה דחוי מעיקרא בקדוש קדושת הגוף כגון ששחט וקבל הדם בכלי שיש בו מים דראשון ראשון דחוי הוא הלכך אפי' אם לבסוף רבה הדם ויש בו מראית דם הוי דחוי ע\"כ וביד פט\"ו דהל' מעשה הקרבנות סי': \n",
+                "<b>המפריש את פסחו ומת וכו'. </b>גמ' ת\"ר המפריש את פסחו ומת אם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח דעדיין יש לו בעלים אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם שלמים ובעי בגמ' דמית האב אימת אילימא דמית קודם חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח אמאי הא חלה אנינות עליה מעיקרא פי' רש\"י ז\"ל בלשון שני ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח דהא דתנן בפירקי' דלעיל דשוחטין על האונן ה\"מ היכא דחיילא עליה חובת פסח ברישא והדר חל עליה אנינות. אלא דמית אחר חצות אין בנו ממונה עמו יביאנו לשם לשלמים אמאי הא קבעיה חצות לפסח ואידחי משלמים דהא תנן הפסח העומד בחצות ולא הקריבו ירעה ומשני רבא לעולם דמית קודם חצות ומאי יביאנו לשם פסח לשם פסח שני אם לא עשה את הראשון מפני אנינותו ורבינא אוקי לה במסקנא כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעליו אחר חצות בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח דחיובא דפסח חיילא ברישא קודם דחייל עליה אנינות ומזדהר משו' חובת פסח דחיילא עליה ברישא אין בנו נמנה עמו יביאנו לשלמים דכיון דבחצות עדיין לא הופרש אין כאן קבע לפסח לידחות וקסבר תנא דידן חצות ממש קבע ולא כל שאר זמן שחיטה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפסח שנתערב בזבחים. </b>לא שייך לפרש כאן דזבחים היינו שלמים דא\"כ הוו כולן קרבין שלמי' דהא קיימא לן דמותר פסח קרב שלמים אלא אשם או עולה ובדמפ' רעז\"ל והוא מועתק מרש\"י ז\"ל וגם יכול להתערב עס חטאת של שעיר נשיא שהוא ג\"כ זכר: \n",
+                "<b>ויפסיד המותר מביתו. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל נאמר על דרך הדמיון שישוה האחד דינר והשני דינר וחצי והשלישי שני דינרין נמצאו בידיו מן השלש כבשים ד' דינרין וחצי אז יתחייב להביא שלש בהמות ב' מהם בשנים שנים דינרין ואחד בשני דינרין וחצי וזהו אמרם ויפסיד המותר מביתו ע\"כ. וכתב עליהם הרב בעל תוספת יום טוב שאינם מובנין לו: \n",
+                "<b>רש\"א אם חבורת כהנים יאכלו. </b>נראה דשפיר טפי למיגרס יֵאָכְלוּ בנקודת צירי תחת היוד וקאי אפסח ואבכור. ור\"ש ס\"ל בכמה דוכתי שכתבתים כבר בפ\"ח דשביעית סי' ז' דמוטב להביא קדשים לבית הפסול ולמעט בזמן אכילתן מלנתקן לרעייה. ורבנן ס\"ל דירעה וממתין לו עד שיומם ויביא בהמה שמינה כיפה שבהן ונימא כל היכא דאיתי' לפסח תיחול קדושתיה אהנך מעות ומייתי בהנך מעות שלמים כדין מותר הפסח ואכיל לכל התערובות בתורת בכור בעל מום שאין נשחט באיטליז ואין נמכר באיטליז ואין נשקל בליטרא דבכור נאמר בו לא תפדה ואין לו פדיון ואינו תופס את דמיו ואינו יוצא מקדושתו לחול על המעות אלא נאכל במומו לכהן ופסח בר פדיון הוא כשאר קרבנות ואינו נאכל בלא פדיון ואם היה מכיר הפסח שנפדה היה שוחטו ומוכרו באיטליז אם ירצה ואיתא בתוס' פ' א\"ל הממונה דף כ\"ט ודפ התכלת דף מ\"ט וביד פ\"ו דהל' פסולי המוקדשין סי' י\"ב י\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבורה שאבד פסחה וכו' </b>עד סוף הפרק פ\"ג דהל' ק\"פ סי' ד' ה' ו' ז' ח' והובאה בגמ' ר\"פ האיש מקדש וילפי' התם דשלוחו של אדם כמותו לענין קדשים מקרא דכתי' ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו. ועיין במ\"ש שם ר\"פ האיש מקדש גם במה שכתבתי בפירקין דלעיל סי' ז': \n",
+                "<b>ושלו יצא לבית השריפה שמא שלהן נשחט ראשון ונמשך משלו שהרי וכו' </b>כצ\"ל בפי' רעז\"ל. וכתוב בספר מהר\"י קולין ז\"ל שרש ע\"ו עיינתי במשנה פ' מי שהיה טמא ומצאתי בשני גמרות דאם אין ידוע או שנשחטו שניהם כאחת דהוא אוכל משלו והם אינם אוכלים עמו עכ\"ל המשנה. אלא שבאחת מן הגמרות הועברה הקולמוס ע\"ג תיבת אין כאילו נמחקה תיבת אין ונשאר והם אוכלים עמו לא ידעתי אם הוא מחלוקת נוסחאות ע\"כ בקיצור ועיין עוד שם: \n",
+                "<b>ופטורין מלעשות פסח שני. </b>ירושלמי א\"ר יוחנן דר' נתן היא דאמר יוצאין בזריקה בלא אכילה: \n",
+                "<b>ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון שניהם ישרפו ופטורין מפסח שני. </b>וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ואם אין ידוע איזה מהם נשחט ראשון שניהם יוצאין לבית השריפה כל זה לא מצאתיו בכל הספרי' שלפני ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי חבורות שנתערבו פסחיהם </b>פי' קודם שחיטה וכולה מתניתין מבוארת יפה כבר בפירוש רעז\"ל אלא שצריך להגיה שם וחמשה אנשים שבכל חבורה וחבורה מתחלקין לחמשה פסחים שאם החליפו וכו'. גם סמוך לסוף הדבור צריך להגיה הרי ידי ארבעתנו מסולקות מארבע פסחינו בכל מקום שהם וכו': \n",
+                "<b>מושכין. </b>נכ\"י נמשכין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה ממנה עמו אחר מן השוק. </b>ואומר כל מקום שהוא פסח שלי הרי אתה נמנה עליו ושמעון ג\"כ ממנה עמו את יהודה מן השוק וראובן בא לו אצל פסח שמשך לו שמעון ושמעון בא לו וכו' כדפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>וכך הם אומרים </b>פי' כל אחד לחברו. וכתב החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל בתוספתא מוכח דגרסי' מֵמְנֶה ול\"ג מְמַנֶה וכך מצאתי בנכ\"י ע\"כ. ובגמ' לימא מתני' דקתני שנים שנתערבו פסחיהם דלא כר' יהודה דבעי שיהא אחד מבני חבורה ראשונה קיים עליו דתניא ואם ימעט הבית מהיות משה מלמד שמתמעטין והולכין דואם ימעט משמע אם רצו מתמעטין ונמשכין ממנו ובלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים עליו דאם ימעט משמע שיש שיור דברי ר' יהודה ר' יוסי אומ' ובלבד שלא יניחו את הפסח כמות שהוא כך בלא בעלים ואם רצו כולן לימשך ימנו עליו אחרים בתחלה אבל אבני חבורה ראשונה לא קפיד קרא ובמתני' אותם שנים שהביאו מן השוק ודאי אינם חשובין מבני חבורה הואיל ולא היו בשעת לקיחתו וא\"כ מתני' דלא כר' יהודה א\"ר יוחנן אפי' תימ' ר' יהודה כיון דא\"ר יהודה בפירקין דלעיל אין שוחטין את הפסח על היחיד מעיקרא לאימנויי בהדיה קאי ואפי' אין שם תערובות הלכך זה הבא מן השוק ונמנה עליו בכל מקום שהוא ה\"ל אחד מבני חבורה ראשונה אמ' רב אשי מתני' נמי דייקא דר' יהודה היא דקתני וכן חמש חבורות של חמשה חמשה של חמשה חמשה אין אבל של חמשה וארבעה לא פי' חמש חבורות שיש בהן אחת של ד' אנשים ואין בה כדי לתת חלק אחד לכל פסח ופסח לא שרי מתני' מ\"ט לאו משו' דלא פש חד מבני חבורה גביה שאם נתחלפו פסחן של אלו לאותה חבורה שנתחדשה אח\"כ שיש בה ד' מד' חבורות ומאותה של ד' לא היה בה דלר' יוסי דהוי טעמא משו' דצריך אחד מבעליו שימנה בו את אחר אבל אחבורה ראשונה לא קפיד אפי' איכא בהו חבורה של ד' נמי איכא תקנתא שימנו מן השוק אחד עמהן בכל מקום שהוא פסחן ונמצא עליו חמשה אנשים כדי לחלק אחד לכל פסח ופסח אלא שמעת מינה אבני חבורה קפיד ע\"כ והכי נמי מוקי לה ר' יוחנן כר' יהודה בירושלמי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ערבי פסחים </b>אי גרסינן ערבי ניחא ואי גרסינן ערב ה\"ק ערב ששוחטין בו פסחים א\"נ ערב פסח ראשון ושני תוספות ז\"ל. ובירוש' משמע דגריס ערב בלא יוד. והמרדכי ז\"ל כתב נראה דגרסי' ערבי ור\"ל ערב פסח שבכל שנה ושנה א\"נ נקט ערבי משום לישנא דקרא ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים ע\"כ. ובגמ' מאי איריא ערבי פסחים אפי' ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי דתניא לא יאכל אדם בערבי שבתות וי\"ט מן המנחה ולמעלה כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך אמ' רב הונא לא נצרכא אלא לר' יוסי דאמ' אוכל והולך עד שתחשך ה\"מ בערבי שבתות וערבי ימים טובים אבל בע\"פ משו' חיובא דמצה מודה. וביד ס\"פ ששי דהלכות חמץ ומצה ופ\"ז סי' ז' ח' ובטור א\"ח סי' תע\"א: \n",
+                "<b>סמוך למנחה. </b>תימ' אמאי קרי לה מנחה דאי משו' דמנחה היתה קריבה בין הערבים הלא גם בשחר קריבה מנחת תמידין ומנחת חביתין וי\"ל בשחר יש שֵׁם אחר תפלת שחרית ועוד דאמרי' בפ\"ק דברכות הוי זהיר בתפלת המנחה שאף אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה ושמא בשעת הקרבת מנחה נענה ולכך קרי לה תפלת מנחה שאז היה שעת רצון תוס' ז\"ל. וכתב הרמב\"ן ז\"ל בפרשת בא אל פרעה בפסוק בין הערבים דמנחה לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול כדמתרגמינן למנח יומא והן מנחה גדולה. ומנחה קטנה שהזכירו חכמים ע\"כ וקרוב לזה כתב ה\"ר דוד קמחי ז\"ל בשרש מנח: וכתב הר\"ן ז\"ל ואיבעיא לן בגמ' האי סמוך למנחה אי סמוך למנחה גדולה או סמוך למנחה קטנה ולא איפשיטא הלכך מנקט לחומרא עדיף ע\"כ: \n",
+                "<b>לא יאכל. </b>אפי' התפלל ומשום מצה דבלא התפלל תפלת מנחה אפי' בשאר ימות השנה אסור כדתנן בפ\"ק דשבת תוס' ז\"ל עוד הקשו ז\"ל וא\"ת והא אמרי' בכל שעה בצקות של גוים ממלא אדם כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה והכא אסור לאכול אפי' מבעוד יום ותרצו די\"ל דבאותה סעודה אדם נזהר ואינו אוכל כל שבעו כדי שיאכל מצה לתיאבון אבל מבע\"י אין אדם נזהר ואוכל כל שבעי דסבר שעד הלילה יתאוה ואדרבא יהיה שבע יותר כי יתברך המאכל במעיו יהא דדייק רבא לקמן בגמ' דחמרא גריר דאי אמרת מיסעד סעיד בין הכוסות הללו אמאי ישתה אע\"ג דבאותה סעודה אדם נזהר מלאכול כל שבעו הייינו משו' דשתייה אי אפשר להזהר א\"נ מבין ראשון לשני דאיכא אגדתא והלל דוקא דדמי לסעודה אחרת ע\"כ. עוד כתבו ז\"ל עד שתחשך מקשין אמאי איצטריך עד שתחשך פשיטא ועוד דבגמרא גבי שבתות וי\"ט לא קתני ליה ואומ' הר\"י מקורביל דגבי מצה דוקא בעינן עד שתחשך כדתניא בתוספתא פסח מצה ומרור מצותן משתחשך וטעמא הוי משום דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה ומצה ומרור איתקשו לפסח אבל סעודת שבת וי\"ט מצי אכיל להו מבע\"י כדאמרי' וכו'. ואומר מה\"ר יחיאל ז\"ל דכי פריך בגמ' מאי אריא ע\"פ ל\"מ לשנויי דנקט ערבי פסחים משו' דבעי למיתני עד שתחשך דכבר אשמעי' באיזהו מקומן דקתני הפסח אינו נאכל אלא בלילה והכא אגב אורחיה תנייה בקוצר ורבינו יהודה ז\"ל תירץ דאתא לאשמועי' דאע\"ג דשחיטת פסחים מבע\"י אינו נאכל מבע\"י כשאר קדשים ומיהו בירוש' בריש פירקין תני ע\"ש מן המנחה ולמעלה לא יטעום כלום עד שתחשך ע\"כ. ומן המנחה ולמעלה דקתני בההיא ברייתא דלעיל לרב הונא סמוך למנחה קאמ' במתני' עוד כתבו תוס' ז\"ל עלה דההיא דפריך בגמ' מאי אריא ע\"פ וא\"ת אמאי לא משני דתנא בפסח קאי כדמשני בפ' כל שעה גבי פת עבה וי\"ל משו' דבפסח קאי אין לו להניח ערבי שבתות דתדירי בכל שבוע א\"נ הכא דאיכא למיטעי ולמימר דדוקא ערבי פסחים משו' חיובא דמצה לא הל\"ל ע\"פ וכן בריש מקום שנהגו איכא למיטעי דדוקא בערבי פסחים אסור לעשות מלאכה משו' קרבן ע\"כ: \n",
+                "<b>עד שיסב </b>הסבה על צד שמאל. ומצאתי שנקד החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל שֶׁיַסֵב היוד בפתח והסמך דגושה. מצה צריכה הסבה כבני חורין שהוא זכר לגאולה. מרור אין צריך הסבה שהוא זכר לעבדות. יין צריך הסבה כל ד' כוסות: \n",
+                "<b>ולא יפחתו לו. </b>פי' רשב\"ם גבאי צדקה וגרסי' לא יפחתו וכן נראה מדלא קתני לא יפחות לשון יחיד וליכא למימר דיפחתו אארבע כוסות קאי דא\"כ הל\"ל ד' כוסות בלא מ\"ם והא דקאמ' מן התמחוי לא ימנע מלקבל כדי לקיים ד' כוסות תוס' ז\"ל וז\"ל הירושלמי א\"ר חייא בר אבא לפי שאין ערב לאדם לאכול מן הקופה וכאן אפי' מן התמחוי ע\"כ ועוד דקדקו תוס' ז\"ל מתוך הלשון דולא יפחתו לו משמע קצת שאין נותנין לבניו ולבני ביתו כי אם לעצמו והוא מוציא את כולן בשלו וסברא הוא דמ\"ש ד' כוסות מקדוש דכל השנה דאחד מוציא את כולן ומיהו שמא גס בקדוש היה לכל אחד כוס כדמשמע וכו' ובסוף דבריהם העלו ז\"ל ונראה להחמיר ולהצריך ד' כוסות לכל א' וא' והמחמיר צריך ליזהר שלא יהא כוסם פגום דאמרי' בגמ' טעמו פגמו ע\"כ. ירוש' ריב\"ל ד' כוסות כנגד ד' כוסות של פרעה וכוס פרעה בידי ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על יד פרעה ונתת כוס פרעה בידו: ר' לוי אמ' כנגד ד' מלכיות ורבנן אמרין כנגד ד' כוסות של פורענות שעתיד הקב\"ה להשקות את אומות העולם קח את כוס היין החמה כוס זהב בבל ביד ה' כי כוס ביד ה' ורוח זלעפות מנת כוסם וכנגדן עתיד הקב\"ה להשקות את ישראל ד' כוסות של נחמות ה' מנת תלקי וכוסי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה והדן כוס ישועות אשא תרין. וכתב הר\"ן ז\"ל ונראה שלפיכך נהגו לומר שפוך חמתך בכוס רביעי. ובגמ' אמרי' דלית בהו משו' זוגות ולא משו' כשפים דליל שמורים הוא לילה המשומר ובא מן המזיקין ועוד דקיימא לן כוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה ועוד דד' כוסות תקינו רבנן דרך חירות כל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא ואין מצטרפין זה לזה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל צריך להגיה דתנן במסכת פאה ומי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזגו לו את הכוס. </b>נלע\"ד דהכא עיקר פלוגתא דבית שמאי ובית הלל וברפ\"ח דברכות אגב אינך אחריני דתני התם תנייה דהוו דברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה אף על גב דמתנייא התם ברישא. וביד שם פ' שביעי סי' י' ובטור א\"ח סיז תע\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הביאו לפניו מטבל בחזרת </b>גרסי'. וכתבו תוס' ז\"ל הביאו לפניו פרשב\"ם ירקות ואין נראה מדלא קתני בהדיא הביאו לפניו חזרת כדקתני בסמוך הביאו לפניו מצה ונראה כפי' ר\"ח ז\"ל הביאו לפניו שלחן שהרי אין מביאין שלחן עד אחר קדוש ועל השלחן מונח החזרת ע\"כ. וכן פירש בערוך ערך פרפרת וז\"ל פי' הביאו לפניו השלחן מטבל בחרוסת החזרת ומברך ב\"פ האדמה ומפסיק עד שהוא מגיע לפרפרת הפת והיא עת אכילת המצה ע\"כ: \n",
+                "<b>מטבל בחזרת </b>פרש\"י ז\"ל דמאי מטבל מטפל דלא ניחא ליה לפרושי מטבל ממש שהרי עדיין לא הביאו לפניו חרוסת דבתר הכי קתני לה והכריח הר\"ן ז\"ל דודאי בטבול ממש קאמר ובחרוסת ואע\"ג דבתר הכי קתני הביאו מצה וחזרת וחרוסת לאו למימרא שלא הביאו לפניו החרוסת קודם לכן אלא הבאה דרישא שאינו אלא מה שהוא צריך לשעתו לא קאמר הביאו לפניו כך וכך דהא לא קתני אלא הביאו לפניו סתמא ומטבל בחזרת היינו לומר דמטבל במה שנהגו דהיינו בחרוסת אבל הבאה דסיפא שאינו צריך לה עכשיו עד לאחר ההגדה ואעפ\"כ מביאין לפניו משום הכירא דתינוקות בדידה קתני הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ועוד דאיצטריך ליה למנקט חרוסת בסיפא למיתני אע\"פ שאין חרוסת מצוה ופלוגתא דר\"א ב\"ר צדוק ע\"כ: \n",
+                "<b>עד שמגיע לפרפרת הפת </b>פרפרת קרי המרור שאוכל אחר המצה ופרפרת כלומר ממשכת המאכל במו פרפראות לחכמה שהירקות ממשיכות הלב למאכל ומדקרי למרור פרפרת רמז במשנה דמצה קודמת למרור כדאמרי' בגמ' תוס' ז\"ל: וכתב ה\"ר דוד אבודרהם ז\"ל וגם אחר המרור אין לברך בורא נפשות לפי שחובת אכילתו היא עם המצה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וא\"כ נחשוב אותו כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם וכן במשנה קורא אותו פרפרת הפת דהיינו חזרת עכ\"ל ז\"ל. ובגמ' מפ' דהאי דבעי תנא דידן תרי טבולי לאו משו' דחיישי' שמא לא נתכוון לשם מרור בטבול ראשון הואיל ובירך עליו ב\"פ האדמה כשאר ירקות דעלמא ומצות צריכות כונה דלעולם תנא דידן סבר מצות אינן צריכות כוונה והאי דבעי תרי טבולי היינו טעמ' כדי שישאלו התינוקות והא דלא אשמעי' בשאר ירקות בטבול ראשון הא קמ\"ל דלא תימא דוקא כי איכא שאר ירקות הוא דבעינן תרי טבולי משום תינוקות אבל חזרת לחודיה לא עבדי משום הכירא דתינוקות להקדים אכילת מרור קודם זמנו קמ\"ל ור' יוסי פליג עליה דתנא דידן בברייתא בגמ' וסבר דמשום דמצות צרירות כונה מש\"ה מטבל שנייה במרור דאכתי לא נפק ידי חובתיה: \n",
+                "<b>הביאו לפניו מצה </b>לפי שעקרו השלחן לפני מי שאומר ההגדה ועושה הסדר קתני הביאו לפניו מצה ועקירת שלחן היא כדי שישאל הבן ואביו עונה עדיין יביאו שלחן לעשות טבול שני והבן שואל למה אנו מטבילין שתי פעמים ומיד כשעוקרין השלחן מחזירין אותו לפניו והמצה והמרור עליו שהרי צריך לומר בהגדה מצה זו מרור זה וכדאמרי' לחם שעונין עליו דברים הרבה תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>ושני תבשילין </b>מפ' רב הונא בגמ' אפי' סלקא וארוזא חזקיה אמר אפי' דג וביצה שעליו ורב יוסף אמר צריך שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה והעלו תוס' ז\"ל דתרוייהו מבושלין או צלויין כיון דסתם לן תנא בסמוך כבן תימא דאמר חגיגה נאכלת צלי כן כתוב בהגהות מיימוניות: רבינא אמר אפי' חתיכת בשר ומרק שנתבשלה טמו: והתימה על הר\"ר יהוסף ז\"ל שמחק מלות ושני תבשילין: \n",
+                "<b>אע\"פ שאין חרוסת מצות </b>ואם תאמר אמאי לא אתיא חרוסת ומבטל חזרת דמצוה וי\"ל דכיון דכל עיקר מרור לא נתקן רק בטבול בחרוסת משום קפא לא מקרייא בטול בכך תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>אע\"פ שאין חרוסת מצוה </b>ה\"פ אין מצוה אלא גם חובה משום קפא סמ\"ק בסימן קמ\"ד: ומצאתי שכתוב בתוספ' יום טוב ועל שם זה נקרא חרוסת מלשון חרס זכר לטיט ופירש רש\"י ז\"ל חרס שכותשין בו הדק זכר לטיט ע\"כ. ואני הדיוט זכורני כי בילדותי נסתפקתי בהבנת לשון זה אם הוא כדבריו וחקרתי גם שאלתי את פי כמה חכמים מעיינים ושום אחד מהם לא מלאו לבו לומר אלא שלשון רש\"י ז\"ל מוטעה וצריך להגיה וחרוסת שכותשין אותו הדק וכו': וזהו אע\"פ שיש קצת רמז לדבריו מספר תניא: \n",
+                "<b>ר' אלעזר ב\"ר צדוק אומר מצוה </b>והלכה כמותו וכן פסק ביד שם פ\"ז סי' י\"א אבל כאן בפי' המשנה כתב דלדעת ר\"א ב\"ר צדוק חייב לברך אקב\"ו על אכילת חרוסת ואינה הלכה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכאן הבן שואל </b>ביד שם פ\"ז סי' י'. וכתוב בספר לבוש החור בסימן תע\"ג וז\"ל וצריך שיאמר שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפי' פעם אחת והלילה הזה ב' פעמים שפירושו שבכל הלילות אין אנו נוהגין לטבל אפי' פעם א' ובלילה הזה נוהגין לטבל ב' פעמים כלומר שאינו אלא מנהג בעלמא כדי שישאלו התינוקות אבל אין לומר שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל וכו' שא\"כ היה משמעו אבל בלילה הזה אנו חייבין לטבל ב' פעמים וליתא דטיבול ראשון אינו חובה אלא מנהג בעלמא כדי שישאלו התינוקות ע\"כ: וכתב החכם הר\"מ דילזנזאנו ז\"ל רש\"י קבל מרבו וְכֵן הבן וכך מצאתי בנכ\"י ואומר אני דאעפ\"כ קרינן וְכַן ולא חיישי' לחסרון האלף וכ\"מ בנכ\"י בפ\"ק דעירובין הלכה ז' יתר מכן אסור כמו מכאן ובפרקין נמי עד היכן הוא אומר ורבים בדבר' רז\"ל כן ועיין בירוש' פ' בכל מערבין ותמצא שמנה במשנה אחת ע\"כ: \n",
+                "<b>הלילה הזה מרור. </b>ונלע\"ד דהא דשרי תנא למיתני בבא דחמץ או מצה ברישא והדר תנא בבא דמרור והדר תני בבא דצלי סדרא דקרא נקט דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו לפסח ועוד דמצה צריך לאכול בתחלה קודם המרור ועוד דפסח ליתיה בזמן הזה שבקיה בסיפא והדר תנא בבא דטבול דליתה כלל אפי' ברמז בקרא אבל בסדר ההגדה נקט בבא דטבול ברישא כיון שבו מתחילין שהרי טבול ראשון קוֹדֵם אפי' לאכילת כזית מצה. והרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ח דהלכות חמץ ומצה נקט ברישא טבול ואח\"כ מצה ואח\"כ צלי ואח\"כ מרור ובין כך ובין כך כך קשה אמאי לא תנא במתני' שאלה דהלילה הזה כולנו מסובין. ואית דגרסי במתני' בבא דצלי בסיפא דסיפא בתר בבא דשבכל הלילות אנו מטבלין פעם אחת וכו' ובגמ' פריך אטו כל יומא לא סגי דלא מטבלינן חדא זימנא דקתני שבכל הלילות אנו מטבלין פעם אחת וכתב רשב\"ם ז\"ל והאומר אין אנו חייבין לטבל שבוש הוא בידו ע\"כ: \n",
+                "<b>כולו צלי </b>רב חסדא מוקי לה בפסח שני בפ' אלו דברים בפסח דף ע' כבן תימא דאמר חגיגה הבאה עם הפסח אינה נאכלת אלא צלי ואע\"ג דקאמר התם ואמר רב חסדא ובפירקין ליתיה דרך תלמוד כן תוס' והר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>לפי דעתו של בן </b>כו' ביד שם פ\"ז סי' ב' ג': \n",
+                "<b>מתחיל בגגות </b>פי' להשיב כגון מתחלה וכן ג\"כ מתחיל עבדים ומסיים בנסים ונפלאות ושקרבנו המקום: וראיתי להעתיק הנה נוסחת ה\"ר יהוסף ז\"ל במשנה זו מזגו לו כוס שני וכן הבן שואל ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אני מטבלין פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי לפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה ע\"כ: וכתב לא מצאתי יותר מזה בכל הספרים שלפני רק ס\"א שבכל הלילות אין אנו מטבלין אפי' פעם אחת וצ\"ע. ואפשר לפרש הגרסא הראשונה שדרכם היה לטבל בכל הסעודות פעם א' בברכת המוציא כדאיתא בברכות עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שלא אמר שלשה וכו' </b>ביד שם סי' ה' ו'. ובגמ' אמר רבא צריך שיאמר פסוק ואותנו הוציא משם שצריך להראות את עצמו כאילו יצא משם שאף אותנו גאל הקב\"ה ואמר רבא כשאומר מצה זו שאנו אוכלין צריך להגביה וכשאומר מרור זה ג\"כ צריך להגביה כדי להראות למסובין ותתחבב המצוה בעיניהם אבל כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלין אין צריך להגביה ולא עוד אלא שאם היה מגביהו נראה כמי שמקדיש בהמתו לפסח שהוא קדשים בחוץ: \n",
+                "<b>על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים </b>שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא וגו' כך נראה שהיא גירסת תוס' והרא\"ש ז\"ל וכתבו תוס' ז\"ל ואמרתם זבח פסח הוא פי' באמירה שצריך לומר פסח זה שאנו אוכלין ואיתקיש מצה ומרור לפסח וצריך לומר נמי מצה זו מרור זה ע\"כ: \n",
+                "<b>מצה ע\"ש שנגאלו </b>שנאמר ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה כך נראה שהיא גרסת הרי\"ף והר\"ן ז\"ל: ואית דגרסי במתני' מצה על שם שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב\"ה וגאלם מיד שנאמר ויאפו את הבצק וגו' וכן הוא בהרא\"ש ז\"ל וגם לשון הרמב\"ם ז\"ל בסוף הלכות ק\"פ ולשונו ז\"ל בפ\"ח דהלכות חמץ ומצה ומגביה המרור ואומר וכו' ומגביה המצה ואומר וכו' וכתב שם בכ\"מ בשם ה\"ר מנוח ז\"ל כתב כסדר המשנה אבל בהגדה מצה זו קאמר בתחלה וטעם המשנה שתחלה מררו את חייהם ואח\"כ נגאלו ע\"כ: וזו נוסחת ה\"ר יהוסף ז\"ל במשנה זו ר\"ג היה אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י\"ח ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים מרור על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים מצה על שם שנגאלו: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו היא יצא ממצרים לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם לגדל ולנצח למי שעשה לנו את כל הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ונאמר לפניו הללויה ע\"כ וכתב בס\"א ל\"ג האי בכל דור ודור עד לפיכך: וברוב הספרים גרסינן במקום אנחנו אנו: וספרים אחרים לנצח ולגדל וספרים אחרים לגדל ולברך עד כאן לשונו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד אם הבנים שמחה </b>גמרא תניא עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד בצאת ישראל ממצרים ובית הלל אומרים עד לא לנו ד' לא לנו ובגמ' מפ' במאי פליגי תנא דמתני' אתנא דברייתא: ובירוש' אמרו להן ב\"ש וכי יצאו ישראל ממצרים שהוא מזכיר יציאת מצרים א\"ל בית הלל אילו ממתין עד קרות הגבר עדיין לא הגיעו לחצי גאולה היאך מזכירין גאולה ועדיין לא נגאלו והלא לא יצאו אלא בחצי היום שנאמר ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל וגו' אלא מכיון שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק ע\"כ: \n",
+                "<b>וחותם בגאולה. </b>ת\"ק לא פירש כיצד ופליגי במילתיה ר' טרפון ור' עקיבא ר\"ט אומר אינו חותם בברוך שלא היה מאריך בדברי בקשה ולא היה אומר אלא הודאה ור' עקיבא סבר דחותם בה בברוך לפי שמאריך בדברי בקשה ואומר כן ה' אלהינו יגיענו וכו' וקיימ' לן כר' עקיבא מחברו וכן מצינו בסנהדרין בפ' שני גבי לא ירבה לו נשים ובריש חזקת הבתים דפליגי תנאי במילתיה דת\"ק תוס' ז\"ל וכן פי' רשב\"ם ז\"ל בדף קט\"ז וכמו שכתבתי בכתובות פ' אע\"פ סי' ב' וחותם דת\"ק סיום בעלמא ואינו חותם דר' טרפון חתימת סוף ברכה היא. ועוד כתבו תוס' ז\"ל ה\"ג ונאמר לפניו שיר חדש וכן ונודה לך שיר חדש על גאולתנו דהכי תניא במכילתא כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר כלומר שהנקבה יש לה צער לידה אף כל הנסים יש אחריהם צער חוץ מלעתיד שאין אחריה צער וכן יסד הפייט וכו' וגרסי' שם מן הזבחים ומן הפסחים שחגיגת י\"ד נאכלת קודם לפסח לפי שהפסח נאכל על השבע עכ\"ל ז\"ל. אבל בירושלמי מפ' טעמא דהיתה באה החגיגה קודם הפסח די שלא יבוא לידי שבירת עצם מצד שהוא רעב ופי' המרדכי דאי לאו טעמא דשבירת עצם הוה קשה אמאי תגיגה נאכלת קודם הא חגיגה הויא כמו פסח וקדשים נאכלין על השבע דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלין דהיינו על השבע להכי איצטריך נמי טעמא דשבירת עצם ע\"כ ועיין במה שכתבתי לעיל פ' ששי ס' ג' (הגהה גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה מן הפסחים ומן הזבחים): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזגו לו כוס שלישי וכו' </b>ביד שם פ\"ז סימן י' ובטור א\"ח סי' תע\"ט וסי' ת\"פ. ולא שמעי' ממתני' דברכת המזון טעונה כוס דהכא ד' כסי תקינו רבנן משום חירות אלא כיון דאיתנהו כל חד וחד ראוי שיעשה בו מצוה אבל בשאר ימות השנה לא בעי כוס שאף כאן מעיקרא אין הכוס בא בשביל ברכת המזון אלא בשביל חירות: \n",
+                "<b>רביעי גומר את ההלל. </b>כך נמצא בקצת ספרים דל\"ג מלת עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל. גרסי' בגמ' ת\"ר רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול דברי ר' טרפון ע\"כ. וכתב רש\"י ז\"ל הכי גרסי' רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו הלל הגדול. ומפ' בגמ' למה נקרא הלל הגדול מפני שהקב\"ה יושב ברומו של עולם כדכתיב הודו לאל השמים נותן לחם לכל בשר והיינו דבר גדול ע\"כ. וכן כתב הרשב\"ם ז\"ל ותוס' ז\"ל כתבו רביעי אומר עליו הלל הגדול רביעי גרסי' ולא גרסי' חמישי אבל הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל גרסי בברייתא כוס חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי ר\"ט. וכתב הר\"ן ז\"ל שהר\"ז הלוי סובר דר\"ט פליג אמתני' דתנן בריש פירקין לא יפחתו לו מד' כוסות של יין ור\"ט ס\"ל דחמשה ולא נהירא וכו' עד ועוד דלא אשטמיט חד תנא למיתני ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ר\"ט אומר חמשה והעלה דמצוה מן המובחר לשתות כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול ושכן מטין דברי הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ואומר עליו ברכת השיר. </b>גמ' מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך ופי' רשב\"ם ז\"ל יהללוך וגומרין בו בא\"י נולך מהולל בתשבחות וזו היא ברכת השיר דמתני' כלומר ברכת השבח ע\"כ. וכתבו התוס' וקמ\"ל דאפי' במקום שלא נהגו לברך אחרי ההלל בלילי הפסח צריך לברך דאי נהגו פשיטא א\"נ דאפי' במקום שנהגו ה\"א דוקא בימים אבל בלילה אין צריך קמ\"ל ע\"כ. ועוד כתבו ז\"ל ר' יוחנן אמר נשמת כל חי נראה ה\"פ אף נשמת כל חי אחר יהללוך דאלת\"ה אנן כמאן עבדינן וקורא ר' יוחנן לנשמת כל חי ברכת השיר לפי שבשבתות אומרים אותו אחר פסוקי דזמרה ע\"כ וז\"ל רשב\"ם ז\"ל בתלמוד מוגה ור' יוחנן אמר נשמת כל חי יהללוך ונשמת כל חי דהיינו ברכת השיר דמתני' דאילו יהללוך אנו אומרים בכל יום שאומרים בו את ההלל ומ\"ש ליל פסח דנקט אם לא להוסיף עוד ברכה אחרת ע\"כ: \n",
+                "<b>בין הכוסות. </b>בפירקין דף קי\"א: \n",
+                "<b>בין שלישי לרביעי לא ישתה. </b>כתב רשב\"ם דהה\"נ יין שלפני המזון אינו משכר ואם רצה לשתות בין ראשון לשני ישתה דהא לא ממעט תנא אלא בין שלישי לרביעי. וכן כתב הכל בו בשם ה\"ר יונתן ז\"ל בסי' נ' וכתב עוד דמ\"מ ראוי להזהר שלא לשתות בין ראשון לשני אם לא לצורך גדול דאיכא למימר דהאי דנקט בין שלישי לרביעי ולא ביאר בין ראשון לשני משום דמילתא דלא שכיחא היא להיות אדם שותה כ\"כ קודם אכילה שישתכר וימנע מעשות הסדר ע\"כ והר\"ן ז\"ל כתב בדף רנ\"ב אפסקא דלא יפחתו לו מד' כוסות של יין דאע\"ג דאמרי' דבין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה משמע דודאי דהיינו בין כוסות אבל לא באמצע הכוס שאחר שמזג הכוס לספר עליו יציאת מצרים שהוא מן התורה אינו בדין שימזוג כוס אחר וישתה ועוד שהרי אומר עליו ב' פרקים מן ההלל וברכת אשר גאלנו שהן מפסיקין אותו בעל כרחו משתייה ע\"כ. ובסוף אותו סימן חזר בו הכל בו וכתב ובין הכוסות הללו כבר בארנו שאם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה וגם לא לאחרי הרביעי ובאר הראב\"ד ז\"ל הטעם לפי שאם ישתה אחר ד' כוסות לא תהי' נכרת שתייתם אם היא למצוה אם לאו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מפטירין אחר הפסח וכו'. </b>פי' היינו אחר פסח ומצה שעמו ובגמ' בלישנא קמא אמר רב יהודה אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן ופרכינן עליה ממתני' דקתני אחר הפסח אחר הפסח הוא דלא אבל לאחר מצה מפטירין ומשני ל\"מ קאמר ל\"מ אחר מצה דלא נפיש טעמיה אלא אפילו לאחר הפסח דנפיש טעמיה ולא מצי עבוריה אין מפטירין. ביד שם פ' ששי סי' י\"ג ומייתי לה בפ' כיצד צולין (פסחים דף פ\"ו:) \n",
+                "<b>אפיקומין. </b>ראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל אפיקמון. ובגמ' מאי אפיקומין אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה פי' אחר שאכלו הפסח בחבורה זו לא ילכו בחבורה אחרת לאכול לא פת ולא שום דבר גזרה דילמא אתי למיכל הפסח בשני מקומות וכתבו תוס' ז\"ל ולפי זה מתני' מוקי לה רב אליבא דר' יהודה דסבר דאין הפסח נאכל בשני מקומות ע\"כ פי' אע\"פ שנאכל פסח אחד בשתי חבורות או אפי' שתי חבורות בשני בתים עכ\"ז יחיד אינו אוכל מן הפסח בשני מקומות וסתם לן תנא נמי כותיה לעיל ס\"פ כיצד צולין כמו שנכתב שם וקיימא לן דהלכתא כותיה: \n",
+                "<b>ישנו מקצתם יאכלו. </b>פי' מתני' לענין פסח מתנייא והרי\"ף ורבינו שמואל ס\"ל דה\"ה למצה בזמן הזה דנרדמו אפי' מקצתן לא יאכלו אבל הר\"ז הלוי ס\"ל דדינא דמתני' בפסח דוקא הוא ולא במצה. וביד שם פ\"ח סי' י\"ד וספ\"ח דהלכות ק\"פ ובטור א\"ח סי' תע\"ח: \n",
+                "<b>ישנו כולן לא יאכלו. </b>אם התחילו לאכול פסחיהם וישנו כולן שוב לא יאכלו דנראה כאוכל בשני מקומות וכתב רשב\"ם ז\"ל וליכא לפרושי משום דדמי לאכילת שתי חבורות דא\"כ קשיא סתמא אסתמא דהא בכיצד צולין סתם לן כר' יהודה דפסח נאכל בשתי חבורות אבל אין האוכל אוכל בשני מקומות הלכך טעמא דמתני' משום אכילת שני מקומות ע\"כ: \n",
+                "<b>נתנמנמו. </b>נמנום מהו אתפרש במגלה פ' שני. ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נִתְנַמְנְמוּ המ\"ם והנו\"ן בשבא וכן מלת נִרְדּמוּ הדלי\"ת בשבא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפגול והנותר מטמאין את הידים. </b>פ\"ח דהלכות שאר אבות הטומאה סי' ג' ומייתי לה בפ\"ק דמכלתין דף ט\"ו ובפ' כיצד צולין (פסחים דף פ\"ה) ותוס' פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ח) ובגמ' רב הונא ורב חסדא חד מפ' טעמא דפגול וחד מפ' טעמא דנותר מאן דמפ' טעמא דפגול מפרש דמשום חשדי כהונה גזרו עליו טומאה שלא יפגלוהו ברצון להפסיד את הבעלים (הגהה ורש\"י ז\"ל פי' עוד טעם אחרי לפי ששלמים הן ואין לכהן בהן אלא תזה ושוק וישחטם במזיד לשם חטאת כדי לאכלן כולן ולא נהירא דאין פגול אלא בשוחט על מנת לאכול חוץ לזמנו והשוחט שלמים לשם חטאת אין כאן פגול אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה רשב\"ם ז\"ל ונלע\"ד דאפשר דרש\"י ז\"ל ס\"ל דפגול דהכא במתני' לאו דוקא. ומ\"מ התם בפ' כיצד צולין לא הביא רש\"י ז\"ל רק הטעם הראשון). ומאן דמפ' טעמא דנותר מפ' דמשום עצלי כהונה שלא יתעצלו באכילתן. חד אמר כזית מהם מטמא את הידים כאיסורו וחד אמר בכביצה כטומאתו ובהא לחוד הוא דפליגי. וכתבו רש\"י ורשב\"ם ז\"ל ה\"ג במתני' בירך על הזבח לא פטר את הפסח על הפסח פטר את של זבח דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר לא זו פוטרת את זו ולא זו פוטרת את זו וכו' ביד פ\"ח דהלכות חמץ ומצה סי' ז'. ובגמ' כשתמצא לומר לדברי ר' ישמעאל זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה לדברי ר' עקיבא לא שפיכה בכלל זריקה ולא זריקה בכלל שפיכה. ובזבחים ר\"פ ב\"ש (זבחים דף ל\"ז) מסקי' דתרי תנאי אליבא דר' ישמעאל דאית תנא דס\"ל דלא פליג ר' ישמעאל אדר' עקיבא בהא דמודה ליה דגם פסח אינו פוטר את הזבח ופסח הוי בשפיכה דילפי' ליה מקרא דודם זבחיך דאי זבחיך הוו שלמים כפשטיה יזרק מיבעי ליה ואית תנא אחרינא התם דס\"ל אליבא דר' ישמעאל דפסח כשלמים ויליף לה מאת דמם תזרוק על המזבח דכתיב גבי בכור לשון רבים לאתויי מעשר ופסח ואף על גב דפסח וזבח תרוייהו בזריקה פליג ר' ישמעאל וטעמיה דפסח עיקר וזבח טפל לו הלכך אין זבח פוטרו לפסח אבל פסח פוטר את הזבח. ובירושלמי נמי אמרו האי טעמא ע\"כ ועיין בתוס' ז\"ל אשר שם וכאן: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת פסחים: \n",
+                "בעזר הנותן ליעיפים כח וגם לפסחים: ובעזרת בורא את האדם חללים חללים. גם רופא חולים. נתחיל מסכת שקלים: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9fb036184faa006467ec314f08d931787e0712bd
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,257 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashanah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה ראש השנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כתב הרב האלהי מורנו הרר\"ח ויטאל ז\"ל ליל ר\"ה טוב לקרוא על השלחן מסכת ר\"ה והם ד' פרקים כנגד ד' אותיות ההויה וכנגד ד' אותיות האדנות והם כנגד ד' בחינות שבמלכות כמו שבארנו בביאור משנת ד' ראשי שנים ואלו הם סוד ד' ראשי שנים כי ד' ראשים של המלכות לפעמים בבריאה ולפעמים תחת היסוד ולפעמים כנגד הת\"ת ולפעמים כנגד הדעת והם ד' שרשים שלה וכן צריך לכוין בקריאתו ליל ר\"ה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ד' ראשי שנים הן. </b>בכל דוכתא תני הן כדאשכחן הכא ובפ' בתרא דשבועות ארבעה שומרים הן ובפ\"ק דחולין שלש פגימות הן ובפ' אין מעמידין שלש יינות הן ובפ' כל הצלמים תנן שלשה בתים הן שלשה אבנים הן ג' אילנות הן אבל בריש בבא קמא תנן ד' אבות נזיקין ולא תני הן משום דקאי אבתריה כלומר ד' נזיקין הללו לא ראי זה כראי זה ותדע דבגמ' במניינא דר' חייא ור' אושעיא תני הן תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>באחד בניסן. </b>פ\"ק דע\"ז דף י': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל מה יציאת מצרים מניסן מנינין לה. אמר המלקט ובגמ' בעי יציאת מצרים גופה מנלן דמניסן מנינן לה אימא מתשרי ואע\"פ שיצאו בניסן משהגיע תשרי קראו לו שנה שנייה לפי שתשרי ר\"ה לשנים הנמנים לבריאת עולם וה\"ה ליציאת מצרים ופשיט לה מקראי. ולמלכי אומות העולם נמי דמונין מתשרי ילפי' לה בגמ' מקראי דכתיב דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים וגו' וכתיב ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחששתא וגו' מדקאי בכסלו וקרי לה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי לה שנת עשרים מכלל דר\"ה לאו ניסן הוא ואע\"ג דבתר קרא לא כתיב ביה ארתחששתא ואיכא למימר דילמא למניינא אחרינא הוא רב פפא יליף לה עשרים עשרים לג\"ש מה התם לארתחששתא אף הכא לארתחששתא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל משום שלום מלכות. אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל גבי רישא דלמלכים וכתבו עליו תוס' ז\"ל דאינו דהכא למלכי ישראל קמיירי והעלו עוד דאין צריך שלום אלא בגט אשה לפי שהוא דבר גדול ומילתא דחשיבותא לפי שע\"י גט מותרת לכל אדם וחשיב משאר שטרות ע\"כ ופי' רש\"י ז\"ל שאם לא קבעו יום לתחלת שנת המלך אלא כל מלך לפי מה שעמד פעמים שאין להבחין אם השטר מוקדם או מאוחר כגון אם כתוב בו בכסלו בשנה שלישית ליה פלוני מפלוני מנה והעדים אמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמו עלי שאני חייב לפלוני מנה כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או אחר כן אבל ראינו שהלוהו בתמוז בשנה שלישית למלך פלוני ואם אין הדיינים יודעים באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסלו אם כסלו קודם לתמוז אם שנתו מתחלת בין חמוז לכסלו נמצא כסלו קודם לתמוז בכל שנותיו ושטר מוקדם הוא ואם עמד בין כסלו לתמוז שלאחריו נמצא תמוז קודם לכסלו בכל שנותיו ושטר מאוחר הוא ועכשיו שקבעו ניסן ר\"ה לעולם תמוז קודם לכסלו עכ\"ל רש\"י ז\"ל ותוס' והר\"ן ז\"ל האריכו בזה ע\"ש. גרסי' בגמ' ת\"ר באחד בניסן ר\"ה לחדשים פי' למנין חדשי השנה. ולהפסקת עבורין פי' שכיון שקדשו את החדש לשם ניסן פסקה שנה שעברה מלהיות מעוברת עוד. ולתרומת שקלים פי' להקריב ראשון קרבנות הלקוחים מתרומת קופות של שקלי שנה זו. וי\"א אף לשכירות בתים פי' שהמשכיר בית לחברו ואמר לשנה זו כלתה שנתו באחד בניסן ואפי' לא דר בו אלא חדש אחד. ופריך בגמ' ואימא תשרי ומשני כי אגר איניש ביתיה סמוך לתשרי לכולה ימות הגשמים אגר ותנא דידן בשנה קמיירי בחדשים לא קמיירי ובהתחלה קמיירי בהפסקה לא קמיירי. וכתבו תוס' והר\"ן ז\"ל לקמן גבי אחד בתשרי ר\"ה לירקות דלא קתני לנדרים כדקתני בברייתא משום דמתני' בהפסקה לא קמיירי ע\"כ. ותרומת שקלים נמי כיון דאם הביא מן הישן יצא לא פסיקא ליה מילתא דליחשבה בראשי שנים ושכירות בתים לתנא דברייתא ולתנא דירן סברי כיון דבניסן נמי משכח שכיחי קיטרי שעבים מתקשרין וגשמים יורדין הוי כימות הגשמים: \n",
+                "<b>ולרגלים. </b>ה\"ק רגל שבו וכו' עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט פי' ומתני' ר\"ש היא וכן היה ר\"ש בן יוחי אומר רגלים פעמים שלשה פעמים ד' פעמים ה'. ואיכא תו תנאי אחריני דפליגי בברייתא בהא מילתא וכולהו מפ' טעמייהו בגמ' ובת\"כ פט\"ו דפ' אמור. ור\"א בר\"ש פליג נמי אאבוה וס\"ל דבסוכות לבד עובר בבל תאחר. וכתוב בספר אגודה בפ\"ק משמע בפסיקתא דר' אלעזר הקליר שהיה מקרית ספר הוא ר\"א בר\"ש מיהו מצינו שחולק בפיוטו על ר\"א בר\"ש שיסד בפרשת החדש למלכים ולרגלים כדברי אביו ר\"ש ושמא משום ענוה יסד כאביו ע\"כ. וביד פי\"ד דהלכו' מעשה הקרבנות בסי' י\"ג פסק דלא כר\"ש: \n",
+                "<b>באחד באלול ר\"ה למעשר בהמה. </b>בגמ' מוקי רב יוסף למתני' אליבא דרבי ונסיב לה אליבא דתנאי ברגלים סבר לה כר\"ש דאמרי' לעיל בסמוך ובמעשר בהמה ס\"ל כר' מאיר דתנן בפ' בתרא דבכורות ר\"מ אומר באחד באלול ר\"ה למעשר בהמה ופרכינן בשלמא אי מוקמת לה לרישא אליבא דר\"ש שפיר דלדידיה ד' נינהו אחד בניסן וט\"ו בניסן אחד בתשרי וט\"ו בשבט. דלית ליה א' באלול אלא הא דאמרת דרבי נסיב לה אליבא דתנאי ותנא אחד באלול בשביל ר\"ה א\"כ חמשה הוו אחד בניסן וט\"ו בניסן אחד באלול וא' בתשרי וט\"ו בשבט ומשני אמר רבא ד' לדברי הכל. לר\"מ ד' דל רגלים דלדידיה ברגל אחד עובר כדתניא בברייתא בגמ'. לר\"ש ד' דל מעשר בהמה. רב נחמן בר יצחק אמר ד' חדשים ובהם כמה ראשי שנים הלכך ניסן דאית ביה תרין חד קחשיב ליה. מתיבי י\"ו בניסן ר\"ה לעומר לאכול מן החדש מכאן ואילך. ו' בניסן ר\"ה לשתי הלחם נתחדשה השנה להביא מנחות מן החדש. לרבא דאמר ד' לדברי הכל ליתני מתני' ששה לרב נחמן דאמר חדשים קחשיב ניתני חמשה דהא לא תנן סיון במתני'. ומשני רב פפא חד שנוייא ורב שישא בריה דרב אידי אמר כי קחשיב מידי דלא תלי במעשה פי' שכניסת ר\"ה שלהם אינה תלויה במעשה אלא משהגיע היום הווה ר\"ה ומתחדשת השנה למילתה. מידי דתלי במעשה כגון ר\"ה דעומר ושתי הלחם דאין השנה מתחדשת להתיר חדש במדינה או במקדש אלא בהקרבת העומר וכבשי עצרת לא קחשיב. ופריך והרי יובלות שהוא תלוי בתקיעה וקתני ליה במתני'. ומשני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב\"ב היא דאמר מר\"ה חל יובל ואינו תלוי בתקיעה הלכך מאורתא דר\"ה חייל. ורב אשי אמר האי דלא חשיב במתני' אלא ד' לפי שלא מנה אלא ראשי שנים הבאים בר\"ח ואין רגלים מן המנין אלא כדאמרן רגל שבו ולהכי לא תנא נמי ר\"ה דעומר ושתי הלחם ופרכינן עליה באחד בשבט סתם לן ברישא כב\"ש דאי ב\"ה הא אמרי בט\"ו בו ומשני ה\"ק שלשה לד\"ה בא' בשבט מחלוקת ב\"ש וב\"ה ותנא והדר מפרש דהא דסתם ברישא ד' ראשי שנים בראשי חדשים לאו דברי הכל היא דהא א' באלול נמי פלוגתא היא אלא לאו אב\"ה קאי וכתבו תוס' ז\"ל שלשה לד\"ה ואחד בשבט מחלוקת הא לא מיתוקמא כר' שמעון דלית ליה אחד באלול אלא כר\"מ אתי וצריכי למימר דנסיב לה אליבא דתנאי דלרגלים לא מיתוקם כר\"מ ע\"כ ונלע\"ד דבהא מתיישב ומובן מניינא דמתני' למעוטי מאי: \n",
+                "<b>ר\"ה למעשר בהמה. </b>ת\"ק סבר מקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן סמוך לגמרו עשורו אף מעשר בהמה סמוך לגמרו עשורו ור' אלעזר וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל ומה שכתוב בדפוס בפירושו ז\"ל באחד בתשרי ת\"ק סבר וכו' נראה שצריך להעביר הקולמוס על מלות באחד בתשרי וכן צריך להגיה ואין הלכה כר' אלעזר בר\"ש ות\"ק סבר וכו' וכולו לשון אחד. אח\"כ ראיתי שהגיה בתוספת י\"ט דאמרי באחד בתשרי ת\"ק וכו' ואע\"פ שמתיישב מ\"מ מה צורך לנו שהם האומרים באחד בתשרי: \n",
+                "<b>באחד בתשרי. </b>פ\"ק דע\"ז דף י': \n",
+                "<b>ר\"ה לשנים. </b>ר' זירא מפרש בגמ' לשנים לתקופת חמה ולבנה לומר שמונין לבריית העולם והלוכן תקופות חמה ומולדות הלבנה מתשרי ור' אליעזר היא דאמר בתשרי נברא העולם רב נחמן בר יצחק אמר ר\"ה לשנים דתנן לדין תנא שהקב\"ה דן בתשרי את כל באי העולם כל הקורות אותם עד תשרי הבא דכתיב מרשית השנה ועד אחרית שנה מר\"ה נידון מה יהא בסופה ותשרי הא דכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר\"ה וכתיב כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב: \n",
+                "<b>ולשמיטין. </b>ילפינן שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים כתיב הכא ובשנה השביעית שנת שבתון וכתיב התם מרשית השנה: \n",
+                "<b>וליובלות </b>בגמ' פריך יובלות באחד בתשרי בעשרה בתשרי הוא דכתיב ביום הכיפורים תעבירו שופר ומשני הא מני ר' ישמעאל בנו של ריב\"ב היא דתניא וקדשתם את שנת החמישים שנה מה ת\"ל לפי שנאמר ביום הכפורים יכול לא תהא מתקדשת אלא מיום הכפורים ת\"ל וקדשתם וכו' מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה: \n",
+                "<b>ולנטיעה </b>והכריח הר\"ן ז\"ל דאפי' בנטיעה שלא הקלת עליה בתחלתה כגון אם נטעה פחות משלשים יום לפני ר\"ה דאין מתחילין למנות לה שנה ראשונה אלא מתשרי אפ\"ה מחמרינן בה בסיפה להמשיך שנתה עד ט\"ו בשבט שהוא ר\"ה לאילן וכי תימא אי הכי דכולהו נטיעות אסורין עד ט\"ו בשבט למאי אמרי' ר\"ה של נטיעה תשרי וי\"ל דנפקא מינה שאם עשו לה ט\"ו בשבט ר\"ה היינו אומרים שאילו נטעה שלשים יום קודם ט\"ו בשבט עלתה לו שנה ע\"כ: \n",
+                "<b>ולירקות </b>גמ' תנא לירקות ולמעשרות ולנדרים ותנא דרבנן דהיינו מעשר ירק והדר תנא מעשר דגן ואיידי דחביבא ליה דרבנן אקדמה ותנא דידן תנא דרבנן ואשמועינן דיום קבוע לו וכ\"ש דאורייתא. ופריך בגמ' וליתני מעשר ומשני אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ופריך וליתני ירק ומשני תרי גווני ירק דתנן בפ\"א דמעשרות ירק הנאגד משיאגד ואם אינו אוגד משימלא את הכלי. וכתבו תוס' ז\"ל מכח קושיות דאמתני' פריך. דליתני מעשר ולא ליתני ירקות והוה ידענא דבכל מעשר איירי בין בירק בין בדגן ומשני משום דהוה משמע אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן סתם כר\"ש דאמר במתני' אחד בתשרי ר\"ה למעשר בהמה. והדר דייק אמאי תנא ירקות לשון רבים והה\"נ דהוה מצי לאקשויי אשמיטין ואיובלות ומה שיכול למצא טעם מפרש ע\"כ: ותשרי הוי ר\"ה לנדרים כדתניא המודר הנאה מחברו לשנה מונה י\"ב חדש מיום אל יום ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בכ\"ט באלול כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה ואפי' למ\"ד יום אחד בשנה אינו חשוב שנה לצעורי נפשיה קביל עליה והא איצטער ליה וליכא למימר מניסן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם: \n",
+                "<b>באחד בשבט ר\"ה וכו' ובה\"א וכו' </b>בפ\"ק דעירובין דף ז' מעשה בר' עקיבא שליקט אילן אחד של אתרוג באחד בשבט ונהג בה שני עשורין אחד כדברי ב\"ש דאמרי בא' בשבט ר\"ה לאילן וכבר נכנסה שלישית ואחד כדברי ב\"ה דאמרי עד ט\"ו בו לא הוי ר\"ה ועדיין שנייה היא ומפרש התם דר' עקיבא גמריה איסתפק ליה ולא ידע אי ב\"ה באחד בשבט אמור אי בחמיסר בשבט אמור ועבד הכא לחומרא והכא לחומרא והכא בגמרא דילן נמי איתה ומסיים עלה ר' יוסי ב\"ר יהודה אומר לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה דתנן בפ' שני דבכורים אתרוג שוה לאילן וכו' ועיין שם בגמרא דילן: ובירושלמי מפרש שעשרו על תנאי וחללו ונתנו לעניים ע\"כ. פירש דאי לב\"ה הא קיימא לן המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים: ובגמ' מ\"ט א\"ר אלעזר א\"ר אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה אע\"פ שעדיין רוב התקופה של טבת עתידה לבוא וכתבו תוס' ז\"ל מפ' נמי לב\"ה כמו לב\"ש אלא נקט לומר דלמר זמן חניטתה של גשמי שנה זו בא' בשבט ולמר בט\"ו בשבט וכל החנוטים קודם הזמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי והא דלא אזיל באילנות בתר תשרי כמו בתבואה משום דדרשינן לעיל פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה ע\"כ. ובגמ' בעא מיניה ר' יוחנן מר' ינאי אתרוג ר\"ה שלו אימתי א\"ל שבט שבט דחדשים דהיינו של לבנה או שבט דתקופת חמה דהיינו דלסוף שלשים יום של תקופת טבת נכנס שבט של חמה א\"ל דחדשים פי' תוס' ז\"ל דאע\"ג שבשול הפירות הולך אחר החמה שנאמר ממגד תבואות שמש ה\"נ כתיב ממגד גרש ירחים וגם ישראלים מונים ללבנה ע\"כ. ועוד כתבו ז\"ל אמתני' נמי דקתני באחד בשבט קבעי אע\"ג דשאלו באתרוג וקשיא אמאי לא בעי בא' באלול ר\"ה למעשר בהמה או בהנך (דתניא בברייתא בגמ' דף ז' ע\"ב) בששה בסיון ר\"ה לשתי הלחם ובאינך ע\"כ נראה לע\"ד באינך היינו כגון נטיעה וירקות דתלו ג\"כ בלבנה ובחמה. וביד פ\"א דהלכות מעשר שני סי' ב' ופ\"ט סי' ח' ובפ\"ד דהלכות שמיטה ויובל סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בפסח על התבואה </b>בפ' מי שמתו גבי חסיד שהקניטתו אשתו ערב ר\"ה משמע דבראש השנה שמע שתי רוחות שמספרין זו את זו ששמעו מאחורי הפרגוד שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו ושמא בשמים בר\"ה היו מזכירין דין הנגזר בפסח א\"נ כר' יהודה דאמר הכל נדונין בר\"ה וגזר דין בפסח על התבואה תוס' ז\"ל: ובגמ' פריך הי תבואה אילימא האי תבואה דקיימא כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת איתדן ומסיק תרי דיני מיתדנא קודם זריעתה וסמוך לקציר. ועוד פריך בגמ' מני מתני' לא ר\"מ ולא ר' יהודה ולא ר' יוסי ולא ר' נתן דתניא הכל נידונין בר\"ה וגזר דין שלהם ביום הכפורים דברי ר\"מ ר' יהודה אומר הכל נדונין בר\"ה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נדונין על המים ואדם נידון בר\"ה וגזר שלו נחתם ביום הכפורים ר' יוסי אומר אדם נדון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים ר' נתן אומר אדם נדון בכל שעה שנאמר לרגעים תבחננו וכי תימא לעולם ר' יהודה היא וכי קתני ד' פרקים אגזר דין אי הכי קשיא אדם ומשני אמר רבא האי תנא דבי ר' ישמעאל היא דתנא דבי ר' ישמעאל בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נדונין על המים ואדם נידון בר\"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה\"כ וכי קתני מתני' אתחלת דין אבל אגזר דין דאדם ביום הכפורים: \n",
+                "<b>בעצרת על פירות האילן. </b>ס\"פ בני העיר כתוב בתוס' י\"ט כתב הר\"ב מדאמרה תורה כו' עד ומיהו רש\"י והר\"ן ז\"ל כתבו גם זה הטעם ע\"כ. וק\"ק עוד לפי' זה דבשלמא חטים מצינן למימר דר' יהודה דדריש הכי בברייתא בגמ' אזיל לטעמיה דס\"ל דעץ שאכל אדם הראשון חטה היה אלא שעורים שמביאין מהם בכורים היכן מצינו שנקראו עץ ושמא משום דאזלינן בתר רובא ושעורים הוו טפלות לגבי שאר שבעת המינים. ועיין בזוהר החדש דף כ\"ד ע\"ב אכולה מתני' ותשמח ותגל והילך בקיצור מופלג בפסח על התבואה כד אתי שתא דא דאין לכל עלמא על ההיא תבואה דהוות בשתא שעברה אי לא מעשרי לה ולא יהבי למיכל מינה למסכיני וליתמי ולארמלתי. בעצרת על פירות האילן על עון פירות האילן שלא המתינו ערלתם ושלא הניחום בשביעית לעני ולגר. בר\"ה דן את כל העולם כולו גופות בני האדם והנשמות ופוקד אותם ודן אותם על מה שעשו כל השנה כולה. ותאנא אפי' צעדיו של אדם נמנין ובאים בדין באותו היום הה\"ד וכל צעדיו יספור. ובחג נדונין על המים על ענין המים על שהם מבזבזים בנטילת ידים ועל שהם מזלזלים במקואות ובטהרות שהם במים על כך נידונין על המים על ענין המים ע\"כ והיא שם במדרש הנעלם ועיין ג\"כ בזוהר דפ' אמור דף צ\"ז. ובזוהר פרשת ויחי דף רכ\"ו דייק בעצרת על פירות האילן פירות האילנות מיבעיא ליה מאי פירות האילן אלא דא הוא אילנא רברבא ותקיף לעילא פירות האילן כמה דכתיב אני כברוש רענן ממני פריך נמצא ע\"כ: \n",
+                "<b>כבני מרון </b>ר\"ש בן לקיש מפ' בגמ' כמעלות בית מרון שהדרך קצר ואין יכולין שנים לילך זה בצד זה ורב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד וכבני מרון כבני חיילות של המלך מרון לשון מרות ואדנות וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה בצאתם למלחמה אבל מרון דבפ' עושין פסין (עירובין דף כ\"ב) מוכח דהתם הוי דוקא כפירוש ריש לקיש: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל שאע\"פ שעוברין לפניו אחד אחד זה אחר זה מכל מקום כולן נסקרין בסקירה אחת ובגמ' אף אנן נמי תנינא דכולן נסקרין בסקירה אחת מדנסיב תנא דידן תלמודא למילתיה מקרא דהיוצר יחד לבם אע\"ג דעיקר ראייתו היא מקרא דלעיל מיניה דהיינו ממכון שבתו וכו' וכתב הר\"ן ז\"ל דלר' יהושע דקיימא לן כותיה דבניסן נברא העולם אדם נידון בר\"ה יותר מבשאר ימים לפי שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם ורצה לדין את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה ולסליחה שלפי שנתרצה הקב\"ה ביום הכפורים הוקבע יום סליחה לדורות לפיכך גזר ה' שיהא אדם נידון בר\"ה שצדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים ובינוניים הרי גזר דין שלהם אינו נחתם אלא עד יום הכפורים שהוא יום סליחה וכפרה והרי נתנה להם תורה זמן כדי שבו יפשפשו מעשיהם וישובו אל ה' ואפשר עוד שמר\"ה ועד יום הכפורים התחיל השם להתרצות למשה וביום הכפורים נתרצה לו לגמרי ולפיכך רצה הקב\"ה לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ובחג נידונין על המים </b>והא דהדר קתני הכא נידונין נלע\"ד משום שהאריך בענין ראש השנה הוצרך למיהדר ולמיתני גבי חג מלת נדונין וכיון דקתני גבי ר\"ה כל באי העולם לשון רבים קתני הכא נמי נדונין לשון רבים דקאי אדסליק דהיינו אבאי עולם שהם לשון רבים ואע\"ג דבברייתא במילתיה דר' ישמעאל תנא ובחג נדונין על המים אע\"ג דלא קתני במילתיה באי עולם וכמו שהעתקתי אפשר דהתם נקט לישנא דמתני' בלבד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על ששה חדשים וכו' </b>ביד פ\"ג דהלכות קדוש החדש סי' ט'. ונלע\"ד דבדין הוא דברישא ה\"ל למיתני בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין ובתר הכי ליתני על ששה חדשים וכו' אלא איידי דתני ד' ראשי שנים בד' פרקים תנא נמי על ששה חדשים על שני חדשים וכו' והדר תנא באידך פירקא בראשונה היו משיאין וכו' ותימה קצת אמאי לא תני בששה חדשים שלוחים יוצאים בניסן וכו' וכן כולהו ואפשר דהא קמ\"ל דמיד בכניסת החדש צריכין להזדרז לשלוח שלוחין וכדמשמע מפי' רש\"י ז\"ל ויהיה על לשון תרגום ולזה גם הרמב\"ם ז\"ל כתב כלשון משנתנו ממש ואכתי איכא למידק אמאי קתני השלוחין יוצאין ולא קתני ב\"ד שולחין שלוחין וגם על הרמב\"ם ז\"ל דנקט האי לישנא ממש יש לתמוה אח\"כ מצאתי שעל מה שכתב הרמב\"ם ז\"ל שם ביד סי' י' שלוחי ניסן ושלוחי תשרי אין יוצאין אלא ביום ר\"ח אחר שתעלה השמש עד שישמעו מפי ב\"ד מקודש ע\"כ ובמה שכתב עליו שם המפרש ז\"ל ידוקדק מלת יוצאין וז\"ל שם ברור הוא שצריכין אנו באלו השני חדשים שיתאמת להם הדבר יותר משאר החדשים מפני המועדות שבהן ובשאר מהששה חדשים אינם צריכים לכך שאע\"פ שלא שמעו השלוחין מפי ב\"ד מקודש יש להם לילך ולהודיע מאח' שנראה הירח ומה שאמרו ז\"ל אין יוצאין אלא ביום ר\"ח וכו' זה לא יתכן אלא בשלוחי ניסן אבל שלוחי תשרי אינם יוצאין ביום ר\"ה לפי שהוא יום טוב והיה לו לומר שלוחי ניסן אין יוצאין אלא ביום ר\"ח וכו' אבל שלוחי תשרי אינם יוצאין אלא ביום ב' לפי שיום ראשון י\"ט ולפיכך לא יתכן זה הדין אלא בר\"ח ניסן בלבד ונ\"ל לפי ע\"ד שיתכן לצאת ביום ר\"ה אבל אינם מגיעין אלא עד התחום וישבו לפנים מן התחום עד שתשקע החמה ואחר שתשקע החמה אם יכולין לילך ולא יהיה להם עכוב הולכין ואם יש להם עיכוב בדרך יוצאים למחר והוא יום ב' של תשרי [ומה] שאמרו יוצאין פי' יוצאין מירושלם חוצה לה ואם רצו הולכין עד התחום עכ\"ל ז\"ל: ובגמ' פריך וליפקו נמי אתמוז וטבת דאמר רב חנא בר בזנא אר\"ש חסידא מאי דכתיב כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה קרי להו צום וקרי להו שמחה בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום ומשני אמר רב פפא ה\"ק בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה יש שמד צום פי' שהוא חובה להתענות בהן אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין (הגהה פי' הרא\"ש ז\"ל רצו אין מתענין פי' לא רצו הצבור אבל היחיד אין לו לפרוש מן הצבור כל זמן שלא נמנעו הצבור שלא להתענות ע\"כ. ומצאתי שפי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל ובבית שני לא היו מתענין לא עשרה בטבת ולא י\"ז בתמוז אלא מי שהיה רוצה מתענה ומי שלא היה רוצה לא היה מתענה ומפני זה לא יהיו יוצאין על טבת ועל תמוז אמר השם ית' כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וגומר נראה כמי שנתן בידם הבחירה רצו מתענין רצו אין מתענין ע\"כ משמע דס\"ל ז\"ל דמתני' מיירי אפי' בזמן שבית המקדש קיים אע\"ג דסיפא מפורש בה בזמן בית המקדש ודלא מרש\"י ז\"ל שפי' ומתני' בזמן הזה מיירי מדקתני וכשהמקדש קיים וכו' ע\"כ וכבר אפשר ליישב דלא פליגי דגם רש\"י ז\"ל יודה דלמסקנא דרב פפא מתפרשת שפיר רישא דמתני' בכולל אפי' בזמן שבית המקדש קיים) וכיון דרשות הוא לא מטרחינן שלוחים עלייהו ופרכינן אי הכי ט' באב נמי ומשני א\"ר פפא שאני ט' באב הואיל והוכפלו בו צרו' דאמ' מר בט' באב חרב הבית בראשונ' ובשנייה וכו': \n",
+                "ובפי' ר\"ע ז\"ל ושלוחי ב\"ד אין מחללין לא את השב' ולא את י\"ט פי' דכתי' אשר תקראו אותם על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומן: \n",
+                "<b>על אב מפני התענית </b>והולכין כל כל ח' ימים חוץ מן השבת רש\"י והר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>על אלול מפני ר\"ה </b>מודיעין מתי מתחיל אלול ועושין ר\"ה ביום ל' לאלול בגולה וגם למחרתו כדמשמע בפרק קמא דביצה ובפ' בכל מערבין שהיו עושין שני ימים טובים של ר\"ה מספק דילמא עברוה לאלול ומ\"מ אם לא ידעו מתי מתחיל אלול לא ידעו מתי יום שלשים תוס' ז\"ל: ובגמ' פריך כיון דנפקו להו באלול בתשרי למה להו וכי תימא דילמא עברוה לאלול והאמר ר' חנינא בר כהנא אמר רבי מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר ומשני לא מצינו דלא איצטריך הא איצטריך מעברינן ליה ופריך והא מקלקל ר\"ה דנמצא שלא עשו אותו בני הגולה כהלכה אם מעברין אלול ומשני מוטב תתקלקל ר\"ה ולא יתקלקלו כולהו מועדות דייקא נמי דלהכי חשו רבנן דלא ליקלקלו שאר מועדות והתירו שיהא ר\"ה מקולקל לגולה דקתני על תשרי מפני תקנת המועדות ולא קתני מפני המועדות ש\"מ: \n",
+                "<b>על אדר מפני הפורים. </b>גמ' ואילו נתעברה השנה יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים לא קתני מתני' דלא כרבי דתניא רבי אומר אם נתעברה השנה יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים ובהא קא פלגי דמ\"ס עבור שנה שלשים יום פי' ימי אדר הראשון שעושין אותו עבור לשנה לעולם הוא שלשים יום ואין צריך לחזור ולשלוח שלוחין על יום קדוש אדר השני דידעי בני הגולה שלעולם אדר הראשון מעובר וביום שלשים ואחד נתקדש ומ\"ס רצו חדש רצו שלשים לפיכך צריכין להודיע אם עשאוהו מלא או חסר והקשו תוס' ז\"ל דלתנא דידן כיון דלא נפקי על אדר השני היאך ידעו שנתעברה השנה בשלמא אם עברוה קודם אדר יכולין להודיען על ידי שלוחי אדר אבל אם עברוה אח\"כ היכי ידעי דהא מעברינן השנה כל אדר ולכל הפחות עד הפורים וי\"ל כיון דשלוחים יוצאין על ניסן ממילא ידעי כשיגיעו ר\"ח ואין שלוחין יוצאין א\"כ השנה מעוברת ע\"כ: \n",
+                "<b>וכשבית המקדש קיים. </b>כך הוא בירוש' וכן הוגה במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וכן ג\"כ במתני' דבסמוך. ועיין בסוף מתני' דבסימן ב' דבפירקין דלקמן: \n",
+                "<b>מפני פסח קטן. </b>י\"מ דלפיכך קרי ליה פסח קטן משום דלא הוי אלא יום אחד ועוד יש לפ' מפני קולות שיש בו מה שא\"כ בפסח ראשון כדתנן בפ' מי שהיה טמא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על שני חדשים וכו'. </b>ביד פ\"ג דהלכות קידוש החדש סי' ב' וכתבו תוס' ז\"ל פי' בקונט' ומן התורה מחללין על כולן וכו' וקשיא דבגמ' תניא מנין שמחללין את השבת ת\"ל אלה מועדי ה' מקראי קדש וההוא קרא בניסן ותשרי כתיב וי\"ל דמ\"מ איחייבי מדאיקרי מועד כדאיתא בפ' כיצד צולין גבי דחיית שבת וטומאת שעירי ר\"ח איצטריך ליה סד\"א הא לא כתיב ביה מועד קמ\"ל התם נמי מועד כדאביי ע\"כ: ובפירקין דף י\"ט ודף כ' מייתי לה ובגמ' פריך על שני חדשים ותו לא נפקי שלוחים אלא אהני דקתני שבהם שלוחין יוצאין לסוריא ורמינהי על ששה חדשים שלוחין יוצאין ומשני אמר אביי הכי קאמר על כולן שלוחין יוצאין מבערב כגון נראה בעליל ביום כ\"ט או בליל שלשים דודאי יקדשוהו ב\"ד מחר שלוחים יוצאין מב\"ד ואין ממתינין עד למחר שישמעו מקודש מפי ב\"ד אבל על ניסן ועל תשרי אין יוצאין עד שישמעו מפי ב\"ד מקודש ונתינת טעם היא דלכך מחללין עליהם עדים שראו איז החדש ואם לא יבואו עדים ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד למחר שאין ב\"ד מקדשין בלילה נמצאו ממעטין הלוכן מהלך לילה ויותר אבל בשאר חדשים אין חלול שבת של עדים ממהר יציאת שלוחים שאין מחללין השלוחים לצאת בשבת היום וכשלא יבאו העדים היום יתעבר החדש והכל יודעים שיום קדושו למחר והשלוחין יוצאין משתחשך לומר שיעברו את החדש ע\"כ. והקשו התוס' ז\"ל וא\"ת ומה טעם דמתני' לניסן ותשרי עד שישמעו מפי ב\"ד מקודש בשלמא היכא דנראה בעליל ביום כ\"ט או בליל בלשים אע\"ג דודאי יקדשוהו ב\"ד למחר אין יוצאין עליו לאלתר דחיישינן דילמא ממלכי ב\"ד ומעברי ליה ואתי לקלקולי מועדות אלא היכא דלא קדשוהו ביום שלשים ליפקו ביום שלשים ואחד שאי אפשר לדחותו יותר מיום שלשים ואחד וי\"ל דגזרו האי משום דבשאר חדשים יוצאים אזה וזה מבערב ע\"כ: [הגה\"ה. אכן מצאתי בפי' הרז\"ה ז\"ל בספר המאור שכתב וז\"ל וכן זה שאמרו שאין שלוחין יוצאים מבערב עד שישמעו מפי ב\"ד מקודש נ\"ל שלא אמרו אלא בזמן שנראה החדש בזמנה ומפני הספק שמא יסכימו עליו לעברו מפני תקנת המועדות צריכין השלוחין לשהות עד שישמעו מפי ב\"ד מקודש אבל אם עברו אותו ולא קדשו ב\"ד את החדש מה צורך לנו להשהותם עוד הלא בידוע שהחדש מעובר וכגון זה יוצאין בניסן אפי' מבערב וזה שאמרו שבהם שלוחים יוצאים ובהם מתקנין את המועדות אין יציאת השלוחין טעם לחלול השבת ע\"י עדים ואין ביציאת השלוחין שום סמך וסעד לעדות העדים אלא הרי הוא כמונה והולך המעלות שיש לניסן ותשרי על כל החדשים כאילו אמר הן הן החדשים שבהם שלוחין יוצאים לאחר שישמעו מפי ב\"ד מקודש והם הם שיש בהם תקנת המועדות כל אלו המעלות יש בהן ואילו אמר ובהן שלוחין יוצאין ובהם מתקנים את המועדות גם הוא היה נכון ודומה לזה מה ששנינו במקום אחר שאילו מתחלה מצאו נוטלו ואת חפיסתו וה\"ר שלמה ז\"ל מפ' שיש ביציאת השלוחי' סמך וסעד לחילול השבת ובעיני אין צריך לומר כן עכ\"ל ז\"ל ע\"כ הגה\"ה]: וצריך לדקדק אמאי לא קתני במתני' בקיצור על ניסן ועל תשרי מחללין את השבת שבהן שלוחין וכו' וי\"ל דאגב דתני ד' ראשי שנים בד' פרקים על ו' חדשים תנא נמי על ב' חדשים אע\"ג דלא איצטריך ועוד נלע\"ד דאפשר לומר משום דרצה לשנות מניינא למעוטי דאי לא הוה תני אלא על ניסן ועל תשרי וכו' ה\"א דהני לאו דוקא דהה\"נ לכולן והראיה שהרי בזמן בית המקדש היו מחללין אף על כולן אלא דהני חובה והשאר רשות אמטו להכי תני בהדיא על שני חדשים לאשמועינן אבל על השאר המחללו נענש כדין כל מחלל שבת ובזה ידוקדק הפסקא דנקט בגמ' על ב' חדשים ותו לא שיש לעורר פסקא ארישא דמתני' אמאי איצטריך ולא זו בלבד אלא שהרי עיקר הקושיא היא אמאי דקתני שבהן השלוחין יוצאין ושם היה לו לתפוס אלא ע\"כ נראה שהרגיש מה שכתבתי ורמז בזו הפסקא דהוי לשון מעוטא ומשני אה\"נ דהוי לשון מעוטא אף שבזמן הבית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן ובגמ' ת\"ר בראשונה היו מחללין על כולן משחרב בית המקדש אמר להם ריב\"ז וכי יש קרבן התקינו שלא יהא מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד ויש לדקדק בלשון משנתנו דקתני וכשהיה בית המקדש קיים מחללין אף על כולן דה\"ל למיתני היו מחללין אלא נלע\"ד שבא לרמוז לנו מחר בעה\"י יבנה בית המקדש ויחזור הדבר לכמות שהיה והיינו נמי דקתני בברייתא וכי יש קרבן משמע למידק הא כשיבא זמן שיהיה קרבן ר\"ח מחללין אף על כולם ואי גרסי' וכשבית המקדש קיים כמו שכתבתי במתני' דלעיל ניחא שפיר טפי מה שכתבתי: \n",
+                "<b>שבהן השלוחין יוצאין לסוריא. </b>והא דתנן לקמן פ' שני סי' ד' עד שהוא רואה את כל הגולה דהיינו בבל דמסתמא למקום שהיו משיאין משואות שם היו הולכין השלוחין לאתר התקנה פי' בתוספת י\"ט ל\"ק דדרך סוריא היו הולכים לבבל שכן אברהם אע\"ה יצא לו מאור כשדים מבבל והלך לו לכנען דרך ארם נהרים ע\"כ: עוד גרסי' בגמ' שם בדף י\"ט שלחו ליה למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר ורב נחמן בלישנא קמא דאיכא בגמ' בעי למידק ממתני' אפכא דזימנין מלא וזימנין חסר מדשרינן לעדים לצאת חוץ לתחום בשבת ולבא להעיד לפני ב\"ד אם ראוהו ביום שלשים שאם לא יבאו ויעידו שראוהו היום לא יקדשוהו ב\"ד עד מחר ויעשו ב\"ד את החסר מלא אלא אי אמרת לעולם חסר למה להם לחלל שבת ואי נמי לא אתו עדים מקדשין ליה האידנא ומשני משום דמצוה לקדש על פי עדים כדכתיב החדש הזה כזה ראה וקדש: וללישנא בתרא סייעתא ודחי לה עיין עליו ומ\"מ לבסוף מסקינן תיובתא למר עוקבא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין שנראה בעליל. </b>פ' ר\"א דמילה (שבת דף קל\"ג) ור\"פ ר' ישמעאל דמנחות אמר רב אשי ר' ישמעאל דאמר התם דעומר לא היה בא בשבת אלא משלש סאין ור' יוסי דהכא אמרו דבר אחד דמי לא אמר ר' יוסי הכא דכיון דאפשר דראוהו ב\"ד דהא בעליל נראה לא טרחינן גבי עומר נמי כיון דאפשר להביאו משלש סאין לא טרחינן להביאו מחמש אע\"ג דהוי משובח טפי ודחינן ליה ממאי דילמא ע\"כ ל\"ק ר' ישמעאל אלא דליכא נמצאת מכשילן לעתיד לבא אבל הכא גבי לבנה דאיכא מכשילן לע\"ל דזימנין דלא יראה בעליל ויאמרו העדים כמו שאנו ראינוהו כן ראוהו ב\"ד ולא נחלל שבת ואיכא מכשול דלא יהא חדש נקבע כהלכתו אי נמי ע\"כ לא קאמר ר' יוסי הכא אלא דליכא צורך גבוה ולא ניתנה שבת לידחות אותו היום משום דבר אחר אבל גבי עומר דאיכא צורך גבוה דבחמש סאין שכיחא סלתא טפי ועוד דניתנה שבת לידחות אצל השלש סאין ומגו דנדחית מפני השלש נדחית נמי מפני החמש ואי ס\"ל דעשרון מובחר אינו אלא מחמש אפי' בשבת יביא מחמש וכרבנן אפשר דס\"ל. ועיין במ\"ש שם ראש הפרק: ובגמ' מאי משמע דהאי עליל לישנא דמיגלי הוא א\"ר אבהו אמר קרא אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ פי' גלוי לכל: ואשכחן דוגמתה בר\"פ עגלה ערופה ובפ\"ק דסנהדרין דף י\"ד שאפי' נמצא בעליל צריך לעסוק במדידה פי' במפורסם לכל שקרוב הוא לעיר זו מכל עיירות: ובתו\"כ פרק עשירי דפ' אמור ולפי זה הבי\"ת דמלת בעליל דקרא היא שמושית דלמאן דמפ' התם במקרא לשון בעל כלומר אדון הבית שרשית: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יותר מארבעים זוג ועכבן ר\"ע בלוד. </b>וז\"ל הירושלמי בפירקין ובס\"פ שני דמגלה ובר\"פ ואלו מגלחין מפני שהן ארבעים זוג אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לע\"ל לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה וכל המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה צריך נדוי א\"ר יהודה הנחתום ח\"ו לא נתנדה ר' עקיבא אלא ראש גולה עכבן ושלח ר\"ג והעבירוהו מרשותו ע\"כ: אבל בירוש' שבדפוס גרסי' אלא ראש גדר היה ושלח וכו' מראשיתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ילכו. </b>משמע אפי' בשבת ובגמ' איתא דרב חנן בר רבא הוה תני קמיה דרב ר' יוסי אומר אב ובנו וכל הקרובין כשרין לעדות החדש א\"ר שמעון מעשה וכו' ומש\"ה נמי כשהיה אומר לפניו הלכה כר\"ש לא א\"ל ולא מידי: ונלע\"ד דצריך להגיה בגמ' אמר שמואל אין הלכה כר\"ש שכן הוא בפי' הרמב\"ם ז\"ל גם ביד שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו הן הפוסלין וכו'. </b>בגמ' משמע שכל הפוסלין דמתני' דרבנן דאמרי' עלה זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה והשתא משחק בקוביא למ\"ד בפ' זה בורר לפי שאין עוסקין בישובו של עולם ניחא ולמ\"ד נמי משום דהויא אסמכתא אין נחשב גזלן בעיניו כיון דמדעתו נותן ומלוה בריבית שאינה קצוצה דרבנן ואפי' ברבית קצוצה נמי לא משמע ליה לאינשי איסורא כיון שנותן לו מדעתו ולא משכנו בעל כרחו ומפריחי יונים למ\"ד אי תקדמך יונך ליון היינו משחק בקוביא ולמ\"ד ארא אין בהן גזל אלא מפני דרכי שלום בעלמא: \n",
+                "<b>וסוחרי שביעית. </b>מיירי בשביעית בזמן הזה ורבי היא כדאשכחן בפ' השולח א\"נ בסחורה דרבנן כי ההיא דזה בורר גבי ממציא מעות לעניים ואזלי עניים ואספו ומייתו שאין זו סחורה גמורה דאזלי בשליחותייהו: \n",
+                "<b>והעבדים. </b>בפ' זה בורר לא תני להו דפסולין דאורייתא אבל הכא איצטריך למיתני דלא תימא כיון דלא מחמת עבירה מפסלי מכשרי לעדות החדש מידי דהוה אקרובין לר\"ש מתוספות ז\"ל ועיין בתוס' דבפ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ט:) \n",
+                "<b>משחק בקוביא. </b>ופי' רש\"י ז\"ל בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל\"א) משחק בקוביא בעירבון והמראה וכן פי' הר\"ן שם דף שי\"ו: \n",
+                "<b>וְהַמִלְוָה ברבית. </b>נראה דגרסי' והמלוה בקמ\"ץ תחת הוי\"ו של מלוה ועיין במ\"ש בפ\"ג דסנהדרין גבי פסולין: ונלע\"ד דכמו דמלת מלוה הויא כוללת בין המלוה בין הלוה דהא מלוה הבאה ברבית קתני כדכתיבנא התם גם משחק בקוביא קאי בין למי שמרויח בין למי שמפסיד וכן מפריחי יונים וגם סוחרי שביעית קאי בין למוכר בין לקונה אם רגיל בכך. והא בכל דוכתא במשנה קתני משחק בקוביא לשון יחיד נלע\"ד לגלויי על מלת מלוה שאע\"פ שהיא ודאי לשון יחיד צריך לפרשה לשון רבים כיון דקאי נמי אלוה כדכתיבנא אבל במשחק בקוביא ודאי ליכא למיטעי דהא ודאי מ\"ש האי מהאי הא שניהם אינם עוסקי' בישובו של עולם ואם זה מרויח עתה פעם אחרת ירויח חברו אי נמי י\"ל דגבי מפריחי יונים איצטריך למיתני לשון רבים משום ששניהם מפריחין ביחד בפרט למאן דמפרש אי תקדמה יונך ליון אבל משחקי בקוביא בשעה שזה משחק חבירו מסתכל בו ומאן דגרים מלוי ברבית ביו\"ד הרבים טעות גמורה היא בידו כך נלע\"ד: \n",
+                "<b>ומפריחי יונים </b>דוקא המפריחים אוחם בישוב הם פוסלין אבל במדבר דליכא משום גזל שרי ונלע\"ד דמש\"ה לא תננהו למשחקי בקוביא ולמפריחי יונים בהדי הדדי אע\"ג דתרוייהו מין שחוק הוא משום דמשחקי בקוביא שייכי בין במדבר בין בישוב א\"נ המצוי יותר תנא ברישא דהא סוחרי שביעית אינם אלא אחת לשבע שנים דוק: \n",
+                "<b>ומפריחי יונים </b>ירושלמי דפירקין ודפ' זה בורר ודפ' כל הנשבעין בעי אי מתני' דוקא כר' אליעזר דאמר בפ' שני דעדויות ומפריחי יונים פוסלים לעדות ומשני דדברי הכל היא דיודעין אנו שהוא פוסל מעדות ממון מה בא להעיד כשם שהוא פסול מעדות ממון כך הוא פסול מעדות נפשות ועדי החדש כעדי נפשות אינון אין דהא תנן זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה ולרבנן כיון דלגבי עדות החדש תניתה לההיא דסנהדרין אוקמת לה כרבנן ואמאי רבנן נקטי כר' אליעזר ומסיק דמודו ליה בחדא ופליגי עליה בחדא ור' יונה מוקי לה התם כר' אליעזר. והתם בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ\"ז) מוקמינן מתני' דלא כר' יוסי דאמר התם דעד זומם אם הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות פי' דאע\"פ שהוחשד לקל לא הוחשד לחמור ואי ר' יוסי היכי קתני כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן כלומר פסולין הללו הנזכרים אינם כשרים לה הא איכא עדות בדיני נפשות שאין האשה כשרה לה והם כשרים לה אלא לאו ר\"מ היא דס\"ל התם דאפי' הוזם בדיני ממונות פסול לדיני נפשות. ובזה מתיישב זה הכלל לאתויי מאי כ\"ש דטובא פסולי נינהו כדאיתא בהלכות עדות פ\"ט ועשירי ואחד עשר: בפי' ר\"ע ז\"ל אבל פסולין לעבירה מן התורה וכו' פי' כגון העובר על עבירה שיש בה מלקות וביד פ\"א דהלכות סוטה סי' ט\"ו וברפ\"ט דהלכות עדות ובפ' עשירי מפורש יותר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שראה את החדש וכו' </b>ראש פ\"ג דהלכות קדוש החדש וסי' ד': \n",
+                "<b>ואם צודה להם כו'.</b> וכתב בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' תקכ\"ג דגרסי' בירוש' א\"ר יצחק דברה תורה בכל לשון והאיש משתאה לה כל גרב שמחזיק סאתים ואם צודה להם לוקחים בידם מקלות ושלשה עניינים אמר ולפי שאמרה המשנה לשון זה ושהא בא בכל מקום בענין אחר א\"ר יצחק כן כי לשון צודה ברוב המקומות לשון ציד אמר שהתורה ג\"כ אינה נמנעת מלומר דבר בלשון שמשמעו ענין אחר כמו והאיש משתאה לה שבכל מקו' אותו לשון מלשון שואה ושאיה יוכת שער ועכשיו דברה תורה באותו לשון בענין עיכוב והמתנה כתרגומו וגברא שהי בה מסתכל ויש מתרגמינן וגברא שהי והכל מלשון המתנה וממנו למדו חכמים שלא להמנע מלומר בלשון זר וכמו שאמרו כל גרב שהוא מחזיק סאתים ולשונו המורגל מאו גרב או ילפת והיה להם כאן לומר כל חבית או כל כלי ומה שאמרו שלש מאות גרבי יין ושלש מאות גרבי שמן אינו בענין זה שהיין והשמן שהזכירו עמהם מגלים עליהם וכן כאן שאמרו צודה להם היה להם לומר אם היה להם אורב או כענין זה או לשון אחר מענין זה ואפ\"ה לא נמנעו מלהוציא הענין בלשון זה זהו מה שאני מפרש בו עד שנשמע בו טוב מזה ע\"כ: \n",
+                "<b>שעל מהלך </b>הוא נתינת טעם למאי דקאמר בכולה מתני' ואיתה בירוש' ס\"פ טרף בקלפי וס\"פ שני דמגילה: \n",
+                "<b>מחללין את השבת </b>עדים שראו את החדש ואפי' עדים המעידין עליהם כשאין ב\"ד מכירין עדי החדש מחללין את השבת להעיד עליהם כדמוכח לקמן ר\"פ שני שהלך ר' נהוראי אצל העד באושא להעיד עליו תוס' ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם אינם מכירין אותו וכו' </b>ירוש' א\"ר יונה הכין צורכא מיתני בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם אם אינם מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו א\"ר יוסי אפילו כמתניתין אתיא היא אם אינם מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו למה שבראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם ועד אחד נאמן משלך נתנו לך בדין היה שלא יהו צריכין עדים והן אמרו שיהו צריכין עדים והן אמרו עד אחד נאמן ע\"כ: ונלע\"ד שהירושלמי חולק על התלמיד שלנו שהתלמוד שלנו מפרש מאי אחד זוג אחד ולדעת התלמוד שלנו נלע\"ד לתרץ שלכן שינה בהאי מתני' למיתני בראשונה בסיפא משום דהויא מילתא דלא ידיעא שהרי משום שפעם אחת בקשו בייתוסים להטעות את חכמים כדאיתא בברייתא בגמרא ובס\"ד לא עלתה בידם שהקב\"ה סכל עצתם וזימן להם איש נאמן שהיו חושבים שהוא נוטה לדעתם ושכרו אותו במאתים זוז שיעיד עדות שקר והוא הגיד האמת לחכמים באופן שלעולם לא נתקלקלו ב\"ד ע\"י המינים לכן שינה התנא ותנא בראשונה בסיפא לרמוז לנו הדבר הזה אבל במתני' דבסמוך קתני בראשונה ברישא שקלקול המשואות עשו אותו מעשה וקלקלו ממש כדמפורש ברש\"י ז\"ל שהשיאו גם הם משואות שלא בזמן החדש להטעות את ישראל וכו' ולכן ג\"כ לא הוצרך ג\"כ התלמוד לפרש קלקול המשואות כדמפרש קלקול העדים ועוד משום שהמשואות הוא דבר של פרהסיא ואפשר שלזה כיון רש\"י במה שפי' משקלקלו המינים מפ' בגמ' ע\"כ כלומר זה הוצרך לפרש בגמ' משום שלא היה אלא פעם אחת ובפני ב\"ד בלבד וגם שלא בא לידי גמר קלקול כדכתיבנא: \n",
+                "<b>משלחין עמו אחד להעידו </b>ואותו אחר נמי מחללין עליו את השבת כדפרישית לעיל ס\"פ ראשון תוס' ז\"ל: ובבבלי מפ' דמאי אחר דקתני זוג אחר דחד לא מהימן וכן נמי אותו דקתני במתני' מפ' רב פפא בגמ' דר\"ל אותו הזוג והקשו תוס' ז\"ל מאי קאמר אני יכול לומר אחד מאותו הזוג ע\"כ: \n",
+                "<b>משקלקלו המינים </b>הם הבייתוסים ששכרו עידי שקר להטעות את חכמים שאירע יום שלשים של אדר בשבת ולא נראה חדש בזמנו והבייתוסים מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת כדי שתהא הנפת העומר באחד בשבת ועצרת באחד בשבת לפי שהם דורשין ממחרת השבת יניפנו ממחרת שבת בראשית כמשמעו ושכרו שני בני אדם להעיד שראו את החדש היום וכו' כדאיתא בגמ'. והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת ומה מרויחין והלא מתקלקלין לענין פסח וי\"ל דלא חשיבי ליה קלקול משום דדרשי אתם ואפי' מזידין ע\"כ: והכא גרסי' המינין ובמתני' דבסמוך גרסי' הכותים וכן הוא ברש\"י ובהרמב\"ם ז\"ל ג\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה היו משיאין משואות </b>בפ\"ק דביצה דף ד' וביד שם פ\"ג סי' ח': \n",
+                "<b>משיאין משואות </b>הסין בסבלת דהיינו נקודה בשמאלית של השין: וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב שכן מצא מנוקד בספרים ישנים. וכן במקרא להעלותם משאת העשן מן העיר. ובגמ' מאי משמע דמשיאין לישנא דיקוד הוא דכתיב וישאם דוד ואנשיו ומתרגמינן ואוקדינון דוד. ובגמ' וגם בריש פסחים תניא אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו דהיינו יום שלשים דאילו כשהחדש מעובר ועושין ר\"ח ביום ל\"א אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים ואימתי משיאין משואות לאור עבורו פי' רש\"י ז\"ל ליל שעבר שלשים להודיע שהיום נתקדש יום שלשים קרי יום עבורו ע\"ש שבו נעשה החדש היוצא מעובר כשאין קובעין בו את ר\"ח הנכנס ע\"כ: \n",
+                "<b>משקלקלו הכותים </b>ה\"ג הכותים שהם הם שהשיאו המשואות להטעות. ומה שכתוב בתוס' י\"ט שרש\"י ז\"ל גורם בשניהם מינים לא ראיתיו בגמרות שלפנינו [*) עיין בדקדוקי סופרים אות א' ואות מ'.] אלא גם הוא נראה שגורס ברישא מינים והכא בסיפא כותים: \n",
+                "וכן משמע מלשונו ז\"ל שכתב גבי מינים להטעות את החכמים כלשון הברייתא וגבי משואות כתב להטעות את ישראל ש\"מ דגבי משואות גרסינן כותים. ומ\"מ נראה שהכותים באותו זמן נטו לדעת הבייתוסים לעשות תמיד חג עצרת ממחרת שבת בראשית. וגם בפי' הרמב\"ם ז\"ל ברישא מינים ובסיפא כותים וביד שם פ' שני לא הביא רק קלקול הכותים במשואות ובירוש' רבי בטל את המשואות ולפי זה משמע שקלקול המשואות היה אחר קלקול העדים של המינים. ולפי זה מתני' דעל ששה חדשים שלוחים יוצאים נשנית בימי רבי והא דמסיים בה וכשבית המקדש קיים יוצאים אף על אייר מפני פסח קטן ה\"ק יוצאים אם היה קיים עדיין ולא היו משיאין משואות כך נלע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מביאין כלונסות של ארז ארוכים וקנים </b>בערוך גריס ארונים וקנים מלשון נטע ארן וגשם יגדל והכי תנן נמי בפ\"ג דפרה עצי ארזים וארנים וברושים וכו': \n",
+                "<b>וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן </b>בראשן כרוכה. גם יתכן לפרש הכל יחד כדי להגדיל המדורה ונעורת בראשן להעלות משאת ההר השמימה וכן אם היו צריכין לעשות משואות מרובות היו עושין הכל לפי צורך השעה עד שהוא רואה את חברו עושה כן בראש ההר השני וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומאין </b>וראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ומנין במ\"ם [בנון]: \n",
+                "<b>חַוְרָן </b>בנקודת פת\"ח תחת החי\"ת: \n",
+                "<b>בית בלתין </b>מפרש בגמ' זו בירם ומשמע כאן שמארץ ישראל היא. תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שהוא רואה את כל הגולה וכו' </b>גמ' מאי גולה אמר רב יוסף זו פומבדיתא והם מודיעין לכל בני מדינת בבל. גמ' תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר אף חרים וכייר וגדר וחברותיה איכא דאמרי ביני ביני דהנך דתני במתניתין הוו קיימי הנך. איכא דאמרי להך גיסא דארץ ישראל הוו קיימי הנך כזה % ומר חשיב דהאי גיסא ומר חשיב דהאי גיסא: א\"ר יותנן ובין כל אחת ואחת דהנך דמתני' ח' פרסאות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר גדולה וכו' </b>פרק שני דהלכות קדוש החדש פ\"ז: \n",
+                "<b>ובית יעזק </b>גמ' איבעיא להו בית יעזק תנן דלישנא מעליא הוא דכתיב ויעזקהו ויסקלהו או דילמא בית יזק תנן דלישנא דצערא הוא על שם כאילו שאסורים בזיקים שאין זזין משם כל היום (הגהה הוא פי' רש\"י ז\"ל והקשו עליו בתוס' מאי מייתי מסעודות גדולות הא ע\"כ קודם ר\"ג הכי הוה לכך נ\"ל דמיבעיא ליה אם אותו מקום צר להם או מרווח ומייתי ראי' דמרווח: וא\"ת כיון דאיסור שבת עלייהו האיך יוצאים מחצר לחצר ר\"ל כיון דקודם דפרצו בה היו יכולין ללכת בכל העיר גם עתה משנפרצה אלא כמה מבואות וחצרות פתוחים לאותו חצר שיהו יכולים להלך בה כד' אמות ע\"כ. ומצאתי שכתוב בספר חכמת מנוח על זה הדבור וז\"ל וא\"ת כיון דאיסור שבת וכו' נ\"ב מקשה לפי פירושו שפי' דמיבעיא ליה אי צר אי מרווח הרי במתני' קראו חצר וחצר יש לו שיעור שהרי אפי' קרפף אינו יותר מבית סאתים וא\"כ מאי מקשה הרי פשיטא אי באו עדים הרבה ע\"כ היה צר להם ואי לאו לאו אלא ע\"כ מקשה אי היו צריכיין כולם לשבת בחצר זה ופשיטא דלפעמים צר להם או שמא היו יכולין לצאת לחצרות אחרים שהיו פתוחים לה אם זה החצר צר להם וא\"כ היו תמיד יושבים בריוח ודוק ע\"כ): אמר אביי ת\"ש סעודות גדולות עושין להם אלמא לא הוה להו צערא ודחי דילמא תרתי הוו עבדי. ועיין בתוס' דמנחות ר\"פ כל קרבנות: \n",
+                "<b>בראשונה לא היו זזין וכו' </b>פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ה:) \n",
+                "<b>שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח וכו' </b>פכ\"ז דהלכות שבת סי' ט\"ז וכתבו תוס' ז\"ל והא דלא חשיב לה בפ\"ק דביצה גבי דברים שהתירו סופם משום תחלתם משום דבהך לא קשה לן מידי דמתני' היא דאכל הני דהתם פריך תנינא ומשני להו ע\"כ: \n",
+                "<b>מן הנהר </b>שהוא גדל פתאום ושוטף את בני העיר ואת הילדים רש\"י ז\"ל. ונלע\"ד דה\"ה אם איזה אדם טבע בנהר או בים אלא רש\"י הוכרח לפרש כן משום דלא קתני מן הטביעה ועוד דדומיא דדליקה וגייס ומפולת דהוו פתאום וכולל קתני נמי נהר שהוא צרה פתאומית כוללת דוק: לסטים לא גרסי' בירושלמי לא כאן ולא בפרק ואלו עוברין סי' ז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפני החמה </b>פגימתה דאם אמר לפני החמה פגימתה לא אמר כלום כדקתני סיפא דמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה ולא פגימתה של קשת פגימתה של לבנה דחלשא דעתה פגימתה של קשת דלא לימרו עובדי חמה גירי קא משדייא בכופרים בה: \n",
+                "<b>לצפונה או לדרומה </b>ירושלמי אית תניי תני לצפונה דבריו קיימין אית תנאי תני לדרומה דבריו קיימין מ\"ד לצפונה דבריו קיימין מן טבת ועד תמוז ומ\"ד לדרומה דבריו קיימין מן תמוז ועד טבת. ובבבלי משני נמי כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים: \n",
+                "<b>כמה היה גבוה </b>ירושלמי זה אומר מלא מרדע אחד וזה אומר מלא שני מרדעין אית תנאי תני דבריו קיימין ואית תנאי תני אין דבריהם קיימין מ\"ד דבריהם קיימין בהינון דהוון קיימין חד מלעיל וחד מלרע מ\"ד אין דבריהם קיימין באינון דהוון קיימין שוין ע\"כ: \n",
+                "<b>כמה היה גבוה ולאין היה נוטה וכמה היה רחב </b>הכל לשון זכר דה\"פ כיצד ראית את מאור הלבנה ומאור לשון זכר הוא: \n",
+                "<b>אם נמצאו דבריהם מכוונים שאר כל הזוגות וכו' </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב בס\"א גרסינן כבדפוס עדותן קיימת ושאר וכו'. ביד פ' שני דהלכות קדוש החדש סי' ד' ז' ובפ' י\"ח סי' ד' ובר\"פ י\"ט ובסופו: \n",
+                "<b>בפחי נפש </b>מגזרת מפח נפש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראש ב\"ד אומר מקודש </b>ביד שם פ' שני סי' ח' ירושלמי הכא ובפ\"ק דסנהדרין תני ר\"ש בן יוחאי וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ולא חדשים והא תנינן ראש ב\"ד אומר מקודש מהו מקודש מקויים ע\"כ: \n",
+                "<b>מקודש מקודש </b>מנין שהם שני פעמים דכתיב מקראי קדש מיעוט רבים שנים שצריך שיאמרו ב' פעמים מקודש מספר לקח טוב פ' אמור דף צ\"ה: \n",
+                "<b>בזמנו </b>ביום שלשים דתולדתו ביום שלשים הוא דאין חדש לבנה פחותה מכ\"ט יום ומחצה ותשצ\"ג חלקים: \n",
+                "<b>שכבר קדשוהו שמים </b>ב\"ד שלמעלה מאתמול. ובגמ' תניא פלימו אומר בזמנו אין מקדשין אותו שאין צריך לעשות חזוק לדבר שהרי בזמנו בא שלא בזמנו מקדשין אותו ר' אלעזר ב\"ר צדוק אומר בין כך ובין כך אין מקדשין אותו (הגהה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מצאתי מוגה ר' אלעזר בר\"צ אומר אין מקדשין אותו ומחק השאר וכתב עוד או כצ\"ל ר\"א אומר בין כך ובין כך אין מקדשין אותו שנאמר וקדשתם וכו' ומפירוש הרמב\"ם ז\"ל משמע קצת שהביא בפירוש המשנה סברת ר' אלעזר דבברייתא ואעפ\"כ פסק כר\"א ב\"ר צדוק דמתני' כמו שפסק בגמ' רב יהודה אמר שמואל): שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים ונראה דתרי תנאי אליבא דר\"א בר צדוק אבל שם בפ\"ק דסנהדרין קתני לה לברייתא בשם ר' אליעזר וכמו שכתבתי שם סי' ב'. ומ\"מ קשה דנראה דארבע מחלוקות בדבר אח\"כ מצאתי בפירקין דלעיל בגמ' דף ח' שפי' רש\"י ז\"ל גבי ורבנן שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים פירש דס\"ל לרבנן כר\"א ב\"ר צדוק דאמר לקמן בפ' שני בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו אין מקדשין אותו ויליף טעמא מהאי קרא דוקדשתם וכו' ואפשר שגם שם מלות ב\"ר צדוק טעות. אחר זמן רב מצאתי שגם בספר חכמת מנוח הגיה בגמרא בברייתא ר' אליעזר וכמו שהוא שם בסנהדרין דף י\"א ועיין בספר לקח טוב בפ' בהר סיני דף ק\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעלייתו בטבלא ובכותל שבהם מראה וכו' </b>כך צ\"ל: ומייתי לה בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ\"ג) וכל הסוגיא אשר עליה הכא בגמ' איתא נמי התם ובשום מקום לא ראיתי מלת חקוקות אלא כך ראיתי קצת שונים. ואין להביא ראיה לגרסא מלת חקוקות ממה שכתבו התוס' בדבור המתחיל והא ר\"ג יחיד הוה וז\"ל תימה והא צורה דר\"ג לא היתה בולטת דיש לפרש דה\"פ לא היתה בולטת וגם לא היתה שוקעת: ובטור יור\"ד סי' קמ\"א. ובגמ' פריך ומי שרי והתניא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום ותניא נמי אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת ומסיק איבעית אימא להתלמד עבד וכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות והגמרא מאריך להקשות ולתרץ אלא שאני קצרתי ועיין על סוגיא זו בהר\"ן ז\"ל פ' כל הצלמים דף שס\"ח שהאריך לבארה באר היטב: \n",
+                "<b>מעשה שבאו שנים וכו' </b>פי שני דהלכות קדוש החדש סי' ו': \n",
+                "<b>דאינוהו שחרית במזרח </b>את הישנה: \n",
+                "<b>וערבית במערב </b>את החדשה: \n",
+                "<b>עדי שקר הן. </b>דקיימא לן כ\"ד שעי מיכסי סיהרא כך פי' רש\"י ז\"ל בשם רבותיו ודחהו ותוס' ז\"ל הביאו ראיה מן הירוש' לקיימו: \n",
+                "<b>ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו </b>ביום שלשים וליל שלשים ואחד שהיו מצפין ב\"ד והעם שתהא מגולה ויראוה מאחר שהעדים ראוה ביום שלשים לא נראה להם רש\"י ז\"ל. משמע שאינו רוצה לפרש מלות ובליל עבורו לא נראה שהן דברי העדים כאשר פירשו הרמב\"ם ור\"ע ז\"ל. וכפי' רש\"י ז\"ל משמע מלשון המשנה מדקתני ובליל עיבורו לא נראה ולא קתני ובליל עיבורו לא ראינוהו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלח לו וכו' </b>ירושלמי אצל מי שלח מן מה דתני א\"ר יהושע נוח היה לי להיות מוטל על המטה ולא שלח רבן גמליאל הדבר הזה הדה אמרה אצל ר' יהושע שלח ביד מי שלח מן מה דתני כלשון זה א\"ל נחמתני עקיבא הדא אמרה ביד ר' עקיבא שלח ע\"כ. ובגמ' תניא הלך ר' עקיבא ומצאו לר' יהושע כשהוא מיצר א\"ל מפני מה אתה מיצר א\"ל עקיבא ראוי לו שיפול למטה י\"ב חדש ואל יגזור עליו גזרה זו א\"ל רבי תרשני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני א\"ל אמור א\"ל הרי הוא אומר אתם אתם אתם ג' פעמים אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מזידין אתם אפי' מוטעין כלשון הזה א\"ל עקיבא נחמתני נחמתני: \n",
+                "<b>אין לי מועדות אלא אלו </b>בספר לקח טוב פ' אמור דף צ\"ה הלשון אלה הם מועדי אין לי מועדות אלא אלו ע\"כ: ומצאתי כתוב בתשובות מהר\"י קולון ז\"ל בשרש צ\"ה דדבר פשוט הוא דלשון מעות כולל בין מעות של נחשת בין מעות של כסף בין מעות של זהב שהרי בכל התלמוד מזכיר שם מעות סתם במקום אשר אין לחלק כלל בין זהב וכסף ונחשת כי הא דאמר וכו' עד וכן בפ' ראוהו ב\"ד גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובתרמילך ובמעותיך ע\"כ: ונלע\"ד ביוהכ\"פ שחל להיות בחשבונך דקאמ' ה\"פ אע\"ג דאפשר שאינך חשוד בעיני לעבור על דברי לגמרי רק שתרצה להחמיר ולעשות ב' ימים יום הכפורים אני גוזר עליך שלא תעשה רק יום הכפורים אחד שחל להיות בחשבוני ותחלל את יום הכפורים שחל להיות בחשבונך: \n",
+                "<b>אחר בית דינו של ר\"ג וכו' שנאמר. וכו' </b>נלע\"ד דה\"פ ל\"מ שאין לנו לדון אחר ר\"ג אלא אפילו אחר בית דינו אין לנו לדון שהרי אפילו בבית דינו של משה עצמו מאחר שלא נתפרשו שמותם של כל הע' זקנים משמע שלא היו גדולים כ\"כ אפי' כאלדד ומידד ואעפ\"כ היו ודאי כמה פעמים כל שלשה ושלשה מהם היו דנים לבדם בעת הצורך א\"כ נקוט מיהא שר\"ג שנתפרסם שמו עם שנים אחרים לכל הפחות שעמו הרי הם כשלשה שלא נתפרסם שם של שום אחד מהם כ\"ש שבהסכמתו ובחברתו יש יותר ויותר: \n",
+                "<b>שכל שלשה ושלשה. </b>שעמדו ס\"א שיעמדו: \n",
+                "<b>עמד ר\"ג וכו'. </b>ירושלמי ותלמידי ביראת חטא ותלמידי שכל מה שאני גוזר עליו הוא מקיים ע\"כ. וביד שם ס\"פ שני: ועיין במה שכתב ה\"ר זרחיה הלוי ז\"ל בפירושו אמתניתין וזה כל לשונו תניא א\"ל ר\"ג לחכמים כך מקובלני מבית אבי אבא פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה. יש מחכמי המזלות שמוציאין לעז על ר\"ג לומר שלא היה יודע בחכמת המזלות כלום לפי שקבל העדים הללו שאמרו דבר שאינו לפי שא\"א לעולם שהעדים שראו את הישנה שחרית במזרח יהו רואים את החדשה בו ביום ערבית במערב וה\"ר שלמה ז\"ל פי' שהחדשה היא שראו כאן וכאן וכ\"ש שהוסיף לנו בפירושו תימה על תימה ויש שסומכין דברי המשנה כדברי הברייתא בטעם הארוכה והקצרה והם סומכים בפי' זה על תלמוד ירושלמי א\"ר חייא בר אבא מפני מה קבלן ר\"ג שמסורת בידו מאבותיו פעמים מהלך בקצרה ופעמים בארוכה ואני מפני שראיתי בעלי החכמה הזאת מרחיקין הדבר הזה מהיות הישנה והחדשה נראות ביום אחד. חזרתי לבקש דרך אחרת בדברי התלמוד שלנו שיהיו דברי חכמים קיימין ועל כן נראה לי דמתני' טעמא לחוד וברייתא טעמא לחוד וטעמו של ר\"ג במשנתנו כדאמרינן בעלמא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה וכההיא דאמר רב נחמן בפ' חזקת הבתים נהי דאתכחוש באכילתא באבהתא מי אתכחוש אף כאן י\"ל כיון שאין לנו שום עדות תלויה בראית הישנה אלא בראיית החדשה שאנו מקדשין אותה על פי ראיית העדים הויא לה עדות החדשה מילתא דרמיא עלייהו דסהדי ויהבי ביה דעתייהו וסמכינן ביה עלייהו ועדות הישנה כיון דמילתא דלא רמיא עלייהו הא אמרינן כוביתא דעיבא בעלמא הוא דחזו ולא כוונו בה עדותם יפה ואין זו הטעות דומה לטעות הבדיקה ששנינו במשנת כיצד ראית את הלבנה כו' שכל אותן בדיקות בחדשה הן לפיכך אם לא כוונו עדותן עדותן בטלה אבל בדיקת הישנה אין לה ענין בראיית החדשה ומאליהם העידו העדים שלא בבדיקה לפיכך לא חשש ר\"ג לטעות שטעו בה העדים וקבל עדותן בחדשה וכ\"ש אם ראה בחשבונו שהיה לו (בחדשה) [בחידוש הלבנה] שהיא יכולה להראות באותה שעה שהעידו העדים שראו אותה בה כדאי היה לו שיקבל עדותן וברייתא דתניא א\"ל ר\"ג לחכמים וכו' לאו לפרושה למתני' אתנייא אלא מילתא באפי נפשה היא והוא סוד בחכמת העיבור ובמהלך הלבנה שהוא בגלגל קטן הנקרא גלגל ההקפה ומוצקו נתון בעצם גלגל הגדול הסובב את גלגל ההקפה וכל זמן שהלבנה בחצי העליון מן הגלגל הקטן חוצה מגלגל הסובל היא הולכת לפאת מערב בחילוף מהלך המוצק וחילוף מהלך החמה שהן הולכים ממערב למזרח וזהו מהלך הלבנה במתינותה וזהו פי' הארוכה וכל זמן שהלבנה בחצי התחתון מן הגלגל הקטן לפנים מן הגלגל הסובל היא הולכת לפאת מזרח לנכח מהלך המוצק ומהלך החמה וזהו מהלך הלבנה במרוצתה וזהו פי' הקצרה ותמצא דבר זה מפורש בצורתו העשויה לו בספר חכמת הכוכבים שחבר הנשיא ה\"ר אברהם ב\"ר חייא הספרדי ז\"ל בשער השלישי מן החלק הראשון וכן תמצאנו גם בספר העבור אבל העדות האחרונה שבמשנתנו שקבלה ר\"ג אותן העדים ברור היה שעדות שקר היה והטעו את ר\"ג ובאותה עדות לא ראה ר\"ג בחשבונו עד שקדש את החדש ואעפ\"כ כיון שכתוב אתם אפי' שוגגין ואפי' מזידין ואפי' מוטעין לא רצה ר\"ג לחזור בדבריו אע\"פ שהיה בטעות שכיון שנתקדש החדש נקדש ואע\"פ שחלקו עליו ר' דוסא בן הרכינס ור' יהושע חזרו והודו לדבריו עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ראוהו ב\"ד וכל ישראל. </b>ראוהו לשון זכר כדכתיבנא בפירקי' דלעיל סי' ו'. וביד פ' שני דהלכות קדוש החדש סי' ח' ט' וקשה טובא לע\"ד אמאי שייר התנא האי מתני' דמיירי בענין קדוש החדש למתנייה בהאי פירקא דכוליה מיירי בדיני שופר וה\"ל לכוללה בכלל פירקין דלעיל. ירוש' כיני מתני' או ב\"ד או כל ישראל: \n",
+                "<b>ולא הספיקו לומר כו'.</b> בת\"כ פרק עשירי דפ' אמור ואיתא בגמ' בפרקין דלעיל דף כ\"ד: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ומיהו אם ליל שלשים ראו הירח וכו' ז\"ל הרמב\"ם ז\"ל בפירושו וממה שאתה צריך לדעת כי הירח כשנראה בזמנו והוא יום עשרים וט' ערבית ונשאר מן היום כדי שיאמרו מקודש מקודש קודם שיראו הכוכבים כי זה מותר אע\"פ שהעריב השמש כי הלילה אצלנו אינה אלא משעת צאת הכוכבים וזכרתי לך זה כדי שלא תחשוב כי קדוש החדש לא יהיה לעולם אלא יום שלשים כי אפשר שיהיה קודם ליל שלשים ע\"כ. ונראה שר\"ל שטוב להזדרז לקדשו ביום כ\"ט אע\"פ שאם לא קדשוהו בסוף יום כ\"ט יקדשוהו יום שלשים שיהיה מקודש בזמנו ועיין בתוספת י\"ט שפלפל לפרש אי האי צאת הכוכבים הוו שלשה דהוי ודאי לילה או אפי' שנים ושם ביד סימן ט' פי' הרמב\"ם ז\"ל שאם יצאו שני כוכבים אז אין מקדשין ביום כ\"ט שכבר הוא לילה ואין מקדשין את החדש בלילה ומקדשין אותו ביום שלשים ע\"כ: \n",
+                "<b>יעמדו השנים. כו'</b> מלות בפניהם בספרים אחרים גרסי' לפניהם: ירושלמי אית תנאי תני יעמדו שנים ויעידו לפניהם אית תנאי תנא יעמדו כולן ויעידו במקום אחר ע\"כ: \n",
+                "<b>ראוהו שלשה וכו'. </b>פ' שני דכתובות דף כ\"א והאי סיפא נמי מיירי שראוהו בלילה וסיפא הוא דאיצטריך ליה לאשמועינן דאין היחיד נאמן ע\"י עצמו לדון בקדוש החדש וכדפי' רעז\"ל: ובגמ' למימרא דמי שראוי להיות עד בדבר נעשה דיין דאלו כולן בין ברישא בין בסיפא ראויין להיות עדים שהרי כולם ראוהו לימא מתני' דלא כר' עקיבא דתניא סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינים דברי ר\"ט ר' עקיבא אומר כולם נעשים עדים ואין עד נעשה דיין אפי' תימא ר' עקיבא ע\"כ ל\"ק ר\"ע אלא בדיני נפשות דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה וכיון דחזיוה דקטל נפשא לא מצי חזו ליה זכותא אבל הכא אפי' ר\"ע מודה: וכתב רשב\"ם ז\"ל בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קי\"ג ע\"ב) הא דתנן בראש השנה ראוהו שלשה והם ב\"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד התם הוא שלא באו מתחלה כדי לראותו ע\"מ להעיד דא\"כ שוב אין היחיד יכול להיות דיין דאין עד נעשה דיין אלא כשראוהו ממילא בלכתם בשוק או שהיו יושבים במקום אחד ומשם ראוהו וסייג מצאתי לדברי מתשובת רבינו שלמה זקני מנוחתו כבוד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל השופרות כו'.</b> ביד ר\"פ א' דהלכות שופר: \n",
+                "<b>חוץ משל פרה. </b>וכתוב בספר החנוך וכל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן פי' כל מה שהוא שופר כלומר שהוא לשון חלול שלשון השופר הכי משמע לעולם דבר שיש בו חלל כגון השופר של כבש שיש לו חלל שהזכרות בתוכו וכל שופר בעולם שיש לו חלל כמו שפירשנו כשר לתקוע בו בר\"ה לאפוקי קרני ראם ושאר חיות שקרניהם אינם נכללין בלשון שופר כלל לפי שאין בהן דבר חלול אלא הזכרות לבד אבל קרן הפרה אע\"פ שהוא בכלל שופר שהרי יש לו נקבות וזכרות אינו כשר מפני שהכתוב כללו עם הפסולים שקראו קרן וכתיב בכור שורו וגו' וקרני ראם קרניו נמצא לפי פירושנו זה שכל הקרנות שבעולם פסולים לתקוע בהן בר\"ה חוץ מקרני הכבשים והרחלים וגם התישים ועזים לפי שלא מצינו בעולם קרנות חלולים חוץ מאלו ושל פרה כי קרני כל החיות אינם חלולים ונמצא שאינם בכלל לשון שופר שצותנו התורה לתקוע ושל פרה ג\"כ הכניסו הכתוב עם כלל כל הפסולים מפני שקראו בשמם ואל יקשה בעיניך לדברינו אלה שהרי הכתוב קורא שופר התישים בלשון הפסולים כדכתיב והצפיר קרן חזות בין עיניו שהענין ההוא היה במראה הנבואה והודיע הכתוב שהיה נראה לנביא לרוב תוקף הצפיר כאילו היה לו קרן הפסולים כלומר שהיה חזק מבלי נקבות ואין הענין שיכניסנו הכתוב עם הפסולים כלל כי אם בהפך לכל מבין והארכתי לך מעט בני בכאן לפי שהפירוש הזה נתחדש במשנה זו מזמן קרוב ואשר היו לפנים פירשוה בענין אחר ע\"כ וקצת מזה תמצא כתוב בפי' הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>א\"ר יוסי והלא כל השופרות כלן נקראו קרן וכו'. </b>ירושלמי הוון בעיין מימר ולא פליגין אשכח תני ר' יוסי מכשיר בשל פרה וחכמים פוסלין ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל ורבנן אמרי כל השופרות איקרי קרן ואיקרו שופר ע\"כ. אמר המלקט מפרש בגמ' איקרו קרן כדאמרן ואיקרו שופר דכתי' במתן תורה במשוך היובל וגו' וכתיב ויהי קול השופר ור' יוסי אמר לך דפרה נמי איקרי שופר דכתיב ותיטב לה' משור פר אם שור למה פר ואם פר למה שור אלא מאי שור פר משופר פי' תיטב לפניך תפלתי יותר טוב משופר. ורבנן אמרי מאי שור פר שהוא כפר זהו שורו של מעשה בראשית. עולא אמר היינו טעמא דרבנן לפי שאין קטיגור נעשה סניגור ועוד מפני שהוא קרן ור' יוסי אמר לך דקאמרת אין קטיגור נעשה סניגור ה\"מ מבפנים והאי שופר מבחוץ הוא ודקא אמרת מפני שהוא קרן כל השופרות נקראו קרן אביי אמר היינו טעמייהו דרבנן שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות והאי דפרה כיון דקאי גלדי גלדי מיתחזי כשנים שלשה שופרות וחדא ועוד קאמר ור' יוסי אמר לך דקאמרת שופר אחד וכו' כיון דמחברי אהדדי חד הוא ודקא אמרת מפני שהוא קרן כל השופרות נמי נקראו קרן וכתבו תוס' ז\"ל איקרי קרן איקרי שופר פי' הקונטרס איקרי קרן כדאמרינן ואיקרי שופר דכתיב במתן תורה במשוך היובל וגו' וכתיב ויהי קול השופר. יש מקשים ואמאי לא הביא האי קרא דמתני' במשוך בקרן היובל כשמעכם את קול השופר להוכיח דכל שופרות איקרו שופר שטות להקשות וקל להבין דאדרבה מהאי קרא מוכח דשופר איקרי קרן ועוד צריך להוכיח דבעלמא שופרות איקרו קרן ע\"כ: ונראה שר\"ל שופרות סתם איקרו שופרות בלא לווי דקרן ותוספת י\"ט הגיה דבעלמא איקרו שופרות בלא קרן ואני לא מצאתיו מוגה בתלמוד של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: ועיין בספר חכמת מנוח ז\"ל ובטור א\"ח סי' תקפ\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שופר של ר\"ה. </b>תוס' דפ' אלו נאמרים (סוטה דף ל\"ט:) \n",
+                "<b>של יעל פשוט. </b>פי' רש\"י ז\"ל חיה אבל הרב בעל הערוך ז\"ל פי' דיעל היינו כבשה קטנה וקרן הכבשה רגיל להיות פשוט ומשמע שהזקיקו לומר כן מדתנן בסיפא בתעניות בשל זכרים כפופים מכלל דרישא דתנן יעל היינו כבשה נקבה ונראין דברי רש\"י ז\"ל כדמתרגמינן ואקו ודישון ויעלא ורימא וכתיב הרים הגבוהים ליעלים אלמא יעל מין חיה היא תוס' והר\"ן ז\"ל ומפרש בירושלמי פשוט כדי שיפשטו לבם בתשובה אבל בתעניות כפוף כדי שיכופו לבם בתפלה. ובגמ' מפ' דתנא דמתניתין ס\"ל דבר\"ה כמה דפשיט איניש טפי עדיף משום נשא לבבנו אל כפים ור' יהודה דלקמן סימן ה' ס\"ל דבר\"ה לתפלה בעינן כפופים דכמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי ע\"כ. ולקמן בס\"ד אאריך: \n",
+                "<b>ופיו מצופה זהב. </b>בגמ' פריך והתניא צפהו זהב במקום הנחת פיו פסול שלא במקום הנחת פיו כשר (הגהה פי' רש\"י ז\"ל במקום הנחת פה פסול שהתקיעה בזהב ולא בשופר ע\"כ וקשה לע\"ד דהיינו א\"כ מבפנים פסול שפי' הוא ז\"ל עצמו לקמן בגמ' מבפנים פסול שהתקיעה בזהב ונלע\"ד שהוא ז\"ל ר\"ל דהנחת פה היינו עובי השופר מקום שמניח פיו ופסול מפני שתחלת תקיעתו עוברת דרך הזהב ולא דרך שופר ומבפנים פסול הוי נמי מהאי טעמא ובמכ\"ש פסלינן ליה שכל התקיעה עוברת דרך השופר והיינו שרש\"י ז\"ל גבי מקום הנחת פה טרח לפרש בזהב ולא בשופר כלומר ולא בשופר הכל אבל גבי מבפנים לא כתב רק שהתקיעה בזהב כלומר הטעם נראה לעינים שכל התקיעה עוברת דרך הזהב בלבד ע\"כ. ומשני אמר אביי כי תנן נמי מתניתין שלא במקום הנחת פה תנן: \n",
+                "<b>ושתי חצוצרות מן הצדדין וכו'. </b>ביד שם סי' י\"ב ובגמ' פריך ותרי קלי מי משתמעי והתניא זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האזן יכולה לשמוע ומסיק הא לא דמיא אלא לסיפא בהלל ובמגלה אפי' עשרה קורין כאחד אלמא כיון דחביב יהיב דעתיה הכא נמי כיון דחביבה ליה שחדשה היא לו יהיב דעתיה ושמע ונפיק במאי דשמע משופר דבהדי חצוצרות אלא למה מאריך בשופר לידע שמצות היום בשופר בלבד. ופי' הר\"ן ז\"ל דטעמא מפני דשלשה המהלכין בדרך גדול באמצע הכא שופר גדול מפני שמצות היום בשופר ע\"כ. ובטור א\"ח סי' תקפ\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתעניות. </b>דאמרינן במסכת תעניות תקעו הכהנים תקעו רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>בשל זכרים אילים. </b>דמתרגמינן איל דכרא: \n",
+                "<b>כפופין. </b>פי' רש\"י ז\"ל שסתמן כפופין ע\"כ ומשמע דגם ברישא ר\"ל שסתם קרן דיעל פשוט: וכתב הר\"ן ז\"ל ומקום שיש חצוצרות אין שופר פי' רש\"י ז\"ל כגון תעניות והקשה הראב\"ד ז\"ל מדאמרינן בפ\"ק דתעניות במה מתריעין בשופרות ותירץ דהכא בתקיעה שבסוף כל ברכה וברכה מאותם שש ברכות שמוסיפין ומאי דאמרינן בפ\"ק דתעניות שמתריעין בשופר היינו בשעה שמרבין בתפלה ותחנונים והיינו דאיכא מ\"ד התם דאין מתריעין אלא בפה והכא תנן בהדיא בשל זכרים כפופין אבל הרז\"ה ז\"ל כתב שראה בתשובת הגאונים ז\"ל שנהגו לתקוע בתעניות בשופר וה\"נ מוכח בירושלמי דגרסינן התם וכו' עד ולפי זה הא דתניא מקום שיש חצוצרות אין שופר היינו בשעת מלחמה שתוקעין בחצוצרות כדכתיב והרעותם אבל בתעניות בגבולין בשופרות מתריעין ולא בחצוצרות והיינו טעמא משום דכיון דאמרינן בשעת מלחמה מתריעין ילפינן מינה לכל צרה וצוקה שלא תבא על הצבור דמתריעין ומיהו כיון דחצוצרות בכינופיא דכולהו ישראל הוא דאשכחן להו כדכתיב והיו לך למקרא העדה ותעניות בגבולים לאו כינופיא דכולהו ישראל נינהו מתריעין בשופר כראש השנה ולא בחצוצרות וכן נהגו בכל מקום בשופר בתעניות עכ\"ל ז\"ל: ושם בפ\"ק דתעניות תירץ וז\"ל דיש לנו לומר דכי אמרינן התם בפרק ראוהו ב\"ד דמצות היום בחצוצרות דוקא בתעניות שבמקדש שהם במעמד כל ישראל שם בלבד אמרו כך אנו צריכין לומר כיון שסוגייתנו והירושלמי מוכיח דבתעניות אין תוקעין אלא בשופר ע\"כ: \n",
+                "<b>שופר מקצר וכו'. </b>פ\"א דהלכות תעניות סי' ד' ובטור א\"ח סי' תקפ\"ו. גרסי' בגמ' רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כמתני' בחצוצרות ושופר א\"ל רבא לא אמרו אלא במקדש תנ\"ה בד\"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות: ואח\"כ מייתי בגמ' וכן הנהיג ר' חלפתא בצפורי ור' חנניא בן תרדיון בסכני וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי המזרח ובהר הבית בלבד ופי' רש\"י ז\"ל וכך הנהיג במשנתנו שופר וחצוצרות: בשערי מזרח ובהר הבית חדא מילתא היא בשערי מזרח בהר הבית ויש אומרים בשערי מזרח בעזרת הנשים ע\"כ. אמר רבא ואי תימא ריב\"ל מאי קראה דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' הוא דבעי' חצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא ע\"כ בגמ' אמנם האי וכן הנהיג ר' חלפתא לא מצאתיו רק בתוספתא דס\"פ ראשון דתעניות ומיירי כפשוטה דמתני' דמעשה בימי ר' חלפתא ובימי ר\"ח בן תרדיון דבפ' שני דתעניות סימן ה' שרוצה לומר שם שהנהיגו לומר בגבולים מי שענה וכו' כמו שמפורש שם בארך ע\"ש. וק\"ק דלכל הפחות מאחר שהתלמוד סובר פה דשהנהיגו קאי ג\"כ אשופר וחצוצרות הל\"ל תנא וכן הנהיגו וכו' דדוחק גדול לומר דקאי אתניא נמי הכי דהא הוי אפכא ממש ואיך שייך למיתני בתריה וכן הנהיג ואי קאי ארב פפא ב\"ר שמואל דסבר למיעבד וכו' כ\"ש שהוא דוחק יותר גדול שמלת וכן שהיא לשון התוספתא כדכתיבנא לקחה התלמוד מושאל לסומכה למאי דהוה בעי למיעבד רב פפא בר שמואל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שוה היובל. וכו' </b>פ\"ק דהלכות תפילה סימן ח' ורפ\"א דהלכות שופר ובפ\"י דהלכות שמיטה ויובל סי' י' י\"א ובגמ' בלשון שני רב שישא בריה דרב אידי מתני הכי אמר רב שמואל בר רב יצחק הא דתנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות כמאן דלא כר' אליעזר דאי ר' אליעזר כיון דאמר בתשרי נברא העולם הא איכא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון דבראש השנה איתיה וביובל ליתיה כי קתני אשארא: (הגהה הקשו התוס' ז\"ל דאמאי קאמר דלא כר' אליעזר ה\"ל לשנויי דזה היום תחלת מעשיך לאו אבריאת עולם קאי אלא משום תחלת מעשה דין שהעולם נידון בו להתקיים או לאו עד כאן): \n",
+                "<b>ולברכות. </b>בין לפי' ראשון שהביא ר\"ע ז\"ל שהוא לשון רש\"י ז\"ל בין לפי' שני שהוא להרמב\"ם ז\"ל ליכא פלוגתא בינייהו רק בפי' לתקיעות אכן בלברכות כולהו צריכין לפרש דהיינו למנין התשע ברכות כדמפורש בדבריהם ונראה דהני ט' ברכות של יובל היינו דוקא בבית ראשון אכן בבית שני אין כאן ברכות דהא אין שם יובלות דהא קיימא לן בפרק בתרא דערכין והביאו הרמב\"ם ז\"ל שם בפרק עשירי בהלכות שמטה ויובל דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה והוא שלא מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבין כתקנן ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר בר\"ה וכו'. </b>לית ליה לר' יהודה שוה היובל לר\"ה והא דבעינן שופר בר\"ה לאו משום דילפינן מיובל אלא כאידך תנא דיליף בפ' בתרא מדכתיב תקעו בחדש שופר תוס' ז\"ל: ובתוספתא מסיים במילתיה דר' יהודה נתנו חכמים את המצוי למצוי ואת שאינו מצוי לשאינו מצוי. ונלע\"ד שזה מכריח כפי' רש\"י ודלא כפי' הערוך שכתבתי לעיל סימן ג': ובגמ' במאי קמיפלגי ת\"ק ור' יהודה מר סבר בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי עדיף (הגהה הגרסא שנמצאת בגמ' מדוייקת מ\"ס כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי ומ\"ס כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי): משום דלתפלה ולהזכיר עקידת יצחק בא בעינן כפופים וביום הכפורים דהיינו יובלות שהן לקרא דרור בעינן פשוטים לסימנא דחירות וג\"ש לית ליה ומ\"ס בר\"ה כמה דפשיט איניש טפי מעלי משום נשא לבבנו אל כפים הלכך בר\"ה בפשוטים דלתפלה הוא ודיום הכפורים נמי משום ג\"ש ובתעניות דלכנופיא לא איכפת לן ועבדינן כפופין להכרא: וכתב הר\"ן ז\"ל ואפסיקא הלכתא בר\"ה כר' יהודה וכדא\"ר לוי שופר של ר\"ה ושל יה\"כ בכפופין והוי יודע דיעל פשוט וזכרים כפופים לאו דוקא דת\"ק ור' יהודה לא פליגי אלא אי כל מאי דפשיט איניש טפי עדיף אי כל מאי דכאיף איניש טפי עדיף ולרבנן דאית להו כל מאי דפשיט איניש טפי עדיף מה לי יעל פשוט מה לי שאר חיות שקרניהם פשוטים אלא ודאי לת\"ק יעל לאו דוקא ולר' יהודה נמי של זכרים לאו דוקא אלא ה\"ה בכל שאר קרני הבהמות הכפופים וכל חד וחד אורחא דמילתא נקט ולדידן דקיימא לן כר' יהודה בעינן כפופים ומיהו איכא לעיוני אי בעינן כפופין לעכובא או למצוה בלחוד שיש מי שאומר דכי היכי דת\"ק דמתני' דלעיל ור' יוסי פליגי לעכובה דת\"ק ס\"ל דכל השופרות כשרין חוץ משל פרה כלומר דבשל פרה אפי' בדיעבד פסול ה\"נ פליגי בהך מתני' ת\"ק ור' יהודה דת\"ק ס\"ל דשופר של ר\"ה דוקא פשוט אבל כפופין אפי' בדיעבד פסולין ור' יהודה ס\"ל דכפופין דוקא אבל פשוטין אפי' דיעבד פסולין ולפי זה כיון דאפסיקא הלכתא כר' יהודה נקטינן דמצות ר\"ה בכפופים אבל בפשוטין לא יצא וזהו דעת הרמב\"ם ז\"ל והוא מוסיף עוד שלא כל הכפופים הוכשרו אלא של זכרים בלבד דהיינו אילים כפשטא דמתני' שכך כתב בפ\"א מהלכות שופר ושופר שתוקעין בו בין בר\"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש ע\"כ. ודבריו תמוהין חדא דהא כתיבנא לעיל דלר' יהודה זכרים כפופין לאו דוקא דה\"ה לשאר הכפופים ועוד דכפופין משמע דלאו לעכב קאמר אלא למצוה דאי לעכב פליגי היכי סתים מתני' ותני שופר של ר\"ה של יעל פשוט דמשמע דר' יוסי ות\"ק דידיה מודו בה (הגהה לשון תוס' והרא\"ש ז\"ל ועוד דמשמע מילתייהו דרבנן ור' יהודה מחלוקת בפני עצמה ולא קיימא אפלוגתא דת\"ק ור' יוסי ואת\"ל דוקא קאמר ת\"ק ור' יהודה לעיכובא א\"כ הויא חדא פלוגתא דלת\"ק כל השופרות כשרין בין בר\"ה בין ביום הכפורים בין בתעניות חוץ משל פרה ולר' יוסי אף בשל פרה ולת\"ק דר' יהודה ר\"ה ויה\"כ בשל יעל ותעניות בשל זכרים ולר' יהודה בר\"ה בשל זכרים וביובלות בשל יעלים אלא ודאי ר' יהודה ורבנן בר פלוגתיה דוקא למצוה פליגי ע\"כ בקיצור) ה\"ל למיתני בלישנא דפלוגתא ולמימר ואחרים אומרים שופר של ר\"ה של יעל פשוט ועוד לעכובא מנלן הא בקרא אינו כתוב לא כפוף ולא פשוט אלא תעבירו שופר הוא דכתיב וכולהו איקרו שופר ור' יהודה נמי היכי אמר דשל ר\"ה לא מכשרינן ביובל ושל יובל לא מכשרינן בר\"ה והא מיובל גמרינן ליה כדאיתא באידך פירקין בגמ' אלא ודאי האי פלוגתא לא שייכא כלל בפלוגתייהו דת\"ק ור' יוסי דאינהו פליגי לעכב אבל הני תנאי למצוה הוא דפליגי ותדע לך דלמצוה קאמרינן מדא\"ר לוי בגמ' מצות שופר של ר\"ה ושל יה\"כ בכפופים אלמא כולה מילתא למצוה קאמרינן ולא לעכובא הלכך כיון דקיי\"ל כר' יהודה נקטינן דשופר של ר\"ה מצותו בכפופין ע\"כ. וגם תוס' והרא\"ש ז\"ל האריכו על זה ע\"ש ומ\"מ לפי דרכנו למדנו דהר\"ן ז\"ל פליג אתוס' במה שכתבתי בשמם שכתבו דר' יהודה לית ליה ג\"ש דשביעי שביעי אנא נפקא ליה שופר בר\"ה מתקעו בחדש שופר וגומר ומשמע דרש\"י ז\"ל ס\"ל כדעת הר\"ן ז\"ל ממה שכתבתי בשמו לעיל ריש סימן ד' כפופין שסתמן כפופין ע\"כ: וכתב עוד הר\"ן ז\"ל וז\"ל ונמצינו למדין שלשה דינים בשופר דדיעבד כל השופרות כשרין חוץ משל פרה דאפילו דיעבד פסול ואין צ\"ל אותן קרניים שכולן זכרות שהן פסולין דלאו שופר מיקרו אלא קרן ולמצוה בעינן כפופין והיינו דתנן בראש השנה תוקעין בשל זכרים ומיהו כל הכפופים כשרין וכמו שכתבנו למעלה אבל למצוה מן המובחר בעינן של איל וכדאמר ר' אבהו לעיל למה תוקעין בשופר של איל וכמו שכתבתי שם בס\"ד וליכא למימר בשל זכרים דקאמר ר' יהודה היינו של איל בלבד משום עקידת יצחק בן אברהם דאי הכי כי אמרינן בגמ' מ\"ס דהיינו ר' יהודה כל דכאיף טפי עדיף הוה לן למימר ר' יהודה סבר כל איל טפי עדיף משום עקידת יצחק בן אברהם אלא ודאי כדאמרן ומיהו אע\"ג דמסקינן חוץ משל פרה אפשר דדוקא בטהורים אבל בטמאים לא דהא אמרינן בפ' במה מדליקין לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה ושופר מלאכת שמים היא דהא אמרינן לעיל כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי ומיהו לאו ראיה גמורה היא דהתם בפ' במה מדליקין משמע וכו' עד לפיכך צ\"ע: לשון ספר לבוש החור בסי' תקפ\"ו ושל פרה קרן איקרי שופר לא מיקרי דכתיב בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו פי' קרניו של בכור שור הם כקרני ראם ש\"מ דשל שור איקרי קרן דוקא דומיא דקרניו של ראם שהם עצם אחד ולא חלול ואע\"ג דשל שור חלול הוא ולכך אפילו בדיעבד או שאין לו שופר אחר אינו יוצא בשל פרה ואצ\"ל בקרני רוב החיות שאינם חלולים אלא הם עצם אחד שאינו יוצא בהם אפי' בדיעבד ע\"כ וע\"ש עוד. ומתני' מייתי לה בפ\"ק דערכין דף ג' ובטור א\"ח סי' תקפ\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שופר שנסדק ודבקו פסול. </b>ביד בהלכות שופר פ\"א סי' ה'. וכתבו תוס' ז\"ל פי' בקונטרס דה\"ל כשני שופרות משמע שר\"ל שנסדק לגמרי ונחלק לשתי חתיכות שאם היה מחובר מצד אחד אין זה שני שופרות ותימא דאם נחלק לגמרי היינו דבק שברי שופרות ולכך נראה דנסדק מצד אחד לארכו על פני כולו ולפי שאין שם שופר עליו פסול וכ\"ש דיבק שברי שופרות וזו ואין צריך לומר זו קתני א\"נ יותר סופו להפרד כשנסדק מצד אחד ודבקו משאם עשה שופר אחד של חתיכות והוי שם שופר עליו טפי קמ\"ל ודבק שברי שופרות נמי לא מיפסיל מטעם שנים ושלשה שופרות אלא דאין זה קרוי שופר א\"נ משום דכתיב והעברת דרך העברתו פי' כדרך שהאיל מעבירו בראשו בהיותו חי כי היכי דפסלינן הפכו ותקע בו משום דבעינן דרך העברתו ואפי' נפסול מטעם משום שנים ושלשה שופרות אין קשה כלום ע\"כ: גרסי' בברייתא בגמ' נסדק לארכו פסול לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול וכתבו תוס' ז\"ל נסדק לארכו לא תני הכא אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר כדקתני גבי נסדק לרחבו משום דלארכו לא מפסלי אא\"כ נסדק על פני ארכו מראשו ועד סופו ע\"כ: ועיין ג\"כ בהר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>דבק שברי שופרות. כו'</b> תוס' ס\"פ שני דסוטה דף י\"ח והא דלא ערבינהו ותנא שופר שנסדק ודבק או שדבק שברי שופרות פסול נראה משום דגבי שופר שנסדק איכא חילוק בין נסדק לארכו לנסדק לרחבו כדאיתא בברייתא בגמ' ואפי' בנסדק לארכו יש כמה סעיפים עיין שם בפוסקים: \n",
+                "<b>ניקב וסתמו וכו'. </b>אם נפרש דאיירי לאחר הסתימה לפי שלא הוחלקה סתימת הנקב אין הרוח יוצא בפשיטות ומעכב את הקול קשיא דכיון דכל הקולות כשרין כדקאמרינן בגמ' מה לי מעכב מה לי אינו מעכב ונראה דאיירי קודם סתימה דקודם שנסתם היה הנקב מעכב את הקול שהיה הקול משתנה מחמת הנקב וכשסתמו חזר לכמות שהיה ובירושלמי גריס בהדיא אם היה מעכב קודם שסתמו פסול כשסתמו כיון דסתימה זו מסייעא לקול משום דשופר אחד אמר רחמנא שלא יסייע דבר אחר לקול כמו צפהו זהב דאם נשתנה קולו פסול אבל אם לא היה מעכב את התקיעה שלא נשתנה קולו מתחלה מחמת הנקב הרי הוא כאילו לא ניקב ואין לחוש במה שסתמו תוס' ז\"ל ועוד האריכו ע\"ש. וז\"ל הר\"ן ז\"ל אם מעכב את התקיעה פסול פי' אם מעכב את התקיעה עכשיו אפי' סתמו במינו פסול דכיון שמעכב את התקיעה נמצא שאינו בטל לגבי השופר וה\"ל קול שופר ודבר אחר ואם לאו שאינו מעכב את התקיעה עכשיו אע\"פ שהיה הנקב מעכב מתחלתו כשר לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר ומיהו דוקא בשסתמו במינו כשר ומתני' ר' נתן היא ובירושלמי דייק ניקב וסתמו והוא שסתמו הא לא סתמו כשר שכל הקולות כשרים בשופר ע\"כ ובטור א\"ח סי' תקפ\"ו ובקולון שורש קכ\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התוקע לתוך הבור וכו'. </b>בפרקין דף כ\"ז ע\"א וביד שם ספ\"א ובפ' שני סי' ה' ובטור א\"ח סי' תקפ\"ז וסי' תקפ\"ט ועיין במ\"ש בפ' המוכר את הבית סי' ב' בחילוק שיש בין בור לדות: וכתוב בהרא\"ש ז\"ל גמ' אמר רב יהודה לא שנו אלא אותם העומדים על שפת הבור אבל אותם העומדים בבור יצאו פרש\"י ז\"ל שהן שומעין קול השופר לעולם. משמע מתוך פירושו אותן העומדים על שפת הבור פעמים שומעים קול שופר ופעמים שומעים קול הברה וכן משמע לישנא דרב יהודה לא שנו דמתני' מפלגא בין שמע קול שופר ובין שמע קול הברה אלא לאותם העומדים על שפת הבור אבל אותן העומדים בבור לעולם שומעים קול שופר ולא ידעתי מה הבחנה יש אם קול שופר שמע או קול הברה שמע אם תלוי בהבחנת האדם שיאמר שמעתי קול שופר או תלוי בעומק הבור או בהתקרב אדם על שפת הבור והתרחקו ממנו ולא מסתבר שיהא תלוי בהבחנת האדם דלמה נשתנה תקיעת הבור פעמים קול שופר (פעמים קול) ופעמים קול הברה ואם תלוי בעומק הבור או בקירובו על שפת הבור ובריחוקו כל זה צריך שיעור. על כן נראה לי אע\"ג דרב יהודה אמר לא שנו אינו בא כי אם לפרש המשנה וה\"פ ל\"ש אם קול הברה שמע אלא לאותם העומדים על שפת הבור שהקול מתבלבל בבור קודם שיצא לחוץ ולעולם אינם שומעים אלא לקול הברה אבל לאותם העומדים בבור לעולם קול שופר הם שומעין ויצאו עכ\"ל ז\"ל ועל מה שכתב הרא\"ש ז\"ל לא ידעתי מה הבחנה יש אם קול שופר שמע או קול הברה וכו'. כתוב בבית יוסף שם סי' תקפ\"ז נראה שכל אדם יכול להבחין אם הקול ששמע הוא קול שופר או הוא קול הברה נמשך מעומק הבור ומהתקרב האדם על שפת הבור והתרחקו ממנו ושיעור דבר זה הוא תלוי בהבחנת האדם אם קול שופר שמע או קול הברה ע\"כ: \n",
+                "<b>או לתוך הפיטס. </b>בסמ\"ך: וי\"ס בתי\"ו וסמ\"ך וי\"ס בתי\"ו ומ\"ם: \n",
+                "<b>וכן מי שהיה עובר וכו'. </b>אית דל\"ג מלת וכן: ואיתה בתוספת פרק כל גגות (עירובין דף צ\"ב) ודפרק כיצד צולין (פסחים דף פ\"ה.) והקשו הם ז\"ל דאמאי אם כיון לבו יצא והא אמרינן בעירובין בפ' כל גגות צבור בקטנה וש\"צ בגדולה אין יוצאין ידי חובתם ותרצו דשאני התם דליכא עשרה עם ש\"צ והקשו עוד מדאמרינן פ' כיצד צולין מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב יהודה וכן לתפלה ופליגא דריב\"ל דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים ובההיא פלוגתא במאי עסיקינן אי לענין צרוף ההיא דבפ' כל גגות תיקשו לריב\"ל ואנן קיימא לן כותיה כדמוכח בסוטה פ' אלו נאמרין דמייתי מינה ראיה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת ואי איירי לענין לצאת וכמתני' דהכא תיקשי מתני' לרב יהודה ותרצו דההיא דפ' כיצד צולין מיירי לענין לענות בכל דבר שבקדושה עם הצבור דלרב יהודה מפסקת ואינו עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה והרי היא כעומד מבחוץ ולריב\"ל אין מחיצה מפסקת והרי הוא כעומד בתוך עשרה שבפנים ועונה עמהם וקיימ' לן כר' יהושע בן לוי אבל בתקיעה ומגלה מודו ע\"כ. וכתב הר\"ן ז\"ל דיש מי שהקשה עליהם דהא קול מגלה תנן ומגלה בעינן עשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה ואפילו לרב דאמר בזמנה ביחיד הא אמרינן התם דחש רב להא דרב אסי דאמר בעשרה ולאו קושיא היא דהא דבעינן עשרה במגלה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום קריאתה הוא דבעינן עשרה לפרסומי ניסא והא איכא ואע\"ג דהאי שמע לה ממקום דליכא עשרה קריאתה בעשרה מיהא הוא וממקום דאיכא פרסומי ניסא שמע לה ומש\"ה יצא ואם לאו לא יצא ע\"כ ובירושלמי א\"ר יוסי ב\"ר חנינא לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר הא אם עמד חזקה שנתכוון: \n",
+                "<b>אע\"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו </b>נראה שר\"ל אע\"פ שזה העומד בתוך בית הכנסת שמע וגם העובר אחורי בית הכנסת שמע ולא אמרי' בעומד בבית הכנסת אם כיון לבו יצא וכו' משום דעומד בבית הכנסת סתמו כיון לבו אבל עובר אחורי בית הכנסת וכו' סתמו לא כיון לבו אלא אם עמד כדכתיבנא בשם הירושלמי או שמא משנה יתירה אתא לאשמעינן מאי דתניא בברייתא בגמ' דיחיד התוקע בעינן ביה כוונת משמיע והיינו זה כיון לבו רוצה לומר להוציא בני אדם י\"ח וזה לא כיון לבו להוציא כך נלע\"ד והכי אשכחן בגמ' בריש הוריות דדריש ממשנה יתירה ענין שהוא חוץ מפשט הלשון וכמו שכתבתיו שם בריש הוריות בס\"ד ובריש פ' שני דגיטין משמע דרבותא זוטרתי היא דאמרינן דאתא משנה יתירה לאשמועינן אבל רבותא רבתי לא אמרינן דכיון דרבותא טובא היא ה\"ל לתנא לפרושה בהדיא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה </b>כתוב בספר לבוש החור סי' תקס\"ו שבודאי באותו היום גזר משה תענית. בסי' תרי\"ט כתב אמרו חז\"ל ואהרן וחור תמכו בידיו משום שתענית צבור היה שמשה רבע\"ה גזר תענית. ובספר חן טוב פרשת בשלח דף קל\"א ע\"ב מצאתי כתוב קשה איך היה תלוי הסתכלות ישראל כלפי מעלה בידיו של משה אם לא שנאמר שהסתכלתם כלפי מעלה היה גורם להרים ידי משה וע\"י העון כבדו ידיו אמנם עדיין צריכין אנו למודעי מה צורך המלחמה להיות ידי משה קלים או כבדים גם טעם למה היה מניח ידיו משה לעולם יגביה ידיו כדי שיתגברו ישראל למה זה יניחם כלל ודרך המדרש ידועה שעל שמינה אחר תחתיו כבדו ידיו והדבר קשה שהרי ארז\"ל מסורת אגדה וכו' שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל גס ארז\"ל שאמר יהושע כמה גדולים ממני בדור ולא צוה משה אלא לי לולא שראה משה שהיה נופל בידי וכו' א\"כ הרי מפי הגבורה נאמר לי שיצוה את יהושע ותירץ בעמוד ג' שבזכות הרמת ידו לקבל הלוחות היו ידיו עתה ג\"כ קלות ומתרוממות כלפי מעלה וכאשר יניח ידו על מה שעתידין לעשות עגל בחורב ויפרחו האותיות מהלוחות ויהיו כבדים הלוחות אז גם עתה וגבר עמלק כי שם יעשו עגל בחורב ואינם ראוין לקבל תורה מן השמים על רגל העגל הבא בשביל ראיית המרכבה כמש\"ה ראה ראיתי את עני עמי וארז\"ל אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות וכו' ובעבור זה יניח ידו וגבר עמלק ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>זה הכלל וכו' </b>פ' היה קורא (ברכות דף ט\"ז) וביד פ\"א דהלכות ברכות סי' י\"א ובפ' שני דהלכות שופר סי' ב' ירושלמי תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה עבד לרבו קטן לאביו ומפ' התם דהאי קטן מיירי בעונה אחריו כההיא דתנינן פ' לולב הגזול מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים ולשון הברייתא בגמ' בבלית פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ח) ת\"ר באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה והתם ודאי לא זו אף זו קתני ל\"מ בן דמברך לאביו או לזולתו דהא ודאי אתי לכלל חיוב מן התורה לכשיגדל אלא אפי' עבד נמי מברך לרבו ול\"מ עבד דמברך לרבו או לזולתו דהא אפשר דאתי לחיוב דאורייתא אם ישתחרר אלא אפי' אשה דלעולם לא אתיא לחיוב דאורייתא אפי' בברכת המזון אי אמרי' דאין חייבים בברכת המזון מן התורה משום דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא ניתנה לנקבות דבעיא היא בפ' מי שמתו אי נשים חייבות בברכת המזון מן התורה אי מדרבנן ולא אפשיטא כך נלע\"ד: וק\"ק בעיני אמאי תנא אין מוציאין את הרבים י\"ח דמשמע הא ליחיד מוציאין ולא היא דאפי' ליחיד אין מוציאין ועוד קשה שמצאתי הגירסא בהרא\"ש ז\"ל חש\"ו אין מוציאין את הרבים ידי חובתם זה הכלל כל המחוייב בדבר מוציא את הרבים י\"ח וכשאינו מחוייב בדבר אין מוציאין את הרבים ידי חובתם. והיא חלוקה יתירה ומ\"מ בכולהו לא הוה ליה למיתני אלא אין מוציאין את אחרים י\"ח ואפשר שאם הנוסח שבהרא\"ש ז\"ל נכון דאגב דאיצטריך למיתני גבי מחוייב בדבר דמוציא אפי' את הרבים וגדולים ממנו י\"ח תנא גבי אינו מחוייב לשון רבים אע\"ג דלאו דוקא כך נלע\"ד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>י\"ט של ר\"ה </b>תוס' פ' לולב וערבה (סוכה דף מ\"ג) וביד בהלכות שופר פ' שני סי' ו' ט' ובפ' עשירי דהלכות שמיטה ויובל סי' י\"ב ובטור א\"ח סימן תקפ\"ח: וכתב הכל בו בסי' ס\"ד ויש שואלין אמאי לא דחינן ר\"ה כד מיקלע בשבת משום תקיעת שופר כי היכי דדחינן ליה מיום א' משום יומא דערבה והתשובה זימנין דמיקלע המולד בה' י\"ח והוי נדחה עד שבת משום מולד זקן משום ו' דאד\"ו ואם נדחה אותו גם מיום ז' משום תקיעת שופר נצטרך לדחותו עד יום ב' משום א' דאד\"ו נמצא שלא יהיה נקבע עד יום ה' אחר המולד וכולי האי לא דחינן משום דמיחזי כשקרא ע\"כ והובא בבית יוסף שם סימן תקפ\"ח: \n",
+                "<b>במקדש היו תוקעין וכו' </b>בספר הרוקח סי' ר\"א רמז לדבר תקעו בחדש שופר בהתחלת התיבות להפך שבת עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל לא במדינה </b>רבה משרש טעמא גזרה שמא יטלנו בידו וכו' כמו שפי' ר\"ע ז\"ל וכתבו תוס' והר\"ן הא דלא נקט שמא יוציאנו מרה\"י לרה\"ר פי' בקונטרס בסוכה משום דלא פסיקא ליה דאם הגביה ע\"מ להצניעו ונמלך להוציאו פטור וקשיא דגבי העברת ד' אמות נמי לא מיחייב אלא אם כן הגביהו על מנת להעבירו ד' אמות ונראה דמרשות היחיד לרה\"ר אית ליה הכרא וליכא למיגזר אבל ברה\"ר זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ד' אמות ע\"כ: \n",
+                "<b>אבל לא במדינה </b>לא בירושלם ולא בגבולין כפי' בקונטריס והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת תוקעין בה היינו לאחר חרבן שתיקן ריב\"ז וא\"ת ומ\"ש מלולב שהיה ניטל אפי' בגבולין בזמן שבית המקדש קיים כדמשמע בר\"פ לולב וערבה שהיו מוליכין את לולביהם לבית הכנסת וי\"ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא הואיל ואישתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל תקיעת שופר מעשה חכמה ומיהו קשה דלאחר חרבן הבית הקלו טפי בשופר מבלולב שתיקן ריב\"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב\"ד אבל לולב לא אישתרי כדמשמע התם דמוקי לההיא דמוליכין לולביהם בזמן בית המקדש ובגבולין משמע דבזמן שאין בית המקדש קיים לא הותר בשום מקום וי\"ל דשופר שהוא להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהם שבשמים לא רצו לבטל לגמרי וכיון דתקון בחד ב\"ד תקון בבל מקום שיש בו ב\"ד אע\"פ שבזמן הבית לא היה אלא במקדש דוקא. ועוד י\"ל דדין הוא דלולב יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר\"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלם אבל יום ראשון דלולב היה ידוע בגבולין תוס' ז\"ל: והר\"ן ז\"ל פי' ומשום הכי אתקין בשופר ולא אתקין בלולב משום דאפי' כי אתי בשבת איתיה בשאר יומי אי נמי משום דשופר אתי לזכרון טפי מלולב ע\"כ: ובר\"פ לולב וערבה תירץ משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע הלכך במקום ב\"ד ליכא למיחש מה שא\"כ בלולב דלכל מסור הלכך אפי' במקם ב\"ד איכא למיחש ביה משום גזרה דרבה עכ\"ל ז\"ל: והרב אלפס ז\"ל היה תוקע בבית דינו וסמך לו על הא דתנן משחרב בית המקדש התקין ריב\"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב\"ד ולפניהם דוקא ורוצה לפ' כל ב\"ד ואפי' של שלשה ולא נהגו כן מפני שכל המפרשים פירשו ב\"ד של עשרים ושלשה שהן סנהדרי קטנה כך פי' הרא\"ש ז\"ל טעמו של הרי\"ף ז\"ל אבל הר\"ן ז\"ל פי' דטעמו של הרי\"ף ז\"ל משום דאמרינן דאיכא בין אמרו לו לת\"ק בי דינא דאקראי וקיימא לן כת\"ק ובסמוך אכתבנו באורך: \n",
+                "<b>משחרב בית המקדש כו'</b> תוס' פ\"ק דע\"ז דף י\"ג: \n",
+                "<b>אחד יבנה ואחד כל מקום </b>תוס' ר\"פ דם חטאת ופי' רש\"י ז\"ל ב\"ד של עשרים ושלשה: אבל הרא\"ש ז\"ל כתב שהרי\"ף ז\"ל היה תוקע בר\"ה שחל להיות בשבת שהוא ז\"ל מפ' ב\"ד לאו דוקא סנהדרין אלא ב\"ד המופלג בדורו ע\"כ וז\"ל הר\"ן ז\"ל ונראה מהרב אלפסי ז\"ל שהביא ממרות הללו בהלכות שהוא סובר דלא בעינן ב\"ד סמוך ונראה שהזקיקו לומר כן מדאמרינן בגמ' אמרו לו היינו ת\"ק איכא בינייהו בי דינא דאקראי וה\"פ דת\"ק סבר בכל ב\"ד של שלשה תוקעין דהיינו בי דינא דאקראי ור' אלעזר סובר דלא תיקן ריב\"ז אלא דומיא דבית המקדש דהיינו בית הועד שיודעין בקביעא דירחא ושם תוקעין בפני שלשה שקדשו את החדש דקדוש החדש בשלשה ואמרו לו דנהי דלא בעי' ב\"ד של ע\"א כיבנה ב\"ד קבוע מיהא בעינן של כ\"ג וקיימא לן כת\"ק הלכך בב\"ד של שלשה נמי תוקעין ולפיכך כתב הריא\"ף ז\"ל בהלכותיו הא דאמר רב הונא ועם ב\"ד ובפני ב\"ד ועל זה היה סומך לעשות מעשה בדבר שהיו חוקעין בבית דינו בראש השנה שחל להיות בשבת ומיהו משמע דנהי דלא בעי ב\"ד של כ\"ג או סמוך ב\"ד קבוע מיהא בעינן דהא כתיבנא לעיל דתרתי בעינן בפני ב\"ד ובזמן ב\"ד וכל ב\"ד שאינו קבוע אין לו זמן אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בפ' שני מהלכות שופר ובזמן הזה שחרב בית המקדש כל מקום ב\"ד קבוע והוא שיהיה סמוך בא\"י תוקעין בו וכן דעת הר\"ז הלוי ז\"ל עכ\"ל ז\"ל. ובמה שכתב וכל ב\"ד שאינו קבוע אין לו זמן ונראה שר\"ל אינו מועיל לו הזמן שאפי' שיתקעו בזמן קביעות ב\"ד פי' בזמן שב\"ד יושבים שם דהיינו עד שש שעות אעפ\"כ אין תוקעין שם בשבת כיון שאין הב\"ד קבוע שם כך נראה לי וקשה לע\"ד אמאי דקאמר בגמ' והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגלה דבשלמא שופר ומגלה הכל חייבין ואין הכל בקיאין וחיישינן שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר אלא לולב אי הכל חייבען גם הכל בקיאין וליכא למיחש שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר: ובמה שפי' רש\"י ז\"ל בפ' לולב וערבה וילך אצל בקי ללמוד סדר נענועו או ברכתו ניחא קצת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד זאת היתה </b>כך צ\"ל וביד שם פ' שני דהלכות שופר סי' ח': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בראשונה היו מקבלין עדות החדש </b>פ\"ק דביצה דף ד' ודף ה' וביד פ\"ג דהק\"ה סי' ה' ו' ובטור א\"ח סי' ת\"ר ועיין שם בספר לבוש החור ותוסיף לקח טוב: וכתוב בכל בו סי' ס\"ד מיהו ר\"ש ז\"ל מצא בתשובות במחזור ויטרי שיש לומר זמן בי\"ט שני של ר\"ה דמאי דאמרת דקדושה אחת אריכתא הן היא הנותנת שהרי אימת הוי קדושה אחת כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה כדאיתא בר\"ה ואז הר שני עיקר כדאמרינן לא היו מקבלין עדות לאחר המנחה ואע\"ג דהשתא לאחר חרבן הבית הוי יום ראשון עיקר כדאמרינן משחרב בית המקדש התקין ריב\"ז שיהו מקבלין עדות וכו' מ\"מ מה שאנו נוהגין קדושה אחת היינו מחמת תקנה ראשונה שהתקינו שלא יהו מקבלין עדות מן המנחה ולמעלה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>פעם אחת נשתהו העדים מלבוא </b>ירושלמי א\"ר שמואל בר נחמן מפני מעשה שאירע שפעם אחת נפלה הבערה בעיר ובאו סרקיים ונטלום ונתקלקלו הלוים בשיר ע\"כ: ופי' בשיר של תמיד של בין הערבים והקשו בתוספות וא\"ת ואמאי לא חשיב קלקול של מוסף שלא הקריבו מוסף של ר\"ח שאחר התמיד אין יכולין להקריבו כדדרשינן עליה השלם בפ' תמיד נשחט והעלו די\"ל דאחר התמיד יכול להקריב מוסף של ר\"ח משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כדאמרינן וכו' עוד הקשו ז\"ל אמאי נתקלקלו בשיר והלא בשעת נסכים היה השיר כדאמרינן בכל דוכתא אין אומרים שירה אלא על היין ואיתא בפ' שני דיכול להמתין מלהביא נסכים עד הלילה או עד למחר כדאיתא בהקומץ זוטא דמביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשר ימים ונ\"ל דלכתחלה יש להביא נסכים עם הזבח דאי מביא בלילה אין יכול לומר שירה דמה כפרה ביום אף שירה ביום ולמחר נמי אם מביאן הא איבעיא לן נסכים הבאים בפני עצמן כלומר שהביאו קרבן צבור היום ונסכים למחר טעונים שירה או אינם טעונים שירה וההיא דמביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשרה ימים דמשמע דלכתחלה יכול לעשות ה\"מ בקרבן יחיד דאין טעון שירה דאין אומרים שירה אלא על קרבן צבור הקבוע להם זמן כדמוכח התם בערכין ע\"כ: \n",
+                "<b>התקין ריב\"ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום </b>שם בפ\"ק דביצה דף ה' מסיק רבא דמודה ריב\"ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש דמה שתקן שיהו מקבלין עדות החדש היינו דוקא להיות מונין למועדות מן הראשון אבל מלעשות י\"ט שני ג\"כ לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה. ויש שם גרסא אחרת לר\"ת אבל גרסא זו היא גרסת רש\"י ז\"ל ותוס' ז\"ל ג\"כ יישבו פירושו: \n",
+                "<b>שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הועד </b>ירוש' כיני מתניתא למקום היעד של חדש ע\"כ: ובגמ' ת\"ר אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן וזו אחת מתשע תקנות שהתקין ריב\"ז שית דהאי פרקא חדא הא חמש דמתני' התקין שיהו תוקעין ושיהו מקבלין כל היום ושיהא לולב ניטל ז' ושיהא יום הנף כולו אסור ושלא יהיו העדים הולכין אלא למקום הועד וחדא דפ\"ק שלא יהו מחללין אלא על ניסן ותשרי בלבד ואידך דתניא גר שנתגיר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקנו פי' רובע שקל דהיינו חצי דינר שהגר חייב בקרבן כדכתיב ככם כגר יהיה כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וכו' אר\"ש בן אלעזר כבר נמנה עליה ריב\"ז ובטלה מפני התקלה דילמא אתי לאתהנויי מיניה ואידך פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק רב פפא אמר כרם רבעי דתנן בפ\"ה דמסכת מעשר שני כרם רבעי היה עולה לירושלם וכו' ותניא כרם רבעי היה לו לר' אליעזר במזרחה של לוד בצד כפר טבי ובקש להפקירו שהיה לו לו טורח להעלות הפירות לירושלם א\"ל כבר נמנו עליך חביריך והתירוהו מאן חביריך ריב\"ז שהתירו לפדותו ולהעלות דמיו ואע\"ג דלאחר חרבן הוה קסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע\"ל וצריך להעלות הפירות או הדמים. רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית דתניא בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתחו של אולם מבחוץ הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח ובגמ' מפ' טעמא מר אמאי לא אמר כמר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סדר ברכות </b>תוס' רפ\"ד מיתות וכתב בעל המאור ז\"ל עיקר הברכות של שופר הם הברכות של תפלה והן מלכיות זכרונות ושופרות ועליהם שנינו מי שברך ואח\"כ נתמנה לו שופר ומה שנהגו לתקוע כל התקיעות כשהן יושבין ומברכין עליהם ברכת התקיעה במטבע קצר לא היה כן בימי חכמי התלמוד אלא מנהג אחרונים משום חולין ומשום אנוסים שאינה יכולין להמתין עד סוף תפלת המוסף ע\"כ. וההיא דר' יצחק דאמר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וכו' יישבה ופירשה הוא ז\"ל דלתקיעות שעל סדר ברכות קרי תקיעות דמיושב שאע\"פ שהן מעומד לש\"צ אינם לשאר העם אלא מיושב ותקיעה שמעומד היתה מנהג בידם שהיו תוקעין אותה כשהיו יוצאין מבית הכנסת ע\"כ והביא ראיה וסעד לדבריו מקצת מן הגאונים כמו שהאריך שם וגם הרמב\"ן ז\"ל בספר המלחמות נראה שכן סובר בקצת שכתב שם אבל הצבור שתקעו על סדר ברכות בלבד כדין משנה אפשר דמי שהוא רואה בדעתו לומר כן שלא יברכו במטבע קצר אלא ברכות עולות לתקיעות ע\"כ: \n",
+                "<b>קדושת השם </b>אתה קדוש כך נראה שצ\"ל בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>אם אינו תוקע וכו' </b>ה\"נ ס\"ל לרשב\"ג שתוקעים למלכיות כר' עקיבא ומיהו בהא פליג עליה דס\"ל דקדושת היום עם הזכרונות: \n",
+                "<b>אלא אומר אבות וכו' </b>בפ' שני דהלכות תפלה סי' ו' ובפ\"ג דהלכות שופר סי' ז' ובטור א\"ח סי' תקצ\"א ובת\"כ פרשה י\"א דפ' אמור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין מעשרה מלכיות וכו' </b>פ\"ג דהלכות שופר סי' ח' ט' ובטור א\"ח סי' תקצ\"א כתב הר\"ן ז\"ל מפרשים בגמ' כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים א\"נ כנגד עשרת הדברות דכתיב בהו נמי שופר א\"נ כנגד עשרה מאמרות שבבראשית ומשמע דעשרה פסוקים דמלכיות ודזכרונות ודשופרות כולהו אהני עשרה אסמכינהו אבל בירוש' מסמיך כל חד וחד לעניינא עשר מלכיות כנגד עשרה קלוסין שאמר דוד בהללויה הללו אל בקדשו עשרה זכרונות כנגד עשרה ודויין (הגהה צ\"ע דלא משכחת מבורר רק תשעה שאמר ישעיהו הנביא רחצו הזכו ומה כתיב בתריה למדו היטב דרשו משפט ומה כתיב בתריה לכו נא ונוכחה). עשרה שופרות כנגד שבעה כבשים ופר ואיל ושעיר ע\"כ פי' דמוסף דר\"ה: \n",
+                "<b>ר' יוחנן בן נרי אומר אם אמר וכו' </b>כתב הר\"ן ז\"ל ומיהו ריב\"ן מודה דלכתחלה עשר בעינן דלא פליג אתנא קמא אלא בדיעבד ואף על גב דבגמרא תניא ריב\"ן אומר הפוחת לא יפחות משבע ההיא ברייתא פליגא אמתני' ולפיכך לא הביאה הרי\"ף ז\"ל עד כאן ובגמרא תניא אין פוחתין מעשרה מלכיות וכו' ואם אמר שבע מכולן יצא כנגד שבעה רקיעים פי' שבע למלכיות ושבע לזכרונות ושבע לשופרות וריב\"ן אמרי הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר שלש מכולן פי' שלש למלכיות שלש לזכרונות שלש לשופרות כנגד תורה נביאים וכתובים א\"נ כנגד כהנים לוים וישראלים יצא וגרסי' בגמ' אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתיב לאמר שוב אינו צריך את יחיד ואחד צבור וכתב הרי\"ף ז\"ל דאפי' בהנך קראי דמלכיות זכרונות ושופרות וכ\"ש לפסוקים דמוספין ורב תנא הוא ופליג על הנך תנאי דלעיל דמתני' שהם רבנן וריב\"ן והיא ג\"כ דעת הרמב\"ם ז\"ל ע\"כ משבלי הלקט סי' צ\"ה ועיין בתוס' ובהר\"ן ז\"ל ובשאר המפרשים: \n",
+                "<b>מתחיל בתורה וכו'. </b>וא\"ת דבכל דוכתא משמע דנביאי עדיפי מכתיבי כדאמרי כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים והכא קאמר קראי דכתיבי ברישא והדר דנביאי וי\"ל משום דקראי דתלים משלי ואיוב קדמו לנביאים ומה שאנו נוהגין להשלים בתורה דעבדינן כר' יוסי כדאמרינן בגמ' המשלים בתורה זריז ומשובח וכן היו ותיקין עושין תוס' ז\"ל. וז\"ל הר\"ן ז\"ל מתחיל בתורה משמע לכאורה דלת\"ק כתובים באמצע מדקאמר מתחיל בתורה ומשלים בנביא ור' יוסי נמי לא פליג אלא בהשלמה אבל בהתחלה מודה הוא דמתחיל בתורה והא נמי משמע בהדיא בתוספתא בדברי ר' יוסי מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה ומשמע הוא דמודה לת\"ק דכתובים באמצע דבהא לא פליג וכן כתב רבינו האיי גאון ז\"ל שכך היא מסורת בידם והרמב\"ן ז\"ל הביא ראיה לדבר מדתניא במסכת סופרים פי\"ח גבי ט' באב אומר ד' פסוקים משל ירמיה מהמאוס מאסת את יהודה עד כי אתה עשית את כל אלה ושני המזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך ועל נהרות בבל ואע\"פ שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה בזה מקדימין דברי קבלה לדברי קדושה ש\"מ שבכל מקום מקדימין דברי קדושה לדברי קבלה כמסורת רבותינו הגאונים ז\"ל. ואפשר דטעמא משום מעלין בקדש ולא מורידין והלכך מתחיל בתורה דהתחלה מעלייא היא ואח\"כ כתובים דליכא לעלויי אתורה וקודמין כתובים לנביאים כדי שיהא אח\"כ מעלין בקדש עכ\"ל ז\"ל. ועיין בדברי הר\"ן ז\"ל ברפ\"ג דמגלה. ונלע\"ד דלהכי קתני במסכת סופרים דבט' באב מקדימינן ביה דברי קבלה לדברי קדושה דכיון דבעונותינו חרבה עירנו וגלה יקרנו ונוטל כבוד מבית חיינו ליכא ביום המר ההוא טעמא דכבוד דמעלין בקדש: \n",
+                "<b>אין מזכירין זכרון מלכות ושופר. </b>כך הנוסחא ברוב הספרים לשון יחיד וגם בירושלמי במשנה ובגמרא. וגם הרמב\"ם ז\"ל בין בפי' המשנה בין שם בהלכות שופר פ\"ג סי' ח' נקט זכרון ברישא כלשון משנתנו וגם במשנה דבגמרא גרסינן זכרון ברישא אלא שהתלמוד מפרש מלכיות ברישא. ובירוש' בהפך דבמשנה מלכות ברישא ובגמ' מפ' זכרון ברישא. אכן ברב אלפס וברא\"ש ז\"ל מַלְכִיוׁת זִכְרוׁנוׁת ושוׁפְרוׁת היא הגרסא. ור' יוסי הוא דס\"ל בברייתא דפסיק שמע ישראל הוי מלכיות ובו משלים העשר מלכיות אכן ר' יהודה פליג עליה דלא הוי מלכות. וגם קרא דוידעת היום וגם קרא דאתה הראת לדעת ס\"ל לר' יוסי דהוו מלכות ור' יהודה ס\"ל ג\"כ בברייתא בגמ' דלא הוו מלכות ולדידיה משלים העשירי בנביא כדאמר ת\"ק דמתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השני מתקיע. </b>ובגמ' פרכינן ונעביד בראשון משום דזריזין מקדימין למצות ומשני בשעת השמד שנו ומפורש בירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו שונאים סבורים שמא עליהם הם הולכים עמדו עליהם והרגום ולכך תקנו תקיעות וברכות במוסף דמגו דאינון חמיין לון קרון את שמע ומצלו וקרו באורייתא ומצלו ותקעין אינון אמרין בנמוסיהון אינון עסקין וא\"ת למה לי טעמא דשעת השמד תיפוק לי דתקיעות על סדר ברכות נינהו ובתפלת המוספין הוא דאיכא ט' לפי שמזכירין בהן מלכיות זכרונות ושורפות אבל בשחרית ליכא אלא שבע ברכות ומש\"ה לא תקעינן בהו איכא למימר דהכי קאמרינן אמאי לא תקון רבנן ט' בשחרית כי היכי דניתקע בשחרית משום זריזים מקדימין למצות ומשני משום שמד וכדכתיבנא אבל מתחלה גם סדר ברכות הוה בשחרית ע\"כ קיצור מהר\"ן ז\"ל. ועוד כתב הוא והרא\"ש ז\"ל בשם רבינו האיי גאון ז\"ל דמדקתני השני מתקיע ולא קתני תוקע ש\"מ שאין ש\"צ תוקע אלא מצוה לאחר לתקוע והטעם נ\"ל שמא תשתבש דעתו בשביל התקיעות ולא ידע לחזור לתפלתו דומיא דמאי דאמרינן בפ' אין עומדין העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטרוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי. והכא נמי דכוותה שאם הוא מובטח שהוא חוזר לתפלתו רשאי לתקוע ולא הוי הפסק והא דקתני ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל ולא קתני קורין את ההלל היינו טעמא לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה עכ\"ל ז\"ל. ובטור א\"ח סי' תקפ\"ה וכן בכל בו סימן ס\"ד. וכתוב עוד שם אמנם אחר שהטעם כדי שלא יטעה בברכות נראה לומר שש\"צ רשאי לתקוע תקיעות שמיושב משום דלא שייך בהו האי טעמא ודוקא לענין תקיעות אמרי' דעל השני להתקיע שתקנה לא זזה ממקומה אבל להקרות בס\"ת או להקרות ההלל כשאר ימים טובים הראשון מקרא את ההלל ע\"כ: \n",
+                "<b>ובשעת ההלל. </b>משום דאין אומרים הלל בר\"ה ויה\"כ קתני ובשעת ההלל והטעם שאין אומרים כדא\"ר אבהו בגמ' אמרו מלאכי השרת לפני הקב\"ה רבש\"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר\"ה וביום הכפורים א\"ל אפשר מלך יושב כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שופר של ר\"ה אין מעבירין וכו'. </b>ובגמ' מאי טעמא שופר עשה היא וי\"ט עשה ולא תעשה וכתבו תוס' ז\"ל תימה תיקשי המשנה למאן דלית ליה בפ' במה מדליקין דלהוי י\"ט עשה ולא תעשה וי\"ל דשאני הכא דאפשר לעשות כל הני מילי מעי\"ט הלכך לא דחי אפי' לאו גרידא ע\"כ: \n",
+                "<b>לא עולין באילן וכו'. </b>גמרא השתא דרבנן כגון פקוח הגל ואיסור תחומין דליכא למיגזר אטו דאורייתא אמרת לא דאורייתא מיבעיא פי' דאורייתא. רוכבין דאיכא למימר שמא יחתוך זמורה ועולה באילן שמא יתלוש דאורייתא וכתב עוד רש\"י ז\"ל דגמגום בדבר ונראה בעיני דלא גרסי' ליה ע\"כ ומשני בגמ' זו ואין צריך לומר זו קתני: \n",
+                "<b>בין בדבר שהוא משום שבות בין בדבר שהוא משום לא תעשה. </b>מפרש בגמ' דזו ואין צריך לומר זו קתני. ובירוש' כיני מתניתא אסור משום שבות ובלא תעשה: \n",
+                "<b>מים או יין יתן. </b>גמ' מים או יין אין מי רגלים לא מתני' אבא שאול היא דתניא אבא שאול אומר מים או יין מותר כדי לצחצחו מי רגלים אסור מפני הכבוד: \n",
+                "<b>אין מעכבין את התינוקות מלתקוע </b>תינוקות הוא דלא מעכבי דבעי לחנוכינהו הא נשים מעכבי דפטורות לגמרי דמ\"ע שהזמן גרמא הוא וכי תקעו איכא בל תוסיף ופריך בגמ' והתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע בי\"ט אמר אביי לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' יוסי ור\"ש דתניא דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות דברי ר' יהודה ר' יוסי ור\"ש אומרים נשים סומכות רשות אלמא אע\"ג דפטרינהו קרא ליכא איסורא וה\"ה למ\"ע שהזמן גרמא ומתני' ר' יהודה. ומפ' בגמ' כפי פי' רש\"י ז\"ל שאם הוא תינוק שהגיע לחנוך מתעסקין עמו עד שילמוד וכ\"ש שאין מעכבין אותו ואם תינוק שלא הגיע לחנוך אין מעכבין על ידו אבל ג\"כ אין מתעסקין עמו. עוד בגמ' א\"ר אלעזר ואפי' בשבת וכתב הר\"ן ז\"ל פי' שאפי' בשבת מותר להתעסק עמהם כדי שילמדו ומיהו דוקא בי\"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת אבל בשבת אחרת לא והכי איתא בירושלמי אמר ר' אלעזר מתני' בגדול בי\"ט של ר\"ה שחל להיות בשבת ותני כן מלמדין לתקוע פי' בגדול קטן שהגיע לחנוך עכ\"ל ז\"ל. אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בהפך דהא דאין מעכבין התינוקות מלתקוע אפי' בשבת היינו דוקא בשבת שאינו י\"ט של ר\"ה. ופי' שם בהלכות שופר בפ' שני דמיירי בתינוק שלא הגיע לחנוך הפך ממה שפירש כאן בפי' המשנה. וכתוב בחדושי הרב ר' אליה מזרחי ז\"ל שעל סמ\"ג סימן מ\"ב וז\"ל אין מעכבין את התינוקות שהגיעו לחנוך אע\"ג דמתני' סתם תינוקות קתני מ\"מ כיון דאוקמוה בגמ' בתינוקות שהגיעו לחנוך אליבא דרש\"י ז\"ל ה\"ל כאילו היא שנויה בהדיא ואע\"פ שהרמב\"ם וה\"ג ז\"ל חולקים על רש\"י ז\"ל ומפרשי לה בלא הגיעו לחנוך מ\"מ הסמ\"ג נטה לדברי רש\"י ז\"ל משום דההיא דריש ערכין דתניא הכל חייבין בתקיעת שופר ומפרש בגמ' הכל לאתויי קטן שהגיע לחנוך כדתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בי\"ט אתיא כרש\"י ז\"ל וליכא לאקשויי א\"כ מאי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע דקאמר והלא האב חייב מדרבנן לחנך את בניו הקטנים משהגיע לחנוך ואילך די\"ל משום דוקיא דהא נשים מעכבין הוא דנקט לה ע\"כ: \n",
+                "<b>והמתעסק לא יצא. </b>גמרא הא תוקע לשיר יצא לימא מסייע ליה לרבא דאמר התוקע לשיר יצא ודחי דילמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה ועיין בהר\"ן ז\"ל וז\"ל מוכח בגמ' דאפי' למ\"ד תוקע לשיר יצא מתעסק לא יצא וטעמא דמילתא משום דתוקע לשיר מיהא מתכוין לעשות תקיעה כהלכתא מה שא\"כ במתעסק ועוד י\"ל דתוקע לשיר כיון שאינו מכוין לשום מצוה יצא למ\"ד מצות אינן צריכות כונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מתכוין למצוה דהיינו לחנך את התינוקות אותה כונה מעכבת מצות אחרת דומיא דמאי דאסיקנא בשמעתא קמייתא דזבחים דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל מתעסקין עמהן. </b>פי' אלא אדרבא מתעסקין עמהן ואיתה להאי בבא בפ' המוצא תפילין (עירובין דף צ\"ו) וברפ\"ק דערכין: \n",
+                "<b>והשומע מן המתעסק וכו'. </b>גמ' אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא לימא תהוי תיובתיה דר' זירא דאמר לשמעיה איכוון ותקע לי ודחי דילמא איידי דתנא רישא מתעסק תנא סיפא נמי מתעסק ולעולם השומע מן המשמיע לעצמו שלא נתכוון להוציא את השומעין לא יצא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סדר תקיעות שלש של שלש שלש </b>כך צ\"ל. והביאוה תוס' ז\"ל ר\"פ ארבע מיתות ואיתא בת\"כ פרשה י\"א דפ' אמור. ושם באותה פרשה גבי ראש השנה כתיב זכרון תרועה ובפרשת פנחס כתיב יום תרועה וגבי יובל כתיב בפרשת בהר והעברת שופר תרועה ובסיפיה דההוא קרא כתיב נמי תעבירו שופר וביד שם בהלכות שופר רפ\"ג סי' ד' ובטור א\"ח סי' תק\"צ: \n",
+                "<b>שיעור תקיעה. </b>שיעור כל התקיעות כמו שפי' ר\"ע ז\"ל והא דתניא שיעור תקיעה כתרועה משני אביי בגמ' דלא פליגי דתנא ברא חשיב חד בבא ותו לא ותרוייהו חדא מילתא אמרי: \n",
+                "<b>שיעור תרועה בשלש יבבות. </b>רבינו חננאל גריס שלש יבבות ובגמ' נמי גריס שיעור תרועה שלשה שברים ולא גריס כשלשה שברים דהא תרועה עצמה לתנא דידן שלש יבבות ולתנא דברייתא שלשה שברים והיכי שייך למיתני כשלשה אלא שאפשר שלפי שעיקר שברים ויבבות בפיו קאמר דשיעור תרועה כשלש יבבות או כשלשה שברים שאדם מייליל או מגנח בפיו הר\"ן ז\"ל. ובגמ' רמי והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים שהם ארוכות מייבבות ומשני אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון מ\"ס שברים סבר גנוחי גנח כאדם הגונח מלבו כדרך החולין שמאריכין בגניחותיהן ומ\"ס ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה. ועיין בהר\"ן ז\"ל דלפי שיטה אחת שהביא שם תקיעה תלויה בתרועה ולפי שיטת הראב\"ד ז\"ל שהביא שם אין תקיעה תלויה בתרועה כלל ע\"ש. ועיין עוד שם במה שכתב בשם רבינו האיי גאון ז\"ל שכתב בתשובה אל תחשבו בלבבכם כי בימי ר' אבהו נפל ספק בדבר זה שהרי משניות קדומות הן אחת אומרת תרועה שלש יבבות ואחת אומרת תרועה ג' שברים והא אמרינן אמר אביי בהא ודאי פליגי וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל מהם עושין תרועה יבבות קלות ומהם עושין תרועה יבבות כבדות שהן שברים ואלו ואלו יוצאין ידי חובתם שברים כבדים תרועות הן יבבות קלות תרועות הן והיה הדבר נראה כחלוקה אע\"פ שאינה חלוקה שהרי התנאים כמו שאמרנו למעלה הללו שונים שיעור תרועה שלש יבבות והללו שונים שיעור תרועה שלש שברים אלו משנתם כמנהגם ואלו משנתם כמנהגם וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא ולא היו מטעין אלו את אלו אלא מר קתני כי אתריה ומר קתני כי אתריה וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה הם וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועה הם וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואים אותו כחלוקה עכ\"ל ז\"ל: והביא דבריו אלו בבית יוסף סימן תק\"ץ והאריך יותר וכתב עוד ודברים אלו כתב הריטב\"א בתשובה וכתב על זה ומזה הטעם בתקיעות של סדר התפלה אין עושין בכל ברכה אלא אחד מהסימנים ואילו היתה תקנת ר' אבהו מפני הספק היה לנו לעשות בכל אחד מהן שלש סימנים שאל\"כ אין בשלשתן אלא אחת שתהיה אמת אבל לפי זה שלשתן אמת ואדם יוצא בכל אחד מהם ולפיכך כדי שלא להטריח על הצבור די לנו באחת מהם וגם כדי שיתברר מתוך כך שכולן אמת ואנו עושין תחלה דברי ר' אבהו ואח\"כ דברי תנא ברא ואח\"כ דברי תנא דמתני' להעלות בקדש לפתוח בקטן ולסיים בגדול וזה כפתור ופרח עכ\"ל ז\"ל. ומה שאין אנו תוקעין תרש\"ת לפי שידוע כי האדם כשתמצאנו תלאה הוא מתאנח תחלה כמו שלשה שברים ואח\"כ ירים קולו כדמות תרועה: \n",
+                "<b>תקע בראשונה. </b>פ' ראוהו ב\"ד (ראש השנה דף כ\"ז:) \n",
+                "<b>ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. </b>י\"מ דהיינו תקיעה שלפני התרועה אבל אותה תקיעה שניה לא עלתה לו לכלום והיינו נמי דקתני תקע בראשונה דאי לא תימא הכי למה ליה לאדכורי כלל הכא תקיעה ראשונה וי\"מ דהיינו תקיעה של אחריה ולומר דלסוף סימן עלתה לו ולא להתחלת זמן וכ\"ש דראשונה שבסימן שעולה לו ועיין בהר\"ן ז\"ל. ובירוש' דפירקין ודפ' ראוהו ב\"ד ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפי' אחת אין בידו למה ראשה גבי סופה מצטרף וסיפה גבי ראשה מצטרף לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אית לה ראש ע\"כ: ועיין על ירוש' זה בהר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>מי שבירך וכו'. </b>וביד שם ספ\"ג ובטור א\"ח סי' תקצ\"ב. ובגמ' טעמא דלא ה\"ל שופר מעיקרא הא הוה ליה שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו ומוקמי לה דוקא בצבור אבל יחיד אפי' אם יש לו שופר אינו מפסיק בברכות לתקוע ואפי' יש לו מי שיתקע לו. וכתיב בכל בו סימן ס\"ד הצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות אבל היחיד שומען על הסדר ולא שיקדים תרועה לתקיעה אלא שאין לשמען על סדר הברכות ויש פוסקים דכיון דיחיד אינו שומען על סדר הברכות טוב שישמע אותן לפני הברכות ומוכחי האי סברא מהא דאמרי' בירך ואח\"כ נתמנה לו שופר משמע שאם נתמנה לו קודם שבירך שתוקע קודם שיברך ע\"כ ולדבריהם ז\"ל ניחא דקתני במתני' מי שבירך לשון יחיד אע\"ג דמתניתין מוקמינן דיוק שלה דוקא בצבור כדכתיבנא: \n",
+                "<b>תוקע ומריע ותוקע תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. </b>כך נראה שצ\"ל. אכן מתוך פי' רש\"י ז\"ל שפירש תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות וכן בשביל זכרונות וכן בשביל שופרות ע\"כ משמע קצת שאינו גורס רק פעם אחת תוקע ומריע ותוקע. וכתב הר\"ן ז\"ל נראה לי שלכך הקדימו תקיעות שמיושב אע\"פ שהיה ראוי להקדים אותם שעל סדר הברכות שהן עיקר לפי שאילו היו מקדימין אותם אפשר שלא יהיו חוששין אח\"כ לתקיעות שמיושב שאינם אלא לערבב את השטן בלבד ולפיכך הקדימו תקיעות שמיושב שמדוע שלא יזלזלו באותם שעל סדר הברכות עכ\"ל ז\"ל. ועיין במ\"ש לעיל בפירקין סי' ה' בשם בעל המאור ז\"ל: \n",
+                "<b>ר\"ג אומר ש\"צ מוציא וכו'. </b>מסקי' בגמ' מכח ברייתא דר\"מ בלבד הודה לר\"ג בר\"ה ויום הכפורים של יובל ומשום הכי הלכתא כר\"ג באלו אע\"פ ששאר חכמים לא הודו לו אפי' באלו: \n",
+                "<b>שֶשְלִיחַ צבור. </b>בשבא מפני שהוא סמוך וביד פ\"ח דהלכות תפילה סי' ט' ובטור א\"ח סי' קכ\"ד וסי' תקצ\"א: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת ראש השנה בעה\"י הטוב ומטיב לבריות נתחיל מסכת תעניות. \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a28e38190fabdff149e7f2078d2edf01f45e9273
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,253 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Rosh Hashanah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Rosh_Hashanah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כתב הרב האלהי מורנו הרר\"ח ויטאל ז\"ל ליל ר\"ה טוב לקרוא על השלחן מסכת ר\"ה והם ד' פרקים כנגד ד' אותיות ההויה וכנגד ד' אותיות האדנות והם כנגד ד' בחינות שבמלכות כמו שבארנו בביאור משנת ד' ראשי שנים ואלו הם סוד ד' ראשי שנים כי ד' ראשים של המלכות לפעמים בבריאה ולפעמים תחת היסוד ולפעמים כנגד הת\"ת ולפעמים כנגד הדעת והם ד' שרשים שלה וכן צריך לכוין בקריאתו ליל ר\"ה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ד' ראשי שנים הן. </b>בכל דוכתא תני הן כדאשכחן הכא ובפ' בתרא דשבועות ארבעה שומרים הן ובפ\"ק דחולין שלש פגימות הן ובפ' אין מעמידין שלש יינות הן ובפ' כל הצלמים תנן שלשה בתים הן שלשה אבנים הן ג' אילנות הן אבל בריש בבא קמא תנן ד' אבות נזיקין ולא תני הן משום דקאי אבתריה כלומר ד' נזיקין הללו לא ראי זה כראי זה ותדע דבגמ' במניינא דר' חייא ור' אושעיא תני הן תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>באחד בניסן. </b>פ\"ק דע\"ז דף י': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל מה יציאת מצרים מניסן מנינין לה. אמר המלקט ובגמ' בעי יציאת מצרים גופה מנלן דמניסן מנינן לה אימא מתשרי ואע\"פ שיצאו בניסן משהגיע תשרי קראו לו שנה שנייה לפי שתשרי ר\"ה לשנים הנמנים לבריאת עולם וה\"ה ליציאת מצרים ופשיט לה מקראי. ולמלכי אומות העולם נמי דמונין מתשרי ילפי' לה בגמ' מקראי דכתיב דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים וגו' וכתיב ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחששתא וגו' מדקאי בכסלו וקרי לה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי לה שנת עשרים מכלל דר\"ה לאו ניסן הוא ואע\"ג דבתר קרא לא כתיב ביה ארתחששתא ואיכא למימר דילמא למניינא אחרינא הוא רב פפא יליף לה עשרים עשרים לג\"ש מה התם לארתחששתא אף הכא לארתחששתא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל משום שלום מלכות. אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל גבי רישא דלמלכים וכתבו עליו תוס' ז\"ל דאינו דהכא למלכי ישראל קמיירי והעלו עוד דאין צריך שלום אלא בגט אשה לפי שהוא דבר גדול ומילתא דחשיבותא לפי שע\"י גט מותרת לכל אדם וחשיב משאר שטרות ע\"כ ופי' רש\"י ז\"ל שאם לא קבעו יום לתחלת שנת המלך אלא כל מלך לפי מה שעמד פעמים שאין להבחין אם השטר מוקדם או מאוחר כגון אם כתוב בו בכסלו בשנה שלישית ליה פלוני מפלוני מנה והעדים אמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמו עלי שאני חייב לפלוני מנה כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או אחר כן אבל ראינו שהלוהו בתמוז בשנה שלישית למלך פלוני ואם אין הדיינים יודעים באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסלו אם כסלו קודם לתמוז אם שנתו מתחלת בין חמוז לכסלו נמצא כסלו קודם לתמוז בכל שנותיו ושטר מוקדם הוא ואם עמד בין כסלו לתמוז שלאחריו נמצא תמוז קודם לכסלו בכל שנותיו ושטר מאוחר הוא ועכשיו שקבעו ניסן ר\"ה לעולם תמוז קודם לכסלו עכ\"ל רש\"י ז\"ל ותוס' והר\"ן ז\"ל האריכו בזה ע\"ש. גרסי' בגמ' ת\"ר באחד בניסן ר\"ה לחדשים פי' למנין חדשי השנה. ולהפסקת עבורין פי' שכיון שקדשו את החדש לשם ניסן פסקה שנה שעברה מלהיות מעוברת עוד. ולתרומת שקלים פי' להקריב ראשון קרבנות הלקוחים מתרומת קופות של שקלי שנה זו. וי\"א אף לשכירות בתים פי' שהמשכיר בית לחברו ואמר לשנה זו כלתה שנתו באחד בניסן ואפי' לא דר בו אלא חדש אחד. ופריך בגמ' ואימא תשרי ומשני כי אגר איניש ביתיה סמוך לתשרי לכולה ימות הגשמים אגר ותנא דידן בשנה קמיירי בחדשים לא קמיירי ובהתחלה קמיירי בהפסקה לא קמיירי. וכתבו תוס' והר\"ן ז\"ל לקמן גבי אחד בתשרי ר\"ה לירקות דלא קתני לנדרים כדקתני בברייתא משום דמתני' בהפסקה לא קמיירי ע\"כ. ותרומת שקלים נמי כיון דאם הביא מן הישן יצא לא פסיקא ליה מילתא דליחשבה בראשי שנים ושכירות בתים לתנא דברייתא ולתנא דירן סברי כיון דבניסן נמי משכח שכיחי קיטרי שעבים מתקשרין וגשמים יורדין הוי כימות הגשמים: \n",
+                "<b>ולרגלים. </b>ה\"ק רגל שבו וכו' עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט פי' ומתני' ר\"ש היא וכן היה ר\"ש בן יוחי אומר רגלים פעמים שלשה פעמים ד' פעמים ה'. ואיכא תו תנאי אחריני דפליגי בברייתא בהא מילתא וכולהו מפ' טעמייהו בגמ' ובת\"כ פט\"ו דפ' אמור. ור\"א בר\"ש פליג נמי אאבוה וס\"ל דבסוכות לבד עובר בבל תאחר. וכתוב בספר אגודה בפ\"ק משמע בפסיקתא דר' אלעזר הקליר שהיה מקרית ספר הוא ר\"א בר\"ש מיהו מצינו שחולק בפיוטו על ר\"א בר\"ש שיסד בפרשת החדש למלכים ולרגלים כדברי אביו ר\"ש ושמא משום ענוה יסד כאביו ע\"כ. וביד פי\"ד דהלכו' מעשה הקרבנות בסי' י\"ג פסק דלא כר\"ש: \n",
+                "<b>באחד באלול ר\"ה למעשר בהמה. </b>בגמ' מוקי רב יוסף למתני' אליבא דרבי ונסיב לה אליבא דתנאי ברגלים סבר לה כר\"ש דאמרי' לעיל בסמוך ובמעשר בהמה ס\"ל כר' מאיר דתנן בפ' בתרא דבכורות ר\"מ אומר באחד באלול ר\"ה למעשר בהמה ופרכינן בשלמא אי מוקמת לה לרישא אליבא דר\"ש שפיר דלדידיה ד' נינהו אחד בניסן וט\"ו בניסן אחד בתשרי וט\"ו בשבט. דלית ליה א' באלול אלא הא דאמרת דרבי נסיב לה אליבא דתנאי ותנא אחד באלול בשביל ר\"ה א\"כ חמשה הוו אחד בניסן וט\"ו בניסן אחד באלול וא' בתשרי וט\"ו בשבט ומשני אמר רבא ד' לדברי הכל. לר\"מ ד' דל רגלים דלדידיה ברגל אחד עובר כדתניא בברייתא בגמ'. לר\"ש ד' דל מעשר בהמה. רב נחמן בר יצחק אמר ד' חדשים ובהם כמה ראשי שנים הלכך ניסן דאית ביה תרין חד קחשיב ליה. מתיבי י\"ו בניסן ר\"ה לעומר לאכול מן החדש מכאן ואילך. ו' בניסן ר\"ה לשתי הלחם נתחדשה השנה להביא מנחות מן החדש. לרבא דאמר ד' לדברי הכל ליתני מתני' ששה לרב נחמן דאמר חדשים קחשיב ניתני חמשה דהא לא תנן סיון במתני'. ומשני רב פפא חד שנוייא ורב שישא בריה דרב אידי אמר כי קחשיב מידי דלא תלי במעשה פי' שכניסת ר\"ה שלהם אינה תלויה במעשה אלא משהגיע היום הווה ר\"ה ומתחדשת השנה למילתה. מידי דתלי במעשה כגון ר\"ה דעומר ושתי הלחם דאין השנה מתחדשת להתיר חדש במדינה או במקדש אלא בהקרבת העומר וכבשי עצרת לא קחשיב. ופריך והרי יובלות שהוא תלוי בתקיעה וקתני ליה במתני'. ומשני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן ב\"ב היא דאמר מר\"ה חל יובל ואינו תלוי בתקיעה הלכך מאורתא דר\"ה חייל. ורב אשי אמר האי דלא חשיב במתני' אלא ד' לפי שלא מנה אלא ראשי שנים הבאים בר\"ח ואין רגלים מן המנין אלא כדאמרן רגל שבו ולהכי לא תנא נמי ר\"ה דעומר ושתי הלחם ופרכינן עליה באחד בשבט סתם לן ברישא כב\"ש דאי ב\"ה הא אמרי בט\"ו בו ומשני ה\"ק שלשה לד\"ה בא' בשבט מחלוקת ב\"ש וב\"ה ותנא והדר מפרש דהא דסתם ברישא ד' ראשי שנים בראשי חדשים לאו דברי הכל היא דהא א' באלול נמי פלוגתא היא אלא לאו אב\"ה קאי וכתבו תוס' ז\"ל שלשה לד\"ה ואחד בשבט מחלוקת הא לא מיתוקמא כר' שמעון דלית ליה אחד באלול אלא כר\"מ אתי וצריכי למימר דנסיב לה אליבא דתנאי דלרגלים לא מיתוקם כר\"מ ע\"כ ונלע\"ד דבהא מתיישב ומובן מניינא דמתני' למעוטי מאי: \n",
+                "<b>ר\"ה למעשר בהמה. </b>ת\"ק סבר מקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן סמוך לגמרו עשורו אף מעשר בהמה סמוך לגמרו עשורו ור' אלעזר וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל ומה שכתוב בדפוס בפירושו ז\"ל באחד בתשרי ת\"ק סבר וכו' נראה שצריך להעביר הקולמוס על מלות באחד בתשרי וכן צריך להגיה ואין הלכה כר' אלעזר בר\"ש ות\"ק סבר וכו' וכולו לשון אחד. אח\"כ ראיתי שהגיה בתוספת י\"ט דאמרי באחד בתשרי ת\"ק וכו' ואע\"פ שמתיישב מ\"מ מה צורך לנו שהם האומרים באחד בתשרי: \n",
+                "<b>באחד בתשרי. </b>פ\"ק דע\"ז דף י': \n",
+                "<b>ר\"ה לשנים. </b>ר' זירא מפרש בגמ' לשנים לתקופת חמה ולבנה לומר שמונין לבריית העולם והלוכן תקופות חמה ומולדות הלבנה מתשרי ור' אליעזר היא דאמר בתשרי נברא העולם רב נחמן בר יצחק אמר ר\"ה לשנים דתנן לדין תנא שהקב\"ה דן בתשרי את כל באי העולם כל הקורות אותם עד תשרי הבא דכתיב מרשית השנה ועד אחרית שנה מר\"ה נידון מה יהא בסופה ותשרי הא דכתיב תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ר\"ה וכתיב כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב: \n",
+                "<b>ולשמיטין. </b>ילפינן שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים כתיב הכא ובשנה השביעית שנת שבתון וכתיב התם מרשית השנה: \n",
+                "<b>וליובלות </b>בגמ' פריך יובלות באחד בתשרי בעשרה בתשרי הוא דכתיב ביום הכיפורים תעבירו שופר ומשני הא מני ר' ישמעאל בנו של ריב\"ב היא דתניא וקדשתם את שנת החמישים שנה מה ת\"ל לפי שנאמר ביום הכפורים יכול לא תהא מתקדשת אלא מיום הכפורים ת\"ל וקדשתם וכו' מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה: \n",
+                "<b>ולנטיעה </b>והכריח הר\"ן ז\"ל דאפי' בנטיעה שלא הקלת עליה בתחלתה כגון אם נטעה פחות משלשים יום לפני ר\"ה דאין מתחילין למנות לה שנה ראשונה אלא מתשרי אפ\"ה מחמרינן בה בסיפה להמשיך שנתה עד ט\"ו בשבט שהוא ר\"ה לאילן וכי תימא אי הכי דכולהו נטיעות אסורין עד ט\"ו בשבט למאי אמרי' ר\"ה של נטיעה תשרי וי\"ל דנפקא מינה שאם עשו לה ט\"ו בשבט ר\"ה היינו אומרים שאילו נטעה שלשים יום קודם ט\"ו בשבט עלתה לו שנה ע\"כ: \n",
+                "<b>ולירקות </b>גמ' תנא לירקות ולמעשרות ולנדרים ותנא דרבנן דהיינו מעשר ירק והדר תנא מעשר דגן ואיידי דחביבא ליה דרבנן אקדמה ותנא דידן תנא דרבנן ואשמועינן דיום קבוע לו וכ\"ש דאורייתא. ופריך בגמ' וליתני מעשר ומשני אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ופריך וליתני ירק ומשני תרי גווני ירק דתנן בפ\"א דמעשרות ירק הנאגד משיאגד ואם אינו אוגד משימלא את הכלי. וכתבו תוס' ז\"ל מכח קושיות דאמתני' פריך. דליתני מעשר ולא ליתני ירקות והוה ידענא דבכל מעשר איירי בין בירק בין בדגן ומשני משום דהוה משמע אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן סתם כר\"ש דאמר במתני' אחד בתשרי ר\"ה למעשר בהמה. והדר דייק אמאי תנא ירקות לשון רבים והה\"נ דהוה מצי לאקשויי אשמיטין ואיובלות ומה שיכול למצא טעם מפרש ע\"כ: ותשרי הוי ר\"ה לנדרים כדתניא המודר הנאה מחברו לשנה מונה י\"ב חדש מיום אל יום ואם אמר לשנה זו אפי' לא עמד אלא בכ\"ט באלול כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה ואפי' למ\"ד יום אחד בשנה אינו חשוב שנה לצעורי נפשיה קביל עליה והא איצטער ליה וליכא למימר מניסן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם: \n",
+                "<b>באחד בשבט ר\"ה וכו' ובה\"א וכו' </b>בפ\"ק דעירובין דף ז' מעשה בר' עקיבא שליקט אילן אחד של אתרוג באחד בשבט ונהג בה שני עשורין אחד כדברי ב\"ש דאמרי בא' בשבט ר\"ה לאילן וכבר נכנסה שלישית ואחד כדברי ב\"ה דאמרי עד ט\"ו בו לא הוי ר\"ה ועדיין שנייה היא ומפרש התם דר' עקיבא גמריה איסתפק ליה ולא ידע אי ב\"ה באחד בשבט אמור אי בחמיסר בשבט אמור ועבד הכא לחומרא והכא לחומרא והכא בגמרא דילן נמי איתה ומסיים עלה ר' יוסי ב\"ר יהודה אומר לא מנהג בית שמאי ובית הלל נהג בה אלא מנהג רבן גמליאל ור' אליעזר נהג בה דתנן בפ' שני דבכורים אתרוג שוה לאילן וכו' ועיין שם בגמרא דילן: ובירושלמי מפרש שעשרו על תנאי וחללו ונתנו לעניים ע\"כ. פירש דאי לב\"ה הא קיימא לן המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים: ובגמ' מ\"ט א\"ר אלעזר א\"ר אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה אע\"פ שעדיין רוב התקופה של טבת עתידה לבוא וכתבו תוס' ז\"ל מפ' נמי לב\"ה כמו לב\"ש אלא נקט לומר דלמר זמן חניטתה של גשמי שנה זו בא' בשבט ולמר בט\"ו בשבט וכל החנוטים קודם הזמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי והא דלא אזיל באילנות בתר תשרי כמו בתבואה משום דדרשינן לעיל פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה ע\"כ. ובגמ' בעא מיניה ר' יוחנן מר' ינאי אתרוג ר\"ה שלו אימתי א\"ל שבט שבט דחדשים דהיינו של לבנה או שבט דתקופת חמה דהיינו דלסוף שלשים יום של תקופת טבת נכנס שבט של חמה א\"ל דחדשים פי' תוס' ז\"ל דאע\"ג שבשול הפירות הולך אחר החמה שנאמר ממגד תבואות שמש ה\"נ כתיב ממגד גרש ירחים וגם ישראלים מונים ללבנה ע\"כ. ועוד כתבו ז\"ל אמתני' נמי דקתני באחד בשבט קבעי אע\"ג דשאלו באתרוג וקשיא אמאי לא בעי בא' באלול ר\"ה למעשר בהמה או בהנך (דתניא בברייתא בגמ' דף ז' ע\"ב) בששה בסיון ר\"ה לשתי הלחם ובאינך ע\"כ נראה לע\"ד באינך היינו כגון נטיעה וירקות דתלו ג\"כ בלבנה ובחמה. וביד פ\"א דהלכות מעשר שני סי' ב' ופ\"ט סי' ח' ובפ\"ד דהלכות שמיטה ויובל סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בפסח על התבואה </b>בפ' מי שמתו גבי חסיד שהקניטתו אשתו ערב ר\"ה משמע דבראש השנה שמע שתי רוחות שמספרין זו את זו ששמעו מאחורי הפרגוד שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו ושמא בשמים בר\"ה היו מזכירין דין הנגזר בפסח א\"נ כר' יהודה דאמר הכל נדונין בר\"ה וגזר דין בפסח על התבואה תוס' ז\"ל: ובגמ' פריך הי תבואה אילימא האי תבואה דקיימא כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת איתדן ומסיק תרי דיני מיתדנא קודם זריעתה וסמוך לקציר. ועוד פריך בגמ' מני מתני' לא ר\"מ ולא ר' יהודה ולא ר' יוסי ולא ר' נתן דתניא הכל נידונין בר\"ה וגזר דין שלהם ביום הכפורים דברי ר\"מ ר' יהודה אומר הכל נדונין בר\"ה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נדונין על המים ואדם נידון בר\"ה וגזר שלו נחתם ביום הכפורים ר' יוסי אומר אדם נדון בכל יום שנאמר ותפקדנו לבקרים ר' נתן אומר אדם נדון בכל שעה שנאמר לרגעים תבחננו וכי תימא לעולם ר' יהודה היא וכי קתני ד' פרקים אגזר דין אי הכי קשיא אדם ומשני אמר רבא האי תנא דבי ר' ישמעאל היא דתנא דבי ר' ישמעאל בד' פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נדונין על המים ואדם נידון בר\"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה\"כ וכי קתני מתני' אתחלת דין אבל אגזר דין דאדם ביום הכפורים: \n",
+                "<b>בעצרת על פירות האילן. </b>ס\"פ בני העיר כתוב בתוס' י\"ט כתב הר\"ב מדאמרה תורה כו' עד ומיהו רש\"י והר\"ן ז\"ל כתבו גם זה הטעם ע\"כ. וק\"ק עוד לפי' זה דבשלמא חטים מצינן למימר דר' יהודה דדריש הכי בברייתא בגמ' אזיל לטעמיה דס\"ל דעץ שאכל אדם הראשון חטה היה אלא שעורים שמביאין מהם בכורים היכן מצינו שנקראו עץ ושמא משום דאזלינן בתר רובא ושעורים הוו טפלות לגבי שאר שבעת המינים. ועיין בזוהר החדש דף כ\"ד ע\"ב אכולה מתני' ותשמח ותגל והילך בקיצור מופלג בפסח על התבואה כד אתי שתא דא דאין לכל עלמא על ההיא תבואה דהוות בשתא שעברה אי לא מעשרי לה ולא יהבי למיכל מינה למסכיני וליתמי ולארמלתי. בעצרת על פירות האילן על עון פירות האילן שלא המתינו ערלתם ושלא הניחום בשביעית לעני ולגר. בר\"ה דן את כל העולם כולו גופות בני האדם והנשמות ופוקד אותם ודן אותם על מה שעשו כל השנה כולה. ותאנא אפי' צעדיו של אדם נמנין ובאים בדין באותו היום הה\"ד וכל צעדיו יספור. ובחג נדונין על המים על ענין המים על שהם מבזבזים בנטילת ידים ועל שהם מזלזלים במקואות ובטהרות שהם במים על כך נידונין על המים על ענין המים ע\"כ והיא שם במדרש הנעלם ועיין ג\"כ בזוהר דפ' אמור דף צ\"ז. ובזוהר פרשת ויחי דף רכ\"ו דייק בעצרת על פירות האילן פירות האילנות מיבעיא ליה מאי פירות האילן אלא דא הוא אילנא רברבא ותקיף לעילא פירות האילן כמה דכתיב אני כברוש רענן ממני פריך נמצא ע\"כ: \n",
+                "<b>כבני מרון </b>ר\"ש בן לקיש מפ' בגמ' כמעלות בית מרון שהדרך קצר ואין יכולין שנים לילך זה בצד זה ורב יהודה אמר שמואל כחיילות של בית דוד וכבני מרון כבני חיילות של המלך מרון לשון מרות ואדנות וכך היו מונין אותם יוצאים זה אחר זה בצאתם למלחמה אבל מרון דבפ' עושין פסין (עירובין דף כ\"ב) מוכח דהתם הוי דוקא כפירוש ריש לקיש: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל שאע\"פ שעוברין לפניו אחד אחד זה אחר זה מכל מקום כולן נסקרין בסקירה אחת ובגמ' אף אנן נמי תנינא דכולן נסקרין בסקירה אחת מדנסיב תנא דידן תלמודא למילתיה מקרא דהיוצר יחד לבם אע\"ג דעיקר ראייתו היא מקרא דלעיל מיניה דהיינו ממכון שבתו וכו' וכתב הר\"ן ז\"ל דלר' יהושע דקיימא לן כותיה דבניסן נברא העולם אדם נידון בר\"ה יותר מבשאר ימים לפי שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם ורצה לדין את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה ולסליחה שלפי שנתרצה הקב\"ה ביום הכפורים הוקבע יום סליחה לדורות לפיכך גזר ה' שיהא אדם נידון בר\"ה שצדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים ובינוניים הרי גזר דין שלהם אינו נחתם אלא עד יום הכפורים שהוא יום סליחה וכפרה והרי נתנה להם תורה זמן כדי שבו יפשפשו מעשיהם וישובו אל ה' ואפשר עוד שמר\"ה ועד יום הכפורים התחיל השם להתרצות למשה וביום הכפורים נתרצה לו לגמרי ולפיכך רצה הקב\"ה לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ובחג נידונין על המים </b>והא דהדר קתני הכא נידונין נלע\"ד משום שהאריך בענין ראש השנה הוצרך למיהדר ולמיתני גבי חג מלת נדונין וכיון דקתני גבי ר\"ה כל באי העולם לשון רבים קתני הכא נמי נדונין לשון רבים דקאי אדסליק דהיינו אבאי עולם שהם לשון רבים ואע\"ג דבברייתא במילתיה דר' ישמעאל תנא ובחג נדונין על המים אע\"ג דלא קתני במילתיה באי עולם וכמו שהעתקתי אפשר דהתם נקט לישנא דמתני' בלבד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על ששה חדשים וכו' </b>ביד פ\"ג דהלכות קדוש החדש סי' ט'. ונלע\"ד דבדין הוא דברישא ה\"ל למיתני בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין ובתר הכי ליתני על ששה חדשים וכו' אלא איידי דתני ד' ראשי שנים בד' פרקים תנא נמי על ששה חדשים על שני חדשים וכו' והדר תנא באידך פירקא בראשונה היו משיאין וכו' ותימה קצת אמאי לא תני בששה חדשים שלוחים יוצאים בניסן וכו' וכן כולהו ואפשר דהא קמ\"ל דמיד בכניסת החדש צריכין להזדרז לשלוח שלוחין וכדמשמע מפי' רש\"י ז\"ל ויהיה על לשון תרגום ולזה גם הרמב\"ם ז\"ל כתב כלשון משנתנו ממש ואכתי איכא למידק אמאי קתני השלוחין יוצאין ולא קתני ב\"ד שולחין שלוחין וגם על הרמב\"ם ז\"ל דנקט האי לישנא ממש יש לתמוה אח\"כ מצאתי שעל מה שכתב הרמב\"ם ז\"ל שם ביד סי' י' שלוחי ניסן ושלוחי תשרי אין יוצאין אלא ביום ר\"ח אחר שתעלה השמש עד שישמעו מפי ב\"ד מקודש ע\"כ ובמה שכתב עליו שם המפרש ז\"ל ידוקדק מלת יוצאין וז\"ל שם ברור הוא שצריכין אנו באלו השני חדשים שיתאמת להם הדבר יותר משאר החדשים מפני המועדות שבהן ובשאר מהששה חדשים אינם צריכים לכך שאע\"פ שלא שמעו השלוחין מפי ב\"ד מקודש יש להם לילך ולהודיע מאח' שנראה הירח ומה שאמרו ז\"ל אין יוצאין אלא ביום ר\"ח וכו' זה לא יתכן אלא בשלוחי ניסן אבל שלוחי תשרי אינם יוצאין ביום ר\"ה לפי שהוא יום טוב והיה לו לומר שלוחי ניסן אין יוצאין אלא ביום ר\"ח וכו' אבל שלוחי תשרי אינם יוצאין אלא ביום ב' לפי שיום ראשון י\"ט ולפיכך לא יתכן זה הדין אלא בר\"ח ניסן בלבד ונ\"ל לפי ע\"ד שיתכן לצאת ביום ר\"ה אבל אינם מגיעין אלא עד התחום וישבו לפנים מן התחום עד שתשקע החמה ואחר שתשקע החמה אם יכולין לילך ולא יהיה להם עכוב הולכין ואם יש להם עיכוב בדרך יוצאים למחר והוא יום ב' של תשרי [ומה] שאמרו יוצאין פי' יוצאין מירושלם חוצה לה ואם רצו הולכין עד התחום עכ\"ל ז\"ל: ובגמ' פריך וליפקו נמי אתמוז וטבת דאמר רב חנא בר בזנא אר\"ש חסידא מאי דכתיב כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה קרי להו צום וקרי להו שמחה בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה אין שלום צום ומשני אמר רב פפא ה\"ק בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה יש שמד צום פי' שהוא חובה להתענות בהן אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין (הגהה פי' הרא\"ש ז\"ל רצו אין מתענין פי' לא רצו הצבור אבל היחיד אין לו לפרוש מן הצבור כל זמן שלא נמנעו הצבור שלא להתענות ע\"כ. ומצאתי שפי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל ובבית שני לא היו מתענין לא עשרה בטבת ולא י\"ז בתמוז אלא מי שהיה רוצה מתענה ומי שלא היה רוצה לא היה מתענה ומפני זה לא יהיו יוצאין על טבת ועל תמוז אמר השם ית' כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וגומר נראה כמי שנתן בידם הבחירה רצו מתענין רצו אין מתענין ע\"כ משמע דס\"ל ז\"ל דמתני' מיירי אפי' בזמן שבית המקדש קיים אע\"ג דסיפא מפורש בה בזמן בית המקדש ודלא מרש\"י ז\"ל שפי' ומתני' בזמן הזה מיירי מדקתני וכשהמקדש קיים וכו' ע\"כ וכבר אפשר ליישב דלא פליגי דגם רש\"י ז\"ל יודה דלמסקנא דרב פפא מתפרשת שפיר רישא דמתני' בכולל אפי' בזמן שבית המקדש קיים) וכיון דרשות הוא לא מטרחינן שלוחים עלייהו ופרכינן אי הכי ט' באב נמי ומשני א\"ר פפא שאני ט' באב הואיל והוכפלו בו צרו' דאמ' מר בט' באב חרב הבית בראשונ' ובשנייה וכו': \n",
+                "ובפי' ר\"ע ז\"ל ושלוחי ב\"ד אין מחללין לא את השב' ולא את י\"ט פי' דכתי' אשר תקראו אותם על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומן: \n",
+                "<b>על אב מפני התענית </b>והולכין כל כל ח' ימים חוץ מן השבת רש\"י והר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>על אלול מפני ר\"ה </b>מודיעין מתי מתחיל אלול ועושין ר\"ה ביום ל' לאלול בגולה וגם למחרתו כדמשמע בפרק קמא דביצה ובפ' בכל מערבין שהיו עושין שני ימים טובים של ר\"ה מספק דילמא עברוה לאלול ומ\"מ אם לא ידעו מתי מתחיל אלול לא ידעו מתי יום שלשים תוס' ז\"ל: ובגמ' פריך כיון דנפקו להו באלול בתשרי למה להו וכי תימא דילמא עברוה לאלול והאמר ר' חנינא בר כהנא אמר רבי מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר ומשני לא מצינו דלא איצטריך הא איצטריך מעברינן ליה ופריך והא מקלקל ר\"ה דנמצא שלא עשו אותו בני הגולה כהלכה אם מעברין אלול ומשני מוטב תתקלקל ר\"ה ולא יתקלקלו כולהו מועדות דייקא נמי דלהכי חשו רבנן דלא ליקלקלו שאר מועדות והתירו שיהא ר\"ה מקולקל לגולה דקתני על תשרי מפני תקנת המועדות ולא קתני מפני המועדות ש\"מ: \n",
+                "<b>על אדר מפני הפורים. </b>גמ' ואילו נתעברה השנה יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים לא קתני מתני' דלא כרבי דתניא רבי אומר אם נתעברה השנה יוצאין אף על אדר שני מפני הפורים ובהא קא פלגי דמ\"ס עבור שנה שלשים יום פי' ימי אדר הראשון שעושין אותו עבור לשנה לעולם הוא שלשים יום ואין צריך לחזור ולשלוח שלוחין על יום קדוש אדר השני דידעי בני הגולה שלעולם אדר הראשון מעובר וביום שלשים ואחד נתקדש ומ\"ס רצו חדש רצו שלשים לפיכך צריכין להודיע אם עשאוהו מלא או חסר והקשו תוס' ז\"ל דלתנא דידן כיון דלא נפקי על אדר השני היאך ידעו שנתעברה השנה בשלמא אם עברוה קודם אדר יכולין להודיען על ידי שלוחי אדר אבל אם עברוה אח\"כ היכי ידעי דהא מעברינן השנה כל אדר ולכל הפחות עד הפורים וי\"ל כיון דשלוחים יוצאין על ניסן ממילא ידעי כשיגיעו ר\"ח ואין שלוחין יוצאין א\"כ השנה מעוברת ע\"כ: \n",
+                "<b>וכשבית המקדש קיים. </b>כך הוא בירוש' וכן הוגה במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וכן ג\"כ במתני' דבסמוך. ועיין בסוף מתני' דבסימן ב' דבפירקין דלקמן: \n",
+                "<b>מפני פסח קטן. </b>י\"מ דלפיכך קרי ליה פסח קטן משום דלא הוי אלא יום אחד ועוד יש לפ' מפני קולות שיש בו מה שא\"כ בפסח ראשון כדתנן בפ' מי שהיה טמא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על שני חדשים וכו'. </b>ביד פ\"ג דהלכות קידוש החדש סי' ב' וכתבו תוס' ז\"ל פי' בקונט' ומן התורה מחללין על כולן וכו' וקשיא דבגמ' תניא מנין שמחללין את השבת ת\"ל אלה מועדי ה' מקראי קדש וההוא קרא בניסן ותשרי כתיב וי\"ל דמ\"מ איחייבי מדאיקרי מועד כדאיתא בפ' כיצד צולין גבי דחיית שבת וטומאת שעירי ר\"ח איצטריך ליה סד\"א הא לא כתיב ביה מועד קמ\"ל התם נמי מועד כדאביי ע\"כ: ובפירקין דף י\"ט ודף כ' מייתי לה ובגמ' פריך על שני חדשים ותו לא נפקי שלוחים אלא אהני דקתני שבהם שלוחין יוצאין לסוריא ורמינהי על ששה חדשים שלוחין יוצאין ומשני אמר אביי הכי קאמר על כולן שלוחין יוצאין מבערב כגון נראה בעליל ביום כ\"ט או בליל שלשים דודאי יקדשוהו ב\"ד מחר שלוחים יוצאין מב\"ד ואין ממתינין עד למחר שישמעו מקודש מפי ב\"ד אבל על ניסן ועל תשרי אין יוצאין עד שישמעו מפי ב\"ד מקודש ונתינת טעם היא דלכך מחללין עליהם עדים שראו איז החדש ואם לא יבואו עדים ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד למחר שאין ב\"ד מקדשין בלילה נמצאו ממעטין הלוכן מהלך לילה ויותר אבל בשאר חדשים אין חלול שבת של עדים ממהר יציאת שלוחים שאין מחללין השלוחים לצאת בשבת היום וכשלא יבאו העדים היום יתעבר החדש והכל יודעים שיום קדושו למחר והשלוחין יוצאין משתחשך לומר שיעברו את החדש ע\"כ. והקשו התוס' ז\"ל וא\"ת ומה טעם דמתני' לניסן ותשרי עד שישמעו מפי ב\"ד מקודש בשלמא היכא דנראה בעליל ביום כ\"ט או בליל בלשים אע\"ג דודאי יקדשוהו ב\"ד למחר אין יוצאין עליו לאלתר דחיישינן דילמא ממלכי ב\"ד ומעברי ליה ואתי לקלקולי מועדות אלא היכא דלא קדשוהו ביום שלשים ליפקו ביום שלשים ואחד שאי אפשר לדחותו יותר מיום שלשים ואחד וי\"ל דגזרו האי משום דבשאר חדשים יוצאים אזה וזה מבערב ע\"כ: [הגה\"ה. אכן מצאתי בפי' הרז\"ה ז\"ל בספר המאור שכתב וז\"ל וכן זה שאמרו שאין שלוחין יוצאים מבערב עד שישמעו מפי ב\"ד מקודש נ\"ל שלא אמרו אלא בזמן שנראה החדש בזמנה ומפני הספק שמא יסכימו עליו לעברו מפני תקנת המועדות צריכין השלוחין לשהות עד שישמעו מפי ב\"ד מקודש אבל אם עברו אותו ולא קדשו ב\"ד את החדש מה צורך לנו להשהותם עוד הלא בידוע שהחדש מעובר וכגון זה יוצאין בניסן אפי' מבערב וזה שאמרו שבהם שלוחים יוצאים ובהם מתקנין את המועדות אין יציאת השלוחין טעם לחלול השבת ע\"י עדים ואין ביציאת השלוחין שום סמך וסעד לעדות העדים אלא הרי הוא כמונה והולך המעלות שיש לניסן ותשרי על כל החדשים כאילו אמר הן הן החדשים שבהם שלוחין יוצאים לאחר שישמעו מפי ב\"ד מקודש והם הם שיש בהם תקנת המועדות כל אלו המעלות יש בהן ואילו אמר ובהן שלוחין יוצאין ובהם מתקנים את המועדות גם הוא היה נכון ודומה לזה מה ששנינו במקום אחר שאילו מתחלה מצאו נוטלו ואת חפיסתו וה\"ר שלמה ז\"ל מפ' שיש ביציאת השלוחי' סמך וסעד לחילול השבת ובעיני אין צריך לומר כן עכ\"ל ז\"ל ע\"כ הגה\"ה]: וצריך לדקדק אמאי לא קתני במתני' בקיצור על ניסן ועל תשרי מחללין את השבת שבהן שלוחין וכו' וי\"ל דאגב דתני ד' ראשי שנים בד' פרקים על ו' חדשים תנא נמי על ב' חדשים אע\"ג דלא איצטריך ועוד נלע\"ד דאפשר לומר משום דרצה לשנות מניינא למעוטי דאי לא הוה תני אלא על ניסן ועל תשרי וכו' ה\"א דהני לאו דוקא דהה\"נ לכולן והראיה שהרי בזמן בית המקדש היו מחללין אף על כולן אלא דהני חובה והשאר רשות אמטו להכי תני בהדיא על שני חדשים לאשמועינן אבל על השאר המחללו נענש כדין כל מחלל שבת ובזה ידוקדק הפסקא דנקט בגמ' על ב' חדשים ותו לא שיש לעורר פסקא ארישא דמתני' אמאי איצטריך ולא זו בלבד אלא שהרי עיקר הקושיא היא אמאי דקתני שבהן השלוחין יוצאין ושם היה לו לתפוס אלא ע\"כ נראה שהרגיש מה שכתבתי ורמז בזו הפסקא דהוי לשון מעוטא ומשני אה\"נ דהוי לשון מעוטא אף שבזמן הבית המקדש קיים מחללין אף על כולן מפני תקנת הקרבן ובגמ' ת\"ר בראשונה היו מחללין על כולן משחרב בית המקדש אמר להם ריב\"ז וכי יש קרבן התקינו שלא יהא מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד ויש לדקדק בלשון משנתנו דקתני וכשהיה בית המקדש קיים מחללין אף על כולן דה\"ל למיתני היו מחללין אלא נלע\"ד שבא לרמוז לנו מחר בעה\"י יבנה בית המקדש ויחזור הדבר לכמות שהיה והיינו נמי דקתני בברייתא וכי יש קרבן משמע למידק הא כשיבא זמן שיהיה קרבן ר\"ח מחללין אף על כולם ואי גרסי' וכשבית המקדש קיים כמו שכתבתי במתני' דלעיל ניחא שפיר טפי מה שכתבתי: \n",
+                "<b>שבהן השלוחין יוצאין לסוריא. </b>והא דתנן לקמן פ' שני סי' ד' עד שהוא רואה את כל הגולה דהיינו בבל דמסתמא למקום שהיו משיאין משואות שם היו הולכין השלוחין לאתר התקנה פי' בתוספת י\"ט ל\"ק דדרך סוריא היו הולכים לבבל שכן אברהם אע\"ה יצא לו מאור כשדים מבבל והלך לו לכנען דרך ארם נהרים ע\"כ: עוד גרסי' בגמ' שם בדף י\"ט שלחו ליה למר עוקבא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר ורב נחמן בלישנא קמא דאיכא בגמ' בעי למידק ממתני' אפכא דזימנין מלא וזימנין חסר מדשרינן לעדים לצאת חוץ לתחום בשבת ולבא להעיד לפני ב\"ד אם ראוהו ביום שלשים שאם לא יבאו ויעידו שראוהו היום לא יקדשוהו ב\"ד עד מחר ויעשו ב\"ד את החסר מלא אלא אי אמרת לעולם חסר למה להם לחלל שבת ואי נמי לא אתו עדים מקדשין ליה האידנא ומשני משום דמצוה לקדש על פי עדים כדכתיב החדש הזה כזה ראה וקדש: וללישנא בתרא סייעתא ודחי לה עיין עליו ומ\"מ לבסוף מסקינן תיובתא למר עוקבא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין שנראה בעליל. </b>פ' ר\"א דמילה (שבת דף קל\"ג) ור\"פ ר' ישמעאל דמנחות אמר רב אשי ר' ישמעאל דאמר התם דעומר לא היה בא בשבת אלא משלש סאין ור' יוסי דהכא אמרו דבר אחד דמי לא אמר ר' יוסי הכא דכיון דאפשר דראוהו ב\"ד דהא בעליל נראה לא טרחינן גבי עומר נמי כיון דאפשר להביאו משלש סאין לא טרחינן להביאו מחמש אע\"ג דהוי משובח טפי ודחינן ליה ממאי דילמא ע\"כ ל\"ק ר' ישמעאל אלא דליכא נמצאת מכשילן לעתיד לבא אבל הכא גבי לבנה דאיכא מכשילן לע\"ל דזימנין דלא יראה בעליל ויאמרו העדים כמו שאנו ראינוהו כן ראוהו ב\"ד ולא נחלל שבת ואיכא מכשול דלא יהא חדש נקבע כהלכתו אי נמי ע\"כ לא קאמר ר' יוסי הכא אלא דליכא צורך גבוה ולא ניתנה שבת לידחות אותו היום משום דבר אחר אבל גבי עומר דאיכא צורך גבוה דבחמש סאין שכיחא סלתא טפי ועוד דניתנה שבת לידחות אצל השלש סאין ומגו דנדחית מפני השלש נדחית נמי מפני החמש ואי ס\"ל דעשרון מובחר אינו אלא מחמש אפי' בשבת יביא מחמש וכרבנן אפשר דס\"ל. ועיין במ\"ש שם ראש הפרק: ובגמ' מאי משמע דהאי עליל לישנא דמיגלי הוא א\"ר אבהו אמר קרא אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ פי' גלוי לכל: ואשכחן דוגמתה בר\"פ עגלה ערופה ובפ\"ק דסנהדרין דף י\"ד שאפי' נמצא בעליל צריך לעסוק במדידה פי' במפורסם לכל שקרוב הוא לעיר זו מכל עיירות: ובתו\"כ פרק עשירי דפ' אמור ולפי זה הבי\"ת דמלת בעליל דקרא היא שמושית דלמאן דמפ' התם במקרא לשון בעל כלומר אדון הבית שרשית: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יותר מארבעים זוג ועכבן ר\"ע בלוד. </b>וז\"ל הירושלמי בפירקין ובס\"פ שני דמגלה ובר\"פ ואלו מגלחין מפני שהן ארבעים זוג אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לע\"ל לא נמצאת מעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה וכל המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה צריך נדוי א\"ר יהודה הנחתום ח\"ו לא נתנדה ר' עקיבא אלא ראש גולה עכבן ושלח ר\"ג והעבירוהו מרשותו ע\"כ: אבל בירוש' שבדפוס גרסי' אלא ראש גדר היה ושלח וכו' מראשיתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ילכו. </b>משמע אפי' בשבת ובגמ' איתא דרב חנן בר רבא הוה תני קמיה דרב ר' יוסי אומר אב ובנו וכל הקרובין כשרין לעדות החדש א\"ר שמעון מעשה וכו' ומש\"ה נמי כשהיה אומר לפניו הלכה כר\"ש לא א\"ל ולא מידי: ונלע\"ד דצריך להגיה בגמ' אמר שמואל אין הלכה כר\"ש שכן הוא בפי' הרמב\"ם ז\"ל גם ביד שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו הן הפוסלין וכו'. </b>בגמ' משמע שכל הפוסלין דמתני' דרבנן דאמרי' עלה זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה והשתא משחק בקוביא למ\"ד בפ' זה בורר לפי שאין עוסקין בישובו של עולם ניחא ולמ\"ד נמי משום דהויא אסמכתא אין נחשב גזלן בעיניו כיון דמדעתו נותן ומלוה בריבית שאינה קצוצה דרבנן ואפי' ברבית קצוצה נמי לא משמע ליה לאינשי איסורא כיון שנותן לו מדעתו ולא משכנו בעל כרחו ומפריחי יונים למ\"ד אי תקדמך יונך ליון היינו משחק בקוביא ולמ\"ד ארא אין בהן גזל אלא מפני דרכי שלום בעלמא: \n",
+                "<b>וסוחרי שביעית. </b>מיירי בשביעית בזמן הזה ורבי היא כדאשכחן בפ' השולח א\"נ בסחורה דרבנן כי ההיא דזה בורר גבי ממציא מעות לעניים ואזלי עניים ואספו ומייתו שאין זו סחורה גמורה דאזלי בשליחותייהו: \n",
+                "<b>והעבדים. </b>בפ' זה בורר לא תני להו דפסולין דאורייתא אבל הכא איצטריך למיתני דלא תימא כיון דלא מחמת עבירה מפסלי מכשרי לעדות החדש מידי דהוה אקרובין לר\"ש מתוספות ז\"ל ועיין בתוס' דבפ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ט:) \n",
+                "<b>משחק בקוביא. </b>ופי' רש\"י ז\"ל בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל\"א) משחק בקוביא בעירבון והמראה וכן פי' הר\"ן שם דף שי\"ו: \n",
+                "<b>וְהַמִלְוָה ברבית. </b>נראה דגרסי' והמלוה בקמ\"ץ תחת הוי\"ו של מלוה ועיין במ\"ש בפ\"ג דסנהדרין גבי פסולין: ונלע\"ד דכמו דמלת מלוה הויא כוללת בין המלוה בין הלוה דהא מלוה הבאה ברבית קתני כדכתיבנא התם גם משחק בקוביא קאי בין למי שמרויח בין למי שמפסיד וכן מפריחי יונים וגם סוחרי שביעית קאי בין למוכר בין לקונה אם רגיל בכך. והא בכל דוכתא במשנה קתני משחק בקוביא לשון יחיד נלע\"ד לגלויי על מלת מלוה שאע\"פ שהיא ודאי לשון יחיד צריך לפרשה לשון רבים כיון דקאי נמי אלוה כדכתיבנא אבל במשחק בקוביא ודאי ליכא למיטעי דהא ודאי מ\"ש האי מהאי הא שניהם אינם עוסקי' בישובו של עולם ואם זה מרויח עתה פעם אחרת ירויח חברו אי נמי י\"ל דגבי מפריחי יונים איצטריך למיתני לשון רבים משום ששניהם מפריחין ביחד בפרט למאן דמפרש אי תקדמה יונך ליון אבל משחקי בקוביא בשעה שזה משחק חבירו מסתכל בו ומאן דגרים מלוי ברבית ביו\"ד הרבים טעות גמורה היא בידו כך נלע\"ד: \n",
+                "<b>ומפריחי יונים </b>דוקא המפריחים אוחם בישוב הם פוסלין אבל במדבר דליכא משום גזל שרי ונלע\"ד דמש\"ה לא תננהו למשחקי בקוביא ולמפריחי יונים בהדי הדדי אע\"ג דתרוייהו מין שחוק הוא משום דמשחקי בקוביא שייכי בין במדבר בין בישוב א\"נ המצוי יותר תנא ברישא דהא סוחרי שביעית אינם אלא אחת לשבע שנים דוק: \n",
+                "<b>ומפריחי יונים </b>ירושלמי דפירקין ודפ' זה בורר ודפ' כל הנשבעין בעי אי מתני' דוקא כר' אליעזר דאמר בפ' שני דעדויות ומפריחי יונים פוסלים לעדות ומשני דדברי הכל היא דיודעין אנו שהוא פוסל מעדות ממון מה בא להעיד כשם שהוא פסול מעדות ממון כך הוא פסול מעדות נפשות ועדי החדש כעדי נפשות אינון אין דהא תנן זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אינם כשרים לה ולרבנן כיון דלגבי עדות החדש תניתה לההיא דסנהדרין אוקמת לה כרבנן ואמאי רבנן נקטי כר' אליעזר ומסיק דמודו ליה בחדא ופליגי עליה בחדא ור' יונה מוקי לה התם כר' אליעזר. והתם בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ\"ז) מוקמינן מתני' דלא כר' יוסי דאמר התם דעד זומם אם הוזם בדיני ממונות כשר לדיני נפשות פי' דאע\"פ שהוחשד לקל לא הוחשד לחמור ואי ר' יוסי היכי קתני כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן כלומר פסולין הללו הנזכרים אינם כשרים לה הא איכא עדות בדיני נפשות שאין האשה כשרה לה והם כשרים לה אלא לאו ר\"מ היא דס\"ל התם דאפי' הוזם בדיני ממונות פסול לדיני נפשות. ובזה מתיישב זה הכלל לאתויי מאי כ\"ש דטובא פסולי נינהו כדאיתא בהלכות עדות פ\"ט ועשירי ואחד עשר: בפי' ר\"ע ז\"ל אבל פסולין לעבירה מן התורה וכו' פי' כגון העובר על עבירה שיש בה מלקות וביד פ\"א דהלכות סוטה סי' ט\"ו וברפ\"ט דהלכות עדות ובפ' עשירי מפורש יותר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שראה את החדש וכו' </b>ראש פ\"ג דהלכות קדוש החדש וסי' ד': \n",
+                "<b>ואם צודה להם כו'.</b> וכתב בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' תקכ\"ג דגרסי' בירוש' א\"ר יצחק דברה תורה בכל לשון והאיש משתאה לה כל גרב שמחזיק סאתים ואם צודה להם לוקחים בידם מקלות ושלשה עניינים אמר ולפי שאמרה המשנה לשון זה ושהא בא בכל מקום בענין אחר א\"ר יצחק כן כי לשון צודה ברוב המקומות לשון ציד אמר שהתורה ג\"כ אינה נמנעת מלומר דבר בלשון שמשמעו ענין אחר כמו והאיש משתאה לה שבכל מקו' אותו לשון מלשון שואה ושאיה יוכת שער ועכשיו דברה תורה באותו לשון בענין עיכוב והמתנה כתרגומו וגברא שהי בה מסתכל ויש מתרגמינן וגברא שהי והכל מלשון המתנה וממנו למדו חכמים שלא להמנע מלומר בלשון זר וכמו שאמרו כל גרב שהוא מחזיק סאתים ולשונו המורגל מאו גרב או ילפת והיה להם כאן לומר כל חבית או כל כלי ומה שאמרו שלש מאות גרבי יין ושלש מאות גרבי שמן אינו בענין זה שהיין והשמן שהזכירו עמהם מגלים עליהם וכן כאן שאמרו צודה להם היה להם לומר אם היה להם אורב או כענין זה או לשון אחר מענין זה ואפ\"ה לא נמנעו מלהוציא הענין בלשון זה זהו מה שאני מפרש בו עד שנשמע בו טוב מזה ע\"כ: \n",
+                "<b>שעל מהלך </b>הוא נתינת טעם למאי דקאמר בכולה מתני' ואיתה בירוש' ס\"פ טרף בקלפי וס\"פ שני דמגילה: \n",
+                "<b>מחללין את השבת </b>עדים שראו את החדש ואפי' עדים המעידין עליהם כשאין ב\"ד מכירין עדי החדש מחללין את השבת להעיד עליהם כדמוכח לקמן ר\"פ שני שהלך ר' נהוראי אצל העד באושא להעיד עליו תוס' ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם אינם מכירין אותו וכו' </b>ירוש' א\"ר יונה הכין צורכא מיתני בראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם אם אינם מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו א\"ר יוסי אפילו כמתניתין אתיא היא אם אינם מכירין אותו משלחין עמו אחר להעידו למה שבראשונה היו מקבלין עדות החדש מכל אדם ועד אחד נאמן משלך נתנו לך בדין היה שלא יהו צריכין עדים והן אמרו שיהו צריכין עדים והן אמרו עד אחד נאמן ע\"כ: ונלע\"ד שהירושלמי חולק על התלמיד שלנו שהתלמוד שלנו מפרש מאי אחד זוג אחד ולדעת התלמוד שלנו נלע\"ד לתרץ שלכן שינה בהאי מתני' למיתני בראשונה בסיפא משום דהויא מילתא דלא ידיעא שהרי משום שפעם אחת בקשו בייתוסים להטעות את חכמים כדאיתא בברייתא בגמרא ובס\"ד לא עלתה בידם שהקב\"ה סכל עצתם וזימן להם איש נאמן שהיו חושבים שהוא נוטה לדעתם ושכרו אותו במאתים זוז שיעיד עדות שקר והוא הגיד האמת לחכמים באופן שלעולם לא נתקלקלו ב\"ד ע\"י המינים לכן שינה התנא ותנא בראשונה בסיפא לרמוז לנו הדבר הזה אבל במתני' דבסמוך קתני בראשונה ברישא שקלקול המשואות עשו אותו מעשה וקלקלו ממש כדמפורש ברש\"י ז\"ל שהשיאו גם הם משואות שלא בזמן החדש להטעות את ישראל וכו' ולכן ג\"כ לא הוצרך ג\"כ התלמוד לפרש קלקול המשואות כדמפרש קלקול העדים ועוד משום שהמשואות הוא דבר של פרהסיא ואפשר שלזה כיון רש\"י במה שפי' משקלקלו המינים מפ' בגמ' ע\"כ כלומר זה הוצרך לפרש בגמ' משום שלא היה אלא פעם אחת ובפני ב\"ד בלבד וגם שלא בא לידי גמר קלקול כדכתיבנא: \n",
+                "<b>משלחין עמו אחד להעידו </b>ואותו אחר נמי מחללין עליו את השבת כדפרישית לעיל ס\"פ ראשון תוס' ז\"ל: ובבבלי מפ' דמאי אחר דקתני זוג אחר דחד לא מהימן וכן נמי אותו דקתני במתני' מפ' רב פפא בגמ' דר\"ל אותו הזוג והקשו תוס' ז\"ל מאי קאמר אני יכול לומר אחד מאותו הזוג ע\"כ: \n",
+                "<b>משקלקלו המינים </b>הם הבייתוסים ששכרו עידי שקר להטעות את חכמים שאירע יום שלשים של אדר בשבת ולא נראה חדש בזמנו והבייתוסים מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת כדי שתהא הנפת העומר באחד בשבת ועצרת באחד בשבת לפי שהם דורשין ממחרת השבת יניפנו ממחרת שבת בראשית כמשמעו ושכרו שני בני אדם להעיד שראו את החדש היום וכו' כדאיתא בגמ'. והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת ומה מרויחין והלא מתקלקלין לענין פסח וי\"ל דלא חשיבי ליה קלקול משום דדרשי אתם ואפי' מזידין ע\"כ: והכא גרסי' המינין ובמתני' דבסמוך גרסי' הכותים וכן הוא ברש\"י ובהרמב\"ם ז\"ל ג\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה היו משיאין משואות </b>בפ\"ק דביצה דף ד' וביד שם פ\"ג סי' ח': \n",
+                "<b>משיאין משואות </b>הסין בסבלת דהיינו נקודה בשמאלית של השין: וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב שכן מצא מנוקד בספרים ישנים. וכן במקרא להעלותם משאת העשן מן העיר. ובגמ' מאי משמע דמשיאין לישנא דיקוד הוא דכתיב וישאם דוד ואנשיו ומתרגמינן ואוקדינון דוד. ובגמ' וגם בריש פסחים תניא אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו דהיינו יום שלשים דאילו כשהחדש מעובר ועושין ר\"ח ביום ל\"א אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים ואימתי משיאין משואות לאור עבורו פי' רש\"י ז\"ל ליל שעבר שלשים להודיע שהיום נתקדש יום שלשים קרי יום עבורו ע\"ש שבו נעשה החדש היוצא מעובר כשאין קובעין בו את ר\"ח הנכנס ע\"כ: \n",
+                "<b>משקלקלו הכותים </b>ה\"ג הכותים שהם הם שהשיאו המשואות להטעות. ומה שכתוב בתוס' י\"ט שרש\"י ז\"ל גורם בשניהם מינים לא ראיתיו בגמרות שלפנינו [*) עיין בדקדוקי סופרים אות א' ואות מ'.] אלא גם הוא נראה שגורס ברישא מינים והכא בסיפא כותים: \n",
+                "וכן משמע מלשונו ז\"ל שכתב גבי מינים להטעות את החכמים כלשון הברייתא וגבי משואות כתב להטעות את ישראל ש\"מ דגבי משואות גרסינן כותים. ומ\"מ נראה שהכותים באותו זמן נטו לדעת הבייתוסים לעשות תמיד חג עצרת ממחרת שבת בראשית. וגם בפי' הרמב\"ם ז\"ל ברישא מינים ובסיפא כותים וביד שם פ' שני לא הביא רק קלקול הכותים במשואות ובירוש' רבי בטל את המשואות ולפי זה משמע שקלקול המשואות היה אחר קלקול העדים של המינים. ולפי זה מתני' דעל ששה חדשים שלוחים יוצאים נשנית בימי רבי והא דמסיים בה וכשבית המקדש קיים יוצאים אף על אייר מפני פסח קטן ה\"ק יוצאים אם היה קיים עדיין ולא היו משיאין משואות כך נלע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מביאין כלונסות של ארז ארוכים וקנים </b>בערוך גריס ארונים וקנים מלשון נטע ארן וגשם יגדל והכי תנן נמי בפ\"ג דפרה עצי ארזים וארנים וברושים וכו': \n",
+                "<b>וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן </b>בראשן כרוכה. גם יתכן לפרש הכל יחד כדי להגדיל המדורה ונעורת בראשן להעלות משאת ההר השמימה וכן אם היו צריכין לעשות משואות מרובות היו עושין הכל לפי צורך השעה עד שהוא רואה את חברו עושה כן בראש ההר השני וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומאין </b>וראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ומנין במ\"ם [בנון]: \n",
+                "<b>חַוְרָן </b>בנקודת פת\"ח תחת החי\"ת: \n",
+                "<b>בית בלתין </b>מפרש בגמ' זו בירם ומשמע כאן שמארץ ישראל היא. תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שהוא רואה את כל הגולה וכו' </b>גמ' מאי גולה אמר רב יוסף זו פומבדיתא והם מודיעין לכל בני מדינת בבל. גמ' תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר אף חרים וכייר וגדר וחברותיה איכא דאמרי ביני ביני דהנך דתני במתניתין הוו קיימי הנך. איכא דאמרי להך גיסא דארץ ישראל הוו קיימי הנך כזה % ומר חשיב דהאי גיסא ומר חשיב דהאי גיסא: א\"ר יותנן ובין כל אחת ואחת דהנך דמתני' ח' פרסאות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר גדולה וכו' </b>פרק שני דהלכות קדוש החדש פ\"ז: \n",
+                "<b>ובית יעזק </b>גמ' איבעיא להו בית יעזק תנן דלישנא מעליא הוא דכתיב ויעזקהו ויסקלהו או דילמא בית יזק תנן דלישנא דצערא הוא על שם כאילו שאסורים בזיקים שאין זזין משם כל היום (הגהה הוא פי' רש\"י ז\"ל והקשו עליו בתוס' מאי מייתי מסעודות גדולות הא ע\"כ קודם ר\"ג הכי הוה לכך נ\"ל דמיבעיא ליה אם אותו מקום צר להם או מרווח ומייתי ראי' דמרווח: וא\"ת כיון דאיסור שבת עלייהו האיך יוצאים מחצר לחצר ר\"ל כיון דקודם דפרצו בה היו יכולין ללכת בכל העיר גם עתה משנפרצה אלא כמה מבואות וחצרות פתוחים לאותו חצר שיהו יכולים להלך בה כד' אמות ע\"כ. ומצאתי שכתוב בספר חכמת מנוח על זה הדבור וז\"ל וא\"ת כיון דאיסור שבת וכו' נ\"ב מקשה לפי פירושו שפי' דמיבעיא ליה אי צר אי מרווח הרי במתני' קראו חצר וחצר יש לו שיעור שהרי אפי' קרפף אינו יותר מבית סאתים וא\"כ מאי מקשה הרי פשיטא אי באו עדים הרבה ע\"כ היה צר להם ואי לאו לאו אלא ע\"כ מקשה אי היו צריכיין כולם לשבת בחצר זה ופשיטא דלפעמים צר להם או שמא היו יכולין לצאת לחצרות אחרים שהיו פתוחים לה אם זה החצר צר להם וא\"כ היו תמיד יושבים בריוח ודוק ע\"כ): אמר אביי ת\"ש סעודות גדולות עושין להם אלמא לא הוה להו צערא ודחי דילמא תרתי הוו עבדי. ועיין בתוס' דמנחות ר\"פ כל קרבנות: \n",
+                "<b>בראשונה לא היו זזין וכו' </b>פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ה:) \n",
+                "<b>שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח וכו' </b>פכ\"ז דהלכות שבת סי' ט\"ז וכתבו תוס' ז\"ל והא דלא חשיב לה בפ\"ק דביצה גבי דברים שהתירו סופם משום תחלתם משום דבהך לא קשה לן מידי דמתני' היא דאכל הני דהתם פריך תנינא ומשני להו ע\"כ: \n",
+                "<b>מן הנהר </b>שהוא גדל פתאום ושוטף את בני העיר ואת הילדים רש\"י ז\"ל. ונלע\"ד דה\"ה אם איזה אדם טבע בנהר או בים אלא רש\"י הוכרח לפרש כן משום דלא קתני מן הטביעה ועוד דדומיא דדליקה וגייס ומפולת דהוו פתאום וכולל קתני נמי נהר שהוא צרה פתאומית כוללת דוק: לסטים לא גרסי' בירושלמי לא כאן ולא בפרק ואלו עוברין סי' ז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפני החמה </b>פגימתה דאם אמר לפני החמה פגימתה לא אמר כלום כדקתני סיפא דמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה ולא פגימתה של קשת פגימתה של לבנה דחלשא דעתה פגימתה של קשת דלא לימרו עובדי חמה גירי קא משדייא בכופרים בה: \n",
+                "<b>לצפונה או לדרומה </b>ירושלמי אית תניי תני לצפונה דבריו קיימין אית תנאי תני לדרומה דבריו קיימין מ\"ד לצפונה דבריו קיימין מן טבת ועד תמוז ומ\"ד לדרומה דבריו קיימין מן תמוז ועד טבת. ובבבלי משני נמי כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים: \n",
+                "<b>כמה היה גבוה </b>ירושלמי זה אומר מלא מרדע אחד וזה אומר מלא שני מרדעין אית תנאי תני דבריו קיימין ואית תנאי תני אין דבריהם קיימין מ\"ד דבריהם קיימין בהינון דהוון קיימין חד מלעיל וחד מלרע מ\"ד אין דבריהם קיימין באינון דהוון קיימין שוין ע\"כ: \n",
+                "<b>כמה היה גבוה ולאין היה נוטה וכמה היה רחב </b>הכל לשון זכר דה\"פ כיצד ראית את מאור הלבנה ומאור לשון זכר הוא: \n",
+                "<b>אם נמצאו דבריהם מכוונים שאר כל הזוגות וכו' </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב בס\"א גרסינן כבדפוס עדותן קיימת ושאר וכו'. ביד פ' שני דהלכות קדוש החדש סי' ד' ז' ובפ' י\"ח סי' ד' ובר\"פ י\"ט ובסופו: \n",
+                "<b>בפחי נפש </b>מגזרת מפח נפש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ראש ב\"ד אומר מקודש </b>ביד שם פ' שני סי' ח' ירושלמי הכא ובפ\"ק דסנהדרין תני ר\"ש בן יוחאי וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ולא חדשים והא תנינן ראש ב\"ד אומר מקודש מהו מקודש מקויים ע\"כ: \n",
+                "<b>מקודש מקודש </b>מנין שהם שני פעמים דכתיב מקראי קדש מיעוט רבים שנים שצריך שיאמרו ב' פעמים מקודש מספר לקח טוב פ' אמור דף צ\"ה: \n",
+                "<b>בזמנו </b>ביום שלשים דתולדתו ביום שלשים הוא דאין חדש לבנה פחותה מכ\"ט יום ומחצה ותשצ\"ג חלקים: \n",
+                "<b>שכבר קדשוהו שמים </b>ב\"ד שלמעלה מאתמול. ובגמ' תניא פלימו אומר בזמנו אין מקדשין אותו שאין צריך לעשות חזוק לדבר שהרי בזמנו בא שלא בזמנו מקדשין אותו ר' אלעזר ב\"ר צדוק אומר בין כך ובין כך אין מקדשין אותו (הגהה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מצאתי מוגה ר' אלעזר בר\"צ אומר אין מקדשין אותו ומחק השאר וכתב עוד או כצ\"ל ר\"א אומר בין כך ובין כך אין מקדשין אותו שנאמר וקדשתם וכו' ומפירוש הרמב\"ם ז\"ל משמע קצת שהביא בפירוש המשנה סברת ר' אלעזר דבברייתא ואעפ\"כ פסק כר\"א ב\"ר צדוק דמתני' כמו שפסק בגמ' רב יהודה אמר שמואל): שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים ונראה דתרי תנאי אליבא דר\"א בר צדוק אבל שם בפ\"ק דסנהדרין קתני לה לברייתא בשם ר' אליעזר וכמו שכתבתי שם סי' ב'. ומ\"מ קשה דנראה דארבע מחלוקות בדבר אח\"כ מצאתי בפירקין דלעיל בגמ' דף ח' שפי' רש\"י ז\"ל גבי ורבנן שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים פירש דס\"ל לרבנן כר\"א ב\"ר צדוק דאמר לקמן בפ' שני בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו אין מקדשין אותו ויליף טעמא מהאי קרא דוקדשתם וכו' ואפשר שגם שם מלות ב\"ר צדוק טעות. אחר זמן רב מצאתי שגם בספר חכמת מנוח הגיה בגמרא בברייתא ר' אליעזר וכמו שהוא שם בסנהדרין דף י\"א ועיין בספר לקח טוב בפ' בהר סיני דף ק\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בעלייתו בטבלא ובכותל שבהם מראה וכו' </b>כך צ\"ל: ומייתי לה בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ\"ג) וכל הסוגיא אשר עליה הכא בגמ' איתא נמי התם ובשום מקום לא ראיתי מלת חקוקות אלא כך ראיתי קצת שונים. ואין להביא ראיה לגרסא מלת חקוקות ממה שכתבו התוס' בדבור המתחיל והא ר\"ג יחיד הוה וז\"ל תימה והא צורה דר\"ג לא היתה בולטת דיש לפרש דה\"פ לא היתה בולטת וגם לא היתה שוקעת: ובטור יור\"ד סי' קמ\"א. ובגמ' פריך ומי שרי והתניא לא תעשון אתי לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום ותניא נמי אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל לרבות מלאכי השרת ומסיק איבעית אימא להתלמד עבד וכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות והגמרא מאריך להקשות ולתרץ אלא שאני קצרתי ועיין על סוגיא זו בהר\"ן ז\"ל פ' כל הצלמים דף שס\"ח שהאריך לבארה באר היטב: \n",
+                "<b>מעשה שבאו שנים וכו' </b>פי שני דהלכות קדוש החדש סי' ו': \n",
+                "<b>דאינוהו שחרית במזרח </b>את הישנה: \n",
+                "<b>וערבית במערב </b>את החדשה: \n",
+                "<b>עדי שקר הן. </b>דקיימא לן כ\"ד שעי מיכסי סיהרא כך פי' רש\"י ז\"ל בשם רבותיו ודחהו ותוס' ז\"ל הביאו ראיה מן הירוש' לקיימו: \n",
+                "<b>ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו </b>ביום שלשים וליל שלשים ואחד שהיו מצפין ב\"ד והעם שתהא מגולה ויראוה מאחר שהעדים ראוה ביום שלשים לא נראה להם רש\"י ז\"ל. משמע שאינו רוצה לפרש מלות ובליל עבורו לא נראה שהן דברי העדים כאשר פירשו הרמב\"ם ור\"ע ז\"ל. וכפי' רש\"י ז\"ל משמע מלשון המשנה מדקתני ובליל עיבורו לא נראה ולא קתני ובליל עיבורו לא ראינוהו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלח לו וכו' </b>ירושלמי אצל מי שלח מן מה דתני א\"ר יהושע נוח היה לי להיות מוטל על המטה ולא שלח רבן גמליאל הדבר הזה הדה אמרה אצל ר' יהושע שלח ביד מי שלח מן מה דתני כלשון זה א\"ל נחמתני עקיבא הדא אמרה ביד ר' עקיבא שלח ע\"כ. ובגמ' תניא הלך ר' עקיבא ומצאו לר' יהושע כשהוא מיצר א\"ל מפני מה אתה מיצר א\"ל עקיבא ראוי לו שיפול למטה י\"ב חדש ואל יגזור עליו גזרה זו א\"ל רבי תרשני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני א\"ל אמור א\"ל הרי הוא אומר אתם אתם אתם ג' פעמים אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מזידין אתם אפי' מוטעין כלשון הזה א\"ל עקיבא נחמתני נחמתני: \n",
+                "<b>אין לי מועדות אלא אלו </b>בספר לקח טוב פ' אמור דף צ\"ה הלשון אלה הם מועדי אין לי מועדות אלא אלו ע\"כ: ומצאתי כתוב בתשובות מהר\"י קולון ז\"ל בשרש צ\"ה דדבר פשוט הוא דלשון מעות כולל בין מעות של נחשת בין מעות של כסף בין מעות של זהב שהרי בכל התלמוד מזכיר שם מעות סתם במקום אשר אין לחלק כלל בין זהב וכסף ונחשת כי הא דאמר וכו' עד וכן בפ' ראוהו ב\"ד גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובתרמילך ובמעותיך ע\"כ: ונלע\"ד ביוהכ\"פ שחל להיות בחשבונך דקאמ' ה\"פ אע\"ג דאפשר שאינך חשוד בעיני לעבור על דברי לגמרי רק שתרצה להחמיר ולעשות ב' ימים יום הכפורים אני גוזר עליך שלא תעשה רק יום הכפורים אחד שחל להיות בחשבוני ותחלל את יום הכפורים שחל להיות בחשבונך: \n",
+                "<b>אחר בית דינו של ר\"ג וכו' שנאמר. וכו' </b>נלע\"ד דה\"פ ל\"מ שאין לנו לדון אחר ר\"ג אלא אפילו אחר בית דינו אין לנו לדון שהרי אפילו בבית דינו של משה עצמו מאחר שלא נתפרשו שמותם של כל הע' זקנים משמע שלא היו גדולים כ\"כ אפי' כאלדד ומידד ואעפ\"כ היו ודאי כמה פעמים כל שלשה ושלשה מהם היו דנים לבדם בעת הצורך א\"כ נקוט מיהא שר\"ג שנתפרסם שמו עם שנים אחרים לכל הפחות שעמו הרי הם כשלשה שלא נתפרסם שם של שום אחד מהם כ\"ש שבהסכמתו ובחברתו יש יותר ויותר: \n",
+                "<b>שכל שלשה ושלשה. </b>שעמדו ס\"א שיעמדו: \n",
+                "<b>עמד ר\"ג וכו'. </b>ירושלמי ותלמידי ביראת חטא ותלמידי שכל מה שאני גוזר עליו הוא מקיים ע\"כ. וביד שם ס\"פ שני: ועיין במה שכתב ה\"ר זרחיה הלוי ז\"ל בפירושו אמתניתין וזה כל לשונו תניא א\"ל ר\"ג לחכמים כך מקובלני מבית אבי אבא פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה. יש מחכמי המזלות שמוציאין לעז על ר\"ג לומר שלא היה יודע בחכמת המזלות כלום לפי שקבל העדים הללו שאמרו דבר שאינו לפי שא\"א לעולם שהעדים שראו את הישנה שחרית במזרח יהו רואים את החדשה בו ביום ערבית במערב וה\"ר שלמה ז\"ל פי' שהחדשה היא שראו כאן וכאן וכ\"ש שהוסיף לנו בפירושו תימה על תימה ויש שסומכין דברי המשנה כדברי הברייתא בטעם הארוכה והקצרה והם סומכים בפי' זה על תלמוד ירושלמי א\"ר חייא בר אבא מפני מה קבלן ר\"ג שמסורת בידו מאבותיו פעמים מהלך בקצרה ופעמים בארוכה ואני מפני שראיתי בעלי החכמה הזאת מרחיקין הדבר הזה מהיות הישנה והחדשה נראות ביום אחד. חזרתי לבקש דרך אחרת בדברי התלמוד שלנו שיהיו דברי חכמים קיימין ועל כן נראה לי דמתני' טעמא לחוד וברייתא טעמא לחוד וטעמו של ר\"ג במשנתנו כדאמרינן בעלמא כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה וכההיא דאמר רב נחמן בפ' חזקת הבתים נהי דאתכחוש באכילתא באבהתא מי אתכחוש אף כאן י\"ל כיון שאין לנו שום עדות תלויה בראית הישנה אלא בראיית החדשה שאנו מקדשין אותה על פי ראיית העדים הויא לה עדות החדשה מילתא דרמיא עלייהו דסהדי ויהבי ביה דעתייהו וסמכינן ביה עלייהו ועדות הישנה כיון דמילתא דלא רמיא עלייהו הא אמרינן כוביתא דעיבא בעלמא הוא דחזו ולא כוונו בה עדותם יפה ואין זו הטעות דומה לטעות הבדיקה ששנינו במשנת כיצד ראית את הלבנה כו' שכל אותן בדיקות בחדשה הן לפיכך אם לא כוונו עדותן עדותן בטלה אבל בדיקת הישנה אין לה ענין בראיית החדשה ומאליהם העידו העדים שלא בבדיקה לפיכך לא חשש ר\"ג לטעות שטעו בה העדים וקבל עדותן בחדשה וכ\"ש אם ראה בחשבונו שהיה לו (בחדשה) [בחידוש הלבנה] שהיא יכולה להראות באותה שעה שהעידו העדים שראו אותה בה כדאי היה לו שיקבל עדותן וברייתא דתניא א\"ל ר\"ג לחכמים וכו' לאו לפרושה למתני' אתנייא אלא מילתא באפי נפשה היא והוא סוד בחכמת העיבור ובמהלך הלבנה שהוא בגלגל קטן הנקרא גלגל ההקפה ומוצקו נתון בעצם גלגל הגדול הסובב את גלגל ההקפה וכל זמן שהלבנה בחצי העליון מן הגלגל הקטן חוצה מגלגל הסובל היא הולכת לפאת מערב בחילוף מהלך המוצק וחילוף מהלך החמה שהן הולכים ממערב למזרח וזהו מהלך הלבנה במתינותה וזהו פי' הארוכה וכל זמן שהלבנה בחצי התחתון מן הגלגל הקטן לפנים מן הגלגל הסובל היא הולכת לפאת מזרח לנכח מהלך המוצק ומהלך החמה וזהו מהלך הלבנה במרוצתה וזהו פי' הקצרה ותמצא דבר זה מפורש בצורתו העשויה לו בספר חכמת הכוכבים שחבר הנשיא ה\"ר אברהם ב\"ר חייא הספרדי ז\"ל בשער השלישי מן החלק הראשון וכן תמצאנו גם בספר העבור אבל העדות האחרונה שבמשנתנו שקבלה ר\"ג אותן העדים ברור היה שעדות שקר היה והטעו את ר\"ג ובאותה עדות לא ראה ר\"ג בחשבונו עד שקדש את החדש ואעפ\"כ כיון שכתוב אתם אפי' שוגגין ואפי' מזידין ואפי' מוטעין לא רצה ר\"ג לחזור בדבריו אע\"פ שהיה בטעות שכיון שנתקדש החדש נקדש ואע\"פ שחלקו עליו ר' דוסא בן הרכינס ור' יהושע חזרו והודו לדבריו עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ראוהו ב\"ד וכל ישראל. </b>ראוהו לשון זכר כדכתיבנא בפירקי' דלעיל סי' ו'. וביד פ' שני דהלכות קדוש החדש סי' ח' ט' וקשה טובא לע\"ד אמאי שייר התנא האי מתני' דמיירי בענין קדוש החדש למתנייה בהאי פירקא דכוליה מיירי בדיני שופר וה\"ל לכוללה בכלל פירקין דלעיל. ירוש' כיני מתני' או ב\"ד או כל ישראל: \n",
+                "<b>ולא הספיקו לומר כו'.</b> בת\"כ פרק עשירי דפ' אמור ואיתא בגמ' בפרקין דלעיל דף כ\"ד: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ומיהו אם ליל שלשים ראו הירח וכו' ז\"ל הרמב\"ם ז\"ל בפירושו וממה שאתה צריך לדעת כי הירח כשנראה בזמנו והוא יום עשרים וט' ערבית ונשאר מן היום כדי שיאמרו מקודש מקודש קודם שיראו הכוכבים כי זה מותר אע\"פ שהעריב השמש כי הלילה אצלנו אינה אלא משעת צאת הכוכבים וזכרתי לך זה כדי שלא תחשוב כי קדוש החדש לא יהיה לעולם אלא יום שלשים כי אפשר שיהיה קודם ליל שלשים ע\"כ. ונראה שר\"ל שטוב להזדרז לקדשו ביום כ\"ט אע\"פ שאם לא קדשוהו בסוף יום כ\"ט יקדשוהו יום שלשים שיהיה מקודש בזמנו ועיין בתוספת י\"ט שפלפל לפרש אי האי צאת הכוכבים הוו שלשה דהוי ודאי לילה או אפי' שנים ושם ביד סימן ט' פי' הרמב\"ם ז\"ל שאם יצאו שני כוכבים אז אין מקדשין ביום כ\"ט שכבר הוא לילה ואין מקדשין את החדש בלילה ומקדשין אותו ביום שלשים ע\"כ: \n",
+                "<b>יעמדו השנים. כו'</b> מלות בפניהם בספרים אחרים גרסי' לפניהם: ירושלמי אית תנאי תני יעמדו שנים ויעידו לפניהם אית תנאי תנא יעמדו כולן ויעידו במקום אחר ע\"כ: \n",
+                "<b>ראוהו שלשה וכו'. </b>פ' שני דכתובות דף כ\"א והאי סיפא נמי מיירי שראוהו בלילה וסיפא הוא דאיצטריך ליה לאשמועינן דאין היחיד נאמן ע\"י עצמו לדון בקדוש החדש וכדפי' רעז\"ל: ובגמ' למימרא דמי שראוי להיות עד בדבר נעשה דיין דאלו כולן בין ברישא בין בסיפא ראויין להיות עדים שהרי כולם ראוהו לימא מתני' דלא כר' עקיבא דתניא סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתן נעשין עדים ומקצתן נעשין דיינים דברי ר\"ט ר' עקיבא אומר כולם נעשים עדים ואין עד נעשה דיין אפי' תימא ר' עקיבא ע\"כ ל\"ק ר\"ע אלא בדיני נפשות דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה וכיון דחזיוה דקטל נפשא לא מצי חזו ליה זכותא אבל הכא אפי' ר\"ע מודה: וכתב רשב\"ם ז\"ל בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קי\"ג ע\"ב) הא דתנן בראש השנה ראוהו שלשה והם ב\"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד התם הוא שלא באו מתחלה כדי לראותו ע\"מ להעיד דא\"כ שוב אין היחיד יכול להיות דיין דאין עד נעשה דיין אלא כשראוהו ממילא בלכתם בשוק או שהיו יושבים במקום אחד ומשם ראוהו וסייג מצאתי לדברי מתשובת רבינו שלמה זקני מנוחתו כבוד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל השופרות כו'.</b> ביד ר\"פ א' דהלכות שופר: \n",
+                "<b>חוץ משל פרה. </b>וכתוב בספר החנוך וכל השופרות כשרין חוץ משל פרה מפני שהוא קרן פי' כל מה שהוא שופר כלומר שהוא לשון חלול שלשון השופר הכי משמע לעולם דבר שיש בו חלל כגון השופר של כבש שיש לו חלל שהזכרות בתוכו וכל שופר בעולם שיש לו חלל כמו שפירשנו כשר לתקוע בו בר\"ה לאפוקי קרני ראם ושאר חיות שקרניהם אינם נכללין בלשון שופר כלל לפי שאין בהן דבר חלול אלא הזכרות לבד אבל קרן הפרה אע\"פ שהוא בכלל שופר שהרי יש לו נקבות וזכרות אינו כשר מפני שהכתוב כללו עם הפסולים שקראו קרן וכתיב בכור שורו וגו' וקרני ראם קרניו נמצא לפי פירושנו זה שכל הקרנות שבעולם פסולים לתקוע בהן בר\"ה חוץ מקרני הכבשים והרחלים וגם התישים ועזים לפי שלא מצינו בעולם קרנות חלולים חוץ מאלו ושל פרה כי קרני כל החיות אינם חלולים ונמצא שאינם בכלל לשון שופר שצותנו התורה לתקוע ושל פרה ג\"כ הכניסו הכתוב עם כלל כל הפסולים מפני שקראו בשמם ואל יקשה בעיניך לדברינו אלה שהרי הכתוב קורא שופר התישים בלשון הפסולים כדכתיב והצפיר קרן חזות בין עיניו שהענין ההוא היה במראה הנבואה והודיע הכתוב שהיה נראה לנביא לרוב תוקף הצפיר כאילו היה לו קרן הפסולים כלומר שהיה חזק מבלי נקבות ואין הענין שיכניסנו הכתוב עם הפסולים כלל כי אם בהפך לכל מבין והארכתי לך מעט בני בכאן לפי שהפירוש הזה נתחדש במשנה זו מזמן קרוב ואשר היו לפנים פירשוה בענין אחר ע\"כ וקצת מזה תמצא כתוב בפי' הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>א\"ר יוסי והלא כל השופרות כלן נקראו קרן וכו'. </b>ירושלמי הוון בעיין מימר ולא פליגין אשכח תני ר' יוסי מכשיר בשל פרה וחכמים פוסלין ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל ורבנן אמרי כל השופרות איקרי קרן ואיקרו שופר ע\"כ. אמר המלקט מפרש בגמ' איקרו קרן כדאמרן ואיקרו שופר דכתי' במתן תורה במשוך היובל וגו' וכתיב ויהי קול השופר ור' יוסי אמר לך דפרה נמי איקרי שופר דכתיב ותיטב לה' משור פר אם שור למה פר ואם פר למה שור אלא מאי שור פר משופר פי' תיטב לפניך תפלתי יותר טוב משופר. ורבנן אמרי מאי שור פר שהוא כפר זהו שורו של מעשה בראשית. עולא אמר היינו טעמא דרבנן לפי שאין קטיגור נעשה סניגור ועוד מפני שהוא קרן ור' יוסי אמר לך דקאמרת אין קטיגור נעשה סניגור ה\"מ מבפנים והאי שופר מבחוץ הוא ודקא אמרת מפני שהוא קרן כל השופרות נקראו קרן אביי אמר היינו טעמייהו דרבנן שופר אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות והאי דפרה כיון דקאי גלדי גלדי מיתחזי כשנים שלשה שופרות וחדא ועוד קאמר ור' יוסי אמר לך דקאמרת שופר אחד וכו' כיון דמחברי אהדדי חד הוא ודקא אמרת מפני שהוא קרן כל השופרות נמי נקראו קרן וכתבו תוס' ז\"ל איקרי קרן איקרי שופר פי' הקונטרס איקרי קרן כדאמרינן ואיקרי שופר דכתיב במתן תורה במשוך היובל וגו' וכתיב ויהי קול השופר. יש מקשים ואמאי לא הביא האי קרא דמתני' במשוך בקרן היובל כשמעכם את קול השופר להוכיח דכל שופרות איקרו שופר שטות להקשות וקל להבין דאדרבה מהאי קרא מוכח דשופר איקרי קרן ועוד צריך להוכיח דבעלמא שופרות איקרו קרן ע\"כ: ונראה שר\"ל שופרות סתם איקרו שופרות בלא לווי דקרן ותוספת י\"ט הגיה דבעלמא איקרו שופרות בלא קרן ואני לא מצאתיו מוגה בתלמוד של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: ועיין בספר חכמת מנוח ז\"ל ובטור א\"ח סי' תקפ\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שופר של ר\"ה. </b>תוס' דפ' אלו נאמרים (סוטה דף ל\"ט:) \n",
+                "<b>של יעל פשוט. </b>פי' רש\"י ז\"ל חיה אבל הרב בעל הערוך ז\"ל פי' דיעל היינו כבשה קטנה וקרן הכבשה רגיל להיות פשוט ומשמע שהזקיקו לומר כן מדתנן בסיפא בתעניות בשל זכרים כפופים מכלל דרישא דתנן יעל היינו כבשה נקבה ונראין דברי רש\"י ז\"ל כדמתרגמינן ואקו ודישון ויעלא ורימא וכתיב הרים הגבוהים ליעלים אלמא יעל מין חיה היא תוס' והר\"ן ז\"ל ומפרש בירושלמי פשוט כדי שיפשטו לבם בתשובה אבל בתעניות כפוף כדי שיכופו לבם בתפלה. ובגמ' מפ' דתנא דמתניתין ס\"ל דבר\"ה כמה דפשיט איניש טפי עדיף משום נשא לבבנו אל כפים ור' יהודה דלקמן סימן ה' ס\"ל דבר\"ה לתפלה בעינן כפופים דכמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי ע\"כ. ולקמן בס\"ד אאריך: \n",
+                "<b>ופיו מצופה זהב. </b>בגמ' פריך והתניא צפהו זהב במקום הנחת פיו פסול שלא במקום הנחת פיו כשר (הגהה פי' רש\"י ז\"ל במקום הנחת פה פסול שהתקיעה בזהב ולא בשופר ע\"כ וקשה לע\"ד דהיינו א\"כ מבפנים פסול שפי' הוא ז\"ל עצמו לקמן בגמ' מבפנים פסול שהתקיעה בזהב ונלע\"ד שהוא ז\"ל ר\"ל דהנחת פה היינו עובי השופר מקום שמניח פיו ופסול מפני שתחלת תקיעתו עוברת דרך הזהב ולא דרך שופר ומבפנים פסול הוי נמי מהאי טעמא ובמכ\"ש פסלינן ליה שכל התקיעה עוברת דרך השופר והיינו שרש\"י ז\"ל גבי מקום הנחת פה טרח לפרש בזהב ולא בשופר כלומר ולא בשופר הכל אבל גבי מבפנים לא כתב רק שהתקיעה בזהב כלומר הטעם נראה לעינים שכל התקיעה עוברת דרך הזהב בלבד ע\"כ. ומשני אמר אביי כי תנן נמי מתניתין שלא במקום הנחת פה תנן: \n",
+                "<b>ושתי חצוצרות מן הצדדין וכו'. </b>ביד שם סי' י\"ב ובגמ' פריך ותרי קלי מי משתמעי והתניא זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האזן יכולה לשמוע ומסיק הא לא דמיא אלא לסיפא בהלל ובמגלה אפי' עשרה קורין כאחד אלמא כיון דחביב יהיב דעתיה הכא נמי כיון דחביבה ליה שחדשה היא לו יהיב דעתיה ושמע ונפיק במאי דשמע משופר דבהדי חצוצרות אלא למה מאריך בשופר לידע שמצות היום בשופר בלבד. ופי' הר\"ן ז\"ל דטעמא מפני דשלשה המהלכין בדרך גדול באמצע הכא שופר גדול מפני שמצות היום בשופר ע\"כ. ובטור א\"ח סי' תקפ\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתעניות. </b>דאמרינן במסכת תעניות תקעו הכהנים תקעו רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>בשל זכרים אילים. </b>דמתרגמינן איל דכרא: \n",
+                "<b>כפופין. </b>פי' רש\"י ז\"ל שסתמן כפופין ע\"כ ומשמע דגם ברישא ר\"ל שסתם קרן דיעל פשוט: וכתב הר\"ן ז\"ל ומקום שיש חצוצרות אין שופר פי' רש\"י ז\"ל כגון תעניות והקשה הראב\"ד ז\"ל מדאמרינן בפ\"ק דתעניות במה מתריעין בשופרות ותירץ דהכא בתקיעה שבסוף כל ברכה וברכה מאותם שש ברכות שמוסיפין ומאי דאמרינן בפ\"ק דתעניות שמתריעין בשופר היינו בשעה שמרבין בתפלה ותחנונים והיינו דאיכא מ\"ד התם דאין מתריעין אלא בפה והכא תנן בהדיא בשל זכרים כפופין אבל הרז\"ה ז\"ל כתב שראה בתשובת הגאונים ז\"ל שנהגו לתקוע בתעניות בשופר וה\"נ מוכח בירושלמי דגרסינן התם וכו' עד ולפי זה הא דתניא מקום שיש חצוצרות אין שופר היינו בשעת מלחמה שתוקעין בחצוצרות כדכתיב והרעותם אבל בתעניות בגבולין בשופרות מתריעין ולא בחצוצרות והיינו טעמא משום דכיון דאמרינן בשעת מלחמה מתריעין ילפינן מינה לכל צרה וצוקה שלא תבא על הצבור דמתריעין ומיהו כיון דחצוצרות בכינופיא דכולהו ישראל הוא דאשכחן להו כדכתיב והיו לך למקרא העדה ותעניות בגבולים לאו כינופיא דכולהו ישראל נינהו מתריעין בשופר כראש השנה ולא בחצוצרות וכן נהגו בכל מקום בשופר בתעניות עכ\"ל ז\"ל: ושם בפ\"ק דתעניות תירץ וז\"ל דיש לנו לומר דכי אמרינן התם בפרק ראוהו ב\"ד דמצות היום בחצוצרות דוקא בתעניות שבמקדש שהם במעמד כל ישראל שם בלבד אמרו כך אנו צריכין לומר כיון שסוגייתנו והירושלמי מוכיח דבתעניות אין תוקעין אלא בשופר ע\"כ: \n",
+                "<b>שופר מקצר וכו'. </b>פ\"א דהלכות תעניות סי' ד' ובטור א\"ח סי' תקפ\"ו. גרסי' בגמ' רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כמתני' בחצוצרות ושופר א\"ל רבא לא אמרו אלא במקדש תנ\"ה בד\"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות: ואח\"כ מייתי בגמ' וכן הנהיג ר' חלפתא בצפורי ור' חנניא בן תרדיון בסכני וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשערי המזרח ובהר הבית בלבד ופי' רש\"י ז\"ל וכך הנהיג במשנתנו שופר וחצוצרות: בשערי מזרח ובהר הבית חדא מילתא היא בשערי מזרח בהר הבית ויש אומרים בשערי מזרח בעזרת הנשים ע\"כ. אמר רבא ואי תימא ריב\"ל מאי קראה דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' הוא דבעי' חצוצרות וקול שופר אבל בעלמא לא ע\"כ בגמ' אמנם האי וכן הנהיג ר' חלפתא לא מצאתיו רק בתוספתא דס\"פ ראשון דתעניות ומיירי כפשוטה דמתני' דמעשה בימי ר' חלפתא ובימי ר\"ח בן תרדיון דבפ' שני דתעניות סימן ה' שרוצה לומר שם שהנהיגו לומר בגבולים מי שענה וכו' כמו שמפורש שם בארך ע\"ש. וק\"ק דלכל הפחות מאחר שהתלמוד סובר פה דשהנהיגו קאי ג\"כ אשופר וחצוצרות הל\"ל תנא וכן הנהיגו וכו' דדוחק גדול לומר דקאי אתניא נמי הכי דהא הוי אפכא ממש ואיך שייך למיתני בתריה וכן הנהיג ואי קאי ארב פפא ב\"ר שמואל דסבר למיעבד וכו' כ\"ש שהוא דוחק יותר גדול שמלת וכן שהיא לשון התוספתא כדכתיבנא לקחה התלמוד מושאל לסומכה למאי דהוה בעי למיעבד רב פפא בר שמואל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שוה היובל. וכו' </b>פ\"ק דהלכות תפילה סימן ח' ורפ\"א דהלכות שופר ובפ\"י דהלכות שמיטה ויובל סי' י' י\"א ובגמ' בלשון שני רב שישא בריה דרב אידי מתני הכי אמר רב שמואל בר רב יצחק הא דתנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות כמאן דלא כר' אליעזר דאי ר' אליעזר כיון דאמר בתשרי נברא העולם הא איכא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון דבראש השנה איתיה וביובל ליתיה כי קתני אשארא: (הגהה הקשו התוס' ז\"ל דאמאי קאמר דלא כר' אליעזר ה\"ל לשנויי דזה היום תחלת מעשיך לאו אבריאת עולם קאי אלא משום תחלת מעשה דין שהעולם נידון בו להתקיים או לאו עד כאן): \n",
+                "<b>ולברכות. </b>בין לפי' ראשון שהביא ר\"ע ז\"ל שהוא לשון רש\"י ז\"ל בין לפי' שני שהוא להרמב\"ם ז\"ל ליכא פלוגתא בינייהו רק בפי' לתקיעות אכן בלברכות כולהו צריכין לפרש דהיינו למנין התשע ברכות כדמפורש בדבריהם ונראה דהני ט' ברכות של יובל היינו דוקא בבית ראשון אכן בבית שני אין כאן ברכות דהא אין שם יובלות דהא קיימא לן בפרק בתרא דערכין והביאו הרמב\"ם ז\"ל שם בפרק עשירי בהלכות שמטה ויובל דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה והוא שלא מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבין כתקנן ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר בר\"ה וכו'. </b>לית ליה לר' יהודה שוה היובל לר\"ה והא דבעינן שופר בר\"ה לאו משום דילפינן מיובל אלא כאידך תנא דיליף בפ' בתרא מדכתיב תקעו בחדש שופר תוס' ז\"ל: ובתוספתא מסיים במילתיה דר' יהודה נתנו חכמים את המצוי למצוי ואת שאינו מצוי לשאינו מצוי. ונלע\"ד שזה מכריח כפי' רש\"י ודלא כפי' הערוך שכתבתי לעיל סימן ג': ובגמ' במאי קמיפלגי ת\"ק ור' יהודה מר סבר בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה טפי עדיף (הגהה הגרסא שנמצאת בגמ' מדוייקת מ\"ס כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי ומ\"ס כמה דפשיט איניש דעתיה טפי מעלי): משום דלתפלה ולהזכיר עקידת יצחק בא בעינן כפופים וביום הכפורים דהיינו יובלות שהן לקרא דרור בעינן פשוטים לסימנא דחירות וג\"ש לית ליה ומ\"ס בר\"ה כמה דפשיט איניש טפי מעלי משום נשא לבבנו אל כפים הלכך בר\"ה בפשוטים דלתפלה הוא ודיום הכפורים נמי משום ג\"ש ובתעניות דלכנופיא לא איכפת לן ועבדינן כפופין להכרא: וכתב הר\"ן ז\"ל ואפסיקא הלכתא בר\"ה כר' יהודה וכדא\"ר לוי שופר של ר\"ה ושל יה\"כ בכפופין והוי יודע דיעל פשוט וזכרים כפופים לאו דוקא דת\"ק ור' יהודה לא פליגי אלא אי כל מאי דפשיט איניש טפי עדיף אי כל מאי דכאיף איניש טפי עדיף ולרבנן דאית להו כל מאי דפשיט איניש טפי עדיף מה לי יעל פשוט מה לי שאר חיות שקרניהם פשוטים אלא ודאי לת\"ק יעל לאו דוקא ולר' יהודה נמי של זכרים לאו דוקא אלא ה\"ה בכל שאר קרני הבהמות הכפופים וכל חד וחד אורחא דמילתא נקט ולדידן דקיימא לן כר' יהודה בעינן כפופים ומיהו איכא לעיוני אי בעינן כפופין לעכובא או למצוה בלחוד שיש מי שאומר דכי היכי דת\"ק דמתני' דלעיל ור' יוסי פליגי לעכובה דת\"ק ס\"ל דכל השופרות כשרין חוץ משל פרה כלומר דבשל פרה אפי' בדיעבד פסול ה\"נ פליגי בהך מתני' ת\"ק ור' יהודה דת\"ק ס\"ל דשופר של ר\"ה דוקא פשוט אבל כפופין אפי' בדיעבד פסולין ור' יהודה ס\"ל דכפופין דוקא אבל פשוטין אפי' דיעבד פסולין ולפי זה כיון דאפסיקא הלכתא כר' יהודה נקטינן דמצות ר\"ה בכפופים אבל בפשוטין לא יצא וזהו דעת הרמב\"ם ז\"ל והוא מוסיף עוד שלא כל הכפופים הוכשרו אלא של זכרים בלבד דהיינו אילים כפשטא דמתני' שכך כתב בפ\"א מהלכות שופר ושופר שתוקעין בו בין בר\"ה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש ע\"כ. ודבריו תמוהין חדא דהא כתיבנא לעיל דלר' יהודה זכרים כפופין לאו דוקא דה\"ה לשאר הכפופים ועוד דכפופין משמע דלאו לעכב קאמר אלא למצוה דאי לעכב פליגי היכי סתים מתני' ותני שופר של ר\"ה של יעל פשוט דמשמע דר' יוסי ות\"ק דידיה מודו בה (הגהה לשון תוס' והרא\"ש ז\"ל ועוד דמשמע מילתייהו דרבנן ור' יהודה מחלוקת בפני עצמה ולא קיימא אפלוגתא דת\"ק ור' יוסי ואת\"ל דוקא קאמר ת\"ק ור' יהודה לעיכובא א\"כ הויא חדא פלוגתא דלת\"ק כל השופרות כשרין בין בר\"ה בין ביום הכפורים בין בתעניות חוץ משל פרה ולר' יוסי אף בשל פרה ולת\"ק דר' יהודה ר\"ה ויה\"כ בשל יעל ותעניות בשל זכרים ולר' יהודה בר\"ה בשל זכרים וביובלות בשל יעלים אלא ודאי ר' יהודה ורבנן בר פלוגתיה דוקא למצוה פליגי ע\"כ בקיצור) ה\"ל למיתני בלישנא דפלוגתא ולמימר ואחרים אומרים שופר של ר\"ה של יעל פשוט ועוד לעכובא מנלן הא בקרא אינו כתוב לא כפוף ולא פשוט אלא תעבירו שופר הוא דכתיב וכולהו איקרו שופר ור' יהודה נמי היכי אמר דשל ר\"ה לא מכשרינן ביובל ושל יובל לא מכשרינן בר\"ה והא מיובל גמרינן ליה כדאיתא באידך פירקין בגמ' אלא ודאי האי פלוגתא לא שייכא כלל בפלוגתייהו דת\"ק ור' יוסי דאינהו פליגי לעכב אבל הני תנאי למצוה הוא דפליגי ותדע לך דלמצוה קאמרינן מדא\"ר לוי בגמ' מצות שופר של ר\"ה ושל יה\"כ בכפופים אלמא כולה מילתא למצוה קאמרינן ולא לעכובא הלכך כיון דקיי\"ל כר' יהודה נקטינן דשופר של ר\"ה מצותו בכפופין ע\"כ. וגם תוס' והרא\"ש ז\"ל האריכו על זה ע\"ש ומ\"מ לפי דרכנו למדנו דהר\"ן ז\"ל פליג אתוס' במה שכתבתי בשמם שכתבו דר' יהודה לית ליה ג\"ש דשביעי שביעי אנא נפקא ליה שופר בר\"ה מתקעו בחדש שופר וגומר ומשמע דרש\"י ז\"ל ס\"ל כדעת הר\"ן ז\"ל ממה שכתבתי בשמו לעיל ריש סימן ד' כפופין שסתמן כפופין ע\"כ: וכתב עוד הר\"ן ז\"ל וז\"ל ונמצינו למדין שלשה דינים בשופר דדיעבד כל השופרות כשרין חוץ משל פרה דאפילו דיעבד פסול ואין צ\"ל אותן קרניים שכולן זכרות שהן פסולין דלאו שופר מיקרו אלא קרן ולמצוה בעינן כפופין והיינו דתנן בראש השנה תוקעין בשל זכרים ומיהו כל הכפופים כשרין וכמו שכתבנו למעלה אבל למצוה מן המובחר בעינן של איל וכדאמר ר' אבהו לעיל למה תוקעין בשופר של איל וכמו שכתבתי שם בס\"ד וליכא למימר בשל זכרים דקאמר ר' יהודה היינו של איל בלבד משום עקידת יצחק בן אברהם דאי הכי כי אמרינן בגמ' מ\"ס דהיינו ר' יהודה כל דכאיף טפי עדיף הוה לן למימר ר' יהודה סבר כל איל טפי עדיף משום עקידת יצחק בן אברהם אלא ודאי כדאמרן ומיהו אע\"ג דמסקינן חוץ משל פרה אפשר דדוקא בטהורים אבל בטמאים לא דהא אמרינן בפ' במה מדליקין לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה ושופר מלאכת שמים היא דהא אמרינן לעיל כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי ומיהו לאו ראיה גמורה היא דהתם בפ' במה מדליקין משמע וכו' עד לפיכך צ\"ע: לשון ספר לבוש החור בסי' תקפ\"ו ושל פרה קרן איקרי שופר לא מיקרי דכתיב בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו פי' קרניו של בכור שור הם כקרני ראם ש\"מ דשל שור איקרי קרן דוקא דומיא דקרניו של ראם שהם עצם אחד ולא חלול ואע\"ג דשל שור חלול הוא ולכך אפילו בדיעבד או שאין לו שופר אחר אינו יוצא בשל פרה ואצ\"ל בקרני רוב החיות שאינם חלולים אלא הם עצם אחד שאינו יוצא בהם אפי' בדיעבד ע\"כ וע\"ש עוד. ומתני' מייתי לה בפ\"ק דערכין דף ג' ובטור א\"ח סי' תקפ\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שופר שנסדק ודבקו פסול. </b>ביד בהלכות שופר פ\"א סי' ה'. וכתבו תוס' ז\"ל פי' בקונטרס דה\"ל כשני שופרות משמע שר\"ל שנסדק לגמרי ונחלק לשתי חתיכות שאם היה מחובר מצד אחד אין זה שני שופרות ותימא דאם נחלק לגמרי היינו דבק שברי שופרות ולכך נראה דנסדק מצד אחד לארכו על פני כולו ולפי שאין שם שופר עליו פסול וכ\"ש דיבק שברי שופרות וזו ואין צריך לומר זו קתני א\"נ יותר סופו להפרד כשנסדק מצד אחד ודבקו משאם עשה שופר אחד של חתיכות והוי שם שופר עליו טפי קמ\"ל ודבק שברי שופרות נמי לא מיפסיל מטעם שנים ושלשה שופרות אלא דאין זה קרוי שופר א\"נ משום דכתיב והעברת דרך העברתו פי' כדרך שהאיל מעבירו בראשו בהיותו חי כי היכי דפסלינן הפכו ותקע בו משום דבעינן דרך העברתו ואפי' נפסול מטעם משום שנים ושלשה שופרות אין קשה כלום ע\"כ: גרסי' בברייתא בגמ' נסדק לארכו פסול לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול וכתבו תוס' ז\"ל נסדק לארכו לא תני הכא אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר כדקתני גבי נסדק לרחבו משום דלארכו לא מפסלי אא\"כ נסדק על פני ארכו מראשו ועד סופו ע\"כ: ועיין ג\"כ בהר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>דבק שברי שופרות. כו'</b> תוס' ס\"פ שני דסוטה דף י\"ח והא דלא ערבינהו ותנא שופר שנסדק ודבק או שדבק שברי שופרות פסול נראה משום דגבי שופר שנסדק איכא חילוק בין נסדק לארכו לנסדק לרחבו כדאיתא בברייתא בגמ' ואפי' בנסדק לארכו יש כמה סעיפים עיין שם בפוסקים: \n",
+                "<b>ניקב וסתמו וכו'. </b>אם נפרש דאיירי לאחר הסתימה לפי שלא הוחלקה סתימת הנקב אין הרוח יוצא בפשיטות ומעכב את הקול קשיא דכיון דכל הקולות כשרין כדקאמרינן בגמ' מה לי מעכב מה לי אינו מעכב ונראה דאיירי קודם סתימה דקודם שנסתם היה הנקב מעכב את הקול שהיה הקול משתנה מחמת הנקב וכשסתמו חזר לכמות שהיה ובירושלמי גריס בהדיא אם היה מעכב קודם שסתמו פסול כשסתמו כיון דסתימה זו מסייעא לקול משום דשופר אחד אמר רחמנא שלא יסייע דבר אחר לקול כמו צפהו זהב דאם נשתנה קולו פסול אבל אם לא היה מעכב את התקיעה שלא נשתנה קולו מתחלה מחמת הנקב הרי הוא כאילו לא ניקב ואין לחוש במה שסתמו תוס' ז\"ל ועוד האריכו ע\"ש. וז\"ל הר\"ן ז\"ל אם מעכב את התקיעה פסול פי' אם מעכב את התקיעה עכשיו אפי' סתמו במינו פסול דכיון שמעכב את התקיעה נמצא שאינו בטל לגבי השופר וה\"ל קול שופר ודבר אחר ואם לאו שאינו מעכב את התקיעה עכשיו אע\"פ שהיה הנקב מעכב מתחלתו כשר לפי שמה שסתמו בו בטל לגבי השופר ומיהו דוקא בשסתמו במינו כשר ומתני' ר' נתן היא ובירושלמי דייק ניקב וסתמו והוא שסתמו הא לא סתמו כשר שכל הקולות כשרים בשופר ע\"כ ובטור א\"ח סי' תקפ\"ו ובקולון שורש קכ\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התוקע לתוך הבור וכו'. </b>בפרקין דף כ\"ז ע\"א וביד שם ספ\"א ובפ' שני סי' ה' ובטור א\"ח סי' תקפ\"ז וסי' תקפ\"ט ועיין במ\"ש בפ' המוכר את הבית סי' ב' בחילוק שיש בין בור לדות: וכתוב בהרא\"ש ז\"ל גמ' אמר רב יהודה לא שנו אלא אותם העומדים על שפת הבור אבל אותם העומדים בבור יצאו פרש\"י ז\"ל שהן שומעין קול השופר לעולם. משמע מתוך פירושו אותן העומדים על שפת הבור פעמים שומעים קול שופר ופעמים שומעים קול הברה וכן משמע לישנא דרב יהודה לא שנו דמתני' מפלגא בין שמע קול שופר ובין שמע קול הברה אלא לאותם העומדים על שפת הבור אבל אותן העומדים בבור לעולם שומעים קול שופר ולא ידעתי מה הבחנה יש אם קול שופר שמע או קול הברה שמע אם תלוי בהבחנת האדם שיאמר שמעתי קול שופר או תלוי בעומק הבור או בהתקרב אדם על שפת הבור והתרחקו ממנו ולא מסתבר שיהא תלוי בהבחנת האדם דלמה נשתנה תקיעת הבור פעמים קול שופר (פעמים קול) ופעמים קול הברה ואם תלוי בעומק הבור או בקירובו על שפת הבור ובריחוקו כל זה צריך שיעור. על כן נראה לי אע\"ג דרב יהודה אמר לא שנו אינו בא כי אם לפרש המשנה וה\"פ ל\"ש אם קול הברה שמע אלא לאותם העומדים על שפת הבור שהקול מתבלבל בבור קודם שיצא לחוץ ולעולם אינם שומעים אלא לקול הברה אבל לאותם העומדים בבור לעולם קול שופר הם שומעין ויצאו עכ\"ל ז\"ל ועל מה שכתב הרא\"ש ז\"ל לא ידעתי מה הבחנה יש אם קול שופר שמע או קול הברה וכו'. כתוב בבית יוסף שם סי' תקפ\"ז נראה שכל אדם יכול להבחין אם הקול ששמע הוא קול שופר או הוא קול הברה נמשך מעומק הבור ומהתקרב האדם על שפת הבור והתרחקו ממנו ושיעור דבר זה הוא תלוי בהבחנת האדם אם קול שופר שמע או קול הברה ע\"כ: \n",
+                "<b>או לתוך הפיטס. </b>בסמ\"ך: וי\"ס בתי\"ו וסמ\"ך וי\"ס בתי\"ו ומ\"ם: \n",
+                "<b>וכן מי שהיה עובר וכו'. </b>אית דל\"ג מלת וכן: ואיתה בתוספת פרק כל גגות (עירובין דף צ\"ב) ודפרק כיצד צולין (פסחים דף פ\"ה.) והקשו הם ז\"ל דאמאי אם כיון לבו יצא והא אמרינן בעירובין בפ' כל גגות צבור בקטנה וש\"צ בגדולה אין יוצאין ידי חובתם ותרצו דשאני התם דליכא עשרה עם ש\"צ והקשו עוד מדאמרינן פ' כיצד צולין מן האגף ולחוץ כלחוץ ואמר רב יהודה וכן לתפלה ופליגא דריב\"ל דאמר אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים ובההיא פלוגתא במאי עסיקינן אי לענין צרוף ההיא דבפ' כל גגות תיקשו לריב\"ל ואנן קיימא לן כותיה כדמוכח בסוטה פ' אלו נאמרין דמייתי מינה ראיה לברכת כהנים דאין מחיצה מפסקת ואי איירי לענין לצאת וכמתני' דהכא תיקשי מתני' לרב יהודה ותרצו דההיא דפ' כיצד צולין מיירי לענין לענות בכל דבר שבקדושה עם הצבור דלרב יהודה מפסקת ואינו עונה עמהם משום דכל דבר שבקדושה אין פחות מעשרה והרי היא כעומד מבחוץ ולריב\"ל אין מחיצה מפסקת והרי הוא כעומד בתוך עשרה שבפנים ועונה עמהם וקיימ' לן כר' יהושע בן לוי אבל בתקיעה ומגלה מודו ע\"כ. וכתב הר\"ן ז\"ל דיש מי שהקשה עליהם דהא קול מגלה תנן ומגלה בעינן עשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה ואפילו לרב דאמר בזמנה ביחיד הא אמרינן התם דחש רב להא דרב אסי דאמר בעשרה ולאו קושיא היא דהא דבעינן עשרה במגלה היינו משום פרסומי ניסא ובמקום קריאתה הוא דבעינן עשרה לפרסומי ניסא והא איכא ואע\"ג דהאי שמע לה ממקום דליכא עשרה קריאתה בעשרה מיהא הוא וממקום דאיכא פרסומי ניסא שמע לה ומש\"ה יצא ואם לאו לא יצא ע\"כ ובירושלמי א\"ר יוסי ב\"ר חנינא לא אמר אלא וכן מי שהיה עובר הא אם עמד חזקה שנתכוון: \n",
+                "<b>אע\"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו </b>נראה שר\"ל אע\"פ שזה העומד בתוך בית הכנסת שמע וגם העובר אחורי בית הכנסת שמע ולא אמרי' בעומד בבית הכנסת אם כיון לבו יצא וכו' משום דעומד בבית הכנסת סתמו כיון לבו אבל עובר אחורי בית הכנסת וכו' סתמו לא כיון לבו אלא אם עמד כדכתיבנא בשם הירושלמי או שמא משנה יתירה אתא לאשמעינן מאי דתניא בברייתא בגמ' דיחיד התוקע בעינן ביה כוונת משמיע והיינו זה כיון לבו רוצה לומר להוציא בני אדם י\"ח וזה לא כיון לבו להוציא כך נלע\"ד והכי אשכחן בגמ' בריש הוריות דדריש ממשנה יתירה ענין שהוא חוץ מפשט הלשון וכמו שכתבתיו שם בריש הוריות בס\"ד ובריש פ' שני דגיטין משמע דרבותא זוטרתי היא דאמרינן דאתא משנה יתירה לאשמועינן אבל רבותא רבתי לא אמרינן דכיון דרבותא טובא היא ה\"ל לתנא לפרושה בהדיא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה </b>כתוב בספר לבוש החור סי' תקס\"ו שבודאי באותו היום גזר משה תענית. בסי' תרי\"ט כתב אמרו חז\"ל ואהרן וחור תמכו בידיו משום שתענית צבור היה שמשה רבע\"ה גזר תענית. ובספר חן טוב פרשת בשלח דף קל\"א ע\"ב מצאתי כתוב קשה איך היה תלוי הסתכלות ישראל כלפי מעלה בידיו של משה אם לא שנאמר שהסתכלתם כלפי מעלה היה גורם להרים ידי משה וע\"י העון כבדו ידיו אמנם עדיין צריכין אנו למודעי מה צורך המלחמה להיות ידי משה קלים או כבדים גם טעם למה היה מניח ידיו משה לעולם יגביה ידיו כדי שיתגברו ישראל למה זה יניחם כלל ודרך המדרש ידועה שעל שמינה אחר תחתיו כבדו ידיו והדבר קשה שהרי ארז\"ל מסורת אגדה וכו' שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל גס ארז\"ל שאמר יהושע כמה גדולים ממני בדור ולא צוה משה אלא לי לולא שראה משה שהיה נופל בידי וכו' א\"כ הרי מפי הגבורה נאמר לי שיצוה את יהושע ותירץ בעמוד ג' שבזכות הרמת ידו לקבל הלוחות היו ידיו עתה ג\"כ קלות ומתרוממות כלפי מעלה וכאשר יניח ידו על מה שעתידין לעשות עגל בחורב ויפרחו האותיות מהלוחות ויהיו כבדים הלוחות אז גם עתה וגבר עמלק כי שם יעשו עגל בחורב ואינם ראוין לקבל תורה מן השמים על רגל העגל הבא בשביל ראיית המרכבה כמש\"ה ראה ראיתי את עני עמי וארז\"ל אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות וכו' ובעבור זה יניח ידו וגבר עמלק ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>זה הכלל וכו' </b>פ' היה קורא (ברכות דף ט\"ז) וביד פ\"א דהלכות ברכות סי' י\"א ובפ' שני דהלכות שופר סי' ב' ירושלמי תני אבל אמרו אשה מברכת לבעלה עבד לרבו קטן לאביו ומפ' התם דהאי קטן מיירי בעונה אחריו כההיא דתנינן פ' לולב הגזול מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים ולשון הברייתא בגמ' בבלית פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ח) ת\"ר באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה והתם ודאי לא זו אף זו קתני ל\"מ בן דמברך לאביו או לזולתו דהא ודאי אתי לכלל חיוב מן התורה לכשיגדל אלא אפי' עבד נמי מברך לרבו ול\"מ עבד דמברך לרבו או לזולתו דהא אפשר דאתי לחיוב דאורייתא אם ישתחרר אלא אפי' אשה דלעולם לא אתיא לחיוב דאורייתא אפי' בברכת המזון אי אמרי' דאין חייבים בברכת המזון מן התורה משום דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא ניתנה לנקבות דבעיא היא בפ' מי שמתו אי נשים חייבות בברכת המזון מן התורה אי מדרבנן ולא אפשיטא כך נלע\"ד: וק\"ק בעיני אמאי תנא אין מוציאין את הרבים י\"ח דמשמע הא ליחיד מוציאין ולא היא דאפי' ליחיד אין מוציאין ועוד קשה שמצאתי הגירסא בהרא\"ש ז\"ל חש\"ו אין מוציאין את הרבים ידי חובתם זה הכלל כל המחוייב בדבר מוציא את הרבים י\"ח וכשאינו מחוייב בדבר אין מוציאין את הרבים ידי חובתם. והיא חלוקה יתירה ומ\"מ בכולהו לא הוה ליה למיתני אלא אין מוציאין את אחרים י\"ח ואפשר שאם הנוסח שבהרא\"ש ז\"ל נכון דאגב דאיצטריך למיתני גבי מחוייב בדבר דמוציא אפי' את הרבים וגדולים ממנו י\"ח תנא גבי אינו מחוייב לשון רבים אע\"ג דלאו דוקא כך נלע\"ד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>י\"ט של ר\"ה </b>תוס' פ' לולב וערבה (סוכה דף מ\"ג) וביד בהלכות שופר פ' שני סי' ו' ט' ובפ' עשירי דהלכות שמיטה ויובל סי' י\"ב ובטור א\"ח סימן תקפ\"ח: וכתב הכל בו בסי' ס\"ד ויש שואלין אמאי לא דחינן ר\"ה כד מיקלע בשבת משום תקיעת שופר כי היכי דדחינן ליה מיום א' משום יומא דערבה והתשובה זימנין דמיקלע המולד בה' י\"ח והוי נדחה עד שבת משום מולד זקן משום ו' דאד\"ו ואם נדחה אותו גם מיום ז' משום תקיעת שופר נצטרך לדחותו עד יום ב' משום א' דאד\"ו נמצא שלא יהיה נקבע עד יום ה' אחר המולד וכולי האי לא דחינן משום דמיחזי כשקרא ע\"כ והובא בבית יוסף שם סימן תקפ\"ח: \n",
+                "<b>במקדש היו תוקעין וכו' </b>בספר הרוקח סי' ר\"א רמז לדבר תקעו בחדש שופר בהתחלת התיבות להפך שבת עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל לא במדינה </b>רבה משרש טעמא גזרה שמא יטלנו בידו וכו' כמו שפי' ר\"ע ז\"ל וכתבו תוס' והר\"ן הא דלא נקט שמא יוציאנו מרה\"י לרה\"ר פי' בקונטרס בסוכה משום דלא פסיקא ליה דאם הגביה ע\"מ להצניעו ונמלך להוציאו פטור וקשיא דגבי העברת ד' אמות נמי לא מיחייב אלא אם כן הגביהו על מנת להעבירו ד' אמות ונראה דמרשות היחיד לרה\"ר אית ליה הכרא וליכא למיגזר אבל ברה\"ר זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ד' אמות ע\"כ: \n",
+                "<b>אבל לא במדינה </b>לא בירושלם ולא בגבולין כפי' בקונטריס והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת תוקעין בה היינו לאחר חרבן שתיקן ריב\"ז וא\"ת ומ\"ש מלולב שהיה ניטל אפי' בגבולין בזמן שבית המקדש קיים כדמשמע בר\"פ לולב וערבה שהיו מוליכין את לולביהם לבית הכנסת וי\"ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא הואיל ואישתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל תקיעת שופר מעשה חכמה ומיהו קשה דלאחר חרבן הבית הקלו טפי בשופר מבלולב שתיקן ריב\"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב\"ד אבל לולב לא אישתרי כדמשמע התם דמוקי לההיא דמוליכין לולביהם בזמן בית המקדש ובגבולין משמע דבזמן שאין בית המקדש קיים לא הותר בשום מקום וי\"ל דשופר שהוא להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהם שבשמים לא רצו לבטל לגמרי וכיון דתקון בחד ב\"ד תקון בבל מקום שיש בו ב\"ד אע\"פ שבזמן הבית לא היה אלא במקדש דוקא. ועוד י\"ל דדין הוא דלולב יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבר\"ה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלם אבל יום ראשון דלולב היה ידוע בגבולין תוס' ז\"ל: והר\"ן ז\"ל פי' ומשום הכי אתקין בשופר ולא אתקין בלולב משום דאפי' כי אתי בשבת איתיה בשאר יומי אי נמי משום דשופר אתי לזכרון טפי מלולב ע\"כ: ובר\"פ לולב וערבה תירץ משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע הלכך במקום ב\"ד ליכא למיחש מה שא\"כ בלולב דלכל מסור הלכך אפי' במקם ב\"ד איכא למיחש ביה משום גזרה דרבה עכ\"ל ז\"ל: והרב אלפס ז\"ל היה תוקע בבית דינו וסמך לו על הא דתנן משחרב בית המקדש התקין ריב\"ז שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב\"ד ולפניהם דוקא ורוצה לפ' כל ב\"ד ואפי' של שלשה ולא נהגו כן מפני שכל המפרשים פירשו ב\"ד של עשרים ושלשה שהן סנהדרי קטנה כך פי' הרא\"ש ז\"ל טעמו של הרי\"ף ז\"ל אבל הר\"ן ז\"ל פי' דטעמו של הרי\"ף ז\"ל משום דאמרינן דאיכא בין אמרו לו לת\"ק בי דינא דאקראי וקיימא לן כת\"ק ובסמוך אכתבנו באורך: \n",
+                "<b>משחרב בית המקדש כו'</b> תוס' פ\"ק דע\"ז דף י\"ג: \n",
+                "<b>אחד יבנה ואחד כל מקום </b>תוס' ר\"פ דם חטאת ופי' רש\"י ז\"ל ב\"ד של עשרים ושלשה: אבל הרא\"ש ז\"ל כתב שהרי\"ף ז\"ל היה תוקע בר\"ה שחל להיות בשבת שהוא ז\"ל מפ' ב\"ד לאו דוקא סנהדרין אלא ב\"ד המופלג בדורו ע\"כ וז\"ל הר\"ן ז\"ל ונראה מהרב אלפסי ז\"ל שהביא ממרות הללו בהלכות שהוא סובר דלא בעינן ב\"ד סמוך ונראה שהזקיקו לומר כן מדאמרינן בגמ' אמרו לו היינו ת\"ק איכא בינייהו בי דינא דאקראי וה\"פ דת\"ק סבר בכל ב\"ד של שלשה תוקעין דהיינו בי דינא דאקראי ור' אלעזר סובר דלא תיקן ריב\"ז אלא דומיא דבית המקדש דהיינו בית הועד שיודעין בקביעא דירחא ושם תוקעין בפני שלשה שקדשו את החדש דקדוש החדש בשלשה ואמרו לו דנהי דלא בעי' ב\"ד של ע\"א כיבנה ב\"ד קבוע מיהא בעינן של כ\"ג וקיימא לן כת\"ק הלכך בב\"ד של שלשה נמי תוקעין ולפיכך כתב הריא\"ף ז\"ל בהלכותיו הא דאמר רב הונא ועם ב\"ד ובפני ב\"ד ועל זה היה סומך לעשות מעשה בדבר שהיו חוקעין בבית דינו בראש השנה שחל להיות בשבת ומיהו משמע דנהי דלא בעי ב\"ד של כ\"ג או סמוך ב\"ד קבוע מיהא בעינן דהא כתיבנא לעיל דתרתי בעינן בפני ב\"ד ובזמן ב\"ד וכל ב\"ד שאינו קבוע אין לו זמן אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בפ' שני מהלכות שופר ובזמן הזה שחרב בית המקדש כל מקום ב\"ד קבוע והוא שיהיה סמוך בא\"י תוקעין בו וכן דעת הר\"ז הלוי ז\"ל עכ\"ל ז\"ל. ובמה שכתב וכל ב\"ד שאינו קבוע אין לו זמן ונראה שר\"ל אינו מועיל לו הזמן שאפי' שיתקעו בזמן קביעות ב\"ד פי' בזמן שב\"ד יושבים שם דהיינו עד שש שעות אעפ\"כ אין תוקעין שם בשבת כיון שאין הב\"ד קבוע שם כך נראה לי וקשה לע\"ד אמאי דקאמר בגמ' והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דמגלה דבשלמא שופר ומגלה הכל חייבין ואין הכל בקיאין וחיישינן שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר אלא לולב אי הכל חייבען גם הכל בקיאין וליכא למיחש שמא יעבירנו ד' אמות ברה\"ר: ובמה שפי' רש\"י ז\"ל בפ' לולב וערבה וילך אצל בקי ללמוד סדר נענועו או ברכתו ניחא קצת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד זאת היתה </b>כך צ\"ל וביד שם פ' שני דהלכות שופר סי' ח': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בראשונה היו מקבלין עדות החדש </b>פ\"ק דביצה דף ד' ודף ה' וביד פ\"ג דהק\"ה סי' ה' ו' ובטור א\"ח סי' ת\"ר ועיין שם בספר לבוש החור ותוסיף לקח טוב: וכתוב בכל בו סי' ס\"ד מיהו ר\"ש ז\"ל מצא בתשובות במחזור ויטרי שיש לומר זמן בי\"ט שני של ר\"ה דמאי דאמרת דקדושה אחת אריכתא הן היא הנותנת שהרי אימת הוי קדושה אחת כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה כדאיתא בר\"ה ואז הר שני עיקר כדאמרינן לא היו מקבלין עדות לאחר המנחה ואע\"ג דהשתא לאחר חרבן הבית הוי יום ראשון עיקר כדאמרינן משחרב בית המקדש התקין ריב\"ז שיהו מקבלין עדות וכו' מ\"מ מה שאנו נוהגין קדושה אחת היינו מחמת תקנה ראשונה שהתקינו שלא יהו מקבלין עדות מן המנחה ולמעלה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>פעם אחת נשתהו העדים מלבוא </b>ירושלמי א\"ר שמואל בר נחמן מפני מעשה שאירע שפעם אחת נפלה הבערה בעיר ובאו סרקיים ונטלום ונתקלקלו הלוים בשיר ע\"כ: ופי' בשיר של תמיד של בין הערבים והקשו בתוספות וא\"ת ואמאי לא חשיב קלקול של מוסף שלא הקריבו מוסף של ר\"ח שאחר התמיד אין יכולין להקריבו כדדרשינן עליה השלם בפ' תמיד נשחט והעלו די\"ל דאחר התמיד יכול להקריב מוסף של ר\"ח משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כדאמרינן וכו' עוד הקשו ז\"ל אמאי נתקלקלו בשיר והלא בשעת נסכים היה השיר כדאמרינן בכל דוכתא אין אומרים שירה אלא על היין ואיתא בפ' שני דיכול להמתין מלהביא נסכים עד הלילה או עד למחר כדאיתא בהקומץ זוטא דמביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשר ימים ונ\"ל דלכתחלה יש להביא נסכים עם הזבח דאי מביא בלילה אין יכול לומר שירה דמה כפרה ביום אף שירה ביום ולמחר נמי אם מביאן הא איבעיא לן נסכים הבאים בפני עצמן כלומר שהביאו קרבן צבור היום ונסכים למחר טעונים שירה או אינם טעונים שירה וההיא דמביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשרה ימים דמשמע דלכתחלה יכול לעשות ה\"מ בקרבן יחיד דאין טעון שירה דאין אומרים שירה אלא על קרבן צבור הקבוע להם זמן כדמוכח התם בערכין ע\"כ: \n",
+                "<b>התקין ריב\"ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום </b>שם בפ\"ק דביצה דף ה' מסיק רבא דמודה ריב\"ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש דמה שתקן שיהו מקבלין עדות החדש היינו דוקא להיות מונין למועדות מן הראשון אבל מלעשות י\"ט שני ג\"כ לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה. ויש שם גרסא אחרת לר\"ת אבל גרסא זו היא גרסת רש\"י ז\"ל ותוס' ז\"ל ג\"כ יישבו פירושו: \n",
+                "<b>שלא יהו העדים הולכין אלא למקום הועד </b>ירוש' כיני מתניתא למקום היעד של חדש ע\"כ: ובגמ' ת\"ר אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן וזו אחת מתשע תקנות שהתקין ריב\"ז שית דהאי פרקא חדא הא חמש דמתני' התקין שיהו תוקעין ושיהו מקבלין כל היום ושיהא לולב ניטל ז' ושיהא יום הנף כולו אסור ושלא יהיו העדים הולכין אלא למקום הועד וחדא דפ\"ק שלא יהו מחללין אלא על ניסן ותשרי בלבד ואידך דתניא גר שנתגיר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקנו פי' רובע שקל דהיינו חצי דינר שהגר חייב בקרבן כדכתיב ככם כגר יהיה כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וכו' אר\"ש בן אלעזר כבר נמנה עליה ריב\"ז ובטלה מפני התקלה דילמא אתי לאתהנויי מיניה ואידך פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק רב פפא אמר כרם רבעי דתנן בפ\"ה דמסכת מעשר שני כרם רבעי היה עולה לירושלם וכו' ותניא כרם רבעי היה לו לר' אליעזר במזרחה של לוד בצד כפר טבי ובקש להפקירו שהיה לו לו טורח להעלות הפירות לירושלם א\"ל כבר נמנו עליך חביריך והתירוהו מאן חביריך ריב\"ז שהתירו לפדותו ולהעלות דמיו ואע\"ג דלאחר חרבן הוה קסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע\"ל וצריך להעלות הפירות או הדמים. רב נחמן בר יצחק אמר לשון של זהורית דתניא בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתחו של אולם מבחוץ הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח ובגמ' מפ' טעמא מר אמאי לא אמר כמר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סדר ברכות </b>תוס' רפ\"ד מיתות וכתב בעל המאור ז\"ל עיקר הברכות של שופר הם הברכות של תפלה והן מלכיות זכרונות ושופרות ועליהם שנינו מי שברך ואח\"כ נתמנה לו שופר ומה שנהגו לתקוע כל התקיעות כשהן יושבין ומברכין עליהם ברכת התקיעה במטבע קצר לא היה כן בימי חכמי התלמוד אלא מנהג אחרונים משום חולין ומשום אנוסים שאינה יכולין להמתין עד סוף תפלת המוסף ע\"כ. וההיא דר' יצחק דאמר למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וכו' יישבה ופירשה הוא ז\"ל דלתקיעות שעל סדר ברכות קרי תקיעות דמיושב שאע\"פ שהן מעומד לש\"צ אינם לשאר העם אלא מיושב ותקיעה שמעומד היתה מנהג בידם שהיו תוקעין אותה כשהיו יוצאין מבית הכנסת ע\"כ והביא ראיה וסעד לדבריו מקצת מן הגאונים כמו שהאריך שם וגם הרמב\"ן ז\"ל בספר המלחמות נראה שכן סובר בקצת שכתב שם אבל הצבור שתקעו על סדר ברכות בלבד כדין משנה אפשר דמי שהוא רואה בדעתו לומר כן שלא יברכו במטבע קצר אלא ברכות עולות לתקיעות ע\"כ: \n",
+                "<b>קדושת השם </b>אתה קדוש כך נראה שצ\"ל בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>אם אינו תוקע וכו' </b>ה\"נ ס\"ל לרשב\"ג שתוקעים למלכיות כר' עקיבא ומיהו בהא פליג עליה דס\"ל דקדושת היום עם הזכרונות: \n",
+                "<b>אלא אומר אבות וכו' </b>בפ' שני דהלכות תפלה סי' ו' ובפ\"ג דהלכות שופר סי' ז' ובטור א\"ח סי' תקצ\"א ובת\"כ פרשה י\"א דפ' אמור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין מעשרה מלכיות וכו' </b>פ\"ג דהלכות שופר סי' ח' ט' ובטור א\"ח סי' תקצ\"א כתב הר\"ן ז\"ל מפרשים בגמ' כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים א\"נ כנגד עשרת הדברות דכתיב בהו נמי שופר א\"נ כנגד עשרה מאמרות שבבראשית ומשמע דעשרה פסוקים דמלכיות ודזכרונות ודשופרות כולהו אהני עשרה אסמכינהו אבל בירוש' מסמיך כל חד וחד לעניינא עשר מלכיות כנגד עשרה קלוסין שאמר דוד בהללויה הללו אל בקדשו עשרה זכרונות כנגד עשרה ודויין (הגהה צ\"ע דלא משכחת מבורר רק תשעה שאמר ישעיהו הנביא רחצו הזכו ומה כתיב בתריה למדו היטב דרשו משפט ומה כתיב בתריה לכו נא ונוכחה). עשרה שופרות כנגד שבעה כבשים ופר ואיל ושעיר ע\"כ פי' דמוסף דר\"ה: \n",
+                "<b>ר' יוחנן בן נרי אומר אם אמר וכו' </b>כתב הר\"ן ז\"ל ומיהו ריב\"ן מודה דלכתחלה עשר בעינן דלא פליג אתנא קמא אלא בדיעבד ואף על גב דבגמרא תניא ריב\"ן אומר הפוחת לא יפחות משבע ההיא ברייתא פליגא אמתני' ולפיכך לא הביאה הרי\"ף ז\"ל עד כאן ובגמרא תניא אין פוחתין מעשרה מלכיות וכו' ואם אמר שבע מכולן יצא כנגד שבעה רקיעים פי' שבע למלכיות ושבע לזכרונות ושבע לשופרות וריב\"ן אמרי הפוחת לא יפחות משבע ואם אמר שלש מכולן פי' שלש למלכיות שלש לזכרונות שלש לשופרות כנגד תורה נביאים וכתובים א\"נ כנגד כהנים לוים וישראלים יצא וגרסי' בגמ' אמר רב חננאל אמר רב כיון שאמר ובתורתך כתיב לאמר שוב אינו צריך את יחיד ואחד צבור וכתב הרי\"ף ז\"ל דאפי' בהנך קראי דמלכיות זכרונות ושופרות וכ\"ש לפסוקים דמוספין ורב תנא הוא ופליג על הנך תנאי דלעיל דמתני' שהם רבנן וריב\"ן והיא ג\"כ דעת הרמב\"ם ז\"ל ע\"כ משבלי הלקט סי' צ\"ה ועיין בתוס' ובהר\"ן ז\"ל ובשאר המפרשים: \n",
+                "<b>מתחיל בתורה וכו'. </b>וא\"ת דבכל דוכתא משמע דנביאי עדיפי מכתיבי כדאמרי כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים והכא קאמר קראי דכתיבי ברישא והדר דנביאי וי\"ל משום דקראי דתלים משלי ואיוב קדמו לנביאים ומה שאנו נוהגין להשלים בתורה דעבדינן כר' יוסי כדאמרינן בגמ' המשלים בתורה זריז ומשובח וכן היו ותיקין עושין תוס' ז\"ל. וז\"ל הר\"ן ז\"ל מתחיל בתורה משמע לכאורה דלת\"ק כתובים באמצע מדקאמר מתחיל בתורה ומשלים בנביא ור' יוסי נמי לא פליג אלא בהשלמה אבל בהתחלה מודה הוא דמתחיל בתורה והא נמי משמע בהדיא בתוספתא בדברי ר' יוסי מתחיל בשל תורה ומסיים בשל תורה ומשמע הוא דמודה לת\"ק דכתובים באמצע דבהא לא פליג וכן כתב רבינו האיי גאון ז\"ל שכך היא מסורת בידם והרמב\"ן ז\"ל הביא ראיה לדבר מדתניא במסכת סופרים פי\"ח גבי ט' באב אומר ד' פסוקים משל ירמיה מהמאוס מאסת את יהודה עד כי אתה עשית את כל אלה ושני המזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך ועל נהרות בבל ואע\"פ שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה בזה מקדימין דברי קבלה לדברי קדושה ש\"מ שבכל מקום מקדימין דברי קדושה לדברי קבלה כמסורת רבותינו הגאונים ז\"ל. ואפשר דטעמא משום מעלין בקדש ולא מורידין והלכך מתחיל בתורה דהתחלה מעלייא היא ואח\"כ כתובים דליכא לעלויי אתורה וקודמין כתובים לנביאים כדי שיהא אח\"כ מעלין בקדש עכ\"ל ז\"ל. ועיין בדברי הר\"ן ז\"ל ברפ\"ג דמגלה. ונלע\"ד דלהכי קתני במסכת סופרים דבט' באב מקדימינן ביה דברי קבלה לדברי קדושה דכיון דבעונותינו חרבה עירנו וגלה יקרנו ונוטל כבוד מבית חיינו ליכא ביום המר ההוא טעמא דכבוד דמעלין בקדש: \n",
+                "<b>אין מזכירין זכרון מלכות ושופר. </b>כך הנוסחא ברוב הספרים לשון יחיד וגם בירושלמי במשנה ובגמרא. וגם הרמב\"ם ז\"ל בין בפי' המשנה בין שם בהלכות שופר פ\"ג סי' ח' נקט זכרון ברישא כלשון משנתנו וגם במשנה דבגמרא גרסינן זכרון ברישא אלא שהתלמוד מפרש מלכיות ברישא. ובירוש' בהפך דבמשנה מלכות ברישא ובגמ' מפ' זכרון ברישא. אכן ברב אלפס וברא\"ש ז\"ל מַלְכִיוׁת זִכְרוׁנוׁת ושוׁפְרוׁת היא הגרסא. ור' יוסי הוא דס\"ל בברייתא דפסיק שמע ישראל הוי מלכיות ובו משלים העשר מלכיות אכן ר' יהודה פליג עליה דלא הוי מלכות. וגם קרא דוידעת היום וגם קרא דאתה הראת לדעת ס\"ל לר' יוסי דהוו מלכות ור' יהודה ס\"ל ג\"כ בברייתא בגמ' דלא הוו מלכות ולדידיה משלים העשירי בנביא כדאמר ת\"ק דמתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השני מתקיע. </b>ובגמ' פרכינן ונעביד בראשון משום דזריזין מקדימין למצות ומשני בשעת השמד שנו ומפורש בירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן מפני מעשה שאירע פעם אחת תקעו בראשונה והיו שונאים סבורים שמא עליהם הם הולכים עמדו עליהם והרגום ולכך תקנו תקיעות וברכות במוסף דמגו דאינון חמיין לון קרון את שמע ומצלו וקרו באורייתא ומצלו ותקעין אינון אמרין בנמוסיהון אינון עסקין וא\"ת למה לי טעמא דשעת השמד תיפוק לי דתקיעות על סדר ברכות נינהו ובתפלת המוספין הוא דאיכא ט' לפי שמזכירין בהן מלכיות זכרונות ושורפות אבל בשחרית ליכא אלא שבע ברכות ומש\"ה לא תקעינן בהו איכא למימר דהכי קאמרינן אמאי לא תקון רבנן ט' בשחרית כי היכי דניתקע בשחרית משום זריזים מקדימין למצות ומשני משום שמד וכדכתיבנא אבל מתחלה גם סדר ברכות הוה בשחרית ע\"כ קיצור מהר\"ן ז\"ל. ועוד כתב הוא והרא\"ש ז\"ל בשם רבינו האיי גאון ז\"ל דמדקתני השני מתקיע ולא קתני תוקע ש\"מ שאין ש\"צ תוקע אלא מצוה לאחר לתקוע והטעם נ\"ל שמא תשתבש דעתו בשביל התקיעות ולא ידע לחזור לתפלתו דומיא דמאי דאמרינן בפ' אין עומדין העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטרוף ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי. והכא נמי דכוותה שאם הוא מובטח שהוא חוזר לתפלתו רשאי לתקוע ולא הוי הפסק והא דקתני ובשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל ולא קתני קורין את ההלל היינו טעמא לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה עכ\"ל ז\"ל. ובטור א\"ח סי' תקפ\"ה וכן בכל בו סימן ס\"ד. וכתוב עוד שם אמנם אחר שהטעם כדי שלא יטעה בברכות נראה לומר שש\"צ רשאי לתקוע תקיעות שמיושב משום דלא שייך בהו האי טעמא ודוקא לענין תקיעות אמרי' דעל השני להתקיע שתקנה לא זזה ממקומה אבל להקרות בס\"ת או להקרות ההלל כשאר ימים טובים הראשון מקרא את ההלל ע\"כ: \n",
+                "<b>ובשעת ההלל. </b>משום דאין אומרים הלל בר\"ה ויה\"כ קתני ובשעת ההלל והטעם שאין אומרים כדא\"ר אבהו בגמ' אמרו מלאכי השרת לפני הקב\"ה רבש\"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר\"ה וביום הכפורים א\"ל אפשר מלך יושב כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שופר של ר\"ה אין מעבירין וכו'. </b>ובגמ' מאי טעמא שופר עשה היא וי\"ט עשה ולא תעשה וכתבו תוס' ז\"ל תימה תיקשי המשנה למאן דלית ליה בפ' במה מדליקין דלהוי י\"ט עשה ולא תעשה וי\"ל דשאני הכא דאפשר לעשות כל הני מילי מעי\"ט הלכך לא דחי אפי' לאו גרידא ע\"כ: \n",
+                "<b>לא עולין באילן וכו'. </b>גמרא השתא דרבנן כגון פקוח הגל ואיסור תחומין דליכא למיגזר אטו דאורייתא אמרת לא דאורייתא מיבעיא פי' דאורייתא. רוכבין דאיכא למימר שמא יחתוך זמורה ועולה באילן שמא יתלוש דאורייתא וכתב עוד רש\"י ז\"ל דגמגום בדבר ונראה בעיני דלא גרסי' ליה ע\"כ ומשני בגמ' זו ואין צריך לומר זו קתני: \n",
+                "<b>בין בדבר שהוא משום שבות בין בדבר שהוא משום לא תעשה. </b>מפרש בגמ' דזו ואין צריך לומר זו קתני. ובירוש' כיני מתניתא אסור משום שבות ובלא תעשה: \n",
+                "<b>מים או יין יתן. </b>גמ' מים או יין אין מי רגלים לא מתני' אבא שאול היא דתניא אבא שאול אומר מים או יין מותר כדי לצחצחו מי רגלים אסור מפני הכבוד: \n",
+                "<b>אין מעכבין את התינוקות מלתקוע </b>תינוקות הוא דלא מעכבי דבעי לחנוכינהו הא נשים מעכבי דפטורות לגמרי דמ\"ע שהזמן גרמא הוא וכי תקעו איכא בל תוסיף ופריך בגמ' והתניא אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע בי\"ט אמר אביי לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' יוסי ור\"ש דתניא דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות דברי ר' יהודה ר' יוסי ור\"ש אומרים נשים סומכות רשות אלמא אע\"ג דפטרינהו קרא ליכא איסורא וה\"ה למ\"ע שהזמן גרמא ומתני' ר' יהודה. ומפ' בגמ' כפי פי' רש\"י ז\"ל שאם הוא תינוק שהגיע לחנוך מתעסקין עמו עד שילמוד וכ\"ש שאין מעכבין אותו ואם תינוק שלא הגיע לחנוך אין מעכבין על ידו אבל ג\"כ אין מתעסקין עמו. עוד בגמ' א\"ר אלעזר ואפי' בשבת וכתב הר\"ן ז\"ל פי' שאפי' בשבת מותר להתעסק עמהם כדי שילמדו ומיהו דוקא בי\"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת אבל בשבת אחרת לא והכי איתא בירושלמי אמר ר' אלעזר מתני' בגדול בי\"ט של ר\"ה שחל להיות בשבת ותני כן מלמדין לתקוע פי' בגדול קטן שהגיע לחנוך עכ\"ל ז\"ל. אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בהפך דהא דאין מעכבין התינוקות מלתקוע אפי' בשבת היינו דוקא בשבת שאינו י\"ט של ר\"ה. ופי' שם בהלכות שופר בפ' שני דמיירי בתינוק שלא הגיע לחנוך הפך ממה שפירש כאן בפי' המשנה. וכתוב בחדושי הרב ר' אליה מזרחי ז\"ל שעל סמ\"ג סימן מ\"ב וז\"ל אין מעכבין את התינוקות שהגיעו לחנוך אע\"ג דמתני' סתם תינוקות קתני מ\"מ כיון דאוקמוה בגמ' בתינוקות שהגיעו לחנוך אליבא דרש\"י ז\"ל ה\"ל כאילו היא שנויה בהדיא ואע\"פ שהרמב\"ם וה\"ג ז\"ל חולקים על רש\"י ז\"ל ומפרשי לה בלא הגיעו לחנוך מ\"מ הסמ\"ג נטה לדברי רש\"י ז\"ל משום דההיא דריש ערכין דתניא הכל חייבין בתקיעת שופר ומפרש בגמ' הכל לאתויי קטן שהגיע לחנוך כדתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בי\"ט אתיא כרש\"י ז\"ל וליכא לאקשויי א\"כ מאי אין מעכבין את התינוקות מלתקוע דקאמר והלא האב חייב מדרבנן לחנך את בניו הקטנים משהגיע לחנוך ואילך די\"ל משום דוקיא דהא נשים מעכבין הוא דנקט לה ע\"כ: \n",
+                "<b>והמתעסק לא יצא. </b>גמרא הא תוקע לשיר יצא לימא מסייע ליה לרבא דאמר התוקע לשיר יצא ודחי דילמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה ועיין בהר\"ן ז\"ל וז\"ל מוכח בגמ' דאפי' למ\"ד תוקע לשיר יצא מתעסק לא יצא וטעמא דמילתא משום דתוקע לשיר מיהא מתכוין לעשות תקיעה כהלכתא מה שא\"כ במתעסק ועוד י\"ל דתוקע לשיר כיון שאינו מכוין לשום מצוה יצא למ\"ד מצות אינן צריכות כונה אבל במתעסק כיון שכבר הוא מתכוין למצוה דהיינו לחנך את התינוקות אותה כונה מעכבת מצות אחרת דומיא דמאי דאסיקנא בשמעתא קמייתא דזבחים דבת מינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל מתעסקין עמהן. </b>פי' אלא אדרבא מתעסקין עמהן ואיתה להאי בבא בפ' המוצא תפילין (עירובין דף צ\"ו) וברפ\"ק דערכין: \n",
+                "<b>והשומע מן המתעסק וכו'. </b>גמ' אבל השומע מן המשמיע לעצמו מאי יצא לימא תהוי תיובתיה דר' זירא דאמר לשמעיה איכוון ותקע לי ודחי דילמא איידי דתנא רישא מתעסק תנא סיפא נמי מתעסק ולעולם השומע מן המשמיע לעצמו שלא נתכוון להוציא את השומעין לא יצא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סדר תקיעות שלש של שלש שלש </b>כך צ\"ל. והביאוה תוס' ז\"ל ר\"פ ארבע מיתות ואיתא בת\"כ פרשה י\"א דפ' אמור. ושם באותה פרשה גבי ראש השנה כתיב זכרון תרועה ובפרשת פנחס כתיב יום תרועה וגבי יובל כתיב בפרשת בהר והעברת שופר תרועה ובסיפיה דההוא קרא כתיב נמי תעבירו שופר וביד שם בהלכות שופר רפ\"ג סי' ד' ובטור א\"ח סי' תק\"צ: \n",
+                "<b>שיעור תקיעה. </b>שיעור כל התקיעות כמו שפי' ר\"ע ז\"ל והא דתניא שיעור תקיעה כתרועה משני אביי בגמ' דלא פליגי דתנא ברא חשיב חד בבא ותו לא ותרוייהו חדא מילתא אמרי: \n",
+                "<b>שיעור תרועה בשלש יבבות. </b>רבינו חננאל גריס שלש יבבות ובגמ' נמי גריס שיעור תרועה שלשה שברים ולא גריס כשלשה שברים דהא תרועה עצמה לתנא דידן שלש יבבות ולתנא דברייתא שלשה שברים והיכי שייך למיתני כשלשה אלא שאפשר שלפי שעיקר שברים ויבבות בפיו קאמר דשיעור תרועה כשלש יבבות או כשלשה שברים שאדם מייליל או מגנח בפיו הר\"ן ז\"ל. ובגמ' רמי והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים שהם ארוכות מייבבות ומשני אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון מ\"ס שברים סבר גנוחי גנח כאדם הגונח מלבו כדרך החולין שמאריכין בגניחותיהן ומ\"ס ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה. ועיין בהר\"ן ז\"ל דלפי שיטה אחת שהביא שם תקיעה תלויה בתרועה ולפי שיטת הראב\"ד ז\"ל שהביא שם אין תקיעה תלויה בתרועה כלל ע\"ש. ועיין עוד שם במה שכתב בשם רבינו האיי גאון ז\"ל שכתב בתשובה אל תחשבו בלבבכם כי בימי ר' אבהו נפל ספק בדבר זה שהרי משניות קדומות הן אחת אומרת תרועה שלש יבבות ואחת אומרת תרועה ג' שברים והא אמרינן אמר אביי בהא ודאי פליגי וכך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל מהם עושין תרועה יבבות קלות ומהם עושין תרועה יבבות כבדות שהן שברים ואלו ואלו יוצאין ידי חובתם שברים כבדים תרועות הן יבבות קלות תרועות הן והיה הדבר נראה כחלוקה אע\"פ שאינה חלוקה שהרי התנאים כמו שאמרנו למעלה הללו שונים שיעור תרועה שלש יבבות והללו שונים שיעור תרועה שלש שברים אלו משנתם כמנהגם ואלו משנתם כמנהגם וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא ולא היו מטעין אלו את אלו אלא מר קתני כי אתריה ומר קתני כי אתריה וחכמים של הללו מודים כי יבבות תרועה הם וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועה הם וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואים אותו כחלוקה עכ\"ל ז\"ל: והביא דבריו אלו בבית יוסף סימן תק\"ץ והאריך יותר וכתב עוד ודברים אלו כתב הריטב\"א בתשובה וכתב על זה ומזה הטעם בתקיעות של סדר התפלה אין עושין בכל ברכה אלא אחד מהסימנים ואילו היתה תקנת ר' אבהו מפני הספק היה לנו לעשות בכל אחד מהן שלש סימנים שאל\"כ אין בשלשתן אלא אחת שתהיה אמת אבל לפי זה שלשתן אמת ואדם יוצא בכל אחד מהם ולפיכך כדי שלא להטריח על הצבור די לנו באחת מהם וגם כדי שיתברר מתוך כך שכולן אמת ואנו עושין תחלה דברי ר' אבהו ואח\"כ דברי תנא ברא ואח\"כ דברי תנא דמתני' להעלות בקדש לפתוח בקטן ולסיים בגדול וזה כפתור ופרח עכ\"ל ז\"ל. ומה שאין אנו תוקעין תרש\"ת לפי שידוע כי האדם כשתמצאנו תלאה הוא מתאנח תחלה כמו שלשה שברים ואח\"כ ירים קולו כדמות תרועה: \n",
+                "<b>תקע בראשונה. </b>פ' ראוהו ב\"ד (ראש השנה דף כ\"ז:) \n",
+                "<b>ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת. </b>י\"מ דהיינו תקיעה שלפני התרועה אבל אותה תקיעה שניה לא עלתה לו לכלום והיינו נמי דקתני תקע בראשונה דאי לא תימא הכי למה ליה לאדכורי כלל הכא תקיעה ראשונה וי\"מ דהיינו תקיעה של אחריה ולומר דלסוף סימן עלתה לו ולא להתחלת זמן וכ\"ש דראשונה שבסימן שעולה לו ועיין בהר\"ן ז\"ל. ובירוש' דפירקין ודפ' ראוהו ב\"ד ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפי' אחת אין בידו למה ראשה גבי סופה מצטרף וסיפה גבי ראשה מצטרף לא ראשה אית לה סוף ולא סופה אית לה ראש ע\"כ: ועיין על ירוש' זה בהר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>מי שבירך וכו'. </b>וביד שם ספ\"ג ובטור א\"ח סי' תקצ\"ב. ובגמ' טעמא דלא ה\"ל שופר מעיקרא הא הוה ליה שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו ומוקמי לה דוקא בצבור אבל יחיד אפי' אם יש לו שופר אינו מפסיק בברכות לתקוע ואפי' יש לו מי שיתקע לו. וכתיב בכל בו סימן ס\"ד הצבור חייבין לשמוע התקיעות על סדר הברכות אבל היחיד שומען על הסדר ולא שיקדים תרועה לתקיעה אלא שאין לשמען על סדר הברכות ויש פוסקים דכיון דיחיד אינו שומען על סדר הברכות טוב שישמע אותן לפני הברכות ומוכחי האי סברא מהא דאמרי' בירך ואח\"כ נתמנה לו שופר משמע שאם נתמנה לו קודם שבירך שתוקע קודם שיברך ע\"כ ולדבריהם ז\"ל ניחא דקתני במתני' מי שבירך לשון יחיד אע\"ג דמתניתין מוקמינן דיוק שלה דוקא בצבור כדכתיבנא: \n",
+                "<b>תוקע ומריע ותוקע תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים. </b>כך נראה שצ\"ל. אכן מתוך פי' רש\"י ז\"ל שפירש תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות וכן בשביל זכרונות וכן בשביל שופרות ע\"כ משמע קצת שאינו גורס רק פעם אחת תוקע ומריע ותוקע. וכתב הר\"ן ז\"ל נראה לי שלכך הקדימו תקיעות שמיושב אע\"פ שהיה ראוי להקדים אותם שעל סדר הברכות שהן עיקר לפי שאילו היו מקדימין אותם אפשר שלא יהיו חוששין אח\"כ לתקיעות שמיושב שאינם אלא לערבב את השטן בלבד ולפיכך הקדימו תקיעות שמיושב שמדוע שלא יזלזלו באותם שעל סדר הברכות עכ\"ל ז\"ל. ועיין במ\"ש לעיל בפירקין סי' ה' בשם בעל המאור ז\"ל: \n",
+                "<b>ר\"ג אומר ש\"צ מוציא וכו'. </b>מסקי' בגמ' מכח ברייתא דר\"מ בלבד הודה לר\"ג בר\"ה ויום הכפורים של יובל ומשום הכי הלכתא כר\"ג באלו אע\"פ ששאר חכמים לא הודו לו אפי' באלו: \n",
+                "<b>שֶשְלִיחַ צבור. </b>בשבא מפני שהוא סמוך וביד פ\"ח דהלכות תפילה סי' ט' ובטור א\"ח סי' קכ\"ד וסי' תקצ\"א: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת ראש השנה בעה\"י הטוב ומטיב לבריות נתחיל מסכת תעניות. \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה ראש השנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Shabbat/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Shabbat/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..75d0fd59077fbd22936a5188105bf1bf20ccd62d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Shabbat/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,1041 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Shabbat",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה שבת",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בעזרת מי שאמר אשר לך שמה אועד. נתחיל סדר מועד. כי עת לחננה כי בא מועד. סדר מועד הוא הנקרא בלשון מקרא עת כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת דף ל\"א) אמר ריש לקיש עתך זה סדר מועד. ובעזרתו שיש לו רבת חבת. עם אומתו ועדתו כבבת. נתחיל מסכת שבת: \n",
+                "מצאתי כתוב בפי' ספר קהלת להחכם השלם ה\"ר משה גלנטי נ\"ע על פסוק לך אכול בשמחה שכוון רבינו הקדוש לחבר כ\"ד פרקים במסכת שבת כדי לקשט שבת מלכתא בכ\"ד קשוטין וכן בדורנו ראינו כמה חסידים בכל שבת ושבת שונים אלו הכ\"ד פרקים לקשט הכלה העליונה וכן ראוי לעשות ע\"כ: \n",
+                "<b>יציאות השבת. </b>והקשו בתוס' בשם ריב\"א ז\"ל דדיני הוצאת שבת היה לו לשנות גבי אבות מלאכות אחר פרק כלל גדול דהתם קתני אבות מלאכות מ' חסר אחת וקתני הוצאה לבסוף וה\"ל להתחיל כסדר בדברים דמיירי בע\"ש מבע\"י כגון לא יצא החייט אין שורין ואין צולין ואח\"כ במה מדליקין וכירה ובמה טומנין שהן דברים הנוהגין עם חשכה ואח\"כ במה בהמה ובמה אשה דברים הנוהגין בשבת עצמו ושוב אבות מלאכות של שבת וכן דרך התנא בכמה דוכתי כמו שמצינו בפסחים דמתחיל בליל י\"ד ושוב בי\"ד ושוב בשחיטת פסחים שהוא בין ערבים ואח\"כ שונה מאכילת פסחים שהוא בלילה וכן ביומא מתחיל בשבעת ימים קודם יום הכפורים ואח\"כ בערב יום הכפורים ואח\"כ ליל יום כפור. ותירץ דהוצאה חביבא ליה לאקדומי משום דממשנה זו שמעינן כמה דברים הוצאה והכנסה דעני ועשיר ודבעינן עקירה והנחה ושנים שעשאוה פטורין וידו של אדם חשובה לו כד' טפחים על ד' טפחים וידו של אדם אינה לא כרה\"י ולא כרה\"ר. ור\"ת מפרש דדבר ההוה רגיל התלמוד לשנות תחלה וכן במסכת ב\"ק השור והבור והמבעה וההבער ולא נקט כסדר הפרשה וכן מפרש רב האי גאון גבי ד' צריכין להודות דבפ' הרואה דלא נקט תלמודא כסדר הפסוק מפני שדוד נקט המסוכנים תחלה ותלמודא נקט המצויין תחלה ועוד מפרש ר\"ת דפתח ביציאות משום דבעי למימר לא יצא החייט במחטו ואע\"ג דלא שנה המלבן משום אין נותנין כלים לכובס ולא המבעיר משום במה טומנין הוצאה הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה\"י לרה\"ר מה לי מוציא מרה\"י לרה\"י כו'. והביאו ראיה דמלאכה גרועה היא מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה ויכלא העם מהביא ואל יצא איש ממקומו וכן בכל תולדות דאבות מלאכות לא חיישי' שיהא במשכן אלא אבות בלבד ובתולדות דהוצאה בעינן שיהא במשכן דתנן היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים ועוד הוסיפו להביא ראיה ע\"ש וז\"ל הר\"נ ז\"ל ומקשו הכא למה התחיל התנא ביציאות השבת הא מתני' דאבות מלאכות מ' חסר אחת דתנן בפ' כלל גדול ה\"ל למיתני ברישא ותו דהתם קתני הוצאה לבסוף והיכא אקדמא הכא וי\"ל דתנא בעי למנקט סדורא בדברים האמורים בערב שבת ובתר הכי בשבת עצמה כדקתני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה ובתר הכי תנא במה מדליקין שהוא יותר סמוך לחשכה ובתר הכי תנא במה טומנין לפי שאפי' ספק חשכה ספק אינה חשכה שאין מדליקין את הנרות טומנין את החמין והדר תני כללא דיומא גופיה וכיון שהיה צריך להתחיל ולשנות לא יצא החייט במחטו הוצרך לשנות בתחלה שההוצאה אסורה בשבת דמשום לתא דידה הוא דגזרינן ע\"ש עם חשכה ואע\"פ ששנה ולא יקרא לאור הנר ואין שורין דיו ולא הקדים לשנות אבות מלאכות שלהן הנהו אגב גררא דלא יצא החייט נקטינהו לומר שכשם שגזרו בלא יצא החייט במחטו כך גזרו בהן עד כאן לשונו ז\"ל: \n",
+                "ירושלמי מנין שההוצאה קרויה מלאכה ר\"ש ב\"ר נחמן בשם ר' יונתן שמע לה מן הדא ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהם וליתן לגזברים כן נמנעו מלקבל להכניס ללשכה [צ\"ע אם הדברים אני יוצא וכו' דברי הירושלמי הם, ואולי הוספת הרוקח היא.] אני יוצא בתוך מצרים מלמד שההכנסה קרויה יציאה ע\"כ וכפי הנוסח שהובא בס' הרוקח סי' צ\"ג: \n",
+                "ופי' הרב רבינו משה אלשיך ז\"ל בפירושו לירמיה סימן י\"ז וז\"ל בקיצור ומה מתקו דבריו ית' בהחילו בהכנסה מרשות לרשות כאשר עשה במס' שבת שהחלה מיציאת השבת עם היותה אחת מכל ל\"ט מלאכות והבאה באחרונה במספרם הלא הוא כי אין הוראת ענין השבת נרמז בשום מלאכה כאשר בזו ועל כן אחשוב כי אלהים חשבה למלאכה גם שאינה דומה למלאכה והוא כי הנה ידוע כי נפשות עם בני ישראל נפרדו מנפשות עובדי כוכבים מה שהן מהקדושה אשר כולה א' היא בלי פירוד כי גם כי ימצאו בחינות נפרדות בהם כולם מעולם האחדות חלק ה' א' יתרומם לעד הפך נפשות עובדי רוכבים אשר היו מעולם הפירוד החיצוני וכו' ולכן היה הרמז לבלתי הוציא מרה\"י לרה\"ר ולא מרה\"ר לרה\"י כלומר בל תערב קודש בחול או חול בקודש נמצא כי בזה נרמזו כל טעמי איסור המלאכות שהוא בל היטפל במלאכות המתיחסות אל עולם של חול החיצון וע\"כ עשה ראשית דבר ממנה ואמר הלוך ועמדת בשער וכו' ואל תשאו משא וכו' ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ואח\"כ כתב וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת וכו' ע\"כ בקיצור מופלג: \n",
+                "ובגמ' פריך מ\"ש הכא דתני שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ ומ\"ש התם בשבועות דתני שהן ד' ותו לא ומסיק הכא דעיקר שבת הוא תני חיובי ופטורי התם דלאו עיקר שבת הוא חיובי בלבד תני דהיינו שתי הוצאות ושתי הכנסות וכולן לחיוב ביחיד שעשאם עני לבדו או בעה\"ב לבדו ותנא אפילו דהתם להכנסה קרי לה יציאה ומתני' דיקא דקתני יציאות ומפרש הכנסה לאלתר דקתני פשט העני את ידו לפנים וכו'. ורבא שני בגוונא אחרינא דוחק לשון יציאות דרשויות קתני בין הכא בין התם כלומר רה\"ר ורשות היחיד שהן רשויות דשבת יש בהן שני חיובין שהן ד' בפנים ושני חיובין שהן ד' בחוץ ויציאות הוי כמו תוצאות דאשכחן יציאות דאיקרו תוצאות דכתיב והיו תוצאותיו הימה ויציאות משמע מוצאות ומובאות דהיינו רשויות כן פי' ריב\"א ז\"ל דברי רבא. וכתבו תוס' ז\"ל שם בשבועות דף ה' דהירושלמי בעי אי איכא לפרושי מתני' דהכא כמו שפי' בקונטרס או כמו שפירש שם ריב\"א ז\"ל. וכתבו בסוף דבריהם ועוד יש לפרש שתים שהן ד' בפנים היינו חיוב שחייב ומביא קרבן עליהם בפנים בעזרה דהיינו שתי הוצאות ושתי הכנסות ושתים שהן ד' בחוץ היינו פטור ע\"כ: \n",
+                "<b>פשט העני את ידו. </b>וחפץ בתוכה והשתא מפרש שתים דבחוץ ופתח לפרושי מהיכא דסליק מיניה וליכא קפידא במילתא. הר\"נ ז\"ל: ונלע\"ד אני הדיוט דהכא לא איצטריכינן להכי דהא טעמא רבא איכא במה שכתבתי שתירץ התלמוד דתנא להכנסה קרי לה הוצאה ולדיוקי הכי מפרש הכנסה לאלתר ודו\"ק: \n",
+                "<b>ובעל הבית </b>פטור ומותר גמור. ובגמ' אמרינן אע\"ג דאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא כי איצטריך ליה לשמואל לאשמועינן פטורי דקעביד מעשה כגון הנך אבל פטורי דלא עביד מעשה איכא טובא. וכתב הר\"ן ז\"ל ומקשו הכא היאך מותר לכתחילה והא איכא משום ולפני עור לא תתן מכשול וכי תימא וכו' עד וי\"ל לעולם בנכרי עני ומיירי כגון שהחפץ של הנכרי שאפי' מכניס ומוציא כל היום כולו אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של ישראל כל זה פלפלו בתוס' וכתבתיו להתלמד בו. ומיהו עיקר קושיא ליתא דאפי' בתרווייהו ישראל מיתוקמא מתני' דכי אמרי' בגמ' דהאי פטור פטור ומותר הוא מצד איסור שבת קאמרינן ולא דייקי' באיסור דלפני עור ובלתא דידיה לא קא מיירי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והא דלא חשיב שנים לכל אחד וכו' פי' וליתני בכל חד שתים שהן שש: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל למתני' אבל הנחות שהן סוף המלאכה לא קא חשיב אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל: וכתב הר\"ן ז\"ל ואחרים פירשו אדרבא הנחות קחשיב דהנחה היא דמתיא בעלמא לידי חיוב חטאת והיינו חדושיה דתנא דאשמועי' שהוא פטור אע\"פ שעל ידו נגמרה המלאכה אבל עקירות לא קחשיב דפשיטא דפטור דלא מידי קעביד וזה נראה עיקר בגמ' עכ\"ל ז\"ל: ועיין בתוס': \n",
+                "<b>שניהם פטורין. </b>והוא שהיתה ידו למעלה משלשה אבל אם היתה בתוך שלשה הוי כמי שהניח לארץ וחייב הכי אוקימנא לה שם בפ' המצניע. ומתני' מתוקמא אפי' לר' עקיבא דס\"ל הכא בגמ' וגם בר\"פ הזורק דקלוטה כמי שהונחה דמיא דלא שייך לומר קלוטה אלא גבי זריקה וכן נמצא ג\"כ בתוס' בפירקין דף ד' וז\"ל אבל למטה מעשרה ד\"ה חייב דאמרי' קלוטה כמי שהונחה דמיא כשהחפץ בידו של עני או של בעל הבית לא שייך קלוטה דהא כשנותן בעל הבית לתוך ידו של עני והוציא לא מיחייב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ישב אדם וכו'. </b>עי' בפי' הרמב\"ם ז\"ל דבמשנת ואלו מן ההלכות דבסמוך סי' ד' שמנה י\"ח דבר שגזרו בו ביום ששנוים במשנתנו מריש פירקין עד לא יאכל הזב עם הזבה והיא בכלל שבכולן היתה הסכמה בלתי מחלוקת כלל וזה מספרם יציאות שבת שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ והם ח' דינים והט' לא ישב אדם לפני הספר והי' לא למרחץ והי\"א ולא לבורסקי והי\"ב ולא לדין והי\"ג ולא לאכול והי\"ד לא יצא החייט במחטו והט\"ו והלבלר בקולמוסו והי\"ו ולא יפלה את כליו והי\"ז ולא יקרא לאור הנר והי\"ח לא יאכל הזב עם הזבה וזהו אמרם ואלו מן ההלכות ר\"ל שהם אלו ההלכות שהסכימו עליהם ולא נפל בהם שום מחלוקת והי\"ח שרבו ב\"ש על ב\"ה רובם הם אותם שכבר פירשם ר\"ע ז\"ל. ומטעם זה באה ג\"כ משנה זו כאן. ועיין בנמוקי יוסף דפ' כיצד הרגל דף י\"א. וגם שם ביד (ברמב\"ם) הלשון לא ישב לפני הספר לספור ע\"כ והוא לשון מספרים. ואפשר לומר דהא דלא קתני לא יסתפר משום דהוי משמע דהתחלת תספורת משיתחיל להתגלח ואינו כן דהתחלת תספורת משיניח מעפורת בין ברכיו ולזה נקט לשון לא ישב אדם לפני הספר. ומדנקט במתני' סמוך למנחה כתב שם הרמב\"ם ז\"ל ומותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי שרוב העם נכנסין שם ביום אבל בשחר דבר שאינו מצוי לא גזרו בו ע\"כ: \n",
+                "<b>סמוך למנחה. </b>מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה שהוא התחלת זמן תמיד של בין הערבים: \n",
+                "(הג\"ה בספר לבוש תכלת שם סימן רל\"ב פסק סמוך למנחה קטנה שהוא בתחלת שעה עשירית שהוא בכמו חצי שעה קודם זמן מנחה קטנה ע\"כ): \n",
+                "ירושלמי אנן תנינן סמוך למנחה ר' חייא רבא תני סמוך לחשכה מתניתן צריכה למתניתיה דר' חייא ומתניתיה דר' חייא צריכה למתניתין אילו תנא ר' חייא ולא תנינן אנן הוינן אמרין לא אמר אלא חשכה מפני שאינה אלא רשות ויבא לאכול בשעת תפלת ערבית אבל מנחה דחובה ה\"א לא אתי לאימשוכי סעודתיה לאחר זמן המנחה ואי תנא מנחה ה\"א משום דחובה גזרו בה רבנן אבל ערבית דאינה חובה לא גזור רבנן צריכא ועוד דאי תנא ר' חייא ולא תנינן אנן הוינן אמרין שבכל מקום ששנה מנחה ר\"ל מנחה דוקא ובכל מקום ששנה חשיכה ה\"א חשיכה דוקא להכי תנא מנחה וחשיכה לאשמעינן דבכל מקום שתמצא שנוי חשכה פי' שלו הוא מנחה והכל זמן אחד קודם המנחה. ר' חנניא בן אחוי דרב הושעיא אמר מתני' בעמי הארץ דבהו לחוד חיישי' דלמא ממשכו סעודתייהו עד אחר מנחה אבל על החברים לא גזרו דנזהרים בה הואיל והיא חובה ומתניתיה דר' חייא אפי' בחברים גזרו בערבית הואיל ואינה חובה. ואיכא נמי התם מאן דמוקי מתני' כר\"י ודר\"ח כרבנן עי' עליו: \n",
+                "(הג\"ה מצאתי כתוב בסכ\"י ישן פי' להר' יהונתן ז\"ל וז\"ל ודקא נקט תפלת המנחה שאם התחילו אין מפסיקין דכיון דקביע ליה זימנא מרתת ולא אתי למפשע אבל בתפלת ערבית דלא קביע לה זימנא לא מירתת דסבר הוא הרי הזמן ארוך שכל הלילה כשר לתפלת ערבית אע\"פ שהתחילו מפסיקין גזרה שמא ישכח ומשנה זו דנקט ומפסיקין לקרות ק\"ש ולא אמר תפלת ערבית ס\"ל תפלת ערבית רשות אבל השתא דקים לן דחובה הוא מפסיקין גם לתפלה ע\"כ): \n",
+                "<b>ולא יכנס לא למרחץ. </b>גמ' אפי' להזיע בעלמא: \n",
+                "<b>ולא לבורסקי. </b>אפי' לעיוני בעלמא: \n",
+                "<b>ולא לאכול. </b>ס\"א ולא לאכל הלמ\"ד בחולם והכ\"ף בפתח [א) והיא תמונה ירושלמית ושם בו\"ו במקום א': לוכל\".]: וזה לשון הרא\"ש ז\"ל ורב אלפס פסק כלישנא בתרא דאפילו סעודה קטנה אסורה סמוך למנחה גדולה וכ\"נ לה\"ר יונה דשנויא קמא שנויא דחיקא הוא לומר דהא דקתני במתני' לא ישב אדם לפני הספר בסתם דחיק ומוקי בתספורת בן אלעשה ולא לאכול סתם מוקי בסעודה גדולה ושנוייא קמא לאו רב אשי הוא דקאמר ליה [אע\"פ שהוא סתם שיש לומר דהוא קאמר לה שהוא הוא שסידר התלמוד] אלא כשנשאו ונתנו בדבר בני הישיבה ועמדו בקושיא והוצרכו לתרץ בדוחק כדי שלא יצאו חלוקים מבהמ\"ד עד שמצא רב אחא בר יעקב שנויא רויחא. ועוד דקאמר בגמ' אמתני' דבמנחה לא שכיחא שכרות ואי איירי מתניתן בסעודת כל אדם ניחא אבל בסעודה גדולה שכיחא ושכיחא ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם התחילו אין מפסיקין. </b>והכריח הר\"ן ז\"ל דאפי' התחילו משהגיע זמן המנחה קאמר דאין מפסיקין. עוד כתב ז\"ל דהא דתנן אם התחילו אין מפסיקין דוקא בדאיכא שהות ביום וה\"נ מוקמינן לה בפ' לולב הגזול ע\"כ וכתבו כבר ר\"ע ז\"ל. מלת משיתעטפו הכתובה בפי' ר\"ע ז\"ל קודם לשון המתחיל ומפסיקין לק\"ש וכו' נלע\"ד שצריך למחוק אותה ויותר נכון היה נראה שצריך להיות כך דהכא ליכא למימר משיתעטפו [ב) וכ\"ה ברש\"י י' ע\"א.]: \n",
+                "<b>ומפסיקין לק\"ש וכו'. </b>ופירש הר\"ן ז\"ל כאן ובפ' לולב הגזול דמפסיק לק\"ש ולכל מידי דמדאורייתא אע\"ג דאיכא שהות ע\"כ: \n",
+                "ומי שלומד תורה לרבים אינו מפסיק אלא לפסוק ראשון בלבד ואפי' אם יעבור זמן ק\"ש בעוד שהוא לומד. כן כתב רבנו ירוחם בשם התוס' וכתב הרא\"ש ז\"ל דמילתא דפשיטא היא שצריך אח\"כ לקרות את כולה אם גמר ללמד את הרבים קודם שעבר זמן הקריאה קיצור מבית יוסף א\"ח ס\"ס ע': \n",
+                "<b>ואין מפסיקין לתפלה. </b>בגמ' פריך והא תני לה רישא ומשני סיפא אתאן לד\"ת וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל. וכתב הר\"ן ז\"ל בשם הרז\"ה ז\"ל דאע\"ג דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות ביום הוא כדכתיבנא לעיל האי אין מפסיקין דאתאן לד\"ת אפי' בדליכא שהות קאמר דלד\"ת אין מפסיקין כלל ועוקרין את התפלה לגמרי והכריח על זה ע\"ש: אבל הראב\"ד ז\"ל בהשגות בפ' שני דהל' ק\"ש כתב דאם אין שהות אפי' לתפלה מפסיק: ובגמ' פריך והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק\"ש ומשני כי תניא ההיא בעיבור שנה ופירשו תוס' ז\"ל כדי שלא יתקלקלו המועדות ע\"כ: ובירושלמי תני כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה ר' חנניא בן עקביא [ג) לפנינו עקיבה\".] אומר כשם שמפסיקין לק\"ש כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה: ור\"ש בן יוחי נמי ס\"ל דמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב אלא טעמיה דר\"ש זה שנון וזה שנון ואין מבטלין שנון מפני שנון. ונלע\"ד דדוקא הפסקה לתפלה לחודה הוא דאינו חייב להפסיק אבל אי בעי למיפסק לק\"ש אה\"נ דאגבה דק\"ש מתפלל ג\"כ והדר לעבידתיה והיינו דהדר תנא למיתני ואין מפסיקין לתפלה ולא תני בקיצור ולא לתפלה כלומר הפסקה מיוחדת לשם התפלה הוא דאינו חייב אבל אגב ק\"ש כולה חדא הפסקה היא ויתפלל ג\"כ קודם ויחזור ללימודו או לסעודתו או למלאכתו או לדיניו. עוד אפשר לומר דאפשר למידק מינה לתפלה הוא דאינו מפסיק מלימודו אבל לעשות סוכה או ליטול לולב או להניח תפילין אפילו רשב\"י וחביריו שתורתם אומנותם מפסיקין מן הטעם שכתבנו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יצא החייט במחטו וכו'. </b>והתימה מר\"ע ז\"ל שפי' כאן ואפי' תחובה לו בבגדו ואומן דרך אומנותו חייב שאינה הלכה רק בשבת עצמה אבל בע\"ש לא דלא גזרינן גזרה לגזרה ודי במה שפי' כך לקמן בפ' במה אשה גבי לא תצא אשה במחט נקובה אלא משום דהכא קתני בהדיא חייט דהיינו אומן פירשה ג\"כ כאן. ועיין בשלטי הגבורים שכתבו אליבא דהרי\"ף ז\"ל דהכא מיירי בשמחטו בידו ושכן הוא בהדיא בדברי מיימון: ומה שפי' ר\"ע ז\"ל ואומן דרך אומנתו חייב היינו כר' יהודה דאסר תחובה לו בבגדו ואפילו בע\"ש ודלא כר\"מ ופלוגתייהו בברייתא בגמ' והובאה ביד (ברמב\"ם) שם סימן כ\"א ולקמן פ' במה אשה הבאתי ברייתא דוגמתה: \n",
+                "<b>שמא ישכח ויצא. </b>אליבא דרבא דאמר לא גזרינן גזרה לגזרה אפי' בהוצאה אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כדאמרינן בפ\"ק דב\"ק הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה אלא ה\"פ שמא ישכח את המחט להצניעו עד שיהיה שבת ולבסוף כשיזכור את המחט ישכח שהוא שבת ויצא. תוס' ז\"ל: וק\"ק אמאי לא תני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה ולא הלבלר בקולמוסו שמא ישכח ויצא. ואפשר לומר דמשום דלבלר בקולמוסו אפי' לא ישכח איכא לחוש שמא לפעמים הקולמוס טבול בדיו וישכח ויכתוב ב' אותיות על פס ידו או על גבה או על צפרניו ואת\"ל שגם במחט שייך לומר שמא לפעמים יש בו חוט ויבא לתפור ב' תפירות ויקשרם ויתחייב ב' א' משום חופר וא' משום קושר כבר גם זה הוא תשובה קצת דמש\"ה שינה למיתני שמא ישכח ויצא ברישא למען חשכיל ותבין ממילא דגם שייך טעם אחר של שכחה בשניהם ואפשר דגם בזה מתורץ קצת דלא תני שמא ישכח ויוציא או אפשר שמתורץ במה שכתבתי בשם התוס' ז\"ל. אבל ברישא גבי לא ישב אדם לפני הספר וכו' נראה שאין להקשות אמאי לא תנא מלות עד שיתפלל בסיפא בתר כולהו בבי דכיון שהן בבי טובא דרך תנא הוא למיתני ברישא ומובן דקאי אכולהו בבי דבתרה כנלע\"ד: \n",
+                "<b>ולא יקרא לאור הנר כו'. </b>ודייקי' בגמ' חד הוא דלא ליקרי מדקתני ולא יקרא הא תרי שכיר דמי והתניא לא אחד ולא שנים ומשנינן לא קשיא כאן בענין א' כאן בשני ענינים: \n",
+                "<b>באמת אמרו. </b>מלת אמרו ל\"ג לה: \n",
+                "<b>אבל הוא לא יקרא. </b>בגמ' פריך והאמרת רישא החזן רואה. ומשני לסדר ראשי פרשיותיו פי' רש\"י ז\"ל שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה למחר ומסייע את שבעה הקורין בנקודה וטעמים בלחש ע\"כ. וזה כפי פי' ראשון שפי' במתני' דחזן היינו חזן הכנסת. וז\"ל רש\"י ז\"ל בפי' מתניתין החזן חזן הכנסת המקרא את הז' הקוראים בתורה ופעמים שאינו יודע היכן צריכים לקרות למחר ורואה היכן קורין התינוקות של בית רבן בשבת זו והן קורין בסדר לאור הנר בבית הכנסת ויודע שהיא פרשה של שבת זו ל\"א חזן מלמד תינוקות ורואה היכן יתחילו למחר והיכן יסיימו פרשיותיהן ע\"כ: \n",
+                "ירושלמי תני רשב\"ג אומר התינוקות מתקינין להם ראשי פסוקיהם לאור הנר מאי כדון (כלומר מה הפרש יש בינם לבין אחרים ומשני) אילין (פי' התינוקות) בעו דיטפי בוצינא (כדי שלא ללמוד) ומכ\"ש שלא יבאו לתקנו אבל אחרים מסתמא חפצים ללמוד ולא בעו דיטפי בוצינא וחיישינן שמא יבאו לתקנו: \n",
+                "<b>כיוצא בו לא יאכל. </b>עיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל שדקדק מלת כיוצא בו השנויה כאן: \n",
+                "<b>לא יאכל הזב עם הזבה. </b>פי' רש\"י ז\"ל וכ\"ש טהור עם הזבה וכתוב בספר חכמת שלמה מה שפסק רש\"י ז\"ל כ\"ש אינו כן בגמ' אלא רש\"י לזמן הזה פסק דאין דין טהרה נוהג ע\"כ: ובגמ' גם בירושלמי אמרינן תניא ר\"ש בן אלעזר אומר בוא וראה עד היכן פרצה ונתחזקה ונתרבית טהרה בישראל ופרצה לשון ריבוי כדכתיב כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה אלא לא יאכל הזב עם הזבה וכו'. ותו גרסי' בירושלמי הא זב עם מצורעת מותר וישב מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה מצורע עם זבה אסור מצורע עם מצורעת אסור: וכתוב במרדכי לא יאכל וכו' מכאן משמע דאם שתה הבעל תחלה מותרת אשתו לשתות אחריו דלא יאכל תנן וה\"ה לא ישתה ולא תאכל ולא תשתה לא תנן וטעמא שיצרו של אדם מהרהר אתר שתייתה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו מן ההלכות וכו'. </b>בגמ' פשטינן מברייתא דואלו תנן בוי\"ו וקאי אלא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר דתנן במתני' דלעיל כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>בעליית חנניהו בן חזקיהו בן גרון </b>כך צ\"ל. ואשכחן במכילתא אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר זכור את יום השבת תהא זוכרו מאחד בשבת שאם נתמנה לך חפץ יפה תהא מזמינו לשם שבת ע\"כ ואית דגרסי בן חלקיה בן גרון: \n",
+                "<b>כשעלו לבקרו. </b>פי' שהיו רגילין לבקרו והוא מתעסק באותו החבור ופעם אחת בקרו אותו ונתקבץ שם קבוץ גדול מתלמידי ב\"ש וב\"ה. קיצור מהרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והגזרה השביעית גזרו על סתם ידים וכו' אמר המלקט בגמ' בבבלי וגם בירושלמי פרכינן וידים תלמידי שמאי והלל גזור שמאי והלל גזור דתניא כו' ומשנינן במסקנא דאינהו גזור ולא קבלו מנייהו ואתו תלמידייהו גזור וקבלו מינייהו שוב מקשין בגמ' והא שלמה גזור ומשנינן שלמה גזור לקדשים ואתו אינהו גזור אף לתרומה: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל ולא גזור נמי באוכלין גזרה משום אוכלין וכו' כך צ\"ל וכך הוא בפירושו ג\"כ שם בסוף מסכת זבין: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל וכותים לית להו מדרש זה אמר המלקט מיתורא דוי\"ו דואשה מרבינן לתינוקת בת יומה: ובירושלמי תני שמנה עשר דבר גזרו ובשמנה עשר רבו ובשמנה עשר נחלקו ועין בפי' הרמב\"ם ז\"ל שנראה שהוא ז\"ל מפרש שם הירושלמי הזה שמנה שלשה פעמים שמנה עשר וכבר כתבתי לעיל ריש סימן ב' השמנה עשר שהיו מוסכמים בלא שום מחלוקת והשמנה עשר שרבו עליהן כבר פירשם ר\"ע ז\"ל אלא שיש קצת שנוי כמו שאכתוב בסמוך. ואלה הם הי\"ח שעדיין הם מחלוקת א' אין שורין דיו ב' סממנין ג' כרשינין ד' אונין של פשתן ה' צמר ליורה ו' מצודות חיה ז' מצודות עופות ח' מצודות דגים ט' אין מוכרין י' אין טוענין עמו י\"א אין מגביהין עליו י\"ב אין נותנין עורות לעבדן י\"ג ולא כלים לכובס נכרי י\"ד לא ישאילנו ט\"ו לא ימכור לו י\"ו לא ילוהו י\"ז לא יתן לו במתנה י\"ח לא ישלח אגרות: והתם בירוש' מני לי\"ח שגזרו בשנוי קצת מתלמוד שלנו ואיכא מאן דמני התם לא יאכל הזב עם הזבה בכלל י\"ח גזירות ע\"ש: וכן כתבו תוס' ז\"ל דודאי שהוא מי\"ח דבר דהא קתני לה במתני' בהדיא ולפי זה אוכל אוכל ראשון ואוכל שני חדא חשיב להו. א\"נ הבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפל וכו' חשיב חדא משום טעמא דאי לא הא לא קיימא הא ע\"כ: ועי' בספר המאור ברב אלפס ז\"ל דף ק' שכ' מניינם של י\"ח דבר בשם הגאונים ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל מינה אוכלים וכלים שנטמאו במשקין (הג\"ה. פי' שאם נטמאו במשקין הם פוסלין את התרומה ואין זו משמנה עשר דבר אלא שמעיקרא האוכלין או הכלים שמקבלין טומאה מן המשקין שנטמאו משני לטומאה הם שהם מי\"ח דבר וכיון שמקבלין טומאה ודאי שהם פוסלין את התרומה) לשתים וכן במה שמנה בנות כותים מכלל י\"ח דבר וכן במה שמנה אין פולין ואין קורין מכלל י\"ח דבר וכן במה שמנה פתן ושמנן ויינם ובנותיהם לחדא הוא ז\"ל תפס לעיקר דעת רש\"י ז\"ל ולא מנה המניח כלים תחת הצינור כדעת ר' יוסי שאמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת אבל הרמב\"ם ז\"ל מנה אוכלין וכלים שמקבלין טומאה ממשקין שנטמאו בשני לטומאה לחדא כדעת ר\"מ: ומנה ט' לצינור ולא מנה כלל אין פולין ואין קורין מן הטעם שכתבתי לעיל ריש סי' ב' וגם לא מנה בנות כותים אבל מנה פתן שמנן ויינן ובנותיהן לד' והיא דעת הרז\"ה ז\"ל שם בשם הגאונים ועי' בגמ' בבלי וירושלמי אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל: עוד בירושלמי תנא ר' יהושע אוניא תלמידי ב\"ש עמדו להם מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב\"ה. תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים: וגרסינן תו התם דהא דתנן בריש עדויות אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חברו אא\"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין לא שנו אלא חוץ לשמנה עשרה הא בתוך י\"ח אפי' גדול אינו מבטל מפני שעמדה להן בנפשותיהן ע\"פ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שורין דיו. </b>בגמ' בעי לאוקמי מתני' דוקא כרבי דס\"ל דנתינת מים לדיו זו היא שרייתן ודחי לה: \n",
+                "<b>אלא כדי שישורו. </b>אית דגרסי שישרו השי\"ן קמוצה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וסברי ב\"ש אדם מוזהר על שביתת כלים. אמר המלקט נפקא לן בגמ' מקרא דכתיב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים: ונר הדולק בשבת. וקדרה שעל גבי כירה דמודי בהו ב\"ש ומפרש בגמ' בדאפקר להו ופי' הר\"ן ז\"ל דאע\"ג דקיימא לן דבעי הפקר בפני שלשה כדאיתא סיף פרק אין בין המודר הכא לא בעינן דכיון דלאפרושי מאיסור הוא מסתמא מפקר להו בגמר דעתו וכתבו בתוס' שאין לסמוך על זה להשאיל לגוי בהמתו ולהפקירה דהכא שאני מפני שאי אפשר בענין אחר והרשב\"א ז\"ל כתב דהא דהכא משום הפקר נגעו בה דלב ב\"ד מתנה עליהן להפריש העם מאיסורא ודוקא בנר וקדרה התנו מפני צורך שבת אבל בבהמה לדידן לא שייך האי טעמא ע\"כ: וכתבו תוס' ז\"ל בפ\"ק דפסחים דף ד' גבי בטול חמץ דמדאורייתא אין צריך הפקר ומש\"ה בטול חמץ סגי בינו לבין עצמו ע\"כ: ובירוש' מאי טעמהון דב\"ש דכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כל מלאכתך גומרה מבעוד יום ומ\"ט דב\"ה ששת ימים תעשה מעשיך וביום מה מקיימין ב\"ה טעמון דב\"ש בעבדי בידן ומה מקיימין ב\"ש טעמון דב\"ה כהדא דתני פותקין אמת המים לגנה מע\"ש והיא שותה והולכת בשבת וכו'. אמרו ב\"ה לב\"ש אי אתם מודים לנו שטוענין בקורות בית הבד ובעגולי הגת עם חשיכה ולא יכלו להשיבן אמרו ב\"ש לב\"ה אי אתם מודים לנו שאין צולין בשר ובצל וביצה אלא כדי שיצלו כל צרכן מבעו\"י ולא יכלו להשיבן ע\"כ ועיין במה שכתבתי לקמן ספ\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א אין נותנין אונין של פשתן וכו'. </b>פי' בערוך אונין בלשון מקרא תקוה והוא חוטין כמו את תקות חוט השני ע\"כ וז\"ל הר\"ש ז\"ל בפי\"א דנגעים סימן א' והאונין של פשתן משיתלבנו נותנין היו החוטין של פשתן לתוך התנור כדי שיהבילו ויתלבנו כדתנן בפ\"ק דשבת ע\"כ: \n",
+                "<b>אלא כדי שיהבילו </b>ל\"ג הכא מבעו\"י וכן כתב הב\"י ז\"ל שכן מצא בספרים: \n",
+                "<b>אלא כדי שיצודו מבעוד יום. </b>ירוש' מי מודיע אם נצודו מבעו\"י ומשני אם נתקלקלה המצודה דבר ברי הוא שנצודו מבעו\"י ופריך ואפי' נתקלקלה ניחוש שמא לא נצודו מבעו\"י ומשני הב\"ע בפורש ביער מקום שהן מצויין תדע לך שהוא כן דתנן דגים בהדייהו ודגים לא במקום שהן מצוין וה\"נ במקום שחיה ועוף מצויין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א אין מוכרין לנכרי כו'. </b>וכתבו תוס' ז\"ל אין מוכרין לנכרי אע\"ג דאי עביד להו בשבת לא מיחייב חטאת מ\"מ מאחר שהנכרי מחמר או עושה בשבת בידים דבר שאסור לישראל מן התורה גזרו רבנן עם חשיכה משום דמיחלף בשלוחו ע\"כ: וביד פ' ששי דהלכות שבת סי' י\"ט כ' וז\"ל שם לא ימכור וכו' שכל זמן שהוא בביתו אין אדם יודע אימתי נותן לו וכשיוצא הנכרי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שמכרו לו בשבת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א אין נותנין עורות לעבדן וכו'. </b>ומצאתי מנוקד במשנת ה\"ר יהוסף ז\"ל לעבדן הבית בדגש והוא תימה בעיני [אין אנו יודעים תמיהתו. כפי הנראה ס\"ל להר\"ש עדני כי קריאת התואר התמידי עַבְּדָן (לאיש הַמְעַבֵּד את העורות) היא בב' רפויה ולא כמו שאנו נוהגין לקרות בב' דנושה כמו קַפְּדָן כשהוא בא כאן לדעת הר\"י לעַבְּדָן (בב' דגושה) אזי הוא שם הפועל בנו\"ן לכנוי רבים והכונה לעבד אותן ודבר זה אינו נכון מטעם שכתב התפא\"י. ואולי בא הר\"י להוציא מנוסחת כי\"ק ע' ש\"י.]: \n",
+                "<b>ובכולן ב\"ה מתירין עם השמש. </b>כלומר שריית דיו וכל הני דתנן בהו ב\"ה מתירין היינו עם השמש. וצ\"ע מ\"ש דהכא תני עם השמש טפי מכל שאר דוכתי דקתני עם חשיכה ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ' ששי קודם חשיכה וכתב עליו מגיד משנה ומ\"ש רבינו קודם חשיכה ובמשנה עם השמש לפי שכבר באר שמשתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים הוא בין השמשות שהוא ספק חשיכה ע\"כ. ופירשו בתוס' ודוקא בשקצץ וכדאמרינן בגמ' גבי אגרות וב\"ש אסרי אע\"פ שקצץ וכתב הר\"ן ז\"ל ומסתברא לי דכל שקצץ אע\"פ שעשה הנכרי מלאכה בשבת מותר ללבוש ישראל הכלים בשבת עצמה ול\"ד להא דאמרינן פ' כל כתבי נכרי שהדליק את הנר שאם בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו דהתם משום דנכרי אדעתא דישראל קעביד אבל כל שקצץ אדעתא דנפשיה קעביד ושרי לישראל להשתמש אפי' בשבת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר רשב\"ג נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן. </b>שהם קשים לכבס וצריך שלשה ימים ומחמירין היו על עצמם כב\"ש והא דלא קתני הא מילתא גבי שלשה דברים שהיה רשב\"ג מחמיר כדברי ב\"ש בפ' שני די\"ט משום דהתם לא איירי אלא במילי די\"ט אבל במילי דחול לא איירי. הר\"ן ז\"ל: ומחק הר' יהוסף ז\"ל מלת שהיו מספרו: \n",
+                "<b>ושוין אלו ואלו שטוענין קורות בית הבד וכו'. </b>וק\"ק לע\"ד מ\"ש דקתני הכא תנא ושוין אלו ואלו ולא קתני ושוין שטוענין כדקתני בפ' יו\"ט שחל תרי זימני ושוים ולא קתני מלות אלו ואלו ושמא משום דהכא קתני הרבה פלוגתות דב\"ש וב\"ה או שמא לרמוז לנו שאין מוסכם זה הושוין שהרי הוא דלא כר\"ע ודלא כת\"ק דר\"א כמו שאכתוב בסמוך והוי כמו כל המוסיף גורע: ובגמ' בעינן מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי א\"ר יוסי בר' חנינא ר' ישמעאל הוא דתנן בפ' שני דעדויות השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעו\"י ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך. ר' אלעזר [בן פדת] אמר ר' אלעזר [בן שמוע] היא דתנן לקמן ר\"פ כ\"ב חלות דבש שרסקן מע\"ש ויצאו מעצמן אסורין ור' אלעזר מתיר ובגמ' יהיב טעמא אמאי ר' יוסי לא אמר כר' אלעזר ור' אלעזר אמאי לא אמר כר' יוסי. ומשמע דלר' יוסי ב\"ר חנינא מתני' דקתני ושוין דלא כר\"ע דלר\"ע אפי' בזה חולקין ב\"ש וב\"ה וכן לר\"א בן פדת מתני' דלא כת\"ק דר' אלעזר ור\"ש דגם הוא ס\"ל כר' אלעזר בן שמוע כמ\"ש לקמן ר\"פ חבית ודלא כר' ישמעאל ור' עקיבא כדמשמע בגמ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין צולין בשר וכו'. </b>וצליה זו היינו ע\"ג גחלים ממש וכמו שנכתוב בסמוך בשם הר\"ן ז\"ל וכן הוא בש\"ע: \n",
+                "<b>אלא כדי שיצולו. </b>אית דגרסי שיצלו הצדי\"ק קמוצה וכן נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל גם מחק מלות מבעוד יום שבכל משנה זו: ונראה מדברי הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ט דמאכל בן דרוסאי היינו חצי בישול וגם הראב\"ד ז\"ל הודה לו שם בפירוש זה: ופירש הר\"ן ז\"ל בר\"פ כירה דף קי\"ג דאע\"ג דביצה מצטמקת ויפה היא כדאיתא בגמ' ורב ס\"ל דמצטמק ויפה לו אסור והכא מפרש רב עלה דמתני' דכדי שיצולו היינו כמאכל בן דרוסאי היינו טעמא משום דמתני' דבשר ובצל וביצה לא מפסיק ולא מידי בינן לבין האש וכל שנצולו כמאכל בן דרוסאי מחרכי ומפסדי ומש\"ה שרי אבל מקמי הכי שעדיין הם חיים לא מפסדי בחתוי גחלים ומש\"ה אסירי אבל היכא דמפסקא קדרה כי מחתה לאחר שהגיע למאכל ב\"ד לא קשי ליה אדרבא ממהר בישולו ואסור ע\"כ בשינוי לשון קצת: ויש מי שסובר דהא דאסרינן בצל וביצה אלא כדי שיצולו בלצורך הלילה דוקא היא אבל לצורך מחר מותר להטמין עיין בב\"י או\"ח סי' רנ\"ז. ובמקומות אחרות קודם לזה. וכתוב בכלבו סי' ל\"א והא דתנן אין נותנין פת בתנור עם חשיכה ולא חררה ע\"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה דוקא כשאין לו מזון ג' סעודות אבל יש לו מזון ג' סעודות מותר דבשבת גופיה אסור לרדות דלאימת קבעי לה למ\"ש ובלא חתוי נמי אפייה וה\"ל כקדרה חיה ע\"כ: וכתוב שם ביד פ\"ג גם בטור שם סימן רנ\"ד ואם נתן אותם סמוך לחשיכה ולא קרמו פניה אם במזיד אסור עד מ\"ש בכדי שיעשו ואם בשוגג מותר לו לרדות ממנו מזון ג' סעודות ואומר לאחרים בואו ורדו לכם לכל א' מזון ג' סעודות וכשהוא מרדה לא ירדה אלא בסכין וכיוצא בו שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ואם נתנו בשבת אפי' במזיד מותר לו לרדותה קודם שתאפה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה ע\"כ ועיין עוד שם בבית יוסף או בשלחן ערוך: וק\"ק אמאי לא תני אין נותנין פת לתנור ולא חררה על גבי גחלים עם חשיכה אלא כדי וכו': \n",
+                "<b>שיקרמו פניה. </b>פירשו תוס' ז\"ל במנחות דף ע\"ח כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה: ובירושלמי אמרינן זריזות הן הנשים בפת יותר מן התבשיל וליכא למיחש לשמא יחתו: תבשיל דרכו לאוכלו רותח ואתו לחתויי כדי לאכלו חם אבל פת אין דרכו לאכלה רותח: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה שיקרם ומחק הוי\"ו ונקד הרי\"ש בקמץ. ופי' רש\"י ז\"ל אף פניה התחתונים ור' אליעזר לחומרא קאמר ובירושלמי משמע דלקולא קאמר דגרסי' התם מודה ר' אליעזר בלחם הפנים שאינו קרוי לחם עד שיקרמו פניה בתנור משמע דהכא סגי בקרימה כל דהו אבל בלחם הפנים בעי קרימה מעליא וקיימא לן כר' אליעזר בן יעקב כדאמרי' משנח ראב\"י קב ונקי הר\"ן ז\"ל. משמע מפירושו ז\"ל דגרסי' ראב\"י וכן מצאתי שהעתיקו לשונו ז\"ל בספר זמנים להרמב\"ם ז\"ל בספ\"ג דהלכות שבת: אבל בב\"י או\"ח סי' רנ\"ד משמע דבדברי הר\"ן ז\"ל לא יש בן יעקב: וכתוב עוד שם בשם הרב המגיד דדעת הרמב\"ם ז\"ל ג\"כ לפסוק הלכה כר' אליעזר בפ\"ג דהלכות שבת ואע\"פ שבפי' המשנה פסק דלא כר' אליעזר איכא למימר דהדר ביה ע\"כ וכפירושו דהר\"ן ז\"ל נראה שהסכים ר\"ע ז\"ל שהוא פי' הרמב\"ם ז\"ל ג\"כ ולקולא: ולשון הטור שם סימן רנ\"ד ואין נותנין פת בתנור ולא חררה ע\"ג גחלים סמוך לחשיכה אלא כדי שיקרמו פניה הדבוקים בתנור או פניה שכננד האש ע\"כ: וכתוב שם בבית יוסף גם רבינו פסק כר' אליעזר ומה שכתב עד שיקרמו פניה המדובקים (הג\"ה פי' דכיון שנקרמו פניה המדובקים בתנור כ\"ש כבר נקרמו פניה שכלפי האור והוי אפוי כמאכל ב\"ד) בתנור קאי אפת ופניה שכננד האש קאי אחררה ופי' הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג דכל שנתנה בכדי שיקרמו פניה לא חיישי' שמא יחתה משום דמפסיד ליה ע\"כ: אחר זמן רב בא לידי ספר כ\"י קלף ישן פי' לה\"ר יונתן ז\"ל וראיתי שגם הוא גורס ר' אליעזר בן יעקב והילך כל לשון פירושו אין נותנין את הפת לתנור וכו' כלומר שכיון שקרמו פניה תו לא אתי לאחתוי בגחלים שיש אדם לרוב שאוכלים אותה בבשול כזה ובגמ' מפרש דהאי פניה אותם הפנים שאינם מדובקים בתנור כלומר שאינם אלא העליונים שממהרין לקרום מפני האור העומד כנגדן אבל התחתון שהוא מדובק בתנור מתאחר מלבשל מפני שמצטנן דופני התנור מפני הבצק הדבק בו ור' אליעזר בן יעקב פליג עליה ומחמיר דבעי שיקרום גם הפנים התחתונים והלכתא כר' אליעזר בן יעקב כדאמרי' משנת רא\"ב יעקב קב ונקי. ותנא בשר בצל וביצה ופת וחררה דאי לא תנא אלא בשר בצל וביצה ה\"א מאי כדי שיצולו לגמרי קאמר לפיכך תנא וחררה לגלוי דלאו צליה גמורה אלא כמאכל בן דרוסאי ופת וחררה נמי צריכי לפי שאינם דומין דאי תנא פת ה\"א בפת הוא דמחמיר ר\"א בן יעקב משום שהפת רחוק מהאור אבל חררה שמדובקת לגחלים בפניה העליונים סגי קמ\"ל דלא סגי אלא עד דאיכא תחתון ואי תנא חררה ה\"א בחררה הוא דקא מקיל ת\"ק אבל בפת ליבעי גם פנים התחתונים קמ\"ל דלא בעי עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משלשלין את הפסח. </b>כשחל י\"ד בניסן ע\"ש: ובירושלמי פריך תמן [ס\"פ תמיד נשחט] תנינן חשכה יצאו וצלו את פסחיהן שאין צלייתו דוחה את השבת וכא את אמר הכין ומשני א\"ר יוסי חבורות זריזות הן וכדמשני בגמרא דילן ופרכינן בגמ' דילן הא לאו האי טעמא לא והא אמר מר גדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי ומשני התם מינתח ואם פותח פי התנור עייל ביה זיקא וקשי ליה הכא לא מינתח ואי מגלי ליה לא קשי זיקא הלכך אי לאו דזריזין הן אסור: \n",
+                "<b>ומאחיזין. </b>כתב הרמב\"ם ז\"ל העיקר מאחזין את האור אלא שיש להסתפק אם היתה גרסתו מחיזין בלתי אל\"ף והוא באלה שמיענו שהעיקר הוא באל\"ף. אח\"כ מצאתי שה\"ר יהוסף ז\"ל מחק האל\"ף ונקד המ\"ם בשו\"א: \n",
+                "<b>כדי שתאחוז האור. </b>נראה דגירסת הרמב\"ם ז\"ל כדי שיצת האור. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אף בפחמים. </b>ירושלמי כיני מתניתין אף בפחמין כל שהן. ומשמע מפי' רש\"י ז\"ל דלא היי גריס מלת אף במילתיה דר' יהודה שזה לשונו ר' יהודה אומר אם היתה מדורת פחמים אין צריך להאחיז בה האור אלא כל שהוא ע\"כ. וכן נראה מרב אלפס והרא\"ש והר\"ן ז\"ל: ודעת הטור שם סימן רנ\"ה וגם דעת רבינו ירוחם דר' יהודה אינו חולק על ת\"ק אלא מוסיף על דבריו ותנא קמא מודה לו. אכן מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל שכתוב שם ואין הלכה כר' יהודה משמע שסובר שבא לחלוק וכן נראה ג\"כ מדבריו שם פ\"ג שלא חילק בין פחמים לעצים כן כתוב שם בבית יוסף: \n",
+                "והילך פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שמצאתי בסכ\"י ישן משלשלין את הפסח לתנור החם בשפוד ותלוי באמצע התנור והגחלים למטה ואע\"פ שאינו כמאכל בן דרוסאי קודם שתשקע החמה שרי משום דבני חבורה זריזין הן ולא אתי לחתויי בגחלים וכל א' נמי מדכרי להדדי מה שא\"כ ביחיד הצולה בשר ובצל וביצה בכל שבתות השנה. ודרך הפסח שרבים מתחברים יחד כדכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה וגו' ועוד דאיכא מ\"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד כדי שלא יביאוהו לבית הפסול כדכתיב לא תותירו ממנו היו רבים מתחברים יחד על טלה א': ומאחיזין את האור ועוד קולא אחרת עבדי לבני חבורה במדורה ולפי שלא מצינו למדורה חבורה שיתחברו יחד עליה כמה דאשכחן בטלה בפסח נקט מדורת בית המוקד לשכה גדולה היתה שהכהנים מתחממים שם במדורת אש הנסקת בה תמיד מפני שהכהנים הולכים יחפים על רצפה של שיש של עזרה כדתנן במס' זבחים הואיל ורצפה מקדשת כדכתיב קדש המלך את תוך החצר וכלי שרת מקדשין מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה וקא מקיל במדורת בית המוקד שמאחיזין את האור מעט בעצים של מדורת בית המוקד קודם שתחשך והיא מתבערת והולכת ודולקת משתחשך ולא חיישינן שמא יהיו הכהנים צריכין להבעירה משתחשך משום דכהנים זריזין הן ומזכירין זה לזה משא\"כ בגבולין שצריך אדם להבעיר מדורתו מבעוד יום כדי שתאחוז האור ברוב כל בקעת ובקעת ברוב עביה וברוב הקיפה כדאמרינן בגמ' שאם אינו כן גזרי' דילמא אתי להדליק משתחשך: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אף בפחמין וכו'. </b>כלומר אף בגבולין אם היתה מדורת פחמין בכל שהוא סגי. (הג\"ה נ\"ל ולא צריך שתאחוז האור ברוב כל פחם ופחם): שהיא דולקת והולכת לפי שאין דרכה להיות כבה והולכת ואינו צריך לחתות בה א\"נ אמדורת בית המוקד קאי כלומר כי היכי דבמדורת עצים מקילי לבית המוקד בכהנים כמו כן במדורת פחמין מקילינן לכל אדם וליכא דפליג עליה והילכתא כוותיה ע\"כ. \n",
+                "סליק פירקא: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במה מדליקין וכו'. </b>פעמים מפרש מאי דסליק מיניה ופעמים במה שהתחיל תוס' ז\"ל. וראיתי מדקדקין ששונין במה מדליקין המ\"ם בנקודת סגול ובמה אין מדליקין המ\"ם בנקודת קמץ וכן במה טומנין ובמה אין טומנין במה בהמה וכו' אבל במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה שניהם גורסין אותם בנקודת קמץ ושמעתי טעם לדבר לפי שכל במה הכתוב במקרא הסמוך למלה המתחלת באלף נקוד בקמץ כגון במה אדע במה אקדם וזולתם וה\"נ גרסי הכא בכל שיתא סדרי משנה: \n",
+                "<b>אין מדליקין וכו'. </b>בברייתא בגמ' כל אלו שאמרו אין מדליקין בהם בשבת אבל עושין מהן מדורות בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה בין ע\"ג קרקע בין ע\"ג כירה ולא אסרו אלא לעשות מהם פתילה לנר בלבד: \n",
+                "<b>לא בלכש וכו'. </b>ופירוש לכש כמין צמר שיש בארז: ובערוך גרס לגש בגימ\"ל: \n",
+                "<b>פתילת האידן. </b>כמין צמר שיש בערבה. והקשו בתוס' ז\"ל וא\"ת והא מסיפא שמעינן לה כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן ותרצו דיש לומר דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ. ועיין במ\"ש בסמוך במשנה ג' בשם הר\"א ממיץ: \n",
+                "<b>לא בזפת </b>גרסי' בלא וי\"ו כדמוכח בגמ' דאיתא התם וגם בירושלמי עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים פשיטא שעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לשים בתוכה פתילה נמי לא חזיא קמ\"ל: תו גרסי' בגמ' א\"ר זירא אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת דקסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה ולא אתי לאטויי וכן הלכה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל ולא בשמן קיק וכו' עד תוך הפתילה אלא סביב כך צ\"ל: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל ודרשינן קרא הכי והנותר וכו'. אמר המלקט הכי דריש לה בגמ' ובירושלמי מדכתיב לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר שאין ת\"ל עד בקר ומה ת\"ל עד בקר בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו. ועיין במ\"ש בפ' כיצד צולין סי' י'. ומסקנת הגמ' דיכול להדליק בשבת בשמן שריפה כשלא חל ע\"ש שלה בי\"ט: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אחד מבושל וכו'. </b>הכא מזכיר שאינו פשוט תחלה וכן בכמה מקומות תוס' ז\"ל. פי' אע\"ג דקאי אפלוגתא ועיין במ\"ש ספ\"ק דסוכה בשמם ז\"ל: \n",
+                "וכתוב בספר הרוקח סי' מ\"ה ומדלא קתני אין משתמשים לאורם ש\"מ אין מדליקין בהם מפני שאין נמשכין אחר הפתילה אבל משתמשין לאורן ע\"כ: והכי תניא בברייתא בגמ' ת\"ר כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אבל עושין מהם מדורה בשבת בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מדליקין בשמן שריפה ביו\"ט. </b>ירושל' הא בכל אילין קדמאי מדליקין: \n",
+                "<b>ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן. </b>גמ' מ\"ט אמר רבא מתוך שריחו רע גזירה שמא יניחנו ויצא. וכתבו תוס' ז\"ל אבל נפט אין ריחו רע כ\"כ כמו עטרן ע\"כ: ובירושלמי מה בין עטרן מה בין קרבי דגים קרבי דגים כל זמן שהן דולקין אין ריחן רע כבו ריחן רע עטרן בין כבה בין דולק ריחו רע שלא תאמר הואיל וריחו רע יהא טעון הרחק ד' אמות לפום כן צריך מימר אין מדליקין בו: ומצאתי שפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל וחכמים בתראי מתירין בעטרן לעשות גם ממנו פתילה ולא חיישי' לריחו רע כיון שמנהגו להדליק בו כל השנה ואע\"פ ששאר השמנים שמזכיר הם בענין שמנים ולא לעשות מהן כפתילות שעוה אבל עטרן מיירי בענין שהיא עשוי כפתילות שעוה. ונפט מין שמן הוא שריחו רע ויש בו ב' מינין הא' שאינו לבן והשני לבן והלבן יש בו ריעותא אחד שהוא עף כלומר שהשלהבת היוצאה ממנו מחמת שמנה מתפרדת מן הבגד כשעולה ונאחזת בכותלי הבית אם שמן או חלב נדבק בהם או בפני האדם או בראשו אם נמשח בשמן ובזה השמן אפי' בחול אסור לפי שיש בו סכנה. ע\"כ: \n",
+                "<b>בשמן דגים. </b>רש\"י ז\"ל פי' קרבי דגים שנימוחו ור\"ת ז\"ל מכח קושיא פי' שמן דגים שבא מעינו של דג: \n",
+                "<b>ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. </b>עוד יש תנאים אחרים חולקים בברייתא בגמ' ויש להן סברות אחרות ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אין מדליקין אלא בשמן היוצא מן הפרי לאפוקי שמן דגים ועטרן וצרי ור' יוחנן בן נורי ס\"ל דאין לך לפסול אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין פי' כגון פסולי שמנים דמתניתין ומדליקין בשמן דגים ובעטרן ר\"ש שזורי אומר מדליקין בשמן פקועות ובנפט ע\"כ: ועיין בתוס' פ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"ה) שכתבו שם דר\"ש שזורי ס\"ל דמדליקים בעטרן ובנפט דוקא דאי אף בעטרן קאמר היינו ת\"ק ע\"כ פי' ת\"ק דברייתא דכתבינן דהיינו ר' יוחנן בן נורי ומשמע דבא למעט שאין להדליק בשמן שומשמין בשמן אגוזים בשמן צנונות ולא בשמן דגים ובעטרן אבל כאן תרצו דאי גרסי' אין מדליקין במילתיה דר\"ש שזורי אתי שפיר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל היוצא מן העץ וכו'. </b>ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל כל היוצא מן העץ וכו'. כגון קונבוס קנמו בלע\"ז שעושים ממנו השקים שמוליכים בהם חטה לריחים לפי שאין דרכו שתמשך הפתילה העשויה ממנו את השמן שבנר כי אם הפשתן לבדו ולפי שלא חשבו למעלה גבי כסול פתילות עשה בכאן כלל ובצמר גפן שמנהג העילם להדליק לפי שהפתילה מושכת את השמן אליה ואינה יוצאה מן העץ עצמו אלא כמין הפרי ע\"כ: ורש\"י ז\"ל פי' אין מדליקין בו לעשות פתילה מקונבוס ובגד קונבוס ומצמר גפן ע\"כ. ובעלי התוס' ז\"ל חלקו עליו דמותר להדליק בקונבוס וצמר גפן דאינם יוצאים מן העץ אלא זרע הוא כדאמרי' במנחות קונבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים לא ופשתן נמי מין זרע הוא אלא דאיצטריך במתני' משום דאיקרי עץ כדכתי' ותטמנם בפשתי העץ ע\"כ בקיצור: \n",
+                "כתב בעל סמ\"ג ז\"ל במצות ל\"ת סי' ס\"ה וז\"ל ועוד אומר הרב ר' אליעזר ממיץ שאינו נקרא יוצא מן העץ אלא הנקלף מן העץ קליפה העליונה כעין פשתן דאי מפרשינן הגדל מן העץ לא הוצרך לשנות לכש ופתילת האידן דתרווייהו גדלין בעץ נינהו עכ\"ל ז\"ל. ואיתה למילתיה דר' אליעזר ממיץ בספר יראים שחיבר סימן ק\"ב: \n",
+                "ובספר כלבו סימן ל\"ו כתיב בשם ה\"ר דוד בר לוי ז\"ל דוקא היוצא מן העץ שכותשין בו את העץ עצמו ומנפץ אותו אין מדליקין בו אבל צמר גפן ודאי מדליקין בו שאינו יוצא מן העץ אלא בתוך קליפה גסה הוא נברא כמו שהוא עם גרעיני הזרע והקונבוס שהוא ג\"כ מן העץ עצמו שכותשין אותו ומנפצין אותו כמו הפשתן אפשר לומר שמדליקין בו כיון דדייק ונפיץ כמו הפשתן אע\"פ שאינו כפשתן לענין כלאים. וכן העץ שקורין גינשטא שכותשין אותה ומנפצין אותה כמו הפשתן אפשר לומר ג\"כ שמדליקין בה או בפתילת הבגד שלה אך אין ידוע אצלנו אם מושכת השמן ודולקת השמן יפה כמו הפשתן והקונבוס עכ\"ל ז\"ל וכדעת ר\"ת ז\"ל ודלא כרש\"י ז\"ל שאסר להדליק בקונבוס ובצמר גפן. ועיין עוד בפסקי הרא\"ש ז\"ל. ועיין עוד בספר שבולי הלקט סי' י\"ו: \n",
+                "ובירושלמי א\"ר שמואל בר' יצחק כתיב להעלות נר תמיד שיערו לומר שאין לך עושה שלהבת אלא פשתן בלבד: \n",
+                "<b>פתילת הבגד. </b>בגמ' דייקינן האי דקתני פתילת הבגד ולא קתנו פתילה בגד וכתבתיו במסכת כלים פכ\"ח: ופשוט הוא דר' אליעזר גרסי' ביו\"ד: ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל ור\"ע סבר דקפול מועיל לבטלו מתורת בגד ולא חיישינן דילמא מימלך ופשיט לה מקפולה ואע\"פ שלא הבהבה וכ\"ש אם הבהבה שא\"א שלא נשרף אחד מחוטי הבגד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויתננה על פי הנר. </b>לאו דוקא על פי הנר סמוך לפה אשר שם הפתילה דהה\"נ על הנר באמצע חללו של הנר אלא אורחא דמילתא נקט שמניחו סמוך למקום הפתילה כדי שתדלק יפה יפה כך נלע\"ד: \n",
+                "<b>ואפילו היא של חרס. </b>אותה שפופרת. ופי' ה\"ר דוד אבודרהם ז\"ל לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וכו' גזרה שמא לקלות השפופרת יסבור שלא ינענע הנר ויקח אותה ויסתפק ממנה ואפי' היא של חרס שהיא כבידה ומאוסה ולא נחוש שיקחנה שמא ינענע הנר אפ\"ה אסור ואין צריך לומר אפי' היתה מכסף או מזהב עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ור' יהודה מתיר. </b>בפסחים פ\"ק דף י\"א רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ודרבנן אדרבנן דתניא חבל שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו ולא גזרינן עניבה אטו קשירה ר' יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסיקא ובלבד שלא יענבנו גזירה משום קשירה הואיל והוא עסוק בכך והכא רבנן גזרי ור' יהודה לא גזר ומשנינן דרבנן אדרבנן לא קשיא שמן זה בשמן דכל שנה מיחלף ואתי למיכל מיניה עניבה בקשירה לא מיחלף דר' יהודה אדר' יהודה נמי לא קשיא טעמא דר' יהודה לאו משום דגזר עניבה אטו קשירה אלא משום דקסבר עניבה גופה קשירה היא וה\"נ משנינן אההיא דלקמן פט\"ו קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל ור' יהודה מתיר כדכתבינן התם: ומחק ה\"ר יהוסף מלת אדם מבבא דלא ימלא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפני עובדי כוכבים מפני ליסטים. </b>מפר' בבבלי גם בירושלמי של סכנה ור' יוסי בעי התם אי בשל סכנה ניתני מותר ומשמע התם דאיכא דתני מותר: \n",
+                "<b>ואם בשביל החולה שיישן פטור. </b>האי חולה וכו' למאי דסבר האי תנא דמלאכה שאינה צ\"ל חייב עליה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ור' יהודה היא: ובגמרא והא דתני ר' אושיעא אם בשביל החולה שיישן לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור ההוא בחולה שאין בו סכנה: ותמהתי שמצאתי בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל אהאי רישא דמתני' שכתב ומיירי בחולה שאין בו סכנה וכן בשאר הנז' עמו שאם היה בהם סכנה מותר לכתחילה וסתמא זו כר\"ש דס\"ל במוציא את המת לקוברו שהוא פטור משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כלומר שאין המת צריך לו כלום ברה\"ר דלא משכחת הוצאה הצריכה לגופה אלא שאם הוציא כלי לרה\"ר והכלי עצמו צריך לו ברה\"ר כגון שהוציא מרא לר\"ה לתפור בו שם או שהוציא ככר לרה\"ר שיהנה בו שם ברה\"ר הוא או חברו ע\"כ. וגבי סיפא דכחס על הנר וכו' כ' והאי סתמא קתני לה ר' יהודה דמחייב חטאת במוציא את המת לקוברו או אפי' לפנות את ביתו מטומאת מת ג\"כ גוף הכבוי שבו נעשית המלאכה אינו מועיל לו כלום אפי' כשהוא חס על הפתילה לא יועיל לו כלום שאיתו ראש הפתילה היה דולק תחלה לא ישוה לו כלום שהרי כשירצה להדליקה פעם אחרת יסיר ממנה ראש הפתילה תחלה ואין זה כבוי פחמין וכ\"ש כשהוא חס על השמן ועל הנר שאין ההנאה והתועלת בגוף המלאכה עצמה דהיינו כבוי אלא זה בכה וזה בכה ולא אשכחינן חיוב בפתילה אלא כגון שהיתה פתילה חדשה שלא היתה מהובהבת ועכשיו הוא מכבה אותה ומחייב אהדלקה ועל כבויה א\"נ שמכבה אותה תכף שנכנס שבת כגון שהדליקה בע\"ש דלא מיחייב אהדלקה ומיחייב משום כבוי לפי שבזה הכבוי נעשית כלי וראויה להדליק בה יותר משלא יעמוד אפר אותן חוטין על ראשה עוד וזהו לשון מפני שהוא עושה פחם שהוא מתכוין ממש לעשות פחם עכשיו שידליק בו פעם אחרת כדרך כל עשיית פחם שבעולם שהוא נעשה בכבוי עכ\"ל ז\"ל: והוא מן התימה מה שכתב דרישא כר\"ש דהא בגמ' בהדיא מכריח מכח הסיפא דרישא נמי ר' יהודה היא דקתני סיפא חייב ש\"מ ר' יהודה היא [עוד ישנם דברים אחדים בכ\"י אך מטושטשים הם וא\"א לעמוד עליהם וחבל על דאבדין.]: \n",
+                "<b>מפני שהוא עושה פחם. </b>גרסי' במפיק ה\"א והשי\"ן קמוצה ומסקינן בגמ' וכן משמע נמי בירושלמי דר' יוסי כר' שמעון דלקמן פ' עשירי סי' ה' דס\"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ובהא אפי' ר\"ש מודה דמשום דקא מתקן מנא וצריך לגופו הוא דיקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני שנעשית פחם שמע מיניה: והביא בכאן תוי\"ט מה שפירשו שם בתוס' דהיינו כשעושה מלאכה וכו'. [וכ\"ה] ג\"כ הכא בפי' רש\"י ז\"ל בגמ' וז\"ל ואין לך כבוי הצורך לגופו אלא כבוי של פחמין כשעושין אותו וכבוי של הבהוב פתילה שהכבוי נעשה להאחיז בו האור מהר כשירצה להדליקו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על ג' דברים</b> [כ\"ה בהכ\"י.] נשים כו' לדתן. נקד הר\"מ ז\"ל לידתן (הל' בחיר\"ק) כדכתיב וידעת עת לדתנה וכך נראה בעיני ג\"כ וכדכתיב ויהי בלדתה ויתן יד. אמנם ראיתי שה\"ר יהוסף ז\"ל נקד לדתן הלמ\"ד בצר\"י והדלי\"ת בקמ\"ץ: ירושלמי אית תנאי תנו ילדות והיינו כדתני ר' יהודה בעון נדרים בנים מתים ואית תנאי תנו יולדות והיינו משום דאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. ובבבלי ת\"ר על שלש עברות נשים מתות יולדות ר' אליעזר אומר נשים מתות ילדות ור' אחא אמר שאין מתות ילדות פי' בחורות אלא בעון שמכבסות את צואת בניהן בשבת: והתם תניא בשם ר' יהודה הנשיא דבעון נדרים בנים מתים וכן ס\"ל נמי לר\"א בר\"ש: \n",
+                "<b>בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. </b>מפרש טעמא בגמ' היא קלקלה בחדרי בטנה לפיכך תלקה בחדרי בטנה. חלה והדלקת הנר כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא אמר הקב\"ה רביעית דם נתתי בכם על עסקי דם הזהרתי אתכם ראשית קראתי אתכם על עסקי ראשית הזהרתי אתכם נשמה שנתתי בכם קרויה נר על עסקי נר הזהרתי אתכם אם אתם מקיימין אותם מוטב ואם לאו הריני נוטל נשמתכם. ובירושלמי מפרש אדם הראשון דמו של עולם דכתיב ואד יעלה מן הארץ וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו חכמים מצות נדה לאשה. ובחלה אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. ותניא כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלתה וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו חכמים מצות חלה לאשה. ובהדלקת הנר אדם הראשון נרו של עולם היה שנאמר נר אלהים נשמת אדם וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות הנר לאשה ע\"כ: מצאתי כתוב אהא דאמרינן בגמרא בפירקין דף כ\"ג נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו זפי' רש\"י ז\"ל והכי אמרינן לקמן ותזנח משלום נפשי זו הדלקת הנר בשבת שבני ביתו מצטערין לישב בחושך ע\"כ מצאתי כתוב עליו ושמעתי משום שלום ביתו פי' שלא תכשל באותו עון כדתנן על שלשה דברים נשים מתות בשעת לדתן וא' מהן הדלקת הנר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרתם כו'. </b>ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל עשרתם פירות האילן לסעודת שבת שאף אכילת עראי שמותר לאכול בחול מפירות שלא נגמרה מלאכתן (כלומר שלא הוקבע למעשר שכל מין ומין יש זמן קבוע ידוע שיקבעו למעשר שאפי' אכילת עראי אסור לאכול מהן אבל קודם לכן מותר לאכול מהן אכילת עראי בחול) אבל בשבת אסור דכל אכילת פירות שיאכל אדם בשבת לכבוד שבת אפי' תמרה א' או ענבה א' אכילת קבע מיקרי דמקיים בה וקראת לשבת עונג ע\"כ: \n",
+                "ופי' הרב ר' משה אלשיך ז\"ל בפ' ויגש דף ע\"ט ע\"א עם חשיכה הוא קודם לספק חשיכה ע\"כ. ומ\"מ הוא סמוך ממש לספק חשיכה כדקתני עם חשיכה ופשוט הוא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ונותנין עליו חומרי יום וחומרי לילה אמר המלקט פי' חומרי יום אי מוצאי שבת הוא וחומרי לילה אי ע\"ש הוא: \n",
+                "וכתוב בכלבו סי' ל\"ו והא דאמרינן דאין מדליקין את הנרות יש אומרים דאפי' ע\"י א\"י קאמר ואע\"פ שהוא ספק חשיכה ויש מתירין ע\"י א\"י משום שבת דאין שבות במקום מצוה והדלקה ודאי מצוה גדולה היא א\"נ משום דאמירה לגוי שבות ודבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ויש שואלין הא דאמרי' בספק חשיכה אין מדליקין נראה הא ודאי יום מדליקין אע\"פ שהוא סמוך לחשיכה ואמאי והא צריך להוסיף מחול על הקודש דבר תורה וכ\"ת דספק חשיכה הוא התוספת הזה זה ודאי אינו שמפני הספק הוא נאסר וי\"ל שכיון שהתוספת אין לו שיעור מן התורה ובכלל זה גם ספק חשיכה לפיכך אין מדליקין את הנרות לעת כזאת עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים. </b>פי' אם אינו צריך לפירות או לכלים לשבת: ובירושלמי מתני' בכלים גדולים אבל קטנים מערים עליהם ומטבילן תנא רב הושעיא ממלא הוא אדם בכלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו: וכתוב בב\"י א\"ח ס\"ס שמ\"ב וז\"ל ואפשר שרבינו יעקב ז\"ל סובר דמתני' דקתני אין מעשרין את הודאי אבל מעשרין את הדמאי על כרחך לא במעשר לצורך השבת עסקי' דא\"כ אפי' ודאי הוה שרי לעשורי דודאי כל לצורך השבת דבר מצוה הוא וכיון דבשלא לצורך השבת עסקי' לא הוה לן למישרי לעשר אפי' דמאי אם לא מפני הדוחק ולכן כ' רבינו או שהיה טרוד והוצרך לעשר פי' כלומר שמפני הטרדא דוקא שרי הא אם אינו טרוד לא ולפי זה לא התיר רבינו לעשר אלא דמאי דוקא ויותר נראה לומר דאפי' ודאי שרי לעשר ואפי' שלא לצורך השבת אם הוא טרוד ונחפז לדידן דקיימא לן דלא גזרו על שבות בין השמשות בשעת הדחק והא דתנן אין מעשרין את הודאי אתיא כמ\"ד גזרו על שבות בין השמשות וכמו שפי' רש\"י ז\"ל שם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ומערבין. </b>ערובי חצירות וכו'. ובהכי לא קשיא רישא אסיפא. ויש מן הפוסקים מאן דס\"ל דאפי' ערובי תחומין לכתחילה הוא שאין מערבין בבין השמשות אבל אם עבר ועירב ערובו ערוב והיא דעת הרמב\"ם ז\"ל שם פ' ששי: \n",
+                "<b>וטומנין את החמין. </b>נראה פי' מים חמין כדפי' רש\"י ז\"ל בגמ' בברייתא מים חמין למזוג בהן היין לשתות. וכן פי' ר\"ע ז\"ל לקמן בר\"פ כירה ואי קשיא א\"כ סתם לן תנא הכא דלא כב\"ה אפשר דלאו קושיא היא דלקמן במבעוד יום עסק' ולהכי מותר חמין ותבשיל אבל הכא בבין השמשות עסקינן ולהכי דוקא מים חמין מותר. ולפירוש הרז\"ה ז\"ל שאכתוב בריש פירקין דלקמן דפי' דלא איירי פ' כירה בהטמנה כלל ניחא טפי ומ\"מ הנכון בעיני דהכא חמין דקתני לאו דוקא דה\"ה תבשיל דו\"ק. ומצאתי כתוב שבע משניות בזה הפרק כנגד ז' שמות הויה שבמזמור שיר ליום השבת וכנגדם תקנו ג\"כ שבע ברכות בשבת ופרשת שבת מתחלת בזי\"ן זכור את יום השבת ע\"כ: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כירה שהסיקוה בקש או בגבבא וכו'. </b>ובכירה של כלי חרס מיירי ג\"כ מתניתין וכמו שכתבתי לקמן סוף סי' ב' בשם מהרי\"ק ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל נראה לר\"י דקש היינו זנבות השבלים שנשאר בשדה שקורין אישטובלא בלע\"ז ותבן הוא הנקצר עם השבלים ע\"כ: \n",
+                "<b>נותנין עליה תבשיל. </b>מע\"ש להשהותו שם בשבת עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט פי' הר\"ן ז\"ל ולא חיישינן שמא יחתה בגחלים משום דקש וגבבא אין להם גחלת ע\"כ. ובירושלמי כיני מתני מקיימין עליה תבשיל כדפי' ר\"ע ז\"ל ובעיא היא בגמ' דילן ומתני' לפי זה ר' יהודה היא ומאי לא יתן לא ישהה דבלשהות פליגי בחמין ותבשיל ובגרוף וסיפא פליגי בחזרה וכן מוכח מן הגמ' ומן הירושלמי. וכתבו תוס' ז\"ל דמשום דקיימא לן כחנניא דשרי חמין ותבשיל להשהות ע\"ג כירה אפי' בשאינה גרופה דחיק בגמ' לחסורי למתני' דהכי קתני כירה שהסיקוה בקש או בגבבא מחזירין עליה תבשיל בגפת או בעצים לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן את האפר אבל לשהות משהין אע\"פ שאינו גרוף ואינו קטום ומה הן משהין בש\"א חמין אבל לא תבשיל ובה\"א חמין ותבשיל והך חזרה דאמרי לך ברישא פי' במלת נותנים לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת ב\"ש וב\"ה היא שבש\"א נוטלין ולא מחזירין ובה\"א אף מחזירין ותנא דידן ס\"ל כר' יהודה בחדא ופליג עליה בחדא דאילו תנא דידן סבר לשהות ואע\"פ שאינו גרוף וקטום ור' יהודה סבר בברייתא בלשהות נמי גרוף וקטום אין אי לא לא. ור\"מ ס\"ל בברייתא דלב\"ש אפי' בגרוף אין משהין כלל ואפי' חמין ולב\"ה בגרוף משהין חמין אבל לא תבשיל ובשאינו גרוף אין משהין כלל אבל להחזיר ד\"ה אם עקר לא יחזיר אפי' בגרוף ובגמ' רמי דר\"מ אדר\"מ ודר' יהודה אדר' יהודה ומשני לה: \n",
+                "<b>בגפת. </b>רש\"י והר\"ן ז\"ל פירשו כאן פסולת של שומשמין לאחר שהוציאו שמנן ע\"כ ודוחק הוא לע\"ד דלא חזי לאסוקי בהו כלל וכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל לא תמצא שפירש רק גפת פסולת של זיתים ושמא ראוין ליבשן ולהסיק בהן דומיא דגללי הבקר וזולתם וכיון שהם מוסקים ודאי שהם מוסיפים הבל טפי מגפת של זיתים כשאינן מוסק [הגה\"ה אכן בריש פירקא דלקמן פי' הרמב\"ם ז\"ל גפת הוא פסולת של זיתים וכן פסולת השומשמין ע\"כ:] ועיין במה שכתבתי לקמן ר\"פ במה טומנין על ענין גפת דתנן התם: \n",
+                "<b>עד שיגרוף </b>הגחלים ויוציאם מן הכירה או שיתן האפר ע\"ג גחלים לכסותם ולצננם עכ\"ל ר\"ע ז\"ל: אמר המלקט כך פי' רש\"י ז\"ל וכתב עליו הר\"ן ז\"ל לפי שהוא מפרש זה הפרק אף בהטמנה דכל שגרוף וקטום ס\"ל שאינו מוסיף הבל כו' וכתב הרז\"ה ז\"ל שהשיאו לרש\"י ז\"ל לפרש כן מפני שראה פ' כירה בין שתי הטמנות סוף במה מדליקין ותחלת במה טומנין ולא נהירא דהיאך אפשר שכירה קטומה אינה מוספת הבל והרי רש\"י ז\"ל הוא עצמו פי' לעיל ס\"פ במה מדליקין מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבע\"י גזרה שמא יטמין ברמץ ורמץ היינו אפר המעורב בגחלים אלמא אע\"פ שנתן האפר מוסיף הבל הוא וכן הוא ודאי שהרמץ מחמם את הצונן וכל שמחמם את הצונן מוסיף הבל הוא וכיון שכן היאך אפשר דכי נתן את האפר דהויא נתינה כל דהו כמו שנפרש בסמוך בס\"ד לא יהא מוסיף הבל ותו וכו' עד אלא ודאי עיקרן של דברים כדברי רבינו האי גאון ורבינו אפרים גאון ז\"ל שפירשו דהכא לא אסר בהטמנה כלל אלא כגון שהקדרה יושבת על כסא של ברזל וכיוצא בו או שהיא תלויה באבנים שאין שולי הקדרה נוגעים בגחלים ומש\"ה כל שגרוף וקטום דאיכא הכירא שמסלק דעתו מלחתות בגחלים שרי ע\"כ. ועוד כתב ז\"ל עד שיגרוף או עד שיתן האפר מפר' בירושלמי הגורף צריך שיגרוף כל צרכו כלומ' שלא ישארו שם גחלים כלל וקוטם אינו צריך לקטום עד שלא ניכר שם אש כלל וה\"נ משמע לענין קטימה בגמ' דילן מדאמרינן וכו' ומתני' נמי דיקא דקתני שיתן האפר ולא קתני שיטמין באפר משמע דבקטימה בכל שהוא סגי והיינו טעמה דבקטימה סגי לן בכל דהו ובגריפה בעי גריפה גמורה משום דבגריפה אי גרף מקצת גחלים והניח מקצתן אין בנשארות היכר כלל אבל מכיון שנתן אפר ע\"ג כל הגחלים הא עביד ליה היכרא בכולהו ע\"כ. ובמסקנת מילתיה כתב דנראה לו דברי הרז\"ה ז\"ל שכתב דגורף היינו שיגרוף כל הגחלים לצד אחר אבל אם גרף את הכל והוציא לחוץ אפי' בתנור שרי דליכא למיחש למידי ע\"כ: \n",
+                "<b>בש\"א חמין אבל לא תבשיל. </b>אומר ר\"י דודאי תבשיל אסרי ב\"ש משום דלעולם יפה לו אע\"ג דנתבשל כל צרכו אבל חמין שאין יפה להן אלא עד כדי צרכן אבל מכאן ואילך רע להם כדמוכח בגמ' לא אסרי ב\"ש דליכא למיגזר שמא יחתה דבלא חתוי יוחמו כל צרכן ע\"כ: \n",
+                "<b>בש\"א נוטלין וכו'. </b>אפי' חמין דשרינן להשהות על גבי כירה גרופה או שנתן וכו' כך נראה שצריך להגיה הלשון בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ובה\"א אף מחזירין. </b>בגמ' אמרי' למ\"ד מחזירין מחזירין ואפי' בשבת מכלל דעיקר פלוגתייהו בחול היא ועוד מדקדק ר\"ת מדקאמר לא יתן עד שיגרוף ואי לא יתן לא יחזור הוא איך יגרוף או יקטום בשבת והל\"ל אא\"כ גרף וקטם אלא בחול נמי אסור להחזיר וכי תימא א\"כ לב\"ש למה לא מחזירין פירשו בתוס' ז\"ל דכל שהוא סמוך לחשיכה כ\"כ שכשהתבשיל צונן אינו יכול להתחמם מבע\"י לב\"ש אסור וכל כה\"ג מיקרייא חזרה וכי יהיב לה ע\"ג כירה מקמי הכי מקרי שהייה ואפשר ג\"כ שאפי' היה התבשיל חם כל שאילו היה צונן לא היה שהות ביום כדי להתחמם אסור לב\"ש משום גזרת הגאון [צ\"ל הרואין.] וב\"ה שרי וכתבו בתוס' דמדב\"ש אסרי כה\"ג אפי' בגרופה נשמע לב\"ה כשאינה גרופה דכל שהוא סמוך לחשיכה כ\"כ אסור ולא נ\"ל כן משום דב\"ש לעעמייהו אזלי דבעו בכולהו מלאכות שאדם מתחיל מבע\"י הוא אם נעשה מקצת מעשה שלהן קודם לחשיכה אבל לב\"ה דמתירין בכולן עם השמש כדאיתא בפ\"ק אפי' אין שהות ביום כדי להתחמם שרי ומש\"ה אמרינן בגמ' לדברי האומר מחזירין מחזירין ואפי' בשבת משום דלהחזיר סמוך לחשיכה לא איצטריך להו לב\"ה דהא בכל המלאכות כולן הן מתירין עם השמש אלא משום דחזרה דשבת גופיה הוא דאיצטריכו לאפלוגי אבל אה\"נ דאפי' זבשאינה גרופה מבעוד יום שרי. הר\"ן ז\"ל. \n",
+                "<b>ומצאתי </b>בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל כירה זו עשויה כעין חצי עגול ופתותה מצד א' ופתוחה מלמעלה כשיעור שתי קדרות ופעמים שנותנין בתוכה ופעמים על גבה וכיון שהיא כ\"כ פתוחה מלמעלה אינה מחזקת תמימותה כמין כיפה שאינה פתוחה מלמעלה אלא שיעור קדרה א' ולא פתוחה ממש אלא חלול כמין כברה וכ\"ש כמו תנור שהוא פתוח פתח קטן מלמעלה וסגור מכל צדדיו כי אם מעט. וגחלת קש וגבבא אינה בת קיימא ואין חמימותם רב וגדול להעלות לקדרה ההבלא מפני שהיא למעלה ומש\"ה א\"צ שיגרוף כל הגחלים מתחת הקדרה כלומר להוציאם חוץ מן הכירה לגמרי ומשהה קדרתו על הכירה עד חצי הלילה או עד למחר ולא גזרינן שמא ימצאנה צוננת וירתיחנה דכיון שלא הדליק אלא בקש ובגבבא ולא הדליק אלא בתוך כירה ולא בתוך תנור גילה דעתו שאינו מתרצה בחמימות קדרתו. בגפת ובעצים. שגחלתם קיימת זמן מרובה ומוסיפין הבלא בכל עת ומבשלין הקדרה מאליהן. לא יתן. מפרש בגמ' לא ישהה אפי' לשהות על הכירה קדרתו מבעוד יום אסור עד שיגרוף כל הגחלים לגמרי מכל הכירה משום דמוסיפי' הבלא וכונת זה האיש ודעתו בחמימות שהרי בשל בעצים וגפת ושמה ימצאנה בשליש הלילה או בחציה צוננת וירתיחנה בגחלים שתחתיו. או עד שיתן אפר. צוננת ע\"ג גחלים לכבותן ולצננן וכיון שגילה דעתו שאין רצונו בחמימות קדרתו לא גזרינן שמא יחתה בגחלים אע\"פ שהן לוחשות מתחת האפר שנתן עליהן. בש\"א חמין אבל לא תבשיל. כלומר ומה הן משהין ע\"ג כירה כשהסיקוה בקש ובגבבא אע\"פ שאינה גרופה או כשהסיקוה בגפת ובעצים כשהיא גרופה וקטומה ב\"ש סברי דוקא חמין מים חמין דלא צריכי לבשולי וליכא למיגזר שמא יחתה דבמעט חמימות סגי ליה אבל תבשיל שאינו מבושל כל צרכו אע\"פ שהוא מבושל כמאכל בן דרוסאי אסור לשהותו ע\"ג כירה אע\"פ שקטמה דגזרינן שמא יחתה אח\"כ ואפי' בגרופה לגמרי גזרינן גרופה אטו קטומה א\"נ יכניס הגחלים לכירה שהוציא חוצה לה וב\"ה ס\"ל כיון שגילה דעתו מעיקרא שאינו מקפיד בחמימות הקדירה ובבשוליה שהרי גרף אותה או שקטמה מותר לשהות על גבה. בש\"א נוטלין. כלומר כי היכי דפליגי בלשהות וב\"ה מקילין בשהיית הקדירה ע\"ג הכירה ה\"נ פליגי בלהחזיר בליל שבת או בשבת עצמו דב\"ה מקילין ומתירין להחזיר הקדירה שנטל ממנה והשאיר ממנה לצורך מחרתו ולא גזרינן דילמא אתי לאחתויי כיון שרוצה בחמימות קדירתו שהרי מחזירה ע\"ג כירתו ולב\"ש מחמירין אפי' במים חמין שהתירו לשהות אסרו להחזיר. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שהסיקו וכו'. </b>כתב ר\"ח ז\"ל וקיי\"ל מתני' בתנור של נחתומין ותנור של נחתומין מפורש בפ' לא יחפור אבל תנור דידן ככירה של נחתומין הוא הר\"ן ז\"ל ונלע\"ד פי' תנור דידן היינו פורני שפיהם מן הצד דכיון שפיהם מן הצד לא נפיש הבלייהו ודיינינן להו ככירה ומהני להו גריפה וכ\"נ מב\"י סי' רנ\"ג. \n",
+                "וכתבו תוס' ז\"ל אי להחזיר תנן הכא נמי האי לא יתן ר\"ל לא יחזיר אבל לשהות משהה אפי' בתנור שאינו גרוף וקטום ע\"כ. \n",
+                "והילך פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל תנור שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו יותר ויותר מכירה ומש\"ה אפי' הוסק בקש ובגבבא הרי הוא אסור ואע\"פ שהוא גרוף וקטום אסור לשהות עליו שכיון שהוא משתמש ומבשל בתנור ומשהה בו בע\"ש נמצא שדעתו נכונה ומקפיד בחמימות קדרתו וגזרי' שמא יחתה בגחלים ואע\"פ שגרוף וקטום כדפרי'. כיפה שהסיקוהו. כיפה אין בו אלא שפיתת קדרה א' ומשמר חומו והכסוי של מקום שפיתת הקדרה עשוי חלולין כמין כברה. בגפת ובעצים שחמימותם רבה שהרי מוסיפין גזרה שמא יחתה אבל בקש ובגבבא לא גזרינן ע\"כ. וכתב בספר לבוש החור סי' רנ\"ג סעיף א' וז\"ל וכופח שהוא מקום שפיתת קדרה א' חומה רב מכירה פחות מתנור לפיכך אם הוסק בקש או בגבבא דינו ככירה ומותר ע\"י גריפה וקטימה. י\"א דקש וגבבא בכופח אפי' בלא גריפה וקטימה הרי הוא כגפת ועצים בכירה כשהוא גרוף וקטום לפיכך כופח בקש או בגבבא מותר אפי' בלא גריפה וקטימה ואם הוסק בעצים ובגפת דינו כתנור ולא מהני ליה גריפה וקטימה ואסור אפי' לסמוך לה ותנורים שלנו שפיהם מן הצד דינם ככירה שאין חומם רב כ\"כ כמו שהיו תנורים שלהם שהיו עשויים בענין אחר ע\"כ: \n",
+                "<b>בין מעל גביו. </b>בגמ' מפרש ליה אביי אפי' לסמוך על דפנו ואין צריך לומר על שפתו ותניא כותיה: \n",
+                "<b>תנור שהסיקוהו בקש או בגבבא </b>אין סומכין ואין צ\"ל על גביו ואין צ\"ל בתוכו ואין צ\"ל בגפת או בעצים. כופח שהסיקוהו בקש או בגבבא סומכין לו ואין נותנין על גביו בגפת ובעצים אין סומכין לו: \n",
+                "<b>כופה. </b>בה\"א היא גירסת הערוך בכל מקום שהוא מוזכר וכן הוא בס' כל בו סי' ל\"א וכן מצאתיו בפי' הר' יהונתן ז\"ל וכדכתיבנא. וכתב מהרי\"ק ז\"ל בטור סי' רנ\"ג דאין הפרש בין כופח דזמן חכמי התלמוד לכופח דידן שאע\"פ שאותם היו של חרס ושלנו הם של טיט אינו מעלה ולא מוריד לחלק ביניהם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל. </b>נקד הר\"מ ז\"ל המ\"ם והחי\"ת בציר\"ה אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל נקד החי\"ת בפת\"ח וכן נראה בעיני. בגמ' פשטינן דאם גלגל חייב חטאת מדתנן לקמן פ' חבית חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן דמדקרי ליה גמר מלאכה ש\"מ זהו בשולו וחייב: \n",
+                "והילך פי' הר' יהונתן ז\"ל אין נותנין ביצה בצד המיחם מיחם קומקום של נחשת שהוא חם מאד ומשים הביצה סביביו לדפני המיחם בשביל שתתגלגל פי' שתצלה קצת עד שתהא מגולגלת כלומ' שתצלה מסביבותיה אע\"פ שאין תוכה צלוי ומפר' בגמ' שאם גלגל חייב חטאת: ולא יפקיענה בסודרה ולא יכסנה בסודרין שהוחמו אפי' בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר דגזרי' תולדות חמה אטו תולדות אור ור' יוסי מתיר דלא גזר אבל אם היו אלו הסודרין חמין מחמת האור לא הוה פליג ר' יוסי בהא דבודאי גזרינן תולדות אור הכי מפרש בגמ': ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מכח החמה בשביל שתצלה וה\"ה בשביל שתתגלגל אלא נקט בקומקום גלגל לפי שאין בו כח כ\"כ לצלותה לגמרי אבל בחול ובאבק דרכים יש בהם כח גם לצלותה לגמרי. ע\"כ: \n",
+                "<b>ור' יוסי מתיר. </b>בתולדות חמה אי גזרי' אטו תולדות האור אי לא פליגי אבל בחמה עצמה לכ\"ע שרי וכדתנן סתמא לקמן פ' חבית. ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו דחמה באור לא מחלפא דלגזור הא אטו הא. \n",
+                "<b>ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים. </b>אע\"ג דאמרי' בפ' לא יחפור דחול דקריר מיקרר דחמים מחים והכא ביצה היא קרה הכא מיירי בחול שהוחם בחמה דומיא דאבק דרכים תוס' ז\"ל: וכתב הר\"ן ז\"ל דבקמח וכיוצא בו ליכא משום גומא שאל\"כ יהא אסור ליטול קמח ביו\"ט ללוש אלא ודאי קמח וכיוצא בו אין בו משום גומא והכי איתא בירושלמי דפירקין דגרסי' התם תמן אמרין חמה מותרת תולדות חמה אסורין ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדות חמה מותרת ופרכי' מתני' דהכא פליגא על רבנן דהכא ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים ופרקינן שניא היא שהוא עושה חריץ אילו אמר בקמח יאות. אלמא בקמח אין בו משום חריץ ולא משום גומא עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה שעשו אנשי טבריא. </b>ובגמ' מוקמי' אליבא דמ\"ד דטעמא דלא פליג ר' יוסי בחול ובאבק דרכים משום מזיז עפר דארישא דלא יפקיענה בסודרין דפליגי רבנן [ור' יוסי קאי האי מעשה ורבנן קאמרי ליה לסיוע למילתייהו והכי קאמרי ליה רבנן לר' יוסי הא מעשה דאנשי טבריא דתולדות חמה הוא ואסרי רבנן וא\"ל ר' יוסי ההוא תולדות האור הוא דחלפי אפתחא דגיהינם ולמאן דמפרש טעמא דר' יוסי דלא פליג בחול ובאבק דרכים משום גזירה דשמא יטמין ברמץ דמאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי והאי לבשולי ותרווייהו דרך הטמנה מה לי רמץ מה לי חול ומש\"ה מודה ר' יוסי המעשה דטבריא אסיפא קאי לסייעתא דחול ואבק ולאורויי דתולדות חמה כי הא דטבריא אסירי לדברי הכל דדמיא להטמנה שמטמין מים במים ואי שרינן ליה אתי לאטמוני ברמץ: \n",
+                "<b>והביאו סילון של צונן. </b>[מצאתי מוגה צונין ביוד ובחירק]: נראה לר\"י דסילון לא היה מתערב בחמין כי היה מוקף מחיצות מכל צד והיו מתחממין המים צוננין שבסילון מתמת חמי טבריא ולא היו רוחצין בחמי טבריא עצמן לפי שריחן רע והשתא דמי להטמנה שמים צוננין היו נטמנין בתוך החמין להתחמם וכמו שמדמה לה בגמ'. תוס' ז\"ל: וסיים בה הר\"ן ז\"ל דסילון זה היה עובר בתוך האמה ופיו יוצא לחוץ והיו מימיו נשפכין לעוקא שבקרקע ע\"כ: \n",
+                "<b>אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת אסורין ברחיצה וכו'. </b>ובגמ' בעינן מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו אלא חמין שהוחמו בשבת הוא דאסורין הא חמין שהוחמו מע\"ש מותרין והתניא חמין שהוחמו מ\"עש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו ומוקמינן למתני' אליבא דר' שמעון דמתיר להשתטף כל גופו בשבת בחמין שהוחמו מע\"ש: \n",
+                "והילך פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל סילון צר וקטן הוא בתוך האמה [המלים \"מתוך האמה\" מסופקות כי מטושטשות הן בכ\"י] ולפי שחמי טבריא חמין יותר מדאי שאין אדם יכול לרחוץ בהם היו מערבין בחוכו דרך הסילון מים צוננין ואסרו להם חכמים דדמיין להטמנה שמטמין מים במים שמחממין ואמרו אם בשבת היה המעשה הזה יהבינן ליה כחמין שהוחמו בשבת שאסורין להשתטף בהן כל גופו כלומר לשפכן על ראשו ורובו וגם בשתיה ואם אירע זה המעשה בחמין שהוחמו בי\"ט שהן אסורין להשתטף בהן כל גופו שאפי' ב\"ה לא התירו להחם בי\"ט אלא [לרחוץ] פניו ידיו ורגליו בלבד אבל להשתטף בהן כל גופו אסור ומותרין בשתיה אפי' לב\"ש דהא ב\"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם ראוין לשתיה כלומ' לצורך שתיה אבל לא לצורך פניו ידיו ורגליו ובית הלל מתירין אף לרגליו ואע\"פ שזה המעשה של אנשי טבריא מערב שבת אפ\"ה אסרוהו דהא הוי הטמנה בדבר המוסיף הבל ואסור להטמין בדבר המוסיף [הבל] אפי' מבעוד יום כדתנן בפ' במה טומנין דההוא ודאי מבע\"י אסור דאי משחשכה היכי קתני אבל טומנין בכסות ובכל דבר שאינו מוסיף הבל הא תנן בספק חשכה וספק אינה חשכה הוא דאמרי' וטומנין את החמין אבל בודאי חשכה לא עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>מוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת. </b>היינו כמו שותין על ידו ולומר שמותר לתת מים בתוכו בשבת ולשתות שדרכן היה למזוג בפושרין ואשמעינן תנא דמוליאר אע\"פ שהגחלים סמוכין לקבולו הגדול אפ\"ה לא מיקרי כלי ראשון כיון שאין אותו קבול גדול עומד על הגחלים שעומדין בקבול התחתון אבל אנטיכי ה\"ל כלי ראשון ועדיף נמי מיניה לפי שמקום המים ומקום הגחלים כלי אחד הוא ועיקר רבותא דהך מתני' למוליאר איצטריך דלא דיינינן ליה ככלי ראשון וכדי שלא תאמר דלא מיקרי כלי ראשון אלא כאנטיכי שמקום המים והגחלים הכל כלי אחד סמך ליה ענין אידך מתני' שהמיחם שפינהו כלומר שפינהו מע\"ג האור ויש בו מים חמין דקתני שלא יתן לתוכו צונן כדי שיחמו דאע\"פ שלא היו הגחלים במיחם זה לעולם אפ\"ה כלי ראשון מיקרי. הר\"ן ז\"ל ובטור א\"ח סימן תנ\"ד פי' מוליאר הוא דוד גדול שנחשתו עבה ותלוי על מקום האש ומים שבתוכו פושרין אפי' כשאין האש תחתיו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן. </b>גם פה מצאתי בציר\"י החי\"ת אבל הר\"י נקדה בפתח וכדכתיבנא. וראיתי [עוד] שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת צונין בכולהו מתניתין ביו\"ד ובנקודת חירק תחת הנו\"ן בכל מקום שהוא שנוי במשנה: וכתוב בב\"י (שי\"ח) ואע\"פ שבפי' המשנה כ' הרמב\"ם ז\"ל כאוקימתא דאביי כבר מצינו בהרבה מקומות בחבור שחזר בו ממ\"ש בפי' המשנה ע\"כ בקיצור שהוא ז\"ל האריך ע\"ש. ואוקימתא דאביי בגמ' הכי איתא המיחם שפינהו מן האור לא יתן לתוכו. מים מועטין בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו מים מרובין או לתוך הכוס כדי להפשירן וכן הוא בפי' ר\"ע ז\"ל: ומשמע דגרסי' לתוכו או לתוך הכוס וכן הוא בגמ' גם בערוך ערך פשר וברב אלפס ז\"ל ובהר\"ן ז\"ל כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד , אבל בירושלמי משמע קצת לע\"ד דלא גרסי' רק אבל נותן הוא לתוך הכוס דגרסי' התם בשם ר' יוחנן לא שנו אלא לתוך הכוס הא לתוכו לא ע\"כ. ומיחם שפינה ממנו מים לאביי לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף דמתני' ר' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור ופי' הר\"ן ז\"ל דאע\"ג דלא קיימא לן כר' יהודה בדבר שאין מתכוין מסיק אביי למילתיה הכי משום דמתני' קשיתיה דמדקתני המיחם שפינהו ולא קתני המיחם שפינה ממנו מים אלמא כשפינה ממנו מים לעולם אסור כר' יהודה עכ\"ל ז\"ל אבל רב אדא ס\"ל בגמ' דמיחם שפנהו ר\"ל שפינה ממנו חמין לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן ואע\"ג דמצרף לית לן בה דמתני' ר\"ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר וקיי\"ל כר\"ש: וכתב הר\"ן ז\"ל דאע\"ג דבמיחם תנן במתני' שנותן לתוכו כדי להפשירן ה\"מ מיחם שאינו חם ביותר אבל באמבטי דאסרו ב\"ה בברייתא בגמ' צונן לתוך חמין אפי' ליתן לתוכו מים צוננין הרבה שאינו אלא להפשיר אסור דאמבטי מתוך שמקפידין הרבה על חומו אסרו בו אפי' הפשר ובכלי שני בכולהו גווני שרי ואפי' טפי מהפשר דכיון דכלי שני אינו מבשל למאי ניחוש לה דאע\"ג דתנן אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן לא תידוק מיניה דטפי מהפשר אפי' בכלי שני אסור דליתא אלא משום דכלי שני אינו מבשל חמין שלו הפשר קרי ליה א\"נ משום מיחם נקט הכי אבל בכלי שני בכל ענין שרי עכ\"ל ז\"ל: ועיין בתוס' ז\"ל ד\"ה אבל באמבטי שפלפלו בזה ומתוך לשונם היה משמע קצת דל\"ג רק אבל נותן הוא לתוך הכוס כדי להפשירן וליתא כדמוכחא כולה סוגיא וגם בדבריהם ז\"ל וז\"ל בדבור הנזכר ובמתני' דנקט במיחם שהוא ראשון לא יתן לתוכו מים הל\"ל באמבטי שהוא שני לא יתן לתוכו מים אלא דמתני' מיירי בשתיה ומפליג בין מיחם לכוס ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דס\"ל להאי תנא דכלי שני מבשל וכו' ולקמן תנינן אבל וכו'. אמר המלקט גם הכא בברייתא בגמ' פליגי עליה דבכוס מותר אפי' מועטין חדא דכלי שני הוא ועוד דכיון דלשתיה קבעי להו לא ניחא ליה שיוחמו הרבה: \n",
+                "<b>האלפס והקדרה וכו'. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה הלפס: \n",
+                "<b>אבל נותן הוא לתוך הקערה וכו'. </b>מהכא ליכא למידק דערוי ככלי שני מדקתני לא יתן לתוכה תבלין ולא אשמעינן רבותא אפי' שלא יערה על הקערה שבתוכה תבלין דאדרבה דוק מסיפא דקתני אבל נותן הוא לתוך הקערה ולא קתני מערה על הקערה שתבלין בתוכה. ורבינו שמואל מביא ראיה דערוי ככלי שני מהא דקיי\"ל תתאה גבר ולר\"י נראה דערוי ככלי ראשון ומביא ראיה מפ' דם חטאת וכו'. ופלוגתא היא נמי בירושלמי ונראה דהתם מסיק דערוי ככלי ראשון ונראה דערוי לא הוי לא ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה דהא קיימא לן וכו' ע\"כ קוצר לשונם של תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>לכל הוא נותן. </b>פשיט בגמ' אפי' לכלי ראשון דר' יהודה ארישא קאי ולקולא דתניא ר' יהודה אומר לכל אלפסין הוא נותן לכל הקדרות רותחות הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר אלא שבפרק כל שעה פי' רש\"י ז\"ל לכל הוא נותן לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכלי שני חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שהחומץ מבשלן ואע\"פ שקדם ע\"כ. ויש לתמוה שהוא הפך מה שפושט כאן בגמ' לגמרי ועיין עוד במ\"ש לקמן פ' חבית סי' ב'. \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן , </b>וממתני' שמעינן דאין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה דדמי לנותן כלי תחת הנר לקבל בו את השמן. וכתבו תוס' ז\"ל והר\"ן ז\"ל אין נותנין בשבת כלי תחת הנר לקבל בו את השמן המיטפטף משום דשמן מוקצה הוא ואסור לבטל כלי מהיכנו כלומר להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו משם משום דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט כן פי' רש\"י ז\"ל כאן טעמא דמבטל כלי מהיכנו ובפ' בתרא פירש דאסור משום דמחזי כסותר ע\"כ: \n",
+                "<b>אין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן. </b>גמ' תניא מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ר\"ש מתיר משמע דמתני' דלא כר\"ש ומוכח בגמ' דלא התיר ר\"ש אלא בקערה שהיא קטנה דומיא דנר דאסיק אדעתיה מבע\"י שיכבו מהר וישתמש בהן אבל בקערה גדולה לא אסיק אדעתיה שיכבה כל היום ואסור: וכתבו בתוס' ז\"ל פ\"ק דביצה דף ו' דמיתורא דמתני' דקתני לפי שאינו מן המוכן מרבינן אע\"פ שכבה הנר כבר אסור אחרי כן לפי שאינו מן המוכן ע\"כ: \n",
+                "<b>מטלטלין נר חדש וכו'. </b>ושלשה מחלוקות בדבר איכא בברייתא בגמרא דתניא מטלטלין נר חדש אבל לא ישן דברי ר' יהודה ר\"מ אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת ר\"ש אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת. ופי' הר\"נ ז\"ל טעמיה דר' יהודה דאית ליה מוקצה מחמת מיאוס אע\"פ שלא הדליקו בו באותה שבת דבנר של חרס עסקינן דמאיס ור\"מ מוקצה מחמת איסור אית ליה ולית ליה מוקצה מחמת מיאוס ר\"ש אפילו מוקצה מחמת איסור לית ליה אבל מוקצה מחמת חסרון כיס כגון מסר הגדול ויתד של מחרישה אפילו ר\"ש מודה ביה דאסור וכן כוס וקערה ועששית שכבו אפי' לר\"ש לא יזיזום ממקומם דכי שרי ר\"ש בברייתא בגמ' מותר השמן שבנר ושבקערה אוקימא לה בגמ' בקערה זוטרתי דומיא דנר וכדכתבינן: ועי' בגמ' דף מ\"ו סוף ע\"ב דרמי דר\"ש אדר\"ש ומשני ליה. ומה דבכמה דברים קיי\"ל כר\"ש דלית איסור מוקצה אלא בגרוגרות וצמוקין בלבד ובכמה דברים קי\"ל דאסוריי משום מוקצה היינו משום דבכמה דברים אפי ר\"ש מודה דאסורין הם [הג\"ה פירש\"י ז\"ל נר חדש שלא דלקו בו מעולם אבל לא ישן דמוקצה מחמת מיאוס הוא ע\"כ פי' חדש שלא דלקו בו מעולם אפי' באותה שבת. וז\"ל שם בפ\"ק דחולין דף י\"ד נר של חרש וכשהיא חדש חזי למירמי ביה פירא אבל לא ישן דמוקצה הוא מחמת שהדעת קצה בו ע\"כ.]: \n",
+                "והילך פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל מטלטלין נר חדש שלא דלק בו נר מעולם וחזי לאשתמושי ביה מידי שהרי אינו מאוס אבל לא ישן ואע\"פ שלא הדליקו בו בשבת משום דמוקצה הוא מחמת מיאוס וכ\"ש אם הדליקו בו בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור ור\"ש פליג ואמר שאפילו הוא נר של חרס שיש בו מחמת מיאוס או הוא של נחשת והדליקו בו בשבת או של חרס והדליקו בו בשבת דאיכא תרתי לגריעותא אפ\"ה מותר לטלטלו דלית ליה לא מוקצה מחמת מיאוס ולא מוקצה מחמ' איסור חוץ מן הנר הדלוק בשבת בעוד שהוא דולק דגזרי' דילמא אי מיטלטלא בחצר או בביתו מחמת מהירותו תשקע הפתילה בשמן אבל אם כבה מותר לטלטלו ולית הלכתא כותיה. ע\"כ: \n",
+                "<b>נותנין כלי תחת הנר וכו'. </b>וכתבו שם תוס' ז\"ל אליבא דר' יצחק דמוקי לה בצריך למקומו תימה לר\"י מ\"ש דגבי שמן תני אין נותנין וגבי ניצוצות נותנין בתרוייהו ה\"מ למיתני נותנין בצריך למקומו או בתרוייהו אין נותנין באין צריך למקומו ונראה לר\"י דמעיקרא אשמעינן דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת וגבי ניצוצות דבתר הכי אשמעינן דבצריך למקומו שרי אי נמי וכו' ע\"ש: עוד הקשו ז\"ל וא\"ת מה צריך כמה משניות לאשמועינן דבצריך למקומו שרי וי\"ל דלגבי ניצוצות איצטריך לאשמועינן דלא תימא אפי' בצריך למקומו אסור משום דילמא אתי לכבויי וכן ההיא דכופין קערה שלא תאחוז וכו' וההיא דקורה שנשברה נראה לרשב\"א ז\"ל דאיצטריך לאשמועינן דלא חיישי' שמא יעלה את הקורה להעלות כדתנן בפ' שואל וכן קורה שנשברה סומכין אותה וכו' לא שתעלה אלא שלא תוסיף ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא יתן לתוכו מים וכו' </b>בירוש' מוקי לה כר' יוסי דאסר לקמן בפ' כל כתבי בכלי חרס חדשים מלאים מים לעשות בהן מחיצה מפני שהן מתבקעין ומכבין את הדליקה אבל בגמ' דילן מוקי לה רב אשי אפי' כרבנן דשאני הכא מפני שמקרב את כבויו: ופי' הר\"ן ז\"ל ול\"ד לטלית שאחז בה האור דשרינן בפ' כל כתבי ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה דהתם היינו טעמא לפי שאין המים מכבין את הדליקה אלא מונעים שלא יתפשט האור אבל הכא מקרב כבוי טפי מגורם הוי ואסור ע\"כ וכן פיר' תוס' ז\"ל: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במה טומנין וכו'. </b>ועי' במ\"ש בנ\"י ר\"פ לא יחפור בשם ה\"ר יונה ז\"ל. ובגמרא בעינן גפת של זיתים תנן אבל של שומשמין שפיר דמי או דילמא דשומשמין תנן וכ\"ש דזיתים דלא ומשמע דאסיקנא דגפת דמתני' אפי' דשומשמין כיון דלענין תחלת הטמנה מיירי ומיהו אם טמן כבר החמין בתוך קופה של מוכין ע\"ג גפת של זיתים שהוא חם ביותר אסור להניח אותה קופה שם ע\"ג הגפת אבל ע\"ג גפת של שומשמין מותר להניחה. והרמב\"ם ז\"ל [בחבורו] סתם דבריו. אע\"פ שכאן פי' גפת הוא פסולת שיוצא מתחת קורת בית הבד אחר שיצא ממנו השמן וכן פסולת השומשמין ע\"כ. ונלע\"ד דדוקא הכא גבי הטמנה איצטריך תלמודא למיבעו אי של זיתים תנן אי אפילו של שומשמין משום דמיירי בגפת שאינו מוסק אבל בגפת דתנן לעיל גבי כירה דהוי מוסק ודאי דהוי אפי' של שומשמין וכמו שכתבתי לעיל בשם רש\"י והר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ולא בחול. </b>בגמ' ב\"ב דף י\"ט פריך דמ\"ש הכא גבי שבת דקתני חול ולא קתני סלעים ומ\"ש התם לענין הרחקה דקתני סלעים ולא קתני חול ותירץ רבא דהכא היינו טעמא דלא קתני סלעים משום דאין דרך להטמין בהן דמשברין הקדרה והתם היינו טעמא דלא קתני חול משום דמחמימי מתחמם פי' כגון גבי הטמנה דמתני' וגבי קרירי כגון כותל דהתם קריר: וכתב הר\"ן ז\"ל והכי נמי איתא בירושלמי תמן תנינן ומטילין אותו על החול כדי שימתין הדין חלא מירתח רתח ומצנן צנינא הדין תבן בעל פקדון כמה דאת יהיב ליה הוא יהיב לך: \n",
+                "<b>בזמן שהן לחין. </b>בגמ' בעי לחים מחמת עצמן שהן מחממין יותר מלחים מחמת משקה שנפל עליהן משיבשו או דילמא אפי' לחין מחמת משקה ודחי לה. וכתבו הפוסקים דנקטינן לקולא ואפשר דמתני' נמי דייקא הכי דקתני אבל טומנין בהן כשהן יבשין דאיכא למידק דכיון דקתני דאין טומנין בהן כשהן לחים ממילא משתמע דטומנין בהם כשהן יבשין אלא ממשנה יתירה שמעינן דטומנין בהן כשהן יבשין אע\"פ שהן לחין מחמת משקה כנלע\"ד דן\"ק. אלא שמדברי הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ד נראה שהוא ז\"ל מפר' דלחין מחמת דבר אחר מחממין טפי ואסור בכל גווני שכך כתב או זגין ומוכין ועשבים בזמן ששלתן לחים ואפי' מחמת עצמן ע\"כ והוא הפך ממה שפירש בפי' המשנה: וכתוב בספר לבוש החור סימן רנ\"ז ומוכין פי' כל דבר רך כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים כל אלו קרויין מוכין וזגין ועשבין אלו שלשתן ג\"כ מוסיפין הבל כשהן לחין ע\"כ והם דברי רש\"י ז\"ל. ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל ובברייתא תני שכל אלו שאסרנו בשביל שמוסיפין הבל אע\"פ שאינם נוגעים לקדרה אלא שסודר של בגד או קופה מפסקת ביניהם אסור להטמין בהם שכ\"כ הם מוסיפים הבל דלא דמי לקטום דתנן לשהות ע\"ג כירה כשהיא גרופה וקטומה דהתם יש היכרא בדבר אבל בזה אין היכרא כלל ועוד דגחלים הקטומים באפר צוננת הולכים וכבים משא\"כ בתוך הנזכרים במשנה ע\"כ: \n",
+                "<b>טומנין בכסות. </b>בברייתא בגמ' קאמר ר' אושעיא אבל לא בכסות לחה דהיינו ממרטא דביני אטמא ולא בפירות לחים אלא בכסות יבשה ובפירות יבשים וכתבו בתוס' ז\"ל נראה דר' אושעיא פליג אמתני' ע\"כ: \n",
+                "<b>ובפירות. </b>כגון חטים וקטניות: \n",
+                "<b>כנפי יונה. </b>נוצה רש\"י ז\"ל. והה\"נ כל שאר נוצות דשאר עופות: \n",
+                "אית דגרסי בבא דנעורת קודם בבא דנסירת וכן משמע מפי' רש\"י והרמב\"ם ז\"ל וכן הוא בירושלמי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל ר' יהודה וכו' עד שמצא בגמרות ג' שלפניו: אמר המלקט נראה שצריך למחוק אותה הגימל: \n",
+                "עוד שם ואין הגירסאות כן אלא וכו' אמר המלקט הרמב\"ם ז\"ל אזיל בשיטת גרסת רבו רב אלפס ז\"ל: וגם הראב\"ד ז\"ל יישב גירסא זו בפירוש דחוק מלבד דלכל הפירושים שבגרסא זו קשה דרמץ ודאי דבר המוסיף הבל הוא ולגרסתם ז\"ל רמץ דבר שאינו מוסיף הבל הפך המוחש ולדוחקים עוד רבים בחר ר\"ע ז\"ל בגרסת רש\"י ז\"ל אשר שם דף ל\"ד שכתב ה\"ג אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין וכן' כדכתב ר\"ע ז\"ל: והרא\"ש והר\"ן ז\"ל הסכימו ג\"כ לגירסת רש\"י ז\"ל גם הרב המגיד ועיין בבית יוסף א\"ח סימן רנ\"ז: \n",
+                "<b>ובנעורת של פשתן דקה. </b>אית דל\"ג מלת דקה וכן ברב אלפס ובהרא\"ש ז\"ל ובשאר פוסקים ליתא וכן נלע\"ד דאי לא תימא הכי קשה דודאי בעינן למימר לכאורה דהאי דקה קאי בין אנסורת של חרשין בין אנעורת של פשתן א\"כ כי בעינן בגמ' ר' יהודה אהיכא קאי כמו שאעתיק בסמוך נמצא דבין קאי אנסורת בין אנעורת הוי פלוגתא מן הקצה אל הקצה דת\"ק דוקא בדקים שרי ור' יהודה דוקא בגסים שרי ותו אמאי לא בעי נמי אי קאי נמי אתרוייהו אע\"ג דלא קתני דקים וגסים לשון רבים וגם לפי הפשיטות דר' יהודה קאי אנעורת של פשתן הוי פלוגתא מן הקצה אל הקצה ואנן קיי\"ל דאפושי במחלוקת לא מפשינן דוק. אלא שלא מצאתי שהגיה לא רש\"ל ז\"ל ולא הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. אח\"כ מצאתי שה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה וגם הגיה להקדים בבא של ובנעורת של פשתן קודם בבא של ובנסורת של חרשין: \n",
+                "<b>ר' יהודה אוסר בדקה וכו'. </b>בגמ' בעינן ר' יהודה אנסורת של קרשין קאי או אנעורת של פשתן ופשטינן דאנעורת של פשתן קאי דהכי קתני בהדיא בברייתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומנין בשלחין. </b>פי' רש\"י ז\"ל בפרק כל כתבי דהכא מיירי בעור בהמה גסה דחזי למיזגא אבל הא דאמרי' התם דאין מטלטלין אלא עור אגב בשר מיירי בעור בהמה דקה דלא חזי למיזגא עליה ע\"כ. ולפירושו הא דביצה דנותנין עור לפני הדורסן דמפ' התם טעמא משום דהתירו סופן משום תחלתן כדי שישחוט לצורך י\"ט דמשמע אבל עור דעי\"ט אסור לטלטל מיירי בעור בהמה דקה והא דתנן בפ' כל כתבי פורשין עור של גדי ע\"ג התיבה צריך לומר לפירושו דמיירי כשיחדו לישיבה. ור\"ת ז\"ל מפרש דהכא מיירי ביבשים דחזי למזגא עלייהו והתם בלחים תוס' ז\"ל והביאוה הם ז\"ל פ' דם חטאת (זבחים דף צ\"ד) וגם הר\"ן ז\"ל פירש עורות דמתני' דוקא ביבשים כדפי' ר\"ת ז\"ל: ובגמ' איכא פלוגתא דתנאי ואמוראי אי דוקא של בעה\"ב או אפי' של אומן דקפיד ופסק הלכה אפי' של אומן דהכי אמר ר' ישמעאל ב\"ר יוסי אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ונשב עליהן כלומר בשבת היו עושין כן ומעשה רב דאי לאו דקים ליה לא הוה עביד אע\"ג דאיהו ר' יוסי ס\"ל דאפי' של אומן: \n",
+                "<b>כיצד יעשה נוער את הכסוי והן וכו'. </b>אית דגרסי נוטל את הכסוי וכן נראה הגי' יותר נכונה וכן הגיה רש\"ל ז\"ל. ומלת הכסוי מצאתי מנוקד בשב\"א הכ\"ף וכתב שם המנקד ז\"ל כדכתיב כסוי עור תחש. אך ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ג\"כ כסוי. ופי' הר\"ן ז\"ל ות\"ק לא איירי אחר שנטל הכסוי מה יעשה אם יקח התבשיל משם או יסלק הקדרה מן הקופה ומש\"ה פליג ראב\"ע ורבנן בתראי דר' אלעזר סבר מטה הקופה ונוטל מן התבשיל מה שצריך לו ומניחה לערב שאם יטלנה משם לא יוכל להחזירה דשמא המוכין שמכאן ומכאן יפלו ואתי לטלטולינהו הלכך תקון ליה רבנן להטות קופה על צדה ורבנן בתראי לא חיישי להכי עכ\"ל ז\"ל. וכן פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל ג\"כ דת\"ק לא פירש דבריו אם יקח הקדרה כולה או יטנה על צדה ויקח ממנה הצריך לו בזוהמא ליסטרין דהיינו כף ור\"א בן עזריה ורבנן בתראי בהא פליגי וכו' וראב\"ע ס\"ל מטה על צדה ובזוהמא ליסטרין יקח התבשיל מתוכה ותשאר הקדרה במקומה במה שישאר מן התבשיל למנחה שאם יטול את הקדרה לגמרי חיישי' שמא יפלו מן המוכין שמכאן ומכאן לתוך הגומא ואם יצטרך לחזור ולהטמין לא יוכל לטלטל המוכן בידים לתקן הגומא וחכמים ס\"ל דיגביה הקדרה לגמרי ולא חיישי' שמא תתקלקל הגומא ואתי למפשע לתקן הגומא ע\"כ בקיצור. ובפי' זה נתקן קצת דוחק הלשון דקתני שמא יטול ואינו יכול להחזיר דה\"ל למיתני קופה מטה על צדה ונוטל שאם יטול שמא יפול ואינו יכול להחזיר: ובבית יוסף א\"ח סי' רנ\"ט כתוב אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בפי' המשנה שהטעם מפני שתצטרך הקדרה לעשות לעצמה מקום כשמחזירה ונמצא כמי שטומן בשבת ולפי זה אפי' בדברים המותרים לטלטל אסור להחזירה אם נתקלקלה הגומא ע\"כ משמע מפי' הרמב\"ם ז\"ל דמפ' דנוטל דר\"א בן עזריה ג\"כ לא קאי אתבשיל אלא אקדרה: \n",
+                "<b>הג\"ה לא כסהו מבע\"י לא יכסנו משתחשך. </b>כדאמרי' בפ\"ק מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה גזירה שמא ירתיח כלומר ימצא קדרתו צונן בשליש הלילה וירתיחנה אבל בבין השמשות דשרינן להטמין אע\"ג דספק לילה הוא כדתנן וטומנין את החמין התם ליכא למיגזר שמא ירתיח דסתם קדרות בבין השמשות רותחות הן מחמת שהרתיחן סמוך לחשכה ובשעה פורתא לא נצטננה: כסהו ונתגלה וכו'. כסהו מבע\"י ונתגלה בלילה כשנטל קדרתו מן הטמנה כי היכי דשרי ליה לכסותו ולא גזרי' בהא שמא ירתיח לפי שכיון שהרתיחו מבע\"י משעה שכסהו היה רותח הרבה עודנו מחזיק חמימותו כל היום כיון שלא עמד מגולה אלא פורתא כשלקח ממנו קצת לצורך הלילה ועוד שלא הניח הקדרה ע\"ג קרקע כדאמרי' בפ' כירה שמא לא נצטנן כלל אבל אי שרי לכתחילה להטמין בחצי הלילה אם ימצאנה צוננת מה תועיל לו הטמנתו אלא ודאי מבלי ספק ירתיחנה ובברייתא תני שאם כסהו מבע\"י ולא כסהו כראוי יוסיף עליו כפי מה שירצה משתחשך דהא נמי ליכא למיגזר שמא ירתיח דהא כסהו רותח: ממלא אדם קתון של מים. כלומר קיתון של מים צונן מן הבור ומטמין תחת הכר או תחת הכסת של לבדין שקורין פלטרו שאינו מתחמם כדי שלא יחמו בחום הקיץ בהבל הבית אי נמי שהיה מתיירא שמא תגע בו החמה בחצר ויכסנו בכלים כדי שלא יחמו וראשון נראה יותר ולא גזרו הטמנה כדי שלא יחם אטו הטמנה כדי שיחם ובגמ' מפרי' ל\"ש מים שאין דרכן להטמינן אלא אפילו תבשיל שדרכו להטמין לא גזרינן הא אטו הא. ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
+                "<b>כסהו ונתגלה מותר לכסותו. </b>וה\"ה דמותר לגלותו בידים ולחזור לכסותו כמו שמותר ליטול הקדרה ולהחזירה והא דנקט כסהו ונתגלה משום דנתגלה מבע\"י איירי דומיא דרישא לא כסהו מבע\"י וקאמר דמותר לכסותו משתחשך אבל אם גלהו בידים מבע\"י כדי לכסותו משתחשך אסור לכסותו משתחשך דדמיא לתחלת הטמנה תוס' ז\"ל: ובבית יוסף שם סי' רנ\"ז כתב בשם רוב הפוסקים. והרמב\"ם ז\"ל מכללם דלהכי נקט לשון נתגלה בדיעבד לדקדק דוקא נתגלה משתחשך אבל נתגלה מבע\"י אפי' ממילא אסור לכסותו משתחשך והכי איתא בירושלמי וראוי לחוש לאסור ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל בסוף לשון המתחיל לא יכסנו וכו' צריך להגיה שם בדרך הטמנה: \n",
+                "<b>ממלא אדם את הקתון. </b>של צונן ונותן לתוך הכר שלא יחמו בחום הקיץ והחמה כגון כר וכסת של לבדין שאינו מחמם כך פי' רש\"י ז\"ל מכלל דס\"ל דאלו עביד הכי כדי שתפוג צנתו אסור והגאונים ז\"ל סוברין דאפי' כדי שתפיג צנתה שרי הר\"ן ז\"ל: ממלא וכו' בגמ' אמרי' דאפי' דבר שדרכו להטמין כגון תבשיל נמי מותר: \n",
+                "<b>כסת. </b>גדול מכר עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ממתני' דבפ' כ\"ח דכלים מוכיחין תוס' ז\"ל דכר גדול מכסת דקתני כר שעשאו סדין וסדין שעשאו כר ואילו גבי כסת קתני כסת שעשאה מטפחת ומטפחת שעשאה כסת ע\"כ ולי הדיוט יש לי עוד להוכיח נמי דכר גדול מכסת ממאי דאמר ריש לקיש לברתיה בפ' השולח כריסי כרי ואי כר הוי אותו שמשימין תחת הראש מה משיב לה מכריסו וכן מצאתי שהביאו תוס' ז\"ל גם ראיה זו בפ' בתרא דע\"ז דף ס\"ה וגם בערוך בערך כר ועוד הביאו ראיה תוס' ז\"ל ממאי דאמרי' בפ' בתרא דערובין ונעשית כר לבעלה ע\"כ ועוד יש לי אני הדיוט הוכחה גמורה מתוספתא דכלים ושם במסכת כלים פ' ששה עשר כתבתיה בס\"ד: גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הביא ראיה לזה ממה שאז\"ל דאשה נעשית כר לבעלה וכן פי' בעל הערוך בערך כר וכן פי' בעל הספר עצמו בסוף מסכת מקואות ע\"כ. ונקד ה\"ר יהוסף ז\"ל הַכֶּסֶת בשש נקודות. \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במה בהמה יוצא ובמה בהמה אינה יוצא. </b>כך הגיה [א) וכ\"ה בכי\"ק (עי\" ש\"נ) והוא תמוה דלמה השמיטו את הה\"א ועי' עוד לקמן בר\"פ במה אשה.] ה\"ר יהוסף ז\"ל: ונלע\"ד דאע\"ג דשביתת בהמה נזכרה בפסוק אחר שביתת אדם כדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך מ\"מ תנא נקט למיתני דיני שביתת בהמה ברישא משום דזוטרן מילתא ועוד משום שאיסור בהמה יוצאת טעונה קל הוא שאפי' מלקות אין בו שאינו אלא בלאו הבא מכלל עשה כדאיתא בגמ' בר\"פ מי שהחשיך ופסקו להלכה הרמב\"ם ז\"ל שם בר\"פ עשרים: \n",
+                "<b>יוצא הגמל וכו'. </b>ירושלמי תני ר' ישמעאל ב\"ר יוסי משום אביו ד' בהמות נמשכות באפסר ואלו הן הסוס והפרד הגמל והחמור א\"ר חזקיה וסימנא וכן תהיה מגפת הסוס הפרד הגמל והחמור: \n",
+                "<b>ליבדקס </b>אית תנאי תנא ליגדקס מאן דתני ליבדקס ע\"ש ולובים וכושים במצעדיו מאן דתני ליגדקס וכו' כדאיתא התם: ובבכורות פ\"ק דף ה' גבי תשעים חמורים לובים פירשו תוס' ז\"ל לובים ע\"ש שהם ממצרים וכן כתיב כושים ולובים וכתיב בנבואת נחום האלקושי פוט ולובים והיינו להבים דכתיב ומצרים ילד את לודים וגו' [ואת להבים] וכן מוכיח בירושלמי גבי הא דתני והלובדקס בפרומביא וכו' ע\"כ אבל רש\"י ז\"ל פי' התם לובים מעולים: \n",
+                "<b>והסוס בשר. </b>בנקודת צר\"י תחת השי\"ן חח מתרגמינן שרין וכן נמי אצעדה מתרגמי' שרין וכן בריש ספר ישעי' הנטיפות והשרות ואי משכחת סדרי משנה דלית בהו יו\"ד בין שי\"ן לרי\"ש שפיר טפי: \n",
+                "<b>יוצאין בשר. </b>פי' יוצאין כרוכין בחבל שבשר וכ\"ש שנמשכין בשר לדברי רב הונא אבל שמואל ס\"ל דה\"פ יוצאין בשר ודוקא אם ע\"י משיכה והיינו ונמשכין בשר דקתני אבל כרוכין לא דלאו אורחיה הוא והלכתא כרב הונא: \n",
+                "<b>ומזין עליהן במקומן </b>ועי' במה שכתבתי שם פרק בתרא דפרה סימן ג': \n",
+                "<b>וטובלין במקומן </b>ס\"א וטובלן במקומן וכן הוא בערוך ערך רתך. ובגמ' פריך והאיכא חציצה שטבעת הקבוע בשר קבוע בו בחוזק ואין המים נכנסים שם ומשני ר' אמי בשרתכן פי' רש\"י ז\"ל הכה בפטיש עד שנתפשט ונתרחב הנקב סביב סביב: במתניתא תני במחוללין פירוש שמתחלה נעשה חלולין רחבים שיש חלל בדביקתם שנתן טבעת בתוך טבעת כמות שהוא רחב: ובערוך במלת רתכן יש שני פירושים שם ערך רתך עיין שם: ובירושלמי תמן תנינן לא תטבול בהם עד שתרפם וכא הוא אומר הכין אמר ר' מנא כאן ברפים כאן באפוצים: וכתבו תוס' ז\"ל הכא לא פריך טבילה מאן דכר שמה משום דמתני' מיירי בדין כלים שמחלק בין כלי לכלי איזה מותר לצאת בו ואיזה אסור ואגב אורחיה אשמעי' שאר דיני כלים ומזין עליהם וטובלין במקומן דכן דרך התנא כי ההוא דקיטע יוצא בקב שלו ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא אבל בריש במה אשה דמיירי בדיני כלים ואשמעינן דין טבילת אשה פריך שפיר טבילה מאן דכר שמה. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזכרים יוצאין לבובין. </b>ומפרש בירושלמי שהוא נותן עור ממין חיה ששמה בורסינין כנגד לבו והוא מתריס ומגין עליו כנגד חיה: ורב נחמן בר יצחק הוא שפירש בגמ' לבובין עור שקושרין להם תחת זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות דמדקתני סיפא והרחלים יוצאות שחוזות דהיינו שאוחזות אליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהם הזכרים ש\"מ רישא דקתני הזכרים יוצאין לבובין פירושו תיקון מה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים [ב) הלשון מגומגם , וצ\"ל שלא יעלו על הנקבות.] ולבובין לרב נתמן לישנא דקרובי הוא כמו לבבתיני אחותי כלה ומיהו הכא משמש לשון ריחוק שמצינו תיבה משמשת דבר וחילופו כמו ובכל תבואתי תשרש ודשנו את המזבח מהר\"ן ז\"ל: ועולא פי' בגמרא דהיינו שקושרין עור קשה כנגד לבביהן מפני שכשרואין את החיות יש מנהגם לזקוף עצמם ועומדים על רגליהם האחרונים ונלחמין עם החיות והחיות מכין אותן בחזה שלהן וזה העור מגין עליהן אבל הנקבות אין דרכם להלחם ולהתריס כנגד החיות ואין להם תועלת בזה העור ופי' זה תפס ה\"ר יהונתן ז\"ל והעתקתיו כלשונו ממש: \n",
+                "<b>והרחלות יוצאות וכו'. </b>ומצאתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל והרחלים: \n",
+                "<b>שחוזות. </b>מפרש בגמ' לישנא דגלויי הוא שאוחזין אליה שלהן וקושרין אותה למעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים ורמז לדבר שית זונה בית הבושת: ובירושלמי אית תנאי תנו שחוזות כמה דתימר אין משחיזין את הסכין ואית דתני שוזות כמה דתימר שית זונה ונצורת לב: \n",
+                "<b>כבולות. </b>שכובלין אליה שלהן שלא יעלו עליהם הזכרים ולישנא דלא עביד פירי היא וכדכתיב ויקרא להן ארץ כבול דהיינו דלא עבדי פירי. \n",
+                "ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל כבונות מפרש בגמ' שקושרין בגד סביביו ביום שנולד שצמרו נקי ומשמר צמרו שילא יטנף לעשות ממנו מילת כלומר לעשות מצמרו כלי מילת ולפי שהן קושרין שני ראשי הבגד בחוזק ואינם סומכים בתפירה אלא שעושים כמין שני קרסי נחשת נקראו כבונות מלשון כבינתי לבתי. ע\"כ: \n",
+                "<b>והעזים יוצאות צרורות. </b>אם דרך העזים שחולבות יותר מן הרחלות ניחא דקתני צרורות בעזים ולא ברחלות דקאי בהו. כך נלע\"ד. וה\"נ בברייתות דמייתי בגמ' בכולהו תני עזים בכיס שבדדיהן וגם נראה שדרך הרחלות להיות דדיהן קצרים בערך דדי העזים: אח\"כ מצאתי שכתב רד\"ק ז\"ל כדברי וז\"ל בשרש גדה ומה שאמר בחלב אמו לפי שחלב עזים הוא המרובה ובו דבר הכתוב על ההוה כמו שאמר ודי חלב עזים וכן בדרז\"ל דברו בו בהוה לפי שהוא הנמצא יותר כמו שאמרו עז לחלבה. מה שעזי חולבות מכור לך וכן דרך הכתוב לדבר על ההוה כמו שאמר וכו' ע\"ש: \n",
+                "<b>צרורות. </b>דדיהם צרורות פעמים ליבש החלב שהחלב מכחישה: \n",
+                "<b>אבל לא לחלב. </b>בנקודת ציר\"י תחת הלמ\"ד וגם דגש בלמ\"ד. וי\"ס דגרסי ליחלב: ומ\"מ קצת משמע מפי' רש\"י ז\"ל דגרסינן לֶחָלָב שפי' פעמים שקושרין אותו לחלב לשמור את חלבו שלא יטפטף לארץ וקושרין להן כיס בדדיהן. ע\"כ. וכן פי' הר\"ן ז\"ל ופעמים שקושרין אותו בריוח כדי לסמוך הדדין שלא יכבידו עליה כשיתמלאו חלב והיינו לחלב דאסר ר' יהודה משום דכיון דלא מיהדק לאו מלבוש הוא אלא משאוי הוא ועוד דאיכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתויי עכ\"ל ז\"ל [הגה\"ה [המלים המוקפות בהגה\"ה זו היא מסופקות כי הכ\"י במקום זה הוא מטושטש מאד.] לשון ה\"ר יהונתן ז\"ל ופעמים (שעושין) שעומדת המטלית בריוח כדי לסמוך הבהמה שלא (תצטער) מהחל' והוא (תענוג) והוי כמשוי ועוד דאיכא למיחש דילמא נפיל כיון שקאמר ר' יוסי גזר הא אטו הא ור' יהודה לא גזר הא אטו הא ע\"כ:]. אבל במאי דקאמרי' בסוף שמעתתא בגמ' אלא מי מפיס איזו ליבש ואיזו לחלב מצאתי בפי' רש\"י ז\"ל המועתק על רב אלפס ז\"ל גם בפי' הר\"ן ז\"ל איזו ליבש ואיזו לחלוב וכו': ולשון הרמב\"ם ז\"ל בפ' עשרים בהל' שבת אבל אם קשרן כדי שלא יצא החלב עד שיחלוב אותו לערב הרי אלו לא יצאו ופי' שם המגיד משנה בשם ה\"ר יונה ז\"ל פי' לחלוב אסור מפני שאין דרכן לצאת כן בחול שתכף שהחלב רבה חולבין אותן אבל בשבת אי אפשר לחלוב וקושרין להן בגד וה\"ל משאוי ע\"כ: הרי שפסק שם הרמב\"ם ז\"ל. כר' יהודה הפך ממה שפסק כאן בפי' כת\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובמה אינה יוצאה לא יצא הגמל וכו'. </b>תימה אמאי הכא גבי דיני יציאת בהמה הדר תני ובמה אינה יוצאה מאי דלא תני הכי לא גבי במה מדליקין ולא גבי במה טומנין ולא גבי במה אשה יוצאה ודוחק לתרץ משום דגבי בהמה מעיקרא לא שייך למיתני יוצאה או אינה יוצאה רק הוה שייך למיתני בה במה מוציאין הבהמה ובמה אין מוציאין אותה או למיתני במה מניחין הבהמה לצאת ובמה אין מניחין אותה לצאת להכי הדר תנא ובמה אינה יוצאה דהוה כמאן דתני ובמה אין מניחין אותה לצאת כל זה דוחק אלא נלע\"ד דכדי לכלול חיות ועופות בכלל איסור יציאה במשאוי להכי הדר תנא הכא ובמה אינה יוצאה והראיה דמפ' תרנגולין דתנן ואין התרננולין יוצאין בתוטין וכו' וקתני הכא נמי וכן שאר כל הבהמות דודאי הך מלה כוללות את כל הבהמות טפי ממלת בהמה וכדקתני בברייתא ובגמ' חיה בסוגר והיינו דתנן בספ\"ה דמסכת ב\"ק אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור וכו' עד ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן: \n",
+                "<b>מטוטלת. </b>בערוך גרס מטולטלת. וכתב הר\"ן ז\"ל אית דמפרשי מטוטלת לגמל כמרדעת לחמור ובגמ' תני לא יצא הגמל במטוטלת הקשורה לו בזנבו אבל יוצא הוא במטוטלת הקשורה לו בזנבו ובחוטרתו דכיון דקשורה בשניהם לא נפלה: \n",
+                "<b>עקוד. </b>שקושרין ידיהם עם הרגלים כעקידת יצחק בן אברהם. ובירושלמי עקוד בידו אחת רגול בשתי רגליו: \n",
+                "<b>אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו וימשוך </b>מלת וימשוך לא גרסי' לה: וס\"א גרסי מכנס: \n",
+                "<b>ובלבד שלא יכרוך. </b>מפר בגמ' ובלבד שלא יכרוך ויקשור דהוי כשתי תכיכות. אע\"פ שאין מתכוין להתחמם דס\"ל דדבר שאינו מתכוין אסור ואינה הלכה דאפי' לגבי כלאים תנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן דדבר שאין מתכוין מותר: ומפרש בברייתא בגמ' דחבלא דבין ידו לגמל סגי כשיגביהנה מן הקרקע טפח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שאינה קשורה. </b>מע\"ש אע\"פ שעבר וקשרה בשבת דבשאינה קשורה לו כלל פשיטא דילמא נפלה לה ואתי לאתויי: \n",
+                "<b>בגימון. </b>כמין עול והאי גימון לישנא דמיכף הוא כדכתיב הלכוף כאגמון ראשו ובירושלמי אית תנאי תנו גימון כמו הלכוף כאגמון ראשו ואית תנאי תנו גימול כמה דאת אמר ותעלהו עמה כאשר גמלתו: \n",
+                "<b>בעור הקופד. </b>קופד בדל\"ת גרסינן: ומפרש בירושלמי שהוא נותן עור קופד בין דדיה בשביל שלא תניק את בנה: \n",
+                "<b>ולא ברצועה. </b>בריש פירקין מייתי לה וקאמר תנן התם ולא ברצועה וכו' ודוגמתה כתבתי בפ\"ק דפסחים סי' ד': ופליגי עלה בריש פירקין רב ושמואל רב אמר בין לנוי דהיינו שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה כמין קליעה מקרן לקרן ואינו אוחזה בה בין לשמור דהיינו שאוחזה בה אסור דפרה מנטרא בלא אחיזה ושמואל אמר לנוי אסור לשמור מותר. ובטור א\"ח סי' תקכ\"ב נראה דס\"ל ז\"ל דבי\"ט נמי מיירי: \n",
+                "<b>פרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצא. </b>לא שלו היתה וכו' דלא יתכן לפרש פרתו ממש דהיכי קתני פרתו דמשמע חדא ותו לא והא תריסר אלפי עגלים הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה מעדריה בכל שתא ושתא. ובירושלמי א\"ר אידי דחומריה [ד) בירושלמי לפנינו הגי' דתוטריה ויפה העיר כי היא שם העיר של ר\"א וכן מצינו בירוש' בפ\"ק דשבת ריש הל\"ג מן תוטרה לנהרדעי ובקרבן העדה נשתבש בזה ע\"ש.] [הגה\"ה [ה) גם כאן הכתב מטושטש בראשית ההגה\"ה] נלע\"ד דחומריה היא עירו של ר' אידי ויש נוסחאות דגרסי דהועדיא והיא מקום ר' אידי ועתה מפר' ר' אידי דמלת פרתו דקתני הוי כנוי לאשתו של ר' אלעזר ב\"ע שיצאת ברצועה שבין קרניה ר\"ל באיזה תכשיט בראשה דומה לרצועה ולפי זה אתי שפיר מדויק סמיכות במה אשה יוצאה וכו':] אשתו היתה מנין שאשתו קרויה עגלה דכתיב לולא חרשתם בעגלתי א\"ר חנניה פעם אחת יצאת והושחרו שניו מן הצומות: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במה אשה יוצאה. </b>דהוי תכשיט ולא שייך בה למיגזר דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברה\"ר ובמה אינה יוצאה במידי דהוי משאוי א\"נ דהותכשיט אלא דשייך למיגזר דילמא אתי לאתויי ד' אמות. גם הכא נמי הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל בקמץ יוצא. ומחק הה\"א וכן בכולהו. ונלע\"ד דהא דלא תני במה אדם יוצא ובמה אינו יוצא והדר ליתני לא תצא אשה וכו' לא יצא האיש וכו' דהרי מלת אדם היא כוללת איש ואישה והוי נמי דומיא דקתני בריש פירקין דלעיל במה בהמה דמלת בהמה כוללת כל מין בהמות והדר מפרש גמל וחמור וכו' נראה לע\"ד שהטעם הוא משום דנשים שחצניות הן לצאת ולהראות יותר מן האנשים לכן תלה תחלה הכל בה ובזה מתורץ ג\"כ אמאי לא תני במה האיש יוצא ובמה אינו יוצא והדר ליתני דיני אשה ולזה ג\"כ תמצא שדבר שאינו מצוי אלא מעט מזער שונה אותו באחרונה דהיינו הקיטע וביצת החרגול ודו\"ק: \n",
+                "<b>לא תצא אשה לא בחוטי צמר. </b>וכתבו תוס' ז\"ל דכי אסרינן חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועה שבראשה משום לתא דטבילה היינו דוקא שלא לקלעה בהן שערה אלא שקשרה אותו בהן אבל בשקלעה ליכא למיחש להכי דהא אמרינן לקמן בס\"פ המצניע דגודלת חייבת חטאת משום בונה וכיון שכן סותרת קליעתה חייבת נמי משום סותר הלכך כי מתרמיא לה טבילה של מצוה ליכא למיחש דעבדי הכי. וכתבו עוד דמאי דאסרינן בכל הני דמתני' דילמא מתיא להו ד' אמות ברה\"ר דוקא בתכשיטין קטנים שאין אדם מרגיש בהן דאלת\"ה א\"כ לא תצא אשה בסרבל ולא בחגורה שבמתניה שמא תשכח ותעבירם אלא ודאי דוקא בתכשיטין קטנים הוא שחששו אבל לא בתכשיטין גדולים ולפיכך מתרת אשה חגורתה ברה\"ר וחוגרת כדאמרינן לקמן גבי קמיע מומחה דקושר ומתיר אפי' ברה\"ר. עוד כתבו בשם ר\"ת ז\"ל דהנך תכשיטין דאסירי משום דילמא שלפא ומחויא דוקא בנשים הוא דחיישי' להכי לפי שדעתן קלה עליהן להתפאר בתכשיטיהן אבל באנשים דלא עביד הכי שרי ויש ראיה לדבריו בירושלמי בפירקין דאמרי' התם תכשיטין למה הן אסורין א\"ר אבא על ידי שהנשים שחצניות הן היא מתירתן ומראתן לחברתה והיא שכיחה ומהלכת בהן ד' אמות הרי זה מפורש כדברי ר\"ת ז\"ל ואע\"פ שאמרו שם במקום אחר וכו' עד אבל לעולם תכשיטין מותרין לאיש. לשון הר\"ן ז\"ל. וכתוב בספר כלבו סי' ל\"א כל הדברים שמנו חכמים במשנה אם יצאת ברה\"ר גמורה פטורה שלא אמרו לא תצא כי אם לכתחלה בין משום חשש טבילה בין משום דילמא שלפא ומחויא הלכך אין החיוב כ\"כ לאסור ברה\"ר שלנו שדומה כגזרה לגזרה שאין אסור לצאת אלא משום דילמא שלפא וכי שלפא נמי לא אתיא לאתויי ברה\"ר ע\"כ. \n",
+                "<b>עד שֶׁתַּרְפֵס. </b>גרסי התי\"ו בפתח והרי\"ש בשו\"א: ומתני' דלא כר' יהודה שהוא סובר חוטי צמר נמי אין חוצצין אבל בחוטי שיער מודים לו חכמים כדתנן לקמן יוצאה אשה בחוטי שיער וכו' ופלוגתייהו ברפ\"ט דמסכת מקואות: \n",
+                "<b>ולא בכבול. </b>בבבלי וירושלמי תני רשב\"א מתיר בכבול: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל לרה\"ר וכו' עד וכל הנזכר למעלה אסורין אף בחצר. אמר המלקט שמא תצא בהן לרה\"ר וחדא גזירה הוא דגזור וכו'. עוד באותו הלשון ורמב\"ם ז\"ל פירש דלר\"ה קאי אכולהו. אמר המלקט וקשה לפי פירושו למה לא חשיב אח\"כ לקמן בסי' ה' רק כבול ופאה נכרית לחצר: והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת ואמאי לא תני נמי הכי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה\"ר כדקתני להו בסיפא גבי התירא וי\"ל דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לרה\"ר דודאי משלפא משום דמחכו עלה. ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא בעיר של זהב. </b>ופי' רש\"י ז\"ל שהוא תכשיט עגול ומציירין בו כמין עיר ירושלים ויש באמצע לשון שמחברין אותו למלבוש ור\"ת פי' שהוא כמין עטרה לראש כדאמרי' בפ' בתרא דסוטה מאי עטרות כלות עיר של זהב. ור\"מ פליג עלה וקאמר דחייבת חטאת ור' אליעזר שרי לכתחלה בברייתא דבגמ' בפירקין ובר\"פ תולין גם בירוש' דפירקין וכן בעדיות פ' שני אמרו לפני ר' עקיבא משום ר' אליעזר יוצאה אשה בעיר של זהב ופסק הרמב\"ם ז\"ל שם דהלכתא כותיה דר' אליעזר היפך ממה שפסק בפי\"ט דהלכות שבת סי' ו': \n",
+                "<b>ולא בקטלא ולא בנזמים. </b>מפר' בגמ' קטלא מנקטא פארי פירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל בגד שיש בו שנצים כעין מכנסים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יצא האיש וכו'. </b>משמע דבטלטול מותר ודלא כר\"ש בן אלעזר דאסר אפי' בטלטול ושמא ינעלנו: \n",
+                "<b>בסנדל המסומר. </b>ולא שנו אלא לחזק אבל לנוי מותר ובגמ' מפרש כמה הוי לנוי: וצורת סנדל זה היתה ידועה להם ואין אנו בקיאין בו. ומ\"מ עיין בפי' הר\"ן ז\"ל ד\"ה ונקטינן משמעתין וכו' ותמהתי שמצאתי בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל סנדלר המסומר של עץ הוא ותוחבין מסמרין לחזק התחתון עם העליון ובלע\"ז נקראין צוויקוש ע\"כ. וכתוב בטור א\"ח סי' ש\"א ומנעלים שלנו המסומרים אינם בכלל סנדל המסומר ומותר לצאת בהן ומ\"מ נהגו בהן איסור ואין לפרוץ גדר ע\"כ. ועי' עוד שם בב\"י. ובספר האגור סי' ת\"נ וסי' תנ\"ח. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ומפני שמעשה זה בשבת היה וכו' [הגה\"ה מצאתי כתוב בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל וטעמא כדי שלא יהפך ימי שמחתם ומועדם לאבל וימנעו ממצות שבת ויו\"ט שהוא חובה על כל ישראל להתענג בהם ולשמוח בהם על כל הטובה אשר עשה השם לישראל שהבדילם לגוי מגויי הארצות ונתן להם חוקים ומצות טובי' וימים ידועים לשמור מצותיו שלא יהיו טרודים בעסקי העולם ולא יצא יום א' מכל ז' ימי השבוע שלא יעבדוהו באותו היום בכל לבם ויום השבת על כולם שיש אדון לעולם שבראו בחכמתו ברצונו במאמרו בששה ובסוף הששי יצר האדם לעבדו ולהכירו שאם יעבדנו בכל לבו תנוח נפשו בעולם שכולו ארוך ונתן לו לזכר יום השבת שנח בו ושבת ושמח בכל מיני העולם שמצא הכל עשוי בלא יגיעה ע\"כ:]. ובגמ' דהא דלא גזרו בתעניות שעל הגשמים וכו' [הובא בתוי\"ט]. \n",
+                "<b>ולא בתפילין. </b>גמ' אמר ר\"ס לא תימא אליבא דמ\"ד שבת לאו ז\"ת הוא הוא אלא אפי' למ\"ד שבת ז\"ת לא יצא דילמא אתי לאתויי ד\"א ברה\"ר כשיצטרך לפנות ואיכא דמתני לה אסיפא ואם יצא אינו חייב חטאת אמר רב ספרא לא תימא אליבא דמ\"ד שבת זמן תפילין הוא אלא אפי' למ\"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אינו חייב חטאת מ\"ט דרך מלבוש עבידא: \n",
+                "<b>ולא בקמיע. שתולין וכו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד אע\"פ דלא אתמחי קמיע. אמר המלקט דיקא נמי דקתני בזמן שאינו מן המומחה ולא קתני בזמן שאינו מומחה דהוי משמע שפיר דקאי בין אגברא בין אקמיע כמו שהוכיחו תוס' ז\"ל ש\"מ ופי' רש\"י ז\"ל אברייתא דמייתי בגמ' קמיע אינו אלא לשון קשר ודעיקרין של שרשי סממנין נמי קרוי קמיע. ונלע\"ד דקמיע דינו באשה כדינו באיש אלא דנקטי באיש משום דדמי לתפילין דלא שייכי רק באיש ואי דרך האיש בקמיע טפי מאשה ניחא טפי וכן משמע שנוהג ג\"כ באשה דין קמיע מלשון הרמב\"ם ז\"ל שם ביד שכתב סתם ויוצאין בקמיע וכו' וגם כן משמע מלשון הטור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא תצא אשה במחט נקובה. </b>ונראה מפי' ר\"ע ז\"ל דמחט נקובה לכל אשה קרוי דרך אומנתו שאפי' תחובה לו בבגדו חייב. ואי מפרשינן דמיירי דוקא במוציאה בידו אתיא שפיר רישא נמי אליבא דר\"מ. ואחר שכתבתי זה מצאתי מה שכתוב בסמוך בשם הירושלמי: \n",
+                "<b>ולא בטבעת שיש עליה חותם. </b>גמ' וחלופיהן באיש פי' דטבעת שיש עליה חותם אם יצא פטור ואם אין עליה חותם ויצא חייב חטאת רש\"י ז\"ל. אבל ר\"ת ז\"ל פי' דאחיוב חטאת לחוד קאי דאם אין עליה חותם חייב חטאת אבל טבעת שיש עליה חותם האיש מותר לכתחלה דלא גזרו חכמים באיש דילמא שליף ומחוי שאין דרכו בכך להיות שחצן להראות לחברו כדרך האשה וכן ברמב\"ם שם פי\"ט סי' ג' ועיין בב\"י או\"ח סי' ש\"א וגם בהרא\"ש ז\"ל: והרי\"ף ז\"ל פ' דקאי בין אמחט בין אטבעת וז\"ל וחלופיהן באיש כלומ' אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואם יצא בטבעת שיש עליה חותם ובמחט נקובה פטור אבל אסור ע\"כ. וכתבו עליו הרא\"ש והר\"ן ז\"ל דלא נראו דבריו דהיאך יתחייב האיש חטאת במחט שאינה נקובה והא הוצאה כלאחר יד היא ועוד בשלמא בטבעת שייך למימר וחלופיהן באיש דבאשה באין עליה חותם הוי תכשיט יש עליה חותם הוי משוי ובאיש להפך וכו' אבל במחט בין נקובה בין אינה נקובה הוי משא לאיש ע\"כ. ופי' בבית יוסף א\"ח סי' ש\"א ונראה שדעתו לומר שאין דרך האיש לצאת בשום מחט לא נקובה ולא בלתי נקובה ולכן תמה דהיאך יתחייב האיש במחט שאינה נקובה הוצאה כלאחר יד הוא כלומר שמאחר שאין דרכו להוציא מחט שאינה נקובה הוי מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור ומה שכת' ועוד דבמחט בין נקובה בין שאינה נקובה הוי משוי לאיש ה\"ק לפי דברי הרי\"ף ז\"ל דמחייב לאיש במחט שאינה נקובה משום דכיון דאינה תכשיט לו הוי משוי ה\"ל לחייב גם בנקובה דגם היא אינה תכשיט לו והוי משוי אלא ודאי בין נקובה בין שאינה נקובה אינה תכשיט לאיש ופטור ע\"כ. וכתב בסוף דבריו נמצאו שלש מחלוקת בדבר לדברי הרי\"ף ורמב\"ם ז\"ל איש היוצא במחט נקובה חייב ובשאינה נקובה פטור ולדברי הרא\"ש ז\"ל בין בנקובה בין שאינה נקובה פטור ולדברי הרב המגיד באינה נקובה חייב ובנקובה פטור כאשה ע\"כ [עי' בדרישה ופרישה ובב\"ח מ\"ש שם על הב\"י.]: \n",
+                "<b>ולא בכוכלת. </b>בשני כפי\"ן צריך להיות וכן הוא בירושלמי וכ\"ה בספרי כתיבת יד וכן בערוך. וכן הגיה החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>של פיילטום. </b>כך הגיה החכם הנ\"ל הפ\"א בחיר\"ק והלמ\"ד בשו\"א והיו\"ד הראשונה בקמ\"ץ והטי\"ת בשורק ומחק הנו\"ן וכתב תחתיה מ\"ם סתומה: \n",
+                "<b>ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר\"מ. </b>ירושלמי תני לא יצא החייט במחטו שבכליו ולא הלבלר בקולמוס שבאזנו ולא הצבע בדוגמא שבאזנו ולא השולחני בדינר שבאזנו ואם יצאו הרי אלו פטורין דברי ר\"מ וחכמים אומרין אומן דרך אומנתו חייב הא שאר כל אדם יוצאין בכך מחלפא שיטתיה דר\"מ דהכא קפטר ליה ובמתני' קא מחייב א\"כ אבין בשם ר' יוחנן תמן דרך הוצאה בנשים ברם הכא אין דרך כל העם לצאת בכך. מחלפא שיטתייהו דרבנן דהכא פוטרין בכוכלת ובצלוחית של פוליטון הא במחט שאינה נקובה חייב אע\"פ שאינו דרך קאמרי אומן דרך אומנתו חייב הא שלא כדרך אומנתו פטור ובמתני' תנן וחכמים אומנתו א\"ר יודן תפתר באשה גֶדֶלֶת דהויא דרך אומנתה לקלע בה את השיער: \n",
+                "<b>וחכמים פוטרין בכוכלת וכו'. </b>ובברייתא פליג ר' אליעזר אחכמים ואמר דיוצאה לכתחלה בכוכלת דמאן דרכה למיפק בכוכלת אשה שריחה רע ולא שלפא ומחויא גנותה. אבל בברייתא אחרת קאמר ר' אליעזר פטור וא\"כ צ\"ל דפטור ומותר קאמר כמו שפירשו תוס' ז\"ל בריש מכילתין והוא תירוץ בגמרא הכא בפירקין אלא דכי קאי אר\"מ דאמר חייב אמר איהו פטור. ואיתא נמי להאי ברייתא קמייתא בר\"פ ר\"א דתולין וכמו שכתבתי שם ראש הפרק. ואם אין בכוכלת בושם כ\"ע מודו דחייבת חטאת דלאו תכשיט הוא שמתוך פי' רש\"י ז\"ל משמע שהיא סברת ר' אליעזר בלבד ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר תכשיטין הן לו. </b>דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. ויש להסתפק אם לר' אליעזר מותר לכתחלה או פטור אבל אסור: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים וכו' </b>ק\"ק דנראה דחכמים היינו ת\"ק. ובגמ' תניא אמרו לו לר' אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן לפי שאינם צריכין שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב ע\"כ. ומטעם זה יש שמוחקים סיפיה דקרא מן המשנה מדברי חכמים ואין צורך חדא דחכמים לא קשה להו מידי מסיפיה דקרא ועוד דבגמ' איכא דאמרי דהכי השיב להן ר' אליעזר לחכמים אף לימות המשיח אינם בטלין: \n",
+                "<b>בירית. </b>ועיין בהר\"ן ז\"ל בפ' כל הכלים דף קמ\"ז ע\"ב: \n",
+                "<b>כבלים טמאין ואין יוצאין בהן </b>גרסי'. ותימה לע\"ד אי בירית לא שייכא כלל באיש למה שנאה הנה גבי איש דלקמן בס\"פ גבי הנהו דקתני בהן דין שבת ודין טומאה שייך טפי למתנייה או גבי אשה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יוצאה אשה בחוטי שער וכו' </b>ובגמ' תנא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה. וילדה בשל זקנה כדי נסבה דכיון דגנאי הוא לה פשיטא דאיכא למיחש דילמא מחייכי עלה אלא אגב גררא דזקנה בשל ילדה נקטיה דהתם אשמעינן דאע\"ג דשבח הוא לה זימנין מחייכי עלה. וע\"ש במגיד משנה סי' ט' כי דבריו ז\"ל שם תמוהין כמו שכתוב שם בכסף משנה ובריש פירקין מוקמינן לה דלא כר' יהודא דלדידי' אפי' בחוטי צמר נמי יוצאה דלדידיה לא חיישינן שמא תתיר חוטי הצמר דהא לא חייצי לענין טבילה וכדתנן ברפ\"ט דמקואות ר' יהודה אומר של צמר ושל שיער אינם חוצצין מפני שהמים באין בהן וחכמים לא הודו לו רק בחוטי שיער ומש\"ה יוצאה בהו בשבת וכבר רמזתיו לעיל בריש פירקין: \n",
+                "<b>לחצר. </b>ס\"א בחצר בבי\"ת. ומתני' דלא כר' ענני בר ששון דפליג עליה דרב בגמ' ואמר משום ר' ישמעאל בר' יוסי הכל מותרין בחצר ככבול. אבל חכמים ס\"ל לא התירו לה רק דוקא שני תכשיטין הללו בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה דמדקתני לחצר דייקי' הא לרה\"ר אסור וכן ברמב\"ם שם פי\"ט סי' ז': \n",
+                "<b>במוך שבאזנה. </b>לאו דוקא אשה דה\"ה איש כדמוכח בגמ' דר' יוחנן היה יוצא במוך שבאזנו וכן נמי ר' ינאי: \n",
+                "<b>במוך שהתקינה לנידתה. </b>באותו מקום שיבלע בו הדם עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל והקשה ר\"י ז\"ל דהא אסקינן לעיל בפ\"ק דכל לאצולי טינוף חשיבא הוצאה ולא מיקרי משום הכי דרך מלבוש לפיכך פי' שר\"ל שמגין על הדם שלא יפול על בשרה וישרוט אותה כשיבש ומש\"ה חשיב דרך מלבוש: \n",
+                "<b>בפלפל. </b>עי' תוס' פ' המוצא תפילין (עירובין דף ק\"ב) ופירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל פלפל ארוך שנותנת בפיה מפני ריח הפה: \n",
+                "<b>גלגל מלח. </b>כמו גרגר מלח רש\"י והר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ובכל דבר שתתן לתוך פיה. </b>זנגביל אן קנמון ופי' רש\"י ז\"ל שנתנה לתוך פיה מבעוד יום ?ע\"ש משמע דהוה גריס שנתנה לתוך פיה וכן הוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: וכתוב בסמ\"ג מל\"ת סי' ס\"ה דיוצאין במוך שבסנדל אפי' לכתחלה וסיפא דקתני ובלבד שלא תתן וכו' לא קאי אלא אפלפל וגלגל מלח שבפיה שנראה כשנותן בשבת כמי שרוצה להוליכו למקום אחר דרך רה\"ר ומערים להוציאו בענין זה עכ\"ל ז\"ל וכן בכלבו סוף סי' ל\"א. ודומה שהיא מחלוקת בירושלמי וגם תוס' ז\"ל ס\"ל דקאי גם אמוך שבאזנה ושבסנדלה ושהתקינה לנדתה. ואיכא בפוסקים נמי מאן דמספקא להו אי לא קאי רק אגלגל מלח ואכל דבר שתתן אבל לא אפלפל כמו שכתוב בבית יוסף א\"ח סימן ש\"ג: \n",
+                "<b>שן תותבת ושן של זהב. </b>הכריח הר\"ן ז\"ל דודאי תרתי קתני מתני' כמשמעות פשטן של דבריו ובתרוייהו פליגי רבי ורבנן. ובירושלמי משמע דשן תותבת הוא של עץ ורבנן אסרי בתרוייהו דמתוך שהיא נכרת בין שאר השנים שיילי מינה חברותיה לאוויי להו ומחויא אבל של כסף לא מינכרא ולא שיילי מינה ומש\"ה שריא אפי' לרבנן כדאיתא בגמ' עכ\"ל הר\"ן ז\"ל. ונתמעטו בפירושו שני הפירושים שכתב רש\"י ז\"ל ע\"ש בגמ' עליהם: וז\"ל הירושלמי שן תותבת מאי אית לה כלומר מ\"ט אסרוה ומשני עוד היא מבהתא מימר לנגרא עביד לי חירי ואי נפלה לה מחזרא לה ע\"כ. וז\"ל הגמ' לא שנו אלא של זהב אבל בשל כסף ד\"ה מותר מפני שדומה לשאר השנים א\"נ היינו טעמא דשל זהב משום דחשיבה אתיא לאחוויי ולכך אסור אבל של כסף לא חשיבא ולא אתי לאחוויי. גמ' אמר אביי רבי ור' אליעזר ור\"ש בן אלעזר כולהו ס\"ל דכל מידי דמיגניא בי' לא אתי לאחוויי רבי הא דאמרן במתני' ר' אליעזר דתניא ר' אליעזר פוטר בכוכלת ובצלוחית של פוליטון רשב\"א דתניא כלל אמר רשב\"א כל שהוא למטה מן השבכה יוצאה בו דלא חיישינן דילמא שלפא ומחויא דמיגלי שערה למעלה מן השבכה אין יוצאה בו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יוצאין בסלע שעל הצינית. </b>בירושלמי משמע דלאו דוקא סלע דה\"ה אפי' טס אבל בגמ' דילן מפרש דדוקא נקט סלע שהוא קשה להגן על המכה מקוצים ויתדות הדרכים וגם יש בו לחלוחית היוצא מן הכסף וגם יש בו צורה דכולהו צריכא לרפאות המכה ולמעוטי טסא דאע\"פ שהוא קשה מ\"מ אין בו צורה ולא מסי למכה ואשכחן דכוותה בגמ' בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ\"ג) איסתירא דציניתא גבי הותירו או פחתו ושם פי' הר\"ן ז\"ל וז\"ל מי שיש מכה בפרסת רגלו מתחת קושר מהם שם דמעלייא ליה חלודה דידה וצורתא דידה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>הבנות יוצאות בחוטין </b>גרסינן וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל אי לאו דמסתפינא מרבותי אמינא דה\"פ דמתני' הבנות יוצאות בחוטין כלומר בכל מיני חוטין אפי' של צמר ושל פשתן שבראשה דליכא למיחש בהו משום טבילה שאין שייך בם טבילה אלא שאחד עומד ע\"ג וע\"כ ליכא למיחש דילמא אתי לאתויינהו כדאמרי' לקמן אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית וכו' ומביאין אותו בידן ולא חיישינן לסחיטה דכיון דאיכא דעות מדכרי אהדדי עכ\"ל ז\"ל. ובירושלמי משמע דהני חוטין לא קאי אאזניהם ומשמע נמי דהוי חוטי שיער דרמי מינה עלה דהא דתני ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וכו' שהבאתי לעיל דהכא קתני יוצאות בחוטין סתם ולא פליג כלל וא\"ר בא בשם רב יהודה אפי' כרוך על צוארה לנוי ומשני דמתני מיירי שחוטי השער קצרים כ\"כ שאינה יכולה לראותו שאינו מגיע מצוארה לחוטמה הלכך לא חיישי' אפי' ילדה בשל זקנה עיין עליו. ורש\"י ז\"ל כתב בלשון שני וי\"מ חוטים שקולעת בהן שערה דאסרי' גדולה בר\"פ התם משום דשכיח בהו טבילה [אבל] קטנות דלא שכיחא בהו טבילה שרי ולשון ראשון הגון מזה חדא דקטנות נמי צריכות טבילה לטומאת מגע משום טהרות ואף נדות נמי שכיחא בהו כדתניא מעשה היה והטבילוה קודם לאמה ועוד מדקתני אפי' בקסמין איכא למשמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי חוטי הראש לא שייך למיתני אפי' בקסמין ע\"כ: \n",
+                "<b>ואפילו בקסמין. </b>ירושלמי אבא בר בא מפקד לשמואל בריה לא תקבל עלך מתני' אלא אבל לא בקסמין שבאזניהם ע\"כ וגם מזה משמע נמי דחוטין לא קאי אאזניהם. ונראה שזהו אבוה דשמואל דאיתא בגמ' דילן דלא שביק לבנתיה דנפקי בחוטין ופריך עליה ממתני' ומשני חוטים דבנתיה דאבוה דשמואל דצבעונים הוי דחיישי' למשלף ואחויי: \n",
+                "<b>ערביות רעולות </b>גרסי' מלשון והשרות והרעלות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פורפת וכו'. </b>פי' ויוצאה בה בשבת. ופי' רש\"י ז\"ל על האבן פי' אבן שהכינו מע\"ש. ובירוש' תני ר\"ש ב\"א גמליאל אומר ל\"ש אלא מטבע ואבן הא באגוז מותר מפני שהוא מיטלטל ועי' בב\"י סי' ש\"א. וכ' הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"ט וכן לא תפרוף על המטבע לכתחלה בשבת מפני שאסור לטלטלו ואם פרפה יוצאה בו ע\"כ וכתב בית יוסף שם סוף סי' ש\"ג ומשמע דה\"ק אם פרפה בשבת על המטבע יוצאה בו וזה ודאי חדוש הוא שחדשו הרמב\"ם ז\"ל ונראה שטעמו משום דמאחר שנפרף המטבע בטלית אינו מטלטלתו עוד למטבע אלא אגב הטלית ומה לי נפרף מבע\"י מה ליה נפרף עכשיו אלא שבספרי הרמב\"ם ז\"ל החדשים כתוב מבחוץ על ואם פרפה פי' מע\"ש ע\"כ וכן כתבו הרב בעל הטור ז\"ל שם בשמו ז\"ל וז\"ל וכתב הרמב\"ם ז\"ל אם פרפה המטבע מאתמול מותר לצאת בו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקיטע וכו'. </b>בגמ' בעי רבא מרב נחמן היכי תנן הקיטע יוצא ור' יוסי אוסר או אין הקיטע יוצא ור' יוסי מתיר ומסיק ור' יוסי אוסר ומתנחו בה סימנא סמך סמך ודומיא דהאי בעיא בעינן בפ' כל הנשבעין וכמו שכתבתי שם סי' ד'. ונלע\"ד דלר\"מ דקרי ליה מנעל אין נכנס בו לעזרה ולר' יוסי דלא קרי ליה מנעל נכנס בו לעזרה ומשום דהא בהא תליא לא איצטרך למיתנייה היכא דאיכא פלוגתא אבל מצאתי שכתב הר\"ן ז\"ל הקטע יוצא בקב שלו דברי ר\"מ דקסבר ר\"מ דמנעל דידיה הוי ולא חיישי' דילמא מישתליף ואתי לאתויי ור' יוסי אוסר דנהי דר' יוסי נמי מודה דמנעל הוא אפי' הכי גזרו דילמא משתליף ואתי לאתויי ד' אמות ברה\"ר הכי אסיק רבא פלוגתייהו דר\"מ ור' יוסי בפ' שני דיומא ולא כן פי' רש\"י ז\"ל בכאן עכ\"ל ז\"ל. ובפ' אין צדין ברב אלפס בדף רצ\"ג גבי הא דתניא התם אין הסומא יוצא במקלו הקשה הר\"ן ז\"ל דמ\"ש מקטע דקתני הכא דיוצא בסמוכות שלו ותירץ דקטע שאני לפי שאינו יכול להלך אלא בסמוכות אבל סומא אפשר לו בלא מקל ולפיכך קטע שאינו יכול להלך בלא מקלות יוצא בהן בשבת ע\"כ וכתב שכן כתבו תוס' ז\"ל. וב\"י בסי' ש\"א כתב בשם רבינו ירוחם שדבר פשוט הוא שאינו עושה קב זה להלוך שעכ\"פ הוא צריך למקלות שמותר לצאת לפי שצורך הלוכו הן אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל הלכך כיון דאינו צורך הלוכו אסור ע\"כ: \n",
+                "<b>אם יש לו בית קבול כתיתין וכו'. </b>רמב\"ם פכ\"ה מהל' כלים הי\"ט ובגמ' אמר אביי טמא טומאת מת ואין מטמא מדרס רבא אמר אף טמא מדרס וכתבו תוס' ז\"ל פי' הרב ר' פורת לרבא הא דלא קתני ברישא דמתני' ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא מדרס בהדיא כדקתני בסיפא משום דהוה משמע אבל אם אין לו בית קבול טהור מן המדרס אבל טמא טומאת מת ולא היא דהא פשוטי כלי עץ הוא ולהכי תנא טמא סתמא דבכה\"ג טמא הא אין לו בית קבול כתיתין טהור לגמרי וא\"ת למה ליה בית קבול כתיתין תיפוק ליה דכל הטמא מדרס טמא טמא מת וי\"ל דבית קבול כתיתין עושה אותו ראוי למדרס ע\"כ. ועיין בתוס' יומא פ' בתרא דף ע\"ח: \n",
+                "<b>מדרס. </b>מצאתי שנקד הר\"מ די לונזנו ז\"ל מדרס המ\"ם בחיר\"ק והדל\"ת בשו\"א והרי\"ש בפתח: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל כסא יש קיטע וכו' עד ולא מנחי אארעא כצ\"ל: \n",
+                "<b>ואין יוצאין בהן בשבת. </b>לא קאי רק אסמוכות שלו אבל כסא לא קתני ליה רק לאשמועינן דטמא מדרס אבל יכולין לצאת בו עיין בבית יוסף א\"ח סי' ש\"א. ופי' בערוך סמוכות שלו טמאים מדרס פי' סמוכות של קב טמאים מדרס שהוא כמנעל שהולכין עליו כך הולך על זה ויוצאין בהן בשבת דאין יכול להלך אלא בהן ולא הוי משא ונכנסים בהן לעזרה דאינו מנעל: \n",
+                "<b>כסא וסמוכות שלו. </b>פי' מי שנקטעו שתי רגליו עושין לו כעין כסא שמהלך עליו ועושין לו סמוכות שמגינין על השוקיים שלא יגררו לארץ והני נמי טמאים מדרס לפי שסומך עליהן ואין יוצאין בהן בשבת לפי שיכול להלך בלא אותן סמוכות ואין נכנסין בהן לעזרה דהואיל ומגינין על הרגל כמנעל הרי הם כמנעל ואסור ליכנס בה לעזרה. \n",
+                "פי' גאון אם יש לקב בית קבול כתיתין כגון שיש ברכובת הקטע חתיכה בולטת ונחסר לה בקב מקום קבול שמניחה בו טמא הקב הסמוכות שלו טמאין במדרס הזב ויוצאין בהן בשבת שאינו משוי ונכנסין בהן לעזרה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד והסמוכות אין מגינות אבל כסא סמוכות טמא מדרס שהוא כלי ואין יוצאין בה בשבת שאינה תכשיט ואין נכנסין בהן לעזרה שנמצא כרוכב ואינו עומד שהיא מגעת לארץ עכ\"ל ז\"ל. ובגמ' תני תנא קמיה דר' יוחנן נכנסין בהן לעזרה. א\"ל אני שונה אשה חולצת בו ואת אמרת נכנסין תני אין נכנסין בהן לעזרה: \n",
+                "<b>אנקטמין. </b>ס\"א לוקטמין ופי' הרמב\"ם ז\"ל מנעל של עץ. ועוד שם בפי\"ט דהלכות שבת סי' ט\"ו ושם לא הביא בבא דסמוכות שלו ולא בבא דכסא וסמוכות שלו ומתוך פירושו למשנה קצת יש לי להסתפק אם הוא מפרש בבא דכסא וסמוכות שלו על איזה כסא שיהיה אפי' של כל אדם בריא ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בקשרים. </b>בפירוש ר\"ע ז\"ל וקושרה לבן בשמאלו. אמר המלקט וסימנך תפילין. ופירש הרמב\"ם ז\"ל שהאב לוקח שרוך נעלו הימני ויקשרנו לו בזרועו השמאלית ע\"כ ובי\"ד לא הביאה ז\"ל אפילו כלשונה. אבל בירושלמי בקשרים בקשרי פואה לרפואה כדפרשה רב יהודה בבבלי וכן בטוא\"ח סי' ש\"א וז\"ל יוצאין במיני עשבים שקושרין אותם בקשרים ותולין אותם לרפואה ע\"כ: \n",
+                "<b>וכל אדם. </b>גמ' מאן תנא א\"ר אושעיא ר\"ש היא דאמר כל ישראל בני מלכים הן רבא אמר באריג בכסותו דלא אתי למישלף ואחויי ודברי הכל. ותוס' פירשו בשם ריב\"א דבירושלמי מוקי לה בקטנים דאפי' אי פסיק ומייתי לה ליכא איסורא ומהו וכל אדם דקתני במתני' בין קטנים עניים בין קטנים עשירים. וכתוב בבית יוסף סי' ש\"א וז\"ל וכיון דאוקימנא לר\"ש בשטה בפ' מפנין לא קיי\"ל כותיה וממילא קמה לה מתני' אליבא דהלכתא כרבא דאוקמא באריג ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בביצת החרגול. </b>דעבדי לשיחלא רש\"י ז\"ל פי' לכאב האזן והרי\"ף ז\"ל פי' לרפיון הירך כדתנן השחול והכסול איזהו השחול כל שנשמטה ירכו: \n",
+                "<b>ובמסמר הצלוב. </b>פי' בערוך שכן דרך מי שנתחייב להתלות ממיתין אותו תחלה ואח\"כ פושטין אותו וקובעין לו מסמר בעץ ותולין אותו באותו מסמר ע\"כ. ועיין בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' תי\"ג. \n",
+                "<b>דברי ר\"מ וחכ\"א אף בחול וכו'. </b>כך היא הגירסא ברוב הספרים וגם ברב אלפס אבל בירושלמי הגי' דברי ר' יוסי ר\"מ אומר אף בחול אסור וכך נראה שגורס ר\"ע ז\"ל וגם הרב המגיד כתב בפי\"ט דהלכות שבת סי' י\"ג דברי ר' יוסי ונפסקה הלכה בגמרא כר' יוסי ע\"כ: וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה דברי ר' יוסי ר' מאיר אוסר אף בחול משום דרכי האמורי. ובירושלמי אית תנאי תני ומחליף ר' חנינא בשם ר' יוחנן כמתני'. וכתוב בבית יוסף א\"ח סימן ש\"א ואפילו לספרים דגרסי דברי ר\"מ וחכמים אוסרין אף בחול וכו' לא קיימא לן כחכמים דאסרי מדאמרי' בגמ' אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי ע\"כ ועיין במה שכתבתי בחולין ס\"פ בהמה המקשה. וכתב בת' מהר\"י קולין ז\"ל שורש פ\"ח וז\"ל וזה שכתוב בסמ\"ג ששנה בתוספתא חוקותיהם ודרכי האמורי חוקותיהן הם דברים התמוהין ודרכי האמורי הם הניחושים אע\"פ שבכולם שנינו ה\"ז מדרכי האמורי פי' לנו הסמ\"ג ששני דרכי האמורי יש אחד משום ניחוש ואחד משום חוקות הגוים ע\"כ בשנוי לשונו קצת: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלל גדול. </b>בגמ' בבלית וירוש' בעי מ\"ט תני כלל גדול אילימא משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר תני כלל גדול והא גבי מעשר דקתני כלל אחר ולא תני כלל גדול ומסיק דהיינו טעמא דדבר שנאמר בו כלל ועונשו גדול מדבר אחר שנאמר בו כלל תני ביה כלל גדול וגדול עונשה של שבת יותר משל שביעית דאילו שבת איתא בין בתלוש בין במחובר ואילו שביעית בתלוש ליתה במחובר איתה וגדול עונשה של שביעית יותר משל מעשר דאילו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתיה במאכל בהמה ליתיה ולבר קפרא דתני כלל גדול אמרו במעשר גדול עונשו של מעשר יותר משל פאה דאילו מעשר איתיה בתאנה וירק ואילו פאה ליתה בתאנה וירק. וכתבו תוס' ז\"ל ואחרים לא שנו כלל גדול אמרו במעשר לפי שאינו גדול מפאה אלא מדרבנן אבל כלל גדול דשבת גדול משביעית מדאורייתא וכן של שביעית משל מעשר ע\"כ: \n",
+                "<b>כל השוכח. </b>כל השכח גרסי' בירושלמי וכן בקצת נוסח' כ\"י ומצאתי מוגה ומנוקד כל הַשׁכֵח ובירוש' אנן תנינן כל השוכח עיקר שבת תנאי דבית רבי כל שאינו יודע עיקר שבת ר' אלעזר כמתני' ר' יוחנן כהדא דתני בית רבי וכן הוא בת\"כ פ' ויקרא פ\"א דבורא דחטאות: \n",
+                "<b>חייב על כל אב. </b>אב דנקט לאו דוקא למעוטי תולדות דה\"ה לתולדות וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>על כל אב מלאכה ומלאכה. </b>בכריתות בפ' אמרו לו איכא מאן דמפרש דמכיון דתני חייב על כל אב מלאכה ומלאכה הה\"נ דחייב על כל מלאכה של כל שבת ושבת אף על גב דלא תני ליה בהדיא ואיכא מאן דמפרש דמדלא תנא בהדיא דאינו חייב אלא על כל מלאכה של שבת אחת. ובגמ' בעי חלוק מלאכות מנלן פי' לחייבו חטאת על כל א' וא' אע\"פ שבהעלם אחד עשאן ומשני אמר שמואל אמר קרא מחלליה מות יומת התורה רבתה מיתות הרבה על חלול א' אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה מלאכה יומת תנהו לשוגג ומאי יומת יומת בממון ובברייתא נפקא להו מקראי אחרינא ומתני' דבסמוך דמני מבעיר בכלל אבות דלא כר' יוסי דאמר בברייתא בהדיא הבערה בלאו לחוד וחלוק מלאכות נפקא ליה לר' יוסי מדה\"מ למיכתב קרא אחת וכתב מאחת ותו ה\"מ למיכתב הנה וכתב מהנה אלא למידרש פעמים אחת שהיא הנה כלומר שבת לבדו הוא מחלל וחייב חטאות הרבה דאזלינן בתר מלאכות ופעמים הנה שהיא אחת כלומר שחייב אחת על כולן כגון שגגת שבת וזדון מלאכות דאזלינן בתר שבת ומ\"ם יתירה דמאחת לרבות שהכותב שם משמעון דהיינו מקצת מהמלאכה שנתכוון חייב הואיל ושתי אותיות הראשונות שם במקום אחר ומ\"ם דמהנה לרבות תולדות היוצאות מן האבות ואיתה נמי בפ' הבונה (שבת דף ק\"ג.) וכתבו תוס' ז\"ל בפ' האורג (שבת דף ק\"ו) דר' יהודה אפשר דס\"ל הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת וא\"נ ס\"ל ללאו יצאת נפקא ליה לחלק מהיכא דמפיק לה ר' יוסי אבל לר\"ש דפליג עליה התם וס\"ל דאיצטריך למיכתב הבערה לחייב מקלקל בהבערה קשה מנא ליה דיצאת ללאו או לחלק וליכא למימר דנפקא ליה לחלק מאחת מהנה כדמפיק ליה ר' יוסי דהא בהדיא פליג ר\"ש בהדיא אדר' יוסי ודריש ליה לדרשא אחריתא וי\"ל לחלק נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לשמואל בפ' כלל גדול והשתא אתי שפיר הא דהוה קשה שמואל דאמר כמאן לא כר' נתן ולא כר' יוסי דהשתא כר\"ש ס\"ל עכ\"ל ז\"ל. וקשה לע\"ד היכי קאמר ר' יוסי דמ\"ם דמאחת אתא לאשמועינן דאפי' נתכוין לכתוב שמעון וכתב שם דחייב הואיל ושתי אותיות הראשונות שם שלם במקום אחר והא ר' יוסי קאמר לקמן במתני' בפ' הבונה דלא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם והשתא ומה אי משום רשימה בעלמא חייב משום דהוות במשכן שם שהם שתי אותיות שלימות לא כ\"ש וא\"כ אמאי איצטריך מ\"ם דמאחת לחיוביה משום דהוי שם המתקיים במקום אחר ואפשר דלאו קושיא היא דדילמא כיון שנתכוין לכתוב שמעון שלם גרע שתי אותיות שכתב ממנו טפי משתי רשימות ולא הוו אלא כרשימה אחת ולא מיחייב להכי איצטריך מ\"ם דמאחת כנלע\"ד: \n",
+                "<b>העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת. </b>רמב\"ם ספ\"ז דהלכות שבת והילך לשונו העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת כיצד הרי שזרע ונטע והבריך והרכיב וזמר בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת א' שכולן אב אחד הן וכן כל כיוצא בזה ע\"כ. ומתני' ר' עקיבא היא ודלא כר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב בכריתות בפ' אמרו לו דלכולהו אמוראי דהתם לא קבל ר' עקיבא מר' אליעזר לחייב אתולדה במקום אב כדכתבי' התם ולדידיה הך דהואי במשכן וחשיבא קרי לה אב והך דלא הואי במשכן ולא חשיבא קרי לה תולדה ויש גירסא אחרת הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא קרי לה תולדה וכמו שכתבו תוס' ז\"ל בר\"פ הזורק וברפ\"ק דב\"ק אלא שזה לשונם בר\"פ הזורק אית דגרסי הך דהוות במשכן חשיבא קרי לה אב והך דלא הוות במשכן חשיבא קרי לה תולדה ולפי זה יש מלאכות דהוו במשכן כגון מנכש ומשקה זרעים דלא חשיבי ולא הוו אבות וכן אי גרסי' דהוות במשכן וחשיבא קרי לה אב אבל אי גרסי' הך דהוות במשכן חשיבא וקרי לה אב הך דלא הוות במשכן לא חשיבא וקרי לה תולדה ולפי זה התולדות לא היו במשכן ע\"כ ובזה נלע\"ד שיובן לשונם שברפ\"ק דב\"ק ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבות מלאכות. </b>מן התוספות מוכח דגרסי' אלו אבות מלאכות וכן מצאתי שהגיה בתלמודו הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. אבות מלאכות אותן מלאכות שהיו במשכן קרוין אבות וכולהו מלאכות אחרנייתא מהנך נפקא והוו תולדות ותולדותיהן כיוצא בהן בין לחטאת בין לסקילה ובירושלמי ר' יוחנן ור\"ש בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלג אפקון מיניה מ' חסר א' תולדות על כל חדא וחדא מן דאשכחון מיסמוך סמכין והן לא אשכחון מיסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש. בנוי דר' חייא רבא עבדון הוויי בהדין פירקא שיתא ירחין ואפקון מיניה שית (סכ\"י שיתין) מלין על חדא וחדא בשיטת אבוהון דתני ר' חייא הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש האורה כולהון משום קוצר: \n",
+                "<b>מ' חסר אחת. </b>רמב\"ם רפ\"ז דהלכות שבת ושם מנה עשיית הנירין קודם הנסכת המסכה ובנין וסתירה והכאת פטיש יחד קודם דיני צידה ושחיטה וכו' ובמקום מולח מנה שרטוט וכדאיתא בגמ' וכמו שהעתיק כבר ר\"ע ז\"ל. ובירושלמי מנין לאבות מלאכות מן התורה ר' יוסי בר בון בשם ר' שמואל בר נחמני כנגד מ' חסר א' פעם שכתב במשכן עבודה ומלאכה רבנן דקיסרין אמרין מן אתרה לא חסרה כלום אלה הדברים אל\"ף חד למ\"ד תלתין חי\"ת תמניא לא מתמנעי רבנן דרשי בין ה\"א לחי\"ת, ותו איתא התם דרשי אחריני טובא גם בגמ' בבלית ע\"ש. ובירושלמי וגם בבבלי בעינן מניינא למה לי ומשני א\"ר יותנן לומר שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כל א' וא' ופי' רש\"י ז\"ל וסימנא בעלמא אשמועי' לידע כמה חטאות חייב על חלול שבת אחת ע\"כ. ובספר אגודה מצאתי כתוב מ' מלאכות חסר אחת נקט האי לישנא ולא נקט שלשים ותשע משום דהם כנגד מלאכות הכתובות בתורה ובפסוק א' אנו מסופקים ויבא הביתה לעשות מלאכתו ע\"כ והספק הזה איתיה בגמ' בפ' במה טומנין (שבת דף מ\"ט ע\"ב). ובמה שאכתוב בסמוך בסוף מתני' בשם הירוש' דפ' הזורק יתיישב ג\"כ קצת. ושם בריש מכלתין בדף ו' קאמר איסי בן יהודה דאחת מאלה המלאכות שנמנו פה אינו חייב על זדונה סקילה אפי' בהתראה ולא ידעי' הי מינייהו ואמרי' התם מכח ברייתא דהמוציא מרשות לרשות אינה בכלל הספק הזה דודאי נסקל המוציא מרשות לרשות אפי' לאיסי אם התרו בו. וגם בר\"פ הזורק איכא מאן דלא מסתפק במעביר ד' אמות ברה\"ר דסבירא ליה דעל זה נהרג המקושש זאיכא מאן דלא מסתפק בתולש דס\"ל דעל זה נהרג המקושש ואיכא מאן דאמר דמעמר הוה וליכא לאיסתפוקי ביה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל קודם לשון המתחיל הזורע צריך לכתוב שם סימן הב. עוד באותו לשון שאם היה קרקע קשה וכו' אמר המלקט דהאי תנא בארץ ישראל קאי. הכי מפורש בגמ'. אך ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה בספרו החורש והזורע וכתב כן מצאתי בכל המשניות החורש והזורע ע\"כ והן אמת שכן הוא גם כן בירושלמי ותימה גדול הוא שהתלמוד בבלי אומר דתנא בארץ ישראל קאי והאמוראים של ארץ ישראל אומרים דתנא בח\"ל קאי: \n",
+                "<b>החורש. </b>מפורש לקמן במתני' בפ' הבונה דשיעורו בכל שהוא: \n",
+                "<b>הזורע. </b>פי' אפילו כל שהוא. ובגמ' תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן פי' רש\"י ז\"ל דנפקא מינה דאי עביד להו כולהו בהדי זורע לא מחייב אלא חדא דהעושה מלאכות הרבה וכו' וכולהו אבות מלאכות אלא שזורע בזרעים והני באילנות אבל זומר הויא תולדה ע\"כ. אבל הרמב\"ם ז\"ל משמע מתוך דבריו ז\"ל שם פ\"ז דגם זומר הוי אב ע\"ש וכן בסמ\"ג לאוין ס\"ה: החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת בירושלמי מפרש כולן תולדות לחרישה ודלא כסמ\"ג שם שפירש כולן אבות שכולן ענין יד הן הקוצר והבוצר והגודר: [\n",
+                "[הגה\"ה גירסת הערוך בערך גד גודד בדל\"ת כמו גודו אילנא כבר כתבתי בזה ספ\"ק דשביעית סי' ב'] והמוסק והאורה כולן מלאכה אחת הן: הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן: \n",
+                "<b>והמרקד </b>בנפה וכו'. לשון ר\"ע ז\"ל עד משום דשלשתן היו במשכן. אמר המלקט כתבו תוס' ז\"ל והא דלא' קתני כותש אע\"ג דהואי במשכן בסממנין תירצו בגמ' שכן עני אוכל פתו בלא כתישה ומיהו ודאי אב מלאכה היא ובכלל דש היא ע\"כ: \n",
+                "<b>והאופה. </b>ירושלמי את חמי אפייה תולדה לבשול ואת אמר הכין אלא בגין דתנינן סדר עיסה תנינתה עמהן. וקשה לע\"ד מה שכתבו תוס' ז\"ל רפ\"ק דב\"ק וז\"ל ועוד דנוטע ומבשל אין צריך להתרותו משום אב דאם התרה משום תולדה חייב ואפי' הכי לא חשיב ליה בפ' כלל גדול ע\"כ דמשמע מתוך לשונם ז\"ל דנוטע הוי תולדה והרי בין לרש\"י בין להרמב\"ם וסמ\"ג ז\"ל ממה שכתבתי בסמוך משמע דלכולהו נוטע הוי אב כמו זורע וכדמוכח פשטא דתוספתא שהבאתי לעיל ולא פליגי אלא בזומר כדכתבינן ועוד משמע מתוך דבריהם ז\"ל דמבשל הוי תולדה הפך הירושלמי הזה ועוד קשה לע\"ד מאי ואפילו הכי לא חשיב ליה וכו' דקאמרי ז\"ל אע\"ג דלא חשיב ליה מיבעי להו למימר ולענ\"ד צ\"ע. וכל הני מקוצר ועד אופה שיעורן בכגרוגרת. ומלבן וכו' ואורג שיעורן מפורש לקמן במתני' בפ' האורג וגם הגוזז ומיסך כתבתי שם שעורן בשם הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>והמנפסו </b>בערוך יש ששונים המנפצו בצד\"י: \n",
+                "<b>והמיסך. </b>וממיסך ואילך עד הקושר והמתיר שייכי ביריעות: ויש גורסי' המסך המ\"ם בציר\"י והסמ\"ך בחיר\"ק: \n",
+                "<b>והעושה שני בתי נירין. </b>צריך לפרש למה פירש כאן ובאורג ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר. תוס' ז\"ל. ונראה דלא הזכירו בלשונם הפוצע שני חוטין משום דהוי בכלל אורג ולא הזכירו קורע דהוי בכלל תופר ולא הזכירו מוחק דהוי בכלל כותב. ונלע\"ד דמשום דבכל הני הוי שתי שתי ובקצור נזכר שיעורם תניה טפי מבשאר מלאכות שצריך להאריך. ובפ' הבונה (שבת דף ק\"ג) בברייתא גרסי' ולא עשה אלא בית אחד בנפה אינו חייב דכתיב אחת שתהא מלאכה שלימה ופי' רש\"י ז\"ל שם משום דבית א' אינו מתקיים ומשום דלאו חוטין נינהו קרי להו בית כמו בתי נירין שאין לה בתי נירין אחרים ע\"כ: \n",
+                "<b>הפוצע שני חוטין. </b>פי' הרא\"ה ז\"ל דפוצע הוא שכשחוט אחד ניתק פוצע ראשיהן ושוזרן ביד עד שיהא נארג וקאמר דכשעשה כן בשני חוטין חייב ע\"כ. ועיין בהלכות שבת ספ\"ט ובסמ\"ג וסמ\"ק דאיכא מאן דגריס הבוצע בבי\"ת והיא ג\"כ גירסת הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל אלא שהרמב\"ם ז\"ל כתב בוצע הוא המפריש את הארוג בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב ה\"ז בוצע וחייב והוא שלא יהא מקלקל אלא יתכוין לתקן כדרך שעושין אלו שמאחין את הבגדים הקלים ביותר שבוצעין ואח\"כ מאחין וחוזרין ואורגין חוטין שבצעו עד שיעשו שני הבגדים או שני הקרעים אחד ע\"כ והראב\"ד ז\"ל השיג עליו וז\"ל זה הפירוש נוטה לקורע ע\"מ לתפור וכבר הוא שנוי במשנה ואנו מקובלים בוצע כמו פוצע והוא לשון חתוך שחותך שני חוטין שאחר שהשלים אריגתו חותך את הארגמן המשויר שבמסכת ואפי' לא חתך ממנו אלא שני חוטין חייב בחתיכה זו ע\"כ וע\"ש במגיד משנה: \n",
+                "<b>הקושר והמתיר. </b>כתבו תוס' ז\"ל הקושר והמתיר צ\"ע אי מחייב במתיר שלא ע\"מ לקשור או לא ומדלא תני ליה כדקתני מוחק ע\"מ לכתוב אין לדקדק דה\"נ לא קתני סותר ע\"מ לבנות ובפ' במה מדליקין בהדיא אמרינן דבעינן ע\"מ לבנות והא דלא תני ליה במתיר ובסותר משום דבכל שהוא מיחייב לא איצטריך למתנייה והתם נמי לא תני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורא דשתי אותיות ושתי תפירות וכן נמי במכבה בעינן ע\"מ להבעיר ובכל שהוא מיחייב ע\"כ. ועיין ג\"כ בדבריהם ז\"ל שם פרק במה מדליקין (שבת דף ל\"א) וכן ג\"כ כתב הרמב\"ם ז\"ל שם רפי\"ב סי' י\"ב דמכבה או מבעיר הוי בכל שהוא. וכתב הרא\"ש ז\"ל מה שנסתפק ר\"י אי בעינן מתיר ע\"מ לקשור או לא יראה דלא מיחייב אלא דומיא דהואי במשכן מתיר קשר של קימא ע\"מ לקשור קשר של קיימא כעין צדי חלזון ע\"כ. וכתוב בב\"י א\"ח סוף סימן שי\"ז ונראה דלא איירי אלא לענין חיוב חטאת אבל מדרבנן אסור להתיר אפי' שלא ע\"מ לקשור ע\"כ: \n",
+                "<b>הצד צבי. </b>גמ' ת\"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה חומר חייב שתים שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה: \n",
+                "<b>והשוחטו. </b>אע\"ג דכל שוחט מקלקל פירשו תוס' בשם ר\"ת ז\"ל בפ' האורג (שבת דף ק\"ו) דכיון דשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאו מידי אבר מן החי חייב ע\"כ. ובירושלמי ר\"ש בן לקיש אמר לית כאן שחיטה תולדות חבורה היא ולמה תנינתה עמהון אלא בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה עמהון: \n",
+                "<b>המפשיטו. </b>כדי לעשות קמיעין. וכן המולחו והמעבדו שיעורו כדי לעשות קמיע כדאיתא בפרק המוציא דף ע\"ט ודלא כר' שמעון דאמר בפרק הבונה (שבת דף ק\"ג) דהמעבד אינו חייב עד שיעבד את כל העור. וכן המוחק שיעורו כדי לעשות קמיע וכן ג\"כ המחתכו: \n",
+                "<b>הכותב שתי אותיות [הג\"ה ס\"א אותות וכן בכל המסכת יש במקום אותיות אותות ה\"ר יהוסף ז\"ל.]. והמוחק וכו'. </b>נראה דהכא שייך למיתני כתיבה ומחיקה דאיירי במלאכת תיקון העור ואחר כך עושהו קלף אם חפץ לכתוב בו: \n",
+                "<b>המבעיר. </b>נלע\"ד דמדמני להבערה בכלל אבות מלאכות ש\"מ דס\"ל לתנא דידן דהבערה לחלק יצאת כר\"נ ודלא כר' יוסי דס\"ל ללאו יצאת דהכי דקדקו רש\"י ותוס' ז\"ל לפרש אברייתא דמייתי בפסחים פ\"ק דף ה' ע\"ב. עוד נלע\"ד דהא דלא קתני המבעיר והמכבה כדקתני הקושר והמתיר הבונה והסותר משום דבמכבה בעינן ע\"מ להבעיר כמו שכתבתי בשם תוס' ז\"ל אע\"פ שהם ז\"ל כתבו וז\"ל דלא שייך למידק בהא דמכבה ומבעיר כמו שמדייק התלמוד גבי חורש וזורע כמו שכתבתי לעיל בשמם ז\"ל. בפ' ר\"ע ז\"ל מכה בפטיש הוא גמר מלאכה וכו' אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל וכתב עליו הר\"ן ז\"ל ולא מיחזור כו' אלא עיקרן של דברים כפי' ר\"ח ז\"ל שפי' שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה וכה\"ג אע\"ג דלא הויא מלאכה מצד עצמה מיחייב בה משום גמר מלאכה ע\"כ: \n",
+                "<b>והמוציא מרשות לרשות. </b>והקשה הר\"ן ז\"ל וא\"ת ואמאי לא חשיב נמי מעביר ד' אמות ברה\"ר וי\"ל משום דמעביר תולדה דמוציא הוא לפי שד' אמות של אדם רשותו הן ומי שמוציא חוץ לד' אמות ה\"ל מוציא מרשות לרשות וכי אמרינן לקמן בפ' הזורק דמעביר ד' אמות ברה\"ר הלכתא גמירי לה היינו לחייב בה משום מוציא ומש\"ה עונשין עליה הואיל ונסמכה לתורה שבכתב הא לאו הכי לא מיחייב עליה שאין עונשין מהלכה למשה מסיני. וא\"ת עוד למה לא שנו מושיט מרה\"י לרה\"י ורשות הרבים באמצע דמיחייב כדאיתא לקמן בפ' הזורק כבר הקשו זה בירושלמי דגרסינן התם למה לא תנינן הושטה עמהון ר' שמעון בשם ריב\"ל ר' יודן בשם רבי יתר עליהן הושטה ולמה לא תנינן הושטה עמהון שכל המלאכות יש להן תולדה וזו אין לה תולדה ומדלא חשו לאקשויי הכי בגמ' דילן מסתברא דס\"ל דאף הושטה בכלל המוציא מרשות לרשות היא כיון שאינו מתחייב עליה אלא מפני שרה\"ר בינתים ע\"כ. וכתבו תוס' ז\"ל מדקתני המוציא מרשות לרשות ולא קתני המוציא לרה\"ר ש\"מ דאפי מרה\"ר לרה\"י וא\"ת ומ\"ש דתני תולדה בהוצאה ולא תני שום תולדה בכל שאר אבות וי\"ל דבכל שאר תולדות אם היה רוצה לשנותם היה צריך להאריך בלשונו אבל הכנסה דקרויה הוצאה כוללה עמה בקוצר עכ\"ל ז\"ל ברפ\"ק דמכלתין. ומצאתי כתוב בפי' לה\"ר יהונתן ז\"ל כת\"י וז\"ל והמוציא מרשות לרשות מרה\"י לרה\"ר כדאשכחן במשכן נקרא מלאכה כשהיו מוציאין נדבתן מרשותן ומביאים אותם לרה\"ר למחנה לויה שהיא מחנה משה שהיה רשות לכל ישראל לעמוד שם יומם ולילה ולבא לפניו לדין ולשאול איסור והיתר וכל ספקותיהן וקאמר להו משה לישראל איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה כלומר שלא יוציאו מרשותם עוד נדבה להביא למחנה לויה כדכתיב ויכלא העם מהביא נמצא שקורא הוצאה מלאכה אע\"פ שאין בה טורח מרובה שיש מישראל שהיה מתנדב עלה של זהב או גרגיר למלאכת המשכן וקא קרי ליה מלאכה ה\"נ כשנכתב בשבת לא תעשה כל מלאכה הוצאה בכלל מלאכה היא והכנסה תולדה לה וכן זורק ד' אמות ברה\"ר או מעביר ד' אמות ברה\"ר ע\"כ: \n",
+                "<b>אלה אבות מלאכות </b>גרסי' ומלת הרי נמחקה. ותנא תנא אלו למעוטי שאם עשה תולדותיהן עמהן דאינו מביא עליהן חטאת ודלא כר' אליעזר דמחייב על תולדה במקום אב בכריתות. וכן נראה שפירש הרמב\"ם ז\"ל אכן דברי ר\"ע ז\"ל אינן מכוונין בדקדוק: \n",
+                "<b>חסר אחת. </b>לאפוקי מדר' יהודה דתניא ר' יהודה מוסיף את השובט והמדקדק אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג ופי' רש\"י ז\"ל דהיינו אורג ממש ול\"ד לזורה ובורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח והקשו תוס' ז\"ל תימה דממניינא דרישא שמעינן לה וליכא למימר תנא ושייר דהא אלו קתני ומיהו הא ליכא לאקשויי דמאלו דרישא שמעי'. לאפוקי מדר' יהודה דאיכא למימר דלא חשיב אלא מלאכות חשובות אבל שובט ומדקדק אע\"ג דמלאכות הן לא קתני להו משום דאינם מבוררות כ\"כ וכה\"ג משני בפ\"ק דקדושין גבי אלו מעניקין להם דבר שיש לו קצבה קתני דבר שאין לו קצבה לא קתני עכ\"ל ז\"ל. ובירושלמי דמכלתין פרק הזורק תני בשם ר' יודא זרק ד' אמות ברה\"ר חייב ר' יודא עבד ד' אמות ברה\"ר מלאכה בפני עצמה על דעתיה דר' יודא מ' מלאכות אינון ונתניון לא אתינן מיתני אלא מילין דכל עמא מודו בהון ע\"כ. בלשון אחרון לפירוש הרב ר\"ע ז\"ל דקאמר שם יותר מארבעים חטאות חסר אחת דכולהו וכו' כך צריך להיות. ותמהתי שמצאתי כתוב בספר לבוש החור ריש סימן תק\"ו וז\"ל ומדידה אב מלאכה היא ע\"כ וצ\"ע מנין לו שאפי' אם היא תולדה אני מסתפק ואפשר שהוא תולדה דבונה כשמשים קמח ע\"ג קמח בכוונה כדי למלאות המדה גדושה או מחוקה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכשר להצניע </b>וכו. ובגמ' אמר ר' יוסי בר חנינא האי דלא כר\"ש דאי כר\"ש האמר לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא למצניעיהן: \n",
+                "<b>וכל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו. </b>נראה דאו או קתני ובגמ' א\"ר אלעזר הא דלא כר\"ש בן אלעזר דתניא כלל אר\"ש בן אלעזר כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבתו של זה. וס\"פ בית שמאי דזבחים נמי פלוגתא. ובתוס' בפירקי' דף ע\"ח מוכח דדייק לה ר' אלעזר מדקתני אינו חייב אלא למצניעו בלמ\"ד. ומשמע דגם בה\"א הוי כמו למ\"ד ולא כוונו למעט רק במצניעו בב\"ית כדמוכח שם. עוד פירשו שם תוס' ז\"ל דלכ\"ע תלמיד מתחייב במחשבתו של רבו שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו ע\"כ. ובירושלמי איכא מאן דמפרש דהאי שאינו כשר להצניע לע\"ז איתאמרת ור' יוחנן אמר לאיסורי הנאה אתאמרת ולפי זה כיון דהני איסורין בכל שהוא אינו חייב אלא המצניעו היינו בכל שהוא רבנן דקיסרין בשם ר' יוסי בר חנינא כגון המוך שהתקינה לנדה. ובגמ' דילן כל הכשר להצניע לאפוקי מאי רב פפא אמר לאפוקי דם נדה מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשרה מ\"ד דם נדה כ\"ש עצי אשרה ומ\"ד עצי אשרה אבל דם נדה מצנע ליה להאכילו לשונרא ואידך כיון דחלשא לא מצנע ליה. וכתבו תוס' ז\"ל וקשה לרשב\"א הא דקאמ' הכא מ\"ד דם נדה כ\"ש עצי אשרה מנא ליה דילמא סבר כר' יהודה דלקמן פ\"ט סי' ז' דמחייב בעצי אשרה שמצניעין אותו לשריפה ע\"כ ועיין במה שכתבתי שם ויובנו דבריהם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא תבן כמלא פי פרה וכו'. </b>משמע דפתח לפרושי במאי דסליק מיניה ועוד דאית ליה לפרושי בה יותר מד' פרקים עם האיידי. ונראה דמפני שהיא מלאכה גרועה מאריך בה: \n",
+                "<b>עמיר כמלא פי טלה. </b>פי' בערוך כמו וכעמיר מאחרי הקוצר ובת\"כ פרשת קדושים תעזב הנח לפניהם תבואה בקשיה תלתן בעמיר תמרים במכבדות מכלל דעמיר קש של תלתן ע\"כ. \n",
+                "<b>עשבים כמלא פי גדי. </b>מלת עֲשָבִים לא מצינו במקרא אותה בלשון רבים רק מצינו עִשְבוֹת הרים ונלע\"ד דגרסי' לה עֲשָבִים רפויה דעשב הוי על משקל בעצב תלדי בנים ואשכחן בלשון רבים אוכלי לחם העצבים שהוא רפוי הכא נמי עשבים רפוי וזה ברור אצלי. ובדין הוא דהו\"ל לתנא להתחיל בפי גמל שהוא הגדול או בפי הגדי שהוא הקטן מכל השנוים במתני' אלא משום דתבן מלה כוללת לעצה ולעמיר ולעשבים נקטה ברישא א\"נ שרצה לשנות כל השמות המתחילין בעי\"ן ביחד עצה עמיר עשבים עלי שום וכו'. ובגמ' פריך והתניא כגרוגרת ומשני אידי ואידי חד שיעורא הוא ולקמן בפ' המוציא דף ע\"א תניא המוציא רבב כדי לסוך בתנור תחת אספוגית וכמה שיעורה כסלע והתניא כגרוגרת אידי ואידי חד שיעורא הוא ע\"כ משמע דפי טלה וגרוגרת וסלע כולהו חד שיעורא נינהו. וכתבו תוס' ז\"ל והא דנקט במתני' כמלא פי טלה ולא נקט כגרוגרת לאשמועי' דמשום אכילת טלה נתנו בו חכמים שיעור זה דאם נקט כגרוגרת לא הוה ידעי' למה נתנו בו חכמים שיעור זהע\"כ: \n",
+                "<b>מפני שלא שוו וכו'. </b>אבל אותם ששוו כגון עמיר ועלי שום ועלי בצלים לחים מצטרפים וכן חמור לקל כגון תבן לעצה למלא פי גמל ואפי' לא יהא תבן ראוי לגמל שמא אגב העצה ראוי הוא תוס' ז\"ל וה\"נ אמרינן בגמ' בבלית וירושלמית אין מצטרפין לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן פי' חמור היינו אותו ששיעורו מועט וקל היינו אותו ששיעורו מרובה: \n",
+                "<b>המוציא אוכלין בגרוגרת וכו'. </b>וכתב הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ח סי' ה' דגרוגרת א' משלשה בביצה והכריח הרמ\"ך ז\"ל שהוא בקירוב שיש יותר מעט משליש ביצה. מצאתי שבכל מקום ששנינו מלת אוכלים הגיה הר\"מ די לונזאנו ז\"ל אכלים האל\"ף בשו\"א קמ\"ץ ומחק הוי\"ו ונימוקו עמו דכפי הדקדוק אֳכָלִים כמו חֳדָשִׁים קֳדָשִים מן חֹדש קֹדש ה\"נ מן אכל אכָלים וכן מצאתי ג\"כ שנקד ה\"ר יהוסף ז\"ל בשם ס\"א ועוד ראיתי שמחק מלת חייב והוי\"י של ומצטרפין וכך הגיה המוציא אֳכָלִים כגרוגרת מצטרפין זה עם זה וכו': \n",
+                "<b>וגרעיניהם. </b>י\"ס גלעיניהן בלמ\"ד והכל אחד. ובגמ' לקמן ר\"פ המוציא איתא דגרעינין תנן בעי\"ן כמו ונגרע מערכך ולא גראינין באל\"ף: \n",
+                "<b>וסובן ומורסנן. </b>בגמ' במתני' פי' רש\"י ז\"ל כדפי' ר\"ע ז\"ל אבל בחולין דף פ\"ח פירש בהפך סובין שהנפה קולטת מורסן קליפה היוצאה כשכותשין במכתשת כפי' הרמב\"ם ז\"ל. ולי הדיוט יש לי להוכיח דמורסן הוי גרוע מס בין מדתנן בפ' בתרא דתרומות המורסן מותר סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותרות. וכן מצאתי אחר זמן רב שכתב ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל. ובגמ' פריך וסובן ומורסנן לא מצטרפי והתנן בפ' שני דחלה חמשת רבעים קמח חייבים בחלה הן וסיבן ומורסנן ומשני אמר אביי התם שאני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה פי' רש\"י ז\"ל מעורבת בסובנה ובמורסנה הלכך לחם הארץ קרינן ביה ומיהו לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כדי מזיגת הכוס </b>של ברכת המזון וכו'. לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כתבו תוס' ז\"ל והא דלא נקט במתני' כדי מזיגת רביעית מילתא אגב אורחיה קמ\"ל דכוס של ברכה ברביעית ועוד דמהאי טעמא דחזי לכוס של ברכה חשיב ומיחייב בפחות מרביעית לפי שיכול להוסיף עליו מים ע\"כ. ובגמ' דייקי' ממתני' דכוס של ברכה טעון רביעית דקתני כדי מזיגת הכוס ותני עלה כדי מזיגת כוס יפה וקתני סיפא ושאר כל המשקין [ברביעית] שמעי' מינה דאין הוצאה במשקה הראוי לשתיה בפחות מרביעית הלכך ע\"כ כי שיעור ביין כדי מזיגה שיעור הראוי לשתיית רביעית נקט והיינו רובע רביעית דכי יהיב על חד תלת מיא כדרך המזיגות הראויות לשתיה יעמוד על רביעית. ובירושלמי בפירקי' ובפ' ערבי פסחים ובפ\"ג דשקלים משמע דמתני' ר' יהודה היא דתניא התם מים כדי גמיאה. ר' יהודה אומר כדי מזיגת הכוס יין כדי גמיאה ר' יהודה אומר כדי מזיגת הכוס:  ",
+                "<b>חלב כדי גמיאה. </b>גרסי' באל\"ף לשון הגמיאיני נא הכי פשטינן בגמ'. וכתב הרמב\"ן ז\"ל בפ' כי תצא בפסוק לא תתעמר שאעפ\"כ אומרים ממנו מגמע ואינו פולט אבל מגמע ובולע ע\"כ: ובירושלמי הדא דתימא בחלב בהמה טהורה אבל בחלב בהמה טמאה כדי לכחול עין אחת וכן פי' ר\"ע ז\"ל והכריחו בתוס' בשם ר\"י ז\"ל דכדי גמיאה נפיש מכגרוגרת. והר\"ן ז\"ל כתב שיעורא דבכדי גמיאה לא אתפרש ובודאי שהוא פחות מרביעית דהא קתני סיפא ושאר כל המשקין ברביעית ש\"מ דכדי גמיאה בציר מרביעית דרביעית להקל נאמר ולא מצינן למימר דכדי גמיאה היינו מלא לוגמיו דהא וכו' עד אלא ודאי לענין שבת בשל עולם הן שמין בבינונית עכ\"ל ז\"ל. וגם המגיד משנה כתב שם פי\"ח שהוא פחות אפ' מכדי לוגמיו של אדם בינוני ואין צ\"ל מרביעית ע\"כ:  ",
+                "<b>דבש. </b>ירושלמי הדא דתימא בדבש ישן שאינו טוב כי אם ליתן על הכתית אבל חדש אינו ראוי לאכילה ולא לכתית ושיערו כדי לשורפו ולבשל בו ביצה קלה:  ",
+                "<b>שמן כדי לסוך אבר קטן של תינוק בן יומו. </b>כדפי' ר\"ע ז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל אבר קטן אחד מפרקי אצבע קטנה ע\"כ וכר\"ש בן אלעזר וכן א\"ר ינאי ודלא כר' נתן. ונלע\"ד דשמן אכילתו ורפואתו תרוייהו שכיחי ובעינן למיזל ביה לחומרא כדבש אע\"פ שלא נזכר בגמ' שאכתוב בסמוך:  ",
+                "<b>מים כדי לשוף וכו' </b>ואע\"ג דמים שתייתו שכיחא רפואתו לא שכיחא דהא יש שפום קילור ביין וחלב והוה לן למיזל בתר שתייתו לקולא כדאזלינן גבי יין וחלב שהם ג\"כ שתייתן שכיחא רפואתן לא שכיחא דהא יש שפים במים תירץ אביי בגמ' דבגלילא שנו שהן עניים ומקפידי' מדבר מועט וחסין על יין וחלב לשוף קילור ואין שפים כלל אלא במים הלכך הדר ה\"ל כדבש דרפואתו נמי שכיחא כמו אכילתו שהרי אין שום משקה אחר ראוי לכתית הכא נמי שיפה במים שכיחא ובעינן למיזל לחומרא בשיעור קטן. רבא אמר אפילו תימא בשאר מקומות כדשמואל דאמר שמואל כל שקייני מסו ומטללי פי' מסככין על העין עד שתכלה מראיתו לגמרי מפני שהן עבין בר ממיא דעדיפי מכולהו דמסו ולא מטללי והוי בכל המקומות רפואת המים שכיחא. ובירושלמי א\"ר אלעזר הדא דאת אמר באילין מיא דטלא ברם באילין דידן כדי להדיח פני מדוכה. והרמב\"ם ז\"ל כתב בפירוש מישנתנו וזהו במימי היאור בלבד שהם יפין לעין. אמנם שם רפי\"ח פסק כירוש' שכתבתי:  ",
+                "<b>ושאר כל המשקין ברביעית </b>ומשמע אפי' דם ודלא כר\"ש בן אלעזר ורשב\"ג שאומרו בברייתא כדי לכחול בו עין אחת שכן כוחלין בדם תרנגול הבר ובדם דעטלף:  ",
+                "<b>וכל השופכין ברביעית. </b>כתבו תוס' ז\"ל דדוקא אברייתא קבעי בגמ' שופכין למאי חזו משום דדומיא דדם קתני להו התם כדאיתא בגמ' דמאיס טובא ומשני דחזו לגבל בהן את הטיט אבל שופכין דמתני' איכא למימר דחזו לכמה דברים לרחוץ בהן כוסות וקערות דלא מאיסי כולי האי אלא שאינם ראוין לשתיה ע\"כ. וגרסי' שוּפָכִין הפ\"א בנקודת קמץ:  ",
+                "<b>ר\"ש אומר כולן ברביעית. </b>ירושלמי משיבין חכמים לר\"ש אפשר לומר דבש ברביעית וחומץ ברביעית והוא מותיב לין כמה דאית לכון כל האוכלין מצטרפין לכגרוגרת כן אוף אנן אית לן כל המשקין מצטרפי' לרביעית:  ",
+                "<b>לא נאמרו כל השעורים הללו אלא למצניעיהן </b>א\"ר מנא למצניעיהן כל שהן ותני כן על דר\"ש לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא למצניעיהם הא למוציאיהם ברביעית:  "
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא חבל וכו'. </b>ובירוש' הדא דאת אמר בהדין רכיכא ברם בהדין קשיא כדי לבשל ביצה קלה: \n",
+                "<b>גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה </b>ובירוש' הדא דאת אמר בהדין גוויא ברם בהדין ברייא כדי לעשות שני בתים לנפה ולכברה: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן. </b>ובלבד קטן שהוא יודע לנעול ע\"כ: \n",
+                "<b>המוציא קשר מוכסין חייב. </b>איצטריך לאשמועי' אפי' כתוב על הקלף אע\"ג דקתני בסמוך דשיעור קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין תוס' ז\"ל. ונראה דודאי לא פליגי אפירוש רש\"י ז\"ל שהעתיק כבר ר\"ע ז\"ל דהתם מיירי בקלף חלק שאינו כתוב וקל להבין וכן מפורשים דבריהם במקומות אחרות. ופסק הרמב\"ם ז\"ל שם ביד כר' יהודה דאמר בגמ' בברייתא דהמוציא קשר מוכסין אפי' אחר שהראהו למוכס חייב דלעולם צריך הוא להראותו: \n",
+                "<b>נייר מחוק </b>מצאתי מונה נייר פסיל וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל שכן הוא בכל הספרים וכן נראה דגריס הרמב\"ם ז\"ל שז\"ל נייר ידוע ונייר פסול הוא שטר של נייר שנתבטל ואין מוציאין בו חוב ע\"כ. ולשון הברייתא בגמ' המוציא נייר מחוק ושטר פרוע וכו' והעתיק לשון הברייתא הרמב\"ם ז\"ל שם ביד: גם נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל של פלייטום הפ\"א בחיר\"ק והלמ\"ד בשו\"א והיו\"ד בקמ\"ץ והטי\"ת בשור\"ק מחוברת למ\"ם וכן הגיה לעיל בפ' ששי סי' ג' כמ\"ש שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור כדי לעשות קמיע. </b>והייני דקרי ליה בגמ' חיפא דמליח ולא קמיח ולא עפיץ וראוי לחפות בו קמיעים. ובירוש' איתא תנאי תני כדי ליתן על הקמיע מאן דתני כדי לעשות קמיע בהדין רכיכא ומאן דתני כדי ליתן על הקמיע בהדין קשיא: \n",
+                "<b>דוכסוסטוס כדי לכתוב מזוזה. </b>מסוגית התלמוד וגם מן הירוש' מוכח דאין זו הבבא מן המשנה ולא גרסי' ליה במתני' וכן ג\"כ ברב אלפס ובהרא\"ש ז\"ל ליתיה וגם הרמב\"ם ז\"ל לא פירשו וגם רש\"ל ז\"ל מחקו: קֶלֶף. נראה דאפשר לגרוס קלף בשש נקודות על משקל אלף והרבים של קֶלֶף קְלָפִים וכן הרבים של אֶלֶף אֲלָפִים חֶלֶב חלבים גֶפֶן גְפָנּיִם סֵפֶר סְפָרִים. או אפשר דגרסי' קלף בשו\"א וקמ\"ץ על משקל כּתב והרבים קלפים כמו כְּתָבִים וכמו יקר יקרים אֱסָר אֱסָרִים ועיין עוד בשרש [י הרד\"ק] בחלק הדקדוק במלת פָּעַל: וקלף היינו דמליח וקמיח ועפיץ דאיידי דדמיו יקרים וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>כחול כדי לכחול עין אחת. </b>ירושלמי רבנן דקסרין בשם ר' בון בר חייא שכן אשה סומא באחת מעיניה כוחלת חברתה ויוצאה לשוק ובגמ' משני דברייתא דקתני בה כדי לכחול שתי עינים מיירי בבנות כפרים שאינן צריכות צניעות כ\"כ שאין שחוק וקלות ראש מצוי ביניהן: \n",
+                "<b>זפת וגפרית כדי לעשות נקב שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן. </b>ברב אלפס והר\"ן ז\"ל גרסי' להני תרתי בבי קודם בבא דדבק וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכן משמע מן הירוש' וגרסי' תו התם שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן תני ר' חייא כדי ליתן על פי סדק קטן אבל מן הגמ' שבדפוס מוכח דגרסי' לבבא דשעוה כדי ליתן על פי נקב קטן קודם בבא דדבק כדי ליתן בראש השבשבת ובתר בבא דדבק בבא דזפת וגפרית כדי לעשות נקב ובתרה חרסית וכו' וכן הוא ג\"כ בפי' הרמב\"ם ז\"ל אבל בפי' רש\"י ז\"ל הוא כאשר הוא בפי' ר\"ע ז\"ל ובגמ' תנא שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן של יין וכן בזפת וגפרית נמי תני עלה כדי ליתן על פי נקב קטן של יין ופי' רש\"י ז\"ל למעוטי שמן ודבש שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן ודבש. אבל בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל נמחקה פסקא דשעוה וגם כל התלמוד שעליה עד דבק גם פסקת זפת וגפרית נמחקה ונכתב במקומה שעוה וכו' וכן הוא ג\"כ מוגה ברש\"ל ז\"ל והכי נמי מסתברא דמלת קטן דאתיא התוספתא לפרשה לא נזכרה רק גבי שעוה. ובערוך הביא שבשבת בערך שפשף נראה דגריס במתני' שפשפת וכתב דיש שונים שבשבת והן זמורות ומתרגמינן שבשתא ונועצן בקרקע ובראשן דבק וכשנח עליו העוף נדבק ונתפש ושפשפת כיצד עושין מביאין ג' וד' קנים וקושרין אותם זה ע\"ג זה ובראש קנה העליון מניחין כנף אחד של עוף גדול וטחין את הכנף בדבק והיינו דקאמר בראש השפשף שבראש קנה של ציידין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השבשבת. </b>יש גורסי' השפשפת ויש גורסי' השפשף וכן ברש\"י והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>חרסית וכו'. </b>וכתבו תוס' ז\"ל חרסית כדי לעשות פי כור אע\"ג דאמרי' לעיל בגמ' אין אדם טורח לגבל טיט כדי לעשות בו פי כור חרסית חשיב טפי מטיט דמצניעין אותו לעשות פי כור של צורפי זהב א\"נ הכא מיירי במגובל ע\"כ. ועיין במ\"ש ברפ\"ה דמסכת מעשר שני בשם ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר כדי לעשות פטפוט. </b>בגמ' פריך למימרא דשיעורא דר' יהודה נפיש והא קיי\"ל דשיעורא דרבנן נפיש דתנן לעיל בפירקין ר' יהודה אומר כדי לטול ממנו מדת מנעל לקטן ומשני אימא כדי לסוד פטפוט כירה קטנה [הג\"ה רש\"ל לא מחק שתי מלות הללו ונלע\"ד שצ\"ל כור קטן.] פי' רש\"י ז\"ל לטוח בקעים: \n",
+                "<b>סיד כדי לסוד קטנה שבבנות </b>גרסי' וצריך למחוק מלת אצבע הכתובה בספרים דבגמ' הוא דמפרש תנא כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות ומשמע בגמ' דבבנות שהגיעו לפרקן מיירי. ופי' בערוך סיד עושין אותו מן שמרים תולין אותו בתוך החבית העופרת ומתלבן. ובלע\"ז יירוסא ופסולת הסיד מערבין בו מלח ומניחין אותו באור בלא מים ימים רבים ונעשה אדום ונקרא מיניאו ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר כדי לעשות כַּלְכּוּל. </b>כך נקד הר\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' נחמיה אומר כדי לעשות אנדיפי.</b> [הג\"ה בגמ' ובהרא\"ש ז\"ל לסוד הכא גבי ר' נחמיה]. בגמ' אמרי' דשיעוריה דר' יהודה זוטר מדרבנן ונפיש מדר' נחמיה. ופי' רש\"י ז\"ל אנדיפי בת צדעא פי' למטה מן הצדעין להסיר שיער דק. ובגמ' במסקנא איכא מאן דמפ' דאנדיפי ר\"ל פדחת שסכין שם שלא במקום שיער להאדים הבשר וכדאמרי' דדרש ההוא מרבנן במעשה מרכבה ונפקא צדעא מן כותלא ומחתיה באנדיפי דהיינו בפדחתו וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל. אכן בפי' ה\"ר יהונתן כת\"י מצאתי שתפס פירושו של רב כהנא הראשון וז\"ל ר' יהודה מחמיר מדרבנן כי היכי דחזינן דמחמיר ר' יהודה בחבל ור' נחמיה מחמיר מכולהו וקאמר כדי לעשות אנדיפי מפרש בגמ' לעשות ממנו סימנין לכלי העשוי למדוד בו יין או שמן שמסמנין בו בסיד ע\"כ בדינר ומחייב ר' נחמיה אפילו בסימן אחד עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מרצופים. </b>שקים של עור אבל רש\"י ז\"ל פי' שקים העשוים מקליפת עץ גדולים שנושאין בהן פרקמטיא בספינות וחותמין אותם ע\"כ: \n",
+                "<b>חול הגס כדי ליתן על מלא כף סיד. </b>גמ' תנא כדי ליתן על פי כף של סיידין ומכח זו התוספתא יש גורסין במשנה מלא כף סייד ואין להם הכרח גמור דלעולם אימא לך דגרסי' סיד ואף על פי שלשון המשנה דחוק התוספתא פירשתו וכן שיעור לשון המשנה על מלא רף סיד שמשים הסייד בכף חול עם הסיד שבה ועוד דהא לא אשכחן בשום ספר במשנה מלת סיד בשני יודי\"ן. ובגמרא בעינן מאן תנא דחול מעלי ליה לסיד אמר רב חסדא ר' יהודה היא דתניא לא יסוד אדם את ביתו בסיד אלא אם כן עירב בו תבן או חול ר' יהודה אומר תבן מותר חול אסור מפני שהוא טרכסיד פי' רש\"י ז\"ל סיד חזקה ומתקשה יותר משאם לא עירב בו רבא אמר אפי' תימא רבנן קלקולו זהו תיקונו פי' רש\"י ז\"ל דאי לאו דמקלקל ליה דמשחירו לא הוי מישתרי הלכך על כרחך הא דקשיא מעליותא היא לגביה ומשערינן ביה: \n",
+                "<b>קנה כדי לעשות קולמוס. </b>ובגמ' תנא קנה כדי לעשות קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו ובעי רב אשי קשר העליון או קשר התחתון ולא אפשיט ליה. וכבר פי' ר\"ע ז\"ל המגיע לקשרים של אמצע אצבעותיו: \n",
+                "<b>ואם היה עבה או מרוסס וכו'. </b>גרסי' וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>בלָפַס. </b>כן נקד הר\"י ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר כדי לעשות חף. </b>ושיעוריה זוטר מדרבנן אע\"ג דמתני' מיירי בתרווד קטן כמו שכתבו תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>זכוכית. </b>ובגמ' תנא סכוכית כדי לפצוע בה שני נימין כאחת ופי' רש\"י ז\"ל בסכוכית היינו זכוכית: ובירוש' תמן לקמן בפ' כל הכלים תנן ושל זכוכית לצוק לתוכן שמן והכא את אמר הכין ומשני כאן בעבה כאן בחדה פי' בעבה שאינה ראויה לגרוד לצוק הוי שיעורה: \n",
+                "<b>לגרוד בה. </b>בדל\"ת בסוף התיבה היא גירסת הערוך: \n",
+                "<b>ראש הכרכד. </b>בדל\"ת בסוף וכן בערוך. ומצאתי בפי' כתיבת יד על הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"ח כרכד ידוע בלע\"ז טורטירו והוא הכישור ע\"כ: \n",
+                "<b>צרור אבן כדי לזרוק בעוף ראב\"י אומר כדי לזרוק בבהמה. </b>והוא שמרגשת בצרור בהכאתו ושיעורו מפורש בברייתא אמר ראב\"י משקל עשרה זוזים. ונראה שאין לגרוס או אבן רק צרור אבן דבצרור אם הוא פיסת רגב הואיל ומיפרכא לא חזי לקנוח ואסורה לטלטל וכן מצאתי הגירסא ג\"כ בירושלמי וברב אלפס ובספר הרוקח סימן צ\"ה וגם ביד שם סימן י\"א וגם בהרא\"ש ז\"ל ובגמ' לענין משמוש וקנוח נראה דקרי לאבן צרור אבל הה\"נ צרור קשה כאבן דמותר למשמש בו כלאחר יד משום סכנה אלא דלפי' ר\"ח ז\"ל שהביא הרא\"ש ז\"ל משמע שהוא צרור ממש שפירש צרור למשמש בו להחליק הצרור שלא יסרט בשרו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין פצים לחברו. </b>ר\"ל בין בקע לחברו תרגום וקרע לו חלוני ופצים ליה תרכין. ובפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ') פי' רש\"י ז\"ל כדי ליתן בין פצים לחברו פצימי חלונות שבכותל מרחיקין זה מזה ברוחב החלון ליכנס האורה וכך כל אחד ואחד ונותן בחומה למטה ולמעלה חרס רחב בין זה לזה וטח בטיט והחרס עב והרי הוא שם כאבן עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית. </b>ובגמ' בעינן שיעורא דר\"מ נפיש או שיעורא דר' יוסי נפיש ומתקיף עלה בגמ' מסתברא שיעורא דר' יוסי נפיש אבל מקרא משמע דשיעורא דר\"מ נפיש דאי ס\"ד שיעורא דר' יוסי נפיש לייט עלה במנא זוטא והדר לייט עלה במנא רבא פי' רש\"י ז\"ל כלומר לפי דבריהם נראה מן הסברא שר\"מ מחמיר דאמר לחתות בו אור ולא פי' שיעורא וחרס פורתא חזי לחדא גחלת ואילו לקבל רביעית מים נפיש שיעורא וכי מעיינת בקרא דלחשוף מים זוטא דאי סלקא דעתך לחשוף מים נפיש לייט עלה שלא יותר בה אפי' כלי קטן והדר אמר כלי גדול וכי דרך המקללים הוא כך ומהדר אביי מתני' דקאמר ר\"מ כדי לחתות בו אור מיקידה גדולה קאמר שאפי' גחלת קטנה אינו ראוי לחתות בה אלא בחרס גדול מפני שהוא נכוה ופריך שפיר קאמר ר' יוסי לר' מאיר ור\"מ לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא מידי דחשיב לאינשי דלא לישתכח לה אלא אפילו מידי דלא חשיב לאינשי לא לישתכח ולעולם לא חשיב שיעורא אלא לחתות אור ע\"כ. ולישנא דקרא הכי איתיה בספר ישעיה ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד: \n",
+                "<b>חרש </b>כתיב בשי\"ן: \n",
+                "<b>מיקוד. </b>נקוד הקו\"ף בשורק: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>א\"ר עקיבא מנין וכו'. </b>כתוב בס' הליכות עולם פ\"ג בשער החמישי מסורת בידנו וביד כל ת\"ח שכל מקום ששנינו בראש הפרק אמר ר' פלוני כגון א\"ר עקיבא מנין לע\"ז כך היא הלכה ובכל מקום ששנינו בראש הפרק ר' פלוני אומר כגון רי אליעזר אומר דשבת אינה הלכה וכיוצא בזה בתלמוד שכל מקום שאומר תנא דבי ר' ישמעאל כך הלכה וכל מקום שאומר דבי ר' ישמעאל תנא אינה הלכה ע\"כ. אמנם אני רואה שבזו המשנה פסק הרמב\"ם ז\"ל בפירוש המשנה כחכמים גם ביד פ\"ח דהלכות שאר אבות הטומאה: \n",
+                "<b>מנין לע\"ז. </b>ירושלמי כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בע\"ז מקיש ע\"ז לנדה מה נדה מטמאה במשא אף ע\"ז מטמאה במשא דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בשרצים מקיש ע\"ז לשרץ מה שרץ מטמא בהיסט אף ע\"ז מטמאה בהיסט. (צ\"ע. ועי' ברש\"י ז\"ל בפרקין דף פ\"ד ריש ע\"ב שכתב שם דהיסט אפקיה רחמנא בנ' נגיעה ע\"כ): \n",
+                "<b>מטמאה במשא. </b>ומפרש בגמ' דלהכי איתקש לנדה לומר דכשם שאין אבר שנחתך מן הנדה מטמא משום תורת נדה כך אין אבר של ע\"ז מטמא כלל אע\"פ שהוא אבר שלם כגון שהיא ע\"ז של חוליות והקישה רחמנא לשרץ בקרא דשקץ תשקצנו לומר דאינה מטמאה במשא והקישה רחמנא למת בקרא דוישלך את עפרה אל קבר בני העם לומר דלא מטמאה בכעדשה ופרכינן ואימא לחומרא דאקשה רחמנא לנדה לטמויי באבן מסמא ולשרץ לטמויי בכעדשה ולמת לטמויי באהל ומשנינן טומאת ע\"ז דרבנן היא דשקץ תשקצנו לאו לשון שרץ ממש הוא אלא עיקר קרא לכנות לה שם לגנאי אתא וקיימא לן דקולא וחומרא לקולא מקשינן וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל. וכתב הר\"מ די לונזאנו ז\"ל ה\"מ למימר שנאמר והוציאו את הנדה מן הקדש בד\"ה סי' כ\"ט והיינו ע\"ז ע\"כ. ועיין בגמרא בתוס' ד\"ה אמר רבה ויתורץ שפיר טפי. \n",
+                "ונלע\"ד דמעיקרא תנא מנין לע\"ז מן הטעם שפי' רש\"י ז\"ל או מן הטעם שפי' תוס' ז\"ל כמו שכבר העתיק שני הטעמים ר\"ע ז\"ל ובתר הכי תנא מנין לספינה שהוא ג\"כ ענין טומאה וטהרה דומיא דבבא דע\"ז ובדין הוא דליתני בתר הכי מיד ג\"כ בבא דפולטת שהוא ג\"כ ענין טומאה וטהרה אלא משום דבבא דפולטת ובבא דמרחיצין תרוייהו הוי ביום השלישי וגם דבבא דפולטת ילפותא דידה הוי מקרא דמתן תורה דאתייהיבא ביומא דשבתא מש\"ה אקדים ותנא בבא דערוגה ובתר הכי תנא בבא דקושרין ובבא דסיכה דתרוייהו שייכי ליום הכפורים ואקדים בבא דקשירה לבבא דסיכה משום דבעי למיתני בסיכה אע\"פ שאין ראיה לדבר כמו דתנא בבבא קמא נבי חרס כדי ליתן בין פצים לחברו דבסוף פירקין דלעיל וצ\"ע אי כולהו הוי ראיה גמורה מדלא תני אע\"פ שאין ראיה לדבר רק בהני תרתי גבי חרס וגבי סיכה כדכתבינן. והרמב\"ם ז\"ל בבא דערוגה פי' סי' בעלמא הוא מלת זרועיה וז\"ל ואינה ראיה אלא אסמכתא חלושה כמו סימן ע\"כ. \n",
+                "והגיה הר\"י ז\"ל שמטמא (בקמץ תחת המ') וכן בכולה מתני' מחק הה\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנין לספינה וכו'. </b>ר' עקיבא קאמר לה כנלע\"ד וכן ערוגה אע\"ג דבודאי מוסכמת ודברי הכל היא. אבל מנין לפולטת היא דלא כר\"ע כמו שיתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>שנאמר דרך אניה בלב ים. </b>בגמ' בברייתא יליף לה חנניה משק מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ שהוקשו לשק בקרא דמכל כלי עץ או בגד או עור או שק בעינן דמיטלטל מלא וריקן לאפוקי ספינה דלא מיטלטלה מלאה ואיכא בינייהו ספינה של חרס שלא הוקשה לשק בההוא קרא דלחנניה טמאה אע\"ג דלא מיטלטלה מלאה אי נמי ספינת הירדן שהיא של עץ אלא שהיא קטנה דמיטלטלא מלאה ג\"כ ע\"י שורים או ע\"י אדם ולחנניה טמאה ולרב פפא כפי גירסת רש\"י ז\"ל ר' יוסי דברייתא דמייתי בגמ' כחנניא דספינה של חרס או ספינה קטנה דהיינו ספינת הירדן טמאה וכפי גירסת ר\"ת איפכא דלר' יוסי טהורה כתנא דידן: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל בלב ים וכו' עד ואפי' טענוה ביבשה. אמר המלקט כגון ספינת הירדן וכדכתבינן: \n",
+                "<b>מנין לערוגה שהיא ששה על ששה. </b>יש אומרים דערוגה ששה נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם ומשמע לחייו לשון לוחות וכן היו ששה על ששה מכלל דערוגה נמי כן הוא. תוס' ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל בד\"ה שזורעים צריך להגיה בסופו ערבוב [ברע\"ב ד\"ר בטעות ערבו\"]: \n",
+                "<b>ד' על ד' רוחות הערוגה. </b>פ\"ק דקדושין דף ל\"ט ופי' הר\"ן ז\"ל ד' על ד' רוחות הערוגה כלומר באמצע כל רוח ורוח וא' באמצע כלומר באמצע הערוגה ע\"כ ופי' רש\"י ז\"ל ד' על ד' רוחות הערוגה דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה עם מקום הזרע הרי מן הזרע הנזרע בגבול הערוגה כנגד האמצעי ועד האמצעי שלשה טפחים ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דבור המתחיל ארבעה וכו' עד וליניקה [ברע\"ב ד\"ר בטעות ולינקיה.] פשוט הוא שכצ\"ל. בסוף לשוט ז\"ל שכתב ובמס' כלאים פירשתי הלכות ערוגה וכו'. אמר המלקט תמצאינו כתוב בשמו ז\"ל ברפ\"ג דמסכת כלאים בכלל לקוטָי בחבור זה אבל פה העתיק ר\"ע ז\"ל לשון רש\"י ז\"ל בקיצור. וי\"ס דגרסי' ארבעה בארבע רוחות ול\"ג מלת על וכן הוא ברי\"ף ז\"ל: \n",
+                "<b>ואחד באמצע שנא' כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרעה תצמיח לא נאמר אלא זרועיה תצמיח. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהיא טמאה. </b>דלא כר' אלעזר בן עזריה דהא שמעינן ליה דקאמר טהורה בפ\"ח דמסכת מקואות וגם בברייתא דמייתי בגמ' ולמאן דמוקי כתנאי רישא רבנן וסיפא דמרחיצין ר' אלעזר בן עזריה דהוא אמר לה לקמן בפי\"ט ומאן דלא מוקי כתנאי משבש לה ותנא ברישא טהורה וכולה ראב\"ע היא. ותמצא מאן הוא אמורא דמוקי כתנאי ומאן הוא אמורא דלא מוקי כתנאי כתוב במציעא פ\"ג סי' ט' ע\"ש בבבא דחבית. וכתבו תוס' ז\"ל דאומר ר\"י דמאן דמשבש לה ותני טהורה אינו מגיה למתני' טהורה לאוקומה אליבא דחד תנא אלא בלא\"ה איכא דתני טהורה ואיכא דתני טמאה ע\"כ וכן נראה דגריס הר\"ן ז\"ל שהיא טמאה אבל בהרא\"ש ז\"ל מצאתי הגירסא שהיא טהורה. ואפשר דטמאה הוה גריס אלא דפסק הלכה נקט טהורה. אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב שמצא בספרים ישנים טהורה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל הראוי להזריעה צ\"ל הראוי להזריע. עוד בפי' ר\"ע ז\"ל ומתני' משבשתא היא ותני מנין לפולטת ש\"ז ביום השלישי שהיא טהורה שנאמר היו נכונים לשלשת ימים ולשלשת ימים דאמר קרא היינו ליום השלישי דביום השלישי להפרשה ניתנה תורה אי נמי לאו משבשתא היא אלא ראב\"ע היא דס\"ל הפולטת ביום השלישי טמאה ולית הלכתא כותיה עכ\"ל ז\"ל. אמר המלקט לפי מה שכתבתי מסוגית הגמ' וממתני' דפ\"ח דמקואות נלע\"ד להגיה פה כך ומתני' משבשתא היא וכו' עד להפרשה ניתנה תורה ומתני' ר\"א בן עזריה היא א\"נ לאו משבשתא אלא מתני' רבנן היא דס\"ל הפולטת ביום השלישי טמאה ולית הלכתא כותייהו דו\"ק: וכתבו תוס' ז\"ל וא\"ת אכתי למאן דלא מוקי כתנאי אכתי הויא מתני' כתנאי דרישא דמתני' ר' עקיבא הוא דקתני לה וסיפא דקתני פולטת טהורה היינו דלא כר' עקיבא דפליג אר\"א בן עזריה בברייתא ובמתני' דפ\"ח דמקואות וי\"ל דלא קפיד לאוקומי כתנאי אלא בתרי באבי הסמוכות זו אחר זו אבל אההיא דריש פירקין המרוחקת מההיא דפולטת לא קפיד ע\"כ: \n",
+                "<b>שנאמר היו נכונים לשלשת ימים. </b>אע\"פ שבאותה שעה עדיין לא ניתנה תורה מ\"מ מסתמא הקפידה תורה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מתן תורה ואע\"ג דלא הקפיד על זבין ומצורעים ובועלי נדות היינו משום דלא הוי בהו קלות ראש וכדתניא בפ' מי שמתו אבל בעלי קריין אסורין דמחמת קלות ראש הוא בא. תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>מרחיצין וכו'. </b>ירושלמי אנן תנינן מרחיצין את הקטן תנאי דבי רב תנו מרחיצין את המילה ר' אבהו בשם ר' יוחנן הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן א\"ר יוסי ע\"כ את אמר מרחיצין את הקטן דתני שמואל לעולם אין מונעין לא שמן ולא חמין מע\"ג מכה בשבת א\"ר ייסא כל שעה הוה ר' זעירא אומר לי תני מתניתך ולא עוד אלא שמזלפים חמין ע\"ג מכה בשבת אם אומר את שמרחיצין את המילה מה בין מכתו של גדול למכתו של קטן ר' אבין בשם ר' אבהו טעמא דראב\"ע ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים בהיותו כואב אין כתיב כאן אלא בהיותם כואבים בשעה שכל אבריהם כואבים עליהם: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וכ\"ש ראשון ושני עיין במ\"ש לקמן בפי\"ט סי' ג': \n",
+                "<b>אם יהיו חטאיכם כשנים וכו'. </b>הא דלא קאמר כשני לשון יחיד בלא מ\"ם דומיא דכשלג אמרי' בגמ' דה\"ק קרא אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו כשלג ילבינו ובירושלמי תני ר' אליעזר אומר אם יהיו חטאיכם כשנים שבין שמים לארץ כשלג ילבינו יותר מכאן כצמר יהיו ר' יהושע אומר אם יהיו חטאיכם כשנים כשני אבות כשלג ילבינו יותר מכאן כצמר יהיו ור\"י בן פזי אומר אם יהיו חטאיכם כשנים ילבינו בראשון אם יאדימו כתולע כצמר יהיו בַּשֵנִי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. </b>מקיש סיכה לשתיה רש\"י ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל אע\"פ שאין ראיה לדבר שנאמר ותבא כמים וגו' ומיהו ראיה גמורה לא הוי משום דקרא לא מישתעי בשתיה אלא ברחיצה משום דמשמע מים דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי וקשה לר\"י דבפ' בתרא דיומא קאמר דרחיצה איקרי ענוי. מנלן אמר מר זוטרא מהכא ותבא כמים בקרבו מים דומיא דשמן מה שמן מאבראי וכו' ופריך והא האי תנא איפכא נסיב לה דתנן מנין לסיכה ומאי פריך והא תנא דמתני' קאמר שאין ראיה לדבר אלא זכר לדבר משום דמים דומיא דשמן כדפרישית. ואומר ר\"י דפריך הכי דאי חשיבא ראיה גמורה דרחיצה כסיכה כדקאמרת לא ה\"ל להאי תנא למעבד מינה אפי' זכר בעלמא. קשה לרשב\"א דאמאי מייתי האי קרא שאינו אלא זכר בעלמא ה\"ל לאתויי קרא דלחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי דהוי דרשה גמורה ומיניה נפקא לן בפרק בתרא דיומא דסיכה איקרי ענוי עכ\"ל ז\"ל. ופי' הרמב\"ם ז\"ל אין רוצה באמרו כשתיה שיתחייב עליה כרת כשתיה רק שיתחייב עליה מלקות ע\"כ בקיצור פי' מלקות מדרבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה. </b>והשתא הדר תנא לדיני שיעור הוצאה דאיירי בה ואזיל מריש משנת ועוד כלל אחר אמרו וכו' עד סוף פ' הזורק דזריקה תולדה דהוצאה היא: \n",
+                "<b>תבלין כו'. </b>עי' במ\"ש בפרק שני דערלה סי' ו' סוף סי' י': \n",
+                "<b>קליפי אנוזים וקליפי רמונים וכו' </b>כצ\"ל ומייתי לה במכלתין פ\"ח דף ע\"ט. ופי' שם רש\"י ז\"ל פי שבכה קופיא נותנין בגד באמצעיתה ע\"כ. ובגמ' פריך עלה ורמינהי המוציא סמנין שרויין כדי לצבוע בהן לאירא ומשני מתני' בשאינם שרוין והבא לשרות אינו שורה פחות מכדי בגד קטן. ובירושלמי פריך תמן לקמן פי\"ג תנינן שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו וכו' והכא את אמר הכין ומשני תמן בצובע ברם הכא במוציא לצבוע: \n",
+                "<b>בגד קטן פי שבכה. </b>ס\"א בגד קטן בשבכה וכן בערוך ובהרי\"ף ז\"ל בסבכה. ובקצת נוסחאות כסבכה וכן הוא בירוש': \n",
+                "<b>מי רגלים. </b>תנא מי רגלים עד בן מ' יום ותוס' ז\"ל גרסי עד מ' יום פי' דמשלשה ימים עד מ' יום מעבירין אותה על הכתם אבל תוך שלשה ולאחר מ' יום אין מעבירין: \n",
+                "<b>נתר. </b>תנא נתר אלכסנדרית ולא נתר אנפנטרין: \n",
+                "<b>קמוליא. </b>ס\"א קמוניא בנו\"ן. וכתב הר\"מ לונזאנו ז\"ל אבן סינא קמוליא בלע\"ז טירא די אשפנייא הוא רקועי לבנים מזהירים טובים בטבעם כאפוריים וממנו יש הרבה מה שאין לו וכולו מתפרך מהרה ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל צריך להגיה שלוף דוץ בצדי [ברע\"ב ד\"ר \"שלוף דון\".]: \n",
+                "<b>ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן בשבכה. </b>אשלג בלשון תלמוד שונאגא שמיה ומשתכח בנוקבא דמרגניתא ומפקי ליה ברמצא דפרזלא: \n",
+                "<b>כדי להעביר על הכתם. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פלפלת כל שהיא. </b>לשון נקבה וביד פלפל כל שהוא. ירושלמי תנא אף ריח רע כל שהוא וא\"ר איליא אף ר\"ש מודה בה ומודה ר\"ש באיסורו הנאה ע\"כ [הגה\"ה צ\"ע וגם לקמן ס\"פ המצניע צריך עיון בסי' ה' ויתכן שמשם יובן קצת ועיין ג\"כ תוי\"ט.] ובבבלי ג\"כ ת\"ר ריח רע כל שהוא שמן טוב כל שהוא ארגמן כל שהוא שגם הוא ראוי להריח. בתולת הורד. פי' ורד בחור עלה אחת: \n",
+                "<b>מקק. </b>רקב הנופל ממספרים או ממטפחות שבלו נקרא מקק לשון המק בשרו: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אף המוציא ממשמשי עבודה זרה וכו'. </b>ועיין לעיל פ\"ז סי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא קופת הרוכלין וכו'. </b>ביד ס\"פ י\"ח דהלכות שבת וכתב שם ואפי' הוציאן בתוך כפו אינו חייב אלא אחת ע\"כ: \n",
+                "<b>אע\"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת. </b>תימא דמאי קמ\"ל פשיטא דאפי' בהוציא וחזר והוציא אינו חייב אלא אחת כמו בקצר וחזר וקצר כ\"ש בבת אחת ותירץ ר\"ת דמיירי כגון שנודע לו על מין זה ונתכפר וחזר ונודע לו על מין אחר אפ\"ה פטור דהוי הכל כמו דבר אחד ואפי' כפרות אין מחלקות תוס' ז\"ל. ועיין מ\"ש התוי\"ט לקמן פרק עשירי במשנה ב': \n",
+                "<b>זרעוני גינה פחות מכרוגרות. </b>במכלתין פ\"ח דף ע\"ט אלא שנפל טעות שם. ובגמרא רמי עלה ממתני' דלעיל פ\"ח דקתני זבל וחול דק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים כדי לזבל כרישא אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשיב ומשני הא דזריע הא דלא זריע כשהוא זרוע אדם טורח בשביל אחד מהם אבל דלא זריע אין אדם טורח בשביל גרגיר אחד לזורעו: \n",
+                "<b>ר' יהודה בן בתירא אומר חמשה </b>פי' חמשה גרעינין ולהחמיר אתא: \n",
+                "<b>זרע קשואים שנים. </b>ת\"ק קאמר לה והלכתא היא: \n",
+                "<b>חגב חי כל שהוא </b>גרסי' ופשיטא דבטהור עסקי': \n",
+                "<b>מת כגרוגרות </b>ירושלמי הדא דאת אמר בטהור אבל בטמא כמלא פי הכלב: \n",
+                "<b>צפרת כרמים. </b>בחולין פ' אלו טרפות מוכח דמין חגב טהור הוא וכן פי' בערוך: \n",
+                "<b>שמצניעין אותה לרפואה </b>ירושלמי א\"ר אחא שכן אשה סטופה מושחת ממנה והיא מתרפא תמן אמרין מאן דבעי נפרוש מן דרך הארץ אכיל פלגא ושביק פלגא של שמאל אוסר ושל ימין מתיר אבד כל שהוא חסר כל שהוא אין לו תקנה עולמית כיצד הוא עושה א\"ר יוסי ב\"ר בון יהיב לה גו צלוחית דבש. ר\"י אומר אף המוציא חגב (חי) טמא כל שהוא. הא טהור (צ\"ע) בין חי בין מת כגרוגרת ר\"י כדעתיה דר\"י אומר אוכלין טהורין אין משחקין בהן והא כתיב התשחק בו כצפור (וכו') א\"ר מתניא מכיון שהיא מחוסרת שחיטה כטמאה היא ע\"כ: \n",
+                "<b>מפני שמצניעין אותו לקטן לשחק בו. </b>דס\"ל לר\"י דאי מיית תינוק מיספד ספיד ליה ולאו אורחי' למיכליה: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המצניע לזרע וכו'. </b>ובגמ' פריך למה ליה למיתני המצניע ליתני המוציא לזרע חייב דהא דבעינן שיעורא היינו טעמא שאין אדם טורח וכו' כדכתבינן בסוף פירקין דלעיל אבל זה שהוציא נימא א' ליזריעה בהדיא גלי דעתיה דטרח ואחשבה ובלא מצניע נמי חייב ושני אביי הב\"ע כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו והוציאו סתם מהו דתימא בטולי בטלה מחשבתו קמ\"ל שעל דעת הראשונה הוציאו והא אחשביה. ובירושלמי מוקי לה כר' יהודה דאמר אומן דרך אומנותו חייב: \n",
+                "<b>חייב עליו בכל שהוא. </b>גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה ר\"מ אף במוציא חטא לזריעה והאי כל שהוא לא תימא לאפוקי מגרוגרת ולעולם בעינן כזית אלא דוקא הוא וסתם מתני' ר\"מ: \n",
+                "<b>וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו. </b>מתני' דלא כר\"ש בן אלעזר כדכתבינן לעיל פ' כלל גדול: \n",
+                "<b>חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו. </b>בגמ' פריך פשיטא כיון דלא זרעיה בטלה מחשבתו קמייתא והו\"ל ככל אדם ושני אביי הב\"ע כגון שזרקו לאוצר עם פירותיו ומקומו ניכר מ\"ד כיון דמקומו ניכר במילתא קמייתא קאי קמ\"ל הואיל וזרקיה לאוצר בטוליה בטליה ואע\"ג דלא נמלך עליו בפירוש. ונלע\"ד דבזה ידוקדק לשון משנתינו דקתני חזר והכניסו ולא קתני תזר בו והכניסו דהוה משמע דבהדיא חזר בו מלזורעו וא\"כ פשיטא אלא ודאי לא נמלך עליו בפירוש אלא שזרקו לאוצר עם פירותיו וזהו בטול מחשבתו הראשונה מדלא אצנעיה לחודיה ומ\"מ מקום שזרקו ניכר מ\"ד כיון דמקומו ניכר כמאן דאצנעיה לחודיה דמי קמ\"ל הואיל וזרקיה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל שלא עשה וכו' עד והניח בכרמלית. אמר המלקט הא לאו הכי לא אמרינן מהלך כעומד דמי ואיכא הנחת גופו דהוי כהנחת חפץ בכרמלית ופטור אלא חייב ומתני' דלא כבן עזאי דתניא המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו דהיינו כרמלית חייב ובן עזאי פוטר: \n",
+                "<b>ונתנה [הגה\"ה ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב שמצא בכל הספרים ונתונה בוי\"ו.] על האסקופא החיצונה. </b>פי' צד החיצון של האסקופא הנוטה לרה\"ר ובפחותה משלשה מיירי דהוי רה\"ר גמורה. ואע\"ג דהא כבר תני אע\"פ שרוב הפירות מבחוץ אין קפידא א\"נ אפשר דקתני הכא בסיפא החיצונה לרמוז דאסקופא דרישא מיירי באסקופא כרמלית כך נראה לע\"ד: \n",
+                "<b>עד שיוציא את כל הקופה. </b>בקופה של קשואים ושל דלועים מוקי לה חזקיה בגמ' וגם בירושלמי ופרכי' עליה בגמ' ממתני' דקתני עד שיוציא את כל הקופה טעמא דכל הקופה הא כל הפירות פטור אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד ומתרץ ה\"ק עד שיוציא את כל הקופה בד\"א בקופה מלאה קשואים ודלועין אבל מלאה חרדל נעשה כמי שהוציא את כל הקופה וחייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכן משא בני קהת. </b>בכתף ישאו וימין ושמאל וחיק אורתא דארעא ובשם רבינו יצחק ב\"ר יהודה מצאתי שאמר בשם רבינו האי שמפורש בתלמוד ירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל והקטרת בחיקו והחביתין בכתף רש\"י ז\"ל והביאו ג\"כ הוא ז\"ל בפירוש החומש וכתב עליו הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל ועל דעת הירושלמי הכתוב בפירושי רש\"י ז\"ל שהוא נושא אותם יהיה משא גדול כי הקטרת שלש מאות וחמשה וששים מנים ומשה רבינו לא פטמה לחצאין ושמן המאור לשנה שלימה רב מאד מאה ושמונים ושלשה לוגין ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה ע\"כ. ועיין ברב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל שטען בעד רש\"י ז\"ל שבדקדוק לשונו ז\"ל משתמע שלא היה טוען אלא השמן והקטרת ושמן המשחה אבל מנחת התמיד אינו נושא אותה במסען אלא שעליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן ע\"כ: \n",
+                "<b>לאחר ידו. </b>ולספרים דגרסי כלאחר ידו י\"ל דברגלו הוי פירוש כלאחר ידו ומיהו גירסא קמא ניחא טפי דהכי תניא בברייתא בגמ' תוס' ז\"ל. וכן הגירסא בירושלמי ובהרי\"ף וראבי\"ה אכן לקמן פי\"ב בסימן ה' לכולי עלמא גרסי' לאחר ידו בלא כ\"ף: \n",
+                "<b>בפיו ובמרפקו. </b>והא דתנן באמרו לו אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב ה\"מ אוכלין שדרכן להוציאן בפיו בשעת אכילה תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>באפונדתו ובחפת חלקו. </b>בב\"י טא\"ח בסימן ש\"א דף קצ\"ג ע\"ב בשם תשובת מהר\"ם ז\"ל משמע דאפילו תפורים המעות באפונדתו או באבנטו אסור: באפונדתו אזור וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד פי' אחר אפונדתו בגד וכו' אמר המלקט פי' שני להרמב\"ם ז\"ל הוא ולפי זה משמע דחלוק לובש אותו ע\"ג האפונדא וכן מבואר ג\"כ בפי' הרמב\"ם ז\"ל ובגמ' מוקמי' למתני' דקתני באפונדתו ופיה למטה פטור דלא כר' יהודה דמחייב בה דמדמי לה לנתכוין להוציא לאחריו ובא לו לאחריו דשמירה קצת היא ורבנן מדמו לה לאחר ידו ורגלו דל\"ד למוציא לאחריו ובא לו לאחריו דהללו נופלין מאליהן ואין מוציאין כן: ובחפת חלוקו בחי\"ת היא גירסת הערוך ופירושו בלשון ישמעאל גייב וכן בירושלמי ובהרי\"ף והרא\"ש וראבי\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתכוון להוציא. </b>כגון שצרר מעות בסדינו כדי שיהיו תלוין לפניו רש\"י והר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>באמת </b>גרסי' ואית דגרסי באמת אמרו: \n",
+                "<b>שכן ראוי להיות חוזר. </b>ס\"א שכן דרכו להיות חוזר: וז\"ל שם ביד פ\"א היה חגור בסינר והשליך המשא בין בשרו לחלוקו בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו בדרך הזאת לפניו בין שבא לאחריו חייב שכן דרכו להיות חוזר ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"י אומר אף במקבלי פתקין. </b>גמ' שכן לבלרי מלכות עושין כן פי' רש\"י ז\"ל בדעתו למוסרו לזה ואינו מוצאו ודבר המלך נחוץ ומוצא אחר ומוסרו לו ע\"כ וכתבו התוס' דמפרש רבינו שמואל ז\"ל שיש אדם ממונה למלך שנושא פתקין של מלך לידע מנין גביריו וחייליו ובית אוצרותיו ונושאין אותן בכיסיהן התלויין באזוריהן ואותן כיסין חוזרין פעמים לפניהם ופעמים לאחוריהם והוי ממש דומיא דסינר דלעיל שהוא חוזר ות\"ק דר' יהודה לא חשיב ליה חוזר תוס' ז\"ל וכן נראה שפי' ג\"כ הר\"ן ז\"ל וכתב בסוף דבריו כך הוא עיקר הפירוש ואע\"פ שלא פירש רש\"י ז\"ל כן עכ\"ל ז\"ל. וז\"ל רש\"י ז\"ל ר' יהודה אומר אף מקבלי פטקין של מלך למוסרם לרצים אף הן חייבין בהוצאתם אפי' לא נתקיימה מחשבתן כגון הוציאן ע\"מ לתתן לרץ זה ונתנו לזה כך לשון רבותי ולבי מגמגם ע\"כ ונראה שהתוספתא שכתבתי לעיל בסמוך הכריחתו לפרש כן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוציאוהו שנים פטורין. </b>וסתמא כר' יהודה ודלא כר\"מ דלא דריש בעשותה להכי אלא לפטור יחיד שעשה בהוראת ב\"ד ולית ליה מיעוטא אחרינא יתירא. ובגמ' תנא זה יכול וזה יכול ר\"מ מחייב ר' יהודה ור\"ש פוטרין זה אינו יכול וזה אינו יכול ר' יהודה ור\"מ מחייבין ור\"ש פוטר זה יכול וזה אינו יכול ד\"ה חייב היכול וכדמפ' בגמ' לכולה ברייתא ועיין בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא דבורא דחטאות סוף פרשה שביעית: \n",
+                "<b>אם לא יכול אחד וכו' </b>תוס' ב\"ק דף מ' פירשו דסתמא משמע דכל חד וחד חייב חטאת אחת כיון דכל חד מחייב אזדונו כרת ע\"כ: \n",
+                "<b>המוציא אוכלין (אכלין) פחות וכו'. </b>ואיכא מ\"ד בגמ' בפ' במה אשה (שבת דף ס\"ב ע\"ב) דמתני' דלא כר' אליעזר דאיהו ס\"ל דהמוציא כוכלת כשאין בה בושם דחייב וכדכתיבנא התם סי' ג' וכשאין בה בושם כפחות מכשיעור דמי שהכלי קלט את הריח ושיעור הוצאת בשמים בכל שהוא וכיון שאין כל שהוא הוי ריחא פחות מכשעור וקתני חייבת ולא אמרינן נעשה כלי טפל לריח שבתוכו ואריחא לא מחייב דפחות מכשיעור הוא ורב אשי אמר בעלמא אימא לך דכ\"ע ס\"ל דפטור משום טעם שהכלי טפל ושאני הכא דליכא למימר נעשה כלי טפל לריח דהא ליתיה לממשא כלל עד כאן: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל את החי וכו' עד אבל בהמה חיה ועוף לא. אמר המלקט ובהכי אתיא מתניתין אפילו כרבנן דפליגי עליה דר' נתן בברייתא בגמ' ור' נתן סבר דאפי' על בהמה חיה ועוף על שחוטין חייב ועל חיים פטור: \n",
+                "<b>את המת במטה חייב. </b>נראה לר\"י דמהכא קים לן בכל דוכתא דאית ליה לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דמסתמא ת\"ק דר\"ש היינו ר' יהודה כי ההיא דלעיל זה אינו יכול וזה אינו יכול דת\"ק דר\"ש ר' יהודה כדמוכח בגמ' וכדכתבינן לעיל ורשב\"א אומר דיש להביא מדתנן לעיל ר' יהודה אומר אף המוציא ממשמשי עבודה זרה דהוי מלאכה שאצ\"ל תוס' ז\"ל. ופירוש את המת במטה חייב על המת ופטור על המטה שהמטה טפלה לו ואם היה צריך למטה להשתמש בה תשמיש אחר שם במקום שמוציאה חייב אף על המטה הכי מוכח בברייתא בגמ'. וביד פ\"א דהלכות שבת סי' ז'. ובירושלמי את המת במטה חייב ד\"ה לא כן תני אף ריח רע כל שהוא וא\"ר אילא אף ר\"ש מודה בה ומודה ר\"ש באיסורי הנאה א\"ר יודן תפתר במת גוי ושאין בו ריח והוציאו לכלבו וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>ור\"ש פוטר. </b>בגמ' אמרינן פוטר היה ר\"ש אף במוציא את המת לקוברו דאפי' הוא צורך המת פטור ולא תימא דלא פטר ר\"ש אלא במניחו לחוץ דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה. ותוס' ז\"ל האריכו לפ' דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה המלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף איסור המלאכה ושרשו ועל דרך זה יישבו כל הדינים דקרו צריכה לגופה. ודמותרין לגמרי כגון צידת נחש ומפיס מורסא ודחו פי' רש\"י ז\"ל שהעתיק ר\"ע ז\"ל דכל מלאכה שאינה אלא לסלקה מעליו הויא מלאכה שאינה צ\"ל וכו' ע\"ש. ירושלמי תני חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב ור\"ש פוטר מ\"ט דר\"ש כבר נתמעטה הטומאה מ\"ט דרבנן כההיא דר' יודן תפתר במת גוי ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו. ועיין בבבלי סוף סוגית מתני' דרמי האיברייתא אמתני' ומשני לה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטל וכו'. </b>וצ\"ע לע\"ד מה שייך הני בבי דנוטל צפרניו ודתולש מעציץ נקוב בין דיני יציאה. ודוחק לומר דמשום דתנא לעיל בתרתי באבי ור\"ש פוטר דר\"ל פטור אבל אסור תני הני תרתי באבי דהוי ברישא לרבנן פטור אבל אסור ובסיפא נמי לר\"ש פטור אבל אסור. ושמא משום דמתני' דהתולש סימני טומאה דבפ\"ז דנגעים שייכא קצת למתני' דלעיל בסמוך דוכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה כדאיתא בגמ' תנינהו הכא כיון דסוף סוף מיבעי ליה למיתנינהו משום דיני שבת בכל דהו דאשכח קשר לאסמוכינהו סמכינהו כך נלע\"ד. א\"נ אפשר להיות דמשום דשייך טעמא דמלאכה שאינה צריכה לגופה כמו במתני' כמו שנכתוב בסמוך בשם תוס' ז\"ל תנייה הכא דו\"ק: \n",
+                "<b>וכן שערו. </b>תנא הנוטל מלא פי הזוג חייב דהיינו שתים: \n",
+                "<b>ר' אליעזר מחייב חטאת. </b>כוחלת משום כותבת עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל וכן ביד וכן הוא בירושלמי אבל בגמ' דחי וכי דרך כתיבה בכך ומהדר אלא כוחלת משום צובעת ור\"ש בן אלעזר פליג בברייתא דגודלת כוחלת ופוקסת לעצמה פטורה שאינה יכולה לבנות יפה לחברתה חייבת שרואה ועושה וכן אמר ר\"ש בן אלעזר משום ר' אליעזר אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת. ועיין במלת פוקסת בתוס' פ\"ק דכתובות דף ד' ששם פי' שני פירושים ודחו שניהם וכאן פירשו פי' אחר וגם הוא דחאוהו בכאן. וזה לשון הרמב\"ם ז\"ל אבל הנוטל שערו או צפרני בכלי מודים חכמים דחייב חטאת ע\"כ. אמר המלקט ר' אלעזר אמרה בגמ' והא קמ\"ל דלא תימא רבנן בכלי פטרי נמי והא דקתני זו בזו להודיעך כחו דר' אליעזר קמ\"ל , עוד בלשונו ז\"ל והנוטל שער ראש חברו אפי' ביד חייב ע\"כ. אמר המלקט כן נראה שפי' הרמב\"ם ז\"ל אבל מתוך סוגית הגמ' משמע אפכא שהוא פטור לכ\"ע וז\"ל הגמ' וא\"ר אלעזר מחלוקת לעצמו אבל לחברו ד\"ה פטור פשיטא צפרניו תנן מ\"ד ר' אליעזר אפי' לחברו נמי מחייב והא דקתני צפרניו להודיעך כחן דרבנן קמ\"ל וגם ברב אלפס והרא\"ש ז\"ל הלשון כך ופירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל מחלוקת לעצמו בהא הוא דמחייב ר' אליעזר שיכול לאמן את ידיו לתקנו בלא כלי אבל לחברו אין יכול לאמן את ידיו ליטלו יפה בלא כלי ע\"כ וכן הביא רש\"י ז\"ל סוגיא זו בס\"פ המוצא תפילין (עירובין דף ק\"ג) והוא מוכרח שם וגם הרמב\"ם ז\"ל חזר בו ביד אשר עשה ולא ראיתי חולק על זה ויתכן שצריך להגיה אפי' בכלי פטור או שמא נוסחא אחרינא נזדמנה לפני הרמב\"ם ז\"ל בילדותו ועיין בשלטי הגבורים. ולא קשה מגודלת שכתבתי לעיל בסמוך אהא דל\"ד וקל להבין ולחלק דהגודלת כוחלת ופוקסת הוא מטעם בנין כמו שכתבתי ולחברתה בונה יפה שרואה ועושה אבל כאן הוא גוזז ולחברו אין יכול לאמן את ידיו ליטלו יפה בלא כלי כמו שכתבתי בר מן דין דר' אלעזר האמורא דקאמר מחלוקת וכו' לא קאי לא אגודלת ולא אכוחלת ולא אפוקסת כ\"ש דלית הילכתא כר\"ש בן אלעזר דאמר גודלת וכו' לעצמה פטורה לחברתה חייבת אלא כרבנן דס\"ל דאפי' לחברתה פטורה דו\"ק. \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל או שיער שנתלש רובו ומצער אותו מותר וכו' ע\"כ. אמר המלקט כן פי' הרמב\"ם ז\"ל כאן בפי' המשנה והקשה עליו בשלטי הגבורים דמה שייך בתלישת השער לומר פי' למעלה או למטה דקאמר בגמ' אבל ביד בפ\"ט מהלכות שבת פירש ציצין של עור שפירשו רובן כפירוש רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים אוסרין משום שבות. </b>תימה לע\"ד אמאי לא תני וחכמים פוטרים דהוי משמעותו נמי דאסור משום שבות ככולהו פטורי דמסכת שבת. ושמא לרמז לנו שתי מימרות ר' אלעזר דעלה בגמ' דכתיבנא להו כבר א\"נ אפשר לומר שרמזו לנו בשנוי זה דאפי' בי\"ט אסורין מדרבנן: \n",
+                "<b>התולש מעציץ נקוב חייב </b>דהוי וכו' עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט צריך להגיה שם כדי שרש קטן ואיתא להאי בבא בתשובת הרשב\"א ז\"ל סימן תרנ\"ט וסי' אלף וק\"ע: \n",
+                "<b>ר\"ש פוטר בזה ובזה. </b>בגמרא רמי דר\"ש אדר\"ש תנן ר\"ש פוטר זה וזה אלמא נקיב לר\"ש כשאינו נקוב משויה ליה ורמינהי ר\"ש אומר אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים דנקוב אינו מכשיר ושאינו נקוב מכשיר דתלוש הוא ומשני איברא דר\"ש כתלוש משוי ליה לכל מילי ושאני טומאה דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים שנא' על כל זרע זרוע אשר יזרע כלומר להכי אהני זריעות יתירא דקרא למעוטי מחובר כל דהו ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא. ובירוש' יצחק בר אוריון אמר מה פליגין בשלא תלש כנגד הנקב אבל אם תלש כנגד הנקב. אף ר\"ש מודה ע\"כ. ובעיא היא בבבלי: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזורק. </b>זריקה תולדה דהוצאה והוצאה נפקא לן מקרא דכתיב ויעבירו קול במחנה ומשה במחנה לויה הוה שהרי הכל היו מצוין אצל משה רבינו וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרה\"י לרה\"ר וקרא בשבת קאי דילפינן ליה העברה העברה מיום הכפורים כתיב הכא ויעבירו קול וכתיב התם והעברת שופר מה להלן ביום איסור אף כאן ביום איסור והכנסה נפקא לן מסברא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי. והביאוה תוס' ז\"ל ריש מכלתין פ\"ח דף פ': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והוא שהיה רוחב הדרך י\"ו אמה. אמר המלקט כעגלות שבמדבר דארבע עגלות היו שתים הולכות לפנים ושתים לאחוריהן ורוחב כל שְׁתַּיִם עשר אמות וחמש אמות בין כל עגלה ועגלה הרי ט\"ו אמות ואמה אחת דקאי בן לוי דאי משתלפי קרשים זו מזו נקיט להו. \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל ופירוש כרמלית וכו' אמר המלקט בירושלמי מפרש כרמלית כמו כרמל שפירושו רך מל שאינו לא לח ולא יבש אלא בינוני כך כרמלית אין לו לא דין רה\"י ולא דין רה\"ר. ורש\"י ז\"ל פי' בפ\"ק דמכלתין דף ג' כרמלית לשון יער וכרמל שאינו לא הילוך תמיד לרבים ולא תשמיש רה\"י ע\"כ: וכתב הרמב\"ם ז\"ל בריש מכלתין ומי שיוציא מאחד מן הרשויות לכרמלית או מכרמלית לאחד מהם יתחייב מלקות אם הוא מזיד ע\"כ. ר\"ל מלקות מדרבנן דהיינו מכת מרדות: \n",
+                "<b>ר' עקיבא מחייב. </b>ומיהו לא מחייב ר' עקיבא אלא אחת דהיינו משום הוצאה אבל משום הכנסה לא דהכנסה תולדה היא ושמעינן ליה לר\"ע במסכת כריתות דלא מחייב אתולדה במקום אב. הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים פוטרין כיצד וכו'. </b>בגמ' איכא פלוגתא על האי פלוגתא דר' עקיבא ורבנן דאיכא למ\"ד דבלמטה מעשרה פליגי ובהא פליגי דמ\"ס קלוטה כמו שהונחה דמיא ומ\"ס לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא אבל למעלה מעשרה ד\"ה פטור ולא ילפינן זורק ממושיט ואיכא מאן דסבר דבלמעלה מעשרה פליגי ובהא פליגי דמ\"ס ילפינן זורק ממושיט ומ\"ס לא ילפינן זורק ממושיט אבל למטה מעשרה ד\"ה חייב וכתבו תוס' ז\"ל תימא למאן דמוקי פלוגתא דר\"ע ורבנן בלמטה מעשרה לא אתי שפיר כיצד דהא לא קאי אדלעיל דהכא איירי בגזוזטראות למעלה מעשרה דומיא דעגלות ואפי' ר\"ע נמי מודה התם ולמאן דמוקי פלוגתייהו למעלה מעשרה אתי שפיר ומיהו יש בירושלמי איכא דתני כיצד ואיכא דלא תני כיצד ומפרש התם דההוא אמורא דמוקי פלוגתא למעלה מעשרה תני כיצד וההוא דמוקי לה למטה מעשרה לא תני כיצד עכ\"ל ז\"ל וברפ\"ק דשבת דף ד' וגם בפ' מרובה (בבא קמא דף ע') מוכח ג\"כ דר' עקיבא ס\"ל קלוטה כמי שהונחה דמיא וגם רבי ס\"ל דקלוטה כמי שהונחה דמיא אם הוא ברה\"י מקורה כדאיתא התם פ\"ק דשבת דף ה' וכדכתיבנא נמי בפ' הזורק דגיטין סי' ג'. ובברייתא בגמ' קתני בהדיא תוך שלשה ד\"ה חייב למעלה מעשרה אינו אלא משום שבות משלשה ועד עשרה ר\"ע מחייב וחכמים פוטרים ורבינו עובדיה ז\"ל דבריו מוקשים קצת כמו שכתוב בתוספות יו\"ט במתני' דבסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי גזוזטראות. </b>אית דתני גזוזטראות ואית דתני גזוזטאות ויש גזוזטריות ויש גזוזריות ויש גצוצריות ויש גצוצטריות ואית דתני כצוצריות ואית דתני כסוסטריות כן כתב בערוך: \n",
+                "<b>פטור </b>שלא מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן מרה\"י לרה\"י ורוחב רה\"ר מפסיק ביניהם שלא היתה עבודת הלוים כך להושיט קרשים מעגלה לעגלה שבצדה אלא לעגלה שלפניה ושלאחריה שד' עגלות היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן והן הולכין שתים כאחד זו בצד זו וכשהיו פורקים המשכן לטעון על העגלות היו מעמידין העגלות כדרך הליכתן שתים זו אצל זו סמוך למשכן ושתים זו אצל זו לפניהם דרך הליכתם לארך רה\"ר שהיו רוצין להלך אחר עמוד הענן ההולך לפניהם ופורקי המשכן היו מושיטין הקרשים לאותם שעל שתי העגלות הסמוכות למשכן והם מושיטין אותם לשלפניהם אבל מעגלה לעגלה שבצדה לא היו צריכין להושיט שהרי שתיהן סמוכות לפורקי המשכן רש\"י ז\"ל: ולהיות כי ראיתי מי שחלק עמי בהבנת פירוש דברי רש\"י ז\"ל לכן ראיתי לצייר פה צורה זו כפי הנראה לע\"ד ובהסכמת חכמים אחרים עמדי י\"צ וזו היא הצורה: \n",
+                "%?[משכן עגלה והיא. רשות היחיד כנגד עגלה והיא רשות היחיד לא היו מושיטיו מזו לזו שבצדה שום קרש ולא אותה לזו שהרי אתה רואה ששתיהן סמוכות למשכן אלא כל אחת משתי אלו העליונות היתה צריכה להושיט לשלפניה בשעת נסיעה דהיינו לשתים המצוירות למטה: לא היו מושיטיו מזו לזו שבצדה שום קרש ולא אותה לזו שהרי אתה רואה ששתיהן סמוכות למשכן אלא כל אחת משתי אלו העליונות היתה צריכה להושיט לשלפניה בשעת נסיעה דהיינו לשתים המצוירות למטה: רשות הרבים רשות הרבים עגלה והוא רשות היחיד ושעל גבה היתנ מושיטה לה הקרש מפני שזו רחוקה מן המשכן והן שתי עגלות זו אחר זו וכל א' משתי עגלות אלו התחתונות בשעת פריקה היו צריכות הן להושיט למצוירות על גביהן: רשות הרבים עגלה והוא רשות היחיד ושעל גבה היתנ מושיטה לה הקרש מפני שזו רחוקה מן המשכן והן שתי עגלות זו אחר זו וכל א' משתי עגלות אלו התחתונות בשעת פריקה היו צריכות הן להושיט למצוירות על גביהן: ]?\n",
+                "נמצא לפי זה שהשתי עגלות המצוירות ראשונה הן נקראות זו כנגד זו שהרי רה\"ר בינתים והן כנגד שתי כצוצריות זו כנגד זו דתנן בהו המושיט והזורק מזו לזו פטור שלא היה ג\"כ עבודת הלוים להושיט מזו לזו שכנגדה כנזכר לעיל ומאי דתנן היו שתיהן בדיוטא אחת דזורק פטור ומושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים הנך רואה שהיו צריכין הלוים להושיט מעגלה לעגלה דהיינו אותן המצוירות זו למטה מזו שבשעת טעינה הסמוכה למשכן מושיטה לשלפניה ונקרא לפי זה זו אחר זו הסמוכה למשכן אחרי זו הרחוקה ממנו שבצדה ובשעת פריקה מושיטה זו הרחוקה מן המשכן לסמוכה למשכן להקים המשכן ולפי זה זו אחר זו יהיה פירושו זו הרחוקה אחר זו הסמוכה למשכן ולפי זה תנינן במתני' שלשה צדדין לפטור ואחד לחיוב ובזה הנדון דומה לראיה בכל אפניו כך נראה לענ\"ד וכמו שכתבתי לפי שיטת רש\"י ז\"ל. אכן הרמב\"ם ז\"ל פי\"ג דהל' שבת נראה שהיתה לו שטה אחרת וז\"ל המושיט מרשות היחיד לרה\"י ורשות הרבים באמצע חייב ואפילו הושיט למעלה מאויר רה\"ר שכן היתה עבודת הלוים במשכן מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה ורה\"ר בין שתי העגלות וכל עגלה ועגלה רה\"י בד\"א כשהיו שתי רשויות היחיד בארך רה\"ר כמו שהעגלות מהלכות ברה\"ר זו אחר זו אבל אם היו שתי הרשויות בשני צדי רה\"ר אף המושיט מרה\"י זו לרה\"י שכנגדה פטור ע\"כ. וכתבו תוס' ז\"ל שתי גזוזטראות מיירי שסתום מלמטה בשום דבר ואין גדיים בוקעין תחתיהן או שיש מחיצות למעלה מן הגזוזטרא דתו לא חיישי לבקיעת גדיים וכן עגלות היו רה\"י אע\"פ שתחתיהן רה\"ר לפי שיש מגוף העגלה עד למעלה מן הקרשים הרבה יותר מעשרה עכ\"ל ז\"ל. ירושלמי רב אמר לית כאן פטור אלא מותר. עוד שם. המושיט חייב ר' אחא בשם ר' מיאשא ובלבד ע\"י שנים בכל אתר את אמר שנים שעשו פטורין והכא את אמר שנים שעשו חייבין שנייא היא שכך היתה עבודת הלוים באהל מועד שתי עגלות זו אחר זו ברה\"ר מושיטין את הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין תני בר קפרא שלא לנהוג בקדשים בזיון וכאן פירש רש\"י ז\"ל מפני כובדן אמנם בפ\"ק דמכלתין דף ד' פירש ולא היו זורקין אותן כדי שלא יתקלקלו: וי\"ס דגרסי הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה וכו'. וכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל רי\"ף ורש\"י ור\"ע ז\"ל גרסי הזורק פטור והמושיט חייב וכן נ\"ל עיקר אע\"פ שבנכ\"י והרא\"ש ור\"מ ובבבלי וירושלמי המושיט חייב והזורק פטור ע\"כ: \n",
+                "<b>שתי עגלות זו אחר זו. </b>פי' וכן שתי עגלות אחרות זו אחר זו בצדיהן של אלו השתים מושיטין אלו לאלו גם כן וקל להבין דאי לא תימא הכי הא ד' עגלות הוו: \n",
+                "<b>חולית הבור והסלע וכו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד ואשמועי' דבור וחולייתו וכו'. אמר המלקט מדה\"ל למיתני הבור. הסלע ודרך התנא להשמיענו בקוצר אע\"פ שכבר שנה אותו במקום אחר בערובין בור ברה\"ר וחולייתו גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין ממנו בשבת ומוקמינן לה התם בסמוכה לה וקמ\"ל דבור וחולייתו מצטרפי' לעשרה וה\"נ אשכחן בברכות דאמרי' מלתא אגב אורחיה קמ\"ל אע\"ג דמשנה שלימה היא א\"נ מיתורא דמתני' שמעינן דמצטרפין לד' ולהשתמש על גבה מיירי משום דמנח עליה מידי ומשתמש ואתי שפיר דקתני גבוהין ונקט נמי על גבן תוס' ז\"ל ועיין במ\"ש ז\"ל בפ' חלון (עירובין דף ע\"ח) והביאוה הם ז\"ל בפ\"ק דסוכה דף ד' ובפ\"ק דסנהדרין דף ט\"ז: \n",
+                "<b>הנוטל מהן והנותן על גבן חייב. </b>כתבו תוס' ז\"ל דמשמע ליה לתלמודא דמיירי בכל ענין בין בזורק בין במושיט כדמיירי ברישא ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורק ד\"א בכותל. </b>בפ\"ק דשבת דף ז' אוקמה אביי והכריח דמתני' דקתני כזורק באויר מיירי בכותל דלית ביה חור שינוח בו החפץ הנזרק. וז\"ל הרב המגיד פי\"ד מה' שבת הי\"ח ודוקא בדבילה שמינה שכיון שהוא תוך עשרה על פני הכותל חייב אבל אם נחה בחור שברה\"ר כל שהוא פטור שחורי רה\"ר אינם כרה\"ר ע\"כ: \n",
+                "<b>והזורק בארץ ד' אמות חייב </b>גרסי': \n",
+                "<b>ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב. </b>לא שנפל לארץ דא\"כ לא צריכא למימר אלא שהרוח גלגלתו מן האויר לתוך ד' אמות רש\"י ז\"ל. ומכ' בגמ' והוא שנח ועמד קצת קודם שנתגלגל ופי' רש\"י ז\"ל וה\"ה אם אחזתו הרוח באויר ועכבתו מעט ואח\"כ הכניסתו דחשיב נמי הנתה אם בתוך שלשה הוא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמה יהא רקק מים וכו'. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>רקק מים ורה\"ר מהלכת בו. </b>האי דכפליה תנא וכו' עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט עוד מתרץ בגמ' דהא דנקט רקק רקק תרי זימני חד בימות החמה וחד בימות הגשמים וצריכא דאי תנא חדא ה\"א ה\"מ בימות החמה דעבידי אינשי דמסגי לאקורי נפשייהו אבל בימות הגשמים לא ואי אשמועי' בימות הגשמים דכיון דמיטנפי לא איכפת להו אבל בימות החמה אימא לא קמ\"ל. עוד מתרץ בגמ' דסד\"א ה\"מ דהוי רה\"ר היכא דהוי רחבו ד\"א שאין דרך לפסעו אלא להלך בו אבל היכא דלא הוי ד' דמיפסע פסעי לה אימא לא קמ\"ל. והילוך הילוך תרי זימני מפרש בגמ' חד לאשמועי' דהילוך ע\"י הדחק שמיה הילוך וחד לאשמועי' דדוקא הילוך ע\"י הדחק שמיה הילוך אבל תשמיש לרבים ע\"י הדחק כגון גומא ט' ברה\"ר אע\"ג דחזיא לאצנועי ביה כומתא וסודרא לא הוי תשמיש למהוי ההיא גומא רה\"ר כעמוד ט' ברה\"ר שהרבים מכתפין עליו דקיי\"ל דהוי ר\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומן הספינה לים. </b>ראיתי קצת מוחקים זו הבבא ובפסקי הרא\"ש ז\"ל בלבד הוא שלא מצאתיה ואיני יודע טעם למה. אח\"כ מצאתי שגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה וכתב שכן מצא בכל הסכרים: \n",
+                "<b>ואם אינם קשורות אע\"פ שמוקפות אין מטלטלין מזו לזו. </b>כתוב במרדכי וכגון שאין הספינות גבוהות מן המים עשרה טפחים דאי גבוהות קא מפיק מרה\"י לרה\"י דרך מקום פטור ושרי אפי' רה\"ר בינתים ע\"כ: ופי הרמב\"ם ז\"ל מוקפות הוא שיקיף ביניהם כלום מחיצה מיריעות וכיוצא בהם ע\"כ וכן פי' ביד ספ\"ג דהלכות ערובין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורק ונזכר. </b>ירושלמי כיני מתני' והזיד וקשיא אלו ירה חץ להרוג בו את הנפש והתרו בו וחזר בו שמא כלום הוא הוי סופך מימר והזיד: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל א\"נ לא נזכר וכו'. אמר המלקט כרבא דאמר רישא מילי מילי קתני: עוד בפי' ז\"ל בד\"א כשחזר ושכח וכו'. אמר המלקט כרב אשי דאמר חדא קתני. ומהרמב\"ם ז\"ל נראה שהעתיק ר\"ע ז\"ל ומ\"מ ספק אצלי אם יש חסרון לשון בפי' ר\"ע ז\"ל והכי איבעי ליה למימר ורב אשי פי' מתני' הכי הזורק ונזכר וכו' פטור הא נחה חייב ובד\"א וכו' או ואיכא בגמ' מאן דמפרש מתני' וכו': \n",
+                "<b>או שנשרפה. </b>בעודה באויר כגון בשלהבת אבל אם נתכוין לזרוק שתנוח בפי הכלב או בפי הכבשן ונשרפה אמר רבה בגמ' דחייב דמחשבתו משויא ליה מקום והכי נמי תנן בכריתות פ' אמרו לו אם היתה שבת והוציאה בפיו חייב דאע\"פ שאין דרך להוציא בפיו מחשבתו שצריך לאכלה בהליכתו אחשבה להוצאה זו בפיו: \n",
+                "<b>עד שלא נעשה חבורה. </b>ראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל עד שלא נעשתה חבורה: \n",
+                "<b>זה הכלל. </b>לאתויי נמי מעביר חפץ וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט הכי אוקי לה רבא באוקימתא קמייתא דאוקי הוא בגמ' וגם לאוקימתיה בתרייתא שהביא ר\"ע ז\"ל וכמו שכתבתי מתוקם זה הכלל לאתויי מעביר חפץ שפיר טפי: וכתבו תוס' ז\"ל וההיא דזרק לעשות חבורה מיירי בליכתא ומיתנא כדאוקי לה רב כהנא וכגון שנתכוין לעשות חבורה דהאי משום זכירה הוא דמיפטר שהיה בידו להחזיר החבל ולעכב זריקת הלכתא שהוא עץ קטן כפוף הקשור במיתנא שהוא החבל ונמצא סופו זדון הוא הא לא נזכר חייב ואע\"ג דאגדו בידו דחיוביה לאו משום זריקה הוא אלא משום חבורה ואין ר\"י יודע למה הוצרך להשמיענו ההיא דחבורה דמה ליה חבורה מה ליה מעביר ע\"כ. וק\"ק דאמאי איצטריך לתנא למיתני תחלתן שגגה וסופן זדון תחלתן זדון וכו' דהא סגי במאי דכבר תנא זה הכלל כל חייבי חטאות אינם חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבונה כל שהוא חייב. </b>וצ\"ע אמאי תנא בלשון שאלה ותשובה ולא קתני הבונה כל שהוא חייב כדקתני גבי החורש ואינך. ונלע\"ד דיתור לשון משנה בא להשמיענו דסותר חייב ג\"כ בכל שהוא ובלבד שיהא ע\"מ לבנות כל שהו וכדאי' בפ' במה מדליקין וכמו שכתבתי בפ' כלל גדול סי' ב' בשם תוס' ז\"ל וכדתנן לקמן בפ' האורג בדרך כלל והמקלקל ע\"מ לתקן שיעורו כמתקן וכן הוא בהדיא בהרמב\"ם ז\"ל שם בפ' עשירי סי' ט\"ו. ומאי דהדר תנא הבונה כל שהו חייב ולא תנא הבונה כמה יבנה ויהא חייב כל שהוא אפשר דלאשמועי' דאפי' המשווה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או מלא גיא או גומא נקרא ג\"כ בונה וחייב. וכתבו תוס' ז\"ל צריך ליתן טעם אמאי תנא בונה אחר זריקה והוצאה. ע\"כ נלענ\"ד דאפשר לומר דמפני ששנינו בס\"פ הזורק עד שתהא תחלתן וסופן שגגה סמך הבונה כלומר גבי בונה דהוי כל שהוא וכן כל הני מסתת ומכה בפטיש ובמעצד וקודח דהוי בכל שהוא לא משכחת מזיד באמצע או אפשר לומר דכיון דמשכחת בהוצאה א' בזריקה דחייב במוציא בכל שהו כגון פלפלת ועטרן וכו' סמך בונה וכל הני דדמו ליה דהוו בכל שהוא. עוד אפשר לומר דלהכי סמך בונה לזורק ומוציא לאשמועי' דלענין שבת לא בעינן בנין אומן להתחייב הבונה חטאת דהא דומיא דזורק ומוציא הוי דלא שייך התם גבי זורק ומוציא מעשה אומן הכי נמי גבי בונה ודדמי ליה לא בעינן מעשה אומן דהא בכל שהוא מחייב. וחורש נמי תנייה הכא משום דהוי בכל שהוא ול\"ד להוצאה כמו שאכתוב בסמוך בשם רש\"י ז\"ל. עוד י\"ל דלהכי סמך בונה לזורק לאשמועינן דאפי' אם בנה בזריקה חייב ואם הוא ברה\"ר חייב שתים אחת משום זורק ואחת משום בונה ודמי להא דתנן לעיל פ' הזורק הזורק ד' אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ ואוקימנא לה בזורק דבלה שמינה שנינו וחייב אע\"פ שאין ממקום עקירת החפץ לכותל אלא ד' אמות מצומצמות לא אמרינן דעובי הדבלה ממעט בד' אמות דכיון שאינו מבטל הדבלה בכותל אין עביה ממעט כלום ומשמע הא זרק טיט דמסתמא מבטל שם ממעט שיעור ד' אמות ופטור משום זורק וחייב משום בונה אם כיון לבנין וכן מצאתי ביד פי\"ד דהלכות שבת סי' י\"ח שכתב כגון שזרק חלב או בצק ונדבק בכותל ע\"כ. אלא דקשה לי קצת שבפירושו למשנה פירש כמו הטיט השׁמֵן או הבצק ודומה לו ע\"כ: הבונה כל שהוא שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו דכותיה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא מטיף לתוכה אבר וסותמה. וכתבו תוס' ז\"ל דוקא הכא איצטריך לפרושי דהוה דכותיה במשכן משום דלא חשיב בנין כל שהוא אבל מוציא עטרן ופלפלת כל שהוא סברא הוא דמיחייב ע\"כ: \n",
+                "<b>והמסתת וכו'. </b>ובגמ' שמואל ור' יוחנן דאמרי תרוייהו מסתת חייב משום מכה בפטיש פי' שבמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ עוד וה\"ק המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכל שהוא ורב אמר משום בונה וכן קודח ס\"ל לרב דחייב משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש והקשו תוס' ז\"ל לרב דאמר משום בונה אמאי הפסיק מכה בפטיש בין מסתת לקודח דהוו תרוייהו משום בונה ולשמואל נמי ליתני תרוייהו בהדי הדדי ע\"כ. ואפשר לומר דמשום דקודח כל שהוא יש בו שתי משמעות חדא שקדח נקב דק מפולש מעבר אל עבר ועוד שקדח כל שהוא ולא עבר עובי העץ ובהאי בתרייתא פליג עלה ר\"ש בגמ' בברייתא עד שיקדח את כולו ולהכי שבקה לבסוף כך נלע\"ד: \n",
+                "<b>המסתת. </b>מרבע וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד הכל לפי מנהג המקום. אמר המלקט דיש מקומות שרגילין לחרוץ בה חריצין: \n",
+                "<b>הקודח כל שהוא. </b>פרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ\"ז) ומפ' התם דקודח כל שהוא חזי לככא דאקלידא ותוחבו בחור התיבה ופותח: וכל נקב העשוי להתמלאות קרוי קודח בין שימלאנו ביתד או במסמר ואפשר שהוא מלשון כקדוח אש המסים וכן הרבה שכשקודחין ונוקבין במקדח הוא יוצא חם ביותר עד שכמעט ששורף היד ומטעם זה ג\"כ נקרא מקדח: \n",
+                "<b>זה הכלל כל העושה מלאכה בשבת ומלאכתו מתקיימת חייב. </b>כך היה צריך להיות אבל מתוך פי' הר\"ן ז\"ל משמע דגרסי' כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב שכתב וז\"ל בשבת אהעושה מלאכה קאי כל העושה מלאכה בשבת והיא מתקיימת ע\"כ: ובגמ' אמרינן דזה הכלל לאתויי חקק קפיזא בקבא. ולענין טומאה אינו כן שאם חקק קפיזא בקבא עדיין נקרא גולם ואינם טמאי' עד שיגמור כל חקיקתם כדמוכח בפ\"ק דחולין: \n",
+                "<b>על הסדין בשעת מלאכה </b>גרסי' ול\"ג בשעת גמר מלאכה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם לבהמה כמלא פי גדי וכו'. </b>פי' שאינם ראוין לאכילה דאי לאו הכי מחייב אשיעורא זוטא כדאמרינן לעיל בגמרא פ' כלל גדול המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב תוס'. אלא דקאי האי דבור אברייתא דמייתי בגמ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין בימינו בין בשמאלו. </b>באדם שהוא שולט בשתי ידיו עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט רב יעקב ברה דבת יעקב מוקי לה בשאר כל אדם ואפ\"ה חייב דמתני' כולה ר' יוסי היא דאמר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם ובשמאלו מיהא רושם הוי: \n",
+                "<b>בין משני סמניות. </b>לשון ראשון שפירש ר\"ע ז\"ל והר\"ן ולשון שני הוא להרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>שכך היו כותבין. </b>ס\"א רושמין. ועיין במה שכתבתי לעיל ר\"פ כלל גדול. וכתב הרמב\"ם ז\"ל בפירושו למשנה ור' יוסי אומר כי כותב שתי אותיות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם ורושם אצלו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן ואפי' שיכתוב שתי אותיות יקרא רושם ואינו חייב משום כותב אלא משום רושם ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואח\"כ כתב שתי אותיות בהעלם אחד אינו חייב אלא חטא' אחת לפי שהוא מלאכה אחת והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות ויתחייב שתים אחת משום כותב וא' משום רושם דהיינו השתי אותיות דאיהו סבירא ליה דמי שאינו כותב אלא שתי אותיות בלבד יקרא רושם וכשיכתוב יותר משתים אז יקרא כותב ויתחייב גם משום כותב עד כאן לשונו ז\"ל בקיצור ובשנוי קצת להבנת דבריו ז\"ל לפי עניות דעתי ויש לפירושו ז\"ל רמז קצת מלשון ר' יוסי דבגמרא בברייתא אבל חכמים ס\"ל דרושם הוי תולדת כותב: \n",
+                "<b>אמר רבי יהודה מצינו וכו' </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>שם משמעון ומשמואל. </b>בגמ' פריך מי דמי מ\"ם דשם סתומה מ\"ם דשמעון פתוחה ומשני רב חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר ואותיבנא עליה מהא דתניא וכתבתם שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב וכו' מ\"ם סתומה לא יעשנה פתוחה מ\"ם פתוחה לא יעשנה סתומה ומשני הוא דאמר כר' יהודה בן בתירא דאמר נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם מכאן רמז לניסוך המים מן התורה ומדפתוח ועשאו סתום כשר סתום נמי ועשאו פתוח כשר ואין כן הלכה ואע\"ג דלענין הכותב בשבת שם במ\"ם פתוחה הוי חייב שכן פירשה הרמב\"ם ז\"ל דלא נחוש אלא ללשון כו': \n",
+                "<b>נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל. </b>בגמ' פריך אלא ר' יהודה שתי אותיות והן שם א' לא מחייב והא תניא וכו' עד ר' יהודה אומר אפי' לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד כגון שש מששך תת מתתני אע\"פ שהן משם א' פי' שהן שוות ומשני הא דידיה הא דרבי' דתניא ר' יהודה אומר משום ר\"ג אפי' לא כתב אלא שתי אותיות והן שם א' חייב כגון וכו' פי' שצריך למיעוט שיורו על דבר כגון רר שש גג חח אבל אם השתי אותיות שוות ולא יורו דבר ואינן תיבה כגון א\"א ב\"ב מודה ר\"ג דאינו חייב ור' יוסי ס\"ל דאף בזה חייב שהרי אין הטעם משום כותב אלא משום רושם שכן היו רושמין על קרשי המשכן וכו' ור\"ש סבר בברייתא דלעולם אינו חייב עד שיכתוב כל התיבה כולה בשלימות וכדאמ' גבי מעבד כמ\"ש בפ' כלל גדול גבי בבא דהמפשיטו. ונלע\"ד דמשום בונה ומסתת וכו' וכן חורש הוי בכל שהוא סמך להם דיני כתיבה דשתי אותיות הוו נמי כל שהוא ובפרט לר' יוסי דמחייב על שתי רשימות ואפי' לרבנן משכחת דברשימה כל דהו חייב כגון נטלו לגגו של חי\"ת ועשאו שני זייני\"ן או נטלו לגגו של ד' ועשאו רי\"ש אם הספר צריך לכך א\"נ לאשמועי' דבשאר מלאכות כגון זורק או מוציא או בונה או חורש דבכל שהוא חייב לא בעינן יד ימין במלאכה וכדתנן לעיל פ' המצניע גבי הוצאה אבל גבי כתיבה בא להשמיענו דכתיבת שמאל לאו כתיבה היא אלא אי בשולט בשתי ידיו או כולה ר' יוסי היא כדכתיבנא כך נלע\"ד. ובגמ' ס\"פ הזורק גבי הזורק שתי אמות בשוגג שתי אמות במזיד שתי אמות בשוגג רבה אמר פטור אפילו לר\"ג דהכא בסיף פירקין אם הוא מעביר שבידו לעמוד בסוף שתי אמות אמצעיות ורבא אמר חייב אפיי לרבנן דסוף פירקין אם הוא זורק שאין בידו לחזור כשנזכר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתב בדיו וכו'. </b>ובירוש' כתב בדיו על עלי ירקות במשקין במי פירות על הלוח פטור עד שיכתוב דבר של קיימא על דבר של קיימא וכן ג\"כ אין המוחק חייב עד שימחוק כתב העומד מעל דבר העומד: \n",
+                "<b>על שני כותלי זוית </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר </b>ביו\"ד. ובגמ' בברייתא אמר להם ר' אליעזר לחכמים והלא בן סטדא הוציא כשפים ממצרים בסריטה שעל בשרו אמרו לו שוטה היה ואין מביאין ראיה מן השוטים ומתוך ברייתא זו משמע קצת דגרסי' וחכמים פוטרין וכן בגמ' בדפוס גם בפסקי הרא\"ש ז\"ל אמנם הרב אלפס והרמב\"ם ז\"ל נראה דגרסי ור' יהושע פוטר וכן בירושלמי וכן בנוסחת כ\"י וכן בראבי\"ה ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובאבק סופרים. </b>פי' בערוך אם הסופר מכתש סממני הדיו ועף מהן אבק על הקלף וכתב באצבעו על האבק פי' אחר אבק סופרים שמשימין על הכתיבה להשחירה ע\"כ: \n",
+                "<b>כתב [אות] אחת סמוך לכתב. </b>ובגמ' מתני' דלא כר' אליעזר דאי כר' אליעזר האמר אחד על האריג חייב: \n",
+                "<b>כתב על גבי כתב. </b>מתני' דלא כר' יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלי\"ת מעביר עליו קולמס ומקדשו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אין השם מן המובחר: \n",
+                "<b>נתכוין לכתוב חי\"ת וכתב שני זייני\"ן פטור. </b>גמ' תנא נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב ומתני' דקתני פטור דוקא כגון שני זייני\"ן דאכתי בעי לזיוני ראשי הזייני\"ן בתגין שלהם ותוספתא מיירי בשאר אותיות דלא בעו זיון ומש\"ה חייב ובהכי ניחא מה שהקשו תוס' ז\"ל וא\"ת מאי איריא דנקט תנא נתכוין לכתוב חי\"ת אפי' נתכוין לכתוב שני זייני\"ן וכתב בלא זיון פטור ותרצו דנקט נתכוין לכתוב חי\"ת לרבותא דדוקא כתב שני זייני\"ן דבעי זיון פטור אבל כתב שתי אותיות אחרות דלא בעי זיון חייב ואע\"ג דהשתא מיהא לאחת הוא דמתכוין עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>על שני כותלי הבית על שני דפי פנקס. </b>וה\"ה בכותל אחד או בדף אחד רחוק זה מזה: \n",
+                "<b>פטור. </b>אבל אסור וכן כתב הרוקח ז\"ל בסימן פ\"ה: \n",
+                "<b>כתב אות אחת נוטריקון. </b>ובגמ' מפרש נוטריקין מן התורה מנין: \n",
+                "<b>ר' יהושע בן בתירא מחייב. </b>בנוסחת כ\"י ר' יהודה וכן ברב אלפס: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכותב שתי אותיות וכו'. </b>בפ' אמרו לו איכא מאן דס\"ל התם דר\"א ס\"ל כר\"ג דאין ידיעה לחצי שיעור: \n",
+                "<b>אחת בשחרית ואחת בין הערבים. </b>פי' בקונטרס הא דנקט אות א' שחרית ואות א' בין הערבים כיון דהוי שיעור בינתיים כדי לידע חשוב כשתי העלמות. ואין נראה חדא דהו\"ל לפרושי שיעור שהות ועוד דאמרינן לעיל בגמ' כתב אות א' בצפורי ואות אחת בטבריא חייב אע\"ג דמסתמא יש שהות כדי לידע. ונראה דמיירי שידע בינתיים ואחת שחרית וא' בין הערבים דנקט לרבותא דאע\"ג דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בינתים מחייב ר\"ג. תוס' ז\"ל. ורבינו עובדיה ז\"ל נראה דארכבה אתרי רכשי שפי' פי' רש\"י ז\"ל ותוס' ז\"ל ואפשר לומר דרש\"י ז\"ל ס\"ל דשתי העלמות הוי בבא בפני עצמה והדר תני אחת בשחרית ואחת בין הערבים דאע\"ג דדמי להעלם א' פטריה ליה רבנן ומ\"מ קושיות תוס' ז\"ל במקומן עומדות ושמא ס\"ל לרש\"י דמשחרית ועד בין הערבים הוי שיעורא ותוס' ס\"ל דהא לא מיקרי שיעור מפורש ולקושיא האחרת ג\"כ מצפורי ועד טבריא אין השהות הנזכר בינתים ולכך חייב ודוחק: \n",
+                "<b>וחכמים פוטרין. </b>מקרבן אבל מכין אותו מכת מרדות. הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' אליעזר </b>ביו\"ד. ונלע\"ד משום דבפ' הבונה תנן כתב אות אחת סמוך לכתב דסתמא דלא כר' אליעזר מש\"ה סמך פ' האורג לדיני כתיבה ועוד מטעם שנכתוב בסמוך בשם תוס' ז\"ל דכמו שהכותב בסוף ספר אחד מכ\"ד ספרים אפי' אות אחת חייב כיון שהוא סוף הספר ה\"נ האורג חוט אחד בסוף היריעה חייב כיון שעל ידו נשלמה אריגת הבגד. וכתבו רש\"י והר\"ן ז\"ל ר' אליעזר אתי לפרושי שיעור אורג שמנו חכמים באבות מלאכות. ובגמי גרסי' כי אתא רב יצחק תני שתים והא אנן תנן שלש לא קשיא הא באלימי הא בקטיני. ובגמ' כריתות דף י\"ט אמר רב יוסף ר' יוסי אליבא דר' אליעזר הכי מתני ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה ושנים על האריג חייב ופי' שם רש\"י ז\"ל ושנים על האריג כל השיעור הוא זה ובתחלה היינו טעמא דבעי שלשה משום דסתרו דשנים אינם מתקיימין ע\"כ וכתבתי שם בסי' ב': \n",
+                "<b>וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף. </b>אור\"י דה\"ג ול\"ג בין באמצע בין בסוף דא\"כ הוה משמע בסוף הבגד ממש והתם אפי' רבנן מודו דחייב אפי' באחד כדאמרי' בגמ' בס\"פ הבונה אבל אי ל\"ג באמצע אתי שפיר דבסוף לא בסוף ממש קאמר. תוס' ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בניריים. </b>בנקודת פתח ברי\"ש ובחירק ביו\"ד מצאתיו נקוד במשנת החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל גם במ\"ם. \n",
+                "<b>בקירוס בנפה וכו'. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל בה\"ש פ\"ט העושה שתי בתי נירין חייב העושה נפה או כברה או סל או סבכה או שסרג מטה בחבלים ה\"ז תולדת עושה נירין ומשנעשה. שני בתים באחד מכל אלו חיית ע\"כ: \n",
+                "<b>התופר שתי תפירות וכו'. </b>ובגמ' פריך הא תנינא באבות מלאכות התופר שתי תפירות והקורע על מנת לתפור שתי תפירות ומסיק אלא משום דקבעי למיתני והקורע בחמתו או על מתו מש\"ה קתני ובעי בגמרא הקורע על מנת לתפור היכי משכחת לה ומשני דעבידא הבגד כי כסתא פי' רש\"י ז\"ל הולכת ומתקפלת שאין הבגד שוה ובולט הבגד כמין כיס וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו והתפירה מתישבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורע בחמתו וכו' </b>גמרא ורמינהי הקורע באבלו ובחמתו ועל מתו חייב ומשני הא במת דמתאבל עליה הא במת דאינו מתאבל עליה חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא ר\"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והאי מוקמינן ליה בגמרא בדעביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה דמתקן הוא דאי בחמתו פשיטא דפטור כך פירשו תוס' ז\"ל. עוד כתבו תוס' ז\"ל בשם ר\"ת ז\"ל וקורע ע\"מ לתפור ומוחק ע\"מ לכתוב דמיחייב לכ\"ע אע\"ג שבשעת הקלקול אינו בא התקון היינו משום שהקלקול גורם תקון יותר טוב לבסוף ותקון גמור הוא שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא ע\"י הקלקול ע\"כ: \n",
+                "<b>כל המקלקלין פטורין </b>ובגמ' תני ר' אבהו קמיה דר\"י כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ומוקים לה ר' יוחנן חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו ופרכינן והא אנן תנן כל המקלקלין פטורין ואפי' חובל ומבעיר קשיין אהדדי ומשנינן מתני' ר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור וברייתא ר' שמעון דאמר מקלקל בחבירה חייב. וכתבו תוס' ז\"ל דבהכרח צ\"ל דפלוגתא דמקלקל בחבורה קבלה היתה ביד בעלי התלמוד דהא לא אתפרש היכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור המלבן וכו'. </b>ותימא שלא הזכיר תנא דמתני' שיעור הגוזז בכלל אלו שגם הוא שועורו כמלא רוחב הסיט כפול וכדאיתא בתוספתא ופסקה שם הרמב\"ם ז\"ל. ואפשר להיות דמשום דמלבן וכל הני שייכי בין בצמר בין בפשתן בין בׁשָּׁנִי כמו שכתב הרמב\"ם ז\"ל שם לכן לא הזכיר גוזז עמהם דגוזז לא שייך אלא בצמר כנלע\"ד: \n",
+                "<b>והמנפס. </b>בערוך יש ששונים המנפץ בצד\"י: \n",
+                "<b>מלא הסיט. </b>הרמב\"ם ז\"ל פי' שהוא שתות הזרת וכתבתיו בשמו בפ\"ג דמסכת ערלה וגבי מלא הסיט דמתני' פי' רוחב שתי אצבעות כמו שכתב בשמו בשלטי הגבורים אשר העתקתיו שם בערלה פ\"ג סי' ב' ופה כתב בסוף דבריו כפי הדפוס אשר לפני וז\"ל והמובן לי מפי' אלו המלות שפירשו אלו הקדמונים כי מלא הסיט הוא שתות הזרת ומלא רוחב הסיט [הגה\"ה נלע\"ד חסר פה מלת כפול שכן הוא בראש פירושו דו\"ק:] הוא רחוק מה שיראה בין הגודל והאצבע ע\"כ. אבל שם ביד כתב מלא רוחב הסיט כפול שהוא אורך ד' טפחים ועוד כתוב שם דשאינו כפול שיעורו כדי למתוח מן בהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהם בכל כחו שהוא קרוב לשני שלישי הזרת עד כאן כפי לשון הספרים המדויקים. משמע דמלא הסיט שאינו כפול היינו שני טפחים: \n",
+                "<b>והאורג שני חוטין שיעורו כמלא הסיט. </b>בדין הוא דליתני ברישא האי בבא דהאורג הואיל וביה התחיל לדבר בזה הפרק ואח\"כ בבא דשיעור המלבן והמנפס וכו' שהיא למעלה הרבה גבי אבות מלאכות והגוזז את הצמר והמלבנו והמנפסו וכו' אלא דהתחיל באריגה מן הטעם שכתבנו בריש פירקין ושנה אחרי כן העושה שני בתי נירין שהיא שנויה בצדה באבות מלאכות ועוד שהיא מין אריגה ואח\"כ שנה התופר שתי תפירות שגם הם שנויים סמוכין לאורג באבות מלאכות ואגבייהו שנה הקורע בחמתו כדכתבינן והמקלקל ע\"מ לתקן וכיון ששנה דרך כלל דהמקלקל ע\"מ לתקן שיעורו כמתקן שנה ג\"כ דיש דרך כלל ושיעור אחד במלבן וחביריו אבל אורג שיעורו מיוחד ופחות ממלבן וחבריו שאינו כפול ומיסך לא נזכר שיעורו במשנה אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב שם רוחב שתי אצבעות כמו האורג כך נלע\"ד. אחר זמן רב מצאתי שכתב ר\"ש לוריא ז\"ל לעיל פרק שמיני דף ע\"ט וז\"ל בתוס' בדבור המתחיל אלמא כיון דלטויה קאי הוה ליה למינקט וכו'. נ\"ב אם אין כאן ט\"ס צ\"ל שהתוס' סוברין ששיעור אריגה כשיעור טויה וכתב נמי שם סיט כפול ואפי' גורסי' כמלא הסיט לחוד ואפי' הכי אפשר מפרשין דהה\"נ גבי אריגה כפול וסמיך ארישא והא דחלקיה לתרי בבי משום דשיעור אריגה דוקא בשני חוטין משא\"כ בטויה וקל להבין עכ\"ל ז\"ל. וכתב עוד שם בשם רש\"י ז\"ל האורג שני חוטין של ערב כשיעור רוחב הבגד. כמלא הסיט. על פני כולו ע\"כ. והנה זה מפורש גם ברעז\"ל כבר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל וכו'. </b>וקשה לע\"ד דמאי שייכות לדיני צידה בהדי הני בבי דאורג או קורע ומלבן ומנפס וכו' ודוחק לומר דבתר דסיים הני באבי דשייכי אהדדי מטעמיה דכתבינן כל דבר במקומו תנא השתא דיני צידה משום דבעי למיתני בה פלוגתא דר' יהודה ור\"ש דדמיא לפלוגתייהו דבפ' המצניע כמו שנכתוב בסמוך בס\"ד ואפשר דמשום דתנא הקורע ע\"מ לתפור שתי תפירות תנא השתא דיני צידה שבאבות מלאכות ג\"כ היא שנויה סמוך לה אלא שהוצרך לשנות קודם שיעור המלבן וכו' מן הטעם שכתבנו ומ\"מ ק\"ק אמאי לא התחיל ר' יהודה בצידת צבי שהוא שנוי במשנה באבות מלאכות אע\"פ שגם צידת הצפור הוא אב מלאכה. ואוקימנא בגמ' בצפור דרור שדרכו לדור בבתים ואינו ניצוד לפי שאינו מקבל מרות ונשמט מזוית לזוית הלכך בין לר' יהודה בין לרבנן למגדל אין לבית לא אבל בעוף אחר כיון שהכניסו לבית ונעל בפניו חייב דניצוד הוא: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגנה ולחצר ולביברין </b>כצ\"ל וכן הוא ברא\"ש ז\"ל וכן משמע מן הירושלמי שנעתיק בסמוך בס\"ד וכן הגיה רש\"ל ג\"כ אבל ברב אלפס ז\"ל כתוב וצבי לבית לגנה לחצר ולביברין: ירוש' תנן אין צדין דגים וכו' א\"ר חיננא מתני' דלא כר' יהודה דתנינן ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב הא לגנה ולביברין פטור. מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתמן תנינן אין צדין דגים מן הביברין וכו' [הגה\"ה נראה שחסר לשון וכן צריך להיות והכא אמרי וצבי לבית חייב הא:]. הא לגנה ולביברין פטור מחלפא שיטתון דרבנן דתנינן וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגנה לחצר ולביברין ותנינן תמן אבל צדין חיה ועוף מן הביברין הא לגנה ולחצר לא הא בחצר מקורה הא בחצר שאינו מקורה והא תנינן גנה אית לך מימר גנה מקורה אלא כאן בגדולה כאן בקטנה ועיין בגמ' בבלית ותבין יותר: \n",
+                "<b>זה הכלל כל המחוסר צידה וכו' </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבים. </b>סתמא כר' יהודה וכן נמי סתם לן תנא גבי המוציא ככר לרה\"ר לעיל בפ' המצניע ואע\"ג דהא אשמועי' תנא פלוגתא דר' יהודה ור\"ש בהא. נלע\"ד דמצינו למימר דצריכא דאי אשמועי' בככר לחוד ה\"א בההיא מחייב ת\"ק דהיינו ר' יהודה משום דקעביד הוצאה מלאכה גמורה בידים אבל בצבי דלאו מלאכה גמורה קעביד דממילא בנעילת דלת מתציד אימא לא ואי אשמועי' בהא ה\"א בהא פטר ר\"ש משום דממילא אבל בההיא אימא מודה לי' לר' יהודה צריכא: \n",
+                "<b>ולא מִלָאהוּ.. </b>כך נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל הלמ\"ד בקמץ והאל\"ף נחה וכן השתי מלות אחרות: \n",
+                "<b>והשני פטור. </b>פטור ומותר קאמר מדקתני סיפא הא למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שמנה שרצים וכו'. </b>ומייתי לה פרק עגלה ערופה (סוטה ד' מ\"ז) אהא דאלישע היה עוסק בפ' שמנה שרצים א\"ל רשע וכו': \n",
+                "<b>והחובל בהן חייב. </b>פי' החובל בהן עד שנצרר הדם חייב דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שקצים ורמשים כיון שאין להם עור שיעכב את הדם אילו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומשום הכי כל שלא יצא לחוץ פטור ובכי האי גוונא ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור אבל כשיצא לחוץ אף בשאר שקצים ורמשים חייב משום נטילת נשמה והכי איתא בהדיא בפ' אלו טרפות. הר\"ן ז\"ל: וז\"ל רש\"י ז\"ל בפירוש ראשון שפירש והחובל בהן חייב דיש להם עור כדמפרש בגמ' והויא ליה חבורה שאינה חוזרת והויא ליה תולדה דשוחט , לישנא אחרינא כיון דיש להם עור נצבע העור בדם הנצבע בו וחייב משום צובע ע\"כ. וכתבו תוס' ז\"ל דלשון ראשון עיקר וכן הכריחו הם ז\"ל באורך פרק קמא דכתובות דף ה'. ולשון ראשון שהביא ר\"ע ז\"ל הוא פירוש הרמב\"ם ז\"ל. ובגמ' גרסי' מדקתני החובל בהן חייב מכלל דאית להו עור מאן תנא אמר שמואל ר' יוחנן בן נורי היא דתנן בחולין פ' העור והרוטב רי\"ב נורי אומר שמנה שרצים יש להם עורות רבה בר רב הונא אמר רב אפי' תימא רבנן ע\"כ ל\"פ רבנן עליה דריב\"נ אלא לענין טומאה דכתיב אלה הטמאים לכם לרבות שערותיהם כבשרם אבל לענין שבת אפי' רבנן מודו והא דקתני בברייתא הצד אחד מח' שרצים האמורים בתורה החובל בהן חייב דברי ריב\"נ מסקי' בגמ' דה\"ק דברי ריב\"נ ומחלוקותו דהיינו ר' יהודה דלא פליגי עליה רק בטומאה משום ה' יתירה דהטמאים וכדכתבינן. ועיין במה שכתבתי בפ' העור והרוטב סי' ב': \n",
+                "<b>ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור. </b>בגמ' דייקי' הא הורגן חייב מאן תנא א\"ר ירמיה ר' אליעזר היא דתניא רא\"א ההורג כנה בשבת כאילו הורג גמל ופריך עלה רב יוסף דילמא ע\"כ ל\"פ רבנן עליה דר\"א אלא בכנה דאינה פרה ורבה אבל שאר שקצים ורמשים דפרים ורבים ל\"פ וכנה לאו פרה ורבה היא והא אמרי' יושב הקב\"ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים מינא הוא דמתקרי ביצי כנים. והא דקאמר ר' אליעזר בברייתא הצד פרעוש בשבת חייב ור' יהושע פוטר ופרעוש פרה ורבה הוא דחי לה רב אשי בגמ' וקאמר הכי צידה אהריגה קא רמית ע\"כ ל\"פ ר' אליעזר ור' יהושע אלא דמ\"ס דבר שאין במינו ניצוד חייב ומ\"ס פטור אבל לענין הריגה אפי' ר' יהושע מודה: \n",
+                "<b>הצדן לצורך חייב. </b>וא\"ת מ\"ש דאיצטריך הכא למיתני טפי הצדן לצורך בכל חיובי שבת נמי לא מחייב ר\"ש אלא לצורך ואומר ר\"י דלהכי תנא ליה הכא לאשמועי' דבשאר שקצים ורמשים שאין להם עור צריך שיתכוין לשום צורך דסתמייהו לאו לצורך קיימי אבל בשמנה שרצים דרישא דיש להם עור סתמייהו נצודין לצורך עורן ולהכי קתני צדן בהדי דמחייב נמי משום עור. תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>שלא לצורך פטור. </b>ביד פ' עשירי סי' כ\"א פסק דבין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב דלא כר\"ש דאוקימנא מתני' כותיה וע\"ש במגיד משנה סי' י\"ז שנתן טעם לשבח דס\"ל להרמב\"ם דדוקא מתני' דהכא היא כר\"ש אבל במפיס מורסא ובצידת נחש פסק דמותר משום דבהנהו אפי' לר' יהודה דס\"ל שאינה צ\"ל חייב עליה אתיין ע\"ש: \n",
+                "<b>חיה ועוף שברשותו. </b>עוף כגון אווזין ותרנגולין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין הילמי וכו'. </b>נלע\"ד דמעיקרא תני שמנה שרצים כדי להשלים לפרש דיני צידה שהוא אב מלאכה וקתני בה והחובל בהן חייב שהוא חייב משום שוחט כמו שכתבנו לעיל שהכריעו לפי' זה תוס' ז\"ל וכיון שפירש הצד צבי והשוחטו הנזכר באבות מלאכות אתא השתא לפרושי והמולחו והמעבדו דקתני באבות מלאכות בתרייהו וקתני אין עושין הילמי בשבת דהוי טעמא משום מעבד וכדפי' כבר ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>הילמי. </b>שלמורא בלע\"ז. רש\"י ז\"ל. ירושלמי א\"ר אבהו כל שנותנין לתוכה ביצה והיא שוקעת זו היא מי מלח ושאינה שוקעת זו היא הילמי. ובבבלי קרי לכשאין הביצה שוקעת מי מלח עזים: \n",
+                "<b>אלא אלו הן מי מלח וכו' </b>גרסי': \n",
+                "<b>נותן שמן כתחלה. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אוכלין וכו' </b>וראיתי מי שדקדק לגרוס אזוב יון בחול\"ם היו\"ד וכולה תיבה אחת [עיין מ\"ש על זה בערוך השלם ערך אזביון.] וקשה הוא בעיני דמ\"ש ממאי דתנן בפ' בתרא דנגעים ובפי\"א דמסכת פרה לא אזוב יון ולא אזוב כוחלי וכו' ומ\"מ הערוך בכמה דוכתי משמע דגריס אזוביון מלה אחת בחול\"ם או בשור\"ק גם לשם. ובגמ' גם ברש\"י ז\"ל דומה שהיא מלה אחת ורש\"ל ז\"ל הגיה אין אוכלין אוזביין בשבת כצ\"ל וכן ברש\"י ע\"כ ודומה ששם ברש\"ל ז\"ל נפל ג\"כ טעות ובמקום מלת יין צ\"ל יון בוי\"ו. אח\"כ מצאתי שכתב הרמב\"ן ז\"ל בפירוש התורה בפרשת האזינו בפסוק אמרתי אפאיהם וז\"ל והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן הוא שהחכמים קורין אותו סמבטיון כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים אתה גוזי כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר היא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים יון אזוביון אוריון מוליון וכן הרבה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אבוב רועה. </b>לשון הערוך וכן בפי' הר\"ן ז\"ל מפ' בגמ' חוטרא דרעיה ע\"כ אלא שאין הלשון כך בגמרות שבדפוס: \n",
+                "<b>כל האוכלין </b>[עיין תוי\"ט] וק\"ק לע\"ד דהתם בפ' כיצד מברכין משמע דלא התירו כל האוכלין לרפואה אלא היכא דגברא לאכילה קמכוין ורפואה ממילא קא הויא ובטור וגם בהרמב\"ם ז\"ל מבואר דמותר אע\"פ שהוא מתכוין לרפואה וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>חוץ ממי דקלים. </b>תנא חוץ ממי דקרים מאן דתני מי דקרים שהן דוקרין את האשה: \n",
+                "<b>מפני שהן לירוקה </b>בעל חולי וכוי. לשון ר\"ע ז\"ל עד ולא יוליד. אמר המלקט ובגמ' פריך ומי שרי לאדם להעשות סריס והתניא וכו' ומסיק דמתני' מיירי באשה שאינה מצווה אפריה ורביה ולר' יותנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו מיירי בזקנה או בעקרה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החושש בשיניו וכו'. </b>וכתב הר\"ן ז\"ל בריש פירקין דבמיחוש שאדם מתחזק בו והולך כבריא אפי' דברים שהן מותרין לבריאים אסורים לו כל היכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה הוא מתכוון וזו היא ששנינו החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ ואמרי' נמי בפרק אין מעמידין דאפי' היכא דכייבי ליה טובא חושש קא קרי לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא ע\"כ. ואית דגרסי לא יגמא באל\"ף כמו הגמיאיני וכן בפסוק יגמא ארץ. ובגמ' וגם בירוש' רמי ליה רב אחא אריכא דהוא רב אחא בר פפא לר' אבהו תנן החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ למימרא דחומץ מעלי לשנים והכתיב כחומץ לשנים וכעשן לעינים לא קשיא הא בקיוהא דפירי פי' רש\"י ז\"ל יין שלא נתבשל כל צרכו בענביו קשה לשנים הא בחלא. ואיבעית אימא הא והא בחלא הא דאיכא מכה הא דליכא מכה איכא מכה מסי ליכא מכי רפי: \n",
+                "<b>אבל סך הוא את השמן. </b>היינו אפי' ע\"ג מקום המכה. עיין בתוס' דפ' ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל\"ד) ושמא בזה יתיישב קצת הא דלא קתני אבל סך הוא בשמן. וביד ה' שבת פכ\"א נקט כלשון משנתנו לגמרי אכן שם בטור א\"ח ריש סמן שכ\"ז כתב כלשון הזה החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ אבל סך הוא שמן לבדו ואפי' בשמן ורד במקום שהוא מצוי שדרך בני אדם לסוך בו אפי' בלא רפואה ע\"כ. משמע מתוך לשונו זה דמתני' דקתני לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ר\"ל לא יסוך יין וחומץ מעורבים והה\"נ שמן וחומץ מעורבים אבל סך הוא את השמן לבדו וכ\"ש יין או חומץ כל אחד בפני עצמו כן נראה לעניות דעתי. והילך כל לשון התוספות אשר שם בפרק ר\"א דמילה אמר רב אין מונעין חמין ושמן מע\"ג מכה בשבת פי' ה\"ר יוסף פורת בשם רבינו שמואל דבמעורבין יחד מיירי דאי כל חד באפי נפשיה מאי קמ\"ל בשמן מתני' היא בפ\"ח שרצים אבל סך הוא את השמן והיינו אפילו ע\"ג מכה מדקתני בני מלכים סכין ע\"ג מכותיהם שמן ורד מכלל דבשאר שמן מותר לאחר אפילו ע\"ג מכה ושמואל נמי היכי הוה פליג ע\"כ: \n",
+                "<b>בני מלכים סכין ע\"נ מכותיהן שמן ורד. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל ואין הלכה כר\"ש: אמר המלקט [בראשונה כתב המחבר. אמר המלקט צריך להיות והלכה כר\"ש ואח\"כ מחק בעצמו את המלות \"צריך להיות\" וכתב ביני שיטי כפי אשר לפנינו ואת הו\"ו של המלה והלכה תקן לשי\"ן - שהלכה , אך באמת יש ידים גם לתקונו הראשון כי ברע\"ב ד\"ר כתוב. \"ואין והלכה כר\"ש\" ובדפוסים שאח\"כ השמיטו את הו\"ו של \"והלכה\", ובאמת יוכל היות כי המלה \"ואין\" היא טעות וצ\"ל והלכה כר\"ש כדעת הרמב\"ם ועי' תוי\"ט.] אע\"ג רהוו ר\"ש בשיטה כמו שנכתוב בסמוך מ\"מ נראה שהלכה כר\"ש שכן הוא בפי' הרמב\"ם ז\"ל וגם בפוסקים. ובלבד שתהא מצויה אותה סיכה באותה מדינה בין בני האדם הבריאים כדעת רב כמו שאכתוב בסמוך. ומ\"מ עיין בספר החכם ה\"ר מנחם עזריה נ\"ע בסימן י\"ג ובגמ' אמר רב הלכתא כר\"ש ולאו מטעמיה דאילו ר\"ש סבר אע\"ג דלא שכיח שמן ורד במקומו של זה הסך שרי ור' יהודה אסר דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד כיון דלא שכיח ורב נמי כר' יהודה ס\"ל אלא במקומו הוא דשרא דשכיח התם דסכין שמן ורד ולא מוכחא מילתא. ובפ' מפנין (שבת דף קכ\"ח) ובמציעא פ' המקבל (בבא מציעא דף קי\"ג) אמר אביי ר\"ש ורשב\"ג ור' ישמעאל ור' עקיבא כולהו ס\"ל כל ישראל בני מלכים הם ר\"ש הא דאמרן רשב\"ג דתנן לקמן בפ' מפנין רשב\"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים ר' ישמעאל ור' עקיבא דתניא הרי שהיו נושין בו אלף זוז ולבוש איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו ותנא משום ר' ישמעאל ומשום ר' עקיבא יכל ישראל ראוין לאותה איצטלא. ובדרושים של מורנו הרב האלהי כמהר\"ר חיים ויטאל זלה\"ה נתן טעם לשבח ע\"ד הסוד אמאי קתני בני מלכים ולא קתני כל ישראל מלכים: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו קשרים וכו'. </b>ויש לפרש דהא דאתחיל תנא באיסור קשרים בואלו מה שאין כן בשאר אבות מלאכות משום דהא תנא גבי קושר ומתיר התופר שתי תפירות ולא משכחת חיובא בתופר שתי תפירות אא\"כ קושר ואז יתחייב שתים משום תופר ומשום קושר וא\"כ הרי איסור קשרים כמעט מפורש ולהכי תנא ואלו בויו מוסיף על ענין ראשון דאלו הם עיקר חיובי קושר ומתיר ואלו למעוטי כגון רצועה ארוכין שקושרין בטבעת שבחוטם נאקה וכו' והיינו דתנן בסמוך יש לך קשרים וכו' כלומ' מאחר שפירשתי לך דקשר הגמלים וקשר הספנים וכיוצא בהם הדומים אליהם בדוקא חייבין עליהם ממילא תדע דאינך ליכא חיובא בהו אלא פטור אבל אסור ולא צריכנא תו לפרושינהו ויש מותרות לכתחלה בגון מפתחי חלוק וכו' כדמפרש בגמ' ורש\"י ז\"ל והר\"ן ז\"ל כתבו ואלו קשרין המנוין באבות מלאכות הקושר והמתיר. ומ\"מ עיין בפי' הר\"ן ז\"ל פ' כלל גדול דף ק\"ל ע\"ב במה שכתב בשם ה\"ר אליעזר ממיץ ז\"ל. והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל על התירן [ע\"י ש\"נ.] וגם נקד הה\"א בפתח והתי\"ו בחיריק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לך. </b>זה הלשון של יש לך שלא מצאנוהו בשום מקום במשנה מיושב כבר במה שכתבתי: \n",
+                "<b>קושרת אשה מפתחי. </b>י\"ס גרסי מפתח בלא יו\"ד. ופי' בערוך קושרת מפתחי חלוק היינו הקרסים והלולאות שמדבקת הבגד בצוארה ופעמים שאין לה קרסים אלא ציצין יוצאין מבגד עצמו וקושרת אותן. וסבכה שבראשה חוטין יוצאין ממנה וקושרת אותם לאחוריה. והכי משמע וחוטין של פסיקיא שהיא חוגרת שקושרת במתניה וחוטין יוצאין משני ראשיה שקושרת אותן ע\"כ: \n",
+                "<b>ורצועות מנעל וסנדל. </b>מתוך סוגית הגמ' מוכח דמנעל דמתני' בבני מחוזא שהם רחבי לבב ומקפידין על לבושיהן ומנעליהם להיות מכוונין וקושרין אותו בדוחק שחרית וצריך להתירו ערבית וסנדל דמתני' נמי דנפקי ביה בי תרי וצריך כל א' וא' לקשור לפי מדת רגלו הלכך בכל יום קושרו ומתירו ומש\"ה קושרין לכתחלה. ויש מין מנעל וסנדל אחר דפטור אבל אסור ויש מין מנעל וסנדל אחר דחייב על קשרו או התרו חטאת כדאיתא בגמרא ולשון הרמב\"ם ז\"ל בה\"ש פרק עשירי ורצועות מנעל וסנדל שקושרין אותן בשעת מלבוש ע\"כ פי' בכסף משנה שאלו הן המותרין לדעת רבינו מפני שאלו ודאי שאינם לא מעשה אומן ולא של קיימא ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא. </b>ובירושלמי פשיט דליכא מאן דפליג עליה דר' אליעזר בן יעקב. ובגמ' קאמר שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב א\"ל אביי לרב יוסף הלכה מכלל דפליגי א\"ל מאי נפקא לך מינה א\"ל גמרא גמור זמורתא תהא: \n",
+                "<b>קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל. </b>האי חבל חבל דגרדי הוא דאי חבל דעלמא אמאי התיר ר' יהודה הא קשר של קיימא הוא אלא ודאי חבל דגרדי הוא [הג\"ה פי' הרמב\"ם ז\"ל דכל כלי האורג החבלים והעצים והקנים מותר לטלטלם ע\"כ.] ורבנן סברי גזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא ור' יהודה לא גזר הכי מוקמינן פלוגתייהו בגמ' ופרכינן ורמינהי חבל דלי שנפסק מאמצעיתו לא יהא קושרו אלא עונבו ור' יהודה אומר מחבר שני ראשי הפיסוק זה על זה וכורך עליהם פונדא או פסיקיא ובלבד שלא יענבנו לתבל קשיא דר' יהודה אדר' יהודה קשיא דרבנן אדרבנן דרבנן אדרבנן ל\"ק חבל בחבל מיחלף עניבה בקשירה לא מחלפא דר' יהודה אדר\"י נמי לא קשיא התם לאו משום דמחלפא עניבה בקשירה אלא עניבה גופה קשירה היא. ובסוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ג ע\"ב) איכא תנא בברייתא דהתם דס\"ל כר' יהודה בהא דעניבה קשירה מעלייתא היא. וכתבו תוס' ז\"ל דכי אסרי רבנן היינו דוקא בדליים הקבועים בבור אבל דלי דעלמא שרי דכיון שאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה לא הוי קשר של קיימא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקפלין את הכלים וכו' </b>כתבו תוס' ז\"ל מכאן למדנו דאסור לקפל טליתות של בית הכנסת לפי שהם צורך מחר ע\"כ. ונראה שמכאן עד סוף המסכת רובו ככולו הוו איסורי דרבנן והתחיל בקפול דדמי לקשירה דעסיק בה ובתר הכי קתני דיני הצלה והתחיל בכתבי הקדש למעלתן על כל שאר מטלטלין: \n",
+                "<b>ר' ישמעאל אומר מקפלין את הכלים ומציעין וכו'. </b>ס\"א ר' ישמעאל אומר מציעין את המטות וכו' ול\"ג מקפלין את הכלים. וכן כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל שכך מצא בכל הספרים: ותמהני היאך נהגו הנשים השתא להציע המטות משבת למוצאי שבת ואין פוצה פה ומצפצף ונלאיתי למצוא דין זה בספרי הפוסקים ז\"ל ולא ראיתיו עד הנה והדבר תמוה מאד בעיני. ובירושלמי ר\"פ שני דביצה גרסי' מציעין את המטות מיו\"ט לשבת שכן מציעין אותם מלילי שבת לשבת ע\"כ ואפשר שזהו הטעם ג\"כ שנהגו להציע המטות ביום השבת מפני שג\"כ היא צורך השבת שרגילין בני אדם לנוח מעט ולישן בשבת כאשר אמרו בעלי הרמז ש'נה ב'שבת ת'ענוג ר\"ת שבת: \n",
+                "<b>וחלבי שבת קרבין ביום הכפורים ושל יום הכפורים אינם קריבין בשבת ר' עקיבא אומר לא וכו'. </b>כצ\"ל: וכתבו תוס' ז\"ל אור\"י דכל היכא דקתני תרי שבי בהדי הדדי אתי כאחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד והכי מפ' תלמודא בפ' בתרא דסוכה ע\"כ ושם כתבתיו בס\"ד: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה וכו' </b>אומר ר\"ת דכולי' האי פירקא איירי בשנפלה דליקה באותו בית או באותו חצר דכיון דהאש שם ודאי בהול הוא ואי לא שרית ליה אתי לכבויי כדמפרש בגמ' אבל נפלה דליקה בבית אחר מותר להציל הכל תוס' ז\"ל. ועיין במה שנכתב בקשר משנה זו בסוף פירקי' דלעיל ועוד אפשר לומר דמשום דבעי למיתני מצילין מזון שלש סעודות וכו' וקתני מצילין סל מלא ככרות ורמינן להו בגמ' אהדדי ומשנינן כאן בבא להציל כאן בבא לקפל בא להציל בבת אחת מציל את כולן. (פי') אבל אם בא לקפל סלים הרבה לטרוח ולחזור ולהוציא אינו מקפל אלא שלש סעודות ותו לא וקפול דסלים דמי קצת לקפול דכלים דתנא בסוף פירקי' דלעיל להכי קתני הכא דיני הצלה אלא דהתחיל בהצלת כתבי הקדש למעלתן כדכתיבנא לעיל כן נלע\"ד:  ",
+                "<b>מצילין אותן מפני הדליקה. </b>משמע דדוקא להציל מפניה אבל לכבות את הדליקה אסור אבל בירוש' אמרו שאם אינו יכול להציל אלא בכבוי מציל לר\"ש דאמר מלאכה שאינה צ\"ל פטור עליה ואע\"פ דמ\"מ איסורא דרבנן מיהא איכא אין לך דבר של שבות עומד בפני כתבי הקדש. ובירוש' מתני' ר\"ש דאמר בפ' בתרא דעירובין אין לך דבר משום שבות עומד בפני הקדש מה פליגין תמן מפני בזיונן ברם הכא כל עמא מודו שמצילין אותן מפני הדליקה למי נצרכא לרשב\"ג אע\"ג דרשב\"נ אמר בפ\"ק דמגילה אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית מודה הוא הכא שמצילין אותן מפני הדליקה:  ",
+                "<b>בין שקורין בהן וכו'. </b>ירוש' מהו בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן בין שיש בהן טעיות בין שאין בהן טעיות והא תני ספר שיש בו שתים שלש טעיות בכל דף ודף מתקנו וקורא בו ד' אינו קורא בו מן מה דתנינן מפני מה אין קורין בהן מפני בטול בית המדרש הדא אמרה בין תורה (צ\"ע) לנביאים וכתבי הקודש:  ",
+                "<b>ואע\"פ שכתובים בכל לשון. </b>כתב רש\"י ז\"ל רבותי פירשו דהאי בכל לשון דאמרינן דאסור לקרות בהן אכתובים ולא אנביאים ודומה בעיני שמפני שראו ביהונתן בן עוזיאל שאמרו תרגום הם מפרשים כן ואני אומר אף בנביאים אם אמרו יונתן לא כתבו ולא ניתנו ליכתב והכי מוכח במס' מגלה דמאן דאסר בכולהו אסר בר מס\"ת יונית משים מעשה דתלמי המלך ולא מפליג התם בין נביאים לכתובים:  ",
+                "<b>ואע\"פ שכתובים בכל לשון. </b>ואיכא למ\"ד דלא ניתנו לקרות בהן עכ\"ל רעז\"ל. אמר המלקט פי' רש\"י ז\"ל דהיינו רשב\"ג דפליג במתני' בפ\"ק דמגלה דאף ספרים לא התירו שיכתבו ופי' הרב ר' פורת דהיינו טעמא כיון דלא ניתנו ליכתב אסור לקרות בהן משום דדברים שבכתב אסור לאמרן על פה וקשה דאין זה אי אתה רשאי לאמרו על פה כיון שאינו אומרו בלשון הקדש אלא באותו לשון כשהן כתובים דהא שרי למימר בעל פה תרגום כדמתרגם רב יוסף תוס' ז\"ל: ומתני' אליבא דרב הונא דס\"ל דאם היו כתובין בכל לשון דאין מצילין אותן מפני הדליקה וקיימא לן כוותיה מיפרשא בגמ' הכי דחסורי מחסרא וה\"ק בד\"א שכתובין בלשון הקדש אבל בכל לשון אין מצילין כיון דלא ניתנו לקרות בהן דקיי\"ל כרשב\"ג ואפ\"ה גניזה בעו שאסור להניחן במקום. הפקר: וכתוב בשבלי הלקט (שבת סי' קט\"ו) בשם בעל התרומה דבימי התנאים והאמוראים היו מצילין דוקא תורה נביאים וכתובים שלא היו כותבים תלמוד משום שנאמר כי על פי הדברים האלה אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות אבל לדידן שאנו רשאין לכתוב הכל מפני השכחה מצילין את הכל הן התלמוד הן תפלות הן ברכות וכשם שמצילין אותן מפני הדליקה כך מצילין אותן מן המים ומן המפולת ומכל דבר המאבדן עכ\"ל ז\"ל. ובגמ' בלשון שני אמר רב לא שנו אלא במקום ביהמ\"ד אבל שלא במקום בהמ\"ד קורין ושמואל אמר בין במקום ביהמ\"ד בין שלא במקום בית המדרש (בזמן בהמ\"ד) אין קורין. שלא בזמן בית המדרש קורין: ומתני' דקתני טעמא דאין קורין מפני בטול בית המדרש דלא כר' נחמיה דאמר דטעמא דאין קורין כדי שיאמרו בכתבי הקדש אין קורין כ\"ש בשטרי הדיוטות:  ",
+                "<b>מצילין תיק וכו'. </b>ומצאתי שנקד ה\"ר יהוסף ז\"ל תיֵק בציר\"י:  ",
+                "<b>להיכן מצילין אותן וכו'. </b>כדפי' ר\"ע ז\"ל מפרש לה אביי בגמ' ופירש רש\"י ז\"ל דבין רבנן ובין בן בתירא אפי' כר' אליעזר ס\"ל דבעי שלש מחיצות ושני לחיים בעלמא במתני' דבפ\"ק דעירובין אלא דהכא לגבי ספר אמרי רבנן מודה ר\"א בלחי אחד כדמפרש בגמ' טעמא דדוקא לאוכלין ומשקין הוא דבעי לחיים אבל לס\"ת בחד לחי סגי ובן בתירא אומר דמודה ר' אליעזר אף בלא לחי:  ",
+                "<b>למבוי שאינו מפולש. </b>וכ\"ש דס\"ת לחצר המעורבת אבל אוכלין ומשקין דוקא לחצר המעורבת וכן כתוב בבית יוסף בא\"ח סי' של\"ד בשם שבלי הלקט דמשום כתבי הקדש אפי' לא ערבו ולא שתפו שרי ובלבד שלא יהא מפולש ומפורש ג\"כ שם ביד פכ\"ג סי' כ\"ו. והכי מוכח בגמ' ועיין שם במה שכתב עוד בית יוסף בשם גאון ז\"ל שהביא שבלי הלקט והוסיף לקח טוב גם עיין בספר כלבו סי' ל\"א:  ",
+                "<b>בן בתירא אומר אף למפולש. </b>ירוש' בן בתירא כר' יהודה דתנינן תמן ספ\"ט דמסכת עירובין גשרין המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין. וכך נראה דאוקמה רבה בגמ' ונדחה ע\"ש:  "
+            ],
+            [
+                "<b>מזון שלש סעודות. </b>כך נראה דגרסי' המ\"ם בנקודת שו\"א מפני שהוא סמוך וכן נקד לה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>כיצד נפלה דליקה וכו'. </b>ירושלמי ר' בון ב\"ר חייא בשם ר' בא בר ממל דר' נחמיה היא דאמר אין ניטלין אלא לצורך א\"ר יוסי טעמא דרבנן תמן כל מה שיש בבית מן המוכן ברם הכא אם אתה אומר כן אף הוא מציל מן היום למחר מתני' (צ\"ע) דר' חיקיים דאמר לעולם מצילין מזון שלש סעודות תפתר בשנפלה דליקה בליל שבת עד שלא אכל ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר לעולמ מצילים מזון שלש סעודות. </b>בגמ' דחיק לאוקמה למתני אפי' כר' חידקא דאמר ד' סעודות חייב אדם לאכול בשבת ומאי שלש סעודות דקאמר ת\"ק בתר דאכל וכן שתים דשחרית ואחת דמנחה ומדקאמר ר' יוסי ג' סעודות ולא אמר ד' ש\"מ לית ליה דר' חידקא ומינה דת\"ק ס\"ל שלש דע\"כ ל\"פ אלא דת\"ק סבר מה שעבר כבר לא יציל ור' יוסי סבר יציל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היו פיקחים. </b>לשאול שכרם מטרחם כפועלים וכתב הרב ר' ישעי' מטראני ז\"ל דהנך אחרים רשאין להציל אפי' כמה ואפי' בכלים הרבה דדוקא לבע\"ה הוא דחיישי' דילמא אתי לכבויי אבל באחרים ליכא למיחש שהרי הדליקה גרמה להם שיכולין לזכות מן ההפקר דאלו כבתה הוי הכל לבעה\"ב ע\"כ: \n",
+                "<b>עושין עמו חשבון אחר השבת. </b>בגמ' פריך חשבון מאי עבידתיה מהפקרא קזכו פי' רש\"י ז\"ל דהכי ה\"ל למיתני דאם היו פקחים יעכבו הכל לעצמן דהא אמר להם בואו והצילו לכם כלומר לעצמכם ואין צורך לכך דאפי' לא אמר להו הכי כיון שהוא אינו רשאי להציל הרי הוא מופקר לכל. מידי דהוה אמציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר והא דנקט ואומר לאחרים רבותא נקט שאע\"פ שאומר להם כן על דעת שיצילו ולא יעכבו לעצמם שרי ומשני רבא הכי בירא שמים עסקינן וכו'. הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת. </b>ואפי' הכי טובא לא ליציל כדאמרינן מתוך שבהול אי שרי לאיעסוקי בהצלה כולי האי אתי לכבויי ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פכ\"ג סי' כ' ואם לא ערבו אף מזוניו וכליו אינו מציל ע\"כ. פי' שאם לא ערבו בני חצר זו שהדליקה בתוכה עם בני החצר האחרת שמצילין לתוכה אינו יכול להציל כלל ואפי' אם ערבו אינו יכול להציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שצריך להשתמש בהן בשבת גזרה שאם תתיר לו יותר שמא יכבה הדליקה להציל כל ממונו מפני שאדם בהול על ממונו. ואי קשיא לך לרבנן דאמרי לעיל גבי כתבי הקדש דמצילין אותן למבוי שאינו מפולש הכא באוכלין ומשקין ה\"ל למימר למבוי המפולש ולפלוג וליתני בדידה מתורץ עם מה שנתבאר לעיל סוף סי' א' כי מעיינת שפיר בגמ' במתני' דלעיל: וכתוב בפוסקים י\"א שכל הצלה שאמרנו היא לחצר ומבוי הסמוכים לרה\"ר וגם אינם מקורים דדמי לרה\"ר ומש\"ה אין מתירין להציל אלא מזון ג' סעודות וכלים הצריכין אבל לבית אחר שעירב עמו יכול להוציא כל מה שירצה ואף לחצר לא אמרו אלא לחצר חבירו אבל לחצר שלו שאינה צריכה עירוב יכול להוציא כל מה שירצה וי\"א דכיון דטעמא הוא משום שמא יהא טרוד ויכבה א\"כ מה לי בחצר ומה לי בבית ומה לי לחצר חבירו ומה לי לחצר שלו בכולן יש לחוש שמא יטרד ויכבה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולשם הוא מוציא וכו' </b>וסתמא דמתני' ר\"מ דתניא לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא ופושט ואפי' כל היום כולו דברי ר\"מ: \n",
+                "<b>וחוזר ולובש וכו'. </b>אתאן לת\"ק הרא\"ש ז\"ל ובטוא\"ח ס\"ס ש\"א אבל ביד לא הובאה וכתוב בכ\"מ דס\"ל לרבינו ז\"ל שהם דברי ר' יוסי ע\"ש וגם בב\"י א\"ח סי' של\"ד: וכתב הר\"ן ז\"ל הא דלא שרינן הכא גבי אוכלין ומשקין משום דהתם כיון דבידו הוא מוציא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא כיון שאי אתה מתירו אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומדכר וכן ס\"ל להרשב\"א ז\"ל: ויש חולקים דגם יכול להציל כל מזון שיש לו כל שאינו מציל יותר ממזון שלש סעודות בכל דרך כמו שכתוב שם בבית יוסף: עוד כתב הר\"ן ז\"ל וטעמיה דר' יוסי דאמר י\"ח כלים אבל טפי לא לפי שאין דרך בני אדם ללבוש יותר מאלו ואי לביש טפי ונפיק בהו לרה\"ר הוי משוי ומש\"ה אפי' לחצר המעורבת אסור משום דכיון דמיטריד חיישי' דילמא נפיק בהו לרה\"ר. ואפשר דע\"כ ל\"פ רבנן עליה אלא משום דכיון דאינו מציל אלא ברה\"י לא חיישי' להכי אבל דנפיק בהו לרה\"ר מודו דאסור משום משוי ולפ\"ז אסור לצאת ברה\"ר במלבושין שאין דרך לישא אותם כאחד ע\"כ וכן כתוב בשבלי הלקט סי' (כ\"ז) [ק\"ז] בשם בעל היראים מדקתני מתני' הכא גבי דליקה ועוטף כל מה שיכול לעטוף למדנו דשלא במקום דליקה אסור שני סרבלין או שני תכשיטין זה ע\"ג זה אם אינו צריך אלא לאחד מהם ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ושני בתי שוקיים ושני בתי ידים אכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל לא הזכיר מלת שני רק גבי רדידים וגבי מנעלים וא\"כ לא ידענא אם בתי שוקיים מונה לב' או אם בתי הידים מונה לשנים כדי שיעלה החשבון מכוון לי\"ח ומסתברא דבתי השוקיים מונה לא' שיתכן שיהיו כמו מכנסים משא\"כ בבתי הידים. וע\"ש כי מנה לבושים אחרים שלא כדרך שכתוב בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ואומר ואחרים בואו והצילו עמי. </b>שם ביד ובהרא\"ש ז\"ל הלשון בואו והצילו לכם וכל א' וא' לובש ומתעטף בכליו ומוציא והרי הוא שלו כמו המאכל שהרי מן ההפקר הם זוכין ע\"כ: וכבר הביא ר\"ע ז\"ל הטעם שנתן בגמ' למה שינה לשנות כאן עמי ולעיל גבי אוכלין קתני לכם. ותמהתי על ה\"ר יהוסף ז\"ל שכתב על לשון ר\"ע ז\"ל פי' זה אין נ\"ל דא\"כ כמוני היה לו לומר או לשון אחר ומה שייך לומר עמי משום דבר זה על כן נ\"ל דה\"פ דלעיל אמר הצילו לכם כי הוא צריך להפקיר להם כשאומר להם להציל כי אינם רשאים להציל בשבילו כי אינו רשאי להציל אלא מזון ג' סעודות שיאכל בשבת ועל כן כיון שהם הפקר בעל כרחו שהרי האש ישרפה ולכן אומר להם הצילו לכם כלומר הצילו לאכלכם שהרי הם הולכים לאבוד והרי הן הפקר לכל אדם לאכילה כי אם לא היו הפקר להם היו אסורין להצילם כיון שאינם צורך שבת שהרי הוא הציל כפי צרכו ולשאר בני אדם אסורין בלא הפקר אבל גבי מלבושים אינו צריך להפקירם שיהיו שלהם כי אין מצילין אותם אלא דרך לבישה ולא הוי טלטול שאינו לצורך השבת אע\"פ שאינם שלהם ועל כן אינו צריך להפקירן וגם אינם הפקר בע\"כ כי יכול הוא להצילן ע\"י שיחזור פעמים אחרות משא\"כ לעיל גבי אכילה דהוי הפקר בע\"כ כי גם אם יחזור פעם אחרת אינו רשאי להציל יותר ועל כן לא אמר כאן אלא הצילו עמי כלומר סייעוני אבל לעיל לא ירצו לסייעו כלום שיאכלום וישלמו לו כי אינם צריכין לכך שהרי הן הפקר בעל כרחו עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' שמעון בן ננס אומר פורסין וכו'. </b>דס\"ל דגרמת כבוי שרי ואפי' בחדשים המתבקעים ודלא כר' יוסי וקיימא לן כר\"ש בן ננס. וכתוב בסמ\"ק בסי' רפ\"א ונראה דיש לחלק בין עור לח לעור יבש דלח אסור לטלטל ע\"כ. אבל רש\"י ז\"ל פי' עור של גדי לח ע\"כ. ועיין על פירושו במ\"ש בשמו פ' במה טומנין סי' ב': \n",
+                "<b>מפני שהוא מחרך. </b>פי רש\"י ז\"ל וז\"ל מפני שהוא מחרך כווץ ואינו נשרף ומתוך כך הוא מגין על התיבה ע\"כ ופשוט הוא. ולאו דוקא עור של גדי דהה\"נ כל דבר המנין. ומצאתי שנקד החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל מחָרֵךְ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר בכלי חרס וכו'. </b>בירושלמי אמרי' דלאו דוקא כשעשה של כלים דאפי' עשה מחיצה של מים היא המחלוקת. ובגמ' פרכינן למימרא דרבנן סברי גרם כבוי מותר ור' יוסי סבר גרס כבוי אסור והא אפכא שמעי' להו דתניא וכו' ומשנינן דההיא ברייתא כולה ר' יוסי היא וחסורי מחסרא וכו' ושוב מקשינן ורמי דר\"י אדר\"י ורבנן אדרבנן דתניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו ה\"ז לא ירחוץ ולא יסוך על בשרו ולא יעמוד במקום הטינופת נזדמנה לו טבילה ש\"מ כורך עליה גמי ויורד וטובל ר\"י אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף פי' רש\"י ז\"ל כורך עליו גמי קס\"ד השתא כדי שלא ימחוק השם במים אלמא לרבנן גרם מחק אסור ולר' יוסי שרי ע\"כ ומסיק בגמ' אלא היינו טעמייהו דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום ור' יוסי נמי סבר אסור לעמוד בפני השם ערום אלא דמנח ידיה עילויה ואי בדאיכא גמי אפי' ר' יוסי מודה דלא סגי ליה לאנוחי ידיה מיהו הכא עסקינן לאהדורי אגמי רבנן סברי טבילה בזמנה לאו מצוה ומהדרינן ור' יוסי סבר טבילה בזמנה מצוה ולא מהדרינן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכרי שבא לכבות וכו'. </b>פי' בדליקה מיירי. וכתבו תוס' ז\"ל אין אומרים לו כבה אפי' באיסורא דרבנן אמירה לגוי שבות כדאמרינן לקמן בפ' שואל לא יאמר אדם לחברו שכור לי פועלים וכו' דמוקי לה בחברו גוי וכן מוכח בפ' הדר גבי נייתי חמימא מגו ביתא ע\"כ: ומצאתי כתוב בביאורי מהר\"ר אייזיק שטיין ז\"ל דבסוף סמ\"ג ז\"ל אין אומרין לו כבה ואל תכבה וכו' פשיטא אין אומרין לו כבה ר\"ל שאסור לומר לו כבה אכן ואל תכבה בזה ר\"ל שאין צריכין למחות בידו ולומר לו אל תכבה אבל גוי הבא לכבות נר בשביל ישראל והישראל אינו חפץ בכך מותר למחות בידו ובני אדם הנוהגים איסור נמנעים מלמחות בעבדים ושפחות לכבות מהאי טעמא טועים הם. הגה\"ה במיימוני פי\"ב דהלכות שבת ולשם מביא ראיה ע\"כ. ולא מצאתי דברים הללו בהגהה לא מינה ולא מקצתה. וכן כתוב בספר לבוש החור סי' רע\"ו סעיף ד' וז\"ל ומותר למחות ביד גוי שבא לכבות או להדליק נר או להוסיף שמן בנר שאין בזה משום שבות שהרי אינו מצוה לו לעשות שום דבר אלא לישב ולא לעשות כלום ע\"כ. ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' נ\"ט: \n",
+                "<b>אבל קטן וכו'. </b>ובגמ' מתרצינן לה בקטן שעושה על דעת אביו שאין לו שקול הדעת ואינו עושה אלא מפני שמכיר דאבוה ניחא לי' בהכי והלכך אסור דאדעתא דאבוה מיקרי הא לאו הכי הא קיי\"ל כר\"י דאמר התם בפ' חרש קטן אוכל נבילות אין ב\"ד מצווין עליו להפרישו אבל נכרי כיון שהוא בן דעת אפי' כשהוא מכוין להנאתו של ישראל אדעתיה דנפשיה מקרי לפי שהוא שוקל בעצמו שראוי לו לעשות כך מפני שישתכר בו או עכשיו או אחר זמן הלכך שרי אפי' שהוא לצורך ישראל ועוד דכבוי דליקה מדרבנן בעלמא הוא לדידן דקיימא לן כר\"ש דאמר מלאכה שאינה צ\"ל פטור עליה. ועיין בהר\"ן ז\"ל פ' חבית דף קס\"ג ע\"א. ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' קכ\"א. וכתבו התוס' ז\"ל דמיירי בקטן שלא הגיע לחנוך אבל קטן שהגיע לחנוך כיון דחייב לחנכו כ\"ש שצריך להפרישו מעבירה ועון ע\"כ. ובירושלמי אין שומעין לו ולא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו תמן אין לו צורך בעשבים ברם הכא יש לו צורך בכבוי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כופין קערה וכו'. </b>והוא שלא יכבה ועיין במה שכתבתי סוף פ\"ג: \n",
+                "<b>ועל צואה של קטן. </b>ובירושלמי ולאו מאכל תרנגולין אינון תכתיר באילין רקיקא שלא יבואו לידי סירוח: \n",
+                "<b>מעשה בא וכו'. </b>ירוש' ר' עולא אמר י\"ח שנין עבוד הוה יתיב בהדא ערב ולא אתי קומוי אלא אילין תרין עובדייא אמר גליל גליל שנאת התורה סופך ליעשות סמוקים [לפנינו הגי' לעשות במסיקין.] פי' שריב\"ז ישב י\"ח שנים בערב ודומה שהיתה בגליל וכיון שבכל המשך זמן זה לא בא לפניו רק שני מעשים הללו אחד הנזכר כאן ואחד הנזכר לקמן בפ' חבית אמר עלה גליל גליל התורה שנאת סופך להעשות סמוקים שמא ר\"ל עפר אדום מרוב דם חללים: ומצאתי שנקד הר\"מ די לונזאנו ז\"ל חוֹשֵׁשָנִי השי\"ן הראשונה בצר\"י והשנית בקמ\"ץ כאילו הוא שתי תיבות חושש אני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל. </b>ופירש הר\"ן ז\"ל ואע\"ג דאיכא רוב ישראל בההוא דוכתא דאע\"ג דאמרינן בנר הדולק במסבה ובמרחץ המרחצת בשבת דאם רוב ישראל אסור כדאיתא בגמ' ה\"מ היכא שלא עשה אותו הגוי בשביל עצמו אלא בשביל העומדים שם ומש\"ה אם רוב ישראל אסור דאדעתא דרובא קעביד אבל כל שהדבר מוכיח שהגוי עושה אותה בשביל עצמו בכה\"ג אפי' יש בה רוב ישראל מותר ע\"כ וכתבו תוס' ז\"ל משתמש לאורה ישראל ולא גזרינן שמא ידליק כדגזרינן בפ\"ק דביצה פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש ובמשקים שזבו שמא יסחוט משום דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם לפי שהן דבר אכילה אבל בכל הני דהכא אינם קלים לעשות כ\"כ ואין אדם להוט אחריהם ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם בשביל ישראל אסור </b>נראה דאסור לכל ישראל משום [דאיסורא] דאורייתא הוא תוס' ז\"ל. ועוד כתבו ז\"ל ול\"ד להא דאמרי' לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל דכי אמרי' דגוי אדעתא דנפשיה קעביד ה\"מ בכבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הגוי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשיו של הגוי לא אמרי' אדעתא דנפשיה קעביד הואיל והגוי מתכוין להנאתו כך פי' רבינו שמשון הזקן ז\"ל. ע\"כ. וכתב הר\"ן ז\"ל ואם בשביל ישראל אסור פי' אע\"ג דס\"ל לר' מאיר דמבשל בשבת בשוגג יאכל ואפי' בו ביום ואמרי' דרב מורה לתלמידיו כר' מאיר כדאיתא בפרק קמא דחולין אפ\"ה מחמרי טפי במלאכת הגוי ממלאכת ישראל דבמלאכת ישראל בשוגג ליכא למיגזר אטו מזיד שלא נחשדו ישראל על השבתות אבל במלאכת הגוי איכא למיגזר שמא ירגילנו בכך לשבת הבאה והיינו טעמא נמי דבמלאכת גוי הנעשית בשביל ישראל אפי' לערב אסור בכדי שיעשו ואילו במבשל בשבת בשוגג לר' יהודה דגזר שוגג אטו מזיד א\"נ במזיד לר' מאיר למאן דשרי להו ההוא תבשיל במוצאי שבת שרי לאלתר ואין צריך להמתין בכדי שיעשו ואיכא מאן דאמר דכי תנן ואם בשביל ישראל אסור דוקא לאותו ישראל שנעשה בשבילו אבל ישראל אחר שרי וכדאמרי' בפרק אין צדין דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ואחרים חולקים ואומרים דלא מקילינן בהכי אלא באיסורין דרבנן אבל באיסורין דאורייתא לא ולא עוד אלא אפי' באיסורין דרבנן נמי איכא למימר דכי מקילינן בהכי ה\"מ באיסור תחומין שאינו שוה לכל דמה שהוא חוץ לתחום הוא תוך תחומו של זה אבל בשאר איסורין דרבנן לא עכ\"ל ז\"ל. וכבר כתבתי דעת תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>מילא מים לבהמתו. </b>מבור רה\"ר: \n",
+                "<b>ואם בשביל ישראל אסור. </b>מדרבנן שמא יאמר לו מלא. וכתבו תוס' והרא\"ש ז\"ל דיש שהיו רוצין לומר דדוקא בשתיה אסור אבל יכול ליטול ידיו ויכול לעשות שאר תשמישין ומביאין ראיה וכו' ולאו מילתא היא וכו' עד ועוד י\"ל דעיקר דבריהם טעות דמה לי שתיית בהמה מה לי שאר תשמישין ועוד דהרי כבש ונר דאסור להשתמש בהן כשנעשו לצורך ישראל שום תשמיש ע\"כ: וכתבו תוס' בשם ר\"ת ז\"ל דמדנקט מילא מים לבהמתו ולא נקט מילא מים לעצמו שותה אחריו ישראל משמע דבכה\"ג אפי' בשביל ישראל שותה ואינו נמנע דהא לא אהנו ליה מעשיו שהרי הוא עצמו יכול לירד לבור ולשתות כדאמרינן בפ' עושין פסין אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד ולבהמתו בלבד הוא שאסרו דאהנו ליה מעשיו שאי אפשר לה לירד לבור ואע\"ג דהך בבא דמילא מים משום חידוש דהתירא קתני לה כדמוכח בגמ' מיהו בהמתו משום איסורא נקט לה וכך כתב הרז\"ה ז\"ל בשם חכמי נרבונא ז\"ל אבל רבינו יצחק הקשה על ר\"ת ז\"ל ממתני' וכו' ודחק ר\"ת ז\"ל להעמידה וכו' וכן הרז\"ה ז\"ל דחק והעמידה וכו' וכל זה אינו מחוור כלל הלכך משמע דמתני' דנקט בהמתו אורחא דמילתא נקט כו': \n",
+                "<b>עשה כבש לירד בו וכו'. </b>כתב הרמב\"ן ז\"ל דדוקא ירד אחריו שאינו מטלטלו אלא שיורד בו ואינו אלא כיושב על האבן אבל לטלטלו אסור אלא א\"כ היו העצים תלושים מע\"ש דבכי ה\"ג ליכא משום מוקצה לפי שאין הגוי מקצה כלום ודעתו על הכל כמו שאמרו בירוש' דאין הכן לגוי אבל בתלש עצים מן המחובר בשבת אסור לטלטלו הר\"ן ז\"ל וז\"ל ר\"י בתוס' שם ה\"ה לישראל עצמו דאסור לשתות והאי דנקט בהמתו לאשמעי' רבותא דלא גזרי' דילמא אתי לאפוקי בשביל ישראל שבהמה רגילה לשתות הרבה אבל ישראל עצמו פשיטא דשותה אחריו דליכא למיחש כולי האי דילמא אתי לאפושי דבדלייה אחת מושך הרבה לצרכו ולצורך ישראל ולפי זה אם נמשכו המים לצורך ישראל זה אסור לכל ישראל אי איכא איסורא דאורייתא כגון שמביאה דרך רה\"ר או מרה\"י לרה\"ר אבל בכרמלית שרי לישראל אחר ע\"כ. ועיין בספר אגודה בפרק זה: ה\"ג וירדו בו ר\"ג וזקנים וכן הובא בבית יוסף א\"ח סי' שכ\"ה ואית דל\"ג רק וירדו בו זקנים וכן הוא בספרי כתיבת יד וגם בתוספתא דשבת פי\"ד וגם בירושלמי וגם בערוך בערך כבש וגם בהרא\"ש ז\"ל ולא משמע כן מסוגית הגמ' דמייתי בברייתא דקתני בה אמר להם ר\"ג הואיל ושלא בפנינו עשאו נרד בו ורבא מתרץ לה הכי הואיל ועשאו נרד בו כלומ' אפי' שעשאו בפנינו ומאן דל\"ג במשנה ר\"ג וזקנים. והיא ג\"כ דעת ה\"ר יהוסף ז\"ל שמחק מלת ר\"ג וגם וי\"ו דזקנים. נראה שרוצה לומר זקנים ג\"כ על פי רבן גמליאל. ובשבלי הלקט סי' (כ\"ט) [קי\"א] הביא לשון התוספתא וכתיב בה וירדו ר\"ג וירדו אחריו זקנים וכן ברב אלפס וירדו אחריו זקנים: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הכלים ניטלין בשבת וכו'. </b>פכ\"ה דהלכות שבת סי' י\"ב. ובטור א\"ח כל דיני פרק זה בסי' ש\"ח. וכתב הר\"ן ז\"ל כתבו בתוס' דל\"ג כל הכלים ניטלין דאי הכי משמע שאין שום כלי אסור בטלטול וליתא דהא איכא מסר גדול ויתד של מחרישה דלכ\"ע אסירי בטלטול כדאיתא לקמן אלא ה\"ג כל הכלים הניטלין וה\"פ כל הכלים שהן ניטלים בשבת אף דלתותיהם של אותם שיש להם דלתות ניטלין עמהן ולפי זה צריכין הם ג\"כ לומר דל\"ג ודלתותיהן בוי\"ו דלא שייכא בהך גירסא וי\"ו כלל ואין צריך לכך דשפיר גרסי' כל הכלים ניטלין בשבת דכיון דקתני ודלתותיהן עמהן שפיר משמע דלא מיירי אלא בכלים העשוין להצניע בהן שמלאכתן להיתר ועיקר חדושיה דתנא משום שריותא דדלתות וכך מטין דברי רש\"י ז\"ל שכתב בלשון זה כל הכלים שיש להם דלתות כגון שידה תיבה ומגדל ניטלין בשבת ואינם דומין לדלתות הבית לפי שדלתות הבית אינם מן המוכן לטלטל שאינם כלי אבל אלו הוו כלי ע\"ג אביהם ע\"כ: \n",
+                "<b>אע\"פ שנתפרקו בשבת. </b>קצת משמע מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל דגריס אע\"פ שנתפרקו בשבת וז\"ל שיעור המשנה כך אע\"פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת ולפי זה היה משמע קצת דלא גריס ברישא אלא כל הכלים ניטלין ודלתותיהן עמהן וכו' כדי שלא יהא כלשון יתר במשנה אבל ברב האלפסי ז\"ל וגם בהרא\"ש ז\"ל איתא בלשון המשנה תרי זימני בשבת וכן בירושלמי וכן נראה מן הגמ' לפי פי' הרמב\"ם ז\"ל על תירוץ אביי דאין שם אוקימתא אחריתא לזולתו וכן בהר\"ן ז\"ל וז\"ל הר\"ן ז\"ל מקשינן בגמ' ואע\"פ שנתפרקו בשבת ול\"מ בחול וכתב רש\"י ז\"ל דקס\"ד דאע\"פ שנתפרקו אשבת דתנן ברישא קאי ומשמע אע\"פ שנתפרקו היום מותרין ול\"מ שנתפרקו מאמש ומש\"ה אקשינן אדרב' מאי אע\"פ שייך למיתני הכא הא ודאי נתפרקו בשבת איכא למישרי משום דכי קדיש יומא היו מוכנין לטלטלן אגב אביהן ולפי זה נראה דלא גריס רש\"י ז\"ל בשבת ואע\"פ לאו ארבותא דנתפרקו בשבת קאי אלא ארבותא דנתפרקו או בחול או בשבת ול\"מ כשלא נתפרקו ע\"כ. ובגמ' הוא דמוקמינן לה בנתפרקו קודם השבת כדפי' הרמב\"ם ז\"ל ור\"ע ז\"ל וכדכתיבנא דאדרבה בשבת מוכנין ע\"ג אביהן ומאי אע\"פ דקאמר. וכתבו תוס' והר\"ן ז\"ל ומקשי הכא דמהא משמע דטפי איכא למישרי בשברי כלים שנשברו בשבת משנשברו בע\"ש ואילו לקמן בפירקי' בגמ' מסקינן דשברי כלים שנשברו מע\"ש שרו טפי משנשברו בשבת דאילו נשברו מע\"ש לכ\"ע סגי להו במעין מלאכה ואילו נשברו בשבת פלוגתא דר' יהודה ורבנן לאו קושיא היא דהתם כיון שאינם ראוין למלאכתם הראשונה דין הוא שכשנשברו בשבת יהיו אסורין מדין נולד אבל דלתות הכלים שראויות להחזירן במקומם ולשמש מלאכתם הראשונה טפי חזי כי נתפרקו בשבת שהן מוכנין אגב אביהם משנתפרקו בע\"ש דהתם איכא למימר דכיון שלא החזירום מבעוד יום בטלים מתורת כלי ע\"כ. וביד שם פכ\"ה סי' ו' כתוב לפיכך אם נתפרקו דלתות הבית אפי' בשבת אין מטלטלין אותן ע\"כ. ובירושלמי שבדפוס דלתות הבית דרובה דלתות הכלים דרובן דלתות הבית דרובה שאע\"פ שנתפרקו מע\"ש אסור לטלטלן בשבת דלתות הכלים דרובן שאע\"פ שנתפרקו בשבת ניטלין בשבת ע\"כ ואי הוה גרסי' אפכא הוה אתי כשיטת הבבלי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטל אדם קורנס וכו'. </b>ובגמ' אמר רב יהודה קורנס של אגוזים אבל של נפחים לא רבא אמר קורנס של נפחים דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר אתמר ר' חייא בר אבא א\"ר יוחנן קורנס של זהבים שנינו רב שמן בר אבא אמר קורנס של בשמים שנינו מ\"ד דבשמים כ\"ש דזהבים ומ\"ד דזהבים אבל דבשמים קפיד עלייהו והכי הילכתא דבין של אגוזים בין של נפחים בין של זהבים מותר אבל לא של בשמים. ובירושלמי דייק הא שלא לפצע בו אגוזים לא מתני' ר' נחמיה דאמר אין ניטלין אלא לצורך: \n",
+                "<b>לגוד בה את הגבינה. </b>לחתכו ולחלקו לפי שממהרת לחתוך דבר עב רש\"י ז\"ל. משמע קצת דגריס לגוד בדלי\"ת: \n",
+                "<b>ואת המזלג. </b>בערוך גריס הכא ואת המלגז וכן הוא בס' כת\"י וכדאי' נמי בספרא בפ' חטאת חלב של יחיד שנים אוחזין במלגז ולוגזין פי' כלי הוא עשוי כשני מסרק לטלטל התבן ע\"כ ומייתי לה להאי ברייתא בפ' המצניע (שבת דף צ\"ב) וכן ג\"כ תניא בספרי לא ידבק בידך מאומה מן החרס מכאן אמרו נטל מקל או מלגז או כרכד או שרביט כולן אסורין בהנאה ע\"כ אבל ביד שם פי\"ג נראה דגריס מזלג: \n",
+                "<b>לתת עליו לקטן </b>מזונות. ויש להסתפק אם הרי\"ף ז\"ל היה גורס לתת עליו פת לקטן: \n",
+                "<b>ואת הכרכד. </b>בדלית בסוף וכן הוא גי' הערוך: \n",
+                "<b>מחט של יד. </b>בגמ' מסקינן דדוקא נקובה אבל ניטל חרירה או עוקצה אינה כלי אבל אם היתה גולם מטלטלין אותה דזימנין דמימליך עלה ומשוי לה מנא כמות שהיא לנטילת קוץ. ואיתא בתוס' ס\"פ ב' דמכילתין ובפ' הבונה (שבת דף ק\"ג) ובפ\"ק דכתובות דף ו' ובגמ' ס\"פ האורג. ובר\"פ הנחנקין מוקי לה אפי' כר\"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב דהא אית ליה לר\"ש כל מלאכה שאצ\"ל פטור עליה ואיתא בירוש' פ\"ב דע\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קנה של זיתים וכו'. </b>ועיין בהר\"ן ז\"ל בפירקין דף קמ\"ז עמוד ב': ותמהתי שמצאתי במשניות מוגהות קנה של ציידין ושל זיתים וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יוסי אומר כל הכלים וכו'. </b>בירושלמי ל\"ג ר' יוסי אומר. וכן בקצת סכ\"י: \n",
+                "<b>כל הכלים ניטלין. </b>בגמ' ת\"ר בראשונה היו אומרים ג' כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזוהמא ליסטרון של קדרה וסכין קטנה שע\"ג שלחן התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה ובגמ' אמר ר' חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו דכתיב בימים ההם ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים להם ערימות ופי' רש\"י ז\"ל משנה זו דלעיל בראשונה היו אומרים שלשה כלים ותו לא משום דהוו מזלזלו בשבתות דכתיב בימים ההם ראיתי ביהודה וגו' ע\"כ. וכתב הר\"ן ז\"ל ומפר' בגמ' וחזרו והתירו כלי שמלאכתו להיתר אפי' מחמה לצל ומדלא קאמר חזרו והתירו לגמרי משמע דשלא לצורך כלל אסור ומיהו ספרי הקדש ואוכלין אפי' שלא לצורך כלל מותר דדוקא כלים שנאסרו מתחלה אין לנו להתיר אלא מה שפירשו חכמים אבל כתבי הקדש ואוכלין שלא נאסרו כל המחמיר עליו להביא ראיה עכ\"ל ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל בר\"פ הגוזל קמא (בבא קמא דף צ\"ד ע\"ב) דבכל מקום שאומר בימי פלוני נשנית משנה זו דהיינו הא דהכא ובס\"פ אלו מציאות בימי רבי נשנית משנה זו גבי הוי רץ לתלמוד יותר מן המשנה ובס\"פ בתרא דהוריות בימי רשב\"ג נשנית משנה זו כשהנשיא נכנס כל העם עומדין וכו' הכל מפר' ר\"ת דלא נשנית אלא דוקא לההוא דרא אבל לא לפניו ולא לאחריו. וכן כתוב ג\"כ בספר כריתות בלשון למודים שער ב': \n",
+                "<b>ויתד של מחרישה. </b>דהני קפיד עלייהו והוי מוקצה מחמת חסרון כיס דכ\"ע מודו ביה: \n",
+                "<b>כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך. </b>ור\"א ס\"ל כותיה דר' נחמיה בעירובין פ\"ג גבי נתנו במגדל ונעל בפניו. ובנוסח כ\"י כל הכלים הניטלין לצורך ניטלין שלא לצורך. ועיין בבית יוסף סי' ש\"ח שהביא כמה חילוקי דיני מוקצה בדרך קצרה והעתיקם שם בספר לבוש החור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבריהן ניטלין עמהן. </b>אית דלא גרסי מלת עמהן ונוסחא נכונה היא: \n",
+                "<b>שברי עריבה לצוק בתוכן מקפה ושל זכוכית לצוק בתוכן שמן. </b>בבי\"ת. ובגמ' אמר שמואל מחלוקת שנשברו בשבת דמ\"ס מוכן הוא כיון דראוי לשום מלאכה ומ\"ס נולד הוא דמאתמול לאו להאי מלאכה הוה הלכך מעין מלאכתו בעינן ור\"מ הוא דפליג עליה דר' יהודה ואעפ\"כ הלכה כר' מאיר כיון דמתני' סתמא כותיה. ועיין במ\"ש בריש פירקין בשם תוס' והר\"ן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האבן שבקרויה וכו'. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק היו\"ד שאחרי הקוף וגם נקד פתח בקו\"ף: \n",
+                "<b>זמורה שהיא קשורה בטפיח וכו'. </b>ובגמ' דייקי' קשורה אין שאינה קשורה לא לימא מתני' דלא כרשב\"ג דתניא חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה צריך לקשר רשב\"ג אומר אין צריך לקשר ומשני רב ששת אפי' תימא רשב\"ג הב\"ע במחוברת באביה בגפן ולאו משתמש במחובר הוא דמיירי בפחות מג' סמוך לקרקע וכגון לשאוב ממעין שאינו עמוק ומותר להשתמש באילן למטה משלשה כדתנן בפ' בתרא דעירובין היו שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים לא ישב עליהם הא פחות מותר דכקרקע דמי רב אשי אמר אפי' תימא בתלושה גזרה שמא יקטום פי' רש\"י ז\"ל שמא למחר תהיה לו ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש אבל בחריות בישיבה ליכא למיגזר הכי הלכך במחשבה לישב עליהם סגי ומ\"מ כבר נפסקה הלכתא כרב אסי (ס\"א רב אשי עיין בתוס') דאמר בפ' במה טומנין ישב מבעוד יום מע\"פ שלא קשר ולא חשב ואית ליה תנא אחרינא דס\"ל כוותיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר פקק החלון וכו'. </b>ר\"פ ר\"א דתולין וגם שם פי' רש\"י ז\"ל פקק החלון כגון ארובות הגג ע\"כ. וי\"ס פקק החלון ר\"א אומר אבל בערוך רא\"א פקק החלון. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. והעלו תוס' בשם ר\"ת ז\"ל דלא כרש\"י ז\"ל דשפיר שייך בדפנות אהל ועיקר פלוגתיה דר' אליעזר ורבנן אתמר באהל דבעשיית דופן דפקק החלון משמע בחלון שבכותל דאי בגג מיירי הל\"ל ארובה כמו ששנינו משילין פירות דרך ארובה ומיהו באהל שבגג נמי פליגי כדמוכח לקמן בפ' תולין דמייתי הך גבי תליית משמרת שהיא כעין גג וכן משמע בפ' בתרא דעירובין דאמרינן וכו' ע\"ש. ועיין ג\"כ בתוס' פ\"ק דסוכה דף ט\"ז. ועיין עוד במ\"ש בפ' בתרא דעירובין סי' י\"א. ובגמ' אמר ר' יוחנן הכל מודים שאין עושין אהל עראי ביו\"ט ואין צ\"ל בשבת לא נחלקו אלא להוסיף שר\"א אומר אין מוסיפין בי\"ט ואין צ\"ל בשבת וחכמים אומרים מוסיפין בשבת ואצ\"ל ביו\"ט: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים בין כך ובין כך וכו'. </b>דס\"ל דאפי' קשירה אין צריך כרשב\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כסויי הכלים וכו'. </b>רש\"ל מחק מלת כל: \n",
+                "<b>שיש להם בית אחיזה. </b>ובגמ' בברייתא לעיל בפירקין העיד ר' יוסי משום ראב\"י על כסוי תנור שאינו צריך בית יד והלכתא כותיה ואע\"ג דמשמע דהוי דלא כחכמים דמתני' דהלכתא כותייהו עכ\"ז הלכתא כותיה מן הטעם שפירש וחילק הר\"ן ז\"ל אליבא דרב אלפס ז\"ל וכן הוא ג\"כ שם ביד וכמו שביאר ג\"כ הרב בעל מגיד משנה ז\"ל דלא גזר ת\"ק אטו בור ודות אלא בחבית הטמונה בארץ כל גופה ואין נראה ממנה אלא פיה אבל בתנור שכולו מגולה אע\"פ ששוליו מחוברין בקרקע אפי' ת\"ק מודה שאינו צריך בית אחיזה ע\"כ: \n",
+                "<b>א\"ר יוסי בד\"א בכסויי הקרקעות אבל בכסויי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת. </b>וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א במי דברים אמורים וכו': \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפנין אפי' ד' וה' וכו'. </b>והא דתניא בעשר ובט\"ו מוקי לה בגמ' לדעת רב חסדא שאכתוב בסמוך אכדין פי' דמתני' דתני ד' וה' ולא נחית למניינא דכדין איירי בכדין גדולים דמשתקלי חדא תדא בקופה והך דתני בעשר ובט\"ו מיירי בכדין בינונים ובכדין קטנים: \n",
+                "<b>קופות. </b>כתבו תוס' ז\"ל דבירושלמי מפרש כמה שיעור קופות כההיא דתנינן פ\"ג דשקלים שלש קופות של שלש סאין. והכריחו הם דד' וה' קופות אינם לפי האורחין אלא אפי' לצורך אדם אחד: \n",
+                "<b>מפני האורחים. </b>אם כבר האורחים נתארחו אצל א' ועתה מזמנם אתר לסעוד סעודה בביתו כתוב שם בבית יוסף דמסתפקא ליה לבעל תרומת הדשן אם יש לחלק: \n",
+                "<b>ומפני בטול בית המדרש. </b>גמ' גדולה הכנסת אורחים יותר מהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחים והדר ומפני בטול בית המדרש: \n",
+                "<b>אבל לא את האוצר. </b>כלומר ובלבד שלא יגמור דלמא אתי לאשוויי גומות פי' הר\"ן ז\"ל כלומר במתכוין שכן דרך מכבדי אוצר מפני האורחין להשוותם אבל שלא במתכוין ודאי לא חיישי' לדידן דקיימא לן כר\"ש דדבר שאין מתכוין מותר ע\"כ. אבל אתחולי באוצר תחלה מתחלינן ומני ר\"ש היא דלית ליה מוקצה כן פירש שמואל למתני' ורב חסדא אמר אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה ור' יהודה היא דאית ליה מוקצה וד' וה' דוקא ד' מאוצר קטן וה' מאוצר גדול וממילא שמעת מינה דלא יגמור את האוצר: \n",
+                "<b>ומפנין תרומה טהורה. </b>אבל טמאה לא דלשריפה קיימא: וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב ספרים גרסי' מפנין ויש ס\"א דגרסי מטלטלין תרומה וכו' וכן נ\"ל עיקר דאי גרסי' מפנין א\"כ גבי סיפא דקתני אבל לא את הטבל וכו' ר\"ל אין מפנין אותה וקשה דהל\"ל רבותא דאפי' בטלטול הוי אסור אבל אי גרסי' מטלטלין אתי שפיר דבשלמא ברישא אתא לאשמועי' דאפי' הרבה מותר לטלטל ע\"כ קאמר מפנין דעיקר אותה המשנה אינו על הטלטול כי פשוט הוא שמותר לטלטל תבן ותבואה ולא בא לומר אלא שמותר לפנות הבית לגמרי אע\"פ שהוא הרבה אבל הכא בסיפא בא להשמיענו דין הטלטול עכ\"ל ז\"ל. ופי' רש\"י ז\"ל תרומה טהורה דחזיא לבהמת כהן אבל תרומה טמאה לא דאפי' לבהמת כהן לא חזיא בשבת דאע\"ג דבחול חזיא כדתניא בפ' כל שעה בפסחים שאם רצה כהן מריצה לפני הכלב בשבת וביו\"ט לא חזיא דזו היא ביעורה מן העולם או להיסק או לבהמה ואין מבערין תרומה טמאה וקדשים טמאים ביו\"ט כדתנן אין מדליקין בשמן שרפה ביו\"ט ע\"כ. אבל בפי' הר\"ן ז\"ל אבל תרומה טמאה אינה ראויה לבהמת כהן דלהיסק עומדת כדאמר רבה בפ' במה מדליקין כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת ע\"כ. ונראה דכן דעת התוס' בר\"פ אין צדין (ביצה דף כ\"ז) דמצותה בשריפה ולא להאכילה לכלבים: \n",
+                "<b>ודמאי. </b>ע' במ\"ש במ\"ב דפ\"ג דעירובין: \n",
+                "<b>והתורמוס היבש וכו'. </b>ובגמ' דוקא יבש אבל לח לא מ\"ט דכיון דמריר לא אכלה: \n",
+                "<b>מפני שהוא מאכל לעזים. </b>כך צ\"ל במשנה: \n",
+                "<b>אבל לא את הטבל. </b>והא דאמר רב בפ' כירה טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ה\"מ לענין בטול כלי מהיכנו שלא החמירו כמו לענין בטלטול בידים. תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>ולא את הלוף ולא את החרדל. </b>ובגמ' ת\"ר מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים רשבג\"א אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהן מאכל לנעמיות א\"ל ר' נתן אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהן מאכל לפילין ורשב\"ג אמר לך נעמיות שכיחי פילין לא שכיחי: וכתבו תוס' ז\"ל משמע דרשב\"ג מודה לת\"ק דמתיר בחרדל והא דתנן רשב\"ג מתיר בלוף וכ\"ש דמתיר בחרדל ע\"כ: וכתב הר\"ן ז\"ל מסקנא בגמ' דאי אית ליה נעמיות או פילין או שברי זכוכית וחבילי זמורות מותרין לטלטל אלא דרשב\"ג מפרש טפי ואמר אע\"ג דלית ליה נעמיות מטלטלין שברי זכוכית כיון שדרכן של בני מלכים לגדל אותן דס\"ל כר\"ש דאמר לעיל ספ\"ח שרצים כל ישראל בני מלכים הם וכמו שכתבתי שם ולא קיימא לן כוותיה דאין מטלטלין דבר שהוא מאכל לחיה ולעופות כל היכא דליתנייהו ברשותיה והא דתניא ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים פליגא אמתני' דתנן ולא את הלוף ולא את החרדל ואעפ\"כ פסקה הרב אלפס ז\"ל וכן הרמב\"ם ז\"ל ומשמע דס\"ל דתנא דמתני' ותנא דברייתא לא פליגי אהדדי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דברייתא היו רגילין לגדל יונים ובאתריה דתנא דמתני' לא היו רגילין בהן אבל לכ\"ע אין מטלטלין אלא מה שהוא לבהמה חיה ועוף המצוין אצל בני אדם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם התקינן למאכל בהמה. </b>כתב בעל המאור ז\"ל לעיל פ' כל הכלים כללו של דבר כל התקנה בלשון הפעיל אינו אלא הכנה והזמנה במחשבה בלבד ע\"כ: ובגמ' בברייתא פליג רשב\"ג וקאמר דוקא חבילים הניטלין ביד אחת מטלטלין אותן אבל בשתי ידים אסור לטלטלן ולית הלכתא כותיה:  ",
+                "<b>ואם לאו אין מטלטלין אותן. </b>משום דסתמייהו דהיינו להיסק קיימי בעינן בהו הזמנה:  ",
+                "<b>תרנגולת וכו'. </b>ביד סוף פרק כ\"ה מה\"ש וז\"ל התרנגולת שברחה אין מדדין אותה מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נתלשין אבל דוחין אותה עד שתכנס ע\"כ אבל הראב\"ד ז\"ל פי' כטעם שפירש רש\"י ז\"ל מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטלה:  ",
+                "<b>ומדדין. </b>היא מלה עברית כמו אדדה כל שנותי וכמו אדדם עד בית אלהים. הרמב\"ם ז\"ל:  ",
+                "<b>ומדדין עגלים וסייחין. </b>ל\"ג ברה\"ר דהכי תניא בברייתא בגמ' אין עוקרין בהמה חיה ועוף לגמרי מן הארץ דטלטול מידי דלא חזי הוא ומדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא לרה\"ר והאשה מדדה את בנה ברה\"ר ואין צ\"ל בחצר והתרנגולת אפי' בחצר דוקא דוחין אבל לא מדדין מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ובשבת לא חזיא למידי אבל אווזין וכן שאר בהמה חיה ועוף כשאוחזין בהן הן הולכין ברגליהן ופי' רש\"י והר\"ן ז\"ל ומיהו ברה\"ר לא משום שמא יגביהם מן הארץ ונמצא נושאן דאיכא איסורא דאורייתא דסתמא כרבנן דפליגי עליה דר' נתן בהמצניע גבי המוציא חיה ועוף בין חיים בין שחוטים חייב והאשה מדדה את בנה אפי' ברה\"ר דאי נמי מגבהה ליה חי נושא עצמו דבאדם מודו רבנן לר' נתן ע\"כ: ועוד כ' הר\"ן ז\"ל ואע\"ג דתנן במתני' ומדדין עגלים וסייחים וקתני להו דומיא דהאשה מדדה את בנה. ומפרש בגמ' דהאשה מדדה את בנה אפי' ברה\"ר ומינה שמעינן דעגלים וסייחים נמי אפי' ברה\"ר והבא בברייתא אמרינן דדוקא בחצר לא קשיא דכי גזרינן ברה\"ר דוקא בקטנים שבהן דמתוך שהן קשין להנהיגן ברגליהן אי שרית ליה לדדויי אתי לטלטולינהו אבל בגדולים שהן נוחין לילך ברגליהן לא גזרינן ומתני' בגדולים:  ",
+                "<b>והאשה מדדה את בנה. </b>אפי' ברשות הרבים והכי איתא בגמרא והיינו טעמא משום דאי נמי מגבהה ליכא איסורא דאורייתא דבאדם מודו ליה רבנן דחי נושא עצמו:  ",
+                "<b>אבל אם היה גורר אסור. </b>וכן הלכתא דביון שהוא קטן כ\"כ שאינו אלא גורר לא מודו ליה רבנן לר' נתן ונמצא פסקן של דברים דאין עוקרין בהמה חיה ועוף בין גדולים בין קטנים אפי' בחצר משום דטלטול מידי דלא חזי הוא אבל מדדין אותן אם גדולים הם אפי' ברה\"ר ואם קטנים הם בחצר בלבד אבל לא ברה\"ר חוץ מן התרנגולת שאין מדדין אותם כלל משום שמגבהת עצמה והאשה מדדה את בנה אפיי' ברה\"ר בזמן שנוטל אחת ומניח אחת אבל גורר אסור ומיהו קשיא לי היאך מדדין בהמה חיה ועוף כלל ואפי' בחצר הא כל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין את כולו כך אין מטלטלין מקצתן כדמוכח בפ' שואל דתנן גבי מת ובלבד שלא יזיז אבר אחד מאבריו לפיכך נ\"ל דהכא משום צער ב\"ח נגעו בה ודוקא כשצריכין לכך אבל כשאין צריכין לא עכ\"ל ז\"ל:  "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל מסעדין. </b>כתב ה\"ר אשר ז\"ל רבינו יצחק נסתפק אי הא דקתני מסעדין איו\"ט קאי בדוקא או דילמא אפי' בשבת שרי והא דקתני ביו\"ט משום רבותא דאין מילדין ע\"כ. והביאה בית יוסף בא\"ח סי' של\"ב ושם פסק דאפילו בשבת מסעדין ותמה עליו בית יוסף כיון דר\"י מסתפק בדבר. ובגמ' בבלית וירושלמית איזהו הסיוע מביא יין ונופח לתוך חוטמי ונותן ידו למטה ומקבלו ושומט דדיה ונותן לתוך פיו רשב\"ג אומר אף מרחמין על הבהמה ביו\"ט כיצד עושה נותן גוש מלח על רחמה והיא רוצה להניק את בנה: \n",
+                "<b>ומילדין את האשה בשבת. </b>ואין צריך לומר שמסייעין וכ\"ש ביו\"ט: \n",
+                "<b>וקורין לה חכמה. </b>ס\"א גרסי' במשנה וקורין לחכמה ממקום וכו': \n",
+                "<b>ומחללין עליה את השבת. </b>ובגמי מכדי תנא ליה ומילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום. ומחללין את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דת\"ר אם היתה צריכה לנר חברותיה מדליקות לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן חברתה מביאה לה שמן ביד ואם אין ספק ביד מביאה בשערה דאין סחיטה בשער ואם אין ספק בשערה מביאה לה בכלי כרוך בשערה משום שנוי ואוקימנא בגמ' להא דקתני חברתה מדלקת לה את הנר אפי' בסומא דהשתא אשמועינן רבותא דמ\"ד כיון דלא חזיא אסור קמ\"ל דיתובי מיתבה דעתה דסברה אי איכא מידי חזיא חברתה ועבדה לה וכתבו תוס' ז\"ל ואע\"ג דבפ' בתרא דיומא אמרי' חולה אין מאכילין אותו ביום הכפורים אלא ע\"פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתה היינו משום שיותר יכולה היולדת להסתכן ע\"י פחד שתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא רוצה יותר ממה שיסתכן החולה ברעב ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ומחללין עליה את השבת משעה שהיא יושבת על המשבר ומתחיל הדם להיות שותת. אמר המלקט עיין בהרי\"ף ובהר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אף חותכין. </b>גמ' אמר רב מודים חכמים לר' יוסי בטבור של שני תינוקות תאומים שחותכין מ\"ט דמנתחי אהדדי זה אילך וזה אילך ונמצאו שניהם מסוכנים: \n",
+                "<b>וכל צרכי מילה. </b>ירוש' כיני מתני' וכל צרכי חיה נעשין בשבת: תני השליא הזאת העשירים טומנין אותה בשבת והעניים טומנין אותה בתבן ובחול אלו ואלו טומנין אותה בארץ כדי ליתן ערבון לארץ ובבבלי מתניי אהכי אמר רשב\"ג בנות מלכים טומנין בספלים של שמן בנות עשירים בספוגין של צמר בנות עניים במוכין: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי וכו'. </b>קאי אמתני' דפירקין דלעיל דסליק מיניה דקתני וכל צרכי מילה עושין בשבת: \n",
+                "<b>ולעשות ברזל </b>גרסי' ול\"ג כלי ברזל ואיתה ברייתא בגמ' ובפ' כל הבשר (חולין דף קט\"ז) במקומו של ר\"א היו כורתין עצים לעשות פחמים לעשות ברזל: \n",
+                "<b>כלל א\"ר עקיבא כל מלאכה שאפשר לה לעשות מע\"ש אינה דוחה את השבת מילה שאי אפשר לה לעשות וכו' </b>כצ\"ל. ומייתי לה בירוש' ספ\"ב דמגילה. וכה\"ג תנן נמי בפסחים פ' אלו דברים ובמנחות פ' שתי הלחם. ובגמ' הכא וגבי פסח קפסיק רב יהודה אמר רב הלכה כר\"ע ובגמ' עביד צריכותא דאי אשמעי' גבי מילה ה\"א התם הוא דמכשירין דאפשר לעשותם לא דחו שבת דליכא כרת כלומר מילה בזמנה ליכא כרת דקטן לאו בר עונשין הוא אבל פסח דאיכא כרת אימא לידחי שבת ואי אשמועי' גבי פסח משום דלא נכרתו עליה י\"ג בריתות אבל מילה דנכרתו עליה י\"ג בריתות אימא לידחי שבת קמ\"ל. וכתבו התוס' ז\"ל דהאי צריכותא אדרב יהודה קאי דפסיק כר' עקיבא הכא והתם דאי אדר' עקיבא א\"כ בפ' שתי הלחם דקתני נמי כלל אר\"ע הל\"ל וצריכא וכן פירש בקונטרס עכ\"ל ז\"ל. ועיין ג\"כ מ\"ש עוד בשמם ז\"ל בפ' שתי הלחם סי' ג'. ונראה דה\"ה דצריכותא דאמרי בגמ' אפסקיה דרב יהודה אמר רב מהני נמי למשניות ולההיא דשתי הלחם נמי איכא למימר דאי לא הוה אשמעי' רבינו הקדוש כלליה דר' עקיבא רק גבי שתי הלחם ה\"א דוקא התם קאמר ר\"ע דמכשירין אינם דוחין את השבת משום דליכא לא כרת ולא י\"ג בריתות אבל הכא גבי פסח או גבי מילה אימא דמודה דאפי' מכשירין דחו ואי אשמעי' גבי הני בלחוד ה\"א דוקא הני דהוו צורך הדיוט לא דחו מכשיריהן את השבת אבל גבי שתי הלחם דהוו צורך גבוה ה\"א דמודה דמכשיריהם נמי דחו כמו העומר קמ\"ל כנלע\"ד. ובברייתא בגמ' ס\"ל לר' אליעזר דמכשירי שתי הלחם ומכשירי לולב ומכשירי סוכה ומכשירי שופר ומכשירי מצה ומכשירי מילה הכל דוחין את השבת ובגמ' מפרש ואזיל טעמא דכולהו. ומפרש בגמ' דאפי' לר' אליעזר אין מכשירי מילה כגון ברזל ופחמים דוחין את השבת אלא דוקא היכא דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו כגון שפירש ממנה כל ימי עבורה מתשמיש ראשון כך פרש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>זה הכלל וכו'. </b>ויש ספרים דגרסי במתני' ושאי אפשר ליעשות מע\"ש פי' כגון מילה עצמה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושין כל צרכי מילה בשבת. </b>ובגמ' מכדי קתני כולהו כל צרכי מילה לאתויי מאי לאתויי הא דת\"ר המל כל זמן שהוא עסוק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאין מעכבין את המילה פי' רש\"י ז\"ל והיינו דקתני כל צרכי מילה אפי' ציצין שאין מעכבין חוזר עליהן כל זמן שלא פירש. ובמסקנא מוקי לה בגמ' דלא כר' יוסי דאמר בפ' שתי הלחם אפי' אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד פי' דחדא מילתא היא ה\"נ פירש חוזר אע\"פ שאין מעכבין דכולה גמר מילתא היא: \n",
+                "<b>ומוצצין. </b>את הדם ואע\"פ שהוא עושה חבורה אפ\"ה שרי ומשום סכנה דדומיא דאספלנית וכמון קתני מה אספלנית וכמון כי לא עביד סכנה הוא אף הכא כי לא עביד סכנה הוא ולא אמרי' דם מפקד פקיד והרי היא כאילו נתון בכלי ובמציצה לא עביד חבורה אלא ודאי עביד חבורה במציצה ואפ\"ה שרי משום סכנה הכי איתא בגמ': \n",
+                "<b>וכמון. </b>י\"ס דגרסי וּכְמַן. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל בכל מקום שהוא נזכר במשנה: \n",
+                "<b>אם לא טרף יין ושמן זה נותן בעצמו וזה בעצמו. </b>אבל ביו\"ט אפילו לטרוף ולבלבל ולערב יפה יפה מותר ומתני' דקתני נותן זה בעצמו וזה בעצמו לטרוף בלבד הוא דקאמר ולאו דוקא קתני נותן זה בעצמו ובהכי אתיא מתני' כר\"מ דקאמר בברייתא בגמ' דטורפין יין ושמן לחולה בשבת משום דלא בעי לחולה עירוב ובלבול יפה יפה אבל למילה דבעי עירוב ובלבול יפה יפה אין מערב יפה יפה אלא נותן זה בעצמו וזה בעצמו כלומר בטירוף כל דהו וכדכתיבנא וממאי דכתיבנא משמע דטירוף לשון עירוב כל דהו אבל בגמ' פ' ר\"א דתולין דף ק\"מ מוכח התם דטרוף הוי בכח יותר מעירוב. ובטור י\"ד סי' רס\"ו. וכתב הר\"ן ז\"ל דהיכא דאיכא חמימי לרחוץ קודם ואשתפוך הנך דלאחר מילה בכה\"ג איכא למידק אי אמרי' תדחה מילה כיון שאם נמול נצטרך אח\"כ לחלל את השבת במכשירין או דילמא השתא מיהת כדין מהלינן ובתר הכי פקוח נפש הוא דדחי את השבת והרמב\"ן ז\"ל כתב דשרי למימהליה שאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח\"כ לדחות את השבת דבתר הכי פק\"נ הוא דדחי לה ולא מכשירי מילה ומתני' דייקא לה הכי דקתני לא שחק כמון מע\"ש לועס בשניו ונותן ואם לא התקין מע\"ש כורך על אצבעו ומביא ולא קתני בשאין לו כמון בביתו או שאי אפשר ללעוס בשניו תדחה דמדקתני תקנתא ולא קתני דחייה ש\"מ כדאמרן ועוד דכורך על אצבעו ומביא [הגה\"ה בלשון הר\"ן ז\"ל כתוב דרך רה\"ר ובית יוסף בסי' של\"א יישבו:] ואפילו מחצר אחרת כשלא נשתתפו איסורא דרבנן מיהא איכא. ואם איתא דמכשירין דלאחר מילה כמקמי מילה תדחה מילה שהרי העמידו דבריהם במקום כרת אלא ש\"מ שאין צרכי סכנה של אחר המילה דוחין את המילה בתחלה אלא שמל ואח\"כ מחלל לצורך הסכנה עכ\"ל ז\"ל. ואין כן דעת הרז\"ה ז\"ל שהוא ז\"ל אמר דכל היכא דאשתפוך חמימי דבתר מילה תדחה מילה וכן דעת הרשב\"א ז\"ל והביא ראיה מדתנן בפ\"ק דביצה בה\"א לא ישחוט אא\"כ היה לו דקר נעוץ מבעו\"י וב\"ש מתירין ואם איתא שמלין מפני שבשעת מילה אין כאן דחיית מכשירין ואח\"כ פקוח נפש הוא שדוחה הכא נמי נשחוט מפני שמחת יו\"ט ואחר מכאן נימא שמצות כסוי היא שדוחה אלא ש\"מ כל שאנו יודעין בתחלת הדבר שיבוא לידי איסור מלאכה דוחין את המצוה כדי שלא נבוא בסוף לידי כך ומה שהתירו לו לכרוך על אצבעו ולהביאו ולא דחו את המילה בכך כשם שדחו אותה מפני הבאת איזמל ואפי' דרך גגות וקרפיפות היכא ששבת בתוך הבית איכא למימר דאי אתיידע מילתא מקמי מילה אה\"נ ומתני' בדלא ידעי עד לאחר מילה ואפ\"ה כל כמה דאפשר לשנויי משנינן אלו דברי הרב ז\"ל ואפשר הן אבל זו של דקר נעוץ אינה ראיה לפי דעתי שאין שחיטה ביו\"ט מצוה קבועה כמילה בשבת עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ואפי מחצר אחרת. </b>אית דל\"ג ואפילו בוי\"ו ומ\"מ דרך רה\"ר לא אע\"פ שמביאו בדרך מלבוש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מרחיצין את הקטן. </b>ק\"ק לע\"ד אמאי לא תני רוחצים זולפים. ובירוש' תנאי דבית רבי מרחיצין את המילה וכו' כדלעיל פ' ר\"ע. ובגמ' אמרי' הלכה כראב\"ע בין בחמין שהוחמו מע\"ש בין בחמין שהוחמו בשבת בין הרחצת מילה בין הרחצת כל גופו מפני שסכנה היא לו ופי' הר\"ן ז\"ל ומיהו הך רחיצה דשרי לפני מילה דוקא בחמין שהוחמו מע\"ש אבל בחמין שהוחמו בשבת לא דרחיצה דמקמי מילה מכשירין נינהו ולא דחו שבת אלא אליבא דר\"א עד כאן לשונו ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל האי מרחיצין לאו כדרכו הוא דתנא סיפא וכו'. אמר המלקט רבא לא ניחא ליה בהאי אוקימתא משום דמרחיצין קתני ומתרץ איהו למתניתין בגמרא הכי מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ביום הראשון כדרכו וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ר' אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וברייתא מסייעא ליה והאי קרא דמייתי ראב\"ע לאו ראיה גמורה היא דהכי תניא בהדיא בברייתא אע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר והיינו טעמא כדמפרש בגמ' משום דגדול לא סליק בשרא הייא פי' אין מכתו מעלה ארוכה מהר אבל קטן מעלה ארוכתו מהר ומתרפא מידי סכנתו ורבא גופיה קהדר ביה בגמ' ואמר הכי אנא בהדי תרגימנא דסבי דאינון רב יהודה ורבה בר אבוה למה לי דאע\"ג דברייתא כוותיה דייקא בהדי' מתני' כותייהו דייקא מדקאמר ר' אלעזר בן עזריה מרחיצין את הקטן וכו' אא\"ב ת\"ק מזלפין ביום הראשון קאמר היינו דקאמר ליה ראב\"ע מרחיצין אא\"א ת\"ק מרחיצין ביום ראשון קאמר (לשון רש\"י ז\"ל בשני הימים ע\"כ וגם בסוף הסוגיא כתב בימים הראשונים) ומזלפין עליו ביום השלישי ר' אלעזר אף מרחיצין מיבעי ליה: \n",
+                "<b>ביום השלישי. </b>י\"מ דכ\"ש יום שני כמו שפי' ר\"ע ז\"ל לעיל בפ\"ט (וכמו שנראה מלשון רש\"י ז\"ל) והר\"ן ז\"ל פי' בפ\"ד דנדרים ד' ל\"א דקרא לא אתא למימר דביום השלישי כאיב ליה טפי מיומא קמא אלא לכך המתינו שמעון ולוי עד יום השלישי כדי שיהיו חלושין ביותר שנכאבו שלשה ימים ע\"כ וכן משמע ג\"כ בפכ\"ט דפרקי ר' אליעזר דביום השלישי הכאב הוא יותר כבד. וכן משמע מפי' ר\"ע בפ\"ד דתעניות סי' ג' וכן משמע ג\"כ מפי' הרמב\"ם ז\"ל דלעיל פ\"ט סי' ג' וגם מפירושו ז\"ל אשר פירש כאן. ועיין בתשובות ה\"ר איסרלן סי' נ\"ו. גם בפי' הר\"ן ז\"ל כאן וגם במגיד משנה שדקדקו מדברי הרמב\"ם ז\"ל דדוקא לאחר המילה ממש רוחצין א\"נ בשלישי אבל לא בשני. וכתב הר\"ן ז\"ל עוד שכן מטין דברי הרב אלפסי ז\"ל ועיין עוד שם: \n",
+                "<b>ספק ואנדרוגינוס וכו'. </b>וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה אנדרוגינס וגם נקד פתח בנו\"ן השניה וכן נקד בכל מקום שהוא נזכר במשנה. וכתב פה וצ\"ע דתנן אין מחללין עליו לשון יחיד ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהורה מתיר באנדרוגינוס. </b>למילה בלחוד הוא דמשוי ליה כזכר מרבויי דכל אבל לכל שאר הדברים כאשה משוי ליה. ובת\"כ פ\"א דפרשת כי תזריע קאמר עוד ר' יהודא שאם לא נימול האנדרוגינוס ענוש כרת. ות\"ק ערלתו כתיב מי שהוא כולו ערל יצא אדרוגינוס מי שערלתו ערלה ודאי דוחה שבת ולא ספק. והאי קרא בשבת כתיב דכתיב וביום השמיני וילפי' מיניה אפי' בשבת וכתיב בסיפיה ערלתו דמשמע מיעוט ערלתו של זה ולא של אחר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו שני תינוקות וכו'. </b>פליגי אמוראי בגמ' בגרסת המשנה והגרסא שתפסו רבותי עיקר כך היא וכו' עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל: אמר המלקט ולפי האי גירסא מתני' ר\"ש בן אלעזר היא וה\"נ אוקי לגרסת מתני' רב הונא בירושלמי. ודלא כר\"מ דמוקי פלוגתייהו אליבא דרב יהודה באחד בשבת ואחד לאחר שבת אבל אחד למול ע\"ש וא' למול בשבת ד\"ה פטור ור\"ח תני איפכא אומר היה ר\"מ לא נחלקו ר\"א ור\"י על שהיו לו שני תינוקות אחד למול בע\"ש ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ע\"ש בשבת שהוא חייב על מה נחלקו על שהיו לו שני תינוקות א' למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את שלאחר השבת בשבת שר\"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ודבי ר' ינאי מפרשי טעמיה בגמ' וגם בפסחים פ\" אלו דברים דף ע\"ב ושם בסי' ה' כתבתיו יותר באורך ושם נתבאר החילוק של נתנה שבת לדחות שפירש כבר כאן הרמב\"ם ז\"ל. ואליבא דר\"ש בן אלעזר מפרש בגמ' ושניהם ר' אליעזר ור' יהושע לא למדוה אלא מע\"ז ר' אליעזר סבר כע\"ז מה ע\"ז אמר רחמנא לא תעבוד וכי עביד מחייב הכא נמי ל\"ש ור' יהושע התם לאו מצוה הכא מצוה. ומאי דפריך שם בגמ' פסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע\"ב) דר' יהושע אדר' יהושע מההיא דתנן התם א\"ל ר' יהושע לא אם אמרת באימורי צבור שיש להם קצבה נכתב שם. ובגמ' דפ' ספק אכל דף י\"ט והתם הגרסא אחד למול בשבת ואחד למול אחר השבת ושכח ומל את שלאחר שבת בשבת ר\"א מחייב חטאת ור\"י פוטר. וביד בפ' שני דהל' שגגות סי' ח' ופסק כלישנא דר' חייא. ועיקר הגרסא שני תינוקות בנו\"ן לשון זכר וכן בתר הכי בסיפא אחד בדלי\"ת. ונ\"ל דמי שהיו לו שני תינוקות קאי אאב שהוא בעצמו מל את בניו ועליה רמי חיובא וגביה שייך טרדא אבל אם המוהל איש אחר נראה דודאי דשניהם פטורין לכ\"ע האב פטור מפני שהוא לא עשה החבלה והאחר ג\"כ פטור מפני שהוא אנוס דלא סליק אדעתי' שיטעו כדי שישאל אותם שמא עבר זמנו או שמא לא הגיע זמנו וסמך קצת יש לדבר מדאמרי' בגמ' פסחים פ' אלו דברים דהבא על יבמתו והיא נדה והוא לא ידע דפטור מחטאת שהרי ברשות עשה דהא אינו רגיל ביבמתו כדי שישאלנה אבל אם בא על אשתו והיא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ופסקה להלכה הרמב\"ם ז\"ל שם בהלכות שגגות כך נלע\"ד אע\"פ שיש לחלק. ועיין בסי' ק\"ה דשאלות ותשובות החכם ה\"ר מנחם עזריה נ\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הא כיצד כדרכו וכו' </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלות הא כיצד וכתב כן דרך המשנה בכל מקום דלא גרסינן כיצד כגון מגלה נקראת בי\"א בי\"ב בי\"ג בי\"ד בט\"ו לא פחות ולא יותר כרכין המוקפין חומה קורין בחמשה עשר וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>נולד בין השמשות וכו'. </b>ביד פ\"א דהלכות מילה סי' י\"ב וכתוב שם בכסף משנה ודע שהרא\"ש ז\"ל בתשובה חלק על רבינו וכתב דמילה שלא בזמנה אינה דוחה אפי' יום טוב שני של גליות וממתני' דלא אשכח נימול לשנים עשר אלא בשני ימים טובים של ר\"ה אין ראיה דמתני' נשנית בא\"י ע\"כ וכתוב ברש\"ל ז\"ל שני ימים של ר\"ה אתיא כאחרים דלית להו דחיית אד\"ו אי נמי בה\"ו קאמר ודו\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו הן ציצין וכו' </b>ומחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת הן. ובערוך בערך צץ תשובת רב האי גאון ז\"ל ואביו רב שרירא גאון ז\"ל בשר החופה את רוב העטרה דאמריתו אמאי אפקוה בלשון ציצין כך הוא כל הבשר החופה את העטרה אינו נקרא ציצין אלא אם נטל מקצתו ושייר מקצתו הנה מעט והנה מעט נקראו אותן מעט הנותרים ציצין מפני שדומין לסנפירין ותרגום סנפיר ציצין ע\"כ: \n",
+                "<b>מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. </b>ירושלמי תני וענוש כרת והקשו תוס' ז\"ל תימא אמאי איצטריך למיתני האי כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה ע\"כ. ונלע\"ד לומר דמה טעם קאמר כדמשני תלמודא בכמה דוכתי א\"נ ממשנה יתירה שמעינן דכל זמן שהוא מתעסק במילה חותך אפי' ציצין שאין מעכבין דחשיב כאילו לא מל עדיין ובטור י\"ד סי' רס\"ד. וכתוב שם בבית יוסף והנה בהיות ספרד על תלה נסתפק להם מה נקרא עטרה אם הבשר אשר בראש הגיד כולו או אם הוא לבד החוט הגבוה הסובב אשר בין אותו הבשר והגיד כי נמצאו המפרשים והפוסקים מתחלפים בלשונם פעם יורו כן ופעם יורו כן וראיתי קונטרס מחכם אחד שכתב אז על זה והכריע דעטרה דלגבי מילה היא הבשר אשר בראש הגיד כולו ע\"כ ועיין עוד שם. ומחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת רוב וגם כתב דיש ספרים דלא גרסי מלת בשר: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר תולין וכו'. </b>בגמ' פריך השתא ר' אליעזר אוסופי אאהל עראי לא מוספינן כדכתבינן לעיל בפרק כל הכלים על ההיא דפקק למעבד לכתחלה שרי ומשני ר\"א כר\"י ס\"ל דתניא אין בין יו\"ט לשבת אלא אוכל נפש ר\"י מתיר אף מכשירי אוכל נפש ודר\"א עדיפא מדר\"י דמתיר אף מכשירין שאפשר לעשותן מעיו\"ט. ונלע\"ד דלכך סמך האי פירקא לפרקין דלעיל משום דשייכי בחד טעמא דכמו דר' אליעזר ס\"ל מכשירי מילה שאפשר לעשותן מע\"ש מותר לעשותן בשבת ה\"נ ס\"ל דמכשירי אוכל נפש אע\"ג דאפשר לעשותן מעיו\"ט מותר לעשותם ביו\"ט: \n",
+                "<b>וחכ\"א אין תולין וכו'. </b>מדרבנן לחוד הוא דאסור משום דמחזי כמעשה חול: \n",
+                "<b>ואין נותנין לתלויה. </b>בגמ' בעינן שימר מאי ומשני רב כהנא שימר חייב חטאת והוי פלוגתא מן הקצה אל הקצה דר\"א שרי לגמרי וחכמים מחייבין ליה חטאת ודכוותה אשכחן נמי גבי עיר של זהב דר\"א שרי לכתחלה ור\"מ מחייב חטאת אע\"ג דאיכא למידחי דהתם ר' אליעזר לא קאי אר\"מ דאמר חייב רק ארבנן דאמרי פטור אבל אסור וכמו שכתבתי לעיל בפ' במה אשה סי' ג': \n",
+                "<b>אבל נותנין לתלויה ביו\"ט. </b>וצריך לפרש ולומר שאם היה עושהו מאתמול לא היה טוב כ\"כ וחזק והא דתניא בפירקי' דלעיל דאין מסננין את החרדל במסננת שלו ביו\"ט אם היה עושהו מאתמול לא היה מתקלקל תוס' ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נותנין מים על גבי שמרים וכו'. </b>פי' הר\"ן ז\"ל על גבי שמרים הניתנין במשמרת מבעו\"י כדי שיהיו צוללין את היין מפני הקמחין שקורין קאנאש ע\"כ: \n",
+                "<b>בשביל שיצלו. </b>הצד\"י קמוצה וכן נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ומסננין את היין בסודרין. </b>תוס' שבת ס\"פ ח' שרצים ובפ' בתולה נשאת דף ו': \n",
+                "<b>ובכפיפה מצרית. </b>(ה\"ר יהוסף ז\"ל נקד הפ\"א הראשון בצירה). דכל כה\"ג הוי שנוי כיון שאינו מסננן במשמרת ומיירי ביין עכור ומיהו משתתי הכי דאי ביין צלול אפי' במשמרת שרי כדאיתא בגמ' ואי ביין עכור דלא משתתי הכי אפי בסודרין ובכפיפה מצרית אסור דמ\"מ בורר הוא אלא כדאמרן. וכתב הר\"ן ז\"ל בביצה ר\"פ המביא בשם הרז\"ה ז\"ל דמשום דביין ליכא למיחש לסחיטה משום דסחיטה מתורת כבוס מיתסרא וביין כי סחיט אכתי נשאר לכלוך אדמימות מש\"ה שרי לסנן הכא את היין בסודרין ע\"כ. ועוד נראה שתירץ הוא ז\"ל שם תירץ אחר דהכא בסודרין שעומדין לכך דבהנהו לא אתי ודאי למיסחט ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והוא שלא תהיה הכפיפה גבוהה וכו' עד שלא יעשה אהל עראי. אמר המלקט וי\"מ משום שנוי והיכר בלבד וכדפי' ר\"ע ז\"ל ג\"כ ברישא גבי סודרין שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול והתם ברישא כיון דאיכא שנוייא אחרינא דלא עביד גומא שפיר דמי: \n",
+                "<b>ונותנין ביצה במסננת של חרדל. </b>שהחרדל נתון לתוכה להסתנן וקולטת הפסולת והחלמון שלה נוטף ומסנן עמה והוי לחרדל למראה והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה ושרי כדיהבינן טטמא בגמ' לפי שאין עושין אותה אלא לגוון למראה שהחלמון יפה לגוון ולא החלבון הלכך אידי ואידי אוכל הוא ואין כאן ברירת פסולת מתוך האוכל. הר\"ן ז\"ל: וכתב רש\"י ז\"ל ורבינו הלוי פירש סינונה של ביצה לתוך תבשיל היא ולא לתוך חרדל ובמסננת של חרדל הוא דשרי משום שנוי ויורד לתוך הקערה שהוא כלי שני ומתלבן התבשיל ט\"כ ומייתי לה בפרק ר\"א דמילה (שבת דף קל\"ד.) ובירושלמי כיני מתני' מפררין ביצה במסננת של חרדל: \n",
+                "<b>יינומילין. </b>גרסי' ונקרא נמי קונדיטון כמו שכתבתי ריש פרק בתרא דתרומות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שורין את החלתית בפושרין. </b>בגמ' דייקי' הא בצונן מותר ומתני' ר' יוסי היא דתניא אין שורין את החלתית לא בחמין ולא בצונן ר' יוסי אומר בצונן מותר בחמין אסור: \n",
+                "<b>אבל נותן הוא לתוך החומץ. </b>ומטבל בו מאכלו הר\"ן ז\"ל. ובירושלמי כיני מתני' אבל נותנה לפניו לתוך החומץ: \n",
+                "<b>אין שורין את הכרשינין. </b>נראה דרש\"י ז\"ל גריס אין שולין בלמ\"ד דהכי פי' מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן כדתנן במס' ביצה אף מדיח ושולה ע\"כ וכן מצאתי אח\"כ שהגיהו רש\"ל ז\"ל וגם הרב ר' בצלאל אשכנזי ז\"ל. אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב בכל הספרים מצאתי דגרסי' שורין ברי\"ש וא\"כ צריך לפרשו לשון שרייה ממש כמו ששנינו לעיל בפ\"א אין שורין דיו סממנין וכרשינין וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>אין כוברין את התבן בכברה. </b>ביד פכ\"א מה\"ש סי' ל\"א וז\"ל שם ולא יניח הכברה שיש בה תבן במקום גבוה בשביל שירד המוץ מפני שהוא כמרקד ע\"כ. ותימה שהמשנה נקטה לשון זכר אי קאי אכברה וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב ס\"א ולא יתננה ס\"א ולא יניחנה: \n",
+                "<b>אבל נותן הוא לתוך הכברה. </b>גמרא מתני' דלא כי האי תנא דתניא ראב\"י אומר אין משגיחין בכברה כל עיקר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גורפין. </b>פי' גורפין האבוס כדי לתת בו תבן ושעורים נקיים: \n",
+                "<b>וחכמים אוסרים. </b>באבוס של קרקע הכל מודים שאין גורפין דלמא אתי לאשוויי גומות וכתבו תוס' ז\"ל אע\"ג דמרבץ שרינן לר\"ש הכא רגילות הוא להתכוין לאשוויי גומות וחיישי' טפי שמא יתכוין ע\"כ. וסלוק לצדדין אסרי רבנן משום דלא חזי שיש בו שנמאס במדרס הרגלים. ומצאתי מנוקד הַפֶטֶם בשש נקודות וישר בעיני: \n",
+                "<b>נוטלין וכו' </b>סתמא אפי' כרבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקש שעל המטה וכו' </b>ופי' שם רש\"י והר\"ן ז\"ל או שהיה עליו כר או סדין ששכב עליו מבעוד יום והכי מוכחא סוגיא דגמ' דהתם דמייתו סייעתא מינה לרב אסי דאמר התם חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה אם ישב עליהם מבעו\"י אע\"פ שלא חישב עליהן ולא קשרן מבעו\"י גלי דעתי' דלישיבה קיימי ויכול לישב עליהן בשבת דומיא דהכא דכיון ששכב עליהם מבעו\"י מותר לנענעו בידו אע\"פ שלא יחדו לכך ולא חישב עליו אבל רב ס\"ל התם דבעינן שיקשרם מבעו\"י להוכיח שלישיבה הם עומדים ואם לא קשרן מבעו\"י אסור לטלטלן למחר דלא הוי יחוד במחשבה ושמואל ס\"ל התם דסגי במחשבה בעלמא ור' חנניא בן עקביא ס\"ל כרב ורשב\"ג ס\"ל כשמואל. ונלע\"ד דמתני' מצינן לתרוצה אפי' כר\"ת בן עקביא וכרשב\"ג דע\"כ לא קאמר ר\"ח בן עקביא דבעינן קשירה אלא גבי חריות שאין דרך לישב עליהם כלל והיו כמו עצים כיון שגדרם לעצים אבל גבי קש שדרך קצת לשכב עליו ביחוד בעלמא במחשבה סגי והכא הא הוי יחוד כיון שהיה עליו כר או סדין מבעו\"י. דמי קתני ששכב עליו שהיה עליו כר או סדין קתני לאשמועי' דבמחשבה סגי וכ\"ש דאתיא כרשב\"ג וגם לרב ושמואל לא קשי מינה מידי. כך נלע\"ד ודו\"ק: \n",
+                "<b>מכבש. </b>שני לווחים ארוכין וכבדים וסודרין בגדים על התחתון ומורידין העליון עליו וכובשין את הבגדים ע\"י יתדות שיש עמודים קבועים מנוקבין בד' הפאות של התחתונה והעליונה מנוקבת בד' זויותיה ועולה ויורדת בעמודים וככל מה שהוא רוצה לכבוש מורידה ותוחב יתד בנקב העמוד ואינה יכולה לעלות מתירין את המכבש שנוטל את היתד והוא ניתר דהיינו צורך שבת שנוטל את הכלים ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"י אומר אם היה מותר וכו'. </b>בטור או\"ח סי' ש\"ב פסק כר' יהודה וכתב שם הבית יוסף דמשמע ליה דת\"ק לא פליג אהא אר\"י דכיון שיהוא מותר מע\"ש לא מיחזי כסתירה ושכן כתב רבינו ירוחם ז\"ל בחלק י\"ג ע\"כ: \n",
+                "<b>ושל כובסין. </b>כתב הר\"מ די לונזאנו ז\"ל בגמ' ורי\"ף והר\"ן בש' ובנכ\"י וירוש' ורש\"י והרא\"ש בס': \n",
+                "<b>מתיר את כליו ושומטן. </b>י\"ג מכיר את כליו ושומטן וכן הוא בהרא\"ש ז\"ל ולספרים דגרסי מתיר את כולו ר\"ל אם היה מותר מעט גומר להתירו ושומט כליו. אחר זמן רב ראיתי שה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה מכיר את כליו ושומטן וכתב שכן מצא הגירסא בכל הספרים וכן נראה לו עיקר דהא קאמר אם היה מותר מע\"ש משמע שהיה כולו מותר מע\"ש דהא לא קאמר אם היה מותר קצת ופי' זו הגי' הוא כן דה\"ק ושל כובסין שיש להם כלים הרבה של בנ\"א הרבה וכובשין את כולן יחד זה ע\"ג זה לא יגע בו וקאמר ר\"י שאפ\"ה דהוי מוקצה ואסור ליגע בו מ\"מ אם היה מותר מע\"ש שאינו צריך ליגע בו מכיר את כליו כלומר רואה איזהו כלי שלו ושומטו מבין שאר כלים ונוטל ע\"כ: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נוטל אדם את בנו וכו'. </b>ודוקא אבן אבל דינר אסור משום דאבן אי נפלה לא אתי אבוה לאתויי אבל דינר אי נפיל אתי אבוה לאתויי. וכתב הר\"ן ז\"ל דיש מי שפירש דאם יש דינר ביד התינוק אפי' לאחוז בידו והוא מהלך ברגליו אסור דילמא אחי לידי טלטול גמור דנפיל הדינר ואתי אבוה לאתויי והרמב\"ן ז\"ל חולק ע\"כ ומייתי לה להאי בבא בירוש' דמכילתין ס\"פ כירה: \n",
+                "<b>כלכלה והאבן בתוכה. </b>ירוש' במכילתין פ' כל הכלים תנאי דבית רבי תנו האבן והאוכלין בתוכה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אבל אם היו בו [פירות] כגון אגוזים ושקדים מנער את הפירות והן נופלין ע\"כ. פי' נופלין האבן והפירות כדאיתא בגמ' ומלקט הפירות ומחזירם לכלכלה: עוד בפי' ר\"ע ז\"ל ומתני' מיירי כגון שנפחת מצדי הכלכלה או שוליה וכו' דומה שהעתיק מפי' הרמב\"ם ז\"ל [שבמשנה] שפירש התירו לטלטל והאבן בתוכה בשלשה חנאים וכו' ולא משמע כן בגמ': \n",
+                "<b>ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה. </b>והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל תרומה טהורה עם הטמאה וכתב כן מצאתי בכל הספרים וכן נ\"ל עיקר דהוי דומיא דרישא נוטל אדם את בנו או הכלכלה עם האבן ה\"נ מטלטלין תרומה טהורה עם הטמאה עכ\"ל ז\"ל. ובגמ' אמר רב חסדא לא שנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה כו'. ומתני' בצריך לגופם של פירות מיירי שרוצה לאכלם הלכך אי לאו דטהורה למטה לא שרו ליה לטלטולי לטמאה אלא שקול לטהורה וממטי לה לשלחן אבל אם הוא צריך למקומו של כלי אפי' טהורה למעלה וטמאה למטה שרו ליה רבנן לטלטל האי אטו האי ומתני' נמי דייקא דבצורך גופו מיירי דקתני סיפא מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות ואמר רבב\"ח א\"ר יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו של הכר אבל לצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו ומדסיפא לצורך גופו רישא נמי לצורך גופו: \n",
+                "<b>רי\"א אף מעלין את המדומע באחד ומאה. </b>סאה של תרומה שנפלה בק' סאין של חולין וצריך להרימה משום גזל השבט מותר להעלותה כו' והביאוה תוס' ז\"ל פרק כל הגט (גיטין דף ל\"א) ובפ' כל המנחות (מנחות דף נ\"ב) ובפ' מעשר בהמה (בכורות ד' נ\"ט) ובתשו' הרשב\"א ז\"ל סי' תל\"ה. ובגמ' אמרי' דס\"ל כרשב\"א דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ודר' יהודה עדיפא מדר\"ש בן אלעזר פי' דמקיל טפי פירתא ואמר כיון דיכול ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד זה לא הוי מתקן בהעלאתו ומעלין. והא דס\"ל לר' יהודה בעלמא דמין במינו לא בטיל פי' ר\"י דוקא בדבר לח המתערב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטה על צדה. </b>גמ' אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה חבית בסיס לדבר האסור ואסור להטותה שאף החבית מוקצה ומתני' דקתני מטה על צדה ולא יטול האבן ממש דהוי האיסור גופיה דמשמע דכל היכא דאיכא איסורא והתירא בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן רשב\"ג היא דתניא על ההיא דתנן בי\"ט פ\"ק ובה\"א בורר כדרכו וכו' אמר רשב\"ג בד\"א דבורר כדרכו שהאוכל מרובה על הפסולת דאי שקיל אוכל מפיש בטרחא אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל בורר ואוכל ומתני' נמי כיון דאי בעי משקל כוליה יין מן החבית לא משתקיל ליה יין שבשוליה עד דשקיל ומגבה לה לחבית כפסולת מרובה דמי דאי בתחלתו לא מגבה לה לחבית סוף סוף מיבעי לי' לאגבוהה תו לחבית הלכך ה\"ל מפיש בטרחא ושרי לי לאגבוהה מעיקרא. והביאוה תוס' ז\"ל ס\"פ במה טומנין: \n",
+                "<b>מעות שעל הכר. </b>תוס' שבת פ\"ג דמ\"ד ודפרק חלון (עירובין דף ע\"ז) והרא\"ש פ' כירה דף קע\"ז טוא\"ח סי' שי\"א: לִשְׁלֶשֶת בנקודת סגול הלמ\"ד והשי\"ן האחרונים: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ריק או רעי או צואה נראה דרעי היינו דילדים הקטנים וצואה דגדולים או צואה תקרא העבה ורעי הרכה: \n",
+                "<b>מקנחה בסמרטוט. </b>דסתם כר של בגד הוא ובגד המטונף שרייתו זהו כבוסו והראיה מדאמרינן בפ' ואלו קשרין גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים היכא ליעבד ליעבר במיא מיתווסן מאניה במיא ואחי לידי סחיטה ומדאיצטריכא ליה למימר ואתי לידי סחיטה ולא אמרינן דשרייה גופא אסורה משום דשרייתו במים זהו כבוסו ש\"מ דדוקא בגד מטונף הוא דאמרי' הכי אבל כשאינו מטונף לא. כך ראיתי בספר התרומה. הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>היתה על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה. </b>בזבחים פ' דם חטאת כתבתי בא רך מאי דקשה אמתני' מההיא דאחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונים כבוס: \n",
+                "<b>ה\"ג בש\"א מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין ובה\"א מסלק את הטבלה כולה ונוערה. </b>ובגמ' הוא דמחליף השטה ר\"נ כפי' ר\"ע ז\"ל וכן היא בהרי\"ף ז\"ל. וי\"ס (גורסין) בש\"א מגביהין מעל השלחן והכל אחד דבין מגביהין בין מעבירין הוי ביד. וכתבו תוס' ז\"ל במסכת עדיות לא מתנייא בהדי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה והיינו כרב נחמן והא דלא מייתי סייעתא מהתם משום דמאי אולמיה דהאי מהאי ע\"כ ולפי מה שאנו מהפכין הגי' כמו שאמר רב נחמן משום דב\"ה כר\"ש אמרי' בגמ' שלהי מכלתין דב\"ה חשיב כסתמא והביאוה תוס' ז\"ל בפ' במה טומנין (שבת דף נ\"א:) \n",
+                "<b>מסלק את הטבלא כולה ונוערה. </b>תימא והלא הוא בסיס לדבר האסור דהא לא הוי שכח הואיל והניחה שם מדעתו וי\"ל דלפי' ר\"ת ז\"ל ניחא דפירש דלא הוי בסיס לדבר האסור אלא כשדעתו להניחם שם כל היום א\"נ כיון דהוו שם אוכלין ה\"ל בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ושרי כדמוכח פי' נוטל ועוד דאין זה מניח בכונה דהא אינו חושש היכן יפלו. תוס' ז\"ל במס' יו\"ט. וכתוב בשה\"ל סי' ל\"ג פי' רבינו שלמה ז\"ל קליפין קליפי אגוזים ועצמות קשים שאין ראויין לכלב וכן מצאתי למפרשים ז\"ל דאפי' אם אינם ראויין לבהמה שרי לטלטולינהו דאי ראויין אפי' ר' יהודה מודה וכו' ורבינו ישעיה ורבינו יצחק ז\"ל כתבו כי שרי ר\"ש לטלטולי עצמות וקליפין כגון עצמות דחזיין לאכילה וקליפין דחזיין למאכל בהמה אבל מידי דלא חזי לא למאכל בהמה ולא למאכל אדם לא שרי ר\"ש ע\"כ. וזו היא דעת רב אלפס והרא\"ש וגם הרמב\"ם ז\"ל בה\"ש בפכ\"ו. וז\"ל תוס' ז\"ל ג\"כ עצמות וקליפין לא כפי' הקונט' דפירש אפי' קשין ואין ראויין לאכילת כלבים דהאי תנא אמרינן בגמ' דכר\"ש ס\"ל ור\"ש בעי לכל הפחות ראויות למאכל בהמה דקתני מעבירין מעל השלחן פירורין פחות מכזית ושיער של אפונים ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ומוקמינן לה בגמ' כותיה ע\"כ ונראה דזה הכריחו לרש\"י ז\"ל לפרש שאין העצמות והקליפין ראויין למאכל כלבים מדלא תני ברישא בהדי פלוגתא דב\"ש וב\"ה פירורין ושיער של עדשים וליפלגו בכולהו והיינו שפירש בתר הכי מעבירין מעל השלחן פירורין וכ' סתמא היא ע\"כ ולפי' כל המפרשים ז\"ל צ\"ע לע\"ד בזה. ועיין ג\"כ בהר\"ן ובשה\"ג ז\"ל: \n",
+                "<b>מעבירין מעל השלחן פירורין פחות מכזית וכו' </b>\n",
+                "<b>מפני שהוא מאכל בהמה. </b>דקדקו תוס' ז\"ל מדקתני מתני' מפני שהוא מאכל בהמה דהגי' בדר\"י דמייתי עלי' בגמ' סייעתא ממתני' הכי היא הגי' במימרא שלו פרורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד מדאיצטריך למיתני במתני' מפני שהוא מאכל בהמה דמשמע דלא חזי לאדם והוי כשאר מאכל בהמה ומותר לאבדן ביד ע\"כ וכן גי' הרי\"ף ור\"ח ז\"ל אבל רש\"י ז\"ל גורס כאן בגמ' מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית אסור לאבדן ביד וכתבו עליו תוס' והר\"ן ז\"ל ולא נהירא דמאי סייעתא אי משום דקתני מעבירין ולא קתני זורקין הא תנן נמי ברישא מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ולא קתני זורקין אע\"ג דהני ודאי מותר לאבדן ביד אלא ודאי הגי' האחרת עיקר. וכדמוכח נמי בברכות פ' אלו דברים ע\"כ: \n",
+                "<b>ספוג אם יש לו עור </b>וכו. הרב ר' בצלאל אשכנזי ז\"ל מחק מלת עור וגם מפי' רש\"י מחקו אלא ה\"ג בפי' רש\"י ז\"ל בית אחיזה של עור שיאחזנו בידו אבל רש\"ל ז\"ל גריס ליה וכן ברוב מקומות. ואיתא בתוס' ס\"פ ח' שרצים ור\"פ בתולה נשאת דף ו' וכ\"ה ברמב\"ס פכ\"ב סי' ט\"ו. וכתב שם הרב המגיד כתוב בהשגות קשיא לי וכי יש לו בית אחיזה מאי הוי אי אפשר לקנח בלא סחיטה ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה ה\"ל כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה עכ\"ל ז\"ל. וז\"ל ספר לבוש החור שם ואע\"ג שגם כשיש בו בית אחיזה א\"א שלא יסחוט מ\"מ כשבאה הסחיטה ע\"י בית האחיזה אינו נקרא סתיטה אלא כמריק מים בכלי מלא שכן הוא דרכו להריק ממנה ואינו דומה למכבס ע\"כ: \n",
+                "<b>וחכ\"א בין כך ובין כך ניטל בשבת ואינו מקבל טומאה. </b>אית ספרים דגרסי בין כך ובין כך מקנחין בו ואיכא נמי מאן דגריס בין כך ובין כך אין מקנחין בו והתוס' ז\"ל העלו והכריחו דל\"ג ליה כלל לא כך ולא כך והרב ר' בצלאל אשכנזי ז\"ל מחק מן המשנה מלות וחכ\"א והכי מסתברא דהא בהא ודאי לא פליג ת\"ק דכשהוא נגוב ניטל בשבת ושאינו מקבל טומאה. וכן ברב אלפסי ז\"ל ליתנהו: וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה וחכ\"א בין כך ובין כך ניטל בשבת וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל\"ג זה ע\"כ פי' שמחק הוא ז\"ל מלות ואינו מקבל טומאה: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חבית שנשברה וכו'. </b>וכתבו התוס' פ' כל כתבי (שבת דף קי\"ז) בשם ר\"ת ז\"ל דדוקא נשברה לו חבית אבל נסדקה ועושה טיף טיף מותר להביא כלים לקלוט ולצרף דאינו בהול כ\"כ להביא כלים דרך רה\"ר כמו נשברה ע\"כ: \n",
+                "<b>מזון שלש סעודות. </b>בנקוד שבא במ\"ם מצאתיו ונראה הטעם מפני שהוא סמוך וכן נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ובלבד שלא יספוג. </b>שלא ישים ספוג לשאוב היין ולחזור ולהטיף ואע\"פ שיש לספוג בית אחיזה דליכא חשש סחיטה וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ובהכי קל ביותר להבין קשר מתני' עם סוף פירקין דלעיל: \n",
+                "<b>ר\"י אומר. </b>תוס' בכל מערבין ד' ל\"ט ובגמ' יו\"ט דף ג' רמי ר' יוחנן דר' יהודה אדר\"י ומשני תנן אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין רי\"א אם לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור אלמא מדקאמר אם לאוכלין היוצא מהן מותר כל לאוכלין אמרי' בדבר היוצא מהן אוכלא דאפרת הוא ואינו בכלל גזירת משקין שזבו ורמינהי דתנן בפ' ג' דערובין ועוד א\"ר יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביו\"ט הראשון ואוכלה בשני וכן ביצה וכו' בשני אין בראשון לא אלמא כל מידי דזב ממקומו ביו\"ט ואפי' אוכלא אסור ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה והפך ההיא דמתנה אדם אי נמי משנתנו של כאן איפוך דר' יהודה לרבנן [הג\"ה פי' משום דאין סברא להפוך כל הנהו בבות דתנן התם ספ\"ג דעירובין ועיין עוד בדבורי תוס' אשר שם בעירובין ובביצה:] רבינא אמר לעולם לא תיפוך ור\"י לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפי' בראשון נמי שריא דאוכלא דאפרת הוא אלא לדידכו נהי דאית לכו בביצה גזרת משקין שזבו אודו לי מיהת דבשני שריא דחד מינייהו חול הוא ואמרי ליה רבנן קדושה אחת היא פי' דס\"ל לר' יהודה דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה מעולם ומתני' דריש י\"ט דלא כר' יהודה וההיא ברייתא דאיתא התם בפ\"ק ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר עדיין היא מחלוקת ב\"ש וב\"ה אפי בביצה שנולדה בשבת אם תאכל ביו\"ט ההיא דרביה. רבינא בריה דרב עולא אמר מעיקרא דר' יהודה אדר' יהודה לא תיקשי דהא דאמר בשני אין בראשון לא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים קאמר ור\"י לטעמיה דאית ליה מוקצה ולא משום משקין שזבו: \n",
+                "<b>חלות דבש שרסקן מע\"ש ויצאו מעצמן אסורין ור' אלעזר מתיר. </b>ר' אלעזר גרסי' בלי יו\"ד והוא ר' אלעזר בן שמוע וכן כתב רש\"י ז\"ל בפ\"ק דשבת דף י\"ט. ובגמ' כי אתא רב הושעיא מנהרדעא אייתי מתניתא בידיה זיתים וענבים שרסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין ר' אלעזר ור\"ש מתירין והא קמ\"ל דאי ממתני' ה\"א התם הוא דמעיקרא אוכלא ולבסוף אוכלא אבל הכא דמעיקרא אוכלא ולבסוף משקה אימא לא קמ\"ל וגם מהאי מתניתא מוכח דר' אלעזר גרסי בלתי יו\"ד שהוא חברו של ר' שמעון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שבא בחמין מלפני השבת </b>ופירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל שנתבשל מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת כדי שיהא נימוח וכל שלא בא בחמין כגון בשר יבש שאוכלין אותו ע\"י הדחק ע\"כ. ובגמ' בעי כגון מאי הוי בא בחמין פי' שחוזרין ושורין אותו בחמין ומהדרינן כגון תרנגולתיה דר' אבא שהיה מבשלה ושורה אותה בחמין במים רבים להמחות מאליה ואוכלין אותה לרפואה. וכתב בב\"י א\"ח סי' שי\"ח וז\"ל והתוס' כתבו בפ' כירה כל שבא בחמין פי' שנתבשל לגמרי כדמפרש בפ' חבית כגון תרנגולת דר' אבא וכן כתב רבינו ירוחם בח\"ג וז\"ל כל שבא בחמין מערב שבת כלומר שנתבשל כל צרכו וכן בהגהות חדשות פ\"ט אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בפ' כ\"ב דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת אע\"פ שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת ונראה מדבריו דאפי' לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי נמי כיון שנשרה במים רותחין חשוב מבושל לענין שלא יחשב כמבושל בשבת כששורה אותו בשבת בחמין ונ\"ל דלישנא דמתני' קשיתיה דקתני שבא בחמין ולא קתני שנתבשל ומפני כך פירש\"י ז\"ל בפ' כירה כל שבא בחמין כל מלוח שבא בחמין מע\"ש חוזרין ושורין אותו בחמין בשבת ואין בו משום תקון שהרי נתקן כבר קצת עכ\"ל כלומר דבא בחמין דקתני קאי בין לדבר מליח בין לשאינו מליח בדבר מלוח הוא ביאה לבד ובדבר שאינו מליח הוא בשול ואטו דבר מליח נקט שבא ולא נקט שנתבשל ורמב\"ם ז\"ל לא נראה לו לידחק בכך ומש\"ה סתם וכתב דבר שנתבשל או נשרה ולא חילק בין מליח לשאינו מלוח ע\"כ. אבל הרב המגיד כתב דדעת הרמב\"ם ז\"ל דכל שלא נתבשל כל צרכו אפי' שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אם שורה אותו בחמין בשבת חייב חטאת כמבשל באור עצמה ע\"כ בקיצור ובית יוסף עצמו הביא דברי הרב המגיד שם סי' שי\"ח ולא חלק עליהם שם. עוד כתוב שם בב\"י בשם רבינו ירוחם והר\"ן ז\"ל דהא דתנן שורין אותו בחמין בשבת אפי' בכלי ראשון שרי ע\"כ: וכתב עוד שם והא דתנן כל שלא בא בחמין מדיחין אותו בחמין בשבת כתבו התוס' בפ' כירה (שבת ל\"ט א)' לפי' רשב\"א דערוי ככלי שני אתי שפיר הכא דאין שורין אותו בכלי ראשון אבל מדיחין אותו מכלי ראשון דרך עירוי אבל לפי' ר\"ת דמפרש דערוי הוי ככלי ראשון ע\"כ מדיחין אותו מכלי שני קאמר וא\"כ מאי איריא מדיחין אפי' שורין נמי ואור\"י דאפי' בכלי שני אין שורין דהואיל והמים חמין מיחזי כמבשל כו' א\"נ הה\"נ שורין אותו כיון דאיירי בכלי שני והא דנקט מדיחין לאשמעי' דאפי' הדחה הויא גמר מלאכה במלוח הישן וקולייס האספנין עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>מדיחין אותו. </b>בשבא תחת המ\"ם: \n",
+                "<b>ודגים מלוחים קטנים. </b>יש ספרים דלא גרסי לי' אבל בס' יראים סי' ק\"ב משמע דגריס ליה וכתב עוד בסוף דבריו אלו וכל כיוצא בהן: אבל הטור א\"ח סי' שי\"ח נראה דלא גריס ליה וז\"ל אבל מדיחין אותו בחמין חוץ ממליח הישן וקולייס האספנין. פי' דג קטן שאין צריכין אלא בשול מעט הדחתן הוא גמר מלאכתן ע\"כ. אבל רש\"י ז\"ל פי' בפ' כירה שהוא דג שקורין טונינא ע\"כ ולשון הר\"מ דילונזאנו ז\"ל קולייס האספנין פי' קוליוס של הספרדים הנקרא איספניולי וקוליוס הוא דג ידוע בקושטאנדינא ומביאין מהם משם לארץ ישראל ולשאר ארצות ובימים הראשונים היתה קושטאנדינא של מלך איספניא ע\"כ. וכתוב בב\"י א\"ח סי' שי\"ח שכתוב בשם ס' הפרדס שי\"מ מליח הישן וקולייס האספנין שניהן טרית הן ולאו מילתא היא אלא מליח הישן בשר מלוח הרבה ודיקא נמי שאומר ישן שלא יאכל כלל אם לא ידיחנו בחמין אבל טרית אני אומר שמותר לרחוץ במים קרים בשבת כל דהו ואכיל ליה מידי דהוה ארחיצת כוסות וקערות שמותר לעשות כן בשבת וכו' ע\"ש עוד. וגם מכאן משמע דל\"ג ודגים מלוחים: \n",
+                "<b>שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. </b>ומינה דייקינן בגמ' דאם הדיח חייב חטאת מדקרי ליה גמר מלאכתו ש\"מ זהו בשולו וחייב: ותוס' פ' כל שעה (פסחים דף מ') כתבו דהאי מדיחין מיירי בכלי שני דבכלי ראשון אפי' הדחה אסורה והא דתנן בפ' כירה אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי דמשמע אפי' שורין אומר ר\"י דהכא מיירי במידי דבר בישול וכששורין אותו אפילו בכלי שני מיחזי כמבשל אבל תבלין עשוי למתק הקדרה ולא מיחזי כמבשל ע\"כ ואיתא נמי בתוס' בפ' דם חטאת (זבחים ד' צ\"ו:) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שובר אדם את החבית וכו' </b>עמ\"ש פ\"ב דברכות סי' ה'. ובגמ' יו\"ט דף ל\"ג מוקי רב אשי למתני' בחבית שבורה שמדבקין שבריה בשרף של עץ שעושין ממנו זפת ובלשון ערבי קורין אותו מוסתכי ומשום דרעועה היא לא חיישי' לתקון כלי דהואיל ורעועה היא הרבה יחוש עליו דשמא יקלקל החבית ועושה נקב לכה\"פ שיוכל ועוד פי' ה\"ר יצחק דכיון שהם מזופפין ומדובקין בזפת ואין החתיכות שלימות לא הוי שום תיקון כלי ובהכי אתיא מתני' כר\"א דהתם ותוס' ז\"ל כתבו כאן דאפי' לרבנן מיבעי לן לאוקמה בהכי ע\"ש. ור\"ע ז\"ל פי' שובר אדם אה החבית מפני שהוא מקלקל והוא פי' רש\"י ז\"ל וכתב עליו הר\"ן ז\"ל דלא נהירא דנהי דכל המקלקלין פטורין איסור מיהא איכא אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה מיהו כי שרינן דוקא בכלי קטן דלא שייך ביה בנין וסתירה והראיה מדאמרי' בפ' בכל מערבין וכו' וכן פי' רש\"י ז\"ל התם עכ\"ל ז\"ל והביאו הרא\"ש ז\"ל בפ' בכל מערבין. וכתוב שם בב\"י בשם תרומת הדשן שכ' בשם א\"ז דהא דשובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות איירי בחבית שאינה מחזקת מ' סאה דהוי כלי ואין סתירה בכלים ואפשר דלהר\"ן ז\"ל נמי לא מיקרי כלי גדול אא\"כ הוא מחזיק מ' סאה ע\"כ. ובגמ' דייק רבא אליבא דר' אושעיא דמדקתני לאכול ממנה גרוגרת ולא קתני פירות שמעי' דבדרוסות איירי ומש\"ה שובר את החבית ומטלטל הסייף לכך דאיידי דמטלטל סייף לחתוך בו עגול של דבילת גרוגרות תבר ביה נמי לחבית אבל מפורדות שאין צריך לחתכו לא ומתני' ר' נחמיה היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו. וק\"ק לע\"ד א\"כ הרמב\"ם ז\"ל ה\"ל למנקט בלישניה בה\"ש פכ\"ג ה\"ב שובר אדם את החבית לאכול ממנה פירות כיון דלא קיימא לן כר' נחמיה ושמא דס\"ל ז\"ל דאין הלכה כר' אושעיה לא במאי דאמר דמיירי בדרוסות ולא בדיוקו מדלא קתני במתני' פירות אלא אורחא דמילתא קתני שהיה דרכן לשמור גרוגרותיהן בחביות וגם הוא נקט לישנא דמתניתין כדרכו ברוב המקומות: \n",
+                "<b>אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר </b>גרסי' וכן הוא בפי' ר\"ע ז\"ל וכן הוא בירושלמי ובנוסחת כ\"י וכן משמע מפירוש הרמב\"ם ז\"ל גם ה\"ר יהוסף ז\"ל כך הגיה אבל ברב אלפסי ז\"ל כתוב דברי ר' יוסי וחכמים מתירין גם בפסקי הרא\"ש ז\"ל ובכל הסוגיא של הגמ' גריס רש\"י ז\"ל ורבנן. נראה שהוא ז\"ל היה גורס במתני' וחכמים מתירין גם בתוספות פרק במה טומנין (שבת דף מ\"ח) גם הר\"ן ז\"ל תפס בפירושו וחכמי' מתירין גם במגיד משנה פכ\"ג סי' ב' גם בבית יוסף א\"ח סי' שי\"ד. ולשון הגמ' אמר רב הונא מחלוקת למעלה בראש המגופה אבל מצדה ד\"ה אסור והיינו דקתני מצדה ואמגופה קאי וד\"ה ורב חסדא אמר מחלוקת מן הצד אבל על גבה ד\"ה מותר והא דקתני לא יקבנה מצדה התם בגופה דחבית והרמב\"ם ז\"ל פי' במתני' כוותיה דרב חסדא אבל שם ביד פסק כוותיה דרב הונא. ומה שפי' ר\"ע ז\"ל איני רואה לו סמך בגמ' בפי' רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>מפני שהוא ממרח. </b>פי' שמא ימרח וכן הוא ביד שם סימן י\"א וז\"ל לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח ואפי' בשומן אין סותמין את הנקב גזרה משום שעוה ועיי\"ש במגיד משנה אי הוי גזרה לגזרה ובית יוסף כתב שם סי' שי\"ד דאפשר דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דסתימת נקב החבית אסורה בכל דבר משום דהוי כבונה ואם סתמו בשעוה אסור ג\"כ משום ממרח ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיצנו </b>גרסי הצד\"י קמוצה: \n",
+                "<b>ואת הצונן בחמה. </b>פי' בשמש כדמוכח שם בפ' כירה וכמו שכתבתי שם סי' גי וכן מבואר ג\"כ שם ביד. אכן בירוש' והרי\"ף והרמב\"ם והר\"ן ז\"ל נראה דגרסי בחמין: \n",
+                "<b>מי שנשרו וכו'. </b>ורש\"י ז\"ל פי' בפירקי' מי שנשרו שנפלו במים בשבת וכתבו תוס' ז\"ל מי שׂנשׁרו גרסי' לשון נפילה ולא כפי' הקונ' לעיל בפ' במה אשה שפירש שׁנִשׁרו במי גשמים דהא אמרינן בר\"פ משילין מאן דתני מנשירין לא משתבש כדתנן מי שנשרו כליו בדרך אלמא לשון נפילה הוא ע\"כ. והרמב\"ם ז\"ל גם הוא פירש כפי' רש\"י ז\"ל דבפ' במה אשה נשׁׂרי כליה ולשון משרה ושורין וגם הר\"ן ז\"ל פי' שנשרו שנטבלו כליו במים: \n",
+                "<b>מהלך בהן ואינו חושש. </b>שמא יבא לידי סחיטה כן הוא לשון הטור שם סוף סי' ש\"א גם לשון הכל בו שהביא שם ב\"י כמו שאכתוב בסמוך גם לשון הרמב\"ם ז\"ל שם פכ\"ב ואין חוששין שמא יסחוט וכתוב בתוי\"ט וצריכין אנו לחלק ולומר כו'. ולע\"ד נראה דקושיא מעיקרא ליתא דההיא דאלונטית הא אוקים לה ר' יוחנן בגמ' דיחידאה היא ובן חכינאי היא וכמו שאכתוב שם בסמוך וכן רמזו ג\"כ ר\"ע ז\"ל ולא קיימא לן כותיה אלא בין במלבושים בין באלונטית לא חיישי' שמא יסחוט ואם בא בעל תוי\"ט לתרץ דאמאי לא פליג הכא בן חכינאי כדפליג גבי אלונטית ניחא: וכתוב שם בבית יוסף בשם ספר כל בו מי שנשרו כליו בדרך מהלך בהן ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה אבל אינו מנערן מן המים שאם ינערם יהיה חייב משום סוחט שכן דרך כל בגד בלוע במים כשמנער אותו המים נסחטין ממנו ודוקא בכלים חדשים לפי שמקפיד עליהם יותר לפי שמתקצרין במים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ומשנה זו דחויה היא. אמר המלקט דהכי תניא בברייתא בגמ' שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ר' אלעזר ור' שמעון אוסרין דס\"ל כותיה דרב דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור [הג\"ה פ' זהו דוקא באיסור מלאכה דאוריי' כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם שאם יראו יסברו שכבסן בשבת אבל בדבר שאין איסורו אלא מדרבנן במקום פסידא לא גזרו רבנן בחדרי חדרים:] ואיתא נמי להאי ברייתא בפ' במה אשה ובפ\"ק דביצה דף ט' ותוס' פ\"ק דע\"ז דף י\"ב ע\"ב ובירוש' פ' בתרא דכלאים מייתי שלש משניות ושלש ברייתות דפליגי אדרב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוחץ במערה או במי טבריא. </b>תוס' רפ\"ק דסוטה והביאה ב\"י למתני' בסי' שכ\"ו. ובגמ' גרסינן קתני מי מקוה דמערה דומיא דמי טבריא מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין. הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא מכלל דלהשתטף כל גופו דלאו דרך רחיצה היא שרי לכתחילה אפי' בחמין ומני ר\"ש היא דתניא לא ישתטף אדם בין בחמין בין בצונן דברי ר\"מ ר\"ש מתיר ר\"י אומר בחמין אסור בצונן מותר וכתבו תוס' ז\"ל אף מי מערה תמין שהוחמו באור דאי בחמי טבריא שרי לכתחלה כדאמרי' בפ' כירה והניחו להם חמי טבריא ובפ' ח' שרצים ודקאמר [הג\"ה מלת ודקאמר ליתא בדפוס בתוס' אלא אני הגהתיה בע\"ד אבל ברש\"ל ז\"ל מוגה דקאמר בלי וי\"ו ולא יתכן ע\"ש פ' ח' שרצים בגמ' דף ק\"ט בברייתות דקתני התם בהו רוחצין במי טבריא אלא ודאי אסוגיין דהכא קאי:] דיעבד אין אמי מערה קאי ולא תנא במתני' חמי טבריא אלא למידק אף מי מערה חמין ע\"כ ועיין בתוס' בפ' ח' שרצים (שבת דף ק\"ט.) ובמה שכתבו מי מערה חמין שהוחמו באור כן דעת הרא\"ש ז\"ל וכן פי' הר\"ן ז\"ל ודלא כהרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל שסוברין דמי מערה מי חמי טבריא הן ומתסרי משום דאתי לידי זיעה שהם ז\"ל סוברין שהזיעה אפי' בחמי טבריא אסור וטעמא דמי טבריא מותרין משום דמגולין הן אבל מערה מכוסה היא כדאיתא בפ' הפרה דמערה מרבעא ומטללא וכתב הר\"ן ז\"ל ולפי זה הני חמי טבריא דילן דמטללי אסור לרחוץ בהן בשבת ולא נהירא דהא משמע בפ' כירה דלא אסרי זיעה אפי' בחמי האור אלא משום לתא דרחיצה ובחמי טבריא דרחיצה שריא האיך נאסור הזיעה אלא ודאי הך מי מערה חמי האור נינהו שהוחמי מע\"ש אבל חמי טבריא שרו בין ברחיצה בין בזיעה וכן דעת ה\"ר יונה והרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ונסתפג. </b>[עי' בר\"ן] וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב ס\"א מסתפג. ובערוך ס\"א לנטות בלא א' והיא אלנטית והובאה מתני' בתוס' כתובות דף ו' ופי' הרמב\"ם ז\"ל זאת הרחיצה אינה אלא במקום שמותר לו לטלטל ממנו לביתו ומביתו לאותו מקום כמו שיהיה בחצר או במדינה ויהיה שם עירוב ואעפ\"כ לא נתיר לו להחזיר להביא לביתו האלונטית שנסתפג בה שמא יסחטנה להביאה נגובה וכשנאמר לו כי אין דרך להוציא זה הבגד שנסתפג בו ממקום רחיצתו יניחנו שם ולא יחוש לו בין שיהיה יבש או שרוי ע\"כ. ובגמ' א\"ר יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו והאי מתני' מסיים בה ר' יוחנן דברי בן חכינאי ולאו סתמא היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סכין וממשמשין. </b>הוא מגזרת משה משיתיהו וענינו משיכה וגרירה כלומר כשמושכין וגוררין הידים על בשר האדם בחוזק. ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו המ\"ם הראשונה בנקודת חירק: \n",
+                "<b>בבני מעים. </b>אית דל\"ג בבני מעים. וכן בהרי\"ף והרא\"ש ליתא וכן נראה מפי' רש\"י והר\"ן ז\"ל וכן בנכ\"י ליתא וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה אבל בברייתא דמייתי הכא בגמ' ובפ' חלק (סנהדרין דף ק\"א) גרסינן ליה. ופי' רש\"י ז\"ל סכין וממשמשין ואין בכך משום רפואה דסיכה איתקש לשתיה ע\"כ. ומפרש התם בגמ' בברייתא ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול היכי עביד א\"ר חמא ב\"ר חנינא סך ואח\"כ ממשמש ור' יוחנן אמר סך וממשמש בבת אחת: \n",
+                "<b>אין יורדין לפילומא. </b>גרסי' כגי' רוב המקומות ובערוך ס\"א לקורימא והוא נהר לשון מי קרמיון ע\"כ גם הרמב\"ם ז\"ל הביא שתי הגירסאות: \n",
+                "<b>אין עושין אפיקטויזין. </b>ומלת אפיקטויזין אשכחן דכותה בברייתא בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ') לענין פירות שביעית שאין עושין אותן אפיקטויזין ושם פירש\"י אפיקטויזין להקיא והיא בנוטריקון אפיק טפי זיין מזון האוכל יותר מדאי מוציא ומקיא ע\"כ, ואית דגרסי אַפִיקְטִוָזוָוָן. הזי\"ן והוי\"ו בנקודת קמץ. אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל נקד כן אַפִיקְטְוזֵוון: \n",
+                "<b>אין מעצבין וכו'. </b>דוקא בחוליות של שדרה הוא ומשום דמיחזי כבונה אבל לישב אבריו שלא יתעקמו שרי: \n",
+                "<b>ואין מחזירין את השבר. </b>שמואל ס\"ל דמחזירין תנן וכן הלכה: \n",
+                "<b>מי שנפרקו ידו וכו'. </b>לשון הטור בסימן שכ\"ח מי שנשמט פרק ידו או רגלו ממקומו לא ישפשפנה הרבה בצונין שזהו רפואתו אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא ומלת בחמין הכתובה בפירוש ר\"ע ז\"ל אם אינה טעות איני יודע מהיכן העתיקה אע\"פ שאפשר שר\"ל שהמנהג להתרפאות הוא במים חמין וזה אפילו בצונן כדתנן במתני' אסור: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שואל אדם מחבירו וכו'. </b>ועיין במה שכתבתי פרק ח' דשביעית סי' ד': \n",
+                "<b>ובלבד שלא יאמר לו. </b>בספר כל בו סמוך לסוף סימן ל\"א אלא יאמר לו השאילני ובלע\"ז אל יאמר לו פרשטמי אלא בלאיימי שהוא לשון שאלה ע\"כ. אבל הר\"ן ז\"ל כתב בשם תוספות ז\"ל שבלשון לע\"ז שאין חילוק בין השאילני להלוני צריך שיאמר תן לי כיוצא בו ע\"כ. ועיין במה שכתבתי בפ\"ח דשביעית סי' ד': \n",
+                "<b>מניח טליתו אצלו. </b>כתב הרשב\"א ז\"ל דוקא מניחם אצלו סתם אבל לא יאמר לו הילך טליתי אצלך שזהו כמעשה חול: \n",
+                "<b>וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת. </b>ולא נזכר מערב שבת לקנות: \n",
+                "<b>מניח טליתו אצלו. </b>אם אינו מאמינו ולוקח אותו ומקדישו בשבת הכי קאמר ר' יוחנן בגמ' ומיהו מתני' לא מסייעא ליה דמוקמינן לה בגמ' בממנה אחרים עמו דמעיקרא מיקדש קדיש מאתמול ועתה ממנים אותו עמהם. ואיתא להאי בבא בירוש' פ' כל כתבי: \n",
+                "<b>ונוטל את פסחו. </b>ס\"א ואוכל את פסחו. וכן הוא בירושלמי והרי\"ף והרא\"ש ובנכ\"י: \n",
+                "<b>לאחר יו\"ט. </b>יום השלישי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל לא מן הכתב. </b>הרב רבינו יונה ז\"ל כתב דאפי' להסתכל בכתב ולמנותו במחשבתו אסור דהא ההיא ברייתא וכו' ודלא כתוס' ז\"ל שמתירין להסתכל ולמנות במחשבה הר\"ן ז\"ל ובגמ' מפרש רב ביבי טעמא גזרה שמא ימחוק פי' שמא ימחוק מן האורחין שיראה שלא הכין להם כל צרכן ויתחרט ויצוה לשמש שלא לקרותם ע\"כ: \n",
+                "<b>מטילין חלשים כו'. </b>ומצאתי שנקד החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל ומטילין המ\"ם בשבא. וביד פ\"ד דהל' יו\"ט סי' כ' פי' הוא ז\"ל מטילין חלשים וכו' משום חבובי מצוה. ובכאן בפי' המשנה פי' חלשים מין מן הגורלות. והתירו חכמים לעשות זה ביו\"ט לפי שהזריזות באכילת קדשים וליטול מהם מנה יפה וגדולה מצוה ומה שאמרו אבל לא על המנות ר\"ל מנות של חולין שאין מטילין חלשים עליהם ביו\"ט ומלת חלשים מלה עברית חולש על גוים ע\"כ. ונלע\"ד דחלשים הוי לשון גורל משום שהגורל נעשה בלחש וכדכתיב בחיק יוטל את הגורל וחלשים בהפוך אותיות לחשים דוק ולפי דעת הרמב\"ם ז\"ל אפי' קדשים של חול דהיינו שנשחטו מעיו\"ט יכולין להפיס כיון שאינו בשר חולין ממש אכן ר\"ע ז\"ל שפי' אבל לא על המנות של קדשים של אתמול דהיינו חול נמשך אחר פי' רש\"י ז\"ל והיא דעת הראב\"ד ז\"ל בהשגות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יאמר אדם לחבירו וכו'. </b>לדיוקה נקטיה וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד אבל אומר לו הנראה. אמר המלקט דאלת\"ה פשיטא כיון דהוא אסור חבירו נמי אסור אלא לדיוקא ומתני' ריב\"ק היא: \n",
+                "<b>אין מחשיכין על התחום. </b>לקרב עצמו וכו'. לשון ר\"ע ז\"ל עד להביא פירות דכל דבר שאסור וכו'. אמר המלקט ואוקימנא בפירות המחוברין שכיון שאסור לקוצצן בשבת אסור להחשיך עליהם דכל דבר וכו'. וז\"ל הר\"ן ז\"ל אין מחשיכין על התחום לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שהוא קרוב למקום הפועלים או לפרדס להביא פירות ואוקימנא בגמ' בפירות המחוברין שכיון שאסור לקוצצן בשבת אסור להחשיך עליהם אבל פירות התלושין כיון שאם יש מחיצות מביא מותר להחשיך עליהן אבל מחשיך הוא לשמור להיות קרוב לצאת ולשמור פירותיו שהרי שמירת פירות מותרת בשבת ומביא פירות אפי' מחוברין דהואיל ועיקר מחשבתו לא היתה לכך שרי ע\"כ. וביד בה\"ש פכ\"ד סי' ג' ומסיים בה התם שהרי נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו ע\"כ: \n",
+                "<b>אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו. </b>בגמ' מתמה ואע\"ג דלא אבדיל יכול לקוצצן מן המחובר בלא הבדלה והאמר ר\"א בן אנטיגנוס משום ראב\"י אסור לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל וכי תימא דאבדיל בתפלה והא אמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וכוס בשדה לא שכיח ומשנינן בין הגתות שנו דאיכא כוס בשדה ובמערבא אמרין המבדיל בין קודש לחול פי' בלא שם ומלכות ועבדין צרכיהון וכ\"ש אי אבדיל בתפלה דטפי עדיף: \n",
+                "<b>כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי וכו'. </b>בגמ' בעי כלל לאתויי מאי ומשני לאתויי הא דת\"ר אין [הג\"ה ס\"א לא גרסי מלת אין וכן הוא שם ביד וכן הוא בהרא\"ש ז\"ל ואם איתיה בהרי\"ף ז\"ל הוא טעות [*)וכן ליתא ברי\"ף כ\"י.] שהרי בשמו ז\"ל כתב הר\"ן קודם לזה שסמך שלא פי' יפה משנת אבל מחשיך הוא לשמור על מה שכתב ברייתא דמחשיכין על התחום להביא בהמה וכו' וגם מהרי\"ק ז\"ל כתב שם שכן היא הגירסא בהלכות ג\"כ ושגירסא זו עיקר ע\"כ והתוס' ז\"ל כתבו שבתוספתא גרסי' אין מחשיכין וקיימו אותה גירסא עיין שם:] מחשיכין על התחום להביא בהמה היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה. כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ואומר לו לך למקום פלוני ואם לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה הבא במאתים ומפרש בגמ' דבין ת\"ק ובין אבא שאול ס\"ל דמותר אדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי וקאמר ליה אבא שאול לת\"ק מי לא מידית לי בהא אלמא הואיל ומותר לומר מותר להחשיך כדקאמרת אבל מחשיך הוא לשמור וא\"כ אמאי נקט החשכה לשמור לחודא שוי כלל למילתא ואימא כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו דשמעת מינה הך ונשמע מינה נמי מת וכלה דהא נמי זכאי באמירתו והאי סיפא אבא שאול היא ומ\"מ קשה לע\"ד אמאי גבי אמירה תנא זכאי וגבי החשכה קתני רשאי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>להביא לו ארון ותכריכין. </b>משמע דה\"ה חלילין ומקוננות כדאיתא בירושלמי דר\"פ מי שמתו דמסיים בה חלילין ומקוננות ע\"ש: \n",
+                "<b>גוי שהביא חלילין בשבת וכו'. </b>והרא\"ש ז\"ל פ' אין צדין דף מ\"ט אהא דאמר רב פפא נכרי שהביא דורון לישראל ואין באותו מין במחובר אם הובא מחוץ לתחום אסור כתב דאין צריך להמתין לערב בכדי שיעשו דלא החמירו חכמים אלא בדבר שנעשה בו איסורא דאורייתא ואין לחוש שמא הביאו הנכרי דרך רה\"ר סרטיא ופלטיא דלא שכיח האידנא רה\"ר דס' רבוא בוקעין בו והא דתנן נכרי שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל במ\"ש עד כדי שיבואו ממקום קרוב שאני מילתא דמת דאוושא טפי והכל יודעין שבשביל מת הביאו ואחמור טפי כדתנן התם אם עשה נכרי קבר בשבת בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ולא שרינן בכדי שיעשו ע\"כ: \n",
+                "<b>לא יספוד בהן ישראל. </b>בנכ\"י יִסָפֵד. לרש\"י ז\"ל לעולם לתוס' ז\"ל היינו כדי שיבואו דסתם חלילין אין מביאין אותם לשם אדם אחד אלא לשם כמה בני אדם והר\"ן ז\"ל ג\"כ העלה דודאי כי קתני לא יספוד בהן לא לעולם קאמר אלא בכדי שיעשו והיינו דקתני לא יספוד בהן אלא אם כן באו ממקום קרוב ולא קתני עולמית כדקתני בסיפא ואין הכי נמי דבעינן שיהא בשעת הספד כדי שיבואו משם אלא משום דסתם הספד אינו ממש בשעה שחשכה ואם באו ממקום קרוב סתמן יש בו שיעור משום הכי קתני לה סתמא ולא תיקשי לך מאי שנא גבי חלילין דמיתסרי בכדי שיעשו ומ\"ש גבי ארון וקבר דיקבר בו ישראל דמשמע מיד [הג\"ה לפ' הגאונים שהכתוב בסמוך הכי פרכינן מ\"ש גבי חלילין דלא מיתסרי אלא בכדי שיעשי אע\"פ שהובאו בשביל ישראל ומ\"ש גבי ארון וקבר דלא יקבר בו עולמית וזו הנוסחא היא הכתובה בדפוס בפי' הר\"ן ז\"ל כאן והשתא ניחא דקאמר ולא תיקשי לך וכו' דבשלמא לפי' רש\"י ז\"ל ניחא דשניהם שוין זה לא יספוד בו עולמית וזה לא יקבר בו עולמית אלא לפ' תוס' והר\"ן ז\"ל שהסכים עמהם מ\"ש ומשני דהא פרכי' לה בגמ' וכפי פי' הגאונים ז\"ל:]. דהא פרכינן לה בגמ' ומשנינן בעומד הקבר באיסרטיא שאין דרך ישראל להקבר שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל ארון נמי מיירי במוטל סמוך לקברו של נכרי דמוכח דלשם אותו קבר נעשה הארון והא דמפלגינן בסיפא גבי קבר בין שנעשה בסתם לשנעשה בשביל ישראל וגבי חלילין לא מפלגינן כתב הרמב\"ם ז\"ל דהיינו טעמא לפי שאין דרכן של גוים לקונן ולספוד בחלילין ולפיכך בסתם אנו תולין שבשביל ישראל הביאום מה שא\"כ בארון וקבר דמסתמא לצורך עצמן עשאוהו ואיכא מ\"ד דכי תנן לא יספוד בהן ישראל וכן נמי לא יקבר בו עולמית דוקא אותו ישראל שנעשה בשבילו הא ישראל אחר שלא נעשה בשבילו מותר ולא בעינן אפי' בכדי שיעשו והביאו ראיה וכו' ואחרים חולקין ואומרים דלא מקילינן בהכי אלא באיסורין דרבנן אבל באיסורין דאורייתא לא דהא בפרק אין צדין וכו' ע\"כ: ובתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' ל\"ט דחה ג\"כ פי' רש\"י ז\"ל מדלא קתני גבי חלילין לא יספוד בהן עולמית כדקתני סיפא לא יקבר בהן עולמית ועוד דא\"כ מ\"ש מקום רחוק אפי' הביאן ממקום קרוב דהא נעשית בהן מלאכה דאורייתא שהכניסן מרה\"י לרה\"ר. ושיעור כדי שיעשו היינו המתנה לערב כפי ריחוק המקום או הקירוב וכן פירש ר\"ח בפרק מי שהוציאוהו וז\"ל כדי שיעשו כשיעור שילך ישראל משחשכה בגן ויגוז ויביא ואחר שהיית זה השיעור שרי ע\"כ. וכתב הר\"ן ז\"ל דהא דפרכינן בגמ' ואמאי הכא נמי לימא ימתין בכדי שיעשו פי' רש\"י ז\"ל דארישא קאי דקתני עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל כלומר מיד ומש\"ה פרכינן דאמאי (לא) ימתין בכדי שיעשו דהא איכא לספוקי שמא בשביל ישראל עושה ומפרקינן בעומד באיסרטיא דבכה\"ג ליכא לספוקי שנעשה בשביל ישראל דאין ישראל קוברין מתיהם שם ודוקא רישא הוא דמוקמינן בעומד בסרטיא אבל סיפא דקתני אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית אפי' אינו עומד בסרטיא קאמר וכן נראה מדברי הרי\"ף ז\"ל שלא הביא בהלכות הא דסרטיא כך מצאתי בחדושי הרשב\"א ז\"ל. אבל הגאונים ז\"ל פירשו דאסיפא דמתני' דקתני ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית פריך אמאי מחמרינן כולי האי ולא סגי לן בכדי שיעשו כי היכי דסגי בחלילין ופרקינן בעומד בסרטיא עסקינן שהוא מקום פרהסיא וגנאי הוא לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת. ולי נראה שאף הרי\"ף ז\"ל כדברי הגאונים ז\"ל הוא סובר וזה שלא הביא בהלכות בעומד בסרטיא משום דה\"פ היינו טעמא דבחלילין סגי בכדי שיעשו ובקבר אמרינן לא יקבר בו עולמית משום דסתמו של קבר בסרטיא עומד דהיינו מקום מפורסם משא\"כ בחלילין שדרכן להביא אותן בצנעא ולפיכך לא הוצרך הרי\"ף ז\"ל להביא אלא סתם משנתנו שאם לא תאמר כן תיקשי לך מתני' אמאי נקט בחלילין היתר בכדי שיעשו ובקבר איסור עולמית דהא אפי' בחלילין בכל שהביאן בפרהסיא אסורין עולמית וכמו שנראה מן התוספתא וכו' ואפי' קבר אי קאי במקום המוצנע שרי בכדי שיעשו וכיון שכן אמאי נקט שריותא בחלילין ואיסורא בקבר אלא ודאי כדאמרן דהתם הבאת חלילין בצנעא וסתם עשיית קבר בפרהסיא כך נ\"ל עכ\"ל ז\"ל. וכתוב בתוס' יו\"ט דלמאן דמפרש דהך אוקימתא דבעומד באיסרטיא אסיפא דלא יקבר בו עולמית קאי נראה דרישא דקאמר יקבר מיד מיירי דהדבר ידוע שעשה לו לעצמו ואין צריך הוכחה מתוך המעשה אלא שיהא נודע שעשאה לעצמו ע\"כ. ונלע\"ד דבזה ידוקדק מלת לו דקתני עשו לו ארון וחפרו לו קבר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושין כל צרכי המת. </b>ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל דגש בכף צרכי. ובגמ' כל לאתויי מאי לאתויי הא דת\"ר מביאין כלי מיקר כגון כלי זכוכית וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא תפוח ופוקקין את נקביו כדי שלא תכנס בהן הרוח ואהא נראה דקאי לשון ופוקקין שבפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>סכין ומדיחין אותו. </b>בגמ' פרכינן היכי שרינן לסוך דבר שאסור לטלטל האמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר\"מ שנכנס אחריו לבית המרחץ בקש להדיח קרקע א\"ל אין מדיחין לסוך קרקע א\"ל אין סכין אלמא דבר שאסור לטלטלו אסור לסוך ומשנינן ההיא לאו משום טלטול הוא אלא משום אשוויי גומות ואע\"ג דמרחץ רצפת אבנים היא וליכא למיחש לאשוויי גומות ומשנינן בגמ' מיחלף מיהא בקרקע אחר אבל מת בקרקע אחר לא מיחלף. ונלע\"ד דצרכי המת דקתני מתני' קא מני ואזיל מלמעלה למטה והכי נקט נמי ביד בה\"ש פכ\"ו: \n",
+                "<b>ומטילין אותו על החול. </b>ומצאתי גם פה שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל ומְטִילִין המ\"ם בשבא כמו מְדִיחִין: \n",
+                "<b>בשביל שימתין. </b>שיתלחלח המת בחול ולא יסריח: \n",
+                "<b>וכן קורה שנשברה וכו'. </b>שבת פ' כירה (שבת דף מ\"ג) ועיין מה שכתבתי שם סוף הפרק: \n",
+                "<b>סומכין אותה בספסל וכו' </b>והוא שיהיו רווחין דכל זמן שיחפוץ יטלם כדי שלא יבטל כלי מהיכנו: \n",
+                "<b>או בארוכות. </b>בכ\"ף: \n",
+                "<b>והמעמץ עם יציאת הנפש וכו' </b>לעיל ר\"פ המוציא א\"ר יוחנן דגרסי' המעמץ בעי\"ן כמו עוצם עיניו מראות ברע ולא מאמץ באל\"ף. ויש ספרים דגרסי אין מעצמין וכו' והמעצים וכו' ונראה שהכל אחד וכן בפירוש הרמב\"ם ז\"ל ומעמצין עצימת העינים וסתימתם ע\"כ: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהחשיך בדרך וכו'. </b>זו היא אחת מי\"ח דבר בפ\"ק דמכלתין דף י\"ז. וכתוב בנמו\"י בפ' השוכר את הפועלים דף קי\"ו ע\"ב בשם הר\"ן ז\"ל דמדאצטריך הכא התירא למי שהחשיך לו בדרך ליתן לו כיסו לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו שמעי' שאסור לומר לגוי ע\"ש שיעשה לו מלאכתו בשבת והרשב\"א ז\"ל הביא ראיה אחרת לזה ולא נהירא להרנב\"ר ז\"ל מן הטעם שכתוב שם ע\"ש: \n",
+                "<b>נותן כיסו לנכרי. </b>גמ' אמר רבא דוקא כיסו דכיון דטרח ביה פי' שעל ידי טורח הוא משתכר חייס עלה ואי לא שרית ליה אתי לאתויי אבל מציאה לא והא קמ\"ל דלא תימא הא דנקט כיסו אורחא דמילתא נקט וה\"ה מציאה קמ\"ל וללישנא קמא דאיתא בגמ' דוקא דלא אתי לידיה קודם שתחשך אבל אי אתי לידיה ככיסיה דמי וללישנא בתרא בעיא ולא אפשיטא: \n",
+                "<b>אם אין עמו נכרי מניחו על החמור. </b>ובגמ' דייקי' הא יש עמו נכרים לנכרי יהיב ליה חמור וחש\"ו לחמור מנח ליה לחש\"ו לא יהיב מ\"ט הני אדם האי לאו אדם. חרש ושוטה לשוטה חרש וקטן בעיא בגמרא איכא דאמרי לחרש יהיב ליה ואיכא דאמרי לקטן יהיב ליה [הגה\"ה ז\"ל לבוש החור שם סי' רס\"ו חרש וקטן שקולים הם דכל א' יש לו צד הקדמה זה בדעתא קלישתא ועוד דאתי לאיחלופי בגדול פקח וזה יבוא לכלל דעת לפיכך יתננו למי שירצה ע\"כ:]. אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חש\"ו מוליכה פחות פחות מד' אמות ולא רצו חכמים לגלותה משום כבוד אלהי' הסתר דבר פי' מותר להסתיר דבר תורה לכבוד שמים והכא כבוד אלהי' הוא דחיישי' דילמא אתי לאתויי ד' אמות בר\"ה. וכתב רבינו ירוחם בח\"ו מוליכו פחות פחות מד' אמות שאמרו חז\"ל בכל מקום צריך לישב בכל פחות מד' אמות שאם לא ישב אע\"פ שעמד ולא הלך בכל פחות מד' אמות חייב שאע\"פ שעומד הליכה א' היא ואפילו בכרמלית או בשדה חייב מלקות מדרבנן כך כתב מר שר שלום בתשובה עכ\"ל וכן כתב בכל בו ע\"כ מבית יוסף אכן בשלחן ערוך לא הביא דברים הללו. וכתבו תוס' ז\"ל דקטן דהכא לא מיירי כגון דעביד הקטן עקירה והנחה אלא כדאמרינן גבי חמור כשהיא מהלכת וכו' ע\"כ. וכן כתב הר\"ן ז\"ל אבל ע\"ג חברו אפי' הכא גבי כיס דאיכא פסידא אינו יכול להניחו עליו כשהוא מהלך וליטול אותו מעליו כשהוא עומד דקיימא לן כל שבגופו חייב חטאת כי עביד ליה איהו כוליה בחברו פטור אבל אסור כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה: \n",
+                "<b>והשקין נופלין מאליהן. </b>י\"ס דל\"ג בהו מלת מאליהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מתירין פקיעי עמיר וכו'. </b>וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל מפרש לה רב יהודה בגמ' וכן הגירסא שם אבל לא את הזירין לפספס אלא להתיר אבל הרי\"ף ז\"ל גריס אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר גם בדברי רב יהודה כמו בדברי רב הונא דרב הונא פירש איפכא דאדרבה שוויי אוכלא לא משווינן דה\"ל אולודי אוכל בשבת מיטרח באוכל בדבר שתחלתו אוכל קודם תקון טרחינן ומכשרינן ליפותו בשבת וה\"ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין וה\"ה לכיפין דלדידיה הן הן פקיעין הן הן כיפין אלא פקיעין בתרי וכיפין בתלתא וזירין הן הענפים הלחים של ארז אבל לא את הזירין ר\"ל לא לפספם ולא להתיר דה\"ל אילודי אוכל בשבת דהא עיקרן לאו אוכלא. ולרב יהודה מפרש בגמ' דקתני חרובין דומיא דשחת מה שחת דרכיך אף חרובין דרכיכי ומש\"ה אין מחתכין דמטרח באוכל לא טרחינן ולרב הונא מפרש איפכא שחת דומיא דחרובין: \n",
+                "<b>ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה. </b>ה\"ג בס\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אובסין וכו'. </b>והא דאמרינן בפ' עושין פסין גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים כבר פירש רבינו שמואל ז\"ל דההיא הלעטה היא אלא דלא דק בלישניה הר\"ן ז\"ל. וביד פ' כ\"א מה\"ש ה' ל\"ה וז\"ל אין מאכילין בהמה חיה ועוף (בשבת) כדרך שהוא מאכיל בחול שמא יבא לידי כתישת קטניות או לידי לישת קמח וכיוצא בו ע\"כ. ומ\"מ אין אובסין את הגמלים אבל מלעיטין אותו אע\"פ שאינו כן בשום מקום: \n",
+                "<b>אבל מלעיטין. </b>כדפי' ר\"ע ז\"ל מפרש לה רב יהודה ורב חסדא פירוש דאידי ואידי למקום שאינה יכולה להחזיר והמראה בכלי והלעטה ביד אבל בברייתא מסייעא ליה לרב יהודה ומוכח ג\"כ מינה דכל זמן שאין מרביצין אותה אינו יכול כ\"כ לתחוב ויכולה להחזיר: \n",
+                "<b>ומהלקטין. </b>פי' דספי ליה בידיה אבל ליונים קתני בברייתא דל\"מ דאין מהלקטין להם אלא אפי' אין מלקיטין להם דהיינו שנותן לפניהם והן לוקטין מאליהם ומיירי ביונים שאין מזונתם עליך שיוצאין ואוכלין בשדה: \n",
+                "<b>ונותנין מים ע\"ג מורסין וכו'. </b>ומתני' ר' יוסי ב\"ר יהודה היא דתניא אין נותנין מים למורסין דברי רבי רבי יוסי בר\"י אומר נותנין מים למורסין דנתינת מים לא זהו גבולו: \n",
+                "<b>הרדיסאות. </b>עיקר הגירסא רודסיות וכן נראה שהוא בפירוש ר\"ע ז\"ל אלא שצריך להגיה שם במקום דורסיות רודסיות. והר\"מ דילונזאנו ז\"ל נקד הורודוסיות כולם בחולם הה\"א והרי\"ש והדלי\"ת והיו\"ד חוץ מן הסמ\"ך שודאי היא בחירק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחתכין את הדלועין וכו'. </b>ולרב יהודה דאמר שוויי אוכלא משוינן מיטרח לא טרחינן מוקמינן מתני' אליביה בנבלה קשה א\"נ בכלבים קטנים דכל נבילה קשה להם דומיא דדלועים שהן קשין הא לאו הכי אין מחתכין דמטרח לא טרחינן. וכתבו התוס' ז\"ל ביו\"ט ד' א' מחתכין את הדלועין וא\"ת היכי דמי אי בדלועין שהיו מחוברין בין השמשות בהא ודאי מודה ר' שמעון גזרה שמא יעלה ויתלוש וי\"ל דמיירי בתלושין וס\"ד דאסור דמשוי להו אוכלין לפי שהן קשין והחתוך מרכך אותן ע\"כ וכן שם בטור. עוד כתב ז\"ל שם ואת הנבלה וכו' אנו צריכין לפרש שנתנבלה בשבת ומ\"מ תני להו בהדי הדדי דאע\"ג דבדלועין לא הוי טעמא משום מוקצה כמו בנבלה משום דבשניהם שייך לשון חתיכה ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"י אומר וכו'. </b>ת\"ק ר\"ש הוא דלית ליה מוקצה ובריש ביצה אמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר\"ש משמע דחשיב ליה לסתמא דמתני' סתמא ואר\"י לאו משום סתמא קאמר דודאי לא חשיב כסתמא כיון דבמתני' נמי פליג ר' יהודה וסתמא לאו דוקא אלא חשיב כרבים מ\"ר תוס' ז\"ל. אכן הרשב\"א ז\"ל בתשובותיו סי' קי\"ד כתב דסתם ומחלוקת בצדו סתם מתני' מיקרי ופסקינן כותיה ע\"ש. והעלה הרא\"ש ז\"ל דאין חילוק במוקצה בין שבת ליו\"ט פי' דאפי' ביו\"ט פסקינן הלכת' כר\"ש ולא תימא דוקא הכא גבי שבת פסקינן הלכתא כותיה הואיל וחמיר טפי שבת מיו\"ט לא אתי לזלזולי ביה כדקאמר רב נחמן בריש מסכת יו\"ט. והתם בפ' אין צדין (ביצה דף כ\"ז) הלשון כך רש\"א מחתכין את הדלועין וכו' ועיין במ\"ש שם פ' אין צדין סי' ה' ובפ' המביא סי' ג': ר' יהודה אומר תוס' שבת פ' כירה (שבת דף מ\"ה) ובגמ' פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ו) ועיין במ\"ש בפ' אין צדין סי' ד' בשם הירושלמי: \n",
+                "<b>אם לא היתה נבלה מע\"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן. </b>הקשו התוס' ז\"ל היכי מוכח בפסחים פ' מקום שנהגו בסופו ובפ\"ק דביצה מהך מתני' דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים לעולם מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים והכא היינו טעמא דאסירא לכלבים משום דהוי מוקצה מתמת איסור שלא היתה ראויה לא לאדם ולא לכלבים בעודה חיה והעלו בשם רבינו פורת ז\"ל דממשנה יתירה קא דייק דה\"ל למיתני אם לא היתה נבלה מע\"ש אסורה ותו לא דמאי צ\"ל לפי שאינה מן המוכן אלא להכי תני לה דאפי' הוי מוכן לאדם לגמרי שלא היה מוקצה מחמת איסור לא הוי מוכן לכלבים ע\"כ ועוד תירצו תירוץ אחר שם בפ\"ק דמצה דף ו' ועיין ג\"כ בתוס' דבפ\"ק דחולין דף י\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפירין נדרים וכו'. </b>נלע\"ד דמשום דקתני לעיל מינה מחתכין את הדלועין וכו' דהוי ודאי מטעם מוקצה תנא נמי השתא מפירין נדרים וכו' דהוי נמי משום לתא דמוקצה שאסרה הככר או מה שהוא על עצמה ונעשה מוקצה והדר תני ופוקקין את המאור שפירושו כמו שפירשו הרמב\"ם ז\"ל ור\"ע ז\"ל שסותמין אותו בכלי מן הכלים או בלוח או בכל דבר שרגילין לסתום בו פי' דלית בהו משום טלטול מוקצה וכיון דתנא פוקקין תנא מודדין משום דתרווייהו שמעינן להו מן המעשה הנז' במשנה כך נלע\"ד. וכתב הרא\"ש ז\"ל נדרים ע\"ז איבעיא דהתם והאי דקתני בשבת בשבת תרי תרי זימני מפר' טעמא בשלהי שבת משום דשאלה צריכה ב\"ד והפרה אינה צריכה ב\"ד ע\"כ ויש לפרש דלמאי דפלגינהו תנא לתרי בבי כדאיתא בגמ' קרי איהו ז\"ל דקתני בשבת בשבת תרי זימני ונדחקתי לפרש לשונו ז\"ל כך מפני שמעולם לא שמעתי ולא ראיתי מאן דגריס מפירין נדרים בשבת ונשאלין בשבת לנדרים שהן לצורך השבת או ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת בשבת. וקשה קצת אמאי קתני ונשאלין ולא קתני ושואלין מאחר דלא קאי מלת ונשאלין אחכמים אלא פירושו ושואלין לחכמים כמו שמפורש ברש\"י ז\"ל ובלשון הרמב\"ם ז\"ל ביד פכ\"ד סי' ו' וע\"ק א\"כ דהפי' דמלת ונשאלין קאי אמי שנדרו אמאי גבי הפרה דאב או הבעל קתני מפירין דקאי אמפירי הנדר דהייני האב והבעל ואילו גבי התרת נדרים לא תני ומתירין דנימא דודאי דקאי אחכמים המתירין אלא קתני ונשאלין דקאי אשואלין לחכמים שיתירו להם הנדר. ואפ\"ל דמשום שהאב והבעל מפירין הנדר בעל כרחה דאשה תלה הדין במפירין אבל גבי התרת נדרים דאין החכם מתיר אלא מדעת ורצון האיש השואל ההתרה לכן קתני ונשאלין שתלה הענין בשואל ההתרה ואע\"פ שעיקר הדין לא בא להשמיענו רק שהחכם מותר להתיר הנדר בשבת אגב אורחיה שונה הלשון לרמוז אותו הדין. א\"נ תלה הענין בשואל לרמוז לנו דלאו דוקא מותר להתיר החכם הנדר בשבת אלא מצוה על השואל להשאל על נדרו בשבת מפני כבוד השבת ולא יטעה לומר השואל אם רוצה להחמיר על עצמו שלא לשאול על נדרו קמ\"ל דמצוה להשאל על נדרו בשבת מפני כבוד השבת ומטעם זה נמי לא תנא ושואלין דהוה משמע רשות אלא שינה הלשון ותנא ונשאלין לימר שהוא מצוה כך נלע\"ד. ובשו\"ע יו\"ד סי' רל\"ד סכ\"ד וכתוב שם סי' שמ\"א בב\"י והובא בשו\"ע שם וביו\"ד סי' רכ\"ח סעיף ג' שכתב רבינו ירוחם ז\"ל דהא דאין מתירין בשבת אלא נדרים שהן לצורך השבת ה\"מ נדרי יחיד אבל חרמי צבור נהגו להתיר בשבת אע\"פ שאינם לצורך השבת מפני שבשבת כולן מקובצים ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתירו ע\"כ והובא ג\"כ שם בספר הלבוש. ומצאתי שכתב ה\"ר יהונתן. ז\"ל ס\"א ושואלין לנדרים וכו':  ",
+                "<b>ומודדין את המטלית ואת המקוה </b>גרסי' וכן הוא בירושלמי ובהר\"ף ז\"ל ובפי' רש\"י ז\"ל וגם בפי' ר\"ע ז\"ל:  ",
+                "<b>שפקקו את המאור בטפיח. </b>מיירי שלא בטלוהו שם דאי בטלוהו אסור משום בונה ומיירי שסותם כל החלון דאי אינו סותם בעי בטול אע\"ג דהוי כלי חרס וכן פי' רבינו שמשון ז\"ל בפ\"ו דאהלות וגם תוס' ז\"ל בשבת פ' כירה (שבת דף מ\"ד) ובבתרא פ' לא יחפור וק\"ק ע\"ז מ\"ש בסמוך. ובס\"פ על אלו מומין גרסי' שמא יצא מהן טפוח ופירש\"י ז\"ל שחור כקדרה וחברו בשלהי שבת ופקקו את המאור בטפיח ע\"כ. ופי' הרמב\"ם ז\"ל גיגית קערה וכאן היתה הקערה של זכוכית כמו שמשית ובאותו זמן היה בין שני בתים חלון ובאותו חלון הקערה של זכוכית כמו שמשית ונשבר באותו השמשית שבר וקשרו לוח אחד בעץ וקשרו אותו הלוח בגמי להניח אותו הלוח על מקום השבר הפתוח במששית ואח\"כ מדדו הלוח אם היה בו טפח על טפח יביא את הטומאה ואם הוא פחות אינו מיטמא הבית האחר בטומאת האחר ע\"כ. ופירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל שהמת היה מוטל לארכו בהלקט דהייינו אותו השביל תחת סדק הגיגית ואם אין בסדק פותח טפח נמצא המת מוטל באהל וחור שבין שני בתים מכניס הטומאה לצד השני אם היה בו פותח טפח ע\"ש וגם בתוס' בפי' ר\"ח ז\"ל:  ",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וגבו לצד השביל הגיה הר\"ס ז\"ל וגבו לצד הבית:  ",
+                "<b>שפוקקין. </b>שלהי פ' כל הכלים וסתמא כחכמים דר' אליעזר דפליגי עליה במתני' דהתם וס\"ל שפוקקין את המאור אף בדבר שאינו קשור ותלוי וכמו שכתבתי בשם הר\"ן ז\"ל. וכתבו שם תוס' ז\"ל ואע\"ג דטפיח לא מבטל ליה כמו פקק כדאמרי' בפ' הישן גבי סדין איכא למימר דמבטיל ליה טפי מסדין ולא מצינו למימר נמי פקק דמצוה שאני כדאמרי' בשלהי מכלתין גבי מדידה דהתם לא הוי איסור כ\"כ אלא משום דהוי כעובדא דחול אבל פקק דמשום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למשרי משום בזויי מצוה עד כאן לשונו ז\"ל:  ",
+                "<b>ומודרין וקושרין בשבת. </b>מדידה של מצוה וקשירה של מצוה ודוקא בכגון גמי דלא הוי קשר של קיימא:  ",
+                "סליק פרקא וסליקא לה מסכת שבת  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f653d244719b96f85f7c76bd3f85c85cb1b0513f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,1037 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Shabbat",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Shabbat",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בעזרת מי שאמר אשר לך שמה אועד. נתחיל סדר מועד. כי עת לחננה כי בא מועד. סדר מועד הוא הנקרא בלשון מקרא עת כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת דף ל\"א) אמר ריש לקיש עתך זה סדר מועד. ובעזרתו שיש לו רבת חבת. עם אומתו ועדתו כבבת. נתחיל מסכת שבת: \n",
+                "מצאתי כתוב בפי' ספר קהלת להחכם השלם ה\"ר משה גלנטי נ\"ע על פסוק לך אכול בשמחה שכוון רבינו הקדוש לחבר כ\"ד פרקים במסכת שבת כדי לקשט שבת מלכתא בכ\"ד קשוטין וכן בדורנו ראינו כמה חסידים בכל שבת ושבת שונים אלו הכ\"ד פרקים לקשט הכלה העליונה וכן ראוי לעשות ע\"כ: \n",
+                "<b>יציאות השבת. </b>והקשו בתוס' בשם ריב\"א ז\"ל דדיני הוצאת שבת היה לו לשנות גבי אבות מלאכות אחר פרק כלל גדול דהתם קתני אבות מלאכות מ' חסר אחת וקתני הוצאה לבסוף וה\"ל להתחיל כסדר בדברים דמיירי בע\"ש מבע\"י כגון לא יצא החייט אין שורין ואין צולין ואח\"כ במה מדליקין וכירה ובמה טומנין שהן דברים הנוהגין עם חשכה ואח\"כ במה בהמה ובמה אשה דברים הנוהגין בשבת עצמו ושוב אבות מלאכות של שבת וכן דרך התנא בכמה דוכתי כמו שמצינו בפסחים דמתחיל בליל י\"ד ושוב בי\"ד ושוב בשחיטת פסחים שהוא בין ערבים ואח\"כ שונה מאכילת פסחים שהוא בלילה וכן ביומא מתחיל בשבעת ימים קודם יום הכפורים ואח\"כ בערב יום הכפורים ואח\"כ ליל יום כפור. ותירץ דהוצאה חביבא ליה לאקדומי משום דממשנה זו שמעינן כמה דברים הוצאה והכנסה דעני ועשיר ודבעינן עקירה והנחה ושנים שעשאוה פטורין וידו של אדם חשובה לו כד' טפחים על ד' טפחים וידו של אדם אינה לא כרה\"י ולא כרה\"ר. ור\"ת מפרש דדבר ההוה רגיל התלמוד לשנות תחלה וכן במסכת ב\"ק השור והבור והמבעה וההבער ולא נקט כסדר הפרשה וכן מפרש רב האי גאון גבי ד' צריכין להודות דבפ' הרואה דלא נקט תלמודא כסדר הפסוק מפני שדוד נקט המסוכנים תחלה ותלמודא נקט המצויין תחלה ועוד מפרש ר\"ת דפתח ביציאות משום דבעי למימר לא יצא החייט במחטו ואע\"ג דלא שנה המלבן משום אין נותנין כלים לכובס ולא המבעיר משום במה טומנין הוצאה הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה\"י לרה\"ר מה לי מוציא מרה\"י לרה\"י כו'. והביאו ראיה דמלאכה גרועה היא מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה ויכלא העם מהביא ואל יצא איש ממקומו וכן בכל תולדות דאבות מלאכות לא חיישי' שיהא במשכן אלא אבות בלבד ובתולדות דהוצאה בעינן שיהא במשכן דתנן היו שתיהן בדיוטא אחת המושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים ועוד הוסיפו להביא ראיה ע\"ש וז\"ל הר\"נ ז\"ל ומקשו הכא למה התחיל התנא ביציאות השבת הא מתני' דאבות מלאכות מ' חסר אחת דתנן בפ' כלל גדול ה\"ל למיתני ברישא ותו דהתם קתני הוצאה לבסוף והיכא אקדמא הכא וי\"ל דתנא בעי למנקט סדורא בדברים האמורים בערב שבת ובתר הכי בשבת עצמה כדקתני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה ובתר הכי תנא במה מדליקין שהוא יותר סמוך לחשכה ובתר הכי תנא במה טומנין לפי שאפי' ספק חשכה ספק אינה חשכה שאין מדליקין את הנרות טומנין את החמין והדר תני כללא דיומא גופיה וכיון שהיה צריך להתחיל ולשנות לא יצא החייט במחטו הוצרך לשנות בתחלה שההוצאה אסורה בשבת דמשום לתא דידה הוא דגזרינן ע\"ש עם חשכה ואע\"פ ששנה ולא יקרא לאור הנר ואין שורין דיו ולא הקדים לשנות אבות מלאכות שלהן הנהו אגב גררא דלא יצא החייט נקטינהו לומר שכשם שגזרו בלא יצא החייט במחטו כך גזרו בהן עד כאן לשונו ז\"ל: \n",
+                "ירושלמי מנין שההוצאה קרויה מלאכה ר\"ש ב\"ר נחמן בשם ר' יונתן שמע לה מן הדא ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהם וליתן לגזברים כן נמנעו מלקבל להכניס ללשכה [צ\"ע אם הדברים אני יוצא וכו' דברי הירושלמי הם, ואולי הוספת הרוקח היא.] אני יוצא בתוך מצרים מלמד שההכנסה קרויה יציאה ע\"כ וכפי הנוסח שהובא בס' הרוקח סי' צ\"ג: \n",
+                "ופי' הרב רבינו משה אלשיך ז\"ל בפירושו לירמיה סימן י\"ז וז\"ל בקיצור ומה מתקו דבריו ית' בהחילו בהכנסה מרשות לרשות כאשר עשה במס' שבת שהחלה מיציאת השבת עם היותה אחת מכל ל\"ט מלאכות והבאה באחרונה במספרם הלא הוא כי אין הוראת ענין השבת נרמז בשום מלאכה כאשר בזו ועל כן אחשוב כי אלהים חשבה למלאכה גם שאינה דומה למלאכה והוא כי הנה ידוע כי נפשות עם בני ישראל נפרדו מנפשות עובדי כוכבים מה שהן מהקדושה אשר כולה א' היא בלי פירוד כי גם כי ימצאו בחינות נפרדות בהם כולם מעולם האחדות חלק ה' א' יתרומם לעד הפך נפשות עובדי רוכבים אשר היו מעולם הפירוד החיצוני וכו' ולכן היה הרמז לבלתי הוציא מרה\"י לרה\"ר ולא מרה\"ר לרה\"י כלומר בל תערב קודש בחול או חול בקודש נמצא כי בזה נרמזו כל טעמי איסור המלאכות שהוא בל היטפל במלאכות המתיחסות אל עולם של חול החיצון וע\"כ עשה ראשית דבר ממנה ואמר הלוך ועמדת בשער וכו' ואל תשאו משא וכו' ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ואח\"כ כתב וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת וכו' ע\"כ בקיצור מופלג: \n",
+                "ובגמ' פריך מ\"ש הכא דתני שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ ומ\"ש התם בשבועות דתני שהן ד' ותו לא ומסיק הכא דעיקר שבת הוא תני חיובי ופטורי התם דלאו עיקר שבת הוא חיובי בלבד תני דהיינו שתי הוצאות ושתי הכנסות וכולן לחיוב ביחיד שעשאם עני לבדו או בעה\"ב לבדו ותנא אפילו דהתם להכנסה קרי לה יציאה ומתני' דיקא דקתני יציאות ומפרש הכנסה לאלתר דקתני פשט העני את ידו לפנים וכו'. ורבא שני בגוונא אחרינא דוחק לשון יציאות דרשויות קתני בין הכא בין התם כלומר רה\"ר ורשות היחיד שהן רשויות דשבת יש בהן שני חיובין שהן ד' בפנים ושני חיובין שהן ד' בחוץ ויציאות הוי כמו תוצאות דאשכחן יציאות דאיקרו תוצאות דכתיב והיו תוצאותיו הימה ויציאות משמע מוצאות ומובאות דהיינו רשויות כן פי' ריב\"א ז\"ל דברי רבא. וכתבו תוס' ז\"ל שם בשבועות דף ה' דהירושלמי בעי אי איכא לפרושי מתני' דהכא כמו שפי' בקונטרס או כמו שפירש שם ריב\"א ז\"ל. וכתבו בסוף דבריהם ועוד יש לפרש שתים שהן ד' בפנים היינו חיוב שחייב ומביא קרבן עליהם בפנים בעזרה דהיינו שתי הוצאות ושתי הכנסות ושתים שהן ד' בחוץ היינו פטור ע\"כ: \n",
+                "<b>פשט העני את ידו. </b>וחפץ בתוכה והשתא מפרש שתים דבחוץ ופתח לפרושי מהיכא דסליק מיניה וליכא קפידא במילתא. הר\"נ ז\"ל: ונלע\"ד אני הדיוט דהכא לא איצטריכינן להכי דהא טעמא רבא איכא במה שכתבתי שתירץ התלמוד דתנא להכנסה קרי לה הוצאה ולדיוקי הכי מפרש הכנסה לאלתר ודו\"ק: \n",
+                "<b>ובעל הבית </b>פטור ומותר גמור. ובגמ' אמרינן אע\"ג דאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מהני תלת דפטור ומותר צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא כי איצטריך ליה לשמואל לאשמועינן פטורי דקעביד מעשה כגון הנך אבל פטורי דלא עביד מעשה איכא טובא. וכתב הר\"ן ז\"ל ומקשו הכא היאך מותר לכתחילה והא איכא משום ולפני עור לא תתן מכשול וכי תימא וכו' עד וי\"ל לעולם בנכרי עני ומיירי כגון שהחפץ של הנכרי שאפי' מכניס ומוציא כל היום כולו אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של ישראל כל זה פלפלו בתוס' וכתבתיו להתלמד בו. ומיהו עיקר קושיא ליתא דאפי' בתרווייהו ישראל מיתוקמא מתני' דכי אמרי' בגמ' דהאי פטור פטור ומותר הוא מצד איסור שבת קאמרינן ולא דייקי' באיסור דלפני עור ובלתא דידיה לא קא מיירי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והא דלא חשיב שנים לכל אחד וכו' פי' וליתני בכל חד שתים שהן שש: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל למתני' אבל הנחות שהן סוף המלאכה לא קא חשיב אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל: וכתב הר\"ן ז\"ל ואחרים פירשו אדרבא הנחות קחשיב דהנחה היא דמתיא בעלמא לידי חיוב חטאת והיינו חדושיה דתנא דאשמועי' שהוא פטור אע\"פ שעל ידו נגמרה המלאכה אבל עקירות לא קחשיב דפשיטא דפטור דלא מידי קעביד וזה נראה עיקר בגמ' עכ\"ל ז\"ל: ועיין בתוס': \n",
+                "<b>שניהם פטורין. </b>והוא שהיתה ידו למעלה משלשה אבל אם היתה בתוך שלשה הוי כמי שהניח לארץ וחייב הכי אוקימנא לה שם בפ' המצניע. ומתני' מתוקמא אפי' לר' עקיבא דס\"ל הכא בגמ' וגם בר\"פ הזורק דקלוטה כמי שהונחה דמיא דלא שייך לומר קלוטה אלא גבי זריקה וכן נמצא ג\"כ בתוס' בפירקין דף ד' וז\"ל אבל למטה מעשרה ד\"ה חייב דאמרי' קלוטה כמי שהונחה דמיא כשהחפץ בידו של עני או של בעל הבית לא שייך קלוטה דהא כשנותן בעל הבית לתוך ידו של עני והוציא לא מיחייב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ישב אדם וכו'. </b>עי' בפי' הרמב\"ם ז\"ל דבמשנת ואלו מן ההלכות דבסמוך סי' ד' שמנה י\"ח דבר שגזרו בו ביום ששנוים במשנתנו מריש פירקין עד לא יאכל הזב עם הזבה והיא בכלל שבכולן היתה הסכמה בלתי מחלוקת כלל וזה מספרם יציאות שבת שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ והם ח' דינים והט' לא ישב אדם לפני הספר והי' לא למרחץ והי\"א ולא לבורסקי והי\"ב ולא לדין והי\"ג ולא לאכול והי\"ד לא יצא החייט במחטו והט\"ו והלבלר בקולמוסו והי\"ו ולא יפלה את כליו והי\"ז ולא יקרא לאור הנר והי\"ח לא יאכל הזב עם הזבה וזהו אמרם ואלו מן ההלכות ר\"ל שהם אלו ההלכות שהסכימו עליהם ולא נפל בהם שום מחלוקת והי\"ח שרבו ב\"ש על ב\"ה רובם הם אותם שכבר פירשם ר\"ע ז\"ל. ומטעם זה באה ג\"כ משנה זו כאן. ועיין בנמוקי יוסף דפ' כיצד הרגל דף י\"א. וגם שם ביד (ברמב\"ם) הלשון לא ישב לפני הספר לספור ע\"כ והוא לשון מספרים. ואפשר לומר דהא דלא קתני לא יסתפר משום דהוי משמע דהתחלת תספורת משיתחיל להתגלח ואינו כן דהתחלת תספורת משיניח מעפורת בין ברכיו ולזה נקט לשון לא ישב אדם לפני הספר. ומדנקט במתני' סמוך למנחה כתב שם הרמב\"ם ז\"ל ומותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי שרוב העם נכנסין שם ביום אבל בשחר דבר שאינו מצוי לא גזרו בו ע\"כ: \n",
+                "<b>סמוך למנחה. </b>מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה שהוא התחלת זמן תמיד של בין הערבים: \n",
+                "(הג\"ה בספר לבוש תכלת שם סימן רל\"ב פסק סמוך למנחה קטנה שהוא בתחלת שעה עשירית שהוא בכמו חצי שעה קודם זמן מנחה קטנה ע\"כ): \n",
+                "ירושלמי אנן תנינן סמוך למנחה ר' חייא רבא תני סמוך לחשכה מתניתן צריכה למתניתיה דר' חייא ומתניתיה דר' חייא צריכה למתניתין אילו תנא ר' חייא ולא תנינן אנן הוינן אמרין לא אמר אלא חשכה מפני שאינה אלא רשות ויבא לאכול בשעת תפלת ערבית אבל מנחה דחובה ה\"א לא אתי לאימשוכי סעודתיה לאחר זמן המנחה ואי תנא מנחה ה\"א משום דחובה גזרו בה רבנן אבל ערבית דאינה חובה לא גזור רבנן צריכא ועוד דאי תנא ר' חייא ולא תנינן אנן הוינן אמרין שבכל מקום ששנה מנחה ר\"ל מנחה דוקא ובכל מקום ששנה חשיכה ה\"א חשיכה דוקא להכי תנא מנחה וחשיכה לאשמעינן דבכל מקום שתמצא שנוי חשכה פי' שלו הוא מנחה והכל זמן אחד קודם המנחה. ר' חנניא בן אחוי דרב הושעיא אמר מתני' בעמי הארץ דבהו לחוד חיישי' דלמא ממשכו סעודתייהו עד אחר מנחה אבל על החברים לא גזרו דנזהרים בה הואיל והיא חובה ומתניתיה דר' חייא אפי' בחברים גזרו בערבית הואיל ואינה חובה. ואיכא נמי התם מאן דמוקי מתני' כר\"י ודר\"ח כרבנן עי' עליו: \n",
+                "(הג\"ה מצאתי כתוב בסכ\"י ישן פי' להר' יהונתן ז\"ל וז\"ל ודקא נקט תפלת המנחה שאם התחילו אין מפסיקין דכיון דקביע ליה זימנא מרתת ולא אתי למפשע אבל בתפלת ערבית דלא קביע לה זימנא לא מירתת דסבר הוא הרי הזמן ארוך שכל הלילה כשר לתפלת ערבית אע\"פ שהתחילו מפסיקין גזרה שמא ישכח ומשנה זו דנקט ומפסיקין לקרות ק\"ש ולא אמר תפלת ערבית ס\"ל תפלת ערבית רשות אבל השתא דקים לן דחובה הוא מפסיקין גם לתפלה ע\"כ): \n",
+                "<b>ולא יכנס לא למרחץ. </b>גמ' אפי' להזיע בעלמא: \n",
+                "<b>ולא לבורסקי. </b>אפי' לעיוני בעלמא: \n",
+                "<b>ולא לאכול. </b>ס\"א ולא לאכל הלמ\"ד בחולם והכ\"ף בפתח [א) והיא תמונה ירושלמית ושם בו\"ו במקום א': לוכל\".]: וזה לשון הרא\"ש ז\"ל ורב אלפס פסק כלישנא בתרא דאפילו סעודה קטנה אסורה סמוך למנחה גדולה וכ\"נ לה\"ר יונה דשנויא קמא שנויא דחיקא הוא לומר דהא דקתני במתני' לא ישב אדם לפני הספר בסתם דחיק ומוקי בתספורת בן אלעשה ולא לאכול סתם מוקי בסעודה גדולה ושנוייא קמא לאו רב אשי הוא דקאמר ליה [אע\"פ שהוא סתם שיש לומר דהוא קאמר לה שהוא הוא שסידר התלמוד] אלא כשנשאו ונתנו בדבר בני הישיבה ועמדו בקושיא והוצרכו לתרץ בדוחק כדי שלא יצאו חלוקים מבהמ\"ד עד שמצא רב אחא בר יעקב שנויא רויחא. ועוד דקאמר בגמ' אמתני' דבמנחה לא שכיחא שכרות ואי איירי מתניתן בסעודת כל אדם ניחא אבל בסעודה גדולה שכיחא ושכיחא ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם התחילו אין מפסיקין. </b>והכריח הר\"ן ז\"ל דאפי' התחילו משהגיע זמן המנחה קאמר דאין מפסיקין. עוד כתב ז\"ל דהא דתנן אם התחילו אין מפסיקין דוקא בדאיכא שהות ביום וה\"נ מוקמינן לה בפ' לולב הגזול ע\"כ וכתבו כבר ר\"ע ז\"ל. מלת משיתעטפו הכתובה בפי' ר\"ע ז\"ל קודם לשון המתחיל ומפסיקין לק\"ש וכו' נלע\"ד שצריך למחוק אותה ויותר נכון היה נראה שצריך להיות כך דהכא ליכא למימר משיתעטפו [ב) וכ\"ה ברש\"י י' ע\"א.]: \n",
+                "<b>ומפסיקין לק\"ש וכו'. </b>ופירש הר\"ן ז\"ל כאן ובפ' לולב הגזול דמפסיק לק\"ש ולכל מידי דמדאורייתא אע\"ג דאיכא שהות ע\"כ: \n",
+                "ומי שלומד תורה לרבים אינו מפסיק אלא לפסוק ראשון בלבד ואפי' אם יעבור זמן ק\"ש בעוד שהוא לומד. כן כתב רבנו ירוחם בשם התוס' וכתב הרא\"ש ז\"ל דמילתא דפשיטא היא שצריך אח\"כ לקרות את כולה אם גמר ללמד את הרבים קודם שעבר זמן הקריאה קיצור מבית יוסף א\"ח ס\"ס ע': \n",
+                "<b>ואין מפסיקין לתפלה. </b>בגמ' פריך והא תני לה רישא ומשני סיפא אתאן לד\"ת וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל. וכתב הר\"ן ז\"ל בשם הרז\"ה ז\"ל דאע\"ג דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות ביום הוא כדכתיבנא לעיל האי אין מפסיקין דאתאן לד\"ת אפי' בדליכא שהות קאמר דלד\"ת אין מפסיקין כלל ועוקרין את התפלה לגמרי והכריח על זה ע\"ש: אבל הראב\"ד ז\"ל בהשגות בפ' שני דהל' ק\"ש כתב דאם אין שהות אפי' לתפלה מפסיק: ובגמ' פריך והתניא כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק\"ש ומשני כי תניא ההיא בעיבור שנה ופירשו תוס' ז\"ל כדי שלא יתקלקלו המועדות ע\"כ: ובירושלמי תני כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק\"ש ואין מפסיקין לתפלה ר' חנניא בן עקביא [ג) לפנינו עקיבה\".] אומר כשם שמפסיקין לק\"ש כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה: ור\"ש בן יוחי נמי ס\"ל דמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב אלא טעמיה דר\"ש זה שנון וזה שנון ואין מבטלין שנון מפני שנון. ונלע\"ד דדוקא הפסקה לתפלה לחודה הוא דאינו חייב להפסיק אבל אי בעי למיפסק לק\"ש אה\"נ דאגבה דק\"ש מתפלל ג\"כ והדר לעבידתיה והיינו דהדר תנא למיתני ואין מפסיקין לתפלה ולא תני בקיצור ולא לתפלה כלומר הפסקה מיוחדת לשם התפלה הוא דאינו חייב אבל אגב ק\"ש כולה חדא הפסקה היא ויתפלל ג\"כ קודם ויחזור ללימודו או לסעודתו או למלאכתו או לדיניו. עוד אפשר לומר דאפשר למידק מינה לתפלה הוא דאינו מפסיק מלימודו אבל לעשות סוכה או ליטול לולב או להניח תפילין אפילו רשב\"י וחביריו שתורתם אומנותם מפסיקין מן הטעם שכתבנו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יצא החייט במחטו וכו'. </b>והתימה מר\"ע ז\"ל שפי' כאן ואפי' תחובה לו בבגדו ואומן דרך אומנותו חייב שאינה הלכה רק בשבת עצמה אבל בע\"ש לא דלא גזרינן גזרה לגזרה ודי במה שפי' כך לקמן בפ' במה אשה גבי לא תצא אשה במחט נקובה אלא משום דהכא קתני בהדיא חייט דהיינו אומן פירשה ג\"כ כאן. ועיין בשלטי הגבורים שכתבו אליבא דהרי\"ף ז\"ל דהכא מיירי בשמחטו בידו ושכן הוא בהדיא בדברי מיימון: ומה שפי' ר\"ע ז\"ל ואומן דרך אומנתו חייב היינו כר' יהודה דאסר תחובה לו בבגדו ואפילו בע\"ש ודלא כר\"מ ופלוגתייהו בברייתא בגמ' והובאה ביד (ברמב\"ם) שם סימן כ\"א ולקמן פ' במה אשה הבאתי ברייתא דוגמתה: \n",
+                "<b>שמא ישכח ויצא. </b>אליבא דרבא דאמר לא גזרינן גזרה לגזרה אפי' בהוצאה אין לפרש שמא ישכח המחט דאפילו יצא ליכא איסור דאורייתא כדאמרינן בפ\"ק דב\"ק הכיר בה ושכחה לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה אלא ה\"פ שמא ישכח את המחט להצניעו עד שיהיה שבת ולבסוף כשיזכור את המחט ישכח שהוא שבת ויצא. תוס' ז\"ל: וק\"ק אמאי לא תני לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה ולא הלבלר בקולמוסו שמא ישכח ויצא. ואפשר לומר דמשום דלבלר בקולמוסו אפי' לא ישכח איכא לחוש שמא לפעמים הקולמוס טבול בדיו וישכח ויכתוב ב' אותיות על פס ידו או על גבה או על צפרניו ואת\"ל שגם במחט שייך לומר שמא לפעמים יש בו חוט ויבא לתפור ב' תפירות ויקשרם ויתחייב ב' א' משום חופר וא' משום קושר כבר גם זה הוא תשובה קצת דמש\"ה שינה למיתני שמא ישכח ויצא ברישא למען חשכיל ותבין ממילא דגם שייך טעם אחר של שכחה בשניהם ואפשר דגם בזה מתורץ קצת דלא תני שמא ישכח ויוציא או אפשר שמתורץ במה שכתבתי בשם התוס' ז\"ל. אבל ברישא גבי לא ישב אדם לפני הספר וכו' נראה שאין להקשות אמאי לא תנא מלות עד שיתפלל בסיפא בתר כולהו בבי דכיון שהן בבי טובא דרך תנא הוא למיתני ברישא ומובן דקאי אכולהו בבי דבתרה כנלע\"ד: \n",
+                "<b>ולא יקרא לאור הנר כו'. </b>ודייקי' בגמ' חד הוא דלא ליקרי מדקתני ולא יקרא הא תרי שכיר דמי והתניא לא אחד ולא שנים ומשנינן לא קשיא כאן בענין א' כאן בשני ענינים: \n",
+                "<b>באמת אמרו. </b>מלת אמרו ל\"ג לה: \n",
+                "<b>אבל הוא לא יקרא. </b>בגמ' פריך והאמרת רישא החזן רואה. ומשני לסדר ראשי פרשיותיו פי' רש\"י ז\"ל שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה למחר ומסייע את שבעה הקורין בנקודה וטעמים בלחש ע\"כ. וזה כפי פי' ראשון שפי' במתני' דחזן היינו חזן הכנסת. וז\"ל רש\"י ז\"ל בפי' מתניתין החזן חזן הכנסת המקרא את הז' הקוראים בתורה ופעמים שאינו יודע היכן צריכים לקרות למחר ורואה היכן קורין התינוקות של בית רבן בשבת זו והן קורין בסדר לאור הנר בבית הכנסת ויודע שהיא פרשה של שבת זו ל\"א חזן מלמד תינוקות ורואה היכן יתחילו למחר והיכן יסיימו פרשיותיהן ע\"כ: \n",
+                "ירושלמי תני רשב\"ג אומר התינוקות מתקינין להם ראשי פסוקיהם לאור הנר מאי כדון (כלומר מה הפרש יש בינם לבין אחרים ומשני) אילין (פי' התינוקות) בעו דיטפי בוצינא (כדי שלא ללמוד) ומכ\"ש שלא יבאו לתקנו אבל אחרים מסתמא חפצים ללמוד ולא בעו דיטפי בוצינא וחיישינן שמא יבאו לתקנו: \n",
+                "<b>כיוצא בו לא יאכל. </b>עיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל שדקדק מלת כיוצא בו השנויה כאן: \n",
+                "<b>לא יאכל הזב עם הזבה. </b>פי' רש\"י ז\"ל וכ\"ש טהור עם הזבה וכתוב בספר חכמת שלמה מה שפסק רש\"י ז\"ל כ\"ש אינו כן בגמ' אלא רש\"י לזמן הזה פסק דאין דין טהרה נוהג ע\"כ: ובגמ' גם בירושלמי אמרינן תניא ר\"ש בן אלעזר אומר בוא וראה עד היכן פרצה ונתחזקה ונתרבית טהרה בישראל ופרצה לשון ריבוי כדכתיב כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה אלא לא יאכל הזב עם הזבה וכו'. ותו גרסי' בירושלמי הא זב עם מצורעת מותר וישב מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה מצורע עם זבה אסור מצורע עם מצורעת אסור: וכתוב במרדכי לא יאכל וכו' מכאן משמע דאם שתה הבעל תחלה מותרת אשתו לשתות אחריו דלא יאכל תנן וה\"ה לא ישתה ולא תאכל ולא תשתה לא תנן וטעמא שיצרו של אדם מהרהר אתר שתייתה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו מן ההלכות וכו'. </b>בגמ' פשטינן מברייתא דואלו תנן בוי\"ו וקאי אלא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר דתנן במתני' דלעיל כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>בעליית חנניהו בן חזקיהו בן גרון </b>כך צ\"ל. ואשכחן במכילתא אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר זכור את יום השבת תהא זוכרו מאחד בשבת שאם נתמנה לך חפץ יפה תהא מזמינו לשם שבת ע\"כ ואית דגרסי בן חלקיה בן גרון: \n",
+                "<b>כשעלו לבקרו. </b>פי' שהיו רגילין לבקרו והוא מתעסק באותו החבור ופעם אחת בקרו אותו ונתקבץ שם קבוץ גדול מתלמידי ב\"ש וב\"ה. קיצור מהרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והגזרה השביעית גזרו על סתם ידים וכו' אמר המלקט בגמ' בבבלי וגם בירושלמי פרכינן וידים תלמידי שמאי והלל גזור שמאי והלל גזור דתניא כו' ומשנינן במסקנא דאינהו גזור ולא קבלו מנייהו ואתו תלמידייהו גזור וקבלו מינייהו שוב מקשין בגמ' והא שלמה גזור ומשנינן שלמה גזור לקדשים ואתו אינהו גזור אף לתרומה: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל ולא גזור נמי באוכלין גזרה משום אוכלין וכו' כך צ\"ל וכך הוא בפירושו ג\"כ שם בסוף מסכת זבין: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל וכותים לית להו מדרש זה אמר המלקט מיתורא דוי\"ו דואשה מרבינן לתינוקת בת יומה: ובירושלמי תני שמנה עשר דבר גזרו ובשמנה עשר רבו ובשמנה עשר נחלקו ועין בפי' הרמב\"ם ז\"ל שנראה שהוא ז\"ל מפרש שם הירושלמי הזה שמנה שלשה פעמים שמנה עשר וכבר כתבתי לעיל ריש סימן ב' השמנה עשר שהיו מוסכמים בלא שום מחלוקת והשמנה עשר שרבו עליהן כבר פירשם ר\"ע ז\"ל אלא שיש קצת שנוי כמו שאכתוב בסמוך. ואלה הם הי\"ח שעדיין הם מחלוקת א' אין שורין דיו ב' סממנין ג' כרשינין ד' אונין של פשתן ה' צמר ליורה ו' מצודות חיה ז' מצודות עופות ח' מצודות דגים ט' אין מוכרין י' אין טוענין עמו י\"א אין מגביהין עליו י\"ב אין נותנין עורות לעבדן י\"ג ולא כלים לכובס נכרי י\"ד לא ישאילנו ט\"ו לא ימכור לו י\"ו לא ילוהו י\"ז לא יתן לו במתנה י\"ח לא ישלח אגרות: והתם בירוש' מני לי\"ח שגזרו בשנוי קצת מתלמוד שלנו ואיכא מאן דמני התם לא יאכל הזב עם הזבה בכלל י\"ח גזירות ע\"ש: וכן כתבו תוס' ז\"ל דודאי שהוא מי\"ח דבר דהא קתני לה במתני' בהדיא ולפי זה אוכל אוכל ראשון ואוכל שני חדא חשיב להו. א\"נ הבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפל וכו' חשיב חדא משום טעמא דאי לא הא לא קיימא הא ע\"כ: ועי' בספר המאור ברב אלפס ז\"ל דף ק' שכ' מניינם של י\"ח דבר בשם הגאונים ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל מינה אוכלים וכלים שנטמאו במשקין (הג\"ה. פי' שאם נטמאו במשקין הם פוסלין את התרומה ואין זו משמנה עשר דבר אלא שמעיקרא האוכלין או הכלים שמקבלין טומאה מן המשקין שנטמאו משני לטומאה הם שהם מי\"ח דבר וכיון שמקבלין טומאה ודאי שהם פוסלין את התרומה) לשתים וכן במה שמנה בנות כותים מכלל י\"ח דבר וכן במה שמנה אין פולין ואין קורין מכלל י\"ח דבר וכן במה שמנה פתן ושמנן ויינם ובנותיהם לחדא הוא ז\"ל תפס לעיקר דעת רש\"י ז\"ל ולא מנה המניח כלים תחת הצינור כדעת ר' יוסי שאמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת אבל הרמב\"ם ז\"ל מנה אוכלין וכלים שמקבלין טומאה ממשקין שנטמאו בשני לטומאה לחדא כדעת ר\"מ: ומנה ט' לצינור ולא מנה כלל אין פולין ואין קורין מן הטעם שכתבתי לעיל ריש סי' ב' וגם לא מנה בנות כותים אבל מנה פתן שמנן ויינן ובנותיהן לד' והיא דעת הרז\"ה ז\"ל שם בשם הגאונים ועי' בגמ' בבלי וירושלמי אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל: עוד בירושלמי תנא ר' יהושע אוניא תלמידי ב\"ש עמדו להם מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב\"ה. תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים: וגרסינן תו התם דהא דתנן בריש עדויות אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חברו אא\"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין לא שנו אלא חוץ לשמנה עשרה הא בתוך י\"ח אפי' גדול אינו מבטל מפני שעמדה להן בנפשותיהן ע\"פ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שורין דיו. </b>בגמ' בעי לאוקמי מתני' דוקא כרבי דס\"ל דנתינת מים לדיו זו היא שרייתן ודחי לה: \n",
+                "<b>אלא כדי שישורו. </b>אית דגרסי שישרו השי\"ן קמוצה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וסברי ב\"ש אדם מוזהר על שביתת כלים. אמר המלקט נפקא לן בגמ' מקרא דכתיב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים: ונר הדולק בשבת. וקדרה שעל גבי כירה דמודי בהו ב\"ש ומפרש בגמ' בדאפקר להו ופי' הר\"ן ז\"ל דאע\"ג דקיימא לן דבעי הפקר בפני שלשה כדאיתא סיף פרק אין בין המודר הכא לא בעינן דכיון דלאפרושי מאיסור הוא מסתמא מפקר להו בגמר דעתו וכתבו בתוס' שאין לסמוך על זה להשאיל לגוי בהמתו ולהפקירה דהכא שאני מפני שאי אפשר בענין אחר והרשב\"א ז\"ל כתב דהא דהכא משום הפקר נגעו בה דלב ב\"ד מתנה עליהן להפריש העם מאיסורא ודוקא בנר וקדרה התנו מפני צורך שבת אבל בבהמה לדידן לא שייך האי טעמא ע\"כ: וכתבו תוס' ז\"ל בפ\"ק דפסחים דף ד' גבי בטול חמץ דמדאורייתא אין צריך הפקר ומש\"ה בטול חמץ סגי בינו לבין עצמו ע\"כ: ובירוש' מאי טעמהון דב\"ש דכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כל מלאכתך גומרה מבעוד יום ומ\"ט דב\"ה ששת ימים תעשה מעשיך וביום מה מקיימין ב\"ה טעמון דב\"ש בעבדי בידן ומה מקיימין ב\"ש טעמון דב\"ה כהדא דתני פותקין אמת המים לגנה מע\"ש והיא שותה והולכת בשבת וכו'. אמרו ב\"ה לב\"ש אי אתם מודים לנו שטוענין בקורות בית הבד ובעגולי הגת עם חשיכה ולא יכלו להשיבן אמרו ב\"ש לב\"ה אי אתם מודים לנו שאין צולין בשר ובצל וביצה אלא כדי שיצלו כל צרכן מבעו\"י ולא יכלו להשיבן ע\"כ ועיין במה שכתבתי לקמן ספ\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א אין נותנין אונין של פשתן וכו'. </b>פי' בערוך אונין בלשון מקרא תקוה והוא חוטין כמו את תקות חוט השני ע\"כ וז\"ל הר\"ש ז\"ל בפי\"א דנגעים סימן א' והאונין של פשתן משיתלבנו נותנין היו החוטין של פשתן לתוך התנור כדי שיהבילו ויתלבנו כדתנן בפ\"ק דשבת ע\"כ: \n",
+                "<b>אלא כדי שיהבילו </b>ל\"ג הכא מבעו\"י וכן כתב הב\"י ז\"ל שכן מצא בספרים: \n",
+                "<b>אלא כדי שיצודו מבעוד יום. </b>ירוש' מי מודיע אם נצודו מבעו\"י ומשני אם נתקלקלה המצודה דבר ברי הוא שנצודו מבעו\"י ופריך ואפי' נתקלקלה ניחוש שמא לא נצודו מבעו\"י ומשני הב\"ע בפורש ביער מקום שהן מצויין תדע לך שהוא כן דתנן דגים בהדייהו ודגים לא במקום שהן מצוין וה\"נ במקום שחיה ועוף מצויין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א אין מוכרין לנכרי כו'. </b>וכתבו תוס' ז\"ל אין מוכרין לנכרי אע\"ג דאי עביד להו בשבת לא מיחייב חטאת מ\"מ מאחר שהנכרי מחמר או עושה בשבת בידים דבר שאסור לישראל מן התורה גזרו רבנן עם חשיכה משום דמיחלף בשלוחו ע\"כ: וביד פ' ששי דהלכות שבת סי' י\"ט כ' וז\"ל שם לא ימכור וכו' שכל זמן שהוא בביתו אין אדם יודע אימתי נותן לו וכשיוצא הנכרי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שמכרו לו בשבת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א אין נותנין עורות לעבדן וכו'. </b>ומצאתי מנוקד במשנת ה\"ר יהוסף ז\"ל לעבדן הבית בדגש והוא תימה בעיני [אין אנו יודעים תמיהתו. כפי הנראה ס\"ל להר\"ש עדני כי קריאת התואר התמידי עַבְּדָן (לאיש הַמְעַבֵּד את העורות) היא בב' רפויה ולא כמו שאנו נוהגין לקרות בב' דנושה כמו קַפְּדָן כשהוא בא כאן לדעת הר\"י לעַבְּדָן (בב' דגושה) אזי הוא שם הפועל בנו\"ן לכנוי רבים והכונה לעבד אותן ודבר זה אינו נכון מטעם שכתב התפא\"י. ואולי בא הר\"י להוציא מנוסחת כי\"ק ע' ש\"י.]: \n",
+                "<b>ובכולן ב\"ה מתירין עם השמש. </b>כלומר שריית דיו וכל הני דתנן בהו ב\"ה מתירין היינו עם השמש. וצ\"ע מ\"ש דהכא תני עם השמש טפי מכל שאר דוכתי דקתני עם חשיכה ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ' ששי קודם חשיכה וכתב עליו מגיד משנה ומ\"ש רבינו קודם חשיכה ובמשנה עם השמש לפי שכבר באר שמשתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים הוא בין השמשות שהוא ספק חשיכה ע\"כ. ופירשו בתוס' ודוקא בשקצץ וכדאמרינן בגמ' גבי אגרות וב\"ש אסרי אע\"פ שקצץ וכתב הר\"ן ז\"ל ומסתברא לי דכל שקצץ אע\"פ שעשה הנכרי מלאכה בשבת מותר ללבוש ישראל הכלים בשבת עצמה ול\"ד להא דאמרינן פ' כל כתבי נכרי שהדליק את הנר שאם בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו דהתם משום דנכרי אדעתא דישראל קעביד אבל כל שקצץ אדעתא דנפשיה קעביד ושרי לישראל להשתמש אפי' בשבת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר רשב\"ג נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן. </b>שהם קשים לכבס וצריך שלשה ימים ומחמירין היו על עצמם כב\"ש והא דלא קתני הא מילתא גבי שלשה דברים שהיה רשב\"ג מחמיר כדברי ב\"ש בפ' שני די\"ט משום דהתם לא איירי אלא במילי די\"ט אבל במילי דחול לא איירי. הר\"ן ז\"ל: ומחק הר' יהוסף ז\"ל מלת שהיו מספרו: \n",
+                "<b>ושוין אלו ואלו שטוענין קורות בית הבד וכו'. </b>וק\"ק לע\"ד מ\"ש דקתני הכא תנא ושוין אלו ואלו ולא קתני ושוין שטוענין כדקתני בפ' יו\"ט שחל תרי זימני ושוים ולא קתני מלות אלו ואלו ושמא משום דהכא קתני הרבה פלוגתות דב\"ש וב\"ה או שמא לרמוז לנו שאין מוסכם זה הושוין שהרי הוא דלא כר\"ע ודלא כת\"ק דר\"א כמו שאכתוב בסמוך והוי כמו כל המוסיף גורע: ובגמ' בעינן מאן תנא דכל מידי דאתי ממילא שפיר דמי א\"ר יוסי בר' חנינא ר' ישמעאל הוא דתנן בפ' שני דעדויות השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעו\"י ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך. ר' אלעזר [בן פדת] אמר ר' אלעזר [בן שמוע] היא דתנן לקמן ר\"פ כ\"ב חלות דבש שרסקן מע\"ש ויצאו מעצמן אסורין ור' אלעזר מתיר ובגמ' יהיב טעמא אמאי ר' יוסי לא אמר כר' אלעזר ור' אלעזר אמאי לא אמר כר' יוסי. ומשמע דלר' יוסי ב\"ר חנינא מתני' דקתני ושוין דלא כר\"ע דלר\"ע אפי' בזה חולקין ב\"ש וב\"ה וכן לר\"א בן פדת מתני' דלא כת\"ק דר' אלעזר ור\"ש דגם הוא ס\"ל כר' אלעזר בן שמוע כמ\"ש לקמן ר\"פ חבית ודלא כר' ישמעאל ור' עקיבא כדמשמע בגמ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין צולין בשר וכו'. </b>וצליה זו היינו ע\"ג גחלים ממש וכמו שנכתוב בסמוך בשם הר\"ן ז\"ל וכן הוא בש\"ע: \n",
+                "<b>אלא כדי שיצולו. </b>אית דגרסי שיצלו הצדי\"ק קמוצה וכן נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל גם מחק מלות מבעוד יום שבכל משנה זו: ונראה מדברי הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ט דמאכל בן דרוסאי היינו חצי בישול וגם הראב\"ד ז\"ל הודה לו שם בפירוש זה: ופירש הר\"ן ז\"ל בר\"פ כירה דף קי\"ג דאע\"ג דביצה מצטמקת ויפה היא כדאיתא בגמ' ורב ס\"ל דמצטמק ויפה לו אסור והכא מפרש רב עלה דמתני' דכדי שיצולו היינו כמאכל בן דרוסאי היינו טעמא משום דמתני' דבשר ובצל וביצה לא מפסיק ולא מידי בינן לבין האש וכל שנצולו כמאכל בן דרוסאי מחרכי ומפסדי ומש\"ה שרי אבל מקמי הכי שעדיין הם חיים לא מפסדי בחתוי גחלים ומש\"ה אסירי אבל היכא דמפסקא קדרה כי מחתה לאחר שהגיע למאכל ב\"ד לא קשי ליה אדרבא ממהר בישולו ואסור ע\"כ בשינוי לשון קצת: ויש מי שסובר דהא דאסרינן בצל וביצה אלא כדי שיצולו בלצורך הלילה דוקא היא אבל לצורך מחר מותר להטמין עיין בב\"י או\"ח סי' רנ\"ז. ובמקומות אחרות קודם לזה. וכתוב בכלבו סי' ל\"א והא דתנן אין נותנין פת בתנור עם חשיכה ולא חררה ע\"ג גחלים אלא כדי שיקרמו פניה דוקא כשאין לו מזון ג' סעודות אבל יש לו מזון ג' סעודות מותר דבשבת גופיה אסור לרדות דלאימת קבעי לה למ\"ש ובלא חתוי נמי אפייה וה\"ל כקדרה חיה ע\"כ: וכתוב שם ביד פ\"ג גם בטור שם סימן רנ\"ד ואם נתן אותם סמוך לחשיכה ולא קרמו פניה אם במזיד אסור עד מ\"ש בכדי שיעשו ואם בשוגג מותר לו לרדות ממנו מזון ג' סעודות ואומר לאחרים בואו ורדו לכם לכל א' מזון ג' סעודות וכשהוא מרדה לא ירדה אלא בסכין וכיוצא בו שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ואם נתנו בשבת אפי' במזיד מותר לו לרדותה קודם שתאפה כדי שלא יבא לידי איסור סקילה ע\"כ ועיין עוד שם בבית יוסף או בשלחן ערוך: וק\"ק אמאי לא תני אין נותנין פת לתנור ולא חררה על גבי גחלים עם חשיכה אלא כדי וכו': \n",
+                "<b>שיקרמו פניה. </b>פירשו תוס' ז\"ל במנחות דף ע\"ח כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה: ובירושלמי אמרינן זריזות הן הנשים בפת יותר מן התבשיל וליכא למיחש לשמא יחתו: תבשיל דרכו לאוכלו רותח ואתו לחתויי כדי לאכלו חם אבל פת אין דרכו לאכלה רותח: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה שיקרם ומחק הוי\"ו ונקד הרי\"ש בקמץ. ופי' רש\"י ז\"ל אף פניה התחתונים ור' אליעזר לחומרא קאמר ובירושלמי משמע דלקולא קאמר דגרסי' התם מודה ר' אליעזר בלחם הפנים שאינו קרוי לחם עד שיקרמו פניה בתנור משמע דהכא סגי בקרימה כל דהו אבל בלחם הפנים בעי קרימה מעליא וקיימא לן כר' אליעזר בן יעקב כדאמרי' משנח ראב\"י קב ונקי הר\"ן ז\"ל. משמע מפירושו ז\"ל דגרסי' ראב\"י וכן מצאתי שהעתיקו לשונו ז\"ל בספר זמנים להרמב\"ם ז\"ל בספ\"ג דהלכות שבת: אבל בב\"י או\"ח סי' רנ\"ד משמע דבדברי הר\"ן ז\"ל לא יש בן יעקב: וכתוב עוד שם בשם הרב המגיד דדעת הרמב\"ם ז\"ל ג\"כ לפסוק הלכה כר' אליעזר בפ\"ג דהלכות שבת ואע\"פ שבפי' המשנה פסק דלא כר' אליעזר איכא למימר דהדר ביה ע\"כ וכפירושו דהר\"ן ז\"ל נראה שהסכים ר\"ע ז\"ל שהוא פי' הרמב\"ם ז\"ל ג\"כ ולקולא: ולשון הטור שם סימן רנ\"ד ואין נותנין פת בתנור ולא חררה ע\"ג גחלים סמוך לחשיכה אלא כדי שיקרמו פניה הדבוקים בתנור או פניה שכננד האש ע\"כ: וכתוב שם בבית יוסף גם רבינו פסק כר' אליעזר ומה שכתב עד שיקרמו פניה המדובקים (הג\"ה פי' דכיון שנקרמו פניה המדובקים בתנור כ\"ש כבר נקרמו פניה שכלפי האור והוי אפוי כמאכל ב\"ד) בתנור קאי אפת ופניה שכננד האש קאי אחררה ופי' הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג דכל שנתנה בכדי שיקרמו פניה לא חיישי' שמא יחתה משום דמפסיד ליה ע\"כ: אחר זמן רב בא לידי ספר כ\"י קלף ישן פי' לה\"ר יונתן ז\"ל וראיתי שגם הוא גורס ר' אליעזר בן יעקב והילך כל לשון פירושו אין נותנין את הפת לתנור וכו' כלומר שכיון שקרמו פניה תו לא אתי לאחתוי בגחלים שיש אדם לרוב שאוכלים אותה בבשול כזה ובגמ' מפרש דהאי פניה אותם הפנים שאינם מדובקים בתנור כלומר שאינם אלא העליונים שממהרין לקרום מפני האור העומד כנגדן אבל התחתון שהוא מדובק בתנור מתאחר מלבשל מפני שמצטנן דופני התנור מפני הבצק הדבק בו ור' אליעזר בן יעקב פליג עליה ומחמיר דבעי שיקרום גם הפנים התחתונים והלכתא כר' אליעזר בן יעקב כדאמרי' משנת רא\"ב יעקב קב ונקי. ותנא בשר בצל וביצה ופת וחררה דאי לא תנא אלא בשר בצל וביצה ה\"א מאי כדי שיצולו לגמרי קאמר לפיכך תנא וחררה לגלוי דלאו צליה גמורה אלא כמאכל בן דרוסאי ופת וחררה נמי צריכי לפי שאינם דומין דאי תנא פת ה\"א בפת הוא דמחמיר ר\"א בן יעקב משום שהפת רחוק מהאור אבל חררה שמדובקת לגחלים בפניה העליונים סגי קמ\"ל דלא סגי אלא עד דאיכא תחתון ואי תנא חררה ה\"א בחררה הוא דקא מקיל ת\"ק אבל בפת ליבעי גם פנים התחתונים קמ\"ל דלא בעי עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משלשלין את הפסח. </b>כשחל י\"ד בניסן ע\"ש: ובירושלמי פריך תמן [ס\"פ תמיד נשחט] תנינן חשכה יצאו וצלו את פסחיהן שאין צלייתו דוחה את השבת וכא את אמר הכין ומשני א\"ר יוסי חבורות זריזות הן וכדמשני בגמרא דילן ופרכינן בגמ' דילן הא לאו האי טעמא לא והא אמר מר גדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי ומשני התם מינתח ואם פותח פי התנור עייל ביה זיקא וקשי ליה הכא לא מינתח ואי מגלי ליה לא קשי זיקא הלכך אי לאו דזריזין הן אסור: \n",
+                "<b>ומאחיזין. </b>כתב הרמב\"ם ז\"ל העיקר מאחזין את האור אלא שיש להסתפק אם היתה גרסתו מחיזין בלתי אל\"ף והוא באלה שמיענו שהעיקר הוא באל\"ף. אח\"כ מצאתי שה\"ר יהוסף ז\"ל מחק האל\"ף ונקד המ\"ם בשו\"א: \n",
+                "<b>כדי שתאחוז האור. </b>נראה דגירסת הרמב\"ם ז\"ל כדי שיצת האור. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אף בפחמים. </b>ירושלמי כיני מתניתין אף בפחמין כל שהן. ומשמע מפי' רש\"י ז\"ל דלא היי גריס מלת אף במילתיה דר' יהודה שזה לשונו ר' יהודה אומר אם היתה מדורת פחמים אין צריך להאחיז בה האור אלא כל שהוא ע\"כ. וכן נראה מרב אלפס והרא\"ש והר\"ן ז\"ל: ודעת הטור שם סימן רנ\"ה וגם דעת רבינו ירוחם דר' יהודה אינו חולק על ת\"ק אלא מוסיף על דבריו ותנא קמא מודה לו. אכן מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל שכתוב שם ואין הלכה כר' יהודה משמע שסובר שבא לחלוק וכן נראה ג\"כ מדבריו שם פ\"ג שלא חילק בין פחמים לעצים כן כתוב שם בבית יוסף: \n",
+                "והילך פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שמצאתי בסכ\"י ישן משלשלין את הפסח לתנור החם בשפוד ותלוי באמצע התנור והגחלים למטה ואע\"פ שאינו כמאכל בן דרוסאי קודם שתשקע החמה שרי משום דבני חבורה זריזין הן ולא אתי לחתויי בגחלים וכל א' נמי מדכרי להדדי מה שא\"כ ביחיד הצולה בשר ובצל וביצה בכל שבתות השנה. ודרך הפסח שרבים מתחברים יחד כדכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה וגו' ועוד דאיכא מ\"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד כדי שלא יביאוהו לבית הפסול כדכתיב לא תותירו ממנו היו רבים מתחברים יחד על טלה א': ומאחיזין את האור ועוד קולא אחרת עבדי לבני חבורה במדורה ולפי שלא מצינו למדורה חבורה שיתחברו יחד עליה כמה דאשכחן בטלה בפסח נקט מדורת בית המוקד לשכה גדולה היתה שהכהנים מתחממים שם במדורת אש הנסקת בה תמיד מפני שהכהנים הולכים יחפים על רצפה של שיש של עזרה כדתנן במס' זבחים הואיל ורצפה מקדשת כדכתיב קדש המלך את תוך החצר וכלי שרת מקדשין מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה וקא מקיל במדורת בית המוקד שמאחיזין את האור מעט בעצים של מדורת בית המוקד קודם שתחשך והיא מתבערת והולכת ודולקת משתחשך ולא חיישינן שמא יהיו הכהנים צריכין להבעירה משתחשך משום דכהנים זריזין הן ומזכירין זה לזה משא\"כ בגבולין שצריך אדם להבעיר מדורתו מבעוד יום כדי שתאחוז האור ברוב כל בקעת ובקעת ברוב עביה וברוב הקיפה כדאמרינן בגמ' שאם אינו כן גזרי' דילמא אתי להדליק משתחשך: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אף בפחמין וכו'. </b>כלומר אף בגבולין אם היתה מדורת פחמין בכל שהוא סגי. (הג\"ה נ\"ל ולא צריך שתאחוז האור ברוב כל פחם ופחם): שהיא דולקת והולכת לפי שאין דרכה להיות כבה והולכת ואינו צריך לחתות בה א\"נ אמדורת בית המוקד קאי כלומר כי היכי דבמדורת עצים מקילי לבית המוקד בכהנים כמו כן במדורת פחמין מקילינן לכל אדם וליכא דפליג עליה והילכתא כוותיה ע\"כ. \n",
+                "סליק פירקא: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במה מדליקין וכו'. </b>פעמים מפרש מאי דסליק מיניה ופעמים במה שהתחיל תוס' ז\"ל. וראיתי מדקדקין ששונין במה מדליקין המ\"ם בנקודת סגול ובמה אין מדליקין המ\"ם בנקודת קמץ וכן במה טומנין ובמה אין טומנין במה בהמה וכו' אבל במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה שניהם גורסין אותם בנקודת קמץ ושמעתי טעם לדבר לפי שכל במה הכתוב במקרא הסמוך למלה המתחלת באלף נקוד בקמץ כגון במה אדע במה אקדם וזולתם וה\"נ גרסי הכא בכל שיתא סדרי משנה: \n",
+                "<b>אין מדליקין וכו'. </b>בברייתא בגמ' כל אלו שאמרו אין מדליקין בהם בשבת אבל עושין מהן מדורות בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה בין ע\"ג קרקע בין ע\"ג כירה ולא אסרו אלא לעשות מהם פתילה לנר בלבד: \n",
+                "<b>לא בלכש וכו'. </b>ופירוש לכש כמין צמר שיש בארז: ובערוך גרס לגש בגימ\"ל: \n",
+                "<b>פתילת האידן. </b>כמין צמר שיש בערבה. והקשו בתוס' ז\"ל וא\"ת והא מסיפא שמעינן לה כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן ותרצו דיש לומר דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ. ועיין במ\"ש בסמוך במשנה ג' בשם הר\"א ממיץ: \n",
+                "<b>לא בזפת </b>גרסי' בלא וי\"ו כדמוכח בגמ' דאיתא התם וגם בירושלמי עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים פשיטא שעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לשים בתוכה פתילה נמי לא חזיא קמ\"ל: תו גרסי' בגמ' א\"ר זירא אמר רב פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת דקסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה ולא אתי לאטויי וכן הלכה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל ולא בשמן קיק וכו' עד תוך הפתילה אלא סביב כך צ\"ל: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל ודרשינן קרא הכי והנותר וכו'. אמר המלקט הכי דריש לה בגמ' ובירושלמי מדכתיב לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר שאין ת\"ל עד בקר ומה ת\"ל עד בקר בא הכתוב ליתן לו בקר שני לשריפתו. ועיין במ\"ש בפ' כיצד צולין סי' י'. ומסקנת הגמ' דיכול להדליק בשבת בשמן שריפה כשלא חל ע\"ש שלה בי\"ט: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אחד מבושל וכו'. </b>הכא מזכיר שאינו פשוט תחלה וכן בכמה מקומות תוס' ז\"ל. פי' אע\"ג דקאי אפלוגתא ועיין במ\"ש ספ\"ק דסוכה בשמם ז\"ל: \n",
+                "וכתוב בספר הרוקח סי' מ\"ה ומדלא קתני אין משתמשים לאורם ש\"מ אין מדליקין בהם מפני שאין נמשכין אחר הפתילה אבל משתמשין לאורן ע\"כ: והכי תניא בברייתא בגמ' ת\"ר כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת אבל עושין מהם מדורה בשבת בין להתחמם כנגדה בין להשתמש לאורה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מדליקין בשמן שריפה ביו\"ט. </b>ירושל' הא בכל אילין קדמאי מדליקין: \n",
+                "<b>ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן. </b>גמ' מ\"ט אמר רבא מתוך שריחו רע גזירה שמא יניחנו ויצא. וכתבו תוס' ז\"ל אבל נפט אין ריחו רע כ\"כ כמו עטרן ע\"כ: ובירושלמי מה בין עטרן מה בין קרבי דגים קרבי דגים כל זמן שהן דולקין אין ריחן רע כבו ריחן רע עטרן בין כבה בין דולק ריחו רע שלא תאמר הואיל וריחו רע יהא טעון הרחק ד' אמות לפום כן צריך מימר אין מדליקין בו: ומצאתי שפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל וחכמים בתראי מתירין בעטרן לעשות גם ממנו פתילה ולא חיישי' לריחו רע כיון שמנהגו להדליק בו כל השנה ואע\"פ ששאר השמנים שמזכיר הם בענין שמנים ולא לעשות מהן כפתילות שעוה אבל עטרן מיירי בענין שהיא עשוי כפתילות שעוה. ונפט מין שמן הוא שריחו רע ויש בו ב' מינין הא' שאינו לבן והשני לבן והלבן יש בו ריעותא אחד שהוא עף כלומר שהשלהבת היוצאה ממנו מחמת שמנה מתפרדת מן הבגד כשעולה ונאחזת בכותלי הבית אם שמן או חלב נדבק בהם או בפני האדם או בראשו אם נמשח בשמן ובזה השמן אפי' בחול אסור לפי שיש בו סכנה. ע\"כ: \n",
+                "<b>בשמן דגים. </b>רש\"י ז\"ל פי' קרבי דגים שנימוחו ור\"ת ז\"ל מכח קושיא פי' שמן דגים שבא מעינו של דג: \n",
+                "<b>ר' טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד. </b>עוד יש תנאים אחרים חולקים בברייתא בגמ' ויש להן סברות אחרות ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אין מדליקין אלא בשמן היוצא מן הפרי לאפוקי שמן דגים ועטרן וצרי ור' יוחנן בן נורי ס\"ל דאין לך לפסול אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין פי' כגון פסולי שמנים דמתניתין ומדליקין בשמן דגים ובעטרן ר\"ש שזורי אומר מדליקין בשמן פקועות ובנפט ע\"כ: ועיין בתוס' פ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"ה) שכתבו שם דר\"ש שזורי ס\"ל דמדליקים בעטרן ובנפט דוקא דאי אף בעטרן קאמר היינו ת\"ק ע\"כ פי' ת\"ק דברייתא דכתבינן דהיינו ר' יוחנן בן נורי ומשמע דבא למעט שאין להדליק בשמן שומשמין בשמן אגוזים בשמן צנונות ולא בשמן דגים ובעטרן אבל כאן תרצו דאי גרסי' אין מדליקין במילתיה דר\"ש שזורי אתי שפיר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל היוצא מן העץ וכו'. </b>ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל כל היוצא מן העץ וכו'. כגון קונבוס קנמו בלע\"ז שעושים ממנו השקים שמוליכים בהם חטה לריחים לפי שאין דרכו שתמשך הפתילה העשויה ממנו את השמן שבנר כי אם הפשתן לבדו ולפי שלא חשבו למעלה גבי כסול פתילות עשה בכאן כלל ובצמר גפן שמנהג העילם להדליק לפי שהפתילה מושכת את השמן אליה ואינה יוצאה מן העץ עצמו אלא כמין הפרי ע\"כ: ורש\"י ז\"ל פי' אין מדליקין בו לעשות פתילה מקונבוס ובגד קונבוס ומצמר גפן ע\"כ. ובעלי התוס' ז\"ל חלקו עליו דמותר להדליק בקונבוס וצמר גפן דאינם יוצאים מן העץ אלא זרע הוא כדאמרי' במנחות קונבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים לא ופשתן נמי מין זרע הוא אלא דאיצטריך במתני' משום דאיקרי עץ כדכתי' ותטמנם בפשתי העץ ע\"כ בקיצור: \n",
+                "כתב בעל סמ\"ג ז\"ל במצות ל\"ת סי' ס\"ה וז\"ל ועוד אומר הרב ר' אליעזר ממיץ שאינו נקרא יוצא מן העץ אלא הנקלף מן העץ קליפה העליונה כעין פשתן דאי מפרשינן הגדל מן העץ לא הוצרך לשנות לכש ופתילת האידן דתרווייהו גדלין בעץ נינהו עכ\"ל ז\"ל. ואיתה למילתיה דר' אליעזר ממיץ בספר יראים שחיבר סימן ק\"ב: \n",
+                "ובספר כלבו סימן ל\"ו כתיב בשם ה\"ר דוד בר לוי ז\"ל דוקא היוצא מן העץ שכותשין בו את העץ עצמו ומנפץ אותו אין מדליקין בו אבל צמר גפן ודאי מדליקין בו שאינו יוצא מן העץ אלא בתוך קליפה גסה הוא נברא כמו שהוא עם גרעיני הזרע והקונבוס שהוא ג\"כ מן העץ עצמו שכותשין אותו ומנפצין אותו כמו הפשתן אפשר לומר שמדליקין בו כיון דדייק ונפיץ כמו הפשתן אע\"פ שאינו כפשתן לענין כלאים. וכן העץ שקורין גינשטא שכותשין אותה ומנפצין אותה כמו הפשתן אפשר לומר ג\"כ שמדליקין בה או בפתילת הבגד שלה אך אין ידוע אצלנו אם מושכת השמן ודולקת השמן יפה כמו הפשתן והקונבוס עכ\"ל ז\"ל וכדעת ר\"ת ז\"ל ודלא כרש\"י ז\"ל שאסר להדליק בקונבוס ובצמר גפן. ועיין עוד בפסקי הרא\"ש ז\"ל. ועיין עוד בספר שבולי הלקט סי' י\"ו: \n",
+                "ובירושלמי א\"ר שמואל בר' יצחק כתיב להעלות נר תמיד שיערו לומר שאין לך עושה שלהבת אלא פשתן בלבד: \n",
+                "<b>פתילת הבגד. </b>בגמ' דייקינן האי דקתני פתילת הבגד ולא קתנו פתילה בגד וכתבתיו במסכת כלים פכ\"ח: ופשוט הוא דר' אליעזר גרסי' ביו\"ד: ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל ור\"ע סבר דקפול מועיל לבטלו מתורת בגד ולא חיישינן דילמא מימלך ופשיט לה מקפולה ואע\"פ שלא הבהבה וכ\"ש אם הבהבה שא\"א שלא נשרף אחד מחוטי הבגד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויתננה על פי הנר. </b>לאו דוקא על פי הנר סמוך לפה אשר שם הפתילה דהה\"נ על הנר באמצע חללו של הנר אלא אורחא דמילתא נקט שמניחו סמוך למקום הפתילה כדי שתדלק יפה יפה כך נלע\"ד: \n",
+                "<b>ואפילו היא של חרס. </b>אותה שפופרת. ופי' ה\"ר דוד אבודרהם ז\"ל לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וכו' גזרה שמא לקלות השפופרת יסבור שלא ינענע הנר ויקח אותה ויסתפק ממנה ואפי' היא של חרס שהיא כבידה ומאוסה ולא נחוש שיקחנה שמא ינענע הנר אפ\"ה אסור ואין צריך לומר אפי' היתה מכסף או מזהב עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ור' יהודה מתיר. </b>בפסחים פ\"ק דף י\"א רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ודרבנן אדרבנן דתניא חבל שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו ולא גזרינן עניבה אטו קשירה ר' יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסיקא ובלבד שלא יענבנו גזירה משום קשירה הואיל והוא עסוק בכך והכא רבנן גזרי ור' יהודה לא גזר ומשנינן דרבנן אדרבנן לא קשיא שמן זה בשמן דכל שנה מיחלף ואתי למיכל מיניה עניבה בקשירה לא מיחלף דר' יהודה אדר' יהודה נמי לא קשיא טעמא דר' יהודה לאו משום דגזר עניבה אטו קשירה אלא משום דקסבר עניבה גופה קשירה היא וה\"נ משנינן אההיא דלקמן פט\"ו קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל ור' יהודה מתיר כדכתבינן התם: ומחק ה\"ר יהוסף מלת אדם מבבא דלא ימלא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפני עובדי כוכבים מפני ליסטים. </b>מפר' בבבלי גם בירושלמי של סכנה ור' יוסי בעי התם אי בשל סכנה ניתני מותר ומשמע התם דאיכא דתני מותר: \n",
+                "<b>ואם בשביל החולה שיישן פטור. </b>האי חולה וכו' למאי דסבר האי תנא דמלאכה שאינה צ\"ל חייב עליה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ור' יהודה היא: ובגמרא והא דתני ר' אושיעא אם בשביל החולה שיישן לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור ההוא בחולה שאין בו סכנה: ותמהתי שמצאתי בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל אהאי רישא דמתני' שכתב ומיירי בחולה שאין בו סכנה וכן בשאר הנז' עמו שאם היה בהם סכנה מותר לכתחילה וסתמא זו כר\"ש דס\"ל במוציא את המת לקוברו שהוא פטור משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה כלומר שאין המת צריך לו כלום ברה\"ר דלא משכחת הוצאה הצריכה לגופה אלא שאם הוציא כלי לרה\"ר והכלי עצמו צריך לו ברה\"ר כגון שהוציא מרא לר\"ה לתפור בו שם או שהוציא ככר לרה\"ר שיהנה בו שם ברה\"ר הוא או חברו ע\"כ. וגבי סיפא דכחס על הנר וכו' כ' והאי סתמא קתני לה ר' יהודה דמחייב חטאת במוציא את המת לקוברו או אפי' לפנות את ביתו מטומאת מת ג\"כ גוף הכבוי שבו נעשית המלאכה אינו מועיל לו כלום אפי' כשהוא חס על הפתילה לא יועיל לו כלום שאיתו ראש הפתילה היה דולק תחלה לא ישוה לו כלום שהרי כשירצה להדליקה פעם אחרת יסיר ממנה ראש הפתילה תחלה ואין זה כבוי פחמין וכ\"ש כשהוא חס על השמן ועל הנר שאין ההנאה והתועלת בגוף המלאכה עצמה דהיינו כבוי אלא זה בכה וזה בכה ולא אשכחינן חיוב בפתילה אלא כגון שהיתה פתילה חדשה שלא היתה מהובהבת ועכשיו הוא מכבה אותה ומחייב אהדלקה ועל כבויה א\"נ שמכבה אותה תכף שנכנס שבת כגון שהדליקה בע\"ש דלא מיחייב אהדלקה ומיחייב משום כבוי לפי שבזה הכבוי נעשית כלי וראויה להדליק בה יותר משלא יעמוד אפר אותן חוטין על ראשה עוד וזהו לשון מפני שהוא עושה פחם שהוא מתכוין ממש לעשות פחם עכשיו שידליק בו פעם אחרת כדרך כל עשיית פחם שבעולם שהוא נעשה בכבוי עכ\"ל ז\"ל: והוא מן התימה מה שכתב דרישא כר\"ש דהא בגמ' בהדיא מכריח מכח הסיפא דרישא נמי ר' יהודה היא דקתני סיפא חייב ש\"מ ר' יהודה היא [עוד ישנם דברים אחדים בכ\"י אך מטושטשים הם וא\"א לעמוד עליהם וחבל על דאבדין.]: \n",
+                "<b>מפני שהוא עושה פחם. </b>גרסי' במפיק ה\"א והשי\"ן קמוצה ומסקינן בגמ' וכן משמע נמי בירושלמי דר' יוסי כר' שמעון דלקמן פ' עשירי סי' ה' דס\"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ובהא אפי' ר\"ש מודה דמשום דקא מתקן מנא וצריך לגופו הוא דיקא נמי דקתני שהוא עושה פחם ולא קתני שנעשית פחם שמע מיניה: והביא בכאן תוי\"ט מה שפירשו שם בתוס' דהיינו כשעושה מלאכה וכו'. [וכ\"ה] ג\"כ הכא בפי' רש\"י ז\"ל בגמ' וז\"ל ואין לך כבוי הצורך לגופו אלא כבוי של פחמין כשעושין אותו וכבוי של הבהוב פתילה שהכבוי נעשה להאחיז בו האור מהר כשירצה להדליקו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על ג' דברים</b> [כ\"ה בהכ\"י.] נשים כו' לדתן. נקד הר\"מ ז\"ל לידתן (הל' בחיר\"ק) כדכתיב וידעת עת לדתנה וכך נראה בעיני ג\"כ וכדכתיב ויהי בלדתה ויתן יד. אמנם ראיתי שה\"ר יהוסף ז\"ל נקד לדתן הלמ\"ד בצר\"י והדלי\"ת בקמ\"ץ: ירושלמי אית תנאי תנו ילדות והיינו כדתני ר' יהודה בעון נדרים בנים מתים ואית תנאי תנו יולדות והיינו משום דאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה. ובבבלי ת\"ר על שלש עברות נשים מתות יולדות ר' אליעזר אומר נשים מתות ילדות ור' אחא אמר שאין מתות ילדות פי' בחורות אלא בעון שמכבסות את צואת בניהן בשבת: והתם תניא בשם ר' יהודה הנשיא דבעון נדרים בנים מתים וכן ס\"ל נמי לר\"א בר\"ש: \n",
+                "<b>בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. </b>מפרש טעמא בגמ' היא קלקלה בחדרי בטנה לפיכך תלקה בחדרי בטנה. חלה והדלקת הנר כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא אמר הקב\"ה רביעית דם נתתי בכם על עסקי דם הזהרתי אתכם ראשית קראתי אתכם על עסקי ראשית הזהרתי אתכם נשמה שנתתי בכם קרויה נר על עסקי נר הזהרתי אתכם אם אתם מקיימין אותם מוטב ואם לאו הריני נוטל נשמתכם. ובירושלמי מפרש אדם הראשון דמו של עולם דכתיב ואד יעלה מן הארץ וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו חכמים מצות נדה לאשה. ובחלה אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. ותניא כיון שהאשה מקשקשת עיסתה במים היא מגבהת חלתה וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו חכמים מצות חלה לאשה. ובהדלקת הנר אדם הראשון נרו של עולם היה שנאמר נר אלהים נשמת אדם וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות הנר לאשה ע\"כ: מצאתי כתוב אהא דאמרינן בגמרא בפירקין דף כ\"ג נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו זפי' רש\"י ז\"ל והכי אמרינן לקמן ותזנח משלום נפשי זו הדלקת הנר בשבת שבני ביתו מצטערין לישב בחושך ע\"כ מצאתי כתוב עליו ושמעתי משום שלום ביתו פי' שלא תכשל באותו עון כדתנן על שלשה דברים נשים מתות בשעת לדתן וא' מהן הדלקת הנר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשרתם כו'. </b>ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל עשרתם פירות האילן לסעודת שבת שאף אכילת עראי שמותר לאכול בחול מפירות שלא נגמרה מלאכתן (כלומר שלא הוקבע למעשר שכל מין ומין יש זמן קבוע ידוע שיקבעו למעשר שאפי' אכילת עראי אסור לאכול מהן אבל קודם לכן מותר לאכול מהן אכילת עראי בחול) אבל בשבת אסור דכל אכילת פירות שיאכל אדם בשבת לכבוד שבת אפי' תמרה א' או ענבה א' אכילת קבע מיקרי דמקיים בה וקראת לשבת עונג ע\"כ: \n",
+                "ופי' הרב ר' משה אלשיך ז\"ל בפ' ויגש דף ע\"ט ע\"א עם חשיכה הוא קודם לספק חשיכה ע\"כ. ומ\"מ הוא סמוך ממש לספק חשיכה כדקתני עם חשיכה ופשוט הוא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ונותנין עליו חומרי יום וחומרי לילה אמר המלקט פי' חומרי יום אי מוצאי שבת הוא וחומרי לילה אי ע\"ש הוא: \n",
+                "וכתוב בכלבו סי' ל\"ו והא דאמרינן דאין מדליקין את הנרות יש אומרים דאפי' ע\"י א\"י קאמר ואע\"פ שהוא ספק חשיכה ויש מתירין ע\"י א\"י משום שבת דאין שבות במקום מצוה והדלקה ודאי מצוה גדולה היא א\"נ משום דאמירה לגוי שבות ודבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ויש שואלין הא דאמרי' בספק חשיכה אין מדליקין נראה הא ודאי יום מדליקין אע\"פ שהוא סמוך לחשיכה ואמאי והא צריך להוסיף מחול על הקודש דבר תורה וכ\"ת דספק חשיכה הוא התוספת הזה זה ודאי אינו שמפני הספק הוא נאסר וי\"ל שכיון שהתוספת אין לו שיעור מן התורה ובכלל זה גם ספק חשיכה לפיכך אין מדליקין את הנרות לעת כזאת עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים. </b>פי' אם אינו צריך לפירות או לכלים לשבת: ובירושלמי מתני' בכלים גדולים אבל קטנים מערים עליהם ומטבילן תנא רב הושעיא ממלא הוא אדם בכלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו: וכתוב בב\"י א\"ח ס\"ס שמ\"ב וז\"ל ואפשר שרבינו יעקב ז\"ל סובר דמתני' דקתני אין מעשרין את הודאי אבל מעשרין את הדמאי על כרחך לא במעשר לצורך השבת עסקי' דא\"כ אפי' ודאי הוה שרי לעשורי דודאי כל לצורך השבת דבר מצוה הוא וכיון דבשלא לצורך השבת עסקי' לא הוה לן למישרי לעשר אפי' דמאי אם לא מפני הדוחק ולכן כ' רבינו או שהיה טרוד והוצרך לעשר פי' כלומר שמפני הטרדא דוקא שרי הא אם אינו טרוד לא ולפי זה לא התיר רבינו לעשר אלא דמאי דוקא ויותר נראה לומר דאפי' ודאי שרי לעשר ואפי' שלא לצורך השבת אם הוא טרוד ונחפז לדידן דקיימא לן דלא גזרו על שבות בין השמשות בשעת הדחק והא דתנן אין מעשרין את הודאי אתיא כמ\"ד גזרו על שבות בין השמשות וכמו שפי' רש\"י ז\"ל שם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ומערבין. </b>ערובי חצירות וכו'. ובהכי לא קשיא רישא אסיפא. ויש מן הפוסקים מאן דס\"ל דאפי' ערובי תחומין לכתחילה הוא שאין מערבין בבין השמשות אבל אם עבר ועירב ערובו ערוב והיא דעת הרמב\"ם ז\"ל שם פ' ששי: \n",
+                "<b>וטומנין את החמין. </b>נראה פי' מים חמין כדפי' רש\"י ז\"ל בגמ' בברייתא מים חמין למזוג בהן היין לשתות. וכן פי' ר\"ע ז\"ל לקמן בר\"פ כירה ואי קשיא א\"כ סתם לן תנא הכא דלא כב\"ה אפשר דלאו קושיא היא דלקמן במבעוד יום עסק' ולהכי מותר חמין ותבשיל אבל הכא בבין השמשות עסקינן ולהכי דוקא מים חמין מותר. ולפירוש הרז\"ה ז\"ל שאכתוב בריש פירקין דלקמן דפי' דלא איירי פ' כירה בהטמנה כלל ניחא טפי ומ\"מ הנכון בעיני דהכא חמין דקתני לאו דוקא דה\"ה תבשיל דו\"ק. ומצאתי כתוב שבע משניות בזה הפרק כנגד ז' שמות הויה שבמזמור שיר ליום השבת וכנגדם תקנו ג\"כ שבע ברכות בשבת ופרשת שבת מתחלת בזי\"ן זכור את יום השבת ע\"כ: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כירה שהסיקוה בקש או בגבבא וכו'. </b>ובכירה של כלי חרס מיירי ג\"כ מתניתין וכמו שכתבתי לקמן סוף סי' ב' בשם מהרי\"ק ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל נראה לר\"י דקש היינו זנבות השבלים שנשאר בשדה שקורין אישטובלא בלע\"ז ותבן הוא הנקצר עם השבלים ע\"כ: \n",
+                "<b>נותנין עליה תבשיל. </b>מע\"ש להשהותו שם בשבת עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט פי' הר\"ן ז\"ל ולא חיישינן שמא יחתה בגחלים משום דקש וגבבא אין להם גחלת ע\"כ. ובירושלמי כיני מתני מקיימין עליה תבשיל כדפי' ר\"ע ז\"ל ובעיא היא בגמ' דילן ומתני' לפי זה ר' יהודה היא ומאי לא יתן לא ישהה דבלשהות פליגי בחמין ותבשיל ובגרוף וסיפא פליגי בחזרה וכן מוכח מן הגמ' ומן הירושלמי. וכתבו תוס' ז\"ל דמשום דקיימא לן כחנניא דשרי חמין ותבשיל להשהות ע\"ג כירה אפי' בשאינה גרופה דחיק בגמ' לחסורי למתני' דהכי קתני כירה שהסיקוה בקש או בגבבא מחזירין עליה תבשיל בגפת או בעצים לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן את האפר אבל לשהות משהין אע\"פ שאינו גרוף ואינו קטום ומה הן משהין בש\"א חמין אבל לא תבשיל ובה\"א חמין ותבשיל והך חזרה דאמרי לך ברישא פי' במלת נותנים לאו דברי הכל היא אלא מחלוקת ב\"ש וב\"ה היא שבש\"א נוטלין ולא מחזירין ובה\"א אף מחזירין ותנא דידן ס\"ל כר' יהודה בחדא ופליג עליה בחדא דאילו תנא דידן סבר לשהות ואע\"פ שאינו גרוף וקטום ור' יהודה סבר בברייתא בלשהות נמי גרוף וקטום אין אי לא לא. ור\"מ ס\"ל בברייתא דלב\"ש אפי' בגרוף אין משהין כלל ואפי' חמין ולב\"ה בגרוף משהין חמין אבל לא תבשיל ובשאינו גרוף אין משהין כלל אבל להחזיר ד\"ה אם עקר לא יחזיר אפי' בגרוף ובגמ' רמי דר\"מ אדר\"מ ודר' יהודה אדר' יהודה ומשני לה: \n",
+                "<b>בגפת. </b>רש\"י והר\"ן ז\"ל פירשו כאן פסולת של שומשמין לאחר שהוציאו שמנן ע\"כ ודוחק הוא לע\"ד דלא חזי לאסוקי בהו כלל וכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל לא תמצא שפירש רק גפת פסולת של זיתים ושמא ראוין ליבשן ולהסיק בהן דומיא דגללי הבקר וזולתם וכיון שהם מוסקים ודאי שהם מוסיפים הבל טפי מגפת של זיתים כשאינן מוסק [הגה\"ה אכן בריש פירקא דלקמן פי' הרמב\"ם ז\"ל גפת הוא פסולת של זיתים וכן פסולת השומשמין ע\"כ:] ועיין במה שכתבתי לקמן ר\"פ במה טומנין על ענין גפת דתנן התם: \n",
+                "<b>עד שיגרוף </b>הגחלים ויוציאם מן הכירה או שיתן האפר ע\"ג גחלים לכסותם ולצננם עכ\"ל ר\"ע ז\"ל: אמר המלקט כך פי' רש\"י ז\"ל וכתב עליו הר\"ן ז\"ל לפי שהוא מפרש זה הפרק אף בהטמנה דכל שגרוף וקטום ס\"ל שאינו מוסיף הבל כו' וכתב הרז\"ה ז\"ל שהשיאו לרש\"י ז\"ל לפרש כן מפני שראה פ' כירה בין שתי הטמנות סוף במה מדליקין ותחלת במה טומנין ולא נהירא דהיאך אפשר שכירה קטומה אינה מוספת הבל והרי רש\"י ז\"ל הוא עצמו פי' לעיל ס\"פ במה מדליקין מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל מבע\"י גזרה שמא יטמין ברמץ ורמץ היינו אפר המעורב בגחלים אלמא אע\"פ שנתן האפר מוסיף הבל הוא וכן הוא ודאי שהרמץ מחמם את הצונן וכל שמחמם את הצונן מוסיף הבל הוא וכיון שכן היאך אפשר דכי נתן את האפר דהויא נתינה כל דהו כמו שנפרש בסמוך בס\"ד לא יהא מוסיף הבל ותו וכו' עד אלא ודאי עיקרן של דברים כדברי רבינו האי גאון ורבינו אפרים גאון ז\"ל שפירשו דהכא לא אסר בהטמנה כלל אלא כגון שהקדרה יושבת על כסא של ברזל וכיוצא בו או שהיא תלויה באבנים שאין שולי הקדרה נוגעים בגחלים ומש\"ה כל שגרוף וקטום דאיכא הכירא שמסלק דעתו מלחתות בגחלים שרי ע\"כ. ועוד כתב ז\"ל עד שיגרוף או עד שיתן האפר מפר' בירושלמי הגורף צריך שיגרוף כל צרכו כלומ' שלא ישארו שם גחלים כלל וקוטם אינו צריך לקטום עד שלא ניכר שם אש כלל וה\"נ משמע לענין קטימה בגמ' דילן מדאמרינן וכו' ומתני' נמי דיקא דקתני שיתן האפר ולא קתני שיטמין באפר משמע דבקטימה בכל שהוא סגי והיינו טעמה דבקטימה סגי לן בכל דהו ובגריפה בעי גריפה גמורה משום דבגריפה אי גרף מקצת גחלים והניח מקצתן אין בנשארות היכר כלל אבל מכיון שנתן אפר ע\"ג כל הגחלים הא עביד ליה היכרא בכולהו ע\"כ. ובמסקנת מילתיה כתב דנראה לו דברי הרז\"ה ז\"ל שכתב דגורף היינו שיגרוף כל הגחלים לצד אחר אבל אם גרף את הכל והוציא לחוץ אפי' בתנור שרי דליכא למיחש למידי ע\"כ: \n",
+                "<b>בש\"א חמין אבל לא תבשיל. </b>אומר ר\"י דודאי תבשיל אסרי ב\"ש משום דלעולם יפה לו אע\"ג דנתבשל כל צרכו אבל חמין שאין יפה להן אלא עד כדי צרכן אבל מכאן ואילך רע להם כדמוכח בגמ' לא אסרי ב\"ש דליכא למיגזר שמא יחתה דבלא חתוי יוחמו כל צרכן ע\"כ: \n",
+                "<b>בש\"א נוטלין וכו'. </b>אפי' חמין דשרינן להשהות על גבי כירה גרופה או שנתן וכו' כך נראה שצריך להגיה הלשון בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ובה\"א אף מחזירין. </b>בגמ' אמרי' למ\"ד מחזירין מחזירין ואפי' בשבת מכלל דעיקר פלוגתייהו בחול היא ועוד מדקדק ר\"ת מדקאמר לא יתן עד שיגרוף ואי לא יתן לא יחזור הוא איך יגרוף או יקטום בשבת והל\"ל אא\"כ גרף וקטם אלא בחול נמי אסור להחזיר וכי תימא א\"כ לב\"ש למה לא מחזירין פירשו בתוס' ז\"ל דכל שהוא סמוך לחשיכה כ\"כ שכשהתבשיל צונן אינו יכול להתחמם מבע\"י לב\"ש אסור וכל כה\"ג מיקרייא חזרה וכי יהיב לה ע\"ג כירה מקמי הכי מקרי שהייה ואפשר ג\"כ שאפי' היה התבשיל חם כל שאילו היה צונן לא היה שהות ביום כדי להתחמם אסור לב\"ש משום גזרת הגאון [צ\"ל הרואין.] וב\"ה שרי וכתבו בתוס' דמדב\"ש אסרי כה\"ג אפי' בגרופה נשמע לב\"ה כשאינה גרופה דכל שהוא סמוך לחשיכה כ\"כ אסור ולא נ\"ל כן משום דב\"ש לעעמייהו אזלי דבעו בכולהו מלאכות שאדם מתחיל מבע\"י הוא אם נעשה מקצת מעשה שלהן קודם לחשיכה אבל לב\"ה דמתירין בכולן עם השמש כדאיתא בפ\"ק אפי' אין שהות ביום כדי להתחמם שרי ומש\"ה אמרינן בגמ' לדברי האומר מחזירין מחזירין ואפי' בשבת משום דלהחזיר סמוך לחשיכה לא איצטריך להו לב\"ה דהא בכל המלאכות כולן הן מתירין עם השמש אלא משום דחזרה דשבת גופיה הוא דאיצטריכו לאפלוגי אבל אה\"נ דאפי' זבשאינה גרופה מבעוד יום שרי. הר\"ן ז\"ל. \n",
+                "<b>ומצאתי </b>בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל כירה זו עשויה כעין חצי עגול ופתותה מצד א' ופתוחה מלמעלה כשיעור שתי קדרות ופעמים שנותנין בתוכה ופעמים על גבה וכיון שהיא כ\"כ פתוחה מלמעלה אינה מחזקת תמימותה כמין כיפה שאינה פתוחה מלמעלה אלא שיעור קדרה א' ולא פתוחה ממש אלא חלול כמין כברה וכ\"ש כמו תנור שהוא פתוח פתח קטן מלמעלה וסגור מכל צדדיו כי אם מעט. וגחלת קש וגבבא אינה בת קיימא ואין חמימותם רב וגדול להעלות לקדרה ההבלא מפני שהיא למעלה ומש\"ה א\"צ שיגרוף כל הגחלים מתחת הקדרה כלומר להוציאם חוץ מן הכירה לגמרי ומשהה קדרתו על הכירה עד חצי הלילה או עד למחר ולא גזרינן שמא ימצאנה צוננת וירתיחנה דכיון שלא הדליק אלא בקש ובגבבא ולא הדליק אלא בתוך כירה ולא בתוך תנור גילה דעתו שאינו מתרצה בחמימות קדרתו. בגפת ובעצים. שגחלתם קיימת זמן מרובה ומוסיפין הבלא בכל עת ומבשלין הקדרה מאליהן. לא יתן. מפרש בגמ' לא ישהה אפי' לשהות על הכירה קדרתו מבעוד יום אסור עד שיגרוף כל הגחלים לגמרי מכל הכירה משום דמוסיפי' הבלא וכונת זה האיש ודעתו בחמימות שהרי בשל בעצים וגפת ושמה ימצאנה בשליש הלילה או בחציה צוננת וירתיחנה בגחלים שתחתיו. או עד שיתן אפר. צוננת ע\"ג גחלים לכבותן ולצננן וכיון שגילה דעתו שאין רצונו בחמימות קדרתו לא גזרינן שמא יחתה בגחלים אע\"פ שהן לוחשות מתחת האפר שנתן עליהן. בש\"א חמין אבל לא תבשיל. כלומר ומה הן משהין ע\"ג כירה כשהסיקוה בקש ובגבבא אע\"פ שאינה גרופה או כשהסיקוה בגפת ובעצים כשהיא גרופה וקטומה ב\"ש סברי דוקא חמין מים חמין דלא צריכי לבשולי וליכא למיגזר שמא יחתה דבמעט חמימות סגי ליה אבל תבשיל שאינו מבושל כל צרכו אע\"פ שהוא מבושל כמאכל בן דרוסאי אסור לשהותו ע\"ג כירה אע\"פ שקטמה דגזרינן שמא יחתה אח\"כ ואפי' בגרופה לגמרי גזרינן גרופה אטו קטומה א\"נ יכניס הגחלים לכירה שהוציא חוצה לה וב\"ה ס\"ל כיון שגילה דעתו מעיקרא שאינו מקפיד בחמימות הקדירה ובבשוליה שהרי גרף אותה או שקטמה מותר לשהות על גבה. בש\"א נוטלין. כלומר כי היכי דפליגי בלשהות וב\"ה מקילין בשהיית הקדירה ע\"ג הכירה ה\"נ פליגי בלהחזיר בליל שבת או בשבת עצמו דב\"ה מקילין ומתירין להחזיר הקדירה שנטל ממנה והשאיר ממנה לצורך מחרתו ולא גזרינן דילמא אתי לאחתויי כיון שרוצה בחמימות קדירתו שהרי מחזירה ע\"ג כירתו ולב\"ש מחמירין אפי' במים חמין שהתירו לשהות אסרו להחזיר. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שהסיקו וכו'. </b>כתב ר\"ח ז\"ל וקיי\"ל מתני' בתנור של נחתומין ותנור של נחתומין מפורש בפ' לא יחפור אבל תנור דידן ככירה של נחתומין הוא הר\"ן ז\"ל ונלע\"ד פי' תנור דידן היינו פורני שפיהם מן הצד דכיון שפיהם מן הצד לא נפיש הבלייהו ודיינינן להו ככירה ומהני להו גריפה וכ\"נ מב\"י סי' רנ\"ג. \n",
+                "וכתבו תוס' ז\"ל אי להחזיר תנן הכא נמי האי לא יתן ר\"ל לא יחזיר אבל לשהות משהה אפי' בתנור שאינו גרוף וקטום ע\"כ. \n",
+                "והילך פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל תנור שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו יותר ויותר מכירה ומש\"ה אפי' הוסק בקש ובגבבא הרי הוא אסור ואע\"פ שהוא גרוף וקטום אסור לשהות עליו שכיון שהוא משתמש ומבשל בתנור ומשהה בו בע\"ש נמצא שדעתו נכונה ומקפיד בחמימות קדרתו וגזרי' שמא יחתה בגחלים ואע\"פ שגרוף וקטום כדפרי'. כיפה שהסיקוהו. כיפה אין בו אלא שפיתת קדרה א' ומשמר חומו והכסוי של מקום שפיתת הקדרה עשוי חלולין כמין כברה. בגפת ובעצים שחמימותם רבה שהרי מוסיפין גזרה שמא יחתה אבל בקש ובגבבא לא גזרינן ע\"כ. וכתב בספר לבוש החור סי' רנ\"ג סעיף א' וז\"ל וכופח שהוא מקום שפיתת קדרה א' חומה רב מכירה פחות מתנור לפיכך אם הוסק בקש או בגבבא דינו ככירה ומותר ע\"י גריפה וקטימה. י\"א דקש וגבבא בכופח אפי' בלא גריפה וקטימה הרי הוא כגפת ועצים בכירה כשהוא גרוף וקטום לפיכך כופח בקש או בגבבא מותר אפי' בלא גריפה וקטימה ואם הוסק בעצים ובגפת דינו כתנור ולא מהני ליה גריפה וקטימה ואסור אפי' לסמוך לה ותנורים שלנו שפיהם מן הצד דינם ככירה שאין חומם רב כ\"כ כמו שהיו תנורים שלהם שהיו עשויים בענין אחר ע\"כ: \n",
+                "<b>בין מעל גביו. </b>בגמ' מפרש ליה אביי אפי' לסמוך על דפנו ואין צריך לומר על שפתו ותניא כותיה: \n",
+                "<b>תנור שהסיקוהו בקש או בגבבא </b>אין סומכין ואין צ\"ל על גביו ואין צ\"ל בתוכו ואין צ\"ל בגפת או בעצים. כופח שהסיקוהו בקש או בגבבא סומכין לו ואין נותנין על גביו בגפת ובעצים אין סומכין לו: \n",
+                "<b>כופה. </b>בה\"א היא גירסת הערוך בכל מקום שהוא מוזכר וכן הוא בס' כל בו סי' ל\"א וכן מצאתיו בפי' הר' יהונתן ז\"ל וכדכתיבנא. וכתב מהרי\"ק ז\"ל בטור סי' רנ\"ג דאין הפרש בין כופח דזמן חכמי התלמוד לכופח דידן שאע\"פ שאותם היו של חרס ושלנו הם של טיט אינו מעלה ולא מוריד לחלק ביניהם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל. </b>נקד הר\"מ ז\"ל המ\"ם והחי\"ת בציר\"ה אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל נקד החי\"ת בפת\"ח וכן נראה בעיני. בגמ' פשטינן דאם גלגל חייב חטאת מדתנן לקמן פ' חבית חוץ מן המליח הישן וקולייס האספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן דמדקרי ליה גמר מלאכה ש\"מ זהו בשולו וחייב: \n",
+                "והילך פי' הר' יהונתן ז\"ל אין נותנין ביצה בצד המיחם מיחם קומקום של נחשת שהוא חם מאד ומשים הביצה סביביו לדפני המיחם בשביל שתתגלגל פי' שתצלה קצת עד שתהא מגולגלת כלומ' שתצלה מסביבותיה אע\"פ שאין תוכה צלוי ומפר' בגמ' שאם גלגל חייב חטאת: ולא יפקיענה בסודרה ולא יכסנה בסודרין שהוחמו אפי' בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר דגזרי' תולדות חמה אטו תולדות אור ור' יוסי מתיר דלא גזר אבל אם היו אלו הסודרין חמין מחמת האור לא הוה פליג ר' יוסי בהא דבודאי גזרינן תולדות אור הכי מפרש בגמ': ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מכח החמה בשביל שתצלה וה\"ה בשביל שתתגלגל אלא נקט בקומקום גלגל לפי שאין בו כח כ\"כ לצלותה לגמרי אבל בחול ובאבק דרכים יש בהם כח גם לצלותה לגמרי. ע\"כ: \n",
+                "<b>ור' יוסי מתיר. </b>בתולדות חמה אי גזרי' אטו תולדות האור אי לא פליגי אבל בחמה עצמה לכ\"ע שרי וכדתנן סתמא לקמן פ' חבית. ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו דחמה באור לא מחלפא דלגזור הא אטו הא. \n",
+                "<b>ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים. </b>אע\"ג דאמרי' בפ' לא יחפור דחול דקריר מיקרר דחמים מחים והכא ביצה היא קרה הכא מיירי בחול שהוחם בחמה דומיא דאבק דרכים תוס' ז\"ל: וכתב הר\"ן ז\"ל דבקמח וכיוצא בו ליכא משום גומא שאל\"כ יהא אסור ליטול קמח ביו\"ט ללוש אלא ודאי קמח וכיוצא בו אין בו משום גומא והכי איתא בירושלמי דפירקין דגרסי' התם תמן אמרין חמה מותרת תולדות חמה אסורין ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדות חמה מותרת ופרכי' מתני' דהכא פליגא על רבנן דהכא ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים ופרקינן שניא היא שהוא עושה חריץ אילו אמר בקמח יאות. אלמא בקמח אין בו משום חריץ ולא משום גומא עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה שעשו אנשי טבריא. </b>ובגמ' מוקמי' אליבא דמ\"ד דטעמא דלא פליג ר' יוסי בחול ובאבק דרכים משום מזיז עפר דארישא דלא יפקיענה בסודרין דפליגי רבנן [ור' יוסי קאי האי מעשה ורבנן קאמרי ליה לסיוע למילתייהו והכי קאמרי ליה רבנן לר' יוסי הא מעשה דאנשי טבריא דתולדות חמה הוא ואסרי רבנן וא\"ל ר' יוסי ההוא תולדות האור הוא דחלפי אפתחא דגיהינם ולמאן דמפרש טעמא דר' יוסי דלא פליג בחול ובאבק דרכים משום גזירה דשמא יטמין ברמץ דמאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי והאי לבשולי ותרווייהו דרך הטמנה מה לי רמץ מה לי חול ומש\"ה מודה ר' יוסי המעשה דטבריא אסיפא קאי לסייעתא דחול ואבק ולאורויי דתולדות חמה כי הא דטבריא אסירי לדברי הכל דדמיא להטמנה שמטמין מים במים ואי שרינן ליה אתי לאטמוני ברמץ: \n",
+                "<b>והביאו סילון של צונן. </b>[מצאתי מוגה צונין ביוד ובחירק]: נראה לר\"י דסילון לא היה מתערב בחמין כי היה מוקף מחיצות מכל צד והיו מתחממין המים צוננין שבסילון מתמת חמי טבריא ולא היו רוחצין בחמי טבריא עצמן לפי שריחן רע והשתא דמי להטמנה שמים צוננין היו נטמנין בתוך החמין להתחמם וכמו שמדמה לה בגמ'. תוס' ז\"ל: וסיים בה הר\"ן ז\"ל דסילון זה היה עובר בתוך האמה ופיו יוצא לחוץ והיו מימיו נשפכין לעוקא שבקרקע ע\"כ: \n",
+                "<b>אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת אסורין ברחיצה וכו'. </b>ובגמ' בעינן מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו אלא חמין שהוחמו בשבת הוא דאסורין הא חמין שהוחמו מע\"ש מותרין והתניא חמין שהוחמו מ\"עש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו ומוקמינן למתני' אליבא דר' שמעון דמתיר להשתטף כל גופו בשבת בחמין שהוחמו מע\"ש: \n",
+                "והילך פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל סילון צר וקטן הוא בתוך האמה [המלים \"מתוך האמה\" מסופקות כי מטושטשות הן בכ\"י] ולפי שחמי טבריא חמין יותר מדאי שאין אדם יכול לרחוץ בהם היו מערבין בחוכו דרך הסילון מים צוננין ואסרו להם חכמים דדמיין להטמנה שמטמין מים במים שמחממין ואמרו אם בשבת היה המעשה הזה יהבינן ליה כחמין שהוחמו בשבת שאסורין להשתטף בהן כל גופו כלומר לשפכן על ראשו ורובו וגם בשתיה ואם אירע זה המעשה בחמין שהוחמו בי\"ט שהן אסורין להשתטף בהן כל גופו שאפי' ב\"ה לא התירו להחם בי\"ט אלא [לרחוץ] פניו ידיו ורגליו בלבד אבל להשתטף בהן כל גופו אסור ומותרין בשתיה אפי' לב\"ש דהא ב\"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם ראוין לשתיה כלומ' לצורך שתיה אבל לא לצורך פניו ידיו ורגליו ובית הלל מתירין אף לרגליו ואע\"פ שזה המעשה של אנשי טבריא מערב שבת אפ\"ה אסרוהו דהא הוי הטמנה בדבר המוסיף הבל ואסור להטמין בדבר המוסיף [הבל] אפי' מבעוד יום כדתנן בפ' במה טומנין דההוא ודאי מבע\"י אסור דאי משחשכה היכי קתני אבל טומנין בכסות ובכל דבר שאינו מוסיף הבל הא תנן בספק חשכה וספק אינה חשכה הוא דאמרי' וטומנין את החמין אבל בודאי חשכה לא עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>מוליאר הגרוף שותין ממנו בשבת. </b>היינו כמו שותין על ידו ולומר שמותר לתת מים בתוכו בשבת ולשתות שדרכן היה למזוג בפושרין ואשמעינן תנא דמוליאר אע\"פ שהגחלים סמוכין לקבולו הגדול אפ\"ה לא מיקרי כלי ראשון כיון שאין אותו קבול גדול עומד על הגחלים שעומדין בקבול התחתון אבל אנטיכי ה\"ל כלי ראשון ועדיף נמי מיניה לפי שמקום המים ומקום הגחלים כלי אחד הוא ועיקר רבותא דהך מתני' למוליאר איצטריך דלא דיינינן ליה ככלי ראשון וכדי שלא תאמר דלא מיקרי כלי ראשון אלא כאנטיכי שמקום המים והגחלים הכל כלי אחד סמך ליה ענין אידך מתני' שהמיחם שפינהו כלומר שפינהו מע\"ג האור ויש בו מים חמין דקתני שלא יתן לתוכו צונן כדי שיחמו דאע\"פ שלא היו הגחלים במיחם זה לעולם אפ\"ה כלי ראשון מיקרי. הר\"ן ז\"ל ובטור א\"ח סימן תנ\"ד פי' מוליאר הוא דוד גדול שנחשתו עבה ותלוי על מקום האש ומים שבתוכו פושרין אפי' כשאין האש תחתיו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן. </b>גם פה מצאתי בציר\"י החי\"ת אבל הר\"י נקדה בפתח וכדכתיבנא. וראיתי [עוד] שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת צונין בכולהו מתניתין ביו\"ד ובנקודת חירק תחת הנו\"ן בכל מקום שהוא שנוי במשנה: וכתוב בב\"י (שי\"ח) ואע\"פ שבפי' המשנה כ' הרמב\"ם ז\"ל כאוקימתא דאביי כבר מצינו בהרבה מקומות בחבור שחזר בו ממ\"ש בפי' המשנה ע\"כ בקיצור שהוא ז\"ל האריך ע\"ש. ואוקימתא דאביי בגמ' הכי איתא המיחם שפינהו מן האור לא יתן לתוכו. מים מועטין בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו מים מרובין או לתוך הכוס כדי להפשירן וכן הוא בפי' ר\"ע ז\"ל: ומשמע דגרסי' לתוכו או לתוך הכוס וכן הוא בגמ' גם בערוך ערך פשר וברב אלפס ז\"ל ובהר\"ן ז\"ל כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד , אבל בירושלמי משמע קצת לע\"ד דלא גרסי' רק אבל נותן הוא לתוך הכוס דגרסי' התם בשם ר' יוחנן לא שנו אלא לתוך הכוס הא לתוכו לא ע\"כ. ומיחם שפינה ממנו מים לאביי לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף דמתני' ר' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור ופי' הר\"ן ז\"ל דאע\"ג דלא קיימא לן כר' יהודה בדבר שאין מתכוין מסיק אביי למילתיה הכי משום דמתני' קשיתיה דמדקתני המיחם שפינהו ולא קתני המיחם שפינה ממנו מים אלמא כשפינה ממנו מים לעולם אסור כר' יהודה עכ\"ל ז\"ל אבל רב אדא ס\"ל בגמ' דמיחם שפנהו ר\"ל שפינה ממנו חמין לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן ואע\"ג דמצרף לית לן בה דמתני' ר\"ש היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר וקיי\"ל כר\"ש: וכתב הר\"ן ז\"ל דאע\"ג דבמיחם תנן במתני' שנותן לתוכו כדי להפשירן ה\"מ מיחם שאינו חם ביותר אבל באמבטי דאסרו ב\"ה בברייתא בגמ' צונן לתוך חמין אפי' ליתן לתוכו מים צוננין הרבה שאינו אלא להפשיר אסור דאמבטי מתוך שמקפידין הרבה על חומו אסרו בו אפי' הפשר ובכלי שני בכולהו גווני שרי ואפי' טפי מהפשר דכיון דכלי שני אינו מבשל למאי ניחוש לה דאע\"ג דתנן אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן לא תידוק מיניה דטפי מהפשר אפי' בכלי שני אסור דליתא אלא משום דכלי שני אינו מבשל חמין שלו הפשר קרי ליה א\"נ משום מיחם נקט הכי אבל בכלי שני בכל ענין שרי עכ\"ל ז\"ל: ועיין בתוס' ז\"ל ד\"ה אבל באמבטי שפלפלו בזה ומתוך לשונם היה משמע קצת דל\"ג רק אבל נותן הוא לתוך הכוס כדי להפשירן וליתא כדמוכחא כולה סוגיא וגם בדבריהם ז\"ל וז\"ל בדבור הנזכר ובמתני' דנקט במיחם שהוא ראשון לא יתן לתוכו מים הל\"ל באמבטי שהוא שני לא יתן לתוכו מים אלא דמתני' מיירי בשתיה ומפליג בין מיחם לכוס ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דס\"ל להאי תנא דכלי שני מבשל וכו' ולקמן תנינן אבל וכו'. אמר המלקט גם הכא בברייתא בגמ' פליגי עליה דבכוס מותר אפי' מועטין חדא דכלי שני הוא ועוד דכיון דלשתיה קבעי להו לא ניחא ליה שיוחמו הרבה: \n",
+                "<b>האלפס והקדרה וכו'. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה הלפס: \n",
+                "<b>אבל נותן הוא לתוך הקערה וכו'. </b>מהכא ליכא למידק דערוי ככלי שני מדקתני לא יתן לתוכה תבלין ולא אשמעינן רבותא אפי' שלא יערה על הקערה שבתוכה תבלין דאדרבה דוק מסיפא דקתני אבל נותן הוא לתוך הקערה ולא קתני מערה על הקערה שתבלין בתוכה. ורבינו שמואל מביא ראיה דערוי ככלי שני מהא דקיי\"ל תתאה גבר ולר\"י נראה דערוי ככלי ראשון ומביא ראיה מפ' דם חטאת וכו'. ופלוגתא היא נמי בירושלמי ונראה דהתם מסיק דערוי ככלי ראשון ונראה דערוי לא הוי לא ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה דהא קיימא לן וכו' ע\"כ קוצר לשונם של תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>לכל הוא נותן. </b>פשיט בגמ' אפי' לכלי ראשון דר' יהודה ארישא קאי ולקולא דתניא ר' יהודה אומר לכל אלפסין הוא נותן לכל הקדרות רותחות הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר אלא שבפרק כל שעה פי' רש\"י ז\"ל לכל הוא נותן לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכלי שני חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שהחומץ מבשלן ואע\"פ שקדם ע\"כ. ויש לתמוה שהוא הפך מה שפושט כאן בגמ' לגמרי ועיין עוד במ\"ש לקמן פ' חבית סי' ב'. \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן , </b>וממתני' שמעינן דאין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה דדמי לנותן כלי תחת הנר לקבל בו את השמן. וכתבו תוס' ז\"ל והר\"ן ז\"ל אין נותנין בשבת כלי תחת הנר לקבל בו את השמן המיטפטף משום דשמן מוקצה הוא ואסור לבטל כלי מהיכנו כלומר להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו משם משום דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט כן פי' רש\"י ז\"ל כאן טעמא דמבטל כלי מהיכנו ובפ' בתרא פירש דאסור משום דמחזי כסותר ע\"כ: \n",
+                "<b>אין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן. </b>גמ' תניא מותר השמן שבנר ושבקערה אסור ר\"ש מתיר משמע דמתני' דלא כר\"ש ומוכח בגמ' דלא התיר ר\"ש אלא בקערה שהיא קטנה דומיא דנר דאסיק אדעתיה מבע\"י שיכבו מהר וישתמש בהן אבל בקערה גדולה לא אסיק אדעתיה שיכבה כל היום ואסור: וכתבו בתוס' ז\"ל פ\"ק דביצה דף ו' דמיתורא דמתני' דקתני לפי שאינו מן המוכן מרבינן אע\"פ שכבה הנר כבר אסור אחרי כן לפי שאינו מן המוכן ע\"כ: \n",
+                "<b>מטלטלין נר חדש וכו'. </b>ושלשה מחלוקות בדבר איכא בברייתא בגמרא דתניא מטלטלין נר חדש אבל לא ישן דברי ר' יהודה ר\"מ אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו באותה שבת ר\"ש אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת. ופי' הר\"נ ז\"ל טעמיה דר' יהודה דאית ליה מוקצה מחמת מיאוס אע\"פ שלא הדליקו בו באותה שבת דבנר של חרס עסקינן דמאיס ור\"מ מוקצה מחמת איסור אית ליה ולית ליה מוקצה מחמת מיאוס ר\"ש אפילו מוקצה מחמת איסור לית ליה אבל מוקצה מחמת חסרון כיס כגון מסר הגדול ויתד של מחרישה אפילו ר\"ש מודה ביה דאסור וכן כוס וקערה ועששית שכבו אפי' לר\"ש לא יזיזום ממקומם דכי שרי ר\"ש בברייתא בגמ' מותר השמן שבנר ושבקערה אוקימא לה בגמ' בקערה זוטרתי דומיא דנר וכדכתבינן: ועי' בגמ' דף מ\"ו סוף ע\"ב דרמי דר\"ש אדר\"ש ומשני ליה. ומה דבכמה דברים קיי\"ל כר\"ש דלית איסור מוקצה אלא בגרוגרות וצמוקין בלבד ובכמה דברים קי\"ל דאסוריי משום מוקצה היינו משום דבכמה דברים אפי ר\"ש מודה דאסורין הם [הג\"ה פירש\"י ז\"ל נר חדש שלא דלקו בו מעולם אבל לא ישן דמוקצה מחמת מיאוס הוא ע\"כ פי' חדש שלא דלקו בו מעולם אפי' באותה שבת. וז\"ל שם בפ\"ק דחולין דף י\"ד נר של חרש וכשהיא חדש חזי למירמי ביה פירא אבל לא ישן דמוקצה הוא מחמת שהדעת קצה בו ע\"כ.]: \n",
+                "והילך פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל מטלטלין נר חדש שלא דלק בו נר מעולם וחזי לאשתמושי ביה מידי שהרי אינו מאוס אבל לא ישן ואע\"פ שלא הדליקו בו בשבת משום דמוקצה הוא מחמת מיאוס וכ\"ש אם הדליקו בו בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור ור\"ש פליג ואמר שאפילו הוא נר של חרס שיש בו מחמת מיאוס או הוא של נחשת והדליקו בו בשבת או של חרס והדליקו בו בשבת דאיכא תרתי לגריעותא אפ\"ה מותר לטלטלו דלית ליה לא מוקצה מחמת מיאוס ולא מוקצה מחמ' איסור חוץ מן הנר הדלוק בשבת בעוד שהוא דולק דגזרי' דילמא אי מיטלטלא בחצר או בביתו מחמת מהירותו תשקע הפתילה בשמן אבל אם כבה מותר לטלטלו ולית הלכתא כותיה. ע\"כ: \n",
+                "<b>נותנין כלי תחת הנר וכו'. </b>וכתבו שם תוס' ז\"ל אליבא דר' יצחק דמוקי לה בצריך למקומו תימה לר\"י מ\"ש דגבי שמן תני אין נותנין וגבי ניצוצות נותנין בתרוייהו ה\"מ למיתני נותנין בצריך למקומו או בתרוייהו אין נותנין באין צריך למקומו ונראה לר\"י דמעיקרא אשמעינן דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת וגבי ניצוצות דבתר הכי אשמעינן דבצריך למקומו שרי אי נמי וכו' ע\"ש: עוד הקשו ז\"ל וא\"ת מה צריך כמה משניות לאשמועינן דבצריך למקומו שרי וי\"ל דלגבי ניצוצות איצטריך לאשמועינן דלא תימא אפי' בצריך למקומו אסור משום דילמא אתי לכבויי וכן ההיא דכופין קערה שלא תאחוז וכו' וההיא דקורה שנשברה נראה לרשב\"א ז\"ל דאיצטריך לאשמועינן דלא חיישי' שמא יעלה את הקורה להעלות כדתנן בפ' שואל וכן קורה שנשברה סומכין אותה וכו' לא שתעלה אלא שלא תוסיף ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא יתן לתוכו מים וכו' </b>בירוש' מוקי לה כר' יוסי דאסר לקמן בפ' כל כתבי בכלי חרס חדשים מלאים מים לעשות בהן מחיצה מפני שהן מתבקעין ומכבין את הדליקה אבל בגמ' דילן מוקי לה רב אשי אפי' כרבנן דשאני הכא מפני שמקרב את כבויו: ופי' הר\"ן ז\"ל ול\"ד לטלית שאחז בה האור דשרינן בפ' כל כתבי ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה דהתם היינו טעמא לפי שאין המים מכבין את הדליקה אלא מונעים שלא יתפשט האור אבל הכא מקרב כבוי טפי מגורם הוי ואסור ע\"כ וכן פיר' תוס' ז\"ל: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במה טומנין וכו'. </b>ועי' במ\"ש בנ\"י ר\"פ לא יחפור בשם ה\"ר יונה ז\"ל. ובגמרא בעינן גפת של זיתים תנן אבל של שומשמין שפיר דמי או דילמא דשומשמין תנן וכ\"ש דזיתים דלא ומשמע דאסיקנא דגפת דמתני' אפי' דשומשמין כיון דלענין תחלת הטמנה מיירי ומיהו אם טמן כבר החמין בתוך קופה של מוכין ע\"ג גפת של זיתים שהוא חם ביותר אסור להניח אותה קופה שם ע\"ג הגפת אבל ע\"ג גפת של שומשמין מותר להניחה. והרמב\"ם ז\"ל [בחבורו] סתם דבריו. אע\"פ שכאן פי' גפת הוא פסולת שיוצא מתחת קורת בית הבד אחר שיצא ממנו השמן וכן פסולת השומשמין ע\"כ. ונלע\"ד דדוקא הכא גבי הטמנה איצטריך תלמודא למיבעו אי של זיתים תנן אי אפילו של שומשמין משום דמיירי בגפת שאינו מוסק אבל בגפת דתנן לעיל גבי כירה דהוי מוסק ודאי דהוי אפי' של שומשמין וכמו שכתבתי לעיל בשם רש\"י והר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ולא בחול. </b>בגמ' ב\"ב דף י\"ט פריך דמ\"ש הכא גבי שבת דקתני חול ולא קתני סלעים ומ\"ש התם לענין הרחקה דקתני סלעים ולא קתני חול ותירץ רבא דהכא היינו טעמא דלא קתני סלעים משום דאין דרך להטמין בהן דמשברין הקדרה והתם היינו טעמא דלא קתני חול משום דמחמימי מתחמם פי' כגון גבי הטמנה דמתני' וגבי קרירי כגון כותל דהתם קריר: וכתב הר\"ן ז\"ל והכי נמי איתא בירושלמי תמן תנינן ומטילין אותו על החול כדי שימתין הדין חלא מירתח רתח ומצנן צנינא הדין תבן בעל פקדון כמה דאת יהיב ליה הוא יהיב לך: \n",
+                "<b>בזמן שהן לחין. </b>בגמ' בעי לחים מחמת עצמן שהן מחממין יותר מלחים מחמת משקה שנפל עליהן משיבשו או דילמא אפי' לחין מחמת משקה ודחי לה. וכתבו הפוסקים דנקטינן לקולא ואפשר דמתני' נמי דייקא הכי דקתני אבל טומנין בהן כשהן יבשין דאיכא למידק דכיון דקתני דאין טומנין בהן כשהן לחים ממילא משתמע דטומנין בהם כשהן יבשין אלא ממשנה יתירה שמעינן דטומנין בהן כשהן יבשין אע\"פ שהן לחין מחמת משקה כנלע\"ד דן\"ק. אלא שמדברי הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ד נראה שהוא ז\"ל מפר' דלחין מחמת דבר אחר מחממין טפי ואסור בכל גווני שכך כתב או זגין ומוכין ועשבים בזמן ששלתן לחים ואפי' מחמת עצמן ע\"כ והוא הפך ממה שפירש בפי' המשנה: וכתוב בספר לבוש החור סימן רנ\"ז ומוכין פי' כל דבר רך כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים כל אלו קרויין מוכין וזגין ועשבין אלו שלשתן ג\"כ מוסיפין הבל כשהן לחין ע\"כ והם דברי רש\"י ז\"ל. ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל ובברייתא תני שכל אלו שאסרנו בשביל שמוסיפין הבל אע\"פ שאינם נוגעים לקדרה אלא שסודר של בגד או קופה מפסקת ביניהם אסור להטמין בהם שכ\"כ הם מוסיפים הבל דלא דמי לקטום דתנן לשהות ע\"ג כירה כשהיא גרופה וקטומה דהתם יש היכרא בדבר אבל בזה אין היכרא כלל ועוד דגחלים הקטומים באפר צוננת הולכים וכבים משא\"כ בתוך הנזכרים במשנה ע\"כ: \n",
+                "<b>טומנין בכסות. </b>בברייתא בגמ' קאמר ר' אושעיא אבל לא בכסות לחה דהיינו ממרטא דביני אטמא ולא בפירות לחים אלא בכסות יבשה ובפירות יבשים וכתבו בתוס' ז\"ל נראה דר' אושעיא פליג אמתני' ע\"כ: \n",
+                "<b>ובפירות. </b>כגון חטים וקטניות: \n",
+                "<b>כנפי יונה. </b>נוצה רש\"י ז\"ל. והה\"נ כל שאר נוצות דשאר עופות: \n",
+                "אית דגרסי בבא דנעורת קודם בבא דנסירת וכן משמע מפי' רש\"י והרמב\"ם ז\"ל וכן הוא בירושלמי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל ר' יהודה וכו' עד שמצא בגמרות ג' שלפניו: אמר המלקט נראה שצריך למחוק אותה הגימל: \n",
+                "עוד שם ואין הגירסאות כן אלא וכו' אמר המלקט הרמב\"ם ז\"ל אזיל בשיטת גרסת רבו רב אלפס ז\"ל: וגם הראב\"ד ז\"ל יישב גירסא זו בפירוש דחוק מלבד דלכל הפירושים שבגרסא זו קשה דרמץ ודאי דבר המוסיף הבל הוא ולגרסתם ז\"ל רמץ דבר שאינו מוסיף הבל הפך המוחש ולדוחקים עוד רבים בחר ר\"ע ז\"ל בגרסת רש\"י ז\"ל אשר שם דף ל\"ד שכתב ה\"ג אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין וכן' כדכתב ר\"ע ז\"ל: והרא\"ש והר\"ן ז\"ל הסכימו ג\"כ לגירסת רש\"י ז\"ל גם הרב המגיד ועיין בבית יוסף א\"ח סימן רנ\"ז: \n",
+                "<b>ובנעורת של פשתן דקה. </b>אית דל\"ג מלת דקה וכן ברב אלפס ובהרא\"ש ז\"ל ובשאר פוסקים ליתא וכן נלע\"ד דאי לא תימא הכי קשה דודאי בעינן למימר לכאורה דהאי דקה קאי בין אנסורת של חרשין בין אנעורת של פשתן א\"כ כי בעינן בגמ' ר' יהודה אהיכא קאי כמו שאעתיק בסמוך נמצא דבין קאי אנסורת בין אנעורת הוי פלוגתא מן הקצה אל הקצה דת\"ק דוקא בדקים שרי ור' יהודה דוקא בגסים שרי ותו אמאי לא בעי נמי אי קאי נמי אתרוייהו אע\"ג דלא קתני דקים וגסים לשון רבים וגם לפי הפשיטות דר' יהודה קאי אנעורת של פשתן הוי פלוגתא מן הקצה אל הקצה ואנן קיי\"ל דאפושי במחלוקת לא מפשינן דוק. אלא שלא מצאתי שהגיה לא רש\"ל ז\"ל ולא הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. אח\"כ מצאתי שה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה וגם הגיה להקדים בבא של ובנעורת של פשתן קודם בבא של ובנסורת של חרשין: \n",
+                "<b>ר' יהודה אוסר בדקה וכו'. </b>בגמ' בעינן ר' יהודה אנסורת של קרשין קאי או אנעורת של פשתן ופשטינן דאנעורת של פשתן קאי דהכי קתני בהדיא בברייתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומנין בשלחין. </b>פי' רש\"י ז\"ל בפרק כל כתבי דהכא מיירי בעור בהמה גסה דחזי למיזגא אבל הא דאמרי' התם דאין מטלטלין אלא עור אגב בשר מיירי בעור בהמה דקה דלא חזי למיזגא עליה ע\"כ. ולפירושו הא דביצה דנותנין עור לפני הדורסן דמפ' התם טעמא משום דהתירו סופן משום תחלתן כדי שישחוט לצורך י\"ט דמשמע אבל עור דעי\"ט אסור לטלטל מיירי בעור בהמה דקה והא דתנן בפ' כל כתבי פורשין עור של גדי ע\"ג התיבה צריך לומר לפירושו דמיירי כשיחדו לישיבה. ור\"ת ז\"ל מפרש דהכא מיירי ביבשים דחזי למזגא עלייהו והתם בלחים תוס' ז\"ל והביאוה הם ז\"ל פ' דם חטאת (זבחים דף צ\"ד) וגם הר\"ן ז\"ל פירש עורות דמתני' דוקא ביבשים כדפי' ר\"ת ז\"ל: ובגמ' איכא פלוגתא דתנאי ואמוראי אי דוקא של בעה\"ב או אפי' של אומן דקפיד ופסק הלכה אפי' של אומן דהכי אמר ר' ישמעאל ב\"ר יוסי אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ונשב עליהן כלומר בשבת היו עושין כן ומעשה רב דאי לאו דקים ליה לא הוה עביד אע\"ג דאיהו ר' יוסי ס\"ל דאפי' של אומן: \n",
+                "<b>כיצד יעשה נוער את הכסוי והן וכו'. </b>אית דגרסי נוטל את הכסוי וכן נראה הגי' יותר נכונה וכן הגיה רש\"ל ז\"ל. ומלת הכסוי מצאתי מנוקד בשב\"א הכ\"ף וכתב שם המנקד ז\"ל כדכתיב כסוי עור תחש. אך ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ג\"כ כסוי. ופי' הר\"ן ז\"ל ות\"ק לא איירי אחר שנטל הכסוי מה יעשה אם יקח התבשיל משם או יסלק הקדרה מן הקופה ומש\"ה פליג ראב\"ע ורבנן בתראי דר' אלעזר סבר מטה הקופה ונוטל מן התבשיל מה שצריך לו ומניחה לערב שאם יטלנה משם לא יוכל להחזירה דשמא המוכין שמכאן ומכאן יפלו ואתי לטלטולינהו הלכך תקון ליה רבנן להטות קופה על צדה ורבנן בתראי לא חיישי להכי עכ\"ל ז\"ל. וכן פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל ג\"כ דת\"ק לא פירש דבריו אם יקח הקדרה כולה או יטנה על צדה ויקח ממנה הצריך לו בזוהמא ליסטרין דהיינו כף ור\"א בן עזריה ורבנן בתראי בהא פליגי וכו' וראב\"ע ס\"ל מטה על צדה ובזוהמא ליסטרין יקח התבשיל מתוכה ותשאר הקדרה במקומה במה שישאר מן התבשיל למנחה שאם יטול את הקדרה לגמרי חיישי' שמא יפלו מן המוכין שמכאן ומכאן לתוך הגומא ואם יצטרך לחזור ולהטמין לא יוכל לטלטל המוכן בידים לתקן הגומא וחכמים ס\"ל דיגביה הקדרה לגמרי ולא חיישי' שמא תתקלקל הגומא ואתי למפשע לתקן הגומא ע\"כ בקיצור. ובפי' זה נתקן קצת דוחק הלשון דקתני שמא יטול ואינו יכול להחזיר דה\"ל למיתני קופה מטה על צדה ונוטל שאם יטול שמא יפול ואינו יכול להחזיר: ובבית יוסף א\"ח סי' רנ\"ט כתוב אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בפי' המשנה שהטעם מפני שתצטרך הקדרה לעשות לעצמה מקום כשמחזירה ונמצא כמי שטומן בשבת ולפי זה אפי' בדברים המותרים לטלטל אסור להחזירה אם נתקלקלה הגומא ע\"כ משמע מפי' הרמב\"ם ז\"ל דמפ' דנוטל דר\"א בן עזריה ג\"כ לא קאי אתבשיל אלא אקדרה: \n",
+                "<b>הג\"ה לא כסהו מבע\"י לא יכסנו משתחשך. </b>כדאמרי' בפ\"ק מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה גזירה שמא ירתיח כלומר ימצא קדרתו צונן בשליש הלילה וירתיחנה אבל בבין השמשות דשרינן להטמין אע\"ג דספק לילה הוא כדתנן וטומנין את החמין התם ליכא למיגזר שמא ירתיח דסתם קדרות בבין השמשות רותחות הן מחמת שהרתיחן סמוך לחשכה ובשעה פורתא לא נצטננה: כסהו ונתגלה וכו'. כסהו מבע\"י ונתגלה בלילה כשנטל קדרתו מן הטמנה כי היכי דשרי ליה לכסותו ולא גזרי' בהא שמא ירתיח לפי שכיון שהרתיחו מבע\"י משעה שכסהו היה רותח הרבה עודנו מחזיק חמימותו כל היום כיון שלא עמד מגולה אלא פורתא כשלקח ממנו קצת לצורך הלילה ועוד שלא הניח הקדרה ע\"ג קרקע כדאמרי' בפ' כירה שמא לא נצטנן כלל אבל אי שרי לכתחילה להטמין בחצי הלילה אם ימצאנה צוננת מה תועיל לו הטמנתו אלא ודאי מבלי ספק ירתיחנה ובברייתא תני שאם כסהו מבע\"י ולא כסהו כראוי יוסיף עליו כפי מה שירצה משתחשך דהא נמי ליכא למיגזר שמא ירתיח דהא כסהו רותח: ממלא אדם קתון של מים. כלומר קיתון של מים צונן מן הבור ומטמין תחת הכר או תחת הכסת של לבדין שקורין פלטרו שאינו מתחמם כדי שלא יחמו בחום הקיץ בהבל הבית אי נמי שהיה מתיירא שמא תגע בו החמה בחצר ויכסנו בכלים כדי שלא יחמו וראשון נראה יותר ולא גזרו הטמנה כדי שלא יחם אטו הטמנה כדי שיחם ובגמ' מפרי' ל\"ש מים שאין דרכן להטמינן אלא אפילו תבשיל שדרכו להטמין לא גזרינן הא אטו הא. ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
+                "<b>כסהו ונתגלה מותר לכסותו. </b>וה\"ה דמותר לגלותו בידים ולחזור לכסותו כמו שמותר ליטול הקדרה ולהחזירה והא דנקט כסהו ונתגלה משום דנתגלה מבע\"י איירי דומיא דרישא לא כסהו מבע\"י וקאמר דמותר לכסותו משתחשך אבל אם גלהו בידים מבע\"י כדי לכסותו משתחשך אסור לכסותו משתחשך דדמיא לתחלת הטמנה תוס' ז\"ל: ובבית יוסף שם סי' רנ\"ז כתב בשם רוב הפוסקים. והרמב\"ם ז\"ל מכללם דלהכי נקט לשון נתגלה בדיעבד לדקדק דוקא נתגלה משתחשך אבל נתגלה מבע\"י אפי' ממילא אסור לכסותו משתחשך והכי איתא בירושלמי וראוי לחוש לאסור ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל בסוף לשון המתחיל לא יכסנו וכו' צריך להגיה שם בדרך הטמנה: \n",
+                "<b>ממלא אדם את הקתון. </b>של צונן ונותן לתוך הכר שלא יחמו בחום הקיץ והחמה כגון כר וכסת של לבדין שאינו מחמם כך פי' רש\"י ז\"ל מכלל דס\"ל דאלו עביד הכי כדי שתפוג צנתו אסור והגאונים ז\"ל סוברין דאפי' כדי שתפיג צנתה שרי הר\"ן ז\"ל: ממלא וכו' בגמ' אמרי' דאפי' דבר שדרכו להטמין כגון תבשיל נמי מותר: \n",
+                "<b>כסת. </b>גדול מכר עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ממתני' דבפ' כ\"ח דכלים מוכיחין תוס' ז\"ל דכר גדול מכסת דקתני כר שעשאו סדין וסדין שעשאו כר ואילו גבי כסת קתני כסת שעשאה מטפחת ומטפחת שעשאה כסת ע\"כ ולי הדיוט יש לי עוד להוכיח נמי דכר גדול מכסת ממאי דאמר ריש לקיש לברתיה בפ' השולח כריסי כרי ואי כר הוי אותו שמשימין תחת הראש מה משיב לה מכריסו וכן מצאתי שהביאו תוס' ז\"ל גם ראיה זו בפ' בתרא דע\"ז דף ס\"ה וגם בערוך בערך כר ועוד הביאו ראיה תוס' ז\"ל ממאי דאמרי' בפ' בתרא דערובין ונעשית כר לבעלה ע\"כ ועוד יש לי אני הדיוט הוכחה גמורה מתוספתא דכלים ושם במסכת כלים פ' ששה עשר כתבתיה בס\"ד: גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הביא ראיה לזה ממה שאז\"ל דאשה נעשית כר לבעלה וכן פי' בעל הערוך בערך כר וכן פי' בעל הספר עצמו בסוף מסכת מקואות ע\"כ. ונקד ה\"ר יהוסף ז\"ל הַכֶּסֶת בשש נקודות. \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במה בהמה יוצא ובמה בהמה אינה יוצא. </b>כך הגיה [א) וכ\"ה בכי\"ק (עי\" ש\"נ) והוא תמוה דלמה השמיטו את הה\"א ועי' עוד לקמן בר\"פ במה אשה.] ה\"ר יהוסף ז\"ל: ונלע\"ד דאע\"ג דשביתת בהמה נזכרה בפסוק אחר שביתת אדם כדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך מ\"מ תנא נקט למיתני דיני שביתת בהמה ברישא משום דזוטרן מילתא ועוד משום שאיסור בהמה יוצאת טעונה קל הוא שאפי' מלקות אין בו שאינו אלא בלאו הבא מכלל עשה כדאיתא בגמ' בר\"פ מי שהחשיך ופסקו להלכה הרמב\"ם ז\"ל שם בר\"פ עשרים: \n",
+                "<b>יוצא הגמל וכו'. </b>ירושלמי תני ר' ישמעאל ב\"ר יוסי משום אביו ד' בהמות נמשכות באפסר ואלו הן הסוס והפרד הגמל והחמור א\"ר חזקיה וסימנא וכן תהיה מגפת הסוס הפרד הגמל והחמור: \n",
+                "<b>ליבדקס </b>אית תנאי תנא ליגדקס מאן דתני ליבדקס ע\"ש ולובים וכושים במצעדיו מאן דתני ליגדקס וכו' כדאיתא התם: ובבכורות פ\"ק דף ה' גבי תשעים חמורים לובים פירשו תוס' ז\"ל לובים ע\"ש שהם ממצרים וכן כתיב כושים ולובים וכתיב בנבואת נחום האלקושי פוט ולובים והיינו להבים דכתיב ומצרים ילד את לודים וגו' [ואת להבים] וכן מוכיח בירושלמי גבי הא דתני והלובדקס בפרומביא וכו' ע\"כ אבל רש\"י ז\"ל פי' התם לובים מעולים: \n",
+                "<b>והסוס בשר. </b>בנקודת צר\"י תחת השי\"ן חח מתרגמינן שרין וכן נמי אצעדה מתרגמי' שרין וכן בריש ספר ישעי' הנטיפות והשרות ואי משכחת סדרי משנה דלית בהו יו\"ד בין שי\"ן לרי\"ש שפיר טפי: \n",
+                "<b>יוצאין בשר. </b>פי' יוצאין כרוכין בחבל שבשר וכ\"ש שנמשכין בשר לדברי רב הונא אבל שמואל ס\"ל דה\"פ יוצאין בשר ודוקא אם ע\"י משיכה והיינו ונמשכין בשר דקתני אבל כרוכין לא דלאו אורחיה הוא והלכתא כרב הונא: \n",
+                "<b>ומזין עליהן במקומן </b>ועי' במה שכתבתי שם פרק בתרא דפרה סימן ג': \n",
+                "<b>וטובלין במקומן </b>ס\"א וטובלן במקומן וכן הוא בערוך ערך רתך. ובגמ' פריך והאיכא חציצה שטבעת הקבוע בשר קבוע בו בחוזק ואין המים נכנסים שם ומשני ר' אמי בשרתכן פי' רש\"י ז\"ל הכה בפטיש עד שנתפשט ונתרחב הנקב סביב סביב: במתניתא תני במחוללין פירוש שמתחלה נעשה חלולין רחבים שיש חלל בדביקתם שנתן טבעת בתוך טבעת כמות שהוא רחב: ובערוך במלת רתכן יש שני פירושים שם ערך רתך עיין שם: ובירושלמי תמן תנינן לא תטבול בהם עד שתרפם וכא הוא אומר הכין אמר ר' מנא כאן ברפים כאן באפוצים: וכתבו תוס' ז\"ל הכא לא פריך טבילה מאן דכר שמה משום דמתני' מיירי בדין כלים שמחלק בין כלי לכלי איזה מותר לצאת בו ואיזה אסור ואגב אורחיה אשמעי' שאר דיני כלים ומזין עליהם וטובלין במקומן דכן דרך התנא כי ההוא דקיטע יוצא בקב שלו ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא אבל בריש במה אשה דמיירי בדיני כלים ואשמעינן דין טבילת אשה פריך שפיר טבילה מאן דכר שמה. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזכרים יוצאין לבובין. </b>ומפרש בירושלמי שהוא נותן עור ממין חיה ששמה בורסינין כנגד לבו והוא מתריס ומגין עליו כנגד חיה: ורב נחמן בר יצחק הוא שפירש בגמ' לבובין עור שקושרין להם תחת זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות דמדקתני סיפא והרחלים יוצאות שחוזות דהיינו שאוחזות אליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהם הזכרים ש\"מ רישא דקתני הזכרים יוצאין לבובין פירושו תיקון מה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים [ב) הלשון מגומגם , וצ\"ל שלא יעלו על הנקבות.] ולבובין לרב נתמן לישנא דקרובי הוא כמו לבבתיני אחותי כלה ומיהו הכא משמש לשון ריחוק שמצינו תיבה משמשת דבר וחילופו כמו ובכל תבואתי תשרש ודשנו את המזבח מהר\"ן ז\"ל: ועולא פי' בגמרא דהיינו שקושרין עור קשה כנגד לבביהן מפני שכשרואין את החיות יש מנהגם לזקוף עצמם ועומדים על רגליהם האחרונים ונלחמין עם החיות והחיות מכין אותן בחזה שלהן וזה העור מגין עליהן אבל הנקבות אין דרכם להלחם ולהתריס כנגד החיות ואין להם תועלת בזה העור ופי' זה תפס ה\"ר יהונתן ז\"ל והעתקתיו כלשונו ממש: \n",
+                "<b>והרחלות יוצאות וכו'. </b>ומצאתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל והרחלים: \n",
+                "<b>שחוזות. </b>מפרש בגמ' לישנא דגלויי הוא שאוחזין אליה שלהן וקושרין אותה למעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים ורמז לדבר שית זונה בית הבושת: ובירושלמי אית תנאי תנו שחוזות כמה דתימר אין משחיזין את הסכין ואית דתני שוזות כמה דתימר שית זונה ונצורת לב: \n",
+                "<b>כבולות. </b>שכובלין אליה שלהן שלא יעלו עליהם הזכרים ולישנא דלא עביד פירי היא וכדכתיב ויקרא להן ארץ כבול דהיינו דלא עבדי פירי. \n",
+                "ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל כבונות מפרש בגמ' שקושרין בגד סביביו ביום שנולד שצמרו נקי ומשמר צמרו שילא יטנף לעשות ממנו מילת כלומר לעשות מצמרו כלי מילת ולפי שהן קושרין שני ראשי הבגד בחוזק ואינם סומכים בתפירה אלא שעושים כמין שני קרסי נחשת נקראו כבונות מלשון כבינתי לבתי. ע\"כ: \n",
+                "<b>והעזים יוצאות צרורות. </b>אם דרך העזים שחולבות יותר מן הרחלות ניחא דקתני צרורות בעזים ולא ברחלות דקאי בהו. כך נלע\"ד. וה\"נ בברייתות דמייתי בגמ' בכולהו תני עזים בכיס שבדדיהן וגם נראה שדרך הרחלות להיות דדיהן קצרים בערך דדי העזים: אח\"כ מצאתי שכתב רד\"ק ז\"ל כדברי וז\"ל בשרש גדה ומה שאמר בחלב אמו לפי שחלב עזים הוא המרובה ובו דבר הכתוב על ההוה כמו שאמר ודי חלב עזים וכן בדרז\"ל דברו בו בהוה לפי שהוא הנמצא יותר כמו שאמרו עז לחלבה. מה שעזי חולבות מכור לך וכן דרך הכתוב לדבר על ההוה כמו שאמר וכו' ע\"ש: \n",
+                "<b>צרורות. </b>דדיהם צרורות פעמים ליבש החלב שהחלב מכחישה: \n",
+                "<b>אבל לא לחלב. </b>בנקודת ציר\"י תחת הלמ\"ד וגם דגש בלמ\"ד. וי\"ס דגרסי ליחלב: ומ\"מ קצת משמע מפי' רש\"י ז\"ל דגרסינן לֶחָלָב שפי' פעמים שקושרין אותו לחלב לשמור את חלבו שלא יטפטף לארץ וקושרין להן כיס בדדיהן. ע\"כ. וכן פי' הר\"ן ז\"ל ופעמים שקושרין אותו בריוח כדי לסמוך הדדין שלא יכבידו עליה כשיתמלאו חלב והיינו לחלב דאסר ר' יהודה משום דכיון דלא מיהדק לאו מלבוש הוא אלא משאוי הוא ועוד דאיכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתויי עכ\"ל ז\"ל [הגה\"ה [המלים המוקפות בהגה\"ה זו היא מסופקות כי הכ\"י במקום זה הוא מטושטש מאד.] לשון ה\"ר יהונתן ז\"ל ופעמים (שעושין) שעומדת המטלית בריוח כדי לסמוך הבהמה שלא (תצטער) מהחל' והוא (תענוג) והוי כמשוי ועוד דאיכא למיחש דילמא נפיל כיון שקאמר ר' יוסי גזר הא אטו הא ור' יהודה לא גזר הא אטו הא ע\"כ:]. אבל במאי דקאמרי' בסוף שמעתתא בגמ' אלא מי מפיס איזו ליבש ואיזו לחלב מצאתי בפי' רש\"י ז\"ל המועתק על רב אלפס ז\"ל גם בפי' הר\"ן ז\"ל איזו ליבש ואיזו לחלוב וכו': ולשון הרמב\"ם ז\"ל בפ' עשרים בהל' שבת אבל אם קשרן כדי שלא יצא החלב עד שיחלוב אותו לערב הרי אלו לא יצאו ופי' שם המגיד משנה בשם ה\"ר יונה ז\"ל פי' לחלוב אסור מפני שאין דרכן לצאת כן בחול שתכף שהחלב רבה חולבין אותן אבל בשבת אי אפשר לחלוב וקושרין להן בגד וה\"ל משאוי ע\"כ: הרי שפסק שם הרמב\"ם ז\"ל. כר' יהודה הפך ממה שפסק כאן בפי' כת\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובמה אינה יוצאה לא יצא הגמל וכו'. </b>תימה אמאי הכא גבי דיני יציאת בהמה הדר תני ובמה אינה יוצאה מאי דלא תני הכי לא גבי במה מדליקין ולא גבי במה טומנין ולא גבי במה אשה יוצאה ודוחק לתרץ משום דגבי בהמה מעיקרא לא שייך למיתני יוצאה או אינה יוצאה רק הוה שייך למיתני בה במה מוציאין הבהמה ובמה אין מוציאין אותה או למיתני במה מניחין הבהמה לצאת ובמה אין מניחין אותה לצאת להכי הדר תנא ובמה אינה יוצאה דהוה כמאן דתני ובמה אין מניחין אותה לצאת כל זה דוחק אלא נלע\"ד דכדי לכלול חיות ועופות בכלל איסור יציאה במשאוי להכי הדר תנא הכא ובמה אינה יוצאה והראיה דמפ' תרנגולין דתנן ואין התרננולין יוצאין בתוטין וכו' וקתני הכא נמי וכן שאר כל הבהמות דודאי הך מלה כוללות את כל הבהמות טפי ממלת בהמה וכדקתני בברייתא ובגמ' חיה בסוגר והיינו דתנן בספ\"ה דמסכת ב\"ק אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור וכו' עד ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן: \n",
+                "<b>מטוטלת. </b>בערוך גרס מטולטלת. וכתב הר\"ן ז\"ל אית דמפרשי מטוטלת לגמל כמרדעת לחמור ובגמ' תני לא יצא הגמל במטוטלת הקשורה לו בזנבו אבל יוצא הוא במטוטלת הקשורה לו בזנבו ובחוטרתו דכיון דקשורה בשניהם לא נפלה: \n",
+                "<b>עקוד. </b>שקושרין ידיהם עם הרגלים כעקידת יצחק בן אברהם. ובירושלמי עקוד בידו אחת רגול בשתי רגליו: \n",
+                "<b>אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו וימשוך </b>מלת וימשוך לא גרסי' לה: וס\"א גרסי מכנס: \n",
+                "<b>ובלבד שלא יכרוך. </b>מפר בגמ' ובלבד שלא יכרוך ויקשור דהוי כשתי תכיכות. אע\"פ שאין מתכוין להתחמם דס\"ל דדבר שאינו מתכוין אסור ואינה הלכה דאפי' לגבי כלאים תנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן דדבר שאין מתכוין מותר: ומפרש בברייתא בגמ' דחבלא דבין ידו לגמל סגי כשיגביהנה מן הקרקע טפח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזמן שאינה קשורה. </b>מע\"ש אע\"פ שעבר וקשרה בשבת דבשאינה קשורה לו כלל פשיטא דילמא נפלה לה ואתי לאתויי: \n",
+                "<b>בגימון. </b>כמין עול והאי גימון לישנא דמיכף הוא כדכתיב הלכוף כאגמון ראשו ובירושלמי אית תנאי תנו גימון כמו הלכוף כאגמון ראשו ואית תנאי תנו גימול כמה דאת אמר ותעלהו עמה כאשר גמלתו: \n",
+                "<b>בעור הקופד. </b>קופד בדל\"ת גרסינן: ומפרש בירושלמי שהוא נותן עור קופד בין דדיה בשביל שלא תניק את בנה: \n",
+                "<b>ולא ברצועה. </b>בריש פירקין מייתי לה וקאמר תנן התם ולא ברצועה וכו' ודוגמתה כתבתי בפ\"ק דפסחים סי' ד': ופליגי עלה בריש פירקין רב ושמואל רב אמר בין לנוי דהיינו שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה כמין קליעה מקרן לקרן ואינו אוחזה בה בין לשמור דהיינו שאוחזה בה אסור דפרה מנטרא בלא אחיזה ושמואל אמר לנוי אסור לשמור מותר. ובטור א\"ח סי' תקכ\"ב נראה דס\"ל ז\"ל דבי\"ט נמי מיירי: \n",
+                "<b>פרתו של ר' אלעזר בן עזריה היתה יוצא. </b>לא שלו היתה וכו' דלא יתכן לפרש פרתו ממש דהיכי קתני פרתו דמשמע חדא ותו לא והא תריסר אלפי עגלים הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה מעדריה בכל שתא ושתא. ובירושלמי א\"ר אידי דחומריה [ד) בירושלמי לפנינו הגי' דתוטריה ויפה העיר כי היא שם העיר של ר\"א וכן מצינו בירוש' בפ\"ק דשבת ריש הל\"ג מן תוטרה לנהרדעי ובקרבן העדה נשתבש בזה ע\"ש.] [הגה\"ה [ה) גם כאן הכתב מטושטש בראשית ההגה\"ה] נלע\"ד דחומריה היא עירו של ר' אידי ויש נוסחאות דגרסי דהועדיא והיא מקום ר' אידי ועתה מפר' ר' אידי דמלת פרתו דקתני הוי כנוי לאשתו של ר' אלעזר ב\"ע שיצאת ברצועה שבין קרניה ר\"ל באיזה תכשיט בראשה דומה לרצועה ולפי זה אתי שפיר מדויק סמיכות במה אשה יוצאה וכו':] אשתו היתה מנין שאשתו קרויה עגלה דכתיב לולא חרשתם בעגלתי א\"ר חנניה פעם אחת יצאת והושחרו שניו מן הצומות: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במה אשה יוצאה. </b>דהוי תכשיט ולא שייך בה למיגזר דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברה\"ר ובמה אינה יוצאה במידי דהוי משאוי א\"נ דהותכשיט אלא דשייך למיגזר דילמא אתי לאתויי ד' אמות. גם הכא נמי הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל בקמץ יוצא. ומחק הה\"א וכן בכולהו. ונלע\"ד דהא דלא תני במה אדם יוצא ובמה אינו יוצא והדר ליתני לא תצא אשה וכו' לא יצא האיש וכו' דהרי מלת אדם היא כוללת איש ואישה והוי נמי דומיא דקתני בריש פירקין דלעיל במה בהמה דמלת בהמה כוללת כל מין בהמות והדר מפרש גמל וחמור וכו' נראה לע\"ד שהטעם הוא משום דנשים שחצניות הן לצאת ולהראות יותר מן האנשים לכן תלה תחלה הכל בה ובזה מתורץ ג\"כ אמאי לא תני במה האיש יוצא ובמה אינו יוצא והדר ליתני דיני אשה ולזה ג\"כ תמצא שדבר שאינו מצוי אלא מעט מזער שונה אותו באחרונה דהיינו הקיטע וביצת החרגול ודו\"ק: \n",
+                "<b>לא תצא אשה לא בחוטי צמר. </b>וכתבו תוס' ז\"ל דכי אסרינן חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועה שבראשה משום לתא דטבילה היינו דוקא שלא לקלעה בהן שערה אלא שקשרה אותו בהן אבל בשקלעה ליכא למיחש להכי דהא אמרינן לקמן בס\"פ המצניע דגודלת חייבת חטאת משום בונה וכיון שכן סותרת קליעתה חייבת נמי משום סותר הלכך כי מתרמיא לה טבילה של מצוה ליכא למיחש דעבדי הכי. וכתבו עוד דמאי דאסרינן בכל הני דמתני' דילמא מתיא להו ד' אמות ברה\"ר דוקא בתכשיטין קטנים שאין אדם מרגיש בהן דאלת\"ה א\"כ לא תצא אשה בסרבל ולא בחגורה שבמתניה שמא תשכח ותעבירם אלא ודאי דוקא בתכשיטין קטנים הוא שחששו אבל לא בתכשיטין גדולים ולפיכך מתרת אשה חגורתה ברה\"ר וחוגרת כדאמרינן לקמן גבי קמיע מומחה דקושר ומתיר אפי' ברה\"ר. עוד כתבו בשם ר\"ת ז\"ל דהנך תכשיטין דאסירי משום דילמא שלפא ומחויא דוקא בנשים הוא דחיישי' להכי לפי שדעתן קלה עליהן להתפאר בתכשיטיהן אבל באנשים דלא עביד הכי שרי ויש ראיה לדבריו בירושלמי בפירקין דאמרי' התם תכשיטין למה הן אסורין א\"ר אבא על ידי שהנשים שחצניות הן היא מתירתן ומראתן לחברתה והיא שכיחה ומהלכת בהן ד' אמות הרי זה מפורש כדברי ר\"ת ז\"ל ואע\"פ שאמרו שם במקום אחר וכו' עד אבל לעולם תכשיטין מותרין לאיש. לשון הר\"ן ז\"ל. וכתוב בספר כלבו סי' ל\"א כל הדברים שמנו חכמים במשנה אם יצאת ברה\"ר גמורה פטורה שלא אמרו לא תצא כי אם לכתחלה בין משום חשש טבילה בין משום דילמא שלפא ומחויא הלכך אין החיוב כ\"כ לאסור ברה\"ר שלנו שדומה כגזרה לגזרה שאין אסור לצאת אלא משום דילמא שלפא וכי שלפא נמי לא אתיא לאתויי ברה\"ר ע\"כ. \n",
+                "<b>עד שֶׁתַּרְפֵס. </b>גרסי התי\"ו בפתח והרי\"ש בשו\"א: ומתני' דלא כר' יהודה שהוא סובר חוטי צמר נמי אין חוצצין אבל בחוטי שיער מודים לו חכמים כדתנן לקמן יוצאה אשה בחוטי שיער וכו' ופלוגתייהו ברפ\"ט דמסכת מקואות: \n",
+                "<b>ולא בכבול. </b>בבבלי וירושלמי תני רשב\"א מתיר בכבול: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל לרה\"ר וכו' עד וכל הנזכר למעלה אסורין אף בחצר. אמר המלקט שמא תצא בהן לרה\"ר וחדא גזירה הוא דגזור וכו'. עוד באותו הלשון ורמב\"ם ז\"ל פירש דלר\"ה קאי אכולהו. אמר המלקט וקשה לפי פירושו למה לא חשיב אח\"כ לקמן בסי' ה' רק כבול ופאה נכרית לחצר: והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת ואמאי לא תני נמי הכי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה\"ר כדקתני להו בסיפא גבי התירא וי\"ל דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לרה\"ר דודאי משלפא משום דמחכו עלה. ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא בעיר של זהב. </b>ופי' רש\"י ז\"ל שהוא תכשיט עגול ומציירין בו כמין עיר ירושלים ויש באמצע לשון שמחברין אותו למלבוש ור\"ת פי' שהוא כמין עטרה לראש כדאמרי' בפ' בתרא דסוטה מאי עטרות כלות עיר של זהב. ור\"מ פליג עלה וקאמר דחייבת חטאת ור' אליעזר שרי לכתחלה בברייתא דבגמ' בפירקין ובר\"פ תולין גם בירוש' דפירקין וכן בעדיות פ' שני אמרו לפני ר' עקיבא משום ר' אליעזר יוצאה אשה בעיר של זהב ופסק הרמב\"ם ז\"ל שם דהלכתא כותיה דר' אליעזר היפך ממה שפסק בפי\"ט דהלכות שבת סי' ו': \n",
+                "<b>ולא בקטלא ולא בנזמים. </b>מפר' בגמ' קטלא מנקטא פארי פירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל בגד שיש בו שנצים כעין מכנסים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יצא האיש וכו'. </b>משמע דבטלטול מותר ודלא כר\"ש בן אלעזר דאסר אפי' בטלטול ושמא ינעלנו: \n",
+                "<b>בסנדל המסומר. </b>ולא שנו אלא לחזק אבל לנוי מותר ובגמ' מפרש כמה הוי לנוי: וצורת סנדל זה היתה ידועה להם ואין אנו בקיאין בו. ומ\"מ עיין בפי' הר\"ן ז\"ל ד\"ה ונקטינן משמעתין וכו' ותמהתי שמצאתי בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל סנדלר המסומר של עץ הוא ותוחבין מסמרין לחזק התחתון עם העליון ובלע\"ז נקראין צוויקוש ע\"כ. וכתוב בטור א\"ח סי' ש\"א ומנעלים שלנו המסומרים אינם בכלל סנדל המסומר ומותר לצאת בהן ומ\"מ נהגו בהן איסור ואין לפרוץ גדר ע\"כ. ועי' עוד שם בב\"י. ובספר האגור סי' ת\"נ וסי' תנ\"ח. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ומפני שמעשה זה בשבת היה וכו' [הגה\"ה מצאתי כתוב בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל וטעמא כדי שלא יהפך ימי שמחתם ומועדם לאבל וימנעו ממצות שבת ויו\"ט שהוא חובה על כל ישראל להתענג בהם ולשמוח בהם על כל הטובה אשר עשה השם לישראל שהבדילם לגוי מגויי הארצות ונתן להם חוקים ומצות טובי' וימים ידועים לשמור מצותיו שלא יהיו טרודים בעסקי העולם ולא יצא יום א' מכל ז' ימי השבוע שלא יעבדוהו באותו היום בכל לבם ויום השבת על כולם שיש אדון לעולם שבראו בחכמתו ברצונו במאמרו בששה ובסוף הששי יצר האדם לעבדו ולהכירו שאם יעבדנו בכל לבו תנוח נפשו בעולם שכולו ארוך ונתן לו לזכר יום השבת שנח בו ושבת ושמח בכל מיני העולם שמצא הכל עשוי בלא יגיעה ע\"כ:]. ובגמ' דהא דלא גזרו בתעניות שעל הגשמים וכו' [הובא בתוי\"ט]. \n",
+                "<b>ולא בתפילין. </b>גמ' אמר ר\"ס לא תימא אליבא דמ\"ד שבת לאו ז\"ת הוא הוא אלא אפי' למ\"ד שבת ז\"ת לא יצא דילמא אתי לאתויי ד\"א ברה\"ר כשיצטרך לפנות ואיכא דמתני לה אסיפא ואם יצא אינו חייב חטאת אמר רב ספרא לא תימא אליבא דמ\"ד שבת זמן תפילין הוא אלא אפי' למ\"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אינו חייב חטאת מ\"ט דרך מלבוש עבידא: \n",
+                "<b>ולא בקמיע. שתולין וכו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד אע\"פ דלא אתמחי קמיע. אמר המלקט דיקא נמי דקתני בזמן שאינו מן המומחה ולא קתני בזמן שאינו מומחה דהוי משמע שפיר דקאי בין אגברא בין אקמיע כמו שהוכיחו תוס' ז\"ל ש\"מ ופי' רש\"י ז\"ל אברייתא דמייתי בגמ' קמיע אינו אלא לשון קשר ודעיקרין של שרשי סממנין נמי קרוי קמיע. ונלע\"ד דקמיע דינו באשה כדינו באיש אלא דנקטי באיש משום דדמי לתפילין דלא שייכי רק באיש ואי דרך האיש בקמיע טפי מאשה ניחא טפי וכן משמע שנוהג ג\"כ באשה דין קמיע מלשון הרמב\"ם ז\"ל שם ביד שכתב סתם ויוצאין בקמיע וכו' וגם כן משמע מלשון הטור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא תצא אשה במחט נקובה. </b>ונראה מפי' ר\"ע ז\"ל דמחט נקובה לכל אשה קרוי דרך אומנתו שאפי' תחובה לו בבגדו חייב. ואי מפרשינן דמיירי דוקא במוציאה בידו אתיא שפיר רישא נמי אליבא דר\"מ. ואחר שכתבתי זה מצאתי מה שכתוב בסמוך בשם הירושלמי: \n",
+                "<b>ולא בטבעת שיש עליה חותם. </b>גמ' וחלופיהן באיש פי' דטבעת שיש עליה חותם אם יצא פטור ואם אין עליה חותם ויצא חייב חטאת רש\"י ז\"ל. אבל ר\"ת ז\"ל פי' דאחיוב חטאת לחוד קאי דאם אין עליה חותם חייב חטאת אבל טבעת שיש עליה חותם האיש מותר לכתחלה דלא גזרו חכמים באיש דילמא שליף ומחוי שאין דרכו בכך להיות שחצן להראות לחברו כדרך האשה וכן ברמב\"ם שם פי\"ט סי' ג' ועיין בב\"י או\"ח סי' ש\"א וגם בהרא\"ש ז\"ל: והרי\"ף ז\"ל פ' דקאי בין אמחט בין אטבעת וז\"ל וחלופיהן באיש כלומ' אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואם יצא בטבעת שיש עליה חותם ובמחט נקובה פטור אבל אסור ע\"כ. וכתבו עליו הרא\"ש והר\"ן ז\"ל דלא נראו דבריו דהיאך יתחייב האיש חטאת במחט שאינה נקובה והא הוצאה כלאחר יד היא ועוד בשלמא בטבעת שייך למימר וחלופיהן באיש דבאשה באין עליה חותם הוי תכשיט יש עליה חותם הוי משוי ובאיש להפך וכו' אבל במחט בין נקובה בין אינה נקובה הוי משא לאיש ע\"כ. ופי' בבית יוסף א\"ח סי' ש\"א ונראה שדעתו לומר שאין דרך האיש לצאת בשום מחט לא נקובה ולא בלתי נקובה ולכן תמה דהיאך יתחייב האיש במחט שאינה נקובה הוצאה כלאחר יד הוא כלומר שמאחר שאין דרכו להוציא מחט שאינה נקובה הוי מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור ומה שכת' ועוד דבמחט בין נקובה בין שאינה נקובה הוי משוי לאיש ה\"ק לפי דברי הרי\"ף ז\"ל דמחייב לאיש במחט שאינה נקובה משום דכיון דאינה תכשיט לו הוי משוי ה\"ל לחייב גם בנקובה דגם היא אינה תכשיט לו והוי משוי אלא ודאי בין נקובה בין שאינה נקובה אינה תכשיט לאיש ופטור ע\"כ. וכתב בסוף דבריו נמצאו שלש מחלוקת בדבר לדברי הרי\"ף ורמב\"ם ז\"ל איש היוצא במחט נקובה חייב ובשאינה נקובה פטור ולדברי הרא\"ש ז\"ל בין בנקובה בין שאינה נקובה פטור ולדברי הרב המגיד באינה נקובה חייב ובנקובה פטור כאשה ע\"כ [עי' בדרישה ופרישה ובב\"ח מ\"ש שם על הב\"י.]: \n",
+                "<b>ולא בכוכלת. </b>בשני כפי\"ן צריך להיות וכן הוא בירושלמי וכ\"ה בספרי כתיבת יד וכן בערוך. וכן הגיה החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>של פיילטום. </b>כך הגיה החכם הנ\"ל הפ\"א בחיר\"ק והלמ\"ד בשו\"א והיו\"ד הראשונה בקמ\"ץ והטי\"ת בשורק ומחק הנו\"ן וכתב תחתיה מ\"ם סתומה: \n",
+                "<b>ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר\"מ. </b>ירושלמי תני לא יצא החייט במחטו שבכליו ולא הלבלר בקולמוס שבאזנו ולא הצבע בדוגמא שבאזנו ולא השולחני בדינר שבאזנו ואם יצאו הרי אלו פטורין דברי ר\"מ וחכמים אומרין אומן דרך אומנתו חייב הא שאר כל אדם יוצאין בכך מחלפא שיטתיה דר\"מ דהכא קפטר ליה ובמתני' קא מחייב א\"כ אבין בשם ר' יוחנן תמן דרך הוצאה בנשים ברם הכא אין דרך כל העם לצאת בכך. מחלפא שיטתייהו דרבנן דהכא פוטרין בכוכלת ובצלוחית של פוליטון הא במחט שאינה נקובה חייב אע\"פ שאינו דרך קאמרי אומן דרך אומנתו חייב הא שלא כדרך אומנתו פטור ובמתני' תנן וחכמים אומנתו א\"ר יודן תפתר באשה גֶדֶלֶת דהויא דרך אומנתה לקלע בה את השיער: \n",
+                "<b>וחכמים פוטרין בכוכלת וכו'. </b>ובברייתא פליג ר' אליעזר אחכמים ואמר דיוצאה לכתחלה בכוכלת דמאן דרכה למיפק בכוכלת אשה שריחה רע ולא שלפא ומחויא גנותה. אבל בברייתא אחרת קאמר ר' אליעזר פטור וא\"כ צ\"ל דפטור ומותר קאמר כמו שפירשו תוס' ז\"ל בריש מכילתין והוא תירוץ בגמרא הכא בפירקין אלא דכי קאי אר\"מ דאמר חייב אמר איהו פטור. ואיתא נמי להאי ברייתא קמייתא בר\"פ ר\"א דתולין וכמו שכתבתי שם ראש הפרק. ואם אין בכוכלת בושם כ\"ע מודו דחייבת חטאת דלאו תכשיט הוא שמתוך פי' רש\"י ז\"ל משמע שהיא סברת ר' אליעזר בלבד ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר תכשיטין הן לו. </b>דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. ויש להסתפק אם לר' אליעזר מותר לכתחלה או פטור אבל אסור: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים וכו' </b>ק\"ק דנראה דחכמים היינו ת\"ק. ובגמ' תניא אמרו לו לר' אליעזר וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן לפי שאינם צריכין שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב ע\"כ. ומטעם זה יש שמוחקים סיפיה דקרא מן המשנה מדברי חכמים ואין צורך חדא דחכמים לא קשה להו מידי מסיפיה דקרא ועוד דבגמ' איכא דאמרי דהכי השיב להן ר' אליעזר לחכמים אף לימות המשיח אינם בטלין: \n",
+                "<b>בירית. </b>ועיין בהר\"ן ז\"ל בפ' כל הכלים דף קמ\"ז ע\"ב: \n",
+                "<b>כבלים טמאין ואין יוצאין בהן </b>גרסי'. ותימה לע\"ד אי בירית לא שייכא כלל באיש למה שנאה הנה גבי איש דלקמן בס\"פ גבי הנהו דקתני בהן דין שבת ודין טומאה שייך טפי למתנייה או גבי אשה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יוצאה אשה בחוטי שער וכו' </b>ובגמ' תנא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה. וילדה בשל זקנה כדי נסבה דכיון דגנאי הוא לה פשיטא דאיכא למיחש דילמא מחייכי עלה אלא אגב גררא דזקנה בשל ילדה נקטיה דהתם אשמעינן דאע\"ג דשבח הוא לה זימנין מחייכי עלה. וע\"ש במגיד משנה סי' ט' כי דבריו ז\"ל שם תמוהין כמו שכתוב שם בכסף משנה ובריש פירקין מוקמינן לה דלא כר' יהודא דלדידי' אפי' בחוטי צמר נמי יוצאה דלדידיה לא חיישינן שמא תתיר חוטי הצמר דהא לא חייצי לענין טבילה וכדתנן ברפ\"ט דמקואות ר' יהודה אומר של צמר ושל שיער אינם חוצצין מפני שהמים באין בהן וחכמים לא הודו לו רק בחוטי שיער ומש\"ה יוצאה בהו בשבת וכבר רמזתיו לעיל בריש פירקין: \n",
+                "<b>לחצר. </b>ס\"א בחצר בבי\"ת. ומתני' דלא כר' ענני בר ששון דפליג עליה דרב בגמ' ואמר משום ר' ישמעאל בר' יוסי הכל מותרין בחצר ככבול. אבל חכמים ס\"ל לא התירו לה רק דוקא שני תכשיטין הללו בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה דמדקתני לחצר דייקי' הא לרה\"ר אסור וכן ברמב\"ם שם פי\"ט סי' ז': \n",
+                "<b>במוך שבאזנה. </b>לאו דוקא אשה דה\"ה איש כדמוכח בגמ' דר' יוחנן היה יוצא במוך שבאזנו וכן נמי ר' ינאי: \n",
+                "<b>במוך שהתקינה לנידתה. </b>באותו מקום שיבלע בו הדם עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל והקשה ר\"י ז\"ל דהא אסקינן לעיל בפ\"ק דכל לאצולי טינוף חשיבא הוצאה ולא מיקרי משום הכי דרך מלבוש לפיכך פי' שר\"ל שמגין על הדם שלא יפול על בשרה וישרוט אותה כשיבש ומש\"ה חשיב דרך מלבוש: \n",
+                "<b>בפלפל. </b>עי' תוס' פ' המוצא תפילין (עירובין דף ק\"ב) ופירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל פלפל ארוך שנותנת בפיה מפני ריח הפה: \n",
+                "<b>גלגל מלח. </b>כמו גרגר מלח רש\"י והר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ובכל דבר שתתן לתוך פיה. </b>זנגביל אן קנמון ופי' רש\"י ז\"ל שנתנה לתוך פיה מבעוד יום ?ע\"ש משמע דהוה גריס שנתנה לתוך פיה וכן הוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: וכתוב בסמ\"ג מל\"ת סי' ס\"ה דיוצאין במוך שבסנדל אפי' לכתחלה וסיפא דקתני ובלבד שלא תתן וכו' לא קאי אלא אפלפל וגלגל מלח שבפיה שנראה כשנותן בשבת כמי שרוצה להוליכו למקום אחר דרך רה\"ר ומערים להוציאו בענין זה עכ\"ל ז\"ל וכן בכלבו סוף סי' ל\"א. ודומה שהיא מחלוקת בירושלמי וגם תוס' ז\"ל ס\"ל דקאי גם אמוך שבאזנה ושבסנדלה ושהתקינה לנדתה. ואיכא בפוסקים נמי מאן דמספקא להו אי לא קאי רק אגלגל מלח ואכל דבר שתתן אבל לא אפלפל כמו שכתוב בבית יוסף א\"ח סימן ש\"ג: \n",
+                "<b>שן תותבת ושן של זהב. </b>הכריח הר\"ן ז\"ל דודאי תרתי קתני מתני' כמשמעות פשטן של דבריו ובתרוייהו פליגי רבי ורבנן. ובירושלמי משמע דשן תותבת הוא של עץ ורבנן אסרי בתרוייהו דמתוך שהיא נכרת בין שאר השנים שיילי מינה חברותיה לאוויי להו ומחויא אבל של כסף לא מינכרא ולא שיילי מינה ומש\"ה שריא אפי' לרבנן כדאיתא בגמ' עכ\"ל הר\"ן ז\"ל. ונתמעטו בפירושו שני הפירושים שכתב רש\"י ז\"ל ע\"ש בגמ' עליהם: וז\"ל הירושלמי שן תותבת מאי אית לה כלומר מ\"ט אסרוה ומשני עוד היא מבהתא מימר לנגרא עביד לי חירי ואי נפלה לה מחזרא לה ע\"כ. וז\"ל הגמ' לא שנו אלא של זהב אבל בשל כסף ד\"ה מותר מפני שדומה לשאר השנים א\"נ היינו טעמא דשל זהב משום דחשיבה אתיא לאחוויי ולכך אסור אבל של כסף לא חשיבא ולא אתי לאחוויי. גמ' אמר אביי רבי ור' אליעזר ור\"ש בן אלעזר כולהו ס\"ל דכל מידי דמיגניא בי' לא אתי לאחוויי רבי הא דאמרן במתני' ר' אליעזר דתניא ר' אליעזר פוטר בכוכלת ובצלוחית של פוליטון רשב\"א דתניא כלל אמר רשב\"א כל שהוא למטה מן השבכה יוצאה בו דלא חיישינן דילמא שלפא ומחויא דמיגלי שערה למעלה מן השבכה אין יוצאה בו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יוצאין בסלע שעל הצינית. </b>בירושלמי משמע דלאו דוקא סלע דה\"ה אפי' טס אבל בגמ' דילן מפרש דדוקא נקט סלע שהוא קשה להגן על המכה מקוצים ויתדות הדרכים וגם יש בו לחלוחית היוצא מן הכסף וגם יש בו צורה דכולהו צריכא לרפאות המכה ולמעוטי טסא דאע\"פ שהוא קשה מ\"מ אין בו צורה ולא מסי למכה ואשכחן דכוותה בגמ' בפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ\"ג) איסתירא דציניתא גבי הותירו או פחתו ושם פי' הר\"ן ז\"ל וז\"ל מי שיש מכה בפרסת רגלו מתחת קושר מהם שם דמעלייא ליה חלודה דידה וצורתא דידה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>הבנות יוצאות בחוטין </b>גרסינן וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל אי לאו דמסתפינא מרבותי אמינא דה\"פ דמתני' הבנות יוצאות בחוטין כלומר בכל מיני חוטין אפי' של צמר ושל פשתן שבראשה דליכא למיחש בהו משום טבילה שאין שייך בם טבילה אלא שאחד עומד ע\"ג וע\"כ ליכא למיחש דילמא אתי לאתויינהו כדאמרי' לקמן אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית וכו' ומביאין אותו בידן ולא חיישינן לסחיטה דכיון דאיכא דעות מדכרי אהדדי עכ\"ל ז\"ל. ובירושלמי משמע דהני חוטין לא קאי אאזניהם ומשמע נמי דהוי חוטי שיער דרמי מינה עלה דהא דתני ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וכו' שהבאתי לעיל דהכא קתני יוצאות בחוטין סתם ולא פליג כלל וא\"ר בא בשם רב יהודה אפי' כרוך על צוארה לנוי ומשני דמתני מיירי שחוטי השער קצרים כ\"כ שאינה יכולה לראותו שאינו מגיע מצוארה לחוטמה הלכך לא חיישי' אפי' ילדה בשל זקנה עיין עליו. ורש\"י ז\"ל כתב בלשון שני וי\"מ חוטים שקולעת בהן שערה דאסרי' גדולה בר\"פ התם משום דשכיח בהו טבילה [אבל] קטנות דלא שכיחא בהו טבילה שרי ולשון ראשון הגון מזה חדא דקטנות נמי צריכות טבילה לטומאת מגע משום טהרות ואף נדות נמי שכיחא בהו כדתניא מעשה היה והטבילוה קודם לאמה ועוד מדקתני אפי' בקסמין איכא למשמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי חוטי הראש לא שייך למיתני אפי' בקסמין ע\"כ: \n",
+                "<b>ואפילו בקסמין. </b>ירושלמי אבא בר בא מפקד לשמואל בריה לא תקבל עלך מתני' אלא אבל לא בקסמין שבאזניהם ע\"כ וגם מזה משמע נמי דחוטין לא קאי אאזניהם. ונראה שזהו אבוה דשמואל דאיתא בגמ' דילן דלא שביק לבנתיה דנפקי בחוטין ופריך עליה ממתני' ומשני חוטים דבנתיה דאבוה דשמואל דצבעונים הוי דחיישי' למשלף ואחויי: \n",
+                "<b>ערביות רעולות </b>גרסי' מלשון והשרות והרעלות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פורפת וכו'. </b>פי' ויוצאה בה בשבת. ופי' רש\"י ז\"ל על האבן פי' אבן שהכינו מע\"ש. ובירוש' תני ר\"ש ב\"א גמליאל אומר ל\"ש אלא מטבע ואבן הא באגוז מותר מפני שהוא מיטלטל ועי' בב\"י סי' ש\"א. וכ' הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"ט וכן לא תפרוף על המטבע לכתחלה בשבת מפני שאסור לטלטלו ואם פרפה יוצאה בו ע\"כ וכתב בית יוסף שם סוף סי' ש\"ג ומשמע דה\"ק אם פרפה בשבת על המטבע יוצאה בו וזה ודאי חדוש הוא שחדשו הרמב\"ם ז\"ל ונראה שטעמו משום דמאחר שנפרף המטבע בטלית אינו מטלטלתו עוד למטבע אלא אגב הטלית ומה לי נפרף מבע\"י מה ליה נפרף עכשיו אלא שבספרי הרמב\"ם ז\"ל החדשים כתוב מבחוץ על ואם פרפה פי' מע\"ש ע\"כ וכן כתבו הרב בעל הטור ז\"ל שם בשמו ז\"ל וז\"ל וכתב הרמב\"ם ז\"ל אם פרפה המטבע מאתמול מותר לצאת בו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקיטע וכו'. </b>בגמ' בעי רבא מרב נחמן היכי תנן הקיטע יוצא ור' יוסי אוסר או אין הקיטע יוצא ור' יוסי מתיר ומסיק ור' יוסי אוסר ומתנחו בה סימנא סמך סמך ודומיא דהאי בעיא בעינן בפ' כל הנשבעין וכמו שכתבתי שם סי' ד'. ונלע\"ד דלר\"מ דקרי ליה מנעל אין נכנס בו לעזרה ולר' יוסי דלא קרי ליה מנעל נכנס בו לעזרה ומשום דהא בהא תליא לא איצטרך למיתנייה היכא דאיכא פלוגתא אבל מצאתי שכתב הר\"ן ז\"ל הקטע יוצא בקב שלו דברי ר\"מ דקסבר ר\"מ דמנעל דידיה הוי ולא חיישי' דילמא מישתליף ואתי לאתויי ור' יוסי אוסר דנהי דר' יוסי נמי מודה דמנעל הוא אפי' הכי גזרו דילמא משתליף ואתי לאתויי ד' אמות ברה\"ר הכי אסיק רבא פלוגתייהו דר\"מ ור' יוסי בפ' שני דיומא ולא כן פי' רש\"י ז\"ל בכאן עכ\"ל ז\"ל. ובפ' אין צדין ברב אלפס בדף רצ\"ג גבי הא דתניא התם אין הסומא יוצא במקלו הקשה הר\"ן ז\"ל דמ\"ש מקטע דקתני הכא דיוצא בסמוכות שלו ותירץ דקטע שאני לפי שאינו יכול להלך אלא בסמוכות אבל סומא אפשר לו בלא מקל ולפיכך קטע שאינו יכול להלך בלא מקלות יוצא בהן בשבת ע\"כ וכתב שכן כתבו תוס' ז\"ל. וב\"י בסי' ש\"א כתב בשם רבינו ירוחם שדבר פשוט הוא שאינו עושה קב זה להלוך שעכ\"פ הוא צריך למקלות שמותר לצאת לפי שצורך הלוכו הן אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל הלכך כיון דאינו צורך הלוכו אסור ע\"כ: \n",
+                "<b>אם יש לו בית קבול כתיתין וכו'. </b>רמב\"ם פכ\"ה מהל' כלים הי\"ט ובגמ' אמר אביי טמא טומאת מת ואין מטמא מדרס רבא אמר אף טמא מדרס וכתבו תוס' ז\"ל פי' הרב ר' פורת לרבא הא דלא קתני ברישא דמתני' ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא מדרס בהדיא כדקתני בסיפא משום דהוה משמע אבל אם אין לו בית קבול טהור מן המדרס אבל טמא טומאת מת ולא היא דהא פשוטי כלי עץ הוא ולהכי תנא טמא סתמא דבכה\"ג טמא הא אין לו בית קבול כתיתין טהור לגמרי וא\"ת למה ליה בית קבול כתיתין תיפוק ליה דכל הטמא מדרס טמא טמא מת וי\"ל דבית קבול כתיתין עושה אותו ראוי למדרס ע\"כ. ועיין בתוס' יומא פ' בתרא דף ע\"ח: \n",
+                "<b>מדרס. </b>מצאתי שנקד הר\"מ די לונזנו ז\"ל מדרס המ\"ם בחיר\"ק והדל\"ת בשו\"א והרי\"ש בפתח: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל כסא יש קיטע וכו' עד ולא מנחי אארעא כצ\"ל: \n",
+                "<b>ואין יוצאין בהן בשבת. </b>לא קאי רק אסמוכות שלו אבל כסא לא קתני ליה רק לאשמועינן דטמא מדרס אבל יכולין לצאת בו עיין בבית יוסף א\"ח סי' ש\"א. ופי' בערוך סמוכות שלו טמאים מדרס פי' סמוכות של קב טמאים מדרס שהוא כמנעל שהולכין עליו כך הולך על זה ויוצאין בהן בשבת דאין יכול להלך אלא בהן ולא הוי משא ונכנסים בהן לעזרה דאינו מנעל: \n",
+                "<b>כסא וסמוכות שלו. </b>פי' מי שנקטעו שתי רגליו עושין לו כעין כסא שמהלך עליו ועושין לו סמוכות שמגינין על השוקיים שלא יגררו לארץ והני נמי טמאים מדרס לפי שסומך עליהן ואין יוצאין בהן בשבת לפי שיכול להלך בלא אותן סמוכות ואין נכנסין בהן לעזרה דהואיל ומגינין על הרגל כמנעל הרי הם כמנעל ואסור ליכנס בה לעזרה. \n",
+                "פי' גאון אם יש לקב בית קבול כתיתין כגון שיש ברכובת הקטע חתיכה בולטת ונחסר לה בקב מקום קבול שמניחה בו טמא הקב הסמוכות שלו טמאין במדרס הזב ויוצאין בהן בשבת שאינו משוי ונכנסין בהן לעזרה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד והסמוכות אין מגינות אבל כסא סמוכות טמא מדרס שהוא כלי ואין יוצאין בה בשבת שאינה תכשיט ואין נכנסין בהן לעזרה שנמצא כרוכב ואינו עומד שהיא מגעת לארץ עכ\"ל ז\"ל. ובגמ' תני תנא קמיה דר' יוחנן נכנסין בהן לעזרה. א\"ל אני שונה אשה חולצת בו ואת אמרת נכנסין תני אין נכנסין בהן לעזרה: \n",
+                "<b>אנקטמין. </b>ס\"א לוקטמין ופי' הרמב\"ם ז\"ל מנעל של עץ. ועוד שם בפי\"ט דהלכות שבת סי' ט\"ו ושם לא הביא בבא דסמוכות שלו ולא בבא דכסא וסמוכות שלו ומתוך פירושו למשנה קצת יש לי להסתפק אם הוא מפרש בבא דכסא וסמוכות שלו על איזה כסא שיהיה אפי' של כל אדם בריא ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בקשרים. </b>בפירוש ר\"ע ז\"ל וקושרה לבן בשמאלו. אמר המלקט וסימנך תפילין. ופירש הרמב\"ם ז\"ל שהאב לוקח שרוך נעלו הימני ויקשרנו לו בזרועו השמאלית ע\"כ ובי\"ד לא הביאה ז\"ל אפילו כלשונה. אבל בירושלמי בקשרים בקשרי פואה לרפואה כדפרשה רב יהודה בבבלי וכן בטוא\"ח סי' ש\"א וז\"ל יוצאין במיני עשבים שקושרין אותם בקשרים ותולין אותם לרפואה ע\"כ: \n",
+                "<b>וכל אדם. </b>גמ' מאן תנא א\"ר אושעיא ר\"ש היא דאמר כל ישראל בני מלכים הן רבא אמר באריג בכסותו דלא אתי למישלף ואחויי ודברי הכל. ותוס' פירשו בשם ריב\"א דבירושלמי מוקי לה בקטנים דאפי' אי פסיק ומייתי לה ליכא איסורא ומהו וכל אדם דקתני במתני' בין קטנים עניים בין קטנים עשירים. וכתוב בבית יוסף סי' ש\"א וז\"ל וכיון דאוקימנא לר\"ש בשטה בפ' מפנין לא קיי\"ל כותיה וממילא קמה לה מתני' אליבא דהלכתא כרבא דאוקמא באריג ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בביצת החרגול. </b>דעבדי לשיחלא רש\"י ז\"ל פי' לכאב האזן והרי\"ף ז\"ל פי' לרפיון הירך כדתנן השחול והכסול איזהו השחול כל שנשמטה ירכו: \n",
+                "<b>ובמסמר הצלוב. </b>פי' בערוך שכן דרך מי שנתחייב להתלות ממיתין אותו תחלה ואח\"כ פושטין אותו וקובעין לו מסמר בעץ ותולין אותו באותו מסמר ע\"כ. ועיין בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' תי\"ג. \n",
+                "<b>דברי ר\"מ וחכ\"א אף בחול וכו'. </b>כך היא הגירסא ברוב הספרים וגם ברב אלפס אבל בירושלמי הגי' דברי ר' יוסי ר\"מ אומר אף בחול אסור וכך נראה שגורס ר\"ע ז\"ל וגם הרב המגיד כתב בפי\"ט דהלכות שבת סי' י\"ג דברי ר' יוסי ונפסקה הלכה בגמרא כר' יוסי ע\"כ: וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה דברי ר' יוסי ר' מאיר אוסר אף בחול משום דרכי האמורי. ובירושלמי אית תנאי תני ומחליף ר' חנינא בשם ר' יוחנן כמתני'. וכתוב בבית יוסף א\"ח סימן ש\"א ואפילו לספרים דגרסי דברי ר\"מ וחכמים אוסרין אף בחול וכו' לא קיימא לן כחכמים דאסרי מדאמרי' בגמ' אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי ע\"כ ועיין במה שכתבתי בחולין ס\"פ בהמה המקשה. וכתב בת' מהר\"י קולין ז\"ל שורש פ\"ח וז\"ל וזה שכתוב בסמ\"ג ששנה בתוספתא חוקותיהם ודרכי האמורי חוקותיהן הם דברים התמוהין ודרכי האמורי הם הניחושים אע\"פ שבכולם שנינו ה\"ז מדרכי האמורי פי' לנו הסמ\"ג ששני דרכי האמורי יש אחד משום ניחוש ואחד משום חוקות הגוים ע\"כ בשנוי לשונו קצת: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלל גדול. </b>בגמ' בבלית וירוש' בעי מ\"ט תני כלל גדול אילימא משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר תני כלל גדול והא גבי מעשר דקתני כלל אחר ולא תני כלל גדול ומסיק דהיינו טעמא דדבר שנאמר בו כלל ועונשו גדול מדבר אחר שנאמר בו כלל תני ביה כלל גדול וגדול עונשה של שבת יותר משל שביעית דאילו שבת איתא בין בתלוש בין במחובר ואילו שביעית בתלוש ליתה במחובר איתה וגדול עונשה של שביעית יותר משל מעשר דאילו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתיה במאכל בהמה ליתיה ולבר קפרא דתני כלל גדול אמרו במעשר גדול עונשו של מעשר יותר משל פאה דאילו מעשר איתיה בתאנה וירק ואילו פאה ליתה בתאנה וירק. וכתבו תוס' ז\"ל ואחרים לא שנו כלל גדול אמרו במעשר לפי שאינו גדול מפאה אלא מדרבנן אבל כלל גדול דשבת גדול משביעית מדאורייתא וכן של שביעית משל מעשר ע\"כ: \n",
+                "<b>כל השוכח. </b>כל השכח גרסי' בירושלמי וכן בקצת נוסח' כ\"י ומצאתי מוגה ומנוקד כל הַשׁכֵח ובירוש' אנן תנינן כל השוכח עיקר שבת תנאי דבית רבי כל שאינו יודע עיקר שבת ר' אלעזר כמתני' ר' יוחנן כהדא דתני בית רבי וכן הוא בת\"כ פ' ויקרא פ\"א דבורא דחטאות: \n",
+                "<b>חייב על כל אב. </b>אב דנקט לאו דוקא למעוטי תולדות דה\"ה לתולדות וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>על כל אב מלאכה ומלאכה. </b>בכריתות בפ' אמרו לו איכא מאן דמפרש דמכיון דתני חייב על כל אב מלאכה ומלאכה הה\"נ דחייב על כל מלאכה של כל שבת ושבת אף על גב דלא תני ליה בהדיא ואיכא מאן דמפרש דמדלא תנא בהדיא דאינו חייב אלא על כל מלאכה של שבת אחת. ובגמ' בעי חלוק מלאכות מנלן פי' לחייבו חטאת על כל א' וא' אע\"פ שבהעלם אחד עשאן ומשני אמר שמואל אמר קרא מחלליה מות יומת התורה רבתה מיתות הרבה על חלול א' אם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה מלאכה יומת תנהו לשוגג ומאי יומת יומת בממון ובברייתא נפקא להו מקראי אחרינא ומתני' דבסמוך דמני מבעיר בכלל אבות דלא כר' יוסי דאמר בברייתא בהדיא הבערה בלאו לחוד וחלוק מלאכות נפקא ליה לר' יוסי מדה\"מ למיכתב קרא אחת וכתב מאחת ותו ה\"מ למיכתב הנה וכתב מהנה אלא למידרש פעמים אחת שהיא הנה כלומר שבת לבדו הוא מחלל וחייב חטאות הרבה דאזלינן בתר מלאכות ופעמים הנה שהיא אחת כלומר שחייב אחת על כולן כגון שגגת שבת וזדון מלאכות דאזלינן בתר שבת ומ\"ם יתירה דמאחת לרבות שהכותב שם משמעון דהיינו מקצת מהמלאכה שנתכוון חייב הואיל ושתי אותיות הראשונות שם במקום אחר ומ\"ם דמהנה לרבות תולדות היוצאות מן האבות ואיתה נמי בפ' הבונה (שבת דף ק\"ג.) וכתבו תוס' ז\"ל בפ' האורג (שבת דף ק\"ו) דר' יהודה אפשר דס\"ל הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת וא\"נ ס\"ל ללאו יצאת נפקא ליה לחלק מהיכא דמפיק לה ר' יוסי אבל לר\"ש דפליג עליה התם וס\"ל דאיצטריך למיכתב הבערה לחייב מקלקל בהבערה קשה מנא ליה דיצאת ללאו או לחלק וליכא למימר דנפקא ליה לחלק מאחת מהנה כדמפיק ליה ר' יוסי דהא בהדיא פליג ר\"ש בהדיא אדר' יוסי ודריש ליה לדרשא אחריתא וי\"ל לחלק נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לשמואל בפ' כלל גדול והשתא אתי שפיר הא דהוה קשה שמואל דאמר כמאן לא כר' נתן ולא כר' יוסי דהשתא כר\"ש ס\"ל עכ\"ל ז\"ל. וקשה לע\"ד היכי קאמר ר' יוסי דמ\"ם דמאחת אתא לאשמועינן דאפי' נתכוין לכתוב שמעון וכתב שם דחייב הואיל ושתי אותיות הראשונות שם שלם במקום אחר והא ר' יוסי קאמר לקמן במתני' בפ' הבונה דלא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם והשתא ומה אי משום רשימה בעלמא חייב משום דהוות במשכן שם שהם שתי אותיות שלימות לא כ\"ש וא\"כ אמאי איצטריך מ\"ם דמאחת לחיוביה משום דהוי שם המתקיים במקום אחר ואפשר דלאו קושיא היא דדילמא כיון שנתכוין לכתוב שמעון שלם גרע שתי אותיות שכתב ממנו טפי משתי רשימות ולא הוו אלא כרשימה אחת ולא מיחייב להכי איצטריך מ\"ם דמאחת כנלע\"ד: \n",
+                "<b>העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת. </b>רמב\"ם ספ\"ז דהלכות שבת והילך לשונו העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת כיצד הרי שזרע ונטע והבריך והרכיב וזמר בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת א' שכולן אב אחד הן וכן כל כיוצא בזה ע\"כ. ומתני' ר' עקיבא היא ודלא כר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב בכריתות בפ' אמרו לו דלכולהו אמוראי דהתם לא קבל ר' עקיבא מר' אליעזר לחייב אתולדה במקום אב כדכתבי' התם ולדידיה הך דהואי במשכן וחשיבא קרי לה אב והך דלא הואי במשכן ולא חשיבא קרי לה תולדה ויש גירסא אחרת הך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא קרי לה תולדה וכמו שכתבו תוס' ז\"ל בר\"פ הזורק וברפ\"ק דב\"ק אלא שזה לשונם בר\"פ הזורק אית דגרסי הך דהוות במשכן חשיבא קרי לה אב והך דלא הוות במשכן חשיבא קרי לה תולדה ולפי זה יש מלאכות דהוו במשכן כגון מנכש ומשקה זרעים דלא חשיבי ולא הוו אבות וכן אי גרסי' דהוות במשכן וחשיבא קרי לה אב אבל אי גרסי' הך דהוות במשכן חשיבא וקרי לה אב הך דלא הוות במשכן לא חשיבא וקרי לה תולדה ולפי זה התולדות לא היו במשכן ע\"כ ובזה נלע\"ד שיובן לשונם שברפ\"ק דב\"ק ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבות מלאכות. </b>מן התוספות מוכח דגרסי' אלו אבות מלאכות וכן מצאתי שהגיה בתלמודו הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. אבות מלאכות אותן מלאכות שהיו במשכן קרוין אבות וכולהו מלאכות אחרנייתא מהנך נפקא והוו תולדות ותולדותיהן כיוצא בהן בין לחטאת בין לסקילה ובירושלמי ר' יוחנן ור\"ש בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלג אפקון מיניה מ' חסר א' תולדות על כל חדא וחדא מן דאשכחון מיסמוך סמכין והן לא אשכחון מיסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש. בנוי דר' חייא רבא עבדון הוויי בהדין פירקא שיתא ירחין ואפקון מיניה שית (סכ\"י שיתין) מלין על חדא וחדא בשיטת אבוהון דתני ר' חייא הקוצר הבוצר המוסק הגודר התולש האורה כולהון משום קוצר: \n",
+                "<b>מ' חסר אחת. </b>רמב\"ם רפ\"ז דהלכות שבת ושם מנה עשיית הנירין קודם הנסכת המסכה ובנין וסתירה והכאת פטיש יחד קודם דיני צידה ושחיטה וכו' ובמקום מולח מנה שרטוט וכדאיתא בגמ' וכמו שהעתיק כבר ר\"ע ז\"ל. ובירושלמי מנין לאבות מלאכות מן התורה ר' יוסי בר בון בשם ר' שמואל בר נחמני כנגד מ' חסר א' פעם שכתב במשכן עבודה ומלאכה רבנן דקיסרין אמרין מן אתרה לא חסרה כלום אלה הדברים אל\"ף חד למ\"ד תלתין חי\"ת תמניא לא מתמנעי רבנן דרשי בין ה\"א לחי\"ת, ותו איתא התם דרשי אחריני טובא גם בגמ' בבלית ע\"ש. ובירושלמי וגם בבבלי בעינן מניינא למה לי ומשני א\"ר יותנן לומר שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כל א' וא' ופי' רש\"י ז\"ל וסימנא בעלמא אשמועי' לידע כמה חטאות חייב על חלול שבת אחת ע\"כ. ובספר אגודה מצאתי כתוב מ' מלאכות חסר אחת נקט האי לישנא ולא נקט שלשים ותשע משום דהם כנגד מלאכות הכתובות בתורה ובפסוק א' אנו מסופקים ויבא הביתה לעשות מלאכתו ע\"כ והספק הזה איתיה בגמ' בפ' במה טומנין (שבת דף מ\"ט ע\"ב). ובמה שאכתוב בסמוך בסוף מתני' בשם הירוש' דפ' הזורק יתיישב ג\"כ קצת. ושם בריש מכלתין בדף ו' קאמר איסי בן יהודה דאחת מאלה המלאכות שנמנו פה אינו חייב על זדונה סקילה אפי' בהתראה ולא ידעי' הי מינייהו ואמרי' התם מכח ברייתא דהמוציא מרשות לרשות אינה בכלל הספק הזה דודאי נסקל המוציא מרשות לרשות אפי' לאיסי אם התרו בו. וגם בר\"פ הזורק איכא מאן דלא מסתפק במעביר ד' אמות ברה\"ר דסבירא ליה דעל זה נהרג המקושש זאיכא מאן דלא מסתפק בתולש דס\"ל דעל זה נהרג המקושש ואיכא מאן דאמר דמעמר הוה וליכא לאיסתפוקי ביה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל קודם לשון המתחיל הזורע צריך לכתוב שם סימן הב. עוד באותו לשון שאם היה קרקע קשה וכו' אמר המלקט דהאי תנא בארץ ישראל קאי. הכי מפורש בגמ'. אך ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה בספרו החורש והזורע וכתב כן מצאתי בכל המשניות החורש והזורע ע\"כ והן אמת שכן הוא גם כן בירושלמי ותימה גדול הוא שהתלמוד בבלי אומר דתנא בארץ ישראל קאי והאמוראים של ארץ ישראל אומרים דתנא בח\"ל קאי: \n",
+                "<b>החורש. </b>מפורש לקמן במתני' בפ' הבונה דשיעורו בכל שהוא: \n",
+                "<b>הזורע. </b>פי' אפילו כל שהוא. ובגמ' תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן פי' רש\"י ז\"ל דנפקא מינה דאי עביד להו כולהו בהדי זורע לא מחייב אלא חדא דהעושה מלאכות הרבה וכו' וכולהו אבות מלאכות אלא שזורע בזרעים והני באילנות אבל זומר הויא תולדה ע\"כ. אבל הרמב\"ם ז\"ל משמע מתוך דבריו ז\"ל שם פ\"ז דגם זומר הוי אב ע\"ש וכן בסמ\"ג לאוין ס\"ה: החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת בירושלמי מפרש כולן תולדות לחרישה ודלא כסמ\"ג שם שפירש כולן אבות שכולן ענין יד הן הקוצר והבוצר והגודר: [\n",
+                "[הגה\"ה גירסת הערוך בערך גד גודד בדל\"ת כמו גודו אילנא כבר כתבתי בזה ספ\"ק דשביעית סי' ב'] והמוסק והאורה כולן מלאכה אחת הן: הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן: \n",
+                "<b>והמרקד </b>בנפה וכו'. לשון ר\"ע ז\"ל עד משום דשלשתן היו במשכן. אמר המלקט כתבו תוס' ז\"ל והא דלא' קתני כותש אע\"ג דהואי במשכן בסממנין תירצו בגמ' שכן עני אוכל פתו בלא כתישה ומיהו ודאי אב מלאכה היא ובכלל דש היא ע\"כ: \n",
+                "<b>והאופה. </b>ירושלמי את חמי אפייה תולדה לבשול ואת אמר הכין אלא בגין דתנינן סדר עיסה תנינתה עמהן. וקשה לע\"ד מה שכתבו תוס' ז\"ל רפ\"ק דב\"ק וז\"ל ועוד דנוטע ומבשל אין צריך להתרותו משום אב דאם התרה משום תולדה חייב ואפי' הכי לא חשיב ליה בפ' כלל גדול ע\"כ דמשמע מתוך לשונם ז\"ל דנוטע הוי תולדה והרי בין לרש\"י בין להרמב\"ם וסמ\"ג ז\"ל ממה שכתבתי בסמוך משמע דלכולהו נוטע הוי אב כמו זורע וכדמוכח פשטא דתוספתא שהבאתי לעיל ולא פליגי אלא בזומר כדכתבינן ועוד משמע מתוך דבריהם ז\"ל דמבשל הוי תולדה הפך הירושלמי הזה ועוד קשה לע\"ד מאי ואפילו הכי לא חשיב ליה וכו' דקאמרי ז\"ל אע\"ג דלא חשיב ליה מיבעי להו למימר ולענ\"ד צ\"ע. וכל הני מקוצר ועד אופה שיעורן בכגרוגרת. ומלבן וכו' ואורג שיעורן מפורש לקמן במתני' בפ' האורג וגם הגוזז ומיסך כתבתי שם שעורן בשם הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>והמנפסו </b>בערוך יש ששונים המנפצו בצד\"י: \n",
+                "<b>והמיסך. </b>וממיסך ואילך עד הקושר והמתיר שייכי ביריעות: ויש גורסי' המסך המ\"ם בציר\"י והסמ\"ך בחיר\"ק: \n",
+                "<b>והעושה שני בתי נירין. </b>צריך לפרש למה פירש כאן ובאורג ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר. תוס' ז\"ל. ונראה דלא הזכירו בלשונם הפוצע שני חוטין משום דהוי בכלל אורג ולא הזכירו קורע דהוי בכלל תופר ולא הזכירו מוחק דהוי בכלל כותב. ונלע\"ד דמשום דבכל הני הוי שתי שתי ובקצור נזכר שיעורם תניה טפי מבשאר מלאכות שצריך להאריך. ובפ' הבונה (שבת דף ק\"ג) בברייתא גרסי' ולא עשה אלא בית אחד בנפה אינו חייב דכתיב אחת שתהא מלאכה שלימה ופי' רש\"י ז\"ל שם משום דבית א' אינו מתקיים ומשום דלאו חוטין נינהו קרי להו בית כמו בתי נירין שאין לה בתי נירין אחרים ע\"כ: \n",
+                "<b>הפוצע שני חוטין. </b>פי' הרא\"ה ז\"ל דפוצע הוא שכשחוט אחד ניתק פוצע ראשיהן ושוזרן ביד עד שיהא נארג וקאמר דכשעשה כן בשני חוטין חייב ע\"כ. ועיין בהלכות שבת ספ\"ט ובסמ\"ג וסמ\"ק דאיכא מאן דגריס הבוצע בבי\"ת והיא ג\"כ גירסת הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל אלא שהרמב\"ם ז\"ל כתב בוצע הוא המפריש את הארוג בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב ה\"ז בוצע וחייב והוא שלא יהא מקלקל אלא יתכוין לתקן כדרך שעושין אלו שמאחין את הבגדים הקלים ביותר שבוצעין ואח\"כ מאחין וחוזרין ואורגין חוטין שבצעו עד שיעשו שני הבגדים או שני הקרעים אחד ע\"כ והראב\"ד ז\"ל השיג עליו וז\"ל זה הפירוש נוטה לקורע ע\"מ לתפור וכבר הוא שנוי במשנה ואנו מקובלים בוצע כמו פוצע והוא לשון חתוך שחותך שני חוטין שאחר שהשלים אריגתו חותך את הארגמן המשויר שבמסכת ואפי' לא חתך ממנו אלא שני חוטין חייב בחתיכה זו ע\"כ וע\"ש במגיד משנה: \n",
+                "<b>הקושר והמתיר. </b>כתבו תוס' ז\"ל הקושר והמתיר צ\"ע אי מחייב במתיר שלא ע\"מ לקשור או לא ומדלא תני ליה כדקתני מוחק ע\"מ לכתוב אין לדקדק דה\"נ לא קתני סותר ע\"מ לבנות ובפ' במה מדליקין בהדיא אמרינן דבעינן ע\"מ לבנות והא דלא תני ליה במתיר ובסותר משום דבכל שהוא מיחייב לא איצטריך למתנייה והתם נמי לא תני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורא דשתי אותיות ושתי תפירות וכן נמי במכבה בעינן ע\"מ להבעיר ובכל שהוא מיחייב ע\"כ. ועיין ג\"כ בדבריהם ז\"ל שם פרק במה מדליקין (שבת דף ל\"א) וכן ג\"כ כתב הרמב\"ם ז\"ל שם רפי\"ב סי' י\"ב דמכבה או מבעיר הוי בכל שהוא. וכתב הרא\"ש ז\"ל מה שנסתפק ר\"י אי בעינן מתיר ע\"מ לקשור או לא יראה דלא מיחייב אלא דומיא דהואי במשכן מתיר קשר של קימא ע\"מ לקשור קשר של קיימא כעין צדי חלזון ע\"כ. וכתוב בב\"י א\"ח סוף סימן שי\"ז ונראה דלא איירי אלא לענין חיוב חטאת אבל מדרבנן אסור להתיר אפי' שלא ע\"מ לקשור ע\"כ: \n",
+                "<b>הצד צבי. </b>גמ' ת\"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה חומר חייב שתים שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה: \n",
+                "<b>והשוחטו. </b>אע\"ג דכל שוחט מקלקל פירשו תוס' בשם ר\"ת ז\"ל בפ' האורג (שבת דף ק\"ו) דכיון דשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאו מידי אבר מן החי חייב ע\"כ. ובירושלמי ר\"ש בן לקיש אמר לית כאן שחיטה תולדות חבורה היא ולמה תנינתה עמהון אלא בגין דתנינן סדר סעודה תנינתה עמהון: \n",
+                "<b>המפשיטו. </b>כדי לעשות קמיעין. וכן המולחו והמעבדו שיעורו כדי לעשות קמיע כדאיתא בפרק המוציא דף ע\"ט ודלא כר' שמעון דאמר בפרק הבונה (שבת דף ק\"ג) דהמעבד אינו חייב עד שיעבד את כל העור. וכן המוחק שיעורו כדי לעשות קמיע וכן ג\"כ המחתכו: \n",
+                "<b>הכותב שתי אותיות [הג\"ה ס\"א אותות וכן בכל המסכת יש במקום אותיות אותות ה\"ר יהוסף ז\"ל.]. והמוחק וכו'. </b>נראה דהכא שייך למיתני כתיבה ומחיקה דאיירי במלאכת תיקון העור ואחר כך עושהו קלף אם חפץ לכתוב בו: \n",
+                "<b>המבעיר. </b>נלע\"ד דמדמני להבערה בכלל אבות מלאכות ש\"מ דס\"ל לתנא דידן דהבערה לחלק יצאת כר\"נ ודלא כר' יוסי דס\"ל ללאו יצאת דהכי דקדקו רש\"י ותוס' ז\"ל לפרש אברייתא דמייתי בפסחים פ\"ק דף ה' ע\"ב. עוד נלע\"ד דהא דלא קתני המבעיר והמכבה כדקתני הקושר והמתיר הבונה והסותר משום דבמכבה בעינן ע\"מ להבעיר כמו שכתבתי בשם תוס' ז\"ל אע\"פ שהם ז\"ל כתבו וז\"ל דלא שייך למידק בהא דמכבה ומבעיר כמו שמדייק התלמוד גבי חורש וזורע כמו שכתבתי לעיל בשמם ז\"ל. בפ' ר\"ע ז\"ל מכה בפטיש הוא גמר מלאכה וכו' אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל וכתב עליו הר\"ן ז\"ל ולא מיחזור כו' אלא עיקרן של דברים כפי' ר\"ח ז\"ל שפי' שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה וכה\"ג אע\"ג דלא הויא מלאכה מצד עצמה מיחייב בה משום גמר מלאכה ע\"כ: \n",
+                "<b>והמוציא מרשות לרשות. </b>והקשה הר\"ן ז\"ל וא\"ת ואמאי לא חשיב נמי מעביר ד' אמות ברה\"ר וי\"ל משום דמעביר תולדה דמוציא הוא לפי שד' אמות של אדם רשותו הן ומי שמוציא חוץ לד' אמות ה\"ל מוציא מרשות לרשות וכי אמרינן לקמן בפ' הזורק דמעביר ד' אמות ברה\"ר הלכתא גמירי לה היינו לחייב בה משום מוציא ומש\"ה עונשין עליה הואיל ונסמכה לתורה שבכתב הא לאו הכי לא מיחייב עליה שאין עונשין מהלכה למשה מסיני. וא\"ת עוד למה לא שנו מושיט מרה\"י לרה\"י ורשות הרבים באמצע דמיחייב כדאיתא לקמן בפ' הזורק כבר הקשו זה בירושלמי דגרסינן התם למה לא תנינן הושטה עמהון ר' שמעון בשם ריב\"ל ר' יודן בשם רבי יתר עליהן הושטה ולמה לא תנינן הושטה עמהון שכל המלאכות יש להן תולדה וזו אין לה תולדה ומדלא חשו לאקשויי הכי בגמ' דילן מסתברא דס\"ל דאף הושטה בכלל המוציא מרשות לרשות היא כיון שאינו מתחייב עליה אלא מפני שרה\"ר בינתים ע\"כ. וכתבו תוס' ז\"ל מדקתני המוציא מרשות לרשות ולא קתני המוציא לרה\"ר ש\"מ דאפי מרה\"ר לרה\"י וא\"ת ומ\"ש דתני תולדה בהוצאה ולא תני שום תולדה בכל שאר אבות וי\"ל דבכל שאר תולדות אם היה רוצה לשנותם היה צריך להאריך בלשונו אבל הכנסה דקרויה הוצאה כוללה עמה בקוצר עכ\"ל ז\"ל ברפ\"ק דמכלתין. ומצאתי כתוב בפי' לה\"ר יהונתן ז\"ל כת\"י וז\"ל והמוציא מרשות לרשות מרה\"י לרה\"ר כדאשכחן במשכן נקרא מלאכה כשהיו מוציאין נדבתן מרשותן ומביאים אותם לרה\"ר למחנה לויה שהיא מחנה משה שהיה רשות לכל ישראל לעמוד שם יומם ולילה ולבא לפניו לדין ולשאול איסור והיתר וכל ספקותיהן וקאמר להו משה לישראל איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה כלומר שלא יוציאו מרשותם עוד נדבה להביא למחנה לויה כדכתיב ויכלא העם מהביא נמצא שקורא הוצאה מלאכה אע\"פ שאין בה טורח מרובה שיש מישראל שהיה מתנדב עלה של זהב או גרגיר למלאכת המשכן וקא קרי ליה מלאכה ה\"נ כשנכתב בשבת לא תעשה כל מלאכה הוצאה בכלל מלאכה היא והכנסה תולדה לה וכן זורק ד' אמות ברה\"ר או מעביר ד' אמות ברה\"ר ע\"כ: \n",
+                "<b>אלה אבות מלאכות </b>גרסי' ומלת הרי נמחקה. ותנא תנא אלו למעוטי שאם עשה תולדותיהן עמהן דאינו מביא עליהן חטאת ודלא כר' אליעזר דמחייב על תולדה במקום אב בכריתות. וכן נראה שפירש הרמב\"ם ז\"ל אכן דברי ר\"ע ז\"ל אינן מכוונין בדקדוק: \n",
+                "<b>חסר אחת. </b>לאפוקי מדר' יהודה דתניא ר' יהודה מוסיף את השובט והמדקדק אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג ופי' רש\"י ז\"ל דהיינו אורג ממש ול\"ד לזורה ובורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח והקשו תוס' ז\"ל תימה דממניינא דרישא שמעינן לה וליכא למימר תנא ושייר דהא אלו קתני ומיהו הא ליכא לאקשויי דמאלו דרישא שמעי'. לאפוקי מדר' יהודה דאיכא למימר דלא חשיב אלא מלאכות חשובות אבל שובט ומדקדק אע\"ג דמלאכות הן לא קתני להו משום דאינם מבוררות כ\"כ וכה\"ג משני בפ\"ק דקדושין גבי אלו מעניקין להם דבר שיש לו קצבה קתני דבר שאין לו קצבה לא קתני עכ\"ל ז\"ל. ובירושלמי דמכלתין פרק הזורק תני בשם ר' יודא זרק ד' אמות ברה\"ר חייב ר' יודא עבד ד' אמות ברה\"ר מלאכה בפני עצמה על דעתיה דר' יודא מ' מלאכות אינון ונתניון לא אתינן מיתני אלא מילין דכל עמא מודו בהון ע\"כ. בלשון אחרון לפירוש הרב ר\"ע ז\"ל דקאמר שם יותר מארבעים חטאות חסר אחת דכולהו וכו' כך צריך להיות. ותמהתי שמצאתי כתוב בספר לבוש החור ריש סימן תק\"ו וז\"ל ומדידה אב מלאכה היא ע\"כ וצ\"ע מנין לו שאפי' אם היא תולדה אני מסתפק ואפשר שהוא תולדה דבונה כשמשים קמח ע\"ג קמח בכוונה כדי למלאות המדה גדושה או מחוקה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכשר להצניע </b>וכו. ובגמ' אמר ר' יוסי בר חנינא האי דלא כר\"ש דאי כר\"ש האמר לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא למצניעיהן: \n",
+                "<b>וכל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו. </b>נראה דאו או קתני ובגמ' א\"ר אלעזר הא דלא כר\"ש בן אלעזר דתניא כלל אר\"ש בן אלעזר כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבתו של זה. וס\"פ בית שמאי דזבחים נמי פלוגתא. ובתוס' בפירקי' דף ע\"ח מוכח דדייק לה ר' אלעזר מדקתני אינו חייב אלא למצניעו בלמ\"ד. ומשמע דגם בה\"א הוי כמו למ\"ד ולא כוונו למעט רק במצניעו בב\"ית כדמוכח שם. עוד פירשו שם תוס' ז\"ל דלכ\"ע תלמיד מתחייב במחשבתו של רבו שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו ע\"כ. ובירושלמי איכא מאן דמפרש דהאי שאינו כשר להצניע לע\"ז איתאמרת ור' יוחנן אמר לאיסורי הנאה אתאמרת ולפי זה כיון דהני איסורין בכל שהוא אינו חייב אלא המצניעו היינו בכל שהוא רבנן דקיסרין בשם ר' יוסי בר חנינא כגון המוך שהתקינה לנדה. ובגמ' דילן כל הכשר להצניע לאפוקי מאי רב פפא אמר לאפוקי דם נדה מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשרה מ\"ד דם נדה כ\"ש עצי אשרה ומ\"ד עצי אשרה אבל דם נדה מצנע ליה להאכילו לשונרא ואידך כיון דחלשא לא מצנע ליה. וכתבו תוס' ז\"ל וקשה לרשב\"א הא דקאמ' הכא מ\"ד דם נדה כ\"ש עצי אשרה מנא ליה דילמא סבר כר' יהודה דלקמן פ\"ט סי' ז' דמחייב בעצי אשרה שמצניעין אותו לשריפה ע\"כ ועיין במה שכתבתי שם ויובנו דבריהם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא תבן כמלא פי פרה וכו'. </b>משמע דפתח לפרושי במאי דסליק מיניה ועוד דאית ליה לפרושי בה יותר מד' פרקים עם האיידי. ונראה דמפני שהיא מלאכה גרועה מאריך בה: \n",
+                "<b>עמיר כמלא פי טלה. </b>פי' בערוך כמו וכעמיר מאחרי הקוצר ובת\"כ פרשת קדושים תעזב הנח לפניהם תבואה בקשיה תלתן בעמיר תמרים במכבדות מכלל דעמיר קש של תלתן ע\"כ. \n",
+                "<b>עשבים כמלא פי גדי. </b>מלת עֲשָבִים לא מצינו במקרא אותה בלשון רבים רק מצינו עִשְבוֹת הרים ונלע\"ד דגרסי' לה עֲשָבִים רפויה דעשב הוי על משקל בעצב תלדי בנים ואשכחן בלשון רבים אוכלי לחם העצבים שהוא רפוי הכא נמי עשבים רפוי וזה ברור אצלי. ובדין הוא דהו\"ל לתנא להתחיל בפי גמל שהוא הגדול או בפי הגדי שהוא הקטן מכל השנוים במתני' אלא משום דתבן מלה כוללת לעצה ולעמיר ולעשבים נקטה ברישא א\"נ שרצה לשנות כל השמות המתחילין בעי\"ן ביחד עצה עמיר עשבים עלי שום וכו'. ובגמ' פריך והתניא כגרוגרת ומשני אידי ואידי חד שיעורא הוא ולקמן בפ' המוציא דף ע\"א תניא המוציא רבב כדי לסוך בתנור תחת אספוגית וכמה שיעורה כסלע והתניא כגרוגרת אידי ואידי חד שיעורא הוא ע\"כ משמע דפי טלה וגרוגרת וסלע כולהו חד שיעורא נינהו. וכתבו תוס' ז\"ל והא דנקט במתני' כמלא פי טלה ולא נקט כגרוגרת לאשמועי' דמשום אכילת טלה נתנו בו חכמים שיעור זה דאם נקט כגרוגרת לא הוה ידעי' למה נתנו בו חכמים שיעור זהע\"כ: \n",
+                "<b>מפני שלא שוו וכו'. </b>אבל אותם ששוו כגון עמיר ועלי שום ועלי בצלים לחים מצטרפים וכן חמור לקל כגון תבן לעצה למלא פי גמל ואפי' לא יהא תבן ראוי לגמל שמא אגב העצה ראוי הוא תוס' ז\"ל וה\"נ אמרינן בגמ' בבלית וירושלמית אין מצטרפין לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן פי' חמור היינו אותו ששיעורו מועט וקל היינו אותו ששיעורו מרובה: \n",
+                "<b>המוציא אוכלין בגרוגרת וכו'. </b>וכתב הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ח סי' ה' דגרוגרת א' משלשה בביצה והכריח הרמ\"ך ז\"ל שהוא בקירוב שיש יותר מעט משליש ביצה. מצאתי שבכל מקום ששנינו מלת אוכלים הגיה הר\"מ די לונזאנו ז\"ל אכלים האל\"ף בשו\"א קמ\"ץ ומחק הוי\"ו ונימוקו עמו דכפי הדקדוק אֳכָלִים כמו חֳדָשִׁים קֳדָשִים מן חֹדש קֹדש ה\"נ מן אכל אכָלים וכן מצאתי ג\"כ שנקד ה\"ר יהוסף ז\"ל בשם ס\"א ועוד ראיתי שמחק מלת חייב והוי\"י של ומצטרפין וכך הגיה המוציא אֳכָלִים כגרוגרת מצטרפין זה עם זה וכו': \n",
+                "<b>וגרעיניהם. </b>י\"ס גלעיניהן בלמ\"ד והכל אחד. ובגמ' לקמן ר\"פ המוציא איתא דגרעינין תנן בעי\"ן כמו ונגרע מערכך ולא גראינין באל\"ף: \n",
+                "<b>וסובן ומורסנן. </b>בגמ' במתני' פי' רש\"י ז\"ל כדפי' ר\"ע ז\"ל אבל בחולין דף פ\"ח פירש בהפך סובין שהנפה קולטת מורסן קליפה היוצאה כשכותשין במכתשת כפי' הרמב\"ם ז\"ל. ולי הדיוט יש לי להוכיח דמורסן הוי גרוע מס בין מדתנן בפ' בתרא דתרומות המורסן מותר סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותרות. וכן מצאתי אחר זמן רב שכתב ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל. ובגמ' פריך וסובן ומורסנן לא מצטרפי והתנן בפ' שני דחלה חמשת רבעים קמח חייבים בחלה הן וסיבן ומורסנן ומשני אמר אביי התם שאני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה פי' רש\"י ז\"ל מעורבת בסובנה ובמורסנה הלכך לחם הארץ קרינן ביה ומיהו לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כדי מזיגת הכוס </b>של ברכת המזון וכו'. לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כתבו תוס' ז\"ל והא דלא נקט במתני' כדי מזיגת רביעית מילתא אגב אורחיה קמ\"ל דכוס של ברכה ברביעית ועוד דמהאי טעמא דחזי לכוס של ברכה חשיב ומיחייב בפחות מרביעית לפי שיכול להוסיף עליו מים ע\"כ. ובגמ' דייקי' ממתני' דכוס של ברכה טעון רביעית דקתני כדי מזיגת הכוס ותני עלה כדי מזיגת כוס יפה וקתני סיפא ושאר כל המשקין [ברביעית] שמעי' מינה דאין הוצאה במשקה הראוי לשתיה בפחות מרביעית הלכך ע\"כ כי שיעור ביין כדי מזיגה שיעור הראוי לשתיית רביעית נקט והיינו רובע רביעית דכי יהיב על חד תלת מיא כדרך המזיגות הראויות לשתיה יעמוד על רביעית. ובירושלמי בפירקי' ובפ' ערבי פסחים ובפ\"ג דשקלים משמע דמתני' ר' יהודה היא דתניא התם מים כדי גמיאה. ר' יהודה אומר כדי מזיגת הכוס יין כדי גמיאה ר' יהודה אומר כדי מזיגת הכוס:  ",
+                "<b>חלב כדי גמיאה. </b>גרסי' באל\"ף לשון הגמיאיני נא הכי פשטינן בגמ'. וכתב הרמב\"ן ז\"ל בפ' כי תצא בפסוק לא תתעמר שאעפ\"כ אומרים ממנו מגמע ואינו פולט אבל מגמע ובולע ע\"כ: ובירושלמי הדא דתימא בחלב בהמה טהורה אבל בחלב בהמה טמאה כדי לכחול עין אחת וכן פי' ר\"ע ז\"ל והכריחו בתוס' בשם ר\"י ז\"ל דכדי גמיאה נפיש מכגרוגרת. והר\"ן ז\"ל כתב שיעורא דבכדי גמיאה לא אתפרש ובודאי שהוא פחות מרביעית דהא קתני סיפא ושאר כל המשקין ברביעית ש\"מ דכדי גמיאה בציר מרביעית דרביעית להקל נאמר ולא מצינן למימר דכדי גמיאה היינו מלא לוגמיו דהא וכו' עד אלא ודאי לענין שבת בשל עולם הן שמין בבינונית עכ\"ל ז\"ל. וגם המגיד משנה כתב שם פי\"ח שהוא פחות אפ' מכדי לוגמיו של אדם בינוני ואין צ\"ל מרביעית ע\"כ:  ",
+                "<b>דבש. </b>ירושלמי הדא דתימא בדבש ישן שאינו טוב כי אם ליתן על הכתית אבל חדש אינו ראוי לאכילה ולא לכתית ושיערו כדי לשורפו ולבשל בו ביצה קלה:  ",
+                "<b>שמן כדי לסוך אבר קטן של תינוק בן יומו. </b>כדפי' ר\"ע ז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל אבר קטן אחד מפרקי אצבע קטנה ע\"כ וכר\"ש בן אלעזר וכן א\"ר ינאי ודלא כר' נתן. ונלע\"ד דשמן אכילתו ורפואתו תרוייהו שכיחי ובעינן למיזל ביה לחומרא כדבש אע\"פ שלא נזכר בגמ' שאכתוב בסמוך:  ",
+                "<b>מים כדי לשוף וכו' </b>ואע\"ג דמים שתייתו שכיחא רפואתו לא שכיחא דהא יש שפום קילור ביין וחלב והוה לן למיזל בתר שתייתו לקולא כדאזלינן גבי יין וחלב שהם ג\"כ שתייתן שכיחא רפואתן לא שכיחא דהא יש שפים במים תירץ אביי בגמ' דבגלילא שנו שהן עניים ומקפידי' מדבר מועט וחסין על יין וחלב לשוף קילור ואין שפים כלל אלא במים הלכך הדר ה\"ל כדבש דרפואתו נמי שכיחא כמו אכילתו שהרי אין שום משקה אחר ראוי לכתית הכא נמי שיפה במים שכיחא ובעינן למיזל לחומרא בשיעור קטן. רבא אמר אפילו תימא בשאר מקומות כדשמואל דאמר שמואל כל שקייני מסו ומטללי פי' מסככין על העין עד שתכלה מראיתו לגמרי מפני שהן עבין בר ממיא דעדיפי מכולהו דמסו ולא מטללי והוי בכל המקומות רפואת המים שכיחא. ובירושלמי א\"ר אלעזר הדא דאת אמר באילין מיא דטלא ברם באילין דידן כדי להדיח פני מדוכה. והרמב\"ם ז\"ל כתב בפירוש מישנתנו וזהו במימי היאור בלבד שהם יפין לעין. אמנם שם רפי\"ח פסק כירוש' שכתבתי:  ",
+                "<b>ושאר כל המשקין ברביעית </b>ומשמע אפי' דם ודלא כר\"ש בן אלעזר ורשב\"ג שאומרו בברייתא כדי לכחול בו עין אחת שכן כוחלין בדם תרנגול הבר ובדם דעטלף:  ",
+                "<b>וכל השופכין ברביעית. </b>כתבו תוס' ז\"ל דדוקא אברייתא קבעי בגמ' שופכין למאי חזו משום דדומיא דדם קתני להו התם כדאיתא בגמ' דמאיס טובא ומשני דחזו לגבל בהן את הטיט אבל שופכין דמתני' איכא למימר דחזו לכמה דברים לרחוץ בהן כוסות וקערות דלא מאיסי כולי האי אלא שאינם ראוין לשתיה ע\"כ. וגרסי' שוּפָכִין הפ\"א בנקודת קמץ:  ",
+                "<b>ר\"ש אומר כולן ברביעית. </b>ירושלמי משיבין חכמים לר\"ש אפשר לומר דבש ברביעית וחומץ ברביעית והוא מותיב לין כמה דאית לכון כל האוכלין מצטרפין לכגרוגרת כן אוף אנן אית לן כל המשקין מצטרפי' לרביעית:  ",
+                "<b>לא נאמרו כל השעורים הללו אלא למצניעיהן </b>א\"ר מנא למצניעיהן כל שהן ותני כן על דר\"ש לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא למצניעיהם הא למוציאיהם ברביעית:  "
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא חבל וכו'. </b>ובירוש' הדא דאת אמר בהדין רכיכא ברם בהדין קשיא כדי לבשל ביצה קלה: \n",
+                "<b>גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה </b>ובירוש' הדא דאת אמר בהדין גוויא ברם בהדין ברייא כדי לעשות שני בתים לנפה ולכברה: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן. </b>ובלבד קטן שהוא יודע לנעול ע\"כ: \n",
+                "<b>המוציא קשר מוכסין חייב. </b>איצטריך לאשמועי' אפי' כתוב על הקלף אע\"ג דקתני בסמוך דשיעור קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין תוס' ז\"ל. ונראה דודאי לא פליגי אפירוש רש\"י ז\"ל שהעתיק כבר ר\"ע ז\"ל דהתם מיירי בקלף חלק שאינו כתוב וקל להבין וכן מפורשים דבריהם במקומות אחרות. ופסק הרמב\"ם ז\"ל שם ביד כר' יהודה דאמר בגמ' בברייתא דהמוציא קשר מוכסין אפי' אחר שהראהו למוכס חייב דלעולם צריך הוא להראותו: \n",
+                "<b>נייר מחוק </b>מצאתי מונה נייר פסיל וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל שכן הוא בכל הספרים וכן נראה דגריס הרמב\"ם ז\"ל שז\"ל נייר ידוע ונייר פסול הוא שטר של נייר שנתבטל ואין מוציאין בו חוב ע\"כ. ולשון הברייתא בגמ' המוציא נייר מחוק ושטר פרוע וכו' והעתיק לשון הברייתא הרמב\"ם ז\"ל שם ביד: גם נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל של פלייטום הפ\"א בחיר\"ק והלמ\"ד בשו\"א והיו\"ד בקמ\"ץ והטי\"ת בשור\"ק מחוברת למ\"ם וכן הגיה לעיל בפ' ששי סי' ג' כמ\"ש שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור כדי לעשות קמיע. </b>והייני דקרי ליה בגמ' חיפא דמליח ולא קמיח ולא עפיץ וראוי לחפות בו קמיעים. ובירוש' איתא תנאי תני כדי ליתן על הקמיע מאן דתני כדי לעשות קמיע בהדין רכיכא ומאן דתני כדי ליתן על הקמיע בהדין קשיא: \n",
+                "<b>דוכסוסטוס כדי לכתוב מזוזה. </b>מסוגית התלמוד וגם מן הירוש' מוכח דאין זו הבבא מן המשנה ולא גרסי' ליה במתני' וכן ג\"כ ברב אלפס ובהרא\"ש ז\"ל ליתיה וגם הרמב\"ם ז\"ל לא פירשו וגם רש\"ל ז\"ל מחקו: קֶלֶף. נראה דאפשר לגרוס קלף בשש נקודות על משקל אלף והרבים של קֶלֶף קְלָפִים וכן הרבים של אֶלֶף אֲלָפִים חֶלֶב חלבים גֶפֶן גְפָנּיִם סֵפֶר סְפָרִים. או אפשר דגרסי' קלף בשו\"א וקמ\"ץ על משקל כּתב והרבים קלפים כמו כְּתָבִים וכמו יקר יקרים אֱסָר אֱסָרִים ועיין עוד בשרש [י הרד\"ק] בחלק הדקדוק במלת פָּעַל: וקלף היינו דמליח וקמיח ועפיץ דאיידי דדמיו יקרים וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>כחול כדי לכחול עין אחת. </b>ירושלמי רבנן דקסרין בשם ר' בון בר חייא שכן אשה סומא באחת מעיניה כוחלת חברתה ויוצאה לשוק ובגמ' משני דברייתא דקתני בה כדי לכחול שתי עינים מיירי בבנות כפרים שאינן צריכות צניעות כ\"כ שאין שחוק וקלות ראש מצוי ביניהן: \n",
+                "<b>זפת וגפרית כדי לעשות נקב שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן. </b>ברב אלפס והר\"ן ז\"ל גרסי' להני תרתי בבי קודם בבא דדבק וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכן משמע מן הירוש' וגרסי' תו התם שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן תני ר' חייא כדי ליתן על פי סדק קטן אבל מן הגמ' שבדפוס מוכח דגרסי' לבבא דשעוה כדי ליתן על פי נקב קטן קודם בבא דדבק כדי ליתן בראש השבשבת ובתר בבא דדבק בבא דזפת וגפרית כדי לעשות נקב ובתרה חרסית וכו' וכן הוא ג\"כ בפי' הרמב\"ם ז\"ל אבל בפי' רש\"י ז\"ל הוא כאשר הוא בפי' ר\"ע ז\"ל ובגמ' תנא שעוה כדי ליתן על פי נקב קטן של יין וכן בזפת וגפרית נמי תני עלה כדי ליתן על פי נקב קטן של יין ופי' רש\"י ז\"ל למעוטי שמן ודבש שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן ודבש. אבל בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל נמחקה פסקא דשעוה וגם כל התלמוד שעליה עד דבק גם פסקת זפת וגפרית נמחקה ונכתב במקומה שעוה וכו' וכן הוא ג\"כ מוגה ברש\"ל ז\"ל והכי נמי מסתברא דמלת קטן דאתיא התוספתא לפרשה לא נזכרה רק גבי שעוה. ובערוך הביא שבשבת בערך שפשף נראה דגריס במתני' שפשפת וכתב דיש שונים שבשבת והן זמורות ומתרגמינן שבשתא ונועצן בקרקע ובראשן דבק וכשנח עליו העוף נדבק ונתפש ושפשפת כיצד עושין מביאין ג' וד' קנים וקושרין אותם זה ע\"ג זה ובראש קנה העליון מניחין כנף אחד של עוף גדול וטחין את הכנף בדבק והיינו דקאמר בראש השפשף שבראש קנה של ציידין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השבשבת. </b>יש גורסי' השפשפת ויש גורסי' השפשף וכן ברש\"י והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>חרסית וכו'. </b>וכתבו תוס' ז\"ל חרסית כדי לעשות פי כור אע\"ג דאמרי' לעיל בגמ' אין אדם טורח לגבל טיט כדי לעשות בו פי כור חרסית חשיב טפי מטיט דמצניעין אותו לעשות פי כור של צורפי זהב א\"נ הכא מיירי במגובל ע\"כ. ועיין במ\"ש ברפ\"ה דמסכת מעשר שני בשם ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר כדי לעשות פטפוט. </b>בגמ' פריך למימרא דשיעורא דר' יהודה נפיש והא קיי\"ל דשיעורא דרבנן נפיש דתנן לעיל בפירקין ר' יהודה אומר כדי לטול ממנו מדת מנעל לקטן ומשני אימא כדי לסוד פטפוט כירה קטנה [הג\"ה רש\"ל לא מחק שתי מלות הללו ונלע\"ד שצ\"ל כור קטן.] פי' רש\"י ז\"ל לטוח בקעים: \n",
+                "<b>סיד כדי לסוד קטנה שבבנות </b>גרסי' וצריך למחוק מלת אצבע הכתובה בספרים דבגמ' הוא דמפרש תנא כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות ומשמע בגמ' דבבנות שהגיעו לפרקן מיירי. ופי' בערוך סיד עושין אותו מן שמרים תולין אותו בתוך החבית העופרת ומתלבן. ובלע\"ז יירוסא ופסולת הסיד מערבין בו מלח ומניחין אותו באור בלא מים ימים רבים ונעשה אדום ונקרא מיניאו ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר כדי לעשות כַּלְכּוּל. </b>כך נקד הר\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' נחמיה אומר כדי לעשות אנדיפי.</b> [הג\"ה בגמ' ובהרא\"ש ז\"ל לסוד הכא גבי ר' נחמיה]. בגמ' אמרי' דשיעוריה דר' יהודה זוטר מדרבנן ונפיש מדר' נחמיה. ופי' רש\"י ז\"ל אנדיפי בת צדעא פי' למטה מן הצדעין להסיר שיער דק. ובגמ' במסקנא איכא מאן דמפ' דאנדיפי ר\"ל פדחת שסכין שם שלא במקום שיער להאדים הבשר וכדאמרי' דדרש ההוא מרבנן במעשה מרכבה ונפקא צדעא מן כותלא ומחתיה באנדיפי דהיינו בפדחתו וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל. אכן בפי' ה\"ר יהונתן כת\"י מצאתי שתפס פירושו של רב כהנא הראשון וז\"ל ר' יהודה מחמיר מדרבנן כי היכי דחזינן דמחמיר ר' יהודה בחבל ור' נחמיה מחמיר מכולהו וקאמר כדי לעשות אנדיפי מפרש בגמ' לעשות ממנו סימנין לכלי העשוי למדוד בו יין או שמן שמסמנין בו בסיד ע\"כ בדינר ומחייב ר' נחמיה אפילו בסימן אחד עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מרצופים. </b>שקים של עור אבל רש\"י ז\"ל פי' שקים העשוים מקליפת עץ גדולים שנושאין בהן פרקמטיא בספינות וחותמין אותם ע\"כ: \n",
+                "<b>חול הגס כדי ליתן על מלא כף סיד. </b>גמ' תנא כדי ליתן על פי כף של סיידין ומכח זו התוספתא יש גורסין במשנה מלא כף סייד ואין להם הכרח גמור דלעולם אימא לך דגרסי' סיד ואף על פי שלשון המשנה דחוק התוספתא פירשתו וכן שיעור לשון המשנה על מלא רף סיד שמשים הסייד בכף חול עם הסיד שבה ועוד דהא לא אשכחן בשום ספר במשנה מלת סיד בשני יודי\"ן. ובגמרא בעינן מאן תנא דחול מעלי ליה לסיד אמר רב חסדא ר' יהודה היא דתניא לא יסוד אדם את ביתו בסיד אלא אם כן עירב בו תבן או חול ר' יהודה אומר תבן מותר חול אסור מפני שהוא טרכסיד פי' רש\"י ז\"ל סיד חזקה ומתקשה יותר משאם לא עירב בו רבא אמר אפי' תימא רבנן קלקולו זהו תיקונו פי' רש\"י ז\"ל דאי לאו דמקלקל ליה דמשחירו לא הוי מישתרי הלכך על כרחך הא דקשיא מעליותא היא לגביה ומשערינן ביה: \n",
+                "<b>קנה כדי לעשות קולמוס. </b>ובגמ' תנא קנה כדי לעשות קולמוס המגיע לקשרי אצבעותיו ובעי רב אשי קשר העליון או קשר התחתון ולא אפשיט ליה. וכבר פי' ר\"ע ז\"ל המגיע לקשרים של אמצע אצבעותיו: \n",
+                "<b>ואם היה עבה או מרוסס וכו'. </b>גרסי' וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>בלָפַס. </b>כן נקד הר\"י ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר כדי לעשות חף. </b>ושיעוריה זוטר מדרבנן אע\"ג דמתני' מיירי בתרווד קטן כמו שכתבו תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>זכוכית. </b>ובגמ' תנא סכוכית כדי לפצוע בה שני נימין כאחת ופי' רש\"י ז\"ל בסכוכית היינו זכוכית: ובירוש' תמן לקמן בפ' כל הכלים תנן ושל זכוכית לצוק לתוכן שמן והכא את אמר הכין ומשני כאן בעבה כאן בחדה פי' בעבה שאינה ראויה לגרוד לצוק הוי שיעורה: \n",
+                "<b>לגרוד בה. </b>בדל\"ת בסוף התיבה היא גירסת הערוך: \n",
+                "<b>ראש הכרכד. </b>בדל\"ת בסוף וכן בערוך. ומצאתי בפי' כתיבת יד על הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"ח כרכד ידוע בלע\"ז טורטירו והוא הכישור ע\"כ: \n",
+                "<b>צרור אבן כדי לזרוק בעוף ראב\"י אומר כדי לזרוק בבהמה. </b>והוא שמרגשת בצרור בהכאתו ושיעורו מפורש בברייתא אמר ראב\"י משקל עשרה זוזים. ונראה שאין לגרוס או אבן רק צרור אבן דבצרור אם הוא פיסת רגב הואיל ומיפרכא לא חזי לקנוח ואסורה לטלטל וכן מצאתי הגירסא ג\"כ בירושלמי וברב אלפס ובספר הרוקח סימן צ\"ה וגם ביד שם סימן י\"א וגם בהרא\"ש ז\"ל ובגמ' לענין משמוש וקנוח נראה דקרי לאבן צרור אבל הה\"נ צרור קשה כאבן דמותר למשמש בו כלאחר יד משום סכנה אלא דלפי' ר\"ח ז\"ל שהביא הרא\"ש ז\"ל משמע שהוא צרור ממש שפירש צרור למשמש בו להחליק הצרור שלא יסרט בשרו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין פצים לחברו. </b>ר\"ל בין בקע לחברו תרגום וקרע לו חלוני ופצים ליה תרכין. ובפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ') פי' רש\"י ז\"ל כדי ליתן בין פצים לחברו פצימי חלונות שבכותל מרחיקין זה מזה ברוחב החלון ליכנס האורה וכך כל אחד ואחד ונותן בחומה למטה ולמעלה חרס רחב בין זה לזה וטח בטיט והחרס עב והרי הוא שם כאבן עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית. </b>ובגמ' בעינן שיעורא דר\"מ נפיש או שיעורא דר' יוסי נפיש ומתקיף עלה בגמ' מסתברא שיעורא דר' יוסי נפיש אבל מקרא משמע דשיעורא דר\"מ נפיש דאי ס\"ד שיעורא דר' יוסי נפיש לייט עלה במנא זוטא והדר לייט עלה במנא רבא פי' רש\"י ז\"ל כלומר לפי דבריהם נראה מן הסברא שר\"מ מחמיר דאמר לחתות בו אור ולא פי' שיעורא וחרס פורתא חזי לחדא גחלת ואילו לקבל רביעית מים נפיש שיעורא וכי מעיינת בקרא דלחשוף מים זוטא דאי סלקא דעתך לחשוף מים נפיש לייט עלה שלא יותר בה אפי' כלי קטן והדר אמר כלי גדול וכי דרך המקללים הוא כך ומהדר אביי מתני' דקאמר ר\"מ כדי לחתות בו אור מיקידה גדולה קאמר שאפי' גחלת קטנה אינו ראוי לחתות בה אלא בחרס גדול מפני שהוא נכוה ופריך שפיר קאמר ר' יוסי לר' מאיר ור\"מ לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא מידי דחשיב לאינשי דלא לישתכח לה אלא אפילו מידי דלא חשיב לאינשי לא לישתכח ולעולם לא חשיב שיעורא אלא לחתות אור ע\"כ. ולישנא דקרא הכי איתיה בספר ישעיה ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד: \n",
+                "<b>חרש </b>כתיב בשי\"ן: \n",
+                "<b>מיקוד. </b>נקוד הקו\"ף בשורק: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>א\"ר עקיבא מנין וכו'. </b>כתוב בס' הליכות עולם פ\"ג בשער החמישי מסורת בידנו וביד כל ת\"ח שכל מקום ששנינו בראש הפרק אמר ר' פלוני כגון א\"ר עקיבא מנין לע\"ז כך היא הלכה ובכל מקום ששנינו בראש הפרק ר' פלוני אומר כגון רי אליעזר אומר דשבת אינה הלכה וכיוצא בזה בתלמוד שכל מקום שאומר תנא דבי ר' ישמעאל כך הלכה וכל מקום שאומר דבי ר' ישמעאל תנא אינה הלכה ע\"כ. אמנם אני רואה שבזו המשנה פסק הרמב\"ם ז\"ל בפירוש המשנה כחכמים גם ביד פ\"ח דהלכות שאר אבות הטומאה: \n",
+                "<b>מנין לע\"ז. </b>ירושלמי כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בע\"ז מקיש ע\"ז לנדה מה נדה מטמאה במשא אף ע\"ז מטמאה במשא דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בשרצים מקיש ע\"ז לשרץ מה שרץ מטמא בהיסט אף ע\"ז מטמאה בהיסט. (צ\"ע. ועי' ברש\"י ז\"ל בפרקין דף פ\"ד ריש ע\"ב שכתב שם דהיסט אפקיה רחמנא בנ' נגיעה ע\"כ): \n",
+                "<b>מטמאה במשא. </b>ומפרש בגמ' דלהכי איתקש לנדה לומר דכשם שאין אבר שנחתך מן הנדה מטמא משום תורת נדה כך אין אבר של ע\"ז מטמא כלל אע\"פ שהוא אבר שלם כגון שהיא ע\"ז של חוליות והקישה רחמנא לשרץ בקרא דשקץ תשקצנו לומר דאינה מטמאה במשא והקישה רחמנא למת בקרא דוישלך את עפרה אל קבר בני העם לומר דלא מטמאה בכעדשה ופרכינן ואימא לחומרא דאקשה רחמנא לנדה לטמויי באבן מסמא ולשרץ לטמויי בכעדשה ולמת לטמויי באהל ומשנינן טומאת ע\"ז דרבנן היא דשקץ תשקצנו לאו לשון שרץ ממש הוא אלא עיקר קרא לכנות לה שם לגנאי אתא וקיימא לן דקולא וחומרא לקולא מקשינן וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל. וכתב הר\"מ די לונזאנו ז\"ל ה\"מ למימר שנאמר והוציאו את הנדה מן הקדש בד\"ה סי' כ\"ט והיינו ע\"ז ע\"כ. ועיין בגמרא בתוס' ד\"ה אמר רבה ויתורץ שפיר טפי. \n",
+                "ונלע\"ד דמעיקרא תנא מנין לע\"ז מן הטעם שפי' רש\"י ז\"ל או מן הטעם שפי' תוס' ז\"ל כמו שכבר העתיק שני הטעמים ר\"ע ז\"ל ובתר הכי תנא מנין לספינה שהוא ג\"כ ענין טומאה וטהרה דומיא דבבא דע\"ז ובדין הוא דליתני בתר הכי מיד ג\"כ בבא דפולטת שהוא ג\"כ ענין טומאה וטהרה אלא משום דבבא דפולטת ובבא דמרחיצין תרוייהו הוי ביום השלישי וגם דבבא דפולטת ילפותא דידה הוי מקרא דמתן תורה דאתייהיבא ביומא דשבתא מש\"ה אקדים ותנא בבא דערוגה ובתר הכי תנא בבא דקושרין ובבא דסיכה דתרוייהו שייכי ליום הכפורים ואקדים בבא דקשירה לבבא דסיכה משום דבעי למיתני בסיכה אע\"פ שאין ראיה לדבר כמו דתנא בבבא קמא נבי חרס כדי ליתן בין פצים לחברו דבסוף פירקין דלעיל וצ\"ע אי כולהו הוי ראיה גמורה מדלא תני אע\"פ שאין ראיה לדבר רק בהני תרתי גבי חרס וגבי סיכה כדכתבינן. והרמב\"ם ז\"ל בבא דערוגה פי' סי' בעלמא הוא מלת זרועיה וז\"ל ואינה ראיה אלא אסמכתא חלושה כמו סימן ע\"כ. \n",
+                "והגיה הר\"י ז\"ל שמטמא (בקמץ תחת המ') וכן בכולה מתני' מחק הה\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנין לספינה וכו'. </b>ר' עקיבא קאמר לה כנלע\"ד וכן ערוגה אע\"ג דבודאי מוסכמת ודברי הכל היא. אבל מנין לפולטת היא דלא כר\"ע כמו שיתבאר בסמוך: \n",
+                "<b>שנאמר דרך אניה בלב ים. </b>בגמ' בברייתא יליף לה חנניה משק מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ שהוקשו לשק בקרא דמכל כלי עץ או בגד או עור או שק בעינן דמיטלטל מלא וריקן לאפוקי ספינה דלא מיטלטלה מלאה ואיכא בינייהו ספינה של חרס שלא הוקשה לשק בההוא קרא דלחנניה טמאה אע\"ג דלא מיטלטלה מלאה אי נמי ספינת הירדן שהיא של עץ אלא שהיא קטנה דמיטלטלא מלאה ג\"כ ע\"י שורים או ע\"י אדם ולחנניה טמאה ולרב פפא כפי גירסת רש\"י ז\"ל ר' יוסי דברייתא דמייתי בגמ' כחנניא דספינה של חרס או ספינה קטנה דהיינו ספינת הירדן טמאה וכפי גירסת ר\"ת איפכא דלר' יוסי טהורה כתנא דידן: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל בלב ים וכו' עד ואפי' טענוה ביבשה. אמר המלקט כגון ספינת הירדן וכדכתבינן: \n",
+                "<b>מנין לערוגה שהיא ששה על ששה. </b>יש אומרים דערוגה ששה נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבושם ומשמע לחייו לשון לוחות וכן היו ששה על ששה מכלל דערוגה נמי כן הוא. תוס' ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל בד\"ה שזורעים צריך להגיה בסופו ערבוב [ברע\"ב ד\"ר בטעות ערבו\"]: \n",
+                "<b>ד' על ד' רוחות הערוגה. </b>פ\"ק דקדושין דף ל\"ט ופי' הר\"ן ז\"ל ד' על ד' רוחות הערוגה כלומר באמצע כל רוח ורוח וא' באמצע כלומר באמצע הערוגה ע\"כ ופי' רש\"י ז\"ל ד' על ד' רוחות הערוגה דשיעור יניקת כל זרע טפח ומחצה עם מקום הזרע הרי מן הזרע הנזרע בגבול הערוגה כנגד האמצעי ועד האמצעי שלשה טפחים ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דבור המתחיל ארבעה וכו' עד וליניקה [ברע\"ב ד\"ר בטעות ולינקיה.] פשוט הוא שכצ\"ל. בסוף לשוט ז\"ל שכתב ובמס' כלאים פירשתי הלכות ערוגה וכו'. אמר המלקט תמצאינו כתוב בשמו ז\"ל ברפ\"ג דמסכת כלאים בכלל לקוטָי בחבור זה אבל פה העתיק ר\"ע ז\"ל לשון רש\"י ז\"ל בקיצור. וי\"ס דגרסי' ארבעה בארבע רוחות ול\"ג מלת על וכן הוא ברי\"ף ז\"ל: \n",
+                "<b>ואחד באמצע שנא' כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרעה תצמיח לא נאמר אלא זרועיה תצמיח. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהיא טמאה. </b>דלא כר' אלעזר בן עזריה דהא שמעינן ליה דקאמר טהורה בפ\"ח דמסכת מקואות וגם בברייתא דמייתי בגמ' ולמאן דמוקי כתנאי רישא רבנן וסיפא דמרחיצין ר' אלעזר בן עזריה דהוא אמר לה לקמן בפי\"ט ומאן דלא מוקי כתנאי משבש לה ותנא ברישא טהורה וכולה ראב\"ע היא. ותמצא מאן הוא אמורא דמוקי כתנאי ומאן הוא אמורא דלא מוקי כתנאי כתוב במציעא פ\"ג סי' ט' ע\"ש בבבא דחבית. וכתבו תוס' ז\"ל דאומר ר\"י דמאן דמשבש לה ותני טהורה אינו מגיה למתני' טהורה לאוקומה אליבא דחד תנא אלא בלא\"ה איכא דתני טהורה ואיכא דתני טמאה ע\"כ וכן נראה דגריס הר\"ן ז\"ל שהיא טמאה אבל בהרא\"ש ז\"ל מצאתי הגירסא שהיא טהורה. ואפשר דטמאה הוה גריס אלא דפסק הלכה נקט טהורה. אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב שמצא בספרים ישנים טהורה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל הראוי להזריעה צ\"ל הראוי להזריע. עוד בפי' ר\"ע ז\"ל ומתני' משבשתא היא ותני מנין לפולטת ש\"ז ביום השלישי שהיא טהורה שנאמר היו נכונים לשלשת ימים ולשלשת ימים דאמר קרא היינו ליום השלישי דביום השלישי להפרשה ניתנה תורה אי נמי לאו משבשתא היא אלא ראב\"ע היא דס\"ל הפולטת ביום השלישי טמאה ולית הלכתא כותיה עכ\"ל ז\"ל. אמר המלקט לפי מה שכתבתי מסוגית הגמ' וממתני' דפ\"ח דמקואות נלע\"ד להגיה פה כך ומתני' משבשתא היא וכו' עד להפרשה ניתנה תורה ומתני' ר\"א בן עזריה היא א\"נ לאו משבשתא אלא מתני' רבנן היא דס\"ל הפולטת ביום השלישי טמאה ולית הלכתא כותייהו דו\"ק: וכתבו תוס' ז\"ל וא\"ת אכתי למאן דלא מוקי כתנאי אכתי הויא מתני' כתנאי דרישא דמתני' ר' עקיבא הוא דקתני לה וסיפא דקתני פולטת טהורה היינו דלא כר' עקיבא דפליג אר\"א בן עזריה בברייתא ובמתני' דפ\"ח דמקואות וי\"ל דלא קפיד לאוקומי כתנאי אלא בתרי באבי הסמוכות זו אחר זו אבל אההיא דריש פירקין המרוחקת מההיא דפולטת לא קפיד ע\"כ: \n",
+                "<b>שנאמר היו נכונים לשלשת ימים. </b>אע\"פ שבאותה שעה עדיין לא ניתנה תורה מ\"מ מסתמא הקפידה תורה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מתן תורה ואע\"ג דלא הקפיד על זבין ומצורעים ובועלי נדות היינו משום דלא הוי בהו קלות ראש וכדתניא בפ' מי שמתו אבל בעלי קריין אסורין דמחמת קלות ראש הוא בא. תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>מרחיצין וכו'. </b>ירושלמי אנן תנינן מרחיצין את הקטן תנאי דבי רב תנו מרחיצין את המילה ר' אבהו בשם ר' יוחנן הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן א\"ר יוסי ע\"כ את אמר מרחיצין את הקטן דתני שמואל לעולם אין מונעין לא שמן ולא חמין מע\"ג מכה בשבת א\"ר ייסא כל שעה הוה ר' זעירא אומר לי תני מתניתך ולא עוד אלא שמזלפים חמין ע\"ג מכה בשבת אם אומר את שמרחיצין את המילה מה בין מכתו של גדול למכתו של קטן ר' אבין בשם ר' אבהו טעמא דראב\"ע ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים בהיותו כואב אין כתיב כאן אלא בהיותם כואבים בשעה שכל אבריהם כואבים עליהם: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וכ\"ש ראשון ושני עיין במ\"ש לקמן בפי\"ט סי' ג': \n",
+                "<b>אם יהיו חטאיכם כשנים וכו'. </b>הא דלא קאמר כשני לשון יחיד בלא מ\"ם דומיא דכשלג אמרי' בגמ' דה\"ק קרא אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו כשלג ילבינו ובירושלמי תני ר' אליעזר אומר אם יהיו חטאיכם כשנים שבין שמים לארץ כשלג ילבינו יותר מכאן כצמר יהיו ר' יהושע אומר אם יהיו חטאיכם כשנים כשני אבות כשלג ילבינו יותר מכאן כצמר יהיו ור\"י בן פזי אומר אם יהיו חטאיכם כשנים ילבינו בראשון אם יאדימו כתולע כצמר יהיו בַּשֵנִי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. </b>מקיש סיכה לשתיה רש\"י ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל אע\"פ שאין ראיה לדבר שנאמר ותבא כמים וגו' ומיהו ראיה גמורה לא הוי משום דקרא לא מישתעי בשתיה אלא ברחיצה משום דמשמע מים דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי וקשה לר\"י דבפ' בתרא דיומא קאמר דרחיצה איקרי ענוי. מנלן אמר מר זוטרא מהכא ותבא כמים בקרבו מים דומיא דשמן מה שמן מאבראי וכו' ופריך והא האי תנא איפכא נסיב לה דתנן מנין לסיכה ומאי פריך והא תנא דמתני' קאמר שאין ראיה לדבר אלא זכר לדבר משום דמים דומיא דשמן כדפרישית. ואומר ר\"י דפריך הכי דאי חשיבא ראיה גמורה דרחיצה כסיכה כדקאמרת לא ה\"ל להאי תנא למעבד מינה אפי' זכר בעלמא. קשה לרשב\"א דאמאי מייתי האי קרא שאינו אלא זכר בעלמא ה\"ל לאתויי קרא דלחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי דהוי דרשה גמורה ומיניה נפקא לן בפרק בתרא דיומא דסיכה איקרי ענוי עכ\"ל ז\"ל. ופי' הרמב\"ם ז\"ל אין רוצה באמרו כשתיה שיתחייב עליה כרת כשתיה רק שיתחייב עליה מלקות ע\"כ בקיצור פי' מלקות מדרבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה. </b>והשתא הדר תנא לדיני שיעור הוצאה דאיירי בה ואזיל מריש משנת ועוד כלל אחר אמרו וכו' עד סוף פ' הזורק דזריקה תולדה דהוצאה היא: \n",
+                "<b>תבלין כו'. </b>עי' במ\"ש בפרק שני דערלה סי' ו' סוף סי' י': \n",
+                "<b>קליפי אנוזים וקליפי רמונים וכו' </b>כצ\"ל ומייתי לה במכלתין פ\"ח דף ע\"ט. ופי' שם רש\"י ז\"ל פי שבכה קופיא נותנין בגד באמצעיתה ע\"כ. ובגמ' פריך עלה ורמינהי המוציא סמנין שרויין כדי לצבוע בהן לאירא ומשני מתני' בשאינם שרוין והבא לשרות אינו שורה פחות מכדי בגד קטן. ובירושלמי פריך תמן לקמן פי\"ג תנינן שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו וכו' והכא את אמר הכין ומשני תמן בצובע ברם הכא במוציא לצבוע: \n",
+                "<b>בגד קטן פי שבכה. </b>ס\"א בגד קטן בשבכה וכן בערוך ובהרי\"ף ז\"ל בסבכה. ובקצת נוסחאות כסבכה וכן הוא בירוש': \n",
+                "<b>מי רגלים. </b>תנא מי רגלים עד בן מ' יום ותוס' ז\"ל גרסי עד מ' יום פי' דמשלשה ימים עד מ' יום מעבירין אותה על הכתם אבל תוך שלשה ולאחר מ' יום אין מעבירין: \n",
+                "<b>נתר. </b>תנא נתר אלכסנדרית ולא נתר אנפנטרין: \n",
+                "<b>קמוליא. </b>ס\"א קמוניא בנו\"ן. וכתב הר\"מ לונזאנו ז\"ל אבן סינא קמוליא בלע\"ז טירא די אשפנייא הוא רקועי לבנים מזהירים טובים בטבעם כאפוריים וממנו יש הרבה מה שאין לו וכולו מתפרך מהרה ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל צריך להגיה שלוף דוץ בצדי [ברע\"ב ד\"ר \"שלוף דון\".]: \n",
+                "<b>ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן בשבכה. </b>אשלג בלשון תלמוד שונאגא שמיה ומשתכח בנוקבא דמרגניתא ומפקי ליה ברמצא דפרזלא: \n",
+                "<b>כדי להעביר על הכתם. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פלפלת כל שהיא. </b>לשון נקבה וביד פלפל כל שהוא. ירושלמי תנא אף ריח רע כל שהוא וא\"ר איליא אף ר\"ש מודה בה ומודה ר\"ש באיסורו הנאה ע\"כ [הגה\"ה צ\"ע וגם לקמן ס\"פ המצניע צריך עיון בסי' ה' ויתכן שמשם יובן קצת ועיין ג\"כ תוי\"ט.] ובבבלי ג\"כ ת\"ר ריח רע כל שהוא שמן טוב כל שהוא ארגמן כל שהוא שגם הוא ראוי להריח. בתולת הורד. פי' ורד בחור עלה אחת: \n",
+                "<b>מקק. </b>רקב הנופל ממספרים או ממטפחות שבלו נקרא מקק לשון המק בשרו: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אף המוציא ממשמשי עבודה זרה וכו'. </b>ועיין לעיל פ\"ז סי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא קופת הרוכלין וכו'. </b>ביד ס\"פ י\"ח דהלכות שבת וכתב שם ואפי' הוציאן בתוך כפו אינו חייב אלא אחת ע\"כ: \n",
+                "<b>אע\"פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת. </b>תימא דמאי קמ\"ל פשיטא דאפי' בהוציא וחזר והוציא אינו חייב אלא אחת כמו בקצר וחזר וקצר כ\"ש בבת אחת ותירץ ר\"ת דמיירי כגון שנודע לו על מין זה ונתכפר וחזר ונודע לו על מין אחר אפ\"ה פטור דהוי הכל כמו דבר אחד ואפי' כפרות אין מחלקות תוס' ז\"ל. ועיין מ\"ש התוי\"ט לקמן פרק עשירי במשנה ב': \n",
+                "<b>זרעוני גינה פחות מכרוגרות. </b>במכלתין פ\"ח דף ע\"ט אלא שנפל טעות שם. ובגמרא רמי עלה ממתני' דלעיל פ\"ח דקתני זבל וחול דק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים כדי לזבל כרישא אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשיב ומשני הא דזריע הא דלא זריע כשהוא זרוע אדם טורח בשביל אחד מהם אבל דלא זריע אין אדם טורח בשביל גרגיר אחד לזורעו: \n",
+                "<b>ר' יהודה בן בתירא אומר חמשה </b>פי' חמשה גרעינין ולהחמיר אתא: \n",
+                "<b>זרע קשואים שנים. </b>ת\"ק קאמר לה והלכתא היא: \n",
+                "<b>חגב חי כל שהוא </b>גרסי' ופשיטא דבטהור עסקי': \n",
+                "<b>מת כגרוגרות </b>ירושלמי הדא דאת אמר בטהור אבל בטמא כמלא פי הכלב: \n",
+                "<b>צפרת כרמים. </b>בחולין פ' אלו טרפות מוכח דמין חגב טהור הוא וכן פי' בערוך: \n",
+                "<b>שמצניעין אותה לרפואה </b>ירושלמי א\"ר אחא שכן אשה סטופה מושחת ממנה והיא מתרפא תמן אמרין מאן דבעי נפרוש מן דרך הארץ אכיל פלגא ושביק פלגא של שמאל אוסר ושל ימין מתיר אבד כל שהוא חסר כל שהוא אין לו תקנה עולמית כיצד הוא עושה א\"ר יוסי ב\"ר בון יהיב לה גו צלוחית דבש. ר\"י אומר אף המוציא חגב (חי) טמא כל שהוא. הא טהור (צ\"ע) בין חי בין מת כגרוגרת ר\"י כדעתיה דר\"י אומר אוכלין טהורין אין משחקין בהן והא כתיב התשחק בו כצפור (וכו') א\"ר מתניא מכיון שהיא מחוסרת שחיטה כטמאה היא ע\"כ: \n",
+                "<b>מפני שמצניעין אותו לקטן לשחק בו. </b>דס\"ל לר\"י דאי מיית תינוק מיספד ספיד ליה ולאו אורחי' למיכליה: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המצניע לזרע וכו'. </b>ובגמ' פריך למה ליה למיתני המצניע ליתני המוציא לזרע חייב דהא דבעינן שיעורא היינו טעמא שאין אדם טורח וכו' כדכתבינן בסוף פירקין דלעיל אבל זה שהוציא נימא א' ליזריעה בהדיא גלי דעתיה דטרח ואחשבה ובלא מצניע נמי חייב ושני אביי הב\"ע כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו והוציאו סתם מהו דתימא בטולי בטלה מחשבתו קמ\"ל שעל דעת הראשונה הוציאו והא אחשביה. ובירושלמי מוקי לה כר' יהודה דאמר אומן דרך אומנותו חייב: \n",
+                "<b>חייב עליו בכל שהוא. </b>גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה ר\"מ אף במוציא חטא לזריעה והאי כל שהוא לא תימא לאפוקי מגרוגרת ולעולם בעינן כזית אלא דוקא הוא וסתם מתני' ר\"מ: \n",
+                "<b>וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו. </b>מתני' דלא כר\"ש בן אלעזר כדכתבינן לעיל פ' כלל גדול: \n",
+                "<b>חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו. </b>בגמ' פריך פשיטא כיון דלא זרעיה בטלה מחשבתו קמייתא והו\"ל ככל אדם ושני אביי הב\"ע כגון שזרקו לאוצר עם פירותיו ומקומו ניכר מ\"ד כיון דמקומו ניכר במילתא קמייתא קאי קמ\"ל הואיל וזרקיה לאוצר בטוליה בטליה ואע\"ג דלא נמלך עליו בפירוש. ונלע\"ד דבזה ידוקדק לשון משנתינו דקתני חזר והכניסו ולא קתני תזר בו והכניסו דהוה משמע דבהדיא חזר בו מלזורעו וא\"כ פשיטא אלא ודאי לא נמלך עליו בפירוש אלא שזרקו לאוצר עם פירותיו וזהו בטול מחשבתו הראשונה מדלא אצנעיה לחודיה ומ\"מ מקום שזרקו ניכר מ\"ד כיון דמקומו ניכר כמאן דאצנעיה לחודיה דמי קמ\"ל הואיל וזרקיה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל שלא עשה וכו' עד והניח בכרמלית. אמר המלקט הא לאו הכי לא אמרינן מהלך כעומד דמי ואיכא הנחת גופו דהוי כהנחת חפץ בכרמלית ופטור אלא חייב ומתני' דלא כבן עזאי דתניא המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו דהיינו כרמלית חייב ובן עזאי פוטר: \n",
+                "<b>ונתנה [הגה\"ה ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב שמצא בכל הספרים ונתונה בוי\"ו.] על האסקופא החיצונה. </b>פי' צד החיצון של האסקופא הנוטה לרה\"ר ובפחותה משלשה מיירי דהוי רה\"ר גמורה. ואע\"ג דהא כבר תני אע\"פ שרוב הפירות מבחוץ אין קפידא א\"נ אפשר דקתני הכא בסיפא החיצונה לרמוז דאסקופא דרישא מיירי באסקופא כרמלית כך נראה לע\"ד: \n",
+                "<b>עד שיוציא את כל הקופה. </b>בקופה של קשואים ושל דלועים מוקי לה חזקיה בגמ' וגם בירושלמי ופרכי' עליה בגמ' ממתני' דקתני עד שיוציא את כל הקופה טעמא דכל הקופה הא כל הפירות פטור אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד ומתרץ ה\"ק עד שיוציא את כל הקופה בד\"א בקופה מלאה קשואים ודלועין אבל מלאה חרדל נעשה כמי שהוציא את כל הקופה וחייב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכן משא בני קהת. </b>בכתף ישאו וימין ושמאל וחיק אורתא דארעא ובשם רבינו יצחק ב\"ר יהודה מצאתי שאמר בשם רבינו האי שמפורש בתלמוד ירושלמי ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל והקטרת בחיקו והחביתין בכתף רש\"י ז\"ל והביאו ג\"כ הוא ז\"ל בפירוש החומש וכתב עליו הרמב\"ן ז\"ל וז\"ל ועל דעת הירושלמי הכתוב בפירושי רש\"י ז\"ל שהוא נושא אותם יהיה משא גדול כי הקטרת שלש מאות וחמשה וששים מנים ומשה רבינו לא פטמה לחצאין ושמן המאור לשנה שלימה רב מאד מאה ושמונים ושלשה לוגין ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה ע\"כ. ועיין ברב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל שטען בעד רש\"י ז\"ל שבדקדוק לשונו ז\"ל משתמע שלא היה טוען אלא השמן והקטרת ושמן המשחה אבל מנחת התמיד אינו נושא אותה במסען אלא שעליו מוטל לצוות ולזרז ולהקריב בעת חנייתן ע\"כ: \n",
+                "<b>לאחר ידו. </b>ולספרים דגרסי כלאחר ידו י\"ל דברגלו הוי פירוש כלאחר ידו ומיהו גירסא קמא ניחא טפי דהכי תניא בברייתא בגמ' תוס' ז\"ל. וכן הגירסא בירושלמי ובהרי\"ף וראבי\"ה אכן לקמן פי\"ב בסימן ה' לכולי עלמא גרסי' לאחר ידו בלא כ\"ף: \n",
+                "<b>בפיו ובמרפקו. </b>והא דתנן באמרו לו אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב ה\"מ אוכלין שדרכן להוציאן בפיו בשעת אכילה תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>באפונדתו ובחפת חלקו. </b>בב\"י טא\"ח בסימן ש\"א דף קצ\"ג ע\"ב בשם תשובת מהר\"ם ז\"ל משמע דאפילו תפורים המעות באפונדתו או באבנטו אסור: באפונדתו אזור וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד פי' אחר אפונדתו בגד וכו' אמר המלקט פי' שני להרמב\"ם ז\"ל הוא ולפי זה משמע דחלוק לובש אותו ע\"ג האפונדא וכן מבואר ג\"כ בפי' הרמב\"ם ז\"ל ובגמ' מוקמי' למתני' דקתני באפונדתו ופיה למטה פטור דלא כר' יהודה דמחייב בה דמדמי לה לנתכוין להוציא לאחריו ובא לו לאחריו דשמירה קצת היא ורבנן מדמו לה לאחר ידו ורגלו דל\"ד למוציא לאחריו ובא לו לאחריו דהללו נופלין מאליהן ואין מוציאין כן: ובחפת חלוקו בחי\"ת היא גירסת הערוך ופירושו בלשון ישמעאל גייב וכן בירושלמי ובהרי\"ף והרא\"ש וראבי\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתכוון להוציא. </b>כגון שצרר מעות בסדינו כדי שיהיו תלוין לפניו רש\"י והר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>באמת </b>גרסי' ואית דגרסי באמת אמרו: \n",
+                "<b>שכן ראוי להיות חוזר. </b>ס\"א שכן דרכו להיות חוזר: וז\"ל שם ביד פ\"א היה חגור בסינר והשליך המשא בין בשרו לחלוקו בין שבא זה המשא שדרכו להוציאו בדרך הזאת לפניו בין שבא לאחריו חייב שכן דרכו להיות חוזר ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"י אומר אף במקבלי פתקין. </b>גמ' שכן לבלרי מלכות עושין כן פי' רש\"י ז\"ל בדעתו למוסרו לזה ואינו מוצאו ודבר המלך נחוץ ומוצא אחר ומוסרו לו ע\"כ וכתבו התוס' דמפרש רבינו שמואל ז\"ל שיש אדם ממונה למלך שנושא פתקין של מלך לידע מנין גביריו וחייליו ובית אוצרותיו ונושאין אותן בכיסיהן התלויין באזוריהן ואותן כיסין חוזרין פעמים לפניהם ופעמים לאחוריהם והוי ממש דומיא דסינר דלעיל שהוא חוזר ות\"ק דר' יהודה לא חשיב ליה חוזר תוס' ז\"ל וכן נראה שפי' ג\"כ הר\"ן ז\"ל וכתב בסוף דבריו כך הוא עיקר הפירוש ואע\"פ שלא פירש רש\"י ז\"ל כן עכ\"ל ז\"ל. וז\"ל רש\"י ז\"ל ר' יהודה אומר אף מקבלי פטקין של מלך למוסרם לרצים אף הן חייבין בהוצאתם אפי' לא נתקיימה מחשבתן כגון הוציאן ע\"מ לתתן לרץ זה ונתנו לזה כך לשון רבותי ולבי מגמגם ע\"כ ונראה שהתוספתא שכתבתי לעיל בסמוך הכריחתו לפרש כן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוציאוהו שנים פטורין. </b>וסתמא כר' יהודה ודלא כר\"מ דלא דריש בעשותה להכי אלא לפטור יחיד שעשה בהוראת ב\"ד ולית ליה מיעוטא אחרינא יתירא. ובגמ' תנא זה יכול וזה יכול ר\"מ מחייב ר' יהודה ור\"ש פוטרין זה אינו יכול וזה אינו יכול ר' יהודה ור\"מ מחייבין ור\"ש פוטר זה יכול וזה אינו יכול ד\"ה חייב היכול וכדמפ' בגמ' לכולה ברייתא ועיין בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא דבורא דחטאות סוף פרשה שביעית: \n",
+                "<b>אם לא יכול אחד וכו' </b>תוס' ב\"ק דף מ' פירשו דסתמא משמע דכל חד וחד חייב חטאת אחת כיון דכל חד מחייב אזדונו כרת ע\"כ: \n",
+                "<b>המוציא אוכלין (אכלין) פחות וכו'. </b>ואיכא מ\"ד בגמ' בפ' במה אשה (שבת דף ס\"ב ע\"ב) דמתני' דלא כר' אליעזר דאיהו ס\"ל דהמוציא כוכלת כשאין בה בושם דחייב וכדכתיבנא התם סי' ג' וכשאין בה בושם כפחות מכשיעור דמי שהכלי קלט את הריח ושיעור הוצאת בשמים בכל שהוא וכיון שאין כל שהוא הוי ריחא פחות מכשעור וקתני חייבת ולא אמרינן נעשה כלי טפל לריח שבתוכו ואריחא לא מחייב דפחות מכשיעור הוא ורב אשי אמר בעלמא אימא לך דכ\"ע ס\"ל דפטור משום טעם שהכלי טפל ושאני הכא דליכא למימר נעשה כלי טפל לריח דהא ליתיה לממשא כלל עד כאן: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל את החי וכו' עד אבל בהמה חיה ועוף לא. אמר המלקט ובהכי אתיא מתניתין אפילו כרבנן דפליגי עליה דר' נתן בברייתא בגמ' ור' נתן סבר דאפי' על בהמה חיה ועוף על שחוטין חייב ועל חיים פטור: \n",
+                "<b>את המת במטה חייב. </b>נראה לר\"י דמהכא קים לן בכל דוכתא דאית ליה לר' יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דמסתמא ת\"ק דר\"ש היינו ר' יהודה כי ההיא דלעיל זה אינו יכול וזה אינו יכול דת\"ק דר\"ש ר' יהודה כדמוכח בגמ' וכדכתבינן לעיל ורשב\"א אומר דיש להביא מדתנן לעיל ר' יהודה אומר אף המוציא ממשמשי עבודה זרה דהוי מלאכה שאצ\"ל תוס' ז\"ל. ופירוש את המת במטה חייב על המת ופטור על המטה שהמטה טפלה לו ואם היה צריך למטה להשתמש בה תשמיש אחר שם במקום שמוציאה חייב אף על המטה הכי מוכח בברייתא בגמ'. וביד פ\"א דהלכות שבת סי' ז'. ובירושלמי את המת במטה חייב ד\"ה לא כן תני אף ריח רע כל שהוא וא\"ר אילא אף ר\"ש מודה בה ומודה ר\"ש באיסורי הנאה א\"ר יודן תפתר במת גוי ושאין בו ריח והוציאו לכלבו וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>ור\"ש פוטר. </b>בגמ' אמרינן פוטר היה ר\"ש אף במוציא את המת לקוברו דאפי' הוא צורך המת פטור ולא תימא דלא פטר ר\"ש אלא במניחו לחוץ דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה. ותוס' ז\"ל האריכו לפ' דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה המלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף איסור המלאכה ושרשו ועל דרך זה יישבו כל הדינים דקרו צריכה לגופה. ודמותרין לגמרי כגון צידת נחש ומפיס מורסא ודחו פי' רש\"י ז\"ל שהעתיק ר\"ע ז\"ל דכל מלאכה שאינה אלא לסלקה מעליו הויא מלאכה שאינה צ\"ל וכו' ע\"ש. ירושלמי תני חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ חייב ור\"ש פוטר מ\"ט דר\"ש כבר נתמעטה הטומאה מ\"ט דרבנן כההיא דר' יודן תפתר במת גוי ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו. ועיין בבבלי סוף סוגית מתני' דרמי האיברייתא אמתני' ומשני לה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטל וכו'. </b>וצ\"ע לע\"ד מה שייך הני בבי דנוטל צפרניו ודתולש מעציץ נקוב בין דיני יציאה. ודוחק לומר דמשום דתנא לעיל בתרתי באבי ור\"ש פוטר דר\"ל פטור אבל אסור תני הני תרתי באבי דהוי ברישא לרבנן פטור אבל אסור ובסיפא נמי לר\"ש פטור אבל אסור. ושמא משום דמתני' דהתולש סימני טומאה דבפ\"ז דנגעים שייכא קצת למתני' דלעיל בסמוך דוכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה כדאיתא בגמ' תנינהו הכא כיון דסוף סוף מיבעי ליה למיתנינהו משום דיני שבת בכל דהו דאשכח קשר לאסמוכינהו סמכינהו כך נלע\"ד. א\"נ אפשר להיות דמשום דשייך טעמא דמלאכה שאינה צריכה לגופה כמו במתני' כמו שנכתוב בסמוך בשם תוס' ז\"ל תנייה הכא דו\"ק: \n",
+                "<b>וכן שערו. </b>תנא הנוטל מלא פי הזוג חייב דהיינו שתים: \n",
+                "<b>ר' אליעזר מחייב חטאת. </b>כוחלת משום כותבת עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל וכן ביד וכן הוא בירושלמי אבל בגמ' דחי וכי דרך כתיבה בכך ומהדר אלא כוחלת משום צובעת ור\"ש בן אלעזר פליג בברייתא דגודלת כוחלת ופוקסת לעצמה פטורה שאינה יכולה לבנות יפה לחברתה חייבת שרואה ועושה וכן אמר ר\"ש בן אלעזר משום ר' אליעזר אשה לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת. ועיין במלת פוקסת בתוס' פ\"ק דכתובות דף ד' ששם פי' שני פירושים ודחו שניהם וכאן פירשו פי' אחר וגם הוא דחאוהו בכאן. וזה לשון הרמב\"ם ז\"ל אבל הנוטל שערו או צפרני בכלי מודים חכמים דחייב חטאת ע\"כ. אמר המלקט ר' אלעזר אמרה בגמ' והא קמ\"ל דלא תימא רבנן בכלי פטרי נמי והא דקתני זו בזו להודיעך כחו דר' אליעזר קמ\"ל , עוד בלשונו ז\"ל והנוטל שער ראש חברו אפי' ביד חייב ע\"כ. אמר המלקט כן נראה שפי' הרמב\"ם ז\"ל אבל מתוך סוגית הגמ' משמע אפכא שהוא פטור לכ\"ע וז\"ל הגמ' וא\"ר אלעזר מחלוקת לעצמו אבל לחברו ד\"ה פטור פשיטא צפרניו תנן מ\"ד ר' אליעזר אפי' לחברו נמי מחייב והא דקתני צפרניו להודיעך כחן דרבנן קמ\"ל וגם ברב אלפס והרא\"ש ז\"ל הלשון כך ופירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל מחלוקת לעצמו בהא הוא דמחייב ר' אליעזר שיכול לאמן את ידיו לתקנו בלא כלי אבל לחברו אין יכול לאמן את ידיו ליטלו יפה בלא כלי ע\"כ וכן הביא רש\"י ז\"ל סוגיא זו בס\"פ המוצא תפילין (עירובין דף ק\"ג) והוא מוכרח שם וגם הרמב\"ם ז\"ל חזר בו ביד אשר עשה ולא ראיתי חולק על זה ויתכן שצריך להגיה אפי' בכלי פטור או שמא נוסחא אחרינא נזדמנה לפני הרמב\"ם ז\"ל בילדותו ועיין בשלטי הגבורים. ולא קשה מגודלת שכתבתי לעיל בסמוך אהא דל\"ד וקל להבין ולחלק דהגודלת כוחלת ופוקסת הוא מטעם בנין כמו שכתבתי ולחברתה בונה יפה שרואה ועושה אבל כאן הוא גוזז ולחברו אין יכול לאמן את ידיו ליטלו יפה בלא כלי כמו שכתבתי בר מן דין דר' אלעזר האמורא דקאמר מחלוקת וכו' לא קאי לא אגודלת ולא אכוחלת ולא אפוקסת כ\"ש דלית הילכתא כר\"ש בן אלעזר דאמר גודלת וכו' לעצמה פטורה לחברתה חייבת אלא כרבנן דס\"ל דאפי' לחברתה פטורה דו\"ק. \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל או שיער שנתלש רובו ומצער אותו מותר וכו' ע\"כ. אמר המלקט כן פי' הרמב\"ם ז\"ל כאן בפי' המשנה והקשה עליו בשלטי הגבורים דמה שייך בתלישת השער לומר פי' למעלה או למטה דקאמר בגמ' אבל ביד בפ\"ט מהלכות שבת פירש ציצין של עור שפירשו רובן כפירוש רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים אוסרין משום שבות. </b>תימה לע\"ד אמאי לא תני וחכמים פוטרים דהוי משמעותו נמי דאסור משום שבות ככולהו פטורי דמסכת שבת. ושמא לרמז לנו שתי מימרות ר' אלעזר דעלה בגמ' דכתיבנא להו כבר א\"נ אפשר לומר שרמזו לנו בשנוי זה דאפי' בי\"ט אסורין מדרבנן: \n",
+                "<b>התולש מעציץ נקוב חייב </b>דהוי וכו' עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט צריך להגיה שם כדי שרש קטן ואיתא להאי בבא בתשובת הרשב\"א ז\"ל סימן תרנ\"ט וסי' אלף וק\"ע: \n",
+                "<b>ר\"ש פוטר בזה ובזה. </b>בגמרא רמי דר\"ש אדר\"ש תנן ר\"ש פוטר זה וזה אלמא נקיב לר\"ש כשאינו נקוב משויה ליה ורמינהי ר\"ש אומר אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר זרעים דנקוב אינו מכשיר ושאינו נקוב מכשיר דתלוש הוא ומשני איברא דר\"ש כתלוש משוי ליה לכל מילי ושאני טומאה דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים שנא' על כל זרע זרוע אשר יזרע כלומר להכי אהני זריעות יתירא דקרא למעוטי מחובר כל דהו ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא. ובירוש' יצחק בר אוריון אמר מה פליגין בשלא תלש כנגד הנקב אבל אם תלש כנגד הנקב. אף ר\"ש מודה ע\"כ. ובעיא היא בבבלי: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזורק. </b>זריקה תולדה דהוצאה והוצאה נפקא לן מקרא דכתיב ויעבירו קול במחנה ומשה במחנה לויה הוה שהרי הכל היו מצוין אצל משה רבינו וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרה\"י לרה\"ר וקרא בשבת קאי דילפינן ליה העברה העברה מיום הכפורים כתיב הכא ויעבירו קול וכתיב התם והעברת שופר מה להלן ביום איסור אף כאן ביום איסור והכנסה נפקא לן מסברא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי. והביאוה תוס' ז\"ל ריש מכלתין פ\"ח דף פ': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והוא שהיה רוחב הדרך י\"ו אמה. אמר המלקט כעגלות שבמדבר דארבע עגלות היו שתים הולכות לפנים ושתים לאחוריהן ורוחב כל שְׁתַּיִם עשר אמות וחמש אמות בין כל עגלה ועגלה הרי ט\"ו אמות ואמה אחת דקאי בן לוי דאי משתלפי קרשים זו מזו נקיט להו. \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל ופירוש כרמלית וכו' אמר המלקט בירושלמי מפרש כרמלית כמו כרמל שפירושו רך מל שאינו לא לח ולא יבש אלא בינוני כך כרמלית אין לו לא דין רה\"י ולא דין רה\"ר. ורש\"י ז\"ל פי' בפ\"ק דמכלתין דף ג' כרמלית לשון יער וכרמל שאינו לא הילוך תמיד לרבים ולא תשמיש רה\"י ע\"כ: וכתב הרמב\"ם ז\"ל בריש מכלתין ומי שיוציא מאחד מן הרשויות לכרמלית או מכרמלית לאחד מהם יתחייב מלקות אם הוא מזיד ע\"כ. ר\"ל מלקות מדרבנן דהיינו מכת מרדות: \n",
+                "<b>ר' עקיבא מחייב. </b>ומיהו לא מחייב ר' עקיבא אלא אחת דהיינו משום הוצאה אבל משום הכנסה לא דהכנסה תולדה היא ושמעינן ליה לר\"ע במסכת כריתות דלא מחייב אתולדה במקום אב. הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים פוטרין כיצד וכו'. </b>בגמ' איכא פלוגתא על האי פלוגתא דר' עקיבא ורבנן דאיכא למ\"ד דבלמטה מעשרה פליגי ובהא פליגי דמ\"ס קלוטה כמו שהונחה דמיא ומ\"ס לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא אבל למעלה מעשרה ד\"ה פטור ולא ילפינן זורק ממושיט ואיכא מאן דסבר דבלמעלה מעשרה פליגי ובהא פליגי דמ\"ס ילפינן זורק ממושיט ומ\"ס לא ילפינן זורק ממושיט אבל למטה מעשרה ד\"ה חייב וכתבו תוס' ז\"ל תימא למאן דמוקי פלוגתא דר\"ע ורבנן בלמטה מעשרה לא אתי שפיר כיצד דהא לא קאי אדלעיל דהכא איירי בגזוזטראות למעלה מעשרה דומיא דעגלות ואפי' ר\"ע נמי מודה התם ולמאן דמוקי פלוגתייהו למעלה מעשרה אתי שפיר ומיהו יש בירושלמי איכא דתני כיצד ואיכא דלא תני כיצד ומפרש התם דההוא אמורא דמוקי פלוגתא למעלה מעשרה תני כיצד וההוא דמוקי לה למטה מעשרה לא תני כיצד עכ\"ל ז\"ל וברפ\"ק דשבת דף ד' וגם בפ' מרובה (בבא קמא דף ע') מוכח ג\"כ דר' עקיבא ס\"ל קלוטה כמי שהונחה דמיא וגם רבי ס\"ל דקלוטה כמי שהונחה דמיא אם הוא ברה\"י מקורה כדאיתא התם פ\"ק דשבת דף ה' וכדכתיבנא נמי בפ' הזורק דגיטין סי' ג'. ובברייתא בגמ' קתני בהדיא תוך שלשה ד\"ה חייב למעלה מעשרה אינו אלא משום שבות משלשה ועד עשרה ר\"ע מחייב וחכמים פוטרים ורבינו עובדיה ז\"ל דבריו מוקשים קצת כמו שכתוב בתוספות יו\"ט במתני' דבסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי גזוזטראות. </b>אית דתני גזוזטראות ואית דתני גזוזטאות ויש גזוזטריות ויש גזוזריות ויש גצוצריות ויש גצוצטריות ואית דתני כצוצריות ואית דתני כסוסטריות כן כתב בערוך: \n",
+                "<b>פטור </b>שלא מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן מרה\"י לרה\"י ורוחב רה\"ר מפסיק ביניהם שלא היתה עבודת הלוים כך להושיט קרשים מעגלה לעגלה שבצדה אלא לעגלה שלפניה ושלאחריה שד' עגלות היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן והן הולכין שתים כאחד זו בצד זו וכשהיו פורקים המשכן לטעון על העגלות היו מעמידין העגלות כדרך הליכתן שתים זו אצל זו סמוך למשכן ושתים זו אצל זו לפניהם דרך הליכתם לארך רה\"ר שהיו רוצין להלך אחר עמוד הענן ההולך לפניהם ופורקי המשכן היו מושיטין הקרשים לאותם שעל שתי העגלות הסמוכות למשכן והם מושיטין אותם לשלפניהם אבל מעגלה לעגלה שבצדה לא היו צריכין להושיט שהרי שתיהן סמוכות לפורקי המשכן רש\"י ז\"ל: ולהיות כי ראיתי מי שחלק עמי בהבנת פירוש דברי רש\"י ז\"ל לכן ראיתי לצייר פה צורה זו כפי הנראה לע\"ד ובהסכמת חכמים אחרים עמדי י\"צ וזו היא הצורה: \n",
+                "%?[משכן עגלה והיא. רשות היחיד כנגד עגלה והיא רשות היחיד לא היו מושיטיו מזו לזו שבצדה שום קרש ולא אותה לזו שהרי אתה רואה ששתיהן סמוכות למשכן אלא כל אחת משתי אלו העליונות היתה צריכה להושיט לשלפניה בשעת נסיעה דהיינו לשתים המצוירות למטה: לא היו מושיטיו מזו לזו שבצדה שום קרש ולא אותה לזו שהרי אתה רואה ששתיהן סמוכות למשכן אלא כל אחת משתי אלו העליונות היתה צריכה להושיט לשלפניה בשעת נסיעה דהיינו לשתים המצוירות למטה: רשות הרבים רשות הרבים עגלה והוא רשות היחיד ושעל גבה היתנ מושיטה לה הקרש מפני שזו רחוקה מן המשכן והן שתי עגלות זו אחר זו וכל א' משתי עגלות אלו התחתונות בשעת פריקה היו צריכות הן להושיט למצוירות על גביהן: רשות הרבים עגלה והוא רשות היחיד ושעל גבה היתנ מושיטה לה הקרש מפני שזו רחוקה מן המשכן והן שתי עגלות זו אחר זו וכל א' משתי עגלות אלו התחתונות בשעת פריקה היו צריכות הן להושיט למצוירות על גביהן: ]?\n",
+                "נמצא לפי זה שהשתי עגלות המצוירות ראשונה הן נקראות זו כנגד זו שהרי רה\"ר בינתים והן כנגד שתי כצוצריות זו כנגד זו דתנן בהו המושיט והזורק מזו לזו פטור שלא היה ג\"כ עבודת הלוים להושיט מזו לזו שכנגדה כנזכר לעיל ומאי דתנן היו שתיהן בדיוטא אחת דזורק פטור ומושיט חייב שכך היתה עבודת הלוים הנך רואה שהיו צריכין הלוים להושיט מעגלה לעגלה דהיינו אותן המצוירות זו למטה מזו שבשעת טעינה הסמוכה למשכן מושיטה לשלפניה ונקרא לפי זה זו אחר זו הסמוכה למשכן אחרי זו הרחוקה ממנו שבצדה ובשעת פריקה מושיטה זו הרחוקה מן המשכן לסמוכה למשכן להקים המשכן ולפי זה זו אחר זו יהיה פירושו זו הרחוקה אחר זו הסמוכה למשכן ולפי זה תנינן במתני' שלשה צדדין לפטור ואחד לחיוב ובזה הנדון דומה לראיה בכל אפניו כך נראה לענ\"ד וכמו שכתבתי לפי שיטת רש\"י ז\"ל. אכן הרמב\"ם ז\"ל פי\"ג דהל' שבת נראה שהיתה לו שטה אחרת וז\"ל המושיט מרשות היחיד לרה\"י ורשות הרבים באמצע חייב ואפילו הושיט למעלה מאויר רה\"ר שכן היתה עבודת הלוים במשכן מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה ורה\"ר בין שתי העגלות וכל עגלה ועגלה רה\"י בד\"א כשהיו שתי רשויות היחיד בארך רה\"ר כמו שהעגלות מהלכות ברה\"ר זו אחר זו אבל אם היו שתי הרשויות בשני צדי רה\"ר אף המושיט מרה\"י זו לרה\"י שכנגדה פטור ע\"כ. וכתבו תוס' ז\"ל שתי גזוזטראות מיירי שסתום מלמטה בשום דבר ואין גדיים בוקעין תחתיהן או שיש מחיצות למעלה מן הגזוזטרא דתו לא חיישי לבקיעת גדיים וכן עגלות היו רה\"י אע\"פ שתחתיהן רה\"ר לפי שיש מגוף העגלה עד למעלה מן הקרשים הרבה יותר מעשרה עכ\"ל ז\"ל. ירושלמי רב אמר לית כאן פטור אלא מותר. עוד שם. המושיט חייב ר' אחא בשם ר' מיאשא ובלבד ע\"י שנים בכל אתר את אמר שנים שעשו פטורין והכא את אמר שנים שעשו חייבין שנייא היא שכך היתה עבודת הלוים באהל מועד שתי עגלות זו אחר זו ברה\"ר מושיטין את הקרשים מזו לזו אבל לא זורקין תני בר קפרא שלא לנהוג בקדשים בזיון וכאן פירש רש\"י ז\"ל מפני כובדן אמנם בפ\"ק דמכלתין דף ד' פירש ולא היו זורקין אותן כדי שלא יתקלקלו: וי\"ס דגרסי הזורק פטור והמושיט חייב שכך היתה וכו'. וכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל רי\"ף ורש\"י ור\"ע ז\"ל גרסי הזורק פטור והמושיט חייב וכן נ\"ל עיקר אע\"פ שבנכ\"י והרא\"ש ור\"מ ובבבלי וירושלמי המושיט חייב והזורק פטור ע\"כ: \n",
+                "<b>שתי עגלות זו אחר זו. </b>פי' וכן שתי עגלות אחרות זו אחר זו בצדיהן של אלו השתים מושיטין אלו לאלו גם כן וקל להבין דאי לא תימא הכי הא ד' עגלות הוו: \n",
+                "<b>חולית הבור והסלע וכו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד ואשמועי' דבור וחולייתו וכו'. אמר המלקט מדה\"ל למיתני הבור. הסלע ודרך התנא להשמיענו בקוצר אע\"פ שכבר שנה אותו במקום אחר בערובין בור ברה\"ר וחולייתו גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גביו ממלאין ממנו בשבת ומוקמינן לה התם בסמוכה לה וקמ\"ל דבור וחולייתו מצטרפי' לעשרה וה\"נ אשכחן בברכות דאמרי' מלתא אגב אורחיה קמ\"ל אע\"ג דמשנה שלימה היא א\"נ מיתורא דמתני' שמעינן דמצטרפין לד' ולהשתמש על גבה מיירי משום דמנח עליה מידי ומשתמש ואתי שפיר דקתני גבוהין ונקט נמי על גבן תוס' ז\"ל ועיין במ\"ש ז\"ל בפ' חלון (עירובין דף ע\"ח) והביאוה הם ז\"ל בפ\"ק דסוכה דף ד' ובפ\"ק דסנהדרין דף ט\"ז: \n",
+                "<b>הנוטל מהן והנותן על גבן חייב. </b>כתבו תוס' ז\"ל דמשמע ליה לתלמודא דמיירי בכל ענין בין בזורק בין במושיט כדמיירי ברישא ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורק ד\"א בכותל. </b>בפ\"ק דשבת דף ז' אוקמה אביי והכריח דמתני' דקתני כזורק באויר מיירי בכותל דלית ביה חור שינוח בו החפץ הנזרק. וז\"ל הרב המגיד פי\"ד מה' שבת הי\"ח ודוקא בדבילה שמינה שכיון שהוא תוך עשרה על פני הכותל חייב אבל אם נחה בחור שברה\"ר כל שהוא פטור שחורי רה\"ר אינם כרה\"ר ע\"כ: \n",
+                "<b>והזורק בארץ ד' אמות חייב </b>גרסי': \n",
+                "<b>ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב. </b>לא שנפל לארץ דא\"כ לא צריכא למימר אלא שהרוח גלגלתו מן האויר לתוך ד' אמות רש\"י ז\"ל. ומכ' בגמ' והוא שנח ועמד קצת קודם שנתגלגל ופי' רש\"י ז\"ל וה\"ה אם אחזתו הרוח באויר ועכבתו מעט ואח\"כ הכניסתו דחשיב נמי הנתה אם בתוך שלשה הוא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמה יהא רקק מים וכו'. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>רקק מים ורה\"ר מהלכת בו. </b>האי דכפליה תנא וכו' עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט עוד מתרץ בגמ' דהא דנקט רקק רקק תרי זימני חד בימות החמה וחד בימות הגשמים וצריכא דאי תנא חדא ה\"א ה\"מ בימות החמה דעבידי אינשי דמסגי לאקורי נפשייהו אבל בימות הגשמים לא ואי אשמועי' בימות הגשמים דכיון דמיטנפי לא איכפת להו אבל בימות החמה אימא לא קמ\"ל. עוד מתרץ בגמ' דסד\"א ה\"מ דהוי רה\"ר היכא דהוי רחבו ד\"א שאין דרך לפסעו אלא להלך בו אבל היכא דלא הוי ד' דמיפסע פסעי לה אימא לא קמ\"ל. והילוך הילוך תרי זימני מפרש בגמ' חד לאשמועי' דהילוך ע\"י הדחק שמיה הילוך וחד לאשמועי' דדוקא הילוך ע\"י הדחק שמיה הילוך אבל תשמיש לרבים ע\"י הדחק כגון גומא ט' ברה\"ר אע\"ג דחזיא לאצנועי ביה כומתא וסודרא לא הוי תשמיש למהוי ההיא גומא רה\"ר כעמוד ט' ברה\"ר שהרבים מכתפין עליו דקיי\"ל דהוי ר\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומן הספינה לים. </b>ראיתי קצת מוחקים זו הבבא ובפסקי הרא\"ש ז\"ל בלבד הוא שלא מצאתיה ואיני יודע טעם למה. אח\"כ מצאתי שגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה וכתב שכן מצא בכל הסכרים: \n",
+                "<b>ואם אינם קשורות אע\"פ שמוקפות אין מטלטלין מזו לזו. </b>כתוב במרדכי וכגון שאין הספינות גבוהות מן המים עשרה טפחים דאי גבוהות קא מפיק מרה\"י לרה\"י דרך מקום פטור ושרי אפי' רה\"ר בינתים ע\"כ: ופי הרמב\"ם ז\"ל מוקפות הוא שיקיף ביניהם כלום מחיצה מיריעות וכיוצא בהם ע\"כ וכן פי' ביד ספ\"ג דהלכות ערובין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזורק ונזכר. </b>ירושלמי כיני מתני' והזיד וקשיא אלו ירה חץ להרוג בו את הנפש והתרו בו וחזר בו שמא כלום הוא הוי סופך מימר והזיד: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל א\"נ לא נזכר וכו'. אמר המלקט כרבא דאמר רישא מילי מילי קתני: עוד בפי' ז\"ל בד\"א כשחזר ושכח וכו'. אמר המלקט כרב אשי דאמר חדא קתני. ומהרמב\"ם ז\"ל נראה שהעתיק ר\"ע ז\"ל ומ\"מ ספק אצלי אם יש חסרון לשון בפי' ר\"ע ז\"ל והכי איבעי ליה למימר ורב אשי פי' מתני' הכי הזורק ונזכר וכו' פטור הא נחה חייב ובד\"א וכו' או ואיכא בגמ' מאן דמפרש מתני' וכו': \n",
+                "<b>או שנשרפה. </b>בעודה באויר כגון בשלהבת אבל אם נתכוין לזרוק שתנוח בפי הכלב או בפי הכבשן ונשרפה אמר רבה בגמ' דחייב דמחשבתו משויא ליה מקום והכי נמי תנן בכריתות פ' אמרו לו אם היתה שבת והוציאה בפיו חייב דאע\"פ שאין דרך להוציא בפיו מחשבתו שצריך לאכלה בהליכתו אחשבה להוצאה זו בפיו: \n",
+                "<b>עד שלא נעשה חבורה. </b>ראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל עד שלא נעשתה חבורה: \n",
+                "<b>זה הכלל. </b>לאתויי נמי מעביר חפץ וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט הכי אוקי לה רבא באוקימתא קמייתא דאוקי הוא בגמ' וגם לאוקימתיה בתרייתא שהביא ר\"ע ז\"ל וכמו שכתבתי מתוקם זה הכלל לאתויי מעביר חפץ שפיר טפי: וכתבו תוס' ז\"ל וההיא דזרק לעשות חבורה מיירי בליכתא ומיתנא כדאוקי לה רב כהנא וכגון שנתכוין לעשות חבורה דהאי משום זכירה הוא דמיפטר שהיה בידו להחזיר החבל ולעכב זריקת הלכתא שהוא עץ קטן כפוף הקשור במיתנא שהוא החבל ונמצא סופו זדון הוא הא לא נזכר חייב ואע\"ג דאגדו בידו דחיוביה לאו משום זריקה הוא אלא משום חבורה ואין ר\"י יודע למה הוצרך להשמיענו ההיא דחבורה דמה ליה חבורה מה ליה מעביר ע\"כ. וק\"ק דאמאי איצטריך לתנא למיתני תחלתן שגגה וסופן זדון תחלתן זדון וכו' דהא סגי במאי דכבר תנא זה הכלל כל חייבי חטאות אינם חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבונה כל שהוא חייב. </b>וצ\"ע אמאי תנא בלשון שאלה ותשובה ולא קתני הבונה כל שהוא חייב כדקתני גבי החורש ואינך. ונלע\"ד דיתור לשון משנה בא להשמיענו דסותר חייב ג\"כ בכל שהוא ובלבד שיהא ע\"מ לבנות כל שהו וכדאי' בפ' במה מדליקין וכמו שכתבתי בפ' כלל גדול סי' ב' בשם תוס' ז\"ל וכדתנן לקמן בפ' האורג בדרך כלל והמקלקל ע\"מ לתקן שיעורו כמתקן וכן הוא בהדיא בהרמב\"ם ז\"ל שם בפ' עשירי סי' ט\"ו. ומאי דהדר תנא הבונה כל שהו חייב ולא תנא הבונה כמה יבנה ויהא חייב כל שהוא אפשר דלאשמועי' דאפי' המשווה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או מלא גיא או גומא נקרא ג\"כ בונה וחייב. וכתבו תוס' ז\"ל צריך ליתן טעם אמאי תנא בונה אחר זריקה והוצאה. ע\"כ נלענ\"ד דאפשר לומר דמפני ששנינו בס\"פ הזורק עד שתהא תחלתן וסופן שגגה סמך הבונה כלומר גבי בונה דהוי כל שהוא וכן כל הני מסתת ומכה בפטיש ובמעצד וקודח דהוי בכל שהוא לא משכחת מזיד באמצע או אפשר לומר דכיון דמשכחת בהוצאה א' בזריקה דחייב במוציא בכל שהו כגון פלפלת ועטרן וכו' סמך בונה וכל הני דדמו ליה דהוו בכל שהוא. עוד אפשר לומר דלהכי סמך בונה לזורק ומוציא לאשמועי' דלענין שבת לא בעינן בנין אומן להתחייב הבונה חטאת דהא דומיא דזורק ומוציא הוי דלא שייך התם גבי זורק ומוציא מעשה אומן הכי נמי גבי בונה ודדמי ליה לא בעינן מעשה אומן דהא בכל שהוא מחייב. וחורש נמי תנייה הכא משום דהוי בכל שהוא ול\"ד להוצאה כמו שאכתוב בסמוך בשם רש\"י ז\"ל. עוד י\"ל דלהכי סמך בונה לזורק לאשמועינן דאפי' אם בנה בזריקה חייב ואם הוא ברה\"ר חייב שתים אחת משום זורק ואחת משום בונה ודמי להא דתנן לעיל פ' הזורק הזורק ד' אמות בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ ואוקימנא לה בזורק דבלה שמינה שנינו וחייב אע\"פ שאין ממקום עקירת החפץ לכותל אלא ד' אמות מצומצמות לא אמרינן דעובי הדבלה ממעט בד' אמות דכיון שאינו מבטל הדבלה בכותל אין עביה ממעט כלום ומשמע הא זרק טיט דמסתמא מבטל שם ממעט שיעור ד' אמות ופטור משום זורק וחייב משום בונה אם כיון לבנין וכן מצאתי ביד פי\"ד דהלכות שבת סי' י\"ח שכתב כגון שזרק חלב או בצק ונדבק בכותל ע\"כ. אלא דקשה לי קצת שבפירושו למשנה פירש כמו הטיט השׁמֵן או הבצק ודומה לו ע\"כ: הבונה כל שהוא שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו דכותיה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא מטיף לתוכה אבר וסותמה. וכתבו תוס' ז\"ל דוקא הכא איצטריך לפרושי דהוה דכותיה במשכן משום דלא חשיב בנין כל שהוא אבל מוציא עטרן ופלפלת כל שהוא סברא הוא דמיחייב ע\"כ: \n",
+                "<b>והמסתת וכו'. </b>ובגמ' שמואל ור' יוחנן דאמרי תרוייהו מסתת חייב משום מכה בפטיש פי' שבמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ עוד וה\"ק המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכל שהוא ורב אמר משום בונה וכן קודח ס\"ל לרב דחייב משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש והקשו תוס' ז\"ל לרב דאמר משום בונה אמאי הפסיק מכה בפטיש בין מסתת לקודח דהוו תרוייהו משום בונה ולשמואל נמי ליתני תרוייהו בהדי הדדי ע\"כ. ואפשר לומר דמשום דקודח כל שהוא יש בו שתי משמעות חדא שקדח נקב דק מפולש מעבר אל עבר ועוד שקדח כל שהוא ולא עבר עובי העץ ובהאי בתרייתא פליג עלה ר\"ש בגמ' בברייתא עד שיקדח את כולו ולהכי שבקה לבסוף כך נלע\"ד: \n",
+                "<b>המסתת. </b>מרבע וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד הכל לפי מנהג המקום. אמר המלקט דיש מקומות שרגילין לחרוץ בה חריצין: \n",
+                "<b>הקודח כל שהוא. </b>פרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ\"ז) ומפ' התם דקודח כל שהוא חזי לככא דאקלידא ותוחבו בחור התיבה ופותח: וכל נקב העשוי להתמלאות קרוי קודח בין שימלאנו ביתד או במסמר ואפשר שהוא מלשון כקדוח אש המסים וכן הרבה שכשקודחין ונוקבין במקדח הוא יוצא חם ביותר עד שכמעט ששורף היד ומטעם זה ג\"כ נקרא מקדח: \n",
+                "<b>זה הכלל כל העושה מלאכה בשבת ומלאכתו מתקיימת חייב. </b>כך היה צריך להיות אבל מתוך פי' הר\"ן ז\"ל משמע דגרסי' כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב שכתב וז\"ל בשבת אהעושה מלאכה קאי כל העושה מלאכה בשבת והיא מתקיימת ע\"כ: ובגמ' אמרינן דזה הכלל לאתויי חקק קפיזא בקבא. ולענין טומאה אינו כן שאם חקק קפיזא בקבא עדיין נקרא גולם ואינם טמאי' עד שיגמור כל חקיקתם כדמוכח בפ\"ק דחולין: \n",
+                "<b>על הסדין בשעת מלאכה </b>גרסי' ול\"ג בשעת גמר מלאכה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם לבהמה כמלא פי גדי וכו'. </b>פי' שאינם ראוין לאכילה דאי לאו הכי מחייב אשיעורא זוטא כדאמרינן לעיל בגמרא פ' כלל גדול המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב תוס'. אלא דקאי האי דבור אברייתא דמייתי בגמ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין בימינו בין בשמאלו. </b>באדם שהוא שולט בשתי ידיו עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט רב יעקב ברה דבת יעקב מוקי לה בשאר כל אדם ואפ\"ה חייב דמתני' כולה ר' יוסי היא דאמר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם ובשמאלו מיהא רושם הוי: \n",
+                "<b>בין משני סמניות. </b>לשון ראשון שפירש ר\"ע ז\"ל והר\"ן ולשון שני הוא להרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>שכך היו כותבין. </b>ס\"א רושמין. ועיין במה שכתבתי לעיל ר\"פ כלל גדול. וכתב הרמב\"ם ז\"ל בפירושו למשנה ור' יוסי אומר כי כותב שתי אותיות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם ורושם אצלו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן ואפי' שיכתוב שתי אותיות יקרא רושם ואינו חייב משום כותב אלא משום רושם ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואח\"כ כתב שתי אותיות בהעלם אחד אינו חייב אלא חטא' אחת לפי שהוא מלאכה אחת והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות ויתחייב שתים אחת משום כותב וא' משום רושם דהיינו השתי אותיות דאיהו סבירא ליה דמי שאינו כותב אלא שתי אותיות בלבד יקרא רושם וכשיכתוב יותר משתים אז יקרא כותב ויתחייב גם משום כותב עד כאן לשונו ז\"ל בקיצור ובשנוי קצת להבנת דבריו ז\"ל לפי עניות דעתי ויש לפירושו ז\"ל רמז קצת מלשון ר' יוסי דבגמרא בברייתא אבל חכמים ס\"ל דרושם הוי תולדת כותב: \n",
+                "<b>אמר רבי יהודה מצינו וכו' </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>שם משמעון ומשמואל. </b>בגמ' פריך מי דמי מ\"ם דשם סתומה מ\"ם דשמעון פתוחה ומשני רב חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר ואותיבנא עליה מהא דתניא וכתבתם שתהא כתיבה תמה שלא יכתוב וכו' מ\"ם סתומה לא יעשנה פתוחה מ\"ם פתוחה לא יעשנה סתומה ומשני הוא דאמר כר' יהודה בן בתירא דאמר נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכיה ובשביעי כמשפטם מכאן רמז לניסוך המים מן התורה ומדפתוח ועשאו סתום כשר סתום נמי ועשאו פתוח כשר ואין כן הלכה ואע\"ג דלענין הכותב בשבת שם במ\"ם פתוחה הוי חייב שכן פירשה הרמב\"ם ז\"ל דלא נחוש אלא ללשון כו': \n",
+                "<b>נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל. </b>בגמ' פריך אלא ר' יהודה שתי אותיות והן שם א' לא מחייב והא תניא וכו' עד ר' יהודה אומר אפי' לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד כגון שש מששך תת מתתני אע\"פ שהן משם א' פי' שהן שוות ומשני הא דידיה הא דרבי' דתניא ר' יהודה אומר משום ר\"ג אפי' לא כתב אלא שתי אותיות והן שם א' חייב כגון וכו' פי' שצריך למיעוט שיורו על דבר כגון רר שש גג חח אבל אם השתי אותיות שוות ולא יורו דבר ואינן תיבה כגון א\"א ב\"ב מודה ר\"ג דאינו חייב ור' יוסי ס\"ל דאף בזה חייב שהרי אין הטעם משום כותב אלא משום רושם שכן היו רושמין על קרשי המשכן וכו' ור\"ש סבר בברייתא דלעולם אינו חייב עד שיכתוב כל התיבה כולה בשלימות וכדאמ' גבי מעבד כמ\"ש בפ' כלל גדול גבי בבא דהמפשיטו. ונלע\"ד דמשום בונה ומסתת וכו' וכן חורש הוי בכל שהוא סמך להם דיני כתיבה דשתי אותיות הוו נמי כל שהוא ובפרט לר' יוסי דמחייב על שתי רשימות ואפי' לרבנן משכחת דברשימה כל דהו חייב כגון נטלו לגגו של חי\"ת ועשאו שני זייני\"ן או נטלו לגגו של ד' ועשאו רי\"ש אם הספר צריך לכך א\"נ לאשמועי' דבשאר מלאכות כגון זורק או מוציא או בונה או חורש דבכל שהוא חייב לא בעינן יד ימין במלאכה וכדתנן לעיל פ' המצניע גבי הוצאה אבל גבי כתיבה בא להשמיענו דכתיבת שמאל לאו כתיבה היא אלא אי בשולט בשתי ידיו או כולה ר' יוסי היא כדכתיבנא כך נלע\"ד. ובגמ' ס\"פ הזורק גבי הזורק שתי אמות בשוגג שתי אמות במזיד שתי אמות בשוגג רבה אמר פטור אפילו לר\"ג דהכא בסיף פירקין אם הוא מעביר שבידו לעמוד בסוף שתי אמות אמצעיות ורבא אמר חייב אפיי לרבנן דסוף פירקין אם הוא זורק שאין בידו לחזור כשנזכר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כתב בדיו וכו'. </b>ובירוש' כתב בדיו על עלי ירקות במשקין במי פירות על הלוח פטור עד שיכתוב דבר של קיימא על דבר של קיימא וכן ג\"כ אין המוחק חייב עד שימחוק כתב העומד מעל דבר העומד: \n",
+                "<b>על שני כותלי זוית </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר </b>ביו\"ד. ובגמ' בברייתא אמר להם ר' אליעזר לחכמים והלא בן סטדא הוציא כשפים ממצרים בסריטה שעל בשרו אמרו לו שוטה היה ואין מביאין ראיה מן השוטים ומתוך ברייתא זו משמע קצת דגרסי' וחכמים פוטרין וכן בגמ' בדפוס גם בפסקי הרא\"ש ז\"ל אמנם הרב אלפס והרמב\"ם ז\"ל נראה דגרסי ור' יהושע פוטר וכן בירושלמי וכן בנוסחת כ\"י וכן בראבי\"ה ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובאבק סופרים. </b>פי' בערוך אם הסופר מכתש סממני הדיו ועף מהן אבק על הקלף וכתב באצבעו על האבק פי' אחר אבק סופרים שמשימין על הכתיבה להשחירה ע\"כ: \n",
+                "<b>כתב [אות] אחת סמוך לכתב. </b>ובגמ' מתני' דלא כר' אליעזר דאי כר' אליעזר האמר אחד על האריג חייב: \n",
+                "<b>כתב על גבי כתב. </b>מתני' דלא כר' יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלי\"ת מעביר עליו קולמס ומקדשו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אין השם מן המובחר: \n",
+                "<b>נתכוין לכתוב חי\"ת וכתב שני זייני\"ן פטור. </b>גמ' תנא נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב ומתני' דקתני פטור דוקא כגון שני זייני\"ן דאכתי בעי לזיוני ראשי הזייני\"ן בתגין שלהם ותוספתא מיירי בשאר אותיות דלא בעו זיון ומש\"ה חייב ובהכי ניחא מה שהקשו תוס' ז\"ל וא\"ת מאי איריא דנקט תנא נתכוין לכתוב חי\"ת אפי' נתכוין לכתוב שני זייני\"ן וכתב בלא זיון פטור ותרצו דנקט נתכוין לכתוב חי\"ת לרבותא דדוקא כתב שני זייני\"ן דבעי זיון פטור אבל כתב שתי אותיות אחרות דלא בעי זיון חייב ואע\"ג דהשתא מיהא לאחת הוא דמתכוין עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>על שני כותלי הבית על שני דפי פנקס. </b>וה\"ה בכותל אחד או בדף אחד רחוק זה מזה: \n",
+                "<b>פטור. </b>אבל אסור וכן כתב הרוקח ז\"ל בסימן פ\"ה: \n",
+                "<b>כתב אות אחת נוטריקון. </b>ובגמ' מפרש נוטריקין מן התורה מנין: \n",
+                "<b>ר' יהושע בן בתירא מחייב. </b>בנוסחת כ\"י ר' יהודה וכן ברב אלפס: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכותב שתי אותיות וכו'. </b>בפ' אמרו לו איכא מאן דס\"ל התם דר\"א ס\"ל כר\"ג דאין ידיעה לחצי שיעור: \n",
+                "<b>אחת בשחרית ואחת בין הערבים. </b>פי' בקונטרס הא דנקט אות א' שחרית ואות א' בין הערבים כיון דהוי שיעור בינתיים כדי לידע חשוב כשתי העלמות. ואין נראה חדא דהו\"ל לפרושי שיעור שהות ועוד דאמרינן לעיל בגמ' כתב אות א' בצפורי ואות אחת בטבריא חייב אע\"ג דמסתמא יש שהות כדי לידע. ונראה דמיירי שידע בינתיים ואחת שחרית וא' בין הערבים דנקט לרבותא דאע\"ג דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בינתים מחייב ר\"ג. תוס' ז\"ל. ורבינו עובדיה ז\"ל נראה דארכבה אתרי רכשי שפי' פי' רש\"י ז\"ל ותוס' ז\"ל ואפשר לומר דרש\"י ז\"ל ס\"ל דשתי העלמות הוי בבא בפני עצמה והדר תני אחת בשחרית ואחת בין הערבים דאע\"ג דדמי להעלם א' פטריה ליה רבנן ומ\"מ קושיות תוס' ז\"ל במקומן עומדות ושמא ס\"ל לרש\"י דמשחרית ועד בין הערבים הוי שיעורא ותוס' ס\"ל דהא לא מיקרי שיעור מפורש ולקושיא האחרת ג\"כ מצפורי ועד טבריא אין השהות הנזכר בינתים ולכך חייב ודוחק: \n",
+                "<b>וחכמים פוטרין. </b>מקרבן אבל מכין אותו מכת מרדות. הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' אליעזר </b>ביו\"ד. ונלע\"ד משום דבפ' הבונה תנן כתב אות אחת סמוך לכתב דסתמא דלא כר' אליעזר מש\"ה סמך פ' האורג לדיני כתיבה ועוד מטעם שנכתוב בסמוך בשם תוס' ז\"ל דכמו שהכותב בסוף ספר אחד מכ\"ד ספרים אפי' אות אחת חייב כיון שהוא סוף הספר ה\"נ האורג חוט אחד בסוף היריעה חייב כיון שעל ידו נשלמה אריגת הבגד. וכתבו רש\"י והר\"ן ז\"ל ר' אליעזר אתי לפרושי שיעור אורג שמנו חכמים באבות מלאכות. ובגמי גרסי' כי אתא רב יצחק תני שתים והא אנן תנן שלש לא קשיא הא באלימי הא בקטיני. ובגמ' כריתות דף י\"ט אמר רב יוסף ר' יוסי אליבא דר' אליעזר הכי מתני ר' אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה ושנים על האריג חייב ופי' שם רש\"י ז\"ל ושנים על האריג כל השיעור הוא זה ובתחלה היינו טעמא דבעי שלשה משום דסתרו דשנים אינם מתקיימין ע\"כ וכתבתי שם בסי' ב': \n",
+                "<b>וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף. </b>אור\"י דה\"ג ול\"ג בין באמצע בין בסוף דא\"כ הוה משמע בסוף הבגד ממש והתם אפי' רבנן מודו דחייב אפי' באחד כדאמרי' בגמ' בס\"פ הבונה אבל אי ל\"ג באמצע אתי שפיר דבסוף לא בסוף ממש קאמר. תוס' ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בניריים. </b>בנקודת פתח ברי\"ש ובחירק ביו\"ד מצאתיו נקוד במשנת החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל גם במ\"ם. \n",
+                "<b>בקירוס בנפה וכו'. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל בה\"ש פ\"ט העושה שתי בתי נירין חייב העושה נפה או כברה או סל או סבכה או שסרג מטה בחבלים ה\"ז תולדת עושה נירין ומשנעשה. שני בתים באחד מכל אלו חיית ע\"כ: \n",
+                "<b>התופר שתי תפירות וכו'. </b>ובגמ' פריך הא תנינא באבות מלאכות התופר שתי תפירות והקורע על מנת לתפור שתי תפירות ומסיק אלא משום דקבעי למיתני והקורע בחמתו או על מתו מש\"ה קתני ובעי בגמרא הקורע על מנת לתפור היכי משכחת לה ומשני דעבידא הבגד כי כסתא פי' רש\"י ז\"ל הולכת ומתקפלת שאין הבגד שוה ובולט הבגד כמין כיס וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו והתפירה מתישבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקורע בחמתו וכו' </b>גמרא ורמינהי הקורע באבלו ובחמתו ועל מתו חייב ומשני הא במת דמתאבל עליה הא במת דאינו מתאבל עליה חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא ר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא ר\"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה והאי מוקמינן ליה בגמרא בדעביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה דמתקן הוא דאי בחמתו פשיטא דפטור כך פירשו תוס' ז\"ל. עוד כתבו תוס' ז\"ל בשם ר\"ת ז\"ל וקורע ע\"מ לתפור ומוחק ע\"מ לכתוב דמיחייב לכ\"ע אע\"ג שבשעת הקלקול אינו בא התקון היינו משום שהקלקול גורם תקון יותר טוב לבסוף ותקון גמור הוא שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא ע\"י הקלקול ע\"כ: \n",
+                "<b>כל המקלקלין פטורין </b>ובגמ' תני ר' אבהו קמיה דר\"י כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ומוקים לה ר' יוחנן חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו ופרכינן והא אנן תנן כל המקלקלין פטורין ואפי' חובל ומבעיר קשיין אהדדי ומשנינן מתני' ר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור וברייתא ר' שמעון דאמר מקלקל בחבירה חייב. וכתבו תוס' ז\"ל דבהכרח צ\"ל דפלוגתא דמקלקל בחבורה קבלה היתה ביד בעלי התלמוד דהא לא אתפרש היכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור המלבן וכו'. </b>ותימא שלא הזכיר תנא דמתני' שיעור הגוזז בכלל אלו שגם הוא שועורו כמלא רוחב הסיט כפול וכדאיתא בתוספתא ופסקה שם הרמב\"ם ז\"ל. ואפשר להיות דמשום דמלבן וכל הני שייכי בין בצמר בין בפשתן בין בׁשָּׁנִי כמו שכתב הרמב\"ם ז\"ל שם לכן לא הזכיר גוזז עמהם דגוזז לא שייך אלא בצמר כנלע\"ד: \n",
+                "<b>והמנפס. </b>בערוך יש ששונים המנפץ בצד\"י: \n",
+                "<b>מלא הסיט. </b>הרמב\"ם ז\"ל פי' שהוא שתות הזרת וכתבתיו בשמו בפ\"ג דמסכת ערלה וגבי מלא הסיט דמתני' פי' רוחב שתי אצבעות כמו שכתב בשמו בשלטי הגבורים אשר העתקתיו שם בערלה פ\"ג סי' ב' ופה כתב בסוף דבריו כפי הדפוס אשר לפני וז\"ל והמובן לי מפי' אלו המלות שפירשו אלו הקדמונים כי מלא הסיט הוא שתות הזרת ומלא רוחב הסיט [הגה\"ה נלע\"ד חסר פה מלת כפול שכן הוא בראש פירושו דו\"ק:] הוא רחוק מה שיראה בין הגודל והאצבע ע\"כ. אבל שם ביד כתב מלא רוחב הסיט כפול שהוא אורך ד' טפחים ועוד כתוב שם דשאינו כפול שיעורו כדי למתוח מן בהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהם בכל כחו שהוא קרוב לשני שלישי הזרת עד כאן כפי לשון הספרים המדויקים. משמע דמלא הסיט שאינו כפול היינו שני טפחים: \n",
+                "<b>והאורג שני חוטין שיעורו כמלא הסיט. </b>בדין הוא דליתני ברישא האי בבא דהאורג הואיל וביה התחיל לדבר בזה הפרק ואח\"כ בבא דשיעור המלבן והמנפס וכו' שהיא למעלה הרבה גבי אבות מלאכות והגוזז את הצמר והמלבנו והמנפסו וכו' אלא דהתחיל באריגה מן הטעם שכתבנו בריש פירקין ושנה אחרי כן העושה שני בתי נירין שהיא שנויה בצדה באבות מלאכות ועוד שהיא מין אריגה ואח\"כ שנה התופר שתי תפירות שגם הם שנויים סמוכין לאורג באבות מלאכות ואגבייהו שנה הקורע בחמתו כדכתבינן והמקלקל ע\"מ לתקן וכיון ששנה דרך כלל דהמקלקל ע\"מ לתקן שיעורו כמתקן שנה ג\"כ דיש דרך כלל ושיעור אחד במלבן וחביריו אבל אורג שיעורו מיוחד ופחות ממלבן וחבריו שאינו כפול ומיסך לא נזכר שיעורו במשנה אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב שם רוחב שתי אצבעות כמו האורג כך נלע\"ד. אחר זמן רב מצאתי שכתב ר\"ש לוריא ז\"ל לעיל פרק שמיני דף ע\"ט וז\"ל בתוס' בדבור המתחיל אלמא כיון דלטויה קאי הוה ליה למינקט וכו'. נ\"ב אם אין כאן ט\"ס צ\"ל שהתוס' סוברין ששיעור אריגה כשיעור טויה וכתב נמי שם סיט כפול ואפי' גורסי' כמלא הסיט לחוד ואפי' הכי אפשר מפרשין דהה\"נ גבי אריגה כפול וסמיך ארישא והא דחלקיה לתרי בבי משום דשיעור אריגה דוקא בשני חוטין משא\"כ בטויה וקל להבין עכ\"ל ז\"ל. וכתב עוד שם בשם רש\"י ז\"ל האורג שני חוטין של ערב כשיעור רוחב הבגד. כמלא הסיט. על פני כולו ע\"כ. והנה זה מפורש גם ברעז\"ל כבר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל וכו'. </b>וקשה לע\"ד דמאי שייכות לדיני צידה בהדי הני בבי דאורג או קורע ומלבן ומנפס וכו' ודוחק לומר דבתר דסיים הני באבי דשייכי אהדדי מטעמיה דכתבינן כל דבר במקומו תנא השתא דיני צידה משום דבעי למיתני בה פלוגתא דר' יהודה ור\"ש דדמיא לפלוגתייהו דבפ' המצניע כמו שנכתוב בסמוך בס\"ד ואפשר דמשום דתנא הקורע ע\"מ לתפור שתי תפירות תנא השתא דיני צידה שבאבות מלאכות ג\"כ היא שנויה סמוך לה אלא שהוצרך לשנות קודם שיעור המלבן וכו' מן הטעם שכתבנו ומ\"מ ק\"ק אמאי לא התחיל ר' יהודה בצידת צבי שהוא שנוי במשנה באבות מלאכות אע\"פ שגם צידת הצפור הוא אב מלאכה. ואוקימנא בגמ' בצפור דרור שדרכו לדור בבתים ואינו ניצוד לפי שאינו מקבל מרות ונשמט מזוית לזוית הלכך בין לר' יהודה בין לרבנן למגדל אין לבית לא אבל בעוף אחר כיון שהכניסו לבית ונעל בפניו חייב דניצוד הוא: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגנה ולחצר ולביברין </b>כצ\"ל וכן הוא ברא\"ש ז\"ל וכן משמע מן הירושלמי שנעתיק בסמוך בס\"ד וכן הגיה רש\"ל ג\"כ אבל ברב אלפס ז\"ל כתוב וצבי לבית לגנה לחצר ולביברין: ירוש' תנן אין צדין דגים וכו' א\"ר חיננא מתני' דלא כר' יהודה דתנינן ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב הא לגנה ולביברין פטור. מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתמן תנינן אין צדין דגים מן הביברין וכו' [הגה\"ה נראה שחסר לשון וכן צריך להיות והכא אמרי וצבי לבית חייב הא:]. הא לגנה ולביברין פטור מחלפא שיטתון דרבנן דתנינן וחכמים אומרים צפור למגדל וצבי לגנה לחצר ולביברין ותנינן תמן אבל צדין חיה ועוף מן הביברין הא לגנה ולחצר לא הא בחצר מקורה הא בחצר שאינו מקורה והא תנינן גנה אית לך מימר גנה מקורה אלא כאן בגדולה כאן בקטנה ועיין בגמ' בבלית ותבין יותר: \n",
+                "<b>זה הכלל כל המחוסר צידה וכו' </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבים. </b>סתמא כר' יהודה וכן נמי סתם לן תנא גבי המוציא ככר לרה\"ר לעיל בפ' המצניע ואע\"ג דהא אשמועי' תנא פלוגתא דר' יהודה ור\"ש בהא. נלע\"ד דמצינו למימר דצריכא דאי אשמועי' בככר לחוד ה\"א בההיא מחייב ת\"ק דהיינו ר' יהודה משום דקעביד הוצאה מלאכה גמורה בידים אבל בצבי דלאו מלאכה גמורה קעביד דממילא בנעילת דלת מתציד אימא לא ואי אשמועי' בהא ה\"א בהא פטר ר\"ש משום דממילא אבל בההיא אימא מודה לי' לר' יהודה צריכא: \n",
+                "<b>ולא מִלָאהוּ.. </b>כך נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל הלמ\"ד בקמץ והאל\"ף נחה וכן השתי מלות אחרות: \n",
+                "<b>והשני פטור. </b>פטור ומותר קאמר מדקתני סיפא הא למה זה דומה לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שמנה שרצים וכו'. </b>ומייתי לה פרק עגלה ערופה (סוטה ד' מ\"ז) אהא דאלישע היה עוסק בפ' שמנה שרצים א\"ל רשע וכו': \n",
+                "<b>והחובל בהן חייב. </b>פי' החובל בהן עד שנצרר הדם חייב דכיון שיש להם עור העור מעכב הדם מלצאת ואלמלא העור מעכבו היה יוצא ולפיכך חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום כי הדם הוא הנפש אבל שאר שקצים ורמשים כיון שאין להם עור שיעכב את הדם אילו היה נעקר ממקומו היה יוצא לחוץ ומשום הכי כל שלא יצא לחוץ פטור ובכי האי גוונא ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור אבל כשיצא לחוץ אף בשאר שקצים ורמשים חייב משום נטילת נשמה והכי איתא בהדיא בפ' אלו טרפות. הר\"ן ז\"ל: וז\"ל רש\"י ז\"ל בפירוש ראשון שפירש והחובל בהן חייב דיש להם עור כדמפרש בגמ' והויא ליה חבורה שאינה חוזרת והויא ליה תולדה דשוחט , לישנא אחרינא כיון דיש להם עור נצבע העור בדם הנצבע בו וחייב משום צובע ע\"כ. וכתבו תוס' ז\"ל דלשון ראשון עיקר וכן הכריחו הם ז\"ל באורך פרק קמא דכתובות דף ה'. ולשון ראשון שהביא ר\"ע ז\"ל הוא פירוש הרמב\"ם ז\"ל. ובגמ' גרסי' מדקתני החובל בהן חייב מכלל דאית להו עור מאן תנא אמר שמואל ר' יוחנן בן נורי היא דתנן בחולין פ' העור והרוטב רי\"ב נורי אומר שמנה שרצים יש להם עורות רבה בר רב הונא אמר רב אפי' תימא רבנן ע\"כ ל\"פ רבנן עליה דריב\"נ אלא לענין טומאה דכתיב אלה הטמאים לכם לרבות שערותיהם כבשרם אבל לענין שבת אפי' רבנן מודו והא דקתני בברייתא הצד אחד מח' שרצים האמורים בתורה החובל בהן חייב דברי ריב\"נ מסקי' בגמ' דה\"ק דברי ריב\"נ ומחלוקותו דהיינו ר' יהודה דלא פליגי עליה רק בטומאה משום ה' יתירה דהטמאים וכדכתבינן. ועיין במה שכתבתי בפ' העור והרוטב סי' ב': \n",
+                "<b>ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור. </b>בגמ' דייקי' הא הורגן חייב מאן תנא א\"ר ירמיה ר' אליעזר היא דתניא רא\"א ההורג כנה בשבת כאילו הורג גמל ופריך עלה רב יוסף דילמא ע\"כ ל\"פ רבנן עליה דר\"א אלא בכנה דאינה פרה ורבה אבל שאר שקצים ורמשים דפרים ורבים ל\"פ וכנה לאו פרה ורבה היא והא אמרי' יושב הקב\"ה וזן מקרני ראמים ועד ביצי כנים מינא הוא דמתקרי ביצי כנים. והא דקאמר ר' אליעזר בברייתא הצד פרעוש בשבת חייב ור' יהושע פוטר ופרעוש פרה ורבה הוא דחי לה רב אשי בגמ' וקאמר הכי צידה אהריגה קא רמית ע\"כ ל\"פ ר' אליעזר ור' יהושע אלא דמ\"ס דבר שאין במינו ניצוד חייב ומ\"ס פטור אבל לענין הריגה אפי' ר' יהושע מודה: \n",
+                "<b>הצדן לצורך חייב. </b>וא\"ת מ\"ש דאיצטריך הכא למיתני טפי הצדן לצורך בכל חיובי שבת נמי לא מחייב ר\"ש אלא לצורך ואומר ר\"י דלהכי תנא ליה הכא לאשמועי' דבשאר שקצים ורמשים שאין להם עור צריך שיתכוין לשום צורך דסתמייהו לאו לצורך קיימי אבל בשמנה שרצים דרישא דיש להם עור סתמייהו נצודין לצורך עורן ולהכי קתני צדן בהדי דמחייב נמי משום עור. תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>שלא לצורך פטור. </b>ביד פ' עשירי סי' כ\"א פסק דבין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב דלא כר\"ש דאוקימנא מתני' כותיה וע\"ש במגיד משנה סי' י\"ז שנתן טעם לשבח דס\"ל להרמב\"ם דדוקא מתני' דהכא היא כר\"ש אבל במפיס מורסא ובצידת נחש פסק דמותר משום דבהנהו אפי' לר' יהודה דס\"ל שאינה צ\"ל חייב עליה אתיין ע\"ש: \n",
+                "<b>חיה ועוף שברשותו. </b>עוף כגון אווזין ותרנגולין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין הילמי וכו'. </b>נלע\"ד דמעיקרא תני שמנה שרצים כדי להשלים לפרש דיני צידה שהוא אב מלאכה וקתני בה והחובל בהן חייב שהוא חייב משום שוחט כמו שכתבנו לעיל שהכריעו לפי' זה תוס' ז\"ל וכיון שפירש הצד צבי והשוחטו הנזכר באבות מלאכות אתא השתא לפרושי והמולחו והמעבדו דקתני באבות מלאכות בתרייהו וקתני אין עושין הילמי בשבת דהוי טעמא משום מעבד וכדפי' כבר ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>הילמי. </b>שלמורא בלע\"ז. רש\"י ז\"ל. ירושלמי א\"ר אבהו כל שנותנין לתוכה ביצה והיא שוקעת זו היא מי מלח ושאינה שוקעת זו היא הילמי. ובבבלי קרי לכשאין הביצה שוקעת מי מלח עזים: \n",
+                "<b>אלא אלו הן מי מלח וכו' </b>גרסי': \n",
+                "<b>נותן שמן כתחלה. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אוכלין וכו' </b>וראיתי מי שדקדק לגרוס אזוב יון בחול\"ם היו\"ד וכולה תיבה אחת [עיין מ\"ש על זה בערוך השלם ערך אזביון.] וקשה הוא בעיני דמ\"ש ממאי דתנן בפ' בתרא דנגעים ובפי\"א דמסכת פרה לא אזוב יון ולא אזוב כוחלי וכו' ומ\"מ הערוך בכמה דוכתי משמע דגריס אזוביון מלה אחת בחול\"ם או בשור\"ק גם לשם. ובגמ' גם ברש\"י ז\"ל דומה שהיא מלה אחת ורש\"ל ז\"ל הגיה אין אוכלין אוזביין בשבת כצ\"ל וכן ברש\"י ע\"כ ודומה ששם ברש\"ל ז\"ל נפל ג\"כ טעות ובמקום מלת יין צ\"ל יון בוי\"ו. אח\"כ מצאתי שכתב הרמב\"ן ז\"ל בפירוש התורה בפרשת האזינו בפסוק אמרתי אפאיהם וז\"ל והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן הוא שהחכמים קורין אותו סמבטיון כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים אתה גוזי כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר היא בערבי ונהוג בלשונם להוסיף בתארים יון אזוביון אוריון מוליון וכן הרבה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אבוב רועה. </b>לשון הערוך וכן בפי' הר\"ן ז\"ל מפ' בגמ' חוטרא דרעיה ע\"כ אלא שאין הלשון כך בגמרות שבדפוס: \n",
+                "<b>כל האוכלין </b>[עיין תוי\"ט] וק\"ק לע\"ד דהתם בפ' כיצד מברכין משמע דלא התירו כל האוכלין לרפואה אלא היכא דגברא לאכילה קמכוין ורפואה ממילא קא הויא ובטור וגם בהרמב\"ם ז\"ל מבואר דמותר אע\"פ שהוא מתכוין לרפואה וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>חוץ ממי דקלים. </b>תנא חוץ ממי דקרים מאן דתני מי דקרים שהן דוקרין את האשה: \n",
+                "<b>מפני שהן לירוקה </b>בעל חולי וכוי. לשון ר\"ע ז\"ל עד ולא יוליד. אמר המלקט ובגמ' פריך ומי שרי לאדם להעשות סריס והתניא וכו' ומסיק דמתני' מיירי באשה שאינה מצווה אפריה ורביה ולר' יותנן בן ברוקא דאמר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו מיירי בזקנה או בעקרה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החושש בשיניו וכו'. </b>וכתב הר\"ן ז\"ל בריש פירקין דבמיחוש שאדם מתחזק בו והולך כבריא אפי' דברים שהן מותרין לבריאים אסורים לו כל היכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה הוא מתכוון וזו היא ששנינו החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ ואמרי' נמי בפרק אין מעמידין דאפי' היכא דכייבי ליה טובא חושש קא קרי לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא ע\"כ. ואית דגרסי לא יגמא באל\"ף כמו הגמיאיני וכן בפסוק יגמא ארץ. ובגמ' וגם בירוש' רמי ליה רב אחא אריכא דהוא רב אחא בר פפא לר' אבהו תנן החושש בשניו לא יגמע בהן את החומץ למימרא דחומץ מעלי לשנים והכתיב כחומץ לשנים וכעשן לעינים לא קשיא הא בקיוהא דפירי פי' רש\"י ז\"ל יין שלא נתבשל כל צרכו בענביו קשה לשנים הא בחלא. ואיבעית אימא הא והא בחלא הא דאיכא מכה הא דליכא מכה איכא מכה מסי ליכא מכי רפי: \n",
+                "<b>אבל סך הוא את השמן. </b>היינו אפי' ע\"ג מקום המכה. עיין בתוס' דפ' ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל\"ד) ושמא בזה יתיישב קצת הא דלא קתני אבל סך הוא בשמן. וביד ה' שבת פכ\"א נקט כלשון משנתנו לגמרי אכן שם בטור א\"ח ריש סמן שכ\"ז כתב כלשון הזה החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ אבל סך הוא שמן לבדו ואפי' בשמן ורד במקום שהוא מצוי שדרך בני אדם לסוך בו אפי' בלא רפואה ע\"כ. משמע מתוך לשונו זה דמתני' דקתני לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן ר\"ל לא יסוך יין וחומץ מעורבים והה\"נ שמן וחומץ מעורבים אבל סך הוא את השמן לבדו וכ\"ש יין או חומץ כל אחד בפני עצמו כן נראה לעניות דעתי. והילך כל לשון התוספות אשר שם בפרק ר\"א דמילה אמר רב אין מונעין חמין ושמן מע\"ג מכה בשבת פי' ה\"ר יוסף פורת בשם רבינו שמואל דבמעורבין יחד מיירי דאי כל חד באפי נפשיה מאי קמ\"ל בשמן מתני' היא בפ\"ח שרצים אבל סך הוא את השמן והיינו אפילו ע\"ג מכה מדקתני בני מלכים סכין ע\"ג מכותיהם שמן ורד מכלל דבשאר שמן מותר לאחר אפילו ע\"ג מכה ושמואל נמי היכי הוה פליג ע\"כ: \n",
+                "<b>בני מלכים סכין ע\"נ מכותיהן שמן ורד. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל ואין הלכה כר\"ש: אמר המלקט [בראשונה כתב המחבר. אמר המלקט צריך להיות והלכה כר\"ש ואח\"כ מחק בעצמו את המלות \"צריך להיות\" וכתב ביני שיטי כפי אשר לפנינו ואת הו\"ו של המלה והלכה תקן לשי\"ן - שהלכה , אך באמת יש ידים גם לתקונו הראשון כי ברע\"ב ד\"ר כתוב. \"ואין והלכה כר\"ש\" ובדפוסים שאח\"כ השמיטו את הו\"ו של \"והלכה\", ובאמת יוכל היות כי המלה \"ואין\" היא טעות וצ\"ל והלכה כר\"ש כדעת הרמב\"ם ועי' תוי\"ט.] אע\"ג רהוו ר\"ש בשיטה כמו שנכתוב בסמוך מ\"מ נראה שהלכה כר\"ש שכן הוא בפי' הרמב\"ם ז\"ל וגם בפוסקים. ובלבד שתהא מצויה אותה סיכה באותה מדינה בין בני האדם הבריאים כדעת רב כמו שאכתוב בסמוך. ומ\"מ עיין בספר החכם ה\"ר מנחם עזריה נ\"ע בסימן י\"ג ובגמ' אמר רב הלכתא כר\"ש ולאו מטעמיה דאילו ר\"ש סבר אע\"ג דלא שכיח שמן ורד במקומו של זה הסך שרי ור' יהודה אסר דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד כיון דלא שכיח ורב נמי כר' יהודה ס\"ל אלא במקומו הוא דשרא דשכיח התם דסכין שמן ורד ולא מוכחא מילתא. ובפ' מפנין (שבת דף קכ\"ח) ובמציעא פ' המקבל (בבא מציעא דף קי\"ג) אמר אביי ר\"ש ורשב\"ג ור' ישמעאל ור' עקיבא כולהו ס\"ל כל ישראל בני מלכים הם ר\"ש הא דאמרן רשב\"ג דתנן לקמן בפ' מפנין רשב\"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים ר' ישמעאל ור' עקיבא דתניא הרי שהיו נושין בו אלף זוז ולבוש איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ממנו ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו ותנא משום ר' ישמעאל ומשום ר' עקיבא יכל ישראל ראוין לאותה איצטלא. ובדרושים של מורנו הרב האלהי כמהר\"ר חיים ויטאל זלה\"ה נתן טעם לשבח ע\"ד הסוד אמאי קתני בני מלכים ולא קתני כל ישראל מלכים: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו קשרים וכו'. </b>ויש לפרש דהא דאתחיל תנא באיסור קשרים בואלו מה שאין כן בשאר אבות מלאכות משום דהא תנא גבי קושר ומתיר התופר שתי תפירות ולא משכחת חיובא בתופר שתי תפירות אא\"כ קושר ואז יתחייב שתים משום תופר ומשום קושר וא\"כ הרי איסור קשרים כמעט מפורש ולהכי תנא ואלו בויו מוסיף על ענין ראשון דאלו הם עיקר חיובי קושר ומתיר ואלו למעוטי כגון רצועה ארוכין שקושרין בטבעת שבחוטם נאקה וכו' והיינו דתנן בסמוך יש לך קשרים וכו' כלומ' מאחר שפירשתי לך דקשר הגמלים וקשר הספנים וכיוצא בהם הדומים אליהם בדוקא חייבין עליהם ממילא תדע דאינך ליכא חיובא בהו אלא פטור אבל אסור ולא צריכנא תו לפרושינהו ויש מותרות לכתחלה בגון מפתחי חלוק וכו' כדמפרש בגמ' ורש\"י ז\"ל והר\"ן ז\"ל כתבו ואלו קשרין המנוין באבות מלאכות הקושר והמתיר. ומ\"מ עיין בפי' הר\"ן ז\"ל פ' כלל גדול דף ק\"ל ע\"ב במה שכתב בשם ה\"ר אליעזר ממיץ ז\"ל. והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל על התירן [ע\"י ש\"נ.] וגם נקד הה\"א בפתח והתי\"ו בחיריק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יש לך. </b>זה הלשון של יש לך שלא מצאנוהו בשום מקום במשנה מיושב כבר במה שכתבתי: \n",
+                "<b>קושרת אשה מפתחי. </b>י\"ס גרסי מפתח בלא יו\"ד. ופי' בערוך קושרת מפתחי חלוק היינו הקרסים והלולאות שמדבקת הבגד בצוארה ופעמים שאין לה קרסים אלא ציצין יוצאין מבגד עצמו וקושרת אותן. וסבכה שבראשה חוטין יוצאין ממנה וקושרת אותם לאחוריה. והכי משמע וחוטין של פסיקיא שהיא חוגרת שקושרת במתניה וחוטין יוצאין משני ראשיה שקושרת אותן ע\"כ: \n",
+                "<b>ורצועות מנעל וסנדל. </b>מתוך סוגית הגמ' מוכח דמנעל דמתני' בבני מחוזא שהם רחבי לבב ומקפידין על לבושיהן ומנעליהם להיות מכוונין וקושרין אותו בדוחק שחרית וצריך להתירו ערבית וסנדל דמתני' נמי דנפקי ביה בי תרי וצריך כל א' וא' לקשור לפי מדת רגלו הלכך בכל יום קושרו ומתירו ומש\"ה קושרין לכתחלה. ויש מין מנעל וסנדל אחר דפטור אבל אסור ויש מין מנעל וסנדל אחר דחייב על קשרו או התרו חטאת כדאיתא בגמרא ולשון הרמב\"ם ז\"ל בה\"ש פרק עשירי ורצועות מנעל וסנדל שקושרין אותן בשעת מלבוש ע\"כ פי' בכסף משנה שאלו הן המותרין לדעת רבינו מפני שאלו ודאי שאינם לא מעשה אומן ולא של קיימא ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני בהמה בשביל שלא תצא. </b>ובירושלמי פשיט דליכא מאן דפליג עליה דר' אליעזר בן יעקב. ובגמ' קאמר שמואל הלכה כר' אליעזר בן יעקב א\"ל אביי לרב יוסף הלכה מכלל דפליגי א\"ל מאי נפקא לך מינה א\"ל גמרא גמור זמורתא תהא: \n",
+                "<b>קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל. </b>האי חבל חבל דגרדי הוא דאי חבל דעלמא אמאי התיר ר' יהודה הא קשר של קיימא הוא אלא ודאי חבל דגרדי הוא [הג\"ה פי' הרמב\"ם ז\"ל דכל כלי האורג החבלים והעצים והקנים מותר לטלטלם ע\"כ.] ורבנן סברי גזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא ור' יהודה לא גזר הכי מוקמינן פלוגתייהו בגמ' ופרכינן ורמינהי חבל דלי שנפסק מאמצעיתו לא יהא קושרו אלא עונבו ור' יהודה אומר מחבר שני ראשי הפיסוק זה על זה וכורך עליהם פונדא או פסיקיא ובלבד שלא יענבנו לתבל קשיא דר' יהודה אדר' יהודה קשיא דרבנן אדרבנן דרבנן אדרבנן ל\"ק חבל בחבל מיחלף עניבה בקשירה לא מחלפא דר' יהודה אדר\"י נמי לא קשיא התם לאו משום דמחלפא עניבה בקשירה אלא עניבה גופה קשירה היא. ובסוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ג ע\"ב) איכא תנא בברייתא דהתם דס\"ל כר' יהודה בהא דעניבה קשירה מעלייתא היא. וכתבו תוס' ז\"ל דכי אסרי רבנן היינו דוקא בדליים הקבועים בבור אבל דלי דעלמא שרי דכיון שאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה לא הוי קשר של קיימא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקפלין את הכלים וכו' </b>כתבו תוס' ז\"ל מכאן למדנו דאסור לקפל טליתות של בית הכנסת לפי שהם צורך מחר ע\"כ. ונראה שמכאן עד סוף המסכת רובו ככולו הוו איסורי דרבנן והתחיל בקפול דדמי לקשירה דעסיק בה ובתר הכי קתני דיני הצלה והתחיל בכתבי הקדש למעלתן על כל שאר מטלטלין: \n",
+                "<b>ר' ישמעאל אומר מקפלין את הכלים ומציעין וכו'. </b>ס\"א ר' ישמעאל אומר מציעין את המטות וכו' ול\"ג מקפלין את הכלים. וכן כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל שכך מצא בכל הספרים: ותמהני היאך נהגו הנשים השתא להציע המטות משבת למוצאי שבת ואין פוצה פה ומצפצף ונלאיתי למצוא דין זה בספרי הפוסקים ז\"ל ולא ראיתיו עד הנה והדבר תמוה מאד בעיני. ובירושלמי ר\"פ שני דביצה גרסי' מציעין את המטות מיו\"ט לשבת שכן מציעין אותם מלילי שבת לשבת ע\"כ ואפשר שזהו הטעם ג\"כ שנהגו להציע המטות ביום השבת מפני שג\"כ היא צורך השבת שרגילין בני אדם לנוח מעט ולישן בשבת כאשר אמרו בעלי הרמז ש'נה ב'שבת ת'ענוג ר\"ת שבת: \n",
+                "<b>וחלבי שבת קרבין ביום הכפורים ושל יום הכפורים אינם קריבין בשבת ר' עקיבא אומר לא וכו'. </b>כצ\"ל: וכתבו תוס' ז\"ל אור\"י דכל היכא דקתני תרי שבי בהדי הדדי אתי כאחרים דאמרי אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד והכי מפ' תלמודא בפ' בתרא דסוכה ע\"כ ושם כתבתיו בס\"ד: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה וכו' </b>אומר ר\"ת דכולי' האי פירקא איירי בשנפלה דליקה באותו בית או באותו חצר דכיון דהאש שם ודאי בהול הוא ואי לא שרית ליה אתי לכבויי כדמפרש בגמ' אבל נפלה דליקה בבית אחר מותר להציל הכל תוס' ז\"ל. ועיין במה שנכתב בקשר משנה זו בסוף פירקי' דלעיל ועוד אפשר לומר דמשום דבעי למיתני מצילין מזון שלש סעודות וכו' וקתני מצילין סל מלא ככרות ורמינן להו בגמ' אהדדי ומשנינן כאן בבא להציל כאן בבא לקפל בא להציל בבת אחת מציל את כולן. (פי') אבל אם בא לקפל סלים הרבה לטרוח ולחזור ולהוציא אינו מקפל אלא שלש סעודות ותו לא וקפול דסלים דמי קצת לקפול דכלים דתנא בסוף פירקי' דלעיל להכי קתני הכא דיני הצלה אלא דהתחיל בהצלת כתבי הקדש למעלתן כדכתיבנא לעיל כן נלע\"ד:  ",
+                "<b>מצילין אותן מפני הדליקה. </b>משמע דדוקא להציל מפניה אבל לכבות את הדליקה אסור אבל בירוש' אמרו שאם אינו יכול להציל אלא בכבוי מציל לר\"ש דאמר מלאכה שאינה צ\"ל פטור עליה ואע\"פ דמ\"מ איסורא דרבנן מיהא איכא אין לך דבר של שבות עומד בפני כתבי הקדש. ובירוש' מתני' ר\"ש דאמר בפ' בתרא דעירובין אין לך דבר משום שבות עומד בפני הקדש מה פליגין תמן מפני בזיונן ברם הכא כל עמא מודו שמצילין אותן מפני הדליקה למי נצרכא לרשב\"ג אע\"ג דרשב\"נ אמר בפ\"ק דמגילה אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית מודה הוא הכא שמצילין אותן מפני הדליקה:  ",
+                "<b>בין שקורין בהן וכו'. </b>ירוש' מהו בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן בין שיש בהן טעיות בין שאין בהן טעיות והא תני ספר שיש בו שתים שלש טעיות בכל דף ודף מתקנו וקורא בו ד' אינו קורא בו מן מה דתנינן מפני מה אין קורין בהן מפני בטול בית המדרש הדא אמרה בין תורה (צ\"ע) לנביאים וכתבי הקודש:  ",
+                "<b>ואע\"פ שכתובים בכל לשון. </b>כתב רש\"י ז\"ל רבותי פירשו דהאי בכל לשון דאמרינן דאסור לקרות בהן אכתובים ולא אנביאים ודומה בעיני שמפני שראו ביהונתן בן עוזיאל שאמרו תרגום הם מפרשים כן ואני אומר אף בנביאים אם אמרו יונתן לא כתבו ולא ניתנו ליכתב והכי מוכח במס' מגלה דמאן דאסר בכולהו אסר בר מס\"ת יונית משים מעשה דתלמי המלך ולא מפליג התם בין נביאים לכתובים:  ",
+                "<b>ואע\"פ שכתובים בכל לשון. </b>ואיכא למ\"ד דלא ניתנו לקרות בהן עכ\"ל רעז\"ל. אמר המלקט פי' רש\"י ז\"ל דהיינו רשב\"ג דפליג במתני' בפ\"ק דמגלה דאף ספרים לא התירו שיכתבו ופי' הרב ר' פורת דהיינו טעמא כיון דלא ניתנו ליכתב אסור לקרות בהן משום דדברים שבכתב אסור לאמרן על פה וקשה דאין זה אי אתה רשאי לאמרו על פה כיון שאינו אומרו בלשון הקדש אלא באותו לשון כשהן כתובים דהא שרי למימר בעל פה תרגום כדמתרגם רב יוסף תוס' ז\"ל: ומתני' אליבא דרב הונא דס\"ל דאם היו כתובין בכל לשון דאין מצילין אותן מפני הדליקה וקיימא לן כוותיה מיפרשא בגמ' הכי דחסורי מחסרא וה\"ק בד\"א שכתובין בלשון הקדש אבל בכל לשון אין מצילין כיון דלא ניתנו לקרות בהן דקיי\"ל כרשב\"ג ואפ\"ה גניזה בעו שאסור להניחן במקום. הפקר: וכתוב בשבלי הלקט (שבת סי' קט\"ו) בשם בעל התרומה דבימי התנאים והאמוראים היו מצילין דוקא תורה נביאים וכתובים שלא היו כותבים תלמוד משום שנאמר כי על פי הדברים האלה אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות אבל לדידן שאנו רשאין לכתוב הכל מפני השכחה מצילין את הכל הן התלמוד הן תפלות הן ברכות וכשם שמצילין אותן מפני הדליקה כך מצילין אותן מן המים ומן המפולת ומכל דבר המאבדן עכ\"ל ז\"ל. ובגמ' בלשון שני אמר רב לא שנו אלא במקום ביהמ\"ד אבל שלא במקום בהמ\"ד קורין ושמואל אמר בין במקום ביהמ\"ד בין שלא במקום בית המדרש (בזמן בהמ\"ד) אין קורין. שלא בזמן בית המדרש קורין: ומתני' דקתני טעמא דאין קורין מפני בטול בית המדרש דלא כר' נחמיה דאמר דטעמא דאין קורין כדי שיאמרו בכתבי הקדש אין קורין כ\"ש בשטרי הדיוטות:  ",
+                "<b>מצילין תיק וכו'. </b>ומצאתי שנקד ה\"ר יהוסף ז\"ל תיֵק בציר\"י:  ",
+                "<b>להיכן מצילין אותן וכו'. </b>כדפי' ר\"ע ז\"ל מפרש לה אביי בגמ' ופירש רש\"י ז\"ל דבין רבנן ובין בן בתירא אפי' כר' אליעזר ס\"ל דבעי שלש מחיצות ושני לחיים בעלמא במתני' דבפ\"ק דעירובין אלא דהכא לגבי ספר אמרי רבנן מודה ר\"א בלחי אחד כדמפרש בגמ' טעמא דדוקא לאוכלין ומשקין הוא דבעי לחיים אבל לס\"ת בחד לחי סגי ובן בתירא אומר דמודה ר' אליעזר אף בלא לחי:  ",
+                "<b>למבוי שאינו מפולש. </b>וכ\"ש דס\"ת לחצר המעורבת אבל אוכלין ומשקין דוקא לחצר המעורבת וכן כתוב בבית יוסף בא\"ח סי' של\"ד בשם שבלי הלקט דמשום כתבי הקדש אפי' לא ערבו ולא שתפו שרי ובלבד שלא יהא מפולש ומפורש ג\"כ שם ביד פכ\"ג סי' כ\"ו. והכי מוכח בגמ' ועיין שם במה שכתב עוד בית יוסף בשם גאון ז\"ל שהביא שבלי הלקט והוסיף לקח טוב גם עיין בספר כלבו סי' ל\"א:  ",
+                "<b>בן בתירא אומר אף למפולש. </b>ירוש' בן בתירא כר' יהודה דתנינן תמן ספ\"ט דמסכת עירובין גשרין המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יהודה וחכמים אוסרין. וכך נראה דאוקמה רבה בגמ' ונדחה ע\"ש:  "
+            ],
+            [
+                "<b>מזון שלש סעודות. </b>כך נראה דגרסי' המ\"ם בנקודת שו\"א מפני שהוא סמוך וכן נקד לה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>כיצד נפלה דליקה וכו'. </b>ירושלמי ר' בון ב\"ר חייא בשם ר' בא בר ממל דר' נחמיה היא דאמר אין ניטלין אלא לצורך א\"ר יוסי טעמא דרבנן תמן כל מה שיש בבית מן המוכן ברם הכא אם אתה אומר כן אף הוא מציל מן היום למחר מתני' (צ\"ע) דר' חיקיים דאמר לעולם מצילין מזון שלש סעודות תפתר בשנפלה דליקה בליל שבת עד שלא אכל ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר לעולמ מצילים מזון שלש סעודות. </b>בגמ' דחיק לאוקמה למתני אפי' כר' חידקא דאמר ד' סעודות חייב אדם לאכול בשבת ומאי שלש סעודות דקאמר ת\"ק בתר דאכל וכן שתים דשחרית ואחת דמנחה ומדקאמר ר' יוסי ג' סעודות ולא אמר ד' ש\"מ לית ליה דר' חידקא ומינה דת\"ק ס\"ל שלש דע\"כ ל\"פ אלא דת\"ק סבר מה שעבר כבר לא יציל ור' יוסי סבר יציל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היו פיקחים. </b>לשאול שכרם מטרחם כפועלים וכתב הרב ר' ישעי' מטראני ז\"ל דהנך אחרים רשאין להציל אפי' כמה ואפי' בכלים הרבה דדוקא לבע\"ה הוא דחיישי' דילמא אתי לכבויי אבל באחרים ליכא למיחש שהרי הדליקה גרמה להם שיכולין לזכות מן ההפקר דאלו כבתה הוי הכל לבעה\"ב ע\"כ: \n",
+                "<b>עושין עמו חשבון אחר השבת. </b>בגמ' פריך חשבון מאי עבידתיה מהפקרא קזכו פי' רש\"י ז\"ל דהכי ה\"ל למיתני דאם היו פקחים יעכבו הכל לעצמן דהא אמר להם בואו והצילו לכם כלומר לעצמכם ואין צורך לכך דאפי' לא אמר להו הכי כיון שהוא אינו רשאי להציל הרי הוא מופקר לכל. מידי דהוה אמציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר והא דנקט ואומר לאחרים רבותא נקט שאע\"פ שאומר להם כן על דעת שיצילו ולא יעכבו לעצמם שרי ומשני רבא הכי בירא שמים עסקינן וכו'. הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת. </b>ואפי' הכי טובא לא ליציל כדאמרינן מתוך שבהול אי שרי לאיעסוקי בהצלה כולי האי אתי לכבויי ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פכ\"ג סי' כ' ואם לא ערבו אף מזוניו וכליו אינו מציל ע\"כ. פי' שאם לא ערבו בני חצר זו שהדליקה בתוכה עם בני החצר האחרת שמצילין לתוכה אינו יכול להציל כלל ואפי' אם ערבו אינו יכול להציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שצריך להשתמש בהן בשבת גזרה שאם תתיר לו יותר שמא יכבה הדליקה להציל כל ממונו מפני שאדם בהול על ממונו. ואי קשיא לך לרבנן דאמרי לעיל גבי כתבי הקדש דמצילין אותן למבוי שאינו מפולש הכא באוכלין ומשקין ה\"ל למימר למבוי המפולש ולפלוג וליתני בדידה מתורץ עם מה שנתבאר לעיל סוף סי' א' כי מעיינת שפיר בגמ' במתני' דלעיל: וכתוב בפוסקים י\"א שכל הצלה שאמרנו היא לחצר ומבוי הסמוכים לרה\"ר וגם אינם מקורים דדמי לרה\"ר ומש\"ה אין מתירין להציל אלא מזון ג' סעודות וכלים הצריכין אבל לבית אחר שעירב עמו יכול להוציא כל מה שירצה ואף לחצר לא אמרו אלא לחצר חבירו אבל לחצר שלו שאינה צריכה עירוב יכול להוציא כל מה שירצה וי\"א דכיון דטעמא הוא משום שמא יהא טרוד ויכבה א\"כ מה לי בחצר ומה לי בבית ומה לי לחצר חבירו ומה לי לחצר שלו בכולן יש לחוש שמא יטרד ויכבה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולשם הוא מוציא וכו' </b>וסתמא דמתני' ר\"מ דתניא לובש ומוציא ופושט וחוזר ולובש ומוציא ופושט ואפי' כל היום כולו דברי ר\"מ: \n",
+                "<b>וחוזר ולובש וכו'. </b>אתאן לת\"ק הרא\"ש ז\"ל ובטוא\"ח ס\"ס ש\"א אבל ביד לא הובאה וכתוב בכ\"מ דס\"ל לרבינו ז\"ל שהם דברי ר' יוסי ע\"ש וגם בב\"י א\"ח סי' של\"ד: וכתב הר\"ן ז\"ל הא דלא שרינן הכא גבי אוכלין ומשקין משום דהתם כיון דבידו הוא מוציא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא כיון שאי אתה מתירו אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומדכר וכן ס\"ל להרשב\"א ז\"ל: ויש חולקים דגם יכול להציל כל מזון שיש לו כל שאינו מציל יותר ממזון שלש סעודות בכל דרך כמו שכתוב שם בבית יוסף: עוד כתב הר\"ן ז\"ל וטעמיה דר' יוסי דאמר י\"ח כלים אבל טפי לא לפי שאין דרך בני אדם ללבוש יותר מאלו ואי לביש טפי ונפיק בהו לרה\"ר הוי משוי ומש\"ה אפי' לחצר המעורבת אסור משום דכיון דמיטריד חיישי' דילמא נפיק בהו לרה\"ר. ואפשר דע\"כ ל\"פ רבנן עליה אלא משום דכיון דאינו מציל אלא ברה\"י לא חיישי' להכי אבל דנפיק בהו לרה\"ר מודו דאסור משום משוי ולפ\"ז אסור לצאת ברה\"ר במלבושין שאין דרך לישא אותם כאחד ע\"כ וכן כתוב בשבלי הלקט סי' (כ\"ז) [ק\"ז] בשם בעל היראים מדקתני מתני' הכא גבי דליקה ועוטף כל מה שיכול לעטוף למדנו דשלא במקום דליקה אסור שני סרבלין או שני תכשיטין זה ע\"ג זה אם אינו צריך אלא לאחד מהם ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ושני בתי שוקיים ושני בתי ידים אכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל לא הזכיר מלת שני רק גבי רדידים וגבי מנעלים וא\"כ לא ידענא אם בתי שוקיים מונה לב' או אם בתי הידים מונה לשנים כדי שיעלה החשבון מכוון לי\"ח ומסתברא דבתי השוקיים מונה לא' שיתכן שיהיו כמו מכנסים משא\"כ בבתי הידים. וע\"ש כי מנה לבושים אחרים שלא כדרך שכתוב בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ואומר ואחרים בואו והצילו עמי. </b>שם ביד ובהרא\"ש ז\"ל הלשון בואו והצילו לכם וכל א' וא' לובש ומתעטף בכליו ומוציא והרי הוא שלו כמו המאכל שהרי מן ההפקר הם זוכין ע\"כ: וכבר הביא ר\"ע ז\"ל הטעם שנתן בגמ' למה שינה לשנות כאן עמי ולעיל גבי אוכלין קתני לכם. ותמהתי על ה\"ר יהוסף ז\"ל שכתב על לשון ר\"ע ז\"ל פי' זה אין נ\"ל דא\"כ כמוני היה לו לומר או לשון אחר ומה שייך לומר עמי משום דבר זה על כן נ\"ל דה\"פ דלעיל אמר הצילו לכם כי הוא צריך להפקיר להם כשאומר להם להציל כי אינם רשאים להציל בשבילו כי אינו רשאי להציל אלא מזון ג' סעודות שיאכל בשבת ועל כן כיון שהם הפקר בעל כרחו שהרי האש ישרפה ולכן אומר להם הצילו לכם כלומר הצילו לאכלכם שהרי הם הולכים לאבוד והרי הן הפקר לכל אדם לאכילה כי אם לא היו הפקר להם היו אסורין להצילם כיון שאינם צורך שבת שהרי הוא הציל כפי צרכו ולשאר בני אדם אסורין בלא הפקר אבל גבי מלבושים אינו צריך להפקירם שיהיו שלהם כי אין מצילין אותם אלא דרך לבישה ולא הוי טלטול שאינו לצורך השבת אע\"פ שאינם שלהם ועל כן אינו צריך להפקירן וגם אינם הפקר בע\"כ כי יכול הוא להצילן ע\"י שיחזור פעמים אחרות משא\"כ לעיל גבי אכילה דהוי הפקר בע\"כ כי גם אם יחזור פעם אחרת אינו רשאי להציל יותר ועל כן לא אמר כאן אלא הצילו עמי כלומר סייעוני אבל לעיל לא ירצו לסייעו כלום שיאכלום וישלמו לו כי אינם צריכין לכך שהרי הן הפקר בעל כרחו עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' שמעון בן ננס אומר פורסין וכו'. </b>דס\"ל דגרמת כבוי שרי ואפי' בחדשים המתבקעים ודלא כר' יוסי וקיימא לן כר\"ש בן ננס. וכתוב בסמ\"ק בסי' רפ\"א ונראה דיש לחלק בין עור לח לעור יבש דלח אסור לטלטל ע\"כ. אבל רש\"י ז\"ל פי' עור של גדי לח ע\"כ. ועיין על פירושו במ\"ש בשמו פ' במה טומנין סי' ב': \n",
+                "<b>מפני שהוא מחרך. </b>פי רש\"י ז\"ל וז\"ל מפני שהוא מחרך כווץ ואינו נשרף ומתוך כך הוא מגין על התיבה ע\"כ ופשוט הוא. ולאו דוקא עור של גדי דהה\"נ כל דבר המנין. ומצאתי שנקד החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל מחָרֵךְ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר בכלי חרס וכו'. </b>בירושלמי אמרי' דלאו דוקא כשעשה של כלים דאפי' עשה מחיצה של מים היא המחלוקת. ובגמ' פרכינן למימרא דרבנן סברי גרם כבוי מותר ור' יוסי סבר גרס כבוי אסור והא אפכא שמעי' להו דתניא וכו' ומשנינן דההיא ברייתא כולה ר' יוסי היא וחסורי מחסרא וכו' ושוב מקשינן ורמי דר\"י אדר\"י ורבנן אדרבנן דתניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו ה\"ז לא ירחוץ ולא יסוך על בשרו ולא יעמוד במקום הטינופת נזדמנה לו טבילה ש\"מ כורך עליה גמי ויורד וטובל ר\"י אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף פי' רש\"י ז\"ל כורך עליו גמי קס\"ד השתא כדי שלא ימחוק השם במים אלמא לרבנן גרם מחק אסור ולר' יוסי שרי ע\"כ ומסיק בגמ' אלא היינו טעמייהו דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום ור' יוסי נמי סבר אסור לעמוד בפני השם ערום אלא דמנח ידיה עילויה ואי בדאיכא גמי אפי' ר' יוסי מודה דלא סגי ליה לאנוחי ידיה מיהו הכא עסקינן לאהדורי אגמי רבנן סברי טבילה בזמנה לאו מצוה ומהדרינן ור' יוסי סבר טבילה בזמנה מצוה ולא מהדרינן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכרי שבא לכבות וכו'. </b>פי' בדליקה מיירי. וכתבו תוס' ז\"ל אין אומרים לו כבה אפי' באיסורא דרבנן אמירה לגוי שבות כדאמרינן לקמן בפ' שואל לא יאמר אדם לחברו שכור לי פועלים וכו' דמוקי לה בחברו גוי וכן מוכח בפ' הדר גבי נייתי חמימא מגו ביתא ע\"כ: ומצאתי כתוב בביאורי מהר\"ר אייזיק שטיין ז\"ל דבסוף סמ\"ג ז\"ל אין אומרין לו כבה ואל תכבה וכו' פשיטא אין אומרין לו כבה ר\"ל שאסור לומר לו כבה אכן ואל תכבה בזה ר\"ל שאין צריכין למחות בידו ולומר לו אל תכבה אבל גוי הבא לכבות נר בשביל ישראל והישראל אינו חפץ בכך מותר למחות בידו ובני אדם הנוהגים איסור נמנעים מלמחות בעבדים ושפחות לכבות מהאי טעמא טועים הם. הגה\"ה במיימוני פי\"ב דהלכות שבת ולשם מביא ראיה ע\"כ. ולא מצאתי דברים הללו בהגהה לא מינה ולא מקצתה. וכן כתוב בספר לבוש החור סי' רע\"ו סעיף ד' וז\"ל ומותר למחות ביד גוי שבא לכבות או להדליק נר או להוסיף שמן בנר שאין בזה משום שבות שהרי אינו מצוה לו לעשות שום דבר אלא לישב ולא לעשות כלום ע\"כ. ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' נ\"ט: \n",
+                "<b>אבל קטן וכו'. </b>ובגמ' מתרצינן לה בקטן שעושה על דעת אביו שאין לו שקול הדעת ואינו עושה אלא מפני שמכיר דאבוה ניחא לי' בהכי והלכך אסור דאדעתא דאבוה מיקרי הא לאו הכי הא קיי\"ל כר\"י דאמר התם בפ' חרש קטן אוכל נבילות אין ב\"ד מצווין עליו להפרישו אבל נכרי כיון שהוא בן דעת אפי' כשהוא מכוין להנאתו של ישראל אדעתיה דנפשיה מקרי לפי שהוא שוקל בעצמו שראוי לו לעשות כך מפני שישתכר בו או עכשיו או אחר זמן הלכך שרי אפי' שהוא לצורך ישראל ועוד דכבוי דליקה מדרבנן בעלמא הוא לדידן דקיימא לן כר\"ש דאמר מלאכה שאינה צ\"ל פטור עליה. ועיין בהר\"ן ז\"ל פ' חבית דף קס\"ג ע\"א. ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' קכ\"א. וכתבו התוס' ז\"ל דמיירי בקטן שלא הגיע לחנוך אבל קטן שהגיע לחנוך כיון דחייב לחנכו כ\"ש שצריך להפרישו מעבירה ועון ע\"כ. ובירושלמי אין שומעין לו ולא כן תני ראו אותו יוצא ומלקט עשבים אין את זקוק לו תמן אין לו צורך בעשבים ברם הכא יש לו צורך בכבוי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כופין קערה וכו'. </b>והוא שלא יכבה ועיין במה שכתבתי סוף פ\"ג: \n",
+                "<b>ועל צואה של קטן. </b>ובירושלמי ולאו מאכל תרנגולין אינון תכתיר באילין רקיקא שלא יבואו לידי סירוח: \n",
+                "<b>מעשה בא וכו'. </b>ירוש' ר' עולא אמר י\"ח שנין עבוד הוה יתיב בהדא ערב ולא אתי קומוי אלא אילין תרין עובדייא אמר גליל גליל שנאת התורה סופך ליעשות סמוקים [לפנינו הגי' לעשות במסיקין.] פי' שריב\"ז ישב י\"ח שנים בערב ודומה שהיתה בגליל וכיון שבכל המשך זמן זה לא בא לפניו רק שני מעשים הללו אחד הנזכר כאן ואחד הנזכר לקמן בפ' חבית אמר עלה גליל גליל התורה שנאת סופך להעשות סמוקים שמא ר\"ל עפר אדום מרוב דם חללים: ומצאתי שנקד הר\"מ די לונזאנו ז\"ל חוֹשֵׁשָנִי השי\"ן הראשונה בצר\"י והשנית בקמ\"ץ כאילו הוא שתי תיבות חושש אני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל. </b>ופירש הר\"ן ז\"ל ואע\"ג דאיכא רוב ישראל בההוא דוכתא דאע\"ג דאמרינן בנר הדולק במסבה ובמרחץ המרחצת בשבת דאם רוב ישראל אסור כדאיתא בגמ' ה\"מ היכא שלא עשה אותו הגוי בשביל עצמו אלא בשביל העומדים שם ומש\"ה אם רוב ישראל אסור דאדעתא דרובא קעביד אבל כל שהדבר מוכיח שהגוי עושה אותה בשביל עצמו בכה\"ג אפי' יש בה רוב ישראל מותר ע\"כ וכתבו תוס' ז\"ל משתמש לאורה ישראל ולא גזרינן שמא ידליק כדגזרינן בפ\"ק דביצה פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש ובמשקים שזבו שמא יסחוט משום דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם לפי שהן דבר אכילה אבל בכל הני דהכא אינם קלים לעשות כ\"כ ואין אדם להוט אחריהם ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם בשביל ישראל אסור </b>נראה דאסור לכל ישראל משום [דאיסורא] דאורייתא הוא תוס' ז\"ל. ועוד כתבו ז\"ל ול\"ד להא דאמרי' לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל דכי אמרי' דגוי אדעתא דנפשיה קעביד ה\"מ בכבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הגוי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשיו של הגוי לא אמרי' אדעתא דנפשיה קעביד הואיל והגוי מתכוין להנאתו כך פי' רבינו שמשון הזקן ז\"ל. ע\"כ. וכתב הר\"ן ז\"ל ואם בשביל ישראל אסור פי' אע\"ג דס\"ל לר' מאיר דמבשל בשבת בשוגג יאכל ואפי' בו ביום ואמרי' דרב מורה לתלמידיו כר' מאיר כדאיתא בפרק קמא דחולין אפ\"ה מחמרי טפי במלאכת הגוי ממלאכת ישראל דבמלאכת ישראל בשוגג ליכא למיגזר אטו מזיד שלא נחשדו ישראל על השבתות אבל במלאכת הגוי איכא למיגזר שמא ירגילנו בכך לשבת הבאה והיינו טעמא נמי דבמלאכת גוי הנעשית בשביל ישראל אפי' לערב אסור בכדי שיעשו ואילו במבשל בשבת בשוגג לר' יהודה דגזר שוגג אטו מזיד א\"נ במזיד לר' מאיר למאן דשרי להו ההוא תבשיל במוצאי שבת שרי לאלתר ואין צריך להמתין בכדי שיעשו ואיכא מאן דאמר דכי תנן ואם בשביל ישראל אסור דוקא לאותו ישראל שנעשה בשבילו אבל ישראל אחר שרי וכדאמרי' בפרק אין צדין דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ואחרים חולקים ואומרים דלא מקילינן בהכי אלא באיסורין דרבנן אבל באיסורין דאורייתא לא ולא עוד אלא אפי' באיסורין דרבנן נמי איכא למימר דכי מקילינן בהכי ה\"מ באיסור תחומין שאינו שוה לכל דמה שהוא חוץ לתחום הוא תוך תחומו של זה אבל בשאר איסורין דרבנן לא עכ\"ל ז\"ל. וכבר כתבתי דעת תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>מילא מים לבהמתו. </b>מבור רה\"ר: \n",
+                "<b>ואם בשביל ישראל אסור. </b>מדרבנן שמא יאמר לו מלא. וכתבו תוס' והרא\"ש ז\"ל דיש שהיו רוצין לומר דדוקא בשתיה אסור אבל יכול ליטול ידיו ויכול לעשות שאר תשמישין ומביאין ראיה וכו' ולאו מילתא היא וכו' עד ועוד י\"ל דעיקר דבריהם טעות דמה לי שתיית בהמה מה לי שאר תשמישין ועוד דהרי כבש ונר דאסור להשתמש בהן כשנעשו לצורך ישראל שום תשמיש ע\"כ: וכתבו תוס' בשם ר\"ת ז\"ל דמדנקט מילא מים לבהמתו ולא נקט מילא מים לעצמו שותה אחריו ישראל משמע דבכה\"ג אפי' בשביל ישראל שותה ואינו נמנע דהא לא אהנו ליה מעשיו שהרי הוא עצמו יכול לירד לבור ולשתות כדאמרינן בפ' עושין פסין אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד ולבהמתו בלבד הוא שאסרו דאהנו ליה מעשיו שאי אפשר לה לירד לבור ואע\"ג דהך בבא דמילא מים משום חידוש דהתירא קתני לה כדמוכח בגמ' מיהו בהמתו משום איסורא נקט לה וכך כתב הרז\"ה ז\"ל בשם חכמי נרבונא ז\"ל אבל רבינו יצחק הקשה על ר\"ת ז\"ל ממתני' וכו' ודחק ר\"ת ז\"ל להעמידה וכו' וכן הרז\"ה ז\"ל דחק והעמידה וכו' וכל זה אינו מחוור כלל הלכך משמע דמתני' דנקט בהמתו אורחא דמילתא נקט כו': \n",
+                "<b>עשה כבש לירד בו וכו'. </b>כתב הרמב\"ן ז\"ל דדוקא ירד אחריו שאינו מטלטלו אלא שיורד בו ואינו אלא כיושב על האבן אבל לטלטלו אסור אלא א\"כ היו העצים תלושים מע\"ש דבכי ה\"ג ליכא משום מוקצה לפי שאין הגוי מקצה כלום ודעתו על הכל כמו שאמרו בירוש' דאין הכן לגוי אבל בתלש עצים מן המחובר בשבת אסור לטלטלו הר\"ן ז\"ל וז\"ל ר\"י בתוס' שם ה\"ה לישראל עצמו דאסור לשתות והאי דנקט בהמתו לאשמעי' רבותא דלא גזרי' דילמא אתי לאפוקי בשביל ישראל שבהמה רגילה לשתות הרבה אבל ישראל עצמו פשיטא דשותה אחריו דליכא למיחש כולי האי דילמא אתי לאפושי דבדלייה אחת מושך הרבה לצרכו ולצורך ישראל ולפי זה אם נמשכו המים לצורך ישראל זה אסור לכל ישראל אי איכא איסורא דאורייתא כגון שמביאה דרך רה\"ר או מרה\"י לרה\"ר אבל בכרמלית שרי לישראל אחר ע\"כ. ועיין בספר אגודה בפרק זה: ה\"ג וירדו בו ר\"ג וזקנים וכן הובא בבית יוסף א\"ח סי' שכ\"ה ואית דל\"ג רק וירדו בו זקנים וכן הוא בספרי כתיבת יד וגם בתוספתא דשבת פי\"ד וגם בירושלמי וגם בערוך בערך כבש וגם בהרא\"ש ז\"ל ולא משמע כן מסוגית הגמ' דמייתי בברייתא דקתני בה אמר להם ר\"ג הואיל ושלא בפנינו עשאו נרד בו ורבא מתרץ לה הכי הואיל ועשאו נרד בו כלומ' אפי' שעשאו בפנינו ומאן דל\"ג במשנה ר\"ג וזקנים. והיא ג\"כ דעת ה\"ר יהוסף ז\"ל שמחק מלת ר\"ג וגם וי\"ו דזקנים. נראה שרוצה לומר זקנים ג\"כ על פי רבן גמליאל. ובשבלי הלקט סי' (כ\"ט) [קי\"א] הביא לשון התוספתא וכתיב בה וירדו ר\"ג וירדו אחריו זקנים וכן ברב אלפס וירדו אחריו זקנים: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הכלים ניטלין בשבת וכו'. </b>פכ\"ה דהלכות שבת סי' י\"ב. ובטור א\"ח כל דיני פרק זה בסי' ש\"ח. וכתב הר\"ן ז\"ל כתבו בתוס' דל\"ג כל הכלים ניטלין דאי הכי משמע שאין שום כלי אסור בטלטול וליתא דהא איכא מסר גדול ויתד של מחרישה דלכ\"ע אסירי בטלטול כדאיתא לקמן אלא ה\"ג כל הכלים הניטלין וה\"פ כל הכלים שהן ניטלים בשבת אף דלתותיהם של אותם שיש להם דלתות ניטלין עמהן ולפי זה צריכין הם ג\"כ לומר דל\"ג ודלתותיהן בוי\"ו דלא שייכא בהך גירסא וי\"ו כלל ואין צריך לכך דשפיר גרסי' כל הכלים ניטלין בשבת דכיון דקתני ודלתותיהן עמהן שפיר משמע דלא מיירי אלא בכלים העשוין להצניע בהן שמלאכתן להיתר ועיקר חדושיה דתנא משום שריותא דדלתות וכך מטין דברי רש\"י ז\"ל שכתב בלשון זה כל הכלים שיש להם דלתות כגון שידה תיבה ומגדל ניטלין בשבת ואינם דומין לדלתות הבית לפי שדלתות הבית אינם מן המוכן לטלטל שאינם כלי אבל אלו הוו כלי ע\"ג אביהם ע\"כ: \n",
+                "<b>אע\"פ שנתפרקו בשבת. </b>קצת משמע מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל דגריס אע\"פ שנתפרקו בשבת וז\"ל שיעור המשנה כך אע\"פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת ולפי זה היה משמע קצת דלא גריס ברישא אלא כל הכלים ניטלין ודלתותיהן עמהן וכו' כדי שלא יהא כלשון יתר במשנה אבל ברב האלפסי ז\"ל וגם בהרא\"ש ז\"ל איתא בלשון המשנה תרי זימני בשבת וכן בירושלמי וכן נראה מן הגמ' לפי פי' הרמב\"ם ז\"ל על תירוץ אביי דאין שם אוקימתא אחריתא לזולתו וכן בהר\"ן ז\"ל וז\"ל הר\"ן ז\"ל מקשינן בגמ' ואע\"פ שנתפרקו בשבת ול\"מ בחול וכתב רש\"י ז\"ל דקס\"ד דאע\"פ שנתפרקו אשבת דתנן ברישא קאי ומשמע אע\"פ שנתפרקו היום מותרין ול\"מ שנתפרקו מאמש ומש\"ה אקשינן אדרב' מאי אע\"פ שייך למיתני הכא הא ודאי נתפרקו בשבת איכא למישרי משום דכי קדיש יומא היו מוכנין לטלטלן אגב אביהן ולפי זה נראה דלא גריס רש\"י ז\"ל בשבת ואע\"פ לאו ארבותא דנתפרקו בשבת קאי אלא ארבותא דנתפרקו או בחול או בשבת ול\"מ כשלא נתפרקו ע\"כ. ובגמ' הוא דמוקמינן לה בנתפרקו קודם השבת כדפי' הרמב\"ם ז\"ל ור\"ע ז\"ל וכדכתיבנא דאדרבה בשבת מוכנין ע\"ג אביהן ומאי אע\"פ דקאמר. וכתבו תוס' והר\"ן ז\"ל ומקשי הכא דמהא משמע דטפי איכא למישרי בשברי כלים שנשברו בשבת משנשברו בע\"ש ואילו לקמן בפירקי' בגמ' מסקינן דשברי כלים שנשברו מע\"ש שרו טפי משנשברו בשבת דאילו נשברו מע\"ש לכ\"ע סגי להו במעין מלאכה ואילו נשברו בשבת פלוגתא דר' יהודה ורבנן לאו קושיא היא דהתם כיון שאינם ראוין למלאכתם הראשונה דין הוא שכשנשברו בשבת יהיו אסורין מדין נולד אבל דלתות הכלים שראויות להחזירן במקומם ולשמש מלאכתם הראשונה טפי חזי כי נתפרקו בשבת שהן מוכנין אגב אביהם משנתפרקו בע\"ש דהתם איכא למימר דכיון שלא החזירום מבעוד יום בטלים מתורת כלי ע\"כ. וביד שם פכ\"ה סי' ו' כתוב לפיכך אם נתפרקו דלתות הבית אפי' בשבת אין מטלטלין אותן ע\"כ. ובירושלמי שבדפוס דלתות הבית דרובה דלתות הכלים דרובן דלתות הבית דרובה שאע\"פ שנתפרקו מע\"ש אסור לטלטלן בשבת דלתות הכלים דרובן שאע\"פ שנתפרקו בשבת ניטלין בשבת ע\"כ ואי הוה גרסי' אפכא הוה אתי כשיטת הבבלי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטל אדם קורנס וכו'. </b>ובגמ' אמר רב יהודה קורנס של אגוזים אבל של נפחים לא רבא אמר קורנס של נפחים דדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר אתמר ר' חייא בר אבא א\"ר יוחנן קורנס של זהבים שנינו רב שמן בר אבא אמר קורנס של בשמים שנינו מ\"ד דבשמים כ\"ש דזהבים ומ\"ד דזהבים אבל דבשמים קפיד עלייהו והכי הילכתא דבין של אגוזים בין של נפחים בין של זהבים מותר אבל לא של בשמים. ובירושלמי דייק הא שלא לפצע בו אגוזים לא מתני' ר' נחמיה דאמר אין ניטלין אלא לצורך: \n",
+                "<b>לגוד בה את הגבינה. </b>לחתכו ולחלקו לפי שממהרת לחתוך דבר עב רש\"י ז\"ל. משמע קצת דגריס לגוד בדלי\"ת: \n",
+                "<b>ואת המזלג. </b>בערוך גריס הכא ואת המלגז וכן הוא בס' כת\"י וכדאי' נמי בספרא בפ' חטאת חלב של יחיד שנים אוחזין במלגז ולוגזין פי' כלי הוא עשוי כשני מסרק לטלטל התבן ע\"כ ומייתי לה להאי ברייתא בפ' המצניע (שבת דף צ\"ב) וכן ג\"כ תניא בספרי לא ידבק בידך מאומה מן החרס מכאן אמרו נטל מקל או מלגז או כרכד או שרביט כולן אסורין בהנאה ע\"כ אבל ביד שם פי\"ג נראה דגריס מזלג: \n",
+                "<b>לתת עליו לקטן </b>מזונות. ויש להסתפק אם הרי\"ף ז\"ל היה גורס לתת עליו פת לקטן: \n",
+                "<b>ואת הכרכד. </b>בדלית בסוף וכן הוא גי' הערוך: \n",
+                "<b>מחט של יד. </b>בגמ' מסקינן דדוקא נקובה אבל ניטל חרירה או עוקצה אינה כלי אבל אם היתה גולם מטלטלין אותה דזימנין דמימליך עלה ומשוי לה מנא כמות שהיא לנטילת קוץ. ואיתא בתוס' ס\"פ ב' דמכילתין ובפ' הבונה (שבת דף ק\"ג) ובפ\"ק דכתובות דף ו' ובגמ' ס\"פ האורג. ובר\"פ הנחנקין מוקי לה אפי' כר\"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב דהא אית ליה לר\"ש כל מלאכה שאצ\"ל פטור עליה ואיתא בירוש' פ\"ב דע\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קנה של זיתים וכו'. </b>ועיין בהר\"ן ז\"ל בפירקין דף קמ\"ז עמוד ב': ותמהתי שמצאתי במשניות מוגהות קנה של ציידין ושל זיתים וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יוסי אומר כל הכלים וכו'. </b>בירושלמי ל\"ג ר' יוסי אומר. וכן בקצת סכ\"י: \n",
+                "<b>כל הכלים ניטלין. </b>בגמ' ת\"ר בראשונה היו אומרים ג' כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזוהמא ליסטרון של קדרה וסכין קטנה שע\"ג שלחן התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה ובגמ' אמר ר' חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו דכתיב בימים ההם ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים להם ערימות ופי' רש\"י ז\"ל משנה זו דלעיל בראשונה היו אומרים שלשה כלים ותו לא משום דהוו מזלזלו בשבתות דכתיב בימים ההם ראיתי ביהודה וגו' ע\"כ. וכתב הר\"ן ז\"ל ומפר' בגמ' וחזרו והתירו כלי שמלאכתו להיתר אפי' מחמה לצל ומדלא קאמר חזרו והתירו לגמרי משמע דשלא לצורך כלל אסור ומיהו ספרי הקדש ואוכלין אפי' שלא לצורך כלל מותר דדוקא כלים שנאסרו מתחלה אין לנו להתיר אלא מה שפירשו חכמים אבל כתבי הקדש ואוכלין שלא נאסרו כל המחמיר עליו להביא ראיה עכ\"ל ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל בר\"פ הגוזל קמא (בבא קמא דף צ\"ד ע\"ב) דבכל מקום שאומר בימי פלוני נשנית משנה זו דהיינו הא דהכא ובס\"פ אלו מציאות בימי רבי נשנית משנה זו גבי הוי רץ לתלמוד יותר מן המשנה ובס\"פ בתרא דהוריות בימי רשב\"ג נשנית משנה זו כשהנשיא נכנס כל העם עומדין וכו' הכל מפר' ר\"ת דלא נשנית אלא דוקא לההוא דרא אבל לא לפניו ולא לאחריו. וכן כתוב ג\"כ בספר כריתות בלשון למודים שער ב': \n",
+                "<b>ויתד של מחרישה. </b>דהני קפיד עלייהו והוי מוקצה מחמת חסרון כיס דכ\"ע מודו ביה: \n",
+                "<b>כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך. </b>ור\"א ס\"ל כותיה דר' נחמיה בעירובין פ\"ג גבי נתנו במגדל ונעל בפניו. ובנוסח כ\"י כל הכלים הניטלין לצורך ניטלין שלא לצורך. ועיין בבית יוסף סי' ש\"ח שהביא כמה חילוקי דיני מוקצה בדרך קצרה והעתיקם שם בספר לבוש החור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבריהן ניטלין עמהן. </b>אית דלא גרסי מלת עמהן ונוסחא נכונה היא: \n",
+                "<b>שברי עריבה לצוק בתוכן מקפה ושל זכוכית לצוק בתוכן שמן. </b>בבי\"ת. ובגמ' אמר שמואל מחלוקת שנשברו בשבת דמ\"ס מוכן הוא כיון דראוי לשום מלאכה ומ\"ס נולד הוא דמאתמול לאו להאי מלאכה הוה הלכך מעין מלאכתו בעינן ור\"מ הוא דפליג עליה דר' יהודה ואעפ\"כ הלכה כר' מאיר כיון דמתני' סתמא כותיה. ועיין במ\"ש בריש פירקין בשם תוס' והר\"ן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האבן שבקרויה וכו'. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק היו\"ד שאחרי הקוף וגם נקד פתח בקו\"ף: \n",
+                "<b>זמורה שהיא קשורה בטפיח וכו'. </b>ובגמ' דייקי' קשורה אין שאינה קשורה לא לימא מתני' דלא כרשב\"ג דתניא חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה צריך לקשר רשב\"ג אומר אין צריך לקשר ומשני רב ששת אפי' תימא רשב\"ג הב\"ע במחוברת באביה בגפן ולאו משתמש במחובר הוא דמיירי בפחות מג' סמוך לקרקע וכגון לשאוב ממעין שאינו עמוק ומותר להשתמש באילן למטה משלשה כדתנן בפ' בתרא דעירובין היו שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים לא ישב עליהם הא פחות מותר דכקרקע דמי רב אשי אמר אפי' תימא בתלושה גזרה שמא יקטום פי' רש\"י ז\"ל שמא למחר תהיה לו ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש אבל בחריות בישיבה ליכא למיגזר הכי הלכך במחשבה לישב עליהם סגי ומ\"מ כבר נפסקה הלכתא כרב אסי (ס\"א רב אשי עיין בתוס') דאמר בפ' במה טומנין ישב מבעוד יום מע\"פ שלא קשר ולא חשב ואית ליה תנא אחרינא דס\"ל כוותיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר פקק החלון וכו'. </b>ר\"פ ר\"א דתולין וגם שם פי' רש\"י ז\"ל פקק החלון כגון ארובות הגג ע\"כ. וי\"ס פקק החלון ר\"א אומר אבל בערוך רא\"א פקק החלון. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. והעלו תוס' בשם ר\"ת ז\"ל דלא כרש\"י ז\"ל דשפיר שייך בדפנות אהל ועיקר פלוגתיה דר' אליעזר ורבנן אתמר באהל דבעשיית דופן דפקק החלון משמע בחלון שבכותל דאי בגג מיירי הל\"ל ארובה כמו ששנינו משילין פירות דרך ארובה ומיהו באהל שבגג נמי פליגי כדמוכח לקמן בפ' תולין דמייתי הך גבי תליית משמרת שהיא כעין גג וכן משמע בפ' בתרא דעירובין דאמרינן וכו' ע\"ש. ועיין ג\"כ בתוס' פ\"ק דסוכה דף ט\"ז. ועיין עוד במ\"ש בפ' בתרא דעירובין סי' י\"א. ובגמ' אמר ר' יוחנן הכל מודים שאין עושין אהל עראי ביו\"ט ואין צ\"ל בשבת לא נחלקו אלא להוסיף שר\"א אומר אין מוסיפין בי\"ט ואין צ\"ל בשבת וחכמים אומרים מוסיפין בשבת ואצ\"ל ביו\"ט: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים בין כך ובין כך וכו'. </b>דס\"ל דאפי' קשירה אין צריך כרשב\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כסויי הכלים וכו'. </b>רש\"ל מחק מלת כל: \n",
+                "<b>שיש להם בית אחיזה. </b>ובגמ' בברייתא לעיל בפירקין העיד ר' יוסי משום ראב\"י על כסוי תנור שאינו צריך בית יד והלכתא כותיה ואע\"ג דמשמע דהוי דלא כחכמים דמתני' דהלכתא כותייהו עכ\"ז הלכתא כותיה מן הטעם שפירש וחילק הר\"ן ז\"ל אליבא דרב אלפס ז\"ל וכן הוא ג\"כ שם ביד וכמו שביאר ג\"כ הרב בעל מגיד משנה ז\"ל דלא גזר ת\"ק אטו בור ודות אלא בחבית הטמונה בארץ כל גופה ואין נראה ממנה אלא פיה אבל בתנור שכולו מגולה אע\"פ ששוליו מחוברין בקרקע אפי' ת\"ק מודה שאינו צריך בית אחיזה ע\"כ: \n",
+                "<b>א\"ר יוסי בד\"א בכסויי הקרקעות אבל בכסויי הכלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת. </b>וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א במי דברים אמורים וכו': \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפנין אפי' ד' וה' וכו'. </b>והא דתניא בעשר ובט\"ו מוקי לה בגמ' לדעת רב חסדא שאכתוב בסמוך אכדין פי' דמתני' דתני ד' וה' ולא נחית למניינא דכדין איירי בכדין גדולים דמשתקלי חדא תדא בקופה והך דתני בעשר ובט\"ו מיירי בכדין בינונים ובכדין קטנים: \n",
+                "<b>קופות. </b>כתבו תוס' ז\"ל דבירושלמי מפרש כמה שיעור קופות כההיא דתנינן פ\"ג דשקלים שלש קופות של שלש סאין. והכריחו הם דד' וה' קופות אינם לפי האורחין אלא אפי' לצורך אדם אחד: \n",
+                "<b>מפני האורחים. </b>אם כבר האורחים נתארחו אצל א' ועתה מזמנם אתר לסעוד סעודה בביתו כתוב שם בבית יוסף דמסתפקא ליה לבעל תרומת הדשן אם יש לחלק: \n",
+                "<b>ומפני בטול בית המדרש. </b>גמ' גדולה הכנסת אורחים יותר מהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחים והדר ומפני בטול בית המדרש: \n",
+                "<b>אבל לא את האוצר. </b>כלומר ובלבד שלא יגמור דלמא אתי לאשוויי גומות פי' הר\"ן ז\"ל כלומר במתכוין שכן דרך מכבדי אוצר מפני האורחין להשוותם אבל שלא במתכוין ודאי לא חיישי' לדידן דקיימא לן כר\"ש דדבר שאין מתכוין מותר ע\"כ. אבל אתחולי באוצר תחלה מתחלינן ומני ר\"ש היא דלית ליה מוקצה כן פירש שמואל למתני' ורב חסדא אמר אבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר תחלה ור' יהודה היא דאית ליה מוקצה וד' וה' דוקא ד' מאוצר קטן וה' מאוצר גדול וממילא שמעת מינה דלא יגמור את האוצר: \n",
+                "<b>ומפנין תרומה טהורה. </b>אבל טמאה לא דלשריפה קיימא: וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב ספרים גרסי' מפנין ויש ס\"א דגרסי מטלטלין תרומה וכו' וכן נ\"ל עיקר דאי גרסי' מפנין א\"כ גבי סיפא דקתני אבל לא את הטבל וכו' ר\"ל אין מפנין אותה וקשה דהל\"ל רבותא דאפי' בטלטול הוי אסור אבל אי גרסי' מטלטלין אתי שפיר דבשלמא ברישא אתא לאשמועי' דאפי' הרבה מותר לטלטל ע\"כ קאמר מפנין דעיקר אותה המשנה אינו על הטלטול כי פשוט הוא שמותר לטלטל תבן ותבואה ולא בא לומר אלא שמותר לפנות הבית לגמרי אע\"פ שהוא הרבה אבל הכא בסיפא בא להשמיענו דין הטלטול עכ\"ל ז\"ל. ופי' רש\"י ז\"ל תרומה טהורה דחזיא לבהמת כהן אבל תרומה טמאה לא דאפי' לבהמת כהן לא חזיא בשבת דאע\"ג דבחול חזיא כדתניא בפ' כל שעה בפסחים שאם רצה כהן מריצה לפני הכלב בשבת וביו\"ט לא חזיא דזו היא ביעורה מן העולם או להיסק או לבהמה ואין מבערין תרומה טמאה וקדשים טמאים ביו\"ט כדתנן אין מדליקין בשמן שרפה ביו\"ט ע\"כ. אבל בפי' הר\"ן ז\"ל אבל תרומה טמאה אינה ראויה לבהמת כהן דלהיסק עומדת כדאמר רבה בפ' במה מדליקין כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת ע\"כ. ונראה דכן דעת התוס' בר\"פ אין צדין (ביצה דף כ\"ז) דמצותה בשריפה ולא להאכילה לכלבים: \n",
+                "<b>ודמאי. </b>ע' במ\"ש במ\"ב דפ\"ג דעירובין: \n",
+                "<b>והתורמוס היבש וכו'. </b>ובגמ' דוקא יבש אבל לח לא מ\"ט דכיון דמריר לא אכלה: \n",
+                "<b>מפני שהוא מאכל לעזים. </b>כך צ\"ל במשנה: \n",
+                "<b>אבל לא את הטבל. </b>והא דאמר רב בפ' כירה טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ה\"מ לענין בטול כלי מהיכנו שלא החמירו כמו לענין בטלטול בידים. תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>ולא את הלוף ולא את החרדל. </b>ובגמ' ת\"ר מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים רשבג\"א אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהן מאכל לנעמיות א\"ל ר' נתן אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהן מאכל לפילין ורשב\"ג אמר לך נעמיות שכיחי פילין לא שכיחי: וכתבו תוס' ז\"ל משמע דרשב\"ג מודה לת\"ק דמתיר בחרדל והא דתנן רשב\"ג מתיר בלוף וכ\"ש דמתיר בחרדל ע\"כ: וכתב הר\"ן ז\"ל מסקנא בגמ' דאי אית ליה נעמיות או פילין או שברי זכוכית וחבילי זמורות מותרין לטלטל אלא דרשב\"ג מפרש טפי ואמר אע\"ג דלית ליה נעמיות מטלטלין שברי זכוכית כיון שדרכן של בני מלכים לגדל אותן דס\"ל כר\"ש דאמר לעיל ספ\"ח שרצים כל ישראל בני מלכים הם וכמו שכתבתי שם ולא קיימא לן כוותיה דאין מטלטלין דבר שהוא מאכל לחיה ולעופות כל היכא דליתנייהו ברשותיה והא דתניא ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים פליגא אמתני' דתנן ולא את הלוף ולא את החרדל ואעפ\"כ פסקה הרב אלפס ז\"ל וכן הרמב\"ם ז\"ל ומשמע דס\"ל דתנא דמתני' ותנא דברייתא לא פליגי אהדדי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דתנא דברייתא היו רגילין לגדל יונים ובאתריה דתנא דמתני' לא היו רגילין בהן אבל לכ\"ע אין מטלטלין אלא מה שהוא לבהמה חיה ועוף המצוין אצל בני אדם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם התקינן למאכל בהמה. </b>כתב בעל המאור ז\"ל לעיל פ' כל הכלים כללו של דבר כל התקנה בלשון הפעיל אינו אלא הכנה והזמנה במחשבה בלבד ע\"כ: ובגמ' בברייתא פליג רשב\"ג וקאמר דוקא חבילים הניטלין ביד אחת מטלטלין אותן אבל בשתי ידים אסור לטלטלן ולית הלכתא כותיה:  ",
+                "<b>ואם לאו אין מטלטלין אותן. </b>משום דסתמייהו דהיינו להיסק קיימי בעינן בהו הזמנה:  ",
+                "<b>תרנגולת וכו'. </b>ביד סוף פרק כ\"ה מה\"ש וז\"ל התרנגולת שברחה אין מדדין אותה מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נתלשין אבל דוחין אותה עד שתכנס ע\"כ אבל הראב\"ד ז\"ל פי' כטעם שפירש רש\"י ז\"ל מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטלה:  ",
+                "<b>ומדדין. </b>היא מלה עברית כמו אדדה כל שנותי וכמו אדדם עד בית אלהים. הרמב\"ם ז\"ל:  ",
+                "<b>ומדדין עגלים וסייחין. </b>ל\"ג ברה\"ר דהכי תניא בברייתא בגמ' אין עוקרין בהמה חיה ועוף לגמרי מן הארץ דטלטול מידי דלא חזי הוא ומדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא לרה\"ר והאשה מדדה את בנה ברה\"ר ואין צ\"ל בחצר והתרנגולת אפי' בחצר דוקא דוחין אבל לא מדדין מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ובשבת לא חזיא למידי אבל אווזין וכן שאר בהמה חיה ועוף כשאוחזין בהן הן הולכין ברגליהן ופי' רש\"י והר\"ן ז\"ל ומיהו ברה\"ר לא משום שמא יגביהם מן הארץ ונמצא נושאן דאיכא איסורא דאורייתא דסתמא כרבנן דפליגי עליה דר' נתן בהמצניע גבי המוציא חיה ועוף בין חיים בין שחוטים חייב והאשה מדדה את בנה אפי' ברה\"ר דאי נמי מגבהה ליה חי נושא עצמו דבאדם מודו רבנן לר' נתן ע\"כ: ועוד כ' הר\"ן ז\"ל ואע\"ג דתנן במתני' ומדדין עגלים וסייחים וקתני להו דומיא דהאשה מדדה את בנה. ומפרש בגמ' דהאשה מדדה את בנה אפי' ברה\"ר ומינה שמעינן דעגלים וסייחים נמי אפי' ברה\"ר והבא בברייתא אמרינן דדוקא בחצר לא קשיא דכי גזרינן ברה\"ר דוקא בקטנים שבהן דמתוך שהן קשין להנהיגן ברגליהן אי שרית ליה לדדויי אתי לטלטולינהו אבל בגדולים שהן נוחין לילך ברגליהן לא גזרינן ומתני' בגדולים:  ",
+                "<b>והאשה מדדה את בנה. </b>אפי' ברשות הרבים והכי איתא בגמרא והיינו טעמא משום דאי נמי מגבהה ליכא איסורא דאורייתא דבאדם מודו ליה רבנן דחי נושא עצמו:  ",
+                "<b>אבל אם היה גורר אסור. </b>וכן הלכתא דביון שהוא קטן כ\"כ שאינו אלא גורר לא מודו ליה רבנן לר' נתן ונמצא פסקן של דברים דאין עוקרין בהמה חיה ועוף בין גדולים בין קטנים אפי' בחצר משום דטלטול מידי דלא חזי הוא אבל מדדין אותן אם גדולים הם אפי' ברה\"ר ואם קטנים הם בחצר בלבד אבל לא ברה\"ר חוץ מן התרנגולת שאין מדדין אותם כלל משום שמגבהת עצמה והאשה מדדה את בנה אפיי' ברה\"ר בזמן שנוטל אחת ומניח אחת אבל גורר אסור ומיהו קשיא לי היאך מדדין בהמה חיה ועוף כלל ואפי' בחצר הא כל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין את כולו כך אין מטלטלין מקצתן כדמוכח בפ' שואל דתנן גבי מת ובלבד שלא יזיז אבר אחד מאבריו לפיכך נ\"ל דהכא משום צער ב\"ח נגעו בה ודוקא כשצריכין לכך אבל כשאין צריכין לא עכ\"ל ז\"ל:  "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל מסעדין. </b>כתב ה\"ר אשר ז\"ל רבינו יצחק נסתפק אי הא דקתני מסעדין איו\"ט קאי בדוקא או דילמא אפי' בשבת שרי והא דקתני ביו\"ט משום רבותא דאין מילדין ע\"כ. והביאה בית יוסף בא\"ח סי' של\"ב ושם פסק דאפילו בשבת מסעדין ותמה עליו בית יוסף כיון דר\"י מסתפק בדבר. ובגמ' בבלית וירושלמית איזהו הסיוע מביא יין ונופח לתוך חוטמי ונותן ידו למטה ומקבלו ושומט דדיה ונותן לתוך פיו רשב\"ג אומר אף מרחמין על הבהמה ביו\"ט כיצד עושה נותן גוש מלח על רחמה והיא רוצה להניק את בנה: \n",
+                "<b>ומילדין את האשה בשבת. </b>ואין צריך לומר שמסייעין וכ\"ש ביו\"ט: \n",
+                "<b>וקורין לה חכמה. </b>ס\"א גרסי' במשנה וקורין לחכמה ממקום וכו': \n",
+                "<b>ומחללין עליה את השבת. </b>ובגמי מכדי תנא ליה ומילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום. ומחללין את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דת\"ר אם היתה צריכה לנר חברותיה מדליקות לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן חברתה מביאה לה שמן ביד ואם אין ספק ביד מביאה בשערה דאין סחיטה בשער ואם אין ספק בשערה מביאה לה בכלי כרוך בשערה משום שנוי ואוקימנא בגמ' להא דקתני חברתה מדלקת לה את הנר אפי' בסומא דהשתא אשמועינן רבותא דמ\"ד כיון דלא חזיא אסור קמ\"ל דיתובי מיתבה דעתה דסברה אי איכא מידי חזיא חברתה ועבדה לה וכתבו תוס' ז\"ל ואע\"ג דבפ' בתרא דיומא אמרי' חולה אין מאכילין אותו ביום הכפורים אלא ע\"פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתה היינו משום שיותר יכולה היולדת להסתכן ע\"י פחד שתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא רוצה יותר ממה שיסתכן החולה ברעב ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ומחללין עליה את השבת משעה שהיא יושבת על המשבר ומתחיל הדם להיות שותת. אמר המלקט עיין בהרי\"ף ובהר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אף חותכין. </b>גמ' אמר רב מודים חכמים לר' יוסי בטבור של שני תינוקות תאומים שחותכין מ\"ט דמנתחי אהדדי זה אילך וזה אילך ונמצאו שניהם מסוכנים: \n",
+                "<b>וכל צרכי מילה. </b>ירוש' כיני מתני' וכל צרכי חיה נעשין בשבת: תני השליא הזאת העשירים טומנין אותה בשבת והעניים טומנין אותה בתבן ובחול אלו ואלו טומנין אותה בארץ כדי ליתן ערבון לארץ ובבבלי מתניי אהכי אמר רשב\"ג בנות מלכים טומנין בספלים של שמן בנות עשירים בספוגין של צמר בנות עניים במוכין: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי וכו'. </b>קאי אמתני' דפירקין דלעיל דסליק מיניה דקתני וכל צרכי מילה עושין בשבת: \n",
+                "<b>ולעשות ברזל </b>גרסי' ול\"ג כלי ברזל ואיתה ברייתא בגמ' ובפ' כל הבשר (חולין דף קט\"ז) במקומו של ר\"א היו כורתין עצים לעשות פחמים לעשות ברזל: \n",
+                "<b>כלל א\"ר עקיבא כל מלאכה שאפשר לה לעשות מע\"ש אינה דוחה את השבת מילה שאי אפשר לה לעשות וכו' </b>כצ\"ל. ומייתי לה בירוש' ספ\"ב דמגילה. וכה\"ג תנן נמי בפסחים פ' אלו דברים ובמנחות פ' שתי הלחם. ובגמ' הכא וגבי פסח קפסיק רב יהודה אמר רב הלכה כר\"ע ובגמ' עביד צריכותא דאי אשמעי' גבי מילה ה\"א התם הוא דמכשירין דאפשר לעשותם לא דחו שבת דליכא כרת כלומר מילה בזמנה ליכא כרת דקטן לאו בר עונשין הוא אבל פסח דאיכא כרת אימא לידחי שבת ואי אשמועי' גבי פסח משום דלא נכרתו עליה י\"ג בריתות אבל מילה דנכרתו עליה י\"ג בריתות אימא לידחי שבת קמ\"ל. וכתבו התוס' ז\"ל דהאי צריכותא אדרב יהודה קאי דפסיק כר' עקיבא הכא והתם דאי אדר' עקיבא א\"כ בפ' שתי הלחם דקתני נמי כלל אר\"ע הל\"ל וצריכא וכן פירש בקונטרס עכ\"ל ז\"ל. ועיין ג\"כ מ\"ש עוד בשמם ז\"ל בפ' שתי הלחם סי' ג'. ונראה דה\"ה דצריכותא דאמרי בגמ' אפסקיה דרב יהודה אמר רב מהני נמי למשניות ולההיא דשתי הלחם נמי איכא למימר דאי לא הוה אשמעי' רבינו הקדוש כלליה דר' עקיבא רק גבי שתי הלחם ה\"א דוקא התם קאמר ר\"ע דמכשירין אינם דוחין את השבת משום דליכא לא כרת ולא י\"ג בריתות אבל הכא גבי פסח או גבי מילה אימא דמודה דאפי' מכשירין דחו ואי אשמעי' גבי הני בלחוד ה\"א דוקא הני דהוו צורך הדיוט לא דחו מכשיריהן את השבת אבל גבי שתי הלחם דהוו צורך גבוה ה\"א דמודה דמכשיריהם נמי דחו כמו העומר קמ\"ל כנלע\"ד. ובברייתא בגמ' ס\"ל לר' אליעזר דמכשירי שתי הלחם ומכשירי לולב ומכשירי סוכה ומכשירי שופר ומכשירי מצה ומכשירי מילה הכל דוחין את השבת ובגמ' מפרש ואזיל טעמא דכולהו. ומפרש בגמ' דאפי' לר' אליעזר אין מכשירי מילה כגון ברזל ופחמים דוחין את השבת אלא דוקא היכא דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו כגון שפירש ממנה כל ימי עבורה מתשמיש ראשון כך פרש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>זה הכלל וכו'. </b>ויש ספרים דגרסי במתני' ושאי אפשר ליעשות מע\"ש פי' כגון מילה עצמה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושין כל צרכי מילה בשבת. </b>ובגמ' מכדי קתני כולהו כל צרכי מילה לאתויי מאי לאתויי הא דת\"ר המל כל זמן שהוא עסוק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאין מעכבין את המילה פי' רש\"י ז\"ל והיינו דקתני כל צרכי מילה אפי' ציצין שאין מעכבין חוזר עליהן כל זמן שלא פירש. ובמסקנא מוקי לה בגמ' דלא כר' יוסי דאמר בפ' שתי הלחם אפי' אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד פי' דחדא מילתא היא ה\"נ פירש חוזר אע\"פ שאין מעכבין דכולה גמר מילתא היא: \n",
+                "<b>ומוצצין. </b>את הדם ואע\"פ שהוא עושה חבורה אפ\"ה שרי ומשום סכנה דדומיא דאספלנית וכמון קתני מה אספלנית וכמון כי לא עביד סכנה הוא אף הכא כי לא עביד סכנה הוא ולא אמרי' דם מפקד פקיד והרי היא כאילו נתון בכלי ובמציצה לא עביד חבורה אלא ודאי עביד חבורה במציצה ואפ\"ה שרי משום סכנה הכי איתא בגמ': \n",
+                "<b>וכמון. </b>י\"ס דגרסי וּכְמַן. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל בכל מקום שהוא נזכר במשנה: \n",
+                "<b>אם לא טרף יין ושמן זה נותן בעצמו וזה בעצמו. </b>אבל ביו\"ט אפילו לטרוף ולבלבל ולערב יפה יפה מותר ומתני' דקתני נותן זה בעצמו וזה בעצמו לטרוף בלבד הוא דקאמר ולאו דוקא קתני נותן זה בעצמו ובהכי אתיא מתני' כר\"מ דקאמר בברייתא בגמ' דטורפין יין ושמן לחולה בשבת משום דלא בעי לחולה עירוב ובלבול יפה יפה אבל למילה דבעי עירוב ובלבול יפה יפה אין מערב יפה יפה אלא נותן זה בעצמו וזה בעצמו כלומר בטירוף כל דהו וכדכתיבנא וממאי דכתיבנא משמע דטירוף לשון עירוב כל דהו אבל בגמ' פ' ר\"א דתולין דף ק\"מ מוכח התם דטרוף הוי בכח יותר מעירוב. ובטור י\"ד סי' רס\"ו. וכתב הר\"ן ז\"ל דהיכא דאיכא חמימי לרחוץ קודם ואשתפוך הנך דלאחר מילה בכה\"ג איכא למידק אי אמרי' תדחה מילה כיון שאם נמול נצטרך אח\"כ לחלל את השבת במכשירין או דילמא השתא מיהת כדין מהלינן ובתר הכי פקוח נפש הוא דדחי את השבת והרמב\"ן ז\"ל כתב דשרי למימהליה שאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח\"כ לדחות את השבת דבתר הכי פק\"נ הוא דדחי לה ולא מכשירי מילה ומתני' דייקא לה הכי דקתני לא שחק כמון מע\"ש לועס בשניו ונותן ואם לא התקין מע\"ש כורך על אצבעו ומביא ולא קתני בשאין לו כמון בביתו או שאי אפשר ללעוס בשניו תדחה דמדקתני תקנתא ולא קתני דחייה ש\"מ כדאמרן ועוד דכורך על אצבעו ומביא [הגה\"ה בלשון הר\"ן ז\"ל כתוב דרך רה\"ר ובית יוסף בסי' של\"א יישבו:] ואפילו מחצר אחרת כשלא נשתתפו איסורא דרבנן מיהא איכא. ואם איתא דמכשירין דלאחר מילה כמקמי מילה תדחה מילה שהרי העמידו דבריהם במקום כרת אלא ש\"מ שאין צרכי סכנה של אחר המילה דוחין את המילה בתחלה אלא שמל ואח\"כ מחלל לצורך הסכנה עכ\"ל ז\"ל. ואין כן דעת הרז\"ה ז\"ל שהוא ז\"ל אמר דכל היכא דאשתפוך חמימי דבתר מילה תדחה מילה וכן דעת הרשב\"א ז\"ל והביא ראיה מדתנן בפ\"ק דביצה בה\"א לא ישחוט אא\"כ היה לו דקר נעוץ מבעו\"י וב\"ש מתירין ואם איתא שמלין מפני שבשעת מילה אין כאן דחיית מכשירין ואח\"כ פקוח נפש הוא שדוחה הכא נמי נשחוט מפני שמחת יו\"ט ואחר מכאן נימא שמצות כסוי היא שדוחה אלא ש\"מ כל שאנו יודעין בתחלת הדבר שיבוא לידי איסור מלאכה דוחין את המצוה כדי שלא נבוא בסוף לידי כך ומה שהתירו לו לכרוך על אצבעו ולהביאו ולא דחו את המילה בכך כשם שדחו אותה מפני הבאת איזמל ואפי' דרך גגות וקרפיפות היכא ששבת בתוך הבית איכא למימר דאי אתיידע מילתא מקמי מילה אה\"נ ומתני' בדלא ידעי עד לאחר מילה ואפ\"ה כל כמה דאפשר לשנויי משנינן אלו דברי הרב ז\"ל ואפשר הן אבל זו של דקר נעוץ אינה ראיה לפי דעתי שאין שחיטה ביו\"ט מצוה קבועה כמילה בשבת עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ואפי מחצר אחרת. </b>אית דל\"ג ואפילו בוי\"ו ומ\"מ דרך רה\"ר לא אע\"פ שמביאו בדרך מלבוש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מרחיצין את הקטן. </b>ק\"ק לע\"ד אמאי לא תני רוחצים זולפים. ובירוש' תנאי דבית רבי מרחיצין את המילה וכו' כדלעיל פ' ר\"ע. ובגמ' אמרי' הלכה כראב\"ע בין בחמין שהוחמו מע\"ש בין בחמין שהוחמו בשבת בין הרחצת מילה בין הרחצת כל גופו מפני שסכנה היא לו ופי' הר\"ן ז\"ל ומיהו הך רחיצה דשרי לפני מילה דוקא בחמין שהוחמו מע\"ש אבל בחמין שהוחמו בשבת לא דרחיצה דמקמי מילה מכשירין נינהו ולא דחו שבת אלא אליבא דר\"א עד כאן לשונו ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל האי מרחיצין לאו כדרכו הוא דתנא סיפא וכו'. אמר המלקט רבא לא ניחא ליה בהאי אוקימתא משום דמרחיצין קתני ומתרץ איהו למתניתין בגמרא הכי מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ביום הראשון כדרכו וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ר' אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים וברייתא מסייעא ליה והאי קרא דמייתי ראב\"ע לאו ראיה גמורה היא דהכי תניא בהדיא בברייתא אע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר והיינו טעמא כדמפרש בגמ' משום דגדול לא סליק בשרא הייא פי' אין מכתו מעלה ארוכה מהר אבל קטן מעלה ארוכתו מהר ומתרפא מידי סכנתו ורבא גופיה קהדר ביה בגמ' ואמר הכי אנא בהדי תרגימנא דסבי דאינון רב יהודה ורבה בר אבוה למה לי דאע\"ג דברייתא כוותיה דייקא בהדי' מתני' כותייהו דייקא מדקאמר ר' אלעזר בן עזריה מרחיצין את הקטן וכו' אא\"ב ת\"ק מזלפין ביום הראשון קאמר היינו דקאמר ליה ראב\"ע מרחיצין אא\"א ת\"ק מרחיצין ביום ראשון קאמר (לשון רש\"י ז\"ל בשני הימים ע\"כ וגם בסוף הסוגיא כתב בימים הראשונים) ומזלפין עליו ביום השלישי ר' אלעזר אף מרחיצין מיבעי ליה: \n",
+                "<b>ביום השלישי. </b>י\"מ דכ\"ש יום שני כמו שפי' ר\"ע ז\"ל לעיל בפ\"ט (וכמו שנראה מלשון רש\"י ז\"ל) והר\"ן ז\"ל פי' בפ\"ד דנדרים ד' ל\"א דקרא לא אתא למימר דביום השלישי כאיב ליה טפי מיומא קמא אלא לכך המתינו שמעון ולוי עד יום השלישי כדי שיהיו חלושין ביותר שנכאבו שלשה ימים ע\"כ וכן משמע ג\"כ בפכ\"ט דפרקי ר' אליעזר דביום השלישי הכאב הוא יותר כבד. וכן משמע מפי' ר\"ע בפ\"ד דתעניות סי' ג' וכן משמע ג\"כ מפי' הרמב\"ם ז\"ל דלעיל פ\"ט סי' ג' וגם מפירושו ז\"ל אשר פירש כאן. ועיין בתשובות ה\"ר איסרלן סי' נ\"ו. גם בפי' הר\"ן ז\"ל כאן וגם במגיד משנה שדקדקו מדברי הרמב\"ם ז\"ל דדוקא לאחר המילה ממש רוחצין א\"נ בשלישי אבל לא בשני. וכתב הר\"ן ז\"ל עוד שכן מטין דברי הרב אלפסי ז\"ל ועיין עוד שם: \n",
+                "<b>ספק ואנדרוגינוס וכו'. </b>וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה אנדרוגינס וגם נקד פתח בנו\"ן השניה וכן נקד בכל מקום שהוא נזכר במשנה. וכתב פה וצ\"ע דתנן אין מחללין עליו לשון יחיד ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהורה מתיר באנדרוגינוס. </b>למילה בלחוד הוא דמשוי ליה כזכר מרבויי דכל אבל לכל שאר הדברים כאשה משוי ליה. ובת\"כ פ\"א דפרשת כי תזריע קאמר עוד ר' יהודא שאם לא נימול האנדרוגינוס ענוש כרת. ות\"ק ערלתו כתיב מי שהוא כולו ערל יצא אדרוגינוס מי שערלתו ערלה ודאי דוחה שבת ולא ספק. והאי קרא בשבת כתיב דכתיב וביום השמיני וילפי' מיניה אפי' בשבת וכתיב בסיפיה ערלתו דמשמע מיעוט ערלתו של זה ולא של אחר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו שני תינוקות וכו'. </b>פליגי אמוראי בגמ' בגרסת המשנה והגרסא שתפסו רבותי עיקר כך היא וכו' עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל: אמר המלקט ולפי האי גירסא מתני' ר\"ש בן אלעזר היא וה\"נ אוקי לגרסת מתני' רב הונא בירושלמי. ודלא כר\"מ דמוקי פלוגתייהו אליבא דרב יהודה באחד בשבת ואחד לאחר שבת אבל אחד למול ע\"ש וא' למול בשבת ד\"ה פטור ור\"ח תני איפכא אומר היה ר\"מ לא נחלקו ר\"א ור\"י על שהיו לו שני תינוקות אחד למול בע\"ש ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ע\"ש בשבת שהוא חייב על מה נחלקו על שהיו לו שני תינוקות א' למול אחר השבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את שלאחר השבת בשבת שר\"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ודבי ר' ינאי מפרשי טעמיה בגמ' וגם בפסחים פ\" אלו דברים דף ע\"ב ושם בסי' ה' כתבתיו יותר באורך ושם נתבאר החילוק של נתנה שבת לדחות שפירש כבר כאן הרמב\"ם ז\"ל. ואליבא דר\"ש בן אלעזר מפרש בגמ' ושניהם ר' אליעזר ור' יהושע לא למדוה אלא מע\"ז ר' אליעזר סבר כע\"ז מה ע\"ז אמר רחמנא לא תעבוד וכי עביד מחייב הכא נמי ל\"ש ור' יהושע התם לאו מצוה הכא מצוה. ומאי דפריך שם בגמ' פסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע\"ב) דר' יהושע אדר' יהושע מההיא דתנן התם א\"ל ר' יהושע לא אם אמרת באימורי צבור שיש להם קצבה נכתב שם. ובגמ' דפ' ספק אכל דף י\"ט והתם הגרסא אחד למול בשבת ואחד למול אחר השבת ושכח ומל את שלאחר שבת בשבת ר\"א מחייב חטאת ור\"י פוטר. וביד בפ' שני דהל' שגגות סי' ח' ופסק כלישנא דר' חייא. ועיקר הגרסא שני תינוקות בנו\"ן לשון זכר וכן בתר הכי בסיפא אחד בדלי\"ת. ונ\"ל דמי שהיו לו שני תינוקות קאי אאב שהוא בעצמו מל את בניו ועליה רמי חיובא וגביה שייך טרדא אבל אם המוהל איש אחר נראה דודאי דשניהם פטורין לכ\"ע האב פטור מפני שהוא לא עשה החבלה והאחר ג\"כ פטור מפני שהוא אנוס דלא סליק אדעתי' שיטעו כדי שישאל אותם שמא עבר זמנו או שמא לא הגיע זמנו וסמך קצת יש לדבר מדאמרי' בגמ' פסחים פ' אלו דברים דהבא על יבמתו והיא נדה והוא לא ידע דפטור מחטאת שהרי ברשות עשה דהא אינו רגיל ביבמתו כדי שישאלנה אבל אם בא על אשתו והיא נדה חייב חטאת מפני שלא שאלה ופסקה להלכה הרמב\"ם ז\"ל שם בהלכות שגגות כך נלע\"ד אע\"פ שיש לחלק. ועיין בסי' ק\"ה דשאלות ותשובות החכם ה\"ר מנחם עזריה נ\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הא כיצד כדרכו וכו' </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלות הא כיצד וכתב כן דרך המשנה בכל מקום דלא גרסינן כיצד כגון מגלה נקראת בי\"א בי\"ב בי\"ג בי\"ד בט\"ו לא פחות ולא יותר כרכין המוקפין חומה קורין בחמשה עשר וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>נולד בין השמשות וכו'. </b>ביד פ\"א דהלכות מילה סי' י\"ב וכתוב שם בכסף משנה ודע שהרא\"ש ז\"ל בתשובה חלק על רבינו וכתב דמילה שלא בזמנה אינה דוחה אפי' יום טוב שני של גליות וממתני' דלא אשכח נימול לשנים עשר אלא בשני ימים טובים של ר\"ה אין ראיה דמתני' נשנית בא\"י ע\"כ וכתוב ברש\"ל ז\"ל שני ימים של ר\"ה אתיא כאחרים דלית להו דחיית אד\"ו אי נמי בה\"ו קאמר ודו\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו הן ציצין וכו' </b>ומחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת הן. ובערוך בערך צץ תשובת רב האי גאון ז\"ל ואביו רב שרירא גאון ז\"ל בשר החופה את רוב העטרה דאמריתו אמאי אפקוה בלשון ציצין כך הוא כל הבשר החופה את העטרה אינו נקרא ציצין אלא אם נטל מקצתו ושייר מקצתו הנה מעט והנה מעט נקראו אותן מעט הנותרים ציצין מפני שדומין לסנפירין ותרגום סנפיר ציצין ע\"כ: \n",
+                "<b>מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. </b>ירושלמי תני וענוש כרת והקשו תוס' ז\"ל תימא אמאי איצטריך למיתני האי כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב העטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה ע\"כ. ונלע\"ד לומר דמה טעם קאמר כדמשני תלמודא בכמה דוכתי א\"נ ממשנה יתירה שמעינן דכל זמן שהוא מתעסק במילה חותך אפי' ציצין שאין מעכבין דחשיב כאילו לא מל עדיין ובטור י\"ד סי' רס\"ד. וכתוב שם בבית יוסף והנה בהיות ספרד על תלה נסתפק להם מה נקרא עטרה אם הבשר אשר בראש הגיד כולו או אם הוא לבד החוט הגבוה הסובב אשר בין אותו הבשר והגיד כי נמצאו המפרשים והפוסקים מתחלפים בלשונם פעם יורו כן ופעם יורו כן וראיתי קונטרס מחכם אחד שכתב אז על זה והכריע דעטרה דלגבי מילה היא הבשר אשר בראש הגיד כולו ע\"כ ועיין עוד שם. ומחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת רוב וגם כתב דיש ספרים דלא גרסי מלת בשר: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר תולין וכו'. </b>בגמ' פריך השתא ר' אליעזר אוסופי אאהל עראי לא מוספינן כדכתבינן לעיל בפרק כל הכלים על ההיא דפקק למעבד לכתחלה שרי ומשני ר\"א כר\"י ס\"ל דתניא אין בין יו\"ט לשבת אלא אוכל נפש ר\"י מתיר אף מכשירי אוכל נפש ודר\"א עדיפא מדר\"י דמתיר אף מכשירין שאפשר לעשותן מעיו\"ט. ונלע\"ד דלכך סמך האי פירקא לפרקין דלעיל משום דשייכי בחד טעמא דכמו דר' אליעזר ס\"ל מכשירי מילה שאפשר לעשותן מע\"ש מותר לעשותן בשבת ה\"נ ס\"ל דמכשירי אוכל נפש אע\"ג דאפשר לעשותן מעיו\"ט מותר לעשותם ביו\"ט: \n",
+                "<b>וחכ\"א אין תולין וכו'. </b>מדרבנן לחוד הוא דאסור משום דמחזי כמעשה חול: \n",
+                "<b>ואין נותנין לתלויה. </b>בגמ' בעינן שימר מאי ומשני רב כהנא שימר חייב חטאת והוי פלוגתא מן הקצה אל הקצה דר\"א שרי לגמרי וחכמים מחייבין ליה חטאת ודכוותה אשכחן נמי גבי עיר של זהב דר\"א שרי לכתחלה ור\"מ מחייב חטאת אע\"ג דאיכא למידחי דהתם ר' אליעזר לא קאי אר\"מ דאמר חייב רק ארבנן דאמרי פטור אבל אסור וכמו שכתבתי לעיל בפ' במה אשה סי' ג': \n",
+                "<b>אבל נותנין לתלויה ביו\"ט. </b>וצריך לפרש ולומר שאם היה עושהו מאתמול לא היה טוב כ\"כ וחזק והא דתניא בפירקי' דלעיל דאין מסננין את החרדל במסננת שלו ביו\"ט אם היה עושהו מאתמול לא היה מתקלקל תוס' ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נותנין מים על גבי שמרים וכו'. </b>פי' הר\"ן ז\"ל על גבי שמרים הניתנין במשמרת מבעו\"י כדי שיהיו צוללין את היין מפני הקמחין שקורין קאנאש ע\"כ: \n",
+                "<b>בשביל שיצלו. </b>הצד\"י קמוצה וכן נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ומסננין את היין בסודרין. </b>תוס' שבת ס\"פ ח' שרצים ובפ' בתולה נשאת דף ו': \n",
+                "<b>ובכפיפה מצרית. </b>(ה\"ר יהוסף ז\"ל נקד הפ\"א הראשון בצירה). דכל כה\"ג הוי שנוי כיון שאינו מסננן במשמרת ומיירי ביין עכור ומיהו משתתי הכי דאי ביין צלול אפי' במשמרת שרי כדאיתא בגמ' ואי ביין עכור דלא משתתי הכי אפי בסודרין ובכפיפה מצרית אסור דמ\"מ בורר הוא אלא כדאמרן. וכתב הר\"ן ז\"ל בביצה ר\"פ המביא בשם הרז\"ה ז\"ל דמשום דביין ליכא למיחש לסחיטה משום דסחיטה מתורת כבוס מיתסרא וביין כי סחיט אכתי נשאר לכלוך אדמימות מש\"ה שרי לסנן הכא את היין בסודרין ע\"כ. ועוד נראה שתירץ הוא ז\"ל שם תירץ אחר דהכא בסודרין שעומדין לכך דבהנהו לא אתי ודאי למיסחט ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והוא שלא תהיה הכפיפה גבוהה וכו' עד שלא יעשה אהל עראי. אמר המלקט וי\"מ משום שנוי והיכר בלבד וכדפי' ר\"ע ז\"ל ג\"כ ברישא גבי סודרין שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול והתם ברישא כיון דאיכא שנוייא אחרינא דלא עביד גומא שפיר דמי: \n",
+                "<b>ונותנין ביצה במסננת של חרדל. </b>שהחרדל נתון לתוכה להסתנן וקולטת הפסולת והחלמון שלה נוטף ומסנן עמה והוי לחרדל למראה והחלבון שהוא קשור נשאר למעלה ושרי כדיהבינן טטמא בגמ' לפי שאין עושין אותה אלא לגוון למראה שהחלמון יפה לגוון ולא החלבון הלכך אידי ואידי אוכל הוא ואין כאן ברירת פסולת מתוך האוכל. הר\"ן ז\"ל: וכתב רש\"י ז\"ל ורבינו הלוי פירש סינונה של ביצה לתוך תבשיל היא ולא לתוך חרדל ובמסננת של חרדל הוא דשרי משום שנוי ויורד לתוך הקערה שהוא כלי שני ומתלבן התבשיל ט\"כ ומייתי לה בפרק ר\"א דמילה (שבת דף קל\"ד.) ובירושלמי כיני מתני' מפררין ביצה במסננת של חרדל: \n",
+                "<b>יינומילין. </b>גרסי' ונקרא נמי קונדיטון כמו שכתבתי ריש פרק בתרא דתרומות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין שורין את החלתית בפושרין. </b>בגמ' דייקי' הא בצונן מותר ומתני' ר' יוסי היא דתניא אין שורין את החלתית לא בחמין ולא בצונן ר' יוסי אומר בצונן מותר בחמין אסור: \n",
+                "<b>אבל נותן הוא לתוך החומץ. </b>ומטבל בו מאכלו הר\"ן ז\"ל. ובירושלמי כיני מתני' אבל נותנה לפניו לתוך החומץ: \n",
+                "<b>אין שורין את הכרשינין. </b>נראה דרש\"י ז\"ל גריס אין שולין בלמ\"ד דהכי פי' מציף עליהם מים בכלי לברור פסולתן כדתנן במס' ביצה אף מדיח ושולה ע\"כ וכן מצאתי אח\"כ שהגיהו רש\"ל ז\"ל וגם הרב ר' בצלאל אשכנזי ז\"ל. אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב בכל הספרים מצאתי דגרסי' שורין ברי\"ש וא\"כ צריך לפרשו לשון שרייה ממש כמו ששנינו לעיל בפ\"א אין שורין דיו סממנין וכרשינין וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>אין כוברין את התבן בכברה. </b>ביד פכ\"א מה\"ש סי' ל\"א וז\"ל שם ולא יניח הכברה שיש בה תבן במקום גבוה בשביל שירד המוץ מפני שהוא כמרקד ע\"כ. ותימה שהמשנה נקטה לשון זכר אי קאי אכברה וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב ס\"א ולא יתננה ס\"א ולא יניחנה: \n",
+                "<b>אבל נותן הוא לתוך הכברה. </b>גמרא מתני' דלא כי האי תנא דתניא ראב\"י אומר אין משגיחין בכברה כל עיקר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גורפין. </b>פי' גורפין האבוס כדי לתת בו תבן ושעורים נקיים: \n",
+                "<b>וחכמים אוסרים. </b>באבוס של קרקע הכל מודים שאין גורפין דלמא אתי לאשוויי גומות וכתבו תוס' ז\"ל אע\"ג דמרבץ שרינן לר\"ש הכא רגילות הוא להתכוין לאשוויי גומות וחיישי' טפי שמא יתכוין ע\"כ. וסלוק לצדדין אסרי רבנן משום דלא חזי שיש בו שנמאס במדרס הרגלים. ומצאתי מנוקד הַפֶטֶם בשש נקודות וישר בעיני: \n",
+                "<b>נוטלין וכו' </b>סתמא אפי' כרבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקש שעל המטה וכו' </b>ופי' שם רש\"י והר\"ן ז\"ל או שהיה עליו כר או סדין ששכב עליו מבעוד יום והכי מוכחא סוגיא דגמ' דהתם דמייתו סייעתא מינה לרב אסי דאמר התם חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה אם ישב עליהם מבעו\"י אע\"פ שלא חישב עליהן ולא קשרן מבעו\"י גלי דעתי' דלישיבה קיימי ויכול לישב עליהן בשבת דומיא דהכא דכיון ששכב עליהם מבעו\"י מותר לנענעו בידו אע\"פ שלא יחדו לכך ולא חישב עליו אבל רב ס\"ל התם דבעינן שיקשרם מבעו\"י להוכיח שלישיבה הם עומדים ואם לא קשרן מבעו\"י אסור לטלטלן למחר דלא הוי יחוד במחשבה ושמואל ס\"ל התם דסגי במחשבה בעלמא ור' חנניא בן עקביא ס\"ל כרב ורשב\"ג ס\"ל כשמואל. ונלע\"ד דמתני' מצינן לתרוצה אפי' כר\"ת בן עקביא וכרשב\"ג דע\"כ לא קאמר ר\"ח בן עקביא דבעינן קשירה אלא גבי חריות שאין דרך לישב עליהם כלל והיו כמו עצים כיון שגדרם לעצים אבל גבי קש שדרך קצת לשכב עליו ביחוד בעלמא במחשבה סגי והכא הא הוי יחוד כיון שהיה עליו כר או סדין מבעו\"י. דמי קתני ששכב עליו שהיה עליו כר או סדין קתני לאשמועי' דבמחשבה סגי וכ\"ש דאתיא כרשב\"ג וגם לרב ושמואל לא קשי מינה מידי. כך נלע\"ד ודו\"ק: \n",
+                "<b>מכבש. </b>שני לווחים ארוכין וכבדים וסודרין בגדים על התחתון ומורידין העליון עליו וכובשין את הבגדים ע\"י יתדות שיש עמודים קבועים מנוקבין בד' הפאות של התחתונה והעליונה מנוקבת בד' זויותיה ועולה ויורדת בעמודים וככל מה שהוא רוצה לכבוש מורידה ותוחב יתד בנקב העמוד ואינה יכולה לעלות מתירין את המכבש שנוטל את היתד והוא ניתר דהיינו צורך שבת שנוטל את הכלים ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"י אומר אם היה מותר וכו'. </b>בטור או\"ח סי' ש\"ב פסק כר' יהודה וכתב שם הבית יוסף דמשמע ליה דת\"ק לא פליג אהא אר\"י דכיון שיהוא מותר מע\"ש לא מיחזי כסתירה ושכן כתב רבינו ירוחם ז\"ל בחלק י\"ג ע\"כ: \n",
+                "<b>ושל כובסין. </b>כתב הר\"מ די לונזאנו ז\"ל בגמ' ורי\"ף והר\"ן בש' ובנכ\"י וירוש' ורש\"י והרא\"ש בס': \n",
+                "<b>מתיר את כליו ושומטן. </b>י\"ג מכיר את כליו ושומטן וכן הוא בהרא\"ש ז\"ל ולספרים דגרסי מתיר את כולו ר\"ל אם היה מותר מעט גומר להתירו ושומט כליו. אחר זמן רב ראיתי שה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה מכיר את כליו ושומטן וכתב שכן מצא הגירסא בכל הספרים וכן נראה לו עיקר דהא קאמר אם היה מותר מע\"ש משמע שהיה כולו מותר מע\"ש דהא לא קאמר אם היה מותר קצת ופי' זו הגי' הוא כן דה\"ק ושל כובסין שיש להם כלים הרבה של בנ\"א הרבה וכובשין את כולן יחד זה ע\"ג זה לא יגע בו וקאמר ר\"י שאפ\"ה דהוי מוקצה ואסור ליגע בו מ\"מ אם היה מותר מע\"ש שאינו צריך ליגע בו מכיר את כליו כלומר רואה איזהו כלי שלו ושומטו מבין שאר כלים ונוטל ע\"כ: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נוטל אדם את בנו וכו'. </b>ודוקא אבן אבל דינר אסור משום דאבן אי נפלה לא אתי אבוה לאתויי אבל דינר אי נפיל אתי אבוה לאתויי. וכתב הר\"ן ז\"ל דיש מי שפירש דאם יש דינר ביד התינוק אפי' לאחוז בידו והוא מהלך ברגליו אסור דילמא אחי לידי טלטול גמור דנפיל הדינר ואתי אבוה לאתויי והרמב\"ן ז\"ל חולק ע\"כ ומייתי לה להאי בבא בירוש' דמכילתין ס\"פ כירה: \n",
+                "<b>כלכלה והאבן בתוכה. </b>ירוש' במכילתין פ' כל הכלים תנאי דבית רבי תנו האבן והאוכלין בתוכה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אבל אם היו בו [פירות] כגון אגוזים ושקדים מנער את הפירות והן נופלין ע\"כ. פי' נופלין האבן והפירות כדאיתא בגמ' ומלקט הפירות ומחזירם לכלכלה: עוד בפי' ר\"ע ז\"ל ומתני' מיירי כגון שנפחת מצדי הכלכלה או שוליה וכו' דומה שהעתיק מפי' הרמב\"ם ז\"ל [שבמשנה] שפירש התירו לטלטל והאבן בתוכה בשלשה חנאים וכו' ולא משמע כן בגמ': \n",
+                "<b>ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה. </b>והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל תרומה טהורה עם הטמאה וכתב כן מצאתי בכל הספרים וכן נ\"ל עיקר דהוי דומיא דרישא נוטל אדם את בנו או הכלכלה עם האבן ה\"נ מטלטלין תרומה טהורה עם הטמאה עכ\"ל ז\"ל. ובגמ' אמר רב חסדא לא שנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה כו'. ומתני' בצריך לגופם של פירות מיירי שרוצה לאכלם הלכך אי לאו דטהורה למטה לא שרו ליה לטלטולי לטמאה אלא שקול לטהורה וממטי לה לשלחן אבל אם הוא צריך למקומו של כלי אפי' טהורה למעלה וטמאה למטה שרו ליה רבנן לטלטל האי אטו האי ומתני' נמי דייקא דבצורך גופו מיירי דקתני סיפא מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות ואמר רבב\"ח א\"ר יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו של הכר אבל לצורך מקומו מטלטלן ועודן עליו ומדסיפא לצורך גופו רישא נמי לצורך גופו: \n",
+                "<b>רי\"א אף מעלין את המדומע באחד ומאה. </b>סאה של תרומה שנפלה בק' סאין של חולין וצריך להרימה משום גזל השבט מותר להעלותה כו' והביאוה תוס' ז\"ל פרק כל הגט (גיטין דף ל\"א) ובפ' כל המנחות (מנחות דף נ\"ב) ובפ' מעשר בהמה (בכורות ד' נ\"ט) ובתשו' הרשב\"א ז\"ל סי' תל\"ה. ובגמ' אמרי' דס\"ל כרשב\"א דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ודר' יהודה עדיפא מדר\"ש בן אלעזר פי' דמקיל טפי פירתא ואמר כיון דיכול ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד זה לא הוי מתקן בהעלאתו ומעלין. והא דס\"ל לר' יהודה בעלמא דמין במינו לא בטיל פי' ר\"י דוקא בדבר לח המתערב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטה על צדה. </b>גמ' אמר רב לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה חבית בסיס לדבר האסור ואסור להטותה שאף החבית מוקצה ומתני' דקתני מטה על צדה ולא יטול האבן ממש דהוי האיסור גופיה דמשמע דכל היכא דאיכא איסורא והתירא בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן רשב\"ג היא דתניא על ההיא דתנן בי\"ט פ\"ק ובה\"א בורר כדרכו וכו' אמר רשב\"ג בד\"א דבורר כדרכו שהאוכל מרובה על הפסולת דאי שקיל אוכל מפיש בטרחא אבל פסולת מרובה על האוכל דברי הכל בורר ואוכל ומתני' נמי כיון דאי בעי משקל כוליה יין מן החבית לא משתקיל ליה יין שבשוליה עד דשקיל ומגבה לה לחבית כפסולת מרובה דמי דאי בתחלתו לא מגבה לה לחבית סוף סוף מיבעי לי' לאגבוהה תו לחבית הלכך ה\"ל מפיש בטרחא ושרי לי לאגבוהה מעיקרא. והביאוה תוס' ז\"ל ס\"פ במה טומנין: \n",
+                "<b>מעות שעל הכר. </b>תוס' שבת פ\"ג דמ\"ד ודפרק חלון (עירובין דף ע\"ז) והרא\"ש פ' כירה דף קע\"ז טוא\"ח סי' שי\"א: לִשְׁלֶשֶת בנקודת סגול הלמ\"ד והשי\"ן האחרונים: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ריק או רעי או צואה נראה דרעי היינו דילדים הקטנים וצואה דגדולים או צואה תקרא העבה ורעי הרכה: \n",
+                "<b>מקנחה בסמרטוט. </b>דסתם כר של בגד הוא ובגד המטונף שרייתו זהו כבוסו והראיה מדאמרינן בפ' ואלו קשרין גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים היכא ליעבד ליעבר במיא מיתווסן מאניה במיא ואחי לידי סחיטה ומדאיצטריכא ליה למימר ואתי לידי סחיטה ולא אמרינן דשרייה גופא אסורה משום דשרייתו במים זהו כבוסו ש\"מ דדוקא בגד מטונף הוא דאמרי' הכי אבל כשאינו מטונף לא. כך ראיתי בספר התרומה. הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>היתה על של עור נותנין עליה מים עד שתכלה. </b>בזבחים פ' דם חטאת כתבתי בא רך מאי דקשה אמתני' מההיא דאחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעונים כבוס: \n",
+                "<b>ה\"ג בש\"א מעבירין מעל השלחן עצמות וקליפין ובה\"א מסלק את הטבלה כולה ונוערה. </b>ובגמ' הוא דמחליף השטה ר\"נ כפי' ר\"ע ז\"ל וכן היא בהרי\"ף ז\"ל. וי\"ס (גורסין) בש\"א מגביהין מעל השלחן והכל אחד דבין מגביהין בין מעבירין הוי ביד. וכתבו תוס' ז\"ל במסכת עדיות לא מתנייא בהדי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה והיינו כרב נחמן והא דלא מייתי סייעתא מהתם משום דמאי אולמיה דהאי מהאי ע\"כ ולפי מה שאנו מהפכין הגי' כמו שאמר רב נחמן משום דב\"ה כר\"ש אמרי' בגמ' שלהי מכלתין דב\"ה חשיב כסתמא והביאוה תוס' ז\"ל בפ' במה טומנין (שבת דף נ\"א:) \n",
+                "<b>מסלק את הטבלא כולה ונוערה. </b>תימא והלא הוא בסיס לדבר האסור דהא לא הוי שכח הואיל והניחה שם מדעתו וי\"ל דלפי' ר\"ת ז\"ל ניחא דפירש דלא הוי בסיס לדבר האסור אלא כשדעתו להניחם שם כל היום א\"נ כיון דהוו שם אוכלין ה\"ל בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ושרי כדמוכח פי' נוטל ועוד דאין זה מניח בכונה דהא אינו חושש היכן יפלו. תוס' ז\"ל במס' יו\"ט. וכתוב בשה\"ל סי' ל\"ג פי' רבינו שלמה ז\"ל קליפין קליפי אגוזים ועצמות קשים שאין ראויין לכלב וכן מצאתי למפרשים ז\"ל דאפי' אם אינם ראויין לבהמה שרי לטלטולינהו דאי ראויין אפי' ר' יהודה מודה וכו' ורבינו ישעיה ורבינו יצחק ז\"ל כתבו כי שרי ר\"ש לטלטולי עצמות וקליפין כגון עצמות דחזיין לאכילה וקליפין דחזיין למאכל בהמה אבל מידי דלא חזי לא למאכל בהמה ולא למאכל אדם לא שרי ר\"ש ע\"כ. וזו היא דעת רב אלפס והרא\"ש וגם הרמב\"ם ז\"ל בה\"ש בפכ\"ו. וז\"ל תוס' ז\"ל ג\"כ עצמות וקליפין לא כפי' הקונט' דפירש אפי' קשין ואין ראויין לאכילת כלבים דהאי תנא אמרינן בגמ' דכר\"ש ס\"ל ור\"ש בעי לכל הפחות ראויות למאכל בהמה דקתני מעבירין מעל השלחן פירורין פחות מכזית ושיער של אפונים ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ומוקמינן לה בגמ' כותיה ע\"כ ונראה דזה הכריחו לרש\"י ז\"ל לפרש שאין העצמות והקליפין ראויין למאכל כלבים מדלא תני ברישא בהדי פלוגתא דב\"ש וב\"ה פירורין ושיער של עדשים וליפלגו בכולהו והיינו שפירש בתר הכי מעבירין מעל השלחן פירורין וכ' סתמא היא ע\"כ ולפי' כל המפרשים ז\"ל צ\"ע לע\"ד בזה. ועיין ג\"כ בהר\"ן ובשה\"ג ז\"ל: \n",
+                "<b>מעבירין מעל השלחן פירורין פחות מכזית וכו' </b>\n",
+                "<b>מפני שהוא מאכל בהמה. </b>דקדקו תוס' ז\"ל מדקתני מתני' מפני שהוא מאכל בהמה דהגי' בדר\"י דמייתי עלי' בגמ' סייעתא ממתני' הכי היא הגי' במימרא שלו פרורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד מדאיצטריך למיתני במתני' מפני שהוא מאכל בהמה דמשמע דלא חזי לאדם והוי כשאר מאכל בהמה ומותר לאבדן ביד ע\"כ וכן גי' הרי\"ף ור\"ח ז\"ל אבל רש\"י ז\"ל גורס כאן בגמ' מסייע ליה לר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית אסור לאבדן ביד וכתבו עליו תוס' והר\"ן ז\"ל ולא נהירא דמאי סייעתא אי משום דקתני מעבירין ולא קתני זורקין הא תנן נמי ברישא מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ולא קתני זורקין אע\"ג דהני ודאי מותר לאבדן ביד אלא ודאי הגי' האחרת עיקר. וכדמוכח נמי בברכות פ' אלו דברים ע\"כ: \n",
+                "<b>ספוג אם יש לו עור </b>וכו. הרב ר' בצלאל אשכנזי ז\"ל מחק מלת עור וגם מפי' רש\"י מחקו אלא ה\"ג בפי' רש\"י ז\"ל בית אחיזה של עור שיאחזנו בידו אבל רש\"ל ז\"ל גריס ליה וכן ברוב מקומות. ואיתא בתוס' ס\"פ ח' שרצים ור\"פ בתולה נשאת דף ו' וכ\"ה ברמב\"ס פכ\"ב סי' ט\"ו. וכתב שם הרב המגיד כתוב בהשגות קשיא לי וכי יש לו בית אחיזה מאי הוי אי אפשר לקנח בלא סחיטה ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה ה\"ל כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה עכ\"ל ז\"ל. וז\"ל ספר לבוש החור שם ואע\"ג שגם כשיש בו בית אחיזה א\"א שלא יסחוט מ\"מ כשבאה הסחיטה ע\"י בית האחיזה אינו נקרא סתיטה אלא כמריק מים בכלי מלא שכן הוא דרכו להריק ממנה ואינו דומה למכבס ע\"כ: \n",
+                "<b>וחכ\"א בין כך ובין כך ניטל בשבת ואינו מקבל טומאה. </b>אית ספרים דגרסי בין כך ובין כך מקנחין בו ואיכא נמי מאן דגריס בין כך ובין כך אין מקנחין בו והתוס' ז\"ל העלו והכריחו דל\"ג ליה כלל לא כך ולא כך והרב ר' בצלאל אשכנזי ז\"ל מחק מן המשנה מלות וחכ\"א והכי מסתברא דהא בהא ודאי לא פליג ת\"ק דכשהוא נגוב ניטל בשבת ושאינו מקבל טומאה. וכן ברב אלפסי ז\"ל ליתנהו: וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה וחכ\"א בין כך ובין כך ניטל בשבת וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל\"ג זה ע\"כ פי' שמחק הוא ז\"ל מלות ואינו מקבל טומאה: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חבית שנשברה וכו'. </b>וכתבו התוס' פ' כל כתבי (שבת דף קי\"ז) בשם ר\"ת ז\"ל דדוקא נשברה לו חבית אבל נסדקה ועושה טיף טיף מותר להביא כלים לקלוט ולצרף דאינו בהול כ\"כ להביא כלים דרך רה\"ר כמו נשברה ע\"כ: \n",
+                "<b>מזון שלש סעודות. </b>בנקוד שבא במ\"ם מצאתיו ונראה הטעם מפני שהוא סמוך וכן נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ובלבד שלא יספוג. </b>שלא ישים ספוג לשאוב היין ולחזור ולהטיף ואע\"פ שיש לספוג בית אחיזה דליכא חשש סחיטה וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ובהכי קל ביותר להבין קשר מתני' עם סוף פירקין דלעיל: \n",
+                "<b>ר\"י אומר. </b>תוס' בכל מערבין ד' ל\"ט ובגמ' יו\"ט דף ג' רמי ר' יוחנן דר' יהודה אדר\"י ומשני תנן אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין רי\"א אם לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור אלמא מדקאמר אם לאוכלין היוצא מהן מותר כל לאוכלין אמרי' בדבר היוצא מהן אוכלא דאפרת הוא ואינו בכלל גזירת משקין שזבו ורמינהי דתנן בפ' ג' דערובין ועוד א\"ר יהודה מתנה אדם על הכלכלה ביו\"ט הראשון ואוכלה בשני וכן ביצה וכו' בשני אין בראשון לא אלמא כל מידי דזב ממקומו ביו\"ט ואפי' אוכלא אסור ומשני ר' יוחנן מוחלפת השיטה והפך ההיא דמתנה אדם אי נמי משנתנו של כאן איפוך דר' יהודה לרבנן [הג\"ה פי' משום דאין סברא להפוך כל הנהו בבות דתנן התם ספ\"ג דעירובין ועיין עוד בדבורי תוס' אשר שם בעירובין ובביצה:] רבינא אמר לעולם לא תיפוך ור\"י לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפי' בראשון נמי שריא דאוכלא דאפרת הוא אלא לדידכו נהי דאית לכו בביצה גזרת משקין שזבו אודו לי מיהת דבשני שריא דחד מינייהו חול הוא ואמרי ליה רבנן קדושה אחת היא פי' דס\"ל לר' יהודה דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה מעולם ומתני' דריש י\"ט דלא כר' יהודה וההיא ברייתא דאיתא התם בפ\"ק ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר עדיין היא מחלוקת ב\"ש וב\"ה אפי בביצה שנולדה בשבת אם תאכל ביו\"ט ההיא דרביה. רבינא בריה דרב עולא אמר מעיקרא דר' יהודה אדר' יהודה לא תיקשי דהא דאמר בשני אין בראשון לא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים קאמר ור\"י לטעמיה דאית ליה מוקצה ולא משום משקין שזבו: \n",
+                "<b>חלות דבש שרסקן מע\"ש ויצאו מעצמן אסורין ור' אלעזר מתיר. </b>ר' אלעזר גרסי' בלי יו\"ד והוא ר' אלעזר בן שמוע וכן כתב רש\"י ז\"ל בפ\"ק דשבת דף י\"ט. ובגמ' כי אתא רב הושעיא מנהרדעא אייתי מתניתא בידיה זיתים וענבים שרסקן מערב שבת ויצאו מעצמן אסורין ר' אלעזר ור\"ש מתירין והא קמ\"ל דאי ממתני' ה\"א התם הוא דמעיקרא אוכלא ולבסוף אוכלא אבל הכא דמעיקרא אוכלא ולבסוף משקה אימא לא קמ\"ל וגם מהאי מתניתא מוכח דר' אלעזר גרסי בלתי יו\"ד שהוא חברו של ר' שמעון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שבא בחמין מלפני השבת </b>ופירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל שנתבשל מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת כדי שיהא נימוח וכל שלא בא בחמין כגון בשר יבש שאוכלין אותו ע\"י הדחק ע\"כ. ובגמ' בעי כגון מאי הוי בא בחמין פי' שחוזרין ושורין אותו בחמין ומהדרינן כגון תרנגולתיה דר' אבא שהיה מבשלה ושורה אותה בחמין במים רבים להמחות מאליה ואוכלין אותה לרפואה. וכתב בב\"י א\"ח סי' שי\"ח וז\"ל והתוס' כתבו בפ' כירה כל שבא בחמין פי' שנתבשל לגמרי כדמפרש בפ' חבית כגון תרנגולת דר' אבא וכן כתב רבינו ירוחם בח\"ג וז\"ל כל שבא בחמין מערב שבת כלומר שנתבשל כל צרכו וכן בהגהות חדשות פ\"ט אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בפ' כ\"ב דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת אע\"פ שהוא עכשיו צונן מותר לשרותו בחמין בשבת ונראה מדבריו דאפי' לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי נמי כיון שנשרה במים רותחין חשוב מבושל לענין שלא יחשב כמבושל בשבת כששורה אותו בשבת בחמין ונ\"ל דלישנא דמתני' קשיתיה דקתני שבא בחמין ולא קתני שנתבשל ומפני כך פירש\"י ז\"ל בפ' כירה כל שבא בחמין כל מלוח שבא בחמין מע\"ש חוזרין ושורין אותו בחמין בשבת ואין בו משום תקון שהרי נתקן כבר קצת עכ\"ל כלומר דבא בחמין דקתני קאי בין לדבר מליח בין לשאינו מליח בדבר מלוח הוא ביאה לבד ובדבר שאינו מליח הוא בשול ואטו דבר מליח נקט שבא ולא נקט שנתבשל ורמב\"ם ז\"ל לא נראה לו לידחק בכך ומש\"ה סתם וכתב דבר שנתבשל או נשרה ולא חילק בין מליח לשאינו מלוח ע\"כ. אבל הרב המגיד כתב דדעת הרמב\"ם ז\"ל דכל שלא נתבשל כל צרכו אפי' שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אם שורה אותו בחמין בשבת חייב חטאת כמבשל באור עצמה ע\"כ בקיצור ובית יוסף עצמו הביא דברי הרב המגיד שם סי' שי\"ח ולא חלק עליהם שם. עוד כתוב שם בב\"י בשם רבינו ירוחם והר\"ן ז\"ל דהא דתנן שורין אותו בחמין בשבת אפי' בכלי ראשון שרי ע\"כ: וכתב עוד שם והא דתנן כל שלא בא בחמין מדיחין אותו בחמין בשבת כתבו התוס' בפ' כירה (שבת ל\"ט א)' לפי' רשב\"א דערוי ככלי שני אתי שפיר הכא דאין שורין אותו בכלי ראשון אבל מדיחין אותו מכלי ראשון דרך עירוי אבל לפי' ר\"ת דמפרש דערוי הוי ככלי ראשון ע\"כ מדיחין אותו מכלי שני קאמר וא\"כ מאי איריא מדיחין אפי' שורין נמי ואור\"י דאפי' בכלי שני אין שורין דהואיל והמים חמין מיחזי כמבשל כו' א\"נ הה\"נ שורין אותו כיון דאיירי בכלי שני והא דנקט מדיחין לאשמעי' דאפי' הדחה הויא גמר מלאכה במלוח הישן וקולייס האספנין עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>מדיחין אותו. </b>בשבא תחת המ\"ם: \n",
+                "<b>ודגים מלוחים קטנים. </b>יש ספרים דלא גרסי לי' אבל בס' יראים סי' ק\"ב משמע דגריס ליה וכתב עוד בסוף דבריו אלו וכל כיוצא בהן: אבל הטור א\"ח סי' שי\"ח נראה דלא גריס ליה וז\"ל אבל מדיחין אותו בחמין חוץ ממליח הישן וקולייס האספנין. פי' דג קטן שאין צריכין אלא בשול מעט הדחתן הוא גמר מלאכתן ע\"כ. אבל רש\"י ז\"ל פי' בפ' כירה שהוא דג שקורין טונינא ע\"כ ולשון הר\"מ דילונזאנו ז\"ל קולייס האספנין פי' קוליוס של הספרדים הנקרא איספניולי וקוליוס הוא דג ידוע בקושטאנדינא ומביאין מהם משם לארץ ישראל ולשאר ארצות ובימים הראשונים היתה קושטאנדינא של מלך איספניא ע\"כ. וכתוב בב\"י א\"ח סי' שי\"ח שכתוב בשם ס' הפרדס שי\"מ מליח הישן וקולייס האספנין שניהן טרית הן ולאו מילתא היא אלא מליח הישן בשר מלוח הרבה ודיקא נמי שאומר ישן שלא יאכל כלל אם לא ידיחנו בחמין אבל טרית אני אומר שמותר לרחוץ במים קרים בשבת כל דהו ואכיל ליה מידי דהוה ארחיצת כוסות וקערות שמותר לעשות כן בשבת וכו' ע\"ש עוד. וגם מכאן משמע דל\"ג ודגים מלוחים: \n",
+                "<b>שהדחתן זו היא גמר מלאכתן. </b>ומינה דייקינן בגמ' דאם הדיח חייב חטאת מדקרי ליה גמר מלאכתו ש\"מ זהו בשולו וחייב: ותוס' פ' כל שעה (פסחים דף מ') כתבו דהאי מדיחין מיירי בכלי שני דבכלי ראשון אפי' הדחה אסורה והא דתנן בפ' כירה אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי דמשמע אפי' שורין אומר ר\"י דהכא מיירי במידי דבר בישול וכששורין אותו אפילו בכלי שני מיחזי כמבשל אבל תבלין עשוי למתק הקדרה ולא מיחזי כמבשל ע\"כ ואיתא נמי בתוס' בפ' דם חטאת (זבחים ד' צ\"ו:) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שובר אדם את החבית וכו' </b>עמ\"ש פ\"ב דברכות סי' ה'. ובגמ' יו\"ט דף ל\"ג מוקי רב אשי למתני' בחבית שבורה שמדבקין שבריה בשרף של עץ שעושין ממנו זפת ובלשון ערבי קורין אותו מוסתכי ומשום דרעועה היא לא חיישי' לתקון כלי דהואיל ורעועה היא הרבה יחוש עליו דשמא יקלקל החבית ועושה נקב לכה\"פ שיוכל ועוד פי' ה\"ר יצחק דכיון שהם מזופפין ומדובקין בזפת ואין החתיכות שלימות לא הוי שום תיקון כלי ובהכי אתיא מתני' כר\"א דהתם ותוס' ז\"ל כתבו כאן דאפי' לרבנן מיבעי לן לאוקמה בהכי ע\"ש. ור\"ע ז\"ל פי' שובר אדם אה החבית מפני שהוא מקלקל והוא פי' רש\"י ז\"ל וכתב עליו הר\"ן ז\"ל דלא נהירא דנהי דכל המקלקלין פטורין איסור מיהא איכא אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה מיהו כי שרינן דוקא בכלי קטן דלא שייך ביה בנין וסתירה והראיה מדאמרי' בפ' בכל מערבין וכו' וכן פי' רש\"י ז\"ל התם עכ\"ל ז\"ל והביאו הרא\"ש ז\"ל בפ' בכל מערבין. וכתוב שם בב\"י בשם תרומת הדשן שכ' בשם א\"ז דהא דשובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות איירי בחבית שאינה מחזקת מ' סאה דהוי כלי ואין סתירה בכלים ואפשר דלהר\"ן ז\"ל נמי לא מיקרי כלי גדול אא\"כ הוא מחזיק מ' סאה ע\"כ. ובגמ' דייק רבא אליבא דר' אושעיא דמדקתני לאכול ממנה גרוגרת ולא קתני פירות שמעי' דבדרוסות איירי ומש\"ה שובר את החבית ומטלטל הסייף לכך דאיידי דמטלטל סייף לחתוך בו עגול של דבילת גרוגרות תבר ביה נמי לחבית אבל מפורדות שאין צריך לחתכו לא ומתני' ר' נחמיה היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו. וק\"ק לע\"ד א\"כ הרמב\"ם ז\"ל ה\"ל למנקט בלישניה בה\"ש פכ\"ג ה\"ב שובר אדם את החבית לאכול ממנה פירות כיון דלא קיימא לן כר' נחמיה ושמא דס\"ל ז\"ל דאין הלכה כר' אושעיה לא במאי דאמר דמיירי בדרוסות ולא בדיוקו מדלא קתני במתני' פירות אלא אורחא דמילתא קתני שהיה דרכן לשמור גרוגרותיהן בחביות וגם הוא נקט לישנא דמתניתין כדרכו ברוב המקומות: \n",
+                "<b>אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר </b>גרסי' וכן הוא בפי' ר\"ע ז\"ל וכן הוא בירושלמי ובנוסחת כ\"י וכן משמע מפירוש הרמב\"ם ז\"ל גם ה\"ר יהוסף ז\"ל כך הגיה אבל ברב אלפסי ז\"ל כתוב דברי ר' יוסי וחכמים מתירין גם בפסקי הרא\"ש ז\"ל ובכל הסוגיא של הגמ' גריס רש\"י ז\"ל ורבנן. נראה שהוא ז\"ל היה גורס במתני' וחכמים מתירין גם בתוספות פרק במה טומנין (שבת דף מ\"ח) גם הר\"ן ז\"ל תפס בפירושו וחכמי' מתירין גם במגיד משנה פכ\"ג סי' ב' גם בבית יוסף א\"ח סי' שי\"ד. ולשון הגמ' אמר רב הונא מחלוקת למעלה בראש המגופה אבל מצדה ד\"ה אסור והיינו דקתני מצדה ואמגופה קאי וד\"ה ורב חסדא אמר מחלוקת מן הצד אבל על גבה ד\"ה מותר והא דקתני לא יקבנה מצדה התם בגופה דחבית והרמב\"ם ז\"ל פי' במתני' כוותיה דרב חסדא אבל שם ביד פסק כוותיה דרב הונא. ומה שפי' ר\"ע ז\"ל איני רואה לו סמך בגמ' בפי' רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>מפני שהוא ממרח. </b>פי' שמא ימרח וכן הוא ביד שם סימן י\"א וז\"ל לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח ואפי' בשומן אין סותמין את הנקב גזרה משום שעוה ועיי\"ש במגיד משנה אי הוי גזרה לגזרה ובית יוסף כתב שם סי' שי\"ד דאפשר דס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דסתימת נקב החבית אסורה בכל דבר משום דהוי כבונה ואם סתמו בשעוה אסור ג\"כ משום ממרח ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיצנו </b>גרסי הצד\"י קמוצה: \n",
+                "<b>ואת הצונן בחמה. </b>פי' בשמש כדמוכח שם בפ' כירה וכמו שכתבתי שם סי' גי וכן מבואר ג\"כ שם ביד. אכן בירוש' והרי\"ף והרמב\"ם והר\"ן ז\"ל נראה דגרסי בחמין: \n",
+                "<b>מי שנשרו וכו'. </b>ורש\"י ז\"ל פי' בפירקי' מי שנשרו שנפלו במים בשבת וכתבו תוס' ז\"ל מי שׂנשׁרו גרסי' לשון נפילה ולא כפי' הקונ' לעיל בפ' במה אשה שפירש שׁנִשׁרו במי גשמים דהא אמרינן בר\"פ משילין מאן דתני מנשירין לא משתבש כדתנן מי שנשרו כליו בדרך אלמא לשון נפילה הוא ע\"כ. והרמב\"ם ז\"ל גם הוא פירש כפי' רש\"י ז\"ל דבפ' במה אשה נשׁׂרי כליה ולשון משרה ושורין וגם הר\"ן ז\"ל פי' שנשרו שנטבלו כליו במים: \n",
+                "<b>מהלך בהן ואינו חושש. </b>שמא יבא לידי סחיטה כן הוא לשון הטור שם סוף סי' ש\"א גם לשון הכל בו שהביא שם ב\"י כמו שאכתוב בסמוך גם לשון הרמב\"ם ז\"ל שם פכ\"ב ואין חוששין שמא יסחוט וכתוב בתוי\"ט וצריכין אנו לחלק ולומר כו'. ולע\"ד נראה דקושיא מעיקרא ליתא דההיא דאלונטית הא אוקים לה ר' יוחנן בגמ' דיחידאה היא ובן חכינאי היא וכמו שאכתוב שם בסמוך וכן רמזו ג\"כ ר\"ע ז\"ל ולא קיימא לן כותיה אלא בין במלבושים בין באלונטית לא חיישי' שמא יסחוט ואם בא בעל תוי\"ט לתרץ דאמאי לא פליג הכא בן חכינאי כדפליג גבי אלונטית ניחא: וכתוב שם בבית יוסף בשם ספר כל בו מי שנשרו כליו בדרך מהלך בהן ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה אבל אינו מנערן מן המים שאם ינערם יהיה חייב משום סוחט שכן דרך כל בגד בלוע במים כשמנער אותו המים נסחטין ממנו ודוקא בכלים חדשים לפי שמקפיד עליהם יותר לפי שמתקצרין במים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ומשנה זו דחויה היא. אמר המלקט דהכי תניא בברייתא בגמ' שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ר' אלעזר ור' שמעון אוסרין דס\"ל כותיה דרב דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור [הג\"ה פ' זהו דוקא באיסור מלאכה דאוריי' כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם שאם יראו יסברו שכבסן בשבת אבל בדבר שאין איסורו אלא מדרבנן במקום פסידא לא גזרו רבנן בחדרי חדרים:] ואיתא נמי להאי ברייתא בפ' במה אשה ובפ\"ק דביצה דף ט' ותוס' פ\"ק דע\"ז דף י\"ב ע\"ב ובירוש' פ' בתרא דכלאים מייתי שלש משניות ושלש ברייתות דפליגי אדרב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרוחץ במערה או במי טבריא. </b>תוס' רפ\"ק דסוטה והביאה ב\"י למתני' בסי' שכ\"ו. ובגמ' גרסינן קתני מי מקוה דמערה דומיא דמי טבריא מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין. הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא מכלל דלהשתטף כל גופו דלאו דרך רחיצה היא שרי לכתחילה אפי' בחמין ומני ר\"ש היא דתניא לא ישתטף אדם בין בחמין בין בצונן דברי ר\"מ ר\"ש מתיר ר\"י אומר בחמין אסור בצונן מותר וכתבו תוס' ז\"ל אף מי מערה תמין שהוחמו באור דאי בחמי טבריא שרי לכתחלה כדאמרי' בפ' כירה והניחו להם חמי טבריא ובפ' ח' שרצים ודקאמר [הג\"ה מלת ודקאמר ליתא בדפוס בתוס' אלא אני הגהתיה בע\"ד אבל ברש\"ל ז\"ל מוגה דקאמר בלי וי\"ו ולא יתכן ע\"ש פ' ח' שרצים בגמ' דף ק\"ט בברייתות דקתני התם בהו רוחצין במי טבריא אלא ודאי אסוגיין דהכא קאי:] דיעבד אין אמי מערה קאי ולא תנא במתני' חמי טבריא אלא למידק אף מי מערה חמין ע\"כ ועיין בתוס' בפ' ח' שרצים (שבת דף ק\"ט.) ובמה שכתבו מי מערה חמין שהוחמו באור כן דעת הרא\"ש ז\"ל וכן פי' הר\"ן ז\"ל ודלא כהרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל שסוברין דמי מערה מי חמי טבריא הן ומתסרי משום דאתי לידי זיעה שהם ז\"ל סוברין שהזיעה אפי' בחמי טבריא אסור וטעמא דמי טבריא מותרין משום דמגולין הן אבל מערה מכוסה היא כדאיתא בפ' הפרה דמערה מרבעא ומטללא וכתב הר\"ן ז\"ל ולפי זה הני חמי טבריא דילן דמטללי אסור לרחוץ בהן בשבת ולא נהירא דהא משמע בפ' כירה דלא אסרי זיעה אפי' בחמי האור אלא משום לתא דרחיצה ובחמי טבריא דרחיצה שריא האיך נאסור הזיעה אלא ודאי הך מי מערה חמי האור נינהו שהוחמי מע\"ש אבל חמי טבריא שרו בין ברחיצה בין בזיעה וכן דעת ה\"ר יונה והרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ונסתפג. </b>[עי' בר\"ן] וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב ס\"א מסתפג. ובערוך ס\"א לנטות בלא א' והיא אלנטית והובאה מתני' בתוס' כתובות דף ו' ופי' הרמב\"ם ז\"ל זאת הרחיצה אינה אלא במקום שמותר לו לטלטל ממנו לביתו ומביתו לאותו מקום כמו שיהיה בחצר או במדינה ויהיה שם עירוב ואעפ\"כ לא נתיר לו להחזיר להביא לביתו האלונטית שנסתפג בה שמא יסחטנה להביאה נגובה וכשנאמר לו כי אין דרך להוציא זה הבגד שנסתפג בו ממקום רחיצתו יניחנו שם ולא יחוש לו בין שיהיה יבש או שרוי ע\"כ. ובגמ' א\"ר יוחנן הלכה מסתפג אדם באלונטית ומביאה בידו לתוך ביתו והאי מתני' מסיים בה ר' יוחנן דברי בן חכינאי ולאו סתמא היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סכין וממשמשין. </b>הוא מגזרת משה משיתיהו וענינו משיכה וגרירה כלומר כשמושכין וגוררין הידים על בשר האדם בחוזק. ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו המ\"ם הראשונה בנקודת חירק: \n",
+                "<b>בבני מעים. </b>אית דל\"ג בבני מעים. וכן בהרי\"ף והרא\"ש ליתא וכן נראה מפי' רש\"י והר\"ן ז\"ל וכן בנכ\"י ליתא וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה אבל בברייתא דמייתי הכא בגמ' ובפ' חלק (סנהדרין דף ק\"א) גרסינן ליה. ופי' רש\"י ז\"ל סכין וממשמשין ואין בכך משום רפואה דסיכה איתקש לשתיה ע\"כ. ומפרש התם בגמ' בברייתא ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול היכי עביד א\"ר חמא ב\"ר חנינא סך ואח\"כ ממשמש ור' יוחנן אמר סך וממשמש בבת אחת: \n",
+                "<b>אין יורדין לפילומא. </b>גרסי' כגי' רוב המקומות ובערוך ס\"א לקורימא והוא נהר לשון מי קרמיון ע\"כ גם הרמב\"ם ז\"ל הביא שתי הגירסאות: \n",
+                "<b>אין עושין אפיקטויזין. </b>ומלת אפיקטויזין אשכחן דכותה בברייתא בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ') לענין פירות שביעית שאין עושין אותן אפיקטויזין ושם פירש\"י אפיקטויזין להקיא והיא בנוטריקון אפיק טפי זיין מזון האוכל יותר מדאי מוציא ומקיא ע\"כ, ואית דגרסי אַפִיקְטִוָזוָוָן. הזי\"ן והוי\"ו בנקודת קמץ. אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל נקד כן אַפִיקְטְוזֵוון: \n",
+                "<b>אין מעצבין וכו'. </b>דוקא בחוליות של שדרה הוא ומשום דמיחזי כבונה אבל לישב אבריו שלא יתעקמו שרי: \n",
+                "<b>ואין מחזירין את השבר. </b>שמואל ס\"ל דמחזירין תנן וכן הלכה: \n",
+                "<b>מי שנפרקו ידו וכו'. </b>לשון הטור בסימן שכ\"ח מי שנשמט פרק ידו או רגלו ממקומו לא ישפשפנה הרבה בצונין שזהו רפואתו אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא ומלת בחמין הכתובה בפירוש ר\"ע ז\"ל אם אינה טעות איני יודע מהיכן העתיקה אע\"פ שאפשר שר\"ל שהמנהג להתרפאות הוא במים חמין וזה אפילו בצונן כדתנן במתני' אסור: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שואל אדם מחבירו וכו'. </b>ועיין במה שכתבתי פרק ח' דשביעית סי' ד': \n",
+                "<b>ובלבד שלא יאמר לו. </b>בספר כל בו סמוך לסוף סימן ל\"א אלא יאמר לו השאילני ובלע\"ז אל יאמר לו פרשטמי אלא בלאיימי שהוא לשון שאלה ע\"כ. אבל הר\"ן ז\"ל כתב בשם תוספות ז\"ל שבלשון לע\"ז שאין חילוק בין השאילני להלוני צריך שיאמר תן לי כיוצא בו ע\"כ. ועיין במה שכתבתי בפ\"ח דשביעית סי' ד': \n",
+                "<b>מניח טליתו אצלו. </b>כתב הרשב\"א ז\"ל דוקא מניחם אצלו סתם אבל לא יאמר לו הילך טליתי אצלך שזהו כמעשה חול: \n",
+                "<b>וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת. </b>ולא נזכר מערב שבת לקנות: \n",
+                "<b>מניח טליתו אצלו. </b>אם אינו מאמינו ולוקח אותו ומקדישו בשבת הכי קאמר ר' יוחנן בגמ' ומיהו מתני' לא מסייעא ליה דמוקמינן לה בגמ' בממנה אחרים עמו דמעיקרא מיקדש קדיש מאתמול ועתה ממנים אותו עמהם. ואיתא להאי בבא בירוש' פ' כל כתבי: \n",
+                "<b>ונוטל את פסחו. </b>ס\"א ואוכל את פסחו. וכן הוא בירושלמי והרי\"ף והרא\"ש ובנכ\"י: \n",
+                "<b>לאחר יו\"ט. </b>יום השלישי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל לא מן הכתב. </b>הרב רבינו יונה ז\"ל כתב דאפי' להסתכל בכתב ולמנותו במחשבתו אסור דהא ההיא ברייתא וכו' ודלא כתוס' ז\"ל שמתירין להסתכל ולמנות במחשבה הר\"ן ז\"ל ובגמ' מפרש רב ביבי טעמא גזרה שמא ימחוק פי' שמא ימחוק מן האורחין שיראה שלא הכין להם כל צרכן ויתחרט ויצוה לשמש שלא לקרותם ע\"כ: \n",
+                "<b>מטילין חלשים כו'. </b>ומצאתי שנקד החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל ומטילין המ\"ם בשבא. וביד פ\"ד דהל' יו\"ט סי' כ' פי' הוא ז\"ל מטילין חלשים וכו' משום חבובי מצוה. ובכאן בפי' המשנה פי' חלשים מין מן הגורלות. והתירו חכמים לעשות זה ביו\"ט לפי שהזריזות באכילת קדשים וליטול מהם מנה יפה וגדולה מצוה ומה שאמרו אבל לא על המנות ר\"ל מנות של חולין שאין מטילין חלשים עליהם ביו\"ט ומלת חלשים מלה עברית חולש על גוים ע\"כ. ונלע\"ד דחלשים הוי לשון גורל משום שהגורל נעשה בלחש וכדכתיב בחיק יוטל את הגורל וחלשים בהפוך אותיות לחשים דוק ולפי דעת הרמב\"ם ז\"ל אפי' קדשים של חול דהיינו שנשחטו מעיו\"ט יכולין להפיס כיון שאינו בשר חולין ממש אכן ר\"ע ז\"ל שפי' אבל לא על המנות של קדשים של אתמול דהיינו חול נמשך אחר פי' רש\"י ז\"ל והיא דעת הראב\"ד ז\"ל בהשגות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יאמר אדם לחבירו וכו'. </b>לדיוקה נקטיה וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד אבל אומר לו הנראה. אמר המלקט דאלת\"ה פשיטא כיון דהוא אסור חבירו נמי אסור אלא לדיוקא ומתני' ריב\"ק היא: \n",
+                "<b>אין מחשיכין על התחום. </b>לקרב עצמו וכו'. לשון ר\"ע ז\"ל עד להביא פירות דכל דבר שאסור וכו'. אמר המלקט ואוקימנא בפירות המחוברין שכיון שאסור לקוצצן בשבת אסור להחשיך עליהם דכל דבר וכו'. וז\"ל הר\"ן ז\"ל אין מחשיכין על התחום לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שהוא קרוב למקום הפועלים או לפרדס להביא פירות ואוקימנא בגמ' בפירות המחוברין שכיון שאסור לקוצצן בשבת אסור להחשיך עליהם אבל פירות התלושין כיון שאם יש מחיצות מביא מותר להחשיך עליהן אבל מחשיך הוא לשמור להיות קרוב לצאת ולשמור פירותיו שהרי שמירת פירות מותרת בשבת ומביא פירות אפי' מחוברין דהואיל ועיקר מחשבתו לא היתה לכך שרי ע\"כ. וביד בה\"ש פכ\"ד סי' ג' ומסיים בה התם שהרי נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו ע\"כ: \n",
+                "<b>אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו. </b>בגמ' מתמה ואע\"ג דלא אבדיל יכול לקוצצן מן המחובר בלא הבדלה והאמר ר\"א בן אנטיגנוס משום ראב\"י אסור לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל וכי תימא דאבדיל בתפלה והא אמר רב יהודה אמר שמואל המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס וכוס בשדה לא שכיח ומשנינן בין הגתות שנו דאיכא כוס בשדה ובמערבא אמרין המבדיל בין קודש לחול פי' בלא שם ומלכות ועבדין צרכיהון וכ\"ש אי אבדיל בתפלה דטפי עדיף: \n",
+                "<b>כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי וכו'. </b>בגמ' בעי כלל לאתויי מאי ומשני לאתויי הא דת\"ר אין [הג\"ה ס\"א לא גרסי מלת אין וכן הוא שם ביד וכן הוא בהרא\"ש ז\"ל ואם איתיה בהרי\"ף ז\"ל הוא טעות [*)וכן ליתא ברי\"ף כ\"י.] שהרי בשמו ז\"ל כתב הר\"ן קודם לזה שסמך שלא פי' יפה משנת אבל מחשיך הוא לשמור על מה שכתב ברייתא דמחשיכין על התחום להביא בהמה וכו' וגם מהרי\"ק ז\"ל כתב שם שכן היא הגירסא בהלכות ג\"כ ושגירסא זו עיקר ע\"כ והתוס' ז\"ל כתבו שבתוספתא גרסי' אין מחשיכין וקיימו אותה גירסא עיין שם:] מחשיכין על התחום להביא בהמה היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה. כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ואומר לו לך למקום פלוני ואם לא מצאת במקום פלוני הבא ממקום פלוני לא מצאת במנה הבא במאתים ומפרש בגמ' דבין ת\"ק ובין אבא שאול ס\"ל דמותר אדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי וקאמר ליה אבא שאול לת\"ק מי לא מידית לי בהא אלמא הואיל ומותר לומר מותר להחשיך כדקאמרת אבל מחשיך הוא לשמור וא\"כ אמאי נקט החשכה לשמור לחודא שוי כלל למילתא ואימא כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו דשמעת מינה הך ונשמע מינה נמי מת וכלה דהא נמי זכאי באמירתו והאי סיפא אבא שאול היא ומ\"מ קשה לע\"ד אמאי גבי אמירה תנא זכאי וגבי החשכה קתני רשאי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>להביא לו ארון ותכריכין. </b>משמע דה\"ה חלילין ומקוננות כדאיתא בירושלמי דר\"פ מי שמתו דמסיים בה חלילין ומקוננות ע\"ש: \n",
+                "<b>גוי שהביא חלילין בשבת וכו'. </b>והרא\"ש ז\"ל פ' אין צדין דף מ\"ט אהא דאמר רב פפא נכרי שהביא דורון לישראל ואין באותו מין במחובר אם הובא מחוץ לתחום אסור כתב דאין צריך להמתין לערב בכדי שיעשו דלא החמירו חכמים אלא בדבר שנעשה בו איסורא דאורייתא ואין לחוש שמא הביאו הנכרי דרך רה\"ר סרטיא ופלטיא דלא שכיח האידנא רה\"ר דס' רבוא בוקעין בו והא דתנן נכרי שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל במ\"ש עד כדי שיבואו ממקום קרוב שאני מילתא דמת דאוושא טפי והכל יודעין שבשביל מת הביאו ואחמור טפי כדתנן התם אם עשה נכרי קבר בשבת בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית ולא שרינן בכדי שיעשו ע\"כ: \n",
+                "<b>לא יספוד בהן ישראל. </b>בנכ\"י יִסָפֵד. לרש\"י ז\"ל לעולם לתוס' ז\"ל היינו כדי שיבואו דסתם חלילין אין מביאין אותם לשם אדם אחד אלא לשם כמה בני אדם והר\"ן ז\"ל ג\"כ העלה דודאי כי קתני לא יספוד בהן לא לעולם קאמר אלא בכדי שיעשו והיינו דקתני לא יספוד בהן אלא אם כן באו ממקום קרוב ולא קתני עולמית כדקתני בסיפא ואין הכי נמי דבעינן שיהא בשעת הספד כדי שיבואו משם אלא משום דסתם הספד אינו ממש בשעה שחשכה ואם באו ממקום קרוב סתמן יש בו שיעור משום הכי קתני לה סתמא ולא תיקשי לך מאי שנא גבי חלילין דמיתסרי בכדי שיעשו ומ\"ש גבי ארון וקבר דיקבר בו ישראל דמשמע מיד [הג\"ה לפ' הגאונים שהכתוב בסמוך הכי פרכינן מ\"ש גבי חלילין דלא מיתסרי אלא בכדי שיעשי אע\"פ שהובאו בשביל ישראל ומ\"ש גבי ארון וקבר דלא יקבר בו עולמית וזו הנוסחא היא הכתובה בדפוס בפי' הר\"ן ז\"ל כאן והשתא ניחא דקאמר ולא תיקשי לך וכו' דבשלמא לפי' רש\"י ז\"ל ניחא דשניהם שוין זה לא יספוד בו עולמית וזה לא יקבר בו עולמית אלא לפ' תוס' והר\"ן ז\"ל שהסכים עמהם מ\"ש ומשני דהא פרכי' לה בגמ' וכפי פי' הגאונים ז\"ל:]. דהא פרכינן לה בגמ' ומשנינן בעומד הקבר באיסרטיא שאין דרך ישראל להקבר שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל ארון נמי מיירי במוטל סמוך לקברו של נכרי דמוכח דלשם אותו קבר נעשה הארון והא דמפלגינן בסיפא גבי קבר בין שנעשה בסתם לשנעשה בשביל ישראל וגבי חלילין לא מפלגינן כתב הרמב\"ם ז\"ל דהיינו טעמא לפי שאין דרכן של גוים לקונן ולספוד בחלילין ולפיכך בסתם אנו תולין שבשביל ישראל הביאום מה שא\"כ בארון וקבר דמסתמא לצורך עצמן עשאוהו ואיכא מ\"ד דכי תנן לא יספוד בהן ישראל וכן נמי לא יקבר בו עולמית דוקא אותו ישראל שנעשה בשבילו הא ישראל אחר שלא נעשה בשבילו מותר ולא בעינן אפי' בכדי שיעשו והביאו ראיה וכו' ואחרים חולקין ואומרים דלא מקילינן בהכי אלא באיסורין דרבנן אבל באיסורין דאורייתא לא דהא בפרק אין צדין וכו' ע\"כ: ובתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' ל\"ט דחה ג\"כ פי' רש\"י ז\"ל מדלא קתני גבי חלילין לא יספוד בהן עולמית כדקתני סיפא לא יקבר בהן עולמית ועוד דא\"כ מ\"ש מקום רחוק אפי' הביאן ממקום קרוב דהא נעשית בהן מלאכה דאורייתא שהכניסן מרה\"י לרה\"ר. ושיעור כדי שיעשו היינו המתנה לערב כפי ריחוק המקום או הקירוב וכן פירש ר\"ח בפרק מי שהוציאוהו וז\"ל כדי שיעשו כשיעור שילך ישראל משחשכה בגן ויגוז ויביא ואחר שהיית זה השיעור שרי ע\"כ. וכתב הר\"ן ז\"ל דהא דפרכינן בגמ' ואמאי הכא נמי לימא ימתין בכדי שיעשו פי' רש\"י ז\"ל דארישא קאי דקתני עשו לו ארון וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל כלומר מיד ומש\"ה פרכינן דאמאי (לא) ימתין בכדי שיעשו דהא איכא לספוקי שמא בשביל ישראל עושה ומפרקינן בעומד באיסרטיא דבכה\"ג ליכא לספוקי שנעשה בשביל ישראל דאין ישראל קוברין מתיהם שם ודוקא רישא הוא דמוקמינן בעומד בסרטיא אבל סיפא דקתני אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית אפי' אינו עומד בסרטיא קאמר וכן נראה מדברי הרי\"ף ז\"ל שלא הביא בהלכות הא דסרטיא כך מצאתי בחדושי הרשב\"א ז\"ל. אבל הגאונים ז\"ל פירשו דאסיפא דמתני' דקתני ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית פריך אמאי מחמרינן כולי האי ולא סגי לן בכדי שיעשו כי היכי דסגי בחלילין ופרקינן בעומד בסרטיא עסקינן שהוא מקום פרהסיא וגנאי הוא לישראל שיקבר בקבר מפורסם שנתחלל בו שבת. ולי נראה שאף הרי\"ף ז\"ל כדברי הגאונים ז\"ל הוא סובר וזה שלא הביא בהלכות בעומד בסרטיא משום דה\"פ היינו טעמא דבחלילין סגי בכדי שיעשו ובקבר אמרינן לא יקבר בו עולמית משום דסתמו של קבר בסרטיא עומד דהיינו מקום מפורסם משא\"כ בחלילין שדרכן להביא אותן בצנעא ולפיכך לא הוצרך הרי\"ף ז\"ל להביא אלא סתם משנתנו שאם לא תאמר כן תיקשי לך מתני' אמאי נקט בחלילין היתר בכדי שיעשו ובקבר איסור עולמית דהא אפי' בחלילין בכל שהביאן בפרהסיא אסורין עולמית וכמו שנראה מן התוספתא וכו' ואפי' קבר אי קאי במקום המוצנע שרי בכדי שיעשו וכיון שכן אמאי נקט שריותא בחלילין ואיסורא בקבר אלא ודאי כדאמרן דהתם הבאת חלילין בצנעא וסתם עשיית קבר בפרהסיא כך נ\"ל עכ\"ל ז\"ל. וכתוב בתוס' יו\"ט דלמאן דמפרש דהך אוקימתא דבעומד באיסרטיא אסיפא דלא יקבר בו עולמית קאי נראה דרישא דקאמר יקבר מיד מיירי דהדבר ידוע שעשה לו לעצמו ואין צריך הוכחה מתוך המעשה אלא שיהא נודע שעשאה לעצמו ע\"כ. ונלע\"ד דבזה ידוקדק מלת לו דקתני עשו לו ארון וחפרו לו קבר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושין כל צרכי המת. </b>ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל דגש בכף צרכי. ובגמ' כל לאתויי מאי לאתויי הא דת\"ר מביאין כלי מיקר כגון כלי זכוכית וכלי מתכות ומניחין על כריסו כדי שלא תפוח ופוקקין את נקביו כדי שלא תכנס בהן הרוח ואהא נראה דקאי לשון ופוקקין שבפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>סכין ומדיחין אותו. </b>בגמ' פרכינן היכי שרינן לסוך דבר שאסור לטלטל האמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר\"מ שנכנס אחריו לבית המרחץ בקש להדיח קרקע א\"ל אין מדיחין לסוך קרקע א\"ל אין סכין אלמא דבר שאסור לטלטלו אסור לסוך ומשנינן ההיא לאו משום טלטול הוא אלא משום אשוויי גומות ואע\"ג דמרחץ רצפת אבנים היא וליכא למיחש לאשוויי גומות ומשנינן בגמ' מיחלף מיהא בקרקע אחר אבל מת בקרקע אחר לא מיחלף. ונלע\"ד דצרכי המת דקתני מתני' קא מני ואזיל מלמעלה למטה והכי נקט נמי ביד בה\"ש פכ\"ו: \n",
+                "<b>ומטילין אותו על החול. </b>ומצאתי גם פה שנקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל ומְטִילִין המ\"ם בשבא כמו מְדִיחִין: \n",
+                "<b>בשביל שימתין. </b>שיתלחלח המת בחול ולא יסריח: \n",
+                "<b>וכן קורה שנשברה וכו'. </b>שבת פ' כירה (שבת דף מ\"ג) ועיין מה שכתבתי שם סוף הפרק: \n",
+                "<b>סומכין אותה בספסל וכו' </b>והוא שיהיו רווחין דכל זמן שיחפוץ יטלם כדי שלא יבטל כלי מהיכנו: \n",
+                "<b>או בארוכות. </b>בכ\"ף: \n",
+                "<b>והמעמץ עם יציאת הנפש וכו' </b>לעיל ר\"פ המוציא א\"ר יוחנן דגרסי' המעמץ בעי\"ן כמו עוצם עיניו מראות ברע ולא מאמץ באל\"ף. ויש ספרים דגרסי אין מעצמין וכו' והמעצים וכו' ונראה שהכל אחד וכן בפירוש הרמב\"ם ז\"ל ומעמצין עצימת העינים וסתימתם ע\"כ: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שהחשיך בדרך וכו'. </b>זו היא אחת מי\"ח דבר בפ\"ק דמכלתין דף י\"ז. וכתוב בנמו\"י בפ' השוכר את הפועלים דף קי\"ו ע\"ב בשם הר\"ן ז\"ל דמדאצטריך הכא התירא למי שהחשיך לו בדרך ליתן לו כיסו לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו שמעי' שאסור לומר לגוי ע\"ש שיעשה לו מלאכתו בשבת והרשב\"א ז\"ל הביא ראיה אחרת לזה ולא נהירא להרנב\"ר ז\"ל מן הטעם שכתוב שם ע\"ש: \n",
+                "<b>נותן כיסו לנכרי. </b>גמ' אמר רבא דוקא כיסו דכיון דטרח ביה פי' שעל ידי טורח הוא משתכר חייס עלה ואי לא שרית ליה אתי לאתויי אבל מציאה לא והא קמ\"ל דלא תימא הא דנקט כיסו אורחא דמילתא נקט וה\"ה מציאה קמ\"ל וללישנא קמא דאיתא בגמ' דוקא דלא אתי לידיה קודם שתחשך אבל אי אתי לידיה ככיסיה דמי וללישנא בתרא בעיא ולא אפשיטא: \n",
+                "<b>אם אין עמו נכרי מניחו על החמור. </b>ובגמ' דייקי' הא יש עמו נכרים לנכרי יהיב ליה חמור וחש\"ו לחמור מנח ליה לחש\"ו לא יהיב מ\"ט הני אדם האי לאו אדם. חרש ושוטה לשוטה חרש וקטן בעיא בגמרא איכא דאמרי לחרש יהיב ליה ואיכא דאמרי לקטן יהיב ליה [הגה\"ה ז\"ל לבוש החור שם סי' רס\"ו חרש וקטן שקולים הם דכל א' יש לו צד הקדמה זה בדעתא קלישתא ועוד דאתי לאיחלופי בגדול פקח וזה יבוא לכלל דעת לפיכך יתננו למי שירצה ע\"כ:]. אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חש\"ו מוליכה פחות פחות מד' אמות ולא רצו חכמים לגלותה משום כבוד אלהי' הסתר דבר פי' מותר להסתיר דבר תורה לכבוד שמים והכא כבוד אלהי' הוא דחיישי' דילמא אתי לאתויי ד' אמות בר\"ה. וכתב רבינו ירוחם בח\"ו מוליכו פחות פחות מד' אמות שאמרו חז\"ל בכל מקום צריך לישב בכל פחות מד' אמות שאם לא ישב אע\"פ שעמד ולא הלך בכל פחות מד' אמות חייב שאע\"פ שעומד הליכה א' היא ואפילו בכרמלית או בשדה חייב מלקות מדרבנן כך כתב מר שר שלום בתשובה עכ\"ל וכן כתב בכל בו ע\"כ מבית יוסף אכן בשלחן ערוך לא הביא דברים הללו. וכתבו תוס' ז\"ל דקטן דהכא לא מיירי כגון דעביד הקטן עקירה והנחה אלא כדאמרינן גבי חמור כשהיא מהלכת וכו' ע\"כ. וכן כתב הר\"ן ז\"ל אבל ע\"ג חברו אפי' הכא גבי כיס דאיכא פסידא אינו יכול להניחו עליו כשהוא מהלך וליטול אותו מעליו כשהוא עומד דקיימא לן כל שבגופו חייב חטאת כי עביד ליה איהו כוליה בחברו פטור אבל אסור כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה: \n",
+                "<b>והשקין נופלין מאליהן. </b>י\"ס דל\"ג בהו מלת מאליהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מתירין פקיעי עמיר וכו'. </b>וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל מפרש לה רב יהודה בגמ' וכן הגירסא שם אבל לא את הזירין לפספס אלא להתיר אבל הרי\"ף ז\"ל גריס אבל לא את הזירין לא לפספס ולא להתיר גם בדברי רב יהודה כמו בדברי רב הונא דרב הונא פירש איפכא דאדרבה שוויי אוכלא לא משווינן דה\"ל אולודי אוכל בשבת מיטרח באוכל בדבר שתחלתו אוכל קודם תקון טרחינן ומכשרינן ליפותו בשבת וה\"ק מתירין פקיעי עמיר לפני בהמה ומפספסין וה\"ה לכיפין דלדידיה הן הן פקיעין הן הן כיפין אלא פקיעין בתרי וכיפין בתלתא וזירין הן הענפים הלחים של ארז אבל לא את הזירין ר\"ל לא לפספם ולא להתיר דה\"ל אילודי אוכל בשבת דהא עיקרן לאו אוכלא. ולרב יהודה מפרש בגמ' דקתני חרובין דומיא דשחת מה שחת דרכיך אף חרובין דרכיכי ומש\"ה אין מחתכין דמטרח באוכל לא טרחינן ולרב הונא מפרש איפכא שחת דומיא דחרובין: \n",
+                "<b>ר' יהודה מתיר בחרובין לדקה. </b>ה\"ג בס\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אובסין וכו'. </b>והא דאמרינן בפ' עושין פסין גמל שראשו ורובו בפנים אובסין אותו בפנים כבר פירש רבינו שמואל ז\"ל דההיא הלעטה היא אלא דלא דק בלישניה הר\"ן ז\"ל. וביד פ' כ\"א מה\"ש ה' ל\"ה וז\"ל אין מאכילין בהמה חיה ועוף (בשבת) כדרך שהוא מאכיל בחול שמא יבא לידי כתישת קטניות או לידי לישת קמח וכיוצא בו ע\"כ. ומ\"מ אין אובסין את הגמלים אבל מלעיטין אותו אע\"פ שאינו כן בשום מקום: \n",
+                "<b>אבל מלעיטין. </b>כדפי' ר\"ע ז\"ל מפרש לה רב יהודה ורב חסדא פירוש דאידי ואידי למקום שאינה יכולה להחזיר והמראה בכלי והלעטה ביד אבל בברייתא מסייעא ליה לרב יהודה ומוכח ג\"כ מינה דכל זמן שאין מרביצין אותה אינו יכול כ\"כ לתחוב ויכולה להחזיר: \n",
+                "<b>ומהלקטין. </b>פי' דספי ליה בידיה אבל ליונים קתני בברייתא דל\"מ דאין מהלקטין להם אלא אפי' אין מלקיטין להם דהיינו שנותן לפניהם והן לוקטין מאליהם ומיירי ביונים שאין מזונתם עליך שיוצאין ואוכלין בשדה: \n",
+                "<b>ונותנין מים ע\"ג מורסין וכו'. </b>ומתני' ר' יוסי ב\"ר יהודה היא דתניא אין נותנין מים למורסין דברי רבי רבי יוסי בר\"י אומר נותנין מים למורסין דנתינת מים לא זהו גבולו: \n",
+                "<b>הרדיסאות. </b>עיקר הגירסא רודסיות וכן נראה שהוא בפירוש ר\"ע ז\"ל אלא שצריך להגיה שם במקום דורסיות רודסיות. והר\"מ דילונזאנו ז\"ל נקד הורודוסיות כולם בחולם הה\"א והרי\"ש והדלי\"ת והיו\"ד חוץ מן הסמ\"ך שודאי היא בחירק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחתכין את הדלועין וכו'. </b>ולרב יהודה דאמר שוויי אוכלא משוינן מיטרח לא טרחינן מוקמינן מתני' אליביה בנבלה קשה א\"נ בכלבים קטנים דכל נבילה קשה להם דומיא דדלועים שהן קשין הא לאו הכי אין מחתכין דמטרח לא טרחינן. וכתבו התוס' ז\"ל ביו\"ט ד' א' מחתכין את הדלועין וא\"ת היכי דמי אי בדלועין שהיו מחוברין בין השמשות בהא ודאי מודה ר' שמעון גזרה שמא יעלה ויתלוש וי\"ל דמיירי בתלושין וס\"ד דאסור דמשוי להו אוכלין לפי שהן קשין והחתוך מרכך אותן ע\"כ וכן שם בטור. עוד כתב ז\"ל שם ואת הנבלה וכו' אנו צריכין לפרש שנתנבלה בשבת ומ\"מ תני להו בהדי הדדי דאע\"ג דבדלועין לא הוי טעמא משום מוקצה כמו בנבלה משום דבשניהם שייך לשון חתיכה ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"י אומר וכו'. </b>ת\"ק ר\"ש הוא דלית ליה מוקצה ובריש ביצה אמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר\"ש משמע דחשיב ליה לסתמא דמתני' סתמא ואר\"י לאו משום סתמא קאמר דודאי לא חשיב כסתמא כיון דבמתני' נמי פליג ר' יהודה וסתמא לאו דוקא אלא חשיב כרבים מ\"ר תוס' ז\"ל. אכן הרשב\"א ז\"ל בתשובותיו סי' קי\"ד כתב דסתם ומחלוקת בצדו סתם מתני' מיקרי ופסקינן כותיה ע\"ש. והעלה הרא\"ש ז\"ל דאין חילוק במוקצה בין שבת ליו\"ט פי' דאפי' ביו\"ט פסקינן הלכת' כר\"ש ולא תימא דוקא הכא גבי שבת פסקינן הלכתא כותיה הואיל וחמיר טפי שבת מיו\"ט לא אתי לזלזולי ביה כדקאמר רב נחמן בריש מסכת יו\"ט. והתם בפ' אין צדין (ביצה דף כ\"ז) הלשון כך רש\"א מחתכין את הדלועין וכו' ועיין במ\"ש שם פ' אין צדין סי' ה' ובפ' המביא סי' ג': ר' יהודה אומר תוס' שבת פ' כירה (שבת דף מ\"ה) ובגמ' פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ו) ועיין במ\"ש בפ' אין צדין סי' ד' בשם הירושלמי: \n",
+                "<b>אם לא היתה נבלה מע\"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן. </b>הקשו התוס' ז\"ל היכי מוכח בפסחים פ' מקום שנהגו בסופו ובפ\"ק דביצה מהך מתני' דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים לעולם מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים והכא היינו טעמא דאסירא לכלבים משום דהוי מוקצה מתמת איסור שלא היתה ראויה לא לאדם ולא לכלבים בעודה חיה והעלו בשם רבינו פורת ז\"ל דממשנה יתירה קא דייק דה\"ל למיתני אם לא היתה נבלה מע\"ש אסורה ותו לא דמאי צ\"ל לפי שאינה מן המוכן אלא להכי תני לה דאפי' הוי מוכן לאדם לגמרי שלא היה מוקצה מחמת איסור לא הוי מוכן לכלבים ע\"כ ועוד תירצו תירוץ אחר שם בפ\"ק דמצה דף ו' ועיין ג\"כ בתוס' דבפ\"ק דחולין דף י\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפירין נדרים וכו'. </b>נלע\"ד דמשום דקתני לעיל מינה מחתכין את הדלועין וכו' דהוי ודאי מטעם מוקצה תנא נמי השתא מפירין נדרים וכו' דהוי נמי משום לתא דמוקצה שאסרה הככר או מה שהוא על עצמה ונעשה מוקצה והדר תני ופוקקין את המאור שפירושו כמו שפירשו הרמב\"ם ז\"ל ור\"ע ז\"ל שסותמין אותו בכלי מן הכלים או בלוח או בכל דבר שרגילין לסתום בו פי' דלית בהו משום טלטול מוקצה וכיון דתנא פוקקין תנא מודדין משום דתרווייהו שמעינן להו מן המעשה הנז' במשנה כך נלע\"ד. וכתב הרא\"ש ז\"ל נדרים ע\"ז איבעיא דהתם והאי דקתני בשבת בשבת תרי תרי זימני מפר' טעמא בשלהי שבת משום דשאלה צריכה ב\"ד והפרה אינה צריכה ב\"ד ע\"כ ויש לפרש דלמאי דפלגינהו תנא לתרי בבי כדאיתא בגמ' קרי איהו ז\"ל דקתני בשבת בשבת תרי זימני ונדחקתי לפרש לשונו ז\"ל כך מפני שמעולם לא שמעתי ולא ראיתי מאן דגריס מפירין נדרים בשבת ונשאלין בשבת לנדרים שהן לצורך השבת או ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת בשבת. וקשה קצת אמאי קתני ונשאלין ולא קתני ושואלין מאחר דלא קאי מלת ונשאלין אחכמים אלא פירושו ושואלין לחכמים כמו שמפורש ברש\"י ז\"ל ובלשון הרמב\"ם ז\"ל ביד פכ\"ד סי' ו' וע\"ק א\"כ דהפי' דמלת ונשאלין קאי אמי שנדרו אמאי גבי הפרה דאב או הבעל קתני מפירין דקאי אמפירי הנדר דהייני האב והבעל ואילו גבי התרת נדרים לא תני ומתירין דנימא דודאי דקאי אחכמים המתירין אלא קתני ונשאלין דקאי אשואלין לחכמים שיתירו להם הנדר. ואפ\"ל דמשום שהאב והבעל מפירין הנדר בעל כרחה דאשה תלה הדין במפירין אבל גבי התרת נדרים דאין החכם מתיר אלא מדעת ורצון האיש השואל ההתרה לכן קתני ונשאלין שתלה הענין בשואל ההתרה ואע\"פ שעיקר הדין לא בא להשמיענו רק שהחכם מותר להתיר הנדר בשבת אגב אורחיה שונה הלשון לרמוז אותו הדין. א\"נ תלה הענין בשואל לרמוז לנו דלאו דוקא מותר להתיר החכם הנדר בשבת אלא מצוה על השואל להשאל על נדרו בשבת מפני כבוד השבת ולא יטעה לומר השואל אם רוצה להחמיר על עצמו שלא לשאול על נדרו קמ\"ל דמצוה להשאל על נדרו בשבת מפני כבוד השבת ומטעם זה נמי לא תנא ושואלין דהוה משמע רשות אלא שינה הלשון ותנא ונשאלין לימר שהוא מצוה כך נלע\"ד. ובשו\"ע יו\"ד סי' רל\"ד סכ\"ד וכתוב שם סי' שמ\"א בב\"י והובא בשו\"ע שם וביו\"ד סי' רכ\"ח סעיף ג' שכתב רבינו ירוחם ז\"ל דהא דאין מתירין בשבת אלא נדרים שהן לצורך השבת ה\"מ נדרי יחיד אבל חרמי צבור נהגו להתיר בשבת אע\"פ שאינם לצורך השבת מפני שבשבת כולן מקובצים ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתירו ע\"כ והובא ג\"כ שם בספר הלבוש. ומצאתי שכתב ה\"ר יהונתן. ז\"ל ס\"א ושואלין לנדרים וכו':  ",
+                "<b>ומודדין את המטלית ואת המקוה </b>גרסי' וכן הוא בירושלמי ובהר\"ף ז\"ל ובפי' רש\"י ז\"ל וגם בפי' ר\"ע ז\"ל:  ",
+                "<b>שפקקו את המאור בטפיח. </b>מיירי שלא בטלוהו שם דאי בטלוהו אסור משום בונה ומיירי שסותם כל החלון דאי אינו סותם בעי בטול אע\"ג דהוי כלי חרס וכן פי' רבינו שמשון ז\"ל בפ\"ו דאהלות וגם תוס' ז\"ל בשבת פ' כירה (שבת דף מ\"ד) ובבתרא פ' לא יחפור וק\"ק ע\"ז מ\"ש בסמוך. ובס\"פ על אלו מומין גרסי' שמא יצא מהן טפוח ופירש\"י ז\"ל שחור כקדרה וחברו בשלהי שבת ופקקו את המאור בטפיח ע\"כ. ופי' הרמב\"ם ז\"ל גיגית קערה וכאן היתה הקערה של זכוכית כמו שמשית ובאותו זמן היה בין שני בתים חלון ובאותו חלון הקערה של זכוכית כמו שמשית ונשבר באותו השמשית שבר וקשרו לוח אחד בעץ וקשרו אותו הלוח בגמי להניח אותו הלוח על מקום השבר הפתוח במששית ואח\"כ מדדו הלוח אם היה בו טפח על טפח יביא את הטומאה ואם הוא פחות אינו מיטמא הבית האחר בטומאת האחר ע\"כ. ופירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל שהמת היה מוטל לארכו בהלקט דהייינו אותו השביל תחת סדק הגיגית ואם אין בסדק פותח טפח נמצא המת מוטל באהל וחור שבין שני בתים מכניס הטומאה לצד השני אם היה בו פותח טפח ע\"ש וגם בתוס' בפי' ר\"ח ז\"ל:  ",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וגבו לצד השביל הגיה הר\"ס ז\"ל וגבו לצד הבית:  ",
+                "<b>שפוקקין. </b>שלהי פ' כל הכלים וסתמא כחכמים דר' אליעזר דפליגי עליה במתני' דהתם וס\"ל שפוקקין את המאור אף בדבר שאינו קשור ותלוי וכמו שכתבתי בשם הר\"ן ז\"ל. וכתבו שם תוס' ז\"ל ואע\"ג דטפיח לא מבטל ליה כמו פקק כדאמרי' בפ' הישן גבי סדין איכא למימר דמבטיל ליה טפי מסדין ולא מצינו למימר נמי פקק דמצוה שאני כדאמרי' בשלהי מכלתין גבי מדידה דהתם לא הוי איסור כ\"כ אלא משום דהוי כעובדא דחול אבל פקק דמשום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למשרי משום בזויי מצוה עד כאן לשונו ז\"ל:  ",
+                "<b>ומודרין וקושרין בשבת. </b>מדידה של מצוה וקשירה של מצוה ודוקא בכגון גמי דלא הוי קשר של קיימא:  ",
+                "סליק פרקא וסליקא לה מסכת שבת  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה שבת",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Shekalim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Shekalim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..51141c13ab693343a291a9e11dc6dd4bcc182b7a
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Shekalim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,394 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Shekalim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה שקלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>באחד באדר משמיעין על השקלים. </b>בפסיקתא רבתי למה מתחילין לגבות מאדר עד ניסן כדי שלא לדחוק את ישראל היו מחזירין מר\"ח אדר ונגבין בניסן זהו ארח ישרים סלולה ע\"כ. ואיתא ביד בפ\"א דהלכות שקלים סי' ט' וברפ\"ד דהלכות סוטה וברפ\"ח דהלכות ערכין ובפ' שני דהלכות כלאים מסי' ט\"ו עד סוף הפרק וסי' ב' בכלל ובמגילה פ\"ק דף י\"ג מייתי לה. ובפ' בני העיר (מגילה דף כ\"ט) מוקמי' מתני' אפי' כרשב\"ג דאמר שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שתי שבתות דכיון דאמרי' בסמוך בחמשה עשר בו שלחנות יושבין משום שלחנות קדמינן וקרינן ט\"ו ימים קודם וכפשטה אתיא מתני' כרבנן שהרי שלשים יום קודם ר\"ח ניסן הם משמיעין כמו ששואלין בהלכות הפסח שלשים יום קודם הפסח. וכבר כתבתי שם במ\"ק סי' ב' בארך מה שיש להקשות אמתני' מההיא דיוצאין אף על הכלאים דקתני התם בפ\"ק ע\"ש ואיתא בתוס' פ' האיש מקדש דף ע\"ד: \n",
+                "<b>בחמשה עשר בו קורין את המגלה. </b>ירוש' ר' הונא ורב בשם ר' חייא רבה הכל יוצאין בי\"ד שהוא זמן קריאתה ואפי' כרכין ומתני' דקתני בט\"ו בו קורין את המגילה לא בא אלא ללמדך דמצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון דס\"ל כר' אלעזר ב\"ר יוסי דאמר בפ\"ק דמגלה דקורין את המגלה באדר הראשון דאין מעבירין על המצות ולדידיה מתני' באדר הראשון עסיקי': \n",
+                "<b>ואת הרחובות. </b>רש\"י ז\"ל גריס התם במועד קטן ואת הרחבות ופי' רחבה שאחורי הבתים ששם מטיילין ילדים וילדות והכא גרסי' בכל הספרים ואת הרחובות והם שווקים של ר\"ה וב\"ד שולחים ומתקנים להם: \n",
+                "<b>ועושין כל צרכי הרבים. </b>פי' ר\"ע ז\"ל כגון דיני נפשות ודיני ממונות וכו' (הגהה לשון הר\"ם ז\"ל כל אלו הדברים לא שייכי אלא בחול המועד ואע\"פ שהרמב\"ם ז\"ל פירשם בכאן אין כונתו אלא לפרש צרכי רבים מה הן והם לענין חול המועד וכן בחבורו לא הביאם אלא בחול המועד ולא בהלכות שקלים ע\"כ). כך פירשו בירוש' אמנם בבבלי פ\"ק דמ\"ק דף ה' מפ' לאתויי הא דתניא יוצאין לקווץ את הדרכים ולתקן את הרחובות ואת האיסטרטיות ולמוד את המקואות וכו' ונלע\"ד דהה\"נ דמודה בכל הני דמפ' בירוש' אלא דנקט לאתויי הני דתניא בברייתא דדמו להנהו דמתנייא במתני' דמידי דקרקע נינהו כמו שכתוב בתוספת יום טוב שם אי נמי כיון דתנא תרי זימני ועושין כל צרכי הרבים חד לאתויי הנהו דהתם וחד לאתויי דיני ממונות וכו': \n",
+                "<b>ומציינין על הקברות. </b>בירוש' מפיק לה מקרא דכתיב וטמא טמא יקרא כדי שתהא הטומאה קוראה לך בפיה והיא אומרת לך פרוש ר' אילא בשם ר' שמואל בר נחמן דכתיב ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון עצם מכאן שמציינין על העצמות. אדם מכאן שמציינין על השדרה ועל הגולגולת. ובנה מכאן שמציינין ע\"ג אבן קבועה שאם אתה אומר על אבן מטולטלת אף היא הולכת ומטמאה במקום אחר. אצלו אל מקום טהרה. ציון מכאן לציון: \n",
+                "<b>ויוצאין אף על הכלאים. </b>כתב החכם הר\"ר שלמה שיריליו ז\"ל דהכי איתא בכל הספרים וה\"פ משום דה\"א דבט\"ו דינא הוא דיצאו על צרכי רבים וכל הני דאמרן משום דקדרה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא וצריך לזרוזינהו אבל כלאים דכל חד שדהו רמיא עליה ס\"ד דבהיכר זה דחד באדר סגי להו ולא צריך לב\"ד לבקורי השדות בט\"ו קמ\"ל דיוצאין ומש\"ה תני אף א\"נ דקאי אסיפא דקתני בט\"ו יושבין שלחנות וההיא ודאי דשלוחי ב\"ד יושבין עם השלחנים וה\"א גבי אפוקי ממונא הוא דנפקי אבל כלאים דכל חד שדהו רמיא עליה וכולי' עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר יהודה בראשונה וכו'. </b>ר' יהודה מפ' למילתיה דת\"ק והכי איתא בפ\"ק דמ\"ק. והתם בריש ההוא פירקא מפרש דלא היו מפקירין אא\"כ מצאו בה אחד מכ\"ד ממין אחר כדמפורש ברפ\"ב דכלאים ע\"כ ובטור חושן משפט סוף סימן רע\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחמשה עשר בו. </b>בט\"ו באדר ומייתי לה בפ' בני העיר (מגילה דף כ\"ט.) ואית דגרסי בו ביום כך נראה ממשנת הר\"מ דילונזאנו ז\"ל ושוב דקדקתי ונראה שאינו אלא שהוא ז\"ל הקשה דהיל\"ל בו ביום: \n",
+                "<b>שלחנות. </b>שלחן שם לשלחן שלפני השלחנים שמקבל עליו המעות וכך קורין החלפני שלחני בכל המשנה הרמב\"ם ז\"ל. אבל בפ\"א דשקלים לשונו שם בט\"ו בו ישבו השלחניים בכל מדינה ומדינה ותובעין בנחת ע\"כ: \n",
+                "<b>התחילו למשכן. </b>ובילקוט פרשת כי תשא משלו משל למה\"ד לאחד שעלתה לו מכה ברגלו והיה הרופא כופתו ומחתך ברגלו בשביל לרפאותו אף כך אמר הקב\"ה יתמשכנו ישראל על שקליהם כדי שיהו קרבנות הצבור קרבין מהם מפני שקרבנות צבור מרצין ומכפרין בין ישראל לאביהן שבשמים ע\"כ: \n",
+                "<b>שלחנות היו יושבין </b>בירוש' בסוף פירקין איכא מ\"ד דנותנין לשלחנים קולבונות בשכרם: \n",
+                "<b>לוים וישראלים </b>דלא כבן בוכרי דבסמוך דלדידיה אפי' לוים פטורין כמו שנכתוב בס\"ד: \n",
+                "<b>שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק </b>בין קודם י\"ג בין אחר י\"ג דכיון שהתחיל לחנכו באותה מצוה שוב אינו נפטר. ונראה לי דאפי' התחיל אביו ליתן ושוב לא רצה ליתן אין ממשכנין אותו בין קודם שהגיע לשתי שערות בין אחר שהגיע הר\"ש שירליו ז\"ל וביד פ\"א דהלכו' שקלים סי' ז' ח' וסוף הפרק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר יהודה העיד בן בוכרי </b>בספרים אחרים מצאתי בן כוברי וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל גם בקצת ספרים של תלמוד ירוש' מצאתי בן בוכריין ובערוך מצאתי בן כובדי בדלית ובהקדמת הרמב\"ם ז\"ל לסדר זרעים מצאתי ר' אלעאי בן כוברי ובמנחות פ' הקומץ רבה (מנחות דף כ\"א) מייתי לה וכתבו שם תוס' ז\"ל שהכהנים דורשים את המקרא הזה לעצמן משמע דריב\"ז לא יהיה כהן והא דתניא בספרי גבי פרה שאמר ריב\"ז לתלמידיו מה שעשו ושרתו ידי שכחתי לאו דהוא עצמו עשה אלא כלומר על פי הוראתו עשו והא דמסקי' התם ויש אומרים הלל היה אלא שלא היה יכול לומר מה שעשו ושרתו ידי היינו טעמא לפי שלא שרפו פרה בימיו ע\"כ: \n",
+                "ובמה שכתב ר\"ע ז\"ל כל כהן שאינו שוקל חוטא וקרא דכל העובר וכו' תוס' חיצוניות תרצו שם עוד דעל הפקודים ר\"ל עם הפקודים ועל ר\"ל כמו אצל כמו ועליו מטה מנשה ולבן בוכרי אפי' לוים פטורין כמו כהנים מדכתיב כל העובר על הפקודים ושבט לוי לא נפקד ע\"כ גם שם פ' התכלת (מנחות דף מ\"ו) מייתי לה וגם בפ\"ק דערכין דף ד' ופי' הרמב\"ם ז\"ל לפיכך אם רצו לתת שקליהם מותר כמו שהעיד עליו בן בוכרי ע\"כ אבל שם ביד פסק כדברי ר\"ע ז\"ל: וצ\"ע כיצד קתני במתני' אמר לו ר' יותנן בן זכאי דמשמע שהיה בזמנו והלא ר' אלעאי אביו של ר' יהודה היה תלמידו של ר' אליעזר כדמוכח במתני' דס\"פ שני דעירובין גם במנחות פ' הקומץ רבה (מנחות דף י\"ח) ור' אליעזר הוא תלמידו של ר' יוחנן בן זכאי כמו ששנינו באבות פרק שני והרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס אמר ריב\"ז: אח\"כ מצאתי שכתב החכם הר\"ש שיריליו ז\"ל א\"ל ריב\"ז לבן בוכרי וליכא למימר א\"ל לר' יהודה דהא ריב\"ז קדים מיניה טובא ע\"כ: וכיוצא בזה כתב רש\"י ז\"ל בפ' בתרא דר\"ה דף ל' על משנת א\"ר יהודה והלא מן התורה הוא אסור וכ' דבפ' ר' ישמעאל דמנחות: ובירוש' כך משיבין חכמים לר' יהודה מנחת יחיד קריבה כליל ואין מנחת צבור קריבה כליל ומכיון שנמסרה לצבור כמי שהיא נדבת צבור. כתיב כל העובר על הפקודים ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר כל דעבר על ימא יתן ואוחרן אמר כל דעבר על פקודייא יתן מ\"ד דעבר על ימא מסייע לריב\"ז מ\"ד כל דעבר על פקודייא מסייע לבן בוכרי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אבל אם שקלו מקבלין מידם. </b>ביד שם שם פ\"א סי' ז' וסוף הפרק ובפ\"ג דהל' מעשה הקרבנות סי' ב'. כתב הר\"ש שיריליו ז\"ל דבירוש' דייק דבמתני' קתני דאם שקלו קטנים מקבלים ושמעינן מינה הא ליתבע אין תובעין וברישא קתני דאין ממשכנין הא ליתבע תובעין ומשני כאן בשהביא שתי שערות ומש\"ה תובעין עד עשרים ומשם ואילך ממשכנין וסיפא דלא הביא ומש\"ה אין תובעין ונשים ועבדים נמי דוקא עד שיביאו שתי שערות אין תובעי' אבל משהביאו תובעין לעולם דכופר נפש הוא ואין ממשכינן דאיש כתי' ועבדי' נמי גמירי לה לה ומסקנת השמועה דבאיש איכא שלשה חילוקין עד שיביא שתי שערות אפי' תביעה ליכא ואם שקל מקבלין משהביא שתי שערו' עד עשרי' תביעה הוא דאיכא ימשכון ליכא מכאן ואילך משכון נמי איכא. ואני תמה על הרמב\"ם ז\"ל בהלכות שקלים שלא כתב החלקים הללו והרא\"ש ז\"ל כתבם ובנשים ובעבדים שני חלוקים איכא עד שיביא שתי שערות אפי' תביעה ליכא ואם שקלו מקבלין מהן ומשהביאו שתי שערות ולעולם תביעה הוא דאיכא ותו לא ואע\"ג דשקלים מ\"ע שהזמן גרמה היא מ\"מ תביעה איכא דכסף הכפורים נינהו וכולהו בעי כפרה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>הנכרי והכותי ששקלו. </b>בירוש' משמע דר' אלעזר לא הוה גריס במתני' הנכרי והכותי אלא הגוים ששקלו בלבד ואע\"ג דבסיפא קתני ואין מקבלין מידם קיני זבין וכו' ולא שייך זיבה בגוים מן התורה סיפא תני בדשייך ולא קאי אמאי דתני ברישא: ופי הרמב\"ם ז\"ל אמרו אין מקבלין מידם קני זבין וקני זבות וקני יולדות ר\"ל מיד הכותים אבל הגוים אינם יודעים בזה ואינם טורחין בהן לעולם ולפיכך אמרו סיפא בכותי מקבלין מהן חטאות ואשמות לשי שהוא כיון שנתכוון בכפרה אולי ישוב אבל הגוים אין מקבלין מהן חטאות ואשמות לפי שאינו נידר ונידב ע\"כ. משמע שהיה גורס חטאות ואשמות מקבלין מידן ולא היה גורס לא מלת אבל ולא מלות נדרים ונדבות ואפשר להיות שמלח אבל בלבד הוא שלא היה גורס כמו שכתוב בתוס' י\"ט ומ\"מ אין הכרח כלל ממה שכתב רפ\"ג דהלכות מעשה הקרבנות לגרסא זו: וכתב החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נכ\"י והרמב\"ם ז\"ל גרסי' חטאות ואשמות מקבלין מידם ול\"ג נדרים ונדבות ובבבלי וירוש' ונ\"א כ\"י גרסי' וחטאות ואשמות בהדי ואין מקבלין ול\"ג מקבלין מידן נדרים ונדבות. וק\"ל על הרמב\"ם ז\"ל מ\"ש קנין מחטאות ואשמות והא קרא בכותים כתיב לכן נראה גירסת הירוש' והבבלי וגרסא שבדפוס נראה משובח משלשתן והיה ראוי אבל מקבלין או ומקבלין בוא\"ו ע\"כ: וז\"ל הר\"ס ז\"ל נ\"א חטאות ואשמות מקבלין מידם זה הכלל וכו' והיא גירסת הרמב\"ם ז\"ל ולפי זה הכלל אתאן לנכרי ע\"כ: והחכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל כתב חטאות ואשמות מקבלין מידם זה הכלל כל שהוא נידר וכו' כן מצאתי הגירסא בכל הספרים וצ\"ל לפי זו הגירסא דהכי קאמ' אין מקבלין מידם קינים וכו' אבל חטאות ואשמות מקבלין וצ\"ע ובס\"א מצאתי חטאות ואשמות אין מקבלין מידם ונמחק אין מקבלין מידם ודוק ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צריך להגיה כדכתי' אשר יקריבו לה' לעולה שלמים מנין וכו': \n",
+                "עוד בפי' רעז\"ל וכן הוא מפורש ע\"י עזרא כשרצו הכותים וכו' אמר המלקט הם צרי יהודה ובנימין המוזכרים בעזרא ספר ראשון: \n",
+                "<b>וכן הוא מפורש ע\"י עזרא. </b>קשיא לי מאי מייתי ראיה משם לכלל שנתן אדרבא משם מוכח דאפי' דבר נידר ונידב אין מקבלין מידם דהא בדק הבית דבר הנידר ונידב היא ואעפ\"כ לא קבלו מהם וכן פסק ההלכה פ\"א דהלכות ערכין סי' י\"א ובפ\"ח דהלכות מ\"ע סי' ח'. ונלע\"ד דה\"ק וכן הוא מפורש ע\"י עזרא שאין מקבלין לבדק הבית או לחומת ירושלם דוקא משום דאין להם חלק בירושלם ובבית הא בשאר נדרים ונדבות מקבלין מהם דאיתרבו מאיש איש ובהכי ניחא נמי דלא קשו קראי אהדדי: \n",
+                "<b>שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו. </b>כך צ\"ל במשנה: ומה שכתב רעז\"ל ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם זהו פסוק אחר בספר נחמיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו שחייבין בקולבון וכו' </b>רפ\"ג דהלכות שקלים וסי' ב' ו': \n",
+                "<b>לוים וכו'. </b>סתמא כריב\"ז: \n",
+                "<b>אבל לא כהנים ולא נשים. </b>דכיון דאין ממשכנין לכהנים כמו לנשים כי היכי דנשים פטירי הכי נמי כהנים הר\"ש שיריליו ז\"ל: \n",
+                "<b>השוקל ע\"י אשה וע\"י קטן וע\"י עבד וע\"י כהן פטור. </b>כך כתב לשון המשנה החכם הר\"ש שיריליו ז\"ל: ופי' דהא קמ\"ל דאע\"ג דבהלואה הוא דיהיב להו ולימא כיון דהתחיל במצוה אומרים לו מרוק וליחייב בקולבון קמ\"ל דמיפטר דלא עדיף מכי יהיב כהן או עבד גופיה שקל להקדש: ואית דל\"ג אלא אבל לא נשים ומדלגים מלת כהנים וכן נמי לא גרסי מלת הכהן כלל ועיקר אלא השוקל ע\"י אשה וכו': אבל מכ\"מ שם רפ\"ג משמע דגריס השוקל על יד הכהן על יד אשה וכו' אבל על מלת כהנים כתב דאית דגרסי לה ואית דל\"ג לה. וכן ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה: \n",
+                "<b>ואם שקל על ידו וע\"י חברו חייב בקולבון א'. </b>כתוב בתוספת יום טוב פי' הר\"ב וכו' אבל הר\"ש שיריליו ז\"ל כתב ה\"ג ואם שוקל על ידו של חברו חייב שני קולבונות והרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל גרסי דאם שוקל על ידו ועל יד חברו חייב בקולבון א' ר\"מ אומר שני קולבונות ופירשו דמיירי שנתן סלע שלם עליו ועל חברו רבנן סברי כיון דלא נתן שקל חייב קולבון א' ואם נתן שקל פטור ור\"מ סבר דאף אם נתן שקל חייב ועתה שלא נתן מטבע שאמרה תורה חייב הכרע עליו ועל חברו. וקשה לגרסתם דבירוש' אמרי' דמתני' ר\"מ היא משמע דסתם לן תנא כר\"מ ועוד לפירוש דידהו כששקלו שני אנשים סלע א' אין חייבין אלא קולבון א' דקיי\"ל כרבנן. ול\"נ דחיייבין ב' קולבונות דכל חצי סלע חייב להכריע להקדש וכן כתב רש\"י ז\"ל במסכת חולין בפ\"ק ובבכורות והכי ס\"ל בירוש' בפירקין וכי תנן לקמן דכי חלקו חייבין בקולבון בקולבון שני קאמר כמו שאפרש לקמן על הירוש' בעה\"י. והנוסחא שכתבתי למעלה מצאתי בספר ישן מאד שנכתב בשנת חמשת אלפים ושבעים והיא העיקר וה\"פ אם נתן שקל על חברו חייב שני קולבונות דר\"מ ס\"ל דקולבון חייב מן התורה כדיליף וחד שדו ליה רבנן להכרע דאפי' בהדיוט איכא הכרע כדאמרי' צדק משלך ותן לו וכ\"ש להקדש עכ\"ל ז\"ל: ומ\"מ כולהו פירשו דבהלואה מיירי וטעמא הוי דאי בנותן לו במתנה הא קתני בסמוך השוקל על יד עני על יד שכנו וכו' פטור: והילך לשון הירוש' תני אלו חייבי' בקולבון קולבון א' ר\"מ אומר שני קולבונות מתניתא דר\"מ היא דר\"מ אמר כשם ששקלו תורה כך קולבונו תורה דא\"ר מאיר מין מטבע של אש הוציא הקב\"ה מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה ואמר לו זה יתנו כזה יתנו: \n",
+                "<b>הנותן סלע ונטל שקל. </b>תוס' פ' אלמנה ניזונית דף צ\"ט. ר' אלעזר אמר כולה דר\"מ היא אחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל ורב אמר כדברי הכל היא דאי כר\"מ שלשה חייב אחד שקל שהוא נוטל ואחד שקל שהוא נותן ואחד לדבר תורה דעתיה דרב שלשה קולבונות הם אתא ר' ירמיה ורב שמואל בר רב יצחק בשם רב שלשה קולבונות הם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוקל ע\"י עני וכו'. עד האחין והשותפי' וכו'. </b>הרמב\"ם ז\"ל גריס והשותפין בויו וכן ג\"כ שם ביד סימן ג' ד' הגרסא והשותפין בויו והראב\"ד ז\"ל השיגו שם ומגדל עוז הביא כמה ראיות להעמיד ולהחזיק דברי הרמ\"בם ז\"ל: אכן בירוש' ובהרא\"ש לא גרסי' ו': \n",
+                "<b>האחין והשותפין </b>פ' משילין (ביצה ד' ל\"ט:) \n",
+                "<b>כמה הוא קולבון וכו'. </b>פ' עשרון דף ק\"ק ברייתא תניא להיכן קולבון זה הולך לשקלים פי' לתרומת הלשכה עם שאר השקלים דברי ר\"מ ר' אלעזר אומר לנדבה פי' לשופרות לקייץ המזבח: והכא בירושלמי מסיים בה ר\"ש שזורי אומר רקועי זהב צפוי לבית קדש הקדשים בן עזאי אומר שלחנים היו נוטלין אותן בשכרן ויש אומרים להוצאת דרכים עד כאן: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים חֵצִי. </b>גרסי החי\"ת בציר\"י מפני שהוא מוכרת דלא אשכחן חֲצִי בפת\"ח מבלי סמיכות במקרא רק בפסוק אחד והוא ותני את החצי לאחת ואת החצי לאחת: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מצטרפין וכו'. </b>ביד ר\"פ שני דהלכ' שקלים וסי' ד' ובפ\"ג סי' ח' ט': \n",
+                "<b>לדרכונות </b>בכאף צ\"ל: וכתב הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"א שהדרכון משקלו שני סלעים וכן בפירוש וכן פי' ג\"כ רעז\"ל לקמן סימן ד' וכן כתב הרא\"ש ז\"ל כמו שאכתוב שם. ובבכורות פ' יש בכור (בכורות דף נ\"א) מייתי לה ואמרי' התם לדרכונות דוקא יכולין להחליפן ולא לשאר זהב שאינו טבוע וכתב רש\"י ז\"ל ובמסכת שקלים מפ' טעמא שמא תיזול מרגלית וכו' וה\"ה לכל שוה כסף שמא יזול ונמצא מפסיד אבל טיבעא לא זייל עכ\"ל ז\"ל. והיינו דתנן התם נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ מן השקלים. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דכתיב ביהוידע ויעשו ארון אחד ויתנוה ובשער בית ה' כך צ\"ל ופסוק הוא בדברי הימים. ומה שכתב ז\"ל ויקב חור בדלתו הוא פסוק אחר במלכים: \n",
+                "<b>בני העיר וכו' אם נתרמה התרומה נשבעין לגזברים וכו'. </b>כצ\"ל ומצאתי שנקד החכם הר\"מ הנז' ז\"ל נתְרְמה התי\"ו והרי\"ש שניהם בשב\"א. וכן במתני' דלקמן וכן ג\"כ נקד מלת נמְצְאו בשני שבאים וכן ג\"כ נקד מלת ממְעוֹת הקדש דבמתני' דבסמוך בשב\"א מפני שהיא סמוכה: וה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלת ממעות והגיה מן ההקדש: וביומא פ' שני שעירי (יומא דף ס\"ה) מייתי לה והתם מסיים בה ר' יהודה אומר עולין לשנה הבאה ואפשר שאותה היא תוספתא. ואיתה בתוס' פ' שני דייני דף ק\"ח: \n",
+                "ומה שכתב ר\"ע ז\"ל שבועה זו תקנת חכמים היא הכי מתרץ ר' יוחנן בירושלמי: ובבבלי במציעא פ' הזהב (בבא מציעא דף נ\"ח) מוקי לה ר' יוחנן כר\"ש דאית ליה פ' שבועת הדיינים קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהם ופרכינן עליה התינח עד שלא נתרמה התרומה אבל משנתרמה התרומה קדשי' שאינו חייב באחריותן נינהו דתניא תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות אלא א\"ר אלעזר שבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהו בני אדם מזלזלין בהקדשות אבל מדאורייתא פטור לגמרי דגבי שבועת שומרים כתיב רעהו ולא של הקדש וכדתנן התם: \n",
+                "<b>אלו ואלו שקלים </b>גרסי' אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב ברוב הספרים מצאתי שוקלים והפי' הוי כאילו אמר אם נמצאו וכו' שוקלין אלו ואלו כלומ' נותנים אלו ואלו לשקלים עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן שקל לחבירו וכו' </b>ביד פ\"ג דהל' שקלים סי' י' י\"א ובפ' ששי דהלכות מעילה סי' י\"ב י\"ג וכתב החכם ה\"ר שלמה שיריליו ז\"ל ה\"ג וכן נמצא בספר ישן הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקלו ע\"י עצמו אם נתרמה התרומה מעל השוקל שקלו ממעות הקדש אם נתרמה התרומה מעל ולא גרסי' בגמ' דבני מערבא כגרסת הספרים דגרסי בסיפא וקרבה הבהמה ואין לתמוה במה שכתוב בסדרי המשנה שלנו וקרבה הבהמה ולא כן בירושלמי דהא בבמה דוכתי אשכחן הכי וקשיא לי דהני תרתי בהבי וכולה חדא היא ודמיין אהדדי דהא כי הפריש שקלו ראובן מיד קדוש כדאמרי' וכו' א\"כ כי שקלו שמעון לעצמו גזלו מן ההקדש דהא לקמן תנן מותר שקלים חולין הא שקלים עצמן קדש ואין רשאי לשנותם וליהנות מהם וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל פ' ששי דהלכו' מעילה וז\"ל הפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו בין הוא בין חברו מעל ע\"כ וא\"כ תרי באבי למאי איצטריכו. ונ\"ל דצריכי דאי תני שוקל שקלו של חברו ושקלו ע\"י עצמו ה\"א בההיא מעל כי נתרמה משום דגבי שקל דשולק יד בהקדש חברו הוא אבל סיפא הקדש דידיה הוא ואין כאן שולח יד ועוד אי סברי ב\"ד דההוא גברא לא שקיל שקלי מיניה משכונא מש\"ה מעל דמזיק לחבריה טפי אבל גבי מעות הקדש אע\"ג דנהנה דלא שקלי מיניה משכונא אימא לא ואי תני שוקל מעות הקדש ה\"א בההיא משום דעומד ומוקדש הוא לקדושה אחרונה משנה מקדושה לקדושה הוא אבל שקלו של חברו דלקדושה דיהביה ראובן יהביה נמי האי גברא וכיון דחדא קדושה היא אימא לא צריכא. ומאן דגריס בסיפא וקרבה הבהמה אית ליה למיגרס נמי ברישא והיינו תנא דבי רבי דבירוש' וכן מצאתי גרסא דגריס הכי בתרוייהו קרבה הבהמה א\"נ תנא סיפא לגלויי רישא וה\"פ דמתני' לשקול על ידו בשבילו ושקלו ע\"י עצמו. ובגמ' ירוש' פריך דכי שקל ע\"י עצמו מאי הוי דהא כי יהיב להו לגזברים סתמא יהיב להו ולא קאמר להו בשבילי אני נותן דאין לך אדם שפורע שקלו שיאמר בשבילי אני נותן וכיון דהך שקל של חברו הוה אע\"ג דיהביה מדעתא דנפשיה כיון דסתמא יהיב ליה שקל בחזקת בעליו הוא דלגבי הקדש דברים שבלב אינם דברים ומשני ליה כגון דהאי דיהיב איניש מסויים של בית ר\"ג כדמפ' התם: \n",
+                "<b>אם נתרמה התרומה מעל. </b>אם כששקלו זה ע\"י עצמו נתרמה התרומה מעל מיד ואע\"ג דהדר שילם שקלו דשני: \n",
+                "<b>מִמעוֹת הקדש. </b>מִמְעוֹת בדק הבית אם נתרמה התרומה מעל ואע\"ג דהדר שילם שקלו והרא\"ש ז\"ל גריס בסיפא ונתקרבה הבהמה ולא היה בספרו כתוב ברישא ופירש דקאי נמי ארישא והיינו טעמא שאע\"פ שנהנה כבר אינו מועל עד שנעשה כל מצות הקדש דהיינו נתקרבה. ותניא פ' הנהנה במסכת מעילה מנין המוציא מקדש לקדש כגון לקח קני זבין ושקל שקלו או הביא חטאתו ואשמו ממטות של הקדש כיון שהביא מעל דברי ר\"ש ר' יהודה אומר עד שיזרק הדם ת\"ל למעול מעל ריבה ומתני' דהכא ר' יהודה וסבר ר' יהודה כיון דמקדש לקדש קמשני לא איתרבי למעילה אלא אחר שנעשה כל מצות הקדש שני אלו דבריו ז\"ל. ומה שכתב דקאי נמי ארישא יפה פירש דכולה חדא ותנא סיפא לגלויי רישא כדפרישית לעיל אבל מה שכתב ומתני' דהכא ר' יהודה היא ולא ר\"ש קשה לי בגווה טובא דהא כיון דנתרמה התרומה על כל שקל ושקל חלק כל ישראל יש ואין בשום שקל של שום אדם שום מרות בו דהא תורמין על כל ישראל כולן וא\"כ מה לי קרבה הבהמה או לא קרבה והא אין כאן תוספת ומגרעת בהקרבת הבהמה דהאי שקל ששקל ראובן ושקלו שמעון לעצמו ועוד קשה דקאמ' מאן דתנא נתקרבה כר' יהודה ולא כר\"ש ובירוש' אמרי' דמאן דתני נתקרבה הבהמה ר\"ש הוא ועוד דלדעתו מאן דתני נתקרבה הבהמה לענין דינא קפיד ובלאו הכי לא מעל ובירוש' אמרי' דלא תני ליה אלא משום דכהנים זריזין הן. וע\"ק דהא ר\"ל וכולי' ועוד דלשון אם נתרמה לא משמע הכי וה\"ל למיתני לא מעל עד שיתרמו תרומה ועוד למה להו בירוש' למימר טעמ' משום משכון הא זרקו עליו דם ומעל לר' יהודה הלכך מכל אילין לא סליק לן האי פירושא ואין לנו לפרש אלא על דרך הירוש' והראב\"ד ז\"ל בפי' ת\"כ נמי היה גורס נתקרבה הבהמה בסיפא ולא ברישא ומפ' וכו' ודבריו רחוקים ודחוקים ועוד שעושה גמרא מעצמו עכ\"ל ז\"ל בקיצור כל מאי דאפשר: \n",
+                "<b>מדמי מעשר שני. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ממעשר שני ומחק מלת מדמי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכנס מעות וכו'. </b>ירושלמי דנזיר פ' ב\"ש וביד שם פ\"ג סי' י\"ג ובפי\"ד דהל' מעשה הקרבנות סי' ח' ובפ\"ה דהלכות פסולי המוקדשין סי' ז': \n",
+                "<b>שאביא מהן שקלי </b>כצ\"ל. \n",
+                "<b>אלו לחטאתי </b>כצ\"ל. \n",
+                "<b>שאביא מהן חטאתי </b>כצ\"ל. וכתב שם הרמב\"ם ז\"ל אביא מהן חטאתי המותר חולין וכן יראה לי שהדבר קל וחומר בשאר הקרבנות שהמותר חולין ע\"כ והראב\"ד ז\"ל השיגו ומהרי\"ק ז\"ל טען בעדו שם עיין עליו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אר\"ש </b>מה בין שקלים לחטאת אלא שהשקלים יש להם קצבה ולחטאת אין לה קצבה כך צ\"ל. ואיתה שם בירוש' ר' יהודה אומר אף לשקלים אין להם קצבה. כתב הרש\"ש ז\"ל ר' יהודה מהדר לתרוצי טעמא דבית שמאי: \n",
+                "<b>היו שוקלין דדכונות. </b>מטבע של זהב הוא ונותנין בשביל מצות השקל דרכון ומשמע בירוש' ששוה שני סלעים וכן פי' הרמב\"ם והרא\"ש והטעם מפני שהיו עניים ומועטין היו נותנין דרכון בשביל מחצית השקל והרמב\"ן ז\"ל כתב מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות: \n",
+                "<b>חזרו לשקול סלעים. </b>שנתרבו יותר ולא היו צריכין לתת שני שקלים ודי בסלע לכל אחד: \n",
+                "<b>חזרו לשקול דינרין. </b>מפ' בירוש' פלגו סלע ונתנו כדינן מחצית השקל כל אחד ואחד: \n",
+                "<b>בקשו לשקול דינרין. </b>מפ' בירוש' דלא קבלו מהן ולהכי תנן ובקשו: \n",
+                "<b>יד כולן שוה. וכו' </b>כתב הרמב\"ן ז\"ל שיכול הצבור להוסיף וליתן יותר מתצי סלע ובלבד שתהא יד כולן שוה בו דכי אזהר רחמנא לא ירבה היינו ליחידי שלא ירבה ומ\"מ אין אדם רשאי לפחות וליתן פחות מחצי סלע בין יחיד בין מרובין כי אין כופר פחות מכן כדכתיב זה יתנו וגו' ע\"כ. ומ\"ש שיכול הצבור להוסיף יותר מחצי סלע הוא מוכרח דהא תנן דהיו שוקלין דרכונות דשוה שני סלעים והכי תנן נמי דשקלו סלעים ואם כן נקטינן שאין אזהרת לא ירבה אלא ליחיד וה\"נ אזהרת והדל לא ימעיט הוא ליחיד ולא לצבור דתרוייהו איתקוש להדדי וכי אמרי' בירוש' דלא קבלו מהן לאו משום דאין כופר נפש פחות מכאן אלא משום קרא דוהעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו ותקנתא דעזרא ובית דינו היא ומשום כבוד בלבד דאפי' קרא דולא ימעיט ליחידים הוא דאזהר עכ\"ל ז\"ל: ובירוש' מיישב דקרא דעזרא דנקט שלישית השקל ולא כתב מחצית השקל לאשמועי' שאדם חייב באחריות שקלו כל זמן שלא נתרמה תרומה שלישית לקנות ממנו קרבנות לצבור אבל לבתר הכי לשיירי הלשכה אזיל לחומת העיר וה\"ק קרא לתת עלינו חוב לפרוע השקל כל זמן שתורמין הלשכה שלישית השקלים ואפי' נתן ונאנס חוזר ונותן אבל אחר התרומה לא מיחייב תו כדאמרי' בירוש' לעיל דתקלין עתיקין אם נאנסו אין שוקלין אחרים תחתיהן ואיכא מאן דמפ' התם דבא להשמיענו דמצות השקל בשלישות דהיינו למלאת הקופות שלש פעמים בשנה ובשלש קופות ובכל קופה ג' סאין ושלישית ר\"ל שלישות ושקל דכתי' מחצית השקל קאמר וקרי ליה שקל כלשון המשנה תנו שקל לבני וביד פ\"א דהלכות שקלים סי' ה' ו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר שקלים חולין </b>מנחות פ' בתרא דף ק\"ח: \n",
+                "<b>מותר עשירית האיפה. </b>דמנחת חוטא של ישראל אבל עשירית האיפה דכ\"ג פליגי אמוראי בירוש' והתם נמי במנחות דאיכא מ\"ד דמותרה ירקב: \n",
+                "<b>מותר קני זבין </b>כו' חטאות ואשמות חטאות יליף לה בת\"כ פ' י\"ז פיס' ג' [סי' שכ\"א] בפ' שמיעת קול מדכתיב באותה פ' והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה לחטאת ותניא התם נאמר כאן אשמו ונאמר להלן אשמו מה אשמו האמור להלן מותרו נדבה אף אשמו האמור כאן מותרו נדבה ופי' הראב\"ד ז\"ל נאמר להלן באשם מעילות אשמו מה להלן מותרו נדבה דילפי' מאשם תלוי דכתיב בי' לאשם אל הכהן וכתיב אשם אשם לה' ודרשינן ביה כל שבא משום אשמו מותרו עולת נדבה בשר לשם ועורות לכהן נמצאו שני כתובין קיימין אשם לה' ואשם לכהנים וילפינן חטאת ואשם בג\"ש דאשמו אשמו ואשמות באשם תלוי כתיבא דרשא ויהוידע הכהן דריש לה כדתנן לקמן פי\"ג שופרות: ובגמ' משמע דמותר אשם קרב עולה דוקא מן האלים בלבד: \n",
+                "<b>קני זבין </b>כולהו יליף בת\"כ בפ' אשם תלוי מיתורא דאשם אשם לה': (הגהה זה הכלל כל שהוא משום חטא ומשום אשמה נ\"א משום חטאת ומשום אשם נ\"א לשם חטאת ולשם בלמ\"ד): \n",
+                "<b>זה הכלל </b>בת\"כ פרשה כ\"א בפרשת שמיעת הקול משמע דאתא לרבויי אשמו של מצורע אע\"ג דלא בא על חטא אלא להכשיר ידיו לבהונות והכי אמרינן פ' הרי עלי עשרון דהא דתנן פי\"ג שופרות ששה לנדבה חדא מינייהו כנגד אשמו של מצורע דמותרו לנדבה וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפ' שני דהלכות שקלים והכי איתא בתוספתא: \n",
+                "<b>מותר עולה לעולה מותר מנחה למנחה </b>ישמרם עד הבאת מנחה אחרת וכל הני מיירי כגון דאמר אלו לעולתו או למנחתו אבל אמר אביא מהן מותרן חולין ולהכי תני להו בהדי קני זבין וחטאות לומר דדמיין להדדי דכי היכי דחטאות ואשמות דוקא דקאמר אלו כדאמרינן לעיל בפירקין הכי נמי הני דסיפא וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל פ\"ה דהלכות פסולי המוקדשין ואין דעת הראב\"ד ז\"ל כן בהשגות ואין נראין דבריו: \n",
+                "<b>מותר שלמים וכו' </b>נקוט האי כללא בידך דבר הבא לנדבה לאותו דבר עצמו ודבר הבא לחובה לעולת נדבה חוץ מפסח כדתנן במתני' מותר פסח לשלמים בין הפריש מעות ונותר מהן בין הפריש פסח ואבד והקריב אחר תחתיו ואח\"כ נמצא קרב שלמים וחזה ושוק ניתן לכהנים אבל לגבי זמנן הוו כפסח וזמנן ליום ולילה והכי איתא בפסחים פרק האשה ובתוספתא דזבחים פ\"ח וה\"ה אם נתערבו שלמים בפסח דזמנן ליום ולילה וחזה ושוק ניתן לכהנים ובירוש' מפ' דדוקא בן שנה וזכר מן הצאן ובכל הני דמי לפסח: \n",
+                "<b>מותר נזירים לנזירים </b>גבי מעות לקרבנות נזירים כההוא עובדא דשמעון בן שטח כדאיתא בבראשית רבה בפ' מקץ: \n",
+                "<b>מותר נזיר לנדבה </b>כגון דאמר לנזיר זה לנדבה בירושלמי מפ' דהלכתא גמירי לה והאי מותר דהוי נדבה היינו מותר הקרבנות דאילו מותר הלחם בירוש' אמרי' דירקב ובירוש' מפ' אי דוקא קרב חטאתו לבסוף או אפי' שלמים לבסוף: \n",
+                "<b>מותר עניים לעניים </b>כגון שנותר מפרנסתם יתנו לעניים אחרים: \n",
+                "<b>מותר עני לאותו עני </b>כגון דאמר לעני זה הוי לאותו עני והכי איתא בתוספ' בהדיא דתניא התם מותר נזירים לנזירים מותר מצורעים למצורעים אם אמר לנזיר זה למצורע זה מותרו נדבה מותר עניים לעניים מותר שבויין לשבויין אם אמר לעני זה לשבוי זה מותרו שלו ע\"כ: \n",
+                "<b>מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו </b>ותניא בברייתא ומייתי לה פ' נגמר הדין כיצד גבו למתים סתם זהו מותר מתים למתים גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו וכולהו מתפרשי הכי ולהכי תני להו בהדי הדדי דדמיין להדדי עכ\"ל הר\"ש שירליו ז\"ל: מותר נזירים וכו' ירושלמי [נזיר] פ' ואני [פ\"ד ה\"ד]: מותר עניים לעניים הרא\"ש פ\"ק דבבא בתרא דף קפ\"ח ובטור י\"ד סימן רנ\"ג ותשובות הרשב\"א ז\"ל סי' תרי\"ז: וכן צריך להיות סדרא דגרסא דמתני' מותר פסח לשלמים מותר נזירים לנזירי' מותר נזיר לנדבה מותר שבויין לשבויין מותר שבוי לאותו שבוי מותר עניים לעניים מותר עני לאותו עני מותר מתים למתים וכו' וכן הוא בירוש' אף של כתיבת יד וכן פירש הר\"ש שיריליו ז\"ל בסדר זה כדלעיל: ובבא דעניים סמיכה לבבא מתים וסימניך עני חשוב כמת ובבא דנזיר מסתברא נמי דסמוכה לבבא דמותר פסח לשלמים דהוי קרבן דומיא דכל הנך דלעיל דברישא דמתני: \n",
+                "<b>מותר מתים למתים וכו' </b>סנהדרין פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ח) ודומה דההיא דהתם ברייתא היא שיש שנוי לשון ויתור קצת. וכתב שם נמוקי יוסף דף רפ\"ה ואי קשיא אמאי ליורשיו נימא אדעתא דידיה יהבי אדעתא דיורשי לא יהבי כדאמרי' בב\"ק אדעתא דאריא אפקריה אדעתא דכ\"ע לא אפקריה וי\"ל דלא אמרי' הכי אלא בהפקר שאינו מוציאו מרשותו אבל במתנה שנותן לחברו ומוציאו מרשותו בודאי לא על דעת שיחזירו לו כלום עשה ועוד דבר מועט מסתמא כל א' גמר ויהיב עכ\"ל ז\"ל: וביד רפ\"ט דהלכו' נזירות ובפ\"ט דהלכות מ\"ע סי' י\"ח ובפ\"ה דהלכות פסולי המוקדשין סי' ח' ט' ובטור י\"ד סי' שנ\"ו ופי' הרמב\"ם ז\"ל שאין כל הדברים הללו אמורים אלא בשאין שם צורך הכרחי ולא הסכימו הזקנים ואנשי המדינה הפך זה אבל אם הסכימו עושין כפי הסכמתן והכי מוכח בירוש' וגם בבבלי וכן פי' ג\"כ נמוקי יוסף בפ\"ק דב\"ב דף קס\"ד גבי בבא דמותר עניים לעניים וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>נְפַשׁ על קברו </b>כך מצאתי מנוקד בפירוש משנה כתיבת יד הנון בנקודת שבא והפא בפתח: ופירשו ז\"ל למה נקרא הציון נפש על שם שהוא משכן הנפש ששורה עליו: ולשון התוספת' ר' נתן אומר יעשה זילוף לפניו או דימוס על קברו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה וכו' </b>ביד בפ' שני דהלכות שקלים סי' ד' ה' ופי' הוא ז\"ל ומפני זה סדרו להוציא מהם בשלשה פרקים כדי לפרסם הדבר ר\"ל שמפרסמין ומודיעין כי בחג הפסח חובה להביא תרומת המקום הקרוב ואשר הוא רחוק ממנו בעצרת ואשר הוא יותר רחוק בחג הסוכות והוא אמרם הלין דקריבין בפרס פסח והלין דרחיקין בפרס עצרת והלין דרחיקין מנהון בפרס החג ע\"כ: וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל וז\"ל ופי' הרא\"ש ז\"ל בפרקא קמא תורמין את הלשכה ממלאין את הקופות הקטנות שכתוב בהן א' ב' ג' מקופות הגדולות של הלשכה לצורך הוצאת קרבנות הרגל כדאמרינן בפ\"ק בירוש' לעשות פומבי כלומר משום פרסום כבוד וכשם שמה שמוציאין מן הכרי הגדול קרוי תרומה והמותר חולין כן קראו חכמים מה שתורמין בקופות הקטנות תרומה משום דפרוס סוכות מה שנותר בקופות הגדולות הוי שיריים וכל קדושת אותן שקלים הנותרים מתחללת וחלה על השקלים הנכנסין בקופות הקטנות ומש\"ה קרוי תרומת הלשכה בכולה מכלתין ע\"כ: \n",
+                "<b>בפרס הפסח </b>ט\"ו הוי קודם הפסח דהיינו יום כ\"ט באדר לדידן דקיימא לן דלעולם אדר הסמוך לניסן חסר והא דלא תנן בכ\"ט באדר כדתני בן עזאי מפ' בפ' מעשר בהמה משום דס\"ל לר' עקיבא דזימנין עבדינן אדר חסר וזימנין מלא הלכך לא פסיקא ליה למיתני בכ\"ט באדר דזימנין דבשלשים באדר הוא דהוי והרמב\"ם ז\"ל בפ' שני דהלכות שקלים כתב באחד בניסן ואיני נכון דמאחד בניסן עד הרגל י\"ד יום הוו ולר' עקיבא פעמים בכ\"ט באדר ופעמים ביום שלשים של אדר ולבן עזאי לעולם בכ\"ט כדמפ' בפ' מעשר בהמה ובהלכות מעשר בהמה פסק כר' עקיבא ולא כר\"ע אלא בכ\"ט דהכי קיימא לן כבן עזאי דלעולם אדר הסמוך לניסן חסר: \n",
+                "<b>בפרס עצרת </b>היינו יום ל\"ה לעומר: \n",
+                "<b>בפרס החג </b>היינו בכ\"ט באלול דוקא דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר: \n",
+                "<b>והן הן גרנות של מעשר בהמה דברי ר' עקיבא </b>הא דלא תנן בכ\"ט באלול לר' עקיבא אגב דתני פרס הפסח ופרס עצרת תני נמי פרס החג ור' עקיבא סבר דר\"ה דמעשר בהמה תשרי כר\"ש: והני תנאי דאפליגו לענין מעשר בהמה הוא דאיפליגו אבל לתרומת הלשכה כולהו מודו לשיעורא דתנא קמא עכ\"ל הר\"ש שיריליו ז\"ל: אבל תוס' ז\"ל כתבו בפרק האיש מקדש (קידושין דף נ\"ד) פרס עצרת הייט אחד בסיון: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל כך זמנים אלו קובעין לאסור הבהמות וכו' הקשה הר\"ס ז\"ל וא\"ת לפי דין התורה שאלו הזמנים אינן קובעין ומותר לאכול ולמכור אע\"פ שלא עישר א\"כ היכי שייכא מצוה זו שמצות עשה מן התורה היא לעשר כמו שלמדו בת\"כ מפסיקים שהוא בעמוד ועשר וי\"ל שהמצוה היא שר\"ח אלול ר\"ה למעשר בהמה כמו ששנינו בר\"ה פ\"א וכל הנולדים מא' באלול עד א' באלול של שנה האחרת נקראים ישן לגבי מה שיולד בשנה האחרת ואין מעשרין מזה על זה שאין מעשרין מן החדש על הישן א\"כ כשיגיע ר\"ח אלול שנה האחרת מצוה לעשר כל הנולדים בשנה שעברה ואין לאכול מהם עד שיעשר כמו קביעות הגרנות שקובעין מדברי חכמים ע\"כ: \n",
+                "<b>ואי אפשר לעשר ביום טוב </b>ביד פכ\"ג דהלכות שבת סי' י\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשלש קופות </b>הרמב\"ם וסמ\"ג ז\"ל דעתם דתרי גווני קופות איכא אבל הרא\"ש ז\"ל חולק אכן הרש\"ש ז\"צ הסכים לדעת הרמב\"ם ז\"ל שגם הראב\"ד ז\"ל לא השיג על הרמב\"ם ז\"ל בפ' שני דהלכות שקלים סי' ז' וסוף הפרק: ומתני' מייתי לה ביומא שלהי פ' הוציאו לו (יומא דף ס\"ב) והתם תני לה בשם ר' יוסי וכן נמי מייתי לה התם פ' שני שעירי (יומא דף ס\"ד) ודומה דההיא ברייתא היא ואיתה נמי במגילה דף כ\"א פרק הקורא עומד: \n",
+                "<b>וכתוב עליהן אלף בית גימל ר' ישמעאל אומר יונית היה כתוב עליהן אַלְפָא בֵיתָא גַמָא </b>כך מצאתי מנוקד: \n",
+                "<b>ה\"ג אין התורם נכנס לא בפרגוד החפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא וכו' </b>ול\"ג הכא המסומר: אחרי כן מצאתי בפירושי החכם הר\"ר שלמה שיריליו ז\"ל כתוב לשון המשנה כך אין התורם נכנס לא בפרגוד החפות ולא באנפיליא ואין צריך לומר במנעל ובסנדל ולא בתפילין וכו' ע\"כ והכי מייתי לה ביבמות פ' מצות חליצה (יבמות דף ק\"ב) אם אותה אינה ברייתא ופי' רש\"י ז\"ל שם ולא באנפיליא ואין צריך לומר מנעל וסנדל דבלאו חשד נמי אין נכנסין בהן לעזרה כדתנן בפ' בתרא דברכות דאיכא רמוס חצרי: \n",
+                "<b>מנעל וסנדל </b>של עור אלא מנעל של עור רך וסנדל של עור קשה ומבושל ע\"כ. והתם מוקמינן לה באנפיליא של בגד: ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל חפות ע\"ש שאצל הצואר כשיעור זרת נוהגין לשום בַכּוֹתוֹנֶת יריעה דקה תפורה שם מפני הזיעה ותרגם כתונת בירוש' פרגוד: \n",
+                "<b>ולא בתפילין ולא בקמיע </b>דלא תימא אכנס בתפילין ולא אהיה שעה אחת בלא עול מלכות שמים וכל הרוצה לטעות יטעה קמ\"ל לפי שאדם וכו': \n",
+                "<b>ואומר ומצא חן וכו' </b>משום דקרא דוהייתם נקיים משמע הסירו מעליכם החשד שהוא ברור וניכר שאתם מוציאין דבה על הארץ שאינה טובה בעיניכם אבל מי שאין בו חשדא נכרת אלא למתעקש לא שייך אלא מציאת חן דהוא טפי ומש\"ה מייתי קרא דומצא חן ע\"כ ובירוש' תני מדברים היו עמו בשעה שהיה נכנס ובשעה שהיה יוצא ופריך התם וימלא פיו מים וכאשר יצא יפלוט המים ונראה אם הם בשיעורם ובודאי לא יבלע מעות והמים בפיו לפי שיחסר מן המים או שיפלו לחוץ או שיבלעם ולמה להם לדבר עמו ומשני מפני הברכה שצריך לברך אקב\"ו להפריש תרומת שקלים ואם פיו מלא אינו יכול לברך כדאמרי' פ' שלשה שאכלו ימלא פי תהלתך וכן פי' הראב\"ד ז\"ל הר\"ש שיריליו ז\"ל: תו גרסינן בירוש' ר' שמואל בר נחמן בשם ר' נתן בתורה ובנביאים ובכתובים (הגהה מצאתי כתוב בספר שרש ישי אשר חבר הרב ר' שלמה אלקבץ ז\"ל פי' על מגלת רות בעלה ס\"ב וז\"ל דאע\"ג דאמרי' בירוש' דשקלים ר' שמואל בר נחמן בשם ר' נתן בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שצריך לצאת ידי הבריות כמו שצריך לצאת ידי המקום יובן זה בבריות אשר נתן להם האלהים מדע והשכל לא שיהיה אחרי לכל ויצטרך לצאת ידי חובתו גם מאיש שוגה ומפתי וזה ממה שאמר התרגום ארום גלי קדם כל יתבי תרע סנהדרין רבא דעמי כלומר עם כי ידעתי יש ויש פתאים ולצים יתלוצצו עלי לאמר ראו שופט ישראל שחמד יופי מואבית אחת בלבו ולאו כ\"ע דינא גמירי שהמואבית מותרת שזה שלשה ימים בלבד שנתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ע\"כ:) מצינו שצריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום בתורה מנין דכתיב והייתם נקיים מה' ומישראל בנביאים מנין דכתיב אל אלהים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע בכתובים מנין דכתיב ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם: גמליאל זוגא שאול לר' יוסי ב\"ר בין איזהו מחוור שבכולן והייתם נקיים מה' ומישראל דקרא דוישראל הוא ידע משום חשדא דע\"ז הוא וקרא דומצא חן נמי אתורה קאי דכתיב לעיל מיניה בני תורתי אל תשכח אבל קרא דוהייתם מיירי בממון וכולל והראב\"ד ז\"ל גריס איזהו חמור שבכולן ופירש איזו מצוה שבתורה חמורה יותר מכולן שידבק בה האדם והשיב לו וכו' הרש\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>של בית רבן גמליאל היה נכנס ושקלו וכו' </b> ",
+                "<b>עד שהוא אומר להן אתרום. </b>ביד שם פ' שני סי' ה'. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל מצאתי אומרי' תרום תרום שלשה פעמים פי' דל\"ג מלת תרום ג\"פ ופי' הענין הוא שהוא היה אומר אתרום והם אומרים לו תרום תרום ואח\"כ חוזר ואומר אתרום והם אומרים תרום תרום וכן בפעם השלישי ומה שהוא אמר אתרום והם היו אומרי' תרום תרום ולא היו אומרי' תרום פעם א' לבד כי כן הוא דרך הדבור שהשואל אומר הדבור פעם אחת והמשיב משיב לו שני פעמים וכדומה לזה מצינו גבי קדוש החדש במס' ר\"ה ראש ב\"ד אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש וכן דרך בני אדם לדבר שאחד אומר לחברו וכי דבר זה יפה בעיניך והוא משיב יפה יפה וכדומה לזה יש בדברי חכמים עכ\"ל ז\"ל:  "
+            ],
+            [
+                "<b>תרם את הראשונה. </b>ביד שם סי' ז':  ",
+                "<b>שלישית לא היה מחפה ולמה היה מחפה שמא ישכח ויתרום דבר התרום </b>גרסי'. ואית דלא גרסי במשנה ולמה היה מחפה ואפ\"ה מפרשים דקאי האי שמא ארישא אבל הרמב\"ם ז\"ל נראה דמפ' דקאי אסיפא אַלֹא היה מחפה שכן כתב ולא היה מחפה כדי שתהיה נכרת שבה סיים ויתחיל ממנה כשיכנס קודם עצרת ותורם הראשונה מן הגדולה שהיתה מגולה ומחפה אותה ותורם השנייה מן הגדולה שתרם ממנה בראשונה תחלה ומחפה אותה ותורם השלישי' מן הגדולה הסמוכה לה ואינו מחפה אותה כדי שיתחיל ממנה בתחלה בפעם שלישית כשיכנס בתשרי ע\"כ. ועיין בסמ\"ג עשין סימן מ\"ה שחלק עליו. וז\"ל הר\"ש שיריליו ז\"ל תרם את הראשונה ומחפה בקטבלאות בקופות גדולות של לשכה מיירי של כ\"ז סאין ומכסה את הראשונה דהיינו מזרחית והנני נותן להם שמות כדי שיצטייר בנקל ראשונה מזרחית שנייה אמצעית שלישית מערבית וחפה את המזרחית בעור קטבלא דהיינו בחפוי עורות שלוקים תפורים זה בזה דהיינו כשמילא ממנה קופה הקטנה אותה שכתוב בה אלף ואח\"כ הולך וממלא מן האמצעית קופה שכתוב בה בית ומכסה אותה ג\"כ וממלא מן המערבית קופה קטנה שכתוב בה גימל ומניח אותה פתוחה כדי שיניח בה תקלין חדתין הנגבין באותו שופר של מקדש וכשיחזור ויתרום בפרוס שבועות היה מתחיל ממנה שתהא ראשונה אותה שמניחין בה תקלין חדתין ויתרמו קופת אלף ראשונה מאותה שיש בה שקלים שלא תרמו מהן דהיינו מן המערבית וקופה קטנה בית מן האמצעית וסוגרם וקופת גימל מן המזרחית ומניחה פתוחה ונותנין בה תקלין חדתין הנגבין מפרס שבועות ואילך ובפרס סוכות מתחיל מן המזרחית ותורם הראשונה ממנה דהיינו מדבר שאינו תרום וקופת בית מן האמצעית וקופת גימל מן המערבית נמצא שתרומת פרס פסח כולן מלאות תקלין וחדתין ובפרס שבועות חדתין במערבית ובפרס סוכות חדתין במזרחית והיינו דתני תנא כדי שלא ישכח ויתרום דבר התרום שלעולם יתרום ממה שלא תרם ובסוכות שומט הקטבלאות ונעשו כולן שיריים דמשם ואילך השקלים הבאים נעשין כולן שיריים כדאיתא בירוש' דעתיקי הוו והולכין לחומת העיר כדין שיירי לשכה ומה שפירש הרמב\"ם ז\"ל אין נראה בעיני וכבר השיג הראב\"ד ז\"ל ואף הסמ\"ג חלק עליו בזה ע\"כ:  ",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל נלע\"ד שבמקום ממתנות שסביב ארץ ישראל צריך לכתוב מעיירות שסביב ארץ ישראל. או ממדינות שסביב וכ'. עוד בפירושו ז\"ל ומ\"מ בכל פעם ופעם היו תורמין על שם כל ישראל ע\"כ. אמר המלקט בפ' שני דהלכו' שקלים לא מצאתי שכתב כן בספר המוגה אלא בשנייה ובשלישית אבל בראשונה כתב לשם ארץ ישראל ע\"כ ומ\"מ נראה דלאו דוקא דגם בראשונה היה תורם על שם כל ישראל שכך כתב אחרי כן כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה ועל הגבוי שעדיין לא הגיע ללשכה ועל העתיד לגבות כדי שיהיו אלו השקלים שהוציאן להסתפק מהם כפרה על ישראל וכאילו הגיעו כל שקליהם ללשכה ונתרמה מהן תרומה זו ע\"כ:  ",
+                "<b>לשם בבל ולשם מדי. </b>ביד פ\"א דהל' שקלים סי' ח'. ולשון מתני' שם בפ' שני סי' ח' כמו שרמזתי:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התרומה מה היו עושין בה וכו'. </b>ביד רפ\"ד דהלכות שקלים וסי' ה' ו': \n",
+                "<b>תמידין ומוספי'. </b>וכ' פי' הר\"ש שיריליו ז\"ל דכתי' ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד דהיינו צרכי אהל מועד דכתיב בעזרא והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו והיינו על עבודת אהל מועד דכתב רחמ' ומפרש ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו ללחם המערכת היינו לחם הפנים ומנחת התמיד הייכו נסכי תמידין וה\"ה לנסכי מוספין דכולהו עולות ולעולת התמיד היינו תמידין שבתות חדשים ומועדים היינו עולות מוספים. קדשים היינו זבחי שלמי צבור. ולחטאות היינו שעירי ר\"ח ושל מועדות דמיקרו חטאות הצבור וכל מלאכת בית אלהינו לרבות עומר ושתי הלחם וקטרת וכל מידי דעבודת פנים: \n",
+                "<b>וכל קרבנות צבור. </b>לאתייי קטרת ומלח ועצים דאמרי' פ' הקומץ רבא דמתרומת הלשכה הן באין אבל פר העלם של צבור ושעירי ע\"ז פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון בפ' התכלת מהיכן באין ע\"כ. לשון החכם ה\"ר סולימאן ז\"ל: \n",
+                "<b>שומרי ספיחים וכו' </b>וא\"ת והאיך מותר להקריב העומר מן הספיחי' השמורים הא ניחא להרמב\"ם ולהרמב\"ן ולרש\"י ז\"ל שסוברים שאע\"פ שאסור לשמור אין הפירות נאסרין אלא למי שסובר שהספיחי' הנשמרין אסורין מאי איכא למימר ותרצו התוס' בפ\"ק דר\"ה דף ט' דלא הויא שמירה ממש דלא היו צריכין לשמור מבני אדם דמאליהן היו פורשים כשהיו יודעין שהן לצורך העומר ולא היו שומרים אותם אלא מבהמה חיה ועוף ומ\"מ עדיין קשה התינח לרבנן דס\"ל שאין הספיחי' אסורין אלא מדברי סופרים דאיכא למימר דלא גזרו במקום מצוה אלא לר' עקי' דס\"ל שהספיחין אסורין מדברי תורה מאי איכא למימר ומתרץ בירושלמי אמתני' דשומרי ספיחין עשאוהו כחמשה דברים באין בטומאה ואינם נאכלין כדאיתא במתני' פ' כיצד צולין וזה הירושלמי הביאו הראב\"ד ז\"ל בפירושו על תורת כהנים פ' בהר סיני ע\"ש. ומשמע שם מפירושו ז\"ל שמה שמקשה הירוש' ומתרץ הוי אליבא דר' עקי' ואם תעיין בירוש' תמצא שאינו מזכיר כלל ר' עקיבא אדרבא משמע התם דשקיל וטרי אליבא דרבנן דס\"ל שאין הספיחי' אסורין מן התורה אלא אם יהיו נשמרין וזה מסייע לסברת התוספות שסוברים שפירות שביעית הנשמרין אסורין מן התורה וכפשט הברייתא דת\"כ מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור אלא שאין הירוש' סובר כתירוצם שלפי תירוצם שיירי העומר נאכלין ולפי הירוש' אינם נאכלין ואפשר שלא ראו הירושלמי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>שומרי ספיחים </b>מציעא פ' הבית והעליה דף קי\"ח ומנחות ר\"פ כל קרבנות (מנחות דף פ\"ד) רמי ליה רמי בר חמא לרב חסדא היכי מקרבינן עומר מספיחי שביעית והא בעי לשרוף קומץ ע\"ג המזבח ורחמנא אמ' גבי שביעית לאכלה ולא לשריפה והא יכול להביא משל כרמל דאשתקד אע\"פ שהיא תבואה ישנה ומסיק ר' אלעז' משו' דרחמנא אמ' ראשית קצירכם דבשעת הבאה להוי ראשית קציר דהאי תבואה ואי מייתי משל אשתקד אינו מביא מראשית שהרי נקצר מאשתקד וסוף קציר שנה שעברה הוא בשעת הבאה ועוד דבכורים כתיב בין בעומר בין בשתי הלחם דמשמע דבעינן שיהו בכורים בקצירה הלכך לא אפשר שאם אינו מביא של שביעית נמצא עומר בטל ורחמנא אמ' בעומר לדורותיכם שאי אפשר לבטלו. ובס\"פ בתרא דיבמות דף קכ\"ב וגם בפ\"ק דר\"ה דף ט' הקשו התוס' דהא דבר השמור בשביעית אסור כו' וכתבו שם עוד ומופקר נמי לא שרי לבצור אלא ע\"י שנוי ובת\"כ דקתני מן המשומר אי אתה בוצר היינו אפי' ע\"י שנוי ע\"כ ואיתא נמי למתני' בתוס' בפ\"ק דר\"ה דף ט' ובס\"פ קמא דבכורות: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אף הרוצח מתנדב ש\"ח א\"ל אף אתה אומר וכו'. </b>ה\"ג ברוב הספרים וכן מייתי לה בירוש' פ\"ד דתעניות דף ס\"ח ובפ\"ק דמגלה דף ע' אבל בס\"פ הבית והעליה לא משמע הכי גם בפי' הר\"ש שיריליו ז\"ל מצאתי ר' יוסי אומר רצה מתנדב ש\"ח דס\"ל דודאי ימסרום יפה יפה אם אתה אומר כן אינם באין משל צבור אם נשמע לך לא יביאו שתי הלחם ועומר משל צבור דשמא לא ימסרם יפה יפה דנוח לו שיקריבום משלו כיון שאין העומר ושתי הלחם אלא פעם אחת בשנה הכי משמע להו לבעלי הירוש' פירושא דהא פלוגתא והכי אית ליה לרבא פ' הבית והעליה לחד לישנא ומש\"ה מוקמי' בירוש' ברייתא דכתנת כר' יוסי ובפ' א\"ל הממונה מפ' דשמעי' מההיא ברייתא דלא חיישי' שמא לא ימסרום יפה יפה ע\"כ ושם בפ' הבית והעליה בלשון שני דרבא מוקמינן פלוגתייהו דבחיישי' לבעלי זרועות קמיפלגי פי' שאם לא נוציא עליהם קול שהן של הקדש יש בעלי זרועות שלוקחין אותן בחזקה ולעצמן דת\"ק סבר דתקינו רבנן למיתב ליה ד' זוזי כי היכי דלישמעו בעלי זרועות וליפרשו מינייהו ור' יוסי סבר לא תקינו ומאי אתה אומר אינם באין משל צבור ה\"ק ליה מדבריך דקאמרת ישמרם חנם לדברינו דס\"ל דתקינו רבנן ד' זוזי מן התרומה לשומרי ספיחים וזה מוחל עליהן ונמצאו לו בתרומה ד' זוזים שאין לצבור חלק בהם ואם קונים מהם תמידין ומוספי' ושאר קרבנות צבור אין תמידין באין משל צבור וכן כי אתא רבין א\"ר יוחנן חוששין לבעלי זרועות איכא בינייהו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה ושעיר וכו' </b>ביד שם ורפ\"א דהל' פרה אדומה ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל כיון דשעיר הנעשה בפנים בא מתרומת הלשכה דחטאת הוא ה\"נ הך דעזאזל: \n",
+                "<b>ה\"ג ושעיר המשתלח ולשון של זהורית. </b>ופי' הרמב\"ם ז\"ל והסמ\"ג דהיינו אותו שבין קרניו שהיה מלבין ובו היה נראה כפרת ישראל לכך בא מתרומת הלשכה וקשה דבסיפא תנן כבש שעיר המשתלת ולשון שבין קרניו באין משיירי הלשכה וכי תימא דתרי לשון של זהורית הוו חד קשור בסלע וחד קשור בין קרניו וההוא דקשור בסלע הוא דתנן דאתי מתרומת הלשכה ליתא דהא התם בהר חולקו כדתניא פ' שני שעירי ולא משמע דמעיקרא קונה הלשון לחצאין לכך נראה דלשון של שעיר המשתלח כולו בא משיירי הלשכה והך דרישא בלשון פרה אדומה מיירי וכן פי' הרא\"ש ז\"ל דכתי' ושני תולעת והשליך אל תוך שריפת הפרה וה\"ה לעץ ארז ואזוב דאתו משל צבור דהא צורך חטוי של פרה הוא אלא משום דבעי לפלוגי בין לשון דפרה ללשון דשעיר המשתלח תנא ליה הלשון והכי איתא בתוספתא ע\"כ: ובירוש' איכא מ\"ד דלשון של פרה משקלו שתי סלעים ומחצה משום דבעיא שתהא כבדה ותפול בתוך עומק האור כדכתי' אל תוך שריפת וכן נמי איתא ביומא פ' טרף בקלפי (יומא דף מ\"ב:) \n",
+                "<b>כבש פרה </b>שם ביד פ\"ד סי' ח': \n",
+                "<b>אמת המים. </b>פירש הרא\"ש ז\"ל אמת המים העוברת בעזרה אם צריכה תקון והרמב\"ם ז\"ל פ\"ד דהלכו' שקלים כתב אמת המים שבירושלם וכן נראה דגריס לעיל שלהי פ\"ק בירושלמי אין מקבלין מהם לא לאמת המים ולא לחומת העיר וההוא אמת המים שבירושלם קאמ' דמוכח ליה מקרא ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם: \n",
+                "<b>וכל צרכי העיר. </b>בירוש' איכא מ\"ד דחומות העזרות והמזבחות אתו משיירי הלשכה נמי והכי משמע קרא נמי דכתי' ויקבוץ את הכהנים הלוים ויאמר להם צאו לערי יהודה וקבצו מכל ישראל כסף לחזק את בית אלהיכם ומהו הכסף אותו הניתן מדי שנה בשנה דהיינו שקלים ומשמע דמותר השקלים לחזק בדק העזרות היה וגם במלכים נמי כתיב דבין כסף עובר דהיינו שקלים וכסף ערכין וכסף נדבת בדק הבית כולהו הוו לבדק הבית ושקלים היינו המותר הרש\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וחומות העיר. </b>פ' האיש מקדש (קידושין דף נ\"ד:) \n",
+                "<b>וכל צרכי העיר. </b>עיין במ\"ש בפ\"ק דסוטה סימן ו'. ומצאתי שנקד הר\"מ ז\"ל צרכי בדגש הכאף: \n",
+                "<b>אבא שאול אומר כבש פרה וכו'. </b>ירוש' א\"ר חנן שחצות גדולה היתה בבני כהנים גדולים שהיו מוציאין בה יותר מששים ככרי זהב וכבשה של פרה עדיין היה קיים ולא היה רוצה שום כהן להוציא פרה הנעשית בזמנו בכבשו של חברו אלא סותרו ובונה אותו משלו התיב ר' עולא קומי ר' מני והא תנינן שמעון עשה שתי פרות לא בכבש שהוציא זו הוציא את זו אית לך למימר שמעון הצדיק שחצן היה אלא מעלה וסלסול הוא בפרה אדומה משום דאין עושין שתי פרות כאחת הבדיל לה ג\"כ כבש בפני עצמה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר שירי הלשכה. </b>כתובות פ' שני דייני גזירות (כתובות דף ק\"ו:) \n",
+                "<b>וְהַשׂכָר </b>גרסי' בשני קמצון: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים. </b>גרסינן והטעם מפ' התם בגמ' דילמא מתרמי ליה עניים ולית ליה זוזי ומצאתי כתוב ומהכא משמע דאין אסור אלא צדקה העומדת ליחלק אבל אי אינה עומדת ליחלק שרי ע\"כ וכן הוא בבית יוסף בשם ספר התרומות סוף סימן רנ\"ט: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל צריך לכתוב סימן הדלית קודם לשון המתחיל מותר התרומה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מותר התרומה וכו'. </b>שם בכתובות דף ק\"ו ומותר התרומה נקרא מה שנשאר בקופות כשהגיע ר\"ח ניסן וזהו הנקרא מותר תרומת הלשכה אבל מה שנשאר בלשכה שלא נתרם מעיקרא בקופות ונם כבר נעשה ממנו כל מאי דתנן לעיל סי' ב' המותר נקרא מותר שירי הלשכה ומובן כבר מפירוש ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>רקועי זהב לבית קדש הקדשים. </b>בירושי מפ' דהך סברא נמי ר' ישמעאל קאמר לה דצפוי כלי שרת חשיב ליה ולפי זה כן שיעור משנתנו דברי ר' ישמעאל שר' ישמעאל אומר מותר פירות לקיץ המזבח ומותר תרומה לכלי שרת: \n",
+                "<b>מותר תרומה לכלי שרת. </b>מקרא יליף לה ר' ישמעאל התם בכתובות דכתיב ואת שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>מותר תרומה לקיץ המזבח ומותר נסכים לכלי שרת. </b>פ\"ד דהל' שקלים סי' ב' ט' ואית דגרסי לקייץ המזבח בשני יודין ובנקודת צירי תחת היוד הראשונה: \n",
+                "<b>ר' חנינא סגן הכהנים אומר מותר נסכים וכו'. </b>מנחות פ' שתי מדות (מנחות דף צ') וביד פ\"ז דהל' כלי המקדש סי' י\"ג: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל מותר תרומה לקייץ המזבח שלצורך קרבנות הופרשה ע\"כ. אמר המלקט נראה שצריך להגיה ולהעתיק זה הלשון לעיל קודם הלשון המתחיל מותר נסכים גזברי וכו' שהרי כל זה הוא דברי ר' עקיבא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפרישין ממנה שכר </b>וכ'. שבועות פ\"ק דף י' וכריתות פ\"ק דך' ו' ומעילה פ\"ג דף י\"ד. כתבו שם תוס' ז\"ל דלא גרסי' מלת ממנה רק מפרישין שכר האומנין שמתרומת הלשכה היו מפרישין והכא לא איירי בתרומת הלשכה ומאי ממנה שייך ע\"כ ורש\"י ז\"ל נראה דגריס לה אלא ששם בשבועות וגם בכריתות פירש ממנה מן הלשכה אבל במעילה שם ספ\"ג פירש ממנה ממותר הקטרת כנגד שכר האומנין וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>ומחללין אותה על שכר האומנין. </b>נ\"א על מעות האומנים שר\"ל מעות שהופרשו לשכרן. וביד שם סוף הלכות שקלים וז\"ל וכך היו עושי' במותר הקטרת משיגיע ר\"ח ניסן מחללין אותה על שכר האומנים וחוזרין מעות השכר לקייץ המזבח ונוטלין האומנין מותר הקטרת בשכרן וחוזרין ולוקחין את הקטרת מהן מתרומה חדשה כדי להקריבה ממעות תרומה חדשה ואם אין להם תרומה חדשה מקטירין אותה מתרומה ישנה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם בא הַחדֶשׁ. </b>בירושלמי דשביעית פ' בתרא דף ל\"ט ודפ' ראוהו ב\"ד דף נ\"ח ובפ\"ק דסנהדרין דף י\"ח משמע דגרסינן החדש בנקודת חול\"ם החי\"ת וסגו\"ל בדלי\"ת. ועיין בתוספתא דפ\"ק דר\"ה ודפ' שני דשקלים: אח\"כ בא לידי פי' ה\"ר שלמה שיריליו ז\"ל על ירושלמי דמכלתין ומצאתי שכתב גם הוא ז\"ל כן כדברי וז\"ל ואם בא החדש בזמנו כלומר שלא נתעבר ניסן אלא כשהגיע יום שלשים של אדר קדשוהו וקראוהו ר\"ח ניסן ולא נעלמה הלבנה החדשה מעיני העדים כיון דר\"ח ניסן הוא בזמנו צריך לדקדק ג\"כ דהקטרת נמי תהא מתרומה חדשה ותרתי חדושין רמינן עלה ואם לאו אלא שנתעבר ניסן כיון דמן השמים נמי לא סייעו דיקרב מוסף ניסן בזמנו גם בזה אין מדקדקין אלא לוקחין אותה מן הישנה ובחד חדוש סגי ואפי' איכא תרומה חדשה לא קפדינן ומהך מתני' פרכינן עליה דרבי דאמר בפ' בתרא דשביעית דניסן לא נתעבר מימיו כדאיתא התם וראיתי שפירש הראב\"ד ז\"ל שאם הביאו שקליהם באחד בניסן לוקחין אותה מתרומה חדשה ואינו כן כמו שהוכחתי והחדש גרסי' בחולם וכן מצאתי במשנה דווקנית ישנה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל כגון קטרת או יינות שמנים וסלתות הקשה החכם ה\"ר סולימאן ז\"ל דהא קתני המקדיש נכסיו והיו בהן יינות שמנים וסלתות ימכרו לצרכי אותו המין ויביא בדמיהן עולות לכן נראה דהכא לא איירי אלא בקטרת דוקא והיינו דקרי להו דברים הראויין לקרבנות דקטרת לא חזיא ליחיד אלא לצבור אבל יינות שמנים וסלתות חזו נמי ליחיד עיין בפ\"א מהלכות ערכין וחרמים להרמב\"ם ז\"ל ואפשר לפ' דה\"ק והיו בהן דברים ראויין לקרבנות צבור כלומר שהוצרכו להם לקרבנו' צבור וזה כולל קטרת ויינות ושמנים וסלתות לר' עקיבא ינתנו לאומנין דס\"ל הקדש מתחלל על המלאכה ומודה הוא שאח\"כ חוזרין ולוקחי' אותם מתרומה חדשה ולדעת בן עזאי אין הקדש מתחלל על המלאכה ולקנותם מיד ההקדש מתרומה חדשה אי אפשר דאין הקדש מתחלל על הקדש הלכך מפרישין שכר האומנין וכו' ועיין בירושל' כי נראה משם שהיא מחלוקת אמוראים שיש מי שמפרשה בקטרת ויש מי שמפרשה אפי' בשאר דברים שהן צורך צבור ונראה דלענין דינא לא פליגי וכולהו מודו שדין שאר דברים כדין הקטרת וכמו שפירשנו עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אינה היא המדה </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א ל\"ג אינה ע\"כ ולפי זה נראה דמילות היא המדה גרסי' בתמיה. \n",
+                "<b>ומחללין אותם </b>כך צ\"ל ביד פ\"ח דהל' מעיל' סי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש נכסיו והיו בהן בהמות ראויות ליקרב ע\"ג המזבח. </b>בבא בתרא פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"א) וזבחים פ' טבול יום (זבחים דף ק\"ג) ותמורה פ' אלו קדשים (תמורה דף כ') ובר\"פ בתרא דף ל\"א ותוס' פ' שני דבכורות דף י\"ד וביד פ\"ה דהלכות ערכין סי' ז': \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר וכו' ר' יהושע אומר זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבו' ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות ושאר נכסים יפלו לבדק הבית. </b>כך צ\"ל ואית דגרסי ר\"א אומר זכרים ימכרו לצריכי עולות ונקבות ימכרו לצריכי זבחי שלמים: וכן בר' יהושע גרס' ונקבות ימכרו לצריכי זבחי שלמים פי' מלות לצריכי ביודין בין הריש לכאף: ובירוש' אפליגי אמוראי אי פלוגתייהו במקדיש שאר נכסים עם עדרו או בעדרו בלחוד ותו אפליגו אי טעמא דר' אליעזר משום דסתם הקדשות לבדק הבית אי משום דאין אדם חולק את נדרו ואכתוב קצת ממנו בסמוך: ועיין במ\"ש בפ' בתרא דתמורה סי' ב': \n",
+                "<b>ר' יהושע אומר וכו'. </b>מפ' בירוש' דס\"ל כר\"ש בן יהודה אליבא דר\"ש דמקדיש נקבה לעולתו דקדוש קדושת דמים ולא קדושת הגוף ואינה עושה תמורה: וז\"ל הבבלי שם בתמורה א\"ל ר' חייא ב\"ר אבא לר' יוחנן לר' יהושע דאמר זכרים עצמן נקבות היכי מקרבן שלמים הא מכח קדושה דחוייה אתו דכיון דזכרים קרבו עולות ודמי השלמים עולות מכלל דס\"ל דסתמייהו לעולה אקדשינהו וה\"ל כמפריש נקבה לעולה והיכי קרבי שלמים הא בעו לרעות כדקתני מתני' דהתם המפריש נקבה לעולה תרעה א\"ל ר' יהושע ס\"ל כר\"ש דפליג במתני' דהתם ואמר תמכר שלא במום דכל מידי דלא חזי ליה לגופיה לא נחתא ליה קדושת הגוף ופרכי' אימור דאמר ר\"ש גבי נקבה לאשם דליכא שם אשם על אמו דלא אשכחן אשם נקבה אבל גבי נקבה לעולה דאיכא שם עולה על אמו דהא אשכחן שם עולה נקבה בעוף אפי' ר\"ש מודה ועוד הא שמעי' ליה לר\"ש בברייתא דאמר המפריש נקבה לעולתו עושה תמורה אלמא נחתא לה קדושת הגוף א\"ל ר' יהושע ס\"ל כאידך תנא אליבא דר\"ש דתניא ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש אף לעולתו אין עושה תמורה דלא נחתא לההיא נקבה שהפריש קדושת הגוף לרעות: ור' יוחנן מפ' התם בירוש' טעמא דר' אליעזר דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש במה אנן קיימין אם בבית דירה הרי כבר נאמר ואם המקדיש יגאל את ביתו הא במה אנן קיימין במקדיש את נכסיו מכאן שסתם הקדשות לבדק הבית. ור' זעירא בשם ר\"ל מפ' טעמיה דר' יהושע דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש מבית ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה הכל קרב עולה לרצונכם תמים זכר מנין לרבות את הנקבות ת\"ל בקר לרבות את הנקבות בבקר לרבות בעלי מומין: \n",
+                "<b>אמר ר' עקיבא רואה אני. </b>וכולי' כצ\"ל: \n",
+                "<b>שר' אליעזר השווה את מדתו. </b>פי' הר\"ש שיריליו ז\"ל השתא משמע משום דקאמר בין זכרים בין נקבות ימכרו ור' יהושע חלק דבזכרים קאמר יקרבו עצמן ובנקבות קאמר ימכרו ויביאו עולות ולא קאמר דירעו עד שיסתאבו ובירוש' מאי ביניהון פי' מ\"ט דר' עקיבא דקאמר דר' יהושע חלק מדותיו ור\"א השוה מדותיו והא מדותיהן של זה ושל זה שקולין ואין טעם מכריע לנטות לזה מלזה דהא לר\"א זכרים עולות קרבי ולר' יהושע נמי ונקבות לר\"א זבחי שלמים ולר' יהושע נמי ומשום דיליף מקרא דהכל קרב עולה קאמר דיביאו בדמיהן עולות ולר\"א רצו מביאין בדמיהן אבנים לבדק הבית דהא לבדק הבית אזלי הא בהא שוין דר' יהושע טפי מדר\"א ואי משום דלר\"א דמי הכל אזלי בדק הבית ולר' יהושע אזלי בהמות לגזבר דמזבח ושאר נכסים לבדק הבית בהא לא שייך חילק מדותיו דלא שייך בשאר נכסים קדשי מזבח ומשני רב אמר שבטא דכרכדא ביניהן פי' הכאה ששובטין בכרכד להשוות השתי שיהו נוחין להתפרק העליונים מן התחתונים לארוג ובלא האי כלי הן יכולי' לארוג אלא שהוא בקושי וה\"נ לר' אליעזר איכא שבטא דכרכדא שהקרבנות מתוקנות יותר ולר' יהושע אינם מתוקנות כלומר טעמא דר\"ע דראה דברי ר\"א לאו משום דמדותיו שוין הוא דהא לר' יהושע נמי שוין כדאמרן אלא דעולות ושלמים הקרבין לגבי מזבח לר\"א מתוקנים יותר מלר' יהושע דדילמא ספק הוא אי אקדשינהו למזבח או לבדק הבית ולר' אליעזר מתוקן זה ור\"ע ה\"ק רואה אני את דברי ר\"א שבכלל דבריו דברי ר' יהושע ובדברי ר' יהושע אין נכללין דברי ר\"א כן נר' לע\"ד עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדיש נכסיו והיו בהן דברים ראויין לגבי מזבח יינות שמנים וסלתות ועופות. </b>כצ\"ל ומייתי לה בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"א.) \n",
+                "בפי' רעז\"ל כל מה שהם נודרים וכו' כתב עליו הר\"ס ז\"ל נראה מדבריו דלאו דוקא יינות ושמנים ועופות דה\"ה בהמה ראויה למזבח ולפי זה ר' אלעזר דהכא ס\"ל כר' יהושע דלעיל וכן פי' הראב\"ד ז\"ל ויפה עשה שלא פסק הלכה כר' אלעזר לפי שכבר פסק כר\"ע דס\"ל כר' אליעזר אמנם הרמב\"ם ז\"ל סובר דוקא יינות שמנים ועופות לפי שאין להם פדיון אם נפסלו אבל בהמה שיש לה פדיון פסק כר\"ע והכא פסק כר' אלעזר ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אלעזר אומר ימכרו לצרכיו אותו המין ויביא בדמיהן עולות. </b>כתב הראב\"ד ז\"ל בפי' ת\"כ ואע\"ג דאמרי' בעלמא שאין לעוף פדיון ה\"מ היכא דקדש קדושת הגוף ונסתאב כגון יבש גפה ונקטעה רגלה דפסול משום מחוסרי אבר אבל הכא מעיקרא לא חלה עליה קדושת הגוף דכתי' בבקר ולא בעופות ומ\"מ יביא בדמיהן עולות דהא בכלל כל נדריהם לה' לעולה הוו שהרי ראויין הן לבוא בנדר ונדבה ע\"כ. וסלת יין ושמן יש להם פדיון ואפי' טהורין עד שלא קדשו בכלי כדאמרינן פ' המנחות והנסכים ולא קשיא ולא מידי הר\"ש שיריליו ז\"ל: וכך כתב ג\"כ בהשגות שם בהלכות ערכין פ\"ה סי' ה' ונראה שגורס כאן ר' אלעזר בלתי יוד שכתב שם דר' אלעזר ס\"ל כר' יהושע וכן כתוב שם בכסף משנה שהוא ר\"א בן שמוע וכמו שכתב ג\"כ רעז\"ל וז\"ל ספר קרבן אהרן בפרשת ויקרא פ' ששי ג\"כ ר' אלעזר כר' יהושע ס\"ל ומאי דאמר שהעופות ימכרו ולא יקריב הן עצמן עולות משום דכתיב בבקר ולא בעופות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד לשלשים יום וכו'. </b>פי' הראב\"ד ז\"ל הגזברין משערין כמה קנו בשלשים יום מהדברים הצריכין ללשכה וכל מי שמכר להם יינות שמנים וסלתות רצה לחזור בתוך שלשים יום אין שומעין לו ואם נשפכו בעזרה נשפכי לו והכי איתא בתוספתא אחת לשלשים יום פותחין את הלשכה כל מי שמכר להם יינות שמנים וסלתות ואמר תנו לי מעותי וכו' כדאיתא התם ביד פ\"ז דהלכות כלי המקדש סי' י\"ג ופ\"ט דהלכות מכירה ס' ב': \n",
+                "<b>המקבל. </b>גרסינן ולא גרסינן כל המקבל וכן היא הגירסא במציעא פ' הזהב (בבא מציעא דף נ\"ז) ובמנחות פ' שתי מדות (מנחות דף צ') וכן בערוך ערך ספק. והביאה רש\"י ז\"ל בפי בתרא דכתובות דף ק\"ו. וכן פי' הרש\"ש ז\"ל המקבל עליו לספק סלתות פי' הממונה על הנסכים שהוא אחיה דתנן ליה באידך פירקין דלקמן היה לוקח יינות שמנים וסלתות מבעלי בתים בימי הקציר והבציר ועל אותו בעל הבית המוכר אמרו דאם קבל לספק מד' סאין בסלע יספק מד' משום רבותא דהקדש ע\"כ ושם בפ\"ז דהלכות כלי המקדש סי' ט' כתוב ג\"כ המקבל עליו לספק את הקנים וכו' דאחת לשלשים יום פוסקין עמו וכו' ויד הקדש על העליונה וכן ג\"כ כתב דהוא מספק את הפסולות כדעת ר' יוסי דלקמן בספ\"ז. ופי' רש\"י ז\"ל שם פ' הזהב המקבל עליי לספק סלתות וכו' דאילו הדיוט אסור לפסוק על פירות עד שיצא השער וכאן אפי' לא יצא השער עדיין לד' פוסקין ע\"כ ועיין בתוס' ז\"ל שם ותוסיף לקח: \n",
+                "<b>לספק סלתות. </b>אית דל\"ג רק לספק מד' סתמא וכן משמע מר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שיהא המזבח מרצה </b>ירוש' תני בשם ר\"ש מיד היה מקבל את מעותיו ולא חיישי' לנשפך או להחמיץ ביד הגזבר דאין מתעצלין הכהנים מלהקריב דזריזין הן וליכא למיחש למידי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו הן הממונים וכו'. </b>עד סוף סי' ה' פ\"ז דהלכות כלי המקדש והעובדים בו ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל משום דתנא בפירקין דלעיל המקבל עליו לספק מד' קאמר הכא מי היה ממונה לשער אותו שער ואגב הך מני כולהו: \n",
+                "<b>ה\"ג אחיה על הנסכים. </b>והיו בידו סלתות ושמנים ויינות שכל אלו קרויין נסכים והא דנקט שמות הממונים ולא תני על אלו היו ממונים במקדש על החותמות ועל הנסכים ועל הפייסות איכא מאן דמפ' בירוש' דתני להו בשמייהו כי היכי דליברכינהו דעל כולן נאמר זכר צדיק לברכה ואע\"ג דהוגדס בן לוי ובית גרמו ובית אבטינס תנינן להו ביומא ס\"פ א\"ל הממונה לגנאי האי תנא סבר כר\"ג דאמרי' בירוש' כתיבת יד דזלגו עיניו דרעות ואמר מעתה אסור לספר בגנותם של אלו ואיכא מאן דמפ' בירושלמי דמי שהיה באותו הדור מונה מי שבדורו ורשעים היו ותני להו לקללן ולא מסקי בשמייהו ולדידיה מאי דתני ואלו ס\"פ א\"ל הממונה לאו דוקא דתני ושייר כל הני ולא מורא קמא אפכא דואלו לגנאי דוקא ומאי דתני התם על אלו נאמר זכר צדיק לברכה דהיינו בן קטין ומונבז המלך והילני המלכה אמו וניקנור לאו דוקא דהא איכא כל הני ע\"כ: וי\"ס דגרסי על הסלתות ועל הנסכים ואית דל\"ג רק על הסלתות וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. וכך נראה קצת דהוה גריס רעז\"ל והכל אחד דזה שעל הנסכים היינו על כל מנחת יין וסלת ושמן: \n",
+                "<b>פתחיה על הקנים. </b>מצאתי שמחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלות פתחיה זה מרדכי. ואיתא במנחו' פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ס\"ה) ותוס' ס\"פ מרובה ומפ' רש\"י ז\"ל התם במנחות פותח דברים ודורשן כגון הנהו תלת נשים דאייתו שלש קנים חדא אמרה לזיבתי וחדא אמרה לימתי וחדא אמרה לעונתי ופי' להן מרדכי שזו אומרת לזיבתי בזוב סִכִנַה שהיתה שופעת דם ביותר ונסתכנה למות ונדבה להביא לקנה דהוו תרוייהו עולות נדבה וזו שאמרה לימתי בים סכנה וזו שאמרה לעונתי בעיניה סִכְנה שהיה לה כאב בעיניה ונדרה להביא קנין לעולה אם תתרפא שאלום ואמרו כן הוא וכן נמי בהההוא עובדא דגגות צריפין ודבקעת עין סוכר והתם פרכי' כולהו סנהדרין נמי בעו למינדע שבעים לשון או לכל הפחות שנים יודעים לדבר ואחד לשמוע ומאי רבותיה דמרדכי ומשני אלא שהיה בולל ומערבב הלשונות ודורשן כגין גגות צריפין ובקעת עין סוכר והיינו דקרו ליה למרדכי בלשן ע\"כ. ולפי זה נראה שעה שכתב בפי' רעז\"ל כולל לשונות הרבה צריך להיות בולל בבית אע\"פ שהמכוון אחד. אח\"כ מצאתי בפי' הרב מורנו גרשון מאור הגולה שכתב שם דאיכא דגרסי כולל בכאף והכל עולה לטעם אחד. ובירוש' קאמר דאותה שאמרה לזיבתי אמר להם זאב בא ליטול את בנה. וכתבו תוס' ז\"ל במרובה ובפ' ר' ישמעאל על הא דגרסי' התם דבימי הורקנוס ואריסתובלוס היה מעשה של גגות צריפין ובשתי הלחם מבקעת עין סוכר וקשיא להו ז\"ל תימה גדול הוא דחיה מרדכי כ\"כ דבית חשמונאי לא היו כי אם ר\"פ שנה קודם החרבן כדאמרי' בפ\"ק דע\"ז ונראה לר\"י דכל אותם שהיו בקיאין ברמזים ובלשונות היו נקראין בשם מרדכי לפי שהוא היה ראש וחכם להם ע\"כ ובזה ניחא למ\"ד בירוש' דמתני' רשעים קא מני דאפשר שאותו מרדכי שהיה בזמן הורקנוס היה רשע: \n",
+                "<b>בן אחיה על חולי מיעים. </b>שהיה במקדש מי שהיה משתלשל ויש מי שהיה נסתם והן היו בקיאין איזה משקה טוב לשלשל מעט הסתום ואיזה טוב לסתום ולרפאות המשולשל: \n",
+                "<b>נחוניא חופר שיחין. </b>תני שהיה חופר בורות שיחין ומערות והיה יודע איזה סלע נקב המקור שם ואיזה סלע מימיו מרובין אבל מקורו פתוח למקום אחר ומחמת רוב המים נתפשטו ע\"כ ובזמן בצורת הוא יבש והוא היה יודע עד היכן צריך לחפור עד שימצאו המקור: \n",
+                "<b>גביני כרוז. </b>ירושלמי אגריפס המלך שמע קולו ברחוק שמנה פרסאות ונתן לו מתנות הרבה אבל בבבלי ספ\"ק דיומא תניא דשלש פרסאות לבד שמע קולו: \n",
+                "<b>בן ביבאי על הפקיע. </b>ביומא פ' בראשונה (יומא דף כ\"ג) מפ' רב פפא מטרקא דטייעי פי' רש\"י ז\"ל רצועות ישמעאל העשויה שוט לסוסים דפסיק רישיה לרצועות ולכך קרויה פקיע כו' וכתב ה\"ר שלמה שיריליו ז\"ל ונראה לפ' שהוא מקל וראשו עב ומופסק ראשו לחתיכות וקורין למקל שראשו עב בלשון פרס מטרקא וא\"כ היינו דתנן במדות פ\"ק חובטו במקלו ורשות היה לו לשרוף את כסותו ע\"כ ובירוש' מפ' שהיה מזווג הפתילות והיה יודע אימתי צריך להקפותם ולהעבותם ואימתי צריך לעשותם דקים ובשביל שתהא שוה ההטבה בין בלילי ימות החמה בין בלילי טבת הארוכים שלא יחסר ולא יותיר היה מזווג הפתילות. וכן ג\"כ מפ' לה בירוש' דיומא פ' בראשונה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל כדאמרן במסכת תמיד מי שהיו מוצאין אותו וכו' אמר המלקט בפ\"ק דמדות היא שנויה אלא דמייתי לה בגמ' דתמיד פ\"ק: \n",
+                "<b>בן ארזא על הצלצל. </b>וכן תנן בפ' בתרא דתמיד הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל. ולאו דוקא שהיה ממונה על הצלצל אלא על כל כלי שיר: \n",
+                "<b>הוגדס בן לוי על השיר. </b>שבפה וגירסת הערוך הגדוס [עי' מ\"ש בערוך השלם ערך הגדום דף קע\"ח.] ירושלמי אמרו עליו על הוגדס בן לוי שהיה מנעים קולו בזמר וכשהוא נועץ גודלו בתוך פיו היה מוציא כמה מיני זמר והיו כל אחיו הלוים נזקרין בבת ראש פי' נרתעין מכח הרמת הקול וביומא גרסי' וכשהיא נועץ אצבעו בין הנימין וכו': \n",
+                "<b>אלעזר על הפרוכות. </b>על תיקון כל הפרוכות דשלש עשרה פרוכות היו שם. ובמכלול עלה נ\"ב וגם בשרש פרך כתב ורז\"ל אמרו קבוץ פרכת ותלה בחופת בנו פרכיות שחורות ע\"כ: \n",
+                "<b>פנחס המלביש. </b>ערוך ירושלמי שהיה מלביש בגדי כהונה פי' לכהן גדול. אבל שם ספ\"ז דהלכות כלי המקדש כתוב שהיה ממונה על מעשה בגדי כהונה עוסק בהכנת בגדי כהנים הדיוטין ובגדי כהן גדול ובאריגתן ומתחת ידו נעשה הכל. ע\"כ ולשכה היתה לו במקדש כדתנן בפ\"ק דמסכת מדות סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין משלשה גזברין. </b>פ\"ד דהלכות כלי המקדש סי' י\"ז י\"ח. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א משבעה אמרכלין ומשלשה גזברין. ובתמיד פ\"ק מייתי ברייתא בפלוגתא והתם גרסי' אין פוחתין מי\"ג גזברין וברייתא היא בספרי אבל בתוספתא דשקלים תניא כי הכא ג' גזברים מה היו עושין פודין את הערכין וכו' ותירץ הראב\"ד ז\"ל נראה לפ' שאותן ג' גזברים דתנן הכא ובתוספתא היינו אותן שהיו מיוחדין לכך להעמיד ערכין וחרמין וקדשי בדק הבית ולפדותן כדי שלא יהא נפסד ההקדש דשלשה חשיבו בכל דוכתא בין לענין דין בין לענין כל דבר וצריכין להיות כמו ב\"ד לעשות שומא וידעו בפדיית ערכין וחרמין והקדשות ומעשר שני וכל מלאכת הקדש מיהו כל הגזברים היו שלשה עשר אלא שאותם שלשה היו ממונים גם על אותם ענינים שאמרנו ועשרה מהן לא היו ממונין לא על ערכין ולא על חרמין ודכוותייהו אלא על שאר עניינים של לשכות היו ממונים ובשביל כך לא תנינן הכא אלא החשובין והנהו ילפי' מקרא דכתי' בדברי הימים גבי חזקיה ויחיאל ועוזיהו ונחת הן גזברים. ועשאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו פקידין הן אמרכלין: מיד כנניהו ושמעי' אחיו שני קתילוקין. במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהי' זה המלך וכהן גדול. והנהו דתמיד היינו כל הגזברים וכולן היו שלשה עשר ונראה שהיו הגזברים נחלקים על האמרכלין כגון י\"ב גזברים תחת שש אמרכלין דהיינו שני גזברין לאמרכל אחד וגזבר אחד שנשאר תחת אמרכל שביעי ויכול להיות שהיה אותו הגזבר ממונה על כל כך דברים שהיה אותו אמרכל די לו להיות עסוק בזה הגזבר לבדו והאחרים היה כל אחד יכול לשמור ולהתעסק במלאכת שני גזברין והא דבמתני' דשקלים לא איירי בי\"ג גזברים אלא בשלשה לאו משום דמתני' פליגא אברייתא דתמיד דתני י\"ג אלא דהכא לא איירי אלא בשלשה מהם שהיו גם על ערכין וחרמין ממונין אבל בין כולן היו שלשה עשר ובשביל כך שבעה אמרכלין היו ממונין דשיערו חכמים דשבעה אמרכלין היה די לי\"ג גזברין ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צ\"ל ועוד מעלה אחרת למעלה מן האמרכלין וכו'. גם במשנה צ\"ל ואלעזר שעל הפרוכות שאותם קבלו הצבור עליהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה חותמות וכו'. </b>השתא מפ' יוחנן על החותמות: \n",
+                "<b>וארמית כתוב עליהם עָגָל דכד גדיא חוטא דל וחוטא עשיר. </b>כך צ\"ל אכן במשנת ה\"ר יהוסף ז\"ל לא מצאתי מלת גַדְיָא בתרגום רק גְִי בלא אלף: בפי' רעז\"ל צ\"ל ואם לא היה למצורע אלא חותם אחד היו נותנין למצורע עני עשרה לוגין ות\"ק וכו' או צ\"ל שלש עשרונות ת\"ק וכו': \n",
+                "<b>גדי משמע וכו'. </b>ברישא תני דכר בתר עגל דשניהם גדולים וקמפ' גדי בתר עגל דשניהם שוין לשמש לגדולים ולקטנים: \n",
+                "<b>זכר משמש. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה איל משמש: גם הגיה בכולה מתני' במקום עם נסכי לנסכי בשם ס\"א. ובירוש' יליף דשעיר בין גדול בין קטון שוה לכבש בן שנתו מקרא דכתיב ככה יעשה לשור וגו' וכתיב בסיפיה או בעזים הקיש הכתוב גדול שבעזים לקטון שבתיישים מה זה בשלשה לוגין אף זה בשלשה לוגין וכו' קרא יתירה הוא לדרשא דדריש ליה בירוש' עלה דמתני': \n",
+                "<b>חוטא משמש לנסכי שלש בהמות </b>הכא סתם לן כרבנן: ואיתא למתני' במנחות פ' שתי מדות (מנחות דף צ\"ב) ופי' שם רש\"י שבכתיבת יד גדי משמש וכו' שמי שהיה מביא צאן בין גדול בין קטון בין זכר בין נקבה ולא היה לו סלת ויין לנסכים היה נותן מעות לגזבר ונותן לו גזבר חותם שכתוב עליו גדי ומראהו לממונה על הסלתות ונותן לו נסכים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהוא מבקש נסכים </b>נ\"א בספר כ\"י כל מי שמבקש נסכים וביד פ\"ז דהלכות כלו המקדש: \n",
+                "<b>ואם פַּחֲתוּ </b>כך מצאתי מנוקדת הפ\"א בפת\"ח: וכתב ה\"ר יהוסף שמצא בכל הספרים ואם פחתו ישלם יוחנן מביתו שיד הקדש לעליונה עד כאן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאבד חותמו וכו' ואם לאו לא היו נותנין לו </b>גרסינן בספר כתיבת יד מצאתי הגרסא כל מי שאבד חותמו ממתינין לו עד הערב אם נמצא לו חותמו נותן לו ואם לאו לא היה נותן לו ושם היום היה כתוב עליהם מפני הרמאים: ובירוש' מפ' דכתבו נמי שם המשמר ושם השבת ושם החדש דאולי יוציאוהו לשנה הבאה באותו יום עצמו ויקח נסכים מאחיה וכיון שכתוב בחותם כל אלו אע\"פ שירצה לזווג ולכוון לא יוכל: וביד פ\"ז דהלכות כלי המקדש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי לשכות וכו' </b>ביד פ' שני דהלכות ערכין סי' י\"ב ובפ' עשירי דהלכות מתנות עניים סי' ח': \n",
+                "<b>מתפרנסין מתוכה בחשאי </b>משום דכתיב מתן בסתר יכפה אף: \n",
+                "<b>לשכת הכלים </b>עיין במ\"ש בפ\"ג דתמיד סוף סימן ה': \n",
+                "<b>והשאר נמכרין ודמיהן נופלין ללשכת בדק הבית </b>מפ' בירוש' לשכת בדק הבית דאי לא צריך לב\"ה למזבח הוה אזיל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שלשה עשר שופרות. </b>לקמן בסוף פירקין מפ' להו ומשום דתרי מינייהו תקלין חדתין ותקלין עתיקין תני להו לכולהו אי נמי משום דתני בפירקין דלעיל ממונה על הקנין מפ' ליה הכא ומשום י\"ג תני מאי דדמי דהכי אורחיה דתנא בכל דוכתא הר\"ש שיריליו ז\"ל: \n",
+                "<b>של בית ר\"ג ושל בית ר' חנניה סגן הכהנים היו משתחוין י\"ד </b>גרסינן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה בכהן אחד וכו'. </b>יומא פרק הוציאו לו (יומא דף נ\"ד) ופי' שם רש\"י ז\"ל מתעסק בטיול ושחוק כמו המתעסק בחלבים ובעריות. ולשון הגמ' כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>לא הספיק וכו'. </b>ירוש' תני משום ר' אושעיא הקיש עליה בקורנס בעשיית מלאכתו או ליישבה לחברותיה ויצאת האור ושרפתו: \n",
+                "<b>ביחוד. </b>בבירור כן פי' רש\"י ז\"ל האי ביחוד בפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ז) ובפ' יום טוב שחל דף כ\"ב. וחברו בברייתא דבספ\"ג גבי שיער בכור ביחוד אמרו חכמים יניחנו בחלון שמא יש תקוה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיכן היו השתחויות הללו ארבע בצפון וד' בדרום וכו'. </b>כצ\"ל. ותנא נקיט ואזיל מפ' במאי דסליק מיניה: \n",
+                "<b>שערים דרומיים הסמוכין למערב </b>כו': \n",
+                "<b>שבו היו מכניסין צלוחית של מים כו'. </b>\n",
+                "<b>בו המים המפכין עתידין להיות יוצאין </b>כו' \n",
+                "<b>לעומתן בצפון הסמוכין למערב: שער יכניה: שער הקרבן: שער הנשים: שער השיר </b>כו': \n",
+                "<b>שבמזרח שער ניקנור וכו'. </b>כך צ\"ל. וס\"א יכניה וגלותו. מלתא דר\"א בן יעקב איתא ביום הכפורים דף ע\"ח: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל שער העליון הר הבית. אמר המלקט מצאתי כתוב עליו הבית ר\"ל המקדש. שער הדלק פי' ר\"ע ז\"ל הוא שער של לשכת העץ ובסוף מדות פירש דלשכת העץ היא לשכת פלהדרין ושם בפ' שני סי' ה' תנן מזרחית צפונית היא היתה לשכת העצים ששם הכהנים בעלי מומין מתלעין את העצים וכמו שפירש ר\"ע ז\"ל בריש פירקין. אבל רש\"י ז\"ל בפ\"ק דיומא כתב שער הדלק שער הקרבן לא ידעתי למה נקרא שמם כך: \n",
+                "<b>שער הבכורות. </b>בכורות וכל דדמי להו דהיינו כל קדשים קלים שאין טעונין צפון: \n",
+                "<b>שער המים. </b>תוס' פ' לולב וערבה (סוכה דף מ\"ח) דבפ' בתרא דכתובות דף ק\"ו: \n",
+                "<b>שער ניקנור. </b>כתב ה\"ר שלמה שיריליו ז\"ל דאיתא בירוש' דיומא למה נקרא שמו שער ניקנור שפעם אחת עלה ניקנור סרדיוט ממלכי יונים וחנה כנגד שער ניקנור והיה מגיף ידו על בית המקדש ואמר אימתי תפול העיר הזאת והבית הזה בידי ואהרסנה וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחים תפשוהו וקצצו ידיו ורגליו ותלאוהו לפני השער וקראו שמו שער ניקנור ע\"כ. ובבבלי ס\"פ שני דתעניות מייתי ליה להאי עובדא בשנוי לשון קצת שאינו מזכיר שם שער ניקנור. וגם בירוש' דפ' שני דתעניות ודפ\"ק דמגלה דף ע': \n",
+                "<b>ושני פשפשין היו לו. </b>והם ממנין שלשה עשר שערים ופירש הרא\"ש ז\"ל ואע\"ג שגם לשער בית המוקד היה לו פשפש אותו היה קטן וסמוך לשער הגדול ולכך לא היה במנין השערים אבל אלו היו קצת נדולים ומופלגין קצת מן השער הגדול. ועיין בתוס' פ' שני דייני דף ק\"ו: \n",
+                "<b>ושנים במערב. </b>שער לשון זכר הוא השער הזה יהיה סגור: \n",
+                "<b>לא היה להם שם. </b>כתב הרב רבינו שמעיה ז\"ל בשם רש\"י ז\"ל לא ידעתי על מה הם משמשים והראב\"ד ז\"ל כתב שני שערים קטנים היו לו לפי שהיו לו שתי לשכות אצל שער ניקנור כדתנן במסכת מדות. ושל מערב לא היה להם שם לפי שלא היתה שם כניסה ויציאה כ\"כ ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה עשר שלחנות וכו'. </b>ביד פ\"ש דהל' בית הבחירה סי' ט\"ו ותוס' שתי הלחם דף צ\"ז: \n",
+                "<b>שעליהם מדיחין את הקרביים. </b>אבל אם היה של כסף היה מסריח וא\"ת והא אמרי' בפ' שואל אדם דנותנין בשבת על כרסו של מת כלי מיקר וכלי מתכות אלמא דמקררי ולא מחממי וי\"ל כדאמרי' בפ' לא יחפור גבי חול דחמימי מחמם וקרירי קריר ה\"נ גבי מת שהוא כבר קר אותו הוא מקרר אבל קרביים שהן חמין כבמוציאין אותם מהבהמה הוא מחממם ושמא היה מתאחר הדבר מלהעלותן מחמת שהם היו עסוקין בהרבה בהמות ולא היו מדיחין אותם מהרה עד שיהא הכסף או הזהב כמרתיח מחמת חום הקרביים והיו באין הקרביים לידי סרחון הראב\"ד ז\"ל בפירושו למסכת תמיד ועיין במה שכתבתי בענין חול בשבת בפ' במה טומנין: \n",
+                "<b>ושנים במערבו של כבש אחד של שיש וא' של כסף של שיש נותנין עליו את האברין ועל של כסף נותנין עליו את כלי שרת. </b>כך מצאתי הגרסא בספר כתיבת יד ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל של שיש נותנין עליו את האברין להקטירם ע\"ג המזבח וקשה דתנן במסכת תמיד פ' לא היו כופתין דהיו מוליכין הנתחים של עולה ומניחין אותן בחצי הכבש ולמטה ותירץ הרא\"ש ז\"ל דהכא מיירי בעולת יחיד דפעמים שכהן אחד מקריב עולה לבדו ומניח האברין על השלחן עד שמעלן זה אחר זה אבל תמידין ומוספין הכהנים הזוכין באברין מקבלין אותן מיד המנתח ומוליכין אותן לכבש ומניחין אותן מחצי כבש ולמטה והראב\"ד ז\"ל כתב דטעמא משום דזימנין דהוו נפישי קרבנות ולא היה הכהן המקטיר אברי עולת נדבה מספיק להקטיר לאלתר עד שימתין שיתעכלו קצת מהן על המערכה ואז היה מקבל מן המושיטין לו האברין ומניחן על השלחן שאצל המזבח והכבש ולפיכך היה עומד במערבו של כבש כדי שלא יצטרך להפך אחוריו כלפי המקדש כשהיה מקבל מן המושיטין ע\"כ: \n",
+                "<b>ועל של כסף נותנין עליו כלי שרת. </b>כדאמרי' במסכת תמיד נכנסו ללשכת הכלים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ושנים באולם. </b>תוס' פ' לולב וערבה (סוכה דף מ\"ח) ובריש פ' שתי הלחם. והכי גרסי' ושנים באולם מבפנים אצל פתח הבית וכן הוא בספר כתיבת יד וכן הוגה במשנתו של החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל. ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל אצל פתח הבית אצל פתח ההיכל ע\"כ. והכי תנן לה נמי בפ' שתי הלחם (מנחות דף צ\"ט) גם בגמרת תמיד פ' לא היו כופתין והתם גרסי' דבאולם הוה חד של כסף וחד של זהב ומצאתי כתוב כתיבת יד החכם השלם הרב ר' בצלאל אשכנזי ז\"ל ומשמע שהם דברי הראב\"ד ז\"ל וכך כתוב שם ובתוספי צרפת כתוב כעין קושיא דהכא קתני דבאולם היה אחד של כסף וא' של זהב ובפ' שתי הלחם במנחות גרסי' דאחד היה של שיש ואחד של זהב אמת שבדקתי בשני סדרי המשנה ומצאתי כך אבל בספר שהועתק מספר ישן כתוב לשם כמו בכאן ונראין הדברים שכך הוא שהרי אדקא פריך הכא על שלחן של קרביים ונעביד דכספא ודהבא אמאי לא פריך אשלחן לחם הפנים והתם לא שייך האי טעמא מפני שהוא מרתיח כמו הכא גבי קרביים ולפי סדרי המשנה דגרסי' אחד של שיש יש לפ' דרגליו שהיה מונח עליהן היו שיש דארגלים לא קפדינן אבל שלחן עצמו היה של כסף. ע\"כ והתם בפ' שתי הלחם קודם המשנה אשר שם איתא ברייתא דתניא שלשה שלחנות שהיו במקדש שנים שהיו באולם מבפנים על פתח הבית א' של כסף וא' של זהב על של כסף נותנין לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקדש ולא מורידין ואחד של זהב מבפנים שעליו לחם הפנים תמיד ופי' שם רש\"י ז\"ל והאי דקרי ליה הכא בברייתא כסף ובמתני' שיש משום דשיש לבן ככסף ע\"כ. ושם בפ' לא היו כורתין מצאתי מוגה ושנים במערב אחד וכו' ועבר הקולמוס על מלת הכבש: אח\"כ מצאתי בפי' ה\"ר שלמה שיריליו ז\"ל דבירוש' דפירקין משמע דאכולה מתני' פריך בין אקרביים בין אלחם הפנים הלכך על כרחין כי פריך התם בתמיד נמי אכולה מתני' נמי פריך וכי משני מפני שהוא מרתיח אלחם נמי קאי ואע\"ג דסדורו מבפנים היה בזהב ולא חיישי' להתעפש שאני התם דגזרת הכתוב הוא דשלחן הפנים דזהב להוי ועוד דשם במקום מצותו מגין עליו הנס שלא יתקרר כלל אבל אצל פתח ההיכל לא הוי במקום מצותו וחיישי' דלמא מתקרר ויפעל בו החום נכרי וכן פי' רשב\"ם ז\"ל שם מפני שהוא מרתיח את הלחם ומחממו וממהר להתעפש ע\"כ והוא הולך על דרך פירושנו עכ\"ל ז\"ל. ובירוש' מפ' דאיכא נמי בהיכל עשר שלחנות שעשה שלמה והכא לא מני להו משום דלא חשיב אלא אותם שמשתמשין בהן ובאותם של שלמה לא היו מסדרין אבל ר' יוסי ב\"ר יהודה פליג התם דעל כולן היה מסדר וטעמייהו מפ' התם מקראי ואיתה נמי בגמ' דילן בפ' שתי הלחם ופי' שם רש\"י ז\"ל דמ\"ד על כולם היינו פעמים על זו ופעמים על זו ע\"כ: \n",
+                "<b>על של כסף נותנין לחם הפנים בכניסתו. </b>כשהיו אופי' אותו מע\"ש היו נותנין אותו על אותו שלחן עד למחר עד שיסדרו אותו על השלחן בהיכל ולמ\"ד אפייתו דוחה שבת אחר האפייה מסדרין אותו על אותו שלחן עד שיגיע זמן סדורו הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שמעלין בקדש ולא מורידין. </b>נפקא לן מקרא דכתיב ויקם משה את המשכן בצלאל עשה ומשה שהיה גדול ממנו הקימו ולא מורידין דכתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו וגו' כיון שהוקדשו הוקדשו וכן מצאתי ג\"כ בתשובת רבינו האיי גאון ז\"ל (הגהה והובא ברש\"י ז\"ל בר\"פ בני העיר): וכן הוא בפ' שתי הלחם אלא ששם פי' רש\"י ז\"ל דמדרישיה וסיפיה דקרא בלשון הקמה ברישיה ויקם משה את המשכן בסיפיה ויקם את עמודיו דאפי' בצחות הלשון לא הוריד ש\"מ אין מורידין א\"נ דלא סייעוהו אחיו הכהנים בהקמת האדנים והעמודים ש\"מ אין מורידין לפיכך לא נתעסקו בו אחרים. ל\"א מעיקרא ויקם משה את המשכן דהיינו יריעות שבתחלה פירש היריעות ולא הורידן בהקמת העמודים והאדנים אלא אחז היריעות בידו אחת עד שהקים כולם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה עשר שופרות. </b>יומא פ' הוציאו לו (יומא דף נ\"ה) ותמורה פ' ולד חטאת דף כ\"ג וביד פ' שני דהלכות שקלים סי' ב' ג'. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל דבירוש' בפירקין דלקמן מפ' שבעגולה היו עומדין: \n",
+                "<b>לכפורת. </b>כתוב בסמ\"ג עשין סימן מ\"ה אומר הרב רבינו יצחק בר אשר שפירוש לכפורת כלומר לבית קדש הקדשים לעשות שם צפוי רקועי פחים וכן משמע בירוש' ע\"כ. ונראה קצת שהרב רבינו שלמה שיריליו ז\"ל היה גורס בסיפא דמתני' זהב לא יפחות מדינר זהב לכפורת וז\"ל זהב לא יפחות מדינר זהב לכפורת מפ' מאי דתני ברישא זהב לכפורת ופירוש לכפורת בתוספתא מפ' ליה הכי האומר הרי עלי זהב מביא דמי דינר זהב ונותן בשופר וכהנים לוקחין בהן זהב ועושין אותו רקועי זהב צפוי לבית קדש הקדשים וקרי לבית קדש הקדשים כפרת שהוא מקום בית הכפרת שהארון שבו הכפורת היה נתון שם ע\"כ. וגם הרמב\"ם ז\"ל נראה מפירושו דגריס כפורת הכ\"ף בפתח שפי' גם הוא ז\"ל זהב לכפרת וכל מי שהתנדב זהב לעשות בכפרת וקדשי הקדשים מטילין אותו בם ע\"כ אכן שם ביד סתום כלשון המשנה. ועיין שם ביומא דף מ\"ה בפי' רש\"י ז\"ל דנראה דגריס בית הכפורות. והרא\"ש ור\"ע ז\"ל נראה דגרסי לִכְפּוֹר: \n",
+                "<b>ששה לנדבה. </b>פ' המנחות והנסכים (מנחות דף ק\"ד) ופ' עשרון דף ק\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר הרי עלי עצים וכו'. </b>פ' ט\"ז דהלכות מעשה הקרבנות סי' י\"ג: \n",
+                "<b>זהב לא יפחות מדינר זהב לכפרת. </b>כך נ\"ל דגריס הרש\"ש ז\"ל כמו שכתבתי לעיל בסמוך: \n",
+                "<b>ששה לנדבה. </b>ראיתי בספר כתיבת יד שעבר הקולמס כאן על מלות ששה לנדבה ולפי זה מתני' דששה לנדבה דמייתי לה בס\"פ המנחות והנסכים (מנחות דף ק\"ד) ובפ' הרי עלי עשרון (מנחות דף ק\"ז) מתני' דלעיל היא והתם וגם בירוש' מפ' כמה טעמי כנגד מי הני ששה וחד טעמא דאמר חזקיה הוא שהן כנגד ששה בתי אבות הכהנים של ששת ימי השבוע שתקנו להם חכמים שיהא להם שלום זה על זה פי' שעורות של בהמות הניקחות מן השופרות היו לכהנים שמקריבין העולות וכל זמן שאין המזבח בטל לא היו לוקחין מן השופרות ואם לא היה להם אלא שופר אחד אתו לאנצויי דשמא באותו יום של בית אב ראשון או של בית אב שני יביאו נדרים ונדבות הרבה ולא יטול הבית אב מן השופר כלום ובשאר ימות השבוע של אלו בתי אבות לא מייתי נדרים ונדבות כ\"כ ונמצאו אותם בתי אבות מקריבות מן השופר כדי שלא יהא המזבח בטל והוו עורות שלהן ומינצו הנך קמאי בהדי הנך בתראי ואמרי לכם יש עורות מן השופר ואנו אין לנו כלום ואי משום הנך עולות שהביאו הנך יחידים במשמרות משום מזלנו הוא א\"נ יש שלמים שהעורות לבעלים הלכך תקינו ששה שלא יטול זה משופרו של זה וכשהמעות באים חולקים אותם לששה חלקים ונותנין אותן לשופרות ע\"כ והוא פי' רש\"י ז\"ל לטעמו של חזקיה. ושבעה טעמים אחרים איכא התם בפ' עשרון אמאי תקינו ששה ע\"ש. ומפ' התם דכולהו כחזקיה לא אמרי משום דלאנצויי לא חיישי' ולא הוה צריך לכולהו בתי אבות אלא חד שופר וכל חד וחד בית אב קעביד המותרות שיזדמנו לו דביומו נותנן לשופר ובו ביום מקריבן ואינו משיירן עד לערב כדאמרי' חזקה שאין כהנים מתעצלין עד שיכלו כל מעות שבשופר ע\"כ: \n",
+                "<b>נדבה מה היו עושין כו'. </b>ביד שם סי' ג'. ומצאתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל אשם לה' ואשם לכהן ואומר כסף וכו': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעות שנמצאו בין שקלים לנדבה. </b>ביד פ\"ג דהלכות שקלים סי' י\"ד ט\"ו ובפ' ששי דהלכות מעשר שני סי' י\"ב. ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל בין שקלים לנדבה בין שופר שקלים לשופר נדבה דתנינן בפירקין דלעיל. ובירוש' פריך דאמאי לא תני בין שקלים לקנים דסלקא דעתך דהשופרות בשורה היו עומדין ושופרות נדבה לבסוף הן שנויין בסדרא דמתני' ומשני דבעגול היו עומדין כזה % ובצורה הזאת נדבה סמוך לשקלים: \n",
+                "<b>מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה. </b>הכא סתם לן תנא כרבנן דס\"ל דקנין אחד חטאת ואחד עולה וגוזלי עולה כולם עולות ומש\"ה תני במחצה על מחצה עולה דאי כר' יהודה הא קנין נמי כולן עולה נינהו ומאי קמ\"ל ומש\"ה כיון דמספקא לן בהני מעות אי דקנין אי דעולה פריך בירוש' היכי קרב עולה וליחוש דקנין נינהו ואיכא חטאת ודם חטאת העוף קרב למטה ודם עולת העוף למעלה ואם שינה פסל ומשני א\"ר יצחק תנאי ב\"ד המספק את הקנים הוא מספק את הפסולות ואת האובדות פי' ואת האובדות כגון פרחו הקנין או כגון שנתערבו או בענין שהולכין המעות לקיץ המזבת ולכפרת האשה ב\"ד הממונים על הקנים לוקחין קנים כמו אותן המעות האובדות מן המספק הקנין ומקריבין אחד לחטאת ואותו החטאת לא היה נאכל דשמא לא הויא מבעלת הקן אלא משופר גוזלי עולה וכן פי' הרא\"ש ז\"ל וקשה דמה חטא העני הצייד ותירץ הרא\"ש ז\"ל דכיון דמקבל מעות מן הגזבר להספיק קנין כל השגה רמו ב\"ד עליה לספק האבוד לפי שמשתכרין בשל הקדש. ועוד פריך בירוש' אמאי לא תנא בין גוזלי עולה לעצים ובין לבונה לזהב ומייתי לה בזה הכלל הולכין אחר קרוב להקל מחצה על מחצה להחמיר דבהאי כללא סגי ליה והשתא נמי ניחא אמאי לא תני בין תקלין חדתין לתקלין עתיקין בתר מאן שדינן לה דכיון דלחומרא אזלינן בתר תקלין תדתין שדינן לה דאזלי לעולות וחטאות מה שא\"כ בעתיקי דאזלי לחומת העיר וכן האי דלא תנא בין עתיקין לקנין דודאי בתר קנין שדינן לה דהוו עולות וחטאות ואותו חטאת אינו נאכל כדלעיל וכן ניחא הא דלא תנא בין זהב לנדבה דמחצה על מחצה ודאי בתר חמור שדינן ליה דהיינו נדבה דכולה כליל ועוד דנדבה מרובה ובתר מרובה שדינן לה כדאמרי' בירושלמי גבי תקלין חדתין ונדבה וליכא ספיקא אלא בין שכן לשכן אבל לא בדלוג כיון דכמין תכשיט עגול הנקרא בקולייס עשויין כמו שציירנו ואם היה באמצע שהוא ספק לכולן פשיטא דבתר נדבה שדינן ליה דהוא רוב וכל חד בטיל לגביה כך נ\"ל עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעות שנמצאו. </b>פסחים פ\"ק דף ז' ומציעא פ' אלו מציאות (בבא מציעא ד' כ\"ו) ותוס' פ' דם הנדה (נדה דף נ\"ו:) \n",
+                "<b>לפני סוחרי בהמה. </b>פי' בירושלם מקום שמוכרין הבהמות ובירושלם דסיפא מקום שאין נמכרין הבהמות שם והיינו מה שפירש ר\"ע ז\"ל. וביד ספ\"ג דהלכות שקלים ובפ' ששי דהלכות מעשר שני סי' י': \n",
+                "<b>ובהר הבית חולין. </b>הקשו בתוס' והא תנן לא יכנס אדם בהר הבית במעות הצרורין לו בסדינו א\"כ מסתמא של הקדש הן ונפלו מן המביאין ללשכה בניסן וי\"ל דאין אסור ליכנס אלא במעות צרורין לו בסדינו דנראה שנושא אותן לסחורה וגנאי הוא ובענין זה אפי' של הקדש אסור אבל בכיס שתחת בגדיו אפי' של חולין מותר ליכנס ובירוש' פריך וליחוש שמא נפלו מן הגזבר כשהוציא שקלי הלשכה לקנות קרבנות ומהני חזקה אין כהן מוציא מתרומת הלשכה עד שהוא מחללו על הבהמה. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם והנמצאות בהר הבית לעולם חולין שחזקתן מתרומת הלשכה שחללום הגזברים על הבהמה ע\"כ וכן ג\"כ בפירוש המשנה: \n",
+                "<b>ובירושלם בשאר כל ימות השנה חולין ובשעת הרגל הכל מעשר. </b>כך היא הגרסא בירושלמי ובספר כתיבת יד. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ופירוש ובשעת הרגל הכל מעשר משום דאזלינן בתר בתרא ולא בתר רוב שתא דאי נפול מקודם כבר נמצאו בשעה שכבדו השוק שהרי בכל יום ויום היו רגילין לכבד שוקי ירושלם והתם בפסחים דף ז' פרכינן ומי אזלינן בתר בתרא והתניא ר' יוסי ב\"ר יהודה אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר שני ונמצאו שם מעות ואין ידוע אם של חולין אם של מעשר אזלינן בתר רובא אם רוב חולין נשתמשו בה חולין אם רוב מעשר מעשר אלמא לא אזלינן בתר בתרא אלא בתר רובא ומשני אמר רב נחמן ב\"ר יצחק הב\"ע כגון שנשתמשו מעות חולין ומעות מעשר שני ואין ידוע איזה מהן בסוף רב זביד אומר כגון שנשתמשו בה צבורין של חולין ושל מעשר שני ביום א' חולין בזוית זו ומעשר שני בזוית זו רב פפא אמר כגון דאשתכח בגומא דליכא למימר זיל בתר בתרא דקמאי הא שקלינהו משום דיש לחוש שמא בגומא נטמן ולא ראהו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשר שנמצא בעזרה וכו'. </b>ביד פי\"ט דהלכות פסולי המוקדשין סי' ד' והתם מפ' דנפקא מינה לדעת אם הם עולות או חטאות או שלמים לענין שאם עבר אחד ואכל מהן מביא על כל א' כפרתו כפי חזקה זו ע\"כ. וכתב שם הראב\"ד ז\"ל בהשגה דנפקא מינה לענין מעילה ע\"כ. ופי' מהר\"ר יוסף קארו ז\"ל דהיינו לומר שאם הוא חטאת או שלמים אינו חייב עליהם קרבן מעילה שהרי הן מותרין לזרים ואם הוא עולה חייב קרבן מעילה ע\"כ. אמנם כאן פירש הרמב\"ם ז\"ל נמצא שבדברינו תועלת כי אם הבשר חטאת או עולה או שלמים ועבר אדם ואכלו אם אכל ישראל מה שנמצא בירושלם אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצאות אינו חייב כלום לפי שהוא חטאת ע\"כ ולאו דוקא קתני חטאת אלא ר\"ל חטאת או אשם וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>תעובר צורתו. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל תעבור: \n",
+                "<b>נמצא בגבולים וכו'. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל וזה בעיר שכולה ישראל אבל כשיש בעיר גוי אסור לאכלו כי העיקר אצלנו בשר שנתעלם מן העין אסור ע\"כ משמע מתוך לשונן אפי' גוי אחד ואיתה בחולין פ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ה:) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שנמצאת מירושלם ועד מגדל עדר וכו'. </b>בקדושין פ' האיש מקדש (קידושין דף נ\"ה) ותוס' ר\"פ יום הכפורים ובפ' כל הגט דף כ\"ח ודפ' התערובות דף ע\"ה ודף ע\"ז ודפ\"ק דחולין דף כ\"ג ובס\"פ מעשר בהמה ודפ' כל המנחות באות מצה דף ס\"ב ובירושלמי ס\"פ האיש מקדש וביד פ' ששי דהלכות פסולי המוקדשין סי' י\"ח. והתם בקדושין מוקמינן לה כר\"מ דס\"ל הקדש מתחלל במזיד דתנן ובהקדש במזיד קדש ויכול זה להוציאן לחולין ובמזיד מיתפסי הדמים בקדושת הבהמה ועל ידי תנאי יביא שני דמים אחד לעולה ואחד לשלמים ויאמר אם עולה הוא הרי היא מתחללת על אלו והשני יהא שלמי נדבה ואם שלמים היא הרי היא מחוללת על של שלמים והללו לנדבת עולה אבל ר' יוחנן ס\"ל התם דאין מותר לחללה תמימה אלא ממתין עד שתומם וכתבו תוס' ז\"ל בפ' התערובות דכיון דמשמע מהאי סוגיא דאי אשתכח בן שתי שנים דאיכא לספוקי באשם לית ליה תקנתא צריך לומר דפליגא אדר' אליעזר דאמר בפ' בתרא דכריתות מתנדב אדם אשם תלוי דאי מתנדבין לייתי בהמה וליתני באשם תלוי ע\"כ: \n",
+                "<b>הראויין לפסח פסח. </b>מותר פסח ונאכל ליום ולילה כדאמרי' בפ' מצרפין הר\"ש שיריליו ז\"ל וצ\"ע מנין לו לפרש כן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה וכו'. </b>תוס' פ' התערובות דף ע\"ה: \n",
+                "<b>את מוצאיה. </b>אית דגרסי את מוצאה: \n",
+                "<b>התקינו וכו'. </b>?ע\"ש סי' ו' וביד פ\"ד דהלכות שקלים סי' ג' ד' ובפ' ששי דהלכות פסולי המוקדשין סי' י\"ח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אר\"ש שבעה דברים התקינו ב\"ד וזו אחת מהן גוי ששלח עולתו וכן גר שמת וכו'. </b>ונלע\"ד דמשום דהוו שתי תקנות נקט האי לישנא הכא בהאי בבא וכיון שרמזו בהאי בבא לא איצטריך ליה למיתני הכי ג\"כ גבי פרה ולהאריך לשונו גם שם. ואיתה במנחות פ' התכלת (מנחות דף נ\"א) ובפ' אלו מנחות (מנחות דף ע\"ג) ותוס' רפ\"ק דתמורה. ופי' רש\"י ז\"ל התם בפ' התכלת וגם בפ' ואלו מנחות בכתיבת יד וזו אחת מהן זה שאמרנו שהתקינו ב\"ד שיהו נסכיה קרבין משלי צבור אחד מן התקנות והשתא מני לאידך ששה וכן כתב הראב\"ד ז\"ל ואלו הן ז' תקנות המוצא בהמה שיהא מביא נסכיה א'. וגוי ששלח עולתו ב'. וכן גר שמת ג'. כהן גדול שמת ד'. על המלח ועל אעצים ה'. ועל הפרה ו'. ועל הקנין ז'. ואף ר' יוסי מודה לז' תקנות אלא לת\"ק משל צבור ולר' יוסי על המספק ע\"כ: \n",
+                "<b>וגוי ששלח. </b>גרסי' כלומר וכן גוי: \n",
+                "<b>אם שלח עמה נסכיה. </b>דמי נסכים דילה דלא קרבי אלא מיוחנן ואחיה שעושין אותן על טהרת הקדש כדאיתא פי\"ג שופרות דאילו שלחינהו גוי טמאים דגוי לא מהימן אטומאה וטהרה: \n",
+                "<b>גר שמת. </b>להכי נקט גר משום דאין לו יורשין דאי הוי ישראל הוו מקרבי יורשין נסכיו: \n",
+                "<b>יש לו נסכים קרבין משלו. </b>אם יש נסכים שלא זכו בהן עדיין שום אדם ובאו ליד ב\"ד מוציאין אותן לנסכים כנ\"ל והתוס' פירשו במנחות כנון שהפריש הדמים בחייו ואקדשינהו: \n",
+                "<b>ותנאי ב\"ד הוא על כ\"ג שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו שתהא מנחתו וכו'. </b>פי' כ\"ג שמת והקריב חצי העשרון בשחרית ולא הקריב החצי השני בערבית ולא מינו באותו היום שמת דאילו מינו הא תנן בפ' התכלת דהכהן האחר מביא לאותו היום עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד נמצאו שני חציין קריבין ושני חצאין אובדין והכא משום דלא מינו קרב משל צבור עכ\"ל הר\"ש שיריליו ז\"ל ומתוך מה שכתבנו תבין מה הוא הלשון שחסר בגירסת המשנה. ובירושלמי לא סוף דבר שמת אלא אפי' נטמא ואפי' נדחה ממום תני ר' יהודה בן פזי דבר דלייא ואפי' נדחה ממום ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל אפי' נטמא הכהן ולא מצי מקריב ליה משל צבור לר\"ש ולר' יהודה משל יורשין ומדברי הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג דהלכות תמידין ומוספין נראה דמפ' לה במינו אחר תחתיו דמביא עשרון שלם ולי נראה דאמתני' קאי וכמו שפירשתי ע\"כ. וביד פ\"ג דהלכות מעשה הקרבנות סי' ה' וספ\"ג דהלכות תמידין ומוספין. ומה שכתב הרש\"ש ז\"ל ומדברי הרמב\"ם ז\"ל נראה דמפרש לה במינו אחר תחתיו פי' קאי אנטמא הכהן או נולד בו מום דהרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דקאי אמתני' דס\"פ התכלת כדמשמע מלשונו שם סי' כ' והרש\"ש ז\"ל ס\"ל דקאי אמתני' דהכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על המלח וכו'. </b>מנחות פ' הקומץ רבא ד' כ\"א והתם מפ' דאי הוה מפרשינן דהאי דקתני דלב ב\"ד מתנה דכהנים נאותין במלח היינו למלוח קרבנותיהם אע\"ג דישראל נמי מולחין קרבנותיהם משל צבור כדיליף התם מג\"ש ברית מלח ברית מלח מלחם הפנים דכתיב ביה מאת בני ישראל דהיינו צבור כהנים איצטריכא ליה ואליבא דבן בוכרי דאמר לעיל בפ\"ק אין הכהנים חייבין בשקלים סד\"א כי זכי להו רחמנא לשכה למלוח קרבנם משל הקדש לישראל הוא דזכו להו משום שהם נתנו השקלים בלשכה שמהן נקנה המלח אבל כהנים שאין חייבין לשקול לא. להכי איצטריך תנאי לב ב\"ד שיהו הכהנים נאותין ממנו לקרבניתיהם. ואיתא נמי למתני' פ' התכלת (מנחות דף נ\"א) וביד פ\"ז דהלכות כלי המקדש סי' ט\"ו: \n",
+                "<b>ועל העצים </b>פי' של לשכה ששורפין מהן במדורת בית. המוקד דתנן במסכת תמיד פ\"ק עלה ונסתפג ונתחמם כנגד המדורה: \n",
+                "<b>ועל הפרה שלא יהיו מועלין באפרה. </b>ירוש' וגם בבבלי במנחות פ' התכלת שהיו מזלזלין באפר הפרה לשים ע\"ג מכותיהן שהאפר מרפא גזרו שימעלו בה וכיון שננדרו כ\"כ עד שכל מי שהיה בספק טומאת מת כגון סככות ופרעות לא היה רוצה לקבל הזאה עליו מדאגה שמא הויא טהור ונמצא מתחייב מעילה מדרבנן אוקמוה אדאורייתא שלא ימעלו בה: ומתוך מה שכתבנו תבין שצריך להגיה בפי' ר\"ע ז\"ל ולכתוב תחת מלת מספר מספק ותמהתי על ספר תוס' י\"ט שהגיה מאפר ושמא טעות דפוס היא דהכי איתא נמי התם טעות דפוס אחרת במה שכתב וזה שכתוב בפירוש בחבורותיהן צ\"ל בחבורתיהן ע\"כ נראה שצריך הגהה להגהה וכך צ\"ל וז\"ש בפי' הרמב\"ם בחברתיהן צ\"ל בחבורותיהן והוא הרבוי של חבורה תחת חבורה וביד פ' שני דהלכות מעילה סי' ה' ובפ\"ח סי' ו': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הרוקים וכו' </b>פסחים פ\"ק דף י\"ט וביד כולה מתני' ע\"ס סי' ג' וביד פי\"ג דהלכו' שאר אבות הטומאות סי' ה' ו' ז' ח' ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל איידי דתניא לעיל ספקא דבשר הנמצא בירושלם ובהמה הנמצאת בירושלם תני נמי הכא ספיקא דרוקים הנמצאין וספיקא דכלים ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר </b>בספר כתיבת יד מצאתי וחכמי' אומרים בשאר ימות השנה שבאמצע טמאים ופי' הרש\"ש ז\"ל ובאמצע כל שוק ושוק שבירושלם ואפי' שוק העליון ופליגי רבנן אדר\"מ בין לקולא בין לחומרא וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ג דהלכות שאר אבות הטומאות ע\"כ אבל בפי' הרמב\"ם ז\"ל וגם שם בכ\"מ כתוב ר' יוסי: \n",
+                "<b>מפני שהן מועטין במשנת </b>החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל הוגה מפני שהמועטין מסתלקין לצדדין וכן הוא בירוש' וגרסא נכונה היא בעיני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכלים וכו' </b>בפסחים פ\"ק דף י\"ט ואמרי' דרישא דוקא דדרך ירידה טמאים הא בכל העיר טהורים דלא גזרו על ספק כלים בירושלם והא דתנן בסיפא בדרך עליה טהורין אתי למעוטי גזייתא פי' רש\"י ז\"ל מבואות קטנים שהיו יורדין דרך אותן מבואות ופעמי' היו עולין והנהו טמאים מספק שהרי מתחלה טמאים היו ספק נפלו בירידה ספק בעליה ומספיקא לא נפקי מטומאה ואוקמינהו אחזקתייהו אבל שאר כלים בעיר ספק נטמאו ספק לא נטמאו לא גזרו עליהם מספק ע\"כ: ובירוש' תני אבא שאול היה קורא צפרן מ\"ד צפרן שהיא דומה לצפרן מ\"ד מריצה שהיא מריצה את האבן לבית הקברות ופי' הר\"ש שירליו ז\"ל מריצה הוא מטה ברזל ארוך כמו אמה וחצי או שתים וראשו חד כצפרן ועוקרין בו האבנים מן החומות הבצורות והכי איתא בילמדנו בפרשת פקודי מה עשה נטל את הצפרן של ברזל והיה מכניסו תחתיו אמת מתוך שאני מפיל את הבסיס האדריונטי נופל ע\"כ. ומ\"ד מריצה שהיא מריצה את האבן לבית הקברות פי' שמצדדין בו את האבן מעט מעט להיותה גולל על הקבר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סכין שנמצאת וכו' </b>פסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע') ומצאתי שהגיה הר\"מ ז\"ל שנמצאה הצדי בשבא ג\"כ והאל\"ף קמוצה: וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל דמיירי בסכין שאין בו סימן כגון שהרבה סכינים נעשים כן דאל\"כ היה אסור להשתמש בה ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ויעשו פסח בטומאה ואז אין מביאין חגיגה. אמר המלקט פי' לא חגיגת י\"ד ולא חגיגת ט\"ו דשניהם אינם באין בטומאה: עוד בפירושו ז\"ל ואף אם לא ימות שמא יהיו הפסחים מרובין ולא יעשו חגינה בי\"ד. אמר המלקט ואי משום חגיגת ט\"ו עדיין יש שהות להטבילה בי\"ד הלכך לא אטבלה מארה בי\"ד: \n",
+                "<b>קופיץ </b>רובן אינם לשחיטה אלא לחתוך בהן בשר ולשבר בהן עצמות: קופיס בסמך בכל מקום שהוא מוזכר: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לפי שאין הקופיס ראוי אלא לחגיגה. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה קשה טובא דאיך שייך לומר שאינו ראוי אלא לחגיגה ולא לשחיטת הפסח הא תנן בסיפא חל י\"ד בשבת שוחט בה מיד ואקופיס קאי דאסכין אין צ\"ל שהרי אפי' בלא שבת שוחט בה. וכן בחמשה עשר שוחט בה קאי אקופיץ. וא\"כ אין שייך לומר שאינו ראוי אלא לחגיגה. על כן נראה דקופיס היינו כלי של שני צדדין שצדו אחת היא כסכין והאחרת היא כקורדום כמו שפירש הוא ז\"ל במסכת ביצה וא\"כ הקופיץ אע\"פ שנמצא בי\"ד צריך להטבילו כי שמא לא נטלוהו לשחיטה ועל כן לא הטבילוהו בי\"ג אבל כשחל י\"ד להיות בשבת אע\"פ שלא נטלוהו בעליו שאבדוהו לשחיטה מ\"מ בודאי הטבילוהו עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>נמצאת קשורה לסכין הרי זו כסכין </b>בירוש' איכא ברייתא דפליגא אמתני' דאדרבא שדינן סכין בתר קופיץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרכת שנטמאת וכו' </b>עד סיף סי' ה' ביד פ\"ז דהלכות כלי המקדש והעובדין בו סי' י\"ז י\"ח וגם פה מצאתי שהגי' הר\"מ ז\"ל שֶׁנִטִמְאָה המ\"ם בשב\"א והאל\"ף קמוצה: \n",
+                "<b>שנטמאת בולד הטומאה </b>פי' ע\"י משקה דהא אין ולד הטומאה מטמא כלי אלא ע\"י משקה גזרה משום משקה זב וזבה כדאיתא במסכת נדה: ומצאתי שכתב החכם הר\"ר סולימאן ז\"ל ויש לפרש דמיירי בשאר פרוכות שאינם תלויות אלא מונחות שהרי שתים היו עושין בכל שנה ואותם שהם מונחות יש עליהם תורת בגד ומטמאות ולא דמו למטפחות ספרים המצויירות שהם טהורות לפי שאינם משמשי אדם לפי שאלו ברגלים תולין אותם בעזרות בשביל בני אדם הבאים והוו כאילו הם משמשי אדם וקצת ראיה לזה מדקתני ואם היתה חדשה שוטחין אותה וכו' ואם בתלויה עסיקינן ודאי שהיא חדשה שהרי מחדשין אותה בכל שנה ואפי' אם תהיה מד' וחמש שנים עדיין היא חדשה אלא נראה דלא מיירי אלא באותם שכבר הניחום וגנזו אותם עד כאן לשונו ז\"ל: ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל מטבילין אותה בפנים מיירי בנטמאת בפנים ומטבילין אותה בבית הטבילה של פנים דתנן בתמיד וביומא דטבילת בית הפרוה היתה בקדש ע\"כ: \n",
+                "<b>ושוטחין אותה בחיל מפני שהיא צריכה הערב שמש </b>כך צ\"ל פי' ובחיל מותרין טמאים ליכנס כדתנן בפ\"ק דכלים: \n",
+                "<b>ע\"ג האיצטבא </b>בהר הבית שעשוי כולו איצטבאות כדאמרי' הר הבית סטיו ע\"ג סטיו: וממילא שמעינן מינה דהכא גרסינן גב בבית: \n",
+                "<b>כדי שיראו העם את מלאכתה שהיא נאה </b>פירש הרש\"ש ז\"ל דשתים היו צריכין כל שנה כדתנן לקמיה ויתנדבו מעות לממונה על הפרכת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רשב\"ג אומר משום ר\"ש בן הסגן וכו' </b>וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א ל\"ג מלת רבי רק שמעון בן הסגן ע\"כ: חולין פ' גיד הנשה (חולין דף צ') ובפ' שני דמס' תמיד דף כ\"ט: \n",
+                "<b>על שבעים ושנים נירין נארגת ועל כל נירא ונירא עשרים וארבע חוטין </b>כך מצאתי בספר כתיבת יד: אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ועל כל נימה ונימה בה\"א ובמ\"ם: \n",
+                "<b>עשרים וד' חוטין </b>בירוש' איכא ברייתא דס\"ל שלשים ושנים ותו איכא ברייתא אחריתי דס\"ל מ\"ח וכולהו תלתא תנאי ילפי טעמא מחד קרא: \n",
+                "<b>ומשמנים וכו' </b>ס\"א ובשמנים: ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל ע\"ב נירין הן כלי האורגין שעולין ויורדין ופותחין השתי ונכנס הערב דרך הפתיחה ליצוש בלעז והיו להם כל כך ליצוש מפני עובי החוטין שכפולין לכ\"ד חוטין כדתנן ועוד מפני הכרובים שמציירין בה שני פרצופין ארי ונשר כדאיתא בירוש' ומפני הציורין שוין ונפרדין צריך מנין הליצוש כפי ידיעת האורגין וצא ובדוק ותמצא שכך הוא: \n",
+                "<b>על כל נירא כ\"ד חוטין </b>כלומר החוט העובר בכל ניר שזורין בו כ\"ד חוטין כדיליף בירוש' ובבבלי פ' בא לו כהן גדול לקרות מקראי: \n",
+                "<b>ארכה מ' אמה ורחבה עשרים אמה </b>כך גובה ההיכל עד התקרא ורחבה עשרים כנגד רוחב ההיכל והיא הפרכת המבדלת בין ההיכל ובין קדש הקדשים תחת אמה טרקסין שהיה בבית ראשון ושתים היו וביניהם אמה: \n",
+                "<b>ושתים היו עושין בבל שנה ושנה </b>שתים היו צריכין כדפרישנא להבדל אמה וצריכין חדשות בכל שנה שמחמת עשן הקטרת היו משחירין: \n",
+                "<b>ושלש מאות כהנים מטבילין אותה </b>מקשו הכא למה היתה מקבלת טומאה והלא וילון אינו מקבל [טומאה] מטמא אלא מפני שהשמש מתחמם בו כדאיתא בפ\"ק דביצה וא\"כ פרוכת דליכא למימר בה האי טעמא שהרי אסורה בהנאה למה היתה טמאה ותירץ הראב\"ד ז\"ל דלאו כרכא היא דאע\"ג דאסורה בהנאה מ\"מ כיון שאם היתה של חול היתה ראויה לשמש להתחמם בה לפיכך אע\"פ שהיא אסורה בהנאה מ\"מ תורת כלי עליה וראיה לדבר דהא כלים של הקדש אע\"ג דאסורין בהנאה מקבלין טומאה מפני שראוין לתשמיש ושם כלי עליהן והכי נמי הכא עכ\"ל ז\"ל: וז\"ל רש\"י ז\"ל שם פ' גיד הנשה בלשון שני ולי נראה שאף פרכת הדביר כך מדתו רחבה לרחבו של היכל שהוא עשרים וגבהה לגבהו מן העליה ועד הרצפה ע\"כ וז\"ל הרא\"ש ז\"ל ארכה מ' אמה כך הוא גובה ההיכל עד התקרא ורחבה עשרים אמה כנגד רוחב ההיכל והיא הפרכת המבדלת בין הקדש ובץ קדש הקדשים תחת אמה טרקסין בבית ראשון ושתים היו וביניהן אמה: וי\"מ שהיתה תלויה בפתחו של אולם דגבוה מ' אמה ורוחב עשרים אמה וראשון ניחא טפי דלפי' שני למה שתים ולפי' ראשון שתים היו ומשחירין מחמת עשן הקטרת והיו עושין חדשות בכל שנה ע\"כ: ומובן הוא שצריך להגיה בפי' ר\"ע ז\"ל כמדת פתח האולם שהיה גבהו ארבעים ורחבו עשרים: \n",
+                "<b>ומשמנים ושתי רבוא </b>פי' בערוך בלשון ראשון פי' שמנים ושנים ככרין ע\"כ: \n",
+                "<b>רבוא </b>אית דגרסי ריבות כמו שכתב ר\"ע ז\"ל וכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל דפי\" זה לא נהיר דא\"כ היל\"ל ופ\"ב ריבות עושות אותה ואני מצאתי רבואות ע\"כ: \n",
+                "<b>ושלש מאות כהנים מטבילין אותה </b>לשון הבאי וזה אחד משלשה מקומות שדברו חכמים לשון הבאי והאחד בר\"פ שני דתמיד דתנן התם פעמים שיש עליו שלש מאות כור והאחרת בספ\"ג דמס' מדות דתנן התם גבי גפן של זהב מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה וגוזמא ולשון הבאי הוא שאם היתה טעונה כ\"כ שצריכה ג' מאות כהנים לפנותה תשבר וכ\"כ לא הי' ממתינין: ונלע\"ד דבזה יובן הא דמייתי לה במדרש שמות רבה ס\"פ ויקהל וקתני בה וכל הכהנים יורדין ומטבילין אותה: ועוד קתני בה התם ועל ע\"ב נימין נארגת ולא היה בה קשר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר קדשי קדשים שנטמא וכו'. </b>ביד פי\"ט דהל' פסולי המוקדשין סי' ו'. ופי' הרש\"ש ז\"ל הך מתני' מתנייא בת\"כ בפ' צו וברישא תנינן התם הכי בקדש באש תשרף לימד על חטאת ששורפין אותה בקדש אין לי אלא זו בלבד מנין פסולי קדשי קדשים ואמורי קדשי' קלים ת\"ל כל בקדש באש תשרף מכאן אמרו בשר קדשי קדשים שנטמא וכו' כדאיתא במתני' וה\"פ קרא כתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף ומיירי בחטאת חיצונה שנכנס דמה לפנים דנפסלה בפנים. ששורפן אותה בקדש שורפי' אותה בעזרה בבית הדשן שהיה שם כדאיתא בפ' טבול יום דבקדש דקרא קאי אבאש תשרף וכאילו כתיב בקדש באש תשרף: פסולי קדשי קדשים בשר חטאת ואשם ומנחות ועולה שנטמאו או שנשפך דמם או שיצאו חוץ למחיצתן או נטמאו חוץ למחיצתן אע\"ג דפסולן לא היה במקום הקדש נשרפין תוך העזרה דהכי תנן באלו עוברין מי שיצא והיה בידו בשר קדש שנפסל בצאתו אם לא עבר צופים חייב לחזור ושורפו לפני הבירה משום דקדשים קלים מחיצתן היא ירושלם וחייב לשרפם תוך מחיצת קדושתן מקרא דכל שפסולו בקדש ישרף בקדש וכן פי' רש\"י ז\"ל בפ' כל שעה בהך ברייתא ודקדק שם דנקט אימורי קדשים קלים וז\"ל דוקא נקט אימורי שהן החלבים הנקטרין שמחיצתן תוך חומת העזרה היא ומש\"ה נשרפי' תוך העזרה אבל בשר קדשים קלים שאכילתן בכל העיר אף שריפתן אם נטמאו או נפסלו חוץ לעזרה הוא וה\"נ תנן באלו עוברין שורפו לפני הבירה ע\"כ וא\"כ אי קדשי קדשים הוא שורפן תוך העזרה דשם הוא מחיצתן וסתמא קתני פסולי קדשי קדשים תוך העזרם פ' טבול יום והכי הוא דילפי' כי היכי דחטאת שנפסלה שיצאת חוץ למחיצתה והיא קדש קדשים שורפה תוך מחיצת קדושתה ה\"נ כל אלו שיצאו חוץ למחיצתן שורפם במקום הקדש בתוך מחיצתן והך דרשא מודו בה ב\"ש וב\"ה וכי פליגי במתני' בגזרה דרבנן פליגי כדמפ' בירו' ור' עקיבא בלחוד הוא דס\"ל דמינה ומינה ילפי' דכי פסולה במקום הקדש דוקא הוא דשרפי' במקום הקדש אבל לא כשנפסלו חוץ למחיצתן. ת\"ל כל בקדש באש תשרף בקדש מיותר הוא כיון דכתיב אל אהל מועד לכפר אלא ה\"ק קרא אכל בקדש ישרף בקדש כלומ' כל פסולי המוקדשין בקדש ישרפו ובקדש דכתיב קאי אכל דכתיב ברישא דקרא ואתשרף דכתי' בסיפא והשתא מפרשי' למתני' באב הטומאה בנבילה או בשרץ בולד הטומאה כגון נגע באוכל ראשון שנגע בנבלה וה\"ה לשני או לשלישי או לרביעי דרביעי טמא בקדש כדאיתא פ' השוחט: \n",
+                "<b>הכל ישרף בפנים. </b>דכשנגע באב בפנים הוי פסולו בקדש ושריפתו בקדש וכן נטמא בולד בחוץ שרפינן ליה במקום הקדש ואע\"ג דאסור להכניס הך טומאה לעזרה ואפי' דבר שנטמא בטמא שרץ או בטמא נבלה שאני הכא דרחמנא רבייה מקרא דכל בקדש ישרף בקדש וכ\"ש כשנגע בולד בפנים וטעמא דב\"ש בנגע בולד בחוץ ישרף בפנים מפ' בירושלמי: \n",
+                "<b>חוץ משנטמא באב הטומאה. </b>בחוץ דטומאתו חמורה ולא היה פסולו במקום הקדש שרפי' ליה בחוץ ומדרבנן: \n",
+                "<b>ובה\"א הכל ישרף בחוץ. </b>כתב הראב\"ד ז\"ל בפי' תורת כהנים וז\"ל טעמייהו דב\"ה דכיון דמן הדין כולם שריפתן בקדש שֶׁדִינָן דומין לשאר טומאות דרחמנא רביינהו אלא מפני חומר שאר טומאות גזרו עליהם לשרפן בחוץ כיון שזה נטמא בולד הטומאה ובפנים לא גזרו עליו להוציאו בחוץ ע\"כ: ועיין שם בת\"כ דמשמע דמתני' דלא כר' יהודה אלא כר\"מ ואיתיה בילקוט פ' צו רמז תנ\"א. אח\"כ ראיתי בתורת כהנים גופה ונראה דמתני' ר' יהודה היא דאילו ר\"מ קאמר התם דב\"ש ס\"ל דהכל ישרף בפנים אפי' שנטמא באב הטומאה בחוץ. ויש גורסין במתני' חוץ ממה שנטמא וי\"ג חוץ משנטמא כדכתבינן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר את שנטמא באב הטומאה בין בפנים בין בחוץ ישרף בחוץ. </b>ר' אליעזר ס\"ל דנטמא באב הטומאה אסור להכניסו בפנים דבר תורה הלכך אפי' בפסול הקדש נמי אסור להכניסו בפנים מגזרה דרבנן אבל נטמא בולד הטומאה אפי' בשאר טמאי' מדבריהם הוא דאסור להכניסו לפנים אבל לא מן התורה והכי ס\"ל לבר קפרא בירוש' הלכך בפסול הקדש צריך להכניסו לפנים והא דאמרי בת\"כ על כבוס בגדים לוקה ומייתי לה בירוש' אפשר דטומאת בגדיו לא חשיב כנטמאו בולד הטומאה דכיון דהוא לבוש בהן בשעת נגיעה טומאה בחבורין היא והוי כמי שנטמאו בנבלה עצמה דטומאה בחבורין חמירא כדאמרי' בפ' שני דע\"ז וכן פי' הראב\"ד ז\"ל בתורת כהנים בפירושיו: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר מקום טומאתו שם שריפתו. </b>ר\"ע לא מפליג בין ולד הטומאה לאב הטומאה אלא כיון דדרשא דכל שפסולו בקדש שריפתו בקדש מחטאת שנכנס דמה לפנים הוא דילפינן הלכך מה חטאת פיסולה קבלה במקום הקדש ושרפינן לה בקדש לענין טומאה נמי אם נטמא בפנים שריפתו בפנים ואם נטמא בחוץ שריפתו בחוץ דמינה ומינה ילפינן עכ\"ל ה\"ר שלמה שיריליו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איברי התמיד וכו' </b>סוכה פ' החליל (סוכה דף נ\"ד) וכתבו שם תוס' ז\"ל אברי התמיד מחצי כבש ולמטה במערב ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח ושל ר\"ח נתנין על כרכוב המזבח ולמעלה והיא שנויה כן בסוף מסכת שקלים ואין גרסת הספרים נכונה ע\"כ. ושם נראה דגריס רש\"י ז\"ל חלבי החמיד אם שמא אותה אינה ברייתא שפי' וז\"ל חלבי התמיד ה\"ה לכל אבריו דכל אברי עולה קרי חלבי ע\"כ. אלא דגריס מזרח גבי אברי התמיד ומערב גבי מוספי' והראב\"ד ז\"ל ג\"כ גריס במערב גבי אברי התמיד כגרסת התוס' וכן גרסי' בס\"פ לא היו כופתין וכתב הוא ז\"ל ולפי אותם גרסאות דגרסי במזרח מתני' דשלהי פ' לא היו כופתין דקתני ?הנחו ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו ר\"ח בן עקשיא היא דאית ליה האי סברא דניתנין וכדאיחא בתוספתא דשקלים ע\"כ ורעז\"ל ג\"כ נראה דגריס הכא גבי אברי התמיד במערב אכן בסיפא גבי מוספים סתם ולא פירש מאומה משמע דסתמו כפירושו דגריס במזרח דאי בתרוייהו גריס במערב ה\"ל לפרש דבריו ועוד דה\"ל לתנא למערבינהו אבל בפ' שני דיומא משנה ד' פירש שם גבי אברי התמיד במזרח וכן היא גרסת רש\"י ז\"ל ביומא פ' שני דף כ\"ו ובסוכה שם פ' החליל כמו שכתבתי ועיין עוד ב\"ש ספ\"ד דמסכת תמיד: מצאתי שפי' הר\"ש שיריליו ז\"ל ה\"ג אברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמערבו וכן כתבו התוס' ז\"ל פ' החליל והכי תנן במסכת תמיד פ' לא היו כופתין ונותנין מחצי כבש ולמטה במערבו וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל פ' ששי דהלכות תמידין ומוספים וה\"פ הכבש היה לדרומו של מזבח וארך שיפועו ל\"ב אמות ורחבו ס\"ז אמה כדתנן במדות ונתון באמצע רוחב המזבח והמזבח ל\"ב והכבש י\"ו נמצא שמנה אמות לכל צד ונותנין אברי התמיד בכבש מחצי שפועו ולמטה לצד מערבו של מזבח כי היכי דקרינן בהו לפני ה' טפי ומולחין אותן שם והולכין ללשכת הגזית כדתנן פ' לא היו כופתין: \n",
+                "<b>ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה. </b>כנגד אברי התמיד אלא שנותנן לצד מזרח המזבח שפעמים היו מתעכבין בלשכה והיו מתערבין אברי התמיד עם המוסף והיה צריך להיכר שלא יקטירו אברי המוסף קודם עולת התמיד וקיימא לן שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר דכתיב העולה עולה ראשונה ע\"כ: \n",
+                "<b>מתחת כרכוב המזבח ולמטה. </b>כך היא בתוספתא נמי וכן נראה דגריס רש\"י ז\"ל שם בסוכה אכן לפי מה שכתבתי לעיל בשם תוס' ז\"ל נראה דצריך להיות על כרכוב המזבח ולמעלה וכן הוא ג\"כ ביד בהלכות תמידין ומוספין סי' ב' דפ' ששי וכן כתבו הר\"ש שיריליו ז\"ל וז\"ל ניתנין על כרכוב המזבח ולמעלה מפ' בירוש' דהאי כרכוב לאו היינו דקרא אלא אותו שבין קרן לקרן ואמה של הילוך רגלי הכהנים ולמעלה היו ניתנין והתם וגם בבבלי ס\"פ החליל (סוכה דף נ\"ה) מפ' טעמא דלידע שהוקבע החדש בזמנו נתנו אותן למעלה משאר אברים להראות שהן חשובין ולהודיע שהוקבע החדש בזמנו וכן פי' רש\"י ז\"ל ומסתברא דניתנין לצד מערבו של מזבח לשמאל העולה בכבש דהוו לפני ה' ותנא להך מתני' הכא משום דתנא לעיל גבולין בבשר קדש טמא תנא נמי גבולין בבשר קדש טהור ע\"כ וגם הרמב\"ם ז\"ל אחז בפירושו לכרכוב פי' הירוש': \n",
+                "<b>השקלים וכו' </b>ביד פ\"א דהלכות שקלים סי' ח' וריש פ\"ב דהלכות בכורים וכתוב בסמ\"ג עשין סי' ה' השקלים אינן נוהגין אלא בפני הבית שנאמר ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד בזמן שעבודת אהל מועד וכיוצא בו נוהגת ע\"כ ורעז\"ל לא הביא מקרא רק לבכורים אבל מעשר דגן וכו' ביד פ' ששי דהל' ערכין סי' ט\"ז ופ\"א דהל' בכורות סי' ה': \n",
+                "<b>ר\"ש אומר וכו'. </b>ירוש' תני ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש בין שקלים בין בכורים לא קדשו והתם מפרש טעמא: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת שקלים. \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sukkah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sukkah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..48e95a91a40d954f4899faf916a49f619e0db12b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sukkah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,401 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Sukkah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה סוכה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. </b>ומצאתי שמחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת למעלה וכדאיתא ברפ\"ק דעירובין. וביד ריש פ\"ד דה' סוכה וסי' ב' וסי' י\"ט דפ' חמישי. ובטור או\"ח סי' תרל\"ג: וכתב ה\"ר דוד אבודרהם ז\"ל בסדר תפלות של חנוכה שלשה דברים הם אם נתנם אדם למעלה מעשרים אמה פסולים ואלו הן מבוי נר חנוכה סוכה ושלשתם יש להם רמז מן הפסוק מבוי שנאמר כי על כן באו בצל קורתי הקורה תהיה עד צ\"ל טפחים ולא יותר וצ\"ל טפחים הם עשרים אמה באמה בת ששה טפחים. סוכה שנאמר וסוכה תהיה לצ\"ל יומם מחורב. חנוכה זאת חנוכת המזב\"ח ביו\"ם עולה למנין ק\"ך עכ\"ל ז\"ל וכתב הר\"ן ז\"ל ואסיקנא בריש עירובין דחלל סוכה תנן כלומר דלא מיפסלא לסוכה אא\"כ חללה גבוה מעשרים אמה ולישנא דמתני' הכי דייק דקתני סוכה שהוא הסכך שהיא גבוהה (הגהה ומיהו בשם במשנתו הר\"ר יהוסף אשכנזי מחקו מלת למעלה מכאן וגם מעירובין) למעלה מעשרים כלומר שהוא למעלה מעשרים אמה דאי לא ה\"ל למיתני (הגהה ונלע\"ד דיש לדקדק זה ג\"כ מדקתני סוכה שהיא ולא קתני סוכה הגבוהה והכי נמי איכא למידק גבי מבוי דקתני שהוא דוק) סוכה שהיא גבוהה מעשרים והני עשרים אמה באמה בת ששה טפחים נינהו דאמה של בנין לכ\"ע באמה בת ששה כדאיתא בגמ' מיהו הני אמות דסוכה מצומצמות נינהו כלומר דחוקות והכי איתא בריש עירובין ע\"כ וכתבו תוס' ז\"ל והא דלא פריך גבי הדס מ\"ש דתני פסולה ותקנתא דתנן לקמן פ' לולב הגזול או שהיו עניביו מרובות מעליו ואם מיעטן כשר דלא פריך אלא מסוכה ומבוי שדינם שוה לענין גובה ושונה לשון משנתו ועוד דגבי הדס איצטריך למיתני תקנתא דסד\"א כיון דגדלו בפסול תו לית ליה תקנתא קמ\"ל ע\"כ: \n",
+                "<b>פסולה. </b>דסוכה דירת עראי בעינן דכתיב חג הסוכות וכו' עכ\"ל רעז\"ל. אמר המלקט רבא הוא דמפיק לה מהאי קרא ולא בעי למימר כרבה דאמר דטעמא הוי משום דכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטא ביה עינא פי' דס\"ל דלמען ידעו דורותיכם קרא יתירה הוא לדרשא לשון דירה דה\"ל למיכתב בסוכות תשבו כי בסוכות הושבתי ובהכי הוה סגי דממילא הוה משמע דלמען ידעו הדורות הוא אלא ודאי למדרשיה לשון דירה אתא אבל רבא לא ס\"ל הכי משום דההוא לאו בישיבת סוכה קאמר אלא בידיעת דורות הבאים היקף סוכות ענני כבוד הנעשה לאבות כפשטיה אתא ולאו יתירא הוא וכר' זירא נמי לא אמר דההוא קרא דוסוכה תהיה לצל יומם לימות המשיח הוא דכתיב ואביי פריך ליה לרבא אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן ה\"נ דלא הוי סוכה משום דהוי דירת קבע א\"ל הכי קאמינא לך עד עשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת עראי כי עביד ליה דירת קבע נמי נפיק ושפיר דמי דודאי יש בכלל קבע עראי והרי עשה כתורה וע\"כ לא הקפידה תורה על העראי אלא לשום שיעור פי' לתת לך שיעור בגבהה שתהא יכולה לעמוד ע\"י יתדות עראי ולפיכך למעלה מעשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת קבע כי עביד לה דירת עראי נמי לא נפיק. והכריחו תוס' ז\"ל דנהי דלא חיישינן בדפנות אי עביד להו קבע מכל מקום בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מינכרא עד דעביד לה עראי מהאי טעמא נמי ניחא לר' זירא דדריש מדכתיב וסוכה תהיה לצל הא כתיב נמי מזרם וממטר וניבעי נמי שלא ירדו גשמים לתוכה אלא ודאי משום דבעינן סככה ארעי וא\"כ ה\"ל קבע עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>רבי יהודה מכשיר. </b>גמ' אמר אביי רבי ור' יאשיה ור' יהודה וב\"ש ור\"ש ור\"ג ור' אליעזר ואחרים כולהו ס\"ל סוכה דירת קבע בעינן רבי דתניא רבי אומר כל סוכה שאין בה ד' אמות על ד' אמות פסולה ר' יאשיה דתניא חמתה מחמת סכך פוסלת בה ולא חמתה מחמת דפנות ר' יאשיה אומר אף מחמת דפנות ר' יהודה במתני' ר\"ש דתניא ר\"ש אומר שלש כהלכתן ורביעית אפי' טפח רבן גמליאל דתניא העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה ר\"ג פוסל ור' עקיבא מכשיר ב\"ש דתניא לקמן פ' שני מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב\"ש פוסלין וב\"ה מכשירין ר' אליעזר דתנן בסוף פירקין העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל ר' אליעזר פוסל מפני שאין לה גג וחכמים מכשירין אחרים דתניא אחרים אומרים סוכה העשויה כשובך פסולה לפי שאין לה זויות: \n",
+                "<b>ושאינה גבוהה עשרה טפחים. </b>בגמ' ילפינן לה מארון תשעה וכפרת טפח הרי כאן עשרה וכתיב ונועדתי בתוך בני ישראל ודברתי אתך שם ותניא ר' יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה וקרא כתיב דעל כפרת ירד ש\"מ למעלה מעשרה מפסקינן רשותא וזהו לדעת ר\"מ דאמר בפי\"ז דמסכת כלים כל האמות היו בינוניות אפי' של כלים אבל לדעת ר' יהודה דפליג עליה התם מחיצין דגבהן עשרה ילפי' להו הלכה למשה מסיני: \n",
+                "בלשון ר\"ע ז\"ל המתחיל ושאינה גבוהה וכו' עד ושלישית אפי' טפח. אמר המלקט כבר כתבתי דבברייתא פליג ר\"ש ואמר שלש כהלכתן ורביעית אפי' טפח ובגמ' מפרש במאי קמיפלגי: \n",
+                "<b>ושחמתה מרובה מצלתה. </b>פי' רש\"י ז\"ל המועט בטל והרי הוא כמי שאינו ע\"כ ופירוש לפירושו כתב הר\"ן ז\"ל ע\"ש: ותימה קצת אמאי שבק תלמודא לאקשויי קושיית דהא כי הדדי עד התם בפרק הישן כדכתיבנא לה התם סימן ב' וז\"ל הרא\"ש ז\"ל דהתם ושצלתה מרובה מחמתה כשרה הא כי הדדי פסולה ותנן באידך פירקין ושחמתה מרובה מצלתה פסולה הא כי הדדי כשרה לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתתא אם החמה והצל שוין מלמטה כשרה שבידוע שהצל מלמעלה הוא מרובה ואם החמה והצל שוין מלמעלה פסולה שבידוע שהחמה מלמטה מרובה על הצל וכן פי' ר\"ח ורש\"י ז\"ל והקשה ר\"ת והא רב פפא גופיה אית ליה בפ\"ק דעירובין פרוץ כעומד מותר ופסקו התם דהכי הלכתא ועוד אמרי' בפ\"ק דקדושין דקרו אינשי לפלגא דזוזא אסתירא ופי' הוא ז\"ל כאן מלמעלה מי שמודד האויר מלמעלה כי הדדי כשרה דפרוץ כעומד מותר אבל העומד למטה בארץ ומעיין כלפי מעלה ונראה לו כי הדדי פסולה לפי שהאויר שהוא רחב מלמעלה כי זוזא דומה בעיניו קטן כאסתירא כשעומד למטה וראיה לדבר כוכב גדול בשמים נראה בעיניו קטן ונ\"ל דלא שייך להביא לכאן פרוץ כעומד דדוקא גבי סכך פסול וסכך כשר המונחין זה אצל זה שייך להזכיר פרוץ כעומד כדמייתי לה לעיל אמתני' דהמקרה סוכתו בשפודין וכו' אבל גבי סוכה סכך ואויר ניתנה הלכה שיהא הצל מרובה וכן מצינו לענין פרוץ כעומד של דפנות מועיל קנה קנה פחות משלשה אע\"פ שהפרוץ מרובה ולענין סכך אינו מועיל מפני שהחמה מרובה אע\"ג שאסתירא פלגא דזוזא אפשר דאסתירא מטבע נחשת ורחב יותר וכן מצאתי כתוב בשם ה\"ר ישעיה ז\"ל ובעל העיטור ז\"ל כתב בשם רבותיו ז\"ל אם יש בין קנה לקנה כמלא קנה למעלה למטה צלתה מרובה מחמתה שהחמה מועטת למטה וכשרה ואם למטה כי הדדי ולמעלה חמתה מרובה מצלתה ופסולה ע\"כ: \n",
+                "<b>סוכה הישנה ב\"ש פוסלין. </b>דכתיב חג הסוכות וב\"ש סברי כר' אליעזר דאמר בגמ' פ' לולב הגזול אין עושין סוכה בחולו של מועד: ובירוש' מצה הישנה תפלוגתא דב\"ש וב\"ה א\"ר יוסי דברי הכל היא מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר בריא שלא דקדק בה ע\"כ: \n",
+                "<b>איזוהי סוכה ישנה. </b>כלומר שנחלקו בה ב\"ש וב\"ה: \n",
+                "<b>כל שעשאה קודם לחג שלשים יום. </b>כלומר עשאה באותם שלשים יום שלפני החג דבהנהו אפי' ב\"ש מודו דכשרה דמסתמא לשם חג עשאה אלא כשעשאה קודם לאותם שלשים יום הוא דפסלי ב\"ש ולאו לפרושי מילתייהו דב\"ש תנא הכי אלא כדי שלא תאמר דכי מכשרי ב\"ה דוקא כשעשאה שלשים יום שלפני החג אבל מקמי הכי לא קמ\"ל דבכי ה\"ג אפי' לב\"ש כשרה ולא פסלי אלא כשעשאה קודם ומינה דאפי' בכה\"ג לב\"ה כשרה אבל ליכא למימר דה\"ק איזוהי סוכה ישנה דמכשרי בה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום כלומר שעשאה בתוך שלשים יום ששואלין ודורשין בהלכות החג (הגהה כן לשון רש\"י ז\"ל ג\"כ וכמו שהעתיק רעז\"ל אכן לא אשכחן האי לישנא רק גבי פסח בפ\"ק דפסחים דף ו' אמנם בס\"פ בני העיר תניא משה תקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג ושמא תקנת משה לא היתה אלא כדאיתא בפי בני העיר אבל חכמים תקנו אח\"כ שידרשו בכל חג וחג שלשים יום קודם לחג בהלכותיהן ובפרט בפסח ובסוכות שדיניהן מרובין מלבד דיני יום טוב ודיני חול המועד דשייכי לתרויהו מה שא\"כ בעצרת שאין שם אלא דיני יום טוב שיספיק להם יום או יומים קודם ונפקא מינה בכולהו לענין שיקרא שואל כענין השואל מדיניהם בתוך שלשים יום כמו שפי' הר\"ן ז\"ל שם פ\"ק דפסחים והא דלא תניא הכי רק בהלכות הפסח היינו משום שיש שם ראיה שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני או לרשב\"ג דאמר שתי שבתות מטעם שהרי משה עומד בר\"ח ניסן ומזהיר על הפסח שנאמר החדש הזה לכם וכו' מה שא\"כ שם ראיה לדיני החג כך נלע\"ד אע\"פ שלא כתב כן בית יוסף בא\"ח ריש סימן תכ\"ט) אבל מקמי הכי אפי' לב\"ה פסולה דאינהו נמי בעו סוכה לשם החג דהא ליתא דכיון דמכשרי בית הלל סוכת ג\"נ ב\"ך ור\"ק ב\"ש כדאיתא בגמ' אלמא לא בעו סוכה לשם החג כלל ומש\"ה נמי קתני דאם עשאה לשם החג אפי' מתחלת השנה כשרה לומר משום דסוכה אינה לשם החג פסל ב\"ש וממילא דב\"ה לא בעו סוכה לשם החג כלל הר\"ן ז\"ל: ועיין בפירושו ז\"ל פ' השולח גט דף תקע\"ז. ותוס' ז\"ל כתבו אפי' לב\"ה נפקא מינה שאין צריך לחדש בה דבר ואפי' לא נ\"מ אלא לב\"ש יש לו לתנא לפרש במה נחלקו ולא שייך לאקשויי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן אלא היכא דפליגי תנאי אליבא דב\"ש ולא נפקא מינה מידי אליבא דב\"ה כי ההיא וכו' ע\"כ: ובירוש' תני צריך לחדש בה דבר חברייא אמרי טפח ר' יוסי אומר כל שהוא ופי' הר\"ן ז\"ל כלומר דאע\"ג דסוכה ישנה מכשרי ב\"ה למצוה מן המובחר צריך לחדש בה דבר ע\"כ ובטור א\"ח סי תרל\"ו: וכתב שם ב\"י דמדברי כל הפוסקים שנזכרו שם משמע דהא דמצריך בירוש' לחדש בה דבר הוי לעיכובא ודלא כהר\"ן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית. </b>דפסולה כדתניא בברייתא בגמ' ואפי' הויא מסוככת כהלכתה שצלתה מרובה מחמתה מעצמה בלא צרוף אילן אפ\"ה פסולה ולישנא דמתני' הכי דייק דקתני העושה סוכתו דמשמע סוכה כשרה כראוי הר\"ן ז\"ל. ועוד כתב והא דפרכי' בגמ' והא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר פי' שאע\"פ שהסוכה בעצמה צלתה מרובה מחמתה כמו שכתבתי במשנתנו אפ\"ה כיון שצל האילן שהוא פסול עומד למעלה הרי הוא מבטל על סכך כשר שהוא למטה ממנו שהרי אינו משמש כלום כיון שהעליון מיצל עליו ונמצא שמצטרף הכא סכך פסול של אילן עם סכך כשר שאינו תחת האילן שבשניהם נעשית הסוכה צלתה מרובה מחמתה וראוי שתפסל עד שיהא צל האילן מעט כ\"כ דבלאו סכך שתחתיו יהא חמתה של סוכה מרובה מצלתה אבל בלאו הכי מיפסלא. ל\"ש קדם אילן לסוכה ול\"ש קדמה סוכה לאילן שלא כדברי קצת המפרשים דאמרי דכל שקדמה סוכה לאילן לא אמרי' בהי דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ע\"כ. אבל תוס' והרא\"ש ז\"ל פירשו דמיירי שאין הסוכה צלתה מרובה מחמתה אלא מחמת אילן הפסול שמשלימו דאי צלתה מרובה מחמתה בלא אילן לא מיפסלא מחמת צרוף סכך פסול כיון דכי שקלת ליה לפסול אכתי צלתה מרובה וכן משמע לשון צרוף להשלים השיעור כמו שני סדינין מצטרפין ע\"כ: וביד פ\"ה דהלכות סוכה סימן י\"ב כ\"ב ובטור א\"ח סימן תרכ\"ו ותרכ\"ח. ובגמ' אמר רבא לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו אבל אילן שחמתו מרובה מצלתו כשרה ממאי מדקתני כאילו עשאה בתוך הבית למה לי למיתני כאלו עשאה בתוך הבית הא מההוא קרא דנפקא לן תוך הבית נפקא לן תחת האילן כדלקמן בסמוך ולמה לי למיתלי האי בהאיך ליתני פסולה אלא הא קמ\"ל דאילן דומיא דבית מה בית צלתו מרובה מחמתו אף אילן צלתו מרובה מחמתו ופרכינן וכי צלתו מרובה מחמתו מאי הוי הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ומשני רב פפא דמיירי כשחבטן פרש\"י כשהשפיל ענפיו והא קמ\"ל דמ\"ד ניגזור היכא דחבטן והשפילן אטו היכא דלא חבטן קמ\"ל דלא גזרינן והא דתנינן בסמוך הדלה עליה את הגפן וכו' וכשחבטן מיירי נמי התם איצטריך מ\"ד ה\"מ בדיעבד כדקתני הדלה אבל לכתחלה אימא דלא שרינן ליה לחבטן ולהשפילן קמ\"ל. ומצאתי שכתב הרז\"ה ז\"ל וז\"ל וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי הא קא מצטרף בהדי סכך כשר פי' שמשעה שהוסיף משהו סכך כשר על סוכי האילן נצטרפו זה לזה ונעשית בהם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בצרוף סוכי האילן שהם סכך פסול ואע\"פ שהוסיף אחר מכאן סכך כשר אינו מועיל שהרי נעשית הסוכה כבר צלתה מרובה מחמתה ואוקמה רב פפא כשחבטן כלומר שחבט ענפי האילן עד שנשרו כל העלין ממנו דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בצלו של אילן כלל ונעשה האילן כעומד בפני עצמו ולא מצטרף לצל סוכה ואפילו לכסות בהן לכתחלה מותר ולא אמרן אלא באילן שחמתו מרובה מצלתו אבל אם צלתו מרובה מחמתו אע\"פ שחבטן אם לסכך תחתיו פסולה דהויא לה סוכה שתחת האילן וכ\"ש אם סיכך על גביו דרחמנא פסלה כדכתיב בסוכות תשבו ולא בסוכה שתחת הסוכה ולא בסוכה שתח' האילן וכ\"ש אילן שתחת הסוכה ואם סיכך על גביו ועמד האילן למטה מן הסוכה והוא חמתו מרובה מצלתו אם חבט עד שנשרו עליו דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בצל דידיה אם רבה עליו סכך כשר סוכתו כשירה והיינו דתנן הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום כלומר שהדלה אותה על דפנות הסוכה וסיכך על גבן פסולה ואם היה סכוך הרבה מהן כשרה ואוקימנא בשחבטן שאין רוב הסיכוך מבטל האילן עד שיחבוט אותו וישיר את עליו. ונ\"ל אם לאחר שהשלים את הסיכוך כהלכתו הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת בין שהדלה אותה ע\"ג הסיכוך בין שהדלה אותה על הדפנות תחת הסיכוך אם היתה חמתו של האילן בעצמו מרובה מצלתו אינו פוסל את הסוכה ואע\"פ שלא חבטו ואין בזה משום צרוף סכך פסול בסכך כשר שכבר קדם הכשר את הפסול אבל אם היתה צלתו של האילן מרובה מחמתו אין קדימת הסכך הכשר ולא החיבוט מועיל כלום בין שסיכך ע\"ג האילן בין שסיכך תחתיו דהויא לה סוכה שתחת האילן ורחמנא פסלה וכ\"ש אילן שתחת הסוכה. ושמעתי משם חכמי הדור שהכשירו אף בזו ולא נ\"ל דבריהם דתניא בברייתא וכו' עד וזה הפי' שפירשנו בהא דרב פפא דאוקמה למתני' בחבטן למדנו אותו מדברי הגאונים ז\"ל שמצינו בחבוריהם כך הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבן פסולה ואפי' היה הסכך מהם הרבה ואם חבטן עד שנשרו עליהן כשרה ויש לרב ר\"ש יצחקי ז\"ל פי' אחר שהיא מפ' אותו כענין חבוט רמי כלומר שהשפילן ועירבן עם הסכך הכשר וקשיא לן על הדין פירושא הא דתנן הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וכו' דאוקימנא בשחבטן והרי הסיכוך למעלה מהן הוא דקתני סיכך על גבן ואין זו השפלה אלא העלאה עכ\"ל ז\"ל בקיצור קצת: \n",
+                "<b>סוכה ע\"ג סוכה. </b>גמ' ת\"ר בסוכות תשבו ולא בסוכה שתחת הסוכה ולא בסוכה שתחת האילן ולא בסוכה שבתוך הבית דבסכת כתיב לשון יחיד למעוטי סוכה שתחת סוכה: \n",
+                "<b>התחתונה פסולה. </b>גמ' וכמה יהא בין סוכה לסוכה ותפסל התחתונה אמר רב הונא טפח שכן מצינו באהלי טומאה טפח רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרויהו עד ד' שלא מצינו מקום חשוב פחות מד' לא כרמלית ולא רה\"י ושמואל אמר עשרה דכהכשרה כך פסולה מה הכשרה בעשרה אף פסולה בעשרה: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשרה. </b>ואית דגרסי אם אין דיורין בעליונה אף התחתונה כשרה. וכן הוא בפסקי הרא\"ש ז\"ל. ונלע\"ד שהוא טעות דפוס שם שהרי גם היא ז\"ל כתב כלשון הר\"ן ז\"ל דת\"ק אזיל לטעמיה ור' יהודה אזיל לטעמיה דמשמע דדוקא התחתונה כשרה משום דעליונה לא מיקריא סוכה דהא לא הויא דירת קבע כיון שאינה יכולה לקבל אלא ע\"י הדחק ולא הויא סוכה שתחת סוכה ורבנן ס\"ל אפכא דעליונה דוקא כשרה דהא סגי לן בסוכה בדירת עראי וכיון שמקבלת התחתונה כרים וכסתות של עליונה אפי' שהוא ע\"י הדחק מיתכשרא עליונה ותחתונה מיפסלא מטעם סוכה שתחת סוכה. ומ\"מ מלשון הרמב\"ם ז\"ל דבפ\"ה דהלכות סוכה סימן כ\"ב יש להסתפק ג\"כ בגרסתו במשנה במילתיה דר' יהודה וז\"ל שם העושה סוכה ע\"ג סוכה התחתונה פסולה כמי שעשה סוכה בתוך הבית והעליונה כשרה בד\"א שהתחתונה פסולה בשהיה גובה חלל העליונה עשרה טפחים או יתר והיה גג התחתונה יכול לקבל כרים וכסתות של עליונה אפי' ע\"י הדחק אבל אם אין גובהה של עליונה עשרה או שלא היתה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפי' ע\"י הדחק אף התחתונה כשרה והוא שלא יהיה גובה שתיהן יותר על עשרים אמה שהתחתונה בסכך העליונה היא ניתרת ע\"כ. והכריח הרב בכסף משנה דלא גרסי מלת אף בלשון הרמב\"ם ז\"ל אכן הרב בעל לחם משנה נדחק לקיים גירסת מלת אף בלשון הרמב\"ם ז\"ל ע\"ש. ומינה נלע\"ד דלהרמב\"ם ז\"ל אפשר דגריס מלת אף במילתיה דר' יהודה ויהיו שתיהן כשרות בתנאים הנזכרים חוץ מתנאי שתהא התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפי' ע\"י הדחק דלר' יהודה לא מיתכשרא העליונה ג\"כ אלא אדרבא בתנאי שתהא התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות שלא ע\"י הדחק כלל ואז שתיהן כשרות ונ\"מ שאם הם סוכות גדולות וחצי הסוכה התחתונה מסוכך בסכך חזק והחצי ריקם מכל וכל העליונה מתכשרא בסכך החצי של התחתונה שהרי הוא חזק ודירת קבע שמיה והתחתונה מתכשרא בגג החצי של העליונה שהרי הוא בתוך עשרים לקרקעית התחתונה. ומן הירושלמי משמע דלא גרסי מלת אף דה\"ג התם ר' יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשרה מה דיורין ממש או אפי' ראויה לדיורין מן מה דתנא חד סב קומי ר' זעירא ואפילו התחתונה כשרה לית בר נש אמר אפילו אלא דהוא מודה על קדמייתא הדא אמרה דיורין ממש ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פורס עליה סדין מפני החמה וכו'. </b>פי' ר\"ת ז\"ל פירס עליה סדין כדי שלא תתייבש מפני החמה ואז תהא חמתה מרובה מצלחה ונמצא שקיומה והכשרה על ידי הסדין שאינו מניחה להתייבש וכן תחתיה מפני הנשר היינו שלא יפלו עלין ותהא חמתה מרובה מצלתה אבל חולקים אחרים עליו ומפרשים מתני' דהכא כפשטה אע\"פ שאין הסדין מסייע להכשר סוכה כלל אלא שפירסה עליה כדי שלא תכנס בה החמה אפ\"ה פסולה ור\"ת ז\"ל הוכיח דבריו ממתני' דבסמוך דהדלה עליה את הגפן וכו' וכתב עליו הר\"ן ז\"ל דלא מכרעא כמו שנכתוב בסמוך בשמו בס\"ד וביד בפ\"ה דהלכות סוכה סימן י\"ז כ\"ג כ\"ד ובטור א\"ח סי' תרכ\"ז וסי' תרכ\"ט: \n",
+                "<b>או תחתיה מפני הנשר. </b>דוקא מפני הנשר אבל לנאותה כשרה ולא תימא דאורחא דמילתא קתני ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' כ\"ה: \n",
+                "<b>אבל פורס הוא ע\"ג נקליטי המטה. </b>ירושלמי שכן הוא עושה חלל באצילי ידיו פי' הרי\"ף ז\"ל כשם שאם הגביה אדם שתי זרועותיו כשהוא שוכב תחת הסדין ונעשה הסדין עליו כאהל אין בכך כלום כך אלו השני נקליטין שבאמצע המטה כמו זרועותיו הם חשובין ואין בכך כלום ע\"כ. ופסק בטור שם סימן תרכ\"ז דהני נקליטין לא מכשרינן בהו אלא דוקא כשאינם גבוהין עשרה אבל אם הם גבוהין עשרה אסור אבל הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל לא כתבו חילוק זה וטעמם תירץ הרב המגיד ז\"ל ע\"ע שם. וכתב הר\"ן ז\"ל לפום מאי דאתמר בגמרא מסתברא דשלשה דינים הם כילה ונקליטין וקינופות כילה דלא קביעא לא מיתסרא אלא היכא דאיכא תרתי לריעותא שיש לה גג וגבוהה עשרה ונקליטין דקביעי טפי מכילה אע\"פ שאין להם גג כל שהן גבוהין עשרה אין ישנים תחתיהן קינופות דקביעי ויש להם גג אפי' אין גבוהין עשרה אין ישנים תחתיהן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדלה עליה וכו' </b>בפירקין דף ט' ובירושלמי ר\"פ קמא דעירובין ותוס' פרק כל שעה (פסחים דף כ\"ז) ודפרק התכלת (מנחות דף מ\"ב:) \n",
+                "<b>ואת הדלעת ואת הקיסוס. </b>בשני סמכין וכן הוא בערוך: \n",
+                "<b>או סיכך על גבה </b>[*) (הגה\"ה וסיכך על גבה אית דגרסי על גבך ועי' במ\"ש לעיל סי' ב' בשם הרז\"ה ז\"ל)]. וכתב הר\"ן וכו' כלומר בין שקדם הסכוך כדקתני הדלה עליה בין שקדם האילן וסיכך עליו פסולה ואפי' חבטן בדליכא רובא דסכך כשר פסולה ואם היה סכך כשר הרבה מהן וחבטן כשרה באיזה מהן שקדם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>פסולה. </b>דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גרן ויקב הכתוב מדבר רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>אם היה הסיכוך הרבה מהן או שקצצן כשרה. </b>עיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל ובמה שפי' עליו בבית יוסף סי' תרכ\"ו וגם בכסף משנה פ\"ה דהלכות סוכה סי' י\"ב שכתב שהוא מפרש חבטן ר\"ל שקצצן וכתב אמתני' הדלה עליה וכו' אם היה הסכוך הרבה מהן כשרה בתנאי שיקוץ אותם ואם לא קצצן יצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ופסולה. עוד אמר או שקצצן כשרה בתנאי שינענע אותן ואז תהיה כשרה ע\"כ וכן נראה ממה שכתב בהלכות סוכה הדלה עליה וכו' ואח\"כ קצצן אם היה הסכוך הרבה מהן כשרה ואם לא היה הסכוך שהיה מתחלתו כשר הרבה מהן צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהיה עשויה לשם סוכה ע\"כ ועיין עוד שם. ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' קצ\"ו: (הגהה מצאתי מוגה תלישה או שליפה דאי מחובר הוא מאי אהני טועה דאי תלוש הא קתני או וכו'): \n",
+                "<b>זה הכלל כל. </b>ס\"א ל\"ג מלת כל: \n",
+                "<b>דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ מסככין בו. </b>כך היא הגרסא בהרי\"ף ז\"ל ובהרא\"ש ז\"ל אבל ברש\"י ז\"ל ראיתי שפירש ואין גדולו מן הארץ כגון עורות בהמה ואפי' לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה ואע\"פ שהארץ מגדלתן במרעה ופרנסה ע\"כ משמע מפירושו ז\"ל שגורס הבבא האחרת ג\"כ כל שהוא מקבל טומאה ואין גדולו מן הארץ אין מסככין בו וכן בירוש' איכא תרי באבי. ולשון הרא\"ש ז\"ל הלכך אין מסככין בעורות דגדולי קרקע מיקרו אבל לא מיקרו גידולו מן הארץ כמו פסולת גרן ויקב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבילי קש וכו'. </b>ביד שם פ\"ה סי' י' ובטור א\"ח סי' תרכ\"ט וסי' תר\"ל: \n",
+                "<b>חבילי זרדים. </b>מפ' בירוש' אין חבילה פחותה מכ\"ה קנים תוס' ז\"ל וכן הוא שם בהרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ן ז\"ל כתב ומוכח בגמ' דלא מיקרייא חבילה למיגזר בה הך גזרה בפחות משלשה ע\"כ ועיין בהשגת הראב\"ד ז\"ל ותשובת מגיד משנה: \n",
+                "<b>אין מסככין בהן. </b>בגמ' מפ' ר' יוחנן טעמא דמתני' משום גזרת אוצר ומדרבנן שאם אתה אומר כן פי' להכשיר חבילה לסכך אין אדם עושה סוכה אלא הולך ואוכל וישן באוצרו במקום שלא נשתמש שם כל ימות השנה והוא עשוי ועומד ולא לשם סכך של צל ואפי' שם סוכה שאינה של חג אלא כבית דעלמא אבל חוטט בגדיש פסולא דאורייתא הוא משום תעשה ולא מן העשוי והיינו דהכא קתני אין מסככין בהם (הגהה והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת והא גבי דבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ קתני מתני' אין מסככין בו אע\"ג דדיעבד נמי אינה סוכה אפי' מדאורייתא וי\"ל דשאני התם דליכא למיטעי ע\"כ) לכתחלה הוא דלא משום גזרת אוצר הא דאורייתא שפיר דמי והתם דקתני אינה סוכה אפי' דיעבד מדאורייתא נמי אינה סוכה וז\"ל הר\"ן ז\"ל זרדים עשבים שאינם ראויין לאכילה. אין מסככין בהן אע\"ג דקתני אין מסככין דמשמע לכתחלה אה\"נ דאפי' דיעבד פסולה והכי מוכח בגמ' אלא דתנא הא לאשמועי' דאפי' במסכך לכתחלה לשם סוכה עסיקינן ואפ\"ה מיתסר משום גזרה ואפי' ר' יהודה דלית ליה גזרת תקרה כדאיתא לקמן במתני' דמסככין בנסרים הלכך בהך גזרה דחבילה מודה דהא שכיחא וההיא לא שכיחא דלא עביד איניש לישב בסוכת תקרה של נסרים שבנאן לביתו ולשהותן בלא מעזיבה: \n",
+                "<b>ואם התירן כשרות </b>דכיון דלא אסירי אלא משו' גזרה דחבילה כשהתירן לא מחלפי שאין אדם מייבש חבילה מותרת ואיכא מ\"ד דאע\"ג דאסור לסכך בתחלה בחבילין אפ\"ה חבילה שהניחה ליבשה אם נענעה כשרה כדמוכח לקמן גבי נסרים דאע\"ג דלכתחלה אין מסככין בנסרים אפ\"ה בסוכה שהיא עשויה כבר סגי לי בפקפוק דכיון דמחזיר עליה לבטלה ליכא למיגזר שמא ישב בסוכה של תקרה אחרת שהיא עשויה כבר עכ\"ל. ונראה דגרסי' ואם התירן כשרות וכמו שכתבתי בלשון פי' הר\"ן ז\"ל ול\"ג וכולן שהתירן כדאיתא בקצת נוסחאות דבשלמא בסיפא שייך למיתני וכולן כשרות לדפנות דקאי אכולהו פסולי סכך דתנן בפירקין אבל הכא בבא דהתירן דלא קאי ודאי אלא אחבילין דמשתעי בהו שפיר טפי למיגרס ואם התירן וכן הוא ג\"כ בקצת נוסחאות מדוייקות וגם בירוש'. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו. ואי גרסי' וכולן אפשר שבא לרמוז לנו שאם היתה סוכה גדולה שהיו עליה כמה חבילות והתירן כולן כשרות אבל אם נשאר אחת שלא התירה פסולה כל הסוכה שמא יישן תחתיה ולאו אדעתי' וכשהתירן כולן מיהא כשרות ולא גזרינן מרבוי החבילות שמא ישכח אחת מהן בלי התרה כך נלע\"ד: \n",
+                "<b>וכולן כשרות לדפנות </b>בתר דסיים למיתני כל מינין הפסולין לסכך וקתני עלייהו כללא זה הכלל כל דבר וכו' קתני חבילי קש וחבילי עצים וכו' כלומר דאע\"ג דגידולן מן הארץ וגם לא מקבלי טומאה אפ\"ה אין מסככין בהן מן הטעם שאמר ר' יוחנן כדכתיבנא והשתא קתני דכל הנזכרים בין המקבלין טומאה בין שאין גידולן מן הארץ וכ\"ש חבילי קש וכו' כשרים לדפנות וכ\"ש נסרים דקתני בהו בתר הכי פלוגתא לסכך דכשרין לדפנות והדר תני דאפי' מי שסיכך בדבר שאין גידולו מן הארץ או בדבר המקבל טומאה אם הניח ריוח ביניהן מעט יותר מכמותן כשרה ובתר הכי קתני החוטט בגדיש וכו' שהסוכה נעשית מלמטה מלמעלה ומפתחה לתוכה משום דדמיא להמשלשל דפנות מלמעלה למטה כך נלע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מסככין בנסרים כו'</b> ביד שם פ' חמישי סי' ז' ומייתי לה בגמ' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ז) ומוכח משם דצריך לומר דלר' יהודה הני נסרים הם דוקא של ד' מינין שבלולב דהא איהו ס\"ל התם דאין כשר לסכך אלא הכשר ללולב וקרא דעזרא דכתיב עלי זית ועלי עץ שמן היינו לדפנות: ואיתא נמי בפירקין דף ט\"ו ובטור א\"ח סי' תרכ\"ט: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל מה לי לישב תחת תקרת ביתו. אמר המלקט ולפי זה סיפא דמתני' דקתני נתן עליה נסר וכו' ובלבד שלא יישן תחתיו דברי הכל היא וכשמואל דס\"ל דסכך פסול באמצע פוסל בד' טפחים ובמן הצד פוסל בד' אמות אוקימנ' להאי נסר בגמ' בשנתנו מן הצד ומש\"ה כשרה. וז\"ל הר\"ן ז\"ל וכגון דיהביה אצל דופן וסכך פסול אינו פוסל מן הצד אלא בד' אמות דאמרי' דופן עקומה ותמהני אמאי נקט במן הצד אטו דדינא דדופן עקומה והא לקמן קתני לה בהדיא במתני' בבית שנפחת ונ\"ל דרבותא אשמעי' דסד\"א כי גזרינן גזרת תקרה ה\"מ בסוכ' שכולה נסרי' ומיפסלא כולה דדמיא לתקרה אבל סוכה שיש בה שיעור הכשר סד\"א לא גזרי' בה גזרת תקרה ויהא מותר ליישן תחת הנסר קמ\"ל ע\"כ: ואיתא בפירקין דף י\"ז ועיין מה שכתבתי בזה לקמן ר\"פ הישן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תקרה שאין עליה מעזיבה וכו' </b>וביד שם פ\"ה סי' אי ובטור א\"ח סי' תרכ\"ו וסי' תרל\"א. ופי' רש\"י ז\"ל סתם תקרה בנסרים שיש בהן ארבעה ר' יהודה אומר ב\"ש אומרים וכו' פי' רש\"י ז\"ל ר' יהודא אומר ב\"ש וב\"ה נחלקו בדבר זה והשתא משמע בש\"א תרתי בעינן פקפוק ואח\"כ נוטל אחת מבינתים ונותן פסל במקומה ובה\"א או מפקפק או נוטל ואין צריך לתת פסל ע\"כ: \n",
+                "<b>ור\"מ אומר וכו' </b>כדפי' ר\"ע ז\"ל ובגמ' פריך בשלמא ב\"ה טעמייהו משום תעשה ולא מן העשוי אי מפקפק עביד ליה מעשה אי נוטל אחת מבינתים עבד בה מעשה אלא ב\"ש מאי טעמייהו דבעי תרתי אי משום תעשה ולא מן העשוי בחדא סגיא אי משום גזרת תקרה בנוטל אחת מבינתים סגיא ומשני לעולם משום גזרת תקרה הוא דאית להו דאין מסככין בנסרים והכי קאמרי אע\"פ שמפקפק לא מהני פקפוק אלא נטילת אחת מבינתים דאיכא מעשה מעלייא וגזרת תקרה בטלה לה והאי דקאמרי מפקפק הכי קאמרי המפקפק לא הועיל ונוטל אחת מבינתים ופרכינן אי הכי ר\"מ היינו ב\"ש ומשני ה\"ק ליה ר\"מ לר' יהודה לא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה דב\"ה כוותי ס\"ל דאין מסככין בנסרים ולא מהני פקפוק ולפי זה על כרחין בין רישא דמסככין בנסרים וכו' פלוגתייהו משום גזרת תקרה ובין סיפא בהאי מתני' בהא נמי פליגי אלא דר' יהודה הוא דקא מייתי לה טעמא למילתיה וה\"ק ליה ר' יהודה לר\"מ אמאי קא אסרת בנסרים לעיל משום גזרת תקרה האי סברא לב\"ש הוא דאית להו גזרת תקרה אבל ב\"ה לא גזרו ומשני ליה ר\"מ לא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה כלל: ובגמ' מפ' דלשמואל דאמר דפלוגתא דר\"מ בשאין בנסרים ד' אבל אם יש בהם ד' ד\"ה פסולה אע\"ג דודאי סתם תקרות בני ד' הן וקמכשר הכא ר' יהודה אליבא דב\"ה בהאי פליגי ר\"מ ור' יהודה בבטולי תקרה דר' יהודה ס\"ל בטולי תקרה לב\"ש צריך ליטול מבינתים דאע\"פ שמוכיח שבקי בתעשה ולא מן העשוי הואיל והתחיל לעשות מעשה לשם סוכה שהרי פקפק אפ\"ה גזרי ב\"ש וב\"ה סברי כיון דבטלה ע\"י הפקפוק והוכיח שהתקרה פסולה תו ליכא למיגזר ופי' רש\"י ז\"ל ור\"מ לטעמיה דאמר אין מסככין בנסרין וע\"י פסל שבינתים מתכשרא ולשמואל דס\"ל סכך פסול באמצע בד' מיתוקמא בסוכה בת שמנה אמות מצומצמות דכי יהיב נסר ופסל עד אמצעה מהאי גיסא וחוזר ומתחיל מצדה השני ונותן נסר תחלה ואח\"כ פסל וכן עד אמצעה הוו להו שני פסלים באמצעה והן של ח' טפחים ואיכא הכשר סוכה ונסרים שבה לא פסלי לה דאמרי' דופן עקומה עד הפסלים האמצעיים ומפקינן להו לנסרים מן הסוכה א\"נ ס\"ל כרב דאמר סכך פסול בין מן הצד בין מן האמצע בד' אמות הלכך לא פסלי נסרים שבינתים דליכא שיעור פסול ביחד עכ\"ל ז\"ל וכתבו תוס' ז\"ל דהדין עמו וכו' ועיין בהר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ה\"ג ר\"מ אומר נוטל אחת מבינתים ואינו מפקפק </b>פי' שאינו מועיל הפקפוק וכדכתיבנא והספרים שכתוב בהן ואינו צריך לפקפק טעות הוא: וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל שמצא הגרסא בכל הספרים ר' יהודא אומר משום ב\"ה או מפקפק או נוטל אחת מבינתים ובש\"א מפקפק ונוטל אחת מבינתים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקרה סוכתו בשפודין </b>ואיתא בפ\"ק דעירובין דף ט\"ו וביד שם פ\"ה סי' ט\"ז ובטור א\"ח סי' תרכ\"ט וכתוב שם בבית יוסף ומשמע דבשפודים של עץ מיירי דאי בשל מתכת תיפוק לי מפני שאין גדולו מן הארץ פי' ואמאי נקט התם רבינו יעקב ז\"ל טעמא משום דהוי דבר המקבל טומאה וכן נמי נוכל לפרש להר\"ן ז\"ל שפירש ושפודין מקבלין טומאה ע\"כ ואיתה נמי שם בסימן תרל\"א: \n",
+                "<b>או בארוכות המטה </b>בכ\"ף גרסי' לה ומפ' בגמ' כגון קצרה ושתי כרעים או ארוכה ושתי כרעים דמיטמאין בפני עצמן דראוין לסומכן בצד מקום גבוה ולהטות הנסרים או החבלים עליהם וליישן על גביהן כדתנן אליבא דרבנן בספי\"ח דמס' כלים וכמו שכתבתי שם: \n",
+                "<b>אם יש ריוח ביניהן וכו' </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד הוי פרוץ כעומד ופסול. אמר המלקט כרב הונא בריה דרב יהושע דהלכתא כותיה ושם בפ\"ק דעירובין סי' ח' כתבנו דהלכתא כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר וא\"כ קשיא הלכתא אהלכתא וז\"ל תוספות יום טוב [ע\"ש]: \n",
+                "<b>החוטט בגדיש נטל וכו' </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד אבל אם היה בו חלל טפח במשך שבעה אורך ורוחב וכו'. אמר המלקט ובהא ניחא דלא תיקשי ברייתא דקתני הרי זו סוכה אמתניתין. וביד שם פ\"ה סי ט' ובטור א\"ח סי' תרל\"ה והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל לעשות לו סוכה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשלשל וכו' </b>שבת פ' הזורק (שבת דף צ\"ז) ובעירובין פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ו) וכתב רש\"י ז\"ל שם ואם גבוהות מן הארץ עשרה טפחים כשרה הכא בסיפא לא גרסי' אם גבוהות מן הארץ אלא אם גבוהות עשרה טפחים ובטור או\"ח סי' תר\"ל: ופירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל כל מלמעלה למטה קרוי שלשול: ומשמע מסוגיית התלמוד לפי רוב הגרסאות חוץ מרש\"י ז\"ל לפי מה שכתב גרסתו הרא\"ש ז\"ל דהא דקתני מתני' המשלשל לשון דיעבד לאו דוקא דה\"ה לכתחלה גבי הא דאמר אבימי מחצלת ד' ומשהו מתרת בסוכה משום דוכן היכי עביד תלי לה באמצעיתה פחות משלשה למטה ופחות משלשה למעלה וקמ\"ל דאמרי' תרי לבוד ופירש הר\"ן ז\"ל וכגון שהיתה גבוהה עשרה ואם גבוהה י\"א צריכה מחצלת חמשה ומשהו ואם גבוהה י\"ב צריכה מחצלת ששה ומשהו אבל כל שהוא גבוה מי\"ג ועד עשרים אמות עושה מחצלת ז' ומשהו ומעמידו בפחות משלשה סמוך לקרקע ואע\"פ שהסכך גבוה מהמחצלת לא איכפת לן כיון דאיכא מחיצה עשרה עכ\"ל ז\"ל: וביד שם פ\"ד סי' ד' ועיין במ\"ש שם מגיד משנה על מה שכתבתי בשם הר\"ן ז\"ל שלשונו ז\"ל שם קשה מאד לע\"ד: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר בשם וכו' </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד דסבר מחיצה תלויה מתרת. אמר המלקט בעירובין פ\"ח תנן ר' יהודה אומר לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם ובגמרא הכא והתם א\"ר יוחנן ר' יהודה בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר מחיצה תלויה מתרת ולא היא וכו' כדכתיבנא התם בס\"ד: \n",
+                "<b>הרחיק את הסכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה </b>דאויר פוסל בשלשה אפי' מן הצד. ומכחן אני אומר ומפרש דהא דאמרינן שבסכך פסול מן הצד אמרינן דופן עקומה להכשיר עד ד' אמות היינו דחשבינן לסכך כאילו הוא מן הדופן ונעקם ונכפף למעלה ובאוירא ליכא למימר הכי ואיני מפ' רואין את הדופן כאילו הוא עקום והולך תחת הסכך פסול ומגיע לסכך כשר ומוציא את הפסול מן הסוכה דא\"כ גם גבי אויר נמי נימא הכי רש\"י ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שנפחת וכו' </b>ועיין ר\"פ דלקמן. ונראה דהאי בית או האכסדרא אינם מסוככים במעזיבה ולא בשום דבר המקבל טומאה או שאין גידולו מן הארץ רק בקורות ולוחות שאין ברחבן אפי' שלשה דלדברי הכל כשרה וכמו שמתבאר מן הצריכותא שאכתוב בסמוך בס\"ד וביד שם פ\"ה סי' י\"ד ובטור א\"ח סי' תרל\"ב: \n",
+                "<b>אם יש מן הכותל לסכוך ד' אמות פסולה פחות מבאן כשרה </b>כך מצאתי מוגה אבל לא משמע כן בריש פירקין (סוכה דף ד') דהתם דייק הא פחות מכאן כשרה: וכן גם כן בירושלמי בפירקין ובריש פרק ג' אכלו דגרסינן התם הכי הא פחות מכאן כשרה מהו ליישן תחתיו התיב ר' יצתק בן אלישב הרי טיט הנרוק משלים במקוה ואין מטבילין בו אף הכי נמי משלים בסוכה ואסור ליישן תחתיו ע״כ: ובגמ' גרסינן דרש ר' יהודה בר אלעאי בית שנפחת וסיכך על גביו כשרה אמר לפניו ר' ישמעאל ב״ר יוסי רבי פרש כך פי' אבא ד' אמות פסולה פחות מד' אמות כשרה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סוכתו כמין צריף. </b>תוס' שבת ר\"פ חבית ובגמ' בפרקין דף ז' וביד שם פ\"ד סי' ז' ופי' רש\"י ז\"ל צריף כך של ציידין שאורבין בה את העופות ועשוי ככורת שמשפעת והולכת שגגו וקירותיו אחד. וכתבו תוס' ז\"ל בכה\"ג מיירי דלאחר שמשך השפוע בגובה עשרה איכא עדיין במשך סוכה רוחב ז' דבענין אחר לא מכשרי רבנן דהא בעינן גובה עשרה במשך שבעה ואפשר דכשיש שם משך שבעה בגובה עשרה שאף תחת השפוע שאין גבוה עשרה כשרה כיו\"ן שי\"ש ב\"ה זיי\"ן ברוח\"ב (הגהה מלות אלו הרשומות ליתנהו בקצת דפוסים גם בהרא\"ש ליתנהו). מידי דהוה אפסל שיוצא מן הסוכה לרבה ורב יוסף דלעיל דמכשרי בקנים היוצאים מלפני הסוכה עכ\"ל ז\"ל ומסיים בה הרא\"ש ז\"ל וז\"ל מידי דהוה אפסל היוצא מן הסוכה וכיוצא בזה שנינו בפ' שביעי דאהלות כל שפועי אהלים כאהלים אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד באצבע טומאה באהל כלים שתחת שפוע טמאים טומאה תחת השפוע כלים שתחת האהל טמאים טומאה באהל היינו מקום שיש בו לרבע טפח ע\"ט אלמא חזינן כשיש בשפוע לרבע בו טפח על טפח חשיב כולו אהל ואפי' במקום שאין בו טפח על טפח ע\"כ. גמ' תנא מודה ר' אליעזר שאם הגביה מן הקרקע טפח או שהפליגה מן הכותל טפח שהיא כשרה מאי טעמייהו דרבנן שפועי אהלים כאוהלים דמו ופי' רש\"י ז\"ל שאם הגביה מן הקרקע טפח אתרויהו קאי אמרי' לבוד בזקיפה ויש שם טפח זקוף וניכר הצריף שהוא גג וכיון שיש בו שיעור אהל בזקיפה הוו אהל או אם הרחיקה וכו' אסמכה על הכותל קאי אם הרחיק ראש הסמוך לכותל מכותל טפח והיתה סמוכה על יתדות אמרי' לבוד ממנה ולכותל ובשוה ולא בשפוע והוא הגג. שפועי אהלים כאהלים אע\"פ שלא הגביה ולא הרחיקה כשרה ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אא\"כ יש לה גג טפח היינו כמו שפירשתי שהגביה מן הקרקע טפח או שהרחיק מן הכותל טפח וכתבו בתוס' דהיינו כגון שעשה בטן זקוף טפח והישיב עליו ראשו של שפוע למטה וכן הרחיק מן הכותל טפח שעשה בסמוך לכותל סכך רחב טפח וסמך עליו ראש השפוע העליון ומתוך לשון הקונטרס משמע דאותו טפח שהגביה והרחיק אפי' הוא אויר כשרה דנחשב כסתום מטעם לבוד וקצת משמע כן בירוש' ע\"כ בקיצור. ובטור א\"ח סימן תרל\"א. ותמהתי שמצאתי שהגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל מחצלת קנים ומחצלת גדולה עשאה וכו': \n",
+                "<b>מחצלת קנים גדולה. </b>מחצלת קנים קשה היא ואינה נוחה למשכב עשאה למשכב הואיל ויחדה לכך עשאה כלי ומקבלת טומאה ואין מסככין בה לסכוך אינה מקבלת טומאה דלאו כלי היא. ובגמ' רמי סתמא אסתמא בין במילתיה דת\"ק בין במילתיה דר' אליעזר ואסקה רב פפא דבקטנה כולי עלמא ל\"פ דסתמא לשכיבה פי' הר\"ן ז\"ל קטנה כדי שכיבה וכיון דסתמא לשכיבה היא ראויה לקבל טומאה היא לכשישכב בה הזב וכיון שכן מעתה אינה ראויה לסכוך שכל הראוי לקבל טומאה אין מסככין בו כי פליגי בגדולה ת\"ק סבר סתם גדולה לסכוך ואינה ראויה לקבל טומאה אפי' ישכב בה הזב (הגהה פי' משום דאומרים לו עמוד ונעשה את מלאכתנו שצריכין אנו לסכך בה) דמיוחדת לשכיבה בעינן ות\"ק ה\"ק מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה הא סתמא לסכוך וסיפא דקתני לסכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה בקטנה מיירי ומש\"ה קתני דדוקא כשעשאה בפי' לסכוך מסככין בה הא סתמא לשכיבה ואין מסככין בה ור' אליעזר אמר דאחת גדולה ואחת קטנה סתם עשייתה לשכיבה עד שיעשנה בפירוש לסכוך והלכתא כת\"ק דסתם גדולה לסכוך עכ\"ל הר\"ן ז\"ל. וביד פ\"ה דהלכות סוכה סי' ב' ו'. וכתב שם ואם יש לה קיר אפי' גדולה אין מסככין בה שהרי היא ככלי קבול ואפי' ניטל הקיר שלה אין מסככין בה מפני שהיא כשברי כלים והוא מן הברייתא דבגמ' ומן הרב אלפס ז\"ל. וגם הביאה למתני' בפכ\"ה דהלכות כלים סי' י\"ג ובטור א\"ח סי תרכ\"ט ומצאתי בהגהת הר\"מ איסרלן ז\"ל שם בשלחן ערוך סי' תרכ\"ט גבי קטנה סתמא עומדת לשכיבה אא\"כ עשאה לסכוך כתב הוא ז\"ל דהיינו שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסכוך. וגבי אם היא גדולה סתמא עומדת לסכוך אא\"כ עשאה לשכיבה כתב דהיינו שמנהג המקום לשכב עליה ע\"כ. והיא דעת הרא\"ש ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל לסכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה דכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אהלים אלא פשתן דילפי' ממשכן פ' במה מדליקין ע\"כ. ותימא הוא מה שכתבו הטעם משום טומאת אהלים דהכא לא בעינן דוקא טומאת אהלים דהא כל דבר שמקבל טומאה מאיזה טומאה שתהיה פסול לסכך בו וכן הקשה עליהם בספר תוספת יום טוב וכתב עוד דהא פשטא דמתני' משמע ודאי דבטומאת משכב איירינן ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר אחת גדולה ואחת קטנה. </b>נראה (דכן) גרסי' תוס' ז\"ל וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וזה לשונם בפסחים פ' כיצד צולין (פסחים דף פ\"ה) והיכא דאיכא פלוגתא או קאי אקרא דרך להזכיר פשוט קודם כההיא דר\"פ בתרא דר\"ה א\"ל אחד יבנה ואחד כל מקום וכו' כלומר כמו שפשוט לך שתוקעין ביבנה כך כל מקום שיש בו ב\"ד וכן בבבא קמא פ' הפרה אחד החופר בור שיח ומערה דקאי אקרא דכתיב בור וכן בסוטה פ' משוח מלחמה אחד הבונה ואחד הלוקח וכו' וכן בפ\"ק דסוכה גבי אחת גדולה ואחת קטנה ע\"כ וגם בפ' שני דכתובות דף כ' איתה למילתייהו דתוס' ז\"ל וגם בפירקי' דף כ' האריכו עוד ודחו קצת מן הראיות שהביא רש\"י ז\"ל דבמתני' גרסי' אחת קטנה ואחת גדולה ודבגמרא גרסי' בפרכא דפרי' אחת גדול' ואחת קטנ' מיבעי ליה וגם בר\"פ דם חטאת שאריכו ע\"ש גם ר\"פ ר' ישמעאל דמנחות ומלתא דר' אליעזר איתה נמי בברייתא בפרקא דף ט\"ז: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הישן תחת המטה וכו'. </b>נלע\"ד דלאו דוקא נקט הישן דה\"ה האוכל ומדקתני הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו ולא קתני אסור ליישן תחת המטה שבסוכה משמע דחייב אדם ליישן בסוכה מאחר שאי אפשר לו לחיות בלא שינה שלשה ימים אע\"פ שאפשר לו לחיות בלא אכילה יותר משלשה ימים ואפשר שמטעם זה ג\"כ אסרו ליישן אפי' שינת עראי חוץ לסוכה משא\"כ אכילת עראי שמותר חוץ לסוכה לכל הפחות שקולים הם לענין זה וזהו שפי' רש\"י ז\"ל כאן ועיקר ישיבת סוכה אכילה ושתיה ולינה ע\"כ. ואה\"נ שראוי לברך על השינה בסוכה אלא שברכת לישב בסוכה שמברך בשעת סעודה פוטרתו והכי איתא בבית יוסף בא\"ח סוף סי' מ\"ז בשם הרא\"ש ז\"ל ששאל ר\"י את ר\"ת אם צריך לברך על השינה בסוכה והישיב לו שכל מצות סוכה שקיים אדם מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ברכת לישב בסוכה שברך על הסעודה פוטרתו מלברך עליהם ע\"כ. אבל גבי אויר דקיימא לן דפחות משלשה כשר ואין ישנים תחתיו קרוב הדבר לע\"ד לומר אבל אוכלים תחת אותו האויר וז\"ל הר\"ן ז\"ל ספ\"ק דסוכה ומיהו מסתברא דוקא בשיש באויר כדי ליישן כלומר שעומד ראשו או רובו תחתיו אז אין ישנים תחתיו אבל כל שאין בו כדי ראשו ורובו מסתברא דישנים תחתיו שאינו חייב לעשות סוכה כמין בית עכ\"ל ז\"ל ומקדאמר הכי משעע לי קצת דבשינה דוקא מיירי דבאכילה נ\"ל דלא שייך למימר הכי ולע\"ד עדיין צריך לי רב בזה. וביד פ\"ה דהלכות סוכה סי' כ\"ג ובטור א\"ח סימן תרכ\"ז: \n",
+                "<b>ולא אמרו לנו דבר. </b>בשם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל מחקו ד' מלות אלו. גם שם נמחקה מלת בסוכה ומלת שהיינו גם הוגה תחת המטות בפני הזקנים גם שם אמר ר\"ג לזקנים ונמחק מלת להם וגם הוגה ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה וישן לו תחת המטה ולפי דרכנו וכו' ירושלמי תמן תנינן בפירקין דלעיל ר' יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשרה הא אם יש דיורין בעליונה התחתונה פסולה א\"ר יוסי תמן יש שם חלל אחר ברם הכא אין כאן חלל אחר ע\"כ וצ\"ע. ובבבלי מפ' דר' יהודה אזיל לטעמיה דסוכה דירת קבע בעינן ולא אתי אהל עראי דמטה המטלטלת ממקום למקום ומבטל אהל קבע ור\"ש דאמר ולפי דרכנו למדנו אע\"ג דאיהו נמי ס\"ל סוכה דירת קבע בעינן כדכתיבנא בפירקין דלעיל בהא פליג עליה דאתי אהל עראי ומבטל אהל קבע: \n",
+                "<b>ראיתם טבי עבדי שהוא ת\"ח. </b>עבד כשר היה כדאיתא בפ' שני דברכות. וכתבו תוס' והר\"ן ז\"ל דבירוש' תני שהיה מניח תפילין ולא מיחו בידו חכמים ופריך מחלפא שיטתו של ר\"ג דהא הכא גבי סוכה מיחו בידו חכמים מלישב בסוכה שהרי היה ישן תחת המטה ומשני מה שישן תחת המטה לא משום שמיחו בו שלא מיחו בו אלא שלא לדחוק את החכמים שהיו ישנים בסוכה ופריך אי שלא לדחוק את החכמים ישב לו חוץ לסוכה ומשני דרוצה היה לשמוע דברי חכמים ע\"כ: \n",
+                "<b>ולפי דרכנו למדנו. </b>בברייתא דבגמ' קתני משיחתו של ר\"ג למדנו ומדלא קתני מדבריו של ר\"ג למדנו שמעינן דאע\"ג דלשיחת חולין בעלמא מכוין צריך להטות אזן וליתן לב שאף היא סופה להבין דבר תורה דשיחתן של ת\"ח צריכה תלמוד ובברייתא מוסיף לימוד אחר שלמדנו מדבריו שעבדים פטורין מסוכה וכתבו תוס' ז\"ל ואע\"ג דהא מ\"ע שהזמן גרמא הוא איצטריך לאשמועינן דלא תימא דחייבין משום דכתיב תשבו כעין תדורו ע\"כ פי' ואפי' נשים ה\"א דליחייבו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכרעי. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל לכרעי בלמ\"ד: \n",
+                "<b>בכרעי המטה. </b>פי' רש\"י ז\"ל מטה שלימה: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמור בפני עצמה פסולה. </b>דאזיל לטעמיה דדירת קבע בעינן והאי כיון שהיא ע\"ג המטה מיטלטלת עם המטה ע\"כ. והקשה עליו הר\"ן ז\"ל דליכא למימר הכא טעמא משום דר' יהודה אזיל לטעמיה וכו' ע\"ע. וכתב בסוף דנראין דברי הראב\"ד ז\"ל שפי' שלא קבעה על המטה אלא סמכה עליה ואם המטה זזה הרי הסוכה נופלת והיינו דאמרינן בגמ' טעמיה דר' יהודה לפי שאין לה קבע פי' שהמטה עומדת לינטל ותפול הסוכה כיון שאינה אלא סמוכה והשתא אתי שפיר הא דקאמר אביי על מילתיה דר' יהודה לא שנו דאם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה אלא סמך אבל סיכך ע\"ג מטה כשרה דהוי דומיא דסוכה העשויה בראש העגלה או בראש הספינה ואיכא בגמ' מאן דמפ' טעמא דר' יהודה מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה דלהעמיד הסכך בדבר שאין מסככין בו הסכך אסור מדרבנן גזרה שמא יאמרו זה עומד וזה מעמיד כשם שראוי להעמיד כך ראוי לסכך בו ואע\"ג דתנן לקמן העושה סוכתו בראש האילן כשרה ולא פליג ר' יהודה אע\"ג דאילן פסול לסכך בו התם לאו במסכך ע\"ג אילן עסיקינין אלא שקרקע הסוכה נתון באילן ונעץ קונדסין בקרקע וסיכך עליהם ובכי ה\"ג אע\"ג שהמחובר סומך את המעמיד לית לן בה דמעשה קרקע בעלמא קעביד ובמתני' נמי דייקא דבהכי עסיקינן מדקתני ואין עולין לה בי\"ט והיינו נמי דאביי דאמר סיכך ע\"ג מטה פי' שנעץ עליה קונדסין עומדין וסיכך על גבן כשרה אפי' לר' יהודה עכ\"ל ז\"ל בקיצור ובטור א\"ח סי' תר\"ל: \n",
+                "<b>מדובללת. </b>שלא השכיב וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ותרתי קתני מתני' סוכה מדובללת ושצלתה מרובה מחמתה נמי דהיינו סוכה עניה כשרה והיינו כשמואל ולרב דמפרש מדובללת מדולדלת כלומר סוכה עניה שאין לה אלא סכך מועט חדא קתני סוכה עניה שצלתה מרובה מחמתה כשרה: \n",
+                "עוד בלשון ר\"ע ז\"ל ואשמעי' מתני' דאמרי' רואין כאילו היו מושכבין בשוה ואם אז צלתה מרובה כשרה ע\"כ. אמר המלקט מוכח בגמ' דדוקא שאין בין זה לזה שלשה טפחים אבל יש בין זה לזה ג' טפחים פסולה ואפי' יש בין זה לזה שלשה לא אמרן אלא שאין בגגו טפח פי' בקנה העולה אין ברחבו טפח דלאו שם אהל עליה לאחשוביה ולמימר ביה חביט רמי פי' השפל והשלך אותו על אויר שתחתיו אבל יש בגגו טפח כשרה דאמרינן חבוט רמי. ונלע\"ד דאגב דתני בסוף פירקין דלעיל גבי מחצלת עשאה לשכיבה דהיינו מטה קתני בריש האי פירקין הישן תחת המטה ואגב הכי תני נמי הסומך סוכתו בכרעי המטה ובדין הוא דה\"ל לאסמוכי לבבא דכרעי המטה דין העושה סוכתו בראש העגלה דשייכא לה טפי וכדכתיבנא אלא דאקדים למיתני דין סוכה עניה ודין סוכה עשירה פי' סוכה עניה היינו בבא דסוכה המדובללת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וסוכה עשירה היינו המעובה כמין בית אקדמינהו משום דמעובה דמיא קצת למטה ובפרט אם היא של נסרים אפי' פתוחים מג' טפחים אם הם סמוכים זה לזה פסולה וכמו שנכתוב בסמוך בשם ספר יראים. א\"נ משום דסומך סיכתו בכרעי המטה דומה דמשום עניות עושה כן וכן סוכה מדובללת וכו' עניה היא: \n",
+                "<b>ושצלתה מרובה מחמתה כשרה. </b>בגמ' דייקינן הא כי הדדי פסולה והא תנן בפירקין דלעיל ושחמתה מרובה מצלתה פסולה הא כי הדדי כשרה ומשני לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאיסתרא מלרע. ועיין במה שכתבו תוס' והר\"ן ז\"ל על זה: \n",
+                "ור\"ע ז\"ל רמז זה בריש פירקין דלעיל. וכבר כתבתי שם כל לשון הרא\"ש ז\"ל ובספר יראים סי' קכ\"ג דייק מדקתני כמין בית שמעינן [*) בספר יראים השלם הנוסחא ולא כבית ממש למדנו שיכול לסוככה מעובה כרצונו כו' שכל הבתים סכוכים בענין כו' נראית פסולה דלא כו'.] ולא בית ממש למדנו שיכול לסככה נראה לסכך הסוכה צ\"ל מסוכה כרצונו ואך שתראה סוכה אבל בנסרין אפי' פחותין משלש דהוו קנים בעלמא אחרי שכל הבתים סמוכים בענין זה ואינה נראית סוכה דלא הויא כעין בית אלא בית ממש ע\"כ: \n",
+                "<b>המעובה כמין בית. </b>גמרא תניא אין כוכבי חמה נראין מתוכה ב\"ש פוסלין וב\"ה מכשירין: \n",
+                "<b>אע\"פ שאין הכוכבים וכו'. </b>בירוש' דייק מדקתני האי לישנא (הגהה וז\"ל הרא\"ש ז\"ל ירושלמי הדא אמרה צריכים הכוכבים נראים מתוכה ר' לוי אמר בכוכב חמה שנו פי' צריכין לכתחלה כדקתני בברייתא בית הלל מכשירין בדיעבד אבל לכתחלה צריך שיהו נראין מתוכה ע\"כ). דלכתחלה צריך שיהו כוכבי חמה נראים מתוכה. ופי' רש\"י ז\"ל אברייתא דכתיבנא כוכבי חמה זהרורי חמה נראין מתוכה כשהחמה זורחת עליה ובטור א\"ח סי' תרל\"א. כתוב שם בספר לבוש החור אבל אם היא מעובה כ\"כ עד שהמטר אינו יכול לירד לתוכה יש לפסול דאין שם סוכה עליה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סוכתו בראש העגלה וכו' כשרה ועולין לה בי\"ט. </b>משום דבעי למיתני סיפא אין עולין תנא רישא עולין וכן פי' כבר ר\"ע ז\"ל וביד פ\"ד דהלכות סוכה ה' ו' ובטור א\"ח סי' תרכ\"ח: \n",
+                "<b>או בראש הספינה. </b>גמ' מתני' מני ר' עקיבא היא דתניא העושה סוכתו בראש הספינה ר\"ג פוסל ור' עקיבא מכשיר מעשה בר\"ג ור\"ע שהיו באין בספינה עמד ר' עקיבא ועשה סוכה בראש הספינה למחר נשבה הרוח ועקרתה א\"ל ר\"ג עקיבא היכן סוכתך. ובירוש' הלשון כך מעשה בר\"א בן עזריה ור' עקיבא וכו' א\"ל ראב\"ע עקיבא היכן סוכתך. ופי' רש\"י ז\"ל בפ\"ק דמכלתין דף ז' בראש הספינה שהיא גבוה מאד כספינות הים שהן גדולות והרוח באה ועוקרתה ע\"כ. וז\"ל כאן בראש הספינה שהוא מקום גבוה של ספינה והים גבוה מאד ואין הרים מקיפים והרוח שולטת שם ועוקרתה ע\"כ: \n",
+                "<b>בראש האילן. </b>יש לפרש בשני עניינים העושה סוכתו בראש האילן כגון שהסכך של סוכה על גבי האילן והאילן סומך אותה שאין יכול לעלות על אותו סכך אא\"כ שישתמש באילן שרגילין היו לתת כליהם על הסכך א\"נ יש לפרש שהתקרה סמוכה באילן שבנאה בגובה ותחתיה על האילן דהשתא כל שעה שהוא מהלך בסוכה משתמש באילן תוס' בפ' מי שהחשיך (שבת דף קנ\"ד:) \n",
+                "<b>או ע\"ג הגמל. </b>גמ' מתני' מני ר\"מ היא דתניא העושה סוכתו ע\"ג בהמה ר\"מ מכשיר ור' יהודה פוסל ובגמ' מפ' טעמיה דר' יהודה דאמר קרא חג הסוכות חעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה סוכה שאינה ראויה לשבעה לאו שמה סוכה ופירשו תוס' ז\"ל דמהאי טעמא נמי היה פוסל ר' יהודה בסוכה ע\"ג אילן ע\"כ. ור\"מ ס\"ל דהאי סוכה נמי מדאורייתא מיחזא חזיא אלא דרבנן הוא דגזרו שאין עולין באילן בי\"ט ואם עשאה לבהמה דופן לסוכה ר\"מ פוסל ור' יהודה מכשיר ובגמ' מפ' טעמייהו אביי אמר ר\"מ חייש שמא תמות ור' יהודה לא חייש למיתה והא דבריש פ\"ק דיומא חייש היינו משום דמעלה עשו בכפרה ור' זירא אמר טעמא דר\"מ דחייש שמא תברח ורב אחא בר יעקב אמר בלישנא קמא טעמא דר\"מ דקסבר כל מחיצה שאינה עשוייה בידי אדם אינה מחיצה. וכתב הר\"ן ז\"ל בראש האילן או ע\"ג הגמל כשרה לחולו של מועד ואף בי\"ט אם עבר ועלה יצא ידי חובתו ואין עולין לה בי\"ט משום דאסור להשתמש בי\"ט במחובר ובבעלי חיים ואיכא מ\"ד דמדאמרי' בגמ' מתני' מני ר\"מ היא משמע דליתא למתני' דלהכי גלי תלמודא דר' יהודה פליג עליה לומר דר\"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה ואיכא אחריני דאמרי דכי אמרי' מתני' מני לגלויי פלוגתא אתא ומיהו סמכינן אכללין דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>שתים וכו'. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל שתים בידי אדם ואחד באילן או שתים באילן ואחד בידי אדם כשרה. ואין עילין וכו': \n",
+                "<b>או שתים בידי אדם. </b>דפנות לא איכפת לן אם מחוברות וה\"ה אם כולן נקבעות באילן והא דנקט בידי אדם רבותא אשמעינן דאפי' הכי אין עולין לה לאכול וליישן באותה סוכה מפני שסככה קשור בדופניה ונשען עליה והוא משתמש על סככה ונותן כליו ונמצא משתמש באילן. כל כניסה דסוכה נקט בלשון עליה לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגותיהן וכן תנן בפירקין העלום לסוכה גם בפ' לולב וערבה תנן אבל מוריד הוא את הכלים רש\"י ז\"ל בפ' מי שהחשיך (שבת דף קנ\"ד) וכתבו כאן תוס' והרא\"ש ז\"ל דכזה הפירוש מוכחת הסוגיא שם. דדייק מהכא דצדדים אסורים דאמרי' מאי לאו דחק ביה באילן ואנח ביה קנים באילן דהוו להו צדדין ומשמע דמיירי שהאילן דפנות לסוכה וקנים של סוכה נסמכי' עליה ואם יכנס בה ביום טוב גזרה שמא יניח חפצו על הסכך וכן פי' שם בקונטרס עכ\"ל התוס' ז\"ל ודלא מפי' רש\"י שהעתיק כבר ר\"ע ז\"ל. והתם בגמ' הגרסא בסיפא דמתני' עולין לה בי\"ט ומלת כשרה ליתה וכן הוגה במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי שכן הוא בקצת ספרים. וכתב הר\"ן ז\"ל מדקתני עולין ואין עולין משמע דקרקעית הסוכה גבוהה מן הארץ ונסמך באילן ושתים בידי אדם ואחת באילן שמשתי רוחות הסמוכות כגון מזרח ודרום קרקעית הסוכה נסמך על הקונדסין הקבועין בארץ בידי אדם ומרוח שלישית נסמך על האילן ושתים באילן ואחת בידי אדם כל שהיא נסמכת על שתי דפנות מהן אין עולין לה ביום טוב שהרי היא נסמכת על האילן שאילו ינטל האילן לא תהא יכולה לעמוד ודאמרי' כשרה היינו טעמא מפני שהסכך סמוך בקונדסין הנעוצין בקרקעית הסוכה ואינו סמוך לשל אילן דכיון דאילן לא חזי לסכוך אסרו חכמים להעמיד סכך בו כדי שלא יבואו לסכך כמו שכתבנו למעלה ואע\"פ שעכשיו הקונדסין נסמכין באילן כולי האי לא גזרינן כיון דמפסקי קונדסין בין סכך לאילן: \n",
+                "<b>שלש בידי אדם ואחת באילן כשרה ועולין לה בי\"ט. </b>דמסתמא דייה בשלש שבידי אדם ואינה צריכה לרביעית שבאילן והדר קתני זה הכלל שאם ינטל האילן וכו' לאתויי הר\"ן ז\"ל והתם בפ' מי שהחשיך תניא עלה דמתני' דקתני שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה ואין עולין לה בי\"ט ר\"ש בן אלעזר אומר משום ר\"מ עולין לה בי\"ט ומפרש אביי דכ\"ע צדדין אסורין ובצדי צדדין פליגי כגון שהקנים נתונים בנקבים שנקב בגופו של אילן דהוו קנים צדדים והסכוך הנתון על גביהן צדי צדדים ת\"ק סבר צדי צדדין נמי אסורין ורש\"ב אלעזר ס\"ל צדי צדדים מותרין ורבא פליג עליה התם והלכתא כותיה דאביי אע\"פ שאינה מיע\"ל קג\"ם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סוכתו בין האילנות. </b>פ\"ק דעירובין דף ט\"ו וביד שם סי' ה' ובפ' ששי סי' ב' ד' ו' ובטור א\"ח סי' תר\"ל: \n",
+                "<b>והאילנות דפנות לה. </b>אבל לא סמכה על האילנות: \n",
+                "<b>שלוחי מצוה. </b>הרא\"ש פ\"ק דשבת דף קע\"ב. ונלע\"ד דמשום דאשמועינן ברישא דהעושה סוכתו בין האילן וכו' כשרה ה\"א דהולכי דרכים אפי' של מצוה אם יזדמן להם בדרך במקום מלונם אילנות שיש מהם כדי לעשות דפנות וגם לחתוך ממנו ענפים לסכך בהן יעשה סוכה קמ\"ל בסמיכת המשניות דאפי' הכי פטורין והיינו דסמך ותנא שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. והיינו דוקא כשאינו יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יותר. ונפקא לן טעמא בגמ' מקרא דכתיב בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן דמה דרך רשות אף כל רשות לאפוקי האי דבמצוה קעסיק ורש\"י והר\"ן ז\"ל נתנו טעם למה הוצרך קרא יתירה לחתן בפני עצמו דהא בכלל עוסק במצוה הוא משום דה\"א דלא פטר הכתוב דבשבתך בביתך אלא טורח ועושה מלאכת מצוה בידים או מהלך במצוה אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עסוק אלא טרוד במחשבת בעילה לא פטר קרא להכי איצטריך [קרא] יתירה ע\"כ. ותוס' ז\"ל כתבו דאפכא גרסי' בשבתך בביתך פרט לחתן ובלכתך בדרך פרט לעוסק במצוה דהכי משמע קרא בשבת דידך הוא דמחייבת בק\"ש ולא בשבת דמצוה שאתה יושב ומחשב בבעילת מצוה ובלכתך ממעט עוסק במצוה דמשמע בלכת דידך ולא בלכת מצוה ומחתן לא הוה ידע שאר עוסק במצוה דדילמא שאני חתן שאין נקל לו כ\"כ להסיר הטרדא מלבו אע\"פ שבטרדא דרשות מיבעי ליה ליתובי דעתיה ולהסיר מחשבת טרדתו וכן היא הגרסא בספ\"ק דברכות ע\"כ: \n",
+                "<b>חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. </b>ואפי' מצטער משום בקי משום דתשבו כעין תדורו בעינן כשם שכל ימות השנה אינו נמנע מלצאת מביתו כשהוא מצטער כך בסופה ומטעם זה התירו ללכת בימות החג בדרכים ולא מנעוהו מדרכו ולא משמירת גנות ופרדסין כדי לקיים מצות סוכה כדפי' רבינו שלמה ז\"ל מהרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל דבסוף סמ\"ג: \n",
+                "<b>ואוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה </b>כד טעים בר בי רב ועייל לכלה דהיינו כביצה מפת וביצה בכלל: ושתיית עראי פירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל שתייה דאכילת עראי שטועם מלא פיו ושותה עליה. ובטור א\"ח סי' תרל\"ט ובסי' תר\"מ. וכתב שם בסימן תרל\"ט וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפי' את\"ל דפרי וגבינה בעו סוכה היינו דוקא במי שקובע עליהם אבל מי שאוכלן דרך עראי ודאי אין צריכין סוכה ושתיית יין נמי עראי היא. ומים כיון שאין דרך לקבוע עליהם אפי' הקובע סעודתו עליהם לא חשיב קבע דלא עדיף מאכילת עראי דפת שאינה צריכה סוכה ע\"כ: וכתב שם בבית יוסף ולדברי האומרים שאם קבע סעודתו על הפירות חייב בסוכה הה\"נ בקבע סעודתו על היין ע\"כ: ונלע\"ד דהרב בעל הטור ס\"ל דעראי דקתני מתני' לא קאי רק אאכילה דאילו שתייה אפי' יין קבע שלו חשיב עראי וכ\"ש מים ומשום חומרא בעלמא הוא שלא רצה לשתות ר\"ג הדלי של מים שהביאו לו חוץ לסוכה ואפשר דמשום זה נקט בגמ' בפסקא אוכלין אכילת עראי אע\"ג דמלת אכילת ליתה במשנה לרמוז דעראי לא קאי רק אאכילה ולדעת רש\"י והר\"ן ז\"ל אפשר דנקט לישנא דברייתא והברייתא נקטא האי לישנא דהאוכל אכילת עראי הויא כשיעור אכילה הרגילה לבר בי רב וכדאמר אביי. ועיין בהגהת אשרי. ירושלמי א\"ר אלעזר אכילת עראי אין שינה עראי חברייא אמרין שכן אדם משתקע בתוך שנתו א\"ר אילא שכן אדם ישן קמעא ודיו מה נפיק ביניהון מסר שנתו לאחר על דעתהון דחברייא מותר על דעתיה דר' אילא אסור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה וכו' </b>פ' יום הכפורים (יומא דף ע\"ט.) וביד פ' ששי דהלכות סוכה סי' ו': \n",
+                "<b>ואמרו העלום לסוכה </b>לא הוי מעשה לסתור כדפי' ר\"ע ז\"ל דה\"ק ואם רצה להחמיר על עצמו רשאי כלומר דלא חשיב כמי שאינו מצווה בדבר ועושהו שנקרא הדיוט או מיחזי כיוהרא ובתר הכי קתני ומעשה בר' צדוק בלא החמיר על עצמו לומר שאם רצה ת\"ח שלא להחמיר על עצמו בכך רשאי ולא הוי כמי שאינו מדקדק במצות. ועיין במ\"ש בשם הירוש' בפ\"ד מיתות סי' ב': \n",
+                "<b>אוכלו </b>פי' רש\"י ז\"ל מאכל וצ\"ע מה מלמדנו דהא כמה קראי כתיבי לשבור אוכל אוכל שדה העיר שובו שברו לנו מעט אוכל וליכא למימר דאתא לאשמועי' דלא תימא לישנא. דקרא לחוד הוא והכא שנוי במשנה דנקטא לישנא דקרא דהא כמה משניות שנינו האוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני וכו'. ודוחק לומר דאתא רש\"י ז\"ל לאשמועי' דלא ניגרוס אוכל מלרע וקאי אר' צדוק ולא תימה דה\"פ שהמאכל שהיו מביאין לו אע\"פ שהיה כביצה או יותר כיון שהוא לא היה אוכל ממנו רק פחות מכביצה היה נוהג בו כל הקולות הללו דגם זה פשיטא וליכא למיטעי לפרושי הכי ועוד שאין הלשון סובל לפרש כן: \n",
+                "<b>נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה </b>פי' רש\"י ז\"ל משום נקיות ובחנם פי' כן דר' צדוק כהן הוה כדמוכח פי' מי שמתו ובס\"פ כל פסולי והיה אוכל על טהרת תרומה וידים שניות הן ופוסלות את התרומה שזו היא אחת מי\"ח דבר דבפ\"ק דשבת דאפי' פחות מכביצה מקבל טומאה כדמוכח פ' שני דטהרות דתנן התם אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור תוס' והר\"ן ז\"ל והתם ביומא דף ע\"ט הכריחו עוד תוס' ז\"ל דהכא לאו תרומה ממש הוה אכיל אלא חולין שנעשו על טהרת תרומה דלא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה ממש דזהירי בה טפי אבל לאוכל חולין שנעשו עט\"ת לא התירו אפי' לכהנים הלכך פחות מכביצה אין כביצה שלימה וכ\"ש יותר לא. אכן כאן הניחו הדבור בתימה: \n",
+                "<b>ולא בירך אחריו </b>דדריש כר' יהודה ואכלת ושבעת וברכת אכילה שיש בה שביעה דהיינו כביצה רש\"י ז\"ל. אבל לפניו בכל דהו בעי ברכה שהרי נהנה ואסור ליהנות מן העולם בלא ברכה וכן לר\"מ דפוטר בפחות מכזית היינו דוקא לבסוף אבל בתחלה מברך אף אפחות מכזית ובהדיא מדקדק בירושלמי הכי. ומעשה דר' צדוק מייתי ליה בפ' כל הבשר (חולין דף ק\"ז) אלא דהתם קתני וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נוטלו במפה ואוכלו חוץ לסוכה ואין מברך אחריו ופי' רש\"י ז\"ל וכשנתנו וכשהיו נותנין לו לר' צדוק אוכל שהוא פחות מכביצה נוטלו במפה ואוכלו ולא היה נוטל ידיו ולא היה מצריכו סוכה ולא ברכת המזון. וכתוב בבית יוסף טור א\"ח סי' ר\"י בשם הרא\"ש ז\"ל דר' צדוק לא בירך אחריו כלל פי' בנ\"ר כיון שהוא פחות מכשיעור דאילו בירך ברכה אחרת היה הספר מפרש איזו ברכה בירך שכן ס\"ל לה\"ר יונה ז\"ל ע\"כ וכן דעת הרשב\"א ז\"ל. ודלא כר\"י בעל התוס' דס\"ל דעל פחות מכשיעור מברך אחריו בנ\"ר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחת ביום ואחת בלילה </b>נלע\"ד דאע\"ג דסעודה ראשונה הויא בלילה נקט יום ברישא משום פתח דבריך יאיר א\"נ לאשמועי' דלאו דוקא א' ביום וא' בלילה דא\"נ בעי סעיד בקצת ימות החג מבעוד יום דהוו לפעמים ג' סעודות ביום א' יצא כיון דבין הכל הוו ארבעה עשר סעודות: וכתב ר' שלמה לוריא ז\"ל לילי הוא כמו ליל אלא שהוא דבוק וקל להבין עד כאן. וכתב הרא\"ש ז\"ל דביום טוב חייב בפת אלא שאם ירדו גשמים פטור ואהא קתני חוץ מלילי יום טוב הראשון עד כאן. וביד שם סי' ז' ובטור אורח חיים סי' תרל\"ט: \n",
+                "<b>ועוד א\"ר אליעזר וכו' </b>גמ' האמר ר' אליעזר י\"ד סעודות חייב לאדם לאכול בסוכה אמר בירא א\"ר אמי חזר בו ר' אליעזר לאצל חכמים לומר שאין לדבר קצבה ואם רצה להתענות יתענה חוץ מלילי יום טוב ובהא מיהא פליג עלייהו דקסבר יש לה תשלומין כמו שיש תשלומין לקרבנות יום ראשון אף בי\"ט האחרון והאי ישלים במיני תרגימה פי' דלאחר שסילק השלחן יביאו פרפראות ומעדנים לפניו כגון פירות וכסנין וקפלוטות מבושלות ובשר ודגים דאי ברפתא סעודה דיומא קא אכיל ומה היכר יש כאן שתהא לשם סעודה ראשונה הלא דרכו לסעוד היום כך פי' רש\"י ז\"ל ותוס' הקשו עליו כמה קושיות חדא מינייהו שדקדקו לשון ישלים דלא משמע לשון תשלומין אלא לשון השלמת חשבון של י\"ד סעודות לכך פירשו הם דה\"פ דחזר בו ר\"א ממה שהיה מצריך סוכה ולעולם י\"ד סעודות בעי ע\"כ ולפירושם לילי יום טוב הראשון דנקט לאו דוקא. אלא משום דאם לא אכל לילי י\"ט הראשון של חג צריך לשלם בפת לכל הפחות כזית דגן ושאר הימים אם לא אכל יכול לשלם ולהשלים במיני תרגימה מש\"ה נקט ליל י\"ט הראשון כך נלע\"ד והוה משמע לע\"ד לומר דלר' אליעזר מי שלא אכל לילי י\"ט ראשון של חג המצות כזית מצה ישלים בימים האחרונים אלא שמצאתי בתוס' הנז' מן הקושיות שהקשו על פי' רש\"י ז\"ל היא דכיון דממצה ילפי' הא לא מצינו שיהא תשלומין ללילה הראשון של פסח: ובירוש' תני בשם ר\"א מי שלא עשה סוכתו בערב הרגל אל יעשנה ברגל והא תני בר קפרא נפלה סוכתו ברגל יקימנה ברגל ר' אחא בשם ר' חנינא קנס קנסו ר' אליעזר שלא עשה סוכתו מערב הרגל מחלפא שיטתיה דר' אליעזר תמן הוא אומר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וכא אמר הכין א\"ר אחא למצוה הושווה ע\"כ: ובגמ' תניא ר' אליעזר אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחולו של מועד וחכמים אומרים יוצאין מסוכה לסוכה ועושין בחולו של מועד ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה אותה בחולו של מועד: ויליף בגמ' טעמא דר' אליעזר דאמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים עשה סוכה הראויה לכל ז' ימי החג למדנו דאין עושין סוכה בחש\"מ דאינה לז' ושמעי' מינה ג\"כ דאין יוצאין מסוכה לסוכה דהא כן לאו סוכה לז' היא ורבנן ה\"ק קרא עשה סוכה בחג: \n",
+                "<b>של חג. </b>מחק מלות של חג ה\"ר יהוסף ז\"ל ראשונות ושניות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה ראשו ורובו וכו' </b>ביד שם פ' ששי סי' ח' ובטור א\"ח סי' תרל\"ד: \n",
+                "<b>ב\"ש פוסלין. </b>והיא אחת מן הששה מקומות שהלכה כב\"ש כדכתבינן בברכות פ' אלו דברים ואיתא בריש מכילתין דף ג' ודף ז' ובפ\"ק דברכות דף י\"א ובעירובין פ\"ק דף י\"ג: \n",
+                "<b>אמרו ב\"ה לב\"ש מעשה שהלכו זקני ב\"ש וזקני ב\"ה לבקר את יוחנן החורוני ומצאוהו ראשו ורובו וכו' </b>כך הוגה במשנת ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>זקני ב\"ש וזקני ב\"ה </b>מכאן ג\"כ זכה ב\"ה לקבוע הלכה כמותן שהקדימו דברי ב\"ש לב\"ה כמו שכתבנו בפ\"ק דברכות: \n",
+                "<b>בן החורוני </b>נראה דמבית חורון היה וכן פי' ה\"ר שמשון ז\"ל בפ\"ג דמקואות גבי יוסי החורוני דבתוספתא: \n",
+                "<b>ולא אמרו לו דבר </b>אית דלא גרסי לה: וכמו שכתבתי ג\"כ בר\"פ. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשים ועבדים וכו' </b>בהלכות סוכה ר\"פ ששי טור א\"ח סי' תרכ\"ח ובת\"כ פ' י\"ז בפ' אמור. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל נשים ועבדים וקטנים וכו' דאמר קרא כל האזרח בישראל להוציא את הנשים ע\"כ: ומסקינן בגמ' דהלכתא היא וקרא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא לרבות את הגרים אחא דלא תימא האזרח בישראל אמר רחמנא ולא הגרים קמ\"ל. ופריך בגמ' סוכה מ\"ע שהזמן גרמה היא ולא איצטריכא לא קרא ולא הלכתא ומשני אביי לעולם סוכה הלכתא ואיצטרי' סד\"א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ\"ל רבא אמר איצטריך סד\"א יליף חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות מה להלן נשים חייבות אף כאן נשים חייבות קמ\"ל: \n",
+                "<b>קטן שאין צריך לאמו חייב </b>אביו או רבו להושיבו בסוכה. ואיתא ריש פ\"ק דערכין. וכתב הר\"ן ז\"ל מדרבנן הוא דכה\"ג שנפנה ואין אמו מקנחתו לדבי ר' ינאי או לר\"ש בן לקיש שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא הגיע לחנוך קרינן ביה לענין סוכה וכל קטן שהגיע לחנוך חייב מדרבנן ואין החנוך שוה בכל מקום אלא כל חד וחד לפי עניינו דהכא תלינן באין צריך לאמו וגבי ראיה ביכול לעלות וכו' וגבי לולב ביודע לנענע וגבי ציצית ביודע להתעטף וגבי תורה ביודע לדבר כדאיתא בס\"פ לולב הגזול ומשמע דאין צריך לאמו היינו מבן שש ולמעלה מדאמרינן בעירובין דקטן הצריך לאמו יוצא בעירוב אמו ופירשו התם עד בן שש שנים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ופָחַת </b>בקמ\"ץ הפ\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שבעת הימים וכו' עושה אדם את סוכתו קבע ואת ביתו עראי </b>ביד שם פ' ששי סי' ה' ו' ובטור א\"ח סי' תרל\"ט: \n",
+                "<b>משתסרח המקפה </b>ונלע\"ד דמשום דקתני בסמוך מעשה שילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה משום דשמאי מחמיר לחייב בחנוך אפי' קטן הצריך לאמו קתני נמי השתא כל ז' הימים וכו' דמותר לפנות מן הדין בשיעור שתסרח המקפה אכן ראוי להחמיר שלא לצאת אפי' בשיעור שתסרח המקפה אלא א\"כ ירדו גשמים יותר מדאי דהא מושלין אותו ע\"פ משל וכו': \n",
+                "<b>עושה אדם את סוכתו קבע ואת דירתו עראי </b>ק\"ק דהא מדקתני סוכתו קבע משתמע שפיר דביתו בעי למהוי עראי ואפשר לומר דמילתא אגב אורחיה אשמעי' דמי שהיה ראשו ורובו בסוכה וגם שלחנו בתוך הסוכה הוא דיצא י\"ח דהיינו ביתו עראי לגמרי אע\"פ שהוא סמוך לסוכתו וסתמא כבית שמאי דהלכתא כותייהו. ועוד דהא ביתו עראי בעינן לגמרי לכתחלה לכמה עניינים כגון לעיוני ולמאני מיכלא אחר שאכל או כגון שרגא אם הסוכה קטנה. עוד אפשר לומר שבא לרמוז במאי דקתני כל ז' הימים וכו' דאפי' ביום הז' אחר שגמר לאכול לא יפנה את כליו דלעולם בעי' שיהא ביתו עראי אא\"כ ירדו גשמים. ובגמ' תנא משתסרח המקפה של גריסין וכתב הרוקח בשם הירוש' לא סוף דבר מקפת גריסין אלא אפי' מקפת כל דבר: ופי' הרמב\"ם וסריחה בלשונם הוא כמו הפסד ע\"כ. כלומר לשון קלקול ולא שיצטרך להסריח ממש דבשעה קטנה אינו מסריח ודכוותה טובא למלך שסרחה עליו מדינה כלומר שמרדה וגבי פסח תניא בפ' כל שעה יצאו אורז ודוחן שאינם באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון אלא ששם פי' הרגמ\"ה ז\"ל לשון סרח העודף: \n",
+                "<b>מושלין אותו משל לה\"ד לעבר שבא למזוג לקונו ושפך הקיתון על פניו </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ושפך לו קיתון על פניו </b>איבעיא להו מי שפך למי עבד שפך לרבו וה\"ק משל לעבד שהיה עושה לרבו עבדות שאינו מקובל על העבד שאינו עובדו כהוגן כך בידוע שאין ישראל עובדין אותו כשורה ושפיכת הקיתון היא ישיבת הסוכה או דילמא ה\"ק ושפך לו רבו קיתון על פניו כלומר צא מלפני דאי אפשי בשמושך וירידת הגשמים היא שפיכת הקיתון ומ\"מ סימן קללה הוא ומיהו פירושא דמתני' איבעיא לן שפיכת הקיתון מאי היא ישיבת הסוכה או ירידת הגשמים ופשיט ליה מברייתא דתניא בהדיא ושפך לו רבו קיתון על פניו. ונלע\"ד דכוס מלא יין חי היינו הסוכה ומזיגת הכוס במים היינו ישיבה בסוכה ושפיכת הקיחון של המים קודם שימזוג בו היין היינו ירידת הגשמים שגורם לצאת מן הסוכה: ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סימן נ\"ז: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לולב הגזול וכו'. </b>רפ\"ח דהלכות לולב וסי' ג'. והתם פסיק דלולב הגנוב נמי פסול וליכא מאן דפליג עליה: \n",
+                "<b>לולב. </b>כף תמרים והדס וערבה תנו להו באפי נפשייהו. רש\"י ז\"ל ועיין עוד בפירושו ז\"ל דלקמן ריש סימן ה' כמו שהעתקתיו שם. ונלע\"ד דאגב דתנא בס\"פ דלעיל משלו אותו משל לה\"ד וכ' דהיינו שהקב\"ה שונאו קתני נמי השתא לולב הגזול פסול דהוי נמי בוצע ברך נאץ ה' כ\"ש דהקפיד וכתב ביה קרא לכם משלכם: א\"נ נקט גזול ברישא משום דנפקא לן מרישא דקרא דכתיב לכם והדר קתני יבש דנפיק לן ממלת הדר. ועוד משום דמלת לכם דבקרא קאי אכל המינים משא\"כ מלת הדר דפשטיה דקרא לא קאי רק אאתרוג אלא דלרבנן מקשינן שאר מינין לאתרוג כמו שנפרש עוד בסמוך: \n",
+                "<b>והיבש פסול. </b>והאי יבש היינו שיבשו רוב עליו והיינו דלא כר' יהודה דס\"ל בגמ' דדוקא באתרוג בעינן הדר ולא מקשינן שאר מינין לאתרוג ושאר המינין לדידיה היבש כשר. אכן במסקנה ר' יהודה ס\"ל בברייתא דאפי' באתרוג לא בעינן הדר וקרא דכתיב פרי עץ הדר דריש ליה הדר באילנו משנה לחברתה כבן עזאי. ופירשו בתוס' יבש שיהא נפרך בצפרן והראב\"ד ז\"ל פי' משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו וכן עיקר. דאז הם כמתים ועליהם אמר בירושלמי לא המתים יהללו יה ואע\"ג דבגמ' דידן פסול לה משום הדר אעפ\"כ ראיה גדולה היא וסימן גדול הוא שאינו נקרא יבש עד שילבינו פניו ויחזור כמת ע\"כ בקיצור ועיין עוד בהרא\"ש ז\"ל. גרסי' בגמ' אמ' שמואל לא שנו אלא בי\"ט ראשון אבל בי\"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול מתיב רב נחמן בר יצחק לולב הגזול והיבש פסול הא שאול כשר אימת אילימא בי\"ט ראשון הא כתיב לכם משלכם והאי לאו דידיה הוא אלא לאו בי\"ט שני וקתני גזול פסול רבא אמר לעולם בי\"ט ראשון ול\"מ קאמר ל\"מ שאול דלאו דידיה הוא אבל גזול אימא סתם גזלה יאוש בעלים הוא וכדידיה דמי קמ\"ל. וכתוב בהרא\"ש ז\"ל דנקטי' כרב נחמן בר יצחק דבתרא הוא ופריך לשמואל ממתני' דסתמא קתני דמשמע בין בי\"ט ראשון בין ביום טוב שני ואע\"ג דדחי ליה רבא לא סמכי' אשינוייא דחיקא וכן פסק בעל ה\"ג ורב פלטוי גאון נמצא שאין חילוק בין י\"ט ראשון לכל שאר הימים אלא בחסר כדאמרי' לקמן ר' חנינא מטבל ביה ונפיק ביה. וכן שאול אבל כל שאר הפסולים נוהגין בכל הימים וי\"ט שני דידן הוא כיום הראשון דספיקא הוא ע\"כ. וכתב הר\"ן ז\"ל גרסי' בגמ' עלה דמתני' קפסיק ותני לא שנא י\"ט ראשון ול\"ש יום טוב שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול וכו' ואיכא למידק עלה דהכא משמע דמדקתני מתני' סתמא אפי' בשני של דבריהם קאמר ואמרי' נמי בשלמא יבש בעי' הדר וליכא דאלמא כל שאינו הדר פוסל כל ז' ואילו לקמן תנן סתמא חסר כל שהוא פסול ומפרשינן לה דדוקא בי\"ט ראשון קאמ' אבל בי\"ט שני כשר דהא ר' חנינא מטביל ביה פי' אכיל מיניה ונפיק ידי חובתו בשאר וכן אתרוג שנקבוהו עכברים כשר מיום שני ואילך. ותירץ הוא הר\"ן ז\"ל שני תירוצים ע\"ש ואח\"כ כתב שהרמב\"ן ז\"ל תירץ דודאי תנא בכוליה פירקי' קפסיק ותני ל\"ש בי\"ט ראשון ול\"ש בי\"ט שני מיהו י\"ט שני דשמעתין ל\"ד לי\"ט שני דאתמר בשמעתא דאתרוג שנקבוהו עכברים משום די\"ט שני דשמעתין היינו של תורה פירוש שבמקדש שכל ז' ימי החג ניטל במקדש מן התורה וכולה מתני' דפירקין בשל תורה איירי ולא עסקינן בשל דבריהם כלל עד מתני' דתנן בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז' ובמדינה יום א' הלכך כולהו פסולין דמתני' ל\"ש בי\"ט ראשון ול\"ש בי\"ט שני של תורה ולקמן בשמעתין דאתרוג שנקבוהו עכברים הוא בי\"ט של דבריהם דאע\"ג דתנן בניקב וחסר כל שהוא פסול בשל תורה בשני של דבריהם מיהא כשר וכי תימא היכי נימא דכולה מתני' אפי' בי\"ט שני של תורה דהא תנן לקמן באתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסול ואמרי' עלה בגמ' לפי שאין בהן היתר אכילה או שאין בהן דין ממון והני טעמי לא סגי אלא בי\"ט ראשון דבעינן לכם אבל בשני אמאי איכא למימר דכיון דאיסורי הנאה נינהו כתותי מיכתת שיעורייהו דערלה אין לה שום היתר אלא לשריפה [היא] עומדת וכן תרומה טמאה מן הנשרפים היא כדאמרי' פ' בתרא דתמורה ואמרי' נמי בפ' במה מדליקין כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת אלא שאמרה תורה שלך תהא להסיקה תחת תבשילך וכיון ששריפתה מצוה ולשריפה היא עומדת ואסורה בהנאה חוץ מן הנהנה בה בשעת שריפתה שהנאתה וביעורה שוה כתותי מיכתת שיעורה הלכך פסול כל ז' אע\"פ שיש בה דין ממון והיתר אכילה שהזכירו בגמ' היינו איסור הנאה כדאמרי' בעלמא לא יהא בו היתר אכילה הלכך כולה מתני' בין בי\"ט ראשון בין בי\"ט שני ומיהו היינו דוקא בשני דאורייתא אבל בשני של דבריהם הוא שחדשו ואמרו בשמעתא דאתרוג שנקבוהו עכברים כשר וממנו יש ללמוד דכל הפסולין שהזכירו חכמים בפגמין של ד' מינין שבלולב מפני שאינם הדר שכולן כשרין בי\"ט שני של דבריהם ובירוש' נמי גרסי' עלה דמתני' דעלתה חזזית על רובו רב נחמן בר יצחק בשם שמואל כל הפסולין אינם פסולין אלא בי\"ט ראשון בלבד וכבר הסכימו הגאונים לסמוך על הירוש' דכיון שהכשירו בגמ' דילן בשני אתרוג חסר ושנקבוהו עכברים דמאיס היאך נפסול בעלתה חזזית ושניטלה פטמתו אלא ודאי כולן כשרין ולא החמירו בשל דבריהם בנויין של ד' מינין שבלולב אבל הפסולין מפני איסורן כגון של אשרה דמשה ושל עיר הנדחת וכן אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסולין כל ז' אפי' בגבולין דכתותי מיכתת שיעורייהו ועפרא בעלמא נינהו ואין צריך לומר הפסולין מפני שאינם מינם כגון הדס שוטה וצפצפה שאין יונאין בהן לעולם וכן הפסולין מפני שיעוריהן כגון הדס וערבה שאין בהן שלשה טפחים ולולב שאין בו ד' ואתרוג הקטן וכן לולב הגזול שאע\"פ שסוגיא זו דריש פירקין בלולב של תורה לפי שיטת הרמב\"ן ז\"ל אעפ\"כ כיון דמצוה הבאה בעבירה קטיגור הוא ואין יוצאין בו לעולם ומקרא מלא דבר הכתוב שונא גזל בעולה והאיך יברך על שנואיו של מקום אין זה מברך אלא מנאץ ואדרבא דשני יותר פסול שנטילתו אינה מצוה [של תורה] והוא מזכיר עון להתפש ולפי מה שכתבתי למעלה אף היבש אע\"פ שפסולו הוא משום דבעי' הדר אפ\"ה פסול אף בשני של דבריהם לפי שניטל כל הדרו לגמרי והרמב\"ן ז\"ל לפי שיטתו מכשיר אף היבש בשני של דבריהם אבל הראב\"ד ז\"ל הביא ראיה לפוסלו אף בשני של דבריהם וכו' והרמב\"ן ז\"ל דחה וכ' ודבריו אינם ברורים אצלי וכו' ע\"כ קצת מלשונו של הר\"ן ז\"ל בקיצור מופלג. עוד כתב ז\"ל ומיהו כי אמרי' לולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ה\"מ בשלא קנהו עדיין א\"נ שקנהו אלא שהמצוה מסייעת בקנין דמש\"ה אמרי' גבי קרבן דגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה דס\"ל לר' יוחנן דיאוש בכדי לא קני ונמצא שלא קנה גבוה אלא בשנוי רשות ההקדש ודאמרי' בגמ' תיפוק לי דהא קנייה ביאוש יאוש ושנוי רשות קאמרי' אבל כל שקנה בתחלה בלא סיוע המצוה שוב אין בו משום מצוה הבאה בעבירה והביא ראיות לדבר ואח\"כ כתב והיינו דגרסי' בירוש' מה פליגין בשגזל משופה אבל גזל ושיפהו דמים הוא חייב לו כלומ' דקנאו בשנוי מעשה ומיהו לא יברך עליו ע\"כ: \n",
+                "<b>של אשרה. </b>אילן הנעבד וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד דלשריפה קיימי. אמ' המלקט דבאשרה דמשה עסיקי' דכתותי מיכתת שיעורה שהצריכה הכתוב שריפה דכתי' ואשריהם תשרפון באש אבל שאר לולב דע\"ז כגון דגוי הא אמר רבא לא יטול ואם נטל כשר דייקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש\"מ. וכתב הר\"ן ז\"ל והא אפי' קודם בטול היא דאי לאחר בטול אפי' לכתחלה נמי דכיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה וכי מכשרינן אשרה דגוי היינו בשאול שלא זכה בו ישראל דכיון שיש לו בטול לא מיכתת שיעוריה ובי\"ט שני עסיקי' שהוא יוצא בשאול אבל בי\"ט ראשון פסול ממה נפשך דאי לא זכה בו ישראל ה\"ל שאול ולא קרינן ביה לכם ואי זכה בהי' ה\"ל אשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעורה וכי אוקימנא מתני' באשרה דמשה היינו משום יום שני דאילו באשרה דגוי יוצא הוא בשאול עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>נקטם ראשו פסול. </b>כתב המרדכי בשם רא\"ם ז\"ל דלכתחלה קאמר שצריך לחזר אַחַר אַחֵר ואי ליכא אַחֵר יברך עליה ואשכחן דקתני פסול במקום דדיעבד כשר ע\"כ. וכתב עליו בית יוסף לא ידעתי מי הכריחו לרא\"ם לפ' כן ומדברי כל הפוסקים לא משמע כן ע\"כ ובסמוך בסימן ג' הבאתי כל לשונו ז\"ל. ובגמ' אמר רב הונא לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר ודקתני בברייתא נסדק פסול היינו שגדל הלולב כמין שני שדראות מחצה עלין לכאן ומחצה עלין לכאן ואיתה בתוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צ\"ו) ודס\"פ כסוי הדם: וכתוב בכל בו סי' ע\"ב ואית דדייקי דמדקאמר נקטם ראשו משמע דקטימה אחרת כגון באמצע לא פסלא משום חסרון ול\"ד לאתרוג בהא ע\"כ. וכתוב בהרא\"ש ז\"ל שהראב\"ד ז\"ל נסתפק איזהו ראשו אם הוא העליונים אע\"פ שלא חסר מן השדרה כלום או שמא לא נקרא ראשו אלא ראש השדרה וכן בהדס וכן בערבה ע\"כ. ובסוף דבריו כתב ג\"כ וכשאמרו נקטם ראשו על הלולב אמרו והיא ראש השדרה שהוא לולב אבל יבשות העלין אינו מוזכר לא במשניות ולא בגמ' ויש ללמוד מן הירוש' וכו' וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל מה שדימה יחד הדס לולב וערבה י\"ל שלא לדמותם דלולב לעולם העלין עולין למעלה ויוצאין מראש השדרה הלכך ראש העלין נקראין ראשו אבל הדס וערבה אין העלין העליונים יוצאין מראש הבד אלא לפעמים ראש הבד הוא חלק הלכך ראש דידהו הוא ראש הבד ולא ראש העלין ואפי' אם עלה יוצא מראש הבד לא מיקרי נקטם עד שיקטם ראש הבד ומה שכתב שהשדרה נקראת לולב ולא העלון גמ' לא מוכחא כן מקאמ' שמואל וכו' ע\"כ בקיצור מופלג: והעלו הר\"ן ז\"ל ומגיד משנה הפי' הנכון בנקטם ראשו הוא שנקטם ראש העלה העליון שבו כלה הלולב וי\"א שאינו פוסל אא\"כ נקטם רובו ויש לחוש בכל שהוא וכתוב בבית יוסף דמשמע מדבריו אלה של הרב המגיד דאפי' בקטימת עלה אחד מן האמצעיים מיקרי נקטם ראשו ושלא כדברי התוס' והרא\"ש ז\"ל שכתבו דבעינן שני עלין ע\"כ. ואח\"כ כתב דאפשר ליישב דלא פליגי וכו' ע\"ש: \n",
+                "<b>נפרצו עליו פסול. </b>הכריח הר\"ן ז\"ל כפי' הראב\"ד ז\"ל שפירש דנפרצו עליו היינו שנחלקו העלין לשנים לארכן כדרך שעושין האומנים לעשות מהן קופות והעלין נקראין הוצין וכשמחלקין אותן לארכן נקראין חופיא והכי מוכח בירושלמי ודלא כפי' רש\"י ורב אלפס והרמב\"ם ז\"ל שפירשו נפרצו עליו שניטלו העלין ממקום חבורן דהא גבי הדס דקתני ביה נמי נפרצו עליו ליכא לפרושי ביה הכי שאם ניתקו העלין מן העץ מיד הן נושרין ואין האגד מעמידן כעלי הלולב שהן ארוכין ועוד וכו' ודין זה דאם ניתקו העלין לגמרי ממקום חבורן לא הוזכר לפי שהוא פשוט. שכל שניתקו ממקום חבורן פסול אפי' שעומדין ע\"י אגד ומיהו דוקא בששדרו של לולב מכוסה בעלין הא לאו הכי פסול אפי' במיעוטן כדפסלינן ציני הר הברזל כל שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה ופסול ג\"כ דנפרצו עליו לפי' הראב\"ד ז\"ל כיון דתלי בעלין משמע שאינו פסול עד שנפרצו רובן ורוב כל עלה ועלה והכי איתא בתוספתא בהדיא או שנפרצו רוב עליו וכן בדין דלא גרע מנשרו מקצת עליו שהוא כשר דומיא דערבה דתנן נשרו מקצת עליה כשרה ונראה שהמינים הללו שוין בפסולן כדקתני בכולהו נקטם ראשו נפרצו עליו פסול אלא שמוסיף בכל מין הפיסול המיוחד בו כגון חזזית וניטלה פטמתו וניקב וחסר כל שהוא באתרוג וענביו מרובין מעליו בהדס וצפצפה בערבה הא לאו הכי כל מאי דכשר בחד כשר באידך עד דפסול ליה בהדיא ומשום דנשירת עלין שכיחא בערבה טפי תנא לה בערבה וה\"ה בלולב וכמו ששנינו בה שהכמושה כשרה וה\"ה לשאר מינין כדתניא וכולן כמושין כשרין אלא דתני אותה במשנה בערבה מפני שמצוי בה יותר הלכך משמע דה\"ה לנשרו מקצת עלי הלולב שהוא כשר דבהדס היינו טעמא דפסול משום דבעינן ביה עבות ולפיכך אין ללמוד בו לזה מערבה כמו שאין ללמוד ג\"כ לולב ממנה בנשרו מקצת עליו כל שנשארה השדרה מגולה דהיינו אופתא עכ\"ל הר\"ן ז\"ל וכן כתבו ג\"כ תוס' ז\"ל נִפְרְצוּ עליו ברוב עלין איירי כדתניא בתוספתא ותוס' והרא\"ש ז\"ל פירשו לשון רש\"י שהעתיק ר\"ע ז\"ל בנפרצו עליו שר\"ל שנעקר לגמרי מן השדרה ואינם מחוברין לו אלא ע\"י אגידה ודלא ממה שכתבתי שהר\"ן ז\"ל ס\"ל שדעתו בדבריו אלה כדעת הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל. ועיין עוד במ\"ש במתני' דבסמוך: \n",
+                "<b>נִפְרְדוּ עליו כשר </b>דאע\"ג דכתיב כפות ללמדך שיהא כפות כיון שראוי לכפותו אין כפיתה מעכבת בו וכדר' זירא הר\"ן ז\"ל: ר' יהודה אומר יֹאגְדֶנוּ מלמעלה דכתיב כפות תמרים כפות ואם היה פרוד יִכְפְתֶנוּ ולא תלי בפלוגתא דלולב צריך אגד דחניא לקמן בברייתא דלר' יהודה אגוד כשר ושאינו אגוד פסול ולרבנן אפי' שאינו אגוד דהתם היינו לאוגדו עם ההדס וערבה והכא שיהיו עליו מחוברין ולא פרודין הר\"ן ז\"ל וזה לשון הרמב\"ם ז\"ל ודעת ר' יהודה כי כל לולב צריך שיאגדו אותו כדי שיתקבצו עליו קבוץ חזק ע\"כ: ונקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל יֹאגְדֶנוּ היו\"ד בחול\"ם והגימ\"ל בשב\"א והדלי\"ת בסגו\"ל כמו יֹאכְלֶנוּ: \n",
+                "<b>ציני הר הברזל </b>גמ' אמר ריב\"ז שני תמרות יש בגי בן הנום ועולה עשן מביניהם וזהו ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם: בטור א\"ח סי' תרמ\"ה וסי' תרמ\"ט: \n",
+                "<b>לולב שיש בו ג' טפחים </b>פ' התכלת (מנחות דף מ\"ב:) \n",
+                "<b>כדי לנענע בו </b>פי' וטפח יותר כדי לנענע בו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדס הגזול וכו' </b>גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ופסול כל ז' אפי' בגבולין לר' יוחנן כמו שכתבתי במשנתנו ויבש פסול במקדש כל ז' אבל בגבולין משני ואילך יש להכשיר ויש לפסול על פי הסברות שכתבתי במשנתנו גבי לולב: \n",
+                "<b>נקטם ראשו </b>ראש עצו דהכי מוכח ממאי דאמרי' בגמ' ועלתה בו תמרה שאין דרכה של תמרה לעלות אלא בעץ הר\"ן ז\"ל: ועוד כתב דאין דבריו של הרי\"ף ז\"ל נכונים במה שכתב דאסיקנא דהלכתא כר' טרפון דמכשר אפי' שלשתן קטומין דנקטם ראשו דמתני' לאו בקטומין דר' טרפון מיירי כמו שאפרש לפנינו בס\"ד הלכך בנקטם ראשו דמתני' ליכא מאן דפליג דפוסל מיהו אם עלתה בו תמרה כשר ודוקא בשנקטם ראשו מערב יום טוב ועלתה בו תמרה מעי\"ט גם כן אי נמי נקטם ראשו מעי\"ט ועלתה בו תמרה ביום טוב משום דהוי דחוי מעיקרא שמשנכנס יום טוב לא היה ראוי כלל ודחוי מעיקרא לא הוי דחוי אצל מצות ועוד האריך ע\"ש וביד שם רפ\"ח וסי' ה': \n",
+                "<b>נפרצו עליו </b>כתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל וז\"ל כתוב בפי' רי\"ף במשניות הבאות מספרד גרסי' בערבה ובהדס נפרטו ע\"כ ונ\"ל שהכל אחד כדאיתא סוף מסכת נדרים פרטיה נואף להוצא ופירש\"י כרץ הגדר ע\"כ: וכתוב במגיד משנה ודע שגרסת רבינו במשנה נפרצו עליו ור\"ל נשרו ע\"כ. אלא שבדפוס כסף משנה תמצא כתוב נפרטו בטית וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל נשרו רוב עליו אם נשתיירו שלשה עלין בקן א' כשר ופי' הרב המגיד ז\"ל שזה שכתב רבינו אם נשתיירו ג' עלין בקן א' ר\"ל בכל קן וקן ופשוט הוא ומשכחת לה באסא מצראה דקיימי ז' ז' בקינא שאפי' שנשרו ד' עדיין עבותו קיימת וכשר ובבית יוסף ריש סימן תרמ\"ו כתוב וז\"ל וכתב הרא\"ש ז\"ל כתב בעל העיטור נפרצו דהדס ולולב לא שנתלשו מן השדרה דא\"כ נפרצו דהדס היינו נשרו וברייתא קתני נשרו רוב עליו כשר ובלבד שתהא עבותו קיים אלא נפרצו מחובר הוא אלא שנפרץ ונסדק לסדקים שתים ושלש ע\"כ ודבריו אינם נכונים בזה דנשרו דברייתא כל העבות קיימות אלא שנשרו העלין היתירים על העבות ונפרצו דמתני' היינו שנשרו רוב עבות של שיעור ההדס ונשתייר המיעוט ע\"כ ועיין עוד שכתב בבית יוסף ועיין ג\"כ במ\"ש במתני' דלעיל: \n",
+                "<b>ואם מיעטן כשר </b>מתני' דלא כר\"א ב\"ר צדוק דס\"ל דאם עבר ולקטן פסול אבל חכמים מכשירין וטעמ' דפלוגתייהו מפ' בגמ'. ועוד מפרש בגמ' דחכמים מכשירין אפי' שמיעטן אחר שאגדו דאגד הזמנה בעלמא הוא ולאו כלום הוא אפי' להקרא עליו שם לולב פסול לדחות: \n",
+                "<b>ואין ממעטין בי\"ט </b>גמ' הא עבר ולקטן מאי כשר ואע\"ג דנאגד כבר דהא בי\"ט לא אגיד ליה ודאשחור ענבים דמפסיל בכך אימת אילימא דאשחור מאתמול דחוי מעיקרא הוא דהא מטא זמן מצוה ולא חזי תפשוט מינה דחוי מעיקרא לא הוי דחוי אלא דאשחור בי\"ט נראה ונדחה הוא דהא נראה בי\"ט ונדחה כשהשחירו שמעת מינה נראה ונדחה חוזר ונראה. ומשט לא לעולם דאשחור מעיקרא דחוי מעיקרא דלא הוי דחוי תיפשוט מינה דודאי דחוי מעיקרא עדיף מנראה ונדחה דמי שלא נראה למצוה מעולם עד עכשיו הוא דמיתחזי והוי כקרבן שהוקדש עכשיו ומתחלתו מחוסר זמן היה אבל נראה למצוה ונדחה ממנה ה\"ל דחוי: ובברייתא בגמ' תניא משום ר\"א בר\"ש אמרו ממעטין וכגון שלקטן לאכילה דלא הוי מתקן מנא ור\"א בר\"ש ס\"ל כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר ובדאית ליה הושענא אחריתי דלא צריך להאי ולא הוי פסיק רישיה דמודה בה ר\"ש דהתם איכא נטילת נשמה ממה נפשך והכא ליכא תיקון כלי אבל אי לא ה\"ל אחריתי משוי ליה מנא דהא צריך להכי ואע\"ג דלא מתכוין להכי אסור דהוי פסיק רישיה ולא ימות ובטור א\"ח סי' תרמ\"ו. והא דלא קתני ואין ממעטין ביום טוב ואם מיעטן כשר כלשון שכתב שם בטור מן הטעם שכתב שם בית יוסף נלע\"ד משום דתנא בתקון ליום טוב ראשון קמיירי וקאמר שאם מיעטן מערב יו\"ט כשר אפי' למעטן לכתחלה אבל בי\"ט אין ממעטין אותם לכתחלה ובשאר הימים אפי' מיעוט אין צריך. א\"נ משום דבסיפא הויא פלוגתא בברייתא כמו שכתבתי לזה תנא המוסכם ברישא. ומ\"מ קשה קצת לע\"ד דמרישא משמע דוקא ענביו מרובות מעליו פסול הא מחצה למחצה כשר ובסיפא קתני ואם מיעטן כשר דמשמע הא מחצה למחצה פסול ונלע\"ד דכיון דקיימא לן בעלמא הלכתא כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר הכא נמי מחצה למחצה הוי כרובו עלין וכשר ומאי ואם מיעטן כשר דקתני פי' מיעטן מהיות רב ואעפ\"כ כשר ואימא הכי הא מחצה למחצה נעשה כאילו מיעטן וכשר: ותימא שלא ראיתי מי שדבר בזה כלל ועיקר. \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ערבה גזולה וכו' </b>דלכם אכולהו קאי: וביד שם רפ\"ח וסי' ו' וכתב הר\"ן ז\"ל וגזולה ודאי פסולה אפי' במדינה כל ז' משום מצוה הבאה בעבירה אבל יבשה איכא למימ' דכשרה בגבולין מראשון ואילך ואיכא למימר דפסולה על פי אותן הסברות שכתבתי למעלה בלולב ע\"כ: \n",
+                "<b>צפצפה </b>גמ' ת\"ר ערבי נחל הגדלות על הנחל פרט לצפצפה הגדלה בין ההרים א\"ר זירא מאי קראה קח על מים רבים כו' וכתוב בספר יראים סי' קכ\"ד והא דתנן נקטם ראשו פסול לכתחלה קאמר ויחזר אחר אחר ואי ליכא אחר יברך על זה ואשכחן דקתני פסול במקום כשר בדיעבד כדיעבד דתנן במנחות ובפרק כיצד צולין מייתי לה נטמאו שייריה אבדו שייריה או נשרפו כמדת ר' אליעזר כשרה וכמדת ר' יהושע פסולה ומוקמינן לה התם בפסחים לכתחלה ודיעבד כשרה ולא יטעה המעיין לשם כי ראיה גמורה גדולה היא ע\"כ וכתבתיו לעיל בריש פירקין עם מה שכתב עליו בית יוסף: וכתוב בהרא\"ש ז\"ל האי נפרצו עליה דהדס וערבה פירשו שנפרצו ממקום חבורן אף לפי מאי שפי' שנפרץ דלולב היינו שנחלקו העלין במקום התיומת דהאי לא שייך גבי ערבה והדס ולפי' רש\"י ז\"ל נפרצו דשלשתם שוה ושנה בסיפא ושנשרו מקצת עליה כשרה לאשמועי' שנפרצו עליה היינו ברוב כדאיתא בתוספתא ושנאו באחרונה וה\"ה בכולהו וגבי פסולה נקט נפרצו משום דהוי ברוב וגבי מיעוטא שייך לשון נשרו ולפי' ר\"י משום דלגבי לולב שנה נפרצו שנה בכולן אע\"פ שאין פירושם שוה עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל ובטור א\"ח סי' תרמ\"ו וסי' תרמ\"ט: ולע\"ד צ\"ע במה שכתוב בכל בו סימן ע\"ב ערבה שנקטם ראשה כשרה הרי\"ף ז\"ל גריס ניטלה נפרצו עליה פסולה ויש שואלים וכו': \n",
+                "<b>ושל בעל כשרה </b>וכן ג\"כ של הרים שנאמר ערבי לשון רבים מ\"מ אבא שאול אומר ערבי שתים אחת ללולב ואחת למקדש להקיף את המזבח ורבנן למקדש הלכתא גמירי לה וכתבו התוס' דשמא ל\"ס ליה לאבא שאול דשל בעל ושל הרים כשרה דשתי דרשות לא דרשי' מערבי ואבא שאול ות\"ק לית להו הא דדרשי' לקמן ערבי שתים אלא סברי כר' עקיבא דאמר כך הדס אחד וערבה אחת ורבנן דמצרכו לקמן ב' ערבות וכן נמי תנא דדריש ערבי נחל שעלים שלה משוך כנחל למעוטי צפצפה שעלה שלה עגול לא מצרכי קרא לרבויי של בעל ושל הרים דבכלל ערבי נחל וכן משמע מתוך דברי הרמב\"ם ז\"ל קיצור מהרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי ישמעאל אומר וכו' </b>ביד ה' לולב פ\"ז סי' ז' ובטאו\"ח סי' תרנ\"א ובתו\"כ פ' ט\"ז דפ' אמור וכתבו התוס' ותימא דלעיל אוקימנא כו' ועי' על דבור זה בס' קרבן אהרן: \n",
+                "<b>אפי' שנים קטומין וכו' </b>ל' ר\"ע ז\"ל עד דחז' בו ר' ישמעאל ומכש' בחד שלם. אמר המלקט כך תירץ ביראה בשם ר' אמי וכן תירץ הוא עצמו ג\"כ לעיל פ' הישן גבי ועוד א\"ר אליעזר כדכתי' התם בס\"ד: \n",
+                "<b>ר' טרפון אומר אפי' שלשתן קטומין </b>והלכתא כותיה וכתוב בכל בו סימן ע\"ב ויש שואלין מ\"ש לולב דנקטם ראשו פסול וההדס והערבה כשרין ואולי משום דהדס וערבה דרכן להתקטם במחובר לפיכך אין הקטימה פוגמת אותן אבל הלולב אין דרך בכך דכיון שנקטם ראשו במחובר ניטלה הדרתו ע\"כ והוא נתינת טעם למה שפסק ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל דהדס וערבה אם נקטם ראשם כשרין מטעם שכשם שנדחה פסול קטימת ההדס מההיא דר' טרפון ה\"ה לפסול קטימת הערבה שהוא נדחה שדרך אחד להדס ולערבה: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר כשם שלולב אחד וכו' כך הדס אחד </b>שאינו קטום קאמר ומש\"ה לא פריש לה והכי מוכח בגמ' דפריך ולדרוש להו שמואל להנהו דמזבני אסא כדי שימכרו בזול כר' עקיבא דמקל טפי ומפרקי' דחד ולא קטים לא שכיח אלמא ר\"ע חד ולא קטים בעי ופי' קטומים הרי\"ף ז\"ל סובר דהיינו קטימת הראשון ולפיכך דחה למעלה מתני' דתנן נקטם ראשו פסול מדאפסיקא הלכתא כר' טרפון והקשו עליו דמה טעם להכשיר נקטם ראשו של הדס יותר משאר מינין ועוד מדאמרי' בת\"כ ומייתי ליה בירוש' שתי דליות ואחת שאינה קטומה הרי שקראו לקטומין דליות ומשמע שאינם קטומי הראש דמה ענין לקרותם דליות ועוד דא\"כ דאידחי ליה סתמא דמתני' אידחיא ליה נמי כולה שמעתתא דשקלינן וטרינן בנקטם ראשו ועלתה בו תמרה והיאך אפשר שתהא כל אותה סוגיא דחויה מהלכה וכי תימא וכו' עד הא ליתא וכו' והרמב\"ן ז\"ל מחזר לתרץ קושיית אלו וכו' עד וכל זה דוחק והיותר נכון הוא מה שפי' בה הר\"ז הלוי ז\"ל דנקטם לחוד וקטומין לחוד דקטומין דמתני' היינו שדרך ענפי ההדס שיוצאין מצדיהן בדין ופארות והן מפסיקין בקני ההדס דלא היו תלתא בחד קנא וצריך לקטום אותם משם ולאחר שקוטם מהם נקראין הבדין קטומין ומאן דפסיל סבר דהפסק הוי ולא הוי הדר ור' טרפון סבר דלא הוי הפסקה והדר היא והשתא אתי שפיר דקיימא לן כסתם מתני' דלעיל דנקטם ראשו פסול דומיא דשאר המינין ואתיא כהלכתא כולה שמעתין דשקלינן וטרינן בעלתה בו תמרה ואתי שפיר האי דאמרי' דחד ולא קטים לא שכיח שרחוק הוא שיהא ענף של הדס שלא יצאו בו פארות ובדין מצדדיו והיינו דמיקרי קטומין סתם ומיקרי נמי דליות על שם שקוצצין אותן מלשון המדלה בגפנים עכ\"ל הר\"ן ז\"ל. ומצאתי הגירסא בהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כשם שאתרוג א' ולולב אחד כך הדס אחד וערבה אחת ולשון ברייתא דת\"כ ר' עקיבא אומר פרי הדר א' וכפות תמרים א' וענף עץ עבות אחד וערבי נחל א' הא כשם שלולב אחד ואחרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אתרוג הגזול כו'</b> ביד שם רפ\"ח וסי' ב' וכתבו רש\"י והר\"ן ז\"ל והא דפליג לה למתני' בד' באבי כו' עד ותרומה לא שייכי אלא באתרוג הלכך איצטריכו ד' באבי ע\"כ: והוסיף עוד רש\"י ז\"ל ואע\"ג דלולב נמי איתיה לפירא בתרומה השתא מיהת לאו בר תרומה הוא דלאו פירא הוא ע\"כ: \n",
+                "<b>והיבש </b>וז\"ל הר\"ן ז\"ל יבש דאתרוג היינו דאין בו לחליחות: \n",
+                "<b>של ערלה ושל תרומה טמאה פסול </b>משום דלא חזי כלל דלשריפה קיימי וכתותי מיכתת שיעוריה ע\"כ: \n",
+                "(הגה\"ה וכן בגמ' גרסינן של אשרה ושל עיר הנדחת פסול מ\"ט כיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה וקשה לע\"ד אמאי איצטריך תלמודא הכא לפרושי טפי מגבי הדס וערבה הא גבי לולב פירש תלמודא הכי וליסגי לכולהו והוה נראה לע\"ד לפ' משום דהאי טעמא שייך נמי גבי ערלה ותרומה הדר קא מפרש ליה הכא אח\"כ מצאתי שכתב הרא\"ש ז\"ל אית ספרים דגרסי אמתני' של אשרה ושל עיר הנדחת פסול משום דה\"ל מצוה הבאה בעבירה משום דסברי דלא שייך למפסל משום דמיכתת שיעוריה משום דלא אשכחן שיעור מפורש באתרוג והא דאמרי' כאגוז כביצה לאו משום שיעור הוא אלא כדמפ' טעמא משום דלא גמר פירא הוא ולא נהירא לר\"י דא\"כ אמאי איצטריך לפ' טעמא דאשרה ועיר הנדחת גבי לולב משום דאיכתת שיעוריה תיפוק לי משום מצוה הבאה בעבירה ועוד אמאי שרינן באשירה דגוי דיעבד דהא משום מצוה הבאה בעבירה פסלינן בדיעבד אלא ודאי לא מיקרי מצוה הבאה בעבירה אלא דומיא דגזל דמחמת עבירה הוא דגזל באותה מצוה שיוצא בה אבל הני לא נפיק בהו מחמת העבירה שנעשית ובאתרוג שייך שפיר שיעורא משום דבעי' דמנכר לקיחה ומהאי טעמא פסלינן פלפלין אע\"ג דטעם עצו ופריו שוה וכיון דמיכתתי שיעוריה הוי כאילו נשחק כולו והוי כאילו לא מנכר לקיחה ע\"כ והשתא נלע\"ד דמש\"ה קבעו בגמ' האי פיסקא כדי למעוטי הגירסא אחרת שהביא הרא\"ש ז\"ל דוק: \n",
+                "<b>ושל תרומה טהורה </b>ל\"ג מלת תרומה וכן ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה:) \n",
+                "<b>של אשרה </b>בשל ישראל עסיקי' אבל אשרה של גוי לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא מיום ראשון ואילך: \n",
+                "<b>ושל תרומה טהורה לא יטול </b>גמרא פליגי בה ר' אמי ורי אסי חד אמר מפני שמכשירה לקבל טומאה כדתנינן בסוף פירקין מקבלת אשה ומחזרת למים בשבת וכשנוגעים באתרוג של תרומה הוכשר לטומאה וחד אמר שמפסידין קליפתם החיצונה שנמאסת במשמושי הידים ואסור להפסיד תרומה: \n",
+                "<b>ואם נטל כשר </b>פי' הר\"ן ז\"ל אם נטלו כהן שהוא כשר ואפי' ביום ראשון ע\"כ אבל רש\"י ותוס' ז\"ל פירשו לה אפי' בישראל כפשטה: \n",
+                "<b>ושל דמאי ב\"ש פוסלין </b>לטעמייהו אזלי דס\"ל אין מאכילין את העניים דמאי וז\"ל הר\"ן ז\"ל של דמאי ב\"ש פוסלין וב\"ה מכשירין משום דלא קרינין ביה לכם לב\"ש מפני שיש בו חלק לכהן וה\"ל כאתרוג של שותפים דלא נפיק חד מינייהו ולכ\"ע בטבל גמור אין יוצאין בו ביום ראשון אלא משום דתנא לא תני אלא מאי דפסול אפי' ביום שני של תורה לא תנא טבל דאע\"ג דתנא דמאי לב\"ש שאין פסולו אלא ביום ראשון תנא לא קפיד בדב\"ש כיון דב\"ה מכשירין אפי' ביום ראשון דלכם קרינן ביה מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא דתנן מאכילין את העניים דמאי וכו' כדאיתא בגמ' ע\"כ: \n",
+                "<b>ושל מעשר שני בירושלם לא יטול </b>למ\"ד מפני שמכשירה לטומאה הרי מכשירה ולמ\"ד מפני שמפסידה הרי מפסידה. ולמ\"ד בערלה לפי שאין בה היתר אכילה אבל אי הוי בה היתר אכילה הוות מתכשרא ואפי' לית בה דין ממון שהרי לשריפה עומדת האי יש בו נמי היתר אכילה ומתני' דתני כשר דברי הכל היא ואפי' לר\"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא מיתוקמא דהא בהאי דין ממון לא בעי' דכיון דאכיל ליה לכם קרינן ביה (הגהה וזה דלא כרב אסי דאמר הכא בגמ' וגם בפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ח) דלר\"מ אין אדם יוצא י\"ח בי\"ט ראשון באתרוג של מעשר שני). ולמ\"ד בערלה לפי שאין בה דין ממון דאי נמי הוה בה היתר אכילה הוה פסול ליה משום דליתיה ממון לשאר הנאות מתני' דמכשר מעשר שני בירושלם אע\"ג דאין בו רק היתר אכילה דהא ס\"ל לר\"מ דממון גבוה הוא רבנן היא דאמרי מעשר שני ממון הדיוט הוא ולא ר\"מ דאילו לר\"מ פסיל. וכתב הר\"ן ז\"ל והה\"נ חוץ לירושלם דאם נטל כשר דהא ראוי לאכילה הוא בירושלים אלא לרבותא תנא ליה דאפי' בירושלם לכתחלה לא: ועיין במה שפלפל תוספת י\"ט על לשון רש\"י שהעתיק ר\"ע ז\"ל ועל פי' זה דהר\"ן ז\"ל דפליג עליה דרש\"י ז\"ל: ובטור א\"ח סי' תרמ\"ח וסי' תרמ\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עלתה חזזית </b>בהלכות לולב פ\"ח סי' ז' ח' וכו' וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים גרסי' עלת בלא הא ברישא ובסיפא: \n",
+                "<b>נִיטְלָה פטמתו </b>בגמ' אמרי' דר' יצחק בן אלעזר הוי תני במתניתיה ניטלה בוכנתו לפי שהוא חד ועשוי כעין בוכנא כן פי' רש\"י ז\"ל בשם רבו הזקן רבינו יעקב אבל רבו רבינו יצחק ב\"ר יהודה הלוי היה מפ' פטמתו ועוקצו שניהם בזנב עוקצו שניטל העץ מה שחוץ לגומא שבאתרוג כשר פטמתו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג וחסרו ולפיכך פסול והקשה בקונטרס על זה שלא מצינו בשום מקום פטמא עוקץ ורבינו תם מפ' שמצינו עוקץ ופטמא במקום אחד במתני' דבס\"פ יוצא דופן דתנן בן עזאי אומר משישחיר הפיטומת ר' יוסי אומר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהה לחזור דעוקץ חודו של דד שהתינוק מכניס לתוך פיו ופטמא הוא הבשר שתחת העוקץ שמשחיר סביב ועוד יש פירושים אחרים ובשם רבינו גרשום מאור הגולה פירש בערוך כפי' רבינו יצחק ב\"ר יהודה הלוי ז\"ל: והר\"ן זכרונו לברכה נראה שהסכים גם כן לזה הפירוש אבל הרי\"ף ז\"ל פירש פטמתו שושנתו ושכן אמרו בירושלמי וכמו שקורין פטמא של רמון לאותו הנץ שעל הרמון בראשו אבל הר\"ן זכרונו לברכה כתב שהתלמוד שלנו לא הביא דברי מי שפירש בירושלמי פטמתו שושנתו דטעותא הוא שטעו בפי' פטמא של רמון שחשבו שהוא הנץ שלו וליתא דפטמא של רמון אינו שושנתו של רמון אלא הדד שבראשו שהפרח נץ שמו דהתנן בעוקצין הפטמא של רמון והנץ שלו אלמא תרי מילי נינהו ע\"כ בקיצור מופלג: וראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ניקב נקלף נסדק וכתב שכן מצא בכל הספרים: \n",
+                "<b>נסדק. </b>יש מפרשים דבעינן נסדק מתחלתו ואם נשתייר למעלה ולמטה אפי' כל שהוא כשר אבל הר\"ן ז\"ל כתב נסדק יש שפירשו בו לארכו ברובו משני צדדין ומיהו דוקא מלמטה: \n",
+                "<b>ניקב וחסר כל שהוא פסול. </b>והעלה הר\"ן ז\"ל דודאי חד פסולא הוא דרישא קתני ניקב וחסר כל שהוא פסול וסיפא קתני דניקב ולא חסר כל שהוא אפי' בנקב מפולש כשר וסיפא איצטריכא ליה לאשמועי' דרישא חדא פסולא קתני ע\"כ וכן פירשו ג\"כ תוס' ז\"ל ולפי זה לא דברה משנתנו בנקב שאינו מפולש כלל ועולא בר חיננא באר אח\"כ בגמ' דנקב שאינו מפולש בחסרון כאיסור הרי הוא כנקב מפולש בחסרון כל דהו כך כתב הרב המגיד שם לדעת הראב\"ד ז\"ל ומפולש י\"מ כפשוטו דהיינו שניקב מצד זה לצד זה וי\"מ שכיון שניקב עד חדרי הזרע שהגרעינין בתוכו מיקרי מפולש: וז\"ל התוס' ואי הוה מפרשינן דמתני' דקתני ניקב וחסרי כל שהוא פסול תרי מילי נינהו הוה ניחא טפי דהוה תנינא דומיא דאחריני כלומ' ניקב נקב מפולש אי לבית הסמפונות או חסר כל שהוא בלא מפולש אבל א\"א לומר כן דמשמע דחדא מילתא היא מדקתני סיפא ניקב ולא חסר כל שהוא ע\"כ: ובגמ' תנא עולא בר חיננא ניקב נקב מפולש במשהו נקב שאינו מפולש בכאיסר ואפי' לא חסר כלום ואסיפא דמתני' קאי וכן מוכח בירוש' דגרסי' התם ניקב ולא פילש מבפנים כשר כי הא דתנן ניקב ולא חסר כל שהוא כשר מיהו לשון הירוש' משמע דאע\"פ שאינו מפולש מעבר לעבר אלא לחלל הוי מפולש מדקאמר ולא פילש מבפנים הא פלשו מבפנים פוסל אע\"פ שאינו מפולש משני צדדין וכן פי' ר\"י אם ניקב עד חדרי הזרע שהגרעין בתוכו פסול אע\"פ שלא חיסר כלום ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>ניטל עוקצו. </b>זנבו כמו בעוקצי תאנים דבפ\"ה דסנהדרין וכן תנן ג\"כ עוקצי תאנים וגרוגרות והכליסין והחרובין וכו' בפ' בתרא דתרומות: וכתב הר\"ן ז\"ל וזה לשונו עלתה חזזית על מיעוטו ניטל עוקצו ניקב ולא חסר כל שהוא כשר לכאורה משמע דהנך תלתא באבי לא צריכי דעלתה חזזית על מיעוטו וניקב ולא חסר מדיוק דרישא שמעינן להו וניטל עוקצו מדלא קתני ליה בפסולין ממילא כשר וליתא אלא מיצרך צריכי ופירושא דרישא נינהו דעלתה חזזית על מיעוטו איצטריך לאשמועי' כשר דלא תימא אפי' בשנים ושלשה מקומות כל שאין בין כל החזזין להשלים כדי רובו כשר משום הכי הדר תנא עלתה חזזית על מיעוטו כשר לומר לך שאינו כשר אלא כשאין החזזית אלא על מיעוטו בלבד אבל כשהיא מפוזרת ברובו שאפי' נצרף כל אותן החזזיות שבו אינם אלא על מיעוטו פסול ודאמרי' בגמ' (הגהה כך לשון הגמ' והרב מוהרי\"ק ז\"ל בכסף משנה הוקשה לו השתא שנים פסול שלשה מיבעיא וכתב שצ\"ע) אבל בשנים ובשלשה מקומות ה\"ל כמנומר ופסול. פירושא דמתני' היא דהא אתא לאשמועי' בסיפא שכל שהיא מפוזרת ברובו של אתרוג בשתים ושלשה מקומות ה\"ל כמנומר ומעתה אין לך להכשיר בה אלא כשאינה אלא במיעוטו ולפי שיטה זו כל שהיא מפוזרת במיעוטו בלבד אע\"פ שהיא בשנים ושלשה מקומות כשר וניטל עוקצו לדברי מי שמפרש שפטמתו היינו מה שנכנס בתוך האתרוג מלמטה כבוכנא באסיתא תנא ניטל עוקצו לאשמועי' דדוקא בשניטל מה שנכנס בתוך האתרוג פסול אבל כשניטל העוקץ היוצא כשר ולדברי מי שמפרש דפטמתו היינו השושנה תנא ניטל עוקצו לאשמועי' שאף השושנה בכלל הפסול ולא הדר בלבד שאין לך בו דבר שניטל וכשר אע\"פ שאינו מגוף האתרוג אלא עוקצו בלבד והא דקתני ניקב ולא חסר כל שהוא כשר לדברי מי שמפרש דניקב וחסר כל שהוא דלעיל תרי פסולי נינהו וניקב נקב מפולש אפי' לא חסר כל שהוא פסול תנא הכא ניקב ולא חסר כל שהוא לאשמועי' דניקב נקב שאינו מפולש כשר ולדברי מי שמפרש דניקב וחסר כל שהוא חד פסולא הוי תני ניקב ולא תסר כל שהוא כשר כי היכי דלא ניטעי ונימא דרישא תרי פסולי נינהו עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>אתרוג הכושי פסול. </b>בגמ' פריך והתניא כושי כשר דומה לכושי פסול ומשני רבא לא קשיא הא לן והא להו כלומר לעולם מתני' כושי נמי פסול משום דמתני' מיירי לבני ארץ ישראל שרחוקים מארץ כוש ואינם רגילין בהן וברייתא דמכשר כושי מיירי לבני בבל שקרובין לכוש ורגילין בהן ומ\"מ בגדל כאן ודומה לכושי נדמה הוא ופסול אפי' לבני בבל והרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל פירשו לבני א\"י כושי פסול וכ\"ש כושי הרבה הדומה לכושי שהוא פסול ולבני בבל שהאתרוגים כושים הכושי כשר והכושי הרבה שהוא דומה לאדם כושי פסול וכתב הרב המגיד שכן עיקר: \n",
+                "<b>ר\"מ מכשיר ור' יהודה פוסל </b>בגמ' מפ' טעמיה דר' יהודה משום דלא גמר פירא והיינו נמי טעמא דבעי כביצה וליכא למימר דטעמיה הוי משום הדר דהא אמרי' בברייתא דאתרוג הישן כשר דתניא אתרוג הישן פסול ור' יהודה מכשיר והדר איצטריך ליה למידרש דבעינן הדר באילנו משנה לשנה ובמה שאמר במתני' דבסמוך ובגדול כדי שיאחוז שניהם בידו אחת טעמא הוי משום דכיון דבעי' לולב בימין ואתרוג בשמאל זימנין דמחלפי ליה ואתי לאפוכינהו ואתי לאינפולי ולאיפסולי אי הוי גדול יותר מדאי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור אתרוג קטן. כו'</b> ביד פ\"ז דהלכות לולב סי' ח' ומייתי לה בגמ' דפרקין דף ל\"א: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר באגוז ר' יהודה אומר כביצה. </b>גמ' אמר רפרם בר פפא כמחלוקת כאן כך מחלוקת באבנים מקורזלות דתניא בשבת שלש אבנים מקורזלות מותר להכניסן לבית הכסא וכמה שיעורן ר\"מ אומר כאגוז ר' יהודה אומר כביצה דכביצה נמי חזיא לקנוח: ונ\"מ סימן לברייתא שלא תחליף בברייתא דברי ר\"מ לר' יהודה ודר' יהודה לר\"מ. ועיין בקולון שרש ס\"ב וקאמר התם ר' יהודה אומר בכביצה אבל בכאגוז כשר בדיעבד בדליכא אחרינא ואפי' כפול לרבנן דר' עקיבא דס\"ל בברייתא בגמ' אתרוג הבוסר כשר ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>ובגדול כדי שיאחוז. וכו' </b>גמ' במוגהת תניא א\"ר יוסי מעשה בר' עקיבא שבא לבית הכנסת ואתרוגו על כתפו א\"ל ר' יהודה משם ראיה אף הם אמרו לו אין זה הדר: וכתב הר\"ן ז\"ל ובגדול כדי שיאחוז שנים בידו אחת ר' יוסי אומר אפי' אחד בשתי ידיו כך היא הגרסא במקצת הנוסחאות אבל אינה נכונה דלאיזה ענין ישער ר' יהודה שהיא כשיעור שיאחוז שני אתרוגים בידו אחת והלא אינו צריך לכך לפיכך עיקר הגרסא כמו שנמצא במשניות ישנות ובגדול כדי שיאחוז שניהם (הגהה גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הסכים לגירסא זו מטעם זה עצמו דמלת שניהם קאי אאתרוג ואלולב) בידו אחת כלומר הלולב והאתרוג דכיון דאמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל זימנין דמיחלף ליה כלומר שאוחז אתרוג בימין ולולב בשמאל וצריך להפכן מיד ליד ולפיכך צריך שיוכל להחזיק בידו אחת הלולב והאתרוג באותה שעה ואי לא איכא למיחש שמא יפול מידו ויארע בו נקב ויפסל ור' יוסי אומר אפי' בשתי ידיו כלומר שיאחוז שניהם זה בידו אחת וזה בידו אחת ולא חייש לדילמא מפיך להו והכי איתא בירוש' דגרסי' התם א\"ל ר' יוסי וכי נאמר וכפות תמרים שיהא צריך ליטול שניהם כאחת שאתה משער בכך והלא לא נאמר אלא כפות אפי' זה בידו אחת וזה בידו אחת ע\"כ. ור' יוסי דאמר אפי' בשתי ידיו לאו דוקא שיוכל ליטול שניהם בשתי ידיו אלא אפי' הוא צריך שתי ידיו לאתרוג אחד בלבד או שהוא צריך ליטלו על כתפו יצא דכיון דאין מעכבין זה את זה בשיש לו נוטל הלולב ואח\"כ נוטל האתרוג והיינו דפרכי' בגמ' לר' יוסי ממה שאמרו לו לר' עקיבא כשהביא אתרוגו על כתפו אין זה הדר דאלמא ר' יוסי מכשיר אפי' באתרוג שהוא גדול כמה ע\"כ וכן כתב הגרסא ג\"כ רבינו זרחיה הלוי ז\"ל בשם מר בר רב האי גאון ז\"ל אבל רש\"י ז\"ל לעיל בפירקין דף ל\"א גריס שנים בידו אחת שפירש וז\"ל שני אתרוגים בידו אחת שבמקום האחד יאחוז הלולב כשיהפכם: ולפי פי' רש\"י גם במילתיה דר' יוסי גרסי' ר' יוסי אומר אפי' אחד בשתי ידיו וכן גריס בטור ולפי פי' הר\"ן ז\"ל וגרסתו ל\"ג מלת אחד אלא ה\"ג אפי' בשתי ידיו. כן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא במינו. </b>נראה לע\"ד דלאו דוקא במינו דה\"ה במיניו אפי' לר' יהודה כיון דטעמיה משום דאי מייתי מינא אחרינא הוו חמשה מינים ועבר על בל תוסיף דרחמנא אמר ארבעה מינין ולא יותר אבל אם אגדו בענף הדס או ערבה או אפי' של אתרוג קרי' ביה שפיר מינו ואע\"ג דרבא לא קאמר בגמ' רק אפי' בסיב ואפי' בעיקרא דדיקלא אפשר דלרבותא נקט הכי דאע\"ג דצריך תקון ומלאכה עד שיהא ראוי לאגוד בו אפ\"ה אגדינן ביה אפי' לר' יהודה: \n",
+                "<b>מעשה באנשי ירושלים וכו'. </b>ביד הלכות לולב פ\"ז סי' י\"א י\"ב: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר אפי במשיחה. </b>פי' רש\"י ז\"ל חוט של משיחה ונלע\"ד דמשיחה הוא חוט יותר גם מעט מסתם חוט ואשמועי' דלרבותא נקט משיחה אע\"פ שהוא גס אפי' הכי אם רצה לאגוד בו אוגד ואע\"ג דלאו הדר הוא כלל וכ\"ש בגימוניות של זהב כמעשה שמביא ראיה ממנו דפשיטא דכשר אע\"פ שאינו ממין הלולב: \n",
+                "<b>בגימוניות של זהב. </b>כמו הלכוף כאגמון וכן שנינו ג\"כ בשבת פ' במה בהמה ואין העגל יוצא בגימון: \n",
+                "<b>א\"ל ר' יהודה משם ראיה במינו. וכו' </b>גרסי'. אכן י\"ס דכל האמרו לו עד הסוף ל\"ג ליה כלל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ור' יהודה לטעמיה דאמר לולב צריך אגד. אמר המלקט בגמ' בברייתא בפירקין דף ל\"ג ויליף לה לקיחה לקיחה מאגודת אזוב דהתם כתב בהדיא ולקחתם אגודת אזוב ורבנן לית להו לקיחה לקיחה אלא משום זה אלי ואנוהו איגדו ור\"מ ס\"ל בהא כרבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיכן היו מנענעין וכו'. </b>וברב אלפס והרא\"ש ז\"ל הלשון כך והיכן הוא מנענע והכי היה ניחא טפי למיגרס או והיכן הן מנענעין: בטואו\"ח סי' תרנ\"א ופי' הר\"ן ז\"ל על הנענועין שבשעת קריאת ההלל שיילינן דאילו בשעת נטילת לולב פשיטא שיש לו לנענע שזהו עיקר מצותו כדאמרי' התם השכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע לולב ומנענע בו ואמרי' נמי בגמ' דרב אחא בר יעקב כי מייתי ליה וממטי ליה אמר גירא בעיניה דשטנא ובודאי בשעת נטילתו היה אומר כן דאילו בשעת ההלל לא היה מפסיק: \n",
+                "<b>בהודו לה' תחלה וסוף. </b>הודו שבתחלת הפרק והודו שבסוף ההלל מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשה היא במנין פרשיות של ספר תהלים כך פי' בקונטרס וי\"מ תחלת הפסוק וסוף הפסוק ולאו מילתא היא אלא בהודו מנענע פעם א' וכן באנא ה' הושיעה נא כב\"ה ולא באנא ה' הצליחה נא כב\"ש וטעמא דב\"ה אע\"פ שאין אנא ה' תחלת הפרק ולא סוף הפרק מנענעין משום דכתיב אז (הגהה כלומר ירננו ישראל בעצי היער אשר בידם כאשר יצאו מלפני ה' זכאין כשבא לשפוט את הארץ דהיינו ביה\"כ ובמה ישמחו וירננו בעצי היער דהיינו הלולב ומיניו ובאיזה מקום ירננו בקרא דהודו ובקרא דהושיעה נא כאשר נרמז בתרי קראי דבתר האי קרא דאז ירננו) ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו והיינו ירננו שמנענעין את הלולב ומשבחין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא ועכשיו שנהגו ש\"צ אומר יאמר נא ישראל והצבור עונין הודו וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעין על כל הודו שעונין אבל ש\"צ לא ינענע וי\"מ דאף ש\"צ מנענע אגב צבור שעונין בכל פעם ופעם הודו ומנענעין מנענע ש\"צ ג\"כ ביאמר נא וביאמרו נא ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחלת נטילה אלא מדאמרי' בפירקין קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע דמנענע בתחלת הברכה אע\"פ שאינו יודע לקרות הלל ועוד מדתניא במסכת ברכות בסוף תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה משמע דמנענע בלא הלל תוס' ז\"ל. וכתב הרא\"ש ז\"ל ועכשיו שנהגו ששליח צבור אומר יאמר נא ישראל והצבור עונים הודו וכן ביאמרו בית אהרן וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעין על כל הודו והודו שיאמרו ובשעת ברכה לא מצינו שצריך לנענע בתחלת הנטילה אלא מדאמרי' בסוף פירקין קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע שמנענע בתחלת הנטילה אע\"פ שאינו יודע לקרות את ההלל ועוד מדתניא בברכות בס\"פ תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע אלמא בשעת נטילה בעי נענוע וכתב ראבי\"ה דעיקר הנענוע בשעת הברכה אבל נענוע דמתני' בהודו ובאנא ה' הושיעה נא הוא נענוע בעלמא ואההוא נענוע דמתני' מפ' בירוש' למה מנענע כדי לנענע כחו של קטיגור והדר קאמר רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומנענע כד מברך וכן משמע כד מברך ממטי ליה אבל בנענוע ראשון שהזכיר לא ממטי ליה אלא בנענוע בעלמא קעביד ודומה להא דא\"ר יצחק למה תוקעין וחוזרין ותוקעין וכו' כדי לערבב את השטן וההוא דישיבה עיקר כדפרישית בר\"ה אע\"ג דלאו על סדר ברכות הן והנהו דעמידה הן הערבוב וה\"נ לענין נענוע ע\"כ ובספר שלחן ערוך פסק כתשובת מהרי\"ל דמנענע מזרת דרום מערב צפון ונראה שלזה הסכים הרב בעל תוספת י\"ט ודחה שלש ראיות שהביא הרב בעל לבוש מלכות לומר מזרח צפון מערב דרום ע\"ש והעלה הר\"ן ז\"ל דאין מנענעין בהודו לה' שבתחלה אלא פעם אחת אבל בהודו לה' שבסוף שכופלין אותו ש\"צ והצבור מנענעין בו על כל פעם ופעם וכן באנא ה' הושיעה נא וכן נהגו ע\"כ: \n",
+                "<b>שכל העם היו מנענעין. </b>ס\"א היו מטרפין וכן הוא בירוש' וגם בערוך ערך טרף. וגם בהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ובנוסחת כ\"י וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>מי שבא וכו'. </b>תוס' פ' לולב וערבה (סוכה דף מ\"ו:) \n",
+                "<b>יטול על שלחנו. </b>בגמ' פריך אמרת נוטלו על שלחנו למימרא דמפסיק ורמינהי דתנן בפ\"ק דשבת גבי תפלת המנחה ואם התחילו אין מפסיקין ותפלה דרבנן והא נמי דרבנן דבי\"ט שני עסיקי' דייקא נמי דקתני מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ואי ס\"ד בי\"ט ראשון מי שרי ומשני אמר רב ספרא לא קשיא הא בדאיכא שהות ביום להתפלל אחר שיגמרו סעודתם ומתני' דהכא בדליכא שהות ביום שתמשך סעודתו עד שתחשך אבל ליכא לאקשויי רישא אסיפא דקתני רישא נוטלו על שלחנו אלמא מפסיק והדר תני לא נטל בשחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק דמאי קושיא דילמא מצוה לאפסוקי ואי לא פסיק יטול בין הערבים שכל היום כשר. וכתוב בבית יוסף א\"ח סוף סימן ע' ודעת הרמב\"ם ז\"ל דכיון דלמסקנא בדרבנן שאני לן בין יש שהות לאין שהות הה\"נ בדאורייתא ומאי דאוקמה ר' זירא ביו\"ט שני לאו משום דס\"ל הכי אלא ה\"ה ביו\"ט ראשון ואי הוה קשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הוה מצינא לתרוצי דהכא בי\"ט שני ומ\"ש דייקא נמי אינו מסקנא אלא ר' זירא הוא דקאמר לרבא הוה לך למידק דמתני' בי\"ט שני מדקתני מי שבא בדרך אבל ר' זירא ס\"ל דאפי' בדאורייתא אי איכא שהות אין מפסיקין ומתני' בין בי\"ט ראשון בין בי\"ט שני ומאי דקתני מי שבא בדרך היינו ע\"י עירוב או ע\"י בורגנין או שלא היה בגרסתו של הרמב\"ם ז\"ל דייקא נמי א\"נ שהרמב\"ם ז\"ל סובר כדברי הר\"ן ז\"ל שהעלה כל שהתחיל קודם זמן חיובו אפי' בדאורייתא אינו מפסיק אי איכא שהות ובודאי שלשון הרמב\"ם ז\"ל כך מוכיח דבהתחיל מקמי דמטא זמן חיוביה עסיקי' שכתב היה עוסק בת\"ת והגיע זמן ק\"ש וכו' היה עוסק באכילה וכו' וכן מאי דא\"ר זירא מצוה לאפסוקי אע\"ג דבלשון דילמא אמריה הלכתא הוא דמכח אותה קושיא הדר רבא ואמר לעולם כדקאמ' מעיקרא ולכך פסק גבי ק\"ש דכיון שיש שהות גומר ואח\"כ קורא וכן מצוה לאפסוקי כדי שלא ישכח ויעבור זמן הקריאה וזהו שכתב ואם היה מתיירא וכו' ופסק הרי זה משובח ע\"כ. ונלע\"ד דמתני' לא זו אף זו קתני ל\"מ מי שהיה אנוס כגון שבא מן הדרך דודאי יטול אחר שבא ואי איכא שהות לא יפסיק ואי ליכא שהות יפסיק אלא אפי' מי שהיה בעיר והזיד ולא נטל שחרית יטול בין הערבים ולא אמרי' כיון שהזיד אין לו עוד תקנה קמ\"ל שכל היום כשר ללולב ונלע\"ד דגם בזה אם אין שהות יפסיק ואם יש שהות לא יפסיק. וק\"ק לע\"ד דטפי הוה שפיר למיתני מי שבא מן הדרך ולא היה בידו וכו'. וביד פ\"ז דהלכות לולב סי' י' ובטור א\"ח סי' תרנ\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה עבד או אשה או קטן וכו'. </b>בהלכות חנוכה פ\"ג סי' י\"ב עד סוף הפרק וכתבו תוס' ז\"ל משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמה הוא אע\"ג דבהלל דלילי פסחים משמע בפ' ע\"פ דמיחייבי בד' כוסות ומסתמא לא תקינו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה שאני הלל דפסח דעל הנס הוא בא ואף הן היו באותו הנס אבל כאן לא על הנס אמור ע\"כ: \n",
+                "<b>ותהי לו מארה. </b>אם לא למד ואם למד תהי לו מארה שמבזה את קונו לעשות שלוחים כאלה רש\"י ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו לכפול. </b>ביד פ\"ג דהלכות חנוכה סי' י' י\"א ומייתי לה בגמרא ערבי פסחים ד' קי\"ט: \n",
+                "<b>מקום שנהגו לברך אחריו יברך אחריו. </b>מלת אחריו השניה נלע\"ד טעות אח\"כ מצאתי ברש\"ל שמחק שתיהן אע\"פ שברוב הספרים גרסי' להו וכדאיתיה בגירסת המשנה בר\"פ הקורא עומד והכריח מלא שנו דגרסי' עלה בגמ': \n",
+                "<b>הלוקח לולב מחבירו. </b>פי' כל ד' המינים דלולב כולל הכל ואיתה בר\"פ כל פסולי. וכתבו תוס' ז\"ל הלוקח לולב מחברו פי' בקונט' דגרסי' מעם הארץ דמעם הארץ מוקמי' לה בגמ' ועם הארץ לגבי חבר לא קרי חברו ואי לוקח נמי עם הארץ מי ציית לך להחזיק את חברו בחשוד ועל חנם דחק דאין צריך לשנות את הגרסא דאשכחן בדוכתי טובא דקרי ליה חברו דתנן בפ' הניזקין משאלת אשה לחברתה ובפ' בכל מערבין האומר לחברו צא ולקט לי תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן ודאי וקתני סיפא בד\"א בעם הארץ ובשבת פ' שואל לא יאמר אדם לחברו שכור לי פועלים ומוקי לה בחברו גוי ע\"כ. והביאוהו ג\"כ בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"ב:) \n",
+                "<b>נותן לו אתרוג במתנה. </b>בגמ' בעי לא רצה ליתן לו במתנה מהו ושני עלה רב הונא מבליע לו דמי אתרוג בלולב פי' יקנה לולב ביוקר עד שיתן לו אתרוג במתנה ופריך בגמ' והא קיימ' לן דבאילן בתר חנטה אזלינן והאי אתרוג ע\"כ בט\"ו שמרה עד החג לא גדל ובת ששית הנכנס לשביעית הוא ומשני אתרוג חלוק משאר אילנות ודינו כירק שהלכו בו בתר לקיטה משום דגדל על כל מים שמשקין אותו תמיד כירק וכי האי תנא דקתני בברייתא ורבותינו נמנו אתרוג אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית ודלא כר\"ג ור' אליעזר דאמרי בפ' שני דבכורים דלענין שביעית בתר חנטה אזלינן באתרוג. ושלש מחלוקות בדבר. ואית ליה לר\"ש בפ\"ק דר\"ה דף ט\"ו סברא רביעית דבאתרוג ג\"כ אזלינן בתר לקיטה לענין שביעית שאין לך דבר שחייב בביעור אלא א\"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית משמע דבעי בתר חנטה וגם בתר לקיטה ונלע\"ד דהא דלא קתני הלוקח לולב מחברו יבקש ממנו שיתן לו אתרוג במתנה לרמוז לנו הא דמפ' בגמ' דאם לא רצה ליתן לו במתנה מבליע לו דמי אתרוג בלולב וה\"פ הלוקח לולב מחברו בשביעית נותן לו הלוקח מעות יתירות בלולב עד כדי שיבא האתרוג במתנה וביד פ\"ח דהלכות שמיטה ויובל סי' י\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה וכו' </b>עד סוף סי' י\"ג ביד הלכות לולב פ\"ז מסי' י\"ג עד סוף סי' י\"ח ושם פ\"ח סי' י': \n",
+                "<b>במדינה </b>הכריח הרב ר' אליה מזרחי ז\"ל בחדושיו דבריש סימן מ\"ד לסמ\"ג ז\"ל דסמ\"ג ס\"ל כדעת הרמב\"ם ז\"ל שכל העיירות שבא\"י מלבד ירושלם נקראים מדינה וכל עיר ירושלם קרויה מקדש: \n",
+                "<b>זכר למקדש. </b>גמ' מנלן דעבדינן זכר למקדש א\"ר יוחנן דאמר קרא כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה: \n",
+                "<b>ושיהא יום הנף כולו אסור. </b>גמ' אמר רב נחמן ב\"ר יצחק ריב\"ז בשיטת ר' יהודה שהיה מתלמידי תלמידיו דורש אחריו דרש גם הוא בימיו ואמר דמן התורה הוא אסור דכתיב עד עצם היום הזה עד עצומו של יום וקסבר עד ועד בכלל ולא דריש עד ולא עד בכלל להתירו בהאיר המזרח והא דתנן בפ' ר' ישמעאל דמנחות א\"ר יהודה והלא מן התורה הוא אסור דכתיב עד עצם וכו' דמשמע דפליג עליה ר' יהודה הוא דקטעי דסבר דמדרבנן קאמר ריב\"ז ולא היא דמדאורייתא קאמר ומאי התקון דקתני דרש והתקין וכדפי' ר\"ע ז\"ל שם במנחות פ' ר' ישמעאל ופליג רב נחמן אסתמא דתלמודא דמפ' טעמא דריב\"ז משום מהרה יבנה בית המקדש. וכתב הר\"ן ז\"ל הא דקתני הכא הך תקנתא משום דהך מתני' אתנייה במסכת ר\"ה דמני עשר תקנות שתקן ריב\"ז וכיון דאייתי הכא רישא דמתני' סיימה כולה אבל במסכת מנחות דאיצטריך לו סיפא לא תנא רישא משום סיפא וקתני סיפא בלחוד ע\"כ. ותוס' ז\"ל כתבו הרבה תקנות תיקן ריב\"ז אלא הנך תרתי תיקן יחד להכי תנא הכא יום הנף אגב גררא ותימא דבמנחות פ' ר' ישמעאל לא תנא הנך דלולב אגב ההוא דיום הנף ובפ' בתרא דר\"ה תני הנך ועוד תקנות טובא דתקון ע\"כ: ובטור א\"ח סי' תרנ\"ח ובתו\"כ ספט\"ז דפ' אמור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יום טוב הראשון וכו' </b>דאמרי' לקמן דמצות לולב דוחה את השבת ביום טוב ראשון לבדו עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון הי מיעוטא הוא כלומר בראשון לחודיה הוא דאמינא לך ואף בשבת: \n",
+                "<b>כל העם מוליכין את לולביהם לבית הכנסת. </b>מע\"ש מפני איסור הוצאתו בשבת דלולב דוחה שבת לענין נטילתו בלבד וה\"מ בזמן שבית המקדש קיים אבל לאחר חרבן לא דמסקי' בפ' לולב וערבה דלולב לא דחה שבת אפי' לענין נטילתו דגזרי' שמא יעבירנו ד' אמות בר\"ה הר\"ן ז\"ל. ומחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלות ולמחרת משכימין ובאין והגיה וכל אחד ואחד מכיר בוי\"ו: \n",
+                "<b>מפני שאמרו חכמים. </b>מלת חכמים מחקה החכם הנ\"ל. ואיתה בפ' לולב וערבה (סוכה דף מ\"ד) ועיין במה שכתבתי בשם התוס' בר\"פ בתרא דמס' ר\"ה. ובתו\"כ פרשת אמור פרק ט\"ז. ונלע\"ד שדבור המתחיל ברש\"י ז\"ל מוליכי' צ\"ל קודם ד\"ה שהוציא ברשות אע\"פ שלא הגיהו רש\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יוסי אומר וכו'. </b>ירושלמי דפסחים ס\"פ אלו דברים ובבבלי שם דף ע\"ב וגם בירושלמי דפ' הערל דף ט': \n",
+                "<b>מפני שהוציאו ברשות. </b>ברשות מצוה שהיה טרוד במצוה ומחשב ועסוק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת וקסבר ר' יוסי טעה בדבר מצוה ושגג בדבר כרת פטור מקרבן רש\"י ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקבלת אשה. </b>פי' אע\"ג דלאו בת חיובא היא: \n",
+                "<b>ומחזרת למים בשבת. </b>גרסי' וכן הוא בירוש' ובהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל וביד שם פ\"ז סי' כ\"ה ובטור א\"ח סי' תרנ\"ד. וכתוב בכל בו בסי' ע\"ב מקבלת האשה לולב מיד בנה או מיד בעלה בזמן שהיו נוטלין אותו בשבת פי' וקמ\"ל דאע\"ג דאשה לא מחייבא ביה לא אמרינן שיהא אסור לטלטלו כעץ וכאבן שאינו ראוי לטלטל אלא מקבלת אותו ולכתחלה מחזרת אותו למים דלא חשבי' החזרה כהשקאת זרעים ואע\"ג דמועיל להעמיד לחותו אבל אין מוסיפין על המים שמא תוספת המים יוסיף לחדש בו לחותו ובי\"ט מוסיפין אבל אין מחליפין המים שישפוך אלו ויתן אחרים תחתיהן ובחולו של מועד מחליפים ובזמן הזה שאינו ניטל בשבת אם שגג אדם והוציאו מן המים או שכחוהו ולא נתנוהו במים אין מחזירין אותו במים כיון שאינו ראוי לא לאנשים ולא לנשים למצוה בשבת שהרי הוא כאבן לענין טלטול ע\"כ וקרוב לזה פי' ג\"כ הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>קטן היודע וכו'. </b>ירוש' לא סוף דבר לנענע אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד כשורה ומנענע: והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל כל קטן שיש בו דעת לנענע וכו' וביד שם סי' י\"ט ובטור א\"ח סימן תרנ\"ז ואיתה רפ\"ק דערכין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והשמחה. </b>בסוף לשון ר\"ע ז\"ל דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת. אמר המלקט ואע\"ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב אלא בהר גריזים ובהר עיבל מיהו ברגלים שמחה דכתיב כתיב ושמחת בחגך ואם תאמר זימנין דאינם נאכלים כל שמנה כגון שחל י\"ט ראשון דסוכות באחד בשבת ויום ח' באחד בשבת ואי אפשר לאכול כל ח' שלמים דליל מ\"ש לא ישחטו דבעינן יום הקרבה ויום השביעי נמי לא דאין חגיגת שמחה דוקה שבת על כרחך מהני דנשחטו יום ששי לא אכיל דאין שלמים נאכלין לשני ימים ושני לילות נמצא דבליל מ\"ש שהוא ליל ח' עצרת לא יאכל שלמים וי\"ל כדאמר רב פפא פ' אלו דברים בפסח על קושיא משמחו בכסות נקייה וביין ישן הכא נמי נימא הכי תוס' ז\"ל. וז\"ל בפ' מי שהיה טמא (פסחים דף צ\"ה ע\"ב) וא\"ת דתנן ההלל והשמחה טעונין כל שמנה א\"כ על כרחך יצטרך לינה כל ז' משום שלמי שמחה דדוקא בשבת אמרי' באלו דברים משמחו בכסות וביין ישן וי\"ל ישמח באותן שנשחטו אתמול או בשלמי חברו ע\"כ. ועיין במ\"ש לקמן סי' ח'. ועיין ג\"כ בתוס' דפירקין דף מ\"ז דבור המתחיל לינה וגם בתוס' פ\"ק דר\"ה דף ה' דבור המתחיל מה חג: \n",
+                "<b>וניסוך המים. </b>בתמידי החג שחרית ולא ערבית וכמו שכתבתי ביומא פ' שני. ובתעניות פ\"ק דף ג' מוקמי' למתני' דקתני דניסיך המים ז' אכי' כר' יהושע דאמר אין מזכירין אלא בי\"ט האחרון דע\"כ לא קאמר ר' יהושע אלא לענין הזכרה משום דגשמים סימן קללה בחג אבל ניסוך הוי כל ז' דגמרא גמיר לה אבל כר' יהודה בן בתירא וכר' עקיבא דהתם לא מיתוקמא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לולב שבעה כיצד. </b>מ\"מ בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל לולב ששה ושבעה כיצד וכו' וגם בסיפא ערבה ששה ושבעה כיצד וכו': \n",
+                "<b>לולב ז' כיצד וכו' </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון. אמר המלקט ביום משמע כל דהו יום וקרא יתירא הוא דמצי למיכתב בראשון אלא לשבת: \n",
+                "<b>ושאר כל הימים </b>אם חל וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד משום דלא בקיאינן בקבועא. אמר המלקט ובגמ' פריך אינהו בני ארץ ישראל דידעי בקבועא דירחא ועדיין מקדשין על פי הראיה לידחו להו אף בזמן הזה ומשני אה\"נ דתני חדא י\"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהם להר הבית וכו' כדבסמוך ותני אידך בפירקין דלעיל לבית הכנסת אלא ש\"מ כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים ש\"מ ובמסקנא אמרינן כיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי לא ערבה בשביעי אם חל להיות בשבת ולא לולב בראשון אם חל בשבת שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ונראה כשתי תורות ואידי ואידי בזמן שבית המקדש קיים ולא קשיא כאן במקדש כאן בגבולין פי' רש\"י ז\"ל בגבולים מוליכין לבית הכנסת וכולהו בזמן הבית דהוו כולהו בארץ סמוכין לב\"ד ויודעין אימתי הוקבע החדש אבל עתה משחרב בית המקדש אין לולב דוחה שבת אפי' לבני ארץ ישראל והיינו נמי טעמא דערבה דכיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחו כדכתיבנא: \n",
+                "<b>ושאר כל הימים ששה. </b>ק\"ק בין הכא בין בסיפא דה\"ל למיתני ובשאר בבי\"ת דהא קאי אי\"ט שחל דברישא. ובגמ' ס\"ל לר' אליעזר לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת ואפי לחותכו מן המחובר ולאוגדו ובגמ' מפ' טעמיה. וכבר רמוז זה ג\"כ בר\"פ ר\"א דמילה ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יום השביעי של ערבה וכו'. </b>גרסי' בגמ' א\"ל אביי לרבא מ\"ש לולב דעבדינן ז' זכר למקדש ומ\"ש ערבה דלא עבדינן ז' זכר למקדש אבל יום אחד מיהא עבדינן ומסיק אלא אמר רב זביד משמיה דרבא לולב דאית ליה עיקר יום אחד מן התורה בגבולין עבדינן ליה ז' זכר למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין לא עבדינן ז' זכר למקדש. גמ' תנא לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה מע\"ש והניחום בעזרה והכירו בהם בייתוסים ונטלום וכבשום פי' וטמנום תחת אבנים שהן אסורים בטלטול ולמחר הכירו בהן עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים וטלטלום והביאום הכהנים וזקפום בצדי המזבח לפי שאין בייתוסים מודים שחבוט ערבה דוחה את השבת וכתבו תוס' ז\"ל כאן לא היו מתנין כל מי שיגיע בערבה של חברו הרי היא לו במתנה כדתנן גבי לולב למ\"ד בפירקין דלעיל ערבה הלכה למשה מסיני לא גמרי' משלכם ולאבא שאול נמי דדריש מדכתיב ערבי א' ללולב ואחת למקדש אלמא בעי משלכם גבי מקדש כמו לולב מ\"מ גבי לולב שכל אחד מביא לולבו להר הבית והחזנים מקבלין מידם היו צריכין להתנות אבל ערבה שלוחי ב\"ד מייתי לה ואין אחד מהם זוכה בה עד למחרת בשבת ועוד דכהנים מקיפין את המזבח ולא היו כ\"כ מרובים ועוד דזריזין הן הכהנים ע\"כ וביד דהלכות לולב פרק ז' סי' כ\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות לולב כיצד. </b>פי' רש\"י ז\"ל מצות לולב בי\"ט הראשון שחל להיות בשבת כיצד. משמע שאינו גירסא במשנה וכן ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו: \n",
+                "<b>כל העם מוליכין את לולביהם להר הבית. </b>בפירקין דף מ\"ד ועיין במ\"ש ספ\"ה דפסחים: \n",
+                "<b>על גב האיצטבא. </b>גמ' תני תנא קמיה דרב נחמן (הגהה בע\"ד אני מסתפק קצת אם היה צריך להיות רב יהודה) סודרן על גג האיצטבא א\"ל וכי לייבשן הוא צריך והרי היבש פסול אלא אימא על גב האיצטבא: אמר רחבה א\"ר יהודה הר הבית סטיו כפול היה סטיו לפנים מסטיו ותניא נמי הכי ופי' רש\"י ז\"ל והאיצטבא סביב סביב מוקפת ובתוך אותו היקף עוד אחר וכתבו תוס' ז\"ל וכי לייבשן הוא צריך תימה שאותו תנא נתחלפה שיטתו דהכא דה\"ל למיתני על גב הוה תני על גג ובפ\"ק דפסחים גבי שתי חלות של תודה דה\"ל למיתני' על גג הוה תני על גב וי\"ל דאותו התנא היה שונה שניהם בשוה או שניהם על גג או שניהם על גב וכשהגיע לו רב יהודה בראשון אמר לו שטעה והיה סבור שכן יש להיות גם באחר ע\"כ: \n",
+                "<b>כל מי שהגיע לולבי וכו'. </b>ברוקח סי' רפ\"א וטוב הוא ללמד ולומר לכל בני אדם לכל מי שיגיע מצות שלי בידו הרי הן לו במתנה כמו גבי לולב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות ערבה וכו'. </b>ביד בהלכות לולב פ\"ז סי' כ\"א כ\"ב וכ\"ג וז\"ל כיצד היתה מצותה בכל יום ויום מז' הימים היו מביאין מורביות של ערבה וזוקפין אותן על צדדי המזבח וראשיהם כפופים ע\"ג המזבח ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה תוקעין ומריעין ותוקעין חל יום שבת להיות בתוך החג אין זוקפין ערבה אא\"כ חל יום ז' להיות בשבת זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה כיצד היו עושין מביאין אותה מע\"ש למקדש ומניחין אותה בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו ולמחר זוקפין אותה ע\"ג המזבח ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום וערבה זו הואיל והלכה למשה מסיני היא ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה זכר למקדש בזמן הזה כל ז' ימי החג אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה ע\"כ בקיצור לשון: \n",
+                "<b>וראשיהן כפופין ע\"ג המזבח. </b>גמ' תנא אריכות וגבוהות אחת עברה אמה כדי שיהו גוחות פי' מוטות על המזבח אמה דעל היסוד מנח להו תן שמנה אמות לגובהו של מזבח מן היסוד ולמעלה והטייתן מפני כניסת הסובב ממעטת קצת מגובהן שצריך למשוך רגליהם לשפת כניסת היסוד נמצאו גבוהות יותר משתי אמות ומהן אמה גחייה ולמטה מן הגחייה יותר מאמה שלא יהו נגררות ע\"ג המזבח ובגמ' מפיק לה ר' אבהו מקרא דכתיב אסרו חג בעבותים: \n",
+                "<b>ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא. </b>כך מצאתי מוגה בספר ה\"ר יהוסף ז\"ל ירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כיני מתניתא ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא אני והו הושיעה נא פי' דגרסי' במתני' תרי זמני אני והו הושיעה נא ועיין בספר יפה מראה: \n",
+                "<b>אני והו. </b>בגימטריא אנא ה' ועוד הם שני שמות שבשם של ע\"ב עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט הוא פי' רש\"י ז\"ל ואולי שעל רש\"י ז\"ל כיון הרמב\"ם ז\"ל באמרו כך אמרו המפרשים לתלמוד ופירש אחר שכתב ר\"ע ז\"ל הוא פי' קצת מן הגאונים ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל פי' פי' אחר ע\"ש. ועיין באבודרהם ז\"ל שכתב דרש\"י ז\"ל גריס והו בלי אלף והרמב\"ם ז\"ל גריס והוא באלף: \n",
+                "<b>בכל יום וכו'. </b>בפירקין דף מ\"ג שקלינן וטרינן אי הואי האי היקף בלולב אי בערבה וכתב הר\"ן ז\"ל דלפי מנהגנו עכשיו שמקיפין את התיבה בכל יום פעם אחת ובז' שבעה פעמים משמע דסברינן שאותו היקף הוא בלולב דאי בערבה כיון שאין אנו עושים בערבה זכר למקדש אלא יום ז' בלבד לא היה לנו להקיף אלא בז' אבל אי הוה בלולב מתוך שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש ז' הנהיגונו להקיף בו זכר למקדש וכן כתב רש\"י ז\"ל בתשובה ואף הרמב\"ם ז\"ל כתב כן בפ\"ז מהלכות שופר סוכה ולולב ולפי זה אף בשביעי של ערבה ראוי להקיף בלולב ולא בערבה עכ\"ל ז\"ל ומוכח עוד מדברי הר\"ן ז\"ל שמצות ערבה לכהנים היתה בנטילה ובהקפה ומצות שאר העם בנטילה בלחוד שהיו נוטלין אותה במקום שהיה אפשר להם ליכנס שם ולא הוזכרו כהנים בברייתא אלא לענין הקפה בלבד ע\"כ ועיין עוד שם ובטור א\"ח סי' תר\"ס: \n",
+                "<b>ובשעת פטירתן מה הן אומרים וכו'. </b>עד סוף המשנה י\"מ שאין זה מנוסח המשנה אלא סתמא דתלמודא קאמר ליה והוא מן התוספתא וכן משמע מפי' רש\"י ז\"ל שכתב בשעת פטירתן אמתני' קאי ע\"כ ופשיטא דאמתני' קאי אם הוא פסקא מן המשנה אלא ודאי ה\"ק האי בשעת פטירתן דקאמר תלמודא סתמא ולא ידעינן פטירתן דמי אמתני' קאי. וכן משמע ג\"כ מעין יעקב שהוא לשון תלמוד ולזה עוררני הרב רבינו שלמה לוריא ז\"ל. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל בכל הספרים של המשניות ל\"ג זה ובגמרות גרסי' אותו במשנה ע\"כ וגם הגיה ר' אליעזר בן יעקב אומר ליה ולך מזבח וכו' ובגמ' פריך עלה והא קא משתף שם שמים ודבר אחר ותניא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנאמר בלתי לה' לבדו ומשני הכי קאמרינן ליה אנו מודים שהוא אלהינו ולך אנו משבחין שאתה חביב לפניו לכפר עלינו: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר ליה. ולך מזבח. ליה. ולך מזבח. </b>ולפי מה שכתבתי שפירש בו התלמוד נלע\"ד שגם השונה צריך להפסיק קצת בלשון גרסת המשנה: ופשוטים הם כל דברי הרב בעל תוספת יום טוב שהגרסא הנכונה ונכוחה אמתית וישרה היא לְיָה וכדמפורש שפיר ג\"כ מסוגיית התלמוד שכתבתי וגם אני הדיוט נהייתי ותמהתי על מי שראיתי גורס כדברי בעל כף נחת גם קודם שיצא ספר כף נחת אכן בשמעם האמת ברגלים לדבר היו מודים עליו וששין ושמחין בו וכל מי שאינו גורס כן הכא ולקמן בפ' החליל סוף סימן ד' ודאי שאינו אלא תועה מדרך השכל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומניחין אותן בגיגיות כו'.</b> ביד שם סי' כ\"ב וכתבתי קצור לשונו לעיל בסימן ה': \n",
+                "<b>ר' יוחנן בן ברוקא אומר חריות של דקל היו מביאין וכו'. </b>וטעמא דרבי יוחנן בן ברוקא דדריש כפות תמרים שתים הן אחד ללולב ואחד למזבח ורבנן סברי כפת כתיב וכתבו תוס' ז\"ל לא יתכן כלל לפרש דר' יוחנן בן ברוקא לא פליג אלא בז' אלא אכולהו נמי פליג דסבר חריות של דקל היו מביאין כל ז' ולא ערבה כי היכי דאבא שאול דדריש ערבי אחד למקדש דהיינו כל ז' וכן רבנן דנפקא להו מהלכה דהיינו כל ז' ור' יוחנן בן ברוקא דדריש ליה ערבי כשאר תנאי דלולב הגזול והלכה לית ליה והא דקתני מתני' ואותו היום לאו דוקא יום אחד ומיהו לר' לוי דמפרש טעמא דריב\"ב כתמר ולאו מקרא אלא מסברא שהוא סימן יפה לקילוסן של ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים כתמר שאין לו אלא לב אחד אי אפשר דלא הוי אלא יום א' ובין שהיה יום אחד בין יהיה כל ז' לא היתה ערבה בטלה ותרוייהו הוו מורביות של ערבה וחריות של דקל ע\"כ: \n",
+                "<b>וחובטין אותם בקרקע בצדי המזבח. </b>י\"ג כן והיא גרסת הגמ' וגם גירסת ה\"ר לויירו ז\"ל אכן בירוש' על גבי ובמקום אחר מצאתי מוגה היו מלקטין וחובטין על גב המזבח ואותו היום וכו' וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב עוד נוסחא אחרת שלישית לוקחין וכתב וכן נ\"ל עיקר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואוכלין. </b>הגדולים אתרוגיהם של תינוקות ואין בדבר משום גזל שכך נהגו משום שמחה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כן פי' בקונטרס וכתבו תוס' ז\"ל ויש ללמד מכאן לאותם בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמין זה עם זה וקורע בגדו של חברו או מקלקל לו סוסו שהן פטורים שכך נהגו מחמת שמחת חתן ע\"כ. ובגמ' איכא פלוגתא אי אתרוג מותר בז' אי אסור ולמאן דאסיר תינוקות נקט במתני' בדוקא שהיו שומטין הגדולים מידיהם של תינוקות שלא הוקצו אתרוגיהם למצוה גמורה אבל של גדולים שהוקצו למצוה גמורה אסורין כל היום ולמאן דשרי האי דקתני תינוקות אורחא דמילתא קתני שאין דרך לשמוט מיד הגדולים את אתרוגיהם וכתבו תוס' ז\"ל ויש לפרש דמתני' לא איירי כלל שיחטפו הגדולים מידן של תינוקות אלא כלומר לאלתר התינוקות שומטין לולבין עצמן מתוך הערבה לפי שהלולב ארוך ושוחקין בו ואתרוגיהם היו אוכלין ע\"כ. ורש\"י ז\"ל כתב וי\"מ מיד תינוקות כלומר מיד אחר סיום מצות לולב התינוקות שומטין את לולביהם כלומר מניחין אותן כמו שומטו ומניחו בקרן זוית והולכין ואוכלין אתרוגיהם ואין נראה דאמרו בבראשית רבה מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני והקניטתו אשתו וברח ולא היה לו במה להתפרנס בשביעי של ערבה הלך ושמט אתרוגין מיד התינוקות כדתנן מיד התינוקות היו שומטין וכו' אלמא דגדולים שמטו להו מיד התינוקות והיה אותו חסיד עובר בספינה דרך כרך אחד והוצרכו לבית המלך לאתרוגין דמצוה לרפואה ומכרם ביוקר גדול וחזר לביתו ע\"כ. ומכל מקום קשה לע\"ד על פי' רש\"י ז\"ל דה\"ל למיתני מיד שומטין את לולבי התינוקות ואוכלין את אתרוגיהם דבהאי לישנא לא משתמע אלא כפירושו דוקא אע\"פ שמלת מיד הוי לשון תכף ומיד. וגם הרא\"ש ז\"ל הסכים לפי' התוס' ז\"ל וז\"ל ונ\"ל דמתני' לא איירי כלל שחטפו הגדולים מיד הקטנים אלא ה\"פ מיד שנגמרה מצות הלולב והערבה התינוקות שומטין לולביהן של עצמן מתוך הערבה שהלולב ארוך ושוחקין בהם התינוקות וגם עושים מן ההוצים טבעות וחפצים לשחוק בהן ואתרוגיהן היו אוכלין והשתא ניחא הא דפריך בגמ' למ\"ד אתרוג בז' מותר דהכא משמע תינוקות אין גדולים לא ורש\"י ז\"ל דחק לפרש דהכי פריך דתינוקות דוקא שלא הוקצה למצוה גמורה אבל של גדולים שהוקצה למצוה גמורה לא וקשה לי דא\"כ הל\"ל דתינוקות אין דגדולים לא ועוד לולביהם גדולים למה להו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההלל והשמחה כו'.</b> בפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע\"א) ותוס' פ\"ק דיומא דף ג' ובירושלמי פ\"ק דר\"ה ופ\"ק דחגיגה: \n",
+                "<b>מלמד שאדם חייב בהלל ובשמחה ובכבוד. </b>בירוש' ובהרי\"ף ובהרא\"ש בכבוד בלא וי\"ו. וה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו מלות בהלל ובשמחה וילפי' לה בברייתא בגמ' מוהיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון וכיון (הגהה אמנם עיין שם פ' אלו דברים ותמצא בפי' רש\"י ז\"ל המוגה שהוא סובר דוקא לילה אבל יום שמיני לא כדמוכח שם מדברי תוס' ז\"ל אבל הם הכריחו דלילי י\"ט האחרון לאו דוקא דה\"ה ליומו ועיין במ\"ש בריש פירקין) דאיתרבי לילי י\"ט האחרון שהוא טפל ק\"ו היום שהוא עיקר ואשמעי' שהשלמים הנזבחים בחג הסוכות ישמחו בליל שמיני שאינו יכול להקריב בלילה ושאר לילות לא צריכי רבוייא דימים אפי' לילות במשמע ומלת אך למעוטי לילי י\"ט הראשון של חג ומרבה אני לילי י\"ט האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו. וק\"ק לע\"ד מאי מלמד דתני הכא ואפי' נימא דמלת מלמד קאי אקרא קשה ואפשר דמשום דהלמוד קאי אליל י\"ט האחרון כדכתיבנא והוא רבותא דהא גם כל שאר לילות של חג איצטריך לן משמעותא דקרא מש\"ה תנא מלמד ולפי פי' רש\"י ז\"ל שכתבתי בהגהה ניחא שפיר טפי: \n",
+                "<b>סוכה שבעה כיצד וכו'. </b>ירושלמי פ' כיצד מברכין: \n",
+                "<b>גמר מלאכול. </b>ביד בהלכות סוכה פ' ששי סי' י\"א ובטור א\"ח סי' תרס\"ו: \n",
+                "<b>לא יתיר אגד שלה וכו'. </b>עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ואם אין לו מקום להוריג כליו פוחת בה ד' טפחים ופוסלה ובבבל ששמיני שלהם ספק שביעי מדליק בה את הנר ולא יפחתנה ויפסלנה לפי שצריך לישב בה למחר וזהו כשהוא סוכה קטנה שכל ז' ימי החג אינו מדליק הנר בתוך הסוכה דאיכא למיחש שמא תשרף סוכתו השתא מכניס הנר דלוק בתוכה שבזה ניכר הדבר שכבר אין לו צורך בה ולא עבר על בל תוסיף דאם גדולה היא שכל ז' ימי החג היה הנר דולק בתוכה אין לו תקנה אלא דמעייל בה מאני מיכלא כגון קדרות וקערות שבזה ניכר דלא עבר על בל תוסיף שהרי אסור להניח מאני מיכלא כל ז' ימי החג אפי' בסוכה גדולה. וכתב הר\"ן ז\"ל נ\"ל דהיינו טעמא דלא יתיר את סוכתו דכיון דאמר רחמנא בסוכות תשבו ז' ימים צריך שתהא לו סוכה כל ז' ואפ\"ה מפני כבוד יום טוב האחרון קתני סיפא דרשאי להורידן מן המנחה ולמעלה ע\"כ: \n",
+                "<b>של חג. </b>י\"ס דל\"ג ליה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניסוך המים וכו'. </b>עוד סוף הפרק ביד פ' עשירי דהלכות תמידין ומוספין סי' ו' ז' ח' ט' י'. וי\"ס דלא גרסי' הכא מלת שבעה והכי נמי מסתברא דהא לא אתא לפרושי אם הם ז' רק כיצד הוא יהיה ז' או פחות או יותר לא נחית תנא לפרושי האי השתא שהרי אין צריך בו פירוש: \n",
+                "<b>צלוחית של זהב. </b>תוס' פ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק\"י:) \n",
+                "<b>מן השלוח. </b>לפי' תוס' ז\"ל מייתי לה בגמ' מדכתיב ממעייני הישועה: \n",
+                "<b>ותקעו והריעו ותקעו. </b>ג\"כ מדכתיב ברישיה דקרא ושאבתם מים בששון: \n",
+                "<b>הגיעו לשער המים. </b>בחזרתם לאחר ששאבו המים וכדפי' רש\"י ז\"ל לקמן פ' החליל סוף סי' ה' גבי ושלש למלוי המים והביאו שם ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>עלה בכבש. </b>שהיה בדרומו של מזבח ופנה לשמאלו שנסכים נעשין בקרן מערבית דרומית עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כדתנן בפ' ששי דזבחים כל העולין למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל חוץ מן העולה לשלשה דברים אלו שהיו עולין וחוזרין לעקב ואלו הן ניסוך המים והיין ועולת העוף כשהיא רבה במזרח והתם איתה למתני' בדף ס\"ד ופי' שם רש\"י ז\"ל ופנה לשמאלו ולא קתני ופנה לסובב דדוקא כשעולת העוף נעשית במזרח עומד בסובב לפי שיש לו כבש קטן במזרח לפנות הימנו לסובב כדאיתא לעיל מינה בההוא פירקא (בדף ס\"ב) אבל לצד מערב אין לו כבש לפנות לסובב לנסכים ולעבודות הנעשין בקרן מערבית דרומית ע\"כ בשנוי לשון קצת. ותוס' ז\"ל בכתיבת יד גם הרב רבינו פרץ בגליון כתיבת יד חלקו עליו דלעולם היה סובב גם לקרן מערבית דרומית וכדתנן בפ' איזהו מקומן עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרמית וכו' מערבית דרומית ושירי הדם היה שופך על יסוד דרומי פי' יסוד דרומי מערבי ואם אין שם כבש כיצד ירד מן הסובב ליסוד דרומי מערבי ולחזור על עקבו אי אפשר כדקאמר במתני' אלא ודאי ש\"מ כשבא בסוף לקרן מערבית דרומית היה יורד מן הסובב בכבש קטן לכבש גדול ומן הגדול יורד ליסוד לשפוך שיירי הדם שהיה שופך על יסוד דרומית מערבית ומאותה דסוכה לא קשה מידי די\"ל דשאני ניסוך דלא אפשר ליה לעשות בעמדו על הסובב דמן הסובב עד ראש הקרן ששם היו השיתין היה גבוה ד' אמות הלכך היה צריך לעשות הניסוך בראש המזבח אבל ודאי היה שם כבש לשאר עבודות שהיה צריך לעשות שם מעל הסובב אבל זה קשה אם היה בצד מערב שני כבשים חד לסובב וחד ליסוד ובמזרח היה אחד לסובב שהיה פונה שם להקיף הרי שלש כבשים ולעיל לא חשיב אלא שני כבשים וי\"ל דלא חשיב לעיל אלא כבשים לשתי רוחות אבל לעולם לכל רוח היו כבשים הצריכין לו עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אלא שהיו מושחרין מפני היין. </b>י\"ס פניהן מפני היין ובתוספתא ובירוש' ליתיה. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו. ובגמ' בשלמא דיין משחיר דמיא אמאי משחיר כיון דאמר מר עירה של מים לתוך של יין או של יין לתוך של מים יצא של מים אתי לאשחורי לפי שפעמים שמחליפן: \n",
+                "<b>כמין שני חוטמין דקין. </b>חוטם א' וכו' עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כך פי' רש\"י ז\"ל וכתבו עליו תוס' ז\"ל וזו תימה מנין לו כל אותו הענין שמחוטם של הספלים מקלח על גג המזבח ומשם לנקב המזבח ומשם לשיתין דילמא דמנקב הספלים יורדין לשיתין כמין שני נקבי חוטם ולא שהיה בולט כמין חוטם כי ההיא דתנן במסכת מדות גבי דמים ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקים שהדמים הניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי יורדין בהן ומתערבין באמה ושמא כמין בליטת חוטם היה עשוי על הנקב שלא יפול עליו דבר לסותמו ע\"כ: \n",
+                "<b>אחד מעובה ואחד מידק. </b>אחד מהנקבים עבה וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כתבו תוס' ז\"ל על פי' זה משמע שרוצה לומר שהיה הנקב רחב וגדול זה מזה ולשון מעובה משמע ששולי הספל היו עבים ומתוך כך אין המשקה ממהר לבוא ע\"כ: \n",
+                "<b>כָלִין בבת אחת. </b>בנקודת קמ\"ץ תחת הכ\"ף של מלת כלין: \n",
+                "במה שפי' ר\"ע ז\"ל מפני שהיין עבה יותר וכו' אמר המלקט ומתני' רבנן היא דאמרי דכי הדדי נינהו של מים ושל יין כל אחד שלשה לוגין והכי נמי מסתברא דאי ר' יהודה ומעובה היינו של יין שהוא שלשה לוגין ודק היינו של מים שהוא לוג ליתא דרחב וקצר אית ליה דתניא ר' יהודה אומר שתי קסוואות היו שם אחד של מים וא' של יין של יין פיה רחב של מים פיה קצר ורחב משמע יתר על קצר טפי מיתורא דמעובה על הדק ש\"מ: \n",
+                "<b>מערבי של מים וכו'. </b>כתב רש\"י ז\"ל ה\"ג מערבו של מים ומזרחו של יין הספלים נתונים אצל הקרן זה לפני זה סמוכים זה לזה אחד לצד מערב ואחד לפנים הימנו דהיינו למזרח ע\"כ והעתיקו ה\"ר עובדיה ז\"ל ונראה שר\"ל דאית דלא גרס האי בבא במתני' או דאית דמהפכי למיתני מערבי של יין ומזרחי של מים א\"נ דקשה ליה לרש\"י ז\"ל דהתנן בפ' ששי דזבחים דבקרן מערבית דרומית היו השיתין וא\"כ היכי תני הכא מזרחי של יין דהא אינו רק במערבית דרומי' להכי פי' דה\"ג ואעפ\"כ לא קשי מידי דאפי' במקום קטון כטפח ובפחות נמי שייך לומר מערבי ומזרחי כך נלע\"ד ויש מי שפי' שרש\"י ז\"ל כיון לומר דגרסי' מערבו ומזרחו בויו ולא נהירא אע\"פ שרש\"ל ז\"ל לא הגיהו מ\"מ ר\"ע ז\"ל העתיקו ביוד. אחר זמן מצאתי שכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל וז\"ל מערבו של מים מזרחו של יין אם כן המזרחי של יין בשלשה נכ\"י וירו' ותוספתא ור' עובדי' מערבי של מים ובבבלי כדכתיבנא מערבו של מים מזרחו של יין וכתב רש\"י ז\"ל דה\"ג וכ\"מ ברש\"י כ\"י וז\"ל פי' אחר כ\"י מערבו של מים זהו מזרחו של יין ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר בלוג היה מנסך. </b>בפירקין דף מ\"ז ובפ\"ק דתענית דף ג'. בפי' ר\"ע ז\"ל צריך להגיה בתרתי פליג אשלשה לוגין פליג וכו': \n",
+                "<b>ולמנסך וכו'. </b>פ' שני דיומא דף כ\"ו והתם דייק רב אשי ממתני' יתירה דקתני באתרוגיהם דה\"ל למיתני ורגמוהו כל העם ותו לא אלא מילתא אגב אורחיה קמ\"ל דאין מנסכין מים בחג אלא בתמיד של שחר שהיא שעת נטילת לולב ודייקי' להא נמי ממתני' דפ' שני דיומא סי' ה' כדכתבינן התם: \n",
+                "<b>שפעם אחת ניסך על רגליו ורגמוהו וכו'. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. </b>מסיים בברייתא דמייתי בגמ' ואותו היום נפגמה קרן המזבח והביאו בול של מלח וסתמוהו לא מפני שהוכשר לעבודה אלא מפני שלא יראה מזבח פגום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית של זהב. </b>בפ' ולד חטאת דמעילה קרי ליה כד כמו שכתבתי שם סי' ז' בשם תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>שאינה מקודשת. </b>שלא נתחנכה לעבודת מזבח דאי הוה מייתי במקודשת איפסילו להו בלינה שכלי שרת מקדשין עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט רבינו עובדיה ז\"ל לא פירש טעמיה דתנא דידן אי מקדש שלא מדעת או אי בעינן שיעורא דיש שיעור למים פי' דיותר משלשה לוגין אינם ראויין לנסך ובגמ' פליגי אמוראי אליביה וזעירי ס\"ל דס\"ל לתנא דידן דאין שיעור למים שאפי' יותר משלשה לוגין ראויין לנסך וס\"ל נמי דכלי שרת מקדשין שלא מדעת דכתיב כל הנוגע בהם יקדש ואפי' אינה רוצה שיתקדשו עד מחר הכלי מקדשן מיד שלא מדעת ואיכא למ\"ד אפי' תימא יש שיעור וכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת אפ\"ה נפיק מיניה חורבא גזרה שמא יאמרו לקדוש ידים ורגלים לכ\"ג מלאום וקדשום בכלי וכי חזו דמנסכי להו נפיק מיניה חורבא דאמרי אין לינה מועלת בנסכים פי' אין נפסלים בלינה: \n",
+                "<b>שהיין והמים המגולים פוסלין לגבי מזבח. </b>דחיישינן שמא שתה מהן נחש והארס מעורב במים ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעורן ובגמ' פריך ואמאי המים המגולים פסולים ונעברינהו במסננת לימא מתני' דלא כר' נחמיה דאמר אין במסננת משום גלוי מפני שארס נחש דומה לספוג צף ועומד במקומו ות\"ק פליג עליה בברייתא וס\"ל דמסננת יש בה משום גלוי ומשני אפי' תימא ר' נחמיה אימור דאמר ר' נחמיה להדיוט אבל לגבוה מי אמר וכי לית ליה לר' נחמיה הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וגומר: שהמים והיין מגולין פסולין לגבי מזבח כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בית השואבה </b>ובירוש' שואבה שמשם שואבין רוח הקדש שהשכינה שורה מתוך שמחה דכתיב והיה כנגן המנגן וכו' ומייתי עובדא דיונה בן אמתי שהיה מעולי רגלים ובשמחת בית השואבה שרתה עליו שכינה תוס'. וכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נראה דבית תנן והשואבה הויא כנסת ישראל דאי בית תנן הל\"ל השואב כי בית לשון זכר לעולם ע\"כ. ובגמ' אתמר רב יהודה ורב עינא חד תני שואבה וחד תני חשובה מאן דתני שואבה לא משתבש דכתיב ושאבתם מים בששון ומאן דתני חשובה לא משתבש דאמר רב נחמן מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית שנבראו השיתין והיינו דלא כר' אלעזר ב\"ר צדוק דאית ליה בברייתא בגמ' בסוף פירקין דלעיל דלא נבראו מששת ימי בראשית וכתבתיו פ' ולד חטאת דמעילה סי' ג': ובגמ' ת\"ר החליל דוחה את השבת דברי יוסי ב\"ר יהודה וחכמים אומרים אף י\"ט אינו דוחה ומוקי לפלוגתייהו ר' ירמיה ב\"ר אבא בשיר של שואבה דרבי יוסי ב\"ר יהודה סבר שמחה יתירה נמי דוחה את השבת ורבנן סברי שמחה יתירה אינה דוחה את השבת אבל בשיר של קרבן ד\"ה עבודה היא ודוחה את השבת ורב יוסף אמר מחלוקת בשיר של קרבן דר' יוסי סבר עיקר שירה בכלי ועבודה היא ודוחה את השבת ורבנן סברי עיקר שירה בפה ולאו עבודה היא ואינה דוחה את השבת אבל שיר של שואבה ד\"ה שמחה היא ואינה דוחה את השבת ולרב יוסף קיימא במסקנא דמתני' דלא כר' יוסי ב\"ר יהודה דהכי מותבינן ליה לרב יוסף מדתניא שיר של שואבה דוחה את השבת דברי ר' יוסי ב\"ר יהודה וחכמים אומרים אף יום טוב אינה דוחה והויא תיובתיה דרב יוסף בתרתי בשל שואבה הויא תיובתיה מדר' יוסי ובשל קרבן הויא תיובתיה מדרבנן דהא ליכא למימר דמאי דנקט פלוגתייהו בשל שואבה להודיעך כחו דר' יוסי ב\"ר יהודה דאפי' דשואבה נמי דחי ולעולם רבנן אפי' בשל קרבן פליגי דהא קתני מתני' זהו חליל של בית השואבה שאינו דוחה זהו שאינו דוחה אבל דקרבן דוחה מני אילימא ר' יוסי ב\"ר יהודה האמר שיר של שואבה נמי דוחה אלא לאו רבנן היא דשמעי' להו בדשואבה דלא דחי וקתני זהו למעוטי דקרבן אלמא בשל קרבן מודו וקאי בתיובתא: ובירוש' הא של קרבן דוחה מתני' ר' יוסי ב\"ר יהודה דתניא חליל של קרבן דוחה את השבת דברי ר' יוסי ב\"ר יהודה (הגהה גם ר\"ש בן אלעזר ס\"ל דעיקר שירה בכלי בפרק בתרא דתעניות דף כ\"ז ע\"א אכן שמואל ס\"ל התם כרבנן דעיקר שירה בפה:) וחכמים אומרים אינו דוחה לא את השבת ולא את י\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו כל מי </b>מלות אמרו כל ליתנהו בנוסחת המשנה שבגמרא: וי\"ס דל\"ג מלת כל בלבד: \n",
+                "<b>במוצאי י\"ט הראשון של חג ירדו לעזרת הנשים </b>ביד בהלכות לולב סימן י\"ב: \n",
+                "<b>ומתקנין שם תקון גדול </b>ר\"ל גדול התועלת והוא כי העם היו מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ומנורות </b>של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהם וד' סולמות לכל מנורה ומנורה וד' ילדים מפרחי כהונה ובידיהן כדי שמן של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל כך צ\"ל ופי' שהן מטילין הד' כהנים הנזכרים שכל אחד עלה בסולמו: תנא משובחים היו יותר מבנה של מרתא בת ביתוס הכהן שהיה נוטל ב' ירכות של שור הגדול שלקוח באלף זוז ומהלך בכבש עקב בצד גודל אע\"פ שדרך נושאי משוי לרוץ אלא שלא הניחוהו אחיו לעשות כן משום ברוב עם הדרת מלך ותנן בפ' שני דיומא פר קרב בכ\"ד ובגמ' פריך מאי משובחי' יותר אילימא משום יוקרא הני יקירי טפי ומשני התם כבש ומרבע ולא זקיף הכא סולמות וזקיף טובא ופי' רש\"י ז\"ל כבש ומרבע הכבש הי' משפע בשפוע אורך קרוב ארבע אמו' שיפוע לכל אמה גבוה ל\"ב אמה אורך ל\"ט גבוה ע\"כ: בבלי וירוש' ומתקנין שם תקון גדול מה תיקון היו עושין שם שהיו מעמידין האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן כההיא דתנן פ' שני דמסכת מדות וחלקה היתה בראשונה והקיפוה כצוצרה שהנשים רואות מלמעלה והאנשים מלמטה כדי שלא יהיו מעורבין ופי' רש\"י ז\"ל והקיפוה כצוצטרא נתנו זיזין בכותליה בולטין מן הכותל סביב סביב וכל שנה מסדרין שם גזוזטראות לווחין שקורין פלאקאש כדי שיהו נשים עומדות שם בשמחת בית השואבה ורואות וזהו תקון גדול דקתני מתני' שמתקנין בכל שנה ע\"כ. ופרכי' בגמ' והיכי עבדי להוסיף ולשנות כלום על בנין שלמה והכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ומשני אמר רב קרא אשכחו ודרשו וספדה הארץ משפחות משפחות לבד פליגי בה תרין אמוראין ר' דוסא ורבנן חד אמר זה הספדו של משיח בן יוסף שנהרג ומה אם בשעה שהם אבלים ואין יצר הרע שולט עוד כדכתיב והסירותי את לב האבן את אמר האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן בשעה שעסוקין בשמחה ויצר הרע קיים לא כ\"ש וחרינא אמר זה הספדו של יצר הרע שהקב\"ה שוחטו והצדיקים נדמה להם כהר גבוה ובוכים ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה והרשעים נדמה להם כחוט השערה ובוכים ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה: \n",
+                "<b>ומנורות של זהב היו שם </b>ירוש' בר קפרא אמר וגובהן מאה אמה והא דתני כל דתלי ק' אמין בעי בסיס תלתין ותלת (הגהה כך הלשון שם לא פחות ולא יותר). סולמא מכאן תלתין ותלת וסולמא מכאן תלתין ותלת והתנן כל העזרה לא היתה אלא ארך קפ\"ז על רוחב קל\"ה אשכח תני מקומן מעשה נסים היה מה ביד כולם מאה ועשרים לוג או ביד כל א' וא' מאה ועשרים לוג עכ\"ל הירוש'. אבל הבריית' דמייתי בבבלי תנא גבוהה של מנורה חמשים אמה וכמו שפי' רש\"י ז\"ל והעתיקו ר\"ע ז\"ל בסמוך: \n",
+                "<b>של מאה ועשרים לוג </b>גמ' איבעיא להו מאה ועשרים לוג כולהו או דילמא לכל חד וחד ת\"ש ובידיהן כדי שמן של שלשים שלשים לוג שהם כולן מאה ועשרים לוג: \n",
+                "<b>מְטִילִין </b>בשבא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מבלאי מכנסי וכו' </b>פ' במה מדליקין (שבת דף כ\"ח) ובפ' שני דיומא דף כ\"ג. ובירוש' תני מבלאי מכנסי כהן גדול היו מדליקין את הנרות שבפנים ומבלאי מכנסי כהן הדיוט היו מדליקין את הנרות שבחוץ: \n",
+                "<b>ומהמייניהם </b>תימא דלא חשיב נמי כתנת שגם היא היתה של שש תוס' ז\"ל. ועליהם ז\"ל קשה לע\"ד אמאי לא הקשו ג\"כ ממצנפת ושמא דס\"ל ז\"ל דתנא נקט היותר מצוי להבלות ולפי זה הוקשה להם ז\"ל דאי משום טעם זה ה\"ל למיתני כתנת נמי שגם היא מלתא דשכיחא להבלות שהיא סמוכה לבשר אבל אין הכי נמי דמכל ד' בגדי כהונה הבלויין היו משקיעין ומדליקין: וביד בפ\"ח דהלכות כלי המקדש סי' ה' ו' וז\"ל שם מכנסי כהנים הדיוטים שבלו ואבנטיהם היו עושין מהן פתילות ומדליקין בהם במקדש בשמחת בית השואבה וכתנות כהנים הדיוטים שבלו היו עושים מהם פתילות למנורת התמיד ע\"כ. וכתוב שם בכ\"מ ודייק רבינו לכתוב כתנות כהנים למעט אבנט דאין עושין מהן פתילות למנורת תמיד משום דאית בהו עמרא ואין להדליק בהן למנורת התמיד ומכנסיים תנן דבשמחת בית השואבה מדליקין בהם ולא נשאר לפתילות התמיד כי אם כתנות ומצנפות וצריך טעם למה השמיט רבינו מצנפת ואפשר דתנא כתנות והיה למצנפות א\"נ משום דמצנפות דקות ביותר ולא חזו לפתילות לכך השמיטם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לא היתה חצר בירושלם שלא היתה מאירה וכו' </b>ובגמ' תנא אשה היתה בוררת חטים לאור בית השואבה ופי' תוס' ז\"ל דלאו דוקא בוררת אלא כלומר היתה יכולה לברור מרוב אורה דהא אע\"ג דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה איסורא מיהא איכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החסידים וכו' </b>ביד שם בהלכות לולב פ\"ח סי' י\"ג י\"ד: ומשמע דוקא חסידים ואנשי מעשה ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול ומלות לפניהם נראה דקאי אשאר כל עמא האנשים והנשים אשר היו באין לראות השמחה: \n",
+                "<b>של אור בידיהן </b>מחק ה\"ר יהוסף ז\"ל שלשה מלות אלו: \n",
+                "<b>דברי שירות ותושבחות </b>ומחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת שירות רק דברי תושבחות: \n",
+                "<b>ובחצוצרות </b>אית דל\"ג מלה זו הכא וכן בירוש' ליתה ובנוסחת כ\"י אך היו ללוים חצוצרות ככתוב בד\"ה סוף סי' י\"ו: גם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה וה\"ג ובנבלים ובכל כלי שיר וכו': \n",
+                "<b>עומדים בשיר </b>היא גירסת הירושלמי: \n",
+                "<b>ואומרים שירה </b>ל\"ג ליה התם: וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה: וכתבו תוס' ז\"ל שעליהם הלוים עומדים בשיר לשמחת בית השואבה אבל דוכן לשיר דקרבן אצל המזבח היה כך פי' בקונטרס ובמסכת מדות תנן ומייתי לה בפ\"ק דיומא ר\"א בן יעקב אומר מעלה היתה וגבהה אמה והדוכן נתון עליה ואותה מעלה היתה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים ע\"כ: \n",
+                "<b>קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו </b>תימא דמשמע שמקרות הגבר הולכים לשאוב מים וא\"כ היו נפסלין בלינה דע\"כ ל\"פ בפ' שני דזבחים אלא לענין קדוש ידים אי מקרות הגבר ועד צפרא פסלא בלינה או לא אבל מי הכיור עצמו נפסלין בעמוד השחר כדמוכח התם ואפי' סלקן מן הבאר אחר קרות הגבר והדר משקע להו וי\"ל דשוהין היו בתקיעות ובתרועות ובהפיכת פניהם למערב וגם בחזרה לאחר מלוי והיה מאיר היום קודם שיגיעו ועד שיקדשן בכלי לא הוכשרו ליפסל בלינה כדתנן במעילה פ' חטאת העוף גבי נסכים ואע\"פ שהצלוחי' היתה מקודשת מכל מקום אין כלי שרת בחוץ אלא בפנים תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>הגיעו למעלה עשירית </b>פי' רש\"י ז\"ל מקום מסויים בעלמא הוא לידע היכן תוקעין דחשבון התקיעות בחג גמירי להו ע\"כ. ור' אליעזר בן יעקב פליג בברייתא בגמ' דלא היו תוקעין למעלה עשירית אלא ע\"ג המזבח וכדפי' ר\"ע ז\"ל במתני' דבסמוך ומפ' בגמ' טעמיה דראב\"י דכיון דתקע לפתיחת שערים למעלה עשירית למה לי דתקע הלכך ע\"ג המזבח עדיף ורבנן סברי כיון דתקע למלוי המים בשער העליון ושער התחתון ושער המים לגבי המזבח למה לי כיון דהני תקיעות הנוספות בחג משום ושאבתם מים הוא למעלה עשירית עדיף דמוכחא מילתא טפי שהן משום מלוי המים: ובגמ' בעי ר' ירמיה למעלה עשירית דנחית חמשא וקאי אעשרה ומנינן מלמטה למעלה או דילמא דנחית עשרה וקאי אחמשא שעדיין יש חמש מעלות לירד עד עזרת הנשים ומנינן מלמעלה למטה וקאי בתיקו: \n",
+                "<b>הגיעו לקרקע </b>צריך להגיה הגיעו לעזרה ופירשו בו לקרקע עזרת הנשים: \n",
+                "<b>הגיעו לשער </b>היוצא למזרח הפכו פניהם למערב ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש כך צ\"ל (הגהה ירוש' א\"ר חייא בר אבא והמה משתחוים אין כתיב כאן אלא והמה משתחויתם שהיו משתחוים לחמה ומשתחוים להיכל): ובגמרא בברייתא ממשמע שנאמר ופניהם קדמה אינו יודע שאחוריהם אל היכל ה' אלא מלמד שהיו פורעין עצמן ומתריזין כלפי מטה: וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ר' יהודא אומר שונין אותם לומר אנו ליה וליה עינינו פי' שונין כלומר כופלין אלו התיבות אנו ליה וכו' ואומרין אותם שני פעמים כי אחרי שסיימו לומר מה שנזכר למעלה היו שונין לומר פעם שניה אנו ליה וליה עינינו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה וכו' </b>תוס' שבת פ' במה מדליקין (שבת דף ל\"ה) וביד פ\"י דהלכות כלי המקדש סימן ג' ה' ו' ובגמ' מתני' דלא כר' יהודא דתניא ר' יהודא אומר הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שש עשרה במאי קמיפלגי ר' יהודה סבר תקיעה תרועה תקיעה מצוה אחת היא וחדא חשיב להו ורבנן סברי חקיעה לחוד ותרועה לחוד ובגמ' מפרש טעמייהו: \n",
+                "<b>בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעה שלש לפתיחת שערים וכו' </b>[כצ\"ל] \n",
+                "<b>שלש להבטיל </b>ירושלמי פ\"ק דפסחים: \n",
+                "<b>ע\"ש שבתוך החג היו שם וכו' </b>בגמ' פרכינן ממתני' לר' אחא בר' חנינא דאמר תוקעין על כל מוסף ומוסף פי' יום שיש בו שתי קדושות כגון שבת ויום טוב וצריך שני מוספין תוקעין לכל מוסף דאם איתא ליתני נמי ראש השנה שחל להיות בשבת דהא איכא תלתא מוספין דשבת ודר\"ח ודראש השנה לכל מוסף ט' הרי כ\"ז וכ\"א שבכל יום הרי מ\"ח ומשני תנא ושייר דהא שייר ערב הפסח שיש בשחיטת הפסח כ\"ז תקיעות לשלש כיתות ואי נמי אמרת דלאו שיורא הוא דהא מני ר' יהודה היא דאמר מימיה של כת שלישית לא הגיעה לאהבתי של קריאה ראשונה ולא יש רק שלש תקיעות ותנא דידן סבר כר' יהודה בערב הפסח ופליג עליה במנין התקיעות דתקיעה תרועה ותקיעה בתלתא מני להו כדכתבי' לעיל מ\"מ הא שייר ערב הפסח שחל להיות בע\"ש אפיק שית מתקיעות כת שלישית ועייל שית דכל ע\"ש דהבטלה והבדלה והוו להו טפי ממ\"ח ומ\"מ במסקנא קאי רב אחא בתיובתא ואין פי' הברייתא שהביא הוא כפי מה שפירשה אלא פי' ההיא ברייתא שמאריך במשך התקיעו' כשיש שני מוספים או שלש ואומרים שיר אחד בשיעור זמן שיקרבו כל נסכיהם או פירושה שמרבה בתוקעים פי' שמוסיפין חצוצרות ותוקעין יחד וכולהו חד מיחשבו וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ז דהלכות כלי המקדש דאם חל ר\"ח או י\"ט להיות בשבת שיש שם שלשה מוספים אין תוקעין לכל מוסף ומוסף בפני עצמו אלא תוקעין ט' בלבד לכל המוספים ע\"כ ועוד כתב שם וז\"ל וברגל מוסיפין שלש לפתיחת שער התחתון והוא שער עזרת הנשים ושלש לפתיחת שער העליון והוא שער ניקנור לפי שהוא למעלה מעזרת נשים ע\"כ וע\"ש בכסף משנה שכתב ומדברי רבינו נראה שהיא מפ' דלשער התחתון היינו לפתיחת שער העליון ולפתיחת שער התחתון ע\"כ ונלע\"ד שצריך להגיה שהוא מפ' דשלש לשער העליון ושלש לשער התחתון דקתני היינו לפתיחת שער וכו': \n",
+                "<b>שלש לגבי מזבח. </b>ירושלמי ותני ותשע למעלה עשירית הא חורי מאן דאית ליה ע\"ג המזבח לית ליה למעלה עשירית ומאן דאית ליה למעלה עשירית לית ליה ע\"ג המזבח ע\"כ. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל משום דלא שכיחא כולי האי אמר המלקט ובגמ' פריך אטו ע\"ש שבתוך החג מי איתיה בכל שנה זימנין דלא משכחת לה כגון שחל י\"ט ראשון של חג בע\"ש דבצרי להו תקיעות דבית השואבה דהא אינם דוחין את י\"ט ומשני דהא מני רבנן היא דפליגי אדאחרים ואמרי מעברין את החדש לצורך הלכך ר\"ה בע\"ש לא מיקלע דדחינן ליה מ\"ט כיון דאיקלע י\"ט ראשון של חג להיות בע\"ש גם ר\"ה חל בע\"ש ויום הכפורים אימת הוי בחד בשבת וא\"כ צריך לדחות ר\"ה ליום השבת משום יום הכפורים דלא להוו תרי שבי בהדי הדדי דחיישי משום ירקייא ומשום מיתייא כדאמרי' בר\"ה והא דתנן ס\"פ ואלו קשרין חלבי שבת קריבין ביום הכפורים דשמעת מינה דמיקלע ולא דחינן ההיא אחרים היא דאמרי אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר\"ה לר\"ה אלא ד' ימים בלבד ואם היתה שנה מעוברת חמשה דס\"ל דאין מעברין ואין מחסרין שום חדש לצורך אלא קובעין ר\"ח אחד מלא ואחד חסר לעולם ואיתה לבבת דשלש להבטיל את העם כו'. שם ס\"פ ואלו קשרים: \n",
+                "<b>ושלשה ע\"ג המזבח. </b>כשזוקפים את הערבה כדתנן לעיל פ' לולב וערבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יום טוב הראשון של חג היו שם וכו'. </b>מצאתי כתוב בספר חן טוב פ' פנחס דף רנ\"ב ע\"ד מה שצררו המדיינים ליטול את התורה בטענה למה נתקרבו ישראל מכל האומות עתידין להתיצב על ה' ועל משיחו ולומר כלום כפית עלינו ההר כגיגית תנה לנו מראש ונעשנה וישיבם הקב\"ה שיעשו סוכה וכל אחד עושה סוכה בראש גגו ואח\"כ יבעטו בסוכה אז ידבר אילימו באפו ובחרונו יבהלמו ויתמעטו כפרי החג לכן היו באים ע' פרי החג כנגד ע' אומות ומתמעטין והולכין בכל יום א' א' למצוא חשבון וצריך להבין טוב טעם למה היו באים פרים אלו בחג ולא בפסח אמנם הכונה להורות שע\"י סוכת החג בחג תמעטו שזו מצוה קלה שיתן להם האלהים ואם יבעטו בה יתמעטו כפרי החג מטענתם זו שאמרו בשטים ולעתיד יאמרו כן וע\"י הסוכה יסתם פיהם לגמרי עכ\"ל ז\"ל וביד פ' עשירי דהלכות תמידין ומוספין סי' י\"ב י\"ג: \n",
+                "<b>בשמיני חזרו לפייס. </b>זהו פייס בפני עצמו שכל שבעת ימי החג אין הכהנים מפיסין מי יקריב אלא כהן שהקריב היום אינו מקריב למחר כי חלק כחלק יקריבו ובשמיני של חג מפיסין ופעמים עולה הגורל למי שהקריב אתמול: \n",
+                "<b>כברגלים. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל כרגלים. ובגמ' נימא מתני' רבי היא ולא רבנן דתניא פרה בא בשמיני בתחלה מפיסין עליו כל המשמרות כאילו הוא תחלת קרבנות דברי רבי וחכמים אומרים אחת משתי משמרות דלא שלשו בפרים עושה וכמו שיתבאר בסמוך ומשני אפי' תימא רבנן אטו שתי משמרות לאו אפוסי בעי בין שתיהן איזו מהן תזכה בו ודילמא ההוא פייס דקתני מתני' בין שתיהן הוא דהא לא תנן בתחלה. \n",
+                "בלשון ר\"ע ז\"ל המתחיל בשביעי כולן שוין המשמרות המקריבות וכו' כך צ\"ל: \n",
+                "<b>אמרו מי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר אלא חוזרת הלילה. </b>ונמצאו כולן שונות ומשלשות בפרים חוץ משתים ששונות ואין משלשות כיצד ביום הראשון היו שלש עשרה פרים והקריבום שלש עשרה משמרות כדרך שסדרום בד\"ה יהויריב ראשון ואחריו ידעיה חרים וכו' כולן כמות שהן סדורות נשתיירו עשתי עשרה אחרונות לאלים ולכבשים ולשעיר למחרת היו שנים עשר פרים ומקריבין אותם הנך י\"א משמרות וחוזר יהויריב ומקריב אחד נמצא ששנה יהויריב לבדו בשלישי היו י\"א פרים והקריבום י\"א משמרות שאחר יהויריב נמצא ששנו י\"ב משמרות ברביעי היו עשרה פרים והקריבום עשרה משמרות שלאחריהם הרי ששנו נמצאו עשרים ושנים משמרות שונות. בחמשי תשעה פרים שתי משמרות האחרונות הקריבו שנים מהם וחזר יהויריב ושש משמרות שלאחריו והקריבו שבעה הרי ששלשו ז' משמרות בששי שמנה פרים והקריבום השמנה שלאחריהם הרי ט\"ו משמרות ששלשו בשביעי פרים לשבעה משמרות נמצאו כולן משלשות חוץ משתים האחרונות רש\"י ז\"ל. ובפ' בתרא דתעניות דף כ\"ד גרסי' ת\"ר ד' משמרות לבד עלו מן הגולה ואלו הן ידעיה יהויריב פשחור אמר ועמדו נביאים שביניהם וחלקום והעמידום על כ\"ד בללום ונתנום בקלפי בא ידעיה ונטל חלקו וחלק חבריו שש בא יהויריב ונטל חלקו וחלק חבריו שש וכן פשחור וכן אמר וכן התנו נביאים שביניהם שאפי' יהויריב ראש משמרות עולה לא ידחה ידעיה ממקומו אלא ידעיה עיקר הוא וכל חבריו הואיל ועלה תחלה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשלשה פרקים. </b>וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל בשלשה פרקים פירוש בשלשה זמנים דהיינו בשלשת הרגלים היו כל המשמרות שוות בהקרבה וחילוק קרבנות הרגלים ובחילוק לחם הפנים ובמשנה זו לא פירש מה הם השלשה פרקים ע\"כ ומייתי לה פ' ואלו מגלחין (מועד קטן דף י\"ד) וביד פ\"ד דהלכות ביאת מקדש סי' ד' ה': \n",
+                "<b>היו כל המשמרות שוות. </b>גמ' ת\"ר מנין שכל המשמרות שוות באימורי הרגלים ת\"ל וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל ובא בכל אות נפשו ושרת שאין המשמר מעכב עליו וכיון דזוכה בעבודתו זוכה באכילתו דכתיב לכהן המקריב אותה לו תהיה ובכ\"ד מקומות נקראו הכהנים לוים וזה אחד מהם ובחלוק לחם הפנים נמי דכתיב בתריה דהאי קרא חלק כחלק יאכלו יכול אף חובות הבאות שלא מחמת הרגל ברגל יהו זוכין בעבודתו ויחלוקו ת\"ל לבד ממכריו על האבות מה מכרו אבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך: \n",
+                "<b>באימורי הרגלים. </b>במה שאמור ברגלים דאי לא תימא הכי קשיא דסתם אימורין של גבוה הן ומאי שוות איכא: \n",
+                "<b>בעצרת אומרים לו הילך מצה הילך חמץ. </b>ברייתא בגמ' אבא שאול אומר הילך חמץ הילך מצה תנא דמתני' ס\"ל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואבא שאול ס\"ל חובת היום עדיפא. ובירוש' ראש פירקין וסוף פירקין אית תנויי תנו הילך חמץ הילך מצה מאן דתני הילך מצה ברישא שהוא חביב מאן דתני הילך חמץ ברישא שהוא תדיר ויש להסתפק אם צ\"ל בהפך. אבל הכ\"ג אינו נוטל לעולם פרוסה אלא אם רוצה נוטל חלה אחת משתי חלות שלימה דלאו אורח ארעא למיהב ליה פרוסה כדאיתא בפ\"ק דיומא דף י\"ז והביאו ביד ספ\"ד דהלכות תמידין ומוספין: \n",
+                "<b>ושאר קרבנות צבור. </b>יש גורסין וכל קרבנות צבור הוא מקריב את הכל וכבר פירש ר\"ע ז\"ל וכל לאתויי וכו': \n",
+                "<b>בין מלפניה בין מלאחריה </b>אם חל י\"ט ראשון אחר השבת כך צ\"ל בלשון ר\"ע ז\"ל ואי אפשר לפרש לפניה י\"ט ראשון לאחריה י\"ט אחרון דא\"כ היינו שבת שבתוך החג והא קתני ליה בשלשה פרקים וכו' וביד פ\"ד דהלכות תמידין ומוספין סי' ט' י\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חל להיות יום אחד להפסיק בינתים כגון וכו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד ונתעכבו שם בשבת כל המשמרות. אמר המלקט הוא פי' רש\"י ז\"ל אמנם הרמב\"ם ז\"ל פי' וז\"ל חל יום א' להפסיק בינתים הוא שיהיה י\"ט ראשון של חג להיות בשני בשבת או י\"ט אחרון יום חמישי וכשאירע כן לא ישאר למשמר השני הנכנס אלא עבודת יום ראשון בלבד ויבא החג וישתתפו כולן בעבודה אם יחול י\"ט הראשון יום שני או יכנס משמר שני יום שבת אם יחול י\"ט האחרון יום ה' לפי שכל יום שבת הוא יום שמתחלפים תצא אחת ותכנס השנית ומחלקים לחם הפנים וכשיזדמן לאחת המשמרות זה המשמר שלא ישאר לו לעבוד אלא יום אחד יתעצל בדבר ויתעכב מלבוא ותרגום ויתמהמה ויתעכב ולפיכך תקנו לו שיקח מלחם הפנים שתי ככרות בלבד עכ\"ל ז\"ל וביד שם פ\"ד סי' י\"ב י\"ג. והראב\"ד ז\"ל פי' שם בהשגות כדפי' רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>הנכנס נוטל שבע. </b>בשכר הגפת דלתות ההיכל מקום שהלוים לא היו יכולין לילך וכן הא דכתיב ויפתח שמואל את דלתות בית ה' לאו בדלתות ההיכל משתעי אלא לשכה היתה שם וקראוה בית ה' קיצור מהרא\"ש ז\"ל על פרק ראשון דערכין דף י\"א. ובגמ' פריך ונימא ליה דל בדל פי' הסר חוק זה מכאן בשביל שיסירוהו אצלך אם תטול עכשיו שבע יטול לשבת הבאה משמר הנכנס ז' טול אתה בשוה כדי שתטול גם אתה לשבת הבאה בשוה ומשני אמ' אביי בוצינא טבא מקרא דשמא לכשתגדל יתחרט הנותן או שמא לא יצטרך זה לזה הכא נמי גבי משמרות מי שראוי ליטול עכשיו לא ימתין לשבת הבאה זהו פי' רש\"י ז\"ל בזה המשל ותוס' ז\"ל פירשו בו פי' אחר דבוצינא וקרא הם שני מינים ע\"ש וכן ג\"כ תירץ אביי עצמו תירוץ זה בכתובות ר\"פ הכותב: \n",
+                "<b>בלגה לעולם חולקת בדרום. </b>בברייתא בבבלי ובירוש' ויש אומרים מפני שמשמרתו של בלגה שובה לבוא כשמגיע שבת שלה ומוכחא מילתא שאין העבודה חביבה עליהן ונכנס יְשָבַב ושמש תחתיו שסדר משמרות בלגה אתר יְשָבַב וכששהה משמרת בלגה לבא עיכב במשמרתו ישבב ולא יצא ולפיכך קנסוה ואע\"פ שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו שכני בלגה נשתכרו שלעולם ישבב חולק בצפון. ועיין במ\"ש לעיל ריש סי ו' וביד פ\"ח דה' כה\"מ סי' ח' ועיין במה שכתבתי בפרק חמישי דתמיד סימן ג'. ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל לעולם חולקת בדרום פי' כדי להראות שאפי' בשעת כניסתם הם ראויין לצאת ומש\"ה אפי' בכניסתם הם חולקים בדרום כמו היוצאים וכן מה שטבעתה קבועה וחלונה סתומה הוא מטעם זה כלומר להראות כאילו כבר יצאה שכן היה דרך היוצאים להיות טבעתן קבועה וחלונם סתומה ע\"כ: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת סוכה, ובעה\"י אשר לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב נתחיל מסכת יום טוב: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a877a14f92336bdbca85aeef704d7214224a183a
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,397 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Sukkah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Sukkah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. </b>ומצאתי שמחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת למעלה וכדאיתא ברפ\"ק דעירובין. וביד ריש פ\"ד דה' סוכה וסי' ב' וסי' י\"ט דפ' חמישי. ובטור או\"ח סי' תרל\"ג: וכתב ה\"ר דוד אבודרהם ז\"ל בסדר תפלות של חנוכה שלשה דברים הם אם נתנם אדם למעלה מעשרים אמה פסולים ואלו הן מבוי נר חנוכה סוכה ושלשתם יש להם רמז מן הפסוק מבוי שנאמר כי על כן באו בצל קורתי הקורה תהיה עד צ\"ל טפחים ולא יותר וצ\"ל טפחים הם עשרים אמה באמה בת ששה טפחים. סוכה שנאמר וסוכה תהיה לצ\"ל יומם מחורב. חנוכה זאת חנוכת המזב\"ח ביו\"ם עולה למנין ק\"ך עכ\"ל ז\"ל וכתב הר\"ן ז\"ל ואסיקנא בריש עירובין דחלל סוכה תנן כלומר דלא מיפסלא לסוכה אא\"כ חללה גבוה מעשרים אמה ולישנא דמתני' הכי דייק דקתני סוכה שהוא הסכך שהיא גבוהה (הגהה ומיהו בשם במשנתו הר\"ר יהוסף אשכנזי מחקו מלת למעלה מכאן וגם מעירובין) למעלה מעשרים כלומר שהוא למעלה מעשרים אמה דאי לא ה\"ל למיתני (הגהה ונלע\"ד דיש לדקדק זה ג\"כ מדקתני סוכה שהיא ולא קתני סוכה הגבוהה והכי נמי איכא למידק גבי מבוי דקתני שהוא דוק) סוכה שהיא גבוהה מעשרים והני עשרים אמה באמה בת ששה טפחים נינהו דאמה של בנין לכ\"ע באמה בת ששה כדאיתא בגמ' מיהו הני אמות דסוכה מצומצמות נינהו כלומר דחוקות והכי איתא בריש עירובין ע\"כ וכתבו תוס' ז\"ל והא דלא פריך גבי הדס מ\"ש דתני פסולה ותקנתא דתנן לקמן פ' לולב הגזול או שהיו עניביו מרובות מעליו ואם מיעטן כשר דלא פריך אלא מסוכה ומבוי שדינם שוה לענין גובה ושונה לשון משנתו ועוד דגבי הדס איצטריך למיתני תקנתא דסד\"א כיון דגדלו בפסול תו לית ליה תקנתא קמ\"ל ע\"כ: \n",
+                "<b>פסולה. </b>דסוכה דירת עראי בעינן דכתיב חג הסוכות וכו' עכ\"ל רעז\"ל. אמר המלקט רבא הוא דמפיק לה מהאי קרא ולא בעי למימר כרבה דאמר דטעמא הוי משום דכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטא ביה עינא פי' דס\"ל דלמען ידעו דורותיכם קרא יתירה הוא לדרשא לשון דירה דה\"ל למיכתב בסוכות תשבו כי בסוכות הושבתי ובהכי הוה סגי דממילא הוה משמע דלמען ידעו הדורות הוא אלא ודאי למדרשיה לשון דירה אתא אבל רבא לא ס\"ל הכי משום דההוא לאו בישיבת סוכה קאמר אלא בידיעת דורות הבאים היקף סוכות ענני כבוד הנעשה לאבות כפשטיה אתא ולאו יתירא הוא וכר' זירא נמי לא אמר דההוא קרא דוסוכה תהיה לצל יומם לימות המשיח הוא דכתיב ואביי פריך ליה לרבא אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן ה\"נ דלא הוי סוכה משום דהוי דירת קבע א\"ל הכי קאמינא לך עד עשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת עראי כי עביד ליה דירת קבע נמי נפיק ושפיר דמי דודאי יש בכלל קבע עראי והרי עשה כתורה וע\"כ לא הקפידה תורה על העראי אלא לשום שיעור פי' לתת לך שיעור בגבהה שתהא יכולה לעמוד ע\"י יתדות עראי ולפיכך למעלה מעשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת קבע כי עביד לה דירת עראי נמי לא נפיק. והכריחו תוס' ז\"ל דנהי דלא חיישינן בדפנות אי עביד להו קבע מכל מקום בסככה שעיקר הסוכה על שם הסכך לא מינכרא עד דעביד לה עראי מהאי טעמא נמי ניחא לר' זירא דדריש מדכתיב וסוכה תהיה לצל הא כתיב נמי מזרם וממטר וניבעי נמי שלא ירדו גשמים לתוכה אלא ודאי משום דבעינן סככה ארעי וא\"כ ה\"ל קבע עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>רבי יהודה מכשיר. </b>גמ' אמר אביי רבי ור' יאשיה ור' יהודה וב\"ש ור\"ש ור\"ג ור' אליעזר ואחרים כולהו ס\"ל סוכה דירת קבע בעינן רבי דתניא רבי אומר כל סוכה שאין בה ד' אמות על ד' אמות פסולה ר' יאשיה דתניא חמתה מחמת סכך פוסלת בה ולא חמתה מחמת דפנות ר' יאשיה אומר אף מחמת דפנות ר' יהודה במתני' ר\"ש דתניא ר\"ש אומר שלש כהלכתן ורביעית אפי' טפח רבן גמליאל דתניא העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה ר\"ג פוסל ור' עקיבא מכשיר ב\"ש דתניא לקמן פ' שני מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ב\"ש פוסלין וב\"ה מכשירין ר' אליעזר דתנן בסוף פירקין העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל ר' אליעזר פוסל מפני שאין לה גג וחכמים מכשירין אחרים דתניא אחרים אומרים סוכה העשויה כשובך פסולה לפי שאין לה זויות: \n",
+                "<b>ושאינה גבוהה עשרה טפחים. </b>בגמ' ילפינן לה מארון תשעה וכפרת טפח הרי כאן עשרה וכתיב ונועדתי בתוך בני ישראל ודברתי אתך שם ותניא ר' יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה וקרא כתיב דעל כפרת ירד ש\"מ למעלה מעשרה מפסקינן רשותא וזהו לדעת ר\"מ דאמר בפי\"ז דמסכת כלים כל האמות היו בינוניות אפי' של כלים אבל לדעת ר' יהודה דפליג עליה התם מחיצין דגבהן עשרה ילפי' להו הלכה למשה מסיני: \n",
+                "בלשון ר\"ע ז\"ל המתחיל ושאינה גבוהה וכו' עד ושלישית אפי' טפח. אמר המלקט כבר כתבתי דבברייתא פליג ר\"ש ואמר שלש כהלכתן ורביעית אפי' טפח ובגמ' מפרש במאי קמיפלגי: \n",
+                "<b>ושחמתה מרובה מצלתה. </b>פי' רש\"י ז\"ל המועט בטל והרי הוא כמי שאינו ע\"כ ופירוש לפירושו כתב הר\"ן ז\"ל ע\"ש: ותימה קצת אמאי שבק תלמודא לאקשויי קושיית דהא כי הדדי עד התם בפרק הישן כדכתיבנא לה התם סימן ב' וז\"ל הרא\"ש ז\"ל דהתם ושצלתה מרובה מחמתה כשרה הא כי הדדי פסולה ותנן באידך פירקין ושחמתה מרובה מצלתה פסולה הא כי הדדי כשרה לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתתא אם החמה והצל שוין מלמטה כשרה שבידוע שהצל מלמעלה הוא מרובה ואם החמה והצל שוין מלמעלה פסולה שבידוע שהחמה מלמטה מרובה על הצל וכן פי' ר\"ח ורש\"י ז\"ל והקשה ר\"ת והא רב פפא גופיה אית ליה בפ\"ק דעירובין פרוץ כעומד מותר ופסקו התם דהכי הלכתא ועוד אמרי' בפ\"ק דקדושין דקרו אינשי לפלגא דזוזא אסתירא ופי' הוא ז\"ל כאן מלמעלה מי שמודד האויר מלמעלה כי הדדי כשרה דפרוץ כעומד מותר אבל העומד למטה בארץ ומעיין כלפי מעלה ונראה לו כי הדדי פסולה לפי שהאויר שהוא רחב מלמעלה כי זוזא דומה בעיניו קטן כאסתירא כשעומד למטה וראיה לדבר כוכב גדול בשמים נראה בעיניו קטן ונ\"ל דלא שייך להביא לכאן פרוץ כעומד דדוקא גבי סכך פסול וסכך כשר המונחין זה אצל זה שייך להזכיר פרוץ כעומד כדמייתי לה לעיל אמתני' דהמקרה סוכתו בשפודין וכו' אבל גבי סוכה סכך ואויר ניתנה הלכה שיהא הצל מרובה וכן מצינו לענין פרוץ כעומד של דפנות מועיל קנה קנה פחות משלשה אע\"פ שהפרוץ מרובה ולענין סכך אינו מועיל מפני שהחמה מרובה אע\"ג שאסתירא פלגא דזוזא אפשר דאסתירא מטבע נחשת ורחב יותר וכן מצאתי כתוב בשם ה\"ר ישעיה ז\"ל ובעל העיטור ז\"ל כתב בשם רבותיו ז\"ל אם יש בין קנה לקנה כמלא קנה למעלה למטה צלתה מרובה מחמתה שהחמה מועטת למטה וכשרה ואם למטה כי הדדי ולמעלה חמתה מרובה מצלתה ופסולה ע\"כ: \n",
+                "<b>סוכה הישנה ב\"ש פוסלין. </b>דכתיב חג הסוכות וב\"ש סברי כר' אליעזר דאמר בגמ' פ' לולב הגזול אין עושין סוכה בחולו של מועד: ובירוש' מצה הישנה תפלוגתא דב\"ש וב\"ה א\"ר יוסי דברי הכל היא מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר בריא שלא דקדק בה ע\"כ: \n",
+                "<b>איזוהי סוכה ישנה. </b>כלומר שנחלקו בה ב\"ש וב\"ה: \n",
+                "<b>כל שעשאה קודם לחג שלשים יום. </b>כלומר עשאה באותם שלשים יום שלפני החג דבהנהו אפי' ב\"ש מודו דכשרה דמסתמא לשם חג עשאה אלא כשעשאה קודם לאותם שלשים יום הוא דפסלי ב\"ש ולאו לפרושי מילתייהו דב\"ש תנא הכי אלא כדי שלא תאמר דכי מכשרי ב\"ה דוקא כשעשאה שלשים יום שלפני החג אבל מקמי הכי לא קמ\"ל דבכי ה\"ג אפי' לב\"ש כשרה ולא פסלי אלא כשעשאה קודם ומינה דאפי' בכה\"ג לב\"ה כשרה אבל ליכא למימר דה\"ק איזוהי סוכה ישנה דמכשרי בה כל שעשאה קודם לחג שלשים יום כלומר שעשאה בתוך שלשים יום ששואלין ודורשין בהלכות החג (הגהה כן לשון רש\"י ז\"ל ג\"כ וכמו שהעתיק רעז\"ל אכן לא אשכחן האי לישנא רק גבי פסח בפ\"ק דפסחים דף ו' אמנם בס\"פ בני העיר תניא משה תקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג ושמא תקנת משה לא היתה אלא כדאיתא בפי בני העיר אבל חכמים תקנו אח\"כ שידרשו בכל חג וחג שלשים יום קודם לחג בהלכותיהן ובפרט בפסח ובסוכות שדיניהן מרובין מלבד דיני יום טוב ודיני חול המועד דשייכי לתרויהו מה שא\"כ בעצרת שאין שם אלא דיני יום טוב שיספיק להם יום או יומים קודם ונפקא מינה בכולהו לענין שיקרא שואל כענין השואל מדיניהם בתוך שלשים יום כמו שפי' הר\"ן ז\"ל שם פ\"ק דפסחים והא דלא תניא הכי רק בהלכות הפסח היינו משום שיש שם ראיה שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני או לרשב\"ג דאמר שתי שבתות מטעם שהרי משה עומד בר\"ח ניסן ומזהיר על הפסח שנאמר החדש הזה לכם וכו' מה שא\"כ שם ראיה לדיני החג כך נלע\"ד אע\"פ שלא כתב כן בית יוסף בא\"ח ריש סימן תכ\"ט) אבל מקמי הכי אפי' לב\"ה פסולה דאינהו נמי בעו סוכה לשם החג דהא ליתא דכיון דמכשרי בית הלל סוכת ג\"נ ב\"ך ור\"ק ב\"ש כדאיתא בגמ' אלמא לא בעו סוכה לשם החג כלל ומש\"ה נמי קתני דאם עשאה לשם החג אפי' מתחלת השנה כשרה לומר משום דסוכה אינה לשם החג פסל ב\"ש וממילא דב\"ה לא בעו סוכה לשם החג כלל הר\"ן ז\"ל: ועיין בפירושו ז\"ל פ' השולח גט דף תקע\"ז. ותוס' ז\"ל כתבו אפי' לב\"ה נפקא מינה שאין צריך לחדש בה דבר ואפי' לא נ\"מ אלא לב\"ש יש לו לתנא לפרש במה נחלקו ולא שייך לאקשויי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן אלא היכא דפליגי תנאי אליבא דב\"ש ולא נפקא מינה מידי אליבא דב\"ה כי ההיא וכו' ע\"כ: ובירוש' תני צריך לחדש בה דבר חברייא אמרי טפח ר' יוסי אומר כל שהוא ופי' הר\"ן ז\"ל כלומר דאע\"ג דסוכה ישנה מכשרי ב\"ה למצוה מן המובחר צריך לחדש בה דבר ע\"כ ובטור א\"ח סי תרל\"ו: וכתב שם ב\"י דמדברי כל הפוסקים שנזכרו שם משמע דהא דמצריך בירוש' לחדש בה דבר הוי לעיכובא ודלא כהר\"ן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית. </b>דפסולה כדתניא בברייתא בגמ' ואפי' הויא מסוככת כהלכתה שצלתה מרובה מחמתה מעצמה בלא צרוף אילן אפ\"ה פסולה ולישנא דמתני' הכי דייק דקתני העושה סוכתו דמשמע סוכה כשרה כראוי הר\"ן ז\"ל. ועוד כתב והא דפרכי' בגמ' והא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר פי' שאע\"פ שהסוכה בעצמה צלתה מרובה מחמתה כמו שכתבתי במשנתנו אפ\"ה כיון שצל האילן שהוא פסול עומד למעלה הרי הוא מבטל על סכך כשר שהוא למטה ממנו שהרי אינו משמש כלום כיון שהעליון מיצל עליו ונמצא שמצטרף הכא סכך פסול של אילן עם סכך כשר שאינו תחת האילן שבשניהם נעשית הסוכה צלתה מרובה מחמתה וראוי שתפסל עד שיהא צל האילן מעט כ\"כ דבלאו סכך שתחתיו יהא חמתה של סוכה מרובה מצלתה אבל בלאו הכי מיפסלא. ל\"ש קדם אילן לסוכה ול\"ש קדמה סוכה לאילן שלא כדברי קצת המפרשים דאמרי דכל שקדמה סוכה לאילן לא אמרי' בהי דמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ע\"כ. אבל תוס' והרא\"ש ז\"ל פירשו דמיירי שאין הסוכה צלתה מרובה מחמתה אלא מחמת אילן הפסול שמשלימו דאי צלתה מרובה מחמתה בלא אילן לא מיפסלא מחמת צרוף סכך פסול כיון דכי שקלת ליה לפסול אכתי צלתה מרובה וכן משמע לשון צרוף להשלים השיעור כמו שני סדינין מצטרפין ע\"כ: וביד פ\"ה דהלכות סוכה סימן י\"ב כ\"ב ובטור א\"ח סימן תרכ\"ו ותרכ\"ח. ובגמ' אמר רבא לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו אבל אילן שחמתו מרובה מצלתו כשרה ממאי מדקתני כאילו עשאה בתוך הבית למה לי למיתני כאלו עשאה בתוך הבית הא מההוא קרא דנפקא לן תוך הבית נפקא לן תחת האילן כדלקמן בסמוך ולמה לי למיתלי האי בהאיך ליתני פסולה אלא הא קמ\"ל דאילן דומיא דבית מה בית צלתו מרובה מחמתו אף אילן צלתו מרובה מחמתו ופרכינן וכי צלתו מרובה מחמתו מאי הוי הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ומשני רב פפא דמיירי כשחבטן פרש\"י כשהשפיל ענפיו והא קמ\"ל דמ\"ד ניגזור היכא דחבטן והשפילן אטו היכא דלא חבטן קמ\"ל דלא גזרינן והא דתנינן בסמוך הדלה עליה את הגפן וכו' וכשחבטן מיירי נמי התם איצטריך מ\"ד ה\"מ בדיעבד כדקתני הדלה אבל לכתחלה אימא דלא שרינן ליה לחבטן ולהשפילן קמ\"ל. ומצאתי שכתב הרז\"ה ז\"ל וז\"ל וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי הא קא מצטרף בהדי סכך כשר פי' שמשעה שהוסיף משהו סכך כשר על סוכי האילן נצטרפו זה לזה ונעשית בהם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בצרוף סוכי האילן שהם סכך פסול ואע\"פ שהוסיף אחר מכאן סכך כשר אינו מועיל שהרי נעשית הסוכה כבר צלתה מרובה מחמתה ואוקמה רב פפא כשחבטן כלומר שחבט ענפי האילן עד שנשרו כל העלין ממנו דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בצלו של אילן כלל ונעשה האילן כעומד בפני עצמו ולא מצטרף לצל סוכה ואפילו לכסות בהן לכתחלה מותר ולא אמרן אלא באילן שחמתו מרובה מצלתו אבל אם צלתו מרובה מחמתו אע\"פ שחבטן אם לסכך תחתיו פסולה דהויא לה סוכה שתחת האילן וכ\"ש אם סיכך על גביו דרחמנא פסלה כדכתיב בסוכות תשבו ולא בסוכה שתחת הסוכה ולא בסוכה שתח' האילן וכ\"ש אילן שתחת הסוכה ואם סיכך על גביו ועמד האילן למטה מן הסוכה והוא חמתו מרובה מצלתו אם חבט עד שנשרו עליו דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בצל דידיה אם רבה עליו סכך כשר סוכתו כשירה והיינו דתנן הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום כלומר שהדלה אותה על דפנות הסוכה וסיכך על גבן פסולה ואם היה סכוך הרבה מהן כשרה ואוקימנא בשחבטן שאין רוב הסיכוך מבטל האילן עד שיחבוט אותו וישיר את עליו. ונ\"ל אם לאחר שהשלים את הסיכוך כהלכתו הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת בין שהדלה אותה ע\"ג הסיכוך בין שהדלה אותה על הדפנות תחת הסיכוך אם היתה חמתו של האילן בעצמו מרובה מצלתו אינו פוסל את הסוכה ואע\"פ שלא חבטו ואין בזה משום צרוף סכך פסול בסכך כשר שכבר קדם הכשר את הפסול אבל אם היתה צלתו של האילן מרובה מחמתו אין קדימת הסכך הכשר ולא החיבוט מועיל כלום בין שסיכך ע\"ג האילן בין שסיכך תחתיו דהויא לה סוכה שתחת האילן ורחמנא פסלה וכ\"ש אילן שתחת הסוכה. ושמעתי משם חכמי הדור שהכשירו אף בזו ולא נ\"ל דבריהם דתניא בברייתא וכו' עד וזה הפי' שפירשנו בהא דרב פפא דאוקמה למתני' בחבטן למדנו אותו מדברי הגאונים ז\"ל שמצינו בחבוריהם כך הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבן פסולה ואפי' היה הסכך מהם הרבה ואם חבטן עד שנשרו עליהן כשרה ויש לרב ר\"ש יצחקי ז\"ל פי' אחר שהיא מפ' אותו כענין חבוט רמי כלומר שהשפילן ועירבן עם הסכך הכשר וקשיא לן על הדין פירושא הא דתנן הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת וכו' דאוקימנא בשחבטן והרי הסיכוך למעלה מהן הוא דקתני סיכך על גבן ואין זו השפלה אלא העלאה עכ\"ל ז\"ל בקיצור קצת: \n",
+                "<b>סוכה ע\"ג סוכה. </b>גמ' ת\"ר בסוכות תשבו ולא בסוכה שתחת הסוכה ולא בסוכה שתחת האילן ולא בסוכה שבתוך הבית דבסכת כתיב לשון יחיד למעוטי סוכה שתחת סוכה: \n",
+                "<b>התחתונה פסולה. </b>גמ' וכמה יהא בין סוכה לסוכה ותפסל התחתונה אמר רב הונא טפח שכן מצינו באהלי טומאה טפח רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרויהו עד ד' שלא מצינו מקום חשוב פחות מד' לא כרמלית ולא רה\"י ושמואל אמר עשרה דכהכשרה כך פסולה מה הכשרה בעשרה אף פסולה בעשרה: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשרה. </b>ואית דגרסי אם אין דיורין בעליונה אף התחתונה כשרה. וכן הוא בפסקי הרא\"ש ז\"ל. ונלע\"ד שהוא טעות דפוס שם שהרי גם היא ז\"ל כתב כלשון הר\"ן ז\"ל דת\"ק אזיל לטעמיה ור' יהודה אזיל לטעמיה דמשמע דדוקא התחתונה כשרה משום דעליונה לא מיקריא סוכה דהא לא הויא דירת קבע כיון שאינה יכולה לקבל אלא ע\"י הדחק ולא הויא סוכה שתחת סוכה ורבנן ס\"ל אפכא דעליונה דוקא כשרה דהא סגי לן בסוכה בדירת עראי וכיון שמקבלת התחתונה כרים וכסתות של עליונה אפי' שהוא ע\"י הדחק מיתכשרא עליונה ותחתונה מיפסלא מטעם סוכה שתחת סוכה. ומ\"מ מלשון הרמב\"ם ז\"ל דבפ\"ה דהלכות סוכה סימן כ\"ב יש להסתפק ג\"כ בגרסתו במשנה במילתיה דר' יהודה וז\"ל שם העושה סוכה ע\"ג סוכה התחתונה פסולה כמי שעשה סוכה בתוך הבית והעליונה כשרה בד\"א שהתחתונה פסולה בשהיה גובה חלל העליונה עשרה טפחים או יתר והיה גג התחתונה יכול לקבל כרים וכסתות של עליונה אפי' ע\"י הדחק אבל אם אין גובהה של עליונה עשרה או שלא היתה התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפי' ע\"י הדחק אף התחתונה כשרה והוא שלא יהיה גובה שתיהן יותר על עשרים אמה שהתחתונה בסכך העליונה היא ניתרת ע\"כ. והכריח הרב בכסף משנה דלא גרסי מלת אף בלשון הרמב\"ם ז\"ל אכן הרב בעל לחם משנה נדחק לקיים גירסת מלת אף בלשון הרמב\"ם ז\"ל ע\"ש. ומינה נלע\"ד דלהרמב\"ם ז\"ל אפשר דגריס מלת אף במילתיה דר' יהודה ויהיו שתיהן כשרות בתנאים הנזכרים חוץ מתנאי שתהא התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אפי' ע\"י הדחק דלר' יהודה לא מיתכשרא העליונה ג\"כ אלא אדרבא בתנאי שתהא התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות שלא ע\"י הדחק כלל ואז שתיהן כשרות ונ\"מ שאם הם סוכות גדולות וחצי הסוכה התחתונה מסוכך בסכך חזק והחצי ריקם מכל וכל העליונה מתכשרא בסכך החצי של התחתונה שהרי הוא חזק ודירת קבע שמיה והתחתונה מתכשרא בגג החצי של העליונה שהרי הוא בתוך עשרים לקרקעית התחתונה. ומן הירושלמי משמע דלא גרסי מלת אף דה\"ג התם ר' יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשרה מה דיורין ממש או אפי' ראויה לדיורין מן מה דתנא חד סב קומי ר' זעירא ואפילו התחתונה כשרה לית בר נש אמר אפילו אלא דהוא מודה על קדמייתא הדא אמרה דיורין ממש ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פורס עליה סדין מפני החמה וכו'. </b>פי' ר\"ת ז\"ל פירס עליה סדין כדי שלא תתייבש מפני החמה ואז תהא חמתה מרובה מצלחה ונמצא שקיומה והכשרה על ידי הסדין שאינו מניחה להתייבש וכן תחתיה מפני הנשר היינו שלא יפלו עלין ותהא חמתה מרובה מצלתה אבל חולקים אחרים עליו ומפרשים מתני' דהכא כפשטה אע\"פ שאין הסדין מסייע להכשר סוכה כלל אלא שפירסה עליה כדי שלא תכנס בה החמה אפ\"ה פסולה ור\"ת ז\"ל הוכיח דבריו ממתני' דבסמוך דהדלה עליה את הגפן וכו' וכתב עליו הר\"ן ז\"ל דלא מכרעא כמו שנכתוב בסמוך בשמו בס\"ד וביד בפ\"ה דהלכות סוכה סימן י\"ז כ\"ג כ\"ד ובטור א\"ח סי' תרכ\"ז וסי' תרכ\"ט: \n",
+                "<b>או תחתיה מפני הנשר. </b>דוקא מפני הנשר אבל לנאותה כשרה ולא תימא דאורחא דמילתא קתני ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' כ\"ה: \n",
+                "<b>אבל פורס הוא ע\"ג נקליטי המטה. </b>ירושלמי שכן הוא עושה חלל באצילי ידיו פי' הרי\"ף ז\"ל כשם שאם הגביה אדם שתי זרועותיו כשהוא שוכב תחת הסדין ונעשה הסדין עליו כאהל אין בכך כלום כך אלו השני נקליטין שבאמצע המטה כמו זרועותיו הם חשובין ואין בכך כלום ע\"כ. ופסק בטור שם סימן תרכ\"ז דהני נקליטין לא מכשרינן בהו אלא דוקא כשאינם גבוהין עשרה אבל אם הם גבוהין עשרה אסור אבל הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל לא כתבו חילוק זה וטעמם תירץ הרב המגיד ז\"ל ע\"ע שם. וכתב הר\"ן ז\"ל לפום מאי דאתמר בגמרא מסתברא דשלשה דינים הם כילה ונקליטין וקינופות כילה דלא קביעא לא מיתסרא אלא היכא דאיכא תרתי לריעותא שיש לה גג וגבוהה עשרה ונקליטין דקביעי טפי מכילה אע\"פ שאין להם גג כל שהן גבוהין עשרה אין ישנים תחתיהן קינופות דקביעי ויש להם גג אפי' אין גבוהין עשרה אין ישנים תחתיהן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדלה עליה וכו' </b>בפירקין דף ט' ובירושלמי ר\"פ קמא דעירובין ותוס' פרק כל שעה (פסחים דף כ\"ז) ודפרק התכלת (מנחות דף מ\"ב:) \n",
+                "<b>ואת הדלעת ואת הקיסוס. </b>בשני סמכין וכן הוא בערוך: \n",
+                "<b>או סיכך על גבה </b>[*) (הגה\"ה וסיכך על גבה אית דגרסי על גבך ועי' במ\"ש לעיל סי' ב' בשם הרז\"ה ז\"ל)]. וכתב הר\"ן וכו' כלומר בין שקדם הסכוך כדקתני הדלה עליה בין שקדם האילן וסיכך עליו פסולה ואפי' חבטן בדליכא רובא דסכך כשר פסולה ואם היה סכך כשר הרבה מהן וחבטן כשרה באיזה מהן שקדם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>פסולה. </b>דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גרן ויקב הכתוב מדבר רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>אם היה הסיכוך הרבה מהן או שקצצן כשרה. </b>עיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל ובמה שפי' עליו בבית יוסף סי' תרכ\"ו וגם בכסף משנה פ\"ה דהלכות סוכה סי' י\"ב שכתב שהוא מפרש חבטן ר\"ל שקצצן וכתב אמתני' הדלה עליה וכו' אם היה הסכוך הרבה מהן כשרה בתנאי שיקוץ אותם ואם לא קצצן יצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר ופסולה. עוד אמר או שקצצן כשרה בתנאי שינענע אותן ואז תהיה כשרה ע\"כ וכן נראה ממה שכתב בהלכות סוכה הדלה עליה וכו' ואח\"כ קצצן אם היה הסכוך הרבה מהן כשרה ואם לא היה הסכוך שהיה מתחלתו כשר הרבה מהן צריך לנענע אותן אחר קציצתן כדי שתהיה עשויה לשם סוכה ע\"כ ועיין עוד שם. ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' קצ\"ו: (הגהה מצאתי מוגה תלישה או שליפה דאי מחובר הוא מאי אהני טועה דאי תלוש הא קתני או וכו'): \n",
+                "<b>זה הכלל כל. </b>ס\"א ל\"ג מלת כל: \n",
+                "<b>דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ מסככין בו. </b>כך היא הגרסא בהרי\"ף ז\"ל ובהרא\"ש ז\"ל אבל ברש\"י ז\"ל ראיתי שפירש ואין גדולו מן הארץ כגון עורות בהמה ואפי' לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה ואע\"פ שהארץ מגדלתן במרעה ופרנסה ע\"כ משמע מפירושו ז\"ל שגורס הבבא האחרת ג\"כ כל שהוא מקבל טומאה ואין גדולו מן הארץ אין מסככין בו וכן בירוש' איכא תרי באבי. ולשון הרא\"ש ז\"ל הלכך אין מסככין בעורות דגדולי קרקע מיקרו אבל לא מיקרו גידולו מן הארץ כמו פסולת גרן ויקב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבילי קש וכו'. </b>ביד שם פ\"ה סי' י' ובטור א\"ח סי' תרכ\"ט וסי' תר\"ל: \n",
+                "<b>חבילי זרדים. </b>מפ' בירוש' אין חבילה פחותה מכ\"ה קנים תוס' ז\"ל וכן הוא שם בהרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ן ז\"ל כתב ומוכח בגמ' דלא מיקרייא חבילה למיגזר בה הך גזרה בפחות משלשה ע\"כ ועיין בהשגת הראב\"ד ז\"ל ותשובת מגיד משנה: \n",
+                "<b>אין מסככין בהן. </b>בגמ' מפ' ר' יוחנן טעמא דמתני' משום גזרת אוצר ומדרבנן שאם אתה אומר כן פי' להכשיר חבילה לסכך אין אדם עושה סוכה אלא הולך ואוכל וישן באוצרו במקום שלא נשתמש שם כל ימות השנה והוא עשוי ועומד ולא לשם סכך של צל ואפי' שם סוכה שאינה של חג אלא כבית דעלמא אבל חוטט בגדיש פסולא דאורייתא הוא משום תעשה ולא מן העשוי והיינו דהכא קתני אין מסככין בהם (הגהה והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת והא גבי דבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ קתני מתני' אין מסככין בו אע\"ג דדיעבד נמי אינה סוכה אפי' מדאורייתא וי\"ל דשאני התם דליכא למיטעי ע\"כ) לכתחלה הוא דלא משום גזרת אוצר הא דאורייתא שפיר דמי והתם דקתני אינה סוכה אפי' דיעבד מדאורייתא נמי אינה סוכה וז\"ל הר\"ן ז\"ל זרדים עשבים שאינם ראויין לאכילה. אין מסככין בהן אע\"ג דקתני אין מסככין דמשמע לכתחלה אה\"נ דאפי' דיעבד פסולה והכי מוכח בגמ' אלא דתנא הא לאשמועי' דאפי' במסכך לכתחלה לשם סוכה עסיקינן ואפ\"ה מיתסר משום גזרה ואפי' ר' יהודה דלית ליה גזרת תקרה כדאיתא לקמן במתני' דמסככין בנסרים הלכך בהך גזרה דחבילה מודה דהא שכיחא וההיא לא שכיחא דלא עביד איניש לישב בסוכת תקרה של נסרים שבנאן לביתו ולשהותן בלא מעזיבה: \n",
+                "<b>ואם התירן כשרות </b>דכיון דלא אסירי אלא משו' גזרה דחבילה כשהתירן לא מחלפי שאין אדם מייבש חבילה מותרת ואיכא מ\"ד דאע\"ג דאסור לסכך בתחלה בחבילין אפ\"ה חבילה שהניחה ליבשה אם נענעה כשרה כדמוכח לקמן גבי נסרים דאע\"ג דלכתחלה אין מסככין בנסרים אפ\"ה בסוכה שהיא עשויה כבר סגי לי בפקפוק דכיון דמחזיר עליה לבטלה ליכא למיגזר שמא ישב בסוכה של תקרה אחרת שהיא עשויה כבר עכ\"ל. ונראה דגרסי' ואם התירן כשרות וכמו שכתבתי בלשון פי' הר\"ן ז\"ל ול\"ג וכולן שהתירן כדאיתא בקצת נוסחאות דבשלמא בסיפא שייך למיתני וכולן כשרות לדפנות דקאי אכולהו פסולי סכך דתנן בפירקין אבל הכא בבא דהתירן דלא קאי ודאי אלא אחבילין דמשתעי בהו שפיר טפי למיגרס ואם התירן וכן הוא ג\"כ בקצת נוסחאות מדוייקות וגם בירוש'. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו. ואי גרסי' וכולן אפשר שבא לרמוז לנו שאם היתה סוכה גדולה שהיו עליה כמה חבילות והתירן כולן כשרות אבל אם נשאר אחת שלא התירה פסולה כל הסוכה שמא יישן תחתיה ולאו אדעתי' וכשהתירן כולן מיהא כשרות ולא גזרינן מרבוי החבילות שמא ישכח אחת מהן בלי התרה כך נלע\"ד: \n",
+                "<b>וכולן כשרות לדפנות </b>בתר דסיים למיתני כל מינין הפסולין לסכך וקתני עלייהו כללא זה הכלל כל דבר וכו' קתני חבילי קש וחבילי עצים וכו' כלומר דאע\"ג דגידולן מן הארץ וגם לא מקבלי טומאה אפ\"ה אין מסככין בהן מן הטעם שאמר ר' יוחנן כדכתיבנא והשתא קתני דכל הנזכרים בין המקבלין טומאה בין שאין גידולן מן הארץ וכ\"ש חבילי קש וכו' כשרים לדפנות וכ\"ש נסרים דקתני בהו בתר הכי פלוגתא לסכך דכשרין לדפנות והדר תני דאפי' מי שסיכך בדבר שאין גידולו מן הארץ או בדבר המקבל טומאה אם הניח ריוח ביניהן מעט יותר מכמותן כשרה ובתר הכי קתני החוטט בגדיש וכו' שהסוכה נעשית מלמטה מלמעלה ומפתחה לתוכה משום דדמיא להמשלשל דפנות מלמעלה למטה כך נלע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מסככין בנסרים כו'</b> ביד שם פ' חמישי סי' ז' ומייתי לה בגמ' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ז) ומוכח משם דצריך לומר דלר' יהודה הני נסרים הם דוקא של ד' מינין שבלולב דהא איהו ס\"ל התם דאין כשר לסכך אלא הכשר ללולב וקרא דעזרא דכתיב עלי זית ועלי עץ שמן היינו לדפנות: ואיתא נמי בפירקין דף ט\"ו ובטור א\"ח סי' תרכ\"ט: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל מה לי לישב תחת תקרת ביתו. אמר המלקט ולפי זה סיפא דמתני' דקתני נתן עליה נסר וכו' ובלבד שלא יישן תחתיו דברי הכל היא וכשמואל דס\"ל דסכך פסול באמצע פוסל בד' טפחים ובמן הצד פוסל בד' אמות אוקימנ' להאי נסר בגמ' בשנתנו מן הצד ומש\"ה כשרה. וז\"ל הר\"ן ז\"ל וכגון דיהביה אצל דופן וסכך פסול אינו פוסל מן הצד אלא בד' אמות דאמרי' דופן עקומה ותמהני אמאי נקט במן הצד אטו דדינא דדופן עקומה והא לקמן קתני לה בהדיא במתני' בבית שנפחת ונ\"ל דרבותא אשמעי' דסד\"א כי גזרינן גזרת תקרה ה\"מ בסוכ' שכולה נסרי' ומיפסלא כולה דדמיא לתקרה אבל סוכה שיש בה שיעור הכשר סד\"א לא גזרי' בה גזרת תקרה ויהא מותר ליישן תחת הנסר קמ\"ל ע\"כ: ואיתא בפירקין דף י\"ז ועיין מה שכתבתי בזה לקמן ר\"פ הישן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תקרה שאין עליה מעזיבה וכו' </b>וביד שם פ\"ה סי' אי ובטור א\"ח סי' תרכ\"ו וסי' תרל\"א. ופי' רש\"י ז\"ל סתם תקרה בנסרים שיש בהן ארבעה ר' יהודה אומר ב\"ש אומרים וכו' פי' רש\"י ז\"ל ר' יהודא אומר ב\"ש וב\"ה נחלקו בדבר זה והשתא משמע בש\"א תרתי בעינן פקפוק ואח\"כ נוטל אחת מבינתים ונותן פסל במקומה ובה\"א או מפקפק או נוטל ואין צריך לתת פסל ע\"כ: \n",
+                "<b>ור\"מ אומר וכו' </b>כדפי' ר\"ע ז\"ל ובגמ' פריך בשלמא ב\"ה טעמייהו משום תעשה ולא מן העשוי אי מפקפק עביד ליה מעשה אי נוטל אחת מבינתים עבד בה מעשה אלא ב\"ש מאי טעמייהו דבעי תרתי אי משום תעשה ולא מן העשוי בחדא סגיא אי משום גזרת תקרה בנוטל אחת מבינתים סגיא ומשני לעולם משום גזרת תקרה הוא דאית להו דאין מסככין בנסרים והכי קאמרי אע\"פ שמפקפק לא מהני פקפוק אלא נטילת אחת מבינתים דאיכא מעשה מעלייא וגזרת תקרה בטלה לה והאי דקאמרי מפקפק הכי קאמרי המפקפק לא הועיל ונוטל אחת מבינתים ופרכינן אי הכי ר\"מ היינו ב\"ש ומשני ה\"ק ליה ר\"מ לר' יהודה לא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה דב\"ה כוותי ס\"ל דאין מסככין בנסרים ולא מהני פקפוק ולפי זה על כרחין בין רישא דמסככין בנסרים וכו' פלוגתייהו משום גזרת תקרה ובין סיפא בהאי מתני' בהא נמי פליגי אלא דר' יהודה הוא דקא מייתי לה טעמא למילתיה וה\"ק ליה ר' יהודה לר\"מ אמאי קא אסרת בנסרים לעיל משום גזרת תקרה האי סברא לב\"ש הוא דאית להו גזרת תקרה אבל ב\"ה לא גזרו ומשני ליה ר\"מ לא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה כלל: ובגמ' מפ' דלשמואל דאמר דפלוגתא דר\"מ בשאין בנסרים ד' אבל אם יש בהם ד' ד\"ה פסולה אע\"ג דודאי סתם תקרות בני ד' הן וקמכשר הכא ר' יהודה אליבא דב\"ה בהאי פליגי ר\"מ ור' יהודה בבטולי תקרה דר' יהודה ס\"ל בטולי תקרה לב\"ש צריך ליטול מבינתים דאע\"פ שמוכיח שבקי בתעשה ולא מן העשוי הואיל והתחיל לעשות מעשה לשם סוכה שהרי פקפק אפ\"ה גזרי ב\"ש וב\"ה סברי כיון דבטלה ע\"י הפקפוק והוכיח שהתקרה פסולה תו ליכא למיגזר ופי' רש\"י ז\"ל ור\"מ לטעמיה דאמר אין מסככין בנסרין וע\"י פסל שבינתים מתכשרא ולשמואל דס\"ל סכך פסול באמצע בד' מיתוקמא בסוכה בת שמנה אמות מצומצמות דכי יהיב נסר ופסל עד אמצעה מהאי גיסא וחוזר ומתחיל מצדה השני ונותן נסר תחלה ואח\"כ פסל וכן עד אמצעה הוו להו שני פסלים באמצעה והן של ח' טפחים ואיכא הכשר סוכה ונסרים שבה לא פסלי לה דאמרי' דופן עקומה עד הפסלים האמצעיים ומפקינן להו לנסרים מן הסוכה א\"נ ס\"ל כרב דאמר סכך פסול בין מן הצד בין מן האמצע בד' אמות הלכך לא פסלי נסרים שבינתים דליכא שיעור פסול ביחד עכ\"ל ז\"ל וכתבו תוס' ז\"ל דהדין עמו וכו' ועיין בהר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ה\"ג ר\"מ אומר נוטל אחת מבינתים ואינו מפקפק </b>פי' שאינו מועיל הפקפוק וכדכתיבנא והספרים שכתוב בהן ואינו צריך לפקפק טעות הוא: וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל שמצא הגרסא בכל הספרים ר' יהודא אומר משום ב\"ה או מפקפק או נוטל אחת מבינתים ובש\"א מפקפק ונוטל אחת מבינתים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקרה סוכתו בשפודין </b>ואיתא בפ\"ק דעירובין דף ט\"ו וביד שם פ\"ה סי' ט\"ז ובטור א\"ח סי' תרכ\"ט וכתוב שם בבית יוסף ומשמע דבשפודים של עץ מיירי דאי בשל מתכת תיפוק לי מפני שאין גדולו מן הארץ פי' ואמאי נקט התם רבינו יעקב ז\"ל טעמא משום דהוי דבר המקבל טומאה וכן נמי נוכל לפרש להר\"ן ז\"ל שפירש ושפודין מקבלין טומאה ע\"כ ואיתה נמי שם בסימן תרל\"א: \n",
+                "<b>או בארוכות המטה </b>בכ\"ף גרסי' לה ומפ' בגמ' כגון קצרה ושתי כרעים או ארוכה ושתי כרעים דמיטמאין בפני עצמן דראוין לסומכן בצד מקום גבוה ולהטות הנסרים או החבלים עליהם וליישן על גביהן כדתנן אליבא דרבנן בספי\"ח דמס' כלים וכמו שכתבתי שם: \n",
+                "<b>אם יש ריוח ביניהן וכו' </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד הוי פרוץ כעומד ופסול. אמר המלקט כרב הונא בריה דרב יהושע דהלכתא כותיה ושם בפ\"ק דעירובין סי' ח' כתבנו דהלכתא כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר וא\"כ קשיא הלכתא אהלכתא וז\"ל תוספות יום טוב [ע\"ש]: \n",
+                "<b>החוטט בגדיש נטל וכו' </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד אבל אם היה בו חלל טפח במשך שבעה אורך ורוחב וכו'. אמר המלקט ובהא ניחא דלא תיקשי ברייתא דקתני הרי זו סוכה אמתניתין. וביד שם פ\"ה סי ט' ובטור א\"ח סי' תרל\"ה והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל לעשות לו סוכה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשלשל וכו' </b>שבת פ' הזורק (שבת דף צ\"ז) ובעירובין פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ו) וכתב רש\"י ז\"ל שם ואם גבוהות מן הארץ עשרה טפחים כשרה הכא בסיפא לא גרסי' אם גבוהות מן הארץ אלא אם גבוהות עשרה טפחים ובטור או\"ח סי' תר\"ל: ופירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל כל מלמעלה למטה קרוי שלשול: ומשמע מסוגיית התלמוד לפי רוב הגרסאות חוץ מרש\"י ז\"ל לפי מה שכתב גרסתו הרא\"ש ז\"ל דהא דקתני מתני' המשלשל לשון דיעבד לאו דוקא דה\"ה לכתחלה גבי הא דאמר אבימי מחצלת ד' ומשהו מתרת בסוכה משום דוכן היכי עביד תלי לה באמצעיתה פחות משלשה למטה ופחות משלשה למעלה וקמ\"ל דאמרי' תרי לבוד ופירש הר\"ן ז\"ל וכגון שהיתה גבוהה עשרה ואם גבוהה י\"א צריכה מחצלת חמשה ומשהו ואם גבוהה י\"ב צריכה מחצלת ששה ומשהו אבל כל שהוא גבוה מי\"ג ועד עשרים אמות עושה מחצלת ז' ומשהו ומעמידו בפחות משלשה סמוך לקרקע ואע\"פ שהסכך גבוה מהמחצלת לא איכפת לן כיון דאיכא מחיצה עשרה עכ\"ל ז\"ל: וביד שם פ\"ד סי' ד' ועיין במ\"ש שם מגיד משנה על מה שכתבתי בשם הר\"ן ז\"ל שלשונו ז\"ל שם קשה מאד לע\"ד: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר בשם וכו' </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד דסבר מחיצה תלויה מתרת. אמר המלקט בעירובין פ\"ח תנן ר' יהודה אומר לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם ובגמרא הכא והתם א\"ר יוחנן ר' יהודה בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר מחיצה תלויה מתרת ולא היא וכו' כדכתיבנא התם בס\"ד: \n",
+                "<b>הרחיק את הסכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה </b>דאויר פוסל בשלשה אפי' מן הצד. ומכחן אני אומר ומפרש דהא דאמרינן שבסכך פסול מן הצד אמרינן דופן עקומה להכשיר עד ד' אמות היינו דחשבינן לסכך כאילו הוא מן הדופן ונעקם ונכפף למעלה ובאוירא ליכא למימר הכי ואיני מפ' רואין את הדופן כאילו הוא עקום והולך תחת הסכך פסול ומגיע לסכך כשר ומוציא את הפסול מן הסוכה דא\"כ גם גבי אויר נמי נימא הכי רש\"י ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שנפחת וכו' </b>ועיין ר\"פ דלקמן. ונראה דהאי בית או האכסדרא אינם מסוככים במעזיבה ולא בשום דבר המקבל טומאה או שאין גידולו מן הארץ רק בקורות ולוחות שאין ברחבן אפי' שלשה דלדברי הכל כשרה וכמו שמתבאר מן הצריכותא שאכתוב בסמוך בס\"ד וביד שם פ\"ה סי' י\"ד ובטור א\"ח סי' תרל\"ב: \n",
+                "<b>אם יש מן הכותל לסכוך ד' אמות פסולה פחות מבאן כשרה </b>כך מצאתי מוגה אבל לא משמע כן בריש פירקין (סוכה דף ד') דהתם דייק הא פחות מכאן כשרה: וכן גם כן בירושלמי בפירקין ובריש פרק ג' אכלו דגרסינן התם הכי הא פחות מכאן כשרה מהו ליישן תחתיו התיב ר' יצתק בן אלישב הרי טיט הנרוק משלים במקוה ואין מטבילין בו אף הכי נמי משלים בסוכה ואסור ליישן תחתיו ע״כ: ובגמ' גרסינן דרש ר' יהודה בר אלעאי בית שנפחת וסיכך על גביו כשרה אמר לפניו ר' ישמעאל ב״ר יוסי רבי פרש כך פי' אבא ד' אמות פסולה פחות מד' אמות כשרה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סוכתו כמין צריף. </b>תוס' שבת ר\"פ חבית ובגמ' בפרקין דף ז' וביד שם פ\"ד סי' ז' ופי' רש\"י ז\"ל צריף כך של ציידין שאורבין בה את העופות ועשוי ככורת שמשפעת והולכת שגגו וקירותיו אחד. וכתבו תוס' ז\"ל בכה\"ג מיירי דלאחר שמשך השפוע בגובה עשרה איכא עדיין במשך סוכה רוחב ז' דבענין אחר לא מכשרי רבנן דהא בעינן גובה עשרה במשך שבעה ואפשר דכשיש שם משך שבעה בגובה עשרה שאף תחת השפוע שאין גבוה עשרה כשרה כיו\"ן שי\"ש ב\"ה זיי\"ן ברוח\"ב (הגהה מלות אלו הרשומות ליתנהו בקצת דפוסים גם בהרא\"ש ליתנהו). מידי דהוה אפסל שיוצא מן הסוכה לרבה ורב יוסף דלעיל דמכשרי בקנים היוצאים מלפני הסוכה עכ\"ל ז\"ל ומסיים בה הרא\"ש ז\"ל וז\"ל מידי דהוה אפסל היוצא מן הסוכה וכיוצא בזה שנינו בפ' שביעי דאהלות כל שפועי אהלים כאהלים אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד באצבע טומאה באהל כלים שתחת שפוע טמאים טומאה תחת השפוע כלים שתחת האהל טמאים טומאה באהל היינו מקום שיש בו לרבע טפח ע\"ט אלמא חזינן כשיש בשפוע לרבע בו טפח על טפח חשיב כולו אהל ואפי' במקום שאין בו טפח על טפח ע\"כ. גמ' תנא מודה ר' אליעזר שאם הגביה מן הקרקע טפח או שהפליגה מן הכותל טפח שהיא כשרה מאי טעמייהו דרבנן שפועי אהלים כאוהלים דמו ופי' רש\"י ז\"ל שאם הגביה מן הקרקע טפח אתרויהו קאי אמרי' לבוד בזקיפה ויש שם טפח זקוף וניכר הצריף שהוא גג וכיון שיש בו שיעור אהל בזקיפה הוו אהל או אם הרחיקה וכו' אסמכה על הכותל קאי אם הרחיק ראש הסמוך לכותל מכותל טפח והיתה סמוכה על יתדות אמרי' לבוד ממנה ולכותל ובשוה ולא בשפוע והוא הגג. שפועי אהלים כאהלים אע\"פ שלא הגביה ולא הרחיקה כשרה ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אא\"כ יש לה גג טפח היינו כמו שפירשתי שהגביה מן הקרקע טפח או שהרחיק מן הכותל טפח וכתבו בתוס' דהיינו כגון שעשה בטן זקוף טפח והישיב עליו ראשו של שפוע למטה וכן הרחיק מן הכותל טפח שעשה בסמוך לכותל סכך רחב טפח וסמך עליו ראש השפוע העליון ומתוך לשון הקונטרס משמע דאותו טפח שהגביה והרחיק אפי' הוא אויר כשרה דנחשב כסתום מטעם לבוד וקצת משמע כן בירוש' ע\"כ בקיצור. ובטור א\"ח סימן תרל\"א. ותמהתי שמצאתי שהגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל מחצלת קנים ומחצלת גדולה עשאה וכו': \n",
+                "<b>מחצלת קנים גדולה. </b>מחצלת קנים קשה היא ואינה נוחה למשכב עשאה למשכב הואיל ויחדה לכך עשאה כלי ומקבלת טומאה ואין מסככין בה לסכוך אינה מקבלת טומאה דלאו כלי היא. ובגמ' רמי סתמא אסתמא בין במילתיה דת\"ק בין במילתיה דר' אליעזר ואסקה רב פפא דבקטנה כולי עלמא ל\"פ דסתמא לשכיבה פי' הר\"ן ז\"ל קטנה כדי שכיבה וכיון דסתמא לשכיבה היא ראויה לקבל טומאה היא לכשישכב בה הזב וכיון שכן מעתה אינה ראויה לסכוך שכל הראוי לקבל טומאה אין מסככין בו כי פליגי בגדולה ת\"ק סבר סתם גדולה לסכוך ואינה ראויה לקבל טומאה אפי' ישכב בה הזב (הגהה פי' משום דאומרים לו עמוד ונעשה את מלאכתנו שצריכין אנו לסכך בה) דמיוחדת לשכיבה בעינן ות\"ק ה\"ק מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה הא סתמא לסכוך וסיפא דקתני לסכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה בקטנה מיירי ומש\"ה קתני דדוקא כשעשאה בפי' לסכוך מסככין בה הא סתמא לשכיבה ואין מסככין בה ור' אליעזר אמר דאחת גדולה ואחת קטנה סתם עשייתה לשכיבה עד שיעשנה בפירוש לסכוך והלכתא כת\"ק דסתם גדולה לסכוך עכ\"ל הר\"ן ז\"ל. וביד פ\"ה דהלכות סוכה סי' ב' ו'. וכתב שם ואם יש לה קיר אפי' גדולה אין מסככין בה שהרי היא ככלי קבול ואפי' ניטל הקיר שלה אין מסככין בה מפני שהיא כשברי כלים והוא מן הברייתא דבגמ' ומן הרב אלפס ז\"ל. וגם הביאה למתני' בפכ\"ה דהלכות כלים סי' י\"ג ובטור א\"ח סי תרכ\"ט ומצאתי בהגהת הר\"מ איסרלן ז\"ל שם בשלחן ערוך סי' תרכ\"ט גבי קטנה סתמא עומדת לשכיבה אא\"כ עשאה לסכוך כתב הוא ז\"ל דהיינו שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסכוך. וגבי אם היא גדולה סתמא עומדת לסכוך אא\"כ עשאה לשכיבה כתב דהיינו שמנהג המקום לשכב עליה ע\"כ. והיא דעת הרא\"ש ז\"ל. וכתבו תוס' ז\"ל לסכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה דכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אהלים אלא פשתן דילפי' ממשכן פ' במה מדליקין ע\"כ. ותימא הוא מה שכתבו הטעם משום טומאת אהלים דהכא לא בעינן דוקא טומאת אהלים דהא כל דבר שמקבל טומאה מאיזה טומאה שתהיה פסול לסכך בו וכן הקשה עליהם בספר תוספת יום טוב וכתב עוד דהא פשטא דמתני' משמע ודאי דבטומאת משכב איירינן ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר אחת גדולה ואחת קטנה. </b>נראה (דכן) גרסי' תוס' ז\"ל וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וזה לשונם בפסחים פ' כיצד צולין (פסחים דף פ\"ה) והיכא דאיכא פלוגתא או קאי אקרא דרך להזכיר פשוט קודם כההיא דר\"פ בתרא דר\"ה א\"ל אחד יבנה ואחד כל מקום וכו' כלומר כמו שפשוט לך שתוקעין ביבנה כך כל מקום שיש בו ב\"ד וכן בבבא קמא פ' הפרה אחד החופר בור שיח ומערה דקאי אקרא דכתיב בור וכן בסוטה פ' משוח מלחמה אחד הבונה ואחד הלוקח וכו' וכן בפ\"ק דסוכה גבי אחת גדולה ואחת קטנה ע\"כ וגם בפ' שני דכתובות דף כ' איתה למילתייהו דתוס' ז\"ל וגם בפירקי' דף כ' האריכו עוד ודחו קצת מן הראיות שהביא רש\"י ז\"ל דבמתני' גרסי' אחת קטנה ואחת גדולה ודבגמרא גרסי' בפרכא דפרי' אחת גדול' ואחת קטנ' מיבעי ליה וגם בר\"פ דם חטאת שאריכו ע\"ש גם ר\"פ ר' ישמעאל דמנחות ומלתא דר' אליעזר איתה נמי בברייתא בפרקא דף ט\"ז: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הישן תחת המטה וכו'. </b>נלע\"ד דלאו דוקא נקט הישן דה\"ה האוכל ומדקתני הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו ולא קתני אסור ליישן תחת המטה שבסוכה משמע דחייב אדם ליישן בסוכה מאחר שאי אפשר לו לחיות בלא שינה שלשה ימים אע\"פ שאפשר לו לחיות בלא אכילה יותר משלשה ימים ואפשר שמטעם זה ג\"כ אסרו ליישן אפי' שינת עראי חוץ לסוכה משא\"כ אכילת עראי שמותר חוץ לסוכה לכל הפחות שקולים הם לענין זה וזהו שפי' רש\"י ז\"ל כאן ועיקר ישיבת סוכה אכילה ושתיה ולינה ע\"כ. ואה\"נ שראוי לברך על השינה בסוכה אלא שברכת לישב בסוכה שמברך בשעת סעודה פוטרתו והכי איתא בבית יוסף בא\"ח סוף סי' מ\"ז בשם הרא\"ש ז\"ל ששאל ר\"י את ר\"ת אם צריך לברך על השינה בסוכה והישיב לו שכל מצות סוכה שקיים אדם מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ברכת לישב בסוכה שברך על הסעודה פוטרתו מלברך עליהם ע\"כ. אבל גבי אויר דקיימא לן דפחות משלשה כשר ואין ישנים תחתיו קרוב הדבר לע\"ד לומר אבל אוכלים תחת אותו האויר וז\"ל הר\"ן ז\"ל ספ\"ק דסוכה ומיהו מסתברא דוקא בשיש באויר כדי ליישן כלומר שעומד ראשו או רובו תחתיו אז אין ישנים תחתיו אבל כל שאין בו כדי ראשו ורובו מסתברא דישנים תחתיו שאינו חייב לעשות סוכה כמין בית עכ\"ל ז\"ל ומקדאמר הכי משעע לי קצת דבשינה דוקא מיירי דבאכילה נ\"ל דלא שייך למימר הכי ולע\"ד עדיין צריך לי רב בזה. וביד פ\"ה דהלכות סוכה סי' כ\"ג ובטור א\"ח סימן תרכ\"ז: \n",
+                "<b>ולא אמרו לנו דבר. </b>בשם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל מחקו ד' מלות אלו. גם שם נמחקה מלת בסוכה ומלת שהיינו גם הוגה תחת המטות בפני הזקנים גם שם אמר ר\"ג לזקנים ונמחק מלת להם וגם הוגה ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה וישן לו תחת המטה ולפי דרכנו וכו' ירושלמי תמן תנינן בפירקין דלעיל ר' יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשרה הא אם יש דיורין בעליונה התחתונה פסולה א\"ר יוסי תמן יש שם חלל אחר ברם הכא אין כאן חלל אחר ע\"כ וצ\"ע. ובבבלי מפ' דר' יהודה אזיל לטעמיה דסוכה דירת קבע בעינן ולא אתי אהל עראי דמטה המטלטלת ממקום למקום ומבטל אהל קבע ור\"ש דאמר ולפי דרכנו למדנו אע\"ג דאיהו נמי ס\"ל סוכה דירת קבע בעינן כדכתיבנא בפירקין דלעיל בהא פליג עליה דאתי אהל עראי ומבטל אהל קבע: \n",
+                "<b>ראיתם טבי עבדי שהוא ת\"ח. </b>עבד כשר היה כדאיתא בפ' שני דברכות. וכתבו תוס' והר\"ן ז\"ל דבירוש' תני שהיה מניח תפילין ולא מיחו בידו חכמים ופריך מחלפא שיטתו של ר\"ג דהא הכא גבי סוכה מיחו בידו חכמים מלישב בסוכה שהרי היה ישן תחת המטה ומשני מה שישן תחת המטה לא משום שמיחו בו שלא מיחו בו אלא שלא לדחוק את החכמים שהיו ישנים בסוכה ופריך אי שלא לדחוק את החכמים ישב לו חוץ לסוכה ומשני דרוצה היה לשמוע דברי חכמים ע\"כ: \n",
+                "<b>ולפי דרכנו למדנו. </b>בברייתא דבגמ' קתני משיחתו של ר\"ג למדנו ומדלא קתני מדבריו של ר\"ג למדנו שמעינן דאע\"ג דלשיחת חולין בעלמא מכוין צריך להטות אזן וליתן לב שאף היא סופה להבין דבר תורה דשיחתן של ת\"ח צריכה תלמוד ובברייתא מוסיף לימוד אחר שלמדנו מדבריו שעבדים פטורין מסוכה וכתבו תוס' ז\"ל ואע\"ג דהא מ\"ע שהזמן גרמא הוא איצטריך לאשמועינן דלא תימא דחייבין משום דכתיב תשבו כעין תדורו ע\"כ פי' ואפי' נשים ה\"א דליחייבו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכרעי. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל לכרעי בלמ\"ד: \n",
+                "<b>בכרעי המטה. </b>פי' רש\"י ז\"ל מטה שלימה: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמור בפני עצמה פסולה. </b>דאזיל לטעמיה דדירת קבע בעינן והאי כיון שהיא ע\"ג המטה מיטלטלת עם המטה ע\"כ. והקשה עליו הר\"ן ז\"ל דליכא למימר הכא טעמא משום דר' יהודה אזיל לטעמיה וכו' ע\"ע. וכתב בסוף דנראין דברי הראב\"ד ז\"ל שפי' שלא קבעה על המטה אלא סמכה עליה ואם המטה זזה הרי הסוכה נופלת והיינו דאמרינן בגמ' טעמיה דר' יהודה לפי שאין לה קבע פי' שהמטה עומדת לינטל ותפול הסוכה כיון שאינה אלא סמוכה והשתא אתי שפיר הא דקאמר אביי על מילתיה דר' יהודה לא שנו דאם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה אלא סמך אבל סיכך ע\"ג מטה כשרה דהוי דומיא דסוכה העשויה בראש העגלה או בראש הספינה ואיכא בגמ' מאן דמפ' טעמא דר' יהודה מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה דלהעמיד הסכך בדבר שאין מסככין בו הסכך אסור מדרבנן גזרה שמא יאמרו זה עומד וזה מעמיד כשם שראוי להעמיד כך ראוי לסכך בו ואע\"ג דתנן לקמן העושה סוכתו בראש האילן כשרה ולא פליג ר' יהודה אע\"ג דאילן פסול לסכך בו התם לאו במסכך ע\"ג אילן עסיקינין אלא שקרקע הסוכה נתון באילן ונעץ קונדסין בקרקע וסיכך עליהם ובכי ה\"ג אע\"ג שהמחובר סומך את המעמיד לית לן בה דמעשה קרקע בעלמא קעביד ובמתני' נמי דייקא דבהכי עסיקינן מדקתני ואין עולין לה בי\"ט והיינו נמי דאביי דאמר סיכך ע\"ג מטה פי' שנעץ עליה קונדסין עומדין וסיכך על גבן כשרה אפי' לר' יהודה עכ\"ל ז\"ל בקיצור ובטור א\"ח סי' תר\"ל: \n",
+                "<b>מדובללת. </b>שלא השכיב וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ותרתי קתני מתני' סוכה מדובללת ושצלתה מרובה מחמתה נמי דהיינו סוכה עניה כשרה והיינו כשמואל ולרב דמפרש מדובללת מדולדלת כלומר סוכה עניה שאין לה אלא סכך מועט חדא קתני סוכה עניה שצלתה מרובה מחמתה כשרה: \n",
+                "עוד בלשון ר\"ע ז\"ל ואשמעי' מתני' דאמרי' רואין כאילו היו מושכבין בשוה ואם אז צלתה מרובה כשרה ע\"כ. אמר המלקט מוכח בגמ' דדוקא שאין בין זה לזה שלשה טפחים אבל יש בין זה לזה ג' טפחים פסולה ואפי' יש בין זה לזה שלשה לא אמרן אלא שאין בגגו טפח פי' בקנה העולה אין ברחבו טפח דלאו שם אהל עליה לאחשוביה ולמימר ביה חביט רמי פי' השפל והשלך אותו על אויר שתחתיו אבל יש בגגו טפח כשרה דאמרינן חבוט רמי. ונלע\"ד דאגב דתני בסוף פירקין דלעיל גבי מחצלת עשאה לשכיבה דהיינו מטה קתני בריש האי פירקין הישן תחת המטה ואגב הכי תני נמי הסומך סוכתו בכרעי המטה ובדין הוא דה\"ל לאסמוכי לבבא דכרעי המטה דין העושה סוכתו בראש העגלה דשייכא לה טפי וכדכתיבנא אלא דאקדים למיתני דין סוכה עניה ודין סוכה עשירה פי' סוכה עניה היינו בבא דסוכה המדובללת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וסוכה עשירה היינו המעובה כמין בית אקדמינהו משום דמעובה דמיא קצת למטה ובפרט אם היא של נסרים אפי' פתוחים מג' טפחים אם הם סמוכים זה לזה פסולה וכמו שנכתוב בסמוך בשם ספר יראים. א\"נ משום דסומך סיכתו בכרעי המטה דומה דמשום עניות עושה כן וכן סוכה מדובללת וכו' עניה היא: \n",
+                "<b>ושצלתה מרובה מחמתה כשרה. </b>בגמ' דייקינן הא כי הדדי פסולה והא תנן בפירקין דלעיל ושחמתה מרובה מצלתה פסולה הא כי הדדי כשרה ומשני לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאיסתרא מלרע. ועיין במה שכתבו תוס' והר\"ן ז\"ל על זה: \n",
+                "ור\"ע ז\"ל רמז זה בריש פירקין דלעיל. וכבר כתבתי שם כל לשון הרא\"ש ז\"ל ובספר יראים סי' קכ\"ג דייק מדקתני כמין בית שמעינן [*) בספר יראים השלם הנוסחא ולא כבית ממש למדנו שיכול לסוככה מעובה כרצונו כו' שכל הבתים סכוכים בענין כו' נראית פסולה דלא כו'.] ולא בית ממש למדנו שיכול לסככה נראה לסכך הסוכה צ\"ל מסוכה כרצונו ואך שתראה סוכה אבל בנסרין אפי' פחותין משלש דהוו קנים בעלמא אחרי שכל הבתים סמוכים בענין זה ואינה נראית סוכה דלא הויא כעין בית אלא בית ממש ע\"כ: \n",
+                "<b>המעובה כמין בית. </b>גמרא תניא אין כוכבי חמה נראין מתוכה ב\"ש פוסלין וב\"ה מכשירין: \n",
+                "<b>אע\"פ שאין הכוכבים וכו'. </b>בירוש' דייק מדקתני האי לישנא (הגהה וז\"ל הרא\"ש ז\"ל ירושלמי הדא אמרה צריכים הכוכבים נראים מתוכה ר' לוי אמר בכוכב חמה שנו פי' צריכין לכתחלה כדקתני בברייתא בית הלל מכשירין בדיעבד אבל לכתחלה צריך שיהו נראין מתוכה ע\"כ). דלכתחלה צריך שיהו כוכבי חמה נראים מתוכה. ופי' רש\"י ז\"ל אברייתא דכתיבנא כוכבי חמה זהרורי חמה נראין מתוכה כשהחמה זורחת עליה ובטור א\"ח סי' תרל\"א. כתוב שם בספר לבוש החור אבל אם היא מעובה כ\"כ עד שהמטר אינו יכול לירד לתוכה יש לפסול דאין שם סוכה עליה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סוכתו בראש העגלה וכו' כשרה ועולין לה בי\"ט. </b>משום דבעי למיתני סיפא אין עולין תנא רישא עולין וכן פי' כבר ר\"ע ז\"ל וביד פ\"ד דהלכות סוכה ה' ו' ובטור א\"ח סי' תרכ\"ח: \n",
+                "<b>או בראש הספינה. </b>גמ' מתני' מני ר' עקיבא היא דתניא העושה סוכתו בראש הספינה ר\"ג פוסל ור' עקיבא מכשיר מעשה בר\"ג ור\"ע שהיו באין בספינה עמד ר' עקיבא ועשה סוכה בראש הספינה למחר נשבה הרוח ועקרתה א\"ל ר\"ג עקיבא היכן סוכתך. ובירוש' הלשון כך מעשה בר\"א בן עזריה ור' עקיבא וכו' א\"ל ראב\"ע עקיבא היכן סוכתך. ופי' רש\"י ז\"ל בפ\"ק דמכלתין דף ז' בראש הספינה שהיא גבוה מאד כספינות הים שהן גדולות והרוח באה ועוקרתה ע\"כ. וז\"ל כאן בראש הספינה שהוא מקום גבוה של ספינה והים גבוה מאד ואין הרים מקיפים והרוח שולטת שם ועוקרתה ע\"כ: \n",
+                "<b>בראש האילן. </b>יש לפרש בשני עניינים העושה סוכתו בראש האילן כגון שהסכך של סוכה על גבי האילן והאילן סומך אותה שאין יכול לעלות על אותו סכך אא\"כ שישתמש באילן שרגילין היו לתת כליהם על הסכך א\"נ יש לפרש שהתקרה סמוכה באילן שבנאה בגובה ותחתיה על האילן דהשתא כל שעה שהוא מהלך בסוכה משתמש באילן תוס' בפ' מי שהחשיך (שבת דף קנ\"ד:) \n",
+                "<b>או ע\"ג הגמל. </b>גמ' מתני' מני ר\"מ היא דתניא העושה סוכתו ע\"ג בהמה ר\"מ מכשיר ור' יהודה פוסל ובגמ' מפ' טעמיה דר' יהודה דאמר קרא חג הסוכות חעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה סוכה שאינה ראויה לשבעה לאו שמה סוכה ופירשו תוס' ז\"ל דמהאי טעמא נמי היה פוסל ר' יהודה בסוכה ע\"ג אילן ע\"כ. ור\"מ ס\"ל דהאי סוכה נמי מדאורייתא מיחזא חזיא אלא דרבנן הוא דגזרו שאין עולין באילן בי\"ט ואם עשאה לבהמה דופן לסוכה ר\"מ פוסל ור' יהודה מכשיר ובגמ' מפ' טעמייהו אביי אמר ר\"מ חייש שמא תמות ור' יהודה לא חייש למיתה והא דבריש פ\"ק דיומא חייש היינו משום דמעלה עשו בכפרה ור' זירא אמר טעמא דר\"מ דחייש שמא תברח ורב אחא בר יעקב אמר בלישנא קמא טעמא דר\"מ דקסבר כל מחיצה שאינה עשוייה בידי אדם אינה מחיצה. וכתב הר\"ן ז\"ל בראש האילן או ע\"ג הגמל כשרה לחולו של מועד ואף בי\"ט אם עבר ועלה יצא ידי חובתו ואין עולין לה בי\"ט משום דאסור להשתמש בי\"ט במחובר ובבעלי חיים ואיכא מ\"ד דמדאמרי' בגמ' מתני' מני ר\"מ היא משמע דליתא למתני' דלהכי גלי תלמודא דר' יהודה פליג עליה לומר דר\"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה ואיכא אחריני דאמרי דכי אמרי' מתני' מני לגלויי פלוגתא אתא ומיהו סמכינן אכללין דסתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>שתים וכו'. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל שתים בידי אדם ואחד באילן או שתים באילן ואחד בידי אדם כשרה. ואין עילין וכו': \n",
+                "<b>או שתים בידי אדם. </b>דפנות לא איכפת לן אם מחוברות וה\"ה אם כולן נקבעות באילן והא דנקט בידי אדם רבותא אשמעינן דאפי' הכי אין עולין לה לאכול וליישן באותה סוכה מפני שסככה קשור בדופניה ונשען עליה והוא משתמש על סככה ונותן כליו ונמצא משתמש באילן. כל כניסה דסוכה נקט בלשון עליה לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגותיהן וכן תנן בפירקין העלום לסוכה גם בפ' לולב וערבה תנן אבל מוריד הוא את הכלים רש\"י ז\"ל בפ' מי שהחשיך (שבת דף קנ\"ד) וכתבו כאן תוס' והרא\"ש ז\"ל דכזה הפירוש מוכחת הסוגיא שם. דדייק מהכא דצדדים אסורים דאמרי' מאי לאו דחק ביה באילן ואנח ביה קנים באילן דהוו להו צדדין ומשמע דמיירי שהאילן דפנות לסוכה וקנים של סוכה נסמכי' עליה ואם יכנס בה ביום טוב גזרה שמא יניח חפצו על הסכך וכן פי' שם בקונטרס עכ\"ל התוס' ז\"ל ודלא מפי' רש\"י שהעתיק כבר ר\"ע ז\"ל. והתם בגמ' הגרסא בסיפא דמתני' עולין לה בי\"ט ומלת כשרה ליתה וכן הוגה במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי שכן הוא בקצת ספרים. וכתב הר\"ן ז\"ל מדקתני עולין ואין עולין משמע דקרקעית הסוכה גבוהה מן הארץ ונסמך באילן ושתים בידי אדם ואחת באילן שמשתי רוחות הסמוכות כגון מזרח ודרום קרקעית הסוכה נסמך על הקונדסין הקבועין בארץ בידי אדם ומרוח שלישית נסמך על האילן ושתים באילן ואחת בידי אדם כל שהיא נסמכת על שתי דפנות מהן אין עולין לה ביום טוב שהרי היא נסמכת על האילן שאילו ינטל האילן לא תהא יכולה לעמוד ודאמרי' כשרה היינו טעמא מפני שהסכך סמוך בקונדסין הנעוצין בקרקעית הסוכה ואינו סמוך לשל אילן דכיון דאילן לא חזי לסכוך אסרו חכמים להעמיד סכך בו כדי שלא יבואו לסכך כמו שכתבנו למעלה ואע\"פ שעכשיו הקונדסין נסמכין באילן כולי האי לא גזרינן כיון דמפסקי קונדסין בין סכך לאילן: \n",
+                "<b>שלש בידי אדם ואחת באילן כשרה ועולין לה בי\"ט. </b>דמסתמא דייה בשלש שבידי אדם ואינה צריכה לרביעית שבאילן והדר קתני זה הכלל שאם ינטל האילן וכו' לאתויי הר\"ן ז\"ל והתם בפ' מי שהחשיך תניא עלה דמתני' דקתני שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה ואין עולין לה בי\"ט ר\"ש בן אלעזר אומר משום ר\"מ עולין לה בי\"ט ומפרש אביי דכ\"ע צדדין אסורין ובצדי צדדין פליגי כגון שהקנים נתונים בנקבים שנקב בגופו של אילן דהוו קנים צדדים והסכוך הנתון על גביהן צדי צדדים ת\"ק סבר צדי צדדין נמי אסורין ורש\"ב אלעזר ס\"ל צדי צדדים מותרין ורבא פליג עליה התם והלכתא כותיה דאביי אע\"פ שאינה מיע\"ל קג\"ם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה סוכתו בין האילנות. </b>פ\"ק דעירובין דף ט\"ו וביד שם סי' ה' ובפ' ששי סי' ב' ד' ו' ובטור א\"ח סי' תר\"ל: \n",
+                "<b>והאילנות דפנות לה. </b>אבל לא סמכה על האילנות: \n",
+                "<b>שלוחי מצוה. </b>הרא\"ש פ\"ק דשבת דף קע\"ב. ונלע\"ד דמשום דאשמועינן ברישא דהעושה סוכתו בין האילן וכו' כשרה ה\"א דהולכי דרכים אפי' של מצוה אם יזדמן להם בדרך במקום מלונם אילנות שיש מהם כדי לעשות דפנות וגם לחתוך ממנו ענפים לסכך בהן יעשה סוכה קמ\"ל בסמיכת המשניות דאפי' הכי פטורין והיינו דסמך ותנא שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. והיינו דוקא כשאינו יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יותר. ונפקא לן טעמא בגמ' מקרא דכתיב בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן דמה דרך רשות אף כל רשות לאפוקי האי דבמצוה קעסיק ורש\"י והר\"ן ז\"ל נתנו טעם למה הוצרך קרא יתירה לחתן בפני עצמו דהא בכלל עוסק במצוה הוא משום דה\"א דלא פטר הכתוב דבשבתך בביתך אלא טורח ועושה מלאכת מצוה בידים או מהלך במצוה אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עסוק אלא טרוד במחשבת בעילה לא פטר קרא להכי איצטריך [קרא] יתירה ע\"כ. ותוס' ז\"ל כתבו דאפכא גרסי' בשבתך בביתך פרט לחתן ובלכתך בדרך פרט לעוסק במצוה דהכי משמע קרא בשבת דידך הוא דמחייבת בק\"ש ולא בשבת דמצוה שאתה יושב ומחשב בבעילת מצוה ובלכתך ממעט עוסק במצוה דמשמע בלכת דידך ולא בלכת מצוה ומחתן לא הוה ידע שאר עוסק במצוה דדילמא שאני חתן שאין נקל לו כ\"כ להסיר הטרדא מלבו אע\"פ שבטרדא דרשות מיבעי ליה ליתובי דעתיה ולהסיר מחשבת טרדתו וכן היא הגרסא בספ\"ק דברכות ע\"כ: \n",
+                "<b>חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. </b>ואפי' מצטער משום בקי משום דתשבו כעין תדורו בעינן כשם שכל ימות השנה אינו נמנע מלצאת מביתו כשהוא מצטער כך בסופה ומטעם זה התירו ללכת בימות החג בדרכים ולא מנעוהו מדרכו ולא משמירת גנות ופרדסין כדי לקיים מצות סוכה כדפי' רבינו שלמה ז\"ל מהרב ה\"ר אליה מזרחי ז\"ל דבסוף סמ\"ג: \n",
+                "<b>ואוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה </b>כד טעים בר בי רב ועייל לכלה דהיינו כביצה מפת וביצה בכלל: ושתיית עראי פירשו רש\"י והר\"ן ז\"ל שתייה דאכילת עראי שטועם מלא פיו ושותה עליה. ובטור א\"ח סי' תרל\"ט ובסי' תר\"מ. וכתב שם בסימן תרל\"ט וא\"א הרא\"ש ז\"ל כתב דאפי' את\"ל דפרי וגבינה בעו סוכה היינו דוקא במי שקובע עליהם אבל מי שאוכלן דרך עראי ודאי אין צריכין סוכה ושתיית יין נמי עראי היא. ומים כיון שאין דרך לקבוע עליהם אפי' הקובע סעודתו עליהם לא חשיב קבע דלא עדיף מאכילת עראי דפת שאינה צריכה סוכה ע\"כ: וכתב שם בבית יוסף ולדברי האומרים שאם קבע סעודתו על הפירות חייב בסוכה הה\"נ בקבע סעודתו על היין ע\"כ: ונלע\"ד דהרב בעל הטור ס\"ל דעראי דקתני מתני' לא קאי רק אאכילה דאילו שתייה אפי' יין קבע שלו חשיב עראי וכ\"ש מים ומשום חומרא בעלמא הוא שלא רצה לשתות ר\"ג הדלי של מים שהביאו לו חוץ לסוכה ואפשר דמשום זה נקט בגמ' בפסקא אוכלין אכילת עראי אע\"ג דמלת אכילת ליתה במשנה לרמוז דעראי לא קאי רק אאכילה ולדעת רש\"י והר\"ן ז\"ל אפשר דנקט לישנא דברייתא והברייתא נקטא האי לישנא דהאוכל אכילת עראי הויא כשיעור אכילה הרגילה לבר בי רב וכדאמר אביי. ועיין בהגהת אשרי. ירושלמי א\"ר אלעזר אכילת עראי אין שינה עראי חברייא אמרין שכן אדם משתקע בתוך שנתו א\"ר אילא שכן אדם ישן קמעא ודיו מה נפיק ביניהון מסר שנתו לאחר על דעתהון דחברייא מותר על דעתיה דר' אילא אסור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה וכו' </b>פ' יום הכפורים (יומא דף ע\"ט.) וביד פ' ששי דהלכות סוכה סי' ו': \n",
+                "<b>ואמרו העלום לסוכה </b>לא הוי מעשה לסתור כדפי' ר\"ע ז\"ל דה\"ק ואם רצה להחמיר על עצמו רשאי כלומר דלא חשיב כמי שאינו מצווה בדבר ועושהו שנקרא הדיוט או מיחזי כיוהרא ובתר הכי קתני ומעשה בר' צדוק בלא החמיר על עצמו לומר שאם רצה ת\"ח שלא להחמיר על עצמו בכך רשאי ולא הוי כמי שאינו מדקדק במצות. ועיין במ\"ש בשם הירוש' בפ\"ד מיתות סי' ב': \n",
+                "<b>אוכלו </b>פי' רש\"י ז\"ל מאכל וצ\"ע מה מלמדנו דהא כמה קראי כתיבי לשבור אוכל אוכל שדה העיר שובו שברו לנו מעט אוכל וליכא למימר דאתא לאשמועי' דלא תימא לישנא. דקרא לחוד הוא והכא שנוי במשנה דנקטא לישנא דקרא דהא כמה משניות שנינו האוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני וכו'. ודוחק לומר דאתא רש\"י ז\"ל לאשמועי' דלא ניגרוס אוכל מלרע וקאי אר' צדוק ולא תימה דה\"פ שהמאכל שהיו מביאין לו אע\"פ שהיה כביצה או יותר כיון שהוא לא היה אוכל ממנו רק פחות מכביצה היה נוהג בו כל הקולות הללו דגם זה פשיטא וליכא למיטעי לפרושי הכי ועוד שאין הלשון סובל לפרש כן: \n",
+                "<b>נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה </b>פי' רש\"י ז\"ל משום נקיות ובחנם פי' כן דר' צדוק כהן הוה כדמוכח פי' מי שמתו ובס\"פ כל פסולי והיה אוכל על טהרת תרומה וידים שניות הן ופוסלות את התרומה שזו היא אחת מי\"ח דבר דבפ\"ק דשבת דאפי' פחות מכביצה מקבל טומאה כדמוכח פ' שני דטהרות דתנן התם אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור תוס' והר\"ן ז\"ל והתם ביומא דף ע\"ט הכריחו עוד תוס' ז\"ל דהכא לאו תרומה ממש הוה אכיל אלא חולין שנעשו על טהרת תרומה דלא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה ממש דזהירי בה טפי אבל לאוכל חולין שנעשו עט\"ת לא התירו אפי' לכהנים הלכך פחות מכביצה אין כביצה שלימה וכ\"ש יותר לא. אכן כאן הניחו הדבור בתימה: \n",
+                "<b>ולא בירך אחריו </b>דדריש כר' יהודה ואכלת ושבעת וברכת אכילה שיש בה שביעה דהיינו כביצה רש\"י ז\"ל. אבל לפניו בכל דהו בעי ברכה שהרי נהנה ואסור ליהנות מן העולם בלא ברכה וכן לר\"מ דפוטר בפחות מכזית היינו דוקא לבסוף אבל בתחלה מברך אף אפחות מכזית ובהדיא מדקדק בירושלמי הכי. ומעשה דר' צדוק מייתי ליה בפ' כל הבשר (חולין דף ק\"ז) אלא דהתם קתני וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נוטלו במפה ואוכלו חוץ לסוכה ואין מברך אחריו ופי' רש\"י ז\"ל וכשנתנו וכשהיו נותנין לו לר' צדוק אוכל שהוא פחות מכביצה נוטלו במפה ואוכלו ולא היה נוטל ידיו ולא היה מצריכו סוכה ולא ברכת המזון. וכתוב בבית יוסף טור א\"ח סי' ר\"י בשם הרא\"ש ז\"ל דר' צדוק לא בירך אחריו כלל פי' בנ\"ר כיון שהוא פחות מכשיעור דאילו בירך ברכה אחרת היה הספר מפרש איזו ברכה בירך שכן ס\"ל לה\"ר יונה ז\"ל ע\"כ וכן דעת הרשב\"א ז\"ל. ודלא כר\"י בעל התוס' דס\"ל דעל פחות מכשיעור מברך אחריו בנ\"ר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחת ביום ואחת בלילה </b>נלע\"ד דאע\"ג דסעודה ראשונה הויא בלילה נקט יום ברישא משום פתח דבריך יאיר א\"נ לאשמועי' דלאו דוקא א' ביום וא' בלילה דא\"נ בעי סעיד בקצת ימות החג מבעוד יום דהוו לפעמים ג' סעודות ביום א' יצא כיון דבין הכל הוו ארבעה עשר סעודות: וכתב ר' שלמה לוריא ז\"ל לילי הוא כמו ליל אלא שהוא דבוק וקל להבין עד כאן. וכתב הרא\"ש ז\"ל דביום טוב חייב בפת אלא שאם ירדו גשמים פטור ואהא קתני חוץ מלילי יום טוב הראשון עד כאן. וביד שם סי' ז' ובטור אורח חיים סי' תרל\"ט: \n",
+                "<b>ועוד א\"ר אליעזר וכו' </b>גמ' האמר ר' אליעזר י\"ד סעודות חייב לאדם לאכול בסוכה אמר בירא א\"ר אמי חזר בו ר' אליעזר לאצל חכמים לומר שאין לדבר קצבה ואם רצה להתענות יתענה חוץ מלילי יום טוב ובהא מיהא פליג עלייהו דקסבר יש לה תשלומין כמו שיש תשלומין לקרבנות יום ראשון אף בי\"ט האחרון והאי ישלים במיני תרגימה פי' דלאחר שסילק השלחן יביאו פרפראות ומעדנים לפניו כגון פירות וכסנין וקפלוטות מבושלות ובשר ודגים דאי ברפתא סעודה דיומא קא אכיל ומה היכר יש כאן שתהא לשם סעודה ראשונה הלא דרכו לסעוד היום כך פי' רש\"י ז\"ל ותוס' הקשו עליו כמה קושיות חדא מינייהו שדקדקו לשון ישלים דלא משמע לשון תשלומין אלא לשון השלמת חשבון של י\"ד סעודות לכך פירשו הם דה\"פ דחזר בו ר\"א ממה שהיה מצריך סוכה ולעולם י\"ד סעודות בעי ע\"כ ולפירושם לילי יום טוב הראשון דנקט לאו דוקא. אלא משום דאם לא אכל לילי י\"ט הראשון של חג צריך לשלם בפת לכל הפחות כזית דגן ושאר הימים אם לא אכל יכול לשלם ולהשלים במיני תרגימה מש\"ה נקט ליל י\"ט הראשון כך נלע\"ד והוה משמע לע\"ד לומר דלר' אליעזר מי שלא אכל לילי י\"ט ראשון של חג המצות כזית מצה ישלים בימים האחרונים אלא שמצאתי בתוס' הנז' מן הקושיות שהקשו על פי' רש\"י ז\"ל היא דכיון דממצה ילפי' הא לא מצינו שיהא תשלומין ללילה הראשון של פסח: ובירוש' תני בשם ר\"א מי שלא עשה סוכתו בערב הרגל אל יעשנה ברגל והא תני בר קפרא נפלה סוכתו ברגל יקימנה ברגל ר' אחא בשם ר' חנינא קנס קנסו ר' אליעזר שלא עשה סוכתו מערב הרגל מחלפא שיטתיה דר' אליעזר תמן הוא אומר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וכא אמר הכין א\"ר אחא למצוה הושווה ע\"כ: ובגמ' תניא ר' אליעזר אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחולו של מועד וחכמים אומרים יוצאין מסוכה לסוכה ועושין בחולו של מועד ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה אותה בחולו של מועד: ויליף בגמ' טעמא דר' אליעזר דאמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים עשה סוכה הראויה לכל ז' ימי החג למדנו דאין עושין סוכה בחש\"מ דאינה לז' ושמעי' מינה ג\"כ דאין יוצאין מסוכה לסוכה דהא כן לאו סוכה לז' היא ורבנן ה\"ק קרא עשה סוכה בחג: \n",
+                "<b>של חג. </b>מחק מלות של חג ה\"ר יהוסף ז\"ל ראשונות ושניות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה ראשו ורובו וכו' </b>ביד שם פ' ששי סי' ח' ובטור א\"ח סי' תרל\"ד: \n",
+                "<b>ב\"ש פוסלין. </b>והיא אחת מן הששה מקומות שהלכה כב\"ש כדכתבינן בברכות פ' אלו דברים ואיתא בריש מכילתין דף ג' ודף ז' ובפ\"ק דברכות דף י\"א ובעירובין פ\"ק דף י\"ג: \n",
+                "<b>אמרו ב\"ה לב\"ש מעשה שהלכו זקני ב\"ש וזקני ב\"ה לבקר את יוחנן החורוני ומצאוהו ראשו ורובו וכו' </b>כך הוגה במשנת ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>זקני ב\"ש וזקני ב\"ה </b>מכאן ג\"כ זכה ב\"ה לקבוע הלכה כמותן שהקדימו דברי ב\"ש לב\"ה כמו שכתבנו בפ\"ק דברכות: \n",
+                "<b>בן החורוני </b>נראה דמבית חורון היה וכן פי' ה\"ר שמשון ז\"ל בפ\"ג דמקואות גבי יוסי החורוני דבתוספתא: \n",
+                "<b>ולא אמרו לו דבר </b>אית דלא גרסי לה: וכמו שכתבתי ג\"כ בר\"פ. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשים ועבדים וכו' </b>בהלכות סוכה ר\"פ ששי טור א\"ח סי' תרכ\"ח ובת\"כ פ' י\"ז בפ' אמור. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל נשים ועבדים וקטנים וכו' דאמר קרא כל האזרח בישראל להוציא את הנשים ע\"כ: ומסקינן בגמ' דהלכתא היא וקרא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא לרבות את הגרים אחא דלא תימא האזרח בישראל אמר רחמנא ולא הגרים קמ\"ל. ופריך בגמ' סוכה מ\"ע שהזמן גרמה היא ולא איצטריכא לא קרא ולא הלכתא ומשני אביי לעולם סוכה הלכתא ואיצטרי' סד\"א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ\"ל רבא אמר איצטריך סד\"א יליף חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות מה להלן נשים חייבות אף כאן נשים חייבות קמ\"ל: \n",
+                "<b>קטן שאין צריך לאמו חייב </b>אביו או רבו להושיבו בסוכה. ואיתא ריש פ\"ק דערכין. וכתב הר\"ן ז\"ל מדרבנן הוא דכה\"ג שנפנה ואין אמו מקנחתו לדבי ר' ינאי או לר\"ש בן לקיש שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא הגיע לחנוך קרינן ביה לענין סוכה וכל קטן שהגיע לחנוך חייב מדרבנן ואין החנוך שוה בכל מקום אלא כל חד וחד לפי עניינו דהכא תלינן באין צריך לאמו וגבי ראיה ביכול לעלות וכו' וגבי לולב ביודע לנענע וגבי ציצית ביודע להתעטף וגבי תורה ביודע לדבר כדאיתא בס\"פ לולב הגזול ומשמע דאין צריך לאמו היינו מבן שש ולמעלה מדאמרינן בעירובין דקטן הצריך לאמו יוצא בעירוב אמו ופירשו התם עד בן שש שנים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ופָחַת </b>בקמ\"ץ הפ\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שבעת הימים וכו' עושה אדם את סוכתו קבע ואת ביתו עראי </b>ביד שם פ' ששי סי' ה' ו' ובטור א\"ח סי' תרל\"ט: \n",
+                "<b>משתסרח המקפה </b>ונלע\"ד דמשום דקתני בסמוך מעשה שילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה משום דשמאי מחמיר לחייב בחנוך אפי' קטן הצריך לאמו קתני נמי השתא כל ז' הימים וכו' דמותר לפנות מן הדין בשיעור שתסרח המקפה אכן ראוי להחמיר שלא לצאת אפי' בשיעור שתסרח המקפה אלא א\"כ ירדו גשמים יותר מדאי דהא מושלין אותו ע\"פ משל וכו': \n",
+                "<b>עושה אדם את סוכתו קבע ואת דירתו עראי </b>ק\"ק דהא מדקתני סוכתו קבע משתמע שפיר דביתו בעי למהוי עראי ואפשר לומר דמילתא אגב אורחיה אשמעי' דמי שהיה ראשו ורובו בסוכה וגם שלחנו בתוך הסוכה הוא דיצא י\"ח דהיינו ביתו עראי לגמרי אע\"פ שהוא סמוך לסוכתו וסתמא כבית שמאי דהלכתא כותייהו. ועוד דהא ביתו עראי בעינן לגמרי לכתחלה לכמה עניינים כגון לעיוני ולמאני מיכלא אחר שאכל או כגון שרגא אם הסוכה קטנה. עוד אפשר לומר שבא לרמוז במאי דקתני כל ז' הימים וכו' דאפי' ביום הז' אחר שגמר לאכול לא יפנה את כליו דלעולם בעי' שיהא ביתו עראי אא\"כ ירדו גשמים. ובגמ' תנא משתסרח המקפה של גריסין וכתב הרוקח בשם הירוש' לא סוף דבר מקפת גריסין אלא אפי' מקפת כל דבר: ופי' הרמב\"ם וסריחה בלשונם הוא כמו הפסד ע\"כ. כלומר לשון קלקול ולא שיצטרך להסריח ממש דבשעה קטנה אינו מסריח ודכוותה טובא למלך שסרחה עליו מדינה כלומר שמרדה וגבי פסח תניא בפ' כל שעה יצאו אורז ודוחן שאינם באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון אלא ששם פי' הרגמ\"ה ז\"ל לשון סרח העודף: \n",
+                "<b>מושלין אותו משל לה\"ד לעבר שבא למזוג לקונו ושפך הקיתון על פניו </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ושפך לו קיתון על פניו </b>איבעיא להו מי שפך למי עבד שפך לרבו וה\"ק משל לעבד שהיה עושה לרבו עבדות שאינו מקובל על העבד שאינו עובדו כהוגן כך בידוע שאין ישראל עובדין אותו כשורה ושפיכת הקיתון היא ישיבת הסוכה או דילמא ה\"ק ושפך לו רבו קיתון על פניו כלומר צא מלפני דאי אפשי בשמושך וירידת הגשמים היא שפיכת הקיתון ומ\"מ סימן קללה הוא ומיהו פירושא דמתני' איבעיא לן שפיכת הקיתון מאי היא ישיבת הסוכה או ירידת הגשמים ופשיט ליה מברייתא דתניא בהדיא ושפך לו רבו קיתון על פניו. ונלע\"ד דכוס מלא יין חי היינו הסוכה ומזיגת הכוס במים היינו ישיבה בסוכה ושפיכת הקיחון של המים קודם שימזוג בו היין היינו ירידת הגשמים שגורם לצאת מן הסוכה: ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סימן נ\"ז: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לולב הגזול וכו'. </b>רפ\"ח דהלכות לולב וסי' ג'. והתם פסיק דלולב הגנוב נמי פסול וליכא מאן דפליג עליה: \n",
+                "<b>לולב. </b>כף תמרים והדס וערבה תנו להו באפי נפשייהו. רש\"י ז\"ל ועיין עוד בפירושו ז\"ל דלקמן ריש סימן ה' כמו שהעתקתיו שם. ונלע\"ד דאגב דתנא בס\"פ דלעיל משלו אותו משל לה\"ד וכ' דהיינו שהקב\"ה שונאו קתני נמי השתא לולב הגזול פסול דהוי נמי בוצע ברך נאץ ה' כ\"ש דהקפיד וכתב ביה קרא לכם משלכם: א\"נ נקט גזול ברישא משום דנפקא לן מרישא דקרא דכתיב לכם והדר קתני יבש דנפיק לן ממלת הדר. ועוד משום דמלת לכם דבקרא קאי אכל המינים משא\"כ מלת הדר דפשטיה דקרא לא קאי רק אאתרוג אלא דלרבנן מקשינן שאר מינין לאתרוג כמו שנפרש עוד בסמוך: \n",
+                "<b>והיבש פסול. </b>והאי יבש היינו שיבשו רוב עליו והיינו דלא כר' יהודה דס\"ל בגמ' דדוקא באתרוג בעינן הדר ולא מקשינן שאר מינין לאתרוג ושאר המינין לדידיה היבש כשר. אכן במסקנה ר' יהודה ס\"ל בברייתא דאפי' באתרוג לא בעינן הדר וקרא דכתיב פרי עץ הדר דריש ליה הדר באילנו משנה לחברתה כבן עזאי. ופירשו בתוס' יבש שיהא נפרך בצפרן והראב\"ד ז\"ל פי' משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו וכן עיקר. דאז הם כמתים ועליהם אמר בירושלמי לא המתים יהללו יה ואע\"ג דבגמ' דידן פסול לה משום הדר אעפ\"כ ראיה גדולה היא וסימן גדול הוא שאינו נקרא יבש עד שילבינו פניו ויחזור כמת ע\"כ בקיצור ועיין עוד בהרא\"ש ז\"ל. גרסי' בגמ' אמ' שמואל לא שנו אלא בי\"ט ראשון אבל בי\"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול מתיב רב נחמן בר יצחק לולב הגזול והיבש פסול הא שאול כשר אימת אילימא בי\"ט ראשון הא כתיב לכם משלכם והאי לאו דידיה הוא אלא לאו בי\"ט שני וקתני גזול פסול רבא אמר לעולם בי\"ט ראשון ול\"מ קאמר ל\"מ שאול דלאו דידיה הוא אבל גזול אימא סתם גזלה יאוש בעלים הוא וכדידיה דמי קמ\"ל. וכתוב בהרא\"ש ז\"ל דנקטי' כרב נחמן בר יצחק דבתרא הוא ופריך לשמואל ממתני' דסתמא קתני דמשמע בין בי\"ט ראשון בין ביום טוב שני ואע\"ג דדחי ליה רבא לא סמכי' אשינוייא דחיקא וכן פסק בעל ה\"ג ורב פלטוי גאון נמצא שאין חילוק בין י\"ט ראשון לכל שאר הימים אלא בחסר כדאמרי' לקמן ר' חנינא מטבל ביה ונפיק ביה. וכן שאול אבל כל שאר הפסולים נוהגין בכל הימים וי\"ט שני דידן הוא כיום הראשון דספיקא הוא ע\"כ. וכתב הר\"ן ז\"ל גרסי' בגמ' עלה דמתני' קפסיק ותני לא שנא י\"ט ראשון ול\"ש יום טוב שני בשלמא יבש בעינן הדר וליכא אלא גזול וכו' ואיכא למידק עלה דהכא משמע דמדקתני מתני' סתמא אפי' בשני של דבריהם קאמר ואמרי' נמי בשלמא יבש בעי' הדר וליכא דאלמא כל שאינו הדר פוסל כל ז' ואילו לקמן תנן סתמא חסר כל שהוא פסול ומפרשינן לה דדוקא בי\"ט ראשון קאמ' אבל בי\"ט שני כשר דהא ר' חנינא מטביל ביה פי' אכיל מיניה ונפיק ידי חובתו בשאר וכן אתרוג שנקבוהו עכברים כשר מיום שני ואילך. ותירץ הוא הר\"ן ז\"ל שני תירוצים ע\"ש ואח\"כ כתב שהרמב\"ן ז\"ל תירץ דודאי תנא בכוליה פירקי' קפסיק ותני ל\"ש בי\"ט ראשון ול\"ש בי\"ט שני מיהו י\"ט שני דשמעתין ל\"ד לי\"ט שני דאתמר בשמעתא דאתרוג שנקבוהו עכברים משום די\"ט שני דשמעתין היינו של תורה פירוש שבמקדש שכל ז' ימי החג ניטל במקדש מן התורה וכולה מתני' דפירקין בשל תורה איירי ולא עסקינן בשל דבריהם כלל עד מתני' דתנן בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז' ובמדינה יום א' הלכך כולהו פסולין דמתני' ל\"ש בי\"ט ראשון ול\"ש בי\"ט שני של תורה ולקמן בשמעתין דאתרוג שנקבוהו עכברים הוא בי\"ט של דבריהם דאע\"ג דתנן בניקב וחסר כל שהוא פסול בשל תורה בשני של דבריהם מיהא כשר וכי תימא היכי נימא דכולה מתני' אפי' בי\"ט שני של תורה דהא תנן לקמן באתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסול ואמרי' עלה בגמ' לפי שאין בהן היתר אכילה או שאין בהן דין ממון והני טעמי לא סגי אלא בי\"ט ראשון דבעינן לכם אבל בשני אמאי איכא למימר דכיון דאיסורי הנאה נינהו כתותי מיכתת שיעורייהו דערלה אין לה שום היתר אלא לשריפה [היא] עומדת וכן תרומה טמאה מן הנשרפים היא כדאמרי' פ' בתרא דתמורה ואמרי' נמי בפ' במה מדליקין כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת אלא שאמרה תורה שלך תהא להסיקה תחת תבשילך וכיון ששריפתה מצוה ולשריפה היא עומדת ואסורה בהנאה חוץ מן הנהנה בה בשעת שריפתה שהנאתה וביעורה שוה כתותי מיכתת שיעורה הלכך פסול כל ז' אע\"פ שיש בה דין ממון והיתר אכילה שהזכירו בגמ' היינו איסור הנאה כדאמרי' בעלמא לא יהא בו היתר אכילה הלכך כולה מתני' בין בי\"ט ראשון בין בי\"ט שני ומיהו היינו דוקא בשני דאורייתא אבל בשני של דבריהם הוא שחדשו ואמרו בשמעתא דאתרוג שנקבוהו עכברים כשר וממנו יש ללמוד דכל הפסולין שהזכירו חכמים בפגמין של ד' מינין שבלולב מפני שאינם הדר שכולן כשרין בי\"ט שני של דבריהם ובירוש' נמי גרסי' עלה דמתני' דעלתה חזזית על רובו רב נחמן בר יצחק בשם שמואל כל הפסולין אינם פסולין אלא בי\"ט ראשון בלבד וכבר הסכימו הגאונים לסמוך על הירוש' דכיון שהכשירו בגמ' דילן בשני אתרוג חסר ושנקבוהו עכברים דמאיס היאך נפסול בעלתה חזזית ושניטלה פטמתו אלא ודאי כולן כשרין ולא החמירו בשל דבריהם בנויין של ד' מינין שבלולב אבל הפסולין מפני איסורן כגון של אשרה דמשה ושל עיר הנדחת וכן אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה פסולין כל ז' אפי' בגבולין דכתותי מיכתת שיעורייהו ועפרא בעלמא נינהו ואין צריך לומר הפסולין מפני שאינם מינם כגון הדס שוטה וצפצפה שאין יונאין בהן לעולם וכן הפסולין מפני שיעוריהן כגון הדס וערבה שאין בהן שלשה טפחים ולולב שאין בו ד' ואתרוג הקטן וכן לולב הגזול שאע\"פ שסוגיא זו דריש פירקין בלולב של תורה לפי שיטת הרמב\"ן ז\"ל אעפ\"כ כיון דמצוה הבאה בעבירה קטיגור הוא ואין יוצאין בו לעולם ומקרא מלא דבר הכתוב שונא גזל בעולה והאיך יברך על שנואיו של מקום אין זה מברך אלא מנאץ ואדרבא דשני יותר פסול שנטילתו אינה מצוה [של תורה] והוא מזכיר עון להתפש ולפי מה שכתבתי למעלה אף היבש אע\"פ שפסולו הוא משום דבעי' הדר אפ\"ה פסול אף בשני של דבריהם לפי שניטל כל הדרו לגמרי והרמב\"ן ז\"ל לפי שיטתו מכשיר אף היבש בשני של דבריהם אבל הראב\"ד ז\"ל הביא ראיה לפוסלו אף בשני של דבריהם וכו' והרמב\"ן ז\"ל דחה וכ' ודבריו אינם ברורים אצלי וכו' ע\"כ קצת מלשונו של הר\"ן ז\"ל בקיצור מופלג. עוד כתב ז\"ל ומיהו כי אמרי' לולב הגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ה\"מ בשלא קנהו עדיין א\"נ שקנהו אלא שהמצוה מסייעת בקנין דמש\"ה אמרי' גבי קרבן דגזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה דס\"ל לר' יוחנן דיאוש בכדי לא קני ונמצא שלא קנה גבוה אלא בשנוי רשות ההקדש ודאמרי' בגמ' תיפוק לי דהא קנייה ביאוש יאוש ושנוי רשות קאמרי' אבל כל שקנה בתחלה בלא סיוע המצוה שוב אין בו משום מצוה הבאה בעבירה והביא ראיות לדבר ואח\"כ כתב והיינו דגרסי' בירוש' מה פליגין בשגזל משופה אבל גזל ושיפהו דמים הוא חייב לו כלומ' דקנאו בשנוי מעשה ומיהו לא יברך עליו ע\"כ: \n",
+                "<b>של אשרה. </b>אילן הנעבד וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד דלשריפה קיימי. אמ' המלקט דבאשרה דמשה עסיקי' דכתותי מיכתת שיעורה שהצריכה הכתוב שריפה דכתי' ואשריהם תשרפון באש אבל שאר לולב דע\"ז כגון דגוי הא אמר רבא לא יטול ואם נטל כשר דייקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת ש\"מ. וכתב הר\"ן ז\"ל והא אפי' קודם בטול היא דאי לאחר בטול אפי' לכתחלה נמי דכיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה וכי מכשרינן אשרה דגוי היינו בשאול שלא זכה בו ישראל דכיון שיש לו בטול לא מיכתת שיעוריה ובי\"ט שני עסיקי' שהוא יוצא בשאול אבל בי\"ט ראשון פסול ממה נפשך דאי לא זכה בו ישראל ה\"ל שאול ולא קרינן ביה לכם ואי זכה בהי' ה\"ל אשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעורה וכי אוקימנא מתני' באשרה דמשה היינו משום יום שני דאילו באשרה דגוי יוצא הוא בשאול עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>נקטם ראשו פסול. </b>כתב המרדכי בשם רא\"ם ז\"ל דלכתחלה קאמר שצריך לחזר אַחַר אַחֵר ואי ליכא אַחֵר יברך עליה ואשכחן דקתני פסול במקום דדיעבד כשר ע\"כ. וכתב עליו בית יוסף לא ידעתי מי הכריחו לרא\"ם לפ' כן ומדברי כל הפוסקים לא משמע כן ע\"כ ובסמוך בסימן ג' הבאתי כל לשונו ז\"ל. ובגמ' אמר רב הונא לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר ודקתני בברייתא נסדק פסול היינו שגדל הלולב כמין שני שדראות מחצה עלין לכאן ומחצה עלין לכאן ואיתה בתוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צ\"ו) ודס\"פ כסוי הדם: וכתוב בכל בו סי' ע\"ב ואית דדייקי דמדקאמר נקטם ראשו משמע דקטימה אחרת כגון באמצע לא פסלא משום חסרון ול\"ד לאתרוג בהא ע\"כ. וכתוב בהרא\"ש ז\"ל שהראב\"ד ז\"ל נסתפק איזהו ראשו אם הוא העליונים אע\"פ שלא חסר מן השדרה כלום או שמא לא נקרא ראשו אלא ראש השדרה וכן בהדס וכן בערבה ע\"כ. ובסוף דבריו כתב ג\"כ וכשאמרו נקטם ראשו על הלולב אמרו והיא ראש השדרה שהוא לולב אבל יבשות העלין אינו מוזכר לא במשניות ולא בגמ' ויש ללמוד מן הירוש' וכו' וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל מה שדימה יחד הדס לולב וערבה י\"ל שלא לדמותם דלולב לעולם העלין עולין למעלה ויוצאין מראש השדרה הלכך ראש העלין נקראין ראשו אבל הדס וערבה אין העלין העליונים יוצאין מראש הבד אלא לפעמים ראש הבד הוא חלק הלכך ראש דידהו הוא ראש הבד ולא ראש העלין ואפי' אם עלה יוצא מראש הבד לא מיקרי נקטם עד שיקטם ראש הבד ומה שכתב שהשדרה נקראת לולב ולא העלון גמ' לא מוכחא כן מקאמ' שמואל וכו' ע\"כ בקיצור מופלג: והעלו הר\"ן ז\"ל ומגיד משנה הפי' הנכון בנקטם ראשו הוא שנקטם ראש העלה העליון שבו כלה הלולב וי\"א שאינו פוסל אא\"כ נקטם רובו ויש לחוש בכל שהוא וכתוב בבית יוסף דמשמע מדבריו אלה של הרב המגיד דאפי' בקטימת עלה אחד מן האמצעיים מיקרי נקטם ראשו ושלא כדברי התוס' והרא\"ש ז\"ל שכתבו דבעינן שני עלין ע\"כ. ואח\"כ כתב דאפשר ליישב דלא פליגי וכו' ע\"ש: \n",
+                "<b>נפרצו עליו פסול. </b>הכריח הר\"ן ז\"ל כפי' הראב\"ד ז\"ל שפירש דנפרצו עליו היינו שנחלקו העלין לשנים לארכן כדרך שעושין האומנים לעשות מהן קופות והעלין נקראין הוצין וכשמחלקין אותן לארכן נקראין חופיא והכי מוכח בירושלמי ודלא כפי' רש\"י ורב אלפס והרמב\"ם ז\"ל שפירשו נפרצו עליו שניטלו העלין ממקום חבורן דהא גבי הדס דקתני ביה נמי נפרצו עליו ליכא לפרושי ביה הכי שאם ניתקו העלין מן העץ מיד הן נושרין ואין האגד מעמידן כעלי הלולב שהן ארוכין ועוד וכו' ודין זה דאם ניתקו העלין לגמרי ממקום חבורן לא הוזכר לפי שהוא פשוט. שכל שניתקו ממקום חבורן פסול אפי' שעומדין ע\"י אגד ומיהו דוקא בששדרו של לולב מכוסה בעלין הא לאו הכי פסול אפי' במיעוטן כדפסלינן ציני הר הברזל כל שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה ופסול ג\"כ דנפרצו עליו לפי' הראב\"ד ז\"ל כיון דתלי בעלין משמע שאינו פסול עד שנפרצו רובן ורוב כל עלה ועלה והכי איתא בתוספתא בהדיא או שנפרצו רוב עליו וכן בדין דלא גרע מנשרו מקצת עליו שהוא כשר דומיא דערבה דתנן נשרו מקצת עליה כשרה ונראה שהמינים הללו שוין בפסולן כדקתני בכולהו נקטם ראשו נפרצו עליו פסול אלא שמוסיף בכל מין הפיסול המיוחד בו כגון חזזית וניטלה פטמתו וניקב וחסר כל שהוא באתרוג וענביו מרובין מעליו בהדס וצפצפה בערבה הא לאו הכי כל מאי דכשר בחד כשר באידך עד דפסול ליה בהדיא ומשום דנשירת עלין שכיחא בערבה טפי תנא לה בערבה וה\"ה בלולב וכמו ששנינו בה שהכמושה כשרה וה\"ה לשאר מינין כדתניא וכולן כמושין כשרין אלא דתני אותה במשנה בערבה מפני שמצוי בה יותר הלכך משמע דה\"ה לנשרו מקצת עלי הלולב שהוא כשר דבהדס היינו טעמא דפסול משום דבעינן ביה עבות ולפיכך אין ללמוד בו לזה מערבה כמו שאין ללמוד ג\"כ לולב ממנה בנשרו מקצת עליו כל שנשארה השדרה מגולה דהיינו אופתא עכ\"ל הר\"ן ז\"ל וכן כתבו ג\"כ תוס' ז\"ל נִפְרְצוּ עליו ברוב עלין איירי כדתניא בתוספתא ותוס' והרא\"ש ז\"ל פירשו לשון רש\"י שהעתיק ר\"ע ז\"ל בנפרצו עליו שר\"ל שנעקר לגמרי מן השדרה ואינם מחוברין לו אלא ע\"י אגידה ודלא ממה שכתבתי שהר\"ן ז\"ל ס\"ל שדעתו בדבריו אלה כדעת הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל. ועיין עוד במ\"ש במתני' דבסמוך: \n",
+                "<b>נִפְרְדוּ עליו כשר </b>דאע\"ג דכתיב כפות ללמדך שיהא כפות כיון שראוי לכפותו אין כפיתה מעכבת בו וכדר' זירא הר\"ן ז\"ל: ר' יהודה אומר יֹאגְדֶנוּ מלמעלה דכתיב כפות תמרים כפות ואם היה פרוד יִכְפְתֶנוּ ולא תלי בפלוגתא דלולב צריך אגד דחניא לקמן בברייתא דלר' יהודה אגוד כשר ושאינו אגוד פסול ולרבנן אפי' שאינו אגוד דהתם היינו לאוגדו עם ההדס וערבה והכא שיהיו עליו מחוברין ולא פרודין הר\"ן ז\"ל וזה לשון הרמב\"ם ז\"ל ודעת ר' יהודה כי כל לולב צריך שיאגדו אותו כדי שיתקבצו עליו קבוץ חזק ע\"כ: ונקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל יֹאגְדֶנוּ היו\"ד בחול\"ם והגימ\"ל בשב\"א והדלי\"ת בסגו\"ל כמו יֹאכְלֶנוּ: \n",
+                "<b>ציני הר הברזל </b>גמ' אמר ריב\"ז שני תמרות יש בגי בן הנום ועולה עשן מביניהם וזהו ששנינו ציני הר הברזל כשרות וזו היא פתחה של גיהנם: בטור א\"ח סי' תרמ\"ה וסי' תרמ\"ט: \n",
+                "<b>לולב שיש בו ג' טפחים </b>פ' התכלת (מנחות דף מ\"ב:) \n",
+                "<b>כדי לנענע בו </b>פי' וטפח יותר כדי לנענע בו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדס הגזול וכו' </b>גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה ופסול כל ז' אפי' בגבולין לר' יוחנן כמו שכתבתי במשנתנו ויבש פסול במקדש כל ז' אבל בגבולין משני ואילך יש להכשיר ויש לפסול על פי הסברות שכתבתי במשנתנו גבי לולב: \n",
+                "<b>נקטם ראשו </b>ראש עצו דהכי מוכח ממאי דאמרי' בגמ' ועלתה בו תמרה שאין דרכה של תמרה לעלות אלא בעץ הר\"ן ז\"ל: ועוד כתב דאין דבריו של הרי\"ף ז\"ל נכונים במה שכתב דאסיקנא דהלכתא כר' טרפון דמכשר אפי' שלשתן קטומין דנקטם ראשו דמתני' לאו בקטומין דר' טרפון מיירי כמו שאפרש לפנינו בס\"ד הלכך בנקטם ראשו דמתני' ליכא מאן דפליג דפוסל מיהו אם עלתה בו תמרה כשר ודוקא בשנקטם ראשו מערב יום טוב ועלתה בו תמרה מעי\"ט גם כן אי נמי נקטם ראשו מעי\"ט ועלתה בו תמרה ביום טוב משום דהוי דחוי מעיקרא שמשנכנס יום טוב לא היה ראוי כלל ודחוי מעיקרא לא הוי דחוי אצל מצות ועוד האריך ע\"ש וביד שם רפ\"ח וסי' ה': \n",
+                "<b>נפרצו עליו </b>כתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל וז\"ל כתוב בפי' רי\"ף במשניות הבאות מספרד גרסי' בערבה ובהדס נפרטו ע\"כ ונ\"ל שהכל אחד כדאיתא סוף מסכת נדרים פרטיה נואף להוצא ופירש\"י כרץ הגדר ע\"כ: וכתוב במגיד משנה ודע שגרסת רבינו במשנה נפרצו עליו ור\"ל נשרו ע\"כ. אלא שבדפוס כסף משנה תמצא כתוב נפרטו בטית וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל נשרו רוב עליו אם נשתיירו שלשה עלין בקן א' כשר ופי' הרב המגיד ז\"ל שזה שכתב רבינו אם נשתיירו ג' עלין בקן א' ר\"ל בכל קן וקן ופשוט הוא ומשכחת לה באסא מצראה דקיימי ז' ז' בקינא שאפי' שנשרו ד' עדיין עבותו קיימת וכשר ובבית יוסף ריש סימן תרמ\"ו כתוב וז\"ל וכתב הרא\"ש ז\"ל כתב בעל העיטור נפרצו דהדס ולולב לא שנתלשו מן השדרה דא\"כ נפרצו דהדס היינו נשרו וברייתא קתני נשרו רוב עליו כשר ובלבד שתהא עבותו קיים אלא נפרצו מחובר הוא אלא שנפרץ ונסדק לסדקים שתים ושלש ע\"כ ודבריו אינם נכונים בזה דנשרו דברייתא כל העבות קיימות אלא שנשרו העלין היתירים על העבות ונפרצו דמתני' היינו שנשרו רוב עבות של שיעור ההדס ונשתייר המיעוט ע\"כ ועיין עוד שכתב בבית יוסף ועיין ג\"כ במ\"ש במתני' דלעיל: \n",
+                "<b>ואם מיעטן כשר </b>מתני' דלא כר\"א ב\"ר צדוק דס\"ל דאם עבר ולקטן פסול אבל חכמים מכשירין וטעמ' דפלוגתייהו מפ' בגמ'. ועוד מפרש בגמ' דחכמים מכשירין אפי' שמיעטן אחר שאגדו דאגד הזמנה בעלמא הוא ולאו כלום הוא אפי' להקרא עליו שם לולב פסול לדחות: \n",
+                "<b>ואין ממעטין בי\"ט </b>גמ' הא עבר ולקטן מאי כשר ואע\"ג דנאגד כבר דהא בי\"ט לא אגיד ליה ודאשחור ענבים דמפסיל בכך אימת אילימא דאשחור מאתמול דחוי מעיקרא הוא דהא מטא זמן מצוה ולא חזי תפשוט מינה דחוי מעיקרא לא הוי דחוי אלא דאשחור בי\"ט נראה ונדחה הוא דהא נראה בי\"ט ונדחה כשהשחירו שמעת מינה נראה ונדחה חוזר ונראה. ומשט לא לעולם דאשחור מעיקרא דחוי מעיקרא דלא הוי דחוי תיפשוט מינה דודאי דחוי מעיקרא עדיף מנראה ונדחה דמי שלא נראה למצוה מעולם עד עכשיו הוא דמיתחזי והוי כקרבן שהוקדש עכשיו ומתחלתו מחוסר זמן היה אבל נראה למצוה ונדחה ממנה ה\"ל דחוי: ובברייתא בגמ' תניא משום ר\"א בר\"ש אמרו ממעטין וכגון שלקטן לאכילה דלא הוי מתקן מנא ור\"א בר\"ש ס\"ל כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר ובדאית ליה הושענא אחריתי דלא צריך להאי ולא הוי פסיק רישיה דמודה בה ר\"ש דהתם איכא נטילת נשמה ממה נפשך והכא ליכא תיקון כלי אבל אי לא ה\"ל אחריתי משוי ליה מנא דהא צריך להכי ואע\"ג דלא מתכוין להכי אסור דהוי פסיק רישיה ולא ימות ובטור א\"ח סי' תרמ\"ו. והא דלא קתני ואין ממעטין ביום טוב ואם מיעטן כשר כלשון שכתב שם בטור מן הטעם שכתב שם בית יוסף נלע\"ד משום דתנא בתקון ליום טוב ראשון קמיירי וקאמר שאם מיעטן מערב יו\"ט כשר אפי' למעטן לכתחלה אבל בי\"ט אין ממעטין אותם לכתחלה ובשאר הימים אפי' מיעוט אין צריך. א\"נ משום דבסיפא הויא פלוגתא בברייתא כמו שכתבתי לזה תנא המוסכם ברישא. ומ\"מ קשה קצת לע\"ד דמרישא משמע דוקא ענביו מרובות מעליו פסול הא מחצה למחצה כשר ובסיפא קתני ואם מיעטן כשר דמשמע הא מחצה למחצה פסול ונלע\"ד דכיון דקיימא לן בעלמא הלכתא כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר הכא נמי מחצה למחצה הוי כרובו עלין וכשר ומאי ואם מיעטן כשר דקתני פי' מיעטן מהיות רב ואעפ\"כ כשר ואימא הכי הא מחצה למחצה נעשה כאילו מיעטן וכשר: ותימא שלא ראיתי מי שדבר בזה כלל ועיקר. \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ערבה גזולה וכו' </b>דלכם אכולהו קאי: וביד שם רפ\"ח וסי' ו' וכתב הר\"ן ז\"ל וגזולה ודאי פסולה אפי' במדינה כל ז' משום מצוה הבאה בעבירה אבל יבשה איכא למימ' דכשרה בגבולין מראשון ואילך ואיכא למימר דפסולה על פי אותן הסברות שכתבתי למעלה בלולב ע\"כ: \n",
+                "<b>צפצפה </b>גמ' ת\"ר ערבי נחל הגדלות על הנחל פרט לצפצפה הגדלה בין ההרים א\"ר זירא מאי קראה קח על מים רבים כו' וכתוב בספר יראים סי' קכ\"ד והא דתנן נקטם ראשו פסול לכתחלה קאמר ויחזר אחר אחר ואי ליכא אחר יברך על זה ואשכחן דקתני פסול במקום כשר בדיעבד כדיעבד דתנן במנחות ובפרק כיצד צולין מייתי לה נטמאו שייריה אבדו שייריה או נשרפו כמדת ר' אליעזר כשרה וכמדת ר' יהושע פסולה ומוקמינן לה התם בפסחים לכתחלה ודיעבד כשרה ולא יטעה המעיין לשם כי ראיה גמורה גדולה היא ע\"כ וכתבתיו לעיל בריש פירקין עם מה שכתב עליו בית יוסף: וכתוב בהרא\"ש ז\"ל האי נפרצו עליה דהדס וערבה פירשו שנפרצו ממקום חבורן אף לפי מאי שפי' שנפרץ דלולב היינו שנחלקו העלין במקום התיומת דהאי לא שייך גבי ערבה והדס ולפי' רש\"י ז\"ל נפרצו דשלשתם שוה ושנה בסיפא ושנשרו מקצת עליה כשרה לאשמועי' שנפרצו עליה היינו ברוב כדאיתא בתוספתא ושנאו באחרונה וה\"ה בכולהו וגבי פסולה נקט נפרצו משום דהוי ברוב וגבי מיעוטא שייך לשון נשרו ולפי' ר\"י משום דלגבי לולב שנה נפרצו שנה בכולן אע\"פ שאין פירושם שוה עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל ובטור א\"ח סי' תרמ\"ו וסי' תרמ\"ט: ולע\"ד צ\"ע במה שכתוב בכל בו סימן ע\"ב ערבה שנקטם ראשה כשרה הרי\"ף ז\"ל גריס ניטלה נפרצו עליה פסולה ויש שואלים וכו': \n",
+                "<b>ושל בעל כשרה </b>וכן ג\"כ של הרים שנאמר ערבי לשון רבים מ\"מ אבא שאול אומר ערבי שתים אחת ללולב ואחת למקדש להקיף את המזבח ורבנן למקדש הלכתא גמירי לה וכתבו התוס' דשמא ל\"ס ליה לאבא שאול דשל בעל ושל הרים כשרה דשתי דרשות לא דרשי' מערבי ואבא שאול ות\"ק לית להו הא דדרשי' לקמן ערבי שתים אלא סברי כר' עקיבא דאמר כך הדס אחד וערבה אחת ורבנן דמצרכו לקמן ב' ערבות וכן נמי תנא דדריש ערבי נחל שעלים שלה משוך כנחל למעוטי צפצפה שעלה שלה עגול לא מצרכי קרא לרבויי של בעל ושל הרים דבכלל ערבי נחל וכן משמע מתוך דברי הרמב\"ם ז\"ל קיצור מהרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי ישמעאל אומר וכו' </b>ביד ה' לולב פ\"ז סי' ז' ובטאו\"ח סי' תרנ\"א ובתו\"כ פ' ט\"ז דפ' אמור וכתבו התוס' ותימא דלעיל אוקימנא כו' ועי' על דבור זה בס' קרבן אהרן: \n",
+                "<b>אפי' שנים קטומין וכו' </b>ל' ר\"ע ז\"ל עד דחז' בו ר' ישמעאל ומכש' בחד שלם. אמר המלקט כך תירץ ביראה בשם ר' אמי וכן תירץ הוא עצמו ג\"כ לעיל פ' הישן גבי ועוד א\"ר אליעזר כדכתי' התם בס\"ד: \n",
+                "<b>ר' טרפון אומר אפי' שלשתן קטומין </b>והלכתא כותיה וכתוב בכל בו סימן ע\"ב ויש שואלין מ\"ש לולב דנקטם ראשו פסול וההדס והערבה כשרין ואולי משום דהדס וערבה דרכן להתקטם במחובר לפיכך אין הקטימה פוגמת אותן אבל הלולב אין דרך בכך דכיון שנקטם ראשו במחובר ניטלה הדרתו ע\"כ והוא נתינת טעם למה שפסק ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל דהדס וערבה אם נקטם ראשם כשרין מטעם שכשם שנדחה פסול קטימת ההדס מההיא דר' טרפון ה\"ה לפסול קטימת הערבה שהוא נדחה שדרך אחד להדס ולערבה: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר כשם שלולב אחד וכו' כך הדס אחד </b>שאינו קטום קאמר ומש\"ה לא פריש לה והכי מוכח בגמ' דפריך ולדרוש להו שמואל להנהו דמזבני אסא כדי שימכרו בזול כר' עקיבא דמקל טפי ומפרקי' דחד ולא קטים לא שכיח אלמא ר\"ע חד ולא קטים בעי ופי' קטומים הרי\"ף ז\"ל סובר דהיינו קטימת הראשון ולפיכך דחה למעלה מתני' דתנן נקטם ראשו פסול מדאפסיקא הלכתא כר' טרפון והקשו עליו דמה טעם להכשיר נקטם ראשו של הדס יותר משאר מינין ועוד מדאמרי' בת\"כ ומייתי ליה בירוש' שתי דליות ואחת שאינה קטומה הרי שקראו לקטומין דליות ומשמע שאינם קטומי הראש דמה ענין לקרותם דליות ועוד דא\"כ דאידחי ליה סתמא דמתני' אידחיא ליה נמי כולה שמעתתא דשקלינן וטרינן בנקטם ראשו ועלתה בו תמרה והיאך אפשר שתהא כל אותה סוגיא דחויה מהלכה וכי תימא וכו' עד הא ליתא וכו' והרמב\"ן ז\"ל מחזר לתרץ קושיית אלו וכו' עד וכל זה דוחק והיותר נכון הוא מה שפי' בה הר\"ז הלוי ז\"ל דנקטם לחוד וקטומין לחוד דקטומין דמתני' היינו שדרך ענפי ההדס שיוצאין מצדיהן בדין ופארות והן מפסיקין בקני ההדס דלא היו תלתא בחד קנא וצריך לקטום אותם משם ולאחר שקוטם מהם נקראין הבדין קטומין ומאן דפסיל סבר דהפסק הוי ולא הוי הדר ור' טרפון סבר דלא הוי הפסקה והדר היא והשתא אתי שפיר דקיימא לן כסתם מתני' דלעיל דנקטם ראשו פסול דומיא דשאר המינין ואתיא כהלכתא כולה שמעתין דשקלינן וטרינן בעלתה בו תמרה ואתי שפיר האי דאמרי' דחד ולא קטים לא שכיח שרחוק הוא שיהא ענף של הדס שלא יצאו בו פארות ובדין מצדדיו והיינו דמיקרי קטומין סתם ומיקרי נמי דליות על שם שקוצצין אותן מלשון המדלה בגפנים עכ\"ל הר\"ן ז\"ל. ומצאתי הגירסא בהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל כשם שאתרוג א' ולולב אחד כך הדס אחד וערבה אחת ולשון ברייתא דת\"כ ר' עקיבא אומר פרי הדר א' וכפות תמרים א' וענף עץ עבות אחד וערבי נחל א' הא כשם שלולב אחד ואחרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אתרוג הגזול כו'</b> ביד שם רפ\"ח וסי' ב' וכתבו רש\"י והר\"ן ז\"ל והא דפליג לה למתני' בד' באבי כו' עד ותרומה לא שייכי אלא באתרוג הלכך איצטריכו ד' באבי ע\"כ: והוסיף עוד רש\"י ז\"ל ואע\"ג דלולב נמי איתיה לפירא בתרומה השתא מיהת לאו בר תרומה הוא דלאו פירא הוא ע\"כ: \n",
+                "<b>והיבש </b>וז\"ל הר\"ן ז\"ל יבש דאתרוג היינו דאין בו לחליחות: \n",
+                "<b>של ערלה ושל תרומה טמאה פסול </b>משום דלא חזי כלל דלשריפה קיימי וכתותי מיכתת שיעוריה ע\"כ: \n",
+                "(הגה\"ה וכן בגמ' גרסינן של אשרה ושל עיר הנדחת פסול מ\"ט כיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה וקשה לע\"ד אמאי איצטריך תלמודא הכא לפרושי טפי מגבי הדס וערבה הא גבי לולב פירש תלמודא הכי וליסגי לכולהו והוה נראה לע\"ד לפ' משום דהאי טעמא שייך נמי גבי ערלה ותרומה הדר קא מפרש ליה הכא אח\"כ מצאתי שכתב הרא\"ש ז\"ל אית ספרים דגרסי אמתני' של אשרה ושל עיר הנדחת פסול משום דה\"ל מצוה הבאה בעבירה משום דסברי דלא שייך למפסל משום דמיכתת שיעוריה משום דלא אשכחן שיעור מפורש באתרוג והא דאמרי' כאגוז כביצה לאו משום שיעור הוא אלא כדמפ' טעמא משום דלא גמר פירא הוא ולא נהירא לר\"י דא\"כ אמאי איצטריך לפ' טעמא דאשרה ועיר הנדחת גבי לולב משום דאיכתת שיעוריה תיפוק לי משום מצוה הבאה בעבירה ועוד אמאי שרינן באשירה דגוי דיעבד דהא משום מצוה הבאה בעבירה פסלינן בדיעבד אלא ודאי לא מיקרי מצוה הבאה בעבירה אלא דומיא דגזל דמחמת עבירה הוא דגזל באותה מצוה שיוצא בה אבל הני לא נפיק בהו מחמת העבירה שנעשית ובאתרוג שייך שפיר שיעורא משום דבעי' דמנכר לקיחה ומהאי טעמא פסלינן פלפלין אע\"ג דטעם עצו ופריו שוה וכיון דמיכתתי שיעוריה הוי כאילו נשחק כולו והוי כאילו לא מנכר לקיחה ע\"כ והשתא נלע\"ד דמש\"ה קבעו בגמ' האי פיסקא כדי למעוטי הגירסא אחרת שהביא הרא\"ש ז\"ל דוק: \n",
+                "<b>ושל תרומה טהורה </b>ל\"ג מלת תרומה וכן ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה:) \n",
+                "<b>של אשרה </b>בשל ישראל עסיקי' אבל אשרה של גוי לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא מיום ראשון ואילך: \n",
+                "<b>ושל תרומה טהורה לא יטול </b>גמרא פליגי בה ר' אמי ורי אסי חד אמר מפני שמכשירה לקבל טומאה כדתנינן בסוף פירקין מקבלת אשה ומחזרת למים בשבת וכשנוגעים באתרוג של תרומה הוכשר לטומאה וחד אמר שמפסידין קליפתם החיצונה שנמאסת במשמושי הידים ואסור להפסיד תרומה: \n",
+                "<b>ואם נטל כשר </b>פי' הר\"ן ז\"ל אם נטלו כהן שהוא כשר ואפי' ביום ראשון ע\"כ אבל רש\"י ותוס' ז\"ל פירשו לה אפי' בישראל כפשטה: \n",
+                "<b>ושל דמאי ב\"ש פוסלין </b>לטעמייהו אזלי דס\"ל אין מאכילין את העניים דמאי וז\"ל הר\"ן ז\"ל של דמאי ב\"ש פוסלין וב\"ה מכשירין משום דלא קרינין ביה לכם לב\"ש מפני שיש בו חלק לכהן וה\"ל כאתרוג של שותפים דלא נפיק חד מינייהו ולכ\"ע בטבל גמור אין יוצאין בו ביום ראשון אלא משום דתנא לא תני אלא מאי דפסול אפי' ביום שני של תורה לא תנא טבל דאע\"ג דתנא דמאי לב\"ש שאין פסולו אלא ביום ראשון תנא לא קפיד בדב\"ש כיון דב\"ה מכשירין אפי' ביום ראשון דלכם קרינן ביה מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא דתנן מאכילין את העניים דמאי וכו' כדאיתא בגמ' ע\"כ: \n",
+                "<b>ושל מעשר שני בירושלם לא יטול </b>למ\"ד מפני שמכשירה לטומאה הרי מכשירה ולמ\"ד מפני שמפסידה הרי מפסידה. ולמ\"ד בערלה לפי שאין בה היתר אכילה אבל אי הוי בה היתר אכילה הוות מתכשרא ואפי' לית בה דין ממון שהרי לשריפה עומדת האי יש בו נמי היתר אכילה ומתני' דתני כשר דברי הכל היא ואפי' לר\"מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא מיתוקמא דהא בהאי דין ממון לא בעי' דכיון דאכיל ליה לכם קרינן ביה (הגהה וזה דלא כרב אסי דאמר הכא בגמ' וגם בפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ח) דלר\"מ אין אדם יוצא י\"ח בי\"ט ראשון באתרוג של מעשר שני). ולמ\"ד בערלה לפי שאין בה דין ממון דאי נמי הוה בה היתר אכילה הוה פסול ליה משום דליתיה ממון לשאר הנאות מתני' דמכשר מעשר שני בירושלם אע\"ג דאין בו רק היתר אכילה דהא ס\"ל לר\"מ דממון גבוה הוא רבנן היא דאמרי מעשר שני ממון הדיוט הוא ולא ר\"מ דאילו לר\"מ פסיל. וכתב הר\"ן ז\"ל והה\"נ חוץ לירושלם דאם נטל כשר דהא ראוי לאכילה הוא בירושלים אלא לרבותא תנא ליה דאפי' בירושלם לכתחלה לא: ועיין במה שפלפל תוספת י\"ט על לשון רש\"י שהעתיק ר\"ע ז\"ל ועל פי' זה דהר\"ן ז\"ל דפליג עליה דרש\"י ז\"ל: ובטור א\"ח סי' תרמ\"ח וסי' תרמ\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עלתה חזזית </b>בהלכות לולב פ\"ח סי' ז' ח' וכו' וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים גרסי' עלת בלא הא ברישא ובסיפא: \n",
+                "<b>נִיטְלָה פטמתו </b>בגמ' אמרי' דר' יצחק בן אלעזר הוי תני במתניתיה ניטלה בוכנתו לפי שהוא חד ועשוי כעין בוכנא כן פי' רש\"י ז\"ל בשם רבו הזקן רבינו יעקב אבל רבו רבינו יצחק ב\"ר יהודה הלוי היה מפ' פטמתו ועוקצו שניהם בזנב עוקצו שניטל העץ מה שחוץ לגומא שבאתרוג כשר פטמתו שנתלש העוקץ מתוך האתרוג וחסרו ולפיכך פסול והקשה בקונטרס על זה שלא מצינו בשום מקום פטמא עוקץ ורבינו תם מפ' שמצינו עוקץ ופטמא במקום אחד במתני' דבס\"פ יוצא דופן דתנן בן עזאי אומר משישחיר הפיטומת ר' יוסי אומר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהה לחזור דעוקץ חודו של דד שהתינוק מכניס לתוך פיו ופטמא הוא הבשר שתחת העוקץ שמשחיר סביב ועוד יש פירושים אחרים ובשם רבינו גרשום מאור הגולה פירש בערוך כפי' רבינו יצחק ב\"ר יהודה הלוי ז\"ל: והר\"ן זכרונו לברכה נראה שהסכים גם כן לזה הפירוש אבל הרי\"ף ז\"ל פירש פטמתו שושנתו ושכן אמרו בירושלמי וכמו שקורין פטמא של רמון לאותו הנץ שעל הרמון בראשו אבל הר\"ן זכרונו לברכה כתב שהתלמוד שלנו לא הביא דברי מי שפירש בירושלמי פטמתו שושנתו דטעותא הוא שטעו בפי' פטמא של רמון שחשבו שהוא הנץ שלו וליתא דפטמא של רמון אינו שושנתו של רמון אלא הדד שבראשו שהפרח נץ שמו דהתנן בעוקצין הפטמא של רמון והנץ שלו אלמא תרי מילי נינהו ע\"כ בקיצור מופלג: וראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ניקב נקלף נסדק וכתב שכן מצא בכל הספרים: \n",
+                "<b>נסדק. </b>יש מפרשים דבעינן נסדק מתחלתו ואם נשתייר למעלה ולמטה אפי' כל שהוא כשר אבל הר\"ן ז\"ל כתב נסדק יש שפירשו בו לארכו ברובו משני צדדין ומיהו דוקא מלמטה: \n",
+                "<b>ניקב וחסר כל שהוא פסול. </b>והעלה הר\"ן ז\"ל דודאי חד פסולא הוא דרישא קתני ניקב וחסר כל שהוא פסול וסיפא קתני דניקב ולא חסר כל שהוא אפי' בנקב מפולש כשר וסיפא איצטריכא ליה לאשמועי' דרישא חדא פסולא קתני ע\"כ וכן פירשו ג\"כ תוס' ז\"ל ולפי זה לא דברה משנתנו בנקב שאינו מפולש כלל ועולא בר חיננא באר אח\"כ בגמ' דנקב שאינו מפולש בחסרון כאיסור הרי הוא כנקב מפולש בחסרון כל דהו כך כתב הרב המגיד שם לדעת הראב\"ד ז\"ל ומפולש י\"מ כפשוטו דהיינו שניקב מצד זה לצד זה וי\"מ שכיון שניקב עד חדרי הזרע שהגרעינין בתוכו מיקרי מפולש: וז\"ל התוס' ואי הוה מפרשינן דמתני' דקתני ניקב וחסרי כל שהוא פסול תרי מילי נינהו הוה ניחא טפי דהוה תנינא דומיא דאחריני כלומ' ניקב נקב מפולש אי לבית הסמפונות או חסר כל שהוא בלא מפולש אבל א\"א לומר כן דמשמע דחדא מילתא היא מדקתני סיפא ניקב ולא חסר כל שהוא ע\"כ: ובגמ' תנא עולא בר חיננא ניקב נקב מפולש במשהו נקב שאינו מפולש בכאיסר ואפי' לא חסר כלום ואסיפא דמתני' קאי וכן מוכח בירוש' דגרסי' התם ניקב ולא פילש מבפנים כשר כי הא דתנן ניקב ולא חסר כל שהוא כשר מיהו לשון הירוש' משמע דאע\"פ שאינו מפולש מעבר לעבר אלא לחלל הוי מפולש מדקאמר ולא פילש מבפנים הא פלשו מבפנים פוסל אע\"פ שאינו מפולש משני צדדין וכן פי' ר\"י אם ניקב עד חדרי הזרע שהגרעין בתוכו פסול אע\"פ שלא חיסר כלום ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>ניטל עוקצו. </b>זנבו כמו בעוקצי תאנים דבפ\"ה דסנהדרין וכן תנן ג\"כ עוקצי תאנים וגרוגרות והכליסין והחרובין וכו' בפ' בתרא דתרומות: וכתב הר\"ן ז\"ל וזה לשונו עלתה חזזית על מיעוטו ניטל עוקצו ניקב ולא חסר כל שהוא כשר לכאורה משמע דהנך תלתא באבי לא צריכי דעלתה חזזית על מיעוטו וניקב ולא חסר מדיוק דרישא שמעינן להו וניטל עוקצו מדלא קתני ליה בפסולין ממילא כשר וליתא אלא מיצרך צריכי ופירושא דרישא נינהו דעלתה חזזית על מיעוטו איצטריך לאשמועי' כשר דלא תימא אפי' בשנים ושלשה מקומות כל שאין בין כל החזזין להשלים כדי רובו כשר משום הכי הדר תנא עלתה חזזית על מיעוטו כשר לומר לך שאינו כשר אלא כשאין החזזית אלא על מיעוטו בלבד אבל כשהיא מפוזרת ברובו שאפי' נצרף כל אותן החזזיות שבו אינם אלא על מיעוטו פסול ודאמרי' בגמ' (הגהה כך לשון הגמ' והרב מוהרי\"ק ז\"ל בכסף משנה הוקשה לו השתא שנים פסול שלשה מיבעיא וכתב שצ\"ע) אבל בשנים ובשלשה מקומות ה\"ל כמנומר ופסול. פירושא דמתני' היא דהא אתא לאשמועי' בסיפא שכל שהיא מפוזרת ברובו של אתרוג בשתים ושלשה מקומות ה\"ל כמנומר ומעתה אין לך להכשיר בה אלא כשאינה אלא במיעוטו ולפי שיטה זו כל שהיא מפוזרת במיעוטו בלבד אע\"פ שהיא בשנים ושלשה מקומות כשר וניטל עוקצו לדברי מי שמפרש שפטמתו היינו מה שנכנס בתוך האתרוג מלמטה כבוכנא באסיתא תנא ניטל עוקצו לאשמועי' דדוקא בשניטל מה שנכנס בתוך האתרוג פסול אבל כשניטל העוקץ היוצא כשר ולדברי מי שמפרש דפטמתו היינו השושנה תנא ניטל עוקצו לאשמועי' שאף השושנה בכלל הפסול ולא הדר בלבד שאין לך בו דבר שניטל וכשר אע\"פ שאינו מגוף האתרוג אלא עוקצו בלבד והא דקתני ניקב ולא חסר כל שהוא כשר לדברי מי שמפרש דניקב וחסר כל שהוא דלעיל תרי פסולי נינהו וניקב נקב מפולש אפי' לא חסר כל שהוא פסול תנא הכא ניקב ולא חסר כל שהוא לאשמועי' דניקב נקב שאינו מפולש כשר ולדברי מי שמפרש דניקב וחסר כל שהוא חד פסולא הוי תני ניקב ולא תסר כל שהוא כשר כי היכי דלא ניטעי ונימא דרישא תרי פסולי נינהו עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>אתרוג הכושי פסול. </b>בגמ' פריך והתניא כושי כשר דומה לכושי פסול ומשני רבא לא קשיא הא לן והא להו כלומר לעולם מתני' כושי נמי פסול משום דמתני' מיירי לבני ארץ ישראל שרחוקים מארץ כוש ואינם רגילין בהן וברייתא דמכשר כושי מיירי לבני בבל שקרובין לכוש ורגילין בהן ומ\"מ בגדל כאן ודומה לכושי נדמה הוא ופסול אפי' לבני בבל והרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל פירשו לבני א\"י כושי פסול וכ\"ש כושי הרבה הדומה לכושי שהוא פסול ולבני בבל שהאתרוגים כושים הכושי כשר והכושי הרבה שהוא דומה לאדם כושי פסול וכתב הרב המגיד שכן עיקר: \n",
+                "<b>ר\"מ מכשיר ור' יהודה פוסל </b>בגמ' מפ' טעמיה דר' יהודה משום דלא גמר פירא והיינו נמי טעמא דבעי כביצה וליכא למימר דטעמיה הוי משום הדר דהא אמרי' בברייתא דאתרוג הישן כשר דתניא אתרוג הישן פסול ור' יהודה מכשיר והדר איצטריך ליה למידרש דבעינן הדר באילנו משנה לשנה ובמה שאמר במתני' דבסמוך ובגדול כדי שיאחוז שניהם בידו אחת טעמא הוי משום דכיון דבעי' לולב בימין ואתרוג בשמאל זימנין דמחלפי ליה ואתי לאפוכינהו ואתי לאינפולי ולאיפסולי אי הוי גדול יותר מדאי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור אתרוג קטן. כו'</b> ביד פ\"ז דהלכות לולב סי' ח' ומייתי לה בגמ' דפרקין דף ל\"א: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר באגוז ר' יהודה אומר כביצה. </b>גמ' אמר רפרם בר פפא כמחלוקת כאן כך מחלוקת באבנים מקורזלות דתניא בשבת שלש אבנים מקורזלות מותר להכניסן לבית הכסא וכמה שיעורן ר\"מ אומר כאגוז ר' יהודה אומר כביצה דכביצה נמי חזיא לקנוח: ונ\"מ סימן לברייתא שלא תחליף בברייתא דברי ר\"מ לר' יהודה ודר' יהודה לר\"מ. ועיין בקולון שרש ס\"ב וקאמר התם ר' יהודה אומר בכביצה אבל בכאגוז כשר בדיעבד בדליכא אחרינא ואפי' כפול לרבנן דר' עקיבא דס\"ל בברייתא בגמ' אתרוג הבוסר כשר ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>ובגדול כדי שיאחוז. וכו' </b>גמ' במוגהת תניא א\"ר יוסי מעשה בר' עקיבא שבא לבית הכנסת ואתרוגו על כתפו א\"ל ר' יהודה משם ראיה אף הם אמרו לו אין זה הדר: וכתב הר\"ן ז\"ל ובגדול כדי שיאחוז שנים בידו אחת ר' יוסי אומר אפי' אחד בשתי ידיו כך היא הגרסא במקצת הנוסחאות אבל אינה נכונה דלאיזה ענין ישער ר' יהודה שהיא כשיעור שיאחוז שני אתרוגים בידו אחת והלא אינו צריך לכך לפיכך עיקר הגרסא כמו שנמצא במשניות ישנות ובגדול כדי שיאחוז שניהם (הגהה גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הסכים לגירסא זו מטעם זה עצמו דמלת שניהם קאי אאתרוג ואלולב) בידו אחת כלומר הלולב והאתרוג דכיון דאמר רבא לולב בימין ואתרוג בשמאל זימנין דמיחלף ליה כלומר שאוחז אתרוג בימין ולולב בשמאל וצריך להפכן מיד ליד ולפיכך צריך שיוכל להחזיק בידו אחת הלולב והאתרוג באותה שעה ואי לא איכא למיחש שמא יפול מידו ויארע בו נקב ויפסל ור' יוסי אומר אפי' בשתי ידיו כלומר שיאחוז שניהם זה בידו אחת וזה בידו אחת ולא חייש לדילמא מפיך להו והכי איתא בירוש' דגרסי' התם א\"ל ר' יוסי וכי נאמר וכפות תמרים שיהא צריך ליטול שניהם כאחת שאתה משער בכך והלא לא נאמר אלא כפות אפי' זה בידו אחת וזה בידו אחת ע\"כ. ור' יוסי דאמר אפי' בשתי ידיו לאו דוקא שיוכל ליטול שניהם בשתי ידיו אלא אפי' הוא צריך שתי ידיו לאתרוג אחד בלבד או שהוא צריך ליטלו על כתפו יצא דכיון דאין מעכבין זה את זה בשיש לו נוטל הלולב ואח\"כ נוטל האתרוג והיינו דפרכי' בגמ' לר' יוסי ממה שאמרו לו לר' עקיבא כשהביא אתרוגו על כתפו אין זה הדר דאלמא ר' יוסי מכשיר אפי' באתרוג שהוא גדול כמה ע\"כ וכן כתב הגרסא ג\"כ רבינו זרחיה הלוי ז\"ל בשם מר בר רב האי גאון ז\"ל אבל רש\"י ז\"ל לעיל בפירקין דף ל\"א גריס שנים בידו אחת שפירש וז\"ל שני אתרוגים בידו אחת שבמקום האחד יאחוז הלולב כשיהפכם: ולפי פי' רש\"י גם במילתיה דר' יוסי גרסי' ר' יוסי אומר אפי' אחד בשתי ידיו וכן גריס בטור ולפי פי' הר\"ן ז\"ל וגרסתו ל\"ג מלת אחד אלא ה\"ג אפי' בשתי ידיו. כן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא במינו. </b>נראה לע\"ד דלאו דוקא במינו דה\"ה במיניו אפי' לר' יהודה כיון דטעמיה משום דאי מייתי מינא אחרינא הוו חמשה מינים ועבר על בל תוסיף דרחמנא אמר ארבעה מינין ולא יותר אבל אם אגדו בענף הדס או ערבה או אפי' של אתרוג קרי' ביה שפיר מינו ואע\"ג דרבא לא קאמר בגמ' רק אפי' בסיב ואפי' בעיקרא דדיקלא אפשר דלרבותא נקט הכי דאע\"ג דצריך תקון ומלאכה עד שיהא ראוי לאגוד בו אפ\"ה אגדינן ביה אפי' לר' יהודה: \n",
+                "<b>מעשה באנשי ירושלים וכו'. </b>ביד הלכות לולב פ\"ז סי' י\"א י\"ב: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר אפי במשיחה. </b>פי' רש\"י ז\"ל חוט של משיחה ונלע\"ד דמשיחה הוא חוט יותר גם מעט מסתם חוט ואשמועי' דלרבותא נקט משיחה אע\"פ שהוא גס אפי' הכי אם רצה לאגוד בו אוגד ואע\"ג דלאו הדר הוא כלל וכ\"ש בגימוניות של זהב כמעשה שמביא ראיה ממנו דפשיטא דכשר אע\"פ שאינו ממין הלולב: \n",
+                "<b>בגימוניות של זהב. </b>כמו הלכוף כאגמון וכן שנינו ג\"כ בשבת פ' במה בהמה ואין העגל יוצא בגימון: \n",
+                "<b>א\"ל ר' יהודה משם ראיה במינו. וכו' </b>גרסי'. אכן י\"ס דכל האמרו לו עד הסוף ל\"ג ליה כלל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ור' יהודה לטעמיה דאמר לולב צריך אגד. אמר המלקט בגמ' בברייתא בפירקין דף ל\"ג ויליף לה לקיחה לקיחה מאגודת אזוב דהתם כתב בהדיא ולקחתם אגודת אזוב ורבנן לית להו לקיחה לקיחה אלא משום זה אלי ואנוהו איגדו ור\"מ ס\"ל בהא כרבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והיכן היו מנענעין וכו'. </b>וברב אלפס והרא\"ש ז\"ל הלשון כך והיכן הוא מנענע והכי היה ניחא טפי למיגרס או והיכן הן מנענעין: בטואו\"ח סי' תרנ\"א ופי' הר\"ן ז\"ל על הנענועין שבשעת קריאת ההלל שיילינן דאילו בשעת נטילת לולב פשיטא שיש לו לנענע שזהו עיקר מצותו כדאמרי' התם השכים לצאת לדרך מביאים לו שופר ותוקע לולב ומנענע בו ואמרי' נמי בגמ' דרב אחא בר יעקב כי מייתי ליה וממטי ליה אמר גירא בעיניה דשטנא ובודאי בשעת נטילתו היה אומר כן דאילו בשעת ההלל לא היה מפסיק: \n",
+                "<b>בהודו לה' תחלה וסוף. </b>הודו שבתחלת הפרק והודו שבסוף ההלל מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשה היא במנין פרשיות של ספר תהלים כך פי' בקונטרס וי\"מ תחלת הפסוק וסוף הפסוק ולאו מילתא היא אלא בהודו מנענע פעם א' וכן באנא ה' הושיעה נא כב\"ה ולא באנא ה' הצליחה נא כב\"ש וטעמא דב\"ה אע\"פ שאין אנא ה' תחלת הפרק ולא סוף הפרק מנענעין משום דכתיב אז (הגהה כלומר ירננו ישראל בעצי היער אשר בידם כאשר יצאו מלפני ה' זכאין כשבא לשפוט את הארץ דהיינו ביה\"כ ובמה ישמחו וירננו בעצי היער דהיינו הלולב ומיניו ובאיזה מקום ירננו בקרא דהודו ובקרא דהושיעה נא כאשר נרמז בתרי קראי דבתר האי קרא דאז ירננו) ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ וכתיב בתריה הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וכתיב נמי בתריה ואמרו הושיענו אלהי ישענו והיינו ירננו שמנענעין את הלולב ומשבחין בהודו ובאנא ה' הושיעה נא ועכשיו שנהגו ש\"צ אומר יאמר נא ישראל והצבור עונין הודו וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעין על כל הודו שעונין אבל ש\"צ לא ינענע וי\"מ דאף ש\"צ מנענע אגב צבור שעונין בכל פעם ופעם הודו ומנענעין מנענע ש\"צ ג\"כ ביאמר נא וביאמרו נא ובשעת ברכה לא מצינו אם חייב לנענע בתחלת נטילה אלא מדאמרי' בפירקין קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע דמנענע בתחלת הברכה אע\"פ שאינו יודע לקרות הלל ועוד מדתניא במסכת ברכות בסוף תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה משמע דמנענע בלא הלל תוס' ז\"ל. וכתב הרא\"ש ז\"ל ועכשיו שנהגו ששליח צבור אומר יאמר נא ישראל והצבור עונים הודו וכן ביאמרו בית אהרן וכן ביאמרו נא יראי ה' הצבור מנענעין על כל הודו והודו שיאמרו ובשעת ברכה לא מצינו שצריך לנענע בתחלת הנטילה אלא מדאמרי' בסוף פירקין קטן היודע לנענע חייב בלולב משמע שמנענע בתחלת הנטילה אע\"פ שאינו יודע לקרות את ההלל ועוד מדתניא בברכות בס\"פ תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע אלמא בשעת נטילה בעי נענוע וכתב ראבי\"ה דעיקר הנענוע בשעת הברכה אבל נענוע דמתני' בהודו ובאנא ה' הושיעה נא הוא נענוע בעלמא ואההוא נענוע דמתני' מפ' בירוש' למה מנענע כדי לנענע כחו של קטיגור והדר קאמר רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומנענע כד מברך וכן משמע כד מברך ממטי ליה אבל בנענוע ראשון שהזכיר לא ממטי ליה אלא בנענוע בעלמא קעביד ודומה להא דא\"ר יצחק למה תוקעין וחוזרין ותוקעין וכו' כדי לערבב את השטן וההוא דישיבה עיקר כדפרישית בר\"ה אע\"ג דלאו על סדר ברכות הן והנהו דעמידה הן הערבוב וה\"נ לענין נענוע ע\"כ ובספר שלחן ערוך פסק כתשובת מהרי\"ל דמנענע מזרת דרום מערב צפון ונראה שלזה הסכים הרב בעל תוספת י\"ט ודחה שלש ראיות שהביא הרב בעל לבוש מלכות לומר מזרח צפון מערב דרום ע\"ש והעלה הר\"ן ז\"ל דאין מנענעין בהודו לה' שבתחלה אלא פעם אחת אבל בהודו לה' שבסוף שכופלין אותו ש\"צ והצבור מנענעין בו על כל פעם ופעם וכן באנא ה' הושיעה נא וכן נהגו ע\"כ: \n",
+                "<b>שכל העם היו מנענעין. </b>ס\"א היו מטרפין וכן הוא בירוש' וגם בערוך ערך טרף. וגם בהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ובנוסחת כ\"י וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>מי שבא וכו'. </b>תוס' פ' לולב וערבה (סוכה דף מ\"ו:) \n",
+                "<b>יטול על שלחנו. </b>בגמ' פריך אמרת נוטלו על שלחנו למימרא דמפסיק ורמינהי דתנן בפ\"ק דשבת גבי תפלת המנחה ואם התחילו אין מפסיקין ותפלה דרבנן והא נמי דרבנן דבי\"ט שני עסיקי' דייקא נמי דקתני מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ואי ס\"ד בי\"ט ראשון מי שרי ומשני אמר רב ספרא לא קשיא הא בדאיכא שהות ביום להתפלל אחר שיגמרו סעודתם ומתני' דהכא בדליכא שהות ביום שתמשך סעודתו עד שתחשך אבל ליכא לאקשויי רישא אסיפא דקתני רישא נוטלו על שלחנו אלמא מפסיק והדר תני לא נטל בשחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק דמאי קושיא דילמא מצוה לאפסוקי ואי לא פסיק יטול בין הערבים שכל היום כשר. וכתוב בבית יוסף א\"ח סוף סימן ע' ודעת הרמב\"ם ז\"ל דכיון דלמסקנא בדרבנן שאני לן בין יש שהות לאין שהות הה\"נ בדאורייתא ומאי דאוקמה ר' זירא ביו\"ט שני לאו משום דס\"ל הכי אלא ה\"ה ביו\"ט ראשון ואי הוה קשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הוה מצינא לתרוצי דהכא בי\"ט שני ומ\"ש דייקא נמי אינו מסקנא אלא ר' זירא הוא דקאמר לרבא הוה לך למידק דמתני' בי\"ט שני מדקתני מי שבא בדרך אבל ר' זירא ס\"ל דאפי' בדאורייתא אי איכא שהות אין מפסיקין ומתני' בין בי\"ט ראשון בין בי\"ט שני ומאי דקתני מי שבא בדרך היינו ע\"י עירוב או ע\"י בורגנין או שלא היה בגרסתו של הרמב\"ם ז\"ל דייקא נמי א\"נ שהרמב\"ם ז\"ל סובר כדברי הר\"ן ז\"ל שהעלה כל שהתחיל קודם זמן חיובו אפי' בדאורייתא אינו מפסיק אי איכא שהות ובודאי שלשון הרמב\"ם ז\"ל כך מוכיח דבהתחיל מקמי דמטא זמן חיוביה עסיקי' שכתב היה עוסק בת\"ת והגיע זמן ק\"ש וכו' היה עוסק באכילה וכו' וכן מאי דא\"ר זירא מצוה לאפסוקי אע\"ג דבלשון דילמא אמריה הלכתא הוא דמכח אותה קושיא הדר רבא ואמר לעולם כדקאמ' מעיקרא ולכך פסק גבי ק\"ש דכיון שיש שהות גומר ואח\"כ קורא וכן מצוה לאפסוקי כדי שלא ישכח ויעבור זמן הקריאה וזהו שכתב ואם היה מתיירא וכו' ופסק הרי זה משובח ע\"כ. ונלע\"ד דמתני' לא זו אף זו קתני ל\"מ מי שהיה אנוס כגון שבא מן הדרך דודאי יטול אחר שבא ואי איכא שהות לא יפסיק ואי ליכא שהות יפסיק אלא אפי' מי שהיה בעיר והזיד ולא נטל שחרית יטול בין הערבים ולא אמרי' כיון שהזיד אין לו עוד תקנה קמ\"ל שכל היום כשר ללולב ונלע\"ד דגם בזה אם אין שהות יפסיק ואם יש שהות לא יפסיק. וק\"ק לע\"ד דטפי הוה שפיר למיתני מי שבא מן הדרך ולא היה בידו וכו'. וביד פ\"ז דהלכות לולב סי' י' ובטור א\"ח סי' תרנ\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיה עבד או אשה או קטן וכו'. </b>בהלכות חנוכה פ\"ג סי' י\"ב עד סוף הפרק וכתבו תוס' ז\"ל משמע כאן דאשה פטורה מהלל דסוכות וכן דעצרת וטעמא משום דמצוה שהזמן גרמה הוא אע\"ג דבהלל דלילי פסחים משמע בפ' ע\"פ דמיחייבי בד' כוסות ומסתמא לא תקינו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה שאני הלל דפסח דעל הנס הוא בא ואף הן היו באותו הנס אבל כאן לא על הנס אמור ע\"כ: \n",
+                "<b>ותהי לו מארה. </b>אם לא למד ואם למד תהי לו מארה שמבזה את קונו לעשות שלוחים כאלה רש\"י ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו לכפול. </b>ביד פ\"ג דהלכות חנוכה סי' י' י\"א ומייתי לה בגמרא ערבי פסחים ד' קי\"ט: \n",
+                "<b>מקום שנהגו לברך אחריו יברך אחריו. </b>מלת אחריו השניה נלע\"ד טעות אח\"כ מצאתי ברש\"ל שמחק שתיהן אע\"פ שברוב הספרים גרסי' להו וכדאיתיה בגירסת המשנה בר\"פ הקורא עומד והכריח מלא שנו דגרסי' עלה בגמ': \n",
+                "<b>הלוקח לולב מחבירו. </b>פי' כל ד' המינים דלולב כולל הכל ואיתה בר\"פ כל פסולי. וכתבו תוס' ז\"ל הלוקח לולב מחברו פי' בקונט' דגרסי' מעם הארץ דמעם הארץ מוקמי' לה בגמ' ועם הארץ לגבי חבר לא קרי חברו ואי לוקח נמי עם הארץ מי ציית לך להחזיק את חברו בחשוד ועל חנם דחק דאין צריך לשנות את הגרסא דאשכחן בדוכתי טובא דקרי ליה חברו דתנן בפ' הניזקין משאלת אשה לחברתה ובפ' בכל מערבין האומר לחברו צא ולקט לי תאנים מתאנתי אוכל מהם עראי ומעשרן ודאי וקתני סיפא בד\"א בעם הארץ ובשבת פ' שואל לא יאמר אדם לחברו שכור לי פועלים ומוקי לה בחברו גוי ע\"כ. והביאוהו ג\"כ בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"ב:) \n",
+                "<b>נותן לו אתרוג במתנה. </b>בגמ' בעי לא רצה ליתן לו במתנה מהו ושני עלה רב הונא מבליע לו דמי אתרוג בלולב פי' יקנה לולב ביוקר עד שיתן לו אתרוג במתנה ופריך בגמ' והא קיימ' לן דבאילן בתר חנטה אזלינן והאי אתרוג ע\"כ בט\"ו שמרה עד החג לא גדל ובת ששית הנכנס לשביעית הוא ומשני אתרוג חלוק משאר אילנות ודינו כירק שהלכו בו בתר לקיטה משום דגדל על כל מים שמשקין אותו תמיד כירק וכי האי תנא דקתני בברייתא ורבותינו נמנו אתרוג אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית ודלא כר\"ג ור' אליעזר דאמרי בפ' שני דבכורים דלענין שביעית בתר חנטה אזלינן באתרוג. ושלש מחלוקות בדבר. ואית ליה לר\"ש בפ\"ק דר\"ה דף ט\"ו סברא רביעית דבאתרוג ג\"כ אזלינן בתר לקיטה לענין שביעית שאין לך דבר שחייב בביעור אלא א\"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית משמע דבעי בתר חנטה וגם בתר לקיטה ונלע\"ד דהא דלא קתני הלוקח לולב מחברו יבקש ממנו שיתן לו אתרוג במתנה לרמוז לנו הא דמפ' בגמ' דאם לא רצה ליתן לו במתנה מבליע לו דמי אתרוג בלולב וה\"פ הלוקח לולב מחברו בשביעית נותן לו הלוקח מעות יתירות בלולב עד כדי שיבא האתרוג במתנה וביד פ\"ח דהלכות שמיטה ויובל סי' י\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה וכו' </b>עד סוף סי' י\"ג ביד הלכות לולב פ\"ז מסי' י\"ג עד סוף סי' י\"ח ושם פ\"ח סי' י': \n",
+                "<b>במדינה </b>הכריח הרב ר' אליה מזרחי ז\"ל בחדושיו דבריש סימן מ\"ד לסמ\"ג ז\"ל דסמ\"ג ס\"ל כדעת הרמב\"ם ז\"ל שכל העיירות שבא\"י מלבד ירושלם נקראים מדינה וכל עיר ירושלם קרויה מקדש: \n",
+                "<b>זכר למקדש. </b>גמ' מנלן דעבדינן זכר למקדש א\"ר יוחנן דאמר קרא כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה: \n",
+                "<b>ושיהא יום הנף כולו אסור. </b>גמ' אמר רב נחמן ב\"ר יצחק ריב\"ז בשיטת ר' יהודה שהיה מתלמידי תלמידיו דורש אחריו דרש גם הוא בימיו ואמר דמן התורה הוא אסור דכתיב עד עצם היום הזה עד עצומו של יום וקסבר עד ועד בכלל ולא דריש עד ולא עד בכלל להתירו בהאיר המזרח והא דתנן בפ' ר' ישמעאל דמנחות א\"ר יהודה והלא מן התורה הוא אסור דכתיב עד עצם וכו' דמשמע דפליג עליה ר' יהודה הוא דקטעי דסבר דמדרבנן קאמר ריב\"ז ולא היא דמדאורייתא קאמר ומאי התקון דקתני דרש והתקין וכדפי' ר\"ע ז\"ל שם במנחות פ' ר' ישמעאל ופליג רב נחמן אסתמא דתלמודא דמפ' טעמא דריב\"ז משום מהרה יבנה בית המקדש. וכתב הר\"ן ז\"ל הא דקתני הכא הך תקנתא משום דהך מתני' אתנייה במסכת ר\"ה דמני עשר תקנות שתקן ריב\"ז וכיון דאייתי הכא רישא דמתני' סיימה כולה אבל במסכת מנחות דאיצטריך לו סיפא לא תנא רישא משום סיפא וקתני סיפא בלחוד ע\"כ. ותוס' ז\"ל כתבו הרבה תקנות תיקן ריב\"ז אלא הנך תרתי תיקן יחד להכי תנא הכא יום הנף אגב גררא ותימא דבמנחות פ' ר' ישמעאל לא תנא הנך דלולב אגב ההוא דיום הנף ובפ' בתרא דר\"ה תני הנך ועוד תקנות טובא דתקון ע\"כ: ובטור א\"ח סי' תרנ\"ח ובתו\"כ ספט\"ז דפ' אמור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יום טוב הראשון וכו' </b>דאמרי' לקמן דמצות לולב דוחה את השבת ביום טוב ראשון לבדו עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון הי מיעוטא הוא כלומר בראשון לחודיה הוא דאמינא לך ואף בשבת: \n",
+                "<b>כל העם מוליכין את לולביהם לבית הכנסת. </b>מע\"ש מפני איסור הוצאתו בשבת דלולב דוחה שבת לענין נטילתו בלבד וה\"מ בזמן שבית המקדש קיים אבל לאחר חרבן לא דמסקי' בפ' לולב וערבה דלולב לא דחה שבת אפי' לענין נטילתו דגזרי' שמא יעבירנו ד' אמות בר\"ה הר\"ן ז\"ל. ומחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלות ולמחרת משכימין ובאין והגיה וכל אחד ואחד מכיר בוי\"ו: \n",
+                "<b>מפני שאמרו חכמים. </b>מלת חכמים מחקה החכם הנ\"ל. ואיתה בפ' לולב וערבה (סוכה דף מ\"ד) ועיין במה שכתבתי בשם התוס' בר\"פ בתרא דמס' ר\"ה. ובתו\"כ פרשת אמור פרק ט\"ז. ונלע\"ד שדבור המתחיל ברש\"י ז\"ל מוליכי' צ\"ל קודם ד\"ה שהוציא ברשות אע\"פ שלא הגיהו רש\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבי יוסי אומר וכו'. </b>ירושלמי דפסחים ס\"פ אלו דברים ובבבלי שם דף ע\"ב וגם בירושלמי דפ' הערל דף ט': \n",
+                "<b>מפני שהוציאו ברשות. </b>ברשות מצוה שהיה טרוד במצוה ומחשב ועסוק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת וקסבר ר' יוסי טעה בדבר מצוה ושגג בדבר כרת פטור מקרבן רש\"י ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקבלת אשה. </b>פי' אע\"ג דלאו בת חיובא היא: \n",
+                "<b>ומחזרת למים בשבת. </b>גרסי' וכן הוא בירוש' ובהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל וביד שם פ\"ז סי' כ\"ה ובטור א\"ח סי' תרנ\"ד. וכתוב בכל בו בסי' ע\"ב מקבלת האשה לולב מיד בנה או מיד בעלה בזמן שהיו נוטלין אותו בשבת פי' וקמ\"ל דאע\"ג דאשה לא מחייבא ביה לא אמרינן שיהא אסור לטלטלו כעץ וכאבן שאינו ראוי לטלטל אלא מקבלת אותו ולכתחלה מחזרת אותו למים דלא חשבי' החזרה כהשקאת זרעים ואע\"ג דמועיל להעמיד לחותו אבל אין מוסיפין על המים שמא תוספת המים יוסיף לחדש בו לחותו ובי\"ט מוסיפין אבל אין מחליפין המים שישפוך אלו ויתן אחרים תחתיהן ובחולו של מועד מחליפים ובזמן הזה שאינו ניטל בשבת אם שגג אדם והוציאו מן המים או שכחוהו ולא נתנוהו במים אין מחזירין אותו במים כיון שאינו ראוי לא לאנשים ולא לנשים למצוה בשבת שהרי הוא כאבן לענין טלטול ע\"כ וקרוב לזה פי' ג\"כ הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>קטן היודע וכו'. </b>ירוש' לא סוף דבר לנענע אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד כשורה ומנענע: והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל כל קטן שיש בו דעת לנענע וכו' וביד שם סי' י\"ט ובטור א\"ח סימן תרנ\"ז ואיתה רפ\"ק דערכין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והשמחה. </b>בסוף לשון ר\"ע ז\"ל דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת. אמר המלקט ואע\"ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב אלא בהר גריזים ובהר עיבל מיהו ברגלים שמחה דכתיב כתיב ושמחת בחגך ואם תאמר זימנין דאינם נאכלים כל שמנה כגון שחל י\"ט ראשון דסוכות באחד בשבת ויום ח' באחד בשבת ואי אפשר לאכול כל ח' שלמים דליל מ\"ש לא ישחטו דבעינן יום הקרבה ויום השביעי נמי לא דאין חגיגת שמחה דוקה שבת על כרחך מהני דנשחטו יום ששי לא אכיל דאין שלמים נאכלין לשני ימים ושני לילות נמצא דבליל מ\"ש שהוא ליל ח' עצרת לא יאכל שלמים וי\"ל כדאמר רב פפא פ' אלו דברים בפסח על קושיא משמחו בכסות נקייה וביין ישן הכא נמי נימא הכי תוס' ז\"ל. וז\"ל בפ' מי שהיה טמא (פסחים דף צ\"ה ע\"ב) וא\"ת דתנן ההלל והשמחה טעונין כל שמנה א\"כ על כרחך יצטרך לינה כל ז' משום שלמי שמחה דדוקא בשבת אמרי' באלו דברים משמחו בכסות וביין ישן וי\"ל ישמח באותן שנשחטו אתמול או בשלמי חברו ע\"כ. ועיין במ\"ש לקמן סי' ח'. ועיין ג\"כ בתוס' דפירקין דף מ\"ז דבור המתחיל לינה וגם בתוס' פ\"ק דר\"ה דף ה' דבור המתחיל מה חג: \n",
+                "<b>וניסוך המים. </b>בתמידי החג שחרית ולא ערבית וכמו שכתבתי ביומא פ' שני. ובתעניות פ\"ק דף ג' מוקמי' למתני' דקתני דניסיך המים ז' אכי' כר' יהושע דאמר אין מזכירין אלא בי\"ט האחרון דע\"כ לא קאמר ר' יהושע אלא לענין הזכרה משום דגשמים סימן קללה בחג אבל ניסוך הוי כל ז' דגמרא גמיר לה אבל כר' יהודה בן בתירא וכר' עקיבא דהתם לא מיתוקמא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לולב שבעה כיצד. </b>מ\"מ בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל לולב ששה ושבעה כיצד וכו' וגם בסיפא ערבה ששה ושבעה כיצד וכו': \n",
+                "<b>לולב ז' כיצד וכו' </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון. אמר המלקט ביום משמע כל דהו יום וקרא יתירא הוא דמצי למיכתב בראשון אלא לשבת: \n",
+                "<b>ושאר כל הימים </b>אם חל וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד משום דלא בקיאינן בקבועא. אמר המלקט ובגמ' פריך אינהו בני ארץ ישראל דידעי בקבועא דירחא ועדיין מקדשין על פי הראיה לידחו להו אף בזמן הזה ומשני אה\"נ דתני חדא י\"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהם להר הבית וכו' כדבסמוך ותני אידך בפירקין דלעיל לבית הכנסת אלא ש\"מ כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים ש\"מ ובמסקנא אמרינן כיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחי לא ערבה בשביעי אם חל להיות בשבת ולא לולב בראשון אם חל בשבת שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ונראה כשתי תורות ואידי ואידי בזמן שבית המקדש קיים ולא קשיא כאן במקדש כאן בגבולין פי' רש\"י ז\"ל בגבולים מוליכין לבית הכנסת וכולהו בזמן הבית דהוו כולהו בארץ סמוכין לב\"ד ויודעין אימתי הוקבע החדש אבל עתה משחרב בית המקדש אין לולב דוחה שבת אפי' לבני ארץ ישראל והיינו נמי טעמא דערבה דכיון דלדידן לא דחי לדידהו נמי לא דחו כדכתיבנא: \n",
+                "<b>ושאר כל הימים ששה. </b>ק\"ק בין הכא בין בסיפא דה\"ל למיתני ובשאר בבי\"ת דהא קאי אי\"ט שחל דברישא. ובגמ' ס\"ל לר' אליעזר לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת ואפי לחותכו מן המחובר ולאוגדו ובגמ' מפ' טעמיה. וכבר רמוז זה ג\"כ בר\"פ ר\"א דמילה ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יום השביעי של ערבה וכו'. </b>גרסי' בגמ' א\"ל אביי לרבא מ\"ש לולב דעבדינן ז' זכר למקדש ומ\"ש ערבה דלא עבדינן ז' זכר למקדש אבל יום אחד מיהא עבדינן ומסיק אלא אמר רב זביד משמיה דרבא לולב דאית ליה עיקר יום אחד מן התורה בגבולין עבדינן ליה ז' זכר למקדש ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין לא עבדינן ז' זכר למקדש. גמ' תנא לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה מע\"ש והניחום בעזרה והכירו בהם בייתוסים ונטלום וכבשום פי' וטמנום תחת אבנים שהן אסורים בטלטול ולמחר הכירו בהן עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים וטלטלום והביאום הכהנים וזקפום בצדי המזבח לפי שאין בייתוסים מודים שחבוט ערבה דוחה את השבת וכתבו תוס' ז\"ל כאן לא היו מתנין כל מי שיגיע בערבה של חברו הרי היא לו במתנה כדתנן גבי לולב למ\"ד בפירקין דלעיל ערבה הלכה למשה מסיני לא גמרי' משלכם ולאבא שאול נמי דדריש מדכתיב ערבי א' ללולב ואחת למקדש אלמא בעי משלכם גבי מקדש כמו לולב מ\"מ גבי לולב שכל אחד מביא לולבו להר הבית והחזנים מקבלין מידם היו צריכין להתנות אבל ערבה שלוחי ב\"ד מייתי לה ואין אחד מהם זוכה בה עד למחרת בשבת ועוד דכהנים מקיפין את המזבח ולא היו כ\"כ מרובים ועוד דזריזין הן הכהנים ע\"כ וביד דהלכות לולב פרק ז' סי' כ\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות לולב כיצד. </b>פי' רש\"י ז\"ל מצות לולב בי\"ט הראשון שחל להיות בשבת כיצד. משמע שאינו גירסא במשנה וכן ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו: \n",
+                "<b>כל העם מוליכין את לולביהם להר הבית. </b>בפירקין דף מ\"ד ועיין במ\"ש ספ\"ה דפסחים: \n",
+                "<b>על גב האיצטבא. </b>גמ' תני תנא קמיה דרב נחמן (הגהה בע\"ד אני מסתפק קצת אם היה צריך להיות רב יהודה) סודרן על גג האיצטבא א\"ל וכי לייבשן הוא צריך והרי היבש פסול אלא אימא על גב האיצטבא: אמר רחבה א\"ר יהודה הר הבית סטיו כפול היה סטיו לפנים מסטיו ותניא נמי הכי ופי' רש\"י ז\"ל והאיצטבא סביב סביב מוקפת ובתוך אותו היקף עוד אחר וכתבו תוס' ז\"ל וכי לייבשן הוא צריך תימה שאותו תנא נתחלפה שיטתו דהכא דה\"ל למיתני על גב הוה תני על גג ובפ\"ק דפסחים גבי שתי חלות של תודה דה\"ל למיתני' על גג הוה תני על גב וי\"ל דאותו התנא היה שונה שניהם בשוה או שניהם על גג או שניהם על גב וכשהגיע לו רב יהודה בראשון אמר לו שטעה והיה סבור שכן יש להיות גם באחר ע\"כ: \n",
+                "<b>כל מי שהגיע לולבי וכו'. </b>ברוקח סי' רפ\"א וטוב הוא ללמד ולומר לכל בני אדם לכל מי שיגיע מצות שלי בידו הרי הן לו במתנה כמו גבי לולב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות ערבה וכו'. </b>ביד בהלכות לולב פ\"ז סי' כ\"א כ\"ב וכ\"ג וז\"ל כיצד היתה מצותה בכל יום ויום מז' הימים היו מביאין מורביות של ערבה וזוקפין אותן על צדדי המזבח וראשיהם כפופים ע\"ג המזבח ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה תוקעין ומריעין ותוקעין חל יום שבת להיות בתוך החג אין זוקפין ערבה אא\"כ חל יום ז' להיות בשבת זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה כיצד היו עושין מביאין אותה מע\"ש למקדש ומניחין אותה בגיגיות של זהב כדי שלא יכמושו ולמחר זוקפין אותה ע\"ג המזבח ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום וערבה זו הואיל והלכה למשה מסיני היא ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה זכר למקדש בזמן הזה כל ז' ימי החג אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה בזמן הזה ע\"כ בקיצור לשון: \n",
+                "<b>וראשיהן כפופין ע\"ג המזבח. </b>גמ' תנא אריכות וגבוהות אחת עברה אמה כדי שיהו גוחות פי' מוטות על המזבח אמה דעל היסוד מנח להו תן שמנה אמות לגובהו של מזבח מן היסוד ולמעלה והטייתן מפני כניסת הסובב ממעטת קצת מגובהן שצריך למשוך רגליהם לשפת כניסת היסוד נמצאו גבוהות יותר משתי אמות ומהן אמה גחייה ולמטה מן הגחייה יותר מאמה שלא יהו נגררות ע\"ג המזבח ובגמ' מפיק לה ר' אבהו מקרא דכתיב אסרו חג בעבותים: \n",
+                "<b>ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הושיעה נא. </b>כך מצאתי מוגה בספר ה\"ר יהוסף ז\"ל ירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כיני מתניתא ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא אני והו הושיעה נא פי' דגרסי' במתני' תרי זמני אני והו הושיעה נא ועיין בספר יפה מראה: \n",
+                "<b>אני והו. </b>בגימטריא אנא ה' ועוד הם שני שמות שבשם של ע\"ב עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט הוא פי' רש\"י ז\"ל ואולי שעל רש\"י ז\"ל כיון הרמב\"ם ז\"ל באמרו כך אמרו המפרשים לתלמוד ופירש אחר שכתב ר\"ע ז\"ל הוא פי' קצת מן הגאונים ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל פי' פי' אחר ע\"ש. ועיין באבודרהם ז\"ל שכתב דרש\"י ז\"ל גריס והו בלי אלף והרמב\"ם ז\"ל גריס והוא באלף: \n",
+                "<b>בכל יום וכו'. </b>בפירקין דף מ\"ג שקלינן וטרינן אי הואי האי היקף בלולב אי בערבה וכתב הר\"ן ז\"ל דלפי מנהגנו עכשיו שמקיפין את התיבה בכל יום פעם אחת ובז' שבעה פעמים משמע דסברינן שאותו היקף הוא בלולב דאי בערבה כיון שאין אנו עושים בערבה זכר למקדש אלא יום ז' בלבד לא היה לנו להקיף אלא בז' אבל אי הוה בלולב מתוך שהוטל עלינו חובה לעשות לולב זכר למקדש ז' הנהיגונו להקיף בו זכר למקדש וכן כתב רש\"י ז\"ל בתשובה ואף הרמב\"ם ז\"ל כתב כן בפ\"ז מהלכות שופר סוכה ולולב ולפי זה אף בשביעי של ערבה ראוי להקיף בלולב ולא בערבה עכ\"ל ז\"ל ומוכח עוד מדברי הר\"ן ז\"ל שמצות ערבה לכהנים היתה בנטילה ובהקפה ומצות שאר העם בנטילה בלחוד שהיו נוטלין אותה במקום שהיה אפשר להם ליכנס שם ולא הוזכרו כהנים בברייתא אלא לענין הקפה בלבד ע\"כ ועיין עוד שם ובטור א\"ח סי' תר\"ס: \n",
+                "<b>ובשעת פטירתן מה הן אומרים וכו'. </b>עד סוף המשנה י\"מ שאין זה מנוסח המשנה אלא סתמא דתלמודא קאמר ליה והוא מן התוספתא וכן משמע מפי' רש\"י ז\"ל שכתב בשעת פטירתן אמתני' קאי ע\"כ ופשיטא דאמתני' קאי אם הוא פסקא מן המשנה אלא ודאי ה\"ק האי בשעת פטירתן דקאמר תלמודא סתמא ולא ידעינן פטירתן דמי אמתני' קאי. וכן משמע ג\"כ מעין יעקב שהוא לשון תלמוד ולזה עוררני הרב רבינו שלמה לוריא ז\"ל. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל בכל הספרים של המשניות ל\"ג זה ובגמרות גרסי' אותו במשנה ע\"כ וגם הגיה ר' אליעזר בן יעקב אומר ליה ולך מזבח וכו' ובגמ' פריך עלה והא קא משתף שם שמים ודבר אחר ותניא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם שנאמר בלתי לה' לבדו ומשני הכי קאמרינן ליה אנו מודים שהוא אלהינו ולך אנו משבחין שאתה חביב לפניו לכפר עלינו: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר ליה. ולך מזבח. ליה. ולך מזבח. </b>ולפי מה שכתבתי שפירש בו התלמוד נלע\"ד שגם השונה צריך להפסיק קצת בלשון גרסת המשנה: ופשוטים הם כל דברי הרב בעל תוספת יום טוב שהגרסא הנכונה ונכוחה אמתית וישרה היא לְיָה וכדמפורש שפיר ג\"כ מסוגיית התלמוד שכתבתי וגם אני הדיוט נהייתי ותמהתי על מי שראיתי גורס כדברי בעל כף נחת גם קודם שיצא ספר כף נחת אכן בשמעם האמת ברגלים לדבר היו מודים עליו וששין ושמחין בו וכל מי שאינו גורס כן הכא ולקמן בפ' החליל סוף סימן ד' ודאי שאינו אלא תועה מדרך השכל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומניחין אותן בגיגיות כו'.</b> ביד שם סי' כ\"ב וכתבתי קצור לשונו לעיל בסימן ה': \n",
+                "<b>ר' יוחנן בן ברוקא אומר חריות של דקל היו מביאין וכו'. </b>וטעמא דרבי יוחנן בן ברוקא דדריש כפות תמרים שתים הן אחד ללולב ואחד למזבח ורבנן סברי כפת כתיב וכתבו תוס' ז\"ל לא יתכן כלל לפרש דר' יוחנן בן ברוקא לא פליג אלא בז' אלא אכולהו נמי פליג דסבר חריות של דקל היו מביאין כל ז' ולא ערבה כי היכי דאבא שאול דדריש ערבי אחד למקדש דהיינו כל ז' וכן רבנן דנפקא להו מהלכה דהיינו כל ז' ור' יוחנן בן ברוקא דדריש ליה ערבי כשאר תנאי דלולב הגזול והלכה לית ליה והא דקתני מתני' ואותו היום לאו דוקא יום אחד ומיהו לר' לוי דמפרש טעמא דריב\"ב כתמר ולאו מקרא אלא מסברא שהוא סימן יפה לקילוסן של ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים כתמר שאין לו אלא לב אחד אי אפשר דלא הוי אלא יום א' ובין שהיה יום אחד בין יהיה כל ז' לא היתה ערבה בטלה ותרוייהו הוו מורביות של ערבה וחריות של דקל ע\"כ: \n",
+                "<b>וחובטין אותם בקרקע בצדי המזבח. </b>י\"ג כן והיא גרסת הגמ' וגם גירסת ה\"ר לויירו ז\"ל אכן בירוש' על גבי ובמקום אחר מצאתי מוגה היו מלקטין וחובטין על גב המזבח ואותו היום וכו' וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב עוד נוסחא אחרת שלישית לוקחין וכתב וכן נ\"ל עיקר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואוכלין. </b>הגדולים אתרוגיהם של תינוקות ואין בדבר משום גזל שכך נהגו משום שמחה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כן פי' בקונטרס וכתבו תוס' ז\"ל ויש ללמד מכאן לאותם בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמין זה עם זה וקורע בגדו של חברו או מקלקל לו סוסו שהן פטורים שכך נהגו מחמת שמחת חתן ע\"כ. ובגמ' איכא פלוגתא אי אתרוג מותר בז' אי אסור ולמאן דאסיר תינוקות נקט במתני' בדוקא שהיו שומטין הגדולים מידיהם של תינוקות שלא הוקצו אתרוגיהם למצוה גמורה אבל של גדולים שהוקצו למצוה גמורה אסורין כל היום ולמאן דשרי האי דקתני תינוקות אורחא דמילתא קתני שאין דרך לשמוט מיד הגדולים את אתרוגיהם וכתבו תוס' ז\"ל ויש לפרש דמתני' לא איירי כלל שיחטפו הגדולים מידן של תינוקות אלא כלומר לאלתר התינוקות שומטין לולבין עצמן מתוך הערבה לפי שהלולב ארוך ושוחקין בו ואתרוגיהם היו אוכלין ע\"כ. ורש\"י ז\"ל כתב וי\"מ מיד תינוקות כלומר מיד אחר סיום מצות לולב התינוקות שומטין את לולביהם כלומר מניחין אותן כמו שומטו ומניחו בקרן זוית והולכין ואוכלין אתרוגיהם ואין נראה דאמרו בבראשית רבה מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני והקניטתו אשתו וברח ולא היה לו במה להתפרנס בשביעי של ערבה הלך ושמט אתרוגין מיד התינוקות כדתנן מיד התינוקות היו שומטין וכו' אלמא דגדולים שמטו להו מיד התינוקות והיה אותו חסיד עובר בספינה דרך כרך אחד והוצרכו לבית המלך לאתרוגין דמצוה לרפואה ומכרם ביוקר גדול וחזר לביתו ע\"כ. ומכל מקום קשה לע\"ד על פי' רש\"י ז\"ל דה\"ל למיתני מיד שומטין את לולבי התינוקות ואוכלין את אתרוגיהם דבהאי לישנא לא משתמע אלא כפירושו דוקא אע\"פ שמלת מיד הוי לשון תכף ומיד. וגם הרא\"ש ז\"ל הסכים לפי' התוס' ז\"ל וז\"ל ונ\"ל דמתני' לא איירי כלל שחטפו הגדולים מיד הקטנים אלא ה\"פ מיד שנגמרה מצות הלולב והערבה התינוקות שומטין לולביהן של עצמן מתוך הערבה שהלולב ארוך ושוחקין בהם התינוקות וגם עושים מן ההוצים טבעות וחפצים לשחוק בהן ואתרוגיהן היו אוכלין והשתא ניחא הא דפריך בגמ' למ\"ד אתרוג בז' מותר דהכא משמע תינוקות אין גדולים לא ורש\"י ז\"ל דחק לפרש דהכי פריך דתינוקות דוקא שלא הוקצה למצוה גמורה אבל של גדולים שהוקצה למצוה גמורה לא וקשה לי דא\"כ הל\"ל דתינוקות אין דגדולים לא ועוד לולביהם גדולים למה להו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ההלל והשמחה כו'.</b> בפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע\"א) ותוס' פ\"ק דיומא דף ג' ובירושלמי פ\"ק דר\"ה ופ\"ק דחגיגה: \n",
+                "<b>מלמד שאדם חייב בהלל ובשמחה ובכבוד. </b>בירוש' ובהרי\"ף ובהרא\"ש בכבוד בלא וי\"ו. וה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו מלות בהלל ובשמחה וילפי' לה בברייתא בגמ' מוהיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון וכיון (הגהה אמנם עיין שם פ' אלו דברים ותמצא בפי' רש\"י ז\"ל המוגה שהוא סובר דוקא לילה אבל יום שמיני לא כדמוכח שם מדברי תוס' ז\"ל אבל הם הכריחו דלילי י\"ט האחרון לאו דוקא דה\"ה ליומו ועיין במ\"ש בריש פירקין) דאיתרבי לילי י\"ט האחרון שהוא טפל ק\"ו היום שהוא עיקר ואשמעי' שהשלמים הנזבחים בחג הסוכות ישמחו בליל שמיני שאינו יכול להקריב בלילה ושאר לילות לא צריכי רבוייא דימים אפי' לילות במשמע ומלת אך למעוטי לילי י\"ט הראשון של חג ומרבה אני לילי י\"ט האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו. וק\"ק לע\"ד מאי מלמד דתני הכא ואפי' נימא דמלת מלמד קאי אקרא קשה ואפשר דמשום דהלמוד קאי אליל י\"ט האחרון כדכתיבנא והוא רבותא דהא גם כל שאר לילות של חג איצטריך לן משמעותא דקרא מש\"ה תנא מלמד ולפי פי' רש\"י ז\"ל שכתבתי בהגהה ניחא שפיר טפי: \n",
+                "<b>סוכה שבעה כיצד וכו'. </b>ירושלמי פ' כיצד מברכין: \n",
+                "<b>גמר מלאכול. </b>ביד בהלכות סוכה פ' ששי סי' י\"א ובטור א\"ח סי' תרס\"ו: \n",
+                "<b>לא יתיר אגד שלה וכו'. </b>עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ואם אין לו מקום להוריג כליו פוחת בה ד' טפחים ופוסלה ובבבל ששמיני שלהם ספק שביעי מדליק בה את הנר ולא יפחתנה ויפסלנה לפי שצריך לישב בה למחר וזהו כשהוא סוכה קטנה שכל ז' ימי החג אינו מדליק הנר בתוך הסוכה דאיכא למיחש שמא תשרף סוכתו השתא מכניס הנר דלוק בתוכה שבזה ניכר הדבר שכבר אין לו צורך בה ולא עבר על בל תוסיף דאם גדולה היא שכל ז' ימי החג היה הנר דולק בתוכה אין לו תקנה אלא דמעייל בה מאני מיכלא כגון קדרות וקערות שבזה ניכר דלא עבר על בל תוסיף שהרי אסור להניח מאני מיכלא כל ז' ימי החג אפי' בסוכה גדולה. וכתב הר\"ן ז\"ל נ\"ל דהיינו טעמא דלא יתיר את סוכתו דכיון דאמר רחמנא בסוכות תשבו ז' ימים צריך שתהא לו סוכה כל ז' ואפ\"ה מפני כבוד יום טוב האחרון קתני סיפא דרשאי להורידן מן המנחה ולמעלה ע\"כ: \n",
+                "<b>של חג. </b>י\"ס דל\"ג ליה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניסוך המים וכו'. </b>עוד סוף הפרק ביד פ' עשירי דהלכות תמידין ומוספין סי' ו' ז' ח' ט' י'. וי\"ס דלא גרסי' הכא מלת שבעה והכי נמי מסתברא דהא לא אתא לפרושי אם הם ז' רק כיצד הוא יהיה ז' או פחות או יותר לא נחית תנא לפרושי האי השתא שהרי אין צריך בו פירוש: \n",
+                "<b>צלוחית של זהב. </b>תוס' פ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק\"י:) \n",
+                "<b>מן השלוח. </b>לפי' תוס' ז\"ל מייתי לה בגמ' מדכתיב ממעייני הישועה: \n",
+                "<b>ותקעו והריעו ותקעו. </b>ג\"כ מדכתיב ברישיה דקרא ושאבתם מים בששון: \n",
+                "<b>הגיעו לשער המים. </b>בחזרתם לאחר ששאבו המים וכדפי' רש\"י ז\"ל לקמן פ' החליל סוף סי' ה' גבי ושלש למלוי המים והביאו שם ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>עלה בכבש. </b>שהיה בדרומו של מזבח ופנה לשמאלו שנסכים נעשין בקרן מערבית דרומית עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כדתנן בפ' ששי דזבחים כל העולין למזבח עולין דרך ימין ומקיפין ויורדין דרך שמאל חוץ מן העולה לשלשה דברים אלו שהיו עולין וחוזרין לעקב ואלו הן ניסוך המים והיין ועולת העוף כשהיא רבה במזרח והתם איתה למתני' בדף ס\"ד ופי' שם רש\"י ז\"ל ופנה לשמאלו ולא קתני ופנה לסובב דדוקא כשעולת העוף נעשית במזרח עומד בסובב לפי שיש לו כבש קטן במזרח לפנות הימנו לסובב כדאיתא לעיל מינה בההוא פירקא (בדף ס\"ב) אבל לצד מערב אין לו כבש לפנות לסובב לנסכים ולעבודות הנעשין בקרן מערבית דרומית ע\"כ בשנוי לשון קצת. ותוס' ז\"ל בכתיבת יד גם הרב רבינו פרץ בגליון כתיבת יד חלקו עליו דלעולם היה סובב גם לקרן מערבית דרומית וכדתנן בפ' איזהו מקומן עלה בכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרמית וכו' מערבית דרומית ושירי הדם היה שופך על יסוד דרומי פי' יסוד דרומי מערבי ואם אין שם כבש כיצד ירד מן הסובב ליסוד דרומי מערבי ולחזור על עקבו אי אפשר כדקאמר במתני' אלא ודאי ש\"מ כשבא בסוף לקרן מערבית דרומית היה יורד מן הסובב בכבש קטן לכבש גדול ומן הגדול יורד ליסוד לשפוך שיירי הדם שהיה שופך על יסוד דרומית מערבית ומאותה דסוכה לא קשה מידי די\"ל דשאני ניסוך דלא אפשר ליה לעשות בעמדו על הסובב דמן הסובב עד ראש הקרן ששם היו השיתין היה גבוה ד' אמות הלכך היה צריך לעשות הניסוך בראש המזבח אבל ודאי היה שם כבש לשאר עבודות שהיה צריך לעשות שם מעל הסובב אבל זה קשה אם היה בצד מערב שני כבשים חד לסובב וחד ליסוד ובמזרח היה אחד לסובב שהיה פונה שם להקיף הרי שלש כבשים ולעיל לא חשיב אלא שני כבשים וי\"ל דלא חשיב לעיל אלא כבשים לשתי רוחות אבל לעולם לכל רוח היו כבשים הצריכין לו עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אלא שהיו מושחרין מפני היין. </b>י\"ס פניהן מפני היין ובתוספתא ובירוש' ליתיה. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו. ובגמ' בשלמא דיין משחיר דמיא אמאי משחיר כיון דאמר מר עירה של מים לתוך של יין או של יין לתוך של מים יצא של מים אתי לאשחורי לפי שפעמים שמחליפן: \n",
+                "<b>כמין שני חוטמין דקין. </b>חוטם א' וכו' עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כך פי' רש\"י ז\"ל וכתבו עליו תוס' ז\"ל וזו תימה מנין לו כל אותו הענין שמחוטם של הספלים מקלח על גג המזבח ומשם לנקב המזבח ומשם לשיתין דילמא דמנקב הספלים יורדין לשיתין כמין שני נקבי חוטם ולא שהיה בולט כמין חוטם כי ההיא דתנן במסכת מדות גבי דמים ובקרן מערבית דרומית היו שני נקבים כמין שני חוטמין דקים שהדמים הניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי יורדין בהן ומתערבין באמה ושמא כמין בליטת חוטם היה עשוי על הנקב שלא יפול עליו דבר לסותמו ע\"כ: \n",
+                "<b>אחד מעובה ואחד מידק. </b>אחד מהנקבים עבה וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כתבו תוס' ז\"ל על פי' זה משמע שרוצה לומר שהיה הנקב רחב וגדול זה מזה ולשון מעובה משמע ששולי הספל היו עבים ומתוך כך אין המשקה ממהר לבוא ע\"כ: \n",
+                "<b>כָלִין בבת אחת. </b>בנקודת קמ\"ץ תחת הכ\"ף של מלת כלין: \n",
+                "במה שפי' ר\"ע ז\"ל מפני שהיין עבה יותר וכו' אמר המלקט ומתני' רבנן היא דאמרי דכי הדדי נינהו של מים ושל יין כל אחד שלשה לוגין והכי נמי מסתברא דאי ר' יהודה ומעובה היינו של יין שהוא שלשה לוגין ודק היינו של מים שהוא לוג ליתא דרחב וקצר אית ליה דתניא ר' יהודה אומר שתי קסוואות היו שם אחד של מים וא' של יין של יין פיה רחב של מים פיה קצר ורחב משמע יתר על קצר טפי מיתורא דמעובה על הדק ש\"מ: \n",
+                "<b>מערבי של מים וכו'. </b>כתב רש\"י ז\"ל ה\"ג מערבו של מים ומזרחו של יין הספלים נתונים אצל הקרן זה לפני זה סמוכים זה לזה אחד לצד מערב ואחד לפנים הימנו דהיינו למזרח ע\"כ והעתיקו ה\"ר עובדיה ז\"ל ונראה שר\"ל דאית דלא גרס האי בבא במתני' או דאית דמהפכי למיתני מערבי של יין ומזרחי של מים א\"נ דקשה ליה לרש\"י ז\"ל דהתנן בפ' ששי דזבחים דבקרן מערבית דרומית היו השיתין וא\"כ היכי תני הכא מזרחי של יין דהא אינו רק במערבית דרומי' להכי פי' דה\"ג ואעפ\"כ לא קשי מידי דאפי' במקום קטון כטפח ובפחות נמי שייך לומר מערבי ומזרחי כך נלע\"ד ויש מי שפי' שרש\"י ז\"ל כיון לומר דגרסי' מערבו ומזרחו בויו ולא נהירא אע\"פ שרש\"ל ז\"ל לא הגיהו מ\"מ ר\"ע ז\"ל העתיקו ביוד. אחר זמן מצאתי שכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל וז\"ל מערבו של מים מזרחו של יין אם כן המזרחי של יין בשלשה נכ\"י וירו' ותוספתא ור' עובדי' מערבי של מים ובבבלי כדכתיבנא מערבו של מים מזרחו של יין וכתב רש\"י ז\"ל דה\"ג וכ\"מ ברש\"י כ\"י וז\"ל פי' אחר כ\"י מערבו של מים זהו מזרחו של יין ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר בלוג היה מנסך. </b>בפירקין דף מ\"ז ובפ\"ק דתענית דף ג'. בפי' ר\"ע ז\"ל צריך להגיה בתרתי פליג אשלשה לוגין פליג וכו': \n",
+                "<b>ולמנסך וכו'. </b>פ' שני דיומא דף כ\"ו והתם דייק רב אשי ממתני' יתירה דקתני באתרוגיהם דה\"ל למיתני ורגמוהו כל העם ותו לא אלא מילתא אגב אורחיה קמ\"ל דאין מנסכין מים בחג אלא בתמיד של שחר שהיא שעת נטילת לולב ודייקי' להא נמי ממתני' דפ' שני דיומא סי' ה' כדכתבינן התם: \n",
+                "<b>שפעם אחת ניסך על רגליו ורגמוהו וכו'. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ורגמוהו כל העם באתרוגיהם. </b>מסיים בברייתא דמייתי בגמ' ואותו היום נפגמה קרן המזבח והביאו בול של מלח וסתמוהו לא מפני שהוכשר לעבודה אלא מפני שלא יראה מזבח פגום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית של זהב. </b>בפ' ולד חטאת דמעילה קרי ליה כד כמו שכתבתי שם סי' ז' בשם תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>שאינה מקודשת. </b>שלא נתחנכה לעבודת מזבח דאי הוה מייתי במקודשת איפסילו להו בלינה שכלי שרת מקדשין עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט רבינו עובדיה ז\"ל לא פירש טעמיה דתנא דידן אי מקדש שלא מדעת או אי בעינן שיעורא דיש שיעור למים פי' דיותר משלשה לוגין אינם ראויין לנסך ובגמ' פליגי אמוראי אליביה וזעירי ס\"ל דס\"ל לתנא דידן דאין שיעור למים שאפי' יותר משלשה לוגין ראויין לנסך וס\"ל נמי דכלי שרת מקדשין שלא מדעת דכתיב כל הנוגע בהם יקדש ואפי' אינה רוצה שיתקדשו עד מחר הכלי מקדשן מיד שלא מדעת ואיכא למ\"ד אפי' תימא יש שיעור וכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת אפ\"ה נפיק מיניה חורבא גזרה שמא יאמרו לקדוש ידים ורגלים לכ\"ג מלאום וקדשום בכלי וכי חזו דמנסכי להו נפיק מיניה חורבא דאמרי אין לינה מועלת בנסכים פי' אין נפסלים בלינה: \n",
+                "<b>שהיין והמים המגולים פוסלין לגבי מזבח. </b>דחיישינן שמא שתה מהן נחש והארס מעורב במים ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעורן ובגמ' פריך ואמאי המים המגולים פסולים ונעברינהו במסננת לימא מתני' דלא כר' נחמיה דאמר אין במסננת משום גלוי מפני שארס נחש דומה לספוג צף ועומד במקומו ות\"ק פליג עליה בברייתא וס\"ל דמסננת יש בה משום גלוי ומשני אפי' תימא ר' נחמיה אימור דאמר ר' נחמיה להדיוט אבל לגבוה מי אמר וכי לית ליה לר' נחמיה הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וגומר: שהמים והיין מגולין פסולין לגבי מזבח כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בית השואבה </b>ובירוש' שואבה שמשם שואבין רוח הקדש שהשכינה שורה מתוך שמחה דכתיב והיה כנגן המנגן וכו' ומייתי עובדא דיונה בן אמתי שהיה מעולי רגלים ובשמחת בית השואבה שרתה עליו שכינה תוס'. וכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נראה דבית תנן והשואבה הויא כנסת ישראל דאי בית תנן הל\"ל השואב כי בית לשון זכר לעולם ע\"כ. ובגמ' אתמר רב יהודה ורב עינא חד תני שואבה וחד תני חשובה מאן דתני שואבה לא משתבש דכתיב ושאבתם מים בששון ומאן דתני חשובה לא משתבש דאמר רב נחמן מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית שנבראו השיתין והיינו דלא כר' אלעזר ב\"ר צדוק דאית ליה בברייתא בגמ' בסוף פירקין דלעיל דלא נבראו מששת ימי בראשית וכתבתיו פ' ולד חטאת דמעילה סי' ג': ובגמ' ת\"ר החליל דוחה את השבת דברי יוסי ב\"ר יהודה וחכמים אומרים אף י\"ט אינו דוחה ומוקי לפלוגתייהו ר' ירמיה ב\"ר אבא בשיר של שואבה דרבי יוסי ב\"ר יהודה סבר שמחה יתירה נמי דוחה את השבת ורבנן סברי שמחה יתירה אינה דוחה את השבת אבל בשיר של קרבן ד\"ה עבודה היא ודוחה את השבת ורב יוסף אמר מחלוקת בשיר של קרבן דר' יוסי סבר עיקר שירה בכלי ועבודה היא ודוחה את השבת ורבנן סברי עיקר שירה בפה ולאו עבודה היא ואינה דוחה את השבת אבל שיר של שואבה ד\"ה שמחה היא ואינה דוחה את השבת ולרב יוסף קיימא במסקנא דמתני' דלא כר' יוסי ב\"ר יהודה דהכי מותבינן ליה לרב יוסף מדתניא שיר של שואבה דוחה את השבת דברי ר' יוסי ב\"ר יהודה וחכמים אומרים אף יום טוב אינה דוחה והויא תיובתיה דרב יוסף בתרתי בשל שואבה הויא תיובתיה מדר' יוסי ובשל קרבן הויא תיובתיה מדרבנן דהא ליכא למימר דמאי דנקט פלוגתייהו בשל שואבה להודיעך כחו דר' יוסי ב\"ר יהודה דאפי' דשואבה נמי דחי ולעולם רבנן אפי' בשל קרבן פליגי דהא קתני מתני' זהו חליל של בית השואבה שאינו דוחה זהו שאינו דוחה אבל דקרבן דוחה מני אילימא ר' יוסי ב\"ר יהודה האמר שיר של שואבה נמי דוחה אלא לאו רבנן היא דשמעי' להו בדשואבה דלא דחי וקתני זהו למעוטי דקרבן אלמא בשל קרבן מודו וקאי בתיובתא: ובירוש' הא של קרבן דוחה מתני' ר' יוסי ב\"ר יהודה דתניא חליל של קרבן דוחה את השבת דברי ר' יוסי ב\"ר יהודה (הגהה גם ר\"ש בן אלעזר ס\"ל דעיקר שירה בכלי בפרק בתרא דתעניות דף כ\"ז ע\"א אכן שמואל ס\"ל התם כרבנן דעיקר שירה בפה:) וחכמים אומרים אינו דוחה לא את השבת ולא את י\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמרו כל מי </b>מלות אמרו כל ליתנהו בנוסחת המשנה שבגמרא: וי\"ס דל\"ג מלת כל בלבד: \n",
+                "<b>במוצאי י\"ט הראשון של חג ירדו לעזרת הנשים </b>ביד בהלכות לולב סימן י\"ב: \n",
+                "<b>ומתקנין שם תקון גדול </b>ר\"ל גדול התועלת והוא כי העם היו מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ומנורות </b>של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהם וד' סולמות לכל מנורה ומנורה וד' ילדים מפרחי כהונה ובידיהן כדי שמן של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל כך צ\"ל ופי' שהן מטילין הד' כהנים הנזכרים שכל אחד עלה בסולמו: תנא משובחים היו יותר מבנה של מרתא בת ביתוס הכהן שהיה נוטל ב' ירכות של שור הגדול שלקוח באלף זוז ומהלך בכבש עקב בצד גודל אע\"פ שדרך נושאי משוי לרוץ אלא שלא הניחוהו אחיו לעשות כן משום ברוב עם הדרת מלך ותנן בפ' שני דיומא פר קרב בכ\"ד ובגמ' פריך מאי משובחי' יותר אילימא משום יוקרא הני יקירי טפי ומשני התם כבש ומרבע ולא זקיף הכא סולמות וזקיף טובא ופי' רש\"י ז\"ל כבש ומרבע הכבש הי' משפע בשפוע אורך קרוב ארבע אמו' שיפוע לכל אמה גבוה ל\"ב אמה אורך ל\"ט גבוה ע\"כ: בבלי וירוש' ומתקנין שם תקון גדול מה תיקון היו עושין שם שהיו מעמידין האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן כההיא דתנן פ' שני דמסכת מדות וחלקה היתה בראשונה והקיפוה כצוצרה שהנשים רואות מלמעלה והאנשים מלמטה כדי שלא יהיו מעורבין ופי' רש\"י ז\"ל והקיפוה כצוצטרא נתנו זיזין בכותליה בולטין מן הכותל סביב סביב וכל שנה מסדרין שם גזוזטראות לווחין שקורין פלאקאש כדי שיהו נשים עומדות שם בשמחת בית השואבה ורואות וזהו תקון גדול דקתני מתני' שמתקנין בכל שנה ע\"כ. ופרכי' בגמ' והיכי עבדי להוסיף ולשנות כלום על בנין שלמה והכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ומשני אמר רב קרא אשכחו ודרשו וספדה הארץ משפחות משפחות לבד פליגי בה תרין אמוראין ר' דוסא ורבנן חד אמר זה הספדו של משיח בן יוסף שנהרג ומה אם בשעה שהם אבלים ואין יצר הרע שולט עוד כדכתיב והסירותי את לב האבן את אמר האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן בשעה שעסוקין בשמחה ויצר הרע קיים לא כ\"ש וחרינא אמר זה הספדו של יצר הרע שהקב\"ה שוחטו והצדיקים נדמה להם כהר גבוה ובוכים ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה והרשעים נדמה להם כחוט השערה ובוכים ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה: \n",
+                "<b>ומנורות של זהב היו שם </b>ירוש' בר קפרא אמר וגובהן מאה אמה והא דתני כל דתלי ק' אמין בעי בסיס תלתין ותלת (הגהה כך הלשון שם לא פחות ולא יותר). סולמא מכאן תלתין ותלת וסולמא מכאן תלתין ותלת והתנן כל העזרה לא היתה אלא ארך קפ\"ז על רוחב קל\"ה אשכח תני מקומן מעשה נסים היה מה ביד כולם מאה ועשרים לוג או ביד כל א' וא' מאה ועשרים לוג עכ\"ל הירוש'. אבל הבריית' דמייתי בבבלי תנא גבוהה של מנורה חמשים אמה וכמו שפי' רש\"י ז\"ל והעתיקו ר\"ע ז\"ל בסמוך: \n",
+                "<b>של מאה ועשרים לוג </b>גמ' איבעיא להו מאה ועשרים לוג כולהו או דילמא לכל חד וחד ת\"ש ובידיהן כדי שמן של שלשים שלשים לוג שהם כולן מאה ועשרים לוג: \n",
+                "<b>מְטִילִין </b>בשבא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מבלאי מכנסי וכו' </b>פ' במה מדליקין (שבת דף כ\"ח) ובפ' שני דיומא דף כ\"ג. ובירוש' תני מבלאי מכנסי כהן גדול היו מדליקין את הנרות שבפנים ומבלאי מכנסי כהן הדיוט היו מדליקין את הנרות שבחוץ: \n",
+                "<b>ומהמייניהם </b>תימא דלא חשיב נמי כתנת שגם היא היתה של שש תוס' ז\"ל. ועליהם ז\"ל קשה לע\"ד אמאי לא הקשו ג\"כ ממצנפת ושמא דס\"ל ז\"ל דתנא נקט היותר מצוי להבלות ולפי זה הוקשה להם ז\"ל דאי משום טעם זה ה\"ל למיתני כתנת נמי שגם היא מלתא דשכיחא להבלות שהיא סמוכה לבשר אבל אין הכי נמי דמכל ד' בגדי כהונה הבלויין היו משקיעין ומדליקין: וביד בפ\"ח דהלכות כלי המקדש סי' ה' ו' וז\"ל שם מכנסי כהנים הדיוטים שבלו ואבנטיהם היו עושין מהן פתילות ומדליקין בהם במקדש בשמחת בית השואבה וכתנות כהנים הדיוטים שבלו היו עושים מהם פתילות למנורת התמיד ע\"כ. וכתוב שם בכ\"מ ודייק רבינו לכתוב כתנות כהנים למעט אבנט דאין עושין מהן פתילות למנורת תמיד משום דאית בהו עמרא ואין להדליק בהן למנורת התמיד ומכנסיים תנן דבשמחת בית השואבה מדליקין בהם ולא נשאר לפתילות התמיד כי אם כתנות ומצנפות וצריך טעם למה השמיט רבינו מצנפת ואפשר דתנא כתנות והיה למצנפות א\"נ משום דמצנפות דקות ביותר ולא חזו לפתילות לכך השמיטם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לא היתה חצר בירושלם שלא היתה מאירה וכו' </b>ובגמ' תנא אשה היתה בוררת חטים לאור בית השואבה ופי' תוס' ז\"ל דלאו דוקא בוררת אלא כלומר היתה יכולה לברור מרוב אורה דהא אע\"ג דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה איסורא מיהא איכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החסידים וכו' </b>ביד שם בהלכות לולב פ\"ח סי' י\"ג י\"ד: ומשמע דוקא חסידים ואנשי מעשה ולא כל הרוצה ליטול את השם יטול ומלות לפניהם נראה דקאי אשאר כל עמא האנשים והנשים אשר היו באין לראות השמחה: \n",
+                "<b>של אור בידיהן </b>מחק ה\"ר יהוסף ז\"ל שלשה מלות אלו: \n",
+                "<b>דברי שירות ותושבחות </b>ומחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת שירות רק דברי תושבחות: \n",
+                "<b>ובחצוצרות </b>אית דל\"ג מלה זו הכא וכן בירוש' ליתה ובנוסחת כ\"י אך היו ללוים חצוצרות ככתוב בד\"ה סוף סי' י\"ו: גם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה וה\"ג ובנבלים ובכל כלי שיר וכו': \n",
+                "<b>עומדים בשיר </b>היא גירסת הירושלמי: \n",
+                "<b>ואומרים שירה </b>ל\"ג ליה התם: וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה: וכתבו תוס' ז\"ל שעליהם הלוים עומדים בשיר לשמחת בית השואבה אבל דוכן לשיר דקרבן אצל המזבח היה כך פי' בקונטרס ובמסכת מדות תנן ומייתי לה בפ\"ק דיומא ר\"א בן יעקב אומר מעלה היתה וגבהה אמה והדוכן נתון עליה ואותה מעלה היתה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים ע\"כ: \n",
+                "<b>קרא הגבר תקעו והריעו ותקעו </b>תימא דמשמע שמקרות הגבר הולכים לשאוב מים וא\"כ היו נפסלין בלינה דע\"כ ל\"פ בפ' שני דזבחים אלא לענין קדוש ידים אי מקרות הגבר ועד צפרא פסלא בלינה או לא אבל מי הכיור עצמו נפסלין בעמוד השחר כדמוכח התם ואפי' סלקן מן הבאר אחר קרות הגבר והדר משקע להו וי\"ל דשוהין היו בתקיעות ובתרועות ובהפיכת פניהם למערב וגם בחזרה לאחר מלוי והיה מאיר היום קודם שיגיעו ועד שיקדשן בכלי לא הוכשרו ליפסל בלינה כדתנן במעילה פ' חטאת העוף גבי נסכים ואע\"פ שהצלוחי' היתה מקודשת מכל מקום אין כלי שרת בחוץ אלא בפנים תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>הגיעו למעלה עשירית </b>פי' רש\"י ז\"ל מקום מסויים בעלמא הוא לידע היכן תוקעין דחשבון התקיעות בחג גמירי להו ע\"כ. ור' אליעזר בן יעקב פליג בברייתא בגמ' דלא היו תוקעין למעלה עשירית אלא ע\"ג המזבח וכדפי' ר\"ע ז\"ל במתני' דבסמוך ומפ' בגמ' טעמיה דראב\"י דכיון דתקע לפתיחת שערים למעלה עשירית למה לי דתקע הלכך ע\"ג המזבח עדיף ורבנן סברי כיון דתקע למלוי המים בשער העליון ושער התחתון ושער המים לגבי המזבח למה לי כיון דהני תקיעות הנוספות בחג משום ושאבתם מים הוא למעלה עשירית עדיף דמוכחא מילתא טפי שהן משום מלוי המים: ובגמ' בעי ר' ירמיה למעלה עשירית דנחית חמשא וקאי אעשרה ומנינן מלמטה למעלה או דילמא דנחית עשרה וקאי אחמשא שעדיין יש חמש מעלות לירד עד עזרת הנשים ומנינן מלמעלה למטה וקאי בתיקו: \n",
+                "<b>הגיעו לקרקע </b>צריך להגיה הגיעו לעזרה ופירשו בו לקרקע עזרת הנשים: \n",
+                "<b>הגיעו לשער </b>היוצא למזרח הפכו פניהם למערב ואמרו אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה והמה משתחויתם קדמה לשמש כך צ\"ל (הגהה ירוש' א\"ר חייא בר אבא והמה משתחוים אין כתיב כאן אלא והמה משתחויתם שהיו משתחוים לחמה ומשתחוים להיכל): ובגמרא בברייתא ממשמע שנאמר ופניהם קדמה אינו יודע שאחוריהם אל היכל ה' אלא מלמד שהיו פורעין עצמן ומתריזין כלפי מטה: וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ר' יהודא אומר שונין אותם לומר אנו ליה וליה עינינו פי' שונין כלומר כופלין אלו התיבות אנו ליה וכו' ואומרין אותם שני פעמים כי אחרי שסיימו לומר מה שנזכר למעלה היו שונין לומר פעם שניה אנו ליה וליה עינינו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעה וכו' </b>תוס' שבת פ' במה מדליקין (שבת דף ל\"ה) וביד פ\"י דהלכות כלי המקדש סימן ג' ה' ו' ובגמ' מתני' דלא כר' יהודא דתניא ר' יהודא אומר הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על שש עשרה במאי קמיפלגי ר' יהודה סבר תקיעה תרועה תקיעה מצוה אחת היא וחדא חשיב להו ורבנן סברי חקיעה לחוד ותרועה לחוד ובגמ' מפרש טעמייהו: \n",
+                "<b>בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעה שלש לפתיחת שערים וכו' </b>[כצ\"ל] \n",
+                "<b>שלש להבטיל </b>ירושלמי פ\"ק דפסחים: \n",
+                "<b>ע\"ש שבתוך החג היו שם וכו' </b>בגמ' פרכינן ממתני' לר' אחא בר' חנינא דאמר תוקעין על כל מוסף ומוסף פי' יום שיש בו שתי קדושות כגון שבת ויום טוב וצריך שני מוספין תוקעין לכל מוסף דאם איתא ליתני נמי ראש השנה שחל להיות בשבת דהא איכא תלתא מוספין דשבת ודר\"ח ודראש השנה לכל מוסף ט' הרי כ\"ז וכ\"א שבכל יום הרי מ\"ח ומשני תנא ושייר דהא שייר ערב הפסח שיש בשחיטת הפסח כ\"ז תקיעות לשלש כיתות ואי נמי אמרת דלאו שיורא הוא דהא מני ר' יהודה היא דאמר מימיה של כת שלישית לא הגיעה לאהבתי של קריאה ראשונה ולא יש רק שלש תקיעות ותנא דידן סבר כר' יהודה בערב הפסח ופליג עליה במנין התקיעות דתקיעה תרועה ותקיעה בתלתא מני להו כדכתבי' לעיל מ\"מ הא שייר ערב הפסח שחל להיות בע\"ש אפיק שית מתקיעות כת שלישית ועייל שית דכל ע\"ש דהבטלה והבדלה והוו להו טפי ממ\"ח ומ\"מ במסקנא קאי רב אחא בתיובתא ואין פי' הברייתא שהביא הוא כפי מה שפירשה אלא פי' ההיא ברייתא שמאריך במשך התקיעו' כשיש שני מוספים או שלש ואומרים שיר אחד בשיעור זמן שיקרבו כל נסכיהם או פירושה שמרבה בתוקעים פי' שמוסיפין חצוצרות ותוקעין יחד וכולהו חד מיחשבו וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ז דהלכות כלי המקדש דאם חל ר\"ח או י\"ט להיות בשבת שיש שם שלשה מוספים אין תוקעין לכל מוסף ומוסף בפני עצמו אלא תוקעין ט' בלבד לכל המוספים ע\"כ ועוד כתב שם וז\"ל וברגל מוסיפין שלש לפתיחת שער התחתון והוא שער עזרת הנשים ושלש לפתיחת שער העליון והוא שער ניקנור לפי שהוא למעלה מעזרת נשים ע\"כ וע\"ש בכסף משנה שכתב ומדברי רבינו נראה שהיא מפ' דלשער התחתון היינו לפתיחת שער העליון ולפתיחת שער התחתון ע\"כ ונלע\"ד שצריך להגיה שהוא מפ' דשלש לשער העליון ושלש לשער התחתון דקתני היינו לפתיחת שער וכו': \n",
+                "<b>שלש לגבי מזבח. </b>ירושלמי ותני ותשע למעלה עשירית הא חורי מאן דאית ליה ע\"ג המזבח לית ליה למעלה עשירית ומאן דאית ליה למעלה עשירית לית ליה ע\"ג המזבח ע\"כ. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל משום דלא שכיחא כולי האי אמר המלקט ובגמ' פריך אטו ע\"ש שבתוך החג מי איתיה בכל שנה זימנין דלא משכחת לה כגון שחל י\"ט ראשון של חג בע\"ש דבצרי להו תקיעות דבית השואבה דהא אינם דוחין את י\"ט ומשני דהא מני רבנן היא דפליגי אדאחרים ואמרי מעברין את החדש לצורך הלכך ר\"ה בע\"ש לא מיקלע דדחינן ליה מ\"ט כיון דאיקלע י\"ט ראשון של חג להיות בע\"ש גם ר\"ה חל בע\"ש ויום הכפורים אימת הוי בחד בשבת וא\"כ צריך לדחות ר\"ה ליום השבת משום יום הכפורים דלא להוו תרי שבי בהדי הדדי דחיישי משום ירקייא ומשום מיתייא כדאמרי' בר\"ה והא דתנן ס\"פ ואלו קשרין חלבי שבת קריבין ביום הכפורים דשמעת מינה דמיקלע ולא דחינן ההיא אחרים היא דאמרי אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר\"ה לר\"ה אלא ד' ימים בלבד ואם היתה שנה מעוברת חמשה דס\"ל דאין מעברין ואין מחסרין שום חדש לצורך אלא קובעין ר\"ח אחד מלא ואחד חסר לעולם ואיתה לבבת דשלש להבטיל את העם כו'. שם ס\"פ ואלו קשרים: \n",
+                "<b>ושלשה ע\"ג המזבח. </b>כשזוקפים את הערבה כדתנן לעיל פ' לולב וערבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יום טוב הראשון של חג היו שם וכו'. </b>מצאתי כתוב בספר חן טוב פ' פנחס דף רנ\"ב ע\"ד מה שצררו המדיינים ליטול את התורה בטענה למה נתקרבו ישראל מכל האומות עתידין להתיצב על ה' ועל משיחו ולומר כלום כפית עלינו ההר כגיגית תנה לנו מראש ונעשנה וישיבם הקב\"ה שיעשו סוכה וכל אחד עושה סוכה בראש גגו ואח\"כ יבעטו בסוכה אז ידבר אילימו באפו ובחרונו יבהלמו ויתמעטו כפרי החג לכן היו באים ע' פרי החג כנגד ע' אומות ומתמעטין והולכין בכל יום א' א' למצוא חשבון וצריך להבין טוב טעם למה היו באים פרים אלו בחג ולא בפסח אמנם הכונה להורות שע\"י סוכת החג בחג תמעטו שזו מצוה קלה שיתן להם האלהים ואם יבעטו בה יתמעטו כפרי החג מטענתם זו שאמרו בשטים ולעתיד יאמרו כן וע\"י הסוכה יסתם פיהם לגמרי עכ\"ל ז\"ל וביד פ' עשירי דהלכות תמידין ומוספין סי' י\"ב י\"ג: \n",
+                "<b>בשמיני חזרו לפייס. </b>זהו פייס בפני עצמו שכל שבעת ימי החג אין הכהנים מפיסין מי יקריב אלא כהן שהקריב היום אינו מקריב למחר כי חלק כחלק יקריבו ובשמיני של חג מפיסין ופעמים עולה הגורל למי שהקריב אתמול: \n",
+                "<b>כברגלים. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל כרגלים. ובגמ' נימא מתני' רבי היא ולא רבנן דתניא פרה בא בשמיני בתחלה מפיסין עליו כל המשמרות כאילו הוא תחלת קרבנות דברי רבי וחכמים אומרים אחת משתי משמרות דלא שלשו בפרים עושה וכמו שיתבאר בסמוך ומשני אפי' תימא רבנן אטו שתי משמרות לאו אפוסי בעי בין שתיהן איזו מהן תזכה בו ודילמא ההוא פייס דקתני מתני' בין שתיהן הוא דהא לא תנן בתחלה. \n",
+                "בלשון ר\"ע ז\"ל המתחיל בשביעי כולן שוין המשמרות המקריבות וכו' כך צ\"ל: \n",
+                "<b>אמרו מי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר אלא חוזרת הלילה. </b>ונמצאו כולן שונות ומשלשות בפרים חוץ משתים ששונות ואין משלשות כיצד ביום הראשון היו שלש עשרה פרים והקריבום שלש עשרה משמרות כדרך שסדרום בד\"ה יהויריב ראשון ואחריו ידעיה חרים וכו' כולן כמות שהן סדורות נשתיירו עשתי עשרה אחרונות לאלים ולכבשים ולשעיר למחרת היו שנים עשר פרים ומקריבין אותם הנך י\"א משמרות וחוזר יהויריב ומקריב אחד נמצא ששנה יהויריב לבדו בשלישי היו י\"א פרים והקריבום י\"א משמרות שאחר יהויריב נמצא ששנו י\"ב משמרות ברביעי היו עשרה פרים והקריבום עשרה משמרות שלאחריהם הרי ששנו נמצאו עשרים ושנים משמרות שונות. בחמשי תשעה פרים שתי משמרות האחרונות הקריבו שנים מהם וחזר יהויריב ושש משמרות שלאחריו והקריבו שבעה הרי ששלשו ז' משמרות בששי שמנה פרים והקריבום השמנה שלאחריהם הרי ט\"ו משמרות ששלשו בשביעי פרים לשבעה משמרות נמצאו כולן משלשות חוץ משתים האחרונות רש\"י ז\"ל. ובפ' בתרא דתעניות דף כ\"ד גרסי' ת\"ר ד' משמרות לבד עלו מן הגולה ואלו הן ידעיה יהויריב פשחור אמר ועמדו נביאים שביניהם וחלקום והעמידום על כ\"ד בללום ונתנום בקלפי בא ידעיה ונטל חלקו וחלק חבריו שש בא יהויריב ונטל חלקו וחלק חבריו שש וכן פשחור וכן אמר וכן התנו נביאים שביניהם שאפי' יהויריב ראש משמרות עולה לא ידחה ידעיה ממקומו אלא ידעיה עיקר הוא וכל חבריו הואיל ועלה תחלה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשלשה פרקים. </b>וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל בשלשה פרקים פירוש בשלשה זמנים דהיינו בשלשת הרגלים היו כל המשמרות שוות בהקרבה וחילוק קרבנות הרגלים ובחילוק לחם הפנים ובמשנה זו לא פירש מה הם השלשה פרקים ע\"כ ומייתי לה פ' ואלו מגלחין (מועד קטן דף י\"ד) וביד פ\"ד דהלכות ביאת מקדש סי' ד' ה': \n",
+                "<b>היו כל המשמרות שוות. </b>גמ' ת\"ר מנין שכל המשמרות שוות באימורי הרגלים ת\"ל וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל ובא בכל אות נפשו ושרת שאין המשמר מעכב עליו וכיון דזוכה בעבודתו זוכה באכילתו דכתיב לכהן המקריב אותה לו תהיה ובכ\"ד מקומות נקראו הכהנים לוים וזה אחד מהם ובחלוק לחם הפנים נמי דכתיב בתריה דהאי קרא חלק כחלק יאכלו יכול אף חובות הבאות שלא מחמת הרגל ברגל יהו זוכין בעבודתו ויחלוקו ת\"ל לבד ממכריו על האבות מה מכרו אבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך: \n",
+                "<b>באימורי הרגלים. </b>במה שאמור ברגלים דאי לא תימא הכי קשיא דסתם אימורין של גבוה הן ומאי שוות איכא: \n",
+                "<b>בעצרת אומרים לו הילך מצה הילך חמץ. </b>ברייתא בגמ' אבא שאול אומר הילך חמץ הילך מצה תנא דמתני' ס\"ל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואבא שאול ס\"ל חובת היום עדיפא. ובירוש' ראש פירקין וסוף פירקין אית תנויי תנו הילך חמץ הילך מצה מאן דתני הילך מצה ברישא שהוא חביב מאן דתני הילך חמץ ברישא שהוא תדיר ויש להסתפק אם צ\"ל בהפך. אבל הכ\"ג אינו נוטל לעולם פרוסה אלא אם רוצה נוטל חלה אחת משתי חלות שלימה דלאו אורח ארעא למיהב ליה פרוסה כדאיתא בפ\"ק דיומא דף י\"ז והביאו ביד ספ\"ד דהלכות תמידין ומוספין: \n",
+                "<b>ושאר קרבנות צבור. </b>יש גורסין וכל קרבנות צבור הוא מקריב את הכל וכבר פירש ר\"ע ז\"ל וכל לאתויי וכו': \n",
+                "<b>בין מלפניה בין מלאחריה </b>אם חל י\"ט ראשון אחר השבת כך צ\"ל בלשון ר\"ע ז\"ל ואי אפשר לפרש לפניה י\"ט ראשון לאחריה י\"ט אחרון דא\"כ היינו שבת שבתוך החג והא קתני ליה בשלשה פרקים וכו' וביד פ\"ד דהלכות תמידין ומוספין סי' ט' י\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חל להיות יום אחד להפסיק בינתים כגון וכו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד ונתעכבו שם בשבת כל המשמרות. אמר המלקט הוא פי' רש\"י ז\"ל אמנם הרמב\"ם ז\"ל פי' וז\"ל חל יום א' להפסיק בינתים הוא שיהיה י\"ט ראשון של חג להיות בשני בשבת או י\"ט אחרון יום חמישי וכשאירע כן לא ישאר למשמר השני הנכנס אלא עבודת יום ראשון בלבד ויבא החג וישתתפו כולן בעבודה אם יחול י\"ט הראשון יום שני או יכנס משמר שני יום שבת אם יחול י\"ט האחרון יום ה' לפי שכל יום שבת הוא יום שמתחלפים תצא אחת ותכנס השנית ומחלקים לחם הפנים וכשיזדמן לאחת המשמרות זה המשמר שלא ישאר לו לעבוד אלא יום אחד יתעצל בדבר ויתעכב מלבוא ותרגום ויתמהמה ויתעכב ולפיכך תקנו לו שיקח מלחם הפנים שתי ככרות בלבד עכ\"ל ז\"ל וביד שם פ\"ד סי' י\"ב י\"ג. והראב\"ד ז\"ל פי' שם בהשגות כדפי' רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>הנכנס נוטל שבע. </b>בשכר הגפת דלתות ההיכל מקום שהלוים לא היו יכולין לילך וכן הא דכתיב ויפתח שמואל את דלתות בית ה' לאו בדלתות ההיכל משתעי אלא לשכה היתה שם וקראוה בית ה' קיצור מהרא\"ש ז\"ל על פרק ראשון דערכין דף י\"א. ובגמ' פריך ונימא ליה דל בדל פי' הסר חוק זה מכאן בשביל שיסירוהו אצלך אם תטול עכשיו שבע יטול לשבת הבאה משמר הנכנס ז' טול אתה בשוה כדי שתטול גם אתה לשבת הבאה בשוה ומשני אמ' אביי בוצינא טבא מקרא דשמא לכשתגדל יתחרט הנותן או שמא לא יצטרך זה לזה הכא נמי גבי משמרות מי שראוי ליטול עכשיו לא ימתין לשבת הבאה זהו פי' רש\"י ז\"ל בזה המשל ותוס' ז\"ל פירשו בו פי' אחר דבוצינא וקרא הם שני מינים ע\"ש וכן ג\"כ תירץ אביי עצמו תירוץ זה בכתובות ר\"פ הכותב: \n",
+                "<b>בלגה לעולם חולקת בדרום. </b>בברייתא בבבלי ובירוש' ויש אומרים מפני שמשמרתו של בלגה שובה לבוא כשמגיע שבת שלה ומוכחא מילתא שאין העבודה חביבה עליהן ונכנס יְשָבַב ושמש תחתיו שסדר משמרות בלגה אתר יְשָבַב וכששהה משמרת בלגה לבא עיכב במשמרתו ישבב ולא יצא ולפיכך קנסוה ואע\"פ שכל שכיני הרשעים לא נשתכרו שכני בלגה נשתכרו שלעולם ישבב חולק בצפון. ועיין במ\"ש לעיל ריש סי ו' וביד פ\"ח דה' כה\"מ סי' ח' ועיין במה שכתבתי בפרק חמישי דתמיד סימן ג'. ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל לעולם חולקת בדרום פי' כדי להראות שאפי' בשעת כניסתם הם ראויין לצאת ומש\"ה אפי' בכניסתם הם חולקים בדרום כמו היוצאים וכן מה שטבעתה קבועה וחלונה סתומה הוא מטעם זה כלומר להראות כאילו כבר יצאה שכן היה דרך היוצאים להיות טבעתן קבועה וחלונם סתומה ע\"כ: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת סוכה, ובעה\"י אשר לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב נתחיל מסכת יום טוב: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה סוכה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Taanit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Taanit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0b4e1da771c667df4f8b1390cec1d6533e72033c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Taanit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,251 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Taanit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כתב הרמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לסדר זרעים כשהשלים התנא דבריו על המועדים האמורים בתורה חזר לדבר על זמני התעניות הנזכרים בספרי הנבואה והן הצומות שתקנו הנביאים ולזה סידר כאן מסכת תעניות ע\"כ: ונלע\"ד דלפי פירושו ז\"ל צריכין אנו לומר דנקט תעניות דגשמים ברישא אע\"פ שלא נזכרו בספרי הנבואה בהדיא כמו ד' צומות משום שהם צורך לעולם ביותר והדר תני בר\"פ בתרא תעניות דמעמדות שהיו תדיר בזמן שבית המקדש קיים והדר תנא בסופו תעניות דכתיבי בקרא בספר זכריה צום הרביעי וצום החמשי לענינים שנזכרו בהם שם במשנה אע\"פ שדיניהם מוחלקים דלא חמיר צום י\"ז בתמוז כצום ט' באב: וצום השביעי וצום העשירי לא תנא להו דלית בהו ענין או דין מחודש טפי ממאי דמשתמע מן המקרא: א\"נ דשרי בתעניות דגשמים ברישא כדי לאסמוכינהו למאי דתנן בפ\"ק דר\"ה כמו שנכתוב בסמוך: ונלע\"ד עוד דלהכי נמי סמך תעניות בתר מסכת ר\"ה משום דאיכא בתענית ג\"כ תקיעות וכדתנן לקמן בפ' שני ותנן נמי בפרק ראוהו ב\"ד בתעניות בשל זכרים כפופים ופיו מצופה כסף ועוד שיש בתעניות זכרונות ושופרות כמו שיש בר\"ה וביוה\"כ של יובל: \n",
+                "<b>מאימתי וכו' </b>איידי דתנא במסכת ר\"ה דסליק מינה ובחג נידונין על המים תנא הכא מאימתי ופי' רש\"י ז\"ל כלומר אגב דתנא בחג נידונין על המים קסבר בנפשיה הואיל ונידונין בחג על המים ש\"מ בעינן להזכיר עניינא דמייא לרצויי על המים דליתו לברכה ולהכי קתני מאימתי מזכירין ע\"כ: \n",
+                "<b>גבורות גשמים </b>מפ' בגמ' מפני שיורדים בגבורה והקשו תוס' ז\"ל אמאי נקט גבורות טפי מכח וכמו כן הל\"ל מאימת' מזכירין כח גשמים או ליתני גדולות גשמים כלישנא דקרא ותרצו דמן הדין נקט גבורות משום טעמא דאיכא כח ואיכא גדולה א\"נ משום דהברכה מתחלת בגבורה להכי נקט גבורות ע\"כ: והכי פשטינן לה בגמ' שנקראו הגשמים גבורות דאתיא חקר חקר מברייתו של עולם כתי' הכא עושה גדולות עד אין חקר וגו' הנותן מטר וכו' וכתיב בברייתו של עולם אין חקר לתבונתו מה חקר דכתיב בברייתו של עולם כתיב ביה גבורה דכתיב מכין הרים בכחו נאזר בגבורה אף גשמים הוי כמאן דכתיב ביה גבורה ובגמ' בעינן מנלן דבתפלה דתניא לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה וכתיב בתריה ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש: \n",
+                "<b>רבי אליעזד אומר מיום טוב הראשון של חג </b>גמ' איבעיא להו ר' אליעזר מלולב גמר לה אי מניסוך המים גמר לה מלולב גמר לה מה לולב ביום אף הזכרה ביום או דילמא מניסוך המים גמר לה מה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה אף הזכרה מאורתא ת\"ש דתניא מאימתי מזכירין על הגשמים ר' אליעזר אומר משעת נטילת לולב ר' יהושע אומר משעת הנחתו ורבי בברייתא ס\"ל כר' יהושע ור' יהודה בן בתירא אומר בשני בחג הוא מזכיר ר' עקיבא אומר בששי בחג הוא מזכיר ובגמ' מפרש טעמייהו: \n",
+                "<b>אף אני לא אמרתי לשאול וכו' </b>ק\"ק לע\"ד דהא ודאי שלא אמר לשאול דהא בהזכרה הוא דפליגי מדקאמ' ליה למה הוא מזכיר וכלישנא דרישא דמתני' דקתני מאימתי מזכירין ותו דהא מעיקרא לא שייך שאלה בי\"ט ונלע\"ד דה\"ק ליה אף אני לא אמרתי לשאול וכו' כלומר לא תבין מדברי דכיון שהתחיל להזכיר בי\"ט גם אני סובר שמיד בלילה ראשונה של חולו של מועד יתחיל לשאול ותן טל ומטר דלעולם מודינא דאין שאלת גשמים אלא סמוך לגשמים כדתנן בסמוך ואפשר שלזה כיון רש\"י ז\"ל במה שכתב לא אמרתי לשאול שיתפלל על הגשמים בחג כגון תן טל ומטר ע\"כ. אח\"כ נזדמן לידי פי' לה\"ר יהונתן ז\"ל כתיבת יד ומצאתי שפירש וז\"ל א\"ל ר' אליעזר אף אני איני אומר לשאול אין כונתי לומר שבחי השם בגשמים בעבור שיתן לנו היום או מחר גשמים דהא אין אנו שואלין גשמים בחג כלומר דהיינו ותן טל ומטר בחג אפילו בחולו של מועד שאנו מתפללים י\"ח ברכות אלא כונתי לשבחי השם שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו דהיינו אחר ימי החג עכ\"ל ז\"ל: ובירוש' מחלפא שיטתיה דר' יהושע דבמתני' הוא אומר מי\"ט האחרון ובברייתא הוא אומר משעת הניחו הלולב א\"ר מנא שכל היום כשר ללולב ויזכיר מבערב לית כל עמא תמן ויזכיר בשחרית אף הוא סובר שמא הזכירו מבערב והוא הוי מדכר מכיון דהיא חמי לון דלא מדכרין בקמייתא ומדכרין בבתרייתא אף הוא יודע שלא הזכירו מבערב ע\"כ: וכתבו תוס' ז\"ל מי\"ט האחרון של חג שמיני דלא יתבינן בסוכה ואפילו האידנא אינו אלא מדרבנן משום ספיקא ואע\"ג דבקיאינן בקביעא דירחא גזרה שמא יחזור הדבר לקלקולו או משום מנהג אבותינו בידינו כדאיתא בפ\"ק דביצה מדכרינן ביום שמיני אבל כל ז' לא שהגשמים לימי סוכה סימן קללה הן כדתנן בפ' שני דסוכה משל לעבד וכו' תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>הואיל ואין גשמים סימן ברכה בחג למה הוא מזכיר </b>גרסי' וכן הוא בירושלמי וברב אלפס ובפי' הרמב\"ם ז\"ל ובהר\"ן ובהרא\"ש ז\"ל ואפשר שגירסא זו היא לכנות בלבד אבל עיקר הנוסח אלא סימן קללה כמו שהוא ברוב הספרים ובגמרא וכדתנן לה נמי בסוף פירקין בכל הספרים. ומפירוש רש\"י ז\"ל שכתב וז\"ל סימן קללה בחג הן כדאמרינן במסכת סוכה וכו' משמע קצת שלא היה גורס הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג בלשון שלילה והנחה רק היה גורס הואיל והגשמים סימן קללה בחג הן מ\"מ בפי' רש\"י שעל רב אלפס כתוב הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג: \n",
+                "<b>משיב הרוח ומוריד הגשמים </b>בעונתו ר\"ל שהקב\"ה משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו כלומר בזמן הראוי להם: ירושלמי בעונתן הם חביבין כתחיית המתים א\"ר יוסי ותמה אני איך רבנן מדמיי ירידת גשמים לתחיית המתים ולא דמיא בעי בר נש יחון מיתיא כל אימת ולא בעי בר נש יחות מיטרא כל אימת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומ' העובר לפני התיבה </b>ביד בפ' שני דהלכות תפילה סי' ט\"ו ואיתא במלתא דר' יהודה בפרקין דף ד' וכתב הר\"ן ז\"ל הא דנקט העובר לפני התיבה ולא תנא דבי\"ט האחרון של חג במוסף מזכירין ולא בשחרית ובי\"ט הראשון של פסח בשחרית ולא במוסף היינו טעמא לפי דאמרינן בירושלמי בריש מכלתין אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש\"צ ומיהו דוקא בגשם אבל בטל אם רצה להזכיר יחיד מזכיר כדאיתא התם ואיידי דנקט ר' יהודה מילתיה בי\"ט האחרון של חג נקט נמי הכי בי\"ט הראשון של פסח אע\"פ שאין הפסק גשם והזכרת טל תלויה בש\"צ א\"נ דאפי' בטל אין מזכירין בצבור עד שיכריז ש\"צ הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>האחרון מזכיר </b>היינו המתפלל מוסף פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שהיה מנהג הקדמונים להיות להם שני חזנים אחד לתפלת יוצר ואחד לתפלת מוסף ע\"כ: וכתוב בתוס' י\"ט הראשון אינו מזכיר פי' הרב אינו מזכיר וכו' משיב הרוח ומוריד הטל ע\"כ אכן בספרים שלפנינו בכולן מצאתי מוריד בלי וי\"ו: ומסיק בירושלמי דקדמייתא היא דר' יהודה אמרה בשם גרמיה ותנייתא דקאמר עד שיעבור הפסח אמרה בשם ר' יהודה בן בתירא וכתב הרא\"ש ז\"ל שבסדר רב עמרם כתוב שאחר שהזכיר ש\"צ במוסף מתחילין העם להזכיר בתפלת המנחה ודייק כן מלישנא דמתני' ולא נהוג עלמא וגם ר\"א ור' יהושע לא הזכירו בדבריהם חילוקא בין ש\"צ לשאר העם ור' יהודה לא נחלק עליהן אלא בזמן הזכרה ולא בא לחדש דבר אחר ע\"כ: ובגמ' בברייתא קתני ר' יהודה אומר משום ר' יהושע העובר לפני התיבה בי\"ט האחרון של חג האחרון מזכיר וכו' ומסיק בגמ' דהאי ר' יהושע היינו ר' יהושע בן בתירא וכדאיתא בברייתא אחריתי ר' יהודה אומר משום בן בתירא העובר לפני התיבה בי\"ט האחרון וכו' וזימנין דקרי לי' בשמיה וזימנין דקרי ליה בשמא דאבוה: ודע דר' יהושע דמתני' ור' יהושע דברייתא דקאמר משעת הנחתו תרויהו ר' יהושע בן חנניה נינהו בר פלוגתיה דר' אליעזר הגדול אלא דמשמע בפירוש רש\"י ז\"ל שכתב בדף ג' וז\"ל האמור משעת הנחתו דהיינו בשביעי והכא קתני יום טוב האחרון של חג דהיינו בשמיני ע\"כ כלומר וא\"כ ר' יהודה משום ר' יהושע בן חנניה משמע דסבירא ליה לרש\"י ז\"ל דס\"ל לתלמודא דמוכרחים אנו לומר דודאי תרי תנאי אליבא דר' יהושע דתנא דמתני' ס\"ל אליבא דר' יהושע בן חנניה דמיום טוב האחרון של חג מתחילין להזכיר ותנא דברייתא ס\"ל אליבא דר' יהושע בן חנניה דמיום הושענא רבא מתחילין אחר שבירך על נטילת לולב והכי ג\"כ משמע מן התלמוד דף ג' במאי דקאמר אי ר' יהושע נימא חד יומא אכן מתוס' ז\"ל בדבור המתחיל משעת נטילת לולב משמע שחולקים על רש\"י ז\"ל. ונראה עוד לע\"ד שצריכין אנו לומר דהא שפירש רש\"י ז\"ל בסוף ע\"א דדף ד' וז\"ל ר' יהושע היא דאמר משעת הנחת לולב הוא מזכיר דהיינו יום שמיני וזהו סמוך לגשמים וכו' צריך לומר שהוא טעות וצ\"ל דהיינו יום שביעי וצ\"ע לע\"ד ומ\"מ ר' יהודה משום ר' יהושע היינו ר' יהושע בן בתירא כדכתיבנ': \n",
+                "<b>עד אימתי שואלין וכו' </b>בנדרים פ' קונם תנן עד שיפסקו גשמים עד שיצא ניסן כולו דברי ר\"מ ר' יהודה אומר עד שיעבור הפסח וגרסי' התם בירוש' ר\"מ כדעתיה ור' יהודה כדעתיה דהכא: ומשמע שמה שכתוב בהרא\"ש ז\"ל א\"ל ר' יוסי במקום ר\"מ טעות הוא: \n",
+                "<b>שנאמר ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון </b>מדקאמר בראשון סתמא משמע כוליה ניסן: ואפשר לפרש שהפסיק לא מייתי ר\"מ רק סתמא דמתניתין ויתפרש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: ובגמ' א\"ל רב נחמן לר' יצחק יורה בניסן יורה במרחשון הוא דתניא יורה במרחשון ומלקוש בניסן א\"ל הכי א\"ר יוחנן בימי יואל בן פתואל נתקיים מקרא זה דכתיב ביה יתר הגזם אכל הארבה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשלשה במרחשון </b>בפרקין דף ד' וסתמא כר\"מ דס\"ל דשלשה במרחשון ושבעה בו וי\"ז בו הן זמני הרביעות אבל ר' יוסי ס\"ל די\"ז וכ\"ג ור\"ח כסלו ולר' יוסי אין היחידים מתענים עד ר\"ח כסלו. ור' יהודה אומר בז' ובי\"ז ובכ\"ג אבל בירוש' כתיבת יד אמר ר' יהודה בז' ובשלשה עשר ובכ\"ג: \n",
+                "<b>רבן גמליאל אומר בז' בו </b>ביד בפ' שני דהלכות תפלה סי' ט\"ז ועיין בבית יוסף א\"ח סי' קי\"ז שיישב שיהו מכוונים דברי הרמב\"ם ז\"ל בפירושו למשנה עם מה שכתב בחבור: \n",
+                "<b>חמשה עשר יום אחר החג </b>וא\"ת והלא ארץ ישראל היא ת' פרסה על ת' פרסה ומהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום הוי מ' יום בארך וירושלם מן הירדן שהוא תחום ארץ ישראל מהלך יום אחד כדאיתא בביצה נשאר מצד אחד לט' ימים וי\"ל דעם כרמים ויערים היה ד' מאות פרסה אבל מישוב לא היה כ\"כ תוס' ז\"ל במציעא דף כ\"ז ועיין ג\"כ בפ' שני דר\"ה דף כ\"ג בתוס' והר\"ן ז\"ל כתב כיון שגשמים צריכין לעולם לא רצו לאחר שאלתם יותר מכאן שהוא זמן רביעה בינונית לר\"מ והם אפשר להם למהר דרכם וללכת יומם ולילה ע\"כ: ועיין במ\"ש במציעא פ' שני סי' ו': ואיתא בתוס' בפ\"ק דסנהדרין דף י\"א. וכתוב בספר לבושי תכלת א\"ח סי' קי\"ז וגם אחר החרבן היו נוהגין כן שאע\"פ שלא היו עולין לרגל היו מתאספין יחד בירושלם כל הדרים סביבותיה ולכך לא היו מתחילין גם אחר החרבן עד ז' במרחשון כדי שיגיעו לבתיהם עד כאן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגיע י\"ז במרחשון וכו' </b>עד סוף הפרק ביד ריש פרק ג' דהלכות תענית עד סימן י' ובטור ארח חיים סימן תקע\"ה: \n",
+                "<b>התחילו היחידים מתענים שלש תעניות </b>תלמידי חכמים המיוחדים במעשיהם הכי מפרש לה רב הונא בגמ' ועוד אמר רב הונא דהני שלש דיחידים נמי שני וחמשי ושני הוו ותניא נמי הכי וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל: ומלות שלשה תעניות מחקן ה\"ר יהוסף ז\"ל. ובספר הפרפראות פ' האזינו וכרביבים עלי עשב וסמוך ליה כי שם ה' אקרא מכאן שמתפללין על עצירת גשמים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עברו אלו ולא נענו. </b>משמע מיד שעברו מתחילין לגזור אלא דסברא הוא דמסתמא ממתינין קצת ומצפים לתשועה כ\"כ בתוספת יום טוב בס\"פ דלקמן: \n",
+                "<b>ואסורין במלאכה וכו'. </b>גמרא בשלמא כולהו אית בהו סברא תענוג רחיצה וסיכה וכו' אבל מלאכה צער הוא אמר רב חסדא א\"ר ירמיה ב\"ר אבא אמר קרא קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים כעצרת פי' רש\"י ז\"ל שבועות ושמיני עצרת מה עצרת אסור בעשיית מלאכה אף תענית אסור בעשיית מלאכה ודוקא ביום דכאסיפת זקנים מה אסיפת זקנים ביום אף צום נמי ביום ומצפרא כנופיא פלגא דיומא לעיוני במילי דמתא ורבעא דיומא לקרות בתורה ובהפטרה ורבעא דיומא למיבעי רחמי: \n",
+                "<b>ובתשמיש המטה. </b>ירושלמי איתא חמי ברחיצה אסור בתשמיש המטה לא כל שכן תפתר במקום שאין טובלין או קודם עד שלא התקין עזרא טבילה לבעלי קריין ע\"כ: \n",
+                "<b>ונועלין את המרחצאות. </b>גמ' אמר רב חסרא כל שהוא משום אבל כגון ט' באב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן אלא דבט' באב אסור להושיט אפי' אצבעו קטנה במים כדרך שאסור ביום הכפורים ואילו באבל פניו ידיו ורגליו בצונן מותר וכל שהוא משום איסור תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר ובצונן מותר אפי' כל גופו אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא ונועלין את המרחצאות מכדי תנן אסור ברחיצה נועלין למה לי אלא לאו ש\"מ בחמין אסור בצונן מותר. וכתבו התוס' ונועלין את המרחצאות פי' שהם חמין ע\"כ נראה שרוצים לומר אע\"פ שלא חממו המרחץ אותו היום עכ\"ז אסור דסתמא דמרחץ עדיין חומו משתמר מיום ליום הלכך משום גדר קתני דנועלין את המרחצאות: \n",
+                "<b>שהן שלשה עשר תעניות על הצבור. </b>אפשר דמניינא אתא לאשמועינן שאם רצה הנשיא או ב\"ד לגזור יותר מי\"ג על הצבור אין גוזרין כדאיתא בגמ' דר' יהודה נשיאה גזר תליסר תעניתא ולא נענה סבר למיגזר טפי א\"ל ר' אמי הרי אמרו אין מטריחין על הצבור יותר מדאי ומסקינן דה\"מ לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו מן השמים וא\"כ לפי זה הדקדוק מתני' אתיא טפי כרבי מכרשב\"ג דתניא בברייתא בגמ' אין גוזרין על הצבור יותר מי\"ג תעניות לפי שאין מטריחין על הצבור יותר מדאי דברי רבי רשבג\"א לא מן השם הוא זה אלא מפני שיצא זמנה של רביעה פירשו רש\"י ותוס' ז\"ל של רביעה ראשונה דהיינו מרחשון שהרי מרחשון קדם לכולן שתחלתן היה בכסלו כדקתני מתני' ומשמע דרבי דקאמר טעמא משום דאין מטריחין בשום צרה קאמר ועיין בגמ' בלשון רש\"י ז\"ל כי נלע\"ד כי שם נפל טעות נכרת לעינים וכדכתיבנא הוא הנכון בעיני. ותמהתי שמצאתי בזוהר פ' שמות דף ט\"ו דגרסינן התם ת\"ר פעם אחת איצטריך עלמא למטרא גזר ר' אליעזר ארבעין תעניתא והתפלל ולא נענה עמד ר' עקיבא אמר משיב הרוח נשיב זיקא אמר מוריד הגשם אתא מיטרא ע\"כ ותמהני דהא קיי\"ל דאין מטריחין על הצבור יותר מי\"ג תעניות כדכתיבנא ושמא הוראת שעה היתה ומיהו בתלמוד שלנו בס\"פ סדר תעניות האלו מביא שני מעשיות שגזר ר' אליעזר תענית ואינו מזכיר שם אלא י\"ג תעניות ועוד ששם אינו אומר אלא שעמד ר' עקיבא ואמר אבינו מלכנו ונענה ושמא אותו של הזוהר הוא מעשה שלישי ותימה שלא דברו ביה לא החכם הר\"ר משה קורדוירו ז\"ל ולא החכם מורנו הר\"ר חיים ויטל ז\"ל: ומ\"מ עיין במ\"ש בשם הר\"ן ז\"ל לקמן רפ\"ג אולי יתיישב קצת: \n",
+                "<b>מה אלו יתירות על הראשונות. </b>פי' ראשונות אמצעיות וקרי להו ראשונות לגבי ז' אחרונות ובגמ' אמר רב אשי מתני' נמי דייקא דלעשרים וארבע זה וזה שוין דקתני מה אלו יתרות וכו' ואילו כ\"ד לא קחשיב גבי אחרונות משמע דגם באמצעיות איתנהו וכי תימא תנא ושייר והא מה אלו קתני דמשמע דוקא ואי משום דשייר תיבה לאו שיורא הוא משום דהא קחשיב ליה באידך פירקא דמי ששנה מתני' דהכא תנא נמי מתני' דהתם והאי דלא תנא בהאי פירקא סמך אהתם דקתני באחרונות מוציאין את התיבה מה שא\"כ באמצעיות ודחי השתא דאתית להכי כ\"ד נמי לאו שיורא הוא דהא קתני לה באידך פירקא ולעולם איכא למימר דבכולהו קמייתא ודאי ליכא כ\"ד. ועיין במ\"ש ספ\"ק דב\"ק: \n",
+                "<b>שבאלו מתריעין </b>איכא בגמ' מאן דמפרש מתריעין פי' בעננו כההיא דלקמן פ\"ג על אלו מתריעין בשבת דההיא על כרחין תרועה בפה היא דאין להתיר תרועה בשופר בשבת ופרכינן עליה והתניא אין פוחתין משבע תעניות אחרונות על הצבור שבכל תענית מהן י\"ח התרעות פי' שהן מוסיפין שש ברכות מי\"ח עד כ\"ד ולכל אחת שלש תרועות וסימן לדבר שלא תטעה אם תרועה זו תפלה או תרועה בשופר יריחו פי' תוס' ז\"ל שביריחו עשו כן שהקיפוה ז' ימים והיו תוקעין בכל יום כמו כן תקנו בתעניות ובכל תענית מוסיפים ששה ברכות ועל כל ברכה תוקעין ומריעין ותוקעין א\"כ היינו י\"ח תרועות ע\"כ. ומשני אלא בהאי מתריעין דהכא כ\"ע ל\"פ דהוי בשופרות כי פליגי במתריעין דאמרינן בעלמא על שאר פורעניות דחד אמורא ס\"ל בפה פי' שאומרים עננו אבינו עננו עננו בוראנו עננו וכולה אלפא ביתא עננו אלהי אברהם וכו' דאי בשופרות מריעין מיבעי ליה וכ\"ש בשופרות דהוי שפיר טפי וחד ס\"ל דוקא בשופרות אבל בעננו לא. ובפלוגתא דתנאי דתנן על אלו מתריעין בשבת וכו' פי' דבשאר פורעניות איכא תנא דסבר צעקת פה לאו שמה התרעה ומותרת בשבת ור' יוסי סבר דצעקת פה נמי קרי התרעה. ועיין בפי' המשנה לקמן פ\"ג סי' ז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ממעטין וכו'. </b>פי' של שמחה דומיא דבנין ונטיעה דבסמוך אבל שאר בניינים שרי ואין לך משא ומתן גדול מזה וממעטין דאירוסין ונשואין ר\"ל שלא יהו ששין כלל וחמירי מט' באב שמארסין בו אבל אין לפרש ממעטין אבל ששים קצת דא\"כ היה לו לפרש השיעור מהו קורא ממעטין תוס' ז\"ל במגלה פ\"ק דף ה'. וכתב הר\"ן ז\"ל משמע לי דכי אמרינן איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו דלאו דוקא אלא ה\"ה לכל בנין שאינו צריך דאינו נעשה אלא לנוי ולהרוחה בעלמא. וכתב רבינו האיי גאון ז\"ל מדקא משוינן בנין נטיעת אירוסין ונשואין למשא ומתן מה משא ומתן רשות אסור והוא של שמחה אף בנין ונטיעת אירוסין ונשואין רשות אסור בשל שמחה אבל מי שאין לו בית חתנות כלל ואין לו אשה ובנים הא ודאי של מצוה היא ואע\"פ שהוא שמחה מותר ע\"כ. ובטור א\"ח סי' תקנ\"א ועיין במה שכתבו תוס' ז\"ל ביבמות פ' החולץ (יבמות דף מ\"ג:) \n",
+                "<b>ובשאילת שלום. </b>פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט\"ו:) \n",
+                "<b>והיחידים חוזרין ומתענין עד שיצא ניסן. </b>מפ' בירושלמי עד שיצא ניסן של תקופה וכתוב בבית יוסף בסימן תקע\"ה ואיכא למידק דהא אמרי' לעיל אין גוזרין תענית על הגשמים יותר מי\"ג מפני שכבר יצא זמנה של רביעה משמע שאח\"כ אין תועלת בגשמים ולפיכך אין מתענין עליהם וא\"כ למה היחידים חוזרין ומתענין. וצריך לומר שאחר שיצא זמנה של רביעה אע\"פ שאין הגשמים מועלין כמו קודם לכן מ\"מ קצת הנאה אית בהו ומפני אותה הנאה מתענין היחידים ומשום דלא הויא הנאה כולי האי אין גוזרין על הצבור דומה להגיע י\"ז במרחשון ולא ירדו גשמים שאין גוזרין תענית על הצבור והיחידים מתחילין להתענות דמשום דצורך קצת הוא מתענין היחידים מפני שאינו צורך כ\"כ אין גוזרין על הצבור עכ\"ל ז\"ל. ובגמ' תניא א\"ר יהודה אימתי בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרויין על אדמתן אבל בזמן הזה הכל לפי השנים הכל לפי המקומות. הכל לפי הזמן. ופי' רש\"י ז\"ל אימתי הוא סדר תעניות בזמן שהשנים כתקנן שהיה קציר בניסן וזריעה במרחשון ואין סדר השנים משתנה וישראל שרויין על אדמתן שמנהג ארץ ישראל בכך. הכל לפי המקומות כגון נינוה דאפי' בתקופת תמוז בעי מיטרח ע\"כ וקאמר בגמרא דר' פליג עליה דר' יהודה: \n",
+                "<b>יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה. </b>ה\"ג לה בגמ' ור\"ל דשוב אין מתענין משום דהגשמים אחר ניסן סימן קללה ודוקא כשלא ירדו גשמים קודם לכן אז הוי סימן קללה אבל כשירדו קודם לכן סימן ברכה הן והכי איתא בירושלמי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סדר תעניות וכו' </b>עד סוף סי' ה' ור\"פ ד' דהלכות תענית עד סי' י\"ח ובטור א\"ח סי' תקע\"ט וכתוב בבית יוסף א\"ח סימן ק\"נ תיבה פירושו האמתי על מקום עמידת הס\"ת ובבית הכנסת זה נקרא מקום הקדש וגם היכל ולפי זה ד' שמות יש לו אחד מקום הקדש ב' היכל ג' ארון ד' תיבה וכשמוציא התיבה לרחובה של עיר זאת היא התיבה הנקראת מקום הקדש כי שם מניחי' הס\"ת בהיותם ברחוב והרי היא כמן היכל בבית הכנסת ע\"כ. ועיין במ\"ש לקמן במגלה ר\"פ בני העיר: \n",
+                "<b>לרחובה של עיר. </b>גרסינן במפיק בה\"א או גרסינן לרחבה של עיר בלי וי\"ו ובלי מפיק: \n",
+                "<b>ובראש הנשיא. </b>גמרא והדר תנא כל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו אינו והתניא רבי אומר בגדולה מתחילין מן הגדול ובקלקלה מתחילין מן הקטן דאמר מר בתחלה נתקלל נחש ואחר כך נתקללה חוה ואח\"כ נתקלל אדם הא חשיבותא לדידהו דאמרי להון אתון חשביתו למינעי רחמי אכולי עלמא. עוד אמרי' בגמ' למה מתכסין בשקים א\"ר חייא בר אבא לומר הרי אנו חשובין לפניך כבהמה פי' שהשק עשוי משערות וזנבות של בהמות. עוד בגמ' למה יוצאין לבית הקברות פליגי בה ר' לוי בר לחמא ור' חמא בר חנינא חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים וחד אמר כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו ואיכא בינייהו קברי גוים וכתב הר\"ן ז\"ל ודקאמר למה מתכסין בשקים ולמה יוצאין בבית הקברות אע\"פ שלא מצינו לא במשנה ולא בברייתא שהתקינו לעשות כן שאלו טעם על מנהגם שהיו נוהגין לצאת כל העם לבית הקברות אחר שמתפללין ובוכין ומתריעין שם אבל לא שיוציאו את התיבה וס\"ת לבית הקברות ויתפללו שם וכ\"ש בקברי גוים ח\"ו וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד מהלכות תענית שלא כמנהג מקצת מקומות שמוציאין את התיבה לבית הקברות ומתפללין שם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ובקבלה הוא אומר. </b>עי' תוס' יו\"ט. והובא בבית יוסף סי' תקע\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זקן ורגיל. </b>כדי שלא יטעה שכל חזן שטועה סימן רע לשולחיו ובגמ' בברייתא תניא אע\"פ שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא הרגיל בסדר תפלה אבל ברישא גבי דברי כבושין תניא אם יש שם זקן חכם אומר זקן חכם אין שם זקן חכם אומר חכם אין שם לא זקן ולא חכם אומר אדם של צורה פי' יפה תאר ופניו כפני אריה ובעל קומה ודבריו נשמעים בהכנעת הלב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זכרונות ושופרות. </b>כתוב בתוספת י\"ט דהא דאמרי' כל מקום שיש שם זכרונות יהיו מלכיות עמהם לא בא ללמד אלא על ר\"ה ויה\"כ של יובל וכבר אמרו ז\"ל אין למדין מן הכללות ע\"כ בקיצור מופלג: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר וכו'. </b>וקיימ' לן כרבנן ולא פליגי ר' יהודה ורבנן אלא בתענית גשמים דרבנן סברי שאומרים זכרונות ושופרות ור' יהודה סבר שאומרין תחתיהן רעב כי יהיה בארץ וגו' אבל מכל מקום הכל מודים שעל כל הצרות עושין כסדר משנתנו שאומר זכרונות ושופרות וכן נראה עיקר הר\"ן ז\"ל. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ד דהלכות תעניות סי' ה' ואומר זכרונות ושופרות מעין הצרה ואומר אל ה' בצרתה לי וכו' אשא עיני וכו' כרבנן הפך ממה שכתוב בפירושו דהלכה כר' יהודה: \n",
+                "<b>רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה וגו' אשר היה דבר וגו' </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ואומר חותמותיהן. </b>כך מצאתי מוגה במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וגירסא נכונה היא בעיני וכן בגמ' ירושלמית אע\"פ שאינו כן שם במשנה וכן ג\"כ באלפסי וכן מצאתי ג\"כ בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
+                "<b>הוא יענה אתכם. </b>כתוב בספר אבודרהם ז\"ל וז\"ל בסדר תפלות של תעניות דבחדושי רב\"ש מקשה היאך החזן מוציא עצמו מן הכלל שהיה לו לומר יענה אותנו ומתרץ שאין לחוש בזה אלא בדברי שבח שכשמוציא עצמו מן הכלל נראה ככופר אבל בתפלה ותחנונים אין לחוש בזה ויכול הוא להתפלל עליהם וממילא הוא עמהם בצרתם ובישועתם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ברוך אתה ה' גואל ישראל. </b>ובתוס' כתבו דעל הראשונה של גואל שאינה מן המנין בה אומרים מי שענה לאברהם לפי שהיה ראשון לנצולין שניצול מנמרוד ע\"כ: \n",
+                "<b>מי שענה את דוד. </b>ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה ושלמה כשהכניס הארון לבית קדשי הקדשים אי נמי רעב כי יהיה בארץ וגו' ולפיכך חותם בה מרחם על הארץ שהם התפללו על ארץ ישראל בהיות בה רעב רש\"י ז\"ל. ובגמ' תנא יש מחליפין צעקה לאליהו ותפלה לשמואל בשלמא גבי שמואל כתיב ביה תפלה וכתיב ביה צעקה אלא גבי אליהו תפלה כתיב צעקה לא כתיב ומשני ענני ה' ענני לשון צעקה ע\"כ: \n",
+                "<b>מי שענה את דוד וכו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כתב רש\"י ז\"ל דהא יונה בימי אמציהו הוה בסדר עולם ע\"כ א\"נ משום דאינהו תקון בית המקדש דהוי עיקרא דארץ כך שמעתי ע\"כ: \n",
+                "<b>ברוך אתה ה' המרחם על הארץ. </b>בבלי וירושלמי תנא משום סומכוס אמרו במקום ברוך המרחם על הארץ ברוך משפיל הרמים פי' שהכניעם במטר ששבו בתשובה: ובירוש' ניחא שלמה דכתיב ביה בנה בניתי בית זבול דוד ע\"י שבקש לעמוד על מניינם של ישראל ע\"כ. פי' בשלמא שלמה מצינו שהתפלל בירושלם אלא דוד היכן מצאנו לו תפלה בירושלם ומתרץ על שבקש לעמוד על מניינם של ישראל כלומר וידע בעצמו שחטא ובקש רחמים על עצמו ועל ישראל ונענה עכ\"ל מועתק מאבודרהם ז\"ל ועיין עוד שם בתפלות התעניות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא ענו אחריו אמן. </b>גרסי' רש\"י ז\"ל והיא גירסת ה\"ר יהונתן ז\"ל שנזדמן לידי בסכ\"י ישן וז\"ל ה\"ג ואמר כל הברכות כולן ולא ענו אחריו אמן כלומר לא אמרו אמן אלא בשכמל\"ו כמו שהיו נוהגין במקדש כדאמרינן במס' ברכות שלא היו עונין אמן במקדש פי' בערוך אמן סוף ברכה ואין סוף לברכותיו של הקב\"ה: תקעו הכהנים תקעו חזן הכנסת שהוא שמש הכנסת ומכל הקהל אומר ולא היורד לפני התיבה: לא היו נוהגין כן כלומר שלא היו עונין אמן אלא בשכמל\"ו אלא במקדש בלבד לפי שהיו מזכירין שם המפורש בחתימת הברכה ולא סגי ליה באמן לבדו אבל לא מיחו לו חכמים על התקיעות שהרי בגבולין נמי תוקעין כדמוכח בכמה מקומות ע\"כ. אבל הר\"ן זיל גריס וענו אחריו אמן וטעותם של ר' חלפתא ור' חנינא בן תרדיון היא שהנהיגו כן בגבולים לומר מי שענה אחר חתימת הברכות ולא היו צריכין לכך מפני שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה והילך כל לשונו. מעשה בר' חלפתא בצפורי ור' חנינא בן תרדיון בסכני שעבר אחד לפני התיבה ואמר כל הברכות כולן וענו אחריו אמן תקעו וכו' מי שענה אברהם וכו' הריעו בני אהרן הריעו מי שענה את אבותינו על ים סוף וכו' וכן כל ברכה וברכה וכשבא דבר לפני חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית כך היא עיקר הגירסא וכיון שבסדר המשנה מתחלתה לא אמרו בסדר ההתרעות כלום היה נראה לומר שעל סדר ההתרעות אמרו שלא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית אבל בגבולין אומרים הברכות על הסדר ולא היו מפסיקין ביניהם בהתרעות וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד מהלכות תענית אבל מ\"מ על כרחך תוקעין היו בסוף התפלה בשופרות או בחצוצרות שמצות תענית בחצוצרות או בשופרות כמו שכתבנו למעלה והוא ז\"ל כתב שם שתוקעין בחצוצרות ולפי זה צריך לומר שהמשנה חולקת עם הברייתא השנויה בגמ' בכך שהרי בברייתא בסדר הברכה פירשו סדר ההתרעות בגבולין ואח\"כ פירשו אותה במקדש אבל רש\"י ז\"ל סובר דלתנא דמתני' נמי תוקעין היו בגבולין בין ברכה לברכה כמו ששנינו בברייתא בגמ' ואין הפרש בין מקדש לגבולים אלא שבגבולים עונים אמן על כל ברכה וברכה ובמקדש אין עונים אמן אלא שאומרים אחריה בשכמל\"ו כדאי' בגמ' והוא ז\"ל מחליף הגרסא וגורס ולא ענו אחריו אמן לומר שר' חלפתא ור' חנינא בן תרדיון היו מנהיגין אף בגבולין לענות אחר הברכה בשכמל\"ו ויש לתמוה על דבריו שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה עכ\"ל ז\"ל ומה שכתב ז\"ל כדאמרי' בברייתא בגמרא בדר' יהודה זה לא נמצא לי בגמ' ואיני יודע אם יש טעות: \n",
+                "<b>תקעו בני אהרן תקעו. </b>חזן הכנסת שהוא השמש אומר כן ולא שליח צבור רש\"י ז\"ל. עוד פי' רש\"י ז\"ל אברייתא דמייתי בגמ' דאותו חזן הכנסת אחר שאמר תקעו חוזר ואומר מי שענה וכו' אע\"פ שאמרו אותו זקן ע\"כ: \n",
+                "<b>תקעו הכהנים תקעו. </b>אית דגרסי תיקעו הכהנים תיקעו ותקעו. וכתוב בבית יוסף סי' תקע\"ט דא\"ח וזהו לשונו וכתב הרב המגיד שדעת האחרונים כדברי רש\"י וכך הם דברי רבינו וצ\"ל שהוא מפ' דאע\"ג דפעם אחת היה אומר תקעו ופעם אחרת היה אומר הריעו לא היה אלא כדי לחלוק כבוד לחתועה כמו לתקיעה אבל לעולם היה תר\"ת ע\"ש ושלא כדברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב דבשער המזרח בהר הבית כשהיה אומר תקעו היו תוקעין ומריעין ותוקעין וכשהיה אומר הריעו היו מריעין ותוקעין ומריעין ע\"כ. וז\"ל המגיד משנה שם פ\"ד עוד נראה מדברי רבינו שבגבולין אין תוקעין בסוף כל ברכה והוא ז\"ל מפ' מה שאמרו במשנה לא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית שהוא על התקיעות ועל עניית ברוך שם ומ\"מ יש תקיעות בתעניות כמו שמוכיח כאן ובמסכת ר\"ה אלא שאינם על סדר ברכות זהו דעתו ז\"ל אבל יש מן האחרונים שפירשו שאף בגבולין תוקעין בסוף כל ברכה וברכה ואין הגבולין חלוקין מן המקדש לענין התקיעות אלא שבמקדש אחר שאומר החזן של הכנסת לכהנים תקעו חוזר ואומר ש\"צ מי שענה קודם שיתקעו וכמ\"ש רבינו. ובגבולין תוקעין מיד שאמר להם תקעו וטעם חזרת מי שענה במקדש פי' ז\"ל לפי שהעניה במקדש היא ברוך שם ונראית כברכה בפני עצמה ואילו לא הין חוזרין מי שענה היה נראה שהתקיעות אינם באות על הברכות אלא על ברוך שם לכך התקינו שיחזור מי שענה ואח\"כ יתקעו אבל בגבולין אין העניה אלא אמן בלבד ולזה לא הוצרכו לחזור מי שענה אלו דבריהם ז\"ל ולד\"ה מבואר שאין תוקעין בגבולין בחצוצרות ושופר כנזכר פ\"א עכ\"ל ז\"ל: ושם כתוב בהשגות אמר אברהם מן התוספתא אסף את אלה ולא כמו שכתב הוא והתוספתא עצמה משובשת שלא היתה תקיעה עם התרועה ולא התרועה עם התקיעה במקדש ואפשר שהיו שלשתן בגבולין תקיעה תרועה תקיעה ע\"כ: וראיתי דמ\"מ הרמב\"ם והרב בעל הטור ז\"ל שוין מיהא בהא דבאחת מן הברכות תוקעין ומריעין ותוקעין ובאחת מריעין ותוקעין ומריעין ז' פעמים אבל באבודרהם בשם הגאונים ז\"ל מצאתי בראשונה תשר\"ת ובשניה תש\"ת ובשלישית תר\"ת וברביעית תשר\"ת ובחמישית תש\"ת ובששית תר\"ת ובשביעית תשר\"ת ע\"ש: ויש לתמוה אמאי בתקיעות תנינן הכהנים ובתרועות קתני בני אהרן וכך ראיתי הנוסח ג\"כ בברייתא השניה דמייתי בגמ' וקודם לה בברייתא הארוכה דבגמ' בסיפא גבי מקדש ראיתי דקתני תקעו הכהנים בני אהרן תקעו וכו' וכן ג\"כ הריעו הכהנים בני אהרן הריעו וברישא גבי גבולין תקעו בני אהרן תקעו וכו' הריעו בני אהרן הריעו וכן הוא ביד שם פ\"ד: ומפ' בגמ' בברייתא השניה שהיו מריעין ותוקעין ומריעין: מלת ותקעו דברישא ראיתי מוחקים אוחה והשתא הוי גרסת תקעו הכהנים תָקְעוּ דומיא דבבא דהָריעו בני אהרן הֵריעו: \n",
+                "<b>אלא בשערי המזרח ובהר הבית. </b>ובמשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל נמחקו מלות ובהר הבית וכן בירושלמי ליתיה: ותקיעות אלו בחצוצרות או שופר היו כמו ששנינו שם באותו פרק וכמו שכתבתי בשם הר\"ן ז\"ל: ועיין בפי' ירמיה להרב ר' משה אלשיך ע\"ה ריש סימן י\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי משמר. </b>אחד כהנים ולוים וישראלים הקבועין ועומדין ומתפללין על קרבן אחיהם כדמפורש בפ' אחרון רש\"י ז\"ל ובפ\"ק דמכלתין דף י\"ב מפ' רב חסדא דהאי תענית דקתני עליו ואין משלימין לאו תענית גמור נקרא דהא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו תענית הוא לומר עננו בתפלתו ולא לקובעו עליו חובה למנוע עצמו מלאכול שעה שהוא רוצה לאכול אלא הכא לצעורי נפשייהו עם הצבור בעלמא הוא ביד פ\"ג דהלכות תענית סי' ב' ג': \n",
+                "<b>אנשי בית אב. </b>פי' של יום שני ושל יום חמישי לא היו מתענין כלל בשלש ראשונות דאכתי לא נפיש ריתחא ואם היו מתענין לא היה להם כח לעבוד והיו מביאין קדשים לבית הפיסול ע\"כ בקיצור מה\"ר יהונתן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות. </b>ביד ספ\"ו דהלכות כלי המקדש ובפ\"א דהלכות באת מקדש סי' ו' וי\"ב. לאו גבי תענית קא מיירי אלא איידי דאיירי בבני משמר מייתי ליה: \n",
+                "<b>בלילות </b>אין לחוש שמא תכבד העבודה בלילה שהרי ראו שפסקו הקרבנות ולא כבדה העבודה: \n",
+                "<b>אבל לא בימים. </b>שמא הביאו רוב קרבנות ולא יספיקו בני בית אב של אותו היום וצריכין אלו לסייען והרי אינם ראויין לעבודה דכתיב יין ושכר אל תשת וגו' וסמיך ליה ולהבדיל בין הקדש ובין החול בין עבודה כשרה למחוללת כל אנשי בית אב אסורין בין ביום בין בלילה לפי שהיו מעלין כל הלילה אברים ופדרים שפקעו מע\"ג המזבח או להפכן במזלג או פעמים שצריך כל הלילה להעלות האברים והפדרים שע\"ג המזבח דאין נפסלין אלא מבקר ואילך דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר ואע\"פ שאמרו חכמים עד חצות לא אמרו [*) נמחק כאן איזה תיבות.] אבל אנשי משמר אינן צריכין לסייעם להפוך במזלג דבית אב יכול לבד להספיק הפוך המערכה ע\"כ: \n",
+                "<b>אנשי משמר ואנשי מעמד. </b>ירושלמי ר\"פ ואלו מגלחין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכתוב במגלת תענית דלא למיספד. </b>י\"ס דלא גרסי תענית רק כל הכתוב במגלה דאית יומיא שהן אסורין בתענית לבד אבל בהספד מותרין דשרי' הספד מפני כבוד הבריות החיים והמתים ה\"ר יהונתן ז\"ל ובשבת פ\"ק דף י\"ג איתא בברייתא דחנניא וסיעתו כתבו מגלת תענית שהיו מחבבין את הצרות ע\"כ וכאן פי' רש\"י ז\"ל מגלת תענית נכתבה בימי חכמים אע\"פ שלא היו כותבין הלכות והיינו דקתני כל הכתוב במגלת תענית כאילו היה מקרא ע\"כ: והכי נמי בברייתא קתני עלה רשב\"ג מה ת\"ל דלא למספד בהון דלא להתענאה בהון דמשמע לשון מיעוט לומר לך שהן אסורין לפניהם ולאחריהם מותרין: וק\"ק לע\"ד אמאי לא תני במתני' מלת בהון גבי דלא למספד כדתני לה גבי דלא להתענאה ומפני שלא ראיתי מי שהגיה בה לא שלחתי יד להגיה אכן בנוסח המשנה בבבלי וגם בירושלמי בתרוייהו לא גרסי' מלת בהון: והביאו להאי רישא דמתני' תוס' ז\"ל ס\"פ בכל מערבין: \n",
+                "<b>דלא להתענאה וכו'. </b>תוס' פ' ר' ישמעאל דמנחות דף ס\"ה ובירושלמי מוקי למתני' כר' מאיר דאמר דלא למיספד אסור להתענות ודלא להתענות מותר בהספד והכי מוכח בגמ' דמתני' ר\"מ היא: ובגמ' א\"ר יוחנן הלכה כר' יוסי במה שאסר לפניו בימים שכתוב בהן דלא להתענאה אבל במה שאסר לאחריו בימים שכתוב בהן דלא למיספד אין הלכה כמותו ונמצאו למיספד ולהתענאה שוין שבשניהם לפניו אסור בתענית ולא בהספד כדברי רב אשי בגמ' ולאחריו מותר לגמרי ושמואל פליג ואמר דהלכה כרשב\"ג דאמר בברייתא מה ת\"ל בהון בהון שני פעמים לומר לך הן אסורין לפניהם אסורין ולאחריהם מותרין ועיין עוד בפי' הר\"ן ז\"ל: וביד פי\"ד דהלכות אבל סי' ג' ובטור א\"ח סי' תקע\"ג. (הגהה לשון ספר לבוש החור שם הלכתא בטלה מגלת תענית שכל הימים הכתובים במגלת תענית שלא להתענות בהם עכשיו מותר להתענות בהם מפני שנחלפו בעונותינו להרבה מאורעות שאירעו בהן ובטלום והתירו להתענות בהן חוץ מבחנוכה ופורים שאסור להתענות אפי' בזמן הזה מפני שנעשו בהן נסים גדולים מפורסמין אבל לפניהם ולאחריהם מותר דלענין לפניהם ולאחריהם בטלה ג\"כ מגלת תענית ע\"כ): \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל חוץ מחנוכה ופורים שאסורין בהספד ובתענית וימים שלפניהם ואחריהם מותר ע\"כ וכתב הרא\"ש ז\"ל ומה שנהגו בי\"ג באדר והוא יום שלפני פורים וחנוכה ופורים לא בטלו י\"ל כדקאמר בפ\"ק דר\"ה על תענית דצום גדליה דדברי קבלה כדברי תורה ולפניו מותר ועוד זמן קהלה לכל היא שנקהלו ועמדו על נפשם למלחמה ובקשו רחמים וגם הוא מעיקר הנס ע\"כ: ובגמ' בברייתא וגם בפ\"ק דר\"ה דף י\"ט תניא הימים האלה הכתובים במגלת תענית אסורין לפניהם ולאחריהם שבתות וימים טובים הם אסורים לפניהם ולאחריהם מותרין מפני שהן מד\"ת אינם צריכין חזוק הקשה החכם ה\"ר אלעזר אבן ארחא ז\"ל האי ברייתא [דלא] כמאן (כאן נמחק איזה תיבות) ונלע\"ד דככולי עלמא אתיא וה\"פ הימים הכתובים במגלת תענית שלפניהם או לאחריהם אסור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל שבתות וי\"ט לכ\"ע לפניהם ולאחריהם מותרין מפני שהן מדברי תורה ועיקר ברייתא לא אתא לאשמועי' רק דין שבתות וי\"ט ואסקינן בפ\"ק דר\"ה דף י\"ט דפלוגתא דתנאי היא אי בטלה מגלת תענית ומותר להתענות בימים טובים הכתובים שם או לא בטלה ועדיין אסור להתענות באותן הימים ורב ור' חנינא ס\"ל כר' יוסי ור' יוחנן ור\"י בן לוי ס\"ל כר\"מ דלא בטלה דתניא הימים האלו הכתובים במגלת תענית בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים אסור דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר בזמן שבית המקדש קיים אסורין מפני ששמחה היא להם אין בית המקדש קיים מותרין מפני שאבל הוא להם והלכתא חנוכה ופורים לא בטלו ושאר יומי בטלו: והשתא כיון דתנא קמא דמתני' הוא ר\"מ ופליג עליה ר' יוסי נלע\"ד שאנו מוכרחים לפרש דברבי פליגי דר\"מ ס\"ל דבין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים יש לחלק בין מה שכתוב דלא למיספד למה שכתוב דלא להתענאה כדקתני ת\"ק במתני'. ור' יוסי ס\"ל בזמן הזה כלל כלל ליכא דהא בטלה מגלת תענית חוץ מחנוכה ופורים ובזמן שבית המקדש קיים חומרא איכא דבמה שכתוב דלא למיספד לפניו ולאחריו הי' אסור ובמה שכתוב דלא להתענאה לפניו היה אסור ולאחריו מותר: והא דאמר רב בגמרא דהלכה כר' יוסי דאמר לפניו אסור לאחריו מותר צריכין אנו לומר דקאי אחנוכה ופורים דמודה בהו רב דלא בטלו וגם ר' יוסי יסבור כך וא\"ת א\"כ כיצד אנו מתענין בערב הפורים כבר תרצו התוס' ההא בסוף פירקין דהא דאמרי' חנוכה ופורים לא בטלו ר\"ל הדינין שלהם לעשותם יום טוב ודלא להתענאה בהון אבל בדינים דלפניהם בטלו ועוד י\"ל דכיון דיום שלפני הפורים שנתבטלו מיום טוב דידהו שהיו רגילין לעשות בהן ונתבטלו מיום טוב שלהם ה\"נ יש לנו לומר שיבטלו משום טעם לפני הפורים דה\"נ אמרי' בסמוך וכו' ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין גוזרין תענית. וכו' </b>פ\"ק דמכילתין דף י' ובטור א\"ח סי' תקע\"ב כתוב שמתייקר השער כשרואין שקונין במוצאי חמישי ארבע סעודות אבל בלשון רש\"י ז\"ל שתי סעודות כמו שהעתיק ר\"ע ז\"ל ופירש\"י ז\"ל אבל משהתחילו להתענות בשני יודעין שאינו אלא מפני התענית ולא מייקרי השער וכתב עליו הר\"ן ז\"ל ולפי זה לא בתענית של גשמים בלבד אמרו כן אלא בכל צרה שלא תבא על הצבור והכי מוכח מדתני להאי בבא דאין גוזרין תענית בתחלה בחמישי בהדי בבא דאין גוזרין תענית בר\"ח וכו' לומר דכי היכי דההיא מתנייא בכל תעניות הכי נמי הך דאין גוזרין בתחלה בחמישי ויש שפירשו דבתעניות של גשמים בלבד אמרו שאז השער מתייקר כשרואין שמתענים על הגשמים ולא רצו חכמים שתהא הפקעת השער בתחלה בחמישי מפני כבוד השבת: לשון ספר לבוש החור בריש סי' תקע\"ב כשגוזרין תענית על הצבור על כל צרה שלא תבא על הצבור אין גוזרין לכתחלה ביום ה' אפי' במקום שרובו גוים מפני שהעם יקנו הרבה לצורך הלילה לצורך ג' סעודות של שבת ויהיה הדבר תמוה לבריות שלא נתפרסם להם עדיין שגזרו תענית היום ויהיו סבורין שרעב בא לעולם ויפקיעו השערים אבל אם מתחילין ביום ב' יתפרסם הדבר קודם יום ה' וידעו הכל ביום ה' שבשביל התענית קונים הרבה ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר וכו'. </b>ואין הלכה כר' יוסי הרמב\"ם ז\"ל אבל ביד פ\"א דהלכות תענית סי' ה' פסק כר' יוסי לפי גירסת הרב המגיד שם אכן יש ספרים אחרים שגורסין שם בפ\"א וגם שם בפ\"ג גבי עברו אלו ולא נענו חמישי ושני וחמישי ואתי כפסקי דהכא בפירוש המשנה. ובירוש' מוכח דסתמא דמתני' היינו ר\"מ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין גוזרין תענית על הצבור בר\"ח וכו'. </b>ס\"פ בכל מערבין (עירובין דף מ\"א.) ונראה ששם הוא שנפל טעות שכתוב שם דברי רשב\"ג ואינם אלא דברי רבן גמליאל אע\"פ שרש\"ל ורב\"א ז\"ל לא הגיהוהו. ומלות על הצבור מחקם ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם התחילו. </b>אפי' יום אחד כר' יוסי ודלא כר' אחא דאמר דהתחלה בשלש בעינן ופי רש\"י ז\"ל דאמוראי נינהו אבל הר\"ן ז\"ל כתב דתנאי נינהו. ומשמע דגריס רבי אחא אומר ר' יוסי אומר אבל רש\"י ז\"ל כתב דגריס רב אחא אמר רב אסי אמר וכו'. ונלע\"ד דמדקתני ואם התחילו לשון דיעבד משמע שפיר דלאו דוקא שהתחילו בטעות שלא ידעו שיפגעו בהן ר\"ח חנוכה ופורים דה\"ה דאפילו שידעו שיפגעו בהן ר\"ח חנוכה ופורים אין מפסיקין ועיין בתוספתא מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד וכו' ותחלתה הובאה בפ\"ק דר\"ה דף י\"ח. וביד פ\"א דהלכות תענית סי' ז' ובטור א\"ח סי' תי\"ח וסי' תקע\"ב. ובירוש' כתיבת יד משמע דרב אחא הוא דאמר אחת. אכן ז\"ל הירוש' שבדפוס כמה היא התחלה ר' בא אמר אחת ר' יוסא אמר שתים ע\"כ. ושמע שמעתי שהיתה מחלוקת בין קצת חכמי ארץ ישראל יצ\"ו שיש אומרים דואם התחילו אין מפסיקין דקתני ר\"ל שהתחילו כבר והתענו ג' תעניות ראשונות של עצירת גשמים של הצבור אז אין מפסיקין ומתענין השלש שניות או הז' אחרונות בר\"ח חנוכה ופורים וקצתם סוברים דמשנה כמשמעה והג' תעניות הראשונות מילתא באפי נפשייהו וכן השלש שניות וכן השבע אחרונות ולא הוו כולהו אחדות אחת למיקרי להו התחלה לשל אחריהם. והן אמת כי לשון הגמ' דקאמר רב אחא אמר שלש מסייע קצת למאן דס\"ל דכל השלש ראשונות מיקרו התחלה לשל אחריהם דאי לת\"ק היכי משכחת להו דהוו ג' התחלה בתענית של עצירת גשמים אמת שהוא הלשון של פי' רש\"י ז\"ל שהעתקתי בסמוך משמע דמפרש לה דוקא בתעניות של שאר הצרות שכתב ואם התחילו שקבלו תעניות מקודם לכן ונכנס בהו ר\"ח אין מפסיקין ע\"כ ושם ס\"פ בכל מערבין באר לשונו יותר שכ\"כ וז\"ל ואם התחילו שהתחילו (הגה\"ה. בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מוגה שקבלו עליהם להתענות וכו') להתענות עשרים או שלשים יום ונכנסו בהן ימי חנוכה או ר\"ח ע\"כ. וקרוב ללשונו זה כתב רבינו יעקב בעל הטורים ז\"ל בסימן תי\"ח וז\"ל אין גוזרין תענית על הצבור בר\"ח חנוכה ופורים ואם התחילו שגזרו להתענות כך וכך ימים והתחילו בהן קודם ר\"ח אפילו יום אחד אין מפסיקין ומתענין ומשלימין ע\"כ. ויש לתמוה דמי דחקו לרש\"י ז\"ל [*) נמחק כאן איזה תיבות.] והיה אפשר לומר דס\"ל לרש\"י ז\"ל דדוקא בשאר תעניות דצרות הצבור הוא דאמרינן אם התחילו אין מפסיקין אבל על עצירת גשמים מפסיקין דכיון דמילתא דשכיחא היא ויש בה [*) נמחק כאן איזה תיבות.] [קולא] שאין גוזרין על הצבור עליה יותר מי\"ג תעניות י\"ל ג\"כ שיש לה ג\"כ זו הקולא שאם ע\"פ שהתחילו מפסיקין התענית מיד אך יש לדחות והוא הנכון בעיני דרש\"י ז\"ל נקט בפירושו מילתא שאי [*) נמחק כאן איזה תיבות.] אפשרות לטעות כגון שקבלו עליהם להתענות על שום צרה עשרים או שלשים יום וע\"י שהם תעניות מרובות וזמן מוקדם אתרמי מילתא שטעו ולא ידעו שיכנס בו ר\"ח או חנוכה או פורים אבל לאו דוקא דהה\"נ לתעניות של עצירת גשמים שאם התחילו יום א' מן השלש ראשונות אין מפסיקין וכן יום א' מן הג' שניות וכן יום א' מן הז' אחרונות אין מפסיקין בין שהתחילו בשוגג בין שהתחילו במזיד וכדכתיבנא לעיל וגם מפי' הרמב\"ם ז\"ל למשנתנו משמע שלא כדעת הסובר שכל הי\"ג תעניות ?אחרות אחת הוו ומיקרו הראשונות התחלה לשניות שהוא מפרש דמאי דקאמר בגמ' דהתחלה הויא אחת ר\"ל שעה א' שז\"ל אם התחילו אין מפסיקין ר\"ל אם התחילו להתענות שעה אחת אין מפסיקין התענית אלא שמשלימין היום ואר\"מ מודה היה שאין משלימין ר\"ל שמתענין קצת היום ואוכלין בקצתו ע\"כ ומינה דס\"ל דמ\"ד שלש ר\"ל שלש שעות וא\"כ שפיר משכחת שלש שעות התחלה בכל תענית ותענית וליכא לסיועי מינה מידי למ\"ד דכולהו הי\"ג תעניות אחדות א' ומתקרו הראשונות התחלה לשניות ויש לו להרמב\"ם ז\"ל הכרח לפירוש זה מדקתני שלש לשון נקבה וכן אחת לשון נקבה ולא קתני אחד שלשה לשון זכר וגם בלשון הירושלמי קאמר שתים אחת לשון נקבה דהיינו שעות ולא ימים שהם לשון זכר. אכן רש\"י ז\"ל נלע\"ד שהרגיש בזה ולזה פי' שלש תעניות שני וחמישי ושני ע\"כ. כלומר לעולם דשלש ואחת הוו ימים והאי דנקט שלש אחת לשון נקבה משום דקאי אתעניות שהם לשון נקבה וכדתנן בכולה מכלתין שלש תעניות שלש שניות וכו'. ובמה שסיים לפרש שני וחמישי ושני נשמר שלא אפרש דשלש ר\"ל שתי תעניות ועתה השלישית אתרמי בר\"ח או חנוכה או פורים ויבא מכוון עם לשון הירושלמי דקאמר שתים במקום שלש קמ\"ל דלא אלא שלש תעניות שלימות קאמר וגם לשון הר\"ן מוכיח כן שפי' ר' אחא אמר שלש להתחיל להתענות ג' תעניות בחול ע\"כ והויא סייעתא מינה למאן דסבר דכולהו י\"ג תעניות הוי אחדות א' ושהראשונות מיקרו התחלה לשל אחריהם וכ\"ש שניות לז' אחרונות דדמו טפי בחומרות אהדדי וכדמשמע מלישנא דמתני' פ\"ק דקתני שהן י\"ג תעניות על הצבור דמשמע שהן אחדות א'. אכן אני כבר פרשתי שם טעם אחר ליתור לשון אותה משנה ע\"ש. וגם הרמב\"ם ז\"ל חזר בו ביד אשר עשה ופירש אחת יום אחד וז\"ל בפ\"א מהלכות תעניות אין גוזרין תענית בתחלה בר\"ח או בחנוכה ופורים או בחולו של מועד ואם התחילו להתענות על הצרה אפי' יום אחד ופגע בהן יום א' מאלו מתענין ומשלימין היום בתענית ע\"כ. וכן הוא ג\"כ בלשון הטור סי' תי\"ח כמו שהעתקתי לעיל. ויש לי מקום לשאול שאלה קטנה הגע עצמך שגזרו בתחלה בחמישי מהו מפסיקין או אין מפסיקין ונלע\"ד דמכ\"ש הוא ואין מפסיקין ויש לי כדמות קצת ראיה לזה שתמצא בגמ' שמביא שתי פסקות יחד ואלו הן אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי וכו' אין גוזרין תענית בר\"ח וכו' ובתר הכי קאמר וכמה הויא התחלה רב אחא אמר שלש ר' יוסי אמר אחת ע\"כ ואפשר להיות דבעיית וכמה הויא התחלה ותירוציה קאי ג\"כ ארישא דאין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי דס\"ל לתלמודא דואם התחילו אין מפסיקין דקתני סיפא קאי אתרוייהו באבי ולפי זה יתפרש ואם התחילו להתענות בתחלה בחמישי אפי' שעה אחת אין מפסיקין והא כדאיתיה והא כדאיתיה וה' יורנו דרכי אמת בתורתו וינחנו במעגלי צדק למען שמו וקדושתו אמן: \n",
+                "בסוף לשון ר\"ע ז\"ל אלא מתענין ומשלימין. אמר המלקט כחכמים דאמר רב דס\"ל הכי וכתבו תוס' ז\"ל הא דקפסיק הלכה מתענה ומשלים אר\"ח קאי דאי אחנוכה ואפורים אינו יכול להתענות דיום משתה ושמחה כתיב ע\"כ: ומוכח מס\"פ בכל מערבין דחכמים היינו ר' יוסי וכתבו שם תוס' ז\"ל מודה היה שאין משלימין משמע דלרבנן דפליגי עליה סברי דאפילו מפסיקין ולקמן בגמ' אמרינן זו דברי ר\"מ שאמר משום רבן גמליאל אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים אלמא אדרבא דלרבנן משלימין ושמא הנהו חכמים דפליגי אדר\"מ סברי דמשלימין והכא ה\"ק מודה לרבנן דפליגי ארבן גמליאל והנהו סבירא להו דמפסיקין ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סדר תעניות האלו האמור וכו'. </b>ה\"ר שמשון ז\"ל ברפ\"ט דמסכת שביעית קרי ליה להאי פירקא פירקא דחסידי והכי נמי מתקרי בין הפוסקים ז\"ל והטעם ידוע. ובגמ' א\"ר יוחנן לא שנו אלא בזמן שהמעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר ופירות בזול מתריעין עליהם מיד דא\"ר יוחנן נהירנא כד הוו קיימי ד' סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא מדלית איסר. ובגמ' פריך ורמינהי רביעה ראשונה ושניה לשאול שלישית להתענות וקשיין אהדדי דממתני' מדקתני סדר תעניות ברביעה ראשונה משמע דמרביעה ראשונה מתחילין להתענות ומשנינן דברביעה ראשונה דקתני הכא במתני' בשביל רביעה ראשונה כשעברה מכל וכל כגון רביעה ראשונה שניה ושלישית דשלש זמנים של רביעה דכולה יורה קרי לה תנא הכא רביעה ראשונה: \n",
+                "<b>ששינו מתריעין עליהם מיד. </b>גמ' אמר רב נחמן דוקא נשתנו אבל יבשו לא פשיטא לא צריכא דאקון פי' לאחר שעלו בקנה נתייבשו מהו דתימא הואיל ועלו בקנה ולא נתבשלו כל צרכן ליבעי התרעה קמ\"ל דאקנתא לאו מילתא היא כן פירשו תוס' ז\"ל. ורש\"י ז\"ל פי' עוד שני פירושים והלשון השני קרוב לזה ע\"ש: ובערוך נראה דגריס שֶשָנוּ שפירש שנו כמשו שמה ושערורה תרגמו תימה ושנו וביד פ' שני דהלכות תענית סי' ט\"ז וסוף הפרק. וכתב הר\"ן ז\"ל האי מתריעין דתנן סתמא בכולה מתני' מתריעין ומתענין קאמר דמדאמרינן בפ\"ק דתעניות האחרונות יתירות על הראשונות שמתריעין בהן משמע דבכל מקום שאמר סתם מתריעין מתענין ומתריעין קאמר אא\"כ פירש התנא דהתרעה בלא תענית קאמר כר' עקיבא דאמר לקמן בפירקין מתריעות ולא מתענות או שהענין מוכיח בעצמו דבהתרעה בלא תענית קאמר כדתנן בפירקין על אלו מתריעין בשבת שלפי שהדבר ידוע שאסור להתענות בשבת ממילא משמע דכי תנן מתריעין בלא תענית קאמר והך התרעה נמי בעננו היא ולא בשופר כדאמרינן בספ\"ק במאי אילימא בשופרות שופר בשבת מי שרי אבל כל שאין הענין מוכיח בעצמו מסתמא כל היכא דתנן מתריעין מתריעין ומתענין קאמר דצמחים ששנו מתריעין עליהם לפי שאינו דבר שסובל מתון וכו' ולפיכך גוזרין תעניות בתחלה כחומר ז' תעניות אחרונות דהיינו בהתרעה וכן כשפסקו גשמים כו' ולפיכך מתענין ומתריעין עכ\"ל ז\"ל. ול\"ג במתני' ואומרים עליהם עננו בטור א\"ח סי' תקע\"ה. וז\"ל שם מתריעין מיד שמתענין ב' ה' ב' ונוהגין בהן כל חומר שבעה אחרונות ע\"כ וכתב שם בית יוסף דנפקא ליה מדתניא בגמרא מתריעין על האילנות בפרוס הפסח וכו' ואיזהו מיד שלהן בה\"ב ומשמע דכללא הוא לכל היכא דקתני מתריעין מיד דבה\"ב קאמר ומשמע דה\"ק רבינו יעקב בעל הטור ז\"ל אין גוזרין שש תעניות בלא התרעה ואח\"כ שבעה בהתרעה כמו שעושין בשלא ירדו כלל מיד אלא מתחילין להריע וממילא משמע דנוהג בהן כל חומר שבעה אחרונות והנראה שהוא דעת רבינו אבל הרמב\"ם ז\"ל בפ' שני במקום מתריעין כתב מתענין וזועקין נראה שהוא מפרש דמתריעין דתנן בפה הוא ולא בשופר וממילא משמע דלדידיה אין נוהגין בהן חומר תעניות אחרונות ולפיכך כתב בפ\"ג שאין גוזרין תענית כגון צום כפור אלא בגלל המטר עכ\"ל ז\"ל. עוד כתוב שם בשם תשובת הרשב\"א ז\"ל דמה ששנינו מתריעין מיד לא אמרו אלא כששינו מחמת מכה אחרת בשדפון וכיוצא בו וכן פי' הראב\"ד ז\"ל וכן נראה ג\"כ מדברי הרמב\"ם ז\"ל אבל אם אמרת שגם כשירדו גשמים ושינו זרעים לאחר מכאן מחמת עצירת גשמים שמצאת להרמב\"ן ז\"ל שגם על זה מתריעין ומוסיפין ברכות כמו שנתקנו בז' אחרונות אני אומר כבר הורה זקן שאין משיבין את הארי אלא שאני לא ראיתי לו כן בשום מקום עכ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירדו לצמחים כו'.</b> בהלכות תענית פ' שני סי' ט\"ז י\"ז: \n",
+                "<b>אבל לא לבורות שיחין ומערות. </b>משכחת לה דאתיא ברזיא פי' בכח וגם בנחת ומיהו לא אתיא טובא. ובגמ' מייתי ברייתא דקתני בה נמי ירדו לבורות שיחין ומערות אבל לא לזה ולזה ומפ' בגמ' דמשכחת לה כגון דאתיא בשפיכותא פי' בכח גדול יותר מדאי דאינה טובה לא לזה ולא לזה. ובטור א\"ח שם ולא הביא ברייתא זו גם ליתה לא בהרי\"ף ולא בהרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על עיר אחת אמטיר ועל עיר אחת לא אמטיר. </b>גמרא אמר רב יהודה אמר רב ושניהם לקללה פי' רש\"י ז\"ל אקרא קאי דשניהם לקללה אותה שימטיר עליה רוב גשמים שמקלקלין את התבואה ואותה שלא ימטיר עליה אין גשמים ואין תבואה גדלה וחלקה אשר לא תמטיר עליה פי' העב שהעב בלשון נקבה דכתיב והנה עב קטנה ככף איש עולה מים ע\"כ: \n",
+                "<b>וכל סביבותיה מתענות. </b>כדי להשתתף בצרתם ולבקש רחמים עליהם כשם שמתענות בעיר אם יש בה דבר או מפולת כדאיתא בסמוך שאינו אלא להשתתף בצרתם שהרי אינה מכה מהלכת ומיהו אין מתריעות: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות. </b>כמו ימי ר\"ה ואע\"פ שבכל מקום סתם מתני' מתריעין מתריעין ומתענין קאמר סביבותיה ס\"ל לר' עקיבא דמתריעין ולא מתענין כיון שאין הצרה שלהן והיינו דאמרינן בירושלמי וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות שכן מצינו בר\"ה שמתריעין ולא מתענין פי' אם היתה הצרה עליהם הכל מודים שמתענין ומתריעין אבל מפני שאין הצרה עליהם הן דומין לר\"ה ויה\"כ שהם ימי בקשת רחמים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הר\"ן ז\"ל. ומצאתי כתוב בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל ור' עקיבא ס\"ל דהתרעה בעינן היא שאומרים שש מי שענה ומשום הכי חמיר עליה התרעה שהיא תוספת תפלה מתענית לבדו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן עיר שיש בה דבר וכו'. </b>ר\"פ שני דהלכות תענית וסי' ה' ובטור א\"ח כולה מתני' עד סוף סי' ז' בסי' תקע\"ו: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל קודם לשון המתחיל בכל מקום צריך לכתוב שם סימן ההא ולמחוק אותה מן הלשון שלאחריו: \n",
+                "<b>עיר המוציאה ת\"ק. </b>ועיר המוציאה אלף ות\"ק רגלי ויצאו ממנה ט' מתים לכל חמש מאות שלשה מתים בשלש' ימים הרי זה דבר ביום א' או בארבעה ימים אין זה דבר וכתב הרמב\"ם ז\"ל שאין בחשבון הזה הנשים כו' ובית יוסף כתב שם בסימן תקע\"ו דנראה לו שמהירושלמי למד כן דגרסינן התם בתים שאמרו בריאים ולא מרועעין ודכוותה בחורים ולא זקנים וכי היכי דממעט זקנים יש למעט קטנים וכן יש למעט נשים לפי שהן חלושות המזג ע\"כ. ומשמע בגמ' דדבר לא הוי מכה מהלכת אלא היכא דשיירות מצויות מאותה העיר שהדבר בה ודוקא מח\"ל לח\"ל אבל מא\"י לח\"ל מתענין אע\"פ שאין שיירות מצויות משום טעמא דאם גבירה לוקה שפחה לא כ\"ש ופי' הר\"ן ז\"ל דוקא כשהמכה של הדבר בכל א\"י אז מתענין גם בח\"ל מטעמא דאמרן אבל אם היתה במקצתה השאר מתריעין ומתענין מפני שהיא מכה מהלכת אבל בח\"ל ואפי' סוריא אין מתענין כלל ולא מתריעין דהא איכא גבירה דאינה לוקה ושפחה תנצל עם הנצולים ע\"כ. מלות הרי זה דבר פחות מכאן אין זה דבר מחקם הה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מתריעין בכל מקום. </b>וכתב הר\"ן ז\"ל מתריעין בכל מקום מתריעין ומתענין קאמר כמו שכתבתי למעלה וכן דעת רש\"י והרמב\"ן ז\"ל אבל הראב\"ד ז\"ל שכל מקום ששנינו סתם מתריעין התרעה בלא תענית קאמר חוץ מעיר שלא ירדו בה גשמים ועיר שיש בה דבר או מפולת ששנינו בהן בפירוש מתענות ומתריעות והוא ז\"ל אומר שכששנינו על אלו מתריעין בכל מקום הני נמי ההתרעה בלא תענית ואמרינן דאתיא כר' עקיבא דאמר בסביבותיה מתריעות ולא מתענות דמפני שהיא מכה מהלכת בכל מקום הוו אפי' המקומות הרחוקות כסביבותיה דמתריעות ולא מתענות לר' עקיבא אבל באותה העיר שהצרה בתוכה לעולם מתענין ומתריעין ומתני' דקתני מתריעין בכל מקום דוקא קתני דהוו כל מקום כסביבותיה אלא שקשה לדבריו מאי דתנן בתר הכי מעשה שירדו זקנים מירושלם לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון ולר' עקיבא לא היה להם לגזור תענית אלא להתריע בלבד ואפשר דהני זקנים דגזרו תענית ס\"ל דסביבותיה מתענות ואפ\"ה לא הוי מעשה לסתור דעיקר הכונה היא ללמוד שכל מקום במכות כסביבותיה דמי דמש\"ה גזרו תענית זקנים שירדו מירושלם לעריהם על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון שהיא סוף הגבול כדאמרינן בגיטין מאשקלון לצפון ואשקלון כצפון ומדרבנן נשמע לר' עקיבא זו היא שיטת הראב\"ד ז\"ל אבל הראשונה יוחר מחוורת עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>על השדפון וכו'. </b>ביד ר\"פ שני דהלכות תעניות. ומדבריו ז\"ל אשר שם נראה דירקון נמי הוא בתבואה אכן רש\"י ז\"ל פי' שדפון בתבואות ירקון חולי ע\"כ: \n",
+                "<b>ועל הארבה. </b>תוס' פ' מרובה (בבא קמא דף פ') ונראה שהם ז\"ל היו גורסין על הארבה ועל החסיל ועל הגובאי שהקשו שם עלה דמתני' דקתני דמתריעין על הגובאי מההיא ברייתא דקתני התם לא היו מתריעין על הגובאי אלא צועקים ותרצו דהתרעה דגובאי דהכא מיירי בפה א\"נ דהכא במתני' בגובאי המזיק לשדות דומיא דארבה וחסיל וגובאי דברייתא במזיק לבני אדם דומיא דצרעים ושלוח נחשים כן פי' ר\"י עכ\"ל ז\"ל אח\"כ מצאתי בהרמב\"ם ז\"ל שם פ' שני סי' י' שכתב ועל הגובאי בכל שהוא אבל על החגב אין מתענין עליו ולא מתריעין אלא זועקין בלבד ע\"כ. וכתב שם המגיד משנה ועל הגובאי בגמ' ברייתא על הגובאי בכל שהוא ר\"ש בן אלעזר אומר אף על החגב וקיימא לן כת\"ק וברייתא זו היא שם בגמ' ראש הפרק ואיתה נמי בתוספתא ומ\"מ אפשר בדוחק לומר שעליה כוונו תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>ועל החסיל וכו'. </b>בברייתא בגמ' מסיים בה ר' עקיבא אומר על השדפון ועל הירקון בכל שהוא ארבה וחסיל אפילו לא נראה בא\"י אלא כנף אחד פי' עוף אחד של כל אותו מין מתריעין עליהם ופי' רש\"י ז\"ל שדפון וירקון כיון שנראה כל שהוא מתריעין ומלא תנור דמתני' להתענות קאמר א\"נ מעשה היה כך ע\"כ. ירושלמי למה נקרא שמו חסיל שהוא חוסל את הכל ולמה נקרא שמו גובאי דו גאבי דינא דמאריה לא סוף דבר חיה רעה אלא אפילו בהמה רעה כבר היו שנים בארץ ישראל חמור נושך וממית שור נושך וממית לא סוף דבר חרב של מלחמה אלא אפילו חרב של שלום שכבר עשתה רושם בימי יאשיהו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמלא פי תנור. </b>משמע מן הגמרא דגרסינן על שנראה כמלא תנור וכן עיקר וכן כתוב במגיד משנה פ' שני דהלכות תעניות סי' י\"א כמלא תנור ובגמ' מפרש כמלא פי תנור ע\"כ. וז\"ל הגמ' עם פירושה איבעיא להו כמלא תנור תבואה או דילמא כמלא תנור פת ת\"ש דקתני בברייתא כמלא פי תנור משמע דהיינו פת דאילו תבואה לא מציא קיימא על פי התנור ועדיין תיבעי לך כמלא עיגול פי תנור דהיינו שורה של לחם סביבות פי התנור או דילמא כי דרא דריפתא ואהדר ליה לפומיה דתנורא שורות שורות של לחם זו למעלה מזו עד פי התנור ע\"כ. בפי' ר\"ע ז\"ל הלשון המתחיל לעריהם צריך להקדימו ללשון המתחיל כמלא פי התנור: וכתוב בבית יוסף שם סימן תקע\"ו בשם הרב המגיד דלמלא פי תנור קרי בברייתא כל שהו לפי שהוא דבר מועט וכך צ\"ל לדעת הרמב\"ם והרב בעל הטור ז\"ל. אכן רש\"י ז\"ל פי אברייתא שדפון וירקון כיון שנראה כל שהוא מתריעין ומלא תנור דמתני' להתענות אי נמי מעשה שהיה כך היה ע\"כ. וכתבתיו כבר במתני' דלעיל: \n",
+                "<b>ועוד גזרו תענית למחר על שאכלו זאבים וכו'. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. גרסינן בגמ' וגם בפרק ר' ישמעאל דמנחות דף ס\"ט אמר עולא משום ר\"ש בן יהוצדק מעשה ובלעו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן ובא מעשה לפני חכמים וטהרו את הבשר שהקיאו דרך בית הרעי מפני שנתעכל במעי הזאבים וטמאו את העצמות דלא מיעכלי ושמא שני מעשים הוו: \n",
+                "<b>אלא על שנראו. </b>גרסינן וכתוב שם בבית יוסף ומשמע דלא פליגי ת\"ק ור' יוסי אלא בעובדא היכי הוה אבל לד\"ה נראו אע\"פ שלא אכלו מתענין וגם מתריעין דהוי בכלל חיה רעה דקתני מתני' דמתריעין עליה וכך מפורש שם בברייתא עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על אלו מתריעין בשבת. </b>כלומר הכא דוקא מתפרשת התרעה בעננו ולא בתענית דתענית בשבת ליכא ומשמע שאין מתענין עליהו אפילו בחול מדאמרינן בגמ' ועל כולן יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמין עליו ע\"כ ל\"פ אלא ביחיד אבל בצבור משמע דאפי' ת\"ק מודה דאין מתענין וא\"כ קשה דסביבותיה אמאי לא ונ\"ל דכיון דכל מתריעין השנוי במשנתנו היינו שני וחמשי ושני ולא רצופין וכדתניא בברייתא איזוהי התרעה שלהן שני וחמשי ושני ולפיכך כל שאין הסכנה בת יומה ככל השנויין לעיל בפירקין במתני' דעיר שיש בה דבר שיש להם איזה מתון גוזרין תענית על הצבור ב' ה' ב' אבל עיר שהקיפוה גוים וספינה המטרפת בים וכו' אם באנו להתענות עליהם היינו צריכין להתענות תעניות רצופים לפי שסכנתם בכל יום ויום היא והצלתם צריכה שתהא נחפזת מאד ולפי שאי אפשר לגזור תענית על הצבור שאין מטריחין יותר מדאי לא ראו לגזור עליהם תענית כלל אפי' בחול אבל אמרו להתריע עליהם בבקשת רחמים בכל יום ויום ואפי' בשבת עד שיצאו מחזקת סכנה והיינו לישנא דאמרינן בגמ' ועל כולם יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית לפי שכל המתענה על כיוצא באלו אינו מתענה בהפסק אלא ברציפה וסגוף הר\"ן ז\"ל. ואיתה למתני' בפ\"ק דמכלתין דף י\"ד וכמו שרמזתי שם. והתם פי' רש\"י ז\"ל גייס חיל וצרים עליהם ע\"כ משמע מדבריו שגורס גייס בסמך. וביד פ' שני דהלכות שבת סי' כ\"ד ובפ' שלישי סי' י\"ב ובפ\"א דהלכות תענית סי ו' ושם פ' שני סי' ג' ובטור א\"ח סי' רפ\"ח: \n",
+                "<b>לעזרה אבל לא לצעקה. </b>פי' צעקה תפלה שאין אנו בטוחין כ\"כ שתועיל תפלתנו לזעוק עליהם בשבת רש\"י והר\"ן ז\"ל. לישנא אחרינא לעזרה דקאמר ת\"ק מתריעין דמשמע בקול רם א\"ל ר' יוסי לעזרה שיהו מתפללין כל א' בביתו לעזרה בעלמא רש\"י ז\"ל. וז\"ל הערוך לעזרה פי' כל אחד מהן מתפלל בפני עצמו אבל אין עושין כינופיא פי' אחר לצעקה אין אומרים עננו כל הצבור ביחד פי' אחר לעזרה מתפללין להקב\"ה כדי לעוזרן ולהצילן אבל לא לצעקה אין מתפללין להקב\"ה שלא להראותן צרה כמו שראו אנשי אותה ספינה פי' אחר לעזרה מתריעין שיבא להן עזרה ע\"כ: \n",
+                "<b>שמעון הַתִימְנִי. </b>בנקודת חיר\"ק תחת התי\"ו של תימני ובנקודת שו\"א תחת המ\"ם דמתמנת היה כדכתיב שמשון חתן התמני מתמנת כן פי' רש\"י ז\"ל בפ' שני די\"ט דף כ\"א אבל כאן פירש הוא והר\"ן ז\"ל בקיצור כלשון שהעתיק רבינו עובדי' ז\"ל. וכתב עוד רש\"י ז\"ל ספ\"ק דסנהדרין שמעון התמני תלמיד היה ולא נסמך ולא בא לכלל זקנה ובגמרא בברייתא ר' חנן בן פטום תלמידו של ר' עקיבא משום ר\"ע אומר אין מתריעין על הדבר כל עיקר ואפילו בחול דגזרה היא וכתב הר\"ן ז\"ל פשטינן בגמ' דאפי' בחול לא הודו לו שיתריעו ולא שיתענו ומיהו אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות לדידן דקיימא לן כרבנן דפליגי אדר' עקיבא ע\"כ. וכן הוא בפי' הרמב\"ם ז\"ל וגם ביד ר\"פ שני דהלכות תעניות ולפי זה נראה דמה שכתוב בפי' ר\"ע ז\"ל ולא הודו לו חכמים להתריע על הדבר בשבת אבל בחול מתריעין ר\"ל בעיר שהדבר בה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלא תבוא וכו'. </b>ביד רפ\"א דהלכות תענית וסי' ד' ובטור א\"ח סי' תקע\"ז ומצאתי בפי' לה\"ר יהונתן ז\"ל על כל צרה שלא תבוא על הצבור כלומר אם יסכימו הצבור להתענות חדש אחד על כל צרה שלא תבוא על הצבור ביום הראשון יתריעו בשופרות ובשש מי שענה לפי שחמור הראשון מן האחרון ע\"כ: \n",
+                "<b>חוץ מרוב הגשמים. </b>גמ' מ\"ט א\"ר יוחנן לפי שאין מתפללין על רוב הטובה שנאמר הביאו את כל המעשר וגומ' מאי עד בלי די אמר רמי בר רב יוד עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. ואמר רמי בר רב יוד ובגולה פי' בבל שהיא מצולה מתריעין על רוב גשמים שלא ירדו שלא יהו בתיהם קבריהם ותניא נמי הכי וביד שם פ' שני סי' ט\"ו: \n",
+                "<b>חוני הַמְעֲגֵל. </b>בנקודת שו\"א תחת המ\"ם של מְעַגֵל ובפת\"ח תחת העי\"ן ובציר\"י תחת הגימ\"ל וכן נקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל. ושמעתי שנקרא כן על שם אומנותו כמו היה מעגל במעגילה דבפ\"ק דמועד קטן ולי נראה על שם המעשה הזה שעג עוגה וכו' אח\"כ מצאתי בר\"פ שתי הלחם שפי' רש\"י ז\"ל מעגל צירקלא כדקרינן חוני המעגל על שם עג עוגה ע\"כ. וכן ג\"כ פי' בספר יפה [מראה] מעגל ע\"ש עג עוגה: \n",
+                "<b>ועג עוגה. </b>פירושו רשם רושם עגול כמו ואין עושין עוגיות לגפנים דברפ\"ק דמסכת מועד קטן. ולשון הר\"ן ז\"ל עוגה גומא גדולה כמו עוגה גדולה עגולה ורש\"י ז\"ל בפי' מגלת רות פי' תעגנה לשון איסור כלא כמו עג עוגה לעמוד בתוכה ויש פותרין לשון עיגון ולא יתכן שא\"כ היה לו לינקד הנון דגש או לכתוב שני נונין ע\"כ: \n",
+                "<b>אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים. </b>ירושלמי הדא אמרה ערב פסחים היה ותני כן בעשרה (נ\"א בעשרין) ביה. צמון כל עמא למיטרא ונחת לון: \n",
+                "<b>התפלל ולא ירדו גשמים. </b>א\"ר יוסי ב\"ר בון על שלא בא בענוה ע\"כ: \n",
+                "<b>התחילו גשמים מנטפין. </b>אמרו לא באו אלו אלא להתיר נדרו של זה: \n",
+                "<b>ירדו בזעף. </b>תני שמואל כמפי הנוד: ועיין בפי' ירמיה לרבנו ה\"ר משה אלשיך ז\"ל סוף סימן י\"ד ובספר חן טוב פ' מטות דף רנ\"ה ורנ\"ו: \n",
+                "<b>אם נמחית אבן הטועין. </b>סמ\"ג עשין סימן ע\"ד נראה דגריס אבן הטוען שפירש נקראת אבן טוען שטוענין עליה ענין האבדות ע\"כ וכן הוא במציעא בגמ' ד' כ\"ח. ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שהיתה כ\"כ גבוהה שכשהגמל ורוכבו עובר תחת הצור ההוא נראה בעיני העומד על הצור ההוא כאילו הוא פחות מחגב משום הכי נקטו שהוא דבר שאי אפשר אלא א\"כ היה מבול על כל העולם ע\"כ. בפי' ר\"ע ז\"ל אבן היתה בירושלם וכו' אמר המלקט כך הוא לשון רש\"י ז\"ל אבל לשין הרמב\"ם ז\"ל ברפי\"ג מהלכות גזלה ואבדה חוץ לירושלם: \n",
+                "<b>שלח לו שמעון בן שטח. </b>ברכות פ' מי' שמתו דף כ' ואמרי' התם שמצינו ששנינו במשניות שמנדין על שלשה אחד המגיס דעתו כלפי מעלה לשאול כל צרכיו כגון הא דתנן הכא ואידך המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים כגון ההיא דתנן בפ\"ה דעדויות שנידו לעקביא בן מהללאל מפני שנגע בכבוד שמעיה ואבטליון ואידך המזלזל בנטילת ידים כגון ההיא דתנן נמי התם ואת מי נידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידים אבל תנורו של עכנאי דבפ\"ה דכלים הברכה שברכו לר' אליעזר לא תנן לה בהדיא במתני' ואשכחן נמי בברייתא דתודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסים בלילי פסחים ושלחו לומר לו אלמא תודוס אתה ומהנה ת\"ח מנכסיך גוזרנו עליך נדוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ ואיתה נמי בירושלמי ר\"פ ואלו מגלחין: \n",
+                "<b>גוזרגי עליך נדוי. </b>משום דחייב חכם לנדות על כבוד הרב וכ\"ש על חלול השם טור י\"ד סי' של\"ד. ויש גורסין אלמלא חוני אתה צריך אתה לנדות וכן הוא בירושלמי וכן הוגה במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וכך הגיה שלח לו שמעון בן שטח צריך אתה להתנדות אבל מה וכו' והשאר מחקו: \n",
+                "<b>מתחטא. </b>פי' בערוך לשון עינוג ות\"י הילדים רכים טלייא מחטיין ורש\"י ז\"ל פי' בבכורות פ' מעשר בהמה (בכורות דף נ\"ז) גבי כנף רננים נעלסה נוטריקון נושא עוּלֶה ומתחטא פי' מורידה בנחת בקנה ומתחטא לשון ירידה וחברו במסכת תענית בן המתחטא לפני אביו אלא שבפירושיו שבכתיבת יד אינו מפורש כך שמאותו עלה עד סוף אותה מסכתא אינו מכוון פי' שבדפוס עם פירושו שבכתיבת יד [*) עיין בספר מזבח כפרה.]. ומפירושו שבכתיבת יד העתיק ר\"ע ז\"ל שם בפירוש המשניות. ובמנחות פ' ר' ישמעאל פי' רש\"י ז\"ל ונתחטא ומירידו והאי חטוי דבר יוכני לשון הורדה כדתנן ביומא התחיל מחטא ויורד ע\"כ וכן פירשו שם ג\"כ תוס' ז\"ל וכתבו שם וי\"מ לשון טיול כמו בן המתחטא לפני אביו ע\"כ. עוד פי' רש\"י ז\"ל כאן מתחטא לשון חטא כלומר הוי הולך וחוטא ע\"כ. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל מתחטא מתגעגע וכן הוא בפי הרמב\"ם ז\"ל. בתרגום ואשעה בחוקיך תמיד אשכחן ואגעגע באורייתך. ובגמ' בברייתא תניא אמר להן אע\"פ שאין מתפללין על רוב הטובה אעפ\"כ הביאו לי פר הודאה והביאו לו וסמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו רבש\"ע עמך ישראל אינם יכולין לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות י\"ר שיפסקו גשמים ויהא ריוח בעולם מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות והפר הקריבו שלמים. גרסי' בירושלמי א\"ר יודן גיריא פי' הוא רבי יהודה בן גרים הדין חוני המעגל בר בריה דחוני המעגל הוה סמיך לחרבן בית מוקדשא נפק לטורא לגביי פעליי עד דו תמן נחת מיטרא עאל ליה למערתא מן יתיב נם ודמך ליה ועבד שקיע בשנתיה שובעין שנין עד דחרב בי מוקדשא ואתבני זמן תניינות לסוף שבעין שנין אתער משנתיה נפק ליה ממערתא וחמא עלמא מיחלף זוויי דהוו כרמין עבידא זיתין זוויי דהות זיתין עבידא זרעו שאל ליה למדינתא אמר לון מה קלא בעלמא אמרו ליה ולית את ידע מה קלא בעלמא א\"ל לא אמרין ליה מאן את א\"ל חוני המעגל א\"ל שמענא דהוה עייל לעזרה והיא מנהרא עאל ואנהרת וקרא על גרמיה בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים ע\"כ. אכן בתלמוד שלנו לא משמע דהוו תרי חוני המעגל חד בסוף בית ראשון ובתחלת בית שני וחד בבית שני בימי שמעון בן שטח רק א' והוא בימי שמעון בן שטח שמספר מעשה שישן שבעים שנה בגוונא אחרינא עיין עליו: ולדעת הירושלמי צ\"ע אמאי נקרא הראשון ג\"כ המעגל ושמא שגם הוא עג עוגה והתפלל על הגשמים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו מתענין וכו' </b>ביד פ\"א דהלכות תעניות סי' י\"ו. וכתב שם וכן אם היו מתענין על צרה ועברה או על גזרה ובטלה אם קודם חצות לא ישלימו ואם אחר חצות ישלימו. ומדבריו שם משמע דדוקא בתעניות צבור אמרינן לא ישלימו שאין מטריחין על הצבור אלא כפי הצורך בלבד אבל היחיד תניא לעיל בפ\"ק דעל כל הצרות מתענה ומשלים כל הימים שנדר אע\"פ שכבר נענה מן הצרה ההיא והיינו דקתני לה הכא בלשון רבים היו מתענין לא ישלימו והראב\"ד ז\"ל חלק עליו שם בהשגות קיצור מהר\"ן ז\"ל בפ\"ק דתעניות דף רס\"ז. ובטור א\"ח סי' תקע\"ה כתוב ואם התחילו לירד קודם חצות לא ישלימו אותו היום ע\"כ. דמשמע מלשונו ז\"ל דכיון שהתחילו לירד קודם חצות אע\"פ שלא גמרו לירד לעומק הארץ החרבה טפח והבינונית ב' טפחים והעבודה ג' טפחים עד אחר חצות אעפ\"כ מפסיקין דאי לא תימא הכי למה שינה לשון המשנה ואי אפשר לומר כוונתו ז\"ל לומר שכיון שהתחילו לירד מפסיקין מיד דא\"כ מאן לימא לן שיהיו נמשכין עד כדי שיעור מים הצריכין לקרקע אלא נראה שכוונתו לומר שכיון שהתחילו לירד קודם חצות אע\"פ שלא השלימו לירד לעומק הקרקע כראוי לה עד אחר חצות אעפ\"כ מפסיקין אע\"פ שכבר עבר רובו של יום בקדושת תענית אין חשש דאיגלאי מילתא למפרע שכבר נענו לגמרי מקודם חצות ומפסיקין כדי שיאמרו הלל הגדול בכרס מלאה ואעפ\"כ נראה שאם קצת יחידים ירצו להשלים תעניתם אין מוחין בידם ואומרים הלל הגדול עם שאר כל הצבור כך נלע\"ד ואיתה קצת מינה בירושלמי פ' קונם: \n",
+                "<b>קודם הנץ החמה לא ישלימו וכו'. </b>ר\"מ ס\"ל הכי בברייתא ור' יודה ס\"ל כר' אליעזר וטעמא משום דחצות זמן אכילה הוא מחצות ואילך חל התענית כיון שלא סעדו בשעת סעודה ור' יוסי אומר קודם ט' שעות לא ישלימו לאחר ט' שעות ישלימו שכן מצינו באחאב מלך ישראל שהתענה מתשע שעות ולמעלה שנאמר הראית כי נכנע אחאב וגו' פי' רש\"י ז\"ל כלומר שאין לך אדם בעולם שאין תעניתו חל עליו מט' שעות ואילך אפי' בני מלכים שדרכן לאכול בט' שעות שעד שלש שעות הן ישנים במטותיהן ושוהין שש שעות ואוכלין וכדאמרינן בפסחים אפי' אגריפס המלך שרגיל לאכול בט' שעות ביום לא יאכל עד שתחשך ואחאב לא תלה תעניתו אלא מט' שעות ואילך ועד ט' שעות היה יכול לאכול שלא גמר בדעתו להתענות אלא שבא אליהו אותו היום שנכנס בכרם נבות היזרעאלי ואמר לו הרצחת וגם ירשת וגו' ילקקו הכלבים וגו' וכתיב ויצם שהתענה אותו היום ע\"כ ובירושלמי אחר חצות ישלימו שכבר עבר רובו של יום בקדושה פי' בספר כל בו סוף סי' ס\"א כלומר שהתחיל התענית שקודם חצות אין אדם מרגיש בתענית ע\"כ: \n",
+                "<b>ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול. </b>וכשיורדין גשמים בלא תענית מברכין ואילו פינו אבל כשיורדין ע\"י תענית כיון שצריכין לומר הלל הגדול ולברך אחריו אין צריך ליחידים לברך ואילו פינו החכם ר' דוד ב\"ר ראובן והראב\"ד ז\"ל כתב דמשיצא חתן לקראת כלה מברכין ואילו פינו ובין הערבים אומרים הלל הגדול. ובירוש' במתני' כתוב איזהו הלל הגדול הודו לאלהי האלהים וגו'. ודומה כי הוא טעות שם שהרי שם בתלמוד פליגי אמוראי עלה איזהו הלל הגדול וכו' גם בפ' תמיד נשחט גם בתלמוד שלנו ס\"פ ערבי פסחים. אבל ראיתי שהוגה האי איזהו הלל הגדול במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וזה כל לשונו וקראו הלל הגדול איזהו הלל הגדול הודו לאלהי האלהים הודו לאדני האדונים. ס\"א הודו לה' כי טוב הודו לאלהי וכו'. ס\"א לאלהי האלהים כל\"ח ע\"כ ותימה הוא בעיני. ותו שאח\"כ מצאתי בתשובות הרשב\"א ז\"ל סימן ת\"ג וז\"ל שאלת עוד הלל הגדול שחייבו לומר כשירדו גשמים קודם חצות אם הוא אותו הלל הגדול דאמר רב יהודה בפסחים דהיינו מהודו לה' עד על נהרות בבל שהרי שם בתענית לא פירשו איזהו הלל הגדול. תשובה זהו ודאי אותו שאמרו שם שאל\"כ היה להם לפרש כאן כמו שפירשו שם אלא שאמרו שם וכאן הלל הגדול ופירשוהו שם הוא הוא ודאי וכן כתב הראב\"ד ז\"ל הלל הגדול הודו וכו' עד הסוף וטעם הלל הגדול משום דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר כל\"ח ע\"כ. ועיין במ\"ש בפ' תמיד נשחט סוף סי' ז'. גם החכם הר\"ר שמואל יפה ז\"ל מצאתי שכתב בספר יפה מראה בפ' תמיד נשחט ששבוש הוא לשנות במשנה מן הטעם שכתבתי ע\"ש: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בשלשה פרקים וכו'. </b>עד סוף סי' ה' ביד פ' ששי דהלכות כלי המקדש ועי' מ\"ש בשמו לקמן סוף סי' ד' ומייתי לה בגמ' פ' יום הכפורים (יומא דף פ\"ז) ובירושלמי פ' תפלת השחר ירושלמי את שמע מינה תלת את שמע מינה שמתענין במעמדות ושמתפללין ארבע ואין נשיאות כפים בלילה אלא ביום וישא את כפיו ואל יתפלל מצאנו תפלה בלא נשיאות כפים ולא מצאנו נשיאות כפים בלא תפילה תני זו דברי ר\"מ ע\"כ ובבבלי פליג עליה ר' יהודה דשחרית ומוסף יש בהן נשיאות כפים דכיון דכל יומא לא שכיחא שכרות לא גזרינן מנחה ונעילה אין בהן נשיאות כפים דכיון דכל יומא שכיחא שכרות גזרינן ודכ\"ע מיהא כהן שכור אסור בנשיאות כפים דאמר ריב\"ל משום בר קפרא למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין. וביד רפי\"ד דהלכות נשיאות כפים פסק כר' יוסי כמו שכתב רעז\"ל: \n",
+                "<b>נעילת שערים. </b>אפליגו בה בירושלמי דברכות פ' תפלת השחר אי נעילת שערי שמים והיינו עם חשכה כשכבר הוא לילה שנועלין אותם לעת ערב בגמר תפלה אי נעילת שערי היכל שבמקדש פי' שנועלין אותם אחר הדלקת הנרות והיינו עם שקיעת החמה כשחמה היא בראשי האילנות ומוכח התם שאין בין זה לזה אלא שיעור תפלה למי שמאריך בתפלתו וסוגיין דגמ' מוכח כמ\"ד נעילת שערי היכל דאמרינן כיון דמצלו לה סמוך לשקיעת החמה כתפלת נעילה דמיא הר\"ן ז\"ל וכתב רש\"י ז\"ל ונוהגין היו להתפלל תפלת נעילה בכל תעניותיהם כדרך שמתפללין ביום הכפורים ע\"כ ועיין בפי' הר\"ן ז\"ל שהכריח שבשבע אחרונות ודאי היו אומרים תפלת נעילה ושמשמע ודאי שג\"כ באמצעיות וכו' ויש שלמדו שמתפללין תפלת נעילה אף בראשונות מתעניות של מעמדות וכו' ע\"ש. וכתב עוד שם שיש לו הוכחה בחדושיו שאנשי מעמדות אף באותן שני ימים שלא היו מתענין היו מתפללין תפלת נעילה ע\"כ: וביד פ\"א דהלכות תפלה סי' ז' ובטור א\"ח סי' רפ\"ו וסי' תרכ\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו הן המעמדות לפי וכו' תשמרו </b>ומפרש בגמ' דהכי קאמר אלו הן המעמדות דלקמן וטעמא מאי תקון מעמדות לפי שנאמר וכו' וכתוב בבית יוסף לפי שנאמר צו וגו' וסופו תשמרו לכל ישראל צוה וא\"א לכל ישראל כולן שיהיו עומדין בעזרה בשעת קרבן ע\"כ: (הגהה מצאתי כתוב בפי' סכ\"י ישן לה\"ר יהונתן ז\"ל בפ' סדר תעניות כיצד וז\"ל אנשי מעמד הם ישראל שהיו עומדין בירושלם על הקרבנות כשהיו מקריבים דהיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וכתיב דבר אל בני ישראל וכו' תשמרו להקריב לי במועדו לישראל מצוה שיעמדו על הכהנים ויעשו אותה להתעסק בקרבנות לפיכך כשם שהכהנים היו חלוקים לכ\"ד משמרות כמו כן הלוים לומר שירה כמו שמפורש בדברי הימים וכמו כן היו ישראל נחלקים כל שבט ושבט לכ\"ד משמרות כנגד כהנים ולוים כלומר שאם היה בכל שבט ושבט כ\"ד אלף האלף האחד עולה עם משמר יהויריב והאלף השני כנגד ידעיה וכן כולן היו מכירין הכהנים הידועה לאותה שבת כשהיה עולה משמר יהויריב עולה עמו י\"ב אלף מישראל אלף מכל שבט ושבט בקביעות תדירה (דאילו תאמר ר\"מ מכל שבט ושבט שהן נחלקין לכל משמר ומשמר עשרה כמו כן ר\"מ מכל שבט ושבט ביריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם העוברים עליהם בעלותם לירושלם אם ירצו לעלות כולן ואם לא ירצו לעלות אין אנו חוששין להם שהרי יש באותו מעמד בירושלם עשרה ישראלים וכמו כן היו עושין מן הכהנים שקצת מהן היו עומדין בירושלם בקביעות וגם ביריחו להספיק מים ומזון לאחיהם הכהנים המפוזרין בא\"י ואותן עשרה ישראלין עצמן שהיו בירושלם ויריחו היו נחלקים לז' בתי אבות ואותן שלא הגיע עדיין יומן כמו כן היו מתקבצים בבתי כנסיות כמו שהיו עושין חבריהם שהיו עומדין בא\"י) ומתענין תעניות באותן שבע ומתפללים על כל ישראל וקורין במעשה בראשית בשני על מפרשי ימים מתענין מלאכת היום שבשני נתפלגו המים בג' על הולכי מדבריות דכתיב ותראה היבשה ברביעי על אסכרה שלא תפול על התינוקות שהאסכרה באה על לשון הרע כדאיתא בפ' במה מדליקין דכתיב כי יסכר פי דוברי שקר ומאור הקטן לקה ברביעי מפני לשון הרע [*) חסר כאן איזה תיבות.] התינוקות שאין כח בהן וברגע אחד יחתו בחמישי על עוברות ומניקות דכתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה וכו'. ע\"כ [*) חסר כאן איזה תיבות.]: \n",
+                "<b>וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו. </b>פי' רש\"י ז\"ל במהדורא תניינא האיך קרבנו וכו' חטאות ואשמות ודאי לא צריך למימר דהא בעי סמיכה וודוי ועולת יחיד נמי הא בעיא סמיכה אלא עולות צבור נמי כגון תמידין ומוספין אע\"ג דלא בעי סמיכה היאך קרבין ואין ישראל עומדין על גביהן והא כתיב התיצב כה על עולותיך: \n",
+                "<b>מעמד בירושלם של כהנים </b>לאו דוקא כפשטה שהמעמד לא היה אלא של כל ישראל אלא לומר שבשעת הקרבן בין משמר ומעמד היו שם כהנים לוים וישראלים דמפרש בירושלמי כהנים לעבודתם ולוים לדוכנם וישראל למעמדם פי' שעומדין בעזרה עד שתמיד קרב של כהנים ולוים קרויין משמרות ע\"ש ושמרתם את משמרת אהל מועד מפני שעושין מעשה עבודה ושיר אבל של ישראל קרויין מעמד לפי שאינם אלא לעמוד על הקרבן בשליחות כל ישראל בשעת הקרבנות ואח\"כ נכנסין לבתי כנסיות ומתפללין בקשות ותחנונים כל היום ע\"כ במהדורא שנית: \n",
+                "<b>הגיע זמן המשמר כהניו ולויו עולין וכו' </b>כך הוגה במשנת ה\"ר יהוסף ז\"ל ונמחקה מלת לעלות: ירושלמי לא צורכא דא אלא אלו הן המעמדות מתכנסין בעריהם וקורין במעשה בראשית בא להתחיל מתחלת הפרשה ע\"כ ומפ' בגמ' בברייתא דאנשי מעמד היו מתכנסין בבית הכנסת אלא שבר\"פ בני העיר מפרש דרחוב מתפללין בו בתעניות ובמעמדות ומש\"ה ס\"ל לסתמא דמתני' דהתם דיש בהן קדושה ופי' שם רש\"י ז\"ל אפשר בית הכנסת היה להם קבוע ברחובה של עיר כדרך ששנינו בבכורים כל העיירות של מעמד מתכנסין וכו' הא למדת כנוס עיירות ברחוב היתה ע\"כ והוא ותוס' ז\"ל כתבו שם דאית דלא גרסי התם בגמ' ובמעמדות: ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' קצ\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואנשי המעמד וכו' </b>בבבלי וגם בירושלמי ליתיה והתם ראש משנה ביום הראשון וכו' אבל מפי' הרמב\"ם ז\"ל משמע קצת דהוה גריס לה ומהר\"ן ז\"ל משמע קצת דלא היו מתענין וכו' הוא דלא גרסינן שכתב אבל באחד בשבת ובע\"ש לא היו מהענין כדפי' טעמיה בגמ' ע\"כ: וה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו: ובמסכת סופרים מפרש טעמא שלא היו מתענין במ\"ש וז\"ל ויש אומרים בין השמשות ע\"ש מתוספת נשמה יתירה לישראל ולאחר שבת נוטלין אותה הימנו דבר אחר מפני הנוצרים שלא יאמרו על כי אנו שמחים בראשון הם מתענין בו אבל אמרו חכמים בזמן (המועדות) [מעמדות] לא היו חוששין לאיבת גוי אלא משום דכתיב וינפש וי על נפש ע\"כ וטעם זה של הנוצרים איתיה בגמרא בשם ר' יוחנן וטעם מפני שהוא שלישי ליצירה שהביא ר\"ע ז\"ל איתיה בשם ר\"ש בר נחמני וטעם נשמה יתירה בשם ריש לקיש: ביום הראשון וכו' פ' הקורא עומד (מגילה דף כ\"ב:) \n",
+                "<b>בחמישי ישרצו המים וְתוׁצֵא </b>בנקודת שב\"א בוי\"ו: \n",
+                "<b>בששי ותוצא הארץ ויכלו </b>גרסי' בשני ווין אע\"פ שהיא כבד על הלשון: \n",
+                "<b>פרשה גדולה </b>אפי' פרשת בראשית קרי לה גדולה לפי שיש בו חמשה פסוקים וקטנה קורא לפרשת יהי רקיע שאין בה רק שלשה פסוקים. וס\"ל לרב דבפרשת בראשית דולג דראשון קורא שלש פסוקים והשני מתחיל בפסוק שסיים בו הראשון והשנים עמו הרי ג' ומשום דאין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים ליכא משום דלא אפשר: ושמואל ס\"ל פוסק הפסוק דראשון קורא ב' פסוקים וחצי והשני קורא ב' פסוקים וחצי: סימן הדלית הכתוב בפי' ר\"ע ז\"ל קודם לשון המתחיל בשחרית ובמוסף צריך למחוק אותו משם ולכותבו קודם לשון המתחיל יום שיש בו הלל: \n",
+                "<b>ובמנחה נכנסין וכו' </b>פשטינן בגמ' מברייתא דבבא אחרינא היא וכדמפ' ר\"ע ז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל דפרשה בנעילה ליכא ע\"כ. וכתוב בספר כ\"י פי' לה\"ר יהונתן ז\"ל וז\"ל אבל במנחה קורין אותה על פה להקל עליהם מפני כובד התענית ואפי' ביום אחד בשבת שלא היו מתענין מקילינן בהו כדי שלא תשתנה מנחה של יום זה מזה שבתפלת נעילה של תענית שלא היו קוראים אלא בעל פה דהא במוצאי היום היו מתפללין אותה דהיינו מצאת הכוכבים ויש מי שאומר במסכת יומא דתפלת נעילה פוטרת של ערבית נמצא שכבר העריב היום כשמתפללים אותה ובמנחה של ע\"ש לא היו קורין כלל מפני כבוד השבת שלא יהיו מעכבין כלל (כלל) בבית הכנסת ויתקנו נר שבת ויעשרו פירותיהם ויפרישו חלה מלחמן האפוי להם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד בשחרית </b>פי' דהיינו חנוכה דבשאר ימים טובים לא משכחת לה בלא קרבן מוסף תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>קרבן מוסף אין בו נעילה </b>פי' יום שמקריבין בו מוסף אין בו נעילה לפי שטרודין הם במוסף ואין להם פנאי לומר נעילה תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>קרבן עצים אין בו מנחה </b>משום דעד המנחה היו טרודין בקרבן העצים אבל יש בו נעילה דכל כך לא היו מאחרין עד שעת נעילה ואמר בן עזאי כך היה וכו' תוס' ז\"ל. וראיתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל ז\"ל כך היה ר' יהושע דורש קרבן מוסף וכו' חזר ר' עקיבא להיות שונה כבן עזאי וכן הוא ברש\"י ז\"ל ובגמ' מה הפרש בין זה לזה הללו ד\"ת והללו ד\"ס פירשו תוס' ז\"ל מה בין זה לזה כלומר מה הפרש בין קרבן מוסף לקרבן עצים דקרבן מוסף דוחה מנחה וקרבן עצים לא דחי מנחה הללו ד\"ת פי' מוסף ולהכי קא דחי מנחה דהוי מד\"ת אבל קרבן עצי' דהוי מד\"ס הלכך לא דחי אלא נעילה דהוי מד\"ס אבל לא דחי מנחה דהוי מד\"ת ע\"כ ורש\"י ז\"ל פי' הללו ד\"ת מנחה כדאמרינן בברכות יצחק אבינו תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב נעילה מד\"ס ע\"כ: \n",
+                "<b>אין במנחה וכו' אין בנעילה </b>אית דגרסי אין בו מנחה. אין בו נעילה והיא גרסת תוס' ז\"ל כמו שכתבתי: ובירושלמי מתני' דר\"מ דר\"מ אמר מתפללין וקורין מתפללין וקורין ברם כרבנן מתפללין וקורין מתפללין והולכים להם ע\"כ. ומה שפירש רבינו עובדיה ז\"ל במתני' לא נודע מהיכן לוקחו ואולי מסברא דנפשיה ז\"ל: והילך פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שנמצא בסכ\"י ישן כל יום שיש בו הלל בתפלת יוצר כגון חנוכה דאין בו מוסף אבל הלל יש בו אין בו מעמד שחרית כלומר לאותו מעמד שהיה בירושלם שהיה עומד על הקרבן לא היו קורין כלל בפ' בראשית אלא היו מתפללין ק\"ש ותפלת יוצר אחר ד' שעות שהיה קרב התמיד כדאמרי' ביומא הקורא ק\"ש עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא י\"ח לפי שאנשי משמר מקדמי' ואנשי מעמד מאחרי' ולפי שהיו צריכי' למהר ולחזור לעמוד בבית המקדש כדי שיקריבו גם אברי התמיד והקטורת והנסכים והם מתעכבים בעבור קריאת ההלל לפיכך מקילינן להו שלא יקראו במעשה בראשית בו ביום אבל שאר מעמד שבכל א\"י קורים במעשה בראשית כמשפטן דהא אינהו לא טרידו בשום דבר ואין להם לעשות כי אם להתפלל ומש\"ה אמרי' לעיל שאפי' במוסף היו קורין במעשה בראשית בס\"ת דאותה משנה ראשונה מיירי במעמדות של כל ערי א\"י. קרבן מוסף כגון ר\"ח שיש בו הלל וקרבן מוסף אין מעמד במנחה וכ\"ש במוסף דהשתא לאו דידיה דחי דידיה לא כל שכן נמצא שאין בו מעמד כי אם בנעילה דבשחרית הלל דחי במוסף ובמנחה מוסף דחי וכך היה ר' יהושע שונה וכו' דקרבן מוסף שהוא כתוב בתורה ואינו צריך חזוק דוחה של נעילה דהא אינה תדירה ולא של מנחה דהא תדירה אבל קרבן עצים דהא אינו מן התורה עבדינן ליה חזוק שדוחה של מנחה אע\"פ שהיא תדירה וחזר ר\"ע להיות שונה כר' יהושע וקרבן עצים י\"ל שאותם המתנדבים להביא עצים למערכה היו רגילין להביא קרבן בהמה בו ביום מרוב שמחתם במצות ולפיכך לאנשי מעמד היה להם טרדא לפיכך מקילינן לה שלא יקראו במעשה בראשית וי\"ל שלא היו מקריבי' קרבן בהמה אבל לפי שכל ישראל מחבבי' את המצות ומכבדים העוסקים במצוה כדאמרי' בעלי אומניו' אינם רשאין לעמוד בפני ת\"ת ומפני המביאין בכורים עומדים ה\"נ כל עם ירושלם וכל הכהנים היו יוצאים לקראתם ולא היו זריזין למהר בעבודות אותו היום ולפיכך מקילינן לאנשי מעמד שלא יקראו במעשי בראשית ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זמן עצי הכהנים. </b>פי' רש\"י ז\"ל בפ\"ק דמכילתין דף י\"ב וכשמגיע זמנם מביאים אותם ומדליקין אותם ע\"ג המזבח אע\"פ שהיו שם שאר עצים הרבה מה שאין כן בשאר מתנדבי עצים דאין מבערין אותם בזמן שיש עצים אחרים ע\"כ: \n",
+                "<b>בעשרה בו בני סנאה בן בנימין. </b>בירושלמי דפירקי' ודפ\"ק דמגלה דף ט' ובבבלי ס\"פ בכל מערבין ובפ\"ק דמכלתין דף י\"ב תניא א\"ר אלעזר ב\"ר צדוק אני הייתי מבני סנאה בן בנימין פעם אחת חל ט' באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו\"ט שלנו הוא וכתבו תוס' ז\"ל ס\"פ בכל מערבין דאע\"ג דר\"א ב\"ר צדוק כהן הוה כדמוכח בפ' כל פסולי המוקדשין דה\"ל בוכרא וכו' שמא אמו היתה מבנימין או חתנם היה והיה עמהם בסיעתם ע\"כ ודומה לזה ג\"כ בפ\"ק דיבמות דף ט\"ו וכתבו עוד בפ\"ק דמכלתין דף י\"ב אע\"ג דאמרי' משחרב בית המקדש בטלת מגלת תענית והאי עובדא דר\"א ב\"ר צדוק היה לאחר חרבן דאי קודם החרבן אמרי' נימא בזמן שיש שלום אין שם צום האי תנא סבר דלא בטלה ע\"כ והתם בגמ' מפ' דלצעורי נפשיה בעלמא הוא דעביד האי תענית וכמו שכתבתי לעיל בפ' שני סי' ו': \n",
+                "<b>בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה. </b>גמ' תנא בני פחת מואב בן יהודה הן הן בני דוד בן יהודה ואהכי קרו להו בני פJת מואב שבאו מרות דר\"מ ר' יוסי אומר הן הן בני יואב בן צרויה שבא מרות המואביה: \n",
+                "<b>בעשרים באלול בני עדין בן יהודה. </b>ת\"ר בני עדין בן יהודה הן הן בני דוד בן יהודה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר הן הן בני יואב בן צרויה ופלוגתא היא במסכת חגיגה חד אמר עדינו העצני זה דוד וחד אמר זה יואב: \n",
+                "<b>באחד בטבת שבו בני פרעוש שנייה. </b>מני מתני' לא ר\"מ ולא ר' יהודה ולא ר' יוסי אי ר\"מ דקאמ' בני פחת מואב הן הן בני דוד ליתני במתני' כי קאמר בעשרים בו בני פחת מואב וכו' ה\"ל למיתני שבו בני דוד בן יהודה שניה כמו שאומר שבו בני פרעוש בן יהודה שניה אי ר' יהודה דקאמר בני עדין בן יהודה הם הם בני דוד בן יהודה ליתני שבו בני דוד שניה אי ר' יוסי ליתני שבו בני יואב שניה ומשני לעולם ר' יוסי ותרי תנאי אליבא דר' יוסי דמ\"ד בני עדין היינו בני יואב לא ס\"ל דבני פחת מואב היינו יואב אלא משפחה אחרת הן. והקשו תוס' ז\"ל וז\"ל אמאי לא מוקי אליבא דר\"מ ותרי תנאי אליבא דר\"מ שהרי טפי לן לאוקומי אליבא דר\"מ דסתם מתני' ותרצו ז\"ל דלהכי מוקי לה כר' יוסי משום דר' יוסי נימוקו עמו ומסתברא כותיה בכל מקום ואפי' מחבריו ע\"כ: \n",
+                "<b>באחד בטבת לא היה בו מעמד וכו'. </b>גמ' א\"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי מ\"ש הלל דדחי דידיה דהיינו מעמד דשחרית ומ\"ש מוסף דלא דחי דידיה דקתני יום שיש בו מוסף אין בו מנחה ולא קתני אין בו מוסף א\"ל רב אשי השתא דלאו דידיה דחי דידיה לא כ\"ש א\"ל הכי קאמינא לך לא לידחי אלא דידיה. א\"ל איכא ר' יוסי דקאי כותך דתניא ר' יוסי אומר כל יום שיש בו מוסף יש בו מעמד ואת\"ק פליג דאמר יום שיש בו מוסף אין בו נעילה ואתא ר' יוסי למימר דיש בו מעמד אע\"פ שיש בו מוסף מעמד דמאי אילימא מעמד דשחרית הא ת\"ק נמי ה\"ק אלא מעמד דמוסף דידיה נמי לא דחי בתמיה אלא דמנחה קרבן עצים דחי פי' דר' יוסי ס\"ל כר' עקיבא קודם שחזר להיות שונה כבן עזאי אלא לאו דנעילה ש\"מ דידיה דחי דלאו דידיה לא דחי ש\"מ. ומצאתי כתוב בשם הראב\"ד ז\"ל דשמנה ראשי משמרות שהתנדבו עצים פרעוש אחד מהם ואמר אני אתן פי שנים באחד מכם והביאו קודם ניסן משואות עצים ללשכה ואמרו אנשי כנסת הגדולה כמו שהתנדבו ללשכה כן יקריבו איש איש יומו למזבח וכתבו לניסן שלשים פרקים א' בניסן ב' בניסן ג' בניסן וכן כל ימי ניסן וכן עשו לאייר לכל ימי החדש וכן עשו לסיון וכן לכל שאר החדשים ונתנום בקלפי להכניס בן ארח את ידו ועלה בידו באחד בניסן ובני דוד בעשרים בתמוז וכן כולם ופרעוש הכניס ידו שני פעמים דקתני במתני' דהיינו בחמשה באב ובאחד בטבת וקבעום ימים טובים לעצמן מפני שהיו זכרון לנדבתם בראשונה וזהו פירוש הפסוק והגורלות הפלנו וגו' ע\"כ וזה נ\"ל שהוא מנגד למה שכתוב בספר תוספת יום טוב. אח\"כ זכרתי מה שכתבתי לקמן בפ\"ק דמגלה סי' ג'. וצ\"ע לע\"ד במ\"ש בשם הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דמגלה סי' ג'. וכן ג\"כ צ\"ע לע\"ד בפי' רש\"י ז\"ל המועתק שם ברב אלפס ז\"ל בשנוי לשון בקצור ובתוספת. וכבר כתבתי שם מה שנלע\"ד ע\"ש. והילך פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שנמצא בסכ\"י ישן זמן עצי הכהנים והעם ט' וכו' משפחות היו בישראל שקבועים להם ימים ידועים בכל שנה להביא עצים למקדש לצורך המערכה. בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות קציעות תאנים יבשים שכותשין אותן ועושים מהם עגולים וע\"ש הכלי שקוצעים אותן בו ששמו מקצוע קרי להו קציעות כמו יעשהו במקצועות ומתרגמינן באיזמלון ובאלו הכלים היו גונבים את לב הרשעים שהיו מבטלין אותן מלעלות לירושלם להביא בכורים כדאמרינן בגמ' שהיו אומרים לעשות מהם עיגולי דבילה אנו מוליכין אותן במכתש שלפנינו. וכל אלו החסידים הראשונים שהיו בבית ראשון בניהם גם הם התנדבו להביא עצים והיו משתתפים גם בני זתוא בן יהודה וכן בני סלמאי שהיו עושים מהם סולמות כדי שלא יכירו האויבים שלהביא למערכה היו עושים והיו אומרים להם להביא יוני שובך הן עושים. וכל מי שטעה בשבטו ולא היה יודע עם מי ילך הולך עם בני זתוא ובשביל שלא ידחו ממקומם הוצרכו למנותם במשנה: \n",
+                "<b>בא' בטבת לא היה בו מעמד כלל </b>לפי שיש בו הלל משו' ר\"ח ומשום חנוכה ודחי של שחרית ואיכא מוסף דדחי שלו ושל נעילה ואיכא קרבן עצים דדחי של מנחה ובגמ' פריך אמאי לא חשיב נמי בא' בניסן לא היה בו מעמד כלל דאית ביה הלל דר\"ח וקרבן עצים דבני ארח ומתרץ ש\"מ הלל דר\"ח לאו דאורייתא אלא מנהג אבותיהם בידיהם ואין כח בהלל כזה לדחות מעמד כזה אבל הלל דחנוכה כיון דנביאים תקנוהו כדאמרי' בערבי פסחים הלל זה נביאים שביניהן תקנוהו שהיו אומרים אותו על גאולתם ועל כן יש בו כח לדחות מעמד של שחרית ויש מן הרבנים שאומרי' דהא דאמרי' דקרבן מוסף דחי מעמד של שחרית נעילה וכ\"ש דידיה לא מיירי בקריאת ס\"ת במעשה בראשי' דלעולם לא הניחו מלקרותם כדאמרי' לעיל בשחרית ובמוסף אלא תוספת תפלות שהיו מוסיפים בכל עת שמתפללין אבל ביום שהיה בו הלל היו מקילין אותו בתוספת חפלות שהיה בתפלת יוצר וביום שהיה בו מוסף היו מקילין בתוספת של תחנות ובקשות של מוסף ושל מנחה וכן אותן מעמדות של ירושלם וכן אותן מעמדו' של כל א\"י היו קורין אפי' ביום של הלל ומוסף של מעשה בראשית אבל אותן תחנות וסליחות שהיו רגילין לומר לא היו אומרי' אותו ביום שיש בו הלל או ביום שיש בו מוסף עכ\"ל ז\"ל וצ\"ע קצת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה דברים וכו'. </b>וביד רפ\"ה דהלכות תענית וסי' ו' ובטור או\"ח סי' תקמ\"ט ולע\"ד צריך לדקדק מניינא למה לי. וכן נמי הא דקתני את אבותינו הוה ניחא טפי אי הוה גרסי' לאבותינו דהא אין בכולן לעצמן של אבותינו רק בבא דנגזר על אבותינו וכו' וכן נמי צריך עיון הא דתנא והדר מפרש. ועיין בספ\"ק דר\"ה שכתב הר\"ן ז\"ל בשם הרמב\"ן ז\"ל דמדינא כולהו ד' צומות אסורין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ומפסיקין בהן מבעוד יום כט' באב דלא גרעה תקנת נביאים מגזרת נביאים בתעניות אמצעיות ואחרונות דאסורי בכל הני ועוד דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועשו ד' צומות כעין יום הכפורים לענוי ועוד האריך וכו' עד והאידנא כיון שנהגו להתענות ולא נהגו לחומרות הללו משמע דמעיקרא כך רצו להתענות בלבד אבל לא רצו לנהוג באותן חומרות וכיון דהני ברצו תלו כדאמרינן אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין הרשות בידם לנהוג לבד מה שרצו אבל מעיקר תקנה ודאי כולם אסורין ע\"כ: \n",
+                "<b>ובוטל התמיד. </b>גמרא פי' שכך קבלנו מאבותינו. ושלשה שנים וחצי קודם חרבן הבית בוטל התמיד ע\"פ גזרת מלכות הרשעה: \n",
+                "<b>הבקעה העיר. </b>בגמ' פריך בשבעה עשר הוה והכתיב בחדש הרביעי בט' לחדש ויחזק הרעב וכתיב בתריה ותבקע העיר וגומר אמר רבא לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה דתניא בראשונה הבקעה העיר בתשעה בתמוז בשניה בי\"ז בו. ונלע\"ד דאפשר דבזה יתורץ קצת מניינא למה לי: \n",
+                "<b>שרף אפוסטמוס את התורה. </b>גמרא הוא ג\"כ ובירוש' היכן שרפה ר' אחא אמר במעברתא דלוד ורבנין אמרין במעברתא דטרלוסא: \n",
+                "<b>והעמיד צלם בהיכל. </b>אית תנאי תני הועמד וקאי אצלמו של מנשה ובגמ' מנלן דכתי' ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ופריך וחד הוה והא כתי' על כנף שקוצים משומם דמשמע תרי ומשני אמר רבא תרי הוו ונפל חד על חבריה וחבריה ליה לידיה והנקטע לא קחשיב והיינו דכתיב שקוץ אחד ואשתכח דהוה כתיב ביה אנת צבית לאחרובי ביתא ידך אשלימת ליה. ויש שני פירושים בתוספות אי הכתיבה בצלם השלם או ביד הנקטעת ע\"ש: <b>בט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. </b>מפ' בגמ' וכתי' ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההיא אמר רבה ב\"ב חנא א\"ר יוחנן אותו היום ערב ט' באב היה א\"ל הקב\"ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות: \n",
+                "<b>חרב הבית בראשונה. </b>כדמפרש בגמ' כתוב א' אומר בז' וכתוב א' אומר בעשור ותניא אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה הא כיצד בשבעה נכנסו גוים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי ושמיני ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב והיינו דא\"ר יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא: \n",
+                "<b>ובשניה. </b>דתניא מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב דהיינו ט' באב דרגילין להיות בו רעות: \n",
+                "<b>ונלכדה ביתר </b>גמרא. ומצאתי שנקד ה\"ר יהוסף ז\"ל בֵיתֵר וכתב ס\"א בית תר ע\"כ: \n",
+                "<b>ונחרשה העיר. </b>ובירוש' טורנוסרופוס שחיק עצמות ממלכי אדום חרש את ההיכל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משנכנס וכו'. </b>ביד פ\"ה דהלכות תעניות סי' ו' ז' ובטור או\"ח סי' תקנ\"א וסי' תקנ\"ב וברוב ספרים משנכנס אב היא תחלת המשנה הזאת. וכן בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל ופי' ממעטין כלומר אם יארע לו להשיא בנו או בתו לנשואי' בחדש אב ימעט בשמחת החופה וכ\"ש בשמחת מריעות שהיא רשות ע\"כ. ובגמ' אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. וכתב הר\"ן ז\"ל בפ' החולץ תניא קודם לזמן הזה כלומ' מר\"ח ועד התענית העם ממעטין בעסקיהן מלישא וליתן מלבנות וליטע ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין מ\"ט משום דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה ונישואין בלא סעודה איכא שמחה ע\"כ: \n",
+                "<b>שבת שחל ט' באב להיות בתוכה. </b>בפ' החולץ (יבמות דף מ\"ג) ובירושלמי סוף פ' הבא על יבמתו וי\"מ שלא אסרו רק שבת שחל ט' באב להיות בתוכה אבל אם חל בשבת עצמה יום חמישי ויום ששי מותרין מפני כבוד השבת ושאר הימים אסורין מפני חומרא בעלמא וכן בגמ' בפ' בתרא דמגלה מחלקין בין חל להיות בתוכה לחל להיות בשבת כך כתוב בכל בו סי' ס\"ב. וכתב הר\"ן ז\"ל אסור מלספר כדינו לענין אבל אחד שער ראשו ואחד כל שער שבו ובזקן כל שמעכב באכילה מותר ע\"כ: \n",
+                "<b>ומלכבס. </b>גמ' אמר רב נחמן לא שנו אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר ורב ששת אמר אפי' לכבס ולהניח אסור עוד בגמ' אמר רב לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו מותר ושמואל אמר אפי' לאחריו נמי אסור ופלוגתא דתנאי היא כמו שארמוז בס\"ד: \n",
+                "<b>ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. </b>בחמישי שלפני ט' באב כגון שחל ט' באב בששי בשבת דלדידהו דהוו מקדשי על פי הראיה מיקלע אע\"ג דלדידן השתא לא מיקלע. ומיהו אם חל ט' באב בחמישי פשיטא דאסור דהא בגמ' אמרי' כשחל ט' באב להיות בע\"ש שאם לא כבס בחמישי מותר לכבס בע\"ש מן המנחה ולמעלה ואמרינן דלייט עלה אביי וכ\"ש כשחל בחמישי שאסור לכבס הר\"ן ז\"ל. וכתב הרמב\"ם ז\"ל ואמרו ובחמישי מותרין וכו' הוא מאמר רשב\"ג שאמר כל השבת אסור ואפי' לאחר התענית ואינה הלכה ע\"כ. פי' אלא הלכה כר\"מ דס\"ל לאחר התעניות מותר ור' יהודה מחמיר יותר ואומר כל החדש כולו אסור: \n",
+                "<b>ערב ט' באב לא יאכל אדם שני תבשילין. </b>פ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע') ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שני תבשילין בצים ודגים או שני מיני דגים מבושלים וצלויים אבל מבשר לא יאכל אפי' תבשיל א' ולא יין רשבג\"א ישנה שאם היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם לא יאכל כי אם בחמשה הי' רגיל לאכול ב' תבשילי' לא יאכל כי אם אחד אבל בשר לא אסר ר\"ג: \n",
+                "<b>ר' יהודה מחייב בכפיית המטה. </b>כמשפט כל אבל שיש לכפות כל מטות שיש לו בתוך ביתו שיהיו רגלי המטה למעלה והוא שוכב על המטה ההפוכה ע\"כ. ובגמרא אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר ואמר רב יהודה לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר ותרויהו לקולא וצריכי וכו' כדאיתא בגמ' ותניא כלישנא קמא ותניא כלישנא בתרא: \n",
+                "<b>לא יאכל בשר ולא ישתה יין. </b>מדלא קתני ואסור לרחוץ משמע דס\"ל לתנא דמתני' כר' ישמעאל ב\"ר יוסי דס\"ל בברייתא דמותר לרחוץ ערב ט' באב כל זמן שמותר לאכול וכתב הר\"ן ז\"ל דלא נהירא לפסוק הלכה כן דמשום שתיקותא דמתני' לא פסקינן בשום דוכתא דמאי דלא פירשו במתניתין פירשו בברייתא הלכך מכי מתחיל בסעודה המפסיק בה משש שעות ולמעלה אסור לרחוץ פניו ידיו ורגליו ואסור לסוך כט' באב עצמו והיינו טעמו משו' דרחיצה וסיכה הנאות דלאחר שעה נינהו ונראה כרוחץ בט' באב עצמו הא בנעילת הסנדל ושאר דיני אבלות אינו אסור אלא משתחשך עכ\"ל ז\"ל. ובגמ' תנא אבל אוכל הוא בשר מלוח ושותה יין מגתו וכל זמן שלא שהה במלחו אלא שני ימים ולילה אחת כזמן אכילת שלמים נקרא בשר טפי לא ויין מגתו כל זמן שהוא תוסס דהיינו שלשה ימים: \n",
+                "<b>ר' יהודה מחייב בכפיית המטה. </b>גמ' תניא אמרו חכמים לר' יהודה לדבריך עוברות ומניקות מה תהא עליהם א\"ל אף אני לא אמרתי אלא ביכול ותניא נמי הכי מודה ר' יהודה לחכמים בשאינו יכול ומודים חכמים לר' יהודה ביכול ואיכא בינייהו שאר מטות כדתניא כשאמרו לכפות המטה לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות כולן הוא כופה ורבנן סברי מטתו לבד היא כופה ולא שאר מטות אמר רבא הלכתא כתנא דידן דקאמר ולא הודו לו חכמים כל עיקר פי' שאין צריך לכפות המטה והאידנא דחיישינן לכשפים לא עבדינן כפיית המטה ואפי' באבל. תוס' ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר רשב\"ג. וכו' </b>פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"א:) \n",
+                "<b>בחמשה עשר באב. </b>גמ' אמר רב יהודה אמ' שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה אמ' רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל: \n",
+                "<b>שבהן בני ירושלם יוצאין. </b>גרסי' וכן הוא בירוש' וכן הוגה במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל. אכן לשון הברייתא בגמ' ת\"ר בת מלך שואלת מבת כ\"ג בת כ\"ג מבת סגן בת סגן מבת משוח מלחמה בת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט וכל ישראל שואלין זה מזה כדי שלא יתבייש מי שאין לו ע\"כ. ואי וכל ישראל ר\"ל אפי' גברים גירסא נכונה היא בני ירושלים ובודאי דבנות בכלל בנים אבל בנים אינם בכלל בנות. והרא\"ש ז\"ל נראה דגריס שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן וכו' אכן בגמ' בין במשנה בין בפסקא קתני בנות ירושלם. הכא ברישא וגם כן שם בפ' יש נוחלין דמייתי להאי רישא קתני בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן וכו': \n",
+                "<b>טעונין טבילה. </b>גמ' א\"ר אלעז' אפי' מקופלים ומונחים בקופסא וכתב הר\"ן ז\"ל ומן הירוש' למדנו שעל כל הכלים הטעינו חכמים טבילה באותו יום ואפי' מונחים בקופסא כדי שיוציאום לטבילה ומתוך כך ישאילום זה לזה שכך אמרו שם כל הכלים טעונין טבילה ר' ינאי ב\"ר ישמעאל אומר אפי' נתונים בתיבה ופריך נתונים בתיבה ותימא טעונין טבילה ומשני מתוך שהוא מטבילן הוא משאילן ע\"כ ורש\"י ז\"ל פי' כולם צריכין טבילה שלא לבייש את שצריכה טבילה כלומר אפי' מונחים בקופסא צריכים טבילה שמא בעלת הכלים לבשתן בימי נדותה ותתבייש לומר לשואלת לפיכך הצריכו לכל הכלים טבילה כדי שלא תתביישנה הטמאות או ימנעו מלהשאילן כך כתוב לשון רש\"י ז\"ל בספר כל בו סימן ס\"ב: \n",
+                "<b>ובנות ירושלם יוצאות וחולות. </b>כך הגירסא בסדר המשנה דבגמ' וגם בפסקי הרא\"ש ז\"ל אכן בגמ' בפסקא הגרסא בנות ישראל יוצאות וחולות וכו'. ולשון כל בו שם סי' ס\"ב בנות ירושלם יוצאות וחולות בכרמים בכלי לבן שאולים כדי שלא לבייש וכו'. אכן בתקון יששכר בכמה דוכתי בנות ישראל יוצאות בבגדי לבן וחלות בכרמים וכו': וה\"ר מנחם דילינזאנו ז\"ל הגיה וחוללות בשני למדין: \n",
+                "<b>יוצאות וחולות. </b>גמ' תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם: \n",
+                "<b>ומה היו אומרות. </b>לשון פסקא שבגמ' מיוחסות שבהן היו אומרות בחור וכו': \n",
+                "<b>בחור שא נא עיניך וכו'. </b>גמ' ת\"ר יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים וכשיהיו בניך מיוחסין הכל קופצין עליהם בין זכרים בין נקבות: \n",
+                "<b>מכוערות שבהן מה היו אומרות. </b>קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים ע\"כ אבל בירוש' אומר הנאות היו אומרו' תן עיניך במשפחה: \n",
+                "<b>שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. </b>ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה כל זה ליתיה לא בבבלי ולא בירושלמי וכן ג\"כ ברב אלפסי ז\"ל ליתיה וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו וגם כתב מה אתה בורר ס\"א את מי אתה וכו'. וכתוב שם בספר כל בו ויש תמהין איך היה טוב המנהג הזה בעיני החכמים שיחטפו איש את אשתו וחס ושלוס דומה כאילו היו בנות הפקר ואין זה תימה כי יש לדעת שכל מי שידו מגעת להשיא בתו שם לא היה שולחה שם שאם היתה קטנה מה תועיל חטיפתו הרי אינה מקודשת בלתי דעת אביה ואם היתה נערה או בוגרת אם חושש לזה לא יניחנה לצאת ואם יתירנה לצאת יזהירנה שלא להתקדש אלא להגון לה והדבר ידוע שאינה מתקדשת אלא לדעתה אבל המנהג בשביל הבנות שאין יד אביהן משגת להשיא אותן ואולי היו יושבין עד שתלבין ראשן אם לא ע\"י המנהג הזה: \n",
+                "<b>וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. </b>כלומר שיום הכפורים נקרא יום שמחה כמו שאמר ביום חתונתו זו מתן תורה שנתחתן הקב\"ה עם ישראל ביום שעמד על הר סיני היו כמו האירוסין ויום הכפורים היו כמו הנשואין וביום שמחת לבו זה יום בנין בית המקדש שצוה בו למחרתו ואמר ועשו לי מקדש ע\"כ: \n",
+                "סליק פירקא. וסליקא לה מסכת תעניות. בעה\"י המשמח חתן וכלה נתחיל מסכת מגילה \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d9e5dacd0f4941838e3aa486f65d90d6efa72440
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,247 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Taanit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Taanit",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כתב הרמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לסדר זרעים כשהשלים התנא דבריו על המועדים האמורים בתורה חזר לדבר על זמני התעניות הנזכרים בספרי הנבואה והן הצומות שתקנו הנביאים ולזה סידר כאן מסכת תעניות ע\"כ: ונלע\"ד דלפי פירושו ז\"ל צריכין אנו לומר דנקט תעניות דגשמים ברישא אע\"פ שלא נזכרו בספרי הנבואה בהדיא כמו ד' צומות משום שהם צורך לעולם ביותר והדר תני בר\"פ בתרא תעניות דמעמדות שהיו תדיר בזמן שבית המקדש קיים והדר תנא בסופו תעניות דכתיבי בקרא בספר זכריה צום הרביעי וצום החמשי לענינים שנזכרו בהם שם במשנה אע\"פ שדיניהם מוחלקים דלא חמיר צום י\"ז בתמוז כצום ט' באב: וצום השביעי וצום העשירי לא תנא להו דלית בהו ענין או דין מחודש טפי ממאי דמשתמע מן המקרא: א\"נ דשרי בתעניות דגשמים ברישא כדי לאסמוכינהו למאי דתנן בפ\"ק דר\"ה כמו שנכתוב בסמוך: ונלע\"ד עוד דלהכי נמי סמך תעניות בתר מסכת ר\"ה משום דאיכא בתענית ג\"כ תקיעות וכדתנן לקמן בפ' שני ותנן נמי בפרק ראוהו ב\"ד בתעניות בשל זכרים כפופים ופיו מצופה כסף ועוד שיש בתעניות זכרונות ושופרות כמו שיש בר\"ה וביוה\"כ של יובל: \n",
+                "<b>מאימתי וכו' </b>איידי דתנא במסכת ר\"ה דסליק מינה ובחג נידונין על המים תנא הכא מאימתי ופי' רש\"י ז\"ל כלומר אגב דתנא בחג נידונין על המים קסבר בנפשיה הואיל ונידונין בחג על המים ש\"מ בעינן להזכיר עניינא דמייא לרצויי על המים דליתו לברכה ולהכי קתני מאימתי מזכירין ע\"כ: \n",
+                "<b>גבורות גשמים </b>מפ' בגמ' מפני שיורדים בגבורה והקשו תוס' ז\"ל אמאי נקט גבורות טפי מכח וכמו כן הל\"ל מאימת' מזכירין כח גשמים או ליתני גדולות גשמים כלישנא דקרא ותרצו דמן הדין נקט גבורות משום טעמא דאיכא כח ואיכא גדולה א\"נ משום דהברכה מתחלת בגבורה להכי נקט גבורות ע\"כ: והכי פשטינן לה בגמ' שנקראו הגשמים גבורות דאתיא חקר חקר מברייתו של עולם כתי' הכא עושה גדולות עד אין חקר וגו' הנותן מטר וכו' וכתיב בברייתו של עולם אין חקר לתבונתו מה חקר דכתיב בברייתו של עולם כתיב ביה גבורה דכתיב מכין הרים בכחו נאזר בגבורה אף גשמים הוי כמאן דכתיב ביה גבורה ובגמ' בעינן מנלן דבתפלה דתניא לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה וכתיב בתריה ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש: \n",
+                "<b>רבי אליעזד אומר מיום טוב הראשון של חג </b>גמ' איבעיא להו ר' אליעזר מלולב גמר לה אי מניסוך המים גמר לה מלולב גמר לה מה לולב ביום אף הזכרה ביום או דילמא מניסוך המים גמר לה מה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה אף הזכרה מאורתא ת\"ש דתניא מאימתי מזכירין על הגשמים ר' אליעזר אומר משעת נטילת לולב ר' יהושע אומר משעת הנחתו ורבי בברייתא ס\"ל כר' יהושע ור' יהודה בן בתירא אומר בשני בחג הוא מזכיר ר' עקיבא אומר בששי בחג הוא מזכיר ובגמ' מפרש טעמייהו: \n",
+                "<b>אף אני לא אמרתי לשאול וכו' </b>ק\"ק לע\"ד דהא ודאי שלא אמר לשאול דהא בהזכרה הוא דפליגי מדקאמ' ליה למה הוא מזכיר וכלישנא דרישא דמתני' דקתני מאימתי מזכירין ותו דהא מעיקרא לא שייך שאלה בי\"ט ונלע\"ד דה\"ק ליה אף אני לא אמרתי לשאול וכו' כלומר לא תבין מדברי דכיון שהתחיל להזכיר בי\"ט גם אני סובר שמיד בלילה ראשונה של חולו של מועד יתחיל לשאול ותן טל ומטר דלעולם מודינא דאין שאלת גשמים אלא סמוך לגשמים כדתנן בסמוך ואפשר שלזה כיון רש\"י ז\"ל במה שכתב לא אמרתי לשאול שיתפלל על הגשמים בחג כגון תן טל ומטר ע\"כ. אח\"כ נזדמן לידי פי' לה\"ר יהונתן ז\"ל כתיבת יד ומצאתי שפירש וז\"ל א\"ל ר' אליעזר אף אני איני אומר לשאול אין כונתי לומר שבחי השם בגשמים בעבור שיתן לנו היום או מחר גשמים דהא אין אנו שואלין גשמים בחג כלומר דהיינו ותן טל ומטר בחג אפילו בחולו של מועד שאנו מתפללים י\"ח ברכות אלא כונתי לשבחי השם שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו דהיינו אחר ימי החג עכ\"ל ז\"ל: ובירוש' מחלפא שיטתיה דר' יהושע דבמתני' הוא אומר מי\"ט האחרון ובברייתא הוא אומר משעת הניחו הלולב א\"ר מנא שכל היום כשר ללולב ויזכיר מבערב לית כל עמא תמן ויזכיר בשחרית אף הוא סובר שמא הזכירו מבערב והוא הוי מדכר מכיון דהיא חמי לון דלא מדכרין בקמייתא ומדכרין בבתרייתא אף הוא יודע שלא הזכירו מבערב ע\"כ: וכתבו תוס' ז\"ל מי\"ט האחרון של חג שמיני דלא יתבינן בסוכה ואפילו האידנא אינו אלא מדרבנן משום ספיקא ואע\"ג דבקיאינן בקביעא דירחא גזרה שמא יחזור הדבר לקלקולו או משום מנהג אבותינו בידינו כדאיתא בפ\"ק דביצה מדכרינן ביום שמיני אבל כל ז' לא שהגשמים לימי סוכה סימן קללה הן כדתנן בפ' שני דסוכה משל לעבד וכו' תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>הואיל ואין גשמים סימן ברכה בחג למה הוא מזכיר </b>גרסי' וכן הוא בירושלמי וברב אלפס ובפי' הרמב\"ם ז\"ל ובהר\"ן ובהרא\"ש ז\"ל ואפשר שגירסא זו היא לכנות בלבד אבל עיקר הנוסח אלא סימן קללה כמו שהוא ברוב הספרים ובגמרא וכדתנן לה נמי בסוף פירקין בכל הספרים. ומפירוש רש\"י ז\"ל שכתב וז\"ל סימן קללה בחג הן כדאמרינן במסכת סוכה וכו' משמע קצת שלא היה גורס הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג בלשון שלילה והנחה רק היה גורס הואיל והגשמים סימן קללה בחג הן מ\"מ בפי' רש\"י שעל רב אלפס כתוב הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג: \n",
+                "<b>משיב הרוח ומוריד הגשמים </b>בעונתו ר\"ל שהקב\"ה משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו כלומר בזמן הראוי להם: ירושלמי בעונתן הם חביבין כתחיית המתים א\"ר יוסי ותמה אני איך רבנן מדמיי ירידת גשמים לתחיית המתים ולא דמיא בעי בר נש יחון מיתיא כל אימת ולא בעי בר נש יחות מיטרא כל אימת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומ' העובר לפני התיבה </b>ביד בפ' שני דהלכות תפילה סי' ט\"ו ואיתא במלתא דר' יהודה בפרקין דף ד' וכתב הר\"ן ז\"ל הא דנקט העובר לפני התיבה ולא תנא דבי\"ט האחרון של חג במוסף מזכירין ולא בשחרית ובי\"ט הראשון של פסח בשחרית ולא במוסף היינו טעמא לפי דאמרינן בירושלמי בריש מכלתין אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש\"צ ומיהו דוקא בגשם אבל בטל אם רצה להזכיר יחיד מזכיר כדאיתא התם ואיידי דנקט ר' יהודה מילתיה בי\"ט האחרון של חג נקט נמי הכי בי\"ט הראשון של פסח אע\"פ שאין הפסק גשם והזכרת טל תלויה בש\"צ א\"נ דאפי' בטל אין מזכירין בצבור עד שיכריז ש\"צ הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>האחרון מזכיר </b>היינו המתפלל מוסף פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שהיה מנהג הקדמונים להיות להם שני חזנים אחד לתפלת יוצר ואחד לתפלת מוסף ע\"כ: וכתוב בתוס' י\"ט הראשון אינו מזכיר פי' הרב אינו מזכיר וכו' משיב הרוח ומוריד הטל ע\"כ אכן בספרים שלפנינו בכולן מצאתי מוריד בלי וי\"ו: ומסיק בירושלמי דקדמייתא היא דר' יהודה אמרה בשם גרמיה ותנייתא דקאמר עד שיעבור הפסח אמרה בשם ר' יהודה בן בתירא וכתב הרא\"ש ז\"ל שבסדר רב עמרם כתוב שאחר שהזכיר ש\"צ במוסף מתחילין העם להזכיר בתפלת המנחה ודייק כן מלישנא דמתני' ולא נהוג עלמא וגם ר\"א ור' יהושע לא הזכירו בדבריהם חילוקא בין ש\"צ לשאר העם ור' יהודה לא נחלק עליהן אלא בזמן הזכרה ולא בא לחדש דבר אחר ע\"כ: ובגמ' בברייתא קתני ר' יהודה אומר משום ר' יהושע העובר לפני התיבה בי\"ט האחרון של חג האחרון מזכיר וכו' ומסיק בגמ' דהאי ר' יהושע היינו ר' יהושע בן בתירא וכדאיתא בברייתא אחריתי ר' יהודה אומר משום בן בתירא העובר לפני התיבה בי\"ט האחרון וכו' וזימנין דקרי לי' בשמיה וזימנין דקרי ליה בשמא דאבוה: ודע דר' יהושע דמתני' ור' יהושע דברייתא דקאמר משעת הנחתו תרויהו ר' יהושע בן חנניה נינהו בר פלוגתיה דר' אליעזר הגדול אלא דמשמע בפירוש רש\"י ז\"ל שכתב בדף ג' וז\"ל האמור משעת הנחתו דהיינו בשביעי והכא קתני יום טוב האחרון של חג דהיינו בשמיני ע\"כ כלומר וא\"כ ר' יהודה משום ר' יהושע בן חנניה משמע דסבירא ליה לרש\"י ז\"ל דס\"ל לתלמודא דמוכרחים אנו לומר דודאי תרי תנאי אליבא דר' יהושע דתנא דמתני' ס\"ל אליבא דר' יהושע בן חנניה דמיום טוב האחרון של חג מתחילין להזכיר ותנא דברייתא ס\"ל אליבא דר' יהושע בן חנניה דמיום הושענא רבא מתחילין אחר שבירך על נטילת לולב והכי ג\"כ משמע מן התלמוד דף ג' במאי דקאמר אי ר' יהושע נימא חד יומא אכן מתוס' ז\"ל בדבור המתחיל משעת נטילת לולב משמע שחולקים על רש\"י ז\"ל. ונראה עוד לע\"ד שצריכין אנו לומר דהא שפירש רש\"י ז\"ל בסוף ע\"א דדף ד' וז\"ל ר' יהושע היא דאמר משעת הנחת לולב הוא מזכיר דהיינו יום שמיני וזהו סמוך לגשמים וכו' צריך לומר שהוא טעות וצ\"ל דהיינו יום שביעי וצ\"ע לע\"ד ומ\"מ ר' יהודה משום ר' יהושע היינו ר' יהושע בן בתירא כדכתיבנ': \n",
+                "<b>עד אימתי שואלין וכו' </b>בנדרים פ' קונם תנן עד שיפסקו גשמים עד שיצא ניסן כולו דברי ר\"מ ר' יהודה אומר עד שיעבור הפסח וגרסי' התם בירוש' ר\"מ כדעתיה ור' יהודה כדעתיה דהכא: ומשמע שמה שכתוב בהרא\"ש ז\"ל א\"ל ר' יוסי במקום ר\"מ טעות הוא: \n",
+                "<b>שנאמר ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון </b>מדקאמר בראשון סתמא משמע כוליה ניסן: ואפשר לפרש שהפסיק לא מייתי ר\"מ רק סתמא דמתניתין ויתפרש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: ובגמ' א\"ל רב נחמן לר' יצחק יורה בניסן יורה במרחשון הוא דתניא יורה במרחשון ומלקוש בניסן א\"ל הכי א\"ר יוחנן בימי יואל בן פתואל נתקיים מקרא זה דכתיב ביה יתר הגזם אכל הארבה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשלשה במרחשון </b>בפרקין דף ד' וסתמא כר\"מ דס\"ל דשלשה במרחשון ושבעה בו וי\"ז בו הן זמני הרביעות אבל ר' יוסי ס\"ל די\"ז וכ\"ג ור\"ח כסלו ולר' יוסי אין היחידים מתענים עד ר\"ח כסלו. ור' יהודה אומר בז' ובי\"ז ובכ\"ג אבל בירוש' כתיבת יד אמר ר' יהודה בז' ובשלשה עשר ובכ\"ג: \n",
+                "<b>רבן גמליאל אומר בז' בו </b>ביד בפ' שני דהלכות תפלה סי' ט\"ז ועיין בבית יוסף א\"ח סי' קי\"ז שיישב שיהו מכוונים דברי הרמב\"ם ז\"ל בפירושו למשנה עם מה שכתב בחבור: \n",
+                "<b>חמשה עשר יום אחר החג </b>וא\"ת והלא ארץ ישראל היא ת' פרסה על ת' פרסה ומהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום הוי מ' יום בארך וירושלם מן הירדן שהוא תחום ארץ ישראל מהלך יום אחד כדאיתא בביצה נשאר מצד אחד לט' ימים וי\"ל דעם כרמים ויערים היה ד' מאות פרסה אבל מישוב לא היה כ\"כ תוס' ז\"ל במציעא דף כ\"ז ועיין ג\"כ בפ' שני דר\"ה דף כ\"ג בתוס' והר\"ן ז\"ל כתב כיון שגשמים צריכין לעולם לא רצו לאחר שאלתם יותר מכאן שהוא זמן רביעה בינונית לר\"מ והם אפשר להם למהר דרכם וללכת יומם ולילה ע\"כ: ועיין במ\"ש במציעא פ' שני סי' ו': ואיתא בתוס' בפ\"ק דסנהדרין דף י\"א. וכתוב בספר לבושי תכלת א\"ח סי' קי\"ז וגם אחר החרבן היו נוהגין כן שאע\"פ שלא היו עולין לרגל היו מתאספין יחד בירושלם כל הדרים סביבותיה ולכך לא היו מתחילין גם אחר החרבן עד ז' במרחשון כדי שיגיעו לבתיהם עד כאן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגיע י\"ז במרחשון וכו' </b>עד סוף הפרק ביד ריש פרק ג' דהלכות תענית עד סימן י' ובטור ארח חיים סימן תקע\"ה: \n",
+                "<b>התחילו היחידים מתענים שלש תעניות </b>תלמידי חכמים המיוחדים במעשיהם הכי מפרש לה רב הונא בגמ' ועוד אמר רב הונא דהני שלש דיחידים נמי שני וחמשי ושני הוו ותניא נמי הכי וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל: ומלות שלשה תעניות מחקן ה\"ר יהוסף ז\"ל. ובספר הפרפראות פ' האזינו וכרביבים עלי עשב וסמוך ליה כי שם ה' אקרא מכאן שמתפללין על עצירת גשמים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עברו אלו ולא נענו. </b>משמע מיד שעברו מתחילין לגזור אלא דסברא הוא דמסתמא ממתינין קצת ומצפים לתשועה כ\"כ בתוספת יום טוב בס\"פ דלקמן: \n",
+                "<b>ואסורין במלאכה וכו'. </b>גמרא בשלמא כולהו אית בהו סברא תענוג רחיצה וסיכה וכו' אבל מלאכה צער הוא אמר רב חסדא א\"ר ירמיה ב\"ר אבא אמר קרא קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים כעצרת פי' רש\"י ז\"ל שבועות ושמיני עצרת מה עצרת אסור בעשיית מלאכה אף תענית אסור בעשיית מלאכה ודוקא ביום דכאסיפת זקנים מה אסיפת זקנים ביום אף צום נמי ביום ומצפרא כנופיא פלגא דיומא לעיוני במילי דמתא ורבעא דיומא לקרות בתורה ובהפטרה ורבעא דיומא למיבעי רחמי: \n",
+                "<b>ובתשמיש המטה. </b>ירושלמי איתא חמי ברחיצה אסור בתשמיש המטה לא כל שכן תפתר במקום שאין טובלין או קודם עד שלא התקין עזרא טבילה לבעלי קריין ע\"כ: \n",
+                "<b>ונועלין את המרחצאות. </b>גמ' אמר רב חסרא כל שהוא משום אבל כגון ט' באב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן אלא דבט' באב אסור להושיט אפי' אצבעו קטנה במים כדרך שאסור ביום הכפורים ואילו באבל פניו ידיו ורגליו בצונן מותר וכל שהוא משום איסור תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר ובצונן מותר אפי' כל גופו אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא ונועלין את המרחצאות מכדי תנן אסור ברחיצה נועלין למה לי אלא לאו ש\"מ בחמין אסור בצונן מותר. וכתבו התוס' ונועלין את המרחצאות פי' שהם חמין ע\"כ נראה שרוצים לומר אע\"פ שלא חממו המרחץ אותו היום עכ\"ז אסור דסתמא דמרחץ עדיין חומו משתמר מיום ליום הלכך משום גדר קתני דנועלין את המרחצאות: \n",
+                "<b>שהן שלשה עשר תעניות על הצבור. </b>אפשר דמניינא אתא לאשמועינן שאם רצה הנשיא או ב\"ד לגזור יותר מי\"ג על הצבור אין גוזרין כדאיתא בגמ' דר' יהודה נשיאה גזר תליסר תעניתא ולא נענה סבר למיגזר טפי א\"ל ר' אמי הרי אמרו אין מטריחין על הצבור יותר מדאי ומסקינן דה\"מ לגשמים אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו מן השמים וא\"כ לפי זה הדקדוק מתני' אתיא טפי כרבי מכרשב\"ג דתניא בברייתא בגמ' אין גוזרין על הצבור יותר מי\"ג תעניות לפי שאין מטריחין על הצבור יותר מדאי דברי רבי רשבג\"א לא מן השם הוא זה אלא מפני שיצא זמנה של רביעה פירשו רש\"י ותוס' ז\"ל של רביעה ראשונה דהיינו מרחשון שהרי מרחשון קדם לכולן שתחלתן היה בכסלו כדקתני מתני' ומשמע דרבי דקאמר טעמא משום דאין מטריחין בשום צרה קאמר ועיין בגמ' בלשון רש\"י ז\"ל כי נלע\"ד כי שם נפל טעות נכרת לעינים וכדכתיבנא הוא הנכון בעיני. ותמהתי שמצאתי בזוהר פ' שמות דף ט\"ו דגרסינן התם ת\"ר פעם אחת איצטריך עלמא למטרא גזר ר' אליעזר ארבעין תעניתא והתפלל ולא נענה עמד ר' עקיבא אמר משיב הרוח נשיב זיקא אמר מוריד הגשם אתא מיטרא ע\"כ ותמהני דהא קיי\"ל דאין מטריחין על הצבור יותר מי\"ג תעניות כדכתיבנא ושמא הוראת שעה היתה ומיהו בתלמוד שלנו בס\"פ סדר תעניות האלו מביא שני מעשיות שגזר ר' אליעזר תענית ואינו מזכיר שם אלא י\"ג תעניות ועוד ששם אינו אומר אלא שעמד ר' עקיבא ואמר אבינו מלכנו ונענה ושמא אותו של הזוהר הוא מעשה שלישי ותימה שלא דברו ביה לא החכם הר\"ר משה קורדוירו ז\"ל ולא החכם מורנו הר\"ר חיים ויטל ז\"ל: ומ\"מ עיין במ\"ש בשם הר\"ן ז\"ל לקמן רפ\"ג אולי יתיישב קצת: \n",
+                "<b>מה אלו יתירות על הראשונות. </b>פי' ראשונות אמצעיות וקרי להו ראשונות לגבי ז' אחרונות ובגמ' אמר רב אשי מתני' נמי דייקא דלעשרים וארבע זה וזה שוין דקתני מה אלו יתרות וכו' ואילו כ\"ד לא קחשיב גבי אחרונות משמע דגם באמצעיות איתנהו וכי תימא תנא ושייר והא מה אלו קתני דמשמע דוקא ואי משום דשייר תיבה לאו שיורא הוא משום דהא קחשיב ליה באידך פירקא דמי ששנה מתני' דהכא תנא נמי מתני' דהתם והאי דלא תנא בהאי פירקא סמך אהתם דקתני באחרונות מוציאין את התיבה מה שא\"כ באמצעיות ודחי השתא דאתית להכי כ\"ד נמי לאו שיורא הוא דהא קתני לה באידך פירקא ולעולם איכא למימר דבכולהו קמייתא ודאי ליכא כ\"ד. ועיין במ\"ש ספ\"ק דב\"ק: \n",
+                "<b>שבאלו מתריעין </b>איכא בגמ' מאן דמפרש מתריעין פי' בעננו כההיא דלקמן פ\"ג על אלו מתריעין בשבת דההיא על כרחין תרועה בפה היא דאין להתיר תרועה בשופר בשבת ופרכינן עליה והתניא אין פוחתין משבע תעניות אחרונות על הצבור שבכל תענית מהן י\"ח התרעות פי' שהן מוסיפין שש ברכות מי\"ח עד כ\"ד ולכל אחת שלש תרועות וסימן לדבר שלא תטעה אם תרועה זו תפלה או תרועה בשופר יריחו פי' תוס' ז\"ל שביריחו עשו כן שהקיפוה ז' ימים והיו תוקעין בכל יום כמו כן תקנו בתעניות ובכל תענית מוסיפים ששה ברכות ועל כל ברכה תוקעין ומריעין ותוקעין א\"כ היינו י\"ח תרועות ע\"כ. ומשני אלא בהאי מתריעין דהכא כ\"ע ל\"פ דהוי בשופרות כי פליגי במתריעין דאמרינן בעלמא על שאר פורעניות דחד אמורא ס\"ל בפה פי' שאומרים עננו אבינו עננו עננו בוראנו עננו וכולה אלפא ביתא עננו אלהי אברהם וכו' דאי בשופרות מריעין מיבעי ליה וכ\"ש בשופרות דהוי שפיר טפי וחד ס\"ל דוקא בשופרות אבל בעננו לא. ובפלוגתא דתנאי דתנן על אלו מתריעין בשבת וכו' פי' דבשאר פורעניות איכא תנא דסבר צעקת פה לאו שמה התרעה ומותרת בשבת ור' יוסי סבר דצעקת פה נמי קרי התרעה. ועיין בפי' המשנה לקמן פ\"ג סי' ז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ממעטין וכו'. </b>פי' של שמחה דומיא דבנין ונטיעה דבסמוך אבל שאר בניינים שרי ואין לך משא ומתן גדול מזה וממעטין דאירוסין ונשואין ר\"ל שלא יהו ששין כלל וחמירי מט' באב שמארסין בו אבל אין לפרש ממעטין אבל ששים קצת דא\"כ היה לו לפרש השיעור מהו קורא ממעטין תוס' ז\"ל במגלה פ\"ק דף ה'. וכתב הר\"ן ז\"ל משמע לי דכי אמרינן איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו דלאו דוקא אלא ה\"ה לכל בנין שאינו צריך דאינו נעשה אלא לנוי ולהרוחה בעלמא. וכתב רבינו האיי גאון ז\"ל מדקא משוינן בנין נטיעת אירוסין ונשואין למשא ומתן מה משא ומתן רשות אסור והוא של שמחה אף בנין ונטיעת אירוסין ונשואין רשות אסור בשל שמחה אבל מי שאין לו בית חתנות כלל ואין לו אשה ובנים הא ודאי של מצוה היא ואע\"פ שהוא שמחה מותר ע\"כ. ובטור א\"ח סי' תקנ\"א ועיין במה שכתבו תוס' ז\"ל ביבמות פ' החולץ (יבמות דף מ\"ג:) \n",
+                "<b>ובשאילת שלום. </b>פ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט\"ו:) \n",
+                "<b>והיחידים חוזרין ומתענין עד שיצא ניסן. </b>מפ' בירושלמי עד שיצא ניסן של תקופה וכתוב בבית יוסף בסימן תקע\"ה ואיכא למידק דהא אמרי' לעיל אין גוזרין תענית על הגשמים יותר מי\"ג מפני שכבר יצא זמנה של רביעה משמע שאח\"כ אין תועלת בגשמים ולפיכך אין מתענין עליהם וא\"כ למה היחידים חוזרין ומתענין. וצריך לומר שאחר שיצא זמנה של רביעה אע\"פ שאין הגשמים מועלין כמו קודם לכן מ\"מ קצת הנאה אית בהו ומפני אותה הנאה מתענין היחידים ומשום דלא הויא הנאה כולי האי אין גוזרין על הצבור דומה להגיע י\"ז במרחשון ולא ירדו גשמים שאין גוזרין תענית על הצבור והיחידים מתחילין להתענות דמשום דצורך קצת הוא מתענין היחידים מפני שאינו צורך כ\"כ אין גוזרין על הצבור עכ\"ל ז\"ל. ובגמ' תניא א\"ר יהודה אימתי בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרויין על אדמתן אבל בזמן הזה הכל לפי השנים הכל לפי המקומות. הכל לפי הזמן. ופי' רש\"י ז\"ל אימתי הוא סדר תעניות בזמן שהשנים כתקנן שהיה קציר בניסן וזריעה במרחשון ואין סדר השנים משתנה וישראל שרויין על אדמתן שמנהג ארץ ישראל בכך. הכל לפי המקומות כגון נינוה דאפי' בתקופת תמוז בעי מיטרח ע\"כ וקאמר בגמרא דר' פליג עליה דר' יהודה: \n",
+                "<b>יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה. </b>ה\"ג לה בגמ' ור\"ל דשוב אין מתענין משום דהגשמים אחר ניסן סימן קללה ודוקא כשלא ירדו גשמים קודם לכן אז הוי סימן קללה אבל כשירדו קודם לכן סימן ברכה הן והכי איתא בירושלמי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סדר תעניות וכו' </b>עד סוף סי' ה' ור\"פ ד' דהלכות תענית עד סי' י\"ח ובטור א\"ח סי' תקע\"ט וכתוב בבית יוסף א\"ח סימן ק\"נ תיבה פירושו האמתי על מקום עמידת הס\"ת ובבית הכנסת זה נקרא מקום הקדש וגם היכל ולפי זה ד' שמות יש לו אחד מקום הקדש ב' היכל ג' ארון ד' תיבה וכשמוציא התיבה לרחובה של עיר זאת היא התיבה הנקראת מקום הקדש כי שם מניחי' הס\"ת בהיותם ברחוב והרי היא כמן היכל בבית הכנסת ע\"כ. ועיין במ\"ש לקמן במגלה ר\"פ בני העיר: \n",
+                "<b>לרחובה של עיר. </b>גרסינן במפיק בה\"א או גרסינן לרחבה של עיר בלי וי\"ו ובלי מפיק: \n",
+                "<b>ובראש הנשיא. </b>גמרא והדר תנא כל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו אינו והתניא רבי אומר בגדולה מתחילין מן הגדול ובקלקלה מתחילין מן הקטן דאמר מר בתחלה נתקלל נחש ואחר כך נתקללה חוה ואח\"כ נתקלל אדם הא חשיבותא לדידהו דאמרי להון אתון חשביתו למינעי רחמי אכולי עלמא. עוד אמרי' בגמ' למה מתכסין בשקים א\"ר חייא בר אבא לומר הרי אנו חשובין לפניך כבהמה פי' שהשק עשוי משערות וזנבות של בהמות. עוד בגמ' למה יוצאין לבית הקברות פליגי בה ר' לוי בר לחמא ור' חמא בר חנינא חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים וחד אמר כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו ואיכא בינייהו קברי גוים וכתב הר\"ן ז\"ל ודקאמר למה מתכסין בשקים ולמה יוצאין בבית הקברות אע\"פ שלא מצינו לא במשנה ולא בברייתא שהתקינו לעשות כן שאלו טעם על מנהגם שהיו נוהגין לצאת כל העם לבית הקברות אחר שמתפללין ובוכין ומתריעין שם אבל לא שיוציאו את התיבה וס\"ת לבית הקברות ויתפללו שם וכ\"ש בקברי גוים ח\"ו וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד מהלכות תענית שלא כמנהג מקצת מקומות שמוציאין את התיבה לבית הקברות ומתפללין שם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ובקבלה הוא אומר. </b>עי' תוס' יו\"ט. והובא בבית יוסף סי' תקע\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זקן ורגיל. </b>כדי שלא יטעה שכל חזן שטועה סימן רע לשולחיו ובגמ' בברייתא תניא אע\"פ שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא הרגיל בסדר תפלה אבל ברישא גבי דברי כבושין תניא אם יש שם זקן חכם אומר זקן חכם אין שם זקן חכם אומר חכם אין שם לא זקן ולא חכם אומר אדם של צורה פי' יפה תאר ופניו כפני אריה ובעל קומה ודבריו נשמעים בהכנעת הלב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זכרונות ושופרות. </b>כתוב בתוספת י\"ט דהא דאמרי' כל מקום שיש שם זכרונות יהיו מלכיות עמהם לא בא ללמד אלא על ר\"ה ויה\"כ של יובל וכבר אמרו ז\"ל אין למדין מן הכללות ע\"כ בקיצור מופלג: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר וכו'. </b>וקיימ' לן כרבנן ולא פליגי ר' יהודה ורבנן אלא בתענית גשמים דרבנן סברי שאומרים זכרונות ושופרות ור' יהודה סבר שאומרין תחתיהן רעב כי יהיה בארץ וגו' אבל מכל מקום הכל מודים שעל כל הצרות עושין כסדר משנתנו שאומר זכרונות ושופרות וכן נראה עיקר הר\"ן ז\"ל. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ד דהלכות תעניות סי' ה' ואומר זכרונות ושופרות מעין הצרה ואומר אל ה' בצרתה לי וכו' אשא עיני וכו' כרבנן הפך ממה שכתוב בפירושו דהלכה כר' יהודה: \n",
+                "<b>רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה וגו' אשר היה דבר וגו' </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ואומר חותמותיהן. </b>כך מצאתי מוגה במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וגירסא נכונה היא בעיני וכן בגמ' ירושלמית אע\"פ שאינו כן שם במשנה וכן ג\"כ באלפסי וכן מצאתי ג\"כ בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
+                "<b>הוא יענה אתכם. </b>כתוב בספר אבודרהם ז\"ל וז\"ל בסדר תפלות של תעניות דבחדושי רב\"ש מקשה היאך החזן מוציא עצמו מן הכלל שהיה לו לומר יענה אותנו ומתרץ שאין לחוש בזה אלא בדברי שבח שכשמוציא עצמו מן הכלל נראה ככופר אבל בתפלה ותחנונים אין לחוש בזה ויכול הוא להתפלל עליהם וממילא הוא עמהם בצרתם ובישועתם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ברוך אתה ה' גואל ישראל. </b>ובתוס' כתבו דעל הראשונה של גואל שאינה מן המנין בה אומרים מי שענה לאברהם לפי שהיה ראשון לנצולין שניצול מנמרוד ע\"כ: \n",
+                "<b>מי שענה את דוד. </b>ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה ושלמה כשהכניס הארון לבית קדשי הקדשים אי נמי רעב כי יהיה בארץ וגו' ולפיכך חותם בה מרחם על הארץ שהם התפללו על ארץ ישראל בהיות בה רעב רש\"י ז\"ל. ובגמ' תנא יש מחליפין צעקה לאליהו ותפלה לשמואל בשלמא גבי שמואל כתיב ביה תפלה וכתיב ביה צעקה אלא גבי אליהו תפלה כתיב צעקה לא כתיב ומשני ענני ה' ענני לשון צעקה ע\"כ: \n",
+                "<b>מי שענה את דוד וכו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כתב רש\"י ז\"ל דהא יונה בימי אמציהו הוה בסדר עולם ע\"כ א\"נ משום דאינהו תקון בית המקדש דהוי עיקרא דארץ כך שמעתי ע\"כ: \n",
+                "<b>ברוך אתה ה' המרחם על הארץ. </b>בבלי וירושלמי תנא משום סומכוס אמרו במקום ברוך המרחם על הארץ ברוך משפיל הרמים פי' שהכניעם במטר ששבו בתשובה: ובירוש' ניחא שלמה דכתיב ביה בנה בניתי בית זבול דוד ע\"י שבקש לעמוד על מניינם של ישראל ע\"כ. פי' בשלמא שלמה מצינו שהתפלל בירושלם אלא דוד היכן מצאנו לו תפלה בירושלם ומתרץ על שבקש לעמוד על מניינם של ישראל כלומר וידע בעצמו שחטא ובקש רחמים על עצמו ועל ישראל ונענה עכ\"ל מועתק מאבודרהם ז\"ל ועיין עוד שם בתפלות התעניות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא ענו אחריו אמן. </b>גרסי' רש\"י ז\"ל והיא גירסת ה\"ר יהונתן ז\"ל שנזדמן לידי בסכ\"י ישן וז\"ל ה\"ג ואמר כל הברכות כולן ולא ענו אחריו אמן כלומר לא אמרו אמן אלא בשכמל\"ו כמו שהיו נוהגין במקדש כדאמרינן במס' ברכות שלא היו עונין אמן במקדש פי' בערוך אמן סוף ברכה ואין סוף לברכותיו של הקב\"ה: תקעו הכהנים תקעו חזן הכנסת שהוא שמש הכנסת ומכל הקהל אומר ולא היורד לפני התיבה: לא היו נוהגין כן כלומר שלא היו עונין אמן אלא בשכמל\"ו אלא במקדש בלבד לפי שהיו מזכירין שם המפורש בחתימת הברכה ולא סגי ליה באמן לבדו אבל לא מיחו לו חכמים על התקיעות שהרי בגבולין נמי תוקעין כדמוכח בכמה מקומות ע\"כ. אבל הר\"ן זיל גריס וענו אחריו אמן וטעותם של ר' חלפתא ור' חנינא בן תרדיון היא שהנהיגו כן בגבולים לומר מי שענה אחר חתימת הברכות ולא היו צריכין לכך מפני שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה והילך כל לשונו. מעשה בר' חלפתא בצפורי ור' חנינא בן תרדיון בסכני שעבר אחד לפני התיבה ואמר כל הברכות כולן וענו אחריו אמן תקעו וכו' מי שענה אברהם וכו' הריעו בני אהרן הריעו מי שענה את אבותינו על ים סוף וכו' וכן כל ברכה וברכה וכשבא דבר לפני חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית כך היא עיקר הגירסא וכיון שבסדר המשנה מתחלתה לא אמרו בסדר ההתרעות כלום היה נראה לומר שעל סדר ההתרעות אמרו שלא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית אבל בגבולין אומרים הברכות על הסדר ולא היו מפסיקין ביניהם בהתרעות וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד מהלכות תענית אבל מ\"מ על כרחך תוקעין היו בסוף התפלה בשופרות או בחצוצרות שמצות תענית בחצוצרות או בשופרות כמו שכתבנו למעלה והוא ז\"ל כתב שם שתוקעין בחצוצרות ולפי זה צריך לומר שהמשנה חולקת עם הברייתא השנויה בגמ' בכך שהרי בברייתא בסדר הברכה פירשו סדר ההתרעות בגבולין ואח\"כ פירשו אותה במקדש אבל רש\"י ז\"ל סובר דלתנא דמתני' נמי תוקעין היו בגבולין בין ברכה לברכה כמו ששנינו בברייתא בגמ' ואין הפרש בין מקדש לגבולים אלא שבגבולים עונים אמן על כל ברכה וברכה ובמקדש אין עונים אמן אלא שאומרים אחריה בשכמל\"ו כדאי' בגמ' והוא ז\"ל מחליף הגרסא וגורס ולא ענו אחריו אמן לומר שר' חלפתא ור' חנינא בן תרדיון היו מנהיגין אף בגבולין לענות אחר הברכה בשכמל\"ו ויש לתמוה על דבריו שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה עכ\"ל ז\"ל ומה שכתב ז\"ל כדאמרי' בברייתא בגמרא בדר' יהודה זה לא נמצא לי בגמ' ואיני יודע אם יש טעות: \n",
+                "<b>תקעו בני אהרן תקעו. </b>חזן הכנסת שהוא השמש אומר כן ולא שליח צבור רש\"י ז\"ל. עוד פי' רש\"י ז\"ל אברייתא דמייתי בגמ' דאותו חזן הכנסת אחר שאמר תקעו חוזר ואומר מי שענה וכו' אע\"פ שאמרו אותו זקן ע\"כ: \n",
+                "<b>תקעו הכהנים תקעו. </b>אית דגרסי תיקעו הכהנים תיקעו ותקעו. וכתוב בבית יוסף סי' תקע\"ט דא\"ח וזהו לשונו וכתב הרב המגיד שדעת האחרונים כדברי רש\"י וכך הם דברי רבינו וצ\"ל שהוא מפ' דאע\"ג דפעם אחת היה אומר תקעו ופעם אחרת היה אומר הריעו לא היה אלא כדי לחלוק כבוד לחתועה כמו לתקיעה אבל לעולם היה תר\"ת ע\"ש ושלא כדברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב דבשער המזרח בהר הבית כשהיה אומר תקעו היו תוקעין ומריעין ותוקעין וכשהיה אומר הריעו היו מריעין ותוקעין ומריעין ע\"כ. וז\"ל המגיד משנה שם פ\"ד עוד נראה מדברי רבינו שבגבולין אין תוקעין בסוף כל ברכה והוא ז\"ל מפ' מה שאמרו במשנה לא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית שהוא על התקיעות ועל עניית ברוך שם ומ\"מ יש תקיעות בתעניות כמו שמוכיח כאן ובמסכת ר\"ה אלא שאינם על סדר ברכות זהו דעתו ז\"ל אבל יש מן האחרונים שפירשו שאף בגבולין תוקעין בסוף כל ברכה וברכה ואין הגבולין חלוקין מן המקדש לענין התקיעות אלא שבמקדש אחר שאומר החזן של הכנסת לכהנים תקעו חוזר ואומר ש\"צ מי שענה קודם שיתקעו וכמ\"ש רבינו. ובגבולין תוקעין מיד שאמר להם תקעו וטעם חזרת מי שענה במקדש פי' ז\"ל לפי שהעניה במקדש היא ברוך שם ונראית כברכה בפני עצמה ואילו לא הין חוזרין מי שענה היה נראה שהתקיעות אינם באות על הברכות אלא על ברוך שם לכך התקינו שיחזור מי שענה ואח\"כ יתקעו אבל בגבולין אין העניה אלא אמן בלבד ולזה לא הוצרכו לחזור מי שענה אלו דבריהם ז\"ל ולד\"ה מבואר שאין תוקעין בגבולין בחצוצרות ושופר כנזכר פ\"א עכ\"ל ז\"ל: ושם כתוב בהשגות אמר אברהם מן התוספתא אסף את אלה ולא כמו שכתב הוא והתוספתא עצמה משובשת שלא היתה תקיעה עם התרועה ולא התרועה עם התקיעה במקדש ואפשר שהיו שלשתן בגבולין תקיעה תרועה תקיעה ע\"כ: וראיתי דמ\"מ הרמב\"ם והרב בעל הטור ז\"ל שוין מיהא בהא דבאחת מן הברכות תוקעין ומריעין ותוקעין ובאחת מריעין ותוקעין ומריעין ז' פעמים אבל באבודרהם בשם הגאונים ז\"ל מצאתי בראשונה תשר\"ת ובשניה תש\"ת ובשלישית תר\"ת וברביעית תשר\"ת ובחמישית תש\"ת ובששית תר\"ת ובשביעית תשר\"ת ע\"ש: ויש לתמוה אמאי בתקיעות תנינן הכהנים ובתרועות קתני בני אהרן וכך ראיתי הנוסח ג\"כ בברייתא השניה דמייתי בגמ' וקודם לה בברייתא הארוכה דבגמ' בסיפא גבי מקדש ראיתי דקתני תקעו הכהנים בני אהרן תקעו וכו' וכן ג\"כ הריעו הכהנים בני אהרן הריעו וברישא גבי גבולין תקעו בני אהרן תקעו וכו' הריעו בני אהרן הריעו וכן הוא ביד שם פ\"ד: ומפ' בגמ' בברייתא השניה שהיו מריעין ותוקעין ומריעין: מלת ותקעו דברישא ראיתי מוחקים אוחה והשתא הוי גרסת תקעו הכהנים תָקְעוּ דומיא דבבא דהָריעו בני אהרן הֵריעו: \n",
+                "<b>אלא בשערי המזרח ובהר הבית. </b>ובמשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל נמחקו מלות ובהר הבית וכן בירושלמי ליתיה: ותקיעות אלו בחצוצרות או שופר היו כמו ששנינו שם באותו פרק וכמו שכתבתי בשם הר\"ן ז\"ל: ועיין בפי' ירמיה להרב ר' משה אלשיך ע\"ה ריש סימן י\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי משמר. </b>אחד כהנים ולוים וישראלים הקבועין ועומדין ומתפללין על קרבן אחיהם כדמפורש בפ' אחרון רש\"י ז\"ל ובפ\"ק דמכלתין דף י\"ב מפ' רב חסדא דהאי תענית דקתני עליו ואין משלימין לאו תענית גמור נקרא דהא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו תענית הוא לומר עננו בתפלתו ולא לקובעו עליו חובה למנוע עצמו מלאכול שעה שהוא רוצה לאכול אלא הכא לצעורי נפשייהו עם הצבור בעלמא הוא ביד פ\"ג דהלכות תענית סי' ב' ג': \n",
+                "<b>אנשי בית אב. </b>פי' של יום שני ושל יום חמישי לא היו מתענין כלל בשלש ראשונות דאכתי לא נפיש ריתחא ואם היו מתענין לא היה להם כח לעבוד והיו מביאין קדשים לבית הפיסול ע\"כ בקיצור מה\"ר יהונתן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות. </b>ביד ספ\"ו דהלכות כלי המקדש ובפ\"א דהלכות באת מקדש סי' ו' וי\"ב. לאו גבי תענית קא מיירי אלא איידי דאיירי בבני משמר מייתי ליה: \n",
+                "<b>בלילות </b>אין לחוש שמא תכבד העבודה בלילה שהרי ראו שפסקו הקרבנות ולא כבדה העבודה: \n",
+                "<b>אבל לא בימים. </b>שמא הביאו רוב קרבנות ולא יספיקו בני בית אב של אותו היום וצריכין אלו לסייען והרי אינם ראויין לעבודה דכתיב יין ושכר אל תשת וגו' וסמיך ליה ולהבדיל בין הקדש ובין החול בין עבודה כשרה למחוללת כל אנשי בית אב אסורין בין ביום בין בלילה לפי שהיו מעלין כל הלילה אברים ופדרים שפקעו מע\"ג המזבח או להפכן במזלג או פעמים שצריך כל הלילה להעלות האברים והפדרים שע\"ג המזבח דאין נפסלין אלא מבקר ואילך דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר ואע\"פ שאמרו חכמים עד חצות לא אמרו [*) נמחק כאן איזה תיבות.] אבל אנשי משמר אינן צריכין לסייעם להפוך במזלג דבית אב יכול לבד להספיק הפוך המערכה ע\"כ: \n",
+                "<b>אנשי משמר ואנשי מעמד. </b>ירושלמי ר\"פ ואלו מגלחין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הכתוב במגלת תענית דלא למיספד. </b>י\"ס דלא גרסי תענית רק כל הכתוב במגלה דאית יומיא שהן אסורין בתענית לבד אבל בהספד מותרין דשרי' הספד מפני כבוד הבריות החיים והמתים ה\"ר יהונתן ז\"ל ובשבת פ\"ק דף י\"ג איתא בברייתא דחנניא וסיעתו כתבו מגלת תענית שהיו מחבבין את הצרות ע\"כ וכאן פי' רש\"י ז\"ל מגלת תענית נכתבה בימי חכמים אע\"פ שלא היו כותבין הלכות והיינו דקתני כל הכתוב במגלת תענית כאילו היה מקרא ע\"כ: והכי נמי בברייתא קתני עלה רשב\"ג מה ת\"ל דלא למספד בהון דלא להתענאה בהון דמשמע לשון מיעוט לומר לך שהן אסורין לפניהם ולאחריהם מותרין: וק\"ק לע\"ד אמאי לא תני במתני' מלת בהון גבי דלא למספד כדתני לה גבי דלא להתענאה ומפני שלא ראיתי מי שהגיה בה לא שלחתי יד להגיה אכן בנוסח המשנה בבבלי וגם בירושלמי בתרוייהו לא גרסי' מלת בהון: והביאו להאי רישא דמתני' תוס' ז\"ל ס\"פ בכל מערבין: \n",
+                "<b>דלא להתענאה וכו'. </b>תוס' פ' ר' ישמעאל דמנחות דף ס\"ה ובירושלמי מוקי למתני' כר' מאיר דאמר דלא למיספד אסור להתענות ודלא להתענות מותר בהספד והכי מוכח בגמ' דמתני' ר\"מ היא: ובגמ' א\"ר יוחנן הלכה כר' יוסי במה שאסר לפניו בימים שכתוב בהן דלא להתענאה אבל במה שאסר לאחריו בימים שכתוב בהן דלא למיספד אין הלכה כמותו ונמצאו למיספד ולהתענאה שוין שבשניהם לפניו אסור בתענית ולא בהספד כדברי רב אשי בגמ' ולאחריו מותר לגמרי ושמואל פליג ואמר דהלכה כרשב\"ג דאמר בברייתא מה ת\"ל בהון בהון שני פעמים לומר לך הן אסורין לפניהם אסורין ולאחריהם מותרין ועיין עוד בפי' הר\"ן ז\"ל: וביד פי\"ד דהלכות אבל סי' ג' ובטור א\"ח סי' תקע\"ג. (הגהה לשון ספר לבוש החור שם הלכתא בטלה מגלת תענית שכל הימים הכתובים במגלת תענית שלא להתענות בהם עכשיו מותר להתענות בהם מפני שנחלפו בעונותינו להרבה מאורעות שאירעו בהן ובטלום והתירו להתענות בהן חוץ מבחנוכה ופורים שאסור להתענות אפי' בזמן הזה מפני שנעשו בהן נסים גדולים מפורסמין אבל לפניהם ולאחריהם מותר דלענין לפניהם ולאחריהם בטלה ג\"כ מגלת תענית ע\"כ): \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל חוץ מחנוכה ופורים שאסורין בהספד ובתענית וימים שלפניהם ואחריהם מותר ע\"כ וכתב הרא\"ש ז\"ל ומה שנהגו בי\"ג באדר והוא יום שלפני פורים וחנוכה ופורים לא בטלו י\"ל כדקאמר בפ\"ק דר\"ה על תענית דצום גדליה דדברי קבלה כדברי תורה ולפניו מותר ועוד זמן קהלה לכל היא שנקהלו ועמדו על נפשם למלחמה ובקשו רחמים וגם הוא מעיקר הנס ע\"כ: ובגמ' בברייתא וגם בפ\"ק דר\"ה דף י\"ט תניא הימים האלה הכתובים במגלת תענית אסורין לפניהם ולאחריהם שבתות וימים טובים הם אסורים לפניהם ולאחריהם מותרין מפני שהן מד\"ת אינם צריכין חזוק הקשה החכם ה\"ר אלעזר אבן ארחא ז\"ל האי ברייתא [דלא] כמאן (כאן נמחק איזה תיבות) ונלע\"ד דככולי עלמא אתיא וה\"פ הימים הכתובים במגלת תענית שלפניהם או לאחריהם אסור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל שבתות וי\"ט לכ\"ע לפניהם ולאחריהם מותרין מפני שהן מדברי תורה ועיקר ברייתא לא אתא לאשמועי' רק דין שבתות וי\"ט ואסקינן בפ\"ק דר\"ה דף י\"ט דפלוגתא דתנאי היא אי בטלה מגלת תענית ומותר להתענות בימים טובים הכתובים שם או לא בטלה ועדיין אסור להתענות באותן הימים ורב ור' חנינא ס\"ל כר' יוסי ור' יוחנן ור\"י בן לוי ס\"ל כר\"מ דלא בטלה דתניא הימים האלו הכתובים במגלת תענית בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים אסור דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר בזמן שבית המקדש קיים אסורין מפני ששמחה היא להם אין בית המקדש קיים מותרין מפני שאבל הוא להם והלכתא חנוכה ופורים לא בטלו ושאר יומי בטלו: והשתא כיון דתנא קמא דמתני' הוא ר\"מ ופליג עליה ר' יוסי נלע\"ד שאנו מוכרחים לפרש דברבי פליגי דר\"מ ס\"ל דבין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים יש לחלק בין מה שכתוב דלא למיספד למה שכתוב דלא להתענאה כדקתני ת\"ק במתני'. ור' יוסי ס\"ל בזמן הזה כלל כלל ליכא דהא בטלה מגלת תענית חוץ מחנוכה ופורים ובזמן שבית המקדש קיים חומרא איכא דבמה שכתוב דלא למיספד לפניו ולאחריו הי' אסור ובמה שכתוב דלא להתענאה לפניו היה אסור ולאחריו מותר: והא דאמר רב בגמרא דהלכה כר' יוסי דאמר לפניו אסור לאחריו מותר צריכין אנו לומר דקאי אחנוכה ופורים דמודה בהו רב דלא בטלו וגם ר' יוסי יסבור כך וא\"ת א\"כ כיצד אנו מתענין בערב הפורים כבר תרצו התוס' ההא בסוף פירקין דהא דאמרי' חנוכה ופורים לא בטלו ר\"ל הדינין שלהם לעשותם יום טוב ודלא להתענאה בהון אבל בדינים דלפניהם בטלו ועוד י\"ל דכיון דיום שלפני הפורים שנתבטלו מיום טוב דידהו שהיו רגילין לעשות בהן ונתבטלו מיום טוב שלהם ה\"נ יש לנו לומר שיבטלו משום טעם לפני הפורים דה\"נ אמרי' בסמוך וכו' ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין גוזרין תענית. וכו' </b>פ\"ק דמכילתין דף י' ובטור א\"ח סי' תקע\"ב כתוב שמתייקר השער כשרואין שקונין במוצאי חמישי ארבע סעודות אבל בלשון רש\"י ז\"ל שתי סעודות כמו שהעתיק ר\"ע ז\"ל ופירש\"י ז\"ל אבל משהתחילו להתענות בשני יודעין שאינו אלא מפני התענית ולא מייקרי השער וכתב עליו הר\"ן ז\"ל ולפי זה לא בתענית של גשמים בלבד אמרו כן אלא בכל צרה שלא תבא על הצבור והכי מוכח מדתני להאי בבא דאין גוזרין תענית בתחלה בחמישי בהדי בבא דאין גוזרין תענית בר\"ח וכו' לומר דכי היכי דההיא מתנייא בכל תעניות הכי נמי הך דאין גוזרין בתחלה בחמישי ויש שפירשו דבתעניות של גשמים בלבד אמרו שאז השער מתייקר כשרואין שמתענים על הגשמים ולא רצו חכמים שתהא הפקעת השער בתחלה בחמישי מפני כבוד השבת: לשון ספר לבוש החור בריש סי' תקע\"ב כשגוזרין תענית על הצבור על כל צרה שלא תבא על הצבור אין גוזרין לכתחלה ביום ה' אפי' במקום שרובו גוים מפני שהעם יקנו הרבה לצורך הלילה לצורך ג' סעודות של שבת ויהיה הדבר תמוה לבריות שלא נתפרסם להם עדיין שגזרו תענית היום ויהיו סבורין שרעב בא לעולם ויפקיעו השערים אבל אם מתחילין ביום ב' יתפרסם הדבר קודם יום ה' וידעו הכל ביום ה' שבשביל התענית קונים הרבה ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר וכו'. </b>ואין הלכה כר' יוסי הרמב\"ם ז\"ל אבל ביד פ\"א דהלכות תענית סי' ה' פסק כר' יוסי לפי גירסת הרב המגיד שם אכן יש ספרים אחרים שגורסין שם בפ\"א וגם שם בפ\"ג גבי עברו אלו ולא נענו חמישי ושני וחמישי ואתי כפסקי דהכא בפירוש המשנה. ובירוש' מוכח דסתמא דמתני' היינו ר\"מ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין גוזרין תענית על הצבור בר\"ח וכו'. </b>ס\"פ בכל מערבין (עירובין דף מ\"א.) ונראה ששם הוא שנפל טעות שכתוב שם דברי רשב\"ג ואינם אלא דברי רבן גמליאל אע\"פ שרש\"ל ורב\"א ז\"ל לא הגיהוהו. ומלות על הצבור מחקם ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם התחילו. </b>אפי' יום אחד כר' יוסי ודלא כר' אחא דאמר דהתחלה בשלש בעינן ופי רש\"י ז\"ל דאמוראי נינהו אבל הר\"ן ז\"ל כתב דתנאי נינהו. ומשמע דגריס רבי אחא אומר ר' יוסי אומר אבל רש\"י ז\"ל כתב דגריס רב אחא אמר רב אסי אמר וכו'. ונלע\"ד דמדקתני ואם התחילו לשון דיעבד משמע שפיר דלאו דוקא שהתחילו בטעות שלא ידעו שיפגעו בהן ר\"ח חנוכה ופורים דה\"ה דאפילו שידעו שיפגעו בהן ר\"ח חנוכה ופורים אין מפסיקין ועיין בתוספתא מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד וכו' ותחלתה הובאה בפ\"ק דר\"ה דף י\"ח. וביד פ\"א דהלכות תענית סי' ז' ובטור א\"ח סי' תי\"ח וסי' תקע\"ב. ובירוש' כתיבת יד משמע דרב אחא הוא דאמר אחת. אכן ז\"ל הירוש' שבדפוס כמה היא התחלה ר' בא אמר אחת ר' יוסא אמר שתים ע\"כ. ושמע שמעתי שהיתה מחלוקת בין קצת חכמי ארץ ישראל יצ\"ו שיש אומרים דואם התחילו אין מפסיקין דקתני ר\"ל שהתחילו כבר והתענו ג' תעניות ראשונות של עצירת גשמים של הצבור אז אין מפסיקין ומתענין השלש שניות או הז' אחרונות בר\"ח חנוכה ופורים וקצתם סוברים דמשנה כמשמעה והג' תעניות הראשונות מילתא באפי נפשייהו וכן השלש שניות וכן השבע אחרונות ולא הוו כולהו אחדות אחת למיקרי להו התחלה לשל אחריהם. והן אמת כי לשון הגמ' דקאמר רב אחא אמר שלש מסייע קצת למאן דס\"ל דכל השלש ראשונות מיקרו התחלה לשל אחריהם דאי לת\"ק היכי משכחת להו דהוו ג' התחלה בתענית של עצירת גשמים אמת שהוא הלשון של פי' רש\"י ז\"ל שהעתקתי בסמוך משמע דמפרש לה דוקא בתעניות של שאר הצרות שכתב ואם התחילו שקבלו תעניות מקודם לכן ונכנס בהו ר\"ח אין מפסיקין ע\"כ ושם ס\"פ בכל מערבין באר לשונו יותר שכ\"כ וז\"ל ואם התחילו שהתחילו (הגה\"ה. בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מוגה שקבלו עליהם להתענות וכו') להתענות עשרים או שלשים יום ונכנסו בהן ימי חנוכה או ר\"ח ע\"כ. וקרוב ללשונו זה כתב רבינו יעקב בעל הטורים ז\"ל בסימן תי\"ח וז\"ל אין גוזרין תענית על הצבור בר\"ח חנוכה ופורים ואם התחילו שגזרו להתענות כך וכך ימים והתחילו בהן קודם ר\"ח אפילו יום אחד אין מפסיקין ומתענין ומשלימין ע\"כ. ויש לתמוה דמי דחקו לרש\"י ז\"ל [*) נמחק כאן איזה תיבות.] והיה אפשר לומר דס\"ל לרש\"י ז\"ל דדוקא בשאר תעניות דצרות הצבור הוא דאמרינן אם התחילו אין מפסיקין אבל על עצירת גשמים מפסיקין דכיון דמילתא דשכיחא היא ויש בה [*) נמחק כאן איזה תיבות.] [קולא] שאין גוזרין על הצבור עליה יותר מי\"ג תעניות י\"ל ג\"כ שיש לה ג\"כ זו הקולא שאם ע\"פ שהתחילו מפסיקין התענית מיד אך יש לדחות והוא הנכון בעיני דרש\"י ז\"ל נקט בפירושו מילתא שאי [*) נמחק כאן איזה תיבות.] אפשרות לטעות כגון שקבלו עליהם להתענות על שום צרה עשרים או שלשים יום וע\"י שהם תעניות מרובות וזמן מוקדם אתרמי מילתא שטעו ולא ידעו שיכנס בו ר\"ח או חנוכה או פורים אבל לאו דוקא דהה\"נ לתעניות של עצירת גשמים שאם התחילו יום א' מן השלש ראשונות אין מפסיקין וכן יום א' מן הג' שניות וכן יום א' מן הז' אחרונות אין מפסיקין בין שהתחילו בשוגג בין שהתחילו במזיד וכדכתיבנא לעיל וגם מפי' הרמב\"ם ז\"ל למשנתנו משמע שלא כדעת הסובר שכל הי\"ג תעניות ?אחרות אחת הוו ומיקרו הראשונות התחלה לשניות שהוא מפרש דמאי דקאמר בגמ' דהתחלה הויא אחת ר\"ל שעה א' שז\"ל אם התחילו אין מפסיקין ר\"ל אם התחילו להתענות שעה אחת אין מפסיקין התענית אלא שמשלימין היום ואר\"מ מודה היה שאין משלימין ר\"ל שמתענין קצת היום ואוכלין בקצתו ע\"כ ומינה דס\"ל דמ\"ד שלש ר\"ל שלש שעות וא\"כ שפיר משכחת שלש שעות התחלה בכל תענית ותענית וליכא לסיועי מינה מידי למ\"ד דכולהו הי\"ג תעניות אחדות א' ומתקרו הראשונות התחלה לשניות ויש לו להרמב\"ם ז\"ל הכרח לפירוש זה מדקתני שלש לשון נקבה וכן אחת לשון נקבה ולא קתני אחד שלשה לשון זכר וגם בלשון הירושלמי קאמר שתים אחת לשון נקבה דהיינו שעות ולא ימים שהם לשון זכר. אכן רש\"י ז\"ל נלע\"ד שהרגיש בזה ולזה פי' שלש תעניות שני וחמישי ושני ע\"כ. כלומר לעולם דשלש ואחת הוו ימים והאי דנקט שלש אחת לשון נקבה משום דקאי אתעניות שהם לשון נקבה וכדתנן בכולה מכלתין שלש תעניות שלש שניות וכו'. ובמה שסיים לפרש שני וחמישי ושני נשמר שלא אפרש דשלש ר\"ל שתי תעניות ועתה השלישית אתרמי בר\"ח או חנוכה או פורים ויבא מכוון עם לשון הירושלמי דקאמר שתים במקום שלש קמ\"ל דלא אלא שלש תעניות שלימות קאמר וגם לשון הר\"ן מוכיח כן שפי' ר' אחא אמר שלש להתחיל להתענות ג' תעניות בחול ע\"כ והויא סייעתא מינה למאן דסבר דכולהו י\"ג תעניות הוי אחדות א' ושהראשונות מיקרו התחלה לשל אחריהם וכ\"ש שניות לז' אחרונות דדמו טפי בחומרות אהדדי וכדמשמע מלישנא דמתני' פ\"ק דקתני שהן י\"ג תעניות על הצבור דמשמע שהן אחדות א'. אכן אני כבר פרשתי שם טעם אחר ליתור לשון אותה משנה ע\"ש. וגם הרמב\"ם ז\"ל חזר בו ביד אשר עשה ופירש אחת יום אחד וז\"ל בפ\"א מהלכות תעניות אין גוזרין תענית בתחלה בר\"ח או בחנוכה ופורים או בחולו של מועד ואם התחילו להתענות על הצרה אפי' יום אחד ופגע בהן יום א' מאלו מתענין ומשלימין היום בתענית ע\"כ. וכן הוא ג\"כ בלשון הטור סי' תי\"ח כמו שהעתקתי לעיל. ויש לי מקום לשאול שאלה קטנה הגע עצמך שגזרו בתחלה בחמישי מהו מפסיקין או אין מפסיקין ונלע\"ד דמכ\"ש הוא ואין מפסיקין ויש לי כדמות קצת ראיה לזה שתמצא בגמ' שמביא שתי פסקות יחד ואלו הן אין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי וכו' אין גוזרין תענית בר\"ח וכו' ובתר הכי קאמר וכמה הויא התחלה רב אחא אמר שלש ר' יוסי אמר אחת ע\"כ ואפשר להיות דבעיית וכמה הויא התחלה ותירוציה קאי ג\"כ ארישא דאין גוזרין תענית על הצבור בתחלה בחמישי דס\"ל לתלמודא דואם התחילו אין מפסיקין דקתני סיפא קאי אתרוייהו באבי ולפי זה יתפרש ואם התחילו להתענות בתחלה בחמישי אפי' שעה אחת אין מפסיקין והא כדאיתיה והא כדאיתיה וה' יורנו דרכי אמת בתורתו וינחנו במעגלי צדק למען שמו וקדושתו אמן: \n",
+                "בסוף לשון ר\"ע ז\"ל אלא מתענין ומשלימין. אמר המלקט כחכמים דאמר רב דס\"ל הכי וכתבו תוס' ז\"ל הא דקפסיק הלכה מתענה ומשלים אר\"ח קאי דאי אחנוכה ואפורים אינו יכול להתענות דיום משתה ושמחה כתיב ע\"כ: ומוכח מס\"פ בכל מערבין דחכמים היינו ר' יוסי וכתבו שם תוס' ז\"ל מודה היה שאין משלימין משמע דלרבנן דפליגי עליה סברי דאפילו מפסיקין ולקמן בגמ' אמרינן זו דברי ר\"מ שאמר משום רבן גמליאל אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים אלמא אדרבא דלרבנן משלימין ושמא הנהו חכמים דפליגי אדר\"מ סברי דמשלימין והכא ה\"ק מודה לרבנן דפליגי ארבן גמליאל והנהו סבירא להו דמפסיקין ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סדר תעניות האלו האמור וכו'. </b>ה\"ר שמשון ז\"ל ברפ\"ט דמסכת שביעית קרי ליה להאי פירקא פירקא דחסידי והכי נמי מתקרי בין הפוסקים ז\"ל והטעם ידוע. ובגמ' א\"ר יוחנן לא שנו אלא בזמן שהמעות בזול ופירות ביוקר אבל מעות ביוקר ופירות בזול מתריעין עליהם מיד דא\"ר יוחנן נהירנא כד הוו קיימי ד' סאין בסלע והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא מדלית איסר. ובגמ' פריך ורמינהי רביעה ראשונה ושניה לשאול שלישית להתענות וקשיין אהדדי דממתני' מדקתני סדר תעניות ברביעה ראשונה משמע דמרביעה ראשונה מתחילין להתענות ומשנינן דברביעה ראשונה דקתני הכא במתני' בשביל רביעה ראשונה כשעברה מכל וכל כגון רביעה ראשונה שניה ושלישית דשלש זמנים של רביעה דכולה יורה קרי לה תנא הכא רביעה ראשונה: \n",
+                "<b>ששינו מתריעין עליהם מיד. </b>גמ' אמר רב נחמן דוקא נשתנו אבל יבשו לא פשיטא לא צריכא דאקון פי' לאחר שעלו בקנה נתייבשו מהו דתימא הואיל ועלו בקנה ולא נתבשלו כל צרכן ליבעי התרעה קמ\"ל דאקנתא לאו מילתא היא כן פירשו תוס' ז\"ל. ורש\"י ז\"ל פי' עוד שני פירושים והלשון השני קרוב לזה ע\"ש: ובערוך נראה דגריס שֶשָנוּ שפירש שנו כמשו שמה ושערורה תרגמו תימה ושנו וביד פ' שני דהלכות תענית סי' ט\"ז וסוף הפרק. וכתב הר\"ן ז\"ל האי מתריעין דתנן סתמא בכולה מתני' מתריעין ומתענין קאמר דמדאמרינן בפ\"ק דתעניות האחרונות יתירות על הראשונות שמתריעין בהן משמע דבכל מקום שאמר סתם מתריעין מתענין ומתריעין קאמר אא\"כ פירש התנא דהתרעה בלא תענית קאמר כר' עקיבא דאמר לקמן בפירקין מתריעות ולא מתענות או שהענין מוכיח בעצמו דבהתרעה בלא תענית קאמר כדתנן בפירקין על אלו מתריעין בשבת שלפי שהדבר ידוע שאסור להתענות בשבת ממילא משמע דכי תנן מתריעין בלא תענית קאמר והך התרעה נמי בעננו היא ולא בשופר כדאמרינן בספ\"ק במאי אילימא בשופרות שופר בשבת מי שרי אבל כל שאין הענין מוכיח בעצמו מסתמא כל היכא דתנן מתריעין מתריעין ומתענין קאמר דצמחים ששנו מתריעין עליהם לפי שאינו דבר שסובל מתון וכו' ולפיכך גוזרין תעניות בתחלה כחומר ז' תעניות אחרונות דהיינו בהתרעה וכן כשפסקו גשמים כו' ולפיכך מתענין ומתריעין עכ\"ל ז\"ל. ול\"ג במתני' ואומרים עליהם עננו בטור א\"ח סי' תקע\"ה. וז\"ל שם מתריעין מיד שמתענין ב' ה' ב' ונוהגין בהן כל חומר שבעה אחרונות ע\"כ וכתב שם בית יוסף דנפקא ליה מדתניא בגמרא מתריעין על האילנות בפרוס הפסח וכו' ואיזהו מיד שלהן בה\"ב ומשמע דכללא הוא לכל היכא דקתני מתריעין מיד דבה\"ב קאמר ומשמע דה\"ק רבינו יעקב בעל הטור ז\"ל אין גוזרין שש תעניות בלא התרעה ואח\"כ שבעה בהתרעה כמו שעושין בשלא ירדו כלל מיד אלא מתחילין להריע וממילא משמע דנוהג בהן כל חומר שבעה אחרונות והנראה שהוא דעת רבינו אבל הרמב\"ם ז\"ל בפ' שני במקום מתריעין כתב מתענין וזועקין נראה שהוא מפרש דמתריעין דתנן בפה הוא ולא בשופר וממילא משמע דלדידיה אין נוהגין בהן חומר תעניות אחרונות ולפיכך כתב בפ\"ג שאין גוזרין תענית כגון צום כפור אלא בגלל המטר עכ\"ל ז\"ל. עוד כתוב שם בשם תשובת הרשב\"א ז\"ל דמה ששנינו מתריעין מיד לא אמרו אלא כששינו מחמת מכה אחרת בשדפון וכיוצא בו וכן פי' הראב\"ד ז\"ל וכן נראה ג\"כ מדברי הרמב\"ם ז\"ל אבל אם אמרת שגם כשירדו גשמים ושינו זרעים לאחר מכאן מחמת עצירת גשמים שמצאת להרמב\"ן ז\"ל שגם על זה מתריעין ומוסיפין ברכות כמו שנתקנו בז' אחרונות אני אומר כבר הורה זקן שאין משיבין את הארי אלא שאני לא ראיתי לו כן בשום מקום עכ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירדו לצמחים כו'.</b> בהלכות תענית פ' שני סי' ט\"ז י\"ז: \n",
+                "<b>אבל לא לבורות שיחין ומערות. </b>משכחת לה דאתיא ברזיא פי' בכח וגם בנחת ומיהו לא אתיא טובא. ובגמ' מייתי ברייתא דקתני בה נמי ירדו לבורות שיחין ומערות אבל לא לזה ולזה ומפ' בגמ' דמשכחת לה כגון דאתיא בשפיכותא פי' בכח גדול יותר מדאי דאינה טובה לא לזה ולא לזה. ובטור א\"ח שם ולא הביא ברייתא זו גם ליתה לא בהרי\"ף ולא בהרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על עיר אחת אמטיר ועל עיר אחת לא אמטיר. </b>גמרא אמר רב יהודה אמר רב ושניהם לקללה פי' רש\"י ז\"ל אקרא קאי דשניהם לקללה אותה שימטיר עליה רוב גשמים שמקלקלין את התבואה ואותה שלא ימטיר עליה אין גשמים ואין תבואה גדלה וחלקה אשר לא תמטיר עליה פי' העב שהעב בלשון נקבה דכתיב והנה עב קטנה ככף איש עולה מים ע\"כ: \n",
+                "<b>וכל סביבותיה מתענות. </b>כדי להשתתף בצרתם ולבקש רחמים עליהם כשם שמתענות בעיר אם יש בה דבר או מפולת כדאיתא בסמוך שאינו אלא להשתתף בצרתם שהרי אינה מכה מהלכת ומיהו אין מתריעות: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות. </b>כמו ימי ר\"ה ואע\"פ שבכל מקום סתם מתני' מתריעין מתריעין ומתענין קאמר סביבותיה ס\"ל לר' עקיבא דמתריעין ולא מתענין כיון שאין הצרה שלהן והיינו דאמרינן בירושלמי וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות שכן מצינו בר\"ה שמתריעין ולא מתענין פי' אם היתה הצרה עליהם הכל מודים שמתענין ומתריעין אבל מפני שאין הצרה עליהם הן דומין לר\"ה ויה\"כ שהם ימי בקשת רחמים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הר\"ן ז\"ל. ומצאתי כתוב בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל ור' עקיבא ס\"ל דהתרעה בעינן היא שאומרים שש מי שענה ומשום הכי חמיר עליה התרעה שהיא תוספת תפלה מתענית לבדו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן עיר שיש בה דבר וכו'. </b>ר\"פ שני דהלכות תענית וסי' ה' ובטור א\"ח כולה מתני' עד סוף סי' ז' בסי' תקע\"ו: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל קודם לשון המתחיל בכל מקום צריך לכתוב שם סימן ההא ולמחוק אותה מן הלשון שלאחריו: \n",
+                "<b>עיר המוציאה ת\"ק. </b>ועיר המוציאה אלף ות\"ק רגלי ויצאו ממנה ט' מתים לכל חמש מאות שלשה מתים בשלש' ימים הרי זה דבר ביום א' או בארבעה ימים אין זה דבר וכתב הרמב\"ם ז\"ל שאין בחשבון הזה הנשים כו' ובית יוסף כתב שם בסימן תקע\"ו דנראה לו שמהירושלמי למד כן דגרסינן התם בתים שאמרו בריאים ולא מרועעין ודכוותה בחורים ולא זקנים וכי היכי דממעט זקנים יש למעט קטנים וכן יש למעט נשים לפי שהן חלושות המזג ע\"כ. ומשמע בגמ' דדבר לא הוי מכה מהלכת אלא היכא דשיירות מצויות מאותה העיר שהדבר בה ודוקא מח\"ל לח\"ל אבל מא\"י לח\"ל מתענין אע\"פ שאין שיירות מצויות משום טעמא דאם גבירה לוקה שפחה לא כ\"ש ופי' הר\"ן ז\"ל דוקא כשהמכה של הדבר בכל א\"י אז מתענין גם בח\"ל מטעמא דאמרן אבל אם היתה במקצתה השאר מתריעין ומתענין מפני שהיא מכה מהלכת אבל בח\"ל ואפי' סוריא אין מתענין כלל ולא מתריעין דהא איכא גבירה דאינה לוקה ושפחה תנצל עם הנצולים ע\"כ. מלות הרי זה דבר פחות מכאן אין זה דבר מחקם הה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מתריעין בכל מקום. </b>וכתב הר\"ן ז\"ל מתריעין בכל מקום מתריעין ומתענין קאמר כמו שכתבתי למעלה וכן דעת רש\"י והרמב\"ן ז\"ל אבל הראב\"ד ז\"ל שכל מקום ששנינו סתם מתריעין התרעה בלא תענית קאמר חוץ מעיר שלא ירדו בה גשמים ועיר שיש בה דבר או מפולת ששנינו בהן בפירוש מתענות ומתריעות והוא ז\"ל אומר שכששנינו על אלו מתריעין בכל מקום הני נמי ההתרעה בלא תענית ואמרינן דאתיא כר' עקיבא דאמר בסביבותיה מתריעות ולא מתענות דמפני שהיא מכה מהלכת בכל מקום הוו אפי' המקומות הרחוקות כסביבותיה דמתריעות ולא מתענות לר' עקיבא אבל באותה העיר שהצרה בתוכה לעולם מתענין ומתריעין ומתני' דקתני מתריעין בכל מקום דוקא קתני דהוו כל מקום כסביבותיה אלא שקשה לדבריו מאי דתנן בתר הכי מעשה שירדו זקנים מירושלם לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון ולר' עקיבא לא היה להם לגזור תענית אלא להתריע בלבד ואפשר דהני זקנים דגזרו תענית ס\"ל דסביבותיה מתענות ואפ\"ה לא הוי מעשה לסתור דעיקר הכונה היא ללמוד שכל מקום במכות כסביבותיה דמי דמש\"ה גזרו תענית זקנים שירדו מירושלם לעריהם על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון שהיא סוף הגבול כדאמרינן בגיטין מאשקלון לצפון ואשקלון כצפון ומדרבנן נשמע לר' עקיבא זו היא שיטת הראב\"ד ז\"ל אבל הראשונה יוחר מחוורת עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>על השדפון וכו'. </b>ביד ר\"פ שני דהלכות תעניות. ומדבריו ז\"ל אשר שם נראה דירקון נמי הוא בתבואה אכן רש\"י ז\"ל פי' שדפון בתבואות ירקון חולי ע\"כ: \n",
+                "<b>ועל הארבה. </b>תוס' פ' מרובה (בבא קמא דף פ') ונראה שהם ז\"ל היו גורסין על הארבה ועל החסיל ועל הגובאי שהקשו שם עלה דמתני' דקתני דמתריעין על הגובאי מההיא ברייתא דקתני התם לא היו מתריעין על הגובאי אלא צועקים ותרצו דהתרעה דגובאי דהכא מיירי בפה א\"נ דהכא במתני' בגובאי המזיק לשדות דומיא דארבה וחסיל וגובאי דברייתא במזיק לבני אדם דומיא דצרעים ושלוח נחשים כן פי' ר\"י עכ\"ל ז\"ל אח\"כ מצאתי בהרמב\"ם ז\"ל שם פ' שני סי' י' שכתב ועל הגובאי בכל שהוא אבל על החגב אין מתענין עליו ולא מתריעין אלא זועקין בלבד ע\"כ. וכתב שם המגיד משנה ועל הגובאי בגמ' ברייתא על הגובאי בכל שהוא ר\"ש בן אלעזר אומר אף על החגב וקיימא לן כת\"ק וברייתא זו היא שם בגמ' ראש הפרק ואיתה נמי בתוספתא ומ\"מ אפשר בדוחק לומר שעליה כוונו תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>ועל החסיל וכו'. </b>בברייתא בגמ' מסיים בה ר' עקיבא אומר על השדפון ועל הירקון בכל שהוא ארבה וחסיל אפילו לא נראה בא\"י אלא כנף אחד פי' עוף אחד של כל אותו מין מתריעין עליהם ופי' רש\"י ז\"ל שדפון וירקון כיון שנראה כל שהוא מתריעין ומלא תנור דמתני' להתענות קאמר א\"נ מעשה היה כך ע\"כ. ירושלמי למה נקרא שמו חסיל שהוא חוסל את הכל ולמה נקרא שמו גובאי דו גאבי דינא דמאריה לא סוף דבר חיה רעה אלא אפילו בהמה רעה כבר היו שנים בארץ ישראל חמור נושך וממית שור נושך וממית לא סוף דבר חרב של מלחמה אלא אפילו חרב של שלום שכבר עשתה רושם בימי יאשיהו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמלא פי תנור. </b>משמע מן הגמרא דגרסינן על שנראה כמלא תנור וכן עיקר וכן כתוב במגיד משנה פ' שני דהלכות תעניות סי' י\"א כמלא תנור ובגמ' מפרש כמלא פי תנור ע\"כ. וז\"ל הגמ' עם פירושה איבעיא להו כמלא תנור תבואה או דילמא כמלא תנור פת ת\"ש דקתני בברייתא כמלא פי תנור משמע דהיינו פת דאילו תבואה לא מציא קיימא על פי התנור ועדיין תיבעי לך כמלא עיגול פי תנור דהיינו שורה של לחם סביבות פי התנור או דילמא כי דרא דריפתא ואהדר ליה לפומיה דתנורא שורות שורות של לחם זו למעלה מזו עד פי התנור ע\"כ. בפי' ר\"ע ז\"ל הלשון המתחיל לעריהם צריך להקדימו ללשון המתחיל כמלא פי התנור: וכתוב בבית יוסף שם סימן תקע\"ו בשם הרב המגיד דלמלא פי תנור קרי בברייתא כל שהו לפי שהוא דבר מועט וכך צ\"ל לדעת הרמב\"ם והרב בעל הטור ז\"ל. אכן רש\"י ז\"ל פי אברייתא שדפון וירקון כיון שנראה כל שהוא מתריעין ומלא תנור דמתני' להתענות אי נמי מעשה שהיה כך היה ע\"כ. וכתבתיו כבר במתני' דלעיל: \n",
+                "<b>ועוד גזרו תענית למחר על שאכלו זאבים וכו'. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. גרסינן בגמ' וגם בפרק ר' ישמעאל דמנחות דף ס\"ט אמר עולא משום ר\"ש בן יהוצדק מעשה ובלעו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן ובא מעשה לפני חכמים וטהרו את הבשר שהקיאו דרך בית הרעי מפני שנתעכל במעי הזאבים וטמאו את העצמות דלא מיעכלי ושמא שני מעשים הוו: \n",
+                "<b>אלא על שנראו. </b>גרסינן וכתוב שם בבית יוסף ומשמע דלא פליגי ת\"ק ור' יוסי אלא בעובדא היכי הוה אבל לד\"ה נראו אע\"פ שלא אכלו מתענין וגם מתריעין דהוי בכלל חיה רעה דקתני מתני' דמתריעין עליה וכך מפורש שם בברייתא עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על אלו מתריעין בשבת. </b>כלומר הכא דוקא מתפרשת התרעה בעננו ולא בתענית דתענית בשבת ליכא ומשמע שאין מתענין עליהו אפילו בחול מדאמרינן בגמ' ועל כולן יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמין עליו ע\"כ ל\"פ אלא ביחיד אבל בצבור משמע דאפי' ת\"ק מודה דאין מתענין וא\"כ קשה דסביבותיה אמאי לא ונ\"ל דכיון דכל מתריעין השנוי במשנתנו היינו שני וחמשי ושני ולא רצופין וכדתניא בברייתא איזוהי התרעה שלהן שני וחמשי ושני ולפיכך כל שאין הסכנה בת יומה ככל השנויין לעיל בפירקין במתני' דעיר שיש בה דבר שיש להם איזה מתון גוזרין תענית על הצבור ב' ה' ב' אבל עיר שהקיפוה גוים וספינה המטרפת בים וכו' אם באנו להתענות עליהם היינו צריכין להתענות תעניות רצופים לפי שסכנתם בכל יום ויום היא והצלתם צריכה שתהא נחפזת מאד ולפי שאי אפשר לגזור תענית על הצבור שאין מטריחין יותר מדאי לא ראו לגזור עליהם תענית כלל אפי' בחול אבל אמרו להתריע עליהם בבקשת רחמים בכל יום ויום ואפי' בשבת עד שיצאו מחזקת סכנה והיינו לישנא דאמרינן בגמ' ועל כולם יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית לפי שכל המתענה על כיוצא באלו אינו מתענה בהפסק אלא ברציפה וסגוף הר\"ן ז\"ל. ואיתה למתני' בפ\"ק דמכלתין דף י\"ד וכמו שרמזתי שם. והתם פי' רש\"י ז\"ל גייס חיל וצרים עליהם ע\"כ משמע מדבריו שגורס גייס בסמך. וביד פ' שני דהלכות שבת סי' כ\"ד ובפ' שלישי סי' י\"ב ובפ\"א דהלכות תענית סי ו' ושם פ' שני סי' ג' ובטור א\"ח סי' רפ\"ח: \n",
+                "<b>לעזרה אבל לא לצעקה. </b>פי' צעקה תפלה שאין אנו בטוחין כ\"כ שתועיל תפלתנו לזעוק עליהם בשבת רש\"י והר\"ן ז\"ל. לישנא אחרינא לעזרה דקאמר ת\"ק מתריעין דמשמע בקול רם א\"ל ר' יוסי לעזרה שיהו מתפללין כל א' בביתו לעזרה בעלמא רש\"י ז\"ל. וז\"ל הערוך לעזרה פי' כל אחד מהן מתפלל בפני עצמו אבל אין עושין כינופיא פי' אחר לצעקה אין אומרים עננו כל הצבור ביחד פי' אחר לעזרה מתפללין להקב\"ה כדי לעוזרן ולהצילן אבל לא לצעקה אין מתפללין להקב\"ה שלא להראותן צרה כמו שראו אנשי אותה ספינה פי' אחר לעזרה מתריעין שיבא להן עזרה ע\"כ: \n",
+                "<b>שמעון הַתִימְנִי. </b>בנקודת חיר\"ק תחת התי\"ו של תימני ובנקודת שו\"א תחת המ\"ם דמתמנת היה כדכתיב שמשון חתן התמני מתמנת כן פי' רש\"י ז\"ל בפ' שני די\"ט דף כ\"א אבל כאן פירש הוא והר\"ן ז\"ל בקיצור כלשון שהעתיק רבינו עובדי' ז\"ל. וכתב עוד רש\"י ז\"ל ספ\"ק דסנהדרין שמעון התמני תלמיד היה ולא נסמך ולא בא לכלל זקנה ובגמרא בברייתא ר' חנן בן פטום תלמידו של ר' עקיבא משום ר\"ע אומר אין מתריעין על הדבר כל עיקר ואפילו בחול דגזרה היא וכתב הר\"ן ז\"ל פשטינן בגמ' דאפי' בחול לא הודו לו שיתריעו ולא שיתענו ומיהו אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות לדידן דקיימא לן כרבנן דפליגי אדר' עקיבא ע\"כ. וכן הוא בפי' הרמב\"ם ז\"ל וגם ביד ר\"פ שני דהלכות תעניות ולפי זה נראה דמה שכתוב בפי' ר\"ע ז\"ל ולא הודו לו חכמים להתריע על הדבר בשבת אבל בחול מתריעין ר\"ל בעיר שהדבר בה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלא תבוא וכו'. </b>ביד רפ\"א דהלכות תענית וסי' ד' ובטור א\"ח סי' תקע\"ז ומצאתי בפי' לה\"ר יהונתן ז\"ל על כל צרה שלא תבוא על הצבור כלומר אם יסכימו הצבור להתענות חדש אחד על כל צרה שלא תבוא על הצבור ביום הראשון יתריעו בשופרות ובשש מי שענה לפי שחמור הראשון מן האחרון ע\"כ: \n",
+                "<b>חוץ מרוב הגשמים. </b>גמ' מ\"ט א\"ר יוחנן לפי שאין מתפללין על רוב הטובה שנאמר הביאו את כל המעשר וגומ' מאי עד בלי די אמר רמי בר רב יוד עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. ואמר רמי בר רב יוד ובגולה פי' בבל שהיא מצולה מתריעין על רוב גשמים שלא ירדו שלא יהו בתיהם קבריהם ותניא נמי הכי וביד שם פ' שני סי' ט\"ו: \n",
+                "<b>חוני הַמְעֲגֵל. </b>בנקודת שו\"א תחת המ\"ם של מְעַגֵל ובפת\"ח תחת העי\"ן ובציר\"י תחת הגימ\"ל וכן נקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל. ושמעתי שנקרא כן על שם אומנותו כמו היה מעגל במעגילה דבפ\"ק דמועד קטן ולי נראה על שם המעשה הזה שעג עוגה וכו' אח\"כ מצאתי בר\"פ שתי הלחם שפי' רש\"י ז\"ל מעגל צירקלא כדקרינן חוני המעגל על שם עג עוגה ע\"כ. וכן ג\"כ פי' בספר יפה [מראה] מעגל ע\"ש עג עוגה: \n",
+                "<b>ועג עוגה. </b>פירושו רשם רושם עגול כמו ואין עושין עוגיות לגפנים דברפ\"ק דמסכת מועד קטן. ולשון הר\"ן ז\"ל עוגה גומא גדולה כמו עוגה גדולה עגולה ורש\"י ז\"ל בפי' מגלת רות פי' תעגנה לשון איסור כלא כמו עג עוגה לעמוד בתוכה ויש פותרין לשון עיגון ולא יתכן שא\"כ היה לו לינקד הנון דגש או לכתוב שני נונין ע\"כ: \n",
+                "<b>אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים. </b>ירושלמי הדא אמרה ערב פסחים היה ותני כן בעשרה (נ\"א בעשרין) ביה. צמון כל עמא למיטרא ונחת לון: \n",
+                "<b>התפלל ולא ירדו גשמים. </b>א\"ר יוסי ב\"ר בון על שלא בא בענוה ע\"כ: \n",
+                "<b>התחילו גשמים מנטפין. </b>אמרו לא באו אלו אלא להתיר נדרו של זה: \n",
+                "<b>ירדו בזעף. </b>תני שמואל כמפי הנוד: ועיין בפי' ירמיה לרבנו ה\"ר משה אלשיך ז\"ל סוף סימן י\"ד ובספר חן טוב פ' מטות דף רנ\"ה ורנ\"ו: \n",
+                "<b>אם נמחית אבן הטועין. </b>סמ\"ג עשין סימן ע\"ד נראה דגריס אבן הטוען שפירש נקראת אבן טוען שטוענין עליה ענין האבדות ע\"כ וכן הוא במציעא בגמ' ד' כ\"ח. ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שהיתה כ\"כ גבוהה שכשהגמל ורוכבו עובר תחת הצור ההוא נראה בעיני העומד על הצור ההוא כאילו הוא פחות מחגב משום הכי נקטו שהוא דבר שאי אפשר אלא א\"כ היה מבול על כל העולם ע\"כ. בפי' ר\"ע ז\"ל אבן היתה בירושלם וכו' אמר המלקט כך הוא לשון רש\"י ז\"ל אבל לשין הרמב\"ם ז\"ל ברפי\"ג מהלכות גזלה ואבדה חוץ לירושלם: \n",
+                "<b>שלח לו שמעון בן שטח. </b>ברכות פ' מי' שמתו דף כ' ואמרי' התם שמצינו ששנינו במשניות שמנדין על שלשה אחד המגיס דעתו כלפי מעלה לשאול כל צרכיו כגון הא דתנן הכא ואידך המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים כגון ההיא דתנן בפ\"ה דעדויות שנידו לעקביא בן מהללאל מפני שנגע בכבוד שמעיה ואבטליון ואידך המזלזל בנטילת ידים כגון ההיא דתנן נמי התם ואת מי נידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידים אבל תנורו של עכנאי דבפ\"ה דכלים הברכה שברכו לר' אליעזר לא תנן לה בהדיא במתני' ואשכחן נמי בברייתא דתודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסים בלילי פסחים ושלחו לומר לו אלמא תודוס אתה ומהנה ת\"ח מנכסיך גוזרנו עליך נדוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ ואיתה נמי בירושלמי ר\"פ ואלו מגלחין: \n",
+                "<b>גוזרגי עליך נדוי. </b>משום דחייב חכם לנדות על כבוד הרב וכ\"ש על חלול השם טור י\"ד סי' של\"ד. ויש גורסין אלמלא חוני אתה צריך אתה לנדות וכן הוא בירושלמי וכן הוגה במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וכך הגיה שלח לו שמעון בן שטח צריך אתה להתנדות אבל מה וכו' והשאר מחקו: \n",
+                "<b>מתחטא. </b>פי' בערוך לשון עינוג ות\"י הילדים רכים טלייא מחטיין ורש\"י ז\"ל פי' בבכורות פ' מעשר בהמה (בכורות דף נ\"ז) גבי כנף רננים נעלסה נוטריקון נושא עוּלֶה ומתחטא פי' מורידה בנחת בקנה ומתחטא לשון ירידה וחברו במסכת תענית בן המתחטא לפני אביו אלא שבפירושיו שבכתיבת יד אינו מפורש כך שמאותו עלה עד סוף אותה מסכתא אינו מכוון פי' שבדפוס עם פירושו שבכתיבת יד [*) עיין בספר מזבח כפרה.]. ומפירושו שבכתיבת יד העתיק ר\"ע ז\"ל שם בפירוש המשניות. ובמנחות פ' ר' ישמעאל פי' רש\"י ז\"ל ונתחטא ומירידו והאי חטוי דבר יוכני לשון הורדה כדתנן ביומא התחיל מחטא ויורד ע\"כ וכן פירשו שם ג\"כ תוס' ז\"ל וכתבו שם וי\"מ לשון טיול כמו בן המתחטא לפני אביו ע\"כ. עוד פי' רש\"י ז\"ל כאן מתחטא לשון חטא כלומר הוי הולך וחוטא ע\"כ. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל מתחטא מתגעגע וכן הוא בפי הרמב\"ם ז\"ל. בתרגום ואשעה בחוקיך תמיד אשכחן ואגעגע באורייתך. ובגמ' בברייתא תניא אמר להן אע\"פ שאין מתפללין על רוב הטובה אעפ\"כ הביאו לי פר הודאה והביאו לו וסמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו רבש\"ע עמך ישראל אינם יכולין לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות י\"ר שיפסקו גשמים ויהא ריוח בעולם מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות והפר הקריבו שלמים. גרסי' בירושלמי א\"ר יודן גיריא פי' הוא רבי יהודה בן גרים הדין חוני המעגל בר בריה דחוני המעגל הוה סמיך לחרבן בית מוקדשא נפק לטורא לגביי פעליי עד דו תמן נחת מיטרא עאל ליה למערתא מן יתיב נם ודמך ליה ועבד שקיע בשנתיה שובעין שנין עד דחרב בי מוקדשא ואתבני זמן תניינות לסוף שבעין שנין אתער משנתיה נפק ליה ממערתא וחמא עלמא מיחלף זוויי דהוו כרמין עבידא זיתין זוויי דהות זיתין עבידא זרעו שאל ליה למדינתא אמר לון מה קלא בעלמא אמרו ליה ולית את ידע מה קלא בעלמא א\"ל לא אמרין ליה מאן את א\"ל חוני המעגל א\"ל שמענא דהוה עייל לעזרה והיא מנהרא עאל ואנהרת וקרא על גרמיה בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים ע\"כ. אכן בתלמוד שלנו לא משמע דהוו תרי חוני המעגל חד בסוף בית ראשון ובתחלת בית שני וחד בבית שני בימי שמעון בן שטח רק א' והוא בימי שמעון בן שטח שמספר מעשה שישן שבעים שנה בגוונא אחרינא עיין עליו: ולדעת הירושלמי צ\"ע אמאי נקרא הראשון ג\"כ המעגל ושמא שגם הוא עג עוגה והתפלל על הגשמים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו מתענין וכו' </b>ביד פ\"א דהלכות תעניות סי' י\"ו. וכתב שם וכן אם היו מתענין על צרה ועברה או על גזרה ובטלה אם קודם חצות לא ישלימו ואם אחר חצות ישלימו. ומדבריו שם משמע דדוקא בתעניות צבור אמרינן לא ישלימו שאין מטריחין על הצבור אלא כפי הצורך בלבד אבל היחיד תניא לעיל בפ\"ק דעל כל הצרות מתענה ומשלים כל הימים שנדר אע\"פ שכבר נענה מן הצרה ההיא והיינו דקתני לה הכא בלשון רבים היו מתענין לא ישלימו והראב\"ד ז\"ל חלק עליו שם בהשגות קיצור מהר\"ן ז\"ל בפ\"ק דתעניות דף רס\"ז. ובטור א\"ח סי' תקע\"ה כתוב ואם התחילו לירד קודם חצות לא ישלימו אותו היום ע\"כ. דמשמע מלשונו ז\"ל דכיון שהתחילו לירד קודם חצות אע\"פ שלא גמרו לירד לעומק הארץ החרבה טפח והבינונית ב' טפחים והעבודה ג' טפחים עד אחר חצות אעפ\"כ מפסיקין דאי לא תימא הכי למה שינה לשון המשנה ואי אפשר לומר כוונתו ז\"ל לומר שכיון שהתחילו לירד מפסיקין מיד דא\"כ מאן לימא לן שיהיו נמשכין עד כדי שיעור מים הצריכין לקרקע אלא נראה שכוונתו לומר שכיון שהתחילו לירד קודם חצות אע\"פ שלא השלימו לירד לעומק הקרקע כראוי לה עד אחר חצות אעפ\"כ מפסיקין אע\"פ שכבר עבר רובו של יום בקדושת תענית אין חשש דאיגלאי מילתא למפרע שכבר נענו לגמרי מקודם חצות ומפסיקין כדי שיאמרו הלל הגדול בכרס מלאה ואעפ\"כ נראה שאם קצת יחידים ירצו להשלים תעניתם אין מוחין בידם ואומרים הלל הגדול עם שאר כל הצבור כך נלע\"ד ואיתה קצת מינה בירושלמי פ' קונם: \n",
+                "<b>קודם הנץ החמה לא ישלימו וכו'. </b>ר\"מ ס\"ל הכי בברייתא ור' יודה ס\"ל כר' אליעזר וטעמא משום דחצות זמן אכילה הוא מחצות ואילך חל התענית כיון שלא סעדו בשעת סעודה ור' יוסי אומר קודם ט' שעות לא ישלימו לאחר ט' שעות ישלימו שכן מצינו באחאב מלך ישראל שהתענה מתשע שעות ולמעלה שנאמר הראית כי נכנע אחאב וגו' פי' רש\"י ז\"ל כלומר שאין לך אדם בעולם שאין תעניתו חל עליו מט' שעות ואילך אפי' בני מלכים שדרכן לאכול בט' שעות שעד שלש שעות הן ישנים במטותיהן ושוהין שש שעות ואוכלין וכדאמרינן בפסחים אפי' אגריפס המלך שרגיל לאכול בט' שעות ביום לא יאכל עד שתחשך ואחאב לא תלה תעניתו אלא מט' שעות ואילך ועד ט' שעות היה יכול לאכול שלא גמר בדעתו להתענות אלא שבא אליהו אותו היום שנכנס בכרם נבות היזרעאלי ואמר לו הרצחת וגם ירשת וגו' ילקקו הכלבים וגו' וכתיב ויצם שהתענה אותו היום ע\"כ ובירושלמי אחר חצות ישלימו שכבר עבר רובו של יום בקדושה פי' בספר כל בו סוף סי' ס\"א כלומר שהתחיל התענית שקודם חצות אין אדם מרגיש בתענית ע\"כ: \n",
+                "<b>ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול. </b>וכשיורדין גשמים בלא תענית מברכין ואילו פינו אבל כשיורדין ע\"י תענית כיון שצריכין לומר הלל הגדול ולברך אחריו אין צריך ליחידים לברך ואילו פינו החכם ר' דוד ב\"ר ראובן והראב\"ד ז\"ל כתב דמשיצא חתן לקראת כלה מברכין ואילו פינו ובין הערבים אומרים הלל הגדול. ובירוש' במתני' כתוב איזהו הלל הגדול הודו לאלהי האלהים וגו'. ודומה כי הוא טעות שם שהרי שם בתלמוד פליגי אמוראי עלה איזהו הלל הגדול וכו' גם בפ' תמיד נשחט גם בתלמוד שלנו ס\"פ ערבי פסחים. אבל ראיתי שהוגה האי איזהו הלל הגדול במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וזה כל לשונו וקראו הלל הגדול איזהו הלל הגדול הודו לאלהי האלהים הודו לאדני האדונים. ס\"א הודו לה' כי טוב הודו לאלהי וכו'. ס\"א לאלהי האלהים כל\"ח ע\"כ ותימה הוא בעיני. ותו שאח\"כ מצאתי בתשובות הרשב\"א ז\"ל סימן ת\"ג וז\"ל שאלת עוד הלל הגדול שחייבו לומר כשירדו גשמים קודם חצות אם הוא אותו הלל הגדול דאמר רב יהודה בפסחים דהיינו מהודו לה' עד על נהרות בבל שהרי שם בתענית לא פירשו איזהו הלל הגדול. תשובה זהו ודאי אותו שאמרו שם שאל\"כ היה להם לפרש כאן כמו שפירשו שם אלא שאמרו שם וכאן הלל הגדול ופירשוהו שם הוא הוא ודאי וכן כתב הראב\"ד ז\"ל הלל הגדול הודו וכו' עד הסוף וטעם הלל הגדול משום דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר כל\"ח ע\"כ. ועיין במ\"ש בפ' תמיד נשחט סוף סי' ז'. גם החכם הר\"ר שמואל יפה ז\"ל מצאתי שכתב בספר יפה מראה בפ' תמיד נשחט ששבוש הוא לשנות במשנה מן הטעם שכתבתי ע\"ש: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בשלשה פרקים וכו'. </b>עד סוף סי' ה' ביד פ' ששי דהלכות כלי המקדש ועי' מ\"ש בשמו לקמן סוף סי' ד' ומייתי לה בגמ' פ' יום הכפורים (יומא דף פ\"ז) ובירושלמי פ' תפלת השחר ירושלמי את שמע מינה תלת את שמע מינה שמתענין במעמדות ושמתפללין ארבע ואין נשיאות כפים בלילה אלא ביום וישא את כפיו ואל יתפלל מצאנו תפלה בלא נשיאות כפים ולא מצאנו נשיאות כפים בלא תפילה תני זו דברי ר\"מ ע\"כ ובבבלי פליג עליה ר' יהודה דשחרית ומוסף יש בהן נשיאות כפים דכיון דכל יומא לא שכיחא שכרות לא גזרינן מנחה ונעילה אין בהן נשיאות כפים דכיון דכל יומא שכיחא שכרות גזרינן ודכ\"ע מיהא כהן שכור אסור בנשיאות כפים דאמר ריב\"ל משום בר קפרא למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר לומר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין. וביד רפי\"ד דהלכות נשיאות כפים פסק כר' יוסי כמו שכתב רעז\"ל: \n",
+                "<b>נעילת שערים. </b>אפליגו בה בירושלמי דברכות פ' תפלת השחר אי נעילת שערי שמים והיינו עם חשכה כשכבר הוא לילה שנועלין אותם לעת ערב בגמר תפלה אי נעילת שערי היכל שבמקדש פי' שנועלין אותם אחר הדלקת הנרות והיינו עם שקיעת החמה כשחמה היא בראשי האילנות ומוכח התם שאין בין זה לזה אלא שיעור תפלה למי שמאריך בתפלתו וסוגיין דגמ' מוכח כמ\"ד נעילת שערי היכל דאמרינן כיון דמצלו לה סמוך לשקיעת החמה כתפלת נעילה דמיא הר\"ן ז\"ל וכתב רש\"י ז\"ל ונוהגין היו להתפלל תפלת נעילה בכל תעניותיהם כדרך שמתפללין ביום הכפורים ע\"כ ועיין בפי' הר\"ן ז\"ל שהכריח שבשבע אחרונות ודאי היו אומרים תפלת נעילה ושמשמע ודאי שג\"כ באמצעיות וכו' ויש שלמדו שמתפללין תפלת נעילה אף בראשונות מתעניות של מעמדות וכו' ע\"ש. וכתב עוד שם שיש לו הוכחה בחדושיו שאנשי מעמדות אף באותן שני ימים שלא היו מתענין היו מתפללין תפלת נעילה ע\"כ: וביד פ\"א דהלכות תפלה סי' ז' ובטור א\"ח סי' רפ\"ו וסי' תרכ\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו הן המעמדות לפי וכו' תשמרו </b>ומפרש בגמ' דהכי קאמר אלו הן המעמדות דלקמן וטעמא מאי תקון מעמדות לפי שנאמר וכו' וכתוב בבית יוסף לפי שנאמר צו וגו' וסופו תשמרו לכל ישראל צוה וא\"א לכל ישראל כולן שיהיו עומדין בעזרה בשעת קרבן ע\"כ: (הגהה מצאתי כתוב בפי' סכ\"י ישן לה\"ר יהונתן ז\"ל בפ' סדר תעניות כיצד וז\"ל אנשי מעמד הם ישראל שהיו עומדין בירושלם על הקרבנות כשהיו מקריבים דהיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וכתיב דבר אל בני ישראל וכו' תשמרו להקריב לי במועדו לישראל מצוה שיעמדו על הכהנים ויעשו אותה להתעסק בקרבנות לפיכך כשם שהכהנים היו חלוקים לכ\"ד משמרות כמו כן הלוים לומר שירה כמו שמפורש בדברי הימים וכמו כן היו ישראל נחלקים כל שבט ושבט לכ\"ד משמרות כנגד כהנים ולוים כלומר שאם היה בכל שבט ושבט כ\"ד אלף האלף האחד עולה עם משמר יהויריב והאלף השני כנגד ידעיה וכן כולן היו מכירין הכהנים הידועה לאותה שבת כשהיה עולה משמר יהויריב עולה עמו י\"ב אלף מישראל אלף מכל שבט ושבט בקביעות תדירה (דאילו תאמר ר\"מ מכל שבט ושבט שהן נחלקין לכל משמר ומשמר עשרה כמו כן ר\"מ מכל שבט ושבט ביריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם העוברים עליהם בעלותם לירושלם אם ירצו לעלות כולן ואם לא ירצו לעלות אין אנו חוששין להם שהרי יש באותו מעמד בירושלם עשרה ישראלים וכמו כן היו עושין מן הכהנים שקצת מהן היו עומדין בירושלם בקביעות וגם ביריחו להספיק מים ומזון לאחיהם הכהנים המפוזרין בא\"י ואותן עשרה ישראלין עצמן שהיו בירושלם ויריחו היו נחלקים לז' בתי אבות ואותן שלא הגיע עדיין יומן כמו כן היו מתקבצים בבתי כנסיות כמו שהיו עושין חבריהם שהיו עומדין בא\"י) ומתענין תעניות באותן שבע ומתפללים על כל ישראל וקורין במעשה בראשית בשני על מפרשי ימים מתענין מלאכת היום שבשני נתפלגו המים בג' על הולכי מדבריות דכתיב ותראה היבשה ברביעי על אסכרה שלא תפול על התינוקות שהאסכרה באה על לשון הרע כדאיתא בפ' במה מדליקין דכתיב כי יסכר פי דוברי שקר ומאור הקטן לקה ברביעי מפני לשון הרע [*) חסר כאן איזה תיבות.] התינוקות שאין כח בהן וברגע אחד יחתו בחמישי על עוברות ומניקות דכתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה וכו'. ע\"כ [*) חסר כאן איזה תיבות.]: \n",
+                "<b>וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו. </b>פי' רש\"י ז\"ל במהדורא תניינא האיך קרבנו וכו' חטאות ואשמות ודאי לא צריך למימר דהא בעי סמיכה וודוי ועולת יחיד נמי הא בעיא סמיכה אלא עולות צבור נמי כגון תמידין ומוספין אע\"ג דלא בעי סמיכה היאך קרבין ואין ישראל עומדין על גביהן והא כתיב התיצב כה על עולותיך: \n",
+                "<b>מעמד בירושלם של כהנים </b>לאו דוקא כפשטה שהמעמד לא היה אלא של כל ישראל אלא לומר שבשעת הקרבן בין משמר ומעמד היו שם כהנים לוים וישראלים דמפרש בירושלמי כהנים לעבודתם ולוים לדוכנם וישראל למעמדם פי' שעומדין בעזרה עד שתמיד קרב של כהנים ולוים קרויין משמרות ע\"ש ושמרתם את משמרת אהל מועד מפני שעושין מעשה עבודה ושיר אבל של ישראל קרויין מעמד לפי שאינם אלא לעמוד על הקרבן בשליחות כל ישראל בשעת הקרבנות ואח\"כ נכנסין לבתי כנסיות ומתפללין בקשות ותחנונים כל היום ע\"כ במהדורא שנית: \n",
+                "<b>הגיע זמן המשמר כהניו ולויו עולין וכו' </b>כך הוגה במשנת ה\"ר יהוסף ז\"ל ונמחקה מלת לעלות: ירושלמי לא צורכא דא אלא אלו הן המעמדות מתכנסין בעריהם וקורין במעשה בראשית בא להתחיל מתחלת הפרשה ע\"כ ומפ' בגמ' בברייתא דאנשי מעמד היו מתכנסין בבית הכנסת אלא שבר\"פ בני העיר מפרש דרחוב מתפללין בו בתעניות ובמעמדות ומש\"ה ס\"ל לסתמא דמתני' דהתם דיש בהן קדושה ופי' שם רש\"י ז\"ל אפשר בית הכנסת היה להם קבוע ברחובה של עיר כדרך ששנינו בבכורים כל העיירות של מעמד מתכנסין וכו' הא למדת כנוס עיירות ברחוב היתה ע\"כ והוא ותוס' ז\"ל כתבו שם דאית דלא גרסי התם בגמ' ובמעמדות: ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' קצ\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואנשי המעמד וכו' </b>בבבלי וגם בירושלמי ליתיה והתם ראש משנה ביום הראשון וכו' אבל מפי' הרמב\"ם ז\"ל משמע קצת דהוה גריס לה ומהר\"ן ז\"ל משמע קצת דלא היו מתענין וכו' הוא דלא גרסינן שכתב אבל באחד בשבת ובע\"ש לא היו מהענין כדפי' טעמיה בגמ' ע\"כ: וה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו: ובמסכת סופרים מפרש טעמא שלא היו מתענין במ\"ש וז\"ל ויש אומרים בין השמשות ע\"ש מתוספת נשמה יתירה לישראל ולאחר שבת נוטלין אותה הימנו דבר אחר מפני הנוצרים שלא יאמרו על כי אנו שמחים בראשון הם מתענין בו אבל אמרו חכמים בזמן (המועדות) [מעמדות] לא היו חוששין לאיבת גוי אלא משום דכתיב וינפש וי על נפש ע\"כ וטעם זה של הנוצרים איתיה בגמרא בשם ר' יוחנן וטעם מפני שהוא שלישי ליצירה שהביא ר\"ע ז\"ל איתיה בשם ר\"ש בר נחמני וטעם נשמה יתירה בשם ריש לקיש: ביום הראשון וכו' פ' הקורא עומד (מגילה דף כ\"ב:) \n",
+                "<b>בחמישי ישרצו המים וְתוׁצֵא </b>בנקודת שב\"א בוי\"ו: \n",
+                "<b>בששי ותוצא הארץ ויכלו </b>גרסי' בשני ווין אע\"פ שהיא כבד על הלשון: \n",
+                "<b>פרשה גדולה </b>אפי' פרשת בראשית קרי לה גדולה לפי שיש בו חמשה פסוקים וקטנה קורא לפרשת יהי רקיע שאין בה רק שלשה פסוקים. וס\"ל לרב דבפרשת בראשית דולג דראשון קורא שלש פסוקים והשני מתחיל בפסוק שסיים בו הראשון והשנים עמו הרי ג' ומשום דאין משיירין בפרשה פחות מג' פסוקים ליכא משום דלא אפשר: ושמואל ס\"ל פוסק הפסוק דראשון קורא ב' פסוקים וחצי והשני קורא ב' פסוקים וחצי: סימן הדלית הכתוב בפי' ר\"ע ז\"ל קודם לשון המתחיל בשחרית ובמוסף צריך למחוק אותו משם ולכותבו קודם לשון המתחיל יום שיש בו הלל: \n",
+                "<b>ובמנחה נכנסין וכו' </b>פשטינן בגמ' מברייתא דבבא אחרינא היא וכדמפ' ר\"ע ז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל דפרשה בנעילה ליכא ע\"כ. וכתוב בספר כ\"י פי' לה\"ר יהונתן ז\"ל וז\"ל אבל במנחה קורין אותה על פה להקל עליהם מפני כובד התענית ואפי' ביום אחד בשבת שלא היו מתענין מקילינן בהו כדי שלא תשתנה מנחה של יום זה מזה שבתפלת נעילה של תענית שלא היו קוראים אלא בעל פה דהא במוצאי היום היו מתפללין אותה דהיינו מצאת הכוכבים ויש מי שאומר במסכת יומא דתפלת נעילה פוטרת של ערבית נמצא שכבר העריב היום כשמתפללים אותה ובמנחה של ע\"ש לא היו קורין כלל מפני כבוד השבת שלא יהיו מעכבין כלל (כלל) בבית הכנסת ויתקנו נר שבת ויעשרו פירותיהם ויפרישו חלה מלחמן האפוי להם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד בשחרית </b>פי' דהיינו חנוכה דבשאר ימים טובים לא משכחת לה בלא קרבן מוסף תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>קרבן מוסף אין בו נעילה </b>פי' יום שמקריבין בו מוסף אין בו נעילה לפי שטרודין הם במוסף ואין להם פנאי לומר נעילה תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>קרבן עצים אין בו מנחה </b>משום דעד המנחה היו טרודין בקרבן העצים אבל יש בו נעילה דכל כך לא היו מאחרין עד שעת נעילה ואמר בן עזאי כך היה וכו' תוס' ז\"ל. וראיתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל ז\"ל כך היה ר' יהושע דורש קרבן מוסף וכו' חזר ר' עקיבא להיות שונה כבן עזאי וכן הוא ברש\"י ז\"ל ובגמ' מה הפרש בין זה לזה הללו ד\"ת והללו ד\"ס פירשו תוס' ז\"ל מה בין זה לזה כלומר מה הפרש בין קרבן מוסף לקרבן עצים דקרבן מוסף דוחה מנחה וקרבן עצים לא דחי מנחה הללו ד\"ת פי' מוסף ולהכי קא דחי מנחה דהוי מד\"ת אבל קרבן עצי' דהוי מד\"ס הלכך לא דחי אלא נעילה דהוי מד\"ס אבל לא דחי מנחה דהוי מד\"ת ע\"כ ורש\"י ז\"ל פי' הללו ד\"ת מנחה כדאמרינן בברכות יצחק אבינו תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב נעילה מד\"ס ע\"כ: \n",
+                "<b>אין במנחה וכו' אין בנעילה </b>אית דגרסי אין בו מנחה. אין בו נעילה והיא גרסת תוס' ז\"ל כמו שכתבתי: ובירושלמי מתני' דר\"מ דר\"מ אמר מתפללין וקורין מתפללין וקורין ברם כרבנן מתפללין וקורין מתפללין והולכים להם ע\"כ. ומה שפירש רבינו עובדיה ז\"ל במתני' לא נודע מהיכן לוקחו ואולי מסברא דנפשיה ז\"ל: והילך פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שנמצא בסכ\"י ישן כל יום שיש בו הלל בתפלת יוצר כגון חנוכה דאין בו מוסף אבל הלל יש בו אין בו מעמד שחרית כלומר לאותו מעמד שהיה בירושלם שהיה עומד על הקרבן לא היו קורין כלל בפ' בראשית אלא היו מתפללין ק\"ש ותפלת יוצר אחר ד' שעות שהיה קרב התמיד כדאמרי' ביומא הקורא ק\"ש עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא י\"ח לפי שאנשי משמר מקדמי' ואנשי מעמד מאחרי' ולפי שהיו צריכי' למהר ולחזור לעמוד בבית המקדש כדי שיקריבו גם אברי התמיד והקטורת והנסכים והם מתעכבים בעבור קריאת ההלל לפיכך מקילינן להו שלא יקראו במעשה בראשית בו ביום אבל שאר מעמד שבכל א\"י קורים במעשה בראשית כמשפטן דהא אינהו לא טרידו בשום דבר ואין להם לעשות כי אם להתפלל ומש\"ה אמרי' לעיל שאפי' במוסף היו קורין במעשה בראשית בס\"ת דאותה משנה ראשונה מיירי במעמדות של כל ערי א\"י. קרבן מוסף כגון ר\"ח שיש בו הלל וקרבן מוסף אין מעמד במנחה וכ\"ש במוסף דהשתא לאו דידיה דחי דידיה לא כל שכן נמצא שאין בו מעמד כי אם בנעילה דבשחרית הלל דחי במוסף ובמנחה מוסף דחי וכך היה ר' יהושע שונה וכו' דקרבן מוסף שהוא כתוב בתורה ואינו צריך חזוק דוחה של נעילה דהא אינה תדירה ולא של מנחה דהא תדירה אבל קרבן עצים דהא אינו מן התורה עבדינן ליה חזוק שדוחה של מנחה אע\"פ שהיא תדירה וחזר ר\"ע להיות שונה כר' יהושע וקרבן עצים י\"ל שאותם המתנדבים להביא עצים למערכה היו רגילין להביא קרבן בהמה בו ביום מרוב שמחתם במצות ולפיכך לאנשי מעמד היה להם טרדא לפיכך מקילינן לה שלא יקראו במעשה בראשית וי\"ל שלא היו מקריבי' קרבן בהמה אבל לפי שכל ישראל מחבבי' את המצות ומכבדים העוסקים במצוה כדאמרי' בעלי אומניו' אינם רשאין לעמוד בפני ת\"ת ומפני המביאין בכורים עומדים ה\"נ כל עם ירושלם וכל הכהנים היו יוצאים לקראתם ולא היו זריזין למהר בעבודות אותו היום ולפיכך מקילינן לאנשי מעמד שלא יקראו במעשי בראשית ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זמן עצי הכהנים. </b>פי' רש\"י ז\"ל בפ\"ק דמכילתין דף י\"ב וכשמגיע זמנם מביאים אותם ומדליקין אותם ע\"ג המזבח אע\"פ שהיו שם שאר עצים הרבה מה שאין כן בשאר מתנדבי עצים דאין מבערין אותם בזמן שיש עצים אחרים ע\"כ: \n",
+                "<b>בעשרה בו בני סנאה בן בנימין. </b>בירושלמי דפירקי' ודפ\"ק דמגלה דף ט' ובבבלי ס\"פ בכל מערבין ובפ\"ק דמכלתין דף י\"ב תניא א\"ר אלעזר ב\"ר צדוק אני הייתי מבני סנאה בן בנימין פעם אחת חל ט' באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו\"ט שלנו הוא וכתבו תוס' ז\"ל ס\"פ בכל מערבין דאע\"ג דר\"א ב\"ר צדוק כהן הוה כדמוכח בפ' כל פסולי המוקדשין דה\"ל בוכרא וכו' שמא אמו היתה מבנימין או חתנם היה והיה עמהם בסיעתם ע\"כ ודומה לזה ג\"כ בפ\"ק דיבמות דף ט\"ו וכתבו עוד בפ\"ק דמכלתין דף י\"ב אע\"ג דאמרי' משחרב בית המקדש בטלת מגלת תענית והאי עובדא דר\"א ב\"ר צדוק היה לאחר חרבן דאי קודם החרבן אמרי' נימא בזמן שיש שלום אין שם צום האי תנא סבר דלא בטלה ע\"כ והתם בגמ' מפ' דלצעורי נפשיה בעלמא הוא דעביד האי תענית וכמו שכתבתי לעיל בפ' שני סי' ו': \n",
+                "<b>בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה. </b>גמ' תנא בני פחת מואב בן יהודה הן הן בני דוד בן יהודה ואהכי קרו להו בני פJת מואב שבאו מרות דר\"מ ר' יוסי אומר הן הן בני יואב בן צרויה שבא מרות המואביה: \n",
+                "<b>בעשרים באלול בני עדין בן יהודה. </b>ת\"ר בני עדין בן יהודה הן הן בני דוד בן יהודה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר הן הן בני יואב בן צרויה ופלוגתא היא במסכת חגיגה חד אמר עדינו העצני זה דוד וחד אמר זה יואב: \n",
+                "<b>באחד בטבת שבו בני פרעוש שנייה. </b>מני מתני' לא ר\"מ ולא ר' יהודה ולא ר' יוסי אי ר\"מ דקאמ' בני פחת מואב הן הן בני דוד ליתני במתני' כי קאמר בעשרים בו בני פחת מואב וכו' ה\"ל למיתני שבו בני דוד בן יהודה שניה כמו שאומר שבו בני פרעוש בן יהודה שניה אי ר' יהודה דקאמר בני עדין בן יהודה הם הם בני דוד בן יהודה ליתני שבו בני דוד שניה אי ר' יוסי ליתני שבו בני יואב שניה ומשני לעולם ר' יוסי ותרי תנאי אליבא דר' יוסי דמ\"ד בני עדין היינו בני יואב לא ס\"ל דבני פחת מואב היינו יואב אלא משפחה אחרת הן. והקשו תוס' ז\"ל וז\"ל אמאי לא מוקי אליבא דר\"מ ותרי תנאי אליבא דר\"מ שהרי טפי לן לאוקומי אליבא דר\"מ דסתם מתני' ותרצו ז\"ל דלהכי מוקי לה כר' יוסי משום דר' יוסי נימוקו עמו ומסתברא כותיה בכל מקום ואפי' מחבריו ע\"כ: \n",
+                "<b>באחד בטבת לא היה בו מעמד וכו'. </b>גמ' א\"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי מ\"ש הלל דדחי דידיה דהיינו מעמד דשחרית ומ\"ש מוסף דלא דחי דידיה דקתני יום שיש בו מוסף אין בו מנחה ולא קתני אין בו מוסף א\"ל רב אשי השתא דלאו דידיה דחי דידיה לא כ\"ש א\"ל הכי קאמינא לך לא לידחי אלא דידיה. א\"ל איכא ר' יוסי דקאי כותך דתניא ר' יוסי אומר כל יום שיש בו מוסף יש בו מעמד ואת\"ק פליג דאמר יום שיש בו מוסף אין בו נעילה ואתא ר' יוסי למימר דיש בו מעמד אע\"פ שיש בו מוסף מעמד דמאי אילימא מעמד דשחרית הא ת\"ק נמי ה\"ק אלא מעמד דמוסף דידיה נמי לא דחי בתמיה אלא דמנחה קרבן עצים דחי פי' דר' יוסי ס\"ל כר' עקיבא קודם שחזר להיות שונה כבן עזאי אלא לאו דנעילה ש\"מ דידיה דחי דלאו דידיה לא דחי ש\"מ. ומצאתי כתוב בשם הראב\"ד ז\"ל דשמנה ראשי משמרות שהתנדבו עצים פרעוש אחד מהם ואמר אני אתן פי שנים באחד מכם והביאו קודם ניסן משואות עצים ללשכה ואמרו אנשי כנסת הגדולה כמו שהתנדבו ללשכה כן יקריבו איש איש יומו למזבח וכתבו לניסן שלשים פרקים א' בניסן ב' בניסן ג' בניסן וכן כל ימי ניסן וכן עשו לאייר לכל ימי החדש וכן עשו לסיון וכן לכל שאר החדשים ונתנום בקלפי להכניס בן ארח את ידו ועלה בידו באחד בניסן ובני דוד בעשרים בתמוז וכן כולם ופרעוש הכניס ידו שני פעמים דקתני במתני' דהיינו בחמשה באב ובאחד בטבת וקבעום ימים טובים לעצמן מפני שהיו זכרון לנדבתם בראשונה וזהו פירוש הפסוק והגורלות הפלנו וגו' ע\"כ וזה נ\"ל שהוא מנגד למה שכתוב בספר תוספת יום טוב. אח\"כ זכרתי מה שכתבתי לקמן בפ\"ק דמגלה סי' ג'. וצ\"ע לע\"ד במ\"ש בשם הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דמגלה סי' ג'. וכן ג\"כ צ\"ע לע\"ד בפי' רש\"י ז\"ל המועתק שם ברב אלפס ז\"ל בשנוי לשון בקצור ובתוספת. וכבר כתבתי שם מה שנלע\"ד ע\"ש. והילך פי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שנמצא בסכ\"י ישן זמן עצי הכהנים והעם ט' וכו' משפחות היו בישראל שקבועים להם ימים ידועים בכל שנה להביא עצים למקדש לצורך המערכה. בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות קציעות תאנים יבשים שכותשין אותן ועושים מהם עגולים וע\"ש הכלי שקוצעים אותן בו ששמו מקצוע קרי להו קציעות כמו יעשהו במקצועות ומתרגמינן באיזמלון ובאלו הכלים היו גונבים את לב הרשעים שהיו מבטלין אותן מלעלות לירושלם להביא בכורים כדאמרינן בגמ' שהיו אומרים לעשות מהם עיגולי דבילה אנו מוליכין אותן במכתש שלפנינו. וכל אלו החסידים הראשונים שהיו בבית ראשון בניהם גם הם התנדבו להביא עצים והיו משתתפים גם בני זתוא בן יהודה וכן בני סלמאי שהיו עושים מהם סולמות כדי שלא יכירו האויבים שלהביא למערכה היו עושים והיו אומרים להם להביא יוני שובך הן עושים. וכל מי שטעה בשבטו ולא היה יודע עם מי ילך הולך עם בני זתוא ובשביל שלא ידחו ממקומם הוצרכו למנותם במשנה: \n",
+                "<b>בא' בטבת לא היה בו מעמד כלל </b>לפי שיש בו הלל משו' ר\"ח ומשום חנוכה ודחי של שחרית ואיכא מוסף דדחי שלו ושל נעילה ואיכא קרבן עצים דדחי של מנחה ובגמ' פריך אמאי לא חשיב נמי בא' בניסן לא היה בו מעמד כלל דאית ביה הלל דר\"ח וקרבן עצים דבני ארח ומתרץ ש\"מ הלל דר\"ח לאו דאורייתא אלא מנהג אבותיהם בידיהם ואין כח בהלל כזה לדחות מעמד כזה אבל הלל דחנוכה כיון דנביאים תקנוהו כדאמרי' בערבי פסחים הלל זה נביאים שביניהן תקנוהו שהיו אומרים אותו על גאולתם ועל כן יש בו כח לדחות מעמד של שחרית ויש מן הרבנים שאומרי' דהא דאמרי' דקרבן מוסף דחי מעמד של שחרית נעילה וכ\"ש דידיה לא מיירי בקריאת ס\"ת במעשה בראשי' דלעולם לא הניחו מלקרותם כדאמרי' לעיל בשחרית ובמוסף אלא תוספת תפלות שהיו מוסיפים בכל עת שמתפללין אבל ביום שהיה בו הלל היו מקילין אותו בתוספת חפלות שהיה בתפלת יוצר וביום שהיה בו מוסף היו מקילין בתוספת של תחנות ובקשות של מוסף ושל מנחה וכן אותן מעמדות של ירושלם וכן אותן מעמדו' של כל א\"י היו קורין אפי' ביום של הלל ומוסף של מעשה בראשית אבל אותן תחנות וסליחות שהיו רגילין לומר לא היו אומרי' אותו ביום שיש בו הלל או ביום שיש בו מוסף עכ\"ל ז\"ל וצ\"ע קצת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה דברים וכו'. </b>וביד רפ\"ה דהלכות תענית וסי' ו' ובטור או\"ח סי' תקמ\"ט ולע\"ד צריך לדקדק מניינא למה לי. וכן נמי הא דקתני את אבותינו הוה ניחא טפי אי הוה גרסי' לאבותינו דהא אין בכולן לעצמן של אבותינו רק בבא דנגזר על אבותינו וכו' וכן נמי צריך עיון הא דתנא והדר מפרש. ועיין בספ\"ק דר\"ה שכתב הר\"ן ז\"ל בשם הרמב\"ן ז\"ל דמדינא כולהו ד' צומות אסורין ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ומפסיקין בהן מבעוד יום כט' באב דלא גרעה תקנת נביאים מגזרת נביאים בתעניות אמצעיות ואחרונות דאסורי בכל הני ועוד דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועשו ד' צומות כעין יום הכפורים לענוי ועוד האריך וכו' עד והאידנא כיון שנהגו להתענות ולא נהגו לחומרות הללו משמע דמעיקרא כך רצו להתענות בלבד אבל לא רצו לנהוג באותן חומרות וכיון דהני ברצו תלו כדאמרינן אין שמד ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין הרשות בידם לנהוג לבד מה שרצו אבל מעיקר תקנה ודאי כולם אסורין ע\"כ: \n",
+                "<b>ובוטל התמיד. </b>גמרא פי' שכך קבלנו מאבותינו. ושלשה שנים וחצי קודם חרבן הבית בוטל התמיד ע\"פ גזרת מלכות הרשעה: \n",
+                "<b>הבקעה העיר. </b>בגמ' פריך בשבעה עשר הוה והכתיב בחדש הרביעי בט' לחדש ויחזק הרעב וכתיב בתריה ותבקע העיר וגומר אמר רבא לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה דתניא בראשונה הבקעה העיר בתשעה בתמוז בשניה בי\"ז בו. ונלע\"ד דאפשר דבזה יתורץ קצת מניינא למה לי: \n",
+                "<b>שרף אפוסטמוס את התורה. </b>גמרא הוא ג\"כ ובירוש' היכן שרפה ר' אחא אמר במעברתא דלוד ורבנין אמרין במעברתא דטרלוסא: \n",
+                "<b>והעמיד צלם בהיכל. </b>אית תנאי תני הועמד וקאי אצלמו של מנשה ובגמ' מנלן דכתי' ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ופריך וחד הוה והא כתי' על כנף שקוצים משומם דמשמע תרי ומשני אמר רבא תרי הוו ונפל חד על חבריה וחבריה ליה לידיה והנקטע לא קחשיב והיינו דכתיב שקוץ אחד ואשתכח דהוה כתיב ביה אנת צבית לאחרובי ביתא ידך אשלימת ליה. ויש שני פירושים בתוספות אי הכתיבה בצלם השלם או ביד הנקטעת ע\"ש: <b>בט' באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. </b>מפ' בגמ' וכתי' ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההיא אמר רבה ב\"ב חנא א\"ר יוחנן אותו היום ערב ט' באב היה א\"ל הקב\"ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות: \n",
+                "<b>חרב הבית בראשונה. </b>כדמפרש בגמ' כתוב א' אומר בז' וכתוב א' אומר בעשור ותניא אי אפשר לומר בשבעה שהרי כבר נאמר בעשור ואי אפשר לומר בעשור שהרי כבר נאמר בשבעה הא כיצד בשבעה נכנסו גוים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי ושמיני ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב והיינו דא\"ר יוחנן אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא: \n",
+                "<b>ובשניה. </b>דתניא מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב דהיינו ט' באב דרגילין להיות בו רעות: \n",
+                "<b>ונלכדה ביתר </b>גמרא. ומצאתי שנקד ה\"ר יהוסף ז\"ל בֵיתֵר וכתב ס\"א בית תר ע\"כ: \n",
+                "<b>ונחרשה העיר. </b>ובירוש' טורנוסרופוס שחיק עצמות ממלכי אדום חרש את ההיכל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משנכנס וכו'. </b>ביד פ\"ה דהלכות תעניות סי' ו' ז' ובטור או\"ח סי' תקנ\"א וסי' תקנ\"ב וברוב ספרים משנכנס אב היא תחלת המשנה הזאת. וכן בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל ופי' ממעטין כלומר אם יארע לו להשיא בנו או בתו לנשואי' בחדש אב ימעט בשמחת החופה וכ\"ש בשמחת מריעות שהיא רשות ע\"כ. ובגמ' אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. וכתב הר\"ן ז\"ל בפ' החולץ תניא קודם לזמן הזה כלומ' מר\"ח ועד התענית העם ממעטין בעסקיהן מלישא וליתן מלבנות וליטע ומארסין ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין מ\"ט משום דאירוסין בלא סעודה ליכא שמחה ונישואין בלא סעודה איכא שמחה ע\"כ: \n",
+                "<b>שבת שחל ט' באב להיות בתוכה. </b>בפ' החולץ (יבמות דף מ\"ג) ובירושלמי סוף פ' הבא על יבמתו וי\"מ שלא אסרו רק שבת שחל ט' באב להיות בתוכה אבל אם חל בשבת עצמה יום חמישי ויום ששי מותרין מפני כבוד השבת ושאר הימים אסורין מפני חומרא בעלמא וכן בגמ' בפ' בתרא דמגלה מחלקין בין חל להיות בתוכה לחל להיות בשבת כך כתוב בכל בו סי' ס\"ב. וכתב הר\"ן ז\"ל אסור מלספר כדינו לענין אבל אחד שער ראשו ואחד כל שער שבו ובזקן כל שמעכב באכילה מותר ע\"כ: \n",
+                "<b>ומלכבס. </b>גמ' אמר רב נחמן לא שנו אלא לכבס וללבוש אבל לכבס ולהניח מותר ורב ששת אמר אפי' לכבס ולהניח אסור עוד בגמ' אמר רב לא שנו אלא לפניו אבל לאחריו מותר ושמואל אמר אפי' לאחריו נמי אסור ופלוגתא דתנאי היא כמו שארמוז בס\"ד: \n",
+                "<b>ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. </b>בחמישי שלפני ט' באב כגון שחל ט' באב בששי בשבת דלדידהו דהוו מקדשי על פי הראיה מיקלע אע\"ג דלדידן השתא לא מיקלע. ומיהו אם חל ט' באב בחמישי פשיטא דאסור דהא בגמ' אמרי' כשחל ט' באב להיות בע\"ש שאם לא כבס בחמישי מותר לכבס בע\"ש מן המנחה ולמעלה ואמרינן דלייט עלה אביי וכ\"ש כשחל בחמישי שאסור לכבס הר\"ן ז\"ל. וכתב הרמב\"ם ז\"ל ואמרו ובחמישי מותרין וכו' הוא מאמר רשב\"ג שאמר כל השבת אסור ואפי' לאחר התענית ואינה הלכה ע\"כ. פי' אלא הלכה כר\"מ דס\"ל לאחר התעניות מותר ור' יהודה מחמיר יותר ואומר כל החדש כולו אסור: \n",
+                "<b>ערב ט' באב לא יאכל אדם שני תבשילין. </b>פ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע') ופי' ה\"ר יהונתן ז\"ל שני תבשילין בצים ודגים או שני מיני דגים מבושלים וצלויים אבל מבשר לא יאכל אפי' תבשיל א' ולא יין רשבג\"א ישנה שאם היה רגיל לסעוד בעשרה בני אדם לא יאכל כי אם בחמשה הי' רגיל לאכול ב' תבשילי' לא יאכל כי אם אחד אבל בשר לא אסר ר\"ג: \n",
+                "<b>ר' יהודה מחייב בכפיית המטה. </b>כמשפט כל אבל שיש לכפות כל מטות שיש לו בתוך ביתו שיהיו רגלי המטה למעלה והוא שוכב על המטה ההפוכה ע\"כ. ובגמרא אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא משש שעות ולמעלה אבל משש שעות ולמטה מותר ואמר רב יהודה לא שנו אלא בסעודה המפסיק בה אבל בסעודה שאינו מפסיק בה מותר ותרויהו לקולא וצריכי וכו' כדאיתא בגמ' ותניא כלישנא קמא ותניא כלישנא בתרא: \n",
+                "<b>לא יאכל בשר ולא ישתה יין. </b>מדלא קתני ואסור לרחוץ משמע דס\"ל לתנא דמתני' כר' ישמעאל ב\"ר יוסי דס\"ל בברייתא דמותר לרחוץ ערב ט' באב כל זמן שמותר לאכול וכתב הר\"ן ז\"ל דלא נהירא לפסוק הלכה כן דמשום שתיקותא דמתני' לא פסקינן בשום דוכתא דמאי דלא פירשו במתניתין פירשו בברייתא הלכך מכי מתחיל בסעודה המפסיק בה משש שעות ולמעלה אסור לרחוץ פניו ידיו ורגליו ואסור לסוך כט' באב עצמו והיינו טעמו משו' דרחיצה וסיכה הנאות דלאחר שעה נינהו ונראה כרוחץ בט' באב עצמו הא בנעילת הסנדל ושאר דיני אבלות אינו אסור אלא משתחשך עכ\"ל ז\"ל. ובגמ' תנא אבל אוכל הוא בשר מלוח ושותה יין מגתו וכל זמן שלא שהה במלחו אלא שני ימים ולילה אחת כזמן אכילת שלמים נקרא בשר טפי לא ויין מגתו כל זמן שהוא תוסס דהיינו שלשה ימים: \n",
+                "<b>ר' יהודה מחייב בכפיית המטה. </b>גמ' תניא אמרו חכמים לר' יהודה לדבריך עוברות ומניקות מה תהא עליהם א\"ל אף אני לא אמרתי אלא ביכול ותניא נמי הכי מודה ר' יהודה לחכמים בשאינו יכול ומודים חכמים לר' יהודה ביכול ואיכא בינייהו שאר מטות כדתניא כשאמרו לכפות המטה לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות כולן הוא כופה ורבנן סברי מטתו לבד היא כופה ולא שאר מטות אמר רבא הלכתא כתנא דידן דקאמר ולא הודו לו חכמים כל עיקר פי' שאין צריך לכפות המטה והאידנא דחיישינן לכשפים לא עבדינן כפיית המטה ואפי' באבל. תוס' ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר רשב\"ג. וכו' </b>פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"א:) \n",
+                "<b>בחמשה עשר באב. </b>גמ' אמר רב יהודה אמ' שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה אמ' רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל: \n",
+                "<b>שבהן בני ירושלם יוצאין. </b>גרסי' וכן הוא בירוש' וכן הוגה במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל. אכן לשון הברייתא בגמ' ת\"ר בת מלך שואלת מבת כ\"ג בת כ\"ג מבת סגן בת סגן מבת משוח מלחמה בת משוח מלחמה מבת כהן הדיוט וכל ישראל שואלין זה מזה כדי שלא יתבייש מי שאין לו ע\"כ. ואי וכל ישראל ר\"ל אפי' גברים גירסא נכונה היא בני ירושלים ובודאי דבנות בכלל בנים אבל בנים אינם בכלל בנות. והרא\"ש ז\"ל נראה דגריס שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן וכו' אכן בגמ' בין במשנה בין בפסקא קתני בנות ירושלם. הכא ברישא וגם כן שם בפ' יש נוחלין דמייתי להאי רישא קתני בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן וכו': \n",
+                "<b>טעונין טבילה. </b>גמ' א\"ר אלעז' אפי' מקופלים ומונחים בקופסא וכתב הר\"ן ז\"ל ומן הירוש' למדנו שעל כל הכלים הטעינו חכמים טבילה באותו יום ואפי' מונחים בקופסא כדי שיוציאום לטבילה ומתוך כך ישאילום זה לזה שכך אמרו שם כל הכלים טעונין טבילה ר' ינאי ב\"ר ישמעאל אומר אפי' נתונים בתיבה ופריך נתונים בתיבה ותימא טעונין טבילה ומשני מתוך שהוא מטבילן הוא משאילן ע\"כ ורש\"י ז\"ל פי' כולם צריכין טבילה שלא לבייש את שצריכה טבילה כלומר אפי' מונחים בקופסא צריכים טבילה שמא בעלת הכלים לבשתן בימי נדותה ותתבייש לומר לשואלת לפיכך הצריכו לכל הכלים טבילה כדי שלא תתביישנה הטמאות או ימנעו מלהשאילן כך כתוב לשון רש\"י ז\"ל בספר כל בו סימן ס\"ב: \n",
+                "<b>ובנות ירושלם יוצאות וחולות. </b>כך הגירסא בסדר המשנה דבגמ' וגם בפסקי הרא\"ש ז\"ל אכן בגמ' בפסקא הגרסא בנות ישראל יוצאות וחולות וכו'. ולשון כל בו שם סי' ס\"ב בנות ירושלם יוצאות וחולות בכרמים בכלי לבן שאולים כדי שלא לבייש וכו'. אכן בתקון יששכר בכמה דוכתי בנות ישראל יוצאות בבגדי לבן וחלות בכרמים וכו': וה\"ר מנחם דילינזאנו ז\"ל הגיה וחוללות בשני למדין: \n",
+                "<b>יוצאות וחולות. </b>גמ' תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם: \n",
+                "<b>ומה היו אומרות. </b>לשון פסקא שבגמ' מיוחסות שבהן היו אומרות בחור וכו': \n",
+                "<b>בחור שא נא עיניך וכו'. </b>גמ' ת\"ר יפיפיות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם ליופי שאין האשה אלא ליופי מיוחסות שבהן מה היו אומרות תנו עיניכם למשפחה לפי שאין האשה אלא לבנים וכשיהיו בניך מיוחסין הכל קופצין עליהם בין זכרים בין נקבות: \n",
+                "<b>מכוערות שבהן מה היו אומרות. </b>קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים ע\"כ אבל בירוש' אומר הנאות היו אומרו' תן עיניך במשפחה: \n",
+                "<b>שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. </b>ואומר תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה כל זה ליתיה לא בבבלי ולא בירושלמי וכן ג\"כ ברב אלפסי ז\"ל ליתיה וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו וגם כתב מה אתה בורר ס\"א את מי אתה וכו'. וכתוב שם בספר כל בו ויש תמהין איך היה טוב המנהג הזה בעיני החכמים שיחטפו איש את אשתו וחס ושלוס דומה כאילו היו בנות הפקר ואין זה תימה כי יש לדעת שכל מי שידו מגעת להשיא בתו שם לא היה שולחה שם שאם היתה קטנה מה תועיל חטיפתו הרי אינה מקודשת בלתי דעת אביה ואם היתה נערה או בוגרת אם חושש לזה לא יניחנה לצאת ואם יתירנה לצאת יזהירנה שלא להתקדש אלא להגון לה והדבר ידוע שאינה מתקדשת אלא לדעתה אבל המנהג בשביל הבנות שאין יד אביהן משגת להשיא אותן ואולי היו יושבין עד שתלבין ראשן אם לא ע\"י המנהג הזה: \n",
+                "<b>וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. </b>כלומר שיום הכפורים נקרא יום שמחה כמו שאמר ביום חתונתו זו מתן תורה שנתחתן הקב\"ה עם ישראל ביום שעמד על הר סיני היו כמו האירוסין ויום הכפורים היו כמו הנשואין וביום שמחת לבו זה יום בנין בית המקדש שצוה בו למחרתו ואמר ועשו לי מקדש ע\"כ: \n",
+                "סליק פירקא. וסליקא לה מסכת תעניות. בעה\"י המשמח חתן וכלה נתחיל מסכת מגילה \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Yoma/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Yoma/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..957b42911f07fc8ccc9218900335cdaea7008d24
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Yoma/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,443 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Yoma",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה יומא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "\n",
+                "ספר מלאכת שלמה מהג\"מ שלמה עדני זצ\"ל חד מרבנן קשישאי בעה\"ק חברון ת\"ו תלמיד הג\"מ בצלאל אשכנזי זצ\"ל. ובעזרת מי שיצר את האדם בחכמה. והוא שוכן עומקא ורומא. נתחיל מסכת יומא. \n",
+                "<b>שבעת ימים וכו'. </b>עד סוף סי' ו' ביד פ\"א דהלכות עבודת יום הכפורים. וכתבו תוס' ז\"ל שבעת ימים קודם יום הכפורים יש מקומות ששונה המנין ברישא כמן בכאן ובבבא קמא ד' אבות נזיקין ובפ\"ק דר\"ה ד' ראשי שנים ואיכא דוכתי דתני מניינא לבסוף לפני אידיהן של גויים שלשה ימים ברפ\"ק דע\"ז ובפ\"ק דקדושין האשה נקנית בשלש דרכים ושואלין ודורשין בהלכות החג שלשים יום ע\"כ: \n",
+                "<b>מפרישין כ\"ג מביתו וכו'. </b>ר' יוחנן יליף לה מן המלואים כדפי' ר\"ע ז\"ל וריש לקיש יליף לה מסיני דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מכדי כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי מאי ששת ימים זה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישה ששה דס\"ל לריש לקיש דזה היה מעשה אחר עשרת הדברות ויכסהו הענן ששת ימים לא קאי אחר אלא אמשה ויקרא אל משה ביום השביעי אחר שהיה מופרש ששה ימים לקבל הלוחות ואיכא תנא דס\"ל נמי הכי ופריך בגמ' והא אנן שבעה תנן ומשני מתני' ר' יהודה בן בתירא דחייש לטומאת ביתו כאשר אכתוב בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>מפרישין וכו'. </b>תוס' פ' כל היד (נדה דף ט\"ו:) \n",
+                "<b>פלהדרין. </b>כך הגירסא בירוש' אבל בערוך הביאו בערך פרהדרין ברי\"ש. וכן בגמ' כאן ובהוריות דף י\"ג וכן בתוספתא וכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל דגם בנוסחת כ\"י כתיב ברי\"ש. ובגמ' בעינן מביתו למה פורש פי' רש\"י ז\"ל מאשתו למה פורש תבא אשתו עמו שם שהרי על כרחך לשכת פלהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד כ\"ש שכיבה ותוס' ז\"ל הקשו דנהי דלא קדישא כקדושת עזרה מ\"מ כהר הבית היתה דאמרי' וכו' ופירשו הם ז\"ל למה פורש הוה לן למימר שיפרישוהו למחלה אחת בהר הבית דמחלות לא נתקדשו ומשני תניא א\"ר יהודה שמא יבא על אשתו ותמצא ספק נדה שתמצא דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה ובועל נדה טמא שבעה ויהא אסור לבוא במקדש ביום הכפורים אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא כמאן כר' עקיבא דאמר נדה מטמאה את בועלה דאי רבנן הא אמרי אין נדה מטמאה א\"ל רב חסדא אפי' תימא רבנן ע\"כ ל\"פ רבנן עליה דר' עקיבא אלא באחר אחר אבל בחד אחר מודו ליה: וביאור ענין זה תבינהו במה שכתבתי בפ' שני דנדה. עוד גרסי' בגמ' א\"ר זירא ש\"מ בועל נדה אינו כנדה שאסורה לטבול בשביעי עד הלילה אלא טובל בשביעי הלכך לא בעי פרישה אלא שבעה ימים ואם בא על ספק נדה ביום הפרישה מונה מקצת היום וטובל ערב יום הכפורים שהוא שביעי ביום ומעריב שמשו ונכנס במקדש ביום הכפורים דאי ס\"ד בועל נדה כנדה אימת טבל זה אם בא על נדה ביום פרישתו בלילה דיום הכפורים למחר היכי עביד עבודה והא בעי הערב שמש אלא לאו ש\"מ בועל נדה אינו כנדה והכי איתא נמי בברייתא בהדיא ובגמ' פריך ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו ושאר כל אדם נכנסין ויוצאין הפרישהו מטומאת מת ולא יהיו כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו שמא ימות מת עליו ומשני רב תחליפא אבוה דרב הונא בר תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאת מת הותרה היא בצבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבן צבור תלוי בו רבינא אמר אפי' תימא טומאת המת דחויה היא בצבור פי' שאע\"פ שקרבן הצבור דוחה אותה בקושי הותרה ולא היתר גמור וכל מה שאפשר להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה אפ\"ה טומאת המת לא שכיחא טומאת ביתו שכיחא: ובפ' כל הפסולין (זבחים דף ל\"ג) אמרינן דאביי ורבא תרוייהו ס\"ל טומאה דחויה היא בצבור: \n",
+                "<b>לשכת פלהדרין. </b>מתחלה כל ימי שמעון הצדיק שהאריך ימים היו קורין אותה לשכת בולווטין כלומר שרים: \n",
+                "<b>ומתקנין לו כהן אחר וכו'. </b>בגמ' דייקי' מדקתני מתקינין ולא קתני מפרישין ואע\"פ שלא הופרש אם יארע פסול בראשון יעבוד זה השני ש\"מ פרישה לא מעכבא בה עבודה לדורות: \n",
+                "<b>שמא יארע בו פסול. </b>גמ' פשיטא אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו לזה המשמש תחתיו בתמיד של שחר פי' שיעשה הוא תמיד של שחר בשמנה בגדים ויהא מחונך לכהונה גדולה קודם שיגיע עבודת יום הכפורים אלא אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו הרי עבודת יום הכפורים שאחר התמיד בד' בגדים ובמה הוא ניכר שהוא כ\"ג מעולם והיכן יצא מהדיוטות שתהא עבודת היום נעשית בכ\"ג ומשני רב פפא במסקנא עבודתו ביום הכפורים מחנכתו מי לא תניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתם מחנכתן הכא נמי עבודתו מחנכתו להיות כ\"ג כיון שאינה כשרה אלא בכהן גדול: \n",
+                "<b>רי\"א. </b>פ' הישן (סוכה דף כ\"ד:) \n",
+                "<b>אף אשה אחרת מתקנין לו וכו'. </b>בגמ' פריך ומי סגי ליה בתקנה פי' בהזמנה לחודה והא ביתו אמר רחמנא והא לאו ביתו הוא ואע\"ג דקדיש לה כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ואי דכניס לה א\"כ ה\"ל שני בתים ורחמנא אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים ואי דמגרש לה א\"כ הדרא קושיא לדוכתה שמא תמות ומסיק דמגרש להו לתרוייהו ולחדא אמר לה הרי זה גיטיך ע\"מ שלא תמות חברתיך ולחדא אמר לה הרי זה גיטיך ע\"מ שאכנס אבי לבית הכנסת דאי מייתא הא קיימא הא ואי מייתא הא קיימא הא מאי איכא למימר דילמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה ועבד ליה עבודה למפרע בשני בתים אי חזי לה דקא בעיא למימת קדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי לגיטא דהא דמתה גיטא למפרע: \n",
+                "<b>א\"ל חכמים א\"כ אין לדבר סוף. </b>ור' יהודה סבר למיתה דחדא חיישי' דתרתי לא חיישי' ורבנן סברי אי איכא למיחש אפי' למיתה דתרי חיישי משום דמיתה אינה מסורה בידנו אבל בטומאה ליכא למיחש דכהן גדול זריז הוא ונשמר מן הטומאה וכיון דעבדינן ליה צרה כ\"ש דמזדרז טפי וכתבו תוס' ז\"ל ואע\"ג דבפ\"ד אחין משמע לסתם מתני' דהתם דלמיתה דחד חיישי' לתרי לא חיישי' וסתם מתני' דהכא ס\"ל דאי חיישי' לחדא ניחוש נמי לטובא י\"ל דה\"ק הכא נהי דחיישי' למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפ\"ד אחין דילמא אדמייבם חד מיית אידך מ\"מ למיתה דזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט א\"כ ניחוש אפי' לתרתי ותלת א\"נ התם חששא בעלמא הוא משום בטול מצות יבמין דליכא איסורא כולי האי אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלויה בזה ניחוש אפי' לתרתי ותלת ואפי' לזמן מועט וא\"כ אין לדבר סוף הילכך ליכא למעבד תקנתא להאי חששא ע\"כ. ובירוש' מהו אין לדבר סוף שמא תמות אשה זו ותמות אשה אחרת א\"ר מנא עד דאת מקשי לה על דר' יהודה קשייתה על דרבנן שמא יארע קרי לכהן זה ויארע קרי לכהן אחר קרי מצוי מיתה אינה מצויה גזרו על דבר שהוא מצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי והא אשכחנא דר' יהודה אמר מיתה מצויה הדא הוא דתנינן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו תמן בפ' כל הגט תנינן המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים תמן את אמר אין מיתה מצויה והכא את אמר מיתה מצויה תמן ביחיד וכאן בצבור חומר הוא בצבור והא אשכחנא דר' יהודא מחמיר ביחיד דתניא א\"ר יהודה לא היה שופר של קנין בירושלם מפני התערובות שמא תמות אחת מהן ונמצא דמי חטאות מתות מעורבות בקרבן ע\"כ ונראה שלא חשש לתרץ על זו הקושיא דיש לחלק בין אדם דאית ליה מזלא לעופות כדאמרי' בכמה דוכתי בבבלי ומ\"מ דקדקתי בירושלמי דגיטין על זו המשנה ואינו מקשה שם כלל רק בפ' מי שאחזו על משנת מה היא באותן הימים ור' יהודה אומר וכו' התם רמי דר' יהודה דהתם אדר' יהודה דהכא ומשני. ועיין בספר קרבן אהרן פ\"ח דפרשת אחרי מות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שבעת הימים וכו'. </b>גמ' מאן תנא אמר רב חסדא דלא כר' עקיבא דאי כר' עקיבא הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה טמא דתניא וכו' והיכי עביד עבודה והא כל ז' מזין עליו אביי אמר אפי' תימא ר' עקיבא דעביד עבודה ולפניא מדו עליה וטביל ועביד הערב שמש. וכן משמע שתרצו ג\"כ בירושלמי: \n",
+                "<b>ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות. </b>גמ' אלמא קטרת ברישא והדר נרות ורמינהי מי שזכה בדישון מזבח הפנימי. מי שזכה בדישון המנורה. מי שזכה בקטרת. ומשניות הן בפ\"ג דתמיד ומסיק ר' יוחנן מאן תנא לסדר תמיד דהך מסכתא דידן דמיירי בסדר יום הכפורים דפליג אמשניות דסדר התמיד ר\"ש איש המצפה היא דשמעינן ליה דפליג אסתמיה דתמיד דמתני' דרפ\"ד דתמיד כדכתבינן התם. ורמי סדר יומא אסדר יומא דתנן לקמן פ' שני הפייס השני מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי מי מדשן את המנורה וכו' הפייס השלישי קדשים לקטרת בואו והפיסו דשמעי' מינה דהטבת הנרות קודמת לקטרת ומשני אמר אביי לא קשיא מתני' דהכא בהטבת שתי נרות ותנא דידן ס\"ל בקטרת מפסיק להו פי' דברישא מטיב חמש נרות והדר מקטיר קטרת והדר מטיב שתי הנרות והא דתנן הטבה ברישא בהטבת חמש נרות ראשונות קאמר וההיא דאביי מסדר סדר המערכה דקאמר דבדם התמיד מפסיק להו ההיא אליבא דאבא שאול קאמר לה ומתני' כרבנן רב פפא אמר לא קשיא הא רבנן הא אבא שאול קטרת ברישא רבנן נרות ברישא אבא שאול ופריך אימא סיפא דתנן לקמן פ\"ג הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו נכנס להקטיר את הקטרת ולהטיב את הנרות אתאן לרבנן רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול ומשני אין רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול ובעי בגמ' בשלמא אביי לא אמר כרב פפא רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול לא מוקים לה אלא רב פפא מ\"ט לא אמר כאביי ומשני אמר לך רב פפא הכא ברישא הטבת שתי נרות והדר הטבת חמש נרות ואפכא ה\"ל למיתני דהא ליכא מאן דפליג דחמש נרות ברישא ואביי אמר לך אורויי בעלמא הוא דקא מורי ומלמדנו שצריך כהן גדול להיות עסוק כדי שיהא רגיל ולא קפיד אסדרא וסדרא הא הדר תני ליה בפ' שני הטבת חמש ובפ\"ג הטבת שתים. וכתבו תוס' ז\"ל יש לפ' דלא קחשיב במתני' אלא הטבת שתי נרות שהן גמר העבודה והטבת חמש נרות לא היה עושה הכהן גדול ע\"כ. ועיין במ\"ש בארך בר\"פ לא היו כופתין בשם הראב\"ד ז\"ל: \n",
+                "<b>ומקריב את הראש ואת הרגל. </b>נלע\"ד הטעם דמקריב אלו יותר משאר אברים משום דתנן בפ\"ד הראשון בראש וברגל וה\"נ תנן לקמן בפ' שני מי מעלה אברין לכבש הראש והרגל ושתי הידים וכו' ומן הדין ראוי שיהיה כ\"ג ראשון להקריב האברים שדינם להקרב ראשונה וכדתנן סוף מסכת תמיד הושיט לו הראשון הראש והרגל וסמך עליהן וזרקן הושיט השני לראשון שתי הידים נותנן וכו'. וליכא מאן דפליג בהא דלכ\"ע ראש קרב ברישא כדכתבינן בפירקין דלקמן וכן פי' ג\"כ בתוספת י\"ט אלא שכתב וה\"ה לכולהו ופשוט הוא וביד פ\"ה דהלכות כלי המקדש סי' י\"ב ובפ' עשירי דהלכות מעשה הקרבנות סי' י\"ח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעמידין אותו בשער המזרח. </b>ירושלמי היכן היו מעמידין אותו מבפנים או מבחוץ אין תימר מבפנים כהאי דתנינן קמן חמש טבילות היה שם באותו היום אחת שלא היה אדם נכנס לעזרה לעבודה אפי' טהור עד שיהא טובל וד' מחמת יום הכפורים אין תימר מבחוץ כולהון מחמת יום הכפורים ע\"כ: \n",
+                "<b>ומעבירין לפניו פרים אלים וכבשים. </b>גמרא תנא אף השעירים ותנא דידן מ\"ט לא תני שעירים כיון דעל חטא קאתו חלשא דעתיה ופר אע\"ג דעל חטא קא אתי מ\"מ כיון דעליו ועל אחיו הכהנים הוא דאתי באחיו הכהנים אי איכא איניש דאית ביה מילתא מידע ידע ליה ומיהדר ליה בתשובה בכולהו ישראל לא ידע אמר רבינא היינו דאמרי אינשי אי בר אחתיך דיילא הוי חזי בשוקא קמיה לא תחלף פי' רש\"י ז\"ל דיילא שוטר המלך בשוקא קמיה לא תיחלף דמתוך שהיה מכירך מתחלה בקי הוא בעושרך ובמעשיך למצוא עלילה לגבות ממך ממון ע\"כ: \n",
+                "<b>מעבירין לפניו פרים וכו'. </b>פי' שע\"י שיראה אותם יזכור באיזה אופן יעשה עבודה למחר עם השור וכן עם האילים והכבשים ובכך יורגל בעבודה כאילו כבר עשאה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא היו מניחין אותו לאכול הרבה. </b>אבל מן הדברים המביאין לידי חמום וקרי מונעין ממנו לגמרי ובירושלמי אעפ\"כ היו קורין עליו את הפסוק הזה אם ה' לא יבנה בית וגו' ולא מן הנסים שהיו נעשין בבית המקדש הם א\"ר אבין ע\"ש לא תנסו א\"ר יוסי בר בון כאן בראשון כאן בשני ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוליכוהו לעליית בית אבטינס. </b>ללמדו חפינת הקטרת וזה לדעת האומר שהיא מן העבודות הקשות שבמקדש ועוד נבאר בתחלת מנחות כי אין הדבר כן אלא כמו שאמרו לשם מלא חפניו כד חפני אינשי ע\"כ. אכן ביד בהלכות עבודת יום הכפורים פ\"ד כתב שהיא מן העבודות הקשות שבמקדש: \n",
+                "<b>אנו שלוחי ב\"ד וכו'. </b>גמרא לימא תהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי אמרת שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי הכי קאמרי ליה משביעין אנו עליך על דעתנו ועל דעת ב\"ד ולאו בעבודה קאמרי ליה אלא לענין קבלת שבועה כלומר לא לפי המחשבה שבלבך אם באת להערים בקבלת השבועה אנו משביעין אותך לפי דעתנו ודעת ב\"ד. ועיין במ\"ש בנדרים פ\"ד סי' ג': \n",
+                "<b>והשביעוהו. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל לפי שבאותה שעה לא יוכל שום אדם לדעת מה שהוא עושה כמו שנאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד לכפר בקדש עד צאתו ומפני זה היו משביעין אותו והוא היה בוכה מפני שחשדוהו במינות והם היו בוכין שחשדוהו כי אסור בתורתנו לחשוד ולחשוב מחשבה רעה על אדם שעניינו מסופק אלא לצורך הכרחי כמו שתראה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם היה חכם דורש ואם תלמיד חכם דורשין לפניו. </b>כצ\"ל ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"א דהלכות עבודת יום הכפורים ואם היה תלמיד דורשים ע\"כ וכך נראה דגריס ר\"ע ז\"ל וכן משמע מרש\"י ז\"ל. וכתב הר\"מ דילונואנו ז\"ל שכך גרסת ה\"ר לויירו ז\"ל ג\"כ. וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>זכריה בן קבוטל. </b>אמרי' בגמ' דקבוטל בבית גרסינן. ומייתי לה בס\"פ בתרא דברכות. ובירושלמי תני במשלי ותלים מפני שטעמן מפיג את השינה. כהנא שאל לרב מה ניתני קבוטל או קבוטר והוה קאים מצלי ואחוי ליה באצבעתיה צפר קבוטר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרחי כהונה. </b>אית דגרסי פרחי לויה וכן נראה דגריס הרמב\"ם ז\"ל בספ\"א דהלכות עבודת יום הכפורים: \n",
+                "<b>באצבע צרדא. </b>תוס' פ' שני דעירובין דף כ\"א כתבו דר' אלעזר הקליר לאצבע הקרוי אמה קרי ליה איהו צרדה וכן נראה שפי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל אצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי והרבה עושין אותו בעת השמחה ויעשו בו תנועות עריבות ע\"כ ומכאן הביא ראיה מה\"ר איסרלן בתשובותיו סימן קנ\"ד להתיר להקיש גודל באצבע בשבת לשתק התינוק. ושוב מצאתי כן בספר תרומות הדשן סי' ס\"ב. \n",
+                "בלשון ר\"ע ז\"ל המתחיל והפג אותם צריך להיות והפג אחת. ובגמ' אמרי' דאמרי ליה אחוי קידה דהיינו שנועץ גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה ועומד: \n",
+                "<b>ומעסיקין אותו עד שמגיע זמן השחיטה. </b>גמרא תנא לא היו מעסיקין לא בנבל ולא בכנור אלא בפה ומה היו אומרים אם לא יבנה בית וגו' כלומר הזהר בעבודתך שתהא לשם שמים שתהא לרצון שאם אינה לרצון אין טרחך עולה לכלום שוא עמלו בוניו בו בחנם יגיעין בבנין שלא יתקיים. מיקירי ירושלם לא היו ישנים כל הלילה כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קריאת הגבר. </b>גמרא מאי קריאת הגבר רב אמר קרא גברא ר' שילא אמר קרא תרנגולא ותניא כותיה דרב ותניא כותיה דר' שילא ובירוש' דשקלים ר\"פ אלו הן הממונים ודפ' החליל מסיים בה דא\"ל רב לרבי שילא והתנן בן גבר על נעילת שערים אית לך למימר התם בר תרנגולא וכי היכי דהך בן גבר גברא הכי נמי הכא ע\"כ: \n",
+                "<b>בכל יום תורמין. </b>פ' המזבח מקדש (זבחים דף פ\"ו) ועיין בספר קרבן אהרן פ' שני דפ' צו. ומפ' בגמ' לקמן ר\"פ שני דאין תרומת המזבח פחותה מקומץ דנאמר כאן והרים ונאמר בהרמת הקומץ והרים מה להלן מלא קומצו אף כאן אין פחות ממלא קומצו: \n",
+                "<b>ביום הכפורים מחצות וכו'. </b>ירוש' א\"ר מנא לא מסתברא דא אלא יה\"כ מאשמורת הראשונה וברגלים מחצות שלא יבואו לידי צמאון ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ביה\"כ מחצות משום חולשא דכהן גדול. אמר המלקט בתוס' כתבו שיש גרסא אחרת דגרסינן משום חולשא דכהן הדיוט וכתבתיו בארך ברפ\"ד דמסכת תמיד בשם הראב\"ד ז\"ל. וביד פ' שני מהלכות תמידין ומוספין סי' י\"א. ויש לתמוה דבמתני' תנן וברגלים מאשמורת הראשונה ושם כתב וברגלים מתחלת שליש אמצעי של לילה ואפשר שהוא ז\"ל רוצה לפרש מאשמורת הראשונה מסוף אשמורת הראשונה דהיינו תחלת שליש אמצעי ותימה שלא דבר בזה מהרי\"ק ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בראשונה וכו' </b>פ\"ק דתמיד דף כ\"ח ובבלי ובירוש' פריך ועבודה זו של תרומות הדשן מ\"ט לא תקינו לה פייסא ככל שאר עבודות דמתני' דתנינן שכל תחלתן בפייס היתה קודם שאירעה תקלה זו במרוצתם ומשני בבבלי בלשון שני מעיקרא סבור כיון דאיכא אונס שינה לא אתו כיון דחזו דאתו לידי סכנה תקינו ליה רבנן פייסא ואברים ופדרים שהוא כשר כל הלילה ותקינו ליה פייסא כדתנן מי מעלה אברין מן הכבש למזבח אע\"ג דאיכא אונס שינה שאני מיגנא ממיקם פי' נוח לו לאדם לנדד שינה מעיניו מלילך ליישן עד סוף הלילה מלהיות עומד ממטתו בהשכמה לעבודה ראשונה שהיא תרומת הדשן והדר פרכינן ותקנתא להך גיסא הואי פי' שמפני שאירעה תקלה נתקן להם פייס והא להך גיסא הואי בשביל סדור מערכה ושני גזירי עצים שהתורה הוא המסדר וכיון דכולן בכהן אחד יש כאן עבודות חשובות ומעיקרא בעי פייס דתניא מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסדור המערכה ובשני גזירי עצים ומשני אמר רב אשי שתי תקנות היו מעיקרא סבור ב\"ד לא אתי כיון דחזו דאתו וקאתו נמי לידי סכנה תקינו לה פייסא וכיון דתקינו לה פייסא לא אתו אמרי מי יימר דמתרמי לן ולא חשיבא עלייהו למיטרח עלה מספיקא הדר תקינו להו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסדור המערכה ובשני גזירי עצים כי היכי דניתו וניפייסו: ובירושלמי תירץ ג\"כ כך כיון דתרומת הדשן כשרה כל הלילה דכתיב כל הלילה והרים אם אומר את יפיס אף הוא אינו משכים על הספק: \n",
+                "<b>רצין ועולין </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>וכל הקודם את חברו בד' אמות זכה </b>וכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נכ\"י וירושלמי לתוך ארבע ע\"כ. וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל: ובגמ' בעי רב רב פפא ד' אמות שאמרו לגג המזבח נקיט להו דהיינו בהדי אמה יסוד ואמה סובב או דילמא לסמיכת רצפה תחתונה דמזבח נקיט להו לבר מיסוד וסובב שהוא שש קודם לסמיכת גגו וקאי בתיקו: ובירושלמי מה בתוך ד' אמות לכבש או בתוך ד' אמות למזבח מן מה דתנינן בסמוך מעשה שהיו שנים שוין רצין ועולין בכבש הדא אמרה בתיך ד' אמות למזבח ובהדיא תני לה ר' חייא כל הקודם את חברו לתוך ד' אמות למזבח זכה ע\"כ: וזה פשוט לו לרב פפא דד' אמות דגבי מזבח תנן ומאי דפשיטא ליה לרב פפא הוא דמיבעיא ליה לירושלמי ומשני לה: \n",
+                "<b>הצביעו </b>מפני שאסור למנות אנשים מישראל ואפי' לדבר מצוה ובגמ' א\"ר אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר: \n",
+                "<b>אין מוציאין גודל במקדש </b>ואם הוציא אמרי' בברייתא בגמ' דאין מונין לו ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע וביד כולה מתני' ע\"ס סימן ד' רפ\"ד דהלכות תמידין ומוספין עד סוף סימן ח': ומה שכתוב שם ביד ואם הוציא שלש מונין לו שלש ר\"ל ואם הוציא האצבע שלישי עם האצבע שבצד הגודל אע\"פ שאינו רשאי מונין לו אותו האצבע עם האצבע שעמו לאחת אבל אם הוציא הגודל עם האצבע אפי' בדיעבד אין מונין אותו לו אלא מוציאין אותו מביניהם כך נלע\"ד מתוך סוגית התלמוד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה שהיו שנים וכו' </b>בגמ' שם פ\"ק דתמיד וְנִשְבֵּרָה כך נקד הר\"מ ז\"ל הבית ג\"כ בשב\"א: וי\"ס דל\"ג מלת ונפל: גרסי' בגמ' ת\"ר מעשה בשני כהנים שהיו שניהם שוין רצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ד' אמות של חברו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד ר' צדוק וכו' ופרכי' הי מעשה קדים אילימא דשפיכות דמים השתא אשפיכות דמים לא תקינו פייסא אנשברה רגלו תקינו אלא דנשברה רגלו קדים וכיון דתקינו פייסא ד' אמות גבי שפיכות דמים מאי עבידתייהו אלא לעולם דשפיכות דמים קדים ומעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא כיון דחזי דאפי' ממילא אתי לידי סכנה תקינו רבנן פייסא ובגמ' בעינן אותן הנאספים לפייס מה היו לובשין בגדי חול או בגדי קדש רב נחמן אמר בבגדי חול רב ששת אמר בבגדי קדש ובגמ' מפ' טעמייהו: \n",
+                "<b>ד' פייסות וכו' </b>בגמ' בעינן כשהן מפיסין לעבודה אחת מפיסין כגון מי שוחט ולכשיזכה מי שזכה לשחיטה שוב אין פייס לשאר שנים עשר עבודות אלא כהנים שמוקפין לימינו נמשכין אחריו כפי סדר משנתנו שני לזריקה שלישי לדישון מזבח הפנימי רביעי למנורה וכן כולם או דילמא לכל עבודה ועבודה מפיסין ומסיק ת\"ש דתני רי חייא לא לכל עבודה ועבודה מפיסין אלא כהן שזכה בתמיד שנים עשר אחיו הכהנים נמשכין עמו ש\"מ: ולשון פייסות הוא לשון פיוס ורצוי שע\"י הגורל מתפייס ומתרצה האדם לחברו ואין נותן עיניו במנת חברו או בטובת אברו או במעלת חברו שחושב שהיתה ראויה אליו: ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו הנז' ז\"ל הַפֵּיָיס בציר\"י וכתב שהוא כמו לֵבָב מן לבָבׁות או פַיִס כמו עַיִן מן עֲינָוׁת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפייס השני </b>פ\"ק ביומא דף נ\"ד: \n",
+                "<b>מי שוחט מי זורק </b>משמע קצת מפי' הרמב\"ם ז\"ל שהעתיקו כבר ר\"ע ז\"ל דליכא קפידא אי גרסי' מי זורק מי שוחט: ואמרינן בגמ' דעל כל אלו לא היה רק פייס אחד וכיון שזכה כהן אחד בעבודה אחת כגון שחיטה או כגון זריקה לפי מה שמשמע מפי' הרמב\"ם ז\"ל שאר שנים עשר אחיו הכהנים נמשכין אחריו כסדר שהן עומדין סמוכין זה לזה וכדכתבינן כבר לעיל בסמוך אבל שם בפ\"ד דהלכות תמידין כתב הרמב\"ם ז\"ל וזה שיצא בפייס ראשון הוא שוחט תמיד של שחר והשני שעומד בצדו הוא מקבל את דם התמיד והוא זורקו ע\"כ ואע\"ג דשחיטה כשרה בזר תקנו לה פייס כיון שהיא עבודה ראשונה וחביבא להו דילמא אתו לאנצויי עלה: \n",
+                "<b>מי מדשן מזבח הפנימי </b>פי' הרא\"ש ז\"ל בפירושו למסכת תמיד לא חשש התנא לשנות העבודות על הסדר דדישון מזבח הפנימי קודם לדם התמיד כדאיתא בסדר מערכה שסידר אביי משמא דגמ' בסדר יומא אלא התחיל הפייס בעבודות דם התמיד ואח\"כ הפסיק בהקרבת התמיד ושנה דישון מזבח הפנימי והמנורה: \n",
+                "<b>מי מעלה אברים לכבש </b>מקבלין היו אותן מן המנתח ומוליכין אותן על הכבש הראש והרגל הימני בכהן אחד ושתי הידים מן הכתפיים בכהן שני העוקץ הוא הגב מן הדפנות ולמטה עם הזנב ורגל שמאלי בכהן שלישי החזה והגרה בכהן רביעי ושתי הדפנות בחמישי הקרביים בששי הסלת עשרון למנחת התמיד בשביעי חביתין חצי עשרון של מנחת כ\"ג הקרבה בכל יום עם התמיד בשמיני והיין רביעית ההין לנסכי תמיד בתשיעי עכ\"ל ז\"ל וביד פ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות סי' ד': \n",
+                "<b>העוקץ </b>פי' בערוך העוקץ הוא העצה כדכתיב לעומת העצה: \n",
+                "<b>החזה והגרה </b>הגרה בריש וכן בערוך ופירש שממקום שחותך הראש עד הצלעות נקרא גרה והוא כנגד החזה ע\"כ: והראב\"ד ז\"ל פי' כפי' רש\"י שהעתיקו כבר ר\"ע ז\"ל: וכן מהרי\"ק ז\"ל בפ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות פי' גרה הוא הצואר ע\"ש כי שם הוא מעלה גרה וכן הוא בפי' רש\"י ז\"ל בגמ' אלא שחסר לשון בדפוס: \n",
+                "<b>ושלשה עשר כהנים זוכין בו </b>גרסינן ואלו הן שחיטה וזריקה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה הרי ד' בהעלאת אברים לכבש ששה הרי עשרה. הסלת והחביתין והיין הרי י\"ג פייסות שהן אחת שכולן נגררין אחר מי שזכה ראשון לעבודה ראשונה שבהם כמו שנכתב בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>והחביתין </b>מנחתו של כ\"ג קרויה חביתין על שם קרא דכתיב על מחבת בשמן תעשה: \n",
+                "<b>אמר בן עזאי לפני ר' עקיבא וכו' </b>ירוש' כיני מתניתא הראש והרגל החזה והגרה ושתי דפנות העוקץ והרגל ע\"כ וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: וכתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל ולפי זה צריך לומר דלת\"ק הרגל ימין הוא טוב ויפה מן רגל שמאל ולסברת בן עזאי צ\"ל שהבהמה כשהיא רוצה לילך עוקרתה תחלה לרגל ימין דוק ע\"כ: ובירוש' א\"ר יוחנן טעמא דבן עזאי והקטרת את כל האיל המזבחה כדי שיהא נראה כמהלך ע\"ג המזבח הראש והרגל ואת אמר הכין א\"ר מנא פשטה ראשה עקרה רגלה ע\"כ: ובגמ' בברייתא פליגי תנאי ר' יוסי אומר דרך הפשטו היה קרב ר' עקיבא אומר דרך ניתוחו היה קרב ר' יוסי הגלילי אומר דרך עלויו היה קרב ודכ\"כ מיהא ראש קרב ברישא וכדתניא מנין לראש ופדר שקודמין שנאמר את ראשו ואת פדרו וערך ומ\"ט סלקא רגל בהדי רישא משום דרישא נפישי ביה עצמות קריבה רגל בהדיה: וכבר כתבתיו בשם הרמב\"ן ז\"ל בספר המלחמות דס\"ל דאף ביום הכפורים היו פייסות אחד לתרומת הדשן והשני מי מדשן מזבח הפנימי והמנורה דמכשירי עבודה הם ונעשין בכהן הדיוט וסדור המערכות ושני גזירי עצים הכל נעשה בכהן הדיוט שהן מכשירי עבודת הכהן גדול מי מוליך מחתה למזבח פנימי להקטיר וכ\"ג מקטיר וזה מוליך המחתה גחלי אש ע\"כ עכ\"ל בקיצור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפייס השלישי וכו' </b>פ\"ק דיומא דף י\"א: \n",
+                "<b>והרביעי חדשים עם ישנים </b>ביד פ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות סי' ד': \n",
+                "<b>מי מעלה אברים מן הכבש למזבח </b>גמ' מתני' דלא כר\"א בן יעקב דתנן בפ\"ה דתמיד ראב\"י אומר המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותם ע\"ג המזבח ותנא דידן סבר ברוב עם הדרת מלך וראב\"י סבר מקום שכינה לאו אורח ארעא דמיתחזי כמאן דטריח ליה מילתא ולדידי' ניתן פייס למחתה תחת פייס מן הכבש למזבח ודלא כר' יהודה דאמר לא היה פייס למחתה אלא כהן שזכה בקטרת אומר לזה שעומד על ימינו זכה עמי במחתה: וכתבו תוס' ז\"ל במקום שכינה לאו אורח ארעא אפי' ראב\"י דקסבר הכא דלאו אורח ארעא נראה דמידה הוא בההיא דתנן [בתמיד נשחט] בערבי פסחים שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחברו וחברו לחברו וכו' עד והכהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד ומפ' בגמ' התם טעמא משום ברוב עם הדרת מלך דהתם לא שייך למימר לאו אורח ארעא שהרי כשהיה נותנה לחברו לא היה הולך לו אלא חוזר ומקבל ומושיט [וחוזר ומקבל ומושיט] שהרי רוב פסחים היה להם אבל היכא שמוליך עד לכבש והולך לו ההוא ודאי לאו אורח ארעא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמיד קרב וכו' </b>פ' שתי מדות (מנחות דף פ\"ט) בתוס' וכולה מתני' עד סוף הפרק ביד פ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות סי' י\"ז י\"ח י\"ט. ופי' רש\"י ז\"ל דסתמא כראב\"י דלית ליה חד להעלות מן הכבש למזבח ע\"כ וכתבו עליו תוס' ז\"ל אבל אין נראה לפרש כן דא\"כ ה\"ל לתלמודא לאקשויי רישא רבנן וסיפא ראב\"י ולישני אין רישא רבנן וסיפא ראב\"י ונהי דמרישא דרישא דקתני ושלשה עשר כהנים זוכין בו לא קשיא לן דלרבנן הוו להו י\"ד עם המעלה אברים מכבש למזבח וא\"כ תיקשי רישא וסיפא ראב\"י ומציעתא רבנן דההיא איכא לשנויי דאתיא אפי' כרבנן ולא קחשיב אלא י\"ג כהנים הזוכים בפייס השני אבל מעלה אברים מכבש למזבח ההוא פייס רביעי באפי נפשיה מיהו הא קשיא רישא רבנן וסיפא ראב\"י כדפי' ונראה דתמיד קרב בתשעה לא הוי סתמא כראב\"י אלא משום דבעי למימר לא פחות ולא יותר קאמר ליכא למ\"ד שיהא תמיד קרב בפחות מט' אבל עשרה לא הוו דזימנין דבהעלות אברין מכבש למזבח זכה אחד מהנך שזכו להוליך לכבש אבל בציר מט' לא הוו ובחג בציר מעשרה לא הוו וכן כולם אבל אין לפרש דלא קחשיב אלא הולכת אברים לכבש דהא קחשיב נמי צלוחית מים ובזיכין וגיזרין מיהו מצי למימר דלא קחשיב אלא תחלת הולכות בין דאברים בין דצלוחית מים בין דבזיכין אבל גמר הולכת אברים מכבש למזבח לא קחשיב וראשון נראה יותר ע\"כ. ונלע\"ד דלהכי לא קחשיב כהן אחד המעלה שני גזירי עצים עם תמיד של שחר כמו שחושב שני כהנים המעלים שני גזירין עם תמיד של בין הערבים משום דשני גזירי עצים של תמיד של שחר כהן הזוכה בתרומת הדשן זוכה ג\"כ בהן כמו שכתבתי בריש פירקין מן הברייתא וכתבה הרמב\"ם ז\"ל בר\"פ ששי דהלכות תמידין ומוספין: \n",
+                "<b>בין הערבים </b>שבכל יום שנים בידן שני גזירי עצים להוסיף וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ולא אמרי' אידי ואידי לתמיד של שחר ואמר רחמנא עביד והדר עביד פירש בתחלה יסדר כהן א' שני גזירין בבקר כדכתיב ובער עליה הכהן ושוב יביאו שני כהנים לעשות עוד שני גזירין בבקר דא\"כ נימא קרא ובער ובערו א\"נ וערך וערכו ש\"מ כדאמרינן דשחרית לא בעי אלא כהן אחד בשני גזירין שכן כתיב ובער בין הערבים הוא דבעינן שני כהנים בשני גזירין דכתיב וערכו: \n",
+                "<b>ושנים בידם שני גזירי עצים </b>לרבות את העצים. הכי איתא בירוש' דשקלים פ' י\"ג הלכה ו' (ובירושלמי) דנדרים פרק קונם וכן הוגה במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וכן הוא ג\"כ בערוך: ומ\"מ ע\"ש בירוש': ופי' רש\"י ז\"ל בריש פירקין שני גזירי עצים שני בקעיות עצים ארוכין כמדת רוחב המערכה ונותן אותן ממעל לעצי המערכה דכתיב ובער עליה הכהן עצים פי' שרי גזירי עצים עליה על המערכה. דהא קרא במערכה משתעי דכתיב ברישיה דקרא והאש על המזבח תוקד בו וגו' וכל מוקדות שבענין לשון מערכת מדורה הן ע\"כ: והיחיד דגזירין גיזר אחד וכן תמצאנו בירושלמי פ' קונם הלכה ו': \n",
+                "<b>שנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים </b>ביד פ\"ד דהלכות תמידין ומוספין סי' י\"ד: \n",
+                "<b>ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים </b>בגמ' דייקי' ממתני' דאין מנסכין מים בחג אלא בתמיד של שחר דאי ס\"ד בתמיד של בין הערבים מנסכין בחול נמי משכחת לה שנים עשר בין הערבים עצמו בט' ושנים בידם שני גזירין ואחד בידו צלוחית של מים אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא בפ' לולב וערבה שפעם אחת ניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבשר בחמשה הקרביים וכו' </b>כתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל וצ\"ע למה הקרביים אין דינם כבשר ע\"כ. פי' ואע\"פ שמצאנו בהן ג\"כ קצת חלוק לענין נדרים דתניא בבבלי ובירושלמי בנדרים ר\"פ הנודר מן הירק הנודר מן הבשר אסור בכל מין בשר ומותר בראש ובכרעים ובקנה ובלב ובכבד ומותר בבשר דגים וחגבים וכן היה רשב\"ג אומר קרבייא לאו בשר ואכילהון לאו איניש ע\"כ אדרבא קשה מכאן יותר דכיון דאינם חשובין א\"כ למה קריבין בשנים ושמא כי הקרביים של האיל הם גדולים לערך קרבי הכבש יותר ממה שהם גדולים אברי האיל לערך אברי הכבש ועוד שהקרביים נתונין בבזך וכרעים על גביהן מלמעלה ומכיון שאי אפשר באחד הוו בשנים אבל הפר כיון דיכול להיות קרביו ע\"י שלשה קריבין בשלשה ולא הוו כפלים מאיל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פר קרב וכו' </b>וטלה דטעון ששה כהנים נפקא לן בגמ' מדכתיב וערכו דהיינו תרי בני אהרן תרי הכהנים תרי הרי ששה ואע\"ג דהאי קרא בבן הבקר כתיב ובן הבקר בעי כ\"ד דרשינן ליה לטלה מן הטעם דמפ' בגמ' דמתני' בסוף פירקין: ומ\"מ ק\"ק לע\"ד דקתני במתני' הראש באחד והרגל בשנים ואדרבא אפכא מסתברא ואי רגל ויד דקתני הם הזרועות והיריכיים כמו שפירשתי בפ\"ד דתמיד ניחא קצת: ובירוש' ולמה קרב באחד עשר אלא כדי לעשות פומבי: רבנן דקסרין אמרי מפני מה פר קרב בעשרים וד' כדי לעשות פומבי לדבר ע\"ש בבית אלהים נהלך ברגש: וכתוב בספר קרבן אהרן פ' ויקרא ר\"פ ששי ומה שהקשה הראב\"ד ז\"ל דהאיך היו מחלקין בן הבקר לכ\"ד חלקים וביה נמי דרשינן ולא נתחיה לנתחים אינה קושיא כלל דבן הבקר להיותו גדול נתחיו הראשונים כ\"ד ועל אלו הכ\"ד נאמר שלא ינתח אותם לנתחים אחרים ע\"כ: \n",
+                "<b>בד\"א בקרבנות צבור וכו' </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות סי' י\"ט בד\"א בעולות הצבור אבל עולות היחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר מוליכין ע\"כ: \n",
+                "<b>הפשטן ונתוחן </b>של יחיד ושל צבור שוין להיות כשרין בזר ואין טעונין כהן דכתיב והקטיר הכהן את הכל למאי אתא למעוטי הפשט ונתוח: \n",
+                "<b>שוין </b>ס\"א שוה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמר להם הממונה וכו' </b>עד סוף סי' ב' בפ' שתי הלחם (מנחות דף ק'.) וכתבו שם תוס' ז\"ל אומר ה\"ר מאיר דה\"ג מתיא בן שמואל ממונה על הפייסות אומר וכו' שהוא עצמו היה ממונה על כך ע\"כ. ואיתה למתני' בגמ' ס\"פ דלעיל ובעי לאתויי מינה סייעתא לר' יוחנן דאמר זר שסידר שני גזירי עצים חייב מיתה הואיל ועבודת יום היא מדקתני צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה ואילו זמן שני גזירי עצים לא קתני ודחי הך דלית לה תקנתא אם נשחט בלילה קתני אבל שני גזירי עצים דאית להו תקנתא אם סדרן לפרקן ולחזור ולסודרן ביום לכך לא הטריחו לעלות לגג ולראות אם הגיע שאותו הטורח לא הטריחו אלא שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד אבל סדור שני גזירין סודרן משרואין בקרקע העזרה שהאיר המזרח ואם טעו במאור הלבנה לא איכפת להו שהרי יש תקנה בדבר ואיתא נמי בירושלמי פ' שני דר\"ה: \n",
+                "<b>ברקאי </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ונקד בוּרְקִי: \n",
+                "<b>ומתיא </b>בתיו אחת גרסי' וכן מצאתי מוגה גם ע\"י ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב פי' מתיא בן שמואל כשהיה הוא הממונה היה אומר בלשון זה וכן מצינו במסכתא שקלים שהיה הוא הממונה ע\"כ: \n",
+                "בפ' ר\"ע ז\"ל אמר להם הממונה הוא הסגן. וכן פי' ג\"כ במסכת תמיד פ\"ג והוא פי' רש\"י ז\"ל אבל תוס' ז\"ל בפ\"ק דמכלתין דף ט\"ו דחו זה הפירוש מכח הירוש' והעלו דממונה לאו היינו סגן אלא ממונה אחר היה ושמא היה ממונה על הפייסות דמיקרי ממונה סתם כדתנן בפירקין דלעיל הממונה אומר להם הצביעו וכן כתבו ג\"כ שם ס\"פ שתי הלחם: \n",
+                "<b>עד שבחברון </b>פי' הרגמ\"ה ז\"ל מתיא בן שמואל אומר כך היה אומר הרואה האיר פני כל המזרח וקאמ' ליה האי דקאי אארעא עד שאתה יכול לראות חברון מאור היום ע\"כ. נרא' שהסכים לתירוץ ראשון דבגמ' בעי מאן אמר הן ומשני איבעי' אימ' הך דקאי אאגרא אמ' איהו האיר פני כל המזרח וא\"ל האי דקאי אארעא עד שבחברון וא\"ל איהו הן ואב\"א האי דקאי אארעא אמר הן כיצד אמ' האי דקאי אארעא האיר פני כל המזרח בלשון שאלה וזה אומר לו עד שבחברון האיר וא\"ל האי דקאי אארעא הן כך אני שואל. עוד גרסי' בגמ' תניא ר' ישמעאל אומר ברק ברקאי ר' עקיבא אומ' עלה ברקאי נחומא בן אפקשיון אומ' אף ברקאי בחברון מתיא בן שמואל הממונה על הפייסות אומ' האיר פני כל המזרח עד שבחברון ר' יהודה בן בתירא אומר האיר פני כל המזרח עד בחברון: ועיין בתשובו' הרשב\"א ז\"ל סימן תכ\"ג. ועיין תו במ\"ש בפ\"ג דתמיד סי' ב'. וביד פ\"א דהלכות תמידין ומוספין סי' ב' ובספ\"א דהלכות עבודת יום הכפורים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה הוּצְרְכוּ וכו' </b>כך נקד החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל: וה\"ר יהוסף כתב נ\"א צרכו נ\"א נצטרכו: ובגמ' פריך ומי מיחלף צמוח תימור חמה בצמוח תימור לבנה והתניא רבי אומר אינו דומה תימור של לבנה לתימור של חמה תימור של לבנה מתמר ועולה כמקל תימור של חמה מפצע לכאן ולכאן ומשני תנא דבי ר' ישמעאל יום המעונן היה ומפציע לכאן ולכאן שהרקיע קשור בעבים ואין התימור נראה בעד ערפל אלא במקום הפזור במקומות הרבה בין עב לעב: \n",
+                "<b>הורידו </b>בירוש' ורש\"י ז\"ל והורידו וכתב הר\"מ הנז' ז\"ל דכן בגמ' סכ\"י. וכל הַמֵטִיל מים כך נקד הר\"מ הנז' ז\"ל המם בצירי ודגושה וביד פ\"ה דהל' באת מקדש סי' ג' ה' ואיתא בבית יוסף א\"ח סי' ז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אדם נכנס לעזרה לעבודה. </b>גרסי' וכן היא בירוש' ורש\"י ז\"ל והיינו עזרת ישראל: ובירוש' כיני מתני' לא היה אדם נכנס לעזרה ולעבודה אפי' טהור עד שהוא טובל לא סוף דבר לעבודה אלא אפי' שלא לעבודה וביד שם סי' ד' ובפ' שני דהלכות עבודת יום הכפורים כולה מתני' ע\"ס סי' ו' וביד בפ' רביעי: \n",
+                "<b>עד שיטבול </b>שהדברים קל וחומר וכו' זו דברי בן זומא אבל ר' יהודה אומר סרך טבילה היא זו כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש ובגמ' מפ' במאי קמיפלגי דלבן זומא דאמ' ק\"ו מחיל עבודה דקל וחומר דאורייתא הוא לר' יהודה לא מחיל עבודה דמדרבנן הוא ופריך עלה ולבן זומא מי מחיל והתניא וכו' ומסיק אלא למיקם בעשה קמיפלגי לבן זומא קאי בעשה לר' יהודה לא קאי בעשה ומפ' בגמ' דאפי' חציצה פוסלת בטבילה זו דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומשו' דהא טבילה מעלה יתירה היא וחומרא יתירה היא דאפי' טהור גמור הנכנס אפי' לביאה ריקנית גזור דיטבול דשמא יעבוד: \n",
+                "<b>וכולן בקדש בגג בבית הפרוה חוץ מזו בלבד. </b>תימא לי והא גגין ועליות לא נתקדשו וי\"ל דגג בית הפרוה היה שוה לקרקע עזרה דכה\"ג משני בס\"פ כיצד צולין אהא דפריך מהלשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה אבל תימא לי אי גג בית הפרוה שוה לקרקע עזרה מסבה למה לי דתנן בסוף מדות לשכת המדיחין וכו' משם מסבה עולה לגג בית הפרוה וי\"ל דגג בית הפרוה אע\"ג דשוה לקרקע עזרה לא היה לו פתח לעזרה משום צניעות לפי שכ\"ג טובל שם אלא היו נכנסין לו דרך לשכת המדיחין שהיתה תחת הקרקע ומשם מסבה עולה לגג בית הפרוה וצריך לומר דלשכת המדיחין תוכה קדש דאלת\"ה ה\"ל גג בית הפרוה כמו לשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול דאמרי' לעיל דתוכן חול אלא על כרחך לשכת המדיחין שגג בית הפרוה פתוח לה תוכה קדש תוס' ז\"ל: ונרא' שהם ז\"ל היו גורסין וכולן בקדש על גג בית הפרוה. ועיין במ\"ש בסוטה ס\"פ אלו נאמרין בשם הראב\"ד ז\"ל. ובת\"כ היא שנויה סוף פ' ששי דפ' אחרי מות וכתב שם ספר קרבן אהרן בשם תוס' ז\"ל דהא דלא טביל במקום קדוש טבילה ראשונה ג\"כ כך הסברא נותנת לפי דאכתי לא נתקדש בבגדי קדש והובא ג\"כ בתוספת יום טוב. ובגמרת הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל שהוא מוגה מכמה ספרי כתיבת יד מדוייקים שהיו בידו מחק מן המשנה. וגם מן הפסקא מחק מלות ועשרה קדושין וגם מלת ומקדש ולפי זה לא הוזכרו הקדושין במשנה אלא בברייתא. אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל כתבו בשם ס\"א. ובגמ' אמ' רב חסדא גמירי חמש טבילות ועשרה קדושין טובל כ\"ג ומקדש בו ביום ובברייתא בגמ' ילפי' לה מקראי והקשו תוס' ז\"ל תימא לי אי הלכתא קרא למה לי ותרצו אי לאו קרא ה\"א חמש טבילות יטבול אפי' בזה אחר זה כולם ביחד להכי איצטריך קרא דכשהיא משנה מעבודה לעבודה עבוד להו ואי לאו הלכתא ה\"א אינו משנה לעבודה אלא שלש פעמים דהוו להו שלש טבילות ותו לא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פָרְסוּ סדין של בוץ בינו לבין העם ופשט. </b>גרסי' וצריך למחוק קדש ידיו ורגליו דברישא. וכך נקט הר\"מ הנז' ז\"ל הפ\"א בקמץ. ובגמ' מתני' דלא כר\"מ דתניא פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם פשט ירד וטבל עלה ונסתפג הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו ר\"מ אומ' פשט קדש ידיו ורגליו עלה ונסתפג הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו ואטבילה ראשונה נמי פליג דבעיא תרי קדושי וטעמא דר\"מ דס\"ל דשני קדושין שהצריך הכתוב בין בגד לבגד משום בגדי קדש שהוא בא ללבוש הוא ורבנן ס\"ל חד אפשיטה וחד אלבישה הלכך הכא דפשיטה דבגדי חיל היא לא בעי קדוש וקדוש עשירי משכחת לה לרבנן כשגמר עבודת כל היום ופושט בגדי קדש ולובש בגדי חול עביד לה התם כשבא לפשוט בגדי קדש דלדידהו ס\"ל חד אפשיטה וחד אלבישה ולר\"מ לא מקדש מידי שהרי אינו בא ללבוש בגדי קדש ורב חסדא אית ליה אליבא דרבי סברא שלישית דשני הקדושין שניהם צריכין להיות קודם לבישה אלא שהאחד אחר פשיטה קודם טבילה והאחד אחר טבילה מיד קודם לבישה ופליג ארבנן ואר\"מ דאילו רבנן אמרי כשהוא לבוש מקדש ואיהו אמר כשהוא פושט מקדש ואילו ר\"מ אמר כשהוא לובש מקדש הך קדוש בתרא כדקתני בברייתא דלעיל ולבש וקדש ידיו ורגליו ואיהו רבי אמר כשהוא פושט מקדש ואמ' רב אחא בר יעקב הכל מודים ואפי' רבי דקדוש שני שלאחרי טבילה שהוא הסמוך לפני עבודה שלובש הבגדים שהוא מחליף ואח\"כ מקדש ואינו מקדש כשהוא ערום דכתי' גבי קדוש בגשתם אל המזבח ירחצו מי שאינו מחוסר אחר קדוש אלא גישה יצא זה שמחוסר אחר קדוש לבישה וגישה ואמרי' בגמ' דלא רב חסדא אית ליה דרב אחא ולא רב אחא אית ליה דרב חסדא דא\"כ דאית להו כהדדי הוה להו חמיסר קדושין לרבי שלש בכל טבילה ב' כשהוא ערום ואחד כשהוא לבוש: \n",
+                "<b>הביאו לו את התמיד </b>פ\"ק דמכילתין דף ט\"ו ובפ' השוחט (חולין דף כ\"ט:) \n",
+                "<b>מֵרֵק </b>בנקודת ציר\"י המ\"ם והרי\"ש נקדם הר\"מ הנז' ז\"ל: \n",
+                "<b>על ידו. </b>כמו בשבילו והכי תנן נמי בפ' הפועלין קוצץ אדם ע\"י עצמו ע\"י בנו ובתו וכו'. ועיין במ\"ש שם פ\"ק דמכלתין ראש הפרק ובמה שכתבתי בארך בשם הראב\"ד ז\"ל ר\"פ לא היו כופתין: \n",
+                "<b>את הראש ואת האברים. </b>נלע\"ד דלמעלת חשיבות הראש הזכירו לבדו אע\"ג דבכלל אברים הוי: \n",
+                "<b>ואת החביתין ואת היין. </b>כצ\"ל. וסלת דלא תנייה הכא אפשר שרצה לרמוז לנו שודאי היא בכלל הסלת דחביתין כיון שהיא בכל יום תמיד כמותה ותו דלשניהם שם מנחה דמטעם זה תנא בפירקי' דלעיל חביתין גבי סלת והדר תני יין אע\"ג דיין וסלת תרוייהו צרכי התמיד נינהו משום דלשניהם שם מנחה להם ועוד אפשר לומר שמפני שהוא קרבן שלו ושמח בו שזכה להקריבו ביום הכפורים לרמוז לנו זה סתם התנא ולא פירש הסלת שהיא סלת כמו החביתין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטרת של שחר וכו'. </b>גמ' מני אי רבנן בין דם לנרות מיבעי ליה אי אבא שאול בין נרות לאברים מיבעי ליה לעולם רבנן היא ובסדרא לא קמיירי וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ושל בין הערבים בין אברים לנסכים. </b>גמ' מנא ה\"מ א\"ר יוחנן דאמר קרא כמנחת הבקר וכנסכו תעשה כו' ופי' הרמב\"ם ז\"ל וענין חמום המים הוא שהיו מחממין עששיות של ברזל מעיה\"כ ומניחין אותן באש עד למחרת ומכבין אותן במים שהיה טובל בהן והיו נפשרין המים וזו אינה מלאכה כי אין כוונתן השקאת הברזל לחזקו כמנהג הלוטשין אבל כונתם חמום המים והעיקר אצלנו מלאכת מחשבת אסרה תורה ועוד עיקר אחר אצלנו אין שבות במקדש ולפיכך הותר זה המעשה וכמו כן אם הוסיפו מים חמים שהוחמו מערב הצום במים שטבל בהן מותר ע\"כ. וקצת קשה לע\"ד דלעיל בסימן ב' כשהזכיר טבילה ראשונה ה\"ל למיתני דין חמום מים חמין לכ\"ג וביותר שם מפני שאז הוא שחרית והקור יותר חזק ושמא שאותה מפני שהיתה בחול לא הותר להם להטיל ועוד שכאן בקדש הוו ד' טבילות אבל אה\"נ שגם טבילה ראשונה כיון שאם רצה לטבול אותה בפנים רשא' מחמין לו חמין ומטילין לתוכה וכבר יתכן לומר בהפך דדוקא הני טבילות שהן חובה יותר רשאין להקל בהן אבל טבילה ראשונה כיון שאינה אלא להוסיף כונתו שמא יזכור טומאה ישנה שבידו אין להתיר לחמם אותה לו (עיין): \n",
+                "<b>מְחַמִּין </b>גרסי' בדגש תמורת מ\"ם הכפל: \n",
+                "<b>וּמְטִילִין </b>נקד הר\"מ הנז' ז\"ל המ\"ם בשבא: \n",
+                "<b>לתוך הַצוׁנִין </b>כך הוגה ע\"י ה\"ר יהוסף ז\"ל בכל מקום שהוא מוזכר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוה </b>יש מן החכמים שאומרי' כי חפר מחלה בקדש עד שיראה עבודת כ\"ג ביום הכפורים והרגישו חכמים באותה חפירה שבאותו מקום שחפר ומצאוהו ואותה הלשכה קרויה על שמו ע\"כ מן הערוך: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר וכו'. </b>כבר נתפרש טעמו לעיל בסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לבוש פִילוּסִין </b>בנקודת חיר\"ק תחת הפ\"א: \n",
+                "<b>הנדויין </b>ס\"א הנדבין: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים בשחר וכו'. </b>כתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל ה\"ר לויירו גריס ר' יהודה אומר בשחר וכו' ובגמ' דכ\"ע מיהא דשחר עדיפי מנלן אמר רב הונא בריה דרב עילאי אמר קרא בד בד בד בד ארבעה זימני כתיב בלבישת שחרית למימר דהוי בד בד המובחר בבד וכתבו תוס' ז\"ל נראה לי חד לגופיה וחד בד לשון לבד שאין לובש עמהם בגדי זהב כדרך שהוא עושה כל ימות השנה ובד שלישי לומר יותר טוב מבד של שאר ימות השנה והרביעי לומר שטוב משל ערבית א\"נ בד שלישי ורביעי מידריש הכי בד המובחר שבבד ע\"כ: \n",
+                "<b>אלו משל צבור. </b>נ\"א אלו נוטל מן ההקדש. וכתב הר\"מ הנז' ז\"ל וכן הוא בתוספתא ובירוש' ובג' סכ\"י. וביד פ\"ח דהלכו' כלי המקדש סי' ג' ושם הראה כ\"מ מקומו אע\"פ שלא הראה בפ\"ד דשקלים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא לו אצל פרו </b>פרק קבלה דף כ': \n",
+                "<b>ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח. </b>משום [חולשא] דכ\"ג כדפי' ר\"ע ז\"ל ובהכי מיתוקמא מתני' בין כותיה דר' אלעזר בר\"ש דאמר דוקא עד בין האולם ולמזבח והוא בכלל הוא קרוי צפון ולא מקום דריסת רגלי ישראל ומקום דריסת רגלי הכהנים ובין כותיה דרבי דמוסיף אף אלו: \n",
+                "<b>עומד במזרח </b>אחוריו למזרח: \n",
+                "<b>ומתודה וכו' </b>דת\"ר וכפר בעדו ובעד ביתו בכפרת דברים הכתוב מדבר דהיינו ודוי או אינו אלא כפרת דמים הרי אני דן נאמר כאן כפרה ונאמר בשעיר המשתלח כפרה לפני ה' לכפר עליו מה להלן כפרת דברים אף כפרה האמורה בפר כפרת דברים וכי תימא נילף משעיר הנעשה בפנים שכפרתו בדמים הרי הוא אומר והקריב את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ועדיין לא נשחט הפר דבתר הכי כתיב ושחט את פר החטאת אשר לו ומנין שבאנא וכו' עויתי פשעתי חטאתי מתני' ר\"מ היא ושמו שפי' ר\"ע ז\"ל בפירקין דלקמן. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ב' דפ' אחרי מות: \n",
+                "<b>אני וביתי </b>ואינו אומר כאן בודוי ראשון ובני אהרן ועיין במה שכתבתי בשם תוס' ז\"ל בספ\"ק דשבועות: \n",
+                "<b>אנא בשם. </b>גרסינן בבית וכן בתוספתא ובירוש' א\"ר חגי בראשונה הוא אומר אנא השם ובשנייה הוא אומר אנא בשם. אבל ר\"ח ז\"ל גריס במתני' בשניהם אנא השם ודחה הירוש' ועיין בטור א\"ח בסימן תרכ\"א. וכתוב שם בספר הלבוש ומה שאומרי' אותו בלשון אנא השם ולא בכנוי באל\"ף דלי\"ת מפני שהכהן לא היה קורא אותו במקדש כמו שאנו קורים באל\"ף דלי\"ת אלא היה קורא אותו במקדש בד' אותיותיו בכתיבתו מה שאין אנו רשאין לקוראו וכן כי הוא הנקרא שם המפורש שהוא המקור לכל השמות ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>והן עונין אחריו </b>כתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל וז\"ל ה\"ר לויירו ז\"ל גריס כאן והכהני' והעם וכו' ואף הוא היה מתכוין וכו' ככתוב בסדורי' וכן גריס הרמב\"ם ז\"ל ע\"כ וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב שכן ראוי לגרוס דהא יותר הגון הוא שיאמרו גבי הזכרת השם הראשון היאך היו עושים ושכן הוא ברוב הספרים. ובגמ' תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אמ' להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב\"ה אתם הבו גודל חנניא בן אחי ר' יהושע אומר זכר צדיק לברכה אמר להם נביא לישראל בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה וביד פ' שני דהל' עבודת יוה\"כ ובפ\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>למזרח העזרה. </b>חוזר לאחוריו לצד מזרח. \n",
+                "<b>הַסֶגֶן </b>כנלע\"ד לנקד וכן [נקד] ג\"כ הר\"מ הנז' ז\"ל וכדלקמן רפ\"ד: \n",
+                "<b>הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. </b>הא דקתני מימינו לא שילך אצלו ממש דהא אמר רב יהודה המהלך לימין רבו ה\"ז בור ולא אחורי רבו ממש דהא תניא אחורי רבו ה\"ז מגסי הרוח אלא דמיצדד אצדודי שיתכסה בו מקצת רבו. ירוש' חמשה דברים היה הַסֶּגֶן משמש הַסֶּגֶן אומר לו אישי כ\"ג הגבה ימינך. הַסֶגֶן מימינו וראש בית אב משמאלו. הניף הַסֶּגֶן בסודרין. אחז הַסֶּגֶן בימינו והעלהו. לא היה כ\"ג מתמנה להיות כ\"ג עד שהוא נעשה סֶגֶן ע\"כ: \n",
+                "<b>ובה שני גורלות. </b>בברייתא תניא ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורלות של כל דבר והא קמ\"ל לפי שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו והוא של זהב יכול אף זה כן ת\"ל גורל גורל ריבה ריבה של זית ריבה של אגוז ריבה של אשכרוע ובלבד שיהיו שוין שלא יעשה א' של זהב וא' כל כסף אחד קטון ואחד גדול: וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל של אשכרוע היו נ\"ל שהקלפי והגורלות כולם היו של אשכרוע ע\"כ. וביד פ\"ה דהלכות ביאת מקדש סימן י\"ד וברפ\"ג דהלכות עבודת יום הכפורים וסימן ב' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן קטין וכו'. </b>ברייתא פ' שני דמכלתין קרובה ללשון משנתנו בדף כ\"ה ובפ' קבלה דף כ' מתני' גופה: ובגמ' תנא כדי שיהיו י\"ב אחיו הכהנים העסוקים בתמיד מקדשין ידיהם ורגליהם בבת אחת תנא שחרית במלואו מקדש ידיו ורגליו מן העליון ערבית בירידתו מקדש ידיו ורגליו מן התחתון ע\"כ וקשיא לי בהאי תוספתא תנייתא דאי מיירי קודם שעשה בן קטין הי\"ב דד כדמשמע לישנא דעליון ותחתון דקתני לשון יחיד אם כן ה\"ל לתלמודא להביאה ולסדרה קודם האחרת מלבד שצריך לסבול עוד דוחק אחר ולומר שלא היו מכוונין זה תחת זה צריך לדחוק ג\"כ ולומר שכל הי\"ב כהנים היו מקדשין ידיהם ורגליהם מן העליון וכן כולם מן התחתון בזה אחר זה יקשה לנו עוד דא\"כ כשעשה בן קטין י\"ב דד נהי שתקן שיהיו הי\"ב כהנים מקדשין בבת אחת אבל מצד אחד קשיא לי שערבית בירידתו כיצד היו יכולין עוד לקדש מן הי\"ב דדין אם עשאם למעלה ואם נאמר שעשאם כולן למטה א\"כ יקשה עלינו לשון התוספתא דלכאורה משמע דאף אחר תקון בן קטין היו מקדשין שחרית מן העליון וערבית מן התחתון מדהביאה התלמוד בתר ההיא דכדי שיהיו י\"ב אחיו הכהנים דמשמע דתרוייהו השני תוספתות בחד שיטתא אזלי ואם נאמר שגם הוא עשה ששה דדין למעלה וששה דדין למטה מכוונות אלו שלא כנגד אלו באלכסון גם זה דוחק ועוד שהרי עדיין בין הערביים אינם יכולין לקדש בבת אחת שכבר ירדו המים שנתמעטו ואם נאמר שעשה י\"ב למטה וי\"ב למעלה לא משמע כן כלל מלשון המשנה ולא מלשון התוספתא וי\"מ שעשה הדדין בעלי שתי פיפיות והדדין ארוכין וגבוהין עליונים לקדש מהן שחרית ותחתונים לקדש מהן ערבית וגם זה דוחק ואין מן הלשון משמעות כלל עליו לכן המחוור שנראה לע\"ד בזה הוא שבתחלה היה דד אחד למעלה ודד א' למטה אפשר מכוונים מעט זה תחת זה ואפשר רחוקים זה מתחת זה וכשבא בן קטין הוסיף עשרה דדין והעליון הניחו מכוון למעלה באמצע הי\"א התחתונים באופן שאין תחתיו מכוון שום דד מן האחד עשר ובשחרית שהיו י\"ב כהנים מתעסקין בתמיד היו כולם מקדשין בבת אחת א' מהם מן העליון והאחד עשר מן האחד עשר דדין אשר היו קצת למטה ממנו שלא היה עליון גבוה מן התחתונים רק שיעור שיהיו המים למעלה הימנו כדי קדוש ידים ורגלים של אחד מהן המקדש שחרית מן הדד העליון הן חסר הן יתר ובין הערבים שאין צריך לעבודת התמיד רק י\"א כהנים כדתנן בין הערבים בי\"א היו כל הי\"א מקדשין מן התחתונים שעדיין הכיור שם מלא מים מן סמוך לדדין התחתונים כמו אמה או פחות או יותר והשתא דייק שפיר דקתני ברישא מן העליון לשון יחיד שלא היה לעולם למעלה עליון רק אחד אפי' אחר תיקון בן קטין ואיידי דתני רישא שחרית מן העליון נקט נמי בסיפא ערבית מן התחתון אע\"פ שהאמת הוא שהיו למטה י\"א תחתונים זהו מה שנלע\"ד. וה' יצילנו משגיאות. ותמהתי שלא פירש רש\"י ז\"ל בזה דבר וגם לא ראיתי מי שדבר בזה ואפי' הרמב\"ם ז\"ל ביד ספ\"ג דהלכות בית הבחירה ובפ\"ה דהלכות ביאת מקדש לא הזכיר כלל תוספתא זו השנייה אלא שבענין המוכני פירוש הוא שם וגם כאן בפירוש המשנה וז\"ל אשר שם בהלכות בית הבחירה ומוכני עשו לו לכיור שיהיו בה המים תמיד והיא חול כדי שלא יהיו המים שבה נפסלין בלינה שהכיור מכלי הקדש ומקדש וכל דבר שיתקדש בכלי קדש אם לן נפסל ע\"כ. וז\"ל ג\"כ בפי' המשנה והכיור מכלי שרת וכשהיו בו מים נתקדשו ונפסלו בלינה וזה עשה כלי סביב לכיור והיו בו המים תמיד והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ואותו הכלי נקרא מוכני ע\"כ אבל שם בהלכות ביאת מקדש פי' בענין מוכני כפי' רש\"י ז\"ל וכן הוא שם ג\"כ בהשגות בהלכות בית הבחירה ויתכנו דברי לפי פי' זה: \n",
+                "בלשון ר\"ע ז\"ל המתחיל בן קטין וכו' עד כדאמרן בפרק צריך להיות כדאמרן לעיל בפ' בראשונה: \n",
+                "<b>מונבז המלך עשה כל ידות וכו'. </b>ביד פ\"א דהלכות בית הבחירה סי' י\"ט ובספ\"ג ובערוך גריס מולבז בלמ\"ד. ומבית חשמונאי היה כמו שכתבתי בסימן ו' דבפ\"ג דמסכת נזיר דשם ה\"פ. אכן אותו מונבז דבמדרש רבה סוף פרשת לך לך דף כ\"ט דגרסי' התם מעשה במונבז המלך ובזוטוס בניו של תלמי המלך שהיו יושבין וקורין בספר בראשית כיון שהגיעו לפסוק הזה ונמלתם את בשר ערלתכם הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה וזה הפך פניו לכותל והתחיל בוכה הלכו שניהם ונימולו לאחר ימים היו יושבים וקורין בספר בראשית כיון שהגיעו לפסוק הזה ונמלתם את בשר ערלתכם אמר אחד לחברו אי לך אחי א\"ל את אי לך לי לא אוי גילו את הדבר זה לזה כיון שהרגישה בהם אמן הלכה ואמרה לאביהם בניך עלתה נומי בבשרן וגזר הרופא שימולו אמר לה ימולו מה פרע לו הקב\"ה א\"ר פנחס בשעה שיצא למלחמה עשה לו סיעה של פסכוון (פי' מארבים) וירד מלאך והצילו ע\"כ. נראה שאותו הוא מונבז אחר יוני בנו של תלמי המלך ששינו בעבורו כמה תיבות בספר תורה אותם הע\"ב זקנים שכינס כדאיתא בפ\"ק דמגלה דף ט': ואשכחן נמי תנא ששמו מונבז בברייתא דמייתי בשבת פ' כלל גדול (שבת דף ס\"ח ע\"ב) ומונבז פוטר וכך היה מונבז דן לפני ר' עקיבא וכו'. ובגמ' פריך וליעבדינהו לדידהו דזהב ומשני אביי עלה בידות סכינים שאי אפשר לעשות סכינים עצמן של זהב ומותבינן עליה מברייתא דקתני בהדיא וידות הכלים וידות הסכינים דמוכח ודאי דכלים לאו היינו סכינים ותרגמה אביי בקתתא דנרגי וחציני פי' ידות הקרדומות והמגלות: \n",
+                "<b>הילני אמו וכו'. </b>הרא\"ש דברכות דף ע\"ב ובגמ' תנא בשעה שחמה זורחת ניצוצות יוצאות ממנה פי' מן החמה שזורחת מן המזרח ונוטה על פתח ההיכל שהוא לצד מערבי והעם העומדים בעזרה יודעים שהגיע זמן קריית שמע אבל אנשי משמר היו מקדימין לק\"ש שמא תמשך עליהן העבודה וימנעו מלקרות ואנשי מעמד היו מאחרין מלקרות ק\"ש עד כלות העבודה של התמיד: \n",
+                "<b>נברשת של זהב. </b>ירושלמי תרין אמוראין פליגי עלה חד אמר מנרתא וחד אמר קונקיתא תרגום עקילס לקבל נברשת לקבל לַמְפַרָס והיינו עששית ע\"כ. ופי' הגאון ה\"ר סעדיה ז\"ל בספר דניאל סי' ח' וז\"ל ואית דאמרי לקבל נברשתא עששית הדולקת משנה לשנה ופתרון נברשתא נר בר שתא ע\"כ: \n",
+                "<b>אף היא עשתה טבלא של זהב וכו'. </b>גמ' שמעת מינה כותבי' מגלה לתינוק להתלמד ופלוגתא היא בפ' הניזקין (גיטין דף ס') ומסיק התם בסרוגין אם לא שכב ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא ואת כי שטית ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא יתן ה' אותך ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא ובאו המים ואחריו ר\"ת וה\"נ מסיק התם בפ' הניזקין באלף בית פי' מכל מלה אות אחת: ועיין על זה במה שכתבתי בשם הרמב\"ם ז\"ל בפ' שני דסוטה סי' ד': \n",
+                "בפי' רעז\"ל כיון שהגיעו לנמל של עכו. אמר המלקט כן הוא בבבלי גם בפי' הרמב\"ם ז\"ל אמנם בירוש' כתוב נמל של יפו והכי מסתבר טפי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו לגנאי וכו'. </b>פ' שני דהלכות ביאת מקדש סימן ב': \n",
+                "<b>הוגדס. </b>גרסי': \n",
+                "<b>בן לוי. </b>פי' רש\"י ז\"ל מן הלוים. וקרוב לודאי שהערוך [*) עי' מ\"ש ע\"ז בערוך השלם ערך הגדום.] היה גורס הגדום בגימ\"ל דלי\"ת וי\"ו מ\"ם. ובגמ' תנא כשהוא נותן קולו בנעימה מכניס גודלו לתוך פיו ומניח אצבעו בין הנימין עד שהיו אחיו הכהנים נזקרין בבת ראש לאחוריהם פי' נרתעין לאחוריהם: \n",
+                "<b>ועל האחרונים וכו'. </b>בבלי וירוש' תנא כולן מצאו טענה ותשובה ובן קמצר לא מצא תשובה לדבריו: \n",
+                "<b>ושם רשעים ירקב. </b>גמ' מאי ושם רשעים ירקב א\"ר אלעזר רקביבות תעלה בשמותיהם פי' דלא מסקי' בשמייהו ולא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע. ומפ' בגמ' על הא דכתב קרא רשעים לשון רבים ולא נקט לשון יחיד כדכתיב בריש קרא שהצדיק ע\"י מעשיו הוא נזכר לטובה והרשע אף ע\"י חברו הוא נזכר לרעה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טרף בַקלְפִי וכו'. </b>ובפ\"ג דהל' עבודת יה\"כ סי' ג' ובירוש' לא סוף דבר קלפי אלא אפי' קלתות ולמה אמרו קלפי כדי לעשות פומבי לדבר ע\"כ ובגמ' אמר רבא קלפי של עץ היתה ושל חול היתה ואינה מחזקת אלא שתי ידים כי היכי דלא ליכוון ולשקול ושל חול דכלי שרת דעץ לא עבדינן ולא עבדוה דכסף או דזהב דהתורה חסה על ממונה של ישראל: \n",
+                "<b>הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. </b>בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל נמחק זה מן המשנה. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו גם הגרסא שם כך אם של שם עלה בימינו הַסֶגֶן אומר לו אישי כ\"ג הגבה ימינך עלה בשמאלו ראש בית אב אומר לו אישי כ\"ג הגבה שמאלך ובגמ' מתני' דלא כהאי תנא דתניא ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר הַסֶגֶן וכ\"ג מכניסין ידן בקלפי אם בימינו של כ\"ג עולה הסגן אומר לו אישי כ\"ג הגבה ימינך ואם בימינו של סגן עולה ראש בית אב אומר לו לכהן גדול דַבֵּר מילך פי' לומר לה' חטאת ומשום דכיון דלא סליק בידא דכהן גדול ובידא דסגן סליק מש\"ה לא אמר לו סגן משום דחלשא דעתיה דכ\"ג ובהא קמיפלגי מ\"ס ימינא דסגן עדיף משמאליה דכ\"ג ומ\"ס כי הדדי נינהו ומתני' ר' חנינא סגן הכהנים היא דתניא ר' חנינא סגן הכהנים אומר למה סגן מימינו שאם אירע בו פסול בכהן גדול נכנס סגן ומשמש תחתיו אבל כל זמן שלא יארע בו פסול אין הסגן עובד שום עבודה בעולם. ונלע\"ד הסָגָן המוכרת גרסינן בשני קמצין על משקל שָרָף דָבָר גָמָל שָפָן ודומיהם והרבים סגָנִים הסמ\"ך בשב\"א כמו שְרָפִים דְבָרִים גְמלִים שְֹפנים וכן הוא במקרא פחות וּסְגָנִים ויבא סגנים כמו תמר והסגנים לא ידעו אנה הלכתי. והסמוך סְגָן כמו ר' חנינא סגַן הכהנים הסמ\"ך בשב\"א והגימל פתוח\"ה או אפי' קמוצה דסגי לן בנקודה אחת להורות הסמיכות ואע\"ג דאשכחן בפיוט זכור סֶגֶן אשר נֵנִן שנוקד מלת סגן בשש נקודות אין ללמוד משם דיש לדחות דשאני התם שהוצרך לכך מפני המליצה כך נלע\"ד אח\"כ מצאתי שכן נקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל ג\"כ: \n",
+                "<b>ואומר לה' חטאת. </b>עשר פעמים מזכיר כ\"ג את השם בו ביום שלשה בודוי ראשון ושלשה בודוי שני ושלשה בשעיר המשתלח ואחד בגורלות: \n",
+                "<b>והן עונין אחריו. </b>כאן ל\"ג והכהנים והעם וכו' כי כבר הזכירו ברישא לעיל בפ\"ג וכן לקמן נמי ל\"ג ליה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח. </b>בגמ' אמרי' דמשקל שני סלעים היה וכתבו תוס' ז\"ל של שעיר פנימי לא הוה שיעור כלל משום דההיא לא הוה אלא כדי שלא יתערב ושעיר המשתלח היה בו צורך לידע אם הלבין כדכתי' כשלג ילבינו: \n",
+                "<b>בא לו אצל פרו שנייה. </b>גמ' מ\"ש בודוי ראשון דלא אמר ובני אהרן עם קדושיך ומ\"ש בודוי שני תנא דבי ר' ישמעאל כך היא מדת הדין נוהגת מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב: \n",
+                "<b>עויתי פשעתי חטאתי. </b>כאן ג\"כ סתם לן כר' מאיר והלכה כחכמים: וביד שם ס\"פ שני דהלכות עבודת יום הכפורים ובפ\"ג סי' ד' ובפ\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטו וקבל במזרק וכו'. </b>כאן לא אמר קרצו ומירק אחר וכו' כי כבר אמרו למעלה ה\"ר יהוסף ז\"ל. וביד שם פ\"ד ואין כתוב שם על הרובד הרביעי שבעזרה רק הרובד שבעזרה: \n",
+                "<b>ממרס </b>וכתוב בספר תוספות י\"ט ושמן שלישית ההין למרס אם אינו טעות סופר נראה שהוא מפ' לרוס כמו למרס: \n",
+                "<b>על הרובד הרביעי שבהיכל. </b>והדר תני סיפא שבעזרה ושניהם אחד וכו' עיין בספר החכם השלם ה\"ר מנחם עזריה נ\"ע בסימן י\"א ובת\"כ פ' שלישי דפ' אחרי מות: \n",
+                "<b>נטל את המחתה ועלה לראש המזבח ופינה וכו'. </b>יש שאין גורסין ופינה וכו' רק ועלה לראש המזבח וחתה וירד והניחה וכו' והכי מוכח ממה שכתבתי לקמן ר\"פ הוציאו לו וכן כתבו תוס' ז\"ל בזבחים פ' קדשי קדשים (זבחים דף ס\"ד) בשם ר\"ת ז\"ל דלא גרסי' ליה דגבי תרומת הדשן חשבינן להו דשן בספ\"ק דתמיד וביום הכפורים וכן בקטרת של כל השנה בעינן גחלים דוקא כדאמרי' התם גחלי אש יכול עוממות וכו' ע\"כ. וכן פי' ג\"כ המפרש שבדפוס בספ\"ק דתמיד וז\"ל הכא גרסי' מן המאוכלות הפנימיות אבל גבי גחלי יום הכפורים לא גרסי' מאוכלות אלא ה\"ג חתה וירד דהתם בעינן גחלים גמורים והכא בעינן דשן דהא דבעינן הכא מאוכלות משום דנעשו דשן בעינן עכ\"ל ז\"ל ונראה דגם רעז\"ל לא גריס לה הכא אע\"ג דלא כתב דל\"ג לה כדכתב בפ\"ה דתמיד סימן ה': וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו מן המשנה וגם מחק מלת הרביעי וכתב שכן מצא בכל הספרים. ועיין במה שפי' ר\"ע ז\"ל בפ\"ה דתמיד סי' ה' ואני כתבתי שם בפ\"ק מן המאוכלות הפנימיות זה לתרומת הדשן שהיו מערבין הדשן והגחלים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל יום חותה בשל כסף וכו'. </b>ע\"ס ה\"פ וביד פ' שני דהלכות עבודת יום הכפורים סי' ה': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל שהתורה חסה וכו' פי' כדתנן בפי\"ב דנגעים ויליף לה התם מקרא: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר בכל יום חותה וכו'. </b>תוס' ר\"פ קדשי קדשים ובת\"כ פרק ג' דפרשת אחרי מות ועיין במה שכתבתי פ' א\"ל הממונה זוטא סי' ה': \n",
+                "<b>והיום ארוכה. </b>כדי שיתן ידו למטה מזרועו ואז תהא זרועו מסייעתו רש\"י ז\"ל: ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם ביד כדי להקל על כ\"ג שלא ייגע ע\"כ. ובגמ' תנא בכל יום לא היה לה נשתק פי' רש\"י ז\"ל טבעת בראשיה לקשקש ולהשמיע קול משום ונשמע קולו והיום הזה היה לה דברי בן הסגן: ובירושלמי גרסי' נרתק פי' ריב\"א ז\"ל כעין נרתק של עור היה עשוי סביב ידה של מחתה לאחוז בה שלא יכווה משום דכל כלי מתכות חם מקצתו חם כולו ולפיכך היה צריך היום נרתק יותר מבשאר הימים לפי שהיו הגחלים שוהין במחתה זמן הרבה עד שהיתה חמה ביותר ופריך בירוש' ואינו חוצץ ומשני קובעו במסמר כלומ' ע\"י מסמרין היה נקבע אותו נרתק לבית יד שיהא בטל ויחשב כגוף המחתה: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דאמר מר כל פינות שאתה פונה וכו' בפירקין דלקמן יליף לה רמי בר יחזקאל מים שעשה שלמה: \n",
+                "<b>והיום. </b>כ\"ג משום כבודו וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כך נראה שהיא גרסת רש\"י ז\"ל וכן בגמ' במתני' וקשה קצת לזו הנוסחא דלא הוי יציאה בסיפא ככניסה דברישא. אמנם בפסקא בגמ' תופס והיום עולין באמצע ויורדין באמצע מ\"ט משום כבודו של כ\"ג וכן נראה שהיא גרסת הרמב\"ם ז\"ל שפירש מפני כבוד כ\"ג הטריחו לכהנים שיהי' עלייתם וירידתם באמצע הכבש לפניו ע\"כ וכן הוא ג\"כ שם ביד וכן הוא בירושלמי אח\"כ מצאתי שהרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה במשנה והיום עולין באמצע ויורדין באמצע. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל. וכתב כן מצאתי ונראה דשפיר גרסי' הכי דהא הכהנים דרישא איירי נמי בכהן גדול שגם הם עולין בכל יום במזרחו של כבש וא\"כ שייך שפיר למימר והיום עולין באמצע כלומר והיום עולה הכ\"ג הנזכר למעלה באמצע ושוב נראה כי ביום הכפורים היו כל הכהנים עולין באמצע כי הכהנים היו מושיטין לו את האברים והכ\"ג היה מקריב ועל כן היו עולין באמצע ע\"כ: \n",
+                "<b>והיום מן הקיתון. </b>מ\"ט משום כבודו דכ\"ג ובזבחים פ' קבלה דף כ\"ב ירחצו קרא יתירה לרבויי כל כלי שרת לקדוש וכן כתבו תוס' ז\"ל כאן בשם ריב\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל יום היו שם ד' מערבות. </b>אחת מהנה לאברי עולה שניתותרו כדפי' ר\"ע ז\"ל: ורבא ס\"ל בכל יום ואפי' בשבת אבל רב הונא ס\"ל בכל יום לבד משבת כדמוכח בגמ': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ופדרים כצ\"ל דלי\"ת קודם הרי\"ש וכדכתיב ואת הפדר: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל ר' יהודה אומר כו' ושנויה האי פלוגתא בת\"כ בפרשת צו סוף פרק שני: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הוציאו לו את הכף ואת המחתה. </b>ביד פ\"ד דהלכות עבודת יוה\"כ כולה פרקין עד סוף סימן יו\"ד ובבבלי וגם בירושלמי פריך מחתה הא תנא ליה בפירקין דלעיל נטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחתה וירד ומשני (הגהה ז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' בתלמוד מחתה דהכא לאו היינו מחתה דלעיל אלא זו המחתה היתה מחתה שבה היה הקטרת ואותה המחתה לא לפני לפנים אלא נטל ממנה מלא חפניו קטרת והניחה שם ונטל את המחתה של האש הנזכר למעלה ע\"כ) התם מחתה דגחלים הכא מחתה דקטרת לחפון מתוכה דתניא הוציאו לו כף ריקן מלשכת הכלים ומחתה גדושה של קטרת מלשכת בית אבטינס וחפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף ותו פריך בגמ' כף ביום הכפורים למה לי מלא חפניו אמר רחמנא ומשני משום דלא אפשר דהיכי נעביד ניעייל מחתה והדר ניעייל קטרת בחפניו הבאה אחת אמר רחמנא בגחלים וקטרת ולא שתי הבאות דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרכת נשקליה לקטרת בחפניו ונחתיה למחתה דגחלים עלה וניעול. כי מטי התם היכי ליעביד נשקליה בשניה ונחתיה למחתה דגחלים השתא לפני מב\"ו אין עושין כן לפני ממ\"ה הקב\"ה על אחת כמה וכמה הלכך לא אפשר וכיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה קטרת: \n",
+                "<b>הגדול לפי גדלו. </b>בבבלי וירוש' אפי' כבן קמחית שהיתה ידו מחזקת כארבעת קבין: \n",
+                "<b>והקטון לפי קוטנו. </b>אפי' כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זתים: \n",
+                "<b>וכך היתה מדתה. </b>בגמ' בברייתא אמרי' כיצד הוא עושה חפינה שנייה שבפנים מן הבזך לתוך חפניו אוחז את הבזך בראשי אצבעותיו ויש אומרים בשניו לאחר שהניח את המחתה בארץ וידה של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בשני גודליו ומושך את ידה בגודליו לצד גופו מעט מעט עד שמגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו וראש הבזך מגיע לגובה פס ידו וחוזר ומחזירה דרך צדה לתוך חפניו כמי שהיתה וצוברה על הגחלים כדי שיהא עשנה שוהה לבוא וי\"א מפזרה כדי שיהא עשנה ממהר לבוא וזו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש: \n",
+                "<b>נטל את המחתה בימינו. </b>לפי שהיא כבדה ואפי' בזמן ששניהם שוין וכמעשה דר' ישמעאל בן קמחית שהיה מחזיק הכף בימינו כמלא חפניו מ\"מ זו חמה וזו צוננת שאל\"כ לא הוה נקיט לכף בשמאלו דאטו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא פי' שהכף שבו הקטרת בשמאל והמחתה שבה הגחלים בימין. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ד כבר בארנו שההולכה בשמאל פוסלת בדם הקדשים ובשאר העבודות לפיכך היה מן הדין שיוליך המחתה בשמאלו וכף הקטרת בימינו אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה אינו יכול לסבלה בשמאלו עד הארון לפיכך נוטל המחתה בימינו וכף הקטרת בשמאלו ע\"כ כלומ' דאע\"ג דבעלמא מדאורייתא בשמאל פוסלת הכא כיון דלא אפשר בהכי אכשר רחמנא: \n",
+                "<b>לבין שני הפרוכות. </b>פי' רש\"י ז\"ל בפ' שני דייני דאלו הפרכות היו במקדש שני במקום אמה טרקסין שעשה שלמה בבנין ראשון ואנשי הגולה עשו את ההיכל גבוה מאד ולא יכול בנין בעובי אמה להתקיים בגובה כ\"כ ולהרחיבו לא יכלו לפי שמקצרים את ההיכל או את קדש הקדשים ועשו שתי פרוכות וביניהן אמה ואותן פרכות נעשו מקדשי בדק הבית ע\"כ. ונראה מן המכלול עלה נ\"ב וגם משרש פרך דגרסינן פַּרְכִיוֹת וז\"ל שם ורז\"ל אמרו קבוץ פרכת פרכיות ותלה בחופת בנו פרכיות שחורות חברו אותו כחבור מלכיות או תחתיות וכן אמרו קבוץ פרפרת פרפריות ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר לא היתה שם אלא פרכת אחת בלבד. </b>ואצל הכותל הצפוני היה ראשה כפול ופרופה בקרס זהב כלפי החוץ ובו נכנסין לפני לפנים כדקתני מתני' אליבא דרבנן החיצונה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון ור' יוסי דאמר אין שם אלא אחת פריפתה בצפון היא דבהא לא פליג דכניסתו לתוך חלל בית קדש הקדשים בצפון הוה: \n",
+                "<b>צבר את הקטרת וכו' </b>גמ' תנן במתני' כמ\"ד בברייתא צוברה כדי שיהא עשנה שוהה לבוא: \n",
+                "<b>דרך כניסתו. </b>בגמרא ילפי' לה מקרא דכתי' ויבא שלמה הבמה אשר בגבעון לירושלם וכי מה ענין גבעון אצל ירושלם היה לו לכתוב מירושלם או מן הבמה אשר בגבעון לירושלם אלא מקיש יציאתו מגבעון לירושלם לביאתו מירושלם לגבעון מה ביאתו מירושלם לגבעון פניו כלפי במה כדרך ביאתו אף יציאתו מגבעון לירושלם פניו כלפי במה כדרך ביאתו וכתבו תוס' ז\"ל אע\"ג דביאה דרך אחוריו לאו שמה ביאה כדאמרי' פ' שני דשבועות הנכנס לבית המנוגע אפי' נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור מדאיצטרי' והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה יציאה דרך אחוריו שמה יציאה כדאמרי' הכא דאע\"ג דכתי' ויצא אל המזבח יוצא דרך אחוריו כתלמיד הנפטר מרבו עכ\"ל ז\"ל. והביאו להאי בבא הם ז\"ל בפ' ידיעות דף י\"ז ובגמ' פ\"ק דחולין דף י': \n",
+                "<b>ומתפלל תפלה קצרה. </b>תענית פ\"ג דף כ\"ד: \n",
+                "<b>שלא להבעית את ישראל. </b>וביד פ\"ד דהלכות בית הבחירה סימן ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משניטל הארון. </b>גמ' משנגנז לא קתני אלא משניטל כמ\"ד ארון גלה לבבל דתניא ר' אליעזר אומ' ארון גלה לבבל שנאמר לתשובת השנה שלח המלך נבוכדנאצר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה' שהוא הארון ר\"ש בן יוחי אומ' ארון גלה לבבל שנאמר ולא יותר דבר אמר ה' אלו עשרת דברים שבו ר' יהודה בן לקיש אומ' ארון במקומו נגנז שנאמר ויאריכו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה ועולא פליג בגמ' דלא אמ' ר\"ש ארון גלה לבבל. ואיתא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ\"ו:) \n",
+                "<b>ושתיה היתה נקראת. </b>תנן כמ\"ד מציון נברא העולם דתניא ר' אליעזר אומר עולם מאמצעיתו נברא שנאמר בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו ר' יהושע אומר עולם מן הצדדין נברא שנאמר כי לשלג יאמר הוה ארץ וגשם מטר וגשם מטרות עוזו כלומר מד' צדדין הורידו והגשימו להעשות ארץ ר' יצחק נפחא אמר אבן ירה הקב\"ה בים ממנו הושתת העולם שנאמר על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה וחכמים אומרים מציון נברא העולם שנאמר מזמור לאסף אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ ובתריה כתיב מציון מכלל יופי אלהים הופיע ממנו מוכלל יופיו של עולם. וכתב רד\"ק בשרש שות וי\"מ והיו שתותיה מדוכאים כי השתות יסודות וכן בדברי רז\"ל אבן היתה שם ושתיה היתה נקראת אע\"פ שהמלה הזאת מנחי הלמ\"ד ועוד אמרו ירדו לשיתין אין מועלין בהן שיתין מחוללין יורדין עד התהום כלם ענינם יסודות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל את הדם וכו' </b>עד סוף סי' ו' ביד פ\"ג דהלכות עבודת יום הכפורים סי' ה' ו'. וכתוב בספר לקח טוב פ' אחרי מות וז\"ל ולפני הכפרת יזה וכו' האי יזה הוא מיותר אלא שבא ללמד שצריכה ההזאה ראשונה שימנה אותה עם כל א' מאלו השבעה וכך היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא היה מתכוין להזות וכו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד אלא לארץ נופלים. אמר המלקט וכשהוא מזה למעלה מצדד גב ידו למטה ומזה כלפי מעלה וכשהוא מזה השבע למטה מצדד ידו למעלה ומזה למול פניו אחת גבוהה ואחת בנמוך הימנה וכלן נופלות לארץ: \n",
+                "<b>אלא כמצליף. </b>לא ידעתי לשונו רש\"י ז\"ל. ובלשון ר\"ע ז\"ל צריך להגיה כמלקה בשוט הזה וכו'. ואיתה למתני' בפ' ב\"ש דזבחים דף ל\"ח וכתבו תוס' ז\"ל שם בשם הערוך כמצליף כמנגדנא פי' כמכה שמרים ידו ואינו מכה עד שיורד. ירושלמי מצליף כמטבריר פי' שמטה ידו עד טבורו עכ\"ל ז\"ל. ובקשתיו עוד וכמו שכתבתיו מצאתיו ובתוספת י\"ט איני יודע אם נפל טעות סופר או טעות דפוס או חסרון לשון במה שכתב שם ובערוך הביא יודע כמביא למעלה תרגומו יצליף בקורנסא היך גבר דמרים ידוהי ע\"כ: והראב\"ד ז\"ל פי' כמלקה הזה שפעמים הוא מגביה ידו ופעמים שהוא מורידה וכלן במקום אחד כך היה זה למעלה ולמטה בהגבהת יד ובהורדתה וכולן בפני הכפרת וכשהוא נותן למטה מצדד ידו למעלה ע\"כ. ובספר קרבן אהרן סוף פרק שלישי דפ' אחרי מות כתב בשם רבינו ירוחם שהדמיון הוא שלמתנה שלמעלה מצדד גב ידו למטה ולמטה מצדד גב ידו למעלה ובזה היה כמלקה שהמלקה מלקה ב' שלישין מאחוריו של נלקה ושליש מלפניו וכשהוא מכה מלפניו גב ידו למטה כדי שתגיע ההכאה על בטנו וכשמכה מאחוריו גב ידו למעלה וכך היה בענין ההזאות שבמתנה אחת מצדד גב ידו למטה ובשבע גב ידו למעלה ע\"כ: \n",
+                "<b>אחת אחת ואחת אחת ושתים וכו'. </b>בגמ' אחת מצאתי מוגה הלשון דבגמ' כך מתני' מני ר' יהודה היא דת\"ר אחת. אחת ואחת. שתים ואחת. שלש ואחת. ארבע ואחת. חמש ואחת. שש ואחת. שבע ואחת. דברי ר\"מ ר' יהודה אומר אחת. אחת ואחת. אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דר\"מ מונין מנין כלל תחלה ואח\"כ פרט כגון עשרים ואחת עשרים ושתים ובאתריה דר' יהודה פרט תחלה שתים ועשרים שלש ועשרים. גם בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל כך הוא מוגה אלא שאין שם מלות מתני' מני ר' יהודה היא ואיתא למתני' פ\"ק דיומא דף ט\"ו. ומצאתי שכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א אחת באחת. אחת בשתים וכו': \n",
+                "<b>יצא והניחו. </b>תוס' פרק כל הפסולין (זבחים דף ל\"ד:) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטו וקבל. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>והזה ממנו אחת וכו'. </b>גמ' תנא כשהוא מזה אינו מזה על הפרכת אלא כנגד הפרכת א\"ר אלעזר ב\"ר יוסי אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טפי דמים של פר ושעיר של יום הכפורים וליכא למיחש דילמא דפר העלם דבר של צבור או של שעירי ע\"ז דעבידי כסדרן מלמעלה למטה כמצליף ושל פר העלם דבר של צבור ושעירי ע\"ז שלא כסדרן ראה אותן כי הא דתנינן גבי פר העלם ושעירי ע\"ז שלא היו נוגעין בפרכת ואם נגעו נגעו: \n",
+                "<b>וכך היה מונה יצא. </b>ה\"ג בקצת ספרים כאן. וכן ג\"כ בשתי בבות האחרות ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד. </b>בגמ' מפריש טעמא משום חולשא דכ\"ג לאו אדעתיה למנדע הי דפר והי דשעיר אי הוו תרי כני ואפי' בכתיבה נמי לאו אדעתי' לעיוני בכתיבה ואע\"ג דדם הפר סומק ושל שעיר חיור לאו אדעתיה הלכך כי ליכא אלא חד לא מנח האי עד דשקל האי ונמצאו העבודות כסדרן של שעיר אחר פר בפנים ושל פר אחריהם בהיכל ואח\"כ של שעיר. וראיתי מה שכתוב בספר תוס' י\"ט ולפי הנראה דלא דק שפיר במסקנא: \n",
+                "<b>נטל דם הפר והניח דם השעיר. </b>מסקנא דמילתא דר' יהודה היא עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ולרבנן הכי בעי למימר הניח דם השעיר ונטל דם הפר והזה ממנו על הפרכת כנגד הארון מבחוץ מאחר שיש שני כנים: \n",
+                "<b>עירה דם הפר וכו'. </b>גמ' תנן כמ\"ד דכשבא ליתן מתנות קרנות מזבח הפנימי מערבין דם הפר בדם שעיר דאתמר ר' יאשיה ור' יונתן חד אמר מערבין וחד אמר אין מערבין ובברייתא פליגי בהדיא ר' יונתן ור' יאשיה ובגמ' מסיק דמתני' ר' יאשיה היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויצא אל המזבח אשר לפני ה' זה מזבח הזהב. </b>דאילו מזבח החיצון לאו לפני ה' הוא. ועיין בספר קרבן אהרן פ' ויקרא ס\"פ ג' דדבורא דחטאות: \n",
+                "<b>התחיל וכו'. </b>תוס' פ' ר' ישמעאל דמנחות ד' ס\"ו: \n",
+                "<b>מחטא. </b>לשון ירידה הוא כדאמרי' במנחות נושא עולה ומתחטא רש\"י ז\"ל. והכי נמי גרסי' להאי נוטריקון דכנף רננים נעלס\"ה בס\"פ י\"ד דת\"כ פ' ויקרא וההא דנעלסה היא מתחטא: ונלע\"ד דמשום דלא קתני יורד ומחטא נאד רש\"י ז\"ל מלפרשו כפשוטו שהוא לשון וטהרו וקדשו: \n",
+                "<b>מהיכן הוא מתחיל וכו'. </b>מתני' לא אתיא אלא לר' יוסי הגלילי אבל ר\"ע פליג עליה בברייתא וממקום שר' יוסי הגלילי מתחיל שם ר' עקיבא פוסק מקום שר\"ע מתחיל שם ר' יוסי הגלילי פוסק וטעמייהו מפ' בגמרא. וכתוב בספר חן טוב בפ' אחרי מות דף קצ\"ג וז\"ל בהזאה של חוץ עירה דם הפר לתוך דם השעיר כאילו הכל קרבן אחד הם זה קשור בזה שמי גרם להם עון העגל מכירת יוסף כמו שכתבנו בפ' כי תשא א\"כ מצא מין את מינו ונעור ולכן עירה דם הפר לתוך דם השעיר ולהורות שעיקר הכל היה דם השעיר שאם לא מכרו את יוסף לא ירדו מצרימה ולא עשו עגל כמ\"ש א\"כ דם הפר נבלע בתוך דם השעיר שהוא גרם לעשיית העגל ומה' יצא הדבר של מכירת יוסף כאמור ע\"ש עוד: \n",
+                "<b>מהיכן הוא מתחיל. </b>בת\"כ סוף פרק ד' דפ' אחרי מות היא שנויה וע\"ש בספר קרבן אהרן: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר במקומו וכו'. </b>ר' אליעזר גרסי' ביו\"ד. ובגמ' מתני' ר' יהודה היא דתניא ר\"מ אומר ר' אליעזר אומר במקומו עומד ומחטא ועל כולן היה נותן מלמעלה למטה בזאת שלפניו על כרחו כדי שלא יזוב הדם לתוך בית ידו נותן מלמעלה למטה ובאותן של צדדין נותן כדרך שהתחיל בזו חוץ מאותה שבאלכסון שהיא רחוקה ואם בא למשוך מלמעלה למטה טורח הוא לו להיות כפוף ופושט זרועו עד כלות המתנה אלא משכפף גופו ופושט זרועו מתחיל למטה ונזקף והולך למעלה ר' יהודה אומר ר' אליעזר אומר במקומו עומד ומחטא ועל כולן הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מזו שהיתה לפניו שהי' נותן מלמעלה למטה כי היכי דלא נתווסן מאניה. ובנוסחאות רבות נמצא דגרסי' בכל המקומות למעלן בנון למטן בנון: \n",
+                "<b>מקום שהוא מתחיל וכו'. </b>צ\"ל ממקום שהוא מתחיל וכו' שם הוא גומר. ועיין במה שכתב מהרי\"ק ז\"ל בפ\"ד דהלכות עיה\"כ בשם הרשב\"א ז\"ל וכבר רמזתיו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזה על טהרו של מזבח. </b>גמ' תניא חנניא אומר בצד צפוני היה נותן כל שבע הזאות דסבר פתח דפרכת בדרום וכי נפיק במערבית דרומית פגע ברישא והתם לא יהיב ברישא חטוי דקרנות משום דכתיב ויצא אל המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח דהיינו למזרחית דרומית ויהיב והדר למערבית דרומית לשמאל משום דבהא איחייב למיהב ברישא ומשם למערבית צפונית צפונית מזרחית והתם דגמריה לחטוי שבע הזאות ור' יוסי אומר בצד דרום הוא נותן דסבר פתח בצפון כדקאמר במתני' בריש פירקין לא היתה שם אלא פרכת אחת בלבד וכדמפ' בגמ' ורמזתיו לעיל ריש פירקין הלכך במזרחית צפונית מתחיל ובדרומית מזרחית מסיים והתם יהיב להזאות ודכ\"ע מיהא היכא דגמרן מתנות דקרנות התם יהיב על גגו דאמר קרא וטהרו וקדשו במקום שקדשו בקרנותיו שם טהרו בהזאות. ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סימן שפ\"ח ושפ\"ט וש\"צ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזה על טהרו. </b>פ\"ק דיומא דף ט\"ו ובזבחים פרק ב\"ש (זבחים דף ל\"ח:) \n",
+                "<b>טהרו. </b>כמו וכעצם השמים לטוהר פי' על גגו של מזבח שהיה בתחלה מטהרו מדשן שעליו ומגלה את גגו ועל שמטהרו ומייפהו קרי ליה טהרו כדכתב לטוהר: \n",
+                "<b>ושירי הדם היה שופך על יסוד וכו'. </b>דאמר קרא ואת כל דם הפר ישפוך גבי פר כהן משיח ותניא בת\"כ הפר לרבות פר יה\"כ שיהיו שיריו נשפכין ליסוד אשר פתח אהל מועד זה יסוד מערבי דכי נפיק בההוא פגע ברישא: \n",
+                "<b>ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי. </b>הטעם פירשו ר\"ע ז\"ל בזבחים פרק איזהו מקומן: \n",
+                "<b>אלו ואלו מתערבין וכו'. </b>פ' כל שעה (פסחים דף כ\"ב) ופי' שם רש\"י ז\"ל אלו ואלו שירי דם חטאות הפנימיות הנשפכין על יסוד מערבי של מזבח החיצון ושירי דם חטאות החיצונות הנשפכין על יסוד דרומי יוצאין מן היסוד לרצפה דרך שני נקבים קטנים ומתערבים באמה סילון שהיה עובר בעזרה ויוצאין לנחל קדרון כמו לנחל איתן עמק ע\"כ ובתוס' פ' השוחט (חולין דף ל\"ג:) \n",
+                "<b>ומועלין בהן. </b>גמ' ת\"ר מועלין בדמים דברי ר\"מ ור\"ש וחכמים אומרים אין מועלין בהן ע\"כ ל\"פ אלא מדרבנן דמ\"ד מועלין מדרבנן קאמר לשלם קרן אבל מדאורייתא להוסיף חומש לא דאי מדאורייתא לא יצאו מידי מעילה היאך נמכרין לגננים לזבל ונפקא לן בגמ' דאין בו מעילה מן התורה מתלתא קראי חד מינייהו ואני נתתיו לכם שלכם יהא. ורמוזים בפי' ר\"ע ז\"ל ס\"פ כל הבשר ואיתא נמי למתני' בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ\"ד:) \n",
+                "<b>כל מעשה יום הכפורים </b>ר\"פ ד' מיתות ובגמ' בברייתא א\"ר יהודה אימתי בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים אבל דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ אם הקדים מעשה לחברו מה שעשה עשוי ר' נחמיה אמר בד\"א בדברים הנעשין בבגדי לבן בין מבפנים בין מבחוץ אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ מה שעשה עשוי ובגמ' מפ' טעמייהו. ורש\"י ז\"ל מפ' דבחוץ היינו חוץ מלפני לפנים דהיינו בהיכל אכן הרמב\"ם ז\"ל מפ' שם ביד ר\"פ ד' דהלכות עבודת יוה\"כ היינו חוץ להיכל כגון ודוי והגרלה ושפיכת שירים: עוד גרסי' בגמ' א\"ר חנינא קטרת שתפנה קודם שחיטה של פר לא עשה כלום ומתני' דקתני אם עד שלא גמר את הניתוח שבפנים נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור ויזה בתחלה מבפנים יחזור ויחפון מיבעי ליה ודאי שהרי כבר נקטר הקטרת וזה שוחט פר אלא בקטרת לא קא מיירי ומיהו ודאי צריך להקטיר קטרת אחרת אחר שחיטת פר זה: ופסק הרמב\"ם ז\"ל להלכה שם רפ\"ה: עוד איתא בגמ' אמר עולא שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום ומקשו ליה ממתני' דקתני הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר ואם איתא יחזור וישחוט מיבעי ליה דקס\"ד דבמתנות שבפנים קאמר דה\"ל שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר ומהדרינן דבמתנות שבהיכל קאמר אבל שחיטת השעיר במקומו היתה לאחר מתן דם הפר בפנים וגם זה פסקו שם להלכה: \n",
+                "<b>שכולן כפרה (כפרה) בפני עצמה </b>גמ' בברייתא וכלה מכפר את הקדש זה לפני לפנים על טומאה שאירע שם אהל מועד זה היכל על טומאה שאירעה שם מזבח כמשמעו ומכפר על טומאה שאירעה לאדם במזבח ושהה כשיעור השחתויה שזהו שיעור שהייה למי שנטמא בעזרה מלמד שכולן כפרה בפני עצמה: \n",
+                "<b>ר\"א ור\"ש אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל </b>פרק ב\"ש (זבחים דף מ\"ב) ובפ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק\"י) ואכולהו פליגי בין אמתנות שבפנים בין אהיכל בין אמזבח והכי איתא בהדיא בברייתא בגמ'. עוד בגמ' א\"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו מדם חטאת הכפורים אחת בשנה ר\"מ דהיינו ת\"ק דמתני' סבר כו' והכי נמי פליגי ר\"א ור\"ש נמי גבי לוג של מצורע בברייתא דת\"ק ס\"ל דאם נתן מקצת מתנות שבהיכל ונשפך הלוג יביא אחר ויתחיל במתנות ההיכל נתן מקצת מתנות בבהונות ונשפך הלוג יביא לוג אחר ויתחיל בתחלה במתנות בבהונות ור\"א ור\"ש אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל וביד פ\"ה מהלכות עבודת יוה\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שני שעירי יוה\"כ </b>פ\"ה דהלכות עבודת יוה\"כ סי' י\"ד ט\"ו: \n",
+                "<b>שיהו שניהם שוין </b>מדכתיב שְנֵי ובגמ' מסיק דשני כבשים של תמידין אה\"נ דלמצוה בעינן שיהו שניהם שוין דהא מדכתיב כבשים משמע שנים ומה ת\"ל שנים אלא ללמד שיהיו שניהם שוין אלא מדהדר וכתב את הכבש האחד וגומר ואת הכבש השני וגו' לימד שאע\"פ שאין שוין כשרין וקרא דכתיב שנים איצטריך ללמד ששניהם ישחטו כנגד היום וכדתנן ברפ\"ד דמסכת תמיד אבל מוספין של שבת שנאמר בהן שני כבשים ודאי צריך שיהו שניהם שוין לעכובא מדלא הדר כתב בהו אחד לרבות אע\"פ שאינם שוין: \n",
+                "<b>אע\"פ שאינם שוין כשרים לקח א' היום ואחד למחר כשרים </b>תימה לע\"ד דאמאי לא ערבינהו וליתני הכי אע\"פ שאינם שוין או אם לקח אחד היום ואחד למחר כשרים ועל הרמב\"ם ז\"ל קשה יותר אמאי לא ערבינהו בס\"פ בתרא דהלכות עבודת יה\"כ ואילו גבי שתי צפורים של מצורע אע\"ג דבמשנה לא ערבינהו תנא בפ' בתרא דנגעים הוא ז\"ל ערבינהו בספי\"א דהלכות טומאת צרעת וצ\"ע לע\"ד: \n",
+                "<b>ואם משהגריל מת יביא שנים ויגריל עליהם בתחלה </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ואם של עזאזל מת יאמר זה שעלה עליו </b>כצ\"ל הלשון בפי' ר\"ע ז\"ל: ומה שפי' הוא ז\"ל ושני שבזוג שני הוא שירעה עד שיפול בו מום וכו'. אמר המלקט כרב דמתני' דייקא כותיה דקתני אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו דאינו נותן תמורה אלא לזה שמת ואידך כדקאי קאי בקדושתיה ולא אמרינן ידחה ויפסל ויביא זה תחתיו ודלא כר' יוחנן דס\"ל שני שבזוג ראשון ירעה ושני שבזוג שני יקרב דס\"ל בעלי חיים נדחין וברייתא דייקא כותיה דקתני שני זה ששנינו עליו ירעה אינו יודע אם שני שבזוג ראשון אם שני שבזוג שני כשהוא אומר יעמד חי ולא שכבר עמד ונדחה על ידי מיתת חברו ועכשיו הוא בא לחזור ולעמוד דיעמד חי עמידה אחת ולא שתי עמידות משמע. ביד פט\"ו דהלכות מעשה הקרבנות סימן ד': \n",
+                "<b>והשני ירעה </b>בפ\"ק דשבועות דף י\"ב ומוכח התם שהם דברי ר\"ש ואיתה נמי בפרק ולד חטאות דתמורה דף כ\"ב ודף כ\"ג: \n",
+                "<b>שאין חטאת צבור מתה </b>ירושלמי פ\"ק דשקלים וס\"פ ולד חטאת דתמורה בדף כ\"ד ופירש הרמב\"ם ז\"ל וידוע כי שעירי יום הכפורים הם חטאת צבור שכן כתיב ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת: ובגמ' דייקי' הא דיחיד כה\"ג מתה ולרב דאמר בשני שבזוג שני קתני מתני' דירעה ובראשון שנדחה יתכפר אמאי הא דיחיד תמות אפי' לרבי דפליג בתמורה פ' ולד חטאת גבי מפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות ואמר רבי מתכפר באחת מהן והשנייה תמות וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שכפרו הבעלים אבל נמצאת קודם כפרה ולאחר הפרשה רועה והא אפי' לרבי לא מתה שהרי לא הופרש לתשלומי אבוד שהרי מתחלה היה קיים ראשון ובשביל משתלח שמת הוצרך להביא שנים וכיון דאין ב\"ח נדחין מעיקרא אי בעי האי מקריב ואי בעי האי מקריב וה\"ל כמפריש שתי חטאות לאחריות שאם יאבד אחד מהן יקריב את חברו ומשני רב סבר לה כר' יוסי דאמר דמצוה בראשון ומעיקרא כי אפרשיה להאי שני אדעתא דאבוד אפרשיה ולא גרע ממפריש לאבוד ומתני' רבי היא והכי אמרי' במסכת תמורה דרב כרבי מוקי לה למתני' והא דר' יוסי מפ' בגמ' דר' יוסי דפסח הוא דתניא המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח\"כ נמצא הראשון והרי שניהם עומדים איזה מהם שירצה יקריב דברי חכמים ר' יוסי אומר מצוה בראשון ואם היה שני מובחר ממנו יביאנו וכבר הארכנו פה יותר מדאי: ועיין בספר קרבן אהרן פרק שני דפ' אחרי מות: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר תמות </b>אשני שבזוג ראשון קאי ובתרתי פליג עלייהו דרבנן דקא אמריתו אין חטאת צבור מתה אני אומר תמות ועוד לא בזה שאמרתם עליו ירעה אני אומר ימות אלא הוא יקרב ובו מתכפר ושני שבזוג ראשון ימות: \n",
+                "<b>ועוד א\"ר יהודה נשפך הדם ימות המשתלח </b>דס\"ל ב\"ח נדחין ובהא פליגי ר' יהודה ורבנן ורב ס\"ל כרבנן וכי קאמר מילתיה דשני שבזוג שני הוא שירעה אליבא דרבנן הוא דקאמר ולר' יוחנן קאי בקושיא מאי ועוד דלדידיה הא רבנן נמי אמרי ראשון ידחה וחנן המצרי ס\"ל דאפי' דם בכוס ומת המשתלח לא נדחה הדם אלא מביא שעיר אחר ומזווג לו וכשר הדם למתנותיו וזה ישתלח ור\"ש ס\"ל בברייתא מת אחד מהם מביא חברו שלא בהגרלה ואיתא בכמה דוכתי חד מינייהו ס\"פ בתרא דכריתות: \n",
+                "<b>מת המשתלח </b>פרק כל הפסולין (זבחים דף ל\"ד) ובפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ\"ט:) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא לו אצל שעיר </b>השתא הדר תנא למילתיה לאורויי בסדר העבודה וקאמר דלאחר שגמר וכו': \n",
+                "<b>אנא ה' חטאו עוו פשעו </b>ממה שכתב הרמב\"ם ז\"ל לעיל פ\"ד וז\"ל וזה שתמצא כתוב בשלשת הוידויין עון פשעו חטא הוא דעת ר\"מ ע\"כ נרא' שגם פה גרסי' עוו פשעו חטאו עמך בית ישראל וכן הוא בירוש': ואילו בני אהרן עם קדושיך לא קתני ואפ\"ה מוקי לה אביי בגמ' אפי' כר' יהודה דפליגי אדר' שמעון בספ\"ק דשבועות ואמר יש להם כפרה בשעיר המשתלח דאטו כהנים לאו בכלל עמך ישראל נינהו: \n",
+                "<b>והכהנים והעם </b>וכוליה בירוש' ל\"ג ליה אף הכא. אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו כולו אלא ה\"ג לפני ה' תטהרו והן עונין אחריו בשכמל\"ו וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל\"ג ליה הכא וכן נ\"ל דל\"ג ליה אלא בהזכרת השם הראשון בפ' שלישי ותו לא צריך ע\"כ: \n",
+                "<b>בתורת משה עבדך לאמר </b>צריך למחוק מלת לאמר: \n",
+                "<b>מפי כ\"ג כורעין ומשתחוין </b>אית דגרסי מפי כ\"ג בקדושה וּבְטָהָרָה כורעין ומשתחוין וביד ס\"פ שני דהלכות עבודת יוה\"כ ובפ\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מסרו למי שהוא מוליכו וכו' </b>עד סוף הפרק פ\"ג דהלכות עיוה\"כ סי' ז' ח' ובפ\"ד: \n",
+                "<b>הכל כשרין להוליכו </b>ולא תימא כיון דכפרה כתיב ביה ליבעי כהן: ובגמ' בברייתא יליף לה שנאמר איש להכשיר את הזר עתי שיהא מזומן עתי ואפי' בשבת פי' שאם חלה השעיר מרכיבו על כתפיו עתי ואפי' בטומאה פי' שאפי' נטמא משלחו נכנס לעזרה בטומאה ומקבלו מיד המוסרו לו שבעזרה הוא מוסרו לו: \n",
+                "<b>כהנים גדולים </b>גרסי' וכן הוא ג\"כ שם ביד: אכן ראיתי שה\"ר מנחם דילונזאנו ז\"ל מחקו: \n",
+                "<b>ערסאלא </b>מצפורי וישראל היה גרסינן אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ערשלא וישראל הי' וכתב שכן מצא בכל הספרים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכבש עושין לו מפני הבבליים </b>פ\"ד דהלכות שקלים סי' ח' ובגמ' אמר רבה ב\"ב חנא לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו ומתוך ששונאים בני ארץ ישראל את הבבליים היו קורין כל קלי הראש ועושי דבר שלא כהוגן על שמם: תניא א\"ר יהודה לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו א\"ל ר' יוסי תנוח דעתך שהנחת דעתי: \n",
+                "<b>טול וצא טול וצא </b>גמר' תנא מה את שהי צפירא דן וחובי דרא סגיאין: \n",
+                "<b>תשעים ריס </b>מציעא דף ל\"ג ס\"פ אלו מציאות כתבו תוס' ז\"ל דאית דגרסי רוס דשבעה ומחצה רוס עולה אלפים דהוי שיעור מיל: ומה שכתוב בפי' ר\"ע ז\"ל שהם אלפים פסיעות פחות חמש נראה שמהם שתה וכן כתוב ג\"כ בערוך בערך רוס וכתב וזה חסרון החמש אל יקשה בעיניך לפי שלא היה יכול לעשות ריס שהיה עולה החשבון יותר מאלפים ולכן העמידו ברוס ומאתים וששים ושש דהיינו רוס הוי מטחוי קשת ע\"כ וכן כתבו תוס' ז\"ל ג\"כ בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ\"ג) קרוב לזה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי מזון והרי מים </b>ירוש' ליפות כתו כדי שייטיב לבו אומרים לו כך למה שאין יצר הרע תאב אלא לדבר האסור כהדא ר' מנא סלק למבקרא לר' חנאי דהוה תשיש א\"ל צהינא א\"ל שתא שבקיה ונחת ליה בתר שעתא סלק לגביה א\"ל מה עבדת לההיא להיותך א\"ל כדי שרית לי אזלת לה: \n",
+                "<b>חוץ מן האחרון שבהם וכו' </b>גמ' ת\"ר עשר סוכות ושנים עשר מילין היו דברי ר\"מ ר' יהודה אומר ט' סוכות ועשרה מילין ר' יוסי אומר חמש סוכות ועשרה מילין וכל אחד מלַוֵהוּ יותר ממיל או עד הסוכה ע\"י עירוב א\"ר יוסי סח לי אלעזר ברי בלשון שחוק על דברי אם ע\"י עירוב יכולני לעשות אפי' שתי סוכות ועשרה מילין שיהו בני ירושלם מלוין אותו שני מילין ומסוכה ראשונה יצאו לקראתו שני מילין הרי ד' מילין שאתה יכול להרחיק הסוכה מירושלם וסוכה השניה לסוף ד' מילין של ראשונה ויהו מקצת בני הראשונה מערבין לצד השנייה ומקצת ערבו לצד ירושלם וכן בני השניה מקצתן ערבו לצד הראשונה לצאת לקראתו שני מילין ומקצתן ערבו לצד הצוק ללוותו שני מילין: ומתני' לא אתיא אלא לר\"מ דהכי אמרי' בגמ' כמאן אזלא הא דתנן חוץ מן האחרון שבהן שאינו מגיע עמו לצוק אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו כמאן כר\"מ דאילו לר' יהודה ור' יוסי אף האחרון מגיע לצוק ע\"כ אלא דמתוס' ז\"ל מוכח דאסוף ברייתא דלעיל קאי האי כמאן אזלא וגרסי' הא דתניא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חציו קושר בסלע וחציו בין קרניו </b>גרסי' פי' המוליכו הוא הקושרו ותניא בברייתא בגמ' בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין ומתביישין התקינו שיהו קושרין על פתח האולם מבפנים ועדיין היו מציצין ורואין הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו: \n",
+                "<b>לא היה מגיע וכו' </b>פ\"ק דחולין דף י\"א: \n",
+                "<b>עד שנעשה אברים אברים </b>בגמ' בעינן אותם אברים מה הן בהנאה ופליגי עלה רב ושמואל ובגמ' מפ' טעמייהו: \n",
+                "<b>בא וישב לו וכו' </b>לפי שהוא מעונה וחלש ועוד שירא לעמוד במדבר משתחשך התירו לו: \n",
+                "<b>משיצא חוץ לחומת ירושלם </b>בברייתא הם דברי ר' יהודה וקאמר יכול משיצא חוץ לחומת העזרה ת\"ל לעזאזל אי לעזאזל יכול עד שיגיע לצוק ת\"ל והמשלח הא כיצד משיצא חוץ לחומת ירושלם שכבר הוא לצד המדבר ר' יוסי אומר לעזאזל יכבס עד שהגיע לצוק אע\"פ שעדיין לא דחפו ר\"ש אומר והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו זורקו בבת ראש ומטמא בגדים דקסבר דחיפחו וזריקתו הוא שלוחו ולכ\"ע המשלח הוא דמטמא בגדים ולא השולח את המשלח דהיינו המלוין אותו מירושלם וביד פ\"ה דהלכות פרה אדומה סי' ו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא לו אצל פר ושעיר וכו' </b>חזר לו התנא לסדרו הראשון שמסדר עבודות כ\"ג רש\"י ז\"ל: ובירוש' אנן תנינן בא לו אצל הפר ושעיר הנשרפים אית תנויי תני בא לי כ\"ג לקרות א\"ר חנניא קרא מסייע למתני' והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו מה כתיב אחריו ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת: \n",
+                "<b>והקטירן </b>נתנם במגס כדי להקטירן וכן נמי פירשתי והקטירן דבפסחים ס\"פ תמיד נשחט כדכתבי' התם: \n",
+                "<b>קלען כמקלעות </b>כתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל בגמרא וירושלמי וב' נכ\"י במקלות וכן בסדר עבודה לרי\"צ גיאת ע\"כ: ובברייתא יליף דהשורפם לא היה מנתחן נתוח בשר עולה אחר הפשט העור אלא עור ע\"ג בשר מנתח ושורף ואינו מפשיט: \n",
+                "<b>משיצא חוץ לחומת </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלת חוץ וביד שם פ\"ה דהלכות פרה אדומה סימן ה'. ובגמ' בברייתא נפקא לן מחוץ למחנה יתרא דכתיב גבי פר יה\"כ דחוץ לשלש מחנות דהיינו עזרה והר הבית וירושלם נשרפים כדילפי' בהקשא דועשה לפר כאשר עשה וכו' דלא נאמר האי חוץ למחנה אלא ללמד על טומאת בגדי' הכתובה אחריה והשורף אותם יכבס בגדיו ולומר לך כיון שיצא חוץ למחנה אחת דהיינו חוץ לחומת העזרה מטמאין בגדים ואף של פר כהן משיח מכאן למד ולדידהו שריפתם בצפונה של ירושלם שכל מעשה חטאת בצפון או בבית הדשן כר' יוסי ור\"ש דפליג ואמר משיוצת האור ברובן דריש לאל מחוץ למחנה לג\"ש מפרה אדומה מה להלן במזרחה של ירושלם דכתיב בה אל נכח פני אהל מועד אף כאן במזרחה של ירושלם ומה כאן גבי פרים הנשרפין חוץ לשלש מחנות אף שחיטת פרה אדומה חוץ לשלש מחנות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגיע שעיר למדבר </b>כתוב בתוספת י\"ט כתב הרב שנאמר ושלח וגו' ואח\"כ ואת חלב וגו' וכ\"כ רש\"י ז\"ל ולא דוקא כמ\"ש לעיל אלא משום דלעיל תני ליה והקטירן וכו' וכן בכתוב לא נכתב אח\"כ ואת חלב וגו' אלא ועשה את עולתו וגו' ואת חלב וגו' וכן פי' רש\"י ז\"ל בגמ' כיון שהגיע שעיר למדבר נעשית מצותו ומתחיל לקרות הפרשה וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ויוצא לעזרת הנשים וקורא שם אחר שיגיע שעיר למדבר הרי שאפי' הקריאה לא היתה קודם שהגיע שעיר למדבר ע\"כ: \n",
+                "<b>דרכיות היו עושין </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל מצעות גדולות ע\"כ וז\"ל רש\"י ז\"ל דרכאיות בני אדם עומדים מירושלים לצוק בכדי שיראה זה סימנו של זה ומניפין אותן הסמוכין למדבר בסודרין וזה הסמוך לו רואה ומניף גם הוא ורואה חברו הסמוך לירושלם ע\"כ ודכוותה אשכחן במכלתא הובא בילקוט בפרשת בשלח על פסוק ויוגד למלך מצרים האוקטורין שלו הגידו לו ויש אומרים דרכיות היו לו וי\"א עמלק הגיד לו ע\"כ. ואני מצאתי מוגה ומנוקד בשם החכם הה\"ר חיים חבר ז\"ל דירביות בבי\"ת ובנקודת חיר\"ק תחת הדלי\"ת ובפת\"ח תחת הבי\"ת: אבל בערוך הביאו בערך דדכאות בשתי דלתין וכאף ופי' שהן מצבות גדולות בנויות בדרך מירושלם ועומדים עליהם אנשים ובידם סודרין וכשמגיע שעיר למדבר מניפין בסודרין אחד לחברו עד שרואין אנשי ירושלם הנפת הסודרין ויודעין שהגיע שעיר למדבר ואז כ\"ג קורא בספר תורה ע\"כ וגם בירוש' הוא בשתי דלתין וכאף ושם ביד פ\"ג דרביות בדלי\"ת ורי\"ש ובי\"ת אמנם מצאתי מוגה שם דותביאות בדלי\"ת וי\"ו תי\"ו בי\"ת יו\"ד אל\"ף וי\"ו תי\"ו: \n",
+                "<b>ועד בית חדודו </b>בשני דלתין לשון חדוד דהיינו ההר שהוא זקוף וחדוד והויו אפשר שהוא כנוי לשעיר המשתלח משם ויש גורסין הדורו בדלי\"ת ורי\"ש. אכן הרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס בית חורון וכן בירוש'. ובערוך גריס חרורו בשני רישין. ובגמ' ש\"מ בית חרורו במדבר קאי: \n",
+                "<b>רבי ישמעאל אומר וכו' </b>ס\"א אינו כגירסת המשנה שהוא ברייתא ואית דגרסי ועוד א\"ר יהודה והלא סימן אחר היה להם וכו' וכן כתב ה\"ר יהוסף שמצא בספר אחד אכן בגמ' במשנה גרסי' ר' ישמעאל אומר וכו'. ומ\"מ קשיא לי דפליג מאן דהו ר' ישמעאל או ר' יהודה בתרתי חדא דתנא דברייתא דלעיל שכתבתי בסימן ו' קאמר בראשונה וכאן משמע דלעולם היה ועוד דלעיל קתני על פתחו של אולם או מבחוץ או מבפנים וכאן קאמר על פתחו של היכל ודוחק לומר דפתחו של היכל היינו מבפנים דאולם וכ\"ש שדוחק לומר שזוהי לשון של זהורית אחרת מלבד הקשורה חציה בסלע וחציה בין קרניו: \n",
+                "<b>שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו </b>כך הוגה שנכתב כל הפסוק במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל כאן וגם בשבת פ' ר' עקיבא ואיני יודע טעם נכון למה שהרי כך יש להביא מרישיה דקרא כמו בסיפיה ושמא משום דמלת כשנים איכא למדרשה לשון שנה מדלא כתיב כשֹנִי בלא מ\"ם כמו שכתבתי שם פרק ר' עקיבא סוף סימן ב' אמטו להכי מייתינן ראיה עיקרית מסיפיה דקרא לדעתו ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בא לו כ\"ג לעזרת הנשים. </b>וכולה מתני' עד סוף סי' ב' ביד פ\"ג דהל' עבודת יום הכפורים סי' ט' י' י\"א: \n",
+                "<b>באצטלית. </b>ס\"א באסטלית בסמך: ובירוש' נמי מנין לקריאת פרשה ר' אידי בשם ר' יצחק ויעש מה ת\"ל כאשר צוה ה' את משה מכאן לקריאת הפרשה ע\"כ: ובירוש' בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן אלא ע\"י שהן בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן ע\"כ: \n",
+                "<b>וכהן גדול עומד ומקבל וקורא עומד. </b>דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד ר' אמי בשם ריש לקיש אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה תפתר שסמך לו בכותל וישב לו והכתיב וישב לפני ה' א\"ר איבו בר נגרי שיישב עצמו בתפלה כך הוא בירושלמי הביאוהו תוס' ז\"ל בפ' אלו נאמרין (סוטה דף מ'.) ועיין עוד שם במה שכתבו בשם מדרש שוחר טוב דכסא דוד המלך היה נתון חוץ לעזרה מכלל דאף לעצמו אין ישיבה בעזרה ועיין במה שהקשו שם על מאי דקאמר התם ולמי היתה ישיבה בעזרה הוי אומר לכהן גדול שנאמר ועלי הכהן יושב על הכסא: ומצאתי שהגיה הר\"מ דילונזאנו ז\"ל חוׁמֶש החי\"ת בחול\"ם והמ\"ם בסגו\"ל: \n",
+                "<b>וגולל את התורה ומניחה. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וגם מחה מלת כאן: \n",
+                "<b>וקורא אחרי מות. </b>תוס' פ' הקומץ רבא דף ל\"ו ודפ' כסוי הדם (חולין דף פ\"ז) והרא\"ש שם דף קס\"ה. בפי' ר\"ע ז\"ל שלא יאמרו הראשון חסר הוא. אמר המלקט דחד גברא בתרי ספרי איכא פגמא: \n",
+                "<b>קורא על פה </b>פי' ה\"ר יונה ז\"ל בפ\"ק דברכות דף ז' דמזה הטעם אמרו דובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה דכיון שהוא מענין הקרבנות ומצינו שמצוה לומר פרשת קרבנות על פה כדאיתא במדרש אמר אברהם במה אדע כי אירשנה כלומר באיזה זכות יתקיימו להם הבטחותיך א\"ל בזכות הקרבנות שנאמר קחה לי עגלה משולשת וגו' א\"ל תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מאי איכא למימר א\"ל יאמרו לפני פרשת הקרבנות ומעלה אני עליהם כאילו בנו בית המקדש והקריבו (עליו) קרבן מטעם זה לא חששו לקריאתה על פה אפי' כשאינו לחובה ע\"כ. ונראה שר\"ל כגון בזמן שבית המקדש קיים שכבר הקריבו הקרבנות של אותן היום ואינם קורין אותה פרשה לחובה שכבר נפטרו בהקרבת הקרבנות: \n",
+                "<b>ומברך עליה. </b>ס\"א עליהן: \n",
+                "<b>ועל מחילת העון. </b>מחול לעונותינו ביום הכפורים הזה רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>ועל ישראל. </b>מפ' בירושלמי הבוחר בישראל: מלות ועל ישראל בפני עצמן ועל ירושלם בפני עצמה שבמשנה ל\"ג להו וצריך לכתוב בסוף המשנה ועל ישראל ועל שאר התפלה וכן הוא בפי' ר\"ע ז\"ל: ויש גורסין בפני עצמה אבל בבא ובבא ואית דלא גרסי ליה וכן הוא בירושלמי וכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל רש\"י והרמב\"ם ור\"ע ז\"ל ופי' ישן כ\"י ובגמ' פה ובסוטה מקדים כהנים לישראל ובבבלי וירוש' פה ובסוטה ובתוספתא וב' נכ\"י מקדים ישראל לכהנים וכן בהרמב\"ם ע\"ש כי נראה שחזר בו והנ\"מ כי בכלל מאתים מנה. והכא לא הזכיר רש\"י ז\"ל ועל ירושלם וכן בגמ' וירוש' פה ובפ' אלו נאמרים ונכ\"י פה ושם ותוספתא והרמב\"ם ז\"ל והנפקא מינה דלא ליפוש חדא ברכה אך במתני' ג\"ל פה ושם. ורש\"י ז\"ל מפיק כהנים ומעייל ירושלם ושם הוזכר גם בגמ' ונראה לפי זה דהשאר בתפלה אינו מן המנין דייקא נמי דקתני התם והשאר ולא ועל שאר והירושלמי נ\"ל כסברא ראשונה והבבלי נ\"ל כאחרונה מדלא הוזכר שאר התפלה בברייתא שהובאה לפרש שמנה הברכות ואע\"פ שבתוספתא הוזכר עמהם מ\"מ בתלמוד פה ושם אמרו ת\"ר שני פעמים עכ\"ל ז\"ל: ובגמ' בברייתא גרסינן ואח\"כ כל אחד ואחד מביא ס\"ת מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים פי' נויו של ס\"ת ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות לולב נאה ס\"ת נאה בקלף נאה בדיו נאה בלבלר אומן ומערב יום הכפורים הביאום שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומלאבת שניהם שוה כאחת. </b>ספר אחר ומלאכת שתיהם היתה נעשית כאחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם בבגדי בוץ קרא וכו'. </b>עד סוף סימן ד' ביד פ\"ג דהלכות עבודת יוה\"כ ובפ\"ד ברישא ובסופו ובירוש' ולמה בבגדי לבן א\"ר חייא בר אבא כשירות שלמעלן כך שירות שלמטן מה למעלן איש אחד לבוש בדים אף למטן כתנת בד קדש ילבש ע\"כ. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם קריאה זו אינה עבודה לפיכך אם רצה לקרות בבגדי חול לבנים משלו קורא ואם רצה לקרות בבגדי לבן קורא שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן שלא בשעת עבודה ע\"כ: \n",
+                "<b>ואת שבעת כבשים תמימים בני שנה. </b>במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל נמחקו מלות תמימים בני שנה. ויש שאין מוחקין רק מלות בני שנה: \n",
+                "<b>ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ היו קריבין עם. </b>וכולי' מלות היו קריבין אית דל\"ג להו ולא משמע כן ממה שאכתוב בסמוך: ורבינו עובדיה ז\"ל פי' פלוגתייהו דר' אליעזר ור' עקיבא כסדר עבודת היום כמתקנתא דרבא דר' אליעזר כדתנא דבי שמואל. ור' עקיבא כדתוספתא. דבגמ' בעינן היכי קאמר ר' עקיבא עם תמיד של שחר היו קריבין ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים או דילמא ה\"ק עם תמיד של שחר היו קרבין ופר העולה בהדייהו ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים והא דקתני היו לשון רבים משום דשייר אמורי חטאת ודילמא אימורי חטאת נמי היו קרבין עם תמיד של בין הערבים ותו העולה לר' אליעזר דשייריה וכן נמי שעיר אימת עביד ליה ותו בין לר\"א בין לר' עקיבא אימורי חטאת אימת עביד להו ותרגמה רבא כדפי' רעז\"ל ובגמ' פריך ור' אליעזר האי מלבד חטאת הכפורים דמשמע ששעיר החיצון קודם לאילו ואיל העם מאי עביד ליה בשלמא מלבד עולת הבקר לאו ביום הכפורים כתיב ומרגלים לא יליף דסמיך אסדרא למעבד הני דת\"כ ברישא אלא האי דכתיב ביום הכפורים גופיה מאי עביד ליה ומשני ההוא מיבעי ליה על מה שזה מכפר זה מכפר. דהכי דרשי' ליה במתני' דבפ\"ק דשבועות ובירוש' א\"ר יוחנן זו דברי ר\"א ור' עקיבא אבל דברי חכמים כולן היו קרבין עם תמיד של בין הערבים ע\"כ. ובגמ' בברייתא פליגי תנאי אליבא דר' עקיבא דלא כתנא דמתניתין דר' יהודה אומר משמו אחד מן ז' כבשים קרב עם תמיד של שחר וששה עם תמיד של בין הערבים ר\"א בר\"ש אומר משמו ששה קרבין עם תמיד של שחר ואחד עם תמיד של בין הערבים ובגמ' מפ' טעמייהו. עוד אמרי' בגמ' דכ\"ע בין לר\"א בין לר' עקיבא חד איל הוא דצבור דכולהו אמרי אֵיל העם ולא איירי באיל הכתוב בחומש הפקודים כמאן כרבי דתניא רבי אומר איל אחד האמור כאן בתו\"כ הוא האמור בחומש הפקודים דכתיב ואיל אחד לעולה ור\"א בר\"ש אומר שני אלים הן אחד האמור כאן ואחד האמור בחומש הפקודים ומאי אחד מיוחד שבעדרו ורבי נפקא ליה ממבחר נדריך ור\"א בר\"ש חד בחובה וחד בנדבה וצריכי שיש דעת נוטה לומר נדבה מובחרת כדי שיצא ידי חובתו יפה: \n",
+                "<b>ושעיר הנעשה בחוץ היו קריבין עם תמיד של בין הערבים. </b>ר\"ל אע\"פ שהוא מן המוספים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדש ידיו ורגליו. </b>שבעה קדושין בפירקין דהכא ושלשה לעיל בפ' א\"ל הממונה הרי עשרה קדושין והכי נמי איכא התם שתי טבילות ושלשה הכא הרי חמש טבילות: \n",
+                "<b>נכנס להוציא את הכף ואת המחתה וכו'. </b>שנאמר ובא אהרן אל אהל מועד למה הוא בא להוציא את הכף ואת המחתה שכל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה דאי כסדרן כתיבי וכן הסדר שמוציאן בלבישה ראשונה ואין עבודה חיצונה של בגדי זהב מפסקת בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה לא משכחת לה אלא שלש טבילות וששה קדושין אחד לתמיד של שחר ואחד בינו ובין עבודת היום כולה עם הוצאת כף ומחתה ואחת בין הוצאת כף ומחתה לאילו ואיל העם ועמהם המוספין ותמיד של בין הערבים לפיכך צריך להפסיק אילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה והוצאתן תפסיק בין אילו ואיל העם לתמיד של בין הערבים הרי חמש תמיד של שחר בבגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן אילו ואיל העם בבגדי זהב על המזבח החיצון הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן ומוספין ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב וליכא למימר דמפסיק להו בשעיר הנעשה בחוץ כדכתיב מלבד חטאת הכפורים והוא אינו כתוב כאן אבל אילו ואיל העם דוקא כתבינהו קרא אחר הוצאת כף ומחתה ולא איצטריך לן לשבש סדרא דקראי דהא אמר קרא ויצא ועשה את עולתו דמשמע מיציאה ראשונה עביד אילו ואיל העם שזו יציאה ראשונה האמורה בפרשה הלכך על כרחך מקמי הוצאת כף ומחתה עביד להו בהפסקה שביניהם לעבודת היום: \n",
+                "<b>נכנס להקטיר קטרת של בין הערבים ולהיטיב את הנרות. </b>תימ' הוא דלא קתני תמיד של בין הערבים ושמא י\"ל משום דכבר תנא ליה ברישא במילתיה דר' עקיבא תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>ולהיטיב את הנרות. </b>הא דלא תנא להדליק את הנרות שהיתה בין הערבים אבל הטבה בצפרא הואי נ\"ל דדילמא בימי שמעון הצדיק נשנית משנה זו וכן משנתנו דתמיד דתנן מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחית דולקות מדשן את השאר ומניח אלו זה היה כמו כן בימי שמעון הצדיק מצאן שכבו פי' משמת שמעון הצדיק מדשנו וכו' וא\"כ בימי שמעון הצדיק היו דולקין אותן שתי נרות מזרחיות עד הערב והיה צריך להיטיב אותן ברישא ואח\"כ היה עושה הדלקה ולהכי נקט ולהיטיב את הנרות ולא קתני להדליק משום דהטבה היתה קודם כדפרישית תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>קדש ידיו ורגליו ופשט הביאו לו בגדי עצמו. </b>גרסי' ומלות וירד וטבל ועלה ונסתפג דבסיפא צריך למוחקן: \n",
+                "<b>בשעה שיצא. </b>בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל נמחקה מלת בשעה גם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול משמש בשמנה בגדים וכו' </b>ר\"פ ד\"מ אמרי' אע\"ג דמכנסיים קודמין ללבישה מדכתיב יהיו על בשרו מ\"מ תנא אקדים לכתנת בריש מילתיה הואיל וקרא נמי אקדמיה דכתיב כתנת בד וכו' וטעמא דקרא משום דמכסיא כוליה גופא עדיפא ליה ע\"כ: \n",
+                "<b>במצנפת. </b>מכאן הוכיח הרמב\"ן ז\"ל בפרשת תצוה דמצנפת האמורה באהרן היא המגבעת האמורה בבניו אלא שמפני שכ\"ג צונף בה ראשו ומגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל לכן נקראת מצנפת אבל של כהן הדיוט קראה הכתוב מגבעת מפני שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים על ראשו כעין מגבעת שהוא כובע כדברי אונקלוס כי מגבעת כמו מקבעת בחלוף גימ\"ל בקו\"ף ע\"כ והיא דעת הרמב\"ם ז\"ל בר\"פ שמיני דהלכות כלי המקדש ובירוש' מפני מה כ\"ג משמש בשמנה כלים ר' חנניא חברון דרבנן אמר כנגד המילה שהיא לשמנה ימים ע\"ש בריתי היתה אתו. מפני מה אינו משמש בבגדי זהב מפני הגאוה א\"ר סימון ע\"ש אל תתהדר לפני מלך א\"ר לוי שאין קטיגור נעשה סניגור ע\"כ: \n",
+                "בסיפא דמתני' י\"ס דגרסי ולמי שצורך הצבור בו. בסוף פי' ר\"ע ז\"ל צריך לומ' זה משוח מלחמה וגם מי שצורך הצבור בו. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל וכמו כן כל מי שצורך הצבור בו נכנס תחת מאמר וכל בני ישראל אתו ע\"כ. ובילקוט רמז קל\"א בספר שמואל כתוב בשם ילמדנו א\"ר לוי דואג לא נטרד אלא שהיה ממרא ב\"ד אמר לְשָאוּל אין נשאלין אלא למלך בלבד א\"ל אבנר ועמשא אמרו רבותינו נשאלין למלך ולב\"ד ולמי שצורך הצבור בו ודוד צורך הצבור היה בו והיה ממרא ואומר אין נשאלין אלא למלך בלבד א\"ל חזור על כל הסנהדראות וחזר ואמרו לו כשם שאמרו אבנר ועמשא ולא שמע אליהם ויסוב דואג האדומי ויפגע הוא מה הוא אלא שהם לא פגעו בו א\"ל הקב\"ה מתורתי אתה מורד עלי אני מוציאה מתוך מעיך שנאמר חיל בלע וגו' שהיה משנה לתלמידו והיו סופגין וכו'. וביד פ' עשירי דהל' כ\"ה סי' י\"ב ושם הכ\"מ נתן טעם לשבח למה ששינה הרמב\"ם ז\"ל לשון הברייתא דבברייתא דבגמ' גרסי' השואל פניו כלפי הנשאל והוא פירש השואל פניו אחורי הכהן הנשאל ע\"ש: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יום הכפורים וכו'. </b>סדר המסכתא תחלה נקט שבעת ימים קודם יום הכפורים והדר נקט ליל יום הכפורים והדר נקט סדר עבודות היום והשתא נקט הלכות היום לענין איסור והיתר תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>אסור באכילה ושתיה וכו'. </b>פ\"א דהלכות שביתת עשור סי' ה' ובטור א\"ח סי' תרי\"א ותרי\"ב ותרי\"ג וכוליה עד סוף סי' תרי\"ח רוב פירקין: \n",
+                "<b>רחיצה סיכה וכו'. </b>בגמ' בעי' רחיצה וסיכה מנלן דאיקרי ענוי דכחי' לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי וכתי' כי מן היום הראשון אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלקיך נשמעו דבריך מדהוי לי' למכתב לא סכתי וכתיב וסוך לא סכתי נפקא לן רחיצה ור' יצחק מפיק לה לרחיצ' במסקנא מקרא דכתיב מים קרים על נפש עיפה ואי משתיה ה\"ל למיכתב בנפש עיפה אלמא מרחיצה קרי עיף וכתיב ולאביתר הכהן אמר המלך לך ענתות וכו' וכי התענית בכל אשר התענה אבי וכתיב ביה בדוד כי אמרו העם רעב ויעֵף וצמא ויעֵף היינו מרחיצה כדאמרינן: \n",
+                "<b>ונעילת הסנדל. </b>נפקא לן מקרא דכתיב גבי דוד וראש לו חפוי והולך יחף וכתיב מנעי רגלך מיחף והוא יגלה על יחוף דדוד נמי דמנעילת הסנדל הוא: \n",
+                "<b>ותשמיש המטה. </b>נפקא לן מקרא דכתיב אם תענה את בנותי ואם תקח נשים אם תענה מתשמיש ואם תקת מצרות. והקשו תוס' ז\"ל תימה לי אמאי איצטריך תלמודא למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי הא מהאי קרא נפקא מותבוא כמים בקרבו וכו' ומתני' היא בשבת פ' א\"ר עקיבא ונ\"ל דאיצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבוא כמים בקרבו וכו' היינו אוסרין אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות ואי לא כתב אלא קרא דדניאל לא הוה אסרינן סיכה דכמה ענויין של צער שהיה מענה ומצער נפשו ולא גמרי' מהתם דדילמא חד משאר ענויין שעשה הוה אסרינן אבל סיכה לא קמ\"ל מקרא דותבוא כמים וכו' דסיכה כשתיה ועוד דמקרא דותבוא איצטריך לן למילף גבי תרומה דסך כשותה דבתרומה לא שייך למיגמר מקרא דדניאל עכ\"ל ז\"ל. והעלה הר\"ן ז\"ל דכולהו מדאורייתא נינהו והני קראי לאו אסמכתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל ענויי דכתיבי בקרא בהדיא דאורייתא נינהו אלא מרבוייא דשבתון אתו וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראוי והתירו כל שאינו עושה לתענוג אע\"ג דקשה קצת להדין פירושא מההיא ברייתא דהתינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל וכו' כמו שכתוב שם בהר\"ן ז\"ל וכתב עוד ז\"ל שכן דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א מהלכות שביתת עשור דכולהו מדאורייתא נינהו ודלא כתוס' ז\"ל דס\"ל דכולהי דרבנן נינהו וקראי רמז בעלמא נינהו. ועיין בספר קרבן אהרן פי\"ד דפ' אמור: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והיתה זאת לכם לחקת עולם דאחרי מות צריך למחוק מלת זאת. ובירוש' פריך את חמי ברחיצה הוא אסור בתשמיש המטה לא כל שכן ומשני תפתר במקום שאין טובלין או קודם שהתקין עזרא טבילה לבעלי קריין ע\"כ פי' כיון ששנה אסור ברחיצה למה הוצרך לשנות דאסור בתשמיש המטה דכיון דאם שמש מטתו אי אפשר לו להתפלל עד שירחוץ והוא אסור ברחיצה ממילא משמע דאסור בתשמיש המטה ומשני למקום שאין טובלין לקרויין איצטריך לאשמועינן דאסור בתשמיש המטה דבאותם מקומות לא הוה משתמע איסור תשמיש המטה מאיסור רחיצה והוא לשון בית יוסף: \n",
+                "<b>המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל. </b>חיה שם משותף ליולדת ולמילדת כמו שאז\"ל ג' נאמנין על הבכור אביו ואמו וחיה וכל אחד יתפרש לפי הענין ובכאן היא היולדת וביד שם רפ\"ג סי' ח' ובגמרא מתני' מני ר' חנינא בן תרדיון היא דתניא המלך והכלה לא ירחצו את פניהם ר' חנינא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר ירחצו. והחיה לא תנעול ר' חנינא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר החיה תנעול את הסנדל ובגמ' אמר שמואל. אם מחמת סכנת עקרב מותר כל אדם לנעול. וכתוב בכל בו סוף סי' ס\"ט דיש סוברין דמדאמרינן דהחיה תנעול את הסנדל ולא אמר שתאכל אלמא דלענין אכילה לא מפלגו בין חיה לשאר נשים ומ\"מ לפי כחן וטבען יתענו והרי הן כחולה ובאומד דעתן הוא או על פי רופא ע\"כ וגם הר\"ן ז\"ל העלה דלענין תענית שלשה ודאי אינה מתענה שבעה אמרה איני צריכה מתענה והולכת ואם לאו מאכילין אותה מכאן ואילך הרי היא ככל הנשים לתענית יום הכפורים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל ככותבת הגסה וכו'. </b>ואית דגרסי האוכל ביה\"כ ככותבת וכו' וכן בתוספתא ובירוש' והרא\"ש והר\"ן ז\"ל גם בנכ\"י וביד ר\"פ שני דהלכות שביתת עשור: \n",
+                "<b>ככותבת. </b>תמרה גסה והיא פחותה מכביצה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כרב זביד. ורב יהודה פליג עליה ואמר דיתירה מכביצה היא וטעמא דתרוייהו מפ' בגמ': \n",
+                "<b>כמוה וכגרעינתה. </b>בגמ' בעי רב פפא ככותבת שאמרו כגרעינתה או שלא כגרעינתה פירשו תוס' בשם הערוך ז\"ל שפי' בשם רבינו נסים גאון ז\"ל גרסי' בגמ' דבני מערבא א\"ר יוסי זאת אומרת צריך למעך את חללה שאם לא כן הל\"ל כמוה וכגרעינתה וכחללה ולהכי איצטריך למיתני ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה לחומרא דלא תיטעי ותשער כמוה כמו השלמה דנפיש שיעוריה דהוי לקולא אלא מכי אכיל כמוה וכגרעינתה בלחוד בלא חללה נמי מיחייב והיינו דקא מיבעיא ליה הכא כגרעינתה דהיינו לאחר שנתמעך חללה או שלא כגרעינתה פי' כברייתה ממש קודם שנתמעך חללה. ורש\"י ותוס' ז\"ל פירשו הבעיא בשיטות אחרות שונות זו מזו עיין עליו. וכתוב במגיד משנה שם ר\"פ שני דלפי מה שכתב רבינו פרק ראשון מהלכות עירובין משקל הביצה היא ל\"ה ארגינץ ועוד כמו שמבואר למחשב לפי מה שכתבתי שם עכ\"ל ז\"ל ומשם תוכל לדון למשקל הכותבת שהוא פחות מכביצה מעט ולמשקל כזית שיש אומרים דשיעור הזית הוי כחצי ביצה: \n",
+                "<b>והשותה מלא לוגמיו. </b>גרסי' דהא אמר רב יהודה אמר שמואל לא מלא לוגמיו ממש אלא כל שאילו וכו' ואימא במתני' כמלא לוגמיו ולפי זה מתני' ודאי דלא כב\"ש שהם אומרים בברייתא אינו חייב עד שישתה רביעית (הגהה תימה לע\"ד שמצאתי בבית יוסף טא\"ח סוף סימן רע\"א בשם המרדכי ישן וז\"ל בקיצור ותו דרביעית הוא שיעור כוס של ברכה ומלא לוגמיו גדול כדמוכח מרביעית בפ' יה\"כ גבי מחלוקת ב\"ש וב\"ה ע\"כ ולא מסתבר דהתם מייתי ראיה מלוגמו של (בן) אבטיח שהוא יותר מכמלא לוגמיו ולא תני לה גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה מפני לוגמו של (בן) אבטיח שהיה מחזיק יותר מרביעית דהוו להו ב\"ש לחומרא: \n",
+                "<b>כל האוכלין מצטרפין. </b>והוא שלא שהה בין אכילה ראשונה לאכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס אבל כל ששהה יותר משיעור זה אינם מצטרפים למלקות וכרת ומיהו איסורא מיהא איכא הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>כל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו. </b>לדעת הרמב\"ם ז\"ל והוא שלא שהה בין תחלת השתיה לסופה אלא כדי שתיית רביעית אבל אם שהה יותר מזה אין מצטרפין אבל מברייתא דבכריתות פ' אמרו לו משמע דשתיה נמי בכדי אכילת פרס מצטרפת כאכילה כמו שכתבה הר\"ן ז\"ל ע\"ש: \n",
+                "<b>האוכל והשותה אינם מצטרפין. </b>גמ' מאן תנא אמר רב חסדא במחלוקת שנויה ור' יהושע היא דתנן בפ\"ד דמעילה כלל א\"ר יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין זה עם זה טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו אין מצטרפין זה עם זה ורב נחמן אמר אפי' תימא רבנן ע\"כ לא קאמרי רבנן התם אלא לענין טומאה דשם טומאה חד הוא אבל הכא משום יתובי דעתא הוא והא לא מיתבא דעתא וכן אמר ריש לקיש במחלוקת שנוייה ור' יהושע היא ור' יוחנן אמר אפי' תימא רבנן וכו' וביד פ' ששי דהלכות שגגות סי' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל ושתה בהעלם אחד וכו'. </b>בכריתות פ' ספק אכל דף י\"ח. ואיכא מאן דמוקי לה התם דלא כרבי אע\"ג דסיפא רבי היא כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>אכל אוכלין שאינם ראויין וכו'. </b>ביד פ' שני דהלכות שביתות עשור סי' ה'. וגירסת הר\"מ דילונזאנו ז\"ל אֳכָלַים האל\"ף בחטף קמץ: \n",
+                "<b>שתה ציר או מורייס פטור. </b>גמ' הא חומץ חייב מתני' מני רבי היא דתניא רבי אומר חומץ משיב את הנפש ומבטל את הענוי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התינוקות וכו'. </b>ביד שם סוף הפרק וז\"ל קטן שהוא פחות מבן ט' אין מענין אותו ביום הכפורים כדי שלא יבוא לידי סכנה ע\"כ וכתב הר\"ן ז\"ל נראה דאין רשאין למנוע מהן מאכל קאמר כלומר אע\"פ שבשאר מצות אם רצה להקדים חנוכו של תינוק רשאי ומחנך אותו לעשות המצוה כהלכתה כגדול ממש הכא אינו רשאי לחנכו בענוי קודם לזמן שקבעו לו חכמים לחנוך שעות ולהשלמה כסברייהו דאמוראי בגמ': \n",
+                "<b>אבל מחנכין אותן לפני שנה או לפני שנתים. </b>סמוך לפרקן כך הגרסא ברוב הנוסחאות אע\"פ שלא כתבה כן הרב אלפסי ז\"ל עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: והכל בו כתב ג\"כ בסימן ס\"ט קטן שהוא פחות מבן ט' אין מענין אותו ביום הכפורים שלא יבא לידי סכנה פי' שאין מניחין אותו להתענות ואפי' לשעות ובזה נכשלין הרבה בני אדם וראוי למחות בידם והרש\"י ז\"ל פי' אין מענין אין חייבין להתענות ואין לשון מענין מיושב עליה ע\"כ והרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל בין בפי' המשנה בין שם ביד כתבו דחנוך בן ט' ובן עשר לשעות והשלמה מדבריהם בני י\"א שוה בין בתינוק בין בתנוקת והשלמה מן התורה בתינוקת בת י\"ב ובתינוק בן י\"ג והוא שהביאו סימנים: ומצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל בנוסח גרסת המשנה אבל מחנכין אותן לשעות לפני שנה ולפני שנתים וכו'. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה קודם שנה וקודם שתים בשביל שיהו רגילין למצות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוברה וכו'. </b>ביד שם סי' ח' ט'. וכתב הר\"ן ז\"ל הא דנקט עוברה אורחא דמילתא נקט אבל ה\"ה לבריא שהריח וערערה נפשו שמאכילין אותו על פי עצמו או על פי בקי המכיר בו וראיה לדבר וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>על פי בקיאין. </b>כתב הר\"ן ז\"ל ומדקתני על פי בקיאין ולא קתני רופאים ש\"מ שהולכין על פי בקיאין והלכך יחיד מומחה שנחלק עם שנים אחרים שאינם מומחין אין הולכין אחר השנים כדאשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרי' היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו דאלמא בעינן תרתי חכמה ומנין ולענין מחלוקת ב\"ש וב\"ה אמרי' בפ\"ק דיבמות כי אזלינן בתר רובא ה\"מ היכא דכי הדדי נינהו אבל הכא ב\"ש מחדדי טפי ולפיכך אם הדבר ברור אצלנו שבקיאותו מכריע רוב המנין של אחרים הולכים אחריו בין להקל בין להחמיר ואם הדבר ספק מאכילין אותו דספק נפשות להקל זהו מה שנראה לי בזה והרמב\"ן ז\"ל לא כתב כך בספר תורת האדם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו. </b>הכי מיפרשא וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט היינו למר בר רב אשי דאמר כל היכא דאמר צריך אני אפי' איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן שנאמר לב יודע מרת נפשו: \n",
+                "<b>עד שיאמר דיי. </b>גרסי' בשני יודי\"ן וכן הגיהו החכם הר\"ר יהוסף ז\"ל וכן הוא שם ביד. ונראה לע\"ד דמדתנן גבי על פי עצמו משנה יתירה עד שיאמר דיי מאי דלא תנן הכי ברישא גבי על פי בקיאין מאכילין אותו על פי בקיאין עד שיאמרו דיו לרמוז לנו קולא דמר בר רב אשי ואפשר שאפי' ברישא כשמאכילין אותו על פי בקיאין אע\"פ שאמרו מקצתם או רובם דיו אם הוא אמר אחר שהתחיל לאכול עדיין אני צריך לאכול מוסיפין לו עד שיאמר דיי דוק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאחזו בולמוס. </b>ביד שם סי' ט' ובפי\"ד דהלכות מאכלות אסורות סי ט\"ז: \n",
+                "<b>עד שיאורו עיניו. </b>גמ' ת\"ר מנין היו יודעין שהאירו עיניו משיבחין בין טוב לרע אמר אביי ובטעמא פי' רש\"י ז\"ל משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע ע\"כ נראה מפירושו ז\"ל דאביי בא לפרש דמשיבחין דקתני היינו שיבחין בטעם: \n",
+                "<b>אין מאכילין אותו מֵחֲצַר כבד שלו. </b>תרגום יותרת הכבד חצר כבדא ונקרא ג\"כ טרפשא דכבדא והיינו המסך המפסיק בין הכבד לריאה שקורע הבודק כשרוצה לבדוק הריאה אבל האונא הקטנה שבכבד נקראת בלשון משנה אצבע הכבד במסכת תמיד פרק חמישי: \n",
+                "<b>ועוד א\"ר מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין בתוכו סם בשבת. </b>גרסי' והיא גרסת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל. והביאה הרא\"ש ז\"ל פ\"ח שרצים דף קפ\"ד וכן הגרסא בגמ' אע\"ג דבמשנה כתוב בגרונו: אבל ר\"ע ז\"ל נראה דגריס בשניו וכן בטור א\"ח סי' שכ\"ח: \n",
+                "<b>מְטִילִין. </b>כך נקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל המ\"ם בשבא. ובגמ' מסקי' דבהא מודו ליה רבנן ומתני' נמי דייקא מדלא ערבינהו ותננהו ופליגי רבנן בסיפא: \n",
+                "<b>וכל ספק נפשות. </b>ביד ר\"פ שני דהלכות שבת ויליף לה שמואל בגמ' מקרא דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שיבא בעשייתן לידי ספק מיתה אלמא מחללין עליהם את השבת: \n",
+                "<b>סְפֵק נפשות. </b>כך נקד הר\"מ הנזכר ז\"ל וטעמו ידוע מפני שהוא סמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנפלה עליו. </b>ביד פ' שני דהלכות שבת סי' י\"ח ובטור א\"ח סי' שכ\"ט ובגמ' ספ\"ק דערכין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה. </b>ביד פ' ראשון דהלכות תשובה סי' ג' ובגמ' דייק עם התשובה אין בפני עצמן לא נימא דלא כרבי דתניא רבי אומר על כל עברות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר חוץ פורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בשר שאם עשה תשובה יה\"כ מכפר ואם לא עשה תשובה אין יום הכפורים מכפר אפי' תימא רבי תשובה בעיא יום הכפורים יום הכפורים לא בעי תשובה ומוכח בספ\"ק דשבועות דיומו של כפור מכפר ולא לילו ועוד כתוב שם בתוס' דיש מפרשים דיום הכפורים מכפר לגמרי בלא שעיר המשתלח אלא דשעיר המשתלח מכפר מיד ויום הכפורים אינו מכפר עד שתחשך למוצאי יום הכפורים וכדתניא וכו' ע\"ש: \n",
+                "<b>על עשה ועל לא תעשה. </b>הניתק לעשה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט דאי לא תימא הכי קשה השתא על לא תעשה מכפרת על עשה מיבעיא ופריך בגמ' ועל לא תעשה גמור לא ורמינהי אלו הן קלות עשה ולא תעשה חוץ מלא תשא ומשני לא תשא וכל דדמי ליה לא תעשה גמור ומיהו איכא בגמ' מאן דס\"ל דתשובה מכפרת גם על לא תעשה גמור. ותוס' פ\"ק דשבועות דף י\"ב נראה שרוצין להשוות מתני' דקתני על עשה ועל ל\"ת תשובה מכפרת עם ר' ישמעאל דדריש בגמ' בברייתא עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו ואם עבר על ל\"ת ועשה תשובה תשובה תולה ויה\"כ מכפר שפירשו שם דהא דקתני במתני' דעל ל\"ת תשובה מכפרת היינו שמקילין לו הדין אבל במ\"ע מוחלין לו לגמרי ע\"כ: \n",
+                "<b>עד שיבוא יום הכפורים ויכפר. </b>מלת וִיכפר הוי\"ו בחירק והיו\"ד נחה דאי אפשר להיות גם הוי\"ו בשבא שהרי אין שני שבאים באים זה אחר זה בראש תיבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר אחטא ואשוב. </b>נראה דלאו דוקא אומר בלחוד אלא אומר ועושה החטא תרי זימני קאמר: ומ\"מ ק\"ק אמאי נקט האי לישנא ולא קתני החוטא ושונה אין מספיקין וכו' ונלע\"ד דאם עבר ושנה עליו במקרה אה\"נ דמספיקין בידו לעשות תשובה אלא כשמעיקרא כשגמר לחטוא ראשונה כיון לשוב לכסלו וכך עשה ששב לאולתו וכ\"ש אם שִֹלֵש אז הוא דאין מספיקין: \n",
+                "<b>אחטא ויה\"כ מכפר אין יה\"כ מכפר. </b>ובגמ' לימא מתני' דלא כרבי דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יה\"כ מכפר. אפי' תימא רבי אגב שאני פי' מאחר שעליו הוא סומך לחטוא אינו מכפר: \n",
+                "<b>עבירות שבין אדם למקום יה\"כ מכפר שבינו לבין חברו וכו'. </b>הכי דריש ראב\"ע לקרא מכל חטאתיכם שהן לפני ה' תטהרו הר\"ן ז\"ל. ועיין בספר קרבן אהרן ריש פרק ח' דפ' אחרי מות ותוסיף לקח טוב. ועיין בספר קולון סוף שרש קכ\"ט דמפ' שאפי' בא על אשה באונס כגון בעת עלופה מיקרי עבירות שבין אדם לחברו וצריך לפייסה ולבקש ממנה מחילה סליחה וכפרה שהרי ביישה ופגמה ע\"ש. ובגמ' רמי ליה רב יוסף בר חבו לר' אבהו עבירות שבין אדם לחברו אין יה\"כ מכפר והכתיב אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים שהקב\"ה מפללו ומפייסו ומכפר לו ומסיק ה\"ק אם יחטא איש לאיש ופללו לחברו וריצהו האלהים ימחול לו ואם לה' יחטא איש מי יתפלל בעדו אם אינו שב מעבירות שבידו כך היה עלי הכהן מוכיח את בניו שישובו מרעתם ובטור א\"ח סי' תר\"ו: \n",
+                "<b>דרש ר' אלעזר. </b>י\"ס את זו דרש: \n",
+                "<b>לפני מי אתם מיטהרין. </b>כמו מתטהרין וכן במקרא המתקדשין והמטהרים וגו': \n",
+                "<b>ואומר מקוה ישראל וכו'. </b>כמדומה לי שיש טעות בבבלי שלא הובא זה הואומר שם. ונלע\"ד דברישא הביא ראיה מקרא דוזרקתי שהקב\"ה מטהר את ישראל כדרך שמי חטאת מטהרין את טמאי מתים והדר מביא ראיה מקרא דמקוה ישראל שהקב\"ה מטהר את ישראל מכל טומאות כמו שהמקוה מטהר את הטמאים מטומאות קלות כגון טומאת מגע נבלות ושרצים ונדות וכיוצא בהן ובלבד שיכוין לטבול ואז הויא טבילה כשרה למעשר ולתרומה ולקדש אבל טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל אפי' למעשר והכא נמי אפי' מעבירות קלות אין הקב\"ה מטהר את ישראל אא\"כ שבו בתשובה שלימה ולא תימא דומיא דמי חטאת דתנן בהו בפ' בתרא דמסכת פרה דמזין על האדם מדעתו ושלא מדעתו ופסקה להלכה הרמב\"ם ז\"ל כך נלע\"ד דוק. אחר זמן ראיתי שכתב הר\"מ דילונזאיו ז\"ל וז\"ל ואומר מקוה וכו' סיום זה אינו בבבלי וגם מסוף מכלתין ירושלמי וממדרש תהלים פסוק רגזו ואל תחטאו נראה שאין זה משנה וכנ\"ל עיקר אע\"פ שמצאתיו בירוש' וברי\"ף ובשני נכ\"י ובחדושי ה\"ר לויירו ז\"ל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "סליק פרקא וסליקא לה מסכת יומא: בעה\"י המכה את המצרים בכל מכה, נתחיל מסכת סוכה: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f90e24abe78adbb87ef7155787af1a9f0f525e2a
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Moed/Melekhet Shelomoh on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,439 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Yoma",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Yoma",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "\n",
+                "ספר מלאכת שלמה מהג\"מ שלמה עדני זצ\"ל חד מרבנן קשישאי בעה\"ק חברון ת\"ו תלמיד הג\"מ בצלאל אשכנזי זצ\"ל. ובעזרת מי שיצר את האדם בחכמה. והוא שוכן עומקא ורומא. נתחיל מסכת יומא. \n",
+                "<b>שבעת ימים וכו'. </b>עד סוף סי' ו' ביד פ\"א דהלכות עבודת יום הכפורים. וכתבו תוס' ז\"ל שבעת ימים קודם יום הכפורים יש מקומות ששונה המנין ברישא כמן בכאן ובבבא קמא ד' אבות נזיקין ובפ\"ק דר\"ה ד' ראשי שנים ואיכא דוכתי דתני מניינא לבסוף לפני אידיהן של גויים שלשה ימים ברפ\"ק דע\"ז ובפ\"ק דקדושין האשה נקנית בשלש דרכים ושואלין ודורשין בהלכות החג שלשים יום ע\"כ: \n",
+                "<b>מפרישין כ\"ג מביתו וכו'. </b>ר' יוחנן יליף לה מן המלואים כדפי' ר\"ע ז\"ל וריש לקיש יליף לה מסיני דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מכדי כתיב ויקרא אל משה ביום השביעי מאי ששת ימים זה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישה ששה דס\"ל לריש לקיש דזה היה מעשה אחר עשרת הדברות ויכסהו הענן ששת ימים לא קאי אחר אלא אמשה ויקרא אל משה ביום השביעי אחר שהיה מופרש ששה ימים לקבל הלוחות ואיכא תנא דס\"ל נמי הכי ופריך בגמ' והא אנן שבעה תנן ומשני מתני' ר' יהודה בן בתירא דחייש לטומאת ביתו כאשר אכתוב בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>מפרישין וכו'. </b>תוס' פ' כל היד (נדה דף ט\"ו:) \n",
+                "<b>פלהדרין. </b>כך הגירסא בירוש' אבל בערוך הביאו בערך פרהדרין ברי\"ש. וכן בגמ' כאן ובהוריות דף י\"ג וכן בתוספתא וכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל דגם בנוסחת כ\"י כתיב ברי\"ש. ובגמ' בעינן מביתו למה פורש פי' רש\"י ז\"ל מאשתו למה פורש תבא אשתו עמו שם שהרי על כרחך לשכת פלהדרין לא היתה קדושה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד כ\"ש שכיבה ותוס' ז\"ל הקשו דנהי דלא קדישא כקדושת עזרה מ\"מ כהר הבית היתה דאמרי' וכו' ופירשו הם ז\"ל למה פורש הוה לן למימר שיפרישוהו למחלה אחת בהר הבית דמחלות לא נתקדשו ומשני תניא א\"ר יהודה שמא יבא על אשתו ותמצא ספק נדה שתמצא דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה ובועל נדה טמא שבעה ויהא אסור לבוא במקדש ביום הכפורים אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא כמאן כר' עקיבא דאמר נדה מטמאה את בועלה דאי רבנן הא אמרי אין נדה מטמאה א\"ל רב חסדא אפי' תימא רבנן ע\"כ ל\"פ רבנן עליה דר' עקיבא אלא באחר אחר אבל בחד אחר מודו ליה: וביאור ענין זה תבינהו במה שכתבתי בפ' שני דנדה. עוד גרסי' בגמ' א\"ר זירא ש\"מ בועל נדה אינו כנדה שאסורה לטבול בשביעי עד הלילה אלא טובל בשביעי הלכך לא בעי פרישה אלא שבעה ימים ואם בא על ספק נדה ביום הפרישה מונה מקצת היום וטובל ערב יום הכפורים שהוא שביעי ביום ומעריב שמשו ונכנס במקדש ביום הכפורים דאי ס\"ד בועל נדה כנדה אימת טבל זה אם בא על נדה ביום פרישתו בלילה דיום הכפורים למחר היכי עביד עבודה והא בעי הערב שמש אלא לאו ש\"מ בועל נדה אינו כנדה והכי איתא נמי בברייתא בהדיא ובגמ' פריך ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו ושאר כל אדם נכנסין ויוצאין הפרישהו מטומאת מת ולא יהיו כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו שמא ימות מת עליו ומשני רב תחליפא אבוה דרב הונא בר תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאת מת הותרה היא בצבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבוע וקרבן צבור תלוי בו רבינא אמר אפי' תימא טומאת המת דחויה היא בצבור פי' שאע\"פ שקרבן הצבור דוחה אותה בקושי הותרה ולא היתר גמור וכל מה שאפשר להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה אפ\"ה טומאת המת לא שכיחא טומאת ביתו שכיחא: ובפ' כל הפסולין (זבחים דף ל\"ג) אמרינן דאביי ורבא תרוייהו ס\"ל טומאה דחויה היא בצבור: \n",
+                "<b>לשכת פלהדרין. </b>מתחלה כל ימי שמעון הצדיק שהאריך ימים היו קורין אותה לשכת בולווטין כלומר שרים: \n",
+                "<b>ומתקנין לו כהן אחר וכו'. </b>בגמ' דייקי' מדקתני מתקינין ולא קתני מפרישין ואע\"פ שלא הופרש אם יארע פסול בראשון יעבוד זה השני ש\"מ פרישה לא מעכבא בה עבודה לדורות: \n",
+                "<b>שמא יארע בו פסול. </b>גמ' פשיטא אירע בו פסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו לזה המשמש תחתיו בתמיד של שחר פי' שיעשה הוא תמיד של שחר בשמנה בגדים ויהא מחונך לכהונה גדולה קודם שיגיע עבודת יום הכפורים אלא אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו הרי עבודת יום הכפורים שאחר התמיד בד' בגדים ובמה הוא ניכר שהוא כ\"ג מעולם והיכן יצא מהדיוטות שתהא עבודת היום נעשית בכ\"ג ומשני רב פפא במסקנא עבודתו ביום הכפורים מחנכתו מי לא תניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתם מחנכתן הכא נמי עבודתו מחנכתו להיות כ\"ג כיון שאינה כשרה אלא בכהן גדול: \n",
+                "<b>רי\"א. </b>פ' הישן (סוכה דף כ\"ד:) \n",
+                "<b>אף אשה אחרת מתקנין לו וכו'. </b>בגמ' פריך ומי סגי ליה בתקנה פי' בהזמנה לחודה והא ביתו אמר רחמנא והא לאו ביתו הוא ואע\"ג דקדיש לה כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו היא ואי דכניס לה א\"כ ה\"ל שני בתים ורחמנא אמר וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים ואי דמגרש לה א\"כ הדרא קושיא לדוכתה שמא תמות ומסיק דמגרש להו לתרוייהו ולחדא אמר לה הרי זה גיטיך ע\"מ שלא תמות חברתיך ולחדא אמר לה הרי זה גיטיך ע\"מ שאכנס אבי לבית הכנסת דאי מייתא הא קיימא הא ואי מייתא הא קיימא הא מאי איכא למימר דילמא מייתא חברתה בפלגא דעבודה ועבד ליה עבודה למפרע בשני בתים אי חזי לה דקא בעיא למימת קדים איהו ועייל לבית הכנסת ומשוי לגיטא דהא דמתה גיטא למפרע: \n",
+                "<b>א\"ל חכמים א\"כ אין לדבר סוף. </b>ור' יהודה סבר למיתה דחדא חיישי' דתרתי לא חיישי' ורבנן סברי אי איכא למיחש אפי' למיתה דתרי חיישי משום דמיתה אינה מסורה בידנו אבל בטומאה ליכא למיחש דכהן גדול זריז הוא ונשמר מן הטומאה וכיון דעבדינן ליה צרה כ\"ש דמזדרז טפי וכתבו תוס' ז\"ל ואע\"ג דבפ\"ד אחין משמע לסתם מתני' דהתם דלמיתה דחד חיישי' לתרי לא חיישי' וסתם מתני' דהכא ס\"ל דאי חיישי' לחדא ניחוש נמי לטובא י\"ל דה\"ק הכא נהי דחיישי' למיתה דחד לזמן מרובה כמו בההיא דפ\"ד אחין דילמא אדמייבם חד מיית אידך מ\"מ למיתה דזמן מועט כי הכא לא הוה לן למיחש אלא משום מעלה דכפרה חיישת לזמן מועט א\"כ ניחוש אפי' לתרתי ותלת א\"נ התם חששא בעלמא הוא משום בטול מצות יבמין דליכא איסורא כולי האי אבל הכא משום דכפרת כל ישראל תלויה בזה ניחוש אפי' לתרתי ותלת ואפי' לזמן מועט וא\"כ אין לדבר סוף הילכך ליכא למעבד תקנתא להאי חששא ע\"כ. ובירוש' מהו אין לדבר סוף שמא תמות אשה זו ותמות אשה אחרת א\"ר מנא עד דאת מקשי לה על דר' יהודה קשייתה על דרבנן שמא יארע קרי לכהן זה ויארע קרי לכהן אחר קרי מצוי מיתה אינה מצויה גזרו על דבר שהוא מצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי והא אשכחנא דר' יהודה אמר מיתה מצויה הדא הוא דתנינן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו תמן בפ' כל הגט תנינן המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים תמן את אמר אין מיתה מצויה והכא את אמר מיתה מצויה תמן ביחיד וכאן בצבור חומר הוא בצבור והא אשכחנא דר' יהודא מחמיר ביחיד דתניא א\"ר יהודה לא היה שופר של קנין בירושלם מפני התערובות שמא תמות אחת מהן ונמצא דמי חטאות מתות מעורבות בקרבן ע\"כ ונראה שלא חשש לתרץ על זו הקושיא דיש לחלק בין אדם דאית ליה מזלא לעופות כדאמרי' בכמה דוכתי בבבלי ומ\"מ דקדקתי בירושלמי דגיטין על זו המשנה ואינו מקשה שם כלל רק בפ' מי שאחזו על משנת מה היא באותן הימים ור' יהודה אומר וכו' התם רמי דר' יהודה דהתם אדר' יהודה דהכא ומשני. ועיין בספר קרבן אהרן פ\"ח דפרשת אחרי מות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שבעת הימים וכו'. </b>גמ' מאן תנא אמר רב חסדא דלא כר' עקיבא דאי כר' עקיבא הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה טמא דתניא וכו' והיכי עביד עבודה והא כל ז' מזין עליו אביי אמר אפי' תימא ר' עקיבא דעביד עבודה ולפניא מדו עליה וטביל ועביד הערב שמש. וכן משמע שתרצו ג\"כ בירושלמי: \n",
+                "<b>ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות. </b>גמ' אלמא קטרת ברישא והדר נרות ורמינהי מי שזכה בדישון מזבח הפנימי. מי שזכה בדישון המנורה. מי שזכה בקטרת. ומשניות הן בפ\"ג דתמיד ומסיק ר' יוחנן מאן תנא לסדר תמיד דהך מסכתא דידן דמיירי בסדר יום הכפורים דפליג אמשניות דסדר התמיד ר\"ש איש המצפה היא דשמעינן ליה דפליג אסתמיה דתמיד דמתני' דרפ\"ד דתמיד כדכתבינן התם. ורמי סדר יומא אסדר יומא דתנן לקמן פ' שני הפייס השני מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי מי מדשן את המנורה וכו' הפייס השלישי קדשים לקטרת בואו והפיסו דשמעי' מינה דהטבת הנרות קודמת לקטרת ומשני אמר אביי לא קשיא מתני' דהכא בהטבת שתי נרות ותנא דידן ס\"ל בקטרת מפסיק להו פי' דברישא מטיב חמש נרות והדר מקטיר קטרת והדר מטיב שתי הנרות והא דתנן הטבה ברישא בהטבת חמש נרות ראשונות קאמר וההיא דאביי מסדר סדר המערכה דקאמר דבדם התמיד מפסיק להו ההיא אליבא דאבא שאול קאמר לה ומתני' כרבנן רב פפא אמר לא קשיא הא רבנן הא אבא שאול קטרת ברישא רבנן נרות ברישא אבא שאול ופריך אימא סיפא דתנן לקמן פ\"ג הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו נכנס להקטיר את הקטרת ולהטיב את הנרות אתאן לרבנן רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול ומשני אין רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול ובעי בגמ' בשלמא אביי לא אמר כרב פפא רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול לא מוקים לה אלא רב פפא מ\"ט לא אמר כאביי ומשני אמר לך רב פפא הכא ברישא הטבת שתי נרות והדר הטבת חמש נרות ואפכא ה\"ל למיתני דהא ליכא מאן דפליג דחמש נרות ברישא ואביי אמר לך אורויי בעלמא הוא דקא מורי ומלמדנו שצריך כהן גדול להיות עסוק כדי שיהא רגיל ולא קפיד אסדרא וסדרא הא הדר תני ליה בפ' שני הטבת חמש ובפ\"ג הטבת שתים. וכתבו תוס' ז\"ל יש לפ' דלא קחשיב במתני' אלא הטבת שתי נרות שהן גמר העבודה והטבת חמש נרות לא היה עושה הכהן גדול ע\"כ. ועיין במ\"ש בארך בר\"פ לא היו כופתין בשם הראב\"ד ז\"ל: \n",
+                "<b>ומקריב את הראש ואת הרגל. </b>נלע\"ד הטעם דמקריב אלו יותר משאר אברים משום דתנן בפ\"ד הראשון בראש וברגל וה\"נ תנן לקמן בפ' שני מי מעלה אברין לכבש הראש והרגל ושתי הידים וכו' ומן הדין ראוי שיהיה כ\"ג ראשון להקריב האברים שדינם להקרב ראשונה וכדתנן סוף מסכת תמיד הושיט לו הראשון הראש והרגל וסמך עליהן וזרקן הושיט השני לראשון שתי הידים נותנן וכו'. וליכא מאן דפליג בהא דלכ\"ע ראש קרב ברישא כדכתבינן בפירקין דלקמן וכן פי' ג\"כ בתוספת י\"ט אלא שכתב וה\"ה לכולהו ופשוט הוא וביד פ\"ה דהלכות כלי המקדש סי' י\"ב ובפ' עשירי דהלכות מעשה הקרבנות סי' י\"ח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעמידין אותו בשער המזרח. </b>ירושלמי היכן היו מעמידין אותו מבפנים או מבחוץ אין תימר מבפנים כהאי דתנינן קמן חמש טבילות היה שם באותו היום אחת שלא היה אדם נכנס לעזרה לעבודה אפי' טהור עד שיהא טובל וד' מחמת יום הכפורים אין תימר מבחוץ כולהון מחמת יום הכפורים ע\"כ: \n",
+                "<b>ומעבירין לפניו פרים אלים וכבשים. </b>גמרא תנא אף השעירים ותנא דידן מ\"ט לא תני שעירים כיון דעל חטא קאתו חלשא דעתיה ופר אע\"ג דעל חטא קא אתי מ\"מ כיון דעליו ועל אחיו הכהנים הוא דאתי באחיו הכהנים אי איכא איניש דאית ביה מילתא מידע ידע ליה ומיהדר ליה בתשובה בכולהו ישראל לא ידע אמר רבינא היינו דאמרי אינשי אי בר אחתיך דיילא הוי חזי בשוקא קמיה לא תחלף פי' רש\"י ז\"ל דיילא שוטר המלך בשוקא קמיה לא תיחלף דמתוך שהיה מכירך מתחלה בקי הוא בעושרך ובמעשיך למצוא עלילה לגבות ממך ממון ע\"כ: \n",
+                "<b>מעבירין לפניו פרים וכו'. </b>פי' שע\"י שיראה אותם יזכור באיזה אופן יעשה עבודה למחר עם השור וכן עם האילים והכבשים ובכך יורגל בעבודה כאילו כבר עשאה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא היו מניחין אותו לאכול הרבה. </b>אבל מן הדברים המביאין לידי חמום וקרי מונעין ממנו לגמרי ובירושלמי אעפ\"כ היו קורין עליו את הפסוק הזה אם ה' לא יבנה בית וגו' ולא מן הנסים שהיו נעשין בבית המקדש הם א\"ר אבין ע\"ש לא תנסו א\"ר יוסי בר בון כאן בראשון כאן בשני ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוליכוהו לעליית בית אבטינס. </b>ללמדו חפינת הקטרת וזה לדעת האומר שהיא מן העבודות הקשות שבמקדש ועוד נבאר בתחלת מנחות כי אין הדבר כן אלא כמו שאמרו לשם מלא חפניו כד חפני אינשי ע\"כ. אכן ביד בהלכות עבודת יום הכפורים פ\"ד כתב שהיא מן העבודות הקשות שבמקדש: \n",
+                "<b>אנו שלוחי ב\"ד וכו'. </b>גמרא לימא תהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי אמרת שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי הכי קאמרי ליה משביעין אנו עליך על דעתנו ועל דעת ב\"ד ולאו בעבודה קאמרי ליה אלא לענין קבלת שבועה כלומר לא לפי המחשבה שבלבך אם באת להערים בקבלת השבועה אנו משביעין אותך לפי דעתנו ודעת ב\"ד. ועיין במ\"ש בנדרים פ\"ד סי' ג': \n",
+                "<b>והשביעוהו. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל לפי שבאותה שעה לא יוכל שום אדם לדעת מה שהוא עושה כמו שנאמר וכל אדם לא יהיה באהל מועד לכפר בקדש עד צאתו ומפני זה היו משביעין אותו והוא היה בוכה מפני שחשדוהו במינות והם היו בוכין שחשדוהו כי אסור בתורתנו לחשוד ולחשוב מחשבה רעה על אדם שעניינו מסופק אלא לצורך הכרחי כמו שתראה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם היה חכם דורש ואם תלמיד חכם דורשין לפניו. </b>כצ\"ל ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"א דהלכות עבודת יום הכפורים ואם היה תלמיד דורשים ע\"כ וכך נראה דגריס ר\"ע ז\"ל וכן משמע מרש\"י ז\"ל. וכתב הר\"מ דילונואנו ז\"ל שכך גרסת ה\"ר לויירו ז\"ל ג\"כ. וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>זכריה בן קבוטל. </b>אמרי' בגמ' דקבוטל בבית גרסינן. ומייתי לה בס\"פ בתרא דברכות. ובירושלמי תני במשלי ותלים מפני שטעמן מפיג את השינה. כהנא שאל לרב מה ניתני קבוטל או קבוטר והוה קאים מצלי ואחוי ליה באצבעתיה צפר קבוטר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרחי כהונה. </b>אית דגרסי פרחי לויה וכן נראה דגריס הרמב\"ם ז\"ל בספ\"א דהלכות עבודת יום הכפורים: \n",
+                "<b>באצבע צרדא. </b>תוס' פ' שני דעירובין דף כ\"א כתבו דר' אלעזר הקליר לאצבע הקרוי אמה קרי ליה איהו צרדה וכן נראה שפי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל אצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי והרבה עושין אותו בעת השמחה ויעשו בו תנועות עריבות ע\"כ ומכאן הביא ראיה מה\"ר איסרלן בתשובותיו סימן קנ\"ד להתיר להקיש גודל באצבע בשבת לשתק התינוק. ושוב מצאתי כן בספר תרומות הדשן סי' ס\"ב. \n",
+                "בלשון ר\"ע ז\"ל המתחיל והפג אותם צריך להיות והפג אחת. ובגמ' אמרי' דאמרי ליה אחוי קידה דהיינו שנועץ גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה ועומד: \n",
+                "<b>ומעסיקין אותו עד שמגיע זמן השחיטה. </b>גמרא תנא לא היו מעסיקין לא בנבל ולא בכנור אלא בפה ומה היו אומרים אם לא יבנה בית וגו' כלומר הזהר בעבודתך שתהא לשם שמים שתהא לרצון שאם אינה לרצון אין טרחך עולה לכלום שוא עמלו בוניו בו בחנם יגיעין בבנין שלא יתקיים. מיקירי ירושלם לא היו ישנים כל הלילה כדי שישמע כהן גדול קול הברה ולא תהא שינה חוטפתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קריאת הגבר. </b>גמרא מאי קריאת הגבר רב אמר קרא גברא ר' שילא אמר קרא תרנגולא ותניא כותיה דרב ותניא כותיה דר' שילא ובירוש' דשקלים ר\"פ אלו הן הממונים ודפ' החליל מסיים בה דא\"ל רב לרבי שילא והתנן בן גבר על נעילת שערים אית לך למימר התם בר תרנגולא וכי היכי דהך בן גבר גברא הכי נמי הכא ע\"כ: \n",
+                "<b>בכל יום תורמין. </b>פ' המזבח מקדש (זבחים דף פ\"ו) ועיין בספר קרבן אהרן פ' שני דפ' צו. ומפ' בגמ' לקמן ר\"פ שני דאין תרומת המזבח פחותה מקומץ דנאמר כאן והרים ונאמר בהרמת הקומץ והרים מה להלן מלא קומצו אף כאן אין פחות ממלא קומצו: \n",
+                "<b>ביום הכפורים מחצות וכו'. </b>ירוש' א\"ר מנא לא מסתברא דא אלא יה\"כ מאשמורת הראשונה וברגלים מחצות שלא יבואו לידי צמאון ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ביה\"כ מחצות משום חולשא דכהן גדול. אמר המלקט בתוס' כתבו שיש גרסא אחרת דגרסינן משום חולשא דכהן הדיוט וכתבתיו בארך ברפ\"ד דמסכת תמיד בשם הראב\"ד ז\"ל. וביד פ' שני מהלכות תמידין ומוספין סי' י\"א. ויש לתמוה דבמתני' תנן וברגלים מאשמורת הראשונה ושם כתב וברגלים מתחלת שליש אמצעי של לילה ואפשר שהוא ז\"ל רוצה לפרש מאשמורת הראשונה מסוף אשמורת הראשונה דהיינו תחלת שליש אמצעי ותימה שלא דבר בזה מהרי\"ק ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בראשונה וכו' </b>פ\"ק דתמיד דף כ\"ח ובבלי ובירוש' פריך ועבודה זו של תרומות הדשן מ\"ט לא תקינו לה פייסא ככל שאר עבודות דמתני' דתנינן שכל תחלתן בפייס היתה קודם שאירעה תקלה זו במרוצתם ומשני בבבלי בלשון שני מעיקרא סבור כיון דאיכא אונס שינה לא אתו כיון דחזו דאתו לידי סכנה תקינו ליה רבנן פייסא ואברים ופדרים שהוא כשר כל הלילה ותקינו ליה פייסא כדתנן מי מעלה אברין מן הכבש למזבח אע\"ג דאיכא אונס שינה שאני מיגנא ממיקם פי' נוח לו לאדם לנדד שינה מעיניו מלילך ליישן עד סוף הלילה מלהיות עומד ממטתו בהשכמה לעבודה ראשונה שהיא תרומת הדשן והדר פרכינן ותקנתא להך גיסא הואי פי' שמפני שאירעה תקלה נתקן להם פייס והא להך גיסא הואי בשביל סדור מערכה ושני גזירי עצים שהתורה הוא המסדר וכיון דכולן בכהן אחד יש כאן עבודות חשובות ומעיקרא בעי פייס דתניא מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסדור המערכה ובשני גזירי עצים ומשני אמר רב אשי שתי תקנות היו מעיקרא סבור ב\"ד לא אתי כיון דחזו דאתו וקאתו נמי לידי סכנה תקינו לה פייסא וכיון דתקינו לה פייסא לא אתו אמרי מי יימר דמתרמי לן ולא חשיבא עלייהו למיטרח עלה מספיקא הדר תקינו להו מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסדור המערכה ובשני גזירי עצים כי היכי דניתו וניפייסו: ובירושלמי תירץ ג\"כ כך כיון דתרומת הדשן כשרה כל הלילה דכתיב כל הלילה והרים אם אומר את יפיס אף הוא אינו משכים על הספק: \n",
+                "<b>רצין ועולין </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>וכל הקודם את חברו בד' אמות זכה </b>וכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נכ\"י וירושלמי לתוך ארבע ע\"כ. וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל: ובגמ' בעי רב רב פפא ד' אמות שאמרו לגג המזבח נקיט להו דהיינו בהדי אמה יסוד ואמה סובב או דילמא לסמיכת רצפה תחתונה דמזבח נקיט להו לבר מיסוד וסובב שהוא שש קודם לסמיכת גגו וקאי בתיקו: ובירושלמי מה בתוך ד' אמות לכבש או בתוך ד' אמות למזבח מן מה דתנינן בסמוך מעשה שהיו שנים שוין רצין ועולין בכבש הדא אמרה בתיך ד' אמות למזבח ובהדיא תני לה ר' חייא כל הקודם את חברו לתוך ד' אמות למזבח זכה ע\"כ: וזה פשוט לו לרב פפא דד' אמות דגבי מזבח תנן ומאי דפשיטא ליה לרב פפא הוא דמיבעיא ליה לירושלמי ומשני לה: \n",
+                "<b>הצביעו </b>מפני שאסור למנות אנשים מישראל ואפי' לדבר מצוה ובגמ' א\"ר אלעזר כל המונה את ישראל עובר בלאו שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר: \n",
+                "<b>אין מוציאין גודל במקדש </b>ואם הוציא אמרי' בברייתא בגמ' דאין מונין לו ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע וביד כולה מתני' ע\"ס סימן ד' רפ\"ד דהלכות תמידין ומוספין עד סוף סימן ח': ומה שכתוב שם ביד ואם הוציא שלש מונין לו שלש ר\"ל ואם הוציא האצבע שלישי עם האצבע שבצד הגודל אע\"פ שאינו רשאי מונין לו אותו האצבע עם האצבע שעמו לאחת אבל אם הוציא הגודל עם האצבע אפי' בדיעבד אין מונין אותו לו אלא מוציאין אותו מביניהם כך נלע\"ד מתוך סוגית התלמוד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה שהיו שנים וכו' </b>בגמ' שם פ\"ק דתמיד וְנִשְבֵּרָה כך נקד הר\"מ ז\"ל הבית ג\"כ בשב\"א: וי\"ס דל\"ג מלת ונפל: גרסי' בגמ' ת\"ר מעשה בשני כהנים שהיו שניהם שוין רצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ד' אמות של חברו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד ר' צדוק וכו' ופרכי' הי מעשה קדים אילימא דשפיכות דמים השתא אשפיכות דמים לא תקינו פייסא אנשברה רגלו תקינו אלא דנשברה רגלו קדים וכיון דתקינו פייסא ד' אמות גבי שפיכות דמים מאי עבידתייהו אלא לעולם דשפיכות דמים קדים ומעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא כיון דחזי דאפי' ממילא אתי לידי סכנה תקינו רבנן פייסא ובגמ' בעינן אותן הנאספים לפייס מה היו לובשין בגדי חול או בגדי קדש רב נחמן אמר בבגדי חול רב ששת אמר בבגדי קדש ובגמ' מפ' טעמייהו: \n",
+                "<b>ד' פייסות וכו' </b>בגמ' בעינן כשהן מפיסין לעבודה אחת מפיסין כגון מי שוחט ולכשיזכה מי שזכה לשחיטה שוב אין פייס לשאר שנים עשר עבודות אלא כהנים שמוקפין לימינו נמשכין אחריו כפי סדר משנתנו שני לזריקה שלישי לדישון מזבח הפנימי רביעי למנורה וכן כולם או דילמא לכל עבודה ועבודה מפיסין ומסיק ת\"ש דתני רי חייא לא לכל עבודה ועבודה מפיסין אלא כהן שזכה בתמיד שנים עשר אחיו הכהנים נמשכין עמו ש\"מ: ולשון פייסות הוא לשון פיוס ורצוי שע\"י הגורל מתפייס ומתרצה האדם לחברו ואין נותן עיניו במנת חברו או בטובת אברו או במעלת חברו שחושב שהיתה ראויה אליו: ומצאתי שנקד הר\"מ דילונזאנו הנז' ז\"ל הַפֵּיָיס בציר\"י וכתב שהוא כמו לֵבָב מן לבָבׁות או פַיִס כמו עַיִן מן עֲינָוׁת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפייס השני </b>פ\"ק ביומא דף נ\"ד: \n",
+                "<b>מי שוחט מי זורק </b>משמע קצת מפי' הרמב\"ם ז\"ל שהעתיקו כבר ר\"ע ז\"ל דליכא קפידא אי גרסי' מי זורק מי שוחט: ואמרינן בגמ' דעל כל אלו לא היה רק פייס אחד וכיון שזכה כהן אחד בעבודה אחת כגון שחיטה או כגון זריקה לפי מה שמשמע מפי' הרמב\"ם ז\"ל שאר שנים עשר אחיו הכהנים נמשכין אחריו כסדר שהן עומדין סמוכין זה לזה וכדכתבינן כבר לעיל בסמוך אבל שם בפ\"ד דהלכות תמידין כתב הרמב\"ם ז\"ל וזה שיצא בפייס ראשון הוא שוחט תמיד של שחר והשני שעומד בצדו הוא מקבל את דם התמיד והוא זורקו ע\"כ ואע\"ג דשחיטה כשרה בזר תקנו לה פייס כיון שהיא עבודה ראשונה וחביבא להו דילמא אתו לאנצויי עלה: \n",
+                "<b>מי מדשן מזבח הפנימי </b>פי' הרא\"ש ז\"ל בפירושו למסכת תמיד לא חשש התנא לשנות העבודות על הסדר דדישון מזבח הפנימי קודם לדם התמיד כדאיתא בסדר מערכה שסידר אביי משמא דגמ' בסדר יומא אלא התחיל הפייס בעבודות דם התמיד ואח\"כ הפסיק בהקרבת התמיד ושנה דישון מזבח הפנימי והמנורה: \n",
+                "<b>מי מעלה אברים לכבש </b>מקבלין היו אותן מן המנתח ומוליכין אותן על הכבש הראש והרגל הימני בכהן אחד ושתי הידים מן הכתפיים בכהן שני העוקץ הוא הגב מן הדפנות ולמטה עם הזנב ורגל שמאלי בכהן שלישי החזה והגרה בכהן רביעי ושתי הדפנות בחמישי הקרביים בששי הסלת עשרון למנחת התמיד בשביעי חביתין חצי עשרון של מנחת כ\"ג הקרבה בכל יום עם התמיד בשמיני והיין רביעית ההין לנסכי תמיד בתשיעי עכ\"ל ז\"ל וביד פ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות סי' ד': \n",
+                "<b>העוקץ </b>פי' בערוך העוקץ הוא העצה כדכתיב לעומת העצה: \n",
+                "<b>החזה והגרה </b>הגרה בריש וכן בערוך ופירש שממקום שחותך הראש עד הצלעות נקרא גרה והוא כנגד החזה ע\"כ: והראב\"ד ז\"ל פי' כפי' רש\"י שהעתיקו כבר ר\"ע ז\"ל: וכן מהרי\"ק ז\"ל בפ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות פי' גרה הוא הצואר ע\"ש כי שם הוא מעלה גרה וכן הוא בפי' רש\"י ז\"ל בגמ' אלא שחסר לשון בדפוס: \n",
+                "<b>ושלשה עשר כהנים זוכין בו </b>גרסינן ואלו הן שחיטה וזריקה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה הרי ד' בהעלאת אברים לכבש ששה הרי עשרה. הסלת והחביתין והיין הרי י\"ג פייסות שהן אחת שכולן נגררין אחר מי שזכה ראשון לעבודה ראשונה שבהם כמו שנכתב בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>והחביתין </b>מנחתו של כ\"ג קרויה חביתין על שם קרא דכתיב על מחבת בשמן תעשה: \n",
+                "<b>אמר בן עזאי לפני ר' עקיבא וכו' </b>ירוש' כיני מתניתא הראש והרגל החזה והגרה ושתי דפנות העוקץ והרגל ע\"כ וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: וכתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל ולפי זה צריך לומר דלת\"ק הרגל ימין הוא טוב ויפה מן רגל שמאל ולסברת בן עזאי צ\"ל שהבהמה כשהיא רוצה לילך עוקרתה תחלה לרגל ימין דוק ע\"כ: ובירוש' א\"ר יוחנן טעמא דבן עזאי והקטרת את כל האיל המזבחה כדי שיהא נראה כמהלך ע\"ג המזבח הראש והרגל ואת אמר הכין א\"ר מנא פשטה ראשה עקרה רגלה ע\"כ: ובגמ' בברייתא פליגי תנאי ר' יוסי אומר דרך הפשטו היה קרב ר' עקיבא אומר דרך ניתוחו היה קרב ר' יוסי הגלילי אומר דרך עלויו היה קרב ודכ\"כ מיהא ראש קרב ברישא וכדתניא מנין לראש ופדר שקודמין שנאמר את ראשו ואת פדרו וערך ומ\"ט סלקא רגל בהדי רישא משום דרישא נפישי ביה עצמות קריבה רגל בהדיה: וכבר כתבתיו בשם הרמב\"ן ז\"ל בספר המלחמות דס\"ל דאף ביום הכפורים היו פייסות אחד לתרומת הדשן והשני מי מדשן מזבח הפנימי והמנורה דמכשירי עבודה הם ונעשין בכהן הדיוט וסדור המערכות ושני גזירי עצים הכל נעשה בכהן הדיוט שהן מכשירי עבודת הכהן גדול מי מוליך מחתה למזבח פנימי להקטיר וכ\"ג מקטיר וזה מוליך המחתה גחלי אש ע\"כ עכ\"ל בקיצור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפייס השלישי וכו' </b>פ\"ק דיומא דף י\"א: \n",
+                "<b>והרביעי חדשים עם ישנים </b>ביד פ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות סי' ד': \n",
+                "<b>מי מעלה אברים מן הכבש למזבח </b>גמ' מתני' דלא כר\"א בן יעקב דתנן בפ\"ה דתמיד ראב\"י אומר המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותם ע\"ג המזבח ותנא דידן סבר ברוב עם הדרת מלך וראב\"י סבר מקום שכינה לאו אורח ארעא דמיתחזי כמאן דטריח ליה מילתא ולדידי' ניתן פייס למחתה תחת פייס מן הכבש למזבח ודלא כר' יהודה דאמר לא היה פייס למחתה אלא כהן שזכה בקטרת אומר לזה שעומד על ימינו זכה עמי במחתה: וכתבו תוס' ז\"ל במקום שכינה לאו אורח ארעא אפי' ראב\"י דקסבר הכא דלאו אורח ארעא נראה דמידה הוא בההיא דתנן [בתמיד נשחט] בערבי פסחים שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחברו וחברו לחברו וכו' עד והכהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד ומפ' בגמ' התם טעמא משום ברוב עם הדרת מלך דהתם לא שייך למימר לאו אורח ארעא שהרי כשהיה נותנה לחברו לא היה הולך לו אלא חוזר ומקבל ומושיט [וחוזר ומקבל ומושיט] שהרי רוב פסחים היה להם אבל היכא שמוליך עד לכבש והולך לו ההוא ודאי לאו אורח ארעא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תמיד קרב וכו' </b>פ' שתי מדות (מנחות דף פ\"ט) בתוס' וכולה מתני' עד סוף הפרק ביד פ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות סי' י\"ז י\"ח י\"ט. ופי' רש\"י ז\"ל דסתמא כראב\"י דלית ליה חד להעלות מן הכבש למזבח ע\"כ וכתבו עליו תוס' ז\"ל אבל אין נראה לפרש כן דא\"כ ה\"ל לתלמודא לאקשויי רישא רבנן וסיפא ראב\"י ולישני אין רישא רבנן וסיפא ראב\"י ונהי דמרישא דרישא דקתני ושלשה עשר כהנים זוכין בו לא קשיא לן דלרבנן הוו להו י\"ד עם המעלה אברים מכבש למזבח וא\"כ תיקשי רישא וסיפא ראב\"י ומציעתא רבנן דההיא איכא לשנויי דאתיא אפי' כרבנן ולא קחשיב אלא י\"ג כהנים הזוכים בפייס השני אבל מעלה אברים מכבש למזבח ההוא פייס רביעי באפי נפשיה מיהו הא קשיא רישא רבנן וסיפא ראב\"י כדפי' ונראה דתמיד קרב בתשעה לא הוי סתמא כראב\"י אלא משום דבעי למימר לא פחות ולא יותר קאמר ליכא למ\"ד שיהא תמיד קרב בפחות מט' אבל עשרה לא הוו דזימנין דבהעלות אברין מכבש למזבח זכה אחד מהנך שזכו להוליך לכבש אבל בציר מט' לא הוו ובחג בציר מעשרה לא הוו וכן כולם אבל אין לפרש דלא קחשיב אלא הולכת אברים לכבש דהא קחשיב נמי צלוחית מים ובזיכין וגיזרין מיהו מצי למימר דלא קחשיב אלא תחלת הולכות בין דאברים בין דצלוחית מים בין דבזיכין אבל גמר הולכת אברים מכבש למזבח לא קחשיב וראשון נראה יותר ע\"כ. ונלע\"ד דלהכי לא קחשיב כהן אחד המעלה שני גזירי עצים עם תמיד של שחר כמו שחושב שני כהנים המעלים שני גזירין עם תמיד של בין הערבים משום דשני גזירי עצים של תמיד של שחר כהן הזוכה בתרומת הדשן זוכה ג\"כ בהן כמו שכתבתי בריש פירקין מן הברייתא וכתבה הרמב\"ם ז\"ל בר\"פ ששי דהלכות תמידין ומוספין: \n",
+                "<b>בין הערבים </b>שבכל יום שנים בידן שני גזירי עצים להוסיף וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ולא אמרי' אידי ואידי לתמיד של שחר ואמר רחמנא עביד והדר עביד פירש בתחלה יסדר כהן א' שני גזירין בבקר כדכתיב ובער עליה הכהן ושוב יביאו שני כהנים לעשות עוד שני גזירין בבקר דא\"כ נימא קרא ובער ובערו א\"נ וערך וערכו ש\"מ כדאמרינן דשחרית לא בעי אלא כהן אחד בשני גזירין שכן כתיב ובער בין הערבים הוא דבעינן שני כהנים בשני גזירין דכתיב וערכו: \n",
+                "<b>ושנים בידם שני גזירי עצים </b>לרבות את העצים. הכי איתא בירוש' דשקלים פ' י\"ג הלכה ו' (ובירושלמי) דנדרים פרק קונם וכן הוגה במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וכן הוא ג\"כ בערוך: ומ\"מ ע\"ש בירוש': ופי' רש\"י ז\"ל בריש פירקין שני גזירי עצים שני בקעיות עצים ארוכין כמדת רוחב המערכה ונותן אותן ממעל לעצי המערכה דכתיב ובער עליה הכהן עצים פי' שרי גזירי עצים עליה על המערכה. דהא קרא במערכה משתעי דכתיב ברישיה דקרא והאש על המזבח תוקד בו וגו' וכל מוקדות שבענין לשון מערכת מדורה הן ע\"כ: והיחיד דגזירין גיזר אחד וכן תמצאנו בירושלמי פ' קונם הלכה ו': \n",
+                "<b>שנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים </b>ביד פ\"ד דהלכות תמידין ומוספין סי' י\"ד: \n",
+                "<b>ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים </b>בגמ' דייקי' ממתני' דאין מנסכין מים בחג אלא בתמיד של שחר דאי ס\"ד בתמיד של בין הערבים מנסכין בחול נמי משכחת לה שנים עשר בין הערבים עצמו בט' ושנים בידם שני גזירין ואחד בידו צלוחית של מים אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא בפ' לולב וערבה שפעם אחת ניסך על רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבשר בחמשה הקרביים וכו' </b>כתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל וצ\"ע למה הקרביים אין דינם כבשר ע\"כ. פי' ואע\"פ שמצאנו בהן ג\"כ קצת חלוק לענין נדרים דתניא בבבלי ובירושלמי בנדרים ר\"פ הנודר מן הירק הנודר מן הבשר אסור בכל מין בשר ומותר בראש ובכרעים ובקנה ובלב ובכבד ומותר בבשר דגים וחגבים וכן היה רשב\"ג אומר קרבייא לאו בשר ואכילהון לאו איניש ע\"כ אדרבא קשה מכאן יותר דכיון דאינם חשובין א\"כ למה קריבין בשנים ושמא כי הקרביים של האיל הם גדולים לערך קרבי הכבש יותר ממה שהם גדולים אברי האיל לערך אברי הכבש ועוד שהקרביים נתונין בבזך וכרעים על גביהן מלמעלה ומכיון שאי אפשר באחד הוו בשנים אבל הפר כיון דיכול להיות קרביו ע\"י שלשה קריבין בשלשה ולא הוו כפלים מאיל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פר קרב וכו' </b>וטלה דטעון ששה כהנים נפקא לן בגמ' מדכתיב וערכו דהיינו תרי בני אהרן תרי הכהנים תרי הרי ששה ואע\"ג דהאי קרא בבן הבקר כתיב ובן הבקר בעי כ\"ד דרשינן ליה לטלה מן הטעם דמפ' בגמ' דמתני' בסוף פירקין: ומ\"מ ק\"ק לע\"ד דקתני במתני' הראש באחד והרגל בשנים ואדרבא אפכא מסתברא ואי רגל ויד דקתני הם הזרועות והיריכיים כמו שפירשתי בפ\"ד דתמיד ניחא קצת: ובירוש' ולמה קרב באחד עשר אלא כדי לעשות פומבי: רבנן דקסרין אמרי מפני מה פר קרב בעשרים וד' כדי לעשות פומבי לדבר ע\"ש בבית אלהים נהלך ברגש: וכתוב בספר קרבן אהרן פ' ויקרא ר\"פ ששי ומה שהקשה הראב\"ד ז\"ל דהאיך היו מחלקין בן הבקר לכ\"ד חלקים וביה נמי דרשינן ולא נתחיה לנתחים אינה קושיא כלל דבן הבקר להיותו גדול נתחיו הראשונים כ\"ד ועל אלו הכ\"ד נאמר שלא ינתח אותם לנתחים אחרים ע\"כ: \n",
+                "<b>בד\"א בקרבנות צבור וכו' </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ' ששי דהלכות מעשה הקרבנות סי' י\"ט בד\"א בעולות הצבור אבל עולות היחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר מוליכין ע\"כ: \n",
+                "<b>הפשטן ונתוחן </b>של יחיד ושל צבור שוין להיות כשרין בזר ואין טעונין כהן דכתיב והקטיר הכהן את הכל למאי אתא למעוטי הפשט ונתוח: \n",
+                "<b>שוין </b>ס\"א שוה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמר להם הממונה וכו' </b>עד סוף סי' ב' בפ' שתי הלחם (מנחות דף ק'.) וכתבו שם תוס' ז\"ל אומר ה\"ר מאיר דה\"ג מתיא בן שמואל ממונה על הפייסות אומר וכו' שהוא עצמו היה ממונה על כך ע\"כ. ואיתה למתני' בגמ' ס\"פ דלעיל ובעי לאתויי מינה סייעתא לר' יוחנן דאמר זר שסידר שני גזירי עצים חייב מיתה הואיל ועבודת יום היא מדקתני צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה ואילו זמן שני גזירי עצים לא קתני ודחי הך דלית לה תקנתא אם נשחט בלילה קתני אבל שני גזירי עצים דאית להו תקנתא אם סדרן לפרקן ולחזור ולסודרן ביום לכך לא הטריחו לעלות לגג ולראות אם הגיע שאותו הטורח לא הטריחו אלא שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימו שהאיר המזרח ושחטו את התמיד אבל סדור שני גזירין סודרן משרואין בקרקע העזרה שהאיר המזרח ואם טעו במאור הלבנה לא איכפת להו שהרי יש תקנה בדבר ואיתא נמי בירושלמי פ' שני דר\"ה: \n",
+                "<b>ברקאי </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ונקד בוּרְקִי: \n",
+                "<b>ומתיא </b>בתיו אחת גרסי' וכן מצאתי מוגה גם ע\"י ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב פי' מתיא בן שמואל כשהיה הוא הממונה היה אומר בלשון זה וכן מצינו במסכתא שקלים שהיה הוא הממונה ע\"כ: \n",
+                "בפ' ר\"ע ז\"ל אמר להם הממונה הוא הסגן. וכן פי' ג\"כ במסכת תמיד פ\"ג והוא פי' רש\"י ז\"ל אבל תוס' ז\"ל בפ\"ק דמכלתין דף ט\"ו דחו זה הפירוש מכח הירוש' והעלו דממונה לאו היינו סגן אלא ממונה אחר היה ושמא היה ממונה על הפייסות דמיקרי ממונה סתם כדתנן בפירקין דלעיל הממונה אומר להם הצביעו וכן כתבו ג\"כ שם ס\"פ שתי הלחם: \n",
+                "<b>עד שבחברון </b>פי' הרגמ\"ה ז\"ל מתיא בן שמואל אומר כך היה אומר הרואה האיר פני כל המזרח וקאמ' ליה האי דקאי אארעא עד שאתה יכול לראות חברון מאור היום ע\"כ. נרא' שהסכים לתירוץ ראשון דבגמ' בעי מאן אמר הן ומשני איבעי' אימ' הך דקאי אאגרא אמ' איהו האיר פני כל המזרח וא\"ל האי דקאי אארעא עד שבחברון וא\"ל איהו הן ואב\"א האי דקאי אארעא אמר הן כיצד אמ' האי דקאי אארעא האיר פני כל המזרח בלשון שאלה וזה אומר לו עד שבחברון האיר וא\"ל האי דקאי אארעא הן כך אני שואל. עוד גרסי' בגמ' תניא ר' ישמעאל אומר ברק ברקאי ר' עקיבא אומ' עלה ברקאי נחומא בן אפקשיון אומ' אף ברקאי בחברון מתיא בן שמואל הממונה על הפייסות אומ' האיר פני כל המזרח עד שבחברון ר' יהודה בן בתירא אומר האיר פני כל המזרח עד בחברון: ועיין בתשובו' הרשב\"א ז\"ל סימן תכ\"ג. ועיין תו במ\"ש בפ\"ג דתמיד סי' ב'. וביד פ\"א דהלכות תמידין ומוספין סי' ב' ובספ\"א דהלכות עבודת יום הכפורים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה הוּצְרְכוּ וכו' </b>כך נקד החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל: וה\"ר יהוסף כתב נ\"א צרכו נ\"א נצטרכו: ובגמ' פריך ומי מיחלף צמוח תימור חמה בצמוח תימור לבנה והתניא רבי אומר אינו דומה תימור של לבנה לתימור של חמה תימור של לבנה מתמר ועולה כמקל תימור של חמה מפצע לכאן ולכאן ומשני תנא דבי ר' ישמעאל יום המעונן היה ומפציע לכאן ולכאן שהרקיע קשור בעבים ואין התימור נראה בעד ערפל אלא במקום הפזור במקומות הרבה בין עב לעב: \n",
+                "<b>הורידו </b>בירוש' ורש\"י ז\"ל והורידו וכתב הר\"מ הנז' ז\"ל דכן בגמ' סכ\"י. וכל הַמֵטִיל מים כך נקד הר\"מ הנז' ז\"ל המם בצירי ודגושה וביד פ\"ה דהל' באת מקדש סי' ג' ה' ואיתא בבית יוסף א\"ח סי' ז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין אדם נכנס לעזרה לעבודה. </b>גרסי' וכן היא בירוש' ורש\"י ז\"ל והיינו עזרת ישראל: ובירוש' כיני מתני' לא היה אדם נכנס לעזרה ולעבודה אפי' טהור עד שהוא טובל לא סוף דבר לעבודה אלא אפי' שלא לעבודה וביד שם סי' ד' ובפ' שני דהלכות עבודת יום הכפורים כולה מתני' ע\"ס סי' ו' וביד בפ' רביעי: \n",
+                "<b>עד שיטבול </b>שהדברים קל וחומר וכו' זו דברי בן זומא אבל ר' יהודה אומר סרך טבילה היא זו כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש ובגמ' מפ' במאי קמיפלגי דלבן זומא דאמ' ק\"ו מחיל עבודה דקל וחומר דאורייתא הוא לר' יהודה לא מחיל עבודה דמדרבנן הוא ופריך עלה ולבן זומא מי מחיל והתניא וכו' ומסיק אלא למיקם בעשה קמיפלגי לבן זומא קאי בעשה לר' יהודה לא קאי בעשה ומפ' בגמ' דאפי' חציצה פוסלת בטבילה זו דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומשו' דהא טבילה מעלה יתירה היא וחומרא יתירה היא דאפי' טהור גמור הנכנס אפי' לביאה ריקנית גזור דיטבול דשמא יעבוד: \n",
+                "<b>וכולן בקדש בגג בבית הפרוה חוץ מזו בלבד. </b>תימא לי והא גגין ועליות לא נתקדשו וי\"ל דגג בית הפרוה היה שוה לקרקע עזרה דכה\"ג משני בס\"פ כיצד צולין אהא דפריך מהלשכות בנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה אבל תימא לי אי גג בית הפרוה שוה לקרקע עזרה מסבה למה לי דתנן בסוף מדות לשכת המדיחין וכו' משם מסבה עולה לגג בית הפרוה וי\"ל דגג בית הפרוה אע\"ג דשוה לקרקע עזרה לא היה לו פתח לעזרה משום צניעות לפי שכ\"ג טובל שם אלא היו נכנסין לו דרך לשכת המדיחין שהיתה תחת הקרקע ומשם מסבה עולה לגג בית הפרוה וצריך לומר דלשכת המדיחין תוכה קדש דאלת\"ה ה\"ל גג בית הפרוה כמו לשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול דאמרי' לעיל דתוכן חול אלא על כרחך לשכת המדיחין שגג בית הפרוה פתוח לה תוכה קדש תוס' ז\"ל: ונרא' שהם ז\"ל היו גורסין וכולן בקדש על גג בית הפרוה. ועיין במ\"ש בסוטה ס\"פ אלו נאמרין בשם הראב\"ד ז\"ל. ובת\"כ היא שנויה סוף פ' ששי דפ' אחרי מות וכתב שם ספר קרבן אהרן בשם תוס' ז\"ל דהא דלא טביל במקום קדוש טבילה ראשונה ג\"כ כך הסברא נותנת לפי דאכתי לא נתקדש בבגדי קדש והובא ג\"כ בתוספת יום טוב. ובגמרת הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל שהוא מוגה מכמה ספרי כתיבת יד מדוייקים שהיו בידו מחק מן המשנה. וגם מן הפסקא מחק מלות ועשרה קדושין וגם מלת ומקדש ולפי זה לא הוזכרו הקדושין במשנה אלא בברייתא. אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל כתבו בשם ס\"א. ובגמ' אמ' רב חסדא גמירי חמש טבילות ועשרה קדושין טובל כ\"ג ומקדש בו ביום ובברייתא בגמ' ילפי' לה מקראי והקשו תוס' ז\"ל תימא לי אי הלכתא קרא למה לי ותרצו אי לאו קרא ה\"א חמש טבילות יטבול אפי' בזה אחר זה כולם ביחד להכי איצטריך קרא דכשהיא משנה מעבודה לעבודה עבוד להו ואי לאו הלכתא ה\"א אינו משנה לעבודה אלא שלש פעמים דהוו להו שלש טבילות ותו לא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פָרְסוּ סדין של בוץ בינו לבין העם ופשט. </b>גרסי' וצריך למחוק קדש ידיו ורגליו דברישא. וכך נקט הר\"מ הנז' ז\"ל הפ\"א בקמץ. ובגמ' מתני' דלא כר\"מ דתניא פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם פשט ירד וטבל עלה ונסתפג הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו ר\"מ אומ' פשט קדש ידיו ורגליו עלה ונסתפג הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו ואטבילה ראשונה נמי פליג דבעיא תרי קדושי וטעמא דר\"מ דס\"ל דשני קדושין שהצריך הכתוב בין בגד לבגד משום בגדי קדש שהוא בא ללבוש הוא ורבנן ס\"ל חד אפשיטה וחד אלבישה הלכך הכא דפשיטה דבגדי חיל היא לא בעי קדוש וקדוש עשירי משכחת לה לרבנן כשגמר עבודת כל היום ופושט בגדי קדש ולובש בגדי חול עביד לה התם כשבא לפשוט בגדי קדש דלדידהו ס\"ל חד אפשיטה וחד אלבישה ולר\"מ לא מקדש מידי שהרי אינו בא ללבוש בגדי קדש ורב חסדא אית ליה אליבא דרבי סברא שלישית דשני הקדושין שניהם צריכין להיות קודם לבישה אלא שהאחד אחר פשיטה קודם טבילה והאחד אחר טבילה מיד קודם לבישה ופליג ארבנן ואר\"מ דאילו רבנן אמרי כשהוא לבוש מקדש ואיהו אמר כשהוא פושט מקדש ואילו ר\"מ אמר כשהוא לובש מקדש הך קדוש בתרא כדקתני בברייתא דלעיל ולבש וקדש ידיו ורגליו ואיהו רבי אמר כשהוא פושט מקדש ואמ' רב אחא בר יעקב הכל מודים ואפי' רבי דקדוש שני שלאחרי טבילה שהוא הסמוך לפני עבודה שלובש הבגדים שהוא מחליף ואח\"כ מקדש ואינו מקדש כשהוא ערום דכתי' גבי קדוש בגשתם אל המזבח ירחצו מי שאינו מחוסר אחר קדוש אלא גישה יצא זה שמחוסר אחר קדוש לבישה וגישה ואמרי' בגמ' דלא רב חסדא אית ליה דרב אחא ולא רב אחא אית ליה דרב חסדא דא\"כ דאית להו כהדדי הוה להו חמיסר קדושין לרבי שלש בכל טבילה ב' כשהוא ערום ואחד כשהוא לבוש: \n",
+                "<b>הביאו לו את התמיד </b>פ\"ק דמכילתין דף ט\"ו ובפ' השוחט (חולין דף כ\"ט:) \n",
+                "<b>מֵרֵק </b>בנקודת ציר\"י המ\"ם והרי\"ש נקדם הר\"מ הנז' ז\"ל: \n",
+                "<b>על ידו. </b>כמו בשבילו והכי תנן נמי בפ' הפועלין קוצץ אדם ע\"י עצמו ע\"י בנו ובתו וכו'. ועיין במ\"ש שם פ\"ק דמכלתין ראש הפרק ובמה שכתבתי בארך בשם הראב\"ד ז\"ל ר\"פ לא היו כופתין: \n",
+                "<b>את הראש ואת האברים. </b>נלע\"ד דלמעלת חשיבות הראש הזכירו לבדו אע\"ג דבכלל אברים הוי: \n",
+                "<b>ואת החביתין ואת היין. </b>כצ\"ל. וסלת דלא תנייה הכא אפשר שרצה לרמוז לנו שודאי היא בכלל הסלת דחביתין כיון שהיא בכל יום תמיד כמותה ותו דלשניהם שם מנחה דמטעם זה תנא בפירקי' דלעיל חביתין גבי סלת והדר תני יין אע\"ג דיין וסלת תרוייהו צרכי התמיד נינהו משום דלשניהם שם מנחה להם ועוד אפשר לומר שמפני שהוא קרבן שלו ושמח בו שזכה להקריבו ביום הכפורים לרמוז לנו זה סתם התנא ולא פירש הסלת שהיא סלת כמו החביתין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטרת של שחר וכו'. </b>גמ' מני אי רבנן בין דם לנרות מיבעי ליה אי אבא שאול בין נרות לאברים מיבעי ליה לעולם רבנן היא ובסדרא לא קמיירי וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ושל בין הערבים בין אברים לנסכים. </b>גמ' מנא ה\"מ א\"ר יוחנן דאמר קרא כמנחת הבקר וכנסכו תעשה כו' ופי' הרמב\"ם ז\"ל וענין חמום המים הוא שהיו מחממין עששיות של ברזל מעיה\"כ ומניחין אותן באש עד למחרת ומכבין אותן במים שהיה טובל בהן והיו נפשרין המים וזו אינה מלאכה כי אין כוונתן השקאת הברזל לחזקו כמנהג הלוטשין אבל כונתם חמום המים והעיקר אצלנו מלאכת מחשבת אסרה תורה ועוד עיקר אחר אצלנו אין שבות במקדש ולפיכך הותר זה המעשה וכמו כן אם הוסיפו מים חמים שהוחמו מערב הצום במים שטבל בהן מותר ע\"כ. וקצת קשה לע\"ד דלעיל בסימן ב' כשהזכיר טבילה ראשונה ה\"ל למיתני דין חמום מים חמין לכ\"ג וביותר שם מפני שאז הוא שחרית והקור יותר חזק ושמא שאותה מפני שהיתה בחול לא הותר להם להטיל ועוד שכאן בקדש הוו ד' טבילות אבל אה\"נ שגם טבילה ראשונה כיון שאם רצה לטבול אותה בפנים רשא' מחמין לו חמין ומטילין לתוכה וכבר יתכן לומר בהפך דדוקא הני טבילות שהן חובה יותר רשאין להקל בהן אבל טבילה ראשונה כיון שאינה אלא להוסיף כונתו שמא יזכור טומאה ישנה שבידו אין להתיר לחמם אותה לו (עיין): \n",
+                "<b>מְחַמִּין </b>גרסי' בדגש תמורת מ\"ם הכפל: \n",
+                "<b>וּמְטִילִין </b>נקד הר\"מ הנז' ז\"ל המ\"ם בשבא: \n",
+                "<b>לתוך הַצוׁנִין </b>כך הוגה ע\"י ה\"ר יהוסף ז\"ל בכל מקום שהוא מוזכר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוה </b>יש מן החכמים שאומרי' כי חפר מחלה בקדש עד שיראה עבודת כ\"ג ביום הכפורים והרגישו חכמים באותה חפירה שבאותו מקום שחפר ומצאוהו ואותה הלשכה קרויה על שמו ע\"כ מן הערוך: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר וכו'. </b>כבר נתפרש טעמו לעיל בסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה לבוש פִילוּסִין </b>בנקודת חיר\"ק תחת הפ\"א: \n",
+                "<b>הנדויין </b>ס\"א הנדבין: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים בשחר וכו'. </b>כתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל ה\"ר לויירו גריס ר' יהודה אומר בשחר וכו' ובגמ' דכ\"ע מיהא דשחר עדיפי מנלן אמר רב הונא בריה דרב עילאי אמר קרא בד בד בד בד ארבעה זימני כתיב בלבישת שחרית למימר דהוי בד בד המובחר בבד וכתבו תוס' ז\"ל נראה לי חד לגופיה וחד בד לשון לבד שאין לובש עמהם בגדי זהב כדרך שהוא עושה כל ימות השנה ובד שלישי לומר יותר טוב מבד של שאר ימות השנה והרביעי לומר שטוב משל ערבית א\"נ בד שלישי ורביעי מידריש הכי בד המובחר שבבד ע\"כ: \n",
+                "<b>אלו משל צבור. </b>נ\"א אלו נוטל מן ההקדש. וכתב הר\"מ הנז' ז\"ל וכן הוא בתוספתא ובירוש' ובג' סכ\"י. וביד פ\"ח דהלכו' כלי המקדש סי' ג' ושם הראה כ\"מ מקומו אע\"פ שלא הראה בפ\"ד דשקלים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא לו אצל פרו </b>פרק קבלה דף כ': \n",
+                "<b>ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח. </b>משום [חולשא] דכ\"ג כדפי' ר\"ע ז\"ל ובהכי מיתוקמא מתני' בין כותיה דר' אלעזר בר\"ש דאמר דוקא עד בין האולם ולמזבח והוא בכלל הוא קרוי צפון ולא מקום דריסת רגלי ישראל ומקום דריסת רגלי הכהנים ובין כותיה דרבי דמוסיף אף אלו: \n",
+                "<b>עומד במזרח </b>אחוריו למזרח: \n",
+                "<b>ומתודה וכו' </b>דת\"ר וכפר בעדו ובעד ביתו בכפרת דברים הכתוב מדבר דהיינו ודוי או אינו אלא כפרת דמים הרי אני דן נאמר כאן כפרה ונאמר בשעיר המשתלח כפרה לפני ה' לכפר עליו מה להלן כפרת דברים אף כפרה האמורה בפר כפרת דברים וכי תימא נילף משעיר הנעשה בפנים שכפרתו בדמים הרי הוא אומר והקריב את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו ועדיין לא נשחט הפר דבתר הכי כתיב ושחט את פר החטאת אשר לו ומנין שבאנא וכו' עויתי פשעתי חטאתי מתני' ר\"מ היא ושמו שפי' ר\"ע ז\"ל בפירקין דלקמן. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ב' דפ' אחרי מות: \n",
+                "<b>אני וביתי </b>ואינו אומר כאן בודוי ראשון ובני אהרן ועיין במה שכתבתי בשם תוס' ז\"ל בספ\"ק דשבועות: \n",
+                "<b>אנא בשם. </b>גרסינן בבית וכן בתוספתא ובירוש' א\"ר חגי בראשונה הוא אומר אנא השם ובשנייה הוא אומר אנא בשם. אבל ר\"ח ז\"ל גריס במתני' בשניהם אנא השם ודחה הירוש' ועיין בטור א\"ח בסימן תרכ\"א. וכתוב שם בספר הלבוש ומה שאומרי' אותו בלשון אנא השם ולא בכנוי באל\"ף דלי\"ת מפני שהכהן לא היה קורא אותו במקדש כמו שאנו קורים באל\"ף דלי\"ת אלא היה קורא אותו במקדש בד' אותיותיו בכתיבתו מה שאין אנו רשאין לקוראו וכן כי הוא הנקרא שם המפורש שהוא המקור לכל השמות ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>והן עונין אחריו </b>כתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל וז\"ל ה\"ר לויירו ז\"ל גריס כאן והכהני' והעם וכו' ואף הוא היה מתכוין וכו' ככתוב בסדורי' וכן גריס הרמב\"ם ז\"ל ע\"כ וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב שכן ראוי לגרוס דהא יותר הגון הוא שיאמרו גבי הזכרת השם הראשון היאך היו עושים ושכן הוא ברוב הספרים. ובגמ' תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אמ' להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב\"ה אתם הבו גודל חנניא בן אחי ר' יהושע אומר זכר צדיק לברכה אמר להם נביא לישראל בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה וביד פ' שני דהל' עבודת יוה\"כ ובפ\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>למזרח העזרה. </b>חוזר לאחוריו לצד מזרח. \n",
+                "<b>הַסֶגֶן </b>כנלע\"ד לנקד וכן [נקד] ג\"כ הר\"מ הנז' ז\"ל וכדלקמן רפ\"ד: \n",
+                "<b>הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. </b>הא דקתני מימינו לא שילך אצלו ממש דהא אמר רב יהודה המהלך לימין רבו ה\"ז בור ולא אחורי רבו ממש דהא תניא אחורי רבו ה\"ז מגסי הרוח אלא דמיצדד אצדודי שיתכסה בו מקצת רבו. ירוש' חמשה דברים היה הַסֶּגֶן משמש הַסֶּגֶן אומר לו אישי כ\"ג הגבה ימינך. הַסֶגֶן מימינו וראש בית אב משמאלו. הניף הַסֶּגֶן בסודרין. אחז הַסֶּגֶן בימינו והעלהו. לא היה כ\"ג מתמנה להיות כ\"ג עד שהוא נעשה סֶגֶן ע\"כ: \n",
+                "<b>ובה שני גורלות. </b>בברייתא תניא ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורלות של כל דבר והא קמ\"ל לפי שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו והוא של זהב יכול אף זה כן ת\"ל גורל גורל ריבה ריבה של זית ריבה של אגוז ריבה של אשכרוע ובלבד שיהיו שוין שלא יעשה א' של זהב וא' כל כסף אחד קטון ואחד גדול: וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל של אשכרוע היו נ\"ל שהקלפי והגורלות כולם היו של אשכרוע ע\"כ. וביד פ\"ה דהלכות ביאת מקדש סימן י\"ד וברפ\"ג דהלכות עבודת יום הכפורים וסימן ב' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן קטין וכו'. </b>ברייתא פ' שני דמכלתין קרובה ללשון משנתנו בדף כ\"ה ובפ' קבלה דף כ' מתני' גופה: ובגמ' תנא כדי שיהיו י\"ב אחיו הכהנים העסוקים בתמיד מקדשין ידיהם ורגליהם בבת אחת תנא שחרית במלואו מקדש ידיו ורגליו מן העליון ערבית בירידתו מקדש ידיו ורגליו מן התחתון ע\"כ וקשיא לי בהאי תוספתא תנייתא דאי מיירי קודם שעשה בן קטין הי\"ב דד כדמשמע לישנא דעליון ותחתון דקתני לשון יחיד אם כן ה\"ל לתלמודא להביאה ולסדרה קודם האחרת מלבד שצריך לסבול עוד דוחק אחר ולומר שלא היו מכוונין זה תחת זה צריך לדחוק ג\"כ ולומר שכל הי\"ב כהנים היו מקדשין ידיהם ורגליהם מן העליון וכן כולם מן התחתון בזה אחר זה יקשה לנו עוד דא\"כ כשעשה בן קטין י\"ב דד נהי שתקן שיהיו הי\"ב כהנים מקדשין בבת אחת אבל מצד אחד קשיא לי שערבית בירידתו כיצד היו יכולין עוד לקדש מן הי\"ב דדין אם עשאם למעלה ואם נאמר שעשאם כולן למטה א\"כ יקשה עלינו לשון התוספתא דלכאורה משמע דאף אחר תקון בן קטין היו מקדשין שחרית מן העליון וערבית מן התחתון מדהביאה התלמוד בתר ההיא דכדי שיהיו י\"ב אחיו הכהנים דמשמע דתרוייהו השני תוספתות בחד שיטתא אזלי ואם נאמר שגם הוא עשה ששה דדין למעלה וששה דדין למטה מכוונות אלו שלא כנגד אלו באלכסון גם זה דוחק ועוד שהרי עדיין בין הערביים אינם יכולין לקדש בבת אחת שכבר ירדו המים שנתמעטו ואם נאמר שעשה י\"ב למטה וי\"ב למעלה לא משמע כן כלל מלשון המשנה ולא מלשון התוספתא וי\"מ שעשה הדדין בעלי שתי פיפיות והדדין ארוכין וגבוהין עליונים לקדש מהן שחרית ותחתונים לקדש מהן ערבית וגם זה דוחק ואין מן הלשון משמעות כלל עליו לכן המחוור שנראה לע\"ד בזה הוא שבתחלה היה דד אחד למעלה ודד א' למטה אפשר מכוונים מעט זה תחת זה ואפשר רחוקים זה מתחת זה וכשבא בן קטין הוסיף עשרה דדין והעליון הניחו מכוון למעלה באמצע הי\"א התחתונים באופן שאין תחתיו מכוון שום דד מן האחד עשר ובשחרית שהיו י\"ב כהנים מתעסקין בתמיד היו כולם מקדשין בבת אחת א' מהם מן העליון והאחד עשר מן האחד עשר דדין אשר היו קצת למטה ממנו שלא היה עליון גבוה מן התחתונים רק שיעור שיהיו המים למעלה הימנו כדי קדוש ידים ורגלים של אחד מהן המקדש שחרית מן הדד העליון הן חסר הן יתר ובין הערבים שאין צריך לעבודת התמיד רק י\"א כהנים כדתנן בין הערבים בי\"א היו כל הי\"א מקדשין מן התחתונים שעדיין הכיור שם מלא מים מן סמוך לדדין התחתונים כמו אמה או פחות או יותר והשתא דייק שפיר דקתני ברישא מן העליון לשון יחיד שלא היה לעולם למעלה עליון רק אחד אפי' אחר תיקון בן קטין ואיידי דתני רישא שחרית מן העליון נקט נמי בסיפא ערבית מן התחתון אע\"פ שהאמת הוא שהיו למטה י\"א תחתונים זהו מה שנלע\"ד. וה' יצילנו משגיאות. ותמהתי שלא פירש רש\"י ז\"ל בזה דבר וגם לא ראיתי מי שדבר בזה ואפי' הרמב\"ם ז\"ל ביד ספ\"ג דהלכות בית הבחירה ובפ\"ה דהלכות ביאת מקדש לא הזכיר כלל תוספתא זו השנייה אלא שבענין המוכני פירוש הוא שם וגם כאן בפירוש המשנה וז\"ל אשר שם בהלכות בית הבחירה ומוכני עשו לו לכיור שיהיו בה המים תמיד והיא חול כדי שלא יהיו המים שבה נפסלין בלינה שהכיור מכלי הקדש ומקדש וכל דבר שיתקדש בכלי קדש אם לן נפסל ע\"כ. וז\"ל ג\"כ בפי' המשנה והכיור מכלי שרת וכשהיו בו מים נתקדשו ונפסלו בלינה וזה עשה כלי סביב לכיור והיו בו המים תמיד והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ואותו הכלי נקרא מוכני ע\"כ אבל שם בהלכות ביאת מקדש פי' בענין מוכני כפי' רש\"י ז\"ל וכן הוא שם ג\"כ בהשגות בהלכות בית הבחירה ויתכנו דברי לפי פי' זה: \n",
+                "בלשון ר\"ע ז\"ל המתחיל בן קטין וכו' עד כדאמרן בפרק צריך להיות כדאמרן לעיל בפ' בראשונה: \n",
+                "<b>מונבז המלך עשה כל ידות וכו'. </b>ביד פ\"א דהלכות בית הבחירה סי' י\"ט ובספ\"ג ובערוך גריס מולבז בלמ\"ד. ומבית חשמונאי היה כמו שכתבתי בסימן ו' דבפ\"ג דמסכת נזיר דשם ה\"פ. אכן אותו מונבז דבמדרש רבה סוף פרשת לך לך דף כ\"ט דגרסי' התם מעשה במונבז המלך ובזוטוס בניו של תלמי המלך שהיו יושבין וקורין בספר בראשית כיון שהגיעו לפסוק הזה ונמלתם את בשר ערלתכם הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה וזה הפך פניו לכותל והתחיל בוכה הלכו שניהם ונימולו לאחר ימים היו יושבים וקורין בספר בראשית כיון שהגיעו לפסוק הזה ונמלתם את בשר ערלתכם אמר אחד לחברו אי לך אחי א\"ל את אי לך לי לא אוי גילו את הדבר זה לזה כיון שהרגישה בהם אמן הלכה ואמרה לאביהם בניך עלתה נומי בבשרן וגזר הרופא שימולו אמר לה ימולו מה פרע לו הקב\"ה א\"ר פנחס בשעה שיצא למלחמה עשה לו סיעה של פסכוון (פי' מארבים) וירד מלאך והצילו ע\"כ. נראה שאותו הוא מונבז אחר יוני בנו של תלמי המלך ששינו בעבורו כמה תיבות בספר תורה אותם הע\"ב זקנים שכינס כדאיתא בפ\"ק דמגלה דף ט': ואשכחן נמי תנא ששמו מונבז בברייתא דמייתי בשבת פ' כלל גדול (שבת דף ס\"ח ע\"ב) ומונבז פוטר וכך היה מונבז דן לפני ר' עקיבא וכו'. ובגמ' פריך וליעבדינהו לדידהו דזהב ומשני אביי עלה בידות סכינים שאי אפשר לעשות סכינים עצמן של זהב ומותבינן עליה מברייתא דקתני בהדיא וידות הכלים וידות הסכינים דמוכח ודאי דכלים לאו היינו סכינים ותרגמה אביי בקתתא דנרגי וחציני פי' ידות הקרדומות והמגלות: \n",
+                "<b>הילני אמו וכו'. </b>הרא\"ש דברכות דף ע\"ב ובגמ' תנא בשעה שחמה זורחת ניצוצות יוצאות ממנה פי' מן החמה שזורחת מן המזרח ונוטה על פתח ההיכל שהוא לצד מערבי והעם העומדים בעזרה יודעים שהגיע זמן קריית שמע אבל אנשי משמר היו מקדימין לק\"ש שמא תמשך עליהן העבודה וימנעו מלקרות ואנשי מעמד היו מאחרין מלקרות ק\"ש עד כלות העבודה של התמיד: \n",
+                "<b>נברשת של זהב. </b>ירושלמי תרין אמוראין פליגי עלה חד אמר מנרתא וחד אמר קונקיתא תרגום עקילס לקבל נברשת לקבל לַמְפַרָס והיינו עששית ע\"כ. ופי' הגאון ה\"ר סעדיה ז\"ל בספר דניאל סי' ח' וז\"ל ואית דאמרי לקבל נברשתא עששית הדולקת משנה לשנה ופתרון נברשתא נר בר שתא ע\"כ: \n",
+                "<b>אף היא עשתה טבלא של זהב וכו'. </b>גמ' שמעת מינה כותבי' מגלה לתינוק להתלמד ופלוגתא היא בפ' הניזקין (גיטין דף ס') ומסיק התם בסרוגין אם לא שכב ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא ואת כי שטית ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא יתן ה' אותך ואחריו ראשי תיבות עד סוף המקרא ובאו המים ואחריו ר\"ת וה\"נ מסיק התם בפ' הניזקין באלף בית פי' מכל מלה אות אחת: ועיין על זה במה שכתבתי בשם הרמב\"ם ז\"ל בפ' שני דסוטה סי' ד': \n",
+                "בפי' רעז\"ל כיון שהגיעו לנמל של עכו. אמר המלקט כן הוא בבבלי גם בפי' הרמב\"ם ז\"ל אמנם בירוש' כתוב נמל של יפו והכי מסתבר טפי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו לגנאי וכו'. </b>פ' שני דהלכות ביאת מקדש סימן ב': \n",
+                "<b>הוגדס. </b>גרסי': \n",
+                "<b>בן לוי. </b>פי' רש\"י ז\"ל מן הלוים. וקרוב לודאי שהערוך [*) עי' מ\"ש ע\"ז בערוך השלם ערך הגדום.] היה גורס הגדום בגימ\"ל דלי\"ת וי\"ו מ\"ם. ובגמ' תנא כשהוא נותן קולו בנעימה מכניס גודלו לתוך פיו ומניח אצבעו בין הנימין עד שהיו אחיו הכהנים נזקרין בבת ראש לאחוריהם פי' נרתעין לאחוריהם: \n",
+                "<b>ועל האחרונים וכו'. </b>בבלי וירוש' תנא כולן מצאו טענה ותשובה ובן קמצר לא מצא תשובה לדבריו: \n",
+                "<b>ושם רשעים ירקב. </b>גמ' מאי ושם רשעים ירקב א\"ר אלעזר רקביבות תעלה בשמותיהם פי' דלא מסקי' בשמייהו ולא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע. ומפ' בגמ' על הא דכתב קרא רשעים לשון רבים ולא נקט לשון יחיד כדכתיב בריש קרא שהצדיק ע\"י מעשיו הוא נזכר לטובה והרשע אף ע\"י חברו הוא נזכר לרעה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טרף בַקלְפִי וכו'. </b>ובפ\"ג דהל' עבודת יה\"כ סי' ג' ובירוש' לא סוף דבר קלפי אלא אפי' קלתות ולמה אמרו קלפי כדי לעשות פומבי לדבר ע\"כ ובגמ' אמר רבא קלפי של עץ היתה ושל חול היתה ואינה מחזקת אלא שתי ידים כי היכי דלא ליכוון ולשקול ושל חול דכלי שרת דעץ לא עבדינן ולא עבדוה דכסף או דזהב דהתורה חסה על ממונה של ישראל: \n",
+                "<b>הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו. </b>בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל נמחק זה מן המשנה. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו גם הגרסא שם כך אם של שם עלה בימינו הַסֶגֶן אומר לו אישי כ\"ג הגבה ימינך עלה בשמאלו ראש בית אב אומר לו אישי כ\"ג הגבה שמאלך ובגמ' מתני' דלא כהאי תנא דתניא ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר הַסֶגֶן וכ\"ג מכניסין ידן בקלפי אם בימינו של כ\"ג עולה הסגן אומר לו אישי כ\"ג הגבה ימינך ואם בימינו של סגן עולה ראש בית אב אומר לו לכהן גדול דַבֵּר מילך פי' לומר לה' חטאת ומשום דכיון דלא סליק בידא דכהן גדול ובידא דסגן סליק מש\"ה לא אמר לו סגן משום דחלשא דעתיה דכ\"ג ובהא קמיפלגי מ\"ס ימינא דסגן עדיף משמאליה דכ\"ג ומ\"ס כי הדדי נינהו ומתני' ר' חנינא סגן הכהנים היא דתניא ר' חנינא סגן הכהנים אומר למה סגן מימינו שאם אירע בו פסול בכהן גדול נכנס סגן ומשמש תחתיו אבל כל זמן שלא יארע בו פסול אין הסגן עובד שום עבודה בעולם. ונלע\"ד הסָגָן המוכרת גרסינן בשני קמצין על משקל שָרָף דָבָר גָמָל שָפָן ודומיהם והרבים סגָנִים הסמ\"ך בשב\"א כמו שְרָפִים דְבָרִים גְמלִים שְֹפנים וכן הוא במקרא פחות וּסְגָנִים ויבא סגנים כמו תמר והסגנים לא ידעו אנה הלכתי. והסמוך סְגָן כמו ר' חנינא סגַן הכהנים הסמ\"ך בשב\"א והגימל פתוח\"ה או אפי' קמוצה דסגי לן בנקודה אחת להורות הסמיכות ואע\"ג דאשכחן בפיוט זכור סֶגֶן אשר נֵנִן שנוקד מלת סגן בשש נקודות אין ללמוד משם דיש לדחות דשאני התם שהוצרך לכך מפני המליצה כך נלע\"ד אח\"כ מצאתי שכן נקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל ג\"כ: \n",
+                "<b>ואומר לה' חטאת. </b>עשר פעמים מזכיר כ\"ג את השם בו ביום שלשה בודוי ראשון ושלשה בודוי שני ושלשה בשעיר המשתלח ואחד בגורלות: \n",
+                "<b>והן עונין אחריו. </b>כאן ל\"ג והכהנים והעם וכו' כי כבר הזכירו ברישא לעיל בפ\"ג וכן לקמן נמי ל\"ג ליה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח. </b>בגמ' אמרי' דמשקל שני סלעים היה וכתבו תוס' ז\"ל של שעיר פנימי לא הוה שיעור כלל משום דההיא לא הוה אלא כדי שלא יתערב ושעיר המשתלח היה בו צורך לידע אם הלבין כדכתי' כשלג ילבינו: \n",
+                "<b>בא לו אצל פרו שנייה. </b>גמ' מ\"ש בודוי ראשון דלא אמר ובני אהרן עם קדושיך ומ\"ש בודוי שני תנא דבי ר' ישמעאל כך היא מדת הדין נוהגת מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב: \n",
+                "<b>עויתי פשעתי חטאתי. </b>כאן ג\"כ סתם לן כר' מאיר והלכה כחכמים: וביד שם ס\"פ שני דהלכות עבודת יום הכפורים ובפ\"ג סי' ד' ובפ\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטו וקבל במזרק וכו'. </b>כאן לא אמר קרצו ומירק אחר וכו' כי כבר אמרו למעלה ה\"ר יהוסף ז\"ל. וביד שם פ\"ד ואין כתוב שם על הרובד הרביעי שבעזרה רק הרובד שבעזרה: \n",
+                "<b>ממרס </b>וכתוב בספר תוספות י\"ט ושמן שלישית ההין למרס אם אינו טעות סופר נראה שהוא מפ' לרוס כמו למרס: \n",
+                "<b>על הרובד הרביעי שבהיכל. </b>והדר תני סיפא שבעזרה ושניהם אחד וכו' עיין בספר החכם השלם ה\"ר מנחם עזריה נ\"ע בסימן י\"א ובת\"כ פ' שלישי דפ' אחרי מות: \n",
+                "<b>נטל את המחתה ועלה לראש המזבח ופינה וכו'. </b>יש שאין גורסין ופינה וכו' רק ועלה לראש המזבח וחתה וירד והניחה וכו' והכי מוכח ממה שכתבתי לקמן ר\"פ הוציאו לו וכן כתבו תוס' ז\"ל בזבחים פ' קדשי קדשים (זבחים דף ס\"ד) בשם ר\"ת ז\"ל דלא גרסי' ליה דגבי תרומת הדשן חשבינן להו דשן בספ\"ק דתמיד וביום הכפורים וכן בקטרת של כל השנה בעינן גחלים דוקא כדאמרי' התם גחלי אש יכול עוממות וכו' ע\"כ. וכן פי' ג\"כ המפרש שבדפוס בספ\"ק דתמיד וז\"ל הכא גרסי' מן המאוכלות הפנימיות אבל גבי גחלי יום הכפורים לא גרסי' מאוכלות אלא ה\"ג חתה וירד דהתם בעינן גחלים גמורים והכא בעינן דשן דהא דבעינן הכא מאוכלות משום דנעשו דשן בעינן עכ\"ל ז\"ל ונראה דגם רעז\"ל לא גריס לה הכא אע\"ג דלא כתב דל\"ג לה כדכתב בפ\"ה דתמיד סימן ה': וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו מן המשנה וגם מחק מלת הרביעי וכתב שכן מצא בכל הספרים. ועיין במה שפי' ר\"ע ז\"ל בפ\"ה דתמיד סי' ה' ואני כתבתי שם בפ\"ק מן המאוכלות הפנימיות זה לתרומת הדשן שהיו מערבין הדשן והגחלים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל יום חותה בשל כסף וכו'. </b>ע\"ס ה\"פ וביד פ' שני דהלכות עבודת יום הכפורים סי' ה': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל שהתורה חסה וכו' פי' כדתנן בפי\"ב דנגעים ויליף לה התם מקרא: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר בכל יום חותה וכו'. </b>תוס' ר\"פ קדשי קדשים ובת\"כ פרק ג' דפרשת אחרי מות ועיין במה שכתבתי פ' א\"ל הממונה זוטא סי' ה': \n",
+                "<b>והיום ארוכה. </b>כדי שיתן ידו למטה מזרועו ואז תהא זרועו מסייעתו רש\"י ז\"ל: ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם ביד כדי להקל על כ\"ג שלא ייגע ע\"כ. ובגמ' תנא בכל יום לא היה לה נשתק פי' רש\"י ז\"ל טבעת בראשיה לקשקש ולהשמיע קול משום ונשמע קולו והיום הזה היה לה דברי בן הסגן: ובירושלמי גרסי' נרתק פי' ריב\"א ז\"ל כעין נרתק של עור היה עשוי סביב ידה של מחתה לאחוז בה שלא יכווה משום דכל כלי מתכות חם מקצתו חם כולו ולפיכך היה צריך היום נרתק יותר מבשאר הימים לפי שהיו הגחלים שוהין במחתה זמן הרבה עד שהיתה חמה ביותר ופריך בירוש' ואינו חוצץ ומשני קובעו במסמר כלומ' ע\"י מסמרין היה נקבע אותו נרתק לבית יד שיהא בטל ויחשב כגוף המחתה: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דאמר מר כל פינות שאתה פונה וכו' בפירקין דלקמן יליף לה רמי בר יחזקאל מים שעשה שלמה: \n",
+                "<b>והיום. </b>כ\"ג משום כבודו וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כך נראה שהיא גרסת רש\"י ז\"ל וכן בגמ' במתני' וקשה קצת לזו הנוסחא דלא הוי יציאה בסיפא ככניסה דברישא. אמנם בפסקא בגמ' תופס והיום עולין באמצע ויורדין באמצע מ\"ט משום כבודו של כ\"ג וכן נראה שהיא גרסת הרמב\"ם ז\"ל שפירש מפני כבוד כ\"ג הטריחו לכהנים שיהי' עלייתם וירידתם באמצע הכבש לפניו ע\"כ וכן הוא ג\"כ שם ביד וכן הוא בירושלמי אח\"כ מצאתי שהרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה במשנה והיום עולין באמצע ויורדין באמצע. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל. וכתב כן מצאתי ונראה דשפיר גרסי' הכי דהא הכהנים דרישא איירי נמי בכהן גדול שגם הם עולין בכל יום במזרחו של כבש וא\"כ שייך שפיר למימר והיום עולין באמצע כלומר והיום עולה הכ\"ג הנזכר למעלה באמצע ושוב נראה כי ביום הכפורים היו כל הכהנים עולין באמצע כי הכהנים היו מושיטין לו את האברים והכ\"ג היה מקריב ועל כן היו עולין באמצע ע\"כ: \n",
+                "<b>והיום מן הקיתון. </b>מ\"ט משום כבודו דכ\"ג ובזבחים פ' קבלה דף כ\"ב ירחצו קרא יתירה לרבויי כל כלי שרת לקדוש וכן כתבו תוס' ז\"ל כאן בשם ריב\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל יום היו שם ד' מערבות. </b>אחת מהנה לאברי עולה שניתותרו כדפי' ר\"ע ז\"ל: ורבא ס\"ל בכל יום ואפי' בשבת אבל רב הונא ס\"ל בכל יום לבד משבת כדמוכח בגמ': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ופדרים כצ\"ל דלי\"ת קודם הרי\"ש וכדכתיב ואת הפדר: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל ר' יהודה אומר כו' ושנויה האי פלוגתא בת\"כ בפרשת צו סוף פרק שני: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הוציאו לו את הכף ואת המחתה. </b>ביד פ\"ד דהלכות עבודת יוה\"כ כולה פרקין עד סוף סימן יו\"ד ובבבלי וגם בירושלמי פריך מחתה הא תנא ליה בפירקין דלעיל נטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחתה וירד ומשני (הגהה ז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' בתלמוד מחתה דהכא לאו היינו מחתה דלעיל אלא זו המחתה היתה מחתה שבה היה הקטרת ואותה המחתה לא לפני לפנים אלא נטל ממנה מלא חפניו קטרת והניחה שם ונטל את המחתה של האש הנזכר למעלה ע\"כ) התם מחתה דגחלים הכא מחתה דקטרת לחפון מתוכה דתניא הוציאו לו כף ריקן מלשכת הכלים ומחתה גדושה של קטרת מלשכת בית אבטינס וחפן מלא חפניו ונתן לתוך הכף ותו פריך בגמ' כף ביום הכפורים למה לי מלא חפניו אמר רחמנא ומשני משום דלא אפשר דהיכי נעביד ניעייל מחתה והדר ניעייל קטרת בחפניו הבאה אחת אמר רחמנא בגחלים וקטרת ולא שתי הבאות דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרכת נשקליה לקטרת בחפניו ונחתיה למחתה דגחלים עלה וניעול. כי מטי התם היכי ליעביד נשקליה בשניה ונחתיה למחתה דגחלים השתא לפני מב\"ו אין עושין כן לפני ממ\"ה הקב\"ה על אחת כמה וכמה הלכך לא אפשר וכיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה קטרת: \n",
+                "<b>הגדול לפי גדלו. </b>בבבלי וירוש' אפי' כבן קמחית שהיתה ידו מחזקת כארבעת קבין: \n",
+                "<b>והקטון לפי קוטנו. </b>אפי' כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זתים: \n",
+                "<b>וכך היתה מדתה. </b>בגמ' בברייתא אמרי' כיצד הוא עושה חפינה שנייה שבפנים מן הבזך לתוך חפניו אוחז את הבזך בראשי אצבעותיו ויש אומרים בשניו לאחר שהניח את המחתה בארץ וידה של בזך כלפי בין זרועותיו ומעלה בשני גודליו ומושך את ידה בגודליו לצד גופו מעט מעט עד שמגיע ראש ידה לבין אצילי ידיו וראש הבזך מגיע לגובה פס ידו וחוזר ומחזירה דרך צדה לתוך חפניו כמי שהיתה וצוברה על הגחלים כדי שיהא עשנה שוהה לבוא וי\"א מפזרה כדי שיהא עשנה ממהר לבוא וזו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש: \n",
+                "<b>נטל את המחתה בימינו. </b>לפי שהיא כבדה ואפי' בזמן ששניהם שוין וכמעשה דר' ישמעאל בן קמחית שהיה מחזיק הכף בימינו כמלא חפניו מ\"מ זו חמה וזו צוננת שאל\"כ לא הוה נקיט לכף בשמאלו דאטו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא פי' שהכף שבו הקטרת בשמאל והמחתה שבה הגחלים בימין. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ד כבר בארנו שההולכה בשמאל פוסלת בדם הקדשים ובשאר העבודות לפיכך היה מן הדין שיוליך המחתה בשמאלו וכף הקטרת בימינו אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה אינו יכול לסבלה בשמאלו עד הארון לפיכך נוטל המחתה בימינו וכף הקטרת בשמאלו ע\"כ כלומ' דאע\"ג דבעלמא מדאורייתא בשמאל פוסלת הכא כיון דלא אפשר בהכי אכשר רחמנא: \n",
+                "<b>לבין שני הפרוכות. </b>פי' רש\"י ז\"ל בפ' שני דייני דאלו הפרכות היו במקדש שני במקום אמה טרקסין שעשה שלמה בבנין ראשון ואנשי הגולה עשו את ההיכל גבוה מאד ולא יכול בנין בעובי אמה להתקיים בגובה כ\"כ ולהרחיבו לא יכלו לפי שמקצרים את ההיכל או את קדש הקדשים ועשו שתי פרוכות וביניהן אמה ואותן פרכות נעשו מקדשי בדק הבית ע\"כ. ונראה מן המכלול עלה נ\"ב וגם משרש פרך דגרסינן פַּרְכִיוֹת וז\"ל שם ורז\"ל אמרו קבוץ פרכת פרכיות ותלה בחופת בנו פרכיות שחורות חברו אותו כחבור מלכיות או תחתיות וכן אמרו קבוץ פרפרת פרפריות ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר לא היתה שם אלא פרכת אחת בלבד. </b>ואצל הכותל הצפוני היה ראשה כפול ופרופה בקרס זהב כלפי החוץ ובו נכנסין לפני לפנים כדקתני מתני' אליבא דרבנן החיצונה פרופה מן הדרום והפנימית מן הצפון ור' יוסי דאמר אין שם אלא אחת פריפתה בצפון היא דבהא לא פליג דכניסתו לתוך חלל בית קדש הקדשים בצפון הוה: \n",
+                "<b>צבר את הקטרת וכו' </b>גמ' תנן במתני' כמ\"ד בברייתא צוברה כדי שיהא עשנה שוהה לבוא: \n",
+                "<b>דרך כניסתו. </b>בגמרא ילפי' לה מקרא דכתי' ויבא שלמה הבמה אשר בגבעון לירושלם וכי מה ענין גבעון אצל ירושלם היה לו לכתוב מירושלם או מן הבמה אשר בגבעון לירושלם אלא מקיש יציאתו מגבעון לירושלם לביאתו מירושלם לגבעון מה ביאתו מירושלם לגבעון פניו כלפי במה כדרך ביאתו אף יציאתו מגבעון לירושלם פניו כלפי במה כדרך ביאתו וכתבו תוס' ז\"ל אע\"ג דביאה דרך אחוריו לאו שמה ביאה כדאמרי' פ' שני דשבועות הנכנס לבית המנוגע אפי' נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור מדאיצטרי' והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה יציאה דרך אחוריו שמה יציאה כדאמרי' הכא דאע\"ג דכתי' ויצא אל המזבח יוצא דרך אחוריו כתלמיד הנפטר מרבו עכ\"ל ז\"ל. והביאו להאי בבא הם ז\"ל בפ' ידיעות דף י\"ז ובגמ' פ\"ק דחולין דף י': \n",
+                "<b>ומתפלל תפלה קצרה. </b>תענית פ\"ג דף כ\"ד: \n",
+                "<b>שלא להבעית את ישראל. </b>וביד פ\"ד דהלכות בית הבחירה סימן ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משניטל הארון. </b>גמ' משנגנז לא קתני אלא משניטל כמ\"ד ארון גלה לבבל דתניא ר' אליעזר אומ' ארון גלה לבבל שנאמר לתשובת השנה שלח המלך נבוכדנאצר ויביאהו בבלה עם כלי חמדת בית ה' שהוא הארון ר\"ש בן יוחי אומ' ארון גלה לבבל שנאמר ולא יותר דבר אמר ה' אלו עשרת דברים שבו ר' יהודה בן לקיש אומ' ארון במקומו נגנז שנאמר ויאריכו ראשי הבדים מן הקדש על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה ועולא פליג בגמ' דלא אמ' ר\"ש ארון גלה לבבל. ואיתא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ\"ו:) \n",
+                "<b>ושתיה היתה נקראת. </b>תנן כמ\"ד מציון נברא העולם דתניא ר' אליעזר אומר עולם מאמצעיתו נברא שנאמר בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו ר' יהושע אומר עולם מן הצדדין נברא שנאמר כי לשלג יאמר הוה ארץ וגשם מטר וגשם מטרות עוזו כלומר מד' צדדין הורידו והגשימו להעשות ארץ ר' יצחק נפחא אמר אבן ירה הקב\"ה בים ממנו הושתת העולם שנאמר על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה וחכמים אומרים מציון נברא העולם שנאמר מזמור לאסף אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ ובתריה כתיב מציון מכלל יופי אלהים הופיע ממנו מוכלל יופיו של עולם. וכתב רד\"ק בשרש שות וי\"מ והיו שתותיה מדוכאים כי השתות יסודות וכן בדברי רז\"ל אבן היתה שם ושתיה היתה נקראת אע\"פ שהמלה הזאת מנחי הלמ\"ד ועוד אמרו ירדו לשיתין אין מועלין בהן שיתין מחוללין יורדין עד התהום כלם ענינם יסודות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נטל את הדם וכו' </b>עד סוף סי' ו' ביד פ\"ג דהלכות עבודת יום הכפורים סי' ה' ו'. וכתוב בספר לקח טוב פ' אחרי מות וז\"ל ולפני הכפרת יזה וכו' האי יזה הוא מיותר אלא שבא ללמד שצריכה ההזאה ראשונה שימנה אותה עם כל א' מאלו השבעה וכך היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא היה מתכוין להזות וכו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל עד אלא לארץ נופלים. אמר המלקט וכשהוא מזה למעלה מצדד גב ידו למטה ומזה כלפי מעלה וכשהוא מזה השבע למטה מצדד ידו למעלה ומזה למול פניו אחת גבוהה ואחת בנמוך הימנה וכלן נופלות לארץ: \n",
+                "<b>אלא כמצליף. </b>לא ידעתי לשונו רש\"י ז\"ל. ובלשון ר\"ע ז\"ל צריך להגיה כמלקה בשוט הזה וכו'. ואיתה למתני' בפ' ב\"ש דזבחים דף ל\"ח וכתבו תוס' ז\"ל שם בשם הערוך כמצליף כמנגדנא פי' כמכה שמרים ידו ואינו מכה עד שיורד. ירושלמי מצליף כמטבריר פי' שמטה ידו עד טבורו עכ\"ל ז\"ל. ובקשתיו עוד וכמו שכתבתיו מצאתיו ובתוספת י\"ט איני יודע אם נפל טעות סופר או טעות דפוס או חסרון לשון במה שכתב שם ובערוך הביא יודע כמביא למעלה תרגומו יצליף בקורנסא היך גבר דמרים ידוהי ע\"כ: והראב\"ד ז\"ל פי' כמלקה הזה שפעמים הוא מגביה ידו ופעמים שהוא מורידה וכלן במקום אחד כך היה זה למעלה ולמטה בהגבהת יד ובהורדתה וכולן בפני הכפרת וכשהוא נותן למטה מצדד ידו למעלה ע\"כ. ובספר קרבן אהרן סוף פרק שלישי דפ' אחרי מות כתב בשם רבינו ירוחם שהדמיון הוא שלמתנה שלמעלה מצדד גב ידו למטה ולמטה מצדד גב ידו למעלה ובזה היה כמלקה שהמלקה מלקה ב' שלישין מאחוריו של נלקה ושליש מלפניו וכשהוא מכה מלפניו גב ידו למטה כדי שתגיע ההכאה על בטנו וכשמכה מאחוריו גב ידו למעלה וכך היה בענין ההזאות שבמתנה אחת מצדד גב ידו למטה ובשבע גב ידו למעלה ע\"כ: \n",
+                "<b>אחת אחת ואחת אחת ושתים וכו'. </b>בגמ' אחת מצאתי מוגה הלשון דבגמ' כך מתני' מני ר' יהודה היא דת\"ר אחת. אחת ואחת. שתים ואחת. שלש ואחת. ארבע ואחת. חמש ואחת. שש ואחת. שבע ואחת. דברי ר\"מ ר' יהודה אומר אחת. אחת ואחת. אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דר\"מ מונין מנין כלל תחלה ואח\"כ פרט כגון עשרים ואחת עשרים ושתים ובאתריה דר' יהודה פרט תחלה שתים ועשרים שלש ועשרים. גם בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל כך הוא מוגה אלא שאין שם מלות מתני' מני ר' יהודה היא ואיתא למתני' פ\"ק דיומא דף ט\"ו. ומצאתי שכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א אחת באחת. אחת בשתים וכו': \n",
+                "<b>יצא והניחו. </b>תוס' פרק כל הפסולין (זבחים דף ל\"ד:) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שחטו וקבל. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>והזה ממנו אחת וכו'. </b>גמ' תנא כשהוא מזה אינו מזה על הפרכת אלא כנגד הפרכת א\"ר אלעזר ב\"ר יוסי אני ראיתיה ברומי והיו עליה כמה טפי דמים של פר ושעיר של יום הכפורים וליכא למיחש דילמא דפר העלם דבר של צבור או של שעירי ע\"ז דעבידי כסדרן מלמעלה למטה כמצליף ושל פר העלם דבר של צבור ושעירי ע\"ז שלא כסדרן ראה אותן כי הא דתנינן גבי פר העלם ושעירי ע\"ז שלא היו נוגעין בפרכת ואם נגעו נגעו: \n",
+                "<b>וכך היה מונה יצא. </b>ה\"ג בקצת ספרים כאן. וכן ג\"כ בשתי בבות האחרות ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד בלבד. </b>בגמ' מפריש טעמא משום חולשא דכ\"ג לאו אדעתיה למנדע הי דפר והי דשעיר אי הוו תרי כני ואפי' בכתיבה נמי לאו אדעתי' לעיוני בכתיבה ואע\"ג דדם הפר סומק ושל שעיר חיור לאו אדעתיה הלכך כי ליכא אלא חד לא מנח האי עד דשקל האי ונמצאו העבודות כסדרן של שעיר אחר פר בפנים ושל פר אחריהם בהיכל ואח\"כ של שעיר. וראיתי מה שכתוב בספר תוס' י\"ט ולפי הנראה דלא דק שפיר במסקנא: \n",
+                "<b>נטל דם הפר והניח דם השעיר. </b>מסקנא דמילתא דר' יהודה היא עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ולרבנן הכי בעי למימר הניח דם השעיר ונטל דם הפר והזה ממנו על הפרכת כנגד הארון מבחוץ מאחר שיש שני כנים: \n",
+                "<b>עירה דם הפר וכו'. </b>גמ' תנן כמ\"ד דכשבא ליתן מתנות קרנות מזבח הפנימי מערבין דם הפר בדם שעיר דאתמר ר' יאשיה ור' יונתן חד אמר מערבין וחד אמר אין מערבין ובברייתא פליגי בהדיא ר' יונתן ור' יאשיה ובגמ' מסיק דמתני' ר' יאשיה היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויצא אל המזבח אשר לפני ה' זה מזבח הזהב. </b>דאילו מזבח החיצון לאו לפני ה' הוא. ועיין בספר קרבן אהרן פ' ויקרא ס\"פ ג' דדבורא דחטאות: \n",
+                "<b>התחיל וכו'. </b>תוס' פ' ר' ישמעאל דמנחות ד' ס\"ו: \n",
+                "<b>מחטא. </b>לשון ירידה הוא כדאמרי' במנחות נושא עולה ומתחטא רש\"י ז\"ל. והכי נמי גרסי' להאי נוטריקון דכנף רננים נעלס\"ה בס\"פ י\"ד דת\"כ פ' ויקרא וההא דנעלסה היא מתחטא: ונלע\"ד דמשום דלא קתני יורד ומחטא נאד רש\"י ז\"ל מלפרשו כפשוטו שהוא לשון וטהרו וקדשו: \n",
+                "<b>מהיכן הוא מתחיל וכו'. </b>מתני' לא אתיא אלא לר' יוסי הגלילי אבל ר\"ע פליג עליה בברייתא וממקום שר' יוסי הגלילי מתחיל שם ר' עקיבא פוסק מקום שר\"ע מתחיל שם ר' יוסי הגלילי פוסק וטעמייהו מפ' בגמרא. וכתוב בספר חן טוב בפ' אחרי מות דף קצ\"ג וז\"ל בהזאה של חוץ עירה דם הפר לתוך דם השעיר כאילו הכל קרבן אחד הם זה קשור בזה שמי גרם להם עון העגל מכירת יוסף כמו שכתבנו בפ' כי תשא א\"כ מצא מין את מינו ונעור ולכן עירה דם הפר לתוך דם השעיר ולהורות שעיקר הכל היה דם השעיר שאם לא מכרו את יוסף לא ירדו מצרימה ולא עשו עגל כמ\"ש א\"כ דם הפר נבלע בתוך דם השעיר שהוא גרם לעשיית העגל ומה' יצא הדבר של מכירת יוסף כאמור ע\"ש עוד: \n",
+                "<b>מהיכן הוא מתחיל. </b>בת\"כ סוף פרק ד' דפ' אחרי מות היא שנויה וע\"ש בספר קרבן אהרן: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר במקומו וכו'. </b>ר' אליעזר גרסי' ביו\"ד. ובגמ' מתני' ר' יהודה היא דתניא ר\"מ אומר ר' אליעזר אומר במקומו עומד ומחטא ועל כולן היה נותן מלמעלה למטה בזאת שלפניו על כרחו כדי שלא יזוב הדם לתוך בית ידו נותן מלמעלה למטה ובאותן של צדדין נותן כדרך שהתחיל בזו חוץ מאותה שבאלכסון שהיא רחוקה ואם בא למשוך מלמעלה למטה טורח הוא לו להיות כפוף ופושט זרועו עד כלות המתנה אלא משכפף גופו ופושט זרועו מתחיל למטה ונזקף והולך למעלה ר' יהודה אומר ר' אליעזר אומר במקומו עומד ומחטא ועל כולן הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מזו שהיתה לפניו שהי' נותן מלמעלה למטה כי היכי דלא נתווסן מאניה. ובנוסחאות רבות נמצא דגרסי' בכל המקומות למעלן בנון למטן בנון: \n",
+                "<b>מקום שהוא מתחיל וכו'. </b>צ\"ל ממקום שהוא מתחיל וכו' שם הוא גומר. ועיין במה שכתב מהרי\"ק ז\"ל בפ\"ד דהלכות עיה\"כ בשם הרשב\"א ז\"ל וכבר רמזתיו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזה על טהרו של מזבח. </b>גמ' תניא חנניא אומר בצד צפוני היה נותן כל שבע הזאות דסבר פתח דפרכת בדרום וכי נפיק במערבית דרומית פגע ברישא והתם לא יהיב ברישא חטוי דקרנות משום דכתיב ויצא אל המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח דהיינו למזרחית דרומית ויהיב והדר למערבית דרומית לשמאל משום דבהא איחייב למיהב ברישא ומשם למערבית צפונית צפונית מזרחית והתם דגמריה לחטוי שבע הזאות ור' יוסי אומר בצד דרום הוא נותן דסבר פתח בצפון כדקאמר במתני' בריש פירקין לא היתה שם אלא פרכת אחת בלבד וכדמפ' בגמ' ורמזתיו לעיל ריש פירקין הלכך במזרחית צפונית מתחיל ובדרומית מזרחית מסיים והתם יהיב להזאות ודכ\"ע מיהא היכא דגמרן מתנות דקרנות התם יהיב על גגו דאמר קרא וטהרו וקדשו במקום שקדשו בקרנותיו שם טהרו בהזאות. ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סימן שפ\"ח ושפ\"ט וש\"צ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזה על טהרו. </b>פ\"ק דיומא דף ט\"ו ובזבחים פרק ב\"ש (זבחים דף ל\"ח:) \n",
+                "<b>טהרו. </b>כמו וכעצם השמים לטוהר פי' על גגו של מזבח שהיה בתחלה מטהרו מדשן שעליו ומגלה את גגו ועל שמטהרו ומייפהו קרי ליה טהרו כדכתב לטוהר: \n",
+                "<b>ושירי הדם היה שופך על יסוד וכו'. </b>דאמר קרא ואת כל דם הפר ישפוך גבי פר כהן משיח ותניא בת\"כ הפר לרבות פר יה\"כ שיהיו שיריו נשפכין ליסוד אשר פתח אהל מועד זה יסוד מערבי דכי נפיק בההוא פגע ברישא: \n",
+                "<b>ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי. </b>הטעם פירשו ר\"ע ז\"ל בזבחים פרק איזהו מקומן: \n",
+                "<b>אלו ואלו מתערבין וכו'. </b>פ' כל שעה (פסחים דף כ\"ב) ופי' שם רש\"י ז\"ל אלו ואלו שירי דם חטאות הפנימיות הנשפכין על יסוד מערבי של מזבח החיצון ושירי דם חטאות החיצונות הנשפכין על יסוד דרומי יוצאין מן היסוד לרצפה דרך שני נקבים קטנים ומתערבים באמה סילון שהיה עובר בעזרה ויוצאין לנחל קדרון כמו לנחל איתן עמק ע\"כ ובתוס' פ' השוחט (חולין דף ל\"ג:) \n",
+                "<b>ומועלין בהן. </b>גמ' ת\"ר מועלין בדמים דברי ר\"מ ור\"ש וחכמים אומרים אין מועלין בהן ע\"כ ל\"פ אלא מדרבנן דמ\"ד מועלין מדרבנן קאמר לשלם קרן אבל מדאורייתא להוסיף חומש לא דאי מדאורייתא לא יצאו מידי מעילה היאך נמכרין לגננים לזבל ונפקא לן בגמ' דאין בו מעילה מן התורה מתלתא קראי חד מינייהו ואני נתתיו לכם שלכם יהא. ורמוזים בפי' ר\"ע ז\"ל ס\"פ כל הבשר ואיתא נמי למתני' בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מ\"ד:) \n",
+                "<b>כל מעשה יום הכפורים </b>ר\"פ ד' מיתות ובגמ' בברייתא א\"ר יהודה אימתי בדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים אבל דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ אם הקדים מעשה לחברו מה שעשה עשוי ר' נחמיה אמר בד\"א בדברים הנעשין בבגדי לבן בין מבפנים בין מבחוץ אבל בדברים הנעשים בבגדי זהב מבחוץ מה שעשה עשוי ובגמ' מפ' טעמייהו. ורש\"י ז\"ל מפ' דבחוץ היינו חוץ מלפני לפנים דהיינו בהיכל אכן הרמב\"ם ז\"ל מפ' שם ביד ר\"פ ד' דהלכות עבודת יוה\"כ היינו חוץ להיכל כגון ודוי והגרלה ושפיכת שירים: עוד גרסי' בגמ' א\"ר חנינא קטרת שתפנה קודם שחיטה של פר לא עשה כלום ומתני' דקתני אם עד שלא גמר את הניתוח שבפנים נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור ויזה בתחלה מבפנים יחזור ויחפון מיבעי ליה ודאי שהרי כבר נקטר הקטרת וזה שוחט פר אלא בקטרת לא קא מיירי ומיהו ודאי צריך להקטיר קטרת אחרת אחר שחיטת פר זה: ופסק הרמב\"ם ז\"ל להלכה שם רפ\"ה: עוד איתא בגמ' אמר עולא שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום ומקשו ליה ממתני' דקתני הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר ואם איתא יחזור וישחוט מיבעי ליה דקס\"ד דבמתנות שבפנים קאמר דה\"ל שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר ומהדרינן דבמתנות שבהיכל קאמר אבל שחיטת השעיר במקומו היתה לאחר מתן דם הפר בפנים וגם זה פסקו שם להלכה: \n",
+                "<b>שכולן כפרה (כפרה) בפני עצמה </b>גמ' בברייתא וכלה מכפר את הקדש זה לפני לפנים על טומאה שאירע שם אהל מועד זה היכל על טומאה שאירעה שם מזבח כמשמעו ומכפר על טומאה שאירעה לאדם במזבח ושהה כשיעור השחתויה שזהו שיעור שהייה למי שנטמא בעזרה מלמד שכולן כפרה בפני עצמה: \n",
+                "<b>ר\"א ור\"ש אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל </b>פרק ב\"ש (זבחים דף מ\"ב) ובפ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק\"י) ואכולהו פליגי בין אמתנות שבפנים בין אהיכל בין אמזבח והכי איתא בהדיא בברייתא בגמ'. עוד בגמ' א\"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו מדם חטאת הכפורים אחת בשנה ר\"מ דהיינו ת\"ק דמתני' סבר כו' והכי נמי פליגי ר\"א ור\"ש נמי גבי לוג של מצורע בברייתא דת\"ק ס\"ל דאם נתן מקצת מתנות שבהיכל ונשפך הלוג יביא אחר ויתחיל במתנות ההיכל נתן מקצת מתנות בבהונות ונשפך הלוג יביא לוג אחר ויתחיל בתחלה במתנות בבהונות ור\"א ור\"ש אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל וביד פ\"ה מהלכות עבודת יוה\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שני שעירי יוה\"כ </b>פ\"ה דהלכות עבודת יוה\"כ סי' י\"ד ט\"ו: \n",
+                "<b>שיהו שניהם שוין </b>מדכתיב שְנֵי ובגמ' מסיק דשני כבשים של תמידין אה\"נ דלמצוה בעינן שיהו שניהם שוין דהא מדכתיב כבשים משמע שנים ומה ת\"ל שנים אלא ללמד שיהיו שניהם שוין אלא מדהדר וכתב את הכבש האחד וגומר ואת הכבש השני וגו' לימד שאע\"פ שאין שוין כשרין וקרא דכתיב שנים איצטריך ללמד ששניהם ישחטו כנגד היום וכדתנן ברפ\"ד דמסכת תמיד אבל מוספין של שבת שנאמר בהן שני כבשים ודאי צריך שיהו שניהם שוין לעכובא מדלא הדר כתב בהו אחד לרבות אע\"פ שאינם שוין: \n",
+                "<b>אע\"פ שאינם שוין כשרים לקח א' היום ואחד למחר כשרים </b>תימה לע\"ד דאמאי לא ערבינהו וליתני הכי אע\"פ שאינם שוין או אם לקח אחד היום ואחד למחר כשרים ועל הרמב\"ם ז\"ל קשה יותר אמאי לא ערבינהו בס\"פ בתרא דהלכות עבודת יה\"כ ואילו גבי שתי צפורים של מצורע אע\"ג דבמשנה לא ערבינהו תנא בפ' בתרא דנגעים הוא ז\"ל ערבינהו בספי\"א דהלכות טומאת צרעת וצ\"ע לע\"ד: \n",
+                "<b>ואם משהגריל מת יביא שנים ויגריל עליהם בתחלה </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ואם של עזאזל מת יאמר זה שעלה עליו </b>כצ\"ל הלשון בפי' ר\"ע ז\"ל: ומה שפי' הוא ז\"ל ושני שבזוג שני הוא שירעה עד שיפול בו מום וכו'. אמר המלקט כרב דמתני' דייקא כותיה דקתני אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו דאינו נותן תמורה אלא לזה שמת ואידך כדקאי קאי בקדושתיה ולא אמרינן ידחה ויפסל ויביא זה תחתיו ודלא כר' יוחנן דס\"ל שני שבזוג ראשון ירעה ושני שבזוג שני יקרב דס\"ל בעלי חיים נדחין וברייתא דייקא כותיה דקתני שני זה ששנינו עליו ירעה אינו יודע אם שני שבזוג ראשון אם שני שבזוג שני כשהוא אומר יעמד חי ולא שכבר עמד ונדחה על ידי מיתת חברו ועכשיו הוא בא לחזור ולעמוד דיעמד חי עמידה אחת ולא שתי עמידות משמע. ביד פט\"ו דהלכות מעשה הקרבנות סימן ד': \n",
+                "<b>והשני ירעה </b>בפ\"ק דשבועות דף י\"ב ומוכח התם שהם דברי ר\"ש ואיתה נמי בפרק ולד חטאות דתמורה דף כ\"ב ודף כ\"ג: \n",
+                "<b>שאין חטאת צבור מתה </b>ירושלמי פ\"ק דשקלים וס\"פ ולד חטאת דתמורה בדף כ\"ד ופירש הרמב\"ם ז\"ל וידוע כי שעירי יום הכפורים הם חטאת צבור שכן כתיב ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת: ובגמ' דייקי' הא דיחיד כה\"ג מתה ולרב דאמר בשני שבזוג שני קתני מתני' דירעה ובראשון שנדחה יתכפר אמאי הא דיחיד תמות אפי' לרבי דפליג בתמורה פ' ולד חטאת גבי מפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות ואמר רבי מתכפר באחת מהן והשנייה תמות וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שכפרו הבעלים אבל נמצאת קודם כפרה ולאחר הפרשה רועה והא אפי' לרבי לא מתה שהרי לא הופרש לתשלומי אבוד שהרי מתחלה היה קיים ראשון ובשביל משתלח שמת הוצרך להביא שנים וכיון דאין ב\"ח נדחין מעיקרא אי בעי האי מקריב ואי בעי האי מקריב וה\"ל כמפריש שתי חטאות לאחריות שאם יאבד אחד מהן יקריב את חברו ומשני רב סבר לה כר' יוסי דאמר דמצוה בראשון ומעיקרא כי אפרשיה להאי שני אדעתא דאבוד אפרשיה ולא גרע ממפריש לאבוד ומתני' רבי היא והכי אמרי' במסכת תמורה דרב כרבי מוקי לה למתני' והא דר' יוסי מפ' בגמ' דר' יוסי דפסח הוא דתניא המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח\"כ נמצא הראשון והרי שניהם עומדים איזה מהם שירצה יקריב דברי חכמים ר' יוסי אומר מצוה בראשון ואם היה שני מובחר ממנו יביאנו וכבר הארכנו פה יותר מדאי: ועיין בספר קרבן אהרן פרק שני דפ' אחרי מות: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר תמות </b>אשני שבזוג ראשון קאי ובתרתי פליג עלייהו דרבנן דקא אמריתו אין חטאת צבור מתה אני אומר תמות ועוד לא בזה שאמרתם עליו ירעה אני אומר ימות אלא הוא יקרב ובו מתכפר ושני שבזוג ראשון ימות: \n",
+                "<b>ועוד א\"ר יהודה נשפך הדם ימות המשתלח </b>דס\"ל ב\"ח נדחין ובהא פליגי ר' יהודה ורבנן ורב ס\"ל כרבנן וכי קאמר מילתיה דשני שבזוג שני הוא שירעה אליבא דרבנן הוא דקאמר ולר' יוחנן קאי בקושיא מאי ועוד דלדידיה הא רבנן נמי אמרי ראשון ידחה וחנן המצרי ס\"ל דאפי' דם בכוס ומת המשתלח לא נדחה הדם אלא מביא שעיר אחר ומזווג לו וכשר הדם למתנותיו וזה ישתלח ור\"ש ס\"ל בברייתא מת אחד מהם מביא חברו שלא בהגרלה ואיתא בכמה דוכתי חד מינייהו ס\"פ בתרא דכריתות: \n",
+                "<b>מת המשתלח </b>פרק כל הפסולין (זבחים דף ל\"ד) ובפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ\"ט:) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא לו אצל שעיר </b>השתא הדר תנא למילתיה לאורויי בסדר העבודה וקאמר דלאחר שגמר וכו': \n",
+                "<b>אנא ה' חטאו עוו פשעו </b>ממה שכתב הרמב\"ם ז\"ל לעיל פ\"ד וז\"ל וזה שתמצא כתוב בשלשת הוידויין עון פשעו חטא הוא דעת ר\"מ ע\"כ נרא' שגם פה גרסי' עוו פשעו חטאו עמך בית ישראל וכן הוא בירוש': ואילו בני אהרן עם קדושיך לא קתני ואפ\"ה מוקי לה אביי בגמ' אפי' כר' יהודה דפליגי אדר' שמעון בספ\"ק דשבועות ואמר יש להם כפרה בשעיר המשתלח דאטו כהנים לאו בכלל עמך ישראל נינהו: \n",
+                "<b>והכהנים והעם </b>וכוליה בירוש' ל\"ג ליה אף הכא. אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו כולו אלא ה\"ג לפני ה' תטהרו והן עונין אחריו בשכמל\"ו וכתב כן מצאתי בכל הספרים דל\"ג ליה הכא וכן נ\"ל דל\"ג ליה אלא בהזכרת השם הראשון בפ' שלישי ותו לא צריך ע\"כ: \n",
+                "<b>בתורת משה עבדך לאמר </b>צריך למחוק מלת לאמר: \n",
+                "<b>מפי כ\"ג כורעין ומשתחוין </b>אית דגרסי מפי כ\"ג בקדושה וּבְטָהָרָה כורעין ומשתחוין וביד ס\"פ שני דהלכות עבודת יוה\"כ ובפ\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מסרו למי שהוא מוליכו וכו' </b>עד סוף הפרק פ\"ג דהלכות עיוה\"כ סי' ז' ח' ובפ\"ד: \n",
+                "<b>הכל כשרין להוליכו </b>ולא תימא כיון דכפרה כתיב ביה ליבעי כהן: ובגמ' בברייתא יליף לה שנאמר איש להכשיר את הזר עתי שיהא מזומן עתי ואפי' בשבת פי' שאם חלה השעיר מרכיבו על כתפיו עתי ואפי' בטומאה פי' שאפי' נטמא משלחו נכנס לעזרה בטומאה ומקבלו מיד המוסרו לו שבעזרה הוא מוסרו לו: \n",
+                "<b>כהנים גדולים </b>גרסי' וכן הוא ג\"כ שם ביד: אכן ראיתי שה\"ר מנחם דילונזאנו ז\"ל מחקו: \n",
+                "<b>ערסאלא </b>מצפורי וישראל היה גרסינן אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ערשלא וישראל הי' וכתב שכן מצא בכל הספרים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכבש עושין לו מפני הבבליים </b>פ\"ד דהלכות שקלים סי' ח' ובגמ' אמר רבה ב\"ב חנא לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו ומתוך ששונאים בני ארץ ישראל את הבבליים היו קורין כל קלי הראש ועושי דבר שלא כהוגן על שמם: תניא א\"ר יהודה לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו א\"ל ר' יוסי תנוח דעתך שהנחת דעתי: \n",
+                "<b>טול וצא טול וצא </b>גמר' תנא מה את שהי צפירא דן וחובי דרא סגיאין: \n",
+                "<b>תשעים ריס </b>מציעא דף ל\"ג ס\"פ אלו מציאות כתבו תוס' ז\"ל דאית דגרסי רוס דשבעה ומחצה רוס עולה אלפים דהוי שיעור מיל: ומה שכתוב בפי' ר\"ע ז\"ל שהם אלפים פסיעות פחות חמש נראה שמהם שתה וכן כתוב ג\"כ בערוך בערך רוס וכתב וזה חסרון החמש אל יקשה בעיניך לפי שלא היה יכול לעשות ריס שהיה עולה החשבון יותר מאלפים ולכן העמידו ברוס ומאתים וששים ושש דהיינו רוס הוי מטחוי קשת ע\"כ וכן כתבו תוס' ז\"ל ג\"כ בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ\"ג) קרוב לזה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי מזון והרי מים </b>ירוש' ליפות כתו כדי שייטיב לבו אומרים לו כך למה שאין יצר הרע תאב אלא לדבר האסור כהדא ר' מנא סלק למבקרא לר' חנאי דהוה תשיש א\"ל צהינא א\"ל שתא שבקיה ונחת ליה בתר שעתא סלק לגביה א\"ל מה עבדת לההיא להיותך א\"ל כדי שרית לי אזלת לה: \n",
+                "<b>חוץ מן האחרון שבהם וכו' </b>גמ' ת\"ר עשר סוכות ושנים עשר מילין היו דברי ר\"מ ר' יהודה אומר ט' סוכות ועשרה מילין ר' יוסי אומר חמש סוכות ועשרה מילין וכל אחד מלַוֵהוּ יותר ממיל או עד הסוכה ע\"י עירוב א\"ר יוסי סח לי אלעזר ברי בלשון שחוק על דברי אם ע\"י עירוב יכולני לעשות אפי' שתי סוכות ועשרה מילין שיהו בני ירושלם מלוין אותו שני מילין ומסוכה ראשונה יצאו לקראתו שני מילין הרי ד' מילין שאתה יכול להרחיק הסוכה מירושלם וסוכה השניה לסוף ד' מילין של ראשונה ויהו מקצת בני הראשונה מערבין לצד השנייה ומקצת ערבו לצד ירושלם וכן בני השניה מקצתן ערבו לצד הראשונה לצאת לקראתו שני מילין ומקצתן ערבו לצד הצוק ללוותו שני מילין: ומתני' לא אתיא אלא לר\"מ דהכי אמרי' בגמ' כמאן אזלא הא דתנן חוץ מן האחרון שבהן שאינו מגיע עמו לצוק אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו כמאן כר\"מ דאילו לר' יהודה ור' יוסי אף האחרון מגיע לצוק ע\"כ אלא דמתוס' ז\"ל מוכח דאסוף ברייתא דלעיל קאי האי כמאן אזלא וגרסי' הא דתניא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חציו קושר בסלע וחציו בין קרניו </b>גרסי' פי' המוליכו הוא הקושרו ותניא בברייתא בגמ' בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין ומתביישין התקינו שיהו קושרין על פתח האולם מבפנים ועדיין היו מציצין ורואין הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו: \n",
+                "<b>לא היה מגיע וכו' </b>פ\"ק דחולין דף י\"א: \n",
+                "<b>עד שנעשה אברים אברים </b>בגמ' בעינן אותם אברים מה הן בהנאה ופליגי עלה רב ושמואל ובגמ' מפ' טעמייהו: \n",
+                "<b>בא וישב לו וכו' </b>לפי שהוא מעונה וחלש ועוד שירא לעמוד במדבר משתחשך התירו לו: \n",
+                "<b>משיצא חוץ לחומת ירושלם </b>בברייתא הם דברי ר' יהודה וקאמר יכול משיצא חוץ לחומת העזרה ת\"ל לעזאזל אי לעזאזל יכול עד שיגיע לצוק ת\"ל והמשלח הא כיצד משיצא חוץ לחומת ירושלם שכבר הוא לצד המדבר ר' יוסי אומר לעזאזל יכבס עד שהגיע לצוק אע\"פ שעדיין לא דחפו ר\"ש אומר והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו זורקו בבת ראש ומטמא בגדים דקסבר דחיפחו וזריקתו הוא שלוחו ולכ\"ע המשלח הוא דמטמא בגדים ולא השולח את המשלח דהיינו המלוין אותו מירושלם וביד פ\"ה דהלכות פרה אדומה סי' ו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא לו אצל פר ושעיר וכו' </b>חזר לו התנא לסדרו הראשון שמסדר עבודות כ\"ג רש\"י ז\"ל: ובירוש' אנן תנינן בא לו אצל הפר ושעיר הנשרפים אית תנויי תני בא לי כ\"ג לקרות א\"ר חנניא קרא מסייע למתני' והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו מה כתיב אחריו ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת: \n",
+                "<b>והקטירן </b>נתנם במגס כדי להקטירן וכן נמי פירשתי והקטירן דבפסחים ס\"פ תמיד נשחט כדכתבי' התם: \n",
+                "<b>קלען כמקלעות </b>כתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל בגמרא וירושלמי וב' נכ\"י במקלות וכן בסדר עבודה לרי\"צ גיאת ע\"כ: ובברייתא יליף דהשורפם לא היה מנתחן נתוח בשר עולה אחר הפשט העור אלא עור ע\"ג בשר מנתח ושורף ואינו מפשיט: \n",
+                "<b>משיצא חוץ לחומת </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלת חוץ וביד שם פ\"ה דהלכות פרה אדומה סימן ה'. ובגמ' בברייתא נפקא לן מחוץ למחנה יתרא דכתיב גבי פר יה\"כ דחוץ לשלש מחנות דהיינו עזרה והר הבית וירושלם נשרפים כדילפי' בהקשא דועשה לפר כאשר עשה וכו' דלא נאמר האי חוץ למחנה אלא ללמד על טומאת בגדי' הכתובה אחריה והשורף אותם יכבס בגדיו ולומר לך כיון שיצא חוץ למחנה אחת דהיינו חוץ לחומת העזרה מטמאין בגדים ואף של פר כהן משיח מכאן למד ולדידהו שריפתם בצפונה של ירושלם שכל מעשה חטאת בצפון או בבית הדשן כר' יוסי ור\"ש דפליג ואמר משיוצת האור ברובן דריש לאל מחוץ למחנה לג\"ש מפרה אדומה מה להלן במזרחה של ירושלם דכתיב בה אל נכח פני אהל מועד אף כאן במזרחה של ירושלם ומה כאן גבי פרים הנשרפין חוץ לשלש מחנות אף שחיטת פרה אדומה חוץ לשלש מחנות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגיע שעיר למדבר </b>כתוב בתוספת י\"ט כתב הרב שנאמר ושלח וגו' ואח\"כ ואת חלב וגו' וכ\"כ רש\"י ז\"ל ולא דוקא כמ\"ש לעיל אלא משום דלעיל תני ליה והקטירן וכו' וכן בכתוב לא נכתב אח\"כ ואת חלב וגו' אלא ועשה את עולתו וגו' ואת חלב וגו' וכן פי' רש\"י ז\"ל בגמ' כיון שהגיע שעיר למדבר נעשית מצותו ומתחיל לקרות הפרשה וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ויוצא לעזרת הנשים וקורא שם אחר שיגיע שעיר למדבר הרי שאפי' הקריאה לא היתה קודם שהגיע שעיר למדבר ע\"כ: \n",
+                "<b>דרכיות היו עושין </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל מצעות גדולות ע\"כ וז\"ל רש\"י ז\"ל דרכאיות בני אדם עומדים מירושלים לצוק בכדי שיראה זה סימנו של זה ומניפין אותן הסמוכין למדבר בסודרין וזה הסמוך לו רואה ומניף גם הוא ורואה חברו הסמוך לירושלם ע\"כ ודכוותה אשכחן במכלתא הובא בילקוט בפרשת בשלח על פסוק ויוגד למלך מצרים האוקטורין שלו הגידו לו ויש אומרים דרכיות היו לו וי\"א עמלק הגיד לו ע\"כ. ואני מצאתי מוגה ומנוקד בשם החכם הה\"ר חיים חבר ז\"ל דירביות בבי\"ת ובנקודת חיר\"ק תחת הדלי\"ת ובפת\"ח תחת הבי\"ת: אבל בערוך הביאו בערך דדכאות בשתי דלתין וכאף ופי' שהן מצבות גדולות בנויות בדרך מירושלם ועומדים עליהם אנשים ובידם סודרין וכשמגיע שעיר למדבר מניפין בסודרין אחד לחברו עד שרואין אנשי ירושלם הנפת הסודרין ויודעין שהגיע שעיר למדבר ואז כ\"ג קורא בספר תורה ע\"כ וגם בירוש' הוא בשתי דלתין וכאף ושם ביד פ\"ג דרביות בדלי\"ת ורי\"ש ובי\"ת אמנם מצאתי מוגה שם דותביאות בדלי\"ת וי\"ו תי\"ו בי\"ת יו\"ד אל\"ף וי\"ו תי\"ו: \n",
+                "<b>ועד בית חדודו </b>בשני דלתין לשון חדוד דהיינו ההר שהוא זקוף וחדוד והויו אפשר שהוא כנוי לשעיר המשתלח משם ויש גורסין הדורו בדלי\"ת ורי\"ש. אכן הרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס בית חורון וכן בירוש'. ובערוך גריס חרורו בשני רישין. ובגמ' ש\"מ בית חרורו במדבר קאי: \n",
+                "<b>רבי ישמעאל אומר וכו' </b>ס\"א אינו כגירסת המשנה שהוא ברייתא ואית דגרסי ועוד א\"ר יהודה והלא סימן אחר היה להם וכו' וכן כתב ה\"ר יהוסף שמצא בספר אחד אכן בגמ' במשנה גרסי' ר' ישמעאל אומר וכו'. ומ\"מ קשיא לי דפליג מאן דהו ר' ישמעאל או ר' יהודה בתרתי חדא דתנא דברייתא דלעיל שכתבתי בסימן ו' קאמר בראשונה וכאן משמע דלעולם היה ועוד דלעיל קתני על פתחו של אולם או מבחוץ או מבפנים וכאן קאמר על פתחו של היכל ודוחק לומר דפתחו של היכל היינו מבפנים דאולם וכ\"ש שדוחק לומר שזוהי לשון של זהורית אחרת מלבד הקשורה חציה בסלע וחציה בין קרניו: \n",
+                "<b>שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו </b>כך הוגה שנכתב כל הפסוק במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל כאן וגם בשבת פ' ר' עקיבא ואיני יודע טעם נכון למה שהרי כך יש להביא מרישיה דקרא כמו בסיפיה ושמא משום דמלת כשנים איכא למדרשה לשון שנה מדלא כתיב כשֹנִי בלא מ\"ם כמו שכתבתי שם פרק ר' עקיבא סוף סימן ב' אמטו להכי מייתינן ראיה עיקרית מסיפיה דקרא לדעתו ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בא לו כ\"ג לעזרת הנשים. </b>וכולה מתני' עד סוף סי' ב' ביד פ\"ג דהל' עבודת יום הכפורים סי' ט' י' י\"א: \n",
+                "<b>באצטלית. </b>ס\"א באסטלית בסמך: ובירוש' נמי מנין לקריאת פרשה ר' אידי בשם ר' יצחק ויעש מה ת\"ל כאשר צוה ה' את משה מכאן לקריאת הפרשה ע\"כ: ובירוש' בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן אלא ע\"י שהן בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן ע\"כ: \n",
+                "<b>וכהן גדול עומד ומקבל וקורא עומד. </b>דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד ר' אמי בשם ריש לקיש אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה תפתר שסמך לו בכותל וישב לו והכתיב וישב לפני ה' א\"ר איבו בר נגרי שיישב עצמו בתפלה כך הוא בירושלמי הביאוהו תוס' ז\"ל בפ' אלו נאמרין (סוטה דף מ'.) ועיין עוד שם במה שכתבו בשם מדרש שוחר טוב דכסא דוד המלך היה נתון חוץ לעזרה מכלל דאף לעצמו אין ישיבה בעזרה ועיין במה שהקשו שם על מאי דקאמר התם ולמי היתה ישיבה בעזרה הוי אומר לכהן גדול שנאמר ועלי הכהן יושב על הכסא: ומצאתי שהגיה הר\"מ דילונזאנו ז\"ל חוׁמֶש החי\"ת בחול\"ם והמ\"ם בסגו\"ל: \n",
+                "<b>וגולל את התורה ומניחה. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וגם מחה מלת כאן: \n",
+                "<b>וקורא אחרי מות. </b>תוס' פ' הקומץ רבא דף ל\"ו ודפ' כסוי הדם (חולין דף פ\"ז) והרא\"ש שם דף קס\"ה. בפי' ר\"ע ז\"ל שלא יאמרו הראשון חסר הוא. אמר המלקט דחד גברא בתרי ספרי איכא פגמא: \n",
+                "<b>קורא על פה </b>פי' ה\"ר יונה ז\"ל בפ\"ק דברכות דף ז' דמזה הטעם אמרו דובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה דכיון שהוא מענין הקרבנות ומצינו שמצוה לומר פרשת קרבנות על פה כדאיתא במדרש אמר אברהם במה אדע כי אירשנה כלומר באיזה זכות יתקיימו להם הבטחותיך א\"ל בזכות הקרבנות שנאמר קחה לי עגלה משולשת וגו' א\"ל תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מאי איכא למימר א\"ל יאמרו לפני פרשת הקרבנות ומעלה אני עליהם כאילו בנו בית המקדש והקריבו (עליו) קרבן מטעם זה לא חששו לקריאתה על פה אפי' כשאינו לחובה ע\"כ. ונראה שר\"ל כגון בזמן שבית המקדש קיים שכבר הקריבו הקרבנות של אותן היום ואינם קורין אותה פרשה לחובה שכבר נפטרו בהקרבת הקרבנות: \n",
+                "<b>ומברך עליה. </b>ס\"א עליהן: \n",
+                "<b>ועל מחילת העון. </b>מחול לעונותינו ביום הכפורים הזה רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>ועל ישראל. </b>מפ' בירושלמי הבוחר בישראל: מלות ועל ישראל בפני עצמן ועל ירושלם בפני עצמה שבמשנה ל\"ג להו וצריך לכתוב בסוף המשנה ועל ישראל ועל שאר התפלה וכן הוא בפי' ר\"ע ז\"ל: ויש גורסין בפני עצמה אבל בבא ובבא ואית דלא גרסי ליה וכן הוא בירושלמי וכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל רש\"י והרמב\"ם ור\"ע ז\"ל ופי' ישן כ\"י ובגמ' פה ובסוטה מקדים כהנים לישראל ובבבלי וירוש' פה ובסוטה ובתוספתא וב' נכ\"י מקדים ישראל לכהנים וכן בהרמב\"ם ע\"ש כי נראה שחזר בו והנ\"מ כי בכלל מאתים מנה. והכא לא הזכיר רש\"י ז\"ל ועל ירושלם וכן בגמ' וירוש' פה ובפ' אלו נאמרים ונכ\"י פה ושם ותוספתא והרמב\"ם ז\"ל והנפקא מינה דלא ליפוש חדא ברכה אך במתני' ג\"ל פה ושם. ורש\"י ז\"ל מפיק כהנים ומעייל ירושלם ושם הוזכר גם בגמ' ונראה לפי זה דהשאר בתפלה אינו מן המנין דייקא נמי דקתני התם והשאר ולא ועל שאר והירושלמי נ\"ל כסברא ראשונה והבבלי נ\"ל כאחרונה מדלא הוזכר שאר התפלה בברייתא שהובאה לפרש שמנה הברכות ואע\"פ שבתוספתא הוזכר עמהם מ\"מ בתלמוד פה ושם אמרו ת\"ר שני פעמים עכ\"ל ז\"ל: ובגמ' בברייתא גרסינן ואח\"כ כל אחד ואחד מביא ס\"ת מביתו וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים פי' נויו של ס\"ת ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות לולב נאה ס\"ת נאה בקלף נאה בדיו נאה בלבלר אומן ומערב יום הכפורים הביאום שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומלאבת שניהם שוה כאחת. </b>ספר אחר ומלאכת שתיהם היתה נעשית כאחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם בבגדי בוץ קרא וכו'. </b>עד סוף סימן ד' ביד פ\"ג דהלכות עבודת יוה\"כ ובפ\"ד ברישא ובסופו ובירוש' ולמה בבגדי לבן א\"ר חייא בר אבא כשירות שלמעלן כך שירות שלמטן מה למעלן איש אחד לבוש בדים אף למטן כתנת בד קדש ילבש ע\"כ. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם קריאה זו אינה עבודה לפיכך אם רצה לקרות בבגדי חול לבנים משלו קורא ואם רצה לקרות בבגדי לבן קורא שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן שלא בשעת עבודה ע\"כ: \n",
+                "<b>ואת שבעת כבשים תמימים בני שנה. </b>במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל נמחקו מלות תמימים בני שנה. ויש שאין מוחקין רק מלות בני שנה: \n",
+                "<b>ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ היו קריבין עם. </b>וכולי' מלות היו קריבין אית דל\"ג להו ולא משמע כן ממה שאכתוב בסמוך: ורבינו עובדיה ז\"ל פי' פלוגתייהו דר' אליעזר ור' עקיבא כסדר עבודת היום כמתקנתא דרבא דר' אליעזר כדתנא דבי שמואל. ור' עקיבא כדתוספתא. דבגמ' בעינן היכי קאמר ר' עקיבא עם תמיד של שחר היו קריבין ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים או דילמא ה\"ק עם תמיד של שחר היו קרבין ופר העולה בהדייהו ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים והא דקתני היו לשון רבים משום דשייר אמורי חטאת ודילמא אימורי חטאת נמי היו קרבין עם תמיד של בין הערבים ותו העולה לר' אליעזר דשייריה וכן נמי שעיר אימת עביד ליה ותו בין לר\"א בין לר' עקיבא אימורי חטאת אימת עביד להו ותרגמה רבא כדפי' רעז\"ל ובגמ' פריך ור' אליעזר האי מלבד חטאת הכפורים דמשמע ששעיר החיצון קודם לאילו ואיל העם מאי עביד ליה בשלמא מלבד עולת הבקר לאו ביום הכפורים כתיב ומרגלים לא יליף דסמיך אסדרא למעבד הני דת\"כ ברישא אלא האי דכתיב ביום הכפורים גופיה מאי עביד ליה ומשני ההוא מיבעי ליה על מה שזה מכפר זה מכפר. דהכי דרשי' ליה במתני' דבפ\"ק דשבועות ובירוש' א\"ר יוחנן זו דברי ר\"א ור' עקיבא אבל דברי חכמים כולן היו קרבין עם תמיד של בין הערבים ע\"כ. ובגמ' בברייתא פליגי תנאי אליבא דר' עקיבא דלא כתנא דמתניתין דר' יהודה אומר משמו אחד מן ז' כבשים קרב עם תמיד של שחר וששה עם תמיד של בין הערבים ר\"א בר\"ש אומר משמו ששה קרבין עם תמיד של שחר ואחד עם תמיד של בין הערבים ובגמ' מפ' טעמייהו. עוד אמרי' בגמ' דכ\"ע בין לר\"א בין לר' עקיבא חד איל הוא דצבור דכולהו אמרי אֵיל העם ולא איירי באיל הכתוב בחומש הפקודים כמאן כרבי דתניא רבי אומר איל אחד האמור כאן בתו\"כ הוא האמור בחומש הפקודים דכתיב ואיל אחד לעולה ור\"א בר\"ש אומר שני אלים הן אחד האמור כאן ואחד האמור בחומש הפקודים ומאי אחד מיוחד שבעדרו ורבי נפקא ליה ממבחר נדריך ור\"א בר\"ש חד בחובה וחד בנדבה וצריכי שיש דעת נוטה לומר נדבה מובחרת כדי שיצא ידי חובתו יפה: \n",
+                "<b>ושעיר הנעשה בחוץ היו קריבין עם תמיד של בין הערבים. </b>ר\"ל אע\"פ שהוא מן המוספים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדש ידיו ורגליו. </b>שבעה קדושין בפירקין דהכא ושלשה לעיל בפ' א\"ל הממונה הרי עשרה קדושין והכי נמי איכא התם שתי טבילות ושלשה הכא הרי חמש טבילות: \n",
+                "<b>נכנס להוציא את הכף ואת המחתה וכו'. </b>שנאמר ובא אהרן אל אהל מועד למה הוא בא להוציא את הכף ואת המחתה שכל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה דאי כסדרן כתיבי וכן הסדר שמוציאן בלבישה ראשונה ואין עבודה חיצונה של בגדי זהב מפסקת בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה לא משכחת לה אלא שלש טבילות וששה קדושין אחד לתמיד של שחר ואחד בינו ובין עבודת היום כולה עם הוצאת כף ומחתה ואחת בין הוצאת כף ומחתה לאילו ואיל העם ועמהם המוספין ותמיד של בין הערבים לפיכך צריך להפסיק אילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה והוצאתן תפסיק בין אילו ואיל העם לתמיד של בין הערבים הרי חמש תמיד של שחר בבגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן אילו ואיל העם בבגדי זהב על המזבח החיצון הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן ומוספין ותמיד של בין הערבים בבגדי זהב וליכא למימר דמפסיק להו בשעיר הנעשה בחוץ כדכתיב מלבד חטאת הכפורים והוא אינו כתוב כאן אבל אילו ואיל העם דוקא כתבינהו קרא אחר הוצאת כף ומחתה ולא איצטריך לן לשבש סדרא דקראי דהא אמר קרא ויצא ועשה את עולתו דמשמע מיציאה ראשונה עביד אילו ואיל העם שזו יציאה ראשונה האמורה בפרשה הלכך על כרחך מקמי הוצאת כף ומחתה עביד להו בהפסקה שביניהם לעבודת היום: \n",
+                "<b>נכנס להקטיר קטרת של בין הערבים ולהיטיב את הנרות. </b>תימ' הוא דלא קתני תמיד של בין הערבים ושמא י\"ל משום דכבר תנא ליה ברישא במילתיה דר' עקיבא תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>ולהיטיב את הנרות. </b>הא דלא תנא להדליק את הנרות שהיתה בין הערבים אבל הטבה בצפרא הואי נ\"ל דדילמא בימי שמעון הצדיק נשנית משנה זו וכן משנתנו דתמיד דתנן מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחית דולקות מדשן את השאר ומניח אלו זה היה כמו כן בימי שמעון הצדיק מצאן שכבו פי' משמת שמעון הצדיק מדשנו וכו' וא\"כ בימי שמעון הצדיק היו דולקין אותן שתי נרות מזרחיות עד הערב והיה צריך להיטיב אותן ברישא ואח\"כ היה עושה הדלקה ולהכי נקט ולהיטיב את הנרות ולא קתני להדליק משום דהטבה היתה קודם כדפרישית תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>קדש ידיו ורגליו ופשט הביאו לו בגדי עצמו. </b>גרסי' ומלות וירד וטבל ועלה ונסתפג דבסיפא צריך למוחקן: \n",
+                "<b>בשעה שיצא. </b>בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל נמחקה מלת בשעה גם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול משמש בשמנה בגדים וכו' </b>ר\"פ ד\"מ אמרי' אע\"ג דמכנסיים קודמין ללבישה מדכתיב יהיו על בשרו מ\"מ תנא אקדים לכתנת בריש מילתיה הואיל וקרא נמי אקדמיה דכתיב כתנת בד וכו' וטעמא דקרא משום דמכסיא כוליה גופא עדיפא ליה ע\"כ: \n",
+                "<b>במצנפת. </b>מכאן הוכיח הרמב\"ן ז\"ל בפרשת תצוה דמצנפת האמורה באהרן היא המגבעת האמורה בבניו אלא שמפני שכ\"ג צונף בה ראשו ומגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל לכן נקראת מצנפת אבל של כהן הדיוט קראה הכתוב מגבעת מפני שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים על ראשו כעין מגבעת שהוא כובע כדברי אונקלוס כי מגבעת כמו מקבעת בחלוף גימ\"ל בקו\"ף ע\"כ והיא דעת הרמב\"ם ז\"ל בר\"פ שמיני דהלכות כלי המקדש ובירוש' מפני מה כ\"ג משמש בשמנה כלים ר' חנניא חברון דרבנן אמר כנגד המילה שהיא לשמנה ימים ע\"ש בריתי היתה אתו. מפני מה אינו משמש בבגדי זהב מפני הגאוה א\"ר סימון ע\"ש אל תתהדר לפני מלך א\"ר לוי שאין קטיגור נעשה סניגור ע\"כ: \n",
+                "בסיפא דמתני' י\"ס דגרסי ולמי שצורך הצבור בו. בסוף פי' ר\"ע ז\"ל צריך לומ' זה משוח מלחמה וגם מי שצורך הצבור בו. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל וכמו כן כל מי שצורך הצבור בו נכנס תחת מאמר וכל בני ישראל אתו ע\"כ. ובילקוט רמז קל\"א בספר שמואל כתוב בשם ילמדנו א\"ר לוי דואג לא נטרד אלא שהיה ממרא ב\"ד אמר לְשָאוּל אין נשאלין אלא למלך בלבד א\"ל אבנר ועמשא אמרו רבותינו נשאלין למלך ולב\"ד ולמי שצורך הצבור בו ודוד צורך הצבור היה בו והיה ממרא ואומר אין נשאלין אלא למלך בלבד א\"ל חזור על כל הסנהדראות וחזר ואמרו לו כשם שאמרו אבנר ועמשא ולא שמע אליהם ויסוב דואג האדומי ויפגע הוא מה הוא אלא שהם לא פגעו בו א\"ל הקב\"ה מתורתי אתה מורד עלי אני מוציאה מתוך מעיך שנאמר חיל בלע וגו' שהיה משנה לתלמידו והיו סופגין וכו'. וביד פ' עשירי דהל' כ\"ה סי' י\"ב ושם הכ\"מ נתן טעם לשבח למה ששינה הרמב\"ם ז\"ל לשון הברייתא דבברייתא דבגמ' גרסי' השואל פניו כלפי הנשאל והוא פירש השואל פניו אחורי הכהן הנשאל ע\"ש: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יום הכפורים וכו'. </b>סדר המסכתא תחלה נקט שבעת ימים קודם יום הכפורים והדר נקט ליל יום הכפורים והדר נקט סדר עבודות היום והשתא נקט הלכות היום לענין איסור והיתר תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>אסור באכילה ושתיה וכו'. </b>פ\"א דהלכות שביתת עשור סי' ה' ובטור א\"ח סי' תרי\"א ותרי\"ב ותרי\"ג וכוליה עד סוף סי' תרי\"ח רוב פירקין: \n",
+                "<b>רחיצה סיכה וכו'. </b>בגמ' בעי' רחיצה וסיכה מנלן דאיקרי ענוי דכחי' לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי וכתי' כי מן היום הראשון אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלקיך נשמעו דבריך מדהוי לי' למכתב לא סכתי וכתיב וסוך לא סכתי נפקא לן רחיצה ור' יצחק מפיק לה לרחיצ' במסקנא מקרא דכתיב מים קרים על נפש עיפה ואי משתיה ה\"ל למיכתב בנפש עיפה אלמא מרחיצה קרי עיף וכתיב ולאביתר הכהן אמר המלך לך ענתות וכו' וכי התענית בכל אשר התענה אבי וכתיב ביה בדוד כי אמרו העם רעב ויעֵף וצמא ויעֵף היינו מרחיצה כדאמרינן: \n",
+                "<b>ונעילת הסנדל. </b>נפקא לן מקרא דכתיב גבי דוד וראש לו חפוי והולך יחף וכתיב מנעי רגלך מיחף והוא יגלה על יחוף דדוד נמי דמנעילת הסנדל הוא: \n",
+                "<b>ותשמיש המטה. </b>נפקא לן מקרא דכתיב אם תענה את בנותי ואם תקח נשים אם תענה מתשמיש ואם תקת מצרות. והקשו תוס' ז\"ל תימה לי אמאי איצטריך תלמודא למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי הא מהאי קרא נפקא מותבוא כמים בקרבו וכו' ומתני' היא בשבת פ' א\"ר עקיבא ונ\"ל דאיצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבוא כמים בקרבו וכו' היינו אוסרין אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות ואי לא כתב אלא קרא דדניאל לא הוה אסרינן סיכה דכמה ענויין של צער שהיה מענה ומצער נפשו ולא גמרי' מהתם דדילמא חד משאר ענויין שעשה הוה אסרינן אבל סיכה לא קמ\"ל מקרא דותבוא כמים וכו' דסיכה כשתיה ועוד דמקרא דותבוא איצטריך לן למילף גבי תרומה דסך כשותה דבתרומה לא שייך למיגמר מקרא דדניאל עכ\"ל ז\"ל. והעלה הר\"ן ז\"ל דכולהו מדאורייתא נינהו והני קראי לאו אסמכתא נינהו אלא דכיון דלאו בכלל ענויי דכתיבי בקרא בהדיא דאורייתא נינהו אלא מרבוייא דשבתון אתו וכדאיתא בגמרא קילי טפי ומסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראוי והתירו כל שאינו עושה לתענוג אע\"ג דקשה קצת להדין פירושא מההיא ברייתא דהתינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל וכו' כמו שכתוב שם בהר\"ן ז\"ל וכתב עוד ז\"ל שכן דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א מהלכות שביתת עשור דכולהו מדאורייתא נינהו ודלא כתוס' ז\"ל דס\"ל דכולהי דרבנן נינהו וקראי רמז בעלמא נינהו. ועיין בספר קרבן אהרן פי\"ד דפ' אמור: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והיתה זאת לכם לחקת עולם דאחרי מות צריך למחוק מלת זאת. ובירוש' פריך את חמי ברחיצה הוא אסור בתשמיש המטה לא כל שכן ומשני תפתר במקום שאין טובלין או קודם שהתקין עזרא טבילה לבעלי קריין ע\"כ פי' כיון ששנה אסור ברחיצה למה הוצרך לשנות דאסור בתשמיש המטה דכיון דאם שמש מטתו אי אפשר לו להתפלל עד שירחוץ והוא אסור ברחיצה ממילא משמע דאסור בתשמיש המטה ומשני למקום שאין טובלין לקרויין איצטריך לאשמועינן דאסור בתשמיש המטה דבאותם מקומות לא הוה משתמע איסור תשמיש המטה מאיסור רחיצה והוא לשון בית יוסף: \n",
+                "<b>המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל. </b>חיה שם משותף ליולדת ולמילדת כמו שאז\"ל ג' נאמנין על הבכור אביו ואמו וחיה וכל אחד יתפרש לפי הענין ובכאן היא היולדת וביד שם רפ\"ג סי' ח' ובגמרא מתני' מני ר' חנינא בן תרדיון היא דתניא המלך והכלה לא ירחצו את פניהם ר' חנינא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר ירחצו. והחיה לא תנעול ר' חנינא בן תרדיון אומר משום ר' אליעזר החיה תנעול את הסנדל ובגמ' אמר שמואל. אם מחמת סכנת עקרב מותר כל אדם לנעול. וכתוב בכל בו סוף סי' ס\"ט דיש סוברין דמדאמרינן דהחיה תנעול את הסנדל ולא אמר שתאכל אלמא דלענין אכילה לא מפלגו בין חיה לשאר נשים ומ\"מ לפי כחן וטבען יתענו והרי הן כחולה ובאומד דעתן הוא או על פי רופא ע\"כ וגם הר\"ן ז\"ל העלה דלענין תענית שלשה ודאי אינה מתענה שבעה אמרה איני צריכה מתענה והולכת ואם לאו מאכילין אותה מכאן ואילך הרי היא ככל הנשים לתענית יום הכפורים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל ככותבת הגסה וכו'. </b>ואית דגרסי האוכל ביה\"כ ככותבת וכו' וכן בתוספתא ובירוש' והרא\"ש והר\"ן ז\"ל גם בנכ\"י וביד ר\"פ שני דהלכות שביתת עשור: \n",
+                "<b>ככותבת. </b>תמרה גסה והיא פחותה מכביצה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כרב זביד. ורב יהודה פליג עליה ואמר דיתירה מכביצה היא וטעמא דתרוייהו מפ' בגמ': \n",
+                "<b>כמוה וכגרעינתה. </b>בגמ' בעי רב פפא ככותבת שאמרו כגרעינתה או שלא כגרעינתה פירשו תוס' בשם הערוך ז\"ל שפי' בשם רבינו נסים גאון ז\"ל גרסי' בגמ' דבני מערבא א\"ר יוסי זאת אומרת צריך למעך את חללה שאם לא כן הל\"ל כמוה וכגרעינתה וכחללה ולהכי איצטריך למיתני ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה לחומרא דלא תיטעי ותשער כמוה כמו השלמה דנפיש שיעוריה דהוי לקולא אלא מכי אכיל כמוה וכגרעינתה בלחוד בלא חללה נמי מיחייב והיינו דקא מיבעיא ליה הכא כגרעינתה דהיינו לאחר שנתמעך חללה או שלא כגרעינתה פי' כברייתה ממש קודם שנתמעך חללה. ורש\"י ותוס' ז\"ל פירשו הבעיא בשיטות אחרות שונות זו מזו עיין עליו. וכתוב במגיד משנה שם ר\"פ שני דלפי מה שכתב רבינו פרק ראשון מהלכות עירובין משקל הביצה היא ל\"ה ארגינץ ועוד כמו שמבואר למחשב לפי מה שכתבתי שם עכ\"ל ז\"ל ומשם תוכל לדון למשקל הכותבת שהוא פחות מכביצה מעט ולמשקל כזית שיש אומרים דשיעור הזית הוי כחצי ביצה: \n",
+                "<b>והשותה מלא לוגמיו. </b>גרסי' דהא אמר רב יהודה אמר שמואל לא מלא לוגמיו ממש אלא כל שאילו וכו' ואימא במתני' כמלא לוגמיו ולפי זה מתני' ודאי דלא כב\"ש שהם אומרים בברייתא אינו חייב עד שישתה רביעית (הגהה תימה לע\"ד שמצאתי בבית יוסף טא\"ח סוף סימן רע\"א בשם המרדכי ישן וז\"ל בקיצור ותו דרביעית הוא שיעור כוס של ברכה ומלא לוגמיו גדול כדמוכח מרביעית בפ' יה\"כ גבי מחלוקת ב\"ש וב\"ה ע\"כ ולא מסתבר דהתם מייתי ראיה מלוגמו של (בן) אבטיח שהוא יותר מכמלא לוגמיו ולא תני לה גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה מפני לוגמו של (בן) אבטיח שהיה מחזיק יותר מרביעית דהוו להו ב\"ש לחומרא: \n",
+                "<b>כל האוכלין מצטרפין. </b>והוא שלא שהה בין אכילה ראשונה לאכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס אבל כל ששהה יותר משיעור זה אינם מצטרפים למלקות וכרת ומיהו איסורא מיהא איכא הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>כל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו. </b>לדעת הרמב\"ם ז\"ל והוא שלא שהה בין תחלת השתיה לסופה אלא כדי שתיית רביעית אבל אם שהה יותר מזה אין מצטרפין אבל מברייתא דבכריתות פ' אמרו לו משמע דשתיה נמי בכדי אכילת פרס מצטרפת כאכילה כמו שכתבה הר\"ן ז\"ל ע\"ש: \n",
+                "<b>האוכל והשותה אינם מצטרפין. </b>גמ' מאן תנא אמר רב חסדא במחלוקת שנויה ור' יהושע היא דתנן בפ\"ד דמעילה כלל א\"ר יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין זה עם זה טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו אין מצטרפין זה עם זה ורב נחמן אמר אפי' תימא רבנן ע\"כ לא קאמרי רבנן התם אלא לענין טומאה דשם טומאה חד הוא אבל הכא משום יתובי דעתא הוא והא לא מיתבא דעתא וכן אמר ריש לקיש במחלוקת שנוייה ור' יהושע היא ור' יוחנן אמר אפי' תימא רבנן וכו' וביד פ' ששי דהלכות שגגות סי' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל ושתה בהעלם אחד וכו'. </b>בכריתות פ' ספק אכל דף י\"ח. ואיכא מאן דמוקי לה התם דלא כרבי אע\"ג דסיפא רבי היא כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>אכל אוכלין שאינם ראויין וכו'. </b>ביד פ' שני דהלכות שביתות עשור סי' ה'. וגירסת הר\"מ דילונזאנו ז\"ל אֳכָלַים האל\"ף בחטף קמץ: \n",
+                "<b>שתה ציר או מורייס פטור. </b>גמ' הא חומץ חייב מתני' מני רבי היא דתניא רבי אומר חומץ משיב את הנפש ומבטל את הענוי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התינוקות וכו'. </b>ביד שם סוף הפרק וז\"ל קטן שהוא פחות מבן ט' אין מענין אותו ביום הכפורים כדי שלא יבוא לידי סכנה ע\"כ וכתב הר\"ן ז\"ל נראה דאין רשאין למנוע מהן מאכל קאמר כלומר אע\"פ שבשאר מצות אם רצה להקדים חנוכו של תינוק רשאי ומחנך אותו לעשות המצוה כהלכתה כגדול ממש הכא אינו רשאי לחנכו בענוי קודם לזמן שקבעו לו חכמים לחנוך שעות ולהשלמה כסברייהו דאמוראי בגמ': \n",
+                "<b>אבל מחנכין אותן לפני שנה או לפני שנתים. </b>סמוך לפרקן כך הגרסא ברוב הנוסחאות אע\"פ שלא כתבה כן הרב אלפסי ז\"ל עכ\"ל הר\"ן ז\"ל: והכל בו כתב ג\"כ בסימן ס\"ט קטן שהוא פחות מבן ט' אין מענין אותו ביום הכפורים שלא יבא לידי סכנה פי' שאין מניחין אותו להתענות ואפי' לשעות ובזה נכשלין הרבה בני אדם וראוי למחות בידם והרש\"י ז\"ל פי' אין מענין אין חייבין להתענות ואין לשון מענין מיושב עליה ע\"כ והרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל בין בפי' המשנה בין שם ביד כתבו דחנוך בן ט' ובן עשר לשעות והשלמה מדבריהם בני י\"א שוה בין בתינוק בין בתנוקת והשלמה מן התורה בתינוקת בת י\"ב ובתינוק בן י\"ג והוא שהביאו סימנים: ומצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל בנוסח גרסת המשנה אבל מחנכין אותן לשעות לפני שנה ולפני שנתים וכו'. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה קודם שנה וקודם שתים בשביל שיהו רגילין למצות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוברה וכו'. </b>ביד שם סי' ח' ט'. וכתב הר\"ן ז\"ל הא דנקט עוברה אורחא דמילתא נקט אבל ה\"ה לבריא שהריח וערערה נפשו שמאכילין אותו על פי עצמו או על פי בקי המכיר בו וראיה לדבר וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>על פי בקיאין. </b>כתב הר\"ן ז\"ל ומדקתני על פי בקיאין ולא קתני רופאים ש\"מ שהולכין על פי בקיאין והלכך יחיד מומחה שנחלק עם שנים אחרים שאינם מומחין אין הולכין אחר השנים כדאשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרי' היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו דאלמא בעינן תרתי חכמה ומנין ולענין מחלוקת ב\"ש וב\"ה אמרי' בפ\"ק דיבמות כי אזלינן בתר רובא ה\"מ היכא דכי הדדי נינהו אבל הכא ב\"ש מחדדי טפי ולפיכך אם הדבר ברור אצלנו שבקיאותו מכריע רוב המנין של אחרים הולכים אחריו בין להקל בין להחמיר ואם הדבר ספק מאכילין אותו דספק נפשות להקל זהו מה שנראה לי בזה והרמב\"ן ז\"ל לא כתב כך בספר תורת האדם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אין שם בקיאין מאכילין אותו על פי עצמו. </b>הכי מיפרשא וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט היינו למר בר רב אשי דאמר כל היכא דאמר צריך אני אפי' איכא מאה דאמרי לא צריך לדידיה שמעינן שנאמר לב יודע מרת נפשו: \n",
+                "<b>עד שיאמר דיי. </b>גרסי' בשני יודי\"ן וכן הגיהו החכם הר\"ר יהוסף ז\"ל וכן הוא שם ביד. ונראה לע\"ד דמדתנן גבי על פי עצמו משנה יתירה עד שיאמר דיי מאי דלא תנן הכי ברישא גבי על פי בקיאין מאכילין אותו על פי בקיאין עד שיאמרו דיו לרמוז לנו קולא דמר בר רב אשי ואפשר שאפי' ברישא כשמאכילין אותו על פי בקיאין אע\"פ שאמרו מקצתם או רובם דיו אם הוא אמר אחר שהתחיל לאכול עדיין אני צריך לאכול מוסיפין לו עד שיאמר דיי דוק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאחזו בולמוס. </b>ביד שם סי' ט' ובפי\"ד דהלכות מאכלות אסורות סי ט\"ז: \n",
+                "<b>עד שיאורו עיניו. </b>גמ' ת\"ר מנין היו יודעין שהאירו עיניו משיבחין בין טוב לרע אמר אביי ובטעמא פי' רש\"י ז\"ל משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע ע\"כ נראה מפירושו ז\"ל דאביי בא לפרש דמשיבחין דקתני היינו שיבחין בטעם: \n",
+                "<b>אין מאכילין אותו מֵחֲצַר כבד שלו. </b>תרגום יותרת הכבד חצר כבדא ונקרא ג\"כ טרפשא דכבדא והיינו המסך המפסיק בין הכבד לריאה שקורע הבודק כשרוצה לבדוק הריאה אבל האונא הקטנה שבכבד נקראת בלשון משנה אצבע הכבד במסכת תמיד פרק חמישי: \n",
+                "<b>ועוד א\"ר מתיא בן חרש החושש בפיו מטילין בתוכו סם בשבת. </b>גרסי' והיא גרסת הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל וכן הגיה ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל. והביאה הרא\"ש ז\"ל פ\"ח שרצים דף קפ\"ד וכן הגרסא בגמ' אע\"ג דבמשנה כתוב בגרונו: אבל ר\"ע ז\"ל נראה דגריס בשניו וכן בטור א\"ח סי' שכ\"ח: \n",
+                "<b>מְטִילִין. </b>כך נקד הר\"מ דילונזאנו ז\"ל המ\"ם בשבא. ובגמ' מסקי' דבהא מודו ליה רבנן ומתני' נמי דייקא מדלא ערבינהו ותננהו ופליגי רבנן בסיפא: \n",
+                "<b>וכל ספק נפשות. </b>ביד ר\"פ שני דהלכות שבת ויליף לה שמואל בגמ' מקרא דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שיבא בעשייתן לידי ספק מיתה אלמא מחללין עליהם את השבת: \n",
+                "<b>סְפֵק נפשות. </b>כך נקד הר\"מ הנזכר ז\"ל וטעמו ידוע מפני שהוא סמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנפלה עליו. </b>ביד פ' שני דהלכות שבת סי' י\"ח ובטור א\"ח סי' שכ\"ט ובגמ' ספ\"ק דערכין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיתה ויום הכפורים מכפרין עם התשובה. </b>ביד פ' ראשון דהלכות תשובה סי' ג' ובגמ' דייק עם התשובה אין בפני עצמן לא נימא דלא כרבי דתניא רבי אומר על כל עברות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר חוץ פורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בשר שאם עשה תשובה יה\"כ מכפר ואם לא עשה תשובה אין יום הכפורים מכפר אפי' תימא רבי תשובה בעיא יום הכפורים יום הכפורים לא בעי תשובה ומוכח בספ\"ק דשבועות דיומו של כפור מכפר ולא לילו ועוד כתוב שם בתוס' דיש מפרשים דיום הכפורים מכפר לגמרי בלא שעיר המשתלח אלא דשעיר המשתלח מכפר מיד ויום הכפורים אינו מכפר עד שתחשך למוצאי יום הכפורים וכדתניא וכו' ע\"ש: \n",
+                "<b>על עשה ועל לא תעשה. </b>הניתק לעשה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט דאי לא תימא הכי קשה השתא על לא תעשה מכפרת על עשה מיבעיא ופריך בגמ' ועל לא תעשה גמור לא ורמינהי אלו הן קלות עשה ולא תעשה חוץ מלא תשא ומשני לא תשא וכל דדמי ליה לא תעשה גמור ומיהו איכא בגמ' מאן דס\"ל דתשובה מכפרת גם על לא תעשה גמור. ותוס' פ\"ק דשבועות דף י\"ב נראה שרוצין להשוות מתני' דקתני על עשה ועל ל\"ת תשובה מכפרת עם ר' ישמעאל דדריש בגמ' בברייתא עבר על עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו ואם עבר על ל\"ת ועשה תשובה תשובה תולה ויה\"כ מכפר שפירשו שם דהא דקתני במתני' דעל ל\"ת תשובה מכפרת היינו שמקילין לו הדין אבל במ\"ע מוחלין לו לגמרי ע\"כ: \n",
+                "<b>עד שיבוא יום הכפורים ויכפר. </b>מלת וִיכפר הוי\"ו בחירק והיו\"ד נחה דאי אפשר להיות גם הוי\"ו בשבא שהרי אין שני שבאים באים זה אחר זה בראש תיבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר אחטא ואשוב. </b>נראה דלאו דוקא אומר בלחוד אלא אומר ועושה החטא תרי זימני קאמר: ומ\"מ ק\"ק אמאי נקט האי לישנא ולא קתני החוטא ושונה אין מספיקין וכו' ונלע\"ד דאם עבר ושנה עליו במקרה אה\"נ דמספיקין בידו לעשות תשובה אלא כשמעיקרא כשגמר לחטוא ראשונה כיון לשוב לכסלו וכך עשה ששב לאולתו וכ\"ש אם שִֹלֵש אז הוא דאין מספיקין: \n",
+                "<b>אחטא ויה\"כ מכפר אין יה\"כ מכפר. </b>ובגמ' לימא מתני' דלא כרבי דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יה\"כ מכפר. אפי' תימא רבי אגב שאני פי' מאחר שעליו הוא סומך לחטוא אינו מכפר: \n",
+                "<b>עבירות שבין אדם למקום יה\"כ מכפר שבינו לבין חברו וכו'. </b>הכי דריש ראב\"ע לקרא מכל חטאתיכם שהן לפני ה' תטהרו הר\"ן ז\"ל. ועיין בספר קרבן אהרן ריש פרק ח' דפ' אחרי מות ותוסיף לקח טוב. ועיין בספר קולון סוף שרש קכ\"ט דמפ' שאפי' בא על אשה באונס כגון בעת עלופה מיקרי עבירות שבין אדם לחברו וצריך לפייסה ולבקש ממנה מחילה סליחה וכפרה שהרי ביישה ופגמה ע\"ש. ובגמ' רמי ליה רב יוסף בר חבו לר' אבהו עבירות שבין אדם לחברו אין יה\"כ מכפר והכתיב אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים שהקב\"ה מפללו ומפייסו ומכפר לו ומסיק ה\"ק אם יחטא איש לאיש ופללו לחברו וריצהו האלהים ימחול לו ואם לה' יחטא איש מי יתפלל בעדו אם אינו שב מעבירות שבידו כך היה עלי הכהן מוכיח את בניו שישובו מרעתם ובטור א\"ח סי' תר\"ו: \n",
+                "<b>דרש ר' אלעזר. </b>י\"ס את זו דרש: \n",
+                "<b>לפני מי אתם מיטהרין. </b>כמו מתטהרין וכן במקרא המתקדשין והמטהרים וגו': \n",
+                "<b>ואומר מקוה ישראל וכו'. </b>כמדומה לי שיש טעות בבבלי שלא הובא זה הואומר שם. ונלע\"ד דברישא הביא ראיה מקרא דוזרקתי שהקב\"ה מטהר את ישראל כדרך שמי חטאת מטהרין את טמאי מתים והדר מביא ראיה מקרא דמקוה ישראל שהקב\"ה מטהר את ישראל מכל טומאות כמו שהמקוה מטהר את הטמאים מטומאות קלות כגון טומאת מגע נבלות ושרצים ונדות וכיוצא בהן ובלבד שיכוין לטבול ואז הויא טבילה כשרה למעשר ולתרומה ולקדש אבל טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל אפי' למעשר והכא נמי אפי' מעבירות קלות אין הקב\"ה מטהר את ישראל אא\"כ שבו בתשובה שלימה ולא תימא דומיא דמי חטאת דתנן בהו בפ' בתרא דמסכת פרה דמזין על האדם מדעתו ושלא מדעתו ופסקה להלכה הרמב\"ם ז\"ל כך נלע\"ד דוק. אחר זמן ראיתי שכתב הר\"מ דילונזאיו ז\"ל וז\"ל ואומר מקוה וכו' סיום זה אינו בבבלי וגם מסוף מכלתין ירושלמי וממדרש תהלים פסוק רגזו ואל תחטאו נראה שאין זה משנה וכנ\"ל עיקר אע\"פ שמצאתיו בירוש' וברי\"ף ובשני נכ\"י ובחדושי ה\"ר לויירו ז\"ל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "סליק פרקא וסליקא לה מסכת יומא: בעה\"י המכה את המצרים בכל מכה, נתחיל מסכת סוכה: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה יומא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Nezikin/Melekhet Shelomoh on Mishnah Eduyot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Nezikin/Melekhet Shelomoh on Mishnah Eduyot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5cb5d88c8b7c97ba9220ee8272a49b1267d9a4ac
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Nezikin/Melekhet Shelomoh on Mishnah Eduyot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,485 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Eduyot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בעה\"י הנותן בים דרך אניות. נתחיל מסכת עדויות. \n",
+                "<b>על יד. </b>על כח מפקידה לפקידה הוא בא וממעטו כמו פסל על ידו דיבמות וכן הרבה. ומה מאד תמהתי ושמחתי על מה שמצאתי בכתובת יד לשון גמרא על קצת מקומות ממסכת זו וזהו מה שמצאתי כתוב עלה דמתני' גמרא מכדי תנא משבועות קא סליק מ\"ש דתני עדויות איידי דתני בסנהדרין העובד ע\"ז וכו' וקא בעי למיתנו ע\"ז ותוקפא וע\"ז שייכי בהדי הדדי דאמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כתיב הכא ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשריהם תגדעון והא משום תוקפא דרבן גמליאל עם ר' יהושע מתנייא דתניא עדויות בו ביום כשנית מש\"ה תני לה בהדי ע\"ז ולתנייה לע\"ז ברישא משום דעדויות לסנהדרין שייך תני לה ברישא ואיכא דאמרי משום דמרמות רוחא קא אתו לפלוגתא ופלוגתא שייכא לע\"ז דהא בריה דשלמה מעיקרא ה\"ל רמות רוחא והדר ה\"ל פלוגתא בהדי ירבעם ואמטול הכי פלח ירבעם ע\"ז מש\"ה תני למילתא דפלוגתא ברישא והדר תני ע\"ז אי הכי אמאי תני למילתייהו דשמאי והלל ברישא ליתני או מילתא דרבן גמליאל ברישא או מילתא דר' יהושע ברישא משום דר\"ג מהלל קא אתי דבריה דרשב\"ג הזקן הוה וקמ\"ל דהלל איפכא דרבן גמליאל דהלל נשיא דסנהדרין דלשכת הגזית הוה ושמאי אב ב\"ד הוה ואפ\"ה אקדים הלל למילתיה דשמאי ברישא כדתניא כשנכנסו רבותינו בכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה' וכתיב ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו דבר ה' זו הלכה דבר ה' זו הקץ דבר ה' זו נבואה אמרו נתחיל מדברי שמאי והלל ע\"כ. ומצאתי עליה פי' מכונה להחכם הרב ר' שלמה שיריליו ז\"ל וז\"ל תנא משבועות קא סליק מ\"ש וכו' כך סדר המשנה סנהדרין ומכות ושבועות ועדויות וע\"ז ובשבועות מפרש אמאי תני לה בתר מכות. איידי דתני בסנהדרין העובד ע\"ז אחד העובד ואחד הזובח פ\"ד מיתות: \n",
+                "<b>תוקפא </b>גסות הרוח: \n",
+                "<b>דא\"ר אלעזר </b>במסכת סוטה פ\"ק: \n",
+                "<b>ראוי לגדעו כאשרה וכו' </b>יגדעו וישרש אחריו כאשרה שצריך לשרש אחריה כדכתיב ואבדתם את שמם: \n",
+                "<b>משום תוקפא דר\"ג עם ר' יהושע מתנייא </b>כדמפרש לקמן ובפ' תפלת השחר איתא שמחמת גסותו של ר\"ג נחלק עם ר' יהושע ובזהו וגרם לגדע עצמו דהיינו בטול מלכותו: \n",
+                "<b>בו ביום </b>מפ' לקמן דכל בו ביום שמינו לר' אלעזר בן עזריה נשיא הוה ורמות רוחא דר\"ג גרם לבטל מלכותו והחכמים כולם נתקבצו לכבודו דר' אלעזר בן עזריה והמליכוהו ונשנית בו ביום עדויות. וליתני ע\"ז ברישא מסכת ע\"ז היה לו לשנות ברישא כיון דקאי אמאי דתני בסנהדרין. רמות רוחא דבריה דשלמא דקאמר אבי יסר אתכם בשוטים ואני בעקרבים גרם שנחלקה מלכות בית דוד ליתני מילתא דר\"ג ברישא הא דתני לקמן בפ\"ג ארבעה דברים ר\"ג מטמא וחכמים מטהרין: \n",
+                "<b>או מילתא דר' יהושע </b>כדתנן ד' ספקות ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין דכיון דמסכתא זו ע\"י גלגול מחלוקתו של זה ושל זה נשנית מילתייהו ה\"ל למיתני ברישא דאינהו דגרמי: \n",
+                "<b>משם דר\"ג מהלל קאתי </b>דאמרי' במסכת שבת הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאות בפני הבית מאה שנה והאי ר\"ג בר פלוגתיה דר' יהושע בריה דרשב\"ג הזקן הנהרג הוה. דהלל נשיא דלשכת הגזית הוה הכי איתא בפסחים בפ' אלו דברים. ושמאי אב ב\"ד כדתנן בפ' אין דורשין ותניא בתוספתא בפ' בתרא דבכורים ובפ' בתרא דהוריות כשהנשיא נכנס כל העם עומדין מפניו ואין רשות לאחד מהם לישב עד שיאמר להם שבו אב ב\"ד שנכנס עושין לו שורות וכו' אקדמה למלתא דשמאי ברישא בהני תרי באבי קמאי דיין שעתן ומתני' דמקב לתלה וטעמא דפלוגתא דמקוה דלקמן לקמן מפ' לה וקמ\"ל תנא דמתני' דמסדר לה לעדויות דלא למד ר\"ג מהלל זקנו דהלל זקנו נשיא בפני הבית הוה ואפ\"ה הוה ענותן ואקדמה למילתיה דשמאי ברישא מה שא\"כ בר\"ג שבזהו לר' יהושע שהעמידו על רגליו והניחו כן עד שרננו כל העם דלקמן: \n",
+                "<b>כדתניא כשנכנסו וכו' </b>דבסיפא דברייתא תנינן אמרו נתחיל מדברי הלל ושמאי כלומר כיון שבאנו לידי כך מחמת המחלוקת של זה שעתה אנו רואין הרעב שהיה לחכמים לשמוע הרבה נאמר בתחלה מה בינו לבין זקנו: \n",
+                "<b>כדתניא כשנכנסו רבותינו </b>ראש תוספתא דעדויות היא ומפ' בירושלמי דברכות דכל היכא דתני כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היינו משום שניתוספו ספסלים הרבה כשהעמידו לר\"א בן עזריה נשיא והיו עשויין שורות שורות ככרם והיינו רעב לשמוע את דבר ה' שלא היו יכולין לכנס לבית המדרש כשהיה ר\"ג נשיא: \n",
+                "<b>זו הלכה </b>כדכתיב ויגד לעם את כל דברי ה' והיינו תורה. דבר השם זה הקץ פי' רש\"י ז\"ל לא ידענא היכא וכתבו התוס' דכתיב גבי גלות שבעים בספר דניאל מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאת וגו': \n",
+                "<b>נבואה </b>כדכתיב דבר ה' אשר היה אל הושע ע\"כ מן המפרש הנ\"ל ז\"ל. והתם בכתיבת יד שמצאתי איתה לסוגיא דבפ' ר' אליעזר דמילה מאי ישוטטו לבקש את דבר ה'. וגם לסוגיא דא\"ל רב אדא בר אהבה לרבא תהוי האי תנורא דאיתה בפסחים בפ\"ק גם לכל הסוגיא דמ\"ט דשמאי דאיתה בפ\"ק דנדה עם פירושיהם כנזכר לעיל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמאי אומר מקב לחלה </b>אומר ר\"ת דשמאי משער למדת בעל הבית דחלה לא נתנה בו תורה שיעור ותנן בפ' שני דמסכת חלה דבעל הבית מפריש אחד מכ\"ד והקב הוא כ\"ד בצים ונמצאת חלתו כביצה דאיכא בו כדי נתינת כהן: \n",
+                "<b>והלל אומר מקביים </b>למדת נחתום שנותן אחד מארבעים ושמנה דהיינו כביצה משני קבים אבל פחות מכביצה לא חזי לנתינה וי\"מ דטעמא דהלל משום דעומר עשירית האיפה עשור מלבר שני קבים משלש סאים שהן י\"ח קבים ושמאי סבר דאחציו של עומר משערין לפי שהיה נחלק לשתי סעודות אחת שחרית וא' בין הערבים להכי קאמר מקב לחלה מרבינו שמשון ז\"ל בפ' שני דמסכת חלה. וכן ג\"כ כתבו התוס' בשם הירושלמי בפ\"ק דשבת דף ט\"ו וכן פי' הראב\"ד ז\"ל וכן הוא בלשון הגמרא שמצאתי כמו שאעתיק בס\"ד. ושם במסכת חלה שנוי ממתני' בבא דחמשת רבעים. וכולה מתניתין מייתי לה בשבת פ\"ק דף ט\"ו ועיין בתוס' דעירובין פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ג.) ומצאתי כתוב אמתני' גמרא טעמיה דשמאי והלל עשור מלבר כמה דתימא ויסף חמשיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה במאי פליגי שמאי סבר עריסותיכם תרתי סעודות ראשית מכל סעודה וסעודה והלל סבר ראשית אחת לשתי סעודות ורבנן פליגי עליה דהלל בחדא וסברי לה כותיה בחדא פליגי עליה בחדא דעשור מלגאו הוא דהוי וסברי כותיה בחדא דראשית אחת לתרתי סעודתא: מאי קב ומחצה ומאי הגדילו המדות כדתניא ראשית עריסותיכם כדי עיסתכם וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר וכמה עיסת מדבר דכתיב והעומר עשירית האיפה הוא מכאן אמרו חכמים שבעה רבעים קמח ועוד חייבים בחלה שהן שש ירושלמיות שהן חמש של צפורי מכאן אמרו האוכל במדה זו ה\"ז בריא ומבורך יתר על כן רעבתן פחות מכאן מקולקל במיעיו: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר וכו' </b>מ\"ט דר' יוסי קסבר כי כתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה מלבר קאמר דאי ס\"ד תרומה מלגאו קאמר עשירית האופה דמנחתא דעני דאכשר רחמנא היכי משכחת לה והתניא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ועוד תניא אין מביאין מנחות מן הטבל אלא לאו ש\"מ מלבר הוא דטבילא ש\"מ. ורבנן סברי כיון דקא מייתי לה בסלת לא טבילא דתנן המפריש חלתו קמח אינה חלה ור' יוסי אמר לך כיון דבדיעבד אהני לה שם חלה טבל חשיבא ורבנן קסברי דאפילו דיעבד נמי לא אהני לה שם וקמפליגי בפלוגתא דר' יהושע ורבנן דתנן ואסורה לזרים דברי ר' יהושע אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר אמר להן אף הוא קלקל ע\"כ מה שמצאתי וגם שם יש עליה פירוש מהחכם הנ\"ל נ\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלל אומר וכו' </b>אין שנוי ממנה במסכת מקואות רק שם בפ' שני שנוי וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורו שלשה לוגין כעדותם דשמעיה ואבטליון דהכא. ומייתי לה בשבת פ\"ק דף ט\"ו ובהרא\"ש ז\"ל פ' תינוקות דף פ\"ב. ומצאתי שכתב החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וז\"ל נ\"ל שיש קושיא על לשונו כי היה לו לומר הין מים שאובים פוסל את המקוה למה אמר מלא שהרי שמאי וחכמים לא אמרו מלא וגם פוסלין לשון רבים אינו נכון כיון שאינו אלא הין אחד אלא שצריך לומר שחוזר על המים וזה דחוק ועל כן אומר שכך שמע מרבו וזה נ\"ל עיקר ע\"כ. וגם ראיתי שמחק שתי מלות אלא שבמשנה. ופירש הראב\"ד ז\"ל הלל אומר מלא הין מים שאובים טעמא דהלל כי ההין היא המדה היותר גדולה בלח כדכתיב ושמן זית הין הלכך היא חשובה לפסול את המקוה ואע\"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת כיון דמים שאובים לפסול את המקוה מדרבנן הוא אזלינן בתר המדה היותר גדולה והאי דלא שיער הלל בקבים ככולי' תלמודא וה\"ל למימר שלשה קבין דקי\"ל דהין הוי תריסר לוגין אלא שחייב אדם לומר כלשון רבו והטעם לדברי רבו שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה הנזכרת בתורה היא החשובה לפסול את המקוה בשאובים ואידך לא: \n",
+                "<b>שמאי אומר ט' קבין </b>קסבר כיון דתשעה קבים הם ראויין לטבילת בעל קרי ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו פחות מכאן לא הלכך הם חשובים לפסול בשאובים דשיעור טבילה פוסל טבילה בציר מהכי לא: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים שלשה לוגין </b>טעמייהו דרבנן כיון שהם נתונים לשיעור נסכי קרבנות צבור חשובים הם לפסול ואע\"פ שנאמרו בתורה לקרבנות צבור מדות גדולות מזו כגון חצי ההין ושלישית ההין כיון דאשכחן דרביעית ההין שהיא שלשה לוגין חשוב לנסכי צבור לענין מקוה נמי חשוב ופסול ליה בשאובים ואע\"ג דאשכחן בלוג שהוא ממדות האמורות בתורה התם למנחת יחיד הוא לא למנחת צבור אי נמי התם לשמן בלבד הוא שהרי אין יין במנחה הבאה בפני עצמה אבל מדת שלשה לוגין הויא מדה ליין ולשמן במנחת נסכים עכ\"ל ז\"ל. אבל הרא\"ש בפ' מרובה וכן בסוף נדה בהלכות מקואות כתב משום דהוי דבר חשוב וחזו לרחיצת אדם כדאמרינן בפ\"ק דשבת בתחלה היו טובלים במי מערות סרוחים ונותנין על גבן ג' לוגין מים שאובים והיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין ע\"כ. בפי' רעז\"ל ורמב\"ם קבל מאביו ז\"ל וכו' אמר המלקט ועוד פי' הרמב\"ם ז\"ל ויש מי שקורא מלא הן מלא הין ואומר שהשנוי כאילו הוא בין הן להין. ושם בפי' רעז\"ל צריך להגיה באותיות אהח\"ע. ובפ\"ק דשבת דט\"ו פי' רש\"י ז\"ל בשם רבותיו ז\"ל דבלשון רבו דקתני הכא קאי אמשה רבינו ולבו ז\"ל מגמגם בזה שהרי בכמה מקומות לא הקפיד על כך. וביד פ\"ד דהלכות מקואות סי' ב'. ובטור י\"ד סי' ר\"א: \n",
+                "<b>עד שבאו שני גרדיים וכו' </b>איני יודע ליישב לשון עד ולא שמעתי פירוש ונראה בעיני לפרש לא כדברי זה ולא כרברי זה אלא שלשה לוגין ולא רצו הלל ושמאי לקבל דבריהם עד שבא עדותן של גרדיים וקיימו כל חכמי ישראל את דבריהם כדאמרי' בגמ' והיינו אפילו הלל ושמאי גופייהו והיינו דקתני סיפא ולמה הוזכרו דברי שמאי והלל לבטלה דכיון דהם הודו ובטלו דבריהם למה טרח תנא דמתני' להשמיענו סברתם ומתרץ שלא יהא אדם וכו' ומפרש בגמ' במקום שמועה כלומר ללמדך שאדם שאין בידו שמועה לא יהא עומד על דבריו שהרי אבות העולם לא עמדו הם עצמם על דבריהם כלומר דאע\"פ דדבריהם נראין יותר בטלו דבריהם מחמת השמועה וכשאמרו או הין או ט' קבין לא היה בידם שמועה הר\"ש שיריליו ז\"ל. ועוד כתב ז\"ל ושוב ראיתי בדברי הרא\"ש ז\"ל שנראה שטרח לתרץ לשון עד דקתני במתני' שכתב וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה ידעו חכמים שאין השיעור לא כזה ולא כזה ולא ידעו לכוין השיעור עד שהעידו על ג' לוגין שהן חשובין קצת להדחת הגוף ע\"כ. ואין הברייתא מתיישבת כדבריו עכ\"ל ז\"ל. ונראה שדעת הראב\"ד ז\"ל שכתבתי בסמוך נוטין קצת לדעת הר\"ש שיריליו ז\"ל. וז\"ל ספר כריתות בלשון למודים שער ב' [סי' ע\"ב] דף ל\"ט מצינו וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אע\"פ שהם לא ידעו האמת אלא ידעו שלא היה כדברי שמאי והלל דתנן הלל אומר מלא הין מים שאובים פוסלים את המקוה שמאי אומר ט' קבים וחכ\"א לא כדברי זה ולא כדברי זה עד שבאו שני גרדיים ע\"כ. ומצאתי כתוב עלה דמתני' גמ' מ\"ש הכא דתני מילתי' דהלל ברישא ומ\"ש התם בתרי באבי דלעיל דתני מילתי' דשמאי ברישא בדין הוא דבכולהו בעי לאקדומי למילתיה דהלל ברישא דהא הלל נשיא הוה אלא משום דהלל ענותן טפי אקדמיה למילתיה דשמאי ברישא כדתניא מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב חברו עליו תלמידי שמאי א\"ל מה טיבה של בהמה זו אמר להם נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה וכשכש לה בזנבה והלכו להם ושאני הכא דמשמא דרביה קאמר לה וביקריה מצי מחיל וביקרא דרבי' לא מצי מחיל: \n",
+                "<b>מלא הין מים וכו' </b>מ\"ט דהלל גמר מהין דצלוחית דשמן המשחה דמרבינן מיניה מלכים וכהנים מה התם י\"ב לוגין ה\"נ י\"ב לוגין מ\"ט דשמאי גמר מט' קבין מים דבעל קרי דתניא בעל קרי חולה שנתנו עליו ט' קבין מים טהור מה התם בציר מט' קבין מים לא חשיבי אף הכא נמי בציר מט' קבין לא חשיבי והלל אדגמר משמן המשחה ליגמר מט' קבין דבעל קרי קסבר מקוה פסולו דאורייתא וט' קבין דבעל קרי מדרבנן ואורייתא מדרבנן לא גמרינן שמן המשחה מדאורייתא ואורייתא מדאורייתא גמרינן ואידך קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וליגמר משמן המשחה אמר לך מים ממים גמרינן מים משמן לא גמרינן ורבנן מאי טעמייהו קסברי רבנן מט' קבין לא גמרינן דהא דאורייתא והא דרבנן ומשמן המשחה נמי לא גמרינן דשמן המשחה חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן כדתניא והלא אף לסוך בו את העיקרין אין בו סֶפֶק אלא גמרינן מנסכי תמידי צבור מה התם שלשה לוגין אף הכא נמי שלשה לוגין. וליגמר מנסכי פר תפשת מועט תפשת וליגמר מלוג דמצורע אמרי לך רבנן טומאה דעלמא שכיחא וטומאה דמצורע לא שכיחא ונסכי תמידין שכיחי ומצוי ממצוי גמרינן ומשאינו מצוי לא גמרינן והלל נמי אמאי לא גמר מנסכים קסבר הכשר אדם מהכשר אדם גמרינן ואדם מהכשר בהמה לא גמרינן ורבנן כיון דקרבנות במקום אדם הוא דקרבי כאדם נינהו ע\"כ. והתם מייתי נמי ברייתא דבראשונה לא היתה מחלוקת דאיתא בירושלמי דחגיגה פ\" אין דורשין וסוגיא דאמר רב הונא בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל ואלו הן כל הנשים דיין שעתן וכו' שמאי אומר מקב לחלה וכו' ואידך הלל אומר מלא הין מים שאובין. והוינן בה ותו ליכא וכו' כדאיתא בפ\"ק דשבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אֲבוֹת העולם הלל ושמאי </b>שהרי חכמים בטלו את דבריהם כמו ששנינו וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה בתלת באבי דלעיל דגם שאמרו חכמים לא כדברי זה ולא כדברי זה בשתי משניות הראשונות אפשר לומר דמפי השמועה של עדות אמרום כדמשמע בתוספתא מהראב\"ד ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאין בי\"ד יכול לבטל דברי בי\"ד חברו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין </b>מנין שנים קאמר והכי איתא בירוש' עכ\"ל [הראב\"ד ז\"ל] ונראה דגריס יסמוך בלי ויו בראש תיבה וכמו שאכתוב בסמוך בשם הרש\"ש ז\"ל אלא שמחולקים בפירוש. וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל כתב שבקצת ספרים יסמוך. ואיתא להאי בבא ברפ\"ק דמגלה וברפ\"ק דמועד קטן. ותוס' בפ' השולח (גיטין דף ל\"ו) ובגמ' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל\"ו) ושם בירושלמי דף מ\"א ודפ\"ק דשבת דף ג'. וביד פ' שני דהלכות ממרים. וז\"ל הר\"ש שיריליו ז\"ל ולמה הוזכרו דברי היחיד בין המרובין כגון הא דתנן לעיל חמשת רבעים קמח חייבים בחלה ר' יוסי אומר חמשה ועוד חייבין וכן הא דתנן הגלודה ר\"מ מכשיר וחכמים פוסלים וכן דתנן רש\"א עד שתנקב לבית הסמפונות כיון דקיימא לן הלכה כדברי המרובין למה הוזכרו דברי יחיד ומתרץ תנא דמתני' שאם יראה ב\"ד דברי היחיד וירצה לסמוך עליו שיסמוך עליו ודוקא בשעת הדחק מפני צורך השעה כמו שאמרו כדאי הוא ר\"ש לסמוך עליו בשעת הדחק להא מיהא אהני הזכרת דברי היחיד שיכול לסמוך עליהן ואם לא נכתבו דברי היחיד היאך היה יכול להקל ולסמוך עליו וכן מצאתי לרש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>שאין ב\"ד וכו' </b>כלומר ודוקא שיסמוך עליו יכול דהב\"ד עצמו שרואה דברי היחיד אינו לוקח אותה סברא להלכה ולעשות מעשה אפילו שלא בשעת הדחק שזהו קרוי בטול דברי המרובין הקדמונים ואין שום ב\"ד יכול לעשות כן אא\"כ יהא גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא לסמוך הוא שיש לו רשות בלבד ומש\"ה תני תנא שאין ב\"ד יכול לבטל כלומר לסמוך הוא דקא שרינן אבל לבטל לא שאין ב\"ד יכול לבטל וכו' ופי' לסמוך היינו כמי שהוא חלוש ואינו יכול לעמוד על רגליו וסמך על אחר קצת אבל עיקר גופו על רגליו עומד כך הדיין עצמו אינו עומד על אותה סברה ולתפוס אותה אפי' בריוח אלא דוקא בשעת הדחק והיינו דתני תנא דברייתא לעולם הלכה כדברי המרובים וכו' ומאי לעולם לומר לך שהב\"ד שסומך על היחיד מודה דהלכה כדברי המרובין אלא כאן בשעת הדחק דהיינו צורך השעה כאן שלא בשעת הדחק והשתא לשון המשנה ולשון הברייתא מדוייקים דס\"ל לתנא דמתני' דדוקא גבי שמאי והלל הוא דתנינן דהוזכרו לבטלם משום דלא היה בידם שמועה ורבנן דפליגי עלייהו הסכימו לשמועה אבל יחיד דפליג על רבים דאין לזה ולזה שמועה לא הוזכרו לבטלם ור' יהודה פליג והיה שונה ואפילו גבי יחיד דהוזכרו לבטלם דר' יהודה סבר אפילו בשעת הדחק אין לו לשום ב\"ד לתפוס כדברי היחיד ואשכחן ליה האי סברא נמי בפ' לולב הגזול דאמר יבשים כשרים והביא ראיה מאנשי כרכום שהיו מורישין לולב הן לבניהם ואמרי ליה רבנן אין שעת הדחק ראיה ואיהו אזיל לטעמיה דסבר דשום ב\"ד לא היה לו להורות יבשים כשרים משום טעמא דשעת הדחק דלדידיה אין חילוק בין שעת הדחק לליכא שעת הדחק כי טעמיה דהכא דלא הוזכרו דברי היחיד אלא כדי לבטלם כדמפ' בברייתא וזה היה באותן הימים שהיו ראשי ישיבות בבבל אפילו בימי רבי ואין צריך לומר בפני הבית דבימי ר' יהודה בן בתירא שהיה בפני הבית שלחו לו אשריך ר' יהודה שאתה בנציבין ומצודתך פרוסה על ירושלים ובימי רבי נמי היו ראשי ישיבות שם שהרי שאל מה אני בשעיר נשיא וא\"ל ר' חייא הרי צרתך בבבל רב הונא כדאיתא בהוריות ומש\"ה הוצרכו לכתוב דברי היחיד במשנה שאם לא הוזכר היה בא תלמיד אחד משם לכאן והיה אומר איני שומע לדעת משנה זו שיש לי קבלה מרב מומחה בהפך אולי היה ב\"ד שלי מרובה משלכם ולכך הוצרכו לכתוב דברי היחיד להגיד לו כבר נשמע לנו אותה סברא שאתה אומר ונתבטלה וכדברי איש פלוני שמעת ונתבטלו דבריו כך נ\"ל והרא\"ש ז\"ל סובר דאין חילוק בין לסמוך בין לבטל ופי' שאלמלא דברי היחיד לא היו יכולין לבטל דברי מרובין אפילו בשעת הדחק שאין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חברו אם הושוו כולן לדעת אחת עד שיהא גדול ממנו וכו' אבל אם היה מחלוקת בדבר יכולין ב\"ד אחר אפי' קטנים מהם לסמוך על דברי היחיד. כיוצא בדבר מצינו באמוראים שפוסקים הלכה כדברי היחיד במקום המרובים אבל במקום שאין מחלוקת אין כח באמוראים לחלוק על דברי התנא ע\"כ. ואין דבריו נכונים דדברי ב\"ד נקרא וקם דינא הוי כיון דהוו מרובין ועוד דקתני בברייתא לעולם הלכה כדברי המרובין אלא הנכון מה שפירשתי: \n",
+                "<b>אא\"כ גדול ממנו </b>בגמ' מפ' דהיינו דוקא כי הוי מילתא דרוב הצבור יכולין לעמוד בה אבל כי אין צבור יכולין וכו' אין צריך ב\"ד גדול אלא אפילו קטן דהא שמן מי\"ח דבר הוי ורבי התירו: \n",
+                "<b>בחכמה ובמנין </b>מנין גברי ושמא דבעינן נמי מנין שנים דהא בברייתא דמייתינן לקמן היה אחד מהם גדול מחברו בחכמה ובמנין הלך אחריו התם לא שייך אלא מנין שנים וכן מצאתי לרש\"י ז\"ל דפירש במסכת אבות במנין השנים ובמנין התלמידים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר יהודה א\"כ וכו' </b>כלומר היה שונה במשנתו כן לעולם הלכה כדברי המרובין א\"כ למה מזכירין דברי היחיד לבטלם. ולבטלם דאמר תירוצא דמילתא הוא דלדידיה אין חילוק בין בשעת הדחק ללא שעת הדחק ולבטלם הוא דכתבום וכן דעת הראב\"ד ז\"ל. והרא\"ש ז\"ל פירש א\"כ שאין טעם אחד אלא כמו שאמרנו הא תינת היכא ששונה בסתם דברי היחיד בין המרובים אבל היכא שמבטל בפירוש דברי היחיד ומקיים דברי המרובין כי ההיא דלעיל שקיימו דברי המעידים וכיוצא בהם בכמה מקומות והשתא אפילו בשעת הדחק אין לסמוך על דברי היחיד המובטלין א\"כ למה הזכיר דברי היחיד לבטלם אלא טעם יש לדבר שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת ואתה סבור שמפי המרובים נאמר ולא נאמר אלא מפי אותו היחיד ע\"כ. ומה שפי' כי ההיא דלעיל שקיימו דברי המעידין בההיא מתני' לא מצי ר' יהודה לאקשויי כלל דהא תנא דמתני' מתרץ למה הוזכרו דברי שמאי והלל לבטלם וכו' והיינו להשמיענו שהן עצמם חזרו בהם ולא עמדו בשמועתם מכח השמיעה ובההיא כבר מודו דלבטלם הוא דהוזכרו וכדפרישית לעיל עכ\"ל ז\"ל. ואיתא להאי בבא בירושלמי פ\"ק דשביעית. וראיתי שכתב הררי\"א ז\"ל על מה שכתב רעז\"ל יחיד שלא עשו שום ב\"ד כדבריו וכו' כל זה לא נזכר בדבריו על כן נראה דר' יהודה בא לומר טעם אחר לקושיא הראשונה שהקשו ולמה מזכירין את דברי היחיד וכו' כלומר מה שהוזכרו דברי שמאי והלל כבר תרצו שהטעם הוא ללמד לדורות אבל מה שהוזכרו דברי היחיד הוא קשה עדיין ותרצו שאם יראה ב\"ד וכו' ובא ר' יהודה לומר טעם אחר וחזר ואמר לשון הקושיא הראשונה א\"כ למה מזכירין וכו' וגם הוא חוזר על תירוץ שתרצנו על שמאי והלל ואומר א\"כ שזהו טעם הדבר א\"כ למה הוזכרו דברי שאר היחידים בין המרובין אלא הטעם הוא שאם יאמר אדם וכו' וכדומה לזה יש במסכת סוטה פ\"ח בד\"א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה וכו' א\"ר יהודה בד\"א במלחמת מצוה וכו' וצ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א רובע וכו' </b>בנזיר פ' כ\"ג דף נ\"ב ברייתא ופירשו שם תוס' ז\"ל או מרוב המנין פי' אם תפש קכ\"ה עצמות וקיצע ממנו מכל אחד ואחד עד שהעמידו על רובע יטמאו באהל ע\"כ. ויש שנוי ממשנה זו בר\"פ שני דאהלות ורובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין וע\"ש כי נראה ששם פי' רעז\"ל הפך ממה שפירש פה. (הגהה כתוב בספר כריתות בלשון למודים שער ב' דף ל\"ט מצינו תלמידים חולקים על רבם והתלמידים נזכרו בתחלה לפני רבם כי הא דמסכת עדויות פ\"ק דתנן ב\"ש אומרים רובע עצמות מן העצמים בין משנים בין משלשה ובה\"א רובע עצמות מן הגויה וכו' שמאי אומר אפי' מעצם אחד עוד גבי כרשיני תרומה בש\"א שורין ושפין בטהרה וכו' ובסיפא קאמר שמאי אומר יאכלו צריד וכן במעשר שני. עוד גבי הפורט סלע של מעשר שני שמאי אומר בכל הסלע מעות ושם פליגי ב\"ש וב\"ה לפני חכמים ור' עקיבא ור' טרפון ובסוף קאמר שמאי אומר יניחנו בחנות ויאכל כנגדה מעשר שני. וכן גבי כסא של כלה שניטלו חפוייו בש\"א וכו' ובה\"א וכו' שמאי אומר וכו' וכן בתר הכי כסא שקבעו בעריבה פליגי ב\"ש וב\"ה ושמאי [אומר] בסוף אף העשוי בה ושמא בילדותו תנא להו כמו שאמרו ב\"ש ובזקנותו חזר בו ומשנה לא זזה ממקומה וכן מצינו גבי הזהב קונה את הכסף בילדותו שנה בענין אחד ובזקנותו שנה בענין אחר ובזה ניחא הכא דהקדים דברי התלמידים שכך שנה הרב בתחלה וניחא שהתלמידים קבלו כך מרבם ולא מלבם כי איך יתכן שכולם הושוו לדעת אחד אם לא קבלו מרב אחד דלא סבירא ליה כחד תנא ע\"כ) והא לך קוצר פי' הראב\"ד ז\"ל בש\"א רובע עצמות מן העצמות וכו' כלומר מאיזה עצמות שבאדם אפי' מאצבעות ידים ורגלים או מקוטלית או מכתפיים או מקנה היד או ממרפק אע\"פ שאין רוב בניינו לא מן הגויה ולא בגודל וב\"ה סברי דוקא מן הגוייה כלומר מן הירכים ולמעלה והירכים בכלל שאין האדם יכול לחיות זולתם אבל מן השוקיים לא הואיל וקטועי רגלים יכולין לחיות הלכך כיון דיכול לחיות זולתם אינם מעיקר הגוף ואע\"פ שהשוקיים הם מרוב גובהו של אדם וכ\"ש אצבעות ידים ורגלים ישאר העצמות הדומין להם דאין מטמאין באהל אי נמי איכא לפרושי דבעי ב\"ש שיהא בהן מן הגויה או שתי ירכים לבדן או שתי שוקיים מירך אחת והיינו בין משתים בין משלש דאמרי ב\"ש ואע\"ג דשוקיים גופייהו לאו מן הגוייה נינהו כיון דאיכא ירך בהדייהו שהוא מן הגויה ושוקיים הוו מרוב מנין בגובה הלכך מצטרפי בהדי ירך ומטמאין באהל ברובע הקב ור' יהושע אמר במסכת נזיר דיכול להיות דב\"ש לא פליגי אב\"ה אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא והתם נמי מפ' לשמאי דאמר אפי' מעצם אחד דהיינו דוקא משדרה וגולגולת ע\"כ: \n",
+                "<b>שמאי אומר אפי' מעצם אחד </b>נמצא שהתלמידים חולקים על רבם ונזכרו בתחלה לפני רבם והטעם אומר הכריתות שהתלמידים קבלו כך מרבם תחלה בילדותו ושוב חזר בו בזקנותו ואפ\"ה משנה ראשונה לא זזה ממקומה מספר הליכות עולם. וביד פ' שני דהלכות טומאת מת סי' ט' י'. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל ונ\"ל דקומת האדם חלוקה בלשון חכמים לשלשה חלקים אחד מן הירכים ולמעלה שתוכו המעים והדקים עם הראש וזה יקראו גויה ועוד חלק אחר שהן אורך עצמות הירכים והשוקים וזה קרוי בנין ולפעמים קרוי בנין השוקים והירכים והצלעות והשדרה ועוד חלק אחר דהיינו מרפקי הידים והרגלים שיש בהם רוב מנין ע\"כ: \n",
+                "<b>מרוב בנין או מרוב מנין </b>פי' הר\"ב ז\"ל ואפי' של מת אחד אין מטמאין עד שיהיה ברובע הקב רוב בנין וכו' וז\"ל הר\"ר יהוסף ז\"ל מה שפי' רעז\"ל עד שיהא ברובע הקב רוב בנין וכו' אין נראה כי זה אינו הדין כי רוב הבנין והמנין מטמאין בלא רובע וגם אינו לשון המשנה ועי' באהלות פ' שני ולקמן פ\"ג ע\"כ: \n",
+                "<b>אפי' מעצם א' </b>ה\"ג ברוב הספרים מעצם במם ולפי זו הגירסא צריך לפרש דהכי קאמר אפילו לקחו זה הרובע מעצם אחד כלומר שאין כל העצם בכאן אפילו הכי מטמא באהל אכן יש ס\"א עצם בלא מם הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרשיני תרומה וכו' </b>שנויה היא וגם תרי באבי דהפורט דבסמוך בפ' שני דמסכת מעשר שני וקשה לע\"ד אמאי לא תני נמי הכא בבא דתלתן של תרומה דפליגי בה התם ב\"ש וב\"ה ובמה שכתבתי שם פ' שני סי' ט' בשם הר\"ר שלמה שיריליו ז\"ל דהכא קתני מילי דפליגי נמי תנאי אחריני עלייהו דב\"ש וב\"ה כגון הכא בכרשינין דפליג עלייהו שמאי גופיה דיאכלו צריד וכן ר\"ע אומר כל מעשיהן בטומאה וכמ\"ש ג\"כ בסוף פירקין בשם הראב\"ד ז\"ל אבל בתלתן לא אשכחן תנאי דפליגי עלייהו בהדוא ניחא אע\"ג דהוה אפשר לומר דשמאי ור' עקיבא קיימי נמי אתלתן של תרומה וכמ\"ש פ' שני דמעשר שני סוף סי' ד'. ופירש הראב\"ד ז\"ל כרשיני תרומה כיון שהם מאכל בהמה אינם בכלל אזהרת שמירתן מן הטומאה דהא כתיב ואני הנה נתתי לך הראוי לך. מיהו ב\"ש סברי שורין ושפין בטהרה כי היכי דלא ליתו למטעי בהן במין אחר שהוא מאכל אדם וב\"ה סברי דשפין נמי בטומאה דהא שפשוף אינו נוהג במין קטנית אחר אלא בכרשינים הלכך ידיעא מילתא דכרשינים נינהו ומאכל בהמה ע\"כ. ומצאתי כתוב גמ' מתני דלא כר' יהודה ודלא כר\"מ אלא כר' יוסי דתניא כרשיני תרומה בש\"א שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה ובה\"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה דברי ר' יהודה רמ\"א בש\"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובה\"א כל מעשיהן בטומאה א\"ל ר' יוסי זו משנת ר' עקיבא לפיכך היה אומר ינתנו לכל כהן ולא הודו לו חכמים ע\"כ: \n",
+                "<b>יאכלו צריד </b>לשון יובש כמו צריד של מנחות בפ' שני דחולין דהוא מקום שלא נכנס שם השמן וכן בר\"ה גבי שופר פ\"ג היה קולו עבה או צרוד וטעמא דשמאי דאע\"ג דשרינן טומאת הגוף דחמירא אבל דנטמאו הן עצמן לא שרי שמאי לאכלן מש\"ה אינו אוכלן אלא צריד כן פי' רש\"י ז\"ל. והראב\"ד והר\"י ז\"ל פירשו שישמור אותן מן ההכשר ואפי' שרייה בטהרה לא שרינן דסוף סוף מאכל אדם נינהו הלכך ישמור בהם שלא יכשירם מתחלה ועד סוף שלא יוכשרו לקבל טומאה דאם יהו מוכשרין לא יזהר בטומאתם הלכך יאכל אותם ביובש דוקא ואפילו לבהמה: \n",
+                "<b>כל מעשיהם בטומאה </b>לאו סברא דנפשיה קאמר אלא חולק על ת\"ק וה\"ק מה שהיו שונים ב\"ה כל מעשיהם בטומאה היו שונים ולא כדבריך כדאיתא בגמ' וטעמא דכיון דמאכל בהמה נינהו לא גזרינן בהו כלל ואפילו בא לתקנם בידים ותלתא תנאי אליבא דב\"ה איכא ולא פליג ר' יוסי דהוא תנא דמתני' עליה דר\"מ אלא בנוסחא דב\"ה אבל בנוסחא דב\"ש מודי ליה ומש\"ה תנא דמתני' בב\"ש כר\"מ ובב\"ה בשרייה מיהא בעינן טהרה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפורט סלע ממעות מעשר שני </b>הכא ל\"ג בירושלים וגרסינן ממעות מעשר שני דהכי איתא בב\"מ פ' הזהב ופי' רש\"י ז\"ל דהאי גברא אית ליה פרוטות של מעשר שני חוץ לירושלים וקבעי לאחליפינהו בסלע של כסף בכל הסלע מעות המעות שיש בידו יכול לחללם כולם עד שיעור סלע של כסף ובה\"א בשקל כסף וב\"ה לחומרא הוא דמחמרי לדעת רש\"י ז\"ל שכתב ובה\"א לא יפרוט לשלחני אלא חצין וטעמא שהפרוטות יוצאות בירושלים וכשיבא שם והוא צריך לפרוטות מיד לקנות צרכי סעודה ירוצו הכל אצל השלחני ויוקירו הפרוטות ונמצא מעשר נפסד לפיכך אמרו רבנן דהאי גברא ישא פרוטו' עמו להוציא במקצת ולכשיכלו יפרוט הכסף שבידו מעט מעט. ומ\"ש הרב שמעות דהכא היינו פרוטות מוכרח הוא דהכי מוכחן כולהו תנאי דסיפא וטעמא נפרש בס\"ד אלא מה שכתב דב\"ש לקולא וב\"ה לחומרא הקשו עליו בתוספות דהכא במסכת עדויות תנן לה בפרק קמא ולא תני לה בפרק ד' בהדי הנך דב\"ש לקולא וב\"ה לחומרא ועוד הקשו עליו דהיכי תנן הפורט ועל אלו הקושיות סובר רש\"י ז\"ל דכי פרכינן בכל דוכתא וליתנייה גביה קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה לאו למימרא דבאותו פרק שמתחיל אלו דברים מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה דוקא קאמר דליתנייה שם דכמה תנאי פליגי על אותן שמנויים שם ומוסיפין עליהם בפרקים אחרים אלא בעדויות בכולה מסכתא הוא דקאמר ולכך תמצא בכל מקום שמקשה וליתנייה בקולי ב\"ש וכו' מפ' שם רש\"י ז\"ל בעדויות פירוש בכולה מסכת באיזה מקום שיהיה וזו שנויה היא כאן. ומה שהקשו עליו נמי דהא פורט קתני אינה קושיא דהא אסיקנא הכא בגמרא דמצרף הוא דקאמר כפירוש רש\"י ז\"ל ואיידי דתנא סיפא הפורט דדוקא הוא תנא רישא נמי הפורט וכן פירש הראב\"ד ז\"ל בפירושו גם כן ובפרק המפקיד נמי תניא גבאי צדקה פורטין לאחרים וכו' וההוא כונתם לצרף קאמר דהפרוטות מחלידות בידם ועוד דפלוגתא דר\"מ ורבנן בצרוף הוא דפליגי ורישא דומיא דסיפא ועוד דאין דרך להוליך עמו משא של פרוטות אלא לצרפם בדינרי זהב או בדינרי כסף להקל המשא משא\"כ לעומד בירושלם דדרכו לפרוט בפרוטות וליקח מן החנוני ירק וצרכי סעודה והיינו טעמא של בעלי הגמ' שפירשו האי דהכא במצרף והשני כמשמעו אבל מה שהוקשה לי בדבריו ז\"ל הוא דאי טעמ' דב\"ה משום דיוקירו הפרוטות בירושלם ונמצא מעשר שני מפסיד וכו' מאי שייכא הכא פלוגתא דר\"מ ורבנן וכי תימא מילתא באפי נפשיה הוא ליתא דהא הכא בעדויות קתני לה בהדי פלוגתא דב\"ש וב\"ה דומיא דסיפא הפורט בירושלם דפליגי על ת\"ק דב\"ה כל הנהו תנאי ודמיין לריש מכלתין דאשכחן רבנן דפליגי על ב\"ה וב\"ש ואמרי לא כדברי זה ולא כדברי זה ואף שהיו ב\"ד של אחריהם הנהו תנאי וה\"נ נפרש הכא ועוד לדידיה תימא דהיכי אמרינן בגמרא דינר כסף ודינר פירות דברי הכל אסור מ\"ט דרבנן לכך נ\"ל דטעמא דב\"ש דסברי דיכול אדם חוץ לירושלם לצרף בין שיש בידו כל סך הסלע מפרוטות ובא לצרפן בסלע שיכול ובין אם יש בידו חצי סלע במעים של כסף וחצי בפירות או חצי בפרוטות דשרי וב\"ה פליגי עלייהו כיון דעבד בזיון למעשר שני דפריק פירות כ\"כ בנחושת עד שיעור סלע השתא לא שרינן ליה לפרוקינהו לכולהו וכיון דלא שרינן ליה לפרוקינהו יזהר בעצמו מעיקרא דלא פריק כ\"כ פירות שיעור סלע בפרוטות נחשת הלכך לא יחליף אלא חצי סלע של פרוטות ויעמיד בידו חציין ויעלם לירושלים משום קנסא והשתא ר\"מ ורבנן פליגי על ת\"ק דב\"ה ביותר קלה דאפי' פירות וכסף על כסף אסור משום דטעמא דמשמע מב\"ה דדוקא הכא מחמרי משום דעבד בזיון למעשר שני כדפרישנא אבל כי פריק חצי סלע במעים של כסף יש לו פירות חצי סלע דכו\"ע מודו דשרי כיון דליכא בזיון דמעשר שני ואשומעינן ר\"מ ורבנן דגם צירוף זה אסור אפילו דינר כסף בהדי פירות אסור לצרופי משום גזרה אחרת דאית להו כסף על כסף לא מחללינן כדאיתא במסכת דמאי ומפרש בגמ' דדינר כסף דכ\"ע ל\"פ דחשיב הוא ואפילו יש לו פירות וכן אם יש בפירות שיעור דינר חשיבי באפי נפשייהו ולא צריכי לטפול להם מעות דכסף לא גריר אגבייהו ואסור ואע\"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר כי פליגי בחצי דינר פירות וחצי דינר כסף שבא להחליף ולצרף בדינר ר\"מ סבר אף הכא נמי לא גריר כסף גבי פירות וכסף על גבי כסף הוי ואסור דנגעי אתקנתא דכסף על כסף ועל כסף דתני ר\"מ עד כדי דינר כסף קאמר דאסור ורבנן סברי דגריר אטו פירות ולא חשיב אלא כמו פירות לחודייהו ע\"ג כסף כן נ\"ל הר\"ר שלמה שיריליו ז\"ל: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר אין מחללין כסף ופירות על כסף. </b>פי' כסף הבא מכח פירות אין מחללין אותו על הכסף חוץ לירושלים דקסבר כסף ראשון ולא כסף שני ואע\"ג דפרוטות לגבי כספים פירות נינהו מכל מקום כיון דלגבי פירות טיבעא נינהו כסף מיקרו ורחמנא אמר הכסף כסף ראשון וכל שכן כסף על כסף שאין מחללין והכי איתא בב\"מ: \n",
+                "<b>וחכמים מתירין. </b>איכא למימר רבנן בתראי סברי דאפילו כספא עילוי כספא כגון מעין ופונדיונים על הסלע מחללין דלא דרשינן הכסף כסף ראשון וכ\"ש פרוטות על הסלע וב\"ש סברי וגם ב\"ה פרוטות הוא דמחללין על הסלע דפירא נינהו לגבי כספא אבל כסף על כסף לא דלהכי אהני הכסף הראב\"ד ז\"ל. וכ' הר\"ר יהוסף ז\"ל בס\"א ל\"ג משנה זו וכן נ\"ל נכון כי כל אלו המשניות לא נשנו כאן אלא לומר כל מחלוקת שחלקו בה ב\"ש וב\"ה ושמאי עצמו ובמשנה זו לא נזכר שמאי אלא שצריך לומר שהביאה אגב כיון שהיא סמוכה לו ודוחק ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפורט סלע של מעשר שני בירושלם. </b>הכא לא גרסי' ממעות: \n",
+                "<b>בש\"א בכל הסלע מעות. </b>בירושלם ודאי טבעא אפירא מחללין מיהו ב\"ש סברי כיון דבירושלם הוא פרוטות עדיפי ליה טפי מסלע הלכך במה שהוא חשוב לו יותר צריך להעמידו כדאמרינן לעיל דחוץ לירושלים כיון דלא צריך לפרוטות כסף חשיב ליה טפי ובמה שהוא חשוב לו צריך להעמידו הכא נמי בירושלם כיון דפרוטות עדיפי ליה טפי במידי דעדיף ליה טפי בעי לאוקומי וב\"ה סברי אחר המין החשוב אנו הולכין והוא הכסף הלכך לעולם יעמיד ממנו מחצה בכסף והמחצה בפרוטות שהרי צריכות לו: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר די </b>לו בפרוטות בחצי דינר והיינו ברביעית וברביעית מעות פי' רובע הסלע דהיינו דינר בו יהיה כסף ומעות כלומר מחצה למחצה: \n",
+                "<b>ר' טרפון אומר ארבע אספרי כסף. </b>נ\"ל אספרי כסף היינו מעים ור' טרפון אתא למעוטי מביעור דר' עקיבא דר' עקיבא סבר שלש מעין בכסף ושלש מעין בפרוטות ור' טרפון ס\"ל ד' מעין בכסף וב' מעין בפרוטות וכל חד וחד אתא למעוטי שיעורא מחבריה בפרוטה ושמאי ממעט ואמר יניחנה כלומר יתננה לחנוני ויוציא לו עד כדי הסלע וכשיוציא לו מזון בפרוטה או באיסור או בפונדיון מן הסלע כפי אותו המזון מתחלל ראשון ראשון עד שיתחלל כולו. ומתחזי לי טעמא דכולהו דחיישינן דילמא זיילי פרוטות עד דלא מפיק להו וקא מפסיד באכילת מעשר וב\"ש לא חיישי להכי ובמאי דצריך טפי בעי לאוקומי הראב\"ד ז\"ל. ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל בשקל כסף ובשקל מעות לא יחליף בפרוטות אלא חצין ויש לפרש משום סחורה דדרך הוא דהמחליף כל הסלע בפרוטות דאין מפסיד אלא אדרבא מרויחין לפעמים וס\"ל לב\"ה דאסור משום סחורה והא ב\"ש לקולא וב\"ה לחומרא ע\"כ ועוד האריך ז\"ל וכתבתיו בס\"ד בפ' שני דמסכת מעשר שני. כפי פירוש רעז\"ל צריך להגיה במשנה כך ר' עקיבא אומר בשלשה דינרי כסף וברביעית כסף ברביעית מעות. וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל על פירוש רעז\"ל פי' זה אינו נראה ועיין במסכת מעשר שני פ' שני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסא של כלה </b>בפ' כ\"ב מכלים היא שנויה ופי' הראב\"ד ז\"ל דומה כי הכסא של כלה שנחלקו עליו שמאי והלל כשחפוייו יוצאין נחלקו מדקתני סיפא דהא מתני בפ' כ\"ב (מאהלות) [מכלים] כסא שלא היה חפוייו יוצאין וכו' וכך פירושו כי הכסא של כלה יש לו דפנות כדי שתסמוך זרועותי' ובגבה מאחוריה והמושב שהיא יושבת עליו נקרא חפוייו ופעמים שאדם עושה אותו משלש חתיכות כעין עריסה של קטן שהיא עשוייה זרועות זריעות וכשחפוייו יוצאין ונכנסין שאדם יכול להכניסן ולהוציאן כשירצה אין אדם יכול להטותו שזרועותיו נופלין ואין דרכו להשתמש בו מוטה אלא כדרכו ועכשיו שניטלו חפוייו כבר בטל תשמיש מישיבה אבל כשאין חפוייו נכנסין ויוצאין אלא במקום הירך קבוע הוא כעין קתדרה פעמים שאדם משתמש בו כשהוא מוטה שהופכו על פניו או על צדו ויושב עליו הלכך אפילו ניטלו חפוייו טמא דראוי להטותו על צדו או על פניו ויושב עליו מיהו ב\"ש סברי אפילו כשחפוייו יוצאין וניטלו טמא מפני שלא בטל שום תשמיש ישיבה שהרי ראוי הוא עתה להטותו על צדו ולישב עליו: [הגהה. בפי' רעז\"ל אף כאן רגילים לעשות בכסא של כלה כמין שנים בולטים וכו' וכתב עליו הר\"ר יהוסף ז\"ל איני יודע מה אלה השנים הבולטים או הציורים מטמאים או מטהרין ונ\"ל כי הענין הוא ד' או ג' עמודים מחוברים ע\"י לבזבזים כמעשה השלחן שבמקדש ומשימין עליהם כמין טבלא קטנה לישב עליה ומחברין את הטבלא בעמודים ע\"י יתדות של עץ ואז הוא כסא לשבת עליו והטבלא שעליו הוא המלבן של כסא והיתדות הם חפוייו והנה אע\"פ שנטלו חפוייו ראוי הוא לישיבה כי הטבלא מונחת על גבי היתדות אלא שאינה מחוברת וב\"ש מטמאין משום דהוי עדיין כסא]: \n",
+                "<b>וב\"ה מטהרין </b>כיון שאינו מחובר ושמאי אומר אף הטבלא לבדה טמאה כי היא ראויה להניח ע\"ג קרקע ולישב עלי' ועל כן נשארה בטומאתה כן נ\"ל לצייר הבנת משנה זו ואע\"פ שאפשר שזה אינו ציור הכסא ממש מ\"מ על זה הדרך הוא. אך צ\"ע במסכת כלים פ' כ\"ב. ומלבן דתנן נ\"ל דהוי פירושן כמו מלבן של מסר הגדול דתנן במסכת כלים ספכ\"א ע\"כ]: \n",
+                "<b>שמאי אומר אף מלבן של כסא טמא </b>פי' אף ניטל מלבן של כסא טמא הכסא שהרי עדיין ראוי הוא להופכו על צדו ולישב עליו. מלבן הוא המחובר לכסא מלפניו כדי להרחיב מקום המושב או להיות מסגרת ויש עוד לפרש טמא המלבן כי הוא לישיבה לבדו הלכך אפילו ניטלו חפוייו ונתפרקו הימנו יותר טמא מפני המלבן ואע\"פ שאין דרכו להופכו על צדו: \n",
+                "<b>כסא שקבעו בעריבה </b>דוקא כדרך ישיבתו אבל שלא כדרך ישיבתו דברי הכל טהור וב\"ש סברי כיון דעדיין הוא ראוי לישיבה אע\"פ שאין יחודו עכשיו לכך אלא להניח עליו כלי העריבה או מקרצות מן העיסה טמא שהרי לא בטל שם ישיבה ממנו וב\"ה סברי כיון שאינו מיוחד עתה לישיבה ככלי שנשבר היא ואי קשיא לך לב\"ה התנן בכלים בפרק עשרים כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו בנה עליו ולא קבעו טמא מפץ שנתנו ע\"ג הקורות קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה טמא אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו התם משום דבדוכתייהו נמי לישיבה ולשכיבה קיימא אלא משום דקמחבר להו לבנין קמטהרינן ומש\"ה עד דקבע להו ובני עלייהו לא חשבינן להו אבל הכא הא קמבטל להו מישיבה לגמרי הלכך בקביעות בלחוד מטהרו להו ב\"ה תדע דתנן התם סדין שהוא טמא מדרס מאימתי טהרתו ר' עקיבא אומר משיקבע אלמא מקביעות נמי קא מטהר ואפילו כשנטמא כבר מ\"ט משום דלא חזי השתא למדרס ה\"ל כמי שנשבר: \n",
+                "<b>שמאי אומר אף העשוי בה </b>כלומר אפילו נעשה מתחילתו לכך טמא ע\"כ. ומצאתי כתוב עלה דמתני' גמרא מאי חפוייו כי ההיא דתנן ר' יהודה אומר כדי לעשות אף: \n",
+                "<b>ב\"ש מטמאין וכו' </b>מ\"ט דב\"ש דאכתי חזו לישיבה וב\"ה מטהרין מ\"ט דכי עבידא לנוי כלה עבידא לעלמא לא חזיא דחייכי עלה עלמא: \n",
+                "<b>אף מלבן של כסא טמא </b>מלבן דמרבע כי מלבן כדתניא בעל הבית שעשה מלבן להיות נותנו ממטה למטה ומאבוס לאבוס טהור יחדו למטה אחת ר\"מ ור' יהודה מטמאין ר' יוסי ור\"ש מטהרין ורמי דר' יוסי אדר' יוסי דתניא א\"ר יוסי רואה אני את דברי שמאי שאני אומר מלבן של בית האומן טמא התם כדקתני טעמא שאינו עושה מלאכה בגופו והויא ליה משמש משמשי אדם ותניא משמש משמשי אדם טהור אבל הכא לישיבה הוי והוא גופיה חזי לישיבה כיון שהוא רחב טפח טמא למה ליה אף מלבן של כסא כר' יוסי ס\"ל כדתניא אפילו מבית האומן טמא: \n",
+                "<b>כסא שקבעו בעריבה וכו' </b>תנא שקבעו כדרך ישיבה שלו אבל שלא כדרך ישיבתו טהור: \n",
+                "<b>ב\"ש מטמאין </b>דלא בטיל מטומאתו קמייתא: \n",
+                "<b>וב\"ה מטהרין </b>קסברי כיון דקא בעו רגלי עריבה: \n",
+                "<b>אף העשוי בה טמא </b>שמאי לטעמיה דאמר אף המלבן טמא וצריכי דאי תנא רישא ה\"א בההיא קאמרי ב\"ש דטמא משום דסוף סוף לישיבת אדם קבעי לה אבל סיפא דלעריבה קבעי לה אימא לא קמ\"ל ואי תנא סיפא ה\"א הכא טמא משום דמימליך איניש ואמר אי מצטריך לעריבה להוי לעריבה ואי לא ליהוי לדידי אבל רישא דלכבוד עבידא אימא לא מימליך ועד דעביד ליה כסא וחפוייו לא ליטמא קמ\"ל. מתני' דלא כר' יוסי דתניא כסא שקבעו בעריבה כדרך ישיבתו טמא שלא כדרך ישיבתו טהור העשוי בה ב\"ש מטמאין וב\"ה מטהרין דברי ר\"מ ר' יהודה אומר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על העשוי בה שהוא טהור ושמאי היה מטמא על מה נחלקו על שהביאו ממקום אחר וקבעו בה שב\"ש מטמאין וב\"ה מטהרין א\"ר יוסי רואה אני את דברי שמאי שאני אומר מלבן אפילו מבית האומן טמא ע\"כ. ונראה שר\"ל דר' יוסי דלא כב\"ה וממילא שמעי' נמי דמתני' ר' יהודה היא ודלא כר\"מ דמוקי פלוגתייהו בעשוי בה. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל שאני אומר מלבן אפילו מבית האומן טמא קשה דמשמע הכא דמחמיר ר' יוסי לגבי כלה טפי מרבנן ואלו בפ' כ\"ג דכלים תנן המטה והכר והכסת של מת הרי אלו טמאין מדרס כסא של כלה ומשבר של חיה וכסא של כובס שהוא כורם עליו את הכלים א\"ר יוסי אין בהם משום מושב וא\"כ קשה כסא של כלה אכסא של כלה דאילו הכא ר' יוסי סבר כשמאי וטמא אפילו מלבן דכסא ואילו התם בפכ\"ג אמרינן דר' יוסי אומר דכסא של כלה לית ביה משום מושב. וצריך לומר דהכא בכסא של כלה שנותנין בו בגדי נדונייתה קמיירי מכי רמו שערי באסינתא דאין בו משום מושב ודומיא דכסא של כובס קתני לה וכן משבר של חיה דקתני ה\"נ קאמר שמביאין כסא לבגדים כסא של שעת משבר של הנולד סימן טוב ללידתה דלא הוי למושב ועל כל אלו דתחלת עשייתם לאו למושב עשויין לא מטמו משום מדרס הזב ורבנן כ\"ש דמטהרי ליה דרבנן דהיינו ב\"ה אפילו לכסא של כלה המיוחד לישיבה שלה קמטהרי ליה אם ישב עליו הזב או זבה אע\"ג דשם ישיבה אית ביה כ\"ש הכא. ואע\"ג דגבי מלבן העשוי מתחלתו לעריבה קא מטמא ר' יוסי שאני הכא דכיון דסומכת גופה בשעת לישה על זרועותיה ונשען רוב גופה ה\"ל מושב כדתנן בפ\"ד דמסכת זבים שמשענת הסוס על רגליו ומשענת החמור על ידיו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו דברים שחזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש </b>כתב הרי\"א ז\"ל ס\"א להודות ונ\"ל דטעות דאי גרסי' להודות היה צריך לומר לדברי ע\"כ: \n",
+                "<b>האשה שבאה ממדינת הים ואמרה וכו' </b>שנוייה בפט\"ו דמסכת יבמות: \n",
+                "<b>בש\"א תנשא וכו' </b>שם ג\"כ היא שנויה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שחציו וכו' </b>שנויה בגיטין פרק השולח. וראיתי שהגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם: \n",
+                "<b>שנאמר לא תוהו בראה </b>כתב הרב הנזכר ז\"ל נ\"ל דהא דלא מייתי ראיה ממאי דכתיב בתורה פרו ורבו שהיא מ\"ע דה\"ק ליבטל והלא לא נברא וכו' כלומר היאך אפשר לו ליבטל והלא הקב\"ה ברא את היצר של התשמיש כדי שיפרו וירבו א\"כ אי אפשר ליבטל כיון שיש בו יצר הרע והיינו הא דמייתי ראיה מפסוק לא תהו בראה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס מציל על הכל </b>כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על כל מה שבתוכו וכו' לשון רעז\"ל וכתב עליו הר\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה ואינו מדבר אלא על ארובה שבין הבית לעליה והמת מלמטה וכלי חרס נתון ע\"ג הארובה שהוא מציל על כל מה שבעליה מטומאת המת שלמטה ועל זה היא המחלוקת במסכת אהלות פ' חמישי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לעצמו טהרנו </b>פי' לעם הארץ לבדו טהרנו. ורישא דמתני' שנויה בכלים פ\"ט וגם באהלות פ' חמישי. ואיתה בפ' חומר בקודש (חגיגה דף כ\"ב:) \n",
+                "<b>חזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש </b>ביד ספכ\"ג דהלכות טומאת מת: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' חנניא סגן הכהנים העיד וכו' </b>שנוייה בפ\"ק דמסכת פסחים. ועיין במ\"ש שם בשם החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל מייתי לה הכא משום דתני ד' דברים שחזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש תני כולהו מילי דרבנן דאמרי ד' דברים או שלשה דברים והדר תני בפרק אלו דברים קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ואפסיק בפ' כל המטמאין במילתיה דר' דוסא דדמו נמי לקולי ב\"ש דאורחייהו דב\"ש לאחמורי ומשום דמילי דמקילי הפך שיטתם קייטי נינהו תני להו הכא כי היכי דלא אתו תנאי למנשיינהו ומילי דר' דוסא קייטי נינהו ומשום דלא לינשיינהו תני להו ומן הדין כולהו תנויי דתני ד' ה\"ל לאסוקי אלא משום דתני מילתיה דר' עקיבא דשלשה דברים תני אגב שבעה דברים דאגדה דיליה והוו להו עשרה ואגב תני כולהו מילי דר' דוסא בן הרכינס נמי דהוו עשרה דברים ושוב חזר לסדרו ושנה תנאי דתנו ד' דברים ושוב חזר לעניינו דהיינו קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר חנניא וכו' </b>שנויה היא בפי\"ב דמסכת זבחים. וראיתי שכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל מימי לא ראיתי עור יוצא ברוב הספרים גרסינן עור חולין יוצא וכו' אין לא ראינו גרסינן וכן הוא ברוב הספרים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף הוא העיד וכו' </b>פ' שני דגיטין דף כ' ונראה שמה שכתב שם רש\"י ז\"ל אף הוא העיד ר' יהודה בן בבא במסכת עדויות טעות סופר וצריך להיות ר' חנינא סגן הכהנים אע\"פ שלא מצאתיו מוגה בר\"ש לוריא ז\"ל: \n",
+                "<b>שהאשה כותבת את גיטה </b>שם היא שנויה: \n",
+                "<b>שאין קיום הגט אלא בחותמיו </b>היינו עדי מסירה אליבא דר' אלעזר דהלכתא כותיה דעדי מסירה כרתי ותוי\"ט כתב מה שפירש הר\"ב העדים החותמין וכו' לא דק לפרש בהלכה אלא כמ\"ש שם בשם הר\"ן ז\"ל דכלומר עדי מסירה ועוד אפשר דמשום חתימת השובר נקט הכי ע\"כ: \n",
+                "<b>ועל המחט </b>בפ\"ק דפסחים דף י\"ט. והתם מסיים בה א\"ר עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש ופריך התם ונימא ר' עקיבא זכינו שאין טומאת ידים וכלים במקדש דהא סכין נמי טהור משום חשש הפסד הקדשים ומסיק רבא הנח לטומאת סכין דאפילו דלחולין נמי לא ימטמאה דהאי סכין דנגע דמאי אילימא דנגע בבשר הא אין אוכל מטמא כלי אפילו מדרבנן ואי דנגע במחט הא אין כלי מטמא כלי אפילו מדרבנן. בפירוש רעז\"ל כאילו נזרק דמו במקדש כחב החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל כל זה מדברי רש\"י ז\"ל וסיום דבריו ונמצא טרפה לאחר הפשט בשרו בקבורה דאין מאכילין קדשים לכלבים ושריפה ליכא דאין שרפה בקדשים אלא כשהובאה לעזרה ונפסלו לאחר שחיטה ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם נמצאת בפרש הכל טהור </b>ולא מטמא פרש לבשר משום דהוי משקה סרוח וקרא כתיב וכל משקה אשר ישתה. ואיתה בתוס' פ\"ק דנדה דף ה'. וביד ס\"פ עשירי דהלכות טומאת אוכלין. ופירש הר\"ש שיריליו ז\"ל וכותב בכתב ידו השטרות איך היה לוקח שדות מן הלווין שלו וכותב בכתב ידו השטר והקלף שלו והא קמ\"ל ר' חנינא דאע\"ג דהקלף שלו והמקנה דהיינו הלוה צריך לכתוב בקלף שלו ולהקנות שטר המכירה לקונה ובזה קונה השדה כדכתיב ואקח את ספר אפ\"ה מהני בכה\"ג שכותב בשלו ומקנהו למוכר ולא אמרינן דלא מקני ליה שפיר כיון דאין בדעתו שיעכב זו המקבל אצלו: \n",
+                "<b>שהאשה כותבת את גיטה </b>אע\"ג דבעינן וכתב ונתן שהבעל יכתוב בקלף שלו אפ\"ה האשה כותבת ומקנה הגט לבעל והוא מצוה לחתום: \n",
+                "<b>שאין קיום הגט אלא בחותמיו </b>ובשעת החתימה הקלף שלו גמור דגמרא האשה ומקנייא. וקשה היכי ילפינן גט משאר שטרות והא שטרות אינם אלא לראיה בעלמא דאפילו מלוה על פה היתה גובה ממשעבדי אי לאו משום דאין להקל כדאמרינן בפ' חזקת הבתים דמאן דיזיף בצנעא יזיף ומוכר שדהו בעדים אמרינן התם דגובה מנכסים משועבדים וכל שטרי מכר אינם אלא לראיה כדאמרינן בפ\"ק דגיטין גבי כל השטרות העולים בערכאות של נכרים בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמייהו קני ושטרא ראיה בעלמא הוא וי\"ל דמשמע ליה לתנא דמתני' כיון שאותו הזקן היה מלוה לכל בני הכפר מסתמא שגם הם היו גומלין עמו חסד ונותנין לו מתנות או היו מוכרין לו שדותיהם מפני דוחקם ופעמים שלא היו קנויין לו אלא בשטר כגון שדי מכורה לך שדי נתונה לך וכל שטרי הכפר היה הוא כותב ואחרים חותמין והכא ודאי בעינן ספר המקנה עכ\"ל ז\"ל. והם דברי התוס' ז\"ל שם בגיטין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה דברים א\"ר ישמעאל </b>ס\"א רבן גמליאל כך כתב החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>על ביצה טרופה </b>שנוי ממנה בפ\"ג דטבול יום סי' ב'. ומצאתי כתוב על משנה זו גמרא מני מתני' כר' יוסי דתנן ירק של תרומה וביצה טרופה נתונה על גביו ונגע ט\"י בביצה לא פסל אלא הקלח שכנגדו ר' יוסי אומר כל הסדר העליון ואם היתה כמין כובע אינה חבור. ת\"ר ירק של תרומה וביצה נתונה על גביו כל הסדר העליון חבור דברי ר' יוסי ר\"ש ור' יהודה ור\"מ אומרים אינו חבור אלא קלח שכנגד ידו ועל זו העיד ר' ישמעאל לפני חכמים בכרם שאין חבור אלא קלח שכנגד ידו א\"ר יוסי לא על זה העיד אלא על העשוי כמין כובע שאינו חבור. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל לפני חכמים בכרם ביבנה כולה מכלתין נמי נשנית שם באותו זמן והא דתני הכא בכרם ביבנה משום דעדותו דר' חנינא סגן הכהנים בפני הבית היה ועדות זו הועד בפניהם שם ביבנה מש\"ה תני הכא גבי ר' ישמעאל דהוא גופיה העיד לפניהם שם בכרם ביבנה: \n",
+                "<b>טרופה </b>שטרפוה בקערה ונתנוה ע\"ג ירק של תרומה וכיון שהיא טרופה נכנסת בתוך הירק ואם נגע בה טבול יום פסל את הירק וכמה פסל פליגי תנאי בברייתא: \n",
+                "<b>ואם היתה כמין כובע </b>פירשו הראב\"ד והרא\"ש ז\"ל שהחלמון לא היה טרוף וזהו כמין כובע הלכך לא הוי חבור ואין דבריהם נכונים דהא עדותו לא הוי אלא בטרופה וליתני אינה טרופה ועוד דבברייתא משמע דעיקרי עדותו דר' ישמעאל לא היה אלא כשהיא כמין כובע אבל הנכון כפי' רבינו שמשון ז\"ל דסיפא נמי בטרופה מיירי אלא שמחמת הבטול נתנפחה הביצה ונעשית כמין כובע על הירק ע\"כ: \n",
+                "<b>שבלת שבקציר </b>שנוייה בפ\"ה דמסכת פאה ועיין במ\"ש שם: \n",
+                "<b>וכמלא בוצר וכו' </b>ירושלמי פ' ששי דכלאים א\"ר יונה אמה בוצר ואמה סלו אמה בוצר ואמה סלו דהיינו שתי אמות פנויות מצד הגדר מזה ושתי אמות פנויות מצד הגדר מזה. וביד בפ\"ח דהלכות כלאים סימן ז': \n",
+                "<b>שהיא מוקפת עריס </b>חמש גפנים הנטועות ומודלות וכו' לשון רעז\"ל. כתב עליו הר\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דהא תנן במסכת כלאים פ' ששי הנוטע שורה של חמש גפנים וכו' נותנין לו עבודתו ד' אמות וגם ריב\"ן לא פליג אלא כשיש שם ד' אמות אבל כשאין שם ד' אמות כ\"ע מודו שלא יביא זרע לשם אפילו כשהיא שורה וכל שכן כשהיא מוקפת גפנים על כן נראה דמיירי שלא יש שם ה' גפנים אלא פחות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא אמר בהן לא איסור ולא היתר </b>ופירשן ר' יהושע בן מתיא (הר\"ר יהוסף ז\"ל כתב שברוב הספרים ל\"ג מלת רבי): \n",
+                "<b>המפיס מורסא בשבת </b>אם לעשות לה פה חייב משום בונה דשייך בנין באדם כדכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע. והרמב\"ם ז\"ל פירש משום מכה בפטיש וכן בסמ\"ג לאוין ס\"ה. ואיתא בשבת ס\"פ ר\"א דאורג בדף ק\"ז ובפ\"ק דכתובות דף ו' וגם בפ\"ק דשבת דף ג' ושם פירשו תוס' ז\"ל אם לעשות לה פה חייב דפתח זה עשוי להכניס ולהוציא להכניס אויר ולהוציא לחה ע\"כ. והתם בשבת ר\"פ שמונה שרצים מוקי לה כר\"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה כגון הני דמפיס מורסא ודנחש פטור עליה. ואיתא למתניתין בירוש' פ' הזורק. ומפיס מורסא דפטור ומותר בס\"פ ר\"א דאורג אמרינן דהיינו מדתנן שם בשבת בפ' כל הכלים מחט של יד ליטול בה את הקוץ והיינו דומיא דליחה דמצער ליה וצד נחש בשבת דפטור ומותר נמי מדתנן שם בפ' כל כתבי כופין קערה על עקרב בשביל שלא תישך ואע\"ג דממילא מיתציד ועיין במ\"ש בפ' שני דברכות סי' ה' וביד פרק עשירי דהל' שבת סי' י\"ז. ובטור א\"ח סי' שכ\"ח [והגי' הר\"ר יהוסף ז\"ל המפיש בסין [בשין שמאלית] מורסה בה\"א]: \n",
+                "<b>ועל הצד וכו' </b>ביד שם סוף הפרק: \n",
+                "<b>ועל לפסים וכו' </b>ביו\"ט פ' המביא דל\"ב. ועי' במ\"ש שם באותו פרק. וז\"ל הראב\"ד ז\"ל לפסים עריות ויש שגורסין אירוניות מפני שהן סתומות כעין ארון האלפס והקדרה דרכם לעשותם בבת אחת וראיה לזה הא דגרסינן בברייתא אמר ר\"ש תמה אני למה נחלקו אבות בבריאת שמים וארץ שאני אומר כאלפס הזו וכסוייה נבראו ומקרא מסייעני קורא אני אליהם יעמדו יחדו ע\"כ וכן בערוך בערך אלפס אירניות פי' סתומות. וביד פ\"ח דהל' מטמא משכב ומושב סי' ג'. והא לך פירוש הר\"ש שיריליו ז\"ל על כולה מתני' המפיס מבקיע מורסא ועל שם שבבקיעתה שוקט הכאב קרי ליה פיוס. מורסא בליטת הבשר כמו מורשא דקרנתא ונתקבצה שם ליחה ופותח אותה אם כיון לעשות לה פה כדי שתזוב משם הליחה ולהכניס בו הפתילה כדרך הרופאים חייב מטעם בונה כמי שעושה פתח ליכנס ולצאת בו וכדאיתא בברייתא. ואם לא פתחה אלא להוציא משם ליחה לפי שעה פטור דאינו חושש אם תחזור ותסתם מיד דהליחה מצערת אותו ואינו מחזר אלא ליטול הצער ממנו: \n",
+                "<b>אם לרפואה חייב </b>שצד אותו שיודע בו סגולה אבל אין לפרש שיודע בו רפואה עתה לרפאות אדם מסוכן דחמירא סכנתא מאיסורא ומחללין שבת אלא שאינו צריך לו אלא שיהא סגולה מזומנת לו חייב משום צד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השום והבוסר וכו' </b>בפ\"ק דשבת דף י\"ט. והתם אמר רבב\"ח א\"ר יוחנן במחוסרין דיכה כ\"ע לא פליגי דאפי' ר' ישמעאל מודה דאסור דטעינתן היא גומרת ונמצא הכל עשוי בשבת כי פליגי במחוסרין שחיקה בלבד ולהכי ר' ישמעאל מתיר לגמור ע\"כ בקיצור ועיין במגיד משנה רפ\"ג דהל' שבת וישמח לבך. ואיתא בירוש' דשבח פ\"ח שרצים וביד פכ\"א דהל' שבת סי' י\"ג. כתב התוי\"ט ומ\"ש הר\"ב דהל' כר' ישמעאל ואע\"פ שהוא תלמיד ר' עקיבא כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל וקיי\"ל הל' כר\"ע מחבירו כ\"ש מתלמידו הכא ר' חנינא כר' ישמעאל כדאיתא התם בגמ' ע\"כ. [הגה\"ה הן אמת שכן כתוב בפירוש הרמב\"ם ז\"ל כאן במשנה ואיני יודע מנין לו ז\"ל ובהקדמתו לא מנאו בכלל תלמידי ר' עקיבא אכן בהקדמת הי\"ד מנאו בכלל תלמידיו. ועיין במ\"ש פ\"ק דעירובין סי' ב']: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יוצאה אשה בעיר של זהב </b>בשבת פ' במה אשה סתם לן תנא דלא כר' אליעזר והתם בירושלמי נמי מייתי לה: \n",
+                "<b>ומפריחי יונים </b>בפ\"ק דמסכת ר\"ה ובפ\"ג דמסכת סנהדרין סתם לן תנא כותיה. ועיין במ\"ש בפ\"ק דר\"ה: \n",
+                "<b>ואחד משום ר' יהושע השרץ וכו' </b>משנה סתמית בפ\"ד דמסכת טהרות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על סנדל של סיידין </b>פי' הראב\"ד ז\"ל של קש הוא וטמא מדרס והא אשמועינן דלא תימא לאו להילוכא עביד אלא להגן על המנעלים שלא ישרפם בסיד קמ\"ל פעמים שהוא מטייל בו עד ביתו ואשמועינן תו דמנעל של קש דינו ככלי עץ וככלי עץ דמי ולאפוקי מדר' יוחנן בן נורי דאמר לאו כלי הוא והכי איתא בפ' במה אשה ע\"כ. פי' דהתם בדף ס\"ו איכא ברייתא דקתני על סנדל של סיידין דלא הודו לו ומשני רב יוסף דמאן הודו לו ר' יוחנן בן נורי. וביד פכ\"ה דהלכות כלים סי' י\"ח: \n",
+                "<b>שירי התנור ד' </b>כך שנינו ברפ\"ה דמסכת כלים: \n",
+                "<b>כסא שניטלו שנים מחפוייו זה בצד זה </b>משנה בפכ\"ב דמסכת כלים. בפי' רעז\"ל שר\"ע מטמא דסבר אע\"פ שאינו ראוי לישיבה הוא ראוי לקבל רמונים וכו' כתב עליו הר\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דאין ראוי לטמא הכסא בעבור שהוא מקבל רמונים יותר מדף של עץ שגם הוא מקבלם כמו הכסא של עץ וכבר פירשתי לעיל פ\"א ציור הכסא והכא קאמר ר' עקיבא שאע\"פ שניטלו שתים מחפוייו עדיין הוי מחובר: \n",
+                "<b>וחכמים מטהרין </b>כיון שהם זה בצד זה אבל אילו היו שניהם בצד אחר גם חכמים מודים שטמא כך נ\"ל. אך צ\"ע במסכת כלים פכ\"ב כי משמע קצת שאינו כן עכ\"ל ז\"ל. ופי' הראב\"ד ז\"ל בכסא של כלה שחפוייו יוצאין קא מיירי ר' עקיבא מטמא דאכתי חזי לישיבה בזרוע השלישי ע\"י הדחק וחכמים מטהרין דלא חזי לישיבה מפני שהיא ישיבת צער ואין אדם יושב בו ע\"כ. והילך פי' הרר\"ש שיריליו ז\"ל סנדל של סיידין פי' רש\"י ז\"ל בפ' במה אשה מוכרי סיד דמתעסקין בו נועלין אותו והקשה הר\"ר אליעזר בר נתן א\"כ מאי פריך תלמודא והא לאו להילוכא עביד והלא הסייד מהלך בו ופי' רשב\"ם ז\"ל דאחד מכלי האומנות של הסיידין הוא ועשוי כמין סנדל ולמטה הוא ארוך ורחב כשולי המנעל ובית יד מקיפו ומכניס בו ידו כשהוא טח את הבית ויכול לתת רגלו ולהלך בו ולהכי פריך והא לאו להילוכא עביד אלא לעשות בו המלאכה ומשני שכן הסייד מניחו ברגלו ומטייל בו עד שמגיע לביתו. ויש ליישב פי' רש\"י ז\"ל דהכי פריך והא לאו להילוכא עביד שאין נעלו לצורך הילוכו אלא להנאתו לצורך מנעליו שלא ישרפו כשהוא מהלך ע\"ג הסיד ומ\"מ משני שכן סייד מטייל בו לפעמים. ובערוך ערך סנדל פי' בלשון ראשון דלאחר גמר בנין סדין את הכותל בסיד בלוח שהוא כשיעור סנדל ויש בו רצועות שאוחזין בהם ומעבירו על הסיד כמה פעמים עד שנעשה שעיע. פ\"א כלי יש לבנאים שדומה לסנדל ויש שעושין של ברזל ויש שעושין של עץ ובשעה שטחין הבית מחליקין בו וכגון זה כף של סיידין ע\"כ. שֶׁנִיטְלוּ שנים מחפוייו הכא גרסי' חפוייו לשון חפוי ולא בכסא של כלה מיירי אלא כסא של בע\"ה וכבר פירשתי לעיל בפ\"ק דהיו נוהגין דמן המושב ולמטה היו מחפין המלבן בנסרים כל צדדיו כמין תיבה והיה לחזוק המושב שלא יסתר מחמת כובדו של אדם וקסבר ר\"ע דאע\"ג שניטלו שני כותלים זה בצד זה כיון שנשארו שנים אחרים כמין גאם לעולם יטנו על צדו ויסמך בכל כחו לצד שסמוכים בו הכותלים ולא לצד הפרוץ ורבנן מטהרין דמושב של צער לאו מושב הוי ע\"כ. וראיתי שנקד הר\"ר יהוסף ז\"ל בקצת מקומות מֵחֲפּוּיָיוֹ המ\"ם בציר\"י והחי\"ת בשב\"א פתח והפ\"א בשור\"ק והיו\"ד הראשונה בקמ\"ץ ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האב זוכה לבן </b>עיי' בתוי\"ט. גרסינן בירושלמי פ\"ק דקדושין וכשם שהוא זוכה לו בחמשה דברים כך הוא חייב לו בחמשה דברים מאכיל ומשקה מלביש מנעיל מנהיג דכתיב וכו' ועיין בילקוט בספר שמואל ראש סימן קמ\"ב במה שכתב בשם תנחומא. ובתוספתא חלוקים עליו חכמים דדוקא עד הפרק דהיינו עשרים שנה שאין אדם נתפש על עונותיו זוכה לו אבל מכאן ואילך הוא זוכה לעצמו: \n",
+                "<b>מספר הדורות שלפניו והוא הקץ </b>מילתא אחריתי ובהא לא איפליגו רבנן עליה דר' עקיבא: \n",
+                "<b>ובכח ובעושר וכו' </b>בס\"א ל\"ג הווין הרי\"א ז\"ל. אבל מלת ובמספר ברוב הספרים ל\"ג וי\"ו גם אלו דבריו ז\"ל. ועל מה שפי' רעז\"ל והאב זכה לאותו הדור וכו' כתב אין נראה לי לפרש שזה חוזר על האב זוכה אלא דבר אחר הוא שאמר ר\"ע שלפי מספר הדורות הוי הקץ ולא למספר השנים שהרי הקב\"ה דלג על הקץ של השנים ולא דילג על מספר הדורות. ועוד נראה לפ' דה\"ק האב זוכה לבן בכל דילוג והקץ אינו תלוי באב לבדו אלא בכל הדורות תלוי כן נ\"ל. אך אח\"כ מצאתי ספר אחר דגרסינן האב זוכה לבן בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים במספר הדורות ושלפניו הוא הקץ ומשמע שכיון שכתב ויו גבי בשנים ולא גבי כולם שבשנים הוא ענין אחר ולפי נ\"ל דדייק בשנים וגם במספר הדורות הוא הקץ אך הוא דחוק ואפשר ליישב שתיבת ובשנים חוזרת למעלן ובעבור זה שם בו ויו כדי ללמד שזהו האחרון שבאלה הדברים שהוא מזכיר כמו אברהם יצחק ויעקב ומן במספר הדורות מתחיל ענין אחר וכן נ\"ל עיקר עכ\"ל ז\"ל. והא לך פי' הר\"ש שיריליו ז\"ל מספר הדורות שלפניו כלומר אע\"פ שנותן הקב\"ה קצבה ואומר כך וכך יהא קץ זה לדבר זה מ\"מ אין אותו הדבר קיים לפניו אלא מספר הדורות שגלוי לפניו הוא הקץ הקיים לפניו כיצד הרי שאמר בגלות מצרים ת' שנה ובזכות האבות קפץ על המנין ומנה משנולד יצחק מ\"מ הדבר הקיים לפניו הוא ודור רביעי ישובו ואפילו שנתגלגלו עונות ישראל עגל וכולהו עשרה נסיונות קץ זה לא נתבטל שהרי קהת יצא מן הארץ ומת ועמרם בנו ומשה בנו ובני משה נכנסו לארץ וכן לגלותנו יש שנים לפניו קצובים כך וכך אבל אם היו זכיות כבר אמרו זכו אחישנה אבל הקץ האמתי הקיים הם הדורות שכך וכך דורות עד שיבא המשיח וכדי שלא להאריך הקץ של מצרים שרצה לקפוץ על המנין מיהר שיולידו ששה בכרס אחד ואילו לא היה הזמן כ\"כ קרוב לא היה מביא כ\"כ נשמות להבראות אלא כדרך העולם ועשה באותו זמן דכל שנה שתעלה לשש שנים כדי שהדורות שגלויים לפניו יבאו לעולם ולא יחסרו כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות. והקשה הראב\"ד ז\"ל שני קצים למה וזו אינה קושיא כי שני קצים אכסדרו של עולם ואחד אינו מוכרח ואחד מוכרח דהיינו מספר הדורות לפי מה שצריך לטוהר הנשמות וגלגולן וראיה לדבר שאע\"פ שנאמר ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה וקצרם כאשר ידענו ולא שמר השיעור מפני אהבת האבות ובענין הארץ תלה הדבר במספר הדורות ולא בסכום שנים. וצער הרמוז בקרא ידע תדע היינו ג\"כ שיהיו גרים בארץ לא להם בענין שתשלום דברו לא יושלם עד שיכניסם לארץ והוא יתברך קבע אותו הקץ לקצב הדורות דכתיב ודור רביעי ישובו הנה: \n",
+                "<b>קורא הדורות מראש </b>כלומר מתחלת ברייתו עשה קצבה לדורות כמה דורות יהיו עד סוף ומפני שזהו דבר קיים לפניו הכריזו לאדם הראשון וכתב אותן בספרו כמו שאמרו אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף עד כאן לשונו זכרונו לברכה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף הוא היה אומר </b>ר' עקיבא. חמשה דברים של י\"ב חדש דור המבול כו' קראי נינהו ועוד נוסף עליהם אחד עשר יום ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה: [הגה\"ה וכן פי' רש\"י ז\"ל ג\"כ בפרשת נח בפסוק ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש וז\"ל וירידתן בחדש השני (בי\"ז לחדש) אלו אחד עשר ימים שהחמה יתירה על הלבנה שמשפט דור המבול שנה תמימה היה ע\"כ]: בפי' רעז\"ל באותו החדש שמת בו יצא מגיהנם וכו' כתב עליו הרי\"א ז\"ל פי' זה אינו נראה כלל אלא מדבר ביום הדין הגדול שעתיד להיות שעליו נאמר פסוק זה והיה מדי חדש וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>משפט איוב י\"ב חדש </b>פי' הראב\"ד ז\"ל ראיה דסדר עולם [הובא בתוי\"ט] וכתב עליו הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל נ\"ל דמדלא כתיב ירחים לשוא מפיק ליה לסדר עולם דנראה שהם ירחים נודעים שהם של שוא דהיינו תמוז ואב שהן שוא לכל העולם והוא כן הונחלו לו כל ירחיו שהן של שוא ע\"כ: ומצאתי כתוב גמרא תנן כמ\"ד איוב מקמי משה הוה פירוש דפלוגתא דתנאי היא בפ\"ק דב\"ב (גם במ\"ר סוף פ' וירא) ומתני' סברא כמ\"ד מקמי מלכות משה הוה דהא תני לה מקמי משפט המצריים: \n",
+                "<b>משפט המצריים </b>תוס' פ\"ק דר\"ה דף י\"ג [הגהה נלע\"ד רמז לדבר פ'ר'ע'ה' בגימטריה ש'נ'ה' דהיינו י\"ב ירחים]: \n",
+                "<b>משפט גומ\"ג </b>הר\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלת ומגוג: \n",
+                "<b>לעתיד לבא י\"ב חדש </b>ובסוף מדרש תילים נמי אמרינן לא פירש יחזקאל כמה זמן החיה והעוף אוכלות בנבלתו של גוג ובא ישעיה ופירש שנאמר וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף קיץ וחורף י\"ב חודש ע\"כ: \n",
+                "<b>משפט רשעים בגיהנם י\"ב חדש </b>דכתיב והיה מדי חדש בחדשו מדקאמר בחדשו משמע באותו חדש עצמו כלומר מניסן לניסן או מתשרי לתשרי וקאמר יבא כל בשר וכו' ובמשפט רשעים קמיירי דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי אבל אותם שיש בידם חלול ה' או שכפרו בעיקר ומשומדים ומסורות אין דינם י\"ב חדש דהנהו גיהנם כלה והם אינם כלים: ואיידי דתנא לעיל שלשה דברים אמרו לפני ר\"ע ושלשה דברים א\"ר עקיבא תנא נמי הוא היה אומר שהן דברים הרבה נכללין באחד ותנא נמי הוא היה אומר חמשה דברים וכו' דדמי ליה הראב\"ד ז\"ל: ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל שנאמר מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו מה שבת למנוייה אף חדשים למנוייהם דר' עקיבא דריש האי דכתיב חדש ושבת לאו כר' יוחנן בן נורי אלא למילף חדש משבת מה שבת שבעת ימים קרויין שבת אף חדשים כל הנמנים לצורך השנה וי\"ב חדש הוו שנה: \n",
+                "<b>מן הניסן ועד עצרת </b>דכתיב מדי שבת בשבתו פסח נקרא שבת דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת דהיינו ממחרת י\"ט ראשון של פסח ועצרת נקרא שבת דכתיב עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום וה\"ק משיתחיל מנין משבת זו עד תשלום המנין בשבת אחרת הצריכה למניינו והאי דקאמר מדי חדש בחדשו מפני שאין מן הפסח ועד העצרת אלא לבנה אחת שלימה ע\"כ לשונו ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המטמאין וכו' </b>ברפ\"ג דמסכת אהלות היא שנוייה ומייתי לה בחולין פ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"ד) ודף קכ\"ה ותוס' פ' מרובה (בבא קמא דף ס\"ט.) וביד פ\"ד דהלכות טומאת אוכלין סי' ח' ט\"ז: וגרסי' המְטמאין המ\"ם בשב\"א: \n",
+                "<b>הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבלה </b>פתח באהל ומפרש נבלה כך צ\"ל בפירש רעז\"ל. ה\"ג ובמת הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית טהור או נוגע בכחצי זית וכחצי זית וכו'. ודבר אתר מאהיל עליו ועל כחצי זית או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור אמר ר\"מ אף בזה ר' דוסא בן הרכינס מטהר וכו'. והא לך פירוש הר\"ש שיריליו ז\"ל כל המטמאין תנא דמתני' בשלשה וד' קא עסיק אלא משום דתני מילי דר' עקיבא דהיינו תלתא דהלכתא ואגב תני שני דברים דאגדה שהן חמשה דברים שהאב זוכה לבן ומספר הדורות ותני נמי שאמר חמשה דברים של י\"ב דהוו להו עשרה תני עשרה דברים דר' דוסא דפליג בהו ארבנן והדר למילתיה ומסיים מילי דתנאי דשלשה וארבעה: \n",
+                "<b>כל המטמאין באהל </b>אותם השנויין במסכת אהלות כזית מן המת ואבר מן המת שיש עליהם בשר כראוי ורובע עצמות ומלא תרווד רקב וכו' כל אחד מאלו שנחלק השיעור לשנים והכניס שניהם לתוך הבית כל אשר בבית טמא שהרי הבית מאהיל על שניהם וה\"ה שניהם מאהילין עליו וטעמא כדמפרש ר' יוחנן בגמרא דס\"ל לר' דוסא דאין חוזר ומאהיל: \n",
+                "<b>הנוגע בכשני חצאי זתים מן הנבלה </b>יש מפרשים שאמרו דל\"ג ליה דהא מתני' לא קמיירי אלא בטומאת אהל ולא בטומאת נבלות והכי נמי משמע מדברי ר' יוחנן בגמרא דאמר ר' דוסא בן הרכינס ור' ישמעאל אמרו דבר אחד לאו א\"ר דוסא אין מאהיל חוזר ומאהיל הכא נמי אין נוגע חוזר ונוגע והשתא מה לו לדקדק מאהיל הא בהדיא קתני בנבלה דאין נוגע חוזר ונוגע ועוד קשה דהיכי קאמר אמרו דבר אחד אדרבא מיפלג פליגי דר' ישמעאל מטמא במשא ור' דוסא בן הרכינס מטהר וכתבו דבעדויות לא היה כתוב בספרים ובספרינו כתוב בין בעדויות בין באהלות. ותירץ הראב\"ד ז\"ל דהא דר' יוחנן מייתי ראיה ממאהיל ולא מייתי ראיה מנוגע משום דאיכא לדחויי בהאי נגיעה דקאמר ר' דוסא דילמא בשני חצאי זתים המחוברים בעור ובנוגע מאחריו כדס\"ל לבר פדא טעמא משום דאין שומר נעשה יד לחצי זית אבל בנוגע מלפניו דלמא יש נוגע וחוזר ונוגע הלכך ליכא למיגמר להא מילתא אלא מנושא או ממאהיל וכיון דבמאהיל מיירי עיקרא דמילתא גמר לה ממאהיל ומאי דקשיא נמי דקתני הכא דלר' דוסא אין נושא וחוזר ונושא ואילו התם תנן כר' ישמעאל דמטמא במשא דסבר יש נושא וחוזר ונושא התם בשני חצאי זתים המחוברים בעור קאמר דבבבת אחת קא מסיט להו על גב העור אבל הכא בשני חצאי זתים מפורדים וחלוקים קאמר דה\"ל כמגע מה מגע אין נוגע וחוזר ונוגע אף משא אין נושא וחוזר ונושא: \n",
+                "<b>הנוגע ומאהיל על כחצי זית </b>משמע הכא דרבנן סברי דמגע עם אהל מצטרפים וא\"כ סיפא דקתני אבל הנוגע וכו' ודבר אחר מאהיל וכו' משמע דאין נוגע מצטרף עם האהל האי קושיא בגמ' פריך רישא אסיפא ומשני לה. שלשה מיני אהלים יש. א' שהטומאה מאהיל עליו. ב' שהוא מאהיל על הטומאה. ג' שהוא והזית תחת אהל א' וקרוי אהל המשכה בלשון הגמרא. ודע שיש חילוק ביניהם. שכשהזית מאהיל עליו או הוא מאהיל על הזית ל\"ש יש פותח טפח בינו ובין הזית בין מלמטה בין מלמעלה ל\"ש אין בו טפח בין זית למעלה ובינו וזית למטה ובינו לעולם טמא מטעם טומאה רצוצה דקיי\"ל טומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כדתנן באהלות אבל כשהזית והאדם תחת אהל אחד כדי שהאהל יביא הטומאה צריך שיהא בין האהל לזית פותח טפח דאי לא בוקעת ועולה ואין האהל מביא את הטומאה: \n",
+                "<b>אף בזה וכו' </b>כלומר אף בזה נחלקו עליו חכמים והיו מטמאים. וכתב הראב\"ד ז\"ל דר\"מ סבר כרבנן דכל מיני אהל נגיעה הוי ואפילו אהל המשכה וכיון דקרוי אהל לא מפליגינן בין אהל לאהל ואי קשיא לך הא דגרסינן בפ' העור והרוטב מאן האי תנא דקרי לאהל נגיעה ר' יוסי הל\"ל בהדיא ר\"מ מהכא. איכא למימר משום דר\"מ אליבא דרבנן קאמר ודילמא לא ס\"ל לדידיה מש\"ה אייתי ליה מדר' יוסי דקאמר אליבא דנפשיה עכ\"ל ז\"ל. וצ\"ע זה הכלל דקאמר ר\"מ לאתויי מאי ושמא סימנא בעלמא נקט כדמשני תלמודא בר\"פ הקורא עומד כמ\"ש שם סי' ב' וכן מצאתי ג\"כ שפירש בתוי\"ט ברפ\"ג דאהלות. ועיין במ\"ש ר\"פ שני דאהלות ורפ\"ג. וראיתי שהגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל ארכינס באל\"ף. גם כתב מלות ודבר אחר אית דל\"ג להו אלא גורסין וחצי זית והגירסא הנכונה היא דגרסי' ודבר אחר ע\"כ. עוד כתב ברוב הספרים לא גרסינן ומאהיל על כשני וכו' עד ר' דוסא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל פרוד </b>פ\"ח דמסכת טהרות תנן אם היה משקה עומד אפילו כעין חרדל מצטרף ר' דוסא אומר אוכל פרוד אינו מצטרף וכההיא מתני' דמיירי ע\"י משקה מפ' הראב\"ד ז\"ל להא דהכא ורעז\"ל שפירש כגון צבור של אגוזים וכו' תפס פי' הרמב\"ם ז\"ל. וביד פ' ששי דהלכות טומאת אוכלים סי' י\"ז: \n",
+                "<b>מחללין מעשר שני על אסימון וכו' </b>מציעא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ז) מייתי לה בברייתא והגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל וחכמים אוסרים: \n",
+                "<b>מטבילין ידים לחטאת דברי ר' דוסא וכו' </b>בחגיגה פ' שני סתם לן תנא כרבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעי אבטיח </b>ירושלמי דתרומות פי\"א מייתי לה וא\"ר אבהו בשם ר' יוחנן לא שנו אלא בקניבת ירק של גנני אבל בקניבת ירק של בעלי בתים אף רבנן מודו דמותר. ונ\"ל דוקא כשהוא משליכם אבל אם מכנסם אסור דלא גרעי מגלעיני תרומה דתנן בההוא פרקא גלעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכם מותרות הראב\"ד ז\"ל. וביד פי\"א דהלכות תרומות סי' י': \n",
+                "<b>חמש רחלות </b>שנויה בפי\"א דתולין וגרסינן התם בגמ' כי סליק איסי בר היני אשכחיה ר' יוחנן דהוה קא מתני לה לבריה רחלים א\"ל ר' יוחנן אתנייה רחלות א\"ל כדכתיב רחלים מאתים א\"ל ר' יוחנן לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן ע\"כ: \n",
+                "<b>מנה ופרס מנה ופרס </b>כך היה נראה שהיה צריך להיות או לכל הפחות צריך לפרש דפרס קאי אכל מנה ומנה. ומסוגיית התלמוד דס\"פ ראשית הגז מוכח דהאי מנה דהכא במנה בן מ' סלעים וכדאיתא נמי בברייתא דהתם בהדיא מנה בן מ' סלעים אבל המנה דבכוליה תלמודא בן כ\"ה סלעים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל החוצלות </b>בפ\"ק דסוכה דף כ' מייתי לה ומפ' התם דיש להם שפה סביב שאם אין להם שפה הא אמר ר' דוסא מסככין בהם אלמא לא מקבלי טומאה אלא ודאי כאן בדאית לית גדנפא כאן בדלית ליה וכתבו שם תוס' ז\"ל ואע\"ג דפשוטי כלי עץ הרחבים העשויין להניח עליה דבר כדף של נחתומין מטמאים מדרבנן כדאמרי' פ' המוכר את הבית הכא היכי דלית להו גדנפא עשויין לסכוך ע\"כ. עוד אמרינן התם לא נחלקו ר' דוסא וחכמים על מחצלאות של אושא שהן טמאות אף מדרס דמיוחדים לשכיבה הם ולא לתשמיש אחר ועל של טבריא נמי לא נחלקו שהן טהורות דקשים הם ואין לך אדם שוכב עליהם על מה נחלקו על שאר מקומות מר סבר כיון דליכא דיתיב עלייהו שאין רוב בני אדם רגילים לייחדם לכך כדטבריא דמיין ומ\"ס כיון דמיקרי ויתבי עלייהו כדאושא דמיין. וביד כולה מתני' עד סוף סימן ה' פכ\"ב דהלכות כלים סי' ג' ורפכ\"ג. ועיין בתוספתא שהביא הר\"ר שמשון ז\"ל בפכ\"ו דכלים במשנת ואלו עורות: \n",
+                "<b>כל הקליעות טהורות </b>בהא פליגי דר' דוסא סבר דלא מצינן לרבויי מאו בגד ארוג דהיינו קליע דאו בגד איצטריך לרבות שלשה על שלשה כדאיתא בפ' במה מדליקין ורבנן סברי דמרבינן מאו בגד כל שהוא דהיינו קלוע: \n",
+                "<b>חוץ משל גלגילון </b>נראה לע\"ד שהאזור נקרא כן על שם שמגלגל אותו על גופו וכן מצאתי אח\"כ שכך פירש ג\"כ הר\"ש שיריליו ז\"ל בשם המפרשים ז\"ל וכתב עוד ז\"ל ובברייתא קתני חוץ משל שק ושל בגד ולמדנו דפירוש גלגילון לשון גלגול זה שעושין לפי השקים כעין קורדון ותופרין אותו סביבות פי השק זהו טמא דבטל לגבי השק ואפילו בפני עצמו כיון דייחדו לכך וכן לשפת הבגד שלא יקרע עושין קורדון ותופרין אותו שם משום דבטל לגבי בגד ואפילו בפני עצמו אבל קלועה לאשתמושי באנפי נפשה ר' דוסא מטהר לה וכן גבי עור דלית ליה גבי עור טומאה אלא או בית קבול או חמש על חמש כדתנן במסכת כלים פכ\"ז: \n",
+                "<b>חוץ משל צמרים </b>של מוכרי צמר דההוא לא בעי מהודק כשאר גדילות אלא אפילו רפוי סגי הלכך לית לן לרבויי אלא מאי דדמי לאריגת בגד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקלע שבית קבול שלה ארוג </b>נ\"ל כשהקבול שלה ארוג אפילו לר' דוסא טמאה משום אריג כל שהוא אבל של עור ר' דוסא מטהר דקסבר תשמיש הקלע לאו תשמיש הוא כדי לעשותו כלי לפי שאינו עשוי רק לזרוק אבנים ומעשה מקל בעלמא הוא עושה ורבנן סברי כל שהוא ואע\"פ שאין בו חמש על חמש כדין העור טמא משום כלי: \n",
+                "<b>נפסק בית אצבע שלה טהורה </b>לפי שאינה ראויה לתשמישה אבל אם נפסק בית הפקיע שלה טמאה. בית הפקיע הוא הראש האחד שנותנים בו חוטי משי כדי להשמיע קול בשעת זריקתה הראב\"ד ז\"ל. והא לך פי' הר\"ר שלמה שיריליו ז\"ל הקלע בשתי קצותיה יש כמין שתי פתילות ארוכות ובאחת מכניס בה אצבעו ועשוי בה כמין נקב להכניס אצבעו ונקרא בית אצבע והשני מחזיקו בידו כשרוצה להשליך האבן וכשיסוב הקלע באויר ורוצה שתצא ממנה האבן בשעת זריקתו פותח הפתילה השנית שחוץ לזרועו ונזרקת והולכת בכח וקרוי כאן בית הפקיע שכל דבר הנראה קצת עגול קרוי כן כמו שאמרו על האוויליו פקעת פקעיות של שתי ופקעים מתרגמינן צורת ביעין והאבן שזורקין מתקנין אותה שנראית כעגילה ולפי שדרך אותו מקום נזרקת קרוי בית הפקיע: \n",
+                "<b>שבית קבול שלה ארוג טמאה </b>לדברי הכל והוא שלא יהא קלוע ולרבנן אפילו קלוע לא בעי אלא כיון דקשורות המשיחות סביבותיה כדי שתתיישב האבן סגי דה\"ל קלוע ואיתרבי: \n",
+                "<b>של עור </b>ר' דוסא בן הרכינס מטהר דשיעור עור חמש על חמש כדתנן בכלים פכ\"ז ורבנן מטמאין מרבוייא דאו בעור: \n",
+                "<b>בית אצבע שלה טהורה </b>דלא חזיא לכלום: \n",
+                "<b>בית הפקיע טמאה </b>דאע\"ג דנפסק בית הפקיע אפשר לתפור בה חוט אחר ועודנה בטומאתה והך בבא דברי הכל ובתוספתא מפרש דהיינו דוקא שנשתייר בה טפח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השבויה אוכלת וכו' </b>פ' אלו נערות (כתובות דף ל\"ז) ובגיטין דף פ\"א ברייתא: \n",
+                "<b>האשה שאמרה נשביתי וכו' </b>שנויה בפ' שני דמסכת כתובות בשנוי לשון קצת וסתם לן התם כחכמים: \n",
+                "<b>שהפה וכו' </b>ופי' בתוי\"ט נ\"א לא גרסינן לה וכו'. וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל מחקם. וביד פ' ששי דהלכות תרומות סימן י\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ד' ספקות וכו' </b>שנויה בפ' ששי דמס' טהרות. וביד בפט\"ו דהל' שאר אבות הטומאות סי' ו' ט': \n",
+                "<b>כיצד הטמא עומד והטהור עובר הטהור עומד והטמא עובר טומאה וכו' </b>כך צ\"ל. ופי' הראב\"ד ז\"ל הטמא עומד פי' אדם טמא שנגע במת ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב א\"נ בזב או מצורע ואותו הטמא עומד ברה\"י סמוך ומצומצם לר\"ה שכל מי שעובר שם אם יקרב לפתח הבית אפשר שיגע בו ואפשר שלא יגע בו א\"נ אככא שהטהור עומד ברה\"י מצומצם לר\"ה והטמא עובר בצדו ר' יהושע מטמא דקסבר כיון שהטמא או המטמא עומד ברה\"י ספק טומאת [רשות] היחיד הוי ורבנן סברין בעינן מיטמא ומטמא ברה\"י. והטומאה והטהרה השנויין כאן לא שהם מונחים ע\"ג קרקע דהתם אפילו תרוויהו ברה\"י טהורה משום דאין בו דעת להשאל אלא בידי אדם כגון שזה מסיט נבלה או כזית מן המת וזה נוטל טהרות ועוברים זה בצד זה סמוך לרה\"י וכל הטומאות הללו אפשר שתבא בהן טומאת אהל או טומאת היסט או טומאת מגע בכולן ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין על הטעם שפירשתי. ויש לדקדק למה לא הזכיר רה\"י ור\"ה בטמא עומד וטהור עובר ובטמא עובר וטהור עומד כאשר הזכיר בטומאה וטהרה ואפשר לומר דרישא ודאי בטומאה מצומצמת לר\"ה או לרה\"י כאשר פירשתי ודייקא מדקתני בלשון טמא עומד ועובר אבל סיפא לאו בטומאה וטהרה מצומצמין לר\"ה אלא בטומאה שהיא לפני לפנים אלא כשהאדם יכול לפשוט ידו ליגע בטומאה א\"נ שהן לפני לפנים והספק הוא שמא נכנס הטהור לפני הטומאה ואם הטהרה ברה\"י והטומאה בר\"ה שמא נכנסה הטומאה אצל הטהרה בכולן ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין ורישא להודיעך כחו דר' יהושע דאע\"ג דמיטמא ודאי או מטמא ודאי בר\"ה טמא הואיל ואחד מהן ודאי ברה\"י כדאמרן וסיפא להודיעך כחן דרבנן דאע\"ג דאיכא לספוקי דילמא ברה\"י ממש אפ\"ה מטהרי רבנן דקסברי הא דאמרי ספק טומאה ברה\"י טמא דוקא כי איתנהו לתרוייהו ברה\"י בודאי אלא שהוא ספק נגע ספק לא נגע אבל כי הוי ספק ביאה טהור וראיה לזה הפירוש מדקא חשיב להו בד' ספיקות אלמא רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא כדפרישית עכ\"ל ז\"ל. וז\"ה פי' הר\"ש שיריליו ז\"ל הטמא עומד והטהור עובר קיימא לן דבין טומאה נזרקת ובין טהרה נזרקת ספק נגע ספק לא נגע ואפילו ברה\"י ספקו טהור כדתנן ברפ\"ד דמסכת טהרות הזורק טומאה ממקום למקום ככר לבין המפתחות מפתח לבין הככרות טהור וטעמא דספק טומאה ברה\"י דטמא מהיכא גמרינן לה מסוטה דאיכא בועל ונבעלת מה התם אין טומאה אלא דלא ניידי אף ספק דעלמא לקבל טומאה בעינן דבין הטומאה ובין הטהרה דלא ניידא והשתא ר' יהושע ורבנן בהכי פליגי ר' יהושע סבר דוקא בזורק שהוא הולך באויר בכח הוא דאמרינן הכי אבל בטהור עובר לא אמרינן וה\"נ שמעינן לבן עזאי דאמר גבי שבת מהלך כעומד (טמא) [דמי] ורבנן אזלי לטעמייהו דמהלך לאו כעומד (טמא) [דמי]. הטהור עומד והטמא עובר דאע\"ג דקיימא לן כל הנזרקים ספיקם טהור ואפילו ר' יהודה דפליג בטהרה נזרקת מודה בטומאה נזרקת כדאיתא התם ברפ\"ד דמסכת טהרות הכא ר' יהושע אזיל לטעמיה דשאני ליה בין זורק לעובר ורבנן כדאית להו דלא שאני בין זורק לעובר והני קולי דטומאה עוברת או טהרה עוברת לא שרו רבנן אלא דוקא גבי חולין אבל לא גבי תרומה כדתניא גבי טומאה צפה ומש\"ה תני הכא הטהור עובר או טמא עובר ולא תני טהרה עוברת או טומאה עוברת כדתני טומאה ברה\"י וטומאה בר\"ה דהתם בתרומה נמי קא מטהרי רבנן דסתם טהרה תרומה משמע כדאמרינן בעלמא מטמא טהרותיו של חברו ובברייתא נמי מפ' סיפא לגבי תרומה: \n",
+                "<b>ספק האהיל ספק לא האהיל </b>הך דינא לא שייך אלא דוקא גבי סיפא משום דטומאה במקום אחד וטהרה במקום אחר אבל רישא דמדמינן לה לזריקה הא תניא בהדיא כל הנזרקים ספקם טהור חוץ מכזית מן המת שהן מטמאים למטה כלמעלה ולמעלה כלמטה וכ\"ש בעובר דנחית דרגא מזורק אלא דוקא גבי סיפא הוא דקאמר. והאהיל דקאמר היינו שהיה זית מן המת ע\"ג החמור בר\"ה וספק לו אם הגביה ידו על גביו והאהיל על הזית כיון דעומד בר\"ה ובידו תרומה והטומאה ברה\"י וספק לו אם הגביה או לא הגביה מטהרי רבנן אבל אם היה נוטף לצד חלל ר\"ה כיון דמטמא למטה מודו רבנן לר' יהושע דהא טומאה וטהרה נינהו במקום אחד כן כתב רבינו שמשון ז\"ל. ואני אומר דאיברא ודאי אם האהיל כל הטומאה במקום אחד הויא וטמא אבל ספק האהיל ספק לא האהיל קתני וא\"כ אפילו ארישא נמי מצי קאי תדע דהא תנן התם בראש אותו פרק כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ועל הכלים ברה\"י ספק אדם טמא ספק כלים טהור וטעמא דספק כלים משום דאין בהם דעת להשאל וספק אדם דטמא משום דיש בו דעת להשאל וטעמא משום דהוי רה\"י דספקו טמא הא בר\"ה ספקו טהור אפי' באדם וא\"כ מתני' אתיא כפשטה ואפילו לרישא נמי מצי קאי וברייתא היינו דקמ\"ל דכל המאהילין שהן מטמאין למטה כלמעלה טמאין אפילו נזרקין אבל בודאי האהיל קאמר ובספק האהיל ברה\"י מטהרי רבנן בכלים ובר\"ה מטהרין אפילו אדם כיון דספק האהיל ספק לא האהיל ובסיפא נמי טעמא דרבנן דבעינן דומיא דבועל ונבעלת דשניהם במקום אחד ונמצינו למדין דהני ד' ספקות אינם שוין טומאה נזרקת כ\"ע מודו בה ובעוברת פליגי ר' יהושע מטמא ורבנן מטהרי. טהרה נזרקת פלוגתא דר' יהודה ורבנן וקיימא לן כרבנן ור' יהושע כרבנן ס\"ל אלא דמפליג בין טהרה נזרקת לטהרה עוברת ורבנן לא מפלגי וטומאה נזרקת דשרינן ה\"מ בטמא שאין מטמא למעלה כלמטה אבל אי מטמא למעלה טמא ובודאי האהיל אבל ספק האהיל ספק לא האהיל טהור בר\"ה בין באדם בין בכלים וברה\"י בכלים טהור. וטומאה ברשות א' וטהרה ברשות אחר מטהרין ואפי' במונחת ואפי' בטומאה שמטמאה למעלה כלמטה ואפי' בתרומה נמי מטהרינן ורישא בתרומה לא מטהרינן אלא בחולין עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה דברים ר' צדוק מטמא וכו' </b>שנויה בפי\"ב דמסכת כלים. ופי' הראב\"ד ז\"ל וארון של גרוסות ומסמר של ארון של גרוסות ומה שלא הזכיר בו מסמר כמו שהזכיר באחרים משום שהמסמר של שלחני והארון שניהם לענין אחד הם עשויין שאינם רק לחיזוק לכך הוציא שניהם במסמר אחד ע\"כ ועוד יש לי ז\"ל פי' אחר וטעמו קרוב לזה. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל שלשה דברים איכא לעיוני מאי סדרא דמתניתין כיון דתנא במילי דשלשה דברים קאי לעיל בפ' שני מ\"ש דתני ד' דברים דר' יהושע ברישא ליתני שלשה דר' צדוק ברישא דעשרה מילי דר' דוסא לאו הפסקה נינהו כדאמרי' לעיל טעמא אלא שלשה דברים דר' צדוק ליתני להו ברישא ותו אמאי לא תני ד' דברים דר\"ג בהדי ד' דברים דר' יהושע והוה תני ד' בהדי ד' וי\"ל דתני מילתא דר' יהושע ברישא משום דסליק ממילתא דר' דוסא ור' דוסא מיירי בתרומה כדתנן שבויה אוכלת בתרומה ור' יהושע איירי נמי בתרומה כדאמרינן לעיל תני תרומה בהדי תרומה והדר תני למילתיה דר' צדוק בהדיה משום דמכילתין משום תוקפא דר\"ג מתנייא ור' יהושע בר עולבנא דר\"ג הוה ותרתי זימני ה\"ל עולבנא בהדיה וחד מינייהו בבכור דר' צדוק ומש\"ה תני למילתיה דר' צדוק בהדיה: \n",
+                "<b>מסמר השלחני </b>פי' הראב\"ד ז\"ל דרך שלחני פותח חנותו ומוריד את התריסין ע\"ג ספסלין לפני החנות ועליו הוא נותן את מעותיו ונועץ מסמרין בנקבי התריסין בספסלין כדי שלא ימוטו ונראה לפ' שיש לו מסמר מיטלטל וקובעו בכותל לפעמי' ושם במסמר נותן המאזנים שלו לשקול מעותיו ובהא פליגי ר' צדוק ורבנן ר' צדוק סבר כיון דפשוטי כלי מתכות טמאין האי נמי משמש ליה למלאכתו וטמא ורבנן סברי לא נעשה אלא לשמש עם הקרקע וטהור: \n",
+                "<b>וארון של גרוסות </b>של טוחני פולים וקולה אותם באור ומוכר אותם ומוליך אותם בארון לשוק ופי' הראב\"ד ז\"ל דמוליך ארונו מלא גריסין ע\"ג עגלה ונועץ מסמרין בעגלה כדי להדקו שלא ימוט ויפול. וכתב עוד ומה שפירשתי בארון של גרוסות על המסמר שנועץ בעגלה שלו הוא המחלוקת למדתי אותו מן הסוגיא השנויה בהן במשנת כלים פי\"ב דתנן מסמר הגרע טמא פי' של המקיז דם טמא של אבן השעות טהור ור' צדוק מטמא מסר הגרדי טמא וארון של גרוסות ר' צדוק מטמא וחכמים מטהרין היתה עגלה שלה מתכת טמאה פי' אע\"פ שאינה מקבלת כלום ותנן נמי בתר הכי מסמר שהתקינו להיות פותח בו את החבית ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין עד שיצרפנו ומסמר של שלחני טהור ור' צדוק מטמא אלמא כולה מילתא במסמרים קא מיירי וקאמר בהאי מסמר מודים ובהאי מסמר פליגי ומזה למדתי דהאי ארון אינו אלא במסמר שלו שאם היה המחלוקת בארון עצמו מה טיבו של ארון להבליעו בין המסמרים היה לו להקדים או לאחר מה לו להפסיק במחלוקת המסמרים דר' צדוק ורבנן. ועוד כי אין לו טעם למחלוקת הארון דמ\"ש ארון של גרוסות משאר ארונות דעלמא ואם יאמר האומר למה לא הזכיר בו מסמר כמו שהזכיר באחרים נשיב ונאמר מפני שהמסמר של שלחני והארון לענין אחד הם עשויין שאינם אלא לחיזוק ולכך הוציא את שניהם במסמר אחד עכ\"ד. והקשה עליו הרא\"ש ז\"ל דה\"ל למיתני מסמר של שלחני ושל ארון גרוסות ושל אבן שעות אלא מדהדר ותני ומסמר של אבן השעות משמע דלא מיירי במסמר גבי ארון ובודאי דדברי הראב\"ד ז\"ל הם נכונים וקושיית הרא\"ש ז\"ל נכונה לכך נ\"ל לפרש דבתרתי פליגי ר' צדוק ורבנן פליגי בארון ופליגי במסמר וכמו שאפרש. נ\"ל שיש להם לבעלי הגרוסות כמו תיבה שקבועות שלש דפנותיה והרביעית מיטלטלת ותלויה ויש לתיבה זו כמו עגלה להוליך את התיבה על העגלה לשוק כשהיא מלאה ובצד הדופן הרביעי יש כמו נקבים לנעוץ בו מסמרים ומגביהו ומשפילו כשרוצה להוציא גריסין הרבה מגביהו וכשרוצה לסתום משפילו ודוחק ותוחב המסמרים בנקבים שיש בארון לאותו הצד וכשמגביה הדופן מרפה המסמרים ומגביהו והשתא בהכי פליגי ר' צדוק סבר מסמר חשיב כלי שמשמש למלאכתו ורבנן סברי משמש לארון לדחוק הדף ולאו כלי הוא כיון דאין כותליו קבועין בו אלא מיטלטלין ולר' צדוק כיון דע\"י המסמר נעשה ארון טמא דכלי הוא ולדידיה אפי' נגע השרץ במסמר טמא דעמו נעשה המלאכה דהיינו עצת האדם ומחשבתו כדאמרינן גבי תיק הסייף וכסוי טני וכיסוי מיחם ודומיהם ואם נגע בארון טמא הארון והמסמר ולרבנן אפילו נגע השרץ בארון טהור דפשוטי כלי עץ הוי וכ\"ש נגע במסמר כך נ\"ל: \n",
+                "<b>מסמר של אבן השעות </b>היה להם אבן ורשומות בה רשומות ועגולין כמו שיש לאורולוגין של ספינה ויש כמו מסמר באמצע האבן ולהיכן שנוטה המסמר יודעין איזו שעה היא ונראה שאותו המסמר שמיטלטל אילך ואילך הוא עובר כל עובי האבן והאבן גבוהה על ידו עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ד' דברים ר\"ג מטמא וכו' </b>גם זו שם בפי\"ב דכלים היא שנוייה: \n",
+                "<b>כסוי טני </b>פי' טני כמו מחתה כאותה ששנינו הטני דומה לתרקב וכו' והוא עשוי לגמר בו ושל רופאים תנן בכלים טמא לדברי הכל מפני שרופא משתמש בכסויו לשים בו סמנים שחוקים כדרך שמשתמש בטני עצמו ובכסוי של מתכת של בעלי בתים פליגי ר\"ג סבר בכסויו נמי משתמשין בשעת המוגמר הלכך כלי הוא ואע\"פ שהוא פשיט טמא שהרי של מתכת הוא ורבנן סברי לאו משתמשי ביה ולא מידי ובכסוי שאינו מחובר לטני קמיירו והוא פשוט ואינו משוקע לתוכו אלא שהוא מוצק עליו מלמעלה ועוד יש לפרש כי הכסוי של רופאים צריך הוא כל שעה לטני מפני שהוא נותן בטני סמנים שחוקים וצריך לכסותם כדי שלא תפיג ריחם ואפילו בשעה שאין בו סמנים צריך לכסותו כדי שלא יכנס עפר ועפרורית שהרופא מקפיד עליהם אבל של בעלי בתים אינו צריך לכלי אלא בשעת המוגמר אבל שלא בשעת המוגמר אין מקפיד עליו לכסותו הלכך לאו כלי הוא: \n",
+                "<b>וטבלא שנחלקה לשנים </b>שתי חתיכות שוות דר\"ג סבר אי אפשר לצמצם הלכך שניהם טמאים דאמרינן בכל חד וחד זהו הגדול. עוד אני יכול לפרש דבהא פליגי דר\"ג סבר טומאה דאורייתא ואע\"פ שאין לה לבזבזין מפני שהיא דומה לשק שהיא משמשת את האדם ואת משמשי האדם שהוא אוכל עליה אוכלין ומשקין שהן משמשיו של אדם וכן השק משמש את האדם ואת משמשיו שנותן לתוכו תבואה ורוכב עליו ורבנן סברי כל כלי עץ שאין לו בית קבול טומאתו מדרבנן הלכך בדרבנן תלינן לקולא הראב\"ד ז\"ל. והר\"ש שיריליו ז\"ל פירש כסוי טני נראה בעיני דדמי לטני שהוא סל עגול שאין לו זויות והאי נמי אין לו זויות והוא אותה תיבה קטנה ארוכה קצת וקורין אותה עולבא בלעז ומן התוספתא משמע דהכסוי הוא בפני עצמו ותוחבין אותו ע\"ג פי הטנא אבל אינו מחובר לו בצירים שקורין גוזעש אלא הוא בפני עצמו ומכסין בכסוי העולבא שמכסה הכסוי קצת מדפנותיה ומיירי שאין מכסה דפנות הטנא אלא פחות משליש גובהו דאי תימר שמכסה שלישו אפילו הוי של עץ טמא כדתניא בברייתא דחשיב כטני גופיה ומיירי שהטני הוא פתוח והכסוי נטול הימנו וחשבינן כאילו מכוסה הטני ואע\"פ שלא נגע השרץ בטני אלא בכסוי טמא ואפילו לרבנן דתניא בתוספתא חפוי בית הלגינין ובית הכוסות טהור ומשום חבירי כלים טמא: \n",
+                "<b>תלאי </b>המגררת אזן שעושין לחבית דעבדא ככפה כדמפרש בתוספתא וקרוי' מגררת שהעבדים מגררין בה רגליהם: \n",
+                "<b>וטבלא שנחלקה לשנים </b>המפרשים פירשו דבחלקים שוין הוא דפליגי וטעמא דר\"ג הוי משום דאיהו מדמי ליה לתנור ותנן חלקו לשנים והן שוין שניהם טמאים שאי אפשר לצמצם וזיל הכא איכא רובא וזיל הכא איכא רובא ורבנן סברי תרי רובא בחד מנא ליכא ושניהם טהורים וזה לפי שחשבו דמתניתין פליגא אברייתא ואין דבריהם נכונים דלדידהו ר\"ג מטמא לשניהם וא\"כ קשה היכי תנן ומודים חכמים לר\"ג בטבלא שנחלקה לשנים אחד גדול וכו' דמשמע דאתו רבנן לסברא דר\"ג ואחד טמא לחוד והא ר\"ג לשניהם קא מטמא כיון שאי אפשר לצמצם אלא פירושא דמתניתין כדברי התוספתא ולא מטמא ר\"ג אלא הגדול וכי קא מודו רבנן כשהחלק הגדול הוי פי שנים בקטן ונראה ודאי דהך טבלא מעץ היא ואע\"ג דפשוטי כלי עץ טהורים היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאים כדתניא בת\"כ ומשמע נמי הכי בפ' המוכר את הבית ע\"כ. ובתוספתא א\"ר יהודה לא נחלקו ר\"ג וחכמים על טבלא שנחלקה לשנים ואחד מהם גדול כשנים בחברו שהגדול טמא והקטן טהור על מה נחלקו על שאין אחד מהם גדול כשנים בחברו עד שהשנים שוין שר\"ג מטמא וחכמים מטהרין ופירש עד שהשנים ולא עד בכלל דאילו שניהם שוין לא נחלקו ושניהם טהורין עכ\"ל הר\"ש שיריליו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה דברים ר\"ג מחמיר וכו' </b>עד סוף הפרק הכל שנוי בפ' שני דמסכת ביצה: \n",
+                "<b>א\"ל מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקילין על כל ישראל וכו' </b>כצ\"ל: בפירוש רעז\"ל שבזמן שהפת מרובה היא נאפית יפה כך צ\"ל: ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל אין זוקפים משמע אם נפלה מנורה של מתכת אין זוקפין ומושיבין אותה. פתין גריצין בלעז גרואשו: \n",
+                "<b>וחררין </b>שאופים על הגחלים ע\"כ. והר\"ר יהוסף ז\"ל הגיה פיתן גריצות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועושין גדי מקולס </b>תניא ר' יוסי אומר תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדי מקולס בלילי פסחים שלחו לו אלמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נדוי שאתה מאכיל את בני ישראל קדשים בחוץ קדשים ס\"ד אלא אימא כעין קדשים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בריחים שלהם </b>הוא כלי עשוי משלש חתיכות העליון יש לו ברזל חרוץ בעל פיפיות והאמצעי כמותו חרוץ מלא נקבים עשוי ככברה והתחתון יש לו בית קבול ונופלין בו הפלפלין שחוקים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו דברים מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה </b>ק\"ק לע\"ד דה\"ל למיתני אלו דברים קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה דהא אלו הכ\"ד השנויין בפרק זה כ\"ע מודו בהו ועל התוספת שמוסיפין תנאים אחרים בפירקין דלקמן הוא דפליגי וא\"כ מאי מקולי במם דקתני ודוחק לומר דה\"ק אלו דברים קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה השנויים בשני פרקים הללו דהיינו רביעי וחמישי ויש קצת מהם דכ\"ע מודו בהו דהיינו הכ\"ד השנויים בפרק זה ואפשר לומר דמכאן ראיה קצת למה שכתבתי לעיל פ\"ק סימן ח' בשם הר\"ש שיריליו ז\"ל שפירש דסובר רש\"י ז\"ל דכי פרכינן בכל דוכתא וליתנייא גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה לאו למימרא דבאותו פרק שמתחיל אלו דברים מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה דוקא קאמר דליתנייה אלא ר\"ל דליתנייה בעדויות בכולה מסכתא וכו' והיינו דקתני אלו דברים מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה כלומר אלו דברים שזכרנו כבר מקצתם בפ\"א הם קצת מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ותו איכא כ\"ד מוסכמים דו\"ק. ועדיין אני צריך למודעי: \n",
+                "<b>ביצה שנולדה וכו' </b>בריש מסכתא יום טוב היא שנוייה. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל לפי שברוב מחלוקתם של ב\"ש וב\"ה ב\"ש מחמירין וב\"ה מקילין וכל השנויים כאן ובפ' הבא אחר זה הן בהפך אלא דהני דפירקין דהכא הן אליבא דכ\"ע דב\"ש מקילי וב\"ה הוו מחמרי ובפירקין דלקמן היינו אליבא דתנאי דאיכא דהוו מוסיפים עלייהו דקמאי איכא מאן דמוסיף כך וכך ואיכא מאן דמוסיף כך וכך אבל השגורים בפי הכל הם כ\"ד ובו ביום שמינו נשיא לר' אלעזר בן עזריה רצו לחברם יחד כי היכי דלא ליתו למיטעי בהו ולהחליפם: \n",
+                "<b>תאכל </b>בו ביום: \n",
+                "<b>לא תאכל </b>ואפילי בטלטול נמי אסירא כדתניא וכו' והא דלא תנא אוסרין ומתירין כדתניא מותר השמן שבנר ושבקערה וכו' ר' יהודה אוסר י\"ל דתנא תאכל להודיעך כחו דמאן דשרי דאפילו באכילה נמי קא שרי ליה: \n",
+                "<b>ככותבות </b>היינו כותבת הגסה דיום הכפורים והיינו תמרה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שנולדה ביום טוב </b>הכל מודים שהיא מותרת ואפרוח שיצא מן הביצה הכל מודים שהוא אסור אית דלא גרסי לה וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל מחקה וכתב בכל הספרים לא מצאתי זה עכ\"ל. אבל רבנו עובדי' ז\"ל שפירשה נראה דהוה גריס לה. בפי רעז\"ל ואפרוח שיצא הכל מודים שהוא אסור משום שרץ העוף. אמר המלקט ואפילו בחול וכר' אליעזר בן יעקב ורבנן פליגי עליה ולא אסרי רק כשנולד בי\"ט כדאי' בפרק קמא דמסכת יום טוב ובסוף פרק אלו טרפות (חולין דף ס\"ד.) ועיין גם כן בפ' ר\"א דמילה (שבת דף קל\"ו:) \n",
+                "<b>השוחט חיה ועוף וכו' </b>גם היא שנוייה ברפ\"ק דמסכת יו\"ט: \n",
+                "<b>יחפור בדקר </b>ס\"א בדקל. הרי\"א ז\"ל. גם הגיה ושאפר הכירה מוכן ומחק מלת הוא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א הבקר </b>ר\"פ ששי דמסכת פאה היא שנויה. ופי' הראב\"ד ז\"ל וכן מפרשים אחרים דהבקר גרסינן בבית ופי' הרא\"ש ז\"ל ונטשת תרגם יונתן ותבקרינון. והרמב\"ן ז\"ל פי' שהבי\"ת והפ\"א מתחלפין מפני שהן ממוצא אחד והוא כמו הפקר וכן בלשון תורה בקורת תהיה כמו פקורת תהיה כלומר מופקרת היא שאינה אשת איש והא דאמרי ב\"ש הבקר לעניים הבקר דוקא לעניים אבל שיזכה בו עשיר לא ובה\"א אף לעניים עצמם אינו הפקר עד שיופקר לכל: \n",
+                "<b>ואחד של ד' קבין </b>בש\"א אינו שכחה. מפרש בירושלמי דפאה פ' ששי מפני שהוא מסויים בין שאר העמרים כלומר ולעולם דעתו עליו מפני גודלו אבל אם היה של שני קבין או של שלשה שכחה הוי אפי' לב\"ש ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העומר </b>שהוא סמוך וכו' גם היא שנויה בר\"פ ששי דפיאה. וכתב שם רבינו שמשון ז\"ל משנתינו לא מצאנוה במסכת עדויות אבל בירושלמי במסכת פאה פריך אמאי לא תני בכלל קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה הא דתנן בכתובות רפ\"ח נפלו לה משנתארסה בש\"א תמכור ובה\"א לא תמכור ומשני לא תני אלא דבר שהוא חומר משני צדדין וקל משני צדדין וכו' כדכתבינן התם בכתובות בשם תוס' ז\"ל והדר פריך והא תני העומר שהוא סמוך לגפה וכו' ומשני קל הוא לבעה\"ב ואינו חומר לעניים שעדיין לא זכו בהם משמע מן הירושלמי דגרסינן לה הכא בעדויות ועל הירושלמי עצמו תמה הרב רבינו שמשון ז\"ל. ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל בקר שעומדין שם הבקר החורשות בֶקֶר גרסינן והוא בית בקרות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם רבעי וכו' </b>שנוייה היא בפ\"ז דמסכת פאה ובפ\"ה דמסכת מעשר שני. ואיתא בקדושין פ' האיש מקדש (קידושין דף נ\"ד.) ובר\"פ כיצד מברכין פליגי תנאי מ\"ס בכולהו מתני' גרסי כרם רבעי כדכתיב בהדיא אשר נטע כרם ולא חללו וגמר לה בג\"ש דתבואה תבואה כדאיתא התם ומ\"ס בכולהו גרסינן נטע רבעי דס\"ל דרבעי בהדי ערלה שייך וכל היכא דנהגא ערלה נהוג רבעי. ובברייתא תניא רבי אומר לא אמרו ב\"ש אלא בשביעית אבל בשאר שני שבוע בש\"א יש לו חומש ויש לו ביעור: \n",
+                "<b>ובה\"א יש לו ביעור </b>מחק הר\"ר יהוסף מלת ביעור. ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל ובה\"א יש לו למ\"ד דפליגי בשביעית טעמא דב\"ה היינו משום דקסברי דלחומרא הוא דילפינן קדש קדש ממעשר לקולא לא ילפינן ולמ\"ד בכולהו שני נמי פליגי טעמייהו כדמפרש בפרק האיש מקדש דב\"ש לא גמרינן קדש קדש ממעשר וב\"ה סברי גמרינן קדש קדש ממעשר: \n",
+                "<b>יש לו פרט ויש לו עוללות </b>הך בבא בין לרבי בין לרשב\"ג בכולהו שני שבוע איתא דלרבי דגמרי ב\"ש נטע רבעי ממעשר שני אית להו לב\"ש כר' יהודה דמעשר שני נכסיו הוי ומש\"ה חייב בחלה וה\"נ גבי כרם רבעי יש לו פרט ויש לו עוללות דנכסיו הוי ולרשב\"ג דלא גמרי אתי שפיר טפי דשניהם נכסיו גמורים נינהו והא דכתיב בתרוייהו קדש היינו דצריך להעלותם לירושלים וב\"ה דפליגי היינו משום דס\"ל דמעשר שני ונטע רבעי ממון גבוה נינהו כר\"מ דהאיש מקדש: \n",
+                "<b>והעניים פודים לעצמם </b>אית ספרים דגרסי ליה ואית ספרים דלא גרסי ליה: [הגהה עיין במ\"ש שם פ\"ז דפאה ושם פ\"ה דמעשר שני]: \n",
+                "<b>כולו לגת </b>ואין לעניים בו כלום עכ\"ל ז\"ל. ופירש הראב\"ד ז\"ל והא מילתא נמי חומרא לב\"ה שהוא מחמיר אצל העניים משום גזל בעל הבית ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית של זתים </b>ביבמות פ\"ק דף ט\"ו. ותוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק\"ה) ודפ' כל קרבנות הצבור דף פ\"ו. וביד פי\"א דהלכות טומאת אוכלין סי' ז': \n",
+                "<b>הסך בשמן טהור וכו' </b>ירושלמי דברכות פ' אלו דברים דף י\"א רמי דב\"ה אדבית הלל דהכא אמרי טמא והתם בבבא דמקנח אדם ידו במפה אמרי טהור ומשני דהכא בעינו הוא ברם התם בלוע במפה ע\"כ. ועיין בהראב\"ד ז\"ל שנראה שהוא יש לו נוסחא אחרת בירושלמי שהקשה הוא ז\"ל דמה יש שם משקה טמא מתחלתן ותירץ ז\"ל דלהכי קרי ליה משקה טמא מתחלתו דלפעמים אפשר שעדיין לא נבלעו מי הידים במפה ונגעו בכסת ויקבלו טומאה ממנה ויחזרו ויטמאו את הידים דה\"ל משקה טמא מתחלתו ומשני דל\"ד דהכא בעינו הוא שאינו בלוע באדם הלכך טמא ולא נטהר אבל התם בלוע במפה הוא ולאחר שעה תהא נגובה ואין שם משקה טמא כלל. וברוב הספרים גרסינן אע\"פ מנטף וספרים אחרים שמנטף: \n",
+                "<b>כדי סיכת אבר קטן </b>חשוב ואינו בטל אבל פחות מכאן טהור וכן עיקר הראב\"ד ז\"ל. וביד ס\"פ שני דהלכות טומאת אוכלין: תניא א\"ר אליעזר ב\"ר צדוק כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן בן החורני וראיתי שהיה אוכל פת חרבה בשני בצורת באתי והודעתי את אבא אמר לי הולך לו זיתים והולכתי לי זיתים ראה אותם שהם לחים אמר לי אין אני אוכל זיתים באתי והודעתי את אבא אמר לי לך ואמור לי חבית נקובה היתה אלא שסתמוה שמרים ותנן ומודים שאם ניקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה ואע\"פ שתלמיד ב\"ש היה ר' צדוק כל מעשיו לא עשה אלא כב\"ה. ופי' הר\"ר שלמה שיריליו ז\"ל זיתים מגולגלין לשון ביצה מגולגלת שעומדים לאכילה ונותנים בהם מלח ומניחין אותם בחבית במימיהם כדי שיהיו רכין ונוחין לאכילה והשתא היינו טעמא דב\"ה דסברי דמוכשרין הן דאע\"ג דאמרינן בפ\"ק דשבת דלא גזרו על המסיקה דמוהל אינו מכשיר שאני הכא דכיון דמגולגלין הם ניחא לי' במימיהם וטעמא דב\"ש היינו דסוף סוף מוהל הוא ולא מכשיר הלכך אינה צריכה לינקב כדי שיצא משם המשקה וב\"ה סברי כיון שהוא רוצה בקיומו ע\"ג הזיתים מכשיר את הזיתים הלכך צריך לינקב כדי שילך המשקה לאיבוד לגלוייה דעתיה דלא ניחא ליה ביה. ומודים שאם ניקבה מאלייה וכל שכן נקבה הוא לדעתו שהיא טהורה דכיון דגלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה כיון שמתחלתן נתן אותם בחבית נקובה ולא תקנה אע\"פ שסתמוה שמרים אחרי כן אין אותו משקה מכשיר וי\"מ שאפילו כבר סתמו השמרים קודם שנתנם בה ואח\"כ נתן בה את הזיתים אינו מכשיר לפי שאותה הסתימה אין לה קיום עם כובדן והוא ידע שלא יתקיים בה המשקה הלכך כשנתן בה הזיתים גלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה. והקשה הראב\"ד ז\"ל דתנן בפ' עשירי דמסכת כלים ומייתי לה בבבא קמא פ' הגוזל רבה חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה אלמא סתימת השמרים הויא סתימה ומצלת באהל המת כמו צמיד פתיל ותירץ דהתם לאו בגלויי דעתא תליא מילתא הלכך כל מידי דסתים מציל והוא דקאי באנפיה נפשיה אבל לענין הכשר כיון שע\"י טורח התשמיש נבקעת הסתימה והמשקה אינו מתקיים בה הא גלי אדעתיה דלא בעי ליה למשקה. וכן כתבו שם ג\"כ תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>הסך שמן טהור ונטמא </b>כשהיה גופו טהור סך שמן טהור ואח\"כ נטמא וירד וטבל ולא נשטף השמן מעליו בטבילתו: \n",
+                "<b>ואם היה שמן טמא מתחילתו </b>וסך בו וטבל: \n",
+                "<b>בש\"א כדי סיכת אבר </b>קטן של קטן בן יומו חשוב הוא ואינו בטל ולא נטהר השמן אלא אם היה פחות מכאן וטעמא דמפליגי ב\"ש בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו גזרה שמא יאמרו ראינו שמן טמא שנטהר ועולה לו טהרה במקוה וב\"ה מחמרי הכא דאם יש בשמן טופח לת\"ק ולר' יהודה ע\"מ להטפיח לא נטהר השמן עכ\"ל ז\"ל ומשמע אבל האדם נטהר וגם דברי הרמב\"ם ז\"ל שם ס\"פ שני סתומין. ועיין במ\"ש בשם הר\"ר שמשון ז\"ל בפ' בתרא דמכשירין סי' ה'. וראיתי שכתב החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל וז\"ל על מה שכתב רעז\"ל ונשאר על בשרו וטמאהו זה אי אפשר שאין משקה טמא מטמא אדם והראב\"ד ז\"ל פירשה דקאי טמא וטהור אשמן למ\"ד טהור משום דבטל לגבי גוף האדם ולמ\"ד טמא משום דלא בטל ועדיין הוא בטומאתו וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל בס\"פ שני מהלכות טומאת אוכלין וכך צריך לדחוק לפרש לשונו בפירוש המשנה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה מתקדשת בדינר וכו' </b>שנוייה ברפ\"ק דקדושין וצ\"ע לע\"ד מאי כדברי ב\"ש בכף דקתני הכא וגם בפירקין דלקמן בכמה דוכתי: \n",
+                "<b>בש\"א פוטר אדם וכו' </b>שנוייה פ\"ח דגיטין: \n",
+                "<b>המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק </b>גם היא שנויה שם: \n",
+                "<b>ומודים בשנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה וכו' </b>כצ\"ל וכן הגוה הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ב\"ש מתירין וכו' </b>שנויה בפ\"ק דיבמות. ומצאתי במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל שכתב וז\"ל בכל המשניות ל\"ג לכל זו המשנה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה אחים וכו' </b>שנוייה בפרק שלישי דיבמות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המדיר את אשתו מתשמיש וכו' </b>שנויה בפ' חמישי דכתובות: \n",
+                "<b>המפלת לאור שמונים ואחד </b>נ\"א אור לשמונים ואחד ושנויה בארך בפ\"ק דכריתות: \n",
+                "<b>סדין בציצית </b>בשבת פ' במה מדליקין (שבת דף כ\"ה) וגם במנחות פ' התכלת (מנחות דף מ') ברייתא דמסיים בה התם ר' אלעזר בר' צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלם אינו אלא מן המתמיהין ופירש הר\"ב רבינו גרשום מאור הגולה ז\"ל וכן בערוך וגם רש\"י ז\"ל בלשון שני דאב\"ש קאי היאך ב\"ש פוטרין והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלם אינו אלא מן המתמיהין שתמהין עליו בני אדם אותם שאין יודעים שהוא מותר תמיהא איכא איסורא ליכא ופירשו עוד ז\"ל דהאי דנקט לשון פיטור וחיוב ולא נקט לשון אוסרין ומתירין משום דציצית חובה הוא לבגד ואפילו אינו לובשה ואיסור והיתר נמי בהא תליא דכיון דלב\"ש פטור הוו להו כלאים שלא במקום מצוה ועובר עליהם משום כלאים ולב\"ה דמחייבי ליה בציצית מותר ללובשו. ור\"ת ז\"ל חלק עליהם דאנן קיימא לן חובת גברא וב\"ש חיובי מחייבי ליה מדאורייתא ולא פטרי אלא משום הנך טעמי דאיכא התם והלכך שייך שפיר לשון פיטור ע\"כ. וז\"ל הר\"ן שם פ' במה מדליקין ובדין הוא דליתני אוסרין אלא הא דקתני פוטרין משום דס\"ל דכלי קופסא חייבים בציצית והכא פטירי ולא שייך למיתני בהו אוסרין ע\"כ והוא דעת רש\"י ז\"ל דדוקא מן התכלת היה נפטר משום גזרה אבל במינו דהיינו לבן חייב. אבל התוס' ז\"ל ס\"ל דב\"ש אף מן הלבן היו פוטרין אותו והיינו דקתני לישנא דפטורין משום לבן עכ\"ל ז\"ל בקיצור כל מאי דאפשר. והשתא נמי דייק לישנא דקתני סדין בציצית ולא קתני סדין בתכלת כדא\"ר אלעזר בר' צדוק כל המטיל תכלת בסדינו וכו' כמו שכתבו שם תוס' ז\"ל. ועי' בקולין שרש קמ\"ז. ורבינו נתן בעל הערוך בשם הגאונים ס\"ל דסדין אפילו ציצית של פשתן בטלית של פשתן וכן דעת רבינו תם ז\"ל ג\"כ. ועיין ג\"כ בהלכות קטנות דהרא\"ש ז\"ל או באותן שבתלמוד או בפירושו שעל הרב אלפסי דף פ\"ח ודף פ\"ט ע\"א ותוסיף לקח טוב וז\"ל בקיצור מופלג ואפשר לדעת הרי\"ף ז\"ל שכשאמרו ב\"ש וב\"ה דבריהם בבית המדרש אמרו ב\"ה דבריהם תחלה ואמרו מחייבין דאפילו בתכלת מחייבין והשיבו ב\"ש על דבריהם ואמרו דאיסור איכא בתכלת מדרבנן וכששנו מחלוקתם הקדימו בית הלל דברי בית שמאי מפני ענותנותם שהיו מקדימין בכל פעם דברי ב\"ש לדבריהם ואגב דב\"ה שנו מחייבין שנו גם בדברי בית שמאי פוטרין ולעולם במינם מחייבין פשתן לפשתן ע\"כ. ורבינו עובדיה ז\"ל הביא טעם אחרון דקאמר ר' זירא התם. ואיתא בתוס' פ\"ק דסוכה דף ג' ובהרא\"ש פ' ואלו מגלחין דף מ\"ג. והיא אחת מששה מקומות שהלכה כבית שמאי כדכתבינן בברכות ס' אלו דברים. ובית יוסף א\"ח סימן ט' האריך בזה ובסוף דבריו כתב וכבר כתבתי דכיון דהרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל סוברים דשאר מינים בר מפשתים וצמר רחלים לא מחייבי בציצית מדאורייתא כמו שנתבאר בראש הסימן נכון שלא לעשות הטלית משום דבר אלא מצמר רחלים כי היכי דלקיים מצות ציצית מדאורייתא וכן כתב האגור בשם הר\"ר ישעיה והר\"ר מולן ז\"ל שירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר ומיהו היכא דלא אפשר לו יעשה משאר מינים ובלבד שלא יעשה של פשתן כדי לחוש לכתחלה לדברי האוסרים ואי לא אפשר לו יעשה אפילו של פשתים ומברך עליו בהסכמת הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל ע\"כ. וזה לשון הר\"ר יהוסף ז\"ל על מה שכתב רעז\"ל וסברי ב\"ש גזרינן וכו' כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה שפירש מגומגם כי כך היה לו לומר סדין ב\"ש פוטרין מן הציצית וכו' מהו זה שאמר סדין בציצית א\"נ היה לו לומר סדין בציצית ב\"ש אוסרין וכו' ואם היינו מפרשים סדין שיש בו ציצית ב\"ש פוטרין את הלובשו מלאו דלא תלבש שעטנז הוה אתי שפיר טפי וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "<b>כלכלת שבת וכו' </b>שנויה בפ\"ד דמסכת מעשרות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שגזר נזירות מרובה </b>האי בבא וגם בבא דמי שהיו שתי כיתי עדים שתיהן שנויות בפ' שלישי דמסכת נזיר. וכתב הרי\"א ז\"ל נזירות מרובה יותר משלשים יום: \n",
+                "<b>שתי כיתי עדים מעידות </b>גרסינן דכיתות לשון נקבה ובסיפא גרסינן מעידין דהוי לשון זכר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדם שהוא נתון וכו' </b>שנויה במסכת אהלות פי\"א. בפי' רעז\"ל שאין מביא את הטומאה אלא דבר שיש בו חלל טפח. אמר המלקט מבואר בהרמב\"ם ז\"ל דכשיהיה בארץ כנגד אותו הסדק אהל ברוחב טפח או יותר נחשבהו כאילו עלה וסתם אותו הסדק כיון שהוא כנגדו ונתחברו טומאת הכלים וחזר הכל תחת אהל אחד. ופי' הר\"ר יהוסף ז\"ל תחת הסדק פי' שהוא מונח על גבי קרקע כנגד מקום הסדק שהוא למעלה בתיקרה ע\"כ. עוד כתב והצד העליון מביא פי' כשאין הטומאה לגמרי כנגדו צד העליון וכו' ע\"כ. גרסינן בגמרא דבני מערבא בפ' הריני נזיר ואני א\"ר יוחנן משום ר\"מ כ\"ד דברים מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ופי' הראב\"ד ז\"ל א' ביצה שנולדה. ב' שאור בכזית. ג' השוחט חיה ועוף. ד' הבקר לעניים הבקר. ה' כל עמרי השדה. ו' העומר שהוא סמוך. ז' כרם רבעי ח' (אין) [יש ועיי' פי' הראב\"ד] לו פרט. ט' חבית של זיתים. י' הסך שמן טהור. י\"א אם היה שמן טמא. י\"ב האשה מתקדשת. י\"ג פוטר אדם את אשתו. י\"ד המגרש את אשתו. ט\"ו ב\"ש מתירין את הצרות היא וכל אבזרהא חדא היא. ט\"ז שלשה אחין. י\"ז המדיר את אשתו. י\"ח המפלת אור לשמונים ואחד. י\"ט סדין בציצית. כ' כלכלת שבת. כ\"א מי שנזר נזירות מרובה. כ\"ב מי שהיו שתי כיתי עדים. כ\"ג אדם שהוא נתון תחת הסדק. כ\"ד האיש מדיר את בנו בנזיר אליבא דר\"מ פי' מדירו כשהוא קטן וחלה נזירות עליו ואפילו לכשיגדל ובכתובות פ' האשה שנתארמלה מקשו לה בגמרא דבני מערבא ולמה לא תנינן לה מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ותריץ דלא תני במתני' אלא דבר שהוא קל משני צדדין וחומר משני צדדין אבל הכא חומר מצד אחד וקל מצד אחד כלומר קולא הוא אצל האשה וחומר הוא אצל הבעל ע\"כ. וראיתי שכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל ותנא דידן דתני עדויות מ\"ט לא תני לה בקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה קסבר דהלכה למשה מסיני בהלכות נזיר ולא שייך בה פלוגתא ע\"כ. ועיין במה שכתבתי בשמו ז\"ל בפ' שני דמסכת מעשר שני בסי' ח' ט'. וכתבו תוס' ז\"ל בפ\"ק דיבמות דף י\"ד דבכל מקום ב\"ש מחמירין לעניין טומאה דכי חשיב בעדויות קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה לא חשיב אלא תרי מילי דטומאה אבל כל שאר מילי דטומאה וטהרה כגון שדרה וגולגולת ושוקת יהוא הוו ב\"ש לחומרא עד כאן: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר וכו' </b>בא להוסיף על כ\"ד קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה שהוא קבל עוד ששה אחרים ור' יוסי לא בא להוסיף על דברי ר' יהודה ולא ר\"ש על דברי ר' יוסי ור' יהודה אלא כל אחד מוסיף על הכ\"ד ופליג אדחבריה. ואיתה למילתיה דר' יהודה ברפ\"ח דשבת דף ע\"ז ופי' שם רש\"י ז\"ל ר\"י אומר ששה דברים מקולי ב\"ש וכו' לאו דאיכא הני ותו לא אלא כשנכנסו לכרם ביבנה והעידו כל אחד על אותן שבידו העיד ר' יהודה על אלו: \n",
+                "<b>ב\"ש מטהרין </b>דאינו כבשר לטמא כנבלה בכזית ולא תורת משקין לטומאה קלה ולי נראה דהאי דב\"ש מטהרין מטומאת נבלות לחודה קאמר שלא יטמא ארם אבל טומאה קלה יש בו ע\"כ. ואיתה נמי בפ' המנחות דף ק\"ד וירושלמי דשקלים פ\"ג דף מ\"ז: \n",
+                "<b>דם נבלות </b>בכריתות פ' דם שחיטה (כריתות דף כ\"א) ותני התם עלה א\"ר יוסי בר' יהודה אף כשטמאו ב\"ה לא טמאו אלא בדם שיש בו רביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית ור' יוסי בר' יהודה מפרש דברי אביו. ובשבת שם ר\"פ המוציא אמר רב יוסף דר' נתן נמי ס\"ל כר' יוסי בר' יהודה אלא דאביי דחי ליה התם: \n",
+                "<b>ביצת הנבלה </b>תוס' פ\"ק דביצה דף ו' ור\"פ הפרה דף מ\"ז ור\"פ אלו טרפות (חולין דף נ\"ח) וירושלמי פ\"ק דביצה: \n",
+                "<b>כיוצא בה נמכרת בשוק </b>תוס' פ' אע\"פ דף ס': \n",
+                "<b>ומודים בביצת טריפה </b>פ' אלו טרפות (חולין דף נ\"ח.) וביד פ\"ג דהלכות מאכלות אסורות סי' י'. וכתב שם הרב המגיד וזה מבואר שהוא סבור שביצת נבלה אסורה ע\"כ ומצאתי מוגה עליו שזה הפך ממה שפסק בפירוש המשנה כנראה ע\"כ. ובטור י\"ד סימן פ\"ו. ומפרש שם שביצת נבלה אין איסורה מן התורה דהא ודאי נגמרה מחיים שאי אפשר שתגמר לאחר מיתה אלא מדרבנן הוא שהיא אסורה ואפילו נתערב באלף לא בטיל משום דקיי\"ל דבריה לא בטלה אפילו באיסור דרבנן הלכך אם יש ספק אם היא ביצת נבלה או ביצת שחוטה מותרת אפילו בלא תערובות דהוי ס' דרבנן ולקולא ואע\"ג דכשנתערבה ביצת נבלה באחרות כולן אסורות שאני התם דאיתחזק בהו איסורא אבל הכא תולין לומר שאין כאן איסור כלל ומותרת אבל ספק אם היא של טרפה או של שחוטה אסורה משום דהוי ספקא דאורייתא ולחומרא. ודם טַהְרַה כך מצאתי שנקד הר\"ר יהוסף ההא בשבא: \n",
+                "<b>דם נכרית ודם טהרה של מצורעת </b>שנויה בפ\"ד דמסכת נדה ולא נזכר שם ר' יהודה: \n",
+                "<b>אוכלין פירות שביעית בטובה </b>שיתן לבעל השדה חִנוֹת וחסד דהיינו בטובה תרגום חסד טיבו: \n",
+                "<b>ה\"ג ובה\"א אין אוכלין בטובה </b>וכתב הרא\"ש ז\"ל טעמא דאי מחזיק לו טובה נראה כמוכרן לו וכאילו נותן לו דמים וגירסא זו עיקר והכי משמעא מתניתין דשביעית פ\"ד וכן כתב ר\"י ז\"ל וז\"ל וב\"ה לחומרא דאין אוכלין אלא שלא בטובה והכי נמי העיד ר' יהודה במשנת עדויות ע\"כ. אבל לפי פירוש הראב\"ד ז\"ל שאכתוב בס\"ד בפ' ר' ישמעאל דע\"ז סי' ג' גרסינן אין אוכלין אלא בטובה ומ\"מ הוא עצמו ז\"ל כתב ג\"כ בפירוש תורת כהנים דהגירסא העיקרית היא כדאיתא בשביעית: \n",
+                "<b>החמת וכו' </b>בפ' עשרים דמסכת כלים מייתי רבינו שמשון ז\"ל פלוגתא דר' יהודה ורבנן בתוספתא דכלים דרבנן סברי ב\"ה לקולא. והא לך פי' הראב\"ד ז\"ל כוליה פירקין דלעיל והא פירקא נמי לא ישנו במסכת עדויות אלא מפני ד' דברים שהעיד עקביא בן מהללאל ואחד מהם דם הירוק שהוא מוסיף על ב\"ש וב\"ה במראה דמים א\"נ משום דם נבלות דר' יהודה תני לה לחומרא ובפ' בתרא דעדויות חלק עליו ר' יהושע בן בתירא שהעיד שהוא דם טהור: \n",
+                "<b>ביצה נבלה ב\"ה אוסרים </b>אי קשיא לך הא דתניא השוחט את התרנגולת ונמצאו בה בצים גמורות מותרות לאכלם בחלב אלמא לאו כגופה דמי לא קשיא דהתם בשר עוף בחלב דרבנן הוא וכיון דהני ביצים נינהו לא גזרו עליהם משום תורת בשר אבל נבילה איסורא דאורייתא הוא: \n",
+                "<b>החמת בש\"א אומרים וכו' </b>שנינו בכלים פכ\"ו כל חמתות צרורות טהורות חוץ משל ערביין ר' מאיר אומר צרור שעה טהורות צרור עולם טמאות ר' יוסי אומר כל חמתות צרורות טהורות פי' עד שיתפור ותניא בתוספ' דכלים החמת בש\"א מלאה עומדת ובה\"א מלאה וצרורה ר' יוסי ב\"ר יהודה אומר חלוף הדברים מכל זה לא מצינו מטמא אותה בשאינה צרורה מעתה יש לנו לפרש משנת עדויות דב\"ש סברי בעינן צרור ועומד כר\"מ דאמר צרור עולם טמאות וב\"ה סברי אע\"פ שאינה צרורה כלומר אע\"פ שאינה צרורה עומדת אלא אפי' צרור שעה טמאות וכולהו תנאי דבכלים דלא כר' יהודה דאינהו ס\"ל ב\"ה לקולא ומתרוייהו שמעינן דבעינן שתהא נפוחה אלא מר ס\"ל בעינן נפוחה בצרור עומד ומ\"ס נפוחה בצרור שעה ות\"ק דברייתא הוא ר' יהודה דעדויות וששה דברים דמתניתין היינו דקא חשיב דם נכרית ודם טהרה של מצורעת בתרתי ובתוספתא דעדויות לא קתני אלא חמשה וקחשיב להנך תרתי בחדא עכ\"ל [הראב\"ד] ז\"ל. ופירש הר\"ר שמשון ז\"ל בפ' עשרים דכלים מלאה ועומדת סתם דמלאה למעוטי חמת חלילים ע\"כ. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל החמת נראה לפרש בחמת של ערביים קא מיירי דאי לאו של ערביים דכ\"ע דטהורות כדתנן בפכ\"ו דכלים. צרורה עומדת מפרש בתוספתא שאם ימלאוה מים היא מעמדת הצרור שקשרו הבקוע שיש בה דלא שאני להו לב\"ש בין ערביים לעלמא: \n",
+                "<b>אע\"פ שאינה צרורה </b>כלומר אע\"פ שאין צרורה עומדת אי נמי כשימלאוה מים לא תשאר צרורה שכובד המים דוחה הקשר ממנה ונמצאת אינה צרורה וטעמא דערביים עצלים ודרכן בכך ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל כדברי ב\"ש ובה\"א לא עולה ולא נאכל </b>שנויה בשם ר' יוסי בפ\"ח דמסכת חולין: \n",
+                "<b>תורמין זיתים על שמן </b>שנויה פ\"ק דמסכת תרומות ולא נזכר שם ר' יוסי ואי קשיא לך דתמן תנינן ובה\"א אין תרומתן תרומה והכא קתני ובה\"א אין תורמין דמשמע דוקא לכתחלה אבל בדיעבד מה שעשה עשוי והוי תרומה הא פריך לה התם בירושלמי ומשני לה: אח\"כ מצאתי שכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל אין תורמין בגמ' דמערבא מפ' דמתניתין משבשתא היא ולא גרסי' בה זיתים על שמן דזיתים על שמן תנן התם בפ\"ק דתרומות דב\"ש סברי דלכתחילה אין תורמין ואם תרמו בדיעבד בש\"א תרומת עצמן בהן כלומר דקדשו מדומעין והוו להו הני זיתים תרומה וחולין מעורבין יחד וימכרו לכהן בדמי תרומה וב\"ה סברי דאין תרומתו תרומה וטבל גמור הוי ואפילו לכהן הוי במיתה ומוכח התם דר' יוסי גריס בזיתים על שמן פלוגתא דב\"ש וב\"ה כנוסחא דלעיל והכא קתני אליבא דר' יוסי דלב\"ש לכתחילה תורמין ולב\"ה לכתחילה הוא דאין תורמין אבל בדיעבד תרומתו תרומה ואפילו חומרא האמצעית דהיינו תרומה ויחזור ויתרום לא קתני משמע דאין צריך לתרום ומשום קושיא דב\"ש אדב\"ש ודב\"ה אדב\"ה אמרינן דתורמין שמן על זיתים הוא דקתני דהשתא מועיל הוא לכהן דלא טרח ושכר שנגמרה מלאכתו יהיב ליה ומש\"ה שרו ב\"ש לכתחילה ותבא עליו ברכה ע\"כ ושם בפ\"ק דתרומות הארכתי עוד בשמו ז\"ל. שוב מצאתי שכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל צ\"ע אי ר\"ל דאפי' לכתחילה תורמין ופליג אמתניתין דמסכת תרומות פ\"א או אם דוקא כשתרם אז הוי כההיא דתנן במסכת תרומות פ\"א ואם תרמו בש\"א תרומת עצמן בהן וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>הזורע ד' אמות שבכרם </b>שנוייה בפ\"ד דמסכת כלאים ולא הוזכר שם ר' יוסי: \n",
+                "<b>המעיסה </b>שנוייה בפ\"ק דמסכת חלה ולא נזכר שם ר' יוסי ונלע\"ד דהכא תנא המעסה דהוי מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה וה\"ה החלטה כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים דף ל\"ז) בשם ר' ישמעאל ב\"ר יוסי שאמר משום אביו וכמו שכתבתיו בפ\"ק דחלה סימן ו': \n",
+                "<b>מטבילין בחרדלית </b>שנויה בפ\"ה דמסכת מקואות ולא נזכר שם ר' יוסי ופי' הראב\"ד ז\"ל פירוש הר דלית כגון הר היושב על הבקעה ומי גשמים יורדין מן ההר אל הבקעה ושם הם מתקבצין כמו במקוה ב\"ש סברי מטבילין במים היורדין בשיפוע ההר וסופם מחובר אל מי הבקעה שברגליו ואף על פי שאין בתחתית מקום הראוי לטבילה מפני שהמים היורדין מתפשטין לכאן ולכאן ואין בכנוסן מ' סאה ואפ\"ה מטבילין בהם מפני שהם כמו גל שנתלש ראשו אחד מן הים ובו מ' סאה ונפל על האדם שהוא טהור אע\"פ שבנפילתם עדיין לא נחו המים וב\"ה סברי לא דמו לגל שנתלש כי הגל שנתלש ראשו במקום האשבורן ובאין ממקום טהרה וסופו נופל במקום אשבורן אבל זה סופו למקום אשבורן וראשו מן ההר שהוא שופך למדרון ומש\"ה בעינן שיהיה ברגלי הזוחלים מקום עגול מ' סאה שהוא מקום הראוי לטבילה והוא שיש באותו מקום מ' סאה ורואים את העליונים כאילו הן למטה ואתיא כמ\"ד גוד אחית במסכת חגיגה. צ\"ע קצת כיצד פירוש סיפא דמתניתין דפ\"ה דמקוואות ולא הזכיר ובמקוואות מסיים עלה דמתניתין ומודים וכו' והכי פירושו. ומודים שהוא גודר כלומר עושה גדר של כלים בפני המים ואע\"פ שהמים יורדין בין כלי לכלי אין בכך כלום שאלו מי מקוה הנקוים ממקומות הרבה ואם נשארו בו מ' סאה מטבילין בו ומ\"מ כלים שגדרו בהן לא הוטבלו מפני שצד החיצון שלהם לא טבל במקום אשבורן ע\"כ. וז\"ל הר\"ש שיריליו ז\"ל חרדלית פי' רש\"י ז\"ל בפ' שני דחולין זרם גשמים המקלח מן ההר בכח ואין טובלין בו דהנצוק והקטפרס אינו חבור ולא הוו מקוה דמ' סאה שהרי אין מ' סאה במקום אחד ואע\"פ שיש הרבה למטה ולמעלה הא קתני אינו חבור. חרדלית היינו קטפרס מדרון ונראה משום דחריפי מיא כחרדל קרי ליה חרדלית ורב האיי גאון ז\"ל גריס הר דלית שבאים מדליו של הר ע\"כ והתוס' ז\"ל כתבו דאפילו יש כמה סאין באותו מדרון אסור לטבול בו דמקוה כיון דאינו מעין אינו מטהר בזוחלין כדתניא בתורת כהנים אלא באשבורן וב\"ש סברי שאני חרדלית של גשמים דכמעין דמי ע\"כ: \n",
+                "<b>גר שנתגייר וכו' </b>ספ\"ח דמסכת פסחים וגם שם לא נזכר ר' יוסי. בפירוש רעז\"ל צריך להגיה אשתקד לא טהרתי מכל טומאה עד יום ערב פסח שטבלתי וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש אומר שלשה דברים וכו' </b>כך צ\"ל. וכן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>קהלת אינה מטמאה </b>פ\"ג דמסכת ידים היא שנויה בשם ר\"ש: \n",
+                "<b>מי חטאת. </b>פ' בתרא דמס' פרה סתם לן תנא כבית שמאי: \n",
+                "<b>הקצח וכו' </b>בפ' בתרא דמס' עוקצין היא שנויה ולא הוזכר שם ר\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר וכו' </b>מצאתי מוגה ר' אלעזר בלתי יוד וגם במתניתין דבסמוך. וכן הגיה ג\"כ הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>דם יולדת שלא טבלה </b>שנויה היא בפ\"ד דמסכת נדה ולא הוזכר שם ר' אליעזר ושם בגמ' מוקי לה ללוי דאמר שני מעיינות הם נסתם הטמא לאחר ז' לזכר או לאחר שבועים לנקבה ונפתח הטהור נסתם הטהור לאחר מ' לזכר או לאחר פ' לנקבה ונפתח הטמא בשופעת דם מתוך ימי טומאה לימי טהרה ולא פסקה ומש\"ה מטמאי ב\"ה לח ויבש הא אם פסקה אפילו לב\"ה טהור דהא מעין טהור הוא דכי פסקה נסתם הטמא דב\"ה ס\"ל דשני מעיינות הם וב\"ש דמטהרי ס\"ל כרב דאמר דמעין אחד הוא התורה טמאתו בתוך ז' לזכר וי\"ד לנקבה והתורה טהרתו לאחר מכאן אפילו בשופעת. ופירשו שם תוספות ז\"ל והשתא אפילו טבלה יטמא לח ויבש לב\"ה ומתני' דנקט שלא טבלה משום ב\"ש וא\"ת דבעדויות קתני לה גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה הלא בשופעת מתוך מ' למ' הוו ב\"ה לקולא וי\"ל דכי אתשיל בתחלת לידה אתשיל ע\"כ. ולרב דאמר דמעין אחד הוא התורה טמאתו בתוך ז' לזכר וי\"ד לנקבה והתורה טהרתו לאחר מכאן בהא פליגי דב\"ש סברי ביומי לבד תלה רחמנא וב\"ה סברי ביומי וטבילה ל\"ש שופעת ל\"ש פוסקת כל זמן שלא טבלה הוי דמה טמא כימי לידתה וע\"ש במסקנא דמשמע דגם ללוי בהא פליגי דלב\"ש ביומי תלה רחמנא ולב\"ה ביומי וטבילה ומסיק התם דהלכתא כותיה דרב בין לקולא כגון שופעת מתוך י\"ד לאחר י\"ד דהתורה טהרתו ולא בעי הפסקה בין לחומרא כגון שופעת מתוך פ' לאחר שמנים דמטמאה ולא אמרינן ממעין טהור אתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ד' אחים שנים מהם וכו' </b>שנויה היא ברפ\"ג דמסכת יבמות: \n",
+                "<b>יקיימו ובית הלל אומרים יוציאו </b>בגמרא ביבמות פרק ד' אחין מפכינן וכו' כך צ\"ל בפי' רעז\"ל. ומצאתי שכתב החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל וז\"ל בודאי לא עיין רבינו ז\"ל בגמרא ששם לא היפך המשנה אלא ר' אליעזר ואבא שאול חולקים בסברת ב\"ש וב\"ה וס\"ל לאבא שאול בהפך בש\"א יוציאו ובה\"א יקיימו והלכה כאבא שאול דבכל מקום ב\"ה לקולא וזוהי כונת הרמב\"ם ז\"ל בפירושו ורבינו נמשך אחר לשון הרמב\"ם ז\"ל ולא ירד לעומק כונתו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עקביה </b>בהא: \n",
+                "<b>חזור בך וכו' </b>ירושלמי פ\"ק דיומא דף ל\"א ודפ\"ק דמגלה דף ע\"ב ודפ\"ג דמסכת הוריות. ואמרינן התם הדא אמרה שממנין זקנים בפה וממתניתין נמי מוכח כן: \n",
+                "<b>שיער פקודה </b>פלוגתא דעקביה וחכמים בפ\"ה דמסכת נגעים וכן ג\"כ דם הירוק פלוגתא בפ' שני דמסכת נדה וכן ג\"כ שיער בכור בעל מום פלוגתייהו בפ\"ג דמסכת בכורות וסתמא דהכא כר' יהודה ודלא כר' יוסי דאמר דבששחטו אח\"כ כ\"ע ל\"פ דשרי דמגו דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו מהניא נמי לתלוש ומונח בחלון וכי פליגי במת אח\"כ דצמר המחובר בו טעון קבורה ועקביא מתיר מה שנשר קודם מיתה וחכמים אוסרין גזרה שמא ישהנו וכו' ועיין במה שכתבתי שם בפ\"ג דבכורות סוף הפרק. בפי' רעז\"ל צריך להגיה מטמא דסבר האי ירוק כקרן כרכום היה וכו': \n",
+                "<b>אין משקין לא את הגיורת וכו' </b>ברכות פ\"ג דף י\"ט מייתי לה. ופירש שם רש\"י ז\"ל לא את הגיורת דבני ישראל אמור בפרשה פרט לאשת גר ועבד משוחרר ע\"כ. ויש להסתפק אם כוונתו ז\"ל לומר דדוקא אשת גר אבל גיורת אשת ישראל משקין או שמא ר\"ל דכל שכן דגיורת אשת ישראל אין משקין וכדמשמע לישנא דמתניתין עיין: \n",
+                "<b>והשקוה שמעיה ואבטליון </b>ירוש' פ' שני דסוטה איתא ששתתה ושנתה ושלשה לפניהם מאיש אחד: \n",
+                "<b>דוגמא השקוה </b>בערוך ספר אחר דיכמא פי' גרים שכמותה. וכן הוא בירושלמי פ' ואלו מגלחין דיכמה ומפרש דכוותה. אכן הר\"ר יהוסף ז\"ל ראיתי שכתב על מה שפירש רעז\"ל כלומר גרים כמותה כתב פירוש זה אינו נראה שהרי אומר במשנה השקוה ולא אמר השקו ע\"כ: \n",
+                "<b>א\"ר יהודה וכו' </b>בפ' תמיד נשחט (פסחים דף ס\"ד.) ובילקוט סוף פרשת בהעלותך א\"ר יהודה בן בתירה עתיד ליתן את הדין כל מי שאומר שעקביא בן מהללאל נתנדה וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>ואת מי נידו את אלעזד בן חנוך </b>כן הגיה הרב ר' בצלאל אשכנזי ז\"ל בגמ' שם פ' מי שמתו (ברכות דף כ'.) וי\"ס דגרסי בן הינד וכן הוא בירושלמי ר\"פ ואלו מגלחין וגם בערוך ערך פק ופירש פקפק ענין זלזול היתר ושבור. ובקצת ספרים מצאתי מוגה הינוד בוי\"ו ודלי\"ת. ובטור א\"ח סימן קנ\"ח: \n",
+                "<b>ללמד שכל המתנדה ומת בנדויו שב\"ד סוקלים את אדונו </b>תניא מנודה שמת ב\"ד סוקלין את ארונו ר' יהודה אומר לא שיעמידו עליו גל אבנים כגלו של עכן אלא ב\"ד שולחין ומניחין אבן גדולה על ארונו ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו ב\"ד סוקלין את ארונו. ובטור י\"ד סי' של\"ד. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל דוגמא השקוה בירושלמי למדו מכאן למזלזל לזקן ואפילו לאחר מיתה חייב נידוי ובגמ' דילן אמרו על זה מספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים מיטתן לשון מטו ממלכות בל ימוט ר\"ל שנשמטו מדרך הישרה וחטאו א\"נ צריכין אנו לפרש כדברי רש\"י ז\"ל שפירש שהן השקוה כדי להחשיבה כישראל שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב: \n",
+                "<b>וסקלו ב\"ד את ארונו </b>כדי שיתכפר לו ע\"י הבזיון ההוא: \n",
+                "<b>א\"ר יוסי ח\"ו וכו' </b>ר' יוסי פליגי אדלעיל דקתני שנידו את עקביא ועוד שעמד בנדויו ומת בנדויו ונראה שהיה רשע וגס רוח: \n",
+                "<b>שאין העזרה ננעלת </b>בערבי פסחים שהיו שערי העזרה ננעלים כששוחטין פסחים של כל כת וכת שהפסח נשחט בשלש כיתות כדתנן בפסחים: \n",
+                "<b>על כל אדם מישראל </b>כלומר כשהיתה ננעלת עליהם והיינו כשנתמלאה מפה לפה ולא היה בכולן אדם חשוב בחכמה וביראת חטא כעקביא ובודאי שלא נידוהו. ודוגמא השקוה שאמר הוי כמו שפירש רבינו האיי גאון ז\"ל וה\"ק עקביא לא השקוה מי סוטה אלא היו כמיראין אותה שמא תודה שנטמאת והראוה כאילו מי סוטה הן כדרך שאמר שלמה גזרו את הילד החי ושלא לעשות כן אלא דרך חקירה כדי שיתגלה הסוד ע\"כ מפני שהיה הקול שעמד אדם רשום בירושלם בנדוי בימי הבית הוצרך ר' יוסי לומר מי היה שעמד בנדוי שהיה אלעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידים שזלזל והיינו שלא היה נוטל מרביעית א\"נ שלא היה נוטל עד הפרק וקיימא לן דכל המזלזל באחד מד\"ס צריך נדוי: \n",
+                "<b>והניחו אבן על ארונו </b>גם בזה פליג את\"ק דסבר דסקלו ממש וקאמר איהו דאין צריך אלא רמז להודיע שצריך לב\"ד לסקול את ארונו אבל אין סוקלים וכדאיתא בתוספתא עכ\"ל ז\"ל. משמע מתוך פירושו ז\"ל שנמצא לו ז\"ל שום משניות מוגהות במקום א\"ר יהודה ח\"ו א\"ר יוסי ח\"ו. וכן פירש ג\"כ דר' יהודה דברייתא דכתיבנא לעיל בסמוך ס\"ל כר' יוסי דמתניתין. וכן בברכות פרק מי שמתו כתוב ר' יוסי אלא שרש\"ל ז\"ל נראה שהגיה ר' יהודה. ואיתא בירושלמי שהביאו תוס' ז\"ל בס\"פ שני דסוטה דכרכמית שתתה ושנתה ושלשה לפני שמעיה ואבטליון וכתבתיו לעיל. וסקלו ב\"ד את ארונו פי' בהנחת אבן על ארונו כדאיתא בסיפא והכי איתא בתשובות הרשב\"א ז\"ל סימן תשס\"ג. וכתב עוד אבל מתעסקין עמו לכל דבר: \n",
+                "<b>חס ושלום </b>שעקביה נתנדה שאין וכו' [הגהה דוק שלא אמר ח\"ו שעקביא לא אמר כך אלא אע\"פ שאמר כך לא נתנדה מתשובת הר\"ר מרדכי ב\"ר יצחק ן' קמחי ז\"ל]: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשעת מיתתו </b>הרא\"ש ז\"ל פ' ואלו מגלחין דף מ\"ג. ואית דגרסי בשעת מיטתו בטית לשון ומטה ידו. וכתב הר\"ן ז\"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דבפרק שני דשבועות בדף ש\"ד בשם הרמב\"ן ז\"ל דבירוק נקטינן כר' יוסי שהרי הוא שנוי בלשון חכמים במשנתינו ותנינן בבחירתא דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין וכיון ששנו שם ר' יוסי בלשון חכמים אלמא הלכתא כותיה כדאמרינן בר\"פ תפלת השחר הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר בו דתנן התם בשעת מיתתו אמר לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר וחדא מינייהו האי דדם ירוק וסתמא דמילתא לגבי ר' יוסי חזר בו ולא לתלות כת\"ק דמתניתין דהא לא קתני התם בפלוגתא אלא חכמים דהיינו ר' יוסי ומסתמא לגבי מאן דפליג עליה התם הדר ביה ועוד וכו' ע\"ש: \n",
+                "<b>אני עמדתי בשמועתי. </b>לרב כהנא ה\"פ והורתי מעשה כמו ששמעתי ולר' אלעזר עמדתי בשמועתי כשנשאתי ונתתי עמהם לא חזרתי משמועתי ומ\"מ לא הורתי כשמועתי ופלוגתייהו בפרק הנחנקים: \n",
+                "<b>איני מפקד </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>שמא עילה </b>מ\"מ שמא עַוְלָה וכך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' יהודה בן בבא וכו' </b>ברכות פ\"ד דף כ\"ח ובפ\"ק דנדה דף ח'. והגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל בן אבא. ובירושלמי דיבמות ר\"פ ב\"ש ומפרש התם בירושלמי דב\"ש וב\"ה דהתם ראש הפרק על עיקר עדות חולקים דב\"ש סברי כך היתה עיקר עדות דאין ממאנים אלא ארוסות ובה\"א ארוסות ונשואות: \n",
+                "<b>שממאנים את הקטנות </b>בפי\"ג דמסכת יבמות תנן ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו. ותנן נמי בההוא פירקא בבא אחריתי ר' אלעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו והתם בגמ' דנדה מפ' אמאי תני הכא קטנות לשון רבים לאו חדא דר' אליעזר וחדא דר' אלעזר ומהדר לא מאי קטנות קטנות דעלמא ולא קאי אלא אדר' אלעזר ולא אדר' אליעזר ופריך אי הכי גבי עדות אשה נמי ניתני ושמשיאין את הנשים ונימא נשים דעלמא אלא מדהכא קתני אשה והכא קתני קטנות ש\"מ דוקא קתני קטנות שתים אחת דר' אלעזר ואחת דר' אליעזר ואשה דליכא למימר הכי נסבה בלשון יחיד ש\"מ: \n",
+                "<b>ושנסקל תרנגול בירושלים </b>בירושלמי ר\"פ המוצא תפילין. וז\"ל רש\"י ז\"ל שם בברכות שנקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופף וניקב את מוחו ע\"כ. עוד בפי' רעז\"ל מה להלן ה\"ה בהמה חיה ועוף. אמר המלקט פירוש דהא כתיב שם וכל בהמתך חיה בכלל בהמה וכל לרבות העוף אף כאן וכו'. וכתבו תוס' ז\"ל במנחות דף ס\"ד ועל תמיד של שחר שקרב בד' שעות רש\"י ז\"ל פירש בתפלת השחר דבימי שלמה כשנשא בת פרעה שישן עד ד' שעות והיו מפתחות של בית המקדש תחת מראשותיו והכי נמי איתא בפסיקתא ע\"כ. וז\"ל הר\"ר יונה ז\"ל שם פ' תפלת השחר אומר במדרש שהמלך שלמה היה ישן עד שלש שעות כדרך בני מלכים ופעם אחת הטעתו בת פרעה וישן עד ד' שעות ומזה היתה קבלה ביד ר' יהודה בן בבא שהעיד שתמיד של שחר קרב בד' שעות ע\"כ. ופירש הראב\"ד ז\"ל ועל יין בן מ' יום שמתנסך ע\"ג המזבח אע\"פ שלא נקרא תוסס אלא עד שלשה ימים מ\"מ לענין ניסוך בעינן נסך שכר יין המשכר ובן מ' יום כבר הוא משכר ע\"כ. ומצאתי מוגה שם בתלמודו של הר\"ר בצלאל אשכנזי ז\"ל ועל היין בן מ' יום שמתנסך על גבי המזבח. וביד פ\"ז דהלכות איסורו מזבח סי' ז'. וכתבו תוס' ז\"ל שם פ\"ק דנדה ועל היין וכו' פירש רש\"י ז\"ל דקודם לכן הוי יין מגתו אע\"ג דאמרינן בהמוכר פירות יין מגתו אם הביא כשר בן מ' יום לכתחילה נמי יביא אפילו יש הרבה מיין אחר ע\"כ: \n",
+                "<b>ועל תמיד של שחר </b>שקרב בד' שעות. פלוגתא דר' יהודה ורבנן היא בברכות פ' תפלת השחר. ובירושלמי פ\"ד דתעניות דף ס'. וכתב הראב\"ד ז\"ל ונ\"ל דהאי עדות דתמיד מפי שמועה העיד ולא מפי מעשה שאם ראה תמיד שקרב בד' שעות מאי סהדותיה דילמא כי אישתהי נמי לחמש שעות או לשש שעות ה\"נ הוו מקרבי ליה ע\"כ אכן הרמב\"ם ז\"ל משמע שמפרש שעל מעשה שאירע פעם אחת כמו שפירש רעז\"ל והקריבו התמיד בד' שעות ביום הוא שהעיד. וביד פ\"א דהלכות תמידין ומוספין סימן ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן אלינתן </b>מצאתי מוגה אלנתן בלי יוד: \n",
+                "<b>על אבר מן המת שהוא טמא </b>פי' אבר מן המת שיש עליו כזית בשר כראוי דהיינו כדי להעלות ארוכה מטמא באוהל ואע\"פ שאין עליו כזית בשר והכי איתא במשנת כלים ואהלות. ופי' הר\"ר יהוסף ז\"ל שהוא טמא פי' האבר מטמא באהל אבל לטמא במגע ובמשא הוא טמא אפילו אינו אבר שלם אם יש בו עצם כשעורה לכ\"ע: \n",
+                "<b>שר' אליעזר אומר לא אמרו אלא על אבר מן החי </b>פי' והוא שיש עליו בשר כראוי הראב\"ד ז\"ל. ועיין במ\"ש בפ\"ק דאהלות סי' ז': \n",
+                "<b>ומה אם החי שהוא טהור וכו' </b>גרסי'. ובס\"פ העיר והרוטב מסיים ר' יהושע על האי קל וחומר והלא כתיב במגלת תענית פסחא זעירא דלא למספד הא רבה למספד אלא כל דכן הכא נמי כל דכן א\"ל כך שמעתי בפירוש שאבר מן החי מטמא ולא אבר מן המת ומיירי כגון דליכא כזית בשר ולא עצם כשעורה. וביד בפ' שני דהלכות טומאת מת סי' ד' ובספ\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית בשר הפורש וכו' </b>ס\"פ העור והרוטב. ועיין בתוספתא שהביא הר\"ר שמשון ז\"ל עלה דמתניתין בפ' שני דאהלות: \n",
+                "<b>אמרו לו לא אם טמאת וכו' </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>תטמא כזית בשר </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>מה המת עצם כשעורה הפורש ממנו וכו' </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>לא אם טמאת </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>לחלוק מדותיך </b>אית דגרסי מדתך לשון יחיד בתרתי באבי. בפירוש רעז\"ל דכתיב ועל הנוגע בעצם כך נלע\"ד להגיה כאן וגם בפ\"ק דכלים סימן ה'. עוד בפירוש רעז\"ל רוב כגון שתי שוקיים וירך אחת. אמר המלקט כן נראה שפירש הראב\"ד ז\"ל כמ\"ש בשמו ז\"ל בפ\"ק סי' ז'. ורבינו עובדיה ז\"ל פירש בר\"פ שני דאהלות דרוב בניינו כגון השוקיים והירכים והצלעות: \n",
+                "<b>אע\"פ שאין בהם רובע טמאים </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>אמר להם לא אם אמרתם במת וכו' </b>בנזיר פ' כהן גדול (נזיר דף נ\"א.) ומפ' התם שאין בחי רקב כלומר דאי ארקיב כוליה ה\"ל מת ולא חי ואי ארקיב חד אבר אפילו במת אין לו תורת רקב דמת שחסר אין לו רקב וכ\"ש אם חתך אבר מן החי ונרקב אפילו כי מת אחרי כן אין האבר שנרקב בעודו חי מטמא כדין רקב. וביד בפ' שני דהלכות טומאת מת סי' ג' ו'. ובפ\"ג סי' ב'. וברפ\"א דהלכות מטמאי משכב ומושב ובפ' שני דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ג'. בפי' רעז\"ל והיינו דקאמר חסר הבשר טמא ע\"כ. כתב עליו החכם הר\"ס אוחנא ז\"ל הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל מפרשי חסר הבשר ואין בו כדי להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא ומשנה שלמה היא בפ\"א דכלים ומה שפירש חסר העצם טהור משום אבר אבל טמא משום בשר איני יודע מנין לו כי הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל מפרשי טהור לגמרי ועוד מהו טמא משום בשר אע\"פ שיש בו כזית ה\"ל כבשר הפורש מאבר מן החי ועליו אנו דנים ע\"כ לשונו ז\"ל. עוד מצאתי שכתב שהבשר הפורש מן החי טהור צ\"ע שהרי כמו שהבשר הפורש מן החי טהור כן עצם הפורש מן החי טהור ובהצטרף שניהם אז טמא משום אבר וא\"כ מאי מרובה טומאת העצמות וכו' וי\"ל שאבר של בשר כלומר שכולו בשר כגון הלשון והכליות טהור אע\"פ שהוא אבר שלם ואבר שכולו עצמות והוא כברייתו אע\"פ שמעט בשר שיש עליו צפד על עצמו יבש היה כעץ טמא הרי מרובה טומאת העצמות מטומאת הבשר א\"נ ה\"ק הבשר הפורש מן החי טהור אפילו שנשאר בו קצת מהעצם אבל אבר הפורש ממנו והוא כברייתו ויש עליו מעט בשר כדי להעלות ארוכה טמא עכ\"ל ז\"ל. וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל והוא כברייתו פירוש אפילו הוא כחוש הרבה שאין בו בשר כברייתו שלא נחתך מבשרו כלום הוא טמא כיון שיש בו עצם ש\"מ שמרובה טומאת העצם מטומאת הבשר ע\"כ. עוד כתב דבר אחר כל בשר המת וכו' פירוש אפילו יש בכאן כל בשרו של מת ואין בו כזית הוא טהור אבל עצמות אע\"פ שאין כל העצמות של מת אחד כאן אלא רוב הבנין או רוב המנין שלו הם טמאים אפילו הם מעט הרי ראינו שמרובה טומאת העצמות מטומאת הבשר ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>על פדיון פטר חמור שמת </b>שנויה בהפך לשון בפ\"ק דמסכת בכורות: \n",
+                "<b>שאין כאן לכהן כלום </b>כך מצאתי מוגה וכמו שהוא שם בפ\"ק: \n",
+                "<b>אלא כפדיון </b>אית דלא גרסי מלת אלא וכדאיתיה שם פ\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על ציר חגבים וכו' </b>שנויה בפ' עשירי דמסכת תרומות ובת\"כ פרשת שמיני ספ\"ה. וביד פ\"ג דהלכות מאכלות אסורות סי' כ\"ב ובפי\"ו דהלכות טומאת אוכלין סי' ד'. וכתב הראב\"ד ז\"ל מפ' בגמרא דבני מערבא פ' עשירי דתרומות מהו טהור טהור מלהכשיר הא לטמא אפילו כל שהוא טמא נ\"ל הא דאמר לטמא אפילו כל שהוא טמא הכי קאמר הא לאסור אפילו כל שהוא אסור ואוסר כעין שאמרו בדג טמא שהציר שלו אוסר רביעית בסאתים ומשנה ראשונה היו אומרים שאין צירם אוסר כלום דזיעה הוא וזיעת חגבים לית בה מששא ופירשא בעלמא הוא ובא הוא והעיד שאין בו קולא אלא לענין הכשרו משום דלא חשיב אבל לאסור אוסר בכל שהוא אבל לענין טומאה הא קיימא לן ציר לאו בר קבולי טומאה הוא בבכורות פ\"ג. ויש לפרש דר' צדוק בא להקל נמי לומר שהציר של חגבים טמאים אין דרך בני אדם לכונסו וכ\"כ הוא נמאס שאפילו המים שבו הוא מבטלם מלהכשיר מפני שהוא כמשקה סרוח וכ\"ש שאינו אוסר את עירובו בציר חגבים טהורים אבל לטמא טמא בכל שהוא דקסבר ר' צדוק לענין טומאה כיון שכבר היו המים טמאים קודם עירובם ועדיין הוא ראוי לאכול ע\"י תערובות לא בטלה טומאתם מהם אבל הכשרם שהוא מכאן ולהבא אחר שנתערבו בציר בטלו מלהכשיר נמצא מעדותו של ר' צדוק למדנו שאפילו להכשיר אינו ראוי ואפילו ע\"י רוב מים שבו ואילו למשנה ראשונה מכשיר היה שלא היו חושבין אוחו כמשקה סרוח וזה הפירוש נראה יותר שאילו בא ר' צדוק להחמיר כפירוש שנכתב לפנים לא היה פותח דבריו בטהרה והאיסור בא מן הכלל אבל היה פותח באיסור והטהרה היתה באה מן הכלל ע\"כ וע\"ש. וז\"ל רבינו שמשון ז\"ל בפרק עשירי דתרומות אמרינן בירושלמי מהו טהור טהור מלהכשיר הא ליטמא כל שהוא מיטמא ובמסכת מכשירין נמי תנן ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ע\"כ. והר\"ש שיריליו ז\"ל פירש דטהור ומותר קאמר ואפילו בעיניה מותר לאכלו ואפילו מדרבנן ויישב לשון הירושלמי על פי דרכו ושכן דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג דמאכלות אסורות שכתב ציר חגבים טמאים מותר דאין בהם לחלוחית ותירץ השגת הראב\"ד ז\"ל וכתב בסוף דבריו ועוד מצאתי בתוספתא דמותר וטהור קאמר ר' צדוק דתניא התם העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור ומותר לאוכלי תרומה ע\"כ כך נ\"ל. ושוב מצאתי להרא\"ש ז\"ל בפירוש עדויות כדברי שמה שדקדקו בירושלמי משום ששנינו טהור ולא שנינו מותר וז\"ל שם ומשנה ראשונה אסרה ציר חגבים טמאים בפני עצמן ולכך הוצרך ר' צדוק להעיד שציר חגבים טמאים לא אסרו חכמים כמו שאסרו ציר דגים טמאים ומן הדין היה לו לשנות מותר ומה ששנה טהור מפרש בירושלמי כדי לדקדק מהו טהור טהור מלהכשיר הא ליטמא אפילו כל שהוא מטמא פירוש אם נפל לתוכו מים כל שהוא מטמא והכי תנן בפ' ששי דמסכת מכשירין ר\"א בן יעקב אומר ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ואמרינן עלה בבכורות פ' הלוקח בהמה דציר לאו בר קבולי טומאה הוא אלא דנחשדו עמי הארץ לערב מים מחצה בצירם וכשנתן לתוכו מים כל שהוא אע\"פ שהן טהורין טהרה מעוררת טומאה וכיון דמים רובא הכל טמא ולהכי שנה טהור לאשמועינן דציר חגבים זיעא בעלמא הוא ומותר וגם טהור מלהכשיר אבל לענין טומאה החמירו לטמאתו בנפילת מים כל שהוא כדמפרש טעמא בגמרא דבכורות והראב\"ד ז\"ל והר\"ר אליעזר מגרמיזא ז\"ל פירשו בענין אחר והמדקדק במשניות אי אפשר לפרש אלא כמו שפירשתי עכ\"ל הר\"ש שיריליו ז\"ל. וכבר כתבתי שם בתרומות פ' עשירי דבריו ז\"ל אבל כאן הארכתי קצת. ושם הבאתי בארך תשובת הרשב\"א ז\"ל ג\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על הזוחלים </b>שנויה בפ' חמישי דמסכת מקואות ועיין במ\"ש שם בשם הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ושרבו על הנוטפין </b>דקתני מתניתין דמשמע הא אי כהדדי נינהו אינם כשרין לטהר בזוחלין כתוב בכסף משנה פ\"ט דהלכות מקואות בשם הראב\"ד ז\"ל שכתב בספר בעלי הנפש ד\"ה דר' צדוק משום דאי אפשר לצמצם הוא ומספיקא בעינן רובא א\"נ איכא למימר דהא דר' צדוק לאו לענין אשבורן הוא אלא להכשירן לטבילת זבים ומצורעים וכו' דבעו מים חיים אבל לענין אשבורן אפילו מחצה על מחצה לא בעו וכן עיקר דתנן בפ\"ק דמקואות למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא ע\"כ וכן פירש הרמב\"ם ז\"ל בפירוש המשנה דהא דר' צדוק להכשירן לזבים ולמצורעים וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שקלחן בעלי אגוז וכו' </b>וכן תנן בפ' ששי דמסכת פרה עלי קנים ועלי אגוזים כשרים ומייתי לה בזבחים פ' קבלה דף כ\"ה. וביד פ\"ט דהלכות מקואות סי' ט\"ו. ופירש הר\"ש שיריליו ז\"ל עלי אגוז לא חזו לאכילה ועדותו הוי לומר דוקא עלי אגוז וכי ה\"ג הוא דמכשירינן אבל עלי ירקות דחזו לאכילה פוסלין ואפילו לנדה דתנן נוטפים שעשאן זוחלין במקל או בקנה אפילו זב או זבה יורד וטובל דברי ר' יהודה כלומר סומך להם המקל או הקנה כדי שיעשו זוחלין אליבא דר' יהודה דלא בעי הוייתם ע\"י טהרה ור' יוסי פוסל וקיימא לן כר' יוסי וכי הוו ע\"י דבר דלא מקבל טומאה כשרים אפילו לזב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איש חדיד </b>בשני דלתין גרסינן ליה: \n",
+                "<b>קלל של חטאת וכו' </b>וכן נמי שנינו בפ' עשירי דמסכת פרה נתנו על גביו ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים. ופירש הראב\"ד ז\"ל קלל של חטאת פירש קלל כמו שפופרת של חרס או של אבן של חרס אינו מטמא מגבו ושל אבן אינו מטמא כלל ואפ\"ה אם נתנו על גביו טמא האפר דאמר קרא והניח במקום טהור שיהא מקומו טהור ומסתמא דלהכי אקרי קלל לשון קליל ולא כדברי הערוך שמביאו בערך קלתא תרגום וכדה על שכמה ע\"כ פירוש דבריו דתרגום של מעט קליל פירש כלי קטן של חרס קרוי קלל לשון קל: \n",
+                "<b>העיד ר' פפייס </b>שנויה בפ\"ג דנזיר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' יהושע ור' פפייס </b>כותיה דר\"ש דאוקי פלוגתייהו דר' אליעזר וחכמים בולד בפרק שלישי דתמורה פַפְיַס כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל ביוד א' והיוד בפתח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הן העידו על ארוכות וכו' </b>פט\"ו דמסכת כלים סתם לן תנא כעדותן. בפירוש רעז\"ל כדמוכח במסכת כלים פ' שני. אמר המלקט נלע\"ד שצריך להיות כדמוכח בגמרא בבבא בתרא ואם הוא כמו שכתוב בדפוס רוצה לומר כמו שפירשתי בהוכחה בפ' שני דכלים ויותר טוב היה לומר [*) ובעל נמוקי הגרי\"ב ז\"ל כ' שצ\"ל כמ\"ש כי שם כתב מקודם הר\"ב כן במשנה א' עכ''ל.] כדמפורש או כדהוכחנו וכמו שכתוב בלשונו ז\"ל על דומה לזה בפ' ששי דטהרות סי' ב'. וכן פירש הרמב\"ם ז\"ל דיש להם טומאה מדרבנן והרא\"ש ז\"ל חולק בזה דאין לפשוטי כלי עץ טומאה אלא דוקא שלחן וטבלא ודולפקי וכמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                "<b>על תנור שחתכו חוליות </b>שנויה במחלוקת פ\"ה דמסכת כלים: \n",
+                "<b>ונתן חול בין חוליא לחוליא </b>החול אינו מניח אותו להתחבר יפה ועל כן היה ר' אליעזר מטהרו אע\"פ שהוסק וחכמים מטמאים קא סברי רבנן אין החול מונע אותם מלהתחבר הראב\"ד ז\"ל: \n",
+                "<b>הן העידו שמעברין </b>ר\"ה פ\"ק דף ז'. ובסנהדרין פ' הנחנקין (סנהדרין דף פ\"ז.) ובירושלמי פ\"ק דמגילה דף ע\"א ותוס' דפ' מעשר בהמה (בכורות דף נ\"ז.) והתם בירושלמי הוכיח ממתניתין דאדר הראשון הוא התוספת מדקתני הן העידו שמעברין את השנה על תנאי. ועיין בסנהדרין פ\"ק דף י\"ב דפרכינן התם למאי דהעידו שמעברין את השנה בכל אדר מכדי מפוריא לפסחא תלתין יומין ותניא שואלין בהלכות הפסח שלשים יום קודם הפסח רשב\"ג אומר שתי שבתות והשתא כיון דלא עברוה קודם הפורים ושמעו דרשא של הלכות הפסח כי הדר מעברי ב\"ד לשתא ומודעי לעלמא לא מהימני להו לשלוחי ב\"ד ומזלזלי בחמץ וא\"כ יפה היו אומרים עד הפורים ומשנינן מידע ידעי דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא ואמרי חושבנא הוא דלא סליק להו לרבנן עד השתא: \n",
+                "<b>מהגמון </b>שלטון וכן הוא הלשון בברייתא שם בסנהדרין: \n",
+                "<b>לכשירצה רבן גמליאל וכשבא אמר רוצה אני ונמצאת השנה מעוברת </b>כך צ\"ל. וכן הוא בברייתא דבפ\"ק דסנהררין דף י\"א דאין מעברין אא\"כ ירצה הנשיא. וביד פ\"ד דהלכות קדוש החדש סי' י\"ב. ופירש הר\"ש שיריליו ז\"ל ארוכות בכאף גרסינן כמו ערוכות פיניידיראש בלעז וכן קרוי העץ המתוקן שקורין רוליידור מערוך בלשון משנה וכיון ששיפה אותם אע\"ג דפשוטי כלי עץ טהורים מדאורייתא מדרבנן טמאים דכלים נינהו ושל נתחומים כיון שמלאכתן לכך לא בעי סירקם או כרכמן ושל בעלי בתים בעינן יחוד בהדיא שאין מלאכתן לכך: \n",
+                "<b>ור' אליעזר מטהר </b>דאפילו של נחתומין בעינן יחוד בהדיא או סרוק או כרכום: \n",
+                "<b>תנור שחתכו וכו' </b>ודאי אם לא נתן החול בין חוליא לחוליא היה מתחבר יפה מפני שכל חוליא כובדה נופל על שלמטה ממנה ומתחברת כיון דמרחו בטיט אלא משום שיש חול בנתים בין חוליא לחוליא פליגי ר' אליעזר סבר חול באש פקע ובודאי יתפרשו החוליות ונהרס הוא ורבנן סברי כיון דיש לו טפלה לא יתפרשו החוליות ובלא טפלה מודו רבנן לר' אליעזר כדתנן במסכת כלים פ\"ה הרחיק את הטפלה ונתן חול או צרור בנתים בזה אמרו הנדה והטהורה אופות בו והוא טהור: \n",
+                "<b>ליטול רשות </b>לדבר על עסקי צבור ומסתברא דהאי רבן גמליאל ר\"ג הזקן דאי ר\"ג בר מחלוקתו של ר' יהושע היכי שייך עדות באותו זמן שעל ידו נכתבה עדויות והוא היה בפניהם והוא היה בעל מעשה והיאך מעידין מה שאירע בפניהם אלא ודאי ר\"ג הזקן הוא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחם בן סגנאי </b>צבע היה כדאיתא בברייתא וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל ומשנה זו יפה פירשה הר\"א בר' דוד ז\"ל והנני כותב לשונו היורה היא של מתכת ואינה מיטמאה מאוירה ומוסף היורה עטרה של טיט שעושין על שפת היורה של שולקי זיתים הפריצים והיא מחוברת בבית הכירים שלה וכדי שלא תעלה הרתיחה ותצא לחוץ מוסיפים על שפת היורה עטרה של טיט אותה עטרה הרי היא כמו תנור של חרס ומטמאה נמי מאוירה אבל של צבעים לא מפני כי של שולקי זיתים היא צורך גדול ליורה יותר משל צבעים מפני הרתיחה שהיא עולה עם הזיתים ואם לא היתה העטרה היה הכל נשפך לחוץ אבל של צבעים אינו יכול לצאת לחוץ כי הצמר או הפשתן שהם צובעין בה הם עולין למעלה ומגינין על המים שלא תעלה רתיחתן ותצא לחוץ ובתחלה היו אומרים בחלוף מפני כי הצבעים חסין על מי הצבע [כו' ע\"י בתוי\"ט]. בפירוש רעז\"ל ועושין להם תוספת של טיט על שפתם וכן כתב הר\"ר יהוסף ז\"ל יותר היה נראה נכון לפרש בתוספת של מתכת וצ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' יוחנן בן גודגדא </b>כצ\"ל וכך היא שנויה בגיטין פ' הניזקין כולה מתניתין ורישא דמתניתין שנויה ג\"כ בפ' חרש ביבמות: \n",
+                "<b>שבנאו בבירה שיטיל את דמיו מפני תקנת השבים </b>כך נראה שצ\"ל ושכן גורס רעז\"ל. אמנם הר\"ר יהוסף ז\"ל הגיה בפ' הניזקין שיתן את דמיו. ואיתה להאי בבא פ' מרובה (בבא קמא דף ס\"ו) ובפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ\"ה.) וביד פ\"ה דהלכות איסורי מזבח סימן ז' ובפ\"א דהלכות גזילה ואבדה סימן ה': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העיד ר' יהושע בן בתירא וכו' </b>בפ' המנחות דף ק\"ג ברייתא העיד ר' יהושע ור' יהושע בן בתירא על דם נבילות שהוא טהור אמר ר' יהושע בן בתירא מעשה והיו נוחרין ערודיות לאריות באסטרטיא של מלך והיו עולי רגלים שוקעין ארכובותיהן בדם ולא אמרו להם דבר ע\"כ. ואיתה למתניתין בירושלמי דשבת פ' המוציא דף י\"א ודשקלים פרק שלישי דף מ\"ז: \n",
+                "<b>העיד ר\"ש בן בתירא </b>תוס' פ' הוציאו לו (יומא דף מ\"ח) ובגמרא פ' חומר בקדש דף כ\"ג: \n",
+                "<b>הוסיף ר' עקיבא </b>פסחים פ\"ק דף י\"ט ותוס' ס\"פ טרף בקלפי ובגמ' שם ביומא פ' הוציאו לו (יומא דף מ\"ח) פשיט ממתני' קס\"ד מדפסיל ט\"י פסיל נמי לינה ומדלינה פסלה פסלה נמי מחשבה. ועיין במ\"ש ס\"פ שני דמעילה. ואיתה נמי בפ' חומר בקדש דף כ\"ג. ועיין במ\"ש שם סי' ב'. ואיתה בתוס' דפ\"ק דשבועות דף י\"א ובזבחים פ' טבול יום (זבחים דף ק\"ד) ודפ' כסוי הדם בחולין דף פ\"ח. ובירושלמי פ' חומר בקדש דף ע\"ט: \n",
+                "<b>והגחלים של יום הכפורים </b>אותן שכהן גדול חותה במחתה אבל גחלים של כל יום לא קדשי והיה מכבדן לאמה כדתנן פ' אמר להם הממונה זוטא דתמיד ושם האריך בזה הראב\"ד ז\"ל וכמו שכתבתי בשמי ז\"ל בארך שם על בבת מכבדין לאמה. וביד פי\"ג דהלכות פרה אדומה סימן ה' ובפ\"א דהלכות שאר אבות הטומאה סימן ד' ובפ\"ח דהלכות טומאת אוכלין סימן ט': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' יוסי הכהן וכו' </b>ירושלמי פ' שני דכתובות וגם שם בבלי בדף כ\"ו: \n",
+                "<b>וריחקוה בני משפחתה </b>פנויה היתה וריחקוה הכהנים שחששו פן נבעלה לעו\"ג הפוסל בביאתו לכהונה דאי באשת ישראל מיירי ומשום חשש שמא נבעלה ברצון היה לו לומר וריחקה בעלה מספר הרוקח סימן תע\"א והם כדברי התוס' אשר שם בכתובות. ומאי דקשה אמתניתין מההיא דתנן התם פ' שני דכתובות ע\"י ממון מותרת לבעלה כתבתיו שם. ואיתה בתוס' פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ\"ג) ודפ' ט\"י דף ק\"ד: \n",
+                "<b>ועדים מעידין אותה </b>י\"ס דגרסינן ועדיה מעידין וכן נכון לגרוס: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' יהושע ור' יהודה בן בתירה </b>בפ\"ק דכתובות דף י\"ד אלא ששם הגרסא ור' יהושע בן בתירא ונראה ששם נפל הטעות וגם רש\"ל ז\"ל הגיה שם ור' יהודה בן בתירא. אכן הר\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ור' יהושע בן בתירא וכתב כן מצאתי. וכבר כתבנו שם בפ\"ק דכתובות סי' ח' מאי דקשה אמתניתין. ובקדושין פ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע\"ה) מייתי לה נמי. ואמר רב חסדא דאתיא האי עדות דלא כר' יוסי ודלא כרשב\"ג ות\"ק דידהו דהתם. ופירוש בערוך אלמנת עיסה כלומר שדומה לעיסה של שאור שהיא מגובלת ונפל בה כלום שאין ידוע איזהו ע\"כ. וביד ספי\"ט דהלכות איסורי ביאה ושם כתב דגם מפסולי קהל כגון ספק ממזר שנתערב באיזו משפחה קרי אלמנת עיסה ודלא כמה שפירש הראב\"ד ז\"ל כאן בפירוש המשנה שלא אמרו אלמנת עיסה כשרה אלא כשנתערב בה ספק חלל שאינו מפסולי קהל אבל אם נתערב בה אחד מספק פסולי קהל כגון ספק ממזר ספק נתין ספק עבד אותה העיסה אינה כשרה אע\"פ שהיא ספק ספיקא ע\"כ. ובטור אבן העזר סימן ז': \n",
+                "<b>שהעיסה כשרה </b>פירש הרמב\"ם ז\"ל שזו היא עדות אחרת וכו'. והר\"ר יהוסף ז\"ל כתב ס\"א ושהעיסה וכך נ\"ל עיקר. והילך ג\"כ לשון הר\"ש שיריליו ז\"ל והעיסה כשרה וי\"ס גורסין והעיסה נאמנת וי\"ס גורסין שהעיסה והכי תניא בתוספתא בית דין של אחריהם אמרו נאמנת עיסה לטהר ולטמא לאסור ולהתיר ובאלמנת עיסה לא נגעו ע\"כ כלומר הוצרכו לעדות זו של ר' יהושע שמה שהיו אומרים לא היה אלא שהעיסה כשרה כלומר בת משפחה של חלל זה שאמרנו אבל לא באלמנתו והן העידו דאף אלמנתו כשרה: \n",
+                "<b>לטמא ולטהר </b>ר\"ל המשפחה נבדקת כמנהגה בשתיקה או בצויחה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולטהר שייך בענין ממזרות ונתינות כדפליגי תנאי בפ\"ק דכתובות. ועוד היו אומרים לאסור ולהתיר נמי נאמנת והיינו בשיש במשפחה שנטמעו בה מעבדי שלמה הא נמי במנהגה נאמנת להכשיר את משפחתה לבא בקהל בצויחה או בשתיקה והך בבא אגב נקט לה ולאו להכשירה לכהונה דאילו להכשירה לכהונה כבר מפורש בברייתא דצריך שאין בה חשש לא משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים: \n",
+                "<b>לרחק ולקרב </b>שייך אחללות כדתנן לקמן וריחקום בני משפחתם והא נמי בצויחה ובשתיקה ובהך בבא היכא דאין בה אלא ריעותא דספק חלל הוא שהעידו על אלמנתו והיינו דקתני סיפא הכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב ואי גרסינן והעיסה תנא דמתני' קאמר לה ולאו מילתייהו דר' יהושע ור' יהודה בן בתירא הוי עכ\"ל ז\"ל. לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר כך מצאתי בספר כתיבת יד וכמו שפירש הר\"ר שלמה שיריליו ז\"ל וכמו שמבואר בתוס' פ\"ק דכתובות דף י\"ד בדבור המתחיל תנו רבנן: \n",
+                "<b>אמר רבן גמליאל קבלנו עדותכם </b>גרסינן וכדמוכח ממה שכתבתי בפ\"ק דכתובות. וז\"ל תוי\"ט ז\"ל אמר רשב\"ג נ\"א אמר ר\"ג והיא עיקר דהא בכתובות רמינן לה אדר\"ג דהתם כדלקמו וכן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל ג\"כ וכתב ס\"א אמר רשב\"ג ונ\"ל דשבוש הוא כי אלו לא העידו לפני רשב\"ג ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד יוסף בן יועזר וכו' </b>(כן הגיה הר\"ר יוסף ז\"ל בפ\"א וכן הגיה גם כן בפ\"ק דמסכת אבות. ואיתא בפ\"ק דפסחים דף ט\"ז ודף י\"ז (ולא גרסי מלת רבי כן הגיה הרי\"א ז\"ל גם מחק אלף דקמצא וכתב במקומה ב' יודין גם הגיה דכי ביוד והשני בנון לבד). וכתבו תוס' ז\"ל שם בדף י\"ט דלר' עקיבא דאית ליה התם טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא לית ליה דכן פי' דכיון דמדאורייתא טמאין היכי מצו רבנן לטהורינהו. ואיתה בפ' ואלו [מותרין] ד' י\"ט ברייתא ובפ' אין מעמידין (עבודה זרה ד' ל\"ז) מתני' גופה ותוס' פ' אלו טרפות (חולין ד' ס\"ה.) ורב הוא דס\"ל התם בפסחים דדכן לגמרי ושמואל ולוי ס\"ל דלעצמן יש להן טומאה מן התורה להטמא. וכתבו תוס' ז\"ל בפסחים ד' ט\"ז דבחולין פ' שני ד' ל\"ו משמע דמשקי ביוד גרסינן וכן נמי משמע בסוף פירקין מדקתני דכן לשון רבים ודלא כמ\"ד דלא קאי רק אדם ולא אמים של בית המטבחיים ומאי משקים משקים דעלמא כדאמרינן מאי בוגרות בוגרות דעלמא ע\"כ. וכן כתבו ג\"כ שם בחולין. ושם בפסחים בדף י\"ז אמרינן רב תני משקי בית מטבחייא בטית דהיינו הדם והמים ושמואל נמי הכי ס\"ל ולוי תני משקי בית מדבחייא דהיינו היין והשמן ג\"כ שהם משקי המזבח ותניא כותיה דרב ותניא כותיה דלוי. וכתב שם רש\"י ז\"ל דלר\"ש דההיא ברייתא דת\"כ דרב כי אתמר דכן דיוסי בן יועזר אמים לחודייהו אתמר למאי דמפרש רב פפא התם מילתיה דר\"ש ע\"ש. וכתוב בהר\"ן ז\"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דבפ' שני דשבועות בדף ש\"ו דמאחר דמשקי בי מטבחייא ודאי הם כולם שאובין ואעפ\"כ קתני בפ\"ק דפסחים בברייתא משקי בי מטבחייא בכלים טמאים ובקרקעות טהורין משום דחזו למיטבל בהו מחטין וצנוריאות אלמא מדאורייתא אפילו כולו שאובין כשר וכן כתבו תוס' ז\"ל שם בפסחים דף י\"ז וכתבו עוד די\"ל דטעמיה דגזרו שאיבה אטו דילמא אתי לאטבולי במאנא דבתוך הכלי ודאי אסור לטבול מדאורייתא ע\"כ. ועיין עוד במה שכתבתי בפ' שני דמקואות סי' ג' ד' כי שם הארכתי בס\"ד. וביד בפ' עשירי דהלכות טומאת אוכלין סי' י\"ו ובפ' שני דהלכות ממרים סימן ח'. ושם בפ' עשירי כתב הואיל ודם הקדשים אינו מכשיר קדשים שנשחטו בעזרה לא הוכשרו בדם שחיטה ואין לבשר הקדשים הכשר אלא במשקין שיפלו על הבשר חוץ ממשקין בית המטבחיים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>איול קמצא </b>כך מצאתיו מוגה בויו. ודיקרב למיתא מסאב כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' עקיבא בשם ר' נחמיה איש בית דלי וכו' </b>כן שנינו ס\"פ בתרא דיבמות ותנן התם מצאנו חבר לר' יהודה בן בבא פי' שהוא ג\"כ העיד עדות זו לעיל ר\"פ ששי וכתב הרא\"ש ז\"ל דעקרוה רבנן לקדושי קמאי דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והסכימו בדעתם שאם יעיד עד א' על מיתת בעלה שיתבטלו הקדושין מעיקרן וסמכו על זה דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה כדמפרש בפרק האשה רבה דייקא אחר דברי העד ואינה נשאת עד שיתברר לה הדבר היטב היטב ע\"כ: \n",
+                "<b>העיד ר' יהושע על עצמות שנמצאו בלשכת דיר העצים שאמרו חכמים מלקט וכו' </b>כך צ\"ל. וכן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל ואיתה בזבחים פ' בתרא ברייתא בדף קי\"ג: \n",
+                "<b>והכל טהור </b>פירש הראב\"ד ז\"ל י\"מ מפני כי היו משליכין שם עצמות הקדשים ונמצאו שם עצמות אדם בין העצמות לפיכך מלקט עצם עצם כלומר בורר עצמות אדם מבין עצמות הקדשים והשאר הכל טהור וי\"מ שמצאי אותם מפוזרים טמונים בארץ וכשחפרו בה מעט נתגלו ואמרו חכמים אע\"פ שבשלש מקומות וארבע נמצאת הטומאה לא מחזקינן עוד טומאה אלא מלקט אותם עצם מכאן ועצם מכאן והשאר הכל טהור. עוד יש לפרש מלקט עצם עצם והכל טהור לומר שאין להם שכונת קברות וכן שנינו בתוספתא דאהלות וכו' גם במשנת אהלות פי\"ו בור שמטילין לתוכו נפלים או הרוגים מלקט עצם עצם והכל טהור ר' שמעון אומר אם התקינו לקבר מתחלה יש לו תבוסה והנך עצמות דלשכת דיר העצים כה\"ג הוא דהוו ולא חיישינן לשכונת קברות וזה עיקר וברור עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונים בהיכל </b>מלת בהיכל קשה לע\"ד וי\"ס דל\"ג לה. ואיתה בשבועות פ' ידיעות דף ט\"ז ובזבחים פ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק\"ז) כולה מתניתין: \n",
+                "<b>וקלעים לעזרות </b>פי' כשבונים בעזרות: \n",
+                "<b>בונין מבחוץ </b>פירש היו עושין הקלעים סביב להיכל ובונים חוץ לקלעים כדי שלא יכנסו בהיכל ובעזרות היו הקלעים בחוץ ובונים לפנים מהם הר\"ר יהוסף ז\"ל וראיתי שהגיה בשם רוב הספרים שקדושה ראשונה קדשוה לשעתה וקדשיה לע\"ל ע\"כ. וביד פ' ששי דהלכות בית הבחירה מסימן י\"ד עד סוף הפרק: \n",
+                "<b>אלא שבהיכל </b>פי' נתנו קלעים לפנים ממקום החומה ובונים את החומה מבחוץ כדי שלא יזונו עיניהם מן ההיכל: \n",
+                "<b>א\"ר יהושע שמעתי שמקריבין וכו' </b>תוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף מ\"א) ובגמ' פ\"ק דמגלה דף י'. והתם פ' ידיעות קס\"ד למימר דר' אליעזר דקאמר עושים קלעים לעזרות היינו כדי להכשיר העזרות להקריב קרבן דאם אין בית אין קרבן דקדושה ראשונה בטלה לה ופליג אר' יהושע דאמר דמקריבין אע\"פ שאין בית דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לביא ודחינן דילמא דכ\"ע אית להו דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ומר מאי דשמיע לי' קאמר ומר מאי דשמיע לי' קאמר וקלעים לר' אליעזר בעזרות לצניעותא בעלמא ע\"כ: \n",
+                "<b>אע\"פ שאין חומה </b>בירושלם קודם שנבנית החומה רש\"י ז\"ל שם פ' ידיעות ואפשר שהוא סיום פירוש למאי דס\"ד מעיקרא כדכתיבנא כדי שתהא המשנה כולה בסגנון אחד: \n",
+                "<b>קִדְּשַׁהּ לשעתה וקִדְּשַׁהּ לעתיד </b>כך נראה לע\"ד שצ\"ל במפיק בהא במלת קדשה דקאי אַשְלֹמה וכדפירש רעז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משפחת בית צריפה </b>קדושין פ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע\"א) ובירושלמי דפ' הערל ודפ' עשרה יוחסין: \n",
+                "<b>וריחקה בן ציון. </b>וקרבה בן ציון כצ\"ל. ובערוך וריחקה בן ציון בזרוע מפני שפסולין היו ועוד אחרת היתה שם וקירבה שהיו כשרין פירש בן ציון שם אדם חשוב הוא ע\"כ. ושם בקדושין תנא עוד משפחה אחרת יש לבד אותה שקירב בן ציון ולא רצו חכמים לגלותה אבל חכמים מוסרין אותה ביניהם לתלמידיהם פעם אחת בשבוע. ופירש הר\"ן ז\"ל ר\"פ עשרה יוחסין שהטעם כדי שלא ידבקו בהם אע\"פ שאם היו נדבקים בהם בלא ידיעה לא היה שם איסור כלל אבל מפני שאין הזרע מוכן לקדושה ולטהרה שאין הקב\"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות שבישראל כשר הדבר לגלותו לצנועין ע\"כ. עוד כתב שם בשם הרמב\"ן ז\"ל דהא דתנן כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר ולקרב ולרחק משום פסולי עבדות וחללות קאמר עבדים לפי שאינם מכלל ישראל וחללים לפי שמטהר שבט לוי ואינם נדחין מקהל ופסול עבדות קרוי טומאה ופסול כהונה קרוי ריחוק כדאמרינן וריחקוה בני משפחתם. הכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב אבל פסול ממזרות ונתינות הא אפסיקא הלכתא כר' יוסי דאמר שהן טהורים כולן לעתיד לבא ומשמע אפילו בידועים דאילו אותם שנטמעו השתא נמי טהורים הם שאפי' הידועים בהם אינם מעידין בהם לפוסלן לפי שהן טהורין מן התורה וכן משמע כל הסוגיא וכו' ע\"ש שהר\"ן ז\"ל דחה כל ראיותיו: \n",
+                "<b>ר' שמעון אומר להשוות את המחלוקת שבעולם </b>כצ\"ל. והר\"ר יהוסף ז\"ל הגיה המחלקות: \n",
+                "<b>אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא </b>וגו' כך צ\"ל. ביד סוף הלכות מלכים ומלחמותיהן. ובטור א\"ה סי' ב': \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת עדויות. בעזר הבורא שרפים ואופנים וחיות. \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Nezikin/Melekhet Shelomoh on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Nezikin/Melekhet Shelomoh on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2ccff2a30eafdeed19f65c202d65b114dbd36254
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Nezikin/Melekhet Shelomoh on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,481 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Eduyot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Eduyot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בעה\"י הנותן בים דרך אניות. נתחיל מסכת עדויות. \n",
+                "<b>על יד. </b>על כח מפקידה לפקידה הוא בא וממעטו כמו פסל על ידו דיבמות וכן הרבה. ומה מאד תמהתי ושמחתי על מה שמצאתי בכתובת יד לשון גמרא על קצת מקומות ממסכת זו וזהו מה שמצאתי כתוב עלה דמתני' גמרא מכדי תנא משבועות קא סליק מ\"ש דתני עדויות איידי דתני בסנהדרין העובד ע\"ז וכו' וקא בעי למיתנו ע\"ז ותוקפא וע\"ז שייכי בהדי הדדי דאמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כתיב הכא ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשריהם תגדעון והא משום תוקפא דרבן גמליאל עם ר' יהושע מתנייא דתניא עדויות בו ביום כשנית מש\"ה תני לה בהדי ע\"ז ולתנייה לע\"ז ברישא משום דעדויות לסנהדרין שייך תני לה ברישא ואיכא דאמרי משום דמרמות רוחא קא אתו לפלוגתא ופלוגתא שייכא לע\"ז דהא בריה דשלמה מעיקרא ה\"ל רמות רוחא והדר ה\"ל פלוגתא בהדי ירבעם ואמטול הכי פלח ירבעם ע\"ז מש\"ה תני למילתא דפלוגתא ברישא והדר תני ע\"ז אי הכי אמאי תני למילתייהו דשמאי והלל ברישא ליתני או מילתא דרבן גמליאל ברישא או מילתא דר' יהושע ברישא משום דר\"ג מהלל קא אתי דבריה דרשב\"ג הזקן הוה וקמ\"ל דהלל איפכא דרבן גמליאל דהלל נשיא דסנהדרין דלשכת הגזית הוה ושמאי אב ב\"ד הוה ואפ\"ה אקדים הלל למילתיה דשמאי ברישא כדתניא כשנכנסו רבותינו בכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה' וכתיב ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו דבר ה' זו הלכה דבר ה' זו הקץ דבר ה' זו נבואה אמרו נתחיל מדברי שמאי והלל ע\"כ. ומצאתי עליה פי' מכונה להחכם הרב ר' שלמה שיריליו ז\"ל וז\"ל תנא משבועות קא סליק מ\"ש וכו' כך סדר המשנה סנהדרין ומכות ושבועות ועדויות וע\"ז ובשבועות מפרש אמאי תני לה בתר מכות. איידי דתני בסנהדרין העובד ע\"ז אחד העובד ואחד הזובח פ\"ד מיתות: \n",
+                "<b>תוקפא </b>גסות הרוח: \n",
+                "<b>דא\"ר אלעזר </b>במסכת סוטה פ\"ק: \n",
+                "<b>ראוי לגדעו כאשרה וכו' </b>יגדעו וישרש אחריו כאשרה שצריך לשרש אחריה כדכתיב ואבדתם את שמם: \n",
+                "<b>משום תוקפא דר\"ג עם ר' יהושע מתנייא </b>כדמפרש לקמן ובפ' תפלת השחר איתא שמחמת גסותו של ר\"ג נחלק עם ר' יהושע ובזהו וגרם לגדע עצמו דהיינו בטול מלכותו: \n",
+                "<b>בו ביום </b>מפ' לקמן דכל בו ביום שמינו לר' אלעזר בן עזריה נשיא הוה ורמות רוחא דר\"ג גרם לבטל מלכותו והחכמים כולם נתקבצו לכבודו דר' אלעזר בן עזריה והמליכוהו ונשנית בו ביום עדויות. וליתני ע\"ז ברישא מסכת ע\"ז היה לו לשנות ברישא כיון דקאי אמאי דתני בסנהדרין. רמות רוחא דבריה דשלמא דקאמר אבי יסר אתכם בשוטים ואני בעקרבים גרם שנחלקה מלכות בית דוד ליתני מילתא דר\"ג ברישא הא דתני לקמן בפ\"ג ארבעה דברים ר\"ג מטמא וחכמים מטהרין: \n",
+                "<b>או מילתא דר' יהושע </b>כדתנן ד' ספקות ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין דכיון דמסכתא זו ע\"י גלגול מחלוקתו של זה ושל זה נשנית מילתייהו ה\"ל למיתני ברישא דאינהו דגרמי: \n",
+                "<b>משם דר\"ג מהלל קאתי </b>דאמרי' במסכת שבת הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאות בפני הבית מאה שנה והאי ר\"ג בר פלוגתיה דר' יהושע בריה דרשב\"ג הזקן הנהרג הוה. דהלל נשיא דלשכת הגזית הוה הכי איתא בפסחים בפ' אלו דברים. ושמאי אב ב\"ד כדתנן בפ' אין דורשין ותניא בתוספתא בפ' בתרא דבכורים ובפ' בתרא דהוריות כשהנשיא נכנס כל העם עומדין מפניו ואין רשות לאחד מהם לישב עד שיאמר להם שבו אב ב\"ד שנכנס עושין לו שורות וכו' אקדמה למלתא דשמאי ברישא בהני תרי באבי קמאי דיין שעתן ומתני' דמקב לתלה וטעמא דפלוגתא דמקוה דלקמן לקמן מפ' לה וקמ\"ל תנא דמתני' דמסדר לה לעדויות דלא למד ר\"ג מהלל זקנו דהלל זקנו נשיא בפני הבית הוה ואפ\"ה הוה ענותן ואקדמה למילתיה דשמאי ברישא מה שא\"כ בר\"ג שבזהו לר' יהושע שהעמידו על רגליו והניחו כן עד שרננו כל העם דלקמן: \n",
+                "<b>כדתניא כשנכנסו וכו' </b>דבסיפא דברייתא תנינן אמרו נתחיל מדברי הלל ושמאי כלומר כיון שבאנו לידי כך מחמת המחלוקת של זה שעתה אנו רואין הרעב שהיה לחכמים לשמוע הרבה נאמר בתחלה מה בינו לבין זקנו: \n",
+                "<b>כדתניא כשנכנסו רבותינו </b>ראש תוספתא דעדויות היא ומפ' בירושלמי דברכות דכל היכא דתני כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היינו משום שניתוספו ספסלים הרבה כשהעמידו לר\"א בן עזריה נשיא והיו עשויין שורות שורות ככרם והיינו רעב לשמוע את דבר ה' שלא היו יכולין לכנס לבית המדרש כשהיה ר\"ג נשיא: \n",
+                "<b>זו הלכה </b>כדכתיב ויגד לעם את כל דברי ה' והיינו תורה. דבר השם זה הקץ פי' רש\"י ז\"ל לא ידענא היכא וכתבו התוס' דכתיב גבי גלות שבעים בספר דניאל מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאת וגו': \n",
+                "<b>נבואה </b>כדכתיב דבר ה' אשר היה אל הושע ע\"כ מן המפרש הנ\"ל ז\"ל. והתם בכתיבת יד שמצאתי איתה לסוגיא דבפ' ר' אליעזר דמילה מאי ישוטטו לבקש את דבר ה'. וגם לסוגיא דא\"ל רב אדא בר אהבה לרבא תהוי האי תנורא דאיתה בפסחים בפ\"ק גם לכל הסוגיא דמ\"ט דשמאי דאיתה בפ\"ק דנדה עם פירושיהם כנזכר לעיל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שמאי אומר מקב לחלה </b>אומר ר\"ת דשמאי משער למדת בעל הבית דחלה לא נתנה בו תורה שיעור ותנן בפ' שני דמסכת חלה דבעל הבית מפריש אחד מכ\"ד והקב הוא כ\"ד בצים ונמצאת חלתו כביצה דאיכא בו כדי נתינת כהן: \n",
+                "<b>והלל אומר מקביים </b>למדת נחתום שנותן אחד מארבעים ושמנה דהיינו כביצה משני קבים אבל פחות מכביצה לא חזי לנתינה וי\"מ דטעמא דהלל משום דעומר עשירית האיפה עשור מלבר שני קבים משלש סאים שהן י\"ח קבים ושמאי סבר דאחציו של עומר משערין לפי שהיה נחלק לשתי סעודות אחת שחרית וא' בין הערבים להכי קאמר מקב לחלה מרבינו שמשון ז\"ל בפ' שני דמסכת חלה. וכן ג\"כ כתבו התוס' בשם הירושלמי בפ\"ק דשבת דף ט\"ו וכן פי' הראב\"ד ז\"ל וכן הוא בלשון הגמרא שמצאתי כמו שאעתיק בס\"ד. ושם במסכת חלה שנוי ממתני' בבא דחמשת רבעים. וכולה מתניתין מייתי לה בשבת פ\"ק דף ט\"ו ועיין בתוס' דעירובין פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ\"ג.) ומצאתי כתוב אמתני' גמרא טעמיה דשמאי והלל עשור מלבר כמה דתימא ויסף חמשיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה במאי פליגי שמאי סבר עריסותיכם תרתי סעודות ראשית מכל סעודה וסעודה והלל סבר ראשית אחת לשתי סעודות ורבנן פליגי עליה דהלל בחדא וסברי לה כותיה בחדא פליגי עליה בחדא דעשור מלגאו הוא דהוי וסברי כותיה בחדא דראשית אחת לתרתי סעודתא: מאי קב ומחצה ומאי הגדילו המדות כדתניא ראשית עריסותיכם כדי עיסתכם וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר וכמה עיסת מדבר דכתיב והעומר עשירית האיפה הוא מכאן אמרו חכמים שבעה רבעים קמח ועוד חייבים בחלה שהן שש ירושלמיות שהן חמש של צפורי מכאן אמרו האוכל במדה זו ה\"ז בריא ומבורך יתר על כן רעבתן פחות מכאן מקולקל במיעיו: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר וכו' </b>מ\"ט דר' יוסי קסבר כי כתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה מלבר קאמר דאי ס\"ד תרומה מלגאו קאמר עשירית האופה דמנחתא דעני דאכשר רחמנא היכי משכחת לה והתניא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ועוד תניא אין מביאין מנחות מן הטבל אלא לאו ש\"מ מלבר הוא דטבילא ש\"מ. ורבנן סברי כיון דקא מייתי לה בסלת לא טבילא דתנן המפריש חלתו קמח אינה חלה ור' יוסי אמר לך כיון דבדיעבד אהני לה שם חלה טבל חשיבא ורבנן קסברי דאפילו דיעבד נמי לא אהני לה שם וקמפליגי בפלוגתא דר' יהושע ורבנן דתנן ואסורה לזרים דברי ר' יהושע אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר אמר להן אף הוא קלקל ע\"כ מה שמצאתי וגם שם יש עליה פירוש מהחכם הנ\"ל נ\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלל אומר וכו' </b>אין שנוי ממנה במסכת מקואות רק שם בפ' שני שנוי וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורו שלשה לוגין כעדותם דשמעיה ואבטליון דהכא. ומייתי לה בשבת פ\"ק דף ט\"ו ובהרא\"ש ז\"ל פ' תינוקות דף פ\"ב. ומצאתי שכתב החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וז\"ל נ\"ל שיש קושיא על לשונו כי היה לו לומר הין מים שאובים פוסל את המקוה למה אמר מלא שהרי שמאי וחכמים לא אמרו מלא וגם פוסלין לשון רבים אינו נכון כיון שאינו אלא הין אחד אלא שצריך לומר שחוזר על המים וזה דחוק ועל כן אומר שכך שמע מרבו וזה נ\"ל עיקר ע\"כ. וגם ראיתי שמחק שתי מלות אלא שבמשנה. ופירש הראב\"ד ז\"ל הלל אומר מלא הין מים שאובים טעמא דהלל כי ההין היא המדה היותר גדולה בלח כדכתיב ושמן זית הין הלכך היא חשובה לפסול את המקוה ואע\"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת כיון דמים שאובים לפסול את המקוה מדרבנן הוא אזלינן בתר המדה היותר גדולה והאי דלא שיער הלל בקבים ככולי' תלמודא וה\"ל למימר שלשה קבין דקי\"ל דהין הוי תריסר לוגין אלא שחייב אדם לומר כלשון רבו והטעם לדברי רבו שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה הנזכרת בתורה היא החשובה לפסול את המקוה בשאובים ואידך לא: \n",
+                "<b>שמאי אומר ט' קבין </b>קסבר כיון דתשעה קבים הם ראויין לטבילת בעל קרי ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו פחות מכאן לא הלכך הם חשובים לפסול בשאובים דשיעור טבילה פוסל טבילה בציר מהכי לא: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים שלשה לוגין </b>טעמייהו דרבנן כיון שהם נתונים לשיעור נסכי קרבנות צבור חשובים הם לפסול ואע\"פ שנאמרו בתורה לקרבנות צבור מדות גדולות מזו כגון חצי ההין ושלישית ההין כיון דאשכחן דרביעית ההין שהיא שלשה לוגין חשוב לנסכי צבור לענין מקוה נמי חשוב ופסול ליה בשאובים ואע\"ג דאשכחן בלוג שהוא ממדות האמורות בתורה התם למנחת יחיד הוא לא למנחת צבור אי נמי התם לשמן בלבד הוא שהרי אין יין במנחה הבאה בפני עצמה אבל מדת שלשה לוגין הויא מדה ליין ולשמן במנחת נסכים עכ\"ל ז\"ל. אבל הרא\"ש בפ' מרובה וכן בסוף נדה בהלכות מקואות כתב משום דהוי דבר חשוב וחזו לרחיצת אדם כדאמרינן בפ\"ק דשבת בתחלה היו טובלים במי מערות סרוחים ונותנין על גבן ג' לוגין מים שאובים והיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין ע\"כ. בפי' רעז\"ל ורמב\"ם קבל מאביו ז\"ל וכו' אמר המלקט ועוד פי' הרמב\"ם ז\"ל ויש מי שקורא מלא הן מלא הין ואומר שהשנוי כאילו הוא בין הן להין. ושם בפי' רעז\"ל צריך להגיה באותיות אהח\"ע. ובפ\"ק דשבת דט\"ו פי' רש\"י ז\"ל בשם רבותיו ז\"ל דבלשון רבו דקתני הכא קאי אמשה רבינו ולבו ז\"ל מגמגם בזה שהרי בכמה מקומות לא הקפיד על כך. וביד פ\"ד דהלכות מקואות סי' ב'. ובטור י\"ד סי' ר\"א: \n",
+                "<b>עד שבאו שני גרדיים וכו' </b>איני יודע ליישב לשון עד ולא שמעתי פירוש ונראה בעיני לפרש לא כדברי זה ולא כרברי זה אלא שלשה לוגין ולא רצו הלל ושמאי לקבל דבריהם עד שבא עדותן של גרדיים וקיימו כל חכמי ישראל את דבריהם כדאמרי' בגמ' והיינו אפילו הלל ושמאי גופייהו והיינו דקתני סיפא ולמה הוזכרו דברי שמאי והלל לבטלה דכיון דהם הודו ובטלו דבריהם למה טרח תנא דמתני' להשמיענו סברתם ומתרץ שלא יהא אדם וכו' ומפרש בגמ' במקום שמועה כלומר ללמדך שאדם שאין בידו שמועה לא יהא עומד על דבריו שהרי אבות העולם לא עמדו הם עצמם על דבריהם כלומר דאע\"פ דדבריהם נראין יותר בטלו דבריהם מחמת השמועה וכשאמרו או הין או ט' קבין לא היה בידם שמועה הר\"ש שיריליו ז\"ל. ועוד כתב ז\"ל ושוב ראיתי בדברי הרא\"ש ז\"ל שנראה שטרח לתרץ לשון עד דקתני במתני' שכתב וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה ידעו חכמים שאין השיעור לא כזה ולא כזה ולא ידעו לכוין השיעור עד שהעידו על ג' לוגין שהן חשובין קצת להדחת הגוף ע\"כ. ואין הברייתא מתיישבת כדבריו עכ\"ל ז\"ל. ונראה שדעת הראב\"ד ז\"ל שכתבתי בסמוך נוטין קצת לדעת הר\"ש שיריליו ז\"ל. וז\"ל ספר כריתות בלשון למודים שער ב' [סי' ע\"ב] דף ל\"ט מצינו וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אע\"פ שהם לא ידעו האמת אלא ידעו שלא היה כדברי שמאי והלל דתנן הלל אומר מלא הין מים שאובים פוסלים את המקוה שמאי אומר ט' קבים וחכ\"א לא כדברי זה ולא כדברי זה עד שבאו שני גרדיים ע\"כ. ומצאתי כתוב עלה דמתני' גמ' מ\"ש הכא דתני מילתי' דהלל ברישא ומ\"ש התם בתרי באבי דלעיל דתני מילתי' דשמאי ברישא בדין הוא דבכולהו בעי לאקדומי למילתיה דהלל ברישא דהא הלל נשיא הוה אלא משום דהלל ענותן טפי אקדמיה למילתיה דשמאי ברישא כדתניא מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב חברו עליו תלמידי שמאי א\"ל מה טיבה של בהמה זו אמר להם נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה וכשכש לה בזנבה והלכו להם ושאני הכא דמשמא דרביה קאמר לה וביקריה מצי מחיל וביקרא דרבי' לא מצי מחיל: \n",
+                "<b>מלא הין מים וכו' </b>מ\"ט דהלל גמר מהין דצלוחית דשמן המשחה דמרבינן מיניה מלכים וכהנים מה התם י\"ב לוגין ה\"נ י\"ב לוגין מ\"ט דשמאי גמר מט' קבין מים דבעל קרי דתניא בעל קרי חולה שנתנו עליו ט' קבין מים טהור מה התם בציר מט' קבין מים לא חשיבי אף הכא נמי בציר מט' קבין לא חשיבי והלל אדגמר משמן המשחה ליגמר מט' קבין דבעל קרי קסבר מקוה פסולו דאורייתא וט' קבין דבעל קרי מדרבנן ואורייתא מדרבנן לא גמרינן שמן המשחה מדאורייתא ואורייתא מדאורייתא גמרינן ואידך קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וליגמר משמן המשחה אמר לך מים ממים גמרינן מים משמן לא גמרינן ורבנן מאי טעמייהו קסברי רבנן מט' קבין לא גמרינן דהא דאורייתא והא דרבנן ומשמן המשחה נמי לא גמרינן דשמן המשחה חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן כדתניא והלא אף לסוך בו את העיקרין אין בו סֶפֶק אלא גמרינן מנסכי תמידי צבור מה התם שלשה לוגין אף הכא נמי שלשה לוגין. וליגמר מנסכי פר תפשת מועט תפשת וליגמר מלוג דמצורע אמרי לך רבנן טומאה דעלמא שכיחא וטומאה דמצורע לא שכיחא ונסכי תמידין שכיחי ומצוי ממצוי גמרינן ומשאינו מצוי לא גמרינן והלל נמי אמאי לא גמר מנסכים קסבר הכשר אדם מהכשר אדם גמרינן ואדם מהכשר בהמה לא גמרינן ורבנן כיון דקרבנות במקום אדם הוא דקרבי כאדם נינהו ע\"כ. והתם מייתי נמי ברייתא דבראשונה לא היתה מחלוקת דאיתא בירושלמי דחגיגה פ\" אין דורשין וסוגיא דאמר רב הונא בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל ואלו הן כל הנשים דיין שעתן וכו' שמאי אומר מקב לחלה וכו' ואידך הלל אומר מלא הין מים שאובין. והוינן בה ותו ליכא וכו' כדאיתא בפ\"ק דשבת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אֲבוֹת העולם הלל ושמאי </b>שהרי חכמים בטלו את דבריהם כמו ששנינו וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה בתלת באבי דלעיל דגם שאמרו חכמים לא כדברי זה ולא כדברי זה בשתי משניות הראשונות אפשר לומר דמפי השמועה של עדות אמרום כדמשמע בתוספתא מהראב\"ד ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאין בי\"ד יכול לבטל דברי בי\"ד חברו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין </b>מנין שנים קאמר והכי איתא בירוש' עכ\"ל [הראב\"ד ז\"ל] ונראה דגריס יסמוך בלי ויו בראש תיבה וכמו שאכתוב בסמוך בשם הרש\"ש ז\"ל אלא שמחולקים בפירוש. וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל כתב שבקצת ספרים יסמוך. ואיתא להאי בבא ברפ\"ק דמגלה וברפ\"ק דמועד קטן. ותוס' בפ' השולח (גיטין דף ל\"ו) ובגמ' בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל\"ו) ושם בירושלמי דף מ\"א ודפ\"ק דשבת דף ג'. וביד פ' שני דהלכות ממרים. וז\"ל הר\"ש שיריליו ז\"ל ולמה הוזכרו דברי היחיד בין המרובין כגון הא דתנן לעיל חמשת רבעים קמח חייבים בחלה ר' יוסי אומר חמשה ועוד חייבין וכן הא דתנן הגלודה ר\"מ מכשיר וחכמים פוסלים וכן דתנן רש\"א עד שתנקב לבית הסמפונות כיון דקיימא לן הלכה כדברי המרובין למה הוזכרו דברי יחיד ומתרץ תנא דמתני' שאם יראה ב\"ד דברי היחיד וירצה לסמוך עליו שיסמוך עליו ודוקא בשעת הדחק מפני צורך השעה כמו שאמרו כדאי הוא ר\"ש לסמוך עליו בשעת הדחק להא מיהא אהני הזכרת דברי היחיד שיכול לסמוך עליהן ואם לא נכתבו דברי היחיד היאך היה יכול להקל ולסמוך עליו וכן מצאתי לרש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>שאין ב\"ד וכו' </b>כלומר ודוקא שיסמוך עליו יכול דהב\"ד עצמו שרואה דברי היחיד אינו לוקח אותה סברא להלכה ולעשות מעשה אפילו שלא בשעת הדחק שזהו קרוי בטול דברי המרובין הקדמונים ואין שום ב\"ד יכול לעשות כן אא\"כ יהא גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא לסמוך הוא שיש לו רשות בלבד ומש\"ה תני תנא שאין ב\"ד יכול לבטל כלומר לסמוך הוא דקא שרינן אבל לבטל לא שאין ב\"ד יכול לבטל וכו' ופי' לסמוך היינו כמי שהוא חלוש ואינו יכול לעמוד על רגליו וסמך על אחר קצת אבל עיקר גופו על רגליו עומד כך הדיין עצמו אינו עומד על אותה סברה ולתפוס אותה אפי' בריוח אלא דוקא בשעת הדחק והיינו דתני תנא דברייתא לעולם הלכה כדברי המרובים וכו' ומאי לעולם לומר לך שהב\"ד שסומך על היחיד מודה דהלכה כדברי המרובין אלא כאן בשעת הדחק דהיינו צורך השעה כאן שלא בשעת הדחק והשתא לשון המשנה ולשון הברייתא מדוייקים דס\"ל לתנא דמתני' דדוקא גבי שמאי והלל הוא דתנינן דהוזכרו לבטלם משום דלא היה בידם שמועה ורבנן דפליגי עלייהו הסכימו לשמועה אבל יחיד דפליג על רבים דאין לזה ולזה שמועה לא הוזכרו לבטלם ור' יהודה פליג והיה שונה ואפילו גבי יחיד דהוזכרו לבטלם דר' יהודה סבר אפילו בשעת הדחק אין לו לשום ב\"ד לתפוס כדברי היחיד ואשכחן ליה האי סברא נמי בפ' לולב הגזול דאמר יבשים כשרים והביא ראיה מאנשי כרכום שהיו מורישין לולב הן לבניהם ואמרי ליה רבנן אין שעת הדחק ראיה ואיהו אזיל לטעמיה דסבר דשום ב\"ד לא היה לו להורות יבשים כשרים משום טעמא דשעת הדחק דלדידיה אין חילוק בין שעת הדחק לליכא שעת הדחק כי טעמיה דהכא דלא הוזכרו דברי היחיד אלא כדי לבטלם כדמפ' בברייתא וזה היה באותן הימים שהיו ראשי ישיבות בבבל אפילו בימי רבי ואין צריך לומר בפני הבית דבימי ר' יהודה בן בתירא שהיה בפני הבית שלחו לו אשריך ר' יהודה שאתה בנציבין ומצודתך פרוסה על ירושלים ובימי רבי נמי היו ראשי ישיבות שם שהרי שאל מה אני בשעיר נשיא וא\"ל ר' חייא הרי צרתך בבבל רב הונא כדאיתא בהוריות ומש\"ה הוצרכו לכתוב דברי היחיד במשנה שאם לא הוזכר היה בא תלמיד אחד משם לכאן והיה אומר איני שומע לדעת משנה זו שיש לי קבלה מרב מומחה בהפך אולי היה ב\"ד שלי מרובה משלכם ולכך הוצרכו לכתוב דברי היחיד להגיד לו כבר נשמע לנו אותה סברא שאתה אומר ונתבטלה וכדברי איש פלוני שמעת ונתבטלו דבריו כך נ\"ל והרא\"ש ז\"ל סובר דאין חילוק בין לסמוך בין לבטל ופי' שאלמלא דברי היחיד לא היו יכולין לבטל דברי מרובין אפילו בשעת הדחק שאין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חברו אם הושוו כולן לדעת אחת עד שיהא גדול ממנו וכו' אבל אם היה מחלוקת בדבר יכולין ב\"ד אחר אפי' קטנים מהם לסמוך על דברי היחיד. כיוצא בדבר מצינו באמוראים שפוסקים הלכה כדברי היחיד במקום המרובים אבל במקום שאין מחלוקת אין כח באמוראים לחלוק על דברי התנא ע\"כ. ואין דבריו נכונים דדברי ב\"ד נקרא וקם דינא הוי כיון דהוו מרובין ועוד דקתני בברייתא לעולם הלכה כדברי המרובין אלא הנכון מה שפירשתי: \n",
+                "<b>אא\"כ גדול ממנו </b>בגמ' מפ' דהיינו דוקא כי הוי מילתא דרוב הצבור יכולין לעמוד בה אבל כי אין צבור יכולין וכו' אין צריך ב\"ד גדול אלא אפילו קטן דהא שמן מי\"ח דבר הוי ורבי התירו: \n",
+                "<b>בחכמה ובמנין </b>מנין גברי ושמא דבעינן נמי מנין שנים דהא בברייתא דמייתינן לקמן היה אחד מהם גדול מחברו בחכמה ובמנין הלך אחריו התם לא שייך אלא מנין שנים וכן מצאתי לרש\"י ז\"ל דפירש במסכת אבות במנין השנים ובמנין התלמידים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר יהודה א\"כ וכו' </b>כלומר היה שונה במשנתו כן לעולם הלכה כדברי המרובין א\"כ למה מזכירין דברי היחיד לבטלם. ולבטלם דאמר תירוצא דמילתא הוא דלדידיה אין חילוק בין בשעת הדחק ללא שעת הדחק ולבטלם הוא דכתבום וכן דעת הראב\"ד ז\"ל. והרא\"ש ז\"ל פירש א\"כ שאין טעם אחד אלא כמו שאמרנו הא תינת היכא ששונה בסתם דברי היחיד בין המרובים אבל היכא שמבטל בפירוש דברי היחיד ומקיים דברי המרובין כי ההיא דלעיל שקיימו דברי המעידים וכיוצא בהם בכמה מקומות והשתא אפילו בשעת הדחק אין לסמוך על דברי היחיד המובטלין א\"כ למה הזכיר דברי היחיד לבטלם אלא טעם יש לדבר שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת ואתה סבור שמפי המרובים נאמר ולא נאמר אלא מפי אותו היחיד ע\"כ. ומה שפי' כי ההיא דלעיל שקיימו דברי המעידין בההיא מתני' לא מצי ר' יהודה לאקשויי כלל דהא תנא דמתני' מתרץ למה הוזכרו דברי שמאי והלל לבטלם וכו' והיינו להשמיענו שהן עצמם חזרו בהם ולא עמדו בשמועתם מכח השמיעה ובההיא כבר מודו דלבטלם הוא דהוזכרו וכדפרישית לעיל עכ\"ל ז\"ל. ואיתא להאי בבא בירושלמי פ\"ק דשביעית. וראיתי שכתב הררי\"א ז\"ל על מה שכתב רעז\"ל יחיד שלא עשו שום ב\"ד כדבריו וכו' כל זה לא נזכר בדבריו על כן נראה דר' יהודה בא לומר טעם אחר לקושיא הראשונה שהקשו ולמה מזכירין את דברי היחיד וכו' כלומר מה שהוזכרו דברי שמאי והלל כבר תרצו שהטעם הוא ללמד לדורות אבל מה שהוזכרו דברי היחיד הוא קשה עדיין ותרצו שאם יראה ב\"ד וכו' ובא ר' יהודה לומר טעם אחר וחזר ואמר לשון הקושיא הראשונה א\"כ למה מזכירין וכו' וגם הוא חוזר על תירוץ שתרצנו על שמאי והלל ואומר א\"כ שזהו טעם הדבר א\"כ למה הוזכרו דברי שאר היחידים בין המרובין אלא הטעם הוא שאם יאמר אדם וכו' וכדומה לזה יש במסכת סוטה פ\"ח בד\"א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה וכו' א\"ר יהודה בד\"א במלחמת מצוה וכו' וצ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א רובע וכו' </b>בנזיר פ' כ\"ג דף נ\"ב ברייתא ופירשו שם תוס' ז\"ל או מרוב המנין פי' אם תפש קכ\"ה עצמות וקיצע ממנו מכל אחד ואחד עד שהעמידו על רובע יטמאו באהל ע\"כ. ויש שנוי ממשנה זו בר\"פ שני דאהלות ורובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין וע\"ש כי נראה ששם פי' רעז\"ל הפך ממה שפירש פה. (הגהה כתוב בספר כריתות בלשון למודים שער ב' דף ל\"ט מצינו תלמידים חולקים על רבם והתלמידים נזכרו בתחלה לפני רבם כי הא דמסכת עדויות פ\"ק דתנן ב\"ש אומרים רובע עצמות מן העצמים בין משנים בין משלשה ובה\"א רובע עצמות מן הגויה וכו' שמאי אומר אפי' מעצם אחד עוד גבי כרשיני תרומה בש\"א שורין ושפין בטהרה וכו' ובסיפא קאמר שמאי אומר יאכלו צריד וכן במעשר שני. עוד גבי הפורט סלע של מעשר שני שמאי אומר בכל הסלע מעות ושם פליגי ב\"ש וב\"ה לפני חכמים ור' עקיבא ור' טרפון ובסוף קאמר שמאי אומר יניחנו בחנות ויאכל כנגדה מעשר שני. וכן גבי כסא של כלה שניטלו חפוייו בש\"א וכו' ובה\"א וכו' שמאי אומר וכו' וכן בתר הכי כסא שקבעו בעריבה פליגי ב\"ש וב\"ה ושמאי [אומר] בסוף אף העשוי בה ושמא בילדותו תנא להו כמו שאמרו ב\"ש ובזקנותו חזר בו ומשנה לא זזה ממקומה וכן מצינו גבי הזהב קונה את הכסף בילדותו שנה בענין אחד ובזקנותו שנה בענין אחר ובזה ניחא הכא דהקדים דברי התלמידים שכך שנה הרב בתחלה וניחא שהתלמידים קבלו כך מרבם ולא מלבם כי איך יתכן שכולם הושוו לדעת אחד אם לא קבלו מרב אחד דלא סבירא ליה כחד תנא ע\"כ) והא לך קוצר פי' הראב\"ד ז\"ל בש\"א רובע עצמות מן העצמות וכו' כלומר מאיזה עצמות שבאדם אפי' מאצבעות ידים ורגלים או מקוטלית או מכתפיים או מקנה היד או ממרפק אע\"פ שאין רוב בניינו לא מן הגויה ולא בגודל וב\"ה סברי דוקא מן הגוייה כלומר מן הירכים ולמעלה והירכים בכלל שאין האדם יכול לחיות זולתם אבל מן השוקיים לא הואיל וקטועי רגלים יכולין לחיות הלכך כיון דיכול לחיות זולתם אינם מעיקר הגוף ואע\"פ שהשוקיים הם מרוב גובהו של אדם וכ\"ש אצבעות ידים ורגלים ישאר העצמות הדומין להם דאין מטמאין באהל אי נמי איכא לפרושי דבעי ב\"ש שיהא בהן מן הגויה או שתי ירכים לבדן או שתי שוקיים מירך אחת והיינו בין משתים בין משלש דאמרי ב\"ש ואע\"ג דשוקיים גופייהו לאו מן הגוייה נינהו כיון דאיכא ירך בהדייהו שהוא מן הגויה ושוקיים הוו מרוב מנין בגובה הלכך מצטרפי בהדי ירך ומטמאין באהל ברובע הקב ור' יהושע אמר במסכת נזיר דיכול להיות דב\"ש לא פליגי אב\"ה אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא והתם נמי מפ' לשמאי דאמר אפי' מעצם אחד דהיינו דוקא משדרה וגולגולת ע\"כ: \n",
+                "<b>שמאי אומר אפי' מעצם אחד </b>נמצא שהתלמידים חולקים על רבם ונזכרו בתחלה לפני רבם והטעם אומר הכריתות שהתלמידים קבלו כך מרבם תחלה בילדותו ושוב חזר בו בזקנותו ואפ\"ה משנה ראשונה לא זזה ממקומה מספר הליכות עולם. וביד פ' שני דהלכות טומאת מת סי' ט' י'. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל ונ\"ל דקומת האדם חלוקה בלשון חכמים לשלשה חלקים אחד מן הירכים ולמעלה שתוכו המעים והדקים עם הראש וזה יקראו גויה ועוד חלק אחר שהן אורך עצמות הירכים והשוקים וזה קרוי בנין ולפעמים קרוי בנין השוקים והירכים והצלעות והשדרה ועוד חלק אחר דהיינו מרפקי הידים והרגלים שיש בהם רוב מנין ע\"כ: \n",
+                "<b>מרוב בנין או מרוב מנין </b>פי' הר\"ב ז\"ל ואפי' של מת אחד אין מטמאין עד שיהיה ברובע הקב רוב בנין וכו' וז\"ל הר\"ר יהוסף ז\"ל מה שפי' רעז\"ל עד שיהא ברובע הקב רוב בנין וכו' אין נראה כי זה אינו הדין כי רוב הבנין והמנין מטמאין בלא רובע וגם אינו לשון המשנה ועי' באהלות פ' שני ולקמן פ\"ג ע\"כ: \n",
+                "<b>אפי' מעצם א' </b>ה\"ג ברוב הספרים מעצם במם ולפי זו הגירסא צריך לפרש דהכי קאמר אפילו לקחו זה הרובע מעצם אחד כלומר שאין כל העצם בכאן אפילו הכי מטמא באהל אכן יש ס\"א עצם בלא מם הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרשיני תרומה וכו' </b>שנויה היא וגם תרי באבי דהפורט דבסמוך בפ' שני דמסכת מעשר שני וקשה לע\"ד אמאי לא תני נמי הכא בבא דתלתן של תרומה דפליגי בה התם ב\"ש וב\"ה ובמה שכתבתי שם פ' שני סי' ט' בשם הר\"ר שלמה שיריליו ז\"ל דהכא קתני מילי דפליגי נמי תנאי אחריני עלייהו דב\"ש וב\"ה כגון הכא בכרשינין דפליג עלייהו שמאי גופיה דיאכלו צריד וכן ר\"ע אומר כל מעשיהן בטומאה וכמ\"ש ג\"כ בסוף פירקין בשם הראב\"ד ז\"ל אבל בתלתן לא אשכחן תנאי דפליגי עלייהו בהדוא ניחא אע\"ג דהוה אפשר לומר דשמאי ור' עקיבא קיימי נמי אתלתן של תרומה וכמ\"ש פ' שני דמעשר שני סוף סי' ד'. ופירש הראב\"ד ז\"ל כרשיני תרומה כיון שהם מאכל בהמה אינם בכלל אזהרת שמירתן מן הטומאה דהא כתיב ואני הנה נתתי לך הראוי לך. מיהו ב\"ש סברי שורין ושפין בטהרה כי היכי דלא ליתו למטעי בהן במין אחר שהוא מאכל אדם וב\"ה סברי דשפין נמי בטומאה דהא שפשוף אינו נוהג במין קטנית אחר אלא בכרשינים הלכך ידיעא מילתא דכרשינים נינהו ומאכל בהמה ע\"כ. ומצאתי כתוב גמ' מתני דלא כר' יהודה ודלא כר\"מ אלא כר' יוסי דתניא כרשיני תרומה בש\"א שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה ובה\"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה דברי ר' יהודה רמ\"א בש\"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובה\"א כל מעשיהן בטומאה א\"ל ר' יוסי זו משנת ר' עקיבא לפיכך היה אומר ינתנו לכל כהן ולא הודו לו חכמים ע\"כ: \n",
+                "<b>יאכלו צריד </b>לשון יובש כמו צריד של מנחות בפ' שני דחולין דהוא מקום שלא נכנס שם השמן וכן בר\"ה גבי שופר פ\"ג היה קולו עבה או צרוד וטעמא דשמאי דאע\"ג דשרינן טומאת הגוף דחמירא אבל דנטמאו הן עצמן לא שרי שמאי לאכלן מש\"ה אינו אוכלן אלא צריד כן פי' רש\"י ז\"ל. והראב\"ד והר\"י ז\"ל פירשו שישמור אותן מן ההכשר ואפי' שרייה בטהרה לא שרינן דסוף סוף מאכל אדם נינהו הלכך ישמור בהם שלא יכשירם מתחלה ועד סוף שלא יוכשרו לקבל טומאה דאם יהו מוכשרין לא יזהר בטומאתם הלכך יאכל אותם ביובש דוקא ואפילו לבהמה: \n",
+                "<b>כל מעשיהם בטומאה </b>לאו סברא דנפשיה קאמר אלא חולק על ת\"ק וה\"ק מה שהיו שונים ב\"ה כל מעשיהם בטומאה היו שונים ולא כדבריך כדאיתא בגמ' וטעמא דכיון דמאכל בהמה נינהו לא גזרינן בהו כלל ואפילו בא לתקנם בידים ותלתא תנאי אליבא דב\"ה איכא ולא פליג ר' יוסי דהוא תנא דמתני' עליה דר\"מ אלא בנוסחא דב\"ה אבל בנוסחא דב\"ש מודי ליה ומש\"ה תנא דמתני' בב\"ש כר\"מ ובב\"ה בשרייה מיהא בעינן טהרה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפורט סלע ממעות מעשר שני </b>הכא ל\"ג בירושלים וגרסינן ממעות מעשר שני דהכי איתא בב\"מ פ' הזהב ופי' רש\"י ז\"ל דהאי גברא אית ליה פרוטות של מעשר שני חוץ לירושלים וקבעי לאחליפינהו בסלע של כסף בכל הסלע מעות המעות שיש בידו יכול לחללם כולם עד שיעור סלע של כסף ובה\"א בשקל כסף וב\"ה לחומרא הוא דמחמרי לדעת רש\"י ז\"ל שכתב ובה\"א לא יפרוט לשלחני אלא חצין וטעמא שהפרוטות יוצאות בירושלים וכשיבא שם והוא צריך לפרוטות מיד לקנות צרכי סעודה ירוצו הכל אצל השלחני ויוקירו הפרוטות ונמצא מעשר נפסד לפיכך אמרו רבנן דהאי גברא ישא פרוטו' עמו להוציא במקצת ולכשיכלו יפרוט הכסף שבידו מעט מעט. ומ\"ש הרב שמעות דהכא היינו פרוטות מוכרח הוא דהכי מוכחן כולהו תנאי דסיפא וטעמא נפרש בס\"ד אלא מה שכתב דב\"ש לקולא וב\"ה לחומרא הקשו עליו בתוספות דהכא במסכת עדויות תנן לה בפרק קמא ולא תני לה בפרק ד' בהדי הנך דב\"ש לקולא וב\"ה לחומרא ועוד הקשו עליו דהיכי תנן הפורט ועל אלו הקושיות סובר רש\"י ז\"ל דכי פרכינן בכל דוכתא וליתנייה גביה קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה לאו למימרא דבאותו פרק שמתחיל אלו דברים מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה דוקא קאמר דליתנייה שם דכמה תנאי פליגי על אותן שמנויים שם ומוסיפין עליהם בפרקים אחרים אלא בעדויות בכולה מסכתא הוא דקאמר ולכך תמצא בכל מקום שמקשה וליתנייה בקולי ב\"ש וכו' מפ' שם רש\"י ז\"ל בעדויות פירוש בכולה מסכת באיזה מקום שיהיה וזו שנויה היא כאן. ומה שהקשו עליו נמי דהא פורט קתני אינה קושיא דהא אסיקנא הכא בגמרא דמצרף הוא דקאמר כפירוש רש\"י ז\"ל ואיידי דתנא סיפא הפורט דדוקא הוא תנא רישא נמי הפורט וכן פירש הראב\"ד ז\"ל בפירושו גם כן ובפרק המפקיד נמי תניא גבאי צדקה פורטין לאחרים וכו' וההוא כונתם לצרף קאמר דהפרוטות מחלידות בידם ועוד דפלוגתא דר\"מ ורבנן בצרוף הוא דפליגי ורישא דומיא דסיפא ועוד דאין דרך להוליך עמו משא של פרוטות אלא לצרפם בדינרי זהב או בדינרי כסף להקל המשא משא\"כ לעומד בירושלם דדרכו לפרוט בפרוטות וליקח מן החנוני ירק וצרכי סעודה והיינו טעמא של בעלי הגמ' שפירשו האי דהכא במצרף והשני כמשמעו אבל מה שהוקשה לי בדבריו ז\"ל הוא דאי טעמ' דב\"ה משום דיוקירו הפרוטות בירושלם ונמצא מעשר שני מפסיד וכו' מאי שייכא הכא פלוגתא דר\"מ ורבנן וכי תימא מילתא באפי נפשיה הוא ליתא דהא הכא בעדויות קתני לה בהדי פלוגתא דב\"ש וב\"ה דומיא דסיפא הפורט בירושלם דפליגי על ת\"ק דב\"ה כל הנהו תנאי ודמיין לריש מכלתין דאשכחן רבנן דפליגי על ב\"ה וב\"ש ואמרי לא כדברי זה ולא כדברי זה ואף שהיו ב\"ד של אחריהם הנהו תנאי וה\"נ נפרש הכא ועוד לדידיה תימא דהיכי אמרינן בגמרא דינר כסף ודינר פירות דברי הכל אסור מ\"ט דרבנן לכך נ\"ל דטעמא דב\"ש דסברי דיכול אדם חוץ לירושלם לצרף בין שיש בידו כל סך הסלע מפרוטות ובא לצרפן בסלע שיכול ובין אם יש בידו חצי סלע במעים של כסף וחצי בפירות או חצי בפרוטות דשרי וב\"ה פליגי עלייהו כיון דעבד בזיון למעשר שני דפריק פירות כ\"כ בנחושת עד שיעור סלע השתא לא שרינן ליה לפרוקינהו לכולהו וכיון דלא שרינן ליה לפרוקינהו יזהר בעצמו מעיקרא דלא פריק כ\"כ פירות שיעור סלע בפרוטות נחשת הלכך לא יחליף אלא חצי סלע של פרוטות ויעמיד בידו חציין ויעלם לירושלים משום קנסא והשתא ר\"מ ורבנן פליגי על ת\"ק דב\"ה ביותר קלה דאפי' פירות וכסף על כסף אסור משום דטעמא דמשמע מב\"ה דדוקא הכא מחמרי משום דעבד בזיון למעשר שני כדפרישנא אבל כי פריק חצי סלע במעים של כסף יש לו פירות חצי סלע דכו\"ע מודו דשרי כיון דליכא בזיון דמעשר שני ואשומעינן ר\"מ ורבנן דגם צירוף זה אסור אפילו דינר כסף בהדי פירות אסור לצרופי משום גזרה אחרת דאית להו כסף על כסף לא מחללינן כדאיתא במסכת דמאי ומפרש בגמ' דדינר כסף דכ\"ע ל\"פ דחשיב הוא ואפילו יש לו פירות וכן אם יש בפירות שיעור דינר חשיבי באפי נפשייהו ולא צריכי לטפול להם מעות דכסף לא גריר אגבייהו ואסור ואע\"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר כי פליגי בחצי דינר פירות וחצי דינר כסף שבא להחליף ולצרף בדינר ר\"מ סבר אף הכא נמי לא גריר כסף גבי פירות וכסף על גבי כסף הוי ואסור דנגעי אתקנתא דכסף על כסף ועל כסף דתני ר\"מ עד כדי דינר כסף קאמר דאסור ורבנן סברי דגריר אטו פירות ולא חשיב אלא כמו פירות לחודייהו ע\"ג כסף כן נ\"ל הר\"ר שלמה שיריליו ז\"ל: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר אין מחללין כסף ופירות על כסף. </b>פי' כסף הבא מכח פירות אין מחללין אותו על הכסף חוץ לירושלים דקסבר כסף ראשון ולא כסף שני ואע\"ג דפרוטות לגבי כספים פירות נינהו מכל מקום כיון דלגבי פירות טיבעא נינהו כסף מיקרו ורחמנא אמר הכסף כסף ראשון וכל שכן כסף על כסף שאין מחללין והכי איתא בב\"מ: \n",
+                "<b>וחכמים מתירין. </b>איכא למימר רבנן בתראי סברי דאפילו כספא עילוי כספא כגון מעין ופונדיונים על הסלע מחללין דלא דרשינן הכסף כסף ראשון וכ\"ש פרוטות על הסלע וב\"ש סברי וגם ב\"ה פרוטות הוא דמחללין על הסלע דפירא נינהו לגבי כספא אבל כסף על כסף לא דלהכי אהני הכסף הראב\"ד ז\"ל. וכ' הר\"ר יהוסף ז\"ל בס\"א ל\"ג משנה זו וכן נ\"ל נכון כי כל אלו המשניות לא נשנו כאן אלא לומר כל מחלוקת שחלקו בה ב\"ש וב\"ה ושמאי עצמו ובמשנה זו לא נזכר שמאי אלא שצריך לומר שהביאה אגב כיון שהיא סמוכה לו ודוחק ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפורט סלע של מעשר שני בירושלם. </b>הכא לא גרסי' ממעות: \n",
+                "<b>בש\"א בכל הסלע מעות. </b>בירושלם ודאי טבעא אפירא מחללין מיהו ב\"ש סברי כיון דבירושלם הוא פרוטות עדיפי ליה טפי מסלע הלכך במה שהוא חשוב לו יותר צריך להעמידו כדאמרינן לעיל דחוץ לירושלים כיון דלא צריך לפרוטות כסף חשיב ליה טפי ובמה שהוא חשוב לו צריך להעמידו הכא נמי בירושלם כיון דפרוטות עדיפי ליה טפי במידי דעדיף ליה טפי בעי לאוקומי וב\"ה סברי אחר המין החשוב אנו הולכין והוא הכסף הלכך לעולם יעמיד ממנו מחצה בכסף והמחצה בפרוטות שהרי צריכות לו: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר די </b>לו בפרוטות בחצי דינר והיינו ברביעית וברביעית מעות פי' רובע הסלע דהיינו דינר בו יהיה כסף ומעות כלומר מחצה למחצה: \n",
+                "<b>ר' טרפון אומר ארבע אספרי כסף. </b>נ\"ל אספרי כסף היינו מעים ור' טרפון אתא למעוטי מביעור דר' עקיבא דר' עקיבא סבר שלש מעין בכסף ושלש מעין בפרוטות ור' טרפון ס\"ל ד' מעין בכסף וב' מעין בפרוטות וכל חד וחד אתא למעוטי שיעורא מחבריה בפרוטה ושמאי ממעט ואמר יניחנה כלומר יתננה לחנוני ויוציא לו עד כדי הסלע וכשיוציא לו מזון בפרוטה או באיסור או בפונדיון מן הסלע כפי אותו המזון מתחלל ראשון ראשון עד שיתחלל כולו. ומתחזי לי טעמא דכולהו דחיישינן דילמא זיילי פרוטות עד דלא מפיק להו וקא מפסיד באכילת מעשר וב\"ש לא חיישי להכי ובמאי דצריך טפי בעי לאוקומי הראב\"ד ז\"ל. ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל בשקל כסף ובשקל מעות לא יחליף בפרוטות אלא חצין ויש לפרש משום סחורה דדרך הוא דהמחליף כל הסלע בפרוטות דאין מפסיד אלא אדרבא מרויחין לפעמים וס\"ל לב\"ה דאסור משום סחורה והא ב\"ש לקולא וב\"ה לחומרא ע\"כ ועוד האריך ז\"ל וכתבתיו בס\"ד בפ' שני דמסכת מעשר שני. כפי פירוש רעז\"ל צריך להגיה במשנה כך ר' עקיבא אומר בשלשה דינרי כסף וברביעית כסף ברביעית מעות. וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל על פירוש רעז\"ל פי' זה אינו נראה ועיין במסכת מעשר שני פ' שני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסא של כלה </b>בפ' כ\"ב מכלים היא שנויה ופי' הראב\"ד ז\"ל דומה כי הכסא של כלה שנחלקו עליו שמאי והלל כשחפוייו יוצאין נחלקו מדקתני סיפא דהא מתני בפ' כ\"ב (מאהלות) [מכלים] כסא שלא היה חפוייו יוצאין וכו' וכך פירושו כי הכסא של כלה יש לו דפנות כדי שתסמוך זרועותי' ובגבה מאחוריה והמושב שהיא יושבת עליו נקרא חפוייו ופעמים שאדם עושה אותו משלש חתיכות כעין עריסה של קטן שהיא עשוייה זרועות זריעות וכשחפוייו יוצאין ונכנסין שאדם יכול להכניסן ולהוציאן כשירצה אין אדם יכול להטותו שזרועותיו נופלין ואין דרכו להשתמש בו מוטה אלא כדרכו ועכשיו שניטלו חפוייו כבר בטל תשמיש מישיבה אבל כשאין חפוייו נכנסין ויוצאין אלא במקום הירך קבוע הוא כעין קתדרה פעמים שאדם משתמש בו כשהוא מוטה שהופכו על פניו או על צדו ויושב עליו הלכך אפילו ניטלו חפוייו טמא דראוי להטותו על צדו או על פניו ויושב עליו מיהו ב\"ש סברי אפילו כשחפוייו יוצאין וניטלו טמא מפני שלא בטל שום תשמיש ישיבה שהרי ראוי הוא עתה להטותו על צדו ולישב עליו: [הגהה. בפי' רעז\"ל אף כאן רגילים לעשות בכסא של כלה כמין שנים בולטים וכו' וכתב עליו הר\"ר יהוסף ז\"ל איני יודע מה אלה השנים הבולטים או הציורים מטמאים או מטהרין ונ\"ל כי הענין הוא ד' או ג' עמודים מחוברים ע\"י לבזבזים כמעשה השלחן שבמקדש ומשימין עליהם כמין טבלא קטנה לישב עליה ומחברין את הטבלא בעמודים ע\"י יתדות של עץ ואז הוא כסא לשבת עליו והטבלא שעליו הוא המלבן של כסא והיתדות הם חפוייו והנה אע\"פ שנטלו חפוייו ראוי הוא לישיבה כי הטבלא מונחת על גבי היתדות אלא שאינה מחוברת וב\"ש מטמאין משום דהוי עדיין כסא]: \n",
+                "<b>וב\"ה מטהרין </b>כיון שאינו מחובר ושמאי אומר אף הטבלא לבדה טמאה כי היא ראויה להניח ע\"ג קרקע ולישב עלי' ועל כן נשארה בטומאתה כן נ\"ל לצייר הבנת משנה זו ואע\"פ שאפשר שזה אינו ציור הכסא ממש מ\"מ על זה הדרך הוא. אך צ\"ע במסכת כלים פ' כ\"ב. ומלבן דתנן נ\"ל דהוי פירושן כמו מלבן של מסר הגדול דתנן במסכת כלים ספכ\"א ע\"כ]: \n",
+                "<b>שמאי אומר אף מלבן של כסא טמא </b>פי' אף ניטל מלבן של כסא טמא הכסא שהרי עדיין ראוי הוא להופכו על צדו ולישב עליו. מלבן הוא המחובר לכסא מלפניו כדי להרחיב מקום המושב או להיות מסגרת ויש עוד לפרש טמא המלבן כי הוא לישיבה לבדו הלכך אפילו ניטלו חפוייו ונתפרקו הימנו יותר טמא מפני המלבן ואע\"פ שאין דרכו להופכו על צדו: \n",
+                "<b>כסא שקבעו בעריבה </b>דוקא כדרך ישיבתו אבל שלא כדרך ישיבתו דברי הכל טהור וב\"ש סברי כיון דעדיין הוא ראוי לישיבה אע\"פ שאין יחודו עכשיו לכך אלא להניח עליו כלי העריבה או מקרצות מן העיסה טמא שהרי לא בטל שם ישיבה ממנו וב\"ה סברי כיון שאינו מיוחד עתה לישיבה ככלי שנשבר היא ואי קשיא לך לב\"ה התנן בכלים בפרק עשרים כופת שקבעו בנדבך קבעו ולא בנה עליו בנה עליו ולא קבעו טמא מפץ שנתנו ע\"ג הקורות קבעו ולא נתן עליו את המעזיבה טמא אלמא בקביעות בלחוד לא פרחה טומאה מינייהו התם משום דבדוכתייהו נמי לישיבה ולשכיבה קיימא אלא משום דקמחבר להו לבנין קמטהרינן ומש\"ה עד דקבע להו ובני עלייהו לא חשבינן להו אבל הכא הא קמבטל להו מישיבה לגמרי הלכך בקביעות בלחוד מטהרו להו ב\"ה תדע דתנן התם סדין שהוא טמא מדרס מאימתי טהרתו ר' עקיבא אומר משיקבע אלמא מקביעות נמי קא מטהר ואפילו כשנטמא כבר מ\"ט משום דלא חזי השתא למדרס ה\"ל כמי שנשבר: \n",
+                "<b>שמאי אומר אף העשוי בה </b>כלומר אפילו נעשה מתחילתו לכך טמא ע\"כ. ומצאתי כתוב עלה דמתני' גמרא מאי חפוייו כי ההיא דתנן ר' יהודה אומר כדי לעשות אף: \n",
+                "<b>ב\"ש מטמאין וכו' </b>מ\"ט דב\"ש דאכתי חזו לישיבה וב\"ה מטהרין מ\"ט דכי עבידא לנוי כלה עבידא לעלמא לא חזיא דחייכי עלה עלמא: \n",
+                "<b>אף מלבן של כסא טמא </b>מלבן דמרבע כי מלבן כדתניא בעל הבית שעשה מלבן להיות נותנו ממטה למטה ומאבוס לאבוס טהור יחדו למטה אחת ר\"מ ור' יהודה מטמאין ר' יוסי ור\"ש מטהרין ורמי דר' יוסי אדר' יוסי דתניא א\"ר יוסי רואה אני את דברי שמאי שאני אומר מלבן של בית האומן טמא התם כדקתני טעמא שאינו עושה מלאכה בגופו והויא ליה משמש משמשי אדם ותניא משמש משמשי אדם טהור אבל הכא לישיבה הוי והוא גופיה חזי לישיבה כיון שהוא רחב טפח טמא למה ליה אף מלבן של כסא כר' יוסי ס\"ל כדתניא אפילו מבית האומן טמא: \n",
+                "<b>כסא שקבעו בעריבה וכו' </b>תנא שקבעו כדרך ישיבה שלו אבל שלא כדרך ישיבתו טהור: \n",
+                "<b>ב\"ש מטמאין </b>דלא בטיל מטומאתו קמייתא: \n",
+                "<b>וב\"ה מטהרין </b>קסברי כיון דקא בעו רגלי עריבה: \n",
+                "<b>אף העשוי בה טמא </b>שמאי לטעמיה דאמר אף המלבן טמא וצריכי דאי תנא רישא ה\"א בההיא קאמרי ב\"ש דטמא משום דסוף סוף לישיבת אדם קבעי לה אבל סיפא דלעריבה קבעי לה אימא לא קמ\"ל ואי תנא סיפא ה\"א הכא טמא משום דמימליך איניש ואמר אי מצטריך לעריבה להוי לעריבה ואי לא ליהוי לדידי אבל רישא דלכבוד עבידא אימא לא מימליך ועד דעביד ליה כסא וחפוייו לא ליטמא קמ\"ל. מתני' דלא כר' יוסי דתניא כסא שקבעו בעריבה כדרך ישיבתו טמא שלא כדרך ישיבתו טהור העשוי בה ב\"ש מטמאין וב\"ה מטהרין דברי ר\"מ ר' יהודה אומר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על העשוי בה שהוא טהור ושמאי היה מטמא על מה נחלקו על שהביאו ממקום אחר וקבעו בה שב\"ש מטמאין וב\"ה מטהרין א\"ר יוסי רואה אני את דברי שמאי שאני אומר מלבן אפילו מבית האומן טמא ע\"כ. ונראה שר\"ל דר' יוסי דלא כב\"ה וממילא שמעי' נמי דמתני' ר' יהודה היא ודלא כר\"מ דמוקי פלוגתייהו בעשוי בה. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל שאני אומר מלבן אפילו מבית האומן טמא קשה דמשמע הכא דמחמיר ר' יוסי לגבי כלה טפי מרבנן ואלו בפ' כ\"ג דכלים תנן המטה והכר והכסת של מת הרי אלו טמאין מדרס כסא של כלה ומשבר של חיה וכסא של כובס שהוא כורם עליו את הכלים א\"ר יוסי אין בהם משום מושב וא\"כ קשה כסא של כלה אכסא של כלה דאילו הכא ר' יוסי סבר כשמאי וטמא אפילו מלבן דכסא ואילו התם בפכ\"ג אמרינן דר' יוסי אומר דכסא של כלה לית ביה משום מושב. וצריך לומר דהכא בכסא של כלה שנותנין בו בגדי נדונייתה קמיירי מכי רמו שערי באסינתא דאין בו משום מושב ודומיא דכסא של כובס קתני לה וכן משבר של חיה דקתני ה\"נ קאמר שמביאין כסא לבגדים כסא של שעת משבר של הנולד סימן טוב ללידתה דלא הוי למושב ועל כל אלו דתחלת עשייתם לאו למושב עשויין לא מטמו משום מדרס הזב ורבנן כ\"ש דמטהרי ליה דרבנן דהיינו ב\"ה אפילו לכסא של כלה המיוחד לישיבה שלה קמטהרי ליה אם ישב עליו הזב או זבה אע\"ג דשם ישיבה אית ביה כ\"ש הכא. ואע\"ג דגבי מלבן העשוי מתחלתו לעריבה קא מטמא ר' יוסי שאני הכא דכיון דסומכת גופה בשעת לישה על זרועותיה ונשען רוב גופה ה\"ל מושב כדתנן בפ\"ד דמסכת זבים שמשענת הסוס על רגליו ומשענת החמור על ידיו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו דברים שחזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש </b>כתב הרי\"א ז\"ל ס\"א להודות ונ\"ל דטעות דאי גרסי' להודות היה צריך לומר לדברי ע\"כ: \n",
+                "<b>האשה שבאה ממדינת הים ואמרה וכו' </b>שנוייה בפט\"ו דמסכת יבמות: \n",
+                "<b>בש\"א תנשא וכו' </b>שם ג\"כ היא שנויה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שחציו וכו' </b>שנויה בגיטין פרק השולח. וראיתי שהגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם: \n",
+                "<b>שנאמר לא תוהו בראה </b>כתב הרב הנזכר ז\"ל נ\"ל דהא דלא מייתי ראיה ממאי דכתיב בתורה פרו ורבו שהיא מ\"ע דה\"ק ליבטל והלא לא נברא וכו' כלומר היאך אפשר לו ליבטל והלא הקב\"ה ברא את היצר של התשמיש כדי שיפרו וירבו א\"כ אי אפשר ליבטל כיון שיש בו יצר הרע והיינו הא דמייתי ראיה מפסוק לא תהו בראה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי חרס מציל על הכל </b>כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על כל מה שבתוכו וכו' לשון רעז\"ל וכתב עליו הר\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה ואינו מדבר אלא על ארובה שבין הבית לעליה והמת מלמטה וכלי חרס נתון ע\"ג הארובה שהוא מציל על כל מה שבעליה מטומאת המת שלמטה ועל זה היא המחלוקת במסכת אהלות פ' חמישי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לעצמו טהרנו </b>פי' לעם הארץ לבדו טהרנו. ורישא דמתני' שנויה בכלים פ\"ט וגם באהלות פ' חמישי. ואיתה בפ' חומר בקודש (חגיגה דף כ\"ב:) \n",
+                "<b>חזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש </b>ביד ספכ\"ג דהלכות טומאת מת: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' חנניא סגן הכהנים העיד וכו' </b>שנוייה בפ\"ק דמסכת פסחים. ועיין במ\"ש שם בשם החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל מייתי לה הכא משום דתני ד' דברים שחזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש תני כולהו מילי דרבנן דאמרי ד' דברים או שלשה דברים והדר תני בפרק אלו דברים קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ואפסיק בפ' כל המטמאין במילתיה דר' דוסא דדמו נמי לקולי ב\"ש דאורחייהו דב\"ש לאחמורי ומשום דמילי דמקילי הפך שיטתם קייטי נינהו תני להו הכא כי היכי דלא אתו תנאי למנשיינהו ומילי דר' דוסא קייטי נינהו ומשום דלא לינשיינהו תני להו ומן הדין כולהו תנויי דתני ד' ה\"ל לאסוקי אלא משום דתני מילתיה דר' עקיבא דשלשה דברים תני אגב שבעה דברים דאגדה דיליה והוו להו עשרה ואגב תני כולהו מילי דר' דוסא בן הרכינס נמי דהוו עשרה דברים ושוב חזר לסדרו ושנה תנאי דתנו ד' דברים ושוב חזר לעניינו דהיינו קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר חנניא וכו' </b>שנויה היא בפי\"ב דמסכת זבחים. וראיתי שכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל מימי לא ראיתי עור יוצא ברוב הספרים גרסינן עור חולין יוצא וכו' אין לא ראינו גרסינן וכן הוא ברוב הספרים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף הוא העיד וכו' </b>פ' שני דגיטין דף כ' ונראה שמה שכתב שם רש\"י ז\"ל אף הוא העיד ר' יהודה בן בבא במסכת עדויות טעות סופר וצריך להיות ר' חנינא סגן הכהנים אע\"פ שלא מצאתיו מוגה בר\"ש לוריא ז\"ל: \n",
+                "<b>שהאשה כותבת את גיטה </b>שם היא שנויה: \n",
+                "<b>שאין קיום הגט אלא בחותמיו </b>היינו עדי מסירה אליבא דר' אלעזר דהלכתא כותיה דעדי מסירה כרתי ותוי\"ט כתב מה שפירש הר\"ב העדים החותמין וכו' לא דק לפרש בהלכה אלא כמ\"ש שם בשם הר\"ן ז\"ל דכלומר עדי מסירה ועוד אפשר דמשום חתימת השובר נקט הכי ע\"כ: \n",
+                "<b>ועל המחט </b>בפ\"ק דפסחים דף י\"ט. והתם מסיים בה א\"ר עקיבא זכינו שאין טומאת ידים במקדש ופריך התם ונימא ר' עקיבא זכינו שאין טומאת ידים וכלים במקדש דהא סכין נמי טהור משום חשש הפסד הקדשים ומסיק רבא הנח לטומאת סכין דאפילו דלחולין נמי לא ימטמאה דהאי סכין דנגע דמאי אילימא דנגע בבשר הא אין אוכל מטמא כלי אפילו מדרבנן ואי דנגע במחט הא אין כלי מטמא כלי אפילו מדרבנן. בפירוש רעז\"ל כאילו נזרק דמו במקדש כחב החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל כל זה מדברי רש\"י ז\"ל וסיום דבריו ונמצא טרפה לאחר הפשט בשרו בקבורה דאין מאכילין קדשים לכלבים ושריפה ליכא דאין שרפה בקדשים אלא כשהובאה לעזרה ונפסלו לאחר שחיטה ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם נמצאת בפרש הכל טהור </b>ולא מטמא פרש לבשר משום דהוי משקה סרוח וקרא כתיב וכל משקה אשר ישתה. ואיתה בתוס' פ\"ק דנדה דף ה'. וביד ס\"פ עשירי דהלכות טומאת אוכלין. ופירש הר\"ש שיריליו ז\"ל וכותב בכתב ידו השטרות איך היה לוקח שדות מן הלווין שלו וכותב בכתב ידו השטר והקלף שלו והא קמ\"ל ר' חנינא דאע\"ג דהקלף שלו והמקנה דהיינו הלוה צריך לכתוב בקלף שלו ולהקנות שטר המכירה לקונה ובזה קונה השדה כדכתיב ואקח את ספר אפ\"ה מהני בכה\"ג שכותב בשלו ומקנהו למוכר ולא אמרינן דלא מקני ליה שפיר כיון דאין בדעתו שיעכב זו המקבל אצלו: \n",
+                "<b>שהאשה כותבת את גיטה </b>אע\"ג דבעינן וכתב ונתן שהבעל יכתוב בקלף שלו אפ\"ה האשה כותבת ומקנה הגט לבעל והוא מצוה לחתום: \n",
+                "<b>שאין קיום הגט אלא בחותמיו </b>ובשעת החתימה הקלף שלו גמור דגמרא האשה ומקנייא. וקשה היכי ילפינן גט משאר שטרות והא שטרות אינם אלא לראיה בעלמא דאפילו מלוה על פה היתה גובה ממשעבדי אי לאו משום דאין להקל כדאמרינן בפ' חזקת הבתים דמאן דיזיף בצנעא יזיף ומוכר שדהו בעדים אמרינן התם דגובה מנכסים משועבדים וכל שטרי מכר אינם אלא לראיה כדאמרינן בפ\"ק דגיטין גבי כל השטרות העולים בערכאות של נכרים בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמייהו קני ושטרא ראיה בעלמא הוא וי\"ל דמשמע ליה לתנא דמתני' כיון שאותו הזקן היה מלוה לכל בני הכפר מסתמא שגם הם היו גומלין עמו חסד ונותנין לו מתנות או היו מוכרין לו שדותיהם מפני דוחקם ופעמים שלא היו קנויין לו אלא בשטר כגון שדי מכורה לך שדי נתונה לך וכל שטרי הכפר היה הוא כותב ואחרים חותמין והכא ודאי בעינן ספר המקנה עכ\"ל ז\"ל. והם דברי התוס' ז\"ל שם בגיטין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה דברים א\"ר ישמעאל </b>ס\"א רבן גמליאל כך כתב החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>על ביצה טרופה </b>שנוי ממנה בפ\"ג דטבול יום סי' ב'. ומצאתי כתוב על משנה זו גמרא מני מתני' כר' יוסי דתנן ירק של תרומה וביצה טרופה נתונה על גביו ונגע ט\"י בביצה לא פסל אלא הקלח שכנגדו ר' יוסי אומר כל הסדר העליון ואם היתה כמין כובע אינה חבור. ת\"ר ירק של תרומה וביצה נתונה על גביו כל הסדר העליון חבור דברי ר' יוסי ר\"ש ור' יהודה ור\"מ אומרים אינו חבור אלא קלח שכנגד ידו ועל זו העיד ר' ישמעאל לפני חכמים בכרם שאין חבור אלא קלח שכנגד ידו א\"ר יוסי לא על זה העיד אלא על העשוי כמין כובע שאינו חבור. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל לפני חכמים בכרם ביבנה כולה מכלתין נמי נשנית שם באותו זמן והא דתני הכא בכרם ביבנה משום דעדותו דר' חנינא סגן הכהנים בפני הבית היה ועדות זו הועד בפניהם שם ביבנה מש\"ה תני הכא גבי ר' ישמעאל דהוא גופיה העיד לפניהם שם בכרם ביבנה: \n",
+                "<b>טרופה </b>שטרפוה בקערה ונתנוה ע\"ג ירק של תרומה וכיון שהיא טרופה נכנסת בתוך הירק ואם נגע בה טבול יום פסל את הירק וכמה פסל פליגי תנאי בברייתא: \n",
+                "<b>ואם היתה כמין כובע </b>פירשו הראב\"ד והרא\"ש ז\"ל שהחלמון לא היה טרוף וזהו כמין כובע הלכך לא הוי חבור ואין דבריהם נכונים דהא עדותו לא הוי אלא בטרופה וליתני אינה טרופה ועוד דבברייתא משמע דעיקרי עדותו דר' ישמעאל לא היה אלא כשהיא כמין כובע אבל הנכון כפי' רבינו שמשון ז\"ל דסיפא נמי בטרופה מיירי אלא שמחמת הבטול נתנפחה הביצה ונעשית כמין כובע על הירק ע\"כ: \n",
+                "<b>שבלת שבקציר </b>שנוייה בפ\"ה דמסכת פאה ועיין במ\"ש שם: \n",
+                "<b>וכמלא בוצר וכו' </b>ירושלמי פ' ששי דכלאים א\"ר יונה אמה בוצר ואמה סלו אמה בוצר ואמה סלו דהיינו שתי אמות פנויות מצד הגדר מזה ושתי אמות פנויות מצד הגדר מזה. וביד בפ\"ח דהלכות כלאים סימן ז': \n",
+                "<b>שהיא מוקפת עריס </b>חמש גפנים הנטועות ומודלות וכו' לשון רעז\"ל. כתב עליו הר\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דהא תנן במסכת כלאים פ' ששי הנוטע שורה של חמש גפנים וכו' נותנין לו עבודתו ד' אמות וגם ריב\"ן לא פליג אלא כשיש שם ד' אמות אבל כשאין שם ד' אמות כ\"ע מודו שלא יביא זרע לשם אפילו כשהיא שורה וכל שכן כשהיא מוקפת גפנים על כן נראה דמיירי שלא יש שם ה' גפנים אלא פחות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא אמר בהן לא איסור ולא היתר </b>ופירשן ר' יהושע בן מתיא (הר\"ר יהוסף ז\"ל כתב שברוב הספרים ל\"ג מלת רבי): \n",
+                "<b>המפיס מורסא בשבת </b>אם לעשות לה פה חייב משום בונה דשייך בנין באדם כדכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע. והרמב\"ם ז\"ל פירש משום מכה בפטיש וכן בסמ\"ג לאוין ס\"ה. ואיתא בשבת ס\"פ ר\"א דאורג בדף ק\"ז ובפ\"ק דכתובות דף ו' וגם בפ\"ק דשבת דף ג' ושם פירשו תוס' ז\"ל אם לעשות לה פה חייב דפתח זה עשוי להכניס ולהוציא להכניס אויר ולהוציא לחה ע\"כ. והתם בשבת ר\"פ שמונה שרצים מוקי לה כר\"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה כגון הני דמפיס מורסא ודנחש פטור עליה. ואיתא למתניתין בירוש' פ' הזורק. ומפיס מורסא דפטור ומותר בס\"פ ר\"א דאורג אמרינן דהיינו מדתנן שם בשבת בפ' כל הכלים מחט של יד ליטול בה את הקוץ והיינו דומיא דליחה דמצער ליה וצד נחש בשבת דפטור ומותר נמי מדתנן שם בפ' כל כתבי כופין קערה על עקרב בשביל שלא תישך ואע\"ג דממילא מיתציד ועיין במ\"ש בפ' שני דברכות סי' ה' וביד פרק עשירי דהל' שבת סי' י\"ז. ובטור א\"ח סי' שכ\"ח [והגי' הר\"ר יהוסף ז\"ל המפיש בסין [בשין שמאלית] מורסה בה\"א]: \n",
+                "<b>ועל הצד וכו' </b>ביד שם סוף הפרק: \n",
+                "<b>ועל לפסים וכו' </b>ביו\"ט פ' המביא דל\"ב. ועי' במ\"ש שם באותו פרק. וז\"ל הראב\"ד ז\"ל לפסים עריות ויש שגורסין אירוניות מפני שהן סתומות כעין ארון האלפס והקדרה דרכם לעשותם בבת אחת וראיה לזה הא דגרסינן בברייתא אמר ר\"ש תמה אני למה נחלקו אבות בבריאת שמים וארץ שאני אומר כאלפס הזו וכסוייה נבראו ומקרא מסייעני קורא אני אליהם יעמדו יחדו ע\"כ וכן בערוך בערך אלפס אירניות פי' סתומות. וביד פ\"ח דהל' מטמא משכב ומושב סי' ג'. והא לך פירוש הר\"ש שיריליו ז\"ל על כולה מתני' המפיס מבקיע מורסא ועל שם שבבקיעתה שוקט הכאב קרי ליה פיוס. מורסא בליטת הבשר כמו מורשא דקרנתא ונתקבצה שם ליחה ופותח אותה אם כיון לעשות לה פה כדי שתזוב משם הליחה ולהכניס בו הפתילה כדרך הרופאים חייב מטעם בונה כמי שעושה פתח ליכנס ולצאת בו וכדאיתא בברייתא. ואם לא פתחה אלא להוציא משם ליחה לפי שעה פטור דאינו חושש אם תחזור ותסתם מיד דהליחה מצערת אותו ואינו מחזר אלא ליטול הצער ממנו: \n",
+                "<b>אם לרפואה חייב </b>שצד אותו שיודע בו סגולה אבל אין לפרש שיודע בו רפואה עתה לרפאות אדם מסוכן דחמירא סכנתא מאיסורא ומחללין שבת אלא שאינו צריך לו אלא שיהא סגולה מזומנת לו חייב משום צד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השום והבוסר וכו' </b>בפ\"ק דשבת דף י\"ט. והתם אמר רבב\"ח א\"ר יוחנן במחוסרין דיכה כ\"ע לא פליגי דאפי' ר' ישמעאל מודה דאסור דטעינתן היא גומרת ונמצא הכל עשוי בשבת כי פליגי במחוסרין שחיקה בלבד ולהכי ר' ישמעאל מתיר לגמור ע\"כ בקיצור ועיין במגיד משנה רפ\"ג דהל' שבת וישמח לבך. ואיתא בירוש' דשבח פ\"ח שרצים וביד פכ\"א דהל' שבת סי' י\"ג. כתב התוי\"ט ומ\"ש הר\"ב דהל' כר' ישמעאל ואע\"פ שהוא תלמיד ר' עקיבא כמ\"ש הרמב\"ם ז\"ל וקיי\"ל הל' כר\"ע מחבירו כ\"ש מתלמידו הכא ר' חנינא כר' ישמעאל כדאיתא התם בגמ' ע\"כ. [הגה\"ה הן אמת שכן כתוב בפירוש הרמב\"ם ז\"ל כאן במשנה ואיני יודע מנין לו ז\"ל ובהקדמתו לא מנאו בכלל תלמידי ר' עקיבא אכן בהקדמת הי\"ד מנאו בכלל תלמידיו. ועיין במ\"ש פ\"ק דעירובין סי' ב']: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יוצאה אשה בעיר של זהב </b>בשבת פ' במה אשה סתם לן תנא דלא כר' אליעזר והתם בירושלמי נמי מייתי לה: \n",
+                "<b>ומפריחי יונים </b>בפ\"ק דמסכת ר\"ה ובפ\"ג דמסכת סנהדרין סתם לן תנא כותיה. ועיין במ\"ש בפ\"ק דר\"ה: \n",
+                "<b>ואחד משום ר' יהושע השרץ וכו' </b>משנה סתמית בפ\"ד דמסכת טהרות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על סנדל של סיידין </b>פי' הראב\"ד ז\"ל של קש הוא וטמא מדרס והא אשמועינן דלא תימא לאו להילוכא עביד אלא להגן על המנעלים שלא ישרפם בסיד קמ\"ל פעמים שהוא מטייל בו עד ביתו ואשמועינן תו דמנעל של קש דינו ככלי עץ וככלי עץ דמי ולאפוקי מדר' יוחנן בן נורי דאמר לאו כלי הוא והכי איתא בפ' במה אשה ע\"כ. פי' דהתם בדף ס\"ו איכא ברייתא דקתני על סנדל של סיידין דלא הודו לו ומשני רב יוסף דמאן הודו לו ר' יוחנן בן נורי. וביד פכ\"ה דהלכות כלים סי' י\"ח: \n",
+                "<b>שירי התנור ד' </b>כך שנינו ברפ\"ה דמסכת כלים: \n",
+                "<b>כסא שניטלו שנים מחפוייו זה בצד זה </b>משנה בפכ\"ב דמסכת כלים. בפי' רעז\"ל שר\"ע מטמא דסבר אע\"פ שאינו ראוי לישיבה הוא ראוי לקבל רמונים וכו' כתב עליו הר\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דאין ראוי לטמא הכסא בעבור שהוא מקבל רמונים יותר מדף של עץ שגם הוא מקבלם כמו הכסא של עץ וכבר פירשתי לעיל פ\"א ציור הכסא והכא קאמר ר' עקיבא שאע\"פ שניטלו שתים מחפוייו עדיין הוי מחובר: \n",
+                "<b>וחכמים מטהרין </b>כיון שהם זה בצד זה אבל אילו היו שניהם בצד אחר גם חכמים מודים שטמא כך נ\"ל. אך צ\"ע במסכת כלים פכ\"ב כי משמע קצת שאינו כן עכ\"ל ז\"ל. ופי' הראב\"ד ז\"ל בכסא של כלה שחפוייו יוצאין קא מיירי ר' עקיבא מטמא דאכתי חזי לישיבה בזרוע השלישי ע\"י הדחק וחכמים מטהרין דלא חזי לישיבה מפני שהיא ישיבת צער ואין אדם יושב בו ע\"כ. והילך פי' הרר\"ש שיריליו ז\"ל סנדל של סיידין פי' רש\"י ז\"ל בפ' במה אשה מוכרי סיד דמתעסקין בו נועלין אותו והקשה הר\"ר אליעזר בר נתן א\"כ מאי פריך תלמודא והא לאו להילוכא עביד והלא הסייד מהלך בו ופי' רשב\"ם ז\"ל דאחד מכלי האומנות של הסיידין הוא ועשוי כמין סנדל ולמטה הוא ארוך ורחב כשולי המנעל ובית יד מקיפו ומכניס בו ידו כשהוא טח את הבית ויכול לתת רגלו ולהלך בו ולהכי פריך והא לאו להילוכא עביד אלא לעשות בו המלאכה ומשני שכן הסייד מניחו ברגלו ומטייל בו עד שמגיע לביתו. ויש ליישב פי' רש\"י ז\"ל דהכי פריך והא לאו להילוכא עביד שאין נעלו לצורך הילוכו אלא להנאתו לצורך מנעליו שלא ישרפו כשהוא מהלך ע\"ג הסיד ומ\"מ משני שכן סייד מטייל בו לפעמים. ובערוך ערך סנדל פי' בלשון ראשון דלאחר גמר בנין סדין את הכותל בסיד בלוח שהוא כשיעור סנדל ויש בו רצועות שאוחזין בהם ומעבירו על הסיד כמה פעמים עד שנעשה שעיע. פ\"א כלי יש לבנאים שדומה לסנדל ויש שעושין של ברזל ויש שעושין של עץ ובשעה שטחין הבית מחליקין בו וכגון זה כף של סיידין ע\"כ. שֶׁנִיטְלוּ שנים מחפוייו הכא גרסי' חפוייו לשון חפוי ולא בכסא של כלה מיירי אלא כסא של בע\"ה וכבר פירשתי לעיל בפ\"ק דהיו נוהגין דמן המושב ולמטה היו מחפין המלבן בנסרים כל צדדיו כמין תיבה והיה לחזוק המושב שלא יסתר מחמת כובדו של אדם וקסבר ר\"ע דאע\"ג שניטלו שני כותלים זה בצד זה כיון שנשארו שנים אחרים כמין גאם לעולם יטנו על צדו ויסמך בכל כחו לצד שסמוכים בו הכותלים ולא לצד הפרוץ ורבנן מטהרין דמושב של צער לאו מושב הוי ע\"כ. וראיתי שנקד הר\"ר יהוסף ז\"ל בקצת מקומות מֵחֲפּוּיָיוֹ המ\"ם בציר\"י והחי\"ת בשב\"א פתח והפ\"א בשור\"ק והיו\"ד הראשונה בקמ\"ץ ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האב זוכה לבן </b>עיי' בתוי\"ט. גרסינן בירושלמי פ\"ק דקדושין וכשם שהוא זוכה לו בחמשה דברים כך הוא חייב לו בחמשה דברים מאכיל ומשקה מלביש מנעיל מנהיג דכתיב וכו' ועיין בילקוט בספר שמואל ראש סימן קמ\"ב במה שכתב בשם תנחומא. ובתוספתא חלוקים עליו חכמים דדוקא עד הפרק דהיינו עשרים שנה שאין אדם נתפש על עונותיו זוכה לו אבל מכאן ואילך הוא זוכה לעצמו: \n",
+                "<b>מספר הדורות שלפניו והוא הקץ </b>מילתא אחריתי ובהא לא איפליגו רבנן עליה דר' עקיבא: \n",
+                "<b>ובכח ובעושר וכו' </b>בס\"א ל\"ג הווין הרי\"א ז\"ל. אבל מלת ובמספר ברוב הספרים ל\"ג וי\"ו גם אלו דבריו ז\"ל. ועל מה שפי' רעז\"ל והאב זכה לאותו הדור וכו' כתב אין נראה לי לפרש שזה חוזר על האב זוכה אלא דבר אחר הוא שאמר ר\"ע שלפי מספר הדורות הוי הקץ ולא למספר השנים שהרי הקב\"ה דלג על הקץ של השנים ולא דילג על מספר הדורות. ועוד נראה לפ' דה\"ק האב זוכה לבן בכל דילוג והקץ אינו תלוי באב לבדו אלא בכל הדורות תלוי כן נ\"ל. אך אח\"כ מצאתי ספר אחר דגרסינן האב זוכה לבן בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים במספר הדורות ושלפניו הוא הקץ ומשמע שכיון שכתב ויו גבי בשנים ולא גבי כולם שבשנים הוא ענין אחר ולפי נ\"ל דדייק בשנים וגם במספר הדורות הוא הקץ אך הוא דחוק ואפשר ליישב שתיבת ובשנים חוזרת למעלן ובעבור זה שם בו ויו כדי ללמד שזהו האחרון שבאלה הדברים שהוא מזכיר כמו אברהם יצחק ויעקב ומן במספר הדורות מתחיל ענין אחר וכן נ\"ל עיקר עכ\"ל ז\"ל. והא לך פי' הר\"ש שיריליו ז\"ל מספר הדורות שלפניו כלומר אע\"פ שנותן הקב\"ה קצבה ואומר כך וכך יהא קץ זה לדבר זה מ\"מ אין אותו הדבר קיים לפניו אלא מספר הדורות שגלוי לפניו הוא הקץ הקיים לפניו כיצד הרי שאמר בגלות מצרים ת' שנה ובזכות האבות קפץ על המנין ומנה משנולד יצחק מ\"מ הדבר הקיים לפניו הוא ודור רביעי ישובו ואפילו שנתגלגלו עונות ישראל עגל וכולהו עשרה נסיונות קץ זה לא נתבטל שהרי קהת יצא מן הארץ ומת ועמרם בנו ומשה בנו ובני משה נכנסו לארץ וכן לגלותנו יש שנים לפניו קצובים כך וכך אבל אם היו זכיות כבר אמרו זכו אחישנה אבל הקץ האמתי הקיים הם הדורות שכך וכך דורות עד שיבא המשיח וכדי שלא להאריך הקץ של מצרים שרצה לקפוץ על המנין מיהר שיולידו ששה בכרס אחד ואילו לא היה הזמן כ\"כ קרוב לא היה מביא כ\"כ נשמות להבראות אלא כדרך העולם ועשה באותו זמן דכל שנה שתעלה לשש שנים כדי שהדורות שגלויים לפניו יבאו לעולם ולא יחסרו כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות. והקשה הראב\"ד ז\"ל שני קצים למה וזו אינה קושיא כי שני קצים אכסדרו של עולם ואחד אינו מוכרח ואחד מוכרח דהיינו מספר הדורות לפי מה שצריך לטוהר הנשמות וגלגולן וראיה לדבר שאע\"פ שנאמר ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה וקצרם כאשר ידענו ולא שמר השיעור מפני אהבת האבות ובענין הארץ תלה הדבר במספר הדורות ולא בסכום שנים. וצער הרמוז בקרא ידע תדע היינו ג\"כ שיהיו גרים בארץ לא להם בענין שתשלום דברו לא יושלם עד שיכניסם לארץ והוא יתברך קבע אותו הקץ לקצב הדורות דכתיב ודור רביעי ישובו הנה: \n",
+                "<b>קורא הדורות מראש </b>כלומר מתחלת ברייתו עשה קצבה לדורות כמה דורות יהיו עד סוף ומפני שזהו דבר קיים לפניו הכריזו לאדם הראשון וכתב אותן בספרו כמו שאמרו אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף עד כאן לשונו זכרונו לברכה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף הוא היה אומר </b>ר' עקיבא. חמשה דברים של י\"ב חדש דור המבול כו' קראי נינהו ועוד נוסף עליהם אחד עשר יום ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה: [הגה\"ה וכן פי' רש\"י ז\"ל ג\"כ בפרשת נח בפסוק ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש וז\"ל וירידתן בחדש השני (בי\"ז לחדש) אלו אחד עשר ימים שהחמה יתירה על הלבנה שמשפט דור המבול שנה תמימה היה ע\"כ]: בפי' רעז\"ל באותו החדש שמת בו יצא מגיהנם וכו' כתב עליו הרי\"א ז\"ל פי' זה אינו נראה כלל אלא מדבר ביום הדין הגדול שעתיד להיות שעליו נאמר פסוק זה והיה מדי חדש וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>משפט איוב י\"ב חדש </b>פי' הראב\"ד ז\"ל ראיה דסדר עולם [הובא בתוי\"ט] וכתב עליו הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל נ\"ל דמדלא כתיב ירחים לשוא מפיק ליה לסדר עולם דנראה שהם ירחים נודעים שהם של שוא דהיינו תמוז ואב שהן שוא לכל העולם והוא כן הונחלו לו כל ירחיו שהן של שוא ע\"כ: ומצאתי כתוב גמרא תנן כמ\"ד איוב מקמי משה הוה פירוש דפלוגתא דתנאי היא בפ\"ק דב\"ב (גם במ\"ר סוף פ' וירא) ומתני' סברא כמ\"ד מקמי מלכות משה הוה דהא תני לה מקמי משפט המצריים: \n",
+                "<b>משפט המצריים </b>תוס' פ\"ק דר\"ה דף י\"ג [הגהה נלע\"ד רמז לדבר פ'ר'ע'ה' בגימטריה ש'נ'ה' דהיינו י\"ב ירחים]: \n",
+                "<b>משפט גומ\"ג </b>הר\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלת ומגוג: \n",
+                "<b>לעתיד לבא י\"ב חדש </b>ובסוף מדרש תילים נמי אמרינן לא פירש יחזקאל כמה זמן החיה והעוף אוכלות בנבלתו של גוג ובא ישעיה ופירש שנאמר וקץ עליו העיט וכל בהמת הארץ עליו תחרף קיץ וחורף י\"ב חודש ע\"כ: \n",
+                "<b>משפט רשעים בגיהנם י\"ב חדש </b>דכתיב והיה מדי חדש בחדשו מדקאמר בחדשו משמע באותו חדש עצמו כלומר מניסן לניסן או מתשרי לתשרי וקאמר יבא כל בשר וכו' ובמשפט רשעים קמיירי דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי אבל אותם שיש בידם חלול ה' או שכפרו בעיקר ומשומדים ומסורות אין דינם י\"ב חדש דהנהו גיהנם כלה והם אינם כלים: ואיידי דתנא לעיל שלשה דברים אמרו לפני ר\"ע ושלשה דברים א\"ר עקיבא תנא נמי הוא היה אומר שהן דברים הרבה נכללין באחד ותנא נמי הוא היה אומר חמשה דברים וכו' דדמי ליה הראב\"ד ז\"ל: ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל שנאמר מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו מה שבת למנוייה אף חדשים למנוייהם דר' עקיבא דריש האי דכתיב חדש ושבת לאו כר' יוחנן בן נורי אלא למילף חדש משבת מה שבת שבעת ימים קרויין שבת אף חדשים כל הנמנים לצורך השנה וי\"ב חדש הוו שנה: \n",
+                "<b>מן הניסן ועד עצרת </b>דכתיב מדי שבת בשבתו פסח נקרא שבת דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת דהיינו ממחרת י\"ט ראשון של פסח ועצרת נקרא שבת דכתיב עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום וה\"ק משיתחיל מנין משבת זו עד תשלום המנין בשבת אחרת הצריכה למניינו והאי דקאמר מדי חדש בחדשו מפני שאין מן הפסח ועד העצרת אלא לבנה אחת שלימה ע\"כ לשונו ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המטמאין וכו' </b>ברפ\"ג דמסכת אהלות היא שנוייה ומייתי לה בחולין פ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"ד) ודף קכ\"ה ותוס' פ' מרובה (בבא קמא דף ס\"ט.) וביד פ\"ד דהלכות טומאת אוכלין סי' ח' ט\"ז: וגרסי' המְטמאין המ\"ם בשב\"א: \n",
+                "<b>הנוגע בכשני חצאי זיתים מן הנבלה </b>פתח באהל ומפרש נבלה כך צ\"ל בפירש רעז\"ל. ה\"ג ובמת הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית טהור או נוגע בכחצי זית וכחצי זית וכו'. ודבר אתר מאהיל עליו ועל כחצי זית או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור אמר ר\"מ אף בזה ר' דוסא בן הרכינס מטהר וכו'. והא לך פירוש הר\"ש שיריליו ז\"ל כל המטמאין תנא דמתני' בשלשה וד' קא עסיק אלא משום דתני מילי דר' עקיבא דהיינו תלתא דהלכתא ואגב תני שני דברים דאגדה שהן חמשה דברים שהאב זוכה לבן ומספר הדורות ותני נמי שאמר חמשה דברים של י\"ב דהוו להו עשרה תני עשרה דברים דר' דוסא דפליג בהו ארבנן והדר למילתיה ומסיים מילי דתנאי דשלשה וארבעה: \n",
+                "<b>כל המטמאין באהל </b>אותם השנויין במסכת אהלות כזית מן המת ואבר מן המת שיש עליהם בשר כראוי ורובע עצמות ומלא תרווד רקב וכו' כל אחד מאלו שנחלק השיעור לשנים והכניס שניהם לתוך הבית כל אשר בבית טמא שהרי הבית מאהיל על שניהם וה\"ה שניהם מאהילין עליו וטעמא כדמפרש ר' יוחנן בגמרא דס\"ל לר' דוסא דאין חוזר ומאהיל: \n",
+                "<b>הנוגע בכשני חצאי זתים מן הנבלה </b>יש מפרשים שאמרו דל\"ג ליה דהא מתני' לא קמיירי אלא בטומאת אהל ולא בטומאת נבלות והכי נמי משמע מדברי ר' יוחנן בגמרא דאמר ר' דוסא בן הרכינס ור' ישמעאל אמרו דבר אחד לאו א\"ר דוסא אין מאהיל חוזר ומאהיל הכא נמי אין נוגע חוזר ונוגע והשתא מה לו לדקדק מאהיל הא בהדיא קתני בנבלה דאין נוגע חוזר ונוגע ועוד קשה דהיכי קאמר אמרו דבר אחד אדרבא מיפלג פליגי דר' ישמעאל מטמא במשא ור' דוסא בן הרכינס מטהר וכתבו דבעדויות לא היה כתוב בספרים ובספרינו כתוב בין בעדויות בין באהלות. ותירץ הראב\"ד ז\"ל דהא דר' יוחנן מייתי ראיה ממאהיל ולא מייתי ראיה מנוגע משום דאיכא לדחויי בהאי נגיעה דקאמר ר' דוסא דילמא בשני חצאי זתים המחוברים בעור ובנוגע מאחריו כדס\"ל לבר פדא טעמא משום דאין שומר נעשה יד לחצי זית אבל בנוגע מלפניו דלמא יש נוגע וחוזר ונוגע הלכך ליכא למיגמר להא מילתא אלא מנושא או ממאהיל וכיון דבמאהיל מיירי עיקרא דמילתא גמר לה ממאהיל ומאי דקשיא נמי דקתני הכא דלר' דוסא אין נושא וחוזר ונושא ואילו התם תנן כר' ישמעאל דמטמא במשא דסבר יש נושא וחוזר ונושא התם בשני חצאי זתים המחוברים בעור קאמר דבבבת אחת קא מסיט להו על גב העור אבל הכא בשני חצאי זתים מפורדים וחלוקים קאמר דה\"ל כמגע מה מגע אין נוגע וחוזר ונוגע אף משא אין נושא וחוזר ונושא: \n",
+                "<b>הנוגע ומאהיל על כחצי זית </b>משמע הכא דרבנן סברי דמגע עם אהל מצטרפים וא\"כ סיפא דקתני אבל הנוגע וכו' ודבר אחר מאהיל וכו' משמע דאין נוגע מצטרף עם האהל האי קושיא בגמ' פריך רישא אסיפא ומשני לה. שלשה מיני אהלים יש. א' שהטומאה מאהיל עליו. ב' שהוא מאהיל על הטומאה. ג' שהוא והזית תחת אהל א' וקרוי אהל המשכה בלשון הגמרא. ודע שיש חילוק ביניהם. שכשהזית מאהיל עליו או הוא מאהיל על הזית ל\"ש יש פותח טפח בינו ובין הזית בין מלמטה בין מלמעלה ל\"ש אין בו טפח בין זית למעלה ובינו וזית למטה ובינו לעולם טמא מטעם טומאה רצוצה דקיי\"ל טומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כדתנן באהלות אבל כשהזית והאדם תחת אהל אחד כדי שהאהל יביא הטומאה צריך שיהא בין האהל לזית פותח טפח דאי לא בוקעת ועולה ואין האהל מביא את הטומאה: \n",
+                "<b>אף בזה וכו' </b>כלומר אף בזה נחלקו עליו חכמים והיו מטמאים. וכתב הראב\"ד ז\"ל דר\"מ סבר כרבנן דכל מיני אהל נגיעה הוי ואפילו אהל המשכה וכיון דקרוי אהל לא מפליגינן בין אהל לאהל ואי קשיא לך הא דגרסינן בפ' העור והרוטב מאן האי תנא דקרי לאהל נגיעה ר' יוסי הל\"ל בהדיא ר\"מ מהכא. איכא למימר משום דר\"מ אליבא דרבנן קאמר ודילמא לא ס\"ל לדידיה מש\"ה אייתי ליה מדר' יוסי דקאמר אליבא דנפשיה עכ\"ל ז\"ל. וצ\"ע זה הכלל דקאמר ר\"מ לאתויי מאי ושמא סימנא בעלמא נקט כדמשני תלמודא בר\"פ הקורא עומד כמ\"ש שם סי' ב' וכן מצאתי ג\"כ שפירש בתוי\"ט ברפ\"ג דאהלות. ועיין במ\"ש ר\"פ שני דאהלות ורפ\"ג. וראיתי שהגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל ארכינס באל\"ף. גם כתב מלות ודבר אחר אית דל\"ג להו אלא גורסין וחצי זית והגירסא הנכונה היא דגרסי' ודבר אחר ע\"כ. עוד כתב ברוב הספרים לא גרסינן ומאהיל על כשני וכו' עד ר' דוסא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכל פרוד </b>פ\"ח דמסכת טהרות תנן אם היה משקה עומד אפילו כעין חרדל מצטרף ר' דוסא אומר אוכל פרוד אינו מצטרף וכההיא מתני' דמיירי ע\"י משקה מפ' הראב\"ד ז\"ל להא דהכא ורעז\"ל שפירש כגון צבור של אגוזים וכו' תפס פי' הרמב\"ם ז\"ל. וביד פ' ששי דהלכות טומאת אוכלים סי' י\"ז: \n",
+                "<b>מחללין מעשר שני על אסימון וכו' </b>מציעא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ\"ז) מייתי לה בברייתא והגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל וחכמים אוסרים: \n",
+                "<b>מטבילין ידים לחטאת דברי ר' דוסא וכו' </b>בחגיגה פ' שני סתם לן תנא כרבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעי אבטיח </b>ירושלמי דתרומות פי\"א מייתי לה וא\"ר אבהו בשם ר' יוחנן לא שנו אלא בקניבת ירק של גנני אבל בקניבת ירק של בעלי בתים אף רבנן מודו דמותר. ונ\"ל דוקא כשהוא משליכם אבל אם מכנסם אסור דלא גרעי מגלעיני תרומה דתנן בההוא פרקא גלעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכם מותרות הראב\"ד ז\"ל. וביד פי\"א דהלכות תרומות סי' י': \n",
+                "<b>חמש רחלות </b>שנויה בפי\"א דתולין וגרסינן התם בגמ' כי סליק איסי בר היני אשכחיה ר' יוחנן דהוה קא מתני לה לבריה רחלים א\"ל ר' יוחנן אתנייה רחלות א\"ל כדכתיב רחלים מאתים א\"ל ר' יוחנן לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן ע\"כ: \n",
+                "<b>מנה ופרס מנה ופרס </b>כך היה נראה שהיה צריך להיות או לכל הפחות צריך לפרש דפרס קאי אכל מנה ומנה. ומסוגיית התלמוד דס\"פ ראשית הגז מוכח דהאי מנה דהכא במנה בן מ' סלעים וכדאיתא נמי בברייתא דהתם בהדיא מנה בן מ' סלעים אבל המנה דבכוליה תלמודא בן כ\"ה סלעים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל החוצלות </b>בפ\"ק דסוכה דף כ' מייתי לה ומפ' התם דיש להם שפה סביב שאם אין להם שפה הא אמר ר' דוסא מסככין בהם אלמא לא מקבלי טומאה אלא ודאי כאן בדאית לית גדנפא כאן בדלית ליה וכתבו שם תוס' ז\"ל ואע\"ג דפשוטי כלי עץ הרחבים העשויין להניח עליה דבר כדף של נחתומין מטמאים מדרבנן כדאמרי' פ' המוכר את הבית הכא היכי דלית להו גדנפא עשויין לסכוך ע\"כ. עוד אמרינן התם לא נחלקו ר' דוסא וחכמים על מחצלאות של אושא שהן טמאות אף מדרס דמיוחדים לשכיבה הם ולא לתשמיש אחר ועל של טבריא נמי לא נחלקו שהן טהורות דקשים הם ואין לך אדם שוכב עליהם על מה נחלקו על שאר מקומות מר סבר כיון דליכא דיתיב עלייהו שאין רוב בני אדם רגילים לייחדם לכך כדטבריא דמיין ומ\"ס כיון דמיקרי ויתבי עלייהו כדאושא דמיין. וביד כולה מתני' עד סוף סימן ה' פכ\"ב דהלכות כלים סי' ג' ורפכ\"ג. ועיין בתוספתא שהביא הר\"ר שמשון ז\"ל בפכ\"ו דכלים במשנת ואלו עורות: \n",
+                "<b>כל הקליעות טהורות </b>בהא פליגי דר' דוסא סבר דלא מצינן לרבויי מאו בגד ארוג דהיינו קליע דאו בגד איצטריך לרבות שלשה על שלשה כדאיתא בפ' במה מדליקין ורבנן סברי דמרבינן מאו בגד כל שהוא דהיינו קלוע: \n",
+                "<b>חוץ משל גלגילון </b>נראה לע\"ד שהאזור נקרא כן על שם שמגלגל אותו על גופו וכן מצאתי אח\"כ שכך פירש ג\"כ הר\"ש שיריליו ז\"ל בשם המפרשים ז\"ל וכתב עוד ז\"ל ובברייתא קתני חוץ משל שק ושל בגד ולמדנו דפירוש גלגילון לשון גלגול זה שעושין לפי השקים כעין קורדון ותופרין אותו סביבות פי השק זהו טמא דבטל לגבי השק ואפילו בפני עצמו כיון דייחדו לכך וכן לשפת הבגד שלא יקרע עושין קורדון ותופרין אותו שם משום דבטל לגבי בגד ואפילו בפני עצמו אבל קלועה לאשתמושי באנפי נפשה ר' דוסא מטהר לה וכן גבי עור דלית ליה גבי עור טומאה אלא או בית קבול או חמש על חמש כדתנן במסכת כלים פכ\"ז: \n",
+                "<b>חוץ משל צמרים </b>של מוכרי צמר דההוא לא בעי מהודק כשאר גדילות אלא אפילו רפוי סגי הלכך לית לן לרבויי אלא מאי דדמי לאריגת בגד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקלע שבית קבול שלה ארוג </b>נ\"ל כשהקבול שלה ארוג אפילו לר' דוסא טמאה משום אריג כל שהוא אבל של עור ר' דוסא מטהר דקסבר תשמיש הקלע לאו תשמיש הוא כדי לעשותו כלי לפי שאינו עשוי רק לזרוק אבנים ומעשה מקל בעלמא הוא עושה ורבנן סברי כל שהוא ואע\"פ שאין בו חמש על חמש כדין העור טמא משום כלי: \n",
+                "<b>נפסק בית אצבע שלה טהורה </b>לפי שאינה ראויה לתשמישה אבל אם נפסק בית הפקיע שלה טמאה. בית הפקיע הוא הראש האחד שנותנים בו חוטי משי כדי להשמיע קול בשעת זריקתה הראב\"ד ז\"ל. והא לך פי' הר\"ר שלמה שיריליו ז\"ל הקלע בשתי קצותיה יש כמין שתי פתילות ארוכות ובאחת מכניס בה אצבעו ועשוי בה כמין נקב להכניס אצבעו ונקרא בית אצבע והשני מחזיקו בידו כשרוצה להשליך האבן וכשיסוב הקלע באויר ורוצה שתצא ממנה האבן בשעת זריקתו פותח הפתילה השנית שחוץ לזרועו ונזרקת והולכת בכח וקרוי כאן בית הפקיע שכל דבר הנראה קצת עגול קרוי כן כמו שאמרו על האוויליו פקעת פקעיות של שתי ופקעים מתרגמינן צורת ביעין והאבן שזורקין מתקנין אותה שנראית כעגילה ולפי שדרך אותו מקום נזרקת קרוי בית הפקיע: \n",
+                "<b>שבית קבול שלה ארוג טמאה </b>לדברי הכל והוא שלא יהא קלוע ולרבנן אפילו קלוע לא בעי אלא כיון דקשורות המשיחות סביבותיה כדי שתתיישב האבן סגי דה\"ל קלוע ואיתרבי: \n",
+                "<b>של עור </b>ר' דוסא בן הרכינס מטהר דשיעור עור חמש על חמש כדתנן בכלים פכ\"ז ורבנן מטמאין מרבוייא דאו בעור: \n",
+                "<b>בית אצבע שלה טהורה </b>דלא חזיא לכלום: \n",
+                "<b>בית הפקיע טמאה </b>דאע\"ג דנפסק בית הפקיע אפשר לתפור בה חוט אחר ועודנה בטומאתה והך בבא דברי הכל ובתוספתא מפרש דהיינו דוקא שנשתייר בה טפח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השבויה אוכלת וכו' </b>פ' אלו נערות (כתובות דף ל\"ז) ובגיטין דף פ\"א ברייתא: \n",
+                "<b>האשה שאמרה נשביתי וכו' </b>שנויה בפ' שני דמסכת כתובות בשנוי לשון קצת וסתם לן התם כחכמים: \n",
+                "<b>שהפה וכו' </b>ופי' בתוי\"ט נ\"א לא גרסינן לה וכו'. וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל מחקם. וביד פ' ששי דהלכות תרומות סימן י\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ד' ספקות וכו' </b>שנויה בפ' ששי דמס' טהרות. וביד בפט\"ו דהל' שאר אבות הטומאות סי' ו' ט': \n",
+                "<b>כיצד הטמא עומד והטהור עובר הטהור עומד והטמא עובר טומאה וכו' </b>כך צ\"ל. ופי' הראב\"ד ז\"ל הטמא עומד פי' אדם טמא שנגע במת ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב א\"נ בזב או מצורע ואותו הטמא עומד ברה\"י סמוך ומצומצם לר\"ה שכל מי שעובר שם אם יקרב לפתח הבית אפשר שיגע בו ואפשר שלא יגע בו א\"נ אככא שהטהור עומד ברה\"י מצומצם לר\"ה והטמא עובר בצדו ר' יהושע מטמא דקסבר כיון שהטמא או המטמא עומד ברה\"י ספק טומאת [רשות] היחיד הוי ורבנן סברין בעינן מיטמא ומטמא ברה\"י. והטומאה והטהרה השנויין כאן לא שהם מונחים ע\"ג קרקע דהתם אפילו תרוויהו ברה\"י טהורה משום דאין בו דעת להשאל אלא בידי אדם כגון שזה מסיט נבלה או כזית מן המת וזה נוטל טהרות ועוברים זה בצד זה סמוך לרה\"י וכל הטומאות הללו אפשר שתבא בהן טומאת אהל או טומאת היסט או טומאת מגע בכולן ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין על הטעם שפירשתי. ויש לדקדק למה לא הזכיר רה\"י ור\"ה בטמא עומד וטהור עובר ובטמא עובר וטהור עומד כאשר הזכיר בטומאה וטהרה ואפשר לומר דרישא ודאי בטומאה מצומצמת לר\"ה או לרה\"י כאשר פירשתי ודייקא מדקתני בלשון טמא עומד ועובר אבל סיפא לאו בטומאה וטהרה מצומצמין לר\"ה אלא בטומאה שהיא לפני לפנים אלא כשהאדם יכול לפשוט ידו ליגע בטומאה א\"נ שהן לפני לפנים והספק הוא שמא נכנס הטהור לפני הטומאה ואם הטהרה ברה\"י והטומאה בר\"ה שמא נכנסה הטומאה אצל הטהרה בכולן ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין ורישא להודיעך כחו דר' יהושע דאע\"ג דמיטמא ודאי או מטמא ודאי בר\"ה טמא הואיל ואחד מהן ודאי ברה\"י כדאמרן וסיפא להודיעך כחן דרבנן דאע\"ג דאיכא לספוקי דילמא ברה\"י ממש אפ\"ה מטהרי רבנן דקסברי הא דאמרי ספק טומאה ברה\"י טמא דוקא כי איתנהו לתרוייהו ברה\"י בודאי אלא שהוא ספק נגע ספק לא נגע אבל כי הוי ספק ביאה טהור וראיה לזה הפירוש מדקא חשיב להו בד' ספיקות אלמא רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא כדפרישית עכ\"ל ז\"ל. וז\"ה פי' הר\"ש שיריליו ז\"ל הטמא עומד והטהור עובר קיימא לן דבין טומאה נזרקת ובין טהרה נזרקת ספק נגע ספק לא נגע ואפילו ברה\"י ספקו טהור כדתנן ברפ\"ד דמסכת טהרות הזורק טומאה ממקום למקום ככר לבין המפתחות מפתח לבין הככרות טהור וטעמא דספק טומאה ברה\"י דטמא מהיכא גמרינן לה מסוטה דאיכא בועל ונבעלת מה התם אין טומאה אלא דלא ניידי אף ספק דעלמא לקבל טומאה בעינן דבין הטומאה ובין הטהרה דלא ניידא והשתא ר' יהושע ורבנן בהכי פליגי ר' יהושע סבר דוקא בזורק שהוא הולך באויר בכח הוא דאמרינן הכי אבל בטהור עובר לא אמרינן וה\"נ שמעינן לבן עזאי דאמר גבי שבת מהלך כעומד (טמא) [דמי] ורבנן אזלי לטעמייהו דמהלך לאו כעומד (טמא) [דמי]. הטהור עומד והטמא עובר דאע\"ג דקיימא לן כל הנזרקים ספיקם טהור ואפילו ר' יהודה דפליג בטהרה נזרקת מודה בטומאה נזרקת כדאיתא התם ברפ\"ד דמסכת טהרות הכא ר' יהושע אזיל לטעמיה דשאני ליה בין זורק לעובר ורבנן כדאית להו דלא שאני בין זורק לעובר והני קולי דטומאה עוברת או טהרה עוברת לא שרו רבנן אלא דוקא גבי חולין אבל לא גבי תרומה כדתניא גבי טומאה צפה ומש\"ה תני הכא הטהור עובר או טמא עובר ולא תני טהרה עוברת או טומאה עוברת כדתני טומאה ברה\"י וטומאה בר\"ה דהתם בתרומה נמי קא מטהרי רבנן דסתם טהרה תרומה משמע כדאמרינן בעלמא מטמא טהרותיו של חברו ובברייתא נמי מפ' סיפא לגבי תרומה: \n",
+                "<b>ספק האהיל ספק לא האהיל </b>הך דינא לא שייך אלא דוקא גבי סיפא משום דטומאה במקום אחד וטהרה במקום אחר אבל רישא דמדמינן לה לזריקה הא תניא בהדיא כל הנזרקים ספקם טהור חוץ מכזית מן המת שהן מטמאים למטה כלמעלה ולמעלה כלמטה וכ\"ש בעובר דנחית דרגא מזורק אלא דוקא גבי סיפא הוא דקאמר. והאהיל דקאמר היינו שהיה זית מן המת ע\"ג החמור בר\"ה וספק לו אם הגביה ידו על גביו והאהיל על הזית כיון דעומד בר\"ה ובידו תרומה והטומאה ברה\"י וספק לו אם הגביה או לא הגביה מטהרי רבנן אבל אם היה נוטף לצד חלל ר\"ה כיון דמטמא למטה מודו רבנן לר' יהושע דהא טומאה וטהרה נינהו במקום אחד כן כתב רבינו שמשון ז\"ל. ואני אומר דאיברא ודאי אם האהיל כל הטומאה במקום אחד הויא וטמא אבל ספק האהיל ספק לא האהיל קתני וא\"כ אפילו ארישא נמי מצי קאי תדע דהא תנן התם בראש אותו פרק כזית מן המת בפי העורב ספק האהיל על האדם ועל הכלים ברה\"י ספק אדם טמא ספק כלים טהור וטעמא דספק כלים משום דאין בהם דעת להשאל וספק אדם דטמא משום דיש בו דעת להשאל וטעמא משום דהוי רה\"י דספקו טמא הא בר\"ה ספקו טהור אפי' באדם וא\"כ מתני' אתיא כפשטה ואפילו לרישא נמי מצי קאי וברייתא היינו דקמ\"ל דכל המאהילין שהן מטמאין למטה כלמעלה טמאין אפילו נזרקין אבל בודאי האהיל קאמר ובספק האהיל ברה\"י מטהרי רבנן בכלים ובר\"ה מטהרין אפילו אדם כיון דספק האהיל ספק לא האהיל ובסיפא נמי טעמא דרבנן דבעינן דומיא דבועל ונבעלת דשניהם במקום אחד ונמצינו למדין דהני ד' ספקות אינם שוין טומאה נזרקת כ\"ע מודו בה ובעוברת פליגי ר' יהושע מטמא ורבנן מטהרי. טהרה נזרקת פלוגתא דר' יהודה ורבנן וקיימא לן כרבנן ור' יהושע כרבנן ס\"ל אלא דמפליג בין טהרה נזרקת לטהרה עוברת ורבנן לא מפלגי וטומאה נזרקת דשרינן ה\"מ בטמא שאין מטמא למעלה כלמטה אבל אי מטמא למעלה טמא ובודאי האהיל אבל ספק האהיל ספק לא האהיל טהור בר\"ה בין באדם בין בכלים וברה\"י בכלים טהור. וטומאה ברשות א' וטהרה ברשות אחר מטהרין ואפי' במונחת ואפי' בטומאה שמטמאה למעלה כלמטה ואפי' בתרומה נמי מטהרינן ורישא בתרומה לא מטהרינן אלא בחולין עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה דברים ר' צדוק מטמא וכו' </b>שנויה בפי\"ב דמסכת כלים. ופי' הראב\"ד ז\"ל וארון של גרוסות ומסמר של ארון של גרוסות ומה שלא הזכיר בו מסמר כמו שהזכיר באחרים משום שהמסמר של שלחני והארון שניהם לענין אחד הם עשויין שאינם רק לחיזוק לכך הוציא שניהם במסמר אחד ע\"כ ועוד יש לי ז\"ל פי' אחר וטעמו קרוב לזה. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל שלשה דברים איכא לעיוני מאי סדרא דמתניתין כיון דתנא במילי דשלשה דברים קאי לעיל בפ' שני מ\"ש דתני ד' דברים דר' יהושע ברישא ליתני שלשה דר' צדוק ברישא דעשרה מילי דר' דוסא לאו הפסקה נינהו כדאמרי' לעיל טעמא אלא שלשה דברים דר' צדוק ליתני להו ברישא ותו אמאי לא תני ד' דברים דר\"ג בהדי ד' דברים דר' יהושע והוה תני ד' בהדי ד' וי\"ל דתני מילתא דר' יהושע ברישא משום דסליק ממילתא דר' דוסא ור' דוסא מיירי בתרומה כדתנן שבויה אוכלת בתרומה ור' יהושע איירי נמי בתרומה כדאמרינן לעיל תני תרומה בהדי תרומה והדר תני למילתיה דר' צדוק בהדיה משום דמכילתין משום תוקפא דר\"ג מתנייא ור' יהושע בר עולבנא דר\"ג הוה ותרתי זימני ה\"ל עולבנא בהדיה וחד מינייהו בבכור דר' צדוק ומש\"ה תני למילתיה דר' צדוק בהדיה: \n",
+                "<b>מסמר השלחני </b>פי' הראב\"ד ז\"ל דרך שלחני פותח חנותו ומוריד את התריסין ע\"ג ספסלין לפני החנות ועליו הוא נותן את מעותיו ונועץ מסמרין בנקבי התריסין בספסלין כדי שלא ימוטו ונראה לפ' שיש לו מסמר מיטלטל וקובעו בכותל לפעמי' ושם במסמר נותן המאזנים שלו לשקול מעותיו ובהא פליגי ר' צדוק ורבנן ר' צדוק סבר כיון דפשוטי כלי מתכות טמאין האי נמי משמש ליה למלאכתו וטמא ורבנן סברי לא נעשה אלא לשמש עם הקרקע וטהור: \n",
+                "<b>וארון של גרוסות </b>של טוחני פולים וקולה אותם באור ומוכר אותם ומוליך אותם בארון לשוק ופי' הראב\"ד ז\"ל דמוליך ארונו מלא גריסין ע\"ג עגלה ונועץ מסמרין בעגלה כדי להדקו שלא ימוט ויפול. וכתב עוד ומה שפירשתי בארון של גרוסות על המסמר שנועץ בעגלה שלו הוא המחלוקת למדתי אותו מן הסוגיא השנויה בהן במשנת כלים פי\"ב דתנן מסמר הגרע טמא פי' של המקיז דם טמא של אבן השעות טהור ור' צדוק מטמא מסר הגרדי טמא וארון של גרוסות ר' צדוק מטמא וחכמים מטהרין היתה עגלה שלה מתכת טמאה פי' אע\"פ שאינה מקבלת כלום ותנן נמי בתר הכי מסמר שהתקינו להיות פותח בו את החבית ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין עד שיצרפנו ומסמר של שלחני טהור ור' צדוק מטמא אלמא כולה מילתא במסמרים קא מיירי וקאמר בהאי מסמר מודים ובהאי מסמר פליגי ומזה למדתי דהאי ארון אינו אלא במסמר שלו שאם היה המחלוקת בארון עצמו מה טיבו של ארון להבליעו בין המסמרים היה לו להקדים או לאחר מה לו להפסיק במחלוקת המסמרים דר' צדוק ורבנן. ועוד כי אין לו טעם למחלוקת הארון דמ\"ש ארון של גרוסות משאר ארונות דעלמא ואם יאמר האומר למה לא הזכיר בו מסמר כמו שהזכיר באחרים נשיב ונאמר מפני שהמסמר של שלחני והארון לענין אחד הם עשויין שאינם אלא לחיזוק ולכך הוציא את שניהם במסמר אחד עכ\"ד. והקשה עליו הרא\"ש ז\"ל דה\"ל למיתני מסמר של שלחני ושל ארון גרוסות ושל אבן שעות אלא מדהדר ותני ומסמר של אבן השעות משמע דלא מיירי במסמר גבי ארון ובודאי דדברי הראב\"ד ז\"ל הם נכונים וקושיית הרא\"ש ז\"ל נכונה לכך נ\"ל לפרש דבתרתי פליגי ר' צדוק ורבנן פליגי בארון ופליגי במסמר וכמו שאפרש. נ\"ל שיש להם לבעלי הגרוסות כמו תיבה שקבועות שלש דפנותיה והרביעית מיטלטלת ותלויה ויש לתיבה זו כמו עגלה להוליך את התיבה על העגלה לשוק כשהיא מלאה ובצד הדופן הרביעי יש כמו נקבים לנעוץ בו מסמרים ומגביהו ומשפילו כשרוצה להוציא גריסין הרבה מגביהו וכשרוצה לסתום משפילו ודוחק ותוחב המסמרים בנקבים שיש בארון לאותו הצד וכשמגביה הדופן מרפה המסמרים ומגביהו והשתא בהכי פליגי ר' צדוק סבר מסמר חשיב כלי שמשמש למלאכתו ורבנן סברי משמש לארון לדחוק הדף ולאו כלי הוא כיון דאין כותליו קבועין בו אלא מיטלטלין ולר' צדוק כיון דע\"י המסמר נעשה ארון טמא דכלי הוא ולדידיה אפי' נגע השרץ במסמר טמא דעמו נעשה המלאכה דהיינו עצת האדם ומחשבתו כדאמרינן גבי תיק הסייף וכסוי טני וכיסוי מיחם ודומיהם ואם נגע בארון טמא הארון והמסמר ולרבנן אפילו נגע השרץ בארון טהור דפשוטי כלי עץ הוי וכ\"ש נגע במסמר כך נ\"ל: \n",
+                "<b>מסמר של אבן השעות </b>היה להם אבן ורשומות בה רשומות ועגולין כמו שיש לאורולוגין של ספינה ויש כמו מסמר באמצע האבן ולהיכן שנוטה המסמר יודעין איזו שעה היא ונראה שאותו המסמר שמיטלטל אילך ואילך הוא עובר כל עובי האבן והאבן גבוהה על ידו עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ד' דברים ר\"ג מטמא וכו' </b>גם זו שם בפי\"ב דכלים היא שנוייה: \n",
+                "<b>כסוי טני </b>פי' טני כמו מחתה כאותה ששנינו הטני דומה לתרקב וכו' והוא עשוי לגמר בו ושל רופאים תנן בכלים טמא לדברי הכל מפני שרופא משתמש בכסויו לשים בו סמנים שחוקים כדרך שמשתמש בטני עצמו ובכסוי של מתכת של בעלי בתים פליגי ר\"ג סבר בכסויו נמי משתמשין בשעת המוגמר הלכך כלי הוא ואע\"פ שהוא פשיט טמא שהרי של מתכת הוא ורבנן סברי לאו משתמשי ביה ולא מידי ובכסוי שאינו מחובר לטני קמיירו והוא פשוט ואינו משוקע לתוכו אלא שהוא מוצק עליו מלמעלה ועוד יש לפרש כי הכסוי של רופאים צריך הוא כל שעה לטני מפני שהוא נותן בטני סמנים שחוקים וצריך לכסותם כדי שלא תפיג ריחם ואפילו בשעה שאין בו סמנים צריך לכסותו כדי שלא יכנס עפר ועפרורית שהרופא מקפיד עליהם אבל של בעלי בתים אינו צריך לכלי אלא בשעת המוגמר אבל שלא בשעת המוגמר אין מקפיד עליו לכסותו הלכך לאו כלי הוא: \n",
+                "<b>וטבלא שנחלקה לשנים </b>שתי חתיכות שוות דר\"ג סבר אי אפשר לצמצם הלכך שניהם טמאים דאמרינן בכל חד וחד זהו הגדול. עוד אני יכול לפרש דבהא פליגי דר\"ג סבר טומאה דאורייתא ואע\"פ שאין לה לבזבזין מפני שהיא דומה לשק שהיא משמשת את האדם ואת משמשי האדם שהוא אוכל עליה אוכלין ומשקין שהן משמשיו של אדם וכן השק משמש את האדם ואת משמשיו שנותן לתוכו תבואה ורוכב עליו ורבנן סברי כל כלי עץ שאין לו בית קבול טומאתו מדרבנן הלכך בדרבנן תלינן לקולא הראב\"ד ז\"ל. והר\"ש שיריליו ז\"ל פירש כסוי טני נראה בעיני דדמי לטני שהוא סל עגול שאין לו זויות והאי נמי אין לו זויות והוא אותה תיבה קטנה ארוכה קצת וקורין אותה עולבא בלעז ומן התוספתא משמע דהכסוי הוא בפני עצמו ותוחבין אותו ע\"ג פי הטנא אבל אינו מחובר לו בצירים שקורין גוזעש אלא הוא בפני עצמו ומכסין בכסוי העולבא שמכסה הכסוי קצת מדפנותיה ומיירי שאין מכסה דפנות הטנא אלא פחות משליש גובהו דאי תימר שמכסה שלישו אפילו הוי של עץ טמא כדתניא בברייתא דחשיב כטני גופיה ומיירי שהטני הוא פתוח והכסוי נטול הימנו וחשבינן כאילו מכוסה הטני ואע\"פ שלא נגע השרץ בטני אלא בכסוי טמא ואפילו לרבנן דתניא בתוספתא חפוי בית הלגינין ובית הכוסות טהור ומשום חבירי כלים טמא: \n",
+                "<b>תלאי </b>המגררת אזן שעושין לחבית דעבדא ככפה כדמפרש בתוספתא וקרוי' מגררת שהעבדים מגררין בה רגליהם: \n",
+                "<b>וטבלא שנחלקה לשנים </b>המפרשים פירשו דבחלקים שוין הוא דפליגי וטעמא דר\"ג הוי משום דאיהו מדמי ליה לתנור ותנן חלקו לשנים והן שוין שניהם טמאים שאי אפשר לצמצם וזיל הכא איכא רובא וזיל הכא איכא רובא ורבנן סברי תרי רובא בחד מנא ליכא ושניהם טהורים וזה לפי שחשבו דמתניתין פליגא אברייתא ואין דבריהם נכונים דלדידהו ר\"ג מטמא לשניהם וא\"כ קשה היכי תנן ומודים חכמים לר\"ג בטבלא שנחלקה לשנים אחד גדול וכו' דמשמע דאתו רבנן לסברא דר\"ג ואחד טמא לחוד והא ר\"ג לשניהם קא מטמא כיון שאי אפשר לצמצם אלא פירושא דמתניתין כדברי התוספתא ולא מטמא ר\"ג אלא הגדול וכי קא מודו רבנן כשהחלק הגדול הוי פי שנים בקטן ונראה ודאי דהך טבלא מעץ היא ואע\"ג דפשוטי כלי עץ טהורים היינו מדאורייתא אבל מדרבנן טמאים כדתניא בת\"כ ומשמע נמי הכי בפ' המוכר את הבית ע\"כ. ובתוספתא א\"ר יהודה לא נחלקו ר\"ג וחכמים על טבלא שנחלקה לשנים ואחד מהם גדול כשנים בחברו שהגדול טמא והקטן טהור על מה נחלקו על שאין אחד מהם גדול כשנים בחברו עד שהשנים שוין שר\"ג מטמא וחכמים מטהרין ופירש עד שהשנים ולא עד בכלל דאילו שניהם שוין לא נחלקו ושניהם טהורין עכ\"ל הר\"ש שיריליו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה דברים ר\"ג מחמיר וכו' </b>עד סוף הפרק הכל שנוי בפ' שני דמסכת ביצה: \n",
+                "<b>א\"ל מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן ומקילין על כל ישראל וכו' </b>כצ\"ל: בפירוש רעז\"ל שבזמן שהפת מרובה היא נאפית יפה כך צ\"ל: ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל אין זוקפים משמע אם נפלה מנורה של מתכת אין זוקפין ומושיבין אותה. פתין גריצין בלעז גרואשו: \n",
+                "<b>וחררין </b>שאופים על הגחלים ע\"כ. והר\"ר יהוסף ז\"ל הגיה פיתן גריצות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועושין גדי מקולס </b>תניא ר' יוסי אומר תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדי מקולס בלילי פסחים שלחו לו אלמלא תודוס אתה גוזרנו עליך נדוי שאתה מאכיל את בני ישראל קדשים בחוץ קדשים ס\"ד אלא אימא כעין קדשים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בריחים שלהם </b>הוא כלי עשוי משלש חתיכות העליון יש לו ברזל חרוץ בעל פיפיות והאמצעי כמותו חרוץ מלא נקבים עשוי ככברה והתחתון יש לו בית קבול ונופלין בו הפלפלין שחוקים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו דברים מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה </b>ק\"ק לע\"ד דה\"ל למיתני אלו דברים קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה דהא אלו הכ\"ד השנויין בפרק זה כ\"ע מודו בהו ועל התוספת שמוסיפין תנאים אחרים בפירקין דלקמן הוא דפליגי וא\"כ מאי מקולי במם דקתני ודוחק לומר דה\"ק אלו דברים קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה השנויים בשני פרקים הללו דהיינו רביעי וחמישי ויש קצת מהם דכ\"ע מודו בהו דהיינו הכ\"ד השנויים בפרק זה ואפשר לומר דמכאן ראיה קצת למה שכתבתי לעיל פ\"ק סימן ח' בשם הר\"ש שיריליו ז\"ל שפירש דסובר רש\"י ז\"ל דכי פרכינן בכל דוכתא וליתנייא גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה לאו למימרא דבאותו פרק שמתחיל אלו דברים מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה דוקא קאמר דליתנייה אלא ר\"ל דליתנייה בעדויות בכולה מסכתא וכו' והיינו דקתני אלו דברים מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה כלומר אלו דברים שזכרנו כבר מקצתם בפ\"א הם קצת מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ותו איכא כ\"ד מוסכמים דו\"ק. ועדיין אני צריך למודעי: \n",
+                "<b>ביצה שנולדה וכו' </b>בריש מסכתא יום טוב היא שנוייה. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל לפי שברוב מחלוקתם של ב\"ש וב\"ה ב\"ש מחמירין וב\"ה מקילין וכל השנויים כאן ובפ' הבא אחר זה הן בהפך אלא דהני דפירקין דהכא הן אליבא דכ\"ע דב\"ש מקילי וב\"ה הוו מחמרי ובפירקין דלקמן היינו אליבא דתנאי דאיכא דהוו מוסיפים עלייהו דקמאי איכא מאן דמוסיף כך וכך ואיכא מאן דמוסיף כך וכך אבל השגורים בפי הכל הם כ\"ד ובו ביום שמינו נשיא לר' אלעזר בן עזריה רצו לחברם יחד כי היכי דלא ליתו למיטעי בהו ולהחליפם: \n",
+                "<b>תאכל </b>בו ביום: \n",
+                "<b>לא תאכל </b>ואפילי בטלטול נמי אסירא כדתניא וכו' והא דלא תנא אוסרין ומתירין כדתניא מותר השמן שבנר ושבקערה וכו' ר' יהודה אוסר י\"ל דתנא תאכל להודיעך כחו דמאן דשרי דאפילו באכילה נמי קא שרי ליה: \n",
+                "<b>ככותבות </b>היינו כותבת הגסה דיום הכפורים והיינו תמרה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהמה שנולדה ביום טוב </b>הכל מודים שהיא מותרת ואפרוח שיצא מן הביצה הכל מודים שהוא אסור אית דלא גרסי לה וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל מחקה וכתב בכל הספרים לא מצאתי זה עכ\"ל. אבל רבנו עובדי' ז\"ל שפירשה נראה דהוה גריס לה. בפי רעז\"ל ואפרוח שיצא הכל מודים שהוא אסור משום שרץ העוף. אמר המלקט ואפילו בחול וכר' אליעזר בן יעקב ורבנן פליגי עליה ולא אסרי רק כשנולד בי\"ט כדאי' בפרק קמא דמסכת יום טוב ובסוף פרק אלו טרפות (חולין דף ס\"ד.) ועיין גם כן בפ' ר\"א דמילה (שבת דף קל\"ו:) \n",
+                "<b>השוחט חיה ועוף וכו' </b>גם היא שנוייה ברפ\"ק דמסכת יו\"ט: \n",
+                "<b>יחפור בדקר </b>ס\"א בדקל. הרי\"א ז\"ל. גם הגיה ושאפר הכירה מוכן ומחק מלת הוא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א הבקר </b>ר\"פ ששי דמסכת פאה היא שנויה. ופי' הראב\"ד ז\"ל וכן מפרשים אחרים דהבקר גרסינן בבית ופי' הרא\"ש ז\"ל ונטשת תרגם יונתן ותבקרינון. והרמב\"ן ז\"ל פי' שהבי\"ת והפ\"א מתחלפין מפני שהן ממוצא אחד והוא כמו הפקר וכן בלשון תורה בקורת תהיה כמו פקורת תהיה כלומר מופקרת היא שאינה אשת איש והא דאמרי ב\"ש הבקר לעניים הבקר דוקא לעניים אבל שיזכה בו עשיר לא ובה\"א אף לעניים עצמם אינו הפקר עד שיופקר לכל: \n",
+                "<b>ואחד של ד' קבין </b>בש\"א אינו שכחה. מפרש בירושלמי דפאה פ' ששי מפני שהוא מסויים בין שאר העמרים כלומר ולעולם דעתו עליו מפני גודלו אבל אם היה של שני קבין או של שלשה שכחה הוי אפי' לב\"ש ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העומר </b>שהוא סמוך וכו' גם היא שנויה בר\"פ ששי דפיאה. וכתב שם רבינו שמשון ז\"ל משנתינו לא מצאנוה במסכת עדויות אבל בירושלמי במסכת פאה פריך אמאי לא תני בכלל קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה הא דתנן בכתובות רפ\"ח נפלו לה משנתארסה בש\"א תמכור ובה\"א לא תמכור ומשני לא תני אלא דבר שהוא חומר משני צדדין וקל משני צדדין וכו' כדכתבינן התם בכתובות בשם תוס' ז\"ל והדר פריך והא תני העומר שהוא סמוך לגפה וכו' ומשני קל הוא לבעה\"ב ואינו חומר לעניים שעדיין לא זכו בהם משמע מן הירושלמי דגרסינן לה הכא בעדויות ועל הירושלמי עצמו תמה הרב רבינו שמשון ז\"ל. ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל בקר שעומדין שם הבקר החורשות בֶקֶר גרסינן והוא בית בקרות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם רבעי וכו' </b>שנוייה היא בפ\"ז דמסכת פאה ובפ\"ה דמסכת מעשר שני. ואיתא בקדושין פ' האיש מקדש (קידושין דף נ\"ד.) ובר\"פ כיצד מברכין פליגי תנאי מ\"ס בכולהו מתני' גרסי כרם רבעי כדכתיב בהדיא אשר נטע כרם ולא חללו וגמר לה בג\"ש דתבואה תבואה כדאיתא התם ומ\"ס בכולהו גרסינן נטע רבעי דס\"ל דרבעי בהדי ערלה שייך וכל היכא דנהגא ערלה נהוג רבעי. ובברייתא תניא רבי אומר לא אמרו ב\"ש אלא בשביעית אבל בשאר שני שבוע בש\"א יש לו חומש ויש לו ביעור: \n",
+                "<b>ובה\"א יש לו ביעור </b>מחק הר\"ר יהוסף מלת ביעור. ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל ובה\"א יש לו למ\"ד דפליגי בשביעית טעמא דב\"ה היינו משום דקסברי דלחומרא הוא דילפינן קדש קדש ממעשר לקולא לא ילפינן ולמ\"ד בכולהו שני נמי פליגי טעמייהו כדמפרש בפרק האיש מקדש דב\"ש לא גמרינן קדש קדש ממעשר וב\"ה סברי גמרינן קדש קדש ממעשר: \n",
+                "<b>יש לו פרט ויש לו עוללות </b>הך בבא בין לרבי בין לרשב\"ג בכולהו שני שבוע איתא דלרבי דגמרי ב\"ש נטע רבעי ממעשר שני אית להו לב\"ש כר' יהודה דמעשר שני נכסיו הוי ומש\"ה חייב בחלה וה\"נ גבי כרם רבעי יש לו פרט ויש לו עוללות דנכסיו הוי ולרשב\"ג דלא גמרי אתי שפיר טפי דשניהם נכסיו גמורים נינהו והא דכתיב בתרוייהו קדש היינו דצריך להעלותם לירושלים וב\"ה דפליגי היינו משום דס\"ל דמעשר שני ונטע רבעי ממון גבוה נינהו כר\"מ דהאיש מקדש: \n",
+                "<b>והעניים פודים לעצמם </b>אית ספרים דגרסי ליה ואית ספרים דלא גרסי ליה: [הגהה עיין במ\"ש שם פ\"ז דפאה ושם פ\"ה דמעשר שני]: \n",
+                "<b>כולו לגת </b>ואין לעניים בו כלום עכ\"ל ז\"ל. ופירש הראב\"ד ז\"ל והא מילתא נמי חומרא לב\"ה שהוא מחמיר אצל העניים משום גזל בעל הבית ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית של זתים </b>ביבמות פ\"ק דף ט\"ו. ותוס' פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק\"ה) ודפ' כל קרבנות הצבור דף פ\"ו. וביד פי\"א דהלכות טומאת אוכלין סי' ז': \n",
+                "<b>הסך בשמן טהור וכו' </b>ירושלמי דברכות פ' אלו דברים דף י\"א רמי דב\"ה אדבית הלל דהכא אמרי טמא והתם בבבא דמקנח אדם ידו במפה אמרי טהור ומשני דהכא בעינו הוא ברם התם בלוע במפה ע\"כ. ועיין בהראב\"ד ז\"ל שנראה שהוא יש לו נוסחא אחרת בירושלמי שהקשה הוא ז\"ל דמה יש שם משקה טמא מתחלתן ותירץ ז\"ל דלהכי קרי ליה משקה טמא מתחלתו דלפעמים אפשר שעדיין לא נבלעו מי הידים במפה ונגעו בכסת ויקבלו טומאה ממנה ויחזרו ויטמאו את הידים דה\"ל משקה טמא מתחלתו ומשני דל\"ד דהכא בעינו הוא שאינו בלוע באדם הלכך טמא ולא נטהר אבל התם בלוע במפה הוא ולאחר שעה תהא נגובה ואין שם משקה טמא כלל. וברוב הספרים גרסינן אע\"פ מנטף וספרים אחרים שמנטף: \n",
+                "<b>כדי סיכת אבר קטן </b>חשוב ואינו בטל אבל פחות מכאן טהור וכן עיקר הראב\"ד ז\"ל. וביד ס\"פ שני דהלכות טומאת אוכלין: תניא א\"ר אליעזר ב\"ר צדוק כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן בן החורני וראיתי שהיה אוכל פת חרבה בשני בצורת באתי והודעתי את אבא אמר לי הולך לו זיתים והולכתי לי זיתים ראה אותם שהם לחים אמר לי אין אני אוכל זיתים באתי והודעתי את אבא אמר לי לך ואמור לי חבית נקובה היתה אלא שסתמוה שמרים ותנן ומודים שאם ניקבה וסתמוה שמרים שהיא טהורה ואע\"פ שתלמיד ב\"ש היה ר' צדוק כל מעשיו לא עשה אלא כב\"ה. ופי' הר\"ר שלמה שיריליו ז\"ל זיתים מגולגלין לשון ביצה מגולגלת שעומדים לאכילה ונותנים בהם מלח ומניחין אותם בחבית במימיהם כדי שיהיו רכין ונוחין לאכילה והשתא היינו טעמא דב\"ה דסברי דמוכשרין הן דאע\"ג דאמרינן בפ\"ק דשבת דלא גזרו על המסיקה דמוהל אינו מכשיר שאני הכא דכיון דמגולגלין הם ניחא לי' במימיהם וטעמא דב\"ש היינו דסוף סוף מוהל הוא ולא מכשיר הלכך אינה צריכה לינקב כדי שיצא משם המשקה וב\"ה סברי כיון שהוא רוצה בקיומו ע\"ג הזיתים מכשיר את הזיתים הלכך צריך לינקב כדי שילך המשקה לאיבוד לגלוייה דעתיה דלא ניחא ליה ביה. ומודים שאם ניקבה מאלייה וכל שכן נקבה הוא לדעתו שהיא טהורה דכיון דגלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה כיון שמתחלתן נתן אותם בחבית נקובה ולא תקנה אע\"פ שסתמוה שמרים אחרי כן אין אותו משקה מכשיר וי\"מ שאפילו כבר סתמו השמרים קודם שנתנם בה ואח\"כ נתן בה את הזיתים אינו מכשיר לפי שאותה הסתימה אין לה קיום עם כובדן והוא ידע שלא יתקיים בה המשקה הלכך כשנתן בה הזיתים גלי דעתיה דלא בעי ליה למשקה. והקשה הראב\"ד ז\"ל דתנן בפ' עשירי דמסכת כלים ומייתי לה בבבא קמא פ' הגוזל רבה חבית שניקבה וסתמוה שמרים הצילוה אלמא סתימת השמרים הויא סתימה ומצלת באהל המת כמו צמיד פתיל ותירץ דהתם לאו בגלויי דעתא תליא מילתא הלכך כל מידי דסתים מציל והוא דקאי באנפיה נפשיה אבל לענין הכשר כיון שע\"י טורח התשמיש נבקעת הסתימה והמשקה אינו מתקיים בה הא גלי אדעתיה דלא בעי ליה למשקה. וכן כתבו שם ג\"כ תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>הסך שמן טהור ונטמא </b>כשהיה גופו טהור סך שמן טהור ואח\"כ נטמא וירד וטבל ולא נשטף השמן מעליו בטבילתו: \n",
+                "<b>ואם היה שמן טמא מתחילתו </b>וסך בו וטבל: \n",
+                "<b>בש\"א כדי סיכת אבר </b>קטן של קטן בן יומו חשוב הוא ואינו בטל ולא נטהר השמן אלא אם היה פחות מכאן וטעמא דמפליגי ב\"ש בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו גזרה שמא יאמרו ראינו שמן טמא שנטהר ועולה לו טהרה במקוה וב\"ה מחמרי הכא דאם יש בשמן טופח לת\"ק ולר' יהודה ע\"מ להטפיח לא נטהר השמן עכ\"ל ז\"ל ומשמע אבל האדם נטהר וגם דברי הרמב\"ם ז\"ל שם ס\"פ שני סתומין. ועיין במ\"ש בשם הר\"ר שמשון ז\"ל בפ' בתרא דמכשירין סי' ה'. וראיתי שכתב החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל וז\"ל על מה שכתב רעז\"ל ונשאר על בשרו וטמאהו זה אי אפשר שאין משקה טמא מטמא אדם והראב\"ד ז\"ל פירשה דקאי טמא וטהור אשמן למ\"ד טהור משום דבטל לגבי גוף האדם ולמ\"ד טמא משום דלא בטל ועדיין הוא בטומאתו וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל בס\"פ שני מהלכות טומאת אוכלין וכך צריך לדחוק לפרש לשונו בפירוש המשנה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה מתקדשת בדינר וכו' </b>שנוייה ברפ\"ק דקדושין וצ\"ע לע\"ד מאי כדברי ב\"ש בכף דקתני הכא וגם בפירקין דלקמן בכמה דוכתי: \n",
+                "<b>בש\"א פוטר אדם וכו' </b>שנוייה פ\"ח דגיטין: \n",
+                "<b>המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק </b>גם היא שנויה שם: \n",
+                "<b>ומודים בשנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה וכו' </b>כצ\"ל וכן הגוה הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ב\"ש מתירין וכו' </b>שנויה בפ\"ק דיבמות. ומצאתי במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל שכתב וז\"ל בכל המשניות ל\"ג לכל זו המשנה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה אחים וכו' </b>שנוייה בפרק שלישי דיבמות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המדיר את אשתו מתשמיש וכו' </b>שנויה בפ' חמישי דכתובות: \n",
+                "<b>המפלת לאור שמונים ואחד </b>נ\"א אור לשמונים ואחד ושנויה בארך בפ\"ק דכריתות: \n",
+                "<b>סדין בציצית </b>בשבת פ' במה מדליקין (שבת דף כ\"ה) וגם במנחות פ' התכלת (מנחות דף מ') ברייתא דמסיים בה התם ר' אלעזר בר' צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלם אינו אלא מן המתמיהין ופירש הר\"ב רבינו גרשום מאור הגולה ז\"ל וכן בערוך וגם רש\"י ז\"ל בלשון שני דאב\"ש קאי היאך ב\"ש פוטרין והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלם אינו אלא מן המתמיהין שתמהין עליו בני אדם אותם שאין יודעים שהוא מותר תמיהא איכא איסורא ליכא ופירשו עוד ז\"ל דהאי דנקט לשון פיטור וחיוב ולא נקט לשון אוסרין ומתירין משום דציצית חובה הוא לבגד ואפילו אינו לובשה ואיסור והיתר נמי בהא תליא דכיון דלב\"ש פטור הוו להו כלאים שלא במקום מצוה ועובר עליהם משום כלאים ולב\"ה דמחייבי ליה בציצית מותר ללובשו. ור\"ת ז\"ל חלק עליהם דאנן קיימא לן חובת גברא וב\"ש חיובי מחייבי ליה מדאורייתא ולא פטרי אלא משום הנך טעמי דאיכא התם והלכך שייך שפיר לשון פיטור ע\"כ. וז\"ל הר\"ן שם פ' במה מדליקין ובדין הוא דליתני אוסרין אלא הא דקתני פוטרין משום דס\"ל דכלי קופסא חייבים בציצית והכא פטירי ולא שייך למיתני בהו אוסרין ע\"כ והוא דעת רש\"י ז\"ל דדוקא מן התכלת היה נפטר משום גזרה אבל במינו דהיינו לבן חייב. אבל התוס' ז\"ל ס\"ל דב\"ש אף מן הלבן היו פוטרין אותו והיינו דקתני לישנא דפטורין משום לבן עכ\"ל ז\"ל בקיצור כל מאי דאפשר. והשתא נמי דייק לישנא דקתני סדין בציצית ולא קתני סדין בתכלת כדא\"ר אלעזר בר' צדוק כל המטיל תכלת בסדינו וכו' כמו שכתבו שם תוס' ז\"ל. ועי' בקולין שרש קמ\"ז. ורבינו נתן בעל הערוך בשם הגאונים ס\"ל דסדין אפילו ציצית של פשתן בטלית של פשתן וכן דעת רבינו תם ז\"ל ג\"כ. ועיין ג\"כ בהלכות קטנות דהרא\"ש ז\"ל או באותן שבתלמוד או בפירושו שעל הרב אלפסי דף פ\"ח ודף פ\"ט ע\"א ותוסיף לקח טוב וז\"ל בקיצור מופלג ואפשר לדעת הרי\"ף ז\"ל שכשאמרו ב\"ש וב\"ה דבריהם בבית המדרש אמרו ב\"ה דבריהם תחלה ואמרו מחייבין דאפילו בתכלת מחייבין והשיבו ב\"ש על דבריהם ואמרו דאיסור איכא בתכלת מדרבנן וכששנו מחלוקתם הקדימו בית הלל דברי בית שמאי מפני ענותנותם שהיו מקדימין בכל פעם דברי ב\"ש לדבריהם ואגב דב\"ה שנו מחייבין שנו גם בדברי בית שמאי פוטרין ולעולם במינם מחייבין פשתן לפשתן ע\"כ. ורבינו עובדיה ז\"ל הביא טעם אחרון דקאמר ר' זירא התם. ואיתא בתוס' פ\"ק דסוכה דף ג' ובהרא\"ש פ' ואלו מגלחין דף מ\"ג. והיא אחת מששה מקומות שהלכה כבית שמאי כדכתבינן בברכות ס' אלו דברים. ובית יוסף א\"ח סימן ט' האריך בזה ובסוף דבריו כתב וכבר כתבתי דכיון דהרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל סוברים דשאר מינים בר מפשתים וצמר רחלים לא מחייבי בציצית מדאורייתא כמו שנתבאר בראש הסימן נכון שלא לעשות הטלית משום דבר אלא מצמר רחלים כי היכי דלקיים מצות ציצית מדאורייתא וכן כתב האגור בשם הר\"ר ישעיה והר\"ר מולן ז\"ל שירא שמים יוציא נפשו מפלוגתא ולא יעשה טלית אלא מצמר ומיהו היכא דלא אפשר לו יעשה משאר מינים ובלבד שלא יעשה של פשתן כדי לחוש לכתחלה לדברי האוסרים ואי לא אפשר לו יעשה אפילו של פשתים ומברך עליו בהסכמת הרי\"ף והרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל ע\"כ. וזה לשון הר\"ר יהוסף ז\"ל על מה שכתב רעז\"ל וסברי ב\"ש גזרינן וכו' כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה שפירש מגומגם כי כך היה לו לומר סדין ב\"ש פוטרין מן הציצית וכו' מהו זה שאמר סדין בציצית א\"נ היה לו לומר סדין בציצית ב\"ש אוסרין וכו' ואם היינו מפרשים סדין שיש בו ציצית ב\"ש פוטרין את הלובשו מלאו דלא תלבש שעטנז הוה אתי שפיר טפי וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "<b>כלכלת שבת וכו' </b>שנויה בפ\"ד דמסכת מעשרות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שגזר נזירות מרובה </b>האי בבא וגם בבא דמי שהיו שתי כיתי עדים שתיהן שנויות בפ' שלישי דמסכת נזיר. וכתב הרי\"א ז\"ל נזירות מרובה יותר משלשים יום: \n",
+                "<b>שתי כיתי עדים מעידות </b>גרסינן דכיתות לשון נקבה ובסיפא גרסינן מעידין דהוי לשון זכר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדם שהוא נתון וכו' </b>שנויה במסכת אהלות פי\"א. בפי' רעז\"ל שאין מביא את הטומאה אלא דבר שיש בו חלל טפח. אמר המלקט מבואר בהרמב\"ם ז\"ל דכשיהיה בארץ כנגד אותו הסדק אהל ברוחב טפח או יותר נחשבהו כאילו עלה וסתם אותו הסדק כיון שהוא כנגדו ונתחברו טומאת הכלים וחזר הכל תחת אהל אחד. ופי' הר\"ר יהוסף ז\"ל תחת הסדק פי' שהוא מונח על גבי קרקע כנגד מקום הסדק שהוא למעלה בתיקרה ע\"כ. עוד כתב והצד העליון מביא פי' כשאין הטומאה לגמרי כנגדו צד העליון וכו' ע\"כ. גרסינן בגמרא דבני מערבא בפ' הריני נזיר ואני א\"ר יוחנן משום ר\"מ כ\"ד דברים מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ופי' הראב\"ד ז\"ל א' ביצה שנולדה. ב' שאור בכזית. ג' השוחט חיה ועוף. ד' הבקר לעניים הבקר. ה' כל עמרי השדה. ו' העומר שהוא סמוך. ז' כרם רבעי ח' (אין) [יש ועיי' פי' הראב\"ד] לו פרט. ט' חבית של זיתים. י' הסך שמן טהור. י\"א אם היה שמן טמא. י\"ב האשה מתקדשת. י\"ג פוטר אדם את אשתו. י\"ד המגרש את אשתו. ט\"ו ב\"ש מתירין את הצרות היא וכל אבזרהא חדא היא. ט\"ז שלשה אחין. י\"ז המדיר את אשתו. י\"ח המפלת אור לשמונים ואחד. י\"ט סדין בציצית. כ' כלכלת שבת. כ\"א מי שנזר נזירות מרובה. כ\"ב מי שהיו שתי כיתי עדים. כ\"ג אדם שהוא נתון תחת הסדק. כ\"ד האיש מדיר את בנו בנזיר אליבא דר\"מ פי' מדירו כשהוא קטן וחלה נזירות עליו ואפילו לכשיגדל ובכתובות פ' האשה שנתארמלה מקשו לה בגמרא דבני מערבא ולמה לא תנינן לה מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ותריץ דלא תני במתני' אלא דבר שהוא קל משני צדדין וחומר משני צדדין אבל הכא חומר מצד אחד וקל מצד אחד כלומר קולא הוא אצל האשה וחומר הוא אצל הבעל ע\"כ. וראיתי שכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל ותנא דידן דתני עדויות מ\"ט לא תני לה בקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה קסבר דהלכה למשה מסיני בהלכות נזיר ולא שייך בה פלוגתא ע\"כ. ועיין במה שכתבתי בשמו ז\"ל בפ' שני דמסכת מעשר שני בסי' ח' ט'. וכתבו תוס' ז\"ל בפ\"ק דיבמות דף י\"ד דבכל מקום ב\"ש מחמירין לעניין טומאה דכי חשיב בעדויות קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה לא חשיב אלא תרי מילי דטומאה אבל כל שאר מילי דטומאה וטהרה כגון שדרה וגולגולת ושוקת יהוא הוו ב\"ש לחומרא עד כאן: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר וכו' </b>בא להוסיף על כ\"ד קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה שהוא קבל עוד ששה אחרים ור' יוסי לא בא להוסיף על דברי ר' יהודה ולא ר\"ש על דברי ר' יוסי ור' יהודה אלא כל אחד מוסיף על הכ\"ד ופליג אדחבריה. ואיתה למילתיה דר' יהודה ברפ\"ח דשבת דף ע\"ז ופי' שם רש\"י ז\"ל ר\"י אומר ששה דברים מקולי ב\"ש וכו' לאו דאיכא הני ותו לא אלא כשנכנסו לכרם ביבנה והעידו כל אחד על אותן שבידו העיד ר' יהודה על אלו: \n",
+                "<b>ב\"ש מטהרין </b>דאינו כבשר לטמא כנבלה בכזית ולא תורת משקין לטומאה קלה ולי נראה דהאי דב\"ש מטהרין מטומאת נבלות לחודה קאמר שלא יטמא ארם אבל טומאה קלה יש בו ע\"כ. ואיתה נמי בפ' המנחות דף ק\"ד וירושלמי דשקלים פ\"ג דף מ\"ז: \n",
+                "<b>דם נבלות </b>בכריתות פ' דם שחיטה (כריתות דף כ\"א) ותני התם עלה א\"ר יוסי בר' יהודה אף כשטמאו ב\"ה לא טמאו אלא בדם שיש בו רביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית ור' יוסי בר' יהודה מפרש דברי אביו. ובשבת שם ר\"פ המוציא אמר רב יוסף דר' נתן נמי ס\"ל כר' יוסי בר' יהודה אלא דאביי דחי ליה התם: \n",
+                "<b>ביצת הנבלה </b>תוס' פ\"ק דביצה דף ו' ור\"פ הפרה דף מ\"ז ור\"פ אלו טרפות (חולין דף נ\"ח) וירושלמי פ\"ק דביצה: \n",
+                "<b>כיוצא בה נמכרת בשוק </b>תוס' פ' אע\"פ דף ס': \n",
+                "<b>ומודים בביצת טריפה </b>פ' אלו טרפות (חולין דף נ\"ח.) וביד פ\"ג דהלכות מאכלות אסורות סי' י'. וכתב שם הרב המגיד וזה מבואר שהוא סבור שביצת נבלה אסורה ע\"כ ומצאתי מוגה עליו שזה הפך ממה שפסק בפירוש המשנה כנראה ע\"כ. ובטור י\"ד סימן פ\"ו. ומפרש שם שביצת נבלה אין איסורה מן התורה דהא ודאי נגמרה מחיים שאי אפשר שתגמר לאחר מיתה אלא מדרבנן הוא שהיא אסורה ואפילו נתערב באלף לא בטיל משום דקיי\"ל דבריה לא בטלה אפילו באיסור דרבנן הלכך אם יש ספק אם היא ביצת נבלה או ביצת שחוטה מותרת אפילו בלא תערובות דהוי ס' דרבנן ולקולא ואע\"ג דכשנתערבה ביצת נבלה באחרות כולן אסורות שאני התם דאיתחזק בהו איסורא אבל הכא תולין לומר שאין כאן איסור כלל ומותרת אבל ספק אם היא של טרפה או של שחוטה אסורה משום דהוי ספקא דאורייתא ולחומרא. ודם טַהְרַה כך מצאתי שנקד הר\"ר יהוסף ההא בשבא: \n",
+                "<b>דם נכרית ודם טהרה של מצורעת </b>שנויה בפ\"ד דמסכת נדה ולא נזכר שם ר' יהודה: \n",
+                "<b>אוכלין פירות שביעית בטובה </b>שיתן לבעל השדה חִנוֹת וחסד דהיינו בטובה תרגום חסד טיבו: \n",
+                "<b>ה\"ג ובה\"א אין אוכלין בטובה </b>וכתב הרא\"ש ז\"ל טעמא דאי מחזיק לו טובה נראה כמוכרן לו וכאילו נותן לו דמים וגירסא זו עיקר והכי משמעא מתניתין דשביעית פ\"ד וכן כתב ר\"י ז\"ל וז\"ל וב\"ה לחומרא דאין אוכלין אלא שלא בטובה והכי נמי העיד ר' יהודה במשנת עדויות ע\"כ. אבל לפי פירוש הראב\"ד ז\"ל שאכתוב בס\"ד בפ' ר' ישמעאל דע\"ז סי' ג' גרסינן אין אוכלין אלא בטובה ומ\"מ הוא עצמו ז\"ל כתב ג\"כ בפירוש תורת כהנים דהגירסא העיקרית היא כדאיתא בשביעית: \n",
+                "<b>החמת וכו' </b>בפ' עשרים דמסכת כלים מייתי רבינו שמשון ז\"ל פלוגתא דר' יהודה ורבנן בתוספתא דכלים דרבנן סברי ב\"ה לקולא. והא לך פי' הראב\"ד ז\"ל כוליה פירקין דלעיל והא פירקא נמי לא ישנו במסכת עדויות אלא מפני ד' דברים שהעיד עקביא בן מהללאל ואחד מהם דם הירוק שהוא מוסיף על ב\"ש וב\"ה במראה דמים א\"נ משום דם נבלות דר' יהודה תני לה לחומרא ובפ' בתרא דעדויות חלק עליו ר' יהושע בן בתירא שהעיד שהוא דם טהור: \n",
+                "<b>ביצה נבלה ב\"ה אוסרים </b>אי קשיא לך הא דתניא השוחט את התרנגולת ונמצאו בה בצים גמורות מותרות לאכלם בחלב אלמא לאו כגופה דמי לא קשיא דהתם בשר עוף בחלב דרבנן הוא וכיון דהני ביצים נינהו לא גזרו עליהם משום תורת בשר אבל נבילה איסורא דאורייתא הוא: \n",
+                "<b>החמת בש\"א אומרים וכו' </b>שנינו בכלים פכ\"ו כל חמתות צרורות טהורות חוץ משל ערביין ר' מאיר אומר צרור שעה טהורות צרור עולם טמאות ר' יוסי אומר כל חמתות צרורות טהורות פי' עד שיתפור ותניא בתוספ' דכלים החמת בש\"א מלאה עומדת ובה\"א מלאה וצרורה ר' יוסי ב\"ר יהודה אומר חלוף הדברים מכל זה לא מצינו מטמא אותה בשאינה צרורה מעתה יש לנו לפרש משנת עדויות דב\"ש סברי בעינן צרור ועומד כר\"מ דאמר צרור עולם טמאות וב\"ה סברי אע\"פ שאינה צרורה כלומר אע\"פ שאינה צרורה עומדת אלא אפי' צרור שעה טמאות וכולהו תנאי דבכלים דלא כר' יהודה דאינהו ס\"ל ב\"ה לקולא ומתרוייהו שמעינן דבעינן שתהא נפוחה אלא מר ס\"ל בעינן נפוחה בצרור עומד ומ\"ס נפוחה בצרור שעה ות\"ק דברייתא הוא ר' יהודה דעדויות וששה דברים דמתניתין היינו דקא חשיב דם נכרית ודם טהרה של מצורעת בתרתי ובתוספתא דעדויות לא קתני אלא חמשה וקחשיב להנך תרתי בחדא עכ\"ל [הראב\"ד] ז\"ל. ופירש הר\"ר שמשון ז\"ל בפ' עשרים דכלים מלאה ועומדת סתם דמלאה למעוטי חמת חלילים ע\"כ. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל החמת נראה לפרש בחמת של ערביים קא מיירי דאי לאו של ערביים דכ\"ע דטהורות כדתנן בפכ\"ו דכלים. צרורה עומדת מפרש בתוספתא שאם ימלאוה מים היא מעמדת הצרור שקשרו הבקוע שיש בה דלא שאני להו לב\"ש בין ערביים לעלמא: \n",
+                "<b>אע\"פ שאינה צרורה </b>כלומר אע\"פ שאין צרורה עומדת אי נמי כשימלאוה מים לא תשאר צרורה שכובד המים דוחה הקשר ממנה ונמצאת אינה צרורה וטעמא דערביים עצלים ודרכן בכך ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל כדברי ב\"ש ובה\"א לא עולה ולא נאכל </b>שנויה בשם ר' יוסי בפ\"ח דמסכת חולין: \n",
+                "<b>תורמין זיתים על שמן </b>שנויה פ\"ק דמסכת תרומות ולא נזכר שם ר' יוסי ואי קשיא לך דתמן תנינן ובה\"א אין תרומתן תרומה והכא קתני ובה\"א אין תורמין דמשמע דוקא לכתחלה אבל בדיעבד מה שעשה עשוי והוי תרומה הא פריך לה התם בירושלמי ומשני לה: אח\"כ מצאתי שכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל אין תורמין בגמ' דמערבא מפ' דמתניתין משבשתא היא ולא גרסי' בה זיתים על שמן דזיתים על שמן תנן התם בפ\"ק דתרומות דב\"ש סברי דלכתחילה אין תורמין ואם תרמו בדיעבד בש\"א תרומת עצמן בהן כלומר דקדשו מדומעין והוו להו הני זיתים תרומה וחולין מעורבין יחד וימכרו לכהן בדמי תרומה וב\"ה סברי דאין תרומתו תרומה וטבל גמור הוי ואפילו לכהן הוי במיתה ומוכח התם דר' יוסי גריס בזיתים על שמן פלוגתא דב\"ש וב\"ה כנוסחא דלעיל והכא קתני אליבא דר' יוסי דלב\"ש לכתחילה תורמין ולב\"ה לכתחילה הוא דאין תורמין אבל בדיעבד תרומתו תרומה ואפילו חומרא האמצעית דהיינו תרומה ויחזור ויתרום לא קתני משמע דאין צריך לתרום ומשום קושיא דב\"ש אדב\"ש ודב\"ה אדב\"ה אמרינן דתורמין שמן על זיתים הוא דקתני דהשתא מועיל הוא לכהן דלא טרח ושכר שנגמרה מלאכתו יהיב ליה ומש\"ה שרו ב\"ש לכתחילה ותבא עליו ברכה ע\"כ ושם בפ\"ק דתרומות הארכתי עוד בשמו ז\"ל. שוב מצאתי שכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל צ\"ע אי ר\"ל דאפי' לכתחילה תורמין ופליג אמתניתין דמסכת תרומות פ\"א או אם דוקא כשתרם אז הוי כההיא דתנן במסכת תרומות פ\"א ואם תרמו בש\"א תרומת עצמן בהן וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>הזורע ד' אמות שבכרם </b>שנוייה בפ\"ד דמסכת כלאים ולא הוזכר שם ר' יוסי: \n",
+                "<b>המעיסה </b>שנוייה בפ\"ק דמסכת חלה ולא נזכר שם ר' יוסי ונלע\"ד דהכא תנא המעסה דהוי מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה וה\"ה החלטה כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים דף ל\"ז) בשם ר' ישמעאל ב\"ר יוסי שאמר משום אביו וכמו שכתבתיו בפ\"ק דחלה סימן ו': \n",
+                "<b>מטבילין בחרדלית </b>שנויה בפ\"ה דמסכת מקואות ולא נזכר שם ר' יוסי ופי' הראב\"ד ז\"ל פירוש הר דלית כגון הר היושב על הבקעה ומי גשמים יורדין מן ההר אל הבקעה ושם הם מתקבצין כמו במקוה ב\"ש סברי מטבילין במים היורדין בשיפוע ההר וסופם מחובר אל מי הבקעה שברגליו ואף על פי שאין בתחתית מקום הראוי לטבילה מפני שהמים היורדין מתפשטין לכאן ולכאן ואין בכנוסן מ' סאה ואפ\"ה מטבילין בהם מפני שהם כמו גל שנתלש ראשו אחד מן הים ובו מ' סאה ונפל על האדם שהוא טהור אע\"פ שבנפילתם עדיין לא נחו המים וב\"ה סברי לא דמו לגל שנתלש כי הגל שנתלש ראשו במקום האשבורן ובאין ממקום טהרה וסופו נופל במקום אשבורן אבל זה סופו למקום אשבורן וראשו מן ההר שהוא שופך למדרון ומש\"ה בעינן שיהיה ברגלי הזוחלים מקום עגול מ' סאה שהוא מקום הראוי לטבילה והוא שיש באותו מקום מ' סאה ורואים את העליונים כאילו הן למטה ואתיא כמ\"ד גוד אחית במסכת חגיגה. צ\"ע קצת כיצד פירוש סיפא דמתניתין דפ\"ה דמקוואות ולא הזכיר ובמקוואות מסיים עלה דמתניתין ומודים וכו' והכי פירושו. ומודים שהוא גודר כלומר עושה גדר של כלים בפני המים ואע\"פ שהמים יורדין בין כלי לכלי אין בכך כלום שאלו מי מקוה הנקוים ממקומות הרבה ואם נשארו בו מ' סאה מטבילין בו ומ\"מ כלים שגדרו בהן לא הוטבלו מפני שצד החיצון שלהם לא טבל במקום אשבורן ע\"כ. וז\"ל הר\"ש שיריליו ז\"ל חרדלית פי' רש\"י ז\"ל בפ' שני דחולין זרם גשמים המקלח מן ההר בכח ואין טובלין בו דהנצוק והקטפרס אינו חבור ולא הוו מקוה דמ' סאה שהרי אין מ' סאה במקום אחד ואע\"פ שיש הרבה למטה ולמעלה הא קתני אינו חבור. חרדלית היינו קטפרס מדרון ונראה משום דחריפי מיא כחרדל קרי ליה חרדלית ורב האיי גאון ז\"ל גריס הר דלית שבאים מדליו של הר ע\"כ והתוס' ז\"ל כתבו דאפילו יש כמה סאין באותו מדרון אסור לטבול בו דמקוה כיון דאינו מעין אינו מטהר בזוחלין כדתניא בתורת כהנים אלא באשבורן וב\"ש סברי שאני חרדלית של גשמים דכמעין דמי ע\"כ: \n",
+                "<b>גר שנתגייר וכו' </b>ספ\"ח דמסכת פסחים וגם שם לא נזכר ר' יוסי. בפירוש רעז\"ל צריך להגיה אשתקד לא טהרתי מכל טומאה עד יום ערב פסח שטבלתי וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש אומר שלשה דברים וכו' </b>כך צ\"ל. וכן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>קהלת אינה מטמאה </b>פ\"ג דמסכת ידים היא שנויה בשם ר\"ש: \n",
+                "<b>מי חטאת. </b>פ' בתרא דמס' פרה סתם לן תנא כבית שמאי: \n",
+                "<b>הקצח וכו' </b>בפ' בתרא דמס' עוקצין היא שנויה ולא הוזכר שם ר\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר וכו' </b>מצאתי מוגה ר' אלעזר בלתי יוד וגם במתניתין דבסמוך. וכן הגיה ג\"כ הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>דם יולדת שלא טבלה </b>שנויה היא בפ\"ד דמסכת נדה ולא הוזכר שם ר' אליעזר ושם בגמ' מוקי לה ללוי דאמר שני מעיינות הם נסתם הטמא לאחר ז' לזכר או לאחר שבועים לנקבה ונפתח הטהור נסתם הטהור לאחר מ' לזכר או לאחר פ' לנקבה ונפתח הטמא בשופעת דם מתוך ימי טומאה לימי טהרה ולא פסקה ומש\"ה מטמאי ב\"ה לח ויבש הא אם פסקה אפילו לב\"ה טהור דהא מעין טהור הוא דכי פסקה נסתם הטמא דב\"ה ס\"ל דשני מעיינות הם וב\"ש דמטהרי ס\"ל כרב דאמר דמעין אחד הוא התורה טמאתו בתוך ז' לזכר וי\"ד לנקבה והתורה טהרתו לאחר מכאן אפילו בשופעת. ופירשו שם תוספות ז\"ל והשתא אפילו טבלה יטמא לח ויבש לב\"ה ומתני' דנקט שלא טבלה משום ב\"ש וא\"ת דבעדויות קתני לה גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה הלא בשופעת מתוך מ' למ' הוו ב\"ה לקולא וי\"ל דכי אתשיל בתחלת לידה אתשיל ע\"כ. ולרב דאמר דמעין אחד הוא התורה טמאתו בתוך ז' לזכר וי\"ד לנקבה והתורה טהרתו לאחר מכאן בהא פליגי דב\"ש סברי ביומי לבד תלה רחמנא וב\"ה סברי ביומי וטבילה ל\"ש שופעת ל\"ש פוסקת כל זמן שלא טבלה הוי דמה טמא כימי לידתה וע\"ש במסקנא דמשמע דגם ללוי בהא פליגי דלב\"ש ביומי תלה רחמנא ולב\"ה ביומי וטבילה ומסיק התם דהלכתא כותיה דרב בין לקולא כגון שופעת מתוך י\"ד לאחר י\"ד דהתורה טהרתו ולא בעי הפסקה בין לחומרא כגון שופעת מתוך פ' לאחר שמנים דמטמאה ולא אמרינן ממעין טהור אתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ד' אחים שנים מהם וכו' </b>שנויה היא ברפ\"ג דמסכת יבמות: \n",
+                "<b>יקיימו ובית הלל אומרים יוציאו </b>בגמרא ביבמות פרק ד' אחין מפכינן וכו' כך צ\"ל בפי' רעז\"ל. ומצאתי שכתב החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל וז\"ל בודאי לא עיין רבינו ז\"ל בגמרא ששם לא היפך המשנה אלא ר' אליעזר ואבא שאול חולקים בסברת ב\"ש וב\"ה וס\"ל לאבא שאול בהפך בש\"א יוציאו ובה\"א יקיימו והלכה כאבא שאול דבכל מקום ב\"ה לקולא וזוהי כונת הרמב\"ם ז\"ל בפירושו ורבינו נמשך אחר לשון הרמב\"ם ז\"ל ולא ירד לעומק כונתו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עקביה </b>בהא: \n",
+                "<b>חזור בך וכו' </b>ירושלמי פ\"ק דיומא דף ל\"א ודפ\"ק דמגלה דף ע\"ב ודפ\"ג דמסכת הוריות. ואמרינן התם הדא אמרה שממנין זקנים בפה וממתניתין נמי מוכח כן: \n",
+                "<b>שיער פקודה </b>פלוגתא דעקביה וחכמים בפ\"ה דמסכת נגעים וכן ג\"כ דם הירוק פלוגתא בפ' שני דמסכת נדה וכן ג\"כ שיער בכור בעל מום פלוגתייהו בפ\"ג דמסכת בכורות וסתמא דהכא כר' יהודה ודלא כר' יוסי דאמר דבששחטו אח\"כ כ\"ע ל\"פ דשרי דמגו דמהניא שחיטה לצמר המחובר בו להתירו מהניא נמי לתלוש ומונח בחלון וכי פליגי במת אח\"כ דצמר המחובר בו טעון קבורה ועקביא מתיר מה שנשר קודם מיתה וחכמים אוסרין גזרה שמא ישהנו וכו' ועיין במה שכתבתי שם בפ\"ג דבכורות סוף הפרק. בפי' רעז\"ל צריך להגיה מטמא דסבר האי ירוק כקרן כרכום היה וכו': \n",
+                "<b>אין משקין לא את הגיורת וכו' </b>ברכות פ\"ג דף י\"ט מייתי לה. ופירש שם רש\"י ז\"ל לא את הגיורת דבני ישראל אמור בפרשה פרט לאשת גר ועבד משוחרר ע\"כ. ויש להסתפק אם כוונתו ז\"ל לומר דדוקא אשת גר אבל גיורת אשת ישראל משקין או שמא ר\"ל דכל שכן דגיורת אשת ישראל אין משקין וכדמשמע לישנא דמתניתין עיין: \n",
+                "<b>והשקוה שמעיה ואבטליון </b>ירוש' פ' שני דסוטה איתא ששתתה ושנתה ושלשה לפניהם מאיש אחד: \n",
+                "<b>דוגמא השקוה </b>בערוך ספר אחר דיכמא פי' גרים שכמותה. וכן הוא בירושלמי פ' ואלו מגלחין דיכמה ומפרש דכוותה. אכן הר\"ר יהוסף ז\"ל ראיתי שכתב על מה שפירש רעז\"ל כלומר גרים כמותה כתב פירוש זה אינו נראה שהרי אומר במשנה השקוה ולא אמר השקו ע\"כ: \n",
+                "<b>א\"ר יהודה וכו' </b>בפ' תמיד נשחט (פסחים דף ס\"ד.) ובילקוט סוף פרשת בהעלותך א\"ר יהודה בן בתירה עתיד ליתן את הדין כל מי שאומר שעקביא בן מהללאל נתנדה וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>ואת מי נידו את אלעזד בן חנוך </b>כן הגיה הרב ר' בצלאל אשכנזי ז\"ל בגמ' שם פ' מי שמתו (ברכות דף כ'.) וי\"ס דגרסי בן הינד וכן הוא בירושלמי ר\"פ ואלו מגלחין וגם בערוך ערך פק ופירש פקפק ענין זלזול היתר ושבור. ובקצת ספרים מצאתי מוגה הינוד בוי\"ו ודלי\"ת. ובטור א\"ח סימן קנ\"ח: \n",
+                "<b>ללמד שכל המתנדה ומת בנדויו שב\"ד סוקלים את אדונו </b>תניא מנודה שמת ב\"ד סוקלין את ארונו ר' יהודה אומר לא שיעמידו עליו גל אבנים כגלו של עכן אלא ב\"ד שולחין ומניחין אבן גדולה על ארונו ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו ב\"ד סוקלין את ארונו. ובטור י\"ד סי' של\"ד. וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל דוגמא השקוה בירושלמי למדו מכאן למזלזל לזקן ואפילו לאחר מיתה חייב נידוי ובגמ' דילן אמרו על זה מספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים מיטתן לשון מטו ממלכות בל ימוט ר\"ל שנשמטו מדרך הישרה וחטאו א\"נ צריכין אנו לפרש כדברי רש\"י ז\"ל שפירש שהן השקוה כדי להחשיבה כישראל שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב: \n",
+                "<b>וסקלו ב\"ד את ארונו </b>כדי שיתכפר לו ע\"י הבזיון ההוא: \n",
+                "<b>א\"ר יוסי ח\"ו וכו' </b>ר' יוסי פליגי אדלעיל דקתני שנידו את עקביא ועוד שעמד בנדויו ומת בנדויו ונראה שהיה רשע וגס רוח: \n",
+                "<b>שאין העזרה ננעלת </b>בערבי פסחים שהיו שערי העזרה ננעלים כששוחטין פסחים של כל כת וכת שהפסח נשחט בשלש כיתות כדתנן בפסחים: \n",
+                "<b>על כל אדם מישראל </b>כלומר כשהיתה ננעלת עליהם והיינו כשנתמלאה מפה לפה ולא היה בכולן אדם חשוב בחכמה וביראת חטא כעקביא ובודאי שלא נידוהו. ודוגמא השקוה שאמר הוי כמו שפירש רבינו האיי גאון ז\"ל וה\"ק עקביא לא השקוה מי סוטה אלא היו כמיראין אותה שמא תודה שנטמאת והראוה כאילו מי סוטה הן כדרך שאמר שלמה גזרו את הילד החי ושלא לעשות כן אלא דרך חקירה כדי שיתגלה הסוד ע\"כ מפני שהיה הקול שעמד אדם רשום בירושלם בנדוי בימי הבית הוצרך ר' יוסי לומר מי היה שעמד בנדוי שהיה אלעזר בן חנוך שפקפק בטהרת ידים שזלזל והיינו שלא היה נוטל מרביעית א\"נ שלא היה נוטל עד הפרק וקיימא לן דכל המזלזל באחד מד\"ס צריך נדוי: \n",
+                "<b>והניחו אבן על ארונו </b>גם בזה פליג את\"ק דסבר דסקלו ממש וקאמר איהו דאין צריך אלא רמז להודיע שצריך לב\"ד לסקול את ארונו אבל אין סוקלים וכדאיתא בתוספתא עכ\"ל ז\"ל. משמע מתוך פירושו ז\"ל שנמצא לו ז\"ל שום משניות מוגהות במקום א\"ר יהודה ח\"ו א\"ר יוסי ח\"ו. וכן פירש ג\"כ דר' יהודה דברייתא דכתיבנא לעיל בסמוך ס\"ל כר' יוסי דמתניתין. וכן בברכות פרק מי שמתו כתוב ר' יוסי אלא שרש\"ל ז\"ל נראה שהגיה ר' יהודה. ואיתא בירושלמי שהביאו תוס' ז\"ל בס\"פ שני דסוטה דכרכמית שתתה ושנתה ושלשה לפני שמעיה ואבטליון וכתבתיו לעיל. וסקלו ב\"ד את ארונו פי' בהנחת אבן על ארונו כדאיתא בסיפא והכי איתא בתשובות הרשב\"א ז\"ל סימן תשס\"ג. וכתב עוד אבל מתעסקין עמו לכל דבר: \n",
+                "<b>חס ושלום </b>שעקביה נתנדה שאין וכו' [הגהה דוק שלא אמר ח\"ו שעקביא לא אמר כך אלא אע\"פ שאמר כך לא נתנדה מתשובת הר\"ר מרדכי ב\"ר יצחק ן' קמחי ז\"ל]: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשעת מיתתו </b>הרא\"ש ז\"ל פ' ואלו מגלחין דף מ\"ג. ואית דגרסי בשעת מיטתו בטית לשון ומטה ידו. וכתב הר\"ן ז\"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דבפרק שני דשבועות בדף ש\"ד בשם הרמב\"ן ז\"ל דבירוק נקטינן כר' יוסי שהרי הוא שנוי בלשון חכמים במשנתינו ותנינן בבחירתא דם הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרין וכיון ששנו שם ר' יוסי בלשון חכמים אלמא הלכתא כותיה כדאמרינן בר\"פ תפלת השחר הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה ועוד דאף עקביא בן מהללאל חזר בו דתנן התם בשעת מיתתו אמר לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר וחדא מינייהו האי דדם ירוק וסתמא דמילתא לגבי ר' יוסי חזר בו ולא לתלות כת\"ק דמתניתין דהא לא קתני התם בפלוגתא אלא חכמים דהיינו ר' יוסי ומסתמא לגבי מאן דפליג עליה התם הדר ביה ועוד וכו' ע\"ש: \n",
+                "<b>אני עמדתי בשמועתי. </b>לרב כהנא ה\"פ והורתי מעשה כמו ששמעתי ולר' אלעזר עמדתי בשמועתי כשנשאתי ונתתי עמהם לא חזרתי משמועתי ומ\"מ לא הורתי כשמועתי ופלוגתייהו בפרק הנחנקים: \n",
+                "<b>איני מפקד </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>שמא עילה </b>מ\"מ שמא עַוְלָה וכך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' יהודה בן בבא וכו' </b>ברכות פ\"ד דף כ\"ח ובפ\"ק דנדה דף ח'. והגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל בן אבא. ובירושלמי דיבמות ר\"פ ב\"ש ומפרש התם בירושלמי דב\"ש וב\"ה דהתם ראש הפרק על עיקר עדות חולקים דב\"ש סברי כך היתה עיקר עדות דאין ממאנים אלא ארוסות ובה\"א ארוסות ונשואות: \n",
+                "<b>שממאנים את הקטנות </b>בפי\"ג דמסכת יבמות תנן ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו. ותנן נמי בההוא פירקא בבא אחריתי ר' אלעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו והתם בגמ' דנדה מפ' אמאי תני הכא קטנות לשון רבים לאו חדא דר' אליעזר וחדא דר' אלעזר ומהדר לא מאי קטנות קטנות דעלמא ולא קאי אלא אדר' אלעזר ולא אדר' אליעזר ופריך אי הכי גבי עדות אשה נמי ניתני ושמשיאין את הנשים ונימא נשים דעלמא אלא מדהכא קתני אשה והכא קתני קטנות ש\"מ דוקא קתני קטנות שתים אחת דר' אלעזר ואחת דר' אליעזר ואשה דליכא למימר הכי נסבה בלשון יחיד ש\"מ: \n",
+                "<b>ושנסקל תרנגול בירושלים </b>בירושלמי ר\"פ המוצא תפילין. וז\"ל רש\"י ז\"ל שם בברכות שנקר קדקדו של תינוק במקום שהמוח רופף וניקב את מוחו ע\"כ. עוד בפי' רעז\"ל מה להלן ה\"ה בהמה חיה ועוף. אמר המלקט פירוש דהא כתיב שם וכל בהמתך חיה בכלל בהמה וכל לרבות העוף אף כאן וכו'. וכתבו תוס' ז\"ל במנחות דף ס\"ד ועל תמיד של שחר שקרב בד' שעות רש\"י ז\"ל פירש בתפלת השחר דבימי שלמה כשנשא בת פרעה שישן עד ד' שעות והיו מפתחות של בית המקדש תחת מראשותיו והכי נמי איתא בפסיקתא ע\"כ. וז\"ל הר\"ר יונה ז\"ל שם פ' תפלת השחר אומר במדרש שהמלך שלמה היה ישן עד שלש שעות כדרך בני מלכים ופעם אחת הטעתו בת פרעה וישן עד ד' שעות ומזה היתה קבלה ביד ר' יהודה בן בבא שהעיד שתמיד של שחר קרב בד' שעות ע\"כ. ופירש הראב\"ד ז\"ל ועל יין בן מ' יום שמתנסך ע\"ג המזבח אע\"פ שלא נקרא תוסס אלא עד שלשה ימים מ\"מ לענין ניסוך בעינן נסך שכר יין המשכר ובן מ' יום כבר הוא משכר ע\"כ. ומצאתי מוגה שם בתלמודו של הר\"ר בצלאל אשכנזי ז\"ל ועל היין בן מ' יום שמתנסך על גבי המזבח. וביד פ\"ז דהלכות איסורו מזבח סי' ז'. וכתבו תוס' ז\"ל שם פ\"ק דנדה ועל היין וכו' פירש רש\"י ז\"ל דקודם לכן הוי יין מגתו אע\"ג דאמרינן בהמוכר פירות יין מגתו אם הביא כשר בן מ' יום לכתחילה נמי יביא אפילו יש הרבה מיין אחר ע\"כ: \n",
+                "<b>ועל תמיד של שחר </b>שקרב בד' שעות. פלוגתא דר' יהודה ורבנן היא בברכות פ' תפלת השחר. ובירושלמי פ\"ד דתעניות דף ס'. וכתב הראב\"ד ז\"ל ונ\"ל דהאי עדות דתמיד מפי שמועה העיד ולא מפי מעשה שאם ראה תמיד שקרב בד' שעות מאי סהדותיה דילמא כי אישתהי נמי לחמש שעות או לשש שעות ה\"נ הוו מקרבי ליה ע\"כ אכן הרמב\"ם ז\"ל משמע שמפרש שעל מעשה שאירע פעם אחת כמו שפירש רעז\"ל והקריבו התמיד בד' שעות ביום הוא שהעיד. וביד פ\"א דהלכות תמידין ומוספין סימן ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן אלינתן </b>מצאתי מוגה אלנתן בלי יוד: \n",
+                "<b>על אבר מן המת שהוא טמא </b>פי' אבר מן המת שיש עליו כזית בשר כראוי דהיינו כדי להעלות ארוכה מטמא באוהל ואע\"פ שאין עליו כזית בשר והכי איתא במשנת כלים ואהלות. ופי' הר\"ר יהוסף ז\"ל שהוא טמא פי' האבר מטמא באהל אבל לטמא במגע ובמשא הוא טמא אפילו אינו אבר שלם אם יש בו עצם כשעורה לכ\"ע: \n",
+                "<b>שר' אליעזר אומר לא אמרו אלא על אבר מן החי </b>פי' והוא שיש עליו בשר כראוי הראב\"ד ז\"ל. ועיין במ\"ש בפ\"ק דאהלות סי' ז': \n",
+                "<b>ומה אם החי שהוא טהור וכו' </b>גרסי'. ובס\"פ העיר והרוטב מסיים ר' יהושע על האי קל וחומר והלא כתיב במגלת תענית פסחא זעירא דלא למספד הא רבה למספד אלא כל דכן הכא נמי כל דכן א\"ל כך שמעתי בפירוש שאבר מן החי מטמא ולא אבר מן המת ומיירי כגון דליכא כזית בשר ולא עצם כשעורה. וביד בפ' שני דהלכות טומאת מת סי' ד' ובספ\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית בשר הפורש וכו' </b>ס\"פ העור והרוטב. ועיין בתוספתא שהביא הר\"ר שמשון ז\"ל עלה דמתניתין בפ' שני דאהלות: \n",
+                "<b>אמרו לו לא אם טמאת וכו' </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>תטמא כזית בשר </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>מה המת עצם כשעורה הפורש ממנו וכו' </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>לא אם טמאת </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>לחלוק מדותיך </b>אית דגרסי מדתך לשון יחיד בתרתי באבי. בפירוש רעז\"ל דכתיב ועל הנוגע בעצם כך נלע\"ד להגיה כאן וגם בפ\"ק דכלים סימן ה'. עוד בפירוש רעז\"ל רוב כגון שתי שוקיים וירך אחת. אמר המלקט כן נראה שפירש הראב\"ד ז\"ל כמ\"ש בשמו ז\"ל בפ\"ק סי' ז'. ורבינו עובדיה ז\"ל פירש בר\"פ שני דאהלות דרוב בניינו כגון השוקיים והירכים והצלעות: \n",
+                "<b>אע\"פ שאין בהם רובע טמאים </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>אמר להם לא אם אמרתם במת וכו' </b>בנזיר פ' כהן גדול (נזיר דף נ\"א.) ומפ' התם שאין בחי רקב כלומר דאי ארקיב כוליה ה\"ל מת ולא חי ואי ארקיב חד אבר אפילו במת אין לו תורת רקב דמת שחסר אין לו רקב וכ\"ש אם חתך אבר מן החי ונרקב אפילו כי מת אחרי כן אין האבר שנרקב בעודו חי מטמא כדין רקב. וביד בפ' שני דהלכות טומאת מת סי' ג' ו'. ובפ\"ג סי' ב'. וברפ\"א דהלכות מטמאי משכב ומושב ובפ' שני דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ג'. בפי' רעז\"ל והיינו דקאמר חסר הבשר טמא ע\"כ. כתב עליו החכם הר\"ס אוחנא ז\"ל הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל מפרשי חסר הבשר ואין בו כדי להעלות ארוכה מטמא במגע ובמשא ומשנה שלמה היא בפ\"א דכלים ומה שפירש חסר העצם טהור משום אבר אבל טמא משום בשר איני יודע מנין לו כי הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל מפרשי טהור לגמרי ועוד מהו טמא משום בשר אע\"פ שיש בו כזית ה\"ל כבשר הפורש מאבר מן החי ועליו אנו דנים ע\"כ לשונו ז\"ל. עוד מצאתי שכתב שהבשר הפורש מן החי טהור צ\"ע שהרי כמו שהבשר הפורש מן החי טהור כן עצם הפורש מן החי טהור ובהצטרף שניהם אז טמא משום אבר וא\"כ מאי מרובה טומאת העצמות וכו' וי\"ל שאבר של בשר כלומר שכולו בשר כגון הלשון והכליות טהור אע\"פ שהוא אבר שלם ואבר שכולו עצמות והוא כברייתו אע\"פ שמעט בשר שיש עליו צפד על עצמו יבש היה כעץ טמא הרי מרובה טומאת העצמות מטומאת הבשר א\"נ ה\"ק הבשר הפורש מן החי טהור אפילו שנשאר בו קצת מהעצם אבל אבר הפורש ממנו והוא כברייתו ויש עליו מעט בשר כדי להעלות ארוכה טמא עכ\"ל ז\"ל. וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל והוא כברייתו פירוש אפילו הוא כחוש הרבה שאין בו בשר כברייתו שלא נחתך מבשרו כלום הוא טמא כיון שיש בו עצם ש\"מ שמרובה טומאת העצם מטומאת הבשר ע\"כ. עוד כתב דבר אחר כל בשר המת וכו' פירוש אפילו יש בכאן כל בשרו של מת ואין בו כזית הוא טהור אבל עצמות אע\"פ שאין כל העצמות של מת אחד כאן אלא רוב הבנין או רוב המנין שלו הם טמאים אפילו הם מעט הרי ראינו שמרובה טומאת העצמות מטומאת הבשר ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>על פדיון פטר חמור שמת </b>שנויה בהפך לשון בפ\"ק דמסכת בכורות: \n",
+                "<b>שאין כאן לכהן כלום </b>כך מצאתי מוגה וכמו שהוא שם בפ\"ק: \n",
+                "<b>אלא כפדיון </b>אית דלא גרסי מלת אלא וכדאיתיה שם פ\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על ציר חגבים וכו' </b>שנויה בפ' עשירי דמסכת תרומות ובת\"כ פרשת שמיני ספ\"ה. וביד פ\"ג דהלכות מאכלות אסורות סי' כ\"ב ובפי\"ו דהלכות טומאת אוכלין סי' ד'. וכתב הראב\"ד ז\"ל מפ' בגמרא דבני מערבא פ' עשירי דתרומות מהו טהור טהור מלהכשיר הא לטמא אפילו כל שהוא טמא נ\"ל הא דאמר לטמא אפילו כל שהוא טמא הכי קאמר הא לאסור אפילו כל שהוא אסור ואוסר כעין שאמרו בדג טמא שהציר שלו אוסר רביעית בסאתים ומשנה ראשונה היו אומרים שאין צירם אוסר כלום דזיעה הוא וזיעת חגבים לית בה מששא ופירשא בעלמא הוא ובא הוא והעיד שאין בו קולא אלא לענין הכשרו משום דלא חשיב אבל לאסור אוסר בכל שהוא אבל לענין טומאה הא קיימא לן ציר לאו בר קבולי טומאה הוא בבכורות פ\"ג. ויש לפרש דר' צדוק בא להקל נמי לומר שהציר של חגבים טמאים אין דרך בני אדם לכונסו וכ\"כ הוא נמאס שאפילו המים שבו הוא מבטלם מלהכשיר מפני שהוא כמשקה סרוח וכ\"ש שאינו אוסר את עירובו בציר חגבים טהורים אבל לטמא טמא בכל שהוא דקסבר ר' צדוק לענין טומאה כיון שכבר היו המים טמאים קודם עירובם ועדיין הוא ראוי לאכול ע\"י תערובות לא בטלה טומאתם מהם אבל הכשרם שהוא מכאן ולהבא אחר שנתערבו בציר בטלו מלהכשיר נמצא מעדותו של ר' צדוק למדנו שאפילו להכשיר אינו ראוי ואפילו ע\"י רוב מים שבו ואילו למשנה ראשונה מכשיר היה שלא היו חושבין אוחו כמשקה סרוח וזה הפירוש נראה יותר שאילו בא ר' צדוק להחמיר כפירוש שנכתב לפנים לא היה פותח דבריו בטהרה והאיסור בא מן הכלל אבל היה פותח באיסור והטהרה היתה באה מן הכלל ע\"כ וע\"ש. וז\"ל רבינו שמשון ז\"ל בפרק עשירי דתרומות אמרינן בירושלמי מהו טהור טהור מלהכשיר הא ליטמא כל שהוא מיטמא ובמסכת מכשירין נמי תנן ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ע\"כ. והר\"ש שיריליו ז\"ל פירש דטהור ומותר קאמר ואפילו בעיניה מותר לאכלו ואפילו מדרבנן ויישב לשון הירושלמי על פי דרכו ושכן דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג דמאכלות אסורות שכתב ציר חגבים טמאים מותר דאין בהם לחלוחית ותירץ השגת הראב\"ד ז\"ל וכתב בסוף דבריו ועוד מצאתי בתוספתא דמותר וטהור קאמר ר' צדוק דתניא התם העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור ומותר לאוכלי תרומה ע\"כ כך נ\"ל. ושוב מצאתי להרא\"ש ז\"ל בפירוש עדויות כדברי שמה שדקדקו בירושלמי משום ששנינו טהור ולא שנינו מותר וז\"ל שם ומשנה ראשונה אסרה ציר חגבים טמאים בפני עצמן ולכך הוצרך ר' צדוק להעיד שציר חגבים טמאים לא אסרו חכמים כמו שאסרו ציר דגים טמאים ומן הדין היה לו לשנות מותר ומה ששנה טהור מפרש בירושלמי כדי לדקדק מהו טהור טהור מלהכשיר הא ליטמא אפילו כל שהוא מטמא פירוש אם נפל לתוכו מים כל שהוא מטמא והכי תנן בפ' ששי דמסכת מכשירין ר\"א בן יעקב אומר ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ואמרינן עלה בבכורות פ' הלוקח בהמה דציר לאו בר קבולי טומאה הוא אלא דנחשדו עמי הארץ לערב מים מחצה בצירם וכשנתן לתוכו מים כל שהוא אע\"פ שהן טהורין טהרה מעוררת טומאה וכיון דמים רובא הכל טמא ולהכי שנה טהור לאשמועינן דציר חגבים זיעא בעלמא הוא ומותר וגם טהור מלהכשיר אבל לענין טומאה החמירו לטמאתו בנפילת מים כל שהוא כדמפרש טעמא בגמרא דבכורות והראב\"ד ז\"ל והר\"ר אליעזר מגרמיזא ז\"ל פירשו בענין אחר והמדקדק במשניות אי אפשר לפרש אלא כמו שפירשתי עכ\"ל הר\"ש שיריליו ז\"ל. וכבר כתבתי שם בתרומות פ' עשירי דבריו ז\"ל אבל כאן הארכתי קצת. ושם הבאתי בארך תשובת הרשב\"א ז\"ל ג\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על הזוחלים </b>שנויה בפ' חמישי דמסכת מקואות ועיין במ\"ש שם בשם הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>ושרבו על הנוטפין </b>דקתני מתניתין דמשמע הא אי כהדדי נינהו אינם כשרין לטהר בזוחלין כתוב בכסף משנה פ\"ט דהלכות מקואות בשם הראב\"ד ז\"ל שכתב בספר בעלי הנפש ד\"ה דר' צדוק משום דאי אפשר לצמצם הוא ומספיקא בעינן רובא א\"נ איכא למימר דהא דר' צדוק לאו לענין אשבורן הוא אלא להכשירן לטבילת זבים ומצורעים וכו' דבעו מים חיים אבל לענין אשבורן אפילו מחצה על מחצה לא בעו וכן עיקר דתנן בפ\"ק דמקואות למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא ע\"כ וכן פירש הרמב\"ם ז\"ל בפירוש המשנה דהא דר' צדוק להכשירן לזבים ולמצורעים וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שקלחן בעלי אגוז וכו' </b>וכן תנן בפ' ששי דמסכת פרה עלי קנים ועלי אגוזים כשרים ומייתי לה בזבחים פ' קבלה דף כ\"ה. וביד פ\"ט דהלכות מקואות סי' ט\"ו. ופירש הר\"ש שיריליו ז\"ל עלי אגוז לא חזו לאכילה ועדותו הוי לומר דוקא עלי אגוז וכי ה\"ג הוא דמכשירינן אבל עלי ירקות דחזו לאכילה פוסלין ואפילו לנדה דתנן נוטפים שעשאן זוחלין במקל או בקנה אפילו זב או זבה יורד וטובל דברי ר' יהודה כלומר סומך להם המקל או הקנה כדי שיעשו זוחלין אליבא דר' יהודה דלא בעי הוייתם ע\"י טהרה ור' יוסי פוסל וקיימא לן כר' יוסי וכי הוו ע\"י דבר דלא מקבל טומאה כשרים אפילו לזב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איש חדיד </b>בשני דלתין גרסינן ליה: \n",
+                "<b>קלל של חטאת וכו' </b>וכן נמי שנינו בפ' עשירי דמסכת פרה נתנו על גביו ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים. ופירש הראב\"ד ז\"ל קלל של חטאת פירש קלל כמו שפופרת של חרס או של אבן של חרס אינו מטמא מגבו ושל אבן אינו מטמא כלל ואפ\"ה אם נתנו על גביו טמא האפר דאמר קרא והניח במקום טהור שיהא מקומו טהור ומסתמא דלהכי אקרי קלל לשון קליל ולא כדברי הערוך שמביאו בערך קלתא תרגום וכדה על שכמה ע\"כ פירוש דבריו דתרגום של מעט קליל פירש כלי קטן של חרס קרוי קלל לשון קל: \n",
+                "<b>העיד ר' פפייס </b>שנויה בפ\"ג דנזיר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' יהושע ור' פפייס </b>כותיה דר\"ש דאוקי פלוגתייהו דר' אליעזר וחכמים בולד בפרק שלישי דתמורה פַפְיַס כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל ביוד א' והיוד בפתח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הן העידו על ארוכות וכו' </b>פט\"ו דמסכת כלים סתם לן תנא כעדותן. בפירוש רעז\"ל כדמוכח במסכת כלים פ' שני. אמר המלקט נלע\"ד שצריך להיות כדמוכח בגמרא בבבא בתרא ואם הוא כמו שכתוב בדפוס רוצה לומר כמו שפירשתי בהוכחה בפ' שני דכלים ויותר טוב היה לומר [*) ובעל נמוקי הגרי\"ב ז\"ל כ' שצ\"ל כמ\"ש כי שם כתב מקודם הר\"ב כן במשנה א' עכ''ל.] כדמפורש או כדהוכחנו וכמו שכתוב בלשונו ז\"ל על דומה לזה בפ' ששי דטהרות סי' ב'. וכן פירש הרמב\"ם ז\"ל דיש להם טומאה מדרבנן והרא\"ש ז\"ל חולק בזה דאין לפשוטי כלי עץ טומאה אלא דוקא שלחן וטבלא ודולפקי וכמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                "<b>על תנור שחתכו חוליות </b>שנויה במחלוקת פ\"ה דמסכת כלים: \n",
+                "<b>ונתן חול בין חוליא לחוליא </b>החול אינו מניח אותו להתחבר יפה ועל כן היה ר' אליעזר מטהרו אע\"פ שהוסק וחכמים מטמאים קא סברי רבנן אין החול מונע אותם מלהתחבר הראב\"ד ז\"ל: \n",
+                "<b>הן העידו שמעברין </b>ר\"ה פ\"ק דף ז'. ובסנהדרין פ' הנחנקין (סנהדרין דף פ\"ז.) ובירושלמי פ\"ק דמגילה דף ע\"א ותוס' דפ' מעשר בהמה (בכורות דף נ\"ז.) והתם בירושלמי הוכיח ממתניתין דאדר הראשון הוא התוספת מדקתני הן העידו שמעברין את השנה על תנאי. ועיין בסנהדרין פ\"ק דף י\"ב דפרכינן התם למאי דהעידו שמעברין את השנה בכל אדר מכדי מפוריא לפסחא תלתין יומין ותניא שואלין בהלכות הפסח שלשים יום קודם הפסח רשב\"ג אומר שתי שבתות והשתא כיון דלא עברוה קודם הפורים ושמעו דרשא של הלכות הפסח כי הדר מעברי ב\"ד לשתא ומודעי לעלמא לא מהימני להו לשלוחי ב\"ד ומזלזלי בחמץ וא\"כ יפה היו אומרים עד הפורים ומשנינן מידע ידעי דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא ואמרי חושבנא הוא דלא סליק להו לרבנן עד השתא: \n",
+                "<b>מהגמון </b>שלטון וכן הוא הלשון בברייתא שם בסנהדרין: \n",
+                "<b>לכשירצה רבן גמליאל וכשבא אמר רוצה אני ונמצאת השנה מעוברת </b>כך צ\"ל. וכן הוא בברייתא דבפ\"ק דסנהררין דף י\"א דאין מעברין אא\"כ ירצה הנשיא. וביד פ\"ד דהלכות קדוש החדש סי' י\"ב. ופירש הר\"ש שיריליו ז\"ל ארוכות בכאף גרסינן כמו ערוכות פיניידיראש בלעז וכן קרוי העץ המתוקן שקורין רוליידור מערוך בלשון משנה וכיון ששיפה אותם אע\"ג דפשוטי כלי עץ טהורים מדאורייתא מדרבנן טמאים דכלים נינהו ושל נתחומים כיון שמלאכתן לכך לא בעי סירקם או כרכמן ושל בעלי בתים בעינן יחוד בהדיא שאין מלאכתן לכך: \n",
+                "<b>ור' אליעזר מטהר </b>דאפילו של נחתומין בעינן יחוד בהדיא או סרוק או כרכום: \n",
+                "<b>תנור שחתכו וכו' </b>ודאי אם לא נתן החול בין חוליא לחוליא היה מתחבר יפה מפני שכל חוליא כובדה נופל על שלמטה ממנה ומתחברת כיון דמרחו בטיט אלא משום שיש חול בנתים בין חוליא לחוליא פליגי ר' אליעזר סבר חול באש פקע ובודאי יתפרשו החוליות ונהרס הוא ורבנן סברי כיון דיש לו טפלה לא יתפרשו החוליות ובלא טפלה מודו רבנן לר' אליעזר כדתנן במסכת כלים פ\"ה הרחיק את הטפלה ונתן חול או צרור בנתים בזה אמרו הנדה והטהורה אופות בו והוא טהור: \n",
+                "<b>ליטול רשות </b>לדבר על עסקי צבור ומסתברא דהאי רבן גמליאל ר\"ג הזקן דאי ר\"ג בר מחלוקתו של ר' יהושע היכי שייך עדות באותו זמן שעל ידו נכתבה עדויות והוא היה בפניהם והוא היה בעל מעשה והיאך מעידין מה שאירע בפניהם אלא ודאי ר\"ג הזקן הוא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנחם בן סגנאי </b>צבע היה כדאיתא בברייתא וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל ומשנה זו יפה פירשה הר\"א בר' דוד ז\"ל והנני כותב לשונו היורה היא של מתכת ואינה מיטמאה מאוירה ומוסף היורה עטרה של טיט שעושין על שפת היורה של שולקי זיתים הפריצים והיא מחוברת בבית הכירים שלה וכדי שלא תעלה הרתיחה ותצא לחוץ מוסיפים על שפת היורה עטרה של טיט אותה עטרה הרי היא כמו תנור של חרס ומטמאה נמי מאוירה אבל של צבעים לא מפני כי של שולקי זיתים היא צורך גדול ליורה יותר משל צבעים מפני הרתיחה שהיא עולה עם הזיתים ואם לא היתה העטרה היה הכל נשפך לחוץ אבל של צבעים אינו יכול לצאת לחוץ כי הצמר או הפשתן שהם צובעין בה הם עולין למעלה ומגינין על המים שלא תעלה רתיחתן ותצא לחוץ ובתחלה היו אומרים בחלוף מפני כי הצבעים חסין על מי הצבע [כו' ע\"י בתוי\"ט]. בפירוש רעז\"ל ועושין להם תוספת של טיט על שפתם וכן כתב הר\"ר יהוסף ז\"ל יותר היה נראה נכון לפרש בתוספת של מתכת וצ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' יוחנן בן גודגדא </b>כצ\"ל וכך היא שנויה בגיטין פ' הניזקין כולה מתניתין ורישא דמתניתין שנויה ג\"כ בפ' חרש ביבמות: \n",
+                "<b>שבנאו בבירה שיטיל את דמיו מפני תקנת השבים </b>כך נראה שצ\"ל ושכן גורס רעז\"ל. אמנם הר\"ר יהוסף ז\"ל הגיה בפ' הניזקין שיתן את דמיו. ואיתה להאי בבא פ' מרובה (בבא קמא דף ס\"ו) ובפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ\"ה.) וביד פ\"ה דהלכות איסורי מזבח סימן ז' ובפ\"א דהלכות גזילה ואבדה סימן ה': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העיד ר' יהושע בן בתירא וכו' </b>בפ' המנחות דף ק\"ג ברייתא העיד ר' יהושע ור' יהושע בן בתירא על דם נבילות שהוא טהור אמר ר' יהושע בן בתירא מעשה והיו נוחרין ערודיות לאריות באסטרטיא של מלך והיו עולי רגלים שוקעין ארכובותיהן בדם ולא אמרו להם דבר ע\"כ. ואיתה למתניתין בירושלמי דשבת פ' המוציא דף י\"א ודשקלים פרק שלישי דף מ\"ז: \n",
+                "<b>העיד ר\"ש בן בתירא </b>תוס' פ' הוציאו לו (יומא דף מ\"ח) ובגמרא פ' חומר בקדש דף כ\"ג: \n",
+                "<b>הוסיף ר' עקיבא </b>פסחים פ\"ק דף י\"ט ותוס' ס\"פ טרף בקלפי ובגמ' שם ביומא פ' הוציאו לו (יומא דף מ\"ח) פשיט ממתני' קס\"ד מדפסיל ט\"י פסיל נמי לינה ומדלינה פסלה פסלה נמי מחשבה. ועיין במ\"ש ס\"פ שני דמעילה. ואיתה נמי בפ' חומר בקדש דף כ\"ג. ועיין במ\"ש שם סי' ב'. ואיתה בתוס' דפ\"ק דשבועות דף י\"א ובזבחים פ' טבול יום (זבחים דף ק\"ד) ודפ' כסוי הדם בחולין דף פ\"ח. ובירושלמי פ' חומר בקדש דף ע\"ט: \n",
+                "<b>והגחלים של יום הכפורים </b>אותן שכהן גדול חותה במחתה אבל גחלים של כל יום לא קדשי והיה מכבדן לאמה כדתנן פ' אמר להם הממונה זוטא דתמיד ושם האריך בזה הראב\"ד ז\"ל וכמו שכתבתי בשמי ז\"ל בארך שם על בבת מכבדין לאמה. וביד פי\"ג דהלכות פרה אדומה סימן ה' ובפ\"א דהלכות שאר אבות הטומאה סימן ד' ובפ\"ח דהלכות טומאת אוכלין סימן ט': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' יוסי הכהן וכו' </b>ירושלמי פ' שני דכתובות וגם שם בבלי בדף כ\"ו: \n",
+                "<b>וריחקוה בני משפחתה </b>פנויה היתה וריחקוה הכהנים שחששו פן נבעלה לעו\"ג הפוסל בביאתו לכהונה דאי באשת ישראל מיירי ומשום חשש שמא נבעלה ברצון היה לו לומר וריחקה בעלה מספר הרוקח סימן תע\"א והם כדברי התוס' אשר שם בכתובות. ומאי דקשה אמתניתין מההיא דתנן התם פ' שני דכתובות ע\"י ממון מותרת לבעלה כתבתיו שם. ואיתה בתוס' פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף כ\"ג) ודפ' ט\"י דף ק\"ד: \n",
+                "<b>ועדים מעידין אותה </b>י\"ס דגרסינן ועדיה מעידין וכן נכון לגרוס: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' יהושע ור' יהודה בן בתירה </b>בפ\"ק דכתובות דף י\"ד אלא ששם הגרסא ור' יהושע בן בתירא ונראה ששם נפל הטעות וגם רש\"ל ז\"ל הגיה שם ור' יהודה בן בתירא. אכן הר\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ור' יהושע בן בתירא וכתב כן מצאתי. וכבר כתבנו שם בפ\"ק דכתובות סי' ח' מאי דקשה אמתניתין. ובקדושין פ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע\"ה) מייתי לה נמי. ואמר רב חסדא דאתיא האי עדות דלא כר' יוסי ודלא כרשב\"ג ות\"ק דידהו דהתם. ופירוש בערוך אלמנת עיסה כלומר שדומה לעיסה של שאור שהיא מגובלת ונפל בה כלום שאין ידוע איזהו ע\"כ. וביד ספי\"ט דהלכות איסורי ביאה ושם כתב דגם מפסולי קהל כגון ספק ממזר שנתערב באיזו משפחה קרי אלמנת עיסה ודלא כמה שפירש הראב\"ד ז\"ל כאן בפירוש המשנה שלא אמרו אלמנת עיסה כשרה אלא כשנתערב בה ספק חלל שאינו מפסולי קהל אבל אם נתערב בה אחד מספק פסולי קהל כגון ספק ממזר ספק נתין ספק עבד אותה העיסה אינה כשרה אע\"פ שהיא ספק ספיקא ע\"כ. ובטור אבן העזר סימן ז': \n",
+                "<b>שהעיסה כשרה </b>פירש הרמב\"ם ז\"ל שזו היא עדות אחרת וכו'. והר\"ר יהוסף ז\"ל כתב ס\"א ושהעיסה וכך נ\"ל עיקר. והילך ג\"כ לשון הר\"ש שיריליו ז\"ל והעיסה כשרה וי\"ס גורסין והעיסה נאמנת וי\"ס גורסין שהעיסה והכי תניא בתוספתא בית דין של אחריהם אמרו נאמנת עיסה לטהר ולטמא לאסור ולהתיר ובאלמנת עיסה לא נגעו ע\"כ כלומר הוצרכו לעדות זו של ר' יהושע שמה שהיו אומרים לא היה אלא שהעיסה כשרה כלומר בת משפחה של חלל זה שאמרנו אבל לא באלמנתו והן העידו דאף אלמנתו כשרה: \n",
+                "<b>לטמא ולטהר </b>ר\"ל המשפחה נבדקת כמנהגה בשתיקה או בצויחה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולטהר שייך בענין ממזרות ונתינות כדפליגי תנאי בפ\"ק דכתובות. ועוד היו אומרים לאסור ולהתיר נמי נאמנת והיינו בשיש במשפחה שנטמעו בה מעבדי שלמה הא נמי במנהגה נאמנת להכשיר את משפחתה לבא בקהל בצויחה או בשתיקה והך בבא אגב נקט לה ולאו להכשירה לכהונה דאילו להכשירה לכהונה כבר מפורש בברייתא דצריך שאין בה חשש לא משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים: \n",
+                "<b>לרחק ולקרב </b>שייך אחללות כדתנן לקמן וריחקום בני משפחתם והא נמי בצויחה ובשתיקה ובהך בבא היכא דאין בה אלא ריעותא דספק חלל הוא שהעידו על אלמנתו והיינו דקתני סיפא הכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב ואי גרסינן והעיסה תנא דמתני' קאמר לה ולאו מילתייהו דר' יהושע ור' יהודה בן בתירא הוי עכ\"ל ז\"ל. לטמא ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר כך מצאתי בספר כתיבת יד וכמו שפירש הר\"ר שלמה שיריליו ז\"ל וכמו שמבואר בתוס' פ\"ק דכתובות דף י\"ד בדבור המתחיל תנו רבנן: \n",
+                "<b>אמר רבן גמליאל קבלנו עדותכם </b>גרסינן וכדמוכח ממה שכתבתי בפ\"ק דכתובות. וז\"ל תוי\"ט ז\"ל אמר רשב\"ג נ\"א אמר ר\"ג והיא עיקר דהא בכתובות רמינן לה אדר\"ג דהתם כדלקמו וכן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל ג\"כ וכתב ס\"א אמר רשב\"ג ונ\"ל דשבוש הוא כי אלו לא העידו לפני רשב\"ג ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד יוסף בן יועזר וכו' </b>(כן הגיה הר\"ר יוסף ז\"ל בפ\"א וכן הגיה גם כן בפ\"ק דמסכת אבות. ואיתא בפ\"ק דפסחים דף ט\"ז ודף י\"ז (ולא גרסי מלת רבי כן הגיה הרי\"א ז\"ל גם מחק אלף דקמצא וכתב במקומה ב' יודין גם הגיה דכי ביוד והשני בנון לבד). וכתבו תוס' ז\"ל שם בדף י\"ט דלר' עקיבא דאית ליה התם טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא לית ליה דכן פי' דכיון דמדאורייתא טמאין היכי מצו רבנן לטהורינהו. ואיתה בפ' ואלו [מותרין] ד' י\"ט ברייתא ובפ' אין מעמידין (עבודה זרה ד' ל\"ז) מתני' גופה ותוס' פ' אלו טרפות (חולין ד' ס\"ה.) ורב הוא דס\"ל התם בפסחים דדכן לגמרי ושמואל ולוי ס\"ל דלעצמן יש להן טומאה מן התורה להטמא. וכתבו תוס' ז\"ל בפסחים ד' ט\"ז דבחולין פ' שני ד' ל\"ו משמע דמשקי ביוד גרסינן וכן נמי משמע בסוף פירקין מדקתני דכן לשון רבים ודלא כמ\"ד דלא קאי רק אדם ולא אמים של בית המטבחיים ומאי משקים משקים דעלמא כדאמרינן מאי בוגרות בוגרות דעלמא ע\"כ. וכן כתבו ג\"כ שם בחולין. ושם בפסחים בדף י\"ז אמרינן רב תני משקי בית מטבחייא בטית דהיינו הדם והמים ושמואל נמי הכי ס\"ל ולוי תני משקי בית מדבחייא דהיינו היין והשמן ג\"כ שהם משקי המזבח ותניא כותיה דרב ותניא כותיה דלוי. וכתב שם רש\"י ז\"ל דלר\"ש דההיא ברייתא דת\"כ דרב כי אתמר דכן דיוסי בן יועזר אמים לחודייהו אתמר למאי דמפרש רב פפא התם מילתיה דר\"ש ע\"ש. וכתוב בהר\"ן ז\"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דבפ' שני דשבועות בדף ש\"ו דמאחר דמשקי בי מטבחייא ודאי הם כולם שאובין ואעפ\"כ קתני בפ\"ק דפסחים בברייתא משקי בי מטבחייא בכלים טמאים ובקרקעות טהורין משום דחזו למיטבל בהו מחטין וצנוריאות אלמא מדאורייתא אפילו כולו שאובין כשר וכן כתבו תוס' ז\"ל שם בפסחים דף י\"ז וכתבו עוד די\"ל דטעמיה דגזרו שאיבה אטו דילמא אתי לאטבולי במאנא דבתוך הכלי ודאי אסור לטבול מדאורייתא ע\"כ. ועיין עוד במה שכתבתי בפ' שני דמקואות סי' ג' ד' כי שם הארכתי בס\"ד. וביד בפ' עשירי דהלכות טומאת אוכלין סי' י\"ו ובפ' שני דהלכות ממרים סימן ח'. ושם בפ' עשירי כתב הואיל ודם הקדשים אינו מכשיר קדשים שנשחטו בעזרה לא הוכשרו בדם שחיטה ואין לבשר הקדשים הכשר אלא במשקין שיפלו על הבשר חוץ ממשקין בית המטבחיים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>איול קמצא </b>כך מצאתיו מוגה בויו. ודיקרב למיתא מסאב כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' עקיבא בשם ר' נחמיה איש בית דלי וכו' </b>כן שנינו ס\"פ בתרא דיבמות ותנן התם מצאנו חבר לר' יהודה בן בבא פי' שהוא ג\"כ העיד עדות זו לעיל ר\"פ ששי וכתב הרא\"ש ז\"ל דעקרוה רבנן לקדושי קמאי דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והסכימו בדעתם שאם יעיד עד א' על מיתת בעלה שיתבטלו הקדושין מעיקרן וסמכו על זה דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה כדמפרש בפרק האשה רבה דייקא אחר דברי העד ואינה נשאת עד שיתברר לה הדבר היטב היטב ע\"כ: \n",
+                "<b>העיד ר' יהושע על עצמות שנמצאו בלשכת דיר העצים שאמרו חכמים מלקט וכו' </b>כך צ\"ל. וכן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל ואיתה בזבחים פ' בתרא ברייתא בדף קי\"ג: \n",
+                "<b>והכל טהור </b>פירש הראב\"ד ז\"ל י\"מ מפני כי היו משליכין שם עצמות הקדשים ונמצאו שם עצמות אדם בין העצמות לפיכך מלקט עצם עצם כלומר בורר עצמות אדם מבין עצמות הקדשים והשאר הכל טהור וי\"מ שמצאי אותם מפוזרים טמונים בארץ וכשחפרו בה מעט נתגלו ואמרו חכמים אע\"פ שבשלש מקומות וארבע נמצאת הטומאה לא מחזקינן עוד טומאה אלא מלקט אותם עצם מכאן ועצם מכאן והשאר הכל טהור. עוד יש לפרש מלקט עצם עצם והכל טהור לומר שאין להם שכונת קברות וכן שנינו בתוספתא דאהלות וכו' גם במשנת אהלות פי\"ו בור שמטילין לתוכו נפלים או הרוגים מלקט עצם עצם והכל טהור ר' שמעון אומר אם התקינו לקבר מתחלה יש לו תבוסה והנך עצמות דלשכת דיר העצים כה\"ג הוא דהוו ולא חיישינן לשכונת קברות וזה עיקר וברור עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונים בהיכל </b>מלת בהיכל קשה לע\"ד וי\"ס דל\"ג לה. ואיתה בשבועות פ' ידיעות דף ט\"ז ובזבחים פ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק\"ז) כולה מתניתין: \n",
+                "<b>וקלעים לעזרות </b>פי' כשבונים בעזרות: \n",
+                "<b>בונין מבחוץ </b>פירש היו עושין הקלעים סביב להיכל ובונים חוץ לקלעים כדי שלא יכנסו בהיכל ובעזרות היו הקלעים בחוץ ובונים לפנים מהם הר\"ר יהוסף ז\"ל וראיתי שהגיה בשם רוב הספרים שקדושה ראשונה קדשוה לשעתה וקדשיה לע\"ל ע\"כ. וביד פ' ששי דהלכות בית הבחירה מסימן י\"ד עד סוף הפרק: \n",
+                "<b>אלא שבהיכל </b>פי' נתנו קלעים לפנים ממקום החומה ובונים את החומה מבחוץ כדי שלא יזונו עיניהם מן ההיכל: \n",
+                "<b>א\"ר יהושע שמעתי שמקריבין וכו' </b>תוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף מ\"א) ובגמ' פ\"ק דמגלה דף י'. והתם פ' ידיעות קס\"ד למימר דר' אליעזר דקאמר עושים קלעים לעזרות היינו כדי להכשיר העזרות להקריב קרבן דאם אין בית אין קרבן דקדושה ראשונה בטלה לה ופליג אר' יהושע דאמר דמקריבין אע\"פ שאין בית דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לביא ודחינן דילמא דכ\"ע אית להו דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ומר מאי דשמיע לי' קאמר ומר מאי דשמיע לי' קאמר וקלעים לר' אליעזר בעזרות לצניעותא בעלמא ע\"כ: \n",
+                "<b>אע\"פ שאין חומה </b>בירושלם קודם שנבנית החומה רש\"י ז\"ל שם פ' ידיעות ואפשר שהוא סיום פירוש למאי דס\"ד מעיקרא כדכתיבנא כדי שתהא המשנה כולה בסגנון אחד: \n",
+                "<b>קִדְּשַׁהּ לשעתה וקִדְּשַׁהּ לעתיד </b>כך נראה לע\"ד שצ\"ל במפיק בהא במלת קדשה דקאי אַשְלֹמה וכדפירש רעז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משפחת בית צריפה </b>קדושין פ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע\"א) ובירושלמי דפ' הערל ודפ' עשרה יוחסין: \n",
+                "<b>וריחקה בן ציון. </b>וקרבה בן ציון כצ\"ל. ובערוך וריחקה בן ציון בזרוע מפני שפסולין היו ועוד אחרת היתה שם וקירבה שהיו כשרין פירש בן ציון שם אדם חשוב הוא ע\"כ. ושם בקדושין תנא עוד משפחה אחרת יש לבד אותה שקירב בן ציון ולא רצו חכמים לגלותה אבל חכמים מוסרין אותה ביניהם לתלמידיהם פעם אחת בשבוע. ופירש הר\"ן ז\"ל ר\"פ עשרה יוחסין שהטעם כדי שלא ידבקו בהם אע\"פ שאם היו נדבקים בהם בלא ידיעה לא היה שם איסור כלל אבל מפני שאין הזרע מוכן לקדושה ולטהרה שאין הקב\"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות שבישראל כשר הדבר לגלותו לצנועין ע\"כ. עוד כתב שם בשם הרמב\"ן ז\"ל דהא דתנן כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר ולקרב ולרחק משום פסולי עבדות וחללות קאמר עבדים לפי שאינם מכלל ישראל וחללים לפי שמטהר שבט לוי ואינם נדחין מקהל ופסול עבדות קרוי טומאה ופסול כהונה קרוי ריחוק כדאמרינן וריחקוה בני משפחתם. הכהנים שומעים לכם לרחק אבל לא לקרב אבל פסול ממזרות ונתינות הא אפסיקא הלכתא כר' יוסי דאמר שהן טהורים כולן לעתיד לבא ומשמע אפילו בידועים דאילו אותם שנטמעו השתא נמי טהורים הם שאפי' הידועים בהם אינם מעידין בהם לפוסלן לפי שהן טהורין מן התורה וכן משמע כל הסוגיא וכו' ע\"ש שהר\"ן ז\"ל דחה כל ראיותיו: \n",
+                "<b>ר' שמעון אומר להשוות את המחלוקת שבעולם </b>כצ\"ל. והר\"ר יהוסף ז\"ל הגיה המחלקות: \n",
+                "<b>אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא </b>וגו' כך צ\"ל. ביד סוף הלכות מלכים ומלחמותיהן. ובטור א\"ה סי' ב': \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת עדויות. בעזר הבורא שרפים ואופנים וחיות. \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Nezikin/Melekhet Shelomoh on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Nezikin/Melekhet Shelomoh on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9e11ec5db8ff9009d577d989eafe8f8f49d7458a
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Nezikin/Melekhet Shelomoh on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,154 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Horayot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Horayot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בעה\"י היוצר אדם ובהמה ועופות וחיות. נתחיל מסכת הוריות. \n",
+                "כתב הרמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לסדר זרעים כאשר השלים התנא מוסר הדיינים החל לבאר שגיאותם כי כל מי שיש בו טבע בשר ודם אי אפשר שלא יטעה ויחטא ולפיכך סידר הוריות אחר אבות ובה חתם סדר נזיקין ע\"כ. בפי' רעז\"ל בין שלא עשו ב\"ד עצמן מעשה על פי הוראתם הוא פטור והן חייבין ע\"כ וכתב עליו החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל נלע\"ד דלא דק שאין ב\"ד חייבין על מעשה יחיד שעשה על פיהם אלא על מעשה רוב הקהל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם. </b>בגמ' פריך וניתני ועשה על פיהם שוגג למה לי ומשני רבא בלשון אחרון למעוטי היכא דנתחלף לו חלב בשומן ואכלו דחייב שלא תלה עצמו בב\"ד והכי ס\"ל נמי לר' יוחנן. תו גרסי' בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' יהודה דפטר ליחיד מקרא דכתיב אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי שלשה מיעוטין דהכי משמע נפש תחטא אחת תחטא בעבותה תחטא חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי זה יכול וזה יכול כמו שכתבתי בפ' המצניע סי' ה' וחד למעוטי יחיד העושה בהוראת ב\"ד דפטור אבל חכמים פליגי עליה ורב נחמן אמר שמואל זו דברו ר\"מ אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב\"ד חייב דתניא וכו' ודחי לי' כמה דחיות. ועיין בשבת פ' המצניע (שבת דף צ\"ג.) ומסיק בגמ' דחכמים היינו ר\"ש בן אלעזר ותליא פלוגתייהו במילתא אחריתי ע\"ש והיא הברייתא שהבאתי בסוף פירקין: \n",
+                "<b>בין שעשו ועשה עמהם וכו' </b>בגמ' פריך למה ליה למתני כל הני. בשלמא רישא לא זו אף זו קתני לא מיבעיא זו דעשה עמהם דהוי ודאי תולה בב\"ד ופטור אלא אף זו נמי דעשה אחריהם הוי תולה בב\"ד ופטור. ולא זו בלבד דעשה אחריהם דפטור אלא אף זו דלא עשו ב\"ד אפ\"ה הוי תולה בב\"ד ופטור אלא סיפא איפכא איבעי ליה למיתני כיון דלחיובא הוא ומשני דסיפא זו ואין צריך לומר זו קתני דאפי' היכא דעשה עמהם דלא תלה בב\"ד חייב קרבן ואין צריך לומר זו דעשה אחריהם דודאי לא תלה בב\"ד וחייב קרבן וכ\"ש היכא דלא עשו ועשה דחייב: \n",
+                "<b>או תלמיד שראוי להוראה </b>מפרש רבא בגמ' כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא שהן הדנים לפני חכמים והיו ראויין להוראה וטעותם היא שחשבו שמצוה לשמוע דברי חכמים אפי' לעשות איסור ובגמ' פריך תרתי למה לי כיון דתנא וידע א' מהן שטעו למה לי תו למתני או תלמיד שראוי להוראה ותירץ רבא דאע\"ג דראוי להוראה דקתני מתני' גמיר וסביר ודאי נמי הוא כא' מן הדיינים מ\"מ ממשנה יתירה ילפי' דאפי' גמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר חייב דאי מרישא ה\"א עד דגמר וסביר קמ\"ל יתורא דמשנה דאפי' גמיר ולא סביר או סביר ולא גמיר ה\"ז חייב וכתיב בתוס' יו\"ט ומסיים הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ג מהלכות שגגות אבל אם הי' ע\"ה ה\"ז פטור שאין ידיעתו באיסורין ידיעה ודאית ע\"כ. ותימה גדולה שכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל ברוב ספרים גרסי' גם בסיפא מפני שתלה ע\"כ: \n",
+                "<b>זה הכלל התולה בעצמו </b>לאתויי מי שדרכו להיות מבעט בהוראת ב\"ד כדפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>והתולה בב\"ד </b>לאתויי הורו ב\"ד וידעו שטעו וחזרו בהם ואע\"ג דבהדיא קתני לה בסמוך ר\"ש פוטר תנא והדר מפ'. וביד בפי\"ב דהלכות שגגות וכולי' פירקין שם פי\"ג. ועיין בספר קרבן אהרן דבורא דחטאות פרשה שביעית. ופי' בתוספ' י\"ט הורו ב\"ד פליגי בסוף פירקין איזה ב\"ד: \n",
+                "<b>על א' מכל המצות </b>פי' הר\"ב שחייבין על זדונה כרת עיין במשנה ג' פ' שני: והלך היחיד וכו' פטור דתניא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי אלו מיעוטי העושה מפי עצמו חייב בהוראת ב\"ד פטור. ומ\"ש הר\"ב רוב יושבי א\"י גמרא שנאמר ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים וגו' דמלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי אלא ש\"מ הני הוא דאיקרי קהל אבל הנך דבחו\"ל לא איקרי קהל. ומ\"ש הר\"ב או רוב השבטים וכו' דכתיב ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר דהיינו שהורו ב\"ד לעבור הקהל ועשו מעשה תלוי בקהל ורובו ככולו בכל מקום. ומ\"ש ואז ב\"ד מביאים לא משום דס\"ל כר\"מ דס\"פ אלא צבור מביאין כר' יהודה דהתם ומשום דבשביל הוראת ב\"ד מביאין שפיר קאמר ב\"ד מביאין וכן הרמב\"ם ז\"ל ברפי\"ב מה' שגגות כתב ב\"ד מביאין ואח\"כ פסק דצבור מביאין ופי' הכ\"מ כמו שכתבתי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הודו ב\"ד </b>ועשו רוב ציבור על פיהם וידעו שטעו וחזרו מהוראתם ולאחר שידעו שטעו הלך היחיד ועשה על פיהם דזה אין מצטרף עם רוב הציבור לפי שלאחר שנודע להם עשה זה. רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>ר\"ש פוטר </b>עיין בשבת פ' המצניע (שבת דף צ\"ג) דמשמע מדברי תוס' ז\"ל שם דאשתמיטתיה לרש\"י ז\"ל לפי גרסתו ז\"ל דהתם האי מתני' ע\"ש. ומפ' בגמ' טעמא דר\"ש הואיל ופשטה הוראת ב\"ד ברוב ציבור פטור לפי שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד פי' להודיע שהעושה על פיהם שוגג הוא ולא מזיד וזה על פי הוראה עשה הלכך שוגג הוא ויחיד שעשה בהוראת ב\"ד פטור וס\"ל לתנא דידן אליבא דר\"ש שפי' העלם דבר של ציבור כגון שהורו ב\"ד בע\"ז ועשו ציבור על פיהם וידעו שטעו וחזרו בהן דאין גובין מעות בתחילה לקנות הפר רק ממעות הלשכה הוא בא הלכך לא אפשר ליה ליחיד שעשה בהוראתם לידע שכבר חזרו בהם ואכתי הוי תולה בב\"ד ופטור: \n",
+                "<b>ור' אליעזר אומר ספק. </b>מעיקרא הוי סבירא לי אני הדיוט דר' אליעזר ביוד גרסי' משום ר' עקיבא תלמידו דקאי בתרי' ועוד דה\"א דאפשר דאזיל לטעמיה דאמר בפ' בתרא דכריתות מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה וכ\"ש הכא אכן היותר נכון דר' אלעזר בלי יוד גרסינן והיא ר' אלעזר בן שמוע הכהן חברם של ר\"ש ור\"מ ור' יהודה ואע\"ג דר' עקיבא קאמר אמילתיה מודה אני אפשר לאמר דלא קאי ר' עקיבא אמילתיה דר' אליעזר תלמידו אלא מחלוקת זו עצמה משמיענו התנא שהיתה ג\"כ בתחילה בין התנאים הראשונים שהם ר' עקיבא ובן עזאי ומודה לאו דוקא ואשכחן לי' נמי דקאמ' האי לשנא דמודה אני במתני' דבספ\"ט דב\"ב. אחר זמן רב ראיתי שהגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל הלך לו למדינת הים פטור בכל הספרים לא מצאתי דגרסי' מלת פטור: \n",
+                "<b>מודה אני בזה </b>ס\"א רואה אני בזה ע\"כ: \n",
+                "<b>אמר לו בן עזאי מ\"ש זה מן היושב בביתו א\"ל שהיושב. וכו' </b>כך נראה שצ\"ל וכן הוא בפירוש רש\"י ז\"ל. ובגמרא פריך שפיר קאמר לי' ר' עקיבא לבן עזאי ומשני אמר רבא החזיק בדרך איכא בינייהו לבן עזאי חיייב דמדהוי במתא איבעי ליה לשיולי לר' עקיבא פטור דהא החזיק בדרך וטריד וכדפירש רעז\"ל. ועיין שם בספר קרבן אהרן. וביד שם ספ\"ד: ג\n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל קרי ביה ונעלם מדבר. אמר המלקט פירש רש\"י ז\"ל דמם דונעלם נדרשת לפניה ולאחריה. ועיין על זה בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא פ' חמישי דדבורא דחטאות: ורב אשי אמר דתנא יליף דבר דבר מזקן ממרא דכתיב ביה כי יפלא ממך דבר לא תסור מן הדבר מה זקן ממרא מן הדבר ולא כל הדבר דהא כתיב מן הדבר ותנן בפ' אלו הן הנחנקין האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות כדי לעבור על דברי סופרים חייב דהיינו מן הדבר ולא כל הדבר אף בהוראה דבר ולא כל הגוף. עוד בפירוש רעז\"ל צריך להיות ומפרש בגמרא כגון דאמרי זבה וכו'. עוד בסוף פירושו ז\"ל עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו. אמר המלקט כגון חלב המכסה את הקרב שהוא הכרס הפנימי דהא לא מפרש קרא מאי ניהו דאפילו אמוראי פליגי באלו טרפות מאי גיהו כרס הפנימית וכ\"ש חלב שע\"ג הדקים שאין הצדוקים מודים דהא לא כתיב בהדיא אי נמי כגון דהורו בחלב שעל הקרב בין כזית לפחות מכזית וכזית לא כתיב בהדיא והוי דבר שאין הצדוקים מודים בו. ובדם נמי אם הורו בדם המובלע באברים או בין כזית לפחות מכזית דהוי דבר שאין הצדוקים מודים בו וביד שם רפי\"ד. ופי' בתוי\"ט יש נדה בתורה אבל השומרת ונו' ומשכחת לה נמי כי הא דתנן פ' שני משנה ד'. וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל אבל המשתחוה פטור הרי אלו חייבין מלות הרי אלו חייבין ברוב הספרים לא מצאתים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הורו ב\"ד </b>וידע אחד מהם וכו' תוס' פ\"ק דסנהדרין דף ט\"ז: \n",
+                "<b>או שלא היה מופלא של ב\"ד שם </b>אע\"ג דלא הוה מסנהדרין עצמו דאילו הוה מסנהדרין עצמן אפילו קטן שבכולם שלא היה שם לא הויא הוראה מעליא כדנפקא לן מאם כל עדת דאי איתה לכולה סנהדרין הויא היראה ואי לא לא: \n",
+                "<b>או זקן </b>ושלא ראוי לבנים גרסינן. וביד בהלכות שגגות רפי\"ג כתוב או זקן או שלא ראה בנים אלא שמצאתי מוגה או זקן שלא ראה בנים ואין שם מלת או ושגם הרא\"ש ז\"ל כתב שגרסת רבינו זקן ולא ראה בנים ע\"כ. ורש\"י ז\"ל קשיא ליה למה מי שאין לו בנים פסול להוראה. ומורנו הר\"י קארו ז\"ל כתב בפ' שני דהלכות סנהדרין בשם רש\"י ז\"ל טעם האכזריות בזקן ששכח כבר צער גידול בנים: \n",
+                "<b>ה\"ז פטור </b>שנאמר כאן עדה וכו' נ\"ל דצ\"ל הרי אלו פטורין דהא אב\"ד קאי וכן מצאתי שהגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל מה עדה האמורה להלן כלם ראויין להוראה כך הגי' הר\"ר יהוסף ז\"ל ומחק מלות עד שיהיו הראשונות: \n",
+                "<b>מזידין ועשו שוגגין מביאין כשבה או שעירה </b>גרסינן ואפילו אי גרסינן ושעירה בויו הכי הוי פירושא: \n",
+                "<b>שוגגין ועשו מזידין </b>הרי אלו פטורין בגמרא דייק הא שוגג דומיא דמזיד חייב והיכי דמי כגון שהורו ב\"ד שחלב שעל הקרב מותר ולא שעל הכליות דלא הוי עוקר כל הגוף והיא נתחלף לו בשומן ואכלו דחייב דתולה בעצמו והאי דקרו ליה דומיא דמזיד משום דכי היכי דמזיד לאו תולה בב\"ד הוא האי שוגג נמי לאו תולה בב\"ד וחייב וכדכתבינן לעיל אליבא דר' יוחנן ואליבא דרבא בלשון שני דגמרא ולרמי בר חמא דאיבעיא ליה הורו בית דין שחלב מותר ונתחלף לו בשומן מהו ולא פשיט ממתניתין משום דס\"ל דהאי סיפא לאו לדיוקא אתא וכדי נסבה אלא איידי דתנא רישא מזידין ועשו שוגגין תנא נמי שוגגין ועשו מזידין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מביאין פר ובע\"ז מביאין פר ושעיר דברי ר\"מ </b>דסבר ר\"מ ב\"ד מביאין ולא צבור ובברייתא ר\"ש בן אלעזר אומר משמו של ר\"מ חטאו ששה שבטים והן רובו של קהל או שבעה שבטים אע\"פ שאינם רובו של קהל מביאין פר: \n",
+                "<b>שלשה עשר </b>פרים דסבר ר\"ש שאין ב\"ד וכו' לשון רעז\"ל. אמר המלקט וסבר נמי כר' יהודה דשבט א' איקרי קהל וילפינן לה בגמרא במסקנא מקרא דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך וההיא שעתא בנימין לחוד הוה עתיד להולד ש\"מ שבט אחד איקרי קהל. ועוד בפירושו ז\"ל ואפילו עשה שבט א' והוא רוב ישראל ס\"ל לר' יהודה דמביאין כל וכו' כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ושאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר שאף וכו' </b>כך צ\"ל וכן הגי' הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' שמעון אומר שמנה פרים וכו' </b>בגמרא מפרש דכי אמר ר\"ש שבעה שבטים מביאין פרים שחטאו ז' שבטים והן רובן של קהל דכי הוו רובא בגברי ורובא בשבטים הוא דמביא פר לכל שבט ופר לבד אבל היכא דחטאו ששה שבטים והן רובא או שבעה ואינם רובא כיון דלא רובא בגברי ורובא בשבטים כחד שבט דמו ומביאין פר א' ופר לב\"ד. עוד מפרש בגמרא דלרבי שמעון כיון דסבירא לי' דשבט אחד איקרי קהל ל\"ש שבט א' ול\"ש שבעה מביאין פר לכל שבט ופר מב\"ד: \n",
+                "<b>הורו ב\"ד </b>של א' מן השבטים. מכאן משמע שכל שבט ושבט חייב למנות ב\"ד של כ\"ג והוא ישפוט את כל בני שבטו ותחתיהם בחכמה חייבים ג\"כ למנות בכל עיר ועיר מאותו השבט כ\"ג דיינים. עיין בפירוש הרמב\"ן ז\"ל על התורה ראש פרשת שופטים: \n",
+                "<b>אותו השבט הוא חייב ושאר כל השבטים פטורין דברי ר' יהודה </b>בגמרא דייק רב אשי כיוו דתנא אותו השבט הוא חייב ושאר כל השבטים פטורים למה לי הא ממילא מדיוקא דרישא שמעינן ששאר שבטים פטורים אלא הא קמ\"ל ר' יהודה דבהוראת בית דינו הוא דשאר שבטים פטורין אבל בהוראת ב\"ד הגדול אפילו שאר שבטים חייבין והכי קאמר ר' יהודה בהדיא בברייתא: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים </b>אין חייבין פר אלא על הוראת ב\"ד הגדול. אבל שבט א' בהוראת בית דינו כשגגת מעשה לחודיה דמי ומביאין כל א' כשבה או שעירה. ומפרש בגמרא דחכמים היינו ר\"ש דמחייב לשבט אחד מיהא בהוראת ב\"ד הגדול דאילו ר\"מ רובא בעי דשבט א' ס\"ל דלא איקרי קהל שנאמר עדת ישראל ישגו כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל וביד שם פי\"ב: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הורה כהן </b>משיח לעצמו שוגג ועשה שוגג מביא פר וכו' עד סוף סימן ג' ביד פט\"ו דהלכות שגגות. ובגמרא פריך שוגג ועשה שוגג פשיטא דהוי שוגג מעלייא ומביא פר ומשלי אמר אביי הב\"ע כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה ובשעה שטעה אמר הריני עושה על דעת הוראתי מהו דתימא כיון דאי מתיידע ליה מאיזה טעם הורה שמא היה חוזר בו מאותו טעם וכי שכח אותו טעם ואעפ\"כ הוא עושה ותולה בהוראתו ראשונה אימא כמזיד דמי ולא מחייב קרבן קמ\"ל: \n",
+                "<b>שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב\"ד לצבור. </b>מפיק ליה בברייתא בגמרא דאמר קרא לאשמת העם הרי משיח כצבור וכי הורו ב\"ד מזידין ועשו כל הקהל שוגגין לא הוי הוראה והוי שגגת מעשה לחודיה והוו יחידין ומייתו כל חד וחד כשבה או שעירה אבל כהן משיח כי הורה מזיד ועשה שוגג לאו דיניה כיחיד ופטור לגמרי דהכי אמרינן בפרק בתרא מעם הארץ פרט למשיח דאינו מביא קרבן בשגגת מעשה. ושוב אעתיקנו בסמוך. ופירש בתוי\"ט הורה כהן משיח והוא מופלא ראוי להוראה גמרא: \n",
+                "<b>מזיד ועשה שוגג פטור </b>לגמרי קאמר וכמ\"ש במשנה ג': \n",
+                "<b>שהוראת כ\"מ לעצמו </b>כהוראת ב\"ד כדפי' הר\"ב ז\"ל במשנה ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הורה בפני </b>עצמו כגון דהורו בתרי איסורי ב\"ד בחלב והוא בע\"ז מתכפר לו בפני עצמו דמביא פר בפני עצמו דאי הורה הוא בפני עצמו ולא הורו ב\"ד כלל לא איצטריך למיתני דחייב להביא פר דמקרא מלא הוא אלא כי איצטריך למיתני כגון שהורו בשני איסורין: \n",
+                "<b>הורה עם הצבור </b>ב\"ד כגון שהורו בחדא איסורא הוא בחלב והן בחלב מתכפר לו עם הצבור שהוא מתכפר בשל ב\"ד ומפני מה מתכפר בשל ב\"ד עם הצבור כי הורה עם הצבור לפי שבדברים הרבה שוה משיח לב\"ד שאין ב\"ד חייבין קרבן עד שיורו לבטל מקצת וכן המשיח וכו' והואיל והושוה משיח לב\"ד הלכך כי הורה עם הצבור ועשה עם הצבור מתכפר לו עם הצבור והאי דקתני שאין ב\"ד חייבין ולא קתני שאין צבור חייבין סתמא כר\"מ דאמר בפ\"ק ב\"ד הן המביאין פר על ידיהן והן פטורין רש\"י ז\"ל. וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל פירש רעז\"ל שאין ב\"ד חייבין כלומר דין הוא שהמשיח מתכפר וכו' פירוש זה מגומגם הרבה ויותר היה נראה לפרש דקאי אלעיל דתנן שוגג ועשה מזיד וכו' שהוריית כהן משיח לעצמו כהוריית ב\"ד ועלה קאמר שאין ב\"ד חייבין וכו' ואין ב\"ד חייבין אלא על העלם דבר וכו': \n",
+                "<b>עד שיורו </b>לבטל מקצת ולקיים מקצת כדאמרינן בפירקין דלעיל ונעלם דבר דבר ולא כל הגוף: \n",
+                "<b>וכן המשיח </b>דכתיב לאשמת העם הרי משיח כצבור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ב\"ד חייבין </b>אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה וכן המשיח וצבור הוא דכי עבדי בשגגת מעשה לחודיה מייתי כל חד וחד כשבה או שעירה דדיניהם כיחידים דכיון דלא עשו על פי ב\"ד מחלקי כולהו מהדדי והוו יחידין ויחידין בשגגת מעשה אבל משיח בשגגת מעשה לחודיה פטור מכלום דאמר קרא מעם הארץ פרט למשיח דאינו מביא בשגגת מעשה כלל רש\"י ז\"ל. ומתני' דלא כרבי דאמר משיח חייב בשגגת מעשה לחודיה בע\"ז דתנא דמתניתין ודאי ס\"ל דאף בע\"ז אין משיח חייב אלא בהעלם דבר עם שגגת המעשה ואע\"ג דלא קתני במתניתין בהדיא ולא בע\"ז אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה וכן המשיח כיון דתנא ברישא וכן המשיח ה\"ה גבי ע\"ז דה\"נ בסיפא קתני ולא בע\"ז אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ולא קתני וכן המשיח אע\"ג דנפקא לן לקמן מקרא דכתיב לאשמת העם דמשיח כצבור אלא כיון דתנא וכן המשיח גבי שאר מצות הה\"נ בע\"ז וכן נמי הכא. וביד ספ\"א דהלכות שגגות. בפירוש רעז\"ל ובע\"ז אין חייבין שב\"ד ששגגו בהוראה וכו' כך צ\"ל: \n",
+                "<b>אין ב\"ד חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת </b>בפ\"ק דיבמות דף ח'. ובגמרא מנלן דתניא רבי אומר נאמר כאן בצבור ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ונאמר להלן לגלות ערותה עליה מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת ומשיח יליף מצבור דכתיב לאשמת העם והא נמי דתנן בסמוך סימן ז' דמביא שעיר על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת יליף מצבור מג\"ש דגבי נשיא כתיב ועשה אחת מכל מצות ובצבור נמי כתיב ועשה אחת מכל מצות ויחיד נמי דאין חייב כשבה או שעירה אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת כדתנן בסמוך ילפינן מדאמר קרא ואם נפש ויליף תחתון דהיינו יחיד מעליון דהיינו נשיא: \n",
+                "<b>ולא בע\"ז </b>אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת צבור. ילפי מג\"ש מעיני מעיני ויחיד ונשיא ומשיח כתיב נפש אחת וכולן בכלל נפש אחת הן וילמד תחתון דהיינו יחיד נשיא ומשיח מעליון דהיינו צבור ור' יהושע בן לוי מפיק לכולה מילתא מדכתיב גבי ע\"ז תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה כולה לע\"ז מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן ומהכא נפקא לן יחיד נשיא ומשיח דכולהו בכלל נפש אחת הן וצבור דכתיב בהו וכי תשגו לעיל מואם נפש ילמד עליון דהיינו צבור מתחתון דהיינו יחיד נשיא ומשיח דאין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בין בע\"ז בין בשאר מצות. וביד רפי\"ב דהלכות שגגות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על עשה ועל לא תעשה שבמקדש. </b>עשה שבמקדש וישלחו מן המחנה לא תעשה ולא יטמאו את מחנהם שאע\"פ שהוא דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת הואיל ואין שגגתו חטאת קבוע אלא קרבן עולה ויורד פטור לגמרי כדמפרש טעמא בגמ' דנאמר ואשם בחטאת קבועה דיחיד ונאמר ואשמו בצבור מה ואשם האמור ביחיד הוי חטאת קבועה אף ואשמו האמור בצבור אין מביאין שום קרבן אלא במקום שאילו עשאו יחיד היה חייב חטאת קבוע [הגה\"ה מצאתי כתוב ק\"ק אמאי איצטריך למילף ואשם ואשמו לילף ואשם מואשם דהוו מצות שוות ויחיד מיחיד ע\"כ] וכן נמי הא דתנן אין יחיד מביא אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש יליף נמי בהאי נ\"ש כתיב גבי אשם תלוי ואשם וכתיב ואשמו בהעלם דבר של צבור מה ואשמו דכתיב בצבור חטאתן קבועה דגמרי מואשם דחטאת יחיד אף ואשם האמור באשם תלוי אינו בא אלא על ספק חטאת קבועה לאפוקי עשה ולא תעשה שבמקדש דאין אשם תלוי בא עליו ולא איצטריך לתנא למיתני אין מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש אלא כגון ביחיד בעלמא אבל בב\"ד לא איצטריך למיתני' שהרי אין ב\"ד מביאין אשם תלוי אפי' במקום ספק חטאת קבועה כדאמרינן בגמרא בריש פירקין וכו' הלכך כי איצטריך אין מביאין אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש כגון ביחיד בעלמא והאי דקא תני אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש לא קמיירי בכהן משיח כלל משום דהוי פלוגתיה דר\"ש ור\"ע ר' עקיבא לא פטר ליה מפר על טומאת מקדש וקדשיו ור\"ש פטר ליה לגמרי כדמפרש בגמ' בסוף פירקין: \n",
+                "<b>אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה </b>דהוי זדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה ומביאין יחידים אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה משום דהוי ספק חטאת קבועה ומשמע דלא בעי תנא דמתניתין חתיכה משתי חתיכות כמו שכתבו תוס' ז\"ל בכריתות ר\"פ ספק אכל: \n",
+                "<b>איזהו מצות עשה שבנדה </b>קשה קצת אמאי לא תנא הכא נמי איזוהי מצות עשה שבמקדש ושבקה ותנייה התם בפ' ידיעות: \n",
+                "<b>לא תבוא על הנדה </b>ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. פרוש מן הנדה כלומר בסמוך לוסתה כדי שלא תהא רואה בשעת תשמיש דכתיב והזרתם את בני ישראל רש\"י ז\"ל ואיתה בפ' ידיעות הטומאות דף י\"ז: וכתבו שם תוס' ז\"ל אבל חייבין על עשה ועל לא תעשה שבנדה ואע\"ג דאמרינן בפ' בתרא דמכות דבעינן דומיא דע\"ז דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד מיחייב יצא פסח ומילה עשה דנדה לא תעביד הוא דלא תיפרוש בהנאה עכ\"ל ז\"ל. וביד רפי\"ד דהלכות שגגות: מצות לא תעשה אל תבוא על הנדה פירש כשנטמא בשעת תשמיש ויליף לה בגמרא פ' שני דשבועות דף י\"ח דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ולא תקרב נמי לא תפרוש הוא דכתיב האומרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך פירש רש\"י ז\"ל ליצני הדור היו אומרים לנביא עמוד בעצמך אל תגש בי שלא אטמאך שאתה קדוש ואני טמא קדשתיך טמאתיך כמו הן ישא איש בשר קדש וכמו פן תקדש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבין על שמיעת הקול וכו' </b>דכל הני הויין בקרבן עולה ויורד ובדין הוא דלא איבעי ליה למיתני דהא תנא לעיל אין חייבין על עשה ועל לא תעשה שבמקדש משום דבעינן בצבור חטאת קבועה וטומאת מקדש וקדשיו הוי בעולה ויורד וה\"ה על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים דלא הוי חטאת קבועה דבית דין פטור והא דקתני הכא אין חייבין על שמיעת הקול וכו' משום דבעי איפלוגי ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא: \n",
+                "<b>והנשיא כיוצא בהן </b>וה\"ה למשיח. ובריש פ\"ק דכריתות קרי להאי מתני' סיפא דמתני' דחמשה מביאין קרבן עולה ויורד דתנן התם בפ' שני סי' ג' וכמו שרמזתי שם: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר </b>הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול שהמלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו. ולא פירש ר' עקיבא במתניתין כלל במשיח ופירש בברייתא ר' עקיבא אומר משיח פטור מכולן מקרבן עולה ויורד ומביא על כולם פר רש\"י ז\"ל. והעטם שהביא רעז\"ל אמאי נשיא חייב לר' עקיבא לא הובא בתלמוד שלפנינו אבל איתיה בפירוש הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המצות שבתורה וכו' </b>פ\"ק דיבמות דף ט'. וביד רפט\"ו דהלכות שגגות. ועיין לעיל בפירקין סי' ג': \n",
+                "<b>מביא כשבה </b>ושעירה או שעירה קאמר: \n",
+                "<b>ובע\"ז היחיד </b>והנשיא והמשיח מביאין שעירה דכתיב בפ' שלח לך בע\"ז ואם נפש וגו' וכולן בכלל נפש אחת הן: \n",
+                "<b>וב\"ד פר ושעיר </b>כדכתיב בפ' שלח לך ואמרינן לעיל יליף מעיני מעיני מה להלן ב\"ד אף כאן ב\"ד רש\"י ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היחיד והנשיא </b>והמשיח חייבין. דכולן בכלל נפש אחת הן והא דתנן לעיל אין חייבין אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכן המשיח ואשם ודאי אין שגגתו חטאת הכי משמע וכן המשיח דגבי אשם ודאי פר הוא דלא יביא אבל אשם ודאי יביא כהדיוט וב\"ד פטורין מאשם ודאי לגמרי שאינם בכלל נפש אחת רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>שמיעת הקול </b>ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ב\"ד פטורין. </b>תימה שכתב הרב הנזכר ס\"א ל\"ג מלת פטורין. וביד פ\"ט דהל' שגגות סי' י' ובפ' יו\"ד סי' ז' ובפט\"ו סי' ו': \n",
+                "<b>אלא שאין </b>כ\"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי ר\"ש וה\"ה דקאמר ר\"ש אלא שאין הנשיא חייב על שמיעת הקול דמלך לא מעיד ולא מעידין אותו אלא לא איצטריך ליה למיתני דהא תני ליה לעיל ר\"ע רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>דברי ר\"ש </b>ושלש מחלוקות בדבר ר' יוסי הגלילי סבר נשיא ומשיח פטורים מכולן ור\"ע סבר נשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול ומשיח פטור מכולן מעולה ויורד ומביא על כולם פר ור\"ש סבר נשיא ומשיח חייבין בכולן בעולה ויורד אלא שאין כ\"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>ומה הן מביאין </b>נשיא בבטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו ומשיח בשמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו קרבן עולה ויורד רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר </b>אומר הנשיא מביא שעיר. פ' שבועות שתים בתרא (שבועות דף כ\"ד.) ובגמ' א\"ר יוחנן לא א\"ר אליעזר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הואיל ונאמר בו כרת כבקבועה ודמי מיהא במזיד שלו לחטאת קבועה לענין כרת אבל בשמיעת הקול ובטוי שפתים דאין חייבין על זדונם כרת דלא דמי לחטאת קבועה לא בזדון ולא בשוגג מודי ר' אליעזר דנשיא אין מביא שעיר אלא קרבן עולה ויורד כהדיוט. וא\"ר יוחנן מודה ר' אליעזר לענין אשם תלוי דלאו דיניה דטומאת מקדש וקדשיו בחטאת קבועה ואע\"פ שנאמר בו כרת כבקבועה הואיל ואינה ממש חטאת קבועה אין מביא אשם תלוי על ספק טומאת מקדש וקדשיו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כהן משיח </b>שחטא וכו' עד סוף סימן ד' ביד פט\"ו דהלכות שגגות סי' ו' עד סוף הפרק: \n",
+                "<b>כהן משיח </b>מביא פר. ואפילו חטא לאחר שהעבירוהו כך צ\"ל בפירוש רעז\"ל: \n",
+                "<b>ונשיא מביא </b>שעיר דכתיב חטאתו אשר חטא כך צ\"ל בפירוש רעז\"ל. וליתיה להאי ילפותא בתלמודא אלא שהרמב\"ם ז\"ל הביאה. ובגמ' בעיא מנא ה\"מ דאמרינן בסיפא דכהן משיח שעבר ואח\"כ חטא דמביא פר ומשני דת\"ר והקריב על חטאתו מלמד שמביא חטאתו משעבר אבל בנשיא כתיב אשר נשיא יחטא כשהוא נשיא אין אבל כשהוא הדיוט אינו מביא אלא כהדיוט: \n"
+            ],
+            [
+                "בפירוש רעז\"ל צריך להיות שאין בין כהן העובד לכהן שעבר אלא עבודה ומה שהוא תלוי בה רוצה לומר פר יום הכפורים וכו' ועיין ביד פ\"א דהלכות עבודת יום הכפירים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאו עד שלא </b>נתמנו ואח\"כ נתמנו הרי אלו כהדיוט דרבנן בתר חטא אזלי: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר </b>אם נודע להם עד שלא נתמנו חייבין דר\"ש חטא וידיעה בעי פירוש דאילו בתר ידיעה גרידא אזיל א\"כ אמאי פטורין לגמרי לייתי קרבן כי השתא משוח פר ונשיא שעיר וה\"ה דר\"ש פליג ברישא דקתני נשיא שחטא ואח\"כ עבר מגדולתו מביא שעיר דר\"ש קאמר נמי דאם נודע לו משעבר דאין מביא שעיר דחטא וידיעה בעי כשהוא נשיא רש\"י ז\"ל. ואיתה בכתובות פ' נערה דף מ\"ה. ובת\"כ פ' ויקרא ספ\"א ופ' ששי בדבורא דחטאות: \n",
+                "<b>ואיזהו הנשיא זה המלך </b>פרט לנשיא שבט אחד דכתיב הכא מכל מצות ה' אלהיו וכתיב התם גבי מלך ליראה את ה' אלהיו מה להלן שאין על גביו אלא ה' אלהיו דבמלך משחעי קרא דכתיב שום תשים עליך מלך אף נשיא שאין על גביו אלא ה' אלהיו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא המרובה </b>בבגדים ולא משוח מלחמה גם כן ומפיק לה בברייתא מדכתיב המשיח המיומן שבמשיחים: \n",
+                "<b>אין בין כהן </b>משוח וכו' ביד פ\"ד דהלכות כלי המקדש סי' י\"ד ובפ\"א דהלכות עבודת יום הכפורים סי' ב'. ואיתה בס\"פ בא לו ברייתא קרובה ללשון משנתינו: \n",
+                "<b>אלא פר </b>הבא על כל המצות. גמרא מתניתין דלא כר\"מ דאמר מרובה בגדים נמי מביא פר ופריך והא סיפא דקתני אין בין כהן משמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים ועשירית האיפה דמשל ראשון הן באין דהיינו המשמש כמו שיתבאר הא לכל שאר דבריהם זה וזה שוין דשני נמי כל מצות כהונה גדולה עליו אתאן לר\"מ כדאמר בהדיא בברייתא דאילו ר' יוסי קאמר דלא הוי שוב האי שני לא כהן גדול ולא כהן הדיוט כהן גדול משום איבה וכהן הדיוט נמי לא משום מעלין בקדש ולא מורידין. ורב חסדא תירץ אין רישא רבנן וסיפא ר\"מ ורב יוסף תירץ דרבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי. ורבא תירץ דר\"ש היא וסבר לה כר' מאיר בחדא ופליג עליה בחדא וכדתניא וכו': \n",
+                "<b>אין בין </b>כהן משמש והיינו ראשון שחזר לעבודתו ולאחר שחזר לעבודתו הוי פר של יום הכפורים שלו ועשירית האיפה שלו: \n",
+                "<b>ומצווין על הבתולה וכו' </b>ביד ר\"פ י\"ז דהלכות איסורי ביאה. בפי' רעז\"ל קודש לשון המתחיל כ\"ג פורם צריך לכתוב סימן ההא ולמחוק אותו מן הלשון שלאחריו: \n",
+                "<b>ולא פורעין </b>בתורת כהנים פרשת שמיני סוף מכילתא דמלואים תניא ראשיכם אל תפרעו אל תגדלו פרע יכול אל תפרעו מן הכובע הרי אתה דן נאמר כאן פריעה ונאמר להלן פריעה מה פריעה האמורה להלן גבי נזיר גידול שער דהכי כתיב בהדיא גדל פרע שער ראשו אף פריעה האמורה כאן גידל שער ע\"כ. והוא ג\"כ דעת ר' אליעזר שם בת\"כ בפי\"ב דפרשת נגעים אבל ר' עקיבא פליג עליה התם ויליף מג\"ש דראשו יהיה פרוע דכתיב גבי נגעים דהיינו שיהיה ראשו מגולה עיין שם: \n",
+                "<b>זה וזה שוין וכו' </b>וגם שניהם מקריבין אוננים ואפילו שני מפני שהם בכלל כהונה לאפוקי משוח מלחמה דלאו בכלל כהונה גדולה הוא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן גדול </b>פורם מלמטה בירושלמי ס\"פ מגלחין. ובת\"כ פרשה ב' דפרשת אמור קתני לה בשם ר' מאיר. ובגמרא מפרש רב למטה למטה ממש למעלה למעלה ממש ופירש רש\"י ז\"ל למטה ממש היינו בשפת חלוקו למעלה ממש בצואר בשפה במפתח חלוקו ע\"כ. ואפשר דהיינו נמי מה שפירש הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל פורם מלמטה הוא שיקרע כנף בגדו סמוך לרגליו וההדיוט מלמעלה בעליון הבגד כשאר העם ע\"כ. ומתניתין ר' ישמעאל היא אבל ר' יהודה פליג עליה בברייתא ואמר דכ\"ג אינו בפריעה ופרימה כל עיקר לא למעלה ולא למטה. וביד בפ\"ה דהלכות כלי המקדש סי' ו' ובפ' שני דהלכות ביאת מקדש סימן ח' ובפ' עשיר' דהלכות נועשה הקרבנות סי' ך' וברפ\"ח דהלכות אבל: \n",
+                "<b>כהן גדול </b>מקריב אונן פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק\"י.) ואיתה ברייתא ר\"פ טבול יום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פר המשיח </b>קודם לפר העדה. גמרא מנא ה\"מ דת\"ר ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון דהיינו פר כהן משיח שהוא כתוב בסדר ויקרא קודם פרשת פר העלם דבר של צבור ומה ת\"ל הראשון אלא ללמד שיהא ראשון בכל מעשיו לפר העדה. ובת\"כ פ' ויקרא פ\"ה דדבורא דחטאות יליף לה מויו יתירא דואם כל עדת ישראל. ועיין ג\"כ שם בפ' ששי. והטעם שהביא רעז\"ל ג\"כ איתיה בגמרא בברייתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האיש קודם לאשה וכו' </b>ביד פ\"ח דהלכות מתנות עניים סימן ט\"ו: \n",
+                "<b>להחיות </b>היינו להצילם אם הם טובעים בנהר וכיוצא בו אבל אכילה לאו בכלל להחיות היא אלא דינה כדין הכסות ותנא כסות וה\"ה לאכילה דחד טעמא הוא כן פירש בית יוסף בטור יורה דעה סימן רנ\"א לדעת הרמב\"ם ובעל הטור ז\"ל שפסקו דמקדימין האשה לאיש בין להאכילה בין לכסותה ושכן משמע מן הברייתא דבפרק מציאת האשה. ואיתה נמי בטור שם ביורה דעה סימן רנ\"ט. בפי' רעז\"ל קודם לשון המתחיל לוי צריך לכתוב סימן החית ולמחוק החית שלאחר כן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כהן קודם </b>ללוי שנאמר בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן (להקריב) [להקדישו] קדש קדשים אלמא כהן עדיף מלוי. והרמב\"ם ז\"ל בפירוש המשנה מנה עוד מעלות ומדרגות אחרות ע\"ש: \n",
+                "<b>וממזר לנתין </b>כתב הר\"ב זה בא מטפה כשרה וכו' גמרא: \n",
+                "<b>ואפילו ממזרת </b>שילדה מעו\"ג ועבד שהילד ממזר כדמוכח ממתניתין דספ\"ג דקדושין וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל פט\"ו מהא\"ב וטור אבן העזר סימן ד' מ\"מ יש בו מקצת כשרות מהאם דהא אמרינן בס\"פ המפלת שלשה שותפים באדם הקב\"ה אביו ואמו וכו': \n",
+                "<b>ישראל לממזר </b>וממזר לנתין והרמב\"ם ז\"ל בפירושו וכן בחבורו ספ\"ח מהמ\"ע כתב ישראל לחלל דבת חלל פסולה לכהונה וחלל לשתוקי ושתוקי לאסופי ואסופי לממזר שהממזר ודאי והאחרים ספק: \n",
+                "<b>וכהן גדול עם הארץ </b>בזמן בית שני שלא דקדקו לקיים שהכ\"ג יהיה גדול בחכמה כמ\"ש פ' שני משנה ה' כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דיומא מתוספות יום טוב: \n",
+                "<b>ממזר תלמיד חכם </b>ביד בהלכות תלמוד תורה פ' שני סימן ב' וכולה מתניתין ספ\"ח דהלכות מתנות עניים ובטור יורה דעה בסימן רמ\"ו ובסימן רנ\"א: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת הוריות. בעזר צור שוכן תחתיות ועליות. הדרן עלך נזיקין. בעזרת האל יתברך בורא תבל ושחקים. ברוך ה' לעולם אמן ואמן: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה הוריות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Nezikin/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Nezikin/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..24518c963171f98c1c4072beaa2a093666b4876b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Nezikin/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,598 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Sanhedrin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בעזר אל גדול ונורא. ובס\"ד העושה שפטים בעובדי אלהים אחרים. נתחיל מסכת סנהדרין \n",
+                "<b>דיני ממונות </b>דהיינו הודאות והלואות עכ\"ל רעז\"ל. אמר המלקט פי' הודאות הן שבא לדון בעדי הודאה שמביא עדים שאומרים בפנינו הודה לו. הלואות הן שבא לדון בעדי הלואה שמעידין בפנינו הלוהו. ובברייתא פליג רב וס\"ל דדינו ממונות בעי חמשה דיינים כדי שיהא קריבה לדין בחמשה וגמר דין בשלשה. פי' שאם יחלוקו בדין יהיו שלשה רוב ונלך אחריהם ויליף לה מקרא דכתיב אשר ירשיעון אלהים לשון רבים דהיינו תרי ונאמר ג\"כ למעלה עד האלהים יבא דבר שניהם מה למטה שנים אף למעלה שנים אין ב\"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן חמשה אבל ונקרב בעל הבית אל האלהים לא חשיב ליה דקסבר אין דורשין תחלות ורבנן ירשיען כתיב לשון יחיד: \n",
+                "[הגהה וכתבו תוס' ז\"ל וצריך לדקדק בכל הנהו דלקמן בגמרא קרנת קרנת קרנות לטטפת לטטפת לטטפות ועשרה כהנים דלקמן סי' ג' דדרשי' בגמרא כולהו למניינא ולא אמרינן אין דורשין תחלות ע\"כ. ועיין על זה בתוספות זבחים דף ל\"ח ע\"א]. עוד בפי' רעז\"ל אבל גזלות וחבלות בשלשה מומחין ע\"כ. אמר המלקט ומשום דחלוקים בדיניהם מש\"ה לא תננהו תנא בחד בבא. גזלות כופר דפקדון דמששלח בו יד הוי גזלן וכן החוטף מיד חברו הוי גזלן אבל לוה שלא שילם לא מיקרי גזלן דמלוה להוצאה נותנה: \n",
+                "<b>חבלות החובל בחברו וכו' </b>ותוס' פירשו כאן וגם בר\"פ החובל (בבא קמא ד' פ\"ד) די\"מ דדוקא גזלות שע\"י חבלות קתני הכא דבעינן מומחין כגון דאינצו בי תרי ומחו אהדדי עד שתקף אחד מהם וגזל את חברו דכי ה\"ג לא שכיחא טפי ולא עבדינן שליחותייהו ומעשים בכל יום שאנו דנים דיני גזלות אם לא באו על ידי חבלות ע\"כ: \n",
+                "<b>תשלומי כפל </b>דגניבה דכתיב אם המצא תמצא בידו הגניבה וכו': \n",
+                "<b>תשלומי ד' וה' </b>דשור או שה וטבחו או מכרו: \n",
+                "<b>בשלשה </b>מחק הר\"ר יהוסף ז\"ל מלת בשלשה מבבא זו. גמרא נזק וחצי נזק וכו' נזק היינו חבלות משום דקבעי למתני ח\"נ תנא נמי נזק שלם. ח\"נ נמי היינו חבלות תנא ממונא ותנא קנסא הניחא למ\"ד פלגא נזקא קנסא אלא למ\"ד פלגא נזקא ממונא מא\"ל אלא איידי דקבעי למיתני תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' דממון שאינו משתלם בראש הוא תנא נמי ח\"נ דממון שאינו משתלם בראש ואיידי דקבעי למיתני ח\"נ תנא נמי נזק שלם. וכתבו תוס' ז\"ל נזק היינו חבלות לאו בשור שהזיק שור קאמר דהא איתא בהחובל דגובין אותו בבבל ולא בעי מומחין אלא בשור שהזיק אדם והא דקאמר משום דקבעי למיתני ח\"נ דלא כר\"ע דקאמר אף תם שחבל באדם משלם במותר נ\"ש ומיהו נראה דאיירי בכל ענין אף בשור דאזיק שור דהא מסיק בהחובל דהא דגובין בבבל נזקי שור בשור היינו דוקא נזקי שן ורגל דמועדין מתחלתן אבל נזקי קרן אמרינן התם דאין מועד בבבל ע\"כ. גמרא שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו יחיד מומחה דאין דיני קנסות או לא אמר ליה תניתוה: \n",
+                "<b>תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' בשלשה </b>מאי שלשה אילימא שלשה הדיוטות הא אמר אבוה דאבוך משמיה דרב אפילו עשרה והן הדיוטות פסולין לדיני קנסות אלא מומחין וקאמר שלשה. ועיין בנמקי יוסף ראש דף רע\"ב: \n",
+                "<b>אונס ומפתה. </b>נערה בתולה חמשים כסף. ואיתה להאי בבא דאונס בירושלמי פ' נערה שנתפתתה. וביד פ\"ג דהלכות נערה בתולה סי' ג' ובטור א\"ה סוף סי' קע\"ז וכתבו תוס' ז\"ל הא דלא תנא כופר ושלשים של עבד כדתנן שאר קנסות נראה לר\"ת כו' עיין בתוספת יום טוב. וכתוב בנ\"י ומיהו אנן אע\"ג דלא דיינינן השתא בגזלות וחבלות אלא במידי דשכיחא ואית ביה חסרון כיס כגון מתנות וירושות וגיטין וכתובות הא כתב רב אלפס ז\"ל בב\"ק דבכל מאי דלא דיינינן השתא מנהג בשתי ישיבות דמשמתינן ליה עד שיפרע לחברו לפי ראות עיניו ע\"כ: \n",
+                "<b>מפני שיש בו דיני נפשות. </b>בגמרא פריך וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי השתא מיהא לאו דיני נפשות הוא דליכא עדים ומתרצי לה אמוראי טובא דפלוגתא דר\"מ ורבנן בפלוגתא דתנאי אחריני יש מהן במשניות ויש מהן בברייתות ובמסקנא מתרצינן דכ\"ע חוששין ללעז פי' אי בשלא הביא עדים הבעל דכ\"ע חוששין ללעז פי' דשמא כשיבאו לב\"ד ויצא הקול ישמעו עדים ויבאו עדים שזנתה תחתיו ועכשיו אין הבעל יודע ובעי' עשרים ושלשה מעיקרא דשמא יבא לידי נפשות ומדבעינן עשרים ושלשה אפילו ממון בעינן עשרים ושלשה פי' שאם אחר שנתקבצו כ\"ג למידן דיני נפשות שאמר הבעל להביא עדים שזנתה תחתיו ולא מצא ונתפזרו להם הדיינים לאתה צורך כגון להקביל פני המלך או למדידת עגלה ערופה ולא נשארו רק שלשה ואמר להם הואיל ואין לי עדים דינו לי מיהת דיני ממונות להפסידה כתובתה דאדם נאמן בכך דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אין דנין לו דחוששים לכבוד הראשונים ובעינן כולהו אלא מתני' מיירי שהביא עדים וכגון דאתכחוש העדים בבדקות שזה אומר כליו של בועל שחורים וזה אומר לבנים ואמרו הנך סהדי לא היה שם עד אחר דליכא תו למיחש שמא יבאו עדים אחרים שזנתה ולא הוכחשה בחקירות איזה יום ואיזה שעה וכיוצא בהם שהעדים באין על ידיהם לידי הזמה ור\"מ סבר הכחשה דבדיקות שמה הכחשה ולא מקטלא הלכך דיני ממונות לבד הוא וסגי בשלשה ורבנן סברי כיון דבחקירה נמצאו מכוונים הכחשה דבדיקות לאו הכחשה היא דלא רמו סהדי אדעתייהו למיבדק כולי האי והוי דיני נפשות ובעינן עשרים ושלשה וקמיפלגי בפלוגתא דבן זכאי ורבנן דתנן לקמן בפ\"ה מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים דר\"מ אית ליה דבן זכאי ורבנן לית להו דבן זכאי. ונמקי יוסף האריך בריש סוגיא זו ליישב פי' רש\"י ור\"ת ע\"ש. וביד כולה מתני' עד סוף סי' ג' דהלכות סנהדרין ורפי\"ו ובטור ח\"מ סי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכות בשלשה </b>פרק הנחנקים (סנהדרין דף פ\"ז) ובפירקין דף ט': \n",
+                "<b>בעשרים ושלשה </b>ירושלמי ובבלי ר' אבהו אמר מכות בכ\"ג שפעמים שמת ממכותיו והרי יש בו דיני נפשות. וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל משום ר' ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה לא מצאתי בכל הספרים: \n",
+                "<b>עבור החדש בשלשה רשב\"ג אומר וכו' </b>ירושלמי ובבלי בר קפרא שמע כולהון מהדא יברכך ה' וישמרך מכאן שמתחלין בשלשה. יאר ה' פניו אליך ויחונך מכאן שנושאין ונותנין בחמשה. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום מכאן שגומרין בשבעה. ר' יהושע בן לוי שמע מהכא ויקח רב טבחים את שלשה שומרי הסף מכאן שמתחילין בשלשה. וחמשה אנשים מרואי פני המלך מכאן שנושאין ונותנין בחמשה ושבעה אנשים מרואי פני המלך מכאן שגומרין בשבעה. א\"ר יונתן מכאן לסנהדרין גדולה של כל ישראל ויקח שר הטבחים את שריה כהן הראש ואת צפניה וכו' הרי שנים ושבעה אנשים מרואי פני המלך הרי ט' וששים איש מעם הארץ הרי שבעים חסר אחד ומן העיר סריס אחד הרי שבעים. ואית תנאי שבעים ואחד ויקח רב טבחים את שלשה שומרי הסף ושבעה מרואי פני המלך וששים איש מעם הארץ ומן העיר לקח סריס אחד הרי שבעים ואחד ע\"כ: \n",
+                "<b>עבור החדש </b>בת\"כ פרשה ט' דפרשת אמור. ובגמרא דייקינן חישוב חדש לא קתני דנימא שצריך שלשה לחשוב אם יעברו את החדש דבחושבנא תליא מילתא אע\"פ שצריך לעברו משום ירקייא ומשום מתייא אפ\"ה חושבנא בעי כדתנן במס' ערכין אין פוחתין מד' חדשים וכו' קדוש נמי לא קתני דנימא דצריך שלשה לקבל עדות החדש מפי העדים ולומר מקודש החדש אלא עיבור החדש קתני דמשמע שצריך שלשה לומר מעובר וקשה אמירה זו למה לא ליקדשוה ביום שלשים וממילא כי מקדשינן ליה למחר מיעבר החדש שעבר דיום שלשים בתריה שדינן ליה ומשני אביי תני קדוש החדש והכי תניא נמי בהדיא בברייתא קדוש החדש ועבור שנה בשלשה דברי ר\"מ והכי תריץ נמי בירושלמי. ורבא אקשי עליה דאביי דדרך תנא לטעות בגרסא ולחסור תיבה אחת ע\"י שכחה אבל אין נחלף לתנא בין גרסת קדוש לגרסת עבור אלא אמר רבא הכי קתני קדוש ביום עבור בשלשה אחר עיבור ליכא קדוש פי' קדוש ביום עבור כגון בחדש חסר שעבר צריך שלשה לקדש ר\"ת הבא ביום שלשים לחדש שעבר אבל לאחר עיבור פי' אם עשו חדש שעבר מלא וקבעו ר\"ח ביום שלשים ואחד אין אומרים בו מקודש מקודש ור' אלעזר ב\"ר צדוק היא דאמר בפ' שני דר\"ה אם לא נראה בזמנו דהיינו ביום שלשים אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים ורב נחמן אוקי לה אליבא דפלימו דאמר אפכא בזמנו אין מקדשין אותו שאין צריך לעשות חזוק לדבר שהרי בזמנו בא שלא בזמנו מקדשין אותו והכי קתני קדוש אחר עיבור בשלשה ביום עיבור ליכא קדוש ורב אשי אמר לעולם חישוב קתני פי' לחשב אם יעברו את החדש דבחושבנא תליא מילתא דצריך לחשב תולדות הלבנה שאם תקדים שלשה ימים או שנים לקביעות החדש לא מעברינן ליה דתמהי בה אינשי ומאי עיבור חישוב דעיבור ואיידי דקבעי למיתני עיבור שנה תנא נמי עיבור החדש דגבי שנה לא סגי דלא ליתני עיבור דאמירה בעי שיקדשו אדר שני לשם אדר דאי שתקי ממילא לשם ניסן מיקבע ומתני' הכי דייקינן מינה חישוב חדש אין קדוש חדש לא דלא צריך לקדושי לא חדש מלא ולא חדש חסר כר' אליעזר דאמר בברייתא בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו דאמר קרא וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים נמצא ששלשה מחלוקות בדבר ר\"א ב\"ר צדוק סבר בזמנו מקדשי' שלא בזמנו אין מקדשין ופלימו ס\"ל אפכא ור' אליעזר ס\"ל בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו: \n",
+                "<b>בשלשה מתחילין וכו' </b>ביד פ\"ד דהלכות קדה\"ח סי' ט' י': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סמיכת זקנים וכו'. </b>ר\"פ מצות חליצה וירושלמי פ' עגלה ערופה ובפירקין ד' ג' וביד פ\"ג דהלכות מעשה הקרבנות סי' י' ובפ\"ד דהלכות סנהדרין סי' ג'. ובגמרא בברייתא יליף לה ר\"ש מדכתיב גבי סמיכה זקני שנים ואין ב\"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה ור' יהודה דריש וסמכו שנים זקני שנים ואין ב\"ד שקול מוסיפים עליהם עוד אחד הרי כאן חמשה וכדפי' רעז\"ל. ועיין במ\"ש ר\"פ עגלה ערופה: \n",
+                "<b>עריפת העגלה </b>אין הכוונה על המדידות כמו ששנינו בפ' עגלה ערופה וכתבוהו התוס'. ועיין עוד במ\"ש שם ר\"פ עגלה ערופה דמתני' דלא כר\"א בן יעקב: \n",
+                "<b>חליצה ומיאונים בשלשה. </b>בפי' רעז\"ל וביבמות מוכח וכו'. אמר המלקט שם ר\"פ מצות חליצה ברייתא ור\"פ ב\"ש דף ק\"ז ר' יוסי ב\"ר יהודה ור' אלעזר ב\"ר יוסי מכשירין בשנים ואמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג: \n",
+                "<b>נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין </b>בפ' בתרא דמסכת מעשר שנו פי' רבינו שמשון ז\"ל דאין דמיו ידועים לאו אנטע רבעי קאי משום דכולהו נטע רבעי אין דמיהם ידועים דמצריך לפחות היציאה כדקתני התם אלא קאי אמעשר שני לחוד וכן כתבו תוס' ז\"ל דלא קאי אנטע רבעי וכן מוכח מן הברייתא דמייתי בגמרא דקתני איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין אבל רבעי לא קתני והיינו טעמא דמתוך שאדם להוט לאכול פירות נטיעה זו חיישינן אפילו בדמיו ידועין ומיהו בזמן הזה שאין מחללין בשוויין לא בעי שלשה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ההקדשות בשלשה </b>גמרא מתני' דלא כר' אליעזר בן יעקב דאמר אפי' צנורא של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה דס\"ל כשמואל שנכתוב בסמוך בקרקעות וה\"ה לכל הקדשות ולרבנן דבעו שלשה לא אתפרש לתלמודא טעמייהו מנא להו דסגי בשלשה: \n",
+                "<b>הערכין המטלטלין וכו' </b>ירושלמי פ' הקורא עומד ד' ע\"ה: \n",
+                "<b>תשעה וכהן </b>בגמ' מפרש לה שמואל משום דעשרה כהנים כתובים בפרשה שלשה בפרשת ערכין שהיא ראשונה ושלשה בפדיון בהמה וד' בקרקעות חד לגופיה הנך הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו ט' ישראל ואחד כהן ועיין במ\"ש בפ' בתרא דמגלה סי' ג' ועיין במ\"ש לעיל ריש פרקי' בהגהה: \n",
+                "<b>ואדם </b>כיוצא בהן שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ועבד איתקש לקרקעות: \n",
+                "<b>הערכין המטלטלין </b>גמרא מאי ערכין המטלטלין אמר רב גידל אמר רב באומר ערך כלי זה עלי דאמר רב גידל אמר רב האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו מ\"ט אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים מש\"ה נותן דמיו האי ערכין המטלטלין ערכין של מטלטלין מיבעי ליה דערכין המטלטלין משמע שהערכין מיטלטלין תֵנִי ערכין של מטלטלין. רב חסדא אמר אבימי במתפיס מטלטלין לערכין פי' שאמר ערכי עלי ונתחייב ערך הקצוב לפי שניו והיה לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה ובא לפדותן צריך שלשה להוציאן מיד הקדש האי ערכין המטלטלין ערכין של מטלטלין מיבעי ליה תני מטלטלין של ערכין ר' אבהו אמר באומר ערכי עלי: [הגהה כך נראה שגרס לה נמי בירושלמי]. בא כהן לגבות ממנו מטלטלין בשלשה קרקעות בעשרה א\"ל רב אחא מדפתי בשלמא לאפוקי מהקדש כגון דרב גידל ודרב חסדא הוא דבעי שלשה דכיון דחל עליו הקדש לא ניפוק עד שיפדנו בשוויו אלא לעיולי להקדש כגון דר' אבהו שלשה למה לי אלא סברא הוא מה לי עיולי מה לי אפוקי אפוקי למה לי דילמא טעי עיולי נמי דילמא טעי: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אחד מהן כהן </b>א\"ל רב פפא לאביי בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב כהן אלא לרבנן כהן למה להו קשיא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרובע והנרבע בעשרים ושלשה </b>בגמרא פריך קא פסיק ותני ל\"ש שור שרבע אדם זכר ול\"ש שור שרבע אשה נקבה בשלמא רובע נקבה דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה אלא רובע זכר מנלן ומשני דכתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת דאם אינו ענין לשוכב דהא קרא אחרינא כתיב איש אשר יתן שכבתו וגו' תנהו ענין לנשכב ומביא בהמה עליו ומדאפקיה רחמנא בלשון שוכב לאשמועינן דנידון כשוכב מה בא על הבהמה הוא והיא בעשרים ושלשה כדילפינן מואת הבהמה תהרוגו דאיתקש לאדם אף מביא בהמה עליו שניהם בעשרים ושלשה. בפי' רעז\"ל לשון ראשון צריך להגיה ואתקש בהמה לאשה וכו' וז\"ל רש\"י ז\"ל הרובע והנרבע שור שרבע אשה ובהמה שנרבעה לאיש נדונת הבהמה ליסקל בעשרים ושלשה כאדם הרובע דאיתקוש להדדי והרגת את האשה ואת הבהמה היינו רובע ואיתקש בהמה לאשה מה אשה בכ\"ג אף בהמה בכ\"ג ואומר ואת הבהמה תהרגו בנרבע כתיב ע\"כ: \n",
+                "<b>כמיתת הבעלים כך מיתת השור. </b>דאי אתא קרא לאשמועינן דבעליו חייב מיתה ליכתוב השור יסקל וגם בעליו ולישתוק דהא ליכא לספוקי דאיהו נמי בסקילה דהשתא קטל איהו גופיה בחנק ממונו בסקילה אלא ודאי כדדרשינן ובמסקנא אמר חזקיה דאי אפשר לומר דקרא כפשטיה לחייב מיתה לבעליו דהא אמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו אמנם פי' יותר החכם הר\"ר משה נגארה ז\"ל בפ' משפטים [בספרו לקח טוב על התורה (שנדפס בקושטאנדינא שנת של\"א) בפסוק כי יגח שור איש וגו' קחנו משם]: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר וכו' </b>אומר ר\"ת דהכא גרסינן ר' אליעזר שהוא קודם ר' עקיבא ובפ\"ק דב\"ק גרסינן ר' אלעזר: \n",
+                "<b>זכה </b>פי' צדקה עשה אבל הנאה אפילו מעורן אסור דכיון שהמיתו שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר מיתתן בכ\"ג </b>מפרש בגמרא דלר\"ע הנחש כל הקודם להורגו זכה דהתנן פ\"ק דב\"ק דנחש מועד לעולם לכ\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין דנין לא את השבט וכו' </b>ר\"פ כ\"ג ותוס' ר\"פ ידיעות הטומאה ותוס' פ\"ק דסוטה דף ז' הקשו דאמאי לא תני להו לסוטה וזקן ממרא הכא בהדי דהוו בב\"ד של ע\"א דגבי סוטה נמי תנן התם היו מעלים אותה לבית דין הגדול שבירושלים וכו' ויש לומר משום דנֶמֶר של סוטה וזקן ממרא לא היה בבית דין של ע\"א ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא את נביא השקר </b>ובגמרא פריך וליהדר זקן ממרא ונגמר (קטליה בסנהדרי גדולה) הזדה הזדה מנביא השקר דהא בקטלא דתרוייהו כתיב הזדה בנביא השקר כתיב אך הנביא אשר יזיד ובזקן ממרא כתיב והאיש אשר יעשה בזדון ונימא מה נביא בסנהדרי גדולה דהא גמר מהמראת זקן אף מיתת זקן בסנהדרי גדולה וניתני במתני' ולא את זקן ממרא אלא בב\"ד של ע\"א ומשני תנא דבר דבר גמיר אבל הזדה הזדה לא גמיר ואין אדם דן ג\"ש אא\"כ קבלה מרבו. ביד בפ\"ה דהלכות עבודה זרה סי' ט': \n",
+                "<b>אלא בב\"ד של ע\"א </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל אכן בשאר הבבות נראה עיקר לגרוס על פי ב\"ד: \n",
+                "<b>ואין מוציאין למלחמת וכו' </b>בפכ\"ג דן ד' כ' וביד בפ\"ה דהלכות מלכים סי' ב'. וביד בפ\"ה דהלכות כלי המקדש סי' ח': \n",
+                "<b>אין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"א </b>שהרי מצינו שכשהיו אומרים לדוד עמך ישראל צריכין פרנסה [א\"ל לכו והתפרנסו] זה מזה [א\"ל] אין הקומץ משביע את הארי והיה אומר להם לכו פשטו ידיכם בגדוד ולא היו הולכין עד שמתייעצין באחיתופל ושואלין באורים ותומים ונמלכין בסנהדרין דהיינו בניהו בן יהוידע שהיה מופלא של ב\"ד כדכתיב ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב. וכתבו תוס' ר\"ת גריס והכי נמי כתיבי קראי ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו ואביתר וגו' יהוידע בן בניהו זו סנהדרין וכן הוא אומר ובניה. בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי למה נקרא שמו וכו' אביתר אלו אורים ותומים ואח\"כ שר צבא וכו' ומייתי ראיה דכי היכי דבניהו בן יהוידע היה ראש סנהדרין כמו כן היה יהוידע אביו. כרתי ופלתי הם סנהדרין. וק\"ק דבדברי הימים בתחלת מלכותו של דוד חשיב בניהו בן יהוידע עם הגבורים של דוד המתחזקים עמו להמליכו והאי קרא דאחיתופל בסוף ימיו של דוד בתחלת מלכים בימי שלמה וקחשיב יהוידע ואיך יתכן שהיה אביו של בניהו וגם בסוף שמואל מונה בניהו עם הגבורים ושמא שני בניהו היו אחד אביו של יהוידע ואחד בנו ע\"כ: \n",
+                "<b>אין מוסיפין וכו' </b>ר\"פ עגלה ערופה ובפירקין ד' י\"ד. וכתבו תוס' ז\"ל בשבועות ד' ט\"ו אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"א אע\"ג דבשבועות פרק שני תנן שאין מוסיפין אלא במלך ובנביא וכו' הכא לא חשיב אלא מילי דסנהדרין תדע דתנן נמי אין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"א אע\"ג דמסיק בגמרא מקרא דבעינן מלך ויועץ ואורים ותומים ע\"כ: \n",
+                "<b>אין עושין עיר הנדחת וכו' </b>פ\"ק דתמורה דף ח' וי\"ס דל\"ג מלת עושים וביד פ\"ד דהלכות עבודה זרה סי' ב' ד' וכולה מתני' ביד רפ\"ה דהלכות סנהדרין: \n",
+                "<b>ולא שלש </b>עיר הנדחת. ובפי' רעז\"ל וטעמא דקרא ישמא ישמעו הגוים וכו'. אמר המלקט א\"כ ר\"ש היא דדריש טעמא דקרא במתני' דבפ' המקבל גבי אלמנה. וכתב הכ\"מ שם פ\"ד מהלכות ע\"ז וז\"ל מאחר דרבינו לא ס\"ל כר\"ש דאמר אלמנה עשירה ממשכנים אותה לא ה\"ל לכתוב האי טעמא אלא לפי שאין ביניהם נפקותא לענין הדין שזה טעם מתקרב אל השכל וגם חכמים אין מכחישין אותו אלא שאומרים דאפילו לא הוה האי טעמא מקרא נפיק ראה רבינו לכותבו ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא שלש </b>עיר הנדחת דכתיב אחת אבל עושין שתים דכתיב עריך מיעוט לשון רבים שנים אבל אם רחוקות זו מזו אפילו שלשה עושים וכן דוקא בב\"ד אחד פי' כל זמן שסנהדרין זו קיימת הוא דאין עושין שלש במקום אחד אבל אם מתו אלו ונתמנו אחרים עושין שלש אפילו במקום אחד כגון בגליל או ביהודה וכתבו תוס' ז\"ל א' או ב' פי' אחד בב\"ד אחד או שנים בשני בתי דינין ולמאי דשרי בשנים או בשלשה בתי דינין אפילו טובא בפעם אחת במקום אחד או בשני מקומות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר שבעים </b>בפירקין ד' ג' ותניא התם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר מה ת\"ל לנטות אחרי רבים להטות התורה אמרה עשה לך ב\"ד נוטה פי' שצריך שלא יהא ב\"ד שקול כדי שיתקיים בו הטייה אחרי רבים כדתנן בסמוך וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל דלא גרס ר' יהודה אומר שבעים: \n",
+                "<b>ומנין לעדה שהיא עשרה </b>ביד פ\"ח דהלכות תפלה סי' ה' וגם לענין קדיש ילפינן מהכא ואיכא מאן דיליף לה מדכתיב בתוך בני ישראל וכתיב התם ויבאו בני ישראל לשבור בר מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ואיתה בבראשית רבה פי' צ\"א. ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שאמר הֱיֵה עמהם כך: \n",
+                "<b>לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה וכו' </b>אית דגרסי לא כהטותך לטובה הטותך לרעה וכו' הטותך וכו': \n",
+                "<b>הטיתך לרעה </b>על פי שנים י\"ס ולרעה על פי שנים והיינו קודם דנדע דבעינן כ\"ג מטעם דאין ב\"ד שקול אבל אחר שידענו דבעינן כ\"ג לעולם לא תמצא הטייה לרעה רק על פי שלשה וכמו שכתוב לקמן בספ\"ה ואותו הוא פי' רש\"י ז\"ל והביאו נמוקי יוסף שם: \n",
+                "<b>מאה ועשרים </b>עיין בתוי\"ט. ומתוך פי' רש\"י ז\"ל משמע דקופה מתחלקות בשלשה דתנינן בסוף פאה ר\"ל ג' מלבד השנים הגובין שכן כתב וז\"ל גובין ומחלקין הוו להו חמשה ורופא אומן ולבלר ומלמד חד גברא הוי לכל הני ע\"כ. אבל בפי' הרמב\"ם ז\"ל במשנה גם בהלכות מתנות עניים פ\"ט סי' ה' גם בספ\"א דהלכות סנהדרין לא משמע כן. ומ\"מ טבח הנזכר בגמ' משמע שהוא טעות וכן ג\"כ מחקו הר\"ר שלמה לוריא ז\"ל ולכל הפירושים קשה למה אינו מנוי בכלל העשרה דברים שכל עיר שאינם בה אין ת\"ח רשאי לדור בתוכה: \n",
+                "<b>ר' נחמיה אומר מאתים ושלשים. </b>גמרא תניא רבי אומר מאתים ושבעים ושבעה אליבא דר' יהודה דסגי ליה בשבעים ולרבנן דבעי שבעים ואחד קאמר רבי מאתים ושבעים ושמנה ופי' רש״י ז״ל מאתים ושבעים ושבעה מאתים ושלשים כר' נחמיה ועוד מ״ז שאם יתחלקו ב״ד י״א מזכין וי״א מחייבין וא' אומר אינו יודע יוסיפו מאלו מ״ז עד ע' כדאמרינן בהיו בודקין שהיו מוסיפין שנים על הכ״ג אבל אם יזכו שניהם הרי י״ג מזכין וי״א מחייבין וזכאי ואם יחייבוהו חייב דאיכא הטייה לרעה על פי שנים ואם יסתפקו צריך עוד להוסיף שנים וכן לעולם עד שיהיו שבעים לר' יהודה ושבעים ואחד לרבנן ע״כ. וכתבו תוס' ז״ל שם בריש פירקין (סנהדרין ד' ג') ר' יהודה אומר שבעים והא דא״ר יהודה דפ' החליל גבי אלכסנדריא של מצרים שהיו בה ע״א קתדראות של זהב כנגד ע״א זקנים של סנהדרי גדולה היינו משום דמשה על גבייהו וכן בכל סנהדרי גדולה היה שם מופלא שבב״ד שלא היה מן החשבון ע״כ וצ״ע בדבריהם לע״ד. ונראה דכוונתם ז״ל דלת״ק בעינן ע״א לדון ולר' יהודה נמי בעינן ע״א אבל לא לדון דלדידיה לא בעינן ב״ד נוטה בסנהדרין גדולה וכן כתבו ג״כ בפירקין בד' י״ו דמופלא שבב״ד לא היה מן המנין אבל בירושלמי דפ' החליל קתני בברייתא ר' יהודה אומר ע' קתדראות וא״כ לא קשי מידי. בפי' רעז״ל ר' יהודה אומר ע' דדריש אתך בדומין לך. אמר המלקט ורבנן מוהקל מעליך ונשאו אתך הכתוב ביתרו גבי סנהדרי קטנה נפקא וילפא גדולה מקטנה ומניין להביא עוד שלשה וכו'. בגמרא פריך סוף סוף לרעה על פי שנים לא משכחת לה דאי אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין אכתי חד הוא ואי עשרה מזכין ושלשה מחייבין תלתא הוי ומשני א״ר אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין ודברי הכל דתנן לקמן ספ״ה י״א מזכין וי״א מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינים שנים דהשתא ה״ל ב״ד שקול דמי שאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואי אמר מילתא לא שמעינן ליה ופי' רש״י ז״ל בין לזכות בין לחובה ופשו להו כ״ד ומשכחת לה על פי שנים י״א מזכין ושלשה עשר מחייבין אי נמי משכחת בסנהדרי גדולה ואליבא דר' יהודה דאמר שבעים דזוגות נינהו. וביד פ״א דהלכות סנהדרין סי' ג' י' ובפ״ה סי' ג' וברא״ש פרק ח': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כהן גדול דן וכו' </b>ביד פ\"ה דהלכות כלי המקדש סי' ד' ה' ו' ח' ט' י'. ובפ\"א דהלכות עדות סי' ג'. ובגמרא פריך כ\"ג דן וכו' פשיטא וכי משום חשיבותו מגרע גרע וכיון דדן איהו נמי דנין אותו משום התקוששו וקושו ומשני איידי דקא בעי למיתני מלך לא דן ולא דנין אותו תנא נמי כ\"ג דן ודנין אותו ואיבעית אימא הא קמ\"ל כדתניא וכו' דכ\"ג שהרג בשוגג גולה דלא תימה מאן דאית ליה תקנתא בחזרה ליגלי אבל כ\"ג שאינו יוצא משם לעולם כדתנן בפ' שני דמסכת מכות אימא לא ליגלי קמ\"ל דלנוס שמה כל רוצח אמר קרא ואפילו כ\"ג במשמע ומסיים תו בברייתא כפי מאי דמפרש לה תלמודא ואם עבר כ\"ג על עשה ועל לא תעשה הרי הוא כהדיוט לכל דבריו ודנין אותו בשלשה דסד\"א הואיל ותנן בפירקין דלעיל אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כ\"ג אלא על פי ב\"ד של ע\"א דילפינן ליה מדכתיב כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול והא דרוצה לומר כל דבריו של גדול קמ\"ל דלא. דמי כתיב דברי גדול הדבר הגדול כתיב דבר גדול ממש: \n",
+                "<b>מעיד ומעידין אותו. </b>האי מעיד מוקי לה בגמרא מעיד דוקא לבן המלך משום כבוד כ\"ג שאינו כבודו להעיד לאחרים ואפילו לבן המלך שלא בפני המלך לא אלא דוקא לבן המלך בפני המלך והדר אזיל מלך משום שהמלך אינו דן שהרי אין מושיבין מלך בסנהדרין אלא המלך אזיל ליה ומעיינינן אנן בדינא. אכן הרמב\"ם ז\"ל בין בפי' המשנה בין שם בהלכות כלי המקדש בין שם בהלכות עדות פירש שעדות זו למלך היא מיוחדת וכבר נדחק לתרץ בעדו מהרי\"ק ז\"ל שם בהלכות כלי המקדש ע\"ש: \n",
+                "<b>אינו </b>יוצא אחר המטה דילמא אתי למנגע מתוך טרדתו והיינו דאזהר קרא ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא כלומר יתרחק מן הכיעור שלא יבא לידי טומאה דאי ס\"ד דלא יצא כל עיקר משמע א\"כ אפילו לביתו נמי לא והאי קרא בכ\"ג אונן כתיב דכתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>אלא הן נכסין והוא נגלה </b>פי' הם נכסין מן המבוי הזה ונכנסין למבוי אחר הוא נגלה באותו מבוי שיצאו הם ממנו וכן בכל המבואות כשהם נכסים הוא נגלה מהם הר\"ר יהוסף ז\"ל והגיה גם בסיפא הם נכסים והוא נגלה וכתב כן מצאתי בספר אחד אך ברוב ספרים לא גרסינן אלא פעם אחת הן נכסין והוא נגלה וזו הגרסא שבספרים נראה לי עיקר אך גרסת הדפוס אינה נראית לי הם נכסין והוא נגלה והן נגלין והוא נכסה עכ\"ל ז\"ל. וז\"ל ספר לקח טוב בפ' אמור דף כ\"ב שאינו רשאי לצאת אחר המטה עמהם אבל יוצא אחריהם ברחוב כשהם נכסין ממנו הוא נגלה במבוי האחר עד שיצא עד פתח העיר עכ\"ל. ובת\"כ פרשת שמיני במכלתא דמלואים סי' כ\"ח יליף לה מקרא דכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו וגו': \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש שנא' </b>ובת\"כ פרשה ב' דפ' אמור: \n",
+                "<b>וכשהוא מנחם וכו' </b>תוס' ר\"פ משוח מלחמה. ותניא בגמרא כשהוא עומד בשורה לנחם את האחרים סגן ומשוח מלחמה עומדים בימינו ואמר רב פפא ש\"מ מהא ברייתא דהיינו סגן היינו ממונה דמתני' דקתני הממונה ממצעו בינו לבין העם. וכתבו תוס' בשם רבינו יעקב ב\"ר יהוצדק ז\"ל דמשמע ממתני' גם כשהוא מתנחם מאחרים הממונה ממצעו ומוסיף הוא וכל העם אומרים לו וכו' וגם מן הברייתא מוכח כן. והקשו תוס' ז\"ל שם ר\"פ משוח מלחמה דהתם בגמרא אמרינן דסגן לאו היינו ממונה ותרצו דודאי ממונה היה לדברים שמינוהו אחיו הכהנים כדתנן א\"ל הממונה אבל מן התורה אין לו שום מינוי ושררה יותר על אחיו הכהנים ואינו אלא כעין מנוי אמרכל וגזבר שגדלוהו אחיו הכהנים ע\"כ ועיין במ\"ש בשם הירושלמי פ\"ג דברכות: \n",
+                "<b>וכשמברין אותו וכו' </b>ירושלמי פ' מגלחין דף פ\"ג. וביד כולה מתני' עד סוף סי' ב' ספ\"ז דהלכות אבל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלך לא דן וכו' </b>ריש פירקין ומכאן עד סוף פירקין איתנהו לשלשים מעלות של מלך לפי מה שפירש בערוך ערך מלך: \n",
+                "<b>לא מעיד </b>בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל\"א) מפ' דמדאורייתא לא חזי ופי' רש\"י וגם הר\"ן ז\"ל דמדאורייתא לא חזי משום דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיינים ודרך בזיון הוא לו ע\"כ: \n",
+                "<b>לא חולץ וכו' </b>תוס' פ' ואלו נאמרין (סוטה ד' מ\"א:) \n",
+                "<b>זכור לטוב </b>דאע\"ג שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מצוה שאני: \n",
+                "<b>אמרו לו אם רצה אין שומעין לו </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>ואין נושאין אלמנותו </b>לאו דוקא דה\"ה גרושתו: \n",
+                "<b>שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך </b>כך צריך להיות. וביד פי' שני דהלכות סנהדרין סי' ה' ובספי\"א דהלכות עדות וכוליה פירקין בפרק שני ובפ\"ג דהלכות מלכים. והקשה מהרי\"ק ז\"ל שם בפ\"ג דהלכות מלכים דמאי מייתי מקרא דבית דוד דמי נימא דדוקא לבית דוד הוא דדנין הא לבית ישראל אין דנין קשיא היאך דנוהו לינאי המלך ועוד מאי האי דקאמר אבל מלכי בית דוד וכו' הא מזמן שמעון בן שטח לא מצינו מלך לבית דוד לכך אני אומר שדברי רב יוסף שאמר לא שנו אלא מלכי ישראל וכו' ה\"פ כיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב בהם דינו לבקר משפט אע\"פ שהיה נארע תקלה על ידן לא היו גוזרין המלך לא דן ולא דנין אותו שלא לחלוק על דברי הכתוב אבל במלכי ישראל כל שאירע תקלה על ידן יש לנו הרשות לגזור שלא דן ולא דנין אותו וה\"ק כשגזרו לא גזרו אלא על מלכים העומדים מבית ישראל אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד לא גזרו עליהם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>אית תנאי תנו הנשים מהלכות תחלה והאנשים אחריהם מפני שהן גרמו מיתה לעולם ואית תנאי תנו אנשים תחלה מפני כבוד בנות ישראל שלא יהיו מביטין בנשים: \n",
+                "<b>לא היה הדבר אלא לפייס </b>מן דהוה מפייס לנשייא הוה מפייס לגוברייא ומן דהוה מפייס לגוברייא הוה מפייס לנשייא ע\"כ. וז\"ל הבבלי ת\"ר מקום שנהגו נשים לצאת אחר המטה יוצאות לפני המטה יוצאות ר' יהודה אומר לעולם נשים לפני המטה יוצאות שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר שנאמר והמלך דוד הולך אחר המטה א\"ל לא היה הדבר אלא לפייס את העם ונתפייסו שהיה דוד יוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים ויוצא מבין הנשים ונכנס לבין האנשים שנאמר וידעו כל העם וכל ישראל כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר. ופי' רש\"י ונ\"י ז\"ל שכן מצינו בדוד ואי ס\"ד נשים אחר המטה והא לאו אורחיה דדוד לילך עם הנשים ע\"כ. פי' לפירושו ז\"ל אלא ודאי מאחר שהלך דוד לפייס את הנשים משמע שהיו הולכות הנשים לפנים שהיה אפשר לאנשים שלאחריו לראות איך היה הולך אצלן רק לפייסן כנלע\"ד כדי לישב קצת דעת ר' יהודה לחכמים. וראיתי שמחק הר\"ר יהוסף ז\"ל מלת את העם: \n",
+                "<b>כל העם מסובין וכו'. </b>פ' ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ\"ז) ובפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ\"ו.) ועיין במ\"ש שם בנדרים פ\"ז סימן ה' על ענין דרגש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומוציא למלחמת הרשות. </b>בגמרא פריך הא תנא ליה חדא זימנא בפירקין דלעיל אין מוציאין למלחמת וכו' ומשני איידי דתנא כל מילי דמלך תנא נמי מוציאין למלחמת הרשות: \n",
+                "<b>ופורץ לעשות לו דרך </b>ללכת לכרמו ולשדהו דכתיב ירום לבבו מאחיו גדלהו משל אחיו כדדרשינן והכהן הגדול כן נראה בעיני רשב\"ם ז\"ל בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ\"ט.) וביד דפ\"ה דהלכות מלכים ומלחמותיהן סי' ג': \n",
+                "<b>בוזזין </b>ונותנין לפניו כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ונוטל חלק בראש </b>פי' מחצית הביזה כלומר נוטל מחציתה בראש ר\"ל שהוא בורר לעצמו המחצית היפה בראשונה והמחצית הנשאר יחלוקו אנשי הצבא ביחד עם האנשים היושבים על הכלים אבל אוצרות המלכים שכובש כולן למלך וכן כל הרוגי מלכות ממונם למלך וכמו שנכתוב בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>אלא י\"ח </b>שהרי דוד היו לו ששה נשים דעגלה זו מיכל ואלה שמות נשיו אחינועם ואביגיל ומעכה וחגית ואביטל ועגלה שהיא מיכל ונקראת עגלה שהיא חביבה עליו כעגלה ואיכא מאן דדריש מקרא דכ\"ד נשים לקח ותו איכא תנא דדריש מקרא שלקח מ\"ח אבל תנא דידן דריש הכי דמה כהנה קמא שית אף כהנה בתרא שית אע\"ג דכתיב וכהנה בוי\"ו. ודעת הרמב\"ם ז\"ל שם בהלכות מלכים פ\"ג ששמנה עשר דדוד היו בין הנשים והפילגשים הכל י\"ח. אבל הראב\"ד ז\"ל שם בהשגות ס\"ל נשים י\"ח חוץ מן הפילגשים ושם יישב מהרי\"ק ז\"ל בכסף משנה הפסוקים בין להרמב\"ם בין להראב\"ד ע\"ש ושם הביא הכ\"מ ראיה לדברי הרמב\"ם ז\"ל שאף פילגשים אינו יכול להוסיף יותר על י\"ח ע\"ש: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר מרבה הוא לו וכו' </b>בגמרא פריך למימרא דר' יהודה דריש טעמא דקרא ור\"ש לא דריש טעמא דקרא והא איפכא שמעינן להו דתניא אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה דברי ר' יהודה רש\"א עשירה ממשכנין אותה לפי שאינה צריכה לאותו כסות להחזירה בלילה עניה אין ממשכנין אותה שמתוך שאתה חייב להחזירו לה אתה משיאה שם רע בשכנותיה ומשני בעלמא ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש קרא גופיה טעמא מה טעם לא ירבה לו משום דלא יסור לבבו ור\"ש אמר לך מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא א\"כ ליכתוב קרא לא ירבה לו ולישתוק ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור לא יסור למה לי אפילו אחת ומסירה את לבו ה\"ז לא ישאנה א\"כ למה נאמר לא ירבה לו נשים אפי' כאביגיל: \n",
+                "<b>כדי ליתן לאכסניא </b>ס\"א אספניא והנכון אפסניא שלו והר\"ר יהוסף ז\"ל [הגי'] אפסוניא: וילפינן ליה ממלת לו דכתיב גבי כסף וזהב. ונראה דר\"ל שלא ירבה כסף וזהב כדי להתנאות בו או כדי להתגאות בו אלא יכול להרבות כסף וזהב כדי ליתן לחילותיו ממנו כל ימי מלכותו וכדתניא בברייתא הכא בגמרא כל הארצות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך וכן ג\"כ כל הרוגו המלך ממונם למלך כראיתא בפ' נגמר הדין והביאם הרמב\"ם ז\"ל בפ' רביעי דהלכות מלכים ומלת כדי לפי זה אינה בדקדוק לשון שיעור כך נלע\"ד ועיין שם בהרמב\"ם ז\"ל פרק שלישי: \n",
+                "<b>וכותב </b>לו ס\"ת לשמו ביד בהלכות ס\"ת פ\"ז סי' ב ובפ' שני דהלכות מלכים ומלחמותיהם: \n",
+                "<b>יוצא למלחמה והיא עמו נכנס והיא עמו יושב בדין והיא אצלו </b>כן הגיה הרב הנזכר: \n",
+                "<b>שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו </b>ומהכא נמי ילפינן דאינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא דבעינן מקום הראוי לקרות כדכתיב וקרא בו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין רוכבין על סוסו וכו' </b>פרק חלק (סנהדרין דף צ\"ה:) \n",
+                "<b>ולא כשהוא ערום ולא בבית המרחץ. </b>מצינן למימר דלא זו אף זו קתני ל\"מ ערום בשאר דוכתי אלא אפילו במרחץ שדרך בני אדם להיות שם ערומים אפילו הכי אסור לראותו שם ערום אי נמי דהכי קאמר במרחץ אסור לראותו אפילו לבוש ולשון הרמב\"ם שם ביד כך ואסור לראותו כשהוא ערום ולא כשהוא מסתפר ולא כשהוא בבית המרחץ ולא כשהוא מסתפג ע\"כ: \n",
+                "<b>כשהוא מסתפר </b>ס\"א מסתפג הרי\"א ז\"ל. ולפי זה נוכל לפרש ולא כשהוא בבית המרחץ אפי' שחציו לבוש רצוני לומר שאין על גביו רק חלוק או אפילו אין כל מלבושיו עליו אסור לראותו דומיא דמסתפג דדמי ללבוש קצת כך נלע\"ד: \n",
+                "<b>שתהא אימתו עליך. </b>פי' רש\"י ז\"ל בפ' שני דכתובות דף י\"ז שום תשים עליך מלך. ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה כלומר שתהא אימתו עליהם הלכך אין כבודו מחול שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה ע\"כ. אבל קשה לע\"ד דפרק החולץ ובפרק עשרה יוחסין דרשינן ליה לכל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך ואפילו ריש גרגותא ושמא שקולים הם ויבאו שניהם אי נמי דאי לההיא דרשא לחודא אתי ליכתוב שום תשים מלך ולישתוק אבל השתא דכתב שום תשים עליך מלך ש\"מ תרתי ועיקר דרשא מעליך אי נמי ליכתוב הכי שום תשים מלך עליך אבל השתא דסמך מלת עליך לשום תשים למידרש נמי הא שישימו עליהם שימות הרבה להזהר בכבודו כנלע\"ד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וחכמים אומרים שני הדיינין בוררין להם עוד אחד. </b>כתב הרמב\"ן ז\"ל בפ' אלה הדברים וז\"ל ולשון רש\"י ז\"ל מספרי טרחכם מלמד שהיו טרחנין היה אחד מהן רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינים והדין הזה לא ידעתי אותו שיהא בעל הדין יכול להוסיף דיינים יותר על שלשה בדיני ממונות וכ\"ש לאחר שטען בפניהם וראה שחברו נוצח בדין שאילו קבל עליו קרוב או פסול יכול לחזור בו עד לאחר גמר דין אבל שלשה הכשרין לדון אינו יכול לחזור בו ושמא נלמוד מכאן שיכול אדם לומר שני דיינים אני בורר לי ותברור אתה שנים אחרים והם יבררו עוד אחר ויהא הדין נגמר בחמשה או ביותר כמו שאמרו אינו דומה דין בחמשה לדין הנגמר בעשרה ואע\"פ ששלשה כופין לדון בפניהם כשאינו רוצה לקבל עליו לדון אבל רוצה לברור יותר בורר דה\"ל כאומר נלך למקום הועד ששומעין לו במקום שאין שם טורח שבכך נצטוינו שנאמר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב\"ד יפה ורבוי חכמים ב\"ד יפה הוא והנה במדבר יהיו החכמים מצויין עמהם ויכולין לומר נלך לפני שרי האלפים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>זה פוסל דיינו של זה. </b>עיין בקולון שרש י\"ו. ובגמרא פריך כל כמיניה לפסול דיינים ומשני ר' יוחנן דבערכאות שבסוריא שנו פי' שאינם בקיאים בדין אבל מומחין אינו יכול לפוסלן ואתו רבנן למימר דאם לא היו לא קרובין ולא פסולין נעשו כמומחין ואינו יכול לפוסלן ותניא נמי הכי לעולם הוא פוסל והולך עד שיקבל עליו ב\"ד שמומחה לרבים דברי ר\"מ ופרכינן והא עדים אם אינם לא קרובים ולא פסולין כמומחין דמו ואפ\"ה תנן זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי ר\"מ ורב דימי בשם ר' יוחנן תירץ מה שכבר פי' רעז\"ל ובין ר\"מ ובין רבנן מצו סברי כרבי פי' אפילו רבנן מצו סברי דפליג אאבוה בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף ק\"ע) בטוען הבא לידון עם חברו על קרקע שיש לו שטר מכירה עליה וגם שהחזיק בה שלש שנים דס\"ל לרבי דהואיל וטען שיש לו ג\"כ שטר צריך לברר ולהביא השטר ואם לא מצא השטר יפסיד דע\"כ ל\"ק רבי התם דצריך להביא השטר אלא משום דחזקה מכח שטר אתיא שכשאומר שהחזיק בה שלש שנים חזקתו מועלת לו במקום שטר שכיון שעברו עליו שלש שנים מצי למימר שטר היה לי ואבד דטפי מתלת שנין לא מזדהר איינש בשטריה אבל אמרי יש לי שתי כיתי עדים והביא אחת כיון דהני תרי לאו מכח דהני תרי אתו אין צריך לברר דבריו ולחזור אחר כת שנייה ולפיכך אינו יכול בעל דינו לפסול הכת הראשונה דנמצא נוגע בעדותו ועיין עוד ברש\"י ז\"ל. ורבין בשם ר' יוחנן תירץ דבין רישא בין סיפא מיירי שהבעל דין פוסל הדיינים והעדים אלא דברישא נמצאו דבריו אמת על העדים ומש\"ה מהמנינן ליה אפילו לגבי דיינים וסיפא בהפך שנמצאו דבריו אמת על הדיינים שפסולין הן ומש\"ה מהימנינן לי' אעדים אליבא דר\"מ ורבנן לית להו מגו ומתקיף עלה רבא בשלמא מגו דפסולי עדים פסלי נמי דיינים איכא בי דינא אחרינא אלא מגו דפסלי דייני פסלי נמי עדים והא תו ליכא עדים ומשני לא צריכא דאיכא כת אחרת אבל אי ליכא כת אחרת הכי נמי דלא מצי פסיל ופרכי' א\"כ היינו דרב דימי ומשני איכא בינייהו מגו דרבין סבר אמרינן מגו בעלמא כדקיימא טעמא הכא דמשים מגו הוא דאי לאו הכי הוא לא הוה פסיל ר\"מ ולרב דימי לא אמרינן מגו בעלמא. וריש לקיש יישב דברי ר\"מ ואע\"פ שריש לקיש הרואה אותו בבית המדרש דומה כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה מרוב חכמתו וחיריפותו אעפ\"כ מחבבין בני ארץ ישראל זה את זה ובדרך ענוה אמר כן ליישב דברי ר\"מ פה קדוש כר\"מ יאמר דבר זה אלא תני להתקיים דברי ר\"מ במקום עדיו עדו פי' דאע\"פ שקבלוהו בתחלת דבריהם כשנים יכולין לחזור בהן וכדתני סיפא א\"ל נאמן עלי אבא וכו' ויהבינן צריכותא בגמרא לפליגתא דר\"מ ורבנן הכא ובסיפא לפי טעם זה וישוב זה אלא דכבר דחינן להאי תירוץ דריש לקיש דמדקתני רישא דיינו בלשון יחיד וסיפא עדיו בלשון רבים אלמא דוקא קתני ומתוך מה שנכתב נתבאר דבסוף מתני' חסר זו הבבא וכך צ\"ל זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי ר\"מ וחכמים אומרים אימתי בזמן שמביא עליהם ראיה שהן קרובים או פסולין אבל אם היו כשרין אינו יכול לפוסלן וברישא דמתני' אית דגרסי אבל אם היו כשרין או מומחין מפי ב\"ר אינו יכול לפוסלן: \n",
+                "<b>זה פוסל עדיו וכו' </b>וביד רפ\"ז דהלכות סנהדרין ובטור ח\"מ סי' י\"ג וע\"ש במ\"ש בשם אביו הרא\"ש ז\"ל שיש חסרי הדעת טועין בדברי רש\"י ז\"ל שהדיין יש לו להפך בזכות מי שבררו ועומד במקומו וכו' שאינו כן אלא דעת הרב ז\"ל שמתוך שזה בררו מבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות נושא ונותן עם חברו וכן עושה הדיין השני למי שבררו ונמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני דייני שניהם והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו נאמן עלי אבא. וכו' </b>ואיתה בתוס' פ איזהו נשך דף ע\"ד ובתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' תשנ\"ט. ובגמרא פ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קכ\"ח) וריש פירקין: \n",
+                "<b>נאמנין עלי שלשה רועי בקר. </b>מכלל דאי לא קבלינהו עליה פסולין לדון משום דלא שכיחי בישוב ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחברו ולא גמירי דינא כלל והה\"נ רועי צאן אלא דנקט רועי בקר לרבותא דאפילו הני שמתרחקין יותר מן הישוב כדי לרעות הבהמה גסה ולא גמירי כלל אפ\"ה אי קבלינהו עילויה לא מצי הדר וקצת משמע בפירקין ד' כ\"ו בעובדא דר' חייא בר זרנוקי ור\"ש בן יהוצדק דקרי להו ריש לקיש רועי בקר דאי הוה קרי להו רועה צאן דהוי גריעותא טפי ע\"ש וכן רשב\"ם ז\"ל פי' שם בפ' יש נוחלין שלשה רועי בקר שאינם בקיאין בדין ורועי צאן לא נקט משום דרשעים נינהו דסתם רועי בהמה דקה גזלנין נינהו ופסולין לכל דין שבעולם אבל אבא ואביך כשרין מי הא לדינין אחרים ע\"כ וא\"כ ה\"ה שפסולין בין רועי בהמה דקה בין רועי בהמה גסה לעדות אי בהמות שלו אפילו מסתמא ואי ברועי בהמות דעלמא אי חזינן דעייל הבהמות לרעות בשדה אחרים פסול וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפ' עשירי דהלכות עדות וכן הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל פסקי כרבא דאמר רועה שאמרו פסול לעדות אחד רועה בהמה דקה ואתד רועה בהמה גסה וכן בטור ח\"מ סי' ל\"ד. ותו גרסי' בגמרא רועים מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא שאין הרועה מתכוין לרעות בשדות אחרים כיון דחזו רבנן דקא מכווני ושדו לבהמות לרעות בשדות אחרים לכתחלה גזרו עלייהו רבנן ואיהי יודע למה כתב רעז\"ל דאילו לעדות רועי בקר כשרים הם: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. </b>בגמרא מוקי רבא פלוגתייהו דוקא בשנתבע אמר לתובע אם יחייבוני אבא או אביך אתן לך אבל בשתובע אמר לנתבע נאמן עלי אבא או אביך ואם יזכוך יהא מחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור שכבר זכה הלה במה שבידו וסיפא נמי דקתני דור לי בחיי ראשך וכו' מוקי לה רבא באותן הנשבעין ונוטלין דה\"ל כאתן לך ופרכינן אי הכי היינו רישא ומשני דתנא רישא תולה בדעת אחרים כגון אבא ואביך ותנא סיפא תולה בדעת עצמו של בעל דיני וצריכא דאי תנא תולה בדעת אחרים בהא קאמר ר\"מ דמצי הדר ביה משום דלא גמר ומקני דסבר לא מזכו ליה ואי הוה ידע דמזכי ליה לא הוה אמר הלכך הדר אכל תולה בדעת עצמו של בעל דינו אסיק אדעתיה דודאי נדר ליה כדי להפטר וידע ומחיל ומודה בהא ר\"מ לרבנן ואי אשמועינן בהא בהא קאמרי רבנן אבל בההיא אימא מודו ליה רבנן לר\"מ צריכא. וכתוב בנמוקי יוסף אסיקנא בגמרא דלאחר גמר דין מחלוקת וכתבו אחרונים ז\"ל דדעת הריא\"ף ז\"ל דגמר דין הוי מכיון שפסק הדין על עצמו לפני ב\"ד שאמר דור לי וכו' והלה קבלו אפילו קודם הדרת הראש ואי קשיא אמאי מהניא קבלה בלא קנין כלל טפי מפשרה דקיימא לן בפ\"ק דמכלתין דבעיא קנין ואם נעשית בלא קנין אינה כלום והטעם לפי שאינה משורת הדין והכא נמי אבא ואביך ורועי בקר אין נאמנין משורת הדין ותרצו דשאני הכא דמ\"מ לדין הם מאמינים אותם הלכך גמרי ומקני משא\"כ בפשרה שאינה דבר מסויים והיא תלויה בדעתו של בוצע הלכך לא סמכא דעתיה ולא מהניא אלא בקנין ואע\"ג דמחזי כקנין דברים אפ\"ה אשכחן בקנין שמחזק הדברים כדאמרינן גבי דינא דבר מצרא וגבי משכנתא באתרא דלא מסלקי. עוד אסיקנא בגמרא דבאתן לך מחלוקת כגון באותן הנשבעין ונוטלין כשכיר ונגזל שזה נותן לו מה שתובע ממנו על פי אבא ואביך או בהדרת הראש ובהא פליג ר\"מ ואמר דאפילו לאחר גמר דין יכול לחזור בו אבל באותן שנשבעין ואין משלמין ה\"ל כמחול לך אם יאמרו כן אבא ואביך ובהא כיון שהיא לאחר גמר דין אפילו ר\"מ מודה דאין יכול לחזור בו עכ\"ל ז\"ל. וביד שם פ\"ז סי' ב' ג' ד' ה'. ובטור ח\"מ סי' כ\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן הפסולין וכו' </b>ס\"פ חלון. ופי' הרמב\"ם ז\"ל לפי שאמר במה שקדם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בא עכשיו לבאר מי הוא הפסול ומי הוא הקרוב וכו' עד ולא יעלה על דעתך כו' ע\"ש ופי' רש\"י ז\"ל הפסולין לדון ולהעיד דכולהו מעין גזלנים הן והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכ\"ש דיין. וסוחרי שביעית הואיל וחימוד ממון מעבירו על דת ה\"ל כרשע דחמס ופסול לדון ולהעיד שנוטה אחרי הבצע ע\"כ ופי' הוא ז\"ל בפ' שבועות העדות דף ל\"א משחק בקוביא בעירבון והמראה וכן פי' הר\"ן ז\"ל שם דף שי\"ו. והעלו תוס' ז\"ל דל\"ג עבדים דלא מיירי הכא אלא בפסולים דרבנן דהא גזלנים לא קתני אבל עבדים פסולין מדאורייתא נינהו קל וחומר מאשה ומה אשה שכשרה לבוא בקהל פסולה להעיד דכתיב האנשים עבד שפסול לבוא בקהל לא כ\"ש: \n",
+                "<b>והמלוה ברבית </b>נלע\"ד דבנקודת פתח בויו גרסינן ליה דהא פרישנא לה בגמרא דמלוה הבאה ברבית קתני ואפילו לוה פסול. וכתוב בנמקי יוסף ומשום לוה איצטריכא ליה למיתני דלא מפסיל אלא מדרבנן דאע\"ג דעבר אדאורייתא לא פסיל מדאורייתא לדון ולהעיד דלא דמיא ההוא איסורא להאי משום דהאי לא משמע להו לאינשי איסורא אלא למלוה דאית ליה רווחא אבל ללוה דמפסיד ביה לא. ומיהו ה\"ה דמלוה ברבית דרבנן פסול אבל לוה לא מיפסיל משום האי רבית שהוא אבק דליכא איסורא באבק רבית אלא למאן דשקיל ליה אבל למאן דיהיב לא כדמשמע בפ' איזהו נשך בההיא דבני רב עיליש ע\"כ. וכתבו תוס' ז\"ל בפ' המניח (בבא קמא דף ל') דעדים דחתמו בשטר שיש בו רבית דאורייתא פסולים להעיד והא דלא תני להו הכא ה\"נ לא חשיב לוה אלא בכלל מלוה איתיה כדאמרינן התם מלוה הבאה ברבית א\"נ אפילו ברבית דאורייתא יש להכשיר העדים דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו כדאמרינן בפ\"ק דב\"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ע\"כ וכן כתב ג\"כ שם הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "הגהה עיין בטור ובבית יוסף בחשן המשפט סי' ל\"ד שכתוב שם דלדעת הרמב\"ם ז\"ל שפי' שטעם משחק בקוביא שהוא פסול מפני שחזקתו שהוא אוכל מן הגזל דלפי זה אם ברי לנו ודאי שיש לו ממון אחר מיוחד לאכול ממנו ומה שמרויח בקוביא אינו אוכלו אלא חוזר ומשחק בו או מצניעו אינו פסול ועי' ברמב\"ם פ' עשירי דהלכות עדות וא\"ת והרי משחק בקוביא פסול משום גזל וכיון שכן אפילו יש לו אומנות אחרת פסול וי\"ל דהכא במשחק עם הנכרי שאין בו משום גזל וכיון שכן [דוקא] אם אין לו אומנות אחרת פסול משום שאינו עוסק בישובו של עולם וא\"ת הרי רבינו כתב הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא גזל ואי במשחק עם הנכרי אין כאן גזל י\"ל דלעולם במשחק עם הנכרי וסובר רבינו [דכיון] שאינו עוסק ביישובו של עולם כי' שכיון שאין לו אומנות אחרת הרי הוא בחזקת שמשחק עם ישראל והוא גזל ואע\"פ שלא ראינהו סתמו כודאי א\"נ. דהכא אפילו במשחק עם ישראל עסיקינן אלא שאינו משחק במעות ואם היה לו להתפרנס לא היינו חושדים אותו שדרך העשירים שבגמר מלאכתן שוחקים להעביר השעה אבל כיון שאין לו אומנות סתמו שמשחק במעות ואע\"פ שלא ראינו מעולם שמשחק במעות סתמו כודאי תדע וכו' ע\"ש שהאריך. אבל ערב ועדים משמע שאינם פסולים וכן כתוב בבית יוסף בחו\"מ סי' ל\"ד וכתב ב\"י וקשיא לי ממה שכתב הרב דפסק הלכה דמלוה ברבית פסול מדאורייתא ואילו בספ\"ק דר\"ה כתב דאינו פסול דאורייתא וצ\"ל דהכא מפ' כסלקא דעתייהו דמתני' באבק רבית אבל ברבית קצוצה פסולין מדאורייתא וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ' עשירי מהלכות עדות א\"נ דעת הרב בנמקי יוסף שכתב דמתני' לוה איצטריכא ליה דפסול מדרבנן משום דלא משמע לאינשי שיהא אסור אלא למלוה דמרויח ודוקא בקצוצה אבל באבק אפילו מדרבנן לא מפסיל הלוה אלא מלוה ע\"כ]: \n",
+                "<b>ומפריחי יונים </b>אית דמפרשי מין ממיני השחוק. כתב המרדכי בפ' איזהו נשך בשם אבי העזרי דמשחקי בקוביא ומפריחי יונים אסמכתא משום דלא גמר ומקני משום דאמר אנא ידענא בנקשא טפי אבל ההוא דפ' במה מדליקין שהמרו זה בזה שאינו תלוי בחכמתן מספק גמרי ומקני אהדדי להפסד ולריוח וכן כל שחוק שאינו תלוי בחכמתו עכ\"ל ז\"ל ועיין במ\"ש בסוף מתני': \n",
+                "<b>א\"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא כשרין </b>כן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל. ופי' בתוס' יו\"ט אמשחקי בקוביא קאי וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל והטור ולפירוש ראשון דמפריחי יונים קאי נמי אדידהו ע\"כ: \n",
+                "[הגהה ואני רואה שם בהלכות עדות פ' עשירי שכתב וז\"ל וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבים בטלים וכיון שבאה שביעית פושטין ידיהם ומתחילין לישא וליתן בפירות שחזקת אלו שהן אוספים פירות שביעית ועושין בהן סחורה ע\"כ]. וכתב שם בכסף משנה וידוע דכל היכא דא\"ר יהודה אימתי אינה אלא מפרש דברי חכמים והלכה כמותו וכן פוסק שם הגמרא בפי'. ומה שכתב רבינו והם בני אדם שיושבים בטלים לפי שאם אינם יושבים בטלים כשנושאים ונותנים בפירות לא נאמר שהם אוספים פירות שביעית אבל נאמר שהם פירות שלפני שביעית אבל כשהם יושבים בטלים וכיון שבאה שביעית פושטים ידם ונושאים בפירות אז נחזיקם שהם אוספים פירות שביעית ועושין בהם סחורה אורחא דמילתא נקט אבל אה\"נ דאוספים או סוחרים פסולין אם אין שם אונס ע\"כ. ואיתה בירושלמי דשביעית פ\"ז. ועיין בפי' הר\"ר שמשון ז\"ל דהתם. ובגמרא קים לן כמ\"ד דאימתי דר' יהודה לפרש ולא פליגי רבנן דמתני' עליה דטעמא דמתני' לפי שאין עסוקין בישובו של עולם וכיון דיש לו אומנות אחרת שלא הוא כשר דהא מתעסק בישובו של עולם הוא והא דתניא בין שיש לו אומנות שלא הוא בין שאין לו ה\"ז פסול דמשמע דטעמא דמתני' משום דאסמכתא הוי המשחק בקוביא ואסמכתא לא קניא וה\"ל כעין גזלה בידו ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון היא דאמר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה וכיון דמספקא ליה אי הוי נזיר אותו העובר אי לא מספיקא לא משעבד נפשיה להיות נזיר הכא נמי מספיקא לא גמר ומקני והוי גזל בידו ופסול לעדות אפילו יש לו אומנות שלא היא ומ\"מ מדפסיק בגמרא הלכה כר' יהודה ש\"מ דפליגי כדאמרינן בעלמא הלכה מכלל דפליגי וכן משמע מרב אלפס ז\"ל דבתר מילתיה דר' יהודא כתוב בין בדפוס ויניציאה בין בדפוס (שאלוניקי) [קושטאנטינא] וחכמים אומרים בין יש לו אומנות שלא הוא בין אין לו אומנות אלא הוא ה\"ז פסול ע\"כ. ודאי שאינו גירסא במשנה אלא לקוח מן הברייתא וגם הרא\"ש ז\"ל כתב דרבנן פליגי עליה דר' יהודא בברייתא דאמרי אפילו יש לו אומנות אחרת פסול ולקמן פסקינן כר' יהודה עכ\"ל ז\"ל. וביד פ' ששי דהלכות גזלה סי' ז' י' י\"א וברפ\"ט דהלכות עדות ובפ' עשירי מפורש וגם בפרקים שאחריו. ועיין שם בכסף משנה פ' עשירי ובטור ח\"מ בסי' ל\"ד ובסי' ש\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקרובים </b>פסולין לעדות ילפינן לה בגמרא מקרא דכתיב לא יומתו אבות על בנים עי' בתוס' יו\"ט. ובפ' החובל דף פ\"א נפקא לן ג\"כ מהאי קרא דעבד כנעני פסול לעדות דאי ס\"ד לכדאמרינן הכא לחוד אתא קרא לכתוב לא יומתו אבות על בניהם מאי בנים ש\"מ לא יומתו על פי אבות שאין להם יחס בנים פי' שאין בנו מיוחס על שם אביו דהיינו עבד. וכתוב בספר לבוש עיר שושן סי' ל\"ג סעי' ב' וז\"ל ויש אומרים דשלישי בראשון פסול אלא שנחלקו בפיסולו י\"א שהוא מן התורה ויליף לה מדכתיב ובנים לא יומתו וגו' בויו ולא כתיב בנים לא יומתו אלא בא לרבות שלישי בראשון וי\"א דאסמכתא הוא שאין ויו זו מיותרת דלישנא דקרא הכי הוא ואין שלישי בראשון פסול אלא מדרבנן וכן ראוי להורות בזה ונ\"מ לענין עדי קדושין. וי\"א דקרובי האם נמי אינם פסולין אלא מדרבנן דס\"ל שכל מה שאנו דורשים בפי' הכתוב הוא מדאוריית' ומה שנדרש באם אינו ענין כיון שפשט הכתוב אינו מורה עליו מיקרי דברי סופרים ולא דרשוהו אלא לאסמכתא בעלמא ואע\"ג דבין לחובה בין לזכות נמי מדרש באם אינו ענין מ\"מ כיון דפשט הכתוב מיירי בחובה וש\"מ שפסלה התורה עדות קרובים לחובה סברא הוא דכל שכן דלזכות לא מהימני והוי ליה האי אינו ענין כאילו כתוב בפירוש בתורה ע\"כ וע\"ש עוד: \n",
+                "<b>אביו ואחיו וכו' </b>אית דלא גרסי במשנה מלת אביו ובאמת כי בגמרא בבלית וירושלמית וגם בהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ליתיה וגם מתוך מאי דפרכינן בגמרא אלא הא דתני ר' חייא שמנה אבות שהן כ\"ד כמאן לא כר' יוסי ולא כר' יהודה פי' דהא אמת מכח קושיית הנהו תרי ברייתות דמייתי בגמרא דלר' יהודה ט' אבות הויין במתניתין בר מחורגו וכן לר' יוסי ט' אבות הויין בר מגיסו ואסיקנא דלר' יהודה חורגו לבדו אבל גיסו ובנו וחתנו ואתא ר' יוסי למימר גיסו לבדו וכ\"ש חורגו ומתני' ר' יהודה וכמו שאכתוב עוד בסמוך וברייתא דר' חייא ר' יוסי היא ואפיק גיסו וחורגו דהוו הנשארים שמנה אבות ובנים וחתנים הא כ\"ד ע\"כ. משמע משם דלא גרסי' אביו בהדיא דאי גרסי' ליה אכתי הוי ט' וגם המקשה ה\"ל להקשות שהם עשרה לא שהם ט' כמו שכתבתי שכן העתקתיו מפי' רש\"י ז\"ל וכן מוכח ג\"כ מספר המאור שכתב שם דהא דפריך בגמרא מאי חתניהם דקתני במתניתין חתני בניהם כלומר אפילו אבניהם קאי כאילו אמר וחתניהם שלהם ושל בניהם שהן ל\"ט אבות השנויין במתנתנו ל\"ו קרובים ט' אבות וט' בנים וט' חתנים וט' חתני בניהם ולדתני ר' חייא דמפיק גיסי מעניינא דאבות ולית ליה אלא שמנה אבות הרי הם ל\"ב ולפום הכי מקשי ליה והא דתני ר' חייא ח' אבות שהן כ\"ד ל\"ב הוו אבל בני בניהם כיון דמכללא קא אתו ולאו בהדיא מיתנו שביק להו ולא חשיב להו והיינו דקפריך ליה ל\"ב הוו ולא פריך ליה מ' הוו והדרינן ופרקינן פירוקא אחרינא אלא לעולם חתניהם ממש ע\"ש וגם בספר המלחמות. מ\"מ מכל זה משמע דל\"ג אביו וטעמא נראה דהא דלא תנא ליה משום דפשוט הוא ועיקר פשטיה דקרא באב כתיב ומהאי טעמא גופיה נמי לא תני בנו. אח\"כ שבתי ודקדקתי בפי' הרמב\"ם ז\"ל ומצאתי שפי' בסוף משנתנו וז\"ל והאב ובנו הם ראשון בראשון והטעם שלא מנה אותו במשנה ואמר אביו לפי שהוא מבואר במקרא ולא למדנו איסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר השם יתעלה מלהעיד האב על הבן או הבן על האב כמו שנאמר לא יומתו אבות על בנים וגו' כלומר לא יומתו בעדות עכ\"ל ז\"ל וגם הר\"ר יהוסף מחקו וכתב שבכל הספרים לא מצא אבות. בפי' רעז\"ל ושלישי בראשון כשר וכן במתניתין דהא לא פסיל אלא שני בראשון וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ג מהלכות עדות וגם הרי\"ף ז\"ל ודלא כר\"ת וה\"ג והירוש' דפסלו אף שלישי בראשון אבל שלישי בשני לכ\"ע כשר: \n",
+                "<b>וגיסו </b>בעל אחות אשתו וכן הוא ביבמות וברוב מקומות שבתלמוד מיהו אשכחן דבעל אחותו נמי איקרי גיסו כדאמרינן בחולין דר' יוחנן הוה קרי ליה לריש לקיש גיסא גיסא משום גיסא דבעל אחותו היה ומסתמא נמי כי היכי דלריש לקיש קרי ליה ר' יוחנן גיסא ה\"נ ריש לקיש קרי ליה לר' יוחנן נמוקי יוסף: \n",
+                "<b>ובניהם וחתניהם </b>לא קאי רק אהנך קרובים דמפרשי במתני' בהדיא כגון אחי אבא ואחי אמו אבל אהנך דנפקא מכללא לא קאי כגון בניו וחתניו דידיה אינם פסולין להנך אי לא הוו בכלל הנך קרובים דמפ' ותדע דהא בנו כשר הוא לאתי אביו לתנא דידן דהא הוי שלישי בראשון כדאיתא בגמרא. והקשה בקונטרס אמאי תנא חורגו הא נפיק מכלל בעל אמו דכיון דתנא בעל אמו פסול לו ממילא ידענא דהוא נמי פסול לבעל אמו ולמה ליה תו למיתני חורגו ואי משום לבדו לישתוק מיניה וכל כמה דלא תני ליה משתמע מיניה אלא הוא לבדו כדפרישית לעיל דבניהם וחתניהם לא קאי אהנך דנפקי מכללא ותירץ דאין התנא חושש בזה דאכתי איכא שלש קרובים דאתו מכללא ואפ\"ה תני להו בהדיא וכו' וקשה וכו' עד אלא י\"ל דתנייה לאשמועינן דהוי לבדו ולא בנו וחתנו ואע\"ג דבניהם וחתניהם לא קאי אהנך דאתו מכללא כדפרישית מ\"מ בחורגו איצטריך דסד\"א כיון דחורגו כבנו ובן הבן פסול אימא דה\"ה בן חורגו פסול קמ\"ל ע\"כ בקיצור מתוס' ז\"ל ועיין עוד שם ובפי' רש\"י ז\"ל ובפ' יש נוחלין דף רי\"ח בנמוקי יוסף. והילך לשון רש\"י ז\"ל ואי קשיא לך כיון דתנא בעל אמו פסול לו ממילא ידענו דהוא נמי פסול לבעל אמו למה לי למיתני חורגו אי משום דאתא לאשמועינן לבדו לישתוק מיניה וכל כמה דלא תני ליה מכללא דבעל אמו לא משתמעי אלא הוא לבדו לא תיקשי דכל הנך דמשתמע מכללא מיתני במתניתין בהדיא כגון אתי פסול לי ואני לו דאנא נמי אחיו ובנו פסיל לי ואני לו דאנא אתי אביו ובמתני' תנן ליה. אחי אבי פסול לי ואני לו שאני בן אחיו והא תנא לו אחיו ובנו. בן אחי אבי פסול לי ואני לו שאני בן אחי אביו אחי אמי פסול לי ואנו לו שאני בן אחותו ותני במתני' בעל אחותו הוא ובנו דהיינו בן אחותו. בן אחי אמי פסול לי ואני לו שאני בן אחות אמו ותנן במתני' בעל אחות אביו ובנו דהיינו בן אחות אביו בעל אחותו פסול לי ואני לו שאני בן חמיו ותנן במתני' חמיו ובנו וכן כולהו כי מעיינת להו משכחת להו בהדיא בר מבן אחי אשתו דמפיק מכלל בעל אחות אביו וחתנו דמפיק מכלל דחמיו דלא מיתני בהדיא ע\"כ. ועיין ברש\"ל. ובגמרא מסקינן דמתני' דקתני בן וחתן גבי גיסו ר' יהודה היא ור' יוסי פליג עליה בברייתא דגיסו לבדו ולא בנו וחתנו וכ\"ש חורגו שהוא לבדו וכמו שרמזתי כבר בסמוך ומשמע מן הגמרא דתרי תנאי אליבא דר' יוסי דר' יוסי דמתני' ס\"ל דגיסו כשר כדתנן וכל הראוי ליורשו דלא פסיל אלא קרוב הראוי ליירש אבל גיסו אינו ראוי ליורשו ובברייתא קאמר ר' יוסי דגיסו פסול דקתני גיטו לבדו. ירושלמי גיסו אית תנאי תנו יש לו איסור בנים וחתנים ואית תנאי תנו אין לו איסור בנים וחתנים מ\"ד יש לו בנים וחתנים מאחות אשתו ומ\"ד אין לו בנים וחתנים מאשה אחרת ע\"כ ועיין ברב אלפס ז\"ל ובספר המלחמות שכתוב שם שבתשובת הרי\"ף ז\"ל כתב הפך מה שכתב בהלכות: \n",
+                "<b>חורגו </b>פירוש לי אדוני אבי רוח ה' תניחנו דאהכי קרי בן אשתו מאיש אחר חורגו משום דסני ליה טובא וברעותיה בעי למקטליה אי הוה מצי וחורגו כמו הורגו בחלוף ה\"א בחי\"ת וכן משפט אותיות אהח\"ע שהן אותיות הגרון להחליף זו בזו ולא מימנעי רבנן לאשתעויי בחלוף ה\"א במקום חי\"ת או אפכא קודש הלולים חלולים ודכוותה טובא: \n",
+                "<b>זו משנת ר' עקיבא וכו' </b>פי' רש\"י ז\"ל דלאפוקי אחי האם דאין ראוי ליורשו דקי\"ל אחי האם מנחילין ולא נוחלין אותם וכתבו עליו מן המפרשים ז\"ל דא\"כ כל הראוי ליורשו לאפוקי מאי [*) [נלע\"ד דרש\"י ז\"ל ממעט אחי האם מדודו ובן דודו והקשו עליו א\"כ כל לאפוקי מאי].] ועוד דאחי האם כיון שהוא יורש אותם ראוי ליורשו מיקרו וכיון שהוא פסול להם גם הם פסולין לו שקורבת שניהם שוה דטעמא דראוי ליורשו לאו משום נגיעת עדות היא אלא לפי שהראויין קורבתו יתירה ופירשו הם ז\"ל דלמשנה ראשונה כל קרובי אישות כשרין הן דלא מיקרי ראוי ליורשו אלא כשהוא יורש אותו ממש כגון קרובי עצמו בין מן האב בין מן האם מה שאין כן דקרובי אישות שאין הבעל זוכה לעולם אלא מיד אשתו שאם מתה או נתגרשה אין לו כלום הלכך אין לך פסולין למשנה ראשונה אלא קרובי האב וקרובי האם בלבד ומתני' הכי קתני דודו ובן דודו מצד האב וכל הראוי ליורשו כלומר דהוא ראשון בשני או שני בשני כגון דודו ובן דודו ואי הוה תני כל הראוי ליורשו ותו לא ה\"א אפילו רחוקים כמה כל שהם משבט אחד להכי תנא דודו לומר דלא מרבינן מכל הראוי ליורשו אלא כמדרגה זו. ואי תנא דודו ובן דודו לחוד ה\"א מן האב ולא מן האם צריכא נמוקי יוסף. וכתוב בס' המאור והוי יודע דלא פליג ר' יוסי דמתני' דס\"ל כמשנה ראשונה על כל הקרובים השנויים במשנתנו שאם אין זה ראוי ליורשו לזה זה ראוי ליורשו לזה כגון אותם קרובים שקורבתם מן האב אבל פליג ר' יוסי דמתני' אגיסו ובעל אמו ובעל אחות אמו וחורגו ועל קרובי אחוה המנויין במשנתנו בזמן שקורבתם מן האם ולא מן האב שאין זה ראוי ליירש לזה ולא זה לזה וכן במקצת החתנים השנויים במשנתנו כגון חתני קרובי האם בכולהו פליג ר' יוסי דמתני' ובכל הני נקטי' לחומרא כדכתיב לעיל אבל חמיו אפילו ר' יוסי דמתני' מודה שאע\"פ שחמיו אינו ראוי ליורשו הוא ראוי ליירש את חמיו וחתן חמיו היינו גיסו דפליג עליה ר' יוסי דמתני' לפי שאין אחד מהם ראוי ליירש את חברו ע\"כ. וכתב עליו הרמב\"ן ז\"ל וגם זה אינו נכון בעיני לפי שאף בעל אחותו וכל קרובי אישות אין ראויין ליורשו אלא אשתו הוא יורש ומידה הוא זוכה ואינו נקרא יורש לקרוביה שאילו מתה או נתגרשה אינו יורש כלום שאף בקרובי עצמו כגון בן דודו אינו נקרא ראוי ליורשו מפני שאביו יורשו ואם מת אביו לאחר שזכה בירושה זו בנו יורשו שזה את אביו הוא יורש ולא את דודו אלא לפיכך נקרא ראוי ליורשו מפני שאם מת אביו ואח\"כ מת דודו ירושה באה לו מידו לידו שהנחלה ממשמשת מה שא\"כ בכל קרובי אישות תדע דקאמר ר' יוסי דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו משמע שהוא מחזר על קרובי עצמו מן האב והכי קתני דודו ובן דודו ראשון בשני ושני בשני מן האב וכל הקרובים בקרובה כזו הוא שיהו ראויין ליירש דאילו כל הראויין ליורשו אינם פסולין שאם כן אין אדם בישראל כשר. וכל הקרוב לו באותה שעה להוציא אשה שגרשה אי נמי ת\"ק תני לה והפסק שאמר דבכל הני נקטינן לחומרא ודאי אינו דסוגיין ודאי כר' יוסי דברייתא ולא כר' יוסי דמתני' דהא רב חסדא הכשיר וכו' ע\"כ. וכתוב בתוי\"ט וכל הראוי ליורשו כתב הר\"ב תשלים משנתו של ר' עקיבא היא וכו' ועיין על זה בשלחן ערוך ח\"מ סי' ל\"ג סעי' ד'. ומה שכתב רעז\"ל וכל הראוי הוא תשלום משנתו של ר' עקיבא והאי משנה ראשונה דעתיה מהרמב\"ם ז\"ל ומה שכתב אח\"כ וכל הראוי ליורשו דהיינו קרובי האב אבל קרובי האם כגון אחי אמו העתיק מרש\"י ז\"ל דומה שסובר שרש\"י והרמב\"ם ז\"ל כוונתם אחד אכן בר\"ש לוריא מצאתי כתוב וכל הראוי ליורשו וכו' נ\"ב הרמב\"ם ז\"ל כתב שהם מדברי ר' עקיבא ואינה ממשנה ראשונה ונראין דבריו יותר מפי' רש\"י ז\"ל נראה לי ע\"כ. והתימה על הרב בעל תוס' יו\"ט שלא השגיח על זה כמנהגו: \n",
+                "<b>וכל הקרוב לו באותה שעה </b>שהוא בא להעיד: \n",
+                "<b>היה קרוב ונתרחק כשר </b>מפיק ליה ר' יוסי הגלילי מקרא דכתיב ובאת אל הכהנים וגו' אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו אלא זה שהיה קרוב ונתרחק א\"ר יוחנן הלכה כר' יוסי הגלילי: \n",
+                "<b>ויש לו בנים ממנה ה\"ז קרוב </b>ומיהו אם אין לו בנים מבתו מודה ר' יהודה שאינו קרוב וביד רפי\"ג דהלכות עדות ורפי\"ד ובטור ח\"מ סי' ל\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוהב זה שושבינו </b>גמרא וכמה אמר רב כל שבעת ימי המשתה ורבנן משמיה דרבא אמרי אפי' מיום ראשון בטלה שושבינות וכשר להעיד: \n",
+                "<b>כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה דברי ר' יהודה אמרו לו וכו' </b>כך מצאתי מוגה אמנם לא מצאתי כן בשום מקום אלא מ\"מ הם סיומא דמילתיה דר' יהודה מדקתני אמרו לו ואמאן קאמרי. ביד בספי\"ג דהלכות עדות סי' ב' ובטור ח\"מ סי' ל\"ג \n",
+                "[הגה\"ה נלע\"ד שנפל טעות בספר לבוש עיר שושן סי' ז' סעיף ז' שכתוב שם שלשה שנים]: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד בודקין וכו' </b>פ\"ח דהלכות סנהדרין סי' ב': \n",
+                "<b>לחדר </b>אית דל\"ג לחדר: \n",
+                "<b>ומוציאין את כל האדם </b>ס\"א ומוציאין אותם ומשמע שהפירוש הוא שמוציאין בין העדים בין הבעלי דינים. אבל בנמוקי יוסף שאכתוב בסמוך בס\"ד לא ס\"ל הכי וכן ג\"כ דעת תוי\"ט דלא קאי רק אעדים וגם בספר מאירת עינים שם סי' כ\"ח כתב וז\"ל בקיצור ועכ\"פ צריך לומר דהאי כל אדם לאו דוקא דהא מסתמא הבעלי דינין נשארו שם שעה שהעידו לפני הב\"ד ולכאורה היה נראה דגם אבעלי דינין קאמר ומוציאין לחוץ ומיירי שכבר העידו שניהם בפני הבע\"ד ובפני כל העומדים שם מיד שהכניסו העדים אז אמרו שיודעי' שפלוני חייב לפלוני ואחר שהעידו קאמר דהוציאו את הכל לחוץ ובודקים את כל אחד לבדו וכן משמע הלשון במשנה והפוסקים שכתבו דשואלים את כל א' היאך אתה יודע שהוא חייב לו לא קאמר דמעיד כל אחד שחייב לו משמע מזה דכבר העידו שהוא חייב לו אבל זה אינו מדפריך שם בגמרא דף ל' וז\"ל מכניסים אותם למאן אילימא לבע\"ד התם קאי ופרש\"י ז\"ל דהא לא קתני שהוציאן וכו' משמע דס\"ל להנמרא פשוט דמאי דקתני המשנה ואח\"כ מוציאין לא קאי אבע\"ד ודוק ע\"כ: \n",
+                "<b>אם אמר הוא אמר לי וכו' </b>פ' אתד דיני ממנות ד' ל\"ז. וכתב הרב המגיד בפ' ששי מהלכות טוען ונטען דהאי דשואלין לעדים היאך אתה יודע שזה חייב לזה כלום הוא מחשש טעות שמא יטעו העדים ויחשבו שהוא שהוא חייב לו לפי שראו או ידיעו ואין הדין כן וכ\"ש שיש לחוש בבעלי דבר עצמן שאדם קרוב אצל עצמו ע\"כ כלומר וצריך לומר בין לתובע בין לנתבע שיתבררו דבריהם וטענותיהם יפה: \n",
+                "<b>פלוני אמר לי שהוא חייב לו כו' לא אמר כלום </b>לפי שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו מאחר שהודה מעצמו שלא ע\"י שום תובע אבל במודה ע\"י תביעה לא שייך טעמא דשלא להשביע את עצמו לפי שאין אדם עשוי להודות לבעל דינו התובעו כדי שלא להשביע את עצמו אלא שייך טעמא שהוא משטה בו. ומדקתני במתני' בפנינו הודה לו ולא קתני אנו ראינו שהודה לו שמעינן שצריך שהעדים יוזמנו לכך שיאמר להם אתם עדי דאל\"כ מצי למימר משטה הייתי בך דכשם ששחקת בי לתבוע ממני מה שאינו חייב לך גם אני שחקתי בך והודותי. וכשמודה לו שלא ע\"י תביעה או שאמר לעדים כן שלא בפניו לא שייך טעמא דהשטאה מאחר שאין אדם תובע ממנו מאימה אלא שייך טעמא דשלא להשביע כדכתיבנא. וכתוב בנמוקי יוסף שהסכימו המפרשים ז\"ל דבין בטענת השטאה בין בטענת אדם עשוי שלא להשביע אי לא טעין איהו אנן לא טענינן ליה אבל דעת בעל המאור ז\"ל דבטענת אדם עשוי שלא להשביע אנן טענינן ליה ע\"כ בקיצור מופלג. וכתב הרא\"ש ז\"ל ונראה דאפילו בפניו אם אמר לו מנה לי בידך בלא תביעה שייך לומר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו מדקתני במתני' איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו מנה דמשמע שלא בפניו א\"ל כן וא\"כ אין אדם תובעו וקתני לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו דהיינו אתם עדי דמשמע דבכי ה\"ג אפילו בפניו לא אמר כלום עד שיאמר אתם עדי דאמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אפילו הודה בפניו בלא תביעה ע\"כ. אבל הרמב\"ם ז\"ל פ\"ז מהלכות טוען ס\"ל דוקא שלא בפניו. ודקדק הרב בעל המאור ז\"ל דמדקא מתנייא כולה מתני' בלשון יחיד הוא אמר לי איש פלוני אמר לי והכא קתנ' בלשון רבים בפניני הודה לו ולא קתני עד שיאמר בפני הודה לו נראה לי שאם הודה לפני עד אחד לבדו שאין הודאתו כלום אפילו אמר לו אתה עֵדִי ולא משתבע אפומיה אי כפר בהודאתו ולא מיחייב אם הודה בהודאתו ואמר משטה הויתי דמילי דכדי נינהו עד שיאמר לשנים אתם עדי והביא ראי' על זה ע\"ש. אבל המפרשים האחרונים ז\"ל חלקו עליו כמו שכתוב בנמוקי יוסף. והרמב\"ן ז\"ל בספר המלחמות דחה כל ראיותיו והביא ראיה להפך ובסוף דבריו כתב וז\"ל ומה שהביא ראיה ממשנתנו אדרבא קשיא עליה דאי הכי ליפלוג וליתני פיטורא באומר בפני הודה לו ותו לדידי' נמי מי ניחא מתני' הא קתני איש פלוני אמר לי ולא קתני אמר לנו אפינו בהוא אמר לנו נמי כיון שמעצמו הוא אפילו לשנים נמי לא אמר כלום ולא קתני לנו אלא מאי אית לך למימר לאי דוקא ואפשר דרבותא היא שהפירוש א' אומר בפני הלוהו ואחד אומר הוא אמר לי איש פלוני אמר לי דמשמע דקושטא מילתא אפ\"ה לא אמר כלום עכ\"ל. וכן דעת רב אלפס והרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל דהודאה בפני עד אחד לגמרי הוי הודאה: \n",
+                "<b>אחד אומר חייב ואחד אומר זכאי ואחד אומר איני יודע ואפילו וכו' </b>כך יש בקצת נוסחאות. הרי\"א ז\"ל כתב שלא מצא בכל הספרים א' אומר חייב וא' אומר זכאי ע\"כ: \n",
+                "<b>שנים אומרים זכאי וכו' </b>פ\"ק דמכלתין דף ג': \n",
+                "<b>ואפילו שנים מזכין וכו' </b>בפ\"ק דמכלתין ד' ה'. ובטור ח\"מ סי' ל\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גמרו את הדבר היו וכו' </b>ס\"פ היו בודקין: \n",
+                "<b>היו מכניסין אותן </b>לבעלי דינין הכי מסקינן בגמרא דאילו לעדים לא צריך כיון שקבלו עדותן ומוציאין אותן אחר קבלת עדות דבשעת קבלת עדות ודאי בעלי דינים התם קיימי אלא אחר קבלת עדות שהוא שעת משא ומתן מוציאין אותן כדי שלא ישמעו הטעניות שמא מתוכן ילמדו לשקר. ובעי בגמרא מיכתב היכי כתבינן פסק דין במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי רבים ר' יוחנן אמר זכאי סתמא משום שאם היו אומרים פלוני מחייב היה רכילות ורשב\"ל אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין דחייש למיחזי כשקרא אי אמר סתמא זכאי דהוה משמע דכולהו זיכו הדין כאחד ור' אלעזר אמר מדבריהם נזדכה פלוני כותבין דמשמע מהא דיש מחלוקת ביניהם ומתוך דבריהם נזדכה והשתא ליכא משום מיחזי כשקרא ולא משום הולך רכיל. ומשמע בגמרא דאם טעו שני הדיינים לא משלמי אלא שני חלקים והבעל דבר מפסיד תּלתא שהרי שני הדיינים אין עליהם לשלם חלק השלישי דאמרי ליה אי לאו את לא הוה סליק דינא מידי דשנים שדנו אין דיניהם דין ואיהו נמי לא משלם בהדייהו דאמר להו אי לדידי צייתיתו אתון נמי לא שלמיתו הלכך בעל דבר מפסיד תלת ומתני' ר' נחמיה היא דאמר בשעת משא ומתן הוו מפקי להו לבעלי דינים ובגמרא פריך והתניא בהדיא מכניסין את העדים ומוקי לה לההיא ברייתא דלא כר' נתן דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חברו למחר שומעין דבריו אלא כת\"ק דפליג עליה בברייתא דאין עדות מתקיימת בב\"ד עד שיחזרו ויעידו שניהם כאחת: \n",
+                "<b>ומנין לכשיצא אחד מן הדיינים </b>נראה דל\"ג אחר מן הדיינים וכן בגמרא ובירושלמי וברב אלפס ובהרא\"ש ליתיה וגם בפרק הגוזל קמא (בבא קמא ד' צ\"ט) אבל ודאי דלא קאי אגדול הדיינים בלחוד. אכן הר\"י ז\"ל לא מחקו: \n",
+                "<b>ומה אעשה ורבו עלי </b>כך הגי הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>על זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד </b>גרסי' לחוד במתני' אבל בת\"כ פ\"ד דפרשת קדושים גרסיגן לכך נאמר לא תלך רכיל בעמך וכן הוא אומר הולך רכיל מגלה סוד. ואיתא לההיא ברייתא הכא בגמרא וגם בתוי\"ט הכריח בסוף דבריו דל\"ג ליה לקרא דלא תלך רכיל במשנתנו ויהב צריכותא לתרי קראי דבברייתא אי למאן דגריס להו במתני' תרי קראי למה לי. וביד פכ\"ב דהלכות סנהדרין סי' זי ובטור ח\"מ סי' י\"ח י\"ט כ\"ח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל זמן וכו' </b>ביד פ\"ז דהלכות סנהדרין סי' ו' ז' ח' ובטור ת\"מ סי' ט\"ז ך': \n",
+                "<b>אמר רשב\"ג </b>ברישא דמתני' הלכתא כותי' אבל בסיפא דאמר בהדיא אין לי קיימא לן כרבנן ודלא כרשב\"ג בהא וכדאמרינן בעלמא כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה דבראיה ראשונה שלא אמר אין לי פסקינן כותיה. ומפרש בגמרא דכי אמרי רבנן בהאי סיפא דלא אמר כלום ה\"מ בגברא דאוזיף גופיה או בבריה גדול דידע במילי דאבוה אבל קטן אפילו רבנן מודו דקטן במילי דאבוה לא ידע ואם מצא אח\"כ שום שטר או מאן דידע במילי דאבוה שומעין לו וכתוב בספר המאור כל לישנא דמתני' דקתני איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אנתבע משמע שהוא המתחייב לשלם ממון וכדתנן חוב במתני' ראה שמתחייב אמר קרבו איש פלוני ופלוני והעדוני כלומר העדוני שאני פטור מלשלם ועל מאי דתנינן איש פלוני אתה חייב קתני כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין כלומר סותר ופוטר את עצמו עד כאן [חסר בכת\"י]: \n",
+                "<b>או שהוציא ראיה מתחת נ\"א מתוך אפונדתו הרי זו אינה כלום </b>כך הגיה הר\"י ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד דיני ממונות וכו' </b>ביד פ\"ג דהלכות סנהדרין סי' ג' ד' ובפ' עשירי סי' ב' ז' ט' וברפי\"א. ובר\"פ שני דהלכות עדות ובטור ח\"מ סי' ט\"ו כ\"ה ל' וכתבו תוס' ז\"ל ר\"פ דם חטאת והא דתנן אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה אע\"ג דקאי אקרא איידי דאיירי בפירקין דלעיל בדיני ממונות נקט נמי דיני ממונות ברישא ע\"כ. ועיין במ\"ש בשמם ז\"ל ספ\"ק דסוכה. והאי דיני ממונות מוקי לה רבא בדיני קנסות דליכא טעמא דנעילת דלת דבגמרא רמי ברייתא עלה דמתני' דמשמע מינה דבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה וכן נמי תנן בפ' בתרא דשביעית שטרי חוב המאוחרין כשרין ואי ס\"ד דבדיני ממונות נמי בעינן דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרין נימא זיופא הוא ולא ראו עדים החתומין בו את המלוה הזאת אלא מתני' קודם תקנתא וברייתא וההיא משנה בתר תקנתא ורבא אוקי למתני' בדיני קנסות ולההיא משנה וההיא ברייתא בדיני הודאות והלואות ורב פפא אמר אידי ואידי בהודאות והלואות מתניתין בשהכירו ב\"ד שתובע זה רמאי צריך דרישה וחקירה והנהו משנה וברייתא בדין שלא הכירו בו שהוא מרומה וזו האוקמתא הביא הרי\"ף ז\"ל. וכתוב בתוס' ובנמוקי יוסף והא דאמרינן בפ' שבועות העדות מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים ת\"ל מדבר שקר תרחק דמשמע שאין לו ליזקק להם כלל התם מיירי בידוע ודאי שהוא מרומה שיודע שהעדים מכזבין אבל הכא אינו ודאי ולהכי סגי בהכי אבל היכא דליכא ספק רמאות לא בעי דרישה וחקירה ואע\"ג דמדאורייתא בעינן כבדיני נפשות דכתיב משפט אחד יהיה לכם רבנן הוא דתקון הכי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אי הוה בעי דרישה וחקירה לא תמצא מי ילוה וכן גט דמכשרינן אפילו אין בו זמן מהאי תקנתא הוא דלא בעי' דרישה וחקירה כיון דשכיח טובא כהודאות והלואות ויש כח ביד חכמים לעשות משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ובהאי גט אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה וכן למקדש בשטר לא בעינן שיהא זמן כתוב בשטר מהאי טעמא וכדאיתא בהריא בפ\"ד אחין עכ\"ל נמוקי יוסף. ובת\"כ פרק עשרים דפרשת אמור: \n",
+                "<b>דיני נפשות פותחין בזכות </b>בגמרא פליגי אמוראי היכי אמרינן להו ואביי ורבא אמרי תרוייהו דאמרי' ליה אי לא קטלת לא תדחל ורב אשי אמר אמרי' כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמוד עליו: \n",
+                "<b>דיני ממונות מטין על פי אחד </b>מטין את הדין אחר המרובין על פי דיין אחד כגון שנים אומרים זנאי ואחד אומר חייב או אפכא דיני נפשות מטין [לזכות] ע\"פ דיין אחד י\"ב מזכין וי\"א מחייבין זכאי אבל לחובה אין מטין אחר המרובין אא\"כ רבו המרובים על המזכין שנים כדאיירינן בפ\"ק מלא תהיה אחרי רבים לרעות עי' בתוי\"ט. וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל בס\"א גרסינן משנה זו אחר משנה דמחזירין: \n",
+                "<b>דיני ממונות מחזירין וכו' </b>בגמרא פריך ורמינהי דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי וכו' מה שעשוי עשוי אלמא לא הדר ואוקי במסקנא רב חסדא לתרוייהו מתנייתא בשטעה בשיקול הדעת אלא דמתני' בשלא נשא ונתן ביד ומתני' דדן את הדין כשנשא ונתן ביד וכולה מתני' דהתם מהדר רבינא לאוקמה אליבא דרב חסדא וכדפירשה רעז\"ל שם בפ\"ד דמסכת בכורות אבל היכא דטעה בדבר משנה ל\"ש מומחה ול\"ש אינו מומחה ל\"ש נשא ונתן ביד בכולהו חוזר דרב חסדא לא פליג בין נשא ונתן ביד לבין שלא נשא ונתן אלא היכא דטעה בשקול הדעת כך כתב הרי\"ף ז\"ל. ועיין במ\"ש בשמו ז\"ל עוד בבכורות פ\"ד סי' ד': \n",
+                "<b>ואין מחזירין לחובה </b>מדכתיב וצדיק אל תהרוג דמשמע שנצטדק בדין ואע\"פ שאינו [נקי] (חייב) והאי ואין מחזירין לחובה מוקי לה ר' יוחנן בגמרא כגון שטעה הדיין וזיכה בנואף ונואפת שלא כדרכה דלא מיפרש חיובי' בהדיא דרבנן ילפי לה ממשכבי אשה שתי משכבות ואין הצדוקים מודים בו אבל טעה בדבר שהצדוקים מודים בו זיל קרי בו רב הוא כלומר ומחזירין אותו. ותוס' ז\"ל פירשו דהאי שלא כדרכה שאין הצדוקים מודים בו מיירי בהעראה דקיימא לן כדרכה אפילו בהעראה אסור שלא כדרכה בגמר ביאה אסור העראה שריא ובהאי חילוק הוא שאם טעה הדיין חוזר ע\"כ: \n",
+                "<b>הכל מלמדין זכות </b>אפילו תלמידין היושבים לפני הדיינים ולא נתמנה ב\"ד על כך: \n",
+                "<b>אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה </b>גמרא אמר רב לא שנו אלא בשעת משא ומתן פי' דבעינן שיעמיד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חזוק לזכות דשמא לא טעה אבל בשעת גמר דין שחפש כבר הכל ועכשיו נראה לו שטעה מלמד זכות חוזר ומלמד חובה ובגמרא מקשה עליה מכמה דוכתי ודחי לכולהו: \n",
+                "<b>דיני ממונות דנין ביום וכו' </b>ר\"פ ראוהו ב\"ד ובפ' בא סימן ד' נ'. בפי' רעז\"ל ולילה לגמר דין. אמר המלקט דכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין וכתבו תוס' ז\"ל ואפכא ליכא למימר דמסתמא תחלת הדין עיקר ועוד ביום הנחילו קבלת העדות הוא דהוי בתחלת דין ומתני' דלא כר\"מ שהיה דורש ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום דכתיב וביום הראות בו אף ריבים ביום ואפילו גמר דין במשמעות דמלת ריבים וה\"ה לסומא דמה נגעים שלא בסומין דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף ריבים שלא בסומין ובמס' נדה פ' בא סימן סתם לן רבי סתמא אחרינא כר\"מ כדכתיבנא התם דהאי סתמא עיקרי חדא דמתנייא גבי דיני ממונות דש\"מ דעיקר היא למילף מיניה דאילו ההיא דהתם אגב גררא דתנא התם כי הני מילי טובא נקטיה ועוד דסתם אליבא דרבים עדיף: \n",
+                "<b>דיני נפשות דנין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה </b>גמרא מנה\"מ א\"ר חנינא דאמר קרא צדק ילין בה ועתה מרצחים ורב אמר מהכא אשרו חמץ אשרו דיין שמחמץ את דינו פי' רש\"י ז\"ל צדק ילין בה רגילין היו מתחלה להלין את הדין כדי לצדקו אם אפשר ועתה כשאינם עושים כן הרי הם כמרצחים. שמחמץ את דינו שמשהה אותו ומלינו כדי להוציאו לאמתו ע\"כ: \n",
+                "<b>לפיכך אין דנין </b>ירושלמי פ' משילין ודפ\"ק דכתובות ותוס' פ' משילין (ביצה דף ל\"ו) ובטור ח\"מ סי' ה' ז': \n",
+                "<b>לא בערב שבת וכו' </b>גמרא מ\"ט משום דלא אפשר היכי ליעבד לידייניה במעלי שבתא וליגמריה לדיניה במעלי שבתא דילמא חזי טעמא לחובה ובעו למעבד הלנת דין. לדייניה במעלי שבתא וליגמריה בשבתא וליקטליה בשבתא אין רציחה דוחה את השבת וליקטליה לאורתא נגד השמש בעינן וליגמריה לדינא בשבתא וליקטליה בחד בשבתא נמצא אתה מענה דינו לדייניה במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא דכל זמן שלא נגמר הדין לא הוי ענוי הדין דכל שעה מצפה להצלה איכא למיחש דילמא מינשו טעמייהו ואע\"ג דשני סופרי הדיינים עומדים לפניהם וכותבים דברי המחייבים ודברי המזכין נהי דבפומא כתבי ליבא דאינשי לא כתבי ואין ספק בידו ליישבו ולתת טעם הגון כבראשונה הלכך לא אפשר. ושאין מיתת ב\"ד דוחה שבת ילפינן לה בגמרא מדכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם מושבות מה ת\"ל מכדי שבת חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהג בין בארץ בין בח\"ל אלא לג\"ש כתיב הכא בכל מושבותיכם והתם בפרשת רוצחים כתיב גבי מיתות ב\"ד והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן ב\"ד מושבות האמור כאן בב\"ד ואמר רחמנא לא תבערו אפילו לשריפת ב\"ד. והביא הרי\"ף ז\"ל מאי דגרסינן בירושלמי אסור לדון דיני ממונות בע\"ש והא מתני' פליגא אין דנין דיני נפשות לא בע\"ש דיני נפשות הוא דלא דייני בע\"ש הא דיני ממונות דייני אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה ופי' נמוקי יוסף בשם המפרשים ז\"ל שר\"ל הא דאורייתא הא דרבנן ע\"כ וגרסינן תו בירושלמי העד אינו מלמד לא זכות ולא חובה מנין שנאמר ועד אחד לא יענה בנפש למות ע\"כ. ונלע\"ד דה\"פ אילו לא כתיב אלא ועד לא יענה לא הוה ילפינא מיניה אלא שהשני עדים יחד לא יענו ללמד לא זכות ולא חובה כיון שקיום העדות ע\"י שניהם יחד דאין עד נעשה דיין אבל אחד מן העדים ה\"א דיכול לענות לזכות או לחייב להכי כתיב אחד ללמדנו דאפי' אחד מן העדים לא יחייב ולא יזכה ואפילו הנידון עצמו לא יענה בעצמו למות פי' לחיוב אבל לזכות [יענה] כדתנן לקמן בפ' היו בודקין ובפ' נגמר הדין ומה שכתוב במפרש אשר בדפוס הרב אלפס המכונה לרש\"י ז\"ל וז\"ל אפילו יודע אחד מן התלמידים היושבים לפניהם בשעה שדנין נלע\"ד שהוא טעות גמור וחס ליה לרש\"י ז\"ל פה קדוש לומר כן דהא תנן בפירקין אמר א' מן התלמידים יש לי ללמוד עליו זכות מעלין אותו וכו' כ\"ש שלא מצינו פי' רש\"י ז\"ל על ירושלמי ואזן מלין תבחר ותבחר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דיני הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול </b>בגיטין פ' הניזקין (גיטין דף נ\"ט) אמרינן דכולהו מנינים דרבי מן הצד היו מתחילין ופירשו תוס' ז\"ל שאינו חולק אמתני' דהכא אלא משום ענוה שלא להראות עצמו גדול היה עושה והכי משמע דמשני לה נמי בגמרא דילן אבל רש\"י ז\"ל משמע מתוך פירושו דהתם דחולק דס\"ל דקרא דלא תענה על ריב קאי אכל דינים אפילו אדיני ממונות אבל כאן בגמרא דהכא פירש דמשום ענוה יתירה שהיתה בו ע\"כ. וי\"ס מוגה בהן דיני ממונות והטומאות והטהרות ונראה דטעות הוא אכן בברייתא גרסינן ליה ואע\"ג דהתם בגיטין קאמר האנן תנן דיני ממונות והטהרות והטומאות ולא הגיה עליו רש\"ל שם כלומר רק דגרסינן טהרות קודם טומאות אפשר דאשתמיטתי' וודאי דממונות אינה מן המשנה אע\"ג דבירושלמי איתא בין בסדר המשנה בין בפסקא וכן ג\"כ בבבלי דוק. אכן הר\"ר יוסף ז\"ל הגיה ודיני ממונות והטהרות והטומאות ע\"כ: \n",
+                "<b>ודיני נפשות מתחילין מן הצד </b>תוס' פ\"ק דמגלה ד' י\"ד. ופי' רש\"י ז\"ל הכא במתני' מן הצד מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו ע\"כ. ובגמרא פי' כדי שלא ישמע אחד דברי אחד מן המזכין ויסכים עמו ע\"כ כלומר ומהאי טעמא אין מתחילין אפילו מאותם הסמוכים למופלא בית דין אלא מן הקטנים ועיין בהגהת ר\"ש לוריא ז\"ל. וגם תוס' ז\"ל כתבו דיני נפשות מתחילין מן הצד משום לא תענה על רב אבל בדיני ממונות לא חיישינן ומ\"מ דרך שאלה יכולין לענות ע\"כ. ותלמיד שצריך לגמריה דגדול ממנו ולא לסבריה נמנה רבו לאחד והוא לאחד אבל בשאר תלמידים דצריכים נמי לסבריה אין מונין להם אלא אחד ודיני ממונות שוה לענין זה לדיני נפשות אבל הטהרות והטומאות שהוראתן ביחיד מומחה אפילו שאר תלמידים נמנין בשנים אי נחלקו אחרים בדבר ומטין הדין אחר הרוב וכדתניא הטהרות והטומאות אב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים גם זה בנמוקי יוסף: \n",
+                "<b>הכל כשרין לדין דיני ממונות. </b>פ' עשרה יוחסין (קידושין ד' ע\"ו.) ועיין במ\"ש שם סי' ה' והכל לאתויי גר או ממזר והא דתנן בפ' בא סימן ויש שכשר לדון דיני ממונות ואין כשר לדון דיני נפשות דקשיא תרתי למה לי הא פריך לה בגמרא הכא והתם תנינא חדא זימנא ומשני חד לאתויי גר וחד לאתויי ממזר וצריכא דאי אשמעינן גר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר אימא לא ואי אשמעינן ממזר דבא מטפה כשרה אבל גר דלא בא מטפה כשרה אימא לא צריכא. ובסמ\"ג עשין סימן נ\"ב מפרש דלאתויי גר דקאמר היינו לדון גר חברו אבל לא ישראל ע\"כ. וכן פירשו ג\"כ תוס' ז\"ל. ואם אמו מישראל דן אפילו ישראל ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל מ\"ט תרי בישראל כתיבי כן כתוב בהרי\"ף ושאר פוסקים ז\"ל. ואמרינן בגמרא עשרה דברים תנן חילוק בין דיני נפשות לדיני ממונות אלא משום דאין הכל כשרים לדיני נפשות ודבעינן עשרים ושלשה לדיני נפשות מחד קרא נפקי דמ\"ט ממזר פסול מדיני נפשות משום דבעינן עשרים ושלשה דהיינו סנהדרין ובסנהדרין כתוב ונשאו אתך בדומין לך מיוחסים כמותך חשבינן להו בגמרא חד ואיכא אחריתי הא דתניא בברייתא בגמרא אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים ר' יהודה מוסיף אף אכזרי וחלופיהם במסית דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו. ובירושלמי אנן תנינן תשע תני ר' חייא חד עשר הי נינהו תרתי אחרנייתא כסריס וכל מי שלא ראה לו בנים כשר לדיני ממונות ולא לדיני נפשות ר' אבהו בשם ר' יוחנן אף פחות מבן עשרים ושלא הביא שתי שערות כשר בדיני ממונות ולא בדיני נפשות ויושב בדינו של שור ר' יוסי ב\"ר חנינא אמר תלת עשר והי נינהו תרי אחרנייתא דנין שני דיני ממונות ביום אחד ואין דנין שני דיני נפשות ביום אחד א\"ר אבין ואפילו נואף ונואפת ע\"כ \n",
+                "[הגה\"ה אם אין טעות נראה דאפשר לומר דר' יוחנן מוסיף על דברי ר' חייא חד דהוו י\"ב ור' יוסי ב\"ר חנינא מוסף על דברי ר' יוחנן חד דהוו י\"ג או אפשר דר' אבהו בשם ר' יוחנן לא נזכר כדי להוסיף האחרים וכדמשמע הלשון ועדיין צריך אני למודעי]. וכתבו תוס' בפירקין דף ל\"ה והא דתני בתוספתא אין דנין שנים ביום אחד ואפילו נואף ונואפת בפ' נגמר הדין מוקי לה בבת כהן ובועלה דהיא בשריפה ובועלה בחנק ע\"כ: \n",
+                "<b>המשיאין לכהונה. </b>וביד ר\"פ שני דהלכות סנהדרין וסי' ט' ובפ' עשירי סי' ו' ובפי\"א סי' ו' י\"א. ובטור ח\"מ פי' ז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סנהדדין היתה כחצי גרן עגולה. </b>ואיתה בפ\"ק דחולין ד' ה' וביד פ\"א דהלכות סנהדרין סי' ג' ט' וכתוב בספר מרכבת המשנה להר\"י אברבנאל נ\"ע בפ' שופטים דף נ\"ז וז\"ל והיו יושבים כמו חצי גורן בעגול כדי שיהיה הנשיא ואב ב\"ד רואין את כולם ע\"כ: \n",
+                "<b>כדי שיהו רואין זה את זה. </b>לפי שאם היו יושבים בשורה אין פני הראשונים רואין זה את זה ובעגולה שלימה נמי לא לפי שצריכין בעלי הדין והעדים ליכנס לדבר בפני כולם שיהו כולם רואין את העדים ולא שיהו פני העדים לשורה זו ואחוריהן לזו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושלש שורות וכו' </b>ביד פ\"א דהלכות סנהדרין סי' י' ח'. בפי' רעז\"ל ולאו אורח ארעא לעשות שורה של תלמידים ע\"כ. אמר המלקט פי' שתי שורות שכל אחד כ\"ד שהם המ\"ח שהוסיפו לתשלום השבעים ואחד דלא אורח ארעא שתהא שורת הקטנים מרובה משל דיינים ולא לעשות שורות קטנות ולא שתים של עשרים ושלשה ואחת של שני תלמידים הלכך עבדינן שלש שורות אע\"פ שיהיו עשרים ואחד יתירים: \n",
+                "<b>היו צריכין לסמוך. </b>צרכו לסמוך כן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: וכתב פירוש לסמוך את ידיהם על אחד מן התלמידים של החכמים ולעשותו חכם שיהא לו רשות לדון דיני נפשות עם החכמים שהם הסנהדרין ושיהא הוא מכללם כן נ\"ל לפ' ענין סמיכה ע\"כ עוד פי' דהא דקתני רישא וכל אחד ואחד מכיר את מקומו בין אסנהדרין בין אתלמידים קאי וכן מה שאמר לקמן לא היה יושב במקומו של ראשון לא קאי על אותו שבררו מן הקהל לחוד אלא על כולם חוזר כן נ\"ל וחזר וכתב אין נ\"ל לפ' שחוזר על אותו שנברר לבד כמו שפירש רעז\"ל אלא על כל אותם שעלו לגדולה חוזר וכן נ\"ל ע\"כ: \n",
+                "<b>אלא יושב במקום הראוי לו. </b>בסוף שורה שלישית וכן אותו שבא מן השלישות לשנייה וכן אותו שנסמך מן הראשונה לא היה יושב במקומו של ראשון אלא כולן בסוף השורות וכל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו וממלאין זה מקומו של זה מפני שהקטן שבדיינים גדול מן הגדול שבתלמידים כו' עיין בתוספת יום טוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מאיימין על עדי נפשות. </b>כך היא הגירסא בירושלמי וכך נראה בעיני שהיא הגירסא הנכונה אבל בבבלי גרסי' כיצד מאיימין את העדים על עדי נפשות היו מכניסין אותן וכו' ולא הגיה עליו ר\"ש לוריא ז\"ל ולא בתוס' יו\"ט ולשון תמוה הוא בעיני אבל הר\"ר יהוסף ז\"ל ג\"כ מחק מלות את העדים: \n",
+                "<b>מאומד משמועה עד מפי עד. </b>אע\"ג דפסילי נמי משמועה ועד מפי עד בדיני ממונות וכדתנן בפירקין דלעיל איש פלוני אמר לי שהוא חייב וכו' וכן מאומד דמשמע מדיוקא דמתני' דאמדינן בדיני ממונות לר' אחא לחודיה הוא דשמעינן ליה הכי דאמר בברייתא גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו אפ\"ה מתני' אתי' אפילו כרבנן ואע\"ג דפסילי לדיני ממונות אמרינן להו לעדים דדינו נפשות כדי להרבות דברים באיום אבל בדיני ממונות לא איכפת לן לאיים עליהם כ\"כ אע\"ג דפסילי אפילו לדיני ממונות כדאמרינן: \n",
+                "<b>שכן מצינו בקין שהרג את הבל אחיו. </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל וכתב שבס\"א ל\"ג שהרג את הבל אחיו: \n",
+                "<b>מושלך על העצים. </b>וכ' בבראשית רבה פרשה כ\"ב והובא בילקוט בראשית רמז ל\"ח קול דמי אחיך וגו' לעלות למעלה לא היתה יכולה שהרי עדיין לא עלתה לשם נשמה ולמטה לא היתה יכולה לעמוד שעדיין לא נקבר שם אדם והיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים ע\"כ: \n",
+                "<b>ולהגיד גדולתו. </b>פי' ועוד לכך נברא יחידי להראות לדורות הבאים גדולתו של הקב\"ה שבחותם אדם הראשון כולם טבועות שלא היה תחלה אלא חותם אחד: \n",
+                "<b>חותם. </b>היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו: \n",
+                "<b>טובע כמה מטבעות. </b>כל המטבעות שאדם טובע ע\"י ברזל אחד כולן דומין זה לזה רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>והלא כבר נאמר ובאבוד רשעים רנה. </b>ביד בפרק שבעה עשר דהלכות עדות: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היו בודקין אותו בשבע חקירות. </b>אסדרא דמתני' דסליק מיניה קאי אחר שאיימו עליהם היו בודקים אותם. ואיתה בפ\"ק דפסחים דף י\"ב: \n",
+                "<b>באיזה מקום. </b>שזו היא המועלת להביא את כל החקירות להזמה דבלאו הכי לא מיתזמי רש\"י ז\"ל. ועל מה שכתב ז\"ל ואינם מעלין על לבן וכו' הגיה רש\"ל ז\"ל ואני אומר אפילו אם יעלו על לבן להזימן לא יוכלו להזימן אם יאמרו העדים בשלשה בחדש היה המעשה ויבאו המזימין לומר הלא בשלשה בחדש עמנו הייתם יכולין לומר טעינו בעיבורא דירחא ביום אחד לפניו היה המעשה או לאחריו ובודאי הם פטורים באותה טענה דרובה דאינשי טעו בעיבורא דירחא כדלקמן ומש\"ה צריכין לומר באיזה יום וקל להבין. והתוס' פ\"ק דפסחים דף י\"ב תרצו עוד תירוצים ע\"ש עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>באיזה שעה. </b>עיין במ\"ש לקמן סי' ג': \n",
+                "<b>את מי עבד וכו'. </b>ביד שם בהלכות סנהדרין רפי\"ב ובפ\"א דהלכות עדות סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה שבדק בן זכאי. וכו' </b>מעשה דרציחה הוה ואיתה בתוס' פ' אלו נערות (כתובות דף ל'.) ובגמרא פ\"ק דמכלתין ד' ט' בן זכאי הוא ר' יוחנן בן זכאי ותלמיד היושב לפני רבותיו הדיינים הוה ואמר האי מילתא ואסתבר להו טעמיה וקבעוהו בשמו בן זכאי ע\"ש סופיה קרי ליה. ובחולין פ' אלו טריפות (חולין דף נ\"ב) אמר עולא בן זכאי אומר וכו' וכתב שם רש\"י ז\"ל לא ידענו מנו. ונלע\"ד שאותו הוא אמורא אבל אח\"כ מצאתי בהר\"ן ז\"ל בדף תרפ\"ט ע\"ב ומשמע מדבריו ז\"ל שהוא תנא. ובפ\"ד מיתות דף פ\"ב גם בפ' מבוי (עירובין ד' ט') אשכחן תני ר' זכאי קמיה דר' יוחנן. ובפ' המוציא יין (שבת דף ע\"ט) אשכחן בברייתא ר' זכאי משמו של ר\"ש: \n",
+                "<b>המרבה בבדיקות הרי זה מִשְּתַּבֵּחַ </b>כך הגיה הררי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>עוקץ. </b>מקום חבורו לאילן ובדק אם היו העוקצין ארוכות או קצרות. ואמרינן בפ' הנשרפין (סנהדרין דף פ\"א) דנהי דבן זכאי פטר ליה בההיא הכחשה מקטלא ומיהו עדות אמת היא ועייל לכפה: \n",
+                "<b>מה בין חקירות לבדיקות אלא שבחקירות אמר אחד וכו'. </b>כך אית דגרסי ועיין במ\"ש ספ\"ק דב\"ק: \n",
+                "[הגה\"ה וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל אלא שבחקירות אמר אחד אינו יודע ושנים אומרים אין אנו יודעין עדותן בטלה ובבדיקות אמר אחד אינו יודע ואפילו וכו' ברוב הספרים מצאתי הגרסא כמו שכתבתי ובס\"א מצאתי ושנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת ובבדיקות וכו' שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן בטלה וצ\"ע על אלה הגרסות כי לפי הנראה כולן משובשות אך אח\"כ מצאתי ס\"א דגרסי בי' שבחקירות אמר אחד איני יודע ושנים אומרים אנו יודעים עדותן בטלה ובבדיקות אפילו אחד אמר אני יודע ושנים אומרים אין אנו יודעים עדותן קיימת ע\"כ]: \n",
+                "<b>אפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותם קיימת. </b>בגמרא פריך מאי אפילו שנים אומרים פשיטא כיון דאי אמר אחד איני יודע אשמועינן תנא דעדותם קיימת כי אמרי תרוייהו נמי קיימת היא דאילו אמר האחד אני יודע מאי רבותיה כיון דאמר חברו איני יודע זה לא מעלה ולא מוריד ומשני רב ששת דארישא קאי וה\"ק בחקירות אפי' שנים משלשה עדים שבאו להעיד אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדוהן בטלה כמאן כר' עקיבא ור\"ש דאמרו בפ\"ק דמכות עד שיזומו שלשתם אמר רבא והא עדותם קיימת קתני אלא אמר רבא ה\"ק אפילו בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן בטלה פי' רש\"י ז\"ל דרבא מפרש לה להא אפילו דלרבותא דחקירות קאי וה\"ק מה בין חקירות לבדיקות חקירות היכא דליכא אלא תרי סהדי אמר אחד איני יודע עדותן בטלה בדיקות אמר אחד איני יודע עדותם קיימת וה\"ה לשניהם דה\"ל עדות המוזמת בבדיקות ואפילו בחקירות משכחת לה דאמר אחד איני יודע עדותן קיימת וה\"ד כגון דאיכא תלתא סהדי דאפשר לעדות שתתקיים בשנים ומשום שלישי לא מפסלי הנך ודלא כר' עקיבא דאמר בפ\"ק דמכות דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אפילו שהם שלשה כך פי' רש\"י ז\"ל והעלו התוס' ז\"ל דיש לפרש דהא דקאמר עד שיזומו שלשתם היינו כשכוונו עדותן אבל אמר אחד אינו יודע כנמצא אתד מהם קרוב או פסול דמי דלר\"ש תתקיים העדות בשאר ולר' עקיבא עדותן בטלה והכא בשאמר אחד אינו יודע כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דמי ועדותן בטלה לר' עקיבא אלא אתיא כר\"ש דהתם דאמר תתקיים העדות בשאר ע\"כ מתוס' ז\"ל בהרחבת הלשון מעט וקשה לע\"ד דלא אשכחן דאמר ר\"ש התם הכי אלא ר' יוסי הוא דאמר הכי ואם אין טעות צ\"ע לע\"ד ורש\"ל לא הגיה בדבור הזה דבר: \n",
+                "<b>עדותן בטלה. </b>כל עדותן בטלה שבתלמוד הוא והן פטורין: \n",
+                "<b>אחד חקירות. </b>ירושלמי ס\"פ האשה שלום: \n",
+                "<b>בזמן שמכחישין זה את זה. </b>ביד ספ\"א דהלכות עדות ור\"פ שני וסי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד אומר בשנים בחדש וכו'. </b>פ\"ק דפסחים ד' י\"א ואיתה נמי בר\"פ בן סורר: \n",
+                "<b>שזה ידע בעבורו של חדש וזה לא ידע. </b>הקשו תוס' ז\"ל וא\"ת היכי דייק מהכא בריש פ' בן סורר דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא דרובא דאינשי טעו בעבורא דירחא שאני הכא דכוונו שניהם ליום אחד וי\"ל דאם איתה דלא אזלינן בתר רובא ה\"ל כחוזר ומגיד במאי דקאמרי אח\"כ דהרי כבר הוכחשו מידי דהוה אאחד אמר בשלשה ואחד אומר בה' דאפילו כוונו ליום אחד עדותן בטלה ולא אמרינן חד טעה בשני עבורי משום דבשני עבורי לא טעו אינישי כדאמרינן בגמרא ע\"כ: \n",
+                "<b>אחד אומר בשלשה ואחד אומר בה'. </b>נראה דהה\"נ אחד אומר בשתים ואחד אומר בד' דעדותן בטלה אלא משום דבעו למתני גבי שעות בשלש וחמש פלוגתא דר\"מ ור' יהודה תנא הכא דגבי ימים כולהו מודו דעדותן בטלה. ושם בפסחים מפ' רבא דלר\"מ אין אדם טועה אלא ב' שעות חסר משהו ומעשה דעדות רציחה או דעבירה כי הוי או בתחלת שתים או בסוף שלש וחד מינייהו קטעי ב' שעות חסר משהו הלכך אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש מודה ר\"מ דעדותן קיימת אבל אחד אומר בג' ואחד אומר בחמש ס\"ל דעדותן בטלה דטפי מהם לא טעו ור' יהודה ס\"ל דאפילו בהא עדותן קיימת דאדם טועה בשלש שעות חסר משהו ומעשה דהאי עדות כי הוה או בתחלת שלש או בסוף חמש וחד מינייהו קטעי שלש שעות חסרי משהו ופרכינן עליה מדתנן בריש פירקין דחוקרין אותו לומר באיזה שעה ואי אמרת טעו אינשי כולי האי מצו למימר לבאים להזים אותם ולומר להם עמנו הייתם בשעה חמישית מצו למימר בשעה רביעית אבל טעיתי ומשני דיהבינן לעדים כל זמן טעותייהו לר\"מ כדאית ליה ומי שאומר בשתי שעות נותנין לו שתי שעות לפניו ושתי שעות לאחריו ואם אמרו לו כל ד' שעות עמנו היית הרי הוזם ולבעל שלש נמי יהבינן ליה לקמיה ב' שעות ולבתריה ב' שעות ואי מזמי בכולהו חמש הרי הוזם ולר' יהודה כדאית ליה ואם אמרו לו כל שש שעות עמנו היית הרי הוזם ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>אחד אומר בשתי שעות. וכו' </b>גמרא אמר רב שימי בר אשי לא שנו אלא שעות דמ\"ס טעי איניש בהכי ומ\"ס לא טעי איניש בהכי אבל אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר לאחר הנץ או אפילו בתוך הנץ עדותם בטלה דסימן מובהק הוא ואין לטעות בהנץ החמה בתוך שהיא זורחת: \n",
+                "<b>אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה דברי ר\"מ ר' יהודה אומר וכו'. </b>כך נראה שהיא הגרסא שם בפסחים וכמו שכתבתי וכן נראה ג\"כ מן הירושלמי דפירקין ודפ\"ק דפסחים וכתבתיו שם. אבל ביד פ' שני דהלכות עדות כתב מהרי\"ק ז\"ל ופסק כת\"ק ע\"כ משמע דלא הוה גריס דברי ר\"מ וכן נראה ג\"כ מתוי\"ט: \n",
+                "<b>אחד אומר בחמש ואחד אומר בז'. וכו' </b>כתיב שם בר\"ש לוריא ז\"ל מצאתי בגליון שאחד תירץ לפני מהר\"ם דמש\"ה נקט ה' וז' שהיא מילתא דפסיקא דאפילו אחד אמר בסוף חמש והשני אומר בתחלת ז' אפ\"ה עדותן בטלה משא\"כ בששה ושבעה והודה לו מהר\"ם ז\"ל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר כך. </b>הר\"ר יהוסף ז\"ל מחק המלות ואחר כך והגיה בראש המשנה היו מכניסים וכו': \n",
+                "<b>אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו. </b>דלא כר' יוסי ב\"ר יהודה דאמר בפ' אחד ד\"ני ממונות בברייתא בדף ל\"ג עונה לזכות ואינו עונה לחובה אבל רבנן ס\"ל דאע\"ג דקרא מסיים למות עכ\"ז אפילו לזכות אינו עונה משום דמיחזי כנוגע בעדותן שדומה שמתחרט בו פן יגמר הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן ומיהדר לא מצו הדרי לאחר כדי דבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הלכך לא יענה אפילו לזכות: \n",
+                "<b>ומושיבין אותו עמהם </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ולא היה יורד משם כל היום כולו. </b>ובגמרא רמי והתניא אם יש ממש בדבריו לא היה יורד משם לעולם ומתרץ לה אביי למתני' דמיירי בשלא מצאו ממש בדבריו אבל אם יש ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם. וביד פ' עשירי דהלכות סנהדרין סי' ח'. וכתוב שם ואפילו אמר הנידון עצמו יש לי ללמד על עצמי שומעין לו ועולה למנין והוא שיהיה ממש בדבריו ובפ\"ה דהלכות עדות סי' ח': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראש פי' רעז\"ל </b>צריך להגיה מעבירין אותו מעבירין את הדין וכו' ובלשון המשנה גרסינן מעבירין דינו למחר: \n",
+                "<b>לא היו שותים יין כל היום. </b>דאמר קרא ולרוזנים אי שכר העוסקים ברזו של עולם דהיינו דיני נפשות אל יישתכרו: \n",
+                "<b>ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה </b>כצ\"ל. ולשון הרמב\"ם ז\"ל פי\"ב מה\"ס כל א' וא' עם זוג שלו או עם עצמו בביתו ע\"כ: \n",
+                "[הגהה הר\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ומזדוגין זוגות וממעטין במאכל ובמשתה ולא היו שותין יין כל היום ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה וכו' המזכה אומר אני הוא המזכה וכו' אני הוא המחייב וכו' ואם טעו בדבר סופרי הדיינים מזכירין וכו' ואם לאו עומדין על המנין וכו' ומלות ואפילו י\"א מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע מחקם וכתב שלא מצא אותם בכל הספרים. דנין אלו עם אלו עד וכו' את דברי המזכין]: \n",
+                "<b>ולמחרת משכימין ובאין וכו'. </b>פ\"א דיני ממונות ד' ל\"ד: \n",
+                "<b>אם טעו בדבר וכו'. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ב ואם טעו בדבר ולא ידעו מי הם שחייבו או זיכו מטעם אחד שאינם נחשבים אלא כאחד כמו שבארנו הרי סופרי הדיינין מזכירין אותן שהרי כותבים טעם של כל אחד ואחד ע\"כ: \n",
+                "<b>עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין </b>וה\"ה אם יראה אחד מן המזכין דברי כמחייבין דהוו להו ל\"ד מזכין ול\"ז מחייבין דאיכא הטייה לרעה על פי שלשה דבשעת גמר דין הא אוקימנא דאף המלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה כדכתיבנא בריש פירקין דלעיל אלא תנא משום לישנא מעליא נקט והכי תריצנא לה בגמרא בפירקין דלעיל ד' ל\"ד. ובגמרא בעי לא ראו מאי א\"ר אחא וכן א\"ר יוחנן פוטרין אותו מאחר שכבר הוסיפו עד ע\"א ואעפ\"כ לא ראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין אמנם ר' יוסי ס\"ל בברייתא כשם שאין מוסיפין על פי ב\"ד של ע\"א כך אין מוסיפין על ב\"ד של עשרים ושלשה אלא אם ראה אחד מאלו את דברי אלו הרי טוב ואם לאו יפטרו אותו ופליג אמתני' דקתני שנים שנים עד ע\"א וגרסי' בסוף פ\"ק דמכלתין וא\"ר אבהו במוסיפים עושין ב\"ד שקול לכתחלה ופרכינן פשיטא דהכי הוא דהא בהדיא תנן וכמה מוסיפין שנים שנים וכיון דחד אמר איני יודע ה\"ל ב\"ד שקול ומשני מהו דתימא האי דקאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי ואי אמר מילתא שמעינן ליה קמ\"ל דכמאן דליתיה דמי ואי אמרי מילתא לא שמעינן ליה וכתב שם נמוקי יוסף בסוף ההוא פירקא בשם רש\"י ז\"ל דבדיני נפשות דאמרן שאינו יכול לחזור ולדון היינו דוקא חובה אבל זכותא אמר טעמא שמעינן ליה דלא גרע מההורג בעצמו שיכול ללמד על עצמו זכות ע\"כ. וביד פ\"ט דהלכות סנהדרין ובפי\"ב סי' ג': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היה חוץ לב\"ד. </b>בגמרא פריך חוץ לב\"ד ותו לא והתניא בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות ומשני אין הכי נמי ומתני' דקתני חוץ לב\"ד נפקא מינה שאם יצאו ב\"ד חוץ לשלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל וקבעו מקום בית הוועד שלהם שם עבדינן בית הסקילה חוץ לב\"ד כי היכי דלא ליתחזו ב\"ד רוצחים דגנאי הדבר דתנן בספ\"ק דמסכת מכות סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חבלנית וכ\"ש אם יהיה קרוב למקומו מיחזי מקום אבוד נפשות א\"נ לכך היו מרחיקין בית הסקילה כי היכי דתהוי ליה הצלה לנסקל וכדפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>ואדם אחד על הסוס. </b>רחוק ממנו כדי שיהא אדם רוכב על סוס ונמשך על צד בית הסקילה שיהא קרוב לרדוף אחר הנסקלין ומציל ומתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסודרין: \n",
+                "הגהה במשנה דבגמרא בבלית וגם בירושלמי הנוסחא והסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו ע\"כ ורש\"י ז\"ל ג\"כ פי' וז\"ל והסוס רחוק ממנו כדי שיהא אדם רוכב על סוס ונמשך על צד בית הסקילה וכו' וכך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל והסוס רחוק ממנו וכו']: \n",
+                "<b>כדי שיהא רואהו. </b>פי' שיעור שיהא רואהו: \n",
+                "<b>אמר אחד. </b>מב\"ד יש לי ללמד עליו זכות הלה העומד על הפתח מניף ורוכב הסוס היה מכיר בו והוא רץ אחר המנהיגין ומעמידן עד שיחקרו ב\"ד אם יהא טעם בדבריו של זה ובלבד שיש ממש קצת ראיה הדומה לזכות רש\"י ז\"ל. בפי' רעז\"ל ומוסרין לו שני ת\"ח ע\"כ. אמר המלקט מפעם שנייה ואילך שיעיינו וכו': \n",
+                "<b>והכרוז. וכו' </b>ירושלמי פ\"ד מיתות ד' כ\"ה: \n",
+                "<b>על שעבר עבירה פלונית ופלוני ופלוני עדיו. </b>כך צ\"ל. ובגמרא אמר אביי וצריך למימר ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני דילמא איכא דידעי ואתו ומזים להו. וביד שם בהלכות סנהדרין פ\"ב סי' ג' וכולה מתני' עד סוף סי' ב' שם רפי\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה רחוק מבית הסקילה. </b>דקרוב לבית הסקילה לא שמא תטרף דעתו ולא יוכל להתודות: \n",
+                "<b>שים נא כבוד לה' אלהי ישראל. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>וכזאת וכזאת עשיתי. </b>בגמרא מפ' שמעל בחרמו בימי משה ומאי דלא איענש עד השתא מתרץ ר' יוחנן משום שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן ולר' נחמיה דס\"ל דאף משעברו ישראל את הירדן לא ענש על הנסתרות נענשו עכשיו ישראל בחרם יהושע על ידו משום דהוו ידעי ביה אשתו ובניו ולא הוי נסתר: \n",
+                "<b>שנאמר ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה וכו'. </b>כך צ\"ל ופי' הרמב\"ם ז\"ל ודע שהריגת יהושע לעכן היתה הוראת שעה לפי שתורתינו האמיתית אינה מחייבת מיתה על החוטא בהודאתו דעצמו ולא בנבואת נביא שיאמר שעשה זה המעשה ע\"כ: \n",
+                "<b>יהא כל אדם. </b>אף החוטאים אומרים כך רש\"י ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה רחוק מבית הסקילה. </b>מלת היה מחקה הר\"ר יהוסף ז\"ל והגיה היו: \n",
+                "<b>מפשיטין אותו את בגדיו. </b>דכתיב ורגמו אותו ולא כסותו הא אותה בכסותה: \n",
+                "<b>האיש מכסין אותו </b>פרק אחד מלפניו כך משמע קצת דגריס רעז\"ל אבל לא מצאתי בגרסת המשנה מלות פרק אחד בשום מקום רק בברייתא בגמרא ופי' עליה רש\"י ז\"ל פרק אחד מעט ממנו מלפניו ויש אומרים חתיכת בגד ע\"כ וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל לא הגיהו. ואיתה להאי בבא בפ\"ק דסוטה ד' ח' ומאי דקשה אמתני' מההיא דקתני התם ר' יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו וכו' כתבנוהו שם. ואמרינן בגמרא דרבנן ור' יהודה בהא פליגי הכא דרבנן סברי בזיוניה דאיניש עדיף ליה כלומר גדול בעיניו טפי מנייחא דגופי' הלכך נוח לה שתסקל בלבושה ותשהה למות ואע\"ג דאיכא צערא בגופה ולא תבזה אותה להפשיטה הלכך זו היא ברירת מיתה יפה ור' יהודה סבר נייחא דגופה עדיף לה גדול בעיניה מבזיונה הלכך כשתפשיטנה זו יפה לה: \n",
+                "<b>ערומה. </b>עיין במה שכתבתי בספ\"ג דסוטה וביד שם רפט\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הסקילה היה גבוה. וכו' </b>פרק הפרה ד' נ\"א ובפ\"ד מיתות ד' נ\"ב: \n",
+                "<b>גבוה שתי קומות. </b>בגמרא תנא וקומה שלו הרי כאן שלש ואע\"ג דבעשרה טפחים גובה יש בו כדי להמית משום ואהבת לרעך בוררין לו מיתה יפה שימות מהר ולהגביהו יותר מזה נמי לא חשו דמינוול שמתפזר גופו ואבריו מתפרקין וכריסו מתבקעת ועיין במ\"ש פ' הפרה סי' ה': \n",
+                "<b>דוחפו על מתניו וכו'. </b>כלומר דוחפו על מתניו מאחריו והוא נהפך ונופל על לבו לארץ והופכו על מתניו. וכתב רש\"י נ\"ל הטעם שכשהוא מושכב פרקדן מגולה יותר [ברש\"י שלפנינו איתא מגונה יותר] ואפשר ג\"כ שהטעם כדי שיהי' לבו לצד מעלה כדי שהעד השני יטול אית האבן ויתננה על לבו מהרי\"ק ז\"ל שם ר\"פ ט\"ו: \n",
+                "הגה\"ה פי' בערוך פרקדן אפוי בקידה]: \n",
+                "הגה\"ה עי' בספר לקח טוב בפ' אמור שכ' מאי דכתיב רגום ירגמו בו קשה מאי ירגמו ועוד דהל\"ל ירגמו אותו מאי בו כדקתני לעיל ירגמו אותו וכו' ופי' מורי הרב יצ\"ו דכאן רמז לנו הדין דתנן בית הסקילה גבוה שתי קומות ואחד מן העדים דוחפו על מתניו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל לזה כפל הכתוב רגום ואח\"כ ירגמו ואמר בו ולא אותו לרמוז שבתחלה דוחפו וכו' והיינו בו שמשליך ודוחה אותו על האבן ע\"כ אכן בגמרא בברייתא יליף להאי דחיי' מקרא דכתיב גבי הר סיני סקל יסקל או ירה יירה לשון עתיד ומדכתיב או בין יסקל לְיָדה לחלק שאם מת בדחייה יצא]: \n",
+                "<b>ואם לאו העד השני נוטל </b>כך יש ספרים דגרסי מלת העד בהדיא. ובגמרא מפ' דאבן גדולה משוי שני בני אדם היו מכינים ומתקנים ומגביה אותה עם חברו ומשליך אותה יחידי מפני שהיחיד משליך בכח יותר אבל שנים אין יכולין לכוון ולהשליך כאחד שכשזה משליך זה מעכבו. ולפי זה ונותנה דקתני לאו דוקא אלא כלומר משליכה: כתוב בס' לקח טוב פ' משפטים ד' כ\"ז ע\"ג באדם הנסקל כתיב רגום ירגמו בו והוא כפול לרמוז הדין שבתחלה רגום ע\"י העד הא' ואח\"כ ע\"י העד השני ואח\"כ רגימתו בכל ישראל כדכתיב ירגמו בו כל העדה וכן ע\"ד זה נפרש כפול סקול יסקול השור כי אולי הדין הזה יהיה ג\"כ בשור ע\"כ. ומצאתי שהגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל בשם ס\"א אם מת בה יצא ואם לאו נוטל את האבן ונותנה על לבו אם מת בה יצא ואם לאו העד השני נוטל וכו': \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אינו נתלה אלא המגדף וכו'. </b>בגמרא מפרש טעמא דרבנן דרשי כללי ופרטי ור' אליעזר דריש רבויי ומיעוטי בקרא דוהומת ותלית דתניא יכול כל המומתין נתלין ת\"ל כי קללת וגו' מה מקלל זה שבסקילה אף כל שבסקילה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר רבנן דרשי כללי ופרטי והומת ותלית כלל כי קללת פרט אי הוו מקרבי להדדי אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי ע\"ז דדמי ליה בכל מילי ור' אליעזר דריש רבויי ומיעוטי והומת ותלית רבוי כי קללת מיעוט אי הוו מקרבי להדדי לא הוו מרבי אלא ע\"ז דדמי לה בכל מילי השתא דמרחקי אהדדי אהני לרבויי שאר הנסקלין ולא מיעט אלא שאר מיתות ב\"ד: \n",
+                "<b>מעשה בשמעון בן שטח וכו'. </b>ירושלמי פ' אין דורשין דף ע\"ח. וי\"ס דגרסינן שתלה נשים באשקלון ולא גרסי מלת שמונים במילתיה דר' אליעזר: \n",
+                "<b>שמנים נשים תלה </b>ודן את כולן ביום אחד מפני קרוביהן שלא יתקשרו להצילן רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>ואין דנין שנים ביום אחד. </b>פי' שיהיו משתי עבירות והכא איכא אוב וידעוני שחלקן הכתיב בשתים ויש חובר חבר ושאר מכשפות הכי מוקמי' לה בגמרא דאילו בעבירה אחת ובמיתה אחת תלינן אפילו הם מאה דטעמא דשתי מיתות או מיתה אחת ושתי עבירות לא דיינינן ביום אחד משום שצריך לבקש ראיות למיתה זו ולמיתה זו ושמא לא ידקדקו: \n",
+                "<b>והעץ יוצא ממנה. </b>כמין יתד הוא ענף היוצא מן הקורה סמוך לראשה: \n",
+                "<b>ומניח שתי ידיו זו לזו. </b>כך הגיה הר\"י ז\"ל. בפי' רעז\"ל לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו פי' רש\"י ז\"ל דנפקא לן מקבר תקברנו יתירה: \n",
+                "<b>ומתירין אותו מיד. </b>שתולין אותו סמוך לשקיעת החמה והכי תניא בברייתא בגמרא שמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואח\"כ תולין אותו אחד קושר ואחד מתיר מיד שאינו אלא כדי לקיים מצות תליה. וז\"ל רש\"י ז\"ל אחד קושר ואחד מתיר כלומר אין שהות בינתיים ע\"כ: \n",
+                "<b>ותולה בה כדרך שהטבחין תולין וכו' ואם לן עוברים עליו. וכו' </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת וכו' </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>מפני שקילל את השם ונמצא וכו' </b>כך הגיה הר\"י ז\"ל וכתב כן מצא בכל הספרים: \n",
+                "<b>ונמצא שם שמים מתחלל. </b>שמזכירין שזה ברכו רש\"י ז\"ל. ובגמרא תניא א\"ר מאיר משלו משל למה\"ד לשני אחים תאומים בעיר אחת אחד מינוהו מלך ואחד יצא ללסטיות צוה המלך ותלאוהו כל הרואה אותו אומר המלך תלוי צוה המלך והורידוהו וביד שם בהלכות סנהדרין פי\"ד סימן י' וברפט\"ו וסימן ו' ז' ח': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אר\"מ בשעה וכו'. </b>פ' אין דורשין (חגיגה דף ט\"ו) מאיר בני אומר בשעה וכו': \n",
+                "<b>קלני. </b>ירושלמי אנן תנינן קליני אית תנאי תנו קל אני מ\"ד קליני לית הוא אלא קליל מ\"ד קל אני לית הוא אלא נטיל. מתני' דלא כר\"מ דאמר אף המגדף עובר בלא תעשה ע\"כ וצ\"ע לע\"ד: \n",
+                "<b>א\"כ אמר המקום מצטער אני על דמם וכו'. </b>כך צ\"ל. וזה נוסח המשנה שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל אר\"מ בזמן שאדם מצטער מה הלשון אומרת קלעני מראשי קלעני מזרועי אם כך אמר הכתוב מצטער אני על דמם של רשעים קל וחומר על דמם של צדיקים שנשפך: \n",
+                "<b>ולא זו בלבד אלא </b>כו'. כך צ\"ל: \n",
+                "<b>כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. </b>כדיליף בברייתא מרבוייא דתקברנו. ונלע\"ד דמדלא כתיב תקבור דרשינן לרבות הלנת המת וממלת קבור יתירא דרשינן שהעץ שנתלה בו והסודר שנחנק בו וסייף שנהרג בו ואבן שנסקל בה כולן נקברין עמו. וביד פ\"ד דהלכות אבל סי' ח': \n",
+                "<b>שני קברות היו מתוקנים אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין. </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל. וביד בהלכות סנהדרין פט\"ו סי' ז' ח' ובטור יו\"ד סי' שנ\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בפי' רעז\"ל ואית דאמרי וכו'. </b>אמר המלקט הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל וכן פי' רב אשי בגמרא וע\"ש עוד דמוכח מן הגמרא דמשעה שהיה לו צער דקברא פורתא הויא ליה גמר כפרה וזה שאין מביאין אותו לקברות אבותיו עד שיתעכל הבשר משום דלא אפשר ליטלו משם אחר שנבקעה כריסו שהוא מסריח הלכך ממתינין לו עד שיתעכל בשרו ולאבלות נמי כיון שנדחית שנסתם הגולל שהיא שעת דין התחלת אבלות שאין להם להתאבל עד שתגמר כפרתו כיון שנדחית נדחית לגמרי ואפילו אחר שנגמרה כפרתו שוב אין מתאבלין עליו: \n",
+                "<b>אבל אוננים </b>דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד רש\"י ז\"ל. ומכאן מביאין ראיה רבני צרפת דאבילות אפילו יום ראשון אינו מן התורה שאע\"פ שאמרו בכמה דוכתי דאנינות יום ראשון הוא מן התורה אין לשון אבלות ולשון אנינות שוה כדמוכח הכא במתני': \n",
+                "<b>בשלום הדיינים ובשלום העדים כלומר דעו שאין בלבנו וכו'. </b>כן יש בקצת נוסחאות הגרסא. אכן הר\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ושואלין בשלום העדים ושלום הדיינין וכו': \n",
+                "<b>אלא אוננין </b>שאין אנינות אלא בלב. וביד שם פרק שלשה עשר סי' ו' ובפי\"ד סי' ט' ובפ\"א דהלכות אבל סי' ט': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבע מיתות וכו'. </b>גמרא אמר רב הונא כל מקום ששני חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר חוץ משבעה סמנים ורב פפא סבא משמיה דרב אמר גם ד' מיתות ורב הונא מודה ליה אלא דבפלוגתא לא קמיירי ורב פפא מוסיף סדר יום הכפורים ורב הונא בריה דרב יהושע מוסיף גם סדר התמיד ולאפוקי שיש מקום שהשנוי מאוחר במשנה צריך להקדימו במעשה כגון סדר שמנה בגדים של כהונה גדולה דמכנסים קודמין בלבישה ולא הקדימו לשנותם כסדר ויש מקום שהסדר שנוי כמשפטו לכתחלה אבל אי אפיך לית לן בה כגון דברי סדר חליצה דבין שהקדים חליצה לרקיקה או רקיקה לחליצה מה שעשוי עשוי. שבעה סמנים דבפ\"ט דמסכת זדה הסדרן בעינן דהכי קתני התם בסיפא בהדיא העבירן שצא כסדרן לא עשה כלום וד' מיתות מדקא פליג ר\"ש בסיפא ש\"מ דוקא קתני וסדר יומא דתנן כל מעשי יום הכפורים האמור על הסדר ואם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום משום דחוקה כתיב ביה וסדר התמיד דתנן זהו סדר התמיד אלא דאיכא מאן דס\"ל דזהו למצוה בעלמא ואי אפיך לית לן בה: \n",
+                "<b>רש\"א שריפה וכו' </b>ור' ישמעאל נמי ס\"ל בברייתא דבגמרא דשריפה חמורה וה\"ה דס\"ל כותיה דסייף קיל כמו שכתבו תוס' ז\"ל בדף נ\"ג וכן ר' יונתן ס\"ל כותיה בברייתא דחנק חמור מהרג. ועיין בת\"כ פ' עשירי דפ' קדושים: \n",
+                "<b>זו מצות הנסקלין </b>הא דפרישנא בפירקין דלעיל בית הסקילה וכו' ומשום דבעי למיתני מצות הנשרפין והנהרגין והנחנקין כיצד הדר ונקיט להאי והכי מפ' לה בגמרא. וביד רפי\"ד דהלכות סנהדרין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות הנשרפין וכו' </b>ע\"ס סי' ג' שם פט\"ו סי' ג' ד' ה': \n",
+                "<b>משקעין אותו </b>כדי שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו מבחוץ. וכתוב בספר לקח טוב בפרשת אמור סוף דף צ\"א באש תשרף מדלא כתיב תשרף באש או תשרף בלבד יש ללמוד כי השרפה היא בפתילה של אבר שמדליקין וזורקים לתוך פיו ויורדת וחומרת בני מעיו והיינו באש דוקא שאין כאן אלא חומו של אש ולא אש עצים ופחמים ממש ע\"כ. והגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל סודר קשה לתוך הרכה וכתב כך מצאתי וכן הגיה לקמן: \n",
+                "<b>זה מושך אצלו וזה מושך אצלו. </b>פי' שני עדיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מיעיו. אית דגרסי הכי ויורדת וחומרת את בני מיעיו. ובערוך כתוב יש גורסין וחומדת בדלית כלומר מחממת כמו לחם חמודות. וכן מצא הר\"י ז\"ל בכל הספרים: \n",
+                "<b>אלא פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו </b>אית דגרסי על כרחו שלא בטובתו. והקשו תוס' ז\"ל בסוטה פ' היה נוטל (סוטה דף י\"ט) דמ\"ש דהכא קאמר ר' יהודה שהיו פותחין את פיו בצבת והתם בסוטה קאמר ר' יהודה דכולבוס של ברזל מטילין לתוך פיה שאם נמחקה מגלה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. ותרצו דגבי סוטה נמי היו פותחין את פיה בצבת אלא לאחר שפתחו את פיה בצבת היו מטילין לתוכה כולבוס שלא תוכל לחזור ולקפוץ פיה. ורבנן מודו נמי דאין פותחין פיה ע\"י סודרין דהתם טעמא משום דשריפה חמורה מחנק והיו מקרבין מיתתו ע\"י חנק וגמר מיתתו בשריפה משום ואהבת לרעך כמוך אבל גבי סוטה אין לקרב מיתתה עכ\"ל ז\"ל. ופשוט הוא דבכל מקום שהוא מוזכר ר' אלעזר ב\"ר צדוק בלתי יוד צריך להיות: \n",
+                "<b>אחת שזינתה </b>מחק הר\"י מלת אחת: \n",
+                "<b>שלא היה ב\"ד של אותה שעה בקי </b>צדוקים היו כן צריך להגיה בפי' רעז\"ל. ומצאתי כתוב שהיה בימי ינאי הצדוקי. ובגמרא איתא דקודם לזה המעשה שראה ר' אלעזר ב\"ר צדוק כשהיה כבר גדול עוד ראה מעשה אחר בהיותו קטן שזה לשונו בברייתא זכורני כשהייתי קטן ומורכב על כתפו של אבא והביאו בת כהן שזנתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה אמרו לו קטן היית ואין מביאין ראיה מן הקטן וחזר ואמר להם האי מעשה דתנינן במתני' ואמרו לו מפני שלא היה ב\"ד של אותה שעה בקי וכתבו תוס' ז\"ל ואף ר' אלעזר ב\"ר צדוק חזר בו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניוול הוא זה אלא מניח וכו' </b>כך הגיה הר\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>מצות הנחנקים </b>בתו\"כ פ' עשירי דפרשת קדושים: \n",
+                "<b>זה מושך אצלו וזה מושך אצלו. </b>ירושלמי כהנא בעא קומי רב תמן את אמר זה מושך אילך וזה מושך אילך וכא את אמר זה מושך אצלו וזה מושך אצלו א\"ל תמן זה מלפניו וזה מלאחריו ברם הכא דן מן סטרא ודן מן סטרא ע\"כ ולא ידענו אהיכא קאי תמן את אמר דהא גם לעיל גבי מצות הנשרפין תנן נמי זה מושך אצלו וזה מושך אצלו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו הן הנסקלין </b>ביד פ\"א דהלכות ביאה סי' ד' ו': \n",
+                "<b>הבא על האם </b>ירושלמי תניתה הכא ותניתה בכריתות ניחא בכריתות שהוא מביא קרבן וחוזר ומביא קרבן אית לך מימר בסנהדרין שהוא נסקל וחוזר ונסקל א\"ר יודן אבוי דר' מתניה להתרייה את אמרת שאם התרו בו משום אשת אב לוקה משום אם לוקה ויתרו בו משום אשת איש אמר רבי תפתר בפנויה ע\"כ: \n",
+                "<b>והעובד ע\"ז </b>ביד רפ\"ג דהלכות עכו\"ם: \n",
+                "<b>והנותן מזרעו למולך. </b>קסבר האי תנא מולך לאו ע\"ז הוא וכו' לשון רעז\"ל. אמר המלקט ר\"א בר\"ש היא ונ\"מ דאם זיבח וקיטר לפניו פטור א\"נ העביר מזרעו לשאר ע\"ז ואין דרכה בכך לא מיחייב דמולך דוקא כתיב ששמו מולך: \n",
+                "<b>ובעל אוב </b>פ\"ק דמכלתין ד' ג': \n",
+                "<b>והמדיח </b>ילפינן לה רבנן הדחה הדחה ממסית מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה ומתני' דלא כר\"ש דסבר מדיח מיתתו בחנק בברייתא בשלהי פ' הנחנקין. ערוך בשם ירושלמי מסית בקול נמוך ובלשון הדיוט מדיח בקול גבוה ובלשון הקדש ע\"כ. אלא שבירושלמי שבידנו כתוב בהפך מסית בקול גבוה ובלשון הקדש ומדיח בקול נמוך ובלשון הדיוט מסית שאמר בלשון נמוך נעשה מדיח ומדיח שאמר בלשון גבוה נעשה מסית ומסית באמר בלשון הדיוט נעשה מדיח ומדיח שאמר בלשון הקדש נעשה מסית ע\"כ והכי איתיה בנמוקי יוסף: \n",
+                "<b>והמכשף </b>דלא כר' יוסי הגלילי דאמר בברייתא מכשף בסייף: \n",
+                "<b>הבא על האם חייב עליה. </b>בגמרא מפרש דהכא נמי איכא קרא לחלוק לחייב שתי חטאות לרבנן אע\"פ שהוא גוף אחד. וביד פ' שני דהלכות איסורי ביאה סי' ב': \n",
+                "<b>משום אם ומשום אשת אב. </b>הא דלא קתני אשת איש משום דהכא לאחר מיתה מיירי. תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אינו חייב עליה אלא משום האם בלבד. </b>מתני' דלא כאידך תנא דברייתא דסבר דלא פליג ר' יהודה את\"ק אלא אם לא היתה אמו ראויה לאביו אז אינו חייב עליה אלא משום האם בלבד דהיינו טעמא דר' יהודה דלא היה לו לאביו אישות בה הלכך לא קרינן ביה אשת אב וטעמא דר' יהודה דמתני' דכתיב אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב. בפי' רעז\"ל דבכולהו עריות דכתיב בהו כרת וכתיב בהו סקילה איכא בהו חלוק חטאות ואפילו בגוף אחד אבל בלשון רש\"י ז\"ל דבכולהו עריות כתיב בהו כרת וכתיב בהו חלוק חטאות ואפילו בגוף אחד ע\"כ: \n",
+                "<b>הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש. </b>בגמרא אמר אביי דר' יהודה פליג בברייתא דמשום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש ויליף נמי מקרא: \n",
+                "<b>הבא על כלתו וכו' </b>בגמרא פריך ולחייב נמי משום אשת בנו ותירץ אביי פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו לומר לך זו היא כלתו זו היא אשת בנו ופי' רש\"י ז\"ל ולחייב נמי משום אשת בנו דהא שני לאוין ושני שמות הן ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה. וסיים באשת בנו דכתיב היא ומשמע היא האמורה ברישא דקרא והאי דהדר וכתבה לחייב עליה אף לאחר מיתה ע\"כ: \n",
+                "<b>הבא על הזכור </b>אלו השלש מלות הכא לא ידענא אמאי איצטריך למהדר למיתנינהו וכן נראה ג\"כ שהרגיש בתוס' יו\"ט ולא תירץ מאומה. ונלע\"ד דאפשר דהדר תנייה לאשמועינן דאע\"ג דגבי בא על הבהמה נסקלת הבהמה של ידו כדי שלא יאמרו וכו' גבי משכב זכור אם הנשכב קטן או השוכב קטן פחות מבן תשע אין נסקל הקטן מטעם כדי שלא יאמרו כדאמרינן בבהמה דו\"ק. והר\"ר יהוסף ז\"ל כתב נ\"ל שמה שהזכיר אלו אע\"פ שלא פירש בם דבר משום שלא נטעה בסדר המשנה ע\"כ והגיה בשם רוב הספרים בהמה מה חטאה לפי שבאה לאדם תקלה על ידה אמר הכתוב תסקל ועיין בספר לקח טוב ד' צ' בפרשה קדושים: \n",
+                "<b>תקלה על יָדֶיהָ. </b>ת\"כ פ' קדושים פ' י\"א: \n",
+                "<b>ד\"א שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא בהמה שנסקל איש פלוני על ידה. </b>בגמרא אבעיא קמייתא דאיתא בגמרא דבעו מרב ששת איכא מאן דמפרש דמהאי סיפא את ש\"מ דאיכא תקלה וקלון דקתני ויאמרו זו היא דהיינו קלון ושנסקל היינו תקלת עבירה ומדקתני נמי לרישא דקתני אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל ש\"מ דרישא תקלה גרידתא דוקא נקט בלא קלון כגון הבא על הבהמה דהא גבי כותי תקלה איכא דבני נח מוזהרים על העריות דהא ליכא למימר תנא רישא תקלה וסיפא קלון למימרא דתרוייהו בעינן דהא מדסיפא ש\"מ ודחי ליה למימר אפכא דרישא אפילו קלון בלא תקלה כמו שנפרש. ואבעיא תנייתא דבעא רב המנונא איכא מאן דמפרש דסיפא ודאי תרוייהו איכא ומתני' כולה בישראל קמיירי ורישא אשמועינן דאע\"ג דליכא אלא חדא קלון בלא תקלה כגון ישראל שבא על הבהמה כסבור שהוא מותר דאיכא קלון שגינה עצמו בדבר מגונה ותקלה ליכא ומאי תקלה דקתני שבאת תקלה על ידה תקלת קלון קאמר וניחא לאוקמה הכי ולא רישא בכותי וסיפא בישראל ודחי ליה לאידך גיסא דסיפא תקלה וקלון ורישא תקלה בלא קלון כדפרשינן לה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שיפרש את השם. </b>ביד בפ' שני דהלכות ע\"ז סי' ז' ח': \n",
+                "<b>בכל יום דנין </b>יש ספרים בכל היום: \n",
+                "<b>דנין את העדים בבנוי. </b>לא כנוי השם קאמר אלא ב\"ד מכנין בדבריהם הקללה כלפי אחרים וכו' כדמפ' רעז\"ל: \n",
+                "<b>יכה יוסי את יוסי </b>להכי נקט יכה זה את אלהים דילפינן בגמרא מקרא ונוקב שם בנקבו שם עד שיקוב שם בשם יכה פלוני את פלוני או יקלל שם פלוני את שם פלוני. ובגמרא מסיק דהאי נוקב לישנא דברוכי היא דאמר קרא ויקב ויקלל למימרא דנוקב קללה הוא ופרכינן ודלמא עד דעביד תרוייהו פירוש לפרש האותיות ולברך אבל אחדא לא מיחייב ומשני לא ס\"ד דכתיב הוצא את המקלל ולא כתיב הוצא את הנוקב והמקלל שמע מינה דחדא הוא. עוד בגמרא בלשון שני אמר רב אחא בר יעקב אינו צריך עד שיברך שם המיוחד של מ\"ב אותיות אלא שם של ד' אותיות ג\"כ שם הוא ולאפוקי שם בן שתי אותיות ועל הכנויין כגון אלהי' שדי צבאות פלוגתא דר\"מ ורבנן בברייתא בגמרא דר\"מ מרבי ליה מאיש כי יקלל אלהיו דהיינו כנוי וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכנויין באזהרה. ותנן נמי לההיא פלוגתא במתני' דבס\"פ שבועת העדות: \n",
+                "<b>ושואלין </b>נ\"א ומשיירין את הגדול שבהן ונכונה היא בעיני יותר וכדגרסינן לעיל פ\"ג: \n",
+                "<b>והדיינים עומדין על רגליהם </b>כו' וכתב הר\"ן ז\"ל בפרק שבועת העדות דף שס\"ו ע\"ב בשם הרשב\"א ז\"ל דגרסי' עלה דמתני' בירושלמי. ר\"ש בן לקיש אמר מכאן לדיינים שקבלו עדותן כשהן עומדין דיניהם דין ע\"כ. וכיון שכן ה\"ה לדיינים שגמרו דינם מעומד בדיעבד דינם דין דהא עדות כגמר דין ע\"כ: \n",
+                "<b>והשני אומר </b>אף אני כמוהו. גמרא אמר ר\"ל ש\"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות מן התורה ומעלה הוא דעביד רבנן בדיני ממונות ודיני נפשות שהצריכו כל העדים לפרש עדותם והכא בברכת ה' דלא אפשר לפרש מפני כבוד ה' אוקמוה אדאורייתא וקטלינן ליה באף אני כמוהו דאי ס\"ד בעלמא פסול עד שיפרשו כולם אטו הכא משום דלא אפשר קטלינן ליה לגברא בלא העדת עדים. וכתוב בנמוקי יוסף וכן גבי עדים זוממין אם אחר שהעיד האחד אמרו לשני אתה מעיד כך כמו שהעיד תברך ואמר איה או אין דשניהם טעם אחד בלשון ארמי הרי עדותם עדות ואם נמצאו זוממין חייבין כדאמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן באיה כלומר שאין בו הקשת שפתים שהרי אותיות אלו מאותיות הגרון הם שאין בהם הקשת שפתים שיש בהם מעשה והואיל שכן אפילו כשהיה בהן הקשת שפתים שיעיד ממש בבירור כל מה שהעיד חברו לא חשבינן ליה מעשה והארכתי בזה אע\"ג דקאמר לה רבא גבי מגדף דלא חשיב הקשת שפתיו מעשה כדי לברר מילתא דרבא דהתם עכ\"ל נמוקי יוסף ז\"ל והוא מבואר יותר שם ברב אלפס ומילתיה דרבא איתא בגמרא בפירקין דף ס\"ה אלא שרש\"י ז\"ל לא גריס ישנם באיה אלא ישנם בראיה וכן נראה דגרסי תוס' ז\"ל. וכתב הרמב\"ן בס' המלחמות שרש\"י ז\"ל אילו ראה גרסת רבינו האיי גאון ז\"ל ורב אלפס ז\"ל היה חוזר בו עי' שם: \n",
+                "<b>והשלישי אומר </b>אתיא כר' עקיבא דאמר בפ\"ק דמסכת מכות מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת הלכך בדקינן ליה לשלישי בהדייהו דאי מתזמי או מתכחשי מבטלינן סהדותייהו. ושנויה היא בת\"כ פרשה י\"ד דפרשת אמור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העובד עבודה זרה. </b>תוס' פ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק\"ז.) ובגמרא רמי לה רבה לרב המנונא עובד אין אומר לא והא אנן תנן בסיפא האומר אלך ואעבוד נלך ונעבוד. ופי' רש\"י ז\"ל אומר אעבוד משעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה דנפקא לן בגמרא מלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב מיתה. נלך ונעבוד אע\"פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזיל חייב מיד. ושני ליה רב המנונא לרבה דרמי ליה מתני' דקתני עובד אין אומר לא באומר איני מקבלו עלי באלוה אלא בעבודה עד שאעבדנו דכל כמה דלא פלח ליה אין כאן אבה ושמע וסיפא דמשמע דאמירה חייב כשקבלוה עליו לאלוה מיד דכיון דאמר אעבוד מסתמא קבליה עלי' באלוה אי לא פירש בהדיא אינו מקבלו עליו אלא בעבודה ותו איכא בגמרא שנויי אחריני ורבינא אסיק דלא זו אף זו קתני: \n",
+                "<b>אחד העובד ואחד הזובח וכו' </b>ביד בפ\"ג דהלכות עכו\"ם סי' ג'. ואע\"פ שאין דרך עבודתה בכך באחת מד' עבודות הללו שהם זבוח וקיטור ניסוך והשתחוייה חייב דכתיב בפ' שופטים וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם וע\"כ וישתחו לשלא כדרכה קאמר דאי לכדרכה בכלל ויעבוד הוא וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וגו' וסקלתם באבנים עונש שמענו אזהרה מנין ת\"ל לא תשתחוה לאל אחר והאי נמי אם אינו ענין לכדרכה תנהו לשלא כדרכה. יכול שאני מרבה המגפף והמנשק וכו' דנימא השתחויה שיצאה מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאה דמה השתחואה מיוחדת שהיא דרך כבוד וחייב עליה אף שלא כדרכה אף כל שהוא דרך כבוד אלו מגפף וכו' חייב ת\"ל זובח לאלהים ואם השתחואה ללמד על הכלל באה למה פרט לך זביחה הלא דרך כבוד היא ומהשתחואה נפקא ליה אלא היא באה ללמד על הכלל לומר לך זביחה בכלל היתה ויצאת מן הכלל להקיש אליה כל הנכללות עמה בקרא דזובח דאלהים יחרם ומדהדר קרא וטרח למיכתב בלתי לה' לבדו דיקן ונטל כל העבודות מלעבדה בהן ונתנם לשם המיוחד ובהאי כללא לא מרבי לן רק מקטר ומנסך מפני שהם עבודות פנים דומיא דזובח שהיא עבודת פנים ומהשתא לא נפקא לן דניחייב אהשתחויה שלא כדרכה דלאו עבודת פנים היא והוצרכה השתחואה לחזור ולצאת כדי לדון בעצמה לבדה שיתחייבו עליה ואע\"פ שאין חייבין על כיוצא בה [הגה\"ה נלע\"ד דהיינו מגפף ומנשק ומכבד וכו'] ויצאה זביחה ללמד על הכלל כולו כדאמרינן והגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל אחד המזרח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה והמקבלו עליו באלוה וכו' והמכבד והמרבץ ס\"א והמכבד והמחבק והמרבץ: \n",
+                "<b>ואחד המנסך </b>בגמרא פריך ולחשוב נמי זורק ופי' רש\"י ז\"ל דבשלמא מקבל ומוליך לא קשיא לן. אע\"ג דעבודת פנים היא דלא אשכחן דלהוו עבודות הנעשית לשם ע\"ז כדאשכחן הנך זביחה ויזבחו לו קיטור אשר חלב זבחימו יאכלו ניסוך ישתו יין נסיכם ותירץ אביי זורק בכלל ניסוך דמתני' דהא קרא נמי ניסוך קרי לי' דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם: \n",
+                "<b>והמקבלו עליו </b>ביד בפ\"נ דהלכות עכו\"ם סי' ד': \n",
+                "<b>הנודר בשמו וכו' </b>ביד שם פ\"ה סי' ובטור יו\"ד סי' קמ\"ז: \n",
+                "<b>והמקיים בשמו </b>תרגום של שבועה קיים: \n",
+                "<b>עובר בלא תעשה </b>רבין בשם ר' אליעזר אוקי סיפא דמתני' כר' יהודה דס\"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כגון נודר בשמו ומקיים בשמו אבל המגפף והמנשק וכו' אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות דכולהו נפקא מחד קרא וביד שם פ\"ג סי' ו': \n",
+                "<b>הפוער עצמו וכו' </b>ביד שם סי' ה': \n",
+                "<b>הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו </b>אי גרסי' בלמד למרקוליס משמע לפניו זרק לכבדו ואי גרסי' במרוקוליס בבית משמע אפי' במתכוין להכותה ולרוגמה בזריקה זו בגופה חייב והכי אסיקנא בגמרא דגרסינן בבית וכדפי' רעז\"ל. אכן בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' תקנ\"ג מצאתי וזה קיצור לשונו דלמ\"ד חתיכה אחת משכחת לה כגון שראה גל אבנים וסבר לאו מרקוליס הוא וזרק שם אבן דקיימא לן דחייב הזורק אבן למרקוליס תנן ולא במרקוליס כדאיתא בפ' ד' מיתות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מזרעו וכו' </b>ביד שם פ' ששי סי' ד': \n",
+                "<b>עד שימסור ויעביר באש </b>ופי' רש\"י ז\"ל לא תתן להעביר משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה ע\"מ להעביר לחיוביה על נתינה לחודה ע\"כ: \n",
+                "<b>מסר למולך וכו' </b>ס\"א העביר באש ולא מסר למולך מסר למולך ולא העביר באש. ובגמרא אמר רב יהודה איני חייב עד שיעבירנו דרך העברה פי' שלא שינה מן החוק אלא כדרך מנהג העברת המולך ה\"ד אמר אביי שורת לבנים באמצע והאש מכאן ומכאן והוא עובר בין שתי האשות רבא אמר כמשוורתא דפוריא פי' אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות עושין בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה ותניא כותיה: \n",
+                "<b>בעל אוב זה פיתוס </b>בסמך מצאתיו מוגה אבל בערוך הביאו בערך פתים במ\"ם. ואיתא בתוס' פ' הקומץ רבא ד' ל\"ז: \n",
+                "<b>והמדבר </b>מִשִֹיחיוֹ כך נראה שגורס רעז\"ל בוי\"ו ולא משמע כן מפי' רש\"י ז\"ל. וכן הגיה הרי\"א ז\"ל בשם רוב הספרים בנקודות וגם נקד בשם הספרים משיחיו החי\"ת בשב\"א והוי\"ו בחול\"ם. ובברייתא דבגמ' תניא בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילו ידיו ופי' הרא\"ש ז\"ל בפירושו אשר על הלכות קטנות להרי\"ף ז\"ל בהלכות תפילין דף פ\"ב דאציל היינו מרפק דהיינו קודא ומאי דשייר במתני' פי' בברייתא וכמו שהוסיפה הברייתא בין הפרקים דהיינו בין פירקי אצבעותיו הוסיפה נמי אצילי ידיו דהיינו הקודא ולאו היינו שחי דתנן במתני' ע\"כ. וביד שם ר\"פ ששי וסי' ב': [הגהה לשון ספר לקח טוב בפרשת קדושים בין הפרקים היה עולה המת ויושב בין פרקי המכשף בין שיחיו ומדבר בקול נמוך מאוד כאילו יוצא מתחת לארץ ע\"כ]: \n",
+                "<b>ידעוני </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שהוא עוף ורבינו עובדיה ז\"ל תפס פי' רש\"י. בסוף לשון רעז\"ל והיא קרויה בלשון חכמים בר נש דטורא. אמר המלקט פי' רש\"י ומכניס מאותו חיה עצם לתוך פיו והעצם מדבר מאליו ע\"י כשפים: \n",
+                "<b>והנשאל בהם באזהרה </b>דאל תפנו ואזהרה דמכשפים גופייהו מלא ימצא בו וגו' רש\"י ז\"ל. והקשו תוס' ז\"ל דאי אל תפנו אזהרה לנשאל [עיין בתוי\"ט] ועיין בספר קרבן אהרן פ' שביעי דפרשת קדושים במה שהשיב שם על זה בעד רש\"י ז\"ל ושנויה היא שם ג\"כ בספ\"ט וביד שם בהלכות עכו\"ם פי\"א סי' י\"ד וז\"ל שם אסור לשאול בעל אוב וידעוני שנאמר לא ימצא בך ושם פרק ששי כתב העושה אוב או ידעוני וכו' ואזהרה שלהן מאל תפנו ע\"כ. וי\"מ אוב מגזרת כאובות חדשים יבקע דעיקר האומנות בכך וידעיני הוא נקרא כן לפי שמודיע מה שיהיה עד כאן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחלל כו' </b>ר\"פ מי שהחשיך ונראה לע\"ד דאע\"ג דהתם קתני המחלל את השבת בדבר שחייבים על שגגתו חטאת ועל זדינו סקילה אעפ\"כ הכל אחד דסקילה במקום כרת היא אלא שכשלא התרו בו אינן חייב אלא כרת וכשהתרו בו חייב סקילה והתם נקט סקילה משום דפריך מינה לההוא אמורא דמיירי בסקילה. וביד רפ\"א דהלכות שבת. ופי' רש\"י ז\"ל המחלל את השבת דחשיב ליה תנא בנסקלין כנון שחללו במלאכה גמורה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת כגון דבר שיש בו מעשה ומלאכת מחשבת ולא המתעסק ע\"כ. וכתבו תוס' ז\"ל ועל שגגתו לאו למימרא דכל שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו מיתה דהא איסי דאמר בפ\"ק דשבת אבות מלאכות מ' חסר אחת ואינו חייב על אחת מהן ופי' הקונטרס וכן ר\"ת היינו מיתה אבל חטאת חייב אכולהו אלא אתא למימר דכל שאין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו מיתה ע\"כ. ובגמרא דייק מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו כרת מאי היא תחומין ואליבא דר' עקיבא וגם הבערה אליבא דר' יוסי דאמר ללאו יצאת ור' עקיבא מודה נמי בתחומין דאין עליהם כרת דתנן בפ\"ז דשבת אבות מלאכות מ' חסר אחת ולא פליג ר' עקיבא: \n",
+                "<b>קללם בכנוי ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים </b>ירושלמי ס\"פ שבועת העדות. ובת\"כ פ' עשירי דפ' קדושים. וביד רפ\"ה דהלכות ממרים ובטור יו\"ד סי' רמ\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבא על נערה וכו' </b>תוס' ר\"פ אלו נערות ובגמ' פ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ\"ט) ותוס' פ' יוצא דופן (נדה דף מ\"ד.) וירושלמי פ' אלו נערות ורפ\"ק דקדושין וביד פ\"ל דהלכות איסורי ביאה סי' ד' ז': \n",
+                "<b>עד שתהא נערה בתולה </b>נערה פרט לקטנה ובגמ' מוקמי' מתני' דר\"מ היא דאמר פ' אלו נערות קטנה א\"ן לה קנס דנערה דוקא כתיב בפרשה הלכך גבי נערה המאורסה נמי אין קטנה במשמע אבל חכמים שנחלקו עליו ואמרו יש קנס במקום מכר חלוקים עליו אף כאן ואומרים קטנה ארוסה בסקילה ולא מיעט הכתוב אלא בוגרת שתהא מיתתם בחנק א\"ל רב אחא מדפסי לרבינא ממאי דמתני' ר\"מ היא ולמעוטי קטנה נמי דילמא רבנן היא ולמעוטי בוגרת ותו לא א\"ל הא עד שתהא נערה בתולה מאורסה קתני ואי למעוטי בוגרת לחודה אתא הכי איבעי ליה למיתני אינו חייב על נערה בתולה מאורסה ותו לא מידי דודאי ר\"מ היא ואין להקניט בדבר: \n",
+                "<b>באו עליה שנים </b>ועדיין היא בתולה כגון שבאו עליה שלא כדרכה הראשון בסקילה דמשכבי אשה כתיב והשני בחנק והאי סתמא רבי היא דאמר שלא כדרכה נפקא לן מכלל בתולה כדתניא באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולן בסקילה רבי אומר ראשון בסקילה וכולן בחנק דגבי סקילה לבדו כתיב וקרא יתירה הוא למעוטי כה\"ג דאע\"ג דקרינן ביה בתולה אין בסקילה אלא אחד מהם אותו ששכב עמה לבדו דהיינו ראשון שביאתו היתה יחידית רש\"י ז\"ל. אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' הראשון בסקילה כשבא עליה כדרכה ע\"כ. וכן הוא שם בהלכות איסורי ביאה בספרים המוגהים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המסית וכו' </b>ירושלמי דיבמות ס\"פ בתרא והתם משמע קצת דגרסי' המסית זה הדיוט הניסת זה הדיוט ע\"כ וכן משמע קצת ג\"כ הכא בירושלמי דבפירקין דקאמר הא חכם לא מכיון שהוא מסית אין זה חכם מכיון שהוא ניסת אין זה חכם ע\"כ. בסוף לשון רעז\"ל כגון מדיחי עיר מישראל שמיתתן בחנק. אמר המלקט לשון רש\"י ז\"ל המסית את ההדיוט היא דבסקילה אבל מסית את הרבים כגון עיר הנדחת בחנק כדמפרש בגמרא והא ליכא למידק אבל מסית את הנביא בחנק דלא מצינו חילוק בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט אבל מצינו חילוק בין נביא שהסית להדיוט שהסית דהדיוט שהסית כתיב ביה וסקלתו באבנים ובנביא כתיב והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ע\"כ. ומתני' ר\"ש היא לפי דבגמרא דייק המסית זה הדיוט טעמא דהדיוט הא נביא בחנק והמסית את ההדיוט טעמא דיחיד הא רבים בחנק מתני' ר\"ש היא דתניא נביא שהדיח בסקילה רש\"א בחנק מדיחי עיר הנדחת בסקילה רש\"א בחנק אימא סיפא המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע\"ז אתאן לרבנן דבסקילה רישא ר\"ש וסיפא רבנן ורבינא מתרץ לה דכולה רבנן היא ורישא לאו למעוטי מסית את הרבים אלא רישא תנא מסית את היחיד וסיפא תנא מסית את הרבים ולא זו אף זו קתני לא זו דמסית יחיד בלבד בסקילה אלא אף זו דמסית רבים בסקילה ודלא כר\"ש ורב פפא אתא נמי לתרוצה לדקתני המסית זה הדיוט דלאו למעוטי נביא המסית אלא כל המסיתים קרי הדיוטות משום הכמנה כלומר מסית הדיוט ושוטה הוא ומדת הקלים נוהגין בו שמקילין בחייו שכל מיתות צריכין התראה וזה נהרג בהכמנה זו שיטת רש\"י ז\"ל וגרסתו דמר מתרץ חדא ומר מתרץ חדא ולא פליגי אבל ר\"ת ז\"ל מפרש דרבינא משני כולה מתני' דהמסית זה הדיוט דמשמע הדיוט ולא נביא נמי זו אף זו קתני דתנן בסיפא המסית את ההדיוט משמע כל מי שמסית אפילו נביא ורב פפא הא לא מסתבר ליה דמשום דקתני המסית את ההדיוט דאתא למימר אפילו נביא ע\"כ: \n",
+                "<b>כל חייבי מיתות וכו' </b>ביד בפרק ה' דהלכות עכו\"ם סימן ב' ג' ובפרק י\"א דהלכות סנהדרין סי' ה': \n",
+                "<b>אין מכמינין </b>כלומר שכל חייבי מיתות ב\"ד צריכין התראה חוץ מזו וז\"ל רש\"י ז\"ל אמר לשנים והן עדיו פי' רש\"י ז\"ל אמר לשנים יחד הן עצמן נעשין עדים ואין צריכין להתרות כשאר חייבי מיתות אלא מביאין אותו לב\"ד דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו. ועיין ביד ברפ\"ה דהלכות עכו\"ם: \n",
+                "<b>אמר לאחד הוא אומר. </b>הניסת צריך להשיבו יש לי חברים רוצים בכך בא ואמור לי בשניהם ואם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם כלומר אומר אני איני יכול לפרסם הדבר מפני יראת ב\"ד: \n",
+                "<b>אלא מכמינין </b>צריך למחוק מלת אלא. וראיתי שהרי\"א ז\"ל הגיה אלא מכמינין לאחורי הגדר והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד והוא אומר לו והלה אומר לו היאך נניח וכו' אם חזר בו מוטב. ובברייתא מוסיף כיצד עושין לו מדליקין לו את הנר בבית הפנימי ומושיבין לו עדים בבית החיצון כדי שיהו רואין אותו ושומעין את קולו והוא אינו רואה אותם ופי' רש\"י ז\"ל דאי לא חזו ליה לא מצו מסהדי עליה לחיובי' קטלא ואע\"ג דשמעי קליה דמצי למימר לא הואי אנא ע\"כ: \n",
+                "<b>והוא </b>אומר לו היאך נניח את כו' כתב החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל וא\"ת כשאמר לשנים והם עדיו למה לא יאמר לו היאך נניח כו' י\"ל דשאני הכא שהוצרך לומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד אע\"פ שחוזר ואומר לו הדברים עצמו אפשר שחזר בו ממה שאמר לו בתחלה ועתה אינו אלא כמספר הדברים שעברו ביניהם בתחלה בעבור שהזקיקו זה ואמר לו אמור מה שאמרת לי לפיכך אין להרוג אותו בשביל דבור זה שאינו אלא כמספר דברים בעלמא שעברו ואינו מסכים עתה ואינו גומר בדעתו לעבוד ע\"ז. וא\"ת נהרוג אותו בעבור מה שעשה בתחלה דמודה עתה שהסית אין אדם נהרג ע\"פ עצמו בהודאתו כיון שאין שני עדים לכן צריך שיאמרו לו היאך נניח את אלהינו וכו' ואז אם לא חזר בו סוקלין אותו מה שא\"כ אם הקדים הוא מעצמו בתחלה להסית שכבר ניכר מדבריו שהוא מסית גמור ולכך מביאין אותו מיד לב\"ד וסוקלין אותו ע\"כ: \n",
+                "<b>האומר אעבוד וכו' </b>עיין במ\"ש לעיל ריש סי' ו': \n",
+                "<b>המדיח זה האומר. </b>ביד פ\"ד דהלכות עכו\"ם סי' ה' ובפ\"ה סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכשף וכו' </b>ביד פי\"א דהלכות עכו\"ם סי' ט\"ו ובטור יו\"ד סי' קע\"ט: \n",
+                "<b>העושה מעשה חייב ולא האוחז את העינים. </b>ס\"א זה העושה מעשה לא האוחז את העינים ונכוחה היא בעיני וכן נראה מדברי הר\"ר יהוסף ז\"ל בשם רובי הספרים אלא שדלג מלת זה: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר משום ר' יהושע שנים לוקטין וכו' </b>בגמרא מסיק דמרבי אליעזר גמרה ר' עקיבא שאמר ר' אליעזר דבר אחד ונתמלא כל השדה קשואים וחזר ואמר דבר אחר ונתקבצו כולן למקום אחד שמותר ללמוד כדי להבין ולהורות כדכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות ולא סברה ר' עקיבא מר' אליעזר והדר גמרה מר' יהושע ואסברה ניהליה. ונלע\"ד דאפשר שבזה יתיישב מה שנראה דקשה דר' עקיבא היינו ת\"ק אלא רמז לנו תנא דרישא ר' עקיבא משום ר' אליעזר וסיפא ר' עקיבא משום ר' יהושע וסתמיה לר' אליעזר כיון דלא סברה ר\"ע מיניה ופירש לר' יהושע כיון דאסברה ניהליה דוק: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בן סורר ומורה וכו' </b>עד סוף סי' ה' ביד פ\"ז דהלכות ממרים. ופי' רש\"י ז\"ל בן סורר ומורה וכו' סדר נסקלין דתנא בפירקין דלעיל מסיים הלכותי ואזיל ע\"כ: \n",
+                "<b>מאימתי הוא נעשה וכו' </b>פ' בא סימן (נדה ד' נ\"ב:) \n",
+                "<b>יקיף זקן </b>מפ' בגמרא הקפת גיד ולא הקפת בצים דהוו לבתר הכי טובא. עוד אמרינן בגמרא כל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא שלשה חדשים בלבד ואם הקיף זקן אע\"ג דלא מלו שלשה חדשים ואי מלו שלשה חדשים אע\"ג דלא הקיף. ירושלמי וכי יזיד איש מאימתי הוא עושה איש משיזיד מאימתי הוא מזיד משתתפשט הכף משל בשל הזרע מבפנים השחירה הקדרה מבחוץ ע\"כ וה\"נ איתא בגמרא וכי יזיד איש מדלא כתיב וכי ירשיע דריש ביה נמי איש מזיד ומזריע ואין קטן מזיד: \n",
+                "<b>שנאמר </b>כי יהיה לאיש בן כתב הר\"ר יהוסף ז\"ל בכל הספרים לא מצאתי מלת בן השניה: \n",
+                "<b>בן ולא בת. </b>גמרא תניא א\"ר שמעון בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה שהכל מצויין אצלה בעבירה וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה סופה שלא תמצא למודה עומדת בפרשת דרכים ומרגלת הבריות לעבירה בשביל אתנן אלא גזרת הכתוב היא בן ולא בת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טרטימר בשר </b>י\"ס תרטימר בתיו בראש אכן הערוך [גרס] בטית ומפרש בגמרא שהוא תני מנה דמדכפל ר' יוסי ביין שמעינן דכפל נמי בבשר: \n",
+                "<b>אבל בחבורת מצוה </b>ואפילו שכל המסובין סריקים: \n",
+                "<b>אכל שקצים ורמשים </b>ה\"ה אם אכל עוף טהור אינו נעשה בן סורר ואיצטריך לאשמועי' דפטר אשקצים אפילו שאכל טרטימר בשר חסר כזית מבהמה טהורה והשלימו לטרטימר מבשר עופות טמאים פטור משום דאינו שומע בקולו של מקום דכוותה שהשלים בעופות טהורים מיחייב: \n",
+                "<b>אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו </b>אית דלא גרסי לה ובגמרא בפסקא ליתא וגם בירושלמי ליתא כלל וגם הרמב\"ם ז\"ל לא הזכירם שם בפ\"ז דהלכות ממרים. וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל כתב לא מצאתי זה בכל הספרים וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "<b>אע\"פ שאין ראיה לדבר </b>וכתב הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ז אכילה זו שהוא חייב עליה דברים הרבה יש בה והן כולם הלכה מפי הקבלה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משל אחרים ואכל ברשות אחרים. </b>ואפילו לא אכלן ברשות בעלים עצמן רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שיגנוב משל אביו וכו' </b>תוס' פ\"ק דקדישין דף כ\"ג והרא\"ש שם דף פ\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה אביו רוצה ואמו אינו רוצה אמו רוצה ואביו אינו רוצה </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל. ירושלמי א\"ר יאשיה שח לי זעירא משם אנשי ירושלים שלשה הן שאם בקשו למחול מוחלין ואלי הן סוטה ובן סורר ומורה וזקן ממרא על פי ב\"ד. סוטה ולאו מתניתא היא ושבעלה אינו רוצה להשקותה סברין מימר עד שלא נכתבה המגלה אתא מימר ואפילו משנכתבה המגלה ובשלא נמחקה המגלה אבל אם נמחקה המגלה לא בדא. זקן ממרא הדא דתימא שלא להורגו אבל להחזירו לא היו מחזירין אותו למקומו וכשבאתי אצל ר' יהודה בן בתירא לנציבין על שנים הודה לי ועל אחד לא הודה לי על זקן ממרא לא הודה לי כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ע\"כ: \n",
+                "<b>אם לא היתה אמו ראויה לאביו. </b>גמרא מאי אינה ראויה אילימא חייבי כריתות וחייבי מיתות ב\"ד סוף סוף אבוה אבוה הוא ואימיה אמיה היא דהא בקרא לא כתיב אישות באמו אצל אביו ומשני אלא בשוה לאביו בקול ומראה וקומה קאמר ותניא נמי הכי וס\"ל לר' יהודה בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות אלא דרוש וקבל שכר והכי נמי ס\"ל לר\"ש: \n",
+                "<b>איננו שומע בקולנו. </b>דהא כוליה קרא יתירא הוא דמצי למיכתב והוצאתם אותו אל שער העיר ההיא וסקלתם כדכתיב בכל שאר נסקלים ותו לא מידי אלא כל אורך דברים זה לדרשא. בפי' רעז\"ל ואע\"פ שרואין שאין מקיים מצוותם מסיים רש\"י ז\"ל מיהו איננו שומע בקולנו כתיב ואיכא להפוכי לזכותא ולמידרש דבשעת הקול קאמרי דלא שמע דהא קרא יתירא כוליה כדאמרינן בגמרא: \n",
+                "<b>ומלקין אותו </b>בפני שלשה כלומר יביאוהו בפני שלשה דיינים והדיינים יחייבוהו מלקות וילקהו שליח ב\"ד כשאר הלוקין דמלקות בפני שלשה ע\"כ. ואיתה בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ה:) \n",
+                "<b>ואם משנגמר דינו וכו' </b>ירושלמי דכתובות פרק נערה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן סורר ומורה נידון על שם סופו. </b>גמרא תניא ר' יוסי הגלילי אומר וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האטלקי אמרה תורה יצא לב\"ד ליסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטים את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתו של רשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם שינה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם שקט לרשעים רע להם ורע לעולם ולצדיקים הנאה להם והנאה לעולם פזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם ע\"כ ופי' רש\"י ז\"ל שקט לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם שיש להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות ע\"כ ותימה שלא פירש זה אמתני': \n",
+                "<b>יין ושינה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם. </b>ירושלמי א\"ר אבהו ובלבד יין עם רוב שינה א\"ר יונתן ישנים הם קמעא מפני שתהא דעתן מיושבת עד כאן. פי' ר' אבהו נראה דקאי אצדיקים: \n",
+                "<b>כנוס לרשעים רע להם וכו' </b>קשה לע\"ד אמאי איצטריך למיתני האי בבא הא מדיוקא דפזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם משתמעא שפיר ובברייתא דר' יוסי הגלילי דאיתא בגמרא כדכתיבנא לא תני לה להאי בבא דכנוס כמו שהראיתיך וצ\"ע לע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש לו דמים חייב כגון </b>האב וכו' כדפי' רעז\"ל והוא פי' רש\"י ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' וז\"ל הבא במחתרת אם שיבר חמת בעת כניסתו ולא יהיו שם עדים שאז דמו מותר כמו שנאמר אין לו דמים והיא פטור מדמי חבית ואם שיבר אותה בצאתו וכבר פנה ללכת לדרכו שאין מותר להרגו אם יש שם עדים כמו שנאמר דמים לו הוא חייב בדמי חבית עכ\"ל ז\"ל. בסוף פי' רעז\"ל שאין אדם מת ומשלם. אמר המלקט פי' רש\"י ז\"ל ואע\"פ שניצל פטור מן התשלומין דקיימא לן חייבי מיתות שוגגין כגון שלא התרו בהם אין משלמין ממון שעם המיתה אע\"פ שאין נהרגין וביד פ\"ט דהלכות גניבה ובטור ח\"מ כולה מתני' עד סוף פירקין בסימן תכ\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו שמצילין אותם בנפשם. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל ר\"ל נפש הרודף ועיין בספר קרבן אהרן פרק ד' דפרשת קדושים. בפי' רעז\"ל וה\"ה לכל חייבי כריתות ומיתות ב\"ד שבעריות וכו'. אמר המלקט הכי איתא בהדיא בברייתא ופי' רש\"י ז\"ל ותנא דמתני' נמי הכי ס\"ל מדלא קא רמינא סתמא אסתמא אלא תני הני וה\"ה לכל עריות ע\"כ. ותו גרסינן בגמרא בברייתא ואם כבר נעשית העבירה אין מצילין אותם בנפשם דקרא אפגימה קפיד מדגלי בהני עבירות ולא בשאר עבירות והא אפגימה לה. וכן חייבי לאוין כגון כהן גדול שהיה רודף אחר אלמנה אין מצילין אותה בנפשו של כ\"ג אע\"ג דאיכא פגם דמשוי לה חללה משום דחייבי לאוין לא ניתנו להצילן בנפשם. וביד פ\"א דהלכות רוצח ושמירת נפש סי' ו' י' י\"א: \n",
+                "<b>אבל הרודף אחר הבהמה. </b>פי' לרבעה: \n",
+                "<b>והמחלל את השבת והעובד ע\"ז. </b>מחלל את השבת דלא כר\"א בר\"ש. ועובד ע\"ז דלא כר\"ש בן יוחי דסברי ניתנו להצילם בנפשם ועונשין מן הדין ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כ\"ש ואתיא שבת לר\"א בר\"ש חלול חלול מע\"ז כתיב הכא מחללי' מות יומת ובע\"ז כתיב ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל. בפי' רעז\"ל אין מצילין אותם בנפשם וכ\"ש שאר חייבי כריתות ומיתות ב\"ד שאינם של עריות וכו'. אמר המלקט דלא ניתן להצילו בנפשו אלא מדבר שהוא ערוה ויש בו קלון לנרדף כגון זכור ונערה המאורסה או רוצח דנפיק מקרא והאי דנקט בהמה משום דדמיא לעריות ונקט נמי ע\"ז משום דסד\"א תיתי בקל וחומר כדכתיב לעיל ושבת נמי תיתי בג\"ש כדכתבי' לעיל בסמוך: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו הן הנשרפים </b>ביד וכו' פ\"א דהלכות איסורי ביאה סי' ה' י' ובפ\"ג דהלכות רוצת ושמירת נפש סי' ט' י' וצ\"ע אמאי קתני ואלו בוי\"ו הכא טפי מאלו הן הנחנקין ועיין במ\"ש ר\"פ אלו טריפות. והר\"ר יהוסף ז\"ל מחק הוי\"ו גם מלת שזינתה מחק: \n",
+                "<b>רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל. </b>מצאתי מוגה או באגרוף כדתנן בסיפא וכן הגיה הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>וכבש עליו. </b>ס\"פ כיצד הרגל. ובגמרא רישא רבותא קמ\"ל וסיפא רבותא קמ\"ל רישא רבותא קמ\"ל אע\"ג דלאו איהו דחפו כיון דאין יכול לעלות משם ומת חייב וסיפא רבותא קמ\"ל אע\"ג דדחפו כיון דיכול לעלות משם ומת פטור. ואם כבש על בהמת חברו פלוגתא דאמוראי בגמרא: \n",
+                "<b>שיסה בו וכו'. </b>פ' כיצד הרגל דף כ\"ג וד' כ\"ד ואמרי' התם מאי לאו פטור משסה וחייב בעל הכלב לא אימא פטור אף משסה אמר רבא אם תמצא לומר המשסה כלבו של חברו חייב שסהו הוא בעצמו פי' שנשך הכלב את המשסה פטור בעל הכלב מ\"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. וכתב ושם הרא\"ש ז\"ל דהאי דקאמר רבא חשיב רב אלפס ז\"ל מסקנא דהלכתא ע\"כ ובטור ח\"מ סי' שצ\"ה. ובתורת כהנים פרק עשרים דפרשת אמור: \n",
+                "<b>השיך בו את הנחש ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים. </b>גמרא כשתמצא לומר לדברי ר' יהודה ארס נחש בין שניו עומד לפיכך מכיש פי' זה שהשיך מיתתו בסייף דהרי הוא כתוקע סכין בבטנו דלא גרמא הוא דהוי כאלו הרגו בידו ונחש פטור ולדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה כדין שור המזיק שהמית דכל בהמה וחיה כשור הן והמכיש פטור: \n",
+                "<b>ועמדוהו למיתה </b>כן מצאתי בכל הספרים ועמדוה בעי\"ן הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' נחמיה פוטר שרגלים לדבר. </b>ירושלמי כיני מתניתא ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר. וביד פ' עשירי דהלכות נזקי ממון סי' ח' ובפ\"ד דהלכות רוצח ושמירת נפש סי' ח' ומפרש שם הרמב\"ם ז\"ל דשרגלים לדבר הם דברי ת\"ק וכמו שכתבתי בשם הירושלמי. ובנמוקי יוסף מצאתי ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין ואין שם שרגלים לדבר ושמא יש שם טעות שגם במקום אחר בכתיבת יד מצאתי מוגה וחכמים מחייבים שרגלים לדבר אבל תימה שלא הוגה כן במשנה דבסוף נזיר ומתוך מה שכתבתי שם משמע דאוקמתא דירושלמי היא ולא גירסא במשנה. וביד ג\"כ ברפי\"ד דהלכות סנהדרין ובספט\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתכוון וכו' </b>פ\"ג דהלכות רוצח ושמירת נפש סי' ה' ורפ\"ד וסי' ב' וכתב שם פטור ממיתת ב\"ד ואינו גולה שאין ההורג גולה ע\"כ: \n",
+                "<b>פטור. </b>אית דל\"ג רק חד פטור בסיפא וקאי אכולהו באבי וה\"נ לא גרסי רק חד חייב בבבא דסיפא וקאי אתרי באבי דסיפא דחיובא. וכן הגיה הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' שמעון אומר וכו'. </b>ס\"פ שור שנגח ד' וה'. ובגמרא מפ' דארישא קאי כדפי' רעז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל הא נתכוון להרוג את זה והתרו בו עליו דהתראת ודאי הוא והרג את זה חייב דאיכא התראה על בן ברית והוי מתכוין על בן ברית ור\"ש אומר וכו' והא דשביק ליה ר\"ש לאיפלוגי בסיפא דקתני בה בהדיא נתכוון להכות את הגדול והיה בו כדי להמית את הגדול והלכה על הקטן חייב אלמא נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ומהדר לאיפלוגי אדוקיא דרישא דלא תימא ר\"ש פוטר אכולהו ואפילו נתכוון על מתניו והלכה לה על לבו ע\"כ. פי' אבל השתא דקאי אדיוקא דרישא ה\"ה דפליג אנתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה על הקטן ומת לר\"ש פטור דהיינו נתכוון להרוג את זה ממש וליכא תו למיטעי ולמימר דקאי נמי אנתכוון להכותו על מתניו והלכה לה על לבו דאותו גוף אחד הוא. גמרא תניא רש\"א עד שיאמר לפלוני אני מתכוון מ\"ט דר\"ש אמר קרא וארב לו וקרא יתירה הוא דה\"ל למיכתב כי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו אלא לדרשא עד שיתכוון לו לרבנן איצטריך קרא למעיטי זורק אבן לט' ישראל ונכרי אחד ביניהם דה\"ל נכרי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואפילו רובא ישראל פטור אע\"ג דרבנן אות להו נתכוון לזה והרג את זה חייב ובפ' החובל (בבא קמא ד' פ\"ו) אמרינן דכי היכי דלר\"ש נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור מקרא דוארב לו וה\"נ ס\"ל לר\"ש נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו עד שיהא מתכוון לו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוצח שנתערב וכו'. </b>בתוס' ר\"פ כל הזבחים וביד שם פ\"ד סי' ז'. בפי' רעז\"ל כדי שתתקיים מצות סקילה במחויב בה ור' יהודה אומר כונסין אותן וכו' כצ\"ל. ופי' רש\"י ז\"ל כונסין אותן לכיפה ואין צריך לסקלם שלא להטריח על ב\"ד: \n",
+                "<b>כל חייבי מיתות וכו'. </b>תוס' פ' נגמר הדין (סנהדרין ד' מ\"ה.) ובגמרא ש\"מ מיתרה לדבר חמור הוי מיתרה לדבר הקל דאי לאו הכי הנך דנתחייבו במיתה חמורה היאך נתחייבו בקלה הא לא אתרו בהו מיתה זו ונפטרינהו לגמרי אלא נילף מהכא דהוי מותרה ומשני ר' ירמיה מהכא לא תילף דהכא במאי עסיקינן דהתרו בו מיתה סתם ולפיכך קלה וחמורה במשמע ודלא כר' יהודה דאמר דצריך שיתרו בו ויודיעוהו באיזו מיתה נהרג. והגיה הרי\"א ז\"ל כל מלות נידונין דבמתני' ידונו: \n",
+                "<b>הנסקלין כנשרפין. </b>אע\"ג דרובא דהני נשרפים כדקתני נסקלים בנשרפים משמע חד נסקל שנתערב בנשרפים טובי אפ\"ה לר\"ש ידונו כולן בסקילה שהשריפה חמורה וחכמים אומרים ידונו בשריפה וכו' לדבריו דר\"ש קאמרי לדידן תיפוק לן משום דרובא נשרפים נינהו לדידך דאמרת למיזל בתר מיעוטא משום דשריפה חמורה ואין אנו רשאים למשוך את הקלין להחמיר עליהם לָא סקילה חמורה וכן נמי בסיפא גבי הנהרגין בנחנקין. ואיתא להאי בבא בפ\"ק דקדושין דף ל\"ב: \n",
+                "<b>לא ניתנה לבת כהן שזנתה </b>וחומרתה היא שמחללת את אביה שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו חול ואומרים ארור שזה ילד ארור שזה גדל. ור\"ש לטעמיה דס\"ל אחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה דבת כהן סתם כתיב ומדאפקיה רחמנא לארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל שבסקילה שתהא היא בשריפה ש\"מ שריפה חמורא גמרא רפ\"ז דף נ': \n",
+                "<b>אמרו לו אילו לא היתה סקילה וכו' </b>תוס' ר\"פ ד' מיתות: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר בסייף </b>דחמור מחנק שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת שממונם אבד: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים בחנק </b>שחמור יותר שכן ניתן למכה אביו ואמו שהוקש כבודן לכבוד המקום ושם פ\"ד מיתות נותן טעם ג\"כ לחומרות שבין סקילה ושריפה לחנק והרג. וביד פי\"ד דהלכות סנהדרין סי' ז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנתחייב בשתי מיתות ב\"ד נידון בחמורה </b>בגמרא יליף מקרא דכתיב ביחזקאל סי' י\"א והוליד בן פריץ שופך דם וכו' והוליד בן פריץ שופך דם דינו בסייף ופי' רש\"י ז\"ל ואי דלא נגמר דינו קודם לכן לא איצטריך קרא לאשמועינן ע\"כ. ופרכינן עלה ואימא כולהו בסקילה דוהוליד בן פריץ שופך דם היינו בן סורר דבסקילה ואת אשת רעהו טמא זו נערה המאורסה דבסקילה ואל הגלולים נשא עיניו זו ע\"ז דבסקילה ומשנינן א\"כ מאי קמ\"ל יחזקאל וכו': \n",
+                "<b>עבר עבירה שיש בה </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל. ואיתא פ\"ד אחין דף ל\"ב ובפ' אמרו לו (כריתות ד' י\"ד) אההיא מתני' דקתני ר' יוסי אומר אם עבר הזקן וכו' דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף כדמפרש התם רבינו עובדיה ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו. </b>דקסבר ר' יוסי אין איסור חל על איסור ובגמרא פריך ליה רב אדא בר אהבה לרבא חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמורה דהיינו שריפה לידון נמי באיסור אשת איש דהא אמר ר' אבהו ביבמות בפ' ד' אחין מודה ר' יוסי באיסור מוסיף כגון הכא כשהיתה אלמנה והיא חמותו היתה אסורה משום חמותו ומותרת לכל אדם וכשנעשית אשת איש הוסיף בה השם הזה איסור שאסרה לכל העולם ומגו דחייל אכולי עלמא שהיתה מותרת להם עד עכשיו חייל נמי אהאי ואע\"פ שאסורה לו ועומדת ומשני ליה אדא ברי אין הכי נמי ומיהו בתרי קטלי קטלת ליה בתמיה וכי חייל אשת איש אחמותו לר' יוסי לערן שוגג הוא ולהתחייב שתי חטאות. וביד שם בהלכות סנהדרין פי\"ד סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שלקה ושנה בב\"ד וכו' </b>פ' הבא על יבמתו (יבמות ד' ס\"ד:) \n",
+                "<b>ההורג נפשות שלא בעדים כונסין אותו לכפה ונותנים לו לחם צר וכו' </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל וכתב שכן מצא בכל הספרים. ומפרש בגמרא דדוקא ששנה על הכרת של עבירה ראשונה עצמה אבל של שתים ושל שלש כריתות איסורי הוא דקא טעים ולא פקר עצמו לכרת. ואיתא נמי בפירקין ד' פ\"ב ע\"ב. ומתני' רבי היא דס\"ל דבתרי [זמני] הוי חזקה ורבינא מתרץ לה למתני' אפי' כרשב\"ג דבתלתא הוי חזקה והכא כונסין אותו לכפה משום דהא עבד תלתא עבירות ועבירות מחזיקות ולא מלקיות. וז\"ל הר\"ן ז\"ל בר\"פ נערה שנתפתתה והתם בפ' הנשרפים מוקי לה במלקיות של כריתות דכיון דבר קטלא הוא בידי שמיא ואיהו קא מפקר נפשיה לקטלא אם חטא פעם שלישית דמחזיקינן ליה ברשיעא מתרי זימנא עכ\"ל ז\"ל. ומ\"מ בברייתא דמייתי בגמרא מוכח דמתני' דלא כאבא שאול שהוא אומר אף בשלישית מלקין אותו ברביעית כונסין אותו לכפה והאי עונש דכיפה הלכה למשה מסיני הוא ורמיזא בקרא תמותת רשע רעה פי' מי שהוחזק רשע תמותתנו רעתו אלמא מוחזק רשע בר מיתה היא: \n",
+                "<b>ומאכילין אותו לחם צר וכו' </b>מצאתי מוגה ונותנין לו לחם צר וכו' וביד בהלכות רוצח נפש פ\"ד סי' ח' ופי\"ח דהלכו' סנהדרין סי' ד' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקלל בַּקֶסֶם </b>גרסינן בנקידת סגו\"ל תחת הקו\"ף וכן משמע מן הירושלמי ומפרש בגמרא שנותן קסמים כנגד לבו וחושב שיש בו כח לקלל כלפי מעלה אי שמקלל לחברו ואומר יכהו הקסם הזה לו ולקונו ולמקנו דהיינו כלפי מעלה שהוא קונה את העולם ומקנה לבריאותיו את טובו ועיין בהרמב\"ם ז\"ל פ' שני דהלכו' עכו\"ם סי' ט': \n",
+                "<b>הבועל ארמית </b>פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל\"ו.) וביד פי\"ב דהלכות איסורי ביאה סי' ד' ה' ו'. ובטור ח\"מ סי' תכ\"ה. ומצאתי כתוב בשלטי הגבורים שעל המרדכי דפ' החולץ ד' תנ\"ז בשם רבינו אברהם הגדול כי גם הנבעלת לארמאי קנאים פוגעין בה ע\"כ. ירושלמי תני ר' ישמעאל זה שהוא נושא כותית ומוליד בנים מעמיד ממנה אויבים למקום. כתיב וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן מה ראה ראה את המעשה ונזכר להלכה הבועל ארמית קנאים פוגעים בו תני שלא ברצון חכמים ופנחס שלא ברצון חכמים א\"ר יהודה בר פזי בקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקדש והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו' ע\"כ: \n",
+                "<b>כהן ששמש בטומאה וכו' </b>אלא אחיו הכהנים מוציאין אותו חוץ לעזרה כתבו תוס' בפסחים ס\"פ האשה ובפ\"ק דיבמות ד' ז' ובר\"פ כל הפסולים לאו דוקא חוץ לעזרה אלא ה\"ה לחיל ע\"כ. וקיימא לן דטמא ששמש במיתה בידי שמים. ואעפ\"כ אחיו הכהנים היו מפצעין את מוחו ובפ' ידיעות דף י\"ז מפ' דמשכחת זר ששמש במיתה בנטמא בעזרה דאי בנטמא בחוץ ונכנס איחייב ליה כרת בכניסתו ואי דשהה הרי נתחייב כרת אלא משכחת לה בעבודה בלא שהייה כגון שמיד אחר שנטמא בעזרה יצא מיד בדרך קצרה ודרך יציאתו היה אוחז מזלג בידו והכה בו באחד מן האברים שעל המערכה והיפך מה שלמעלה למטה דהויא עבודה להתחייב עליה זר: \n",
+                "<b>אלא פרחי כהונה מוציאין את מוחו בגיזרין </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל וכתב ס\"א גרסי' מוציאין אותו חוץ לעזרה: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר בחנק </b>מתניתין ר\"ש אליבא דר' עקיבא היא אבל בברייתא דמייתי בגמרא ס\"ל לרבנן אליבא דר' עקיבא דמיתתו בסקילה דגם הנביא שהדיח ס\"ל לר' עקיבא דבסקילה וגם ר' יוחנן בן נורי ס\"ל כר' עקיבא דמתני' דבחנק בין נביא בין זר ששמש: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים בידי שמים </b>דנאמר כאן יומת ונאמר להלן גבי מאתים וחמשים איש שרופי קרח ימות מה להלן בידי שמים אף כאן בידי שמים וחכמים דמתני' ר' ישמעאל הוא דפליג עליה דר' עקיבא בברייתא וס\"ל דזר ששמש במקדש בידי שמים ומפ' בגמרא דבהא פליגי ר' עקיבא סבר דנין יומת מיומת ואין דנין יומת מימות ור' ישמעאל סבר דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא ור' עקיבא ס\"ל דנביא שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה ושפיר ילפינן מיניה. וביד רפ\"ד דהל' ביאת מקדש ורפ\"ט ובספי\"ח דהלכות סנהדרין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא </b>מעיקרא איירי בד' מיתות ומפרש ואזיל לכולהו והדר מפרש הני דאין להם חלק לעולם הבא רש\"י ז\"ל. משמע מתוך פירושו ז\"ל דגרסינן פ' אלו הן הנחנקין קודם פ' כל ישראל כמו שהוא דפוס בגמרא ולא משמע כן בריש מכות וכן מפירושו דהוא עצמו ז\"ל משמע דפ' אלו הן הנחנקים הוא סוף המסכת דז\"ל שם התם קאי מסנהדרין סליק דתנן בשלהי הנחנקין דהוא סיומא דסנהדרין וכו' ע\"כ וכן בירושלמי ובפי' הרמב\"ם ז\"ל וגם בהרא\"ש ז\"ל פ' הנחנקים הוא סוף המסכתא אבל בהרי\"ף ז\"ל כל ישראל גרסי' בסוף מכלתין וכן כתוב בכל בו סוף סי' מ' כל ישראל הוא ראשית פרק אחרון של מסכת סנהדרין וכדי להפיס דעת עמי הארץ נהגו להתחיל בו קודם התחילם פרקי מסכת אבות ע\"כ. וז\"ל הר\"ר יהוסף ז\"ל יש ס\"א דל\"ג משנה זו אלא הפרק מתחיל ואלו שאין להם וכן נראה נכון ומשנת ואלו שאין להם חלק לעה\"ב נישנית כאן משום דתנא לעיל מהו דין של מי שלקה ושנה ודין ההורג נפשות וכן כל הדינים שאין בם חיוב מיתה כגון הגונב את הקסיה וכו' ובא עכשיו לומר מה דינו של האומר אין תחיית המתים וכו' והאומר אין תורה מן השמים ע\"כ. לשון הגהת רבינו שלמה לוריא ז\"ל בס\"א כל ישראל יש להם חלק לעוה\"ב הך בבא אינה מזו המשנה אלא אגדה בעלמא וכתיבה כאן כדי להתחיל הפרק בדבר טוב אבל רישא דפירקין הכי ואלו שאין להם חלק לעולם הבא ומהדר אהך פירקא דלעיל ואלו הן הנשרפין ונראה למורי דאלו הנחנקים ראוי שיקדם לפרק זה דמעיקרא איירי בד' מיתות ע\"כ ורמוז הוא זה הטעם בראש דברי: \n",
+                "<b>שנאמר ועמך כלם צדיקים </b>אית דלא גרסי לה וכן בירושלמי ליתיה והרב הגדול החכם הר\"ר משה אלשיך ז\"ל בפ' שמיני דף ק\"ע גריס לה ודקדק על משנתנו ח' דקדוקים ותרצם וז\"ל בקיצור בדרך א' וז\"א כל ישראל יש להם חלק לעוה\"ב שהוא לבוא בחלק ההוא לעוה\"ב ועל כן לא אמר בעוה\"ב והביא ראיה שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ שהיא ארץ העליונה שירושתה עולמית וכמא תאמר איך יתכן שיהיו כל ישראל מכלל צדיקים הלא כמה וכמה רשעים בעולם לז\"א נצר מטעי וכו' לומר אל תתמה כי אם יש בלתי צדיקים בעם הלא לא יבצר מהיות צדיק כל איש ואיש מישראל כי אם הם עכורים וטמאים חלאת עון עתה הנה הנפש להיותה מנצר מטעיו ית' העליונות אשר האציל ונטע כנודע מחכמי האמת על פסוקים ישבעו עצי ה' וגו' (תהילים ק״ד:ט״ז) וגם חומרו מוכן לתקן אחר שמראשיתו כשצבר עפרו וברא את האדם שמשם כולנו להיותן מעשה ידיו ג\"כ מעותד להתפאר הנפש והחומר הנזכר מחלאתם. יש עודנו בחיים ויש על ידי גלגולים עד אשר יטהר ויהיה צדיק נמצא שהטיב אשר דבר באמרו כולם צדיקים כי כן הוא בהמשך הזמן שכולם מתקדשים ומטהרים עדי יהיו צדיקים לבלתי ידח ממנו נדח ויובטחו לתקון ולהתפאר ע\"י מה של כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כמבואר ע\"כ: \n",
+                "<b>ואלו שאין להם חלק וכו' </b>פ\"ק דע\"ז ואית דגרסי ואלו ישראלים וכו'. וגרסי' בסוטה פ\"ק ד' ה' כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער בתחיית המתים והקשו שם תוס' ז\"ל תימא אמאי לא חשיב האי במשנת חלק והא דאמרינן בפ' בתרא דכתובות מתים שבח\"ל אינה חיים ותו גרסי' התם עמי הארץ אינם חיים אא\"כ יהנו ת\"ח. ומלוין ברבית מצינו באידה שאינם חיים לעולם הבא: \n",
+                "<b>אין תחיית המתים מן התורה </b>ואפילו יהא מודה ומאמין שיש תחיית המתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר היא הואיל ועוקר דברי חכמים שאמרו שיש תחיית המתים מן התורה המדרשים שדורשים בגמרא מניין לתחיית המתים מן התורה כופר גמור הוא דמה לנו ולנאמנותו וכי מהיכן יודע שכן הלכך כופר גמור הוא רש\"י ז\"ל ומכאן קשה קצת למאן דלא גריס מלות מן התורה במשנה כמו שמצאתי מי שמחק אותו וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל מחקו וכתב דבכל הספרים לא גרסי': \n",
+                "<b>ואין תורה מן השמים </b>מפרש בברייתא בגמרא אפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק\"י זה מג\"ש זו וזהו כי דבר ה' בזה: \n",
+                "<b>והלוחש על המכה </b>פ' ידיעות הטומאה (שבועות ד' ט\"ו) וביד פי\"א דהלכות ע\"ז סי' י\"ב ובטור יו\"ד הי' קע\"ט: \n",
+                "<b>ההוגה את השם באותיותיו </b>גמרא תנא כי אמרינן דהוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה\"ב בגבולין אבל במקדש לא שהרי בשם היו מברכין ובלשון לעז אפילו במקדש לא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה מלכים וד' הדיוטות </b>פ' אין דורשין (חגיגה ד' ט\"ו) ובגמרא אמרינן דאנשי כנסת הגדולה מנאום ובקשו למנות את שלמה ובאה דיוקנו וכו' ובאה אש וכו' ויצאת בת קול פעמים ולא מנו אחז מפני כבוד חזקיה בנו וכן נמי לא מנו אמון מפני יאשיהו בנו דברא מזכה אבא. ולא מנו יהויקים מפני שנתכפר לו על שלא ניתן לקבורה. ובהדיוטות לא מנו מיכה מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר מנשה יש לו חלק לעוה\"ב שנאמר ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו וכו' </b>גמרא א\"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו שנאמר ונתתים לזועה לרעה לכל ממלכות הארץ בגלל מנשה בן יחזקיה מ\"ס בגלל מנשה שעשה תשובה ואינהו לא עביד ומ\"ס בגלל מנשה דלא עבד תשובה: \n",
+                "<b>בלעם </b>כשמו בלא עם שאין לו חלק עם עם: \n",
+                "<b>דואג ואחיתופל וגחזי </b>לא אתפרש בהדיא בגמרא רק כתיב בדואג ושרשך מארץ חיים סלה וגבי אחיתופל כתיב ישיא מות עלימו ירדו שאול חיים וגו' וגחזי ג\"כ חטא הרבים תלוי בו דאבן שואבת תלה לחטאת ירבעם והעמידה בין שמים לארץ ואיכא דאמרי שם חקק בפיה והיתה מכרזת ואומרת אנכי ולא יהיה לך ומתני' דקא חשיב בלעם שהיה גוי בהדי הדיוטות דמשמע דשארי גוים יש להם חלק ר' יהושע היא ור' אליעזר פליג עליה וס\"ל דכל אומות העולם אין להם חלק ושניהם מקרא אחד דרשו ישובו רשעים לשאלה אלו פושעי ישראל כל גוים שכחי אלהים אלו אומות העולה ור' יהושע אומר ישובו רשעים לשאולה מאן נינהו כל גוים שכחי אלהים דבורר הרשעים שבהם אבל השאר יש להם חלק וגרסי' בגמרא דורשי רשומות דהיינו פסוקים חולקים אמתני' ואומרים שלכולם יש להם חלק לעוה\"ב אפילו למנשה וירבעם ואחאב ודואג ואחיתופל וגחזי שנאמר לי גלעד זה אחאב שנפל ברמות גלעד ולי מנשה כמשמעו ואפרים מעוז ראשי זה ירבעם דקאתי מאפרים יהודה מחוקקי זה אחיתופל דקא אתי מיהודה מואב זה דוד דקאתי ממואב היר רחצי זה גיחזי שלקה על עסקי רחיצה על אדום אשליך נעלי זה דואג האדומי שאנעיל אותם בגן עדן עלי פלשת התרועעי אמרו מלאכי השרת לפני הקב\"ה רבש\"ע אם יביא דוד שהרג את הפלשתי והוריש את בניך גת ויצעק לפניך על שאתה נותן חלק לדואג ואחיתופל לעוה\"ב מה אתה עושה להפיס דעתו אמר להם עלי לפייס ולעשותם רעים זה לזה והיינו התרועעי לשון רעות. תניא היה ר\"מ אומר אבשלום אין לו חלק לעוה\"ב שנאמר ויכו את אבשלום וימיתוהו ויכו בעוה\"ז וימיתוהו בעוה\"ב תניא רשב\"א אומר משום ר\"מ אחז ואחזיה וכל מלכי ישראל שכתוב בהן ויעש הרע בעיני ה' לא חיים ולא נידונים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דור המבול אין להם חלק לעוה\"ב ואין עומדין בדין </b>בגמרא בברייתא קאמר ר' עקיבא דאין להם חלק ור' יהודה בן בתירא משמע דמוסיף לא חיים ולא נדונין ומשמע דמתני' ר' יהודה בן בתירא היא: \n",
+                "<b>אנשי סדום וכו' </b>האי בבא כולה עד מרגלים גרסינן לה ברישא קודם בבא דדור הפלגה ובתר בבא דדור הפלגה גרסינן בבא דמרגלים וכו' אבל מתוך פי' רש\"י ז\"ל משמע קצת דגרסי' בבא דדור הפלגה ברישא ככתוב בספרים שפי' הוא ז\"ל אלו ואלו אנשי [דור] המבול ואנשי סדום ובחדא פליג ר' נחמי' ע\"כ ואי לא תימא דס\"ל ז\"ל דגרסי' בבא דדור הפלגה ברישא מאי קמ\"ל בפירושו ז\"ל פשיטא ובירושלמי ליתא כלל לא לבבא דדור הפלגה ולא לבבא דמרגלים לא במשנה ולא בתלמוד: \n",
+                "<b>על כן לא יקומו רשעים במשפט </b>זה דור המבול דכתיב כי רבה רעת האדם וחטאים אנשי סדום דכתיב בהו רעים וחטאים רש\"י ז\"ל. ומצאתי שמחק הר\"ר יהוסף ז\"ל ממלת לא דין ולא רוח עד אבל עומדין בדין וכתב כן מצאתי בכל הספרים שוב מחק מלות במשפט וחטאים בעדת צדיקים ע\"כ לא יקומו רשעים וכתב שכן מצא בכל הספרים. שוב הגיה אמרו לו בעדת צדיקים אינם עומדין אבל עומדין הן בעדת רשעים. שוב מחק ממלות מרגלים עד מלות דור המדבר וכתב שכן מצא בכל הספרים. שוב הגיה שנאמר ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל דברי ר' עקיבא ומחק השאר. שוב הגיה מה היום הולך ומחק מלת הזה ושוב הגיה ר\"א אומר מה היום מאפיל ומאיר אף הם שהיא אפילה להם עתידה ליאור להם: \n",
+                "<b>דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא. </b>בגמרא בברייתא ר\"ש בן מנסיא אומר באין הן לעוה\"ב שנאמר ופדויי ה' ישובון פי' פדויי ה' דהיינו דור המדבר שנפדו ממצרים ישובון וכו'. ועיין בספר חן טוב פרשת חקת ד' רל\"ד ע\"ב: \n",
+                "<b>ויאבדו </b>מתוך הקהל לעולם הבא דברי ר' עקיבא. בגמרא בברייתא פליג ר' יהודא בן בתירא אר' עקיבא דהרי הן כאבידה המתבקשת ובאין לעוה\"ב שכך אמר דוד על בני קרח תעיתי כשה אובד בקש עבדך: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר עליהם הוא אומר ה' ממית ומחיה וכו' </b>והכין אמרו בזוהר פרשת כי תזריע ד' מ\"ט: \n",
+                "<b>עשרת השבטים אינם עתידין וכו' </b>כתוב בספר חן טוב פ' נצבים ד' ש\"א ע\"ב וז\"ל וקשה לי טובא למה דריש ר\"ע לגנאי כיון שיש לדורשו לשבח הגם אם בברייתא פי' מדכתיב ויתשם ה' מעל אדמתם בעוה\"ז וישליכם אל ארץ אחרת בעוה\"ב א\"כ קשה למה במשנה הוכיח דרשתו מכיום הזה כיון שיש לדורשן לשבח כר\"א וגם לר\"א קשה מה ישיב בפסוק ויתשם וישליכם כפול לשון אלא ודאי הוא כמ\"ש ר\"ע בעוה\"ז ובעוה\"ב גם מ\"ש בגמרא שבקי' ר\"ע לחסידותיה וכו' הרי הפסוק מסייעו ומקרא הוא דורש אכן נ\"ל דכולהו דרשי קרא לשבח ולגנאי כיום הזה שחוזר ומאיר גם כיום הזה שהולך ואינו חוזר הא כיצד הולך ואינו חוזר לאותו דרך עצמו וחוזר ומאיר לבניהן אחריהן לעתיד גם לאותם שהחזיר ירמיה ומלך עליהם יאשיה האיר להם אפילתם שמקצתם חזרו ועל אותם שלא חזרו נדרש לגנאי מה היום הולך ואינו חוזר כך עשרת השבטים אינם חוזרין לעולם וז\"ש ויתשם וכו' בעוה\"ז וכו' וישליכם בעוה\"ב זו דברי ר' עקיבא ור\"א אמר שכיום הזה נדרש לשבח גם באותם שגלו שיאיר אפילתם הקב\"ה כיום הזה שחוזר ומאיר ובהם נתקיים ב' הבבות מה היום הולך ואינו חוזר וכו' ומה היום חוזר ומאיר שגם אם לא חזרו כאחיהם מיד ונתקיים בהם הולך ואינו חוזר יחזור הקב\"ה להאיר אפילתם לעתיד ומה שאמר הקב\"ה ויתשם וכו' וישליכם וכו' דבר בב' פרטים שבהם על אותם שחזרו ומלך עליהם יאשיה אמר ויתשם ה' מעל אדמתם ולא נמשלו כיום הזה שאינו חוזר שהרי חזרו ועל אותם שלא חזרו אמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה שאינו חוזר גם הם לא חזרו ושוב הקב\"ה יאיר אפילתם כיום הזה א\"כ גם ר\"א דריש קרא דויתשם וכו' וישליכם כמ\"ש אלא שבהא פליגי ר\"ע ור\"א שר\"ע דריש ויתשם וכו' וישליכם בעוה\"ז ובעוה\"ב באותו דור [שלא עלו] ותיבת כיום הזה לגנאי מה היום אינו חוזר אף הם אינם חוזרים לעולם ודרשת לשבח מה היום חוזר ומאיר באותם שהחזירם ירמיהו ולכן הוכיח במשנה כיום הזה מה היום חוזר ומאיר אף הם חוזרים שלא על כל עשרת השבטים וגם על בניהם אמר אלא דוקא כאותו דור שהרי כתוב כיום הזה שחוזר ומאיר כן יאיר להם לעתיד לכן אמר בגמרא ושניהם מקרא אחד דרשו שיכול לדרוש בכ\"א ואדרבא מסתבר טפי טעמיה דר\"א דדריש תיבת כיום הזה לשבח ולגנאי באדם אחד שגם אם לא חזרו כיום הזה יאיר הקב\"ה להם אפילתם אבל לר\"ע קשה שתיבה אחת דרשה בשתי כיתות דאותם שחזרו בימי ירמיה לשבח ובאותם שלא חזרו לגנאי משא\"כ לר\"א דדריש תיבת כיום הזה בכת אחת והכפל של ויתשם וכו' וישליכם וכו' בב' כיתות גם שם א' רז\"ל כיום הזה עודם כיום הזה ברשעתם אכן אם שינו מעשיהם וישובו יגאלם הקב\"ה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>וישליכם אל ארץ אחרת </b>בברייתא קאמר ר' עקיבא בהדיא דאין להם חלק לעוה\"ב ופי' רש\"י ז\"ל דההוא עולם הבא היינו שלא יקבלם משיח עם שאר גליות לפי שספרו בגנות ארץ ישראל כי מטו לארץ ששמה שוש תרי [אמרי על חד תרין] ובדבר הזה נענשו מרגלים ורבי פליג עליה דר' עקיבא ואמר שבאין לעוה\"ב ור\"ש בן יהודה סבר אם עושין תשובה גם הם יחזרו ויש להם חלק לעוה\"ב וא\"ר יוחנן בגמרא שבקיה ר' עקיבא לחסידותיה שרגיל לזכות את ישראל בעלמא גבי בני רשעי ישראל קאמר רבן גמליאל דאע\"ג דקטנים הם אין באין לעוה\"ב ור' עקיבא אמר באים שנאמר שומר פתאים ה' והכא גבי דור המדבר ועשרת השבטים קאמר דאין להם חלק וה\"מ למדרש מקראי דמייתי בגמרא דיש להם חלק ובספר הפרפראות פרשת נצבים וישליכם אל ארץ אחרת למ\"ד גדולה חסר יו\"ד לומר שאין השלכה כזאת לעשרת השבטים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה\"ב </b>פירשו תוס' ז\"ל בפ' נגמר הדין (סנהדרין ד' מ\"ז) אליבא דרב יוסף דהתם דהא דאין להם חלק לעוה\"ב ה\"מ דלא איקטול אבל אם דנו אותם והרגום יש להם חלק לעוה\"ב ע\"כ ובזה מתיישב דהוו שוין אנשי עיר הנדחת לכל מחוייבי מיתת ב\"ד דתנן בריש פירקין כל ישראל יש להם חלק לעוה\"ב ואפילו מחוייבים מיתת ב\"ד כדפי' רעז\"ל שם. הר\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלות אין להם חלק לעוה\"ב כן מצאתי בכל הספרים דל\"ג אין להם חלק לעוה\"ב וכן נ\"ל עיקר וגרסת הדפוס נ\"ל שהוא שבוש גמור דהא לא מייתי ראיה מקרא דיצאו אנשים שאין להם חלק לעוה\"ב אלא נראה שחוזר לסדר המשנה שבפרק ואלו הן הנשרפין אמר ואלו הן הנהרגין הרוצח ואנשי עיר הנדחת ופי' שם דין הרוצח ולא פי' דיני עיר הנדחת ובא כאן לחזור ולפרש דין אנשי עיר הנדחת שהזכיר לעיל ע\"כ גם כתב בס\"א ל\"ג מלות שנאמר ע\"כ: \n",
+                "<b>ועד שיודח רובה </b>הא הודח חציה אינה נעשה [עה\"נ] כמי שהודח מיעוטה דקתני בסיפא דהוו כיחידים כנלע\"ד: \n",
+                "<b>עד שיהיו מדיחיה וכו' </b>ביד בפ\"ד דהלכות עכו\"ם סי' ב': \n",
+                "<b>הדיחוה נשים וקטנים וכו' </b>בגמרא בברייתא ממעטינן לכולהו מקרא דכתיב אנשים ולא נשים אנשים ולא קטנים יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת. לאמר נלכה וגו' שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד דהכי משמע לאמר שצריך לומר לפנינו שכך אמרו נלכה ונעבדה ואין אמירה אלא בעדים אלמא צריך עדים לכל אחד ואחד שיעידו עליהם מה שאמרו וה\"נ צריך התראה לכל אחד ואחד מהם ובגמרא בעי הואיל דצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד היאך נעשין רובם נדחים ועולא ור' יוחנן אמרי דנין וסוקלים דנין וסוקלים עד חציים דמחזיקינן להו כיחידים ומחציים ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובה והוו בסייף וממונם אבד ואי אתה רשאי למושכן למיתה חמורה מחציים ואילך ובמסקנא קאמר דמרבין להם בתי דינין ומעיינין בדיניהם ומסקינן להו לב\"ד הגדול שבירושלים וגמרי להו לדינייהו וקטלי להו ופי' רש\"י ז\"ל מרבין להם בתי דינים לאו משום דאין דנין שנים ביום אחד דהא אמרן בפ' נגמר הדין דבמיתה אחת דנין אלא משום דנפישי עדים לכל אחד ואחד ואין פנאי לחקור כל אחד ואחד ביום אחד מרבין להם בתי דינים כדי שתקובל עדותן ביום אחד ויגמר דין כולם ביום אחד כדי שלא יהא ענוי הדין ע\"כ: \n",
+                "<b>וצריכין שני עדים והתראה וכו' </b>ביד פ\"ד דכלכות עכו\"ם סי' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החמרת וכו' </b>פ\"ק דבבא בתרא דף ח: \n",
+                "<b>העוברת ממקום למקום </b>ונשתהתה שם שלשים יום משמע מפי' הרמב\"ם ז\"ל דגריס והעוברת בוי\"ו ע\"ש ועי' במ\"ש בפ\"ק דבב\"ב סי' ה': \n",
+                "<b>שנאמר החרם </b>צריך למחוק מלת שנאמר: \n",
+                "<b>מכאן אמרו וכו' </b>רבוייא דכל קא דריש: \n",
+                "<b>נכסי צדיקים שבתוכה </b>ביד שם פ\"ד סי' ז' ובגמרא דרשינן בברייתא ואת כל אשר בה לרבות נכסי רשעים שחוצה לה. וכתב רש\"י ז\"ל בכל דופתא דריש ר\"ש טעמא דקראי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושין לה רחוב </b>ביד שם סי' ו' ומתני' ר' עקיבא היא ור' ישמעאל פליג עליה בברייתא דאם אין לה רחוב אינה נעשית עיר הנדחת ובהא פליגי דר' ישמעאל סבר רחוב דמעיקרא משמע ור' עקיבא סבר דהשתא נמי משמע. ואיתא לפלוגתייהו בגמרא בברייתא ובפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ה:) \n",
+                "<b>היתה רחובה חוצה לה כונסין אותו לתוכה שנאמר אל תוך רחובה ואת כל שללה שללה ולא שלל שמים מכאן אמרו ההקדשות שבתוכה יפדו ותרומות ירקבו ומעשר שני וכתבי הקדש יגנזו כליל לה' אלהיך וכו' </b>כצ\"ל. וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כן בשם כל הספרים וגם מחק מלות אמר הקב\"ה והגיה עוד אם אתה עושה דין בעיר הנדחת מעלה אני עליך כאילו אתה מעלה עולה כליל לפני ועיין במ\"ש בשמו ז\"ל בפ\"ד דאבות סי' ט' ע\"כ וביד ספ\"ד דהלכות עכו\"ם: \n",
+                "<b>וכתבי הקדש יגנזו </b>מתני' דלא כר' אליעזר דאמר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת דכתיב ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וסמיך ליה לא תעשו כן לה' אלהיכם ובמזוזה הואיל וכתוב בה אזכרות אי אפשר לשרפה משום קרא דלא תעשון כן ולזה אינה נעשית עיר הנדחת דלא אפשר לקיומי ושרפת באש וגו' וס\"ל לר' אליעזר דעיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות אלא נכתבה לדרוש ולקבל שכר: \n",
+                "<b>והיתה תל עולם לא תבנה עוד לא תעשה אפילו גנות ופרדסים וכו' </b>כצ\"ל. והפירוש עוד דקרא דריש ליה ר' יוסי הגלילי לשון וָעֶד שלא תבנה לעולם לשום דבר לא לבנין בתים ולא לגנות ופרדסים ור' עקיבא ס\"ל עוד כמו שהיתה מתחלה לא תבנה אבל נעשית היא גנות ופרדסים. ודומיא דדרשת ר' עקיבא אשכחן בברייתא בערכין בפ' אין מקדישין (ערכין ד' כ\"ו) גבי לא יגאל עוד לכמות שהיתה אינה נגאלת להיות שדה אחוזה לפניו אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה: \n",
+                "<b>אבל נעשית גנות וכו' </b>ביד בפ\"ד דהלכות עכו\"ם סי' ח': \n",
+                "<b>ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו </b>וגו' כך צ\"ל: \n",
+                "<b>שכל זמן שהרשעים וכו' </b>מפרש רב יוסף בגמרא דהרשעים דהכא היינו גנבים פירש אם יגנבו וידבק בידם שום דבר מן החרם: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו הן הנחנקין </b>ביד ספט\"ו דהלכות סנהדרין ס\"א גרסי' ואלו בוי\"ו: \n",
+                "<b>המכה אביו ואמו </b>בריש פרקין וילפינן לה מקרא דכתיב ביה מות יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ומדכתיב או באיבה הכהו בידו וימות ש\"מ דכל היכא דאיכא בתורה סתם הכאה לאו מיתה היא ומכה אביו ואמו נמי הכאה בעלמא היא ונחנק עלי': \n",
+                "<b>וגונב נפש מישראל </b>ביד פ\"ט דהלכות גניבה: \n",
+                "<b>וזקן ממרא וכו' </b>ובגמרא בברייתא מפיק אזהרה לגונב נפש מישראל מקרא דלא תגנוב דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בנפשות לא תרצח לא תנאף כל אלו חייבי מיתות ב\"ד אף לא תגנוב בגניבה שיש בה מיתות ב\"ד: \n",
+                "<b>והבא על אשת איש </b>ביד פ\"א דהלכות איסורי ביאה סי' ו': \n",
+                "<b>זה חומר במקלל </b>בגמרא פריך וליתני נמי וחומר במכה מבמקלל שהמכה עשה בו שלא בעמך כבעמך דלא כתיב ביה בעמך משא\"כ במקלל דכתיב ביה ונשיא בעמך לא תאר בעושה מעשה עמך וזה שעבר עבירה שחייב מיתה לאו עושה מעשה עמך הוא ואמאי לא תני האי חומרא דמכה ומשני קסבר תנא דמתני' מקשי' הכאה לקללה בקראי דבואלה המשפטים אע\"פ שמקרא אחד מפסיק בינתים ותנא דברייתא בגמרא פליג עליה דלא מקשי' הואיל וקרא מפסיק בינתים ע\"כ: \n",
+                "<b>עד שיכניסנו וכו' </b>מצאתי הגירסא ברד\"ק ז\"ל בשרש עמר עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו שנאמר וכו' ע\"כ. וביד רפ\"ה דהלכות ממרים וסימן ה' ובטור יו\"ד סי' רמ\"א: \n",
+                "<b>הגונב את בנו וכו' </b>ובקצת נוסחאות מצאתי דפוס הגונב את בנו ר' יוחנן בן ברוקא מחייב וחכמים פוטרין גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין ר' יוחנן בן ברוקא מחייב וחכמים פוטרין וכן הוא בירושלמי וכן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>גנב מי שחציו וכו' </b>ירושלמי דפסחים פ' האשה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זקן ממרא </b>ביד פ\"א דהל' סנהדרין סי' ג' ובפ\"א דהלכות ממרים סי' ב' ובפ\"ג סי' ה' עד סוף הפרק: \n",
+                "<b>שנאמר כי פלא </b>במופלא שבב\"ד הכתוב מדבר למעוטי תלמיד: \n",
+                "<b>חזר לעירו וכו' </b>ריש פ\"ק דהוריות: \n",
+                "<b>תלמיד שהורה לעשות פטור </b>תוס' פ\"ק דמכלתין דף י\"ו. וראיתי שמחק הר\"ר יהוסף ז\"ל שלשה מלות יושב מן המשנה גם בסיפא הגיה כן לזה שעל פתח העזרה. גם הגיה בכל הבבות אם שמעו אמרו להם גם הגיה שבלשכת הגזית שמשם תורה יוצא לכל ישראל וכו' גם הגיה ושנה ולימד כדרך שהוא למוד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חומר וכו' </b>ביד בהלכות ממרים פ\"ג סי' ט' וספ\"ד. ואיתא בירושלמי פ\"ק דברכות ועיין בא\"ח סוף סי' ל\"ו. ואמרינן תו בברייתא דהתם שזו דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אינו צריך טט בכתפי שנים פת באפריקי שתים ע\"כ. וכתוב בספר לבוש תכלת סוף סי' ל\"ד ולהניח שני זוגות תפילין מסדר אחד שנוהגים בו דהיינו כדעת רש\"י ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל דאין הויות כהדדי יש להסתפק אם יש בו משום בל תוסיף דשמא דומיא דציצית שיכול ללבוש כמה בגדים שיש ציצית בהם והה\"נ תפילין וכן משמע מאמרם ז\"ל בענין בל תוסיף כגון ה' פרשיות שבתפילין דמשמע הא ב' זוגות לית בהו משום בל תוסיף או נימא דה\"ה שתי זוגות מסדר אחד ואינן דומה לציצית שכל כסות חייב בהן ואגב ה' מינים שבלולב אומר ג\"כ ה' פרשיות שבתפילין ויש להחמיר שלא להוסיף כלל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ממיתין אותו לא בב\"ד שבעירו </b>אבל דנין אותו בב\"ד שבעירו כמ\"ש במשנה ה' פ\"ק. ומה שפי' רעז\"ל אם שאלו לב\"ד שבלשכת הגזית ואמרו לו וחזר לעירו ושהה שם ימים רבים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ואח\"כ הורה כבתחלה וכו' הוא פי' רש\"י ז\"ל והקשו עליו תוס' ז\"ל דסוף סוף כשממתינין עד הרגל היאך ממיתין הא כיון דגלתה סנהדרין אין דנין דיני נפשות כדאמרינן בפ' היו בודקין וכי תימא דברגל חוזרים ב\"ד הגדול ויושבים בלשכת הגזית אף לאחר שגלו ואז דנין אותו חדא דא\"כ משכחת ליה לריב\"ז דהוה בסנהדרין ובפ' היו בודקין לא משמע הכי ועוד מאי ענוי יש הא אין שייך ענוי הדין אלא כשמשהין אותו אחר גמר דינו כדמוכח וכו' ופי' ר\"ת דמיירי כשנגמר דינו קודם שגלתה סנהדרין ע\"כ: \n",
+                "<b>שנאמר וכל העם ישמעו </b>צריך להשמיע מיתתו לרבים שלא יעשה אדם עוד כן: \n",
+                "<b>וכותבין ושולחין </b>בברייתא דבגמרא אמר להם ר' יהודה וכי נאמר יראו וייראו והלא לא נאמר אלא ישמעו וייראו: \n",
+                "<b>איש פלוני </b>בן איש פלוני נתחייב מיתה בב\"ד כך צ\"ל. וביד פי\"ב דהלכות סנהדרין סי' ד' וספ\"ג דהלכות ממרים. והקשה הרב ר' אליה מזרחי ז\"ל בפרשה שופטים וא\"ת מ\"ש הכא גבי זקן ממרא דפי' רש\"י מכאן שממתינים עד הרגל כר' עקיבא ומ\"ש גבי בן סורר ומורה דפי' רש\"י ז\"ל וכל ישראל ישמעו וייראו מכאן שצריך הכרזה בב\"ד פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה ר' יהודה. וי\"ל שגם ר' עקיבא מודה שצריך הכרזה דאל\"כ מה הועילו חכמים המתנה זו שממתינים אותו עד הרגל אם לא יכריזו בב\"ד להודיע ענייניו לעם אבל המחלוקת שבינו ובין ר' יהודה אינה אלא בהמתנה שר' עקיבא אומר שצריך להמתין עד הרגל ור' יהודה אומר אין מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבים ושולחים בכל מקום שהרי הרמב\"ם שפסק לגבי זקן ממרא כר' עקיבא שממתינין אותו עד הרגל כתב אח\"כ וד' צריכין הכרזה שהרי בכולן נאמר וכל ישראל והאחד מהן זקן ממרא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נביא השקר וכו' </b>ביד פ\"ה דהלכות ע\"ז סי' ז' ק': \n",
+                "<b>המתנבא מה שלא שמע </b>כגון צדקיה בן כנענה: \n",
+                "<b>ומה שלא נאמר לו </b>כגון חנניה בן עזור: \n",
+                "<b>מיתתו בידי אדם </b>מחק הרי\"א ז\"ל שלש מלות הללו: \n",
+                "<b>הכובש את נבואתו </b>כגון יונה בן אמתי וביד בהלכות יסודי התורה פ\"ט סי' ב' ג': \n",
+                "<b>והמוותר על דברי הנביא </b>כגון חבריה דמיכה שלא אבה להכותו: וכתוב בספר כתר תורה שחבר החכם הר\"ר דוד ויטאל ז\"ל במצות לא תעשה סי' י' דכאן בפירוש המשנה לא פירש [הרמב\"ם] רק הענין לבד אבל במשנה תורה בסוף הלכות יסודי התורה כשידוקדקו דבריו ז\"ל נראה שכוונתו לפרש המוותר על דברי הנביא שר\"ל מי שמדקדק אחריו ביותר לנסותו אם נביאותו אמת ולכן כתב שם ואסור לנסותו יותר מדאי וכו' דשם פירש פירוש הענין ומשמעות התיבה ע\"כ: \n",
+                "<b>ונביא שעבר על דברי עצמו </b>כגון עדו הנביא ששמע לדברי נביא השקר וחזר ואכל ושתה עמו ומוותר על דברי הנביא בנביא מוחזק משמע מן הגמרא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתנבא בשם ע\"ז </b>כגון נביאי הבעל. וביד בפ\"ה דהלכות ע\"ז סי' ו': \n",
+                "<b>הבא על אשת איש </b>פרק נערה דף מ\"ט דייקינן מדקתני כיון שנכנסה לרשות הבעל ולא תנא בה נכנסה לחופה ש\"מ נכנסה לרשות הבעל בעלמא דהיינו מסר האב לשלוחי הבעל אע\"פ שלא נכנסה לחופה שעדיין היא בדרך אם זנתה הרי זו בחנק דתו לא קרינן בה בית אביה: \n",
+                "<b>שכל הזוממין וכו' </b>ס\"א שכל המוזמין. אכן הרי\"א כתב הזוממין מצאתי בכל הספרים ואיתא בריש פ\"ק דמכות ופי' שם רש\"י ז\"ל כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר בה דינו של נידון ע\"כ. וכתבו שם תוס' ז\"ל פי' רש\"י ז\"ל שאין להם נס והמלטה וקשה דמאי קמ\"ל פשיטא ובכתובות פי' שרוצה לומר מקדימין שלא יענו הדין וגם זה קשה דמאי קמ\"ל פשיטא לכך פי' ר\"י מקדימין ה\"פ ודאי אתה צריך להמיתו במיתה שהמיתו אבל אם ודאי אינו יכול אפילו הכי נמיתם בכל מיתה שנוכל כדתניא הכה תכה ע\"כ: \n",
+                "<b>חוץ מזוממי בת כהן </b>מפיק לה מברייתא בגמרא מדאמר קרא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו למה לי למכתב תו לאחיו אלא משום דכל הזוממין ובועליהם כיוצא בהם אבל בת כהן אמר קרא היא מחללת ודרשינן היא בשריפה ואין בועלה בשריפה זוממיה אינו יודע אם לבועל הוקשו ובחנק אם לה הוקשה ובשריפה כשהוא אומר לעשות לאחיו לאשמועינן לאחיו ולא לאחותו וכל היכא דבעדות מחייבינן איש ואשה ודינם חלוק כי הכא לו הוקשו וביד רפי\"ח דהלכות עדות וס\"פ עשרים: \n",
+                "סליק פירקא. וסליקא לה מסכת סנהדרין \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Nezikin/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Nezikin/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..56f020616361233af5d4894c0ca5dc4249214831
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Nezikin/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,594 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Sanhedrin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Sanhedrin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בעזר אל גדול ונורא. ובס\"ד העושה שפטים בעובדי אלהים אחרים. נתחיל מסכת סנהדרין \n",
+                "<b>דיני ממונות </b>דהיינו הודאות והלואות עכ\"ל רעז\"ל. אמר המלקט פי' הודאות הן שבא לדון בעדי הודאה שמביא עדים שאומרים בפנינו הודה לו. הלואות הן שבא לדון בעדי הלואה שמעידין בפנינו הלוהו. ובברייתא פליג רב וס\"ל דדינו ממונות בעי חמשה דיינים כדי שיהא קריבה לדין בחמשה וגמר דין בשלשה. פי' שאם יחלוקו בדין יהיו שלשה רוב ונלך אחריהם ויליף לה מקרא דכתיב אשר ירשיעון אלהים לשון רבים דהיינו תרי ונאמר ג\"כ למעלה עד האלהים יבא דבר שניהם מה למטה שנים אף למעלה שנים אין ב\"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן חמשה אבל ונקרב בעל הבית אל האלהים לא חשיב ליה דקסבר אין דורשין תחלות ורבנן ירשיען כתיב לשון יחיד: \n",
+                "[הגהה וכתבו תוס' ז\"ל וצריך לדקדק בכל הנהו דלקמן בגמרא קרנת קרנת קרנות לטטפת לטטפת לטטפות ועשרה כהנים דלקמן סי' ג' דדרשי' בגמרא כולהו למניינא ולא אמרינן אין דורשין תחלות ע\"כ. ועיין על זה בתוספות זבחים דף ל\"ח ע\"א]. עוד בפי' רעז\"ל אבל גזלות וחבלות בשלשה מומחין ע\"כ. אמר המלקט ומשום דחלוקים בדיניהם מש\"ה לא תננהו תנא בחד בבא. גזלות כופר דפקדון דמששלח בו יד הוי גזלן וכן החוטף מיד חברו הוי גזלן אבל לוה שלא שילם לא מיקרי גזלן דמלוה להוצאה נותנה: \n",
+                "<b>חבלות החובל בחברו וכו' </b>ותוס' פירשו כאן וגם בר\"פ החובל (בבא קמא ד' פ\"ד) די\"מ דדוקא גזלות שע\"י חבלות קתני הכא דבעינן מומחין כגון דאינצו בי תרי ומחו אהדדי עד שתקף אחד מהם וגזל את חברו דכי ה\"ג לא שכיחא טפי ולא עבדינן שליחותייהו ומעשים בכל יום שאנו דנים דיני גזלות אם לא באו על ידי חבלות ע\"כ: \n",
+                "<b>תשלומי כפל </b>דגניבה דכתיב אם המצא תמצא בידו הגניבה וכו': \n",
+                "<b>תשלומי ד' וה' </b>דשור או שה וטבחו או מכרו: \n",
+                "<b>בשלשה </b>מחק הר\"ר יהוסף ז\"ל מלת בשלשה מבבא זו. גמרא נזק וחצי נזק וכו' נזק היינו חבלות משום דקבעי למתני ח\"נ תנא נמי נזק שלם. ח\"נ נמי היינו חבלות תנא ממונא ותנא קנסא הניחא למ\"ד פלגא נזקא קנסא אלא למ\"ד פלגא נזקא ממונא מא\"ל אלא איידי דקבעי למיתני תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' דממון שאינו משתלם בראש הוא תנא נמי ח\"נ דממון שאינו משתלם בראש ואיידי דקבעי למיתני ח\"נ תנא נמי נזק שלם. וכתבו תוס' ז\"ל נזק היינו חבלות לאו בשור שהזיק שור קאמר דהא איתא בהחובל דגובין אותו בבבל ולא בעי מומחין אלא בשור שהזיק אדם והא דקאמר משום דקבעי למיתני ח\"נ דלא כר\"ע דקאמר אף תם שחבל באדם משלם במותר נ\"ש ומיהו נראה דאיירי בכל ענין אף בשור דאזיק שור דהא מסיק בהחובל דהא דגובין בבבל נזקי שור בשור היינו דוקא נזקי שן ורגל דמועדין מתחלתן אבל נזקי קרן אמרינן התם דאין מועד בבבל ע\"כ. גמרא שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו יחיד מומחה דאין דיני קנסות או לא אמר ליה תניתוה: \n",
+                "<b>תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' בשלשה </b>מאי שלשה אילימא שלשה הדיוטות הא אמר אבוה דאבוך משמיה דרב אפילו עשרה והן הדיוטות פסולין לדיני קנסות אלא מומחין וקאמר שלשה. ועיין בנמקי יוסף ראש דף רע\"ב: \n",
+                "<b>אונס ומפתה. </b>נערה בתולה חמשים כסף. ואיתה להאי בבא דאונס בירושלמי פ' נערה שנתפתתה. וביד פ\"ג דהלכות נערה בתולה סי' ג' ובטור א\"ה סוף סי' קע\"ז וכתבו תוס' ז\"ל הא דלא תנא כופר ושלשים של עבד כדתנן שאר קנסות נראה לר\"ת כו' עיין בתוספת יום טוב. וכתוב בנ\"י ומיהו אנן אע\"ג דלא דיינינן השתא בגזלות וחבלות אלא במידי דשכיחא ואית ביה חסרון כיס כגון מתנות וירושות וגיטין וכתובות הא כתב רב אלפס ז\"ל בב\"ק דבכל מאי דלא דיינינן השתא מנהג בשתי ישיבות דמשמתינן ליה עד שיפרע לחברו לפי ראות עיניו ע\"כ: \n",
+                "<b>מפני שיש בו דיני נפשות. </b>בגמרא פריך וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי השתא מיהא לאו דיני נפשות הוא דליכא עדים ומתרצי לה אמוראי טובא דפלוגתא דר\"מ ורבנן בפלוגתא דתנאי אחריני יש מהן במשניות ויש מהן בברייתות ובמסקנא מתרצינן דכ\"ע חוששין ללעז פי' אי בשלא הביא עדים הבעל דכ\"ע חוששין ללעז פי' דשמא כשיבאו לב\"ד ויצא הקול ישמעו עדים ויבאו עדים שזנתה תחתיו ועכשיו אין הבעל יודע ובעי' עשרים ושלשה מעיקרא דשמא יבא לידי נפשות ומדבעינן עשרים ושלשה אפילו ממון בעינן עשרים ושלשה פי' שאם אחר שנתקבצו כ\"ג למידן דיני נפשות שאמר הבעל להביא עדים שזנתה תחתיו ולא מצא ונתפזרו להם הדיינים לאתה צורך כגון להקביל פני המלך או למדידת עגלה ערופה ולא נשארו רק שלשה ואמר להם הואיל ואין לי עדים דינו לי מיהת דיני ממונות להפסידה כתובתה דאדם נאמן בכך דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אין דנין לו דחוששים לכבוד הראשונים ובעינן כולהו אלא מתני' מיירי שהביא עדים וכגון דאתכחוש העדים בבדקות שזה אומר כליו של בועל שחורים וזה אומר לבנים ואמרו הנך סהדי לא היה שם עד אחר דליכא תו למיחש שמא יבאו עדים אחרים שזנתה ולא הוכחשה בחקירות איזה יום ואיזה שעה וכיוצא בהם שהעדים באין על ידיהם לידי הזמה ור\"מ סבר הכחשה דבדיקות שמה הכחשה ולא מקטלא הלכך דיני ממונות לבד הוא וסגי בשלשה ורבנן סברי כיון דבחקירה נמצאו מכוונים הכחשה דבדיקות לאו הכחשה היא דלא רמו סהדי אדעתייהו למיבדק כולי האי והוי דיני נפשות ובעינן עשרים ושלשה וקמיפלגי בפלוגתא דבן זכאי ורבנן דתנן לקמן בפ\"ה מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים דר\"מ אית ליה דבן זכאי ורבנן לית להו דבן זכאי. ונמקי יוסף האריך בריש סוגיא זו ליישב פי' רש\"י ור\"ת ע\"ש. וביד כולה מתני' עד סוף סי' ג' דהלכות סנהדרין ורפי\"ו ובטור ח\"מ סי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכות בשלשה </b>פרק הנחנקים (סנהדרין דף פ\"ז) ובפירקין דף ט': \n",
+                "<b>בעשרים ושלשה </b>ירושלמי ובבלי ר' אבהו אמר מכות בכ\"ג שפעמים שמת ממכותיו והרי יש בו דיני נפשות. וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל משום ר' ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה לא מצאתי בכל הספרים: \n",
+                "<b>עבור החדש בשלשה רשב\"ג אומר וכו' </b>ירושלמי ובבלי בר קפרא שמע כולהון מהדא יברכך ה' וישמרך מכאן שמתחלין בשלשה. יאר ה' פניו אליך ויחונך מכאן שנושאין ונותנין בחמשה. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום מכאן שגומרין בשבעה. ר' יהושע בן לוי שמע מהכא ויקח רב טבחים את שלשה שומרי הסף מכאן שמתחילין בשלשה. וחמשה אנשים מרואי פני המלך מכאן שנושאין ונותנין בחמשה ושבעה אנשים מרואי פני המלך מכאן שגומרין בשבעה. א\"ר יונתן מכאן לסנהדרין גדולה של כל ישראל ויקח שר הטבחים את שריה כהן הראש ואת צפניה וכו' הרי שנים ושבעה אנשים מרואי פני המלך הרי ט' וששים איש מעם הארץ הרי שבעים חסר אחד ומן העיר סריס אחד הרי שבעים. ואית תנאי שבעים ואחד ויקח רב טבחים את שלשה שומרי הסף ושבעה מרואי פני המלך וששים איש מעם הארץ ומן העיר לקח סריס אחד הרי שבעים ואחד ע\"כ: \n",
+                "<b>עבור החדש </b>בת\"כ פרשה ט' דפרשת אמור. ובגמרא דייקינן חישוב חדש לא קתני דנימא שצריך שלשה לחשוב אם יעברו את החדש דבחושבנא תליא מילתא אע\"פ שצריך לעברו משום ירקייא ומשום מתייא אפ\"ה חושבנא בעי כדתנן במס' ערכין אין פוחתין מד' חדשים וכו' קדוש נמי לא קתני דנימא דצריך שלשה לקבל עדות החדש מפי העדים ולומר מקודש החדש אלא עיבור החדש קתני דמשמע שצריך שלשה לומר מעובר וקשה אמירה זו למה לא ליקדשוה ביום שלשים וממילא כי מקדשינן ליה למחר מיעבר החדש שעבר דיום שלשים בתריה שדינן ליה ומשני אביי תני קדוש החדש והכי תניא נמי בהדיא בברייתא קדוש החדש ועבור שנה בשלשה דברי ר\"מ והכי תריץ נמי בירושלמי. ורבא אקשי עליה דאביי דדרך תנא לטעות בגרסא ולחסור תיבה אחת ע\"י שכחה אבל אין נחלף לתנא בין גרסת קדוש לגרסת עבור אלא אמר רבא הכי קתני קדוש ביום עבור בשלשה אחר עיבור ליכא קדוש פי' קדוש ביום עבור כגון בחדש חסר שעבר צריך שלשה לקדש ר\"ת הבא ביום שלשים לחדש שעבר אבל לאחר עיבור פי' אם עשו חדש שעבר מלא וקבעו ר\"ח ביום שלשים ואחד אין אומרים בו מקודש מקודש ור' אלעזר ב\"ר צדוק היא דאמר בפ' שני דר\"ה אם לא נראה בזמנו דהיינו ביום שלשים אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים ורב נחמן אוקי לה אליבא דפלימו דאמר אפכא בזמנו אין מקדשין אותו שאין צריך לעשות חזוק לדבר שהרי בזמנו בא שלא בזמנו מקדשין אותו והכי קתני קדוש אחר עיבור בשלשה ביום עיבור ליכא קדוש ורב אשי אמר לעולם חישוב קתני פי' לחשב אם יעברו את החדש דבחושבנא תליא מילתא דצריך לחשב תולדות הלבנה שאם תקדים שלשה ימים או שנים לקביעות החדש לא מעברינן ליה דתמהי בה אינשי ומאי עיבור חישוב דעיבור ואיידי דקבעי למיתני עיבור שנה תנא נמי עיבור החדש דגבי שנה לא סגי דלא ליתני עיבור דאמירה בעי שיקדשו אדר שני לשם אדר דאי שתקי ממילא לשם ניסן מיקבע ומתני' הכי דייקינן מינה חישוב חדש אין קדוש חדש לא דלא צריך לקדושי לא חדש מלא ולא חדש חסר כר' אליעזר דאמר בברייתא בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו דאמר קרא וקדשתם את שנת החמשים שנה שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים נמצא ששלשה מחלוקות בדבר ר\"א ב\"ר צדוק סבר בזמנו מקדשי' שלא בזמנו אין מקדשין ופלימו ס\"ל אפכא ור' אליעזר ס\"ל בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו: \n",
+                "<b>בשלשה מתחילין וכו' </b>ביד פ\"ד דהלכות קדה\"ח סי' ט' י': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סמיכת זקנים וכו'. </b>ר\"פ מצות חליצה וירושלמי פ' עגלה ערופה ובפירקין ד' ג' וביד פ\"ג דהלכות מעשה הקרבנות סי' י' ובפ\"ד דהלכות סנהדרין סי' ג'. ובגמרא בברייתא יליף לה ר\"ש מדכתיב גבי סמיכה זקני שנים ואין ב\"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה ור' יהודה דריש וסמכו שנים זקני שנים ואין ב\"ד שקול מוסיפים עליהם עוד אחד הרי כאן חמשה וכדפי' רעז\"ל. ועיין במ\"ש ר\"פ עגלה ערופה: \n",
+                "<b>עריפת העגלה </b>אין הכוונה על המדידות כמו ששנינו בפ' עגלה ערופה וכתבוהו התוס'. ועיין עוד במ\"ש שם ר\"פ עגלה ערופה דמתני' דלא כר\"א בן יעקב: \n",
+                "<b>חליצה ומיאונים בשלשה. </b>בפי' רעז\"ל וביבמות מוכח וכו'. אמר המלקט שם ר\"פ מצות חליצה ברייתא ור\"פ ב\"ש דף ק\"ז ר' יוסי ב\"ר יהודה ור' אלעזר ב\"ר יוסי מכשירין בשנים ואמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג: \n",
+                "<b>נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין </b>בפ' בתרא דמסכת מעשר שנו פי' רבינו שמשון ז\"ל דאין דמיו ידועים לאו אנטע רבעי קאי משום דכולהו נטע רבעי אין דמיהם ידועים דמצריך לפחות היציאה כדקתני התם אלא קאי אמעשר שני לחוד וכן כתבו תוס' ז\"ל דלא קאי אנטע רבעי וכן מוכח מן הברייתא דמייתי בגמרא דקתני איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין אבל רבעי לא קתני והיינו טעמא דמתוך שאדם להוט לאכול פירות נטיעה זו חיישינן אפילו בדמיו ידועין ומיהו בזמן הזה שאין מחללין בשוויין לא בעי שלשה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ההקדשות בשלשה </b>גמרא מתני' דלא כר' אליעזר בן יעקב דאמר אפי' צנורא של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה דס\"ל כשמואל שנכתוב בסמוך בקרקעות וה\"ה לכל הקדשות ולרבנן דבעו שלשה לא אתפרש לתלמודא טעמייהו מנא להו דסגי בשלשה: \n",
+                "<b>הערכין המטלטלין וכו' </b>ירושלמי פ' הקורא עומד ד' ע\"ה: \n",
+                "<b>תשעה וכהן </b>בגמ' מפרש לה שמואל משום דעשרה כהנים כתובים בפרשה שלשה בפרשת ערכין שהיא ראשונה ושלשה בפדיון בהמה וד' בקרקעות חד לגופיה הנך הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו ט' ישראל ואחד כהן ועיין במ\"ש בפ' בתרא דמגלה סי' ג' ועיין במ\"ש לעיל ריש פרקי' בהגהה: \n",
+                "<b>ואדם </b>כיוצא בהן שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ועבד איתקש לקרקעות: \n",
+                "<b>הערכין המטלטלין </b>גמרא מאי ערכין המטלטלין אמר רב גידל אמר רב באומר ערך כלי זה עלי דאמר רב גידל אמר רב האומר ערך כלי זה עלי נותן דמיו מ\"ט אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים מש\"ה נותן דמיו האי ערכין המטלטלין ערכין של מטלטלין מיבעי ליה דערכין המטלטלין משמע שהערכין מיטלטלין תֵנִי ערכין של מטלטלין. רב חסדא אמר אבימי במתפיס מטלטלין לערכין פי' שאמר ערכי עלי ונתחייב ערך הקצוב לפי שניו והיה לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי וחלה עליהן קדושה ובא לפדותן צריך שלשה להוציאן מיד הקדש האי ערכין המטלטלין ערכין של מטלטלין מיבעי ליה תני מטלטלין של ערכין ר' אבהו אמר באומר ערכי עלי: [הגהה כך נראה שגרס לה נמי בירושלמי]. בא כהן לגבות ממנו מטלטלין בשלשה קרקעות בעשרה א\"ל רב אחא מדפתי בשלמא לאפוקי מהקדש כגון דרב גידל ודרב חסדא הוא דבעי שלשה דכיון דחל עליו הקדש לא ניפוק עד שיפדנו בשוויו אלא לעיולי להקדש כגון דר' אבהו שלשה למה לי אלא סברא הוא מה לי עיולי מה לי אפוקי אפוקי למה לי דילמא טעי עיולי נמי דילמא טעי: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אחד מהן כהן </b>א\"ל רב פפא לאביי בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב כהן אלא לרבנן כהן למה להו קשיא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרובע והנרבע בעשרים ושלשה </b>בגמרא פריך קא פסיק ותני ל\"ש שור שרבע אדם זכר ול\"ש שור שרבע אשה נקבה בשלמא רובע נקבה דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה אלא רובע זכר מנלן ומשני דכתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת דאם אינו ענין לשוכב דהא קרא אחרינא כתיב איש אשר יתן שכבתו וגו' תנהו ענין לנשכב ומביא בהמה עליו ומדאפקיה רחמנא בלשון שוכב לאשמועינן דנידון כשוכב מה בא על הבהמה הוא והיא בעשרים ושלשה כדילפינן מואת הבהמה תהרוגו דאיתקש לאדם אף מביא בהמה עליו שניהם בעשרים ושלשה. בפי' רעז\"ל לשון ראשון צריך להגיה ואתקש בהמה לאשה וכו' וז\"ל רש\"י ז\"ל הרובע והנרבע שור שרבע אשה ובהמה שנרבעה לאיש נדונת הבהמה ליסקל בעשרים ושלשה כאדם הרובע דאיתקוש להדדי והרגת את האשה ואת הבהמה היינו רובע ואיתקש בהמה לאשה מה אשה בכ\"ג אף בהמה בכ\"ג ואומר ואת הבהמה תהרגו בנרבע כתיב ע\"כ: \n",
+                "<b>כמיתת הבעלים כך מיתת השור. </b>דאי אתא קרא לאשמועינן דבעליו חייב מיתה ליכתוב השור יסקל וגם בעליו ולישתוק דהא ליכא לספוקי דאיהו נמי בסקילה דהשתא קטל איהו גופיה בחנק ממונו בסקילה אלא ודאי כדדרשינן ובמסקנא אמר חזקיה דאי אפשר לומר דקרא כפשטיה לחייב מיתה לבעליו דהא אמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו אמנם פי' יותר החכם הר\"ר משה נגארה ז\"ל בפ' משפטים [בספרו לקח טוב על התורה (שנדפס בקושטאנדינא שנת של\"א) בפסוק כי יגח שור איש וגו' קחנו משם]: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר וכו' </b>אומר ר\"ת דהכא גרסינן ר' אליעזר שהוא קודם ר' עקיבא ובפ\"ק דב\"ק גרסינן ר' אלעזר: \n",
+                "<b>זכה </b>פי' צדקה עשה אבל הנאה אפילו מעורן אסור דכיון שהמיתו שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר מיתתן בכ\"ג </b>מפרש בגמרא דלר\"ע הנחש כל הקודם להורגו זכה דהתנן פ\"ק דב\"ק דנחש מועד לעולם לכ\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין דנין לא את השבט וכו' </b>ר\"פ כ\"ג ותוס' ר\"פ ידיעות הטומאה ותוס' פ\"ק דסוטה דף ז' הקשו דאמאי לא תני להו לסוטה וזקן ממרא הכא בהדי דהוו בב\"ד של ע\"א דגבי סוטה נמי תנן התם היו מעלים אותה לבית דין הגדול שבירושלים וכו' ויש לומר משום דנֶמֶר של סוטה וזקן ממרא לא היה בבית דין של ע\"א ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא את נביא השקר </b>ובגמרא פריך וליהדר זקן ממרא ונגמר (קטליה בסנהדרי גדולה) הזדה הזדה מנביא השקר דהא בקטלא דתרוייהו כתיב הזדה בנביא השקר כתיב אך הנביא אשר יזיד ובזקן ממרא כתיב והאיש אשר יעשה בזדון ונימא מה נביא בסנהדרי גדולה דהא גמר מהמראת זקן אף מיתת זקן בסנהדרי גדולה וניתני במתני' ולא את זקן ממרא אלא בב\"ד של ע\"א ומשני תנא דבר דבר גמיר אבל הזדה הזדה לא גמיר ואין אדם דן ג\"ש אא\"כ קבלה מרבו. ביד בפ\"ה דהלכות עבודה זרה סי' ט': \n",
+                "<b>אלא בב\"ד של ע\"א </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל אכן בשאר הבבות נראה עיקר לגרוס על פי ב\"ד: \n",
+                "<b>ואין מוציאין למלחמת וכו' </b>בפכ\"ג דן ד' כ' וביד בפ\"ה דהלכות מלכים סי' ב'. וביד בפ\"ה דהלכות כלי המקדש סי' ח': \n",
+                "<b>אין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"א </b>שהרי מצינו שכשהיו אומרים לדוד עמך ישראל צריכין פרנסה [א\"ל לכו והתפרנסו] זה מזה [א\"ל] אין הקומץ משביע את הארי והיה אומר להם לכו פשטו ידיכם בגדוד ולא היו הולכין עד שמתייעצין באחיתופל ושואלין באורים ותומים ונמלכין בסנהדרין דהיינו בניהו בן יהוידע שהיה מופלא של ב\"ד כדכתיב ואחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב. וכתבו תוס' ר\"ת גריס והכי נמי כתיבי קראי ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו ואביתר וגו' יהוידע בן בניהו זו סנהדרין וכן הוא אומר ובניה. בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי למה נקרא שמו וכו' אביתר אלו אורים ותומים ואח\"כ שר צבא וכו' ומייתי ראיה דכי היכי דבניהו בן יהוידע היה ראש סנהדרין כמו כן היה יהוידע אביו. כרתי ופלתי הם סנהדרין. וק\"ק דבדברי הימים בתחלת מלכותו של דוד חשיב בניהו בן יהוידע עם הגבורים של דוד המתחזקים עמו להמליכו והאי קרא דאחיתופל בסוף ימיו של דוד בתחלת מלכים בימי שלמה וקחשיב יהוידע ואיך יתכן שהיה אביו של בניהו וגם בסוף שמואל מונה בניהו עם הגבורים ושמא שני בניהו היו אחד אביו של יהוידע ואחד בנו ע\"כ: \n",
+                "<b>אין מוסיפין וכו' </b>ר\"פ עגלה ערופה ובפירקין ד' י\"ד. וכתבו תוס' ז\"ל בשבועות ד' ט\"ו אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"א אע\"ג דבשבועות פרק שני תנן שאין מוסיפין אלא במלך ובנביא וכו' הכא לא חשיב אלא מילי דסנהדרין תדע דתנן נמי אין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"א אע\"ג דמסיק בגמרא מקרא דבעינן מלך ויועץ ואורים ותומים ע\"כ: \n",
+                "<b>אין עושין עיר הנדחת וכו' </b>פ\"ק דתמורה דף ח' וי\"ס דל\"ג מלת עושים וביד פ\"ד דהלכות עבודה זרה סי' ב' ד' וכולה מתני' ביד רפ\"ה דהלכות סנהדרין: \n",
+                "<b>ולא שלש </b>עיר הנדחת. ובפי' רעז\"ל וטעמא דקרא ישמא ישמעו הגוים וכו'. אמר המלקט א\"כ ר\"ש היא דדריש טעמא דקרא במתני' דבפ' המקבל גבי אלמנה. וכתב הכ\"מ שם פ\"ד מהלכות ע\"ז וז\"ל מאחר דרבינו לא ס\"ל כר\"ש דאמר אלמנה עשירה ממשכנים אותה לא ה\"ל לכתוב האי טעמא אלא לפי שאין ביניהם נפקותא לענין הדין שזה טעם מתקרב אל השכל וגם חכמים אין מכחישין אותו אלא שאומרים דאפילו לא הוה האי טעמא מקרא נפיק ראה רבינו לכותבו ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא שלש </b>עיר הנדחת דכתיב אחת אבל עושין שתים דכתיב עריך מיעוט לשון רבים שנים אבל אם רחוקות זו מזו אפילו שלשה עושים וכן דוקא בב\"ד אחד פי' כל זמן שסנהדרין זו קיימת הוא דאין עושין שלש במקום אחד אבל אם מתו אלו ונתמנו אחרים עושין שלש אפילו במקום אחד כגון בגליל או ביהודה וכתבו תוס' ז\"ל א' או ב' פי' אחד בב\"ד אחד או שנים בשני בתי דינין ולמאי דשרי בשנים או בשלשה בתי דינין אפילו טובא בפעם אחת במקום אחד או בשני מקומות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר שבעים </b>בפירקין ד' ג' ותניא התם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר מה ת\"ל לנטות אחרי רבים להטות התורה אמרה עשה לך ב\"ד נוטה פי' שצריך שלא יהא ב\"ד שקול כדי שיתקיים בו הטייה אחרי רבים כדתנן בסמוך וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל דלא גרס ר' יהודה אומר שבעים: \n",
+                "<b>ומנין לעדה שהיא עשרה </b>ביד פ\"ח דהלכות תפלה סי' ה' וגם לענין קדיש ילפינן מהכא ואיכא מאן דיליף לה מדכתיב בתוך בני ישראל וכתיב התם ויבאו בני ישראל לשבור בר מה להלן עשרה אף כאן עשרה. ואיתה בבראשית רבה פי' צ\"א. ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שאמר הֱיֵה עמהם כך: \n",
+                "<b>לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה וכו' </b>אית דגרסי לא כהטותך לטובה הטותך לרעה וכו' הטותך וכו': \n",
+                "<b>הטיתך לרעה </b>על פי שנים י\"ס ולרעה על פי שנים והיינו קודם דנדע דבעינן כ\"ג מטעם דאין ב\"ד שקול אבל אחר שידענו דבעינן כ\"ג לעולם לא תמצא הטייה לרעה רק על פי שלשה וכמו שכתוב לקמן בספ\"ה ואותו הוא פי' רש\"י ז\"ל והביאו נמוקי יוסף שם: \n",
+                "<b>מאה ועשרים </b>עיין בתוי\"ט. ומתוך פי' רש\"י ז\"ל משמע דקופה מתחלקות בשלשה דתנינן בסוף פאה ר\"ל ג' מלבד השנים הגובין שכן כתב וז\"ל גובין ומחלקין הוו להו חמשה ורופא אומן ולבלר ומלמד חד גברא הוי לכל הני ע\"כ. אבל בפי' הרמב\"ם ז\"ל במשנה גם בהלכות מתנות עניים פ\"ט סי' ה' גם בספ\"א דהלכות סנהדרין לא משמע כן. ומ\"מ טבח הנזכר בגמ' משמע שהוא טעות וכן ג\"כ מחקו הר\"ר שלמה לוריא ז\"ל ולכל הפירושים קשה למה אינו מנוי בכלל העשרה דברים שכל עיר שאינם בה אין ת\"ח רשאי לדור בתוכה: \n",
+                "<b>ר' נחמיה אומר מאתים ושלשים. </b>גמרא תניא רבי אומר מאתים ושבעים ושבעה אליבא דר' יהודה דסגי ליה בשבעים ולרבנן דבעי שבעים ואחד קאמר רבי מאתים ושבעים ושמנה ופי' רש״י ז״ל מאתים ושבעים ושבעה מאתים ושלשים כר' נחמיה ועוד מ״ז שאם יתחלקו ב״ד י״א מזכין וי״א מחייבין וא' אומר אינו יודע יוסיפו מאלו מ״ז עד ע' כדאמרינן בהיו בודקין שהיו מוסיפין שנים על הכ״ג אבל אם יזכו שניהם הרי י״ג מזכין וי״א מחייבין וזכאי ואם יחייבוהו חייב דאיכא הטייה לרעה על פי שנים ואם יסתפקו צריך עוד להוסיף שנים וכן לעולם עד שיהיו שבעים לר' יהודה ושבעים ואחד לרבנן ע״כ. וכתבו תוס' ז״ל שם בריש פירקין (סנהדרין ד' ג') ר' יהודה אומר שבעים והא דא״ר יהודה דפ' החליל גבי אלכסנדריא של מצרים שהיו בה ע״א קתדראות של זהב כנגד ע״א זקנים של סנהדרי גדולה היינו משום דמשה על גבייהו וכן בכל סנהדרי גדולה היה שם מופלא שבב״ד שלא היה מן החשבון ע״כ וצ״ע בדבריהם לע״ד. ונראה דכוונתם ז״ל דלת״ק בעינן ע״א לדון ולר' יהודה נמי בעינן ע״א אבל לא לדון דלדידיה לא בעינן ב״ד נוטה בסנהדרין גדולה וכן כתבו ג״כ בפירקין בד' י״ו דמופלא שבב״ד לא היה מן המנין אבל בירושלמי דפ' החליל קתני בברייתא ר' יהודה אומר ע' קתדראות וא״כ לא קשי מידי. בפי' רעז״ל ר' יהודה אומר ע' דדריש אתך בדומין לך. אמר המלקט ורבנן מוהקל מעליך ונשאו אתך הכתוב ביתרו גבי סנהדרי קטנה נפקא וילפא גדולה מקטנה ומניין להביא עוד שלשה וכו'. בגמרא פריך סוף סוף לרעה על פי שנים לא משכחת לה דאי אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין אכתי חד הוא ואי עשרה מזכין ושלשה מחייבין תלתא הוי ומשני א״ר אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין ודברי הכל דתנן לקמן ספ״ה י״א מזכין וי״א מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינים שנים דהשתא ה״ל ב״ד שקול דמי שאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואי אמר מילתא לא שמעינן ליה ופי' רש״י ז״ל בין לזכות בין לחובה ופשו להו כ״ד ומשכחת לה על פי שנים י״א מזכין ושלשה עשר מחייבין אי נמי משכחת בסנהדרי גדולה ואליבא דר' יהודה דאמר שבעים דזוגות נינהו. וביד פ״א דהלכות סנהדרין סי' ג' י' ובפ״ה סי' ג' וברא״ש פרק ח': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כהן גדול דן וכו' </b>ביד פ\"ה דהלכות כלי המקדש סי' ד' ה' ו' ח' ט' י'. ובפ\"א דהלכות עדות סי' ג'. ובגמרא פריך כ\"ג דן וכו' פשיטא וכי משום חשיבותו מגרע גרע וכיון דדן איהו נמי דנין אותו משום התקוששו וקושו ומשני איידי דקא בעי למיתני מלך לא דן ולא דנין אותו תנא נמי כ\"ג דן ודנין אותו ואיבעית אימא הא קמ\"ל כדתניא וכו' דכ\"ג שהרג בשוגג גולה דלא תימה מאן דאית ליה תקנתא בחזרה ליגלי אבל כ\"ג שאינו יוצא משם לעולם כדתנן בפ' שני דמסכת מכות אימא לא ליגלי קמ\"ל דלנוס שמה כל רוצח אמר קרא ואפילו כ\"ג במשמע ומסיים תו בברייתא כפי מאי דמפרש לה תלמודא ואם עבר כ\"ג על עשה ועל לא תעשה הרי הוא כהדיוט לכל דבריו ודנין אותו בשלשה דסד\"א הואיל ותנן בפירקין דלעיל אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כ\"ג אלא על פי ב\"ד של ע\"א דילפינן ליה מדכתיב כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול והא דרוצה לומר כל דבריו של גדול קמ\"ל דלא. דמי כתיב דברי גדול הדבר הגדול כתיב דבר גדול ממש: \n",
+                "<b>מעיד ומעידין אותו. </b>האי מעיד מוקי לה בגמרא מעיד דוקא לבן המלך משום כבוד כ\"ג שאינו כבודו להעיד לאחרים ואפילו לבן המלך שלא בפני המלך לא אלא דוקא לבן המלך בפני המלך והדר אזיל מלך משום שהמלך אינו דן שהרי אין מושיבין מלך בסנהדרין אלא המלך אזיל ליה ומעיינינן אנן בדינא. אכן הרמב\"ם ז\"ל בין בפי' המשנה בין שם בהלכות כלי המקדש בין שם בהלכות עדות פירש שעדות זו למלך היא מיוחדת וכבר נדחק לתרץ בעדו מהרי\"ק ז\"ל שם בהלכות כלי המקדש ע\"ש: \n",
+                "<b>אינו </b>יוצא אחר המטה דילמא אתי למנגע מתוך טרדתו והיינו דאזהר קרא ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא כלומר יתרחק מן הכיעור שלא יבא לידי טומאה דאי ס\"ד דלא יצא כל עיקר משמע א\"כ אפילו לביתו נמי לא והאי קרא בכ\"ג אונן כתיב דכתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>אלא הן נכסין והוא נגלה </b>פי' הם נכסין מן המבוי הזה ונכנסין למבוי אחר הוא נגלה באותו מבוי שיצאו הם ממנו וכן בכל המבואות כשהם נכסים הוא נגלה מהם הר\"ר יהוסף ז\"ל והגיה גם בסיפא הם נכסים והוא נגלה וכתב כן מצאתי בספר אחד אך ברוב ספרים לא גרסינן אלא פעם אחת הן נכסין והוא נגלה וזו הגרסא שבספרים נראה לי עיקר אך גרסת הדפוס אינה נראית לי הם נכסין והוא נגלה והן נגלין והוא נכסה עכ\"ל ז\"ל. וז\"ל ספר לקח טוב בפ' אמור דף כ\"ב שאינו רשאי לצאת אחר המטה עמהם אבל יוצא אחריהם ברחוב כשהם נכסין ממנו הוא נגלה במבוי האחר עד שיצא עד פתח העיר עכ\"ל. ובת\"כ פרשת שמיני במכלתא דמלואים סי' כ\"ח יליף לה מקרא דכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו וגו': \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש שנא' </b>ובת\"כ פרשה ב' דפ' אמור: \n",
+                "<b>וכשהוא מנחם וכו' </b>תוס' ר\"פ משוח מלחמה. ותניא בגמרא כשהוא עומד בשורה לנחם את האחרים סגן ומשוח מלחמה עומדים בימינו ואמר רב פפא ש\"מ מהא ברייתא דהיינו סגן היינו ממונה דמתני' דקתני הממונה ממצעו בינו לבין העם. וכתבו תוס' בשם רבינו יעקב ב\"ר יהוצדק ז\"ל דמשמע ממתני' גם כשהוא מתנחם מאחרים הממונה ממצעו ומוסיף הוא וכל העם אומרים לו וכו' וגם מן הברייתא מוכח כן. והקשו תוס' ז\"ל שם ר\"פ משוח מלחמה דהתם בגמרא אמרינן דסגן לאו היינו ממונה ותרצו דודאי ממונה היה לדברים שמינוהו אחיו הכהנים כדתנן א\"ל הממונה אבל מן התורה אין לו שום מינוי ושררה יותר על אחיו הכהנים ואינו אלא כעין מנוי אמרכל וגזבר שגדלוהו אחיו הכהנים ע\"כ ועיין במ\"ש בשם הירושלמי פ\"ג דברכות: \n",
+                "<b>וכשמברין אותו וכו' </b>ירושלמי פ' מגלחין דף פ\"ג. וביד כולה מתני' עד סוף סי' ב' ספ\"ז דהלכות אבל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלך לא דן וכו' </b>ריש פירקין ומכאן עד סוף פירקין איתנהו לשלשים מעלות של מלך לפי מה שפירש בערוך ערך מלך: \n",
+                "<b>לא מעיד </b>בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל\"א) מפ' דמדאורייתא לא חזי ופי' רש\"י וגם הר\"ן ז\"ל דמדאורייתא לא חזי משום דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיינים ודרך בזיון הוא לו ע\"כ: \n",
+                "<b>לא חולץ וכו' </b>תוס' פ' ואלו נאמרין (סוטה ד' מ\"א:) \n",
+                "<b>זכור לטוב </b>דאע\"ג שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מצוה שאני: \n",
+                "<b>אמרו לו אם רצה אין שומעין לו </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>ואין נושאין אלמנותו </b>לאו דוקא דה\"ה גרושתו: \n",
+                "<b>שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך </b>כך צריך להיות. וביד פי' שני דהלכות סנהדרין סי' ה' ובספי\"א דהלכות עדות וכוליה פירקין בפרק שני ובפ\"ג דהלכות מלכים. והקשה מהרי\"ק ז\"ל שם בפ\"ג דהלכות מלכים דמאי מייתי מקרא דבית דוד דמי נימא דדוקא לבית דוד הוא דדנין הא לבית ישראל אין דנין קשיא היאך דנוהו לינאי המלך ועוד מאי האי דקאמר אבל מלכי בית דוד וכו' הא מזמן שמעון בן שטח לא מצינו מלך לבית דוד לכך אני אומר שדברי רב יוסף שאמר לא שנו אלא מלכי ישראל וכו' ה\"פ כיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב בהם דינו לבקר משפט אע\"פ שהיה נארע תקלה על ידן לא היו גוזרין המלך לא דן ולא דנין אותו שלא לחלוק על דברי הכתוב אבל במלכי ישראל כל שאירע תקלה על ידן יש לנו הרשות לגזור שלא דן ולא דנין אותו וה\"ק כשגזרו לא גזרו אלא על מלכים העומדים מבית ישראל אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד לא גזרו עליהם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירושלמי </b>אית תנאי תנו הנשים מהלכות תחלה והאנשים אחריהם מפני שהן גרמו מיתה לעולם ואית תנאי תנו אנשים תחלה מפני כבוד בנות ישראל שלא יהיו מביטין בנשים: \n",
+                "<b>לא היה הדבר אלא לפייס </b>מן דהוה מפייס לנשייא הוה מפייס לגוברייא ומן דהוה מפייס לגוברייא הוה מפייס לנשייא ע\"כ. וז\"ל הבבלי ת\"ר מקום שנהגו נשים לצאת אחר המטה יוצאות לפני המטה יוצאות ר' יהודה אומר לעולם נשים לפני המטה יוצאות שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר שנאמר והמלך דוד הולך אחר המטה א\"ל לא היה הדבר אלא לפייס את העם ונתפייסו שהיה דוד יוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים ויוצא מבין הנשים ונכנס לבין האנשים שנאמר וידעו כל העם וכל ישראל כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר. ופי' רש\"י ונ\"י ז\"ל שכן מצינו בדוד ואי ס\"ד נשים אחר המטה והא לאו אורחיה דדוד לילך עם הנשים ע\"כ. פי' לפירושו ז\"ל אלא ודאי מאחר שהלך דוד לפייס את הנשים משמע שהיו הולכות הנשים לפנים שהיה אפשר לאנשים שלאחריו לראות איך היה הולך אצלן רק לפייסן כנלע\"ד כדי לישב קצת דעת ר' יהודה לחכמים. וראיתי שמחק הר\"ר יהוסף ז\"ל מלת את העם: \n",
+                "<b>כל העם מסובין וכו'. </b>פ' ואלו מגלחין (מועד קטן דף כ\"ז) ובפ' הנודר מן הירק (נדרים דף נ\"ו.) ועיין במ\"ש שם בנדרים פ\"ז סימן ה' על ענין דרגש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומוציא למלחמת הרשות. </b>בגמרא פריך הא תנא ליה חדא זימנא בפירקין דלעיל אין מוציאין למלחמת וכו' ומשני איידי דתנא כל מילי דמלך תנא נמי מוציאין למלחמת הרשות: \n",
+                "<b>ופורץ לעשות לו דרך </b>ללכת לכרמו ולשדהו דכתיב ירום לבבו מאחיו גדלהו משל אחיו כדדרשינן והכהן הגדול כן נראה בעיני רשב\"ם ז\"ל בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ\"ט.) וביד דפ\"ה דהלכות מלכים ומלחמותיהן סי' ג': \n",
+                "<b>בוזזין </b>ונותנין לפניו כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ונוטל חלק בראש </b>פי' מחצית הביזה כלומר נוטל מחציתה בראש ר\"ל שהוא בורר לעצמו המחצית היפה בראשונה והמחצית הנשאר יחלוקו אנשי הצבא ביחד עם האנשים היושבים על הכלים אבל אוצרות המלכים שכובש כולן למלך וכן כל הרוגי מלכות ממונם למלך וכמו שנכתוב בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>אלא י\"ח </b>שהרי דוד היו לו ששה נשים דעגלה זו מיכל ואלה שמות נשיו אחינועם ואביגיל ומעכה וחגית ואביטל ועגלה שהיא מיכל ונקראת עגלה שהיא חביבה עליו כעגלה ואיכא מאן דדריש מקרא דכ\"ד נשים לקח ותו איכא תנא דדריש מקרא שלקח מ\"ח אבל תנא דידן דריש הכי דמה כהנה קמא שית אף כהנה בתרא שית אע\"ג דכתיב וכהנה בוי\"ו. ודעת הרמב\"ם ז\"ל שם בהלכות מלכים פ\"ג ששמנה עשר דדוד היו בין הנשים והפילגשים הכל י\"ח. אבל הראב\"ד ז\"ל שם בהשגות ס\"ל נשים י\"ח חוץ מן הפילגשים ושם יישב מהרי\"ק ז\"ל בכסף משנה הפסוקים בין להרמב\"ם בין להראב\"ד ע\"ש ושם הביא הכ\"מ ראיה לדברי הרמב\"ם ז\"ל שאף פילגשים אינו יכול להוסיף יותר על י\"ח ע\"ש: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר מרבה הוא לו וכו' </b>בגמרא פריך למימרא דר' יהודה דריש טעמא דקרא ור\"ש לא דריש טעמא דקרא והא איפכא שמעינן להו דתניא אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה דברי ר' יהודה רש\"א עשירה ממשכנין אותה לפי שאינה צריכה לאותו כסות להחזירה בלילה עניה אין ממשכנין אותה שמתוך שאתה חייב להחזירו לה אתה משיאה שם רע בשכנותיה ומשני בעלמא ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש קרא גופיה טעמא מה טעם לא ירבה לו משום דלא יסור לבבו ור\"ש אמר לך מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא א\"כ ליכתוב קרא לא ירבה לו ולישתוק ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור לא יסור למה לי אפילו אחת ומסירה את לבו ה\"ז לא ישאנה א\"כ למה נאמר לא ירבה לו נשים אפי' כאביגיל: \n",
+                "<b>כדי ליתן לאכסניא </b>ס\"א אספניא והנכון אפסניא שלו והר\"ר יהוסף ז\"ל [הגי'] אפסוניא: וילפינן ליה ממלת לו דכתיב גבי כסף וזהב. ונראה דר\"ל שלא ירבה כסף וזהב כדי להתנאות בו או כדי להתגאות בו אלא יכול להרבות כסף וזהב כדי ליתן לחילותיו ממנו כל ימי מלכותו וכדתניא בברייתא הכא בגמרא כל הארצות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך וכן ג\"כ כל הרוגו המלך ממונם למלך כראיתא בפ' נגמר הדין והביאם הרמב\"ם ז\"ל בפ' רביעי דהלכות מלכים ומלת כדי לפי זה אינה בדקדוק לשון שיעור כך נלע\"ד ועיין שם בהרמב\"ם ז\"ל פרק שלישי: \n",
+                "<b>וכותב </b>לו ס\"ת לשמו ביד בהלכות ס\"ת פ\"ז סי' ב ובפ' שני דהלכות מלכים ומלחמותיהם: \n",
+                "<b>יוצא למלחמה והיא עמו נכנס והיא עמו יושב בדין והיא אצלו </b>כן הגיה הרב הנזכר: \n",
+                "<b>שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו </b>ומהכא נמי ילפינן דאינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא דבעינן מקום הראוי לקרות כדכתיב וקרא בו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין רוכבין על סוסו וכו' </b>פרק חלק (סנהדרין דף צ\"ה:) \n",
+                "<b>ולא כשהוא ערום ולא בבית המרחץ. </b>מצינן למימר דלא זו אף זו קתני ל\"מ ערום בשאר דוכתי אלא אפילו במרחץ שדרך בני אדם להיות שם ערומים אפילו הכי אסור לראותו שם ערום אי נמי דהכי קאמר במרחץ אסור לראותו אפילו לבוש ולשון הרמב\"ם שם ביד כך ואסור לראותו כשהוא ערום ולא כשהוא מסתפר ולא כשהוא בבית המרחץ ולא כשהוא מסתפג ע\"כ: \n",
+                "<b>כשהוא מסתפר </b>ס\"א מסתפג הרי\"א ז\"ל. ולפי זה נוכל לפרש ולא כשהוא בבית המרחץ אפי' שחציו לבוש רצוני לומר שאין על גביו רק חלוק או אפילו אין כל מלבושיו עליו אסור לראותו דומיא דמסתפג דדמי ללבוש קצת כך נלע\"ד: \n",
+                "<b>שתהא אימתו עליך. </b>פי' רש\"י ז\"ל בפ' שני דכתובות דף י\"ז שום תשים עליך מלך. ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה כלומר שתהא אימתו עליהם הלכך אין כבודו מחול שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה ע\"כ. אבל קשה לע\"ד דפרק החולץ ובפרק עשרה יוחסין דרשינן ליה לכל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך ואפילו ריש גרגותא ושמא שקולים הם ויבאו שניהם אי נמי דאי לההיא דרשא לחודא אתי ליכתוב שום תשים מלך ולישתוק אבל השתא דכתב שום תשים עליך מלך ש\"מ תרתי ועיקר דרשא מעליך אי נמי ליכתוב הכי שום תשים מלך עליך אבל השתא דסמך מלת עליך לשום תשים למידרש נמי הא שישימו עליהם שימות הרבה להזהר בכבודו כנלע\"ד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וחכמים אומרים שני הדיינין בוררין להם עוד אחד. </b>כתב הרמב\"ן ז\"ל בפ' אלה הדברים וז\"ל ולשון רש\"י ז\"ל מספרי טרחכם מלמד שהיו טרחנין היה אחד מהן רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינים והדין הזה לא ידעתי אותו שיהא בעל הדין יכול להוסיף דיינים יותר על שלשה בדיני ממונות וכ\"ש לאחר שטען בפניהם וראה שחברו נוצח בדין שאילו קבל עליו קרוב או פסול יכול לחזור בו עד לאחר גמר דין אבל שלשה הכשרין לדון אינו יכול לחזור בו ושמא נלמוד מכאן שיכול אדם לומר שני דיינים אני בורר לי ותברור אתה שנים אחרים והם יבררו עוד אחר ויהא הדין נגמר בחמשה או ביותר כמו שאמרו אינו דומה דין בחמשה לדין הנגמר בעשרה ואע\"פ ששלשה כופין לדון בפניהם כשאינו רוצה לקבל עליו לדון אבל רוצה לברור יותר בורר דה\"ל כאומר נלך למקום הועד ששומעין לו במקום שאין שם טורח שבכך נצטוינו שנאמר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב\"ד יפה ורבוי חכמים ב\"ד יפה הוא והנה במדבר יהיו החכמים מצויין עמהם ויכולין לומר נלך לפני שרי האלפים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>זה פוסל דיינו של זה. </b>עיין בקולון שרש י\"ו. ובגמרא פריך כל כמיניה לפסול דיינים ומשני ר' יוחנן דבערכאות שבסוריא שנו פי' שאינם בקיאים בדין אבל מומחין אינו יכול לפוסלן ואתו רבנן למימר דאם לא היו לא קרובין ולא פסולין נעשו כמומחין ואינו יכול לפוסלן ותניא נמי הכי לעולם הוא פוסל והולך עד שיקבל עליו ב\"ד שמומחה לרבים דברי ר\"מ ופרכינן והא עדים אם אינם לא קרובים ולא פסולין כמומחין דמו ואפ\"ה תנן זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי ר\"מ ורב דימי בשם ר' יוחנן תירץ מה שכבר פי' רעז\"ל ובין ר\"מ ובין רבנן מצו סברי כרבי פי' אפילו רבנן מצו סברי דפליג אאבוה בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף ק\"ע) בטוען הבא לידון עם חברו על קרקע שיש לו שטר מכירה עליה וגם שהחזיק בה שלש שנים דס\"ל לרבי דהואיל וטען שיש לו ג\"כ שטר צריך לברר ולהביא השטר ואם לא מצא השטר יפסיד דע\"כ ל\"ק רבי התם דצריך להביא השטר אלא משום דחזקה מכח שטר אתיא שכשאומר שהחזיק בה שלש שנים חזקתו מועלת לו במקום שטר שכיון שעברו עליו שלש שנים מצי למימר שטר היה לי ואבד דטפי מתלת שנין לא מזדהר איינש בשטריה אבל אמרי יש לי שתי כיתי עדים והביא אחת כיון דהני תרי לאו מכח דהני תרי אתו אין צריך לברר דבריו ולחזור אחר כת שנייה ולפיכך אינו יכול בעל דינו לפסול הכת הראשונה דנמצא נוגע בעדותו ועיין עוד ברש\"י ז\"ל. ורבין בשם ר' יוחנן תירץ דבין רישא בין סיפא מיירי שהבעל דין פוסל הדיינים והעדים אלא דברישא נמצאו דבריו אמת על העדים ומש\"ה מהמנינן ליה אפילו לגבי דיינים וסיפא בהפך שנמצאו דבריו אמת על הדיינים שפסולין הן ומש\"ה מהימנינן לי' אעדים אליבא דר\"מ ורבנן לית להו מגו ומתקיף עלה רבא בשלמא מגו דפסולי עדים פסלי נמי דיינים איכא בי דינא אחרינא אלא מגו דפסלי דייני פסלי נמי עדים והא תו ליכא עדים ומשני לא צריכא דאיכא כת אחרת אבל אי ליכא כת אחרת הכי נמי דלא מצי פסיל ופרכי' א\"כ היינו דרב דימי ומשני איכא בינייהו מגו דרבין סבר אמרינן מגו בעלמא כדקיימא טעמא הכא דמשים מגו הוא דאי לאו הכי הוא לא הוה פסיל ר\"מ ולרב דימי לא אמרינן מגו בעלמא. וריש לקיש יישב דברי ר\"מ ואע\"פ שריש לקיש הרואה אותו בבית המדרש דומה כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה מרוב חכמתו וחיריפותו אעפ\"כ מחבבין בני ארץ ישראל זה את זה ובדרך ענוה אמר כן ליישב דברי ר\"מ פה קדוש כר\"מ יאמר דבר זה אלא תני להתקיים דברי ר\"מ במקום עדיו עדו פי' דאע\"פ שקבלוהו בתחלת דבריהם כשנים יכולין לחזור בהן וכדתני סיפא א\"ל נאמן עלי אבא וכו' ויהבינן צריכותא בגמרא לפליגתא דר\"מ ורבנן הכא ובסיפא לפי טעם זה וישוב זה אלא דכבר דחינן להאי תירוץ דריש לקיש דמדקתני רישא דיינו בלשון יחיד וסיפא עדיו בלשון רבים אלמא דוקא קתני ומתוך מה שנכתב נתבאר דבסוף מתני' חסר זו הבבא וכך צ\"ל זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי ר\"מ וחכמים אומרים אימתי בזמן שמביא עליהם ראיה שהן קרובים או פסולין אבל אם היו כשרין אינו יכול לפוסלן וברישא דמתני' אית דגרסי אבל אם היו כשרין או מומחין מפי ב\"ר אינו יכול לפוסלן: \n",
+                "<b>זה פוסל עדיו וכו' </b>וביד רפ\"ז דהלכות סנהדרין ובטור ח\"מ סי' י\"ג וע\"ש במ\"ש בשם אביו הרא\"ש ז\"ל שיש חסרי הדעת טועין בדברי רש\"י ז\"ל שהדיין יש לו להפך בזכות מי שבררו ועומד במקומו וכו' שאינו כן אלא דעת הרב ז\"ל שמתוך שזה בררו מבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות נושא ונותן עם חברו וכן עושה הדיין השני למי שבררו ונמצא שלא ישאר שום צד זכות נעלם מעיני דייני שניהם והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו נאמן עלי אבא. וכו' </b>ואיתה בתוס' פ איזהו נשך דף ע\"ד ובתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' תשנ\"ט. ובגמרא פ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קכ\"ח) וריש פירקין: \n",
+                "<b>נאמנין עלי שלשה רועי בקר. </b>מכלל דאי לא קבלינהו עליה פסולין לדון משום דלא שכיחי בישוב ולא ראו ולא שמעו עסקי דין בין אדם לחברו ולא גמירי דינא כלל והה\"נ רועי צאן אלא דנקט רועי בקר לרבותא דאפילו הני שמתרחקין יותר מן הישוב כדי לרעות הבהמה גסה ולא גמירי כלל אפ\"ה אי קבלינהו עילויה לא מצי הדר וקצת משמע בפירקין ד' כ\"ו בעובדא דר' חייא בר זרנוקי ור\"ש בן יהוצדק דקרי להו ריש לקיש רועי בקר דאי הוה קרי להו רועה צאן דהוי גריעותא טפי ע\"ש וכן רשב\"ם ז\"ל פי' שם בפ' יש נוחלין שלשה רועי בקר שאינם בקיאין בדין ורועי צאן לא נקט משום דרשעים נינהו דסתם רועי בהמה דקה גזלנין נינהו ופסולין לכל דין שבעולם אבל אבא ואביך כשרין מי הא לדינין אחרים ע\"כ וא\"כ ה\"ה שפסולין בין רועי בהמה דקה בין רועי בהמה גסה לעדות אי בהמות שלו אפילו מסתמא ואי ברועי בהמות דעלמא אי חזינן דעייל הבהמות לרעות בשדה אחרים פסול וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפ' עשירי דהלכות עדות וכן הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל פסקי כרבא דאמר רועה שאמרו פסול לעדות אחד רועה בהמה דקה ואתד רועה בהמה גסה וכן בטור ח\"מ סי' ל\"ד. ותו גרסי' בגמרא רועים מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא שאין הרועה מתכוין לרעות בשדות אחרים כיון דחזו רבנן דקא מכווני ושדו לבהמות לרעות בשדות אחרים לכתחלה גזרו עלייהו רבנן ואיהי יודע למה כתב רעז\"ל דאילו לעדות רועי בקר כשרים הם: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. </b>בגמרא מוקי רבא פלוגתייהו דוקא בשנתבע אמר לתובע אם יחייבוני אבא או אביך אתן לך אבל בשתובע אמר לנתבע נאמן עלי אבא או אביך ואם יזכוך יהא מחול לך דברי הכל אינו יכול לחזור שכבר זכה הלה במה שבידו וסיפא נמי דקתני דור לי בחיי ראשך וכו' מוקי לה רבא באותן הנשבעין ונוטלין דה\"ל כאתן לך ופרכינן אי הכי היינו רישא ומשני דתנא רישא תולה בדעת אחרים כגון אבא ואביך ותנא סיפא תולה בדעת עצמו של בעל דיני וצריכא דאי תנא תולה בדעת אחרים בהא קאמר ר\"מ דמצי הדר ביה משום דלא גמר ומקני דסבר לא מזכו ליה ואי הוה ידע דמזכי ליה לא הוה אמר הלכך הדר אכל תולה בדעת עצמו של בעל דינו אסיק אדעתיה דודאי נדר ליה כדי להפטר וידע ומחיל ומודה בהא ר\"מ לרבנן ואי אשמועינן בהא בהא קאמרי רבנן אבל בההיא אימא מודו ליה רבנן לר\"מ צריכא. וכתוב בנמוקי יוסף אסיקנא בגמרא דלאחר גמר דין מחלוקת וכתבו אחרונים ז\"ל דדעת הריא\"ף ז\"ל דגמר דין הוי מכיון שפסק הדין על עצמו לפני ב\"ד שאמר דור לי וכו' והלה קבלו אפילו קודם הדרת הראש ואי קשיא אמאי מהניא קבלה בלא קנין כלל טפי מפשרה דקיימא לן בפ\"ק דמכלתין דבעיא קנין ואם נעשית בלא קנין אינה כלום והטעם לפי שאינה משורת הדין והכא נמי אבא ואביך ורועי בקר אין נאמנין משורת הדין ותרצו דשאני הכא דמ\"מ לדין הם מאמינים אותם הלכך גמרי ומקני משא\"כ בפשרה שאינה דבר מסויים והיא תלויה בדעתו של בוצע הלכך לא סמכא דעתיה ולא מהניא אלא בקנין ואע\"ג דמחזי כקנין דברים אפ\"ה אשכחן בקנין שמחזק הדברים כדאמרינן גבי דינא דבר מצרא וגבי משכנתא באתרא דלא מסלקי. עוד אסיקנא בגמרא דבאתן לך מחלוקת כגון באותן הנשבעין ונוטלין כשכיר ונגזל שזה נותן לו מה שתובע ממנו על פי אבא ואביך או בהדרת הראש ובהא פליג ר\"מ ואמר דאפילו לאחר גמר דין יכול לחזור בו אבל באותן שנשבעין ואין משלמין ה\"ל כמחול לך אם יאמרו כן אבא ואביך ובהא כיון שהיא לאחר גמר דין אפילו ר\"מ מודה דאין יכול לחזור בו עכ\"ל ז\"ל. וביד שם פ\"ז סי' ב' ג' ד' ה'. ובטור ח\"מ סי' כ\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן הפסולין וכו' </b>ס\"פ חלון. ופי' הרמב\"ם ז\"ל לפי שאמר במה שקדם נמצא אחד מהם קרוב או פסול בא עכשיו לבאר מי הוא הפסול ומי הוא הקרוב וכו' עד ולא יעלה על דעתך כו' ע\"ש ופי' רש\"י ז\"ל הפסולין לדון ולהעיד דכולהו מעין גזלנים הן והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכ\"ש דיין. וסוחרי שביעית הואיל וחימוד ממון מעבירו על דת ה\"ל כרשע דחמס ופסול לדון ולהעיד שנוטה אחרי הבצע ע\"כ ופי' הוא ז\"ל בפ' שבועות העדות דף ל\"א משחק בקוביא בעירבון והמראה וכן פי' הר\"ן ז\"ל שם דף שי\"ו. והעלו תוס' ז\"ל דל\"ג עבדים דלא מיירי הכא אלא בפסולים דרבנן דהא גזלנים לא קתני אבל עבדים פסולין מדאורייתא נינהו קל וחומר מאשה ומה אשה שכשרה לבוא בקהל פסולה להעיד דכתיב האנשים עבד שפסול לבוא בקהל לא כ\"ש: \n",
+                "<b>והמלוה ברבית </b>נלע\"ד דבנקודת פתח בויו גרסינן ליה דהא פרישנא לה בגמרא דמלוה הבאה ברבית קתני ואפילו לוה פסול. וכתוב בנמקי יוסף ומשום לוה איצטריכא ליה למיתני דלא מפסיל אלא מדרבנן דאע\"ג דעבר אדאורייתא לא פסיל מדאורייתא לדון ולהעיד דלא דמיא ההוא איסורא להאי משום דהאי לא משמע להו לאינשי איסורא אלא למלוה דאית ליה רווחא אבל ללוה דמפסיד ביה לא. ומיהו ה\"ה דמלוה ברבית דרבנן פסול אבל לוה לא מיפסיל משום האי רבית שהוא אבק דליכא איסורא באבק רבית אלא למאן דשקיל ליה אבל למאן דיהיב לא כדמשמע בפ' איזהו נשך בההיא דבני רב עיליש ע\"כ. וכתבו תוס' ז\"ל בפ' המניח (בבא קמא דף ל') דעדים דחתמו בשטר שיש בו רבית דאורייתא פסולים להעיד והא דלא תני להו הכא ה\"נ לא חשיב לוה אלא בכלל מלוה איתיה כדאמרינן התם מלוה הבאה ברבית א\"נ אפילו ברבית דאורייתא יש להכשיר העדים דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו כדאמרינן בפ\"ק דב\"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ע\"כ וכן כתב ג\"כ שם הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "הגהה עיין בטור ובבית יוסף בחשן המשפט סי' ל\"ד שכתוב שם דלדעת הרמב\"ם ז\"ל שפי' שטעם משחק בקוביא שהוא פסול מפני שחזקתו שהוא אוכל מן הגזל דלפי זה אם ברי לנו ודאי שיש לו ממון אחר מיוחד לאכול ממנו ומה שמרויח בקוביא אינו אוכלו אלא חוזר ומשחק בו או מצניעו אינו פסול ועי' ברמב\"ם פ' עשירי דהלכות עדות וא\"ת והרי משחק בקוביא פסול משום גזל וכיון שכן אפילו יש לו אומנות אחרת פסול וי\"ל דהכא במשחק עם הנכרי שאין בו משום גזל וכיון שכן [דוקא] אם אין לו אומנות אחרת פסול משום שאינו עוסק בישובו של עולם וא\"ת הרי רבינו כתב הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא גזל ואי במשחק עם הנכרי אין כאן גזל י\"ל דלעולם במשחק עם הנכרי וסובר רבינו [דכיון] שאינו עוסק ביישובו של עולם כי' שכיון שאין לו אומנות אחרת הרי הוא בחזקת שמשחק עם ישראל והוא גזל ואע\"פ שלא ראינהו סתמו כודאי א\"נ. דהכא אפילו במשחק עם ישראל עסיקינן אלא שאינו משחק במעות ואם היה לו להתפרנס לא היינו חושדים אותו שדרך העשירים שבגמר מלאכתן שוחקים להעביר השעה אבל כיון שאין לו אומנות סתמו שמשחק במעות ואע\"פ שלא ראינו מעולם שמשחק במעות סתמו כודאי תדע וכו' ע\"ש שהאריך. אבל ערב ועדים משמע שאינם פסולים וכן כתוב בבית יוסף בחו\"מ סי' ל\"ד וכתב ב\"י וקשיא לי ממה שכתב הרב דפסק הלכה דמלוה ברבית פסול מדאורייתא ואילו בספ\"ק דר\"ה כתב דאינו פסול דאורייתא וצ\"ל דהכא מפ' כסלקא דעתייהו דמתני' באבק רבית אבל ברבית קצוצה פסולין מדאורייתא וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ' עשירי מהלכות עדות א\"נ דעת הרב בנמקי יוסף שכתב דמתני' לוה איצטריכא ליה דפסול מדרבנן משום דלא משמע לאינשי שיהא אסור אלא למלוה דמרויח ודוקא בקצוצה אבל באבק אפילו מדרבנן לא מפסיל הלוה אלא מלוה ע\"כ]: \n",
+                "<b>ומפריחי יונים </b>אית דמפרשי מין ממיני השחוק. כתב המרדכי בפ' איזהו נשך בשם אבי העזרי דמשחקי בקוביא ומפריחי יונים אסמכתא משום דלא גמר ומקני משום דאמר אנא ידענא בנקשא טפי אבל ההוא דפ' במה מדליקין שהמרו זה בזה שאינו תלוי בחכמתן מספק גמרי ומקני אהדדי להפסד ולריוח וכן כל שחוק שאינו תלוי בחכמתו עכ\"ל ז\"ל ועיין במ\"ש בסוף מתני': \n",
+                "<b>א\"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא כשרין </b>כן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל. ופי' בתוס' יו\"ט אמשחקי בקוביא קאי וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל והטור ולפירוש ראשון דמפריחי יונים קאי נמי אדידהו ע\"כ: \n",
+                "[הגהה ואני רואה שם בהלכות עדות פ' עשירי שכתב וז\"ל וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבים בטלים וכיון שבאה שביעית פושטין ידיהם ומתחילין לישא וליתן בפירות שחזקת אלו שהן אוספים פירות שביעית ועושין בהן סחורה ע\"כ]. וכתב שם בכסף משנה וידוע דכל היכא דא\"ר יהודה אימתי אינה אלא מפרש דברי חכמים והלכה כמותו וכן פוסק שם הגמרא בפי'. ומה שכתב רבינו והם בני אדם שיושבים בטלים לפי שאם אינם יושבים בטלים כשנושאים ונותנים בפירות לא נאמר שהם אוספים פירות שביעית אבל נאמר שהם פירות שלפני שביעית אבל כשהם יושבים בטלים וכיון שבאה שביעית פושטים ידם ונושאים בפירות אז נחזיקם שהם אוספים פירות שביעית ועושין בהם סחורה אורחא דמילתא נקט אבל אה\"נ דאוספים או סוחרים פסולין אם אין שם אונס ע\"כ. ואיתה בירושלמי דשביעית פ\"ז. ועיין בפי' הר\"ר שמשון ז\"ל דהתם. ובגמרא קים לן כמ\"ד דאימתי דר' יהודה לפרש ולא פליגי רבנן דמתני' עליה דטעמא דמתני' לפי שאין עסוקין בישובו של עולם וכיון דיש לו אומנות אחרת שלא הוא כשר דהא מתעסק בישובו של עולם הוא והא דתניא בין שיש לו אומנות שלא הוא בין שאין לו ה\"ז פסול דמשמע דטעמא דמתני' משום דאסמכתא הוי המשחק בקוביא ואסמכתא לא קניא וה\"ל כעין גזלה בידו ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון היא דאמר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה וכיון דמספקא ליה אי הוי נזיר אותו העובר אי לא מספיקא לא משעבד נפשיה להיות נזיר הכא נמי מספיקא לא גמר ומקני והוי גזל בידו ופסול לעדות אפילו יש לו אומנות שלא היא ומ\"מ מדפסיק בגמרא הלכה כר' יהודה ש\"מ דפליגי כדאמרינן בעלמא הלכה מכלל דפליגי וכן משמע מרב אלפס ז\"ל דבתר מילתיה דר' יהודא כתוב בין בדפוס ויניציאה בין בדפוס (שאלוניקי) [קושטאנטינא] וחכמים אומרים בין יש לו אומנות שלא הוא בין אין לו אומנות אלא הוא ה\"ז פסול ע\"כ. ודאי שאינו גירסא במשנה אלא לקוח מן הברייתא וגם הרא\"ש ז\"ל כתב דרבנן פליגי עליה דר' יהודא בברייתא דאמרי אפילו יש לו אומנות אחרת פסול ולקמן פסקינן כר' יהודה עכ\"ל ז\"ל. וביד פ' ששי דהלכות גזלה סי' ז' י' י\"א וברפ\"ט דהלכות עדות ובפ' עשירי מפורש וגם בפרקים שאחריו. ועיין שם בכסף משנה פ' עשירי ובטור ח\"מ בסי' ל\"ד ובסי' ש\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקרובים </b>פסולין לעדות ילפינן לה בגמרא מקרא דכתיב לא יומתו אבות על בנים עי' בתוס' יו\"ט. ובפ' החובל דף פ\"א נפקא לן ג\"כ מהאי קרא דעבד כנעני פסול לעדות דאי ס\"ד לכדאמרינן הכא לחוד אתא קרא לכתוב לא יומתו אבות על בניהם מאי בנים ש\"מ לא יומתו על פי אבות שאין להם יחס בנים פי' שאין בנו מיוחס על שם אביו דהיינו עבד. וכתוב בספר לבוש עיר שושן סי' ל\"ג סעי' ב' וז\"ל ויש אומרים דשלישי בראשון פסול אלא שנחלקו בפיסולו י\"א שהוא מן התורה ויליף לה מדכתיב ובנים לא יומתו וגו' בויו ולא כתיב בנים לא יומתו אלא בא לרבות שלישי בראשון וי\"א דאסמכתא הוא שאין ויו זו מיותרת דלישנא דקרא הכי הוא ואין שלישי בראשון פסול אלא מדרבנן וכן ראוי להורות בזה ונ\"מ לענין עדי קדושין. וי\"א דקרובי האם נמי אינם פסולין אלא מדרבנן דס\"ל שכל מה שאנו דורשים בפי' הכתוב הוא מדאוריית' ומה שנדרש באם אינו ענין כיון שפשט הכתוב אינו מורה עליו מיקרי דברי סופרים ולא דרשוהו אלא לאסמכתא בעלמא ואע\"ג דבין לחובה בין לזכות נמי מדרש באם אינו ענין מ\"מ כיון דפשט הכתוב מיירי בחובה וש\"מ שפסלה התורה עדות קרובים לחובה סברא הוא דכל שכן דלזכות לא מהימני והוי ליה האי אינו ענין כאילו כתוב בפירוש בתורה ע\"כ וע\"ש עוד: \n",
+                "<b>אביו ואחיו וכו' </b>אית דלא גרסי במשנה מלת אביו ובאמת כי בגמרא בבלית וירושלמית וגם בהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל ליתיה וגם מתוך מאי דפרכינן בגמרא אלא הא דתני ר' חייא שמנה אבות שהן כ\"ד כמאן לא כר' יוסי ולא כר' יהודה פי' דהא אמת מכח קושיית הנהו תרי ברייתות דמייתי בגמרא דלר' יהודה ט' אבות הויין במתניתין בר מחורגו וכן לר' יוסי ט' אבות הויין בר מגיסו ואסיקנא דלר' יהודה חורגו לבדו אבל גיסו ובנו וחתנו ואתא ר' יוסי למימר גיסו לבדו וכ\"ש חורגו ומתני' ר' יהודה וכמו שאכתוב עוד בסמוך וברייתא דר' חייא ר' יוסי היא ואפיק גיסו וחורגו דהוו הנשארים שמנה אבות ובנים וחתנים הא כ\"ד ע\"כ. משמע משם דלא גרסי' אביו בהדיא דאי גרסי' ליה אכתי הוי ט' וגם המקשה ה\"ל להקשות שהם עשרה לא שהם ט' כמו שכתבתי שכן העתקתיו מפי' רש\"י ז\"ל וכן מוכח ג\"כ מספר המאור שכתב שם דהא דפריך בגמרא מאי חתניהם דקתני במתניתין חתני בניהם כלומר אפילו אבניהם קאי כאילו אמר וחתניהם שלהם ושל בניהם שהן ל\"ט אבות השנויין במתנתנו ל\"ו קרובים ט' אבות וט' בנים וט' חתנים וט' חתני בניהם ולדתני ר' חייא דמפיק גיסי מעניינא דאבות ולית ליה אלא שמנה אבות הרי הם ל\"ב ולפום הכי מקשי ליה והא דתני ר' חייא ח' אבות שהן כ\"ד ל\"ב הוו אבל בני בניהם כיון דמכללא קא אתו ולאו בהדיא מיתנו שביק להו ולא חשיב להו והיינו דקפריך ליה ל\"ב הוו ולא פריך ליה מ' הוו והדרינן ופרקינן פירוקא אחרינא אלא לעולם חתניהם ממש ע\"ש וגם בספר המלחמות. מ\"מ מכל זה משמע דל\"ג אביו וטעמא נראה דהא דלא תנא ליה משום דפשוט הוא ועיקר פשטיה דקרא באב כתיב ומהאי טעמא גופיה נמי לא תני בנו. אח\"כ שבתי ודקדקתי בפי' הרמב\"ם ז\"ל ומצאתי שפי' בסוף משנתנו וז\"ל והאב ובנו הם ראשון בראשון והטעם שלא מנה אותו במשנה ואמר אביו לפי שהוא מבואר במקרא ולא למדנו איסור עדות הקרובים אלא ממה שהזהיר השם יתעלה מלהעיד האב על הבן או הבן על האב כמו שנאמר לא יומתו אבות על בנים וגו' כלומר לא יומתו בעדות עכ\"ל ז\"ל וגם הר\"ר יהוסף מחקו וכתב שבכל הספרים לא מצא אבות. בפי' רעז\"ל ושלישי בראשון כשר וכן במתניתין דהא לא פסיל אלא שני בראשון וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ג מהלכות עדות וגם הרי\"ף ז\"ל ודלא כר\"ת וה\"ג והירוש' דפסלו אף שלישי בראשון אבל שלישי בשני לכ\"ע כשר: \n",
+                "<b>וגיסו </b>בעל אחות אשתו וכן הוא ביבמות וברוב מקומות שבתלמוד מיהו אשכחן דבעל אחותו נמי איקרי גיסו כדאמרינן בחולין דר' יוחנן הוה קרי ליה לריש לקיש גיסא גיסא משום גיסא דבעל אחותו היה ומסתמא נמי כי היכי דלריש לקיש קרי ליה ר' יוחנן גיסא ה\"נ ריש לקיש קרי ליה לר' יוחנן נמוקי יוסף: \n",
+                "<b>ובניהם וחתניהם </b>לא קאי רק אהנך קרובים דמפרשי במתני' בהדיא כגון אחי אבא ואחי אמו אבל אהנך דנפקא מכללא לא קאי כגון בניו וחתניו דידיה אינם פסולין להנך אי לא הוו בכלל הנך קרובים דמפ' ותדע דהא בנו כשר הוא לאתי אביו לתנא דידן דהא הוי שלישי בראשון כדאיתא בגמרא. והקשה בקונטרס אמאי תנא חורגו הא נפיק מכלל בעל אמו דכיון דתנא בעל אמו פסול לו ממילא ידענא דהוא נמי פסול לבעל אמו ולמה ליה תו למיתני חורגו ואי משום לבדו לישתוק מיניה וכל כמה דלא תני ליה משתמע מיניה אלא הוא לבדו כדפרישית לעיל דבניהם וחתניהם לא קאי אהנך דנפקי מכללא ותירץ דאין התנא חושש בזה דאכתי איכא שלש קרובים דאתו מכללא ואפ\"ה תני להו בהדיא וכו' וקשה וכו' עד אלא י\"ל דתנייה לאשמועינן דהוי לבדו ולא בנו וחתנו ואע\"ג דבניהם וחתניהם לא קאי אהנך דאתו מכללא כדפרישית מ\"מ בחורגו איצטריך דסד\"א כיון דחורגו כבנו ובן הבן פסול אימא דה\"ה בן חורגו פסול קמ\"ל ע\"כ בקיצור מתוס' ז\"ל ועיין עוד שם ובפי' רש\"י ז\"ל ובפ' יש נוחלין דף רי\"ח בנמוקי יוסף. והילך לשון רש\"י ז\"ל ואי קשיא לך כיון דתנא בעל אמו פסול לו ממילא ידענו דהוא נמי פסול לבעל אמו למה לי למיתני חורגו אי משום דאתא לאשמועינן לבדו לישתוק מיניה וכל כמה דלא תני ליה מכללא דבעל אמו לא משתמעי אלא הוא לבדו לא תיקשי דכל הנך דמשתמע מכללא מיתני במתניתין בהדיא כגון אתי פסול לי ואני לו דאנא נמי אחיו ובנו פסיל לי ואני לו דאנא אתי אביו ובמתני' תנן ליה. אחי אבי פסול לי ואני לו שאני בן אחיו והא תנא לו אחיו ובנו. בן אחי אבי פסול לי ואני לו שאני בן אחי אביו אחי אמי פסול לי ואנו לו שאני בן אחותו ותני במתני' בעל אחותו הוא ובנו דהיינו בן אחותו. בן אחי אמי פסול לי ואני לו שאני בן אחות אמו ותנן במתני' בעל אחות אביו ובנו דהיינו בן אחות אביו בעל אחותו פסול לי ואני לו שאני בן חמיו ותנן במתני' חמיו ובנו וכן כולהו כי מעיינת להו משכחת להו בהדיא בר מבן אחי אשתו דמפיק מכלל בעל אחות אביו וחתנו דמפיק מכלל דחמיו דלא מיתני בהדיא ע\"כ. ועיין ברש\"ל. ובגמרא מסקינן דמתני' דקתני בן וחתן גבי גיסו ר' יהודה היא ור' יוסי פליג עליה בברייתא דגיסו לבדו ולא בנו וחתנו וכ\"ש חורגו שהוא לבדו וכמו שרמזתי כבר בסמוך ומשמע מן הגמרא דתרי תנאי אליבא דר' יוסי דר' יוסי דמתני' ס\"ל דגיסו כשר כדתנן וכל הראוי ליורשו דלא פסיל אלא קרוב הראוי ליירש אבל גיסו אינו ראוי ליורשו ובברייתא קאמר ר' יוסי דגיסו פסול דקתני גיטו לבדו. ירושלמי גיסו אית תנאי תנו יש לו איסור בנים וחתנים ואית תנאי תנו אין לו איסור בנים וחתנים מ\"ד יש לו בנים וחתנים מאחות אשתו ומ\"ד אין לו בנים וחתנים מאשה אחרת ע\"כ ועיין ברב אלפס ז\"ל ובספר המלחמות שכתוב שם שבתשובת הרי\"ף ז\"ל כתב הפך מה שכתב בהלכות: \n",
+                "<b>חורגו </b>פירוש לי אדוני אבי רוח ה' תניחנו דאהכי קרי בן אשתו מאיש אחר חורגו משום דסני ליה טובא וברעותיה בעי למקטליה אי הוה מצי וחורגו כמו הורגו בחלוף ה\"א בחי\"ת וכן משפט אותיות אהח\"ע שהן אותיות הגרון להחליף זו בזו ולא מימנעי רבנן לאשתעויי בחלוף ה\"א במקום חי\"ת או אפכא קודש הלולים חלולים ודכוותה טובא: \n",
+                "<b>זו משנת ר' עקיבא וכו' </b>פי' רש\"י ז\"ל דלאפוקי אחי האם דאין ראוי ליורשו דקי\"ל אחי האם מנחילין ולא נוחלין אותם וכתבו עליו מן המפרשים ז\"ל דא\"כ כל הראוי ליורשו לאפוקי מאי [*) [נלע\"ד דרש\"י ז\"ל ממעט אחי האם מדודו ובן דודו והקשו עליו א\"כ כל לאפוקי מאי].] ועוד דאחי האם כיון שהוא יורש אותם ראוי ליורשו מיקרו וכיון שהוא פסול להם גם הם פסולין לו שקורבת שניהם שוה דטעמא דראוי ליורשו לאו משום נגיעת עדות היא אלא לפי שהראויין קורבתו יתירה ופירשו הם ז\"ל דלמשנה ראשונה כל קרובי אישות כשרין הן דלא מיקרי ראוי ליורשו אלא כשהוא יורש אותו ממש כגון קרובי עצמו בין מן האב בין מן האם מה שאין כן דקרובי אישות שאין הבעל זוכה לעולם אלא מיד אשתו שאם מתה או נתגרשה אין לו כלום הלכך אין לך פסולין למשנה ראשונה אלא קרובי האב וקרובי האם בלבד ומתני' הכי קתני דודו ובן דודו מצד האב וכל הראוי ליורשו כלומר דהוא ראשון בשני או שני בשני כגון דודו ובן דודו ואי הוה תני כל הראוי ליורשו ותו לא ה\"א אפילו רחוקים כמה כל שהם משבט אחד להכי תנא דודו לומר דלא מרבינן מכל הראוי ליורשו אלא כמדרגה זו. ואי תנא דודו ובן דודו לחוד ה\"א מן האב ולא מן האם צריכא נמוקי יוסף. וכתוב בס' המאור והוי יודע דלא פליג ר' יוסי דמתני' דס\"ל כמשנה ראשונה על כל הקרובים השנויים במשנתנו שאם אין זה ראוי ליורשו לזה זה ראוי ליורשו לזה כגון אותם קרובים שקורבתם מן האב אבל פליג ר' יוסי דמתני' אגיסו ובעל אמו ובעל אחות אמו וחורגו ועל קרובי אחוה המנויין במשנתנו בזמן שקורבתם מן האם ולא מן האב שאין זה ראוי ליירש לזה ולא זה לזה וכן במקצת החתנים השנויים במשנתנו כגון חתני קרובי האם בכולהו פליג ר' יוסי דמתני' ובכל הני נקטי' לחומרא כדכתיב לעיל אבל חמיו אפילו ר' יוסי דמתני' מודה שאע\"פ שחמיו אינו ראוי ליורשו הוא ראוי ליירש את חמיו וחתן חמיו היינו גיסו דפליג עליה ר' יוסי דמתני' לפי שאין אחד מהם ראוי ליירש את חברו ע\"כ. וכתב עליו הרמב\"ן ז\"ל וגם זה אינו נכון בעיני לפי שאף בעל אחותו וכל קרובי אישות אין ראויין ליורשו אלא אשתו הוא יורש ומידה הוא זוכה ואינו נקרא יורש לקרוביה שאילו מתה או נתגרשה אינו יורש כלום שאף בקרובי עצמו כגון בן דודו אינו נקרא ראוי ליורשו מפני שאביו יורשו ואם מת אביו לאחר שזכה בירושה זו בנו יורשו שזה את אביו הוא יורש ולא את דודו אלא לפיכך נקרא ראוי ליורשו מפני שאם מת אביו ואח\"כ מת דודו ירושה באה לו מידו לידו שהנחלה ממשמשת מה שא\"כ בכל קרובי אישות תדע דקאמר ר' יוסי דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו משמע שהוא מחזר על קרובי עצמו מן האב והכי קתני דודו ובן דודו ראשון בשני ושני בשני מן האב וכל הקרובים בקרובה כזו הוא שיהו ראויין ליירש דאילו כל הראויין ליורשו אינם פסולין שאם כן אין אדם בישראל כשר. וכל הקרוב לו באותה שעה להוציא אשה שגרשה אי נמי ת\"ק תני לה והפסק שאמר דבכל הני נקטינן לחומרא ודאי אינו דסוגיין ודאי כר' יוסי דברייתא ולא כר' יוסי דמתני' דהא רב חסדא הכשיר וכו' ע\"כ. וכתוב בתוי\"ט וכל הראוי ליורשו כתב הר\"ב תשלים משנתו של ר' עקיבא היא וכו' ועיין על זה בשלחן ערוך ח\"מ סי' ל\"ג סעי' ד'. ומה שכתב רעז\"ל וכל הראוי הוא תשלום משנתו של ר' עקיבא והאי משנה ראשונה דעתיה מהרמב\"ם ז\"ל ומה שכתב אח\"כ וכל הראוי ליורשו דהיינו קרובי האב אבל קרובי האם כגון אחי אמו העתיק מרש\"י ז\"ל דומה שסובר שרש\"י והרמב\"ם ז\"ל כוונתם אחד אכן בר\"ש לוריא מצאתי כתוב וכל הראוי ליורשו וכו' נ\"ב הרמב\"ם ז\"ל כתב שהם מדברי ר' עקיבא ואינה ממשנה ראשונה ונראין דבריו יותר מפי' רש\"י ז\"ל נראה לי ע\"כ. והתימה על הרב בעל תוס' יו\"ט שלא השגיח על זה כמנהגו: \n",
+                "<b>וכל הקרוב לו באותה שעה </b>שהוא בא להעיד: \n",
+                "<b>היה קרוב ונתרחק כשר </b>מפיק ליה ר' יוסי הגלילי מקרא דכתיב ובאת אל הכהנים וגו' אשר יהיה בימים ההם וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו אלא זה שהיה קרוב ונתרחק א\"ר יוחנן הלכה כר' יוסי הגלילי: \n",
+                "<b>ויש לו בנים ממנה ה\"ז קרוב </b>ומיהו אם אין לו בנים מבתו מודה ר' יהודה שאינו קרוב וביד רפי\"ג דהלכות עדות ורפי\"ד ובטור ח\"מ סי' ל\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוהב זה שושבינו </b>גמרא וכמה אמר רב כל שבעת ימי המשתה ורבנן משמיה דרבא אמרי אפי' מיום ראשון בטלה שושבינות וכשר להעיד: \n",
+                "<b>כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה דברי ר' יהודה אמרו לו וכו' </b>כך מצאתי מוגה אמנם לא מצאתי כן בשום מקום אלא מ\"מ הם סיומא דמילתיה דר' יהודה מדקתני אמרו לו ואמאן קאמרי. ביד בספי\"ג דהלכות עדות סי' ב' ובטור ח\"מ סי' ל\"ג \n",
+                "[הגה\"ה נלע\"ד שנפל טעות בספר לבוש עיר שושן סי' ז' סעיף ז' שכתוב שם שלשה שנים]: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד בודקין וכו' </b>פ\"ח דהלכות סנהדרין סי' ב': \n",
+                "<b>לחדר </b>אית דל\"ג לחדר: \n",
+                "<b>ומוציאין את כל האדם </b>ס\"א ומוציאין אותם ומשמע שהפירוש הוא שמוציאין בין העדים בין הבעלי דינים. אבל בנמוקי יוסף שאכתוב בסמוך בס\"ד לא ס\"ל הכי וכן ג\"כ דעת תוי\"ט דלא קאי רק אעדים וגם בספר מאירת עינים שם סי' כ\"ח כתב וז\"ל בקיצור ועכ\"פ צריך לומר דהאי כל אדם לאו דוקא דהא מסתמא הבעלי דינין נשארו שם שעה שהעידו לפני הב\"ד ולכאורה היה נראה דגם אבעלי דינין קאמר ומוציאין לחוץ ומיירי שכבר העידו שניהם בפני הבע\"ד ובפני כל העומדים שם מיד שהכניסו העדים אז אמרו שיודעי' שפלוני חייב לפלוני ואחר שהעידו קאמר דהוציאו את הכל לחוץ ובודקים את כל אחד לבדו וכן משמע הלשון במשנה והפוסקים שכתבו דשואלים את כל א' היאך אתה יודע שהוא חייב לו לא קאמר דמעיד כל אחד שחייב לו משמע מזה דכבר העידו שהוא חייב לו אבל זה אינו מדפריך שם בגמרא דף ל' וז\"ל מכניסים אותם למאן אילימא לבע\"ד התם קאי ופרש\"י ז\"ל דהא לא קתני שהוציאן וכו' משמע דס\"ל להנמרא פשוט דמאי דקתני המשנה ואח\"כ מוציאין לא קאי אבע\"ד ודוק ע\"כ: \n",
+                "<b>אם אמר הוא אמר לי וכו' </b>פ' אתד דיני ממנות ד' ל\"ז. וכתב הרב המגיד בפ' ששי מהלכות טוען ונטען דהאי דשואלין לעדים היאך אתה יודע שזה חייב לזה כלום הוא מחשש טעות שמא יטעו העדים ויחשבו שהוא שהוא חייב לו לפי שראו או ידיעו ואין הדין כן וכ\"ש שיש לחוש בבעלי דבר עצמן שאדם קרוב אצל עצמו ע\"כ כלומר וצריך לומר בין לתובע בין לנתבע שיתבררו דבריהם וטענותיהם יפה: \n",
+                "<b>פלוני אמר לי שהוא חייב לו כו' לא אמר כלום </b>לפי שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו מאחר שהודה מעצמו שלא ע\"י שום תובע אבל במודה ע\"י תביעה לא שייך טעמא דשלא להשביע את עצמו לפי שאין אדם עשוי להודות לבעל דינו התובעו כדי שלא להשביע את עצמו אלא שייך טעמא שהוא משטה בו. ומדקתני במתני' בפנינו הודה לו ולא קתני אנו ראינו שהודה לו שמעינן שצריך שהעדים יוזמנו לכך שיאמר להם אתם עדי דאל\"כ מצי למימר משטה הייתי בך דכשם ששחקת בי לתבוע ממני מה שאינו חייב לך גם אני שחקתי בך והודותי. וכשמודה לו שלא ע\"י תביעה או שאמר לעדים כן שלא בפניו לא שייך טעמא דהשטאה מאחר שאין אדם תובע ממנו מאימה אלא שייך טעמא דשלא להשביע כדכתיבנא. וכתוב בנמוקי יוסף שהסכימו המפרשים ז\"ל דבין בטענת השטאה בין בטענת אדם עשוי שלא להשביע אי לא טעין איהו אנן לא טענינן ליה אבל דעת בעל המאור ז\"ל דבטענת אדם עשוי שלא להשביע אנן טענינן ליה ע\"כ בקיצור מופלג. וכתב הרא\"ש ז\"ל ונראה דאפילו בפניו אם אמר לו מנה לי בידך בלא תביעה שייך לומר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו מדקתני במתני' איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו מנה דמשמע שלא בפניו א\"ל כן וא\"כ אין אדם תובעו וקתני לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו דהיינו אתם עדי דמשמע דבכי ה\"ג אפילו בפניו לא אמר כלום עד שיאמר אתם עדי דאמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אפילו הודה בפניו בלא תביעה ע\"כ. אבל הרמב\"ם ז\"ל פ\"ז מהלכות טוען ס\"ל דוקא שלא בפניו. ודקדק הרב בעל המאור ז\"ל דמדקא מתנייא כולה מתני' בלשון יחיד הוא אמר לי איש פלוני אמר לי והכא קתנ' בלשון רבים בפניני הודה לו ולא קתני עד שיאמר בפני הודה לו נראה לי שאם הודה לפני עד אחד לבדו שאין הודאתו כלום אפילו אמר לו אתה עֵדִי ולא משתבע אפומיה אי כפר בהודאתו ולא מיחייב אם הודה בהודאתו ואמר משטה הויתי דמילי דכדי נינהו עד שיאמר לשנים אתם עדי והביא ראי' על זה ע\"ש. אבל המפרשים האחרונים ז\"ל חלקו עליו כמו שכתוב בנמוקי יוסף. והרמב\"ן ז\"ל בספר המלחמות דחה כל ראיותיו והביא ראיה להפך ובסוף דבריו כתב וז\"ל ומה שהביא ראיה ממשנתנו אדרבא קשיא עליה דאי הכי ליפלוג וליתני פיטורא באומר בפני הודה לו ותו לדידי' נמי מי ניחא מתני' הא קתני איש פלוני אמר לי ולא קתני אמר לנו אפינו בהוא אמר לנו נמי כיון שמעצמו הוא אפילו לשנים נמי לא אמר כלום ולא קתני לנו אלא מאי אית לך למימר לאי דוקא ואפשר דרבותא היא שהפירוש א' אומר בפני הלוהו ואחד אומר הוא אמר לי איש פלוני אמר לי דמשמע דקושטא מילתא אפ\"ה לא אמר כלום עכ\"ל. וכן דעת רב אלפס והרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל דהודאה בפני עד אחד לגמרי הוי הודאה: \n",
+                "<b>אחד אומר חייב ואחד אומר זכאי ואחד אומר איני יודע ואפילו וכו' </b>כך יש בקצת נוסחאות. הרי\"א ז\"ל כתב שלא מצא בכל הספרים א' אומר חייב וא' אומר זכאי ע\"כ: \n",
+                "<b>שנים אומרים זכאי וכו' </b>פ\"ק דמכלתין דף ג': \n",
+                "<b>ואפילו שנים מזכין וכו' </b>בפ\"ק דמכלתין ד' ה'. ובטור ח\"מ סי' ל\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גמרו את הדבר היו וכו' </b>ס\"פ היו בודקין: \n",
+                "<b>היו מכניסין אותן </b>לבעלי דינין הכי מסקינן בגמרא דאילו לעדים לא צריך כיון שקבלו עדותן ומוציאין אותן אחר קבלת עדות דבשעת קבלת עדות ודאי בעלי דינים התם קיימי אלא אחר קבלת עדות שהוא שעת משא ומתן מוציאין אותן כדי שלא ישמעו הטעניות שמא מתוכן ילמדו לשקר. ובעי בגמרא מיכתב היכי כתבינן פסק דין במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי רבים ר' יוחנן אמר זכאי סתמא משום שאם היו אומרים פלוני מחייב היה רכילות ורשב\"ל אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין דחייש למיחזי כשקרא אי אמר סתמא זכאי דהוה משמע דכולהו זיכו הדין כאחד ור' אלעזר אמר מדבריהם נזדכה פלוני כותבין דמשמע מהא דיש מחלוקת ביניהם ומתוך דבריהם נזדכה והשתא ליכא משום מיחזי כשקרא ולא משום הולך רכיל. ומשמע בגמרא דאם טעו שני הדיינים לא משלמי אלא שני חלקים והבעל דבר מפסיד תּלתא שהרי שני הדיינים אין עליהם לשלם חלק השלישי דאמרי ליה אי לאו את לא הוה סליק דינא מידי דשנים שדנו אין דיניהם דין ואיהו נמי לא משלם בהדייהו דאמר להו אי לדידי צייתיתו אתון נמי לא שלמיתו הלכך בעל דבר מפסיד תלת ומתני' ר' נחמיה היא דאמר בשעת משא ומתן הוו מפקי להו לבעלי דינים ובגמרא פריך והתניא בהדיא מכניסין את העדים ומוקי לה לההיא ברייתא דלא כר' נתן דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חברו למחר שומעין דבריו אלא כת\"ק דפליג עליה בברייתא דאין עדות מתקיימת בב\"ד עד שיחזרו ויעידו שניהם כאחת: \n",
+                "<b>ומנין לכשיצא אחד מן הדיינים </b>נראה דל\"ג אחר מן הדיינים וכן בגמרא ובירושלמי וברב אלפס ובהרא\"ש ליתיה וגם בפרק הגוזל קמא (בבא קמא ד' צ\"ט) אבל ודאי דלא קאי אגדול הדיינים בלחוד. אכן הר\"י ז\"ל לא מחקו: \n",
+                "<b>ומה אעשה ורבו עלי </b>כך הגי הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>על זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד </b>גרסי' לחוד במתני' אבל בת\"כ פ\"ד דפרשת קדושים גרסיגן לכך נאמר לא תלך רכיל בעמך וכן הוא אומר הולך רכיל מגלה סוד. ואיתא לההיא ברייתא הכא בגמרא וגם בתוי\"ט הכריח בסוף דבריו דל\"ג ליה לקרא דלא תלך רכיל במשנתנו ויהב צריכותא לתרי קראי דבברייתא אי למאן דגריס להו במתני' תרי קראי למה לי. וביד פכ\"ב דהלכות סנהדרין סי' זי ובטור ח\"מ סי' י\"ח י\"ט כ\"ח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל זמן וכו' </b>ביד פ\"ז דהלכות סנהדרין סי' ו' ז' ח' ובטור ת\"מ סי' ט\"ז ך': \n",
+                "<b>אמר רשב\"ג </b>ברישא דמתני' הלכתא כותי' אבל בסיפא דאמר בהדיא אין לי קיימא לן כרבנן ודלא כרשב\"ג בהא וכדאמרינן בעלמא כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה דבראיה ראשונה שלא אמר אין לי פסקינן כותיה. ומפרש בגמרא דכי אמרי רבנן בהאי סיפא דלא אמר כלום ה\"מ בגברא דאוזיף גופיה או בבריה גדול דידע במילי דאבוה אבל קטן אפילו רבנן מודו דקטן במילי דאבוה לא ידע ואם מצא אח\"כ שום שטר או מאן דידע במילי דאבוה שומעין לו וכתוב בספר המאור כל לישנא דמתני' דקתני איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב אנתבע משמע שהוא המתחייב לשלם ממון וכדתנן חוב במתני' ראה שמתחייב אמר קרבו איש פלוני ופלוני והעדוני כלומר העדוני שאני פטור מלשלם ועל מאי דתנינן איש פלוני אתה חייב קתני כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין כלומר סותר ופוטר את עצמו עד כאן [חסר בכת\"י]: \n",
+                "<b>או שהוציא ראיה מתחת נ\"א מתוך אפונדתו הרי זו אינה כלום </b>כך הגיה הר\"י ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד דיני ממונות וכו' </b>ביד פ\"ג דהלכות סנהדרין סי' ג' ד' ובפ' עשירי סי' ב' ז' ט' וברפי\"א. ובר\"פ שני דהלכות עדות ובטור ח\"מ סי' ט\"ו כ\"ה ל' וכתבו תוס' ז\"ל ר\"פ דם חטאת והא דתנן אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה אע\"ג דקאי אקרא איידי דאיירי בפירקין דלעיל בדיני ממונות נקט נמי דיני ממונות ברישא ע\"כ. ועיין במ\"ש בשמם ז\"ל ספ\"ק דסוכה. והאי דיני ממונות מוקי לה רבא בדיני קנסות דליכא טעמא דנעילת דלת דבגמרא רמי ברייתא עלה דמתני' דמשמע מינה דבדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה וכן נמי תנן בפ' בתרא דשביעית שטרי חוב המאוחרין כשרין ואי ס\"ד דבדיני ממונות נמי בעינן דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרין נימא זיופא הוא ולא ראו עדים החתומין בו את המלוה הזאת אלא מתני' קודם תקנתא וברייתא וההיא משנה בתר תקנתא ורבא אוקי למתני' בדיני קנסות ולההיא משנה וההיא ברייתא בדיני הודאות והלואות ורב פפא אמר אידי ואידי בהודאות והלואות מתניתין בשהכירו ב\"ד שתובע זה רמאי צריך דרישה וחקירה והנהו משנה וברייתא בדין שלא הכירו בו שהוא מרומה וזו האוקמתא הביא הרי\"ף ז\"ל. וכתוב בתוס' ובנמוקי יוסף והא דאמרינן בפ' שבועות העדות מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים ת\"ל מדבר שקר תרחק דמשמע שאין לו ליזקק להם כלל התם מיירי בידוע ודאי שהוא מרומה שיודע שהעדים מכזבין אבל הכא אינו ודאי ולהכי סגי בהכי אבל היכא דליכא ספק רמאות לא בעי דרישה וחקירה ואע\"ג דמדאורייתא בעינן כבדיני נפשות דכתיב משפט אחד יהיה לכם רבנן הוא דתקון הכי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אי הוה בעי דרישה וחקירה לא תמצא מי ילוה וכן גט דמכשרינן אפילו אין בו זמן מהאי תקנתא הוא דלא בעי' דרישה וחקירה כיון דשכיח טובא כהודאות והלואות ויש כח ביד חכמים לעשות משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ובהאי גט אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה וכן למקדש בשטר לא בעינן שיהא זמן כתוב בשטר מהאי טעמא וכדאיתא בהריא בפ\"ד אחין עכ\"ל נמוקי יוסף. ובת\"כ פרק עשרים דפרשת אמור: \n",
+                "<b>דיני נפשות פותחין בזכות </b>בגמרא פליגי אמוראי היכי אמרינן להו ואביי ורבא אמרי תרוייהו דאמרי' ליה אי לא קטלת לא תדחל ורב אשי אמר אמרי' כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמוד עליו: \n",
+                "<b>דיני ממונות מטין על פי אחד </b>מטין את הדין אחר המרובין על פי דיין אחד כגון שנים אומרים זנאי ואחד אומר חייב או אפכא דיני נפשות מטין [לזכות] ע\"פ דיין אחד י\"ב מזכין וי\"א מחייבין זכאי אבל לחובה אין מטין אחר המרובין אא\"כ רבו המרובים על המזכין שנים כדאיירינן בפ\"ק מלא תהיה אחרי רבים לרעות עי' בתוי\"ט. וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל בס\"א גרסינן משנה זו אחר משנה דמחזירין: \n",
+                "<b>דיני ממונות מחזירין וכו' </b>בגמרא פריך ורמינהי דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי וכו' מה שעשוי עשוי אלמא לא הדר ואוקי במסקנא רב חסדא לתרוייהו מתנייתא בשטעה בשיקול הדעת אלא דמתני' בשלא נשא ונתן ביד ומתני' דדן את הדין כשנשא ונתן ביד וכולה מתני' דהתם מהדר רבינא לאוקמה אליבא דרב חסדא וכדפירשה רעז\"ל שם בפ\"ד דמסכת בכורות אבל היכא דטעה בדבר משנה ל\"ש מומחה ול\"ש אינו מומחה ל\"ש נשא ונתן ביד בכולהו חוזר דרב חסדא לא פליג בין נשא ונתן ביד לבין שלא נשא ונתן אלא היכא דטעה בשקול הדעת כך כתב הרי\"ף ז\"ל. ועיין במ\"ש בשמו ז\"ל עוד בבכורות פ\"ד סי' ד': \n",
+                "<b>ואין מחזירין לחובה </b>מדכתיב וצדיק אל תהרוג דמשמע שנצטדק בדין ואע\"פ שאינו [נקי] (חייב) והאי ואין מחזירין לחובה מוקי לה ר' יוחנן בגמרא כגון שטעה הדיין וזיכה בנואף ונואפת שלא כדרכה דלא מיפרש חיובי' בהדיא דרבנן ילפי לה ממשכבי אשה שתי משכבות ואין הצדוקים מודים בו אבל טעה בדבר שהצדוקים מודים בו זיל קרי בו רב הוא כלומר ומחזירין אותו. ותוס' ז\"ל פירשו דהאי שלא כדרכה שאין הצדוקים מודים בו מיירי בהעראה דקיימא לן כדרכה אפילו בהעראה אסור שלא כדרכה בגמר ביאה אסור העראה שריא ובהאי חילוק הוא שאם טעה הדיין חוזר ע\"כ: \n",
+                "<b>הכל מלמדין זכות </b>אפילו תלמידין היושבים לפני הדיינים ולא נתמנה ב\"ד על כך: \n",
+                "<b>אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה </b>גמרא אמר רב לא שנו אלא בשעת משא ומתן פי' דבעינן שיעמיד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חזוק לזכות דשמא לא טעה אבל בשעת גמר דין שחפש כבר הכל ועכשיו נראה לו שטעה מלמד זכות חוזר ומלמד חובה ובגמרא מקשה עליה מכמה דוכתי ודחי לכולהו: \n",
+                "<b>דיני ממונות דנין ביום וכו' </b>ר\"פ ראוהו ב\"ד ובפ' בא סימן ד' נ'. בפי' רעז\"ל ולילה לגמר דין. אמר המלקט דכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין וכתבו תוס' ז\"ל ואפכא ליכא למימר דמסתמא תחלת הדין עיקר ועוד ביום הנחילו קבלת העדות הוא דהוי בתחלת דין ומתני' דלא כר\"מ שהיה דורש ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום דכתיב וביום הראות בו אף ריבים ביום ואפילו גמר דין במשמעות דמלת ריבים וה\"ה לסומא דמה נגעים שלא בסומין דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף ריבים שלא בסומין ובמס' נדה פ' בא סימן סתם לן רבי סתמא אחרינא כר\"מ כדכתיבנא התם דהאי סתמא עיקרי חדא דמתנייא גבי דיני ממונות דש\"מ דעיקר היא למילף מיניה דאילו ההיא דהתם אגב גררא דתנא התם כי הני מילי טובא נקטיה ועוד דסתם אליבא דרבים עדיף: \n",
+                "<b>דיני נפשות דנין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה </b>גמרא מנה\"מ א\"ר חנינא דאמר קרא צדק ילין בה ועתה מרצחים ורב אמר מהכא אשרו חמץ אשרו דיין שמחמץ את דינו פי' רש\"י ז\"ל צדק ילין בה רגילין היו מתחלה להלין את הדין כדי לצדקו אם אפשר ועתה כשאינם עושים כן הרי הם כמרצחים. שמחמץ את דינו שמשהה אותו ומלינו כדי להוציאו לאמתו ע\"כ: \n",
+                "<b>לפיכך אין דנין </b>ירושלמי פ' משילין ודפ\"ק דכתובות ותוס' פ' משילין (ביצה דף ל\"ו) ובטור ח\"מ סי' ה' ז': \n",
+                "<b>לא בערב שבת וכו' </b>גמרא מ\"ט משום דלא אפשר היכי ליעבד לידייניה במעלי שבתא וליגמריה לדיניה במעלי שבתא דילמא חזי טעמא לחובה ובעו למעבד הלנת דין. לדייניה במעלי שבתא וליגמריה בשבתא וליקטליה בשבתא אין רציחה דוחה את השבת וליקטליה לאורתא נגד השמש בעינן וליגמריה לדינא בשבתא וליקטליה בחד בשבתא נמצא אתה מענה דינו לדייניה במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא דכל זמן שלא נגמר הדין לא הוי ענוי הדין דכל שעה מצפה להצלה איכא למיחש דילמא מינשו טעמייהו ואע\"ג דשני סופרי הדיינים עומדים לפניהם וכותבים דברי המחייבים ודברי המזכין נהי דבפומא כתבי ליבא דאינשי לא כתבי ואין ספק בידו ליישבו ולתת טעם הגון כבראשונה הלכך לא אפשר. ושאין מיתת ב\"ד דוחה שבת ילפינן לה בגמרא מדכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם מושבות מה ת\"ל מכדי שבת חובת הגוף הוא וחובת הגוף נוהג בין בארץ בין בח\"ל אלא לג\"ש כתיב הכא בכל מושבותיכם והתם בפרשת רוצחים כתיב גבי מיתות ב\"ד והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן ב\"ד מושבות האמור כאן בב\"ד ואמר רחמנא לא תבערו אפילו לשריפת ב\"ד. והביא הרי\"ף ז\"ל מאי דגרסינן בירושלמי אסור לדון דיני ממונות בע\"ש והא מתני' פליגא אין דנין דיני נפשות לא בע\"ש דיני נפשות הוא דלא דייני בע\"ש הא דיני ממונות דייני אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה ופי' נמוקי יוסף בשם המפרשים ז\"ל שר\"ל הא דאורייתא הא דרבנן ע\"כ וגרסינן תו בירושלמי העד אינו מלמד לא זכות ולא חובה מנין שנאמר ועד אחד לא יענה בנפש למות ע\"כ. ונלע\"ד דה\"פ אילו לא כתיב אלא ועד לא יענה לא הוה ילפינא מיניה אלא שהשני עדים יחד לא יענו ללמד לא זכות ולא חובה כיון שקיום העדות ע\"י שניהם יחד דאין עד נעשה דיין אבל אחד מן העדים ה\"א דיכול לענות לזכות או לחייב להכי כתיב אחד ללמדנו דאפי' אחד מן העדים לא יחייב ולא יזכה ואפילו הנידון עצמו לא יענה בעצמו למות פי' לחיוב אבל לזכות [יענה] כדתנן לקמן בפ' היו בודקין ובפ' נגמר הדין ומה שכתוב במפרש אשר בדפוס הרב אלפס המכונה לרש\"י ז\"ל וז\"ל אפילו יודע אחד מן התלמידים היושבים לפניהם בשעה שדנין נלע\"ד שהוא טעות גמור וחס ליה לרש\"י ז\"ל פה קדוש לומר כן דהא תנן בפירקין אמר א' מן התלמידים יש לי ללמוד עליו זכות מעלין אותו וכו' כ\"ש שלא מצינו פי' רש\"י ז\"ל על ירושלמי ואזן מלין תבחר ותבחר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דיני הטומאות והטהרות מתחילין מן הגדול </b>בגיטין פ' הניזקין (גיטין דף נ\"ט) אמרינן דכולהו מנינים דרבי מן הצד היו מתחילין ופירשו תוס' ז\"ל שאינו חולק אמתני' דהכא אלא משום ענוה שלא להראות עצמו גדול היה עושה והכי משמע דמשני לה נמי בגמרא דילן אבל רש\"י ז\"ל משמע מתוך פירושו דהתם דחולק דס\"ל דקרא דלא תענה על ריב קאי אכל דינים אפילו אדיני ממונות אבל כאן בגמרא דהכא פירש דמשום ענוה יתירה שהיתה בו ע\"כ. וי\"ס מוגה בהן דיני ממונות והטומאות והטהרות ונראה דטעות הוא אכן בברייתא גרסינן ליה ואע\"ג דהתם בגיטין קאמר האנן תנן דיני ממונות והטהרות והטומאות ולא הגיה עליו רש\"ל שם כלומר רק דגרסינן טהרות קודם טומאות אפשר דאשתמיטתי' וודאי דממונות אינה מן המשנה אע\"ג דבירושלמי איתא בין בסדר המשנה בין בפסקא וכן ג\"כ בבבלי דוק. אכן הר\"ר יוסף ז\"ל הגיה ודיני ממונות והטהרות והטומאות ע\"כ: \n",
+                "<b>ודיני נפשות מתחילין מן הצד </b>תוס' פ\"ק דמגלה ד' י\"ד. ופי' רש\"י ז\"ל הכא במתני' מן הצד מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו ע\"כ. ובגמרא פי' כדי שלא ישמע אחד דברי אחד מן המזכין ויסכים עמו ע\"כ כלומר ומהאי טעמא אין מתחילין אפילו מאותם הסמוכים למופלא בית דין אלא מן הקטנים ועיין בהגהת ר\"ש לוריא ז\"ל. וגם תוס' ז\"ל כתבו דיני נפשות מתחילין מן הצד משום לא תענה על רב אבל בדיני ממונות לא חיישינן ומ\"מ דרך שאלה יכולין לענות ע\"כ. ותלמיד שצריך לגמריה דגדול ממנו ולא לסבריה נמנה רבו לאחד והוא לאחד אבל בשאר תלמידים דצריכים נמי לסבריה אין מונין להם אלא אחד ודיני ממונות שוה לענין זה לדיני נפשות אבל הטהרות והטומאות שהוראתן ביחיד מומחה אפילו שאר תלמידים נמנין בשנים אי נחלקו אחרים בדבר ומטין הדין אחר הרוב וכדתניא הטהרות והטומאות אב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים גם זה בנמוקי יוסף: \n",
+                "<b>הכל כשרין לדין דיני ממונות. </b>פ' עשרה יוחסין (קידושין ד' ע\"ו.) ועיין במ\"ש שם סי' ה' והכל לאתויי גר או ממזר והא דתנן בפ' בא סימן ויש שכשר לדון דיני ממונות ואין כשר לדון דיני נפשות דקשיא תרתי למה לי הא פריך לה בגמרא הכא והתם תנינא חדא זימנא ומשני חד לאתויי גר וחד לאתויי ממזר וצריכא דאי אשמעינן גר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר אימא לא ואי אשמעינן ממזר דבא מטפה כשרה אבל גר דלא בא מטפה כשרה אימא לא צריכא. ובסמ\"ג עשין סימן נ\"ב מפרש דלאתויי גר דקאמר היינו לדון גר חברו אבל לא ישראל ע\"כ. וכן פירשו ג\"כ תוס' ז\"ל. ואם אמו מישראל דן אפילו ישראל ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל מ\"ט תרי בישראל כתיבי כן כתוב בהרי\"ף ושאר פוסקים ז\"ל. ואמרינן בגמרא עשרה דברים תנן חילוק בין דיני נפשות לדיני ממונות אלא משום דאין הכל כשרים לדיני נפשות ודבעינן עשרים ושלשה לדיני נפשות מחד קרא נפקי דמ\"ט ממזר פסול מדיני נפשות משום דבעינן עשרים ושלשה דהיינו סנהדרין ובסנהדרין כתוב ונשאו אתך בדומין לך מיוחסים כמותך חשבינן להו בגמרא חד ואיכא אחריתי הא דתניא בברייתא בגמרא אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים ר' יהודה מוסיף אף אכזרי וחלופיהם במסית דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו. ובירושלמי אנן תנינן תשע תני ר' חייא חד עשר הי נינהו תרתי אחרנייתא כסריס וכל מי שלא ראה לו בנים כשר לדיני ממונות ולא לדיני נפשות ר' אבהו בשם ר' יוחנן אף פחות מבן עשרים ושלא הביא שתי שערות כשר בדיני ממונות ולא בדיני נפשות ויושב בדינו של שור ר' יוסי ב\"ר חנינא אמר תלת עשר והי נינהו תרי אחרנייתא דנין שני דיני ממונות ביום אחד ואין דנין שני דיני נפשות ביום אחד א\"ר אבין ואפילו נואף ונואפת ע\"כ \n",
+                "[הגה\"ה אם אין טעות נראה דאפשר לומר דר' יוחנן מוסיף על דברי ר' חייא חד דהוו י\"ב ור' יוסי ב\"ר חנינא מוסף על דברי ר' יוחנן חד דהוו י\"ג או אפשר דר' אבהו בשם ר' יוחנן לא נזכר כדי להוסיף האחרים וכדמשמע הלשון ועדיין צריך אני למודעי]. וכתבו תוס' בפירקין דף ל\"ה והא דתני בתוספתא אין דנין שנים ביום אחד ואפילו נואף ונואפת בפ' נגמר הדין מוקי לה בבת כהן ובועלה דהיא בשריפה ובועלה בחנק ע\"כ: \n",
+                "<b>המשיאין לכהונה. </b>וביד ר\"פ שני דהלכות סנהדרין וסי' ט' ובפ' עשירי סי' ו' ובפי\"א סי' ו' י\"א. ובטור ח\"מ פי' ז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סנהדדין היתה כחצי גרן עגולה. </b>ואיתה בפ\"ק דחולין ד' ה' וביד פ\"א דהלכות סנהדרין סי' ג' ט' וכתוב בספר מרכבת המשנה להר\"י אברבנאל נ\"ע בפ' שופטים דף נ\"ז וז\"ל והיו יושבים כמו חצי גורן בעגול כדי שיהיה הנשיא ואב ב\"ד רואין את כולם ע\"כ: \n",
+                "<b>כדי שיהו רואין זה את זה. </b>לפי שאם היו יושבים בשורה אין פני הראשונים רואין זה את זה ובעגולה שלימה נמי לא לפי שצריכין בעלי הדין והעדים ליכנס לדבר בפני כולם שיהו כולם רואין את העדים ולא שיהו פני העדים לשורה זו ואחוריהן לזו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושלש שורות וכו' </b>ביד פ\"א דהלכות סנהדרין סי' י' ח'. בפי' רעז\"ל ולאו אורח ארעא לעשות שורה של תלמידים ע\"כ. אמר המלקט פי' שתי שורות שכל אחד כ\"ד שהם המ\"ח שהוסיפו לתשלום השבעים ואחד דלא אורח ארעא שתהא שורת הקטנים מרובה משל דיינים ולא לעשות שורות קטנות ולא שתים של עשרים ושלשה ואחת של שני תלמידים הלכך עבדינן שלש שורות אע\"פ שיהיו עשרים ואחד יתירים: \n",
+                "<b>היו צריכין לסמוך. </b>צרכו לסמוך כן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: וכתב פירוש לסמוך את ידיהם על אחד מן התלמידים של החכמים ולעשותו חכם שיהא לו רשות לדון דיני נפשות עם החכמים שהם הסנהדרין ושיהא הוא מכללם כן נ\"ל לפ' ענין סמיכה ע\"כ עוד פי' דהא דקתני רישא וכל אחד ואחד מכיר את מקומו בין אסנהדרין בין אתלמידים קאי וכן מה שאמר לקמן לא היה יושב במקומו של ראשון לא קאי על אותו שבררו מן הקהל לחוד אלא על כולם חוזר כן נ\"ל וחזר וכתב אין נ\"ל לפ' שחוזר על אותו שנברר לבד כמו שפירש רעז\"ל אלא על כל אותם שעלו לגדולה חוזר וכן נ\"ל ע\"כ: \n",
+                "<b>אלא יושב במקום הראוי לו. </b>בסוף שורה שלישית וכן אותו שבא מן השלישות לשנייה וכן אותו שנסמך מן הראשונה לא היה יושב במקומו של ראשון אלא כולן בסוף השורות וכל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו וממלאין זה מקומו של זה מפני שהקטן שבדיינים גדול מן הגדול שבתלמידים כו' עיין בתוספת יום טוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד מאיימין על עדי נפשות. </b>כך היא הגירסא בירושלמי וכך נראה בעיני שהיא הגירסא הנכונה אבל בבבלי גרסי' כיצד מאיימין את העדים על עדי נפשות היו מכניסין אותן וכו' ולא הגיה עליו ר\"ש לוריא ז\"ל ולא בתוס' יו\"ט ולשון תמוה הוא בעיני אבל הר\"ר יהוסף ז\"ל ג\"כ מחק מלות את העדים: \n",
+                "<b>מאומד משמועה עד מפי עד. </b>אע\"ג דפסילי נמי משמועה ועד מפי עד בדיני ממונות וכדתנן בפירקין דלעיל איש פלוני אמר לי שהוא חייב וכו' וכן מאומד דמשמע מדיוקא דמתני' דאמדינן בדיני ממונות לר' אחא לחודיה הוא דשמעינן ליה הכי דאמר בברייתא גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו אפ\"ה מתני' אתי' אפילו כרבנן ואע\"ג דפסילי לדיני ממונות אמרינן להו לעדים דדינו נפשות כדי להרבות דברים באיום אבל בדיני ממונות לא איכפת לן לאיים עליהם כ\"כ אע\"ג דפסילי אפילו לדיני ממונות כדאמרינן: \n",
+                "<b>שכן מצינו בקין שהרג את הבל אחיו. </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל וכתב שבס\"א ל\"ג שהרג את הבל אחיו: \n",
+                "<b>מושלך על העצים. </b>וכ' בבראשית רבה פרשה כ\"ב והובא בילקוט בראשית רמז ל\"ח קול דמי אחיך וגו' לעלות למעלה לא היתה יכולה שהרי עדיין לא עלתה לשם נשמה ולמטה לא היתה יכולה לעמוד שעדיין לא נקבר שם אדם והיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים ע\"כ: \n",
+                "<b>ולהגיד גדולתו. </b>פי' ועוד לכך נברא יחידי להראות לדורות הבאים גדולתו של הקב\"ה שבחותם אדם הראשון כולם טבועות שלא היה תחלה אלא חותם אחד: \n",
+                "<b>חותם. </b>היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו: \n",
+                "<b>טובע כמה מטבעות. </b>כל המטבעות שאדם טובע ע\"י ברזל אחד כולן דומין זה לזה רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>והלא כבר נאמר ובאבוד רשעים רנה. </b>ביד בפרק שבעה עשר דהלכות עדות: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היו בודקין אותו בשבע חקירות. </b>אסדרא דמתני' דסליק מיניה קאי אחר שאיימו עליהם היו בודקים אותם. ואיתה בפ\"ק דפסחים דף י\"ב: \n",
+                "<b>באיזה מקום. </b>שזו היא המועלת להביא את כל החקירות להזמה דבלאו הכי לא מיתזמי רש\"י ז\"ל. ועל מה שכתב ז\"ל ואינם מעלין על לבן וכו' הגיה רש\"ל ז\"ל ואני אומר אפילו אם יעלו על לבן להזימן לא יוכלו להזימן אם יאמרו העדים בשלשה בחדש היה המעשה ויבאו המזימין לומר הלא בשלשה בחדש עמנו הייתם יכולין לומר טעינו בעיבורא דירחא ביום אחד לפניו היה המעשה או לאחריו ובודאי הם פטורים באותה טענה דרובה דאינשי טעו בעיבורא דירחא כדלקמן ומש\"ה צריכין לומר באיזה יום וקל להבין. והתוס' פ\"ק דפסחים דף י\"ב תרצו עוד תירוצים ע\"ש עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>באיזה שעה. </b>עיין במ\"ש לקמן סי' ג': \n",
+                "<b>את מי עבד וכו'. </b>ביד שם בהלכות סנהדרין רפי\"ב ובפ\"א דהלכות עדות סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשה שבדק בן זכאי. וכו' </b>מעשה דרציחה הוה ואיתה בתוס' פ' אלו נערות (כתובות דף ל'.) ובגמרא פ\"ק דמכלתין ד' ט' בן זכאי הוא ר' יוחנן בן זכאי ותלמיד היושב לפני רבותיו הדיינים הוה ואמר האי מילתא ואסתבר להו טעמיה וקבעוהו בשמו בן זכאי ע\"ש סופיה קרי ליה. ובחולין פ' אלו טריפות (חולין דף נ\"ב) אמר עולא בן זכאי אומר וכו' וכתב שם רש\"י ז\"ל לא ידענו מנו. ונלע\"ד שאותו הוא אמורא אבל אח\"כ מצאתי בהר\"ן ז\"ל בדף תרפ\"ט ע\"ב ומשמע מדבריו ז\"ל שהוא תנא. ובפ\"ד מיתות דף פ\"ב גם בפ' מבוי (עירובין ד' ט') אשכחן תני ר' זכאי קמיה דר' יוחנן. ובפ' המוציא יין (שבת דף ע\"ט) אשכחן בברייתא ר' זכאי משמו של ר\"ש: \n",
+                "<b>המרבה בבדיקות הרי זה מִשְּתַּבֵּחַ </b>כך הגיה הררי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>עוקץ. </b>מקום חבורו לאילן ובדק אם היו העוקצין ארוכות או קצרות. ואמרינן בפ' הנשרפין (סנהדרין דף פ\"א) דנהי דבן זכאי פטר ליה בההיא הכחשה מקטלא ומיהו עדות אמת היא ועייל לכפה: \n",
+                "<b>מה בין חקירות לבדיקות אלא שבחקירות אמר אחד וכו'. </b>כך אית דגרסי ועיין במ\"ש ספ\"ק דב\"ק: \n",
+                "[הגה\"ה וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל אלא שבחקירות אמר אחד אינו יודע ושנים אומרים אין אנו יודעין עדותן בטלה ובבדיקות אמר אחד אינו יודע ואפילו וכו' ברוב הספרים מצאתי הגרסא כמו שכתבתי ובס\"א מצאתי ושנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת ובבדיקות וכו' שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן בטלה וצ\"ע על אלה הגרסות כי לפי הנראה כולן משובשות אך אח\"כ מצאתי ס\"א דגרסי בי' שבחקירות אמר אחד איני יודע ושנים אומרים אנו יודעים עדותן בטלה ובבדיקות אפילו אחד אמר אני יודע ושנים אומרים אין אנו יודעים עדותן קיימת ע\"כ]: \n",
+                "<b>אפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותם קיימת. </b>בגמרא פריך מאי אפילו שנים אומרים פשיטא כיון דאי אמר אחד איני יודע אשמועינן תנא דעדותם קיימת כי אמרי תרוייהו נמי קיימת היא דאילו אמר האחד אני יודע מאי רבותיה כיון דאמר חברו איני יודע זה לא מעלה ולא מוריד ומשני רב ששת דארישא קאי וה\"ק בחקירות אפי' שנים משלשה עדים שבאו להעיד אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדוהן בטלה כמאן כר' עקיבא ור\"ש דאמרו בפ\"ק דמכות עד שיזומו שלשתם אמר רבא והא עדותם קיימת קתני אלא אמר רבא ה\"ק אפילו בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן בטלה פי' רש\"י ז\"ל דרבא מפרש לה להא אפילו דלרבותא דחקירות קאי וה\"ק מה בין חקירות לבדיקות חקירות היכא דליכא אלא תרי סהדי אמר אחד איני יודע עדותן בטלה בדיקות אמר אחד איני יודע עדותם קיימת וה\"ה לשניהם דה\"ל עדות המוזמת בבדיקות ואפילו בחקירות משכחת לה דאמר אחד איני יודע עדותן קיימת וה\"ד כגון דאיכא תלתא סהדי דאפשר לעדות שתתקיים בשנים ומשום שלישי לא מפסלי הנך ודלא כר' עקיבא דאמר בפ\"ק דמכות דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אפילו שהם שלשה כך פי' רש\"י ז\"ל והעלו התוס' ז\"ל דיש לפרש דהא דקאמר עד שיזומו שלשתם היינו כשכוונו עדותן אבל אמר אחד אינו יודע כנמצא אתד מהם קרוב או פסול דמי דלר\"ש תתקיים העדות בשאר ולר' עקיבא עדותן בטלה והכא בשאמר אחד אינו יודע כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דמי ועדותן בטלה לר' עקיבא אלא אתיא כר\"ש דהתם דאמר תתקיים העדות בשאר ע\"כ מתוס' ז\"ל בהרחבת הלשון מעט וקשה לע\"ד דלא אשכחן דאמר ר\"ש התם הכי אלא ר' יוסי הוא דאמר הכי ואם אין טעות צ\"ע לע\"ד ורש\"ל לא הגיה בדבור הזה דבר: \n",
+                "<b>עדותן בטלה. </b>כל עדותן בטלה שבתלמוד הוא והן פטורין: \n",
+                "<b>אחד חקירות. </b>ירושלמי ס\"פ האשה שלום: \n",
+                "<b>בזמן שמכחישין זה את זה. </b>ביד ספ\"א דהלכות עדות ור\"פ שני וסי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד אומר בשנים בחדש וכו'. </b>פ\"ק דפסחים ד' י\"א ואיתה נמי בר\"פ בן סורר: \n",
+                "<b>שזה ידע בעבורו של חדש וזה לא ידע. </b>הקשו תוס' ז\"ל וא\"ת היכי דייק מהכא בריש פ' בן סורר דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא דרובא דאינשי טעו בעבורא דירחא שאני הכא דכוונו שניהם ליום אחד וי\"ל דאם איתה דלא אזלינן בתר רובא ה\"ל כחוזר ומגיד במאי דקאמרי אח\"כ דהרי כבר הוכחשו מידי דהוה אאחד אמר בשלשה ואחד אומר בה' דאפילו כוונו ליום אחד עדותן בטלה ולא אמרינן חד טעה בשני עבורי משום דבשני עבורי לא טעו אינישי כדאמרינן בגמרא ע\"כ: \n",
+                "<b>אחד אומר בשלשה ואחד אומר בה'. </b>נראה דהה\"נ אחד אומר בשתים ואחד אומר בד' דעדותן בטלה אלא משום דבעו למתני גבי שעות בשלש וחמש פלוגתא דר\"מ ור' יהודה תנא הכא דגבי ימים כולהו מודו דעדותן בטלה. ושם בפסחים מפ' רבא דלר\"מ אין אדם טועה אלא ב' שעות חסר משהו ומעשה דעדות רציחה או דעבירה כי הוי או בתחלת שתים או בסוף שלש וחד מינייהו קטעי ב' שעות חסר משהו הלכך אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש מודה ר\"מ דעדותן קיימת אבל אחד אומר בג' ואחד אומר בחמש ס\"ל דעדותן בטלה דטפי מהם לא טעו ור' יהודה ס\"ל דאפילו בהא עדותן קיימת דאדם טועה בשלש שעות חסר משהו ומעשה דהאי עדות כי הוה או בתחלת שלש או בסוף חמש וחד מינייהו קטעי שלש שעות חסרי משהו ופרכינן עליה מדתנן בריש פירקין דחוקרין אותו לומר באיזה שעה ואי אמרת טעו אינשי כולי האי מצו למימר לבאים להזים אותם ולומר להם עמנו הייתם בשעה חמישית מצו למימר בשעה רביעית אבל טעיתי ומשני דיהבינן לעדים כל זמן טעותייהו לר\"מ כדאית ליה ומי שאומר בשתי שעות נותנין לו שתי שעות לפניו ושתי שעות לאחריו ואם אמרו לו כל ד' שעות עמנו היית הרי הוזם ולבעל שלש נמי יהבינן ליה לקמיה ב' שעות ולבתריה ב' שעות ואי מזמי בכולהו חמש הרי הוזם ולר' יהודה כדאית ליה ואם אמרו לו כל שש שעות עמנו היית הרי הוזם ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>אחד אומר בשתי שעות. וכו' </b>גמרא אמר רב שימי בר אשי לא שנו אלא שעות דמ\"ס טעי איניש בהכי ומ\"ס לא טעי איניש בהכי אבל אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר לאחר הנץ או אפילו בתוך הנץ עדותם בטלה דסימן מובהק הוא ואין לטעות בהנץ החמה בתוך שהיא זורחת: \n",
+                "<b>אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה דברי ר\"מ ר' יהודה אומר וכו'. </b>כך נראה שהיא הגרסא שם בפסחים וכמו שכתבתי וכן נראה ג\"כ מן הירושלמי דפירקין ודפ\"ק דפסחים וכתבתיו שם. אבל ביד פ' שני דהלכות עדות כתב מהרי\"ק ז\"ל ופסק כת\"ק ע\"כ משמע דלא הוה גריס דברי ר\"מ וכן נראה ג\"כ מתוי\"ט: \n",
+                "<b>אחד אומר בחמש ואחד אומר בז'. וכו' </b>כתיב שם בר\"ש לוריא ז\"ל מצאתי בגליון שאחד תירץ לפני מהר\"ם דמש\"ה נקט ה' וז' שהיא מילתא דפסיקא דאפילו אחד אמר בסוף חמש והשני אומר בתחלת ז' אפ\"ה עדותן בטלה משא\"כ בששה ושבעה והודה לו מהר\"ם ז\"ל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואחר כך. </b>הר\"ר יהוסף ז\"ל מחק המלות ואחר כך והגיה בראש המשנה היו מכניסים וכו': \n",
+                "<b>אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו. </b>דלא כר' יוסי ב\"ר יהודה דאמר בפ' אחד ד\"ני ממונות בברייתא בדף ל\"ג עונה לזכות ואינו עונה לחובה אבל רבנן ס\"ל דאע\"ג דקרא מסיים למות עכ\"ז אפילו לזכות אינו עונה משום דמיחזי כנוגע בעדותן שדומה שמתחרט בו פן יגמר הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן ומיהדר לא מצו הדרי לאחר כדי דבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הלכך לא יענה אפילו לזכות: \n",
+                "<b>ומושיבין אותו עמהם </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ולא היה יורד משם כל היום כולו. </b>ובגמרא רמי והתניא אם יש ממש בדבריו לא היה יורד משם לעולם ומתרץ לה אביי למתני' דמיירי בשלא מצאו ממש בדבריו אבל אם יש ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם. וביד פ' עשירי דהלכות סנהדרין סי' ח'. וכתוב שם ואפילו אמר הנידון עצמו יש לי ללמד על עצמי שומעין לו ועולה למנין והוא שיהיה ממש בדבריו ובפ\"ה דהלכות עדות סי' ח': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראש פי' רעז\"ל </b>צריך להגיה מעבירין אותו מעבירין את הדין וכו' ובלשון המשנה גרסינן מעבירין דינו למחר: \n",
+                "<b>לא היו שותים יין כל היום. </b>דאמר קרא ולרוזנים אי שכר העוסקים ברזו של עולם דהיינו דיני נפשות אל יישתכרו: \n",
+                "<b>ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה </b>כצ\"ל. ולשון הרמב\"ם ז\"ל פי\"ב מה\"ס כל א' וא' עם זוג שלו או עם עצמו בביתו ע\"כ: \n",
+                "[הגהה הר\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ומזדוגין זוגות וממעטין במאכל ובמשתה ולא היו שותין יין כל היום ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה וכו' המזכה אומר אני הוא המזכה וכו' אני הוא המחייב וכו' ואם טעו בדבר סופרי הדיינים מזכירין וכו' ואם לאו עומדין על המנין וכו' ומלות ואפילו י\"א מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע מחקם וכתב שלא מצא אותם בכל הספרים. דנין אלו עם אלו עד וכו' את דברי המזכין]: \n",
+                "<b>ולמחרת משכימין ובאין וכו'. </b>פ\"א דיני ממונות ד' ל\"ד: \n",
+                "<b>אם טעו בדבר וכו'. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ב ואם טעו בדבר ולא ידעו מי הם שחייבו או זיכו מטעם אחד שאינם נחשבים אלא כאחד כמו שבארנו הרי סופרי הדיינין מזכירין אותן שהרי כותבים טעם של כל אחד ואחד ע\"כ: \n",
+                "<b>עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין </b>וה\"ה אם יראה אחד מן המזכין דברי כמחייבין דהוו להו ל\"ד מזכין ול\"ז מחייבין דאיכא הטייה לרעה על פי שלשה דבשעת גמר דין הא אוקימנא דאף המלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה כדכתיבנא בריש פירקין דלעיל אלא תנא משום לישנא מעליא נקט והכי תריצנא לה בגמרא בפירקין דלעיל ד' ל\"ד. ובגמרא בעי לא ראו מאי א\"ר אחא וכן א\"ר יוחנן פוטרין אותו מאחר שכבר הוסיפו עד ע\"א ואעפ\"כ לא ראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין אמנם ר' יוסי ס\"ל בברייתא כשם שאין מוסיפין על פי ב\"ד של ע\"א כך אין מוסיפין על ב\"ד של עשרים ושלשה אלא אם ראה אחד מאלו את דברי אלו הרי טוב ואם לאו יפטרו אותו ופליג אמתני' דקתני שנים שנים עד ע\"א וגרסי' בסוף פ\"ק דמכלתין וא\"ר אבהו במוסיפים עושין ב\"ד שקול לכתחלה ופרכינן פשיטא דהכי הוא דהא בהדיא תנן וכמה מוסיפין שנים שנים וכיון דחד אמר איני יודע ה\"ל ב\"ד שקול ומשני מהו דתימא האי דקאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי ואי אמר מילתא שמעינן ליה קמ\"ל דכמאן דליתיה דמי ואי אמרי מילתא לא שמעינן ליה וכתב שם נמוקי יוסף בסוף ההוא פירקא בשם רש\"י ז\"ל דבדיני נפשות דאמרן שאינו יכול לחזור ולדון היינו דוקא חובה אבל זכותא אמר טעמא שמעינן ליה דלא גרע מההורג בעצמו שיכול ללמד על עצמו זכות ע\"כ. וביד פ\"ט דהלכות סנהדרין ובפי\"ב סי' ג': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>היה חוץ לב\"ד. </b>בגמרא פריך חוץ לב\"ד ותו לא והתניא בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות ומשני אין הכי נמי ומתני' דקתני חוץ לב\"ד נפקא מינה שאם יצאו ב\"ד חוץ לשלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל וקבעו מקום בית הוועד שלהם שם עבדינן בית הסקילה חוץ לב\"ד כי היכי דלא ליתחזו ב\"ד רוצחים דגנאי הדבר דתנן בספ\"ק דמסכת מכות סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חבלנית וכ\"ש אם יהיה קרוב למקומו מיחזי מקום אבוד נפשות א\"נ לכך היו מרחיקין בית הסקילה כי היכי דתהוי ליה הצלה לנסקל וכדפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>ואדם אחד על הסוס. </b>רחוק ממנו כדי שיהא אדם רוכב על סוס ונמשך על צד בית הסקילה שיהא קרוב לרדוף אחר הנסקלין ומציל ומתרחק מזה שהסודרין בידו מלא עיניו ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסודרין: \n",
+                "הגהה במשנה דבגמרא בבלית וגם בירושלמי הנוסחא והסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו ע\"כ ורש\"י ז\"ל ג\"כ פי' וז\"ל והסוס רחוק ממנו כדי שיהא אדם רוכב על סוס ונמשך על צד בית הסקילה וכו' וכך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל והסוס רחוק ממנו וכו']: \n",
+                "<b>כדי שיהא רואהו. </b>פי' שיעור שיהא רואהו: \n",
+                "<b>אמר אחד. </b>מב\"ד יש לי ללמד עליו זכות הלה העומד על הפתח מניף ורוכב הסוס היה מכיר בו והוא רץ אחר המנהיגין ומעמידן עד שיחקרו ב\"ד אם יהא טעם בדבריו של זה ובלבד שיש ממש קצת ראיה הדומה לזכות רש\"י ז\"ל. בפי' רעז\"ל ומוסרין לו שני ת\"ח ע\"כ. אמר המלקט מפעם שנייה ואילך שיעיינו וכו': \n",
+                "<b>והכרוז. וכו' </b>ירושלמי פ\"ד מיתות ד' כ\"ה: \n",
+                "<b>על שעבר עבירה פלונית ופלוני ופלוני עדיו. </b>כך צ\"ל. ובגמרא אמר אביי וצריך למימר ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני דילמא איכא דידעי ואתו ומזים להו. וביד שם בהלכות סנהדרין פ\"ב סי' ג' וכולה מתני' עד סוף סי' ב' שם רפי\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה רחוק מבית הסקילה. </b>דקרוב לבית הסקילה לא שמא תטרף דעתו ולא יוכל להתודות: \n",
+                "<b>שים נא כבוד לה' אלהי ישראל. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>וכזאת וכזאת עשיתי. </b>בגמרא מפ' שמעל בחרמו בימי משה ומאי דלא איענש עד השתא מתרץ ר' יוחנן משום שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן ולר' נחמיה דס\"ל דאף משעברו ישראל את הירדן לא ענש על הנסתרות נענשו עכשיו ישראל בחרם יהושע על ידו משום דהוו ידעי ביה אשתו ובניו ולא הוי נסתר: \n",
+                "<b>שנאמר ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה וכו'. </b>כך צ\"ל ופי' הרמב\"ם ז\"ל ודע שהריגת יהושע לעכן היתה הוראת שעה לפי שתורתינו האמיתית אינה מחייבת מיתה על החוטא בהודאתו דעצמו ולא בנבואת נביא שיאמר שעשה זה המעשה ע\"כ: \n",
+                "<b>יהא כל אדם. </b>אף החוטאים אומרים כך רש\"י ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה רחוק מבית הסקילה. </b>מלת היה מחקה הר\"ר יהוסף ז\"ל והגיה היו: \n",
+                "<b>מפשיטין אותו את בגדיו. </b>דכתיב ורגמו אותו ולא כסותו הא אותה בכסותה: \n",
+                "<b>האיש מכסין אותו </b>פרק אחד מלפניו כך משמע קצת דגריס רעז\"ל אבל לא מצאתי בגרסת המשנה מלות פרק אחד בשום מקום רק בברייתא בגמרא ופי' עליה רש\"י ז\"ל פרק אחד מעט ממנו מלפניו ויש אומרים חתיכת בגד ע\"כ וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל לא הגיהו. ואיתה להאי בבא בפ\"ק דסוטה ד' ח' ומאי דקשה אמתני' מההיא דקתני התם ר' יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו וכו' כתבנוהו שם. ואמרינן בגמרא דרבנן ור' יהודה בהא פליגי הכא דרבנן סברי בזיוניה דאיניש עדיף ליה כלומר גדול בעיניו טפי מנייחא דגופי' הלכך נוח לה שתסקל בלבושה ותשהה למות ואע\"ג דאיכא צערא בגופה ולא תבזה אותה להפשיטה הלכך זו היא ברירת מיתה יפה ור' יהודה סבר נייחא דגופה עדיף לה גדול בעיניה מבזיונה הלכך כשתפשיטנה זו יפה לה: \n",
+                "<b>ערומה. </b>עיין במה שכתבתי בספ\"ג דסוטה וביד שם רפט\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הסקילה היה גבוה. וכו' </b>פרק הפרה ד' נ\"א ובפ\"ד מיתות ד' נ\"ב: \n",
+                "<b>גבוה שתי קומות. </b>בגמרא תנא וקומה שלו הרי כאן שלש ואע\"ג דבעשרה טפחים גובה יש בו כדי להמית משום ואהבת לרעך בוררין לו מיתה יפה שימות מהר ולהגביהו יותר מזה נמי לא חשו דמינוול שמתפזר גופו ואבריו מתפרקין וכריסו מתבקעת ועיין במ\"ש פ' הפרה סי' ה': \n",
+                "<b>דוחפו על מתניו וכו'. </b>כלומר דוחפו על מתניו מאחריו והוא נהפך ונופל על לבו לארץ והופכו על מתניו. וכתב רש\"י נ\"ל הטעם שכשהוא מושכב פרקדן מגולה יותר [ברש\"י שלפנינו איתא מגונה יותר] ואפשר ג\"כ שהטעם כדי שיהי' לבו לצד מעלה כדי שהעד השני יטול אית האבן ויתננה על לבו מהרי\"ק ז\"ל שם ר\"פ ט\"ו: \n",
+                "הגה\"ה פי' בערוך פרקדן אפוי בקידה]: \n",
+                "הגה\"ה עי' בספר לקח טוב בפ' אמור שכ' מאי דכתיב רגום ירגמו בו קשה מאי ירגמו ועוד דהל\"ל ירגמו אותו מאי בו כדקתני לעיל ירגמו אותו וכו' ופי' מורי הרב יצ\"ו דכאן רמז לנו הדין דתנן בית הסקילה גבוה שתי קומות ואחד מן העדים דוחפו על מתניו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל לזה כפל הכתוב רגום ואח\"כ ירגמו ואמר בו ולא אותו לרמוז שבתחלה דוחפו וכו' והיינו בו שמשליך ודוחה אותו על האבן ע\"כ אכן בגמרא בברייתא יליף להאי דחיי' מקרא דכתיב גבי הר סיני סקל יסקל או ירה יירה לשון עתיד ומדכתיב או בין יסקל לְיָדה לחלק שאם מת בדחייה יצא]: \n",
+                "<b>ואם לאו העד השני נוטל </b>כך יש ספרים דגרסי מלת העד בהדיא. ובגמרא מפ' דאבן גדולה משוי שני בני אדם היו מכינים ומתקנים ומגביה אותה עם חברו ומשליך אותה יחידי מפני שהיחיד משליך בכח יותר אבל שנים אין יכולין לכוון ולהשליך כאחד שכשזה משליך זה מעכבו. ולפי זה ונותנה דקתני לאו דוקא אלא כלומר משליכה: כתוב בס' לקח טוב פ' משפטים ד' כ\"ז ע\"ג באדם הנסקל כתיב רגום ירגמו בו והוא כפול לרמוז הדין שבתחלה רגום ע\"י העד הא' ואח\"כ ע\"י העד השני ואח\"כ רגימתו בכל ישראל כדכתיב ירגמו בו כל העדה וכן ע\"ד זה נפרש כפול סקול יסקול השור כי אולי הדין הזה יהיה ג\"כ בשור ע\"כ. ומצאתי שהגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל בשם ס\"א אם מת בה יצא ואם לאו נוטל את האבן ונותנה על לבו אם מת בה יצא ואם לאו העד השני נוטל וכו': \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אינו נתלה אלא המגדף וכו'. </b>בגמרא מפרש טעמא דרבנן דרשי כללי ופרטי ור' אליעזר דריש רבויי ומיעוטי בקרא דוהומת ותלית דתניא יכול כל המומתין נתלין ת\"ל כי קללת וגו' מה מקלל זה שבסקילה אף כל שבסקילה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר רבנן דרשי כללי ופרטי והומת ותלית כלל כי קללת פרט אי הוו מקרבי להדדי אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי ע\"ז דדמי ליה בכל מילי ור' אליעזר דריש רבויי ומיעוטי והומת ותלית רבוי כי קללת מיעוט אי הוו מקרבי להדדי לא הוו מרבי אלא ע\"ז דדמי לה בכל מילי השתא דמרחקי אהדדי אהני לרבויי שאר הנסקלין ולא מיעט אלא שאר מיתות ב\"ד: \n",
+                "<b>מעשה בשמעון בן שטח וכו'. </b>ירושלמי פ' אין דורשין דף ע\"ח. וי\"ס דגרסינן שתלה נשים באשקלון ולא גרסי מלת שמונים במילתיה דר' אליעזר: \n",
+                "<b>שמנים נשים תלה </b>ודן את כולן ביום אחד מפני קרוביהן שלא יתקשרו להצילן רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>ואין דנין שנים ביום אחד. </b>פי' שיהיו משתי עבירות והכא איכא אוב וידעוני שחלקן הכתיב בשתים ויש חובר חבר ושאר מכשפות הכי מוקמי' לה בגמרא דאילו בעבירה אחת ובמיתה אחת תלינן אפילו הם מאה דטעמא דשתי מיתות או מיתה אחת ושתי עבירות לא דיינינן ביום אחד משום שצריך לבקש ראיות למיתה זו ולמיתה זו ושמא לא ידקדקו: \n",
+                "<b>והעץ יוצא ממנה. </b>כמין יתד הוא ענף היוצא מן הקורה סמוך לראשה: \n",
+                "<b>ומניח שתי ידיו זו לזו. </b>כך הגיה הר\"י ז\"ל. בפי' רעז\"ל לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו פי' רש\"י ז\"ל דנפקא לן מקבר תקברנו יתירה: \n",
+                "<b>ומתירין אותו מיד. </b>שתולין אותו סמוך לשקיעת החמה והכי תניא בברייתא בגמרא שמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואח\"כ תולין אותו אחד קושר ואחד מתיר מיד שאינו אלא כדי לקיים מצות תליה. וז\"ל רש\"י ז\"ל אחד קושר ואחד מתיר כלומר אין שהות בינתיים ע\"כ: \n",
+                "<b>ותולה בה כדרך שהטבחין תולין וכו' ואם לן עוברים עליו. וכו' </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת וכו' </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>מפני שקילל את השם ונמצא וכו' </b>כך הגיה הר\"י ז\"ל וכתב כן מצא בכל הספרים: \n",
+                "<b>ונמצא שם שמים מתחלל. </b>שמזכירין שזה ברכו רש\"י ז\"ל. ובגמרא תניא א\"ר מאיר משלו משל למה\"ד לשני אחים תאומים בעיר אחת אחד מינוהו מלך ואחד יצא ללסטיות צוה המלך ותלאוהו כל הרואה אותו אומר המלך תלוי צוה המלך והורידוהו וביד שם בהלכות סנהדרין פי\"ד סימן י' וברפט\"ו וסימן ו' ז' ח': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אר\"מ בשעה וכו'. </b>פ' אין דורשין (חגיגה דף ט\"ו) מאיר בני אומר בשעה וכו': \n",
+                "<b>קלני. </b>ירושלמי אנן תנינן קליני אית תנאי תנו קל אני מ\"ד קליני לית הוא אלא קליל מ\"ד קל אני לית הוא אלא נטיל. מתני' דלא כר\"מ דאמר אף המגדף עובר בלא תעשה ע\"כ וצ\"ע לע\"ד: \n",
+                "<b>א\"כ אמר המקום מצטער אני על דמם וכו'. </b>כך צ\"ל. וזה נוסח המשנה שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל אר\"מ בזמן שאדם מצטער מה הלשון אומרת קלעני מראשי קלעני מזרועי אם כך אמר הכתוב מצטער אני על דמם של רשעים קל וחומר על דמם של צדיקים שנשפך: \n",
+                "<b>ולא זו בלבד אלא </b>כו'. כך צ\"ל: \n",
+                "<b>כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. </b>כדיליף בברייתא מרבוייא דתקברנו. ונלע\"ד דמדלא כתיב תקבור דרשינן לרבות הלנת המת וממלת קבור יתירא דרשינן שהעץ שנתלה בו והסודר שנחנק בו וסייף שנהרג בו ואבן שנסקל בה כולן נקברין עמו. וביד פ\"ד דהלכות אבל סי' ח': \n",
+                "<b>שני קברות היו מתוקנים אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין ולנחנקין. </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל. וביד בהלכות סנהדרין פט\"ו סי' ז' ח' ובטור יו\"ד סי' שנ\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בפי' רעז\"ל ואית דאמרי וכו'. </b>אמר המלקט הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל וכן פי' רב אשי בגמרא וע\"ש עוד דמוכח מן הגמרא דמשעה שהיה לו צער דקברא פורתא הויא ליה גמר כפרה וזה שאין מביאין אותו לקברות אבותיו עד שיתעכל הבשר משום דלא אפשר ליטלו משם אחר שנבקעה כריסו שהוא מסריח הלכך ממתינין לו עד שיתעכל בשרו ולאבלות נמי כיון שנדחית שנסתם הגולל שהיא שעת דין התחלת אבלות שאין להם להתאבל עד שתגמר כפרתו כיון שנדחית נדחית לגמרי ואפילו אחר שנגמרה כפרתו שוב אין מתאבלין עליו: \n",
+                "<b>אבל אוננים </b>דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד רש\"י ז\"ל. ומכאן מביאין ראיה רבני צרפת דאבילות אפילו יום ראשון אינו מן התורה שאע\"פ שאמרו בכמה דוכתי דאנינות יום ראשון הוא מן התורה אין לשון אבלות ולשון אנינות שוה כדמוכח הכא במתני': \n",
+                "<b>בשלום הדיינים ובשלום העדים כלומר דעו שאין בלבנו וכו'. </b>כן יש בקצת נוסחאות הגרסא. אכן הר\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ושואלין בשלום העדים ושלום הדיינין וכו': \n",
+                "<b>אלא אוננין </b>שאין אנינות אלא בלב. וביד שם פרק שלשה עשר סי' ו' ובפי\"ד סי' ט' ובפ\"א דהלכות אבל סי' ט': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבע מיתות וכו'. </b>גמרא אמר רב הונא כל מקום ששני חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר חוץ משבעה סמנים ורב פפא סבא משמיה דרב אמר גם ד' מיתות ורב הונא מודה ליה אלא דבפלוגתא לא קמיירי ורב פפא מוסיף סדר יום הכפורים ורב הונא בריה דרב יהושע מוסיף גם סדר התמיד ולאפוקי שיש מקום שהשנוי מאוחר במשנה צריך להקדימו במעשה כגון סדר שמנה בגדים של כהונה גדולה דמכנסים קודמין בלבישה ולא הקדימו לשנותם כסדר ויש מקום שהסדר שנוי כמשפטו לכתחלה אבל אי אפיך לית לן בה כגון דברי סדר חליצה דבין שהקדים חליצה לרקיקה או רקיקה לחליצה מה שעשוי עשוי. שבעה סמנים דבפ\"ט דמסכת זדה הסדרן בעינן דהכי קתני התם בסיפא בהדיא העבירן שצא כסדרן לא עשה כלום וד' מיתות מדקא פליג ר\"ש בסיפא ש\"מ דוקא קתני וסדר יומא דתנן כל מעשי יום הכפורים האמור על הסדר ואם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום משום דחוקה כתיב ביה וסדר התמיד דתנן זהו סדר התמיד אלא דאיכא מאן דס\"ל דזהו למצוה בעלמא ואי אפיך לית לן בה: \n",
+                "<b>רש\"א שריפה וכו' </b>ור' ישמעאל נמי ס\"ל בברייתא דבגמרא דשריפה חמורה וה\"ה דס\"ל כותיה דסייף קיל כמו שכתבו תוס' ז\"ל בדף נ\"ג וכן ר' יונתן ס\"ל כותיה בברייתא דחנק חמור מהרג. ועיין בת\"כ פ' עשירי דפ' קדושים: \n",
+                "<b>זו מצות הנסקלין </b>הא דפרישנא בפירקין דלעיל בית הסקילה וכו' ומשום דבעי למיתני מצות הנשרפין והנהרגין והנחנקין כיצד הדר ונקיט להאי והכי מפ' לה בגמרא. וביד רפי\"ד דהלכות סנהדרין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצות הנשרפין וכו' </b>ע\"ס סי' ג' שם פט\"ו סי' ג' ד' ה': \n",
+                "<b>משקעין אותו </b>כדי שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו מבחוץ. וכתוב בספר לקח טוב בפרשת אמור סוף דף צ\"א באש תשרף מדלא כתיב תשרף באש או תשרף בלבד יש ללמוד כי השרפה היא בפתילה של אבר שמדליקין וזורקים לתוך פיו ויורדת וחומרת בני מעיו והיינו באש דוקא שאין כאן אלא חומו של אש ולא אש עצים ופחמים ממש ע\"כ. והגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל סודר קשה לתוך הרכה וכתב כך מצאתי וכן הגיה לקמן: \n",
+                "<b>זה מושך אצלו וזה מושך אצלו. </b>פי' שני עדיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מיעיו. אית דגרסי הכי ויורדת וחומרת את בני מיעיו. ובערוך כתוב יש גורסין וחומדת בדלית כלומר מחממת כמו לחם חמודות. וכן מצא הר\"י ז\"ל בכל הספרים: \n",
+                "<b>אלא פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו </b>אית דגרסי על כרחו שלא בטובתו. והקשו תוס' ז\"ל בסוטה פ' היה נוטל (סוטה דף י\"ט) דמ\"ש דהכא קאמר ר' יהודה שהיו פותחין את פיו בצבת והתם בסוטה קאמר ר' יהודה דכולבוס של ברזל מטילין לתוך פיה שאם נמחקה מגלה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. ותרצו דגבי סוטה נמי היו פותחין את פיה בצבת אלא לאחר שפתחו את פיה בצבת היו מטילין לתוכה כולבוס שלא תוכל לחזור ולקפוץ פיה. ורבנן מודו נמי דאין פותחין פיה ע\"י סודרין דהתם טעמא משום דשריפה חמורה מחנק והיו מקרבין מיתתו ע\"י חנק וגמר מיתתו בשריפה משום ואהבת לרעך כמוך אבל גבי סוטה אין לקרב מיתתה עכ\"ל ז\"ל. ופשוט הוא דבכל מקום שהוא מוזכר ר' אלעזר ב\"ר צדוק בלתי יוד צריך להיות: \n",
+                "<b>אחת שזינתה </b>מחק הר\"י מלת אחת: \n",
+                "<b>שלא היה ב\"ד של אותה שעה בקי </b>צדוקים היו כן צריך להגיה בפי' רעז\"ל. ומצאתי כתוב שהיה בימי ינאי הצדוקי. ובגמרא איתא דקודם לזה המעשה שראה ר' אלעזר ב\"ר צדוק כשהיה כבר גדול עוד ראה מעשה אחר בהיותו קטן שזה לשונו בברייתא זכורני כשהייתי קטן ומורכב על כתפו של אבא והביאו בת כהן שזנתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה אמרו לו קטן היית ואין מביאין ראיה מן הקטן וחזר ואמר להם האי מעשה דתנינן במתני' ואמרו לו מפני שלא היה ב\"ד של אותה שעה בקי וכתבו תוס' ז\"ל ואף ר' אלעזר ב\"ר צדוק חזר בו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניוול הוא זה אלא מניח וכו' </b>כך הגיה הר\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>מצות הנחנקים </b>בתו\"כ פ' עשירי דפרשת קדושים: \n",
+                "<b>זה מושך אצלו וזה מושך אצלו. </b>ירושלמי כהנא בעא קומי רב תמן את אמר זה מושך אילך וזה מושך אילך וכא את אמר זה מושך אצלו וזה מושך אצלו א\"ל תמן זה מלפניו וזה מלאחריו ברם הכא דן מן סטרא ודן מן סטרא ע\"כ ולא ידענו אהיכא קאי תמן את אמר דהא גם לעיל גבי מצות הנשרפין תנן נמי זה מושך אצלו וזה מושך אצלו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו הן הנסקלין </b>ביד פ\"א דהלכות ביאה סי' ד' ו': \n",
+                "<b>הבא על האם </b>ירושלמי תניתה הכא ותניתה בכריתות ניחא בכריתות שהוא מביא קרבן וחוזר ומביא קרבן אית לך מימר בסנהדרין שהוא נסקל וחוזר ונסקל א\"ר יודן אבוי דר' מתניה להתרייה את אמרת שאם התרו בו משום אשת אב לוקה משום אם לוקה ויתרו בו משום אשת איש אמר רבי תפתר בפנויה ע\"כ: \n",
+                "<b>והעובד ע\"ז </b>ביד רפ\"ג דהלכות עכו\"ם: \n",
+                "<b>והנותן מזרעו למולך. </b>קסבר האי תנא מולך לאו ע\"ז הוא וכו' לשון רעז\"ל. אמר המלקט ר\"א בר\"ש היא ונ\"מ דאם זיבח וקיטר לפניו פטור א\"נ העביר מזרעו לשאר ע\"ז ואין דרכה בכך לא מיחייב דמולך דוקא כתיב ששמו מולך: \n",
+                "<b>ובעל אוב </b>פ\"ק דמכלתין ד' ג': \n",
+                "<b>והמדיח </b>ילפינן לה רבנן הדחה הדחה ממסית מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה ומתני' דלא כר\"ש דסבר מדיח מיתתו בחנק בברייתא בשלהי פ' הנחנקין. ערוך בשם ירושלמי מסית בקול נמוך ובלשון הדיוט מדיח בקול גבוה ובלשון הקדש ע\"כ. אלא שבירושלמי שבידנו כתוב בהפך מסית בקול גבוה ובלשון הקדש ומדיח בקול נמוך ובלשון הדיוט מסית שאמר בלשון נמוך נעשה מדיח ומדיח שאמר בלשון גבוה נעשה מסית ומסית באמר בלשון הדיוט נעשה מדיח ומדיח שאמר בלשון הקדש נעשה מסית ע\"כ והכי איתיה בנמוקי יוסף: \n",
+                "<b>והמכשף </b>דלא כר' יוסי הגלילי דאמר בברייתא מכשף בסייף: \n",
+                "<b>הבא על האם חייב עליה. </b>בגמרא מפרש דהכא נמי איכא קרא לחלוק לחייב שתי חטאות לרבנן אע\"פ שהוא גוף אחד. וביד פ' שני דהלכות איסורי ביאה סי' ב': \n",
+                "<b>משום אם ומשום אשת אב. </b>הא דלא קתני אשת איש משום דהכא לאחר מיתה מיירי. תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אינו חייב עליה אלא משום האם בלבד. </b>מתני' דלא כאידך תנא דברייתא דסבר דלא פליג ר' יהודה את\"ק אלא אם לא היתה אמו ראויה לאביו אז אינו חייב עליה אלא משום האם בלבד דהיינו טעמא דר' יהודה דלא היה לו לאביו אישות בה הלכך לא קרינן ביה אשת אב וטעמא דר' יהודה דמתני' דכתיב אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב. בפי' רעז\"ל דבכולהו עריות דכתיב בהו כרת וכתיב בהו סקילה איכא בהו חלוק חטאות ואפילו בגוף אחד אבל בלשון רש\"י ז\"ל דבכולהו עריות כתיב בהו כרת וכתיב בהו חלוק חטאות ואפילו בגוף אחד ע\"כ: \n",
+                "<b>הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש. </b>בגמרא אמר אביי דר' יהודה פליג בברייתא דמשום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש ויליף נמי מקרא: \n",
+                "<b>הבא על כלתו וכו' </b>בגמרא פריך ולחייב נמי משום אשת בנו ותירץ אביי פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו לומר לך זו היא כלתו זו היא אשת בנו ופי' רש\"י ז\"ל ולחייב נמי משום אשת בנו דהא שני לאוין ושני שמות הן ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא לא תגלה ערותה. וסיים באשת בנו דכתיב היא ומשמע היא האמורה ברישא דקרא והאי דהדר וכתבה לחייב עליה אף לאחר מיתה ע\"כ: \n",
+                "<b>הבא על הזכור </b>אלו השלש מלות הכא לא ידענא אמאי איצטריך למהדר למיתנינהו וכן נראה ג\"כ שהרגיש בתוס' יו\"ט ולא תירץ מאומה. ונלע\"ד דאפשר דהדר תנייה לאשמועינן דאע\"ג דגבי בא על הבהמה נסקלת הבהמה של ידו כדי שלא יאמרו וכו' גבי משכב זכור אם הנשכב קטן או השוכב קטן פחות מבן תשע אין נסקל הקטן מטעם כדי שלא יאמרו כדאמרינן בבהמה דו\"ק. והר\"ר יהוסף ז\"ל כתב נ\"ל שמה שהזכיר אלו אע\"פ שלא פירש בם דבר משום שלא נטעה בסדר המשנה ע\"כ והגיה בשם רוב הספרים בהמה מה חטאה לפי שבאה לאדם תקלה על ידה אמר הכתוב תסקל ועיין בספר לקח טוב ד' צ' בפרשה קדושים: \n",
+                "<b>תקלה על יָדֶיהָ. </b>ת\"כ פ' קדושים פ' י\"א: \n",
+                "<b>ד\"א שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא בהמה שנסקל איש פלוני על ידה. </b>בגמרא אבעיא קמייתא דאיתא בגמרא דבעו מרב ששת איכא מאן דמפרש דמהאי סיפא את ש\"מ דאיכא תקלה וקלון דקתני ויאמרו זו היא דהיינו קלון ושנסקל היינו תקלת עבירה ומדקתני נמי לרישא דקתני אלא לפי שבאת לאדם תקלה על ידה לפיכך אמר הכתוב תסקל ש\"מ דרישא תקלה גרידתא דוקא נקט בלא קלון כגון הבא על הבהמה דהא גבי כותי תקלה איכא דבני נח מוזהרים על העריות דהא ליכא למימר תנא רישא תקלה וסיפא קלון למימרא דתרוייהו בעינן דהא מדסיפא ש\"מ ודחי ליה למימר אפכא דרישא אפילו קלון בלא תקלה כמו שנפרש. ואבעיא תנייתא דבעא רב המנונא איכא מאן דמפרש דסיפא ודאי תרוייהו איכא ומתני' כולה בישראל קמיירי ורישא אשמועינן דאע\"ג דליכא אלא חדא קלון בלא תקלה כגון ישראל שבא על הבהמה כסבור שהוא מותר דאיכא קלון שגינה עצמו בדבר מגונה ותקלה ליכא ומאי תקלה דקתני שבאת תקלה על ידה תקלת קלון קאמר וניחא לאוקמה הכי ולא רישא בכותי וסיפא בישראל ודחי ליה לאידך גיסא דסיפא תקלה וקלון ורישא תקלה בלא קלון כדפרשינן לה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שיפרש את השם. </b>ביד בפ' שני דהלכות ע\"ז סי' ז' ח': \n",
+                "<b>בכל יום דנין </b>יש ספרים בכל היום: \n",
+                "<b>דנין את העדים בבנוי. </b>לא כנוי השם קאמר אלא ב\"ד מכנין בדבריהם הקללה כלפי אחרים וכו' כדמפ' רעז\"ל: \n",
+                "<b>יכה יוסי את יוסי </b>להכי נקט יכה זה את אלהים דילפינן בגמרא מקרא ונוקב שם בנקבו שם עד שיקוב שם בשם יכה פלוני את פלוני או יקלל שם פלוני את שם פלוני. ובגמרא מסיק דהאי נוקב לישנא דברוכי היא דאמר קרא ויקב ויקלל למימרא דנוקב קללה הוא ופרכינן ודלמא עד דעביד תרוייהו פירוש לפרש האותיות ולברך אבל אחדא לא מיחייב ומשני לא ס\"ד דכתיב הוצא את המקלל ולא כתיב הוצא את הנוקב והמקלל שמע מינה דחדא הוא. עוד בגמרא בלשון שני אמר רב אחא בר יעקב אינו צריך עד שיברך שם המיוחד של מ\"ב אותיות אלא שם של ד' אותיות ג\"כ שם הוא ולאפוקי שם בן שתי אותיות ועל הכנויין כגון אלהי' שדי צבאות פלוגתא דר\"מ ורבנן בברייתא בגמרא דר\"מ מרבי ליה מאיש כי יקלל אלהיו דהיינו כנוי וחכמים אומרים על שם המיוחד במיתה ועל הכנויין באזהרה. ותנן נמי לההיא פלוגתא במתני' דבס\"פ שבועת העדות: \n",
+                "<b>ושואלין </b>נ\"א ומשיירין את הגדול שבהן ונכונה היא בעיני יותר וכדגרסינן לעיל פ\"ג: \n",
+                "<b>והדיינים עומדין על רגליהם </b>כו' וכתב הר\"ן ז\"ל בפרק שבועת העדות דף שס\"ו ע\"ב בשם הרשב\"א ז\"ל דגרסי' עלה דמתני' בירושלמי. ר\"ש בן לקיש אמר מכאן לדיינים שקבלו עדותן כשהן עומדין דיניהם דין ע\"כ. וכיון שכן ה\"ה לדיינים שגמרו דינם מעומד בדיעבד דינם דין דהא עדות כגמר דין ע\"כ: \n",
+                "<b>והשני אומר </b>אף אני כמוהו. גמרא אמר ר\"ל ש\"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות מן התורה ומעלה הוא דעביד רבנן בדיני ממונות ודיני נפשות שהצריכו כל העדים לפרש עדותם והכא בברכת ה' דלא אפשר לפרש מפני כבוד ה' אוקמוה אדאורייתא וקטלינן ליה באף אני כמוהו דאי ס\"ד בעלמא פסול עד שיפרשו כולם אטו הכא משום דלא אפשר קטלינן ליה לגברא בלא העדת עדים. וכתוב בנמוקי יוסף וכן גבי עדים זוממין אם אחר שהעיד האחד אמרו לשני אתה מעיד כך כמו שהעיד תברך ואמר איה או אין דשניהם טעם אחד בלשון ארמי הרי עדותם עדות ואם נמצאו זוממין חייבין כדאמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן באיה כלומר שאין בו הקשת שפתים שהרי אותיות אלו מאותיות הגרון הם שאין בהם הקשת שפתים שיש בהם מעשה והואיל שכן אפילו כשהיה בהן הקשת שפתים שיעיד ממש בבירור כל מה שהעיד חברו לא חשבינן ליה מעשה והארכתי בזה אע\"ג דקאמר לה רבא גבי מגדף דלא חשיב הקשת שפתיו מעשה כדי לברר מילתא דרבא דהתם עכ\"ל נמוקי יוסף ז\"ל והוא מבואר יותר שם ברב אלפס ומילתיה דרבא איתא בגמרא בפירקין דף ס\"ה אלא שרש\"י ז\"ל לא גריס ישנם באיה אלא ישנם בראיה וכן נראה דגרסי תוס' ז\"ל. וכתב הרמב\"ן בס' המלחמות שרש\"י ז\"ל אילו ראה גרסת רבינו האיי גאון ז\"ל ורב אלפס ז\"ל היה חוזר בו עי' שם: \n",
+                "<b>והשלישי אומר </b>אתיא כר' עקיבא דאמר בפ\"ק דמסכת מכות מה שנים עדות אחת אף שלשה עדות אחת הלכך בדקינן ליה לשלישי בהדייהו דאי מתזמי או מתכחשי מבטלינן סהדותייהו. ושנויה היא בת\"כ פרשה י\"ד דפרשת אמור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העובד עבודה זרה. </b>תוס' פ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק\"ז.) ובגמרא רמי לה רבה לרב המנונא עובד אין אומר לא והא אנן תנן בסיפא האומר אלך ואעבוד נלך ונעבוד. ופי' רש\"י ז\"ל אומר אעבוד משעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה דנפקא לן בגמרא מלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב מיתה. נלך ונעבוד אע\"פ שכלל עצמו עם אחרים דאיכא למימר הני אחרים לא אזלי ואיהו נמי לא ליזיל חייב מיד. ושני ליה רב המנונא לרבה דרמי ליה מתני' דקתני עובד אין אומר לא באומר איני מקבלו עלי באלוה אלא בעבודה עד שאעבדנו דכל כמה דלא פלח ליה אין כאן אבה ושמע וסיפא דמשמע דאמירה חייב כשקבלוה עליו לאלוה מיד דכיון דאמר אעבוד מסתמא קבליה עלי' באלוה אי לא פירש בהדיא אינו מקבלו עליו אלא בעבודה ותו איכא בגמרא שנויי אחריני ורבינא אסיק דלא זו אף זו קתני: \n",
+                "<b>אחד העובד ואחד הזובח וכו' </b>ביד בפ\"ג דהלכות עכו\"ם סי' ג'. ואע\"פ שאין דרך עבודתה בכך באחת מד' עבודות הללו שהם זבוח וקיטור ניסוך והשתחוייה חייב דכתיב בפ' שופטים וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם וע\"כ וישתחו לשלא כדרכה קאמר דאי לכדרכה בכלל ויעבוד הוא וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וגו' וסקלתם באבנים עונש שמענו אזהרה מנין ת\"ל לא תשתחוה לאל אחר והאי נמי אם אינו ענין לכדרכה תנהו לשלא כדרכה. יכול שאני מרבה המגפף והמנשק וכו' דנימא השתחויה שיצאה מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצאה דמה השתחואה מיוחדת שהיא דרך כבוד וחייב עליה אף שלא כדרכה אף כל שהוא דרך כבוד אלו מגפף וכו' חייב ת\"ל זובח לאלהים ואם השתחואה ללמד על הכלל באה למה פרט לך זביחה הלא דרך כבוד היא ומהשתחואה נפקא ליה אלא היא באה ללמד על הכלל לומר לך זביחה בכלל היתה ויצאת מן הכלל להקיש אליה כל הנכללות עמה בקרא דזובח דאלהים יחרם ומדהדר קרא וטרח למיכתב בלתי לה' לבדו דיקן ונטל כל העבודות מלעבדה בהן ונתנם לשם המיוחד ובהאי כללא לא מרבי לן רק מקטר ומנסך מפני שהם עבודות פנים דומיא דזובח שהיא עבודת פנים ומהשתא לא נפקא לן דניחייב אהשתחויה שלא כדרכה דלאו עבודת פנים היא והוצרכה השתחואה לחזור ולצאת כדי לדון בעצמה לבדה שיתחייבו עליה ואע\"פ שאין חייבין על כיוצא בה [הגה\"ה נלע\"ד דהיינו מגפף ומנשק ומכבד וכו'] ויצאה זביחה ללמד על הכלל כולו כדאמרינן והגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל אחד המזרח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה והמקבלו עליו באלוה וכו' והמכבד והמרבץ ס\"א והמכבד והמחבק והמרבץ: \n",
+                "<b>ואחד המנסך </b>בגמרא פריך ולחשוב נמי זורק ופי' רש\"י ז\"ל דבשלמא מקבל ומוליך לא קשיא לן. אע\"ג דעבודת פנים היא דלא אשכחן דלהוו עבודות הנעשית לשם ע\"ז כדאשכחן הנך זביחה ויזבחו לו קיטור אשר חלב זבחימו יאכלו ניסוך ישתו יין נסיכם ותירץ אביי זורק בכלל ניסוך דמתני' דהא קרא נמי ניסוך קרי לי' דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם: \n",
+                "<b>והמקבלו עליו </b>ביד בפ\"נ דהלכות עכו\"ם סי' ד': \n",
+                "<b>הנודר בשמו וכו' </b>ביד שם פ\"ה סי' ובטור יו\"ד סי' קמ\"ז: \n",
+                "<b>והמקיים בשמו </b>תרגום של שבועה קיים: \n",
+                "<b>עובר בלא תעשה </b>רבין בשם ר' אליעזר אוקי סיפא דמתני' כר' יהודה דס\"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כגון נודר בשמו ומקיים בשמו אבל המגפף והמנשק וכו' אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות דכולהו נפקא מחד קרא וביד שם פ\"ג סי' ו': \n",
+                "<b>הפוער עצמו וכו' </b>ביד שם סי' ה': \n",
+                "<b>הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו </b>אי גרסי' בלמד למרקוליס משמע לפניו זרק לכבדו ואי גרסי' במרוקוליס בבית משמע אפי' במתכוין להכותה ולרוגמה בזריקה זו בגופה חייב והכי אסיקנא בגמרא דגרסינן בבית וכדפי' רעז\"ל. אכן בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' תקנ\"ג מצאתי וזה קיצור לשונו דלמ\"ד חתיכה אחת משכחת לה כגון שראה גל אבנים וסבר לאו מרקוליס הוא וזרק שם אבן דקיימא לן דחייב הזורק אבן למרקוליס תנן ולא במרקוליס כדאיתא בפ' ד' מיתות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מזרעו וכו' </b>ביד שם פ' ששי סי' ד': \n",
+                "<b>עד שימסור ויעביר באש </b>ופי' רש\"י ז\"ל לא תתן להעביר משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה ע\"מ להעביר לחיוביה על נתינה לחודה ע\"כ: \n",
+                "<b>מסר למולך וכו' </b>ס\"א העביר באש ולא מסר למולך מסר למולך ולא העביר באש. ובגמרא אמר רב יהודה איני חייב עד שיעבירנו דרך העברה פי' שלא שינה מן החוק אלא כדרך מנהג העברת המולך ה\"ד אמר אביי שורת לבנים באמצע והאש מכאן ומכאן והוא עובר בין שתי האשות רבא אמר כמשוורתא דפוריא פי' אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות עושין בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה ותניא כותיה: \n",
+                "<b>בעל אוב זה פיתוס </b>בסמך מצאתיו מוגה אבל בערוך הביאו בערך פתים במ\"ם. ואיתא בתוס' פ' הקומץ רבא ד' ל\"ז: \n",
+                "<b>והמדבר </b>מִשִֹיחיוֹ כך נראה שגורס רעז\"ל בוי\"ו ולא משמע כן מפי' רש\"י ז\"ל. וכן הגיה הרי\"א ז\"ל בשם רוב הספרים בנקודות וגם נקד בשם הספרים משיחיו החי\"ת בשב\"א והוי\"ו בחול\"ם. ובברייתא דבגמ' תניא בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילו ידיו ופי' הרא\"ש ז\"ל בפירושו אשר על הלכות קטנות להרי\"ף ז\"ל בהלכות תפילין דף פ\"ב דאציל היינו מרפק דהיינו קודא ומאי דשייר במתני' פי' בברייתא וכמו שהוסיפה הברייתא בין הפרקים דהיינו בין פירקי אצבעותיו הוסיפה נמי אצילי ידיו דהיינו הקודא ולאו היינו שחי דתנן במתני' ע\"כ. וביד שם ר\"פ ששי וסי' ב': [הגהה לשון ספר לקח טוב בפרשת קדושים בין הפרקים היה עולה המת ויושב בין פרקי המכשף בין שיחיו ומדבר בקול נמוך מאוד כאילו יוצא מתחת לארץ ע\"כ]: \n",
+                "<b>ידעוני </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שהוא עוף ורבינו עובדיה ז\"ל תפס פי' רש\"י. בסוף לשון רעז\"ל והיא קרויה בלשון חכמים בר נש דטורא. אמר המלקט פי' רש\"י ומכניס מאותו חיה עצם לתוך פיו והעצם מדבר מאליו ע\"י כשפים: \n",
+                "<b>והנשאל בהם באזהרה </b>דאל תפנו ואזהרה דמכשפים גופייהו מלא ימצא בו וגו' רש\"י ז\"ל. והקשו תוס' ז\"ל דאי אל תפנו אזהרה לנשאל [עיין בתוי\"ט] ועיין בספר קרבן אהרן פ' שביעי דפרשת קדושים במה שהשיב שם על זה בעד רש\"י ז\"ל ושנויה היא שם ג\"כ בספ\"ט וביד שם בהלכות עכו\"ם פי\"א סי' י\"ד וז\"ל שם אסור לשאול בעל אוב וידעוני שנאמר לא ימצא בך ושם פרק ששי כתב העושה אוב או ידעוני וכו' ואזהרה שלהן מאל תפנו ע\"כ. וי\"מ אוב מגזרת כאובות חדשים יבקע דעיקר האומנות בכך וידעיני הוא נקרא כן לפי שמודיע מה שיהיה עד כאן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחלל כו' </b>ר\"פ מי שהחשיך ונראה לע\"ד דאע\"ג דהתם קתני המחלל את השבת בדבר שחייבים על שגגתו חטאת ועל זדינו סקילה אעפ\"כ הכל אחד דסקילה במקום כרת היא אלא שכשלא התרו בו אינן חייב אלא כרת וכשהתרו בו חייב סקילה והתם נקט סקילה משום דפריך מינה לההוא אמורא דמיירי בסקילה. וביד רפ\"א דהלכות שבת. ופי' רש\"י ז\"ל המחלל את השבת דחשיב ליה תנא בנסקלין כנון שחללו במלאכה גמורה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת כגון דבר שיש בו מעשה ומלאכת מחשבת ולא המתעסק ע\"כ. וכתבו תוס' ז\"ל ועל שגגתו לאו למימרא דכל שחייבין על שגגתו חטאת חייבין על זדונו מיתה דהא איסי דאמר בפ\"ק דשבת אבות מלאכות מ' חסר אחת ואינו חייב על אחת מהן ופי' הקונטרס וכן ר\"ת היינו מיתה אבל חטאת חייב אכולהו אלא אתא למימר דכל שאין חייבין על שגגתו חטאת אין חייבין על זדונו מיתה ע\"כ. ובגמרא דייק מכלל דאיכא מידי דחלול שבת הוי ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו כרת מאי היא תחומין ואליבא דר' עקיבא וגם הבערה אליבא דר' יוסי דאמר ללאו יצאת ור' עקיבא מודה נמי בתחומין דאין עליהם כרת דתנן בפ\"ז דשבת אבות מלאכות מ' חסר אחת ולא פליג ר' עקיבא: \n",
+                "<b>קללם בכנוי ר\"מ מחייב וחכמים פוטרים </b>ירושלמי ס\"פ שבועת העדות. ובת\"כ פ' עשירי דפ' קדושים. וביד רפ\"ה דהלכות ממרים ובטור יו\"ד סי' רמ\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבא על נערה וכו' </b>תוס' ר\"פ אלו נערות ובגמ' פ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ\"ט) ותוס' פ' יוצא דופן (נדה דף מ\"ד.) וירושלמי פ' אלו נערות ורפ\"ק דקדושין וביד פ\"ל דהלכות איסורי ביאה סי' ד' ז': \n",
+                "<b>עד שתהא נערה בתולה </b>נערה פרט לקטנה ובגמ' מוקמי' מתני' דר\"מ היא דאמר פ' אלו נערות קטנה א\"ן לה קנס דנערה דוקא כתיב בפרשה הלכך גבי נערה המאורסה נמי אין קטנה במשמע אבל חכמים שנחלקו עליו ואמרו יש קנס במקום מכר חלוקים עליו אף כאן ואומרים קטנה ארוסה בסקילה ולא מיעט הכתוב אלא בוגרת שתהא מיתתם בחנק א\"ל רב אחא מדפסי לרבינא ממאי דמתני' ר\"מ היא ולמעוטי קטנה נמי דילמא רבנן היא ולמעוטי בוגרת ותו לא א\"ל הא עד שתהא נערה בתולה מאורסה קתני ואי למעוטי בוגרת לחודה אתא הכי איבעי ליה למיתני אינו חייב על נערה בתולה מאורסה ותו לא מידי דודאי ר\"מ היא ואין להקניט בדבר: \n",
+                "<b>באו עליה שנים </b>ועדיין היא בתולה כגון שבאו עליה שלא כדרכה הראשון בסקילה דמשכבי אשה כתיב והשני בחנק והאי סתמא רבי היא דאמר שלא כדרכה נפקא לן מכלל בתולה כדתניא באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולן בסקילה רבי אומר ראשון בסקילה וכולן בחנק דגבי סקילה לבדו כתיב וקרא יתירה הוא למעוטי כה\"ג דאע\"ג דקרינן ביה בתולה אין בסקילה אלא אחד מהם אותו ששכב עמה לבדו דהיינו ראשון שביאתו היתה יחידית רש\"י ז\"ל. אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' הראשון בסקילה כשבא עליה כדרכה ע\"כ. וכן הוא שם בהלכות איסורי ביאה בספרים המוגהים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המסית וכו' </b>ירושלמי דיבמות ס\"פ בתרא והתם משמע קצת דגרסי' המסית זה הדיוט הניסת זה הדיוט ע\"כ וכן משמע קצת ג\"כ הכא בירושלמי דבפירקין דקאמר הא חכם לא מכיון שהוא מסית אין זה חכם מכיון שהוא ניסת אין זה חכם ע\"כ. בסוף לשון רעז\"ל כגון מדיחי עיר מישראל שמיתתן בחנק. אמר המלקט לשון רש\"י ז\"ל המסית את ההדיוט היא דבסקילה אבל מסית את הרבים כגון עיר הנדחת בחנק כדמפרש בגמרא והא ליכא למידק אבל מסית את הנביא בחנק דלא מצינו חילוק בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט אבל מצינו חילוק בין נביא שהסית להדיוט שהסית דהדיוט שהסית כתיב ביה וסקלתו באבנים ובנביא כתיב והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ע\"כ. ומתני' ר\"ש היא לפי דבגמרא דייק המסית זה הדיוט טעמא דהדיוט הא נביא בחנק והמסית את ההדיוט טעמא דיחיד הא רבים בחנק מתני' ר\"ש היא דתניא נביא שהדיח בסקילה רש\"א בחנק מדיחי עיר הנדחת בסקילה רש\"א בחנק אימא סיפא המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע\"ז אתאן לרבנן דבסקילה רישא ר\"ש וסיפא רבנן ורבינא מתרץ לה דכולה רבנן היא ורישא לאו למעוטי מסית את הרבים אלא רישא תנא מסית את היחיד וסיפא תנא מסית את הרבים ולא זו אף זו קתני לא זו דמסית יחיד בלבד בסקילה אלא אף זו דמסית רבים בסקילה ודלא כר\"ש ורב פפא אתא נמי לתרוצה לדקתני המסית זה הדיוט דלאו למעוטי נביא המסית אלא כל המסיתים קרי הדיוטות משום הכמנה כלומר מסית הדיוט ושוטה הוא ומדת הקלים נוהגין בו שמקילין בחייו שכל מיתות צריכין התראה וזה נהרג בהכמנה זו שיטת רש\"י ז\"ל וגרסתו דמר מתרץ חדא ומר מתרץ חדא ולא פליגי אבל ר\"ת ז\"ל מפרש דרבינא משני כולה מתני' דהמסית זה הדיוט דמשמע הדיוט ולא נביא נמי זו אף זו קתני דתנן בסיפא המסית את ההדיוט משמע כל מי שמסית אפילו נביא ורב פפא הא לא מסתבר ליה דמשום דקתני המסית את ההדיוט דאתא למימר אפילו נביא ע\"כ: \n",
+                "<b>כל חייבי מיתות וכו' </b>ביד בפרק ה' דהלכות עכו\"ם סימן ב' ג' ובפרק י\"א דהלכות סנהדרין סי' ה': \n",
+                "<b>אין מכמינין </b>כלומר שכל חייבי מיתות ב\"ד צריכין התראה חוץ מזו וז\"ל רש\"י ז\"ל אמר לשנים והן עדיו פי' רש\"י ז\"ל אמר לשנים יחד הן עצמן נעשין עדים ואין צריכין להתרות כשאר חייבי מיתות אלא מביאין אותו לב\"ד דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו. ועיין ביד ברפ\"ה דהלכות עכו\"ם: \n",
+                "<b>אמר לאחד הוא אומר. </b>הניסת צריך להשיבו יש לי חברים רוצים בכך בא ואמור לי בשניהם ואם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם כלומר אומר אני איני יכול לפרסם הדבר מפני יראת ב\"ד: \n",
+                "<b>אלא מכמינין </b>צריך למחוק מלת אלא. וראיתי שהרי\"א ז\"ל הגיה אלא מכמינין לאחורי הגדר והוא אומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד והוא אומר לו והלה אומר לו היאך נניח וכו' אם חזר בו מוטב. ובברייתא מוסיף כיצד עושין לו מדליקין לו את הנר בבית הפנימי ומושיבין לו עדים בבית החיצון כדי שיהו רואין אותו ושומעין את קולו והוא אינו רואה אותם ופי' רש\"י ז\"ל דאי לא חזו ליה לא מצו מסהדי עליה לחיובי' קטלא ואע\"ג דשמעי קליה דמצי למימר לא הואי אנא ע\"כ: \n",
+                "<b>והוא </b>אומר לו היאך נניח את כו' כתב החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל וא\"ת כשאמר לשנים והם עדיו למה לא יאמר לו היאך נניח כו' י\"ל דשאני הכא שהוצרך לומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד אע\"פ שחוזר ואומר לו הדברים עצמו אפשר שחזר בו ממה שאמר לו בתחלה ועתה אינו אלא כמספר הדברים שעברו ביניהם בתחלה בעבור שהזקיקו זה ואמר לו אמור מה שאמרת לי לפיכך אין להרוג אותו בשביל דבור זה שאינו אלא כמספר דברים בעלמא שעברו ואינו מסכים עתה ואינו גומר בדעתו לעבוד ע\"ז. וא\"ת נהרוג אותו בעבור מה שעשה בתחלה דמודה עתה שהסית אין אדם נהרג ע\"פ עצמו בהודאתו כיון שאין שני עדים לכן צריך שיאמרו לו היאך נניח את אלהינו וכו' ואז אם לא חזר בו סוקלין אותו מה שא\"כ אם הקדים הוא מעצמו בתחלה להסית שכבר ניכר מדבריו שהוא מסית גמור ולכך מביאין אותו מיד לב\"ד וסוקלין אותו ע\"כ: \n",
+                "<b>האומר אעבוד וכו' </b>עיין במ\"ש לעיל ריש סי' ו': \n",
+                "<b>המדיח זה האומר. </b>ביד פ\"ד דהלכות עכו\"ם סי' ה' ובפ\"ה סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכשף וכו' </b>ביד פי\"א דהלכות עכו\"ם סי' ט\"ו ובטור יו\"ד סי' קע\"ט: \n",
+                "<b>העושה מעשה חייב ולא האוחז את העינים. </b>ס\"א זה העושה מעשה לא האוחז את העינים ונכוחה היא בעיני וכן נראה מדברי הר\"ר יהוסף ז\"ל בשם רובי הספרים אלא שדלג מלת זה: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר משום ר' יהושע שנים לוקטין וכו' </b>בגמרא מסיק דמרבי אליעזר גמרה ר' עקיבא שאמר ר' אליעזר דבר אחד ונתמלא כל השדה קשואים וחזר ואמר דבר אחר ונתקבצו כולן למקום אחד שמותר ללמוד כדי להבין ולהורות כדכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות ולא סברה ר' עקיבא מר' אליעזר והדר גמרה מר' יהושע ואסברה ניהליה. ונלע\"ד דאפשר שבזה יתיישב מה שנראה דקשה דר' עקיבא היינו ת\"ק אלא רמז לנו תנא דרישא ר' עקיבא משום ר' אליעזר וסיפא ר' עקיבא משום ר' יהושע וסתמיה לר' אליעזר כיון דלא סברה ר\"ע מיניה ופירש לר' יהושע כיון דאסברה ניהליה דוק: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בן סורר ומורה וכו' </b>עד סוף סי' ה' ביד פ\"ז דהלכות ממרים. ופי' רש\"י ז\"ל בן סורר ומורה וכו' סדר נסקלין דתנא בפירקין דלעיל מסיים הלכותי ואזיל ע\"כ: \n",
+                "<b>מאימתי הוא נעשה וכו' </b>פ' בא סימן (נדה ד' נ\"ב:) \n",
+                "<b>יקיף זקן </b>מפ' בגמרא הקפת גיד ולא הקפת בצים דהוו לבתר הכי טובא. עוד אמרינן בגמרא כל ימיו של בן סורר ומורה אינם אלא שלשה חדשים בלבד ואם הקיף זקן אע\"ג דלא מלו שלשה חדשים ואי מלו שלשה חדשים אע\"ג דלא הקיף. ירושלמי וכי יזיד איש מאימתי הוא עושה איש משיזיד מאימתי הוא מזיד משתתפשט הכף משל בשל הזרע מבפנים השחירה הקדרה מבחוץ ע\"כ וה\"נ איתא בגמרא וכי יזיד איש מדלא כתיב וכי ירשיע דריש ביה נמי איש מזיד ומזריע ואין קטן מזיד: \n",
+                "<b>שנאמר </b>כי יהיה לאיש בן כתב הר\"ר יהוסף ז\"ל בכל הספרים לא מצאתי מלת בן השניה: \n",
+                "<b>בן ולא בת. </b>גמרא תניא א\"ר שמעון בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה שהכל מצויין אצלה בעבירה וכשהיא זוללה וסובאה בקטנותה סופה שלא תמצא למודה עומדת בפרשת דרכים ומרגלת הבריות לעבירה בשביל אתנן אלא גזרת הכתוב היא בן ולא בת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טרטימר בשר </b>י\"ס תרטימר בתיו בראש אכן הערוך [גרס] בטית ומפרש בגמרא שהוא תני מנה דמדכפל ר' יוסי ביין שמעינן דכפל נמי בבשר: \n",
+                "<b>אבל בחבורת מצוה </b>ואפילו שכל המסובין סריקים: \n",
+                "<b>אכל שקצים ורמשים </b>ה\"ה אם אכל עוף טהור אינו נעשה בן סורר ואיצטריך לאשמועי' דפטר אשקצים אפילו שאכל טרטימר בשר חסר כזית מבהמה טהורה והשלימו לטרטימר מבשר עופות טמאים פטור משום דאינו שומע בקולו של מקום דכוותה שהשלים בעופות טהורים מיחייב: \n",
+                "<b>אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו </b>אית דלא גרסי לה ובגמרא בפסקא ליתא וגם בירושלמי ליתא כלל וגם הרמב\"ם ז\"ל לא הזכירם שם בפ\"ז דהלכות ממרים. וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל כתב לא מצאתי זה בכל הספרים וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "<b>אע\"פ שאין ראיה לדבר </b>וכתב הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ז אכילה זו שהוא חייב עליה דברים הרבה יש בה והן כולם הלכה מפי הקבלה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משל אחרים ואכל ברשות אחרים. </b>ואפילו לא אכלן ברשות בעלים עצמן רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שיגנוב משל אביו וכו' </b>תוס' פ\"ק דקדישין דף כ\"ג והרא\"ש שם דף פ\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה אביו רוצה ואמו אינו רוצה אמו רוצה ואביו אינו רוצה </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל. ירושלמי א\"ר יאשיה שח לי זעירא משם אנשי ירושלים שלשה הן שאם בקשו למחול מוחלין ואלי הן סוטה ובן סורר ומורה וזקן ממרא על פי ב\"ד. סוטה ולאו מתניתא היא ושבעלה אינו רוצה להשקותה סברין מימר עד שלא נכתבה המגלה אתא מימר ואפילו משנכתבה המגלה ובשלא נמחקה המגלה אבל אם נמחקה המגלה לא בדא. זקן ממרא הדא דתימא שלא להורגו אבל להחזירו לא היו מחזירין אותו למקומו וכשבאתי אצל ר' יהודה בן בתירא לנציבין על שנים הודה לי ועל אחד לא הודה לי על זקן ממרא לא הודה לי כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל ע\"כ: \n",
+                "<b>אם לא היתה אמו ראויה לאביו. </b>גמרא מאי אינה ראויה אילימא חייבי כריתות וחייבי מיתות ב\"ד סוף סוף אבוה אבוה הוא ואימיה אמיה היא דהא בקרא לא כתיב אישות באמו אצל אביו ומשני אלא בשוה לאביו בקול ומראה וקומה קאמר ותניא נמי הכי וס\"ל לר' יהודה בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות אלא דרוש וקבל שכר והכי נמי ס\"ל לר\"ש: \n",
+                "<b>איננו שומע בקולנו. </b>דהא כוליה קרא יתירא הוא דמצי למיכתב והוצאתם אותו אל שער העיר ההיא וסקלתם כדכתיב בכל שאר נסקלים ותו לא מידי אלא כל אורך דברים זה לדרשא. בפי' רעז\"ל ואע\"פ שרואין שאין מקיים מצוותם מסיים רש\"י ז\"ל מיהו איננו שומע בקולנו כתיב ואיכא להפוכי לזכותא ולמידרש דבשעת הקול קאמרי דלא שמע דהא קרא יתירא כוליה כדאמרינן בגמרא: \n",
+                "<b>ומלקין אותו </b>בפני שלשה כלומר יביאוהו בפני שלשה דיינים והדיינים יחייבוהו מלקות וילקהו שליח ב\"ד כשאר הלוקין דמלקות בפני שלשה ע\"כ. ואיתה בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ה:) \n",
+                "<b>ואם משנגמר דינו וכו' </b>ירושלמי דכתובות פרק נערה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן סורר ומורה נידון על שם סופו. </b>גמרא תניא ר' יוסי הגלילי אומר וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האטלקי אמרה תורה יצא לב\"ד ליסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטים את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתו של רשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם שינה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם שקט לרשעים רע להם ורע לעולם ולצדיקים הנאה להם והנאה לעולם פזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם ע\"כ ופי' רש\"י ז\"ל שקט לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם שיש להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות ע\"כ ותימה שלא פירש זה אמתני': \n",
+                "<b>יין ושינה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם ולצדיקים רע להם ורע לעולם. </b>ירושלמי א\"ר אבהו ובלבד יין עם רוב שינה א\"ר יונתן ישנים הם קמעא מפני שתהא דעתן מיושבת עד כאן. פי' ר' אבהו נראה דקאי אצדיקים: \n",
+                "<b>כנוס לרשעים רע להם וכו' </b>קשה לע\"ד אמאי איצטריך למיתני האי בבא הא מדיוקא דפזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם משתמעא שפיר ובברייתא דר' יוסי הגלילי דאיתא בגמרא כדכתיבנא לא תני לה להאי בבא דכנוס כמו שהראיתיך וצ\"ע לע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש לו דמים חייב כגון </b>האב וכו' כדפי' רעז\"ל והוא פי' רש\"י ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' וז\"ל הבא במחתרת אם שיבר חמת בעת כניסתו ולא יהיו שם עדים שאז דמו מותר כמו שנאמר אין לו דמים והיא פטור מדמי חבית ואם שיבר אותה בצאתו וכבר פנה ללכת לדרכו שאין מותר להרגו אם יש שם עדים כמו שנאמר דמים לו הוא חייב בדמי חבית עכ\"ל ז\"ל. בסוף פי' רעז\"ל שאין אדם מת ומשלם. אמר המלקט פי' רש\"י ז\"ל ואע\"פ שניצל פטור מן התשלומין דקיימא לן חייבי מיתות שוגגין כגון שלא התרו בהם אין משלמין ממון שעם המיתה אע\"פ שאין נהרגין וביד פ\"ט דהלכות גניבה ובטור ח\"מ כולה מתני' עד סוף פירקין בסימן תכ\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו שמצילין אותם בנפשם. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל ר\"ל נפש הרודף ועיין בספר קרבן אהרן פרק ד' דפרשת קדושים. בפי' רעז\"ל וה\"ה לכל חייבי כריתות ומיתות ב\"ד שבעריות וכו'. אמר המלקט הכי איתא בהדיא בברייתא ופי' רש\"י ז\"ל ותנא דמתני' נמי הכי ס\"ל מדלא קא רמינא סתמא אסתמא אלא תני הני וה\"ה לכל עריות ע\"כ. ותו גרסינן בגמרא בברייתא ואם כבר נעשית העבירה אין מצילין אותם בנפשם דקרא אפגימה קפיד מדגלי בהני עבירות ולא בשאר עבירות והא אפגימה לה. וכן חייבי לאוין כגון כהן גדול שהיה רודף אחר אלמנה אין מצילין אותה בנפשו של כ\"ג אע\"ג דאיכא פגם דמשוי לה חללה משום דחייבי לאוין לא ניתנו להצילן בנפשם. וביד פ\"א דהלכות רוצח ושמירת נפש סי' ו' י' י\"א: \n",
+                "<b>אבל הרודף אחר הבהמה. </b>פי' לרבעה: \n",
+                "<b>והמחלל את השבת והעובד ע\"ז. </b>מחלל את השבת דלא כר\"א בר\"ש. ועובד ע\"ז דלא כר\"ש בן יוחי דסברי ניתנו להצילם בנפשם ועונשין מן הדין ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כ\"ש ואתיא שבת לר\"א בר\"ש חלול חלול מע\"ז כתיב הכא מחללי' מות יומת ובע\"ז כתיב ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל. בפי' רעז\"ל אין מצילין אותם בנפשם וכ\"ש שאר חייבי כריתות ומיתות ב\"ד שאינם של עריות וכו'. אמר המלקט דלא ניתן להצילו בנפשו אלא מדבר שהוא ערוה ויש בו קלון לנרדף כגון זכור ונערה המאורסה או רוצח דנפיק מקרא והאי דנקט בהמה משום דדמיא לעריות ונקט נמי ע\"ז משום דסד\"א תיתי בקל וחומר כדכתיב לעיל ושבת נמי תיתי בג\"ש כדכתבי' לעיל בסמוך: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו הן הנשרפים </b>ביד וכו' פ\"א דהלכות איסורי ביאה סי' ה' י' ובפ\"ג דהלכות רוצת ושמירת נפש סי' ט' י' וצ\"ע אמאי קתני ואלו בוי\"ו הכא טפי מאלו הן הנחנקין ועיין במ\"ש ר\"פ אלו טריפות. והר\"ר יהוסף ז\"ל מחק הוי\"ו גם מלת שזינתה מחק: \n",
+                "<b>רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל. </b>מצאתי מוגה או באגרוף כדתנן בסיפא וכן הגיה הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>וכבש עליו. </b>ס\"פ כיצד הרגל. ובגמרא רישא רבותא קמ\"ל וסיפא רבותא קמ\"ל רישא רבותא קמ\"ל אע\"ג דלאו איהו דחפו כיון דאין יכול לעלות משם ומת חייב וסיפא רבותא קמ\"ל אע\"ג דדחפו כיון דיכול לעלות משם ומת פטור. ואם כבש על בהמת חברו פלוגתא דאמוראי בגמרא: \n",
+                "<b>שיסה בו וכו'. </b>פ' כיצד הרגל דף כ\"ג וד' כ\"ד ואמרי' התם מאי לאו פטור משסה וחייב בעל הכלב לא אימא פטור אף משסה אמר רבא אם תמצא לומר המשסה כלבו של חברו חייב שסהו הוא בעצמו פי' שנשך הכלב את המשסה פטור בעל הכלב מ\"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. וכתב ושם הרא\"ש ז\"ל דהאי דקאמר רבא חשיב רב אלפס ז\"ל מסקנא דהלכתא ע\"כ ובטור ח\"מ סי' שצ\"ה. ובתורת כהנים פרק עשרים דפרשת אמור: \n",
+                "<b>השיך בו את הנחש ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים. </b>גמרא כשתמצא לומר לדברי ר' יהודה ארס נחש בין שניו עומד לפיכך מכיש פי' זה שהשיך מיתתו בסייף דהרי הוא כתוקע סכין בבטנו דלא גרמא הוא דהוי כאלו הרגו בידו ונחש פטור ולדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מקיא לפיכך נחש בסקילה כדין שור המזיק שהמית דכל בהמה וחיה כשור הן והמכיש פטור: \n",
+                "<b>ועמדוהו למיתה </b>כן מצאתי בכל הספרים ועמדוה בעי\"ן הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' נחמיה פוטר שרגלים לדבר. </b>ירושלמי כיני מתניתא ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר. וביד פ' עשירי דהלכות נזקי ממון סי' ח' ובפ\"ד דהלכות רוצח ושמירת נפש סי' ח' ומפרש שם הרמב\"ם ז\"ל דשרגלים לדבר הם דברי ת\"ק וכמו שכתבתי בשם הירושלמי. ובנמוקי יוסף מצאתי ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין ואין שם שרגלים לדבר ושמא יש שם טעות שגם במקום אחר בכתיבת יד מצאתי מוגה וחכמים מחייבים שרגלים לדבר אבל תימה שלא הוגה כן במשנה דבסוף נזיר ומתוך מה שכתבתי שם משמע דאוקמתא דירושלמי היא ולא גירסא במשנה. וביד ג\"כ ברפי\"ד דהלכות סנהדרין ובספט\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נתכוון וכו' </b>פ\"ג דהלכות רוצח ושמירת נפש סי' ה' ורפ\"ד וסי' ב' וכתב שם פטור ממיתת ב\"ד ואינו גולה שאין ההורג גולה ע\"כ: \n",
+                "<b>פטור. </b>אית דל\"ג רק חד פטור בסיפא וקאי אכולהו באבי וה\"נ לא גרסי רק חד חייב בבבא דסיפא וקאי אתרי באבי דסיפא דחיובא. וכן הגיה הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' שמעון אומר וכו'. </b>ס\"פ שור שנגח ד' וה'. ובגמרא מפ' דארישא קאי כדפי' רעז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל הא נתכוון להרוג את זה והתרו בו עליו דהתראת ודאי הוא והרג את זה חייב דאיכא התראה על בן ברית והוי מתכוין על בן ברית ור\"ש אומר וכו' והא דשביק ליה ר\"ש לאיפלוגי בסיפא דקתני בה בהדיא נתכוון להכות את הגדול והיה בו כדי להמית את הגדול והלכה על הקטן חייב אלמא נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ומהדר לאיפלוגי אדוקיא דרישא דלא תימא ר\"ש פוטר אכולהו ואפילו נתכוון על מתניו והלכה לה על לבו ע\"כ. פי' אבל השתא דקאי אדיוקא דרישא ה\"ה דפליג אנתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה על הקטן ומת לר\"ש פטור דהיינו נתכוון להרוג את זה ממש וליכא תו למיטעי ולמימר דקאי נמי אנתכוון להכותו על מתניו והלכה לה על לבו דאותו גוף אחד הוא. גמרא תניא רש\"א עד שיאמר לפלוני אני מתכוון מ\"ט דר\"ש אמר קרא וארב לו וקרא יתירה הוא דה\"ל למיכתב כי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו אלא לדרשא עד שיתכוון לו לרבנן איצטריך קרא למעיטי זורק אבן לט' ישראל ונכרי אחד ביניהם דה\"ל נכרי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואפילו רובא ישראל פטור אע\"ג דרבנן אות להו נתכוון לזה והרג את זה חייב ובפ' החובל (בבא קמא ד' פ\"ו) אמרינן דכי היכי דלר\"ש נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור מקרא דוארב לו וה\"נ ס\"ל לר\"ש נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו עד שיהא מתכוון לו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוצח שנתערב וכו'. </b>בתוס' ר\"פ כל הזבחים וביד שם פ\"ד סי' ז'. בפי' רעז\"ל כדי שתתקיים מצות סקילה במחויב בה ור' יהודה אומר כונסין אותן וכו' כצ\"ל. ופי' רש\"י ז\"ל כונסין אותן לכיפה ואין צריך לסקלם שלא להטריח על ב\"ד: \n",
+                "<b>כל חייבי מיתות וכו'. </b>תוס' פ' נגמר הדין (סנהדרין ד' מ\"ה.) ובגמרא ש\"מ מיתרה לדבר חמור הוי מיתרה לדבר הקל דאי לאו הכי הנך דנתחייבו במיתה חמורה היאך נתחייבו בקלה הא לא אתרו בהו מיתה זו ונפטרינהו לגמרי אלא נילף מהכא דהוי מותרה ומשני ר' ירמיה מהכא לא תילף דהכא במאי עסיקינן דהתרו בו מיתה סתם ולפיכך קלה וחמורה במשמע ודלא כר' יהודה דאמר דצריך שיתרו בו ויודיעוהו באיזו מיתה נהרג. והגיה הרי\"א ז\"ל כל מלות נידונין דבמתני' ידונו: \n",
+                "<b>הנסקלין כנשרפין. </b>אע\"ג דרובא דהני נשרפים כדקתני נסקלים בנשרפים משמע חד נסקל שנתערב בנשרפים טובי אפ\"ה לר\"ש ידונו כולן בסקילה שהשריפה חמורה וחכמים אומרים ידונו בשריפה וכו' לדבריו דר\"ש קאמרי לדידן תיפוק לן משום דרובא נשרפים נינהו לדידך דאמרת למיזל בתר מיעוטא משום דשריפה חמורה ואין אנו רשאים למשוך את הקלין להחמיר עליהם לָא סקילה חמורה וכן נמי בסיפא גבי הנהרגין בנחנקין. ואיתא להאי בבא בפ\"ק דקדושין דף ל\"ב: \n",
+                "<b>לא ניתנה לבת כהן שזנתה </b>וחומרתה היא שמחללת את אביה שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו חול ואומרים ארור שזה ילד ארור שזה גדל. ור\"ש לטעמיה דס\"ל אחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה דבת כהן סתם כתיב ומדאפקיה רחמנא לארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל שבסקילה שתהא היא בשריפה ש\"מ שריפה חמורא גמרא רפ\"ז דף נ': \n",
+                "<b>אמרו לו אילו לא היתה סקילה וכו' </b>תוס' ר\"פ ד' מיתות: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר בסייף </b>דחמור מחנק שכן ניתן לאנשי עיר הנדחת שממונם אבד: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים בחנק </b>שחמור יותר שכן ניתן למכה אביו ואמו שהוקש כבודן לכבוד המקום ושם פ\"ד מיתות נותן טעם ג\"כ לחומרות שבין סקילה ושריפה לחנק והרג. וביד פי\"ד דהלכות סנהדרין סי' ז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנתחייב בשתי מיתות ב\"ד נידון בחמורה </b>בגמרא יליף מקרא דכתיב ביחזקאל סי' י\"א והוליד בן פריץ שופך דם וכו' והוליד בן פריץ שופך דם דינו בסייף ופי' רש\"י ז\"ל ואי דלא נגמר דינו קודם לכן לא איצטריך קרא לאשמועינן ע\"כ. ופרכינן עלה ואימא כולהו בסקילה דוהוליד בן פריץ שופך דם היינו בן סורר דבסקילה ואת אשת רעהו טמא זו נערה המאורסה דבסקילה ואל הגלולים נשא עיניו זו ע\"ז דבסקילה ומשנינן א\"כ מאי קמ\"ל יחזקאל וכו': \n",
+                "<b>עבר עבירה שיש בה </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל. ואיתא פ\"ד אחין דף ל\"ב ובפ' אמרו לו (כריתות ד' י\"ד) אההיא מתני' דקתני ר' יוסי אומר אם עבר הזקן וכו' דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף כדמפרש התם רבינו עובדיה ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו. </b>דקסבר ר' יוסי אין איסור חל על איסור ובגמרא פריך ליה רב אדא בר אהבה לרבא חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמורה דהיינו שריפה לידון נמי באיסור אשת איש דהא אמר ר' אבהו ביבמות בפ' ד' אחין מודה ר' יוסי באיסור מוסיף כגון הכא כשהיתה אלמנה והיא חמותו היתה אסורה משום חמותו ומותרת לכל אדם וכשנעשית אשת איש הוסיף בה השם הזה איסור שאסרה לכל העולם ומגו דחייל אכולי עלמא שהיתה מותרת להם עד עכשיו חייל נמי אהאי ואע\"פ שאסורה לו ועומדת ומשני ליה אדא ברי אין הכי נמי ומיהו בתרי קטלי קטלת ליה בתמיה וכי חייל אשת איש אחמותו לר' יוסי לערן שוגג הוא ולהתחייב שתי חטאות. וביד שם בהלכות סנהדרין פי\"ד סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שלקה ושנה בב\"ד וכו' </b>פ' הבא על יבמתו (יבמות ד' ס\"ד:) \n",
+                "<b>ההורג נפשות שלא בעדים כונסין אותו לכפה ונותנים לו לחם צר וכו' </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל וכתב שכן מצא בכל הספרים. ומפרש בגמרא דדוקא ששנה על הכרת של עבירה ראשונה עצמה אבל של שתים ושל שלש כריתות איסורי הוא דקא טעים ולא פקר עצמו לכרת. ואיתא נמי בפירקין ד' פ\"ב ע\"ב. ומתני' רבי היא דס\"ל דבתרי [זמני] הוי חזקה ורבינא מתרץ לה למתני' אפי' כרשב\"ג דבתלתא הוי חזקה והכא כונסין אותו לכפה משום דהא עבד תלתא עבירות ועבירות מחזיקות ולא מלקיות. וז\"ל הר\"ן ז\"ל בר\"פ נערה שנתפתתה והתם בפ' הנשרפים מוקי לה במלקיות של כריתות דכיון דבר קטלא הוא בידי שמיא ואיהו קא מפקר נפשיה לקטלא אם חטא פעם שלישית דמחזיקינן ליה ברשיעא מתרי זימנא עכ\"ל ז\"ל. ומ\"מ בברייתא דמייתי בגמרא מוכח דמתני' דלא כאבא שאול שהוא אומר אף בשלישית מלקין אותו ברביעית כונסין אותו לכפה והאי עונש דכיפה הלכה למשה מסיני הוא ורמיזא בקרא תמותת רשע רעה פי' מי שהוחזק רשע תמותתנו רעתו אלמא מוחזק רשע בר מיתה היא: \n",
+                "<b>ומאכילין אותו לחם צר וכו' </b>מצאתי מוגה ונותנין לו לחם צר וכו' וביד בהלכות רוצח נפש פ\"ד סי' ח' ופי\"ח דהלכו' סנהדרין סי' ד' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקלל בַּקֶסֶם </b>גרסינן בנקידת סגו\"ל תחת הקו\"ף וכן משמע מן הירושלמי ומפרש בגמרא שנותן קסמים כנגד לבו וחושב שיש בו כח לקלל כלפי מעלה אי שמקלל לחברו ואומר יכהו הקסם הזה לו ולקונו ולמקנו דהיינו כלפי מעלה שהוא קונה את העולם ומקנה לבריאותיו את טובו ועיין בהרמב\"ם ז\"ל פ' שני דהלכו' עכו\"ם סי' ט': \n",
+                "<b>הבועל ארמית </b>פ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל\"ו.) וביד פי\"ב דהלכות איסורי ביאה סי' ד' ה' ו'. ובטור ח\"מ סי' תכ\"ה. ומצאתי כתוב בשלטי הגבורים שעל המרדכי דפ' החולץ ד' תנ\"ז בשם רבינו אברהם הגדול כי גם הנבעלת לארמאי קנאים פוגעין בה ע\"כ. ירושלמי תני ר' ישמעאל זה שהוא נושא כותית ומוליד בנים מעמיד ממנה אויבים למקום. כתיב וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן מה ראה ראה את המעשה ונזכר להלכה הבועל ארמית קנאים פוגעים בו תני שלא ברצון חכמים ופנחס שלא ברצון חכמים א\"ר יהודה בר פזי בקשו לנדותו אילולי שקפצה עליו רוח הקדש והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם וגו' ע\"כ: \n",
+                "<b>כהן ששמש בטומאה וכו' </b>אלא אחיו הכהנים מוציאין אותו חוץ לעזרה כתבו תוס' בפסחים ס\"פ האשה ובפ\"ק דיבמות ד' ז' ובר\"פ כל הפסולים לאו דוקא חוץ לעזרה אלא ה\"ה לחיל ע\"כ. וקיימא לן דטמא ששמש במיתה בידי שמים. ואעפ\"כ אחיו הכהנים היו מפצעין את מוחו ובפ' ידיעות דף י\"ז מפ' דמשכחת זר ששמש במיתה בנטמא בעזרה דאי בנטמא בחוץ ונכנס איחייב ליה כרת בכניסתו ואי דשהה הרי נתחייב כרת אלא משכחת לה בעבודה בלא שהייה כגון שמיד אחר שנטמא בעזרה יצא מיד בדרך קצרה ודרך יציאתו היה אוחז מזלג בידו והכה בו באחד מן האברים שעל המערכה והיפך מה שלמעלה למטה דהויא עבודה להתחייב עליה זר: \n",
+                "<b>אלא פרחי כהונה מוציאין את מוחו בגיזרין </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל וכתב ס\"א גרסי' מוציאין אותו חוץ לעזרה: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר בחנק </b>מתניתין ר\"ש אליבא דר' עקיבא היא אבל בברייתא דמייתי בגמרא ס\"ל לרבנן אליבא דר' עקיבא דמיתתו בסקילה דגם הנביא שהדיח ס\"ל לר' עקיבא דבסקילה וגם ר' יוחנן בן נורי ס\"ל כר' עקיבא דמתני' דבחנק בין נביא בין זר ששמש: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים בידי שמים </b>דנאמר כאן יומת ונאמר להלן גבי מאתים וחמשים איש שרופי קרח ימות מה להלן בידי שמים אף כאן בידי שמים וחכמים דמתני' ר' ישמעאל הוא דפליג עליה דר' עקיבא בברייתא וס\"ל דזר ששמש במקדש בידי שמים ומפ' בגמרא דבהא פליגי ר' עקיבא סבר דנין יומת מיומת ואין דנין יומת מימות ור' ישמעאל סבר דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא ור' עקיבא ס\"ל דנביא שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה ושפיר ילפינן מיניה. וביד רפ\"ד דהל' ביאת מקדש ורפ\"ט ובספי\"ח דהלכות סנהדרין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא </b>מעיקרא איירי בד' מיתות ומפרש ואזיל לכולהו והדר מפרש הני דאין להם חלק לעולם הבא רש\"י ז\"ל. משמע מתוך פירושו ז\"ל דגרסינן פ' אלו הן הנחנקין קודם פ' כל ישראל כמו שהוא דפוס בגמרא ולא משמע כן בריש מכות וכן מפירושו דהוא עצמו ז\"ל משמע דפ' אלו הן הנחנקים הוא סוף המסכת דז\"ל שם התם קאי מסנהדרין סליק דתנן בשלהי הנחנקין דהוא סיומא דסנהדרין וכו' ע\"כ וכן בירושלמי ובפי' הרמב\"ם ז\"ל וגם בהרא\"ש ז\"ל פ' הנחנקים הוא סוף המסכתא אבל בהרי\"ף ז\"ל כל ישראל גרסי' בסוף מכלתין וכן כתוב בכל בו סוף סי' מ' כל ישראל הוא ראשית פרק אחרון של מסכת סנהדרין וכדי להפיס דעת עמי הארץ נהגו להתחיל בו קודם התחילם פרקי מסכת אבות ע\"כ. וז\"ל הר\"ר יהוסף ז\"ל יש ס\"א דל\"ג משנה זו אלא הפרק מתחיל ואלו שאין להם וכן נראה נכון ומשנת ואלו שאין להם חלק לעה\"ב נישנית כאן משום דתנא לעיל מהו דין של מי שלקה ושנה ודין ההורג נפשות וכן כל הדינים שאין בם חיוב מיתה כגון הגונב את הקסיה וכו' ובא עכשיו לומר מה דינו של האומר אין תחיית המתים וכו' והאומר אין תורה מן השמים ע\"כ. לשון הגהת רבינו שלמה לוריא ז\"ל בס\"א כל ישראל יש להם חלק לעוה\"ב הך בבא אינה מזו המשנה אלא אגדה בעלמא וכתיבה כאן כדי להתחיל הפרק בדבר טוב אבל רישא דפירקין הכי ואלו שאין להם חלק לעולם הבא ומהדר אהך פירקא דלעיל ואלו הן הנשרפין ונראה למורי דאלו הנחנקים ראוי שיקדם לפרק זה דמעיקרא איירי בד' מיתות ע\"כ ורמוז הוא זה הטעם בראש דברי: \n",
+                "<b>שנאמר ועמך כלם צדיקים </b>אית דלא גרסי לה וכן בירושלמי ליתיה והרב הגדול החכם הר\"ר משה אלשיך ז\"ל בפ' שמיני דף ק\"ע גריס לה ודקדק על משנתנו ח' דקדוקים ותרצם וז\"ל בקיצור בדרך א' וז\"א כל ישראל יש להם חלק לעוה\"ב שהוא לבוא בחלק ההוא לעוה\"ב ועל כן לא אמר בעוה\"ב והביא ראיה שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ שהיא ארץ העליונה שירושתה עולמית וכמא תאמר איך יתכן שיהיו כל ישראל מכלל צדיקים הלא כמה וכמה רשעים בעולם לז\"א נצר מטעי וכו' לומר אל תתמה כי אם יש בלתי צדיקים בעם הלא לא יבצר מהיות צדיק כל איש ואיש מישראל כי אם הם עכורים וטמאים חלאת עון עתה הנה הנפש להיותה מנצר מטעיו ית' העליונות אשר האציל ונטע כנודע מחכמי האמת על פסוקים ישבעו עצי ה' וגו' (תהילים ק״ד:ט״ז) וגם חומרו מוכן לתקן אחר שמראשיתו כשצבר עפרו וברא את האדם שמשם כולנו להיותן מעשה ידיו ג\"כ מעותד להתפאר הנפש והחומר הנזכר מחלאתם. יש עודנו בחיים ויש על ידי גלגולים עד אשר יטהר ויהיה צדיק נמצא שהטיב אשר דבר באמרו כולם צדיקים כי כן הוא בהמשך הזמן שכולם מתקדשים ומטהרים עדי יהיו צדיקים לבלתי ידח ממנו נדח ויובטחו לתקון ולהתפאר ע\"י מה של כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כמבואר ע\"כ: \n",
+                "<b>ואלו שאין להם חלק וכו' </b>פ\"ק דע\"ז ואית דגרסי ואלו ישראלים וכו'. וגרסי' בסוטה פ\"ק ד' ה' כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער בתחיית המתים והקשו שם תוס' ז\"ל תימא אמאי לא חשיב האי במשנת חלק והא דאמרינן בפ' בתרא דכתובות מתים שבח\"ל אינה חיים ותו גרסי' התם עמי הארץ אינם חיים אא\"כ יהנו ת\"ח. ומלוין ברבית מצינו באידה שאינם חיים לעולם הבא: \n",
+                "<b>אין תחיית המתים מן התורה </b>ואפילו יהא מודה ומאמין שיש תחיית המתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר היא הואיל ועוקר דברי חכמים שאמרו שיש תחיית המתים מן התורה המדרשים שדורשים בגמרא מניין לתחיית המתים מן התורה כופר גמור הוא דמה לנו ולנאמנותו וכי מהיכן יודע שכן הלכך כופר גמור הוא רש\"י ז\"ל ומכאן קשה קצת למאן דלא גריס מלות מן התורה במשנה כמו שמצאתי מי שמחק אותו וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל מחקו וכתב דבכל הספרים לא גרסי': \n",
+                "<b>ואין תורה מן השמים </b>מפרש בברייתא בגמרא אפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק\"י זה מג\"ש זו וזהו כי דבר ה' בזה: \n",
+                "<b>והלוחש על המכה </b>פ' ידיעות הטומאה (שבועות ד' ט\"ו) וביד פי\"א דהלכות ע\"ז סי' י\"ב ובטור יו\"ד הי' קע\"ט: \n",
+                "<b>ההוגה את השם באותיותיו </b>גמרא תנא כי אמרינן דהוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה\"ב בגבולין אבל במקדש לא שהרי בשם היו מברכין ובלשון לעז אפילו במקדש לא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה מלכים וד' הדיוטות </b>פ' אין דורשין (חגיגה ד' ט\"ו) ובגמרא אמרינן דאנשי כנסת הגדולה מנאום ובקשו למנות את שלמה ובאה דיוקנו וכו' ובאה אש וכו' ויצאת בת קול פעמים ולא מנו אחז מפני כבוד חזקיה בנו וכן נמי לא מנו אמון מפני יאשיהו בנו דברא מזכה אבא. ולא מנו יהויקים מפני שנתכפר לו על שלא ניתן לקבורה. ובהדיוטות לא מנו מיכה מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר מנשה יש לו חלק לעוה\"ב שנאמר ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו וכו' </b>גמרא א\"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו שנאמר ונתתים לזועה לרעה לכל ממלכות הארץ בגלל מנשה בן יחזקיה מ\"ס בגלל מנשה שעשה תשובה ואינהו לא עביד ומ\"ס בגלל מנשה דלא עבד תשובה: \n",
+                "<b>בלעם </b>כשמו בלא עם שאין לו חלק עם עם: \n",
+                "<b>דואג ואחיתופל וגחזי </b>לא אתפרש בהדיא בגמרא רק כתיב בדואג ושרשך מארץ חיים סלה וגבי אחיתופל כתיב ישיא מות עלימו ירדו שאול חיים וגו' וגחזי ג\"כ חטא הרבים תלוי בו דאבן שואבת תלה לחטאת ירבעם והעמידה בין שמים לארץ ואיכא דאמרי שם חקק בפיה והיתה מכרזת ואומרת אנכי ולא יהיה לך ומתני' דקא חשיב בלעם שהיה גוי בהדי הדיוטות דמשמע דשארי גוים יש להם חלק ר' יהושע היא ור' אליעזר פליג עליה וס\"ל דכל אומות העולם אין להם חלק ושניהם מקרא אחד דרשו ישובו רשעים לשאלה אלו פושעי ישראל כל גוים שכחי אלהים אלו אומות העולה ור' יהושע אומר ישובו רשעים לשאולה מאן נינהו כל גוים שכחי אלהים דבורר הרשעים שבהם אבל השאר יש להם חלק וגרסי' בגמרא דורשי רשומות דהיינו פסוקים חולקים אמתני' ואומרים שלכולם יש להם חלק לעוה\"ב אפילו למנשה וירבעם ואחאב ודואג ואחיתופל וגחזי שנאמר לי גלעד זה אחאב שנפל ברמות גלעד ולי מנשה כמשמעו ואפרים מעוז ראשי זה ירבעם דקאתי מאפרים יהודה מחוקקי זה אחיתופל דקא אתי מיהודה מואב זה דוד דקאתי ממואב היר רחצי זה גיחזי שלקה על עסקי רחיצה על אדום אשליך נעלי זה דואג האדומי שאנעיל אותם בגן עדן עלי פלשת התרועעי אמרו מלאכי השרת לפני הקב\"ה רבש\"ע אם יביא דוד שהרג את הפלשתי והוריש את בניך גת ויצעק לפניך על שאתה נותן חלק לדואג ואחיתופל לעוה\"ב מה אתה עושה להפיס דעתו אמר להם עלי לפייס ולעשותם רעים זה לזה והיינו התרועעי לשון רעות. תניא היה ר\"מ אומר אבשלום אין לו חלק לעוה\"ב שנאמר ויכו את אבשלום וימיתוהו ויכו בעוה\"ז וימיתוהו בעוה\"ב תניא רשב\"א אומר משום ר\"מ אחז ואחזיה וכל מלכי ישראל שכתוב בהן ויעש הרע בעיני ה' לא חיים ולא נידונים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דור המבול אין להם חלק לעוה\"ב ואין עומדין בדין </b>בגמרא בברייתא קאמר ר' עקיבא דאין להם חלק ור' יהודה בן בתירא משמע דמוסיף לא חיים ולא נדונין ומשמע דמתני' ר' יהודה בן בתירא היא: \n",
+                "<b>אנשי סדום וכו' </b>האי בבא כולה עד מרגלים גרסינן לה ברישא קודם בבא דדור הפלגה ובתר בבא דדור הפלגה גרסינן בבא דמרגלים וכו' אבל מתוך פי' רש\"י ז\"ל משמע קצת דגרסי' בבא דדור הפלגה ברישא ככתוב בספרים שפי' הוא ז\"ל אלו ואלו אנשי [דור] המבול ואנשי סדום ובחדא פליג ר' נחמי' ע\"כ ואי לא תימא דס\"ל ז\"ל דגרסי' בבא דדור הפלגה ברישא מאי קמ\"ל בפירושו ז\"ל פשיטא ובירושלמי ליתא כלל לא לבבא דדור הפלגה ולא לבבא דמרגלים לא במשנה ולא בתלמוד: \n",
+                "<b>על כן לא יקומו רשעים במשפט </b>זה דור המבול דכתיב כי רבה רעת האדם וחטאים אנשי סדום דכתיב בהו רעים וחטאים רש\"י ז\"ל. ומצאתי שמחק הר\"ר יהוסף ז\"ל ממלת לא דין ולא רוח עד אבל עומדין בדין וכתב כן מצאתי בכל הספרים שוב מחק מלות במשפט וחטאים בעדת צדיקים ע\"כ לא יקומו רשעים וכתב שכן מצא בכל הספרים. שוב הגיה אמרו לו בעדת צדיקים אינם עומדין אבל עומדין הן בעדת רשעים. שוב מחק ממלות מרגלים עד מלות דור המדבר וכתב שכן מצא בכל הספרים. שוב הגיה שנאמר ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל דברי ר' עקיבא ומחק השאר. שוב הגיה מה היום הולך ומחק מלת הזה ושוב הגיה ר\"א אומר מה היום מאפיל ומאיר אף הם שהיא אפילה להם עתידה ליאור להם: \n",
+                "<b>דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא. </b>בגמרא בברייתא ר\"ש בן מנסיא אומר באין הן לעוה\"ב שנאמר ופדויי ה' ישובון פי' פדויי ה' דהיינו דור המדבר שנפדו ממצרים ישובון וכו'. ועיין בספר חן טוב פרשת חקת ד' רל\"ד ע\"ב: \n",
+                "<b>ויאבדו </b>מתוך הקהל לעולם הבא דברי ר' עקיבא. בגמרא בברייתא פליג ר' יהודא בן בתירא אר' עקיבא דהרי הן כאבידה המתבקשת ובאין לעוה\"ב שכך אמר דוד על בני קרח תעיתי כשה אובד בקש עבדך: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר עליהם הוא אומר ה' ממית ומחיה וכו' </b>והכין אמרו בזוהר פרשת כי תזריע ד' מ\"ט: \n",
+                "<b>עשרת השבטים אינם עתידין וכו' </b>כתוב בספר חן טוב פ' נצבים ד' ש\"א ע\"ב וז\"ל וקשה לי טובא למה דריש ר\"ע לגנאי כיון שיש לדורשו לשבח הגם אם בברייתא פי' מדכתיב ויתשם ה' מעל אדמתם בעוה\"ז וישליכם אל ארץ אחרת בעוה\"ב א\"כ קשה למה במשנה הוכיח דרשתו מכיום הזה כיון שיש לדורשן לשבח כר\"א וגם לר\"א קשה מה ישיב בפסוק ויתשם וישליכם כפול לשון אלא ודאי הוא כמ\"ש ר\"ע בעוה\"ז ובעוה\"ב גם מ\"ש בגמרא שבקי' ר\"ע לחסידותיה וכו' הרי הפסוק מסייעו ומקרא הוא דורש אכן נ\"ל דכולהו דרשי קרא לשבח ולגנאי כיום הזה שחוזר ומאיר גם כיום הזה שהולך ואינו חוזר הא כיצד הולך ואינו חוזר לאותו דרך עצמו וחוזר ומאיר לבניהן אחריהן לעתיד גם לאותם שהחזיר ירמיה ומלך עליהם יאשיה האיר להם אפילתם שמקצתם חזרו ועל אותם שלא חזרו נדרש לגנאי מה היום הולך ואינו חוזר כך עשרת השבטים אינם חוזרין לעולם וז\"ש ויתשם וכו' בעוה\"ז וכו' וישליכם בעוה\"ב זו דברי ר' עקיבא ור\"א אמר שכיום הזה נדרש לשבח גם באותם שגלו שיאיר אפילתם הקב\"ה כיום הזה שחוזר ומאיר ובהם נתקיים ב' הבבות מה היום הולך ואינו חוזר וכו' ומה היום חוזר ומאיר שגם אם לא חזרו כאחיהם מיד ונתקיים בהם הולך ואינו חוזר יחזור הקב\"ה להאיר אפילתם לעתיד ומה שאמר הקב\"ה ויתשם וכו' וישליכם וכו' דבר בב' פרטים שבהם על אותם שחזרו ומלך עליהם יאשיה אמר ויתשם ה' מעל אדמתם ולא נמשלו כיום הזה שאינו חוזר שהרי חזרו ועל אותם שלא חזרו אמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה שאינו חוזר גם הם לא חזרו ושוב הקב\"ה יאיר אפילתם כיום הזה א\"כ גם ר\"א דריש קרא דויתשם וכו' וישליכם כמ\"ש אלא שבהא פליגי ר\"ע ור\"א שר\"ע דריש ויתשם וכו' וישליכם בעוה\"ז ובעוה\"ב באותו דור [שלא עלו] ותיבת כיום הזה לגנאי מה היום אינו חוזר אף הם אינם חוזרים לעולם ודרשת לשבח מה היום חוזר ומאיר באותם שהחזירם ירמיהו ולכן הוכיח במשנה כיום הזה מה היום חוזר ומאיר אף הם חוזרים שלא על כל עשרת השבטים וגם על בניהם אמר אלא דוקא כאותו דור שהרי כתוב כיום הזה שחוזר ומאיר כן יאיר להם לעתיד לכן אמר בגמרא ושניהם מקרא אחד דרשו שיכול לדרוש בכ\"א ואדרבא מסתבר טפי טעמיה דר\"א דדריש תיבת כיום הזה לשבח ולגנאי באדם אחד שגם אם לא חזרו כיום הזה יאיר הקב\"ה להם אפילתם אבל לר\"ע קשה שתיבה אחת דרשה בשתי כיתות דאותם שחזרו בימי ירמיה לשבח ובאותם שלא חזרו לגנאי משא\"כ לר\"א דדריש תיבת כיום הזה בכת אחת והכפל של ויתשם וכו' וישליכם וכו' בב' כיתות גם שם א' רז\"ל כיום הזה עודם כיום הזה ברשעתם אכן אם שינו מעשיהם וישובו יגאלם הקב\"ה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>וישליכם אל ארץ אחרת </b>בברייתא קאמר ר' עקיבא בהדיא דאין להם חלק לעוה\"ב ופי' רש\"י ז\"ל דההוא עולם הבא היינו שלא יקבלם משיח עם שאר גליות לפי שספרו בגנות ארץ ישראל כי מטו לארץ ששמה שוש תרי [אמרי על חד תרין] ובדבר הזה נענשו מרגלים ורבי פליג עליה דר' עקיבא ואמר שבאין לעוה\"ב ור\"ש בן יהודה סבר אם עושין תשובה גם הם יחזרו ויש להם חלק לעוה\"ב וא\"ר יוחנן בגמרא שבקיה ר' עקיבא לחסידותיה שרגיל לזכות את ישראל בעלמא גבי בני רשעי ישראל קאמר רבן גמליאל דאע\"ג דקטנים הם אין באין לעוה\"ב ור' עקיבא אמר באים שנאמר שומר פתאים ה' והכא גבי דור המדבר ועשרת השבטים קאמר דאין להם חלק וה\"מ למדרש מקראי דמייתי בגמרא דיש להם חלק ובספר הפרפראות פרשת נצבים וישליכם אל ארץ אחרת למ\"ד גדולה חסר יו\"ד לומר שאין השלכה כזאת לעשרת השבטים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה\"ב </b>פירשו תוס' ז\"ל בפ' נגמר הדין (סנהדרין ד' מ\"ז) אליבא דרב יוסף דהתם דהא דאין להם חלק לעוה\"ב ה\"מ דלא איקטול אבל אם דנו אותם והרגום יש להם חלק לעוה\"ב ע\"כ ובזה מתיישב דהוו שוין אנשי עיר הנדחת לכל מחוייבי מיתת ב\"ד דתנן בריש פירקין כל ישראל יש להם חלק לעוה\"ב ואפילו מחוייבים מיתת ב\"ד כדפי' רעז\"ל שם. הר\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלות אין להם חלק לעוה\"ב כן מצאתי בכל הספרים דל\"ג אין להם חלק לעוה\"ב וכן נ\"ל עיקר וגרסת הדפוס נ\"ל שהוא שבוש גמור דהא לא מייתי ראיה מקרא דיצאו אנשים שאין להם חלק לעוה\"ב אלא נראה שחוזר לסדר המשנה שבפרק ואלו הן הנשרפין אמר ואלו הן הנהרגין הרוצח ואנשי עיר הנדחת ופי' שם דין הרוצח ולא פי' דיני עיר הנדחת ובא כאן לחזור ולפרש דין אנשי עיר הנדחת שהזכיר לעיל ע\"כ גם כתב בס\"א ל\"ג מלות שנאמר ע\"כ: \n",
+                "<b>ועד שיודח רובה </b>הא הודח חציה אינה נעשה [עה\"נ] כמי שהודח מיעוטה דקתני בסיפא דהוו כיחידים כנלע\"ד: \n",
+                "<b>עד שיהיו מדיחיה וכו' </b>ביד בפ\"ד דהלכות עכו\"ם סי' ב': \n",
+                "<b>הדיחוה נשים וקטנים וכו' </b>בגמרא בברייתא ממעטינן לכולהו מקרא דכתיב אנשים ולא נשים אנשים ולא קטנים יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת. לאמר נלכה וגו' שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד דהכי משמע לאמר שצריך לומר לפנינו שכך אמרו נלכה ונעבדה ואין אמירה אלא בעדים אלמא צריך עדים לכל אחד ואחד שיעידו עליהם מה שאמרו וה\"נ צריך התראה לכל אחד ואחד מהם ובגמרא בעי הואיל דצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד היאך נעשין רובם נדחים ועולא ור' יוחנן אמרי דנין וסוקלים דנין וסוקלים עד חציים דמחזיקינן להו כיחידים ומחציים ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובה והוו בסייף וממונם אבד ואי אתה רשאי למושכן למיתה חמורה מחציים ואילך ובמסקנא קאמר דמרבין להם בתי דינין ומעיינין בדיניהם ומסקינן להו לב\"ד הגדול שבירושלים וגמרי להו לדינייהו וקטלי להו ופי' רש\"י ז\"ל מרבין להם בתי דינים לאו משום דאין דנין שנים ביום אחד דהא אמרן בפ' נגמר הדין דבמיתה אחת דנין אלא משום דנפישי עדים לכל אחד ואחד ואין פנאי לחקור כל אחד ואחד ביום אחד מרבין להם בתי דינים כדי שתקובל עדותן ביום אחד ויגמר דין כולם ביום אחד כדי שלא יהא ענוי הדין ע\"כ: \n",
+                "<b>וצריכין שני עדים והתראה וכו' </b>ביד פ\"ד דכלכות עכו\"ם סי' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החמרת וכו' </b>פ\"ק דבבא בתרא דף ח: \n",
+                "<b>העוברת ממקום למקום </b>ונשתהתה שם שלשים יום משמע מפי' הרמב\"ם ז\"ל דגריס והעוברת בוי\"ו ע\"ש ועי' במ\"ש בפ\"ק דבב\"ב סי' ה': \n",
+                "<b>שנאמר החרם </b>צריך למחוק מלת שנאמר: \n",
+                "<b>מכאן אמרו וכו' </b>רבוייא דכל קא דריש: \n",
+                "<b>נכסי צדיקים שבתוכה </b>ביד שם פ\"ד סי' ז' ובגמרא דרשינן בברייתא ואת כל אשר בה לרבות נכסי רשעים שחוצה לה. וכתב רש\"י ז\"ל בכל דופתא דריש ר\"ש טעמא דקראי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושין לה רחוב </b>ביד שם סי' ו' ומתני' ר' עקיבא היא ור' ישמעאל פליג עליה בברייתא דאם אין לה רחוב אינה נעשית עיר הנדחת ובהא פליגי דר' ישמעאל סבר רחוב דמעיקרא משמע ור' עקיבא סבר דהשתא נמי משמע. ואיתא לפלוגתייהו בגמרא בברייתא ובפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ה:) \n",
+                "<b>היתה רחובה חוצה לה כונסין אותו לתוכה שנאמר אל תוך רחובה ואת כל שללה שללה ולא שלל שמים מכאן אמרו ההקדשות שבתוכה יפדו ותרומות ירקבו ומעשר שני וכתבי הקדש יגנזו כליל לה' אלהיך וכו' </b>כצ\"ל. וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כן בשם כל הספרים וגם מחק מלות אמר הקב\"ה והגיה עוד אם אתה עושה דין בעיר הנדחת מעלה אני עליך כאילו אתה מעלה עולה כליל לפני ועיין במ\"ש בשמו ז\"ל בפ\"ד דאבות סי' ט' ע\"כ וביד ספ\"ד דהלכות עכו\"ם: \n",
+                "<b>וכתבי הקדש יגנזו </b>מתני' דלא כר' אליעזר דאמר כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת דכתיב ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וסמיך ליה לא תעשו כן לה' אלהיכם ובמזוזה הואיל וכתוב בה אזכרות אי אפשר לשרפה משום קרא דלא תעשון כן ולזה אינה נעשית עיר הנדחת דלא אפשר לקיומי ושרפת באש וגו' וס\"ל לר' אליעזר דעיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות אלא נכתבה לדרוש ולקבל שכר: \n",
+                "<b>והיתה תל עולם לא תבנה עוד לא תעשה אפילו גנות ופרדסים וכו' </b>כצ\"ל. והפירוש עוד דקרא דריש ליה ר' יוסי הגלילי לשון וָעֶד שלא תבנה לעולם לשום דבר לא לבנין בתים ולא לגנות ופרדסים ור' עקיבא ס\"ל עוד כמו שהיתה מתחלה לא תבנה אבל נעשית היא גנות ופרדסים. ודומיא דדרשת ר' עקיבא אשכחן בברייתא בערכין בפ' אין מקדישין (ערכין ד' כ\"ו) גבי לא יגאל עוד לכמות שהיתה אינה נגאלת להיות שדה אחוזה לפניו אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה: \n",
+                "<b>אבל נעשית גנות וכו' </b>ביד בפ\"ד דהלכות עכו\"ם סי' ח': \n",
+                "<b>ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו </b>וגו' כך צ\"ל: \n",
+                "<b>שכל זמן שהרשעים וכו' </b>מפרש רב יוסף בגמרא דהרשעים דהכא היינו גנבים פירש אם יגנבו וידבק בידם שום דבר מן החרם: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו הן הנחנקין </b>ביד ספט\"ו דהלכות סנהדרין ס\"א גרסי' ואלו בוי\"ו: \n",
+                "<b>המכה אביו ואמו </b>בריש פרקין וילפינן לה מקרא דכתיב ביה מות יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ומדכתיב או באיבה הכהו בידו וימות ש\"מ דכל היכא דאיכא בתורה סתם הכאה לאו מיתה היא ומכה אביו ואמו נמי הכאה בעלמא היא ונחנק עלי': \n",
+                "<b>וגונב נפש מישראל </b>ביד פ\"ט דהלכות גניבה: \n",
+                "<b>וזקן ממרא וכו' </b>ובגמרא בברייתא מפיק אזהרה לגונב נפש מישראל מקרא דלא תגנוב דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בנפשות לא תרצח לא תנאף כל אלו חייבי מיתות ב\"ד אף לא תגנוב בגניבה שיש בה מיתות ב\"ד: \n",
+                "<b>והבא על אשת איש </b>ביד פ\"א דהלכות איסורי ביאה סי' ו': \n",
+                "<b>זה חומר במקלל </b>בגמרא פריך וליתני נמי וחומר במכה מבמקלל שהמכה עשה בו שלא בעמך כבעמך דלא כתיב ביה בעמך משא\"כ במקלל דכתיב ביה ונשיא בעמך לא תאר בעושה מעשה עמך וזה שעבר עבירה שחייב מיתה לאו עושה מעשה עמך הוא ואמאי לא תני האי חומרא דמכה ומשני קסבר תנא דמתני' מקשי' הכאה לקללה בקראי דבואלה המשפטים אע\"פ שמקרא אחד מפסיק בינתים ותנא דברייתא בגמרא פליג עליה דלא מקשי' הואיל וקרא מפסיק בינתים ע\"כ: \n",
+                "<b>עד שיכניסנו וכו' </b>מצאתי הגירסא ברד\"ק ז\"ל בשרש עמר עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו שנאמר וכו' ע\"כ. וביד רפ\"ה דהלכות ממרים וסימן ה' ובטור יו\"ד סי' רמ\"א: \n",
+                "<b>הגונב את בנו וכו' </b>ובקצת נוסחאות מצאתי דפוס הגונב את בנו ר' יוחנן בן ברוקא מחייב וחכמים פוטרין גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין ר' יוחנן בן ברוקא מחייב וחכמים פוטרין וכן הוא בירושלמי וכן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>גנב מי שחציו וכו' </b>ירושלמי דפסחים פ' האשה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זקן ממרא </b>ביד פ\"א דהל' סנהדרין סי' ג' ובפ\"א דהלכות ממרים סי' ב' ובפ\"ג סי' ה' עד סוף הפרק: \n",
+                "<b>שנאמר כי פלא </b>במופלא שבב\"ד הכתוב מדבר למעוטי תלמיד: \n",
+                "<b>חזר לעירו וכו' </b>ריש פ\"ק דהוריות: \n",
+                "<b>תלמיד שהורה לעשות פטור </b>תוס' פ\"ק דמכלתין דף י\"ו. וראיתי שמחק הר\"ר יהוסף ז\"ל שלשה מלות יושב מן המשנה גם בסיפא הגיה כן לזה שעל פתח העזרה. גם הגיה בכל הבבות אם שמעו אמרו להם גם הגיה שבלשכת הגזית שמשם תורה יוצא לכל ישראל וכו' גם הגיה ושנה ולימד כדרך שהוא למוד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חומר וכו' </b>ביד בהלכות ממרים פ\"ג סי' ט' וספ\"ד. ואיתא בירושלמי פ\"ק דברכות ועיין בא\"ח סוף סי' ל\"ו. ואמרינן תו בברייתא דהתם שזו דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר אינו צריך טט בכתפי שנים פת באפריקי שתים ע\"כ. וכתוב בספר לבוש תכלת סוף סי' ל\"ד ולהניח שני זוגות תפילין מסדר אחד שנוהגים בו דהיינו כדעת רש\"י ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל דאין הויות כהדדי יש להסתפק אם יש בו משום בל תוסיף דשמא דומיא דציצית שיכול ללבוש כמה בגדים שיש ציצית בהם והה\"נ תפילין וכן משמע מאמרם ז\"ל בענין בל תוסיף כגון ה' פרשיות שבתפילין דמשמע הא ב' זוגות לית בהו משום בל תוסיף או נימא דה\"ה שתי זוגות מסדר אחד ואינן דומה לציצית שכל כסות חייב בהן ואגב ה' מינים שבלולב אומר ג\"כ ה' פרשיות שבתפילין ויש להחמיר שלא להוסיף כלל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ממיתין אותו לא בב\"ד שבעירו </b>אבל דנין אותו בב\"ד שבעירו כמ\"ש במשנה ה' פ\"ק. ומה שפי' רעז\"ל אם שאלו לב\"ד שבלשכת הגזית ואמרו לו וחזר לעירו ושהה שם ימים רבים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ואח\"כ הורה כבתחלה וכו' הוא פי' רש\"י ז\"ל והקשו עליו תוס' ז\"ל דסוף סוף כשממתינין עד הרגל היאך ממיתין הא כיון דגלתה סנהדרין אין דנין דיני נפשות כדאמרינן בפ' היו בודקין וכי תימא דברגל חוזרים ב\"ד הגדול ויושבים בלשכת הגזית אף לאחר שגלו ואז דנין אותו חדא דא\"כ משכחת ליה לריב\"ז דהוה בסנהדרין ובפ' היו בודקין לא משמע הכי ועוד מאי ענוי יש הא אין שייך ענוי הדין אלא כשמשהין אותו אחר גמר דינו כדמוכח וכו' ופי' ר\"ת דמיירי כשנגמר דינו קודם שגלתה סנהדרין ע\"כ: \n",
+                "<b>שנאמר וכל העם ישמעו </b>צריך להשמיע מיתתו לרבים שלא יעשה אדם עוד כן: \n",
+                "<b>וכותבין ושולחין </b>בברייתא דבגמרא אמר להם ר' יהודה וכי נאמר יראו וייראו והלא לא נאמר אלא ישמעו וייראו: \n",
+                "<b>איש פלוני </b>בן איש פלוני נתחייב מיתה בב\"ד כך צ\"ל. וביד פי\"ב דהלכות סנהדרין סי' ד' וספ\"ג דהלכות ממרים. והקשה הרב ר' אליה מזרחי ז\"ל בפרשה שופטים וא\"ת מ\"ש הכא גבי זקן ממרא דפי' רש\"י מכאן שממתינים עד הרגל כר' עקיבא ומ\"ש גבי בן סורר ומורה דפי' רש\"י ז\"ל וכל ישראל ישמעו וייראו מכאן שצריך הכרזה בב\"ד פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה ר' יהודה. וי\"ל שגם ר' עקיבא מודה שצריך הכרזה דאל\"כ מה הועילו חכמים המתנה זו שממתינים אותו עד הרגל אם לא יכריזו בב\"ד להודיע ענייניו לעם אבל המחלוקת שבינו ובין ר' יהודה אינה אלא בהמתנה שר' עקיבא אומר שצריך להמתין עד הרגל ור' יהודה אומר אין מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבים ושולחים בכל מקום שהרי הרמב\"ם שפסק לגבי זקן ממרא כר' עקיבא שממתינין אותו עד הרגל כתב אח\"כ וד' צריכין הכרזה שהרי בכולן נאמר וכל ישראל והאחד מהן זקן ממרא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נביא השקר וכו' </b>ביד פ\"ה דהלכות ע\"ז סי' ז' ק': \n",
+                "<b>המתנבא מה שלא שמע </b>כגון צדקיה בן כנענה: \n",
+                "<b>ומה שלא נאמר לו </b>כגון חנניה בן עזור: \n",
+                "<b>מיתתו בידי אדם </b>מחק הרי\"א ז\"ל שלש מלות הללו: \n",
+                "<b>הכובש את נבואתו </b>כגון יונה בן אמתי וביד בהלכות יסודי התורה פ\"ט סי' ב' ג': \n",
+                "<b>והמוותר על דברי הנביא </b>כגון חבריה דמיכה שלא אבה להכותו: וכתוב בספר כתר תורה שחבר החכם הר\"ר דוד ויטאל ז\"ל במצות לא תעשה סי' י' דכאן בפירוש המשנה לא פירש [הרמב\"ם] רק הענין לבד אבל במשנה תורה בסוף הלכות יסודי התורה כשידוקדקו דבריו ז\"ל נראה שכוונתו לפרש המוותר על דברי הנביא שר\"ל מי שמדקדק אחריו ביותר לנסותו אם נביאותו אמת ולכן כתב שם ואסור לנסותו יותר מדאי וכו' דשם פירש פירוש הענין ומשמעות התיבה ע\"כ: \n",
+                "<b>ונביא שעבר על דברי עצמו </b>כגון עדו הנביא ששמע לדברי נביא השקר וחזר ואכל ושתה עמו ומוותר על דברי הנביא בנביא מוחזק משמע מן הגמרא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתנבא בשם ע\"ז </b>כגון נביאי הבעל. וביד בפ\"ה דהלכות ע\"ז סי' ו': \n",
+                "<b>הבא על אשת איש </b>פרק נערה דף מ\"ט דייקינן מדקתני כיון שנכנסה לרשות הבעל ולא תנא בה נכנסה לחופה ש\"מ נכנסה לרשות הבעל בעלמא דהיינו מסר האב לשלוחי הבעל אע\"פ שלא נכנסה לחופה שעדיין היא בדרך אם זנתה הרי זו בחנק דתו לא קרינן בה בית אביה: \n",
+                "<b>שכל הזוממין וכו' </b>ס\"א שכל המוזמין. אכן הרי\"א כתב הזוממין מצאתי בכל הספרים ואיתא בריש פ\"ק דמכות ופי' שם רש\"י ז\"ל כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר בה דינו של נידון ע\"כ. וכתבו שם תוס' ז\"ל פי' רש\"י ז\"ל שאין להם נס והמלטה וקשה דמאי קמ\"ל פשיטא ובכתובות פי' שרוצה לומר מקדימין שלא יענו הדין וגם זה קשה דמאי קמ\"ל פשיטא לכך פי' ר\"י מקדימין ה\"פ ודאי אתה צריך להמיתו במיתה שהמיתו אבל אם ודאי אינו יכול אפילו הכי נמיתם בכל מיתה שנוכל כדתניא הכה תכה ע\"כ: \n",
+                "<b>חוץ מזוממי בת כהן </b>מפיק לה מברייתא בגמרא מדאמר קרא ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו למה לי למכתב תו לאחיו אלא משום דכל הזוממין ובועליהם כיוצא בהם אבל בת כהן אמר קרא היא מחללת ודרשינן היא בשריפה ואין בועלה בשריפה זוממיה אינו יודע אם לבועל הוקשו ובחנק אם לה הוקשה ובשריפה כשהוא אומר לעשות לאחיו לאשמועינן לאחיו ולא לאחותו וכל היכא דבעדות מחייבינן איש ואשה ודינם חלוק כי הכא לו הוקשו וביד רפי\"ח דהלכות עדות וס\"פ עשרים: \n",
+                "סליק פירקא. וסליקא לה מסכת סנהדרין \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Kelim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Kelim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a12625b4efd85bb561d9ea79472e79939f035f5e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Kelim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,1418 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Kelim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה כלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כתב הרמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לסדר זרעים דהתחיל במסכת כלים כו'. עד ושאינם מקבלים ע\"כ. נלע\"ד שר\"ל שאע\"פ שקצת כלים שאינם מקבלים טומאה לא נזכרו בסמשנה כיון שהזכיר לנו מה שהם מקבלין טומאה משם נדע גם מה שאינם מקבלים: \n",
+                "<b>אבות הטומאות וכו'. </b>מצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל ומצורע בימי ספירו ומחק הה\"א: [הגהה. וגם הרי\"א ז\"ל מחקה ונקד סְפָרוֹ הפ\"א בקמץ גם כתב ס\"א גרסינן אבות הטומאה]: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ש\"מ דאינו אלא ראשון. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל בספר ישן מצאתי זה הלשון על המשנה הכי. לא מני בעל קרי ש\"מ מכלל דנוגע הוי וצ\"ע. ע\"כ. ובירושלמי דשבת פ' כלל גדול גרסינן כל הן דתנינן אבות יש להן תולדות תמן תנינן ארבעה אבות נזיקין השור זה הקרן נגיחה ודחיפה אב. תני ר' חייא נשך רבץ בעט תולדות לקרן. תמן תנינן אבות הטומאות השרץ וש\"ז תולדות השרץ איזהו ר' יודא אומר בשם ר' נחום מדפות מהו מדפות מגעות. אב הטומאה מטמא את הכל ולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי בהדי אבות הטומאות ש\"מ דאינו אלא ראשון והכי תנן וכו' אמר המלקט כתב ה\"ר שמשון ז\"ל ומיהו על כרחך לאו לכל דבר קאמר דאינם שוין למחנותם כדאמרינן וכו': [הגהה. פי' דבריו ז\"ל שאין שוין בעל קרי למגע שרץ למחנותם דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ומגע שרץ שרי למחנה לויה וכמו שכתבתי בפ\"ה דמסכת זבים סימן י\"א]: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל ונאמר כבוס בגדים בימי ספירו מה להלן מטמא אדם וכו'. אמר המלקט פי' מטמא אדם קודם הכבוס כדכתיב וטמא טמא יקרא אף כאן מטמא אדם קודם הכבוס השני והוא ימי ספירו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>למעלה מהם נבלה. </b>ואבר מן החי מן הבהמה דינו כנבלה דמקרא דנבלה נפקא לן אבר מן החי מן הבהמה דכתיב וכי ימות מן הבהמה שמקצתה מתה כגון שנתלש ממנה אבר מחיים. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>לטמא בגדים במגע. </b>מצאתי שהרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וגם הרי\"א ז\"ל מחקו מלת במגע. וע\"ש ברמב\"ם פ\"ו דהל' אה\"ט סי' י\"ג בביאור וחשוכי בגדים במגע לדעת הרמב\"ם ז\"ל שנדחק בכ\"מ לפרש שר\"ל דאין מטמאין בגדים מדין מגע אלא מדין היסט ושכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דנ\"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט ע\"כ. וספר קרבן אהרן האריך בזה ברפי\"ב בדבורא דחטאות ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>למעלה מהן בועל נדה. [הגה\"ה כתב החכם ה\"ר סלימן אוחנא ז\"ל וז\"ל עיין בת\"כ בפ' צו דף ב' ע\"ג ותמצא מפורש התם שבועל נדה אינו מטמא במשא אוכלין דקתני התם יכול יהא טמא מטמא בשר הקודש במשא וכו' ת\"ל אשר יגע במגע מטמא ואינו מטמא במשא אין לי אלא טומאות קלות טומאות חמורות טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין ת\"ל בכל טמא ע\"כ ע\"ש. משמע בפירוש שאינו מטמא במשא אוכלין וכלים וה\"נ משמע ממתני' דסוף זבין דקתני בועל נדה בטמא מת וכו' ותימה גדול מהרמב\"ם ז\"ל שכתב בפ\"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב שבועל נדה מטמא אדם במשא ובמגע ומטמא בהיסט והרב רבינו שמשון נסתפק אם מטמא אדם במשא לטמא בגדים במגע דלא גרע מנבלה ואפשר לפרש דברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב ומטמא בהיסט אם אדם טהור הסיט בועל נדה טמא במסיט הנבלה אבל אם הסיט כלים או אוכלין טהורים עכ\"ל ז\"ל:] </b>קשה קצת דהא אשכחן בועל נדה קל מן נבלה דנושא נבלה מטמא בגדים ונושא בועל נדה אינו מטמא בגדים. וי\"ל דשפיר קתני למעלה מהן בועל נדה דהא ע\"כ צריך לומר דלא אתא למימר שיהא חמור מן העליון לכל דבר דהא קתני לקמיה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה ומצינו דזבה נמי חמורה ממצורע דזבה מטמאה את בועלה ואין מצורעת מטמאה את בועלה כדדרשינן בת\"כ ואם שכב ישכב איש אותה פרט למצורעת. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שהוא מטמא משכב תחתון כעליון. </b>כתב בערוך בערך תחת. ולמה אמר כעליונו של זב ולא אמר כעליון הנדה והלא עליון הנדה וזב שוין שמטמאין אוכלין ומשקים ולא אדם וכלים ותחתונים שוין שמטמאים אדם וכלים. לכן אמר כעליונו של זב שבועל נדה וזכר. [הגה\"ה נראה שר\"ל וודאי זכר הוא דהא לא שייך בנקבה] למדנו דינו מן הזב שהוא זכר כמותו אבל עליונו של בועל נדה אינו מטמא והבא על הנדה עצמה מטמא אדם וכלים והכל ע\"כ. ונראה שר\"ל אבל לעולם עליונו של בועל נדה אינו מטמא אדם וכלים כמו שאמרנו: \n",
+                "<b>למעלה מהן זובו של זב. </b>בגמ' בפ' שני דב\"ק בעי ומאן האי תנא דאית ליה ש\"ז של זב מטמא במשא ומשני האי תנא דמתני' דקתני ושכבת זרעו. ודחי ודילמא מטעם לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה ומשני א\"כ ליתנייה גבי זובו מ\"ש דקתני ליה גבי רוקו אלא משום דאתי בק\"ו מריקו ומה רוק שהוא טהור באדם טהור. אפי' הכי באדם טמא כגון זב. טמא. ומטמא במשא. כדכתיב וכי ירוק הזב בטהור דמשמע במה שביד הטהור כדדרשינן במס' נדה דהיינו משא וכתיב וכבס בגדיו. קרי שטמא בטהור. שהטפה מטמא במגע כדכתיב וכל בגד וכל כלי עור אשר יהיה עליו ש\"ז וגו'. ואדם נמי מטמא במגע. כדכתיב או איש אשר תצא ממנו ש\"ז ודרשי' במס' נדה בפ' יוצא דופן מנין לרבות את הנוגע בש\"ז ת\"ל או איש אינו דין שיהא טמא בזב בין למגע בין למשא: \n",
+                "<b>המרכב. </b>התפוס של אוכף ותפוס היינו מה שאחורי האיש כשהוא רוכב ומה שהוא לפניו. וצריך לומר שאינו מחובר לאוכף שהוא יושב עליו שאם היה מחובר לו היה כמוהו דהיאך יהיה לכלי אחד שני מיני טומאות ולקמן נמי בפ' כ\"ג תנן אלו טמאים משום מרכב זרז האשקלוני וכו' עד וטפיטן של סוס. הרא\"ש ז\"ל. ולא כן פירשו תוס' ז\"ל בנדה ר\"פ בנות כותים ד\"ה עליונו של זב ולא רבינו נסים ז\"ל בריש פסחים. ועיין בספר קרבן אהרן ספ''ג דפרשת זבים: \n",
+                "<b>שהוא מטמא תחת אבן מסמא. </b>לאו דוקא אבן דכך שוה נסר או נייר שיפסיק דבר שאין מקבל טומאה ומשום קרא דכתיב והיתית אבן חדה ושומת. נקט אבן. ועיקר טעם תלוי בזה שעומד במקום אחד ולא זז ולא הסיט וכוליה פירקא בתרא דזבים מוכיח כן דאהנהו דמטמו באבן מסמא קתני אחד הנוגע ואחד המסיט ואחד הנושא ואחד הנישא ואהנהו דלא מטמו באבן מסמא קתני אחד הנוגע ואחד המסיט ואילו נושא ונישא לא קתני. הר\"ש ז\"ל: וכתב הר\"י מסמא. ס\"א מוסמא. ועיין במה שכתבתי בפ\"ה דזבין סימן ו': ועיין רפ\"ט דשבת ובפ' בתרא דנדה דף ע\"א. והתם ר\"פ דם הנדה כתבו תוס' ז\"ל דמשום דרשא נפקא לן דאבן מסמא לא מטמא אלא אוכלין ומשקי' דלהכי איצטריך התם קרא למעוטי דם הנדה מלטמא אף באבן מסמא שהיא טומאה קלה אע\"פ שהנדה עצמה מטמאה במשכב ומושב שהן טומאה חמורה וגם באבן מסמא. ועיין עוד שם בד\"ה אבן מסמא: \n",
+                "<b>ששוה מגעו למשאו. </b>עיין במ\"ש לקמן פ' כ\"ג סי' ג': \n",
+                "<b>למעלה מן המשכב הזב שהזב עושה משכב וכו'. </b>ומצינו ג\"כ חומרא במשכב שאין בזב כדתניא בת\"כ פרשת זאת תהיה שיש במשכב שאין בזב ויש בזב מה שאין במשכב הזב עושה משכב ואין משכב עושה משכב חבורי משכב טמאים וחבורי הזב טהורים פי' בשר הזב טמא ולא צואה שעליו ולא קלקלין ולא שיראין ולא נזמים ולא טבעות אע\"פ שאינם יוצאים כה\"ג במשכב טמא כגון חבל היוצא מן המטה מחמשה ועד עשרה או אם יש צואה דבוקה במטה דינה כמטה וכן אם טבעת מחוברת בה לנוי ואין יוצאים ממנה דהא דתנן לקמן ר\"פ י\"ב טבעת אדם טמאה טבעת בהמה והכלים ושאר כל הטבעות טהורים התם כשאינה מחוברת לכלים שיוצאים מן הכלים ומ\"מ אע\"פ שיש במשכב שאין בזב תני שפיר למעלה הואיל ובדבר זה מיהא הוא למעלה ממנו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וק\"ק לע\"ד אמאי לא הקשו ג\"כ ממאי דתנן בס\"פ שני דזבין הזב מטמא את האדם בחמשה דרכים כו' והמשכב את האדם בשבעה דרכים כו' במגע ובמשא ואין לומר משום דזב נמי משאו עושה ראשון ומדרס לבד הוא דלא עביד כמ\"ש שם ספ\"ג וכדתנן נמי בר\"פ בתרא דזבין דהא נמי אע\"פ שאין משכב עושה משכב מ\"מ עושה אותם ראשון כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>למעלה מן הזב זבה. </b>לאו לכל מילי דהא זב טעון ביאת מים חיים מה שא\"כ זבה. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>למעלה מן הזבה מצורע. </b>עיין בס' ק\"א פ' שני דפ' נגעים סי' י': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וכן כל הני למעלה למעלה דחשיב וכו' עד דהרבה מהן יש שיש חומרא בראשון שאינה בשני. אמר המלקט וכולהו חומרי שיש בזה מה שאין בזה תנינן להו בתוספתא ומייתי לה רבינו שמשון ז\"ל בפי' מתניתין ועוד איכא טובא דלא תני להו בתוספתא כמו שפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל דאם הכניס ידו לבית המנוגע טהור. אמר המלקט כתב החכם ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל חתנו של ר\"ש לוריא ז\"ל נראה לי למחוק מלת המנוגע או פירושו שהוא לומד דין מצורע מדין בית המנוגע ודוק ע\"כ וקשה לי עלה דבית המנוגע גופיה היכא רמיז בשום מתנייתא אדרבא תנן בפ' י\"ג דנגעים. טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא והביא הרמב\"ם ז\"ל סיפא דההיא דקתני התם וטמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור טמאהו בס\"פ עשירי דהלכות טומאת צרעת וא\"כ תרווייהו תנן התם דבעי' ראשו ורובו לטמא או להטמא לכן נראה שצריך למחוק מלת המנוגע שבפי' רבינו שמשון ז\"ל ורבינו עובדיה ז\"ל ומ\"מ לענין דלא תיקשי ההיא דאמרי' בפ' שני דחולין דף ל\"ג דביאה במקצת לא שמה ביאה אפשר לומר דיש לחלק דלעולם גרע נכנס כולו חוץ מחוטמו מנכנס ראשו ורובו דחוטמו בכלל ראשו וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל שם דבציר מראשו ורובו לא חשיבא ביאה ועוד דהא דאמרינן ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור היינו בנכנס דרך אחוריו משום דלאו דרך ביאה היא וכדאיתא בפ' שני דשבועות דף י\"ז ע\"ב. ודין הכניס ידיו לבית המנוגע שכתב ה\"ר שמשון ז\"ל דטהור אם אין טעות נ\"ל דנפקא ליה מראש מתני' דבפ\"ג דמסכת ידים דו\"ק והרמב\"ם ז\"ל פי' הפרש בין אמרנו דמצורע מטמא בביאה ומת מטמא באהל בסוף מתני' דבסמוך עשר טומאות: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל כדתנן באהלות. אמר המלקט צריך להיות כדתנן בפי\"ג דנגעים נכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה וכו'. אח\"כ מצאתי בספר אגודה חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל פי' ר\"י הא דמצורע מטמא בביאה מכל מקום אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כדאמרינן בפרק שני דשבועות ואפילו מחיצה עשרה מצלת בבית שהמצורע שם כדאיתא פרק י\"ג דנגעים עד כאן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשר </b>טומאות וכו'. חזר להיות בעל קרי. יש ספרים דגרסי חזר לראות יותר והראשון עיקר: \n",
+                "<b>מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. </b>דבמגע כתיב ועל הנוגע בעצם וכו' כך נ\"ל שצריך להגיה בפי' ר\"ע ז\"ל ובשאר מפרשים שהובא מקרא זה. וזו הראיה הביאה ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל הביאו ראיה דמייתי בנזיר פ' כהן גדול (נזיר דף נ\"ג) דתרי בחלל כתיבי חד ליש בו כדי להעלות ארוכה וחד לאין בו: \n",
+                "<b>שיעור בשר כראוי כדי. </b>מצאתי מוגה שיעור הבשר כדי וכו'. וכן הגיה הרי\"א ז\"ל וכתב עוד להעלות ס\"א לעלות. והגיה עוד כחוט בכ\"ף וכתב כן מצאתי: \n",
+                "<b>כדי להעלות ארוכה. </b>פי' באדם חי ויתרפא וישלם וכן בפרק ב' דהל' טומאת מת סימן ג' ד' ובפ\"ג סימן ב': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל בפ\"ז דנזיר סימן ב' ששיעור הבשר הזה פחות מכזית ע\"כ: \n",
+                "<b>בחוט ערב. </b>בחוט בבי\"ת וכן הוא בערוך וי\"ס בכ\"ף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשר קדושות הן וכו'. </b>וכתוב בערוך בערך עשר שאלו מרבינו האי גאון ז\"ל ומנין עשר קדושות ששנינו בריש כלים כשתחשוב אותם יבואו י\"א והשיב כך ארץ ישראל אינה חשובה מן הקדושות לפי שבשאר הקדושות יש בהן כבוד למקום מונעים ממנו מקצת טומאה או שמונעים מקצת בני אדם להכנס אליו ואין בסתם ארץ ישראל קדושה זו והבאת בכורים ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים אינם כקדושות הללו ועשר קדושות בארץ ישראל הן וסדר אחד הן כל אחת כתורתה ע\"כ וכן ידוקדק תירוץ זה בל' הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו. וגם ר\"ע ז\"ל הביאו בסוף פירקין. ומלות ולחם הפנים דבערוך נלע\"ד שהן טעות. וגם הביא ר\"ע ז\"ל תירוץ אחר והוא לה\"ר שמשון ז\"ל והוא דמתני' ר' יוסי היא. וכתב עוד הר\"ש ז\"ל ומיהו עדיין קשה דאע\"ג דמתני' ר' יוסי היא אכתי לדידיה נמי איכא אחד עשר קדושות שיש מעלה בהיכל מבין האולם ולמזבח כדתניא בפ' טרף בקלפי ר' יוסי אומר וכו' כמו שכתוב לקמן בסוף פירקין וי\"ל דכי קחשיב במתני' קדושה דממילא אבל קדושה דע\"י עבודה לא קחשיב לחלק לקדושה ומיהו ה\"מ למיתני י\"א קדושות וליתני ברישא דכולהו סוריא דקדושה מחוצה לארץ בשלשה דרכים כדאיתא בפ\"ק וכו' ושמא להכי לא תני לה משום דבח\"ל נמי לא גזור אאוירא אלא לתלות כדאיתא בפ\"ק דשבת ע\"כ: \n",
+                "<b>שמביאין ממנה העומר. </b>מתני' דלא כר' יוסי ב\"ר יהודה דאמרי' בפ' כל קרבנות תניא ר' יוסי ב\"ר יהודה אומר עומר בא מח\"ל הר\"ש ז\"ל. וכתבתיו שם פרק כל קרבנות בראש אותו פרק. ובירושלמי דשקלים רפ\"ד מוקי לה כר' ישמעאל דאמר אין העומר בא מסוריא. וק\"ק לע\"ד דה\"ל למיתני העומר ושתי הלחם והבכורים דהא אין מביאין בכורים קודם לעצרת וגם שכן רגיל לשנות עומר ושתי הלחם בהדי הדדי כדתנן בפ' כיצד צולין העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושמא משום דשתי הלחם נמי איקרו בכורים אקדמינהו לבכורים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחין מתוכן את המצורעים. </b>פי' בימי חלוטו דוקא כדמוכחי קראי אבל אינו לוקה אא\"כ נכנס לירושלים כמו שפסק הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג דהלכות ביאת מקדש ועי' בס' קרבן אהרן פ\"ד דפ' מצורע: \n",
+                "<b>שמשלחין מתוכן את המצורעים. </b>לאו דוקא מצורעים דהה\"נ שאר מנוגעים ומ\"מ כל המצורעים או שאר המנוגעים יכולין לישב זה עם זה ואפילו מצורעים עם שאר המנוגעים חוץ משאר טמאים כגון זב וטמא מת ובעל קרי ובועל נדה. זה למדתי מתורת כהנים פי\"ב דפרשת כי תזריע. אבל בגדים המנוגעים ואבנים ועצים ועפר המנוגעים משלחין אותם חוץ לעיר אע\"פ שאינה מוקפת חומה וכן הוא בחבורו שם ספי\"ג דהל' טומאת צרעת והוא מן התוספתא ומתורת כהנים: \n",
+                "<b>ומסבבין וכו'. </b>הרמב\"ם ז\"ל בחבורו בהל' בית הבחירה גרים ומשכיבין וכו' והראב\"ד ז\"ל השיגו. ומצאתי מוגה לתוכם מתוכו' במ\"ם: \n",
+                "<b>יצא אין מחזירין אותו. </b>כתב הר\"ש ז\"ל דזהו מדרבנן דמדאורייתא שרי אפילו במחנה לויה כדתניא בפרק אלו עוברין ובפרק היה נוטל טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפי' מת עצמו ע\"כ וכתבו ר\"ע ז\"ל. וראיה מקרא דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו פי' במקום שהוא יושב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלין וכו'. </b>ועוד מקודש לכמה דברים דלא תנן הכא כגון לענין שוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומה ולענין שוחט על חמץ אליבא דר' יוחנן [הגהה בפי' הרא\"ש ז\"ל אליבא דריש לקיש] בפ' התודה. פי' דאיתא התם ובפ' תמיד נשחט אמתני' דהשוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה דאמר ריש לקיש לעולם אינו חייב עד שיהא לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה עמו בעזרה ור' יוחנן אמר אע\"פ שאין עמו בעזרה אלא חוץ לחומת בית פאגי חייב. ועוד נ\"מ לענין המראה דזקן ממרא דאם המרה עליהן בבית פאגי אינה המראה כדאמרי' בפ\"ק דסנהדרין. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסין לשם. </b>וגם בועלי נדות דהא תנן בפרק בתרא דזבין ובועל נדה כטמא מת שכן פסק הרמב\"ם ז\"ל שם בהלכות בית הבחירה גם בפ\"ג דהלכות ביאת מקדש: \n",
+                "<b>שאין ט\"י וכו'. </b>משמע מהכא דאפי' ט\"י דזב וזבה ונדה ויולדת שרי במחנה לויה חוץ מעזרת נשים וצריך לומר דקסבר האי תנא טבול יום דזב לאו כזב דמי דאיכא מאן דסבר בפ' שני דזבחים דאפילו מחוסר [כפורים] דזב כזב דמי וכ\"ש טבו\"י. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>עזרת הכהנים מקודשת ממנה. </b>תימה אמאי לא חשיב מעלה שהיתה בין עזרת כהנים למזבח דבמסכת מדות קחשיב מקום דריסת הכהנים אחת עשרה אמה המזבח ל\"ב אמה בין האולם ולמזבח כ\"ב אמה ומשמע הכא שאין ישראל נכנסים לצרכיהן אלא בעזרת כהנים אבל לא לדרוס המזבח ולצפונו ושמא הכל בכלל עזרת כהנים. הרא\"ש ז\"ל. וכתב הרי\"א ז\"ל מצאתי כתוב גליון מדלא קתני עזרת ישראל מקודשת מעזרת נשים שאין נשים נכנסות לשם אלא לצרכן ש\"מ דליכא איסורא כלל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ופרועי ראש. </b>מגודלי פרע דכתיב ראשיכם אל תפרעו ובת\"כ יכול לא תפרעי מן הכובע הרי אתה דן נאמר כאן פריעה ונאמר להלן פריעה מה פריעה האמורה להלן גידול שיער אף כאן גידול שער ע\"כ והרמב\"ם ז\"ל הוסיף שם בהלכות בית הבחירה וקרועי בגדים שגם הם אין נכנסין בין האולם ולמזבח. ובפ\"א דהלכות ביאת מקדש סי' ט\"ו כתב יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שכור משאר משקין המשכרין או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעים על המתים אע\"פ שלא עבד עבודה ה\"ז לוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה והרי הוא מוזהר שלא יכנס לוקה ע\"כ: \n",
+                "<b>שלא רחוץ ידים ורגלים. </b>מצאתי מוגה אלא רחוץ ידים ורגלים. וכן הנוסחא בפ\"ז דהל' בית הבחירה. וביומא פ' טרף בקלפי (יומא דף מ\"ד א)\"ר אדא בר אהבה ש\"מ וכו' דמעלות אלו הלמ\"מ ולא מדרבנן ואיכא התם דחייה לדבריו: \n",
+                "<b>שלא רחוץ ידים ורגלים. </b>ואילו מחוסר בגדים ושתויי יין לא חשיב ושייר. הר\"ש. והתימה לע\"ד על הרמב\"ם ז\"ל שגם הוא ז\"ל שם בהלכות בית הבחירה לא הביא אלא משנתנו כלשונה: \n",
+                "<b>בית קדש הקדשים מקודש מהם. </b>הא דלא חשיב הא דתניא בס\"פ כיצד צולין אבא שאול אומר עליית בית קדשי הקדשים חמורה מקדש הקדשים שקדש הקדשים נכנס לה כ\"ג פעם אחת בשנה ועלית בית קדש הקדשים נכנסין לה פ\"א בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל לידע מה היא צריכה בתוספתא דכלים תני לה ואמרו לו אין זו מעלה פי' דלאו משום קדושה נמנעין אלא משום שלא היו צריכין. ה\"ר שמשון והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>א\"ר יוסי בחמשה דברים וכו'. </b>וכתב הרמב\"ם ז\"ל ואין הלכה כר' יוסי ואע\"פ שהתוספתא כבר ייחס מאמרו לחכמים והמאמר הקודם לר\"מ ע\"כ: \n",
+                "<b>ופורשים וכו'. </b>וכן בשעה שיכנס בדם חטאות הנעשות בפנים פורשין הכל מבין האולם ולמזבח עד שיצא שנא' וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש וגו' בנין אב לכל כפרה שבקדש שלא יהא שם אדם וברייתא דר' יוסי היא שם: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. צריך למחוק מלות ולחם הפנים וכמו שכתבתי לעיל סימן ו' ג\"כ על דברי הערוך שמשם נראה שהעתיק ג\"כ רבינו עובדיה ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "בל' ר\"ע ז\"ל. ובכלי חרס טמא כה\"ג וכו'. כתב הח' הר\"ס ז\"ל צ\"ע מנא לי' שכ\"ח שיש לו תוך אע\"פ שאין לו בית קבול טמא דלכאורה נראה שיש ללמוד זה מדין התנור שיש לו תוך ואין לו שולים שיקבל ואפ\"ה טמא. ומ\"מ יש לדחות דשאני תנור שגזרת הכתוב הוא שהרי מקבל טומאה אע\"פ שהוא מחובר לקרקע. ועוד קשה ממשפך דתנן לק' משפך של בע\"ב טהור אמאי הרי יש לו תוך אע\"פ שאינו מקבל וכן קשה מטיטרוס דתנן לק' עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>וכלי זכוכית. </b>בשבת פ\"ק דף י\"ד אמרי' התם בברייתא דיוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלם הם גזרו טומאה על כלי זכוכית. וכתבו תוס' ז\"ל בפ\"ק דשבת דף ט\"ו דדוקא בטומאת גבן אמרי' בגמ' דאין שורפים תרומה וקדשים דאינו טמא אלא משום דמדמי להו לכלי מתכות אבל שאר טומאות המיטמאין מתורת כלי חרס שפיר שורפין תרומה וקדשים דהא דמו לגמרי לכלי חרס ע\"כ. עוד כתבו שם בדף ט\"ז דאה\"נ דכלי זכוכית מיטמאין מאוירן והא דלא תני להו בהדי נתר וכלי חרס משום דכלי זכוכית מיטמו מגבן ע\"כ. ובירו' דכתובות ס\"פ האשה שנפלו אמרי' שנשתכחה התקנה וחזר שמעון בן שטח והסכים על דעת הראשונים וכמו שכתבתי שם: \n",
+                "<b>פשוטיהן טהורין. </b>כתבו תוס' ז\"ל בפ' במה אשה (שבת דף ס\"ג ע\"ב) דפשוטי עור דטהורין מיירי בעור שלוק שהוא קשה דאי בעור רך הרי ראוי הוא לקפל בו שום דבר והוי דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל היינו מדאורייתא. אמר המלקט כן כתב הרמב\"ם ז\"ל אמנם הרא\"ש ז\"ל כתב ואפי' מדרבנן לא מקבלי טומאה דאי הוה להו טומאה מדרבנן לא הוה ליה למיתני פשוטיהן טהורין דהא טומאת כלי זכוכית אינה אלא מדרבנן וקתני להו ומיהו יש פשוטי כלי עץ שטמאים מדרבנן כגון שלחן וטבלא ודולפקי דהיינו טבאקיש בלעז שהן רחבין ונשאר עליהן מה שנותנין עליהן ונראין כמקבלין ובת\"כ אסמכינהו אקראי ע\"כ. ובעל הערוך ז\"ל כתב בערך פשט קשיא ליה לרבינו נסים ז\"ל הא דתניא בספרי בענין שרצים [הגה\"ה בתורת כהנים פ' שמיני ריש פרשה שביעית הכי גרסי' לה כלי חרס אין לי אלא כלי חרס מנין לרבות כלי נתר ת\"ל וכלי חרס מנין לרבות את האהלים ודין הוא מה אם כלי עץ שטימא פשוטיו טיהר אהליו כלי חרס שטיהר פשוטיו אינו דין שנטהר אהלים ת\"ל כלי חרס לרבות את האהלים מנין לרבות שברי כלי חרס וז\"ל וכל כלי חרס ע\"כ:]  כלי חרס אין לי אלא כלי חרס מנין לרבות כלי נתר ת\"ל וכל כלי חרש מנין לרבות אהלים ודין הוא ומה כלי עץ שטימא פשוטיו טיהר אהליו אלמא פשוטי כלי עץ טמאים ופריק דהתם בהני דחזו למדרסות קאמר כגון המטה והכסא והספסל והקתדרא שהן פשוטין ומקבלין טומאה ע\"כ וכתוב עוד שם דפשוטי כלי עץ תרי גווני מאי דחזי למדרס מקבל טומאה מדאורייתא וכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה מדאורייתא אלא אם כן דרכו להטלטל מלא וריקם ע\"כ: \n",
+                "<b>נשברו טהרו. </b>כמו נטהרו ועיקר הגירסא נלע\"ד שהיא טִהֲרוּ כמו וגם שם עיר המונה וטהרו הארץ שהוא עבר אלא שהוי\"ו הפכו מעבר לעתיד או אי נמי גרסי' טָהָרוּ בקמץ מלעיל דהוי לשון עבר מן הקל והוא הנכון כמו כי לא אותך מָאָסוּ או א\"נ גרסי' בקמץ הטי\"ת ניחא דהוי כמו כי אותי מָאֲסוּ מלרע לשון עבר וכן אשכחן ג\"כ וּבָחֲרוּ באשר חפצתי מלרע בקמץ הבי\"ת דאילו לגירסת טיהרו הטי\"ת בחירק משמע טיהרו לאחרים וכדתנן ג\"כ בפ\"ח דנגעים סימן ד' שבפריחתם טיהרו טמא וכו' וכי\"ב ברפ\"ד דמכשירין טיהרו שניים וכו' אבל ודאי לא גרסי' טהרו הטי\"ת בפתח והה\"א בשבא ופתח דהכי הוי לשון צווי על משקל טענו את בעירכם בחרו לכם היום את מי תעבודון וגו' כך נלע\"ד וע' עוד במ\"ש בריש חולין במלת שחטו. והרי\"א ז\"ל הגיה ס\"א נטהרו: \n",
+                "<b>מכאן ולהבא. </b>אבל למפרע לא דטומאה ישנה לא גזור אלא בכלי מתכות משום גדר מי חטאת דטעם זה לא שייך אלא בכלי מתכות שהדבר קשה להמתין להם הזאה שלישי ושביעי משום דחרב הרי הוא כחלל ועוד דשאר כלים מתקלקל בשבירה ולמאן דמפ' התם בשבת טעמא שמא לא יקבנו בכדי טהרתו גם למ\"ד טעמא שמא יאמרו טבילה בת יומה עולה בשאר כלים אין דרך להני לישני ועוד דכלי מתכות איידי דדמיהם יקרים חייס עלייהו טפי ושייך למיגזר עלייהו שמא לא יקבם בכדי טהרתם הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>כלי נתר. </b>אלומי בלעז וכן פירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וכן פי' רש\"י ז\"ל שם פ' אין מעמידין וגם בדוכתי אחריני ור\"י פירש דתרי גווני איכא מנתר שעושים ממנו כלים ושזה הנתר הנזכר בפ' אין מעמידין אינו הנזכר כאן עם כלי חרס דטומאתם שוה וכתב עוד ר\"י ז\"ל שיש עוד נתר שלישי שאין עושים ממנו כלים אלא מכבסים בו את הכלים והוא אותו ששנינו בנדה פ\"ט אצל ז' סממנים שמעבירין את הכתם ע\"כ אמנם הרמב\"ם ז\"ל פי' שהוא נקלה ג\"כ באור כמו כלי חרס. והביא כל דבריו ז\"ל בספר קרבן אהרן פרשת שמיני ריש פרשה ז'. והעתיקו בתוספת יום טוב: \n",
+                "<b>מיתטמאין ומטמאין באויריהם. </b> [הגהה ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב מיטמאין ומטמאין באויר בס\"א מחקו ומטמאין וכן היה נראה נכון דהא סיפא דמתני' לא מיירי אלא בחדא ודו\"ק: עוד כתב ומטמאין מאחוריהן ואינן מיטמאין מגביהן כן מצאתי כתוב הראשונה בחיריק ובלא יוד והשניה ביוד ע\"כ:]  כך צ\"ל המ\"ם של מיתטמאין בחיר\"ק והמ\"ם של ומטמאין בשבא דהיינו לטמא אחרים. ואית דגרסי מאויריהם במ\"ם: \n",
+                "<b>ומיטמאין מאחוריהן ואינם מיטמאין מגביהן. </b>שניהם בנקודת חירק. וכתב הרא\"ש ז\"ל ומיטמאין מאחוריהן וכ\"ש שמטמא אחרים ע\"כ וכתוב שם בגליון דהא כלי חרס אינו מיטמא מגבו ומטמא אחרים אם נגעו בו ע\"כ והיא גירסת רש\"י ז\"ל שם בשבת פרק קמא דף ט\"ז מיטמאין מאחוריהן ביו\"ד ובחיר\"ק כדכתיבנא. ועיין שם בשבת פרק קמא שהן בעלי התוספות ז\"ל האריכו בזה: \n",
+                "<b>ואינם מיטמאין מגביהן. </b>דכתיב וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו מתוכו הוא מיטמא ואינו מיטמא מגבו עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט אבל מטמא אחרים מגבו והוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל אמנם הרמב\"ם ז\"ל פי' ומטמאין מאחוריהן שכלי חרס מטמאין מאחוריהן האוכלין והמשקין ואינם מיטמאין מגביהן ר\"ל טומאת עצמן ואמנם פעם יקרא גב הכלי אחוריים ופעם יקראהו גב שם הבדל בשמות להבין בעניינים אצל טומאת עצמו לזולתו דלזולתו אמר אחוריהן להיות השרש אצלנו שאחורי הכלים מטמאין אוכלים ומשקין ואצל טומאת עצמן אמר גביהן להיות השרש אצלנו שכלי חרס אינו מיטמא מגבו ע\"כ ולפירושו ז\"ל גרסי' ומטמאין מאחוריהן בשבא. ומצאתי כתוב ומיטמאין מאחוריהן הא דלא תנא מיטמאים ומטמאין מאחוריהן כי היכי דתנא גבי אויריהן משום דהתם הוי חדוש בשניהם דאין כן בכלים אחרים אבל מה שמטמא אחרים מאחוריהם אינו חדוש דאפי' מגביהן מיטמו כ\"ש מאחוריהן וכלי נתר וכלי חרס טומאתם שוה מתני' ב\"ה וב\"ש פליגי עלייהו בתוספתא ע\"כ וכן כתבו תוס' ז\"ל שם פ\"ק דשבת דף ט\"ז לגירסת רש\"י ז\"ל דהתם כדכתבינן ע\"ש שהאריכו. וכתבו שם דמקום חקק של אחוריו זימנין קרי ליה תנא גבו וזימנין קרי ליה אחוריו. וכתבו עוד ז\"ל ור\"י ז\"ל גריס הכי מטמאין מאחוריהם פי' מאויר אחוריהן אם קבלו טומאה מתוכן ואין מיטמאין מגבן פי' לא מקבלי טומאה אפי' בנגיעת גבן וכ\"ש מאויר אחוריהן דאין מקבלים טומאה והה\"נ בנגיעת אחוריו נמי לא מקבלי טומאה והא דלא נקט דאין מיטמאים מאחוריהן משום דלא ניטעי לומר דהיינו אויר אחוריהן אבל בנגיעת אחוריהן טמא להכי נקט ואין מיטמאים מגבן דאין כאן אלא נגיעה והא דלא עריב ותני להו מטמאין ואין מיטמאין מאחוריהן ומגביהן היינו משום דלא הוה מפרש רבותא בגביהן ורבותא באחוריהן אבל השתא תנן מטמאים מאחוריהן לרבותא דאפי' באויר אחוריהן מטמאין ואין מיטמאין מגבן דאפי' בנגיעה לא מקבלי טומאה ע\"כ: \n",
+                "<b>ושבירתן היא טהרתן. </b>וכולהו כלים נמי וכו' לשון ר\"ע ז\"ל אמר המלקט ומש\"ה שינה בלשונו דלעיל קתני נשברו טהרו שגם יש להם טהרה במקוה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדקים וכו'. </b>בחולין פ' אלו טריפות (חולין דף נ\"ד) תניא לוג כלמטה סאה כלמטה סאתים כלמטה דעד ועד בכלל דאזלינן לחומרא דמטמאינן לשברים בשיעורא זוטא. ועיין במ\"ש לקמן פי\"ט סי' ב': \n",
+                "<b>מכדי סיכת קטן. </b>כדי סיכת קטן פירשו בגמרת שבת אבר קטן של תינוק בן יומו ומסתברא שהוא אחד מתשעים וששה בלוג כשאר שיעורין שהן מתשעים וששה חוץ מן האחרון [הגהה ונלע\"ד דה\"פ דלשון ה\"ר שמשון ז\"ל חוץ מן האחרון דהיינו חמש סאים דתנן לה בסיפא ושיעורה בלוג דהיינו אחד ממאה ועשרים כיצד חמש סאים הם שלשים קבים שהרי הסאה ששה קבים והשלשים קבין הם מאה ועשרים לוג שהרי כל קב ארבעה לוגים:] שהוא אחד ממאה ועשרים הר\"ש ז\"ל: ועיין בסמוך במה שאכתוב בס\"ד בשם הרב בעל הערוך ז\"ל. עוד כתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ונראה דכל בפחות משיעורן אפי' ע\"י יחוד לא מקבלי טומאה ואם יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד דאין דרך לייחד שברים הבאים מכלי גדול לצורך סיכת קטן ובשיעורן אפי' בלא יחוד טמאים דאי צריכי יחוד ונטהרו בשעת שבירה תו לא מהני להו לא יחוד ולא תקון כדתניא בתוספתא וכו'. ופירש בערוך בערך קרקר הדקים שבכלי חרס קרקרותיהן ודפנותיהן יושבים שלא מסומכין שיעורן כדי סיכת קטן ועד לוג. פי' הכלים אשר נפחתו ונשתייר בשוליהם שהן קרקרותיהן והיינו קרקעותיהם או בדפנותיהן שהן הצדדין שיעור שישבו במקום שלא מסומכין ויכולין לקבל אפי' כל שהוא עדיין מקבל טומאה ולא נאמר בפירוש כמה שיעור קבלתו ושיעור של אותו כלי כשהיה למטה כדי סיכת קטן למעלה עד לוג. מלוג עד סאה ברביעית פי' הכלי כשהיה שלם היה מחזיק לוג למעלה עד סאה ונפחת ונשתייר ממנו כדי רביעית עדיין עומד במקומו כדי לקבל טומאה בזה נתן שיעור בכלי כשהיה שלם למטה ולמעלה ובשיור כשנשתבר וכן מסאה ועד סאתים בחצי לוג אם היה כלי שהיה מחזיק בתחלה למטה סאה ולמעלה עד סאתים ונשבר ונשתייר ממנו שמחזיק חצי לוג מקבל טומאה וזה שבראש המשנה יושבין שלא מסומכין ולא פירש כמה מחזיק יש לומר הואיל כשהיה שלם שיעורו כדי סיכת קטן שיורו כשנשתבר כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו שמפורש בגמ' דפרק המוציא יין לענין הוצאת שבת. וי\"ל ילמד סתום מן המפורש חצי לוג בסאתים חלק אחד מצ\"ו חלקים בה וכן רביעית בסאה חלק א' מצ\"ו חלקים בה. גם אלו הדקים אם ישאר להן תוך והן יכולין לקבל חלק א' מצ\"ו בלוג מקבל טומאה כדאמרינן בכל מקום סמכו ענין לו ותו אמרינן קתני בסיפא והה\"נ ברישא עכ\"ל ז\"ל ונלע\"ד דה\"פ שבתחלה נתן שיעור הוא ז\"ל לשבר שהוא פחות מכדי סיכת קטן כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו והיש לומר בא לפרש שגם שבר שתחלתו בהיותו שלם היה כדי סיכת קטן בשיורו ג\"כ יהבי' ליה אחד מצ\"ו חלקים בשלם שהוא כדי סיכת קטן ככולהו בבי דסיפא ומ\"מ בפירוש הראשון הוא חולק עם ה\"ר שמשון ז\"ל שה\"ר שמשון ז\"ל סובר דסיכת קטן דתנן במתני' היינו אבר קטן של קטן בן יומו והרב בעל הערוך ז\"ל סובר דסיכת קטן דמתני' הוא ממש קטן ולשיור הכלי הוא דיהבינן שיעור אבר קטן של קטן בן יומו דוק: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר וכו'. </b>ר\"ע לא פליג אר' ישמעאל אלא ר' ישמעאל נתן שיעורו במדות ור' עקיבא בשמות הכלים והכל אחד ה\"ר שמשון והרא\"ש וכן ג\"כ פי' בספר קרבן אהרן פ' שמיני פרשה ז' וז\"ל ור' עקיבא לא פליג את\"ק אלא אתא למימר שיעורי המדה שאמר ת\"ק מאין נולד לו ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לפי גודל הכלי וקוטנו אלא לפי המקומות וכו'. כתב עליו הרי\"א ז\"ל פי' זה אינו נראה מה תלוי במקום אלא דוקא בגודל הכלי וקוטנו תלוי הכל ונראה דה\"ק אין אני שונה בזה הלשון שאתה שונה שאתה אומר עד לוג או עד סאה וכו' אלא אני שונה החילוקים בכלים כי הכלים הקטנים יש להם שיעור זה והגדולים מהם יש להם שיעור אחר ואע\"פ שיש במין הכלים אחד גדול מחבירו ויש בקדרות הדקות קדרה שהיא גדולה מעט יותר מלוג וכן בחביות לודיות גדולות מסאה אפ\"ה שיעור אחד להם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לחמיות. </b>רש\"י ז\"ל בבכורות דף כ\"ד נקד מגופת חבית הלֵחמיות בנקידת ציריי תחת הלמ\"ד וכתבתיו רפ\"ה דטהרות: \n",
+                "<b>רבן יוחנן בן זכאי אומר חצבים גדולים שיעורן בשני לוגין. </b>ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב נחלקו על ר' עקיבא בתוספתא וכן ג\"כ שם בת\"כ וסברי להו כריב\"ז בחצבים גדולים: \n",
+                "<b>הפכים וכו'. </b>עד סוף הבבא נראה דמילתיה דריב\"ז נמי היא דפליג אר' ישמעאל ור\"ע בתרתי וכן משמע מפי' ר\"ש ז\"ל לתוספתא שכתב ומיהו בדקין שבכלי חרס לא פירשו ר' נחמיה ור\"א בן יעקב אי סברי בכדי סיכת קטן כר' ישמעאל וכר\"ע או בכל שהוא כריב\"ז ע\"כ: \n",
+                "<b>הגלילים. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל הנעשים בארץ הגליל והן קטנים מאד והרב ן' גיאת ז\"ל פי' הגלילים הגדולים אי נמי העגולים ע\"כ. ולפי פירושו הראשון ז\"ל נקט גדולים גבי פך דגדול דפך הוי שיעורו בכל שהוא כחבית קטנה שבקטנות דהיינו חביונות דכל המוסיף גורע כך נראה לע\"ד: \n",
+                "<b>והחביוֹנוֹת. </b>בתוספתא קתני אביונות ופירוש הר\"ש ז\"ל אביונות כמו חביונות ובערוך אביונות כמו כאובות חדשים ע\"כ. וגרסינן לה חביונות החי\"ת בקמ\"ץ או בשו\"א פתח והבית בחירק והיו\"ד בחולם: \n",
+                "<b>ואין להם דפנות. </b>כי דפנות הכלים הדקים הן שוות השטח וכל מה שישאר מהן דומה ללוח פשוט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטהורים שבכלי חרס וטבלא. </b>צריך למחוק הוי\"ו שבוטבלא. ועיין במה שכתבתי בפרק ד' דמסכת מקואות סי' ב': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל נראה שכך צריך להיות אע\"פ כפופין אע\"פ שכפופין משני צדיהם. אע\"פ מקבלין. והוא שלא חקק בהן בית קבול צרורות. אבל מאחר שלא מצאתי סמך להגהתי חוזרני לומר שאני הוא הטועה אלא הכי פירושו אע\"פ כפופים והוא שלא חקק פי' כפופים כגון שלא חקק בהן אלא קצת. ולפי זה אע\"פ מקבלין. ר\"ל שחקק בהן יותר מעט אלא שלא הגיע לבית קבול צרורות וגם זה לא נהירא וצ\"ע לע\"ד. וגם צ\"ע אמאי קתני אע\"פ בשתי החלוקות דמשמע דבכל בבא ובבא אשמעי' רבותא וה\"ל למיתני בין כפופים בין מקבלין כדרך כל המשניות והברייתות ואם מה שפירשתי היה אמת הוה מתיישב ג\"כ על אותו הדרך דברישא אשמעינן רבותא זוטא ובסיפא אשמעינן רבותא רבא ולא שייך למתני בין בין אלא אי הוה תני בין פשוטים בין מקבלים דליכא שום רבותא ברישא: \n",
+                "<b>וכבכב שעשאו סל הפת. </b>אי גרסי' הכי נלע\"ד דהכי קאמר ורבותא אשמועינן דאפילו שייחדו לשמור בו הפת במקום הסל אפ\"ה טהור הואיל ועיקר תשמישו כפוי ואני מצאתי מוגה לסל הפת. וברמב\"ם פי\"ח לא נזכר בהדיא לא הכבכב ולא הטפי: \n",
+                "<b>והטפי. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל טפי הוא שם חסר והשלם הוא טפיח: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. והספינה אע\"פ שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס טהורה ע\"כ. אמר המלקט כר' עקיבא ודלא כחנניה דיליף טעמא משק וחרס לא אתקש לשק פי' דלרבי עקיבא דיליף טעמא מקרא דכתיב דרך אניה בלב ים הא נמי בלב ים היא וטהורה ולחנניה דאמר כשק הנך כלי עץ וכלי עור דכתיבי גבי שק הוא דאי מיטלטלי מלא וריקן אין ואי לא לא וטהורין אבל ספינה של חרס אע\"ג דאינה מיטלטלת מלא וריקן טמאה: \n",
+                "<b>כל שאין לו תוך וכו'. </b>בכורות דף ל\"ח ברייתא שהעיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל ביבנה משום רבן גמליאל הזקן והיא ברייתא בת\"כ פ' שמיר פרשה ז' וע\"ש בספר קרבן אהרן שהאריך לבאר כל סוגיית הגמרא אשר עליה וכתב שם בסוף דבריו דלפי' הרמב\"ם ז\"ל במשנה. המשנה והעדות שהוא בברייתא אינם דבר אחד ובמשנה גרסי' בכלי חרס בבי\"ת ובברייתא גרסינן כל שאין לו תוך ככלי חרס בכ\"ף הדמיון ע\"ש: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל נראה שהיה צריך להיות כך חכמים גזרו על משקים טמאים שיטמאו כלים ואע\"פ שלא נטמאו המשקים אלא מחמת ידים מטמאים כלים מד\"ס וכו' דהא לעולם משקין הם נעשין תחלה בין שנגע בהן הזב בין שנגע בהן השרץ בין שנגעו בהן סתם ידים. ועיין בסוף פי' ר\"ע ז\"ל למסכת זבים: \n",
+                "עוד בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. אבל כל שאין היה צריך להיות אבל כל כלי חרס שאין וכו': \n",
+                "<b>עוד </b>שם בסופו לא נטמא אחורי הכלי צריך לומר לא נטמא אפי' אחורי הכלי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מגופת היוצרים שהוא פותח בה וכו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל פי' ראשון שהביא ר\"ע ז\"ל דנראה לו עיקר הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל והפירוש השני הוא לרבינו שמשון והרא\"ש ז\"ל ופירשו עוד דלהכי נקט מגופת יוצרין דאין זו כמגופת חבית דבכל דוכתא דההיא אפילו יש לה בית קבול טהורה שהיא עשויה לכסות בה החבית ומשמשת כפויה ע\"כ וקיי\"ל כל המשמש כפוי בכלי חרס טהור. ומצאתיה מנוקדת מַגוׁפֶת. ומה שכתב ר\"ע ז\"ל ומתני' ר\"מ היא וכו' ברייתא מייתי לה במסכת ביצה פ' המביא דף ל\"ב וכתבתיה שם בסימן ד' ופשוט הוא דגמר מלאכת חקיקתם היא קודם צרוף הכבשן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסוי כדי יין וכו'. </b>דכל כפוי בכלי חרס טהור דתוכו כתיב והאי לאו תוך דידיה הוא כיון שאינו עשוי אלא לכפיה: \n",
+                "<b>וכסוי חביות ניריות. </b>גרסינן אבל בערוך הביאו בערך נייר ופירש שהם כלי חרס ואין להם שפה ויש מפרשים שהכסוי כמו ניירא ויש מפרשים שע\"ש מקומם נקראו ע\"כ ואית דגרסי והניירות וכדפי' ר\"ע ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל שם פרק י\"ח לא הזכיר ניירות אלא חביות סתם: \n",
+                "<b>הַלַפֶס </b>כמו אלפס עכ\"ל ר\"ע ז\"ל נראה שר\"ל שהה\"א במקום אל\"ף דאלפס ולפי זה היא שורש בשם הכלי אבל בהר\"ש ז\"ל הלשון כך הלפס כמו האלפס וכן שם ברמב\"ם כתוב כסוי האלפס. אכן הרי\"א ז\"ל נקד הלפס בשלשה פתחין. וכתב עוד חדוד פי' בערוך חדוד שיצא מן הכלי כמין קנה שיצאו ממנו המים ע\"כ: \n",
+                "<b>בזמן שהוא נקוב ויש לו חדוד טהור. </b>פי' או יש לו חדוד וכדפי' ר\"ע ז\"ל ובהא לא קשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא: \n",
+                "<b>מפני שהאשה מסננת לתוכה את הירק. </b>תמהתי שבהרמב\"ם פי\"ח בכל הדפוסים אני רואה מצננת לתוכו את היד ואין הגהה עליו אפי' בספר מוגה שבא לידי מוגה מספר כתיבת יד שבצובא בחתימת ידי הרמב\"ם ז\"ל עצמו בסוף הספר. וליכא למימר שכך היה גורס במשנה שהרי בפירושו למשנה גריס ירק אם לא שנאמר שחזר בו וצ\"ע: \n",
+                "<b>רונקי. </b>אית דגרסי רומקי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גיסטרא שנמצאת וכו'. </b>ובספר אגודה כתוב גינדא שנמצא בכבשן וכו' פי' ר\"י גינדא היינו גיסטרא שבכל התלמוד ע\"כ. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל גסטרא פי' חבית שניטל העליון שלה נקראת גסטרא שנגמרה מלאכתה. אבל חבית שלא נגמרה עשייתה אלא חציה נקראת גסטרא שלא נגמרה מלאכתה ע\"כ: \n",
+                "<b>טיטרוס. </b>בלשון תלמוד מיאדק בס\"פ בתרא דעירובין וגם אפרכס בבראשית רבה כך כתב הרא\"ש ז\"ל בפרק כל הבשר סימן טו וכן כתב ג\"כ הר\"ש ז\"ל וגם בערוך: \n",
+                "<b>רבי אלעזר ב\"ר צדוק. </b>אלעזר בלתי יו\"ד גרסי' ליה בכל מקום שהוא מוזכר ואין לך ר' אליעזר ביו\"ד רק ר' אליעזר סתמא דהיינו ר' אליעזר הגדול בנו של הורקנוס תלמידו של ריב\"ז חברו של ר' יהושע ובר פלוגתיה או מפורש רבי אליעזר בן יעקב או ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ופשוט הוא כל זה וידוע למתחילים: \n",
+                "<b>ור' יוסי מטמא. </b>שכך הוא דרך תשמישו וחשיב בית קבול הואיל והמים עומדים ע\"י הנחת האצבע ומיהו לשון המשנה לא ידעתי ליישב דקא תלי טעמא מפני שהוא כמוציא פרוטות הר\"ש ז\"ל. ולשון הערוך בקיצור ור' יוסי מטמא מפני שאותו הנקב מוציא פרוטות ושיעור כלי חרס ליטהר אינו כמוציא פרוטות ור' אלעזר ב\"ר צדוק ס\"ל שהוא כלי טהור במוציא פרוטה קטנה ע\"כ ונלע\"ד דלפי דעת הרב בעל הערוך ז\"ל ר' אליעזר דאמר בפירקי' דלקמן סי' ב' דנר שיעורו בפרוטה קטנה או אם הוא ר\"ש למאן דגריס התם ר\"ש כמו שאכתוב שם בס\"ד בשיטת ר\"א ב\"ר צדוק אמרה ולית הלכתא כותייהו. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"ח טיטרוס אע\"פ שהוא נקוב ומוציא פרוטות מיתטמא שהרי המים מתכנסין בצדדין והן עשויין לקבלה ובהשגות אמר אברהם אני שונה מפני שהוא מוציא פרוטות והוא אמר אע\"פ שמוציא פרוטות וכבר יישב שם כסף משנה לשון הרמב\"ם ז\"ל וע\"ש שהוא מכוון עם מה שפירש במשנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתואמות. </b>בפי' משנה לה\"ר שמשוז ז\"ל כתיבת יד ישן נושן ביותר משלש מאות ועשרים שנה מצאתי מנוקד המתאמת וכן בערוך ערך קלמר: ואית דגרסי המתאימות וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה המותאמת וכתב ס\"א המתאמת: \n",
+                "<b>ובית תבלין של עץ שנטמא אחד במשקה לא נטמא לא נטמא חברו ריב\"ן אומד חולקים את עוביו וכו'. </b>לא פליג רק אבית תבלין של עץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלפיד. </b>בערוך הלפוד ס\"א הלפיד וכן כתב הר\"ש ז\"ל. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה הלפוד וכתב כן מצאתי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. כשני המסרק שעושין אותן לנוי. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פירוש וכגון שלא יש סביב אותו הנוי מאומה כגון שישנו על ראשו של כלי ע\"כ. \n",
+                "<b>והמסרק של צרצור. </b>כמין מכבר מעשה רשת והוא בקבוק דקרא הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: ופי' הרמב\"ם ז\"ל וקראוהו מסרק של צרצור מפני שסביב אותה סבכה בולטין שנים כשיני המסרק וכן יקראו הפגימות אשר סביב צואר הרמון מסרק של רמון ע\"כ. ובחבורו שם פי\"ג סי' י'. וזהו סוף לשונו וזהו הנקרא צרצור אם נכנסה הטומאה לאויר המסרק למעלה מן הרשת נטמא כולו שזהו תוכו של כלי זה ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים. </b>בגמ' ס\"פ המצניע איכא אמוראי דס\"ל שאם יחדו לכלי חרס לרמונים שיעורו במוציא רמון ואיכא מאן דס\"ל התם שאפי' יחדו לרמונים לא מהני בהן יחוד אלא אם ניקב במוציא זית נפטר לגמרי והרי הוא ככלי אבנים כלי גללים: \n",
+                "<b>מטילין אותו לחומרו בזיתים. </b>והא דתנן לקמן בפ\"ח גבי כוורת מטילין אותו לחומרו בכונס משקה וכן נמי הא דתנן בספ\"ט מטילין אותו לחומרו בצמיד פתיל ובכונס משקה התם מיירי להכניס ולהוציא טומאה לאחרים ומשערינן בכונס משקה לחומרא ובטל מתורת כלי ואינו מציל ולטהרת עצמו אזלינן נמי לחומרא ואינו טהור עד שיוציא זית. והרמב\"ם בחבורו כתב ולא אמרו במוציא משקה אלא בגסטרא בלבד לפי שהיא עשויה לקבל המשקין הנוזלין מן הכלים ואם הוציאה משקים הרי בטל תשמישה ע\"כ. ומצאתי שכתב מהר\"י קארו ז\"ל בטור י\"ד סימן ר\"א דף רמ\"ג ע\"א בשם מהר\"י קולון ז\"ל שכתב בשרש נ\"ה דבכונס משקה היינו נקב רחב כמו עדשה ואיני יודע מנין לו אח\"כ ראיתי שם ע\"ב שגם הרב מהר\"י קארו ז\"ל תמה עליו ולא ידע מנין לו הא מילתא וגם בטור א\"ח סי' קנ\"ט הביאו וכתב עליו והכריח דדוקא לענין מקוה כתב כן אבל לפסול כלי לנטילת ידים בכונס משקה הוי ודאי שיעורא בציר מהכי טובא ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. בשמן היינו כונס משקה של שמן וכו' עד שהרי כלי שמחזיק מים. אמר המלקט פי' כלי נקוב מחזיק מים או יין ולא שמן והוא פי' ה\"ר שמשון ז\"ל וצ\"ע אם יש טעות דהא דבר הנראה לעינים הוא דאדרבא כלי שיש בו נקב מחזיק שמן אינו מחזיק יין וכ\"ש מים וגם ר\"ע ז\"ל כן פירש בסימן ב' דפ\"ג דמסכת מכשירין והוא פי' הרמב\"ם ז\"ל שם. ועיין במ\"ש לקמן ספ\"ט: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר. </b>כך כתוב בפי' הרמב\"ם ז\"ל ר' אליעזר אבל בפי' ה\"ר שמשון והרא\"ש ז\"ל כתוב ר' שמעון וכמו שהוא בפירוש ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דסבר עביד נמי לאנוחי ביה פרוטות וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה קשה קצת כי היה לו לומר בפרוטות כמו שאמר בזיתים בגרוגרות באגוזים וכן תנן לקמן ר\"פ י\"ד חיתנות כדי לקבל פרוטות ותו דלא מצינו בשום מקום לשון זה פרוטה קטנה ויותר היה נראה נכון שהוא חוזר על השמן שהוא נקוב בעגול נקב קטן כפרוטה קטנה ועל זה אמר שאם ניקב הנר נקב קטן עד שהוא נוטף טפין כפרוטה אז הוי טהור וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "<b>ושל אדמה שהוסק פיו. </b>כאילו ניטל חשיב משום דמפריך ומשמע הא לא הוסק פיו טמא והא דקיימא לן דכלי אדמה אין להם טומאה אפי' מד\"ס ה\"מ כשלא נצרפו בככשן והאי נר של אדמה בנצרף בכבשן איירי ומין אדמה הוא שאינו חשוב כאותו שעושין ממני כלי חרס וכשהוסק פיו בפתילה מפריך ונפיל הר\"ש אכן ר\"ע ז\"ל תפס כפי פי' הרמב\"ם ז\"ל. ועיין במה שכתבתי לקמן ר\"פ עשירי בשם רש\"י ז\"ל: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהוא נוטל את הגללים וכו'. </b>פי' אילו היה נוטל היו החרסים נופלים טמאה כל זמן שהיא מחוברת ע\"י הגללים: \n",
+                "<b>נשברה. </b>שנפלו החרסים ודיבק השברים בקולן של סופרים. אמר המלקט לא נתיישב לי יפה לשון ודיבק ממנה חרסיס דקתני במתני'. ושמא שר\"ל דדיבק מקצת מחרסיה ומ\"מ לשון הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"ט נשברה ודיבק חרסיה או שהביא וכו': \n",
+                "<b>או שהביא חרסים </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>וטפלן בגללים. </b>הה\"נ טפלן בטיט ונקט גללים משום רבותא דרישא דאע\"ג דלא הוי סתימה מעלייתא כמו טיט טמאה דלא בטל שם כלי מעליה. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ה\"ז טהורה. </b>משמע אפי' מטומאת מגע: \n",
+                "<b>כולה מיטמאה במגע. </b>בנקודת חירק במ\"ם גרסי' לה וברמב\"ם פי\"ט סי\"ג כמ\"ש וגם שם אינו כתוב רק הרי זו טהורה סתם כלשון משנתנו: \n",
+                "<b>וכנגדו מטמא באויר. </b>פי' כנגד חרס המחזיק רביעית. \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטופל וכו'. </b>מה שפירש ר\"ע ז\"ל דנפקא מינה לענין אוכלין ומשקין הנוגעים בטפלה הוא פי' הרמב\"ם והר\"ש ז\"ל: ועוד פי' הר\"ש ז\"ל ונפקא מינה לענין מי שנטמאו אחוריו במשקים דאם הטפלה בכלי הבריא הנוגע בטפלה לאו כנוגע בכלי וטהור דאין הטפלה חשובה חבור אבל רעוע שטפלתו מעמידתו וטפלתו צריכה לו הרי הוא חבור והרי הוא כנוגע בכלי עצמו וטמא וכשיטה זו מוכחת הכא דבתר הכי קתני יבלית שטופלין בה ונוגע בטפילו של תנור ומיחם שטפלו דכולהו מיירי בנוגע בטפלה ע\"כ: \n",
+                "<b>ואת הראוע. </b>כמו רעוע: \n",
+                "<b>חידוק. </b>כמו הידוק הר\"ש ז\"ל וכן בערוך אכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל נראה שכתוב בהפך הידוק כמו חידוק ודומה שהוא טעות אע\"פ שלא הוגה בפירושו המוגה שהעתקתי: \n",
+                "<b>הקרויה. </b>מצאתי כתוב הכרוייה כמו הבריאה ע\"כ אבל בפי' הר\"ש ז\"ל הביא גירסא זו ופי' זה אתוספתא ע\"ש וברמב\"ם שם רפ\"ב פי' דבקרויה של חרס מיירי מתני' וז\"ל וכן המהדק את הקרויה של חרס הדולין בה מים אם חיפה אותה בעור או בקלף וכיוצא בו אם היתה רעועה הרי הן כגופה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יְבֵלֶת. </b>כך מצאתי מנוקד בפי' כתיבת יד להרא\"ש ז\"ל של יותר ממאה ושלשים שנה ובמקום אחר מצאתי מנוקד ע\"י הרב בצלאל אשכזי ז\"ל \n",
+                "<b>יְבָלִת </b>היו\"ד בשבא והבי\"ת קמוצה והלמ\"ד בחירק. וי\"ג יַבְלִית היו\"ד בפתח והבי\"ת בחטף והלמ\"ד בחירק ונכון הוא בעיני. ופי' הרא\"ש ז\"ל שהוא מין עשב ששמו יבלא כדאשכחנא בפ' כל הבשר כרך ריפתא איבלא אבל בערוך בערך יבל ובערך פדס כתוב יבלית ופירש דבלשון הקדש שמו חצובה אבל בערך טפל כתוב יבלת בלתי יו\"ד אחר הלמ\"ד. והר\"ש ז\"ל כתב דיש מפרשים יבלת מין טיט: \n",
+                "<b>הפטסין. </b>הר\"ש ז\"ל גריס הפדסין ופי' שהוא אלפס וכן פי' בערוך ג\"כ די\"ס הפדסין. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם ר\"פ עשרים דברים הלחים המשוכים שטופלין בה הפטסין של מים כדי שלא ידלוף הכלי הרי הן כגופו של כלי שאפי' נטמא הכלי מאוירו אוכלין ומשקים הנוגעין בטפלה טמאים ע\"כ. ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ודוקא בכלים דאורחייהו בהאי טפול הוא דהוי חבור אבל בכלים דלאו אורחייהו לא כדתניא בתוספתא הקנקנים הגדולים שטפלן ביבלת או באדמה הרי אלו [בר\"ש הוגה אינו חבור] הן חבור הטבילן הרי אלו חוצצות עליו ע\"כ: \n",
+                "<b>מגופת חבית. </b>אפי' מחוברת בטיט לחבית אינה חבור לחבית ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ' עשרים מגופת חבית שטפל בטיט עליה ועל החבית אינה חבור לה ואם נגעו בה משקים טמאים לא נטמאת המגופה ואם נגעו במגופה לא נטמאו אחורי החבית ע\"כ. וכתב מהרי\"ק ז\"ל ומשמעה דמתני' ששם המגופה על פי החבית בלא שום חבור והא פשיטא דאינה חבור ולא איצטרי' לאשמועינן ולפיכך פי' דמיירי שטפל בטיט עליה ועל החבית והשתא קמ\"ל שאע\"פ שהיא מחוברת לחבית על ידי אותה טפלה אינה חבור מפני שהיא עומדת לינטל ומה שכתב בהשגה מי ראה מעולם טפלה על גבי מגופה וכו' י\"ל דמעט טיט שמניחין על גבי מגופה כדי לחברה לחבית הלא גם הוא טופל יקרא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיחם שטפלו וכו'. </b>ומצאתי מנוקד בחֵמַר החי\"ת בציר\"י והמ\"ם בפת\"ח. \n",
+                "<b>קומקום. </b>ברמב\"ם קומקומות: \n",
+                "<b>כצונן </b>בכא\"ף צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יותר מצרכה הנוגע בצרכה. </b>הערוך גורס צרבה בבי\"ת לשון צרבת השחין: \n",
+                "<b>יתר מצרכה </b>טהור. אית דגרסי ביתר מצרכה: \n",
+                "<b>זפת שֶנַטְפָה על החבית. </b>נראה שהרא\"ש ז\"ל גריס על פי החבית וז\"ל על פי החבית כשמזפתין את החבית עולה על שפתה ואינו חבור כיון שהיין אינו עולה שמה ע\"כ: \n",
+                "<b>שפקקן בזפת </b>כצ\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ור' יהודה מטמא. </b>ור\"מ ס\"ל כר' יהודה כדמוכח מן התוספתא הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחצי קב גרוגרות. </b>גרסינן: \n",
+                "<b>גיסטרא </b>ובספר אחר גרסי' וכן גיסטרא וכו'. הרי\"א ז\"ל. גיצטרא היינו גיסטרא ה\"ר שמשון ז\"ל. עוד כתב ז\"ל ואינה מקבלת משקי' דוקא בנתרועעה כו' כדקתני לקמיה גבי היו בה חדודין דכי נסדקה (פי' נתרועעה) דוקא משום דבעינן תקון לטופלה כדתנן בפירקי' דלעיל גבי חבית שנתרועעה וגם בכאן מצאתי כתוב בספר אגודה וכן גינדא שנתרועעה ואינה מקבלת משקים וכו': \n",
+                "<b>שאין שִירָיִן לַשירָיִן. </b>ס\"א שירָיִם לַשִירָיִם במ\"ם ה\"ר יהוסף ז\"ל וכן כתב בכמה מקומות במשנה אחת מהנה בס\"פ הערביין הגיה הערביים במ\"ם ואיני רואה טעם מספיק דבודאי דבגרסת המשנה הכל שוה שאינו מקרא לדקדק בזה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שנטלו אזניה. </b>חשובה גיסטרא ואפי' היא שלימה וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה אלא פירושו שניטל כל רחבו עד שניטלו האזנים של החבית אז הוי גיסטרא אבל אם נשבר פחות מזה עדיין נקרא שלם ע\"כ והר\"מ ז\"ל בחבורו כ' חבית שנטלו אזניה הרי היא כגיסטרא אפי' אזן אחת: \n",
+                "<b>היו בה חדודין יוצאין. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל חדודים חלולים בולטין כזה % והיו רחבין אותן חדודין בענין שאם היו נותנין זיתים בגיסטרא היו הן מתמלאין מהן אותו חדוד מטמא במגע רצוני לומר אם נגע שרץ בגיסטרא בתוכה נטמא החדוד או אם היה שרץ באויר הגיסטרא כנגד אויר החדוד כמו שנתבאר מהצורה. נטמא החדוד עם הגיסטרא באויר ע\"כ. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל היו בה חדודין ברוב משניות כתוב והיו בוי\"ו ואעפ\"כ תחלת דבר הוא ע\"כ. עוד כתב ז\"ל ויש משניות דל\"ג ברישא וכנגדו מטמא באויר ול\"ג נמי כל שאין מקבל אבל במשנה דווקנית גרסי' ברישא כמו בסיפא וסיפא למסתמא כרבנן ע\"כ: \n",
+                "<b>היתה מוטה על צדה. </b>בפי' ר\"ע ז\"ל נראה שצ\"ל מטעם יד וכן הדין בהיתה מוטה על צדה שנחלקה לארכה וכו': \n",
+                "<b>עוד </b>בפירושו ז\"ל וסתם מתני' כחכמים דלעיל וכו'. אמר המלקט ודלא כר' יהודה: \n",
+                "<b>שולי קורפיות וכו'. </b>ובערוך שולי קרפיות פי' כלי חרס שאין להם שוליים לשבת אלא יביאו כלי חרס אחר כמין גביע ומושימן הקרף הזה עליו ע\"כ: \n",
+                "<b>קוסין. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל כמו קוצים כלומר ששוליהן חדין כמין קוץ ויש שכותבין בצדי ובמקצת נוסחאות נמצא כתוב כוסים ע\"כ. ובערוך בערך קסם פי' כוסות ממש הן כא\"ף בקו\"ף מתחלפים ונקראו על שם מקומן על צידון רבה שנעשו שם ודומין לבזיכין ששנינו ולא היו לבזיכין שוליים שמא יניחם ויקרש הדם ע\"כ. וכ' הרר\"י ז\"ל ס\"א והצידוניים בוי\"ו. עוד כ' שלא מסומכין ס\"א אלא מסומכין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספאיות. </b>כמו שפה הר\"ש ז\"ל. שְפַיוֹת כך מצאתי מנוקד: \n",
+                "<b>הפנימית עודפת. </b>כזו הצורה א%: \n",
+                "<b>החיצונה עודפת. </b>כזו הצורה ב%: \n",
+                "<b>משיצרפו בכבשן. </b>סתמא כרבי יהודה. ור' מאיר פליג וקאמר משתגמר מלאכתן שהיא קודם הכבשן כמו שכתבתי לעיל בפ' שני סימן ד': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תחלתו ד'. </b>אין גבהו של תנור מקבל טומאה פחות מד' טפחים ואפי' נגמרה מלאכתו: \n",
+                "<b>ושיריו ד'. </b>אית דגרסי ושיוריו ור\"ל שלא יהא בו שבר של ד' טפחים על ד' טפחים אבל כל זמן שיש שבר של ד' על ד' מקבל טומאה דאכתי חזי למלאכה ראשונה והתם פרק העור והרוטב דייק טעמא דאיכא שיריו ד' הא ליכא שיריו ד' טהור אמרי התם דצלקיה מיצלק הכא דעבדיה גיסטרא ופי' רש\"י ז\"ל שם קתני מיהא בד\"א בגדול דשיריו ד' אבל בציר מד' לאו טמא הוא והתם קתני חולקו לשלשה אבל לשנים לא סגי ואע\"ג דליכא בחציו ד' דמדקא מקיל ר\"מ ואמר אינו צריך אלא ממעטו מבפנים מד' מכלל דרבנן נמי בהא פליגי דאע\"ג דלא הוי השבר ד' אפ\"ה בעי' דלא להוי רובא ומשני הכא דקתני בעינן ד' ואי לא לא הוי טמא דצלקיה מיצלק לרחבו דשוב אינו עומד יפה התם דקתני ברובא טמא ואע\"ג דלא הוי ד' דעבדיה גיסטרא פי' שחלקו לארכו בגבהו כזה %( ) ע\"כ. ומלת התם דקאמר תלמודא קאי אמתני' דלקמן בפירקין סימן ז'. וז\"ל הר\"ש ז\"ל ועוד מקשינן התם מהא דתנן לקמן בפירקין תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקו לשלשה והכא תנן שיריו ד' ומשני הא דצלקיה וכו' ע\"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פ' עשירי: \n",
+                "<b>אבל בקטן תתלתו כל שהוא. </b>וא\"ת וגדול שאין לו ד' טפחים אמאי טהור והלא אף בקטן טפי טמא וי\"ל דגדול וקטן היינו ברחב הרבה והרחב הרבה צריך גבוה ד' להחזיק חומו אבל קטן שהוא צר די בגבוה טפח תוס' ז\"ל שם בנדה והתם בגמ' קרי לקטן תנורי בנות. והתם בגמ' בנדה הכי קתני לישנא דמתני' וחכמים אומרים בד\"א בגדול אבל בקטן תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו ושיריו ברובו. וכתבו שם תוס' ז\"ל במשניות גרסי' תחלתו כל שהוא ושיריו ברובו משתגמר מלאכתו ואיזהו גמר מלאכתו וכו'. ודרך תלמוד שמהפך פעמים מסדר המשנה לפי הצורך משום דההיא דהעור והרוטב ע\"כ: \n",
+                "<b>ושיריו ברובו. </b>כצ\"ל: \n",
+                "בסוף דבור זה לר\"ע ז\"ל. ובתנור של תשעה דרובו הוי שיעור גדול מטמא בשיריו בד' כתחלתו ע\"כ. אמר המלקט לחומרא הכא והכא. ורש\"י ז\"ל פי' התם בתנורא בר ז' קאמרי ד' הואיל ורובו בציר מד' הוא לא מטמינן ליה ברובו דלא חמירי שיריו מתחלתו דהא תחלתו כשהוא שלם לא הוי תנור בציר מד' והאי דקתני רובו בתנור בר ט' דאע\"ג דבחציו איכא ארבעה לא מטמא עד דהוי רובא ובהא רבנן לקולא ע\"כ. וכתבו תוספות ז\"ל כמו שפירש בקונטרוס לקולא כן נראה דאין לפרש לחומרא דבר תשעה בארבעה ובר שבעה ברובו דלא עדיף מתחלתו בארבעה עכ\"ל ז\"ל. ובהרמב\"ם ז\"ל לא מצאתי שחילק בין תנור שבעה לתנור תשעה לא בפירושו למשנתנו ולא בחבורו אשר עשה: \n",
+                "<b>משתגמר מלאכתו. </b>אתחלת תנור קאי ר\"ל אגדול דתחלתו ארבעה טפחים לכולי עלמא ואקטן דתחלתו טפח לרבנן: \n",
+                "<b>איזהו גמר מלאכתו משיסיקנו. </b>רבי אליעזר פליג בתורת כהנים פ' שמיני פ' עשירי וכאמר דמשתגמר מלאכתו מקבל טומאה אף בלא היסק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כירה תחלתה שלש ושיריה שלש. </b>גרסי' דאצבעות לשון נקבה: \n",
+                "<b>הכופח. </b>בערוך גריס כופה בה\"א בכל מקום שהוא מוזכר: \n",
+                "<b>עשאו לאפייה שיעורו כתנור. </b>נ\"ל בין לענין תתלתו ושיריו בין לענין גמר מלאכתו. וכן עשאו לבשול שיעורו ככירה בין לענין תחלתו ושיריו בין לעניין גמר מלאכתו. ועיין ברפט\"ו בהלכות כלים ובסי' ב' ורפט\"ז: \n",
+                "<b>א\"ר יהודה וכו'. </b>עיין במ\"ש בפ\"ק דעירובין סי' ג': \n",
+                "<b>אלא בין התנור ולכותל. </b>ס\"א אלא מן התנור ולכותל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עטרת כירה וכו'. </b>ופי' בערוך עטרת כירה פירוש בנין שסביב הכירה כדי שלא תצא האש ע\"כ: \n",
+                "<b>טירת התנור. </b>חצר התנור לשון בחצריהם ובטירותם כן פירשו הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל אבל ה\"ר שמשון ז\"ל פי' עטרה וטירה הכל אחד ובתוספתא קרי לשל כירה טירה דתניא טירת הכירה טהורה וטעמא הוי דכירה לאו אורחה בהכי אבל תנור אורחיה בהכי ע\"כ: \n",
+                "<b>פחותה מכאן טהורה. </b>דלא חשיבא כתנור ובשלא חברה לתנור מיירי כדמוכח מסיפא: \n",
+                "<b>מיטמאין במגע. </b>בנקודת חירק והוא כמו מיתטמאין: \n",
+                "<b>ור\"ש מטהר. </b>כך צ\"ל והכי פליגי נמי לקמן בפ\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>או שהוסק מבית האומן טמא. </b>וי\"ס שגורסין טהור ושבוש דהוי מעשה לסתור. והר\"ש ז\"ל תירץ די\"ל דהכי מייתי וטמאן רבן גמליאל מכלל דרבנן פליגי עליה מדלא קתני ובא מעשה לפני ר\"ג ליבנה וטמאם. ויש בתוספתא מעשה דומה לזה דפליגי בהדיא רבנן עליה דרבן גמליאל וכל הני גווני דנקיט בית האומן ומאחוריו לא היו אלא לפרש כיצד שלא לדעת וכן משמע בתוספתא דלא קתני שלא לדעת ומייתי עלה עובדא דכפר סגנא וכה\"ג אשכחן בכמה דוכתי כי ההיא דתנן בפ' שני דחולין נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף ואי לאו משום דההיא תוספתא הייתי מפ' שלשה עניינים מאחוריו משום דלא חשיב היסק אא\"כ מסיק מבפנים ושלא לדעתו משום דבעינן לדעת ובית האומן אפי' לדעת משום דלא נגמרה מלאכת עשייתו ומיהו לא יתכן כלל לפרש כן דעל כרחך מהני היסק מאחוריו כדתנן בסמוך נתנו על פי הבור ולא נתברר לי מנלן הא דבעי' לדעת עכ\"ל ז\"ל. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל ראיתי שכתב נ\"ל שראיה שלו שאומר שגירסת טהור שבוש היא מן המעשה שאומר שטמאן ר\"ג וזו אינה קושיא כי בכמה מקומות מצינו כזה שמקשה מעשה לסתור ומשני לה וכן נ\"ל ג\"כ לפרש הכא חסורי מחסרא והכי קא תני תנור שהוסק וכו'. טהור ור\"ג מטמא ומעשה שנפלה דליקה וכו'. וכן הביא ר\"ש ז\"ל תוספתא שאומרת בפירוש מחלוקת בין ר\"ג ורבנן עד כאן. והרא\"ש ז\"ל כתב ובתוספתא פליגי בתנור שהוסק קודם שנגמרה מלאכתו. והביא ר' יהודה מעשה בתנורי כפר סגנא וטמאן ר\"ג וחכמים מטהרין ומעשה אחר היה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוסף התנור. </b>פי' בערוך תוספת שעושים על התנור שאם ישאר מן הלחם שלא יכילו התנור אופין אותו שם ע\"כ: \n",
+                "<b>מפני שהוא סומך עליו את השפוד. </b>בתוספתא קתני ר' יהודה אומר מפני שהוא תולה יורה בשפוד ונותנה עליו ע\"כ: \n",
+                "<b>כיוצא בו מוסף היורה וכו'. </b>ובתוספתא מוסף התנור טפח ומוסף יורה טפחיים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעפר ולמטן מטמא במגע. </b>אם נגע שרץ וכו'. עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט וכן אם שרץ טמון בעפר התנור טהור עד שיגע בתנור וסתמא כר\"מ דבתוספתא איכא פלוגתא. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל פי' משנה זו כך וז\"ל [א\"ה בס' ח\"נ הביא דברים אלו בשם מ\"כ (כדרכו בכ\"מ להביא דברי המחבר בשם מ\"כ) וכתב עליהם בזה\"ל ובגרסא שלפנינו בפי' המשנה אינו כמ\"ש המ\"כ גם הוא קצת תימה דלמה הצריך ברישא שיגע השרץ מעפר ולמטה אברא של' המשנה מורה קצת על פי' הרמב\"ם הנזכר שכ' המ\"כ ודו\"ק עכ\"ל. ואני תמה ביותר כי גם בפי' הר\"מ למס' כלים אשר העתיק המחבר מכת\"י לא נמצא כן וצ\"ע:] מעפר ולמטן כלומר אם נגע שרץ בתנור מתוכו מעפר ולמטן אז נטמא אפי' החלק המכוסה בעפר אבל אם נטמא מעפר ולמעלה באויר לא נטמא החלק המכוסה בעפר. ומה שאמר ונתן שם אבן ר\"ל ע\"פ הבור שנמצא שהאבן היא קרקעית התנור ואומר ר' יהודה שאם הוא בענין שמבעירין האש בבור ובדות תחת האבן והתנור ניסוק ע\"ג האבן הרי הוא מקבל טומאה בהיות התנור מחובר בארץ שאין התנור מקבל טומאה לדעת ר' יהודה אא\"כ מחובר לארץ שנאמר תנור וכירים יותץ וכו'. ע\"כ אבל בחבורו נראה שהסכים לפירוש שפירש ר\"ע ז\"ל שהוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>נתנו על פי הבור וכו'. </b>בשבת פ' כל הכלים האריך רש\"י ז\"ל לפרש פי' מרווח. וכ' החכם ה\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל וז\"ל ויש לדקדק במה שאמרו בגמרא שם מחלוקת בהיסק ראשון אבל בהיסק שני אפי' תלוי בצואר גמל [הא נגמרה] מלאכתו בהיסק ראשון ומקבל טומאה [מכבר] ור\"ש כ' וז\"ל בשאר כ\"ח סגי בצרוף כבשן. אבל תנור בעי לדבק בו טיט כדי לעבותו להחזיק חומו ולא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפילה ויחזור ויסיקנו שמתחבר יפה לכלי ותתחזק ולא היסק גדול כ\"כ כדבעי לאפיית הפת אלא בכדי לאפות סופגנין עכ\"ל. עוד כתב ומיהו נראה דאפי' לא צרפן בכבשן תחלה מקבל טומאה ע\"י היסק דעבדי לאפייה דלא גרע מיורות הערביים שחופרין בארץ וטחין בטיט דתנן בפרקין אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו טמא והתם ליכא צירוף בכבשן תחלה ותנן נמי בחתכו חוליות ומרחו בטיט דמקבל טומאה משיסיקנו עכ\"ל. וממה שכתב ולא נגמרה מלאכתו עדיין וכו' נראה שר\"ל שבהיסק ראשון אינו מקבל טומאה עד שיעשה לו טפלה ויחזור ויסיקנו וזה אי אפשר לומר שא\"כ היסק ראשון אינו מעלה ואינו מוריד שהרי כתב שאפי' לא הסיקו היסק ראשון מקבל טומאה ע\"י היסק שני. ועוד הא קתני מתני' לעיל תנור שהוסק מבית האומן טמא. לכן נראה על כרחנו לומר שגם הר\"ש ז\"ל כונתו שמקבל טומאה ע\"י היסק ראשון אלא ר\"ל שכשיעשה לו טפלה אינו מקבל טומאה אלא ע\"י היסק שני משום דפנים חדשות באו לכאן וכאילו עתה הוא תנור חדש זו היא כונת הר\"ש אע\"פ שאין לשונו מורה כן עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר כו'. </b>מצאתי מוגה ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטן והוא ניסוק מלמעלן טמא ואם לאו טהור וחכמים וכו': \n",
+                "<b>וחכמים אומרים הואיל והוא ניסוק מ\"מ טמא. </b>פי' אפי' שלא יוסק מן הבור מפני עובי השוליים או מפני ריחוקו מן הבור הואיל והוסק מתוך חללו של תנור עצמו טמא דלא בעי' מחובר כלל אפי' בהיסק ראשון אבל בהיסק שני שמתחלה הוסק כדינו מחובר לארץ או לאבן עבה והוסק שם ונעשה כלי וסוף נתצו משם ונתנו על פי הבור ושם נטמא מודה ר' יהודה דאתרבי מוטמאים יהיו לכם ואפי' תלוי בצואר גמל דאינו נטהר בנטילתו שלם ממקומו. ועיין במה שכתבתי לקמן רפ\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שנטמא כיצד מטהרין. </b>עיין בתוס' ז\"ל דפ' כל שעה (פסחים דף ל') ד\"ה התורה העידה: \n",
+                "<b>חולקו לשלשה. </b>שלא ישאר רובו בשבר אחד ואפי' נשאר ד' טפחים בשבר אחד טהור והא דתנן לעיל שיריו בד' פריך לה בפ' העור והרוטב ומשני הא דלעיל כשחלקו לרחבו והכא מלמעלה למטה הרא\"ש ז\"ל וכתבתי באורך לעיל ריש פירקין עם פי' רש\"י ז\"ל וגם לשון הר\"ש ז\"ל ע\"ש: \n",
+                "<b>וגורר את הטפלה. </b>כתב רש\"י ז\"ל בפ' חלק (סנהדרין דף קי\"ב) גורר ברי\"ש לשון עברי הוא לשון סחיבה כמו גורר אדם מטה כסא וספסל ושלחן וכן היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא אבל כשהוא בדלי\"ת הוא ל' ארמי ודומה לו אבל גורדו ומעמידו על גלדו ודומה לו בפסוק ויקח לו חרש להתגרד בו בדלי\"ת ופירושו חטיטה שמחטט וגורד בסכין ובכל דבר ע\"כ בשנוי הלשון קצת וכן פי' ג\"כ הוא ז\"ל בריש איוב גבי קרא דלהתגרד. והכא במתני' היה נ\"ל דגרסי' בדלי\"ת וגורד את הטפלה וכן ג\"כ אינו צריך לגרוד בדלי\"ת בסוף אלא שבערוך הביאו בערך גר ברי\"ש ופירש לשון מגוררות במגרה. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פ' עשירי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חתכו חוליות כו' בינתים. </b>פי' בין טפלה לתנור וכשנתן חול או צרור בין חוליא לחוליא פלוגתא דר' אליעזר וחכמים בסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סילק את למודיו. </b>מצאתי מוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל סילק את הלימודין: \n",
+                "<b>שכבר הוסק. </b>בפעם ראשונה כשבא מחותך מבית האומן כשהיו בו הלמודין וזה הפירוש שפי' ר\"ע ז\"ל הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל פירשו הא דקתני נטמא היינו כגון שמרחו בטיט כדתניא. בתוספתא א\"נ הא דקתני והוא טהור לאו כשנטמא כשנתן עליו הלמודים אלא דאם נגע בו שרץ מקודם ונתן עליו למודים עומד בטהרתו ואם נטמא מסלק את הלמודים והוא טהור אע\"פ שמחזירם ומשתמש בו לעולם. אבל מרחו בטיט מקבל טומאה בלא הסקה אע\"ג שהטפלה מודבקת בו דודאי תנור שלא נעשה כן מתחלתו לאחר מירוח בעי הסקה כדתנן לעיל אבל האי לא בעי הסקה שכבר הוסק ע\"כ ולפירושם ז\"ל משמע דגרסי' וסילק את למודיו מלת וסילק בוי\"ו כמו שהוא כתוב ברוב הספרים וגם זו המשנה שנויה שם בת\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חתכו חוליות. </b>במציעא פ' הזהב פי' רש\"י ז\"ל פי' אחר בכולה מתני' ודוחק הוא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. צריך להיות שהקיפוהו הלכות תשובות כעכנא זו וכו': \n",
+                "עוד שם בפירושו ז\"ל ושרפום באש לפניו וברכוהו וכו': \n",
+                "<b>אם יכול הטיח לעמוד. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז''ל. ואני שמעתי על שם שדנו בו דינים הרבה. אמר המלקט והסכימו על הדין כפי מה שנזכר במשנתנו וזהו פי' הרמב\"ם ז\"ל. וז\"ל הרא\"ש ז\"ל וי\"א שגם על תנור זה נחלקו. ועמדו על הדין והודה ע\"כ. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל מצאתי כתוב שהוא אליעזר בן דינאי שנזכר בסוף מסכת סוטה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניקב נפגם נסדק. </b>גרסי' ול\"ג כאותם דגרסי נקלף במקום נפגם הר\"ש ז\"ל. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב בטופס ישן גרסי' נקלף ונ\"ל דטעות סופר הוא דהא לקמן גבי כירה גרסי' גם שם נפגמה ותו דאין שייך לומר נקלף כאן בתנור של אבן ושל מתכת והטעות בא ממסכת סוכה פ' שלישי דתנן התם עלתה חזזית וכו' ניקב נקלף נסדק עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>וכן בכירה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל וכן שיעור נקב של כירה אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל פירשו וכן בכירה אם של אבן או של מתכת דינה כך ואע\"ג דתנא וכן בכירה הדר תנא כירה של אבן ושל מתכת משום דגבי תנור כשניקב ונפגם ונסדק קתני עשה לו טפלה שזהו תקונו וגבי כירה כשניקבה ונפגמה או נסדקה קתני עשה לה פטפוטין שזהו תקונה כך פי' משנה זו לפי שכתוב במשנה נסדקה עשה לה פטפוטין דמשמע שהפטפוטין לתקנה אבל במשנה דווקנית גרסי' ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטין וה\"פ וכו'. טהורה היינו מדין כלי חרס אבל טמאה מדין כלי מתכות עכ\"ל. ובתו\"כ פ' שמיני פ\"י הכריח ספר קרבן אהרן לפי' הרמב\"ם ז\"ל. וכתב הרמב\"ם ז\"ל ואין הלכה כר' יהודה שהטפלה אינה מועלת לכירה כלל שאינה נעשית אלא לבשל עליה ולא לאפות בתוכה כמו שהקדמנו והיא סובלת האש שהיא של מתכת נמצא שאין נעזרת בטפלה אבל טפלת התנור של אבן ושל מתכת היא מועלת כיון שאופין בתוכו הלחם שאותה הטפלה מחזקת חומו ומונעת ממנו האויר שמקרר עצמו של תנור והוא הפירוש שהביא ר\"ע ז\"ל. וקשה לע\"ד אני הדיוט כיון דמירוח של טיט מועיל לתנור אמאי פליגי רבנן עליה דר' יהודה בתוספתא בהדיא דקתני גבי תנור מירחו בטיט בין מבפנים בין מבחוץ טהור ר' יהודה אומר מבפנים אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בין כך ובין כך טמא משום כלי מתכות ע\"כ ומייתו לה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל בפירקי' כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד הלשון השנוי גבי כירה ג\"כ. ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל מירחה בטיט לאו אניקבה קאי אלא אשְלַמָה וסברי רבנן כיון דשלא לצורך מירחה אין לה דין כלי חרס: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר מבפנים טמאה. </b>תניא בתוספתא ר' יהודה אומר מבפנים אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בין כך ובין כך טמא משום כלי מתכות וה\"פ אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור המתכת מדין כלי חרס אבל הטיח עצמו נידון ככלי חרס מידי דהוה איורות הערביין וכן מסתבר דלא גרע לגבי נפשיה מאינו יכול לעמוד ואם אינו יכול לעמוד טמא אף המתכת מדין כלי חרס והיינו דקתני מתני' מבפנים טמאה מבחוץ טהורה בכל ענין הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העושה שלשה פטפוטין וכו'. </b>ופטפוט הוא לשון זכר אע\"ג שהוא רגל ורגל לשון נקבה וכדמשמע ממשנה ה' דבפירקין דלקמן: שני אבנים. מתוך שהאבנים רחבות סגי בתרי להיות ככירה ור' יהודה בעי תלתא כמו בפטפוטין: \n",
+                "<b>וחברן בטיט. </b>פי' ר\"ע ז\"ל גבי רישא למעלה בראשם אמר המלקט והה\"נ גבי סיפא ואיכא מאן דמפ' בכולה מתני' שחברם בטיט למטה בארץ כמו שכתב הר\"ש ז\"ל ואחת בטיט ואחת שלא בטיט אתי שפיר כפשטא דמתני' וטהורה אפי' לרבנן וכזה הפירוש הוכיח הרא\"ש ז\"ל מדתנן בסמוך עליה ועל האבן דהיינו אחת בטיט ואחת שלא בטיט דכולי עלמא היא. וז\"ל הר\"ש ז\"ל ואחת שלא בטיט להך לישנא דפרישית דחבור טיט אארץ קאי ניחא שהאחת חִבֵּר בארץ בטיט ואחת לא חיבר בארץ וטהורה אפי' לרבנן ולאידך לישנא יש לפרש דאחת בטיט היינו דאחת חיבר לחבירתה בטיט בראשה ואחת שלא בטיט שהשלישית לא חיבר ור' יהודה היא וגריעא הך שלישית מכותל א\"נ סמך לכותל בעי שחיבר שתיהן בראשן לכותל עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עליה ועל הכופח. </b>בערוך גריס כופה בה\"א בכל מקום שהוא מוזכר: \n",
+                "<b>כירת נזירים. </b>שם שורפים שעריהם ומבשלין שלמיהן: \n",
+                "<b>בזמן שהוא וכו'. </b>מלת בזמן אית דל\"ג לה וגם ברמב\"ם לא נכתבה ומצאתי מוגה ע\"י הרב\"א ז\"ל שהוא נותן אבן בצד אבן אבן בצד אבן נטמאת וכו'. וכ' ה\"ר יהוסף ז\"ל כנגד הסלע פי' אותה שהוא שופת עליה ועל הסלע היא כירת הטבחים שכן היו רגילין לעשות ואח\"כ הוא חוזר לומר דין אחר שבזמן שהוא נותן אבן בצד אבן וכו'. פי' כי רגילין לשום סביב האבן שהוא הכירה אבנים הרבה כדי שלא תזוז ממקומה ואם עשה אם נטמאת אחת לא נטמאו כולן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש אבנים </b>שעשאן שתי כירות נטמאת אחת מן החיצונות האמצעית המשמשת לטמאה טמא והמשמשת לטהורה טהור כך מצאתי מוגה ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה עוד המשמש לטמא טמא והמשמש לטהור טהור וכתב כן מצאתי וכן נכון ע\"כ. וקשה לע\"ד דבסיפא דמתני' דלעיל בסמוך קתני כירת הטבחים שהוא נותן אבן בצד אבן נטמאת אחת מהן לא נטמאו כולן ופי' ר\"ע ז\"ל שנמצאת אבן תחת לשתי קדרות וכשנטמאת אחת מהן האחרות טהורות מידי דהוה אקלמרין המתואמו' וכו' ע\"כ. והכא מ\"ש דאמצעית המשמשת את הטמאה טמאה וכדברי ריב\"נ לעיל פ' שני גבי תבלין של עץ. ושמא יש שום טעם לחלק וכמו שתירץ מהרי\"ק ז\"ל בכסף משנה סימן ה' דפט\"ו דכלים על ענין אחר דוק. או שמא תנא ברישא סתם והדר מפ' הכא: \n",
+                "<b>הוחלטה האמצעית. </b>נ\"א לטמאה וכן בסיפא לטהורה: \n",
+                "<b>נותן לזו כדי שפיתה מכאן וכו'. </b>מפ' בתוספתא שהוא ג' אצבעות הרא\"ש ז\"ל פי' היינו כשהקדרה קטנה אבל כשהיא יורה גדולה או מיחם גדול מפ' בתוספתא דצורך מקום שפיתתם טפח ותמהתי שלא מצאתי שהזכיר הרמב\"ם ז\"ל שם כמה הוא שיעור כדי שפיתה לא ליורות גדולות ולא ליורות קטנות: \n",
+                "<b>החזירה טהורה. </b>פי' הכל טהור וכדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>מדתה בטיט מקבלת טומאה משיסיקנה כדי לבשל עליה את הביצה. </b>פי' שיסיק לכל אחת ואחת כשיעור זה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי אבנים וכו'. </b>זה מבואר והוא שבעבור ששם בצדה אחת טהורה נעשה חציה אשר ימשך לטהורה טהור והחצי אשר ימשך לטמאה טמא כמו שקדם וכן ענין האבן האחרת מפני הטהורה אשר הורכבה בצדה. הרמב\"'ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ונטמאו. </b>אם היו מחוברות וכדכתבינן. והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל חציה של זו טמא וחציה טהור. חציה של זו טמא וחציה טהור. ובספר אגודה מצאתי כתוב כאן כירה שנתנה ע\"ג הטף של אבן פי' אבן דקה והיא חוץ לתנור והכירה מונחת עליה ע\"כ והיא תוספתא והביאה ג\"כ הר\"ש ז\"ל ועלה הוא דמפרש בתוספתא רשב\"ג משום ר' יהודה דצורך שפיתתה שלש אצבעות: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקלתות. </b>מקום מושב הכירה נקרא קלת כן פי' הרמב\"ם ז\"ל וכמו שהעתיק ר\"ע ז\"ל וכן בערוך וכמו שאמרו לענין ריחים אבל לא את הקלת ופי' קלת בסיס לריחים התחתונה ע\"כ אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל פירשו קלת הוא כלי עשוי מסלי נצרים יש בו בית קבול למטה ולמעלה ועושין מהם של כסף ושל זהב וגם יש עושין כזו הצורה של חרס לשפות עליהם הקדרה והגחלים למטה בבית קבול התחתון. שנפחתה הקלת שנרחב מקום דופני בית קבול התחתון ולהכי קתני שנפחתה [הגהה נלע\"ד הלשון דחוק] ולא קתני שנפחתו כלומר שנפחתה הקלת שנרחב מקום מושב הקדרה כו' ע\"כ: \n",
+                "<b>וזו היתה תשובת ר' יהודה בתנור וכו'. </b>רבינו עובדיה ז\"ל העתיק מהר\"ש ז\"ל אמנם הרמב\"ם ז\"ל פי' וז\"ל מה שאמרו חכמים שזאת האבן אשר הושמה על פי הפחת לא תהיה לכירה כמו קרקע עד שנמרחה בטיט הנה זאת טענה עליהן במחלוקתן על ר' יהודה שהאבן אשר תהיה על פי הבור לא תהיה מקום קרקעיתו נחשב כמחובר בארץ שהענין אחד ע\"כ ומ\"מ לכל הפירושים יקשה שפיר קאמר להו ר' יהודה לרבנן דמ\"ש וצ\"ע לע\"ד ולא ראיתי עד עתה מי שדבר בזה ואי אפשר לומר דהכא מיירי בהיסק שני ופלוגתייהו דוקא בהיסק ראשון כמו שמפורש שם דא\"כ מה תשובה היא זו מהיסק ראשון להיסק שני. וזו היא צורת % הקלת והפחת שלו לפי' הרמב\"ם ז\"ל אחר זמן רב בא לידי ספר תוספת יום טוב בשנת השפ\"ג ליצירה בירח סיון והילך כל פירושו הקלתות של בעלי כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דָכוּן. </b>כך מצאתיו מנוקד בשורק: \n",
+                "<b>הצדדין שלו. </b>חוזר ומפרש מה שאמר טהור משום כירה וקאמר הצדדים שאינם אצל הכירה טהור לכולי עלמא וברוחב שלו הייינו כותלי הדכון שאצל הכירה פליגי. הרא\"ש ז\"ל. והרמב\"ם סוף פרק ט\"ז דהלכות כלים כתבו ז\"ל דוכן של חרס שיש בו בית קבול הקדרות והרמץ נתון בתוכו טהור משום כירה וטמא משום כלי קבול לפיכך אם היה מחובר בארץ טהור כשאר הכלים ואם ניקב אינו מקבל טומאה ככלי קבול מה שא\"כ בכירה הצדדין שלו הנוגע בהן אינו טמא משום כירה הרחב שלו שיושבין עליו בשעת בשול מתטמא אם נטמא הדוכן וכן הכופה את הסל ובנה כירה על גבה ה\"ז טמאה משום כלי עץ לא משום כירה לפיכך אינה מקבלת טומאה מאוירה ככירה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמאה במגע. </b>גרסי' בנקודת חירק במ\"ם וכן כולהו: \n",
+                "<b>כופח. </b>בערוך נראה דגריס כופה בה\"א בכל מקום שהוא מוזכר וכבר כתבתי זה פעמים רבות: \n",
+                "<b>מיטמאה במגע וכו'. </b>בנקודת חירק תחת המ\"ם: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ומיהו מיטמאה במגע מדרבנן. אמר המלקט עיין לעיל פ\"ה סימן ג' בפירושו של ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>מלמעלן למטן. </b>י\"ס דגרסי' מלמטן למעלן וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל והרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה מלמעלן למטן ומלמטן למעלן וכן נראה מפי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>וכנגדו מיטמא באויר. </b>כך צ\"ל. והשמיט הרמב\"ם ז\"ל השערתו של ר' ישמעאל וכמו שאכתוב עוד בסוף הפרק בס\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמאה במגע ובאויר. </b>בנקודת חירק תרת המ\"ם גרסי' בכולהו עד סוף הפרק: \n",
+                "<b>פחות מכאן כל שכן הן טמאים. </b>כתב הרי\"א ז\"ל ס\"א כל שהן הן טמאים ע\"כ: \n",
+                "<b>ואפי' הן ארבעה. </b>רגלים נדונין ככירה אפי' שאין דרך לעשות אלא שלש. הרא\"ש ז\"ל. ואפי' הן ארבעה גרסי' דפטפוט לשון זכר וכדמשמע ממתני' דבסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמאין במגע ואינם מיטמאין באויר. </b>וכולהו מיטמאין דתנן בהאי מתני' בנקודת חירק גרסינן להו: \n",
+                "<b>דברי ר\"מ ור\"ש מטהר. </b>ר' מאיר לטעמיה דגזר בבית הפך לעיל בפ\"ה ור\"ש לטעמיה דלא גזר. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>עשה שנים זה כנגד זה. </b>ר' מאיר מדמי ליה לשתי אבנים שעשאן כירה דבסוף פרק דלעיל: \n",
+                "<b>היו גבוהין משלש וכו'. </b>וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א היו גבוהין שלש וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומקום הכנה טמא. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל מקום הכנה טמא בלא וי\"ו וכתב כן מצאתי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דאפי' כלי שטף מציל. אמר המלקט כתב החכם ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל פי' דוקא כשפי כלי השטף למעלה מפי התנור דאין שייך צמיד פתיל אלא דוקא בכלי חרס כדלקמן או שהוא כלי מחזיק מ' סאה ע\"כ. ראייתו ז\"ל ממתני' דלקמן סימן ו' ומפ\"ט סי' א' ב' ורפ\"י מוכח דכלי שהוא מחזיק מ' סאה מציל בצמיד פתיל. ועיין בברייתא דת\"כ פ' ויהי ביום השמיני שהביא הר\"ש ז\"ל לקמן בפירקי' סימן ג' ור\"ע ז\"ל הביאה לקמן בסימן ו'. וכתבו תוס' ה\"ר פרץ שם בזבחים ופקוקה בקש אשמעינן דאפי' פקוקה בקש לגמרי ובטיט דכה\"ג מצלא באהל המת מטעם מוקף צמיד פתיל אפ\"ה בשרץ לא [צ\"ל מצלה] מעלה כיון דלא הוי כלי דלאו מינה הוא דלא מחריב בה לבטל שם תוכו ממנו ע\"כ: \n",
+                "<b>א\"ר אליעזר ומה אם וכו'. </b>כך  צ\"ל: \n",
+                "<b>לא אם הצילה במת החמור שכן חולקים אהלים. </b>פי' שני שתפס ר\"ע ז\"ל לעיקר הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל. ופירוש ראשון הוא פי' רש\"י ז\"ל. ומשמע דשני הפירושים קרובים זה לזה. ועיין בספר קרבן אהרן פ' שמיני פרשה ז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העשוי לאוכלין וכו'. </b>ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' נקבו העשוי הכלי מאלה הכלים שנזכרו למעלה שהוא עשוי לאוכלין בנקב בזיתים ע\"כ. וברמב\"ם בפי\"ד דהלכות כלים סי' ט'. נראה מדבריו ז\"ל דמתני' מיירי דוקא בכלי חרס אבל אם היה כלי שטף שיעורו לענין צמיד פתיל לעולם במוציא זיתים ופי' מהרי\"ק ז\"ל שטעמו ז\"ל שכל נקב שמוציאו מתורת כלי הרי הוא כשבר כלי ואינו מציל בצמיד פתיל ע\"כ והראב\"ד ז\"ל השיגו שם שלא נמצא זה ההפרש בשום מקום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושוקעת בתוכו. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>שאין מצילין מיד כלי חרס. </b>הר\"ש ז\"ל פי' על פי התוספתא שאין מצילין מיד כלי חרס אלא כלים שיש להם תוך וזו הואיל ואין לה גפיים שהן מחיצות כדתנן לקמן בפט\"ו סרידא של נחתומין טמא ושל בעלי בתים טהור גפפו מד' רוחותיו טמא חשיבא אין לה תוך ואינה מצלת. וכפירוש זה פי' ר\"ע ז\"ל לקמן פ\"ט סימן ו' ויש מפרשים גפיים לולאות: \n",
+                "<b>נחושתו של תנור. </b>קרקעיתו והתנור אין לו שוליים אלא מושיבין אותו על הקרקע והקרקע הוא שוליו ואם יש גומא אחת תחת התנור וחבית מלאה משקים מונחת בגומא כנגד אויר התנור וזו היא הצורה %: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדרה טהורה. </b>אפי' נפל השרץ לבסוף והוא שלא ראה השרץ אויר הקדרה כשנפל בתנור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונפל לאויר דתנור התנור טהור. </b>כך מצאתי מוגה גם על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>הפת שבתוכו שניה. </b>ואינה מטמאה חולין לרבנן ודלא כר' עקיבא דס\"ל דשני עושה שלישי בחולין פ' כשם סימן ב': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. צ\"ל שהשרץ שהוא אב הטומאה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. צריך להיות נקראת קרץ לפי שהיא של חרס מלשון מחומר קורצתי וכו': \n",
+                "<b>ואם יש שם פ\"ט הכל טמא. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שנפרצה המחיצה שבין השאור ובין כזית מן המת. והר\"ש ז\"ל פי' ואם יש בו פ\"ט היינו שמעצמו נפרד החבור של צמיד פתיל דלעולם מציל עד שיסתור בפותח טפח ע\"כ. ומצאתי בפירושי הרא\"ש ז\"ל הגהה וז\"ל אמר יצחק פי' ה\"ר מנחם ז\"ל יש אומרים דהא דקתני הכל טמא אכזית מן המת קאי אבל בשרץ אע\"פ שיש טפח אין הטומאה עוברת כיון שהוא כלי אחד וכך נעשה מתחלתו והוא מוקף צמיד פתיל ולי נראה דקאי גם אשרץ מידי דהוה אכוורת פחותה בפ' זה ע\"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פרשה ז'. והילך פי' תוספת יום טוב. אם יש שם פותח טפח לענין טומאת מת וכו' שיעורו בפותח טפח ע\"כ. וכך הם דברי הר\"ש ז\"ל. ולפי זה צריך לחלק דהכא שאני שהוא כלי אחד אלא שהקרץ בינתים משא\"כ בתנור וחבית דמתני' ג' שהם שני כלים נ\"ל עד כאן [משמע שכן הי' גירסתו בתי\"ט ולפ\"ז הבין הת\"יט בדברי המהר\"ם והר\"ש דקאי גם אשרץ וע\"ז כ' לחלק מהך דלעיל מ\"ג דהכא דהוא כלי א' מועיל עירוב האויר בפ\"ט לטמא וכן מצאתי בס' חזון נחום שהעתיק בשם התי\"ט כמ\"ש המחבר. וע\"ש מ\"ש ליישב לענין דינא דברי ה\"ר מנחם עם דברי התי\"ט הללו דה\"ר מנחם מיירי שהפ\"ט נעשה מתחלה והתי\"ט מיירי כשנפחת אח\"כ ומ\"מ גם לפי הגירס' זו בהת\"ט מוכח שלא דקדק התיו\"ט שהר\"ש פי' שפותח טפח הוא בהצ\"פ ולא בהקרץ וצ\"ע. שוב ראיתי בהתיו\"ט שנדפס פעם ראשון ע\"י המחבר [פראג שע\"ו] מהדורא קמא כדברים האלו שהביאו המ\"ש והח\"נ בשמו.]: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ שנמצא בעין של תנור וכו'. </b>ז\"ל הרמב\"ם ז\"ל בחבורו על ואם היה באויר דמתני' וכן אם נמצא באויר העין טהור שהרי לא נכנס לאויר התנור או הכירה או הכופח אלא תחת עובי דפנותיהן הוא תלוי ואפי' היה שם כזית מן המת טהורים אא\"כ היה בעובי העין פותח טפח ע\"כ וכן פי' ג\"כ כאן בפי' המשנה וכתב עליו שם הראב\"ד ז\"ל מפני שראה במשנה ואם היה באויר אפי' היה שם כזית מן המת טהור וסבר שעל השרץ אמר שהיה באויר ולא כן דמה שלא אמר אלא על התנור וכו'. ומהרי\"ק ז\"ל כתב גם ר\"ש פי' כפי' הראב\"ד ז\"ל ולא נתחוור רבינו בפי' זה משום דמאי קמ\"ל דאם היה התנור באויר אפי' כזית מן המת טהור מילתא דפשיטא היא אבל לפירושו קמ\"ל שאין אויר העין ואויר התנור נחשב לאחד ע\"כ. ונלע\"ד שאין צריך לגרוס מלת בעין העי\"ן בצירי אע\"פ שהוא סמוך כיון דכבר קתני מלת של ושני עניינים להורות על הסמיכות למה לי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא מקום הנחת העצים. </b>בכירה לחוד מיירי מתני' וכן פי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים. </b>אין עובי כותלי הכירה נחשב אלא כלחוץ ואינו כתוכה של כירה כך צ''ל בפי' ר\"ע ז\"ל כתוכה בכא\"ף: \n",
+                "<b>ישיבת הבלן. </b>במקום שיושב המחמם וכו'. עיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. אבל בטומאת מגע מטמא אפי' מן הסתימה ולחוץ. אמר המלקט פי' מתורת יד או מדרבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כור. </b>בכא\"ף היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל ומן התוספתא משמע כפירוש ר\"ע ז\"ל שהוא תנור של נפחים והפירוש הראשון שהביא ר\"ע ז\"ל וגם האחרון הם פירושי הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>איצטגיות. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל נקבים כעין אותם שעושים לתנורים. ובערוך פי' בפי' ראשון אצטגיות כמו גג ולא גג ממש אלא כעין כיפה ע\"כ. וז\"ל התוספתא פורנה ה\"ז טהורה שלא נעשית אלא לשמש עם הקרקע ר\"מ אומר משום ר\"ג אם יש לה לזבז טמאה ר' יהודה אומר משום ר\"ג אם יש לה איצטגיות ר' יוסי אומר משום ר\"ג אם יש לה שפיות. ונלע\"ד דמשמע שיש חילוק בין תנור דבעי ר' יהודה מחובר לקרקע במתני' דלעיל פ\"ה סימן ו' לפורנה דתשמישו עם הקרקע דגרעה פורנה מן תנור. שאינו מחובר לקרקע דאמרי' בשבת פ' כל הכלים דבהיסק שני אפי' לר' יהודה מטמא אפי' הוא בצואר גמל אבל האי פורנה אפי' בהיסק שני ושלישי לעולם טהורה הואיל ומשמש עם הקרקע אא\"כ יש לה איצטגיות דוק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור טמאהו. </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>והכניס ראשו לאויר התנור טמא נטמאו. </b>כך צ\"ל. פי' האוכלין והמשקים: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ואוכלין דנקט הכא כדי נסבה. אמר המלקט אלא משום סיפא תנא ברישא הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וגם הרמב\"ם ז\"ל. וכתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל ונ\"ל דלרבותא נקט אוכלין דאין המשקים בטלין באוכלים ע\"כ ונראה לענ\"ד דמילתא דמסתברא קאמר ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שנטף חלב וכו'. </b>ובגמרא דכריתות פ' אמרו לו (כריתות דף י\"ג) הוינן בה במאי אתכשר פי' דאע\"ג דחלב משקה הוא כיון דהיינו אוכל של תינוק אמרי' משקה הבא לאוכל כאוכל דמי כדאמרי' בפ' חביות חולב אדם בי\"ט לתוך הקדרה דקדרה עושים בה אוכל ומשקה הבא לאוכל אוכל הוא וכאוכלא דאיפרת הוא אבל לא לתוך הקערה דקערה פעמים משימין בה משקים הלכך אינו חולב לתוכה דהוי נולד. ומשני א\"ר יוחנן בטפה המלוכלכת ע\"פ הדד פי' שדרך הוא ללכלך פי הדד בטפה ראשונה בדעת כדי שתהא נוחה ליחלב. ופי' הר\"ש ז\"ל בסוף מסכת מכשירין דהא דמשמע דמטמא חלב אפי' בפחות מרביעית היינו דוקא לתרומה וקדשים אבל לחולין בעי רביעית וכן בכל מקום דאשכחן דמטמו בכל שהוא נעמיד לתרומה וקדשים והנהו מקומות דבעי רביעית נעמיד לחולין עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ונפל לאויר התנור טמא. </b>כלומר אוכלין שבתוכו טמאים דחלב הוי אוכל ראשון ואוכל ראשון מטמא אוכל שני ע\"י הכשר כן פי' הרגמ\"ה ז\"ל שם בכריתות. ובגליון כתוב שם תנור טמא י\"מ דר\"ל פת שבתנור ול\"נ דלאויר משמע שלא נגע ואי אין התנור טמא גם הפת אינו טמא ע\"כ. [דברים אלו לכאורה א\"ל מקום כאן אלא במשנה הקודמת.] וברמב\"ם דהלכות טומאת אוכלין ספט\"ו היה פונדיון לתוך פיו ופשט ידו ליטלו והדבילה בתוך פיו אם הניחו לצמאו ה\"ז הרוק כעקור  ונטמאת הדבילה מחמת משקה פיו שנטמא מחמת ידיו ע\"כ]: \n",
+                "<b>היתה גורפתו. </b>השתא מיירי שהאשה טהורה והתנור הוא הטמא ורישא אפכא דכן פי' הרמב\"ם ז\"ל דרישא מיירי באשה טמאה ותנור טהור וסיפא היתה גורפתו אפכא וגריס נטמאת ור\"ל מטמאה התרומה שבפיה לפי שידה נטמאת באויר התנור כמו שיתבאר בפ\"ג דידים ונעשו ידיה ידים מסואבות וטמאו רוקה ונעשה משקים טמאים ומטמא שלא לרצון כמו שהקדמנו וזו היא כונתו באמרו נטמאת שאין מיטמא כל גופו של אדם בנגיעת משקים טמאים ע\"כ. אבל לפי הפירוש שתפס ר\"ע ז\"ל בין ברישא בין בסיפא דמיירי שהאשה טמאה נראה שצריך להגיה בפירושו לסיפא כך היתה גורפתו שהיתה גורפת התנור הטהור להוציא אפרו וכו'. א\"נ אפשר להגיה התנור הטמאה וקאי על האשה פי' האשה הטמאה היתה גורפת התנור ודוחק: \n",
+                "<b>ונתנה אצבעה לתוך פיה. </b>ונטמאה הרוק והדם וטמאו את התנור והוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם ס\"פ ט\"ו האשה שהיתה אוכלת אוכלין של תרומה שאינם מוכשרין והיתה גורפת את התנור הטמא והכה הקוץ ויצא ממנה דם ומצצה אצבעה מפני הדם או שנכוית ונתנה אצבעה בפיה נטמאת התרומה שבפיה שהרי רצונה להוציא המשקה מפיה ולעוקרו במציצת אצבע עד כאן: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "בפירוש ר\"ע ז\"ל. וכגון שהיו בלועין ברצפה קודם שחברו התנור שם ע\"כ. אמר המלקט אי נמי כגון בתנור שאין לו שוליים ונמצאו במקום שהושיבוהו: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל. בטמא אם התנור טמא וכו'. אמר המלקט כתב הר\"א אשכנזי ז\"ל פי' אם התנור כבר טמא דאז אינו מועיל צמיד פתיל כדלקמן או לפרש כפי' הרמב\"ם ז\"ל ודוק ע\"כ. והילך לשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ' כ' מחט או טבעת שהיו מובלעין בטפילת התנור ונטמא התנור באהל המת או שנפל שרץ לאוירו נטמאו הכלים שבתוך הטפלה ואם היה התנור מוקף צמיד פתיל הואיל והתנור טהור אף הכלים המובלעים בטיט שעל גביו טהורין ע\"כ. והוא מכוון עם מה שפירש כאן בפירושו למשנה ויתכן שלכך ג\"כ כיון הר\"ש ז\"ל בפירוש שהעתיק משם ר\"ע ז\"ל וכ\"כ ג\"כ כסף משנה שם בהלכות טומאת מת גבי השגת הראב\"ד ז\"ל. ופי' הר\"ש ז\"ל בסוף מתני' דבסמוך הא דמוקף צמיד פתיל מציל על מחט וטבעת מיירי בכלי של חבר דטהור ע\"כ. ולשון החכם הר\"ס ז\"ל אם בטמא פי' שנטמא בשאר טומאות טמאים לפי שכלי טמא אינו חוצץ והכל טמא באהל המת ע\"כ: \n",
+                "<b>נמצאו במגופת החבית מצדיה. </b>כנגד עובי שפתה או כנגד דופנותיה שהמגופה יורדת למטה סביב פי החבית. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. מצדיה של חבית טמאים שאין צדי החמת צריכין לטיט ע\"כ אמר המלקט פי' להיות צמיד פתיל: \n",
+                "<b>מכנגד פיה טהורין נראין מתוכה אבל לא לאוירה טהורין. </b>כצ\"ל ולא זו אף זו קתני וכדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. כגון מחט וטבעת שיש להם טהרה במקוה אין צ\"פ בהן ע\"כ. אמר המלקט כתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל פי' מדרבנן אינו מציל כדלקמן ע\"כ. פי' דמתני' דבסמוך תנן דאין מציל בצמיד פתיל אלא כלי חרש הטהור בלבד וכדמפ' ר\"ע ז\"ל. ומה שכתב ר\"ע ז\"ל כך נראה בעיני פי' משנה זו ע\"כ. אמר המלקט ר\"ל פי' דסיפא שוקעין בתוכה וכו' הוא שפירש ז\"ל מסברא דנפשיה או הוא פי' הרמב\"ם כמו שאעתיק בסמוך. והילך לשון הרא\"ש ז\"ל שוקעין לתוכה שנשתקעו למטה משפתה בצדיה ויש שם סדק בחבית דהוו כנגד תוכה אם תחתיהן טיט כקליפת השום טהורים דנחשביה כמגופה עצמה הואיל ובלועין לתוכה ואינם נראין ואע\"ג דלבינה שבלעה את הטבעת טמאה כדתנן לקמן בפירקין שאני הכא דמסייעת לחבית להציל כנגדה שלא תכנס הטומאה כנגד הסדק אבל אם אין תחתיה טיט לא חשיב כמגופה ואע\"ג שהחבית נצלת ע\"י צמיד פתיל של מגופה מחט וטבעת לא נצולו והרמב\"ם ז\"ל פי' שוקעין לתוכה שבולטין מן המגופה ושוקעין עד כנגד חללו של חבית טמאים אם אין עליהם טיט לפי שכלי חרס אינו מציל על כלים שבתוכה עכ\"ל ז\"ל בכתיבת יד ומצאתי כתוב עליו וקשיא לי א\"כ אפי' יש עליהם טיט נמי כיון שהכלי אינו מציל גם הטיט לא יציל עכ\"ל וגם הר\"ש ז\"ל פי' כפירוש שכתבתי בשם הרא\"ש ז\"ל ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם בהלכות טומאת מת ואם תחתיהן כקליפת השום אע\"פ שהן שוקעין לתוך אוירה הרי אלו טהורין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א אף מנקת טהורה. </b>והכי נמי פליגי בפ\"ה דאהלות וחזרו ב\"ה להורות וכו'. ועיקר פלוגתייהו בספ\"א דעדויות. אבל הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו יש לו פירוש אחר בהאי מתני' ולפי אותו הפירוש אין למתני' שייכות עם ההיא דאהלות וכ\"ש עם ההיא דעדויות וז\"ל חבית שהיא מלאה משקים טהורים ומנקת של חרש בתוכה והחבית מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת החבית והמשקים טהורין והמנקת טמאה מפני שקצתה האחד בתוך החבית המוקפת והקצה השני פתוח לאהל המת ואינו סתום אע\"פ שהיא עקומה אין העקום כסתום ע\"כ והקושיות שהקשה הראב\"ד ז\"ל על פי' זה יישבם הרב ז\"ל בכסף משנה: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שסוף משקה לצאת. </b>הלכך הבלועים חשיבי כפלוטים לפחות נמי שבלעו משקים הרא\"ש ז\"ל. וז\"ל הערוך וכן חתיכה של לפת ושל גמי פי' אם נפלו במים טמאים ושתו ואח\"כ נפלו לתנור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרסין שנשתמש וכו'. </b>בנדה פ' האשה שהיא עושה (נדה דף ס\"ב) גרסינן אמר ריש לקיש לא שנו הוסק התנור אין אי לא לא דכל זמן שהן נבלעים בחרסים אין מטמאים את אויר התנור אלא משקים קלים שאינם אב הטומאה כגון דמעת עינו ודם מגפתו או מי רגלים דטמא מת או טמא שרץ דאפי' כשהוסק ויצאו והיו הן ממש באויר התנור לא טמאוהו אלא מדרבנן דאין משקה מטמא כלי חוץ ממשקה אב הטומאה אבל משקים חמורים כגון מי רגלים של זב ושל זבה שריבה בהן הכתוב מעיינות לטמא אדם וכלים טמא התנור אע\"פ שלא הוסק כיון דיכולים לצאת ע\"י היסק לאו טומאה בלועה היא ומטמאה ור' יוחנן אמר אחד משקים קלין ואחד משקים חמורים אם הוסק התנור אין אי לא לא דה\"ל טומאה בלועה בחרסין וטומאה בלועה לא מטמאה כדאיתא בפ' בהמה המקשה אמתני' דהתם סי' ג' ומבואר בסוף מסכת מקואות ועיין במ\"ש בפ\"ג דאהלות סי' ב' דמסיק רב פפא התם בנדה דכל היכא דאין יכול לצאת ולא הקפיד עליו דברי הכל טהור אפי' לריש לקיש יכול לצאת והקפיד עליו ד\"ה טמא אפי' לר' יוחנן כי פליגי דיכול לצאת ולא הקפיד עליו ר\"ל סבר כיון דיכול לצאת אע\"ג דלא הקפיד עליו טמא והנך חרסין אע\"ג דלא קפיד עלייהו להוציא כל מה שבתוכן טמאים כל זמן שלא יצא הואיל ויכולין לצאת ע\"י היסק ור' יוחנן ס\"ל אע\"ג דיכול לצאת ע\"י היסק אם הקפיד עליו אין אי לא לא: \n",
+                "<b>ואם ידוע שיוצא מהן משקים. </b>מצאתי מוגה ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל ממנה משקים. וכן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל גם הגיה אפי' לאחר שלש שנים נטמאת וכתב אח\"כ מצאתי ס\"א טמא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגפת והזגין. </b>גרסי' כמד\"א מחרצנים ועד זג אבל זוגין בשורק הוא פעמונים ובחולם הוא ל' זוגות: \n",
+                "<b>הצנורא. </b>י\"ס הצנירה: \n",
+                "<b>לבינה שבלעה את הטבעת. </b>שגבל הטבעת בטיט ונשרפה כך נלע\"ד שצריך להיות בפי' ר\"ע ז\"ל או ונצרפה בצדי. ובערוך פי' שהיה מנהגם לעשות סימן בטבעת על כל לבינה ואם נשקעה הטבעת בלבינה אינה נצולת מטומאת אהל. עוד בפירושו ז\"ל וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך. אמר המלקט כדתנן לעיל בפ\"ח סי' ג' וכמו שכתבתי: \n",
+                "<b>נפלו לאויר התנור טהור. </b>מצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מלת טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סרידה שהיא וכו' מוקף צמיד פתיל. </b>פי' בין תנור לסרידא הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>מרדע. </b>תנן לקמן פי\"ז דיש בהקפו טפח ועביו דהיינו רחבו שליש טפח דהיינו אצבע ושליש אצבע בגודל שהן שתי אצבעות בקטנות: \n",
+                "<b>היה עגול. </b>הנקב: \n",
+                "<b>אין רואים אותו ארוך. </b>י\"ג ארוך אין רואים אותו עגול ודיוקא הוא הרא\"ש ז\"ל. והחכם הה\"ר מנחם עזריה נ\"ע נשאל בסימן פ\"ה דאפכא ה\"ל למיתני היה ארוך אין רואין אותו עגול דהלא פי מרדע עגול הוא ותירץ אני שאלתיה לחברי ימים רבים ואין מגיד לי ובתר דבעינא פשיטנא לה דהכי קתני היה עגול כטבעת אין רואים אותו עגול משוך או עגול ארוך כמו פי מרדע שהוא כגלגל כביצה לא ככדור לפיכך אם היה הנקב עגול ככדור וכטבעת אין פי מרדע נכנס בתוכו ואין משערין בו עכ\"ל נ\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס ויוצא דולק. </b>שהנקב רחב והכוש נכנס ויוצא בריוח ואינו כבה: \n",
+                "<b>ניקב מצדו. </b>של עין דהיינו במקום שהמירוח דבק לעין: \n",
+                "<b>נכנס ויוצא שלא דולק. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>שיעורה מלא מיצה. </b>כך צ\"ל. ופי' בערוך בלשון שני הקש שאע\"ג השיפון שדומה לירק קרוי מוצא וכל חסדו כציץ השדה תרגומו כמוצא דחקלא. \n",
+                "<b>וכן היה אומר במגופת החבית וכו'. </b>פי' אבל רבנן ס\"ל בין במגופת החבית בין בחצבים גדולים שוה אמצען למן הצד דבמגופת החבית שיעורה לעולם מלא מיצה שנייה של שיפון וחצבים גדולים נמי שיעורם לעולם מלא מיצה שנייה של קנה והבד\"א הוא בין לרבנן בין לר\"ש ומ\"מ קשיא לע\"ד דמ\"ש שאר משקים דמחמרינן בהו טפי מיין. ועיין במ\"ש לעיל פ\"ג סי' ב': \n",
+                "<b>אפי' כל שהן טמאין. </b>כך מצאתי מוגה ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל בשתיהן: \n",
+                "<b>אבל אם נעשו בידי אדם אפי' כל שהן טמאים. </b>פי' אפי' נעשו ליין: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דכלי גדול שניקב במוציא רמון וכו'. אמר המלקט הר\"ש והרא\"ש ז\"ל [הוכיחו] מכח קושיית בקיאות דתוספתא דנקב שאינו עשוי בידי אדם על ידי מירוח מציל אפי' במוציא רמון: \n",
+                "<b>שיעורו במשקים </b>כצ\"ל. וכתב הר\"ש ז\"ל לעיל ריש פרק ג' ובסוף פרק המצניע דקדקנו אותה משנה דלקמן סוף פרק ט' דלא תיקשי אהא דאמרינן התם ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי גללים. </b>של צפיעי הבקר אבל כלי שייש הן בכלל כלי אבנים והרמב\"ם ז\"ל מפ' גללים שייש [תמוה דלפנינו מבואר בהיפך שהר\"מ דוחה דברי המפ' שייש:] וכן פי' רש\"י ז\"ל ג\"כ בפ\"ק דשבת דף ט\"ו אבל בפ' במה אשה (שבת דף נ\"ח) פי' צפועי בקר וכן בכמה דוכתי ועיין בתוס' מנחות דף סי'ט ע\"ב ועיין במ\"ש בס\"פ שני דעוקצין. ואע\"ג דכלי גללים אינם מקבלין טומאה אפ\"ה אינם מצילין משום אהל בלתי המרחה רק בכסוי בעלמא משום דלא שייך אהל בכלים כי אם בתנור חדש כדלקמן סי' ז' ובכלי שהוא מחזיק מ' סאה כתב הראב\"ד ז\"ל שהוא מציל משום אהל בכסוי בעלמא ואין צריך המרחה: \n",
+                "<b>כלי אדמה. </b>פי' רש\"י ז\"ל בריש מסכת יומא כלי אדמה שאין עשויין ככלי חרש בכבשן אלא מן האדמה הן שהיא כאבן רכה וחוקקים ממנה כלים ע\"כ. וגם בפ\"ק דשבת כתב כלי אדמה דלאו על ידי גבול הוא ככלי נתר וכלי חרס ע\"כ. \n",
+                "<b>ועצמות חיה שבים ועורה. </b>גרסי' וכן הגיה הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>על הכל מצילין וכו'. </b>משנה זו לאחר חזרה שחזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש ונ\"ל שהסבה שנשנית משנה זו להודיענו שאע\"פ שחזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש הלכה כב\"ה וזה מוסר גדול שמן הראוי לכל אדם להחמיר אע\"פ שהיתה האמת בהפך. הרא\"ש ז\"ל [דברים אלו הובאו בס' ח\"נ בשם מ\"כ כדרכו וכ' ע\"ז וז\"ל ודברים אלו צריכין באור ואם הכוונה לומר שלכך נשנית משנה זו להודיענו שלא מפני שהדין עם ב\"ש חזרו בהם ב\"ה כ\"א מצד חומרא. צריך לדעת מה נשתנה דין זה מכל הדינים שנחלקו ב\"ש וב\"ה וב\"ש לחומרא למה לא חזרו להורות כדברי ב\"ש לחומרא וצריך יישוב. ע\"כ:]: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בָחֵמָר </b>כך מצאתיו מנוקד: \n",
+                "<b>שהוא פתיל ואינו צמיד. </b>שאינו מתמרח ויפרד מן הכלי וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל ואם עשאו לחזוק ה\"ז מציל ע\"כ: \n",
+                "<b>אין מקיפין לא בדבילה שמינה וכו'. </b>ועצה טובה קמ\"ל  דאם בתוך הכלי קדש או תרומה אסור לגרום לו טומאה. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שלא יביאנו לידי פיסול. </b>פי' שמא יפלו עליהן משקים ויוכשרו ואין דבר טמא מציל ונלע\"ד דמתני' דלא כר\"ש דלא חייש לטעם שמא יביאנו לבית הפסול כמו שכתבתי בפ' התערובת סי' ג'. והרמב\"ם ז\"ל פי' דבחולין מיירי וז\"ל אין מקיפים וכו' וכל זה הוא למשנה ראשונה כו'. וז\"ל בחבורו ומקיפים בדבלה שמנה שלא הוכשרה ובבצק שנילוש במי פירות כדי שלא יטמא שדבר טמא אינו חוצץ ע\"כ נראה שרוצה לומר במה שאמר כדי שלא יטמא שהוא מפ' מתני' דקתני שלא יביאנו לידי פסול שר\"ל שלכך לש הבצק במי פירות כדי שלא יקבל טומאה וכיון שכן הוא מותר להקיף בו מאחר שאינו מקבל טומאה שאם היה דבר המקבל טומאה אינו יכול להקיף בו דהא קיימא לן שדבר טמא אינו חוצץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואינה נשמטת. </b>פירש אע\"פ שאינה נשמטת לרבנן אינה מצלת: \n",
+                "<b>היה בית אצבע שלה שוקע לתוכה. </b>כך הגיה הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שימרח מלמטן למעלן. </b>כך מצאתי מוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. וכן הגיה גם כן ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>היתה של נייר. </b>אם הוא נייר של עשבים אינו מקבל טומאה ואם לאו צריך שלא יהא בו כשיעור: \n",
+                "<b>וקשרה במשיחה. </b>גרסי': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שנתקלפה. </b>חבית זפותה מבפנים וזהו פי' הר\"ש ז\"ל אבל הרא\"ש ז\"ל פי' והסכים בפירושו לפירוש הרמב\"ם ז\"ל דפירש שגפסן עם השפה אמר שאם נקלף דופן החבית וכן נאד המורייס מלמעלה ונשאר הזפת עומד במקום שנסתלק מן החבית ונמצאת זו שהיא צורת החבית למעלה זפת ותחתיה חרס ואמר שאם כסה החבית על מקום הזפת והדק הכסוי עם הזפת שהוא שפת החבית וזהו שאמר שגפסן עם השפה עכ\"ל ז\"ל משמע דשגפסן עם השפה קאי בין אחבית בין אקבותים של מורייס שנקלף מצד פי אחד מהן החרש ונשאר הזפת אשר היה תחתיו ונראה חבית זו או נוד זה של מורייס כאילו חציו שלמטה לצד השוליים חרס שהרי עדיין לא נתקלף החרס מע\"ג הזפת והצד העליון של צד הפה כלי של זפת ר' יהודה ס\"ל כיון שהזפת מפסיק בין הכסוי ובין החבית או הקבותים אינו מציל וחכמים ס\"ל דאע\"פ שגפסן עם השפה שהיא זפת לבד מציל ולא בעינן שיהא הכסוי נוגע בחרס החבית עצמה ומציל דלא הוי הפסק. ובערוך קבותים פי' קנקנים שדומין לקב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וסתמוה שמרים הצילוה. </b>סתמא כחכמים דיש צמיד פתיל מבפנים ובהדיא פליג ר' יהודה אהאי בבא בתוספתא. ועיין במ\"ש בפ\"ד דעדויות סי' ו': \n",
+                "<b>היו שתים עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחברתה. </b>גרסי' משום דזמורה לשון נקבה: \n",
+                "<b>עשאה בסינים. </b>בערוך בסנים בלי יוד וכן ג\"כ בערך שגם וכן מצאתיו מוגה בנקודת קמץ. ובפי' הרמב\"ם ז\"ל בסינים הוא שיקוב בעובי השתי זמורות שני נקבים זה כנגד זה ויכניס עץ דק ראשו האחד בנקב האחד וראשו השני בנקב השני ויכה עליהם בקורנס עד שיתקרבו זה אצל זה ויעשו כזמורה אחת או נסר אחד ושוגמין ושועמין אחד ושעם הוא מין גמי ואומר שאם כרך השעם על שתי הזמורות עד שנעשו אחד אין צריך למרח ביניהם ע\"כ. וגם הרמב\"ן ז\"ל בפירוש התורה בפרשת תרומה גבי משולבות פי' סנין כמו שפירשו הרמב\"ם ז\"ל והביא שם ברייתא השנויה במלאכת המשכן ושני הסינים יוצאין מן הקרשים וכו' ע\"ש. ובערוך פי' שוגמין זמורות שמתוחין מקיר אל קיר ושוטחין עליהן בגדים וי\"א עץ כפול שהן כופלין אותו ולא ישבר והוא עץ רך ולא ישתבר בין לח בין יבש ובלשון תלמוד שעם ע\"כ. וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב פי' זה שפי' ר\"ע ז\"ל קליפות דקות של סנה וכו' אינו נראה שהרי אין שייך לומר עשאן בסינין וכו' אלא היה לו לומר תחב ביניהן סינין וכו' על כן נראה לפרש דה\"פ שדרך האומנין הבקיאים בחרושת עץ הוא שהם עושים ארגז והם רוצים לעשותו שלא יהיה בין דף לדף ריוח כלל חותכין בכל דף כמין שליבות ושליבות של דף זה נותן בחלל חברתה ונמצא שכשמכניסין אח\"כ זה בזה אין ביניהם ריוח כלל ונקרא סינין כזה % עוד עושין אופן אחר נותנים עובי חצי דף זה כעובי אצבע בצד זו באורך הדף וחצי עובי דף זה כעובי אצבע בצד זו באורך הדף השני ומניח אותם זה ע\"ג זה שהאחד ממלא חתך חברו ואין ביניהם אז ריוח כלל וזה נקרא שוגמין % וזה אי אפשר לציירו בדיו כראוי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור ישן בתוך החדש וסרידא על פי הישן. [כ\"ה בס' חזון נחום] </b>[פי' הרא\"ש] דגרסי' על פי החדש דהיינו החיצון דומיא דסיפא דסרידא ע\"פ הישן שהוא החיצון וכן מצאתי שהועתק מפי' הרמב\"ם ז\"ל ע\"כ וכן הוא בפי' הרמב\"ם ז\"ל וגם בחבורו פכ\"א דהלכות טומאת מת סימן ט' וגם הראב\"ד ז\"ל משמע שהסכים שם בהשגות לגרסא זו ולפי' זה. ומשנתנו אינה מתפרשת אלא על פי משנה ראשונה דבפי\"ב דאהלות דתנור ישן הוי כלי ואינו מציל אלא בצמיד פתיל ותנור חדש לא הוי כלי אלא אהל וכל המציל משום אהל אינו צריך לצמיד פתיל וזהו פי' הרמב\"ם ז\"ל שהסכימו עליו הראב\"ד והרא\"ש ז\"ל וכן פי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ניטל הישן וסרידא נופלת. </b>פי' שהסרידא אינה רחבה רק לכסות שפת הישן וא\"כ כשאין כאן הישן נופלת הסרידא לתוך התנור חדש  [כ\"ה בס' חזון נחום] [הר' אפרים אשכנזי ז\"ל]. אם אין בין חדש לסרידא פותח טפח חשבינן לסרידא כאילו היתה מונחת על החדש ומה שבחדש טהור דמה שבולט ממנה ומגיע עד הישן כמאן דליתיה דמי שאין סמיכת הישן מועיל וכיון שאינה גבוהה טפח מן החדש אין הטומאה נכנסת לה. הרא\"ש ז\"ל. ומצאתי כתיב הגהה על פי' הרמב\"ם ז\"ל כתב ה\"ר יעקב בן הרא\"ש ז\"ל לא ידענא למה לא נחשוב הבולט כמאן דליתיה כיון שהוא עומד ע\"י סיוע הישן ואפי' אם אין פותח טפח בין הסרידא לחדש לא היה לו להציל על מה שבתוך החדש דכיון שהוא עומד ע\"י דבר המקבל טומאה חשיב כמאן דליתיה לענין הצלת טומאה כדאמרי' בפ\"ח דאהלות כל דבר שהוא מקבל טומאה מביא ואינו חוצץ וא\"כ אפי' אין בין הסרידא לחדש פותח טפח כמאן [דליתיה] דמי ומביא טומאה לחדש אם לא שנאמר דארישא קאי דמיירי בשניטל הישן וראויה הסרידא לעמוד על החדש לבדו ע\"כ וצ\"ע דהכא נראה שמסכים לפי' הרמב\"ם ז\"ל ואעפ\"כ מקשה מה שאתה רואה שראוי להחמיר ואילו שם בהשגות הביא הראב\"ד ז\"ל פירש הרב היוני שנראה שהוא פירש הר\"ש ז\"ל והקשה עליו מה שהקשה הר\"ש ז\"ל עצמו שראוי להקל אף כשיש בו פותח טפח שיציל הואיל והוא מוקף מבחוץ ועוד הקשה שם בהשגות  קושי' אחרת על פי' הר\"ש ז\"ל ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העליונה. </b>היא הפנימית והחיצונה היא התחתונה כך נראה לעניות דעתי שצריך להגיה בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ומיהו אם היו אוכלין ומשקים בפנימית וכו' כתב החכם הר\"ס ז\"ל הרמב\"ם ז\"ל פירשה לענין אוכלין ומשקין ע\"כ: \n",
+                "עוד בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. וה\"ה דה\"מ וכו'. עד ויש משקה טופח באמצעיות. אמר המלקט נראה שהם דברי ר\"ע ז\"ל עצמו. וז\"ל הרא\"ש ז\"ל ובעליונה ותחתונה עודפת דאיירינן בהו ואמרינן דאמצעית טהורות כל שיש משקה טופח טמא דנטמאו המשקים מאויר החיצונה וטמאו את הכלי דגזרו וכו' ע\"כ. ואפשר דכוונת ר\"ע ז\"ל שהוקשה לו דה\"ל לתנא למיתני הכי השרץ בעליונה והתחתונה עודפת היא והתחתונה טמאה ואם יש משקה טופח באמצעיות כולן טמאות ואמאי פלגינהו לתרי באבי. וקשה לי קצת כיון דרישא איירי באלפסין שלימות וסיפא נמי באלפסי' שלימות אמאי פסיק תנח למילתיה בבבא דהיו נקובות והדר תנא השרץ בעליונה והתחתונה עודפת דמיירי בשלימות ויש לומר דאי הוה תני הכי בבא דהשרץ בעליונה והתחתונה עודפת קודם בבא דהיו נקובים בכונס משקה ה\"א דהיו נקובות בכונס משקה השרץ בעליונה כולן טמאות קאי אמאי דסליק מיניה אתחתונה עודפת ולא אשפתותיהן שוות וה\"א דמשום הכי כולן טמאות משום שהן באויר התחתונה ולא משום דרואין כדפי' ר\"ע ז\"ל כנלע\"ד. וי\"ס דגרסי בסיפא דמתני' העליונה והתחתונה עודפת כל שיש בה משקה וכו' העליונה בה\"א וכן הגיה הרי\"א ז\"ל וכתב כן מצאתי ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי מתכות וכו'. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל החלק הראשון דבר בדיני כלי חרס שהם העשרה פרקים הקודמין ועכשיו התחיל לדבר בזה החלק בדיני כלי מתכות ע\"כ: \n",
+                "<b>חזרו לטומאתם וכו'. </b>תקנת שמעון בן שטח היא בשבת פ\"ק דף י\"ד: \n",
+                "<b>רשבג\"א לא לכל טומאה וכו'. </b>גזרה שמא תשתכח תורת מי חטאת מן הכלים וכו' פי' ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט והאי טעמא אמרי' בירושלמי בפ\"ק דתרומות גבי מי שתרם שמן על זתים הנכתשין דאמרי' התם יחזור ויתרום וכמו שכתבנו שם וברמב\"ם פ\"א דהלכות כלים סי' ט' כתב כלי מתכות אחד פשוטיהן כגון הסכינים והמספרים או מקבליהן כגון היורות והקומקומסין הכל מקבלים טומאה שנאמר כל דבר אשר יבא באש בין מקבל בין פשוט אפי' תיבה או מגדל וכיוצא בהן של מתכת שהן מקבלין מ' סאה בלח או יתר מקבלין טומאה שנאמר כל דבר אשר יבא באש ע\"כ. וכתב שם בכסף משנה ומה שלמדה רבינו מדכתיב בכל דבר בספרא. ומ\"ש אפי' תיבה וכו' תוספתא רפי\"א דכלים וטעמא משום דכלי מתכות לא אתקוש לשק ע\"כ ונלע\"ד דעיקר הראיה דתרוייהו היא משום דלא איתקוש לשק אלא דבספרא אשכח ג\"כ לאסמוכה אכל דבר וכן ברבינו שמשון ז\"ל לא הביא רק ראית דלא איתקש לשק דו\"ק. ושם פי\"ב סי' ט' כתב שאם נטמא הכלי מתכת בטומאה שהיא מד\"ס כגון שנטמא בע\"ז וכיוצא בה ה\"ז ספק אם חזר לטומאתו הישנה או לא חזר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי מתכות וכו'. </b>וגרסי' כְלִי הלמ\"ד בנקודת חירק שהוא לשון יחיד וכן נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל. והגיה עוד חוץ מן הדלת והנגר והמנעול: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העשת. </b>חתיכה של ברזל כשמוציאים אותו מן המחצב ונלע\"ד שהוא מלשון עששיות של ברזל וקרוב ללשון המקרא בספר יחזקאל סימן כ\"ז ברזל עשות שר\"ל ברזל הנדי. וכן מצאתי אח\"כ בפי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>חררה. </b>כמין עוגה והיא תחלת עשיית הכלי: \n",
+                "<b>הוגני כלים. </b>כמו אוגני כלים והוא כמין ענק סביבות שפת הכלים ופי' בערוך שאינם מגוף הכלי אלא מסובב עליו כדכתיב ומחולות ומתרגמינן וחנגין אבל אזני כלים הם מגוף הכלי וכתב הרא\"ש ז\"ל דכך פי' הר\"ש ז\"ל וכולהו ניחא לי לבד מאזני כלים שהן מגוף הכלי והן ידות הכלים ויד מכניס ומוציא טומאה כדאיתא בריש העור והרוטב וא\"כ למה לא נחוש להם לטומאה ישנה ואפשר דכיון דטומאה ישנה מדרבנן לא גזרו אלא על כלי הנעשה מגופו של כלי הטמא ולא מידות הכלי והרמב\"ם ז\"ל פי' משנה זו בדרך אחרת ולא ישר בעיני עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>השחולות. </b>בפי' ר\"ע ז\"ל מלשון כמשחל ביניתא מחלבא וכו' אמר המלקט וכמו השחול דתנן בפ' על אלו מומין: \n",
+                "<b>ומן הגרודות. </b>בדל\"ת וכמו שפירש ר\"ע ז\"ל וכן הוא בערוך. ותמהתי שמצאתי מוגה ומנוקד ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל כך מן השחוׁלֶת ומן הגרוׁרֶת ריב\"ן אומר אף מן הקצוׁצֶת אכן גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כן: \n",
+                "<b>שידוע שנעשו מכלים טמאים. </b>מלת טמאים היא הגיזרה וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>מן המסמרות. </b>סתם דלא ידעי' אם נעשו המסמרים מכלים או מן העשת אבל בידוע שלא באו מכלים מודו ב\"ש דטהורים הרא\"ש ז\"ל. ועשיית כלים מן המסמרות מבואר הוא כגון שיעשה ממנו מחט של יד או מחט של סקאים או שפוד ודומה לו לפי מה שיהיה ארך המסמר ועביו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חַלַמָא </b>כך מצאתיו מנוקד והוא טיט היון הדבק בלובן ביצה. ובפי' כר\"ש ז\"ל הוא טיט עבה שעושים ממנו כירות כדמשמע בתוספתא: \n",
+                "<b>קלוסטרא טמאה. </b>נוסחא אחרינא קלוסטמא. ובשבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ד א)\"ר אלעזר דקודם התרת כלים נישנית משנה זו כאשר כתבתי בפ\"ה דמסכת פסחים: \n",
+                "<b>ומצופה טהורה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אם היתה הקלוסטרא מעץ ומצופה במתכת טהורה לפי שכלי עץ המחופה במתכת אינו מקבל טומאה ואפי' היה לו בית קבול כדאיתא בסוף חגיגה דמזבח הזהב והנחשת אין מקבלין טומאה לפי שהן מצופים וליתיה להאי פירושא דאדרבא מוכח שם דפשוטי כלי עץ המחופים במתכת טמאים והוא עיין במשנה ולא עיין בגמרא הרא\"ש ז\"ל וכן ג\"כ השיגו הראב\"ד ז\"ל בפ\"ד דהלכות כלים והאריך שם מהרי\"ק ז\"ל בשם הר\"י קורקוס ז\"ל: \n",
+                "<b>והקלסטרא. </b>מצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הוי\"ו והה\"א וניקד הקו\"ף בשב\"א והלמ\"ד בחיר\"ק והסמ\"ך בשב\"א והטי\"ת בציר\"י והרי\"ש בקמ\"ץ: \n",
+                "<b>ותולה בחברו. </b>בנקודת פתח בלמ\"ד ובמפיק בה\"א גרסי' לה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ושמא אתא תנא לאשמועי' וכו' עד סוף. אמר המלקט וכן משמע בהדיא בתוספתא דקתני ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריה אשתו של ר\"מ אומרת שומטה מפתח זה ותולה בחברו בשבת וכשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר יפה אמרה ברוריה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועיין עוד בפי' הר\"ש ז\"ל. ופי' בערוך בלשון שני קלוסטרא הוא כמין יתד וראשו עגול כמו רמון וכשיש בפתח שני דלתות עושים טבעת בדלת אחת וכן באחרת ומכניסים באותם טבעות היתד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"א מטמא בלחיים. </b>קשה לע\"ד מלת בלחיים דמשמע דבלחיים דוקא ולא הוה צריך למיתני אלא ור\"א מטמא ושמא אתא תנא לאשמועי' דר\"א מטמא בכל מין לחיים אפי' של אדם ואע\"פ שאין לשל אדם בית קבול מים ודלא כסתם מתני' דבסמוך ריש סימן ח': \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אין טמא אלא עקרב. </b>תימה דחכמים היינו ת\"ק ולא הוה צריך למיתני אלא ובשעת חבורן הכל טמא הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פיקה של מתכת. </b>כמין חצי כדור. אבל הר\"ש ז\"ל פי' בשם הערוך דגאון אחד פי' חטם של גמל דהיינו זממא דפרזלא. והיינו פיקא דקתני עלה בתוספתא ר' עקיבא מטהר ותרי תנאי אליבא דר' עקיבא ע\"כ: \n",
+                "<b>עימה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל הוא הכלי שכורכין עליו הפשתן או הצמר גפן בעת הטוייה. ובערוך אימה יש ששונים עימה פי' בלשון מקרא כישור ובלשון ישמעאל לקטא ע\"כ והתימה על הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ור\"ע ז\"ל שלא פירשו בו דבר כאן. ומ\"מ כבר פירשוהו לקמן רפכ\"א: \n",
+                "<b>סימפוניא וכו'. </b>כלומר חוץ מסמפוניא שאם יש בה בית קבול כנפים אע\"פ שמצופה טמאה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקו שלה. </b>ברוב ספרי כתיבת יד כתוב קב בבי\"ת וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קסרא. </b>בלי יו\"ד גרסי' לה: \n",
+                "<b>ולחיים טהורים. </b>שאין להם שם בפני עצמן: \n",
+                "<b>הכידון. </b>פשוט הוא שהוא בדלי\"ת וכדכתיב וכידון נחשת: \n",
+                "<b>והשיריון. </b>נלע\"ד דגרסי' לשון יחיד כחבריו השנויין במשנה בצדו ברישא. וכן הוא בקצת דפוסים: \n",
+                "<b>כל תכשיטי נשים וכו'. </b>עיין בשבת בפ' במה אשה (שבת דף נ\"ט) אם זו היא מאי דמייתי התם שאם היא משנה זו צריך לגרוס כך לפי מה שפי' שם רש\"י ז\"ל וטבעות וטבעת בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם ונזמי האף וז\"ל רש\"י ז\"ל וטבעת בין שיש כו' כלומר וטבעת שאמרנו בין שיש עליה חותם וכו' ע\"כ. אכן ממה שכתב שם בפי' הסוגיא מוכח דההיא דהתם בריתא היא: \n",
+                "<b>קטלאות. </b>הן הנקראין בתורה רביד: \n",
+                "<b>וטבעת בין שיש עליהן חותם ובין שאין עליהם חותם. </b>פי' חותם לא קאי רק אטבעות ואיכא מאן דגריס וטבעת בין שיש עליה חותם כמו שכתבתי על הברייתא וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. ופירוש הרמב\"ם ז\"ל חוחם בלשון ערבי פ\"ץ כמו שעושים במקצת הטבעות חותמי אודם פטדה ודומיהם: \n",
+                "<b>שחוליות שלה של מתכת. </b>כמו שרגילין לעשות חוליות של זהב כמין גרגרין נקובין ומכניסין אותן בחוט וקושרין על הצואר: \n",
+                "<b>שירי קטלא. </b>מיירי בחוט של מתכת וחוליות של אבנים טובות ומרגליות ונפסק החוט והחוליות ונשתיירו מלא צואר בת קטנה טמא והא דאמרינן דהחוט בפני עצמו טמא היינו כשהחוט שלם אבל נפסק קצתו ונשאר מן החוט ומן הגרגרים מלא צואר קטנה טמא ורבי אליעזר סבר אם נשתייר מלא צואר קטנה ובו אפילו טבעת אחת כלומר חוליא אחת אכתי תכשיט הוא הרא\"ש ז\"ל ובזה אין מקום לקושית הרב רבי שמשון ז\"ל. \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר וכו'. </b>ואין הלכה כר' אליעזר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכעדשה מלמעלה </b>כזה %: \n",
+                "<b>כקדדה טמא וכו' וכעדשה טמא וכו'. </b>יש גורסים הקדרה טמאה והעדשה טמאה: \n",
+                "<b>כלי בית קבול. </b>אית דלא גרסי מלת בית. ומנקדים הלמ\"ד בחירק: \n",
+                "<b>צנורא טהורה. </b>בתוספתא פליג ר\"א אמתני' דצנורא של נזם טמאה בפ\"ע ואני רואה הגירסא שם ביו\"ד וה\"א בכל הדפוסין צנירה: \n",
+                "<b>ונפרק. </b>טהור דאין ראוי לתשמיש משנפרק ואין כלי מתכות מקבלין טומאה אלא בא' משלש תנאים הללו או שיהיה לו שם בפ\"ע או שיהיה תכשיט או שיהיה לו בית קבול הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טבעת בהמה והכלים ושאר כל הטבעות טהורות. </b>פי' כשאין הטבעות מחוברות לכלים שיוצאות מן הכלים אבל אם אין יוצאה הטבעת מן הכלים טמאים כמ\"ש בפ\"ק בשם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. וז\"ל רש\"י ז\"ל שם בפ' במה בהמה הא דטבעת הכלים טהורה דוקא בשאינה מחוברת לכלי אבל בעודה מחוברת לכלי טמאה עם הכלי דהוי כמו יד לכלי דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו ע\"כ: \n",
+                "<b>קורת החצים. </b>שהיא המטרה שיש בה לשונות של מתכת מקבלת טומאה כך הלשון ברמב\"ם בפ\"כ דהלכות כלים: \n",
+                "<b>לכפיתה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שכופתין בה האדם וזולתו כגון חבילי עצים ודומיהן ממה שדרך לקושרם בשלשלת כדי שיעמדו: \n",
+                "<b>שלשלת של סיטונות. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל מוכרי הלחם והחטה יש להם שלשלאות שסוגרין בהן החנויות והם בכלל המסגרות אבל של בעלי בתים אין סומכין על סגירתם והן עראי ליפות הפתחים ולפיכך אם היו שנים א\"ר יוסי טמאה הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>או שקשר חלזון בראשה. </b>פי' כדמות דג שבים שמדמו צובעין תכלת והוא עשוי מברזל ומשוי לה מנא אפי' אינה אלא אחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמא מפני אונקיות ושל בעלי בתים אם יש בו אונקיות וכו'. </b>כך מצאתי הגירסא בערוך ובפי' כתיבת יד להרמב\"ם ז\"ל. ופי' אונקיות הם האוקיות. וכן נראה מפי' הר\"ש ז\"ל ופי' אונקיות הם כף של מאזנים ויש להם בית קבול שעשויין כמין כוס קטן ויותר היה נראה לפרש משנה זו משום טומאת כלי ברזל דסתם הנך פירקי בכלי מתכות עסיקי' ובפ' תמיד נשחט תנן אונקליות של ברזל היו קבועים בכותלים וכו' והם מסמרים של ברזל שראשיהן כפופים למעלה ושמא כך היה מסמרים לקנה של מאזנים וכן לכתפים אלא דשל מאזנים מיקרו אונקיות ושל כתפים אונקליות עכ\"ל ז\"ל. אבל ר\"ע ז\"ל גריס אונקליות. ומה שפירש שהוא הפלס נראה שהוא פי' הראב\"ד ז\"ל בהשגות פ\"ט דהלכות כלים: \n",
+                "<b>אונקלי של כתפים. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל הסבלים יש להם אונקלי גדול של ברזל ויש לו בית יד של עץ שמחזיקים הבית יד בידיהם וראש האונקלי במשא שעל כתפיהן שלא יפול: \n",
+                "<b>אקון. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל יש גורסים עקון וכן בערוך: \n",
+                "<b>כל המחובר לטמא וכו'. </b>בס\"פ החובל (בבא קמא דף צ\"ב) גרסי' ודבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים בספר בן סירא ושנוי במתני' דהכא ובברייתא ג\"כ לא הלך זרזיר וכו' והיינו דאמרי מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי פי' דרך דקל רע ליגדל אצל אילני סרק דהיינו אילנות בטלים: \n",
+                "<b>לטהור. </b>כגון מנורת העץ שהיא טהורה מפני שאין לה בית קבול טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדלת שבמגדל. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"י הדלת של מתכת שבמגדל של בעלי בתים אינה מקבלת טומאה ושל רופאים מקבלת טומאה מפני שמניחין בה את האספלנית ותולה בה את המספרים ע\"כ וכבר מפורש בר\"ע ז\"ל. והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל הדלת של מגדל: \n",
+                "<b>היתיכין. </b>בערוך וכן הר\"ש ז\"ל פירשו תניא אלו הן יתיכין שהחנוני מנער בהן את הקדרה והן כמו זומא ליסטרון ויש אומרים וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל. ועיין עוד בהר\"ש ז\"ל. וכתב הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל נ\"א הותיכין: \n",
+                "<b>והפרכין. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל הם ברזליים הקבועים בכיריים לשמרה מלהשרף בזמן מועט ולפי' זה הסכים הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ואונקלי שבכותלים טהורה. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל ואינם מחוברין תמיד אלא פעמים מסירין אותם דאי לאו הכי פשיטא דכל המחובר לקרקע טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מסמר הגרע. </b>בפירוש משנה כתיבת יד ישן נושן ביותר משלש מאות ושלשים שנה מצאתי כתוב גדע בדלית. ובתוספתא תניא מסמר הגרע ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש טהור שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע וכתב מהרי\"ק ז\"ל בפ' עשירי דהלכות כלים דאפשר שהתוספתא מחשב האזמל שמקיזין בו שהוא משמש עם הקרקע מפני שהמוקז סומך זרועו עליו והוא תקוע בקרקע ותנא דמתני' לא חשיב מפני כך משמש עם הקרקע ולפיכך טמא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ומחבר על הקנה. אמר המלקט נראה שצריך להיות וכורך על הקנה: \n",
+                "<b>היתה עגלה שלה. </b>נ\"א שלו ויש גורסין שלהם. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה שלו וכתב עוד וארון של גרוסות ר' צדוק מטמא וחכמים מטהרין בכאן הזכיר ר' צדוק ראשונה ואח\"כ חכמים מה שלא עשה כן בשאר המשניות מפני שהוא צריך לומר היתה עגלה שלו של מתכת טמאה לדברי חכמים על כן איחר דבריהם כן נ\"ל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העשוי לשמירה. </b>פי' בערוך בערך מסמר אם שמו בדלת כדי לשמור המסמר שלא יאבד טהור. עד שיצרפנו מערבו עם כלי אחר ויהיה כלי ע\"כ: \n",
+                "<b>שלשה דברים ר' צדוק מטמא וכו'. </b>פי' לפי ששנה מחלוקתם של ר' צדוק וחכמים בפזור חזר וכללם יחד ועוד אגב דבעי למיתני מחלוקת ר\"ג וחכמים הדר תנא מחלוקת ר' צדוק הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומודים חכמים לר\"ג וכו'. </b>בתוספתא מוקי ר' יהודה לפלוגתייהו דוקא בשוין כדתנן במתני' וכמו שכתבתי בעדיות פ\"ג סי' ט'. ור' נתן אמר בתוספתא לא נחלקו ר\"ג וחכמים על מגרדות של אוליירין שהוא טהור שלא נעשו אלא לשמש עם הקרקע על מה נחלקו על חבית של מתכת של בעלי בתים העשויה ככיפה שר\"ג מטמא מפני שעבדים מתגרדין בהן וחכמים מטהרין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן סלע שנפסלה וכו'. </b>וי\"ס דלא גרסי מלת וכן. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האולר וכו'. </b>טמאים משום דכל חד מהני יש לו שם בפני עצמו ופי' בערוך בפירוש ראשון אולר פי' עץ שחותכין בו הקולמוס ומערבין בו הדיו ע\"כ. וברמב\"ם בספ\"ט דהלכות כלים כתוב ג\"כ והאולר שכורתים בו הסופרים ראש הקולמוס של קנה ע\"כ: \n",
+                "<b>מטוטלת. </b>בערוך מטולטלת וכן ג\"כ ברמב\"ם ספ\"ט דהל' כלים: \n",
+                "<b>הכידין. </b>בדלי\"ת הביאו הערוך בערך כדם וכתב ס\"א כדים ומפ' עכידין כדגרסי' בבא בתרא מאי עכידין כבשי וכו' ע\"כ. אבל בערך עכר כתוב ברי\"ש: \n",
+                "<b>והכן והכנה. </b>נראה דהאמה נקראת כנה והלוח שמסרגלין עליה הוא הכן כך פי' הר\"ש ז\"ל לעיל בספ\"ז אליבא דפי' הערוך ובס\"פ בתרא דמכלתין הביא הר\"ש ז\"ל תוספתא דקתני בה האולר והקולמוס וכו' עד של זכוכית טהורין וכתב וכל הנך שנויין לעיל במתני' ספי\"ב אלא דהתם תנן הכידים והכא תניא העכידין והכל אחד והתם תנן טמאים דבשל עץ מיירי אבל הכא בשל זכוכית וטהורים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפירוש ר\"ע ז\"ל. ופי רשע הוא עצי גופר אמר המלקט נלע\"ד דמשום הכי קורהו פי רשע שנעשה ממנו תיבה לצדיק נח להנצל מן המבול של הרשעים. וכן גירסת הערוך פי רשע. ואפשר דגרסי' פירשע כולו תבה אחת: \n",
+                "<b>ר' יהורה אומר אף. </b>אית דלא גרסי מלת אף. גם הרי\"א ז\"ל מחקו. \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הסייף וכו'. </b>מימרא בפלוגתא דר' יוחנן ור\"ש בן לקיש פ' הפועלים דף פ\"ד מאימתי גמר מלאכתם לקבל טומאה ר' יוחנן אמר משיצרפם בכבשן ריש לקיש אמר משיצחצחם במים: \n",
+                "<b>פיגיון. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל הוא סכין עקום כמין מגל קטן תופשין אותו הסוחרים והסופרים בקסתותיהם: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. וכן התער יש שאין בית יד שלו מחובר וכו' אמר המלקט פי' למאן דמפרש דשחור היינו תער: \n",
+                "<b>מספרת. </b>ר\"ע ז\"ל תפס פי' הר\"ש ז\"ל כמו שאעתיק אבל הרמב\"ם ז\"ל פירש חתיכת ברזל שמגלחין בה השיער באיזו צורה שתהיה ונקראת ע\"ש פעולתה תרגום וגלח ויספר. והרא\"ש ז\"ל פי' מספרת הוא ברזל ארוך וכופפים אותו לאמצעיתו ובשני ראשיו כמין שני סכינים ע\"כ וכן הוא ג\"כ בפי' הר\"ש ז\"ל. וז\"ל ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל מספרת ואינה של חוליות ודו\"ק ע\"כ. ובתוס' שבת פ\"ד דף מ\"ח משמע התם דהאי מספרת מיירי כשאינה של פרקים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קוליגריפון. </b>מצאתי מוגה קליגריפון בלי וי\"ו וכן הוא שם בהשגת הראב\"ד ז\"ל וז\"ל כלי שבראשו כף אחת כסבכה לצלות עליו ובקצה השני שִנַיִם להוציא בהן הבשר מן הקדרה או מעל האש אמר אברהם זה עשה תחת קליגריפון ובערוך לא פירש כן אלא בראשו אחד כעין פאלא להדביק בו פת בתנור ולרדותו והשני לגרוף בו את האפר והגחלים אבל נראה כדבריו שזהו קליגריפון ע\"כ והרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה במשנה וגם בפי' הרמב\"ם ז\"ל קֵלַגְרִיפוֹן הקו\"ף בציר\"י והלמ\"ד בפת\"ח. ואפשר דמש\"ה קרי ליה קלגריפון שם מורכב ע\"ש שתי המלאכות שעושין בו קולי כמו אונקלי לתחוב בבשר או בלחם גריפון לשון גריפה שגורפים בו את הגחלים ואת האפר וכן נ\"ל ג\"כ הטעם בזומא ליסטרון זומא לשון זוהמא לסטרא לשון צד כלומר צד אחד מן הכלי להוציא בו הזוהמא. או אפשר ג\"כ לומר לסטרא שהוא קרוב ללשון בשר מלשון דוכשוסטוס ולקמן פכ\"ה פי' ר\"ע ז\"ל כמו שפי' הר\"ש ז\"ל כאן ושם דבכף מעלין בו המרק ויהיה זומא מלשון יוני מרק זומי. וראיתי מוגה זומי ביו\"ד. ועיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל שהוא ז\"ל פירשו בדרך אחרת וז\"ל שם בחבורו כלי שיש בראשו האחד כף להרים בו הדשן ובראשו השני מזלג לצלות בו הבשר וכו' ע''כ. והוא זומא ליסטרון דאסבריה רב סחורא לרבא בשלהי פ' אלו מציאות וכתבוהו תוס' ז\"ל בס\"פ מצות חליצה ובפ\"ק דע\"ז דף י\"ט וכתבו שם הם ז\"ל דרבה גרסי' בה\"א. ואיתה למילתייהו ג\"כ בר\"פ ד' מיתות: \n",
+                "<b>מכתב. </b>שניטל הכותב בנקודת ציר\"י התי\"ו. וברמב\"ם פי\"א כתב והוא שיהיה הנשאר יכול לעשות מעין מלאכתו כיצד עט שניטל המוחק שלו ונשאר הכותב אם נשאר מארכו כדי שיגע לקשרי אצבעותיו טמא שהרי אפשר שיאחוז בו ויכתוב בו ניטל הכותב ונשאר המוחק אם נשאר מארכו מלא פס ידו טמא שהרי אפשר לו למחוק בו נשאר פחות מזה טהור וכן כל כיוצא בזה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרחור. </b>כתב הרמב\"ם ז\"ל שם המרדע הוא המלמד והוא עץ ארוך עב וכמו מסמר חד תקוע בקצתו מלמעלה וזה הברזל נקרא דרבן ובקצה השני מלמטה ברזל כמו רומח והעץ נכנס בו וזה הברזל נקרא חרחור ע\"כ: \n",
+                "<b>נשבר מקופו טהור. </b>קשה קצת דאמאי איצטריך ליה לאשמועינן האי מילתא גבי חרחור וגבי קורדום דמאי שנא. וראיתי שנקד הר' יהוסף ז\"ל מִקוּפוׁ המ\"ם בחיר\"ק וכתב ס\"א מיקופו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מגריפה שניטלה כפה וכו' מגרה. </b>נקראת ע\"ש מלאכתה שנעשית ע\"י גרירה: \n",
+                "<b>שניטלו שניה אחת מבנתים וכו'. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>מלא [כ\"ה בר\"מ ד\"נ ובר\"ב ד\"ו. אבל בכה\"ד הסיט:] היסט. </b>הרמב\"ם ז\"ל בשם אביו ז\"ל ורוב הקדמונים ז\"ל פירשו דמלא היסט הוא מראש הגודל עד ראש האצבע כל מה שיוכל לפתוח וזהו בעיניו חלוק בין אמרם מלא היסט או רוחב היסט וכן פי' הר\"ש ז\"ל ולזה הסכים ג\"כ הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>והמפסלית </b>ס\"א והמפסֶלֶת בלתי יו\"ד ובנקודת סגו\"ל תחת הסמ\"ך והלמ\"ד: \n",
+                "<b>וכולן שנחלקו לשנים טמאים. </b>לשון הר\"ש ז\"ל וכולן שנחלקו לשנים אין עושי' מעין מלאכתם חוץ מן המקדח ע\"כ והיה נראה לי שצריך למחוק מלת אין אכן אחר זמן רב בא לידי תוספת יום טוב בשנת השפ\"ג ירח סיון וראיתי שהעתיק לשונו וכתב שנראה שהוא ז\"ל גורס טהורים ושכן הגיה מהר\"ם ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"א גריס טמאים. ובפירוש המשנה לא נזכרה זו הבבא: \n",
+                "<b>והרוקני בפני עצמה טהורה. </b>אבל הברזל בפני עצמו טמא וצריך לחלק בין הני דקתני בהו מתני' ניטל חסומן טהורין לקורדום דקתני עליה בתוספתא דאע\"פ שניטל חסומה טמאה הר\"ש ז\"ל. ואית דגרסי והרונקי וכן הוא ברמב\"ם וגם בפי' המשנה וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שנטל חרירה או עוקצה וכו'. </b>וכתב הר\"ש ז\"ל אית דגרסי חדידה מלשון תחתיו חדודי חרש ע\"כ ופי' בערוך חרירה פי' מחט יש לה שני ראשים ראש אחד לתפירה שמו חרירה שעושה בה חורים בבגד וראש אחד להכניס בה החוט הוא עוקצה כמו עוקץ של אתרוג ויש אומרים אפכא חרירה מקום שמשימין בו החוט מלשון ויקוב חור בדלתו שהוא נקב ע\"כ ושני הפירושים הביאם הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אם התקינה למיתון. </b>כך היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל ופירש שרוקמי הבגדים בעת אריגתם יש להם מחטים שכורכין עליהם חוט משי כמו שכורך הגרדי חוטי פשתן על הקנים הדקים ויהיה נקל להכניס המחטים בין הארוג בעת הריקום ואותן המחטין נקראין של מיתון מחמת כריכת החוטים עליהם מלשון לכתא ומיתנא שהוא דבר הכרוך בחוט ואותו מחט אם ניטל חרירה או עוקצה טמאה לפי שאין צורך בהן ע\"כ וכן ג\"כ פי' בפי\"א דהלכות כלים אבל הר\"ש ז\"ל גריס מיתוח או מיתה. ועיין במ\"ש בפ\"ק דערלה בשם הערוך בסימן ד' והביאו הר\"ש ז\"ל הכא בפירקין וכתבתיו בשמו בסוף פירקי' אלא דבכתיבת יד ליתיה: \n",
+                "<b>שהוא כותב בה. </b>מכאן משמע דחרירה הוא קופא דמחטא שנכנס בו החוט והעוקץ שהוא חדוד ראוי לשלחני לכתוב בו על פנקסו כאותן מחטין הגדולים הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>של מיתוח וכו'. </b>קשה קצת אמאי לא קתני אם התקינה למיתוח טמאה כדקתני ברישא: \n",
+                "<b>ואם לאו טמאה. </b>י\"מ דמאי דקאמר בפ' במה בהמה והוא שרישומה ניכר קאי אהאי סיפא וה\"פ ואם רישומה של מחט ניכר הוא דהויא כלי וטמאה הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>צנורא. </b>בהיותה כפופה היא כלי וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל ואית דגרסי צנירה כמו שכתבנו לעיל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד פותחת של עץ וחפין שלה וכו'. </b>תוס' שבת פ\"ח דף פ\"א כתבו ז\"ל דמשמע דאתיא מתני' דקתני אפי' אחת טמאה כר' נחמיה דאזיל בתר תשמיש דהיינו חותם ולא אזיל בתר מעמיד ולפירושם ז\"ל סיפא לא אתיא כותיה דהא בהדיא תנן בברייתא טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג ר' נחמיה מטהר ורישא דמתני' ר' נחמיה וסיפא רבנן וכן פירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל דר' נחמיה פליג אדקתני וחותם שלה של אלמוג טמאה דס\"ל הלך אחר החותם: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. אפי' אחת טמאה ואע\"ג וכו' עד מ\"מ השינים חשובים עיקר והפותחת משמשת. אמר המלקט אבל בטבעת הטבעת עיקר והחותם משמש ור' נחמיה פליג וכו' כדכתבינן: \n",
+                "<b>השן שבטס. </b>ל\"ד לפין של פותחת דרישא דבעי' שיהא קבוע דהכא השן משמשת בפני עצמה מה שא\"כ בפין: \n",
+                "<b>שבפותחת ושבמפתח טמאה בפני עצמה. </b>קשה דהא שן וחף הכל אחד והכא קתני שבפותחת טמאה בפני עצמה ובפ' המוציא יין תניא חפי פותחת טהורין ושמא יש קבועין ויש שאינם קבועין הר\"ש ז\"ל ובמה שכתבתי מתורץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכרומין. </b>ברוב הספרים כרומין ברי\"ש אבל בערוך הביאו בערך כדום בדלי\"ת ופי' שהוא זֵר של ברזל או של נחשת כאותם שתולין הנרות לפני הארון ובו קבועין אונקליות לצנן בהם המים וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל כדומין בדלי\"ת: \n",
+                "<b>המעבר. </b>בערוך הביאו בערך מעדר מלשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון ואיכא דאמרי המעבר ואיכא דאמרי המעפר והוא כמו רחת אלא שהרחת רחב בפה וזה שִנַיִם שִנַיִם כדי להעביר התבן ממקום למקום ודומה ליד של בני אדם כדתנן שניטלה אחת משיניהם ע\"כ ואני מצאתי מוגה המעבֵד בדלי\"ת ובניקוד ציר\"י בבי\"ת: \n",
+                "<b>והמגוב. </b>בגימ\"ל ובבי\"ת והוא ליגוב בו תבואה המלוחלחת. וז\"ל הערוך פי' מגיב כלי עור שלובש אדם על ידו פי' אחר כלי שדומה ליד של אדם ויש לו אצבעות והוא לנגב בו תבואה המלוחלתת: \n",
+                "<b>ואין לי מה להשיב. </b>מפני מה אמרו כן ולא נשאו לבו לחלוק עליהם ומשנה זו בפ' בתרא דטבול יום [וע\"ש בתוי\"ט] ועוד יש שם שתי משניות לפני זו ועל אלו שלשה משניות אמר ר' יהושע דבר חדש חדשו סופרים והיינו דקאמר על כולן הרא\"ש ז\"ל. וראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל דבר חָדָשֹ חִדשוּ וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מסרק של פשתן וכו'. </b>ביבמות פ' החולץ אמרי' דמסיימי בה דווקני זו דברי ר\"ש ולאו סתמא הוא: \n",
+                "<b>ושל צמר שניטלו שניו אחת מבינתים טהור. </b>בפ' החולץ פריך רישא לסיפא. ומשני הא בגווייתא הא בברייתא פי'. המסרק הוא של עץ ורחב הרבה ובית יד שלו הוא באמצע ואותם אמצעיים שכנגד הבית יד ע\"י שנים מהם המלאכה נעשית אבל בברייתא שמכאן ומכאן שלא כנגד בית היד אין המלאכה נעשית בהן בפחות משלשה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אחת והתקינה לנר. </b>בהחולץ פריך דבשל פשתן קתני אחת אחת בפני עצמן טמאות בלא תקון והכא בעי תקון ומשני הא בקתייהו הא בלא קתייהו פי' כשניטל עמה חתיכת עץ היא נעשית לו בית יד וא\"צ תקון ורב פפא משני הא באלימתא הא בקטינתא פי' גדולות לא בעי תקון דחזו לכתוב בהו דדמיא כל א' מהן לשל סקאים דתנן לעיל דאם ניטל חרירה טמאה מפני שהוא כותב בה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>או למיתוח. </b>גם פה גריס הרמב\"ם ז\"ל למיתא והוא מלשון מיתנא כדכחבי' לעיל בפירקין ועיין במ\"ש בשם הערוך בפ\"ק דערלה דאית דגרסי למיתה למיתוח למיתוי למיתון והכל אחד וכן כתב ג\"כ הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי מתכות כמה הוא שיעורן. </b>בכלי מתכות שנתרועעו איירי הני תרי קמאי דלי וקומקום אבל מיחם ולפס וקיתונות מיירי בניקבו כדמוכח בתוספתא דבקומקום שניקב מפ' שיעור אחר ובקיתון שנתרועע שיעור אחר הר\"ש והרא\"ש ז''ל. והגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הקומקומוס. ובערוך מחם כדי לקבל סלעים פי' מיחם שניקב ממלאים אותו סלעים אם לא יצאו ממנו הרי הוא כלי ומקבל טומאה ע\"כ. עוד בערוך הלבס בבי\"ת וס\"א הלפס בפ\"א והוא קומקום גדול וחם מותר והוא צר משוליו ומחמין בו חמין ומכניסין בו הכלים כעין קיתונות והדומה להן להדיחן במים חמין. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם רפי\"א דהלכות כלים הלפס כדי לקבל קיתונות של מתכת ע\"כ. וראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל קומקומוס כדי לחום בו. ס\"א לְחַיֵים בו ע\"כ: \n",
+                "<b>המחוסר הגפה. </b>כך היא הגירסא בפי' ר\"ע ז\"ל. אמנם הר\"ש ז\"ל נראה דגריס חטיפה. וכתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וי\"מ חטיפה כמו טפיחה ופליגא ברייתא אר' עקיבא דקתני בתוספתא קיתון שהוא עתיד לטפח על פיו ולעשותו כצנור טהור עד שיטפח פיו כו' ולטפח פי' להכות מלשון טפח ליה בסנדליה עכ\"ל ז\"ל ובערוך מצאתי כלשון הזה חטפא פי' כלים עשויין וגמר מלאכתם גרידה ואלו עדיין לא נגרדו ע\"כ וכן הוא ג\"כ בפי' הר\"ש ז\"ל בשם הערוך. וגם בפי' כתיבת יד ישן נושן להרמב\"ם ז\"ל כתוב חטיפה ופירש שהוא שיפה ומריטה וגם בתוספתא קתני חטיפה וז\"ל התוספתא כלל אמרו בכלי מתכות המחוסר חטיפה טמא ומחוסר לטישה טמא דברי ר' עקיבא ע\"כ. ותרי תנאי אליבא דר' עקיבא. וברמב\"ם רפי\"א דהלכות כלים כמה שיעור השבר שישבר כלי מתכת ולא יקבל טומאה או יטהר מטומאתו הכל לפי מה שהוא כל זמן שהכלי יכול לעשות מעין מלאכתו עדיין הוא כלי וחשוב כלי שלם כיצד הדלי וכו' וכן ג\"כ פי' בפי' המשנה והוא הפירוש שהעתיק ר\"ע ז\"ל ודחוק לפי' זה מלת מיחם כדי לקבל בו סלעים ולפירוש שכתבתי בשם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל אתי שפיר. ועיין במ\"ש לקמן רפי\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חזינא. </b>גרסי' ביו\"ד אחת בנקודת חיר\"ק בזי\"ן וכן הגיה ונקד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>סימרו </b>טמא. כתב הר' יהוסף ז\"ל בס\"א גרסי' סימנו כן היה נראה הכתב ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר עד שיעשה בו שלשה סדרים. </b>בתוספתא קתני עשה בראשו מסמר להיות מכה טמא לנוי טהור ר' אליעזר בר' צדוק אומר דור אחד טמא שני דורים טהור: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ואחר שחברה ראויה להשתמש בה ככלי טומאה ומקבלת טומאה וכו'. אמר המלקט משמע שהן דברי עצמו ז\"ל דלכל המפרשים שראיתי הכי צריך לומר וחברה למקל מקבלת טומאה כמו שהיתה. או מלת בכלי הס\"ד ומלת טומאה ומקבלת וכו' צ\"ל טמאה מקבלת טומאה וכו' והת\"ד. ומבואר בפי' הרמב\"ם ז\"ל אלא ששם סוף פי\"א עשה פי' אחר רחוק. ועיין בפי' מהרי\"ק ז\"ל אשר שם: \n",
+                "<b>מאימתי היא טהרתו. </b>כתב הרי\"א ז\"ל כן מצאתי טהרתו בוי\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקינטר. </b>כך מצאתיו מנוקד בציר\"י תחת הטי\"ת. ואמרו בירושלמי דמגילה צריך שיהא איש בריש דפא ואת בסופה שניץ ונחוץ כהדין קנטרא ומפרש לשון זה בעל הלכות גדולות והביאו בית יוסף בא\"ח סי' תרצ\"א ופירש קנטירא הוא כמו מטה ושבט של ברזל שהוא של בנאים לחתוך בו את הכותל לכאן ולכאן כך נחלקה שירה זו לשני חלקים לכאן ולכאן ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>והדקור. </b>הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה והדקר בלי וי\"ו: \n",
+                "<b>שלשלת של משוחות טמאה. </b>לפי שבמדידת החבל יש עול פעמים שמותח לזה יותר מזה או מפני שבימי הגשמים החבל נמתח יותר מבזמן היובש. העשויה לעצים. יש מקומות שמוכרין עצי ארזים במדה. טהורה. דהויא כמתכת המשמשת את העץ ועוד דאין לה שם בפני עצמה. שלשלת דלי גדול. לא חשיב אלא עד ד' טפחים כי ממלאין בו בחבל ואין עושים שלשלת ארוכה מפני הכובד אבל בדלי קטן ממלאין בשלשלת לפי שהיא קטנה ואינה כבידה ומאריכין בה עד עשרה טפחים הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ובמקום אחר מצאתי שהוא כלי ברזל וכו'. אמר המלקט הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>שעשה שיניה לתוך החור. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל ר\"ל שהרכיב שיניה בחורים שלא היו השנים מגוף הברזל. וענין מלמטן למעלו הוא ששם השנים להפך ממה שצריך שנמצא שאין ראויין לנסר בהן עכ\"ל ז\"ל והגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל לתוך החור בלמ\"ד: \n",
+                "<b>וכל הכסויין טהורין. </b>אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ דהא איכא כסוי טני של רופאים דטמא לכ\"ע ובתוספתא קתני כסוי קוביא ומיחם כסוי טני ובית הדיו טמאים ושאר כל הכסויין טהורין הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטרב. </b>הרמב\"ם ז\"ל פי' שקטרב הוא העץ שנמשך על שני צדדי הבהמות והעול באמצעו וזו היא צורתו % וכתוב בכסף. משנה פכ\"ז דמכירה דקטרב היינו צמד וזהו ההפרש שבין צמד לעול דקתני התם בתוספתא שהביא שם הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>והכנפים. </b>מלשון על כנפי בגדיהם שהוא לשון קצה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ואית דגרסי והמסגר והוא יתד וכו'. עד סוף אמר המלקט הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל וגריס מחגר לשון חגר שהוא פסח שלא תחגר העגלה: \n",
+                "<b>ותתמחויות. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל הם המקומות המקבלים שמשימין בהן האבנים ושאר דברים הנשאין בעגלה: \n",
+                "<b>והצנורא. </b>אני רואה הגרסא שם בפ' עשירי הצנירה ביו\"ד וה\"א בכל הדפוסים וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וכבר כתבתי זה פעמים שלש: \n",
+                "<b>ומסמר המחבר את כולן. </b>בהא פליג רשב\"ג ומטהר אותו הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסייף. </b>בסייף שהעלה חלודה מיירי שהוא טהור עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל בפי\"א דהלכות כלים וכן משמע קצת מפי' הר\"ש ז\"ל שכתב משישופנו כמו ושפית יתיה בשופינא אבל בפי' המשנה פי' הרמב\"ם ז\"ל משישופנו ר\"ל משיחליקנו בשמן אחר הלטישה והמריטה תרגום ויסך ושף ולזה הפירוש הסכים הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מיטמאין ומיטהרין. </b>בנקודת חיר\"ק תחת המ\"ם: \n",
+                "<b>דברי ר' אליעזר. כיצד וכו'. </b>ועוד קאמר ר' אליעזר בתוספתא כלי מתכות שנטמא ונשבר והתיכו מזה עליהם בו ביום ושונה ברביעי ושנטמא והזה עליו ונשבר והתיכו שונה ומזה עליו בו ביום ור' נתן אומר כלי מתכות שנטמא ונשבר והתיכו והזה עליו ונשבר והתיכו ישנה עליו בו ביום ר' יהושע אומר גם בזה אין הזייה פחות מג' וז' ובזה נלע\"ד שידוקדק מילתיה דר'יהושע ששינה דבריו דסיפא מדבריו דרישא במתני'י: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דר\"א כרשב\"ג ס\"ל אמר המלקט נראה שהן דברי עצמו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפתח של ארכובא. </b>זו היא צורתו % ושל גם כצורת גימל כך %ג הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. כמין נון כפופה שלנו לשון הר\"ש ז\"ל בשם הערוך דדמיא לנון דמיניה כייף ומיניה זקיף ועיין במ\"ש ברפ\"ג דמדות בפי' נון הפוכה: \n",
+                "<b>מתוך גומו. </b>ס\"א מתוך גמו וכן הוא שם ברמב\"ם והכי מסתברא. היו בו חפין. כשנשבר מתוך גומו וכו'. לשון ר\"ע ז\"ל אמר המלקט כתב הר' אפרים אשכנזי ז\"ל היה נראה לפ' שזהו ערן בפני עצמו ולא קאי על נשבר מתוך גומו אבל הר\"ש ז\"ל להדיא פי' כר\"ע ז\"ל וגם ברמב\"ם משמע כפי' ר\"ע ז\"ל וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "<b>ניטלו הפין. </b>אית דגרסי ניטלו חפין בחי\"ת והרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה בכולן החפים בה\"א וחי\"ת וכן ג\"כ הנקבים בה\"א: \n",
+                "<b>מלמטן. </b>פי' לאפוקי מן הצדדין אבל הר\"ש ז\"ל פי' מדקתני מלמטה משמע ששתים הן זו ע\"ג זו והתחתון נקביו דקין יותר מן העליון ע\"כ: \n",
+                "<b>מלמטן זה מצד זה. </b>כך מצאתי מוגה. וכן הגיה הר' יהוסף ז\"ל. \n",
+                "<b>והאפרכס. </b>בערוך אית דגרסי ארפכס והכל אחד ע\"כ. ועיין עוד במ\"ש בשמו ז\"ל לקמן ס\"פ בתרא. ופי' הר\"ש נ\"ל ארפכס של מתכת עושין לחרדל ארפכס קטנה כעין שעושים לריחים וחשובה כלי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שיש להם שוליים. </b>היה נראה לפ' אע\"פ שיש להם שוליים טהורים מרוב גודלם שאם אינו יכול לישב שלא מסומך טהור אע\"פ שאינו גדול שמחזיק מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש וי\"ס דגרסי בהדיא אע\"פ שיש להם שוליים. אבל ברפ\"ג דהלכות כלים כתב הרמב\"ם ז\"ל וכל כלי עץ שהוא סתם אם היו לו שוליים לישב עליהן על הקרקע כדי שלא יהא נוח להתגלגל והיה מחזיק מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש אינו מקבל טומאה כלל לא מן התורה ולא מד\"ס מפני שחזקתו שעשוי לנחת ע\"כ משמע דתרתי בעינן וכן נראה ג\"כ מפירושו למתני' ולע\"ד נראה דטעמא הוי דאם אין לו שוליים הוא נוח להתגלגל אפי' מלא ואינו נקרא עשוי לנחת והוי דומיא דשק המתטלטל מלא וריקן וטמא מיהא מד\"ס אבל כשיש לו וגם הוא גדול אי אפשר לו להתטלטל מלא אפי' ע\"י גלגול וטהור אפי' מד\"ס. וכן כתבתי בשמו ז\"ל בפ\"ח דאהלות סי' ג'. והרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מחק מתלמודו שם בעירובין מלות אע\"פ אמנם רש\"ל ז\"ל לא ראיתי שמתקו. ומ\"מ דו\"ק במה שכתבתי לקמן סוף סימן ב' דפי\"ח בשם הרמב\"ם ז\"ל והרא\"ש ז\"ל גם בפי' ר\"ע ז\"ל סימן ג'. ועיין בת\"כ פרשת שמיני פרשה ו': \n",
+                "<b>שהן כוריים ביבש וכו'. </b>משום דלת אין בו גודש וביבש הוי גודשא תלתא [הגה\"ה בירושלמי פ\"ק דעירובין דף י\"ט ע\"א כתוב א' אומר אלפים בת יכיל וכתוב א' אומר שלשת אלפים יכיל א\"א לומר אלפים שכבר נאמר ג' אלפים ואא\"ל ג' אלפים שכבר נאמר אלפים בת נמצאת אומר אלפים בלח שהן ג' אלפים ביבש מיכאן למדו חכמים מ\"ס בלח שהן כוריים ביבש ע\"כ]:]  בכלים שהן עשויין כים גבהן כחצי רחבן והן עגולין: \n",
+                "<b>טהורין. </b>דאתקוש כלי עץ וכלי עור לשק. וכתבו תוס' ז\"ל בשבת פ' ר' עקיבא דף פ\"ד דלהכי נקט בכל דוכתא מה שק מיטלטל מלא וריקן וכו' ולא נקט מה בגד מיטלטל מלא וריקן אע\"ג דבגד כתיב גבי שק או בגד או עור או שק דלא שייך למילף הכי אלא משק כדכתיב ויהי הם מריקים שקיהם ע\"כ: \n",
+                "<b>דרדור. </b>מצאתיו מנוקד בשור\"ק: \n",
+                "<b>וקוסטות. </b>אית דגרסי קסתות ואית דגרסי קצתות וי\"ס וקסטות ונראה שהיא גרסת הרי\"א ז\"ל ונקד הסמ\"ך בצר\"י וקסִטוׁת. ופי' בערוך הוא לגין והגאון פי' מלשון קסטא דמורייסא בלומא קסטא דחמרא בד' לומי דבפרק אין מעמידין הר\"ש ז\"ל. והר' בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה וקוסטת בלי וי\"ו אחר הטי'\"ת: \n",
+                "<b>ובור ספינה קטנה. </b>נראה לע\"ד דהיינו ספינת הירדן המוזכרת בשבת בשבת פרק ט דף פ\"ג שהיא ספינה קטנה שאינה יכולה לילך באמצע הים הגדול רק בירדן שהוא נהר קטן. ובירושלמי פ' במה טומנין עריבת הירדן למה היא טמאה מפני שממלאין פירות ומוליכין אותה מן הים ליבשה ומן היבשה לים ע\"כ. אבל אי אפשר לומר כן דמי הירדן מים מתוקים הן ואין צריכין לעשות בור בספינה העוברת דרך שם: \n",
+                "<b>שאינם עשויין להטלטל. </b>גרסי': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארוכות. </b>בכא\"ף והן לוחות ואית דגרסי ארובות בבי\"ת פי' עריבות שלשין שם הלחם וי\"ס דגרסי עריכות פי' שעורכין עליהם הלחם: \n",
+                "<b>דף של נחתומין וכו'. </b>ובפ' חומר בקדש דף כ\"ד כתבו תוס' ז\"ל דכי אמרי' דדף של נחתומין טמא אע\"ג דלית ביה קבול כלל היינו משום משמשי אדם ומשמש משמשי אדם ע\"כ. ובטור חו\"מ סימן צ\"ה כתוב וכן רבינו חננאל ז\"ל פסק כר' אליעזר דאית ליה כל המחובר לקרקע כקרקע דמי ע\"כ וכתוב שם בבית יוסף לא ידענא היכא א\"ר אליעזר הכי וכך ה\"ל לכתוב ור\"ח פסק כרבנן ע\"כ פי' כרבנן דפליגי אר' מאיר בפ' שבועת הדיינים דתנן ר\"מ אומר יש דברים שהם כקרקע ואינם כקרקע ואין חכמים מודים לו ואפשר להיות דלר' אליעזר דמתני' כיון רבינו חננאל ז\"ל ומ\"מ קשה לע\"ד דא\"כ קשיא דרבנן דהכא אדרבנן דהתם ושמא דמפני טעם זה וגם מפני שיש לחלק שום חילוק בין טומאה לשאר דינים לא בחר הרב הגדול מהרי\"ק ז\"ל לפרש ולומר דהיינו ר' אליעזר דמתני': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל.  [צ\"ל לשון מחומר קרצתי כו'] (ואע\"ג דטמא מדרבנן) וכו' אמר המלקט  נלע\"ד שצריך להיות טמא דס\"ל וכו'. מערוך. הוא הלוח שמסדרין עליו הלחם שתים מערכות הרמב\"ם ז\"ל אבל בערוך פי' עץ ארכו אמה ומרדדין בו הרקיקין ע\"כ וכן הביאו הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סלתין. </b>גרסי' בלתי יו\"ד אחר הסמ\"ך: \n",
+                "<b>מפני שהבנות יושבות בתוכו. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל לקבל שם מה שיפול מראשם מבשמים ומר. תניא בתוספתא מפני מה נפה של סלתין טמא מפני שהוא מחזירו לכלי ושל בעלי בתים טהור עד שיחזירו לכלי רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר\"ש אף של סלתים טהור עד שיחזירו לכלי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל התלויות. </b>ס\"א הַתִלוּין ונכוחה היא בעיני ואף אי גרסינן תִילוּיוׁת צריך לגרוס התי\"ו בנקוד חיר\"ק וקל להבין: \n",
+                "<b>מקל הבלשין. </b>בשתי יודי\"ן הגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הַבַלְשִיִין ונקודת חיר\"ק תחת השי\"ן וגם תחת היו\"ד הראשונה: \n",
+                "<b>העשוי לתלות. </b>פירוש העשוי לתלות בו את הכלי בלבד ואין מסתייעין בו כלל בשעת מלאכה טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לכינוס. </b>בנקודת חיר\"ק בכ\"ף ושור\"ק בנו\"ן. פי' לכינוס ממקום פזורן אבל לא לקבל ולאסוף בתוכו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נבלי השרה. </b>כמו השירה ובערוך נבלי השרה פי' נבל של שרים ושרות: \n",
+                "<b>טמאים. </b>פי' ר\"ע ז\"ל ודרך המנגים וכו'. אמר המלקט נראה שהם דברי עצמו ז\"ל אבל הרא\"ש ז\"ל תפס פי' הר\"ש ז\"ל שפירש טמאים מדרבנן ובשל מקדש לא גזור כי היכי דלא גזור אמשקה בית מטבחייא ע\"כ: \n",
+                "<b>כל המשקים וכו'. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>כל הספרים וכו'. </b>בפ\"ק דשבת קאמר משום דר' פרנך שלא יאחוז ס\"ת ערום ובספר עזרה דהיינו במקדש לא גזור וי\"א ספר שכתב עזרא הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ובערוך ערך ספר פירש חוץ מספר עזרה שהכהנים זריזין הם ולא יבאו להצניע ספר אצל תרומה שבשביל כן גזרו עליו טומאה ע\"כ: \n",
+                "<b>מרכוף. </b>סוס של עץ וזהו שפירש גאון וכן ערוך שמצאו תלמוד ממסכת כלים בארץ [צ\"ל רומא] דוחה ומצאו בו פי' מרכוף סוסיא דבר גיניתא. עוד פי' בערוך דיש ששונים המרכוב טהור ומפרשין העץ שבכנור שכורכין עליו החוט ומרכיבין אותו עליו ע\"כ: \n",
+                "<b>אנקטמין. </b>אין זה לוקטמון דבפ' במה אשה דקאמרי' התם חמרא דאכפא דהכא טמא והתם טהור וענין אחר הוא הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אליית </b>בנקודת חיר\"ק תחת הלמ\"ד ותחת היו\"ד. אכן הר' יהוסף ז\"ל קד האל\"ף והלמ\"ד בפת\"ח: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל כלי עץ וכו'. </b>כלי הלמ\"ד בחיר\"ק גרסינן לה שהוא לשון יחיד: \n",
+                "<b>והאפיפורין. </b>הרי\"ש בנקודת חיר\"ק אי גרסי' לה ביו\"ד ואי גרסי' לה בלא יו\"ד הרי\"ש בסגו\"ל: \n",
+                "<b>קוד. </b>בפ' מי שאחזו גבי שלמה חד אמר קודו היה חלקו מכל עמלו וחד אמר מקלו: \n",
+                "<b>קוד הבבלי. </b>בברייתא קחני הקוד טהור ואינו קוד הבבלי דר' יהודה אי נמי הברייתא פליגא הר\"ש ז\"ל. ועוד יש קוד אחר של חרס דטמא אע\"פ שאינו יכול לישב בלתי סמיכה: \n",
+                "<b>משישופם בעור הדג. </b>מין דג ידוע שיש בו כמין גרגרים והוא נקרא אלספן ושפין בו הכלים והוא לוטשן ומבהיקן הרמב\"ם ז\"ל. ובפ\"ק דחולין דף כ\"ה אשכחן בברייתא להטיח בטונס והוא מן דג כדאיתא באלו טרפית: \n",
+                "<b>ר' מאיר אומר המטה וכו'. </b>נראה דר\"מ מקיל דאע\"פ שכבר שפשף עדיין אינה מקבלת טומאה עד שיסרג בה ג' בתים וכן משמע שם בגמ' פ' הנודר מן הירק דסירוג אחר שפשוף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משיחסום. </b>גמר עשיית שפתו מלשון לא תחסום שור שהוא קשירת פיו: \n",
+                "<b>ויגמור את התלויה. </b>בחיר\"ק התי\"ו דתלויה וכדכתיבנא בפירקין דלעיל סי' ד': \n",
+                "<b>בית הכוסות. </b>כלי שמצניעין בו כוסות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוגין. </b>קופות גדולות שדומין לסאה ואית דגרסי סואים: \n",
+                "<b>שני דורים </b>בפי' ישן להרמב\"ם ז\"ל מצאתי דודים והוא קבוץ דוד והוא האבוס שאובסי' בו הבקר ע\"כ: \n",
+                "<b>וכן של מאזנים. </b>גרסי' בנו\"ן לפי הפירוש שפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>שתי צפירות. </b>שתי סבובים מלשון באה הצפירה שרוצה לומר חזרה החלילה להגעת אותה מלכות הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>והערק. </b>ברי\"ש גרסי' לה: בפי' ר\"ע ז\"ל. צ\"ל וערק עשוי משעם וארכו וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התורמיל. </b>ובילקוט מתרגמי' ובתורמילא: \n",
+                "<b>משיחסום. </b>חסימה בכלי עור הוא שיכפול השפה ויתפרנה הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>קיהותיו. </b>אית דגרסי קיחותיו בחי\"ת ובערוך מנין שזה קיהותיו לשון סגירה שנאמר ולאסורים פקח קוח וכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>הכר והכסת. </b>כר קטן מכסת עכ\"ל ר\"ע ז\"ל אמר המלקט ממתני' דלקמן פכ\"ח סי' ה' הוכיחו תוס' ז\"ל דכר גדול מכסת דקתני כר שעשאו סדין וכו' ועוד נלע\"ד אני הדיוט דיש להוכיח ג\"כ מן התוספתא דמתני' דקתני עור העריסה שהוא עתיד לעשות לו טבור דהיינו פתח להכניס ולהוציא בו המוך ר' יהודה אומר בכר אין פחות מחמשה ובכסת אין פחות משלשה הרי שנתן שיעור גדול לגדול ושיעור קטן לקטן. ותרי תנאי אליבא דר' יהודה דבמתני' יהיב חד שיעורא לכר ולכסת ובתוספתא מחלק. ועוד אשכחן בתוספתא דאהלות פי\"ב הביאה הר\"ש ז\"ל בפי\"א דאהלות דקתני כר מלא תבן כסת מלאה מוכין כסת מלאה מטפחות הרי ששם משל לכסת שהוא תחת הראש בדבר יותר רך מן התבן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קסיא וכו'. </b>ובספר אגודה כתוב קשיא בשי\"ן כמו קשותיו ומנקיותיו. ויש להסתפק אם הרמב\"ם ז\"ל היה גורס זורעי גנות במקום זור גרנות שכך הוא שם בפ\"ז דה\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסוי של קופסא. </b>מצאתי מוגה כסוי קופסא ונ\"א קפצא: \n",
+                "<b>והקמרון שלה. </b>מכסה שעל התיבה העשוי כעין קובה כדאמרי' שש עגלות צב דהיינו קמרונא כמין קובה שלא תשלוט בהן עין הרע: \n",
+                "<b>אנליגין. </b>גרסי' וכן הוא בערוך ובפירוש ראשון פי' שהוא ספסל שמשימין עליו הספר לקרות בו ע\"כ. ואית דגרסי אנלינגין ופי' הרמב\"ם ז\"ל שהוא דפוס של עץ כדמות ס\"ת ועושין עליו התיק של ס\"ת כשנעשה מעור. ולזה הפירוש הסכים הרא\"ש ז\"ל. ובתוספתא פרק המשנה בכלי עור תניא ר' אליעזר בר' צדוק אומר אנלינגין של ס\"ת טהורין התיק שלו טמא משמע משם דאנלינגין לאו היינו תיק הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>בית הנגר. </b>הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל פי' של עץ: \n",
+                "<b>בית מזוזה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל קנה של עץ: \n",
+                "<b>והמרכוף של זמר. </b>פי' בערוך בלשון שני יש ששונים המרכוב של זמר פי' בית יד של מגל מלשון לא תזמור ע\"כ: \n",
+                "<b>וגנוגנית העני. </b>היא סוכת האומן מלשון גנון והציל ור\"ל הסכך שעושה האומן על ראשו כשעושה המלאכה בשמש ורוב הנעשין אצלנו הן משיפה וקרא האומן עני שכן כתיב כי עני הוא הרמב\"ם ז\"ל וגם הרא\"ש ז\"ל הסכים לפירוש זה ונראה שאינו גורס רק ?הגננת בשני נונין וגימל אחת כדי שיבא מכוון עם מלת גנון וכן הגיה הרב בנלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>אימום של עושי סותות. </b>אית דגרסי סאגות וכפירוש הראשון שפי' ר\"ע ז\"ל דהיינו שלשלאות ע\"ג אמום דהיינו דפוס. ואית דגרסי סאבות וכן הגיה הר' יהוסף ז\"ל וכתב ובס\"א הגיהו סאגות ע\"כ: \n",
+                "<b>כל משמשי משמשיו של אדם בשעת המלאכה ושלא בשעת המלאכה טמא. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ויש כלים שמניחין עליהם הכסוי תמיד פי' כגון כסוי של קופסא: \n",
+                "<b>וכל שאינו אלא בשעת המלאכה. </b>פי' כגון הדפוסים הנזכרים במתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וסקורטיא. </b>פירשה כבר ר\"ע ז\"ל לעיל בפירקין. ומ\"מ אותו הפירוש דוחק הוא לפרשו כאן: \n",
+                "<b>בית הפגוזות. </b>בזי\"ן הגיהו רב\"א ז\"ל וגם בפי' הרמב\"ם ז\"ל כן הגיהו וכן הוא ג\"כ ברמב\"ם פ\"ד בזי\"ן: \n",
+                "<b>תיק סומפוניא בזמן שהוא נותנה מלמעלה טמא וכו'. </b>כ' ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' בזמן שהוא נותנה לסומפוניא לתוכו של תיק מלמעלן טמא התיק בזמן שהוא נותנה לתוכו של תיק מצדו כגון שהתיק פתוח מצדו אז טהור דאין התיק אלא חפוי. תיק חלילין וכו'. מפני שהוא נותנו מצדו פי' מפני שהוא נותנו לחליל תוך התיק מצדו ועל כן קאמר גבי סומפוניא לשון נקבה וגבי חליל לשון זכר עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. פרט לחפוי כלים. אמר המלקט פי' הרמב\"ם ז\"ל כגון הצפויים של כסאות מכסף וזהב וכן כלים רבים שמחפים בעור ע\"כ: \n",
+                "<b>לחפוי טהור. </b>מסתברא אתיא כר' יוסי בר' יהודה משום אביו דלקמן פכ\"ו סי' ז' אם לא שנחלק בין שאר כלים להנהו דהתם מה\"ר שמשון ז\"ל. וע\"ש בפי' ר\"ע ז\"ל שחילק. והילך פי' תוספת יום טוב תיק טבלא וסקורטיא בערוך ערך דמות סקורטיא כו'. ואני מביא סעד לפירושו ממשנה ח' פ' שני דר\"ה צורות לבנות היו לו לר\"ג בטבלא עכ\"ל [הגה\"ה גדול כחן לפרש נגד הגאון הרב ר' נתן בעל הערוך ז\"ל. וודאי שגם הרמב\"ם ז\"ל וגם ה\"ר שמשון והרא\"ש ז\"ל מדלא פירשו פה מאומה הסכימו לפירוש שפירשו במלת סקורטיא דלעיל פי' ד' אלא שהאמת יורה דרכו שהוא דחוק:] \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שיעורן ברמונים. </b>קאי אכלי בעלי בתים דעץ אבל דכלי חרס שיעורן מפורש למעלה בפ\"ג. וכן פירשו תוס' ז\"ל בכולהו דוכתי וכן פי' רש\"י ז\"ל ג\"כ בפ' אלו קשרים ותימה שבפ\"ק דשבת דף ט\"ו פי' הוא ז\"ל דנקיבת כלי מתכות ליטהר במוציא רמון גם בפ' במה אשה (שבת דף נ\"ט ע\"א) פירש דה\"ל ככלי עץ שניקב בפחות מוציא רמון והביאו לשונו כך שם תוס' ז\"ל ולא חלקו עליו בזה אע\"ג דלעיל במכילתין בר\"פ י\"ד המתחיל כלי מתכות כמה הוא שיעורו יהיב תנא שיעורי אחריני ואפשר לומר דרש\"י ז\"ל נקט התם גבי כלי מתכות במוציא רמון אע\"ג דלא מתניא גבי כלי מתכות משום דהויא מילתא דפסיקא כלומר דאז ודאי כיון שנשבר או ניקב במוציא רמון ודאי שוב אינו יכול לעשות מעין מלאכתו אפי' האלפס ששיעור נקב שלו גדול יותר מכולם דהיינו כדי לקבל קיתונות קטנים כיון שניקב במוציא רמון ודאי ג\"כ אינו יכול לקבל קיתונות ונטהר מטומאתו ולקצר נקט רש\"י ז\"ל הכי וגם לאשמועינן דאין קיתונות גדולות יותר ממוציא רמון א\"נ דשיעורין דפירקין דלעיל פי\"ד מיירי לענין שעדיין הם חשובים כלי לקבל טומאה מכאן ולהבא ומה שפי' רש\"י ז\"ל שם הוא לענין ליטהר מטומאתו הראשונה ופליג רש\"י ז\"ל אהרמב\"ם שפי' דהנהו שיעירי בין ליטהר מטומאה ראשונה בין מלקבל טומאה מכאן ולהבא כמו שכתבתי לעיל שם רפי\"ד וראשון נראה עיקר לע\"ד ועיין במ\"ש לעיל רפ\"ג. אחרי כן מצאתי שכתב הראב\"ד ז\"ל בהשגות שם ספי\"ד וז\"ל ההפרש שבין כלי חרס לכלי שטף לענין קבולי טומאה הוא דבכלי חרס אזלינן למה שהוא מיוחד ובכלי עץ במוציא רמון מפני שהוא ראוי לתקנו ואין אדם פורש ממנו עד שינקב במוציא רמון ולפיכך שנו במשנה כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים כלל לזה השיעור כולן שוין אבל יש שיעורין אחרים שאין כל הכלים שרן בהן שיש לכלי חרס שיעורין קטנים יותר מזה עכ\"ל הצריך לעניינינו בשנוי לשונו קצת: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר במה שהן. </b>ר' אליעזר ביו\"ד גרסי'. במה שהן כמו שמפ' והולך הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>כולן ברמונים. </b>בבי\"ת גרסי' לה. וכתב הר\"ש ז\"ל דאתא לאשמועינן דמאן ת\"ק ר' יהושע א\"נ איכא ביריהו של גננים ושל בלנים דת\"ק דוקא דבעלי בתים קאמר ומיהו משמע דר' אליעזר אתא לפלוגי את\"ק בכולהו דבכלי בעלי בתים [א\"ה לפנינו הגי' בר\"ש דבכלי בע\"ב הוא. ומפ' בס' א\"נ כלו' הקופות נמי בכלל כלי בע\"ב הוא ועל כולן אמר ת\"ק דשיעורן ברמונים וכפי' קמא דר\"י היינו ת\"ק אלא דאתא לאשמעינן דמאן ת\"ק ר\"י עכ\"ל:] הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בפקעיות של שתי. </b>נראה דמתני' ר\"א בן יעקב היא שסובר שאין דרך להשתמש בה פירות אבל חכמים אומרים שיעורה ברמונים כשיעור כל כלי בעלי בתים עיין בברייתא דמייתי בס\"פ ראשית הגז ועוד קאמר ר' אליעזר בן יעקב דכל פקעת בת י' סלעים רביעית המנה הגדול: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. כדמוכח בכתובות וכו'. אמר המלקט גם בנדה פ' המפלת: \n",
+                "<b>אע\"פ שמקבלת של ערב. </b>זה האע\"פ פירושו הואיל ויהיה סדר המשנה כן החמת שיעורה בפקעיות של ערב אע\"פ שאינה מקבלת של שתי הואיל ומקבלת של ערב טמאה וכן שיעור כולהו תלתא באבי דבמתני' וכן פירשו הרמב\"ם והר\"ש ז\"ל וכן פי' ר\"ע ז\"ל והוא מוכרח בכולהו אע\"פ דקתני הכא במתני' באע\"פ שמקבל את התמחויין ובאע\"פ שמקבל את הרעי. ודכוותה אשכחן בברייתא במגלה בפ\"ק דף ד' דקתני אע\"פ ומפ' התם בגמ' אלא הואיל ואמרו וכו'. ומצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל השי\"ן של אע\"פ שמקבלת גם השי\"ן של אע\"פ שמקבל את התמחויין גם השי\"ן שלא ע\"פ שמקבל את הרעי גם מלת את וגם הה\"א המשרתת אתמלת תמחויין. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כל זה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. אית דגרסי מפני שהן מקיימין אותו אמר המלקט לפי גירסא זו צריך לגרוס ג\"כ רבן גמליאל אומר מפני שהן וכו' ול\"ג מטהר אלא ודאי רשב\"ג אתא לפלוגי והמשנה מהופכת וה\"פ טמא מפני שהן מקיימין ורשב\"ג מטהר. וכן כתב הר' שמשון ז\"ל לא יתכן ליישבו לר\"ג אלא אדרבנן קאי ע\"כ. ועיין במ\"ש על משנה זו החכם הר' מנחם עזריה נ\"ע בסימן ל\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפפיירות שעשה להן. </b>גרסי' שהכלי לשון רבים אע\"פ שהוא אחד ואית דגרסי שעשה לה. ובערוך הביאו בערך פפייר בלתי אל\"ף ופירש שהוא אפפיירות דתנן בפ' ששי דמס' כלאים ר\"ל כלי שעושה מאילן ששמו פפייר והוא כמין קופה גדולה העשויה כמעשה מצודה וסבכה שאינה מקבלת תבואה אלא כגון תפוחים ואגסים ורמונים ע\"כ. ובלשון ראשון פירש שהוא מין עשב נקרא בלשון ערבי פפייר ובני חצר מות עושין ממנו לבושין כדמוכח בב\"ר פרשה ל\"ח: \n",
+                "<b>שעשה להן קנים מלמעלה ומלמטה. </b>כך הל' שם ברמב\"ם פ' ששי. גם שם הלשון עשה לה גפיים כל שהן אע\"פ שכולה נקובה במוציא רמון מקבלת טומאה ע\"כ: \n",
+                "<b>גפיים. </b>לפי' שני שפי' ר\"ע ז\"ל אתי שפיר דלא הוי גפיים כמו גפפו מד' רוחותיו דתנן לעיל בפט\"ו סי' ב'. ובתוספתא פרק כר שהפכו משמע נמי דאזני הכלי וגפיים הכל אחד ה\"ר שמשון ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה אחוזין זה בזה. </b>נקט אחוזים דלא תימא בשלשה זה אצל זה דהיינו ארכו כשלשה רמונים ורחבו כרמון אחד אלא כשלשה אחוזין דהיינו כשלשת רגלי הקנקן ובכל דוכתא דלא מזכיר אלא רמון אחד לפי שטעם הכשרו תלוי שהרמון נופל מן הכלי ובמתני' אשמעינן דבעי' שיצאו בנקב שלשה רמונים הגדלים יחד ויצאו שלשתם כמו שהן גדלים יחד זה אחר זה ואז יהא הנקב גדול מעט ממוציא רמון דאי אפשר לשלשה רמונים הגדלים יחד שלא יהא אחד נכנס ואחד יוצא והא דבעי' שיהא הנקוב גדול ממוציא רמון משום דבכדי רמון מצומצם לא יצא ממנו רמון כשישימון בו רמונים כי דוחקים זה את זה כך העלה הר\"ש ז\"ל [כתב בס' ח\"נ וק\"ל שאין זה מסכים עם דברי הר\"ש שלפנינו דלדברי הר\"ש שבספרינו מבואר דהר\"ש ס\"ל דשיעור דמתני' הוא בג' רמונים כמין סגולתא אופן דצריך שיעור גדול בג' רמונים ואלו לפי המ\"כ הוי שיעורו ברמון א' אלא שהוא מרווח כמבואר ואולי הי\"ל גי' אחרת בדברי הר\"ש ז\"ל ע\"כ:]  מכח קושיית בקיאות דשבת פ' אלו קשרים וכן כתב ג\"כ הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>כגון הרובע וחצי הרובע הקנונים הקטנים. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>שיעורן ברובן דברי ר\"מ. </b>מתני' בכלי  עץ דר' מאיר דאמר הכא ברובו ובמוציא רמון מודה בכלי חרס במוציא זית כדתנן לעיל בפ\"ג: \n",
+                "<b>נפרצו. </b>נפחתו וחסרו עכ\"ל ר\"ע ז\"ל אמר המלקט כתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל דהר\"ש ז\"ל פי' נפרצו בדפנותיהן על כן נ\"ל לפי פירושו שנפרץ עד למטה ודו\"ק ע\"כ: \n",
+                "<b>עוד </b>כתב החכם הנ\"ל נ\"ע על מה שפירש ר\"ע ז\"ל שיעורן במה שהן אם נשאר בהן כדי לקבל כל שהוא טמאים אמר אפרים כך הוא לשון הרמב\"ם ז\"ל בחבורו וגם רבינו שמשון ז\"ל ולולי חסידי עולם הייתי אומר שכך פירושו שיעורן במה שהן מעין התשמיש שהיו משתמשין בהן תחלה כדלעיל ודו\"ק היטב ע\"כ. תניא בתוספתא ושאר כל הכלים שאין יכולין לקבל זיתים כמו השפופרת והשנגון שיעורן ברובן דברי ר\"מ ר\"א בר\"ש אומר בתבלין. נפרצו שיעורן בתבלין נגממו שיעורן במה שהן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא גדול ולא קטן אלא בינוני כך צ\"ל: </b>ולמה הוזכרו. גרסי' הוי\"ו בשור\"ק והלמ\"ד בשב\"א: \n",
+                "<b>בדאן. </b>כך מצאתיו מנוקד בפת\"ח ודגש בבי\"ת ובדלי\"ת: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. משא\"כ ברמונים של שאר מקומות. אמר המלקט ואפי' למ\"ד כל שדרכו לימנות שנינו ר' מאיר לא חשיב לשאר רמונים אפי' בכלל כל שדרכו ור' יהודה חשיב להו בכלל כל שדרכו הר\"ש ז\"ל. ומתני' מייתי לה בירושל' פ' בתרא דמס' ערלה וכתב שם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ועל כרחך תלתא תנאי נינהו ר''מ ורבנן ור' יהודה ר\"מ סבר את שדרכו דוקא מקדש ועשרה נינהו ורבנן סברי שיתא נינהו ור\"י סבר כל הדברים מקדשין דכל שדרכו לימנות מקדש וצריך לגרוס בירושל' מתני' פליגי על מ\"ד כל הדברים מקדשין לר\"מ עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לשער בהן את הכלים ושיהיו מקדשין וכו'. </b>כך צ\"ל. גם בפי' ר\"ע ז\"ל צ\"ל וניכרין היו רמונים וחציר של מקומוח הללו מרמונים וחציר של שאר מקומות וכותאי וכו': \n",
+                "<b>אמר ר' יוסי לא הוזכרו. </b>כך נראה דגריס הרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ש ז\"ל נראה דגריס א\"ר יהודה לא הוזכרו וכו' וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל וכדכתבינן וכן ג\"כ בתוספתא. וכן הוא בירושלמי פ' שני דמסכת דמאי דף כ\"ב וגם שם בפ' בתרא דערלה וגם בתוספתא דב\"מ פ' ששי: ועיין בתוס' זבחים דף ע\"ב עמוד שני: \n",
+                "<b>וחצירי גבע. </b>הצדי\"ק בחיר\"ק והרי\"ש בציר\"י: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכי מי מודיעני איזוהי גדולה ואיזוהי קטנה אלא חולק הכל לפי וכו'. </b>צריך למחוק מלת חולק. גם הרי\"א ז\"ל מחקה וכתב עוד ס\"א מי מודענו. גם ס\"א לפי דעתו של אדם. וכתב הר\"ש ז\"ל דבתוספתא אומר ר' יהודה דמוציא השני ביצים מן הכוס ונותן במקומם אוכלים שאינם בולעים כעין בטנים ושקדים עד שיתמלא הכוס מן המים וחולקים אותן אוכלין וחצים הוא שיעור ביצה ע\"כ ובר\"פ כיצד משתתפין תניא ר' נתן ור' דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה וכקליפתה וחכמים אומרים כמוה בלא קליפתה ע\"כ. וראיתי מי שפירש דכביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית שאמר ת\"ק ר\"ל ביצת התרנגולת ושהיא הבינונית שבביצים דכולהו עופות ור' יהודה בא לחלוק ולומר לא כן שביצת התרנגולת היא הבינונית אלא מביא גדולה שבגדולות כגון ביצת היענה וקטנה שבקטנות כגון ביצת צפרתא ונותן לתוך המים וחולק וכו' ור' יוסי אומר וכו' ולפי דבריו שלש מחלוקות בדבר ועשה חזוק וראיה לדבריו מפי' הרמב\"ם ז\"ל וגם ממקומות אחרות מסוגית הגמרא דעירובין פ' כיצד משתתפין ומיומא פ' יום הכפורים ואני מה שנלע\"ד כל ימי הוא לומר דבהסכמה והקדמה מונחת פשוטה וידועה דכביצה שאמרו היא ביצת התרנגולת כדמוכח לה מקרא בגמרא בפרק יום הכפורים אתא תנא השתא לאשמועינן דהאי ביצת תרנגולת לא בכל ביצי התרנגולת משערין רק בבינונית שבביצי התרנגולת ואתו ר' יהודה ור' יוסי לפרושי דברי ת\"ק כיצד נדע להבחין איזוהי ביצה בינונית שבביצי התרנגולת מר אמר הכי ומר אמר הכי והלכה כר' יוסי בפירושו לדברי ת\"ק שאינו משער אלא באומד דעתו שהיא בינונית שבביצי התרנגולת וכך נלע\"ד שהוא מפ' הרמב\"ם ז\"ל אע\"פ שלשונו ק\"ק או מוטעה קל להבין דודאי הכי מפרש כדכתיבנא. והשתא הוי האי בבא דומיא דרמון וגרוגרת שכבר הם ידועים ולא הוצרך לו לתנא לאשמועינן רק שהם בינוניים ואם כדברי מי שיפרש כדרך הראשון ה\"ל למיתני כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית זו ביצת התרנגולת וכדתנא גבי זית אלא בינוני זה אגורי וכן גבי עדשה אלא בינונית זו מצרית וכן גבי עובי המרדע הוצרך לפ' איזהו בינוני כל שהקפו טפח ולשון הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ח דהלכות שבת מוכח הכי שכתב שם וז\"ל וביצה האמורה בכל מקום היא ביצה בינונית של תרנגולים ע\"כ. ואי ס\"ד כדבריהם הל\"ל היא ביצה של תרנגולין מה לו להזכיר בינונית ואם להשמיענו שהבינונית היינו של תרנגולת הל\"ל היא ביצה בינונית שהיא של התרנגולין ופשוט הוא בעיני הרבה מאד מה שכתבתי ושלא היה צריך ליכתב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל היא הבינונית שבמדינות. </b>תימה לר' יהודה כיצד אפשר שנתקללה כל כך ארץ ישראל אפי' בימי התנאים דגדול שבה כבינונית שבח\"ל ולספרים דגרסי הקטנה שבארץ ישראל ניחא אבל לא ראיתי שהגיה בה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית שאמרו וכו'. </b>ברכות פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ') גרסי' א\"ר אבהו לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו ואמרי לה סמרוסי שמו ולמה נקרא שמו אגורי ששמנו אגור בתוכו פי' שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים אלא אגור ומזומן לצאת ממנו כמשקה ענבים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האמה שאמרו וכו'. </b>בפסחים דף פ\"ו מפ' דאע\"ג דגגין לא נתקדשו היו מניחין שם כלי קדש הצריכין לבנין אבל לא הצריכין למזבח כדאשכחן שאותן שתי אמות מקלות של מדה היו נתונות בגובה השער של שושן הבירה שהוא בית הבנוי על גובה השער כדתנן במסכת מדות שער המזרח עליו שושן הבירה צורה והוא כגגין ועליות שלא נתקדשו גם לשאר כלי הקדש שאינם כלי שרת של מזבח היו מניחין בגגין ולא שיהיו כלי הקדש צריכין מקום מקודש רק במה שהיו מניחין אותן כלי הקדש שם הוה להו לגגים ההיא קדושה מועטת. ובפרק מומין אלו (בכורות דף מ\"ד) כתב רש\"י ז\"ל דהא דקתני יתירה על של משה לאו באמתו של משה ממש קאמר דודאי של משה גדולה מאד דהא משה רבינו עשר אמות באמה של קדש הוה שהם שלש אמות באמה שלו דהא כל אדם אין גופו אלא שלש אמות באמתו אלא על אותה של קדש שתיקן משה קאמר יתירה על של משה. וכמו שכתוב כאן הוא נוסח המשנה שם וכן הוא הנכון ואמנם אני מצאתי מוגה כך ושעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה על של משה אצבע ולמה וכו' וכל השאר נמחק. ולא מצאתי רמז להגהה זו. וראיתי שכתוב בפי' הר\"ש ז\"ל שתי אמות של שתי מקלות שבהן מודדין האמות והם אמה על אמה ע\"כ. ואם אין טעות לע\"ד צ\"ע קצת: \n",
+                "<b>בשושן הבירה. </b>חדר אחד בנוי על שער מזרחי של עזרה ועליו שושן הבירה מצוייר כדי שתהא עליהם אימת מלכות וידעו מהיכן באו ולא יבאו למרוד במלך: \n",
+                "<b>ולמה אמרו אחת גדולה ואחת קטנה. </b>תיסגי להו בשל משה רש\"י ז\"ל. ומצאתי מלת וּלְמַה מנוקדת בשור\"ק ושב\"א. ויש מוחקין מלת אמרו גם החכם הר\"ס ז\"ל מחקה מספרו. ועיין בערוך וז\"ל כאשר הוא כתוב שם בדפוס פי\"ז בכלים ושתי חומות היו בשושן הבירה פי' יש מי שאומר מקום היה בנוי בבית המקדש צורת שושן הבירה ועשו בנין אמה אחת כמדת משה רבינו שעשה בה כל כלי הקדש ותוספת חצי אצבע בקרן מזרחית צפונית בנין אמה ואחת יתירה בקרן מזרחית דרומית ע\"כ ואם אין טעות צ\"ע לע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"מ אומר וכו'. </b>ואית דגרסי ר\"מ אומר כל האמות היו בבינונית וכו'. תניא בתוספתא ר\"מ אומר כל מדות שאמרו חכמים בכרם כגון חרבן הכרם ומחול הכרם ופסקי עריס ומותר אפפיירות כולן באמה של חמשה טפחים חוץ ממזבח הזהב והקרן והסובב והיסוד שהן באמה של ששה טפחים שנאמר ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטופח שיהא למזבח שני מדות יכול יהו כולן באמה של חמשה טפחים ת\"ל באמות אמה אמה וטופח באמה שהיא יתירה על חברתה טפח פי' חרבן הכרם הוא קרחת הכרם דפ\"ק דערובין וכולן שנינו בהן אמות פ\"ד דכלאים קרחת הכרם בה\"א שש עשרה אמה ותנן פ' ששי דכלאים פסקי עריס שמנה אמות ועוד. ובפ\"ז דכלאים תנן מותר אפיפיירות ואין שיעורם במשנה מפורש אבל בירושלמי מפ' מותר אפיפיירות ששה טפחים ושמא ר\"מ היה שונה אמה ע\"כ מה\"ר שמשון ז\"ל ואם אין טעות בתוספתא נראה דתרי תנאי אליבא דר\"מ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אמות הבנין. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. ואית דגרסי הבניין: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. והלכה כר\"מ אמר המלקט ודוקא מזבח הזהב שהיה מרובע אמה על אמה באמה בת חמשה טפחים וכן גובה היסוד וכניסתו וכן ג\"כ כניסת הסובב וכן ג\"כ גובהן של ד' קרנות המזבח הוא דהוו באמה בת חמשה טפחים אבל גובה הסובב היה באמה בת ששה טפחים וכן ג\"כ רבוע כל קרן של מזבח הנחשת היה ששה טפחים על ששה טפחים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש שאמרו מדה דקה וכו'. </b>ה\"פ דהני תלתא באבי ויש שאמרו דקתני במתני' בתחלה פירש לנו התנא דמדה דקה האמורה בכל מקום היא מדברית והדר מפ' מדה בינונית דהיינו ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם אם גדול גדולה ואם קטון קטנה ואם בינוני בינונית והדר מפ' בבא תליתאה ויש שאמרו מדה גסה וכולהו הני דאזיל ומפ' מלא חרווד רקב וכו' הוו מדה גסה. לשון ה\"ר יהוסף ז\"ל ויש שאמרו במדה דקה וכו' פי' יש דברים אחרים שאמרו חכמים בשיעור שלהם ואינם אלא במדה דקה ומה הם מדות הלח וכו' ויש דברים אחרים שאמרו חכמים והשיעור שלהם הוא לפי האדם כגון הקומץ של המנחה שאין לו מדה אלא לפי גודל יד הקומץ וכן המלא חפנים שלוקח כ\"ג מן הקטרת ביום הכפורים הם לפי גודל ידי הכהן גדול וכן השותה מלא לוגמיו ביוה\"כ ויש דברים אחרים שאמרו בהם חכמים ואינם אלא במדה גסה והם מלא תרווד וכו' עכ\"ל ז\"ל. עוד הגיה קומץ המנחה וחופני הקטרת וכתב ס\"א גרסי' כמו בדפוס הקומץ את המנחה וחופן את הקטרת ונ\"ל דשבוש הוא ע\"כ. ונלע\"ד לפי הגהתו דמלת קוׁמֶץ בנקוד סגו\"ל גרסי' המ\"ם. ומלת וְחָפְנֵי גרסי' החי\"ת בקמ\"ץ חטוף מפני השב\"א שבפ\"א והנו\"ן בציר\"י והוא סמוך דוק: \n",
+                "<b>ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם. </b>בטור א\"ח סי' תקפ\"ו כתב דהא דאמרי' שיעור שופר כדי שיאחזנו לאו אתוקע קאי דא\"כ ה\"ל למיתניה הכא בהדי כל הני דמני דשיעורן הכל לפי מה שהוא אדם אלא ודאי כדי שיאחזנו אדם סתמא קאמר דהיינו טפח. ובגמ' בפ' בכל מערבין מוקמינן לה כסומכוס דאמר אין מערבין לישראל אלא בחולין דמידי דחזי ליה בעי' והכא נמי במתני' בעי' שיעור מה שהוא אדם ואין שיעורן שוה בכל ובעי התם בגמ' לימא פליגא אדר\"ש בן אלעזר דאמר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן כסעודה בינונית של כל אדם ומשני מתני' דתלי שיעורא באדם עצמו בחולה ובזקן ולקולא ולא ארעבתן ולחומרא דבטלה דעתו. ובפ' מי שהוציאוהו אמרי' דארבע אמות שאמרו לענין שבת באמה דידיה יהבינן ליה והא דלא תני לה הכא במתני' משום דלא פסיקא ליה דאיכא ננס באבריו שגופו בינוני ואמתו קצרה ולא סגי ליה באמה דידיה ובעי למיתב ליה באמה של קדש: \n",
+                "<b>ובמזון שתי סעודות לעירוב. </b>כצ\"ל ובמזון בבי\"ת: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר לשבת אבל לא לחול. </b>רבינו יהונתן הכהן ז\"ל מפרש טעם כיצד הוי להקל לר' יהודה מלבד הטעם שפירש ר\"ע ז\"ל וכתבתיו בפ\"ח דמסכת עירובין: \n",
+                "<b>זה וזה מתכונין להקל. </b>כך היה צ\"ל אמנם אני רואה שבפירוש הרמב\"ם ז\"ל שכתוב זה וזה והרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה אלו ואלו. ועיין במ\"ש שם בפ\"ח דעירובין סימן ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמוה וכגרעינתה. </b>עיין במה שכתבתי בפ' בתרא דיומא סימן ב': \n",
+                "<b>כפיקה גדולה שלהן. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל כפיקה הגדולה שקושרין בהן שכן דרך לקשור בשולי הנודות וכשניקבו בשיעור שתצא מהנקב אותה הפיקא טהרו וכן פי' הרא\"ש ז\"ל וכן משמע קצת מתוך פי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר ישנו כראש גדול של אדם. </b>בתוספתא קאמר ר' יוסי ישנו כראש פר גדול של צפורי ואחרים אומרים משמו טפח ושליש טפח וכך היו משערין עד שלא בא בן בטיח. ור' טרפון אומר פושט ראשי אצבעותיו ומראה ר' עקיבא אומר קופץ ראשי אצבעותיו ומראה ר' יהודה אומר מניח אצבעו על גודלו וכופל וחוזר ומוריד: \n",
+                "<b>וכסלע הנירונית. </b>מטבע של נירון קיסר היינו ההוא דערק ואיגייר ונפק מיניה ר\"מ כדאיתא ס\"פ הניזקין (גיטין דף נ\"ו.) וכתוב בחדושי הרשב\"א ז\"ל פ' לא יחפור (בבא בתרא דף י\"ט) דמוכח במסכת בכורות פ' על אלו מומין שסלע נירונית יתרה על סלע סתם שבתלמוד שסלע סתם פחות הוא ממקדח סתם וכ\"ש ממקדח גדול ע\"כ וע\"ש עוד: \n",
+                "<b>שהוא כפונדיון. </b>פי' וכמה הוא המקדח הגדול הוא כגודל פונדיון או כגודל סלע או כשיעור מלא נקב שבעול ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה כלים מן הגדול בים וחבר להם מן הגדול בארץ אפי' חוט אפי' משיחה. </b>ובלבד שיחברנו לו בדרך וכו' לשון ר\"ע ז\"ל והיינו דקתני דבר שכיוצא בזה מקבל טומאה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה וכו'. </b>בעושה כלים מפ' לה הר\"ש ז\"ל כדמפרש ר\"ע ז\"ל והרא\"ש ז\"ל ג\"כ הסכים לפירוש זה וכתב אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' דבמינים עצמן מיירי ולא מני תנא אלא טומאה דאורייתא אבל ארץ העמים טומאתה מדרבנן וכן נמי נבלת עוף טהור דמטמא אע\"פ שנברא ביום חמשי חדוש הוא ומדרבנן וס\"ל להרמב\"ם ז\"ל שכל מה שאינו מפורש בתורה נקרא מדברי סופרים אפי' הדברים שהן הלכה למשה מסיני ע\"כ וצ\"ע לע\"ד. ועיין במה שכתבתי בהקדמה לסדר זה סימן כ': \n",
+                "<b>מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים וכל מה שנברא ביום הששי טמא. </b>כך צ\"ל. ויש גורסי' מה שנתה כנף העוז וכן הגיה החכם הר' יהוסף ז\"ל והחכם הר\"ס ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה כלי קבול מכל מקום טמא. </b>ואפי' לא עשאו ראוי לקבל אלא משהו עכ\"ל ר\"ע ז\"ל אמר המלקט נראה שהוא פי' עצמו אבל הרמב\"ם ז\"ל וגם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל פירשו דאסיפא קאי העושה וכו' מ\"מ טמא אפי' מעור המצה ומן הנייר וכו' ושמא שהוא פי' הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו ר\"פ שני: \n",
+                "<b>הרמון והאלון וכו'. </b>תוס' פ' במה אשה (שבת דף ס\"ו) כתבו דאילו גבי לפת ואתרוג שחקקו קתני שאינם מקבלין טומאה לפי שאינם מתקיימין ע\"כ. וכן פסקה הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו אלא שקשה בעיני שהוא דימה שם דלעת היבשה ללפת ואתרוג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האסל. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל הסרסור מרמה ומשים בראשה בית קבול מעות להשים שם מה שיגנוב מדמי החפץ ולא יודע: \n",
+                "<b>קנה של עני. </b>פי' ראשון שהביא ר\"ע ז\"ל הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>אוי לי אם אומר וכו'. </b>בבא בתרא פ' הספינה דף פ\"ט אמרה ג\"כ גבי מדידות של רמאות ואמרי' התם ולמה אמרם משום דכתיב כי ישרים דרכי ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תחתית הצורפים. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל החתיכה של עץ שמרכיבים עליה הסדן היא ששמה תחתית וכשמגביה הברזל ממנה מקבץ בה שיפת הזהב או הכסף אבל של נפחים לא. ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' קצ\"ה: \n",
+                "<b>פנקס שיש בו בית קבול שעוה. </b>שהוא חקוק וממלאין החקק שעוה וכותבים בו: \n",
+                "<b>טמא ושאין בו טהור </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>מחצלת הקש וכו'. </b>וכתב הר\"ש ז\"ל דפירש רש\"י ז\"ל דפליגי בהא דמר חשיב ליה כשל עץ ומר לא חשיב ליה כשל עץ וכאן לא יתכן לפ' כן דטומאת מחצלת משום דעביד ליה לשכיבה ומשמע בספ\"ק דסוכה דטמא מדרס אפי' מידי דלאו עץ ונראה דפליגי אי חשיב דבר מעמיד אי לא דאין מקבל טומאה אלא דבר המעמיד כדמוכח בתוספתא ע\"כ: \n",
+                "<b>שפופרת הקש. </b>הוא ג\"כ כלי קבול אע\"פ שהוא קטון שהוא קנה התבן: \n",
+                "<b>של חלף. </b>בספ\"ק דסוכה גרסי' חילת והוא החלף הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שפופרת הקנה שחתכה לקבלה טהורה עד שיוציא את כל הככי. </b>ביו\"ד אחת גרסי' לה. וברמב\"ם פ' שני דהלכות כלים אלא שצ\"ע שמהרי\"ק ז\"ל כתב שם שהיא תוספתא ונראה שנפל טעות סופר שם בדפוס ששם הביא הרמב\"ם ז\"ל שתי בבות המתחילות שפופרת הקנה שתתכה וכו' הראשונה היא משנתנו והשנית היא תוספתא ומה שכתב שהיא תוספתא פי\"ד דכלים דהיינו פ\"ז דב\"מ דכלים ושפופרת דמתני' נשמטה מן המורה מקום דוק ותשכת ומכל מקום נראה דמתני' ר' יהודה היא שכך אמר בתוספתא דאילו ת\"ק דידיה אמר משיחסום ויקנב: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובה\"א נמדדת מבחוץ. </b>פי' רש\"י ז\"ל בשבת פ' כירה (שבת דף מ\"ד) דרואין אותה כאילו היא עומדת בתוך כלי גדול ואם מחזיק אותו כלי מ' סאה טהורה השידה ואע\"פ שהיא אינה מחזקת מ' סאה דקסברי אף עבייה נמדד עמה והמוכני אינו נמדד עמה להשלים דרואין אותה כאילו היא עומדת בתוך כלי ואם מחזיק אותו כלי מ' סאה טהורה השידה ואע\"פ שהיא אינה מחזקת מ' סאה דקסברי אף עבייה נמדד עמה והמוכני אינו נמדד עמה להשלים דרואין כאילו ניטל המוכני ואח\"כ תנתן השידה לתוך הכלי ע\"כ: \n",
+                "<b>ועובי לבזבזים. </b>לבזבז הוא הזֵר שעל השפה. ועיין בתוספתא שהביא הרב רבינו שמשון ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוכני שלה. </b>בשבת פרק כירה דייקינן הא אין עליה מעות שריא אף על גב דהוו עליה בין השמשות ומוקמינן לה כרבי שמעון דלית ליה מוקצה ובתר הכי בדף מ\"ו דחיק לאוקמא כשלא היה עליה המעות כל בין השמשות: \n",
+                "<b>ואינה מצלת באהל המת. </b>אית דגרסי ניצלת פי' אם היתה שידה ומוכני שלה באהל המת השידה טהורה שהיא מחזקת מ' סאה והמוכני טמא אבל ברוב המשניות גרסי' מצלת וכן בפ' כירה פי' דאם השידה בבית הקברות וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל א\"נ במוקף צמיד פתיל מיירי ומונחת באהל המת והכלי בתוך השידה והיא נקובה בצדה מקום שהמוכני תופפת וממעטת אותו הנקב הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>כיצד מודדין אותו ראש תור. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל הקמרון עובר מכל צד מעבר לדופני השידה כי הוא רחב יותר מן השידה וכשבא למדוד חלל הקמרון שהוא כנגד השידה מותח חוט מראש הכותל של השידה עד אמצעיתה של ראש הכיפה וכן מצד האחר והחלל שבין החוטין הוא מודד והרמב\"ם ז\"ל פי' דאפי' אין הכיפה עוברת על דופני השידה מודדין כמו שציירתי  קמרון זהו % לפי שעיגול הכפה אין עושין אותה בשוה יש שעושין אותה כחצי עגול ויש שעושץ אותו קרוב להיות חד מלמעלה לכך נתנו מדה אחת לכולה. אם אינה יכולה לעמוד השידה בלא הקמרון טהורה אע\"פ שאינה מקבלת והרמב\"ם ז\"ל פי' שהקמרון מכביד עליה ומטה אותה לצד אחד ואינה יכולה לעמוד השידה בפ\"ע אא\"כ נסמכת טהורה עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>כיצד מודדין אותה. </b>פי' כיצד מודדין השידה הנז' לעיל דתנן ונמדדת עמה. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומלבני בני לוי טהורים. </b>מצאתי כתוב לשון הרא\"ש ז\"ל ושל בני לוי טהורים שהולכים לירושלם מעיר לעיר ומפרקים מטותיהן ונושאין אותה עמהם ומניחין המלבנות בבתיהן ומשום דלא קביעי במטה טהורים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלבן. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל הוא עץ מרובע ארוך בארך המטה מכוייר ומצוייר ומשימין אותו לפני המטה לצד חוץ ויש בו נקבים שמכניסין אותו בהן להחזיקו עם המטה ונעשה אותו מלבן מכלל המטה והוא פני המטה ומלבני בני לוי הוא עץ מרובע ארוך שעומד על שני רגלים כזה % או כזה % והיו תולין בו הלוים כלי זמר שהיו אומרים עליהם השיר בכל יום עכ\"ל ז\"ל והרא\"ש ז\"ל פי' מלבן לכרעי המטה עביד כדמשמע בפ' המוכר את הבית דבעי ר' ירמיה מלבנות של כרעי המטה מהו והוא חתיכת עץ חלול ונכנס בו כרע המטה כמו מלבן שעושין בו הלבנה ומגין על הכרע שלא ירקב מלחלוחית הקרקע ואיכא דמטלטלי בהדה דמטה ואיכא דלא מטלטלי כדמוכח התם והני דמטלטלי עמה טמאים דכמטה דמו וכן פי' רש\"י ז\"ל בפ' כירה וכן ג\"כ פי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שנתנו על לשונות </b>פי' הר\"ש ז\"ל עץ עשוי כעין לשון שהמלבן מונח עליו דהרבה דברים נקראין לשון כדאשכחן וכו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' נחמיה מטמא. </b>ואין הלכה כר' נחמיה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט עיין במ\"ש בסוף פירקין. \n",
+                "<b>גדד שתי לשונות לוכסן גדד שתי כרעים טפח על טפח לוכסן או שמיעטה פחות וכו'. </b>כך צ\"ל. ופי' ה\"ר שמשין והרא\"ש ז\"ל מן התוספתא מוכח דשתי לשונות היינו חבלים וקרי להו לשונות מפני שאינם עגולים כשאר חבלים שלא יזיקו לשוכב עליהם. וכתב עוד הרא\"ש ז\"ל דהא דקתני גדד שתי לשונות טהורה אחבלים קאי דהוי כאילו נתפרקה כל המטה ותנן בריש פירקין דלקמן המפרק את המטה להטבילה הנוגע בחבלים טהור ע\"כ והפירוש אבל מיטה טמאה וכן פי' הר\"ש ז\"ל ג\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שנשברה שניה טהורה. </b>ואע\"ג דאיכא קצרה ושתי כרעים שהרי שתי הקצרות והכרעים קיימין אפ\"ה טהורה מידי דהוה אנגנב חציה או חלקוה אחין הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועיין במ\"ש במתני' דלקמן פכ\"ו סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחברה למטה כולה טמאה מדרס. </b>כך צ\"ל. ופירשו הר' שמשון והרא\"ש ז\"ל כרע של מטה שהיתה טמאה מדרס ואע\"ג דמכי פירשה הכרע מן המטה טמאה מדרס נטהר כיון דלחודיה קאי כדתנן לעיל דקצרה ושתי כרעים בעינן או ארוכה ושתי כרעים מ\"מ חוזר לטומאתו הישנה ואפי' חברה למטה האחרת הטהורה כל זמן שכל פרקיה קיימין שהמטה ח' פרקים כדתניא בתוספתא: \n",
+                "<b>טומאת ז'. </b>כגון שנגעה המטה במת ואח\"כ פירש הימנה כרע זה עכ\"ל ז\"ל. ור\"ע ז\"ל כתב היתה טמאה טומאת שבעה כגון שנגעה במת וכתב עליו ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל עיין במסכת אהלות פ\"ק סי' ב' שפי' ר\"ע ז\"ל שגם כלי שטף הנוגעים במת נעשין אבי אבות וכלים בכלים אב הטומאה ודו\"ק ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או חלקוה אחין. </b>אית דלא גרסי מלת או: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. וכי מהני דוקא וכו'. אמר המלקט פי' דקתני לעיל בפירקי' כרע שהיתה טמאה מדרס וחברה למטה כולה טמאה מדרס דשמעת מינה דאפי' כרע אחת טמאה וכ\"ש ארוכה ושני כרעים היינו דוקא במקום שהכל לאדם אחד שסופו להחזיר וזהו מה שכתבו הרא\"ש והרא\"ש ז\"ל דהא דתנן לעיל דאפי' כרע אחד טמא היינו כשהחזירה למטה אבל כל זמן שלא חברה למטה טהור אפי' המטה של אדם אחד ע\"כ. ופשוט הוא דרבותא איכא טפי במילתייהו ממה שפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ומיטהרת אברים. </b>כשבא להטבילה מטביל הכרע בפני עצמה ולא חבילה עם הקצרה שהקצרה וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד וכך פירשוה רבותי. אמר המלקט התוס' דפ\"ק דסוכה והר\"ש והרא\"ש הם הם שפירשוה כך ע\"פ התוספתא ומתני' ר\"ש היא ולא רבי דלרבי אין מיטהרת לר\"א אא\"כ היא שלימה אבל הם ז\"ל פירשו מסברא דנפשייהו מיטמאה חבילה פי' כשהיא שלימה אבל נתפרקה אברים אינה מקבלת טומאה אפי' ארוכה ושתי כרעים ומ\"מ מודה ר' אליעזר דאם נתפרקה וחזר וחברה חזרה לטומאתה הישנה כדקיימא ומיטהרת חבילה דאם טמאה היא אין טבילה עולה לה אברים אברים אלא מחברה ומטבילה ומה שאמרו חכמים מיטמאת אברים פירשו בפ\"ק דסוכה שר\"ל שאם תהיה ארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים ואז מיטמאת ואע\"פ שהיא מקצת מטה לפי שראויה להשימה בצד מקום גבוה ולהטות הנסרים עליה וליישן על גביהן וכן אומר שאם נטמאת בהיותה שלימה וחתכה והטבילה אברים אברים נטהרה והוא ג\"כ פי' הרמב\"ם ז\"ל וקשה לע\"ד שהוא ז\"ל פסק לעיל בפירקין דאין הלכה כר' נחמיה דמטמא בניטלה ארוכה ושתי כרעים וכיצד פירש כאן אליבא דחכמים דהלכתא כותייהו מאי דמפ' רב חנן שם בפ\"ק דסוכה דההיא סוגיא אליבא דר' נחמיה וחפשתי בהלכות כלים ומצאתי שכן ג\"כ פסק בפכ\"ו בניטלה ארוכה ושתי כרעים דטהורה דלא כר' נחמיה ואח\"כ בסמוך לזה פסק כחכמים דמתני' וכפירוש הגמרא דסוכה והשיגו על זה הראב\"ד ז\"ל וז\"ל אמר אברהם זה לדעת ר' נחמיה ודלא כרבנן עיין במשנה פי\"ח ועוד קשה דידיה ולמעלה לא כתב כן ע\"כ. ולקושיא קמייתא תירץ מהרי\"ק ז\"ל דלא הוי קושיא דאיכא למימר כיון דחכמים דר' אליעזר סברי כר' נחמיה נקטי' כותייהו אבל מה שכתב קשה דידיה אדידיה קשה ותירץ הוא ז\"ל די\"ל שרבינו סובר דלא שייכא הא פלוגתא בהא פלוגתא דפלוגתא דת\"ק ור' נחמיה בשהיתה המטה טמאה מדרס ובהא הלכה כת\"ק דמטהר בניטלה ארוכה ושתי כרעים דכיון שאין צורת המטה עומד אזלא לה טומאה ופלוגתא דר' אליעזר וחכמים במטה טהורה וקאמרי חכמים שאע\"פ שניטלה ארוכה ושתי כרעים מקבלת טומאה מפני שראויין לסומכן וליישן ולישנא דרבינו דייק הכי בהדיא ולישנא דמתני' נמי דייקא הכי דגבי פלוגתא דר' נחמיה קתני מטה שהיתה טמאה מדרס וגבי פלוגתא דר' אליעזר קתני מטה מיטמאת אברים עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והנונע בחבלים </b>גרסי' וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט איני יודע מנין לו זו הגרסא שהרי הרמב\"ם ז\"ל לא פירשה לא בפירושו למשנה ולא בחבורו בהלכות כלים ספכ\"ו גם אינה לא בפירוש הר\"ש ז\"ל ולא בפי' הרא\"ש ז\"ל וא\"כ דילמא מתני' מיירי במטה שיש בה קצרה ושתי כרעים דטמאה לכ\"ע ואעפ\"כ הנוגע בחבלים טהור דמכי פירקה שוב אין בה טומאה אבל לעולם המפרק טמא עד שיטהר עצמו אח\"כ בא לידי באור הרמב\"ם ז\"ל על משנתנו מוגה ומשמע משם דהנוגע גרסי' וגם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מחק הוי\"ו: \n",
+                "<b>מן הקשר ולחוץ טהור. </b>אע\"פ שסוף החבל השני ליארג: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר שלש אצבעות. </b>לחבל שהיה עביו ידוע אצלם יהיה שיעורו שלש לפי שכל שהחבל עבה צריך להניח יותר חוץ לקשר. הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחמשה ועד עשרה טמא. </b>וצריך להטביל גם החבל עד עשרה: שבו קושרין את הפסחים. זכר לפסח מצרים דכתיב והיה לכם למשמרת וכתיב אסרו חג בעבותים רש\"י ז\"ל שם בחולין. [הגהה ותימה שמצאתי במשניות שהעבירו הקולמוס על מלות שבו קושרין את הפסחים ומשלשלין את המטות]. ומסיק התם בגמ' דכל היכא דקתני עד זיל ביה לחומרא ואי עד ועד בכלל קולא היא אימא עד ולא עד בכלל ודייק לה מברייתא דקתני עלה דמתני' חמשה טפחים כלמעלה עשרה כלמטה פי' חמשה טפחים כלמעלה וטמא דעד דקתני עד חמשה טהור ולא עד בכלל עשרה כלמטה דהאי עד דקתני ועד עשרה טמא ועד בכלל קאמר אלמא לעולם בתר חומרא אזלינן וכן א\"ר יוחנן כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים דלהקל פי' כל שיעורי חכמים להחמיר דאי מצומצם חומרא הוא שערינהו במצומצם ואי מצומצם קולא הוא שערינהו בשוחק חוץ מכגריס של כתמים ששנינו בנדה דהרואה כתם של דם בבגדה כגריס טמא דמספקי' ליה בדם נדה אע\"ג דכי משערת ליה במצומצם חומרא היא לא הויא טמאה אלא ביותר מכגריס אבל כגריס עצמו מחזקינן ליה בדם מאכולת והיינו להקל דאע\"פ דכגריס שיעורו בעי' כגריס ועוד והכי תניא בהרואה כתם וטעמא משום דכתמים עצמן דרבנן דמדאורייתא עד דחזיא מיופה כדכתיב דם יהיה זובה בבשרה ורב חסדא נמי ס\"ל התם בפ' הרואה כתם כר' יוחנן אבל רב הונא פליג עליה דרב חסדא וס\"ל דאפי' גבי כתמים אזלינן בעד ועד בכלל או אפכא לחומרא הלכך הרואה כתם כגריס הוי כיותר מכגריס דעד ולא עד בכלל דאי אמרת עד ועד בכלל הוה ליה קולא וטהורה. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם פכ\"א חבל היוצא מן המטה שהיא טמאה עד סוף ד' טפחים הנוגע בו טהור שאינו מצרכי המטה לפי שאינו ראוי לכלום מתחלת חמשה ועד סוף עשרה טמא מפני שתולין בו את המטות מעשרה ולחוץ טהור מפני שהוא יתר על צורך המטה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהוא דברי ר' מאיר. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>עד עשרה טפחים. </b>מחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת עד: \n",
+                "<b>כדי לעשותו חבק לחמור. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יוסי אומר נישא הזב על המטה והמזרן עשרה טפחים. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. פכ\"א ונראה לי ששם חזר בו וכו'. אמר המלקט שכן כתב דרס הזב על המזרן היוצא מעשרה ולפנים הרי המטה כולה מדרס מעשרה ולחוץ טהורה. וז\"ל הרא\"ש ז\"ל ואם נישא הזב על המזרן תוך עשרה טפחים חשיב כמטה לקבל טומאת מדרס אבל מחוץ לעשרה טהור לגמרי ואף מגע מדרס אין בו דודאי כשנטמאת המטה המזרן טפל למטה ואף חוץ לעשרה טמא מגע מדרס אבל כשדרס הזב על המזרן לא הוי בר קבולי טומאת מדרס אלא שהוא יד למטה ודוקא בתוך עשרה אבל חוץ לעשרה אפי' מגע מדרס אין בו [אבל הר\"ש כ' דחוץ לעשרה טהור מתורת משכב אבל דינו כנוגע במשכב (לפי הגהת הנופ\"ש) ובס' ת\"נ כ' על דברי הרא\"ש אלו וז\"ל אבל מדברי הר\"ב ז\"ל משמע דמזרן עצמו בר קבולי טומאת מדרס הוא שכ' אבל מעשרה ולחוץ כו' ולא נטמאת בטומאת המזרן ע\"כ וצ\"ל דמר חשיב ליה עביד למשכב ומושב ומר לא חשיב ליה ע\"כ:] ובתוספתא קתני דגם המטה טהורה לגמרי  [והר\"ש פי' דר\"ל טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס:]  עכ\"ל ז\"ל וכתב הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו בד\"א למדרס אבל לשאר טומאות אפי' מאה אמה כולו חבור כיצד וכו'. וכתבו ר\"ע ז\"ל במתני' דבסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כולה טמאה מדרס. </b>ואע\"פ שכשדרס הזב על המיזרן המטה טהורה היינו לפי שהמטה עיקר ואינה בטלה לגבי המיזרן אבל מיזרן בטל הוא אגב המטה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונגע בהן המת. </b>באחד מהם כשהם כרוכים או במטה או במיזרן: \n",
+                "<b>ולא שינה את הנקבים טמאה נשתברו חדשות טמאה. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וכך נראה מפי' הרמב\"ם ז\"ל המוגה: \n",
+                "<b>נשתברו חדשות טמאה. </b>דהא אפי' לא עשה לה חדשות טמאה היא בקצרה ושתי כרעים והאי דנקט ועשה לה חדשות לאשמועי' דאם נשתברו הישנות אע\"פ שכבר עשה לה חדשות טהורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיבה שפתחה מלמעלה טמאה. </b>גרסי' ובסמוך בסי' ט' ברישא שונה דין תיבה שפתחה מצדה וכדלקמן בפכ\"ד דמחלק בין פתחה מצדה לפתחה מלמעלה וי\"ס דל\"ג האי בבא אמנם אדרבא מצאתי בהפך שבדפוס אחד שהיה חסר והגיהוהו וגם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיהו והוסיפו במשנתו בספרו שהיתה זו הבבא חסרה שם: \n",
+                "<b>טמאה טומאת מת. </b>דוקא טומאת מת אבל לא טומאת מדרס אפי' פתחה מצדה הרא\"ש ז\"ל. ועיין ברמב\"ם פכ\"ה סי' ט\"ו אם אותה היא משנתנו שאע\"פ ששם כתוב תיבה שפחתה מלמעלה וכו' פחתה מצידה וכו' נראה שהוא טעות וצריך להיות פתחה אבל דין נפחתה כתבו בפכ\"ו סי' ו' [ובס' ח\"נ כ' כן משמיה דנפשי'. וע\"ש בס' ח\"נ שסיים נ\"ל אבל קשה לפי מה שציין הכ\"מ שם ספי\"ט והו\"ל לציין פכ\"ד וגם אי גרסי' פתחה ק\"ק שדין זה כתבו ברפכ\"ז ע\"ש וצריך יישוב. ע\"כ:]: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התורמיל שנפחת הכיס שבתוכו טמא. </b>כך צ\"ל וקאי נפחת אכיס שבתוכו וכן הוא ברמב\"ם פ\"ז דהלכות כלים סי' ז' ח': \n",
+                "<b>טהורות. </b>קאי אחמת אע\"פ שהלשון דחוק וכן משמע מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיבה שפתחה מצדה. </b>גרסי' הכא וכן הוא ג\"כ בהר' שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>נפחתה מלמטה ר\"מ מטמא. </b>טומאת מדרס דחזיא לישיבה וטמא נמי טמא מת אע\"ג דלא חזיא לתשמיש דכל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת  הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משפלת שנפחתה. </b>כצ\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. צ\"ל שמוליכין בה הזבל לאשפה. ופי' הרא\"ש ז\"ל משפלת שנושאין בה הזבל ומשמש ישיבה עם מלאכתה כמו שנפחתה מצדה. וז\"ל הר\"ש ז\"ל משפלת כעין סל או קופה שפתחו מן הצד וכשנפחתו שוליה הופך צד העליון למטה ומשתמש בו ומטהרי רבנן משום דעיקר תשמיש שלה בטל ע\"כ: \n",
+                "<b>וחכמים מטהרין. </b>משום דקיימא לן דכל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת והוא פי' הרמב\"ם ז\"ל במשנתנו ובמשנה דלעיל. ובשם הרא\"ש ז\"ל כתבתי במתני' דלעיל דלר\"מ אה\"נ דמטמא טמא מת ג\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכרים והכסתות. </b>לעיל פט\"ז כתבתי בשם תוס' ז\"ל דכר גדול מכסת: \n",
+                "<b>והמרצפים. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל בלתי וי\"ו בין הצד\"י לפ\"א: \n",
+                "<b>שנפחתו הרי אלו טמאים מדרם. </b>ורבנן דפליגי אר\"מ בסוף פירקי' דלעיל מודו באלו לפי שהישיבה מתחלה אינה מזקת לתשמישם כלום והוי כמו שנעשו מתחלה לישיבה ולתשמיש הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>קלסטר. </b>גרסי' והוא כמו טרסקל. ופירש בערוך ואית דגרסי קרסטל והוא כלי של עור ומחזיק ד' קבין שהן שני שלישי סאה שהסאה ששה קבין ע\"כ. ומצאתי שניקד ה\"ר בצלאל אשכנזי ז\"ל הטי\"ת של קרסטֵל בציר\"י: \n",
+                "<b>תורמיל. </b>תרגום ילקוט תורמילא: \n",
+                "<b>כריתות. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל בל' ערבי רכווא אלמא וי\"ס הכריסית אבל בערוך כרתית. ועיין בספר קרבן אהרן פרק ראשון דפרשת זבים: \n",
+                "<b>והמזוודה. </b>משמע בדלי\"ת גרסי' לה מלשון תרגום צידה זוודין אבל בערוך הביאו בערוך מזר ברי\"ש אע\"פ שפירש שהוא כיס שנותנין בו צידה לדרך וי\"א נוד צבוע ופתוח לשום בו לחם וצידה לדרך וכן תרגום צידה זוודין והכין הוא זה והמזורה ובלשון ישמעאל שם הכלי מזור עכ\"ל ז\"ל. וכתב הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל נ\"א והמיזדא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמת חלילין. </b>פי' בערוך נוד קטן שעושין הרועין לזמר בו ולקבץ הבהמות וכן עושין אותו לוקחין עור הגדי וקושרין כל נקביו לבד משתי ידיו ובנקב אחד קושרין שפופרת של קנה ובאותו קנה מניח פיו ונופחו ויוצא הקול מן הקרנות כמשתי שופרות ויש נקבים קטנים בצדי הקרנות ומחליף אצבעותיו על הנקבים ומזמר בהן ע\"כ. ונראה דגרסי' חֵמַת החי\"ת בציר\"י והמ\"ם בפת\"ח שהוא סמוך כמו וחמת מים: \n",
+                "<b>טהורה מן המדרס. </b>דלא חדא לשכיבה שהרוח יוצא והיא מתקפלת: \n",
+                "<b>עריבת פיסונות. </b>של עץ ובלשון שני פי' בערוך עריבה שעושין בה הבנאים הטיט: \n",
+                "<b>עריבה משני לוג וכו'. </b>בפ' בתרא דמסכת ידים קרי לה עריבת הרגלים ומתני' דקתני דמטמא מדרס דלא כר' עקיבא דפליג התם וקאמר דאין שם מדרס עליה ואפשר לומר דשיערו חכמים דיותר מט' קבין אינה טמאה מדרס משום דעד ט' קבין הוא שיעור כלי הראוי לבעל קרי החולה או שמא כך הלכה למשה מסיני: \n",
+                "<b>בקדים ונצרקה. </b>כמו ונצמקה וכיון שנצרקה נסדקה כן מצאתי בקצת פירושים להר' שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>וחומר בשירי כלי נצרים. </b>מצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מלת בשירי והכן משמע למי שיעמיק: \n",
+                "<b>עד שיתחסמו. </b>כדתנן לעיל פט\"ז הסלין של עץ משיחסים ויקנב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקל שעשאו יד לקורדום. </b>גרסי' וכן הוא ברמב\"ם פ' עשרים דהלכות כלים וכן הגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. ובשבת פ\"ד רמי עלה מהא דתניא שלל של כובסין ושלשלת של מפתחות והבגד שהוא תפור בכלאים חבור לטומאה עד שיתחיל להתיר אלמא שלא בשעת מלאכה נמי חבור ומשני הכא שלא בשעת מלאכה אדם עשוי לזורקה התם שלא בשעת מלאכה נמי ניחא ליה דאי מיטנפי הדר מחוור להו ביחד ע\"י השלל הזה. וכתבו שם תוס' ז\"ל בדף מ\"ט חבור לטומאה משמע אבל לא להזאה משום דאפי' בשעת מלאכה לא הוי חבור דבר תורה דלא חשיב כלל בית יד בשום פנים כיון שהוא עשוי לזורקו כל שעה ע\"כ. ועיין על זה ברמב\"ם פי\"ב דהלכות פרה אדומה סי' ד': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. צ\"ל דיו שנים סטר צד כדכתיב ולסטר חד הקימת וכדמתרגמי' ולצלע המשכן ולסטר משכנא: \n",
+                "<b>עוד </b>בסוף דבור זה לר\"ע ז\"ל צריך להגיה ופעמים שעושים אותם ידות מברזל ופשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ' עשרים וכן הדיוסטר שהן כשני כלים והמסמר מחברן להיות מסך עליהן הרי הן חבור בשעת מלאכה ע\"כ. ותרגום בכשיל וכילפות בקופיץ ומיפסלת דיוסטר: \n",
+                "<b>ואין חבור לו. </b>שאם נגעה טומאה בכלונס לא נטמא הדיוסטר שהרי הכלונס עצמו לא נטמא שאינו כלי כלל כ\"ש שלא יביא טומאה הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>עשה לו דיוסטר. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל בפ' עשרים דכלים סי' י\"ג עשה קצת הקורה דיוסטר כל שהוא מן הקורה לצורך הדיוסטר חבור לדיוסטר והנוגע בשאר הקורה טהור שאין כל הקורה חבור ע\"כ: \n",
+                "<b>אין טמא אלא צרכו. </b>לא אמר אין טמא אלא מקומו כדלקמן שכאן הוא יותר ממקומו: \n",
+                "<b>כסא שקבעו בכלונס. </b>רישא דמתני' אשמעי' דין חבור דטומאת מת והשתא בכסא אשמעי' דין חבור דטומאת משכב הזב וחבריו. ומצאתי שנקד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הנו\"ן של בכלונֵס בציר\"י: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שקבעה בכותל טמאה. </b>ולא בטלה מתורת כלי כמו דף של נחתומין שקבעו בכותל דמטמאו ליה רבנן לעיל בפט\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ופת שקבעו בנדבך. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שהוא חתיכת עץ עבה נועצין אותה בכותל ובונין עליה וכן פי' הר\"ש ז\"ל ג\"כ לקמן בפכ\"ב וגם ר\"ע ז\"ל כדמוכח מן התוספתא. ומצאתי שניקד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל כופֶת הפ\"א בסגו\"ל. ומה שהרמב\"ם ז\"ל מפ' מהו נדבך כתבתיו בפ' שני דמסכת ברכות: \n",
+                "<b>מפץ </b>כך מצאתיו מנוקד בשני קמצי\"ן: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. נראה שצ\"ל וכל כמה שלא קבע המפץ בקורות וגם נתן עליו המעזיבה לא בטל מתורת כלי דאם נתן עליו את המעזיבה ולא קבעו וישב הזב על המעזיבה וכו'. וז\"ל הר\"מ בחבורו פ\"ה סי' ט' קערה שקבעה בשידה תיבה ומגדל אם היא כדרך קבלתה מקבלת טומאה ואם קבעה בדופן שהרי אינה מקבלת עד שמטים שידה על צדה ה\"ז מכלל השידה וטהורה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועשאיו וילון. </b>בערוך גריס בילן והפי' וילון: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. כדקתני בהקומץ רבה אמר המלקט והיא משנה לקמן בפרק כ\"ז. וכ' התי\"ט ולא ידעתי למה לא הראה על מקומה של המשנה במקום שהיא קבועה במכילתין פכ\"ז משנה ט' דאילו בהקומץ רבה אינו מקומה אלא מייתי לה בגמ'. [הגהה נראה שהטעם שאותה שמביא שם בהקומץ רבה היא ברייתא עיין שם]: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל. ודוקא שעשה בו שינוי אמר המלקט כדקתני סיפא מאימתי וכו': \n",
+                "<b>בש\"א משיתבר. </b>מצאתי מוגה משישבר וגם בפי' הרמב\"ם ז\"ל כן הוגה וגם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל כן הגיה. אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב גרסת הספרים אמתית היא דגרסי' משיתבר וכן לק' רפכ\"ה גרסי' תוברות וכן הוא בערוך ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>עוד בפירושו ז\"ל. </b>בתוספתא מוכח דב\"ש בעי שיקרענו אמר המלקט דקתני בש\"א משיחבל: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר משיקבע. </b>וקרובין דבריו לדברי ב\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לארכה טהורה. </b>דלא חזיא כי אם לסכוך ותנן בפ\"ק דסוכה לסיכוך אינה מקבלת טומאה: \n",
+                "<b>עד שיעשֵם כמין כי. </b>כך הגיהו ה\"ר בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>כמין כי. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל כזה %ך דהיינו משני צדדין לארך ולרוחב: \n",
+                "<b>מעדנין. </b>בתוספתא קתני מדנין בחסרון' העיי\"ן: \n",
+                "<b>של ששה טפחים. </b>שני טפחים בין מעדן למעדן וטפח מכאן וטפח מכאן הרי ששה. תניא בתוספתא נחלקה לארכה טהורה לרחבה ונשתיירו בה שלשה מדנין שהן ששה טפחים טפחיים בין מדן למדן וטפח מכאן וטפח מכאן טמאה פחות מכאן טהורה ואם מתחלה עשאה לכך אפי' פחות מכאן טמאה ר' נתן אומר שיירי מחצלת שבעה טפחים ושיירי המפץ ששה פי' לארכה דברייתא היינו לרחבה דמתני' ולרחבה דברייתא היינו לארכה דמתני' ולא פליגא ברייתא אמתני' ור' נתן דאמר שיירי מחצלת שבעה טפחים פליג את\"ק ומתני' דלא כותיה הר\"ש ז\"ל. וכן פי' ג\"כ הרא\"ש ז\"ל. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל ואם נחלקו לארכן ונעשו חלקים חלקים אם נשאר מהן מה שיש ברחבו ששה טפחים ויש עליו שלש שורות של חבלים בראשיהן קשורין כזה % הן מטמאין מדרס הזב ואם פחות אין מטמאין ע\"כ: \n",
+                "<b>משתתקנב. </b>גרסי' וכן הגיהו החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל והחכם הר\"ר סולימאן ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נירין. </b>הן חוטין שגודלין אותם ע\"ג קנים ובמשיכתן נגבהין חוטי השתי ונעשה דרך לזרוק ביניהם חוט הערב: \n",
+                "<b>ובחוט שהעבירו ע\"ג ארגמן. </b>הוא חוט שהרוקם צריך לו בעת רקימת הארגמן ואחר גמר מלאכתו זורקו. הרא\"ש ז\"ל והוא קיצור פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>בנפש המסכת. </b>חוטי הערב שהולכים בתוך המסכת קודם שהדקו בקירוס לבגד: \n",
+                "<b>ובשתי העומד. </b>פי' שעומד ליארג ובתוספתא קתני גמר מלארוג אינו טמא אלא עד מקום שהוא יכול להפצע. [הגהה צ\"ע אם היה צריך להיות שהוא רוצה לפצוע]: \n",
+                "<b>ובכפול שהעבידו. </b>הוא חוט שחור המחובר לאריג שרוקמין עם הארגמן. הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ובעירא. </b>כשזורק האורג חוט הערב בין חוטי השתי פעמים נשאר מן החוט תלוי חוץ למסכת כשהוא קצר אינו מחזירו לחוך השתי וכשהוא ארוך מחזירו וזורקו מיד ליד ועירה לשון מעורה שהוא תלוי ומעורה בו. הרא\"ש ז\"ל והוא פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>עימה </b>הוא מקל ארוך ובימיהם היו עושין אותו של מתכת או של עץ והיה בו בית קבול לתת בו צרכי הטוייה ומקבל טומאה והצמר שעליו אינו חבור להכניס טומאה ולהוציא וכן באשוייא ותניא בתוספתא הנוגע בצמר שע\"ג האשוייא ובטויי שע\"ג הפלך טהור בכוש ובאימה טמא. הרא\"ש ז\"ל. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>באשוייא. </b>מצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וי\"ו אחת: \n",
+                "<b>הנוגע בפיקה. </b>הוא כמו חצי כדור ויש בו נקב ומכניסים אותו בפלך שהנשים טוות עליו וכשמגלגל את הטווי על הפלך מגלגל לפעמים אף על הפיקה והפלך הוא של מתכת: \n",
+                "<b>עד שלא פירעה. </b>בעוד שלא גילה הפיקה כמו כי פרעה אהרן כשיש מן הטווי עליו והוא יד לפלך משפירעה שהסיר כל הטווי מעליו אינו חבור הרא\"ש ז\"ל. ושם ברמב\"ם פ' עשרים הגירסא עד שלא פרעה טמא משפרעה טהור בלתי יודי\"ן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוגע בעול ובקטרב וכו'. </b>הכונה בזאת ההלכה כמו כוונה אשר לפניה והוא שיאמר שאם נטמאת העגלה או המיחרישה איזה דבר מהדברים המחוברים בה יחשב כמו הדבר שנטמא ואיזה לא יחשב כמוהו הרמב\"ם ז\"ל. ר\"ל בקיצור שבבא זו מפרש כל כלי המחרישה איזה מהן חבור להכניס ולהוציא טומאה וה\"פ עגלה שנטמאת הנוגע באלו טהור והנוגע באלו טמא: \n",
+                "<b>בעין. </b>חתיכת בגד או צמר עושין אותו כמין סליל ודומה לעין ונותנין אותו על צואר הבהמה תחת העול: \n",
+                "<b>ובבורך. </b>עץ עקום דומה לארכובה של האדם והוא הנטוש וכו' כך נלע\"ד שצ\"ל בפי' ר\"ע ז\"ל. ומלת ובבורך גרסי' בבי\"ת שהוא מלשון ברכים וכמו ויברך הגמלים וכן ג\"כ הביא הר\"ש ז\"ל ברפי\"ז דאהלות האי בורך דהכא חבר לבורך דהתם וגם הערוך הביא שניהם בערך ברך בבי\"ת אלא שפירש עוד וז\"ל אית דאמרי ובברך [הגהה שם כתוב בכא\"ף] והוא עץ של מחרישה שכשחורשין הצמד בארץ אח\"כ מביאין מחרישה אחרת שיש לה אֵת קטן ובראש החרב מרזב ובו תבואה יורדת מעט מעט ונזרעת בארץ ע\"כ. והביאו הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>לחיים. </b>שני עצים בקצה העול הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ובעריין. </b>שם ברמב\"ם פ' עשרים ובעיראין באל\"ף. ותימה בעיני שראיתי מי שהגיה ובעידאין בדלי\"ת במקום רי\"ש ואיני רואה לו על מי לסמוך שגם הערוך פירשו בערך ער מלשון ערו ערו. ולשון הרמב\"ם ז\"ל בפירושו ועיראין התלויות בערבי אלעלאקת ע\"כ: \n",
+                "<b>לרבות את העפר. </b>מרבה את העפר ומפזרו כדי שיהא ראוי וטוב לזריעה. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובסניפין. </b>פי' בערוך אלו הסניפין ראשי המגרה הנעשין מן העץ: \n",
+                "<b>מכבש של חרש. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו מכבש של חרש שנטמא הרומח שבו הנוגע במכבש טהור. ונלע\"ד דמכבֵשׁ כך שמו במוכרת ולזה הוצרך בסמיכות להוסיף מלת של וכמו ששנינו גם כן בסוף פרק רבי אליעזר דחולין מכבש של בעלי בתים ואפשר דגם מלבן של מסר הגדול נאמר בו כן ועיין במה שכתבתי פרק קמא דשבת סימן ב' גבי מרחץ: \n",
+                "<b>ובקשטנית. </b>פי' בערוך כמין קשת העשוי על המשור הקטן שמו קשטנית פירוש אחר קשת שע\"ג כלי הנכבד וחד שבו נוקבין המלחים נסרים ונקרא קשטנית ע\"כ: \n",
+                "<b>טהור. </b>שאין טמא אלא מקום אחיזת בית יד בלבד אבל מכאן ומכאן כלפי הברזל טהור: \n",
+                "<b>אף על פי שהיא מתוחה טהור. </b>דלא חשיב ככלי אחד אפילו מתוח: \n",
+                "<b>מצודת האישות. </b>צדין אותן בקשת מתוחה ויש בו חץ ור' יהודה חשיב לה חבור לפי שתמיד החץ מתוחה על המצודה הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השולחן והדולפקי וכו'. </b>ואע\"ג דשלחן ודולפקי פשוטי כלי עץ מקבלין טומאה מדרבנן דמרבינן ליה מכל כלי עץ: \n",
+                "<b>מקום הנחת חתיכות. </b>פי' אף מקום הנחת חתיכות: ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל אי הוה גריס ר' עקיבא אומר מקום הנחת חתיכות: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם יש בו גובה טפח טמא. </b>ואם הוא כסא של קטן אע\"פ שאין לו גובה טפח טמא כדתנן לקמן פכ\"ז. וברמב\"ם שם משמע שהרמב\"ם ז\"ל גורס ספסל שניטל אחד מראשיו טמא ניטל השני טהור וכו' וז\"ל ספסל שניטל אחד מראשיו עדיין הוא ראוי למדרס ניטל השני טהור וכו' וראיתי שכבר מהרי\"ק ז\"ל כתב שם דצ\"ע וגם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה במשנתו טמא. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ספסל שניטל אחד מראשיו בכאן לא אמר רגליו כמו שאמר לעיל גבי שלחן כי הספסל אין עושין לו רגלים אלא משימין לו דפים רחבים כדף של הספסל ולקמן בסוף פירקין תנן ספסלין שבמרחץ ששתי רגליו של עץ טמא ולא תנן ראשיו ואפשר לשנויי דספסלים שבמרחץ אינו כשאר ספסלין אלא קצתם בנויים ובחלק האחר שתי רגלים ע\"כ. עוד כתב שרפרף שניטל אחד מראשיו טמא פי' מפני שעדיין הוא ראוי למלאכתו כי יכול הוא לסומכו אצל הכסא שהוא יושב עליו ואז יוכל לעמוד על ראשו השני ע\"כ. \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. מלבן צורת לבינה מרובעת וכו'. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל איני יודע ציור של כסא זה מנין בא או מאיזה טעם הוא טמא ויותר היה נראה נכון לפרשו כסא דתנן סוף פירקי' דלעיל מלבן של משר הגדול עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>כסא שקבעו בעריבה ב\"ש מטמאין. </b>בתוספתא א\"ר יוסי רואה אני דברי ב\"ש שאני אומר מלבן אפי' מבית האומן טמא. וסתם מתני' דמוקי פלוגתא דב\"ש וב\"ה בכסא שקבעו בעריבה כר' יהודה אבל ר\"מ פליג עליה בתוספתא ומוקי פלוגתא דב\"ש וב\"ה בעשוי בעריבה מתחלתו: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ואם נשברו הלוחות העשויות וכו'. אמר המלקט הוא פי' ה\"ר שמשון ז\"ל אלא שכתב ואם ניטלו שלמטה וכו'. והרא\"ש ז\"ל פי' וז\"ל מחברין ד' נסרים יחד כמין תיבה בלא כסוי ושוליים ומניחין עליו שלשה נסרים זה בצד זה ונקראים חפויים ויושבין עליהם וכשאינם בולטי' חוץ לכסא מכל צד דרכו מתחלתו להיות מטהו על צדו ויושב עליו. והרמב\"ם ז\"ל פי' כשאין חפוייו בולטי' ויוצאין על שטח הכסא אלא בה שוין עמו טמאים מדרס וכו' וכן ג\"כ נראה שיש לו דרך אחרת במשנה האחרת שאחר זו כמו שאעתיק בס\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסא שניטל חפויו האמצעי וכו'. </b>זאת התמונה מהחפוי מפורסם אצלם והיה לו זֵר בערבי זיג והוא שוקע בתוך החפוי ותפויים רבים בולטים יותר מזה הזיר והן חפוייו החיצונים ומתמונתו הוא מבואר שאם נשאר אחד אחד מן החפויין שהוא נשאר בתמונתו ולזה יטמא במדרס ור\"ש יתנה שישאר מן החפוי האמצעי השוקע והוא הזיר רחב טפח ואין הלכה כר\"ש. הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף כסא של כלה. </b>רגילין לעשות בכסא של כלה בית קבלה להניח בו חפצים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שניטל העליון שלה וכו'. </b>שהשידה יש לה בית קבול למעלה וגם בית קבול למטה הרמב\"ם ז\"ל ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל. ונראה דלא גרסי' מלת שלה לפי הפי' שהעתיק ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים מטהרין. </b>לפי שבטל העיקר: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. שהסתת מתקן לו מקום לשבת בקצה האחד מהאבן ע\"כ אמר המלקט נראה שבמקום מהאבן היה צ\"ל מהעץ עיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל או שמא ר\"ל אבן שתחת הקורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועשאו פנים. </b>והר\"י ז\"ל הגיה ועשאו פגום וכתב כן מצאתי אך בערוך בערך כופת נראה שהגירסא שלו היתה כגרסת הדפוס אך הפירוש שלו דחוק. אח\"כ מצאתי ס\"א דגרסי' כמו בדפוס ולפי גירסת הספרים נ\"ל דה\"פ כופת דהיינו עץ עב שסרקו כלומר שעשה בו סדק לקבל נרות של שעוה או של שומן ועשאו פגים ר' עקיבא מטמא כי הסדק עושה אותו כלי וחכמים אומרים אינו כלי עד שיחוק בו וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "<b>התקינם לישיבה טהורים. </b>ממדרס לפי שאין עשויין לישיבה דכל זמן שפיהם פתוח המוכין יוצאין ובטלה דעתו: \n",
+                "<b>סרגן בגמי או במשיחה </b>פי' על פיהם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסלא. </b>היינו עסלא דבגמרא פ\"ק דעירובין. ובר\"פ תולין גרסי' אבל מטה וכסא טרסקל ואסלא מותר לנטותן לכתחלה ופירש רש\"י ז\"ל כסא טרסקל כך שמו ועליונו של עור ומקפלין אותו וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ארבע רגלים. ואסלא עשוי כעין כסא טרסקל אבל עור הפרוש עליו נקוב ומותר לנטותו לכתחלה דהאי עביד וקאי ע\"כ. וְנִקֵד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הַאַסַלַא בשלשה פתחי\"ן: \n",
+                "<b>פירשה העור טמא מדרס. </b>ראיתי מי שמחק מלת העור וגריס הכי פירשה היא טמאה מדרס וכן הגיה ג\"כ הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל והרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>והטרסקל. </b>מחק הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הוי\"ו והה\"א שבמלת טרסקל. טרסקל בלא עור אינו ראוי לכלום: \n",
+                "<b>פירש העור טמא מדרס. </b>גרסי' וכן הגיהו ג\"כ הרבנים הנז' ז\"ל שמחקו הה\"א של פירשה: \n",
+                "<b>ששתי רגליו של עץ. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' עקיבא מטמא. </b>ס\"א ר' מאיר מטמא וכן הגיה רב\"א ז\"ל. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>קנקילן שיש בה בית קבלת כוסות. </b>יש גורסין כסות דהיינו הבגדים וכן בערוך בערך קנקל. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב כן מצאתי ע\"כ. ואי גרסי' כוסות היינו כוסות שמשימין בה המוגמר לגמר בהן הבגדים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שָנִקְרְעוּ. </b>הרי\"ש בשבא גרסי' לה וכן נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ובמה שבתוכם טהור. </b>מתני' דלא כר' אליעזר דא\"ר יהושע בן קרחא משמו בתוספתא דאם נקרעו והטבילן כמות שהן אין מה שבתוכן חוצץ דהכל חבור. ועיין שם סוף פרק ארבע מיתות: \n",
+                "<b>מפני שהתפר מחברו. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו טמאים משום מרכב. </b>שאינם עשויין לישיבה אלא לישען עליהן. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>זֶרֶז האשקלוני. </b>בנקודת סגו\"ל גרסי' הרי\"ש וכן בערוך וכן נקד הרב רבינו בצלאל אשכנזי ז\"ל לאפוקי מי ששונה זריז ביו\"ד: \n",
+                "<b>מדוכה המדית. </b>הרמב\"ם ז\"ל גריס מדיכה המדית ביו\"ד ופירש שהוא אוכף הנעשה במדי סרג בערבי ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל. וכן הגיה גם כן הרב רבי יהוסף ז\"ל אך בערוך נראה דגריס מדוכה בערך מדי. ועיין בספר קרבן אהרן: \n",
+                "<b>רבי יוסי אומר אף טפיטן של סוס טמא מושב. </b>ל\"ג מלת אף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין מרכב למושב. </b>לפי שנחלקו ר' יוסי וחכמים בטפיטן של סוס אם הוא מרכב או מושב לפיכך שאל ואמר מה בין מרכב למושב: \n",
+                "<b>חלק מגעו ממשאו. </b>שהנושא את המרכב מטמא בגדים שהוא נוגע בשעה שנושאו אבל הנוגע בו אינו מטמא בגדים והנוגע במושב מטמא. הרא\"ש ז\"ל. והוא פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ומושב לא חלק מגעו ממשאו. </b>פי' אלא אפי' מגעו מטמא בגדים והכי תניא בספרא והנושא אותם מה ת\"ל שיכול אין לי שמטמא במשא אלא מרכב בלבד משכב ומושב מנין ודין הוא ומה אם מרכב שאין מגעו מטמא בגדים משאו מטמא בגדים משכב ומושב שמגען מטמא בגדים אינו דין שיהא משאן מטמא בגדים גולל ודופק יוכיחו שמגעם מטמא בגדים ואין משאן מטמא בגדים אף אתה אל תתמה על המשכב ועל המושב שאע\"פ שמגען מטמא בגדים לא יהיה משאם מטמא בגדים תלמוד לומר והנושא אותם לרבות המשכב והמושב ע\"כ: \n",
+                "<b>תפית של חמור. </b>נראה דמתני' דלא כר' שמעון דאיהו קאמר בתוספתא טפית טמאה משום מרכב ושמא יש לחלק בין תפית של חמור לתפית דהכי נמי ת\"ק דידיה אמר האוכף טמא משום מושב והטפית שלו טמא מרכב. ופשט התוספתא מוכיח כפירוש הרמב\"ם ז\"ל שהביאו ר\"ע ז\"ל במתני' דלעיל ולפירושו של הר\"ש ז\"ל הוצרך לדחוק דאוכף דקתני בתוספתא לא של נאקה אלא סתם אוכף: \n",
+                "<b>או שפרצן. </b>בלי יו\"ד גרסי' לה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי אלו טמאין מדרס. </b>מפני שהנשים יושבות עליהן ומקוננות את מתיהן ומתני' כחכמים ודלא כרבי מאיר דפליג עלייהו בתוספתא ואמר דכר וכסת של מת אין טמאין מדרס והכל שוין שהן טמאין טמא מת: \n",
+                "<b>כסא של כלה. </b>אינו עשוי אלא לכבוד ומושיבין הכלה עליו לפי רגע וכן של משבר אינו אלא לשעת לידה. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וכסא של כובס שהוא כורם. </b>גרסי' במ\"ם ואיתא בשבת פרק ט' דף פ\"ח והתם קחני שכורמין עליו את הכלים וכן הערוך הביאו בערך כרם במ\"ם: וברמב\"ם שם פכ\"ה סי' ב' כתוב כסא של כובס שכובס. אכן אני מצאתיו מוגה מספר מדוייק מכתיבת יד הרמב\"ם ז\"ל בעצמו בחתימת שמו בסופו שכורם במ\"ם [ועי' בפי' המשניות המוגה וצ\"ע אם אין שם ט\"ס]. אכן בכסף משנה לא משמע כן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הַחֵרֶם. </b>בחמש נקודות דכן הוא בספר מיכה: זוטו. כמו זוטו של ים דהיינו ארעיתו ותחתיחו אבל רש\"י ז\"ל בר\"פ אלו מציאות פי' זוטו לשון גודל ושירוע כמו ואל אצילי ואל זטוטי: \n",
+                "<b>פלצור. </b>מין מצודה של עץ ארוך כמו אמה: \n",
+                "<b>הסכרים. </b>ואית דגרסי השכרין בסי\"ן כמו כל עושי שכר אגמי נפש: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טמא מדרס. </b>וכ\"ש שטמא טמא מת וכן צריך לפרש בכוליה פירקי' ולא הוזכר מת אלא משום דע\"י מת נעשה אב הטומאה כמו ע\"י מדרס אבל לענין שאר טומאות הויין ראשון לטומאה ככל הכלים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמאה מדרס. </b>דמיוחדת לישיבה שבה הולכין בני אדם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והבאה במדה. </b>פי' בערוך בערך קבל העשויה למדוד בה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש תיבות וכו'. </b>ובפי' הר\"ש ז\"ל כתיבת יד ישן נושן של יותר משלש מאות ושלשים שנה מצאתי בבת שלש תיבות קודמת לבבת שלש עריבות וא\"כ הוא האמת לא קשה כלל מה שהקשו תוס' ז\"ל שם בשבת פ\"ט וכן מצאתי ג\"כ בפי' רבינו אשר כתיבת יד: \n",
+                "<b>והבאה במדה טהורה מכלום. </b>וכתב רש\"י ז\"ל שם בשבת דף פ\"ד ולא אתפרש לי מה לשון באה במדה ולי נראה ע\"ש אנשי מדות כלומר שצריכה למוד ארכה ורחבה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרבוסים. </b>ראיתי שונים גורסים תרכוסים בכ\"ף אכן הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל ראיתי שהיה בספרו כתוב תרבוסים בבי\"ת ולא הגיהו בין במשנה בין בפירושה. ובערוך לא מצאתיה רק הביא תרנס בנו\"ן הנזכר בב\"ר ופירש שהוא כסא: \n",
+                "<b>סַפַרִים </b>מקיזי דם ולקמן בפירקין בסימן י\"ד גרסינן של ספרים שר\"ל של ספרי תורה כמו שאכתוב שם בס\"ד: \n",
+                "<b>טמא מדרס. </b>דחזי לישיבה או למיזגא עליה פי' לשכיבה וראיתי מי שכתב למיזגא פי' ארימא\"ר בלעז: \n",
+                "<b>ושל זיתים. </b>ששוטחין בו הזיתים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושל מגדל טהורה מכלום. </b>לפי שהוא כמקצת המגדל וצורתו מוכחת עליו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיש בית קבול שעוה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל לעיל בפי\"ז דהיינו שיש לו חקק שמשימין בו השעוה וכתבתיו שם בסוף הפ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש מטות. </b>גרסי' דמטה ל' נקבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והפוחלץ של גמלים. </b>כיון שעיני הסבכה רחבין הרבה אין עליו תורת כלי אלא חבלים בלבד. ומצאתי שנִקֵד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל והפוֹהַלֵץ החי\"ת ג\"כ בנקודת פתח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה מפצים. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>טמא טמא מת. </b>שאינם מיוחדין לישיבה אבל תורת כלים יש להם והא דאמרי' בפ' א\"ר עקיבא דאין טומאה למפץ אלא משום דמטמא מדרס ואתיא בקל וחומר מפכים קטנים היינו במפץ של שיפא ושל גמי דאין זה כלי עץ והכא איירי במפץ של עץ דטמא משום כלי עץ ויש לו בית קבול: \n",
+                "<b>של גתות. </b>לכסות בו הענבים ואין לו בית קבול או עשוי משיפא או גמי הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל האריך בפירוש משנתנו ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש חמתות ושלשה תורמלין. </b>גרסי' דחמת לשון נקבה ותורמיל לשון זכר וכן הוא שם ברמב\"ם פכ\"ז שלש חמתות ושלשה תורמילין וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. כדמוכח במסכת נגעים פי\"א. אמר המלקט דקתני כל הראוי לטמא טמא מת אע\"פ שאינו ראוי לטמא מדרס מטמא בנגעים כגון וכו' וקתני התם ורצועות מנעל וסנדל שיש בהן רוחב כגריס. הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוילון טמא טמא מת. </b>מפרש בספ\"ק דביצה לפי שהשמש מתעטף בשוליו לפעמים ומתחמם בו: \n",
+                "<b>ושל צורות. </b>נ\"ל שרוצה לומר המצויירין לנוי לא לשכיבה ולא לוילון אלא לנוי כדרך שרגילין לעשות שתולין סדינין מצויירין סביבות הבתים לנוי ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>של סְפַרִים טמאה טמא מת. </b>ומיתוקמא מתני' במטפחות שאינם מצויירות וכב\"ה דהלכתא כותייהו דב\"ש ס\"ל בין מצויירות בין שאינם מצויירות טמאות ור\"ג אית ליה דאלו ואלו טהורות ולית הלכתא כותיה ופלוגתייהו לקמן בפכ\"ח. והר\"ש ז\"ל גריס לה בסוף הפרק קודם בבא דשלש קופות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרקלינין. </b>עיין במה שכתבתי לקמן פכ\"ו סי' ג'. ושם ברמב\"ם פכ\"ז מצאתי מוגה עור העשוי כמו יד שמכניסין בו היד והאצבעות מפני הצנה וכיוצא בהן הוא הנקרא פרקמלין ושלשה פרקמלין הן וכו'. והרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה שלשה פרקלימין: \n",
+                "<b>ושל קוצים. </b>ללקט קוצים עכ\"ל ר\"ע ז\"ל אמר המלקט ולהאי פירושא היינו דתנן לקמן פכ\"ו כף לוקטי קוצים טהורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>של זקנה טמאה טמא מת. </b>בתוספתא תניא של זקנה טמאה מדרס וכן נראה דהא לקמן בפכ\"ח תנן שבכה של זקנה טמאה מושב והכי מסתבר דזקנה אינה מקפדת לישב עליה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' בלישנא דמתני' ודלא כתוספתא ומתני' דלקמן תרצה כמו שכתב שם רעז\"ל והתוספתא ג\"כ נוכל לתרץ דשני מיני סבכות יש לילדה אחת מקפדת עליה ואחת אינה מקפדת עליה ועוד י\"ל דילדה דמתני' היינו בחורה ומקפדת וילדה דתוספתא היינו ילדה ממש וכן ג\"כ פסק הרמב\"ם ז\"ל בחבורו בהלכות כלים פכ\"ז כלשון משנתנו: \n",
+                "<b>ושל יוצאת לחוץ. </b>י\"מ סבכה שנקרעה ורוב שיער האשה יוצא לחוץ והיא משנה לקמן ספכ\"ח. עוד פי' הרמב\"ם ז\"ל של יוצאת לחוץ מלשון זונה אלא שהכוונה שהיא עשויה לצאת בה במחול משחקים וסבכה זו עשויה לשחק בה הלייצנים לפני שותי שכר אמנם בפי' המשנה להרמב\"ם ז\"ל המוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מצאתי כתוב ושל יוצאת החוץ שהיא מוכנת כאשר תצא מבית לבית במבוי עצמו ישאו אותה על ראשן ויש שפירשו יוצאת החוץ מענין הפרסום תרגום הכזונה הכנפקת ברא הכונה בזה שזאת הסבכה עשויה לשחוק הנקרא כייאל ע\"כ. והרמב\"ן ז\"ל בפרשת וישב בפסוק כי כסתה פניה כתב ושל יוצאת לחוץ טהורה מכלום יוצאת חוץ היא הזונה נפקת ברא ונותנת שבכה על קצת הראש לא שתשכב עליה ותהיה טמאה מדרס ולא לכסות בה ראשה ותטמא טמא מת אבל לכסות קווצותיה ולהיותה מתחת השבכה נראין ואינם נראין ולכך טהורה מכלום עכ\"ל ז\"ל וי\"ס שהנוסח בלשונו לקשוט קווצותיה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טלייה על צדו. </b>כך מצאתי מוגה והטעם מפני שהמיחם לשון זכר: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הכלים יש להם וכו'. </b>וכתב הרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דתנן לקמן בפירקין כל הכלים יש להם אחוריים ותוך איצטריך למיתני הני דלא תימא דוקא שאר כלים שאין גבן ראוי לתשמיש הוא דאמור רבנן נטמא גבו לא נטמא תוכו אבל הני שראוי להפכן ולהשתמש באחוריהן אימא אין חילוק בין גבו לתוכו קמ\"ל דאפי' הני יש להם דין אחוריים ותוך אי נמי משום ר\"מ נקטינהו דפליג בין יש להם תוברות לאין להם ע\"כ. וכן תרצו תוס' ז\"ל שם בפ\"ק דפסחים: \n",
+                "<b>תוברות. </b>אית ספרים תופרות אבל הרמב\"ם ז\"ל פירש קורא השפה הכפופה תובר מחמת כפיפתה ושבירתה תרגום שובר תובר: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל. דכיון דיש לו תוברות לא חזי להפכו. אמר המלקט כן פי' הר\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' שהדבר ששפתו כפולה בזה התבר ניכרים האחוריים ואז נאמר נטמאו אחוריו לא נטמא תוכו וקרובין דבריהם: \n",
+                "<b>השלחן והדולפקי. </b>קסבר ר' יהודה וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט והכי תניא בתוספתא ר' יהודה אומר כל שיש לו פנים פניו הם תוכו: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר אין להם אחוריים. </b>פי' אין להן דין אחוריים חלוקים מתוכן אלא אם נטמאו אחוריו נטמא תוכו. וי\"ס דגרסי ר\"מ אומר אין להם וכן וכו' ול\"ג מלת אחוריים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרדע יש לו אחוריים ותוך. </b>ומצאתי כתוב פי' ה\"ר מנחם ז\"ל חלוק תוך וגב דמרדע לא הוי כשאר כלים דאם נטמא תוכו נטמא אחוריו אלא ה\"ק חלוק תוכו מאחוריו דאם נטמא זה לא נטמא זה ע\"כ: \n",
+                "<b>לא הוזכרו שבעה וארבעה אלא לשיריים. </b>כך מצאתי מוגה גם ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. אלא לשיריים כשנתנו חכמים שיעור וכו'. אמר המלקט כדתנן לקמן פכ\"ט שירי הדרבן וכו' שירי חרחור וכו'. תניא בתוספתא המרדע שנפלו משקים על מקצתו כולו טמא דברי ר\"מ וחכמים אומרים נפלו על חרחור אינו טמא אלא ז' ועל הדרבן אינו טמא אלא ד' פי' חכמים היינו ר' יהודה דמתני'. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זומא ליסטרא. </b>אית דגרסי זומא ניסטרא והיא היא. נ\"א וזומייסטרא: והרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה זומי ליסטרא. והיינו זומא ליסטרא דאסבריה רב סחורה לרבא כדכתבינן לעיל בפי\"ג סי' ב': \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אין להם. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל דטעמא דר' יהודה משום דתשמיש אלו הכלים בלח ועיקר תשמישן במשקים ונדבקין באחורי הכלים ומשום הכי לא פליג להו בין אחוריים לתוך: \n",
+                "<b>ר' שמעון אומר יש להם נטמאו מאחוריהן וכו'. </b>פי' שאם נטמאו מאחוריהם מה שבתוכן וכו' וכדפי' ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרובע וחצי הרובע </b>כזה % \n",
+                "<b>של כת. </b>בקצת ספרים לפי' הרמב\"ם ז\"ל מצאתי שלוות קודמין היא כדפי' ר\"ע ז\"ל וברוב הספרים כתוב של בת בבי\"ת וז\"ל בספר ישן נושן של יותר משלש מאות ושלשים שנה וזהו שאמר של בת קודמין היא כלומר אתה יכול להקדים איזה שתרצה ולאחר האחר ואותו שתרצה להקדים אפשר לומר שהוא המאוחר ודברי ר' עקיבא אמתיים ע\"כ ובערוך הביאה בערך שלחת וכתב ספר אחר של בת קודמין פי' הבת מדת המשקי' היא ומחזקת כמו האיפה שנאמר האיפה והבת תוכן אחד להם וקמתמה ר' עקיבא בית הרובע קודמת כדי שיהא חצי הרובע אחוריים לה ע\"כ גם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הניחו בספרו בבי\"ת כמו שהיה כתוב. ואני הדיוט מצאתי דוגמתה בירוש' ס\"פ בתרא דתרומות בבי\"ת. אח\"כ הגיעו לידי משניות ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וראיתי שגם הוא כתב בלשון הזה בירוש' דסוף תרומות. יש לשון כזה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. צ\"ל ואחוריו היינו שלש דפנות המקיפות וכו': \n",
+                "עוד בסוף פי' ר\"ע ז\"ל ודין דופן האמצעי מפורש לעיל בס\"פ שני דר' יוחנן בן נורי אומר חולקי' את עביו וכו'. וקשה לע\"ד שהוא ז\"ל פסק דאין הלכה כריב\"נ וניחא לי קצת במה שכתבתי לעיל פ' ששי סי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וידות הכלים המקבלים. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל ידות הכלים אפי' יש ליד בית קבול מנגבן והן טהורים דכל כלי שחלוק תוכו מאחוריו לא גזרו לו טומאת משקים אלא כשנפלו משקים על אחוריו אבל לא על הבסיס והאוגן והאוזן והיד אפי' יש לו בית קבול לעולם טהור כי לא נעשה לקבלה אבל שאר כלים שאין אחוריהם חלוק מתוכן בכל מקום שנפלו עליו משקים כולו טמא ע\"כ והוא פירוש הרמב\"ם ז\"ל: מלות שאינם יכולים לקבל רמונים לא גרסי' להו: \n",
+                "<b>ואוגנו. </b>פי' רש\"י ז\"ל שם בחגיגה שפתו הכפולה לצד חוץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הצביטה. </b>גרסי' דכי האי גירסא מוכח בפ' חומר בקדש אבל בפ' בתרא דהלכות כלים כתב הרמב\"ם ז\"ל מקום אצבע השוקע בשפת הכלי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ואין חושש שמא יגע במשקים וכו'. אמר המלקט מפני שטומאת משקים הבאים מחמת ידים קלה עד מאד: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר לכוסות. </b>הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל פירשו דר' עקיבא סבר לכוסות דוקא וכן משמע מן התוספתא שאכתוב בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>אלא לידים הטהורות בלבד. </b>אבל לידים טמאות חיישינן שמא יגע במשקי' ולאו אדעתיה אבל כשיהיו ידיו טהורות נזהר מליגע במשקים שלא יטמאו ידיו. הרא\"ש ז\"ל: ובירוש' דברכות פ\"ח דף י\"א א\"ר יוחנן אתיא דב\"ש דאמרי נוטלין לידים ואח\"כ מוזגין את הכוס כר' יוסי דאמר הכא לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד וב\"ה דהתם כר\"מ דהכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חושש שמא נטמא וכו'. </b>בתוספתא משמע דר' עקיבא פליג אמתני' וקסבר דחיישי' וז\"ל התוספתא אמר ר' עקיבא לא הזכירו בית הצביעה אלא לכוסות שלא יהא שותה וראשון ראשון מיטמא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך ואין להם בית הצביעה. </b>עיין בפי' הר\"ש ז\"ל שפירש על התוספתא דקתני כי האי לישנא דלא שייך למיתני האי לישנא לר' יוסי דמתני' דלעיל אלא דוקא לר\"מ: \n",
+                "<b>יורדין לידי טומאתם במחשבה. </b>פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל כגון עור שחשב עליו לעשותו שטיח טמא ואם אח\"כ חשב לחותכו לרצועות ולסנדלים לא נטהר עד שיתחיל לחתוך כדתנן בס\"פ שאחר זה: \n",
+                "<b>שהמעשה. </b>מחק ה\"ר יהוסף ז\"ל השי\"ן: \n",
+                "<b>מבטל מיד מעשה. </b>כדתנן לקמן פכ\"ח חמת שעשאה שטיח ושטיח שעשאו חמת טהור: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סנדל עמקי. </b>הנעשה בכפר עמקי כדכתיב שארית עמקם הר\"ש ז\"ל בשם גאון וערוך אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' סנדל עמקי הוא שהולכין בו בעמקים שהיא ארץ המישור והיתה צורתו ידועה בזמניהם: \n",
+                "<b>כפיפה מצרית. </b>בערוך קפיפה בקו\"ף וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>כיס של שנצות. </b>הוא בלא תפירות אלא עור עגול וכופלין אותו וסוגרין אותו ברצועות וכשסתרו הרצועות חזר לעור פשוט ונשחת מתורת כלי וכן כולם עשויין בסגנון זה: \n",
+                "<b>מיטמאין ומיטהרין שלא באומן. </b>שאם הכניס הרצועות בלולאות אדם שאינו אומן בענין ונתקבץ הכיס ונעשה כלי קבול מקבל טומאה וכן אם עשאו אומן ובא הדיוט והתיר רצועותיו ופשטו נטהר וקאמר ר' יוסי דכל הכלים אין צריכין אומן אלא אפי' הדיוט שעשה כלי קבול מקבל טומאה וכן אם פיחת צורתו והשחיתו מהיות כלי טהור ולא הוזכרו אלו הכלים אלא לענין זה דאע\"פ שהותרו רצועותיהן ונפשטו ואין להם צורת כלי קבול אפ\"ה טמאים הואיל והדיוט יכול להחזירם לא בטל מהם שם כלי. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שאף האומן אינו יכול להחזירה. </b>אם לא שהוא בקי ביותר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיס בתוך כיס. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>לא נטמא חברו. </b>בתוספתא בד\"א כשהיו שניהם שוין אבל אם היה הפנימי עודף על החיצון נטמא פנימי נטמא חיצון נטמא חיצון לא נטמא פנימי. ונראה שיש טעות בתוספתא. אח\"כ מצאתי כדברי בפי' הר\"ש ז\"ל וגם ברמב\"ם בפכ\"ח דהלכות כלים סי' ה' וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם בד\"א כשהיו שפתותיהן שוין אבל אם היה החיצון עודף ונטמא הפנימי נטמא החיצון נטמא החיצון לא נטמא הפנימי ובשרץ בין כך ובין כך אם נטמא אחד מהם נטמא חברו ע\"כ פי' מפני שטומאת השרץ מדאורייתא הלכך אפי' נטמא החיצון נטמא פנימי: \n",
+                "<b>ר' אליעזר מטמא. </b>מתני' דלא כר' נתן דא\"ר נתן בתוספתא לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על צרור המעות שהוא טהור על מה נחלקו על צרור המרגליות שר' אליעזר מטמא וחכמים מטהרין. ופי' בערוך צרור המרגליות צרור המעות פי' בגד או עור עשוי לצור בו מרגליות או מעות ע\"כ. וברמב\"ם ס\"פ שני דהלכות כלים ופי' הוא ז\"ל צרור המעות אין ניכר בית קבולו ואין עליו תמונת כיס מפני פירוד המעות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כף לוקטי קוצים. </b>כמין כף יד של עור תופשין מלקטי קוצים בידיהן שלא ינקבו ידיהן בקוצים וראיה לדבר ובליעל כקוץ מונד כולהם כי לא ביד יקחו. וכתב הר\"ש ז\"ל כפלוקטי קוצים כף לוקטי קוצים ובמשנה דווקנית גרסי' בהדיא כף לוקטי וכן בערוך וכן גאון ע\"כ: \n",
+                "<b>בורכייר. </b>דפוס של עור נתון על הברכים כדי שיוכלו לעמוד על ברכיהם עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט הר\"ש ז\"ל פי' כשעושים מלאכתן וז\"ל בשם הערוך עושי המלאכה שצריכין לעמוד כרועים על ברכיהם אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' שהן למי שהוא נכה רגלים ע\"כ ותימה שמצאתי מוגה והבוכרייר גם ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>שרוולים. </b>י\"מ שהוא שמשים על לבו בעת הקציר מפני השרב. וגם פה תמהתי שהגיה הרב בצלאל הנזכר ז\"ל השדווליס בדלי\"ת וסמ\"ך ומ\"מ פשוט הוא שניקוד הוי\"ו בקמץ לכל הגרסאות. ומ\"מ השרבנים טמאים בבי\"ת ונו\"ן: \n",
+                "<b>הפרקלימין טהורה. </b>ס\"א טהורים: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. נר' שצ\"ל פרקנימין גרסי' וכן היא גירסת הר\"ש ז\"ל וז\"ל פרקנימין בערוך גריס פרקלימין והוא דבר שמחתל בו פדחתו ויש שגורסין פרלימנין ופרקלינין דתנן לעיל בפכ\"ד שלשה פרקלינין הן אין זה לא פרקלימין דהכא ולא בית אצבעות דהכא. אבל הרמב\"ם ז\"ל משמע שסובר שהן אותם השנויות בפכ\"ד וכן הרא\"ש ז\"ל וכן בערוך פרלימנין ופרקלנין נראה שענין אחד יש להם ע\"כ אלא שבפירוש הר\"ש ז\"ל כתיבת יד ישן נושן אין זה הפירוש שכתבתי בשמו שם: \n",
+                "<b>וכל בית הצביעות. </b>כך הגיה הרב בצלאל הנז' ז\"ל במשנה ובפירוש והן בית אצבעות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סנדל שנפסקה וכו'. ותקנה טמא מדרס. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב ס\"א טמאה אך נ\"ל דטעות הוא דהא סנדל הוי לשון זכר כדתנן נפסקה אחת מאזניו נפסק עקבו וכו'. ותנן במסכת יבמות פ' י\"ב סנדל שיש לו עקב וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>ותקנה טמאה מדרס. </b>ואפי' לא חזר ותקנה והאי דקאמר וחזר ותקנה משום סיפא דאם לא חזר ותקנה היה טהור אף ממגע מדרס כשנפסקה השניה דבלא אזנים לא חזי למידי ואין שם כלי עליו הרא\"ש ז\"ל ויש לרש\"י ז\"ל בזה שני פירושים ועיין עליהם בתוס' ז\"ל שם בפ' אלו קשרים שהם ז\"ל כתבו שם דנקט ברישא דוקא ותקנה דאי לא תקנה כי נפסקה שניה אינו טמא אפילו מגע מדרס כדקתני סיפא בהדיא לא הספיק וכו' ואגב דנקט ברישא ותקנה נקטה נמי בסיפא עכ\"ל ז\"ל גם שם בפ' עושי' פסין האריכו למישקל ולמיטרא בשני הפירושים שפירש רש\"י ז\"ל שבתחלה פירש אבל טמא מגע מדרס משום דעדיין כלי הוא לאישתמושי ביה תשמישא אחרינא וחזר בו והגיה אבל טמא מגע מדרס משום דעדיין כלי הוא וחזי למילתיה קמייתא דהא איתקנא ראשונה ע\"כ בקיצור ועיין עוד שם. ומצאתי שהגיה הרב בצלאל הנז' ז\"ל לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה טהור נפסק עקבו ניטל חוטמו וכו': \n",
+                "<b>חוטמו. </b>הרמב\"ם ז\"ל פי' חוטמו הוא המקום שנכנס בו בהן הרגל וכן ג\"כ פי' הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>טהור. </b>אע\"פ שחזר ותקנו אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>סולייס. </b>גרסי' בשני סמכי\"ן וכן בערוך וכן הגיה הרב בצלאל הנז' ז\"ל: \n",
+                "<b>מנעל שעל האימום. </b>י\"מ שהוא לבוש האימום מעור שלא יפגם האימום ומטמאים רבנן לפי שנועלין אותו לקוצים ומחזירין אותו לאימום ולא יתכן פי' זה כלל דשם פ' תולין מוכח בהדיא דבסתם מנעל חדש מיירי שעשוי לנעילה וכדפי' כבר ר\"ע ז\"ל. ובתוספתא תניא מנעל האימום ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין אר\"ש שזורי לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על מנעל האימום שהוא טהור ועל מה נחלקו על שניטל מעל האימום שר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים מפני שהאשה נועלתו ומחזירתו לאימום: \n",
+                "<b>חוץ משל ערביין. </b>מפני שכך הוא דרכן תמיד לצוררן. הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו. ובירושלמי פ\"ו דכלאים משמע דאיכא מאן דתני אפכא ר\"מ אומר צרור שעה טמאות צרור עולם טהורות דקאמר התם אית תנאי תני מחליף בדברי ר\"מ אבל ר' יעקב בר אחא בשם ר' איסא היה שונה כמתני' א\"ר יודן סימן דכלים כלאים פי' משנה של כלאים היא סימן למשנה של כלים היכי תנינן דכי היכי דגבי כלאים אילן סרק אדם מבטלו ע\"ג גפנו ואסור ואילן מאכל אין אדם מבטלו ע\"ג גפנו ומותר כך צרור עולם דאדם מבטל החבל טמא דאין עשוי להתיר וצרור שעה דאין אדם מבטלו ועשוי להתיר טהור ה\"ר שמשון ז\"ל ופי' בערוך בלשון ראשון בערך צר צרור שעה פי' לפני המלכים עושין חכמי האומות צורות ונותנים בידיהן כ\"ד אבנים ותחתיו ספל גדול של נחשת ובסוף כל שעה ושעה משליך הצלם מידו אבן אתת לתוך אותו הספל ונשמע קול הספל בכל העיר וידעין השעות ע\"כ פי' ומש\"ה טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור החמר. </b>גרידא היא גירסת הערוך הר\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל גריס עור החמור ועור החמר ופי' עור החמור עור שנותנין ע\"ג החמור ופעמים שוכבין עליו וגם שם בחבורו גורס שניהם ולזו הגירסא הסכים הרא\"ש ז\"ל וכן נראה ג\"כ מה\"ר שמשון ז\"ל. ואני הדיוט בינותי בערוך וראיתי שגם הוא גורס שתיהן עור החמור ועור החמר בערך ער האחרון וגם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל כן הגיה וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>עור העריסה. </b>שמשימין על עריסה של קטן להציל על הבגדים שלא יפסדו מפני השתן והרעי: \n",
+                "<b>עוד הלב של קטן. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שתולין עורות על לבו של קטן שלא יתלכלכו בגדיו בריר: \n",
+                "<b>עור הסרוק. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שמוכרין בו הצמר הסרוק: \n",
+                "<b>עור הסורק. </b>אומנים הסורקים צמר או פשתן: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר מדרס וכו'. </b>בעור הסרוק ועור הסורק פליגי ר' אליעזר ורבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ואני שמעתי וכו' אמר המלקט הוא קרוב לפירוש הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל הרמב\"ם המוגה. עב כסות כמין כיס מעור יעשה שנשמרין בו הבגדים ושמו מפורסם עיבה ע\"כ ולפי פי' זה הגיה הרב בצלאל ז\"ל עב בצירי ובלתי יו\"ד וכן עב ארגמן. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל נקד בצירי: תניא בתוספתא א\"ר אלעזר ב\"ר יוסי לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על עב ארגמן ועל תכריך ארגמן שהן טמאים על מה נתלקו על עב כסות ועל תכריך כסות שבית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוצבה. </b>הוא עור המכסה את המרכב שהוא בלשון משנה טפיטן של סוס ובתוספתא ר\"ש בן מנסיא אומר עוצבא שהוא עתיד לקצעה וליטול זנבה טהורה. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א העצבה בלא וי\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רש\"א כו'. </b>בפ' הגוזל בתרא מסיק דרבי ס\"ל גנב כגזלן דר\"ש דקני ביאוש ולא כגזלן דרבנן דלא קני. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ב' דפרשת זבין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיון שנתן בו את האזמל טהר. </b>כך הגיה הרב בצלאל ז\"ל טהר בלתי וי\"ו: \n",
+                "<b>עד שימעטנו פחות מחמשה טפחים. </b>ופי' רש\"י ז\"ל בפ' העור והרוטב עד שימעטנו וכו' דל\"ד לטלית שהתחיל לקורעה דתנן לקמן בפכ\"ח דכיון שנקרע רובה טהורה דהתם קודם קריעה היה שמה טלית ועומדת להתכסות ובקריעתה בטל שמה הלכך אע\"ג דשירים בני קבולי טומאה טהרו מטומאה ראשונה אבל הכא כל שעה שם עור עליו הלכך עד שיבטלנו מכשיעור ע\"כ וברמב\"ם שם לשונו עד שימעטנו פחות פחות מה' טפחים: \n",
+                "<b>ר' אלעזר ב\"ר צדוק אומר אף העושה מטפחת וכו' ומן הכסתות טהורה. </b>והיינו כר' יהודה דאמר כיון שנתן בו את האזמל טהורה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. או בית קבול שעוה שיעורו בכל שהוא משום מושב דאם נטמא במדרס הזב וכו' והכל לשון אחד. עוד צ\"ל שם ואם נעשה אהל למת כדכתיב והזה על האהל אין טמא בפחות מטפח על טפח דהא אין אהל חשוב בפחות מטפח ואם הוא אבנט וכו'. עוד צ\"ל שם וכל שאר טומאות כגון טומאת מת ושרץ ונגעים אין בגד וכו': \n",
+                "<b>משום ד' שמות. </b>דשיעור ג' אצבעות על ג' אצבעות אין בו לפי שאין השק חשוב בשיעור קטן כזה: \n",
+                "<b>העור משום שלשה. </b>דלית ביה גמי משום אריג דאפי' עשה מן העור רצועות דקות וארגן אין בו טומאה כמו שפי' בסמוך ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>וכן טבלא שאין לה לזבז בכלי עץ טמא. </b>מדרבנן כמו שכתבתי לעיל רפכ\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומשום שלש על שלש לטמא מת. </b>גרסי' דאצבעות לשון נקבה וטפחים לשון זכר. ומצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל השק משום ד' על ד' העור משום חמשה על חמשה מפץ משום ששה על ששה שוין וכו': \n",
+                "<b>ותחלתו משיגמור. </b>אית דגרסי משיגמר. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ומשום שלש על שלש לטמא מת על כרחך בעשירים מיירי דאי בעניים הא תנן לקמן פכ\"ח בגדי עניים אע\"פ שאין בהם שלש על שלש ותימה לפר\"ש דהתם ותירץ ר\"ת דהתם מיירי במדרס ויש לחלק בין עניים לעשירים ויש גירסא לקמן פכ\"ח אע\"פ שאין בהם שלש על שלש ומיירי בטלית שבלה דגרסי' בתוספתא דכלים פכ\"ד טלית של עני שבלה אם היו רוב שפתותיה קיימות אע\"פ שאין בה שלש על שלש טמאות וההיא דכירה ועירובין מיירי בטלית שבלה ודוק עד כאן: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקצע מכולם וכו'. </b>וכתבו תוס' ז\"ל שם בשבת דדוקא אם ייחדן לכך ועשה מהן טלאי הוא דטמא בטפח על טפח דמלת הואיל וראוי לטלות ע\"ג חמור דקאמר בגמ' דסוכה לאו דוקא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. והמתקן מאחד מכילן טפח על טפח כדי לישב עליו טמא מושב ע\"כ. אמר המלקט אבל אינו מטמא משום משכב אא\"כ קיצע שלשה ולאחיזה כל שהוא [וע' בכ\"מ שכ' לדעת הר\"מ דהאי כ\"ש אינו אלא בערך שאר השיעורים אבל צריך שלא יהא פחות מג' אצבעות ע\"כ]: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים המקצע טפח על טפח מכל מקום טמא. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין בו גובה טפח טמא. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שיהיה בו כשיעור. </b>פי' בערוך עד שיהא באורך החלוק שראוי ללבוש נער ונמדד כפול ע\"כ ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פכ\"ג חלוק של קטן אינו מיתטמא במדרס עד שיהיה בו כשיעור שלשה טפחים על שלשה טפחים ונמדד כפול כברייתו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כפולין. </b>פי' שני שפי' בו ר\"ע ז\"ל. הוא מלל דתנן לקמן פכ\"ח סי' ז' כפירוש השני שפי' שם גבי פלוגתא דמלל: \n",
+                "<b>ופימליניא. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>וכיס של פונדא. </b>גם זה הגיהו בלתי יו\"ד: \n",
+                "<b>ומטלית שטלייה על השפה. </b>חתיכת בגד שתפרה על שפת החלוק וקודם שתפרה כפלה נמדדת דאי אחר שתפרה בשפת החלוק אין לה טומאה בפני עצמה אלא עם החלוק. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונטמא מדרס והשלים עליו את בל הבגד כל הבגד טמא מדרס ניטל חוט אחד וכו'. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס. </b>מידי דהוה אמטה דלעיל פי\"ח ואסנדל דלעיל פכ\"ו. ומצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל טהר מן המדרס ומחק הוי\"ו וכן בכוליה פירקין גם כששונה טהור מטמא מת הגיה טהר בלי וי\"ו. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כן. גם ברישא דמתני' ונטמא מדרס והשלים עליו את כל הבגד ניטל חוט אחד מתחלתו טהר וכו' וכ' כן מצאתי וגם במתני' דבסמוך כן הגיה שלא הוסיף מלות רק מחק מלות ואחר כך ומלת השלים הגיה והשלים בוי\"ו: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דהאי תנא ס\"ל בגד שלשה על שלשה שנחלק וכו'. ודלא כר' יוסי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונטמא טמא מת והשלים עליו את כל הבגד כל הבגד טמא טמא מת ניטל חוט אחד וכו'. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>מפני שאמרו שלש על שלש שנתמעטה וכו'. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>אע\"פ שטהר מן המדרס טמא בכל הטומאות </b>כך מ\"מ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סדין שהוא טמא מדרס וכו'. </b>בגמ' במנחות פ' הקומץ רבא ד' כ\"ד אלא דמשמע דההיא דהתם במנחות ברייתא היא דבעי לאוכוחי מינה דלא אמרי' שבע לה טומאה דהאמר ר' יוסי אלא שאם נגע בו הזב טמא במגע הזב ומשמע דאפי' נגע בו הזב אחר שנטמא מדרס חלה עליו טומאת מגע להאי עניינא שכשיעשנו וילון ויטהר מן המדרס תחול עליו טומאת מגע ולא אמרי' הא שבע ליה טומאת מדרס ודחי ממאי דהאי שאם נגע בו הזב לבתר מדרס דלמא מקמי מדרס נגע בו ואח\"כ דרס עליו דלא שייך למימר הא שבע ליה משום דטומאה אחרונה חמורה מן הראשונה וחלה עליה אלא מסיפא דייקי' דלא אמרי' שבע ליה טומאה דקתני סיפא מודה ר' יוסי בשני סדינין המקופלים ומונחין זה על גב זה וישב זב עליהם שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס משום דנגע בעליון ונפקא מינה שכשיעשנו לתחתון וילון ויטהר מן המדרס עדיין יהא טמא מגע מדרס ולא אמרינן הא שבע ליה טומאת מדרס החמורה כדקיימא לן שאפי' עשר מצעות תחת הזב כולן טמאות מדרס ולא תחול עליו טומאת מגע לכשיעשנו וילון ע\"כ [עי' בס' ח\"נ שכ' וז\"ל תימה לפ\"ז אמאי לא מייתי ברישא מתני' דידן איברא שמדברי התוס' בשבת דנ\"ח משמע קצת דס\"ל ג\"כ שהיא ברייתא אבל בפ' בהמה המקשה כתבו שהיא מתני' וצריך לדחוק ולומר דה\"ק אלא מסיפא דתני עלה בברייתא ועי' ברדב\"ז ח\"א סי' ל\"ג.]: \n",
+                "<b>ועשאו וילון. </b>ועשאו בלן  כתוב בספרים וטעות סופר הוא ושמא דרך בלן לעשות ממנו וילון. הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה על שלשה שנחלק כו'. </b>בחולין פ' בהמה המקשה (חולין ד' עב) כתבו תוס' ז\"ל טהור מן המדרס מתחלה כשנטמא מדרס צריך לומר דהיה שם פשוטי כלי עץ מפסיק בין רגלו לבגד דאי אין שם פשוטי כלי עץ לא הוה פליג ר' יוסי דהא בא לו מדרס ומגע זב ביחד אם היה יחף או מדרס ומגע מדרס אם היה נעול וכשבא בבת אחת מודה ר' יוסי כדמשמע בהקומץ רבא. אלא שאם נגע בו הזב וכו'. שנגע בו מקמי מדרס איירי או שיחף דרס דהו\"ל מדרס ומגע זב בבת אחת דאי לבסוף לא אתי מגע דקיל וחייל אמדרס דחמור כדמשמע בהקומץ רבא ע\"כ בקיצור: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל בהא פליגי ת\"ק ור' יוסי וכו'. אמר המלקט הר\"ש והרא\"ש ז\"ל נראה דגרסי במתני' דברי ר\"מ א\"ר יוסי וכו' שכתבו קסבר ר\"מ טומאת בית הסתרים מיטמא וכן היא הגירסא שם בפ' בהמה המקשה וכמו שכתבתי שם: \n",
+                "<b>אלא שאם נגע בו הזב. </b>פי' רש\"י ז\"ל שם בפ' בהמה המקשה אלא אם יש לומר שיש כלום טומאה משויירת עליו לאו משום מגע מדרס אלא שאם נגע בו הזב ברגלו ערום כשדרס עליו או לאחר שדרס עליו והוי עליו שתי טומאות טומאת מדרס שהיא אב הטומאה וטומאת מגע שהיא ראשונה ואינה אלא לטמא אוכלין ומשקין ונחלק טהור מטומאת מדרס ואינו אב הטומאה עוד אבל טמא מגע הזב כל זמן שלא טבל ונפחת משלש אצבעות עכ\"ל ז\"ל. ועי' עוד במה שכתבתי שם פרק בהמה המקשה סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה מלח וכו' ר' יהודה אומר דקה וחכמים אומרים גסה. </b>כך מצאתי מוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל בריא וצורר מלח גרסי' איני יודע מה גירסא אחרת הוה גרסי' ולא מהיכן העתיק רעז\"ל מלת גרסי' דבפי' ר\"ש ז\"ל אין שם רק בריא כמו בריא וחזק: \n",
+                "<b>אלו ואלו מתכוונין להקל. </b>עי' במ\"ש בפ\"ח דעירובין סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם נתנו. </b>ס\"א אם נותנו. תניא בתוספתא העור והשק והמפץ שנקרעו אם נותנו לבית הכסא ובשרו נוגע בכסא טהור ואם לאו טמא: \n",
+                "<b>שלש על שלש שנמהה ממנה חוט א' או שנמצא בה קשר. </b>כך צ\"ל: לעולם השלכתה מטהרתה והחזרתה מטמאתה. כך מצאתי מוגה וכן הוא הלשון שם ברמב\"ם ספכ\"ב וכן הגיה ג\"כ הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>מפני השב אבידה. </b>כך הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל כדין כל שלשה על שלשה שנתמעט דתנן לה לעיל פכ\"ז סי' ח'. ומיהו טהור משמע לגמרי מכל הטומאות ול\"ד לשלשה על שלשה שנתמעט דכאן התפירה והכריכה ממעטתו ומבטלתו מתורת בגד. הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפוק. </b>לסתום נקבים שבמרחץ שלא יצא החום א\"נ שהמים באים דרך שם למרחץ. ובערוך כתוב לפקוק ופירש המרחץ חלול כדי ליכנס בו האש בכולו כדי שיחם ויש בו נקבים לצאת העשן מהם ויש להם מטליות של בגד מוכנים לסתום ולפקוק בהן את הנקבים ע\"כ: \n",
+                "<b>בין שאינו מוכן טמא דברי ר' אליעזר. </b>סתם מתני' כר' יהודה אבל ר\"מ ס\"ל בתוספתא מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור דברי ר' אליעזר ומילתיה דר' עקיבא ליתא שם אליבא דר\"מ ופי' ר\"י בעל התוספות דמוכן דכולהו היינו תלאו במגוד ושאינו מוכן היינו הניחו אחורי הדלת כמו ר' עקי' ובעי התם בגמ' אמאי קרי ר' אליעזר להניחו אחורי הדלת שלא מן המוכן הואיל והוא טמא ומשני משום דלגבי קופסא לאו מוכן הוא ולא בעי למימר משום דלגבי מגוד לאו מוכן הוא דלא חשיב כולי האי תלאו במגוד מאחורי הדלת דהוה קרי ליה לגביה שלא מן המוכן וכן לר' יהושע בעי בגמ' אמאי חשיב לתלאו במגוד מן המוכן הואיל והוא טהור ומשני משום דלגבי אשפה מוכן הוא והא דלא קאמר דלגבי אחורי הדלת מוכן הוא משום דלא גריע אחורי הדלת כולי האי טפי ממגוד דלהוי אינו מיכן לגביה וזהו ג\"כ פי' שני שפירש הר' שמשון ז\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל והתם מסיק דהדר ביה ר' עקיבא לגבי ר' יהושע אמר המלקט ודייק לה התם מדקתני התם במשנה פתילת הבגד דמשמע עדיין בגד הוא וחשוב בעיניו ולא קתני פתילה של בגד ואפ\"ה קאמר ר' עקיבא התם במשנת במה מדליקין טהורה ור' אליעזר פליג עליה התם נמי כמו הכא וקאמר טמאה היא וכו' ועי' ברב האלפסי ז\"ל שם פ' במה מדליקין שהאריך בפירוש סוגיא דעל משנה זו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה אספלנית וכו'. </b>וראיתי מי שמחק מילתיה דר' יוסי מן המשנה ומילתא דמסתברא היא דמ\"ט דר' יוסי אדרבה העור לא מאיס כ\"כ כמו הבגד והראיה דבמלוגמא מחמיר ת\"ק בעור טפי מבבגד וכן מחקו ג\"כ הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. וגם הרי\"א ז\"ל. וכן כתוב ג\"כ בתוס' י\"ט ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטפחות ספרים. </b>ספרי תורה: \n",
+                "<b>מצויירות טהורות. </b>דצורתן וציורן מוכיח עליהן שהן מיוחדין לספרים בלבד דעבידי לנוי ואפי' מטומאת מת טהור דאין תכשיט לכלי וליכא לפ' דלטומאת מדרס מיירי מתני' דאי הכי מ\"ט דמאן דמטמא מדרס הא אסור למיתב עלייהו ואפי' לא נשתמשו בהן הספרים איכא מ\"ד דהזמנה מילתא היא ועוד דנצטרך לאוקומי סתם מתני' דבפכ\"ד דקתני מטפחות של ספרים טמא טמא מת ולא מדרס כר\"ג דמטהר הכא מטומאת מדרס ודלא כב\"ה דהלכתא כוותייהו. מה\"ר שמשון ז\"ל בשנוי לשון קצת: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל וב\"ש דמטמאי בין מצויירות ובין שאין מצויירות משום דמחשבי מטפחות ספרים משמשי אדם וכו'. אמר המלקט כיון שפורסים אותם על הספרים כשקורא בהן. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בפה שהוא טמא מדרס. </b>בסנהדרין פ' נגמר הדין מוכח דגרסי' ונתנו לספר ול\"ג על הספר דהא בעי למימר התם בהזמנה בעלמא בלא כריכה על הספר ומסיק נתנתו וכרכתו: \n",
+                "<b>ומטפחת שעשאה כסת. </b>בתוס' ב\"מ פ' האומנין ד' ע\"ט ודפ' בתרא דע\"ז ד' ס\"ה הוכיחו ממתני' דכר גדול מכסת ועוד הוכחתי אני הדיוט ראיה מן התוספתא לעיל פי\"ו ועוד יש קצת ראיה ממתני' דבסמוך דקתני כסת הסבלין דודאי דאין הסבל משים תחת משאו דבר גדול וכבד וכן משמע מן הערוך בערך כסת ויותר מבואר בערך כר. וראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל כסת שעשאו מטפחות ומטפחות שעשאן כסת: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ד\"ה הפרישה מן הבגד צריך להיות שם דלעולם לא נתבטלה אצל הבגד מפני שהוא מינה ולפיכך מטמאה שנים ופוסלת אחד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מן המלל. </b>היינו כרכשתא דבריש גמ' דבבא מציעא והוא פי' הערוך: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים שלש על שלש מכוונות. </b>גרסי'. ובפ' במה מדליקין איכא ברייתא דקתני בה שלש על שלש מצומצמות ואיכא מאן דמפ' התם דלענין טומא' מתנייא וסתמא כחכמי' דמתני' ופי' רש\"י ז\"לשם דרך תופרי בגדים למלול מן הבגדי' לכופלן מעט סביב התפיר' ושלש על שלש סופו לתפירה לטלאי בבגד עני לכן אחשבוה להיות כלי הלכך צריך לר\"ש להיות בו יותר משיעור המלל כדי שיהא הטלאי שלש על שלש: וחכמים אומרים שלש על שלש מכוונת נ\"א מכוונות פי' מצומצמות ובהכי אחשבוה ואע\"ג דכשיתפור לא הוי שלש ע\"כ. וברמב\"ם שם רפכ\"ב כתב בד\"א דשלש אצבעות מכוונות מקבלות טומאת המת או שאר טומאות בבגדי צמר או פשתים אבל בגדים של שאר מינים אין מקבלין טומאה מכל הטומאות אא\"כ היה בהן ג' טפחים על ג' טפחים או יותר שנאמר או בגד מפי השמועה למדו שבא הכתוב לרבות ג' טפחים על ג' טפחים בשאר בגדים לטומאה בד\"א בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפני עצמו כלשהוא ה\"ז מקבל שאר הטומאות חוץ מטומאת מדרס שאין מקבל אותה אלא הראוי למדרס ע\"כ: \n",
+                "<b>מרוח אחת אינו חבור. </b>פי' לא לטומאה ולא לטהרה: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. לעולם הוי חבור. אמר המלקט נלע\"ד שצריך להיות למעלה הוי חבור אפי' לא חברו ותפרו אלא מצד אחד ובלבד שתהיה תפורה הצד העליון דהיינו לצד הצואר וז\"ל הרא\"ש ז\"ל בד\"א דבעי' משתי רוחות בטלית מפני שהיא מתהפכת אבל חלוק אם חברו מרוח אחת לצד הראש הוי חבור כי אז היא נתלית לפני הנקב וסותמתו אבל חברו מלמטה לצד הרגלים אין המטלית סותמת הנקב ולא הוי חבור. וזהו פי' הרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ש ז\"ל לא פירש בזה מאומה רק בפי' כתיבת יד וגם בדפוס מצאתי שפירש מלמעלה בכתף מלמטה בשוליים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדי עניים. </b>בשבת פ\"ג ובפ' בכל מערבין כתבו תוס' ז\"ל הרי אלו טמאים מדרס דוקא בטומאת מדרס יש חלוק בין עניים לעשירים והיינו טעמא דמדרס דביחוד תליא מילתא ואין דרך עשיר לייחד פחות משלשה טפחים על שלשה טפחים ואם יחד בטלה דעתו אבל בטומאת מת או שרץ אין חילוק בין עניים לעשירים ודלא כפי' הקונטרס דסוף כירה. שלש על שלש. לא מטמא ביד עשיר כלל והוכיחו לדבריהם מברייתא דתניא בפ' במה מדליקין שלש על שלש מנין ת\"ל והבגד ולא מפליג בין עניים לעשירים ועוד הביאו ראיה דעל כרחך הא דתנן לעיל הבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס ושלש על שלש לטמא מת בעשירים מיירי דבעניים תנן הכא אע\"פ שאין בהן שלש על שלש טמאים מדרס. כך פי' ר\"ת ז\"ל ע\"כ. גם בזבחים פ' דם חטאת כתבו תוס' ז\"ל עוד וז\"ל ויש משניות שכתוב בהן אע\"פ שאין בהן שלש על שלש ודומה כי הוא טעות סופר אלא שלשה על שלשה היא עיקר הגירסא אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל העלו דמיהו אין להגיה דבכל המשניות כתוב שלש על שלש ומיתפרשא מתני' על פי התוספת' דתניא טלית של עני שבלתה אם היו רוב שפתותיה קיימות אע\"פ שאין בה שלש על שלש טמא ומיירי שנקרעו בה קרעים הרבה ואין בכל אחת שלש ומחוברות עם השלם וקמ\"ל דהוי חבור וטמאה מדרס אבל בחתיכה העומדת בפני עצמה פחותה משלש על שלש לא מטמאה כלל ופחותה משלשה על שלשה לא מטמאה מדרס אפי' ביד עני וההיא ברייתא דבסוף כירה ודפ' בכל מערבין דקתני בגדי עניים לעניים וכו' מיירי בטלית שבלתה כי מתני' וניחא השתא דמתני' דלעיל פכ\"ז קפסיק ותני סתם הבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס ומשום שלש על שלש לטמא מת איירי בין בעני בין בעשיר וכן ההיא דתנן לעיל הבגד שארג בו שלשה על שלשה ונטמא מדרס שלש על שלש ונטמא טמא מת וכן בכמה דוכתי ע\"כ. ורבינו עובדיה ז\"ל תפס פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>טלית שהתחיל בה לקרעה. </b>בפ' העור והרוטב כתבו תוס' ז\"ל פי' ר\"ח כיון שנקרע רובה הויא טהורה למפרע מתחלת קריעה ולשון שהתחיל לקרעה משמע כפירושו ע\"כ. ואם אותה שהובאה שם היא משנתנו נראה דצריך לגרוס שוב אינה חבור וטהורה כמו שכתובה שם כיון שתוס' ז\"ל דקדקו מלת וטהורה בפ' דם חטאת (זבחים ד' צ\"ד) גם הר\"ש ז\"ל דקדק בזה והעלה ונראה לפ' דאה\"נ דטהורה מן המדרס דוקא קאמר והא דלא קתני אבל טמאה מגע מדרס כדקתני לעיל משום דלא נחת הכא לאשמועי' חדוש של טומאה אלא קמ\"ל דאע\"ג דעדיין הטלית גדולה הרבה יותר משלשה על שלשה אפ\"ה טהורה מן המדרס הואיל ולא חזיא למלאכתה ראשונה להתעטף והאריך יותר ע\"ש. ואית מאן דמפ' התם בגמ' פ' העור והרוטב דדוקא בטלית טבולת יום שנטמאת והטבילה וצריך להשתמש בה קודם שיעריב שמשה סגי בקריעת רובה ולא גזרי' דילמא חייס עלה ולא קרע דכיון דלא חס עלה ואטבלה אע\"ג דהמים קשים לה לא חייס עלה נמי וקרע רובה אבל אם טמאה היא ולא הטבילה ובא לטהרה בקריעה זו לא סגי ליה ברובא עד שיקרענה כולה דחיישי' דילמא לא קרע רובא אלא פלגא ואמר רובא הוא. ועי' במ\"ש בפ' העור והרוטב סי' ג'. עוד מפ' התם בפ' העור והרוטב דדוקא כששייר [צ\"ל כשלא שייר] בההוא מיעוט שלא נקרע כדי מעפורת אז לא הוי חבור אבל אם שייר בה כדי מעפורת טמא פי' מדרבנן. ואיתא לישנא אחרינא דאפי' שייר כדי מעפורת טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלוק כו'. </b>ברמב\"ם שם פי' חלוק של יוצאת החוץ שותי שכר המשחקים ילבשו זה המלבוש וגם שם פי' שהזוטו מקבל טומאה מפני שעיני אותה השבכה דקים ביותר והרי היא כבגד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פיה. </b>פי השבכה  הוא המתהדק על המצח וסביב הראש. הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>סבכה שנקרעה אם אינה מקבלת את רוב השער. </b>כך נקד הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והטרטין. </b>פי' בערוך בלשון שני הוא הבגד שמשליכות על ראשיהן בעת יציאתם לחוץ: \n",
+                "<b>והפליון. </b>בערוך נראה דגריס פליוס בסמ\"ך: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל צ\"ל פקרסין כמו אפקרסותו אינה מעכבת דבפ' מי שמתו ובפ' ואלו מגלחין והוא לבוש התחתון ופתוח בכתיפיו כשלובשו קושרו כההיא דתנן בפ' בתרא דמסכת מקואות הקשר שבפקרסין שבכתף וכו'. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם רפכ\"א ושל חלוק שהוא קרוע מתחלתו ועד סופו ואחר שלובשין אותו מקבצים אותו בלולאות שיעור חוטיו עשרה אצבעות ע\"כ: \n",
+                "<b>סגוס. </b>שם ברמב\"ם כתוב בכל הדפוסין סגיס ביו\"ד: \n",
+                "<b>והקולקין. </b>פי' בערוך חלוק של צמר ויש לו נימין והוא שק שלובשין אותו מבית מי שמצער עצמו בלע\"ז צליצו ע\"כ. ושם ברמב\"ם כתוב והקלקלין בשני למדי\"ן וז\"ל והקלקלין השזורין מן השער ע\"כ: \n",
+                "<b>והפונדא. </b>כתב הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל נ\"א והפיודא: \n",
+                "<b>והמעפורת. </b>ושם ברמב\"ם כתוב והשמלה והוא פי' למעפורת. ובהשגות והשמלה שנותן על ברכיו בשעה שמגלח זו מעפורת שבמשנה ע\"כ: \n",
+                "<b>והפרגוד </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוברוקין. </b>בערוך גריס סווריקין בשני ווי\"ן מקום הבי\"ת והביאו ג\"כ בערך ספרק ושני סופריקין וכתב דיש שונים סובריקין: \n",
+                "<b>קלובקרין אָחַת. </b>פי' שמיכה ס\"א גלופקרין כן כתוב בערוך. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ויותר על מנין זה לא הוו חבור לא לטומאה ולא להזאה ע\"כ. אמר המלקט נראה דצ\"ל ויותר על מנין זה לא הוו חבור אלא לטומאה ולא להזאה דאלת\"ה א\"כ פסק כר' יוסי והלא הוא עצמו ז\"ל פסק ואין הלכה כר' יוסי דוק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>של חרשין שמנה עשר. </b>כך הגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>יותר מכאן אם רצה לקיים טהור. </b>פי' אע\"פ שרצה לקיים טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוט מאזנים של זהבים וכו'. </b>הר\"ש ז\"ל נראה דגריס חוט מאזנים של חנונים קודם חוט מאזנים של זהבים שכן מצאתי ג\"כ בפירושו ז\"ל בכתיבת יד וכמו שאכתוב בס\"ד בסמוך. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב בס\"א גרסי' בבא דחנונים קודם: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל כך פי' מורי הוא פי' הר\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' יד הקורדום מאחריו הוא היוצא מן הנצב של הקורדום חוץ מן העין וא\"ר יוסי שטפח הסמוך לברזל טמא והעודף על הטפח טהור ות\"ק אומר שלש אצבעות ממנו טמאין בלבד ולשון הרא\"ש ז\"ל שתי ידים יש לקורדום אחד מלפניו ואחד מלאחריו עכ\"ל ז\"ל נראה שהוא מסכים לפירוש הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלפניו טפח. </b>פי' הטפח טהור ומעט פחות טמא. הרא\"ש ז\"ל [והוא תימא אצלי דפשיטא דמתני' כל הנו שיעורי הן לטמא ויתר מכאן טהור וכ\"כ הר\"מ פ\"כ. ואולי טעמו של הרא\"ש מדלא תנן הכא יתר מכאן טהור. (ח\"נ).]: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל והיוצא לאחר ידו קורא מאחריו באידך בבא וכו'. אמר המלקט הוא לשון הר\"ש ז\"ל דגריס בבא דחנוונים קודם בבא דזהבים כדכתבינן לעיל בסמוך: \n",
+                "<b>הפרגול. </b>שם ברמב\"ם  הגירסא הפרגל בלי וי\"ו וכן הגיה הרב בצלאל ז\"ל במשנתנו: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל לפי שדרכו לאחוז בהן בידו אחת וכן אותם ששיעורם שלש אצבעות לפי שדרכו לאחוז בשלש אצבעות: \n",
+                "<b>עוד </b>בפירושו ז\"ל יד המעצד של לגיונות גרסי' מצאתי בפי' הרמב\"ם ז\"ל בכתיבת יד אליגיונות באל\"ף: \n",
+                "<b>יד הקורנס של זהבים וכו'. </b>הוא ראש משנה שלאחר זו בפי' הרמב\"ם ז\"ל וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יד הבדיד ד'. </b>הר\"ן ז\"ל כתב בראש משקין שהראב\"ד ז\"ל גריס יד הבריר ד' בשני רישי\"ן ופי' שהן בורות קטנים שבעיקרי הגפנים ע\"כ וכן משמע לי קצת שגורס ג\"כ הר\"ש ז\"ל וכן משמע ג\"כ שגורס הרמב\"ם ז\"ל שז\"ל שם פ\"כ יד קורדום שחופרין בו ביררין של מים ד' טפחים ע\"כ: \n",
+                "<b>של נכוש. </b>שם ברמב\"ם הגירסא של נכש בלתי וי\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מגריפה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שמגיסים בה התבשיל: \n",
+                "<b>ויד משמשי האור כל שהן. </b>גרסי' ופירשו הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל כל שהן מפני שצריכין יד ארוך להתרחק מן האור: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מכאן ולהבא </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>קרטסן. </b>נ\"א קרטן: \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל צ\"ל תרגום פצירה פים וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספקלריא. </b>גרסי' וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>תמחוי שעשאו אספקלריא טמא. </b>בתוספתא אע\"פ שמשתמש בו טהור היה טמא ועשאו אספקלריא טמא עד שיקבענו במסמר. תרווד של מתכת בין שיש לו יד ובין שאין לו יד בין מקבל כל שהוא ובין שאינו מקבל כל שהוא טמא ושל עץ ושל עצם ושל זכוכית מקבל כל שהוא טמא שאין מקבל כל שהוא טהור ואם אינו אלא ממגמג ושופך ר' עקיבא מטמא ור' יוחנן בן נורי מטהר וכתב הר\"ש ז\"ל דנראה לו דכשיטת הברייתא יש לפ' מתני' בין בתמחוי בין בתרווד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפגם בו שלש ברובו. </b>הרמב\"ם ז\"ל גריס שליש ברובו וה\"פ שליש הקפו ברוב גובהו והראב\"ד ז\"ל השיגו בפי\"ב מהלכות כלים. וכתב עוד שיש גורסים כרובו בכ\"ף וענין אחד הוא. והרא\"ש ז\"ל פי' כוס של זכוכית שנפגם פגימה אחת שהיא מחזקת רוב היקפו ול\"מ פגימה אחת אלא אפי' שלש פגימות שעימדות ברוב היקפו ואפי' אינו מפזר את רוב המים טהור ע\"כ: \n",
+                "<b>בין בזפת. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר בבעץ טמא. </b>ה\"נ אמר בתוספתא משום ריב\"נ בין בכוס של אבן בין בכוס של זכוכית: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>צלוחית קטנה שניטל פיה טמאה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל פי\"ב מה\"כ מפני שאין מכניסין היד לתוכה אלא יוצק ממנה אבל גדולה הנטלת בשתי ידים שניטל פיה טהורה מפני שהיא חובלת ידו בשעה שמוציא הבושם מתוכה: \n",
+                "<b>מפני שתוא מתקנם לכבשים. </b>ומניחין אותם שם להתקיים ואין משתמש בהן בכל שעה כדי שנאמר ידו נסרכת בעת תשמיש. והגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מפני שהוא מתקינם לכבשים: \n",
+                "<b>ארפכס. </b>בערוך ס\"א ארפקס שהוא מדק דגרסי' ליה בגמ' דסוף עירובין ומפורש גבי מעלין דיופי. ואית דגרסי אפרכס והכל אחד: \n",
+                "<b>אשריך כלים שנכנסת בטומאה. </b>פי' בטומאה דאורייתא דהיינו כלי עץ וכלי עור וכלי עצם שטומאתם מן התורה \n",
+                "<b>ויצאת </b>בטהרה. פי' בכלי זכוכית שאפי' הטמאים שבהן אינם אלא מדרבנן דיוסי בן יועזר איש צרידא ויוסי בן יוחנן איש ירושלים הם שגזרו טומאה על כלי זכוכית בפ\"ק דשבת ד' י\"ד: #סליק פירקא וסליקא לה מסכת כלים בעזה\"י משמח חתנים וכלות נתחיל מסכת אהלות \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..556345438fbdfe36da0d446bd4095294b4dfcf15
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,1414 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Kelim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Kelim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כתב הרמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לסדר זרעים דהתחיל במסכת כלים כו'. עד ושאינם מקבלים ע\"כ. נלע\"ד שר\"ל שאע\"פ שקצת כלים שאינם מקבלים טומאה לא נזכרו בסמשנה כיון שהזכיר לנו מה שהם מקבלין טומאה משם נדע גם מה שאינם מקבלים: \n",
+                "<b>אבות הטומאות וכו'. </b>מצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל ומצורע בימי ספירו ומחק הה\"א: [הגהה. וגם הרי\"א ז\"ל מחקה ונקד סְפָרוֹ הפ\"א בקמץ גם כתב ס\"א גרסינן אבות הטומאה]: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ש\"מ דאינו אלא ראשון. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל בספר ישן מצאתי זה הלשון על המשנה הכי. לא מני בעל קרי ש\"מ מכלל דנוגע הוי וצ\"ע. ע\"כ. ובירושלמי דשבת פ' כלל גדול גרסינן כל הן דתנינן אבות יש להן תולדות תמן תנינן ארבעה אבות נזיקין השור זה הקרן נגיחה ודחיפה אב. תני ר' חייא נשך רבץ בעט תולדות לקרן. תמן תנינן אבות הטומאות השרץ וש\"ז תולדות השרץ איזהו ר' יודא אומר בשם ר' נחום מדפות מהו מדפות מגעות. אב הטומאה מטמא את הכל ולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי בהדי אבות הטומאות ש\"מ דאינו אלא ראשון והכי תנן וכו' אמר המלקט כתב ה\"ר שמשון ז\"ל ומיהו על כרחך לאו לכל דבר קאמר דאינם שוין למחנותם כדאמרינן וכו': [הגהה. פי' דבריו ז\"ל שאין שוין בעל קרי למגע שרץ למחנותם דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ומגע שרץ שרי למחנה לויה וכמו שכתבתי בפ\"ה דמסכת זבים סימן י\"א]: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל ונאמר כבוס בגדים בימי ספירו מה להלן מטמא אדם וכו'. אמר המלקט פי' מטמא אדם קודם הכבוס כדכתיב וטמא טמא יקרא אף כאן מטמא אדם קודם הכבוס השני והוא ימי ספירו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>למעלה מהם נבלה. </b>ואבר מן החי מן הבהמה דינו כנבלה דמקרא דנבלה נפקא לן אבר מן החי מן הבהמה דכתיב וכי ימות מן הבהמה שמקצתה מתה כגון שנתלש ממנה אבר מחיים. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>לטמא בגדים במגע. </b>מצאתי שהרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וגם הרי\"א ז\"ל מחקו מלת במגע. וע\"ש ברמב\"ם פ\"ו דהל' אה\"ט סי' י\"ג בביאור וחשוכי בגדים במגע לדעת הרמב\"ם ז\"ל שנדחק בכ\"מ לפרש שר\"ל דאין מטמאין בגדים מדין מגע אלא מדין היסט ושכתב הר\"י קורקוס ז\"ל דאפשר דנ\"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט ע\"כ. וספר קרבן אהרן האריך בזה ברפי\"ב בדבורא דחטאות ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>למעלה מהן בועל נדה. [הגה\"ה כתב החכם ה\"ר סלימן אוחנא ז\"ל וז\"ל עיין בת\"כ בפ' צו דף ב' ע\"ג ותמצא מפורש התם שבועל נדה אינו מטמא במשא אוכלין דקתני התם יכול יהא טמא מטמא בשר הקודש במשא וכו' ת\"ל אשר יגע במגע מטמא ואינו מטמא במשא אין לי אלא טומאות קלות טומאות חמורות טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין ת\"ל בכל טמא ע\"כ ע\"ש. משמע בפירוש שאינו מטמא במשא אוכלין וכלים וה\"נ משמע ממתני' דסוף זבין דקתני בועל נדה בטמא מת וכו' ותימה גדול מהרמב\"ם ז\"ל שכתב בפ\"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב שבועל נדה מטמא אדם במשא ובמגע ומטמא בהיסט והרב רבינו שמשון נסתפק אם מטמא אדם במשא לטמא בגדים במגע דלא גרע מנבלה ואפשר לפרש דברי הרמב\"ם ז\"ל שכתב ומטמא בהיסט אם אדם טהור הסיט בועל נדה טמא במסיט הנבלה אבל אם הסיט כלים או אוכלין טהורים עכ\"ל ז\"ל:] </b>קשה קצת דהא אשכחן בועל נדה קל מן נבלה דנושא נבלה מטמא בגדים ונושא בועל נדה אינו מטמא בגדים. וי\"ל דשפיר קתני למעלה מהן בועל נדה דהא ע\"כ צריך לומר דלא אתא למימר שיהא חמור מן העליון לכל דבר דהא קתני לקמיה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה ומצינו דזבה נמי חמורה ממצורע דזבה מטמאה את בועלה ואין מצורעת מטמאה את בועלה כדדרשינן בת\"כ ואם שכב ישכב איש אותה פרט למצורעת. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שהוא מטמא משכב תחתון כעליון. </b>כתב בערוך בערך תחת. ולמה אמר כעליונו של זב ולא אמר כעליון הנדה והלא עליון הנדה וזב שוין שמטמאין אוכלין ומשקים ולא אדם וכלים ותחתונים שוין שמטמאים אדם וכלים. לכן אמר כעליונו של זב שבועל נדה וזכר. [הגה\"ה נראה שר\"ל וודאי זכר הוא דהא לא שייך בנקבה] למדנו דינו מן הזב שהוא זכר כמותו אבל עליונו של בועל נדה אינו מטמא והבא על הנדה עצמה מטמא אדם וכלים והכל ע\"כ. ונראה שר\"ל אבל לעולם עליונו של בועל נדה אינו מטמא אדם וכלים כמו שאמרנו: \n",
+                "<b>למעלה מהן זובו של זב. </b>בגמ' בפ' שני דב\"ק בעי ומאן האי תנא דאית ליה ש\"ז של זב מטמא במשא ומשני האי תנא דמתני' דקתני ושכבת זרעו. ודחי ודילמא מטעם לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה ומשני א\"כ ליתנייה גבי זובו מ\"ש דקתני ליה גבי רוקו אלא משום דאתי בק\"ו מריקו ומה רוק שהוא טהור באדם טהור. אפי' הכי באדם טמא כגון זב. טמא. ומטמא במשא. כדכתיב וכי ירוק הזב בטהור דמשמע במה שביד הטהור כדדרשינן במס' נדה דהיינו משא וכתיב וכבס בגדיו. קרי שטמא בטהור. שהטפה מטמא במגע כדכתיב וכל בגד וכל כלי עור אשר יהיה עליו ש\"ז וגו'. ואדם נמי מטמא במגע. כדכתיב או איש אשר תצא ממנו ש\"ז ודרשי' במס' נדה בפ' יוצא דופן מנין לרבות את הנוגע בש\"ז ת\"ל או איש אינו דין שיהא טמא בזב בין למגע בין למשא: \n",
+                "<b>המרכב. </b>התפוס של אוכף ותפוס היינו מה שאחורי האיש כשהוא רוכב ומה שהוא לפניו. וצריך לומר שאינו מחובר לאוכף שהוא יושב עליו שאם היה מחובר לו היה כמוהו דהיאך יהיה לכלי אחד שני מיני טומאות ולקמן נמי בפ' כ\"ג תנן אלו טמאים משום מרכב זרז האשקלוני וכו' עד וטפיטן של סוס. הרא\"ש ז\"ל. ולא כן פירשו תוס' ז\"ל בנדה ר\"פ בנות כותים ד\"ה עליונו של זב ולא רבינו נסים ז\"ל בריש פסחים. ועיין בספר קרבן אהרן ספ''ג דפרשת זבים: \n",
+                "<b>שהוא מטמא תחת אבן מסמא. </b>לאו דוקא אבן דכך שוה נסר או נייר שיפסיק דבר שאין מקבל טומאה ומשום קרא דכתיב והיתית אבן חדה ושומת. נקט אבן. ועיקר טעם תלוי בזה שעומד במקום אחד ולא זז ולא הסיט וכוליה פירקא בתרא דזבים מוכיח כן דאהנהו דמטמו באבן מסמא קתני אחד הנוגע ואחד המסיט ואחד הנושא ואחד הנישא ואהנהו דלא מטמו באבן מסמא קתני אחד הנוגע ואחד המסיט ואילו נושא ונישא לא קתני. הר\"ש ז\"ל: וכתב הר\"י מסמא. ס\"א מוסמא. ועיין במה שכתבתי בפ\"ה דזבין סימן ו': ועיין רפ\"ט דשבת ובפ' בתרא דנדה דף ע\"א. והתם ר\"פ דם הנדה כתבו תוס' ז\"ל דמשום דרשא נפקא לן דאבן מסמא לא מטמא אלא אוכלין ומשקי' דלהכי איצטריך התם קרא למעוטי דם הנדה מלטמא אף באבן מסמא שהיא טומאה קלה אע\"פ שהנדה עצמה מטמאה במשכב ומושב שהן טומאה חמורה וגם באבן מסמא. ועיין עוד שם בד\"ה אבן מסמא: \n",
+                "<b>ששוה מגעו למשאו. </b>עיין במ\"ש לקמן פ' כ\"ג סי' ג': \n",
+                "<b>למעלה מן המשכב הזב שהזב עושה משכב וכו'. </b>ומצינו ג\"כ חומרא במשכב שאין בזב כדתניא בת\"כ פרשת זאת תהיה שיש במשכב שאין בזב ויש בזב מה שאין במשכב הזב עושה משכב ואין משכב עושה משכב חבורי משכב טמאים וחבורי הזב טהורים פי' בשר הזב טמא ולא צואה שעליו ולא קלקלין ולא שיראין ולא נזמים ולא טבעות אע\"פ שאינם יוצאים כה\"ג במשכב טמא כגון חבל היוצא מן המטה מחמשה ועד עשרה או אם יש צואה דבוקה במטה דינה כמטה וכן אם טבעת מחוברת בה לנוי ואין יוצאים ממנה דהא דתנן לקמן ר\"פ י\"ב טבעת אדם טמאה טבעת בהמה והכלים ושאר כל הטבעות טהורים התם כשאינה מחוברת לכלים שיוצאים מן הכלים ומ\"מ אע\"פ שיש במשכב שאין בזב תני שפיר למעלה הואיל ובדבר זה מיהא הוא למעלה ממנו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וק\"ק לע\"ד אמאי לא הקשו ג\"כ ממאי דתנן בס\"פ שני דזבין הזב מטמא את האדם בחמשה דרכים כו' והמשכב את האדם בשבעה דרכים כו' במגע ובמשא ואין לומר משום דזב נמי משאו עושה ראשון ומדרס לבד הוא דלא עביד כמ\"ש שם ספ\"ג וכדתנן נמי בר\"פ בתרא דזבין דהא נמי אע\"פ שאין משכב עושה משכב מ\"מ עושה אותם ראשון כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>למעלה מן הזב זבה. </b>לאו לכל מילי דהא זב טעון ביאת מים חיים מה שא\"כ זבה. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>למעלה מן הזבה מצורע. </b>עיין בס' ק\"א פ' שני דפ' נגעים סי' י': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וכן כל הני למעלה למעלה דחשיב וכו' עד דהרבה מהן יש שיש חומרא בראשון שאינה בשני. אמר המלקט וכולהו חומרי שיש בזה מה שאין בזה תנינן להו בתוספתא ומייתי לה רבינו שמשון ז\"ל בפי' מתניתין ועוד איכא טובא דלא תני להו בתוספתא כמו שפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל דאם הכניס ידו לבית המנוגע טהור. אמר המלקט כתב החכם ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל חתנו של ר\"ש לוריא ז\"ל נראה לי למחוק מלת המנוגע או פירושו שהוא לומד דין מצורע מדין בית המנוגע ודוק ע\"כ וקשה לי עלה דבית המנוגע גופיה היכא רמיז בשום מתנייתא אדרבא תנן בפ' י\"ג דנגעים. טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא והביא הרמב\"ם ז\"ל סיפא דההיא דקתני התם וטמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור טמאהו בס\"פ עשירי דהלכות טומאת צרעת וא\"כ תרווייהו תנן התם דבעי' ראשו ורובו לטמא או להטמא לכן נראה שצריך למחוק מלת המנוגע שבפי' רבינו שמשון ז\"ל ורבינו עובדיה ז\"ל ומ\"מ לענין דלא תיקשי ההיא דאמרי' בפ' שני דחולין דף ל\"ג דביאה במקצת לא שמה ביאה אפשר לומר דיש לחלק דלעולם גרע נכנס כולו חוץ מחוטמו מנכנס ראשו ורובו דחוטמו בכלל ראשו וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל שם דבציר מראשו ורובו לא חשיבא ביאה ועוד דהא דאמרינן ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור היינו בנכנס דרך אחוריו משום דלאו דרך ביאה היא וכדאיתא בפ' שני דשבועות דף י\"ז ע\"ב. ודין הכניס ידיו לבית המנוגע שכתב ה\"ר שמשון ז\"ל דטהור אם אין טעות נ\"ל דנפקא ליה מראש מתני' דבפ\"ג דמסכת ידים דו\"ק והרמב\"ם ז\"ל פי' הפרש בין אמרנו דמצורע מטמא בביאה ומת מטמא באהל בסוף מתני' דבסמוך עשר טומאות: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל כדתנן באהלות. אמר המלקט צריך להיות כדתנן בפי\"ג דנגעים נכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה וכו'. אח\"כ מצאתי בספר אגודה חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל פי' ר\"י הא דמצורע מטמא בביאה מכל מקום אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כדאמרינן בפרק שני דשבועות ואפילו מחיצה עשרה מצלת בבית שהמצורע שם כדאיתא פרק י\"ג דנגעים עד כאן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשר </b>טומאות וכו'. חזר להיות בעל קרי. יש ספרים דגרסי חזר לראות יותר והראשון עיקר: \n",
+                "<b>מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. </b>דבמגע כתיב ועל הנוגע בעצם וכו' כך נ\"ל שצריך להגיה בפי' ר\"ע ז\"ל ובשאר מפרשים שהובא מקרא זה. וזו הראיה הביאה ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל הביאו ראיה דמייתי בנזיר פ' כהן גדול (נזיר דף נ\"ג) דתרי בחלל כתיבי חד ליש בו כדי להעלות ארוכה וחד לאין בו: \n",
+                "<b>שיעור בשר כראוי כדי. </b>מצאתי מוגה שיעור הבשר כדי וכו'. וכן הגיה הרי\"א ז\"ל וכתב עוד להעלות ס\"א לעלות. והגיה עוד כחוט בכ\"ף וכתב כן מצאתי: \n",
+                "<b>כדי להעלות ארוכה. </b>פי' באדם חי ויתרפא וישלם וכן בפרק ב' דהל' טומאת מת סימן ג' ד' ובפ\"ג סימן ב': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל בפ\"ז דנזיר סימן ב' ששיעור הבשר הזה פחות מכזית ע\"כ: \n",
+                "<b>בחוט ערב. </b>בחוט בבי\"ת וכן הוא בערוך וי\"ס בכ\"ף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשר קדושות הן וכו'. </b>וכתוב בערוך בערך עשר שאלו מרבינו האי גאון ז\"ל ומנין עשר קדושות ששנינו בריש כלים כשתחשוב אותם יבואו י\"א והשיב כך ארץ ישראל אינה חשובה מן הקדושות לפי שבשאר הקדושות יש בהן כבוד למקום מונעים ממנו מקצת טומאה או שמונעים מקצת בני אדם להכנס אליו ואין בסתם ארץ ישראל קדושה זו והבאת בכורים ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים אינם כקדושות הללו ועשר קדושות בארץ ישראל הן וסדר אחד הן כל אחת כתורתה ע\"כ וכן ידוקדק תירוץ זה בל' הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו. וגם ר\"ע ז\"ל הביאו בסוף פירקין. ומלות ולחם הפנים דבערוך נלע\"ד שהן טעות. וגם הביא ר\"ע ז\"ל תירוץ אחר והוא לה\"ר שמשון ז\"ל והוא דמתני' ר' יוסי היא. וכתב עוד הר\"ש ז\"ל ומיהו עדיין קשה דאע\"ג דמתני' ר' יוסי היא אכתי לדידיה נמי איכא אחד עשר קדושות שיש מעלה בהיכל מבין האולם ולמזבח כדתניא בפ' טרף בקלפי ר' יוסי אומר וכו' כמו שכתוב לקמן בסוף פירקין וי\"ל דכי קחשיב במתני' קדושה דממילא אבל קדושה דע\"י עבודה לא קחשיב לחלק לקדושה ומיהו ה\"מ למיתני י\"א קדושות וליתני ברישא דכולהו סוריא דקדושה מחוצה לארץ בשלשה דרכים כדאיתא בפ\"ק וכו' ושמא להכי לא תני לה משום דבח\"ל נמי לא גזור אאוירא אלא לתלות כדאיתא בפ\"ק דשבת ע\"כ: \n",
+                "<b>שמביאין ממנה העומר. </b>מתני' דלא כר' יוסי ב\"ר יהודה דאמרי' בפ' כל קרבנות תניא ר' יוסי ב\"ר יהודה אומר עומר בא מח\"ל הר\"ש ז\"ל. וכתבתיו שם פרק כל קרבנות בראש אותו פרק. ובירושלמי דשקלים רפ\"ד מוקי לה כר' ישמעאל דאמר אין העומר בא מסוריא. וק\"ק לע\"ד דה\"ל למיתני העומר ושתי הלחם והבכורים דהא אין מביאין בכורים קודם לעצרת וגם שכן רגיל לשנות עומר ושתי הלחם בהדי הדדי כדתנן בפ' כיצד צולין העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושמא משום דשתי הלחם נמי איקרו בכורים אקדמינהו לבכורים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחין מתוכן את המצורעים. </b>פי' בימי חלוטו דוקא כדמוכחי קראי אבל אינו לוקה אא\"כ נכנס לירושלים כמו שפסק הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג דהלכות ביאת מקדש ועי' בס' קרבן אהרן פ\"ד דפ' מצורע: \n",
+                "<b>שמשלחין מתוכן את המצורעים. </b>לאו דוקא מצורעים דהה\"נ שאר מנוגעים ומ\"מ כל המצורעים או שאר המנוגעים יכולין לישב זה עם זה ואפילו מצורעים עם שאר המנוגעים חוץ משאר טמאים כגון זב וטמא מת ובעל קרי ובועל נדה. זה למדתי מתורת כהנים פי\"ב דפרשת כי תזריע. אבל בגדים המנוגעים ואבנים ועצים ועפר המנוגעים משלחין אותם חוץ לעיר אע\"פ שאינה מוקפת חומה וכן הוא בחבורו שם ספי\"ג דהל' טומאת צרעת והוא מן התוספתא ומתורת כהנים: \n",
+                "<b>ומסבבין וכו'. </b>הרמב\"ם ז\"ל בחבורו בהל' בית הבחירה גרים ומשכיבין וכו' והראב\"ד ז\"ל השיגו. ומצאתי מוגה לתוכם מתוכו' במ\"ם: \n",
+                "<b>יצא אין מחזירין אותו. </b>כתב הר\"ש ז\"ל דזהו מדרבנן דמדאורייתא שרי אפילו במחנה לויה כדתניא בפרק אלו עוברין ובפרק היה נוטל טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפי' מת עצמו ע\"כ וכתבו ר\"ע ז\"ל. וראיה מקרא דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו פי' במקום שהוא יושב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלין וכו'. </b>ועוד מקודש לכמה דברים דלא תנן הכא כגון לענין שוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומה ולענין שוחט על חמץ אליבא דר' יוחנן [הגהה בפי' הרא\"ש ז\"ל אליבא דריש לקיש] בפ' התודה. פי' דאיתא התם ובפ' תמיד נשחט אמתני' דהשוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה דאמר ריש לקיש לעולם אינו חייב עד שיהא לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה עמו בעזרה ור' יוחנן אמר אע\"פ שאין עמו בעזרה אלא חוץ לחומת בית פאגי חייב. ועוד נ\"מ לענין המראה דזקן ממרא דאם המרה עליהן בבית פאגי אינה המראה כדאמרי' בפ\"ק דסנהדרין. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסין לשם. </b>וגם בועלי נדות דהא תנן בפרק בתרא דזבין ובועל נדה כטמא מת שכן פסק הרמב\"ם ז\"ל שם בהלכות בית הבחירה גם בפ\"ג דהלכות ביאת מקדש: \n",
+                "<b>שאין ט\"י וכו'. </b>משמע מהכא דאפי' ט\"י דזב וזבה ונדה ויולדת שרי במחנה לויה חוץ מעזרת נשים וצריך לומר דקסבר האי תנא טבול יום דזב לאו כזב דמי דאיכא מאן דסבר בפ' שני דזבחים דאפילו מחוסר [כפורים] דזב כזב דמי וכ\"ש טבו\"י. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>עזרת הכהנים מקודשת ממנה. </b>תימה אמאי לא חשיב מעלה שהיתה בין עזרת כהנים למזבח דבמסכת מדות קחשיב מקום דריסת הכהנים אחת עשרה אמה המזבח ל\"ב אמה בין האולם ולמזבח כ\"ב אמה ומשמע הכא שאין ישראל נכנסים לצרכיהן אלא בעזרת כהנים אבל לא לדרוס המזבח ולצפונו ושמא הכל בכלל עזרת כהנים. הרא\"ש ז\"ל. וכתב הרי\"א ז\"ל מצאתי כתוב גליון מדלא קתני עזרת ישראל מקודשת מעזרת נשים שאין נשים נכנסות לשם אלא לצרכן ש\"מ דליכא איסורא כלל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ופרועי ראש. </b>מגודלי פרע דכתיב ראשיכם אל תפרעו ובת\"כ יכול לא תפרעי מן הכובע הרי אתה דן נאמר כאן פריעה ונאמר להלן פריעה מה פריעה האמורה להלן גידול שיער אף כאן גידול שער ע\"כ והרמב\"ם ז\"ל הוסיף שם בהלכות בית הבחירה וקרועי בגדים שגם הם אין נכנסין בין האולם ולמזבח. ובפ\"א דהלכות ביאת מקדש סי' ט\"ו כתב יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שכור משאר משקין המשכרין או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעים על המתים אע\"פ שלא עבד עבודה ה\"ז לוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה והרי הוא מוזהר שלא יכנס לוקה ע\"כ: \n",
+                "<b>שלא רחוץ ידים ורגלים. </b>מצאתי מוגה אלא רחוץ ידים ורגלים. וכן הנוסחא בפ\"ז דהל' בית הבחירה. וביומא פ' טרף בקלפי (יומא דף מ\"ד א)\"ר אדא בר אהבה ש\"מ וכו' דמעלות אלו הלמ\"מ ולא מדרבנן ואיכא התם דחייה לדבריו: \n",
+                "<b>שלא רחוץ ידים ורגלים. </b>ואילו מחוסר בגדים ושתויי יין לא חשיב ושייר. הר\"ש. והתימה לע\"ד על הרמב\"ם ז\"ל שגם הוא ז\"ל שם בהלכות בית הבחירה לא הביא אלא משנתנו כלשונה: \n",
+                "<b>בית קדש הקדשים מקודש מהם. </b>הא דלא חשיב הא דתניא בס\"פ כיצד צולין אבא שאול אומר עליית בית קדשי הקדשים חמורה מקדש הקדשים שקדש הקדשים נכנס לה כ\"ג פעם אחת בשנה ועלית בית קדש הקדשים נכנסין לה פ\"א בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל לידע מה היא צריכה בתוספתא דכלים תני לה ואמרו לו אין זו מעלה פי' דלאו משום קדושה נמנעין אלא משום שלא היו צריכין. ה\"ר שמשון והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>א\"ר יוסי בחמשה דברים וכו'. </b>וכתב הרמב\"ם ז\"ל ואין הלכה כר' יוסי ואע\"פ שהתוספתא כבר ייחס מאמרו לחכמים והמאמר הקודם לר\"מ ע\"כ: \n",
+                "<b>ופורשים וכו'. </b>וכן בשעה שיכנס בדם חטאות הנעשות בפנים פורשין הכל מבין האולם ולמזבח עד שיצא שנא' וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש וגו' בנין אב לכל כפרה שבקדש שלא יהא שם אדם וברייתא דר' יוסי היא שם: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. צריך למחוק מלות ולחם הפנים וכמו שכתבתי לעיל סימן ו' ג\"כ על דברי הערוך שמשם נראה שהעתיק ג\"כ רבינו עובדיה ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "בל' ר\"ע ז\"ל. ובכלי חרס טמא כה\"ג וכו'. כתב הח' הר\"ס ז\"ל צ\"ע מנא לי' שכ\"ח שיש לו תוך אע\"פ שאין לו בית קבול טמא דלכאורה נראה שיש ללמוד זה מדין התנור שיש לו תוך ואין לו שולים שיקבל ואפ\"ה טמא. ומ\"מ יש לדחות דשאני תנור שגזרת הכתוב הוא שהרי מקבל טומאה אע\"פ שהוא מחובר לקרקע. ועוד קשה ממשפך דתנן לק' משפך של בע\"ב טהור אמאי הרי יש לו תוך אע\"פ שאינו מקבל וכן קשה מטיטרוס דתנן לק' עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>וכלי זכוכית. </b>בשבת פ\"ק דף י\"ד אמרי' התם בברייתא דיוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלם הם גזרו טומאה על כלי זכוכית. וכתבו תוס' ז\"ל בפ\"ק דשבת דף ט\"ו דדוקא בטומאת גבן אמרי' בגמ' דאין שורפים תרומה וקדשים דאינו טמא אלא משום דמדמי להו לכלי מתכות אבל שאר טומאות המיטמאין מתורת כלי חרס שפיר שורפין תרומה וקדשים דהא דמו לגמרי לכלי חרס ע\"כ. עוד כתבו שם בדף ט\"ז דאה\"נ דכלי זכוכית מיטמאין מאוירן והא דלא תני להו בהדי נתר וכלי חרס משום דכלי זכוכית מיטמו מגבן ע\"כ. ובירו' דכתובות ס\"פ האשה שנפלו אמרי' שנשתכחה התקנה וחזר שמעון בן שטח והסכים על דעת הראשונים וכמו שכתבתי שם: \n",
+                "<b>פשוטיהן טהורין. </b>כתבו תוס' ז\"ל בפ' במה אשה (שבת דף ס\"ג ע\"ב) דפשוטי עור דטהורין מיירי בעור שלוק שהוא קשה דאי בעור רך הרי ראוי הוא לקפל בו שום דבר והוי דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל היינו מדאורייתא. אמר המלקט כן כתב הרמב\"ם ז\"ל אמנם הרא\"ש ז\"ל כתב ואפי' מדרבנן לא מקבלי טומאה דאי הוה להו טומאה מדרבנן לא הוה ליה למיתני פשוטיהן טהורין דהא טומאת כלי זכוכית אינה אלא מדרבנן וקתני להו ומיהו יש פשוטי כלי עץ שטמאים מדרבנן כגון שלחן וטבלא ודולפקי דהיינו טבאקיש בלעז שהן רחבין ונשאר עליהן מה שנותנין עליהן ונראין כמקבלין ובת\"כ אסמכינהו אקראי ע\"כ. ובעל הערוך ז\"ל כתב בערך פשט קשיא ליה לרבינו נסים ז\"ל הא דתניא בספרי בענין שרצים [הגה\"ה בתורת כהנים פ' שמיני ריש פרשה שביעית הכי גרסי' לה כלי חרס אין לי אלא כלי חרס מנין לרבות כלי נתר ת\"ל וכלי חרס מנין לרבות את האהלים ודין הוא מה אם כלי עץ שטימא פשוטיו טיהר אהליו כלי חרס שטיהר פשוטיו אינו דין שנטהר אהלים ת\"ל כלי חרס לרבות את האהלים מנין לרבות שברי כלי חרס וז\"ל וכל כלי חרס ע\"כ:]  כלי חרס אין לי אלא כלי חרס מנין לרבות כלי נתר ת\"ל וכל כלי חרש מנין לרבות אהלים ודין הוא ומה כלי עץ שטימא פשוטיו טיהר אהליו אלמא פשוטי כלי עץ טמאים ופריק דהתם בהני דחזו למדרסות קאמר כגון המטה והכסא והספסל והקתדרא שהן פשוטין ומקבלין טומאה ע\"כ וכתוב עוד שם דפשוטי כלי עץ תרי גווני מאי דחזי למדרס מקבל טומאה מדאורייתא וכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה מדאורייתא אלא אם כן דרכו להטלטל מלא וריקם ע\"כ: \n",
+                "<b>נשברו טהרו. </b>כמו נטהרו ועיקר הגירסא נלע\"ד שהיא טִהֲרוּ כמו וגם שם עיר המונה וטהרו הארץ שהוא עבר אלא שהוי\"ו הפכו מעבר לעתיד או אי נמי גרסי' טָהָרוּ בקמץ מלעיל דהוי לשון עבר מן הקל והוא הנכון כמו כי לא אותך מָאָסוּ או א\"נ גרסי' בקמץ הטי\"ת ניחא דהוי כמו כי אותי מָאֲסוּ מלרע לשון עבר וכן אשכחן ג\"כ וּבָחֲרוּ באשר חפצתי מלרע בקמץ הבי\"ת דאילו לגירסת טיהרו הטי\"ת בחירק משמע טיהרו לאחרים וכדתנן ג\"כ בפ\"ח דנגעים סימן ד' שבפריחתם טיהרו טמא וכו' וכי\"ב ברפ\"ד דמכשירין טיהרו שניים וכו' אבל ודאי לא גרסי' טהרו הטי\"ת בפתח והה\"א בשבא ופתח דהכי הוי לשון צווי על משקל טענו את בעירכם בחרו לכם היום את מי תעבודון וגו' כך נלע\"ד וע' עוד במ\"ש בריש חולין במלת שחטו. והרי\"א ז\"ל הגיה ס\"א נטהרו: \n",
+                "<b>מכאן ולהבא. </b>אבל למפרע לא דטומאה ישנה לא גזור אלא בכלי מתכות משום גדר מי חטאת דטעם זה לא שייך אלא בכלי מתכות שהדבר קשה להמתין להם הזאה שלישי ושביעי משום דחרב הרי הוא כחלל ועוד דשאר כלים מתקלקל בשבירה ולמאן דמפ' התם בשבת טעמא שמא לא יקבנו בכדי טהרתו גם למ\"ד טעמא שמא יאמרו טבילה בת יומה עולה בשאר כלים אין דרך להני לישני ועוד דכלי מתכות איידי דדמיהם יקרים חייס עלייהו טפי ושייך למיגזר עלייהו שמא לא יקבם בכדי טהרתם הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>כלי נתר. </b>אלומי בלעז וכן פירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וכן פי' רש\"י ז\"ל שם פ' אין מעמידין וגם בדוכתי אחריני ור\"י פירש דתרי גווני איכא מנתר שעושים ממנו כלים ושזה הנתר הנזכר בפ' אין מעמידין אינו הנזכר כאן עם כלי חרס דטומאתם שוה וכתב עוד ר\"י ז\"ל שיש עוד נתר שלישי שאין עושים ממנו כלים אלא מכבסים בו את הכלים והוא אותו ששנינו בנדה פ\"ט אצל ז' סממנים שמעבירין את הכתם ע\"כ אמנם הרמב\"ם ז\"ל פי' שהוא נקלה ג\"כ באור כמו כלי חרס. והביא כל דבריו ז\"ל בספר קרבן אהרן פרשת שמיני ריש פרשה ז'. והעתיקו בתוספת יום טוב: \n",
+                "<b>מיתטמאין ומטמאין באויריהם. </b> [הגהה ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב מיטמאין ומטמאין באויר בס\"א מחקו ומטמאין וכן היה נראה נכון דהא סיפא דמתני' לא מיירי אלא בחדא ודו\"ק: עוד כתב ומטמאין מאחוריהן ואינן מיטמאין מגביהן כן מצאתי כתוב הראשונה בחיריק ובלא יוד והשניה ביוד ע\"כ:]  כך צ\"ל המ\"ם של מיתטמאין בחיר\"ק והמ\"ם של ומטמאין בשבא דהיינו לטמא אחרים. ואית דגרסי מאויריהם במ\"ם: \n",
+                "<b>ומיטמאין מאחוריהן ואינם מיטמאין מגביהן. </b>שניהם בנקודת חירק. וכתב הרא\"ש ז\"ל ומיטמאין מאחוריהן וכ\"ש שמטמא אחרים ע\"כ וכתוב שם בגליון דהא כלי חרס אינו מיטמא מגבו ומטמא אחרים אם נגעו בו ע\"כ והיא גירסת רש\"י ז\"ל שם בשבת פרק קמא דף ט\"ז מיטמאין מאחוריהן ביו\"ד ובחיר\"ק כדכתיבנא. ועיין שם בשבת פרק קמא שהן בעלי התוספות ז\"ל האריכו בזה: \n",
+                "<b>ואינם מיטמאין מגביהן. </b>דכתיב וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו מתוכו הוא מיטמא ואינו מיטמא מגבו עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט אבל מטמא אחרים מגבו והוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל אמנם הרמב\"ם ז\"ל פי' ומטמאין מאחוריהן שכלי חרס מטמאין מאחוריהן האוכלין והמשקין ואינם מיטמאין מגביהן ר\"ל טומאת עצמן ואמנם פעם יקרא גב הכלי אחוריים ופעם יקראהו גב שם הבדל בשמות להבין בעניינים אצל טומאת עצמו לזולתו דלזולתו אמר אחוריהן להיות השרש אצלנו שאחורי הכלים מטמאין אוכלים ומשקין ואצל טומאת עצמן אמר גביהן להיות השרש אצלנו שכלי חרס אינו מיטמא מגבו ע\"כ ולפירושו ז\"ל גרסי' ומטמאין מאחוריהן בשבא. ומצאתי כתוב ומיטמאין מאחוריהן הא דלא תנא מיטמאים ומטמאין מאחוריהן כי היכי דתנא גבי אויריהן משום דהתם הוי חדוש בשניהם דאין כן בכלים אחרים אבל מה שמטמא אחרים מאחוריהם אינו חדוש דאפי' מגביהן מיטמו כ\"ש מאחוריהן וכלי נתר וכלי חרס טומאתם שוה מתני' ב\"ה וב\"ש פליגי עלייהו בתוספתא ע\"כ וכן כתבו תוס' ז\"ל שם פ\"ק דשבת דף ט\"ז לגירסת רש\"י ז\"ל דהתם כדכתבינן ע\"ש שהאריכו. וכתבו שם דמקום חקק של אחוריו זימנין קרי ליה תנא גבו וזימנין קרי ליה אחוריו. וכתבו עוד ז\"ל ור\"י ז\"ל גריס הכי מטמאין מאחוריהם פי' מאויר אחוריהן אם קבלו טומאה מתוכן ואין מיטמאין מגבן פי' לא מקבלי טומאה אפי' בנגיעת גבן וכ\"ש מאויר אחוריהן דאין מקבלים טומאה והה\"נ בנגיעת אחוריו נמי לא מקבלי טומאה והא דלא נקט דאין מיטמאים מאחוריהן משום דלא ניטעי לומר דהיינו אויר אחוריהן אבל בנגיעת אחוריהן טמא להכי נקט ואין מיטמאים מגבן דאין כאן אלא נגיעה והא דלא עריב ותני להו מטמאין ואין מיטמאין מאחוריהן ומגביהן היינו משום דלא הוה מפרש רבותא בגביהן ורבותא באחוריהן אבל השתא תנן מטמאים מאחוריהן לרבותא דאפי' באויר אחוריהן מטמאין ואין מיטמאין מגבן דאפי' בנגיעה לא מקבלי טומאה ע\"כ: \n",
+                "<b>ושבירתן היא טהרתן. </b>וכולהו כלים נמי וכו' לשון ר\"ע ז\"ל אמר המלקט ומש\"ה שינה בלשונו דלעיל קתני נשברו טהרו שגם יש להם טהרה במקוה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדקים וכו'. </b>בחולין פ' אלו טריפות (חולין דף נ\"ד) תניא לוג כלמטה סאה כלמטה סאתים כלמטה דעד ועד בכלל דאזלינן לחומרא דמטמאינן לשברים בשיעורא זוטא. ועיין במ\"ש לקמן פי\"ט סי' ב': \n",
+                "<b>מכדי סיכת קטן. </b>כדי סיכת קטן פירשו בגמרת שבת אבר קטן של תינוק בן יומו ומסתברא שהוא אחד מתשעים וששה בלוג כשאר שיעורין שהן מתשעים וששה חוץ מן האחרון [הגהה ונלע\"ד דה\"פ דלשון ה\"ר שמשון ז\"ל חוץ מן האחרון דהיינו חמש סאים דתנן לה בסיפא ושיעורה בלוג דהיינו אחד ממאה ועשרים כיצד חמש סאים הם שלשים קבים שהרי הסאה ששה קבים והשלשים קבין הם מאה ועשרים לוג שהרי כל קב ארבעה לוגים:] שהוא אחד ממאה ועשרים הר\"ש ז\"ל: ועיין בסמוך במה שאכתוב בס\"ד בשם הרב בעל הערוך ז\"ל. עוד כתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ונראה דכל בפחות משיעורן אפי' ע\"י יחוד לא מקבלי טומאה ואם יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד דאין דרך לייחד שברים הבאים מכלי גדול לצורך סיכת קטן ובשיעורן אפי' בלא יחוד טמאים דאי צריכי יחוד ונטהרו בשעת שבירה תו לא מהני להו לא יחוד ולא תקון כדתניא בתוספתא וכו'. ופירש בערוך בערך קרקר הדקים שבכלי חרס קרקרותיהן ודפנותיהן יושבים שלא מסומכין שיעורן כדי סיכת קטן ועד לוג. פי' הכלים אשר נפחתו ונשתייר בשוליהם שהן קרקרותיהן והיינו קרקעותיהם או בדפנותיהן שהן הצדדין שיעור שישבו במקום שלא מסומכין ויכולין לקבל אפי' כל שהוא עדיין מקבל טומאה ולא נאמר בפירוש כמה שיעור קבלתו ושיעור של אותו כלי כשהיה למטה כדי סיכת קטן למעלה עד לוג. מלוג עד סאה ברביעית פי' הכלי כשהיה שלם היה מחזיק לוג למעלה עד סאה ונפחת ונשתייר ממנו כדי רביעית עדיין עומד במקומו כדי לקבל טומאה בזה נתן שיעור בכלי כשהיה שלם למטה ולמעלה ובשיור כשנשתבר וכן מסאה ועד סאתים בחצי לוג אם היה כלי שהיה מחזיק בתחלה למטה סאה ולמעלה עד סאתים ונשבר ונשתייר ממנו שמחזיק חצי לוג מקבל טומאה וזה שבראש המשנה יושבין שלא מסומכין ולא פירש כמה מחזיק יש לומר הואיל כשהיה שלם שיעורו כדי סיכת קטן שיורו כשנשתבר כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו שמפורש בגמ' דפרק המוציא יין לענין הוצאת שבת. וי\"ל ילמד סתום מן המפורש חצי לוג בסאתים חלק אחד מצ\"ו חלקים בה וכן רביעית בסאה חלק א' מצ\"ו חלקים בה. גם אלו הדקים אם ישאר להן תוך והן יכולין לקבל חלק א' מצ\"ו בלוג מקבל טומאה כדאמרינן בכל מקום סמכו ענין לו ותו אמרינן קתני בסיפא והה\"נ ברישא עכ\"ל ז\"ל ונלע\"ד דה\"פ שבתחלה נתן שיעור הוא ז\"ל לשבר שהוא פחות מכדי סיכת קטן כדי סיכת אבר קטן של קטן בן יומו והיש לומר בא לפרש שגם שבר שתחלתו בהיותו שלם היה כדי סיכת קטן בשיורו ג\"כ יהבי' ליה אחד מצ\"ו חלקים בשלם שהוא כדי סיכת קטן ככולהו בבי דסיפא ומ\"מ בפירוש הראשון הוא חולק עם ה\"ר שמשון ז\"ל שה\"ר שמשון ז\"ל סובר דסיכת קטן דתנן במתני' היינו אבר קטן של קטן בן יומו והרב בעל הערוך ז\"ל סובר דסיכת קטן דמתני' הוא ממש קטן ולשיור הכלי הוא דיהבינן שיעור אבר קטן של קטן בן יומו דוק: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר וכו'. </b>ר\"ע לא פליג אר' ישמעאל אלא ר' ישמעאל נתן שיעורו במדות ור' עקיבא בשמות הכלים והכל אחד ה\"ר שמשון והרא\"ש וכן ג\"כ פי' בספר קרבן אהרן פ' שמיני פרשה ז' וז\"ל ור' עקיבא לא פליג את\"ק אלא אתא למימר שיעורי המדה שאמר ת\"ק מאין נולד לו ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לפי גודל הכלי וקוטנו אלא לפי המקומות וכו'. כתב עליו הרי\"א ז\"ל פי' זה אינו נראה מה תלוי במקום אלא דוקא בגודל הכלי וקוטנו תלוי הכל ונראה דה\"ק אין אני שונה בזה הלשון שאתה שונה שאתה אומר עד לוג או עד סאה וכו' אלא אני שונה החילוקים בכלים כי הכלים הקטנים יש להם שיעור זה והגדולים מהם יש להם שיעור אחר ואע\"פ שיש במין הכלים אחד גדול מחבירו ויש בקדרות הדקות קדרה שהיא גדולה מעט יותר מלוג וכן בחביות לודיות גדולות מסאה אפ\"ה שיעור אחד להם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לחמיות. </b>רש\"י ז\"ל בבכורות דף כ\"ד נקד מגופת חבית הלֵחמיות בנקידת ציריי תחת הלמ\"ד וכתבתיו רפ\"ה דטהרות: \n",
+                "<b>רבן יוחנן בן זכאי אומר חצבים גדולים שיעורן בשני לוגין. </b>ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב נחלקו על ר' עקיבא בתוספתא וכן ג\"כ שם בת\"כ וסברי להו כריב\"ז בחצבים גדולים: \n",
+                "<b>הפכים וכו'. </b>עד סוף הבבא נראה דמילתיה דריב\"ז נמי היא דפליג אר' ישמעאל ור\"ע בתרתי וכן משמע מפי' ר\"ש ז\"ל לתוספתא שכתב ומיהו בדקין שבכלי חרס לא פירשו ר' נחמיה ור\"א בן יעקב אי סברי בכדי סיכת קטן כר' ישמעאל וכר\"ע או בכל שהוא כריב\"ז ע\"כ: \n",
+                "<b>הגלילים. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל הנעשים בארץ הגליל והן קטנים מאד והרב ן' גיאת ז\"ל פי' הגלילים הגדולים אי נמי העגולים ע\"כ. ולפי פירושו הראשון ז\"ל נקט גדולים גבי פך דגדול דפך הוי שיעורו בכל שהוא כחבית קטנה שבקטנות דהיינו חביונות דכל המוסיף גורע כך נראה לע\"ד: \n",
+                "<b>והחביוֹנוֹת. </b>בתוספתא קתני אביונות ופירוש הר\"ש ז\"ל אביונות כמו חביונות ובערוך אביונות כמו כאובות חדשים ע\"כ. וגרסינן לה חביונות החי\"ת בקמ\"ץ או בשו\"א פתח והבית בחירק והיו\"ד בחולם: \n",
+                "<b>ואין להם דפנות. </b>כי דפנות הכלים הדקים הן שוות השטח וכל מה שישאר מהן דומה ללוח פשוט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטהורים שבכלי חרס וטבלא. </b>צריך למחוק הוי\"ו שבוטבלא. ועיין במה שכתבתי בפרק ד' דמסכת מקואות סי' ב': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל נראה שכך צריך להיות אע\"פ כפופין אע\"פ שכפופין משני צדיהם. אע\"פ מקבלין. והוא שלא חקק בהן בית קבול צרורות. אבל מאחר שלא מצאתי סמך להגהתי חוזרני לומר שאני הוא הטועה אלא הכי פירושו אע\"פ כפופים והוא שלא חקק פי' כפופים כגון שלא חקק בהן אלא קצת. ולפי זה אע\"פ מקבלין. ר\"ל שחקק בהן יותר מעט אלא שלא הגיע לבית קבול צרורות וגם זה לא נהירא וצ\"ע לע\"ד. וגם צ\"ע אמאי קתני אע\"פ בשתי החלוקות דמשמע דבכל בבא ובבא אשמעי' רבותא וה\"ל למיתני בין כפופים בין מקבלין כדרך כל המשניות והברייתות ואם מה שפירשתי היה אמת הוה מתיישב ג\"כ על אותו הדרך דברישא אשמעינן רבותא זוטא ובסיפא אשמעינן רבותא רבא ולא שייך למתני בין בין אלא אי הוה תני בין פשוטים בין מקבלים דליכא שום רבותא ברישא: \n",
+                "<b>וכבכב שעשאו סל הפת. </b>אי גרסי' הכי נלע\"ד דהכי קאמר ורבותא אשמועינן דאפילו שייחדו לשמור בו הפת במקום הסל אפ\"ה טהור הואיל ועיקר תשמישו כפוי ואני מצאתי מוגה לסל הפת. וברמב\"ם פי\"ח לא נזכר בהדיא לא הכבכב ולא הטפי: \n",
+                "<b>והטפי. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל טפי הוא שם חסר והשלם הוא טפיח: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. והספינה אע\"פ שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס טהורה ע\"כ. אמר המלקט כר' עקיבא ודלא כחנניה דיליף טעמא משק וחרס לא אתקש לשק פי' דלרבי עקיבא דיליף טעמא מקרא דכתיב דרך אניה בלב ים הא נמי בלב ים היא וטהורה ולחנניה דאמר כשק הנך כלי עץ וכלי עור דכתיבי גבי שק הוא דאי מיטלטלי מלא וריקן אין ואי לא לא וטהורין אבל ספינה של חרס אע\"ג דאינה מיטלטלת מלא וריקן טמאה: \n",
+                "<b>כל שאין לו תוך וכו'. </b>בכורות דף ל\"ח ברייתא שהעיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל ביבנה משום רבן גמליאל הזקן והיא ברייתא בת\"כ פ' שמיר פרשה ז' וע\"ש בספר קרבן אהרן שהאריך לבאר כל סוגיית הגמרא אשר עליה וכתב שם בסוף דבריו דלפי' הרמב\"ם ז\"ל במשנה. המשנה והעדות שהוא בברייתא אינם דבר אחד ובמשנה גרסי' בכלי חרס בבי\"ת ובברייתא גרסינן כל שאין לו תוך ככלי חרס בכ\"ף הדמיון ע\"ש: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל נראה שהיה צריך להיות כך חכמים גזרו על משקים טמאים שיטמאו כלים ואע\"פ שלא נטמאו המשקים אלא מחמת ידים מטמאים כלים מד\"ס וכו' דהא לעולם משקין הם נעשין תחלה בין שנגע בהן הזב בין שנגע בהן השרץ בין שנגעו בהן סתם ידים. ועיין בסוף פי' ר\"ע ז\"ל למסכת זבים: \n",
+                "עוד בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. אבל כל שאין היה צריך להיות אבל כל כלי חרס שאין וכו': \n",
+                "<b>עוד </b>שם בסופו לא נטמא אחורי הכלי צריך לומר לא נטמא אפי' אחורי הכלי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מגופת היוצרים שהוא פותח בה וכו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל פי' ראשון שהביא ר\"ע ז\"ל דנראה לו עיקר הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל והפירוש השני הוא לרבינו שמשון והרא\"ש ז\"ל ופירשו עוד דלהכי נקט מגופת יוצרין דאין זו כמגופת חבית דבכל דוכתא דההיא אפילו יש לה בית קבול טהורה שהיא עשויה לכסות בה החבית ומשמשת כפויה ע\"כ וקיי\"ל כל המשמש כפוי בכלי חרס טהור. ומצאתיה מנוקדת מַגוׁפֶת. ומה שכתב ר\"ע ז\"ל ומתני' ר\"מ היא וכו' ברייתא מייתי לה במסכת ביצה פ' המביא דף ל\"ב וכתבתיה שם בסימן ד' ופשוט הוא דגמר מלאכת חקיקתם היא קודם צרוף הכבשן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסוי כדי יין וכו'. </b>דכל כפוי בכלי חרס טהור דתוכו כתיב והאי לאו תוך דידיה הוא כיון שאינו עשוי אלא לכפיה: \n",
+                "<b>וכסוי חביות ניריות. </b>גרסינן אבל בערוך הביאו בערך נייר ופירש שהם כלי חרס ואין להם שפה ויש מפרשים שהכסוי כמו ניירא ויש מפרשים שע\"ש מקומם נקראו ע\"כ ואית דגרסי והניירות וכדפי' ר\"ע ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל שם פרק י\"ח לא הזכיר ניירות אלא חביות סתם: \n",
+                "<b>הַלַפֶס </b>כמו אלפס עכ\"ל ר\"ע ז\"ל נראה שר\"ל שהה\"א במקום אל\"ף דאלפס ולפי זה היא שורש בשם הכלי אבל בהר\"ש ז\"ל הלשון כך הלפס כמו האלפס וכן שם ברמב\"ם כתוב כסוי האלפס. אכן הרי\"א ז\"ל נקד הלפס בשלשה פתחין. וכתב עוד חדוד פי' בערוך חדוד שיצא מן הכלי כמין קנה שיצאו ממנו המים ע\"כ: \n",
+                "<b>בזמן שהוא נקוב ויש לו חדוד טהור. </b>פי' או יש לו חדוד וכדפי' ר\"ע ז\"ל ובהא לא קשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא: \n",
+                "<b>מפני שהאשה מסננת לתוכה את הירק. </b>תמהתי שבהרמב\"ם פי\"ח בכל הדפוסים אני רואה מצננת לתוכו את היד ואין הגהה עליו אפי' בספר מוגה שבא לידי מוגה מספר כתיבת יד שבצובא בחתימת ידי הרמב\"ם ז\"ל עצמו בסוף הספר. וליכא למימר שכך היה גורס במשנה שהרי בפירושו למשנה גריס ירק אם לא שנאמר שחזר בו וצ\"ע: \n",
+                "<b>רונקי. </b>אית דגרסי רומקי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גיסטרא שנמצאת וכו'. </b>ובספר אגודה כתוב גינדא שנמצא בכבשן וכו' פי' ר\"י גינדא היינו גיסטרא שבכל התלמוד ע\"כ. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל גסטרא פי' חבית שניטל העליון שלה נקראת גסטרא שנגמרה מלאכתה. אבל חבית שלא נגמרה עשייתה אלא חציה נקראת גסטרא שלא נגמרה מלאכתה ע\"כ: \n",
+                "<b>טיטרוס. </b>בלשון תלמוד מיאדק בס\"פ בתרא דעירובין וגם אפרכס בבראשית רבה כך כתב הרא\"ש ז\"ל בפרק כל הבשר סימן טו וכן כתב ג\"כ הר\"ש ז\"ל וגם בערוך: \n",
+                "<b>רבי אלעזר ב\"ר צדוק. </b>אלעזר בלתי יו\"ד גרסי' ליה בכל מקום שהוא מוזכר ואין לך ר' אליעזר ביו\"ד רק ר' אליעזר סתמא דהיינו ר' אליעזר הגדול בנו של הורקנוס תלמידו של ריב\"ז חברו של ר' יהושע ובר פלוגתיה או מפורש רבי אליעזר בן יעקב או ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ופשוט הוא כל זה וידוע למתחילים: \n",
+                "<b>ור' יוסי מטמא. </b>שכך הוא דרך תשמישו וחשיב בית קבול הואיל והמים עומדים ע\"י הנחת האצבע ומיהו לשון המשנה לא ידעתי ליישב דקא תלי טעמא מפני שהוא כמוציא פרוטות הר\"ש ז\"ל. ולשון הערוך בקיצור ור' יוסי מטמא מפני שאותו הנקב מוציא פרוטות ושיעור כלי חרס ליטהר אינו כמוציא פרוטות ור' אלעזר ב\"ר צדוק ס\"ל שהוא כלי טהור במוציא פרוטה קטנה ע\"כ ונלע\"ד דלפי דעת הרב בעל הערוך ז\"ל ר' אליעזר דאמר בפירקי' דלקמן סי' ב' דנר שיעורו בפרוטה קטנה או אם הוא ר\"ש למאן דגריס התם ר\"ש כמו שאכתוב שם בס\"ד בשיטת ר\"א ב\"ר צדוק אמרה ולית הלכתא כותייהו. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"ח טיטרוס אע\"פ שהוא נקוב ומוציא פרוטות מיתטמא שהרי המים מתכנסין בצדדין והן עשויין לקבלה ובהשגות אמר אברהם אני שונה מפני שהוא מוציא פרוטות והוא אמר אע\"פ שמוציא פרוטות וכבר יישב שם כסף משנה לשון הרמב\"ם ז\"ל וע\"ש שהוא מכוון עם מה שפירש במשנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתואמות. </b>בפי' משנה לה\"ר שמשוז ז\"ל כתיבת יד ישן נושן ביותר משלש מאות ועשרים שנה מצאתי מנוקד המתאמת וכן בערוך ערך קלמר: ואית דגרסי המתאימות וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה המותאמת וכתב ס\"א המתאמת: \n",
+                "<b>ובית תבלין של עץ שנטמא אחד במשקה לא נטמא לא נטמא חברו ריב\"ן אומד חולקים את עוביו וכו'. </b>לא פליג רק אבית תבלין של עץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלפיד. </b>בערוך הלפוד ס\"א הלפיד וכן כתב הר\"ש ז\"ל. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה הלפוד וכתב כן מצאתי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. כשני המסרק שעושין אותן לנוי. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פירוש וכגון שלא יש סביב אותו הנוי מאומה כגון שישנו על ראשו של כלי ע\"כ. \n",
+                "<b>והמסרק של צרצור. </b>כמין מכבר מעשה רשת והוא בקבוק דקרא הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: ופי' הרמב\"ם ז\"ל וקראוהו מסרק של צרצור מפני שסביב אותה סבכה בולטין שנים כשיני המסרק וכן יקראו הפגימות אשר סביב צואר הרמון מסרק של רמון ע\"כ. ובחבורו שם פי\"ג סי' י'. וזהו סוף לשונו וזהו הנקרא צרצור אם נכנסה הטומאה לאויר המסרק למעלה מן הרשת נטמא כולו שזהו תוכו של כלי זה ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים. </b>בגמ' ס\"פ המצניע איכא אמוראי דס\"ל שאם יחדו לכלי חרס לרמונים שיעורו במוציא רמון ואיכא מאן דס\"ל התם שאפי' יחדו לרמונים לא מהני בהן יחוד אלא אם ניקב במוציא זית נפטר לגמרי והרי הוא ככלי אבנים כלי גללים: \n",
+                "<b>מטילין אותו לחומרו בזיתים. </b>והא דתנן לקמן בפ\"ח גבי כוורת מטילין אותו לחומרו בכונס משקה וכן נמי הא דתנן בספ\"ט מטילין אותו לחומרו בצמיד פתיל ובכונס משקה התם מיירי להכניס ולהוציא טומאה לאחרים ומשערינן בכונס משקה לחומרא ובטל מתורת כלי ואינו מציל ולטהרת עצמו אזלינן נמי לחומרא ואינו טהור עד שיוציא זית. והרמב\"ם בחבורו כתב ולא אמרו במוציא משקה אלא בגסטרא בלבד לפי שהיא עשויה לקבל המשקין הנוזלין מן הכלים ואם הוציאה משקים הרי בטל תשמישה ע\"כ. ומצאתי שכתב מהר\"י קארו ז\"ל בטור י\"ד סימן ר\"א דף רמ\"ג ע\"א בשם מהר\"י קולון ז\"ל שכתב בשרש נ\"ה דבכונס משקה היינו נקב רחב כמו עדשה ואיני יודע מנין לו אח\"כ ראיתי שם ע\"ב שגם הרב מהר\"י קארו ז\"ל תמה עליו ולא ידע מנין לו הא מילתא וגם בטור א\"ח סי' קנ\"ט הביאו וכתב עליו והכריח דדוקא לענין מקוה כתב כן אבל לפסול כלי לנטילת ידים בכונס משקה הוי ודאי שיעורא בציר מהכי טובא ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. בשמן היינו כונס משקה של שמן וכו' עד שהרי כלי שמחזיק מים. אמר המלקט פי' כלי נקוב מחזיק מים או יין ולא שמן והוא פי' ה\"ר שמשון ז\"ל וצ\"ע אם יש טעות דהא דבר הנראה לעינים הוא דאדרבא כלי שיש בו נקב מחזיק שמן אינו מחזיק יין וכ\"ש מים וגם ר\"ע ז\"ל כן פירש בסימן ב' דפ\"ג דמסכת מכשירין והוא פי' הרמב\"ם ז\"ל שם. ועיין במ\"ש לקמן ספ\"ט: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר. </b>כך כתוב בפי' הרמב\"ם ז\"ל ר' אליעזר אבל בפי' ה\"ר שמשון והרא\"ש ז\"ל כתוב ר' שמעון וכמו שהוא בפירוש ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דסבר עביד נמי לאנוחי ביה פרוטות וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה קשה קצת כי היה לו לומר בפרוטות כמו שאמר בזיתים בגרוגרות באגוזים וכן תנן לקמן ר\"פ י\"ד חיתנות כדי לקבל פרוטות ותו דלא מצינו בשום מקום לשון זה פרוטה קטנה ויותר היה נראה נכון שהוא חוזר על השמן שהוא נקוב בעגול נקב קטן כפרוטה קטנה ועל זה אמר שאם ניקב הנר נקב קטן עד שהוא נוטף טפין כפרוטה אז הוי טהור וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "<b>ושל אדמה שהוסק פיו. </b>כאילו ניטל חשיב משום דמפריך ומשמע הא לא הוסק פיו טמא והא דקיימא לן דכלי אדמה אין להם טומאה אפי' מד\"ס ה\"מ כשלא נצרפו בככשן והאי נר של אדמה בנצרף בכבשן איירי ומין אדמה הוא שאינו חשוב כאותו שעושין ממני כלי חרס וכשהוסק פיו בפתילה מפריך ונפיל הר\"ש אכן ר\"ע ז\"ל תפס כפי פי' הרמב\"ם ז\"ל. ועיין במה שכתבתי לקמן ר\"פ עשירי בשם רש\"י ז\"ל: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהוא נוטל את הגללים וכו'. </b>פי' אילו היה נוטל היו החרסים נופלים טמאה כל זמן שהיא מחוברת ע\"י הגללים: \n",
+                "<b>נשברה. </b>שנפלו החרסים ודיבק השברים בקולן של סופרים. אמר המלקט לא נתיישב לי יפה לשון ודיבק ממנה חרסיס דקתני במתני'. ושמא שר\"ל דדיבק מקצת מחרסיה ומ\"מ לשון הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"ט נשברה ודיבק חרסיה או שהביא וכו': \n",
+                "<b>או שהביא חרסים </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>וטפלן בגללים. </b>הה\"נ טפלן בטיט ונקט גללים משום רבותא דרישא דאע\"ג דלא הוי סתימה מעלייתא כמו טיט טמאה דלא בטל שם כלי מעליה. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ה\"ז טהורה. </b>משמע אפי' מטומאת מגע: \n",
+                "<b>כולה מיטמאה במגע. </b>בנקודת חירק במ\"ם גרסי' לה וברמב\"ם פי\"ט סי\"ג כמ\"ש וגם שם אינו כתוב רק הרי זו טהורה סתם כלשון משנתנו: \n",
+                "<b>וכנגדו מטמא באויר. </b>פי' כנגד חרס המחזיק רביעית. \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטופל וכו'. </b>מה שפירש ר\"ע ז\"ל דנפקא מינה לענין אוכלין ומשקין הנוגעים בטפלה הוא פי' הרמב\"ם והר\"ש ז\"ל: ועוד פי' הר\"ש ז\"ל ונפקא מינה לענין מי שנטמאו אחוריו במשקים דאם הטפלה בכלי הבריא הנוגע בטפלה לאו כנוגע בכלי וטהור דאין הטפלה חשובה חבור אבל רעוע שטפלתו מעמידתו וטפלתו צריכה לו הרי הוא חבור והרי הוא כנוגע בכלי עצמו וטמא וכשיטה זו מוכחת הכא דבתר הכי קתני יבלית שטופלין בה ונוגע בטפילו של תנור ומיחם שטפלו דכולהו מיירי בנוגע בטפלה ע\"כ: \n",
+                "<b>ואת הראוע. </b>כמו רעוע: \n",
+                "<b>חידוק. </b>כמו הידוק הר\"ש ז\"ל וכן בערוך אכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל נראה שכתוב בהפך הידוק כמו חידוק ודומה שהוא טעות אע\"פ שלא הוגה בפירושו המוגה שהעתקתי: \n",
+                "<b>הקרויה. </b>מצאתי כתוב הכרוייה כמו הבריאה ע\"כ אבל בפי' הר\"ש ז\"ל הביא גירסא זו ופי' זה אתוספתא ע\"ש וברמב\"ם שם רפ\"ב פי' דבקרויה של חרס מיירי מתני' וז\"ל וכן המהדק את הקרויה של חרס הדולין בה מים אם חיפה אותה בעור או בקלף וכיוצא בו אם היתה רעועה הרי הן כגופה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יְבֵלֶת. </b>כך מצאתי מנוקד בפי' כתיבת יד להרא\"ש ז\"ל של יותר ממאה ושלשים שנה ובמקום אחר מצאתי מנוקד ע\"י הרב בצלאל אשכזי ז\"ל \n",
+                "<b>יְבָלִת </b>היו\"ד בשבא והבי\"ת קמוצה והלמ\"ד בחירק. וי\"ג יַבְלִית היו\"ד בפתח והבי\"ת בחטף והלמ\"ד בחירק ונכון הוא בעיני. ופי' הרא\"ש ז\"ל שהוא מין עשב ששמו יבלא כדאשכחנא בפ' כל הבשר כרך ריפתא איבלא אבל בערוך בערך יבל ובערך פדס כתוב יבלית ופירש דבלשון הקדש שמו חצובה אבל בערך טפל כתוב יבלת בלתי יו\"ד אחר הלמ\"ד. והר\"ש ז\"ל כתב דיש מפרשים יבלת מין טיט: \n",
+                "<b>הפטסין. </b>הר\"ש ז\"ל גריס הפדסין ופי' שהוא אלפס וכן פי' בערוך ג\"כ די\"ס הפדסין. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם ר\"פ עשרים דברים הלחים המשוכים שטופלין בה הפטסין של מים כדי שלא ידלוף הכלי הרי הן כגופו של כלי שאפי' נטמא הכלי מאוירו אוכלין ומשקים הנוגעין בטפלה טמאים ע\"כ. ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ודוקא בכלים דאורחייהו בהאי טפול הוא דהוי חבור אבל בכלים דלאו אורחייהו לא כדתניא בתוספתא הקנקנים הגדולים שטפלן ביבלת או באדמה הרי אלו [בר\"ש הוגה אינו חבור] הן חבור הטבילן הרי אלו חוצצות עליו ע\"כ: \n",
+                "<b>מגופת חבית. </b>אפי' מחוברת בטיט לחבית אינה חבור לחבית ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ' עשרים מגופת חבית שטפל בטיט עליה ועל החבית אינה חבור לה ואם נגעו בה משקים טמאים לא נטמאת המגופה ואם נגעו במגופה לא נטמאו אחורי החבית ע\"כ. וכתב מהרי\"ק ז\"ל ומשמעה דמתני' ששם המגופה על פי החבית בלא שום חבור והא פשיטא דאינה חבור ולא איצטרי' לאשמועינן ולפיכך פי' דמיירי שטפל בטיט עליה ועל החבית והשתא קמ\"ל שאע\"פ שהיא מחוברת לחבית על ידי אותה טפלה אינה חבור מפני שהיא עומדת לינטל ומה שכתב בהשגה מי ראה מעולם טפלה על גבי מגופה וכו' י\"ל דמעט טיט שמניחין על גבי מגופה כדי לחברה לחבית הלא גם הוא טופל יקרא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיחם שטפלו וכו'. </b>ומצאתי מנוקד בחֵמַר החי\"ת בציר\"י והמ\"ם בפת\"ח. \n",
+                "<b>קומקום. </b>ברמב\"ם קומקומות: \n",
+                "<b>כצונן </b>בכא\"ף צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יותר מצרכה הנוגע בצרכה. </b>הערוך גורס צרבה בבי\"ת לשון צרבת השחין: \n",
+                "<b>יתר מצרכה </b>טהור. אית דגרסי ביתר מצרכה: \n",
+                "<b>זפת שֶנַטְפָה על החבית. </b>נראה שהרא\"ש ז\"ל גריס על פי החבית וז\"ל על פי החבית כשמזפתין את החבית עולה על שפתה ואינו חבור כיון שהיין אינו עולה שמה ע\"כ: \n",
+                "<b>שפקקן בזפת </b>כצ\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ור' יהודה מטמא. </b>ור\"מ ס\"ל כר' יהודה כדמוכח מן התוספתא הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחצי קב גרוגרות. </b>גרסינן: \n",
+                "<b>גיסטרא </b>ובספר אחר גרסי' וכן גיסטרא וכו'. הרי\"א ז\"ל. גיצטרא היינו גיסטרא ה\"ר שמשון ז\"ל. עוד כתב ז\"ל ואינה מקבלת משקי' דוקא בנתרועעה כו' כדקתני לקמיה גבי היו בה חדודין דכי נסדקה (פי' נתרועעה) דוקא משום דבעינן תקון לטופלה כדתנן בפירקי' דלעיל גבי חבית שנתרועעה וגם בכאן מצאתי כתוב בספר אגודה וכן גינדא שנתרועעה ואינה מקבלת משקים וכו': \n",
+                "<b>שאין שִירָיִן לַשירָיִן. </b>ס\"א שירָיִם לַשִירָיִם במ\"ם ה\"ר יהוסף ז\"ל וכן כתב בכמה מקומות במשנה אחת מהנה בס\"פ הערביין הגיה הערביים במ\"ם ואיני רואה טעם מספיק דבודאי דבגרסת המשנה הכל שוה שאינו מקרא לדקדק בזה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שנטלו אזניה. </b>חשובה גיסטרא ואפי' היא שלימה וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה אלא פירושו שניטל כל רחבו עד שניטלו האזנים של החבית אז הוי גיסטרא אבל אם נשבר פחות מזה עדיין נקרא שלם ע\"כ והר\"מ ז\"ל בחבורו כ' חבית שנטלו אזניה הרי היא כגיסטרא אפי' אזן אחת: \n",
+                "<b>היו בה חדודין יוצאין. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל חדודים חלולים בולטין כזה % והיו רחבין אותן חדודין בענין שאם היו נותנין זיתים בגיסטרא היו הן מתמלאין מהן אותו חדוד מטמא במגע רצוני לומר אם נגע שרץ בגיסטרא בתוכה נטמא החדוד או אם היה שרץ באויר הגיסטרא כנגד אויר החדוד כמו שנתבאר מהצורה. נטמא החדוד עם הגיסטרא באויר ע\"כ. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל היו בה חדודין ברוב משניות כתוב והיו בוי\"ו ואעפ\"כ תחלת דבר הוא ע\"כ. עוד כתב ז\"ל ויש משניות דל\"ג ברישא וכנגדו מטמא באויר ול\"ג נמי כל שאין מקבל אבל במשנה דווקנית גרסי' ברישא כמו בסיפא וסיפא למסתמא כרבנן ע\"כ: \n",
+                "<b>היתה מוטה על צדה. </b>בפי' ר\"ע ז\"ל נראה שצ\"ל מטעם יד וכן הדין בהיתה מוטה על צדה שנחלקה לארכה וכו': \n",
+                "<b>עוד </b>בפירושו ז\"ל וסתם מתני' כחכמים דלעיל וכו'. אמר המלקט ודלא כר' יהודה: \n",
+                "<b>שולי קורפיות וכו'. </b>ובערוך שולי קרפיות פי' כלי חרס שאין להם שוליים לשבת אלא יביאו כלי חרס אחר כמין גביע ומושימן הקרף הזה עליו ע\"כ: \n",
+                "<b>קוסין. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל כמו קוצים כלומר ששוליהן חדין כמין קוץ ויש שכותבין בצדי ובמקצת נוסחאות נמצא כתוב כוסים ע\"כ. ובערוך בערך קסם פי' כוסות ממש הן כא\"ף בקו\"ף מתחלפים ונקראו על שם מקומן על צידון רבה שנעשו שם ודומין לבזיכין ששנינו ולא היו לבזיכין שוליים שמא יניחם ויקרש הדם ע\"כ. וכ' הרר\"י ז\"ל ס\"א והצידוניים בוי\"ו. עוד כ' שלא מסומכין ס\"א אלא מסומכין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספאיות. </b>כמו שפה הר\"ש ז\"ל. שְפַיוֹת כך מצאתי מנוקד: \n",
+                "<b>הפנימית עודפת. </b>כזו הצורה א%: \n",
+                "<b>החיצונה עודפת. </b>כזו הצורה ב%: \n",
+                "<b>משיצרפו בכבשן. </b>סתמא כרבי יהודה. ור' מאיר פליג וקאמר משתגמר מלאכתן שהיא קודם הכבשן כמו שכתבתי לעיל בפ' שני סימן ד': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תחלתו ד'. </b>אין גבהו של תנור מקבל טומאה פחות מד' טפחים ואפי' נגמרה מלאכתו: \n",
+                "<b>ושיריו ד'. </b>אית דגרסי ושיוריו ור\"ל שלא יהא בו שבר של ד' טפחים על ד' טפחים אבל כל זמן שיש שבר של ד' על ד' מקבל טומאה דאכתי חזי למלאכה ראשונה והתם פרק העור והרוטב דייק טעמא דאיכא שיריו ד' הא ליכא שיריו ד' טהור אמרי התם דצלקיה מיצלק הכא דעבדיה גיסטרא ופי' רש\"י ז\"ל שם קתני מיהא בד\"א בגדול דשיריו ד' אבל בציר מד' לאו טמא הוא והתם קתני חולקו לשלשה אבל לשנים לא סגי ואע\"ג דליכא בחציו ד' דמדקא מקיל ר\"מ ואמר אינו צריך אלא ממעטו מבפנים מד' מכלל דרבנן נמי בהא פליגי דאע\"ג דלא הוי השבר ד' אפ\"ה בעי' דלא להוי רובא ומשני הכא דקתני בעינן ד' ואי לא לא הוי טמא דצלקיה מיצלק לרחבו דשוב אינו עומד יפה התם דקתני ברובא טמא ואע\"ג דלא הוי ד' דעבדיה גיסטרא פי' שחלקו לארכו בגבהו כזה %( ) ע\"כ. ומלת התם דקאמר תלמודא קאי אמתני' דלקמן בפירקין סימן ז'. וז\"ל הר\"ש ז\"ל ועוד מקשינן התם מהא דתנן לקמן בפירקין תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקו לשלשה והכא תנן שיריו ד' ומשני הא דצלקיה וכו' ע\"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פ' עשירי: \n",
+                "<b>אבל בקטן תתלתו כל שהוא. </b>וא\"ת וגדול שאין לו ד' טפחים אמאי טהור והלא אף בקטן טפי טמא וי\"ל דגדול וקטן היינו ברחב הרבה והרחב הרבה צריך גבוה ד' להחזיק חומו אבל קטן שהוא צר די בגבוה טפח תוס' ז\"ל שם בנדה והתם בגמ' קרי לקטן תנורי בנות. והתם בגמ' בנדה הכי קתני לישנא דמתני' וחכמים אומרים בד\"א בגדול אבל בקטן תחלתו כל שהוא משתגמר מלאכתו ושיריו ברובו. וכתבו שם תוס' ז\"ל במשניות גרסי' תחלתו כל שהוא ושיריו ברובו משתגמר מלאכתו ואיזהו גמר מלאכתו וכו'. ודרך תלמוד שמהפך פעמים מסדר המשנה לפי הצורך משום דההיא דהעור והרוטב ע\"כ: \n",
+                "<b>ושיריו ברובו. </b>כצ\"ל: \n",
+                "בסוף דבור זה לר\"ע ז\"ל. ובתנור של תשעה דרובו הוי שיעור גדול מטמא בשיריו בד' כתחלתו ע\"כ. אמר המלקט לחומרא הכא והכא. ורש\"י ז\"ל פי' התם בתנורא בר ז' קאמרי ד' הואיל ורובו בציר מד' הוא לא מטמינן ליה ברובו דלא חמירי שיריו מתחלתו דהא תחלתו כשהוא שלם לא הוי תנור בציר מד' והאי דקתני רובו בתנור בר ט' דאע\"ג דבחציו איכא ארבעה לא מטמא עד דהוי רובא ובהא רבנן לקולא ע\"כ. וכתבו תוספות ז\"ל כמו שפירש בקונטרוס לקולא כן נראה דאין לפרש לחומרא דבר תשעה בארבעה ובר שבעה ברובו דלא עדיף מתחלתו בארבעה עכ\"ל ז\"ל. ובהרמב\"ם ז\"ל לא מצאתי שחילק בין תנור שבעה לתנור תשעה לא בפירושו למשנתנו ולא בחבורו אשר עשה: \n",
+                "<b>משתגמר מלאכתו. </b>אתחלת תנור קאי ר\"ל אגדול דתחלתו ארבעה טפחים לכולי עלמא ואקטן דתחלתו טפח לרבנן: \n",
+                "<b>איזהו גמר מלאכתו משיסיקנו. </b>רבי אליעזר פליג בתורת כהנים פ' שמיני פ' עשירי וכאמר דמשתגמר מלאכתו מקבל טומאה אף בלא היסק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כירה תחלתה שלש ושיריה שלש. </b>גרסי' דאצבעות לשון נקבה: \n",
+                "<b>הכופח. </b>בערוך גריס כופה בה\"א בכל מקום שהוא מוזכר: \n",
+                "<b>עשאו לאפייה שיעורו כתנור. </b>נ\"ל בין לענין תתלתו ושיריו בין לענין גמר מלאכתו. וכן עשאו לבשול שיעורו ככירה בין לענין תחלתו ושיריו בין לעניין גמר מלאכתו. ועיין ברפט\"ו בהלכות כלים ובסי' ב' ורפט\"ז: \n",
+                "<b>א\"ר יהודה וכו'. </b>עיין במ\"ש בפ\"ק דעירובין סי' ג': \n",
+                "<b>אלא בין התנור ולכותל. </b>ס\"א אלא מן התנור ולכותל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עטרת כירה וכו'. </b>ופי' בערוך עטרת כירה פירוש בנין שסביב הכירה כדי שלא תצא האש ע\"כ: \n",
+                "<b>טירת התנור. </b>חצר התנור לשון בחצריהם ובטירותם כן פירשו הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל אבל ה\"ר שמשון ז\"ל פי' עטרה וטירה הכל אחד ובתוספתא קרי לשל כירה טירה דתניא טירת הכירה טהורה וטעמא הוי דכירה לאו אורחה בהכי אבל תנור אורחיה בהכי ע\"כ: \n",
+                "<b>פחותה מכאן טהורה. </b>דלא חשיבא כתנור ובשלא חברה לתנור מיירי כדמוכח מסיפא: \n",
+                "<b>מיטמאין במגע. </b>בנקודת חירק והוא כמו מיתטמאין: \n",
+                "<b>ור\"ש מטהר. </b>כך צ\"ל והכי פליגי נמי לקמן בפ\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>או שהוסק מבית האומן טמא. </b>וי\"ס שגורסין טהור ושבוש דהוי מעשה לסתור. והר\"ש ז\"ל תירץ די\"ל דהכי מייתי וטמאן רבן גמליאל מכלל דרבנן פליגי עליה מדלא קתני ובא מעשה לפני ר\"ג ליבנה וטמאם. ויש בתוספתא מעשה דומה לזה דפליגי בהדיא רבנן עליה דרבן גמליאל וכל הני גווני דנקיט בית האומן ומאחוריו לא היו אלא לפרש כיצד שלא לדעת וכן משמע בתוספתא דלא קתני שלא לדעת ומייתי עלה עובדא דכפר סגנא וכה\"ג אשכחן בכמה דוכתי כי ההיא דתנן בפ' שני דחולין נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן השחיז את הסכין ועף ואי לאו משום דההיא תוספתא הייתי מפ' שלשה עניינים מאחוריו משום דלא חשיב היסק אא\"כ מסיק מבפנים ושלא לדעתו משום דבעינן לדעת ובית האומן אפי' לדעת משום דלא נגמרה מלאכת עשייתו ומיהו לא יתכן כלל לפרש כן דעל כרחך מהני היסק מאחוריו כדתנן בסמוך נתנו על פי הבור ולא נתברר לי מנלן הא דבעי' לדעת עכ\"ל ז\"ל. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל ראיתי שכתב נ\"ל שראיה שלו שאומר שגירסת טהור שבוש היא מן המעשה שאומר שטמאן ר\"ג וזו אינה קושיא כי בכמה מקומות מצינו כזה שמקשה מעשה לסתור ומשני לה וכן נ\"ל ג\"כ לפרש הכא חסורי מחסרא והכי קא תני תנור שהוסק וכו'. טהור ור\"ג מטמא ומעשה שנפלה דליקה וכו'. וכן הביא ר\"ש ז\"ל תוספתא שאומרת בפירוש מחלוקת בין ר\"ג ורבנן עד כאן. והרא\"ש ז\"ל כתב ובתוספתא פליגי בתנור שהוסק קודם שנגמרה מלאכתו. והביא ר' יהודה מעשה בתנורי כפר סגנא וטמאן ר\"ג וחכמים מטהרין ומעשה אחר היה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוסף התנור. </b>פי' בערוך תוספת שעושים על התנור שאם ישאר מן הלחם שלא יכילו התנור אופין אותו שם ע\"כ: \n",
+                "<b>מפני שהוא סומך עליו את השפוד. </b>בתוספתא קתני ר' יהודה אומר מפני שהוא תולה יורה בשפוד ונותנה עליו ע\"כ: \n",
+                "<b>כיוצא בו מוסף היורה וכו'. </b>ובתוספתא מוסף התנור טפח ומוסף יורה טפחיים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעפר ולמטן מטמא במגע. </b>אם נגע שרץ וכו'. עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט וכן אם שרץ טמון בעפר התנור טהור עד שיגע בתנור וסתמא כר\"מ דבתוספתא איכא פלוגתא. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל פי' משנה זו כך וז\"ל [א\"ה בס' ח\"נ הביא דברים אלו בשם מ\"כ (כדרכו בכ\"מ להביא דברי המחבר בשם מ\"כ) וכתב עליהם בזה\"ל ובגרסא שלפנינו בפי' המשנה אינו כמ\"ש המ\"כ גם הוא קצת תימה דלמה הצריך ברישא שיגע השרץ מעפר ולמטה אברא של' המשנה מורה קצת על פי' הרמב\"ם הנזכר שכ' המ\"כ ודו\"ק עכ\"ל. ואני תמה ביותר כי גם בפי' הר\"מ למס' כלים אשר העתיק המחבר מכת\"י לא נמצא כן וצ\"ע:] מעפר ולמטן כלומר אם נגע שרץ בתנור מתוכו מעפר ולמטן אז נטמא אפי' החלק המכוסה בעפר אבל אם נטמא מעפר ולמעלה באויר לא נטמא החלק המכוסה בעפר. ומה שאמר ונתן שם אבן ר\"ל ע\"פ הבור שנמצא שהאבן היא קרקעית התנור ואומר ר' יהודה שאם הוא בענין שמבעירין האש בבור ובדות תחת האבן והתנור ניסוק ע\"ג האבן הרי הוא מקבל טומאה בהיות התנור מחובר בארץ שאין התנור מקבל טומאה לדעת ר' יהודה אא\"כ מחובר לארץ שנאמר תנור וכירים יותץ וכו'. ע\"כ אבל בחבורו נראה שהסכים לפירוש שפירש ר\"ע ז\"ל שהוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>נתנו על פי הבור וכו'. </b>בשבת פ' כל הכלים האריך רש\"י ז\"ל לפרש פי' מרווח. וכ' החכם ה\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל וז\"ל ויש לדקדק במה שאמרו בגמרא שם מחלוקת בהיסק ראשון אבל בהיסק שני אפי' תלוי בצואר גמל [הא נגמרה] מלאכתו בהיסק ראשון ומקבל טומאה [מכבר] ור\"ש כ' וז\"ל בשאר כ\"ח סגי בצרוף כבשן. אבל תנור בעי לדבק בו טיט כדי לעבותו להחזיק חומו ולא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפילה ויחזור ויסיקנו שמתחבר יפה לכלי ותתחזק ולא היסק גדול כ\"כ כדבעי לאפיית הפת אלא בכדי לאפות סופגנין עכ\"ל. עוד כתב ומיהו נראה דאפי' לא צרפן בכבשן תחלה מקבל טומאה ע\"י היסק דעבדי לאפייה דלא גרע מיורות הערביים שחופרין בארץ וטחין בטיט דתנן בפרקין אם יכול הטיט לעמוד בפני עצמו טמא והתם ליכא צירוף בכבשן תחלה ותנן נמי בחתכו חוליות ומרחו בטיט דמקבל טומאה משיסיקנו עכ\"ל. וממה שכתב ולא נגמרה מלאכתו עדיין וכו' נראה שר\"ל שבהיסק ראשון אינו מקבל טומאה עד שיעשה לו טפלה ויחזור ויסיקנו וזה אי אפשר לומר שא\"כ היסק ראשון אינו מעלה ואינו מוריד שהרי כתב שאפי' לא הסיקו היסק ראשון מקבל טומאה ע\"י היסק שני. ועוד הא קתני מתני' לעיל תנור שהוסק מבית האומן טמא. לכן נראה על כרחנו לומר שגם הר\"ש ז\"ל כונתו שמקבל טומאה ע\"י היסק ראשון אלא ר\"ל שכשיעשה לו טפלה אינו מקבל טומאה אלא ע\"י היסק שני משום דפנים חדשות באו לכאן וכאילו עתה הוא תנור חדש זו היא כונת הר\"ש אע\"פ שאין לשונו מורה כן עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר כו'. </b>מצאתי מוגה ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל ר' יהודה אומר אם מסיק מלמטן והוא ניסוק מלמעלן טמא ואם לאו טהור וחכמים וכו': \n",
+                "<b>וחכמים אומרים הואיל והוא ניסוק מ\"מ טמא. </b>פי' אפי' שלא יוסק מן הבור מפני עובי השוליים או מפני ריחוקו מן הבור הואיל והוסק מתוך חללו של תנור עצמו טמא דלא בעי' מחובר כלל אפי' בהיסק ראשון אבל בהיסק שני שמתחלה הוסק כדינו מחובר לארץ או לאבן עבה והוסק שם ונעשה כלי וסוף נתצו משם ונתנו על פי הבור ושם נטמא מודה ר' יהודה דאתרבי מוטמאים יהיו לכם ואפי' תלוי בצואר גמל דאינו נטהר בנטילתו שלם ממקומו. ועיין במה שכתבתי לקמן רפ\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שנטמא כיצד מטהרין. </b>עיין בתוס' ז\"ל דפ' כל שעה (פסחים דף ל') ד\"ה התורה העידה: \n",
+                "<b>חולקו לשלשה. </b>שלא ישאר רובו בשבר אחד ואפי' נשאר ד' טפחים בשבר אחד טהור והא דתנן לעיל שיריו בד' פריך לה בפ' העור והרוטב ומשני הא דלעיל כשחלקו לרחבו והכא מלמעלה למטה הרא\"ש ז\"ל וכתבתי באורך לעיל ריש פירקין עם פי' רש\"י ז\"ל וגם לשון הר\"ש ז\"ל ע\"ש: \n",
+                "<b>וגורר את הטפלה. </b>כתב רש\"י ז\"ל בפ' חלק (סנהדרין דף קי\"ב) גורר ברי\"ש לשון עברי הוא לשון סחיבה כמו גורר אדם מטה כסא וספסל ושלחן וכן היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא אבל כשהוא בדלי\"ת הוא ל' ארמי ודומה לו אבל גורדו ומעמידו על גלדו ודומה לו בפסוק ויקח לו חרש להתגרד בו בדלי\"ת ופירושו חטיטה שמחטט וגורד בסכין ובכל דבר ע\"כ בשנוי הלשון קצת וכן פי' ג\"כ הוא ז\"ל בריש איוב גבי קרא דלהתגרד. והכא במתני' היה נ\"ל דגרסי' בדלי\"ת וגורד את הטפלה וכן ג\"כ אינו צריך לגרוד בדלי\"ת בסוף אלא שבערוך הביאו בערך גר ברי\"ש ופירש לשון מגוררות במגרה. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פ' עשירי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חתכו חוליות כו' בינתים. </b>פי' בין טפלה לתנור וכשנתן חול או צרור בין חוליא לחוליא פלוגתא דר' אליעזר וחכמים בסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סילק את למודיו. </b>מצאתי מוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל סילק את הלימודין: \n",
+                "<b>שכבר הוסק. </b>בפעם ראשונה כשבא מחותך מבית האומן כשהיו בו הלמודין וזה הפירוש שפי' ר\"ע ז\"ל הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל פירשו הא דקתני נטמא היינו כגון שמרחו בטיט כדתניא. בתוספתא א\"נ הא דקתני והוא טהור לאו כשנטמא כשנתן עליו הלמודים אלא דאם נגע בו שרץ מקודם ונתן עליו למודים עומד בטהרתו ואם נטמא מסלק את הלמודים והוא טהור אע\"פ שמחזירם ומשתמש בו לעולם. אבל מרחו בטיט מקבל טומאה בלא הסקה אע\"ג שהטפלה מודבקת בו דודאי תנור שלא נעשה כן מתחלתו לאחר מירוח בעי הסקה כדתנן לעיל אבל האי לא בעי הסקה שכבר הוסק ע\"כ ולפירושם ז\"ל משמע דגרסי' וסילק את למודיו מלת וסילק בוי\"ו כמו שהוא כתוב ברוב הספרים וגם זו המשנה שנויה שם בת\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חתכו חוליות. </b>במציעא פ' הזהב פי' רש\"י ז\"ל פי' אחר בכולה מתני' ודוחק הוא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. צריך להיות שהקיפוהו הלכות תשובות כעכנא זו וכו': \n",
+                "עוד שם בפירושו ז\"ל ושרפום באש לפניו וברכוהו וכו': \n",
+                "<b>אם יכול הטיח לעמוד. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז''ל. ואני שמעתי על שם שדנו בו דינים הרבה. אמר המלקט והסכימו על הדין כפי מה שנזכר במשנתנו וזהו פי' הרמב\"ם ז\"ל. וז\"ל הרא\"ש ז\"ל וי\"א שגם על תנור זה נחלקו. ועמדו על הדין והודה ע\"כ. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל מצאתי כתוב שהוא אליעזר בן דינאי שנזכר בסוף מסכת סוטה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניקב נפגם נסדק. </b>גרסי' ול\"ג כאותם דגרסי נקלף במקום נפגם הר\"ש ז\"ל. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב בטופס ישן גרסי' נקלף ונ\"ל דטעות סופר הוא דהא לקמן גבי כירה גרסי' גם שם נפגמה ותו דאין שייך לומר נקלף כאן בתנור של אבן ושל מתכת והטעות בא ממסכת סוכה פ' שלישי דתנן התם עלתה חזזית וכו' ניקב נקלף נסדק עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>וכן בכירה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל וכן שיעור נקב של כירה אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל פירשו וכן בכירה אם של אבן או של מתכת דינה כך ואע\"ג דתנא וכן בכירה הדר תנא כירה של אבן ושל מתכת משום דגבי תנור כשניקב ונפגם ונסדק קתני עשה לו טפלה שזהו תקונו וגבי כירה כשניקבה ונפגמה או נסדקה קתני עשה לה פטפוטין שזהו תקונה כך פי' משנה זו לפי שכתוב במשנה נסדקה עשה לה פטפוטין דמשמע שהפטפוטין לתקנה אבל במשנה דווקנית גרסי' ועשאה בטיט ועשה לה פטפוטין וה\"פ וכו'. טהורה היינו מדין כלי חרס אבל טמאה מדין כלי מתכות עכ\"ל. ובתו\"כ פ' שמיני פ\"י הכריח ספר קרבן אהרן לפי' הרמב\"ם ז\"ל. וכתב הרמב\"ם ז\"ל ואין הלכה כר' יהודה שהטפלה אינה מועלת לכירה כלל שאינה נעשית אלא לבשל עליה ולא לאפות בתוכה כמו שהקדמנו והיא סובלת האש שהיא של מתכת נמצא שאין נעזרת בטפלה אבל טפלת התנור של אבן ושל מתכת היא מועלת כיון שאופין בתוכו הלחם שאותה הטפלה מחזקת חומו ומונעת ממנו האויר שמקרר עצמו של תנור והוא הפירוש שהביא ר\"ע ז\"ל. וקשה לע\"ד אני הדיוט כיון דמירוח של טיט מועיל לתנור אמאי פליגי רבנן עליה דר' יהודה בתוספתא בהדיא דקתני גבי תנור מירחו בטיט בין מבפנים בין מבחוץ טהור ר' יהודה אומר מבפנים אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בין כך ובין כך טמא משום כלי מתכות ע\"כ ומייתו לה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל בפירקי' כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד הלשון השנוי גבי כירה ג\"כ. ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל מירחה בטיט לאו אניקבה קאי אלא אשְלַמָה וסברי רבנן כיון דשלא לצורך מירחה אין לה דין כלי חרס: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר מבפנים טמאה. </b>תניא בתוספתא ר' יהודה אומר מבפנים אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בין כך ובין כך טמא משום כלי מתכות וה\"פ אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו טהור המתכת מדין כלי חרס אבל הטיח עצמו נידון ככלי חרס מידי דהוה איורות הערביין וכן מסתבר דלא גרע לגבי נפשיה מאינו יכול לעמוד ואם אינו יכול לעמוד טמא אף המתכת מדין כלי חרס והיינו דקתני מתני' מבפנים טמאה מבחוץ טהורה בכל ענין הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העושה שלשה פטפוטין וכו'. </b>ופטפוט הוא לשון זכר אע\"ג שהוא רגל ורגל לשון נקבה וכדמשמע ממשנה ה' דבפירקין דלקמן: שני אבנים. מתוך שהאבנים רחבות סגי בתרי להיות ככירה ור' יהודה בעי תלתא כמו בפטפוטין: \n",
+                "<b>וחברן בטיט. </b>פי' ר\"ע ז\"ל גבי רישא למעלה בראשם אמר המלקט והה\"נ גבי סיפא ואיכא מאן דמפ' בכולה מתני' שחברם בטיט למטה בארץ כמו שכתב הר\"ש ז\"ל ואחת בטיט ואחת שלא בטיט אתי שפיר כפשטא דמתני' וטהורה אפי' לרבנן וכזה הפירוש הוכיח הרא\"ש ז\"ל מדתנן בסמוך עליה ועל האבן דהיינו אחת בטיט ואחת שלא בטיט דכולי עלמא היא. וז\"ל הר\"ש ז\"ל ואחת שלא בטיט להך לישנא דפרישית דחבור טיט אארץ קאי ניחא שהאחת חִבֵּר בארץ בטיט ואחת לא חיבר בארץ וטהורה אפי' לרבנן ולאידך לישנא יש לפרש דאחת בטיט היינו דאחת חיבר לחבירתה בטיט בראשה ואחת שלא בטיט שהשלישית לא חיבר ור' יהודה היא וגריעא הך שלישית מכותל א\"נ סמך לכותל בעי שחיבר שתיהן בראשן לכותל עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עליה ועל הכופח. </b>בערוך גריס כופה בה\"א בכל מקום שהוא מוזכר: \n",
+                "<b>כירת נזירים. </b>שם שורפים שעריהם ומבשלין שלמיהן: \n",
+                "<b>בזמן שהוא וכו'. </b>מלת בזמן אית דל\"ג לה וגם ברמב\"ם לא נכתבה ומצאתי מוגה ע\"י הרב\"א ז\"ל שהוא נותן אבן בצד אבן אבן בצד אבן נטמאת וכו'. וכ' ה\"ר יהוסף ז\"ל כנגד הסלע פי' אותה שהוא שופת עליה ועל הסלע היא כירת הטבחים שכן היו רגילין לעשות ואח\"כ הוא חוזר לומר דין אחר שבזמן שהוא נותן אבן בצד אבן וכו'. פי' כי רגילין לשום סביב האבן שהוא הכירה אבנים הרבה כדי שלא תזוז ממקומה ואם עשה אם נטמאת אחת לא נטמאו כולן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש אבנים </b>שעשאן שתי כירות נטמאת אחת מן החיצונות האמצעית המשמשת לטמאה טמא והמשמשת לטהורה טהור כך מצאתי מוגה ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה עוד המשמש לטמא טמא והמשמש לטהור טהור וכתב כן מצאתי וכן נכון ע\"כ. וקשה לע\"ד דבסיפא דמתני' דלעיל בסמוך קתני כירת הטבחים שהוא נותן אבן בצד אבן נטמאת אחת מהן לא נטמאו כולן ופי' ר\"ע ז\"ל שנמצאת אבן תחת לשתי קדרות וכשנטמאת אחת מהן האחרות טהורות מידי דהוה אקלמרין המתואמו' וכו' ע\"כ. והכא מ\"ש דאמצעית המשמשת את הטמאה טמאה וכדברי ריב\"נ לעיל פ' שני גבי תבלין של עץ. ושמא יש שום טעם לחלק וכמו שתירץ מהרי\"ק ז\"ל בכסף משנה סימן ה' דפט\"ו דכלים על ענין אחר דוק. או שמא תנא ברישא סתם והדר מפ' הכא: \n",
+                "<b>הוחלטה האמצעית. </b>נ\"א לטמאה וכן בסיפא לטהורה: \n",
+                "<b>נותן לזו כדי שפיתה מכאן וכו'. </b>מפ' בתוספתא שהוא ג' אצבעות הרא\"ש ז\"ל פי' היינו כשהקדרה קטנה אבל כשהיא יורה גדולה או מיחם גדול מפ' בתוספתא דצורך מקום שפיתתם טפח ותמהתי שלא מצאתי שהזכיר הרמב\"ם ז\"ל שם כמה הוא שיעור כדי שפיתה לא ליורות גדולות ולא ליורות קטנות: \n",
+                "<b>החזירה טהורה. </b>פי' הכל טהור וכדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>מדתה בטיט מקבלת טומאה משיסיקנה כדי לבשל עליה את הביצה. </b>פי' שיסיק לכל אחת ואחת כשיעור זה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי אבנים וכו'. </b>זה מבואר והוא שבעבור ששם בצדה אחת טהורה נעשה חציה אשר ימשך לטהורה טהור והחצי אשר ימשך לטמאה טמא כמו שקדם וכן ענין האבן האחרת מפני הטהורה אשר הורכבה בצדה. הרמב\"'ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ונטמאו. </b>אם היו מחוברות וכדכתבינן. והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל חציה של זו טמא וחציה טהור. חציה של זו טמא וחציה טהור. ובספר אגודה מצאתי כתוב כאן כירה שנתנה ע\"ג הטף של אבן פי' אבן דקה והיא חוץ לתנור והכירה מונחת עליה ע\"כ והיא תוספתא והביאה ג\"כ הר\"ש ז\"ל ועלה הוא דמפרש בתוספתא רשב\"ג משום ר' יהודה דצורך שפיתתה שלש אצבעות: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקלתות. </b>מקום מושב הכירה נקרא קלת כן פי' הרמב\"ם ז\"ל וכמו שהעתיק ר\"ע ז\"ל וכן בערוך וכמו שאמרו לענין ריחים אבל לא את הקלת ופי' קלת בסיס לריחים התחתונה ע\"כ אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל פירשו קלת הוא כלי עשוי מסלי נצרים יש בו בית קבול למטה ולמעלה ועושין מהם של כסף ושל זהב וגם יש עושין כזו הצורה של חרס לשפות עליהם הקדרה והגחלים למטה בבית קבול התחתון. שנפחתה הקלת שנרחב מקום דופני בית קבול התחתון ולהכי קתני שנפחתה [הגהה נלע\"ד הלשון דחוק] ולא קתני שנפחתו כלומר שנפחתה הקלת שנרחב מקום מושב הקדרה כו' ע\"כ: \n",
+                "<b>וזו היתה תשובת ר' יהודה בתנור וכו'. </b>רבינו עובדיה ז\"ל העתיק מהר\"ש ז\"ל אמנם הרמב\"ם ז\"ל פי' וז\"ל מה שאמרו חכמים שזאת האבן אשר הושמה על פי הפחת לא תהיה לכירה כמו קרקע עד שנמרחה בטיט הנה זאת טענה עליהן במחלוקתן על ר' יהודה שהאבן אשר תהיה על פי הבור לא תהיה מקום קרקעיתו נחשב כמחובר בארץ שהענין אחד ע\"כ ומ\"מ לכל הפירושים יקשה שפיר קאמר להו ר' יהודה לרבנן דמ\"ש וצ\"ע לע\"ד ולא ראיתי עד עתה מי שדבר בזה ואי אפשר לומר דהכא מיירי בהיסק שני ופלוגתייהו דוקא בהיסק ראשון כמו שמפורש שם דא\"כ מה תשובה היא זו מהיסק ראשון להיסק שני. וזו היא צורת % הקלת והפחת שלו לפי' הרמב\"ם ז\"ל אחר זמן רב בא לידי ספר תוספת יום טוב בשנת השפ\"ג ליצירה בירח סיון והילך כל פירושו הקלתות של בעלי כו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דָכוּן. </b>כך מצאתיו מנוקד בשורק: \n",
+                "<b>הצדדין שלו. </b>חוזר ומפרש מה שאמר טהור משום כירה וקאמר הצדדים שאינם אצל הכירה טהור לכולי עלמא וברוחב שלו הייינו כותלי הדכון שאצל הכירה פליגי. הרא\"ש ז\"ל. והרמב\"ם סוף פרק ט\"ז דהלכות כלים כתבו ז\"ל דוכן של חרס שיש בו בית קבול הקדרות והרמץ נתון בתוכו טהור משום כירה וטמא משום כלי קבול לפיכך אם היה מחובר בארץ טהור כשאר הכלים ואם ניקב אינו מקבל טומאה ככלי קבול מה שא\"כ בכירה הצדדין שלו הנוגע בהן אינו טמא משום כירה הרחב שלו שיושבין עליו בשעת בשול מתטמא אם נטמא הדוכן וכן הכופה את הסל ובנה כירה על גבה ה\"ז טמאה משום כלי עץ לא משום כירה לפיכך אינה מקבלת טומאה מאוירה ככירה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמאה במגע. </b>גרסי' בנקודת חירק במ\"ם וכן כולהו: \n",
+                "<b>כופח. </b>בערוך נראה דגריס כופה בה\"א בכל מקום שהוא מוזכר וכבר כתבתי זה פעמים רבות: \n",
+                "<b>מיטמאה במגע וכו'. </b>בנקודת חירק תחת המ\"ם: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ומיהו מיטמאה במגע מדרבנן. אמר המלקט עיין לעיל פ\"ה סימן ג' בפירושו של ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>מלמעלן למטן. </b>י\"ס דגרסי' מלמטן למעלן וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל והרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה מלמעלן למטן ומלמטן למעלן וכן נראה מפי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>וכנגדו מיטמא באויר. </b>כך צ\"ל. והשמיט הרמב\"ם ז\"ל השערתו של ר' ישמעאל וכמו שאכתוב עוד בסוף הפרק בס\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמאה במגע ובאויר. </b>בנקודת חירק תרת המ\"ם גרסי' בכולהו עד סוף הפרק: \n",
+                "<b>פחות מכאן כל שכן הן טמאים. </b>כתב הרי\"א ז\"ל ס\"א כל שהן הן טמאים ע\"כ: \n",
+                "<b>ואפי' הן ארבעה. </b>רגלים נדונין ככירה אפי' שאין דרך לעשות אלא שלש. הרא\"ש ז\"ל. ואפי' הן ארבעה גרסי' דפטפוט לשון זכר וכדמשמע ממתני' דבסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמאין במגע ואינם מיטמאין באויר. </b>וכולהו מיטמאין דתנן בהאי מתני' בנקודת חירק גרסינן להו: \n",
+                "<b>דברי ר\"מ ור\"ש מטהר. </b>ר' מאיר לטעמיה דגזר בבית הפך לעיל בפ\"ה ור\"ש לטעמיה דלא גזר. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>עשה שנים זה כנגד זה. </b>ר' מאיר מדמי ליה לשתי אבנים שעשאן כירה דבסוף פרק דלעיל: \n",
+                "<b>היו גבוהין משלש וכו'. </b>וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א היו גבוהין שלש וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומקום הכנה טמא. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל מקום הכנה טמא בלא וי\"ו וכתב כן מצאתי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דאפי' כלי שטף מציל. אמר המלקט כתב החכם ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל פי' דוקא כשפי כלי השטף למעלה מפי התנור דאין שייך צמיד פתיל אלא דוקא בכלי חרס כדלקמן או שהוא כלי מחזיק מ' סאה ע\"כ. ראייתו ז\"ל ממתני' דלקמן סימן ו' ומפ\"ט סי' א' ב' ורפ\"י מוכח דכלי שהוא מחזיק מ' סאה מציל בצמיד פתיל. ועיין בברייתא דת\"כ פ' ויהי ביום השמיני שהביא הר\"ש ז\"ל לקמן בפירקי' סימן ג' ור\"ע ז\"ל הביאה לקמן בסימן ו'. וכתבו תוס' ה\"ר פרץ שם בזבחים ופקוקה בקש אשמעינן דאפי' פקוקה בקש לגמרי ובטיט דכה\"ג מצלא באהל המת מטעם מוקף צמיד פתיל אפ\"ה בשרץ לא [צ\"ל מצלה] מעלה כיון דלא הוי כלי דלאו מינה הוא דלא מחריב בה לבטל שם תוכו ממנו ע\"כ: \n",
+                "<b>א\"ר אליעזר ומה אם וכו'. </b>כך  צ\"ל: \n",
+                "<b>לא אם הצילה במת החמור שכן חולקים אהלים. </b>פי' שני שתפס ר\"ע ז\"ל לעיקר הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל. ופירוש ראשון הוא פי' רש\"י ז\"ל. ומשמע דשני הפירושים קרובים זה לזה. ועיין בספר קרבן אהרן פ' שמיני פרשה ז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העשוי לאוכלין וכו'. </b>ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' נקבו העשוי הכלי מאלה הכלים שנזכרו למעלה שהוא עשוי לאוכלין בנקב בזיתים ע\"כ. וברמב\"ם בפי\"ד דהלכות כלים סי' ט'. נראה מדבריו ז\"ל דמתני' מיירי דוקא בכלי חרס אבל אם היה כלי שטף שיעורו לענין צמיד פתיל לעולם במוציא זיתים ופי' מהרי\"ק ז\"ל שטעמו ז\"ל שכל נקב שמוציאו מתורת כלי הרי הוא כשבר כלי ואינו מציל בצמיד פתיל ע\"כ והראב\"ד ז\"ל השיגו שם שלא נמצא זה ההפרש בשום מקום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושוקעת בתוכו. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>שאין מצילין מיד כלי חרס. </b>הר\"ש ז\"ל פי' על פי התוספתא שאין מצילין מיד כלי חרס אלא כלים שיש להם תוך וזו הואיל ואין לה גפיים שהן מחיצות כדתנן לקמן בפט\"ו סרידא של נחתומין טמא ושל בעלי בתים טהור גפפו מד' רוחותיו טמא חשיבא אין לה תוך ואינה מצלת. וכפירוש זה פי' ר\"ע ז\"ל לקמן פ\"ט סימן ו' ויש מפרשים גפיים לולאות: \n",
+                "<b>נחושתו של תנור. </b>קרקעיתו והתנור אין לו שוליים אלא מושיבין אותו על הקרקע והקרקע הוא שוליו ואם יש גומא אחת תחת התנור וחבית מלאה משקים מונחת בגומא כנגד אויר התנור וזו היא הצורה %: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקדרה טהורה. </b>אפי' נפל השרץ לבסוף והוא שלא ראה השרץ אויר הקדרה כשנפל בתנור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונפל לאויר דתנור התנור טהור. </b>כך מצאתי מוגה גם על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>הפת שבתוכו שניה. </b>ואינה מטמאה חולין לרבנן ודלא כר' עקיבא דס\"ל דשני עושה שלישי בחולין פ' כשם סימן ב': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. צ\"ל שהשרץ שהוא אב הטומאה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. צריך להיות נקראת קרץ לפי שהיא של חרס מלשון מחומר קורצתי וכו': \n",
+                "<b>ואם יש שם פ\"ט הכל טמא. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שנפרצה המחיצה שבין השאור ובין כזית מן המת. והר\"ש ז\"ל פי' ואם יש בו פ\"ט היינו שמעצמו נפרד החבור של צמיד פתיל דלעולם מציל עד שיסתור בפותח טפח ע\"כ. ומצאתי בפירושי הרא\"ש ז\"ל הגהה וז\"ל אמר יצחק פי' ה\"ר מנחם ז\"ל יש אומרים דהא דקתני הכל טמא אכזית מן המת קאי אבל בשרץ אע\"פ שיש טפח אין הטומאה עוברת כיון שהוא כלי אחד וכך נעשה מתחלתו והוא מוקף צמיד פתיל ולי נראה דקאי גם אשרץ מידי דהוה אכוורת פחותה בפ' זה ע\"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פרשה ז'. והילך פי' תוספת יום טוב. אם יש שם פותח טפח לענין טומאת מת וכו' שיעורו בפותח טפח ע\"כ. וכך הם דברי הר\"ש ז\"ל. ולפי זה צריך לחלק דהכא שאני שהוא כלי אחד אלא שהקרץ בינתים משא\"כ בתנור וחבית דמתני' ג' שהם שני כלים נ\"ל עד כאן [משמע שכן הי' גירסתו בתי\"ט ולפ\"ז הבין הת\"יט בדברי המהר\"ם והר\"ש דקאי גם אשרץ וע\"ז כ' לחלק מהך דלעיל מ\"ג דהכא דהוא כלי א' מועיל עירוב האויר בפ\"ט לטמא וכן מצאתי בס' חזון נחום שהעתיק בשם התי\"ט כמ\"ש המחבר. וע\"ש מ\"ש ליישב לענין דינא דברי ה\"ר מנחם עם דברי התי\"ט הללו דה\"ר מנחם מיירי שהפ\"ט נעשה מתחלה והתי\"ט מיירי כשנפחת אח\"כ ומ\"מ גם לפי הגירס' זו בהת\"ט מוכח שלא דקדק התיו\"ט שהר\"ש פי' שפותח טפח הוא בהצ\"פ ולא בהקרץ וצ\"ע. שוב ראיתי בהתיו\"ט שנדפס פעם ראשון ע\"י המחבר [פראג שע\"ו] מהדורא קמא כדברים האלו שהביאו המ\"ש והח\"נ בשמו.]: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ שנמצא בעין של תנור וכו'. </b>ז\"ל הרמב\"ם ז\"ל בחבורו על ואם היה באויר דמתני' וכן אם נמצא באויר העין טהור שהרי לא נכנס לאויר התנור או הכירה או הכופח אלא תחת עובי דפנותיהן הוא תלוי ואפי' היה שם כזית מן המת טהורים אא\"כ היה בעובי העין פותח טפח ע\"כ וכן פי' ג\"כ כאן בפי' המשנה וכתב עליו שם הראב\"ד ז\"ל מפני שראה במשנה ואם היה באויר אפי' היה שם כזית מן המת טהור וסבר שעל השרץ אמר שהיה באויר ולא כן דמה שלא אמר אלא על התנור וכו'. ומהרי\"ק ז\"ל כתב גם ר\"ש פי' כפי' הראב\"ד ז\"ל ולא נתחוור רבינו בפי' זה משום דמאי קמ\"ל דאם היה התנור באויר אפי' כזית מן המת טהור מילתא דפשיטא היא אבל לפירושו קמ\"ל שאין אויר העין ואויר התנור נחשב לאחד ע\"כ. ונלע\"ד שאין צריך לגרוס מלת בעין העי\"ן בצירי אע\"פ שהוא סמוך כיון דכבר קתני מלת של ושני עניינים להורות על הסמיכות למה לי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא מקום הנחת העצים. </b>בכירה לחוד מיירי מתני' וכן פי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים. </b>אין עובי כותלי הכירה נחשב אלא כלחוץ ואינו כתוכה של כירה כך צ''ל בפי' ר\"ע ז\"ל כתוכה בכא\"ף: \n",
+                "<b>ישיבת הבלן. </b>במקום שיושב המחמם וכו'. עיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. אבל בטומאת מגע מטמא אפי' מן הסתימה ולחוץ. אמר המלקט פי' מתורת יד או מדרבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כור. </b>בכא\"ף היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל ומן התוספתא משמע כפירוש ר\"ע ז\"ל שהוא תנור של נפחים והפירוש הראשון שהביא ר\"ע ז\"ל וגם האחרון הם פירושי הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>איצטגיות. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל נקבים כעין אותם שעושים לתנורים. ובערוך פי' בפי' ראשון אצטגיות כמו גג ולא גג ממש אלא כעין כיפה ע\"כ. וז\"ל התוספתא פורנה ה\"ז טהורה שלא נעשית אלא לשמש עם הקרקע ר\"מ אומר משום ר\"ג אם יש לה לזבז טמאה ר' יהודה אומר משום ר\"ג אם יש לה איצטגיות ר' יוסי אומר משום ר\"ג אם יש לה שפיות. ונלע\"ד דמשמע שיש חילוק בין תנור דבעי ר' יהודה מחובר לקרקע במתני' דלעיל פ\"ה סימן ו' לפורנה דתשמישו עם הקרקע דגרעה פורנה מן תנור. שאינו מחובר לקרקע דאמרי' בשבת פ' כל הכלים דבהיסק שני אפי' לר' יהודה מטמא אפי' הוא בצואר גמל אבל האי פורנה אפי' בהיסק שני ושלישי לעולם טהורה הואיל ומשמש עם הקרקע אא\"כ יש לה איצטגיות דוק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור טמאהו. </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>והכניס ראשו לאויר התנור טמא נטמאו. </b>כך צ\"ל. פי' האוכלין והמשקים: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ואוכלין דנקט הכא כדי נסבה. אמר המלקט אלא משום סיפא תנא ברישא הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וגם הרמב\"ם ז\"ל. וכתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל ונ\"ל דלרבותא נקט אוכלין דאין המשקים בטלין באוכלים ע\"כ ונראה לענ\"ד דמילתא דמסתברא קאמר ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שנטף חלב וכו'. </b>ובגמרא דכריתות פ' אמרו לו (כריתות דף י\"ג) הוינן בה במאי אתכשר פי' דאע\"ג דחלב משקה הוא כיון דהיינו אוכל של תינוק אמרי' משקה הבא לאוכל כאוכל דמי כדאמרי' בפ' חביות חולב אדם בי\"ט לתוך הקדרה דקדרה עושים בה אוכל ומשקה הבא לאוכל אוכל הוא וכאוכלא דאיפרת הוא אבל לא לתוך הקערה דקערה פעמים משימין בה משקים הלכך אינו חולב לתוכה דהוי נולד. ומשני א\"ר יוחנן בטפה המלוכלכת ע\"פ הדד פי' שדרך הוא ללכלך פי הדד בטפה ראשונה בדעת כדי שתהא נוחה ליחלב. ופי' הר\"ש ז\"ל בסוף מסכת מכשירין דהא דמשמע דמטמא חלב אפי' בפחות מרביעית היינו דוקא לתרומה וקדשים אבל לחולין בעי רביעית וכן בכל מקום דאשכחן דמטמו בכל שהוא נעמיד לתרומה וקדשים והנהו מקומות דבעי רביעית נעמיד לחולין עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ונפל לאויר התנור טמא. </b>כלומר אוכלין שבתוכו טמאים דחלב הוי אוכל ראשון ואוכל ראשון מטמא אוכל שני ע\"י הכשר כן פי' הרגמ\"ה ז\"ל שם בכריתות. ובגליון כתוב שם תנור טמא י\"מ דר\"ל פת שבתנור ול\"נ דלאויר משמע שלא נגע ואי אין התנור טמא גם הפת אינו טמא ע\"כ. [דברים אלו לכאורה א\"ל מקום כאן אלא במשנה הקודמת.] וברמב\"ם דהלכות טומאת אוכלין ספט\"ו היה פונדיון לתוך פיו ופשט ידו ליטלו והדבילה בתוך פיו אם הניחו לצמאו ה\"ז הרוק כעקור  ונטמאת הדבילה מחמת משקה פיו שנטמא מחמת ידיו ע\"כ]: \n",
+                "<b>היתה גורפתו. </b>השתא מיירי שהאשה טהורה והתנור הוא הטמא ורישא אפכא דכן פי' הרמב\"ם ז\"ל דרישא מיירי באשה טמאה ותנור טהור וסיפא היתה גורפתו אפכא וגריס נטמאת ור\"ל מטמאה התרומה שבפיה לפי שידה נטמאת באויר התנור כמו שיתבאר בפ\"ג דידים ונעשו ידיה ידים מסואבות וטמאו רוקה ונעשה משקים טמאים ומטמא שלא לרצון כמו שהקדמנו וזו היא כונתו באמרו נטמאת שאין מיטמא כל גופו של אדם בנגיעת משקים טמאים ע\"כ. אבל לפי הפירוש שתפס ר\"ע ז\"ל בין ברישא בין בסיפא דמיירי שהאשה טמאה נראה שצריך להגיה בפירושו לסיפא כך היתה גורפתו שהיתה גורפת התנור הטהור להוציא אפרו וכו'. א\"נ אפשר להגיה התנור הטמאה וקאי על האשה פי' האשה הטמאה היתה גורפת התנור ודוחק: \n",
+                "<b>ונתנה אצבעה לתוך פיה. </b>ונטמאה הרוק והדם וטמאו את התנור והוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם ס\"פ ט\"ו האשה שהיתה אוכלת אוכלין של תרומה שאינם מוכשרין והיתה גורפת את התנור הטמא והכה הקוץ ויצא ממנה דם ומצצה אצבעה מפני הדם או שנכוית ונתנה אצבעה בפיה נטמאת התרומה שבפיה שהרי רצונה להוציא המשקה מפיה ולעוקרו במציצת אצבע עד כאן: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "בפירוש ר\"ע ז\"ל. וכגון שהיו בלועין ברצפה קודם שחברו התנור שם ע\"כ. אמר המלקט אי נמי כגון בתנור שאין לו שוליים ונמצאו במקום שהושיבוהו: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל. בטמא אם התנור טמא וכו'. אמר המלקט כתב הר\"א אשכנזי ז\"ל פי' אם התנור כבר טמא דאז אינו מועיל צמיד פתיל כדלקמן או לפרש כפי' הרמב\"ם ז\"ל ודוק ע\"כ. והילך לשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ' כ' מחט או טבעת שהיו מובלעין בטפילת התנור ונטמא התנור באהל המת או שנפל שרץ לאוירו נטמאו הכלים שבתוך הטפלה ואם היה התנור מוקף צמיד פתיל הואיל והתנור טהור אף הכלים המובלעים בטיט שעל גביו טהורין ע\"כ. והוא מכוון עם מה שפירש כאן בפירושו למשנה ויתכן שלכך ג\"כ כיון הר\"ש ז\"ל בפירוש שהעתיק משם ר\"ע ז\"ל וכ\"כ ג\"כ כסף משנה שם בהלכות טומאת מת גבי השגת הראב\"ד ז\"ל. ופי' הר\"ש ז\"ל בסוף מתני' דבסמוך הא דמוקף צמיד פתיל מציל על מחט וטבעת מיירי בכלי של חבר דטהור ע\"כ. ולשון החכם הר\"ס ז\"ל אם בטמא פי' שנטמא בשאר טומאות טמאים לפי שכלי טמא אינו חוצץ והכל טמא באהל המת ע\"כ: \n",
+                "<b>נמצאו במגופת החבית מצדיה. </b>כנגד עובי שפתה או כנגד דופנותיה שהמגופה יורדת למטה סביב פי החבית. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. מצדיה של חבית טמאים שאין צדי החמת צריכין לטיט ע\"כ אמר המלקט פי' להיות צמיד פתיל: \n",
+                "<b>מכנגד פיה טהורין נראין מתוכה אבל לא לאוירה טהורין. </b>כצ\"ל ולא זו אף זו קתני וכדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. כגון מחט וטבעת שיש להם טהרה במקוה אין צ\"פ בהן ע\"כ. אמר המלקט כתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל פי' מדרבנן אינו מציל כדלקמן ע\"כ. פי' דמתני' דבסמוך תנן דאין מציל בצמיד פתיל אלא כלי חרש הטהור בלבד וכדמפ' ר\"ע ז\"ל. ומה שכתב ר\"ע ז\"ל כך נראה בעיני פי' משנה זו ע\"כ. אמר המלקט ר\"ל פי' דסיפא שוקעין בתוכה וכו' הוא שפירש ז\"ל מסברא דנפשיה או הוא פי' הרמב\"ם כמו שאעתיק בסמוך. והילך לשון הרא\"ש ז\"ל שוקעין לתוכה שנשתקעו למטה משפתה בצדיה ויש שם סדק בחבית דהוו כנגד תוכה אם תחתיהן טיט כקליפת השום טהורים דנחשביה כמגופה עצמה הואיל ובלועין לתוכה ואינם נראין ואע\"ג דלבינה שבלעה את הטבעת טמאה כדתנן לקמן בפירקין שאני הכא דמסייעת לחבית להציל כנגדה שלא תכנס הטומאה כנגד הסדק אבל אם אין תחתיה טיט לא חשיב כמגופה ואע\"ג שהחבית נצלת ע\"י צמיד פתיל של מגופה מחט וטבעת לא נצולו והרמב\"ם ז\"ל פי' שוקעין לתוכה שבולטין מן המגופה ושוקעין עד כנגד חללו של חבית טמאים אם אין עליהם טיט לפי שכלי חרס אינו מציל על כלים שבתוכה עכ\"ל ז\"ל בכתיבת יד ומצאתי כתוב עליו וקשיא לי א\"כ אפי' יש עליהם טיט נמי כיון שהכלי אינו מציל גם הטיט לא יציל עכ\"ל וגם הר\"ש ז\"ל פי' כפירוש שכתבתי בשם הרא\"ש ז\"ל ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם בהלכות טומאת מת ואם תחתיהן כקליפת השום אע\"פ שהן שוקעין לתוך אוירה הרי אלו טהורין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א אף מנקת טהורה. </b>והכי נמי פליגי בפ\"ה דאהלות וחזרו ב\"ה להורות וכו'. ועיקר פלוגתייהו בספ\"א דעדויות. אבל הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו יש לו פירוש אחר בהאי מתני' ולפי אותו הפירוש אין למתני' שייכות עם ההיא דאהלות וכ\"ש עם ההיא דעדויות וז\"ל חבית שהיא מלאה משקים טהורים ומנקת של חרש בתוכה והחבית מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת החבית והמשקים טהורין והמנקת טמאה מפני שקצתה האחד בתוך החבית המוקפת והקצה השני פתוח לאהל המת ואינו סתום אע\"פ שהיא עקומה אין העקום כסתום ע\"כ והקושיות שהקשה הראב\"ד ז\"ל על פי' זה יישבם הרב ז\"ל בכסף משנה: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שסוף משקה לצאת. </b>הלכך הבלועים חשיבי כפלוטים לפחות נמי שבלעו משקים הרא\"ש ז\"ל. וז\"ל הערוך וכן חתיכה של לפת ושל גמי פי' אם נפלו במים טמאים ושתו ואח\"כ נפלו לתנור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרסין שנשתמש וכו'. </b>בנדה פ' האשה שהיא עושה (נדה דף ס\"ב) גרסינן אמר ריש לקיש לא שנו הוסק התנור אין אי לא לא דכל זמן שהן נבלעים בחרסים אין מטמאים את אויר התנור אלא משקים קלים שאינם אב הטומאה כגון דמעת עינו ודם מגפתו או מי רגלים דטמא מת או טמא שרץ דאפי' כשהוסק ויצאו והיו הן ממש באויר התנור לא טמאוהו אלא מדרבנן דאין משקה מטמא כלי חוץ ממשקה אב הטומאה אבל משקים חמורים כגון מי רגלים של זב ושל זבה שריבה בהן הכתוב מעיינות לטמא אדם וכלים טמא התנור אע\"פ שלא הוסק כיון דיכולים לצאת ע\"י היסק לאו טומאה בלועה היא ומטמאה ור' יוחנן אמר אחד משקים קלין ואחד משקים חמורים אם הוסק התנור אין אי לא לא דה\"ל טומאה בלועה בחרסין וטומאה בלועה לא מטמאה כדאיתא בפ' בהמה המקשה אמתני' דהתם סי' ג' ומבואר בסוף מסכת מקואות ועיין במ\"ש בפ\"ג דאהלות סי' ב' דמסיק רב פפא התם בנדה דכל היכא דאין יכול לצאת ולא הקפיד עליו דברי הכל טהור אפי' לריש לקיש יכול לצאת והקפיד עליו ד\"ה טמא אפי' לר' יוחנן כי פליגי דיכול לצאת ולא הקפיד עליו ר\"ל סבר כיון דיכול לצאת אע\"ג דלא הקפיד עליו טמא והנך חרסין אע\"ג דלא קפיד עלייהו להוציא כל מה שבתוכן טמאים כל זמן שלא יצא הואיל ויכולין לצאת ע\"י היסק ור' יוחנן ס\"ל אע\"ג דיכול לצאת ע\"י היסק אם הקפיד עליו אין אי לא לא: \n",
+                "<b>ואם ידוע שיוצא מהן משקים. </b>מצאתי מוגה ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל ממנה משקים. וכן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל גם הגיה אפי' לאחר שלש שנים נטמאת וכתב אח\"כ מצאתי ס\"א טמא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגפת והזגין. </b>גרסי' כמד\"א מחרצנים ועד זג אבל זוגין בשורק הוא פעמונים ובחולם הוא ל' זוגות: \n",
+                "<b>הצנורא. </b>י\"ס הצנירה: \n",
+                "<b>לבינה שבלעה את הטבעת. </b>שגבל הטבעת בטיט ונשרפה כך נלע\"ד שצריך להיות בפי' ר\"ע ז\"ל או ונצרפה בצדי. ובערוך פי' שהיה מנהגם לעשות סימן בטבעת על כל לבינה ואם נשקעה הטבעת בלבינה אינה נצולת מטומאת אהל. עוד בפירושו ז\"ל וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך. אמר המלקט כדתנן לעיל בפ\"ח סי' ג' וכמו שכתבתי: \n",
+                "<b>נפלו לאויר התנור טהור. </b>מצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מלת טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סרידה שהיא וכו' מוקף צמיד פתיל. </b>פי' בין תנור לסרידא הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>מרדע. </b>תנן לקמן פי\"ז דיש בהקפו טפח ועביו דהיינו רחבו שליש טפח דהיינו אצבע ושליש אצבע בגודל שהן שתי אצבעות בקטנות: \n",
+                "<b>היה עגול. </b>הנקב: \n",
+                "<b>אין רואים אותו ארוך. </b>י\"ג ארוך אין רואים אותו עגול ודיוקא הוא הרא\"ש ז\"ל. והחכם הה\"ר מנחם עזריה נ\"ע נשאל בסימן פ\"ה דאפכא ה\"ל למיתני היה ארוך אין רואין אותו עגול דהלא פי מרדע עגול הוא ותירץ אני שאלתיה לחברי ימים רבים ואין מגיד לי ובתר דבעינא פשיטנא לה דהכי קתני היה עגול כטבעת אין רואים אותו עגול משוך או עגול ארוך כמו פי מרדע שהוא כגלגל כביצה לא ככדור לפיכך אם היה הנקב עגול ככדור וכטבעת אין פי מרדע נכנס בתוכו ואין משערין בו עכ\"ל נ\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס ויוצא דולק. </b>שהנקב רחב והכוש נכנס ויוצא בריוח ואינו כבה: \n",
+                "<b>ניקב מצדו. </b>של עין דהיינו במקום שהמירוח דבק לעין: \n",
+                "<b>נכנס ויוצא שלא דולק. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>שיעורה מלא מיצה. </b>כך צ\"ל. ופי' בערוך בלשון שני הקש שאע\"ג השיפון שדומה לירק קרוי מוצא וכל חסדו כציץ השדה תרגומו כמוצא דחקלא. \n",
+                "<b>וכן היה אומר במגופת החבית וכו'. </b>פי' אבל רבנן ס\"ל בין במגופת החבית בין בחצבים גדולים שוה אמצען למן הצד דבמגופת החבית שיעורה לעולם מלא מיצה שנייה של שיפון וחצבים גדולים נמי שיעורם לעולם מלא מיצה שנייה של קנה והבד\"א הוא בין לרבנן בין לר\"ש ומ\"מ קשיא לע\"ד דמ\"ש שאר משקים דמחמרינן בהו טפי מיין. ועיין במ\"ש לעיל פ\"ג סי' ב': \n",
+                "<b>אפי' כל שהן טמאין. </b>כך מצאתי מוגה ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל בשתיהן: \n",
+                "<b>אבל אם נעשו בידי אדם אפי' כל שהן טמאים. </b>פי' אפי' נעשו ליין: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דכלי גדול שניקב במוציא רמון וכו'. אמר המלקט הר\"ש והרא\"ש ז\"ל [הוכיחו] מכח קושיית בקיאות דתוספתא דנקב שאינו עשוי בידי אדם על ידי מירוח מציל אפי' במוציא רמון: \n",
+                "<b>שיעורו במשקים </b>כצ\"ל. וכתב הר\"ש ז\"ל לעיל ריש פרק ג' ובסוף פרק המצניע דקדקנו אותה משנה דלקמן סוף פרק ט' דלא תיקשי אהא דאמרינן התם ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי גללים. </b>של צפיעי הבקר אבל כלי שייש הן בכלל כלי אבנים והרמב\"ם ז\"ל מפ' גללים שייש [תמוה דלפנינו מבואר בהיפך שהר\"מ דוחה דברי המפ' שייש:] וכן פי' רש\"י ז\"ל ג\"כ בפ\"ק דשבת דף ט\"ו אבל בפ' במה אשה (שבת דף נ\"ח) פי' צפועי בקר וכן בכמה דוכתי ועיין בתוס' מנחות דף סי'ט ע\"ב ועיין במ\"ש בס\"פ שני דעוקצין. ואע\"ג דכלי גללים אינם מקבלין טומאה אפ\"ה אינם מצילין משום אהל בלתי המרחה רק בכסוי בעלמא משום דלא שייך אהל בכלים כי אם בתנור חדש כדלקמן סי' ז' ובכלי שהוא מחזיק מ' סאה כתב הראב\"ד ז\"ל שהוא מציל משום אהל בכסוי בעלמא ואין צריך המרחה: \n",
+                "<b>כלי אדמה. </b>פי' רש\"י ז\"ל בריש מסכת יומא כלי אדמה שאין עשויין ככלי חרש בכבשן אלא מן האדמה הן שהיא כאבן רכה וחוקקים ממנה כלים ע\"כ. וגם בפ\"ק דשבת כתב כלי אדמה דלאו על ידי גבול הוא ככלי נתר וכלי חרס ע\"כ. \n",
+                "<b>ועצמות חיה שבים ועורה. </b>גרסי' וכן הגיה הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>על הכל מצילין וכו'. </b>משנה זו לאחר חזרה שחזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש ונ\"ל שהסבה שנשנית משנה זו להודיענו שאע\"פ שחזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש הלכה כב\"ה וזה מוסר גדול שמן הראוי לכל אדם להחמיר אע\"פ שהיתה האמת בהפך. הרא\"ש ז\"ל [דברים אלו הובאו בס' ח\"נ בשם מ\"כ כדרכו וכ' ע\"ז וז\"ל ודברים אלו צריכין באור ואם הכוונה לומר שלכך נשנית משנה זו להודיענו שלא מפני שהדין עם ב\"ש חזרו בהם ב\"ה כ\"א מצד חומרא. צריך לדעת מה נשתנה דין זה מכל הדינים שנחלקו ב\"ש וב\"ה וב\"ש לחומרא למה לא חזרו להורות כדברי ב\"ש לחומרא וצריך יישוב. ע\"כ:]: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בָחֵמָר </b>כך מצאתיו מנוקד: \n",
+                "<b>שהוא פתיל ואינו צמיד. </b>שאינו מתמרח ויפרד מן הכלי וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל ואם עשאו לחזוק ה\"ז מציל ע\"כ: \n",
+                "<b>אין מקיפין לא בדבילה שמינה וכו'. </b>ועצה טובה קמ\"ל  דאם בתוך הכלי קדש או תרומה אסור לגרום לו טומאה. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שלא יביאנו לידי פיסול. </b>פי' שמא יפלו עליהן משקים ויוכשרו ואין דבר טמא מציל ונלע\"ד דמתני' דלא כר\"ש דלא חייש לטעם שמא יביאנו לבית הפסול כמו שכתבתי בפ' התערובת סי' ג'. והרמב\"ם ז\"ל פי' דבחולין מיירי וז\"ל אין מקיפים וכו' וכל זה הוא למשנה ראשונה כו'. וז\"ל בחבורו ומקיפים בדבלה שמנה שלא הוכשרה ובבצק שנילוש במי פירות כדי שלא יטמא שדבר טמא אינו חוצץ ע\"כ נראה שרוצה לומר במה שאמר כדי שלא יטמא שהוא מפ' מתני' דקתני שלא יביאנו לידי פסול שר\"ל שלכך לש הבצק במי פירות כדי שלא יקבל טומאה וכיון שכן הוא מותר להקיף בו מאחר שאינו מקבל טומאה שאם היה דבר המקבל טומאה אינו יכול להקיף בו דהא קיימא לן שדבר טמא אינו חוצץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואינה נשמטת. </b>פירש אע\"פ שאינה נשמטת לרבנן אינה מצלת: \n",
+                "<b>היה בית אצבע שלה שוקע לתוכה. </b>כך הגיה הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שימרח מלמטן למעלן. </b>כך מצאתי מוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. וכן הגיה גם כן ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>היתה של נייר. </b>אם הוא נייר של עשבים אינו מקבל טומאה ואם לאו צריך שלא יהא בו כשיעור: \n",
+                "<b>וקשרה במשיחה. </b>גרסי': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שנתקלפה. </b>חבית זפותה מבפנים וזהו פי' הר\"ש ז\"ל אבל הרא\"ש ז\"ל פי' והסכים בפירושו לפירוש הרמב\"ם ז\"ל דפירש שגפסן עם השפה אמר שאם נקלף דופן החבית וכן נאד המורייס מלמעלה ונשאר הזפת עומד במקום שנסתלק מן החבית ונמצאת זו שהיא צורת החבית למעלה זפת ותחתיה חרס ואמר שאם כסה החבית על מקום הזפת והדק הכסוי עם הזפת שהוא שפת החבית וזהו שאמר שגפסן עם השפה עכ\"ל ז\"ל משמע דשגפסן עם השפה קאי בין אחבית בין אקבותים של מורייס שנקלף מצד פי אחד מהן החרש ונשאר הזפת אשר היה תחתיו ונראה חבית זו או נוד זה של מורייס כאילו חציו שלמטה לצד השוליים חרס שהרי עדיין לא נתקלף החרס מע\"ג הזפת והצד העליון של צד הפה כלי של זפת ר' יהודה ס\"ל כיון שהזפת מפסיק בין הכסוי ובין החבית או הקבותים אינו מציל וחכמים ס\"ל דאע\"פ שגפסן עם השפה שהיא זפת לבד מציל ולא בעינן שיהא הכסוי נוגע בחרס החבית עצמה ומציל דלא הוי הפסק. ובערוך קבותים פי' קנקנים שדומין לקב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וסתמוה שמרים הצילוה. </b>סתמא כחכמים דיש צמיד פתיל מבפנים ובהדיא פליג ר' יהודה אהאי בבא בתוספתא. ועיין במ\"ש בפ\"ד דעדויות סי' ו': \n",
+                "<b>היו שתים עד שימרח מן הצדדין ובין זמורה לחברתה. </b>גרסי' משום דזמורה לשון נקבה: \n",
+                "<b>עשאה בסינים. </b>בערוך בסנים בלי יוד וכן ג\"כ בערך שגם וכן מצאתיו מוגה בנקודת קמץ. ובפי' הרמב\"ם ז\"ל בסינים הוא שיקוב בעובי השתי זמורות שני נקבים זה כנגד זה ויכניס עץ דק ראשו האחד בנקב האחד וראשו השני בנקב השני ויכה עליהם בקורנס עד שיתקרבו זה אצל זה ויעשו כזמורה אחת או נסר אחד ושוגמין ושועמין אחד ושעם הוא מין גמי ואומר שאם כרך השעם על שתי הזמורות עד שנעשו אחד אין צריך למרח ביניהם ע\"כ. וגם הרמב\"ן ז\"ל בפירוש התורה בפרשת תרומה גבי משולבות פי' סנין כמו שפירשו הרמב\"ם ז\"ל והביא שם ברייתא השנויה במלאכת המשכן ושני הסינים יוצאין מן הקרשים וכו' ע\"ש. ובערוך פי' שוגמין זמורות שמתוחין מקיר אל קיר ושוטחין עליהן בגדים וי\"א עץ כפול שהן כופלין אותו ולא ישבר והוא עץ רך ולא ישתבר בין לח בין יבש ובלשון תלמוד שעם ע\"כ. וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב פי' זה שפי' ר\"ע ז\"ל קליפות דקות של סנה וכו' אינו נראה שהרי אין שייך לומר עשאן בסינין וכו' אלא היה לו לומר תחב ביניהן סינין וכו' על כן נראה לפרש דה\"פ שדרך האומנין הבקיאים בחרושת עץ הוא שהם עושים ארגז והם רוצים לעשותו שלא יהיה בין דף לדף ריוח כלל חותכין בכל דף כמין שליבות ושליבות של דף זה נותן בחלל חברתה ונמצא שכשמכניסין אח\"כ זה בזה אין ביניהם ריוח כלל ונקרא סינין כזה % עוד עושין אופן אחר נותנים עובי חצי דף זה כעובי אצבע בצד זו באורך הדף וחצי עובי דף זה כעובי אצבע בצד זו באורך הדף השני ומניח אותם זה ע\"ג זה שהאחד ממלא חתך חברו ואין ביניהם אז ריוח כלל וזה נקרא שוגמין % וזה אי אפשר לציירו בדיו כראוי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור ישן בתוך החדש וסרידא על פי הישן. [כ\"ה בס' חזון נחום] </b>[פי' הרא\"ש] דגרסי' על פי החדש דהיינו החיצון דומיא דסיפא דסרידא ע\"פ הישן שהוא החיצון וכן מצאתי שהועתק מפי' הרמב\"ם ז\"ל ע\"כ וכן הוא בפי' הרמב\"ם ז\"ל וגם בחבורו פכ\"א דהלכות טומאת מת סימן ט' וגם הראב\"ד ז\"ל משמע שהסכים שם בהשגות לגרסא זו ולפי' זה. ומשנתנו אינה מתפרשת אלא על פי משנה ראשונה דבפי\"ב דאהלות דתנור ישן הוי כלי ואינו מציל אלא בצמיד פתיל ותנור חדש לא הוי כלי אלא אהל וכל המציל משום אהל אינו צריך לצמיד פתיל וזהו פי' הרמב\"ם ז\"ל שהסכימו עליו הראב\"ד והרא\"ש ז\"ל וכן פי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ניטל הישן וסרידא נופלת. </b>פי' שהסרידא אינה רחבה רק לכסות שפת הישן וא\"כ כשאין כאן הישן נופלת הסרידא לתוך התנור חדש  [כ\"ה בס' חזון נחום] [הר' אפרים אשכנזי ז\"ל]. אם אין בין חדש לסרידא פותח טפח חשבינן לסרידא כאילו היתה מונחת על החדש ומה שבחדש טהור דמה שבולט ממנה ומגיע עד הישן כמאן דליתיה דמי שאין סמיכת הישן מועיל וכיון שאינה גבוהה טפח מן החדש אין הטומאה נכנסת לה. הרא\"ש ז\"ל. ומצאתי כתיב הגהה על פי' הרמב\"ם ז\"ל כתב ה\"ר יעקב בן הרא\"ש ז\"ל לא ידענא למה לא נחשוב הבולט כמאן דליתיה כיון שהוא עומד ע\"י סיוע הישן ואפי' אם אין פותח טפח בין הסרידא לחדש לא היה לו להציל על מה שבתוך החדש דכיון שהוא עומד ע\"י דבר המקבל טומאה חשיב כמאן דליתיה לענין הצלת טומאה כדאמרי' בפ\"ח דאהלות כל דבר שהוא מקבל טומאה מביא ואינו חוצץ וא\"כ אפי' אין בין הסרידא לחדש פותח טפח כמאן [דליתיה] דמי ומביא טומאה לחדש אם לא שנאמר דארישא קאי דמיירי בשניטל הישן וראויה הסרידא לעמוד על החדש לבדו ע\"כ וצ\"ע דהכא נראה שמסכים לפי' הרמב\"ם ז\"ל ואעפ\"כ מקשה מה שאתה רואה שראוי להחמיר ואילו שם בהשגות הביא הראב\"ד ז\"ל פירש הרב היוני שנראה שהוא פירש הר\"ש ז\"ל והקשה עליו מה שהקשה הר\"ש ז\"ל עצמו שראוי להקל אף כשיש בו פותח טפח שיציל הואיל והוא מוקף מבחוץ ועוד הקשה שם בהשגות  קושי' אחרת על פי' הר\"ש ז\"ל ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העליונה. </b>היא הפנימית והחיצונה היא התחתונה כך נראה לעניות דעתי שצריך להגיה בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ומיהו אם היו אוכלין ומשקים בפנימית וכו' כתב החכם הר\"ס ז\"ל הרמב\"ם ז\"ל פירשה לענין אוכלין ומשקין ע\"כ: \n",
+                "עוד בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. וה\"ה דה\"מ וכו'. עד ויש משקה טופח באמצעיות. אמר המלקט נראה שהם דברי ר\"ע ז\"ל עצמו. וז\"ל הרא\"ש ז\"ל ובעליונה ותחתונה עודפת דאיירינן בהו ואמרינן דאמצעית טהורות כל שיש משקה טופח טמא דנטמאו המשקים מאויר החיצונה וטמאו את הכלי דגזרו וכו' ע\"כ. ואפשר דכוונת ר\"ע ז\"ל שהוקשה לו דה\"ל לתנא למיתני הכי השרץ בעליונה והתחתונה עודפת היא והתחתונה טמאה ואם יש משקה טופח באמצעיות כולן טמאות ואמאי פלגינהו לתרי באבי. וקשה לי קצת כיון דרישא איירי באלפסין שלימות וסיפא נמי באלפסי' שלימות אמאי פסיק תנח למילתיה בבבא דהיו נקובות והדר תנא השרץ בעליונה והתחתונה עודפת דמיירי בשלימות ויש לומר דאי הוה תני הכי בבא דהשרץ בעליונה והתחתונה עודפת קודם בבא דהיו נקובים בכונס משקה ה\"א דהיו נקובות בכונס משקה השרץ בעליונה כולן טמאות קאי אמאי דסליק מיניה אתחתונה עודפת ולא אשפתותיהן שוות וה\"א דמשום הכי כולן טמאות משום שהן באויר התחתונה ולא משום דרואין כדפי' ר\"ע ז\"ל כנלע\"ד. וי\"ס דגרסי בסיפא דמתני' העליונה והתחתונה עודפת כל שיש בה משקה וכו' העליונה בה\"א וכן הגיה הרי\"א ז\"ל וכתב כן מצאתי ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי מתכות וכו'. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל החלק הראשון דבר בדיני כלי חרס שהם העשרה פרקים הקודמין ועכשיו התחיל לדבר בזה החלק בדיני כלי מתכות ע\"כ: \n",
+                "<b>חזרו לטומאתם וכו'. </b>תקנת שמעון בן שטח היא בשבת פ\"ק דף י\"ד: \n",
+                "<b>רשבג\"א לא לכל טומאה וכו'. </b>גזרה שמא תשתכח תורת מי חטאת מן הכלים וכו' פי' ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט והאי טעמא אמרי' בירושלמי בפ\"ק דתרומות גבי מי שתרם שמן על זתים הנכתשין דאמרי' התם יחזור ויתרום וכמו שכתבנו שם וברמב\"ם פ\"א דהלכות כלים סי' ט' כתב כלי מתכות אחד פשוטיהן כגון הסכינים והמספרים או מקבליהן כגון היורות והקומקומסין הכל מקבלים טומאה שנאמר כל דבר אשר יבא באש בין מקבל בין פשוט אפי' תיבה או מגדל וכיוצא בהן של מתכת שהן מקבלין מ' סאה בלח או יתר מקבלין טומאה שנאמר כל דבר אשר יבא באש ע\"כ. וכתב שם בכסף משנה ומה שלמדה רבינו מדכתיב בכל דבר בספרא. ומ\"ש אפי' תיבה וכו' תוספתא רפי\"א דכלים וטעמא משום דכלי מתכות לא אתקוש לשק ע\"כ ונלע\"ד דעיקר הראיה דתרוייהו היא משום דלא איתקוש לשק אלא דבספרא אשכח ג\"כ לאסמוכה אכל דבר וכן ברבינו שמשון ז\"ל לא הביא רק ראית דלא איתקש לשק דו\"ק. ושם פי\"ב סי' ט' כתב שאם נטמא הכלי מתכת בטומאה שהיא מד\"ס כגון שנטמא בע\"ז וכיוצא בה ה\"ז ספק אם חזר לטומאתו הישנה או לא חזר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל כלי מתכות וכו'. </b>וגרסי' כְלִי הלמ\"ד בנקודת חירק שהוא לשון יחיד וכן נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל. והגיה עוד חוץ מן הדלת והנגר והמנעול: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העשת. </b>חתיכה של ברזל כשמוציאים אותו מן המחצב ונלע\"ד שהוא מלשון עששיות של ברזל וקרוב ללשון המקרא בספר יחזקאל סימן כ\"ז ברזל עשות שר\"ל ברזל הנדי. וכן מצאתי אח\"כ בפי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>חררה. </b>כמין עוגה והיא תחלת עשיית הכלי: \n",
+                "<b>הוגני כלים. </b>כמו אוגני כלים והוא כמין ענק סביבות שפת הכלים ופי' בערוך שאינם מגוף הכלי אלא מסובב עליו כדכתיב ומחולות ומתרגמינן וחנגין אבל אזני כלים הם מגוף הכלי וכתב הרא\"ש ז\"ל דכך פי' הר\"ש ז\"ל וכולהו ניחא לי לבד מאזני כלים שהן מגוף הכלי והן ידות הכלים ויד מכניס ומוציא טומאה כדאיתא בריש העור והרוטב וא\"כ למה לא נחוש להם לטומאה ישנה ואפשר דכיון דטומאה ישנה מדרבנן לא גזרו אלא על כלי הנעשה מגופו של כלי הטמא ולא מידות הכלי והרמב\"ם ז\"ל פי' משנה זו בדרך אחרת ולא ישר בעיני עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>השחולות. </b>בפי' ר\"ע ז\"ל מלשון כמשחל ביניתא מחלבא וכו' אמר המלקט וכמו השחול דתנן בפ' על אלו מומין: \n",
+                "<b>ומן הגרודות. </b>בדל\"ת וכמו שפירש ר\"ע ז\"ל וכן הוא בערוך. ותמהתי שמצאתי מוגה ומנוקד ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל כך מן השחוׁלֶת ומן הגרוׁרֶת ריב\"ן אומר אף מן הקצוׁצֶת אכן גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כן: \n",
+                "<b>שידוע שנעשו מכלים טמאים. </b>מלת טמאים היא הגיזרה וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>מן המסמרות. </b>סתם דלא ידעי' אם נעשו המסמרים מכלים או מן העשת אבל בידוע שלא באו מכלים מודו ב\"ש דטהורים הרא\"ש ז\"ל. ועשיית כלים מן המסמרות מבואר הוא כגון שיעשה ממנו מחט של יד או מחט של סקאים או שפוד ודומה לו לפי מה שיהיה ארך המסמר ועביו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חַלַמָא </b>כך מצאתיו מנוקד והוא טיט היון הדבק בלובן ביצה. ובפי' כר\"ש ז\"ל הוא טיט עבה שעושים ממנו כירות כדמשמע בתוספתא: \n",
+                "<b>קלוסטרא טמאה. </b>נוסחא אחרינא קלוסטמא. ובשבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ד א)\"ר אלעזר דקודם התרת כלים נישנית משנה זו כאשר כתבתי בפ\"ה דמסכת פסחים: \n",
+                "<b>ומצופה טהורה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אם היתה הקלוסטרא מעץ ומצופה במתכת טהורה לפי שכלי עץ המחופה במתכת אינו מקבל טומאה ואפי' היה לו בית קבול כדאיתא בסוף חגיגה דמזבח הזהב והנחשת אין מקבלין טומאה לפי שהן מצופים וליתיה להאי פירושא דאדרבא מוכח שם דפשוטי כלי עץ המחופים במתכת טמאים והוא עיין במשנה ולא עיין בגמרא הרא\"ש ז\"ל וכן ג\"כ השיגו הראב\"ד ז\"ל בפ\"ד דהלכות כלים והאריך שם מהרי\"ק ז\"ל בשם הר\"י קורקוס ז\"ל: \n",
+                "<b>והקלסטרא. </b>מצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הוי\"ו והה\"א וניקד הקו\"ף בשב\"א והלמ\"ד בחיר\"ק והסמ\"ך בשב\"א והטי\"ת בציר\"י והרי\"ש בקמ\"ץ: \n",
+                "<b>ותולה בחברו. </b>בנקודת פתח בלמ\"ד ובמפיק בה\"א גרסי' לה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ושמא אתא תנא לאשמועי' וכו' עד סוף. אמר המלקט וכן משמע בהדיא בתוספתא דקתני ר' טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריה אשתו של ר\"מ אומרת שומטה מפתח זה ותולה בחברו בשבת וכשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר יפה אמרה ברוריה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועיין עוד בפי' הר\"ש ז\"ל. ופי' בערוך בלשון שני קלוסטרא הוא כמין יתד וראשו עגול כמו רמון וכשיש בפתח שני דלתות עושים טבעת בדלת אחת וכן באחרת ומכניסים באותם טבעות היתד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"א מטמא בלחיים. </b>קשה לע\"ד מלת בלחיים דמשמע דבלחיים דוקא ולא הוה צריך למיתני אלא ור\"א מטמא ושמא אתא תנא לאשמועי' דר\"א מטמא בכל מין לחיים אפי' של אדם ואע\"פ שאין לשל אדם בית קבול מים ודלא כסתם מתני' דבסמוך ריש סימן ח': \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אין טמא אלא עקרב. </b>תימה דחכמים היינו ת\"ק ולא הוה צריך למיתני אלא ובשעת חבורן הכל טמא הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פיקה של מתכת. </b>כמין חצי כדור. אבל הר\"ש ז\"ל פי' בשם הערוך דגאון אחד פי' חטם של גמל דהיינו זממא דפרזלא. והיינו פיקא דקתני עלה בתוספתא ר' עקיבא מטהר ותרי תנאי אליבא דר' עקיבא ע\"כ: \n",
+                "<b>עימה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל הוא הכלי שכורכין עליו הפשתן או הצמר גפן בעת הטוייה. ובערוך אימה יש ששונים עימה פי' בלשון מקרא כישור ובלשון ישמעאל לקטא ע\"כ והתימה על הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ור\"ע ז\"ל שלא פירשו בו דבר כאן. ומ\"מ כבר פירשוהו לקמן רפכ\"א: \n",
+                "<b>סימפוניא וכו'. </b>כלומר חוץ מסמפוניא שאם יש בה בית קבול כנפים אע\"פ שמצופה טמאה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקו שלה. </b>ברוב ספרי כתיבת יד כתוב קב בבי\"ת וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קסרא. </b>בלי יו\"ד גרסי' לה: \n",
+                "<b>ולחיים טהורים. </b>שאין להם שם בפני עצמן: \n",
+                "<b>הכידון. </b>פשוט הוא שהוא בדלי\"ת וכדכתיב וכידון נחשת: \n",
+                "<b>והשיריון. </b>נלע\"ד דגרסי' לשון יחיד כחבריו השנויין במשנה בצדו ברישא. וכן הוא בקצת דפוסים: \n",
+                "<b>כל תכשיטי נשים וכו'. </b>עיין בשבת בפ' במה אשה (שבת דף נ\"ט) אם זו היא מאי דמייתי התם שאם היא משנה זו צריך לגרוס כך לפי מה שפי' שם רש\"י ז\"ל וטבעות וטבעת בין שיש עליה חותם בין שאין עליה חותם ונזמי האף וז\"ל רש\"י ז\"ל וטבעת בין שיש כו' כלומר וטבעת שאמרנו בין שיש עליה חותם וכו' ע\"כ. אכן ממה שכתב שם בפי' הסוגיא מוכח דההיא דהתם בריתא היא: \n",
+                "<b>קטלאות. </b>הן הנקראין בתורה רביד: \n",
+                "<b>וטבעת בין שיש עליהן חותם ובין שאין עליהם חותם. </b>פי' חותם לא קאי רק אטבעות ואיכא מאן דגריס וטבעת בין שיש עליה חותם כמו שכתבתי על הברייתא וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. ופירוש הרמב\"ם ז\"ל חוחם בלשון ערבי פ\"ץ כמו שעושים במקצת הטבעות חותמי אודם פטדה ודומיהם: \n",
+                "<b>שחוליות שלה של מתכת. </b>כמו שרגילין לעשות חוליות של זהב כמין גרגרין נקובין ומכניסין אותן בחוט וקושרין על הצואר: \n",
+                "<b>שירי קטלא. </b>מיירי בחוט של מתכת וחוליות של אבנים טובות ומרגליות ונפסק החוט והחוליות ונשתיירו מלא צואר בת קטנה טמא והא דאמרינן דהחוט בפני עצמו טמא היינו כשהחוט שלם אבל נפסק קצתו ונשאר מן החוט ומן הגרגרים מלא צואר קטנה טמא ורבי אליעזר סבר אם נשתייר מלא צואר קטנה ובו אפילו טבעת אחת כלומר חוליא אחת אכתי תכשיט הוא הרא\"ש ז\"ל ובזה אין מקום לקושית הרב רבי שמשון ז\"ל. \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר וכו'. </b>ואין הלכה כר' אליעזר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכעדשה מלמעלה </b>כזה %: \n",
+                "<b>כקדדה טמא וכו' וכעדשה טמא וכו'. </b>יש גורסים הקדרה טמאה והעדשה טמאה: \n",
+                "<b>כלי בית קבול. </b>אית דלא גרסי מלת בית. ומנקדים הלמ\"ד בחירק: \n",
+                "<b>צנורא טהורה. </b>בתוספתא פליג ר\"א אמתני' דצנורא של נזם טמאה בפ\"ע ואני רואה הגירסא שם ביו\"ד וה\"א בכל הדפוסין צנירה: \n",
+                "<b>ונפרק. </b>טהור דאין ראוי לתשמיש משנפרק ואין כלי מתכות מקבלין טומאה אלא בא' משלש תנאים הללו או שיהיה לו שם בפ\"ע או שיהיה תכשיט או שיהיה לו בית קבול הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טבעת בהמה והכלים ושאר כל הטבעות טהורות. </b>פי' כשאין הטבעות מחוברות לכלים שיוצאות מן הכלים אבל אם אין יוצאה הטבעת מן הכלים טמאים כמ\"ש בפ\"ק בשם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. וז\"ל רש\"י ז\"ל שם בפ' במה בהמה הא דטבעת הכלים טהורה דוקא בשאינה מחוברת לכלי אבל בעודה מחוברת לכלי טמאה עם הכלי דהוי כמו יד לכלי דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו ע\"כ: \n",
+                "<b>קורת החצים. </b>שהיא המטרה שיש בה לשונות של מתכת מקבלת טומאה כך הלשון ברמב\"ם בפ\"כ דהלכות כלים: \n",
+                "<b>לכפיתה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שכופתין בה האדם וזולתו כגון חבילי עצים ודומיהן ממה שדרך לקושרם בשלשלת כדי שיעמדו: \n",
+                "<b>שלשלת של סיטונות. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל מוכרי הלחם והחטה יש להם שלשלאות שסוגרין בהן החנויות והם בכלל המסגרות אבל של בעלי בתים אין סומכין על סגירתם והן עראי ליפות הפתחים ולפיכך אם היו שנים א\"ר יוסי טמאה הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>או שקשר חלזון בראשה. </b>פי' כדמות דג שבים שמדמו צובעין תכלת והוא עשוי מברזל ומשוי לה מנא אפי' אינה אלא אחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמא מפני אונקיות ושל בעלי בתים אם יש בו אונקיות וכו'. </b>כך מצאתי הגירסא בערוך ובפי' כתיבת יד להרמב\"ם ז\"ל. ופי' אונקיות הם האוקיות. וכן נראה מפי' הר\"ש ז\"ל ופי' אונקיות הם כף של מאזנים ויש להם בית קבול שעשויין כמין כוס קטן ויותר היה נראה לפרש משנה זו משום טומאת כלי ברזל דסתם הנך פירקי בכלי מתכות עסיקי' ובפ' תמיד נשחט תנן אונקליות של ברזל היו קבועים בכותלים וכו' והם מסמרים של ברזל שראשיהן כפופים למעלה ושמא כך היה מסמרים לקנה של מאזנים וכן לכתפים אלא דשל מאזנים מיקרו אונקיות ושל כתפים אונקליות עכ\"ל ז\"ל. אבל ר\"ע ז\"ל גריס אונקליות. ומה שפירש שהוא הפלס נראה שהוא פי' הראב\"ד ז\"ל בהשגות פ\"ט דהלכות כלים: \n",
+                "<b>אונקלי של כתפים. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל הסבלים יש להם אונקלי גדול של ברזל ויש לו בית יד של עץ שמחזיקים הבית יד בידיהם וראש האונקלי במשא שעל כתפיהן שלא יפול: \n",
+                "<b>אקון. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל יש גורסים עקון וכן בערוך: \n",
+                "<b>כל המחובר לטמא וכו'. </b>בס\"פ החובל (בבא קמא דף צ\"ב) גרסי' ודבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים בספר בן סירא ושנוי במתני' דהכא ובברייתא ג\"כ לא הלך זרזיר וכו' והיינו דאמרי מטייל ואזיל דיקלא בישא גבי קינא דשרכי פי' דרך דקל רע ליגדל אצל אילני סרק דהיינו אילנות בטלים: \n",
+                "<b>לטהור. </b>כגון מנורת העץ שהיא טהורה מפני שאין לה בית קבול טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדלת שבמגדל. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"י הדלת של מתכת שבמגדל של בעלי בתים אינה מקבלת טומאה ושל רופאים מקבלת טומאה מפני שמניחין בה את האספלנית ותולה בה את המספרים ע\"כ וכבר מפורש בר\"ע ז\"ל. והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל הדלת של מגדל: \n",
+                "<b>היתיכין. </b>בערוך וכן הר\"ש ז\"ל פירשו תניא אלו הן יתיכין שהחנוני מנער בהן את הקדרה והן כמו זומא ליסטרון ויש אומרים וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל. ועיין עוד בהר\"ש ז\"ל. וכתב הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל נ\"א הותיכין: \n",
+                "<b>והפרכין. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל הם ברזליים הקבועים בכיריים לשמרה מלהשרף בזמן מועט ולפי' זה הסכים הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ואונקלי שבכותלים טהורה. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל ואינם מחוברין תמיד אלא פעמים מסירין אותם דאי לאו הכי פשיטא דכל המחובר לקרקע טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מסמר הגרע. </b>בפירוש משנה כתיבת יד ישן נושן ביותר משלש מאות ושלשים שנה מצאתי כתוב גדע בדלית. ובתוספתא תניא מסמר הגרע ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש טהור שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע וכתב מהרי\"ק ז\"ל בפ' עשירי דהלכות כלים דאפשר שהתוספתא מחשב האזמל שמקיזין בו שהוא משמש עם הקרקע מפני שהמוקז סומך זרועו עליו והוא תקוע בקרקע ותנא דמתני' לא חשיב מפני כך משמש עם הקרקע ולפיכך טמא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ומחבר על הקנה. אמר המלקט נראה שצריך להיות וכורך על הקנה: \n",
+                "<b>היתה עגלה שלה. </b>נ\"א שלו ויש גורסין שלהם. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה שלו וכתב עוד וארון של גרוסות ר' צדוק מטמא וחכמים מטהרין בכאן הזכיר ר' צדוק ראשונה ואח\"כ חכמים מה שלא עשה כן בשאר המשניות מפני שהוא צריך לומר היתה עגלה שלו של מתכת טמאה לדברי חכמים על כן איחר דבריהם כן נ\"ל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העשוי לשמירה. </b>פי' בערוך בערך מסמר אם שמו בדלת כדי לשמור המסמר שלא יאבד טהור. עד שיצרפנו מערבו עם כלי אחר ויהיה כלי ע\"כ: \n",
+                "<b>שלשה דברים ר' צדוק מטמא וכו'. </b>פי' לפי ששנה מחלוקתם של ר' צדוק וחכמים בפזור חזר וכללם יחד ועוד אגב דבעי למיתני מחלוקת ר\"ג וחכמים הדר תנא מחלוקת ר' צדוק הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומודים חכמים לר\"ג וכו'. </b>בתוספתא מוקי ר' יהודה לפלוגתייהו דוקא בשוין כדתנן במתני' וכמו שכתבתי בעדיות פ\"ג סי' ט'. ור' נתן אמר בתוספתא לא נחלקו ר\"ג וחכמים על מגרדות של אוליירין שהוא טהור שלא נעשו אלא לשמש עם הקרקע על מה נחלקו על חבית של מתכת של בעלי בתים העשויה ככיפה שר\"ג מטמא מפני שעבדים מתגרדין בהן וחכמים מטהרין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכן סלע שנפסלה וכו'. </b>וי\"ס דלא גרסי מלת וכן. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האולר וכו'. </b>טמאים משום דכל חד מהני יש לו שם בפני עצמו ופי' בערוך בפירוש ראשון אולר פי' עץ שחותכין בו הקולמוס ומערבין בו הדיו ע\"כ. וברמב\"ם בספ\"ט דהלכות כלים כתוב ג\"כ והאולר שכורתים בו הסופרים ראש הקולמוס של קנה ע\"כ: \n",
+                "<b>מטוטלת. </b>בערוך מטולטלת וכן ג\"כ ברמב\"ם ספ\"ט דהל' כלים: \n",
+                "<b>הכידין. </b>בדלי\"ת הביאו הערוך בערך כדם וכתב ס\"א כדים ומפ' עכידין כדגרסי' בבא בתרא מאי עכידין כבשי וכו' ע\"כ. אבל בערך עכר כתוב ברי\"ש: \n",
+                "<b>והכן והכנה. </b>נראה דהאמה נקראת כנה והלוח שמסרגלין עליה הוא הכן כך פי' הר\"ש ז\"ל לעיל בספ\"ז אליבא דפי' הערוך ובס\"פ בתרא דמכלתין הביא הר\"ש ז\"ל תוספתא דקתני בה האולר והקולמוס וכו' עד של זכוכית טהורין וכתב וכל הנך שנויין לעיל במתני' ספי\"ב אלא דהתם תנן הכידים והכא תניא העכידין והכל אחד והתם תנן טמאים דבשל עץ מיירי אבל הכא בשל זכוכית וטהורים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפירוש ר\"ע ז\"ל. ופי רשע הוא עצי גופר אמר המלקט נלע\"ד דמשום הכי קורהו פי רשע שנעשה ממנו תיבה לצדיק נח להנצל מן המבול של הרשעים. וכן גירסת הערוך פי רשע. ואפשר דגרסי' פירשע כולו תבה אחת: \n",
+                "<b>ר' יהורה אומר אף. </b>אית דלא גרסי מלת אף. גם הרי\"א ז\"ל מחקו. \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הסייף וכו'. </b>מימרא בפלוגתא דר' יוחנן ור\"ש בן לקיש פ' הפועלים דף פ\"ד מאימתי גמר מלאכתם לקבל טומאה ר' יוחנן אמר משיצרפם בכבשן ריש לקיש אמר משיצחצחם במים: \n",
+                "<b>פיגיון. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל הוא סכין עקום כמין מגל קטן תופשין אותו הסוחרים והסופרים בקסתותיהם: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. וכן התער יש שאין בית יד שלו מחובר וכו' אמר המלקט פי' למאן דמפרש דשחור היינו תער: \n",
+                "<b>מספרת. </b>ר\"ע ז\"ל תפס פי' הר\"ש ז\"ל כמו שאעתיק אבל הרמב\"ם ז\"ל פירש חתיכת ברזל שמגלחין בה השיער באיזו צורה שתהיה ונקראת ע\"ש פעולתה תרגום וגלח ויספר. והרא\"ש ז\"ל פי' מספרת הוא ברזל ארוך וכופפים אותו לאמצעיתו ובשני ראשיו כמין שני סכינים ע\"כ וכן הוא ג\"כ בפי' הר\"ש ז\"ל. וז\"ל ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל מספרת ואינה של חוליות ודו\"ק ע\"כ. ובתוס' שבת פ\"ד דף מ\"ח משמע התם דהאי מספרת מיירי כשאינה של פרקים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קוליגריפון. </b>מצאתי מוגה קליגריפון בלי וי\"ו וכן הוא שם בהשגת הראב\"ד ז\"ל וז\"ל כלי שבראשו כף אחת כסבכה לצלות עליו ובקצה השני שִנַיִם להוציא בהן הבשר מן הקדרה או מעל האש אמר אברהם זה עשה תחת קליגריפון ובערוך לא פירש כן אלא בראשו אחד כעין פאלא להדביק בו פת בתנור ולרדותו והשני לגרוף בו את האפר והגחלים אבל נראה כדבריו שזהו קליגריפון ע\"כ והרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה במשנה וגם בפי' הרמב\"ם ז\"ל קֵלַגְרִיפוֹן הקו\"ף בציר\"י והלמ\"ד בפת\"ח. ואפשר דמש\"ה קרי ליה קלגריפון שם מורכב ע\"ש שתי המלאכות שעושין בו קולי כמו אונקלי לתחוב בבשר או בלחם גריפון לשון גריפה שגורפים בו את הגחלים ואת האפר וכן נ\"ל ג\"כ הטעם בזומא ליסטרון זומא לשון זוהמא לסטרא לשון צד כלומר צד אחד מן הכלי להוציא בו הזוהמא. או אפשר ג\"כ לומר לסטרא שהוא קרוב ללשון בשר מלשון דוכשוסטוס ולקמן פכ\"ה פי' ר\"ע ז\"ל כמו שפי' הר\"ש ז\"ל כאן ושם דבכף מעלין בו המרק ויהיה זומא מלשון יוני מרק זומי. וראיתי מוגה זומי ביו\"ד. ועיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל שהוא ז\"ל פירשו בדרך אחרת וז\"ל שם בחבורו כלי שיש בראשו האחד כף להרים בו הדשן ובראשו השני מזלג לצלות בו הבשר וכו' ע''כ. והוא זומא ליסטרון דאסבריה רב סחורא לרבא בשלהי פ' אלו מציאות וכתבוהו תוס' ז\"ל בס\"פ מצות חליצה ובפ\"ק דע\"ז דף י\"ט וכתבו שם הם ז\"ל דרבה גרסי' בה\"א. ואיתה למילתייהו ג\"כ בר\"פ ד' מיתות: \n",
+                "<b>מכתב. </b>שניטל הכותב בנקודת ציר\"י התי\"ו. וברמב\"ם פי\"א כתב והוא שיהיה הנשאר יכול לעשות מעין מלאכתו כיצד עט שניטל המוחק שלו ונשאר הכותב אם נשאר מארכו כדי שיגע לקשרי אצבעותיו טמא שהרי אפשר שיאחוז בו ויכתוב בו ניטל הכותב ונשאר המוחק אם נשאר מארכו מלא פס ידו טמא שהרי אפשר לו למחוק בו נשאר פחות מזה טהור וכן כל כיוצא בזה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרחור. </b>כתב הרמב\"ם ז\"ל שם המרדע הוא המלמד והוא עץ ארוך עב וכמו מסמר חד תקוע בקצתו מלמעלה וזה הברזל נקרא דרבן ובקצה השני מלמטה ברזל כמו רומח והעץ נכנס בו וזה הברזל נקרא חרחור ע\"כ: \n",
+                "<b>נשבר מקופו טהור. </b>קשה קצת דאמאי איצטריך ליה לאשמועינן האי מילתא גבי חרחור וגבי קורדום דמאי שנא. וראיתי שנקד הר' יהוסף ז\"ל מִקוּפוׁ המ\"ם בחיר\"ק וכתב ס\"א מיקופו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מגריפה שניטלה כפה וכו' מגרה. </b>נקראת ע\"ש מלאכתה שנעשית ע\"י גרירה: \n",
+                "<b>שניטלו שניה אחת מבנתים וכו'. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>מלא [כ\"ה בר\"מ ד\"נ ובר\"ב ד\"ו. אבל בכה\"ד הסיט:] היסט. </b>הרמב\"ם ז\"ל בשם אביו ז\"ל ורוב הקדמונים ז\"ל פירשו דמלא היסט הוא מראש הגודל עד ראש האצבע כל מה שיוכל לפתוח וזהו בעיניו חלוק בין אמרם מלא היסט או רוחב היסט וכן פי' הר\"ש ז\"ל ולזה הסכים ג\"כ הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>והמפסלית </b>ס\"א והמפסֶלֶת בלתי יו\"ד ובנקודת סגו\"ל תחת הסמ\"ך והלמ\"ד: \n",
+                "<b>וכולן שנחלקו לשנים טמאים. </b>לשון הר\"ש ז\"ל וכולן שנחלקו לשנים אין עושי' מעין מלאכתם חוץ מן המקדח ע\"כ והיה נראה לי שצריך למחוק מלת אין אכן אחר זמן רב בא לידי תוספת יום טוב בשנת השפ\"ג ירח סיון וראיתי שהעתיק לשונו וכתב שנראה שהוא ז\"ל גורס טהורים ושכן הגיה מהר\"ם ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"א גריס טמאים. ובפירוש המשנה לא נזכרה זו הבבא: \n",
+                "<b>והרוקני בפני עצמה טהורה. </b>אבל הברזל בפני עצמו טמא וצריך לחלק בין הני דקתני בהו מתני' ניטל חסומן טהורין לקורדום דקתני עליה בתוספתא דאע\"פ שניטל חסומה טמאה הר\"ש ז\"ל. ואית דגרסי והרונקי וכן הוא ברמב\"ם וגם בפי' המשנה וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שנטל חרירה או עוקצה וכו'. </b>וכתב הר\"ש ז\"ל אית דגרסי חדידה מלשון תחתיו חדודי חרש ע\"כ ופי' בערוך חרירה פי' מחט יש לה שני ראשים ראש אחד לתפירה שמו חרירה שעושה בה חורים בבגד וראש אחד להכניס בה החוט הוא עוקצה כמו עוקץ של אתרוג ויש אומרים אפכא חרירה מקום שמשימין בו החוט מלשון ויקוב חור בדלתו שהוא נקב ע\"כ ושני הפירושים הביאם הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אם התקינה למיתון. </b>כך היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל ופירש שרוקמי הבגדים בעת אריגתם יש להם מחטים שכורכין עליהם חוט משי כמו שכורך הגרדי חוטי פשתן על הקנים הדקים ויהיה נקל להכניס המחטים בין הארוג בעת הריקום ואותן המחטין נקראין של מיתון מחמת כריכת החוטים עליהם מלשון לכתא ומיתנא שהוא דבר הכרוך בחוט ואותו מחט אם ניטל חרירה או עוקצה טמאה לפי שאין צורך בהן ע\"כ וכן ג\"כ פי' בפי\"א דהלכות כלים אבל הר\"ש ז\"ל גריס מיתוח או מיתה. ועיין במ\"ש בפ\"ק דערלה בשם הערוך בסימן ד' והביאו הר\"ש ז\"ל הכא בפירקין וכתבתיו בשמו בסוף פירקי' אלא דבכתיבת יד ליתיה: \n",
+                "<b>שהוא כותב בה. </b>מכאן משמע דחרירה הוא קופא דמחטא שנכנס בו החוט והעוקץ שהוא חדוד ראוי לשלחני לכתוב בו על פנקסו כאותן מחטין הגדולים הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>של מיתוח וכו'. </b>קשה קצת אמאי לא קתני אם התקינה למיתוח טמאה כדקתני ברישא: \n",
+                "<b>ואם לאו טמאה. </b>י\"מ דמאי דקאמר בפ' במה בהמה והוא שרישומה ניכר קאי אהאי סיפא וה\"פ ואם רישומה של מחט ניכר הוא דהויא כלי וטמאה הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>צנורא. </b>בהיותה כפופה היא כלי וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל ואית דגרסי צנירה כמו שכתבנו לעיל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד פותחת של עץ וחפין שלה וכו'. </b>תוס' שבת פ\"ח דף פ\"א כתבו ז\"ל דמשמע דאתיא מתני' דקתני אפי' אחת טמאה כר' נחמיה דאזיל בתר תשמיש דהיינו חותם ולא אזיל בתר מעמיד ולפירושם ז\"ל סיפא לא אתיא כותיה דהא בהדיא תנן בברייתא טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג ר' נחמיה מטהר ורישא דמתני' ר' נחמיה וסיפא רבנן וכן פירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל דר' נחמיה פליג אדקתני וחותם שלה של אלמוג טמאה דס\"ל הלך אחר החותם: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. אפי' אחת טמאה ואע\"ג וכו' עד מ\"מ השינים חשובים עיקר והפותחת משמשת. אמר המלקט אבל בטבעת הטבעת עיקר והחותם משמש ור' נחמיה פליג וכו' כדכתבינן: \n",
+                "<b>השן שבטס. </b>ל\"ד לפין של פותחת דרישא דבעי' שיהא קבוע דהכא השן משמשת בפני עצמה מה שא\"כ בפין: \n",
+                "<b>שבפותחת ושבמפתח טמאה בפני עצמה. </b>קשה דהא שן וחף הכל אחד והכא קתני שבפותחת טמאה בפני עצמה ובפ' המוציא יין תניא חפי פותחת טהורין ושמא יש קבועין ויש שאינם קבועין הר\"ש ז\"ל ובמה שכתבתי מתורץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכרומין. </b>ברוב הספרים כרומין ברי\"ש אבל בערוך הביאו בערך כדום בדלי\"ת ופי' שהוא זֵר של ברזל או של נחשת כאותם שתולין הנרות לפני הארון ובו קבועין אונקליות לצנן בהם המים וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל כדומין בדלי\"ת: \n",
+                "<b>המעבר. </b>בערוך הביאו בערך מעדר מלשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון ואיכא דאמרי המעבר ואיכא דאמרי המעפר והוא כמו רחת אלא שהרחת רחב בפה וזה שִנַיִם שִנַיִם כדי להעביר התבן ממקום למקום ודומה ליד של בני אדם כדתנן שניטלה אחת משיניהם ע\"כ ואני מצאתי מוגה המעבֵד בדלי\"ת ובניקוד ציר\"י בבי\"ת: \n",
+                "<b>והמגוב. </b>בגימ\"ל ובבי\"ת והוא ליגוב בו תבואה המלוחלחת. וז\"ל הערוך פי' מגיב כלי עור שלובש אדם על ידו פי' אחר כלי שדומה ליד של אדם ויש לו אצבעות והוא לנגב בו תבואה המלוחלתת: \n",
+                "<b>ואין לי מה להשיב. </b>מפני מה אמרו כן ולא נשאו לבו לחלוק עליהם ומשנה זו בפ' בתרא דטבול יום [וע\"ש בתוי\"ט] ועוד יש שם שתי משניות לפני זו ועל אלו שלשה משניות אמר ר' יהושע דבר חדש חדשו סופרים והיינו דקאמר על כולן הרא\"ש ז\"ל. וראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל דבר חָדָשֹ חִדשוּ וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מסרק של פשתן וכו'. </b>ביבמות פ' החולץ אמרי' דמסיימי בה דווקני זו דברי ר\"ש ולאו סתמא הוא: \n",
+                "<b>ושל צמר שניטלו שניו אחת מבינתים טהור. </b>בפ' החולץ פריך רישא לסיפא. ומשני הא בגווייתא הא בברייתא פי'. המסרק הוא של עץ ורחב הרבה ובית יד שלו הוא באמצע ואותם אמצעיים שכנגד הבית יד ע\"י שנים מהם המלאכה נעשית אבל בברייתא שמכאן ומכאן שלא כנגד בית היד אין המלאכה נעשית בהן בפחות משלשה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אחת והתקינה לנר. </b>בהחולץ פריך דבשל פשתן קתני אחת אחת בפני עצמן טמאות בלא תקון והכא בעי תקון ומשני הא בקתייהו הא בלא קתייהו פי' כשניטל עמה חתיכת עץ היא נעשית לו בית יד וא\"צ תקון ורב פפא משני הא באלימתא הא בקטינתא פי' גדולות לא בעי תקון דחזו לכתוב בהו דדמיא כל א' מהן לשל סקאים דתנן לעיל דאם ניטל חרירה טמאה מפני שהוא כותב בה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>או למיתוח. </b>גם פה גריס הרמב\"ם ז\"ל למיתא והוא מלשון מיתנא כדכחבי' לעיל בפירקין ועיין במ\"ש בשם הערוך בפ\"ק דערלה דאית דגרסי למיתה למיתוח למיתוי למיתון והכל אחד וכן כתב ג\"כ הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי מתכות כמה הוא שיעורן. </b>בכלי מתכות שנתרועעו איירי הני תרי קמאי דלי וקומקום אבל מיחם ולפס וקיתונות מיירי בניקבו כדמוכח בתוספתא דבקומקום שניקב מפ' שיעור אחר ובקיתון שנתרועע שיעור אחר הר\"ש והרא\"ש ז''ל. והגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הקומקומוס. ובערוך מחם כדי לקבל סלעים פי' מיחם שניקב ממלאים אותו סלעים אם לא יצאו ממנו הרי הוא כלי ומקבל טומאה ע\"כ. עוד בערוך הלבס בבי\"ת וס\"א הלפס בפ\"א והוא קומקום גדול וחם מותר והוא צר משוליו ומחמין בו חמין ומכניסין בו הכלים כעין קיתונות והדומה להן להדיחן במים חמין. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם רפי\"א דהלכות כלים הלפס כדי לקבל קיתונות של מתכת ע\"כ. וראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל קומקומוס כדי לחום בו. ס\"א לְחַיֵים בו ע\"כ: \n",
+                "<b>המחוסר הגפה. </b>כך היא הגירסא בפי' ר\"ע ז\"ל. אמנם הר\"ש ז\"ל נראה דגריס חטיפה. וכתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וי\"מ חטיפה כמו טפיחה ופליגא ברייתא אר' עקיבא דקתני בתוספתא קיתון שהוא עתיד לטפח על פיו ולעשותו כצנור טהור עד שיטפח פיו כו' ולטפח פי' להכות מלשון טפח ליה בסנדליה עכ\"ל ז\"ל ובערוך מצאתי כלשון הזה חטפא פי' כלים עשויין וגמר מלאכתם גרידה ואלו עדיין לא נגרדו ע\"כ וכן הוא ג\"כ בפי' הר\"ש ז\"ל בשם הערוך. וגם בפי' כתיבת יד ישן נושן להרמב\"ם ז\"ל כתוב חטיפה ופירש שהוא שיפה ומריטה וגם בתוספתא קתני חטיפה וז\"ל התוספתא כלל אמרו בכלי מתכות המחוסר חטיפה טמא ומחוסר לטישה טמא דברי ר' עקיבא ע\"כ. ותרי תנאי אליבא דר' עקיבא. וברמב\"ם רפי\"א דהלכות כלים כמה שיעור השבר שישבר כלי מתכת ולא יקבל טומאה או יטהר מטומאתו הכל לפי מה שהוא כל זמן שהכלי יכול לעשות מעין מלאכתו עדיין הוא כלי וחשוב כלי שלם כיצד הדלי וכו' וכן ג\"כ פי' בפי' המשנה והוא הפירוש שהעתיק ר\"ע ז\"ל ודחוק לפי' זה מלת מיחם כדי לקבל בו סלעים ולפירוש שכתבתי בשם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל אתי שפיר. ועיין במ\"ש לקמן רפי\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חזינא. </b>גרסי' ביו\"ד אחת בנקודת חיר\"ק בזי\"ן וכן הגיה ונקד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>סימרו </b>טמא. כתב הר' יהוסף ז\"ל בס\"א גרסי' סימנו כן היה נראה הכתב ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר עד שיעשה בו שלשה סדרים. </b>בתוספתא קתני עשה בראשו מסמר להיות מכה טמא לנוי טהור ר' אליעזר בר' צדוק אומר דור אחד טמא שני דורים טהור: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ואחר שחברה ראויה להשתמש בה ככלי טומאה ומקבלת טומאה וכו'. אמר המלקט משמע שהן דברי עצמו ז\"ל דלכל המפרשים שראיתי הכי צריך לומר וחברה למקל מקבלת טומאה כמו שהיתה. או מלת בכלי הס\"ד ומלת טומאה ומקבלת וכו' צ\"ל טמאה מקבלת טומאה וכו' והת\"ד. ומבואר בפי' הרמב\"ם ז\"ל אלא ששם סוף פי\"א עשה פי' אחר רחוק. ועיין בפי' מהרי\"ק ז\"ל אשר שם: \n",
+                "<b>מאימתי היא טהרתו. </b>כתב הרי\"א ז\"ל כן מצאתי טהרתו בוי\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקינטר. </b>כך מצאתיו מנוקד בציר\"י תחת הטי\"ת. ואמרו בירושלמי דמגילה צריך שיהא איש בריש דפא ואת בסופה שניץ ונחוץ כהדין קנטרא ומפרש לשון זה בעל הלכות גדולות והביאו בית יוסף בא\"ח סי' תרצ\"א ופירש קנטירא הוא כמו מטה ושבט של ברזל שהוא של בנאים לחתוך בו את הכותל לכאן ולכאן כך נחלקה שירה זו לשני חלקים לכאן ולכאן ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>והדקור. </b>הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה והדקר בלי וי\"ו: \n",
+                "<b>שלשלת של משוחות טמאה. </b>לפי שבמדידת החבל יש עול פעמים שמותח לזה יותר מזה או מפני שבימי הגשמים החבל נמתח יותר מבזמן היובש. העשויה לעצים. יש מקומות שמוכרין עצי ארזים במדה. טהורה. דהויא כמתכת המשמשת את העץ ועוד דאין לה שם בפני עצמה. שלשלת דלי גדול. לא חשיב אלא עד ד' טפחים כי ממלאין בו בחבל ואין עושים שלשלת ארוכה מפני הכובד אבל בדלי קטן ממלאין בשלשלת לפי שהיא קטנה ואינה כבידה ומאריכין בה עד עשרה טפחים הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ובמקום אחר מצאתי שהוא כלי ברזל וכו'. אמר המלקט הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>שעשה שיניה לתוך החור. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל ר\"ל שהרכיב שיניה בחורים שלא היו השנים מגוף הברזל. וענין מלמטן למעלו הוא ששם השנים להפך ממה שצריך שנמצא שאין ראויין לנסר בהן עכ\"ל ז\"ל והגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל לתוך החור בלמ\"ד: \n",
+                "<b>וכל הכסויין טהורין. </b>אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ דהא איכא כסוי טני של רופאים דטמא לכ\"ע ובתוספתא קתני כסוי קוביא ומיחם כסוי טני ובית הדיו טמאים ושאר כל הכסויין טהורין הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטרב. </b>הרמב\"ם ז\"ל פי' שקטרב הוא העץ שנמשך על שני צדדי הבהמות והעול באמצעו וזו היא צורתו % וכתוב בכסף. משנה פכ\"ז דמכירה דקטרב היינו צמד וזהו ההפרש שבין צמד לעול דקתני התם בתוספתא שהביא שם הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>והכנפים. </b>מלשון על כנפי בגדיהם שהוא לשון קצה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ואית דגרסי והמסגר והוא יתד וכו'. עד סוף אמר המלקט הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל וגריס מחגר לשון חגר שהוא פסח שלא תחגר העגלה: \n",
+                "<b>ותתמחויות. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל הם המקומות המקבלים שמשימין בהן האבנים ושאר דברים הנשאין בעגלה: \n",
+                "<b>והצנורא. </b>אני רואה הגרסא שם בפ' עשירי הצנירה ביו\"ד וה\"א בכל הדפוסים וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וכבר כתבתי זה פעמים שלש: \n",
+                "<b>ומסמר המחבר את כולן. </b>בהא פליג רשב\"ג ומטהר אותו הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסייף. </b>בסייף שהעלה חלודה מיירי שהוא טהור עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל בפי\"א דהלכות כלים וכן משמע קצת מפי' הר\"ש ז\"ל שכתב משישופנו כמו ושפית יתיה בשופינא אבל בפי' המשנה פי' הרמב\"ם ז\"ל משישופנו ר\"ל משיחליקנו בשמן אחר הלטישה והמריטה תרגום ויסך ושף ולזה הפירוש הסכים הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מיטמאין ומיטהרין. </b>בנקודת חיר\"ק תחת המ\"ם: \n",
+                "<b>דברי ר' אליעזר. כיצד וכו'. </b>ועוד קאמר ר' אליעזר בתוספתא כלי מתכות שנטמא ונשבר והתיכו מזה עליהם בו ביום ושונה ברביעי ושנטמא והזה עליו ונשבר והתיכו שונה ומזה עליו בו ביום ור' נתן אומר כלי מתכות שנטמא ונשבר והתיכו והזה עליו ונשבר והתיכו ישנה עליו בו ביום ר' יהושע אומר גם בזה אין הזייה פחות מג' וז' ובזה נלע\"ד שידוקדק מילתיה דר'יהושע ששינה דבריו דסיפא מדבריו דרישא במתני'י: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דר\"א כרשב\"ג ס\"ל אמר המלקט נראה שהן דברי עצמו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפתח של ארכובא. </b>זו היא צורתו % ושל גם כצורת גימל כך %ג הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. כמין נון כפופה שלנו לשון הר\"ש ז\"ל בשם הערוך דדמיא לנון דמיניה כייף ומיניה זקיף ועיין במ\"ש ברפ\"ג דמדות בפי' נון הפוכה: \n",
+                "<b>מתוך גומו. </b>ס\"א מתוך גמו וכן הוא שם ברמב\"ם והכי מסתברא. היו בו חפין. כשנשבר מתוך גומו וכו'. לשון ר\"ע ז\"ל אמר המלקט כתב הר' אפרים אשכנזי ז\"ל היה נראה לפ' שזהו ערן בפני עצמו ולא קאי על נשבר מתוך גומו אבל הר\"ש ז\"ל להדיא פי' כר\"ע ז\"ל וגם ברמב\"ם משמע כפי' ר\"ע ז\"ל וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "<b>ניטלו הפין. </b>אית דגרסי ניטלו חפין בחי\"ת והרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה בכולן החפים בה\"א וחי\"ת וכן ג\"כ הנקבים בה\"א: \n",
+                "<b>מלמטן. </b>פי' לאפוקי מן הצדדין אבל הר\"ש ז\"ל פי' מדקתני מלמטה משמע ששתים הן זו ע\"ג זו והתחתון נקביו דקין יותר מן העליון ע\"כ: \n",
+                "<b>מלמטן זה מצד זה. </b>כך מצאתי מוגה. וכן הגיה הר' יהוסף ז\"ל. \n",
+                "<b>והאפרכס. </b>בערוך אית דגרסי ארפכס והכל אחד ע\"כ. ועיין עוד במ\"ש בשמו ז\"ל לקמן ס\"פ בתרא. ופי' הר\"ש נ\"ל ארפכס של מתכת עושין לחרדל ארפכס קטנה כעין שעושים לריחים וחשובה כלי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שיש להם שוליים. </b>היה נראה לפ' אע\"פ שיש להם שוליים טהורים מרוב גודלם שאם אינו יכול לישב שלא מסומך טהור אע\"פ שאינו גדול שמחזיק מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש וי\"ס דגרסי בהדיא אע\"פ שיש להם שוליים. אבל ברפ\"ג דהלכות כלים כתב הרמב\"ם ז\"ל וכל כלי עץ שהוא סתם אם היו לו שוליים לישב עליהן על הקרקע כדי שלא יהא נוח להתגלגל והיה מחזיק מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש אינו מקבל טומאה כלל לא מן התורה ולא מד\"ס מפני שחזקתו שעשוי לנחת ע\"כ משמע דתרתי בעינן וכן נראה ג\"כ מפירושו למתני' ולע\"ד נראה דטעמא הוי דאם אין לו שוליים הוא נוח להתגלגל אפי' מלא ואינו נקרא עשוי לנחת והוי דומיא דשק המתטלטל מלא וריקן וטמא מיהא מד\"ס אבל כשיש לו וגם הוא גדול אי אפשר לו להתטלטל מלא אפי' ע\"י גלגול וטהור אפי' מד\"ס. וכן כתבתי בשמו ז\"ל בפ\"ח דאהלות סי' ג'. והרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מחק מתלמודו שם בעירובין מלות אע\"פ אמנם רש\"ל ז\"ל לא ראיתי שמתקו. ומ\"מ דו\"ק במה שכתבתי לקמן סוף סימן ב' דפי\"ח בשם הרמב\"ם ז\"ל והרא\"ש ז\"ל גם בפי' ר\"ע ז\"ל סימן ג'. ועיין בת\"כ פרשת שמיני פרשה ו': \n",
+                "<b>שהן כוריים ביבש וכו'. </b>משום דלת אין בו גודש וביבש הוי גודשא תלתא [הגה\"ה בירושלמי פ\"ק דעירובין דף י\"ט ע\"א כתוב א' אומר אלפים בת יכיל וכתוב א' אומר שלשת אלפים יכיל א\"א לומר אלפים שכבר נאמר ג' אלפים ואא\"ל ג' אלפים שכבר נאמר אלפים בת נמצאת אומר אלפים בלח שהן ג' אלפים ביבש מיכאן למדו חכמים מ\"ס בלח שהן כוריים ביבש ע\"כ]:]  בכלים שהן עשויין כים גבהן כחצי רחבן והן עגולין: \n",
+                "<b>טהורין. </b>דאתקוש כלי עץ וכלי עור לשק. וכתבו תוס' ז\"ל בשבת פ' ר' עקיבא דף פ\"ד דלהכי נקט בכל דוכתא מה שק מיטלטל מלא וריקן וכו' ולא נקט מה בגד מיטלטל מלא וריקן אע\"ג דבגד כתיב גבי שק או בגד או עור או שק דלא שייך למילף הכי אלא משק כדכתיב ויהי הם מריקים שקיהם ע\"כ: \n",
+                "<b>דרדור. </b>מצאתיו מנוקד בשור\"ק: \n",
+                "<b>וקוסטות. </b>אית דגרסי קסתות ואית דגרסי קצתות וי\"ס וקסטות ונראה שהיא גרסת הרי\"א ז\"ל ונקד הסמ\"ך בצר\"י וקסִטוׁת. ופי' בערוך הוא לגין והגאון פי' מלשון קסטא דמורייסא בלומא קסטא דחמרא בד' לומי דבפרק אין מעמידין הר\"ש ז\"ל. והר' בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה וקוסטת בלי וי\"ו אחר הטי'\"ת: \n",
+                "<b>ובור ספינה קטנה. </b>נראה לע\"ד דהיינו ספינת הירדן המוזכרת בשבת בשבת פרק ט דף פ\"ג שהיא ספינה קטנה שאינה יכולה לילך באמצע הים הגדול רק בירדן שהוא נהר קטן. ובירושלמי פ' במה טומנין עריבת הירדן למה היא טמאה מפני שממלאין פירות ומוליכין אותה מן הים ליבשה ומן היבשה לים ע\"כ. אבל אי אפשר לומר כן דמי הירדן מים מתוקים הן ואין צריכין לעשות בור בספינה העוברת דרך שם: \n",
+                "<b>שאינם עשויין להטלטל. </b>גרסי': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארוכות. </b>בכא\"ף והן לוחות ואית דגרסי ארובות בבי\"ת פי' עריבות שלשין שם הלחם וי\"ס דגרסי עריכות פי' שעורכין עליהם הלחם: \n",
+                "<b>דף של נחתומין וכו'. </b>ובפ' חומר בקדש דף כ\"ד כתבו תוס' ז\"ל דכי אמרי' דדף של נחתומין טמא אע\"ג דלית ביה קבול כלל היינו משום משמשי אדם ומשמש משמשי אדם ע\"כ. ובטור חו\"מ סימן צ\"ה כתוב וכן רבינו חננאל ז\"ל פסק כר' אליעזר דאית ליה כל המחובר לקרקע כקרקע דמי ע\"כ וכתוב שם בבית יוסף לא ידענא היכא א\"ר אליעזר הכי וכך ה\"ל לכתוב ור\"ח פסק כרבנן ע\"כ פי' כרבנן דפליגי אר' מאיר בפ' שבועת הדיינים דתנן ר\"מ אומר יש דברים שהם כקרקע ואינם כקרקע ואין חכמים מודים לו ואפשר להיות דלר' אליעזר דמתני' כיון רבינו חננאל ז\"ל ומ\"מ קשה לע\"ד דא\"כ קשיא דרבנן דהכא אדרבנן דהתם ושמא דמפני טעם זה וגם מפני שיש לחלק שום חילוק בין טומאה לשאר דינים לא בחר הרב הגדול מהרי\"ק ז\"ל לפרש ולומר דהיינו ר' אליעזר דמתני': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל.  [צ\"ל לשון מחומר קרצתי כו'] (ואע\"ג דטמא מדרבנן) וכו' אמר המלקט  נלע\"ד שצריך להיות טמא דס\"ל וכו'. מערוך. הוא הלוח שמסדרין עליו הלחם שתים מערכות הרמב\"ם ז\"ל אבל בערוך פי' עץ ארכו אמה ומרדדין בו הרקיקין ע\"כ וכן הביאו הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סלתין. </b>גרסי' בלתי יו\"ד אחר הסמ\"ך: \n",
+                "<b>מפני שהבנות יושבות בתוכו. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל לקבל שם מה שיפול מראשם מבשמים ומר. תניא בתוספתא מפני מה נפה של סלתין טמא מפני שהוא מחזירו לכלי ושל בעלי בתים טהור עד שיחזירו לכלי רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר\"ש אף של סלתים טהור עד שיחזירו לכלי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל התלויות. </b>ס\"א הַתִלוּין ונכוחה היא בעיני ואף אי גרסינן תִילוּיוׁת צריך לגרוס התי\"ו בנקוד חיר\"ק וקל להבין: \n",
+                "<b>מקל הבלשין. </b>בשתי יודי\"ן הגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הַבַלְשִיִין ונקודת חיר\"ק תחת השי\"ן וגם תחת היו\"ד הראשונה: \n",
+                "<b>העשוי לתלות. </b>פירוש העשוי לתלות בו את הכלי בלבד ואין מסתייעין בו כלל בשעת מלאכה טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לכינוס. </b>בנקודת חיר\"ק בכ\"ף ושור\"ק בנו\"ן. פי' לכינוס ממקום פזורן אבל לא לקבל ולאסוף בתוכו:\n"
+            ],
+            [
+                "<b>נבלי השרה. </b>כמו השירה ובערוך נבלי השרה פי' נבל של שרים ושרות: \n",
+                "<b>טמאים. </b>פי' ר\"ע ז\"ל ודרך המנגים וכו'. אמר המלקט נראה שהם דברי עצמו ז\"ל אבל הרא\"ש ז\"ל תפס פי' הר\"ש ז\"ל שפירש טמאים מדרבנן ובשל מקדש לא גזור כי היכי דלא גזור אמשקה בית מטבחייא ע\"כ: \n",
+                "<b>כל המשקים וכו'. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>כל הספרים וכו'. </b>בפ\"ק דשבת קאמר משום דר' פרנך שלא יאחוז ס\"ת ערום ובספר עזרה דהיינו במקדש לא גזור וי\"א ספר שכתב עזרא הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ובערוך ערך ספר פירש חוץ מספר עזרה שהכהנים זריזין הם ולא יבאו להצניע ספר אצל תרומה שבשביל כן גזרו עליו טומאה ע\"כ: \n",
+                "<b>מרכוף. </b>סוס של עץ וזהו שפירש גאון וכן ערוך שמצאו תלמוד ממסכת כלים בארץ [צ\"ל רומא] דוחה ומצאו בו פי' מרכוף סוסיא דבר גיניתא. עוד פי' בערוך דיש ששונים המרכוב טהור ומפרשין העץ שבכנור שכורכין עליו החוט ומרכיבין אותו עליו ע\"כ: \n",
+                "<b>אנקטמין. </b>אין זה לוקטמון דבפ' במה אשה דקאמרי' התם חמרא דאכפא דהכא טמא והתם טהור וענין אחר הוא הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אליית </b>בנקודת חיר\"ק תחת הלמ\"ד ותחת היו\"ד. אכן הר' יהוסף ז\"ל קד האל\"ף והלמ\"ד בפת\"ח: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל כלי עץ וכו'. </b>כלי הלמ\"ד בחיר\"ק גרסינן לה שהוא לשון יחיד: \n",
+                "<b>והאפיפורין. </b>הרי\"ש בנקודת חיר\"ק אי גרסי' לה ביו\"ד ואי גרסי' לה בלא יו\"ד הרי\"ש בסגו\"ל: \n",
+                "<b>קוד. </b>בפ' מי שאחזו גבי שלמה חד אמר קודו היה חלקו מכל עמלו וחד אמר מקלו: \n",
+                "<b>קוד הבבלי. </b>בברייתא קחני הקוד טהור ואינו קוד הבבלי דר' יהודה אי נמי הברייתא פליגא הר\"ש ז\"ל. ועוד יש קוד אחר של חרס דטמא אע\"פ שאינו יכול לישב בלתי סמיכה: \n",
+                "<b>משישופם בעור הדג. </b>מין דג ידוע שיש בו כמין גרגרים והוא נקרא אלספן ושפין בו הכלים והוא לוטשן ומבהיקן הרמב\"ם ז\"ל. ובפ\"ק דחולין דף כ\"ה אשכחן בברייתא להטיח בטונס והוא מן דג כדאיתא באלו טרפית: \n",
+                "<b>ר' מאיר אומר המטה וכו'. </b>נראה דר\"מ מקיל דאע\"פ שכבר שפשף עדיין אינה מקבלת טומאה עד שיסרג בה ג' בתים וכן משמע שם בגמ' פ' הנודר מן הירק דסירוג אחר שפשוף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משיחסום. </b>גמר עשיית שפתו מלשון לא תחסום שור שהוא קשירת פיו: \n",
+                "<b>ויגמור את התלויה. </b>בחיר\"ק התי\"ו דתלויה וכדכתיבנא בפירקין דלעיל סי' ד': \n",
+                "<b>בית הכוסות. </b>כלי שמצניעין בו כוסות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוגין. </b>קופות גדולות שדומין לסאה ואית דגרסי סואים: \n",
+                "<b>שני דורים </b>בפי' ישן להרמב\"ם ז\"ל מצאתי דודים והוא קבוץ דוד והוא האבוס שאובסי' בו הבקר ע\"כ: \n",
+                "<b>וכן של מאזנים. </b>גרסי' בנו\"ן לפי הפירוש שפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>שתי צפירות. </b>שתי סבובים מלשון באה הצפירה שרוצה לומר חזרה החלילה להגעת אותה מלכות הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>והערק. </b>ברי\"ש גרסי' לה: בפי' ר\"ע ז\"ל. צ\"ל וערק עשוי משעם וארכו וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התורמיל. </b>ובילקוט מתרגמי' ובתורמילא: \n",
+                "<b>משיחסום. </b>חסימה בכלי עור הוא שיכפול השפה ויתפרנה הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>קיהותיו. </b>אית דגרסי קיחותיו בחי\"ת ובערוך מנין שזה קיהותיו לשון סגירה שנאמר ולאסורים פקח קוח וכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>הכר והכסת. </b>כר קטן מכסת עכ\"ל ר\"ע ז\"ל אמר המלקט ממתני' דלקמן פכ\"ח סי' ה' הוכיחו תוס' ז\"ל דכר גדול מכסת דקתני כר שעשאו סדין וכו' ועוד נלע\"ד אני הדיוט דיש להוכיח ג\"כ מן התוספתא דמתני' דקתני עור העריסה שהוא עתיד לעשות לו טבור דהיינו פתח להכניס ולהוציא בו המוך ר' יהודה אומר בכר אין פחות מחמשה ובכסת אין פחות משלשה הרי שנתן שיעור גדול לגדול ושיעור קטן לקטן. ותרי תנאי אליבא דר' יהודה דבמתני' יהיב חד שיעורא לכר ולכסת ובתוספתא מחלק. ועוד אשכחן בתוספתא דאהלות פי\"ב הביאה הר\"ש ז\"ל בפי\"א דאהלות דקתני כר מלא תבן כסת מלאה מוכין כסת מלאה מטפחות הרי ששם משל לכסת שהוא תחת הראש בדבר יותר רך מן התבן:\n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קסיא וכו'. </b>ובספר אגודה כתוב קשיא בשי\"ן כמו קשותיו ומנקיותיו. ויש להסתפק אם הרמב\"ם ז\"ל היה גורס זורעי גנות במקום זור גרנות שכך הוא שם בפ\"ז דה\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסוי של קופסא. </b>מצאתי מוגה כסוי קופסא ונ\"א קפצא: \n",
+                "<b>והקמרון שלה. </b>מכסה שעל התיבה העשוי כעין קובה כדאמרי' שש עגלות צב דהיינו קמרונא כמין קובה שלא תשלוט בהן עין הרע: \n",
+                "<b>אנליגין. </b>גרסי' וכן הוא בערוך ובפירוש ראשון פי' שהוא ספסל שמשימין עליו הספר לקרות בו ע\"כ. ואית דגרסי אנלינגין ופי' הרמב\"ם ז\"ל שהוא דפוס של עץ כדמות ס\"ת ועושין עליו התיק של ס\"ת כשנעשה מעור. ולזה הפירוש הסכים הרא\"ש ז\"ל. ובתוספתא פרק המשנה בכלי עור תניא ר' אליעזר בר' צדוק אומר אנלינגין של ס\"ת טהורין התיק שלו טמא משמע משם דאנלינגין לאו היינו תיק הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>בית הנגר. </b>הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל פי' של עץ: \n",
+                "<b>בית מזוזה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל קנה של עץ: \n",
+                "<b>והמרכוף של זמר. </b>פי' בערוך בלשון שני יש ששונים המרכוב של זמר פי' בית יד של מגל מלשון לא תזמור ע\"כ: \n",
+                "<b>וגנוגנית העני. </b>היא סוכת האומן מלשון גנון והציל ור\"ל הסכך שעושה האומן על ראשו כשעושה המלאכה בשמש ורוב הנעשין אצלנו הן משיפה וקרא האומן עני שכן כתיב כי עני הוא הרמב\"ם ז\"ל וגם הרא\"ש ז\"ל הסכים לפירוש זה ונראה שאינו גורס רק ?הגננת בשני נונין וגימל אחת כדי שיבא מכוון עם מלת גנון וכן הגיה הרב בנלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>אימום של עושי סותות. </b>אית דגרסי סאגות וכפירוש הראשון שפי' ר\"ע ז\"ל דהיינו שלשלאות ע\"ג אמום דהיינו דפוס. ואית דגרסי סאבות וכן הגיה הר' יהוסף ז\"ל וכתב ובס\"א הגיהו סאגות ע\"כ: \n",
+                "<b>כל משמשי משמשיו של אדם בשעת המלאכה ושלא בשעת המלאכה טמא. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ויש כלים שמניחין עליהם הכסוי תמיד פי' כגון כסוי של קופסא: \n",
+                "<b>וכל שאינו אלא בשעת המלאכה. </b>פי' כגון הדפוסים הנזכרים במתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וסקורטיא. </b>פירשה כבר ר\"ע ז\"ל לעיל בפירקין. ומ\"מ אותו הפירוש דוחק הוא לפרשו כאן: \n",
+                "<b>בית הפגוזות. </b>בזי\"ן הגיהו רב\"א ז\"ל וגם בפי' הרמב\"ם ז\"ל כן הגיהו וכן הוא ג\"כ ברמב\"ם פ\"ד בזי\"ן: \n",
+                "<b>תיק סומפוניא בזמן שהוא נותנה מלמעלה טמא וכו'. </b>כ' ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' בזמן שהוא נותנה לסומפוניא לתוכו של תיק מלמעלן טמא התיק בזמן שהוא נותנה לתוכו של תיק מצדו כגון שהתיק פתוח מצדו אז טהור דאין התיק אלא חפוי. תיק חלילין וכו'. מפני שהוא נותנו מצדו פי' מפני שהוא נותנו לחליל תוך התיק מצדו ועל כן קאמר גבי סומפוניא לשון נקבה וגבי חליל לשון זכר עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. פרט לחפוי כלים. אמר המלקט פי' הרמב\"ם ז\"ל כגון הצפויים של כסאות מכסף וזהב וכן כלים רבים שמחפים בעור ע\"כ: \n",
+                "<b>לחפוי טהור. </b>מסתברא אתיא כר' יוסי בר' יהודה משום אביו דלקמן פכ\"ו סי' ז' אם לא שנחלק בין שאר כלים להנהו דהתם מה\"ר שמשון ז\"ל. וע\"ש בפי' ר\"ע ז\"ל שחילק. והילך פי' תוספת יום טוב תיק טבלא וסקורטיא בערוך ערך דמות סקורטיא כו'. ואני מביא סעד לפירושו ממשנה ח' פ' שני דר\"ה צורות לבנות היו לו לר\"ג בטבלא עכ\"ל [הגה\"ה גדול כחן לפרש נגד הגאון הרב ר' נתן בעל הערוך ז\"ל. וודאי שגם הרמב\"ם ז\"ל וגם ה\"ר שמשון והרא\"ש ז\"ל מדלא פירשו פה מאומה הסכימו לפירוש שפירשו במלת סקורטיא דלעיל פי' ד' אלא שהאמת יורה דרכו שהוא דחוק:] \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שיעורן ברמונים. </b>קאי אכלי בעלי בתים דעץ אבל דכלי חרס שיעורן מפורש למעלה בפ\"ג. וכן פירשו תוס' ז\"ל בכולהו דוכתי וכן פי' רש\"י ז\"ל ג\"כ בפ' אלו קשרים ותימה שבפ\"ק דשבת דף ט\"ו פי' הוא ז\"ל דנקיבת כלי מתכות ליטהר במוציא רמון גם בפ' במה אשה (שבת דף נ\"ט ע\"א) פירש דה\"ל ככלי עץ שניקב בפחות מוציא רמון והביאו לשונו כך שם תוס' ז\"ל ולא חלקו עליו בזה אע\"ג דלעיל במכילתין בר\"פ י\"ד המתחיל כלי מתכות כמה הוא שיעורו יהיב תנא שיעורי אחריני ואפשר לומר דרש\"י ז\"ל נקט התם גבי כלי מתכות במוציא רמון אע\"ג דלא מתניא גבי כלי מתכות משום דהויא מילתא דפסיקא כלומר דאז ודאי כיון שנשבר או ניקב במוציא רמון ודאי שוב אינו יכול לעשות מעין מלאכתו אפי' האלפס ששיעור נקב שלו גדול יותר מכולם דהיינו כדי לקבל קיתונות קטנים כיון שניקב במוציא רמון ודאי ג\"כ אינו יכול לקבל קיתונות ונטהר מטומאתו ולקצר נקט רש\"י ז\"ל הכי וגם לאשמועינן דאין קיתונות גדולות יותר ממוציא רמון א\"נ דשיעורין דפירקין דלעיל פי\"ד מיירי לענין שעדיין הם חשובים כלי לקבל טומאה מכאן ולהבא ומה שפי' רש\"י ז\"ל שם הוא לענין ליטהר מטומאתו הראשונה ופליג רש\"י ז\"ל אהרמב\"ם שפי' דהנהו שיעירי בין ליטהר מטומאה ראשונה בין מלקבל טומאה מכאן ולהבא כמו שכתבתי לעיל שם רפי\"ד וראשון נראה עיקר לע\"ד ועיין במ\"ש לעיל רפ\"ג. אחרי כן מצאתי שכתב הראב\"ד ז\"ל בהשגות שם ספי\"ד וז\"ל ההפרש שבין כלי חרס לכלי שטף לענין קבולי טומאה הוא דבכלי חרס אזלינן למה שהוא מיוחד ובכלי עץ במוציא רמון מפני שהוא ראוי לתקנו ואין אדם פורש ממנו עד שינקב במוציא רמון ולפיכך שנו במשנה כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים כלל לזה השיעור כולן שוין אבל יש שיעורין אחרים שאין כל הכלים שרן בהן שיש לכלי חרס שיעורין קטנים יותר מזה עכ\"ל הצריך לעניינינו בשנוי לשונו קצת: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר במה שהן. </b>ר' אליעזר ביו\"ד גרסי'. במה שהן כמו שמפ' והולך הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>כולן ברמונים. </b>בבי\"ת גרסי' לה. וכתב הר\"ש ז\"ל דאתא לאשמועינן דמאן ת\"ק ר' יהושע א\"נ איכא ביריהו של גננים ושל בלנים דת\"ק דוקא דבעלי בתים קאמר ומיהו משמע דר' אליעזר אתא לפלוגי את\"ק בכולהו דבכלי בעלי בתים [א\"ה לפנינו הגי' בר\"ש דבכלי בע\"ב הוא. ומפ' בס' א\"נ כלו' הקופות נמי בכלל כלי בע\"ב הוא ועל כולן אמר ת\"ק דשיעורן ברמונים וכפי' קמא דר\"י היינו ת\"ק אלא דאתא לאשמעינן דמאן ת\"ק ר\"י עכ\"ל:] הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בפקעיות של שתי. </b>נראה דמתני' ר\"א בן יעקב היא שסובר שאין דרך להשתמש בה פירות אבל חכמים אומרים שיעורה ברמונים כשיעור כל כלי בעלי בתים עיין בברייתא דמייתי בס\"פ ראשית הגז ועוד קאמר ר' אליעזר בן יעקב דכל פקעת בת י' סלעים רביעית המנה הגדול: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. כדמוכח בכתובות וכו'. אמר המלקט גם בנדה פ' המפלת: \n",
+                "<b>אע\"פ שמקבלת של ערב. </b>זה האע\"פ פירושו הואיל ויהיה סדר המשנה כן החמת שיעורה בפקעיות של ערב אע\"פ שאינה מקבלת של שתי הואיל ומקבלת של ערב טמאה וכן שיעור כולהו תלתא באבי דבמתני' וכן פירשו הרמב\"ם והר\"ש ז\"ל וכן פי' ר\"ע ז\"ל והוא מוכרח בכולהו אע\"פ דקתני הכא במתני' באע\"פ שמקבל את התמחויין ובאע\"פ שמקבל את הרעי. ודכוותה אשכחן בברייתא במגלה בפ\"ק דף ד' דקתני אע\"פ ומפ' התם בגמ' אלא הואיל ואמרו וכו'. ומצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל השי\"ן של אע\"פ שמקבלת גם השי\"ן של אע\"פ שמקבל את התמחויין גם השי\"ן שלא ע\"פ שמקבל את הרעי גם מלת את וגם הה\"א המשרתת אתמלת תמחויין. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כל זה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. אית דגרסי מפני שהן מקיימין אותו אמר המלקט לפי גירסא זו צריך לגרוס ג\"כ רבן גמליאל אומר מפני שהן וכו' ול\"ג מטהר אלא ודאי רשב\"ג אתא לפלוגי והמשנה מהופכת וה\"פ טמא מפני שהן מקיימין ורשב\"ג מטהר. וכן כתב הר' שמשון ז\"ל לא יתכן ליישבו לר\"ג אלא אדרבנן קאי ע\"כ. ועיין במ\"ש על משנה זו החכם הר' מנחם עזריה נ\"ע בסימן ל\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפפיירות שעשה להן. </b>גרסי' שהכלי לשון רבים אע\"פ שהוא אחד ואית דגרסי שעשה לה. ובערוך הביאו בערך פפייר בלתי אל\"ף ופירש שהוא אפפיירות דתנן בפ' ששי דמס' כלאים ר\"ל כלי שעושה מאילן ששמו פפייר והוא כמין קופה גדולה העשויה כמעשה מצודה וסבכה שאינה מקבלת תבואה אלא כגון תפוחים ואגסים ורמונים ע\"כ. ובלשון ראשון פירש שהוא מין עשב נקרא בלשון ערבי פפייר ובני חצר מות עושין ממנו לבושין כדמוכח בב\"ר פרשה ל\"ח: \n",
+                "<b>שעשה להן קנים מלמעלה ומלמטה. </b>כך הל' שם ברמב\"ם פ' ששי. גם שם הלשון עשה לה גפיים כל שהן אע\"פ שכולה נקובה במוציא רמון מקבלת טומאה ע\"כ: \n",
+                "<b>גפיים. </b>לפי' שני שפי' ר\"ע ז\"ל אתי שפיר דלא הוי גפיים כמו גפפו מד' רוחותיו דתנן לעיל בפט\"ו סי' ב'. ובתוספתא פרק כר שהפכו משמע נמי דאזני הכלי וגפיים הכל אחד ה\"ר שמשון ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה אחוזין זה בזה. </b>נקט אחוזים דלא תימא בשלשה זה אצל זה דהיינו ארכו כשלשה רמונים ורחבו כרמון אחד אלא כשלשה אחוזין דהיינו כשלשת רגלי הקנקן ובכל דוכתא דלא מזכיר אלא רמון אחד לפי שטעם הכשרו תלוי שהרמון נופל מן הכלי ובמתני' אשמעינן דבעי' שיצאו בנקב שלשה רמונים הגדלים יחד ויצאו שלשתם כמו שהן גדלים יחד זה אחר זה ואז יהא הנקב גדול מעט ממוציא רמון דאי אפשר לשלשה רמונים הגדלים יחד שלא יהא אחד נכנס ואחד יוצא והא דבעי' שיהא הנקוב גדול ממוציא רמון משום דבכדי רמון מצומצם לא יצא ממנו רמון כשישימון בו רמונים כי דוחקים זה את זה כך העלה הר\"ש ז\"ל [כתב בס' ח\"נ וק\"ל שאין זה מסכים עם דברי הר\"ש שלפנינו דלדברי הר\"ש שבספרינו מבואר דהר\"ש ס\"ל דשיעור דמתני' הוא בג' רמונים כמין סגולתא אופן דצריך שיעור גדול בג' רמונים ואלו לפי המ\"כ הוי שיעורו ברמון א' אלא שהוא מרווח כמבואר ואולי הי\"ל גי' אחרת בדברי הר\"ש ז\"ל ע\"כ:]  מכח קושיית בקיאות דשבת פ' אלו קשרים וכן כתב ג\"כ הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>כגון הרובע וחצי הרובע הקנונים הקטנים. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>שיעורן ברובן דברי ר\"מ. </b>מתני' בכלי  עץ דר' מאיר דאמר הכא ברובו ובמוציא רמון מודה בכלי חרס במוציא זית כדתנן לעיל בפ\"ג: \n",
+                "<b>נפרצו. </b>נפחתו וחסרו עכ\"ל ר\"ע ז\"ל אמר המלקט כתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל דהר\"ש ז\"ל פי' נפרצו בדפנותיהן על כן נ\"ל לפי פירושו שנפרץ עד למטה ודו\"ק ע\"כ: \n",
+                "<b>עוד </b>כתב החכם הנ\"ל נ\"ע על מה שפירש ר\"ע ז\"ל שיעורן במה שהן אם נשאר בהן כדי לקבל כל שהוא טמאים אמר אפרים כך הוא לשון הרמב\"ם ז\"ל בחבורו וגם רבינו שמשון ז\"ל ולולי חסידי עולם הייתי אומר שכך פירושו שיעורן במה שהן מעין התשמיש שהיו משתמשין בהן תחלה כדלעיל ודו\"ק היטב ע\"כ. תניא בתוספתא ושאר כל הכלים שאין יכולין לקבל זיתים כמו השפופרת והשנגון שיעורן ברובן דברי ר\"מ ר\"א בר\"ש אומר בתבלין. נפרצו שיעורן בתבלין נגממו שיעורן במה שהן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא גדול ולא קטן אלא בינוני כך צ\"ל: </b>ולמה הוזכרו. גרסי' הוי\"ו בשור\"ק והלמ\"ד בשב\"א: \n",
+                "<b>בדאן. </b>כך מצאתיו מנוקד בפת\"ח ודגש בבי\"ת ובדלי\"ת: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. משא\"כ ברמונים של שאר מקומות. אמר המלקט ואפי' למ\"ד כל שדרכו לימנות שנינו ר' מאיר לא חשיב לשאר רמונים אפי' בכלל כל שדרכו ור' יהודה חשיב להו בכלל כל שדרכו הר\"ש ז\"ל. ומתני' מייתי לה בירושל' פ' בתרא דמס' ערלה וכתב שם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ועל כרחך תלתא תנאי נינהו ר''מ ורבנן ור' יהודה ר\"מ סבר את שדרכו דוקא מקדש ועשרה נינהו ורבנן סברי שיתא נינהו ור\"י סבר כל הדברים מקדשין דכל שדרכו לימנות מקדש וצריך לגרוס בירושל' מתני' פליגי על מ\"ד כל הדברים מקדשין לר\"מ עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לשער בהן את הכלים ושיהיו מקדשין וכו'. </b>כך צ\"ל. גם בפי' ר\"ע ז\"ל צ\"ל וניכרין היו רמונים וחציר של מקומוח הללו מרמונים וחציר של שאר מקומות וכותאי וכו': \n",
+                "<b>אמר ר' יוסי לא הוזכרו. </b>כך נראה דגריס הרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ש ז\"ל נראה דגריס א\"ר יהודה לא הוזכרו וכו' וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל וכדכתבינן וכן ג\"כ בתוספתא. וכן הוא בירושלמי פ' שני דמסכת דמאי דף כ\"ב וגם שם בפ' בתרא דערלה וגם בתוספתא דב\"מ פ' ששי: ועיין בתוס' זבחים דף ע\"ב עמוד שני: \n",
+                "<b>וחצירי גבע. </b>הצדי\"ק בחיר\"ק והרי\"ש בציר\"י: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכי מי מודיעני איזוהי גדולה ואיזוהי קטנה אלא חולק הכל לפי וכו'. </b>צריך למחוק מלת חולק. גם הרי\"א ז\"ל מחקה וכתב עוד ס\"א מי מודענו. גם ס\"א לפי דעתו של אדם. וכתב הר\"ש ז\"ל דבתוספתא אומר ר' יהודה דמוציא השני ביצים מן הכוס ונותן במקומם אוכלים שאינם בולעים כעין בטנים ושקדים עד שיתמלא הכוס מן המים וחולקים אותן אוכלין וחצים הוא שיעור ביצה ע\"כ ובר\"פ כיצד משתתפין תניא ר' נתן ור' דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה וכקליפתה וחכמים אומרים כמוה בלא קליפתה ע\"כ. וראיתי מי שפירש דכביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית שאמר ת\"ק ר\"ל ביצת התרנגולת ושהיא הבינונית שבביצים דכולהו עופות ור' יהודה בא לחלוק ולומר לא כן שביצת התרנגולת היא הבינונית אלא מביא גדולה שבגדולות כגון ביצת היענה וקטנה שבקטנות כגון ביצת צפרתא ונותן לתוך המים וחולק וכו' ור' יוסי אומר וכו' ולפי דבריו שלש מחלוקות בדבר ועשה חזוק וראיה לדבריו מפי' הרמב\"ם ז\"ל וגם ממקומות אחרות מסוגית הגמרא דעירובין פ' כיצד משתתפין ומיומא פ' יום הכפורים ואני מה שנלע\"ד כל ימי הוא לומר דבהסכמה והקדמה מונחת פשוטה וידועה דכביצה שאמרו היא ביצת התרנגולת כדמוכח לה מקרא בגמרא בפרק יום הכפורים אתא תנא השתא לאשמועינן דהאי ביצת תרנגולת לא בכל ביצי התרנגולת משערין רק בבינונית שבביצי התרנגולת ואתו ר' יהודה ור' יוסי לפרושי דברי ת\"ק כיצד נדע להבחין איזוהי ביצה בינונית שבביצי התרנגולת מר אמר הכי ומר אמר הכי והלכה כר' יוסי בפירושו לדברי ת\"ק שאינו משער אלא באומד דעתו שהיא בינונית שבביצי התרנגולת וכך נלע\"ד שהוא מפ' הרמב\"ם ז\"ל אע\"פ שלשונו ק\"ק או מוטעה קל להבין דודאי הכי מפרש כדכתיבנא. והשתא הוי האי בבא דומיא דרמון וגרוגרת שכבר הם ידועים ולא הוצרך לו לתנא לאשמועינן רק שהם בינוניים ואם כדברי מי שיפרש כדרך הראשון ה\"ל למיתני כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית זו ביצת התרנגולת וכדתנא גבי זית אלא בינוני זה אגורי וכן גבי עדשה אלא בינונית זו מצרית וכן גבי עובי המרדע הוצרך לפ' איזהו בינוני כל שהקפו טפח ולשון הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ח דהלכות שבת מוכח הכי שכתב שם וז\"ל וביצה האמורה בכל מקום היא ביצה בינונית של תרנגולים ע\"כ. ואי ס\"ד כדבריהם הל\"ל היא ביצה של תרנגולין מה לו להזכיר בינונית ואם להשמיענו שהבינונית היינו של תרנגולת הל\"ל היא ביצה בינונית שהיא של התרנגולין ופשוט הוא בעיני הרבה מאד מה שכתבתי ושלא היה צריך ליכתב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל היא הבינונית שבמדינות. </b>תימה לר' יהודה כיצד אפשר שנתקללה כל כך ארץ ישראל אפי' בימי התנאים דגדול שבה כבינונית שבח\"ל ולספרים דגרסי הקטנה שבארץ ישראל ניחא אבל לא ראיתי שהגיה בה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית שאמרו וכו'. </b>ברכות פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ') גרסי' א\"ר אבהו לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו ואמרי לה סמרוסי שמו ולמה נקרא שמו אגורי ששמנו אגור בתוכו פי' שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים אלא אגור ומזומן לצאת ממנו כמשקה ענבים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האמה שאמרו וכו'. </b>בפסחים דף פ\"ו מפ' דאע\"ג דגגין לא נתקדשו היו מניחין שם כלי קדש הצריכין לבנין אבל לא הצריכין למזבח כדאשכחן שאותן שתי אמות מקלות של מדה היו נתונות בגובה השער של שושן הבירה שהוא בית הבנוי על גובה השער כדתנן במסכת מדות שער המזרח עליו שושן הבירה צורה והוא כגגין ועליות שלא נתקדשו גם לשאר כלי הקדש שאינם כלי שרת של מזבח היו מניחין בגגין ולא שיהיו כלי הקדש צריכין מקום מקודש רק במה שהיו מניחין אותן כלי הקדש שם הוה להו לגגים ההיא קדושה מועטת. ובפרק מומין אלו (בכורות דף מ\"ד) כתב רש\"י ז\"ל דהא דקתני יתירה על של משה לאו באמתו של משה ממש קאמר דודאי של משה גדולה מאד דהא משה רבינו עשר אמות באמה של קדש הוה שהם שלש אמות באמה שלו דהא כל אדם אין גופו אלא שלש אמות באמתו אלא על אותה של קדש שתיקן משה קאמר יתירה על של משה. וכמו שכתוב כאן הוא נוסח המשנה שם וכן הוא הנכון ואמנם אני מצאתי מוגה כך ושעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה על של משה אצבע ולמה וכו' וכל השאר נמחק. ולא מצאתי רמז להגהה זו. וראיתי שכתוב בפי' הר\"ש ז\"ל שתי אמות של שתי מקלות שבהן מודדין האמות והם אמה על אמה ע\"כ. ואם אין טעות לע\"ד צ\"ע קצת: \n",
+                "<b>בשושן הבירה. </b>חדר אחד בנוי על שער מזרחי של עזרה ועליו שושן הבירה מצוייר כדי שתהא עליהם אימת מלכות וידעו מהיכן באו ולא יבאו למרוד במלך: \n",
+                "<b>ולמה אמרו אחת גדולה ואחת קטנה. </b>תיסגי להו בשל משה רש\"י ז\"ל. ומצאתי מלת וּלְמַה מנוקדת בשור\"ק ושב\"א. ויש מוחקין מלת אמרו גם החכם הר\"ס ז\"ל מחקה מספרו. ועיין בערוך וז\"ל כאשר הוא כתוב שם בדפוס פי\"ז בכלים ושתי חומות היו בשושן הבירה פי' יש מי שאומר מקום היה בנוי בבית המקדש צורת שושן הבירה ועשו בנין אמה אחת כמדת משה רבינו שעשה בה כל כלי הקדש ותוספת חצי אצבע בקרן מזרחית צפונית בנין אמה ואחת יתירה בקרן מזרחית דרומית ע\"כ ואם אין טעות צ\"ע לע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"מ אומר וכו'. </b>ואית דגרסי ר\"מ אומר כל האמות היו בבינונית וכו'. תניא בתוספתא ר\"מ אומר כל מדות שאמרו חכמים בכרם כגון חרבן הכרם ומחול הכרם ופסקי עריס ומותר אפפיירות כולן באמה של חמשה טפחים חוץ ממזבח הזהב והקרן והסובב והיסוד שהן באמה של ששה טפחים שנאמר ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטופח שיהא למזבח שני מדות יכול יהו כולן באמה של חמשה טפחים ת\"ל באמות אמה אמה וטופח באמה שהיא יתירה על חברתה טפח פי' חרבן הכרם הוא קרחת הכרם דפ\"ק דערובין וכולן שנינו בהן אמות פ\"ד דכלאים קרחת הכרם בה\"א שש עשרה אמה ותנן פ' ששי דכלאים פסקי עריס שמנה אמות ועוד. ובפ\"ז דכלאים תנן מותר אפיפיירות ואין שיעורם במשנה מפורש אבל בירושלמי מפ' מותר אפיפיירות ששה טפחים ושמא ר\"מ היה שונה אמה ע\"כ מה\"ר שמשון ז\"ל ואם אין טעות בתוספתא נראה דתרי תנאי אליבא דר\"מ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אמות הבנין. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. ואית דגרסי הבניין: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. והלכה כר\"מ אמר המלקט ודוקא מזבח הזהב שהיה מרובע אמה על אמה באמה בת חמשה טפחים וכן גובה היסוד וכניסתו וכן ג\"כ כניסת הסובב וכן ג\"כ גובהן של ד' קרנות המזבח הוא דהוו באמה בת חמשה טפחים אבל גובה הסובב היה באמה בת ששה טפחים וכן ג\"כ רבוע כל קרן של מזבח הנחשת היה ששה טפחים על ששה טפחים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש שאמרו מדה דקה וכו'. </b>ה\"פ דהני תלתא באבי ויש שאמרו דקתני במתני' בתחלה פירש לנו התנא דמדה דקה האמורה בכל מקום היא מדברית והדר מפ' מדה בינונית דהיינו ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם אם גדול גדולה ואם קטון קטנה ואם בינוני בינונית והדר מפ' בבא תליתאה ויש שאמרו מדה גסה וכולהו הני דאזיל ומפ' מלא חרווד רקב וכו' הוו מדה גסה. לשון ה\"ר יהוסף ז\"ל ויש שאמרו במדה דקה וכו' פי' יש דברים אחרים שאמרו חכמים בשיעור שלהם ואינם אלא במדה דקה ומה הם מדות הלח וכו' ויש דברים אחרים שאמרו חכמים והשיעור שלהם הוא לפי האדם כגון הקומץ של המנחה שאין לו מדה אלא לפי גודל יד הקומץ וכן המלא חפנים שלוקח כ\"ג מן הקטרת ביום הכפורים הם לפי גודל ידי הכהן גדול וכן השותה מלא לוגמיו ביוה\"כ ויש דברים אחרים שאמרו בהם חכמים ואינם אלא במדה גסה והם מלא תרווד וכו' עכ\"ל ז\"ל. עוד הגיה קומץ המנחה וחופני הקטרת וכתב ס\"א גרסי' כמו בדפוס הקומץ את המנחה וחופן את הקטרת ונ\"ל דשבוש הוא ע\"כ. ונלע\"ד לפי הגהתו דמלת קוׁמֶץ בנקוד סגו\"ל גרסי' המ\"ם. ומלת וְחָפְנֵי גרסי' החי\"ת בקמ\"ץ חטוף מפני השב\"א שבפ\"א והנו\"ן בציר\"י והוא סמוך דוק: \n",
+                "<b>ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם. </b>בטור א\"ח סי' תקפ\"ו כתב דהא דאמרי' שיעור שופר כדי שיאחזנו לאו אתוקע קאי דא\"כ ה\"ל למיתניה הכא בהדי כל הני דמני דשיעורן הכל לפי מה שהוא אדם אלא ודאי כדי שיאחזנו אדם סתמא קאמר דהיינו טפח. ובגמ' בפ' בכל מערבין מוקמינן לה כסומכוס דאמר אין מערבין לישראל אלא בחולין דמידי דחזי ליה בעי' והכא נמי במתני' בעי' שיעור מה שהוא אדם ואין שיעורן שוה בכל ובעי התם בגמ' לימא פליגא אדר\"ש בן אלעזר דאמר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן כסעודה בינונית של כל אדם ומשני מתני' דתלי שיעורא באדם עצמו בחולה ובזקן ולקולא ולא ארעבתן ולחומרא דבטלה דעתו. ובפ' מי שהוציאוהו אמרי' דארבע אמות שאמרו לענין שבת באמה דידיה יהבינן ליה והא דלא תני לה הכא במתני' משום דלא פסיקא ליה דאיכא ננס באבריו שגופו בינוני ואמתו קצרה ולא סגי ליה באמה דידיה ובעי למיתב ליה באמה של קדש: \n",
+                "<b>ובמזון שתי סעודות לעירוב. </b>כצ\"ל ובמזון בבי\"ת: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר לשבת אבל לא לחול. </b>רבינו יהונתן הכהן ז\"ל מפרש טעם כיצד הוי להקל לר' יהודה מלבד הטעם שפירש ר\"ע ז\"ל וכתבתיו בפ\"ח דמסכת עירובין: \n",
+                "<b>זה וזה מתכונין להקל. </b>כך היה צ\"ל אמנם אני רואה שבפירוש הרמב\"ם ז\"ל שכתוב זה וזה והרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה אלו ואלו. ועיין במ\"ש שם בפ\"ח דעירובין סימן ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמוה וכגרעינתה. </b>עיין במה שכתבתי בפ' בתרא דיומא סימן ב': \n",
+                "<b>כפיקה גדולה שלהן. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל כפיקה הגדולה שקושרין בהן שכן דרך לקשור בשולי הנודות וכשניקבו בשיעור שתצא מהנקב אותה הפיקא טהרו וכן פי' הרא\"ש ז\"ל וכן משמע קצת מתוך פי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר ישנו כראש גדול של אדם. </b>בתוספתא קאמר ר' יוסי ישנו כראש פר גדול של צפורי ואחרים אומרים משמו טפח ושליש טפח וכך היו משערין עד שלא בא בן בטיח. ור' טרפון אומר פושט ראשי אצבעותיו ומראה ר' עקיבא אומר קופץ ראשי אצבעותיו ומראה ר' יהודה אומר מניח אצבעו על גודלו וכופל וחוזר ומוריד: \n",
+                "<b>וכסלע הנירונית. </b>מטבע של נירון קיסר היינו ההוא דערק ואיגייר ונפק מיניה ר\"מ כדאיתא ס\"פ הניזקין (גיטין דף נ\"ו.) וכתוב בחדושי הרשב\"א ז\"ל פ' לא יחפור (בבא בתרא דף י\"ט) דמוכח במסכת בכורות פ' על אלו מומין שסלע נירונית יתרה על סלע סתם שבתלמוד שסלע סתם פחות הוא ממקדח סתם וכ\"ש ממקדח גדול ע\"כ וע\"ש עוד: \n",
+                "<b>שהוא כפונדיון. </b>פי' וכמה הוא המקדח הגדול הוא כגודל פונדיון או כגודל סלע או כשיעור מלא נקב שבעול ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה כלים מן הגדול בים וחבר להם מן הגדול בארץ אפי' חוט אפי' משיחה. </b>ובלבד שיחברנו לו בדרך וכו' לשון ר\"ע ז\"ל והיינו דקתני דבר שכיוצא בזה מקבל טומאה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה וכו'. </b>בעושה כלים מפ' לה הר\"ש ז\"ל כדמפרש ר\"ע ז\"ל והרא\"ש ז\"ל ג\"כ הסכים לפירוש זה וכתב אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' דבמינים עצמן מיירי ולא מני תנא אלא טומאה דאורייתא אבל ארץ העמים טומאתה מדרבנן וכן נמי נבלת עוף טהור דמטמא אע\"פ שנברא ביום חמשי חדוש הוא ומדרבנן וס\"ל להרמב\"ם ז\"ל שכל מה שאינו מפורש בתורה נקרא מדברי סופרים אפי' הדברים שהן הלכה למשה מסיני ע\"כ וצ\"ע לע\"ד. ועיין במה שכתבתי בהקדמה לסדר זה סימן כ': \n",
+                "<b>מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים וכל מה שנברא ביום הששי טמא. </b>כך צ\"ל. ויש גורסי' מה שנתה כנף העוז וכן הגיה החכם הר' יהוסף ז\"ל והחכם הר\"ס ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה כלי קבול מכל מקום טמא. </b>ואפי' לא עשאו ראוי לקבל אלא משהו עכ\"ל ר\"ע ז\"ל אמר המלקט נראה שהוא פי' עצמו אבל הרמב\"ם ז\"ל וגם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל פירשו דאסיפא קאי העושה וכו' מ\"מ טמא אפי' מעור המצה ומן הנייר וכו' ושמא שהוא פי' הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו ר\"פ שני: \n",
+                "<b>הרמון והאלון וכו'. </b>תוס' פ' במה אשה (שבת דף ס\"ו) כתבו דאילו גבי לפת ואתרוג שחקקו קתני שאינם מקבלין טומאה לפי שאינם מתקיימין ע\"כ. וכן פסקה הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו אלא שקשה בעיני שהוא דימה שם דלעת היבשה ללפת ואתרוג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האסל. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל הסרסור מרמה ומשים בראשה בית קבול מעות להשים שם מה שיגנוב מדמי החפץ ולא יודע: \n",
+                "<b>קנה של עני. </b>פי' ראשון שהביא ר\"ע ז\"ל הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>אוי לי אם אומר וכו'. </b>בבא בתרא פ' הספינה דף פ\"ט אמרה ג\"כ גבי מדידות של רמאות ואמרי' התם ולמה אמרם משום דכתיב כי ישרים דרכי ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תחתית הצורפים. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל החתיכה של עץ שמרכיבים עליה הסדן היא ששמה תחתית וכשמגביה הברזל ממנה מקבץ בה שיפת הזהב או הכסף אבל של נפחים לא. ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' קצ\"ה: \n",
+                "<b>פנקס שיש בו בית קבול שעוה. </b>שהוא חקוק וממלאין החקק שעוה וכותבים בו: \n",
+                "<b>טמא ושאין בו טהור </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>מחצלת הקש וכו'. </b>וכתב הר\"ש ז\"ל דפירש רש\"י ז\"ל דפליגי בהא דמר חשיב ליה כשל עץ ומר לא חשיב ליה כשל עץ וכאן לא יתכן לפ' כן דטומאת מחצלת משום דעביד ליה לשכיבה ומשמע בספ\"ק דסוכה דטמא מדרס אפי' מידי דלאו עץ ונראה דפליגי אי חשיב דבר מעמיד אי לא דאין מקבל טומאה אלא דבר המעמיד כדמוכח בתוספתא ע\"כ: \n",
+                "<b>שפופרת הקש. </b>הוא ג\"כ כלי קבול אע\"פ שהוא קטון שהוא קנה התבן: \n",
+                "<b>של חלף. </b>בספ\"ק דסוכה גרסי' חילת והוא החלף הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שפופרת הקנה שחתכה לקבלה טהורה עד שיוציא את כל הככי. </b>ביו\"ד אחת גרסי' לה. וברמב\"ם פ' שני דהלכות כלים אלא שצ\"ע שמהרי\"ק ז\"ל כתב שם שהיא תוספתא ונראה שנפל טעות סופר שם בדפוס ששם הביא הרמב\"ם ז\"ל שתי בבות המתחילות שפופרת הקנה שתתכה וכו' הראשונה היא משנתנו והשנית היא תוספתא ומה שכתב שהיא תוספתא פי\"ד דכלים דהיינו פ\"ז דב\"מ דכלים ושפופרת דמתני' נשמטה מן המורה מקום דוק ותשכת ומכל מקום נראה דמתני' ר' יהודה היא שכך אמר בתוספתא דאילו ת\"ק דידיה אמר משיחסום ויקנב: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובה\"א נמדדת מבחוץ. </b>פי' רש\"י ז\"ל בשבת פ' כירה (שבת דף מ\"ד) דרואין אותה כאילו היא עומדת בתוך כלי גדול ואם מחזיק אותו כלי מ' סאה טהורה השידה ואע\"פ שהיא אינה מחזקת מ' סאה דקסברי אף עבייה נמדד עמה והמוכני אינו נמדד עמה להשלים דרואין אותה כאילו היא עומדת בתוך כלי ואם מחזיק אותו כלי מ' סאה טהורה השידה ואע\"פ שהיא אינה מחזקת מ' סאה דקסברי אף עבייה נמדד עמה והמוכני אינו נמדד עמה להשלים דרואין כאילו ניטל המוכני ואח\"כ תנתן השידה לתוך הכלי ע\"כ: \n",
+                "<b>ועובי לבזבזים. </b>לבזבז הוא הזֵר שעל השפה. ועיין בתוספתא שהביא הרב רבינו שמשון ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוכני שלה. </b>בשבת פרק כירה דייקינן הא אין עליה מעות שריא אף על גב דהוו עליה בין השמשות ומוקמינן לה כרבי שמעון דלית ליה מוקצה ובתר הכי בדף מ\"ו דחיק לאוקמא כשלא היה עליה המעות כל בין השמשות: \n",
+                "<b>ואינה מצלת באהל המת. </b>אית דגרסי ניצלת פי' אם היתה שידה ומוכני שלה באהל המת השידה טהורה שהיא מחזקת מ' סאה והמוכני טמא אבל ברוב המשניות גרסי' מצלת וכן בפ' כירה פי' דאם השידה בבית הקברות וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל א\"נ במוקף צמיד פתיל מיירי ומונחת באהל המת והכלי בתוך השידה והיא נקובה בצדה מקום שהמוכני תופפת וממעטת אותו הנקב הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>כיצד מודדין אותו ראש תור. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל הקמרון עובר מכל צד מעבר לדופני השידה כי הוא רחב יותר מן השידה וכשבא למדוד חלל הקמרון שהוא כנגד השידה מותח חוט מראש הכותל של השידה עד אמצעיתה של ראש הכיפה וכן מצד האחר והחלל שבין החוטין הוא מודד והרמב\"ם ז\"ל פי' דאפי' אין הכיפה עוברת על דופני השידה מודדין כמו שציירתי  קמרון זהו % לפי שעיגול הכפה אין עושין אותה בשוה יש שעושין אותה כחצי עגול ויש שעושץ אותו קרוב להיות חד מלמעלה לכך נתנו מדה אחת לכולה. אם אינה יכולה לעמוד השידה בלא הקמרון טהורה אע\"פ שאינה מקבלת והרמב\"ם ז\"ל פי' שהקמרון מכביד עליה ומטה אותה לצד אחד ואינה יכולה לעמוד השידה בפ\"ע אא\"כ נסמכת טהורה עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>כיצד מודדין אותה. </b>פי' כיצד מודדין השידה הנז' לעיל דתנן ונמדדת עמה. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומלבני בני לוי טהורים. </b>מצאתי כתוב לשון הרא\"ש ז\"ל ושל בני לוי טהורים שהולכים לירושלם מעיר לעיר ומפרקים מטותיהן ונושאין אותה עמהם ומניחין המלבנות בבתיהן ומשום דלא קביעי במטה טהורים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלבן. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל הוא עץ מרובע ארוך בארך המטה מכוייר ומצוייר ומשימין אותו לפני המטה לצד חוץ ויש בו נקבים שמכניסין אותו בהן להחזיקו עם המטה ונעשה אותו מלבן מכלל המטה והוא פני המטה ומלבני בני לוי הוא עץ מרובע ארוך שעומד על שני רגלים כזה % או כזה % והיו תולין בו הלוים כלי זמר שהיו אומרים עליהם השיר בכל יום עכ\"ל ז\"ל והרא\"ש ז\"ל פי' מלבן לכרעי המטה עביד כדמשמע בפ' המוכר את הבית דבעי ר' ירמיה מלבנות של כרעי המטה מהו והוא חתיכת עץ חלול ונכנס בו כרע המטה כמו מלבן שעושין בו הלבנה ומגין על הכרע שלא ירקב מלחלוחית הקרקע ואיכא דמטלטלי בהדה דמטה ואיכא דלא מטלטלי כדמוכח התם והני דמטלטלי עמה טמאים דכמטה דמו וכן פי' רש\"י ז\"ל בפ' כירה וכן ג\"כ פי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שנתנו על לשונות </b>פי' הר\"ש ז\"ל עץ עשוי כעין לשון שהמלבן מונח עליו דהרבה דברים נקראין לשון כדאשכחן וכו':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' נחמיה מטמא. </b>ואין הלכה כר' נחמיה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט עיין במ\"ש בסוף פירקין. \n",
+                "<b>גדד שתי לשונות לוכסן גדד שתי כרעים טפח על טפח לוכסן או שמיעטה פחות וכו'. </b>כך צ\"ל. ופי' ה\"ר שמשין והרא\"ש ז\"ל מן התוספתא מוכח דשתי לשונות היינו חבלים וקרי להו לשונות מפני שאינם עגולים כשאר חבלים שלא יזיקו לשוכב עליהם. וכתב עוד הרא\"ש ז\"ל דהא דקתני גדד שתי לשונות טהורה אחבלים קאי דהוי כאילו נתפרקה כל המטה ותנן בריש פירקין דלקמן המפרק את המטה להטבילה הנוגע בחבלים טהור ע\"כ והפירוש אבל מיטה טמאה וכן פי' הר\"ש ז\"ל ג\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד שנשברה שניה טהורה. </b>ואע\"ג דאיכא קצרה ושתי כרעים שהרי שתי הקצרות והכרעים קיימין אפ\"ה טהורה מידי דהוה אנגנב חציה או חלקוה אחין הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועיין במ\"ש במתני' דלקמן פכ\"ו סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחברה למטה כולה טמאה מדרס. </b>כך צ\"ל. ופירשו הר' שמשון והרא\"ש ז\"ל כרע של מטה שהיתה טמאה מדרס ואע\"ג דמכי פירשה הכרע מן המטה טמאה מדרס נטהר כיון דלחודיה קאי כדתנן לעיל דקצרה ושתי כרעים בעינן או ארוכה ושתי כרעים מ\"מ חוזר לטומאתו הישנה ואפי' חברה למטה האחרת הטהורה כל זמן שכל פרקיה קיימין שהמטה ח' פרקים כדתניא בתוספתא: \n",
+                "<b>טומאת ז'. </b>כגון שנגעה המטה במת ואח\"כ פירש הימנה כרע זה עכ\"ל ז\"ל. ור\"ע ז\"ל כתב היתה טמאה טומאת שבעה כגון שנגעה במת וכתב עליו ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל עיין במסכת אהלות פ\"ק סי' ב' שפי' ר\"ע ז\"ל שגם כלי שטף הנוגעים במת נעשין אבי אבות וכלים בכלים אב הטומאה ודו\"ק ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או חלקוה אחין. </b>אית דלא גרסי מלת או: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. וכי מהני דוקא וכו'. אמר המלקט פי' דקתני לעיל בפירקי' כרע שהיתה טמאה מדרס וחברה למטה כולה טמאה מדרס דשמעת מינה דאפי' כרע אחת טמאה וכ\"ש ארוכה ושני כרעים היינו דוקא במקום שהכל לאדם אחד שסופו להחזיר וזהו מה שכתבו הרא\"ש והרא\"ש ז\"ל דהא דתנן לעיל דאפי' כרע אחד טמא היינו כשהחזירה למטה אבל כל זמן שלא חברה למטה טהור אפי' המטה של אדם אחד ע\"כ. ופשוט הוא דרבותא איכא טפי במילתייהו ממה שפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ומיטהרת אברים. </b>כשבא להטבילה מטביל הכרע בפני עצמה ולא חבילה עם הקצרה שהקצרה וכו' לשון ר\"ע ז\"ל עד וכך פירשוה רבותי. אמר המלקט התוס' דפ\"ק דסוכה והר\"ש והרא\"ש הם הם שפירשוה כך ע\"פ התוספתא ומתני' ר\"ש היא ולא רבי דלרבי אין מיטהרת לר\"א אא\"כ היא שלימה אבל הם ז\"ל פירשו מסברא דנפשייהו מיטמאה חבילה פי' כשהיא שלימה אבל נתפרקה אברים אינה מקבלת טומאה אפי' ארוכה ושתי כרעים ומ\"מ מודה ר' אליעזר דאם נתפרקה וחזר וחברה חזרה לטומאתה הישנה כדקיימא ומיטהרת חבילה דאם טמאה היא אין טבילה עולה לה אברים אברים אלא מחברה ומטבילה ומה שאמרו חכמים מיטמאת אברים פירשו בפ\"ק דסוכה שר\"ל שאם תהיה ארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים ואז מיטמאת ואע\"פ שהיא מקצת מטה לפי שראויה להשימה בצד מקום גבוה ולהטות הנסרים עליה וליישן על גביהן וכן אומר שאם נטמאת בהיותה שלימה וחתכה והטבילה אברים אברים נטהרה והוא ג\"כ פי' הרמב\"ם ז\"ל וקשה לע\"ד שהוא ז\"ל פסק לעיל בפירקין דאין הלכה כר' נחמיה דמטמא בניטלה ארוכה ושתי כרעים וכיצד פירש כאן אליבא דחכמים דהלכתא כותייהו מאי דמפ' רב חנן שם בפ\"ק דסוכה דההיא סוגיא אליבא דר' נחמיה וחפשתי בהלכות כלים ומצאתי שכן ג\"כ פסק בפכ\"ו בניטלה ארוכה ושתי כרעים דטהורה דלא כר' נחמיה ואח\"כ בסמוך לזה פסק כחכמים דמתני' וכפירוש הגמרא דסוכה והשיגו על זה הראב\"ד ז\"ל וז\"ל אמר אברהם זה לדעת ר' נחמיה ודלא כרבנן עיין במשנה פי\"ח ועוד קשה דידיה ולמעלה לא כתב כן ע\"כ. ולקושיא קמייתא תירץ מהרי\"ק ז\"ל דלא הוי קושיא דאיכא למימר כיון דחכמים דר' אליעזר סברי כר' נחמיה נקטי' כותייהו אבל מה שכתב קשה דידיה אדידיה קשה ותירץ הוא ז\"ל די\"ל שרבינו סובר דלא שייכא הא פלוגתא בהא פלוגתא דפלוגתא דת\"ק ור' נחמיה בשהיתה המטה טמאה מדרס ובהא הלכה כת\"ק דמטהר בניטלה ארוכה ושתי כרעים דכיון שאין צורת המטה עומד אזלא לה טומאה ופלוגתא דר' אליעזר וחכמים במטה טהורה וקאמרי חכמים שאע\"פ שניטלה ארוכה ושתי כרעים מקבלת טומאה מפני שראויין לסומכן וליישן ולישנא דרבינו דייק הכי בהדיא ולישנא דמתני' נמי דייקא הכי דגבי פלוגתא דר' נחמיה קתני מטה שהיתה טמאה מדרס וגבי פלוגתא דר' אליעזר קתני מטה מיטמאת אברים עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והנונע בחבלים </b>גרסי' וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט איני יודע מנין לו זו הגרסא שהרי הרמב\"ם ז\"ל לא פירשה לא בפירושו למשנה ולא בחבורו בהלכות כלים ספכ\"ו גם אינה לא בפירוש הר\"ש ז\"ל ולא בפי' הרא\"ש ז\"ל וא\"כ דילמא מתני' מיירי במטה שיש בה קצרה ושתי כרעים דטמאה לכ\"ע ואעפ\"כ הנוגע בחבלים טהור דמכי פירקה שוב אין בה טומאה אבל לעולם המפרק טמא עד שיטהר עצמו אח\"כ בא לידי באור הרמב\"ם ז\"ל על משנתנו מוגה ומשמע משם דהנוגע גרסי' וגם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מחק הוי\"ו: \n",
+                "<b>מן הקשר ולחוץ טהור. </b>אע\"פ שסוף החבל השני ליארג: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר שלש אצבעות. </b>לחבל שהיה עביו ידוע אצלם יהיה שיעורו שלש לפי שכל שהחבל עבה צריך להניח יותר חוץ לקשר. הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחמשה ועד עשרה טמא. </b>וצריך להטביל גם החבל עד עשרה: שבו קושרין את הפסחים. זכר לפסח מצרים דכתיב והיה לכם למשמרת וכתיב אסרו חג בעבותים רש\"י ז\"ל שם בחולין. [הגהה ותימה שמצאתי במשניות שהעבירו הקולמוס על מלות שבו קושרין את הפסחים ומשלשלין את המטות]. ומסיק התם בגמ' דכל היכא דקתני עד זיל ביה לחומרא ואי עד ועד בכלל קולא היא אימא עד ולא עד בכלל ודייק לה מברייתא דקתני עלה דמתני' חמשה טפחים כלמעלה עשרה כלמטה פי' חמשה טפחים כלמעלה וטמא דעד דקתני עד חמשה טהור ולא עד בכלל עשרה כלמטה דהאי עד דקתני ועד עשרה טמא ועד בכלל קאמר אלמא לעולם בתר חומרא אזלינן וכן א\"ר יוחנן כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים דלהקל פי' כל שיעורי חכמים להחמיר דאי מצומצם חומרא הוא שערינהו במצומצם ואי מצומצם קולא הוא שערינהו בשוחק חוץ מכגריס של כתמים ששנינו בנדה דהרואה כתם של דם בבגדה כגריס טמא דמספקי' ליה בדם נדה אע\"ג דכי משערת ליה במצומצם חומרא היא לא הויא טמאה אלא ביותר מכגריס אבל כגריס עצמו מחזקינן ליה בדם מאכולת והיינו להקל דאע\"פ דכגריס שיעורו בעי' כגריס ועוד והכי תניא בהרואה כתם וטעמא משום דכתמים עצמן דרבנן דמדאורייתא עד דחזיא מיופה כדכתיב דם יהיה זובה בבשרה ורב חסדא נמי ס\"ל התם בפ' הרואה כתם כר' יוחנן אבל רב הונא פליג עליה דרב חסדא וס\"ל דאפי' גבי כתמים אזלינן בעד ועד בכלל או אפכא לחומרא הלכך הרואה כתם כגריס הוי כיותר מכגריס דעד ולא עד בכלל דאי אמרת עד ועד בכלל הוה ליה קולא וטהורה. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם פכ\"א חבל היוצא מן המטה שהיא טמאה עד סוף ד' טפחים הנוגע בו טהור שאינו מצרכי המטה לפי שאינו ראוי לכלום מתחלת חמשה ועד סוף עשרה טמא מפני שתולין בו את המטות מעשרה ולחוץ טהור מפני שהוא יתר על צורך המטה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהוא דברי ר' מאיר. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>עד עשרה טפחים. </b>מחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת עד: \n",
+                "<b>כדי לעשותו חבק לחמור. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יוסי אומר נישא הזב על המטה והמזרן עשרה טפחים. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. פכ\"א ונראה לי ששם חזר בו וכו'. אמר המלקט שכן כתב דרס הזב על המזרן היוצא מעשרה ולפנים הרי המטה כולה מדרס מעשרה ולחוץ טהורה. וז\"ל הרא\"ש ז\"ל ואם נישא הזב על המזרן תוך עשרה טפחים חשיב כמטה לקבל טומאת מדרס אבל מחוץ לעשרה טהור לגמרי ואף מגע מדרס אין בו דודאי כשנטמאת המטה המזרן טפל למטה ואף חוץ לעשרה טמא מגע מדרס אבל כשדרס הזב על המזרן לא הוי בר קבולי טומאת מדרס אלא שהוא יד למטה ודוקא בתוך עשרה אבל חוץ לעשרה אפי' מגע מדרס אין בו [אבל הר\"ש כ' דחוץ לעשרה טהור מתורת משכב אבל דינו כנוגע במשכב (לפי הגהת הנופ\"ש) ובס' ת\"נ כ' על דברי הרא\"ש אלו וז\"ל אבל מדברי הר\"ב ז\"ל משמע דמזרן עצמו בר קבולי טומאת מדרס הוא שכ' אבל מעשרה ולחוץ כו' ולא נטמאת בטומאת המזרן ע\"כ וצ\"ל דמר חשיב ליה עביד למשכב ומושב ומר לא חשיב ליה ע\"כ:] ובתוספתא קתני דגם המטה טהורה לגמרי  [והר\"ש פי' דר\"ל טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס:]  עכ\"ל ז\"ל וכתב הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו בד\"א למדרס אבל לשאר טומאות אפי' מאה אמה כולו חבור כיצד וכו'. וכתבו ר\"ע ז\"ל במתני' דבסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כולה טמאה מדרס. </b>ואע\"פ שכשדרס הזב על המיזרן המטה טהורה היינו לפי שהמטה עיקר ואינה בטלה לגבי המיזרן אבל מיזרן בטל הוא אגב המטה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל:  \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונגע בהן המת. </b>באחד מהם כשהם כרוכים או במטה או במיזרן: \n",
+                "<b>ולא שינה את הנקבים טמאה נשתברו חדשות טמאה. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וכך נראה מפי' הרמב\"ם ז\"ל המוגה: \n",
+                "<b>נשתברו חדשות טמאה. </b>דהא אפי' לא עשה לה חדשות טמאה היא בקצרה ושתי כרעים והאי דנקט ועשה לה חדשות לאשמועי' דאם נשתברו הישנות אע\"פ שכבר עשה לה חדשות טהורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיבה שפתחה מלמעלה טמאה. </b>גרסי' ובסמוך בסי' ט' ברישא שונה דין תיבה שפתחה מצדה וכדלקמן בפכ\"ד דמחלק בין פתחה מצדה לפתחה מלמעלה וי\"ס דל\"ג האי בבא אמנם אדרבא מצאתי בהפך שבדפוס אחד שהיה חסר והגיהוהו וגם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיהו והוסיפו במשנתו בספרו שהיתה זו הבבא חסרה שם: \n",
+                "<b>טמאה טומאת מת. </b>דוקא טומאת מת אבל לא טומאת מדרס אפי' פתחה מצדה הרא\"ש ז\"ל. ועיין ברמב\"ם פכ\"ה סי' ט\"ו אם אותה היא משנתנו שאע\"פ ששם כתוב תיבה שפחתה מלמעלה וכו' פחתה מצידה וכו' נראה שהוא טעות וצריך להיות פתחה אבל דין נפחתה כתבו בפכ\"ו סי' ו' [ובס' ח\"נ כ' כן משמיה דנפשי'. וע\"ש בס' ח\"נ שסיים נ\"ל אבל קשה לפי מה שציין הכ\"מ שם ספי\"ט והו\"ל לציין פכ\"ד וגם אי גרסי' פתחה ק\"ק שדין זה כתבו ברפכ\"ז ע\"ש וצריך יישוב. ע\"כ:]: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התורמיל שנפחת הכיס שבתוכו טמא. </b>כך צ\"ל וקאי נפחת אכיס שבתוכו וכן הוא ברמב\"ם פ\"ז דהלכות כלים סי' ז' ח': \n",
+                "<b>טהורות. </b>קאי אחמת אע\"פ שהלשון דחוק וכן משמע מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיבה שפתחה מצדה. </b>גרסי' הכא וכן הוא ג\"כ בהר' שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>נפחתה מלמטה ר\"מ מטמא. </b>טומאת מדרס דחזיא לישיבה וטמא נמי טמא מת אע\"ג דלא חזיא לתשמיש דכל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת  הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משפלת שנפחתה. </b>כצ\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. צ\"ל שמוליכין בה הזבל לאשפה. ופי' הרא\"ש ז\"ל משפלת שנושאין בה הזבל ומשמש ישיבה עם מלאכתה כמו שנפחתה מצדה. וז\"ל הר\"ש ז\"ל משפלת כעין סל או קופה שפתחו מן הצד וכשנפחתו שוליה הופך צד העליון למטה ומשתמש בו ומטהרי רבנן משום דעיקר תשמיש שלה בטל ע\"כ: \n",
+                "<b>וחכמים מטהרין. </b>משום דקיימא לן דכל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת והוא פי' הרמב\"ם ז\"ל במשנתנו ובמשנה דלעיל. ובשם הרא\"ש ז\"ל כתבתי במתני' דלעיל דלר\"מ אה\"נ דמטמא טמא מת ג\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכרים והכסתות. </b>לעיל פט\"ז כתבתי בשם תוס' ז\"ל דכר גדול מכסת: \n",
+                "<b>והמרצפים. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל בלתי וי\"ו בין הצד\"י לפ\"א: \n",
+                "<b>שנפחתו הרי אלו טמאים מדרם. </b>ורבנן דפליגי אר\"מ בסוף פירקי' דלעיל מודו באלו לפי שהישיבה מתחלה אינה מזקת לתשמישם כלום והוי כמו שנעשו מתחלה לישיבה ולתשמיש הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>קלסטר. </b>גרסי' והוא כמו טרסקל. ופירש בערוך ואית דגרסי קרסטל והוא כלי של עור ומחזיק ד' קבין שהן שני שלישי סאה שהסאה ששה קבין ע\"כ. ומצאתי שניקד ה\"ר בצלאל אשכנזי ז\"ל הטי\"ת של קרסטֵל בציר\"י: \n",
+                "<b>תורמיל. </b>תרגום ילקוט תורמילא: \n",
+                "<b>כריתות. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל בל' ערבי רכווא אלמא וי\"ס הכריסית אבל בערוך כרתית. ועיין בספר קרבן אהרן פרק ראשון דפרשת זבים: \n",
+                "<b>והמזוודה. </b>משמע בדלי\"ת גרסי' לה מלשון תרגום צידה זוודין אבל בערוך הביאו בערוך מזר ברי\"ש אע\"פ שפירש שהוא כיס שנותנין בו צידה לדרך וי\"א נוד צבוע ופתוח לשום בו לחם וצידה לדרך וכן תרגום צידה זוודין והכין הוא זה והמזורה ובלשון ישמעאל שם הכלי מזור עכ\"ל ז\"ל. וכתב הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל נ\"א והמיזדא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמת חלילין. </b>פי' בערוך נוד קטן שעושין הרועין לזמר בו ולקבץ הבהמות וכן עושין אותו לוקחין עור הגדי וקושרין כל נקביו לבד משתי ידיו ובנקב אחד קושרין שפופרת של קנה ובאותו קנה מניח פיו ונופחו ויוצא הקול מן הקרנות כמשתי שופרות ויש נקבים קטנים בצדי הקרנות ומחליף אצבעותיו על הנקבים ומזמר בהן ע\"כ. ונראה דגרסי' חֵמַת החי\"ת בציר\"י והמ\"ם בפת\"ח שהוא סמוך כמו וחמת מים: \n",
+                "<b>טהורה מן המדרס. </b>דלא חדא לשכיבה שהרוח יוצא והיא מתקפלת: \n",
+                "<b>עריבת פיסונות. </b>של עץ ובלשון שני פי' בערוך עריבה שעושין בה הבנאים הטיט: \n",
+                "<b>עריבה משני לוג וכו'. </b>בפ' בתרא דמסכת ידים קרי לה עריבת הרגלים ומתני' דקתני דמטמא מדרס דלא כר' עקיבא דפליג התם וקאמר דאין שם מדרס עליה ואפשר לומר דשיערו חכמים דיותר מט' קבין אינה טמאה מדרס משום דעד ט' קבין הוא שיעור כלי הראוי לבעל קרי החולה או שמא כך הלכה למשה מסיני: \n",
+                "<b>בקדים ונצרקה. </b>כמו ונצמקה וכיון שנצרקה נסדקה כן מצאתי בקצת פירושים להר' שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>וחומר בשירי כלי נצרים. </b>מצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מלת בשירי והכן משמע למי שיעמיק: \n",
+                "<b>עד שיתחסמו. </b>כדתנן לעיל פט\"ז הסלין של עץ משיחסים ויקנב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקל שעשאו יד לקורדום. </b>גרסי' וכן הוא ברמב\"ם פ' עשרים דהלכות כלים וכן הגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. ובשבת פ\"ד רמי עלה מהא דתניא שלל של כובסין ושלשלת של מפתחות והבגד שהוא תפור בכלאים חבור לטומאה עד שיתחיל להתיר אלמא שלא בשעת מלאכה נמי חבור ומשני הכא שלא בשעת מלאכה אדם עשוי לזורקה התם שלא בשעת מלאכה נמי ניחא ליה דאי מיטנפי הדר מחוור להו ביחד ע\"י השלל הזה. וכתבו שם תוס' ז\"ל בדף מ\"ט חבור לטומאה משמע אבל לא להזאה משום דאפי' בשעת מלאכה לא הוי חבור דבר תורה דלא חשיב כלל בית יד בשום פנים כיון שהוא עשוי לזורקו כל שעה ע\"כ. ועיין על זה ברמב\"ם פי\"ב דהלכות פרה אדומה סי' ד': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. צ\"ל דיו שנים סטר צד כדכתיב ולסטר חד הקימת וכדמתרגמי' ולצלע המשכן ולסטר משכנא: \n",
+                "<b>עוד </b>בסוף דבור זה לר\"ע ז\"ל צריך להגיה ופעמים שעושים אותם ידות מברזל ופשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ' עשרים וכן הדיוסטר שהן כשני כלים והמסמר מחברן להיות מסך עליהן הרי הן חבור בשעת מלאכה ע\"כ. ותרגום בכשיל וכילפות בקופיץ ומיפסלת דיוסטר: \n",
+                "<b>ואין חבור לו. </b>שאם נגעה טומאה בכלונס לא נטמא הדיוסטר שהרי הכלונס עצמו לא נטמא שאינו כלי כלל כ\"ש שלא יביא טומאה הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>עשה לו דיוסטר. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל בפ' עשרים דכלים סי' י\"ג עשה קצת הקורה דיוסטר כל שהוא מן הקורה לצורך הדיוסטר חבור לדיוסטר והנוגע בשאר הקורה טהור שאין כל הקורה חבור ע\"כ: \n",
+                "<b>אין טמא אלא צרכו. </b>לא אמר אין טמא אלא מקומו כדלקמן שכאן הוא יותר ממקומו: \n",
+                "<b>כסא שקבעו בכלונס. </b>רישא דמתני' אשמעי' דין חבור דטומאת מת והשתא בכסא אשמעי' דין חבור דטומאת משכב הזב וחבריו. ומצאתי שנקד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הנו\"ן של בכלונֵס בציר\"י: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שקבעה בכותל טמאה. </b>ולא בטלה מתורת כלי כמו דף של נחתומין שקבעו בכותל דמטמאו ליה רבנן לעיל בפט\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ופת שקבעו בנדבך. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שהוא חתיכת עץ עבה נועצין אותה בכותל ובונין עליה וכן פי' הר\"ש ז\"ל ג\"כ לקמן בפכ\"ב וגם ר\"ע ז\"ל כדמוכח מן התוספתא. ומצאתי שניקד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל כופֶת הפ\"א בסגו\"ל. ומה שהרמב\"ם ז\"ל מפ' מהו נדבך כתבתיו בפ' שני דמסכת ברכות: \n",
+                "<b>מפץ </b>כך מצאתיו מנוקד בשני קמצי\"ן: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. נראה שצ\"ל וכל כמה שלא קבע המפץ בקורות וגם נתן עליו המעזיבה לא בטל מתורת כלי דאם נתן עליו את המעזיבה ולא קבעו וישב הזב על המעזיבה וכו'. וז\"ל הר\"מ בחבורו פ\"ה סי' ט' קערה שקבעה בשידה תיבה ומגדל אם היא כדרך קבלתה מקבלת טומאה ואם קבעה בדופן שהרי אינה מקבלת עד שמטים שידה על צדה ה\"ז מכלל השידה וטהורה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועשאיו וילון. </b>בערוך גריס בילן והפי' וילון: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. כדקתני בהקומץ רבה אמר המלקט והיא משנה לקמן בפרק כ\"ז. וכ' התי\"ט ולא ידעתי למה לא הראה על מקומה של המשנה במקום שהיא קבועה במכילתין פכ\"ז משנה ט' דאילו בהקומץ רבה אינו מקומה אלא מייתי לה בגמ'. [הגהה נראה שהטעם שאותה שמביא שם בהקומץ רבה היא ברייתא עיין שם]: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל. ודוקא שעשה בו שינוי אמר המלקט כדקתני סיפא מאימתי וכו': \n",
+                "<b>בש\"א משיתבר. </b>מצאתי מוגה משישבר וגם בפי' הרמב\"ם ז\"ל כן הוגה וגם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל כן הגיה. אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב גרסת הספרים אמתית היא דגרסי' משיתבר וכן לק' רפכ\"ה גרסי' תוברות וכן הוא בערוך ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>עוד בפירושו ז\"ל. </b>בתוספתא מוכח דב\"ש בעי שיקרענו אמר המלקט דקתני בש\"א משיחבל: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר משיקבע. </b>וקרובין דבריו לדברי ב\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לארכה טהורה. </b>דלא חזיא כי אם לסכוך ותנן בפ\"ק דסוכה לסיכוך אינה מקבלת טומאה: \n",
+                "<b>עד שיעשֵם כמין כי. </b>כך הגיהו ה\"ר בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>כמין כי. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל כזה %ך דהיינו משני צדדין לארך ולרוחב: \n",
+                "<b>מעדנין. </b>בתוספתא קתני מדנין בחסרון' העיי\"ן: \n",
+                "<b>של ששה טפחים. </b>שני טפחים בין מעדן למעדן וטפח מכאן וטפח מכאן הרי ששה. תניא בתוספתא נחלקה לארכה טהורה לרחבה ונשתיירו בה שלשה מדנין שהן ששה טפחים טפחיים בין מדן למדן וטפח מכאן וטפח מכאן טמאה פחות מכאן טהורה ואם מתחלה עשאה לכך אפי' פחות מכאן טמאה ר' נתן אומר שיירי מחצלת שבעה טפחים ושיירי המפץ ששה פי' לארכה דברייתא היינו לרחבה דמתני' ולרחבה דברייתא היינו לארכה דמתני' ולא פליגא ברייתא אמתני' ור' נתן דאמר שיירי מחצלת שבעה טפחים פליג את\"ק ומתני' דלא כותיה הר\"ש ז\"ל. וכן פי' ג\"כ הרא\"ש ז\"ל. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל ואם נחלקו לארכן ונעשו חלקים חלקים אם נשאר מהן מה שיש ברחבו ששה טפחים ויש עליו שלש שורות של חבלים בראשיהן קשורין כזה % הן מטמאין מדרס הזב ואם פחות אין מטמאין ע\"כ: \n",
+                "<b>משתתקנב. </b>גרסי' וכן הגיהו החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל והחכם הר\"ר סולימאן ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נירין. </b>הן חוטין שגודלין אותם ע\"ג קנים ובמשיכתן נגבהין חוטי השתי ונעשה דרך לזרוק ביניהם חוט הערב: \n",
+                "<b>ובחוט שהעבירו ע\"ג ארגמן. </b>הוא חוט שהרוקם צריך לו בעת רקימת הארגמן ואחר גמר מלאכתו זורקו. הרא\"ש ז\"ל והוא קיצור פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>בנפש המסכת. </b>חוטי הערב שהולכים בתוך המסכת קודם שהדקו בקירוס לבגד: \n",
+                "<b>ובשתי העומד. </b>פי' שעומד ליארג ובתוספתא קתני גמר מלארוג אינו טמא אלא עד מקום שהוא יכול להפצע. [הגהה צ\"ע אם היה צריך להיות שהוא רוצה לפצוע]: \n",
+                "<b>ובכפול שהעבידו. </b>הוא חוט שחור המחובר לאריג שרוקמין עם הארגמן. הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ובעירא. </b>כשזורק האורג חוט הערב בין חוטי השתי פעמים נשאר מן החוט תלוי חוץ למסכת כשהוא קצר אינו מחזירו לחוך השתי וכשהוא ארוך מחזירו וזורקו מיד ליד ועירה לשון מעורה שהוא תלוי ומעורה בו. הרא\"ש ז\"ל והוא פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>עימה </b>הוא מקל ארוך ובימיהם היו עושין אותו של מתכת או של עץ והיה בו בית קבול לתת בו צרכי הטוייה ומקבל טומאה והצמר שעליו אינו חבור להכניס טומאה ולהוציא וכן באשוייא ותניא בתוספתא הנוגע בצמר שע\"ג האשוייא ובטויי שע\"ג הפלך טהור בכוש ובאימה טמא. הרא\"ש ז\"ל. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>באשוייא. </b>מצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וי\"ו אחת: \n",
+                "<b>הנוגע בפיקה. </b>הוא כמו חצי כדור ויש בו נקב ומכניסים אותו בפלך שהנשים טוות עליו וכשמגלגל את הטווי על הפלך מגלגל לפעמים אף על הפיקה והפלך הוא של מתכת: \n",
+                "<b>עד שלא פירעה. </b>בעוד שלא גילה הפיקה כמו כי פרעה אהרן כשיש מן הטווי עליו והוא יד לפלך משפירעה שהסיר כל הטווי מעליו אינו חבור הרא\"ש ז\"ל. ושם ברמב\"ם פ' עשרים הגירסא עד שלא פרעה טמא משפרעה טהור בלתי יודי\"ן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוגע בעול ובקטרב וכו'. </b>הכונה בזאת ההלכה כמו כוונה אשר לפניה והוא שיאמר שאם נטמאת העגלה או המיחרישה איזה דבר מהדברים המחוברים בה יחשב כמו הדבר שנטמא ואיזה לא יחשב כמוהו הרמב\"ם ז\"ל. ר\"ל בקיצור שבבא זו מפרש כל כלי המחרישה איזה מהן חבור להכניס ולהוציא טומאה וה\"פ עגלה שנטמאת הנוגע באלו טהור והנוגע באלו טמא: \n",
+                "<b>בעין. </b>חתיכת בגד או צמר עושין אותו כמין סליל ודומה לעין ונותנין אותו על צואר הבהמה תחת העול: \n",
+                "<b>ובבורך. </b>עץ עקום דומה לארכובה של האדם והוא הנטוש וכו' כך נלע\"ד שצ\"ל בפי' ר\"ע ז\"ל. ומלת ובבורך גרסי' בבי\"ת שהוא מלשון ברכים וכמו ויברך הגמלים וכן ג\"כ הביא הר\"ש ז\"ל ברפי\"ז דאהלות האי בורך דהכא חבר לבורך דהתם וגם הערוך הביא שניהם בערך ברך בבי\"ת אלא שפירש עוד וז\"ל אית דאמרי ובברך [הגהה שם כתוב בכא\"ף] והוא עץ של מחרישה שכשחורשין הצמד בארץ אח\"כ מביאין מחרישה אחרת שיש לה אֵת קטן ובראש החרב מרזב ובו תבואה יורדת מעט מעט ונזרעת בארץ ע\"כ. והביאו הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>לחיים. </b>שני עצים בקצה העול הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ובעריין. </b>שם ברמב\"ם פ' עשרים ובעיראין באל\"ף. ותימה בעיני שראיתי מי שהגיה ובעידאין בדלי\"ת במקום רי\"ש ואיני רואה לו על מי לסמוך שגם הערוך פירשו בערך ער מלשון ערו ערו. ולשון הרמב\"ם ז\"ל בפירושו ועיראין התלויות בערבי אלעלאקת ע\"כ: \n",
+                "<b>לרבות את העפר. </b>מרבה את העפר ומפזרו כדי שיהא ראוי וטוב לזריעה. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובסניפין. </b>פי' בערוך אלו הסניפין ראשי המגרה הנעשין מן העץ: \n",
+                "<b>מכבש של חרש. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו מכבש של חרש שנטמא הרומח שבו הנוגע במכבש טהור. ונלע\"ד דמכבֵשׁ כך שמו במוכרת ולזה הוצרך בסמיכות להוסיף מלת של וכמו ששנינו גם כן בסוף פרק רבי אליעזר דחולין מכבש של בעלי בתים ואפשר דגם מלבן של מסר הגדול נאמר בו כן ועיין במה שכתבתי פרק קמא דשבת סימן ב' גבי מרחץ: \n",
+                "<b>ובקשטנית. </b>פי' בערוך כמין קשת העשוי על המשור הקטן שמו קשטנית פירוש אחר קשת שע\"ג כלי הנכבד וחד שבו נוקבין המלחים נסרים ונקרא קשטנית ע\"כ: \n",
+                "<b>טהור. </b>שאין טמא אלא מקום אחיזת בית יד בלבד אבל מכאן ומכאן כלפי הברזל טהור: \n",
+                "<b>אף על פי שהיא מתוחה טהור. </b>דלא חשיב ככלי אחד אפילו מתוח: \n",
+                "<b>מצודת האישות. </b>צדין אותן בקשת מתוחה ויש בו חץ ור' יהודה חשיב לה חבור לפי שתמיד החץ מתוחה על המצודה הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השולחן והדולפקי וכו'. </b>ואע\"ג דשלחן ודולפקי פשוטי כלי עץ מקבלין טומאה מדרבנן דמרבינן ליה מכל כלי עץ: \n",
+                "<b>מקום הנחת חתיכות. </b>פי' אף מקום הנחת חתיכות: ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל אי הוה גריס ר' עקיבא אומר מקום הנחת חתיכות: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם יש בו גובה טפח טמא. </b>ואם הוא כסא של קטן אע\"פ שאין לו גובה טפח טמא כדתנן לקמן פכ\"ז. וברמב\"ם שם משמע שהרמב\"ם ז\"ל גורס ספסל שניטל אחד מראשיו טמא ניטל השני טהור וכו' וז\"ל ספסל שניטל אחד מראשיו עדיין הוא ראוי למדרס ניטל השני טהור וכו' וראיתי שכבר מהרי\"ק ז\"ל כתב שם דצ\"ע וגם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה במשנתו טמא. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ספסל שניטל אחד מראשיו בכאן לא אמר רגליו כמו שאמר לעיל גבי שלחן כי הספסל אין עושין לו רגלים אלא משימין לו דפים רחבים כדף של הספסל ולקמן בסוף פירקין תנן ספסלין שבמרחץ ששתי רגליו של עץ טמא ולא תנן ראשיו ואפשר לשנויי דספסלים שבמרחץ אינו כשאר ספסלין אלא קצתם בנויים ובחלק האחר שתי רגלים ע\"כ. עוד כתב שרפרף שניטל אחד מראשיו טמא פי' מפני שעדיין הוא ראוי למלאכתו כי יכול הוא לסומכו אצל הכסא שהוא יושב עליו ואז יוכל לעמוד על ראשו השני ע\"כ. \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. מלבן צורת לבינה מרובעת וכו'. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל איני יודע ציור של כסא זה מנין בא או מאיזה טעם הוא טמא ויותר היה נראה נכון לפרשו כסא דתנן סוף פירקי' דלעיל מלבן של משר הגדול עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>כסא שקבעו בעריבה ב\"ש מטמאין. </b>בתוספתא א\"ר יוסי רואה אני דברי ב\"ש שאני אומר מלבן אפי' מבית האומן טמא. וסתם מתני' דמוקי פלוגתא דב\"ש וב\"ה בכסא שקבעו בעריבה כר' יהודה אבל ר\"מ פליג עליה בתוספתא ומוקי פלוגתא דב\"ש וב\"ה בעשוי בעריבה מתחלתו: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ואם נשברו הלוחות העשויות וכו'. אמר המלקט הוא פי' ה\"ר שמשון ז\"ל אלא שכתב ואם ניטלו שלמטה וכו'. והרא\"ש ז\"ל פי' וז\"ל מחברין ד' נסרים יחד כמין תיבה בלא כסוי ושוליים ומניחין עליו שלשה נסרים זה בצד זה ונקראים חפויים ויושבין עליהם וכשאינם בולטי' חוץ לכסא מכל צד דרכו מתחלתו להיות מטהו על צדו ויושב עליו. והרמב\"ם ז\"ל פי' כשאין חפוייו בולטי' ויוצאין על שטח הכסא אלא בה שוין עמו טמאים מדרס וכו' וכן ג\"כ נראה שיש לו דרך אחרת במשנה האחרת שאחר זו כמו שאעתיק בס\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כסא שניטל חפויו האמצעי וכו'. </b>זאת התמונה מהחפוי מפורסם אצלם והיה לו זֵר בערבי זיג והוא שוקע בתוך החפוי ותפויים רבים בולטים יותר מזה הזיר והן חפוייו החיצונים ומתמונתו הוא מבואר שאם נשאר אחד אחד מן החפויין שהוא נשאר בתמונתו ולזה יטמא במדרס ור\"ש יתנה שישאר מן החפוי האמצעי השוקע והוא הזיר רחב טפח ואין הלכה כר\"ש. הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אף כסא של כלה. </b>רגילין לעשות בכסא של כלה בית קבלה להניח בו חפצים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שניטל העליון שלה וכו'. </b>שהשידה יש לה בית קבול למעלה וגם בית קבול למטה הרמב\"ם ז\"ל ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל. ונראה דלא גרסי' מלת שלה לפי הפי' שהעתיק ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים מטהרין. </b>לפי שבטל העיקר: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. שהסתת מתקן לו מקום לשבת בקצה האחד מהאבן ע\"כ אמר המלקט נראה שבמקום מהאבן היה צ\"ל מהעץ עיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל או שמא ר\"ל אבן שתחת הקורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועשאו פנים. </b>והר\"י ז\"ל הגיה ועשאו פגום וכתב כן מצאתי אך בערוך בערך כופת נראה שהגירסא שלו היתה כגרסת הדפוס אך הפירוש שלו דחוק. אח\"כ מצאתי ס\"א דגרסי' כמו בדפוס ולפי גירסת הספרים נ\"ל דה\"פ כופת דהיינו עץ עב שסרקו כלומר שעשה בו סדק לקבל נרות של שעוה או של שומן ועשאו פגים ר' עקיבא מטמא כי הסדק עושה אותו כלי וחכמים אומרים אינו כלי עד שיחוק בו וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "<b>התקינם לישיבה טהורים. </b>ממדרס לפי שאין עשויין לישיבה דכל זמן שפיהם פתוח המוכין יוצאין ובטלה דעתו: \n",
+                "<b>סרגן בגמי או במשיחה </b>פי' על פיהם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אסלא. </b>היינו עסלא דבגמרא פ\"ק דעירובין. ובר\"פ תולין גרסי' אבל מטה וכסא טרסקל ואסלא מותר לנטותן לכתחלה ופירש רש\"י ז\"ל כסא טרסקל כך שמו ועליונו של עור ומקפלין אותו וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ארבע רגלים. ואסלא עשוי כעין כסא טרסקל אבל עור הפרוש עליו נקוב ומותר לנטותו לכתחלה דהאי עביד וקאי ע\"כ. וְנִקֵד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הַאַסַלַא בשלשה פתחי\"ן: \n",
+                "<b>פירשה העור טמא מדרס. </b>ראיתי מי שמחק מלת העור וגריס הכי פירשה היא טמאה מדרס וכן הגיה ג\"כ הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל והרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>והטרסקל. </b>מחק הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הוי\"ו והה\"א שבמלת טרסקל. טרסקל בלא עור אינו ראוי לכלום: \n",
+                "<b>פירש העור טמא מדרס. </b>גרסי' וכן הגיהו ג\"כ הרבנים הנז' ז\"ל שמחקו הה\"א של פירשה: \n",
+                "<b>ששתי רגליו של עץ. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' עקיבא מטמא. </b>ס\"א ר' מאיר מטמא וכן הגיה רב\"א ז\"ל. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>קנקילן שיש בה בית קבלת כוסות. </b>יש גורסין כסות דהיינו הבגדים וכן בערוך בערך קנקל. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב כן מצאתי ע\"כ. ואי גרסי' כוסות היינו כוסות שמשימין בה המוגמר לגמר בהן הבגדים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שָנִקְרְעוּ. </b>הרי\"ש בשבא גרסי' לה וכן נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ובמה שבתוכם טהור. </b>מתני' דלא כר' אליעזר דא\"ר יהושע בן קרחא משמו בתוספתא דאם נקרעו והטבילן כמות שהן אין מה שבתוכן חוצץ דהכל חבור. ועיין שם סוף פרק ארבע מיתות: \n",
+                "<b>מפני שהתפר מחברו. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו טמאים משום מרכב. </b>שאינם עשויין לישיבה אלא לישען עליהן. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>זֶרֶז האשקלוני. </b>בנקודת סגו\"ל גרסי' הרי\"ש וכן בערוך וכן נקד הרב רבינו בצלאל אשכנזי ז\"ל לאפוקי מי ששונה זריז ביו\"ד: \n",
+                "<b>מדוכה המדית. </b>הרמב\"ם ז\"ל גריס מדיכה המדית ביו\"ד ופירש שהוא אוכף הנעשה במדי סרג בערבי ולזה הסכים הרא\"ש ז\"ל. וכן הגיה גם כן הרב רבי יהוסף ז\"ל אך בערוך נראה דגריס מדוכה בערך מדי. ועיין בספר קרבן אהרן: \n",
+                "<b>רבי יוסי אומר אף טפיטן של סוס טמא מושב. </b>ל\"ג מלת אף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה בין מרכב למושב. </b>לפי שנחלקו ר' יוסי וחכמים בטפיטן של סוס אם הוא מרכב או מושב לפיכך שאל ואמר מה בין מרכב למושב: \n",
+                "<b>חלק מגעו ממשאו. </b>שהנושא את המרכב מטמא בגדים שהוא נוגע בשעה שנושאו אבל הנוגע בו אינו מטמא בגדים והנוגע במושב מטמא. הרא\"ש ז\"ל. והוא פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ומושב לא חלק מגעו ממשאו. </b>פי' אלא אפי' מגעו מטמא בגדים והכי תניא בספרא והנושא אותם מה ת\"ל שיכול אין לי שמטמא במשא אלא מרכב בלבד משכב ומושב מנין ודין הוא ומה אם מרכב שאין מגעו מטמא בגדים משאו מטמא בגדים משכב ומושב שמגען מטמא בגדים אינו דין שיהא משאן מטמא בגדים גולל ודופק יוכיחו שמגעם מטמא בגדים ואין משאן מטמא בגדים אף אתה אל תתמה על המשכב ועל המושב שאע\"פ שמגען מטמא בגדים לא יהיה משאם מטמא בגדים תלמוד לומר והנושא אותם לרבות המשכב והמושב ע\"כ: \n",
+                "<b>תפית של חמור. </b>נראה דמתני' דלא כר' שמעון דאיהו קאמר בתוספתא טפית טמאה משום מרכב ושמא יש לחלק בין תפית של חמור לתפית דהכי נמי ת\"ק דידיה אמר האוכף טמא משום מושב והטפית שלו טמא מרכב. ופשט התוספתא מוכיח כפירוש הרמב\"ם ז\"ל שהביאו ר\"ע ז\"ל במתני' דלעיל ולפירושו של הר\"ש ז\"ל הוצרך לדחוק דאוכף דקתני בתוספתא לא של נאקה אלא סתם אוכף: \n",
+                "<b>או שפרצן. </b>בלי יו\"ד גרסי' לה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי אלו טמאין מדרס. </b>מפני שהנשים יושבות עליהן ומקוננות את מתיהן ומתני' כחכמים ודלא כרבי מאיר דפליג עלייהו בתוספתא ואמר דכר וכסת של מת אין טמאין מדרס והכל שוין שהן טמאין טמא מת: \n",
+                "<b>כסא של כלה. </b>אינו עשוי אלא לכבוד ומושיבין הכלה עליו לפי רגע וכן של משבר אינו אלא לשעת לידה. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וכסא של כובס שהוא כורם. </b>גרסי' במ\"ם ואיתא בשבת פרק ט' דף פ\"ח והתם קחני שכורמין עליו את הכלים וכן הערוך הביאו בערך כרם במ\"ם: וברמב\"ם שם פכ\"ה סי' ב' כתוב כסא של כובס שכובס. אכן אני מצאתיו מוגה מספר מדוייק מכתיבת יד הרמב\"ם ז\"ל בעצמו בחתימת שמו בסופו שכורם במ\"ם [ועי' בפי' המשניות המוגה וצ\"ע אם אין שם ט\"ס]. אכן בכסף משנה לא משמע כן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הַחֵרֶם. </b>בחמש נקודות דכן הוא בספר מיכה: זוטו. כמו זוטו של ים דהיינו ארעיתו ותחתיחו אבל רש\"י ז\"ל בר\"פ אלו מציאות פי' זוטו לשון גודל ושירוע כמו ואל אצילי ואל זטוטי: \n",
+                "<b>פלצור. </b>מין מצודה של עץ ארוך כמו אמה: \n",
+                "<b>הסכרים. </b>ואית דגרסי השכרין בסי\"ן כמו כל עושי שכר אגמי נפש: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טמא מדרס. </b>וכ\"ש שטמא טמא מת וכן צריך לפרש בכוליה פירקי' ולא הוזכר מת אלא משום דע\"י מת נעשה אב הטומאה כמו ע\"י מדרס אבל לענין שאר טומאות הויין ראשון לטומאה ככל הכלים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמאה מדרס. </b>דמיוחדת לישיבה שבה הולכין בני אדם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והבאה במדה. </b>פי' בערוך בערך קבל העשויה למדוד בה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש תיבות וכו'. </b>ובפי' הר\"ש ז\"ל כתיבת יד ישן נושן של יותר משלש מאות ושלשים שנה מצאתי בבת שלש תיבות קודמת לבבת שלש עריבות וא\"כ הוא האמת לא קשה כלל מה שהקשו תוס' ז\"ל שם בשבת פ\"ט וכן מצאתי ג\"כ בפי' רבינו אשר כתיבת יד: \n",
+                "<b>והבאה במדה טהורה מכלום. </b>וכתב רש\"י ז\"ל שם בשבת דף פ\"ד ולא אתפרש לי מה לשון באה במדה ולי נראה ע\"ש אנשי מדות כלומר שצריכה למוד ארכה ורחבה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרבוסים. </b>ראיתי שונים גורסים תרכוסים בכ\"ף אכן הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל ראיתי שהיה בספרו כתוב תרבוסים בבי\"ת ולא הגיהו בין במשנה בין בפירושה. ובערוך לא מצאתיה רק הביא תרנס בנו\"ן הנזכר בב\"ר ופירש שהוא כסא: \n",
+                "<b>סַפַרִים </b>מקיזי דם ולקמן בפירקין בסימן י\"ד גרסינן של ספרים שר\"ל של ספרי תורה כמו שאכתוב שם בס\"ד: \n",
+                "<b>טמא מדרס. </b>דחזי לישיבה או למיזגא עליה פי' לשכיבה וראיתי מי שכתב למיזגא פי' ארימא\"ר בלעז: \n",
+                "<b>ושל זיתים. </b>ששוטחין בו הזיתים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושל מגדל טהורה מכלום. </b>לפי שהוא כמקצת המגדל וצורתו מוכחת עליו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיש בית קבול שעוה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל לעיל בפי\"ז דהיינו שיש לו חקק שמשימין בו השעוה וכתבתיו שם בסוף הפ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש מטות. </b>גרסי' דמטה ל' נקבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והפוחלץ של גמלים. </b>כיון שעיני הסבכה רחבין הרבה אין עליו תורת כלי אלא חבלים בלבד. ומצאתי שנִקֵד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל והפוֹהַלֵץ החי\"ת ג\"כ בנקודת פתח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה מפצים. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>טמא טמא מת. </b>שאינם מיוחדין לישיבה אבל תורת כלים יש להם והא דאמרי' בפ' א\"ר עקיבא דאין טומאה למפץ אלא משום דמטמא מדרס ואתיא בקל וחומר מפכים קטנים היינו במפץ של שיפא ושל גמי דאין זה כלי עץ והכא איירי במפץ של עץ דטמא משום כלי עץ ויש לו בית קבול: \n",
+                "<b>של גתות. </b>לכסות בו הענבים ואין לו בית קבול או עשוי משיפא או גמי הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל האריך בפירוש משנתנו ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש חמתות ושלשה תורמלין. </b>גרסי' דחמת לשון נקבה ותורמיל לשון זכר וכן הוא שם ברמב\"ם פכ\"ז שלש חמתות ושלשה תורמילין וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. כדמוכח במסכת נגעים פי\"א. אמר המלקט דקתני כל הראוי לטמא טמא מת אע\"פ שאינו ראוי לטמא מדרס מטמא בנגעים כגון וכו' וקתני התם ורצועות מנעל וסנדל שיש בהן רוחב כגריס. הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוילון טמא טמא מת. </b>מפרש בספ\"ק דביצה לפי שהשמש מתעטף בשוליו לפעמים ומתחמם בו: \n",
+                "<b>ושל צורות. </b>נ\"ל שרוצה לומר המצויירין לנוי לא לשכיבה ולא לוילון אלא לנוי כדרך שרגילין לעשות שתולין סדינין מצויירין סביבות הבתים לנוי ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>של סְפַרִים טמאה טמא מת. </b>ומיתוקמא מתני' במטפחות שאינם מצויירות וכב\"ה דהלכתא כותייהו דב\"ש ס\"ל בין מצויירות בין שאינם מצויירות טמאות ור\"ג אית ליה דאלו ואלו טהורות ולית הלכתא כותיה ופלוגתייהו לקמן בפכ\"ח. והר\"ש ז\"ל גריס לה בסוף הפרק קודם בבא דשלש קופות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרקלינין. </b>עיין במה שכתבתי לקמן פכ\"ו סי' ג'. ושם ברמב\"ם פכ\"ז מצאתי מוגה עור העשוי כמו יד שמכניסין בו היד והאצבעות מפני הצנה וכיוצא בהן הוא הנקרא פרקמלין ושלשה פרקמלין הן וכו'. והרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה שלשה פרקלימין: \n",
+                "<b>ושל קוצים. </b>ללקט קוצים עכ\"ל ר\"ע ז\"ל אמר המלקט ולהאי פירושא היינו דתנן לקמן פכ\"ו כף לוקטי קוצים טהורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>של זקנה טמאה טמא מת. </b>בתוספתא תניא של זקנה טמאה מדרס וכן נראה דהא לקמן בפכ\"ח תנן שבכה של זקנה טמאה מושב והכי מסתבר דזקנה אינה מקפדת לישב עליה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' בלישנא דמתני' ודלא כתוספתא ומתני' דלקמן תרצה כמו שכתב שם רעז\"ל והתוספתא ג\"כ נוכל לתרץ דשני מיני סבכות יש לילדה אחת מקפדת עליה ואחת אינה מקפדת עליה ועוד י\"ל דילדה דמתני' היינו בחורה ומקפדת וילדה דתוספתא היינו ילדה ממש וכן ג\"כ פסק הרמב\"ם ז\"ל בחבורו בהלכות כלים פכ\"ז כלשון משנתנו: \n",
+                "<b>ושל יוצאת לחוץ. </b>י\"מ סבכה שנקרעה ורוב שיער האשה יוצא לחוץ והיא משנה לקמן ספכ\"ח. עוד פי' הרמב\"ם ז\"ל של יוצאת לחוץ מלשון זונה אלא שהכוונה שהיא עשויה לצאת בה במחול משחקים וסבכה זו עשויה לשחק בה הלייצנים לפני שותי שכר אמנם בפי' המשנה להרמב\"ם ז\"ל המוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מצאתי כתוב ושל יוצאת החוץ שהיא מוכנת כאשר תצא מבית לבית במבוי עצמו ישאו אותה על ראשן ויש שפירשו יוצאת החוץ מענין הפרסום תרגום הכזונה הכנפקת ברא הכונה בזה שזאת הסבכה עשויה לשחוק הנקרא כייאל ע\"כ. והרמב\"ן ז\"ל בפרשת וישב בפסוק כי כסתה פניה כתב ושל יוצאת לחוץ טהורה מכלום יוצאת חוץ היא הזונה נפקת ברא ונותנת שבכה על קצת הראש לא שתשכב עליה ותהיה טמאה מדרס ולא לכסות בה ראשה ותטמא טמא מת אבל לכסות קווצותיה ולהיותה מתחת השבכה נראין ואינם נראין ולכך טהורה מכלום עכ\"ל ז\"ל וי\"ס שהנוסח בלשונו לקשוט קווצותיה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טלייה על צדו. </b>כך מצאתי מוגה והטעם מפני שהמיחם לשון זכר: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הכלים יש להם וכו'. </b>וכתב הרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דתנן לקמן בפירקין כל הכלים יש להם אחוריים ותוך איצטריך למיתני הני דלא תימא דוקא שאר כלים שאין גבן ראוי לתשמיש הוא דאמור רבנן נטמא גבו לא נטמא תוכו אבל הני שראוי להפכן ולהשתמש באחוריהן אימא אין חילוק בין גבו לתוכו קמ\"ל דאפי' הני יש להם דין אחוריים ותוך אי נמי משום ר\"מ נקטינהו דפליג בין יש להם תוברות לאין להם ע\"כ. וכן תרצו תוס' ז\"ל שם בפ\"ק דפסחים: \n",
+                "<b>תוברות. </b>אית ספרים תופרות אבל הרמב\"ם ז\"ל פירש קורא השפה הכפופה תובר מחמת כפיפתה ושבירתה תרגום שובר תובר: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל. דכיון דיש לו תוברות לא חזי להפכו. אמר המלקט כן פי' הר\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' שהדבר ששפתו כפולה בזה התבר ניכרים האחוריים ואז נאמר נטמאו אחוריו לא נטמא תוכו וקרובין דבריהם: \n",
+                "<b>השלחן והדולפקי. </b>קסבר ר' יהודה וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט והכי תניא בתוספתא ר' יהודה אומר כל שיש לו פנים פניו הם תוכו: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר אין להם אחוריים. </b>פי' אין להן דין אחוריים חלוקים מתוכן אלא אם נטמאו אחוריו נטמא תוכו. וי\"ס דגרסי ר\"מ אומר אין להם וכן וכו' ול\"ג מלת אחוריים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המרדע יש לו אחוריים ותוך. </b>ומצאתי כתוב פי' ה\"ר מנחם ז\"ל חלוק תוך וגב דמרדע לא הוי כשאר כלים דאם נטמא תוכו נטמא אחוריו אלא ה\"ק חלוק תוכו מאחוריו דאם נטמא זה לא נטמא זה ע\"כ: \n",
+                "<b>לא הוזכרו שבעה וארבעה אלא לשיריים. </b>כך מצאתי מוגה גם ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. אלא לשיריים כשנתנו חכמים שיעור וכו'. אמר המלקט כדתנן לקמן פכ\"ט שירי הדרבן וכו' שירי חרחור וכו'. תניא בתוספתא המרדע שנפלו משקים על מקצתו כולו טמא דברי ר\"מ וחכמים אומרים נפלו על חרחור אינו טמא אלא ז' ועל הדרבן אינו טמא אלא ד' פי' חכמים היינו ר' יהודה דמתני'. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זומא ליסטרא. </b>אית דגרסי זומא ניסטרא והיא היא. נ\"א וזומייסטרא: והרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה זומי ליסטרא. והיינו זומא ליסטרא דאסבריה רב סחורה לרבא כדכתבינן לעיל בפי\"ג סי' ב': \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אין להם. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל דטעמא דר' יהודה משום דתשמיש אלו הכלים בלח ועיקר תשמישן במשקים ונדבקין באחורי הכלים ומשום הכי לא פליג להו בין אחוריים לתוך: \n",
+                "<b>ר' שמעון אומר יש להם נטמאו מאחוריהן וכו'. </b>פי' שאם נטמאו מאחוריהם מה שבתוכן וכו' וכדפי' ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרובע וחצי הרובע </b>כזה % \n",
+                "<b>של כת. </b>בקצת ספרים לפי' הרמב\"ם ז\"ל מצאתי שלוות קודמין היא כדפי' ר\"ע ז\"ל וברוב הספרים כתוב של בת בבי\"ת וז\"ל בספר ישן נושן של יותר משלש מאות ושלשים שנה וזהו שאמר של בת קודמין היא כלומר אתה יכול להקדים איזה שתרצה ולאחר האחר ואותו שתרצה להקדים אפשר לומר שהוא המאוחר ודברי ר' עקיבא אמתיים ע\"כ ובערוך הביאה בערך שלחת וכתב ספר אחר של בת קודמין פי' הבת מדת המשקי' היא ומחזקת כמו האיפה שנאמר האיפה והבת תוכן אחד להם וקמתמה ר' עקיבא בית הרובע קודמת כדי שיהא חצי הרובע אחוריים לה ע\"כ גם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הניחו בספרו בבי\"ת כמו שהיה כתוב. ואני הדיוט מצאתי דוגמתה בירוש' ס\"פ בתרא דתרומות בבי\"ת. אח\"כ הגיעו לידי משניות ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וראיתי שגם הוא כתב בלשון הזה בירוש' דסוף תרומות. יש לשון כזה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. צ\"ל ואחוריו היינו שלש דפנות המקיפות וכו': \n",
+                "עוד בסוף פי' ר\"ע ז\"ל ודין דופן האמצעי מפורש לעיל בס\"פ שני דר' יוחנן בן נורי אומר חולקי' את עביו וכו'. וקשה לע\"ד שהוא ז\"ל פסק דאין הלכה כריב\"נ וניחא לי קצת במה שכתבתי לעיל פ' ששי סי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וידות הכלים המקבלים. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל ידות הכלים אפי' יש ליד בית קבול מנגבן והן טהורים דכל כלי שחלוק תוכו מאחוריו לא גזרו לו טומאת משקים אלא כשנפלו משקים על אחוריו אבל לא על הבסיס והאוגן והאוזן והיד אפי' יש לו בית קבול לעולם טהור כי לא נעשה לקבלה אבל שאר כלים שאין אחוריהם חלוק מתוכן בכל מקום שנפלו עליו משקים כולו טמא ע\"כ והוא פירוש הרמב\"ם ז\"ל: מלות שאינם יכולים לקבל רמונים לא גרסי' להו: \n",
+                "<b>ואוגנו. </b>פי' רש\"י ז\"ל שם בחגיגה שפתו הכפולה לצד חוץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית הצביטה. </b>גרסי' דכי האי גירסא מוכח בפ' חומר בקדש אבל בפ' בתרא דהלכות כלים כתב הרמב\"ם ז\"ל מקום אצבע השוקע בשפת הכלי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ואין חושש שמא יגע במשקים וכו'. אמר המלקט מפני שטומאת משקים הבאים מחמת ידים קלה עד מאד: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר לכוסות. </b>הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל פירשו דר' עקיבא סבר לכוסות דוקא וכן משמע מן התוספתא שאכתוב בסמוך בס\"ד: \n",
+                "<b>אלא לידים הטהורות בלבד. </b>אבל לידים טמאות חיישינן שמא יגע במשקי' ולאו אדעתיה אבל כשיהיו ידיו טהורות נזהר מליגע במשקים שלא יטמאו ידיו. הרא\"ש ז\"ל: ובירוש' דברכות פ\"ח דף י\"א א\"ר יוחנן אתיא דב\"ש דאמרי נוטלין לידים ואח\"כ מוזגין את הכוס כר' יוסי דאמר הכא לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד וב\"ה דהתם כר\"מ דהכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חושש שמא נטמא וכו'. </b>בתוספתא משמע דר' עקיבא פליג אמתני' וקסבר דחיישי' וז\"ל התוספתא אמר ר' עקיבא לא הזכירו בית הצביעה אלא לכוסות שלא יהא שותה וראשון ראשון מיטמא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי הקדש אין להם אחוריים ותוך ואין להם בית הצביעה. </b>עיין בפי' הר\"ש ז\"ל שפירש על התוספתא דקתני כי האי לישנא דלא שייך למיתני האי לישנא לר' יוסי דמתני' דלעיל אלא דוקא לר\"מ: \n",
+                "<b>יורדין לידי טומאתם במחשבה. </b>פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל כגון עור שחשב עליו לעשותו שטיח טמא ואם אח\"כ חשב לחותכו לרצועות ולסנדלים לא נטהר עד שיתחיל לחתוך כדתנן בס\"פ שאחר זה: \n",
+                "<b>שהמעשה. </b>מחק ה\"ר יהוסף ז\"ל השי\"ן: \n",
+                "<b>מבטל מיד מעשה. </b>כדתנן לקמן פכ\"ח חמת שעשאה שטיח ושטיח שעשאו חמת טהור: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סנדל עמקי. </b>הנעשה בכפר עמקי כדכתיב שארית עמקם הר\"ש ז\"ל בשם גאון וערוך אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' סנדל עמקי הוא שהולכין בו בעמקים שהיא ארץ המישור והיתה צורתו ידועה בזמניהם: \n",
+                "<b>כפיפה מצרית. </b>בערוך קפיפה בקו\"ף וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>כיס של שנצות. </b>הוא בלא תפירות אלא עור עגול וכופלין אותו וסוגרין אותו ברצועות וכשסתרו הרצועות חזר לעור פשוט ונשחת מתורת כלי וכן כולם עשויין בסגנון זה: \n",
+                "<b>מיטמאין ומיטהרין שלא באומן. </b>שאם הכניס הרצועות בלולאות אדם שאינו אומן בענין ונתקבץ הכיס ונעשה כלי קבול מקבל טומאה וכן אם עשאו אומן ובא הדיוט והתיר רצועותיו ופשטו נטהר וקאמר ר' יוסי דכל הכלים אין צריכין אומן אלא אפי' הדיוט שעשה כלי קבול מקבל טומאה וכן אם פיחת צורתו והשחיתו מהיות כלי טהור ולא הוזכרו אלו הכלים אלא לענין זה דאע\"פ שהותרו רצועותיהן ונפשטו ואין להם צורת כלי קבול אפ\"ה טמאים הואיל והדיוט יכול להחזירם לא בטל מהם שם כלי. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שאף האומן אינו יכול להחזירה. </b>אם לא שהוא בקי ביותר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיס בתוך כיס. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>לא נטמא חברו. </b>בתוספתא בד\"א כשהיו שניהם שוין אבל אם היה הפנימי עודף על החיצון נטמא פנימי נטמא חיצון נטמא חיצון לא נטמא פנימי. ונראה שיש טעות בתוספתא. אח\"כ מצאתי כדברי בפי' הר\"ש ז\"ל וגם ברמב\"ם בפכ\"ח דהלכות כלים סי' ה' וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם בד\"א כשהיו שפתותיהן שוין אבל אם היה החיצון עודף ונטמא הפנימי נטמא החיצון נטמא החיצון לא נטמא הפנימי ובשרץ בין כך ובין כך אם נטמא אחד מהם נטמא חברו ע\"כ פי' מפני שטומאת השרץ מדאורייתא הלכך אפי' נטמא החיצון נטמא פנימי: \n",
+                "<b>ר' אליעזר מטמא. </b>מתני' דלא כר' נתן דא\"ר נתן בתוספתא לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על צרור המעות שהוא טהור על מה נחלקו על צרור המרגליות שר' אליעזר מטמא וחכמים מטהרין. ופי' בערוך צרור המרגליות צרור המעות פי' בגד או עור עשוי לצור בו מרגליות או מעות ע\"כ. וברמב\"ם ס\"פ שני דהלכות כלים ופי' הוא ז\"ל צרור המעות אין ניכר בית קבולו ואין עליו תמונת כיס מפני פירוד המעות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כף לוקטי קוצים. </b>כמין כף יד של עור תופשין מלקטי קוצים בידיהן שלא ינקבו ידיהן בקוצים וראיה לדבר ובליעל כקוץ מונד כולהם כי לא ביד יקחו. וכתב הר\"ש ז\"ל כפלוקטי קוצים כף לוקטי קוצים ובמשנה דווקנית גרסי' בהדיא כף לוקטי וכן בערוך וכן גאון ע\"כ: \n",
+                "<b>בורכייר. </b>דפוס של עור נתון על הברכים כדי שיוכלו לעמוד על ברכיהם עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט הר\"ש ז\"ל פי' כשעושים מלאכתן וז\"ל בשם הערוך עושי המלאכה שצריכין לעמוד כרועים על ברכיהם אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' שהן למי שהוא נכה רגלים ע\"כ ותימה שמצאתי מוגה והבוכרייר גם ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>שרוולים. </b>י\"מ שהוא שמשים על לבו בעת הקציר מפני השרב. וגם פה תמהתי שהגיה הרב בצלאל הנזכר ז\"ל השדווליס בדלי\"ת וסמ\"ך ומ\"מ פשוט הוא שניקוד הוי\"ו בקמץ לכל הגרסאות. ומ\"מ השרבנים טמאים בבי\"ת ונו\"ן: \n",
+                "<b>הפרקלימין טהורה. </b>ס\"א טהורים: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. נר' שצ\"ל פרקנימין גרסי' וכן היא גירסת הר\"ש ז\"ל וז\"ל פרקנימין בערוך גריס פרקלימין והוא דבר שמחתל בו פדחתו ויש שגורסין פרלימנין ופרקלינין דתנן לעיל בפכ\"ד שלשה פרקלינין הן אין זה לא פרקלימין דהכא ולא בית אצבעות דהכא. אבל הרמב\"ם ז\"ל משמע שסובר שהן אותם השנויות בפכ\"ד וכן הרא\"ש ז\"ל וכן בערוך פרלימנין ופרקלנין נראה שענין אחד יש להם ע\"כ אלא שבפירוש הר\"ש ז\"ל כתיבת יד ישן נושן אין זה הפירוש שכתבתי בשמו שם: \n",
+                "<b>וכל בית הצביעות. </b>כך הגיה הרב בצלאל הנז' ז\"ל במשנה ובפירוש והן בית אצבעות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סנדל שנפסקה וכו'. ותקנה טמא מדרס. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב ס\"א טמאה אך נ\"ל דטעות הוא דהא סנדל הוי לשון זכר כדתנן נפסקה אחת מאזניו נפסק עקבו וכו'. ותנן במסכת יבמות פ' י\"ב סנדל שיש לו עקב וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>ותקנה טמאה מדרס. </b>ואפי' לא חזר ותקנה והאי דקאמר וחזר ותקנה משום סיפא דאם לא חזר ותקנה היה טהור אף ממגע מדרס כשנפסקה השניה דבלא אזנים לא חזי למידי ואין שם כלי עליו הרא\"ש ז\"ל ויש לרש\"י ז\"ל בזה שני פירושים ועיין עליהם בתוס' ז\"ל שם בפ' אלו קשרים שהם ז\"ל כתבו שם דנקט ברישא דוקא ותקנה דאי לא תקנה כי נפסקה שניה אינו טמא אפילו מגע מדרס כדקתני סיפא בהדיא לא הספיק וכו' ואגב דנקט ברישא ותקנה נקטה נמי בסיפא עכ\"ל ז\"ל גם שם בפ' עושי' פסין האריכו למישקל ולמיטרא בשני הפירושים שפירש רש\"י ז\"ל שבתחלה פירש אבל טמא מגע מדרס משום דעדיין כלי הוא לאישתמושי ביה תשמישא אחרינא וחזר בו והגיה אבל טמא מגע מדרס משום דעדיין כלי הוא וחזי למילתיה קמייתא דהא איתקנא ראשונה ע\"כ בקיצור ועיין עוד שם. ומצאתי שהגיה הרב בצלאל הנז' ז\"ל לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה טהור נפסק עקבו ניטל חוטמו וכו': \n",
+                "<b>חוטמו. </b>הרמב\"ם ז\"ל פי' חוטמו הוא המקום שנכנס בו בהן הרגל וכן ג\"כ פי' הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>טהור. </b>אע\"פ שחזר ותקנו אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>סולייס. </b>גרסי' בשני סמכי\"ן וכן בערוך וכן הגיה הרב בצלאל הנז' ז\"ל: \n",
+                "<b>מנעל שעל האימום. </b>י\"מ שהוא לבוש האימום מעור שלא יפגם האימום ומטמאים רבנן לפי שנועלין אותו לקוצים ומחזירין אותו לאימום ולא יתכן פי' זה כלל דשם פ' תולין מוכח בהדיא דבסתם מנעל חדש מיירי שעשוי לנעילה וכדפי' כבר ר\"ע ז\"ל. ובתוספתא תניא מנעל האימום ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין אר\"ש שזורי לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על מנעל האימום שהוא טהור ועל מה נחלקו על שניטל מעל האימום שר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים מפני שהאשה נועלתו ומחזירתו לאימום: \n",
+                "<b>חוץ משל ערביין. </b>מפני שכך הוא דרכן תמיד לצוררן. הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו. ובירושלמי פ\"ו דכלאים משמע דאיכא מאן דתני אפכא ר\"מ אומר צרור שעה טמאות צרור עולם טהורות דקאמר התם אית תנאי תני מחליף בדברי ר\"מ אבל ר' יעקב בר אחא בשם ר' איסא היה שונה כמתני' א\"ר יודן סימן דכלים כלאים פי' משנה של כלאים היא סימן למשנה של כלים היכי תנינן דכי היכי דגבי כלאים אילן סרק אדם מבטלו ע\"ג גפנו ואסור ואילן מאכל אין אדם מבטלו ע\"ג גפנו ומותר כך צרור עולם דאדם מבטל החבל טמא דאין עשוי להתיר וצרור שעה דאין אדם מבטלו ועשוי להתיר טהור ה\"ר שמשון ז\"ל ופי' בערוך בלשון ראשון בערך צר צרור שעה פי' לפני המלכים עושין חכמי האומות צורות ונותנים בידיהן כ\"ד אבנים ותחתיו ספל גדול של נחשת ובסוף כל שעה ושעה משליך הצלם מידו אבן אתת לתוך אותו הספל ונשמע קול הספל בכל העיר וידעין השעות ע\"כ פי' ומש\"ה טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עור החמר. </b>גרידא היא גירסת הערוך הר\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל גריס עור החמור ועור החמר ופי' עור החמור עור שנותנין ע\"ג החמור ופעמים שוכבין עליו וגם שם בחבורו גורס שניהם ולזו הגירסא הסכים הרא\"ש ז\"ל וכן נראה ג\"כ מה\"ר שמשון ז\"ל. ואני הדיוט בינותי בערוך וראיתי שגם הוא גורס שתיהן עור החמור ועור החמר בערך ער האחרון וגם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל כן הגיה וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>עור העריסה. </b>שמשימין על עריסה של קטן להציל על הבגדים שלא יפסדו מפני השתן והרעי: \n",
+                "<b>עוד הלב של קטן. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שתולין עורות על לבו של קטן שלא יתלכלכו בגדיו בריר: \n",
+                "<b>עור הסרוק. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שמוכרין בו הצמר הסרוק: \n",
+                "<b>עור הסורק. </b>אומנים הסורקים צמר או פשתן: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר מדרס וכו'. </b>בעור הסרוק ועור הסורק פליגי ר' אליעזר ורבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ואני שמעתי וכו' אמר המלקט הוא קרוב לפירוש הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל הרמב\"ם המוגה. עב כסות כמין כיס מעור יעשה שנשמרין בו הבגדים ושמו מפורסם עיבה ע\"כ ולפי פי' זה הגיה הרב בצלאל ז\"ל עב בצירי ובלתי יו\"ד וכן עב ארגמן. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל נקד בצירי: תניא בתוספתא א\"ר אלעזר ב\"ר יוסי לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על עב ארגמן ועל תכריך ארגמן שהן טמאים על מה נתלקו על עב כסות ועל תכריך כסות שבית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוצבה. </b>הוא עור המכסה את המרכב שהוא בלשון משנה טפיטן של סוס ובתוספתא ר\"ש בן מנסיא אומר עוצבא שהוא עתיד לקצעה וליטול זנבה טהורה. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א העצבה בלא וי\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רש\"א כו'. </b>בפ' הגוזל בתרא מסיק דרבי ס\"ל גנב כגזלן דר\"ש דקני ביאוש ולא כגזלן דרבנן דלא קני. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ב' דפרשת זבין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיון שנתן בו את האזמל טהר. </b>כך הגיה הרב בצלאל ז\"ל טהר בלתי וי\"ו: \n",
+                "<b>עד שימעטנו פחות מחמשה טפחים. </b>ופי' רש\"י ז\"ל בפ' העור והרוטב עד שימעטנו וכו' דל\"ד לטלית שהתחיל לקורעה דתנן לקמן בפכ\"ח דכיון שנקרע רובה טהורה דהתם קודם קריעה היה שמה טלית ועומדת להתכסות ובקריעתה בטל שמה הלכך אע\"ג דשירים בני קבולי טומאה טהרו מטומאה ראשונה אבל הכא כל שעה שם עור עליו הלכך עד שיבטלנו מכשיעור ע\"כ וברמב\"ם שם לשונו עד שימעטנו פחות פחות מה' טפחים: \n",
+                "<b>ר' אלעזר ב\"ר צדוק אומר אף העושה מטפחת וכו' ומן הכסתות טהורה. </b>והיינו כר' יהודה דאמר כיון שנתן בו את האזמל טהורה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. או בית קבול שעוה שיעורו בכל שהוא משום מושב דאם נטמא במדרס הזב וכו' והכל לשון אחד. עוד צ\"ל שם ואם נעשה אהל למת כדכתיב והזה על האהל אין טמא בפחות מטפח על טפח דהא אין אהל חשוב בפחות מטפח ואם הוא אבנט וכו'. עוד צ\"ל שם וכל שאר טומאות כגון טומאת מת ושרץ ונגעים אין בגד וכו': \n",
+                "<b>משום ד' שמות. </b>דשיעור ג' אצבעות על ג' אצבעות אין בו לפי שאין השק חשוב בשיעור קטן כזה: \n",
+                "<b>העור משום שלשה. </b>דלית ביה גמי משום אריג דאפי' עשה מן העור רצועות דקות וארגן אין בו טומאה כמו שפי' בסמוך ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>וכן טבלא שאין לה לזבז בכלי עץ טמא. </b>מדרבנן כמו שכתבתי לעיל רפכ\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומשום שלש על שלש לטמא מת. </b>גרסי' דאצבעות לשון נקבה וטפחים לשון זכר. ומצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל השק משום ד' על ד' העור משום חמשה על חמשה מפץ משום ששה על ששה שוין וכו': \n",
+                "<b>ותחלתו משיגמור. </b>אית דגרסי משיגמר. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ומשום שלש על שלש לטמא מת על כרחך בעשירים מיירי דאי בעניים הא תנן לקמן פכ\"ח בגדי עניים אע\"פ שאין בהם שלש על שלש ותימה לפר\"ש דהתם ותירץ ר\"ת דהתם מיירי במדרס ויש לחלק בין עניים לעשירים ויש גירסא לקמן פכ\"ח אע\"פ שאין בהם שלש על שלש ומיירי בטלית שבלה דגרסי' בתוספתא דכלים פכ\"ד טלית של עני שבלה אם היו רוב שפתותיה קיימות אע\"פ שאין בה שלש על שלש טמאות וההיא דכירה ועירובין מיירי בטלית שבלה ודוק עד כאן: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המקצע מכולם וכו'. </b>וכתבו תוס' ז\"ל שם בשבת דדוקא אם ייחדן לכך ועשה מהן טלאי הוא דטמא בטפח על טפח דמלת הואיל וראוי לטלות ע\"ג חמור דקאמר בגמ' דסוכה לאו דוקא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. והמתקן מאחד מכילן טפח על טפח כדי לישב עליו טמא מושב ע\"כ. אמר המלקט אבל אינו מטמא משום משכב אא\"כ קיצע שלשה ולאחיזה כל שהוא [וע' בכ\"מ שכ' לדעת הר\"מ דהאי כ\"ש אינו אלא בערך שאר השיעורים אבל צריך שלא יהא פחות מג' אצבעות ע\"כ]: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים המקצע טפח על טפח מכל מקום טמא. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין בו גובה טפח טמא. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שיהיה בו כשיעור. </b>פי' בערוך עד שיהא באורך החלוק שראוי ללבוש נער ונמדד כפול ע\"כ ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פכ\"ג חלוק של קטן אינו מיתטמא במדרס עד שיהיה בו כשיעור שלשה טפחים על שלשה טפחים ונמדד כפול כברייתו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כפולין. </b>פי' שני שפי' בו ר\"ע ז\"ל. הוא מלל דתנן לקמן פכ\"ח סי' ז' כפירוש השני שפי' שם גבי פלוגתא דמלל: \n",
+                "<b>ופימליניא. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>וכיס של פונדא. </b>גם זה הגיהו בלתי יו\"ד: \n",
+                "<b>ומטלית שטלייה על השפה. </b>חתיכת בגד שתפרה על שפת החלוק וקודם שתפרה כפלה נמדדת דאי אחר שתפרה בשפת החלוק אין לה טומאה בפני עצמה אלא עם החלוק. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונטמא מדרס והשלים עליו את בל הבגד כל הבגד טמא מדרס ניטל חוט אחד וכו'. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס. </b>מידי דהוה אמטה דלעיל פי\"ח ואסנדל דלעיל פכ\"ו. ומצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל טהר מן המדרס ומחק הוי\"ו וכן בכוליה פירקין גם כששונה טהור מטמא מת הגיה טהר בלי וי\"ו. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כן. גם ברישא דמתני' ונטמא מדרס והשלים עליו את כל הבגד ניטל חוט אחד מתחלתו טהר וכו' וכ' כן מצאתי וגם במתני' דבסמוך כן הגיה שלא הוסיף מלות רק מחק מלות ואחר כך ומלת השלים הגיה והשלים בוי\"ו: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דהאי תנא ס\"ל בגד שלשה על שלשה שנחלק וכו'. ודלא כר' יוסי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונטמא טמא מת והשלים עליו את כל הבגד כל הבגד טמא טמא מת ניטל חוט אחד וכו'. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>מפני שאמרו שלש על שלש שנתמעטה וכו'. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>אע\"פ שטהר מן המדרס טמא בכל הטומאות </b>כך מ\"מ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סדין שהוא טמא מדרס וכו'. </b>בגמ' במנחות פ' הקומץ רבא ד' כ\"ד אלא דמשמע דההיא דהתם במנחות ברייתא היא דבעי לאוכוחי מינה דלא אמרי' שבע לה טומאה דהאמר ר' יוסי אלא שאם נגע בו הזב טמא במגע הזב ומשמע דאפי' נגע בו הזב אחר שנטמא מדרס חלה עליו טומאת מגע להאי עניינא שכשיעשנו וילון ויטהר מן המדרס תחול עליו טומאת מגע ולא אמרי' הא שבע ליה טומאת מדרס ודחי ממאי דהאי שאם נגע בו הזב לבתר מדרס דלמא מקמי מדרס נגע בו ואח\"כ דרס עליו דלא שייך למימר הא שבע ליה משום דטומאה אחרונה חמורה מן הראשונה וחלה עליה אלא מסיפא דייקי' דלא אמרי' שבע ליה טומאה דקתני סיפא מודה ר' יוסי בשני סדינין המקופלים ומונחין זה על גב זה וישב זב עליהם שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס משום דנגע בעליון ונפקא מינה שכשיעשנו לתחתון וילון ויטהר מן המדרס עדיין יהא טמא מגע מדרס ולא אמרינן הא שבע ליה טומאת מדרס החמורה כדקיימא לן שאפי' עשר מצעות תחת הזב כולן טמאות מדרס ולא תחול עליו טומאת מגע לכשיעשנו וילון ע\"כ [עי' בס' ח\"נ שכ' וז\"ל תימה לפ\"ז אמאי לא מייתי ברישא מתני' דידן איברא שמדברי התוס' בשבת דנ\"ח משמע קצת דס\"ל ג\"כ שהיא ברייתא אבל בפ' בהמה המקשה כתבו שהיא מתני' וצריך לדחוק ולומר דה\"ק אלא מסיפא דתני עלה בברייתא ועי' ברדב\"ז ח\"א סי' ל\"ג.]: \n",
+                "<b>ועשאו וילון. </b>ועשאו בלן  כתוב בספרים וטעות סופר הוא ושמא דרך בלן לעשות ממנו וילון. הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה על שלשה שנחלק כו'. </b>בחולין פ' בהמה המקשה (חולין ד' עב) כתבו תוס' ז\"ל טהור מן המדרס מתחלה כשנטמא מדרס צריך לומר דהיה שם פשוטי כלי עץ מפסיק בין רגלו לבגד דאי אין שם פשוטי כלי עץ לא הוה פליג ר' יוסי דהא בא לו מדרס ומגע זב ביחד אם היה יחף או מדרס ומגע מדרס אם היה נעול וכשבא בבת אחת מודה ר' יוסי כדמשמע בהקומץ רבא. אלא שאם נגע בו הזב וכו'. שנגע בו מקמי מדרס איירי או שיחף דרס דהו\"ל מדרס ומגע זב בבת אחת דאי לבסוף לא אתי מגע דקיל וחייל אמדרס דחמור כדמשמע בהקומץ רבא ע\"כ בקיצור: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל בהא פליגי ת\"ק ור' יוסי וכו'. אמר המלקט הר\"ש והרא\"ש ז\"ל נראה דגרסי במתני' דברי ר\"מ א\"ר יוסי וכו' שכתבו קסבר ר\"מ טומאת בית הסתרים מיטמא וכן היא הגירסא שם בפ' בהמה המקשה וכמו שכתבתי שם: \n",
+                "<b>אלא שאם נגע בו הזב. </b>פי' רש\"י ז\"ל שם בפ' בהמה המקשה אלא אם יש לומר שיש כלום טומאה משויירת עליו לאו משום מגע מדרס אלא שאם נגע בו הזב ברגלו ערום כשדרס עליו או לאחר שדרס עליו והוי עליו שתי טומאות טומאת מדרס שהיא אב הטומאה וטומאת מגע שהיא ראשונה ואינה אלא לטמא אוכלין ומשקין ונחלק טהור מטומאת מדרס ואינו אב הטומאה עוד אבל טמא מגע הזב כל זמן שלא טבל ונפחת משלש אצבעות עכ\"ל ז\"ל. ועי' עוד במה שכתבתי שם פרק בהמה המקשה סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה מלח וכו' ר' יהודה אומר דקה וחכמים אומרים גסה. </b>כך מצאתי מוגה על ידי הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל בריא וצורר מלח גרסי' איני יודע מה גירסא אחרת הוה גרסי' ולא מהיכן העתיק רעז\"ל מלת גרסי' דבפי' ר\"ש ז\"ל אין שם רק בריא כמו בריא וחזק: \n",
+                "<b>אלו ואלו מתכוונין להקל. </b>עי' במ\"ש בפ\"ח דעירובין סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם נתנו. </b>ס\"א אם נותנו. תניא בתוספתא העור והשק והמפץ שנקרעו אם נותנו לבית הכסא ובשרו נוגע בכסא טהור ואם לאו טמא: \n",
+                "<b>שלש על שלש שנמהה ממנה חוט א' או שנמצא בה קשר. </b>כך צ\"ל: לעולם השלכתה מטהרתה והחזרתה מטמאתה. כך מצאתי מוגה וכן הוא הלשון שם ברמב\"ם ספכ\"ב וכן הגיה ג\"כ הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>מפני השב אבידה. </b>כך הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל כדין כל שלשה על שלשה שנתמעט דתנן לה לעיל פכ\"ז סי' ח'. ומיהו טהור משמע לגמרי מכל הטומאות ול\"ד לשלשה על שלשה שנתמעט דכאן התפירה והכריכה ממעטתו ומבטלתו מתורת בגד. הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפוק. </b>לסתום נקבים שבמרחץ שלא יצא החום א\"נ שהמים באים דרך שם למרחץ. ובערוך כתוב לפקוק ופירש המרחץ חלול כדי ליכנס בו האש בכולו כדי שיחם ויש בו נקבים לצאת העשן מהם ויש להם מטליות של בגד מוכנים לסתום ולפקוק בהן את הנקבים ע\"כ: \n",
+                "<b>בין שאינו מוכן טמא דברי ר' אליעזר. </b>סתם מתני' כר' יהודה אבל ר\"מ ס\"ל בתוספתא מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור דברי ר' אליעזר ומילתיה דר' עקיבא ליתא שם אליבא דר\"מ ופי' ר\"י בעל התוספות דמוכן דכולהו היינו תלאו במגוד ושאינו מוכן היינו הניחו אחורי הדלת כמו ר' עקי' ובעי התם בגמ' אמאי קרי ר' אליעזר להניחו אחורי הדלת שלא מן המוכן הואיל והוא טמא ומשני משום דלגבי קופסא לאו מוכן הוא ולא בעי למימר משום דלגבי מגוד לאו מוכן הוא דלא חשיב כולי האי תלאו במגוד מאחורי הדלת דהוה קרי ליה לגביה שלא מן המוכן וכן לר' יהושע בעי בגמ' אמאי חשיב לתלאו במגוד מן המוכן הואיל והוא טהור ומשני משום דלגבי אשפה מוכן הוא והא דלא קאמר דלגבי אחורי הדלת מוכן הוא משום דלא גריע אחורי הדלת כולי האי טפי ממגוד דלהוי אינו מיכן לגביה וזהו ג\"כ פי' שני שפירש הר' שמשון ז\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל והתם מסיק דהדר ביה ר' עקיבא לגבי ר' יהושע אמר המלקט ודייק לה התם מדקתני התם במשנה פתילת הבגד דמשמע עדיין בגד הוא וחשוב בעיניו ולא קתני פתילה של בגד ואפ\"ה קאמר ר' עקיבא התם במשנת במה מדליקין טהורה ור' אליעזר פליג עליה התם נמי כמו הכא וקאמר טמאה היא וכו' ועי' ברב האלפסי ז\"ל שם פ' במה מדליקין שהאריך בפירוש סוגיא דעל משנה זו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העושה אספלנית וכו'. </b>וראיתי מי שמחק מילתיה דר' יוסי מן המשנה ומילתא דמסתברא היא דמ\"ט דר' יוסי אדרבה העור לא מאיס כ\"כ כמו הבגד והראיה דבמלוגמא מחמיר ת\"ק בעור טפי מבבגד וכן מחקו ג\"כ הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. וגם הרי\"א ז\"ל. וכן כתוב ג\"כ בתוס' י\"ט ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטפחות ספרים. </b>ספרי תורה: \n",
+                "<b>מצויירות טהורות. </b>דצורתן וציורן מוכיח עליהן שהן מיוחדין לספרים בלבד דעבידי לנוי ואפי' מטומאת מת טהור דאין תכשיט לכלי וליכא לפ' דלטומאת מדרס מיירי מתני' דאי הכי מ\"ט דמאן דמטמא מדרס הא אסור למיתב עלייהו ואפי' לא נשתמשו בהן הספרים איכא מ\"ד דהזמנה מילתא היא ועוד דנצטרך לאוקומי סתם מתני' דבפכ\"ד דקתני מטפחות של ספרים טמא טמא מת ולא מדרס כר\"ג דמטהר הכא מטומאת מדרס ודלא כב\"ה דהלכתא כוותייהו. מה\"ר שמשון ז\"ל בשנוי לשון קצת: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל וב\"ש דמטמאי בין מצויירות ובין שאין מצויירות משום דמחשבי מטפחות ספרים משמשי אדם וכו'. אמר המלקט כיון שפורסים אותם על הספרים כשקורא בהן. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בפה שהוא טמא מדרס. </b>בסנהדרין פ' נגמר הדין מוכח דגרסי' ונתנו לספר ול\"ג על הספר דהא בעי למימר התם בהזמנה בעלמא בלא כריכה על הספר ומסיק נתנתו וכרכתו: \n",
+                "<b>ומטפחת שעשאה כסת. </b>בתוס' ב\"מ פ' האומנין ד' ע\"ט ודפ' בתרא דע\"ז ד' ס\"ה הוכיחו ממתני' דכר גדול מכסת ועוד הוכחתי אני הדיוט ראיה מן התוספתא לעיל פי\"ו ועוד יש קצת ראיה ממתני' דבסמוך דקתני כסת הסבלין דודאי דאין הסבל משים תחת משאו דבר גדול וכבד וכן משמע מן הערוך בערך כסת ויותר מבואר בערך כר. וראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל כסת שעשאו מטפחות ומטפחות שעשאן כסת: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ד\"ה הפרישה מן הבגד צריך להיות שם דלעולם לא נתבטלה אצל הבגד מפני שהוא מינה ולפיכך מטמאה שנים ופוסלת אחד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מן המלל. </b>היינו כרכשתא דבריש גמ' דבבא מציעא והוא פי' הערוך: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים שלש על שלש מכוונות. </b>גרסי'. ובפ' במה מדליקין איכא ברייתא דקתני בה שלש על שלש מצומצמות ואיכא מאן דמפ' התם דלענין טומא' מתנייא וסתמא כחכמי' דמתני' ופי' רש\"י ז\"לשם דרך תופרי בגדים למלול מן הבגדי' לכופלן מעט סביב התפיר' ושלש על שלש סופו לתפירה לטלאי בבגד עני לכן אחשבוה להיות כלי הלכך צריך לר\"ש להיות בו יותר משיעור המלל כדי שיהא הטלאי שלש על שלש: וחכמים אומרים שלש על שלש מכוונת נ\"א מכוונות פי' מצומצמות ובהכי אחשבוה ואע\"ג דכשיתפור לא הוי שלש ע\"כ. וברמב\"ם שם רפכ\"ב כתב בד\"א דשלש אצבעות מכוונות מקבלות טומאת המת או שאר טומאות בבגדי צמר או פשתים אבל בגדים של שאר מינים אין מקבלין טומאה מכל הטומאות אא\"כ היה בהן ג' טפחים על ג' טפחים או יותר שנאמר או בגד מפי השמועה למדו שבא הכתוב לרבות ג' טפחים על ג' טפחים בשאר בגדים לטומאה בד\"א בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפני עצמו כלשהוא ה\"ז מקבל שאר הטומאות חוץ מטומאת מדרס שאין מקבל אותה אלא הראוי למדרס ע\"כ: \n",
+                "<b>מרוח אחת אינו חבור. </b>פי' לא לטומאה ולא לטהרה: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. לעולם הוי חבור. אמר המלקט נלע\"ד שצריך להיות למעלה הוי חבור אפי' לא חברו ותפרו אלא מצד אחד ובלבד שתהיה תפורה הצד העליון דהיינו לצד הצואר וז\"ל הרא\"ש ז\"ל בד\"א דבעי' משתי רוחות בטלית מפני שהיא מתהפכת אבל חלוק אם חברו מרוח אחת לצד הראש הוי חבור כי אז היא נתלית לפני הנקב וסותמתו אבל חברו מלמטה לצד הרגלים אין המטלית סותמת הנקב ולא הוי חבור. וזהו פי' הרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ש ז\"ל לא פירש בזה מאומה רק בפי' כתיבת יד וגם בדפוס מצאתי שפירש מלמעלה בכתף מלמטה בשוליים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגדי עניים. </b>בשבת פ\"ג ובפ' בכל מערבין כתבו תוס' ז\"ל הרי אלו טמאים מדרס דוקא בטומאת מדרס יש חלוק בין עניים לעשירים והיינו טעמא דמדרס דביחוד תליא מילתא ואין דרך עשיר לייחד פחות משלשה טפחים על שלשה טפחים ואם יחד בטלה דעתו אבל בטומאת מת או שרץ אין חילוק בין עניים לעשירים ודלא כפי' הקונטרס דסוף כירה. שלש על שלש. לא מטמא ביד עשיר כלל והוכיחו לדבריהם מברייתא דתניא בפ' במה מדליקין שלש על שלש מנין ת\"ל והבגד ולא מפליג בין עניים לעשירים ועוד הביאו ראיה דעל כרחך הא דתנן לעיל הבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס ושלש על שלש לטמא מת בעשירים מיירי דבעניים תנן הכא אע\"פ שאין בהן שלש על שלש טמאים מדרס. כך פי' ר\"ת ז\"ל ע\"כ. גם בזבחים פ' דם חטאת כתבו תוס' ז\"ל עוד וז\"ל ויש משניות שכתוב בהן אע\"פ שאין בהן שלש על שלש ודומה כי הוא טעות סופר אלא שלשה על שלשה היא עיקר הגירסא אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל העלו דמיהו אין להגיה דבכל המשניות כתוב שלש על שלש ומיתפרשא מתני' על פי התוספת' דתניא טלית של עני שבלתה אם היו רוב שפתותיה קיימות אע\"פ שאין בה שלש על שלש טמא ומיירי שנקרעו בה קרעים הרבה ואין בכל אחת שלש ומחוברות עם השלם וקמ\"ל דהוי חבור וטמאה מדרס אבל בחתיכה העומדת בפני עצמה פחותה משלש על שלש לא מטמאה כלל ופחותה משלשה על שלשה לא מטמאה מדרס אפי' ביד עני וההיא ברייתא דבסוף כירה ודפ' בכל מערבין דקתני בגדי עניים לעניים וכו' מיירי בטלית שבלתה כי מתני' וניחא השתא דמתני' דלעיל פכ\"ז קפסיק ותני סתם הבגד מטמא משום שלשה על שלשה למדרס ומשום שלש על שלש לטמא מת איירי בין בעני בין בעשיר וכן ההיא דתנן לעיל הבגד שארג בו שלשה על שלשה ונטמא מדרס שלש על שלש ונטמא טמא מת וכן בכמה דוכתי ע\"כ. ורבינו עובדיה ז\"ל תפס פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>טלית שהתחיל בה לקרעה. </b>בפ' העור והרוטב כתבו תוס' ז\"ל פי' ר\"ח כיון שנקרע רובה הויא טהורה למפרע מתחלת קריעה ולשון שהתחיל לקרעה משמע כפירושו ע\"כ. ואם אותה שהובאה שם היא משנתנו נראה דצריך לגרוס שוב אינה חבור וטהורה כמו שכתובה שם כיון שתוס' ז\"ל דקדקו מלת וטהורה בפ' דם חטאת (זבחים ד' צ\"ד) גם הר\"ש ז\"ל דקדק בזה והעלה ונראה לפ' דאה\"נ דטהורה מן המדרס דוקא קאמר והא דלא קתני אבל טמאה מגע מדרס כדקתני לעיל משום דלא נחת הכא לאשמועי' חדוש של טומאה אלא קמ\"ל דאע\"ג דעדיין הטלית גדולה הרבה יותר משלשה על שלשה אפ\"ה טהורה מן המדרס הואיל ולא חזיא למלאכתה ראשונה להתעטף והאריך יותר ע\"ש. ואית מאן דמפ' התם בגמ' פ' העור והרוטב דדוקא בטלית טבולת יום שנטמאת והטבילה וצריך להשתמש בה קודם שיעריב שמשה סגי בקריעת רובה ולא גזרי' דילמא חייס עלה ולא קרע דכיון דלא חס עלה ואטבלה אע\"ג דהמים קשים לה לא חייס עלה נמי וקרע רובה אבל אם טמאה היא ולא הטבילה ובא לטהרה בקריעה זו לא סגי ליה ברובא עד שיקרענה כולה דחיישי' דילמא לא קרע רובא אלא פלגא ואמר רובא הוא. ועי' במ\"ש בפ' העור והרוטב סי' ג'. עוד מפ' התם בפ' העור והרוטב דדוקא כששייר [צ\"ל כשלא שייר] בההוא מיעוט שלא נקרע כדי מעפורת אז לא הוי חבור אבל אם שייר בה כדי מעפורת טמא פי' מדרבנן. ואיתא לישנא אחרינא דאפי' שייר כדי מעפורת טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלוק כו'. </b>ברמב\"ם שם פי' חלוק של יוצאת החוץ שותי שכר המשחקים ילבשו זה המלבוש וגם שם פי' שהזוטו מקבל טומאה מפני שעיני אותה השבכה דקים ביותר והרי היא כבגד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פיה. </b>פי השבכה  הוא המתהדק על המצח וסביב הראש. הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>סבכה שנקרעה אם אינה מקבלת את רוב השער. </b>כך נקד הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והטרטין. </b>פי' בערוך בלשון שני הוא הבגד שמשליכות על ראשיהן בעת יציאתם לחוץ: \n",
+                "<b>והפליון. </b>בערוך נראה דגריס פליוס בסמ\"ך: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל צ\"ל פקרסין כמו אפקרסותו אינה מעכבת דבפ' מי שמתו ובפ' ואלו מגלחין והוא לבוש התחתון ופתוח בכתיפיו כשלובשו קושרו כההיא דתנן בפ' בתרא דמסכת מקואות הקשר שבפקרסין שבכתף וכו'. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם רפכ\"א ושל חלוק שהוא קרוע מתחלתו ועד סופו ואחר שלובשין אותו מקבצים אותו בלולאות שיעור חוטיו עשרה אצבעות ע\"כ: \n",
+                "<b>סגוס. </b>שם ברמב\"ם כתוב בכל הדפוסין סגיס ביו\"ד: \n",
+                "<b>והקולקין. </b>פי' בערוך חלוק של צמר ויש לו נימין והוא שק שלובשין אותו מבית מי שמצער עצמו בלע\"ז צליצו ע\"כ. ושם ברמב\"ם כתוב והקלקלין בשני למדי\"ן וז\"ל והקלקלין השזורין מן השער ע\"כ: \n",
+                "<b>והפונדא. </b>כתב הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל נ\"א והפיודא: \n",
+                "<b>והמעפורת. </b>ושם ברמב\"ם כתוב והשמלה והוא פי' למעפורת. ובהשגות והשמלה שנותן על ברכיו בשעה שמגלח זו מעפורת שבמשנה ע\"כ: \n",
+                "<b>והפרגוד </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סוברוקין. </b>בערוך גריס סווריקין בשני ווי\"ן מקום הבי\"ת והביאו ג\"כ בערך ספרק ושני סופריקין וכתב דיש שונים סובריקין: \n",
+                "<b>קלובקרין אָחַת. </b>פי' שמיכה ס\"א גלופקרין כן כתוב בערוך. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ויותר על מנין זה לא הוו חבור לא לטומאה ולא להזאה ע\"כ. אמר המלקט נראה דצ\"ל ויותר על מנין זה לא הוו חבור אלא לטומאה ולא להזאה דאלת\"ה א\"כ פסק כר' יוסי והלא הוא עצמו ז\"ל פסק ואין הלכה כר' יוסי דוק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>של חרשין שמנה עשר. </b>כך הגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>יותר מכאן אם רצה לקיים טהור. </b>פי' אע\"פ שרצה לקיים טהור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוט מאזנים של זהבים וכו'. </b>הר\"ש ז\"ל נראה דגריס חוט מאזנים של חנונים קודם חוט מאזנים של זהבים שכן מצאתי ג\"כ בפירושו ז\"ל בכתיבת יד וכמו שאכתוב בס\"ד בסמוך. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב בס\"א גרסי' בבא דחנונים קודם: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל כך פי' מורי הוא פי' הר\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' יד הקורדום מאחריו הוא היוצא מן הנצב של הקורדום חוץ מן העין וא\"ר יוסי שטפח הסמוך לברזל טמא והעודף על הטפח טהור ות\"ק אומר שלש אצבעות ממנו טמאין בלבד ולשון הרא\"ש ז\"ל שתי ידים יש לקורדום אחד מלפניו ואחד מלאחריו עכ\"ל ז\"ל נראה שהוא מסכים לפירוש הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלפניו טפח. </b>פי' הטפח טהור ומעט פחות טמא. הרא\"ש ז\"ל [והוא תימא אצלי דפשיטא דמתני' כל הנו שיעורי הן לטמא ויתר מכאן טהור וכ\"כ הר\"מ פ\"כ. ואולי טעמו של הרא\"ש מדלא תנן הכא יתר מכאן טהור. (ח\"נ).]: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל והיוצא לאחר ידו קורא מאחריו באידך בבא וכו'. אמר המלקט הוא לשון הר\"ש ז\"ל דגריס בבא דחנוונים קודם בבא דזהבים כדכתבינן לעיל בסמוך: \n",
+                "<b>הפרגול. </b>שם ברמב\"ם  הגירסא הפרגל בלי וי\"ו וכן הגיה הרב בצלאל ז\"ל במשנתנו: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל לפי שדרכו לאחוז בהן בידו אחת וכן אותם ששיעורם שלש אצבעות לפי שדרכו לאחוז בשלש אצבעות: \n",
+                "<b>עוד </b>בפירושו ז\"ל יד המעצד של לגיונות גרסי' מצאתי בפי' הרמב\"ם ז\"ל בכתיבת יד אליגיונות באל\"ף: \n",
+                "<b>יד הקורנס של זהבים וכו'. </b>הוא ראש משנה שלאחר זו בפי' הרמב\"ם ז\"ל וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יד הבדיד ד'. </b>הר\"ן ז\"ל כתב בראש משקין שהראב\"ד ז\"ל גריס יד הבריר ד' בשני רישי\"ן ופי' שהן בורות קטנים שבעיקרי הגפנים ע\"כ וכן משמע לי קצת שגורס ג\"כ הר\"ש ז\"ל וכן משמע ג\"כ שגורס הרמב\"ם ז\"ל שז\"ל שם פ\"כ יד קורדום שחופרין בו ביררין של מים ד' טפחים ע\"כ: \n",
+                "<b>של נכוש. </b>שם ברמב\"ם הגירסא של נכש בלתי וי\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מגריפה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שמגיסים בה התבשיל: \n",
+                "<b>ויד משמשי האור כל שהן. </b>גרסי' ופירשו הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל כל שהן מפני שצריכין יד ארוך להתרחק מן האור: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מכאן ולהבא </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>קרטסן. </b>נ\"א קרטן: \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל צ\"ל תרגום פצירה פים וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספקלריא. </b>גרסי' וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>תמחוי שעשאו אספקלריא טמא. </b>בתוספתא אע\"פ שמשתמש בו טהור היה טמא ועשאו אספקלריא טמא עד שיקבענו במסמר. תרווד של מתכת בין שיש לו יד ובין שאין לו יד בין מקבל כל שהוא ובין שאינו מקבל כל שהוא טמא ושל עץ ושל עצם ושל זכוכית מקבל כל שהוא טמא שאין מקבל כל שהוא טהור ואם אינו אלא ממגמג ושופך ר' עקיבא מטמא ור' יוחנן בן נורי מטהר וכתב הר\"ש ז\"ל דנראה לו דכשיטת הברייתא יש לפ' מתני' בין בתמחוי בין בתרווד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפגם בו שלש ברובו. </b>הרמב\"ם ז\"ל גריס שליש ברובו וה\"פ שליש הקפו ברוב גובהו והראב\"ד ז\"ל השיגו בפי\"ב מהלכות כלים. וכתב עוד שיש גורסים כרובו בכ\"ף וענין אחד הוא. והרא\"ש ז\"ל פי' כוס של זכוכית שנפגם פגימה אחת שהיא מחזקת רוב היקפו ול\"מ פגימה אחת אלא אפי' שלש פגימות שעימדות ברוב היקפו ואפי' אינו מפזר את רוב המים טהור ע\"כ: \n",
+                "<b>בין בזפת. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר בבעץ טמא. </b>ה\"נ אמר בתוספתא משום ריב\"נ בין בכוס של אבן בין בכוס של זכוכית: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>צלוחית קטנה שניטל פיה טמאה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל פי\"ב מה\"כ מפני שאין מכניסין היד לתוכה אלא יוצק ממנה אבל גדולה הנטלת בשתי ידים שניטל פיה טהורה מפני שהיא חובלת ידו בשעה שמוציא הבושם מתוכה: \n",
+                "<b>מפני שתוא מתקנם לכבשים. </b>ומניחין אותם שם להתקיים ואין משתמש בהן בכל שעה כדי שנאמר ידו נסרכת בעת תשמיש. והגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מפני שהוא מתקינם לכבשים: \n",
+                "<b>ארפכס. </b>בערוך ס\"א ארפקס שהוא מדק דגרסי' ליה בגמ' דסוף עירובין ומפורש גבי מעלין דיופי. ואית דגרסי אפרכס והכל אחד: \n",
+                "<b>אשריך כלים שנכנסת בטומאה. </b>פי' בטומאה דאורייתא דהיינו כלי עץ וכלי עור וכלי עצם שטומאתם מן התורה \n",
+                "<b>ויצאת </b>בטהרה. פי' בכלי זכוכית שאפי' הטמאים שבהן אינם אלא מדרבנן דיוסי בן יועזר איש צרידא ויוסי בן יוחנן איש ירושלים הם שגזרו טומאה על כלי זכוכית בפ\"ק דשבת ד' י\"ד: #סליק פירקא וסליקא לה מסכת כלים בעזה\"י משמח חתנים וכלות נתחיל מסכת אהלות \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה כלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..31c7928342e6897159b94d26ad9f826bff1a267f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,295 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Makhshirin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה מכשירין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<small>בעזרת האל יתב' המשכין ריעים במדבר חררים נתחיל מסכת מכשירין.</small><br>בירושלמי דשבת פ' כלל גדול דף ט' גרסינן אמר ר' פירור. יהודה עביד הוויי במכשירין שיתא ירחין בסופא אתא חד תלמיד דר' סימאי ושאיל לי' ולא אניבי' אמר ניכר הוא זה שלא עבר על פתחה של תורה. ע\"כ:  ",
+                "<b>כל משקה וכו'. </b>ומ\"מ בכולה מתני' ברצון בבי\"ת חוץ מסיפא דמשקין טמאין וצריך טעם:  ",
+                "בסוף פי' רעז\"ל כגון שהמשקים טמאים לא בעינן דניחא ליה ע\"כ כמו שכל דבר המטמא מטמא לרצון ושלא לרצון כך ג\"כ כשהטומאה והמשקים באים יחד:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו'. </b>אית דגרסי ונפלו על חבירו או סוכה ונפלו על חברתה וקאי לשון רבים אפירות או אמים ואין צורך דונפל נמי יתפרש מי שנפל או אילן עצמו או פירות או מים. ופי' הרמב\"ם ז\"ל דע שכמו שהמים שבקרקע אינם מכשירין כן המים שנתלשו מן הקרקע בלא כוונה אינם מכשירין ואפילו נבללו הפירות בהן ומזה העיקר נסתעפו ענין כל המסכתא אמר אם הרעיד אילן על אילן אחר או סעיף אילן וזה יקרא סוכה ונפל זה הענף על אחר ונפלו פירות מזה האילן השני והיו שם ירקות שאותם המים שעל אלו הירקות אינם מוכשרין לפי שהן היו שלא ברצון וזה דעת ב\"ה וב\"ש סוברין שהם ברצון ובשביל זה הרעיד ובא ר' יוסי וסעד לדברי ב\"ה עכ\"ל ז\"ל (א) ולא כן פי' ביד וז\"ל שם המרעיד את האילן ונפל על חבירו או סוכה ונפלה על חברתה ותחתיהן זרעים וירקות המחוברין לקרקע ונפלו המים על הפירות המחוברין שתחתיהן אותן המים שבזרעים ושבירקות אינם תלושין ברצון ע\"כ. וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל וממה שכתב רבינו כאן נראה שהוא מפ' שמרעיד את האילן להשיר ממנו מים ונפלו על אילן אחר ומשם נפלו על זרעים או ירקות שתחתיו אותם מים שנפלו על אותם זרעים או ירקות אם נגעו בהן פירות תלושין לא הוכשרו כו' ועוד האריך ע\"ש: \n",
+                "<b>ובה\"א בשניגבו </b>קודם שנתלשו פליגי דאי בשנתלשו ועדיין משקה טופח עליהן אפילו ב\"ה מודו דהוו בכי יותן כדמוכח בפ\"ק דשבת גבי בוצר לגת. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>א\"ר יהושע. </b>היא גירסת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וכן בערוך ערך תלי קופרי אבל הרמב\"ם ז\"ל גריס ר' יוסי כדכתבי'. וגם נראה שהערוך גורס תליקופרי הכל תיבה אחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוער אגודה וכו' ובה\"א אינם בכי יותן </b>גרסי'. ופי' הרמב\"ם ז\"ל מה שאמר חוששין אנן בתמי' וענינו שהם אמרו לב\"ש על דעתכם מי שהרעיד עיקר אחד נאמר ג\"כ שמא יצאו מעלה לעלה והשיבום ב\"ש שהקלח אחד ולזה לא נחוש ואגודה קלחים הרבה אמרו להם ב\"ה והרי המעלה שק מלא פירות שהם חלקים נפרדין ולא נאמר שמא ירדו המים מצד העליון לתחתון ויהיו הפירות שלמטה שכבר נבללו ברצון והיות השק יחבר הפירות כמו היות האגודה תחבר החלקים ומאמר ר' יוסי התחתון טהור רוצה לומר שאינו מוכשר והרבה מה שיאמר בזו המסכתא טמא על המוכשר וטהור על דבר שאינו מוכשר וסיבת ר' יוסי שהוא אומר לא נתכוון שיבלול השק התחתון. ואמנם נתכוון שישמר בו השק העליון שלא יבלל היה בלל השק התחתון שלא לרצון. ואין הלכה כר' יוסי ע\"כ. ופי' הרא\"ש ז\"ל חוששין אנו שמא יצאו מן העלה לעלה והוכשר אותו הקלח: שהקלח אחד. ולא חשיב לרצון אלא נוער דבר אחד ונפל המשקה ממנו על האוכל. אבל באותו דבר שהוא נוער אם יצא המשקה ממקום למקום לא הוי הכשר: \n",
+                "<b>שק </b>מלא פירות שנפל לנהר שלא לרצון ונתנו על שפת הנהר שיצאו המים ממנו ושק מלא פירות הוי כאגודה של ירק אבל שני שקים שהן גופים הוכשר התחתון ור' יוסי פליג גם בשני שקים ע\"כ: \n",
+                "<b>על גב הנהר. </b>בערוך גריס על גיף הנהר תרגום ירושלמי על שפת היאור על גיף נהרא: \n",
+                "<b>אבל אם העלה שנים וכו'. </b>תני בתוספתא ר' יוסי אומר אחד שק ואחד ב' שקים בש\"א בכי יותן ובה\"א אינם בכי יותן ר' יהודא אומר ר' אליעזר אומר זה וזה בכי יותן ר' יהושע אומר זה וזה אינם בכי יותן ר' עקיבא אומר התחתון בכי יותן שהרי ברצונו הניח זה על גב זה והעליון אינו בכי יותן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והסוחט בשערו ובכסותו. </b>היא גירסת רוב המפרשים חוץ מהרמב\"ם ז\"ל שנראה שגורס שערו בכסותו בין בפירושו בין בחבורו כמו שנעתיק בסמוך. ופירשו תוס' והרא\"ש ז\"ל שם בכריתות הסוחט בשערו ובכסותו פי' הקונטרס אחר שיצא מבית המרחץ ויש עדיין מים על שערו. ולא נהירא דהא תחלתו לרצון אלא מיירי שירדו גשמים על הכרישא ועל שערו וכסותו ואינם לרצון עד שיצא מהן ע\"כ. עוד כתבו שם היוצאים בכי יותן אע\"ג דהני משקים רצונו היה שלא היה בעולם ודמי לכופה קערה על הכותל בשביל שלא ילקה הכותל דתנן לקמן פ\"ד סי' ג' דאינן בכי יותן שאני הכא כיון שסוחט המשקים בידיו להוציאם מיקרי לרצון ע\"כ. ופי' הרמב\"ם ז\"ל הממחק את הכרישא וכו' מי שמיחק את הכרישא מהבלל שהיה עליו והוא מחובר בארץ שנפל עליו שלא לרצון או מי שיסחוט שערו בכסותו כדי לנגבן כל מה שיזיל מהמים בעת הסחיטה או הניגוב מכשיר לפי שכיון להזלת מתן המים וכל מה שנשאר שם בשער או בכרישא וכיוצא בו אינו מכשיר לפי שאין כוונתו שישאר בו לחלוחית כלל והלכה כר' יוסי לפי שהוא דעת ב\"ה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רש\"א אינם בכי יותן וחכמים אומרים בכי יותן. </b>גרסינן. ופי' הרא\"ש ז\"ל הנופח בעדשים לבודקן אם יפות הן שאם יזועו ויתלחלחו מהבל פיו כשנופח בהן בידוע שמתבשלות במהירות כיון שמקבלות הלחלוחית במהירות ור\"ש חשיב זו הלחלוחית כזיעת האדם שאינה מכשרת ורבנן חשבי לה כרוק של פיו שהוא מכשיר ע\"כ והוא פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זיעת בתים וכו'. </b>ופי' הרא\"ש ז\"ל זיעת בתים דרך הבתים הבנוים בתחתית הארץ וכן בורות שיחין ומערות להזיע אע\"פ שאין בהם מים ואותה זיעה לא חשיבא משקה וכן זיעת האדם ואפילו שתה משקים טמאים דהזיעה מגופו יצאה ולא באה מן המשקין ע\"כ: \n",
+                "ופי' הרמב\"ם ז\"ל זיעת בתים טהורה וכו' הודיענו כי הזיעה ההיא אינה משקה ואפילו אם היה משקה הבית טמא הזיעה ההיא טהורה (א): \n",
+                "בפי' רעז\"ל אבל בא במים מחוברין דלא מכשרי לא ע\"כ אמר המלקט הוא פי' הר\"ש ז\"ל. ועיין לקמן פ\"ד סי' ו': \n",
+                "וכתב הר\"א אשכנזי ז\"ל וצ\"ע מה שפי' אח\"כ כגון מרחץ של מי מעין ודו\"ק ע\"כ. ואפשר לומר דהכא הא דקאמר אבל בא במים המחוברין לא מכשר ר\"ל לא מטמאי אבל אה\"נ דמכשרי דייקא נמי דהכא קתניי במתני' בא במים שאובין והזיע זיעתו טמאה דכי דייקת מינה נמי אבל בא במים המחוברין לא ר\"ל לא מטמאי דוקא אבל לעולם מכשרי כדקתני סיפא וטהורה בכי יותן שר\"ל מכשרי בלבד כך נלע\"ד אע\"פ שלשון הר\"ש ז\"ל דחוק קצת (ב): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם טמאה </b>הבריכה ששפך לתוכה מים טמאים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גסטריות </b>ס\"א גצריות כן כתוב בערוך. מטילין לתוכן גרסי': \n",
+                "<b>אבל אם קדמו </b>מי גשמים אפילו כל שהן מי שפיכות טמאום כך מצאתי מוגה ופי' טמאום דכיון שירדו כבר ניחא ליה בהו ומקבלין טומאה והוא שירדו לחוך כלי אבל בקרקע מחוברין נינהו ולא מקבלי טומאה כדמוכח בריש מקואות הרא\"ש ז\"ל (ג): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטהר את גגו. </b>היא גירסת הר\"ש והרא\"ש ופירשו שוטפו במים טמאים אבל הרמב\"ם ז\"ל גריס הטורף את גגו ופי' הרוחץ את גגו: ובתוספתא גרסי' נמי הטורף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיר שישראל. </b>וכנענים דרים בה. מ\"מ דרים בתוכה. והיה בה. ס\"א והיתה בה: \n",
+                "<b>כדי שיחמו החמין. </b>י\"ס דלא גרסי מלת החמין: \n",
+                "<b>באמבטי </b>קטנה דרך המושל לרחוץ באמבטי קטנה תמיד ורוצה שתהא מוכנת לו בכל עת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: ואין הלכה כר' יהודה והיא דעת הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל דר' יהודה לאפלוגי אתא. אבל רבינו יעקב בטור א\"ח סוף סי' שכ\"ו פסק כר' יהודה וכתב בית יוסף דמשמע נמי מדברי רש\"י ז\"ל דלא פליג ת\"ק אדר' יהודה וכן כתב ג\"כ הר\"ן ז\"ל שם פ' שואל לשיטת רש\"י ז\"ל וכתב עוד ודקתני רוחץ בה מיד לאו מיד ממש קאמר אלא בהמתנת זמן מועט שתוכל להתחמם ע\"י בני אדם מרובין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא בה ירק נמכר. </b>י\"ס היה בה ירק נמכר. וגרסא נכונה היא: \n",
+                "<b>אם רוב ישראל </b>ימתין וכן משום דכל דבר הנעשה בשביל ישראל בשבת אסור למוצאי שבת בכדי שיעשו גזרה שמא יאמר לכנעני שיעשה בשבת דבר שצריך למ\"ש משום דאמירה לכנעני שבות א\"כ לא ירויח באומרו לכנעני שיעש' בשבת הואיל וצריך להמתין למ\"ש בכדי שיעשו כך מצאתי כתוב בשם הרמב\"ם ז\"ל ופירשו רעז\"ל בסמוך: \n",
+                "ומ\"מ כדי שיבא ממקום קרוב ומחקו הויו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם רוב כנענים </b>כנעני ומותר להאכילו נבלות וטרפות שקצים ורמשים אבל מפקחין עליו את הגל דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם אמר רחמנא עשה דבר שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתה שום בר ישראל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל אי נמי יש לפרש אחר רוב נתתומין וכו' הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל וכן פי' לענין בשר דבסמוך דלא איירי אלא לענין טומאה וטהרה אם הוא בשר נבלה או שחוטה אבל לאכילה קיימא לן דבשר שנתעלם מן העין אסור אא\"כ יש לו בו טביעות עין: \n",
+                "<b>פת עיסה. </b>פת נקי' ואין הנחתומין עושין אותה אלא הרגילים לאוכלה אופין אותה בביתם וכן פת קיבר שאינו נקי שלא ניטל מורסנה הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "וכתב הרמב\"ם ז\"ל ואין הלכה כר' יהודה ויש לתמוה למה דמ\"ש רוב אוכלי פת עיסה מרוב אוכלי פת קיבר ועוד דשמא דלא פליגי ועדיין לא נמצא לי דין זה ביד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא בה בשר וכו'. </b>חולין פרק גיד הנשה (חולין דף צ\"ה.) ופי' שם רש\"י ואם מבושל אע\"פ שהטבחים רובן ישראל אחר רוב אוכלי בשר שבעיר אזלינן דמבושל לאו מטבחים נפל ואפילו רוב טבחים ישראל אסור דשמא כנעני בישלו ע\"כ משמע מפירושו ז\"ל אבל אם רוב טבחים כנענים ורוב אוכלי בשר הם ישראל ומצאו לא אמרינן ניזיל בתר רוב אחרון להיתרא כך נלע\"ד ודו\"ק: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ורואה משעה שנשחט פטור צריך למחוק מלת פטור רוב אוכלי בשר גרסי' ול\"ג מבושל וכן הגירסא שם בחולין. וכן מצאתי מוגה על יד הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם רוב מכניסין לבתיהם פטור. </b>מלעשר דמסתמא דכשהיו מוליכין אותם לבית נפלו ולא ראו עדיין פני הבית ומותרין באכילת עראי: \n",
+                "<b>אם רוב כנענים ודאי. </b>דאין קנין לכנעני בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואפילו למ\"ד יש קנין מדרבנן חייב והכנעני לא עישר. הרא\"ש ז\"ל. ואפשר שזו ג\"כ כוונת הר\"ש ז\"ל שכתוב שם בפירושו ואפי' יש קנין מ\"מ ודאי אינו מעושר הוי ע\"כ. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל אם רוב מכניסין לבתיהם פטור מלעשר וכו' פי' שכתב ר\"ע ז\"ל פירושים אלו כמה קשים דהא תנן במס' דמאי המוצא פירות בדרך ונטלן לאכלן ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר אם להצניע חייב לעשר מכ\"ש לאכילה ונ\"ל לפרש דהא מתני' לא איירי אלא במעשר שרוצה לאכלם עראי ועל זה קאמר אם רוב מכניסין פטור מלעשר ומותר לאכלם עראי כדתנן במס' מעשרות פ\"א בד\"א במוליך למכור לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי וכו' כי לעולם הולכים אחר הרוב. עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אפי' כולו כנעני וישראל א' וכו'. </b>כך מ\"מ ע\"י הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחצה למחצה להחמיר. </b>ר\"ל שאם היה העירוב בין פירות השלישית והשנית אשר לפני' או לאחרי' או בין פירות הששית והחמישית ראוי שיוציא מן הפירות ההן מעשר ראשון התמידי ואח\"כ מעשר שני כי מעשר עני אין בו קדושה ומעשר שני קדוש וטעון הבאת מקום כמו שביארנו במקומו ואם היה העירוב מחצה בין פירות השביעית והשנה אשר לפניה או לאחריה התערובת ההוא ידינו בו דין פירות שביעית ויאכל בקדושת שביעית. הרמב\"ם ז\"ל. ודקתני מתני' ושל רביעית על של חמישית צריך לומר דאגב אחריני נקטי' דהא אין בהם שנוי לא לקולא ולא לחומרא דשניהם מעשר שני נוהג בהן. כך נלע\"ד. ומצאתי בכתב החכם הר\"ם אוחנא ז\"ל וז\"ל ושל שביעית על של מ\"ש הולכים אחר הרוב קשה ממתני' דשביעית ספ\"ז דתנן שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנ\"ט ואי אפשר לפרש דלא מיירי לענין אכילה בקדושת שביעית אלא לענין פיטור המעשרות דשביעית פטורה מן המעשרות שגם זה קשה דהא קיימא לן דטבל אוסר בכל שהו דהפירות שלפני שביעית ושל אחריה הם טבל ואם נתערבו בשל שביעית אינם בטלים. ומיהו נראה לתרץ דמיירי בפירות ששית ומוצאי שביעית בפירות חולין מתוקנים שאין כאן איסור טבל אלא איסור שביעית ואזלינן בהו בתר רובא ומ\"מ עדיין קשה מששית לשביעית דהכא קתני דאזלינן בתר רובא והתם קתני דשביעית אוסרת במינה בכל שהוא וי\"ל דהכא מיירי בשנתערב יבש ביבש דבטל ברוב והתם מיירי בדבר לח אבל קשה לסברת הרשב\"א ז\"ל שסובר שאינו בטל ברוב יבש ביבש אלא בדבר שאיסורו בששים אבל דבר שאיסורו למעלה מס' כגון תרומה שנתערבה בחולין וכגון חמץ בפסח אין חילוק בין דבר יבש לדבר לח עיין ביורה דעה סימן ק'. עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שק שהוא מלא פירות. </b>כגון מיני זרעונים \n",
+                "<b>ונתנו על גב הנהר. </b>כדי שיתלחלחו ויראו גסים: \n",
+                "<b>כל ששאבו. </b>ויש עליהם משקה טופח הוכשרו דחשיב משקה כיון שבא מכח המים ור' יהודה ס\"ל דאותן שהן שלא כנגד המים זיעתן לא חשיבא משקה כי היא באה מפירות שכנגד המים ולא מגוף המים עצמן הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושאר כל המשקין טהורין. </b>היא גירסת הרמב\"ם והרא\"ש. וכתב הרא\"ש ז\"ל וי\"ס דגרסי ושאר כל המשקים טמאים. ואינה גירסא נכונה ונראה שהיא גירסת הר\"ש ז\"ל שפי' ושאר כל המשקים טמאים כלומר כל משקין המכשירין לקבל טומאה ז' משקים דתנן הן ותולדותיהן וכו' בפ' בתרא. עכ\"ל ז\"ל. פי' לפי' הר\"ש ז\"ל וגירסתו באלו משקים אמרו במים וביין ובחומץ וגם בשאר כל ו' המשקים המכשירין לקבל טומאה. כך נלע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרודה פת חמה. </b>כה\"ג נמי תנן במסכת תרומות ופליגי בשהניחה על פי חבית של יין של תרומה אי מיחסרא לזרים אי לא. ועלה דההיא משמע בירושלמי בגמרא דפליגי אפילו בחבית סתומה שהמגופה עליה דאפ\"ה הפת שואבת ודייק לה ממתני' דלעיל דחבית שהיא מלאה פירות ונתינה לחיך המשקים ועוד משמע התם דפת חמה לאו דוקא דה\"ה צוננת והא דנקט חמה מפרש רב חסדא שלא תאמר הואיל וההבל כובש יהא מותר ותלמוד שלנו חולק על כל זה בפ' בתרא דע\"ז דאר\"ל בפת חמה וחבית פתוחה ד\"ה אסורה פת צוננת וחבית מגופה ד\"ה מותרת אלא כי פליגי בפת חמה וחבית מגופה פת צוננת וחבית פתוחה. ולפי שיטה זו צריך ליישב דלא תיקשי מחני' דחבית. הר\"ש ז\"ל. והרי\"ף ז\"ל בפרק גיד הנשה (דף תשט) הכריח דליתא לדריש לקיש אלא אפילו בפת חמה וחבית פתוחה פליגי ע\"ש ושם פי' הר\"ן ז\"ל דר' יוסי ב\"ר יהודה ס\"ל דריחא לאו מילתא היא ושעורים שאני מפני שהן שואבות גופו של יין ולאו ריחא הוא. ע\"כ בקיצור. ופי' הרא\"ש ז\"ל הרודה פת חמה וכו' יראה לי דמיירי שלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו יודע אם היה עליו משקה טופח ר\"מ סבר דוודאי שאב דאי מיירי בשראו אותו מאי פלוגתא שייך הכא. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מחמת הסלע. </b>שאף אם לא רבץ הבית הסלע הוא קר ולח ומטנן החטים וכן הדין בעריבה של חרס. הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם מחמת עצמן. </b>אית דגרסי מחמת עצמה. וכתב התוי\"ט אבל הרמב\"ם ז\"ל העתיק ואם מחמת העריבה בפירושו ובחיבורו ע\"כ ונלע\"ד דאינו מוכרח לומר דגורם עריבה רק ואם מחמת עצמה וקאי אעריבה וכדכתיבנא: \n",
+                "<b>המטנן.</b> נ\"א המטין ואית דגרסי המטמין. וכן בסיפא גרסינן נמי שהיו מטמינים: \n",
+                "<b>לא עשיתם טהרה. </b>נ\"א טהרות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסטנן. </b>גם פה יש גירסאות כדלעיל: \n",
+                "<b>אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו. </b>פי' אינו נמנע מלתת שם חטין ואין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגורן המים נבלעין בקרקע ומתייבש ובהא אפילו חכמים מודו והלכה כר\"ש. הרא\"ש ז\"ל. ותניא בתוספתא המרבץ ביתו במים ונתן בו שבלים וטננן אם יש עליהם משקה טופח בכי יותן ואם לאו אינו בכי יותן רש\"א אע\"פ שיש עליהם משקה טופח אינו בכי יותן וכתב הר\"ש ז\"ל ר\"ש אומר משמע דהך ברייתא פליגא אמתני': \n",
+                "<b>המוליך חטין. </b>אית דגרסי חטיו והיא היא: \n",
+                "<b>כשהטל עליהם. </b>כגון שהיה משכים למלאכתו ולא יוכל להביאו באמצע היום: \n",
+                "<b>אלא אם עמד. </b>נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים דבעי ר' יהודה מעשה המוכיח על השמחה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו זיתיו נתונים בגג וכו'. </b>נראה דאצטריך לתנא לאשמעינן פלוגתא דר' יהודה ורבנן בכל הנהו בבי משום דלר' יהודה ל\"ד הוכחת שמחה דבבא קמייתא לאינך כבי ובכל חדא איכא רבותא לר' יהודה ואפילו לרבנן נמי משכחת רבותא כי דייקת בהו שפיר: \n",
+                "<b>או אם חלחל לתוכו. </b>גרסינן. פי' לתוך הצנור שהכניסן לזיתים לתוך הצנור ונענעם וחבטם והפכם כדי שיתרחצו יפה יפה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>באדם ובבהמה טמאה לעולם טמא. </b>תניא בתוספתא ר' יהודה אומר המים העולין ברגלי אדם לעולם טמאים ר' אלעזר בר\"ש אומר המים העולים ברגלי בהמה טמאה לעולם טמאים. פי' הרא\"ש ז\"ל לעולם טמא בין הדיח בין לא הדיח כי האדם רוצה שיהיו רגליי נקיים ובהמה טמאה עושה מלאכה וטוב לה רחיצת רגלים:  "
+            ],
+            [
+                "<b>בשביל שיחוצו. </b>כמו שיאוצו וכן תנן בפרק בתרא דמקואות גבי קשר תפלה של ראש בזמן שהוא חוצה בזמן שאינה חוצה. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אע\"פ שחשב שיודחו. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בפיו ובשפמו בכי יותן. </b>היינו טעמא לפי שאין המים נכנסין לפיו אא\"כ נוגעין בשפמו הלכך אחשבינהו מידי דהוה אמלאכת שבת דכל פסיק רישא הוי כמתכוין. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם רפי\"ז שדבר ידוע הוא שהשותה יעלה המים בפיו ובשפתו והואיל ושתה ברצונו הרי אלו נתלשו ברצון ע\"כ: \n",
+                "<b>מכונן. </b>לשון הוא עשך ויכוננך. ואמרינן בפרק אלו טרפות שעשה את האדם כונניות כונניות הם המעים. ונראה שנפל טעות שם ביד בפי\"ב סי' ה' שכתב מכוון שהרי גם פה בפירוש פי' מכונן מלופף ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"ש בן אלעזר אומר טפח </b>ות\"ק סבר שצרכה לפי שיעור גודלה וקוטנה הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל בד\"ה הממלא צ\"ל דאי אפשר שיכנסו המים לתוכה עד שיגעו לאחורי': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו אב הטומאה אינו בכי יותן. </b>דבשלא לרצון ירדו עליו וגם לא נטמאו כדתניא בתוספתא זב וטמא מת שהיו מהלכין בדרך וירדו גשמים על שערן ועל כסותם אע\"פ שסוחטן והמים יורדין מצד העליון לתחתון הרי אלו טהורים שאינם נחשבין עד שירדו מכולן יצאו מכולן הרי אלו מוכשרין. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם בפי\"ג מי שירדו עליו גשמים אפילו היה אב הטומאה המים שעליו אע\"פ שירדו מצד העליון לתחתון טהורים והוא שינתקם מעליו בכל כחו אבל אם היו שותתין ויורדין בשעת פרישתם מתטמאין ובזמן שהן טהורים אינם מכשירין. שהרי אינם תלושין עליו לרצונו ואם נער וכו': \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואם נער כמו המנער טליתו וכו'. אמר המלקט כתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל עיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל ולשון פ\"ה סימן ח' ע\"כ כוונתו ז\"ל שכאן פי' רעז\"ל שנער גופו להסיר הגשמים שעליו ישכן פירש הרמב\"ם ז\"ל כאן ולקמן בפרק חמישי לא פי' הרמב\"ם ז\"ל מאומה. ורעז\"ל פירש שם בסי' ח' ואם נער שמתכוין להדיחן ה\"ז בכי יותן ע\"כ. והוא פי' הר\"ש ז\"ל וכאן פי' ואם נער מלשון הנוער אגודה של ירק ושם בסי' ז' פי' ואם נער כמו מנער טליתו מלשון התנערי מעפר ע\"כ. וראיתי שנקד ה\"ר יהוסף ז\"ל נער חציו קמץ וחציו פתח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכופה קערה וכו'. </b>בפ\"ק דשבת דף י\"א ובפ\"ק דחולין דף ט\"ז ופי' רש\"י ז\"ל התם בשביל שתודח הקערה הרי הם בכי יותן אם נפלו אחר כן על הפירות אפילו לאחר זמן הוכשרו דאחשבינהו להנך משקים להדחת קערה וניחא ליה בהך נפילה ואפילו לא אחשבינהו לצורך הנך פירות כי יתן קרינן ביה דניחא ליה בהך נפילה בשביל שלא ילקה הכותל ונפלו על הקערה וממנה לפירות לא הוכשרו דלא ניחא ליה בהנך גשמים ובנפילתן ע\"כ. והתם בחולין פריך הא גופה קשיא אמרת בשביל שתודח ה\"ז בכי יותן הא בשביל שיודח הכותל כגון שהיו נופלין סמוך לכותל ונתן שם קערה שתביאם לכותל אינם בכי יותן אע\"ג דאחשבינהו לצורך חשיבות דמחובר לאו חשיבות הוא עד דליחשבינהו לצורך דבר תלוש והדר חני בשביל שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן הא בשביל שיודח הרי זה בכי יותן ומשני א\"ר אלעזר תברה מי ששנה זו לא שנה זו מר חשיב ליה תלוש להאי כותל הואיל ולאו מחובר מעיקרו ומר חשיב ליה מחובר ורב פפא אמר כולה חד תנא הוא ודכ\"ע תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש רישא בכותל מערה וסיפא בכותל בנין. וכתבו תוס' והר\"ש ז\"ל דליכא לשנויי הכא בלשון נעשה כלומר הא בשביל שיודח הכותל נעשה כבשביל שלא ילקה הכותל ואינו בכי יותן משום דכאן אין שייך לחלות זה בזה דמה ענין זה לוה הא ניחא ליה אלא דניחותא משום דבר מחובר והאי לא ניחא ליה כלל ול\"ד לנתן הוא ואמרה היא דבפ\"ק דקדושין דמשני התם נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא דחד טעמא הוא משום דכתיב כי יקח איש אשה ולא שתקח את עצמה ע\"כ ועיין בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ו.) והתימה על רעז\"ל שלא פירש דבר במשנה זו. ובהלכות טומאת אוכלין פי\"ב סי' ג' פסק כרב פפא:  "
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א ישבר</b> שאם יערה ויוציא המים ראשין ראשון כבר עברה בלילה ברצון לכן ישבר בבת אחת ביותר מהירות שאפשר לו ובה\"א יוציא המים בלבד הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל ז\"ל שם ביד פי\"ב סי' ז' חבית שהיא מלאה פירות וירד הדלף לתוכה הרי זה יערה המים מעליהם ואינם מכשירין ואע\"פ שרצונו שיהיו בתוכה עד שיערה המים מעליהם עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עריבה וכו' </b>שבת פ\"ק דף י\"ב ועיין בתוס' שם דף י\"ז בתוספתא שהביאו שם: \n",
+                "וז\"ל התוספתא עריבה שירד דלף לתוכה טהורה בד\"א בטהורה אבל בטמאה הכל מודים שהיא בכי יותן דברי ר\"מ ר' יוסי אומר אחת טמאה ואחת טהורה בש\"א בכי יותן ובה\"א אינן בכי יותן ע\"כ ומפורשת בהר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>הניתזין והצפין </b>וכן המים שבתוכה אם לא נטלה לשפכה שלא נקט הניתזין והצפין אגב סיפא דהכא ברישא פליגי במים שבתוך העריבה כשנוטלן לשופכן ובסיפא במים הניתזין והצפים: \n",
+                "<b>נטלה לשפכה </b>נ\"א לשפכם והתם בפ\"ק דשבת דף י\"ב קתני אהאי סיפא דהניחה שירד הדלף לתוכה הניתזין והצפין אינם בכי יותן ושבתוכה ה\"ז בכי יותן וכתבו שם תוס' ז\"ל ושבתוכה ה\"ז בכי יותן אין זה במשנה אלא שהתלמוד מדקדק מדקתני הניתזין והצפין אינם בכי יותן משמע הא שבתוכה הרי הן בכי יותן ע\"כ ולא כן משמע מהרמב\"ם ז\"ל שם בפי\"ג וז\"ל שם עריבה שירד הדלף לתוכה המים הניתזין והצפין מעלי' אינם תלושין ברצון נטלה לשפכה המים שבתוכה אינם ברצון הניחה שירד הדלף לתוכה הניתזין והצפין ושבתוכה אינם תלושין ברצון ואם נטלה לשפכה הרי אלו מכשירין שכיון שלא שפכה במקומה הרי תלשם ברצונו ע\"כ והר\"ש ז\"ל נראה דהוה גריס התם בשבת נתנה תחת ארובה מים הניתזין והצפין אינם בכי יותן ושבתוכה ה\"ז בכי יותן וכתב דשמא היינו מתני' אע\"ג דלא תנן הכא ארובה ולא תנן נמי שבתוכה ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>המטביל את הכלים </b>נ\"א המטביל את כליו. נטנפו רגליו נ\"ל רוצה לומר נטנפו במים. ואין הלכה כר' אלעזר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קופה שהיא מלאה תורמוסין וכו' </b>ונוטל תורמוסין מתוכה והן טהורין פי' בקופה טמאה מיירי וכגון שמקצתה חוץ למים ולא עלתה לה טבילה ולא נטמאו התורמוסים אף הנוגעים בקופה לפי שלא הוכשרו בעודן במים והא דאמרי' בפ\"ק דפסחים דמחוברין מכשירין היינו שבאו על הפירות בעודן מחוברין והעלום מן המים אבל בהיותם במים לא קבלו הכשר כדאמרי' בסיפא בעוד הצנון במקוה נדה מדיחתו והוא טהור וכשהעלהו מן המים נטמא. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ונתנוה לתוך המקוה </b>נ\"א ונתונה בתוך המקוה: \n",
+                "<b>העלם מן המים </b>נ\"א העלה וקאי אקופה: \n",
+                "<b>צנון שבמערה וכו' </b>ובירושלמי דפ' אין דורשין דף ע\"ח אמרי' ותני עלה ר' יהודה מטהר משום ר' יהושע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שנפלו לתוך אמת המים </b>אית דל\"ג מלת אמת: \n",
+                "ועיין בטור או\"ח בבית יוסף סימן קנ\"ט שכתב שם בשם הרשב\"א ז\"ל דמתני' דדייקי' מינה דלא בעינן כוונה לחולין לאו לאכילה לחולין קאמר אלא לנגיעה דחולין שנעשו על טהרת תרומה ולעולם לאכילת חולין בעי כוונה ע\"כ. ותמצא תשובה זו בתשובותיו סימן תק\"י: \n",
+                "<b>ידיו טהורות </b>בתוספתא תניא ידיו טמאות והפירות טהורים דקסבר תנא דברייתא דחולין בעו כוונה ופלוגתא היא בפ' שני דחולין ה\"ר שמשון ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל לפי שהמים שבתוכו חוצצין בינו ובין המקוה ע\"כ: הגה\"ה והסיף בתוס' י\"ט וכ\"פ הרמב\"ם ז\"ל ומסיים כמו שנתבאר בעשירי של מקואות ואין אלו אלא דברי תימה דבההיא מפורש התם דמלאה מים אין חוצצין ע\"כ: אמר המלקט הטעם הלז כתוב בפי' הרמב\"ם ז\"ל ואני מצאתי מוגה שם בפירושו ז\"ל ככה לפי שכלי חרס אין לו טהרה במקוה ונמחק הטעם האחר וכן פי' ג\"כ הרא\"ש ז\"ל וז\"ל הקדרה טמאה ואין לה טהרה במקוה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל שהרי הושקו המים שבתוכה במי מקוה ונטהרו ע\"כ: \n",
+                "אמר המלקט ואף ע\"פ שלא נתערבו במי המקוה הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל ושם אותו דרך שאותם המים נמשכין בו נקרא קילון ע\"כ: \n",
+                "אמר המלקט זהו פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל בשה הערוך אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' קילון שוקת של עץ או של חרס שמעלין בו המים. ופי' דר' עקיבא פליג את\"ק ופסק כת\"ק שם רפי\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד. </b>וא\"ת אפילו בידים טהורות היאך יכול להסיקם כי בשעת היסק יפלטו העצים את המים טמאים שבלעו ויטמאו התנור כדתנן בפ\"ט דכלים חרסין שבלעו משקין טמאים ונפלו לאויר התנור הוסק התנור טמא שסוף משקה לצאת ומוכח במסכת נדה פרק האשה דאפילו במשקים קלים אם הוסק טמא בין לר' יוחנן בין לריש לקיש וי\"ל דהיינו דוקא בחרסין שאין האור שולטת בהן ונפלט המשקה הבלוע בהן מכח ההיסק אבל עצים שהאש שולטת בהן כלים המשקין הבלועין בהן ואין יוצאין לחוץ כשמסיק בתנור מחמת שחום התנור מסבבן וקאמר ר\"ש דהיינו דוקא בעצים יבשים אבל בעצים לחים אין האור ממהר לשלוט בהן עד שיתייבשו במדורה ובתוך כך נפלט לחוץ מי לחות העצים ועמהם נפלט המשקים שבלעו ואומדים אם רבו מי לחות העצים היוצאים על המשקים הטמאים שבלעו נתבטלו המשקים ברוב וטהורים. והרמב\"ם ז\"ל פירש דהני משקים כגון שמן ודבש שנפלו ברצון והמטיר עליהן שלא ברצון ורבו מי גשמים על המשקים אותם משקים אינם מכשירין. ואע\"פ שנבלעו המשקים טמאים בעצים העצים טהורים. ואם ירדו מי גשמים אפילו ברצון מי גשמים טהור ולא אמרינן דנתערבו במשקים טמאים שבלעו העצים ויהיה הכל טמא ולא יסיקו אלו העצים שירדו עליהם מי המטר אלא בידים טהורות וכו' כדפי' הרא\"ש ז\"ל. כך מצאתי בגליון לפי' הרא\"ש ז\"ל. ופי' הרמב\"ם ז\"ל וחלק ר\"ש על ת\"ק ואמר כשאנו אומרים שמשקים שבלעו העצים טהרו ואינם מטמאין התנור כשהיו העצים לחים ותצא לחלוחית מן העץ עצמו בשעת שרפה יותר ממשקים טמאים שבלע אבל אם לא יהיה הדבר כן אז מטמאין אותן העצים התנור בשעת ההיסק בעבור יציאת משקים שבלעו מתוכן. ע\"כ. וביד פ\"ט דהלכות טומאות אוכלין סי' ו' כתוב ולא יסיקם אלא בידים טהורות גזרה שלא יסיקם הטמא ונמצאו המשקים שעליהם מטמאין את התנור ע\"כ. ועיין במ\"ש בפ\"ט דכלים סי' ה'. וז\"ל החכם הר\"ס ז\"ל ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד משמע דבידים טמאות לא יסיקם שלא יטמאו המשקים מן הידים ויטמאו התנור. וקשה שהרי בהקדמת זה הסדר כתב רבינו ז\"ל שאין משקין טמאים מטמאים כלים אלא אם נטמאו מחמת השרץ וכיוצא בו אבל לא מחמת ידים. ומיהו בחיבורו הגדול בפרק ט' מהלכות אוכלין כתב ז\"ל ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד גזרה שלא יסיקם הטמא ונמצאו המשקים שעליהם מטמאין את התנור עכ\"ל. והשתא ניחא מה שהקשינו. עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שטבל בנהר וכו' </b>וכתב הר\"ש ז\"ל והא דמשמע הכא דעובר בנהר לא מכשר ובפ' בהמה המקשה תניא גבי בן פקועה עבר בנהר הוכשר הלך לבית הקברות נטמא ואמרי' בפ' שני דחולין כגון שהיה לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה התם כגון שהיו רגלי בהמתו מלאות טיט כדתנן לעיל בפ\"ג דשמח ע\"כ: \n",
+                "<b>דחיו </b>כמו דחהו: \n",
+                "ופי' רבינו מסימפונט ז\"ל לשוכרו פי' אותו הטובל היה שוכר בהמה מחבירו וכשטבל והגיע לנהר אחר דחה חבירו דהיינו משכיר את זה השוכרו וכן לבהמתו ואורחא דמילתא נקט שכשנפלה הבהמה מחמת שהמשכיר הוליך הבהמה בתהום ומצולה גם חברו נפל ע\"כ ודחוק הוא. והרמב\"ם ז\"ל שם ביד נראה דגריס לשכרו וז\"ל וכי אם דחהו חבירו לשכרו או לשכר בהמתו בטלו המים הראשונים ע\"כ. נראה שר\"ל כי בעבור שלא היה רוצה לפרוע לו שכר טורחו או שכר טורח בהמתו דחה אותו למים. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' לשוברו בבית וכתב ופירשו הספרים דגרסי' לשוברו כלומר שלא דחהו דרך שחוק אלא כדי להזיקו וכן נ\"ל עיקר עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>צפור </b>מכניס פיו במים ונופח ועושה אבעבועות על פני המים הרא\"ש ז\"ל ובתוספתא תניא העושה צפור במים הניתזין ואת שבה אינם בכי יותן דברי ר\"מ ר' יהודה אומר זה וזה בכי יותן ר' יוסי אומר הניתזין אינם בכי יותן ואת שבה בכי יותן פי' וסתם מתני' ר\"מ היא הר\"ש ז\"ל (א). \n",
+                "והרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס צנור שכן פירש שהוא מנתר מים בזריקתו והם העושים זה הנערים אצלנו מקנים לצחוק ע\"כ ואע\"פ שבדפוס כתוב בין בפירושו בין שם ביד צפור בפא שמא הוא טעות אע\"פ שכבר אפשר ליישב פירושו בגירסת צפור שקורא אותו צפור שכמו שהצפור מדלג וקופץ ממקום למקום כך המים הללו שבקנים ניתזים ממקום למקום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחכמים אומרים אינם בכי יותן </b>וסברי רבנן דהוי כמרעיד את האילן להשיר המשקים. הרא\"ש ז\"ל:  ",
+                "ואני מצאתי מוגה רש\"א אינם בכי יותן וחכמים אומרים בכי יותן ולא נהירא שהרי גם ביד פסק דלא הוכשרו ברפי\"ד דהלכות טומאת אוכלין ושמא כך הוא גירסת הר\"ש ז\"ל שכן כתוב בדפוס בסדר טהרות אשר עם פירושו ז\"ל וחכ\"א ה\"ז בכי יותן.  ",
+                "ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלת שמעון והגי' רבי אומר אינו בכי יותן וחכ\"א בכי יותן:  "
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל לפיכך רוצה הוא בהמשקים שברושם ע\"כ פי' לשער המים הלכך כל המים אף שאינם ברושם בכי יותן לפי שא\"א שלא יהא גם משקה שלא במקום הרושם והוי כממלא בחבית דתנן בפירקין דלעיל המים העולים אחריה בכי יותן ובתוספתא חזר רבי טרפון להיות שונה כדברי ר\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לידע כמה מים יש בו. </b>רוצה הוא ברושם: \n",
+                "<b>הניתזין אינם בכי יותן </b>דלא ניחא ליה בהן והמים שבאבן כגון שמקצתו למעלה מן המים מים שעליו לא מטמאין ולא מכשירין דחשיב כמחוברין והוא פי' הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ואת שבאבן </b>נ\"א ושבאבן. \n",
+                "וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל אמרו את שבאבן טהורים שהמים אשר על האבן כו' ר\"ל וכ\"ש למים אשר הם מצדי האבן בתוך הבור דהיינו בור ממש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתוך המים אינם בכי יותן. </b>אף כשהגביהו מן המים לפי שאינו מתכוין שיצאו המים כל זמן שהוא בתוך המים דמאי נפקא מינה הרי יכנסו בו מים אחרים ור' יוסי סבר אף בתוך המים רוצה שיצאו המים עם הצואה ויכנסו מים אחרים הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל. עם הצואה גרסינן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b> עיקל </b>ברזל גדול שזורקים במים לעכב הספינה הרא\"ש ז\"ל. וז\"ל הערוך עוקל פי' רגל הספינה וי\"א החבל שתופס הספינה. ורעז\"ל תפס פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם ניערם בכי יותן </b>פי' ניערם להוציא מהן מים הרי המים הנושרים בכי יותן: \n",
+                "<b>מסמר לגשמים </b>לצרפו אבל לכבותו קתני בתוספתא אינו בכי יותן: \n",
+                "<b>אוד בגשמים </b>בתוספתא קתני אוד בגשמים לכבותו אינו בכי יותן לעשותו הרי זה בכי יותן: \n",
+                "<b>אוד </b>עץ מתוקן לחתות בו האור כמו אוד שנשבר דבפ' המביא כדי יין הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב מצאתי האור בריש ופירושו אש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קסיא של שלחנות וכו' </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם ביד וכן המים שעל הקסיא של שלחנות ועל השיפא של לבנים אינם ברצון ואם ניער הרי אלו ברצון ע\"כ ושם בהשגות הביא פי' הערוך שהוא קערות מענין הגונב את הקסווה ושאין דעתו ז\"ל נוחה הימנו ופי' הוא ז\"ל שהוא עור שהזורה הגרן חוגר על כל בגדיו שלא יתחברו בהם הקיסום והקסמים והמוץ שבגרן וכדתנן בפי\"ו דכלים קסיא של זורי גרנות וכו' שנראה משם שאינו קערה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מדבש הזיפין </b>נראה שהר\"ש ז\"ל הי' גורס חוץ מן הדבש והזיפין שפירש הדבש והזיפים כמו דבש הזיפים ע\"כ. ואין דבש זה נופת צופים דתנן ליה בפ' עגלה ערופה סי' י\"ב דההוא יש בו פירושים אחרים כדכתיבנא התם: \n",
+                "<b>והצפחת </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל דצפחת ג\"כ שם מקום בארץ ישראל שהיה נקרא צפחת: \n",
+                "<b>מפני שהיא סולדת לאחריה</b> בערוך בערך סלד גריס סולדין לאחוריהן ופי' לפי שהדבש של הזיפים והצפחת הוא עב וכשיציק אותו מכלי אל כלי כשיפסוק העמוד שאינו רוצה לצוק יותר מה שבשפת הכלי חוזר לכד שנשפך ממנה ע\"כ: \n",
+                "וביד פ\"ז דהלכות טומאת אוכלין סי' ד' ולשונו שם נחיל דבש הזיפים ודבש הצפחת וכו' ומצאתי מוגה שם במקום נחיל נזיד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הקדרה טמאה </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל מה שבתוך הקדרה לפי שהמשקים שנטמאו מחמת ידים אין מטמאין כלים ע\"כ ומה שכתוב אח\"כ בפירושו ז\"ל אא\"כ תחשוב וכו' עד ויחושו לו מצאתי שעבר על המגי' הקולמוס: \n",
+                "והר\"ש ז\"ל בפי' שני פירש דהאי פלוגתא דר' יוסי ות\"ק אקדרה גופה שזיעת ידיה מטמא הקדרה עצמה אפילו לר' יוסי אם נטפו: \n",
+                "<b>ה\"ז דומה לסלי זתים וענבים שהן מנטפין </b>כך מצאתי מוגה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שיש להם מעשה. </b>מפ' בירושלמי דריש תרומות איזהו מעשה שלהן א\"ר נחוניא בתפוס בהן הטל בפ\"ג דחולין א\"ר יוחנן לא שנו אלא שלא היפך בהן אבל היפך בהן הרי הן בכי יותן ואפשר דהכל אחד שצריך שיהפך בהן בשעת הטל דאי שלא בשעת הטל איכא למימר דמהפך מפני הכנימה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וביד פ\"ח דהלכות כלים סי' י\"א וכתוב שם ברפי\"ד דהלכות טומאת אוכלין שיש להן מעשה דין תורה ואין להם מחשבה אפילו מד\"ס: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשביל שימתונו </b>בערוך בלשון ראשון פי' לשון רפיון. אבל בכסף משנה כתוב שם בפי\"ד דהלכות טומאת אוכלין בשביל שימתינו שיעמדו זמן ארוך ולא יפסדו והוי לשון המתנה ע\"כ: \n",
+                "<b>א\"ר מאיר וכי מפני מה טמאום וכו' </b>ירוש' דמס' דמאי דף כ\"ד. ועיין במ\"ש שם בפ\"ה סימן ז'. ובתוספתא משמע דרשב\"ג ס\"ל כר' יהודה: \n",
+                "<b>החליקא הטרגיס והטסני וכו' </b>ונראה שהר\"ש ז\"ל גריס חליקייא שפירש חליקייא כמו חלקא ע\"כ: \n",
+                "<b>טרוגיס </b>בגימל טסני בנון וכן הוא בערוך ערך טסן. אע\"ג דמספ\"ק דנזיר משמע דגרסי' טסגי ג\"כ בגימל דקאמר טריגין ג' טטריגין ד'. ובפ' כיצד מברכין (ברכות דף ל\"ח) תניא חלקא טרגיס זריד ערסן ופי' רש\"י ז\"ל ומפ' להו שם במועד קטן ס\"פ מי שהפך חלקא דמתברי באסיתא חדא לתרתי טרניס חדא לתלת זריד חדא לד' ערסן חדא לחמש ע\"כ. אמנם אני לא מצאתי שם במועד קטן לא זריד ולא ערסן ועיין בערוך ערך זריד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הבצים </b>של תרנגולת ושאר עופות ושוקל בהן החנוני לח ויבש: \n",
+                "<b>קולייס </b>שמו של דג האספנין ע\"ש מקומו: \n",
+                "<b>כל הדגים בחזקת טומאה </b>דחיישי' שמא ניער עליהן את המצודה ותנן בפירקין דלעיל ואם ניער בכי יותן ובתוספתא ואין ע\"ה נאמן לומר לא ניערתי את המצודה עליהן הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה </b>אומר האלתית ודג המצרי כך מ\"מ: \n",
+                "<b>ועל כולם ע\"ה נאמן לומר וכו' </b>ועיין במ\"ש בפרק חמישי דאהלותם י' ה': \n",
+                "ופי' הרא\"ש \n",
+                "ז\"ל חוץ מן הדגה שאינם נזהרין מלנער הרשתות עליהם כי אומרים בלאו הכי יש מים עליהם ואינם יודעים כי אותם המים מן המחובר בראו ואינם לרצון ע\"כ: \n",
+                "<b>מפני שמפקידין אותן</b> גרסי' דכל הפירות וכו' כדפי' רעז\"ל והוא פי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא </b>דמים כל שהוא מכשירין אבל אם נעשה הציר ממלח או ממי פירות לא הוכשר הרמב\"ם ז\"ל. ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא מפ' בבכורות דציר לאו בר קבולי טומאה הוא ונחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בציר וכשנתן לתוכו מים כל שהוא אפי' טהורין טהרה מעוררת טומאה ונחערבו ונתעוררו המים מבטולם ונעשו רוב הטמאים ודוקא ברוב מים טמאים אבל בפלגא ופלגא כיון דטומאת משקים דרבנן בפלגא ופלגא לא גזור ע\"כ. ועיין במ\"ש בפ' בתרא דתרומות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה משקים וכו'. </b>ומנינא נראה למעוטי מדר' אליעזר דבפ' בתרא דתרומות וכדכתבינן התם סי' ב': וגרסינן בבתרא שם פ' הספינה אמר רב כהנא דבש בכוורת אינו יוצא מידי מאכל לעולם וכתבו שם תוס' בשם ר\"י ז\"ל דהא דמני וחשיב הכא דבש בהדי ז' משקין הייינו אחר שהופרש מן השעוה אבל בכוורת שהוא עם השעוה יש עליה תורת אוכל ולא תורת משקה ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ועוד שנינו בתוספתא דשבת מנין לדם וכו' עד סוף (א) אמר המלקט הא דקאמר מנין למי האף שהוא משקה שנאמר ועפעפינו יזלו מים נראה דדריש מלת ועפעפינו ואף אפינו בחלוף עין באלף דאי למי העין כבר אסמכי' אקרא דכתיב ותשקמו בדמעות שליש ועוד דברישא דקרא כתיב ותרדנה עינינו דמעה ולמה ליה למכתב בתר הכי ועפעפינו יזלו מים אלא למי האף איצטריך. וכל הני אסמכתות נינהו והעיקר הלכה למשה מסיני. ועיין במ\"ש לקמן סימן ו'. ומתני' דקחני ומותר באכילה דלא כר' יעקב שאוסרו שם בברייתא בפ\"ק דבכורות וכתב הר\"ש ז\"ל דעוד יש לפ' דבש צרעין טהור דקתני הכא פי' דלא מקבל טומאה אלא במחשבה אבל דבש דבורים לא בעי מחשבה כדמפרש התם ע\"כ. ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' תקע\"ז: \n",
+                "<b>דבש צרעים </b>ואית דגרסי דבש צרעה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תולדות למי' </b>ופי' הר\"ש ז\"ל וכל הני תולדות כיון דתולדות הן לא חיישי' אפי' יש להן שם לווי ע\"כ: \n",
+                "<b>בין גדולים </b>משקים היוצאים מפי טבעת עכ\"ל רעז\"ל וצ\"ע דלקמן סי' ז' תנן דהשותה מי טבריא לא מטמאין ולא מכשירין ואע\"פ שמי גובריא הן משלשלין ואף אם יצאו נקיים קתני דחשיבי כרעי ולא מכשר והא רעי עצמו קתני הכא דמכשיר דקתני בין גדולים ושמא רעי דקאמר התם הוי צואה עבה והכא הוי משקה ממש ומש\"ה הכא מכשיר ומי טבריא שאני דלרפואה עבידי ומ\"מ כשמוזכר רעי אצל צואה כההיא דתנן בפ' גוטל לשלשת שפירשו המפרשים ז\"ל דהיינו רוק או רעי או צואה התם יתפרש דרעי הוי רעי מצואה כך נלע\"ד. וז\"ל החכם ה\"ר סולימאן ז\"ל בין גדולים ק\"ק מ\"ש מהשותה מי טבריא ונראה לפרש שיצאו מים עם הרעי והם ניכרין שהם מים ולא רעי שהרעי הי' עב והם מים אבל השותה מי טבריה הם עצמן הרעי ואינם חשובים להכשיר יותר מדם היוצא עם הרעי דתנן לק' והדם היוצא עמהם אינו מכשיר ע\"כ. עוד כתב ז\"ל וזה לשונו לדעתו ושלא לדעתו ז\"ל דתנן בפ\"ג מטבול יום טהור שנגס מן האוכל ונפל על ככר של תרומה טהור אלמא בעינן לרצון ונ\"ל שמה ששנינו כאן לדעתו ושלא לדעתו פירושו בין שיצאו ממנו לדעתו או שלא לדעתו הוו משקין אבל להכשיר הפירות בעינו עד שיפלו עליהם לרצון כדין של הכשר וכן מצאתי שכתב הרמב\"ם ז\"ל בפ' עשירי מהל' טומאת אוכלין שכתב כל אלו היוצאין מן האדם משקין הן בין שיצאו לדעתו של אדם בין שיצאו שלא לדעתו ע\"כ: \n",
+                "<b>תולדות לדם וכו'. </b>התולדות היינו דם הקזה של אדם שהוציאוה לשתייה לבהמה ולחיה או לאדם שרגיל לשתותו אבל מאי דקתני רישא דם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופות הטהורים והוא הדם השותת בשעת שחיטה מן הטהורים הללו הוא עצמו דם המנוי בכלל שבעה משקים. והאי דאיצטריך למיתניי' נלע\"ד משום דבסיפא בבבא דאלו לא מטמאין ולא מכשירין בעי לאשמועינן פלוגתא דרבנן ור' אלעזר בבהמה חיה ועוף הטמאים דוק. ודם הקילוח אינו מכשיר שעדיין חיים הם והרי הוא דומה לדם מכה או לדם הקזה. וקתני תולדות לדם לשון רבים אגב רישא או אפשר דהכי פירושו תולדות לדם ולחלב ולשמן דקאי מלת תולדות אכולהו ומהאי טעמא נמי לא קתני בשאר תולדות תולדה לחלב תולדה לשמן. כך נלע\"ד: \n",
+                "<b>מי חלב כחלב. </b>בחולין פרק כל הבשר (חולין דף קי\"ד) אמר ריש לקיש לא שנו אלא להכשיר את הזרעים אבל לענין בשול בשר בחלב אינו כחלב משום דבעינן בחלב אמו כמו שיצא מהאם מעורב עם האוכל: \n",
+                "<b>והמוחל כשמן. </b>ופי' הר\"ש ז\"ל והמוחל כשמן אין להקשות כיון דמוחל מכשיר אמאי לא גזרו בפ\"ק דשבת על המסיקה כמו שגזרו על הבצירה לפי שיש שלשה ענייני מוחל כדמוכח במס' שבת פ' חבית מוחל היוצא בתחלה דהיינו היוצא בשעת המסיקה ובההוא אפילו ר' יעקב מודה שאינו מכשיר לפי שאינו רוצה בקיומו כדמוכח התם ובמוחל היוצא מעקל בית הבד אפילו ר\"ש מודה דמכשיר לפי שא\"א לו בלא צחצוחי שמן אבל במוחל דאתי בתר איצצא דהיינו לאחר שעמדו בכומר שנים ושלפה ימים פליגי לר' יעקב מכשיר לר\"ש אינו מכשיר ומוחל דתנן הכא דפליגי ביה ר\"ש ור' מאיר על כרחין פליגי במוחל היוצא מעקל בית הבד וההיא דתנן בעדיות ומייתי לה בפ\"ק דיבמות חבית של זיתים מגולגלין בש\"א אינה צריכה לינקב ובה\"א צריכה לינקב משום דמוחל של זיתים מכשיר צריך לומר דהאי דחבית הוי כי ההיא דעקל בית הבד דאי אפשר בלא צחצוחי שמן כי היכי דלא תיקשי מב\"ה לר\"ש ע\"כ וכן פירשו התוספות ז\"ל שם פ\"ק דשבת: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר אע\"פ שאין עמו שמן. </b>נ\"א אע\"פ שאין בו שמן. ועיין בירושלמי פ\"ו דדמאי דף כ\"ה ע\"ב: \n",
+                "<b>דם השרץ כו'. </b>ונלע\"ד דהא דלא נקט לתולדות כסדר ששנה האבות במתני' דלעיל משום דבעי למנקט המוסכמים ברישא דהיינו תולדות דם וחלב אבל תולדות השמן אית בה פליגתא והדר קתני בסיפא דין דם כשרץ דמטמא ואינו מכשיר משום דבעי לאסמוכי' לאלו מטמאין ומכשירין ולאלו מטמאין ולא מכשירין דוק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוקו וכו'. </b>עיין בפרק דם הנדה (נדה דף נ\"ו:) \n",
+                "<b>ושכבת זרעו. </b>אפילו בטהור טמאה וכ\"ש של זב: \n",
+                "<b>ודם הנדה. </b>בתוספתא דפ\"ט דשבת גרסינן מנין לדם נדה שהוא משקה שנאמר ממקור דמיה ואומר ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה: \n",
+                "<b>ר' אלעזר בן עזריה אומר דם הנדה אינו מכשיר. </b> כך מצאתי מוגה. וכן בקצת דפוסים: \n",
+                "<b>רש\"א דם המת אינו מכשיר. </b>שם בגמרא דחולין פרק השוחט (חולין דף ל\"ה) ופי' ר\"ש ז\"ל דם המת אדם שמת דהא כל הני תנאי את\"ק קיימי מר ממעט האי ומר ממעט האי ולא כמו שפי' בקונטרס בפ\"ב דחולין דבדם בהמה שמתה איירי דכאן מוכח דבאדם מיירי ועוד דא\"כ ליתני דם המתה ובעי למידק מינה התם הא דם שחיטה מכשיר לר\"ש ומסיק לא הא דם חללים מכשיר ע\"כ: \n",
+                "<b>גוררה והיא טהורה. </b>לפי שלא הוכשרה והא דלא קתני גוררו דהא אדם שהוא לשון זכר קאי אפשר דאתא לאשמועינן שהוא צריך לגרור מן הדלעת קצת לפחות כדי קליפה כך נלע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יוסי אומר חוץ מדמו. </b>כגון דם דלאחר מיתה וקסבר ר' יוסי דמטמא כדם של בן ט' א\"נ כדם מגפתו דמחיים דקרינן ביה ודם חללים כבר קיימא אלא כר\"ש דאמר בפרק שני דחולין דם מגפתו אינו מכשיר אפילו כבר קיימא דלית ליה מה לי קטלי' כוליה מה לי קטלי' פלגיה. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>והשותה מי טבריה. </b>עיין במ\"ש לעיל סי' ה': \n",
+                "<b>ר' אלעזר מטמא כו'. </b>בלי יו\"ד גרסינן ליה וקאי ר' אלעזר אאלו דסליק מינייהו דם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופות הטמאים ובדם הקזה לרפואה \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלב האשה וכו'. </b>שבת ר\"פ חבית (שבת דף קמ\"ג) וכתבו שם תוס' ז\"ל הא דתנן בריש מכלתין כל משקה שתחלתו לרצון אע\"פ שאין סופו לרצון וכו' לא דמי רצון דהתם לרצון דהכא דהתם מיירי בשעת נפילתן על הזרעים שיהא לרצון דבעינן יותן דומיא דכי יתן אבל הכא מיירי בשעת פרישתו מן האשה או מן הבהמה ע\"כ. ופי' שם רש\"י ז\"ל שדם מגפתה טמא וחלבה כדם מגפתה דדם נעכר ונעשה חלב ודת מגפתה סתמי' שלא לרצון הוא וטמא ע\"כ. והרבה הר\"ש ז\"ל לדחות פי' זה וכתב לכך נראה דהכא דייק משום דיש לנו להשוות משקים היוצאים מן האשה דכי היכי דדם מגפתה מכשיר שלא לרצון ה\"ה חלב ע\"כ. ועיין ג\"כ שם בתוספות ז\"ל:  ",
+                "<b>והמקיז לרפואה טהור. </b>סתמא דלא כר' אלעזר דמתני' דלעיל דמטמא לדם הקזה לרפואה. ואיתא בגמרא בכריתות פרק אמרו לו (כריתות דף י\"ג) ומפרש התם לרצון של תינוק שלא לרצון שאינו רוצה לינק ומסיק התם מי סברת שלא לרצון דלא ניחא ליה לא מאי שלא לרצון בסתמא דדעתיה דתינוק קרובה לגבי חלב אבל אי חזינן דלא ניחא לי' לינוקא לא מכשרא וטהור. אבל שם בפרק חבית מסקינן איפכא לרצון בסתמא ושלא לרצון דאמר לא ניחא ליה. והתם בפ' חבית מפ' בתירוץ שני דדוקא נקט סלי זיתים וענבים שהמשקה הנוטף מהן נופל לארץ והילך לאיבוד הלכך סתמא לא ניחא ליה ואפקורי מפקר לההוא משקה. אבל שאר סלים אפשר דאפילו תותים ורמונים סתמן למשקה וע\"ש בתוס':  ",
+                "<b>שדם מגפתה טמא.</b> ודלא כר\"ש דפ' שני דחולין:  ",
+                "<b>ושלא לרצון טהורין. </b>שאין היוצא מן הזיתים וענבים חשוב משקה עד שיצא לרצון וכן תנן בס\"פ דלעיל הא למה זה דומה לסלי זיתים וענבים שהן מנטפין. הר\"ש ז\"ל:  ",
+                "סליק "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..638f635b3ff25fb011e44ea4fb4dd2cc8b141306
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,291 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Makhshirin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Makhshirin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<small>בעזרת האל יתב' המשכין ריעים במדבר חררים נתחיל מסכת מכשירין.</small><br>בירושלמי דשבת פ' כלל גדול דף ט' גרסינן אמר ר' פירור. יהודה עביד הוויי במכשירין שיתא ירחין בסופא אתא חד תלמיד דר' סימאי ושאיל לי' ולא אניבי' אמר ניכר הוא זה שלא עבר על פתחה של תורה. ע\"כ:  ",
+                "<b>כל משקה וכו'. </b>ומ\"מ בכולה מתני' ברצון בבי\"ת חוץ מסיפא דמשקין טמאין וצריך טעם:  ",
+                "בסוף פי' רעז\"ל כגון שהמשקים טמאים לא בעינן דניחא ליה ע\"כ כמו שכל דבר המטמא מטמא לרצון ושלא לרצון כך ג\"כ כשהטומאה והמשקים באים יחד:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המרעיד את האילן ונפל על חבירו וכו'. </b>אית דגרסי ונפלו על חבירו או סוכה ונפלו על חברתה וקאי לשון רבים אפירות או אמים ואין צורך דונפל נמי יתפרש מי שנפל או אילן עצמו או פירות או מים. ופי' הרמב\"ם ז\"ל דע שכמו שהמים שבקרקע אינם מכשירין כן המים שנתלשו מן הקרקע בלא כוונה אינם מכשירין ואפילו נבללו הפירות בהן ומזה העיקר נסתעפו ענין כל המסכתא אמר אם הרעיד אילן על אילן אחר או סעיף אילן וזה יקרא סוכה ונפל זה הענף על אחר ונפלו פירות מזה האילן השני והיו שם ירקות שאותם המים שעל אלו הירקות אינם מוכשרין לפי שהן היו שלא ברצון וזה דעת ב\"ה וב\"ש סוברין שהם ברצון ובשביל זה הרעיד ובא ר' יוסי וסעד לדברי ב\"ה עכ\"ל ז\"ל (א) ולא כן פי' ביד וז\"ל שם המרעיד את האילן ונפל על חבירו או סוכה ונפלה על חברתה ותחתיהן זרעים וירקות המחוברין לקרקע ונפלו המים על הפירות המחוברין שתחתיהן אותן המים שבזרעים ושבירקות אינם תלושין ברצון ע\"כ. וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל וממה שכתב רבינו כאן נראה שהוא מפ' שמרעיד את האילן להשיר ממנו מים ונפלו על אילן אחר ומשם נפלו על זרעים או ירקות שתחתיו אותם מים שנפלו על אותם זרעים או ירקות אם נגעו בהן פירות תלושין לא הוכשרו כו' ועוד האריך ע\"ש: \n",
+                "<b>ובה\"א בשניגבו </b>קודם שנתלשו פליגי דאי בשנתלשו ועדיין משקה טופח עליהן אפילו ב\"ה מודו דהוו בכי יותן כדמוכח בפ\"ק דשבת גבי בוצר לגת. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>א\"ר יהושע. </b>היא גירסת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וכן בערוך ערך תלי קופרי אבל הרמב\"ם ז\"ל גריס ר' יוסי כדכתבי'. וגם נראה שהערוך גורס תליקופרי הכל תיבה אחת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוער אגודה וכו' ובה\"א אינם בכי יותן </b>גרסי'. ופי' הרמב\"ם ז\"ל מה שאמר חוששין אנן בתמי' וענינו שהם אמרו לב\"ש על דעתכם מי שהרעיד עיקר אחד נאמר ג\"כ שמא יצאו מעלה לעלה והשיבום ב\"ש שהקלח אחד ולזה לא נחוש ואגודה קלחים הרבה אמרו להם ב\"ה והרי המעלה שק מלא פירות שהם חלקים נפרדין ולא נאמר שמא ירדו המים מצד העליון לתחתון ויהיו הפירות שלמטה שכבר נבללו ברצון והיות השק יחבר הפירות כמו היות האגודה תחבר החלקים ומאמר ר' יוסי התחתון טהור רוצה לומר שאינו מוכשר והרבה מה שיאמר בזו המסכתא טמא על המוכשר וטהור על דבר שאינו מוכשר וסיבת ר' יוסי שהוא אומר לא נתכוון שיבלול השק התחתון. ואמנם נתכוון שישמר בו השק העליון שלא יבלל היה בלל השק התחתון שלא לרצון. ואין הלכה כר' יוסי ע\"כ. ופי' הרא\"ש ז\"ל חוששין אנו שמא יצאו מן העלה לעלה והוכשר אותו הקלח: שהקלח אחד. ולא חשיב לרצון אלא נוער דבר אחד ונפל המשקה ממנו על האוכל. אבל באותו דבר שהוא נוער אם יצא המשקה ממקום למקום לא הוי הכשר: \n",
+                "<b>שק </b>מלא פירות שנפל לנהר שלא לרצון ונתנו על שפת הנהר שיצאו המים ממנו ושק מלא פירות הוי כאגודה של ירק אבל שני שקים שהן גופים הוכשר התחתון ור' יוסי פליג גם בשני שקים ע\"כ: \n",
+                "<b>על גב הנהר. </b>בערוך גריס על גיף הנהר תרגום ירושלמי על שפת היאור על גיף נהרא: \n",
+                "<b>אבל אם העלה שנים וכו'. </b>תני בתוספתא ר' יוסי אומר אחד שק ואחד ב' שקים בש\"א בכי יותן ובה\"א אינם בכי יותן ר' יהודא אומר ר' אליעזר אומר זה וזה בכי יותן ר' יהושע אומר זה וזה אינם בכי יותן ר' עקיבא אומר התחתון בכי יותן שהרי ברצונו הניח זה על גב זה והעליון אינו בכי יותן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והסוחט בשערו ובכסותו. </b>היא גירסת רוב המפרשים חוץ מהרמב\"ם ז\"ל שנראה שגורס שערו בכסותו בין בפירושו בין בחבורו כמו שנעתיק בסמוך. ופירשו תוס' והרא\"ש ז\"ל שם בכריתות הסוחט בשערו ובכסותו פי' הקונטרס אחר שיצא מבית המרחץ ויש עדיין מים על שערו. ולא נהירא דהא תחלתו לרצון אלא מיירי שירדו גשמים על הכרישא ועל שערו וכסותו ואינם לרצון עד שיצא מהן ע\"כ. עוד כתבו שם היוצאים בכי יותן אע\"ג דהני משקים רצונו היה שלא היה בעולם ודמי לכופה קערה על הכותל בשביל שלא ילקה הכותל דתנן לקמן פ\"ד סי' ג' דאינן בכי יותן שאני הכא כיון שסוחט המשקים בידיו להוציאם מיקרי לרצון ע\"כ. ופי' הרמב\"ם ז\"ל הממחק את הכרישא וכו' מי שמיחק את הכרישא מהבלל שהיה עליו והוא מחובר בארץ שנפל עליו שלא לרצון או מי שיסחוט שערו בכסותו כדי לנגבן כל מה שיזיל מהמים בעת הסחיטה או הניגוב מכשיר לפי שכיון להזלת מתן המים וכל מה שנשאר שם בשער או בכרישא וכיוצא בו אינו מכשיר לפי שאין כוונתו שישאר בו לחלוחית כלל והלכה כר' יוסי לפי שהוא דעת ב\"ה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רש\"א אינם בכי יותן וחכמים אומרים בכי יותן. </b>גרסינן. ופי' הרא\"ש ז\"ל הנופח בעדשים לבודקן אם יפות הן שאם יזועו ויתלחלחו מהבל פיו כשנופח בהן בידוע שמתבשלות במהירות כיון שמקבלות הלחלוחית במהירות ור\"ש חשיב זו הלחלוחית כזיעת האדם שאינה מכשרת ורבנן חשבי לה כרוק של פיו שהוא מכשיר ע\"כ והוא פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זיעת בתים וכו'. </b>ופי' הרא\"ש ז\"ל זיעת בתים דרך הבתים הבנוים בתחתית הארץ וכן בורות שיחין ומערות להזיע אע\"פ שאין בהם מים ואותה זיעה לא חשיבא משקה וכן זיעת האדם ואפילו שתה משקים טמאים דהזיעה מגופו יצאה ולא באה מן המשקין ע\"כ: \n",
+                "ופי' הרמב\"ם ז\"ל זיעת בתים טהורה וכו' הודיענו כי הזיעה ההיא אינה משקה ואפילו אם היה משקה הבית טמא הזיעה ההיא טהורה (א): \n",
+                "בפי' רעז\"ל אבל בא במים מחוברין דלא מכשרי לא ע\"כ אמר המלקט הוא פי' הר\"ש ז\"ל. ועיין לקמן פ\"ד סי' ו': \n",
+                "וכתב הר\"א אשכנזי ז\"ל וצ\"ע מה שפי' אח\"כ כגון מרחץ של מי מעין ודו\"ק ע\"כ. ואפשר לומר דהכא הא דקאמר אבל בא במים המחוברין לא מכשר ר\"ל לא מטמאי אבל אה\"נ דמכשרי דייקא נמי דהכא קתניי במתני' בא במים שאובין והזיע זיעתו טמאה דכי דייקת מינה נמי אבל בא במים המחוברין לא ר\"ל לא מטמאי דוקא אבל לעולם מכשרי כדקתני סיפא וטהורה בכי יותן שר\"ל מכשרי בלבד כך נלע\"ד אע\"פ שלשון הר\"ש ז\"ל דחוק קצת (ב): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם טמאה </b>הבריכה ששפך לתוכה מים טמאים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גסטריות </b>ס\"א גצריות כן כתוב בערוך. מטילין לתוכן גרסי': \n",
+                "<b>אבל אם קדמו </b>מי גשמים אפילו כל שהן מי שפיכות טמאום כך מצאתי מוגה ופי' טמאום דכיון שירדו כבר ניחא ליה בהו ומקבלין טומאה והוא שירדו לחוך כלי אבל בקרקע מחוברין נינהו ולא מקבלי טומאה כדמוכח בריש מקואות הרא\"ש ז\"ל (ג): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטהר את גגו. </b>היא גירסת הר\"ש והרא\"ש ופירשו שוטפו במים טמאים אבל הרמב\"ם ז\"ל גריס הטורף את גגו ופי' הרוחץ את גגו: ובתוספתא גרסי' נמי הטורף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עיר שישראל. </b>וכנענים דרים בה. מ\"מ דרים בתוכה. והיה בה. ס\"א והיתה בה: \n",
+                "<b>כדי שיחמו החמין. </b>י\"ס דלא גרסי מלת החמין: \n",
+                "<b>באמבטי </b>קטנה דרך המושל לרחוץ באמבטי קטנה תמיד ורוצה שתהא מוכנת לו בכל עת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: ואין הלכה כר' יהודה והיא דעת הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל דר' יהודה לאפלוגי אתא. אבל רבינו יעקב בטור א\"ח סוף סי' שכ\"ו פסק כר' יהודה וכתב בית יוסף דמשמע נמי מדברי רש\"י ז\"ל דלא פליג ת\"ק אדר' יהודה וכן כתב ג\"כ הר\"ן ז\"ל שם פ' שואל לשיטת רש\"י ז\"ל וכתב עוד ודקתני רוחץ בה מיד לאו מיד ממש קאמר אלא בהמתנת זמן מועט שתוכל להתחמם ע\"י בני אדם מרובין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא בה ירק נמכר. </b>י\"ס היה בה ירק נמכר. וגרסא נכונה היא: \n",
+                "<b>אם רוב ישראל </b>ימתין וכן משום דכל דבר הנעשה בשביל ישראל בשבת אסור למוצאי שבת בכדי שיעשו גזרה שמא יאמר לכנעני שיעשה בשבת דבר שצריך למ\"ש משום דאמירה לכנעני שבות א\"כ לא ירויח באומרו לכנעני שיעש' בשבת הואיל וצריך להמתין למ\"ש בכדי שיעשו כך מצאתי כתוב בשם הרמב\"ם ז\"ל ופירשו רעז\"ל בסמוך: \n",
+                "ומ\"מ כדי שיבא ממקום קרוב ומחקו הויו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם רוב כנענים </b>כנעני ומותר להאכילו נבלות וטרפות שקצים ורמשים אבל מפקחין עליו את הגל דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם אמר רחמנא עשה דבר שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתה שום בר ישראל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל אי נמי יש לפרש אחר רוב נתתומין וכו' הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל וכן פי' לענין בשר דבסמוך דלא איירי אלא לענין טומאה וטהרה אם הוא בשר נבלה או שחוטה אבל לאכילה קיימא לן דבשר שנתעלם מן העין אסור אא\"כ יש לו בו טביעות עין: \n",
+                "<b>פת עיסה. </b>פת נקי' ואין הנחתומין עושין אותה אלא הרגילים לאוכלה אופין אותה בביתם וכן פת קיבר שאינו נקי שלא ניטל מורסנה הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "וכתב הרמב\"ם ז\"ל ואין הלכה כר' יהודה ויש לתמוה למה דמ\"ש רוב אוכלי פת עיסה מרוב אוכלי פת קיבר ועוד דשמא דלא פליגי ועדיין לא נמצא לי דין זה ביד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא בה בשר וכו'. </b>חולין פרק גיד הנשה (חולין דף צ\"ה.) ופי' שם רש\"י ואם מבושל אע\"פ שהטבחים רובן ישראל אחר רוב אוכלי בשר שבעיר אזלינן דמבושל לאו מטבחים נפל ואפילו רוב טבחים ישראל אסור דשמא כנעני בישלו ע\"כ משמע מפירושו ז\"ל אבל אם רוב טבחים כנענים ורוב אוכלי בשר הם ישראל ומצאו לא אמרינן ניזיל בתר רוב אחרון להיתרא כך נלע\"ד ודו\"ק: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ורואה משעה שנשחט פטור צריך למחוק מלת פטור רוב אוכלי בשר גרסי' ול\"ג מבושל וכן הגירסא שם בחולין. וכן מצאתי מוגה על יד הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם רוב מכניסין לבתיהם פטור. </b>מלעשר דמסתמא דכשהיו מוליכין אותם לבית נפלו ולא ראו עדיין פני הבית ומותרין באכילת עראי: \n",
+                "<b>אם רוב כנענים ודאי. </b>דאין קנין לכנעני בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואפילו למ\"ד יש קנין מדרבנן חייב והכנעני לא עישר. הרא\"ש ז\"ל. ואפשר שזו ג\"כ כוונת הר\"ש ז\"ל שכתוב שם בפירושו ואפי' יש קנין מ\"מ ודאי אינו מעושר הוי ע\"כ. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל אם רוב מכניסין לבתיהם פטור מלעשר וכו' פי' שכתב ר\"ע ז\"ל פירושים אלו כמה קשים דהא תנן במס' דמאי המוצא פירות בדרך ונטלן לאכלן ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר אם להצניע חייב לעשר מכ\"ש לאכילה ונ\"ל לפרש דהא מתני' לא איירי אלא במעשר שרוצה לאכלם עראי ועל זה קאמר אם רוב מכניסין פטור מלעשר ומותר לאכלם עראי כדתנן במס' מעשרות פ\"א בד\"א במוליך למכור לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהם עראי וכו' כי לעולם הולכים אחר הרוב. עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אפי' כולו כנעני וישראל א' וכו'. </b>כך מ\"מ ע\"י הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחצה למחצה להחמיר. </b>ר\"ל שאם היה העירוב בין פירות השלישית והשנית אשר לפני' או לאחרי' או בין פירות הששית והחמישית ראוי שיוציא מן הפירות ההן מעשר ראשון התמידי ואח\"כ מעשר שני כי מעשר עני אין בו קדושה ומעשר שני קדוש וטעון הבאת מקום כמו שביארנו במקומו ואם היה העירוב מחצה בין פירות השביעית והשנה אשר לפניה או לאחריה התערובת ההוא ידינו בו דין פירות שביעית ויאכל בקדושת שביעית. הרמב\"ם ז\"ל. ודקתני מתני' ושל רביעית על של חמישית צריך לומר דאגב אחריני נקטי' דהא אין בהם שנוי לא לקולא ולא לחומרא דשניהם מעשר שני נוהג בהן. כך נלע\"ד. ומצאתי בכתב החכם הר\"ם אוחנא ז\"ל וז\"ל ושל שביעית על של מ\"ש הולכים אחר הרוב קשה ממתני' דשביעית ספ\"ז דתנן שביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנ\"ט ואי אפשר לפרש דלא מיירי לענין אכילה בקדושת שביעית אלא לענין פיטור המעשרות דשביעית פטורה מן המעשרות שגם זה קשה דהא קיימא לן דטבל אוסר בכל שהו דהפירות שלפני שביעית ושל אחריה הם טבל ואם נתערבו בשל שביעית אינם בטלים. ומיהו נראה לתרץ דמיירי בפירות ששית ומוצאי שביעית בפירות חולין מתוקנים שאין כאן איסור טבל אלא איסור שביעית ואזלינן בהו בתר רובא ומ\"מ עדיין קשה מששית לשביעית דהכא קתני דאזלינן בתר רובא והתם קתני דשביעית אוסרת במינה בכל שהוא וי\"ל דהכא מיירי בשנתערב יבש ביבש דבטל ברוב והתם מיירי בדבר לח אבל קשה לסברת הרשב\"א ז\"ל שסובר שאינו בטל ברוב יבש ביבש אלא בדבר שאיסורו בששים אבל דבר שאיסורו למעלה מס' כגון תרומה שנתערבה בחולין וכגון חמץ בפסח אין חילוק בין דבר יבש לדבר לח עיין ביורה דעה סימן ק'. עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שק שהוא מלא פירות. </b>כגון מיני זרעונים \n",
+                "<b>ונתנו על גב הנהר. </b>כדי שיתלחלחו ויראו גסים: \n",
+                "<b>כל ששאבו. </b>ויש עליהם משקה טופח הוכשרו דחשיב משקה כיון שבא מכח המים ור' יהודה ס\"ל דאותן שהן שלא כנגד המים זיעתן לא חשיבא משקה כי היא באה מפירות שכנגד המים ולא מגוף המים עצמן הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושאר כל המשקין טהורין. </b>היא גירסת הרמב\"ם והרא\"ש. וכתב הרא\"ש ז\"ל וי\"ס דגרסי ושאר כל המשקים טמאים. ואינה גירסא נכונה ונראה שהיא גירסת הר\"ש ז\"ל שפי' ושאר כל המשקים טמאים כלומר כל משקין המכשירין לקבל טומאה ז' משקים דתנן הן ותולדותיהן וכו' בפ' בתרא. עכ\"ל ז\"ל. פי' לפי' הר\"ש ז\"ל וגירסתו באלו משקים אמרו במים וביין ובחומץ וגם בשאר כל ו' המשקים המכשירין לקבל טומאה. כך נלע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרודה פת חמה. </b>כה\"ג נמי תנן במסכת תרומות ופליגי בשהניחה על פי חבית של יין של תרומה אי מיחסרא לזרים אי לא. ועלה דההיא משמע בירושלמי בגמרא דפליגי אפילו בחבית סתומה שהמגופה עליה דאפ\"ה הפת שואבת ודייק לה ממתני' דלעיל דחבית שהיא מלאה פירות ונתינה לחיך המשקים ועוד משמע התם דפת חמה לאו דוקא דה\"ה צוננת והא דנקט חמה מפרש רב חסדא שלא תאמר הואיל וההבל כובש יהא מותר ותלמוד שלנו חולק על כל זה בפ' בתרא דע\"ז דאר\"ל בפת חמה וחבית פתוחה ד\"ה אסורה פת צוננת וחבית מגופה ד\"ה מותרת אלא כי פליגי בפת חמה וחבית מגופה פת צוננת וחבית פתוחה. ולפי שיטה זו צריך ליישב דלא תיקשי מחני' דחבית. הר\"ש ז\"ל. והרי\"ף ז\"ל בפרק גיד הנשה (דף תשט) הכריח דליתא לדריש לקיש אלא אפילו בפת חמה וחבית פתוחה פליגי ע\"ש ושם פי' הר\"ן ז\"ל דר' יוסי ב\"ר יהודה ס\"ל דריחא לאו מילתא היא ושעורים שאני מפני שהן שואבות גופו של יין ולאו ריחא הוא. ע\"כ בקיצור. ופי' הרא\"ש ז\"ל הרודה פת חמה וכו' יראה לי דמיירי שלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו יודע אם היה עליו משקה טופח ר\"מ סבר דוודאי שאב דאי מיירי בשראו אותו מאי פלוגתא שייך הכא. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מחמת הסלע. </b>שאף אם לא רבץ הבית הסלע הוא קר ולח ומטנן החטים וכן הדין בעריבה של חרס. הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם מחמת עצמן. </b>אית דגרסי מחמת עצמה. וכתב התוי\"ט אבל הרמב\"ם ז\"ל העתיק ואם מחמת העריבה בפירושו ובחיבורו ע\"כ ונלע\"ד דאינו מוכרח לומר דגורם עריבה רק ואם מחמת עצמה וקאי אעריבה וכדכתיבנא: \n",
+                "<b>המטנן.</b> נ\"א המטין ואית דגרסי המטמין. וכן בסיפא גרסינן נמי שהיו מטמינים: \n",
+                "<b>לא עשיתם טהרה. </b>נ\"א טהרות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הסטנן. </b>גם פה יש גירסאות כדלעיל: \n",
+                "<b>אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו. </b>פי' אינו נמנע מלתת שם חטין ואין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגורן המים נבלעין בקרקע ומתייבש ובהא אפילו חכמים מודו והלכה כר\"ש. הרא\"ש ז\"ל. ותניא בתוספתא המרבץ ביתו במים ונתן בו שבלים וטננן אם יש עליהם משקה טופח בכי יותן ואם לאו אינו בכי יותן רש\"א אע\"פ שיש עליהם משקה טופח אינו בכי יותן וכתב הר\"ש ז\"ל ר\"ש אומר משמע דהך ברייתא פליגא אמתני': \n",
+                "<b>המוליך חטין. </b>אית דגרסי חטיו והיא היא: \n",
+                "<b>כשהטל עליהם. </b>כגון שהיה משכים למלאכתו ולא יוכל להביאו באמצע היום: \n",
+                "<b>אלא אם עמד. </b>נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים דבעי ר' יהודה מעשה המוכיח על השמחה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו זיתיו נתונים בגג וכו'. </b>נראה דאצטריך לתנא לאשמעינן פלוגתא דר' יהודה ורבנן בכל הנהו בבי משום דלר' יהודה ל\"ד הוכחת שמחה דבבא קמייתא לאינך כבי ובכל חדא איכא רבותא לר' יהודה ואפילו לרבנן נמי משכחת רבותא כי דייקת בהו שפיר: \n",
+                "<b>או אם חלחל לתוכו. </b>גרסינן. פי' לתוך הצנור שהכניסן לזיתים לתוך הצנור ונענעם וחבטם והפכם כדי שיתרחצו יפה יפה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>באדם ובבהמה טמאה לעולם טמא. </b>תניא בתוספתא ר' יהודה אומר המים העולין ברגלי אדם לעולם טמאים ר' אלעזר בר\"ש אומר המים העולים ברגלי בהמה טמאה לעולם טמאים. פי' הרא\"ש ז\"ל לעולם טמא בין הדיח בין לא הדיח כי האדם רוצה שיהיו רגליי נקיים ובהמה טמאה עושה מלאכה וטוב לה רחיצת רגלים:  "
+            ],
+            [
+                "<b>בשביל שיחוצו. </b>כמו שיאוצו וכן תנן בפרק בתרא דמקואות גבי קשר תפלה של ראש בזמן שהוא חוצה בזמן שאינה חוצה. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אע\"פ שחשב שיודחו. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בפיו ובשפמו בכי יותן. </b>היינו טעמא לפי שאין המים נכנסין לפיו אא\"כ נוגעין בשפמו הלכך אחשבינהו מידי דהוה אמלאכת שבת דכל פסיק רישא הוי כמתכוין. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם רפי\"ז שדבר ידוע הוא שהשותה יעלה המים בפיו ובשפתו והואיל ושתה ברצונו הרי אלו נתלשו ברצון ע\"כ: \n",
+                "<b>מכונן. </b>לשון הוא עשך ויכוננך. ואמרינן בפרק אלו טרפות שעשה את האדם כונניות כונניות הם המעים. ונראה שנפל טעות שם ביד בפי\"ב סי' ה' שכתב מכוון שהרי גם פה בפירוש פי' מכונן מלופף ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"ש בן אלעזר אומר טפח </b>ות\"ק סבר שצרכה לפי שיעור גודלה וקוטנה הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל בד\"ה הממלא צ\"ל דאי אפשר שיכנסו המים לתוכה עד שיגעו לאחורי': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו אב הטומאה אינו בכי יותן. </b>דבשלא לרצון ירדו עליו וגם לא נטמאו כדתניא בתוספתא זב וטמא מת שהיו מהלכין בדרך וירדו גשמים על שערן ועל כסותם אע\"פ שסוחטן והמים יורדין מצד העליון לתחתון הרי אלו טהורים שאינם נחשבין עד שירדו מכולן יצאו מכולן הרי אלו מוכשרין. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם בפי\"ג מי שירדו עליו גשמים אפילו היה אב הטומאה המים שעליו אע\"פ שירדו מצד העליון לתחתון טהורים והוא שינתקם מעליו בכל כחו אבל אם היו שותתין ויורדין בשעת פרישתם מתטמאין ובזמן שהן טהורים אינם מכשירין. שהרי אינם תלושין עליו לרצונו ואם נער וכו': \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואם נער כמו המנער טליתו וכו'. אמר המלקט כתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל עיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל ולשון פ\"ה סימן ח' ע\"כ כוונתו ז\"ל שכאן פי' רעז\"ל שנער גופו להסיר הגשמים שעליו ישכן פירש הרמב\"ם ז\"ל כאן ולקמן בפרק חמישי לא פי' הרמב\"ם ז\"ל מאומה. ורעז\"ל פירש שם בסי' ח' ואם נער שמתכוין להדיחן ה\"ז בכי יותן ע\"כ. והוא פי' הר\"ש ז\"ל וכאן פי' ואם נער מלשון הנוער אגודה של ירק ושם בסי' ז' פי' ואם נער כמו מנער טליתו מלשון התנערי מעפר ע\"כ. וראיתי שנקד ה\"ר יהוסף ז\"ל נער חציו קמץ וחציו פתח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכופה קערה וכו'. </b>בפ\"ק דשבת דף י\"א ובפ\"ק דחולין דף ט\"ז ופי' רש\"י ז\"ל התם בשביל שתודח הקערה הרי הם בכי יותן אם נפלו אחר כן על הפירות אפילו לאחר זמן הוכשרו דאחשבינהו להנך משקים להדחת קערה וניחא ליה בהך נפילה ואפילו לא אחשבינהו לצורך הנך פירות כי יתן קרינן ביה דניחא ליה בהך נפילה בשביל שלא ילקה הכותל ונפלו על הקערה וממנה לפירות לא הוכשרו דלא ניחא ליה בהנך גשמים ובנפילתן ע\"כ. והתם בחולין פריך הא גופה קשיא אמרת בשביל שתודח ה\"ז בכי יותן הא בשביל שיודח הכותל כגון שהיו נופלין סמוך לכותל ונתן שם קערה שתביאם לכותל אינם בכי יותן אע\"ג דאחשבינהו לצורך חשיבות דמחובר לאו חשיבות הוא עד דליחשבינהו לצורך דבר תלוש והדר חני בשביל שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן הא בשביל שיודח הרי זה בכי יותן ומשני א\"ר אלעזר תברה מי ששנה זו לא שנה זו מר חשיב ליה תלוש להאי כותל הואיל ולאו מחובר מעיקרו ומר חשיב ליה מחובר ורב פפא אמר כולה חד תנא הוא ודכ\"ע תלוש ולבסוף חברו הוי תלוש רישא בכותל מערה וסיפא בכותל בנין. וכתבו תוס' והר\"ש ז\"ל דליכא לשנויי הכא בלשון נעשה כלומר הא בשביל שיודח הכותל נעשה כבשביל שלא ילקה הכותל ואינו בכי יותן משום דכאן אין שייך לחלות זה בזה דמה ענין זה לוה הא ניחא ליה אלא דניחותא משום דבר מחובר והאי לא ניחא ליה כלל ול\"ד לנתן הוא ואמרה היא דבפ\"ק דקדושין דמשני התם נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא דחד טעמא הוא משום דכתיב כי יקח איש אשה ולא שתקח את עצמה ע\"כ ועיין בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ו.) והתימה על רעז\"ל שלא פירש דבר במשנה זו. ובהלכות טומאת אוכלין פי\"ב סי' ג' פסק כרב פפא:  "
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א ישבר</b> שאם יערה ויוציא המים ראשין ראשון כבר עברה בלילה ברצון לכן ישבר בבת אחת ביותר מהירות שאפשר לו ובה\"א יוציא המים בלבד הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל ז\"ל שם ביד פי\"ב סי' ז' חבית שהיא מלאה פירות וירד הדלף לתוכה הרי זה יערה המים מעליהם ואינם מכשירין ואע\"פ שרצונו שיהיו בתוכה עד שיערה המים מעליהם עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עריבה וכו' </b>שבת פ\"ק דף י\"ב ועיין בתוס' שם דף י\"ז בתוספתא שהביאו שם: \n",
+                "וז\"ל התוספתא עריבה שירד דלף לתוכה טהורה בד\"א בטהורה אבל בטמאה הכל מודים שהיא בכי יותן דברי ר\"מ ר' יוסי אומר אחת טמאה ואחת טהורה בש\"א בכי יותן ובה\"א אינן בכי יותן ע\"כ ומפורשת בהר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>הניתזין והצפין </b>וכן המים שבתוכה אם לא נטלה לשפכה שלא נקט הניתזין והצפין אגב סיפא דהכא ברישא פליגי במים שבתוך העריבה כשנוטלן לשופכן ובסיפא במים הניתזין והצפים: \n",
+                "<b>נטלה לשפכה </b>נ\"א לשפכם והתם בפ\"ק דשבת דף י\"ב קתני אהאי סיפא דהניחה שירד הדלף לתוכה הניתזין והצפין אינם בכי יותן ושבתוכה ה\"ז בכי יותן וכתבו שם תוס' ז\"ל ושבתוכה ה\"ז בכי יותן אין זה במשנה אלא שהתלמוד מדקדק מדקתני הניתזין והצפין אינם בכי יותן משמע הא שבתוכה הרי הן בכי יותן ע\"כ ולא כן משמע מהרמב\"ם ז\"ל שם בפי\"ג וז\"ל שם עריבה שירד הדלף לתוכה המים הניתזין והצפין מעלי' אינם תלושין ברצון נטלה לשפכה המים שבתוכה אינם ברצון הניחה שירד הדלף לתוכה הניתזין והצפין ושבתוכה אינם תלושין ברצון ואם נטלה לשפכה הרי אלו מכשירין שכיון שלא שפכה במקומה הרי תלשם ברצונו ע\"כ והר\"ש ז\"ל נראה דהוה גריס התם בשבת נתנה תחת ארובה מים הניתזין והצפין אינם בכי יותן ושבתוכה ה\"ז בכי יותן וכתב דשמא היינו מתני' אע\"ג דלא תנן הכא ארובה ולא תנן נמי שבתוכה ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>המטביל את הכלים </b>נ\"א המטביל את כליו. נטנפו רגליו נ\"ל רוצה לומר נטנפו במים. ואין הלכה כר' אלעזר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קופה שהיא מלאה תורמוסין וכו' </b>ונוטל תורמוסין מתוכה והן טהורין פי' בקופה טמאה מיירי וכגון שמקצתה חוץ למים ולא עלתה לה טבילה ולא נטמאו התורמוסים אף הנוגעים בקופה לפי שלא הוכשרו בעודן במים והא דאמרי' בפ\"ק דפסחים דמחוברין מכשירין היינו שבאו על הפירות בעודן מחוברין והעלום מן המים אבל בהיותם במים לא קבלו הכשר כדאמרי' בסיפא בעוד הצנון במקוה נדה מדיחתו והוא טהור וכשהעלהו מן המים נטמא. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ונתנוה לתוך המקוה </b>נ\"א ונתונה בתוך המקוה: \n",
+                "<b>העלם מן המים </b>נ\"א העלה וקאי אקופה: \n",
+                "<b>צנון שבמערה וכו' </b>ובירושלמי דפ' אין דורשין דף ע\"ח אמרי' ותני עלה ר' יהודה מטהר משום ר' יהושע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שנפלו לתוך אמת המים </b>אית דל\"ג מלת אמת: \n",
+                "ועיין בטור או\"ח בבית יוסף סימן קנ\"ט שכתב שם בשם הרשב\"א ז\"ל דמתני' דדייקי' מינה דלא בעינן כוונה לחולין לאו לאכילה לחולין קאמר אלא לנגיעה דחולין שנעשו על טהרת תרומה ולעולם לאכילת חולין בעי כוונה ע\"כ. ותמצא תשובה זו בתשובותיו סימן תק\"י: \n",
+                "<b>ידיו טהורות </b>בתוספתא תניא ידיו טמאות והפירות טהורים דקסבר תנא דברייתא דחולין בעו כוונה ופלוגתא היא בפ' שני דחולין ה\"ר שמשון ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל לפי שהמים שבתוכו חוצצין בינו ובין המקוה ע\"כ: הגה\"ה והסיף בתוס' י\"ט וכ\"פ הרמב\"ם ז\"ל ומסיים כמו שנתבאר בעשירי של מקואות ואין אלו אלא דברי תימה דבההיא מפורש התם דמלאה מים אין חוצצין ע\"כ: אמר המלקט הטעם הלז כתוב בפי' הרמב\"ם ז\"ל ואני מצאתי מוגה שם בפירושו ז\"ל ככה לפי שכלי חרס אין לו טהרה במקוה ונמחק הטעם האחר וכן פי' ג\"כ הרא\"ש ז\"ל וז\"ל הקדרה טמאה ואין לה טהרה במקוה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל שהרי הושקו המים שבתוכה במי מקוה ונטהרו ע\"כ: \n",
+                "אמר המלקט ואף ע\"פ שלא נתערבו במי המקוה הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל ושם אותו דרך שאותם המים נמשכין בו נקרא קילון ע\"כ: \n",
+                "אמר המלקט זהו פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל בשה הערוך אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' קילון שוקת של עץ או של חרס שמעלין בו המים. ופי' דר' עקיבא פליג את\"ק ופסק כת\"ק שם רפי\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד. </b>וא\"ת אפילו בידים טהורות היאך יכול להסיקם כי בשעת היסק יפלטו העצים את המים טמאים שבלעו ויטמאו התנור כדתנן בפ\"ט דכלים חרסין שבלעו משקין טמאים ונפלו לאויר התנור הוסק התנור טמא שסוף משקה לצאת ומוכח במסכת נדה פרק האשה דאפילו במשקים קלים אם הוסק טמא בין לר' יוחנן בין לריש לקיש וי\"ל דהיינו דוקא בחרסין שאין האור שולטת בהן ונפלט המשקה הבלוע בהן מכח ההיסק אבל עצים שהאש שולטת בהן כלים המשקין הבלועין בהן ואין יוצאין לחוץ כשמסיק בתנור מחמת שחום התנור מסבבן וקאמר ר\"ש דהיינו דוקא בעצים יבשים אבל בעצים לחים אין האור ממהר לשלוט בהן עד שיתייבשו במדורה ובתוך כך נפלט לחוץ מי לחות העצים ועמהם נפלט המשקים שבלעו ואומדים אם רבו מי לחות העצים היוצאים על המשקים הטמאים שבלעו נתבטלו המשקים ברוב וטהורים. והרמב\"ם ז\"ל פירש דהני משקים כגון שמן ודבש שנפלו ברצון והמטיר עליהן שלא ברצון ורבו מי גשמים על המשקים אותם משקים אינם מכשירין. ואע\"פ שנבלעו המשקים טמאים בעצים העצים טהורים. ואם ירדו מי גשמים אפילו ברצון מי גשמים טהור ולא אמרינן דנתערבו במשקים טמאים שבלעו העצים ויהיה הכל טמא ולא יסיקו אלו העצים שירדו עליהם מי המטר אלא בידים טהורות וכו' כדפי' הרא\"ש ז\"ל. כך מצאתי בגליון לפי' הרא\"ש ז\"ל. ופי' הרמב\"ם ז\"ל וחלק ר\"ש על ת\"ק ואמר כשאנו אומרים שמשקים שבלעו העצים טהרו ואינם מטמאין התנור כשהיו העצים לחים ותצא לחלוחית מן העץ עצמו בשעת שרפה יותר ממשקים טמאים שבלע אבל אם לא יהיה הדבר כן אז מטמאין אותן העצים התנור בשעת ההיסק בעבור יציאת משקים שבלעו מתוכן. ע\"כ. וביד פ\"ט דהלכות טומאות אוכלין סי' ו' כתוב ולא יסיקם אלא בידים טהורות גזרה שלא יסיקם הטמא ונמצאו המשקים שעליהם מטמאין את התנור ע\"כ. ועיין במ\"ש בפ\"ט דכלים סי' ה'. וז\"ל החכם הר\"ס ז\"ל ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד משמע דבידים טמאות לא יסיקם שלא יטמאו המשקים מן הידים ויטמאו התנור. וקשה שהרי בהקדמת זה הסדר כתב רבינו ז\"ל שאין משקין טמאים מטמאים כלים אלא אם נטמאו מחמת השרץ וכיוצא בו אבל לא מחמת ידים. ומיהו בחיבורו הגדול בפרק ט' מהלכות אוכלין כתב ז\"ל ולא יסיקם אלא בידים טהורות בלבד גזרה שלא יסיקם הטמא ונמצאו המשקים שעליהם מטמאין את התנור עכ\"ל. והשתא ניחא מה שהקשינו. עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שטבל בנהר וכו' </b>וכתב הר\"ש ז\"ל והא דמשמע הכא דעובר בנהר לא מכשר ובפ' בהמה המקשה תניא גבי בן פקועה עבר בנהר הוכשר הלך לבית הקברות נטמא ואמרי' בפ' שני דחולין כגון שהיה לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה התם כגון שהיו רגלי בהמתו מלאות טיט כדתנן לעיל בפ\"ג דשמח ע\"כ: \n",
+                "<b>דחיו </b>כמו דחהו: \n",
+                "ופי' רבינו מסימפונט ז\"ל לשוכרו פי' אותו הטובל היה שוכר בהמה מחבירו וכשטבל והגיע לנהר אחר דחה חבירו דהיינו משכיר את זה השוכרו וכן לבהמתו ואורחא דמילתא נקט שכשנפלה הבהמה מחמת שהמשכיר הוליך הבהמה בתהום ומצולה גם חברו נפל ע\"כ ודחוק הוא. והרמב\"ם ז\"ל שם ביד נראה דגריס לשכרו וז\"ל וכי אם דחהו חבירו לשכרו או לשכר בהמתו בטלו המים הראשונים ע\"כ. נראה שר\"ל כי בעבור שלא היה רוצה לפרוע לו שכר טורחו או שכר טורח בהמתו דחה אותו למים. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' לשוברו בבית וכתב ופירשו הספרים דגרסי' לשוברו כלומר שלא דחהו דרך שחוק אלא כדי להזיקו וכן נ\"ל עיקר עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>צפור </b>מכניס פיו במים ונופח ועושה אבעבועות על פני המים הרא\"ש ז\"ל ובתוספתא תניא העושה צפור במים הניתזין ואת שבה אינם בכי יותן דברי ר\"מ ר' יהודה אומר זה וזה בכי יותן ר' יוסי אומר הניתזין אינם בכי יותן ואת שבה בכי יותן פי' וסתם מתני' ר\"מ היא הר\"ש ז\"ל (א). \n",
+                "והרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס צנור שכן פירש שהוא מנתר מים בזריקתו והם העושים זה הנערים אצלנו מקנים לצחוק ע\"כ ואע\"פ שבדפוס כתוב בין בפירושו בין שם ביד צפור בפא שמא הוא טעות אע\"פ שכבר אפשר ליישב פירושו בגירסת צפור שקורא אותו צפור שכמו שהצפור מדלג וקופץ ממקום למקום כך המים הללו שבקנים ניתזים ממקום למקום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחכמים אומרים אינם בכי יותן </b>וסברי רבנן דהוי כמרעיד את האילן להשיר המשקים. הרא\"ש ז\"ל:  ",
+                "ואני מצאתי מוגה רש\"א אינם בכי יותן וחכמים אומרים בכי יותן ולא נהירא שהרי גם ביד פסק דלא הוכשרו ברפי\"ד דהלכות טומאת אוכלין ושמא כך הוא גירסת הר\"ש ז\"ל שכן כתוב בדפוס בסדר טהרות אשר עם פירושו ז\"ל וחכ\"א ה\"ז בכי יותן.  ",
+                "ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלת שמעון והגי' רבי אומר אינו בכי יותן וחכ\"א בכי יותן:  "
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל לפיכך רוצה הוא בהמשקים שברושם ע\"כ פי' לשער המים הלכך כל המים אף שאינם ברושם בכי יותן לפי שא\"א שלא יהא גם משקה שלא במקום הרושם והוי כממלא בחבית דתנן בפירקין דלעיל המים העולים אחריה בכי יותן ובתוספתא חזר רבי טרפון להיות שונה כדברי ר\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לידע כמה מים יש בו. </b>רוצה הוא ברושם: \n",
+                "<b>הניתזין אינם בכי יותן </b>דלא ניחא ליה בהן והמים שבאבן כגון שמקצתו למעלה מן המים מים שעליו לא מטמאין ולא מכשירין דחשיב כמחוברין והוא פי' הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ואת שבאבן </b>נ\"א ושבאבן. \n",
+                "וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל אמרו את שבאבן טהורים שהמים אשר על האבן כו' ר\"ל וכ\"ש למים אשר הם מצדי האבן בתוך הבור דהיינו בור ממש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתוך המים אינם בכי יותן. </b>אף כשהגביהו מן המים לפי שאינו מתכוין שיצאו המים כל זמן שהוא בתוך המים דמאי נפקא מינה הרי יכנסו בו מים אחרים ור' יוסי סבר אף בתוך המים רוצה שיצאו המים עם הצואה ויכנסו מים אחרים הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל. עם הצואה גרסינן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b> עיקל </b>ברזל גדול שזורקים במים לעכב הספינה הרא\"ש ז\"ל. וז\"ל הערוך עוקל פי' רגל הספינה וי\"א החבל שתופס הספינה. ורעז\"ל תפס פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם ניערם בכי יותן </b>פי' ניערם להוציא מהן מים הרי המים הנושרים בכי יותן: \n",
+                "<b>מסמר לגשמים </b>לצרפו אבל לכבותו קתני בתוספתא אינו בכי יותן: \n",
+                "<b>אוד בגשמים </b>בתוספתא קתני אוד בגשמים לכבותו אינו בכי יותן לעשותו הרי זה בכי יותן: \n",
+                "<b>אוד </b>עץ מתוקן לחתות בו האור כמו אוד שנשבר דבפ' המביא כדי יין הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב מצאתי האור בריש ופירושו אש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קסיא של שלחנות וכו' </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם ביד וכן המים שעל הקסיא של שלחנות ועל השיפא של לבנים אינם ברצון ואם ניער הרי אלו ברצון ע\"כ ושם בהשגות הביא פי' הערוך שהוא קערות מענין הגונב את הקסווה ושאין דעתו ז\"ל נוחה הימנו ופי' הוא ז\"ל שהוא עור שהזורה הגרן חוגר על כל בגדיו שלא יתחברו בהם הקיסום והקסמים והמוץ שבגרן וכדתנן בפי\"ו דכלים קסיא של זורי גרנות וכו' שנראה משם שאינו קערה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מדבש הזיפין </b>נראה שהר\"ש ז\"ל הי' גורס חוץ מן הדבש והזיפין שפירש הדבש והזיפים כמו דבש הזיפים ע\"כ. ואין דבש זה נופת צופים דתנן ליה בפ' עגלה ערופה סי' י\"ב דההוא יש בו פירושים אחרים כדכתיבנא התם: \n",
+                "<b>והצפחת </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל דצפחת ג\"כ שם מקום בארץ ישראל שהיה נקרא צפחת: \n",
+                "<b>מפני שהיא סולדת לאחריה</b> בערוך בערך סלד גריס סולדין לאחוריהן ופי' לפי שהדבש של הזיפים והצפחת הוא עב וכשיציק אותו מכלי אל כלי כשיפסוק העמוד שאינו רוצה לצוק יותר מה שבשפת הכלי חוזר לכד שנשפך ממנה ע\"כ: \n",
+                "וביד פ\"ז דהלכות טומאת אוכלין סי' ד' ולשונו שם נחיל דבש הזיפים ודבש הצפחת וכו' ומצאתי מוגה שם במקום נחיל נזיד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הקדרה טמאה </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל מה שבתוך הקדרה לפי שהמשקים שנטמאו מחמת ידים אין מטמאין כלים ע\"כ ומה שכתוב אח\"כ בפירושו ז\"ל אא\"כ תחשוב וכו' עד ויחושו לו מצאתי שעבר על המגי' הקולמוס: \n",
+                "והר\"ש ז\"ל בפי' שני פירש דהאי פלוגתא דר' יוסי ות\"ק אקדרה גופה שזיעת ידיה מטמא הקדרה עצמה אפילו לר' יוסי אם נטפו: \n",
+                "<b>ה\"ז דומה לסלי זתים וענבים שהן מנטפין </b>כך מצאתי מוגה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שיש להם מעשה. </b>מפ' בירושלמי דריש תרומות איזהו מעשה שלהן א\"ר נחוניא בתפוס בהן הטל בפ\"ג דחולין א\"ר יוחנן לא שנו אלא שלא היפך בהן אבל היפך בהן הרי הן בכי יותן ואפשר דהכל אחד שצריך שיהפך בהן בשעת הטל דאי שלא בשעת הטל איכא למימר דמהפך מפני הכנימה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וביד פ\"ח דהלכות כלים סי' י\"א וכתוב שם ברפי\"ד דהלכות טומאת אוכלין שיש להן מעשה דין תורה ואין להם מחשבה אפילו מד\"ס: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשביל שימתונו </b>בערוך בלשון ראשון פי' לשון רפיון. אבל בכסף משנה כתוב שם בפי\"ד דהלכות טומאת אוכלין בשביל שימתינו שיעמדו זמן ארוך ולא יפסדו והוי לשון המתנה ע\"כ: \n",
+                "<b>א\"ר מאיר וכי מפני מה טמאום וכו' </b>ירוש' דמס' דמאי דף כ\"ד. ועיין במ\"ש שם בפ\"ה סימן ז'. ובתוספתא משמע דרשב\"ג ס\"ל כר' יהודה: \n",
+                "<b>החליקא הטרגיס והטסני וכו' </b>ונראה שהר\"ש ז\"ל גריס חליקייא שפירש חליקייא כמו חלקא ע\"כ: \n",
+                "<b>טרוגיס </b>בגימל טסני בנון וכן הוא בערוך ערך טסן. אע\"ג דמספ\"ק דנזיר משמע דגרסי' טסגי ג\"כ בגימל דקאמר טריגין ג' טטריגין ד'. ובפ' כיצד מברכין (ברכות דף ל\"ח) תניא חלקא טרגיס זריד ערסן ופי' רש\"י ז\"ל ומפ' להו שם במועד קטן ס\"פ מי שהפך חלקא דמתברי באסיתא חדא לתרתי טרניס חדא לתלת זריד חדא לד' ערסן חדא לחמש ע\"כ. אמנם אני לא מצאתי שם במועד קטן לא זריד ולא ערסן ועיין בערוך ערך זריד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הבצים </b>של תרנגולת ושאר עופות ושוקל בהן החנוני לח ויבש: \n",
+                "<b>קולייס </b>שמו של דג האספנין ע\"ש מקומו: \n",
+                "<b>כל הדגים בחזקת טומאה </b>דחיישי' שמא ניער עליהן את המצודה ותנן בפירקין דלעיל ואם ניער בכי יותן ובתוספתא ואין ע\"ה נאמן לומר לא ניערתי את המצודה עליהן הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה </b>אומר האלתית ודג המצרי כך מ\"מ: \n",
+                "<b>ועל כולם ע\"ה נאמן לומר וכו' </b>ועיין במ\"ש בפרק חמישי דאהלותם י' ה': \n",
+                "ופי' הרא\"ש \n",
+                "ז\"ל חוץ מן הדגה שאינם נזהרין מלנער הרשתות עליהם כי אומרים בלאו הכי יש מים עליהם ואינם יודעים כי אותם המים מן המחובר בראו ואינם לרצון ע\"כ: \n",
+                "<b>מפני שמפקידין אותן</b> גרסי' דכל הפירות וכו' כדפי' רעז\"ל והוא פי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא </b>דמים כל שהוא מכשירין אבל אם נעשה הציר ממלח או ממי פירות לא הוכשר הרמב\"ם ז\"ל. ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא מפ' בבכורות דציר לאו בר קבולי טומאה הוא ונחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בציר וכשנתן לתוכו מים כל שהוא אפי' טהורין טהרה מעוררת טומאה ונחערבו ונתעוררו המים מבטולם ונעשו רוב הטמאים ודוקא ברוב מים טמאים אבל בפלגא ופלגא כיון דטומאת משקים דרבנן בפלגא ופלגא לא גזור ע\"כ. ועיין במ\"ש בפ' בתרא דתרומות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה משקים וכו'. </b>ומנינא נראה למעוטי מדר' אליעזר דבפ' בתרא דתרומות וכדכתבינן התם סי' ב': וגרסינן בבתרא שם פ' הספינה אמר רב כהנא דבש בכוורת אינו יוצא מידי מאכל לעולם וכתבו שם תוס' בשם ר\"י ז\"ל דהא דמני וחשיב הכא דבש בהדי ז' משקין הייינו אחר שהופרש מן השעוה אבל בכוורת שהוא עם השעוה יש עליה תורת אוכל ולא תורת משקה ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ועוד שנינו בתוספתא דשבת מנין לדם וכו' עד סוף (א) אמר המלקט הא דקאמר מנין למי האף שהוא משקה שנאמר ועפעפינו יזלו מים נראה דדריש מלת ועפעפינו ואף אפינו בחלוף עין באלף דאי למי העין כבר אסמכי' אקרא דכתיב ותשקמו בדמעות שליש ועוד דברישא דקרא כתיב ותרדנה עינינו דמעה ולמה ליה למכתב בתר הכי ועפעפינו יזלו מים אלא למי האף איצטריך. וכל הני אסמכתות נינהו והעיקר הלכה למשה מסיני. ועיין במ\"ש לקמן סימן ו'. ומתני' דקחני ומותר באכילה דלא כר' יעקב שאוסרו שם בברייתא בפ\"ק דבכורות וכתב הר\"ש ז\"ל דעוד יש לפ' דבש צרעין טהור דקתני הכא פי' דלא מקבל טומאה אלא במחשבה אבל דבש דבורים לא בעי מחשבה כדמפרש התם ע\"כ. ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' תקע\"ז: \n",
+                "<b>דבש צרעים </b>ואית דגרסי דבש צרעה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תולדות למי' </b>ופי' הר\"ש ז\"ל וכל הני תולדות כיון דתולדות הן לא חיישי' אפי' יש להן שם לווי ע\"כ: \n",
+                "<b>בין גדולים </b>משקים היוצאים מפי טבעת עכ\"ל רעז\"ל וצ\"ע דלקמן סי' ז' תנן דהשותה מי טבריא לא מטמאין ולא מכשירין ואע\"פ שמי גובריא הן משלשלין ואף אם יצאו נקיים קתני דחשיבי כרעי ולא מכשר והא רעי עצמו קתני הכא דמכשיר דקתני בין גדולים ושמא רעי דקאמר התם הוי צואה עבה והכא הוי משקה ממש ומש\"ה הכא מכשיר ומי טבריא שאני דלרפואה עבידי ומ\"מ כשמוזכר רעי אצל צואה כההיא דתנן בפ' גוטל לשלשת שפירשו המפרשים ז\"ל דהיינו רוק או רעי או צואה התם יתפרש דרעי הוי רעי מצואה כך נלע\"ד. וז\"ל החכם ה\"ר סולימאן ז\"ל בין גדולים ק\"ק מ\"ש מהשותה מי טבריא ונראה לפרש שיצאו מים עם הרעי והם ניכרין שהם מים ולא רעי שהרעי הי' עב והם מים אבל השותה מי טבריה הם עצמן הרעי ואינם חשובים להכשיר יותר מדם היוצא עם הרעי דתנן לק' והדם היוצא עמהם אינו מכשיר ע\"כ. עוד כתב ז\"ל וזה לשונו לדעתו ושלא לדעתו ז\"ל דתנן בפ\"ג מטבול יום טהור שנגס מן האוכל ונפל על ככר של תרומה טהור אלמא בעינן לרצון ונ\"ל שמה ששנינו כאן לדעתו ושלא לדעתו פירושו בין שיצאו ממנו לדעתו או שלא לדעתו הוו משקין אבל להכשיר הפירות בעינו עד שיפלו עליהם לרצון כדין של הכשר וכן מצאתי שכתב הרמב\"ם ז\"ל בפ' עשירי מהל' טומאת אוכלין שכתב כל אלו היוצאין מן האדם משקין הן בין שיצאו לדעתו של אדם בין שיצאו שלא לדעתו ע\"כ: \n",
+                "<b>תולדות לדם וכו'. </b>התולדות היינו דם הקזה של אדם שהוציאוה לשתייה לבהמה ולחיה או לאדם שרגיל לשתותו אבל מאי דקתני רישא דם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופות הטהורים והוא הדם השותת בשעת שחיטה מן הטהורים הללו הוא עצמו דם המנוי בכלל שבעה משקים. והאי דאיצטריך למיתניי' נלע\"ד משום דבסיפא בבבא דאלו לא מטמאין ולא מכשירין בעי לאשמועינן פלוגתא דרבנן ור' אלעזר בבהמה חיה ועוף הטמאים דוק. ודם הקילוח אינו מכשיר שעדיין חיים הם והרי הוא דומה לדם מכה או לדם הקזה. וקתני תולדות לדם לשון רבים אגב רישא או אפשר דהכי פירושו תולדות לדם ולחלב ולשמן דקאי מלת תולדות אכולהו ומהאי טעמא נמי לא קתני בשאר תולדות תולדה לחלב תולדה לשמן. כך נלע\"ד: \n",
+                "<b>מי חלב כחלב. </b>בחולין פרק כל הבשר (חולין דף קי\"ד) אמר ריש לקיש לא שנו אלא להכשיר את הזרעים אבל לענין בשול בשר בחלב אינו כחלב משום דבעינן בחלב אמו כמו שיצא מהאם מעורב עם האוכל: \n",
+                "<b>והמוחל כשמן. </b>ופי' הר\"ש ז\"ל והמוחל כשמן אין להקשות כיון דמוחל מכשיר אמאי לא גזרו בפ\"ק דשבת על המסיקה כמו שגזרו על הבצירה לפי שיש שלשה ענייני מוחל כדמוכח במס' שבת פ' חבית מוחל היוצא בתחלה דהיינו היוצא בשעת המסיקה ובההוא אפילו ר' יעקב מודה שאינו מכשיר לפי שאינו רוצה בקיומו כדמוכח התם ובמוחל היוצא מעקל בית הבד אפילו ר\"ש מודה דמכשיר לפי שא\"א לו בלא צחצוחי שמן אבל במוחל דאתי בתר איצצא דהיינו לאחר שעמדו בכומר שנים ושלפה ימים פליגי לר' יעקב מכשיר לר\"ש אינו מכשיר ומוחל דתנן הכא דפליגי ביה ר\"ש ור' מאיר על כרחין פליגי במוחל היוצא מעקל בית הבד וההיא דתנן בעדיות ומייתי לה בפ\"ק דיבמות חבית של זיתים מגולגלין בש\"א אינה צריכה לינקב ובה\"א צריכה לינקב משום דמוחל של זיתים מכשיר צריך לומר דהאי דחבית הוי כי ההיא דעקל בית הבד דאי אפשר בלא צחצוחי שמן כי היכי דלא תיקשי מב\"ה לר\"ש ע\"כ וכן פירשו התוספות ז\"ל שם פ\"ק דשבת: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר אע\"פ שאין עמו שמן. </b>נ\"א אע\"פ שאין בו שמן. ועיין בירושלמי פ\"ו דדמאי דף כ\"ה ע\"ב: \n",
+                "<b>דם השרץ כו'. </b>ונלע\"ד דהא דלא נקט לתולדות כסדר ששנה האבות במתני' דלעיל משום דבעי למנקט המוסכמים ברישא דהיינו תולדות דם וחלב אבל תולדות השמן אית בה פליגתא והדר קתני בסיפא דין דם כשרץ דמטמא ואינו מכשיר משום דבעי לאסמוכי' לאלו מטמאין ומכשירין ולאלו מטמאין ולא מכשירין דוק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רוקו וכו'. </b>עיין בפרק דם הנדה (נדה דף נ\"ו:) \n",
+                "<b>ושכבת זרעו. </b>אפילו בטהור טמאה וכ\"ש של זב: \n",
+                "<b>ודם הנדה. </b>בתוספתא דפ\"ט דשבת גרסינן מנין לדם נדה שהוא משקה שנאמר ממקור דמיה ואומר ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה: \n",
+                "<b>ר' אלעזר בן עזריה אומר דם הנדה אינו מכשיר. </b> כך מצאתי מוגה. וכן בקצת דפוסים: \n",
+                "<b>רש\"א דם המת אינו מכשיר. </b>שם בגמרא דחולין פרק השוחט (חולין דף ל\"ה) ופי' ר\"ש ז\"ל דם המת אדם שמת דהא כל הני תנאי את\"ק קיימי מר ממעט האי ומר ממעט האי ולא כמו שפי' בקונטרס בפ\"ב דחולין דבדם בהמה שמתה איירי דכאן מוכח דבאדם מיירי ועוד דא\"כ ליתני דם המתה ובעי למידק מינה התם הא דם שחיטה מכשיר לר\"ש ומסיק לא הא דם חללים מכשיר ע\"כ: \n",
+                "<b>גוררה והיא טהורה. </b>לפי שלא הוכשרה והא דלא קתני גוררו דהא אדם שהוא לשון זכר קאי אפשר דאתא לאשמועינן שהוא צריך לגרור מן הדלעת קצת לפחות כדי קליפה כך נלע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יוסי אומר חוץ מדמו. </b>כגון דם דלאחר מיתה וקסבר ר' יוסי דמטמא כדם של בן ט' א\"נ כדם מגפתו דמחיים דקרינן ביה ודם חללים כבר קיימא אלא כר\"ש דאמר בפרק שני דחולין דם מגפתו אינו מכשיר אפילו כבר קיימא דלית ליה מה לי קטלי' כוליה מה לי קטלי' פלגיה. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>והשותה מי טבריה. </b>עיין במ\"ש לעיל סי' ה': \n",
+                "<b>ר' אלעזר מטמא כו'. </b>בלי יו\"ד גרסינן ליה וקאי ר' אלעזר אאלו דסליק מינייהו דם שחיטה בבהמה ובחיה ובעופות הטמאים ובדם הקזה לרפואה \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלב האשה וכו'. </b>שבת ר\"פ חבית (שבת דף קמ\"ג) וכתבו שם תוס' ז\"ל הא דתנן בריש מכלתין כל משקה שתחלתו לרצון אע\"פ שאין סופו לרצון וכו' לא דמי רצון דהתם לרצון דהכא דהתם מיירי בשעת נפילתן על הזרעים שיהא לרצון דבעינן יותן דומיא דכי יתן אבל הכא מיירי בשעת פרישתו מן האשה או מן הבהמה ע\"כ. ופי' שם רש\"י ז\"ל שדם מגפתה טמא וחלבה כדם מגפתה דדם נעכר ונעשה חלב ודת מגפתה סתמי' שלא לרצון הוא וטמא ע\"כ. והרבה הר\"ש ז\"ל לדחות פי' זה וכתב לכך נראה דהכא דייק משום דיש לנו להשוות משקים היוצאים מן האשה דכי היכי דדם מגפתה מכשיר שלא לרצון ה\"ה חלב ע\"כ. ועיין ג\"כ שם בתוספות ז\"ל:  ",
+                "<b>והמקיז לרפואה טהור. </b>סתמא דלא כר' אלעזר דמתני' דלעיל דמטמא לדם הקזה לרפואה. ואיתא בגמרא בכריתות פרק אמרו לו (כריתות דף י\"ג) ומפרש התם לרצון של תינוק שלא לרצון שאינו רוצה לינק ומסיק התם מי סברת שלא לרצון דלא ניחא ליה לא מאי שלא לרצון בסתמא דדעתיה דתינוק קרובה לגבי חלב אבל אי חזינן דלא ניחא לי' לינוקא לא מכשרא וטהור. אבל שם בפרק חבית מסקינן איפכא לרצון בסתמא ושלא לרצון דאמר לא ניחא ליה. והתם בפ' חבית מפ' בתירוץ שני דדוקא נקט סלי זיתים וענבים שהמשקה הנוטף מהן נופל לארץ והילך לאיבוד הלכך סתמא לא ניחא ליה ואפקורי מפקר לההוא משקה. אבל שאר סלים אפשר דאפילו תותים ורמונים סתמן למשקה וע\"ש בתוס':  ",
+                "<b>שדם מגפתה טמא.</b> ודלא כר\"ש דפ' שני דחולין:  ",
+                "<b>ושלא לרצון טהורין. </b>שאין היוצא מן הזיתים וענבים חשוב משקה עד שיצא לרצון וכן תנן בס\"פ דלעיל הא למה זה דומה לסלי זיתים וענבים שהן מנטפין. הר\"ש ז\"ל:  ",
+                "סליק "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה מכשירין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cc11a16d2fa2c415a13c64fdc495b5557ae89af2
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,413 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Mikvaot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה מקואות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>שש מעלות וכו'. </b>דכוותה דמתני' גרסי' בתוספתא דפרה שש מעלות לחטאת על התרומה וכו' הביאה הר\"ש ז\"ל ברפ\"ה דמס' פרה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל שנתבטלה הטפה במים הטהורים שבו אבל כשהדיח הוכשרו והוחשבו. אמר המלקט והוי לרצון דאף על גב דמשקי' טמאין כשהן בכלים מיטמאין ומטמאין לרצון ושלא לרצון כשהן בקרקע כגון אלו מי גבאים אין מיתטמאין ולא מטמאין אלא לרצון ור\"ש פליג בסיפא דגם מים שבקרקע מיטמאין ומטמאין לרצון ושלא לרצון ולכן בין הדיח בין לא הדיח טמא מהרמב\"ם ז\"ל. ובחבורו בפ\"ט דהלכות מקואות לשונו ז\"ל שם כך הוא שתה מהן הטהור אחר שנטמאו בקרקע או שמילא מהן בכלי טהור נטמא הטהור ונטמא הכלי שהרי ברצון שתה אי מילא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם הדיח טמא. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם פט\"ו לפיכך אם הדיח ידו והוציא הככר נטמא הככר במים שבידיו שהרי הם ברצון: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל הכא אשמעי' שמי גבאים הללי מקבלין טומאה ע\"י משקי' טמאי' שנפלו בהן. לשון הר\"ס ז\"ל קשה ולמה לא קבלו טומאה לעיל מהטפה מפי הטמא דמ\"ש זה מזה ורבינו שמשון ז\"ל לא כתב כן והרמב\"ם ז\"ל כתב שיקבלו טומאה הוא הולך לפי שיטתו שאלו המי גבאים שוה דינם אם נפלה הטפה בהם או משקי' טמאים או שנגע בהן טמא הכל אחד לענין שצריך שיהא לדעתו כל זה ופי' נפלו משקין טמאי' לדעתו שנפלו בכונה אבל אם הוא שלא בכונה אפי' נפל לתוכן מת טהורין כדקתני בסמוך עכ\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל צריך להיות לבסוף כשנפלו כל המים מן הככר נשתיירה הטפה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל עד שיתלשו כדאמרן לעיל. אמר המלקט ולא אמרי' כשיצא הטמא אי אפשר שלא חזרה טומאה מגופו לתוך הגבא ושתאה טהור דאי נמי חזרה לא נטמאת כיון דלא אחשבה שאינה בכוונה הרא\"ש ז\"ל. \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל אע\"פ שהמים הראשונים לא בטלום והכי תנן בפרק שני דמכשירין. אמר המלקט נלע\"ד פי' לא היו בהן כדי לבטל כגון שרחצו במים אנשים טמאים מרובים שהן כמו מי שפיכות דמייתי ראיה מיניה. ובתוספתא תניא פסקו גשמים הרי הן כמי שפיכות שבשוקים הולכים אחר הרוב ופי' הר\"ש ז\"ל דתנן במכשירין פ' שני מי שפיכות שירדו עליהן מי גשמים אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור כלומר וכי היכי דהתם אזלינן בתר רובא ה\"נ הכא: \n",
+                "<b>בשעת הגשמים הכל טהור. </b>ולא חיישי' שמא שתה מהן טמא לפי שבשעת הגשמים אין בני אדם הולכים בדרכים אבל אחר שפסקו הגשמים הקרובים חיישי' שמא שתה מהן אדם טמא אבל הרחוקים טהורים עד שירבו הולכי דרכים ומפ' בתוספתא בד\"א בגבי שאפשר לו לשתות ולא יהו מקום פרסות רגליו ניכרות טהור דהעמד דבר על חזקתו אבל גבי שאי אפשר לו לשתות עד שיהו מקום פרסות רגליו ניכרות ומצא שם פרסות רגלי אדם פרסות רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסות רגלי בהמה דקה טהור הרא\"ש ז\"ל. והר\"ש ז\"ל פי' התוספתא כן בגבי שאפשר לו לשתות בלא הכרח פרסה יש לנו לטמאת אע\"פ שאין פרסה נכרת בו אבל גבי שאי אפשר לו לשתות אא\"כ פרסה נכרת בו טהור דאי איתא דשתה היתה נכרת בו מקום פרסת אדם או מקום פרסת בהמה גסה ע\"כ. וכתוב שם בכ\"מ והטעם מבואר דמקום פרסת רגלי בהמה גסה איכא למיחש שאדם טמא רוכב על סוס או חמור בא לשם וירד ושתה מה שאין לחוש כן במקום פרסות בהמה דקה דאפשר שהיא ירדה ושתתה ע\"כ ועיין עוד שם בהשגת הראב\"ד ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שיהלכו רוב. </b>ס\"א עד שיהלכו עליהם רוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי טהרתם. </b>של קרובים או של רחוקים שהלכו עליהם רוב בני אדם כל ימי הקיץ והן בחזקת טומאה מאימתי יחזרו לחזקת טהרה אחר שבאו גשמים של שנה שלאחריה בש\"א וכו': \n",
+                "<b>ובה\"א רבו אע\"פ שלא שטפו. </b>כגון גומא שמחזקת עשרים סאה ובה ט' סאים וירדו בה מי גשמים עשר סאין לב\"ה טהרו ברבייה ולב\"ש צריך עוד סאה כדי שישטופו ולר\"ש אפי' היו בגומא תשעה עשר סאין סגי בסאה אחת כדי שישטופו הרא\"ש ז\"ל והוא פי' התוספתא: \n",
+                "<b>כשרין לחלה. </b>כלומר ללוש בה עיסה הטבולה לחלה ולרחוץ כלים שמשתמשין בהן לחלה הרמב\"ם ז\"ל. ומצאתי שכחב ה\"ר מנחם עזריה נ\"ע בסימן י\"א אע\"ג דהכא ברישא תני חלה ובסיפא תני תרומה הא קמ\"ל דהיינו חלה היינו תרומה אע\"ג דתרומה שמה עליה מעיקרא וחלה משעת לישה ואילך מ\"מ דינם שוה לכל מילי ע\"כ ונלע\"ד שצ\"ע שהרי גם הרמב\"ם ז\"ל פ\"ט דהלכות מקואות כתב בחבורו כלשון המשנה במי גבאים כשרין לחלה ובמעלה שנייה כשרים לתרומה. ובסוף פרק ה' נקט גם כן לשון התוספתא כשר לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים וכו' פסול לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וזו היא המעלה. אמר המלקט ועוד זו מעלה דכשרין לתרומה מה שאין כן במי גבאים. מהרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "עוד בסוף פירושו ז\"ל אבל אין כשרין לטבילת אדם וכלים וידים. אמר המלקט עד שיהיו בהן מ' סאה והכי מוכח מן התוספתא וז\"ל התוספתא זה הכלל מקום שאדם טובל ידים וכלים טובלים אין כל אדם טובל אין ידים וכלים טובלין ע\"כ וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ט דהלכות מקואות וברפי\"א והראב\"ד ז\"ל השיגו שם דלא בעינן לטבילת ידים מ' סאה ורש\"י ז\"ל ס\"ל כהרמב\"ם ז\"ל וכן הר\"ש והרא\"ש ז\"ל אבל ה\"ר יונה והרשב\"א ז\"ל ס\"ל כדעת הראב\"ד ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומטבילין. </b>לכלים או ידים לקדש כדתנן בפ' שני דחגיגה ולקדש מטבילין:  ",
+                "<b>שמימיו מועטין שרבו עליו. </b>כתב הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל ל' סי' ך' וכן המרדכי בפ' שני דשבועות דלכתחלה נמי יכול לרבות עליו מים שאובין ע\"כ פי' אע\"פ שהמעין לא היה אלא כל שהוא אפ\"ה מותר לכתחלה לרבות עליו מים שאובין אע\"פ שכשטובל אין כל גופו אלא במים השאובין וכ\"ש מקוה שיש בו מ' סאה שכבר היה במים שיעור לעלות בהן כל גופו שמותר לכתחלה לרבות עליו מים שאובין. וכתוב בבית יוסף סימן ר\"א דף רמ\"ב ע\"א בשם הראב\"ד ז\"ל המקוה השלם אע\"פ שאינו נפסל בשאובין נפסל בשנוי מראה אבל בדין המעין שמענו שאינו נפסל בשאובין אבל בשנוי מראה לא שמענו אלא אין לנו אלא כלשון משנתנו ולא מצינו דין המעין משתנה אלא בשני דברים שאם עשאו כולו שאוב נפסל לגמרי ואם ריבה עליו מים שאובין נכסל מלטהר בזוחלין אבל פיסול מראה אין בו ע\"כ. עוד כתוב שם ע\"ב בשם הרשב\"א ז\"ל בסוף ספר תורת הבית בשער המים המעין מטהר בכל שהוא ומטהר אפי' נשתנו מראיו כיצד נפל שם יין או ציר או מוחל ושינו מראיו כשם שאינו נפסל במים שאובין כך אינו נפסל בשנוי מראה ולא עוד אלא אפי' המקוה שנפסל אם המשיך אליו מי מעין המעין מטהר אותו אפי' לא חזרו למראיהן כשם שמטהר אותו מפסול השאובי' ע\"כ:  ",
+                "<b>ולמעין להטביל בו בכל שהוא. </b>ר\"י סובר דהא דמעין מטהר בכל שהוא דוקא לכלים כגון מחטין וצנורות דפשיטא דבעינן ביאת כלגופו כאחת במים דכתיב ורחץ את כל בשרו במים שיהא כל בשרו עולה במים כאחת ועוד דרשי' ובא השמש מה השמש כל גופו בבת אחת אף הטובל כל גופו בבת אחת והאדם צריך אפי' במעין מ' סאה וכן סובר ריב\"ש ועיין על זה בבית יוסף יורה דעה סימן ר\"א ד' רל\"ט עמוד שלישי. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל לקמן פ' חמישי סימן ב'. והביא הר\"ן ז\"ל למתני' בפ' אין בין המודר (נדרים דף מ') וכתב שם וגם בפ' במה אשה דף קכ\"ח וז\"ל מיהו איכא מ\"ד דכי חיישי' לרבו נוטפים על הזוחלין דוקא לטבול במקום שלא היתה שם זחילתו של נהר קודם לכן אבל במקום שהיתה זחילתו מתחלתו אע\"פ שעכשיו רבו נוטפים על הזוחלים מותר לטבול בו ומוכח לה מדתנן בפ\"ק דמקואות מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא ומדקתני שוה למקוה לטהר באשבורן אלמא מקום יש בו שאינו מטהר בזוחלין שאין עליו דין מעין אלא הרי הוא כמקוה שצריך אשבורן והדר קתני ולמעין להטביל בו בכל שהוא ובודאי מדקתני דשוה למעין להטביל בו בכל שהוא ה\"ה דמטהר בזוחלין כיון דתורת מעין עליו וקשיא רישא אסיפא אלא ודאי ה\"ק מעין זה שרבו עליו מים שאובי' מקומות יש בו שתורת מקוה עליהן וצריך אשבורן והיינו אותן מקומות שהוא זוחל בהן עכשיו מחמת רבוי הנוטפים ולא היה זוחל בו בתחלה ומקומות יש בו שלא נשתנה דינו מכמות שהיה אלא הרי הוא כמעין להטביל בו בכל שהוא והיינו אותו מקום שאפי' מתחלה היה זוחל בו והא דלא קתני ולמעין להטביל בו בזוחלין א\"נ דליתני ברישא שוה למקוה שצריך שיעור נ\"ל דתנא הכי לאשמועי' תרי דיני במקוה ובמעין ובכל חד מכלל חבריה משמע דמדתני רישא שיה למקוה לטהר באשבורן מכלל שאותו מקום ששוה בו למעין דקתני סיפא אינו צריך אשבורן ומדקתני סיפא ולמעין להטביל בו בכל שהוא מכלל דאותו מקום ששוה למקוה דקתני רישא צריך שיעורא עכ\"ל ז\"ל. ובפ' במה אשה דף קכ\"ז גם בהלכות נדה לרב אלפס ז\"ל בדף ש\"ז כתב והוי יודע שזה שאמרו שהמעין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן היינו לומר שהמקוה אינו מטהר אלא באשבורן אבל המעין מטהר בין בזוחלין בין באשבורן דאי אמרת דאין מעין מטהר אלא בזוחלין היכי עביד להו אבוה דשמואל לבנתיה מקואות ביומי ניסן והיה ממשיך לתוכן מי פרת וכמו שפירשו כל המפרשים ז\"ל ה\"ל למיחש שמא ירבו זוחלין על הנוטפים ואין מטהרין באשבורן אלא ודאי כדאמרן ועוד ראיה מדתנן בפ' ראשון דמקואות למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא למעלה מהן מי מעין מוכין כלומר מלוחין או פושרין שהן מטהרין בזוחלין ובודאי היינו שהן מטהרין אפי' בזוחלין דאי לא מאי למעלה מהן הכא בחד גוונא מטהרי והכא בחד גוונא מטהרי ע\"כ ועיין במה שכתבתי עוד ראיה בשמו מס\"פ ששי דפרה וממתני' דלקמן פ\"ה סימן ד'. ועיין ג\"כ בספר הלבוש יורה דעה סי' ר\"א סעיף ב':  "
+            ],
+            [
+                "<b>שהן טבילה לזבים. </b>זבין דוקא אבל זבות אינם טעונות מים: \n",
+                "<b>שהן טבילה. </b>נ\"א שבהם טבילה לזבים וכו': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואפי' טבל. </b>ל\"מ אם ספק לו שמא לא טבל כלל אלא אפי' ידוע לו שטבל אלא שספק לו שמא המקוה חסר ספקו טמא: \n",
+                "<b>ואין ידוע. </b>מ\"מ. וכן ג\"כ בסי' ב' וסי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שנמדד וכו'. </b>בס\"פ כל הגט פי' רש\"י ז\"ל מקוה שהיה שלם ונמצא חסר ע\"כ משמע שר\"ל דמלת שנמדד קאי אכשהיה שלם ומ\"מ ממילא שמעת מינה דודאי שכשנמצא חסר היה ג\"כ ע\"י מדידה שנית שאל\"כ מהיכן ידעו שחסר וקשה מה בא להשמיענו רש\"י ז\"ל ומי דחקו לפ' כן דאימא אפכא דמלת שנמדד קאי אכשנמצא חסר וממילא שמעת דודאי מדדוהו כשהיה שלם ויתכן שרש\"י ז\"ל לא בא רק ליישב קושי דהיכי אתרמי מילתא שמקוה גדול שסתמו שהוא יש בו יותר מכשיעור פעמים שלש נמצא חסר דהא מילתא דלא שכיחא היא ויישב דהכא נמי אפשר לומר דמיירי במילתא דשכיחא טובא כגון שהיה שלם כלומר מצומצם בשיעורו או יותר מעט ולקח ממנו נער או מאן דהוא מעט מים בכלי או מלא חפניו או שתו ממנו כלבים או שאר בהמות וחיות או ניגב מחמת חום הזמן איך שיהיה הרי הוא חסר לפנינו כל טהרות שנעשו על גביו למפרע אפי' אחר שנמדד מיד טמאות דשמא מיד כשהפכו פניהם ללכת לבתיהם אחר שגמרו למודדו חסר כך נלע\"ד. והתם בעירובין מייתי לה לאקשויי מינה דר' מאיר דסתם משנה הוא אדר\"מ ודר' יוסי אדר' יוסי כמו שנכתב שמה בעירובין פ\"ג סי' ד'. וכתבו שם תוס' ז\"ל ספק טבל ספק לא טבל ואפי' טבל וכו' הך ספק ספיקא משום רבותא נקטיה דאפ\"ה בטומאה קלה טהורה וריצב\"א מפ' דאו או קתני ואפי' טבל היינו או שטבל מדפריך בגמ' בתר הכי אדרבה אימא העמד מקוה על חזקתו ואימא לא חסר והא לא שייך למפרך אספק טבל או לא טבל אלא או או קתני ופריך אספק טבל במ' סאה ספק לא טבל עכ\"ל ז\"ל ושם דלג מלהביא חלוקת מקוה שנמדד וכו'. והתם בריש נדה רמינן חבית אמקוה דתניא היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואח\"כ נמצא חומץ כל שלשה הימים הראשונים ודאי מכאן ואילך ספק פי' רש\"י ז\"ל להיות מפריש עליה כלומר להיות סומך עליה והולך ושותה שאר חביות ונותן עיניו בזו להפריש ממנה עליהם לאחר זמן שהתרומה נטלת במחשבה פי' כל שלשה ימים הראשונים ודאי פלוגתא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי בבבא בתרא פרק המוכר פירות ר' יוחנן אמר כל שלשה ימים לאחר בדיקה ראשונה שמצאה בחזקתה ודאי יין ואם אמר בתוך ג' ימים ה\"ז תרומה על אלו הסמוכים לה כולם מתוקנות מכאן ואילך ספק ותרומה היא ויחזור ויתרום וריב\"ל אמר כל שלשה ימים קודם בדיקה אחרונה שנמצאת חומץ ודאי חומץ דכיון דעכשיו חומץ גמור הוא ודאי אין פחות משלשה ימים שהתחיל להחמיץ ואם עשאו בתוך אותם שלשה ימים תרומה על מקום אחר אינה תרומה ואליבא דרבי דאמר בהמוכר את הספינה יין וחומץ שני מינים הם דאי לרבנן הא קי\"ל תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה מכאן ואילך למפרע ספק והויא זו תרומה ויחזור ויתרום אלמא בין למר ובין למר מספקינן ריעותא למפרע. ופרכי' השתא דמ\"ש דחשבינן הכא גבי מקוה ודאי מדקתני אפילו ברה\"ר טמאו' ומ\"ש הכא ספק דקתני מכאן ולהלן ספק ולא אמרינן משעתא דסליק ידיו מלבודקו החמיץ ומוקי לההיא דחבית כר' שמעון דלגבי מקוה נמי ספקא משוי ליה דשמעי' ליה דאמר בבריי' בתוספתא במקוה נמי ברה\"ר טהורות ברה\"י תולין והביא התוספתא הר\"ש ז\"ל. ועיין במה שכתבתי שם רפ\"ק דנדה: \n",
+                "<b>שר' יוסי אומר. </b>אית דגרסי' שהיה ר' יוסי אומר וכו': \n",
+                "<b>לעולם הוא בפסולו. </b>אית דגרסי לעולם הוא בטומאתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואפילו נפלו. </b>לא מיבעיא ספק אם נפלו שם כלל אלא אפי' אם נפלו בודאי. וכתוב בכל בו סי' פ\"ו והר\"ף ז\"ל כתב ואפי' נפלו ספק אם יש בו מ' סאה עכשיו בשעת נפילה שלשה לוגין מים שאובין ולעולם נמדד מתחלתו והיה בו מ' סאה ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל אף מקוה בידי שמים. אמר המלקט כלומר פרט למים שאובין. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל שהאריך בויכוח אי שאובה כולה דאורייתא או דרבנן דמן התוספתא וגם מפ\"ק דפסחים משמע דאפי' כולו שאוב דרבנן ע\"ש. וגם בהר\"ן ז\"ל שעל הלכות נדה להרי\"ף ז\"ל דבפ' שני דשבועות דף ש\"ו ודעת רבינו שמשון ז\"ל דאם נשאב בדבר המקבל טומאה כגון ההיא דבפ' ששי דמסכת פרה נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשרים זה הכלל דבר המקבל טומאה פסולים ודבר שאינו מקבל טומאה כשרים וילפי' לה ממקוה מים יהיה טהור דמשמע כל מה שאתה מהווה בין למקוה בין לקדוש ע\"י טהרה תהא ולא ע\"י דבר המקבל טומאה אלמא דלכל הפחות כולו שאוב בדבר המקבל טומאה דאורייתא אבל שאובה ע\"י כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דפסילה כדמוכח בפ\"ק דשבת משמע שאפילו כולו שאוב אינו מדאורייתא אלא מדרבנן דהא הווייתם ע\"י טהרה הוו דאין מקבלין טומאה ועוד הביא ראיה מן התוספתא וכו' ע\"ש ולדעתו ז\"ל הא דתנן דטהרו חכמים ספק מים שאובים היינו מרובו ואילך דכיון דתנן בין הכא בין התם בפ\"ד דטהרות למקוה משמע שכבר יש בו מים ודעת הראב\"ד ז\"ל דשאובה ע\"י כלים מאליהן כגון צנור שחקקו ולבסוף קבעו דבפ' המוכר את הבית שאין בהן תפיסת ידי אדם אלא מאליהן באו ולא נשאבו אינה אלא מדרבנן אבל מילא בכתף פסול מדאורייתא. אבל דעת רוב הפוסקים ז\"ל אפי' שאובה כולה אינה אלא מדרבנן וראייתם מדתנן דטהרו חכמים ספק מים שאובים ואי הוי מדאורייתא ספיקו לחומרא ועוד הביאו ראיה מדתנן בתוספתא דמקואות פ' שני מקוה שהניחו ריקם ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובים למקוה ומדקתני ריקן ומצאו מלא ולא קתני חסר ומצאו שלם משמע דריקן היה לגמרי מתחלה ואפ\"ה ספיקו טהור אלמא אפי' כולו שאוב הוא מדרבנן דאי מדאורייתא הו\"ל ספיקו דאורייתא ולחומרא ועוד הביאו ראיה ממשקה בית המטבחיים דבפ\"ק דפסחים די\"ז כמו שכתבתי בפ' בתרא דעדויות סי' ד' וכי תימא ואי ליכא פיסול שאובים מדאורייתא למה גזרו בה חכמים וי\"ל דגזרו אטו טובל בכלי שהוא פסול מדאורייתא דטבילה בקרקע בעינן דומיא דמעין ובור וזו היא דעת הרמב\"ם ז\"ל ברפ\"ד דה\"מ ודעת רבותיו הרב הלוי אבן מאגאש ז\"ל והרי\"ף ז\"ל וכן דעת הגאונים ובסמוך אכתוב דעת ר\"ת ז\"ל. אכן הרא\"ש ז\"ל בתשובותיו כלל ל\"א סימן ז' הקשה וא\"ת אי כולו שאוב מדאורייתא כשר אמאי פסלו חכמים שאובה כלל אי אמרת בשלמא דכולו שאוב מדאורייתא גזרו רבנן ג' לוגין שאובין דפסלי אטו כולו שאוב ע\"כ וכבר תירץ ה\"ר שמשון ז\"ל כדכתיבנא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר רביעית וכו' </b>עיין במ\"ש בשם הר\"ן בפ' בתרא דע\"ז סוף סי' ח'. ואיתא ברש\"י ז\"ל פ' ג' מינין (נזיר דף ל\"ח) ותוס' פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ו) גם שם בהר\"ן ז\"ל שהביא ראיה ר\"ת ז\"ל מהכא מדמפליג ר' אליעזר בין בתחלה לבסוף משמע משום דלכתחלה פסול שאובין מדאורייתא אבל בסוף כלומר על פני המים דלא פסיל אלא מדרבנן בעי שלשה לוגין כתב דלאו ראיה היא דלעולם אפילו בתחלה מדרבנן היא והיינו טעמא דמחמיר ר' אליעזר לכתחלה טפי מעל פני המים משום דלכתחלה רביעית מקוה גמור הוא דחזי למחטין וצנורייאות כדאיתא בפ\"ק דפסחים ומש\"ה לא בטיל אבל על פני המים לאו מקוה הוא ובטיל עד דאיכא ג' לוגין שהוא דבר חשוב שראוי להדיח ראשו ורובו כדאיתא בפ\"ק דשבת ע\"כ. ועיין ג\"כ בחדושי הרשב\"א ז\"ל שם פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ה:) \n",
+                "<b>וחכ\"א בין בתחלה וכו' </b>שיעורו בשלשת לוגין. כך מ\"מ. תניא בתוספתא גיסטרא שהיא משוקעת בקרקע בור של גת וירדו גשמים ונתמלאת הרי אלו פסולין מפני שהם גרורים ע\"ג כלים ור' אליעזר מכשיר שאין המים שאובים פוסלין את המקוה עד שיפלו לתוכו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שיש בו שלש גומות. </b>גרסי' דגומא לשון נקבה וכ' הרא\"ש ז\"ל בתחלת הלכות מקואות על משנה זו דמשמע דדוקא ידוע הא מספק פסול מדלא קתני אם ידוע שלא נפלו מ' סאה עד שלא הגיעו לגומא השלישית פסול ואם לאו כשר ע\"כ וכתוב בתוי\"ט ואני תמה על הכ\"מ כו' עד והרמב\"ם ז\"ל אין סברתו כן אלא דמדאורייתא הכל כשר ע\"כ. ויתכן שגם מהרי\"ק ז\"ל לא כתבו רק כמתמיה על הרמב\"ם ז\"ל שהיה לו לשנות ל' המשנה ולכתוב אם ידוע שלא נפלו וכו' פסול מאחר שדעתו דמדאורייתא אפי' כולם שאובים כשר כמ\"ש שם בה\"מ פ\"ד: \n",
+                "<b>כמקוה סמוך למקוה. </b>כמו שפי' ר\"ע ז\"ל פירשה הר\"ש וגם הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל הרא\"ש ז\"ל מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה מקוה שאוב שעומד בצד מקוה כשר שכשר בהשקה הכא נמי כעומדים בפני עצמן חשיבי ולא כמעורבין ולא קרינן בהו שלשה לוגין שנפלו עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המסנק. </b>כמו המסלק דאותיות דטלנ\"ת מתחלפות שהן אותיות הלשון ודכוותה תנן ר\"פ שני דתמיד סונקים אותו לצדדי המזבח פי' מסלקים. ועיין במה שכתבתי שם. ובערוך פי' המסנק הממלא. ועיין על משנה זו בבית יוסף יו\"ד סי' ר\"א דף ר\"מ ע\"א: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. היה צריך להיות שאם תלשו מן המים ושמו על שפת המקוה נחשב כשאוב ואם משכו וכו': \n",
+                "<b>ור' שמעון מכשיר מפני שלא נתכוון לשאוב. </b>גרסי': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח קנקנים בראש הגג. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>או אם יש כמעט. </b>ל\"ג או דתרתי בעי' ר' אליעזר כדמפ' ואזיל רעז\"ל: ויש גורסים אם יש מעט מים בבור: \n",
+                "<b>ר' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר. </b>ואפי' שלא היה בבור מים כלל ועיקר ואפי' לא יהיה בעת גשמים הרמב\"ם ז\"ל. ועיין בת\"כ פ' שמיני ראש פרשה ט'. והא דמכשרי' הכא אפי' הניחם בשעת קשור עבים וירדו גשמים ולקמן רפ\"ד גבי מניח את הצנור אמרי' שכשהניחם בשעת קשור עבים וירדו גשמים דפוסלים לא דמי דהתם הניחם ע\"מ שיקבלו המים והוו שאובין ממש אבל הכא הא לא הניחן בראש הגג אלא לנגבן ולא לקבל המים ואינם דומים לשאובין. וז\"ל הר\"ן ז\"ל שם שעל הלכות נדה דף ש\"ו אם עונת גשמים הוא פי' אם עונת גשמים הוא נידונין משום שאובין כל עוד שהניחן בעת קשור עבים כדאיתא בפ\"ק דשבת וכ\"ש בשעה שהגשמים יורדין ומש\"ה לר' אליעזר אם יש במקוה כמעט מים כלומר שיש קצת מים כשרים ישבור וכמעט דקאמר לאו דוקא אלא רוב המקוה בעי' דהיינו כ\"א סאין וכדראב\"י דאמר מקוה שיש בו כ\"א סאה מי גשמים ממלא בכתף י\"ט סאין ופותקן למקוה כלומר ממשיכן והן טהורין שהשאובה מטהרת ברבייה והמשכה ומש\"ה נמי א\"ר אליעזר דאם יש בו מעט מים כלומר כ\"א סאין ישבור וימשכו המים מן הקנקנים השבורים למקוה וכיון שאין בו מ' סאה קרי ליה מעט מפני שאין בו שיעור מקוה דקסבר ר' אליעזר דשאובה שהמשיכוה כולה או רובה פסולה ור' יהושע אומר בין כך ובין כך כלומר אפי' אין במקוה מים ישבור או יכפה ובלבד שלא יערה למקוה בלא המשכה דקסבר ר' יהושע דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה וקיימא לן כר' יהושע דר' אליעזר שמותי הוא וכדאסיקנא בפ\"ק דנדה דלית הלכתא כר' אליעזר אלא בד' מקומות בין בסדר טהרות בין בשאר סדרים ובפ\"ק דתמורה נמי אמרי' דכי אתא רב דימי א\"ר יוחנן שאובה שהמשיכוה כולה כשרה וכן נראה דעת הרב אלפס ז\"ל וכן דעת הר\"ש ז\"ל אבל רב אחא משבחא פסק כר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי וכן פסקו הראב\"ד והרז\"ה ז\"ל וראוי להחמיר עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם היו המים צפים על גביו כל שהוא. </b>פי' ע\"ג העציץ דלא חשיבי המים שבתוכו שאובי' כיון שמחוברין למקוה וישבר את העציץ אבל אם הגביה ועירה המים למקוה נעשו שאובין ואם לא היו צפים נעשו שאובין ור' יהושע סבר אפי' אין המים צפים על גביו לא חשיבי שאובין וישבר אבל לא יכפה דחשיב תפיסת ידי אדם יותר ממניח קנקנים לנגבן דהתם לא חישב עליהם לקבלה מעולם דלא העלם אלא לנגבם הרא\"ש ז\"ל ועיין על זה בבית יוסף י\"ד סימן ר\"א דף רמ\"ד. תניא בתוספתא ר' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר ר' יוסי אומר משום ר' יהושע אף יטה ובלבד שלא יטול ויערה ע\"כ כפי מה שהגיה הר\"ש ז\"ל ונראה מתוך פירושו ז\"ל דהאי תוספתא קאי אמניח קנקנים דמתני' דלעיל שפירשה כך ישבר ולא יטה. אף יטה היינו יכפה דמתני' ומתני' רבי יוסי ואליבא דרבי יהושע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המסדר קנקנים בתוך הבור. </b>שהוא מלא מים כדי שיבלעו המים בתוך דופני הקנקנים ולא יבלעו היין שינתן לתוכו ונתמלאו כי נבלעו המים בדפנותיהן וגם עברו לתוכן עד שנתמלאו מים אע\"פ שבלע הבור את מימיו ישבר הקנקנים דמים שבתוכן לא חשיבי שאובין שלא כוון שיכנסו המים הרא\"ש ז\"ל. וכן משמע שפי' ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל שכתב שם בחבורו וכן המסדר קנקנים בתוך המקוה כדי לחסמן ונתמלאו מים וכו'. אח\"כ מצאתי בבית יוסף ביורה דעה סימן ר\"א דף רמ\"ב שכתב דברייתא דת\"כ מוכחא שפיר כפי' הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל ורבינו שמשון ז\"ל הפליג פי' משניות אלו לענין אחר וכתב עוד שם ואיכא למידק אמסדר קנקנים בבור דמדקתני ליה סתמא איכא במשמע דמודי בה ר' אליעזר דאע\"ג דליכא מים בבור שרי מאי אולמיה ממניח קנקנים בראש הגג דהתם אסר והכא מודה דאדרבה מסדר קנקנים בתוך הבור משמע דגרע טפי שהרי מתחלה כשסדרן במקוה לדעת שישאבו ממי המקוה סדרן ואע\"פ שלא כוון שיכנסו המים לתוכן מ\"מ לא חשיב כמניח קנקנים בראש הגג דלא היה בדעתו שישאבו מים כלל אדרבה כדי לנגבן העלן שם לכך נ\"ל דהאי סתמא אליבא דר' יהושע הוא אבל ר' אליעזר פליג עליה בקל וחומר ממניח קנקנים בראש הגג ואכתי איכא למידק דבמסדר קנקנים בתוך הבור לא קתני או יכפה כדקתני גבי מניח קנקנים בראש הגג וגם הרמב\"ם ז\"ל לא כתב במסדר קנקנים בבור אלא ישבר ולא כתב או יכפה ונראה דטעמא כדפרישית דע\"כ ל\"ק רבי יהושע יכפה אלא במניח קנקנים בראש הגג שלא היתה שם דעת שאיבה כלל אבל במסדר קנקנים בתוך הבור שהיתה שם דעת שאיבה קצת כמו שכתבתי ישבר אבל לא יכפה ומ\"מ כיון שלא כוון שיכנסו המים לתוכן אע\"פ שבלע הבור את מימיו כלומר שכל מי המקוה נבלעו בקנקנים ולא נשאר שם מים כלל זולת מי קנקנים ישבר ועציץ מתוך שכשהכניסו היה על דעת קבלה שהרי היה בו טיט הלכך צריך שיהיו מים במקוה זולת מים שבו וכמו שנתבאר ואפ\"ה לא יכפה אלא ישבר כך נ\"ל עכ\"ל ז\"ל. וראיתי להעתיק הנה כל דברי ספר הלבוש שביו\"ד סי' ר\"א סעיף מ\"ג שהם קיצור כל דברי בית יוסף וז\"ל וכן הסייד שסד את הבור בטיט והביא את הטיט בעציץ ושכח העציץ בבור ונתמלאת העציץ מים ממי הגשמים אם נשארו כבר קצת מים כשרים בבור אע\"פ שהן מועטים ובעציץ יש בו הרבה מים עד שיהיו רוב המקוה ה\"ז ישבור את העציץ במקומו ונמצא המקוה כולו כשר והא דהכא לא התירו לכפות את העציץ אלא דוקא שבירה וגם לא התירו אלא כשיש מעט מים כשרים בבור כדי שיתחברו אלו המים עם אותן המים אבל אם אין שם שום מים בבור לא התירו ואילו גבי מניח קנקנים בראש הגג התירו אפי' כפיית הכלים ואפי' אין שום מים בבור אלא כולו מאלו המים הכשירו היינו טעמא משום דהכא יש בו תפיסת ידי אדם בעציץ יותר מבמניח קנקנים בראש הגג דהתם לא הניח הקנקנים על הגג אלא לנגבן ולא היתה מחשבתו כלל שיקבלו שום דבר לכך הקלו בו והתירו אפי' כפייה אע\"פ שיש בכפייה קצת תפיסת ידי אדם והתירו אפי' אין שם שום מים בבור אבל הכא גבי עציץ יש בה מתחלה תפיסת יד יותר שהרי הסייד הכניסו על דעת קבלה שהרי היה בו הטיט הלכך לא התירו אלא כשיש שם כבר מעט מים בבור שיחברו אלו עמהם וגם לא התירו אלא שבירת כלי ולא כפיית כלי שיש בו תפיסת יד יותר וכן המסדר קנקנים בתוך המקוה לחסמן פי' שמניח קנקנים של עץ או של חרס לתוך המקוה שהיא מלאה מים כדי שיבלעו המים בתוך דופני הקנקנים שיהיו הדפנות בלועי' מלאים מים ולא יוכלו אח\"כ לבלוע היין שינתן לתוכן והניחם שם עד שנתמלאו דופני הכלים מים בלועי' וגם באו לתוך חלל הכלים אפי' נכנסו כל המים שבבור לתוך חלל הכלים ולא נשאר שם מים כלל בבור אלא המים שבתוך חללי הקנקנים ה\"ז ישבור את הקנקנים והמים הנקוים מהם לא חשיבי שאובים והמקוה כשר שהרי לא כוון שיכנסו המים לתוך חללן אלא שיבלעו לתוך דופנותם והכא גבי קנקנים התירו ג\"כ אע\"פ שלא נשארו שום מים בבור מה שלא התירו כן גבי עציץ דסייד היינו מטעמא שכתבנו דהסייד הכניס העציץ מתחלה ע\"ד שתקבל הטיט ומסדר הקנקנים לא הכניסן כלל ע\"ד שיקבלו המים לתוך חללן רק יבלעו בדפנותיהן מיהו הכא גבי המסדר קנקנים גרע קצת ממניח קנקנים בראש הגג דהתם לא הניחן אלא לנגבן ולא היתה שם דעת שאיבה כלל אבל מסדר קנקנים בתוך המקוה היתה שם דעת שאיבה קצת שהרי מתחלה כשסדרן למקוה לדעת שישאבו ויבלעו ממי המקוה סדרן לפיכך הקלו גבי מניח קנקנים בראש הגג טפי והתירו אפילו כפיית כלים ביד והכא גבי מסדר קנקנים בבור לא התירו אלא שבירת כלים ולא כפיית כלים ביד דהוי תפיסת היד טפי ואע\"ג דגבי מניח כלים תחת הצנור בשעת קשור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו שרינן אפי' כפיית כלי ביד אע\"ג דע\"ד שיקבלו מן הצנור הניחם שם דשאני התם דבשעה שנתפזרו העבים בטלה לה המחשבה קמייתא לגמרי ואין כאן לדעת כלל וכ\"ש בהניחם בשעת פזור עבים דמוכחא מילתא שלא היתה שם מחשבה כלל הלכך שרי אפי' לכפות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהושע אומר במים ובטיט. </b>מ\"מ בטיט ובמים: \n",
+                "<b>מקום שהמשקולת יורדת. </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>באיזה טיט אמרו בטיט שהקנה יורד מאליו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר וכו'. </b>הקשו תוס' דהתם וה\"ר שמשון ז\"ל דאמר ריש לקיש שם פ' קבלה כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעית אינו משלים ופריך למעוטי מאי אילימא למעוטי טיט הנרוק ה\"ד אי דפרה שוחה ושותה ממנו אפי' למקוה נמי אינו משלים והשתא אי איתא דטיט דפליגי ר' אליעזר ור' יהושע הוא טיט הנרוק כדכתבי' לקמן רפ\"ז א\"כ היכי שביק כל הני שיעורי דר\"מ ור' יהודה ואבא אלעזר וכולהו תנאי דמקואות ונקט שיעורא דפרה שוחה ושותה ממנו דלא תנן ושמא כל הנך שיעורי דהני תנאי בהנך תלי טעמייהו דמר סבר דבהאי שותה ובהאי אינה שותה ואין שייך לומר ניחזי אנן דהא אין כל הפרות שוות והא דמשמע פ' כל הבשר דמים שנפסלו משתיית בהמה טובל בהן כל גופו לא נפסלו מחמת טיט איירי אלא ממאיס ומסריח ולא חזו לשתיית בהמה אבל אין טיט מעורב בהן ולכך כשרים לטבילה ע\"כ: \n",
+                "<b>באיזה טיט אמרו. </b>פי' באיזה טיט אמרו שכשהמים צפין על גביו טובלין בו דהא תרתי לטיבותא בעי' חדא שיהא רך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכו' ולכ\"ע בעינן שיהו המים צפין על גביו וכולהו הני תנאי ס\"ל כר' יהושע ולפרש דבריו קאתו: \n",
+                "<b>ר' אלעזר אומר היורד בפי חבייא. </b>כך היא הגירסא בפירושי הר\"ש והרא\"ש והיינו פי חבית כפי פי' הר\"ש אבל הרא\"ש ז\"ל פי' בפי חבייא כלי שפיה צר וה\"ר משה פי' כעין סלון החבוי בתוך הקרקע ופי הסילון דרכו להיות צר ואם יורד דרך שם הוא טיט שמטבילין בו ע\"כ וכן משמע קצת שהיא הגירסא מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל שפירש כלי צר הפה אשר היה אצלם ויקראו חבית ע\"כ ואי ס\"ד דגרסי' חבית אין צריך לפרש מה היא חבית. ובערוך פי' בערך חבית המנקים הבורות והביבין מוציאים המים והטיט בחבית ושמה חבית ומריקין לחוץ ופיה צר ע\"כ. ופשוט הוא דר' אלעזר גרסי' בלתי יו\"ד וכן ג\"כ ר' אלעזר ב\"ר צדוק: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונפלו לזה לוג ומחצה וכו'. </b>ס\"א ונפל לזה לוג וכו': \n",
+                "<b>אבל מקוה וכו' </b>עד סוף מתני' בהר\"ן ז\"ל ס\"פ כל הבשר וכתב שם בשם הרמב\"ן ז\"ל דבחתיכה עצמה נעשית נבלה פליגי ר' יהושע וחכמים דמים פסולים שנתערבו בכשרים לר' יהושע אין פוסלין אלא לפי חשבון ולרבנן כולן נעשים שאובים ופוסלין ופליגי רבנן אמתני' דתמורה ודתרומות דתנן התם דאין המים שאובים פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון ושם דחה הר\"ן ז\"ל פי' זה ע\"ש: \n",
+                "<b>שהיה ר' יהושע אומר וכו'. </b>צ\"ע מאי רבותיה מדרישא ובזה אפשר שיתיישב אי חכמים היינו ר' יוסי: \n",
+                "<b>וחסר אפי' קורטוב. </b>כך צ\"ל. ועיין במה שכתבתי בפי\"ב דמנחות סימן ד' בשם התוס': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונפלו לו שלשת לוגין. </b>כך הגיה הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דאמרי' גוד אסיק. אמר המלקט כר\"מ ס\"פ שני דחגיגה ור' יהודה גוד אחית ס\"ל לקמן בפ\"ז סי' ו' ולא גוד אסיק וכמ\"ש שם: \n",
+                "<b>ויטהרו העליונים את התחתונים. </b>היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל בפירושו אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ויטהרו העליונים מן התחתונים וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אלעזר בן עזריה פוסל. </b>דלית ליה גוד אסיק ואפשר דאפי' גוד אחית נמי לית ליה כרבנן דאמרי בתוספתא אין מטבילין לא בעליונה ולא בתחתונה: \n",
+                "<b>אא\"כ פקק. </b>היא גרסת הרמב\"ם ז\"ל כלומר אא\"כ סתם על המקוה העליון אשר עשה עד שלא יגע אחד באלה המים אלא מהבור ואז יהיה טהור שאם לא סתם הוי כמו שני מקואות זה בצד זה אחד כשר ואחד פסול ולפיכך אפי' עשה המקוה למעלה מן הבור ונקבו אליו פסול עד שיסתום כדאמרן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האמה נכנסת לו ויוצאה ממנו. </b>פי' הר\"ש ז\"ל דהיינו חרדלית של גשמים כלומר דאילו היתה אמת המים נובעים אפי' אינה אלא כל שהוא היתה מטהרת את אמת המים השאובים שבבור ע\"כ בבית יוסף סי' ר\"א דף ר\"מ ע\"ב. ועיין שם בתשובות הרא\"ש ז\"ל כלל ל\"א סי' ד'. והילך פי' תוס' יו\"ט עד שיתחשב שלא נשתייר וכו' מדקתני עד שיתחשב ולא קתני עד שיצא מלואיהן כדקתני לעיל משמע כו' הובא ענין זה ג\"כ בספר הלבוש סימן ר\"א דיו\"ד סעיף כ' כ\"א: \n",
+                "<b>שלשת לוגין. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל כנז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכלי אחד משנים וכו'. </b>סיומא דמילתא דרבנן היא והני רבנן יוסי בן חוני ההיא דבספ\"ק דתמורה וכתבו רעז\"ל התם בסימן ד' אבל רבנן פליגי עליה התם וס\"ל דאפי' מד' או חמש כלים מצטרפים לפסול את המקוה ושלש מחלוקות בדבר: \n",
+                "<b>בעל קרי החולה שנפלו עליו תשעת קבין. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>וטהור שנפלו על ראשו ורובו וכו'. </b>כן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שלא פסק. </b>מ\"מ עד שלא יפסיק: \n",
+                "<b>אפי' קורטוב בכל השנה. </b>דאם בכל השנה לא הטיל בבת אחת כי אם קורטוב עד שהשלים לכמה פעמים ג' לוגין פוסל את המקוה. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>בד\"א שלא נתכוון לרבות וכו'. </b>פי' אם בשעה שהתחיל להטיל הראשון לא היה בדעתו לרבות ונמלך והטיל אח\"כ אם עד שלא פסק הכלי הראשון נמלך והתחיל להטיל השני וכן השלישי מצטרפים לשלשה לוגין אבל אם לא התחיל השני עד שפסק הראשון אפי' משנים ומשלשה אין מצטרפין ונ\"ל דוקא משנים ומשלשה כלים הוא דאמרי' הכי אבל מכלי אחד בין כך ובין כך מצטרפים הראב\"ד ז\"ל בספר בעלי הנפש בבית יוסף יו\"ד דף ר\"מ ע\"ב. וכתוב עוד שם בבית יוסף עמוד ג' ונראה מדברי רבינו יעקב ורבינו ירוחם שהן מפרשים דנתכוון לרבות היינו שמשעה ראשונה שהתחיל להטיל בו מים היה בדעתו להטיל ג' לוגין אבל פשט לישנא דמתני' משמע לי דנתכוון לרבות היינו שכשהוא מטיל אותן מים שאובין למקוה הן על דעת לרבות מי המקוה שיהיו בו מים בשופע ולא יחסר ע\"י טבילות שיטבלו בו אז מצטרפי' אפי' קורטוב בכל השנה אבל אם לא הטילן על דעת זו בהכי הוא דאמרי' משלשה כלים מצטרפי' מד' אין מצטרפי' ולזה נוטין דברי הרמב\"ם ז\"ל בפרק ה' מהלכות מקואות ויש לתמוה על רבינו יעקב ורבינו ירוחם שתפסו הפירוש שכתבו והניחו פירוש זה שהוא פשטא דמתני' ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המניח כלים. </b>והיא אחת מי\"ח דבר ולר' יוסי דאמר עדיין היא מחלוקת בנות כותים נדות מעריסתם בו ביום גזרו: \n",
+                "בפי' רמז\"ל לעיקר אשר אצלנו והוא שפשוטי כלי עץ מקבלי' טומאה לשון הר\"ס ז\"ל על זה הקשה מורי ז\"ל מדתנן פ\"ו אם היה שק וקופה וכו' היו נתונין תחת הצנור אינם פוסלין את המקוה והרי שק וקופה מקבלין טומאה מן התורה ועוד שמקבלין דבר יבש בתוכן ואעפ\"כ המים שבהן אינם שאובין ובחבורו חזר בו וכתב דביש בו גומא עסיקי' ע\"כ: \n",
+                "<b>אחד כלים גדולים. </b>מחזיקים מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש דאינם מקבלין טומאה ואחד כלים קטנים פחות מכדי סיכת קטן ול\"מ הני דבמינם מקבלין טומאה אלא אפי' כלי גללים וכו' דאינם מקבלין טומאה כלל חשיבי כלים לפסול את המקוה הרא\"ש ז\"ל. ושם בשבת פירש רש\"י ז\"ל גללים שיש אבל בפ' במה אשה דף נ\"א ע\"א פי' צפיעי הבקר: \n",
+                "<b>פוסלין את המקוה. </b>אם נתמלאו מים ואפי' כפאן על פיהן או שברן המים הנקוין מהם כשאובין לכל דבר שהרי לדעתו נתמלאו שחזקת הצנור לקלח מים ול\"ד כלל למניח קנקנים בראש הגג לנגבן דלעיל פ' שני: \n",
+                "<b>השוכח. </b>כל מלות השוכח הגיהן הרי\"א ז\"ל הַשָכֵיַח: \n",
+                "<b>ומודים בשוכח בחצר. </b>הרמב\"ם ז\"ל מפ' דמודים בשוכח בחצר הן דברי ר\"מ ועלה קאי ר' יוסי וקאמר עדיין מחלוקת וכו' דב\"ה מטהרין בשוכח וב\"ש גזרי שוכח אטו מניח לפי שמשפט החצר בשעת קישור העבים כמו משפט הצנור כפי ההתמדה לפי שכמו שהצנור ידוע בשפיכת המים תמיד כן העבים בשעת התקשרם ידוע שהם ישפכו בחצר ע\"כ. קשה קצת לע\"ד אמאי קתני לשון מטהרי' בלשון בית הלל וכן בסיפא דנקט לשון טהור הו\"ל למנקט בתרווייהו לשון כשרות שהוא מקביל דפוסלין את המקוה דנקטו ב\"ש והכי נמי קשה בלשון הגמרא דבשבת פ\"ק דף ט\"ז דקאמר הכל מודים כשהניחם בשעת קשור עבים טמאים בשעת פזור עבים טהורים הו\"ל למנקט לשון כשרות ופסלות הנהוג גבי מקוה אע\"ג דאפשר לומר דקאי אאדם וכלים הטובלים שם שהן טהורים אם המקוה כשר או שעדיין הם טמאים אם המקוה פסול. ועיין בטור יו\"ד סי' ר\"א בבית יוסף דף רמ\"ד דשם האריך לתת טעם לשבח אמאי פסק הרמב\"ם ז\"ל כב\"ש ושבק ב\"ה דאע\"ג דר\"מ אמר נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה הא ר' יוסי אמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת וכל ר\"מ ור' יוסי קיי\"ל דהלכה כר' יוסי וקיצור דבריו דמשום דבגמרא אמרי' דר\"ט ס\"ל כותיה דר\"מ פסק הלכה כר' מאיר אבל האריך עוד להקשות ולתרץ ע\"ש: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>החוטט בצנור וכו'. </b>ברמב\"ם שם פ' ששי סי' ב' ו' פירש כדפירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל שהחקק בצנור הוא כדי שיתקבצו שם העפר והצרורות אבל אכאן בפי' המשנה כתב בית יוסף ביו\"ד סי' ר\"א דף רמ\"ב עמוד ג' שנראה מפירושו למשנה שדעתו לומר דחקקו דקתני היינו שחקק בעץ לעשות צנור וגם הר\"ן ז\"ל פי' כפי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ודחה פי' רשב\"ם ז\"ל שנראה מפירושו ז\"ל דהאי צנור פרוץ הוא כעין חלון ואין עשוי לקבלה ולא מחוור דכל כה\"ג אינו פוסל את המקוה דתנן בפ\"ד דמקואות סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה אלמא דכל שאינו עשוי לקבלה אינו פוסל אלא ודאי האי צנור כגון שהוא חקוק לקבל בו צרורות וכו' ע\"כ. ועיין במ\"ש בפ' שני דכלים סי' ב': \n",
+                "<b>ובשל חרס רביעית. </b>סמ\"ק פסק בין של עץ בין של חרס נאסר בכל שהוא. וכבר כתב עליו בהגהה שצ\"ע למה פסק בשל חרס הפך המשנה. ופי' בערוך ערך צר לקבל צרורות פי' חופר בצנור שיהא רחב שאם יפלו שם צרורות ילכו להם ולא יסתמו הצנור ע\"כ: \n",
+                "<b>ירד לתוכו עפר ונכבש. </b>הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל גורסין ונגפם [הגהה נראה ונגבס צ\"ל וכן מצאתיו מוגה]. כלומר שנעשה חזק וקשה כגבסיס כן כתב הרא\"ש ז\"ל בפ' תינוקת והר\"ן ז\"ל כתב בהלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דבפ' שני דשבועות דף ש\"ז ע\"א ונכבש כשר כלומ' אפי' נכבש מאליו ונדחק שם עד שאין המים יכולין לשטוף העפר כשר דשוב אינו בר קבלה. וכל דברי הרמב\"ן ז\"ל איתנהו נמי בחדושי הרשב\"א ז\"ל שם פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ה:) \n",
+                "בפי' רעז\"ל ורחב באמצע אפ\"ה לא חשיב נעשה לקבלה. כך נראה שצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנתערבו בחצר ובעוקא. </b>פי' או בעוקא ועוד יש לפרש דמילי מילי קתני שנתערבו בחצר ונכנסו לתוך העוקא. או על מעלות המערה ונכנסו יחד לתוך המערה. הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל. ומ\"מ במקום שנתערבו שמתערבין: \n",
+                "<b>אם רוב מן הכשר. </b>כצ\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואפי' המים שאובי' בפני עצמן שלא נתערבו בכשרין. אמר המלקט פי' שלא נתערבו קודם כניסתם למקוה ואתיא מתני' כראב\"י ואע\"ג דראב\"י בתוספתא בעי תערובת בחצר קודם שירדו למקוה שוב הוסיף להקל דלא בעי תערובת. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניקבה מלמטה. </b>כך צ\"ל. והאי בבא פשוט הוא דלא קאי רק אפוסלת את המקוה דסליק מיניה: \n",
+                "<b>כמה יהיה בנקב. </b>לפי סוגיית הגמרא דבפ\"ק דיבמות לא קאי ארישא אלא מילתא באפי נפשה היא וקיימא אעירוב מקואות וז\"ל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל לכאורה משמע דקאי ארישא כמה יהא בנקב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה משום שאיבה אבל מדתנן בסיפא מעשה בשוקת יהוא וההיא מייתי לה בספ\"ק דיבמות על עירוב מקואות משמע דמיירי בכגון שהיו מים נמשכין לתוך השוקת ממי גשמים ולא היו בהם ארבעים סאה אלא שמחוברין למקוה שיש בו ארבעים סאה ובתוספתא פליגי בה איכא למאן דאמר דלבטלו מתורת כלי בעינן כשפופרת הנוד ואיכא מאן דאמר דאפי' נקב כמלא מחט מבטלו מתורת כלי לענין שאיבה ולההוא תנא ההוא עובדא דשוקת יהוא איירי לענין חבור מקואות כסוגיא דיבמות ומ\"מ תימה הוא על התלמוד ששינה פשטא דמתניתין עכ\"ל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועיין עוד בבית יוסף יו\"ד סי' ר\"א דף רל\"ה עמוד ג'. ומתוך מה שנכתב נתברר שצריך להיות במשנה מעשה [בשוקת] יהוא וכך היא בפ\"ק דיבמות דף ט\"ו אלא שבית יוסף ביו\"ד סימן ר\"א דף רל\"ה עמוד ד' כתב דנ\"ל שאותה היא ברייתא ומ\"מ מודה הוא ז\"ל דגם בכאן גרסי' בשוקת יהוא ותרי שוקת יהוא הוו בירושלם: \n",
+                "<b>ושלחו ב\"ש ופחתוה שבש\"א עד שיפחת רובה. </b>כך צ\"ל פי' אבל ב\"ה סבירא ליה בנקב כשפופרת הנוד סגי. ועיין בבית יוסף יו\"ד סי' ר\"א דף רל\"ה ע\"ד ובדף רל\"ז עמוד ג' ד' משא ומתן שיש מי שסובר ששוקת יהוא היתה כלי ויש מי שסובר שבסלע היתה שאינו כלי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעין שהעבירו וכו'. </b>ואיתה לרישא דמתני' בפסקי הרא\"ש ז\"ל פ' מרובה דף קל\"ז. ובתשובותיו ז\"ל כלל ל' סי' ב' ושם כתב מה שפירש רעז\"ל דהאי שוקת הוא כלי ולא שוקת שבסלע דא\"כ אף בתוכו כשר להטביל והאריך. ועי' על דבריו ז\"ל בב\"י יו\"ד סי' ר\"א דף רל\"ו ע\"ג ובדף רל\"ז ע\"א וע\"ג וע\"ד משא ומתן בין הרב ז\"ל ובין מהר\"ר יוסף טיטסאק ז\"ל: \n",
+                "<b>כשר חוצה לה. </b>כ' הרא\"ש ז\"ל וז\"ל כשרים המים היוצאים מן השוקת כו'. גם בס' הלבוש סי' ר\"א סעי' ח' הביא פי' הרא\"ש ז\"ל לפסק הלכה: \n",
+                "<b>העבירו ע\"ג בריכה. </b>וכתוב בב\"י שם סי' ר\"א דף רל\"ח ע\"ד בשם מהר\"י קולין ז\"ל בשרש קט\"ו וקכ\"ו נלע\"ד דאע\"ג דקאמר מתני' דמעין שהפסיקו הרי הוא כמקוה היינו דוקא היכא שנחו המים במקוה וכבר נעשו אשבורן אלא שאתה בא להחשיבו כמעין ע\"י חבורו למעין ומש\"ה דין הוא כשהופסק ממנו שחזר לדין מקוה אבל היכא דאכתי לא נייחי מיא באשבורן אלא עדיין חיים וזוחלין מכח נביעת המעין אע\"פ שהופסקו מהמעין מ\"מ שם מעין עליהם עדיין מצד עצמן כיון דאכתי חיים וזוחלין הן ולא פקע חיותן מינייהו והביא ראיה מההוא דתנן גל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורים ופשיטא שאין לך הפסקה מן המעין גדולה מזו שנתלשה הגל מן הים והולך למרחוק וכן אין לך זחילה גדולה מזו שאין כאן אשבורן כלל וכי היכי דלא יקשה מההיא דמעין שהפסיקו צריך לחלק דטעמא דגל משום דאכתי לא נייחי מיא דגל כדפרישית לעיל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>והפסיקו הרי הוא כמקוה. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל בחבורו היו מימיו נמשכין לתוך בריכה שהיא מלאה מים ונקוין שם הרי אותה בריכה כמקוה היה יוצא חוץ לבריכה ה\"ז פסול לזבין ולמצורעים וכו' וכתב מהרי\"ק ז\"ל ונראה שמפ' רבינו דמתני' בבריכה מלאה מי מקוה עסיקי' והא דקתני והפסיקו היינו לומר שמי המעין היו יורדין לבריכה ולא היו יוצאים חוצה לה ולפיכך הרי הוא כמקוה דכיון דאין מי המעין נמשכין ויוצאין מן הבריכה אע\"פ שעדיין קלוח מי המעין יורדין לתוכה אינם מעלין את המים שבתוך הבריכה מדין מקוה ואם אח\"כ המשיכו כלומר שעשה שימשך ויצא מהצד האחר פסול לזבים וכו' עד שידע שיצאו ממנו המים הראשונים שירדו מן המעין לבריכה דכיון שנקוו בבריכה פסק מינייהו שם מים חיים ולפיכך פסולין לזבין וכו' ומ\"מ דינם כמעין לענין טבילה שמאחר שמי המעין נכנסין לה ויוצאין ממנה מעלין הם את המים שבבריכה להיות כמעין עכ\"ל ז\"ל והילך פי' הרמב\"ם ז\"ל במתני' העבירו ששם המים של המעין ירדו לתוך הבריכה ויתקבצו בה ולא יצאו ממנה הנה דין זאת הבריכה והמקוה שוה ואם יהיו מי המעין המגיעין לבריכה נכנסין מצד זה ויצאו מצד אחר הנה מקום הבריכה פסול עתה לזבים וכו'. וכתוב בב\"י יו\"ד סימן ר\"א דף רל\"ח ע\"ג ומיהו מדברי הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה משמע דבלא היו בבריכה מים קודם שהעביר המעין עליה אלא היינו לומר שעל ידי העברת המעין עליה היא מלאה מים וצ\"ע והראב\"ד ז\"ל פירשה בספר בעלי הנפש להא דהעבירו ע\"ג בריכה בבריכה ריקנית שמלאה ממי המעין ואפ\"ה קאמר דאם הפסיקו הרי הוא כמקוה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העבירו ע\"ג כלים. </b>שהעביר המעין ע\"ג דופני הכלים מבחוץ ואפ\"ה קאמר ר' יוסי דהרי הן כמקוה כלומר שנפסל מלטהר בזוחלין ובכל שהוא וכן פוסל טבילה ע\"ג ספסל גזרה אטו תוך כלי כן פירשו הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל אבל הר\"ש ז\"ל פי' ע\"ג כלים נקובין דאי לאו הכי מ\"ש משוקת: \n",
+                "<b>ובלבד שלא יטביל ע\"ג ספסל. </b>פי' בערוך ערך ספסל שהוא כאילו טבל בכלי. והאריך כסף משנה על בבא זו בסוף פרק ראשון דהלכות מקואות. ומפ' שם אליבא דהרמב\"ם ז\"ל דמתני' דקתני ובלבד שלא יטביל ע\"ג ספסל מיירי בשכל מי המעין אינם עוברים אלא על הספסל וחוצה לו מן הצדדין אין מי המעין כלל שאז אילו היה כלי שיש לו בית קבול היו נפסלין מלטבול אפי' במים שנמשכין מן הכלי ולחוץ וכדתנן מעין שהעבירו ע\"ג השוקת פסיל וטעמא משום דהוו מים שאובים והשתא שכלי זה אין לו בית קבול אינו נפסל ומ\"מ גזור רבנן שלא יטבלו על הכלי עצמו אע\"פ שאין לו בית קבול גזרה אטו כלי שיש לו בית קבול אבל אם לא היו כל מי המעין עוברין על הספסל ליכא למיגזר כלל דהא אפי' היה כלי שיש לו בית קבול כיון שקצת המים יוצאים חוץ לספסל לא נתבטל דין מעין מן המים הנמשכין מן הכלים ולחוץ מפני שהן מחוברין למעין כשר מן הצד וכדתנן גבי מעין שהעבירו ע\"ג השוקת העבירו ע\"ג שפה כל שהוא כשר הלכך כשהוא כלי שאין לו בית קבול כספסל וכיוצא בו א\"נ כלי שיש לו בית קבול אלא שאין המים עוברים מתוכו כי אם מאחוריו כגון שהוא כפוי על פיו מותר לטבול אפי' על גביו ועוד י\"ל דהא דתנן שלא יטביל ע\"ג ספסל דוקא הוא לומר דע\"ג כלים שאין להם בית קבול אין מטבילים גזרה אטו כלים שיש להם בית קבול שיבואו להטביל בתוכם דלא יחלקו בין כלים לכלים אבל ע\"ג אחורי כלים שיש להן בית קבול לא גזרי' דכיון שהכלים שיש להן בית קבול דרך להעמידן ופיהם למעלה ואלו כפויין על פיהן מידע ידוע לרואים ששינו להניחן כך מפני שאם היו מונחים כדרכן היה אסור לטבול בהן ומתני' דייקא כשיטה זו דקתני רישא ע\"ג כלים או ע\"ג ספסל ובסיפא קתני ובלבד שלא יטביל ע\"ג ספסל ושבקינהו לכלים לומר דע\"ג כלים שיש להם בית קבול מותר להטביל דלא גזרינן בגבן אטו תוכן מטעמא דפרישית א\"נ י\"ל דע\"ג ספסל דסיפא אכולה מילתא דר' יוסי קאי לומר דהא דקאמר ר' יוסי הרי הוא כמקוה וכן מאי דקאמר שלא יטביל על גבן היינו דוקא ע\"ג ספסל וכיוצא בו כלים שאין להם בית קבול אבל ע\"ג אחורי כלים שיש להם בית קבול הרי הוא כמות שהיה וגם מטבילין על גבן ומטעמא דפרישית ורישא נקט ע\"ג כלים לומר דר' יהודה משוה ע\"ג כלים לע\"ג ספסל אבל לר' יוסי לא איצטריך למנקט ע\"ג כלים לגבי ספסל דהא מוחלקים הם לגמרי ולשיטה זו ניחא שלא כתב רבינו דין העבירו ע\"ג כלים שיש להם בית קבול לענין דהרי הוא כמקוה כמו שכתב בע\"ג ספסל עכ\"ל ז\"ל בקיצור. ועי' בהר\"ן ז\"ל בסוף הלכות נדה בפ' שני דשבועות דף ש\"ח ע\"א שכ' שדקדק מכאן הראב\"ד ז\"ל שאם טבלה ע\"ג כלי עץ אפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה דהא תנן הכא ובלבד שלא יטביל ע\"ג ספסל אלמא כל שהוא למדרס כספסל וכן נמי שאר כלים שמקבלים טומאה לא מהניא בהו טבילה משום גזרת מרחצאות דליכא למימר דטעמא משום דבעיתא דהא לאו באדם עסקינן הכא אלא בכלים אבל ע\"ג כ\"ח שאינו מטמא מגבו ולא חזי למדרס דליכא משום גזרת מרחצאות או ע\"ג בקעת עבה דלאו בת קבולי טומאה לכתחלה לא תטבול משום דבעיתא כדאיתא בגמ' אבל אם טבלה בדיעבד שפיר דמי ע\"כ בשנוי לשון קצת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהוא מושך כנדל. </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>ריבה עליו והמשיכו וכו'. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>הרי הוא כמות שהיה. </b>שהרי אין כאן תוספת שנוי רק שמתחילה היו הנחלים דקים כרגלי הנדל ועתה הם נחלים זוחלים ברבוי ושפע אבל אם מתחלה לא היה המעין זוחל כלל והוא ע\"י הבאת המים שאובים גרם לו להיות נמשך אינו מטהר במקום זחילתו וזו היא ששנינו בפ\"ק במעלה רביעית מעין שמימיו מועטין וכו' והוא פי' הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל והוא פירוש ראשון שהביא רעז\"ל אבל פי' שני שהביא הוא ז\"ל הוא פי' הר\"ש ז\"ל שסובר דלאו בריבה עליו מים שאובים מיירי מתני' דא\"כ לא היה מטהר בזוחלין כדתנן בפ\"ק ועי' בב\"י יו\"ד סי' ר\"א דף רל\"ט ע\"ב שפירש שם פי' לפירוש הרמב\"ם ז\"ל דאמתני': \n",
+                "<b>היה עומד וריבה עליו והמשיכו. </b>כך צ\"ל. ופי' ריבה עליו מים שאובין לדעת הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל שכתבתי וגם הר\"ן ז\"ל וז\"ל הר\"ן ז\"ל בפ' במה אשה דף קכ\"ח דה\"פ מעי שהוא מושך מעט כנדל זהו שרץ קטן מרובה רגלים דקים ועכשיו המשיכו בשטף אבל אינו נמשך אלא במקום שהיה מהלך בו מתחלתו הרי הוא כמות שהוא וסיפא דקתני ואם היה עומד כלומר שלא היה נמשך כלל וריבה עליו והמשיכו שני דינים יש בו דבמקום שלא היה מהלך מתחלתו שוה למקוה שצריך אשבורן והה\"נ שאין מטבילין בו בכל שהוא ובמקום שהיה עומד מתחלה שוה למעין להטביל בו בכל שהוא ומינה שהוא מטהר בזוחלין ע\"כ וכך כתבתי בשמו ז\"ל ג\"כ לעיל ספ\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הימים כמקוה. </b>בפי' הרמב\"ם ז\"ל כתיבת יד גם בפי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל בבא דהזוחלין כמעין קודמת לזו דכל הימים גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כן. ונשנית זו הבבא דכל הימים בפ\"ח דמסכת פרה ושם כתבתי מה שפירשו תוס' ז\"ל בשבת פ' ח' שרצים (שבת דף ק\"ט) ותוס' דפ' מעשר בהמה דנ\"ה. וכתב הר\"ן ז\"ל בפ' במה אשה דף קכ\"ז מדקתני ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין ולא קתני אין מטהרין אלא בזוחלין שמעי' דאף בזוחלין קאמר דס\"ל דימים דינייהו כמעין דמטהרין בכל ענין אפי' באשבורן ע\"כ וכן כתב ג\"כ על הלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דבפ' שני דשבועות דף ש\"ז ועי' תו במ\"ש בשמו לעיל ספ\"ק וס\"פ ששי דמסכת פרה. ועיין בב\"י סי' ר\"א י\"ד גם בס' הלבוש שם סעיף ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרבו על הנוטפין שהן כשרין. </b>בזוחלין ואפי' במקו' שאין כדי טביל' בזוחלין אא\"כ נוטפים משלימין להם דאלת\"ה מאי קמ\"ל פשיטא דא\"כ יפסלו כל הנהרות אפילו למ\"ד נהרא מכיפיה מבריך ושמא לדיוקא איצטריך דוקא רבו אבל לא רבו לא ולא אמרינן קמא קמא בטיל הואיל ודרכן בכך. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שרבו על הנוטפים. </b>פי' הר\"ן ז\"ל בפ' במה אשה דף קכ\"ח דבודאי אפילו במקום שנתרבה קאמר דאי באותו מקום בלבד שהיה מהלך בתחלתו מאי אסהדתיה פשיטא דהיכי תיסק אדעתין ששנים או שלשה טפי מטר יפסלו פרת מלטבול אלא ודאי כדאמרן וזהו דעת הראב\"ד ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל וכו' ע\"ש. ולשונו ז\"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דבפרק שני דמסכת שבועות בקיצור כלשון הרא\"ש ז\"ל אלא שאין שם הושמא לדיוקא וכו': \n",
+                "<b>ונוטפים שעשאן זוחלים. </b>כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין ואסור לו לטבול בו כיון שמי המקוה ננערו והתחילו לצאת הרי הוא טובל במקוה זוחל ואפילו ישאר במקוה מ' סאה אחר שיצאו הזוחלין מ\"מ השתא מיהא הוא טובל גם במים העליונים שהן זוחלין. והנכון יותר לפ' דמיירי שלא ישאר במקוה מ' סאה אם לא שיסתום הזחילה והשתא ניחא דפוסל ר' יוסי משום דשיעור הכשר מקוה נעשה ע\"י דבר המקבל טומאה אבל אם ישאר במקוה מ' סאה ואינו סותם אלא להרבות המים לא מיקרי הוויתו ע\"י טומאה. ולהך פירושא אם ישאר במקוה מ' סאה לכ\"ע מותר לטבול בו אף כשהוא זוחל מלמעלה כיון שעיקר המקוה אינו זוחל ולא פליגי אלא במקוה שלא ישאר בו מ' סאה אחר שיצאו הזוחלין דר' יוסי סבר דבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו כלומר אין מעמידין בו הזחילה כיון דסתימה זו גורמת הכשרו של מקוה וטעמא כדתנן בפ' ששי דפרה נתן ידו או רגלו וכו' ומפ' טעמא בפ' שני דזבחים דאמר קרא מקוה מים יהיה טהור הוייתו ע\"י טהרה תהא ור' יהודה סבר דיכול לסמוך בקנה או במקל ואפילו הן כלים נטמאים וכן זב וזבה סותמין ביד או ברגל לעכב הזחילה ואפשר דר' יהודה מודה בההיא דפרה דשאני הכא שהמקוה כשר וע\"י דבר המקבל טומאה היא מונע שלא יפסול ולישנא דנוטפים שעשאן זוחלים לא משתמע כפירוש זה כי לא עשאם אלא מעצמו נפרץ המקוה על שפתו וגם לשון אין מזחילין קשה לפרשו מניעת הזחילה ועוד טעמא דר' יוסי לא מסתבר כלל דל\"ד לההיא דפרה כיון שהמקוה כשר ומונע פסולו ע\"י דבר טמא ויותר מזו אמרי' בשלהי פירקין ומודים שגודר כלים וטובל בהן. ונ\"ל לפ' נוטפים שנקוו למקום אחד שעשאן זוחלין להוליכן למקוה סומך אפי' מקל אפי' קנה ואפי' זב וזבה סומכין המקל או הקנה שיעברו המים למקוה כי מקל וקנה הם פשוטי כלי עץ ואע\"פ שהזב סומך המקל בידו בשעה שהמים עוברין קרינן ביה הויתו ע\"י טהרה כיון שאין המים עוברין ע\"ג ידו כדאמרי' פ' ששי דפרה עלי קנים ועלי גפנים כשר ור' יוסי קאמר ל\"מ זב אלא אפי' טהור כיון דבר קבולי טומאה הוא לא יסמוך במקל וההיא דעלי קנים מיירי כשנתן האדם העלין לשם קודם באו המים ולא היו בידו בשעה שעברו המים. והרמב\"ם ז\"ל פי' הזוחלין היינו הנהרות והיאורים המושכים מן המעינות יש להם דין מעין לכל דבר הנוטפים פי' מעין שהוא על ההר ומימיו נופלין טפים טפין למטה בשפולי ההר אע\"פ שאותם טפים טורדות במרוצה תכף זו אחר זו כיון שאינו זוחל אלא יורדין בהפסק יש להם דין מקוה ובעי מ' סאה ואינם מטהרין בזחילה ופסולין לזבין ולמצורעין ולקדש בהן מי חטאת והעיד ר' צדוק שאם ירבו הזוחלין על הנוטפין שחזרו לדין מעין. נוטפים שעשאן זוחלין כלומר אם ירצה לעשותם זוחלים סומך אפי' מקל אפי' קנה שהן כלים כדי שירדו המים דרך קנה ומקל בלי הפסק ואז יטבלו בו אפי' זב וזבה דמים חיים נינהו ואגב זב נקט זבה דזבה לא בעיא מים חיים ועוד השמיענו ר' יהודה דלאו לענין טומאה וטהרה בלבד אנו מכשירין אלו אלא אף לענין איסור והיתר ואפי' הזבה שהיא ערוה עד שתטבול טובלת בו ומותרת לבעלה. ופי' זה נכון דלפי' רבינו שמשון ז\"ל למה קורא למי גשמים נוטפים ועוד למה תולה מי גשמים במקוה והלא עיקר מקוה ממי גשמים הוא נקווה ומה שאין מי גשמים מטהרין בזוחלין היינו קודם שבאו למקוה ועוד לשון הזוחלין שרבו על הנוטפין לא נהירא כי הזוחלין קדמו והל\"ל בעוד שלא רבו הנוטפים כשרים עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל. והביאר בתשובותיו כלל שלשים סי' ג' ד'. ועי' במ\"ש בפ\"ז דמסכת עדויות סי' ג'. ומתוך מה שכתבתי הוברר דהרמב\"ם ז\"ל גריס יורד וטובל בלא וי\"ו ולשאר המפרשים גרסי' ויורד וטובל בוי\"ו. וכתוב בב\"י סימן ר\"א דיו\"ד דף רמ\"ו שאע\"פ שרבינו אשר ז\"ל ישר בעיניו פי' הרב רבינו משה בר מיימון ז\"ל למתני' מ\"מ בתשובה סי' ד' לא כתב אלא פירושו אבל רבינו יעקב בנו בעל הטורים ז\"ל הביא שם לפסק הלכה כשני הפירושים משום דכוונת שניהם להחמיר נקט כחומרי שניהם דבמילתא דאיסורא דאורייתא ספקא לחומרא ע\"כ בקיצור מופלג. עוד כתוב שם שהרמב\"ם ז\"ל בפ' ששי מהלכות מקואות כ' כל כלי שלא נעשה לקבלה אע\"פ שהוא מקבל אינו פוסל את המקוה כגון הסילונות שהמים נמשכין מהם בין שהיו של מתכת או של חרס וכן כתב ג\"כ בפי' המשנה פ\"ד ולא חילק בין אם הוא מחובר לקרקע לאם אינו מחובר ובין אם הוא מקלח לאויר המקוה או לאו משמע שסובר שאע\"פ שמקבל טומאה כיון שאין לו בית קבול כשר וטעמו מפני שהוא מפ' מתניתין דנוטפים שעשאן זוחלין דקאי ארישא דקתני הזוחלין כמעין והנוטפים כמקוה וכו' וכמו שכתבתי לעיל גבי מעין שיורד מן ההר טפין טפין בהפסק ולא איירי לענין הוייתו ע\"י טהרה דלא בעינן הוייתו ע\"י טהרה אלא לזב ומצורע וקדוש מי חטאת דבעי' בהו מים חיים אבל לטבילת שאר טמאים דלא בעינן מים חיים אפי' הוייתם ע\"י דבר המקבל טומא' כשר והוא שלא יהיה לו בית קבול העשוי לקבלה ויש הוכחה לדעתו מדקתני במסכת פרה ההיא דנתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולין וכ' ולא קתני לה במסכת מקואות ומ\"מ כיון שהרא\"ש ז\"ל כתב שאינו רשאי לעשות מעשה להקל וגם כתב בתשובה שגדולים החמירו לפסול וגם רבינו שמשון ז\"ל פי' דמזחיל ע\"י דבר המקבל טומאה פסול אף לטבילת הטמאים אין להקל בדבר אלא נקטי' כדברי הרא\"ש ז\"ל הלכה למעשה ע\"כ. עוד כתוב שם ומה שכתב רבינו יעקב ז\"ל וכן סילון של אבר או של מתכת אסור להעביר בו מים למקוה שמקבל טומאה כלומר שאע\"פ שהסלון אין לו בית קבול אם הוא של מתכת מקבל טומאה דפשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה וזה על פי מה שנתבאר שדעת הרא\"ש ז\"ל לפסול מקוה שהוייתו ע\"י דבר המקבל טומאה וכן דעת הרשב\"א ז\"ל בתשובה גם בתשובות להרמב\"ן ז\"ל וראיה ממתני' דהכא וכדמפ' טעמא בפ' שני דזבחים וכן כתב המרדכי בשם הרא\"ם ז\"ל בשבועות דבעינן הוייתם ע\"י טהרה ע\"כ בקיצור מופלג. וע\"ש אי נוטה דעת הרא\"ם ז\"ל הנזכר בקצת לדעת הרמב\"ם ז\"ל. ורש\"י ז\"ל נראה מלשונו ז\"ל שם בזבחים שנוטה לדעת רבינו שמשון והרא\"ש ז\"ל. עוד כתוב שם ומה שכתב רבינו יעקב ז\"ל שאם הסלון מחובר לקרקע שאז אינו מקבל טומאה שפיר דמי כך כתב הרא\"ש ז\"ל בתשובה ובסוף נדה והביא ראיה מדתנן בפי\"א דכלים כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ מן הדלת והנגר והמנעול וכו' שנעשו לקרקע וכן הני סילונות כיון שנעשו להיות מונחים שם תמיד תשמישן עם הקרקע ואין מקבלין טומאה ובין שנתחברו בבנין עם הקרקע או שטמונים כולם בתוך הקרקע נתבטלו עם הקרקע טהורים וכן דעת הרשב\"א שכתב בסוף תשובה הנזכרת בד\"א כשאין הסלון מחובר לקרקע אבל אם היה מחובר לקרקע בטל הוא לגבי קרקע ואינו מקבל טומאה ולא עוד אלא אפי' מחובר לדבר המחובר לקרקע כגון טבעת שבדלת אינו מקבל טומאה וכדאי' בברייתא ומייתי לה בפ' במה אשה ותנן במסכת כלים פי\"א כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ וכו' ע\"כ ומדלא מפליג בין טמונים כולם לשאינם טמונים כולם משמע דבכל שהן מחוברין לקרקע מכשר בין טמונים בין שאינם טמונים וכדברי הרא\"ש ז\"ל עכ\"ל ז\"ל. עוד כתוב שם ומה שכתב רבינו יעקב ז\"ל בממשיך מי גשמים בעלמא אבל אם ממשיך מים ממעין או ממקוה שרי אפי' ע\"י דבר המקבל טומאה ג\"ז מדברי הרא\"ש ז\"ל בסוף נדה וז\"ל ועוד אני אומר אם הסלון של מתכת מביא את המים ממעין או ממקוה אחר למקוה זה אע\"ג דהוייתם ע\"י טומאה כשר כיון דמי מקוה מחוברין למעין או למקוה אחר שהוא כשר דמקוה שכולו שאוב נטהר בהשקה אם השיקו לחברו למקוה כשר כדתנן בפ' ששי דמקואות מטהרין את המקוה העליון וכו' כיצד מביא סילון של חרס או של אבר וכו' ע\"כ ואח\"כ הביא סוף תשובה הנזכרת להרשב\"א ז\"ל דמשמע מינה שאינו מחלק בין ממשיך מי גשמים בעלמא לממשיך מי מעין או מי מקוה שהוא הרשב\"א ז\"ל פי' בהדיא באותה תשובה לההיא דסלון של אבר דוקא במחובר לקרקע ולא כדמשמע מדברי הרא\"ש ז\"ל דמפ' דבסלון תלוש איירי ע\"כ בקיצור מופלג. עוד כתב שם רבינו יעקב ז\"ל כותל של מקוה שנסדק אם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ' סאים לפירוש הרב רבינו שמשון ז\"ל לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב שיכול לסותמו בדבר המקבל טומאה דודאי הבאת המים למקוה צריך שיהא ע\"י טהרה לפיכך נקב העשוי להוציא בו המים מהמקוה יכולין לסותמו במטלניות שיש בהן שלש על שלש ע\"כ וכתב שם ב\"י ז\"ל שדברי הרא\"ש הם בתשובה ע\"כ. אמר המלקט מכל הני שמעינן דמותר לכתחלה לעשות מקוה טהרה ע\"י דף של מתכת קבוע ובנוי בקרקעית המקוה כדי להתחמם המקוה מתחתיו או שתפוג צנתו דהא לדעת הרמב\"ם ז\"ל אין כאן בית מיחוש כלל שהוא ז\"ל סובר שלא אמרו דבעינן הוייתם ע\"י טהרה רק לענין זב ומצורע וקדוש מי חטאת כיון דחמירי דבעו מים חיים ולדידיה אפי' בסילון שנזחלין המים ממנו למקוה כל שאין לו בית קבול מותר ואפי' הוא של מתכת ואפי' אינו מחובר וכדמפורש בדבריו ז\"ל ואפי' לדעת הרשב\"א ז\"ל והרא\"ש ז\"ל דפסלי בסלון של מתכת דוקא כשאינו מחובר לקרקע הוא דפסלי אבל אם מחובר אין כאן מיחוש כלל דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אבל בתוך המקוה אפי' בקערירותו יכול לסתום לכתחלה אפי' בדבר המקבל טומאה אפי' אינו מחובר דלא בעי' הוייתם ע\"י טהרה אלא הבאת המים למקוה אבל מניעת המים שלא יצאו ממנו אין צריך ע\"י טהרה כדכתב הרא\"ש ז\"ל בהדיא ומשמע דהרשב\"א ז\"ל נמי מודה בהא מדסתם דבריו ואפי' אם ת\"ל דפליג וס\"ל דאף מניעת המים שלא יצאו בעינן ע\"י טהרה וכדעת רבינו שמשון ז\"ל מ\"מ במחובר לקרקע מודה ואפשר דאפי' כלי של מתכת שיש לו בית קבול אם הפכו וקבעו בבנין חזק בין בקרקעית המקוה בין מן הצד שפיר דמי. ומ\"מ צ\"ע קצת לע\"ד מ\"ש מדף של נחתומין של מתכת דבפט\"ו דמסכת כלים שחכמים מטמאין אע\"פ שקבעוה בבנין בכותל ואפשר לומר דיש לחלק דהתם הדף עושה בו עדיין מלאכתו הראשונה דהיינו לערוך בו הלחם ולקרץ בו הככרות וכדומה וכן כ\"ש נמי קדרה של מתכת שקבעה בקרקע ושם במקום שהיא קבועה משתמש בה כדרך שהיה משתמש בה מתחלה ודאי שבטומאתה עומדת ומקבלת טומאה נמי שם בקרקע עד שישנה מעשיה כלשון הרמב\"ם ז\"ל בספי\"א דהלכות כלים פי' שיחברנה חבור שאינה ראויה עוד למלאכתה הראשונה אבל סלון של מתכת דעיקר תשמישו עם הקרקע הוא טהור והיינו דתנן בפי\"א דכלים חוץ מן הדלת ומן הנגר ומן המנעול והפותה שתחת הציר והציר והקורה והצנור שנעשו לקרקע וכ\"ש למה שכתבתי שם בשם הרמב\"ם ז\"ל שכתב בהלכות כלים רפ\"ט דכל אלו הכלים פי' צנור וחבריו אפי' קודם שיקבעו בקרקע אינם מקבלים טומאה דודאי דל\"ד אלא דמשמע לע\"ד דהרשב\"א והרא\"ש ז\"ל פליגי אהרמב\"ם ז\"ל בהאי פירושא שכתב אפי' קודם שיקבעו בקרקע וכ' מדאצריכו לענין מקוה שיהיה הסלון מחובר אבל אין לומר דהרמב\"ם ז\"ל שטהר המקוה שנמשכו מימיו ע\"י סלון של מתכת שאינו מחובר לקרקע משום דאזיל לטעמיה דס\"ל דסלון היינו צנור דמתני' דפי\"א דכלים אפי' קודם שיקבע בקרקע טהור דאי הכי יקשה למה שכתבתי לעיל שכתב מהרי\"ק ז\"ל דמשמע שסובר הרמב\"ם ז\"ל אע\"פ שמקבל טומאה כיון שאין לו בית קבול כשר וטעמו וכ' תיפוק לי משום דלא משכחת טומאה בסלון כלל אם אין לו בית קבול ודוחק לומר דיש לחלק בין צנור לסלון וגם דוחק להניח מהר\"י קארו ז\"ל מוקשה ועומד ולומר דאה\"נ דהרמב\"ם ז\"ל מודה דדרשי' מקוה מים יהיה טהור אפי' לשאר טמאים ושאני סלון דמעיקרא אינו מקבל טומאה כל עיקר כך נלע\"ד. ודע דאשכחן נמי דבר אחר דוגמא דדף של נחתומין דמקבל טומאה אפי' חברו לקרקע והיינו מה שכתב הרמב\"ם ז\"ל ספ\"ח דהלכות כלים וז\"ל זוג של בהמה שעשאו לדלת אפי' חברו בקרקע ואפי' קבעו במסמר מקבל טומאה כשהיה עד שישנה בו מעשה בגופו ע\"כ אלא דלא דמו לגמרי בטעמייהו דף לזוג. והשתא נראה לי עוד דהאי טבלא של מתכת דאתשיל בי מדרשא הלכה למעשה וחזיתה בעיני דחברוה בבנין חזק בקרקעית המקוה נראה לומר דמעיקרא לא הוי בכלל פשוטי כלי מתכות דמקבלי טומאה רק בכלל גולמי כלי מתכות וזה שמו אשר יקראו טס של מתכת דטהור מעיקרא הוא וכדתנן בפי\"א דכלים העושה כלים מן הטסין טהורים וכ\"ש שמתחלה הובאה אדעתא דליקבעוה בקרקע ולא גרעא מכל הנהו דתנן בפי\"א דכלים שכתבנו לעיל בשם הרמב\"ם ז\"ל דטהורים אפילו קודם שיקבעו בקרקע ואע\"פ שתמצא לומר שנשתמשו בה שום תשמיש ביני ביני לאו כלום הוא דלעולם לא נמלכו עליה מלקובעה בקרקע כך נלע\"ד וכל זה הוא למאן דלא חייש לגזרת מרחצאות אמנם למאן דחייש לגזרת מרחצאות ונראה שפסק כן מהרי\"ק ז\"ל בספר שלחן ערוך בטור יו\"ד סימן קצ\"ח סעיף ל\"א \n",
+                "[הגהה וגם בספר הלבוש שם סעי' ל\"א] אע\"ג דנראה דהתם ארכבה אתרי רכשי וגם שם בסוף סימן ר\"א הביא דברי מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמין שטעמו ג\"כ משום גזרת מרחצאות ודאי דלמאן דחייש להאי גזרה ראוי להחמיר ונראה שהרב הגדול מהרי\"ק ז\"ל הנ\"ל היה חוכך להחמיר ולכן לא הכריע אבל מהר\"ר משה איסרלן ז\"ל הגיה עליו וכתב ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממה ומ\"מ יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידם ובחמי טבריא מותר לכ\"ע ע\"כ. \n",
+                "ועתה בשנת הש\"ף ליצירה הסכימו כמה חכמים מחכמי ארץ ישראל וסביבותיה להקל במקום שנהגו ומעשה שעשו אנשי ק\"ק חברון תוב\"ב והביאו סלון של מים לתוך מקוה מים שיש בו רוב מקוה כדי לחממו לטהרת בעלי קריין וגם לנשים כדי להנצל מחשש עקרות ומעשה שהיה כך היה שבנו יורה אחת של נחשת במחובר לקרקע בצד עליונו של המקוה ותחתיה כמו פורני קטן להסיק האש שם תחתיה וסביבות שפתות היורה בנו בנין חזק של אבנים וסיד כמו מקוה קטון וכפה ע\"ג אוירה כדי לשמור חומה מחזקת היורה והבנין הנז' כמו תשעה עשר סאין מים ומחממין אותה מהפורני שתחתיה ואח\"כ פוטרין המים המחוממים למקוה הגדול שבצדה דרך חור קטן שרחבו כשפופרת הנוד ועובי הכותל המפסיק בין המקוה הקטון העליון הנז' דהיינו המים המחוממים למקום המקוה הגדול לכל הפחות שלשה טפחים ובשפולו של אותו הכותל עשוי בבנין יפה החור הנזכר ולמעלה הימנו כמו אמה חלון מפולש עשוי באותו הכותל לשפוך דרך שם המים הנלקחים מן המקוה הגדול כאשר יתבאר או המובאים ממקום אחר להתחמם שם כנזכר. וכשפוטרים המים דרך החור הנז' מן המקוה הקטון העליון המחומם למקוה הגדול מתמלא המקוה הגדול לארבעים סאה או יותר ושוב שבוע אחר חוזרין ולוקחין מים ממימי המקוה הגדול ע\"י כד אחד נקוב בשיליו כדי שלעולם יהיו המים מחוברין למי המקוה הגדול ושופכין באותו כד עצמו לתוך המקוה הקטון העליון הבנוי ע\"ג היורה כנז' דרך אותו חלון שבכותל הנזכר המפסיק בין שני המקואות ואחר שמתחממין המים חוזרין ופוטרין אותם דרך החור הנז' שתחת החלון הנז' כנזכר שכל עוד שלא נתחממו המים אותו החור הוא סתום בכפיס מעץ וסמרטוט וכיוצא בו ולעולם אפי' אחר פטירת המים חמין תשאר היורה מלאה מים מפני שהחור הנז' שבו נפטרים המים החמין עשוי משפת היורה ולמעלה כמובן ממה שכתבנו למעלה. והסכימו עמהם כמה חכמים מחכמי ארץ ישראל שמלבד שמצוה הם עושין בעבור טהרת בעלי קריין גם אפי' לנשים נדות ויולדות הוא כשר אם הזמן ימי קור גדול ובפרט בדרך המצאה זו שאין המים מתחממין לא דרך שוליו ולא דרך צדדיו רק דרך עליו דהוי דומה לבד כמי ששופך בדרך המשכה מים חמין שהוחמו ברחוק מן המקוה אל תוך המקוה ובלבד שלא יוחמו המים לנשים רק כדי שתפוג צנתן גם בתנאי למצוה מן המובחר שלא יפחתו לעולם המקוה מארבעים סאה. ונלע\"ד דאע\"ג דמי המקוה הראשונים שירדו ממי הגשמים ודאי נתחלפו כולם או רובם במים שאובים אפ\"ה אין כאן בית מיחוש דהתנן לקמן בפ\"ז דמקוה שיש בו מ' סאה שלימין אם נתן סאה שאוב ונטל סאה ואפי' יותר מרובו כשר לדעת רוב הפוסקים ולדעת הרמב\"ם ז\"ל לכל הפחות עד רובו כשר כמו שאכתוב שם פ\"ז סימן ב' ומשמע דלאו דוקא קתני נטל לשון דיעבד אלא אפי' לכתחלה אלא משום דהויא מילתא דלא שכיחא נקט האי לישנא וראיה קצת לדבר דהתנן נמי לעיל ספ\"ג בעל קרי החולה שנפלו עליו ט' קבין מים טהור והא ודאי נפלו לאו דוקא דאפי' לכתחלה מטיל עליו ט' קבים מים וטהור וכן נמי סיפא דקתני התם. וגם בס\"פ בתרא דזבים וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין פוסל את התרומה ודאי דלאו דוקא לשון דיעבד דהא בין לכתחלה בין דיעבד הדין שוה דמכלי אחד משנים ומשלשה מצטרפין ומד' אין מצטרפי' ולא שייך כאן בסיפא לשון לכתחלה כלל ולהכי נקט רישא נמי שנפלו לשון דיעבד כך נלע\"ד וכן נמי תנן לקמן בפ' ששי משנה ח' היה בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה ולשון לכתחלה נקט והה\"נ הכא דאין לחלק כך נלע\"ד. גם אשכחן שכתב ה\"ר שמשון ז\"ל לקמן בפ' עשירי תוספתא בלשון זה וז\"ל היו רגליו מלאים אבק וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה טמא שפשף או שטבל בחמין טהור ע\"כ והביא דברים אלו בספר בית יוסף ס\"ס קצ\"ח ופירשם וגם בספר הלבוש העתיקן שם בסעיף מ\"ה וז\"ל בקיצור לא תטבול באבק שעל רגליה ואם טבלה יש מי שאומ' שחוצץ ולא עלתה לה טבילה מפני שכשיורד למים כך עם אבק שעל רגליו נעשה האבק כמו טיט ברגליו ונדבק בו ורוצץ אא\"כ שפשף רגליו במים מקודם לכן ואח\"כ יטבול ואם טבל בחמין לכ\"ע אפי' לא שפשפן אינו חוצץ מפני שהחמץ מעבירין הלכלוך כאילו שפשוף ע\"כ וגם בשלחן ערוך ישנם בקיצור מופלג משמע מכאן דמותר לכתחלה לטבול בטבילת מקוה מים חמין אלא שיש לדחות דהתם מיירי בכגון חמי טבריא דההוא ליכא מאן דפליג וכמו שכתבתי לעיל בשם הר\"ד משה איסרלן ז\"ל. אח\"כ מצאתי שבהגהות מרדכי בסוף שבועות הביאו ראיה זו ודחו ממש כאשר דחיתי והביאה ב\"י בסוף סי' ר\"א די\"ד דף רמ\"ז ע\"ב וכתב אך יש להביא ראיה מפ' בתרא דנדה דאמרו לאשת רב נחמן דודי חסרת וכו'. ומ\"מ עיין במ\"ש לקמן פ\"ז סוף סי' ב' אי שייך ההוא טעמא דחיישי' למראית העין הנזכר שם הכא ג\"כ. גם עיין בספר שלחן ערוך טור יורה דעה בהל' ת\"ח סימן רמ\"ב סעיף י' שכתב שם יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה שנראה לרבים שהתיר את האסור ע\"כ ובספר הלבוש הביאו שם סתמא עיין אי שייך בנדון דידן גם כן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונפל על האדם ועל הכלים. </b>כתב הרא\"ש ז\"ל בסוף נדה דהאי סתמא כר' יוסי דגל שנתלש משמע אף מן הים אלמא דמטהר בזוחלין ע\"כ ומילתיה דר' יוסי שנויה לעיל בפירקין סי' ד' ובפ\"ח דפרה סי' ח'. וכתב ב\"י ביו\"ד סי' ר\"א דף רל\"ה ולפי מה שכתבתי בדברי הרמב\"ם ז\"ל ככ\"ע נמי אתיא ע\"ש. ודעת הרב בעל הטור ז\"ל כדעת אביו ז\"ל שכך כתב שם ביו\"ד סימן ר\"א דף רל\"ה כל הימים יש להם דין מעין לטהר בזחילה הלכך גל שנתלש וכו' וכן העתיקו בספר שלחן ערוך וזו ראיה קצת ג\"כ לומר דגם הוא הרב בעל הטור ז\"ל גריס מתני' דהזוחלין סמוכה למתני' דגל שנתלש: \n",
+                "<b>נעיצים. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שאם עקר אדם עץ או יתד מן הארץ ישאר המקום חלול ונקרא נעיץ מעוכה ת\"י נעוצה: \n",
+                "<b>המעורבת בבקעה. </b>נראה דאכולהו קאי ואית דגרסי המעורבים: \n",
+                "<b>הר דלית. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל ר\"ל הר חלוש. ופי' הר\"ש ז\"ל על כרחין ב\"ש קסברי דקטפרס חבור וקסברי דנוטפים מטהרין בזוחלין ומיהו אפשר שיש אצל חרדלית פרסת בהמה שהמים עומדין לתוכה ומחוברת לחרדלית כשפופרת הנוד. ובה\"א אין מטבילין דקטפרס אינו חבור ומיהו מדקתני סיפא ומודים משמע דבזחילה פליגי ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל והכי משמע בתוספתא וז\"ל התוספתא ומעשה בכובסים שהיו בירושלם שהיו גודרין את הכלים וטובלין בהן והכל מודים בכלים שגדר בהן לא הוטבלו ע\"כ. וכתב הרא\"ש ז\"ל כלל ל\"א סי' ה' דמדקתני וכלים שגדר בהן לא הוטבלו דדוקא הוייתם דהיינו שמזחיל המים למקוה בעינן על ידי טהרה דומיא דהך מתני' דפרה דקתני כדי שיעברו המים לחבית אבל מניעת המים שלא יצאו מן המקוה יכול לעשות אפילו בדבר טמא ע\"כ. ועיין עוד בתשובתו כלל ל\"א סימן ד': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המעורב למקוה דינו כמקוה. </b>ושיעור תערובתו כמו שמפרש יש בכל שהוא ויש כשפופרת הנוד. וגומות הסמוכות לפי המקוה וכן מקומות שדורסים שם רגלי פרסות בהמה אם היו בהן מים מעורבין עם מי המקוה כשפופרת הנוד מטבילין בתוך אותן הגומות או בתוך אותן הפרסות: \n",
+                "<b>חורי. </b>הר\"ש ז\"ל גריס חוררי והכל אחד: \n",
+                "<b>מערה. </b>היינו מקוה ולפעמים מכנהו בשם בור ופעמים בשם שיח או מערה וכולן שם מקוה עליהם וחורים וסדקים שבו אפי' אינם מעורבין כשפופרת הנוד מטבילין בהן. ומצאתי מוגה מטבילין בהן כמה שהן: \n",
+                "<b>עוקת המערה. </b>היינו שוקת שבסלע שעומד אצל המקוה דתנן לעיל שאינה פוסלת את המקוה כיון שחקקה בסלע או שקבעה ולבסוף חקקה ונהי דלאו כלי הוא מ\"מ אינו נחשב כמקוה להטביל בתוכו אא\"כ מימיו מחוברין למקוה כשפופרת הנוד. וכתוב בבית יוסף יו\"ד סי' ר\"א דף ר\"מ ע\"ב דלמדנו ממשנה זו שיש הפרש בין חורי המערה לעוקא שבצדה דבחורין לא בעי' כשפופרת הנוד ובעוקא שבצדה בעינן ומסתברא דבחורי המערה לא בעינן נמי רביעית מ\"ט חד מקוה הוא אבל בעוקא בעינן רביעית משום דהויא כמקוה בצד מקוה דאין מקוה פחות מרביעית אפילו ע\"י עירוב ע\"כ: \n",
+                "<b>שהיא מעמדת את עצמה. </b>כלו' שחלוקה לעצמה מן המקוה שפעמים שיש במקוה מ' סאה ואין המים מגיעים עד העוקא הלכך כיון שנקרא עליו שם מקוה בלא שיגיע לעוקא אין העוקא מחוברת למקוה בפחות משפופרת הנוד אבל אם אינה מעמדת מים לעצמה דלעולם כשיש במקוה מ' סאה מגיעין המים עד העוקא הרי היא כחורי או כסדקי המערה ומטבילין בה כמות שהיא. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>מעמדת את עצמה אבל אם אינה מעמדת את עצמה מטבילין בה כמה שהיא. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דלי שהוא מלא כו'. </b>וז\"ל הר\"ש ז\"ל והתם בפ' חומר בקדש מייתי ברייתא כעין משנה זו דקתני כלי שמלאו כלים והטבילן הרי אלו טהורים ואם לא טבל המים המעורבים עד שיהיו מעורבים כשפופרת הנוד ומפ' מאי קאמר ה\"ק ואם אינו צרי' להטביל וכו' ע\"כ. וי\"ס דגרסי והטבילו לשון יחיד וקאי אדלי ומה שבתוכו בכלל ונראה שהיא גירסא נכוחה: \n",
+                "<b>ואם לא טבל. </b>כך היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל. ושניהם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל גרסי במים המעורבים עד שיהו מעורבין וכו' אלא שהר\"ש ז\"ל פי' במים המעורבין כלו' אין מטבילין במים המעורבין כי ההיא דתנן בפירקין דלעיל חריצין ונעיצין ופרסת החמור המעורבין לבקעה עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנוד. והרא\"ש ז\"ל פי' במים המעורבין פי' בכל תערובת מים צריך כשפופרת הנוד ובפחות מכאן לא עלתה טבילה לכלים שבתוך הדלי והכי מפ' להך מתני' בר\"פ חומר בקדש [הגה\"ה פי' דלגרסתם ז\"ל מדלגין מן המשנה ד' מלות ואם לא טבל אין. ומלת המים הם גורסים במים בבי\"ת אך בדפוס אחד מצאתי לפי גרסתם שלא דלגו רק שתי תיבות תיבת ואם ותיבת אין והכי איתא התם נ\"א לא טבל במים המעורבים עד שיהיו מעורבים וכו' וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל:]. והרמב\"ם ז\"ל גריס הכי ואם לא טבל אין המים מעורבים עד שיהו וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזה כ' סאה ובזה כ' סאה ובזה עשרים סאה מים שאובין. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>והטובלים כמו שהיו. </b>טמאים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הספוג והדלי. </b>כשאין בהם שלשה לוגין אלא אם כן תצרף עמהן המים הדבוקים בהן אין פוסלין את המקוה הר\"ש ז\"ל. ופי' הרא\"ש ז\"ל דלי שפיו צר ובו שלשה לוגין מים שאובין ונפל למקוה ולא נפלו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ונתערבו כולן עם מי המקוה ע\"כ והוא פי' הרמב\"ם ז\"ל. ושם בחבורו הביא כסף משנה פי' רבינו שמשון ז\"ל וגם פי' הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השידה והתיבה שבים. </b>פי' בערוך ערך שידה פי' אם יש בים כלים כדי לרחצן ונתמלאו מים ע\"כ וכתב הרא\"ש ז\"ל דדוקא שהים מקיפם אבל אם היו עומדים על שפת הים אע\"פ שמחוברין לים כשפופרת הנוד לא: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר בכלי גדול וכו'. </b>ר' יהודה לא מדמי שידה ותיבה לעוקא הואיל ושם כלי עליהן ובעי ד' טפחים נקוב או רוב הכלי כשרוב הכלי יותר משפופרת הנוד ובתוספתא קאמר לה ר' יהודה משום ב\"ש ופי' הר\"ש ז\"ל ולא משום דב\"ה פליגי אלא מב\"ש שמעה תדע דבמתני' קתני לה סתם דגבי שוקת בסלע הוא דפליגי ב\"ש וב\"ה לעיל ספ\"ד ולעיל גבי עוקת המערה דהיינו שוקת שבסלע משמע דמודה ר' יהודה בכשפופרת אלמא כב\"ה ס\"ל ומיהו מצינן למימר דסבר לה כב\"ש בחדא וכב\"ה בחדא ע\"כ: \n",
+                "<b>אם היה שק או קופה מטבילין בהן במה שהן. </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>אלא מטבילין. </b>אית דלא גרסי מלת אלא רק ומטבילין אותם וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גיסטרא שבמקוה. </b>פי' גיסטרא שבר כלי והיא טמאה ושפתה חוץ למים אלא שיש בה פגימות בשפתה כמו כלי חרש שנשבר שאין מקום השברים שוה ונכנסין המים לגיסטרא דרך אותם פגימות. והטביל בה את הכלים טהרו מטומאתם כי מי המקוה מחוברין למים שבתוכה. אבל טמאים ע\"ג כלי חרס פי' כי בהוציאו הכלים מן המים והן עדיין באויר הגיסטרא נטמאו המים הדבוקים בכלים מאויר הגיסטרא וטמאו את הכלים כדין משקים טמאים שמטמאין את הכלים אבל אם היו המים צפין ע\"ג הגיסטרא אז לא נטמאו המים הנדבקים בכלים דתו לא מקבלי המים טומאה כיון דמחברי ממש. הוא טהור וידיו טמאות מאויר התנור דתנור טמא מטמא את הידים ואינו מטמא את האדם. ואם היו המים צפים על התנור כשיעור גובה רום ידיו אף ידיו טהורות שאפי' נגעו בשפת התנור ונטמאו הרי ג\"כ נטבלו ונטהרו אבל בפחות מרום ידיו טמאות לפי שכשנגע תחתית ידו בתנור עלה צד העליון של ידיו כבר מן המים הרא\"ש ז\"ל וקרוב לזה הוא פי' הר\"ש ז\"ל גם פי' הרמב\"ם ז\"ל אלא שפירש שהגיסטרא זו יש לה סדק בשוליה א\"ה בס' ח\"נ כ' ע\"ז וז\"ל הוא דבר תמוה דא\"כ הרי טהורה היא דאפילו במוציא משקה נטהרה (כמ\"ש הרמב\"ם רפי\"ט מה\"כ) וכ\"ש בכונס משקה. עכ\"ל: שהמים נכנסין בה ומעין היוצא מן התנור כגון שיוצא משולי התנור וקערירותו ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם שם פ\"ו מה\"מ גיסטרא טמאה כו' וחוזר ומטמא אותם וכן מעין היוצא מתחת התנור הטמא וירד וטבל בתוכו הוא טהור וידיו טמאות מאויר התנור אא\"כ היו המים למעלה מן התנור ברום ידיו שנמצא כשטבל ידיו למעלה מן התנור שאין כלי חרס מתטהרין במקוה כמו שבארנו ע\"כ. אכן בפי' רעז\"ל נשמט פי' משנתינו ומצאתי שגם בפי' כתיבת יד לרעז\"ל אין פירוש על משנה זו: \n",
+                "<b>על גביו רום ידיו. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עירוב מקואות כשפופרת הנוד. </b>עי' תוס' פ' שני דגיטין דט\"ז. ובפי' הר\"ש ז\"ל ספ\"ח דטהרות שיישב הא דקיי\"ל בפ' שני דגיטין טופח ע\"מ להטפיח חבור דלא תיקשי אהכא דבעי כשפופרת הנוד. ובסוף ספר סמ\"ק כתוב בשם התוס' ז\"ל אשר שם שאין צריך שיהיו המים צפין בתוך הנקב רק טופח ע\"מ להטפיח ע\"כ. ומתני' דקתני עירוב מקואות כשפופרת הנוד היינו כב\"ה ודלא כב\"ש דאמרי' לעיל ספ\"ד עד שיפחת רובה: \n",
+                "<b>כשתי אצבעות. </b>דקדק ב\"י ביו\"ד סי' ר\"א דף רמ\"ג מדברי הר\"ש והרא\"ש ז\"ל דס\"ל דשתי אצבעות היינו באצבע הסמוך לגודל שהיא בינונית בה משערינן שתי אצבעות ודלא מהרמב\"ם ז\"ל שפירש האחת היא האצבע הנזכרת ואחת היא הסמוכה לה דהיינו האמה: \n",
+                "<b>ספק שהיא כשפופרת הנוד ספק שאינה. </b>כצ\"ל. וכ' הרא\"ש ז\"ל בסוף נדה פי' עירוב מקואות שאוב בצד מקוה כשר או חסר בצד שלם או שנים חסרין להכשירן צריך שיהיה הנקב רחב כשפה\"נ ע\"כ אבל בשער המים שבסוף תורת הבית כתוב דהא דבעינן כשפופרת הנוד היינו דוקא להכשיר מקוה חסר מן השלם אבל להכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב אע\"פ שאינו משיקן אלא כשערה כשר לפי ששאוב אינו פוסל אלא מדבריהם הם הקלו בו בכך שאע\"פ שמי ההשקה אינם רואין פני האויר ואע\"פ שאין משיקו אלא כשערה ע\"כ. וקרוב לזה כתב רבינו עובדיה ז\"ל במתני' דבסמוך: \n",
+                "<b>וכן כזית מן המת וכו'. </b>ספקו טמא דשיעורין דאוריי' הן הרא\"ש ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל פירש ול' התוספתא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן ספקו טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מד\"ס ספקו טמא וכל אשר אין לו פסוק מן התורה יקראוהו חכמים דברי סופרים אמנם שיעורין הלכה למשה מסיני הם כדאמרי' בפ\"ק דעירובין ובסוכה ובפ\"ק דיומא. וכן פי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל התוספתא וז\"ל מד\"ס כלומר הלכה למשה מסיני כדאמרי' וכו': \n",
+                "<b>כל שיעמוד בשפופרת. </b>בבי\"ת גרסי' לה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטהרין את המקואות העליון וכו'. </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>מביא סלון של חרס או של אבר. </b>מדברי הרא\"ש ז\"ל משמע דבסלון תלוש מיירי אבל הרשב\"א ז\"ל וגם בתשובות להרמב\"ן ז\"ל מפורש דכשהסלון מחובר לקרקע דוקא מיירי: \n",
+                "<b>ומניח ידיו תחתיו. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אם הושם קצה הסלון במקוה התחתון הכשר וילחוץ המים בידיו עד שיגיע קצהו האחרון למקוה השני הנה מעת שיפגוש קצה הסלון במים אשר בו למים אשר במקוה העליון נתחברו המים במים ונשלם השיעור. ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל העליון מן התחתון כגון שני מקואות שעומדין בשפוע ההר מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו האחד בתחתון ובצד העליון יהיה תחתית הסלון בתוך המים ושפוע הסלון יהיה כשיעור זה שכשימלא למטה יגיע תחתיתו מצד העליון במים שבעליון וכשמתחילין המים לרדת מן העליון לתחתון יניח ידו בפי הסילון שלמטה עד שיתמלא הסילון גם למעלה וכשיסיר ידו נמצאו שני המקואות מחוברין במים ברוחב שפופרת הנוד רגע אחד וכשירדו המים למטה ישיארו משקים כשערה ודיו ע\"כ: \n",
+                "<b>כשערה. </b>צריך להיות בכא\"ף. וכתוב בספר הלבוש כמפרש עוד דברי ב\"י בסי' ר\"א סעיף מ\"ט וז\"ל ואע\"ג דגבי ממשיך מים מן המעין לכלי קיי\"ל דנפסלו המים בכלי ואפילו כשיוצאים מן הכלי עדיין פסולין הן ולא מהני להו חבורן למעין ל\"ד לזה דשאני התם דהוו כלי שיש לו בית קבול ונפסלו משום שאובים וכיון שנפסלו משום שאובים אין שייך לומר שוב חוזרין להכשרן ליחשב אינם שאובין ע\"י חבורן למקוה דמה ענין זה לזה היאך יעשו המים שאינם שאובים שבמקוה את השאובין לשאינם שאובין אבל הכא מיירי בכלי שאין לו בית קבול אלא שהוא כלי המקבל טומאה ואין בו אלא משום שיהא הוייתו ע\"י טהרה וכיון שהן מחוברין למקוה אמרי' דנשארו טהורים ע\"י השקה דטהרה דהשקה ילפי' לה בת\"כ מקראי לענין טבילת משקים ה\"נ מועלת ההשקה שישארו המים היוצאין בטהרתן ולא נימא שהיתה הוייתו ע\"י טומאה נ\"ל עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לשתי מצטרף ולערב אין מצטרף. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל לשתי מלמעלה למטה לערב הרוחב וכמוהו בכותל מימין לשמאל אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל פירשו אפכא שתי מצד זה לצד זה ערב מלמעלה למטה. פי' הרמב\"ם ז\"ל וכונת מצטרף שנצטרפו השני מקואות וישלם השיעור יחד אכן רבינו ירוחם ז\"ל פי' מצטרף כל הסדק לשפופרת הנוד ע\"כ הר\"ס ז\"ל. וראיתי להעתיק הנה לשון ספר הלבוש דבי\"ד סי' ר\"א סעיף נ\"ד וז\"ל ב' מקואות סמוכים זה אצל זה שיש בהן מים כשרים אלא שהן חסרין שאין בכל א' מהם מ' סאה וכותל ביניהם ונסדקה הכותל אם נסדקה ברוחב כל הכותל מצד זה לצד זה וברום אפי' כל שהוא רק שהמים מחלחלין ומבצבצין מעט דרך הסדק מצטרפי' ומחברי' שתי המקואות להכשירן לטבול בכל א' מהן שכל א' מהם משלים את חברו להשלים השיעור של מ' סאה שכיון שהסדק הולך ברוחב הוו חבור טפי ואם נסדק הכותל מלמעלה למטה אינו מצטרף עד שיהא בסדק נקב שהוא כשפופרת הנוד במקום אחד ואם נפרץ הכותל למעלה עד שהולכים המים מעט מזה לזה למעלה על עובי הכותל אם יש ברוחב הפרצה כשפופרת הנוד ומתחברי' המי' כרוחב שפופרת הנוד וברום כקליפת השום מצטרפי' וכשרי' שכיון שחבור המים הוא למעלה רואה את האויר והכל רואין המים שהן מחוברי' סגי בזה ומצטרפי' וה\"ה אם היה גל של עפר בין ב' מקואות וניטל מן הגל מעט עד שהמים מקלחי' מזה לזה למעלה ברוחב כשפופרת הנאד וברום כקליפת השום סגי כיון שחבור המים הוא למעלה רואה את האויר והכל רואי' אותו ולא אמרו שצריך הכר כשפופרת הנוד בכל סביבותיו ברוחב ובגובה אלא כשמחברין המקואות ע\"י נקב שבאמצע הכותל כמו שאמרנו למעלה פעמים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנוד. </b>בתוספתא פליג רשב\"ג וקאמר טפח מלא רוחב הפרסה. והכא קתני רום כקליפת השום אבל לעיל גבי סלון דמיירי בשאוב שהוא דרבנן נקט אפי' כשערה מה\"ר שמשון ז\"ל. ועוד כתב כאן ובמס' טהרות תנן ומייתי לה בפ' שני דגיטין דמשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה הא טופח להטפיח חבור והכל פירשתי בספ\"ח דמס' טהרות ע\"כ וז\"ל סוף דבריו שם ועוד יש לפרש דכל מקום שהמים מתערבין דרך נקב או דרך פרצה שלמעלה שיעור המים כשיעור הפרצה בין לכשפופרת בין לקליפת השום בין לר' יהודה בין לרבנן ומתיישב בכך מתני' דכותל וכי פליגי במים צפים מלמעלה מן הכותל בלא פרצה או כי ההיא דקומקום דתוספתא דרבנן בעו כקליפת השום ולר' יהודה סגי בטופח ע\"מ להטפיח ע\"כ. ועוד האריך ע\"ש: \n",
+                "בפי' רעז\"ל. צריך להיות אבל כשנפרץ הכותל בראשו והפרצה רואה את האויר והמים מתחברים שם סגי ברום כקליפת השום וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אביק. </b>בערוך פי' כמו ביב שהמים נמשכין לתוכו ויורדין מן האמבטי לאביק וי\"מ אביק היא האמה שכל המים נמשכין בה חמים וקרים ואביק לשון חקק הוא: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אם מקבלת וכו'. </b>ותימה שפסק הרמב\"ם בחבורו שם פ' ששי סי' י\"א כר\"מ ושבק רבנן ומדברי מהרי\"ק ז\"ל משמע דס\"ל דלא הוה גריס דברי ר\"מ רק סתמא שכתב שם דסבירא ליה דהלכה כתנא קמא ומשום הכי לא חש רבינו לדברי חכמים ע\"כ בקיצור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ור' אלעזר אומר וכו' </b>עד שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו. ור' אליעזר לטעמיה דמכשר כמו כן בברייתא שהבאתי לעיל בפ' שני בסי' ד' גבי גיסטרא וכו'. ושמעת מינה דגרסי' ר' אליעזר ביו\"ד אע\"ג דר' יוסי דפליג עליה נזכר בראשונה והוא תימה וגם אי הוה גרסי' ר' אלעזר בלתי יו\"ד הוה תימה דאתי ר' אלעזר כר' אליעזר דשמותי ודלא כת\"ק דהתם בתוספתא: \n",
+                "<b>ויש בצד הנקב. </b>מ\"מ אם יש כנגד הנקב שלשת לוגין וכו': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והטיט הנרוק. </b>פירוש אפילו נרוק וכן בטור שם והטיט שהוא עב קצת אפי' יש בו רכות. שיכולים להריקו מכלי אל כלי ע\"כ. והעלו התוס' וגם ה\"ר שמשון ז\"ל דטיט הנרוק נמי אפי' בשעה שמצטרף להשלים מ\"מ אין מטבילין בו וכדתנן לעיל ס\"פ שני מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט ר' אליעזר אומר מטבילין במים ואין מטבילין בטיט ר' יהושע אומר במים ובטיט באיזה טיט אמרו בטיט שהמים צפין על גביו ואם היו המים מצד א' מודה ר' יהושע שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט באיזה טיט אמרו וכו'. \n",
+                "<b>משמו שאמר להם. </b>מ\"מ שהיה אומר להם צאו: \n",
+                "<b>נפל מהם סאה לתוכו העלוהו. </b>כך צ\"ל. וי\"ס העלתו בתי\"ו וגרסא נכונה היא. וכתב הרמב\"ם ז\"ל אפי' הביא מ' סאה שלג בתחלה והניחן בעוקא ורסקן שם ה\"ז מקוה שלם וכשר ע\"כ ונלע\"ד דונפל מהם סאה לתוכו דקתני במתני' להשלים המקוה לאו דוקא דהא בעי' ב' סאים שלג או יותר כדי שיצא מהם סאה מים וכן זה שכתבתי בשם הרמב\"ם ז\"ל מ' סאה שלג נלע\"ד דלאו דוקא אלא דמתני' נקט סאה משום פסול דודאי דבסאה אחת שלג איכא טפי משלשה לוגין וסרכא דלישנא דנקט במתני' נקט ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל גם בדין זה שכתב ז\"ל. והילך כל הלשון אשר שם בב\"י בדף רמ\"א עמוד ד' וא\"ת הנך כולהו דקאמר מעלין ולא פוסלין כיון דחשיב להו מיא לאשלומי מ\"ט לא פסלי בשאובין התם משום דהוו דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה אלא אצטרופי בלחוד הוא דמצטרפי לרובא דכשרים ומש\"ה אין פוסלין בשאובה מ\"ט מקוה מים הוא דאתקש למעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אבל שאר משקים לא אתקוש הלכך שאר משקין בשנוי מראה הוא דפסלי משום דמתחזי כמקוה של שאר משקים אבל משום שאובין לא והנך כולהו כיון דליכא בהו שנוי מראה פיסול שאובה נמי ליכא וא\"ת לאנשי מידבא משום ר' ישמעאל הרי עושין מן השלג מקוה לכתחל' ואפ\"ה כי נותנו בידים כשר התם לכשיתפשר קאמר וכשנפשר מילתא אחרינא הוא וממילא קא הוה מקוה ע\"כ. והרז\"ה ז\"ל כתב על זה אנו תמוהין מהיכן למד שבמדידה עשו אנשי מידבא את המקוה או שהביאו את השלג בכלים שמא בידיהם משכו והוליכוהו עם הקרקע עכ\"ל ולבסוף דבריו כתב הלכך אין לנו מאותו מעשה שום ראיה לומר שאין השאובה פוסלת בשלג ונראה לי שדינו כדין המים בין לפסול בין להכשיר ע\"כ ורבינו יעקב ז\"ל השמיט גליד משום דמדין ברד וכפור הוא נלמד אבל מלח איני יודע למה השמיטו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומי כבשים ומי שלקות. </b>מאי דקשה אמתני' מההיא דתנינן ס\"פ עשירי דמסכת תרומות מי שלקות ומי כבשי' של תרומה אסורין לזרים נכתב שם: \n",
+                "<b>והתמד. </b>עיין במשנה בפ\"ק דחולין. וז\"ל הר\"ש ז\"ל והתמד עד שלא החמיץ בספ\"ק דחולין נמי תנינן הכי ואמרי' בגמ' מני מתני' לא ר' יהודה ולא רבנן דתנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור ור' יהודה מחייב מני אי רבנן אע\"ג דהחמיץ אי ר' יהודה אע\"ג דלא החמיץ ומשני רב נחמן בשהחמיץ מחלוקת ומתני' ר' יהודה היא ור' אלעזר מסיק דבשלא החמיץ מחלוקת וצריך לדקדק דלא תיקשי מסקנא דירושלמי לפי טעמי דהתם ע\"כ ותמצא מסקנת הירוש' כתובה בתרומות שם ס\"פ עשירי כדכתיבנא: \n",
+                "<b>ונפל מהן קורטוב לתוכו לא העלוהו ופוסלין בשלשה לוגין. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>קורטוב לתוכו לא העלתו </b>כצ\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. הרי כל הסאה של מי פירות שנשארה במקוה משלימין את המקוה ע\"כ. אמר המלקט לפי שלא חסר ממנו אלא אחד מארבעים ואחד לפי חשבון וביבמות פ' הערל מפ' דעד רובו כשר כגון שיהו תשע עשרה סאין מי פירות והשאר מים נמצא שמעלים: \n",
+                "<b>ופעמים שאינם מעלין כיצד מקוה שיש בו מ' סאה חסר א' נפל מהם סאה לתוכו לא העלתו. </b>כך צ\"ל. ופי' הר\"ש ז\"ל דבזה שאר המשקים חלוקים מן המים דאילו מים כו' עד מש\"כ במי פירות ע\"כ וקל להבין דבמי פירות יוד רובו דוקא כמו שכתבתי לעיל בסמוך וזה שלא כדעת הרמב\"ם ז\"ל שהוא סובר שלא נזכר בפ' הערל עד רובו אלא דוקא במים שאובים אבל במי פירות לא מכשרינן אלא בנתן סאה אחת ונטל אחת כדקתני מתני' אבל טפי לא ונראה דאפשר לומר שטעמו של הרמב\"ם ז\"ל דמדינא מישרא שרי בכל גוונא אלא דהיכא דנתן סאה ונטל סאה כי הוי רובו או חציו הכי מיחזי להו לאינשי שניטלו הכשרים ונכנסו תחתם השאובין ויבאו להכשיר בכולן שאובין לגמרי ולפיכך גזרו מפני מראית העין אבל בהנך דמקוה העליון ומקוה התחתון כיון דלא ניטלו ביד ליכא למיחש למראית העין וכבר הזכיר חילוק זה הרמב\"ן ז\"ל בפ' המוכר את הבית. קיצור מבית יוסף יורה דעה סי' ר\"א דף רמ\"ב ע\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדיח בו סלי זיתים וסלי ענבים ושינו את מראיו כשר. </b>וכל שכן אם נשתנה מראה מי המקוה מחמת עצמו שהוא כשר כמו שפסק הרמב\"ם ז\"ל בספ\"ז דהלכות מקואות. וכתוב בב\"י שם בי\"ד סי' ר\"א שכתב הראב\"ד ז\"ל בספר בעלי הנפש למדנו מכאן שאין שנוי מראה פוסל עד שיתערב בו גוף המשקה והיא משנה את מראיו אבל אם שרה בו סמנים או אוכלין ונשתנו מראיו כשר שהרי הדיח בו סלי זיתים וענבים אינם פוסלים בשנוי מראה מפני שאין בהם מגוף הדבר המשנה את מראיו וכן מי הצבע אין בהם כי אם שריית סמנים בלבד ופוסלין בג' לוגין משום דמיא דצבעא מיקרו עוד למדנו מכאן שאין לשנוי מראה שיעור אלא אפילו מלוג א' נשתנו מראיו פסול ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר מי הַצֶבַע. </b>נלע\"ד מאן דגריס מי הַצֶבַע הצד\"י בסגול לא משתבש ומאן דגריס נמי מי הצבע הצד\"י בפתח לא משתבש. ובגמ' פ\"ק דמכות דף ד' פריך מהכא דקתני מי הצבע פוסלין אותו בג' לוגין לרב דאמר ג' לוגין מים שאובין שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין ונפלו למקוה לא פסלוהו ומשני התם מיא דצבעא מיקרו הכא חמרא מזיגא מיקרי: \n",
+                "<b>ימתין לו. </b>אית דלא גרסי מלת לו. ובירושל' פ' שני דערלה משמע דגרסי' ר\"מ אומר וכו' וטעמא דר\"מ משום שאיבה נכרת ואתיא דר\"מ כב\"ש כמה דב\"ש אמרין אף מטמא מי שיש בו כח להחמיץ ולעשות רושם בעיסה הכא נמי כיון דעושה רושם במים נראה כולו כשאוב וכן היא הגרסא ג\"כ בירושלמי כתיבת יד. ובת\"כ פרשה ט' ג' מחלוקות בדבר ר\"מ ור' יהודה ור' יוסי כדפי' שם ספר קרבן אהרן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפל לתוכו יין וכו'. </b>שבת ר\"פ חבית (שבת דף קמ\"ד) מייתי לבבא דלעיל נפל לתוכו יין או מוחל ושינו את מראיו ואני העתקתי הסוגיא על בבא זו שהכל יוצא לדין אחד דבעי התם עלה מאן תנא דמוחל משקה הוא דס\"ד מעיקרא דלא פסיל ליה למקוה אלא משקה כדפי' רש\"י ז\"ל התם ומוקי לה אביי דר' יעקב היא דתניא ר' יעקב אומר מוחל הרי הוא כמשקה ומפני מה אמרו מוחל היוצא מתחלה טהור לפי שאינו רוצה בקיומו ר\"ש אומר מוחל אינו כמשקה ומה טעם אמרו מוחל היוצא מעקל בית הבד טמא לפי שאי אפשר לו בלא צחצוחי שמן והתם מפ' מאי בינייהו ורבא מוקי לה ככולי עלמא וטעם דמוחל פוסל משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה ופוסל את המקוה בשנוי מראה ודברי הכל. ומילתיה דר\"ש איתה נמי במתני' דבפ\"ט דטהרות סי' ג'. ועיין במ\"ש בפ' בתרא דמכשירין סימן ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה לוגין מים ונפל לתוכן. </b>וכתב רש\"י ז\"נ שם במכות חסר קורטוב גרסי' ברישא ובסיפא. עוד כתב ה\"מ למיתני כה\"ג ברישא וניתנינהו בחדא בבא הכי שלשה לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב יין או חלב בין שמראיהן כמראה מים בין שמראיהן כמראה יין לא פסלוהו אלא כי אורחא דמילתא קתני להו שהיין שהוא אדום הופך את המים ממראיתו אבל החלב אין דרכו להפוך את מראיתו ע\"כ ואמרי' התם במכות דרבא הוא דפשיטא ליה דרב גריס ברישא ג\"כ חסר קורטוב דלא בעי ת\"ק אלא שיעורא ורב דקפיד נמי אחזותא כר' יוחנן בן נורי ס\"ל ולרב פפא לא פשיטא ליה ומספקא ליה אי רב תני גם ברישא חסר קורטוב אי דוקא בסיפא דרבנן תרוייהו בעו שיעורא וחזותא ורב דאמר דשלשה לוגין של מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה היין ונפלו למקוה לא פסלוהו כדברי הכל דלכ\"ע חזותא דמיא מיהא בעינן לפסול. ואביי אמר שלמדו רב יוסף קודם ששכח תלמודו דרב לא תני חסר קורטוב ברישא וכדברי הכל ס\"ל. גם שם בחולין הגירסא חסר קורטוב גם ברישא ללשון שני דפי' רש\"י ז\"ל וז\"ל אבל שלשה לוגין שלימים אפי' מראיהן כמראה יין פסלי דרבנן לא קפדו אחזותא כלל ות\"ק לא זו אף זו קאמר ל\"מ ברישא דאיכא תרתי לטיבותא דלא פסלוהו חדא דחסר קורטוב הן ועוד דחזותייהו חזותא דחמרא הוא אלא אפי' בסיפא דליכא אלא חדא לטיבותא דהיינו דחסר קורטוב הן אבל חזותייהו חזותא דמיא הוי אפי' הכי לא פסלוהו וריב\"נ ארישא נמי פליג ואתא למימר דאפי' שלשה לוגין שלימין ומראיהן כמראה יין לא פסלי ובסיפא אע\"ג דליכא שלשה לוגין שלימין מים הואיל דאיכא מראה מים פסלי עכ\"ל ז\"ל אבל הרא\"ש ז\"ל פי' וז\"ל הכל הולך אחר המראה אסיפא דוקא פליגי ורבנן בעו שיעורא וחזותא הלכך לא פסלוהו בין ברישא בין בסיפא עכ\"ל ז\"ל עוד פי' הרא\"ש ז\"ל דהא דתנן שלשה לוגין מים ונפל לתוכן קורטוב יין והרי מראיהן כמראה היין שנפלו למקוה לא פסלוהו היינו דוקא כשלא שינו מראה המקוה אבל אם שינו מראיו פסלוהו ופשוט הוא כן כתוב בבית יוסף סימן ר\"א דף רמ\"א ע\"ד. ועיין במה שכתבתי לעיל פ\"ק סימן ז' בענין שנוי מראה דמעין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר וכו'. </b>ועיין במ\"ש בספ\"ח דטהרות בשם הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>אף השני טהור. </b>דאמרינן גוד אחית אבל גוד אסיק כגון אם הטביל מחטין וצנורייאות בראשו של ראשון בעודו במים או כגון שלש גומות בנחל העליונה והתחתונה של עשרים עשרים סאה והאמצעית של מ' סאה וחרדלית של גשמים עוברת ביניהם ומחברתם לית ליה לר' יהודה דמטביל בעליונה אלא בתחתונה וכן נמי לא עלתה טבילה למחטין וצנורייאות ור\"מ פליג עליה בתוספתא דאמרי' נמי גוד אסיק כמו שכתבתי לעיל פ' שני סי' ב' ורבנן אפי' גוד אחית לית להו. וכתב הר\"ש ז\"ל ובר\"פ שני דגיטין משמע טעמא דרבנן דמתני' משום דטופח להטפיח אינו חבור ע\"כ: \n",
+                "<b>והעלהו מקצתו. </b>כך צ\"ל. וכתוב בבית יוסף יורה דעה סימן ר\"א דף רמ\"ט עמוד ג' וא\"ת כיון שפסק הרמב\"ם ז\"ל כת\"ק דשני טמא אע\"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים היאך פסק בהטביל בו סגוס עבה והגביהו אם היה מקצת הסגוס נוגע במים הטובל באחרונה טהור שהרי כולם מעורבין ומ\"ש מרגליו של ראשון נוגעות במים תירץ הריב\"ש ז\"ל בתשובה שהסגוס עבה הוא בולע את המים ואינו כמו האדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו וכיון שטופח להטפיח שעל גופו אינו חבור הרי נחסרו המים אבל הסגוס העבה הוא בולע הרבה מן המים ולזה כשקצתו הוא במים הרי הוא כאילו כל המים הבלועין בבגד בקצתו שלמעלה נוגעין במים בקצתו שבתוך המים והרי כל המים מעורבין למקוה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפי' חבילי עצים. </b>כלומר לא מיבעיא אבנים אלא אפי' עצים או קנים דכיון שהמים נכנסין בהן לא חשיב הפסק ומצטרפים למ' סאה ובלבד שלא יחלוק את כל המקוה דא\"כ ה\"ל כמקוה שחלקו בסל וגרגותני דהטובל שם לא עלתה לו טבילה כדאיתא בריש חומר בקדש הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. עוד כתב הר\"ש ז\"ל וי\"מ מרודדין שמימיו קרקעותיו שאין לו קרקע אחר כגון במקום בצעים שהיורד בו טובע בבוץ ואין אדם יכול לטבול שם אא\"כ מביא חבילי עצים ומטפחין אותם על המים ועומד עליהם וטובל ואין לשון המשנה משמע כן ע\"כ וכתב הר' שמעון ב\"ר צמח בתשובה דוקא בעצים או אבנים אבל בכלים פסול כדאיתא בפ' חומר בקדש ע\"כ: \n",
+                "<b>כדי שֶיִתְפְחוּ. </b>נלע\"ד שנקוד התי\"ו והפ\"א בשני שבאין אחד נח ואחד נע או התי\"ו בנקוד קמץ שיתפחו: \n",
+                "<b>מהט כו' </b>בטור סוף סי' ר\"א דיורה דעה פירש כיון שעבר עליה הגל והוא שיהא צד אחד של הגל מחובר למי המקוה דאם לא כן לא היה הגל מטהר אם אין בו מ' סאה ע\"כ והוא פי' הרא\"ש ז\"ל בסוף נדה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארץ ישראל וכו'. </b>וכתוב בבית יוסף יורה דעה סוף סי' ר\"א ומיהו משמע דהאי חילוק דבין ארץ ישראל לארץ העמים אינו אלא בזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתן אבל האידנא דין ארץ ישראל שוה לארץ העמים בזה וכן משמע בתוספתא ע\"כ: \n",
+                "<b>אפי' נתמלאו בקילון. </b>גימא עמוקה שמי גשמים מתקבצין בה כדאיתא בריש מועד קטן ואפי' מילא בכתף והביא מן הקילון ושפך לתוך המקוה הרא\"ש ז\"ל. פי' שלבעל קרי אפי' כולן מים שאובין כשירים כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ושבארץ ישראל שחוץ למפתח כשרים אף לנדות שלפנים מן המפתח כשרין לבעלי קריין ופסולין לכל הטמאין. </b>סתמא כר' יהודה אבל ר\"מ פליג עליה בתוספתא וקאמר שלפנים מן המפתח פסולין לבעלי קריין ואין צריך לומר לכל הטמאין ורשב\"ג אייתי עובדא לסיועי לדברי ר' יהודה וגם ר' יהודה הביא מעשה אחד לסיועי לנפשיה ומעשה אחר לסיועי לר\"מ. ואית דגרסי שחוץ לפתח כשרים אף לנדות שלפנים מן הפתח כשרים לבעלי קריין וכו': \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר. </b>י\"ס ר' אלעזר בלי יו\"ד: \n",
+                "<b>מפני הכביסה. </b>פירש בערוך בערך כבש מפני המסלול של בני אדם. תרגום גבר במסלתו ילכון גבר בכבשיה אזלין. במסלה בארח כבישא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מתחלה ועד סוף. </b>במראה אחד אינו מחמת קרי וטהור. הרמב\"ם ז\"ל והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>לבנים ונמשכין. </b>מי רגלים מדובקים קצתם עם קצתם כמו ליחה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טפין עבות טמא. </b>דודאי מחמת קרי הם באים: \n",
+                "<b>ר' אלעזר חסמא. </b>בלי יו\"ד צ\"ל: \n",
+                "<b>ומצא בשרו חם טמא. </b>בשרו אברו. תניא חם ולא הרהר הרהר ולא חם טהור: הפולטת ש\"ז ביום השלישי. כך צ\"ל. ואיתה בשבת פרק ט' דף פ\"ו ברייתא וגם שם בירושלמי ומסיים בה התם במילתיה דר' עקיבא ואם יצאת מקצת וכו': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ופעמים שהם ד' עונות שלימות כגון אם שמשה בליל חמישי עם חשיכה כך צ\"ל. והחכם הר\"ס ז\"ל הגיה ביום רביעי עם חשיכה: \n",
+                "<b>טהורה דברי ר' אלעזר בן עזריה. </b>שם בפ' ר' עקיבא מפ' טעמיה דר' אלעזר בן עזריה דסבר כרבנן דאמרי בחמישי עבוד פרישה על אשר צוה אותם במתן תורה היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה ויש אשר שמשו את מטותיהן בחמישי בערב ואפ\"ה היו טהורין אם פלטו בשבת שהוא יום שלישי ור' עקיבא סבר כר' יוסי דאמר ברביעי עבוד פרישה וישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום ובליל רביעי שמשו ויש חמש עונות עד ליל שבת ור' ישמעאל סבר אם היה בית אפל מותר הלכך פעמים שאין כאן אלא ד' הרא\"ש ז\"ל. ובזוהר בפ' יתרו דף פ' ע\"ב א\"ר יוסי בההיא שעתא דקריבו ישראל לטורא דסיני בההוא ליליא נגהי תלתא יומין דלא אזדווגו ישראל לאנתתייהו ע\"כ: \n",
+                "<b>פעמים שהן שש וכו'. </b>כך צ\"ל. ובטור יורה דעה סימן קצ\"ו ורוב הפוסקים פסקו הלכתא כר' עקיבא זולתי הרמב\"ם ז\"ל ואור זרוע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעובד כוכבים טהורה. </b>בפ' בנות כותים קאמר דאפי' טומאה דרבנן ליכא ודייק לה מדקתני בברייתא דמייתי התם ש\"ז של עובד כוכבים טהורה בכל מקום ואפי' במעי ישראלית חוץ ממי רגלים שבה ומי רגלים דאורייתא לא מטמאו ש\"מ דש\"ז טהורה לגמרי הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>האשה ששמשה וכו'. </b>כתב בית יוסף בטור יו\"ד בסי' קצ\"ו בשם הרשב\"א ז\"ל יש מפרשים כבוד הבית ממש שבשעה שהיא שוחה לכבד ומרחבת יריכותיה פולטת הכל ע\"כ: \n",
+                "<b>בעל קרי שטבל. </b>בנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ\"ג) פריך מינה לשמואל דאמר כל ש\"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה ומשני שאני הכא דרובא בהרגשה וצריך לדקדק שלא יקשה לשמואל מהנך דלעיל דמים חלוקים או עכורים הר\"ש ז\"ל. וכתב הרמב\"ם ז\"ל שם בפרק חמישי דהלכות שאר אבות הטומאות דמהרהר ומטיל מים השנויים בפ' זה אינם טמאים אלא מדבריהם ולא גזרו עליהם טומאה אלא לתרומה אבל לחולין טהורין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל טמאה על גב רוקה. </b>דהוי כמו איש טהור שנגע ברוק הנדה שהוא ראשון לטומאה: קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה. בפ' תינוקת (נדה דף ס\"ז) גרסי' דאם עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה ובתר הכי אמרי' התם ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כדאיתא התם כמו שכתובה הגירסא ברב אלפס ובהרא\"ש ז\"ל והקשה על זה הר\"ן ז\"ל מ\"ש עצמה עיניה מקרצה שפתותיה וי\"ל דכי עצמה עיניה לא מהדקי קמטין כולי האי שיהו מעכבין מלבוא בהן המים ע\"כ ועיין ג\"כ בכסף משנה בפ' שני דהלכות מקואות סימן כ\"ב ששם הביא גירסת ההלכות דנראה דמכל מקום חסר לנו לשון בדפוס בגמרות שבידנו: \n",
+                "<b>האוחז באדם וכו'. </b>ירוש' דחגיגה ר\"פ חומר בקדש. א\"ר יוחנן דאבא שאול דברייתא דהתם ור\"ש דהכא אמרו דבר אחד. ר\"ש אומר ירפה לרבנן לא סגי ביד רפה דחיישי' שמא לא ירפה הרא\"ש ז\"ל. ובערוך בערך דח פי' אם הדיח ידיו במים טהורים פי' אם רחץ גב ידו במים נטהרה אע\"פ שלא הגיעו המים לכף ידו ר\"ש אומר ירפה כלומר לא יטהר הכלי עד שירפה ידו ויגיע המים לתוך ידו ולכלי ע\"כ: \n",
+                "<b>בית הסתרים וכו'. </b>ופי' הר\"ן ז\"ל בהלכות נדה להרי\"ף ז\"ל דבפ' שני דשבועות ריש דף ש\"ח מיהו צריכה אשה להדיח קמטיה במים כדי שיהא ראוי לביאת מים ע\"כ וכמו שפי' כבר רעז\"ל. וכתב ב\"י בטוי\"ד סי' קצ\"ח נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה וכו' אע\"פ שדבר פשוט הוא שהרי המעות אינם מהודקים במקום הנחתם וא\"כ לא שייכא בהו חציצה נ\"ל דמתני' סיפא איצטריכ' ליה דמסיים בה אבל טמאה ע\"ג רוקה כלומר שהיא טמאה ע\"ג רוקה שנחלש קודם שטבלה וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ובמשא ומשום דלדידן השתא לא נפקא לן מסיפא מידי דהא בעונותינו שרבו לית לן טומאה וטהרה לפיכך לא כתבו הפוסקים האחרונים אלא הרישא בלבד עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו חוצצין וכו'. </b>ועיין בבית יוסף טור א\"ח במה שכתב שם בשם הרשב\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>שבראשי הבנות. </b>אכולהו קאי והכי אמרי' בר\"פ במה אשה יוצאה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל פי' אבל חוטין שבצואריהם אמרי' התם דאין חוצצין לפי שאין אשה חונקת עצמה בחוטין כדי שתראה בעלת בשר אלא קושרתם בריוח שיהיו רפויין כמו שפי' כבר ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קילקי הלב. </b>בת\"כ גרסי' הנוגע בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקלקלין ופי' רש\"י ז\"ל בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"ז) וז\"ל קלקלין הוא ערבוב שער תלוש המתקשר ונאסף בשערות שעל החזה ושעל השחי ואינם מחוברין לבשר ולהכי קרי ליה קלקלין מה קלקלין זה מקושר כנגד החזה אף הני שערות קשורין ומכונסין שם כך מצאתי בדברי רבינו האיי גאון עכ\"ל ז\"ל. ועיין בסמוך ראש סימן ג' בדברי הערוך: \n",
+                "<b>והזקן. </b>אקלקי נמי קאי וכן הוא בהדיא שם ברמב\"ם פ' שני: \n",
+                "<b>ובית הסתרים באשה. </b>ובית השחי הוי בכלל בית הסתרים וכמו שנכתוב בסמוך ומלת באשה קאי נמי אקלקל הלב ואזקן: \n",
+                "<b>וגלד שעל המכה. </b>כך מ\"מ. ולקמן בסימן ד' גרסי שבמכה: \n",
+                "<b>ושרף. </b>הערוך הביאו בערך סמ\"ך אלא שכתב דהרבה כתובים בשי\"ן: \n",
+                "<b>וגלדי צואה שעל בשרו. </b>בשיש זיעה מרובה בבשרו מתייבשת ונעשית גליד הר\"ן ז\"ל שם בסוף הלכות נדה: \n",
+                "<b>והמלמולין. </b>מן וקטפת מלילות: \n",
+                "<b>טיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני. </b>מיני טיט הם אלא שזה חזק מזה. הר\"ן ז\"ל שם בשם הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>בשל מריקה. </b>פי' בערוך בלשון ראשון טיט שמערבין בו דברים אחרים לחזקו מלשון תמרוקי הנשים והוא שער של צאן: \n",
+                "<b>ולא מטבילין אותם. </b>הרמב\"ם ז\"ל נראה דלא גריס מלת אותם: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ולא מטבילין אותם אם היה על בשרו ע\"כ. אמ' המלקט לא מצאתי מי שפירש כן וגם לא ידענא מאי קאמר: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל וי\"מ ולא מטבילין אותם אם נטמאו מימיו וכו'. אמר המלקט פי' אם היו המים טמאים והיה בתוך אלו המים אחד מן הטיטים הללו ורוצה לטהר המים במקוה ע\"י השקה לא עלתה לו אותה ההשקה אלא למים שאין בהן טיט אבל המקום שיש בו הטיט עודנו בטומאתו עומד. אבל תימה הוא בעיני כיצד אפשר שההשקה עולה למים שסביבות הטיט ולמים שבטיט לא יעלו אע\"פ שנראה שכולן חבור אחד: \n",
+                "<b>ולא יטבול באבק שעל רגליו. </b>פירש בערוך שמא ישרה במים ונעשה טיט וחוצץ: \n",
+                "<b>ולא יטבול את הקומקום בפחמין וכו'. </b>נראה דגרסי' ולא יטביל ופי' הרמב\"ם ז\"ל כלי שמחממין בו חמין ופעמים כשיש בו מים מכבין בו פחמין וקאמר שצריך שישפשף הפחמין שבתוכו ויסלקם ממקום למקום שלא ידבקו זה בזה ויחוצו וכן מסתבר דלא קאי אשחרורית הנדבק בקומקום מבחוץ שאין אדם מקפיד עליו ודרכו בכך וחשיב כדופן הכלי ואפי' בכולו אינו חוצץ. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קלקי הראש. </b>בתוספתא פליגי תנאי דרבי אומ' קלקי הראש חוצץ ור' יוסי ב\"ר יהודה אומ' אינו חוצץ. ומ\"מ דוק בפי' הר\"ש ז\"ל ס\"פ בתרא דמכלתין אם יש טעות. ופירש בערוך בערך קלקי כל איש שאינו חלק ויש לו שערות כאיש שעיר בבית השחי או בלבו מודלה ע\"ג גרונו ויתמאס מן הזיעה והן מתקלקלין ונעשין כקלקי שפירשנו ציליצו ע\"כ. וכתבתיו במלת קלקין דברפכ\"ט דכלים: \n",
+                "<b>ובית השחי. </b>בחנם תנייה דהוי בכלל הסתרים הר\"ש ז\"ל. ונלע\"ד דאי קלקי קאי נמי אבית השחי ניחא דתנייה לאשמועי' דאע\"ג שהוא מסובך אינו חוצץ אבל שאר בית הסתרים אין דרך להסתבך כ\"כ כמו בית השחי דוק אח\"כ מצאתי שפי' ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' קלקי בית השחי וקלקי בית הסתרים באיש ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ופסק ההלכה וכו'. אמר המלקט הכי פסקינן בנדה פ' בתרא דף ס\"ז. והלכה למשה מסיני הן שיעורין חציצין ומחיצין. ורש\"י ז\"ל ס\"ל דדוקא בשערו הוא דמפלגינן בהכי אבל בבשרו אפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ עיין בהר\"ן ז\"ל סוף הלכות נדה להרי\"ף ז\"ל בדף ש\"ח ע\"ב בפ' שני דשבועות: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל מיעוטו כלומר וכו'. אמ' המלקט נראה שצ\"ל מיעוטו אינו חוצץ כלומ' וכו': \n",
+                "<b>ר' אליעזר. </b>ביו\"ד ברוב הנוסתאות: \n",
+                "<b>כל המקפיד. </b>סתמא היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וגליד שעל המכה. </b>ספר אחר וגליד שבמכה כדכתיבנא לעיל סימן ב'. וביורה דעה סימן קצ\"ח העלה ספר בית יוסף שמדברי הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל למדנו שהגרסא הנכונה היא שעל המכה ור\"ל הגליד שהוא מכוון כנגד פי המכה ואינו מתפשט לא לכאן ולא לכאן ע\"כ: \n",
+                "<b>וצואה שתחת הצפרן. </b>בתוספתא תניא צואה שתחת הצפרן שלא כנגד הבשר ובצק שתחת הצפרן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין. ונתן טעם לזה בית יוסף ביורה דעה סימן קצ\"ח משום דבבצק באיזה מקום שימצא בצפרניה איכא למיחש שתתגנה על בעלה באמרו שבשעת לישה מטלת זוהמתה בעיסה שמאכילתו. וכתב עוד שם דלדעת הרמב\"ם ז\"ל האי תוספתא פליגא אמתני' דהא מתני' לא חלקה בין כנגד הבשר לשלא כנגד הבשר אלא בין בצק לצואה בלחוד הוא דמפלגא וכוותה נקטינן שהפוסקים שפסקוה סוברין דלא פליגא רק מאי דשייר במתני' פי' בתוספתא ע\"כ וכתב הר\"ן ז\"ל שם בסוף הלכות נדה דהשתא נהיגי נשי דילן לגזוז צפרניהם בשעת טבילה ולהסיר הלכלוך משם כדי שלא תבאנה לידי ספק מהו כנגד הבשר ומהו שלא כנגד הבשר ומהו צואה ומהו טיט ובצק ע\"כ. ועיין בסמ\"ק סי' רצ\"ג. \n",
+                "<b>וצפרן המדולדלת. </b>בתוספתא ר' יונתן בן יוסף אומר צפרן שפרשה רובה ה\"ז אינה חוצצת ופסק כדבריו בי\"ד סי' קצ\"ח גם בש\"ע סעיף כ\"א והאריך בבית יוסף בטעם הדבר ע\"ש אחר זמן רב בא לידי ספר הלבוש והנני מעתיק כל דבריו אשר שם סעיף כ\"א וז\"ל צפרן המדולדלת שפירשה מיעוט חוצצת פירשה רובה אינה חוצצת בטעם דין זה כ' הבית יוסף ז\"ל שני פירושים וטעמים באחד הניח פי' חוצצת כפשוטו ואמר בה טעמא והוא זה דחשיב מקום חבורן כמקוטע וצריך לבוא שם מים והרי אין מים יכולין לבא שם מחמת שחבורו מונע המים מלבוא שם והו\"ל כבית הסתרים שיש שם דבר החוצץ שמעכב בטבילה דראוי לביאת מים בעי' אבל הוא בעיני טעם חלוש ודחוק מאד ובפירוש השני שינה לשון דחוצצת ואמר דחוצצת פירושו אם יש עליו דבר אחר החוצץ בו אם פירשה הצפרן במיעוטה שייך בו חציצה ואם פירשה ברובה לא שייך בו חציצה בדבר החוצץ המונח עליו והאריך בדבריו לייפותם וכתב עליהם שהוא הנכון בעיניו ובאמת בעיני הוא דחוק מאד יותר מן הראשון לשנות פי' לשון חוצצת השנוי במשנה בכאן מכל שאר חוצצין השנויים שם על כן אענה חלקי גם אני את אשר מן השמים יורוני ואומר ודאי לישנא דחוצצת דהכא פירושו ככל החוצצין הנאמרים דהיינו שהצפרן עצמה המדולדלת אם פירשה חוצצת לבשר שתחתיה וטעמא דמילתא שכיון שפירשה אותו המקצת שפירש אע\"פ שלא פירש אלא מיעוטה אין דרכו לחזור ולהתדבק בבשר שתחתיה כבראשונה רק דרך הצפרן לילך ולהתנונה עד שיפרוש כולו ואח\"כ יגדל צפרן אחר מחדש במקומו ואפי' אם אינה הולכת ומתנונה מכל מקום אותו המקצת אינו חוזר ומתדבק רק צריכין לחותכו וכיון שכן מה שפירש ממנו כיון שעומד ליחתך הרי הוא כחתוך דמי וא\"כ אותו הבשר שתחתיה נחשב עכשיו מיד כבשר העור החיצון של כל הגוף וצריך לבוא במים בטבילה כמו בשר החיצון של כל הגוף לפיכך כשפירשה מיעוטה חוצצת מפני שאין הדלדול מתרווח ונפתח הרבה ונשאר הצפרן מונח על הבשר שתחתיה ולא יוכלו המים לבוא תחתיה על אותו הבשר שהוא נחשב עכשיו כעור החיצון של כל הגוף ואין לך חציצה גדולה יותר מזו ובודאי שהיא מקפדת עליו ורצונה לחותכו אלא שאין דרך לחותכו מיד עד שיראו אם יתנונה להתדלדל יותר אם לא אבל אם פירש רובה ודאי מתרווח ונפתח מקום הפרישה הרבה ויבוא המים תחתיה לפיכך אינה חוצצת וזה נ\"ל נכון מאד ע\"כ. וע\"ש עוד בסעיף כ\"ב דאזיל לשיטתיה ז\"ל: \n",
+                "<b>לא מיטמא ולא מטמא. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>קרום שעל המכה טמא ומטמא. </b>זכר זה הדבור הנה אע\"פ שאינו מכוונת החציצה לפי שזכר קרומי החבורה בחציצה. הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו חוצצין בכלים. </b>בתורת כהנים פ' חמישי דפרשת זבין נפקא לן דחציצה מעכבת בכלים מקרא דכתי' וכבס בגדיו ורחץ בשרו הקיש כבוס בגדיו לרחיצת בשרו מה רחיצת גופו בנקיות אף כבוס בגדיו בנקיות הא למדנו חוצצין בכלים ע\"כ. ורחיצת גופו דמעכבת בו חציצה דרשי' ליה מאומרו בשרו דלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים דאל\"כ לא יהיה כל בשרו במים ואשה נמי ילפא מאיש בהקשא דאמר קרא ורחצו במים מה רחיצתו בנקיות ובמ' סאה ופרט לבית הסתרים אף אשה נמי והכי תניא בהדיא בת\"כ פ' ששי דפרשת זבין: \n",
+                "<b>הזפת והמור. </b>כתב הרמב\"ן ז\"ל בפ' כי תשא בפסוק מר דרור ואין המוסק דבר נדבק כזפת שיחוץ ושמא מתקנים אותו בענין שידבק בכלים ע\"כ: \n",
+                "<b>בכלי זכוכית. </b>שבת פ\"ק דף ט\"ו מוקמי' מתני' דמיירי כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר ומתני' ר\"מ היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד דתניא וכו' דאי לא תימ' הכי לא תהא להן טהרה במקוה הואיל וטעמא דגזור רבנן עלייהו טומאה משום דתחלת ברייתם מן החול ושוינהו ככלי חרס להוו ככלי חרס לגמרי. בטור יורה דעה סימן ר\"ב כתב שם בית יוסף וז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל בפ\"ק דשבת בכלי זכוכית שהם חלקים ואין אדם מקפיד על טיט ודבר אחר הנדבק בהן לפי שנופל מאליו והני הוא דמידבק טובא וקפיד עלייהו ואין חוצץ אלא דבר המקפיד וסמ\"ג כתב דאינו נראה לר\"י לומר כן אלא מפ' דכל שכן שאר דברים דחוצצים בכל הכלים אלא אפי' זפת ומור שאין חוצצין בשאר כלים שדרך לזופתם הכא בכלי זכוכית חוצצין ע\"כ: \n",
+                "<b>על הנקיים חוצצין ועל הבלוסין וכו'. </b>כצ\"ל. בלוסין כמו אוצר בלוס לגירסת הערוך אבל לתוס' והרא\"ש ז\"ל גרסי' אוצר בלום במ\"ם כמו בולם עצמו בשעת מריבה וכן פי' רש\"י ז\"ל בגיטין ס\"פ האומר וכן גריס סמ\"ג במל\"ת סימן ש\"ח: \n",
+                "<b>על מטות של בעל הבית חוצץ ועל של העני אינו חוצץ על איכוף של בעל הבית חוצץ ועל של זקקים אינו חוצץ על המרדעת חוצץ רשב\"ג אומר וכו'. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על הבגדים וכו'. </b>ומ\"מ כל הבגדים ומחקו מלת על: \n",
+                "<b>משני צדדין חוצץ. </b>הכי ס\"ל לר' מאיר בתוספתא. ר' יהודה אומר משום ר' ישמעאל ע' בהר\"ש ובהגהות הגר\"א שם  של בנאים מצד א' ושל בור גדולה מצד א' קטנה עד שתהא משני צדדין. ופי' הר\"ש ז\"ל ומתני' בשל בור קטנה: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר של בנאים. </b>כתב רש\"י ז\"ל שם בשבת סוף פ' אלו קשרין בדף קי\"ד ר' יוסי פליג אדר' יהודה ואמר לר' ישמעאל בגד של בנאים דהיינו ת\"ח וכו' ע\"כ. ור\"ש בן לקיש פליג התם אר' יוחנן דאיהו מפ' בנאים בלנים לשון בי בני והם כלים האוליירין הבאין ממדינת הים ומקפידין על רבב שעליהם ובחיוורי מיירי דהיינו לבוש התחתון דגלימא העליונה של אוליירין סומקי נינהו וסדין ומטפחות של אוליירין אוכמי נינהו ולא שייך קפידא רק בכלי לבן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה הכלל כל המקפיד וכו'. </b>וסתמא היא וכדכתבינן נמי לעיל גבי פלוגתא דר\"א דבסימן ג': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ולא מירקן. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אומרו פה שלא מרקן הוא לקוח מן ומורק ושוטף במים והכוונה שהוא יגיע ידו ביד הכלי עד שיכניס המים בו כי רוב הידות הן חלולות וזה שאמר או שמרקן ונשברו רומז אל כלי מתכות בלבד אם תשבר ונתמעכה קצתה עם קצתה אשר אי אפשר למים להכנס לאלה המקומות וכן ביארה התוספתא שהדבור הלז הוא בידות החלולות ובאותם שאפשר שיפחתו וידבקו שני דופנותיו זה בזה ויסתם החלל וזהו בכלי מתכות ע\"כ וכן פי' ג\"כ בפ\"ג דהלכות מקואות צ\"ל בלא זבורית וגרסת הראב\"ד כו' והוא התחלת הדבור: וגרסת הראב\"ד ז\"ל שם בהשגות בלא זרבובית והוא כלי שיש לו שני פיות נקרא קנישקניז וה\"פ דמתני' כלי שהטבילו כדרכו כלומר שוליו למטה ואין בו נקב זולת פיו והיינו בלא זרבובית לא עלתה לו טבילה עד שיטנו על צדו שע\"י כך יכנסו המים בכולו שאילו היה נקב בצדו דהיינו זרבובית לא היה צריך להטותו על צדו שאפי' יטבילנו דרך שוליו ע\"י הנקב שבצדו יכנסו המים בכולו כן פי' שם מהר\"י קארו ז\"ל לפי פי' הראב\"ד ז\"ל וגירסתו ואית דגרסי זבורית וי\"ס זוברית ופי' הרא\"ש ז\"ל שהוא צואר ארוך של הכלי כמו שעושין לכלי זכוכית. ובערוך פי' בלא זבורית פי' טבלו ולא הטביל בית ידו ויש אומרים ולא זבורית פי' לא עלתה לו נקיות וטהרה ע\"כ והביאו בשמו בספר הרוקח סי' תפ\"א: \n",
+                "<b>צלוחית שפיה שוקע אינה טהורה עד שינקבנה מצדה. </b>ס\"א עד שיטה אותה על צדה וקשה לי עלה דהאי גירסא דמ\"ש מקלמרין שפיהן ג\"כ שוקע לתוכן דלא סגי בהטייה על צדן. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו צלוחית שפיה שוקע אינה טהורה עד שיטנה על צדה. קלמרין אינה טהורה עד שיקבנה מצדה כדי שיכנסו המים לעקמומיות שבה ע\"כ ולפי זה ניחא אבל כאן בפי' מתני' פירש בין בצלוחית בין בקלמרים שפיהן כפוף לתוכן: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קשרי העני. </b>פי' בערוך בלשון שני קשרים שיש לבגדי אנשי המלכות בגדים נפתחין ונסגרים ע\"כ: \n",
+                "<b>והתפלה של ראש. </b>פי' קשר תפילין של ראש שאנו קורין דלי\"ת. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>בזמן שהוא חוצה. </b>פירשו תוס' ז\"ל במנחות פ' הקומץ רבא דף ל\"ו חוצה כמו אוצה דטבעות ידיו דתוספתא דמקואות והוא לשון הידוק וחיזוק ע\"כ וכן נמי תנן בספ\"ג דמכשירין בשביל שיחוצו. אבל בערוך בערך חץ פי' חוצה פי' חוצצת המים להכנס לתוכה ע\"כ. וכדפי' הר\"ש ז\"ל בשמו וכן פי' ר\"ע ז\"ל. ומכאן הוכיח סמ\"ג בעשין סימן כ\"ב דתפילין של יד אע\"ג דכתיב בהו וקשרתם אין צריך קשירה בכל יום דקתני ושל זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת דמדאין צריך להתירו בשעת טבילה יש ללמוד שקשר של קיימא הוא ע\"כ. וגם הרא\"ש ז\"ל בהלכות קטנות כתב שמכאן חזר רבינו שמשון להורות כדברי ר\"ת ודלא כרבינו אליהו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקשר שבפקרסין ושבכתף. </b>הם שני דברים פקרסין מין חלוק שיש לו לולאות. ושבכתף ר\"ל הלולאות שנותנים בקצת המלבושים על כתפיהן. הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>צריך למתח. </b>לפשט השפה בשעת טבילה כי דרך הסדינין הדקין החשובין נכפלין בשפתם כפל על כפל ואין המים נכנסין בהן אם לא שימתחם. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד מקום המדה. </b>פי' בערוך עד מקום שחשב לחותכו משם: \n",
+                "<b>עד שיטביל את כולו. </b>ס\"א את כולן: \n",
+                "<b>שלשלת דלי וכו'. </b>ונלע\"ד דלהכי שלשלת דלי גדול ד' טפחים ושל קטן עשרה טפחים אע\"ג דאפכא מסתברא לכאורה משום דדלי גדול כיון שהוא כבד גם שלשלת שלו צריכה להיות טבעות שלה גסים וכבדים ואם עוד ישימו בו שלשלת גדולה ארוכה אי אפשר למלאת בו מפני כובדו אבל דלי קטן כיון שהוא קל מסתמא גם שלשלת שלו קלה ודרך לעשותה ארוכה למלאת בה במקום חבל הלכך עד עשרה הוי טמא וצריך טבילה כנלע\"ד אח\"כ מצאתי שכן פי' הרא\"ש ז\"ל וכתבתיו בשמו פי\"ד דכלים סימן ג': \n",
+                "<b>ועתיד לקוצצם מטבילן עד מקום וכו'. </b>כך צ\"ל. בטור יורה דעה סימן ר\"ב כתב שם בית יוסף דבספר התרומה גריס מטבילן עד מקום המדה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים עד שיטביל את כולו ע\"כ וכן משמע מהרא\"ש ז\"ל בסוף נדה וכן הוא ג\"כ התם בפ' בהמה המקשה כמו שרמזתי שם סימן ד'. וכתבו שם תוס' ז\"ל מטביל עד מקום המדה וא\"ת ואידך להוי חציצה דהוי מיעוטו המקפיד דמיעוטו המקפיד חוצץ בכלים כמו באדם כדמשמע במסכת מקואות וי\"ל דאיירי בידות הכלים העשויין כעין חוליות כאותם שלשלאות של ברזל העשויות בטבעת והא דקתני נמי סיפא שלשלת דלי גדול ד' טפחים ושל קטן עשרה מטבילן עד מקום המדה ר' טרפון אומר עד שיטביל את כל הטבעת מכלל דת\"ק לא בעי כל הטבעת מיירי נמי כגון דאותה טבעת עצמה עשויה בחוליות מטבעות קטנות וליכא חציצה עכ\"ל ז\"ל וכן כתב בית יוסף ביורה דעה סוף סימן ר\"ב בשם ספר התרומה. והר\"ש ז\"ל העלה ומיהו בתוספתא משמע דאבית הסתרים דכלים לא חיישי' בחציצה כלל. וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמין בצונין ולא צונין בחמין. </b>כך מצאתי מוגה ביו\"ד בין שני הנוני\"ן ובנקודת חירי\"ק הכא וגם בשבת פ' כירה והביאו סילון של צונין לתוך אמה וכו' וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ג\"כ: \n",
+                "<b>כלי שהוא מלא משקי' וכו'. </b>בזבחים פ' התערובת דף ע\"ח קתני דלי שהוא מלא רוקים ואפשר כי שם היא ברייתא. ומ\"מ גם שם הוכיחו תוס' ז\"ל מן התוספתא דגרסי' מלא מי רגלים רואין אותם כאילו הן יין דגרסי' בתוספתא דמסכת טהרות בפרק המתחיל דם טמא מי רגלים שנתערבו ביין רואין אותם כאילו הן מים נתערבו במים רואין אותם כאילו הן יין במים אם בטל מראיהן טהורים ואם לאו טמאים ע\"כ וכן פי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>מלא מי חטאת. </b>מים שנתקדשו באפר פרה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט עיין במה שכתב הר\"ש ז\"ל בפ' בתרא דמסכת פרה שנדחק לפ' מכח קושיא שהן מים שעדיין לא נתקדשו והכי נמי אשכחן דקרי להו תנא מי חטאת אע\"פ שעדיין לא נתקדשו התם בפ\"ט דתנן החושב על מי חטאת לשתות וכו' וז\"ל כאן עד שירבו המים של מקוה על מי חטאת משהו הואיל ואב הטומאה הן וחשיבי משום קדושתייהו לא בטלי אלא ברובא ומיהו לא יתכן פי' זה אי מיירי במים שאינם מקודשין ובפ' בתרא דפרה דקדקנו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכחצי פרס. </b>בתוספתא תניא וכמה הוא פרס שני ביצים חסר קמעא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר שני ביצים שוחקות שיער רבי שני ביצים ועוד אחד מעשרים בביצה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בלע טבעת וכו'. </b>ופי' רש\"י ז\"ל ולהכי נקט הזה ושנה וטבל ואח\"כ הקיאה דאם הקיאה קודם טבילה נטמאת ביציאתה במגעו ע\"כ ומפ' התם רבה דטעמא דמתני' משום בלוע ושמעי' ממתני' דקתני דטומאה בלועה אינה מטמאה וטהרה בלועה אינה מטמאה שאם בלע ג\"כ שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה אינה מיטמאה הטהורה מן הטמאה אבל אי הוה מפרשינן טעמא דמתני' משום דמגע בית הסתרים הוא ואנן בעינן גלוי דומיא דוידיו לא שטף במים טבעת בטבעת לא שייך למימר בהו בית הסתרים דאע\"פ שנטמנו באדם הרי הן כמונחים בתוכו ומטמאה חדא לחברתה ע\"כ ונפקא לן התם טומאה בלועה מקרא וטהרה בלועה מק\"ו. ועיין במ\"ש שם בפ' בהמה המקשה סי' ג':  ",
+                "<b>בזמן שהוא נראה חוצץ. </b>דאי אפשר שלא יהא מקצתו על הבשר מבחוץ וחוצץ הרא\"ש ז\"ל. ומפ' רבינו יצחק שהחץ הוא הקוץ שמדברת בו הברייתא. וז\"ל התוספתא הנכנס לו חץ בירכו רבי אומר אינו חוצץ וחכמים אומרים ה\"ז חוצץ בד\"א בשל מתכת אבל בשל עץ ה\"ז חוצץ ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודי' שאינו חוצץ שכל הבלועים באדם ובבהמה בחיה ובעופות טהורים ע\"כ ופי' הר\"ש ז\"ל פי' בשל מתכת עיילי ליה מיא טפי משל עץ שאינו נדבק כ\"כ עם הבשר א\"נ בשל מתכות איכא סכנה טפי כשמוציאו ודבר שאינו מקפיד אינו חוצץ:  ",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת מקואות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..40e46b89839619872a222b3cd5689088a4034bf4
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,409 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Mikvaot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Mikvaot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>שש מעלות וכו'. </b>דכוותה דמתני' גרסי' בתוספתא דפרה שש מעלות לחטאת על התרומה וכו' הביאה הר\"ש ז\"ל ברפ\"ה דמס' פרה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל שנתבטלה הטפה במים הטהורים שבו אבל כשהדיח הוכשרו והוחשבו. אמר המלקט והוי לרצון דאף על גב דמשקי' טמאין כשהן בכלים מיטמאין ומטמאין לרצון ושלא לרצון כשהן בקרקע כגון אלו מי גבאים אין מיתטמאין ולא מטמאין אלא לרצון ור\"ש פליג בסיפא דגם מים שבקרקע מיטמאין ומטמאין לרצון ושלא לרצון ולכן בין הדיח בין לא הדיח טמא מהרמב\"ם ז\"ל. ובחבורו בפ\"ט דהלכות מקואות לשונו ז\"ל שם כך הוא שתה מהן הטהור אחר שנטמאו בקרקע או שמילא מהן בכלי טהור נטמא הטהור ונטמא הכלי שהרי ברצון שתה אי מילא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם הדיח טמא. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם פט\"ו לפיכך אם הדיח ידו והוציא הככר נטמא הככר במים שבידיו שהרי הם ברצון: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל הכא אשמעי' שמי גבאים הללי מקבלין טומאה ע\"י משקי' טמאי' שנפלו בהן. לשון הר\"ס ז\"ל קשה ולמה לא קבלו טומאה לעיל מהטפה מפי הטמא דמ\"ש זה מזה ורבינו שמשון ז\"ל לא כתב כן והרמב\"ם ז\"ל כתב שיקבלו טומאה הוא הולך לפי שיטתו שאלו המי גבאים שוה דינם אם נפלה הטפה בהם או משקי' טמאים או שנגע בהן טמא הכל אחד לענין שצריך שיהא לדעתו כל זה ופי' נפלו משקין טמאי' לדעתו שנפלו בכונה אבל אם הוא שלא בכונה אפי' נפל לתוכן מת טהורין כדקתני בסמוך עכ\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל צריך להיות לבסוף כשנפלו כל המים מן הככר נשתיירה הטפה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל עד שיתלשו כדאמרן לעיל. אמר המלקט ולא אמרי' כשיצא הטמא אי אפשר שלא חזרה טומאה מגופו לתוך הגבא ושתאה טהור דאי נמי חזרה לא נטמאת כיון דלא אחשבה שאינה בכוונה הרא\"ש ז\"ל. \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל אע\"פ שהמים הראשונים לא בטלום והכי תנן בפרק שני דמכשירין. אמר המלקט נלע\"ד פי' לא היו בהן כדי לבטל כגון שרחצו במים אנשים טמאים מרובים שהן כמו מי שפיכות דמייתי ראיה מיניה. ובתוספתא תניא פסקו גשמים הרי הן כמי שפיכות שבשוקים הולכים אחר הרוב ופי' הר\"ש ז\"ל דתנן במכשירין פ' שני מי שפיכות שירדו עליהן מי גשמים אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור כלומר וכי היכי דהתם אזלינן בתר רובא ה\"נ הכא: \n",
+                "<b>בשעת הגשמים הכל טהור. </b>ולא חיישי' שמא שתה מהן טמא לפי שבשעת הגשמים אין בני אדם הולכים בדרכים אבל אחר שפסקו הגשמים הקרובים חיישי' שמא שתה מהן אדם טמא אבל הרחוקים טהורים עד שירבו הולכי דרכים ומפ' בתוספתא בד\"א בגבי שאפשר לו לשתות ולא יהו מקום פרסות רגליו ניכרות טהור דהעמד דבר על חזקתו אבל גבי שאי אפשר לו לשתות עד שיהו מקום פרסות רגליו ניכרות ומצא שם פרסות רגלי אדם פרסות רגלי בהמה גסה טמא מקום פרסות רגלי בהמה דקה טהור הרא\"ש ז\"ל. והר\"ש ז\"ל פי' התוספתא כן בגבי שאפשר לו לשתות בלא הכרח פרסה יש לנו לטמאת אע\"פ שאין פרסה נכרת בו אבל גבי שאי אפשר לו לשתות אא\"כ פרסה נכרת בו טהור דאי איתא דשתה היתה נכרת בו מקום פרסת אדם או מקום פרסת בהמה גסה ע\"כ. וכתוב שם בכ\"מ והטעם מבואר דמקום פרסת רגלי בהמה גסה איכא למיחש שאדם טמא רוכב על סוס או חמור בא לשם וירד ושתה מה שאין לחוש כן במקום פרסות בהמה דקה דאפשר שהיא ירדה ושתתה ע\"כ ועיין עוד שם בהשגת הראב\"ד ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שיהלכו רוב. </b>ס\"א עד שיהלכו עליהם רוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי טהרתם. </b>של קרובים או של רחוקים שהלכו עליהם רוב בני אדם כל ימי הקיץ והן בחזקת טומאה מאימתי יחזרו לחזקת טהרה אחר שבאו גשמים של שנה שלאחריה בש\"א וכו': \n",
+                "<b>ובה\"א רבו אע\"פ שלא שטפו. </b>כגון גומא שמחזקת עשרים סאה ובה ט' סאים וירדו בה מי גשמים עשר סאין לב\"ה טהרו ברבייה ולב\"ש צריך עוד סאה כדי שישטופו ולר\"ש אפי' היו בגומא תשעה עשר סאין סגי בסאה אחת כדי שישטופו הרא\"ש ז\"ל והוא פי' התוספתא: \n",
+                "<b>כשרין לחלה. </b>כלומר ללוש בה עיסה הטבולה לחלה ולרחוץ כלים שמשתמשין בהן לחלה הרמב\"ם ז\"ל. ומצאתי שכחב ה\"ר מנחם עזריה נ\"ע בסימן י\"א אע\"ג דהכא ברישא תני חלה ובסיפא תני תרומה הא קמ\"ל דהיינו חלה היינו תרומה אע\"ג דתרומה שמה עליה מעיקרא וחלה משעת לישה ואילך מ\"מ דינם שוה לכל מילי ע\"כ ונלע\"ד שצ\"ע שהרי גם הרמב\"ם ז\"ל פ\"ט דהלכות מקואות כתב בחבורו כלשון המשנה במי גבאים כשרין לחלה ובמעלה שנייה כשרים לתרומה. ובסוף פרק ה' נקט גם כן לשון התוספתא כשר לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים וכו' פסול לחלה ולתרומה וליטול מהן לידים: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וזו היא המעלה. אמר המלקט ועוד זו מעלה דכשרין לתרומה מה שאין כן במי גבאים. מהרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "עוד בסוף פירושו ז\"ל אבל אין כשרין לטבילת אדם וכלים וידים. אמר המלקט עד שיהיו בהן מ' סאה והכי מוכח מן התוספתא וז\"ל התוספתא זה הכלל מקום שאדם טובל ידים וכלים טובלים אין כל אדם טובל אין ידים וכלים טובלין ע\"כ וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ט דהלכות מקואות וברפי\"א והראב\"ד ז\"ל השיגו שם דלא בעינן לטבילת ידים מ' סאה ורש\"י ז\"ל ס\"ל כהרמב\"ם ז\"ל וכן הר\"ש והרא\"ש ז\"ל אבל ה\"ר יונה והרשב\"א ז\"ל ס\"ל כדעת הראב\"ד ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומטבילין. </b>לכלים או ידים לקדש כדתנן בפ' שני דחגיגה ולקדש מטבילין:  ",
+                "<b>שמימיו מועטין שרבו עליו. </b>כתב הרא\"ש ז\"ל בתשובה כלל ל' סי' ך' וכן המרדכי בפ' שני דשבועות דלכתחלה נמי יכול לרבות עליו מים שאובין ע\"כ פי' אע\"פ שהמעין לא היה אלא כל שהוא אפ\"ה מותר לכתחלה לרבות עליו מים שאובין אע\"פ שכשטובל אין כל גופו אלא במים השאובין וכ\"ש מקוה שיש בו מ' סאה שכבר היה במים שיעור לעלות בהן כל גופו שמותר לכתחלה לרבות עליו מים שאובין. וכתוב בבית יוסף סימן ר\"א דף רמ\"ב ע\"א בשם הראב\"ד ז\"ל המקוה השלם אע\"פ שאינו נפסל בשאובין נפסל בשנוי מראה אבל בדין המעין שמענו שאינו נפסל בשאובין אבל בשנוי מראה לא שמענו אלא אין לנו אלא כלשון משנתנו ולא מצינו דין המעין משתנה אלא בשני דברים שאם עשאו כולו שאוב נפסל לגמרי ואם ריבה עליו מים שאובין נכסל מלטהר בזוחלין אבל פיסול מראה אין בו ע\"כ. עוד כתוב שם ע\"ב בשם הרשב\"א ז\"ל בסוף ספר תורת הבית בשער המים המעין מטהר בכל שהוא ומטהר אפי' נשתנו מראיו כיצד נפל שם יין או ציר או מוחל ושינו מראיו כשם שאינו נפסל במים שאובין כך אינו נפסל בשנוי מראה ולא עוד אלא אפי' המקוה שנפסל אם המשיך אליו מי מעין המעין מטהר אותו אפי' לא חזרו למראיהן כשם שמטהר אותו מפסול השאובי' ע\"כ:  ",
+                "<b>ולמעין להטביל בו בכל שהוא. </b>ר\"י סובר דהא דמעין מטהר בכל שהוא דוקא לכלים כגון מחטין וצנורות דפשיטא דבעינן ביאת כלגופו כאחת במים דכתיב ורחץ את כל בשרו במים שיהא כל בשרו עולה במים כאחת ועוד דרשי' ובא השמש מה השמש כל גופו בבת אחת אף הטובל כל גופו בבת אחת והאדם צריך אפי' במעין מ' סאה וכן סובר ריב\"ש ועיין על זה בבית יוסף יורה דעה סימן ר\"א ד' רל\"ט עמוד שלישי. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל לקמן פ' חמישי סימן ב'. והביא הר\"ן ז\"ל למתני' בפ' אין בין המודר (נדרים דף מ') וכתב שם וגם בפ' במה אשה דף קכ\"ח וז\"ל מיהו איכא מ\"ד דכי חיישי' לרבו נוטפים על הזוחלין דוקא לטבול במקום שלא היתה שם זחילתו של נהר קודם לכן אבל במקום שהיתה זחילתו מתחלתו אע\"פ שעכשיו רבו נוטפים על הזוחלים מותר לטבול בו ומוכח לה מדתנן בפ\"ק דמקואות מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא ומדקתני שוה למקוה לטהר באשבורן אלמא מקום יש בו שאינו מטהר בזוחלין שאין עליו דין מעין אלא הרי הוא כמקוה שצריך אשבורן והדר קתני ולמעין להטביל בו בכל שהוא ובודאי מדקתני דשוה למעין להטביל בו בכל שהוא ה\"ה דמטהר בזוחלין כיון דתורת מעין עליו וקשיא רישא אסיפא אלא ודאי ה\"ק מעין זה שרבו עליו מים שאובי' מקומות יש בו שתורת מקוה עליהן וצריך אשבורן והיינו אותן מקומות שהוא זוחל בהן עכשיו מחמת רבוי הנוטפים ולא היה זוחל בו בתחלה ומקומות יש בו שלא נשתנה דינו מכמות שהיה אלא הרי הוא כמעין להטביל בו בכל שהוא והיינו אותו מקום שאפי' מתחלה היה זוחל בו והא דלא קתני ולמעין להטביל בו בזוחלין א\"נ דליתני ברישא שוה למקוה שצריך שיעור נ\"ל דתנא הכי לאשמועי' תרי דיני במקוה ובמעין ובכל חד מכלל חבריה משמע דמדתני רישא שיה למקוה לטהר באשבורן מכלל שאותו מקום ששוה בו למעין דקתני סיפא אינו צריך אשבורן ומדקתני סיפא ולמעין להטביל בו בכל שהוא מכלל דאותו מקום ששוה למקוה דקתני רישא צריך שיעורא עכ\"ל ז\"ל. ובפ' במה אשה דף קכ\"ז גם בהלכות נדה לרב אלפס ז\"ל בדף ש\"ז כתב והוי יודע שזה שאמרו שהמעין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן היינו לומר שהמקוה אינו מטהר אלא באשבורן אבל המעין מטהר בין בזוחלין בין באשבורן דאי אמרת דאין מעין מטהר אלא בזוחלין היכי עביד להו אבוה דשמואל לבנתיה מקואות ביומי ניסן והיה ממשיך לתוכן מי פרת וכמו שפירשו כל המפרשים ז\"ל ה\"ל למיחש שמא ירבו זוחלין על הנוטפים ואין מטהרין באשבורן אלא ודאי כדאמרן ועוד ראיה מדתנן בפ' ראשון דמקואות למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא למעלה מהן מי מעין מוכין כלומר מלוחין או פושרין שהן מטהרין בזוחלין ובודאי היינו שהן מטהרין אפי' בזוחלין דאי לא מאי למעלה מהן הכא בחד גוונא מטהרי והכא בחד גוונא מטהרי ע\"כ ועיין במה שכתבתי עוד ראיה בשמו מס\"פ ששי דפרה וממתני' דלקמן פ\"ה סימן ד'. ועיין ג\"כ בספר הלבוש יורה דעה סי' ר\"א סעיף ב':  "
+            ],
+            [
+                "<b>שהן טבילה לזבים. </b>זבין דוקא אבל זבות אינם טעונות מים: \n",
+                "<b>שהן טבילה. </b>נ\"א שבהם טבילה לזבים וכו': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואפי' טבל. </b>ל\"מ אם ספק לו שמא לא טבל כלל אלא אפי' ידוע לו שטבל אלא שספק לו שמא המקוה חסר ספקו טמא: \n",
+                "<b>ואין ידוע. </b>מ\"מ. וכן ג\"כ בסי' ב' וסי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שנמדד וכו'. </b>בס\"פ כל הגט פי' רש\"י ז\"ל מקוה שהיה שלם ונמצא חסר ע\"כ משמע שר\"ל דמלת שנמדד קאי אכשהיה שלם ומ\"מ ממילא שמעת מינה דודאי שכשנמצא חסר היה ג\"כ ע\"י מדידה שנית שאל\"כ מהיכן ידעו שחסר וקשה מה בא להשמיענו רש\"י ז\"ל ומי דחקו לפ' כן דאימא אפכא דמלת שנמדד קאי אכשנמצא חסר וממילא שמעת דודאי מדדוהו כשהיה שלם ויתכן שרש\"י ז\"ל לא בא רק ליישב קושי דהיכי אתרמי מילתא שמקוה גדול שסתמו שהוא יש בו יותר מכשיעור פעמים שלש נמצא חסר דהא מילתא דלא שכיחא היא ויישב דהכא נמי אפשר לומר דמיירי במילתא דשכיחא טובא כגון שהיה שלם כלומר מצומצם בשיעורו או יותר מעט ולקח ממנו נער או מאן דהוא מעט מים בכלי או מלא חפניו או שתו ממנו כלבים או שאר בהמות וחיות או ניגב מחמת חום הזמן איך שיהיה הרי הוא חסר לפנינו כל טהרות שנעשו על גביו למפרע אפי' אחר שנמדד מיד טמאות דשמא מיד כשהפכו פניהם ללכת לבתיהם אחר שגמרו למודדו חסר כך נלע\"ד. והתם בעירובין מייתי לה לאקשויי מינה דר' מאיר דסתם משנה הוא אדר\"מ ודר' יוסי אדר' יוסי כמו שנכתב שמה בעירובין פ\"ג סי' ד'. וכתבו שם תוס' ז\"ל ספק טבל ספק לא טבל ואפי' טבל וכו' הך ספק ספיקא משום רבותא נקטיה דאפ\"ה בטומאה קלה טהורה וריצב\"א מפ' דאו או קתני ואפי' טבל היינו או שטבל מדפריך בגמ' בתר הכי אדרבה אימא העמד מקוה על חזקתו ואימא לא חסר והא לא שייך למפרך אספק טבל או לא טבל אלא או או קתני ופריך אספק טבל במ' סאה ספק לא טבל עכ\"ל ז\"ל ושם דלג מלהביא חלוקת מקוה שנמדד וכו'. והתם בריש נדה רמינן חבית אמקוה דתניא היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואח\"כ נמצא חומץ כל שלשה הימים הראשונים ודאי מכאן ואילך ספק פי' רש\"י ז\"ל להיות מפריש עליה כלומר להיות סומך עליה והולך ושותה שאר חביות ונותן עיניו בזו להפריש ממנה עליהם לאחר זמן שהתרומה נטלת במחשבה פי' כל שלשה ימים הראשונים ודאי פלוגתא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי בבבא בתרא פרק המוכר פירות ר' יוחנן אמר כל שלשה ימים לאחר בדיקה ראשונה שמצאה בחזקתה ודאי יין ואם אמר בתוך ג' ימים ה\"ז תרומה על אלו הסמוכים לה כולם מתוקנות מכאן ואילך ספק ותרומה היא ויחזור ויתרום וריב\"ל אמר כל שלשה ימים קודם בדיקה אחרונה שנמצאת חומץ ודאי חומץ דכיון דעכשיו חומץ גמור הוא ודאי אין פחות משלשה ימים שהתחיל להחמיץ ואם עשאו בתוך אותם שלשה ימים תרומה על מקום אחר אינה תרומה ואליבא דרבי דאמר בהמוכר את הספינה יין וחומץ שני מינים הם דאי לרבנן הא קי\"ל תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה מכאן ואילך למפרע ספק והויא זו תרומה ויחזור ויתרום אלמא בין למר ובין למר מספקינן ריעותא למפרע. ופרכי' השתא דמ\"ש דחשבינן הכא גבי מקוה ודאי מדקתני אפילו ברה\"ר טמאו' ומ\"ש הכא ספק דקתני מכאן ולהלן ספק ולא אמרינן משעתא דסליק ידיו מלבודקו החמיץ ומוקי לההיא דחבית כר' שמעון דלגבי מקוה נמי ספקא משוי ליה דשמעי' ליה דאמר בבריי' בתוספתא במקוה נמי ברה\"ר טהורות ברה\"י תולין והביא התוספתא הר\"ש ז\"ל. ועיין במה שכתבתי שם רפ\"ק דנדה: \n",
+                "<b>שר' יוסי אומר. </b>אית דגרסי' שהיה ר' יוסי אומר וכו': \n",
+                "<b>לעולם הוא בפסולו. </b>אית דגרסי לעולם הוא בטומאתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואפילו נפלו. </b>לא מיבעיא ספק אם נפלו שם כלל אלא אפי' אם נפלו בודאי. וכתוב בכל בו סי' פ\"ו והר\"ף ז\"ל כתב ואפי' נפלו ספק אם יש בו מ' סאה עכשיו בשעת נפילה שלשה לוגין מים שאובין ולעולם נמדד מתחלתו והיה בו מ' סאה ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל אף מקוה בידי שמים. אמר המלקט כלומר פרט למים שאובין. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל שהאריך בויכוח אי שאובה כולה דאורייתא או דרבנן דמן התוספתא וגם מפ\"ק דפסחים משמע דאפי' כולו שאוב דרבנן ע\"ש. וגם בהר\"ן ז\"ל שעל הלכות נדה להרי\"ף ז\"ל דבפ' שני דשבועות דף ש\"ו ודעת רבינו שמשון ז\"ל דאם נשאב בדבר המקבל טומאה כגון ההיא דבפ' ששי דמסכת פרה נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים עלי קנים ועלי אגוזים כשרים זה הכלל דבר המקבל טומאה פסולים ודבר שאינו מקבל טומאה כשרים וילפי' לה ממקוה מים יהיה טהור דמשמע כל מה שאתה מהווה בין למקוה בין לקדוש ע\"י טהרה תהא ולא ע\"י דבר המקבל טומאה אלמא דלכל הפחות כולו שאוב בדבר המקבל טומאה דאורייתא אבל שאובה ע\"י כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דפסילה כדמוכח בפ\"ק דשבת משמע שאפילו כולו שאוב אינו מדאורייתא אלא מדרבנן דהא הווייתם ע\"י טהרה הוו דאין מקבלין טומאה ועוד הביא ראיה מן התוספתא וכו' ע\"ש ולדעתו ז\"ל הא דתנן דטהרו חכמים ספק מים שאובים היינו מרובו ואילך דכיון דתנן בין הכא בין התם בפ\"ד דטהרות למקוה משמע שכבר יש בו מים ודעת הראב\"ד ז\"ל דשאובה ע\"י כלים מאליהן כגון צנור שחקקו ולבסוף קבעו דבפ' המוכר את הבית שאין בהן תפיסת ידי אדם אלא מאליהן באו ולא נשאבו אינה אלא מדרבנן אבל מילא בכתף פסול מדאורייתא. אבל דעת רוב הפוסקים ז\"ל אפי' שאובה כולה אינה אלא מדרבנן וראייתם מדתנן דטהרו חכמים ספק מים שאובים ואי הוי מדאורייתא ספיקו לחומרא ועוד הביאו ראיה מדתנן בתוספתא דמקואות פ' שני מקוה שהניחו ריקם ובא ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובים למקוה ומדקתני ריקן ומצאו מלא ולא קתני חסר ומצאו שלם משמע דריקן היה לגמרי מתחלה ואפ\"ה ספיקו טהור אלמא אפי' כולו שאוב הוא מדרבנן דאי מדאורייתא הו\"ל ספיקו דאורייתא ולחומרא ועוד הביאו ראיה ממשקה בית המטבחיים דבפ\"ק דפסחים די\"ז כמו שכתבתי בפ' בתרא דעדויות סי' ד' וכי תימא ואי ליכא פיסול שאובים מדאורייתא למה גזרו בה חכמים וי\"ל דגזרו אטו טובל בכלי שהוא פסול מדאורייתא דטבילה בקרקע בעינן דומיא דמעין ובור וזו היא דעת הרמב\"ם ז\"ל ברפ\"ד דה\"מ ודעת רבותיו הרב הלוי אבן מאגאש ז\"ל והרי\"ף ז\"ל וכן דעת הגאונים ובסמוך אכתוב דעת ר\"ת ז\"ל. אכן הרא\"ש ז\"ל בתשובותיו כלל ל\"א סימן ז' הקשה וא\"ת אי כולו שאוב מדאורייתא כשר אמאי פסלו חכמים שאובה כלל אי אמרת בשלמא דכולו שאוב מדאורייתא גזרו רבנן ג' לוגין שאובין דפסלי אטו כולו שאוב ע\"כ וכבר תירץ ה\"ר שמשון ז\"ל כדכתיבנא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר רביעית וכו' </b>עיין במ\"ש בשם הר\"ן בפ' בתרא דע\"ז סוף סי' ח'. ואיתא ברש\"י ז\"ל פ' ג' מינין (נזיר דף ל\"ח) ותוס' פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ו) גם שם בהר\"ן ז\"ל שהביא ראיה ר\"ת ז\"ל מהכא מדמפליג ר' אליעזר בין בתחלה לבסוף משמע משום דלכתחלה פסול שאובין מדאורייתא אבל בסוף כלומר על פני המים דלא פסיל אלא מדרבנן בעי שלשה לוגין כתב דלאו ראיה היא דלעולם אפילו בתחלה מדרבנן היא והיינו טעמא דמחמיר ר' אליעזר לכתחלה טפי מעל פני המים משום דלכתחלה רביעית מקוה גמור הוא דחזי למחטין וצנורייאות כדאיתא בפ\"ק דפסחים ומש\"ה לא בטיל אבל על פני המים לאו מקוה הוא ובטיל עד דאיכא ג' לוגין שהוא דבר חשוב שראוי להדיח ראשו ורובו כדאיתא בפ\"ק דשבת ע\"כ. ועיין ג\"כ בחדושי הרשב\"א ז\"ל שם פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ה:) \n",
+                "<b>וחכ\"א בין בתחלה וכו' </b>שיעורו בשלשת לוגין. כך מ\"מ. תניא בתוספתא גיסטרא שהיא משוקעת בקרקע בור של גת וירדו גשמים ונתמלאת הרי אלו פסולין מפני שהם גרורים ע\"ג כלים ור' אליעזר מכשיר שאין המים שאובים פוסלין את המקוה עד שיפלו לתוכו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקוה שיש בו שלש גומות. </b>גרסי' דגומא לשון נקבה וכ' הרא\"ש ז\"ל בתחלת הלכות מקואות על משנה זו דמשמע דדוקא ידוע הא מספק פסול מדלא קתני אם ידוע שלא נפלו מ' סאה עד שלא הגיעו לגומא השלישית פסול ואם לאו כשר ע\"כ וכתוב בתוי\"ט ואני תמה על הכ\"מ כו' עד והרמב\"ם ז\"ל אין סברתו כן אלא דמדאורייתא הכל כשר ע\"כ. ויתכן שגם מהרי\"ק ז\"ל לא כתבו רק כמתמיה על הרמב\"ם ז\"ל שהיה לו לשנות ל' המשנה ולכתוב אם ידוע שלא נפלו וכו' פסול מאחר שדעתו דמדאורייתא אפי' כולם שאובים כשר כמ\"ש שם בה\"מ פ\"ד: \n",
+                "<b>כמקוה סמוך למקוה. </b>כמו שפי' ר\"ע ז\"ל פירשה הר\"ש וגם הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל הרא\"ש ז\"ל מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה מקוה שאוב שעומד בצד מקוה כשר שכשר בהשקה הכא נמי כעומדים בפני עצמן חשיבי ולא כמעורבין ולא קרינן בהו שלשה לוגין שנפלו עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המסנק. </b>כמו המסלק דאותיות דטלנ\"ת מתחלפות שהן אותיות הלשון ודכוותה תנן ר\"פ שני דתמיד סונקים אותו לצדדי המזבח פי' מסלקים. ועיין במה שכתבתי שם. ובערוך פי' המסנק הממלא. ועיין על משנה זו בבית יוסף יו\"ד סי' ר\"א דף ר\"מ ע\"א: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. היה צריך להיות שאם תלשו מן המים ושמו על שפת המקוה נחשב כשאוב ואם משכו וכו': \n",
+                "<b>ור' שמעון מכשיר מפני שלא נתכוון לשאוב. </b>גרסי': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח קנקנים בראש הגג. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>או אם יש כמעט. </b>ל\"ג או דתרתי בעי' ר' אליעזר כדמפ' ואזיל רעז\"ל: ויש גורסים אם יש מעט מים בבור: \n",
+                "<b>ר' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר. </b>ואפי' שלא היה בבור מים כלל ועיקר ואפי' לא יהיה בעת גשמים הרמב\"ם ז\"ל. ועיין בת\"כ פ' שמיני ראש פרשה ט'. והא דמכשרי' הכא אפי' הניחם בשעת קשור עבים וירדו גשמים ולקמן רפ\"ד גבי מניח את הצנור אמרי' שכשהניחם בשעת קשור עבים וירדו גשמים דפוסלים לא דמי דהתם הניחם ע\"מ שיקבלו המים והוו שאובין ממש אבל הכא הא לא הניחן בראש הגג אלא לנגבן ולא לקבל המים ואינם דומים לשאובין. וז\"ל הר\"ן ז\"ל שם שעל הלכות נדה דף ש\"ו אם עונת גשמים הוא פי' אם עונת גשמים הוא נידונין משום שאובין כל עוד שהניחן בעת קשור עבים כדאיתא בפ\"ק דשבת וכ\"ש בשעה שהגשמים יורדין ומש\"ה לר' אליעזר אם יש במקוה כמעט מים כלומר שיש קצת מים כשרים ישבור וכמעט דקאמר לאו דוקא אלא רוב המקוה בעי' דהיינו כ\"א סאין וכדראב\"י דאמר מקוה שיש בו כ\"א סאה מי גשמים ממלא בכתף י\"ט סאין ופותקן למקוה כלומר ממשיכן והן טהורין שהשאובה מטהרת ברבייה והמשכה ומש\"ה נמי א\"ר אליעזר דאם יש בו מעט מים כלומר כ\"א סאין ישבור וימשכו המים מן הקנקנים השבורים למקוה וכיון שאין בו מ' סאה קרי ליה מעט מפני שאין בו שיעור מקוה דקסבר ר' אליעזר דשאובה שהמשיכוה כולה או רובה פסולה ור' יהושע אומר בין כך ובין כך כלומר אפי' אין במקוה מים ישבור או יכפה ובלבד שלא יערה למקוה בלא המשכה דקסבר ר' יהושע דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה וקיימא לן כר' יהושע דר' אליעזר שמותי הוא וכדאסיקנא בפ\"ק דנדה דלית הלכתא כר' אליעזר אלא בד' מקומות בין בסדר טהרות בין בשאר סדרים ובפ\"ק דתמורה נמי אמרי' דכי אתא רב דימי א\"ר יוחנן שאובה שהמשיכוה כולה כשרה וכן נראה דעת הרב אלפס ז\"ל וכן דעת הר\"ש ז\"ל אבל רב אחא משבחא פסק כר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי וכן פסקו הראב\"ד והרז\"ה ז\"ל וראוי להחמיר עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם היו המים צפים על גביו כל שהוא. </b>פי' ע\"ג העציץ דלא חשיבי המים שבתוכו שאובי' כיון שמחוברין למקוה וישבר את העציץ אבל אם הגביה ועירה המים למקוה נעשו שאובין ואם לא היו צפים נעשו שאובין ור' יהושע סבר אפי' אין המים צפים על גביו לא חשיבי שאובין וישבר אבל לא יכפה דחשיב תפיסת ידי אדם יותר ממניח קנקנים לנגבן דהתם לא חישב עליהם לקבלה מעולם דלא העלם אלא לנגבם הרא\"ש ז\"ל ועיין על זה בבית יוסף י\"ד סימן ר\"א דף רמ\"ד. תניא בתוספתא ר' יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר ר' יוסי אומר משום ר' יהושע אף יטה ובלבד שלא יטול ויערה ע\"כ כפי מה שהגיה הר\"ש ז\"ל ונראה מתוך פירושו ז\"ל דהאי תוספתא קאי אמניח קנקנים דמתני' דלעיל שפירשה כך ישבר ולא יטה. אף יטה היינו יכפה דמתני' ומתני' רבי יוסי ואליבא דרבי יהושע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המסדר קנקנים בתוך הבור. </b>שהוא מלא מים כדי שיבלעו המים בתוך דופני הקנקנים ולא יבלעו היין שינתן לתוכו ונתמלאו כי נבלעו המים בדפנותיהן וגם עברו לתוכן עד שנתמלאו מים אע\"פ שבלע הבור את מימיו ישבר הקנקנים דמים שבתוכן לא חשיבי שאובין שלא כוון שיכנסו המים הרא\"ש ז\"ל. וכן משמע שפי' ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל שכתב שם בחבורו וכן המסדר קנקנים בתוך המקוה כדי לחסמן ונתמלאו מים וכו'. אח\"כ מצאתי בבית יוסף ביורה דעה סימן ר\"א דף רמ\"ב שכתב דברייתא דת\"כ מוכחא שפיר כפי' הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל ורבינו שמשון ז\"ל הפליג פי' משניות אלו לענין אחר וכתב עוד שם ואיכא למידק אמסדר קנקנים בבור דמדקתני ליה סתמא איכא במשמע דמודי בה ר' אליעזר דאע\"ג דליכא מים בבור שרי מאי אולמיה ממניח קנקנים בראש הגג דהתם אסר והכא מודה דאדרבה מסדר קנקנים בתוך הבור משמע דגרע טפי שהרי מתחלה כשסדרן במקוה לדעת שישאבו ממי המקוה סדרן ואע\"פ שלא כוון שיכנסו המים לתוכן מ\"מ לא חשיב כמניח קנקנים בראש הגג דלא היה בדעתו שישאבו מים כלל אדרבה כדי לנגבן העלן שם לכך נ\"ל דהאי סתמא אליבא דר' יהושע הוא אבל ר' אליעזר פליג עליה בקל וחומר ממניח קנקנים בראש הגג ואכתי איכא למידק דבמסדר קנקנים בתוך הבור לא קתני או יכפה כדקתני גבי מניח קנקנים בראש הגג וגם הרמב\"ם ז\"ל לא כתב במסדר קנקנים בבור אלא ישבר ולא כתב או יכפה ונראה דטעמא כדפרישית דע\"כ ל\"ק רבי יהושע יכפה אלא במניח קנקנים בראש הגג שלא היתה שם דעת שאיבה כלל אבל במסדר קנקנים בתוך הבור שהיתה שם דעת שאיבה קצת כמו שכתבתי ישבר אבל לא יכפה ומ\"מ כיון שלא כוון שיכנסו המים לתוכן אע\"פ שבלע הבור את מימיו כלומר שכל מי המקוה נבלעו בקנקנים ולא נשאר שם מים כלל זולת מי קנקנים ישבר ועציץ מתוך שכשהכניסו היה על דעת קבלה שהרי היה בו טיט הלכך צריך שיהיו מים במקוה זולת מים שבו וכמו שנתבאר ואפ\"ה לא יכפה אלא ישבר כך נ\"ל עכ\"ל ז\"ל. וראיתי להעתיק הנה כל דברי ספר הלבוש שביו\"ד סי' ר\"א סעיף מ\"ג שהם קיצור כל דברי בית יוסף וז\"ל וכן הסייד שסד את הבור בטיט והביא את הטיט בעציץ ושכח העציץ בבור ונתמלאת העציץ מים ממי הגשמים אם נשארו כבר קצת מים כשרים בבור אע\"פ שהן מועטים ובעציץ יש בו הרבה מים עד שיהיו רוב המקוה ה\"ז ישבור את העציץ במקומו ונמצא המקוה כולו כשר והא דהכא לא התירו לכפות את העציץ אלא דוקא שבירה וגם לא התירו אלא כשיש מעט מים כשרים בבור כדי שיתחברו אלו המים עם אותן המים אבל אם אין שם שום מים בבור לא התירו ואילו גבי מניח קנקנים בראש הגג התירו אפי' כפיית הכלים ואפי' אין שום מים בבור אלא כולו מאלו המים הכשירו היינו טעמא משום דהכא יש בו תפיסת ידי אדם בעציץ יותר מבמניח קנקנים בראש הגג דהתם לא הניח הקנקנים על הגג אלא לנגבן ולא היתה מחשבתו כלל שיקבלו שום דבר לכך הקלו בו והתירו אפי' כפייה אע\"פ שיש בכפייה קצת תפיסת ידי אדם והתירו אפי' אין שם שום מים בבור אבל הכא גבי עציץ יש בה מתחלה תפיסת יד יותר שהרי הסייד הכניסו על דעת קבלה שהרי היה בו הטיט הלכך לא התירו אלא כשיש שם כבר מעט מים בבור שיחברו אלו עמהם וגם לא התירו אלא שבירת כלי ולא כפיית כלי שיש בו תפיסת יד יותר וכן המסדר קנקנים בתוך המקוה לחסמן פי' שמניח קנקנים של עץ או של חרס לתוך המקוה שהיא מלאה מים כדי שיבלעו המים בתוך דופני הקנקנים שיהיו הדפנות בלועי' מלאים מים ולא יוכלו אח\"כ לבלוע היין שינתן לתוכן והניחם שם עד שנתמלאו דופני הכלים מים בלועי' וגם באו לתוך חלל הכלים אפי' נכנסו כל המים שבבור לתוך חלל הכלים ולא נשאר שם מים כלל בבור אלא המים שבתוך חללי הקנקנים ה\"ז ישבור את הקנקנים והמים הנקוים מהם לא חשיבי שאובים והמקוה כשר שהרי לא כוון שיכנסו המים לתוך חללן אלא שיבלעו לתוך דופנותם והכא גבי קנקנים התירו ג\"כ אע\"פ שלא נשארו שום מים בבור מה שלא התירו כן גבי עציץ דסייד היינו מטעמא שכתבנו דהסייד הכניס העציץ מתחלה ע\"ד שתקבל הטיט ומסדר הקנקנים לא הכניסן כלל ע\"ד שיקבלו המים לתוך חללן רק יבלעו בדפנותיהן מיהו הכא גבי המסדר קנקנים גרע קצת ממניח קנקנים בראש הגג דהתם לא הניחן אלא לנגבן ולא היתה שם דעת שאיבה כלל אבל מסדר קנקנים בתוך המקוה היתה שם דעת שאיבה קצת שהרי מתחלה כשסדרן למקוה לדעת שישאבו ויבלעו ממי המקוה סדרן לפיכך הקלו גבי מניח קנקנים בראש הגג טפי והתירו אפילו כפיית כלים ביד והכא גבי מסדר קנקנים בבור לא התירו אלא שבירת כלים ולא כפיית כלים ביד דהוי תפיסת היד טפי ואע\"ג דגבי מניח כלים תחת הצנור בשעת קשור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו שרינן אפי' כפיית כלי ביד אע\"ג דע\"ד שיקבלו מן הצנור הניחם שם דשאני התם דבשעה שנתפזרו העבים בטלה לה המחשבה קמייתא לגמרי ואין כאן לדעת כלל וכ\"ש בהניחם בשעת פזור עבים דמוכחא מילתא שלא היתה שם מחשבה כלל הלכך שרי אפי' לכפות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהושע אומר במים ובטיט. </b>מ\"מ בטיט ובמים: \n",
+                "<b>מקום שהמשקולת יורדת. </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>באיזה טיט אמרו בטיט שהקנה יורד מאליו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר וכו'. </b>הקשו תוס' דהתם וה\"ר שמשון ז\"ל דאמר ריש לקיש שם פ' קבלה כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעית אינו משלים ופריך למעוטי מאי אילימא למעוטי טיט הנרוק ה\"ד אי דפרה שוחה ושותה ממנו אפי' למקוה נמי אינו משלים והשתא אי איתא דטיט דפליגי ר' אליעזר ור' יהושע הוא טיט הנרוק כדכתבי' לקמן רפ\"ז א\"כ היכי שביק כל הני שיעורי דר\"מ ור' יהודה ואבא אלעזר וכולהו תנאי דמקואות ונקט שיעורא דפרה שוחה ושותה ממנו דלא תנן ושמא כל הנך שיעורי דהני תנאי בהנך תלי טעמייהו דמר סבר דבהאי שותה ובהאי אינה שותה ואין שייך לומר ניחזי אנן דהא אין כל הפרות שוות והא דמשמע פ' כל הבשר דמים שנפסלו משתיית בהמה טובל בהן כל גופו לא נפסלו מחמת טיט איירי אלא ממאיס ומסריח ולא חזו לשתיית בהמה אבל אין טיט מעורב בהן ולכך כשרים לטבילה ע\"כ: \n",
+                "<b>באיזה טיט אמרו. </b>פי' באיזה טיט אמרו שכשהמים צפין על גביו טובלין בו דהא תרתי לטיבותא בעי' חדא שיהא רך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכו' ולכ\"ע בעינן שיהו המים צפין על גביו וכולהו הני תנאי ס\"ל כר' יהושע ולפרש דבריו קאתו: \n",
+                "<b>ר' אלעזר אומר היורד בפי חבייא. </b>כך היא הגירסא בפירושי הר\"ש והרא\"ש והיינו פי חבית כפי פי' הר\"ש אבל הרא\"ש ז\"ל פי' בפי חבייא כלי שפיה צר וה\"ר משה פי' כעין סלון החבוי בתוך הקרקע ופי הסילון דרכו להיות צר ואם יורד דרך שם הוא טיט שמטבילין בו ע\"כ וכן משמע קצת שהיא הגירסא מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל שפירש כלי צר הפה אשר היה אצלם ויקראו חבית ע\"כ ואי ס\"ד דגרסי' חבית אין צריך לפרש מה היא חבית. ובערוך פי' בערך חבית המנקים הבורות והביבין מוציאים המים והטיט בחבית ושמה חבית ומריקין לחוץ ופיה צר ע\"כ. ופשוט הוא דר' אלעזר גרסי' בלתי יו\"ד וכן ג\"כ ר' אלעזר ב\"ר צדוק: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונפלו לזה לוג ומחצה וכו'. </b>ס\"א ונפל לזה לוג וכו': \n",
+                "<b>אבל מקוה וכו' </b>עד סוף מתני' בהר\"ן ז\"ל ס\"פ כל הבשר וכתב שם בשם הרמב\"ן ז\"ל דבחתיכה עצמה נעשית נבלה פליגי ר' יהושע וחכמים דמים פסולים שנתערבו בכשרים לר' יהושע אין פוסלין אלא לפי חשבון ולרבנן כולן נעשים שאובים ופוסלין ופליגי רבנן אמתני' דתמורה ודתרומות דתנן התם דאין המים שאובים פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון ושם דחה הר\"ן ז\"ל פי' זה ע\"ש: \n",
+                "<b>שהיה ר' יהושע אומר וכו'. </b>צ\"ע מאי רבותיה מדרישא ובזה אפשר שיתיישב אי חכמים היינו ר' יוסי: \n",
+                "<b>וחסר אפי' קורטוב. </b>כך צ\"ל. ועיין במה שכתבתי בפי\"ב דמנחות סימן ד' בשם התוס': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונפלו לו שלשת לוגין. </b>כך הגיה הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דאמרי' גוד אסיק. אמר המלקט כר\"מ ס\"פ שני דחגיגה ור' יהודה גוד אחית ס\"ל לקמן בפ\"ז סי' ו' ולא גוד אסיק וכמ\"ש שם: \n",
+                "<b>ויטהרו העליונים את התחתונים. </b>היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל בפירושו אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ויטהרו העליונים מן התחתונים וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אלעזר בן עזריה פוסל. </b>דלית ליה גוד אסיק ואפשר דאפי' גוד אחית נמי לית ליה כרבנן דאמרי בתוספתא אין מטבילין לא בעליונה ולא בתחתונה: \n",
+                "<b>אא\"כ פקק. </b>היא גרסת הרמב\"ם ז\"ל כלומר אא\"כ סתם על המקוה העליון אשר עשה עד שלא יגע אחד באלה המים אלא מהבור ואז יהיה טהור שאם לא סתם הוי כמו שני מקואות זה בצד זה אחד כשר ואחד פסול ולפיכך אפי' עשה המקוה למעלה מן הבור ונקבו אליו פסול עד שיסתום כדאמרן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האמה נכנסת לו ויוצאה ממנו. </b>פי' הר\"ש ז\"ל דהיינו חרדלית של גשמים כלומר דאילו היתה אמת המים נובעים אפי' אינה אלא כל שהוא היתה מטהרת את אמת המים השאובים שבבור ע\"כ בבית יוסף סי' ר\"א דף ר\"מ ע\"ב. ועיין שם בתשובות הרא\"ש ז\"ל כלל ל\"א סי' ד'. והילך פי' תוס' יו\"ט עד שיתחשב שלא נשתייר וכו' מדקתני עד שיתחשב ולא קתני עד שיצא מלואיהן כדקתני לעיל משמע כו' הובא ענין זה ג\"כ בספר הלבוש סימן ר\"א דיו\"ד סעיף כ' כ\"א: \n",
+                "<b>שלשת לוגין. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל כנז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכלי אחד משנים וכו'. </b>סיומא דמילתא דרבנן היא והני רבנן יוסי בן חוני ההיא דבספ\"ק דתמורה וכתבו רעז\"ל התם בסימן ד' אבל רבנן פליגי עליה התם וס\"ל דאפי' מד' או חמש כלים מצטרפים לפסול את המקוה ושלש מחלוקות בדבר: \n",
+                "<b>בעל קרי החולה שנפלו עליו תשעת קבין. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>וטהור שנפלו על ראשו ורובו וכו'. </b>כן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שלא פסק. </b>מ\"מ עד שלא יפסיק: \n",
+                "<b>אפי' קורטוב בכל השנה. </b>דאם בכל השנה לא הטיל בבת אחת כי אם קורטוב עד שהשלים לכמה פעמים ג' לוגין פוסל את המקוה. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>בד\"א שלא נתכוון לרבות וכו'. </b>פי' אם בשעה שהתחיל להטיל הראשון לא היה בדעתו לרבות ונמלך והטיל אח\"כ אם עד שלא פסק הכלי הראשון נמלך והתחיל להטיל השני וכן השלישי מצטרפים לשלשה לוגין אבל אם לא התחיל השני עד שפסק הראשון אפי' משנים ומשלשה אין מצטרפין ונ\"ל דוקא משנים ומשלשה כלים הוא דאמרי' הכי אבל מכלי אחד בין כך ובין כך מצטרפים הראב\"ד ז\"ל בספר בעלי הנפש בבית יוסף יו\"ד דף ר\"מ ע\"ב. וכתוב עוד שם בבית יוסף עמוד ג' ונראה מדברי רבינו יעקב ורבינו ירוחם שהן מפרשים דנתכוון לרבות היינו שמשעה ראשונה שהתחיל להטיל בו מים היה בדעתו להטיל ג' לוגין אבל פשט לישנא דמתני' משמע לי דנתכוון לרבות היינו שכשהוא מטיל אותן מים שאובין למקוה הן על דעת לרבות מי המקוה שיהיו בו מים בשופע ולא יחסר ע\"י טבילות שיטבלו בו אז מצטרפי' אפי' קורטוב בכל השנה אבל אם לא הטילן על דעת זו בהכי הוא דאמרי' משלשה כלים מצטרפי' מד' אין מצטרפי' ולזה נוטין דברי הרמב\"ם ז\"ל בפרק ה' מהלכות מקואות ויש לתמוה על רבינו יעקב ורבינו ירוחם שתפסו הפירוש שכתבו והניחו פירוש זה שהוא פשטא דמתני' ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המניח כלים. </b>והיא אחת מי\"ח דבר ולר' יוסי דאמר עדיין היא מחלוקת בנות כותים נדות מעריסתם בו ביום גזרו: \n",
+                "בפי' רמז\"ל לעיקר אשר אצלנו והוא שפשוטי כלי עץ מקבלי' טומאה לשון הר\"ס ז\"ל על זה הקשה מורי ז\"ל מדתנן פ\"ו אם היה שק וקופה וכו' היו נתונין תחת הצנור אינם פוסלין את המקוה והרי שק וקופה מקבלין טומאה מן התורה ועוד שמקבלין דבר יבש בתוכן ואעפ\"כ המים שבהן אינם שאובין ובחבורו חזר בו וכתב דביש בו גומא עסיקי' ע\"כ: \n",
+                "<b>אחד כלים גדולים. </b>מחזיקים מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש דאינם מקבלין טומאה ואחד כלים קטנים פחות מכדי סיכת קטן ול\"מ הני דבמינם מקבלין טומאה אלא אפי' כלי גללים וכו' דאינם מקבלין טומאה כלל חשיבי כלים לפסול את המקוה הרא\"ש ז\"ל. ושם בשבת פירש רש\"י ז\"ל גללים שיש אבל בפ' במה אשה דף נ\"א ע\"א פי' צפיעי הבקר: \n",
+                "<b>פוסלין את המקוה. </b>אם נתמלאו מים ואפי' כפאן על פיהן או שברן המים הנקוין מהם כשאובין לכל דבר שהרי לדעתו נתמלאו שחזקת הצנור לקלח מים ול\"ד כלל למניח קנקנים בראש הגג לנגבן דלעיל פ' שני: \n",
+                "<b>השוכח. </b>כל מלות השוכח הגיהן הרי\"א ז\"ל הַשָכֵיַח: \n",
+                "<b>ומודים בשוכח בחצר. </b>הרמב\"ם ז\"ל מפ' דמודים בשוכח בחצר הן דברי ר\"מ ועלה קאי ר' יוסי וקאמר עדיין מחלוקת וכו' דב\"ה מטהרין בשוכח וב\"ש גזרי שוכח אטו מניח לפי שמשפט החצר בשעת קישור העבים כמו משפט הצנור כפי ההתמדה לפי שכמו שהצנור ידוע בשפיכת המים תמיד כן העבים בשעת התקשרם ידוע שהם ישפכו בחצר ע\"כ. קשה קצת לע\"ד אמאי קתני לשון מטהרי' בלשון בית הלל וכן בסיפא דנקט לשון טהור הו\"ל למנקט בתרווייהו לשון כשרות שהוא מקביל דפוסלין את המקוה דנקטו ב\"ש והכי נמי קשה בלשון הגמרא דבשבת פ\"ק דף ט\"ז דקאמר הכל מודים כשהניחם בשעת קשור עבים טמאים בשעת פזור עבים טהורים הו\"ל למנקט לשון כשרות ופסלות הנהוג גבי מקוה אע\"ג דאפשר לומר דקאי אאדם וכלים הטובלים שם שהן טהורים אם המקוה כשר או שעדיין הם טמאים אם המקוה פסול. ועיין בטור יו\"ד סי' ר\"א בבית יוסף דף רמ\"ד דשם האריך לתת טעם לשבח אמאי פסק הרמב\"ם ז\"ל כב\"ש ושבק ב\"ה דאע\"ג דר\"מ אמר נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה הא ר' יוסי אמר עדיין מחלוקת במקומה עומדת וכל ר\"מ ור' יוסי קיי\"ל דהלכה כר' יוסי וקיצור דבריו דמשום דבגמרא אמרי' דר\"ט ס\"ל כותיה דר\"מ פסק הלכה כר' מאיר אבל האריך עוד להקשות ולתרץ ע\"ש: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>החוטט בצנור וכו'. </b>ברמב\"ם שם פ' ששי סי' ב' ו' פירש כדפירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל שהחקק בצנור הוא כדי שיתקבצו שם העפר והצרורות אבל אכאן בפי' המשנה כתב בית יוסף ביו\"ד סי' ר\"א דף רמ\"ב עמוד ג' שנראה מפירושו למשנה שדעתו לומר דחקקו דקתני היינו שחקק בעץ לעשות צנור וגם הר\"ן ז\"ל פי' כפי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ודחה פי' רשב\"ם ז\"ל שנראה מפירושו ז\"ל דהאי צנור פרוץ הוא כעין חלון ואין עשוי לקבלה ולא מחוור דכל כה\"ג אינו פוסל את המקוה דתנן בפ\"ד דמקואות סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב באמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה אלמא דכל שאינו עשוי לקבלה אינו פוסל אלא ודאי האי צנור כגון שהוא חקוק לקבל בו צרורות וכו' ע\"כ. ועיין במ\"ש בפ' שני דכלים סי' ב': \n",
+                "<b>ובשל חרס רביעית. </b>סמ\"ק פסק בין של עץ בין של חרס נאסר בכל שהוא. וכבר כתב עליו בהגהה שצ\"ע למה פסק בשל חרס הפך המשנה. ופי' בערוך ערך צר לקבל צרורות פי' חופר בצנור שיהא רחב שאם יפלו שם צרורות ילכו להם ולא יסתמו הצנור ע\"כ: \n",
+                "<b>ירד לתוכו עפר ונכבש. </b>הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל גורסין ונגפם [הגהה נראה ונגבס צ\"ל וכן מצאתיו מוגה]. כלומר שנעשה חזק וקשה כגבסיס כן כתב הרא\"ש ז\"ל בפ' תינוקת והר\"ן ז\"ל כתב בהלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דבפ' שני דשבועות דף ש\"ז ע\"א ונכבש כשר כלומ' אפי' נכבש מאליו ונדחק שם עד שאין המים יכולין לשטוף העפר כשר דשוב אינו בר קבלה. וכל דברי הרמב\"ן ז\"ל איתנהו נמי בחדושי הרשב\"א ז\"ל שם פ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס\"ה:) \n",
+                "בפי' רעז\"ל ורחב באמצע אפ\"ה לא חשיב נעשה לקבלה. כך נראה שצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנתערבו בחצר ובעוקא. </b>פי' או בעוקא ועוד יש לפרש דמילי מילי קתני שנתערבו בחצר ונכנסו לתוך העוקא. או על מעלות המערה ונכנסו יחד לתוך המערה. הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל. ומ\"מ במקום שנתערבו שמתערבין: \n",
+                "<b>אם רוב מן הכשר. </b>כצ\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואפי' המים שאובי' בפני עצמן שלא נתערבו בכשרין. אמר המלקט פי' שלא נתערבו קודם כניסתם למקוה ואתיא מתני' כראב\"י ואע\"ג דראב\"י בתוספתא בעי תערובת בחצר קודם שירדו למקוה שוב הוסיף להקל דלא בעי תערובת. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ניקבה מלמטה. </b>כך צ\"ל. והאי בבא פשוט הוא דלא קאי רק אפוסלת את המקוה דסליק מיניה: \n",
+                "<b>כמה יהיה בנקב. </b>לפי סוגיית הגמרא דבפ\"ק דיבמות לא קאי ארישא אלא מילתא באפי נפשה היא וקיימא אעירוב מקואות וז\"ל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל לכאורה משמע דקאי ארישא כמה יהא בנקב לבטלו מתורת כלי שלא יפסול את המקוה משום שאיבה אבל מדתנן בסיפא מעשה בשוקת יהוא וההיא מייתי לה בספ\"ק דיבמות על עירוב מקואות משמע דמיירי בכגון שהיו מים נמשכין לתוך השוקת ממי גשמים ולא היו בהם ארבעים סאה אלא שמחוברין למקוה שיש בו ארבעים סאה ובתוספתא פליגי בה איכא למאן דאמר דלבטלו מתורת כלי בעינן כשפופרת הנוד ואיכא מאן דאמר דאפי' נקב כמלא מחט מבטלו מתורת כלי לענין שאיבה ולההוא תנא ההוא עובדא דשוקת יהוא איירי לענין חבור מקואות כסוגיא דיבמות ומ\"מ תימה הוא על התלמוד ששינה פשטא דמתניתין עכ\"ל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועיין עוד בבית יוסף יו\"ד סי' ר\"א דף רל\"ה עמוד ג'. ומתוך מה שנכתב נתברר שצריך להיות במשנה מעשה [בשוקת] יהוא וכך היא בפ\"ק דיבמות דף ט\"ו אלא שבית יוסף ביו\"ד סימן ר\"א דף רל\"ה עמוד ד' כתב דנ\"ל שאותה היא ברייתא ומ\"מ מודה הוא ז\"ל דגם בכאן גרסי' בשוקת יהוא ותרי שוקת יהוא הוו בירושלם: \n",
+                "<b>ושלחו ב\"ש ופחתוה שבש\"א עד שיפחת רובה. </b>כך צ\"ל פי' אבל ב\"ה סבירא ליה בנקב כשפופרת הנוד סגי. ועיין בבית יוסף יו\"ד סי' ר\"א דף רל\"ה ע\"ד ובדף רל\"ז עמוד ג' ד' משא ומתן שיש מי שסובר ששוקת יהוא היתה כלי ויש מי שסובר שבסלע היתה שאינו כלי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעין שהעבירו וכו'. </b>ואיתה לרישא דמתני' בפסקי הרא\"ש ז\"ל פ' מרובה דף קל\"ז. ובתשובותיו ז\"ל כלל ל' סי' ב' ושם כתב מה שפירש רעז\"ל דהאי שוקת הוא כלי ולא שוקת שבסלע דא\"כ אף בתוכו כשר להטביל והאריך. ועי' על דבריו ז\"ל בב\"י יו\"ד סי' ר\"א דף רל\"ו ע\"ג ובדף רל\"ז ע\"א וע\"ג וע\"ד משא ומתן בין הרב ז\"ל ובין מהר\"ר יוסף טיטסאק ז\"ל: \n",
+                "<b>כשר חוצה לה. </b>כ' הרא\"ש ז\"ל וז\"ל כשרים המים היוצאים מן השוקת כו'. גם בס' הלבוש סי' ר\"א סעי' ח' הביא פי' הרא\"ש ז\"ל לפסק הלכה: \n",
+                "<b>העבירו ע\"ג בריכה. </b>וכתוב בב\"י שם סי' ר\"א דף רל\"ח ע\"ד בשם מהר\"י קולין ז\"ל בשרש קט\"ו וקכ\"ו נלע\"ד דאע\"ג דקאמר מתני' דמעין שהפסיקו הרי הוא כמקוה היינו דוקא היכא שנחו המים במקוה וכבר נעשו אשבורן אלא שאתה בא להחשיבו כמעין ע\"י חבורו למעין ומש\"ה דין הוא כשהופסק ממנו שחזר לדין מקוה אבל היכא דאכתי לא נייחי מיא באשבורן אלא עדיין חיים וזוחלין מכח נביעת המעין אע\"פ שהופסקו מהמעין מ\"מ שם מעין עליהם עדיין מצד עצמן כיון דאכתי חיים וזוחלין הן ולא פקע חיותן מינייהו והביא ראיה מההוא דתנן גל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורים ופשיטא שאין לך הפסקה מן המעין גדולה מזו שנתלשה הגל מן הים והולך למרחוק וכן אין לך זחילה גדולה מזו שאין כאן אשבורן כלל וכי היכי דלא יקשה מההיא דמעין שהפסיקו צריך לחלק דטעמא דגל משום דאכתי לא נייחי מיא דגל כדפרישית לעיל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>והפסיקו הרי הוא כמקוה. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל בחבורו היו מימיו נמשכין לתוך בריכה שהיא מלאה מים ונקוין שם הרי אותה בריכה כמקוה היה יוצא חוץ לבריכה ה\"ז פסול לזבין ולמצורעים וכו' וכתב מהרי\"ק ז\"ל ונראה שמפ' רבינו דמתני' בבריכה מלאה מי מקוה עסיקי' והא דקתני והפסיקו היינו לומר שמי המעין היו יורדין לבריכה ולא היו יוצאים חוצה לה ולפיכך הרי הוא כמקוה דכיון דאין מי המעין נמשכין ויוצאין מן הבריכה אע\"פ שעדיין קלוח מי המעין יורדין לתוכה אינם מעלין את המים שבתוך הבריכה מדין מקוה ואם אח\"כ המשיכו כלומר שעשה שימשך ויצא מהצד האחר פסול לזבים וכו' עד שידע שיצאו ממנו המים הראשונים שירדו מן המעין לבריכה דכיון שנקוו בבריכה פסק מינייהו שם מים חיים ולפיכך פסולין לזבין וכו' ומ\"מ דינם כמעין לענין טבילה שמאחר שמי המעין נכנסין לה ויוצאין ממנה מעלין הם את המים שבבריכה להיות כמעין עכ\"ל ז\"ל והילך פי' הרמב\"ם ז\"ל במתני' העבירו ששם המים של המעין ירדו לתוך הבריכה ויתקבצו בה ולא יצאו ממנה הנה דין זאת הבריכה והמקוה שוה ואם יהיו מי המעין המגיעין לבריכה נכנסין מצד זה ויצאו מצד אחר הנה מקום הבריכה פסול עתה לזבים וכו'. וכתוב בב\"י יו\"ד סימן ר\"א דף רל\"ח ע\"ג ומיהו מדברי הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה משמע דבלא היו בבריכה מים קודם שהעביר המעין עליה אלא היינו לומר שעל ידי העברת המעין עליה היא מלאה מים וצ\"ע והראב\"ד ז\"ל פירשה בספר בעלי הנפש להא דהעבירו ע\"ג בריכה בבריכה ריקנית שמלאה ממי המעין ואפ\"ה קאמר דאם הפסיקו הרי הוא כמקוה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העבירו ע\"ג כלים. </b>שהעביר המעין ע\"ג דופני הכלים מבחוץ ואפ\"ה קאמר ר' יוסי דהרי הן כמקוה כלומר שנפסל מלטהר בזוחלין ובכל שהוא וכן פוסל טבילה ע\"ג ספסל גזרה אטו תוך כלי כן פירשו הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל אבל הר\"ש ז\"ל פי' ע\"ג כלים נקובין דאי לאו הכי מ\"ש משוקת: \n",
+                "<b>ובלבד שלא יטביל ע\"ג ספסל. </b>פי' בערוך ערך ספסל שהוא כאילו טבל בכלי. והאריך כסף משנה על בבא זו בסוף פרק ראשון דהלכות מקואות. ומפ' שם אליבא דהרמב\"ם ז\"ל דמתני' דקתני ובלבד שלא יטביל ע\"ג ספסל מיירי בשכל מי המעין אינם עוברים אלא על הספסל וחוצה לו מן הצדדין אין מי המעין כלל שאז אילו היה כלי שיש לו בית קבול היו נפסלין מלטבול אפי' במים שנמשכין מן הכלי ולחוץ וכדתנן מעין שהעבירו ע\"ג השוקת פסיל וטעמא משום דהוו מים שאובים והשתא שכלי זה אין לו בית קבול אינו נפסל ומ\"מ גזור רבנן שלא יטבלו על הכלי עצמו אע\"פ שאין לו בית קבול גזרה אטו כלי שיש לו בית קבול אבל אם לא היו כל מי המעין עוברין על הספסל ליכא למיגזר כלל דהא אפי' היה כלי שיש לו בית קבול כיון שקצת המים יוצאים חוץ לספסל לא נתבטל דין מעין מן המים הנמשכין מן הכלים ולחוץ מפני שהן מחוברין למעין כשר מן הצד וכדתנן גבי מעין שהעבירו ע\"ג השוקת העבירו ע\"ג שפה כל שהוא כשר הלכך כשהוא כלי שאין לו בית קבול כספסל וכיוצא בו א\"נ כלי שיש לו בית קבול אלא שאין המים עוברים מתוכו כי אם מאחוריו כגון שהוא כפוי על פיו מותר לטבול אפי' על גביו ועוד י\"ל דהא דתנן שלא יטביל ע\"ג ספסל דוקא הוא לומר דע\"ג כלים שאין להם בית קבול אין מטבילים גזרה אטו כלים שיש להם בית קבול שיבואו להטביל בתוכם דלא יחלקו בין כלים לכלים אבל ע\"ג אחורי כלים שיש להן בית קבול לא גזרי' דכיון שהכלים שיש להן בית קבול דרך להעמידן ופיהם למעלה ואלו כפויין על פיהן מידע ידוע לרואים ששינו להניחן כך מפני שאם היו מונחים כדרכן היה אסור לטבול בהן ומתני' דייקא כשיטה זו דקתני רישא ע\"ג כלים או ע\"ג ספסל ובסיפא קתני ובלבד שלא יטביל ע\"ג ספסל ושבקינהו לכלים לומר דע\"ג כלים שיש להם בית קבול מותר להטביל דלא גזרינן בגבן אטו תוכן מטעמא דפרישית א\"נ י\"ל דע\"ג ספסל דסיפא אכולה מילתא דר' יוסי קאי לומר דהא דקאמר ר' יוסי הרי הוא כמקוה וכן מאי דקאמר שלא יטביל על גבן היינו דוקא ע\"ג ספסל וכיוצא בו כלים שאין להם בית קבול אבל ע\"ג אחורי כלים שיש להם בית קבול הרי הוא כמות שהיה וגם מטבילין על גבן ומטעמא דפרישית ורישא נקט ע\"ג כלים לומר דר' יהודה משוה ע\"ג כלים לע\"ג ספסל אבל לר' יוסי לא איצטריך למנקט ע\"ג כלים לגבי ספסל דהא מוחלקים הם לגמרי ולשיטה זו ניחא שלא כתב רבינו דין העבירו ע\"ג כלים שיש להם בית קבול לענין דהרי הוא כמקוה כמו שכתב בע\"ג ספסל עכ\"ל ז\"ל בקיצור. ועי' בהר\"ן ז\"ל בסוף הלכות נדה בפ' שני דשבועות דף ש\"ח ע\"א שכ' שדקדק מכאן הראב\"ד ז\"ל שאם טבלה ע\"ג כלי עץ אפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה דהא תנן הכא ובלבד שלא יטביל ע\"ג ספסל אלמא כל שהוא למדרס כספסל וכן נמי שאר כלים שמקבלים טומאה לא מהניא בהו טבילה משום גזרת מרחצאות דליכא למימר דטעמא משום דבעיתא דהא לאו באדם עסקינן הכא אלא בכלים אבל ע\"ג כ\"ח שאינו מטמא מגבו ולא חזי למדרס דליכא משום גזרת מרחצאות או ע\"ג בקעת עבה דלאו בת קבולי טומאה לכתחלה לא תטבול משום דבעיתא כדאיתא בגמ' אבל אם טבלה בדיעבד שפיר דמי ע\"כ בשנוי לשון קצת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהוא מושך כנדל. </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>ריבה עליו והמשיכו וכו'. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>הרי הוא כמות שהיה. </b>שהרי אין כאן תוספת שנוי רק שמתחילה היו הנחלים דקים כרגלי הנדל ועתה הם נחלים זוחלים ברבוי ושפע אבל אם מתחלה לא היה המעין זוחל כלל והוא ע\"י הבאת המים שאובים גרם לו להיות נמשך אינו מטהר במקום זחילתו וזו היא ששנינו בפ\"ק במעלה רביעית מעין שמימיו מועטין וכו' והוא פי' הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל והוא פירוש ראשון שהביא רעז\"ל אבל פי' שני שהביא הוא ז\"ל הוא פי' הר\"ש ז\"ל שסובר דלאו בריבה עליו מים שאובים מיירי מתני' דא\"כ לא היה מטהר בזוחלין כדתנן בפ\"ק ועי' בב\"י יו\"ד סי' ר\"א דף רל\"ט ע\"ב שפירש שם פי' לפירוש הרמב\"ם ז\"ל דאמתני': \n",
+                "<b>היה עומד וריבה עליו והמשיכו. </b>כך צ\"ל. ופי' ריבה עליו מים שאובין לדעת הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל שכתבתי וגם הר\"ן ז\"ל וז\"ל הר\"ן ז\"ל בפ' במה אשה דף קכ\"ח דה\"פ מעי שהוא מושך מעט כנדל זהו שרץ קטן מרובה רגלים דקים ועכשיו המשיכו בשטף אבל אינו נמשך אלא במקום שהיה מהלך בו מתחלתו הרי הוא כמות שהוא וסיפא דקתני ואם היה עומד כלומר שלא היה נמשך כלל וריבה עליו והמשיכו שני דינים יש בו דבמקום שלא היה מהלך מתחלתו שוה למקוה שצריך אשבורן והה\"נ שאין מטבילין בו בכל שהוא ובמקום שהיה עומד מתחלה שוה למעין להטביל בו בכל שהוא ומינה שהוא מטהר בזוחלין ע\"כ וכך כתבתי בשמו ז\"ל ג\"כ לעיל ספ\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הימים כמקוה. </b>בפי' הרמב\"ם ז\"ל כתיבת יד גם בפי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל בבא דהזוחלין כמעין קודמת לזו דכל הימים גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כן. ונשנית זו הבבא דכל הימים בפ\"ח דמסכת פרה ושם כתבתי מה שפירשו תוס' ז\"ל בשבת פ' ח' שרצים (שבת דף ק\"ט) ותוס' דפ' מעשר בהמה דנ\"ה. וכתב הר\"ן ז\"ל בפ' במה אשה דף קכ\"ז מדקתני ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין ולא קתני אין מטהרין אלא בזוחלין שמעי' דאף בזוחלין קאמר דס\"ל דימים דינייהו כמעין דמטהרין בכל ענין אפי' באשבורן ע\"כ וכן כתב ג\"כ על הלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דבפ' שני דשבועות דף ש\"ז ועי' תו במ\"ש בשמו לעיל ספ\"ק וס\"פ ששי דמסכת פרה. ועיין בב\"י סי' ר\"א י\"ד גם בס' הלבוש שם סעיף ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרבו על הנוטפין שהן כשרין. </b>בזוחלין ואפי' במקו' שאין כדי טביל' בזוחלין אא\"כ נוטפים משלימין להם דאלת\"ה מאי קמ\"ל פשיטא דא\"כ יפסלו כל הנהרות אפילו למ\"ד נהרא מכיפיה מבריך ושמא לדיוקא איצטריך דוקא רבו אבל לא רבו לא ולא אמרינן קמא קמא בטיל הואיל ודרכן בכך. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שרבו על הנוטפים. </b>פי' הר\"ן ז\"ל בפ' במה אשה דף קכ\"ח דבודאי אפילו במקום שנתרבה קאמר דאי באותו מקום בלבד שהיה מהלך בתחלתו מאי אסהדתיה פשיטא דהיכי תיסק אדעתין ששנים או שלשה טפי מטר יפסלו פרת מלטבול אלא ודאי כדאמרן וזהו דעת הראב\"ד ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל וכו' ע\"ש. ולשונו ז\"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דבפרק שני דמסכת שבועות בקיצור כלשון הרא\"ש ז\"ל אלא שאין שם הושמא לדיוקא וכו': \n",
+                "<b>ונוטפים שעשאן זוחלים. </b>כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין ואסור לו לטבול בו כיון שמי המקוה ננערו והתחילו לצאת הרי הוא טובל במקוה זוחל ואפילו ישאר במקוה מ' סאה אחר שיצאו הזוחלין מ\"מ השתא מיהא הוא טובל גם במים העליונים שהן זוחלין. והנכון יותר לפ' דמיירי שלא ישאר במקוה מ' סאה אם לא שיסתום הזחילה והשתא ניחא דפוסל ר' יוסי משום דשיעור הכשר מקוה נעשה ע\"י דבר המקבל טומאה אבל אם ישאר במקוה מ' סאה ואינו סותם אלא להרבות המים לא מיקרי הוויתו ע\"י טומאה. ולהך פירושא אם ישאר במקוה מ' סאה לכ\"ע מותר לטבול בו אף כשהוא זוחל מלמעלה כיון שעיקר המקוה אינו זוחל ולא פליגי אלא במקוה שלא ישאר בו מ' סאה אחר שיצאו הזוחלין דר' יוסי סבר דבר שמקבל טומאה אין מזחילין בו כלומר אין מעמידין בו הזחילה כיון דסתימה זו גורמת הכשרו של מקוה וטעמא כדתנן בפ' ששי דפרה נתן ידו או רגלו וכו' ומפ' טעמא בפ' שני דזבחים דאמר קרא מקוה מים יהיה טהור הוייתו ע\"י טהרה תהא ור' יהודה סבר דיכול לסמוך בקנה או במקל ואפילו הן כלים נטמאים וכן זב וזבה סותמין ביד או ברגל לעכב הזחילה ואפשר דר' יהודה מודה בההיא דפרה דשאני הכא שהמקוה כשר וע\"י דבר המקבל טומאה היא מונע שלא יפסול ולישנא דנוטפים שעשאן זוחלים לא משתמע כפירוש זה כי לא עשאם אלא מעצמו נפרץ המקוה על שפתו וגם לשון אין מזחילין קשה לפרשו מניעת הזחילה ועוד טעמא דר' יוסי לא מסתבר כלל דל\"ד לההיא דפרה כיון שהמקוה כשר ומונע פסולו ע\"י דבר טמא ויותר מזו אמרי' בשלהי פירקין ומודים שגודר כלים וטובל בהן. ונ\"ל לפ' נוטפים שנקוו למקום אחד שעשאן זוחלין להוליכן למקוה סומך אפי' מקל אפי' קנה ואפי' זב וזבה סומכין המקל או הקנה שיעברו המים למקוה כי מקל וקנה הם פשוטי כלי עץ ואע\"פ שהזב סומך המקל בידו בשעה שהמים עוברין קרינן ביה הויתו ע\"י טהרה כיון שאין המים עוברין ע\"ג ידו כדאמרי' פ' ששי דפרה עלי קנים ועלי גפנים כשר ור' יוסי קאמר ל\"מ זב אלא אפי' טהור כיון דבר קבולי טומאה הוא לא יסמוך במקל וההיא דעלי קנים מיירי כשנתן האדם העלין לשם קודם באו המים ולא היו בידו בשעה שעברו המים. והרמב\"ם ז\"ל פי' הזוחלין היינו הנהרות והיאורים המושכים מן המעינות יש להם דין מעין לכל דבר הנוטפים פי' מעין שהוא על ההר ומימיו נופלין טפים טפין למטה בשפולי ההר אע\"פ שאותם טפים טורדות במרוצה תכף זו אחר זו כיון שאינו זוחל אלא יורדין בהפסק יש להם דין מקוה ובעי מ' סאה ואינם מטהרין בזחילה ופסולין לזבין ולמצורעין ולקדש בהן מי חטאת והעיד ר' צדוק שאם ירבו הזוחלין על הנוטפין שחזרו לדין מעין. נוטפים שעשאן זוחלין כלומר אם ירצה לעשותם זוחלים סומך אפי' מקל אפי' קנה שהן כלים כדי שירדו המים דרך קנה ומקל בלי הפסק ואז יטבלו בו אפי' זב וזבה דמים חיים נינהו ואגב זב נקט זבה דזבה לא בעיא מים חיים ועוד השמיענו ר' יהודה דלאו לענין טומאה וטהרה בלבד אנו מכשירין אלו אלא אף לענין איסור והיתר ואפי' הזבה שהיא ערוה עד שתטבול טובלת בו ומותרת לבעלה. ופי' זה נכון דלפי' רבינו שמשון ז\"ל למה קורא למי גשמים נוטפים ועוד למה תולה מי גשמים במקוה והלא עיקר מקוה ממי גשמים הוא נקווה ומה שאין מי גשמים מטהרין בזוחלין היינו קודם שבאו למקוה ועוד לשון הזוחלין שרבו על הנוטפין לא נהירא כי הזוחלין קדמו והל\"ל בעוד שלא רבו הנוטפים כשרים עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל. והביאר בתשובותיו כלל שלשים סי' ג' ד'. ועי' במ\"ש בפ\"ז דמסכת עדויות סי' ג'. ומתוך מה שכתבתי הוברר דהרמב\"ם ז\"ל גריס יורד וטובל בלא וי\"ו ולשאר המפרשים גרסי' ויורד וטובל בוי\"ו. וכתוב בב\"י סימן ר\"א דיו\"ד דף רמ\"ו שאע\"פ שרבינו אשר ז\"ל ישר בעיניו פי' הרב רבינו משה בר מיימון ז\"ל למתני' מ\"מ בתשובה סי' ד' לא כתב אלא פירושו אבל רבינו יעקב בנו בעל הטורים ז\"ל הביא שם לפסק הלכה כשני הפירושים משום דכוונת שניהם להחמיר נקט כחומרי שניהם דבמילתא דאיסורא דאורייתא ספקא לחומרא ע\"כ בקיצור מופלג. עוד כתוב שם שהרמב\"ם ז\"ל בפ' ששי מהלכות מקואות כ' כל כלי שלא נעשה לקבלה אע\"פ שהוא מקבל אינו פוסל את המקוה כגון הסילונות שהמים נמשכין מהם בין שהיו של מתכת או של חרס וכן כתב ג\"כ בפי' המשנה פ\"ד ולא חילק בין אם הוא מחובר לקרקע לאם אינו מחובר ובין אם הוא מקלח לאויר המקוה או לאו משמע שסובר שאע\"פ שמקבל טומאה כיון שאין לו בית קבול כשר וטעמו מפני שהוא מפ' מתניתין דנוטפים שעשאן זוחלין דקאי ארישא דקתני הזוחלין כמעין והנוטפים כמקוה וכו' וכמו שכתבתי לעיל גבי מעין שיורד מן ההר טפין טפין בהפסק ולא איירי לענין הוייתו ע\"י טהרה דלא בעינן הוייתו ע\"י טהרה אלא לזב ומצורע וקדוש מי חטאת דבעי' בהו מים חיים אבל לטבילת שאר טמאים דלא בעינן מים חיים אפי' הוייתם ע\"י דבר המקבל טומא' כשר והוא שלא יהיה לו בית קבול העשוי לקבלה ויש הוכחה לדעתו מדקתני במסכת פרה ההיא דנתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולין וכ' ולא קתני לה במסכת מקואות ומ\"מ כיון שהרא\"ש ז\"ל כתב שאינו רשאי לעשות מעשה להקל וגם כתב בתשובה שגדולים החמירו לפסול וגם רבינו שמשון ז\"ל פי' דמזחיל ע\"י דבר המקבל טומאה פסול אף לטבילת הטמאים אין להקל בדבר אלא נקטי' כדברי הרא\"ש ז\"ל הלכה למעשה ע\"כ. עוד כתוב שם ומה שכתב רבינו יעקב ז\"ל וכן סילון של אבר או של מתכת אסור להעביר בו מים למקוה שמקבל טומאה כלומר שאע\"פ שהסלון אין לו בית קבול אם הוא של מתכת מקבל טומאה דפשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה וזה על פי מה שנתבאר שדעת הרא\"ש ז\"ל לפסול מקוה שהוייתו ע\"י דבר המקבל טומאה וכן דעת הרשב\"א ז\"ל בתשובה גם בתשובות להרמב\"ן ז\"ל וראיה ממתני' דהכא וכדמפ' טעמא בפ' שני דזבחים וכן כתב המרדכי בשם הרא\"ם ז\"ל בשבועות דבעינן הוייתם ע\"י טהרה ע\"כ בקיצור מופלג. וע\"ש אי נוטה דעת הרא\"ם ז\"ל הנזכר בקצת לדעת הרמב\"ם ז\"ל. ורש\"י ז\"ל נראה מלשונו ז\"ל שם בזבחים שנוטה לדעת רבינו שמשון והרא\"ש ז\"ל. עוד כתוב שם ומה שכתב רבינו יעקב ז\"ל שאם הסלון מחובר לקרקע שאז אינו מקבל טומאה שפיר דמי כך כתב הרא\"ש ז\"ל בתשובה ובסוף נדה והביא ראיה מדתנן בפי\"א דכלים כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ מן הדלת והנגר והמנעול וכו' שנעשו לקרקע וכן הני סילונות כיון שנעשו להיות מונחים שם תמיד תשמישן עם הקרקע ואין מקבלין טומאה ובין שנתחברו בבנין עם הקרקע או שטמונים כולם בתוך הקרקע נתבטלו עם הקרקע טהורים וכן דעת הרשב\"א שכתב בסוף תשובה הנזכרת בד\"א כשאין הסלון מחובר לקרקע אבל אם היה מחובר לקרקע בטל הוא לגבי קרקע ואינו מקבל טומאה ולא עוד אלא אפי' מחובר לדבר המחובר לקרקע כגון טבעת שבדלת אינו מקבל טומאה וכדאי' בברייתא ומייתי לה בפ' במה אשה ותנן במסכת כלים פי\"א כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ וכו' ע\"כ ומדלא מפליג בין טמונים כולם לשאינם טמונים כולם משמע דבכל שהן מחוברין לקרקע מכשר בין טמונים בין שאינם טמונים וכדברי הרא\"ש ז\"ל עכ\"ל ז\"ל. עוד כתוב שם ומה שכתב רבינו יעקב ז\"ל בממשיך מי גשמים בעלמא אבל אם ממשיך מים ממעין או ממקוה שרי אפי' ע\"י דבר המקבל טומאה ג\"ז מדברי הרא\"ש ז\"ל בסוף נדה וז\"ל ועוד אני אומר אם הסלון של מתכת מביא את המים ממעין או ממקוה אחר למקוה זה אע\"ג דהוייתם ע\"י טומאה כשר כיון דמי מקוה מחוברין למעין או למקוה אחר שהוא כשר דמקוה שכולו שאוב נטהר בהשקה אם השיקו לחברו למקוה כשר כדתנן בפ' ששי דמקואות מטהרין את המקוה העליון וכו' כיצד מביא סילון של חרס או של אבר וכו' ע\"כ ואח\"כ הביא סוף תשובה הנזכרת להרשב\"א ז\"ל דמשמע מינה שאינו מחלק בין ממשיך מי גשמים בעלמא לממשיך מי מעין או מי מקוה שהוא הרשב\"א ז\"ל פי' בהדיא באותה תשובה לההיא דסלון של אבר דוקא במחובר לקרקע ולא כדמשמע מדברי הרא\"ש ז\"ל דמפ' דבסלון תלוש איירי ע\"כ בקיצור מופלג. עוד כתב שם רבינו יעקב ז\"ל כותל של מקוה שנסדק אם בא לסתום הסדק כדי שישארו בו מ' סאים לפירוש הרב רבינו שמשון ז\"ל לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה ואדוני אבי הרא\"ש ז\"ל כתב שיכול לסותמו בדבר המקבל טומאה דודאי הבאת המים למקוה צריך שיהא ע\"י טהרה לפיכך נקב העשוי להוציא בו המים מהמקוה יכולין לסותמו במטלניות שיש בהן שלש על שלש ע\"כ וכתב שם ב\"י ז\"ל שדברי הרא\"ש הם בתשובה ע\"כ. אמר המלקט מכל הני שמעינן דמותר לכתחלה לעשות מקוה טהרה ע\"י דף של מתכת קבוע ובנוי בקרקעית המקוה כדי להתחמם המקוה מתחתיו או שתפוג צנתו דהא לדעת הרמב\"ם ז\"ל אין כאן בית מיחוש כלל שהוא ז\"ל סובר שלא אמרו דבעינן הוייתם ע\"י טהרה רק לענין זב ומצורע וקדוש מי חטאת כיון דחמירי דבעו מים חיים ולדידיה אפי' בסילון שנזחלין המים ממנו למקוה כל שאין לו בית קבול מותר ואפי' הוא של מתכת ואפי' אינו מחובר וכדמפורש בדבריו ז\"ל ואפי' לדעת הרשב\"א ז\"ל והרא\"ש ז\"ל דפסלי בסלון של מתכת דוקא כשאינו מחובר לקרקע הוא דפסלי אבל אם מחובר אין כאן מיחוש כלל דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אבל בתוך המקוה אפי' בקערירותו יכול לסתום לכתחלה אפי' בדבר המקבל טומאה אפי' אינו מחובר דלא בעי' הוייתם ע\"י טהרה אלא הבאת המים למקוה אבל מניעת המים שלא יצאו ממנו אין צריך ע\"י טהרה כדכתב הרא\"ש ז\"ל בהדיא ומשמע דהרשב\"א ז\"ל נמי מודה בהא מדסתם דבריו ואפי' אם ת\"ל דפליג וס\"ל דאף מניעת המים שלא יצאו בעינן ע\"י טהרה וכדעת רבינו שמשון ז\"ל מ\"מ במחובר לקרקע מודה ואפשר דאפי' כלי של מתכת שיש לו בית קבול אם הפכו וקבעו בבנין חזק בין בקרקעית המקוה בין מן הצד שפיר דמי. ומ\"מ צ\"ע קצת לע\"ד מ\"ש מדף של נחתומין של מתכת דבפט\"ו דמסכת כלים שחכמים מטמאין אע\"פ שקבעוה בבנין בכותל ואפשר לומר דיש לחלק דהתם הדף עושה בו עדיין מלאכתו הראשונה דהיינו לערוך בו הלחם ולקרץ בו הככרות וכדומה וכן כ\"ש נמי קדרה של מתכת שקבעה בקרקע ושם במקום שהיא קבועה משתמש בה כדרך שהיה משתמש בה מתחלה ודאי שבטומאתה עומדת ומקבלת טומאה נמי שם בקרקע עד שישנה מעשיה כלשון הרמב\"ם ז\"ל בספי\"א דהלכות כלים פי' שיחברנה חבור שאינה ראויה עוד למלאכתה הראשונה אבל סלון של מתכת דעיקר תשמישו עם הקרקע הוא טהור והיינו דתנן בפי\"א דכלים חוץ מן הדלת ומן הנגר ומן המנעול והפותה שתחת הציר והציר והקורה והצנור שנעשו לקרקע וכ\"ש למה שכתבתי שם בשם הרמב\"ם ז\"ל שכתב בהלכות כלים רפ\"ט דכל אלו הכלים פי' צנור וחבריו אפי' קודם שיקבעו בקרקע אינם מקבלים טומאה דודאי דל\"ד אלא דמשמע לע\"ד דהרשב\"א והרא\"ש ז\"ל פליגי אהרמב\"ם ז\"ל בהאי פירושא שכתב אפי' קודם שיקבעו בקרקע וכ' מדאצריכו לענין מקוה שיהיה הסלון מחובר אבל אין לומר דהרמב\"ם ז\"ל שטהר המקוה שנמשכו מימיו ע\"י סלון של מתכת שאינו מחובר לקרקע משום דאזיל לטעמיה דס\"ל דסלון היינו צנור דמתני' דפי\"א דכלים אפי' קודם שיקבע בקרקע טהור דאי הכי יקשה למה שכתבתי לעיל שכתב מהרי\"ק ז\"ל דמשמע שסובר הרמב\"ם ז\"ל אע\"פ שמקבל טומאה כיון שאין לו בית קבול כשר וטעמו וכ' תיפוק לי משום דלא משכחת טומאה בסלון כלל אם אין לו בית קבול ודוחק לומר דיש לחלק בין צנור לסלון וגם דוחק להניח מהר\"י קארו ז\"ל מוקשה ועומד ולומר דאה\"נ דהרמב\"ם ז\"ל מודה דדרשי' מקוה מים יהיה טהור אפי' לשאר טמאים ושאני סלון דמעיקרא אינו מקבל טומאה כל עיקר כך נלע\"ד. ודע דאשכחן נמי דבר אחר דוגמא דדף של נחתומין דמקבל טומאה אפי' חברו לקרקע והיינו מה שכתב הרמב\"ם ז\"ל ספ\"ח דהלכות כלים וז\"ל זוג של בהמה שעשאו לדלת אפי' חברו בקרקע ואפי' קבעו במסמר מקבל טומאה כשהיה עד שישנה בו מעשה בגופו ע\"כ אלא דלא דמו לגמרי בטעמייהו דף לזוג. והשתא נראה לי עוד דהאי טבלא של מתכת דאתשיל בי מדרשא הלכה למעשה וחזיתה בעיני דחברוה בבנין חזק בקרקעית המקוה נראה לומר דמעיקרא לא הוי בכלל פשוטי כלי מתכות דמקבלי טומאה רק בכלל גולמי כלי מתכות וזה שמו אשר יקראו טס של מתכת דטהור מעיקרא הוא וכדתנן בפי\"א דכלים העושה כלים מן הטסין טהורים וכ\"ש שמתחלה הובאה אדעתא דליקבעוה בקרקע ולא גרעא מכל הנהו דתנן בפי\"א דכלים שכתבנו לעיל בשם הרמב\"ם ז\"ל דטהורים אפילו קודם שיקבעו בקרקע ואע\"פ שתמצא לומר שנשתמשו בה שום תשמיש ביני ביני לאו כלום הוא דלעולם לא נמלכו עליה מלקובעה בקרקע כך נלע\"ד וכל זה הוא למאן דלא חייש לגזרת מרחצאות אמנם למאן דחייש לגזרת מרחצאות ונראה שפסק כן מהרי\"ק ז\"ל בספר שלחן ערוך בטור יו\"ד סימן קצ\"ח סעיף ל\"א \n",
+                "[הגהה וגם בספר הלבוש שם סעי' ל\"א] אע\"ג דנראה דהתם ארכבה אתרי רכשי וגם שם בסוף סימן ר\"א הביא דברי מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמין שטעמו ג\"כ משום גזרת מרחצאות ודאי דלמאן דחייש להאי גזרה ראוי להחמיר ונראה שהרב הגדול מהרי\"ק ז\"ל הנ\"ל היה חוכך להחמיר ולכן לא הכריע אבל מהר\"ר משה איסרלן ז\"ל הגיה עליו וכתב ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממה ומ\"מ יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידם ובחמי טבריא מותר לכ\"ע ע\"כ. \n",
+                "ועתה בשנת הש\"ף ליצירה הסכימו כמה חכמים מחכמי ארץ ישראל וסביבותיה להקל במקום שנהגו ומעשה שעשו אנשי ק\"ק חברון תוב\"ב והביאו סלון של מים לתוך מקוה מים שיש בו רוב מקוה כדי לחממו לטהרת בעלי קריין וגם לנשים כדי להנצל מחשש עקרות ומעשה שהיה כך היה שבנו יורה אחת של נחשת במחובר לקרקע בצד עליונו של המקוה ותחתיה כמו פורני קטן להסיק האש שם תחתיה וסביבות שפתות היורה בנו בנין חזק של אבנים וסיד כמו מקוה קטון וכפה ע\"ג אוירה כדי לשמור חומה מחזקת היורה והבנין הנז' כמו תשעה עשר סאין מים ומחממין אותה מהפורני שתחתיה ואח\"כ פוטרין המים המחוממים למקוה הגדול שבצדה דרך חור קטן שרחבו כשפופרת הנוד ועובי הכותל המפסיק בין המקוה הקטון העליון הנז' דהיינו המים המחוממים למקום המקוה הגדול לכל הפחות שלשה טפחים ובשפולו של אותו הכותל עשוי בבנין יפה החור הנזכר ולמעלה הימנו כמו אמה חלון מפולש עשוי באותו הכותל לשפוך דרך שם המים הנלקחים מן המקוה הגדול כאשר יתבאר או המובאים ממקום אחר להתחמם שם כנזכר. וכשפוטרים המים דרך החור הנז' מן המקוה הקטון העליון המחומם למקוה הגדול מתמלא המקוה הגדול לארבעים סאה או יותר ושוב שבוע אחר חוזרין ולוקחין מים ממימי המקוה הגדול ע\"י כד אחד נקוב בשיליו כדי שלעולם יהיו המים מחוברין למי המקוה הגדול ושופכין באותו כד עצמו לתוך המקוה הקטון העליון הבנוי ע\"ג היורה כנז' דרך אותו חלון שבכותל הנזכר המפסיק בין שני המקואות ואחר שמתחממין המים חוזרין ופוטרין אותם דרך החור הנז' שתחת החלון הנז' כנזכר שכל עוד שלא נתחממו המים אותו החור הוא סתום בכפיס מעץ וסמרטוט וכיוצא בו ולעולם אפי' אחר פטירת המים חמין תשאר היורה מלאה מים מפני שהחור הנז' שבו נפטרים המים החמין עשוי משפת היורה ולמעלה כמובן ממה שכתבנו למעלה. והסכימו עמהם כמה חכמים מחכמי ארץ ישראל שמלבד שמצוה הם עושין בעבור טהרת בעלי קריין גם אפי' לנשים נדות ויולדות הוא כשר אם הזמן ימי קור גדול ובפרט בדרך המצאה זו שאין המים מתחממין לא דרך שוליו ולא דרך צדדיו רק דרך עליו דהוי דומה לבד כמי ששופך בדרך המשכה מים חמין שהוחמו ברחוק מן המקוה אל תוך המקוה ובלבד שלא יוחמו המים לנשים רק כדי שתפוג צנתן גם בתנאי למצוה מן המובחר שלא יפחתו לעולם המקוה מארבעים סאה. ונלע\"ד דאע\"ג דמי המקוה הראשונים שירדו ממי הגשמים ודאי נתחלפו כולם או רובם במים שאובים אפ\"ה אין כאן בית מיחוש דהתנן לקמן בפ\"ז דמקוה שיש בו מ' סאה שלימין אם נתן סאה שאוב ונטל סאה ואפי' יותר מרובו כשר לדעת רוב הפוסקים ולדעת הרמב\"ם ז\"ל לכל הפחות עד רובו כשר כמו שאכתוב שם פ\"ז סימן ב' ומשמע דלאו דוקא קתני נטל לשון דיעבד אלא אפי' לכתחלה אלא משום דהויא מילתא דלא שכיחא נקט האי לישנא וראיה קצת לדבר דהתנן נמי לעיל ספ\"ג בעל קרי החולה שנפלו עליו ט' קבין מים טהור והא ודאי נפלו לאו דוקא דאפי' לכתחלה מטיל עליו ט' קבים מים וטהור וכן נמי סיפא דקתני התם. וגם בס\"פ בתרא דזבים וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין פוסל את התרומה ודאי דלאו דוקא לשון דיעבד דהא בין לכתחלה בין דיעבד הדין שוה דמכלי אחד משנים ומשלשה מצטרפין ומד' אין מצטרפי' ולא שייך כאן בסיפא לשון לכתחלה כלל ולהכי נקט רישא נמי שנפלו לשון דיעבד כך נלע\"ד וכן נמי תנן לקמן בפ' ששי משנה ח' היה בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה ולשון לכתחלה נקט והה\"נ הכא דאין לחלק כך נלע\"ד. גם אשכחן שכתב ה\"ר שמשון ז\"ל לקמן בפ' עשירי תוספתא בלשון זה וז\"ל היו רגליו מלאים אבק וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה טמא שפשף או שטבל בחמין טהור ע\"כ והביא דברים אלו בספר בית יוסף ס\"ס קצ\"ח ופירשם וגם בספר הלבוש העתיקן שם בסעיף מ\"ה וז\"ל בקיצור לא תטבול באבק שעל רגליה ואם טבלה יש מי שאומ' שחוצץ ולא עלתה לה טבילה מפני שכשיורד למים כך עם אבק שעל רגליו נעשה האבק כמו טיט ברגליו ונדבק בו ורוצץ אא\"כ שפשף רגליו במים מקודם לכן ואח\"כ יטבול ואם טבל בחמין לכ\"ע אפי' לא שפשפן אינו חוצץ מפני שהחמץ מעבירין הלכלוך כאילו שפשוף ע\"כ וגם בשלחן ערוך ישנם בקיצור מופלג משמע מכאן דמותר לכתחלה לטבול בטבילת מקוה מים חמין אלא שיש לדחות דהתם מיירי בכגון חמי טבריא דההוא ליכא מאן דפליג וכמו שכתבתי לעיל בשם הר\"ד משה איסרלן ז\"ל. אח\"כ מצאתי שבהגהות מרדכי בסוף שבועות הביאו ראיה זו ודחו ממש כאשר דחיתי והביאה ב\"י בסוף סי' ר\"א די\"ד דף רמ\"ז ע\"ב וכתב אך יש להביא ראיה מפ' בתרא דנדה דאמרו לאשת רב נחמן דודי חסרת וכו'. ומ\"מ עיין במ\"ש לקמן פ\"ז סוף סי' ב' אי שייך ההוא טעמא דחיישי' למראית העין הנזכר שם הכא ג\"כ. גם עיין בספר שלחן ערוך טור יורה דעה בהל' ת\"ח סימן רמ\"ב סעיף י' שכתב שם יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה שנראה לרבים שהתיר את האסור ע\"כ ובספר הלבוש הביאו שם סתמא עיין אי שייך בנדון דידן גם כן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונפל על האדם ועל הכלים. </b>כתב הרא\"ש ז\"ל בסוף נדה דהאי סתמא כר' יוסי דגל שנתלש משמע אף מן הים אלמא דמטהר בזוחלין ע\"כ ומילתיה דר' יוסי שנויה לעיל בפירקין סי' ד' ובפ\"ח דפרה סי' ח'. וכתב ב\"י ביו\"ד סי' ר\"א דף רל\"ה ולפי מה שכתבתי בדברי הרמב\"ם ז\"ל ככ\"ע נמי אתיא ע\"ש. ודעת הרב בעל הטור ז\"ל כדעת אביו ז\"ל שכך כתב שם ביו\"ד סימן ר\"א דף רל\"ה כל הימים יש להם דין מעין לטהר בזחילה הלכך גל שנתלש וכו' וכן העתיקו בספר שלחן ערוך וזו ראיה קצת ג\"כ לומר דגם הוא הרב בעל הטור ז\"ל גריס מתני' דהזוחלין סמוכה למתני' דגל שנתלש: \n",
+                "<b>נעיצים. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שאם עקר אדם עץ או יתד מן הארץ ישאר המקום חלול ונקרא נעיץ מעוכה ת\"י נעוצה: \n",
+                "<b>המעורבת בבקעה. </b>נראה דאכולהו קאי ואית דגרסי המעורבים: \n",
+                "<b>הר דלית. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל ר\"ל הר חלוש. ופי' הר\"ש ז\"ל על כרחין ב\"ש קסברי דקטפרס חבור וקסברי דנוטפים מטהרין בזוחלין ומיהו אפשר שיש אצל חרדלית פרסת בהמה שהמים עומדין לתוכה ומחוברת לחרדלית כשפופרת הנוד. ובה\"א אין מטבילין דקטפרס אינו חבור ומיהו מדקתני סיפא ומודים משמע דבזחילה פליגי ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל והכי משמע בתוספתא וז\"ל התוספתא ומעשה בכובסים שהיו בירושלם שהיו גודרין את הכלים וטובלין בהן והכל מודים בכלים שגדר בהן לא הוטבלו ע\"כ. וכתב הרא\"ש ז\"ל כלל ל\"א סי' ה' דמדקתני וכלים שגדר בהן לא הוטבלו דדוקא הוייתם דהיינו שמזחיל המים למקוה בעינן על ידי טהרה דומיא דהך מתני' דפרה דקתני כדי שיעברו המים לחבית אבל מניעת המים שלא יצאו מן המקוה יכול לעשות אפילו בדבר טמא ע\"כ. ועיין עוד בתשובתו כלל ל\"א סימן ד': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המעורב למקוה דינו כמקוה. </b>ושיעור תערובתו כמו שמפרש יש בכל שהוא ויש כשפופרת הנוד. וגומות הסמוכות לפי המקוה וכן מקומות שדורסים שם רגלי פרסות בהמה אם היו בהן מים מעורבין עם מי המקוה כשפופרת הנוד מטבילין בתוך אותן הגומות או בתוך אותן הפרסות: \n",
+                "<b>חורי. </b>הר\"ש ז\"ל גריס חוררי והכל אחד: \n",
+                "<b>מערה. </b>היינו מקוה ולפעמים מכנהו בשם בור ופעמים בשם שיח או מערה וכולן שם מקוה עליהם וחורים וסדקים שבו אפי' אינם מעורבין כשפופרת הנוד מטבילין בהן. ומצאתי מוגה מטבילין בהן כמה שהן: \n",
+                "<b>עוקת המערה. </b>היינו שוקת שבסלע שעומד אצל המקוה דתנן לעיל שאינה פוסלת את המקוה כיון שחקקה בסלע או שקבעה ולבסוף חקקה ונהי דלאו כלי הוא מ\"מ אינו נחשב כמקוה להטביל בתוכו אא\"כ מימיו מחוברין למקוה כשפופרת הנוד. וכתוב בבית יוסף יו\"ד סי' ר\"א דף ר\"מ ע\"ב דלמדנו ממשנה זו שיש הפרש בין חורי המערה לעוקא שבצדה דבחורין לא בעי' כשפופרת הנוד ובעוקא שבצדה בעינן ומסתברא דבחורי המערה לא בעינן נמי רביעית מ\"ט חד מקוה הוא אבל בעוקא בעינן רביעית משום דהויא כמקוה בצד מקוה דאין מקוה פחות מרביעית אפילו ע\"י עירוב ע\"כ: \n",
+                "<b>שהיא מעמדת את עצמה. </b>כלו' שחלוקה לעצמה מן המקוה שפעמים שיש במקוה מ' סאה ואין המים מגיעים עד העוקא הלכך כיון שנקרא עליו שם מקוה בלא שיגיע לעוקא אין העוקא מחוברת למקוה בפחות משפופרת הנוד אבל אם אינה מעמדת מים לעצמה דלעולם כשיש במקוה מ' סאה מגיעין המים עד העוקא הרי היא כחורי או כסדקי המערה ומטבילין בה כמות שהיא. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>מעמדת את עצמה אבל אם אינה מעמדת את עצמה מטבילין בה כמה שהיא. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דלי שהוא מלא כו'. </b>וז\"ל הר\"ש ז\"ל והתם בפ' חומר בקדש מייתי ברייתא כעין משנה זו דקתני כלי שמלאו כלים והטבילן הרי אלו טהורים ואם לא טבל המים המעורבים עד שיהיו מעורבים כשפופרת הנוד ומפ' מאי קאמר ה\"ק ואם אינו צרי' להטביל וכו' ע\"כ. וי\"ס דגרסי והטבילו לשון יחיד וקאי אדלי ומה שבתוכו בכלל ונראה שהיא גירסא נכוחה: \n",
+                "<b>ואם לא טבל. </b>כך היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל. ושניהם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל גרסי במים המעורבים עד שיהו מעורבין וכו' אלא שהר\"ש ז\"ל פי' במים המעורבין כלו' אין מטבילין במים המעורבין כי ההיא דתנן בפירקין דלעיל חריצין ונעיצין ופרסת החמור המעורבין לבקעה עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנוד. והרא\"ש ז\"ל פי' במים המעורבין פי' בכל תערובת מים צריך כשפופרת הנוד ובפחות מכאן לא עלתה טבילה לכלים שבתוך הדלי והכי מפ' להך מתני' בר\"פ חומר בקדש [הגה\"ה פי' דלגרסתם ז\"ל מדלגין מן המשנה ד' מלות ואם לא טבל אין. ומלת המים הם גורסים במים בבי\"ת אך בדפוס אחד מצאתי לפי גרסתם שלא דלגו רק שתי תיבות תיבת ואם ותיבת אין והכי איתא התם נ\"א לא טבל במים המעורבים עד שיהיו מעורבים וכו' וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל:]. והרמב\"ם ז\"ל גריס הכי ואם לא טבל אין המים מעורבים עד שיהו וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזה כ' סאה ובזה כ' סאה ובזה עשרים סאה מים שאובין. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>והטובלים כמו שהיו. </b>טמאים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הספוג והדלי. </b>כשאין בהם שלשה לוגין אלא אם כן תצרף עמהן המים הדבוקים בהן אין פוסלין את המקוה הר\"ש ז\"ל. ופי' הרא\"ש ז\"ל דלי שפיו צר ובו שלשה לוגין מים שאובין ונפל למקוה ולא נפלו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא שלשה לוגין שנפלו ונתערבו כולן עם מי המקוה ע\"כ והוא פי' הרמב\"ם ז\"ל. ושם בחבורו הביא כסף משנה פי' רבינו שמשון ז\"ל וגם פי' הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השידה והתיבה שבים. </b>פי' בערוך ערך שידה פי' אם יש בים כלים כדי לרחצן ונתמלאו מים ע\"כ וכתב הרא\"ש ז\"ל דדוקא שהים מקיפם אבל אם היו עומדים על שפת הים אע\"פ שמחוברין לים כשפופרת הנוד לא: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר בכלי גדול וכו'. </b>ר' יהודה לא מדמי שידה ותיבה לעוקא הואיל ושם כלי עליהן ובעי ד' טפחים נקוב או רוב הכלי כשרוב הכלי יותר משפופרת הנוד ובתוספתא קאמר לה ר' יהודה משום ב\"ש ופי' הר\"ש ז\"ל ולא משום דב\"ה פליגי אלא מב\"ש שמעה תדע דבמתני' קתני לה סתם דגבי שוקת בסלע הוא דפליגי ב\"ש וב\"ה לעיל ספ\"ד ולעיל גבי עוקת המערה דהיינו שוקת שבסלע משמע דמודה ר' יהודה בכשפופרת אלמא כב\"ה ס\"ל ומיהו מצינן למימר דסבר לה כב\"ש בחדא וכב\"ה בחדא ע\"כ: \n",
+                "<b>אם היה שק או קופה מטבילין בהן במה שהן. </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>אלא מטבילין. </b>אית דלא גרסי מלת אלא רק ומטבילין אותם וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גיסטרא שבמקוה. </b>פי' גיסטרא שבר כלי והיא טמאה ושפתה חוץ למים אלא שיש בה פגימות בשפתה כמו כלי חרש שנשבר שאין מקום השברים שוה ונכנסין המים לגיסטרא דרך אותם פגימות. והטביל בה את הכלים טהרו מטומאתם כי מי המקוה מחוברין למים שבתוכה. אבל טמאים ע\"ג כלי חרס פי' כי בהוציאו הכלים מן המים והן עדיין באויר הגיסטרא נטמאו המים הדבוקים בכלים מאויר הגיסטרא וטמאו את הכלים כדין משקים טמאים שמטמאין את הכלים אבל אם היו המים צפין ע\"ג הגיסטרא אז לא נטמאו המים הנדבקים בכלים דתו לא מקבלי המים טומאה כיון דמחברי ממש. הוא טהור וידיו טמאות מאויר התנור דתנור טמא מטמא את הידים ואינו מטמא את האדם. ואם היו המים צפים על התנור כשיעור גובה רום ידיו אף ידיו טהורות שאפי' נגעו בשפת התנור ונטמאו הרי ג\"כ נטבלו ונטהרו אבל בפחות מרום ידיו טמאות לפי שכשנגע תחתית ידו בתנור עלה צד העליון של ידיו כבר מן המים הרא\"ש ז\"ל וקרוב לזה הוא פי' הר\"ש ז\"ל גם פי' הרמב\"ם ז\"ל אלא שפירש שהגיסטרא זו יש לה סדק בשוליה א\"ה בס' ח\"נ כ' ע\"ז וז\"ל הוא דבר תמוה דא\"כ הרי טהורה היא דאפילו במוציא משקה נטהרה (כמ\"ש הרמב\"ם רפי\"ט מה\"כ) וכ\"ש בכונס משקה. עכ\"ל: שהמים נכנסין בה ומעין היוצא מן התנור כגון שיוצא משולי התנור וקערירותו ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם שם פ\"ו מה\"מ גיסטרא טמאה כו' וחוזר ומטמא אותם וכן מעין היוצא מתחת התנור הטמא וירד וטבל בתוכו הוא טהור וידיו טמאות מאויר התנור אא\"כ היו המים למעלה מן התנור ברום ידיו שנמצא כשטבל ידיו למעלה מן התנור שאין כלי חרס מתטהרין במקוה כמו שבארנו ע\"כ. אכן בפי' רעז\"ל נשמט פי' משנתינו ומצאתי שגם בפי' כתיבת יד לרעז\"ל אין פירוש על משנה זו: \n",
+                "<b>על גביו רום ידיו. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עירוב מקואות כשפופרת הנוד. </b>עי' תוס' פ' שני דגיטין דט\"ז. ובפי' הר\"ש ז\"ל ספ\"ח דטהרות שיישב הא דקיי\"ל בפ' שני דגיטין טופח ע\"מ להטפיח חבור דלא תיקשי אהכא דבעי כשפופרת הנוד. ובסוף ספר סמ\"ק כתוב בשם התוס' ז\"ל אשר שם שאין צריך שיהיו המים צפין בתוך הנקב רק טופח ע\"מ להטפיח ע\"כ. ומתני' דקתני עירוב מקואות כשפופרת הנוד היינו כב\"ה ודלא כב\"ש דאמרי' לעיל ספ\"ד עד שיפחת רובה: \n",
+                "<b>כשתי אצבעות. </b>דקדק ב\"י ביו\"ד סי' ר\"א דף רמ\"ג מדברי הר\"ש והרא\"ש ז\"ל דס\"ל דשתי אצבעות היינו באצבע הסמוך לגודל שהיא בינונית בה משערינן שתי אצבעות ודלא מהרמב\"ם ז\"ל שפירש האחת היא האצבע הנזכרת ואחת היא הסמוכה לה דהיינו האמה: \n",
+                "<b>ספק שהיא כשפופרת הנוד ספק שאינה. </b>כצ\"ל. וכ' הרא\"ש ז\"ל בסוף נדה פי' עירוב מקואות שאוב בצד מקוה כשר או חסר בצד שלם או שנים חסרין להכשירן צריך שיהיה הנקב רחב כשפה\"נ ע\"כ אבל בשער המים שבסוף תורת הבית כתוב דהא דבעינן כשפופרת הנוד היינו דוקא להכשיר מקוה חסר מן השלם אבל להכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב אע\"פ שאינו משיקן אלא כשערה כשר לפי ששאוב אינו פוסל אלא מדבריהם הם הקלו בו בכך שאע\"פ שמי ההשקה אינם רואין פני האויר ואע\"פ שאין משיקו אלא כשערה ע\"כ. וקרוב לזה כתב רבינו עובדיה ז\"ל במתני' דבסמוך: \n",
+                "<b>וכן כזית מן המת וכו'. </b>ספקו טמא דשיעורין דאוריי' הן הרא\"ש ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל פירש ול' התוספתא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן ספקו טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מד\"ס ספקו טמא וכל אשר אין לו פסוק מן התורה יקראוהו חכמים דברי סופרים אמנם שיעורין הלכה למשה מסיני הם כדאמרי' בפ\"ק דעירובין ובסוכה ובפ\"ק דיומא. וכן פי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל התוספתא וז\"ל מד\"ס כלומר הלכה למשה מסיני כדאמרי' וכו': \n",
+                "<b>כל שיעמוד בשפופרת. </b>בבי\"ת גרסי' לה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מטהרין את המקואות העליון וכו'. </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>מביא סלון של חרס או של אבר. </b>מדברי הרא\"ש ז\"ל משמע דבסלון תלוש מיירי אבל הרשב\"א ז\"ל וגם בתשובות להרמב\"ן ז\"ל מפורש דכשהסלון מחובר לקרקע דוקא מיירי: \n",
+                "<b>ומניח ידיו תחתיו. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אם הושם קצה הסלון במקוה התחתון הכשר וילחוץ המים בידיו עד שיגיע קצהו האחרון למקוה השני הנה מעת שיפגוש קצה הסלון במים אשר בו למים אשר במקוה העליון נתחברו המים במים ונשלם השיעור. ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל העליון מן התחתון כגון שני מקואות שעומדין בשפוע ההר מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו האחד בתחתון ובצד העליון יהיה תחתית הסלון בתוך המים ושפוע הסלון יהיה כשיעור זה שכשימלא למטה יגיע תחתיתו מצד העליון במים שבעליון וכשמתחילין המים לרדת מן העליון לתחתון יניח ידו בפי הסילון שלמטה עד שיתמלא הסילון גם למעלה וכשיסיר ידו נמצאו שני המקואות מחוברין במים ברוחב שפופרת הנוד רגע אחד וכשירדו המים למטה ישיארו משקים כשערה ודיו ע\"כ: \n",
+                "<b>כשערה. </b>צריך להיות בכא\"ף. וכתוב בספר הלבוש כמפרש עוד דברי ב\"י בסי' ר\"א סעיף מ\"ט וז\"ל ואע\"ג דגבי ממשיך מים מן המעין לכלי קיי\"ל דנפסלו המים בכלי ואפילו כשיוצאים מן הכלי עדיין פסולין הן ולא מהני להו חבורן למעין ל\"ד לזה דשאני התם דהוו כלי שיש לו בית קבול ונפסלו משום שאובים וכיון שנפסלו משום שאובים אין שייך לומר שוב חוזרין להכשרן ליחשב אינם שאובין ע\"י חבורן למקוה דמה ענין זה לזה היאך יעשו המים שאינם שאובים שבמקוה את השאובין לשאינם שאובין אבל הכא מיירי בכלי שאין לו בית קבול אלא שהוא כלי המקבל טומאה ואין בו אלא משום שיהא הוייתו ע\"י טהרה וכיון שהן מחוברין למקוה אמרי' דנשארו טהורים ע\"י השקה דטהרה דהשקה ילפי' לה בת\"כ מקראי לענין טבילת משקים ה\"נ מועלת ההשקה שישארו המים היוצאין בטהרתן ולא נימא שהיתה הוייתו ע\"י טומאה נ\"ל עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לשתי מצטרף ולערב אין מצטרף. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל לשתי מלמעלה למטה לערב הרוחב וכמוהו בכותל מימין לשמאל אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל פירשו אפכא שתי מצד זה לצד זה ערב מלמעלה למטה. פי' הרמב\"ם ז\"ל וכונת מצטרף שנצטרפו השני מקואות וישלם השיעור יחד אכן רבינו ירוחם ז\"ל פי' מצטרף כל הסדק לשפופרת הנוד ע\"כ הר\"ס ז\"ל. וראיתי להעתיק הנה לשון ספר הלבוש דבי\"ד סי' ר\"א סעיף נ\"ד וז\"ל ב' מקואות סמוכים זה אצל זה שיש בהן מים כשרים אלא שהן חסרין שאין בכל א' מהם מ' סאה וכותל ביניהם ונסדקה הכותל אם נסדקה ברוחב כל הכותל מצד זה לצד זה וברום אפי' כל שהוא רק שהמים מחלחלין ומבצבצין מעט דרך הסדק מצטרפי' ומחברי' שתי המקואות להכשירן לטבול בכל א' מהן שכל א' מהם משלים את חברו להשלים השיעור של מ' סאה שכיון שהסדק הולך ברוחב הוו חבור טפי ואם נסדק הכותל מלמעלה למטה אינו מצטרף עד שיהא בסדק נקב שהוא כשפופרת הנוד במקום אחד ואם נפרץ הכותל למעלה עד שהולכים המים מעט מזה לזה למעלה על עובי הכותל אם יש ברוחב הפרצה כשפופרת הנוד ומתחברי' המי' כרוחב שפופרת הנוד וברום כקליפת השום מצטרפי' וכשרי' שכיון שחבור המים הוא למעלה רואה את האויר והכל רואין המים שהן מחוברי' סגי בזה ומצטרפי' וה\"ה אם היה גל של עפר בין ב' מקואות וניטל מן הגל מעט עד שהמים מקלחי' מזה לזה למעלה ברוחב כשפופרת הנאד וברום כקליפת השום סגי כיון שחבור המים הוא למעלה רואה את האויר והכל רואי' אותו ולא אמרו שצריך הכר כשפופרת הנוד בכל סביבותיו ברוחב ובגובה אלא כשמחברין המקואות ע\"י נקב שבאמצע הכותל כמו שאמרנו למעלה פעמים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>על רום כקליפת השום ועל רוחב כשפופרת הנוד. </b>בתוספתא פליג רשב\"ג וקאמר טפח מלא רוחב הפרסה. והכא קתני רום כקליפת השום אבל לעיל גבי סלון דמיירי בשאוב שהוא דרבנן נקט אפי' כשערה מה\"ר שמשון ז\"ל. ועוד כתב כאן ובמס' טהרות תנן ומייתי לה בפ' שני דגיטין דמשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה הא טופח להטפיח חבור והכל פירשתי בספ\"ח דמס' טהרות ע\"כ וז\"ל סוף דבריו שם ועוד יש לפרש דכל מקום שהמים מתערבין דרך נקב או דרך פרצה שלמעלה שיעור המים כשיעור הפרצה בין לכשפופרת בין לקליפת השום בין לר' יהודה בין לרבנן ומתיישב בכך מתני' דכותל וכי פליגי במים צפים מלמעלה מן הכותל בלא פרצה או כי ההיא דקומקום דתוספתא דרבנן בעו כקליפת השום ולר' יהודה סגי בטופח ע\"מ להטפיח ע\"כ. ועוד האריך ע\"ש: \n",
+                "בפי' רעז\"ל. צריך להיות אבל כשנפרץ הכותל בראשו והפרצה רואה את האויר והמים מתחברים שם סגי ברום כקליפת השום וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אביק. </b>בערוך פי' כמו ביב שהמים נמשכין לתוכו ויורדין מן האמבטי לאביק וי\"מ אביק היא האמה שכל המים נמשכין בה חמים וקרים ואביק לשון חקק הוא: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אם מקבלת וכו'. </b>ותימה שפסק הרמב\"ם בחבורו שם פ' ששי סי' י\"א כר\"מ ושבק רבנן ומדברי מהרי\"ק ז\"ל משמע דס\"ל דלא הוה גריס דברי ר\"מ רק סתמא שכתב שם דסבירא ליה דהלכה כתנא קמא ומשום הכי לא חש רבינו לדברי חכמים ע\"כ בקיצור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ור' אלעזר אומר וכו' </b>עד שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו. ור' אליעזר לטעמיה דמכשר כמו כן בברייתא שהבאתי לעיל בפ' שני בסי' ד' גבי גיסטרא וכו'. ושמעת מינה דגרסי' ר' אליעזר ביו\"ד אע\"ג דר' יוסי דפליג עליה נזכר בראשונה והוא תימה וגם אי הוה גרסי' ר' אלעזר בלתי יו\"ד הוה תימה דאתי ר' אלעזר כר' אליעזר דשמותי ודלא כת\"ק דהתם בתוספתא: \n",
+                "<b>ויש בצד הנקב. </b>מ\"מ אם יש כנגד הנקב שלשת לוגין וכו': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והטיט הנרוק. </b>פירוש אפילו נרוק וכן בטור שם והטיט שהוא עב קצת אפי' יש בו רכות. שיכולים להריקו מכלי אל כלי ע\"כ. והעלו התוס' וגם ה\"ר שמשון ז\"ל דטיט הנרוק נמי אפי' בשעה שמצטרף להשלים מ\"מ אין מטבילין בו וכדתנן לעיל ס\"פ שני מקוה שיש בו מ' סאה מים וטיט ר' אליעזר אומר מטבילין במים ואין מטבילין בטיט ר' יהושע אומר במים ובטיט באיזה טיט אמרו בטיט שהמים צפין על גביו ואם היו המים מצד א' מודה ר' יהושע שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט באיזה טיט אמרו וכו'. \n",
+                "<b>משמו שאמר להם. </b>מ\"מ שהיה אומר להם צאו: \n",
+                "<b>נפל מהם סאה לתוכו העלוהו. </b>כך צ\"ל. וי\"ס העלתו בתי\"ו וגרסא נכונה היא. וכתב הרמב\"ם ז\"ל אפי' הביא מ' סאה שלג בתחלה והניחן בעוקא ורסקן שם ה\"ז מקוה שלם וכשר ע\"כ ונלע\"ד דונפל מהם סאה לתוכו דקתני במתני' להשלים המקוה לאו דוקא דהא בעי' ב' סאים שלג או יותר כדי שיצא מהם סאה מים וכן זה שכתבתי בשם הרמב\"ם ז\"ל מ' סאה שלג נלע\"ד דלאו דוקא אלא דמתני' נקט סאה משום פסול דודאי דבסאה אחת שלג איכא טפי משלשה לוגין וסרכא דלישנא דנקט במתני' נקט ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל גם בדין זה שכתב ז\"ל. והילך כל הלשון אשר שם בב\"י בדף רמ\"א עמוד ד' וא\"ת הנך כולהו דקאמר מעלין ולא פוסלין כיון דחשיב להו מיא לאשלומי מ\"ט לא פסלי בשאובין התם משום דהוו דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה אלא אצטרופי בלחוד הוא דמצטרפי לרובא דכשרים ומש\"ה אין פוסלין בשאובה מ\"ט מקוה מים הוא דאתקש למעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אבל שאר משקים לא אתקוש הלכך שאר משקין בשנוי מראה הוא דפסלי משום דמתחזי כמקוה של שאר משקים אבל משום שאובין לא והנך כולהו כיון דליכא בהו שנוי מראה פיסול שאובה נמי ליכא וא\"ת לאנשי מידבא משום ר' ישמעאל הרי עושין מן השלג מקוה לכתחל' ואפ\"ה כי נותנו בידים כשר התם לכשיתפשר קאמר וכשנפשר מילתא אחרינא הוא וממילא קא הוה מקוה ע\"כ. והרז\"ה ז\"ל כתב על זה אנו תמוהין מהיכן למד שבמדידה עשו אנשי מידבא את המקוה או שהביאו את השלג בכלים שמא בידיהם משכו והוליכוהו עם הקרקע עכ\"ל ולבסוף דבריו כתב הלכך אין לנו מאותו מעשה שום ראיה לומר שאין השאובה פוסלת בשלג ונראה לי שדינו כדין המים בין לפסול בין להכשיר ע\"כ ורבינו יעקב ז\"ל השמיט גליד משום דמדין ברד וכפור הוא נלמד אבל מלח איני יודע למה השמיטו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומי כבשים ומי שלקות. </b>מאי דקשה אמתני' מההיא דתנינן ס\"פ עשירי דמסכת תרומות מי שלקות ומי כבשי' של תרומה אסורין לזרים נכתב שם: \n",
+                "<b>והתמד. </b>עיין במשנה בפ\"ק דחולין. וז\"ל הר\"ש ז\"ל והתמד עד שלא החמיץ בספ\"ק דחולין נמי תנינן הכי ואמרי' בגמ' מני מתני' לא ר' יהודה ולא רבנן דתנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור ור' יהודה מחייב מני אי רבנן אע\"ג דהחמיץ אי ר' יהודה אע\"ג דלא החמיץ ומשני רב נחמן בשהחמיץ מחלוקת ומתני' ר' יהודה היא ור' אלעזר מסיק דבשלא החמיץ מחלוקת וצריך לדקדק דלא תיקשי מסקנא דירושלמי לפי טעמי דהתם ע\"כ ותמצא מסקנת הירוש' כתובה בתרומות שם ס\"פ עשירי כדכתיבנא: \n",
+                "<b>ונפל מהן קורטוב לתוכו לא העלוהו ופוסלין בשלשה לוגין. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>קורטוב לתוכו לא העלתו </b>כצ\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. הרי כל הסאה של מי פירות שנשארה במקוה משלימין את המקוה ע\"כ. אמר המלקט לפי שלא חסר ממנו אלא אחד מארבעים ואחד לפי חשבון וביבמות פ' הערל מפ' דעד רובו כשר כגון שיהו תשע עשרה סאין מי פירות והשאר מים נמצא שמעלים: \n",
+                "<b>ופעמים שאינם מעלין כיצד מקוה שיש בו מ' סאה חסר א' נפל מהם סאה לתוכו לא העלתו. </b>כך צ\"ל. ופי' הר\"ש ז\"ל דבזה שאר המשקים חלוקים מן המים דאילו מים כו' עד מש\"כ במי פירות ע\"כ וקל להבין דבמי פירות יוד רובו דוקא כמו שכתבתי לעיל בסמוך וזה שלא כדעת הרמב\"ם ז\"ל שהוא סובר שלא נזכר בפ' הערל עד רובו אלא דוקא במים שאובים אבל במי פירות לא מכשרינן אלא בנתן סאה אחת ונטל אחת כדקתני מתני' אבל טפי לא ונראה דאפשר לומר שטעמו של הרמב\"ם ז\"ל דמדינא מישרא שרי בכל גוונא אלא דהיכא דנתן סאה ונטל סאה כי הוי רובו או חציו הכי מיחזי להו לאינשי שניטלו הכשרים ונכנסו תחתם השאובין ויבאו להכשיר בכולן שאובין לגמרי ולפיכך גזרו מפני מראית העין אבל בהנך דמקוה העליון ומקוה התחתון כיון דלא ניטלו ביד ליכא למיחש למראית העין וכבר הזכיר חילוק זה הרמב\"ן ז\"ל בפ' המוכר את הבית. קיצור מבית יוסף יורה דעה סי' ר\"א דף רמ\"ב ע\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הדיח בו סלי זיתים וסלי ענבים ושינו את מראיו כשר. </b>וכל שכן אם נשתנה מראה מי המקוה מחמת עצמו שהוא כשר כמו שפסק הרמב\"ם ז\"ל בספ\"ז דהלכות מקואות. וכתוב בב\"י שם בי\"ד סי' ר\"א שכתב הראב\"ד ז\"ל בספר בעלי הנפש למדנו מכאן שאין שנוי מראה פוסל עד שיתערב בו גוף המשקה והיא משנה את מראיו אבל אם שרה בו סמנים או אוכלין ונשתנו מראיו כשר שהרי הדיח בו סלי זיתים וענבים אינם פוסלים בשנוי מראה מפני שאין בהם מגוף הדבר המשנה את מראיו וכן מי הצבע אין בהם כי אם שריית סמנים בלבד ופוסלין בג' לוגין משום דמיא דצבעא מיקרו עוד למדנו מכאן שאין לשנוי מראה שיעור אלא אפילו מלוג א' נשתנו מראיו פסול ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר מי הַצֶבַע. </b>נלע\"ד מאן דגריס מי הַצֶבַע הצד\"י בסגול לא משתבש ומאן דגריס נמי מי הצבע הצד\"י בפתח לא משתבש. ובגמ' פ\"ק דמכות דף ד' פריך מהכא דקתני מי הצבע פוסלין אותו בג' לוגין לרב דאמר ג' לוגין מים שאובין שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין ונפלו למקוה לא פסלוהו ומשני התם מיא דצבעא מיקרו הכא חמרא מזיגא מיקרי: \n",
+                "<b>ימתין לו. </b>אית דלא גרסי מלת לו. ובירושל' פ' שני דערלה משמע דגרסי' ר\"מ אומר וכו' וטעמא דר\"מ משום שאיבה נכרת ואתיא דר\"מ כב\"ש כמה דב\"ש אמרין אף מטמא מי שיש בו כח להחמיץ ולעשות רושם בעיסה הכא נמי כיון דעושה רושם במים נראה כולו כשאוב וכן היא הגרסא ג\"כ בירושלמי כתיבת יד. ובת\"כ פרשה ט' ג' מחלוקות בדבר ר\"מ ור' יהודה ור' יוסי כדפי' שם ספר קרבן אהרן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפל לתוכו יין וכו'. </b>שבת ר\"פ חבית (שבת דף קמ\"ד) מייתי לבבא דלעיל נפל לתוכו יין או מוחל ושינו את מראיו ואני העתקתי הסוגיא על בבא זו שהכל יוצא לדין אחד דבעי התם עלה מאן תנא דמוחל משקה הוא דס\"ד מעיקרא דלא פסיל ליה למקוה אלא משקה כדפי' רש\"י ז\"ל התם ומוקי לה אביי דר' יעקב היא דתניא ר' יעקב אומר מוחל הרי הוא כמשקה ומפני מה אמרו מוחל היוצא מתחלה טהור לפי שאינו רוצה בקיומו ר\"ש אומר מוחל אינו כמשקה ומה טעם אמרו מוחל היוצא מעקל בית הבד טמא לפי שאי אפשר לו בלא צחצוחי שמן והתם מפ' מאי בינייהו ורבא מוקי לה ככולי עלמא וטעם דמוחל פוסל משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה ופוסל את המקוה בשנוי מראה ודברי הכל. ומילתיה דר\"ש איתה נמי במתני' דבפ\"ט דטהרות סי' ג'. ועיין במ\"ש בפ' בתרא דמכשירין סימן ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה לוגין מים ונפל לתוכן. </b>וכתב רש\"י ז\"נ שם במכות חסר קורטוב גרסי' ברישא ובסיפא. עוד כתב ה\"מ למיתני כה\"ג ברישא וניתנינהו בחדא בבא הכי שלשה לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב יין או חלב בין שמראיהן כמראה מים בין שמראיהן כמראה יין לא פסלוהו אלא כי אורחא דמילתא קתני להו שהיין שהוא אדום הופך את המים ממראיתו אבל החלב אין דרכו להפוך את מראיתו ע\"כ ואמרי' התם במכות דרבא הוא דפשיטא ליה דרב גריס ברישא ג\"כ חסר קורטוב דלא בעי ת\"ק אלא שיעורא ורב דקפיד נמי אחזותא כר' יוחנן בן נורי ס\"ל ולרב פפא לא פשיטא ליה ומספקא ליה אי רב תני גם ברישא חסר קורטוב אי דוקא בסיפא דרבנן תרוייהו בעו שיעורא וחזותא ורב דאמר דשלשה לוגין של מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה היין ונפלו למקוה לא פסלוהו כדברי הכל דלכ\"ע חזותא דמיא מיהא בעינן לפסול. ואביי אמר שלמדו רב יוסף קודם ששכח תלמודו דרב לא תני חסר קורטוב ברישא וכדברי הכל ס\"ל. גם שם בחולין הגירסא חסר קורטוב גם ברישא ללשון שני דפי' רש\"י ז\"ל וז\"ל אבל שלשה לוגין שלימים אפי' מראיהן כמראה יין פסלי דרבנן לא קפדו אחזותא כלל ות\"ק לא זו אף זו קאמר ל\"מ ברישא דאיכא תרתי לטיבותא דלא פסלוהו חדא דחסר קורטוב הן ועוד דחזותייהו חזותא דחמרא הוא אלא אפי' בסיפא דליכא אלא חדא לטיבותא דהיינו דחסר קורטוב הן אבל חזותייהו חזותא דמיא הוי אפי' הכי לא פסלוהו וריב\"נ ארישא נמי פליג ואתא למימר דאפי' שלשה לוגין שלימין ומראיהן כמראה יין לא פסלי ובסיפא אע\"ג דליכא שלשה לוגין שלימין מים הואיל דאיכא מראה מים פסלי עכ\"ל ז\"ל אבל הרא\"ש ז\"ל פי' וז\"ל הכל הולך אחר המראה אסיפא דוקא פליגי ורבנן בעו שיעורא וחזותא הלכך לא פסלוהו בין ברישא בין בסיפא עכ\"ל ז\"ל עוד פי' הרא\"ש ז\"ל דהא דתנן שלשה לוגין מים ונפל לתוכן קורטוב יין והרי מראיהן כמראה היין שנפלו למקוה לא פסלוהו היינו דוקא כשלא שינו מראה המקוה אבל אם שינו מראיו פסלוהו ופשוט הוא כן כתוב בבית יוסף סימן ר\"א דף רמ\"א ע\"ד. ועיין במה שכתבתי לעיל פ\"ק סימן ז' בענין שנוי מראה דמעין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר וכו'. </b>ועיין במ\"ש בספ\"ח דטהרות בשם הר\"ן ז\"ל: \n",
+                "<b>אף השני טהור. </b>דאמרינן גוד אחית אבל גוד אסיק כגון אם הטביל מחטין וצנורייאות בראשו של ראשון בעודו במים או כגון שלש גומות בנחל העליונה והתחתונה של עשרים עשרים סאה והאמצעית של מ' סאה וחרדלית של גשמים עוברת ביניהם ומחברתם לית ליה לר' יהודה דמטביל בעליונה אלא בתחתונה וכן נמי לא עלתה טבילה למחטין וצנורייאות ור\"מ פליג עליה בתוספתא דאמרי' נמי גוד אסיק כמו שכתבתי לעיל פ' שני סי' ב' ורבנן אפי' גוד אחית לית להו. וכתב הר\"ש ז\"ל ובר\"פ שני דגיטין משמע טעמא דרבנן דמתני' משום דטופח להטפיח אינו חבור ע\"כ: \n",
+                "<b>והעלהו מקצתו. </b>כך צ\"ל. וכתוב בבית יוסף יורה דעה סימן ר\"א דף רמ\"ט עמוד ג' וא\"ת כיון שפסק הרמב\"ם ז\"ל כת\"ק דשני טמא אע\"פ שרגליו של ראשון נוגעות במים היאך פסק בהטביל בו סגוס עבה והגביהו אם היה מקצת הסגוס נוגע במים הטובל באחרונה טהור שהרי כולם מעורבין ומ\"ש מרגליו של ראשון נוגעות במים תירץ הריב\"ש ז\"ל בתשובה שהסגוס עבה הוא בולע את המים ואינו כמו האדם שאין המים בלועים בעצם חלקיו אלא בשטח גופו וכיון שטופח להטפיח שעל גופו אינו חבור הרי נחסרו המים אבל הסגוס העבה הוא בולע הרבה מן המים ולזה כשקצתו הוא במים הרי הוא כאילו כל המים הבלועין בבגד בקצתו שלמעלה נוגעין במים בקצתו שבתוך המים והרי כל המים מעורבין למקוה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפי' חבילי עצים. </b>כלומר לא מיבעיא אבנים אלא אפי' עצים או קנים דכיון שהמים נכנסין בהן לא חשיב הפסק ומצטרפים למ' סאה ובלבד שלא יחלוק את כל המקוה דא\"כ ה\"ל כמקוה שחלקו בסל וגרגותני דהטובל שם לא עלתה לו טבילה כדאיתא בריש חומר בקדש הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. עוד כתב הר\"ש ז\"ל וי\"מ מרודדין שמימיו קרקעותיו שאין לו קרקע אחר כגון במקום בצעים שהיורד בו טובע בבוץ ואין אדם יכול לטבול שם אא\"כ מביא חבילי עצים ומטפחין אותם על המים ועומד עליהם וטובל ואין לשון המשנה משמע כן ע\"כ וכתב הר' שמעון ב\"ר צמח בתשובה דוקא בעצים או אבנים אבל בכלים פסול כדאיתא בפ' חומר בקדש ע\"כ: \n",
+                "<b>כדי שֶיִתְפְחוּ. </b>נלע\"ד שנקוד התי\"ו והפ\"א בשני שבאין אחד נח ואחד נע או התי\"ו בנקוד קמץ שיתפחו: \n",
+                "<b>מהט כו' </b>בטור סוף סי' ר\"א דיורה דעה פירש כיון שעבר עליה הגל והוא שיהא צד אחד של הגל מחובר למי המקוה דאם לא כן לא היה הגל מטהר אם אין בו מ' סאה ע\"כ והוא פי' הרא\"ש ז\"ל בסוף נדה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארץ ישראל וכו'. </b>וכתוב בבית יוסף יורה דעה סוף סי' ר\"א ומיהו משמע דהאי חילוק דבין ארץ ישראל לארץ העמים אינו אלא בזמן שהיו ישראל שרויין על אדמתן אבל האידנא דין ארץ ישראל שוה לארץ העמים בזה וכן משמע בתוספתא ע\"כ: \n",
+                "<b>אפי' נתמלאו בקילון. </b>גימא עמוקה שמי גשמים מתקבצין בה כדאיתא בריש מועד קטן ואפי' מילא בכתף והביא מן הקילון ושפך לתוך המקוה הרא\"ש ז\"ל. פי' שלבעל קרי אפי' כולן מים שאובין כשירים כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ושבארץ ישראל שחוץ למפתח כשרים אף לנדות שלפנים מן המפתח כשרין לבעלי קריין ופסולין לכל הטמאין. </b>סתמא כר' יהודה אבל ר\"מ פליג עליה בתוספתא וקאמר שלפנים מן המפתח פסולין לבעלי קריין ואין צריך לומר לכל הטמאין ורשב\"ג אייתי עובדא לסיועי לדברי ר' יהודה וגם ר' יהודה הביא מעשה אחד לסיועי לנפשיה ומעשה אחר לסיועי לר\"מ. ואית דגרסי שחוץ לפתח כשרים אף לנדות שלפנים מן הפתח כשרים לבעלי קריין וכו': \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר. </b>י\"ס ר' אלעזר בלי יו\"ד: \n",
+                "<b>מפני הכביסה. </b>פירש בערוך בערך כבש מפני המסלול של בני אדם. תרגום גבר במסלתו ילכון גבר בכבשיה אזלין. במסלה בארח כבישא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מתחלה ועד סוף. </b>במראה אחד אינו מחמת קרי וטהור. הרמב\"ם ז\"ל והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>לבנים ונמשכין. </b>מי רגלים מדובקים קצתם עם קצתם כמו ליחה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טפין עבות טמא. </b>דודאי מחמת קרי הם באים: \n",
+                "<b>ר' אלעזר חסמא. </b>בלי יו\"ד צ\"ל: \n",
+                "<b>ומצא בשרו חם טמא. </b>בשרו אברו. תניא חם ולא הרהר הרהר ולא חם טהור: הפולטת ש\"ז ביום השלישי. כך צ\"ל. ואיתה בשבת פרק ט' דף פ\"ו ברייתא וגם שם בירושלמי ומסיים בה התם במילתיה דר' עקיבא ואם יצאת מקצת וכו': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ופעמים שהם ד' עונות שלימות כגון אם שמשה בליל חמישי עם חשיכה כך צ\"ל. והחכם הר\"ס ז\"ל הגיה ביום רביעי עם חשיכה: \n",
+                "<b>טהורה דברי ר' אלעזר בן עזריה. </b>שם בפ' ר' עקיבא מפ' טעמיה דר' אלעזר בן עזריה דסבר כרבנן דאמרי בחמישי עבוד פרישה על אשר צוה אותם במתן תורה היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה ויש אשר שמשו את מטותיהן בחמישי בערב ואפ\"ה היו טהורין אם פלטו בשבת שהוא יום שלישי ור' עקיבא סבר כר' יוסי דאמר ברביעי עבוד פרישה וישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום ובליל רביעי שמשו ויש חמש עונות עד ליל שבת ור' ישמעאל סבר אם היה בית אפל מותר הלכך פעמים שאין כאן אלא ד' הרא\"ש ז\"ל. ובזוהר בפ' יתרו דף פ' ע\"ב א\"ר יוסי בההיא שעתא דקריבו ישראל לטורא דסיני בההוא ליליא נגהי תלתא יומין דלא אזדווגו ישראל לאנתתייהו ע\"כ: \n",
+                "<b>פעמים שהן שש וכו'. </b>כך צ\"ל. ובטור יורה דעה סימן קצ\"ו ורוב הפוסקים פסקו הלכתא כר' עקיבא זולתי הרמב\"ם ז\"ל ואור זרוע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעובד כוכבים טהורה. </b>בפ' בנות כותים קאמר דאפי' טומאה דרבנן ליכא ודייק לה מדקתני בברייתא דמייתי התם ש\"ז של עובד כוכבים טהורה בכל מקום ואפי' במעי ישראלית חוץ ממי רגלים שבה ומי רגלים דאורייתא לא מטמאו ש\"מ דש\"ז טהורה לגמרי הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>האשה ששמשה וכו'. </b>כתב בית יוסף בטור יו\"ד בסי' קצ\"ו בשם הרשב\"א ז\"ל יש מפרשים כבוד הבית ממש שבשעה שהיא שוחה לכבד ומרחבת יריכותיה פולטת הכל ע\"כ: \n",
+                "<b>בעל קרי שטבל. </b>בנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ\"ג) פריך מינה לשמואל דאמר כל ש\"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה ומשני שאני הכא דרובא בהרגשה וצריך לדקדק שלא יקשה לשמואל מהנך דלעיל דמים חלוקים או עכורים הר\"ש ז\"ל. וכתב הרמב\"ם ז\"ל שם בפרק חמישי דהלכות שאר אבות הטומאות דמהרהר ומטיל מים השנויים בפ' זה אינם טמאים אלא מדבריהם ולא גזרו עליהם טומאה אלא לתרומה אבל לחולין טהורין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל טמאה על גב רוקה. </b>דהוי כמו איש טהור שנגע ברוק הנדה שהוא ראשון לטומאה: קרצה שפתותיה כאילו לא טבלה. בפ' תינוקת (נדה דף ס\"ז) גרסי' דאם עצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה ובתר הכי אמרי' התם ולית הלכתא ככל הני שמעתתא כדאיתא התם כמו שכתובה הגירסא ברב אלפס ובהרא\"ש ז\"ל והקשה על זה הר\"ן ז\"ל מ\"ש עצמה עיניה מקרצה שפתותיה וי\"ל דכי עצמה עיניה לא מהדקי קמטין כולי האי שיהו מעכבין מלבוא בהן המים ע\"כ ועיין ג\"כ בכסף משנה בפ' שני דהלכות מקואות סימן כ\"ב ששם הביא גירסת ההלכות דנראה דמכל מקום חסר לנו לשון בדפוס בגמרות שבידנו: \n",
+                "<b>האוחז באדם וכו'. </b>ירוש' דחגיגה ר\"פ חומר בקדש. א\"ר יוחנן דאבא שאול דברייתא דהתם ור\"ש דהכא אמרו דבר אחד. ר\"ש אומר ירפה לרבנן לא סגי ביד רפה דחיישי' שמא לא ירפה הרא\"ש ז\"ל. ובערוך בערך דח פי' אם הדיח ידיו במים טהורים פי' אם רחץ גב ידו במים נטהרה אע\"פ שלא הגיעו המים לכף ידו ר\"ש אומר ירפה כלומר לא יטהר הכלי עד שירפה ידו ויגיע המים לתוך ידו ולכלי ע\"כ: \n",
+                "<b>בית הסתרים וכו'. </b>ופי' הר\"ן ז\"ל בהלכות נדה להרי\"ף ז\"ל דבפ' שני דשבועות ריש דף ש\"ח מיהו צריכה אשה להדיח קמטיה במים כדי שיהא ראוי לביאת מים ע\"כ וכמו שפי' כבר רעז\"ל. וכתב ב\"י בטוי\"ד סי' קצ\"ח נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה וכו' אע\"פ שדבר פשוט הוא שהרי המעות אינם מהודקים במקום הנחתם וא\"כ לא שייכא בהו חציצה נ\"ל דמתני' סיפא איצטריכ' ליה דמסיים בה אבל טמאה ע\"ג רוקה כלומר שהיא טמאה ע\"ג רוקה שנחלש קודם שטבלה וטמאה מתורת מגע דרוקה מטמא במגע ובמשא ומשום דלדידן השתא לא נפקא לן מסיפא מידי דהא בעונותינו שרבו לית לן טומאה וטהרה לפיכך לא כתבו הפוסקים האחרונים אלא הרישא בלבד עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו חוצצין וכו'. </b>ועיין בבית יוסף טור א\"ח במה שכתב שם בשם הרשב\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>שבראשי הבנות. </b>אכולהו קאי והכי אמרי' בר\"פ במה אשה יוצאה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל פי' אבל חוטין שבצואריהם אמרי' התם דאין חוצצין לפי שאין אשה חונקת עצמה בחוטין כדי שתראה בעלת בשר אלא קושרתם בריוח שיהיו רפויין כמו שפי' כבר ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קילקי הלב. </b>בת\"כ גרסי' הנוגע בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקלקלין ופי' רש\"י ז\"ל בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"ז) וז\"ל קלקלין הוא ערבוב שער תלוש המתקשר ונאסף בשערות שעל החזה ושעל השחי ואינם מחוברין לבשר ולהכי קרי ליה קלקלין מה קלקלין זה מקושר כנגד החזה אף הני שערות קשורין ומכונסין שם כך מצאתי בדברי רבינו האיי גאון עכ\"ל ז\"ל. ועיין בסמוך ראש סימן ג' בדברי הערוך: \n",
+                "<b>והזקן. </b>אקלקי נמי קאי וכן הוא בהדיא שם ברמב\"ם פ' שני: \n",
+                "<b>ובית הסתרים באשה. </b>ובית השחי הוי בכלל בית הסתרים וכמו שנכתוב בסמוך ומלת באשה קאי נמי אקלקל הלב ואזקן: \n",
+                "<b>וגלד שעל המכה. </b>כך מ\"מ. ולקמן בסימן ד' גרסי שבמכה: \n",
+                "<b>ושרף. </b>הערוך הביאו בערך סמ\"ך אלא שכתב דהרבה כתובים בשי\"ן: \n",
+                "<b>וגלדי צואה שעל בשרו. </b>בשיש זיעה מרובה בבשרו מתייבשת ונעשית גליד הר\"ן ז\"ל שם בסוף הלכות נדה: \n",
+                "<b>והמלמולין. </b>מן וקטפת מלילות: \n",
+                "<b>טיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני. </b>מיני טיט הם אלא שזה חזק מזה. הר\"ן ז\"ל שם בשם הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>בשל מריקה. </b>פי' בערוך בלשון ראשון טיט שמערבין בו דברים אחרים לחזקו מלשון תמרוקי הנשים והוא שער של צאן: \n",
+                "<b>ולא מטבילין אותם. </b>הרמב\"ם ז\"ל נראה דלא גריס מלת אותם: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ולא מטבילין אותם אם היה על בשרו ע\"כ. אמ' המלקט לא מצאתי מי שפירש כן וגם לא ידענא מאי קאמר: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל וי\"מ ולא מטבילין אותם אם נטמאו מימיו וכו'. אמר המלקט פי' אם היו המים טמאים והיה בתוך אלו המים אחד מן הטיטים הללו ורוצה לטהר המים במקוה ע\"י השקה לא עלתה לו אותה ההשקה אלא למים שאין בהן טיט אבל המקום שיש בו הטיט עודנו בטומאתו עומד. אבל תימה הוא בעיני כיצד אפשר שההשקה עולה למים שסביבות הטיט ולמים שבטיט לא יעלו אע\"פ שנראה שכולן חבור אחד: \n",
+                "<b>ולא יטבול באבק שעל רגליו. </b>פירש בערוך שמא ישרה במים ונעשה טיט וחוצץ: \n",
+                "<b>ולא יטבול את הקומקום בפחמין וכו'. </b>נראה דגרסי' ולא יטביל ופי' הרמב\"ם ז\"ל כלי שמחממין בו חמין ופעמים כשיש בו מים מכבין בו פחמין וקאמר שצריך שישפשף הפחמין שבתוכו ויסלקם ממקום למקום שלא ידבקו זה בזה ויחוצו וכן מסתבר דלא קאי אשחרורית הנדבק בקומקום מבחוץ שאין אדם מקפיד עליו ודרכו בכך וחשיב כדופן הכלי ואפי' בכולו אינו חוצץ. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קלקי הראש. </b>בתוספתא פליגי תנאי דרבי אומ' קלקי הראש חוצץ ור' יוסי ב\"ר יהודה אומ' אינו חוצץ. ומ\"מ דוק בפי' הר\"ש ז\"ל ס\"פ בתרא דמכלתין אם יש טעות. ופירש בערוך בערך קלקי כל איש שאינו חלק ויש לו שערות כאיש שעיר בבית השחי או בלבו מודלה ע\"ג גרונו ויתמאס מן הזיעה והן מתקלקלין ונעשין כקלקי שפירשנו ציליצו ע\"כ. וכתבתיו במלת קלקין דברפכ\"ט דכלים: \n",
+                "<b>ובית השחי. </b>בחנם תנייה דהוי בכלל הסתרים הר\"ש ז\"ל. ונלע\"ד דאי קלקי קאי נמי אבית השחי ניחא דתנייה לאשמועי' דאע\"ג שהוא מסובך אינו חוצץ אבל שאר בית הסתרים אין דרך להסתבך כ\"כ כמו בית השחי דוק אח\"כ מצאתי שפי' ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' קלקי בית השחי וקלקי בית הסתרים באיש ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ופסק ההלכה וכו'. אמר המלקט הכי פסקינן בנדה פ' בתרא דף ס\"ז. והלכה למשה מסיני הן שיעורין חציצין ומחיצין. ורש\"י ז\"ל ס\"ל דדוקא בשערו הוא דמפלגינן בהכי אבל בבשרו אפי' מיעוט שאינו מקפיד חוצץ עיין בהר\"ן ז\"ל סוף הלכות נדה להרי\"ף ז\"ל בדף ש\"ח ע\"ב בפ' שני דשבועות: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל מיעוטו כלומר וכו'. אמ' המלקט נראה שצ\"ל מיעוטו אינו חוצץ כלומ' וכו': \n",
+                "<b>ר' אליעזר. </b>ביו\"ד ברוב הנוסתאות: \n",
+                "<b>כל המקפיד. </b>סתמא היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וגליד שעל המכה. </b>ספר אחר וגליד שבמכה כדכתיבנא לעיל סימן ב'. וביורה דעה סימן קצ\"ח העלה ספר בית יוסף שמדברי הרמב\"ם והראב\"ד ז\"ל למדנו שהגרסא הנכונה היא שעל המכה ור\"ל הגליד שהוא מכוון כנגד פי המכה ואינו מתפשט לא לכאן ולא לכאן ע\"כ: \n",
+                "<b>וצואה שתחת הצפרן. </b>בתוספתא תניא צואה שתחת הצפרן שלא כנגד הבשר ובצק שתחת הצפרן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין. ונתן טעם לזה בית יוסף ביורה דעה סימן קצ\"ח משום דבבצק באיזה מקום שימצא בצפרניה איכא למיחש שתתגנה על בעלה באמרו שבשעת לישה מטלת זוהמתה בעיסה שמאכילתו. וכתב עוד שם דלדעת הרמב\"ם ז\"ל האי תוספתא פליגא אמתני' דהא מתני' לא חלקה בין כנגד הבשר לשלא כנגד הבשר אלא בין בצק לצואה בלחוד הוא דמפלגא וכוותה נקטינן שהפוסקים שפסקוה סוברין דלא פליגא רק מאי דשייר במתני' פי' בתוספתא ע\"כ וכתב הר\"ן ז\"ל שם בסוף הלכות נדה דהשתא נהיגי נשי דילן לגזוז צפרניהם בשעת טבילה ולהסיר הלכלוך משם כדי שלא תבאנה לידי ספק מהו כנגד הבשר ומהו שלא כנגד הבשר ומהו צואה ומהו טיט ובצק ע\"כ. ועיין בסמ\"ק סי' רצ\"ג. \n",
+                "<b>וצפרן המדולדלת. </b>בתוספתא ר' יונתן בן יוסף אומר צפרן שפרשה רובה ה\"ז אינה חוצצת ופסק כדבריו בי\"ד סי' קצ\"ח גם בש\"ע סעיף כ\"א והאריך בבית יוסף בטעם הדבר ע\"ש אחר זמן רב בא לידי ספר הלבוש והנני מעתיק כל דבריו אשר שם סעיף כ\"א וז\"ל צפרן המדולדלת שפירשה מיעוט חוצצת פירשה רובה אינה חוצצת בטעם דין זה כ' הבית יוסף ז\"ל שני פירושים וטעמים באחד הניח פי' חוצצת כפשוטו ואמר בה טעמא והוא זה דחשיב מקום חבורן כמקוטע וצריך לבוא שם מים והרי אין מים יכולין לבא שם מחמת שחבורו מונע המים מלבוא שם והו\"ל כבית הסתרים שיש שם דבר החוצץ שמעכב בטבילה דראוי לביאת מים בעי' אבל הוא בעיני טעם חלוש ודחוק מאד ובפירוש השני שינה לשון דחוצצת ואמר דחוצצת פירושו אם יש עליו דבר אחר החוצץ בו אם פירשה הצפרן במיעוטה שייך בו חציצה ואם פירשה ברובה לא שייך בו חציצה בדבר החוצץ המונח עליו והאריך בדבריו לייפותם וכתב עליהם שהוא הנכון בעיניו ובאמת בעיני הוא דחוק מאד יותר מן הראשון לשנות פי' לשון חוצצת השנוי במשנה בכאן מכל שאר חוצצין השנויים שם על כן אענה חלקי גם אני את אשר מן השמים יורוני ואומר ודאי לישנא דחוצצת דהכא פירושו ככל החוצצין הנאמרים דהיינו שהצפרן עצמה המדולדלת אם פירשה חוצצת לבשר שתחתיה וטעמא דמילתא שכיון שפירשה אותו המקצת שפירש אע\"פ שלא פירש אלא מיעוטה אין דרכו לחזור ולהתדבק בבשר שתחתיה כבראשונה רק דרך הצפרן לילך ולהתנונה עד שיפרוש כולו ואח\"כ יגדל צפרן אחר מחדש במקומו ואפי' אם אינה הולכת ומתנונה מכל מקום אותו המקצת אינו חוזר ומתדבק רק צריכין לחותכו וכיון שכן מה שפירש ממנו כיון שעומד ליחתך הרי הוא כחתוך דמי וא\"כ אותו הבשר שתחתיה נחשב עכשיו מיד כבשר העור החיצון של כל הגוף וצריך לבוא במים בטבילה כמו בשר החיצון של כל הגוף לפיכך כשפירשה מיעוטה חוצצת מפני שאין הדלדול מתרווח ונפתח הרבה ונשאר הצפרן מונח על הבשר שתחתיה ולא יוכלו המים לבוא תחתיה על אותו הבשר שהוא נחשב עכשיו כעור החיצון של כל הגוף ואין לך חציצה גדולה יותר מזו ובודאי שהיא מקפדת עליו ורצונה לחותכו אלא שאין דרך לחותכו מיד עד שיראו אם יתנונה להתדלדל יותר אם לא אבל אם פירש רובה ודאי מתרווח ונפתח מקום הפרישה הרבה ויבוא המים תחתיה לפיכך אינה חוצצת וזה נ\"ל נכון מאד ע\"כ. וע\"ש עוד בסעיף כ\"ב דאזיל לשיטתיה ז\"ל: \n",
+                "<b>לא מיטמא ולא מטמא. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>קרום שעל המכה טמא ומטמא. </b>זכר זה הדבור הנה אע\"פ שאינו מכוונת החציצה לפי שזכר קרומי החבורה בחציצה. הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו חוצצין בכלים. </b>בתורת כהנים פ' חמישי דפרשת זבין נפקא לן דחציצה מעכבת בכלים מקרא דכתי' וכבס בגדיו ורחץ בשרו הקיש כבוס בגדיו לרחיצת בשרו מה רחיצת גופו בנקיות אף כבוס בגדיו בנקיות הא למדנו חוצצין בכלים ע\"כ. ורחיצת גופו דמעכבת בו חציצה דרשי' ליה מאומרו בשרו דלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים דאל\"כ לא יהיה כל בשרו במים ואשה נמי ילפא מאיש בהקשא דאמר קרא ורחצו במים מה רחיצתו בנקיות ובמ' סאה ופרט לבית הסתרים אף אשה נמי והכי תניא בהדיא בת\"כ פ' ששי דפרשת זבין: \n",
+                "<b>הזפת והמור. </b>כתב הרמב\"ן ז\"ל בפ' כי תשא בפסוק מר דרור ואין המוסק דבר נדבק כזפת שיחוץ ושמא מתקנים אותו בענין שידבק בכלים ע\"כ: \n",
+                "<b>בכלי זכוכית. </b>שבת פ\"ק דף ט\"ו מוקמי' מתני' דמיירי כגון שניקבו והטיף לתוכן אבר ומתני' ר\"מ היא דאמר הכל הולך אחר המעמיד דתניא וכו' דאי לא תימ' הכי לא תהא להן טהרה במקוה הואיל וטעמא דגזור רבנן עלייהו טומאה משום דתחלת ברייתם מן החול ושוינהו ככלי חרס להוו ככלי חרס לגמרי. בטור יורה דעה סימן ר\"ב כתב שם בית יוסף וז\"ל ופי' רש\"י ז\"ל בפ\"ק דשבת בכלי זכוכית שהם חלקים ואין אדם מקפיד על טיט ודבר אחר הנדבק בהן לפי שנופל מאליו והני הוא דמידבק טובא וקפיד עלייהו ואין חוצץ אלא דבר המקפיד וסמ\"ג כתב דאינו נראה לר\"י לומר כן אלא מפ' דכל שכן שאר דברים דחוצצים בכל הכלים אלא אפי' זפת ומור שאין חוצצין בשאר כלים שדרך לזופתם הכא בכלי זכוכית חוצצין ע\"כ: \n",
+                "<b>על הנקיים חוצצין ועל הבלוסין וכו'. </b>כצ\"ל. בלוסין כמו אוצר בלוס לגירסת הערוך אבל לתוס' והרא\"ש ז\"ל גרסי' אוצר בלום במ\"ם כמו בולם עצמו בשעת מריבה וכן פי' רש\"י ז\"ל בגיטין ס\"פ האומר וכן גריס סמ\"ג במל\"ת סימן ש\"ח: \n",
+                "<b>על מטות של בעל הבית חוצץ ועל של העני אינו חוצץ על איכוף של בעל הבית חוצץ ועל של זקקים אינו חוצץ על המרדעת חוצץ רשב\"ג אומר וכו'. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על הבגדים וכו'. </b>ומ\"מ כל הבגדים ומחקו מלת על: \n",
+                "<b>משני צדדין חוצץ. </b>הכי ס\"ל לר' מאיר בתוספתא. ר' יהודה אומר משום ר' ישמעאל ע' בהר\"ש ובהגהות הגר\"א שם  של בנאים מצד א' ושל בור גדולה מצד א' קטנה עד שתהא משני צדדין. ופי' הר\"ש ז\"ל ומתני' בשל בור קטנה: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר של בנאים. </b>כתב רש\"י ז\"ל שם בשבת סוף פ' אלו קשרין בדף קי\"ד ר' יוסי פליג אדר' יהודה ואמר לר' ישמעאל בגד של בנאים דהיינו ת\"ח וכו' ע\"כ. ור\"ש בן לקיש פליג התם אר' יוחנן דאיהו מפ' בנאים בלנים לשון בי בני והם כלים האוליירין הבאין ממדינת הים ומקפידין על רבב שעליהם ובחיוורי מיירי דהיינו לבוש התחתון דגלימא העליונה של אוליירין סומקי נינהו וסדין ומטפחות של אוליירין אוכמי נינהו ולא שייך קפידא רק בכלי לבן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה הכלל כל המקפיד וכו'. </b>וסתמא היא וכדכתבינן נמי לעיל גבי פלוגתא דר\"א דבסימן ג': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ולא מירקן. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אומרו פה שלא מרקן הוא לקוח מן ומורק ושוטף במים והכוונה שהוא יגיע ידו ביד הכלי עד שיכניס המים בו כי רוב הידות הן חלולות וזה שאמר או שמרקן ונשברו רומז אל כלי מתכות בלבד אם תשבר ונתמעכה קצתה עם קצתה אשר אי אפשר למים להכנס לאלה המקומות וכן ביארה התוספתא שהדבור הלז הוא בידות החלולות ובאותם שאפשר שיפחתו וידבקו שני דופנותיו זה בזה ויסתם החלל וזהו בכלי מתכות ע\"כ וכן פי' ג\"כ בפ\"ג דהלכות מקואות צ\"ל בלא זבורית וגרסת הראב\"ד כו' והוא התחלת הדבור: וגרסת הראב\"ד ז\"ל שם בהשגות בלא זרבובית והוא כלי שיש לו שני פיות נקרא קנישקניז וה\"פ דמתני' כלי שהטבילו כדרכו כלומר שוליו למטה ואין בו נקב זולת פיו והיינו בלא זרבובית לא עלתה לו טבילה עד שיטנו על צדו שע\"י כך יכנסו המים בכולו שאילו היה נקב בצדו דהיינו זרבובית לא היה צריך להטותו על צדו שאפי' יטבילנו דרך שוליו ע\"י הנקב שבצדו יכנסו המים בכולו כן פי' שם מהר\"י קארו ז\"ל לפי פי' הראב\"ד ז\"ל וגירסתו ואית דגרסי זבורית וי\"ס זוברית ופי' הרא\"ש ז\"ל שהוא צואר ארוך של הכלי כמו שעושין לכלי זכוכית. ובערוך פי' בלא זבורית פי' טבלו ולא הטביל בית ידו ויש אומרים ולא זבורית פי' לא עלתה לו נקיות וטהרה ע\"כ והביאו בשמו בספר הרוקח סי' תפ\"א: \n",
+                "<b>צלוחית שפיה שוקע אינה טהורה עד שינקבנה מצדה. </b>ס\"א עד שיטה אותה על צדה וקשה לי עלה דהאי גירסא דמ\"ש מקלמרין שפיהן ג\"כ שוקע לתוכן דלא סגי בהטייה על צדן. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו צלוחית שפיה שוקע אינה טהורה עד שיטנה על צדה. קלמרין אינה טהורה עד שיקבנה מצדה כדי שיכנסו המים לעקמומיות שבה ע\"כ ולפי זה ניחא אבל כאן בפי' מתני' פירש בין בצלוחית בין בקלמרים שפיהן כפוף לתוכן: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>קשרי העני. </b>פי' בערוך בלשון שני קשרים שיש לבגדי אנשי המלכות בגדים נפתחין ונסגרים ע\"כ: \n",
+                "<b>והתפלה של ראש. </b>פי' קשר תפילין של ראש שאנו קורין דלי\"ת. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>בזמן שהוא חוצה. </b>פירשו תוס' ז\"ל במנחות פ' הקומץ רבא דף ל\"ו חוצה כמו אוצה דטבעות ידיו דתוספתא דמקואות והוא לשון הידוק וחיזוק ע\"כ וכן נמי תנן בספ\"ג דמכשירין בשביל שיחוצו. אבל בערוך בערך חץ פי' חוצה פי' חוצצת המים להכנס לתוכה ע\"כ. וכדפי' הר\"ש ז\"ל בשמו וכן פי' ר\"ע ז\"ל. ומכאן הוכיח סמ\"ג בעשין סימן כ\"ב דתפילין של יד אע\"ג דכתיב בהו וקשרתם אין צריך קשירה בכל יום דקתני ושל זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת דמדאין צריך להתירו בשעת טבילה יש ללמוד שקשר של קיימא הוא ע\"כ. וגם הרא\"ש ז\"ל בהלכות קטנות כתב שמכאן חזר רבינו שמשון להורות כדברי ר\"ת ודלא כרבינו אליהו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקשר שבפקרסין ושבכתף. </b>הם שני דברים פקרסין מין חלוק שיש לו לולאות. ושבכתף ר\"ל הלולאות שנותנים בקצת המלבושים על כתפיהן. הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>צריך למתח. </b>לפשט השפה בשעת טבילה כי דרך הסדינין הדקין החשובין נכפלין בשפתם כפל על כפל ואין המים נכנסין בהן אם לא שימתחם. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד מקום המדה. </b>פי' בערוך עד מקום שחשב לחותכו משם: \n",
+                "<b>עד שיטביל את כולו. </b>ס\"א את כולן: \n",
+                "<b>שלשלת דלי וכו'. </b>ונלע\"ד דלהכי שלשלת דלי גדול ד' טפחים ושל קטן עשרה טפחים אע\"ג דאפכא מסתברא לכאורה משום דדלי גדול כיון שהוא כבד גם שלשלת שלו צריכה להיות טבעות שלה גסים וכבדים ואם עוד ישימו בו שלשלת גדולה ארוכה אי אפשר למלאת בו מפני כובדו אבל דלי קטן כיון שהוא קל מסתמא גם שלשלת שלו קלה ודרך לעשותה ארוכה למלאת בה במקום חבל הלכך עד עשרה הוי טמא וצריך טבילה כנלע\"ד אח\"כ מצאתי שכן פי' הרא\"ש ז\"ל וכתבתיו בשמו פי\"ד דכלים סימן ג': \n",
+                "<b>ועתיד לקוצצם מטבילן עד מקום וכו'. </b>כך צ\"ל. בטור יורה דעה סימן ר\"ב כתב שם בית יוסף דבספר התרומה גריס מטבילן עד מקום המדה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים עד שיטביל את כולו ע\"כ וכן משמע מהרא\"ש ז\"ל בסוף נדה וכן הוא ג\"כ התם בפ' בהמה המקשה כמו שרמזתי שם סימן ד'. וכתבו שם תוס' ז\"ל מטביל עד מקום המדה וא\"ת ואידך להוי חציצה דהוי מיעוטו המקפיד דמיעוטו המקפיד חוצץ בכלים כמו באדם כדמשמע במסכת מקואות וי\"ל דאיירי בידות הכלים העשויין כעין חוליות כאותם שלשלאות של ברזל העשויות בטבעת והא דקתני נמי סיפא שלשלת דלי גדול ד' טפחים ושל קטן עשרה מטבילן עד מקום המדה ר' טרפון אומר עד שיטביל את כל הטבעת מכלל דת\"ק לא בעי כל הטבעת מיירי נמי כגון דאותה טבעת עצמה עשויה בחוליות מטבעות קטנות וליכא חציצה עכ\"ל ז\"ל וכן כתב בית יוסף ביורה דעה סוף סימן ר\"ב בשם ספר התרומה. והר\"ש ז\"ל העלה ומיהו בתוספתא משמע דאבית הסתרים דכלים לא חיישי' בחציצה כלל. וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמין בצונין ולא צונין בחמין. </b>כך מצאתי מוגה ביו\"ד בין שני הנוני\"ן ובנקודת חירי\"ק הכא וגם בשבת פ' כירה והביאו סילון של צונין לתוך אמה וכו' וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ג\"כ: \n",
+                "<b>כלי שהוא מלא משקי' וכו'. </b>בזבחים פ' התערובת דף ע\"ח קתני דלי שהוא מלא רוקים ואפשר כי שם היא ברייתא. ומ\"מ גם שם הוכיחו תוס' ז\"ל מן התוספתא דגרסי' מלא מי רגלים רואין אותם כאילו הן יין דגרסי' בתוספתא דמסכת טהרות בפרק המתחיל דם טמא מי רגלים שנתערבו ביין רואין אותם כאילו הן מים נתערבו במים רואין אותם כאילו הן יין במים אם בטל מראיהן טהורים ואם לאו טמאים ע\"כ וכן פי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>מלא מי חטאת. </b>מים שנתקדשו באפר פרה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט עיין במה שכתב הר\"ש ז\"ל בפ' בתרא דמסכת פרה שנדחק לפ' מכח קושיא שהן מים שעדיין לא נתקדשו והכי נמי אשכחן דקרי להו תנא מי חטאת אע\"פ שעדיין לא נתקדשו התם בפ\"ט דתנן החושב על מי חטאת לשתות וכו' וז\"ל כאן עד שירבו המים של מקוה על מי חטאת משהו הואיל ואב הטומאה הן וחשיבי משום קדושתייהו לא בטלי אלא ברובא ומיהו לא יתכן פי' זה אי מיירי במים שאינם מקודשין ובפ' בתרא דפרה דקדקנו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכחצי פרס. </b>בתוספתא תניא וכמה הוא פרס שני ביצים חסר קמעא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר שני ביצים שוחקות שיער רבי שני ביצים ועוד אחד מעשרים בביצה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בלע טבעת וכו'. </b>ופי' רש\"י ז\"ל ולהכי נקט הזה ושנה וטבל ואח\"כ הקיאה דאם הקיאה קודם טבילה נטמאת ביציאתה במגעו ע\"כ ומפ' התם רבה דטעמא דמתני' משום בלוע ושמעי' ממתני' דקתני דטומאה בלועה אינה מטמאה וטהרה בלועה אינה מטמאה שאם בלע ג\"כ שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה אינה מיטמאה הטהורה מן הטמאה אבל אי הוה מפרשינן טעמא דמתני' משום דמגע בית הסתרים הוא ואנן בעינן גלוי דומיא דוידיו לא שטף במים טבעת בטבעת לא שייך למימר בהו בית הסתרים דאע\"פ שנטמנו באדם הרי הן כמונחים בתוכו ומטמאה חדא לחברתה ע\"כ ונפקא לן התם טומאה בלועה מקרא וטהרה בלועה מק\"ו. ועיין במ\"ש שם בפ' בהמה המקשה סי' ג':  ",
+                "<b>בזמן שהוא נראה חוצץ. </b>דאי אפשר שלא יהא מקצתו על הבשר מבחוץ וחוצץ הרא\"ש ז\"ל. ומפ' רבינו יצחק שהחץ הוא הקוץ שמדברת בו הברייתא. וז\"ל התוספתא הנכנס לו חץ בירכו רבי אומר אינו חוצץ וחכמים אומרים ה\"ז חוצץ בד\"א בשל מתכת אבל בשל עץ ה\"ז חוצץ ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודי' שאינו חוצץ שכל הבלועים באדם ובבהמה בחיה ובעופות טהורים ע\"כ ופי' הר\"ש ז\"ל פי' בשל מתכת עיילי ליה מיא טפי משל עץ שאינו נדבק כ\"כ עם הבשר א\"נ בשל מתכות איכא סכנה טפי כשמוציאו ודבר שאינו מקפיד אינו חוצץ:  ",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת מקואות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה מקואות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Negaim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Negaim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..49850ba072c0f3df72c0507e65cb543e97b80910
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Negaim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,626 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Negaim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כתב הרמב\"ם ז\"ל שהתחיל התנא בחלוקת נגעי עור בשר כמו שעשה הכתוב ע\"כ: \n",
+                "<b>מראות נגעים וכו'. </b>רפ\"ק דשבועות בדף ה' ודילג שם התלמוד לומר דברי ר\"מ כמו שהוא שנוי כאן [*) א\"ה לכאור' נראה מתוך דברי הר\"ש והר\"ב שגם בגירסתם לא הי' כתוב דברי ר\"מ. וצ\"ע שלא העיר בזה:]: \n",
+                "<b>שנים שהם ארבעה. </b>גרסי' דממראה יאמר מראות כמו ממתנה מחנות וכי היכי דכתיב ועתה הייתי לשני מחנות ה\"נ קתני שפיר מראות שנים תוס' רפ\"ק דשבת וגם ברפ\"ק דשבועות פירשו הם ז\"ל דמראה לשון זכר כדכתיב את המראה הגדול הזה. \n",
+                "עוד כתבו ז\"ל ותנן נמי ר' דוסא בן הרכינס אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים והא דקתני טובא משום דחשיב נמי פתיכי א\"נ כייל נגעי בתים ובגדים ע\"כ ורש\"י ז\"ל נמי פירש שם בשבועות מראה לשון זכר הוא ולהכי תנן להו לשון זכר כדכתיב מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' וגו' ע\"כ וכן פי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שתן ד'. </b>תולדה דשאת ותולדה דבהרת ושם בשבועות מסיק מי שנה משנה זו בלשון אבות ותולדות דלא כר' עקיבא דאי ר\"ע הא אמר מראות נגעים נשנו כסדר מעלתן השנג והצמר והסיד והקרום וכסדר משנתן הן מצטרפין זה לזה ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות אלא מעלה אחת ואם הוא שנאם בלשון אבות ותולדות טִהַרְתַ מראה הסיד מלהצטרף דבהדי מאן תצרפי' אי בהדי בהרת שהוא אבי' הא איכא שאת שהוא כצמר דעדיפא מיני' בלובן נמצאת בהרת למעלה מן הסיד שתי מעלות ור' עקיבא זו למעלה מזו בעי נצרפה בהדי שאת שהוא מעלה אתת לאו תולדה דידי' היא דהא שקלת לה מיני' ושויתה מין בהרת ולר' עקיבא הכי איבעי' ליה למיתני בהרת עזה כשלג ושאת כצמר לבן ושניות להן סיד היכל וקרום ביצה דנימצי למימר כולהו מינא דהדדי נינהו ובהרת ושאת מצטרפים וסיד בהדי שאת נמצא לו צרוף אבל השתא דחלק תולדה לזו ותולדה לזו אין מצטרף כל אחד אלא עם אביו אלא מחוורתא דמתני' דלא כר' עקיבא וספר קרבן אהרן האריך בבאור סוגיא זו בפרשת נגעים פרשה ב': \n",
+                "<b>שאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן דברי ר\"מ. </b>פי' הרמב\"ם דעת ר\"מ שאחר קרום ביצה מראה אחד והוא שני של שאת ואם הוא יותר חלוש הלובן מקרום ביצה וחכמים רואים שאם הוא חלוש יותר מקרום ביצה אינו ממראות נגעים ע\"כ [*) א\"ה ראה הנוסח בפי' הר\"מ שלפנינו ואז ינעם לחכך הלשון המוגה אשר לפנינו פה ויאורו עיניך בהבנת דברי הר\"מ בשיטה חדשה ונפלאה כי גם לר\"מ התולדה דשאת גבוה מאביה. ודע שכדי לתרץ תמיהת הר\"ש דאיך פליגי ר\"מ וחכמים בצמר לבן בדבר התלוי בראית העין צ\"ל דגם הר\"מ ס\"ל כדעת התוס' פ\"ק דשבועות שהובא בסמוך דצמר לבן דר\"מ לא איירי בנקי בן יומו כמו חכמים ושוב מצאתי במ\"נ באמנה נ' שדחק להעמיס הכוונה הזאת בד' הר\"מ גם כפי הנוסח שלפנינו אבל שוב בפרפר כ\"ח חזר בו והעמיס כוונה אחרת בדברי הר\"מ וכ\"ז גרם לו שלא ראה הנוסחא המתוקנה הזאת שאין להרהר אחריה:]: \n",
+                "<b>דברי ר' מאיר. </b>ולדידי' צמר וקרום מצטרפים ושלג וסיד ושלג וקרום. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים השאת כצמר לבן. </b>וכתבו תוס' ז\"ל שם פ\"ק דשבועות ונראה דצמר לבן דר\"מ לא איירי בנקי בן יומו כמו חכמים אלא צמר שאינו נקי ושחור מסיד דאין סברא דלשאת שה א שחורה מכולן שתהי' תולדתה לבנה מתולדה דבהרת שהיא לבנה מכולן ע\"כ. והר\"ש ז\"ל תמה גם הוא על זה והאריך בדבר ע\"ש: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ונפקא מינה בפלוגתייהו דרבנן ות\"ק לענין צרוף וכו' אמר המלקט ולהרמב\"ם ז\"ל שסובר דכל הד' מראית מצטרפים כמו שכתב רעז\"ל בסמוך בסי' ג' צ\"ע מאי נפקא מימיהו בפלוגתייהו דר\"מ וחכמים. ועיין במה שנכתב שם סי' ג': \n",
+                "עוד בסוף פי' רעז\"ל והשתא לת\"ק שלג וקרום ביצה מצטרפים דהוי אב ותולדה דילי'. אמר המלקט נלע\"ד שצריך למחוק מלות דהוי אב ותולדה דילי' או שמא כצ\"ל והשתא לת\"ק שלג וקרום ביצה מצטרפים דהוו תרי אבות [הגהה וכן מצאתי שהגי' הר\"ס ז\"ל וז\"ל נ\"ל דהוו שתיהן אבות ע\"כ]. וכן סיד ההיכל עם שלג או צמר לבן עם קרום ביצה מצטרפים דהוו אב ותולדה דילי' ולרבנן שלג וצמר לבן מצטרפים דהוו תרי אבות או שלג וסיד או צמר וקרום דהוו אב ותולדה דיליה אבל לא שלג וקרום דהוו אב ותולדה דחברי': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל צמר נקי של כבש בן יומו כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' עקיבא אומר וכו'. </b>תניא ר' נתן אומר לא שאמר ר' עקיבא של סיד דיהה הימנה אלא של צמר דיהה הימנה וכתבו תוס' ז\"ל כלומר לא נקט סיד דוקא אלא משום דקאי אמילתי' דת\"ק נקט סיד או שמא ר' נתן מגי' נמי במילתי' דר' ישמעאל שאת במקום סיד ע\"כ והטעם דרבי עקיבא אזיל לטעמיה דכסדר מעלתם נשנו וכדכתבינן ואפי' בפתוך א\"ר עקיבא זו למעלה מזו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ד' מראות הללו. </b>והגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל מארבעה מראות וכו': \n",
+                "<b>לפטור ולהחליט ולהסגיר. </b>וכולהו מפ' להו ומפ' הסגר ברישא דאדסליק מיניה נקט. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ונלע\"ד דאעפ\"כ פירש בבא דפיטור קודם בבא דהחלט משום דזוטר מילתיה ודמי לבבא דהסגר ושבק חד לפטור לסיפא דהיינו הפורח מן הטמא טהור והוי התחלה בטוב וסיים ג\"כ בטוב ואפילו באותה סיפא דקדק לסיים בטוב דהיינו הסגר שהוא טוב בערך החלט. ויש עוד שם טעם אחר דהואיל ובפירושא דבבי דלהחליט קא מפ' ואזיל הזכיר ג\"כ בההיא סיפא שם החלט בתחלה או מפני שהתחיל לפ' בלהסגיר מן הטעם שכתבתי בשם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל הזכיר באותה סיפא הסגר לאחרונה דוק. וספר קרבן אהרן כתב בפרק ראשון דפרשת נגעים דבארה המשנה ראשונה להסגיר עם היות שבראשונה התחיל בפיטור לפי שבראשונה לקח החלוקות שלא כסדר לפי שרצה התנא להתחיל בטוב וכאשר פירש אותם הביאם כסדר הוייתם שאין פיטור ולא החלט אם לא קדמו ההסגר שני פעמים ע\"כ ועיין עוד שם: \n",
+                "<b>להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון לפטור את העומד בסוף שבוע שני. </b>עיין על זה ברב ה\"ר אלי' המזרחי ז\"ל בפסוק והנה הנגע עמד בעיניו והסגירו הכהן שבעת ימים שנית וגם שם בספר קרבן אהרן פרק שני דפ' נגעים שהקשו מכאן המפרשים לרש\"י ז\"ל על מה שפירש בפירוש החומש והנה כהה הנגע הא אם עמד במראיתו טמא והם תרצו בעדו בדוחק ע\"ש. כתב החכם הר\"ס אוחנא ז\"ל וז\"ל לפטור את העומד בסוף שבוע שני צ\"ע שאם הי' בו חצי גריס בהרת וחצי גריס שאת מה צרוף לפטור שייך בין אם יצטרפו או לא יצטרפו טהור והרמב\"ם ז\"ל פי' מה שפי' עיין עליו וגם לפירוש שלו קשה שפי' שבסוף שבוע הוסר קצת מראה שאת וכ' שאין צריך כהה ממש דלרבותא נקט קרא [*) צ\"ל כהה] דהא כמו שהסכימו המפרשים וגם הוא ז\"ל בחבורו וצ\"ל דלא נקט תנא לפטור אלא אגב דתנא להחליט ולהסגיר ואגב דבעי למיתני לפטור את ההופך כולו לבן וכו' ודכוותה תנא לקמן אגב בההיא דאחת ארוכה ואחת קצרה עכ\"ל ז\"ל:   \n",
+                "<b>אלו מראות נגעים שכל נגעים תלויים בהן. </b>פי' נגעי עור בשר אבל נגעי נתקים מטמאין בכל מראות כדתניא ד' מראות שעור הבשר מטמא בהן השחין והמכוה וקרחת וגבחת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. כתב התי\"ט שבוע ראשון שבוע לשון זכר שהרי רש\"י ז\"ל פירש מלא שבוע זאת של זאת וברבוי בא בסימן הנקבות: [הגהה הן אמת ששבוע לשון זכר וכדכתיב שבעה שבועות תהפור לך ואשכחן גם ברבוי לשון זכר בדניאל סי' ט' י' שבועים שבעה שלשה שבועים ימים וזולתם אבל שבת בכל דוכתא לשון נקבה וגם כך אשכחן בעומר שבע שבתות תמימות תהיינה אמנם מה שהביא ראי' מפי' רש\"י ז\"ל לא נהירא דהתם טעמא רבא איכא לפרש של זאת וכתרגומו שבועתא דדא מדלא קרינן בניקוד קמץ אלא בניקוד שב\"א שבוע זאת:] \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ולא גרסי' מראות נגעים ט\"ז. אמר המלקט כן משמע מתוך פירוש הרמב\"ם ז\"ל דל\"ג לי' מדלא הזכיר כלל בפירושו ז\"ל דברי ר' חנניה אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל גרסי לי' וז\"ל ששה עשר הני תנאי חשבי פתוכים של לבן אדמדם ולבנים של נתקי הראש והזקן ושל נגעי בתים ובגדים כך פי' בקונטרס בס\"פ המזבח מקדש ועוד תניא בתוספתא ר' ישמעאל אומר מראות נגעים שנים עשר ויש מדקדקין לכוון דר' ישמעאל כמתני' שיש ד' חלקים ושנים בצרוף שהתולדה מצטרפת לאב שלה וקסבר דאין האבות מצטרפים הא שיתא וכנגדן פתוכין הרי י\"ב ור' חנניה סגן הכהנים דאמר ששה עשר כר\"ע דאמר בפ\"ק דשבועות כו' ועקביא נמי דאמר ע\"ב כר\"ע ואמרי' בפ\"ק דשבועות משל דר' עקיבא לה\"ד לד' כוסות של חלב אחד נפל לתוכו שתי טפות של דם ואחד נפל לתוכו ד' טפות של דם ואחד נפל לתוכו ח' טפות ואחד נפל לתוכו שתים עשרה טפות ואמרי לה שש עשרה שכולן מראה לבן הן ועקביא ס\"ל כמ\"ד שש עשרה וכי מנית מטפה אחת עד שש עשרה לד' מראות הרי לך לכל מראה שש עשרה דהיינו ס\"ד פתוכים לד' מראות וד' חלקים וד' צרופים הרי לך ע\"ב ודברי ר' דוסא ל\"ו אי אפשר ליישב לפי שיטה זו אפי' למ\"ד כוס רביעי י\"ב טפות ועוד דלר' עקיבא נמי לא יתכנו דהא הני ד' כוסות חד כנגד שלג וחד כנגד צמר וחד כנגד סיד וחד כנגד קרום ואנו מנינו לכל אחד מטפה אחת עד שש עשרה אין לנו למנות לשלג אלא מטפה אחת עד שתים ולשל צמר משלשה ועד ד' ולשל סיד מה' ועד ח' ולשל קרום מט' ועד ט\"ז ויש לפרש דר' דוסא חשיב נגעי הגוף כו' עד נמצא בכל א' ד' מראות עם פסיון ונתקים לא מנינו דמטמאין בכל מראות ולא כפי' הקונטרס דזבחים עכ\"ל ז\"ל וכתוב בספר קרבן אהרן פרשה ב' דפרשת נגעים שמה שהוקשה לרבינו עובדיה ז\"ל שאיך מנה הרמב\"ם ז\"ל בכלל המראות ח' בנתקים ואנן קיימא לן דנתקים מטמאין בכל מראות גם הרמב\"ם ז\"ל עצמו הרגיש בזה שלא אמר ושמנה בנתקים כו' עד עם היות שהן מטמאין גם בשאר המראות כולן ולזה נ\"ל שכוון רש\"י ז\"ל בס\"פ המזבח מקדש שכתב הני תנאי מנו פתוכים של לבן אדמדם ולבנים של נתקי ראש וזקן ושל נגעי בתים ובגדים ע\"כ ודוק אומרו ולבנים של נתקים שכוונתו לומר עם היות שהנתקים אין להם מראה מיוחד עכ\"ז הנה המראה לבן שבהן הוא כלול בכלל מנין המראות הללו עכ\"ל בקיצור מופלג. וכוונו חכמים לחלק המראות לכמה חלקים כדי שיהא החכם בקי בהן ובמראיתן והוסיפו החכמים לחלקן זה אחר זה כדי שיתבוננו בהן היטב: \n",
+                "<b>בתחלה לאחר השבת. </b>פי' ביום ראשון בשבוע: \n",
+                "<b>ולא בשני. </b>פי' ביום שני בשבוע שודאי שבוע שני שלו יחול בשבת כמו שפי' רעז\"ל דשתי הסגרות וכו': \n",
+                "<b>ולא בשלישי לבתים. </b>פי' ביום שלישי בשבוע מפני שודאי יחול יום תשעה עשר בשבת: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר לעולם רואין חל להיות וכו'. </b>נראה דכולה מילתיה דר' עקיבא אע\"ג דרבנן מודו לי' בהא: \n",
+                "<b>בתוך השבת. </b>תימה אמאי לא תני בשבת: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל צ\"ל הלכה כר' עקיבא וכן הוא ג\"כ ברמב\"ם פ\"ט דהלכות טומאת צרעת סי' ז': \n",
+                "<b>ויש בדבר להקל. </b>כגון שאם הי' רואה אותו בשבת והי' בו שיער לבן אע\"פ שלמחר הלך לו מ\"מ הוי טהור מתוך החלט ובעי קרבן והשתא פטור מן הקרבן דה\"ל טהור מתוך הסגר הר\"ס ז\"ל: \n",
+                "<b>ולהחמיר. </b>פי' שאם הי' רואה אותו בשבת ולא הי' בו שיער לבן בסוף שבוע שני הי' פוטרו ויכול לטבול בשבת ויהי' טהור לערב שיעריב שמשו ומותר בתרומה ובקדשים כל אותו הזמן שעדיין לא נולד לו שער לבן והשתא הפסיד אותו הזמן שהרי עדיין הוא בטומאתו שהי' מוסגר. הר\"ס ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיער לבן. </b>פי' כגון זקן שזרקה בו שיבה או כיוצא בו כך פי' הר\"ש ז\"ל לקמן פ\"ד סי' ג' אברייתא דמייתי התם ושם בסוף הפרק פי' דרך השערות לבא שחורות והנגע מלקה אותם והופכן ללבן וסימן לדבר שיער זקנים שמתלבן מתוך חלישת חיל ע\"כ והנה העתקתיו אני שם ספ\"ד: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והשחירו שניהם כדי נסבה וכו'. אמר המלקט ורבינו מאיר הלוי ז\"ל פי' היו לבנות בשבת והשחירו אחר השבת ולא פירש היאך השחירו והדר מפ' בין השחירו שתיהן או אחת מהם והשחירו שתיהן הוי פירוש או השחירו וכן אחת ארוכה ואחת קצרה קאי אארוכות והקצירו ומפ' כיצד הקצירו בין אחת ארוכה ואחת קצרה בין הקצירו שתיהן תדע דבסיפא קתני או אחת לבנה וכו' או אחת קצרה וכו' וברישא לא קתני דברישא הוי פירושא ולא שייך למיתני או ולא תיקשי דהוי זו ואין צריך לומר זו אחת שחורה טהור כ\"ש שתיהן דאגב סיפא נקטי'. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן. </b>נסמך הוא בשכיסה השחין את כל הבהרת מצד אחד של השער והדר קתני לא שכיסה כולה מצד אחד אלא מעט שחין הקיף שתיהן או אחת מהן ועדיין כל הבהרת קיימת סביב. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>היתה בו מחיה והלכה לה המחיה וכו'. </b>כצ\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והיתה המכוה. אמר המלקט נלע\"ד והיתה המחיה צ\"ל: \n",
+                "<b>או מיעטה השחין ומחית השחין. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד להחמיר. </b>לא הי' בו שיער לבן בשבת ואילו ראהו אז הי' מסגירו ועתה כשרואהו אחר השבת וכבר נולד לו שיער לבן הוא מחליטו ותימה מאי חומרא היא זו אף אם הסגירו בשבת יחלט כיון שנולד בו שיער לבן וי\"ל אם היה מסגירו בשבת לא הי' רואהו עוד עד סוף השבוע ושמא הי' הולך לו שיער לבן בתוך השבוע. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>היו שחורות והלבינו או אחת שחורה אחת לבנה והלבינו שתיהן קצרות והאריכו או אחת קצרה ואחת ארוכה וכו'. </b>כצ\"ל וכדכתבינן וכן הוא בִדְפוֹס פי' הר\"ש ז\"ל במלות או הכא בסיפא גבי כיצד להחמיר: \n",
+                "<b>או חֲלָקַן השחין. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>לא היתה מחיה. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>או מיעטה השחין ומחית השחין. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בני ישראל. </b>ס\"א בית ישראל: \n",
+                "<b>אני כפרתן. </b>בספ\"ק דסוכה גרסי' אמר ריש לקיש הריני כפרת ר' חייא ובניו ופי' רש\"י ז\"ל יסורין הבאין עלי לכפרתו של ר' חייא ובניו יהיו ולשון כבוד הוא זה כשהוא מזכיר אביו או רבו לאחר מיתתו צריך לומר כן ע\"כ: \n",
+                "<b>צורות שחורות ולבנות ובינוניות. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ומקיפו מבחוץ. </b>לבהרת ותראה הבהרת בין בגרמני בין בכושי: \n",
+                "<b>כבינוני. </b>פי' כסם הבינוני שהוא דומה לבשר אדם בינוני: \n",
+                "<b>מראות נגעים להקל. </b>כדתנן ספק נגעים בתחלה טהור: \n",
+                "<b>זה וזה בבינוני. </b>היינו כר\"ע וכר' ישמעאל ולא מצינו בשום משנה שלשה תנאים דליכא נפקותא דדינא בינייהו כלל וכולהו בחדא שיאטא אזלי רק הכא כפי פי' הר\"ש ז\"ל שממנו העתיק רעז\"ל. ובת\"כ בפ\"א דפרשת נגעים וע\"ש בספר קרבן אהרן שכתב שם דחכמים שאמרו זה וזה בבינוני רצו לפרש סתירת הכתובים אשר מהם למד ר' יהודה קולא ע\"כ. וברמב\"ם פ\"א דהלכות טומאת צרעת סי' ט' וז\"ל בהרת שהיא עזה כשלג נראית באדם שהוא לבן כהה ובהרת שהיא כהה נראית בכושי עזה לפיכך אין משערין הכל אלא בבינוני שאינו לא לבן ולא שחור ע\"כ משמע דמפ' דמלת נראית אינה גזרת הדין והוי סברת ת\"ק אלא הקדמה והצעה לתנאים הנזכרים אח\"כ דוק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אימתי רואין בשלש שעות וכו' ר' יהודה אומר בד' ובחמש וכו'. </b>בברייתא בת\"כ ריש פ' שני דפ' נגעים קתני ור' יוסי אומר בד' בה' ובתשע ובעשר אבל רואה אני את דברי ברבי כלומר דברי ר' יהודה. הר\"ש ז\"ל. ונלע\"ד דרישא דקתני ולא בצהרים סתמא אי כר' יוסי אי כר' יהודה אבל כר\"מ לא מיתוקמא דהא צהרים היינו שש ושבע ולדידי' הא רואין בשש ובשבע וכן מצאתי אח\"כ שכתב ג\"כ כך שם בספר קרבן אהרן ור' יוסי סבר דשלש שעות הם נהרים ושנים לחוד בין הערביים ולזה שלל ג\"כ הוא גם השמינית והוסיף העשירית. ואי ל\"ג מלת ובשש במילתי' דר' מאיר כאשר מצאתיו מוגה ניחא קצת. גם בקצת דפוסי משנה מצאתי שלא נדפסה מלת ובשש וגם ה\"ר יהוסף מחקה מספרו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית האפל. </b>וכתב הר\"ש ז\"ל דגרסי' בתוספתא בית האפל וחלונותיו מגופות פותחין לאותן החלונות ורואין את נגעו ע\"כ. ובסנהדרין פ' חלק (סנהדרין דף צ\"ב) אמרי' כמי שאפילת הבית מצילתו מן הנגע כך האדם השפל ואפל יחי' והיינו דאמרינן הוי קבל וקיים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האיש נראה וכו'. </b>פ' בתרא דנדה דף ס\"ז ופי' שם רש\"י ז\"ל כעודר בבית השחי וכמוסק זיתים בבית הערוה דאם יש לו נגע בבית השחי אין צריך להגביה זרועותיו יותר מדאי להראותו אלא כעודר שמגבי' ואינו מאנס עצמו ומה שיוכל כהן לראות יראה ואם לא יוכל לראות טהור ובבית הערוה אינו צריך לכוף ולשוח יותר מדאי אלא כמוסק זיתים אחר שנשרו מן האילן ומלקטן מעל הארץ והאשה נראית לכהן בנגעה כאורגת בבית השחי ואם בבית הערוה כופפת עצמה כמניקה את בנה ע\"כ וכתבו שם תוס' ז\"ל וכמניקה את בנה פי' רש\"י ז\"ל לענין בית הערוה ואין נראה דבת\"כ תני לה גבי הדד ע\"כ. וע\"ש אם אותה היא ברייתא וז\"ל הערוך בערך עדר האיש עומד ערום לפני כהן ומחזיר פניו לכהן ומגביה זרועותיו למעלה כדרך שמגביה המעדר בשעה שעודר בשדה כדי שיראה בית השחי שלו ובטנו של פניו ואח\"כ הופך גבו לכהן וכופף קומתו כדרך שכופף בשעה שמוסק זיתים כשמפילן מן הזית ולוקטן מן הארץ ומה שיכול לראות בכך מבית הסתרים רואה יותר על כן אינו צריך וכן האשה כשרואה נגעה נראית כאורגת שפושטת זרועותי' למעלה ומכה הערב ואח\"כ חוזרת גבה וכופפת קומתה כאותה שמניקה את בנה ששוכב על הארץ ע\"כ: \n",
+                "<b>כאורגת בעומדין. </b>במסכת עומדת הרא\"ש ז\"ל ועיין בספר קרבן אהרן פ\"ד דפ' נגעים שפירש שם בַעֲמַרִים בצמר שמא הוא גורס עמרים ברי\"ש. וכן לענין טבילה כדאיתא התם בנדה וכמו שפסק הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א דהלכות מקואות סי' י'. ועיין במה שפי' הר\"ן ז\"ל בפ' שני דשבועות הביאו בית יוסף ביורה דעה סימן קצ\"ח: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר וכו'. </b>ואין הלכה כר' יהודה: \n",
+                "<b>כשם שהוא נראה לנגעו כך הוא נראה לתגלחתו. </b>דמה שאין מיטמא בנגעים אין טעון גלוח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רמ\"א אף לא נגעי קרוביו. </b>בתוספתא קתני אפכא כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו דברי ר\"מ וחכ\"א אף לא נגעי ביתו בגדיו וקרוביו ובתרתי פליגי. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר וכו'. </b>ואין הלכה כר\"י ולא כר\"מ: \n",
+                "<b>כל הבכורות וכו'. </b>ברייתא בבכורות שלהי פ' עד כמה (בכורות דף ל\"א) ומוקי לה ביחיד מומחה דאי אינו מומחה אפילו לאחרים לא מהימן להתיר אלא בעי שלשה בני כנסת וכן תנן בפרק כל פסולי המוקדשין: \n",
+                "<b>חוץ מבכורי עצמו. </b>כך הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל:   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>באיש אחד. </b>שנולדו לו שני נגעים זה אצל זה או אחד בידו ואחד בגופו וירצה להקיפן זה אצל זה או שני אנשים שבאו ביחד לא יראם כאחד דכתיב וראה הכהן את הנגע ודריש בת\"כ שיהו עיניו בו בשעה שרואהו בעור הבשר שנראה עור בשר עמו ומשמע לי' הנגע דוקא נגע אחד שיהו עיניו בו ולא בדבר אחר וגם שיראה עור בשר שסביב הנגע עם הנגע ואם הי' מקיפם זה אצל זה לא הי' רואה עור הבשר עמו: \n",
+                "<b>אלא רואה את הראשון. </b>ר\"ל אחד מהם אם באו כאחד או הראשון אם בא תחלה: \n",
+                "<b>וחוזר לשני. </b>מאחר שנולד השני קודם שהסגיר את הראשון או שהחליטו אבל נולד אח\"כ אין נזקק לו כדקתני סיפא אין מסגירין את המוסגר ולא מחליטין וכו' דאינו נזקק לו כלל עד שיפטר מנגע ראשון ונ\"מ אחר שנטהר מנגע ראשון אין עליו תורת טומאה עד שיזקק לו הכהן ועוד נ\"מ אם הי' סימן בשני והלך לו שאין צריך להביא קרבן עליו ובנגע אחד עצמו משכחת לה. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל בתחלה ובסוף שבוע מסגיר ומסגיר מחליט ומחליט מסגיר וכו'. </b>כצ\"ל. ופי' הרא\"ש ז\"ל אבל בתחלה כלומר שנולד השני בתחלה קודם שהסגיר או שהחליט הראשון אז בתחלה ובסוף שבוע נזקק לשניהם לכל דיניהם הסגר והחלט ופיטור והיינו רישא אלא שהוסיף לפ' שעושה ג\"כ כך בסוף שבוע. ובת\"כ פ\"ב דפ' נגעים דריש נגע צרעת הוא וראהו הכהן לפי שנאמר וטמאו הכהן לא יסגירנו למדנו שאין מסגירין את המוחלט כו'. וגם גבי נתקים תניא נמי הכי שם פ\"ט: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וה\"ה איפכא מסגיר ומחליט או מחליט ומסגיר וכו'. אמר המלקט הוא לשון הר\"ש ז\"ל ושייך לומר אפכא גם בהני תרי באבי כיון שהזכיר התנא הסגר והחלט אע\"ג דלא הזכירן רק גבי פיטור נהפך גם בשניהם לבדן כנלע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חתן שנראה בו נגע וכו'. </b>ובבכורות פ' כל פסולי קתני לו ולאיצטליתו. ופי' הרא\"ש ז\"ל שאר כל אדם שנראה בו נגע ב\"ד כופים אותו לבוא אל הכהן דמצות עשה היא דכתיב והובא אל אהרן הכהן אבל חתן ורגל נותנים. ומפיק לה ר' יהודה בברייתא דת\"כ פ\"ה דפרשת נגעים וסוף פרשה ה' דפרשת מצורע מקרא דכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית אם ממתינין לדבר הרשות שאין מטמאין עד שמפנה כל הכלים שבבית כ\"ש לדבר מצוה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהן שלשה עשר יום. </b>בת\"כ פ' שני דפרשת נגעים יליף לה מקרא דכתיב והסגירו הכהן ז' ימים שנית דמלת שנית יתירא כדמפ' התם בספר קרבן אהרן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השחין והמכוה מטמאין בשבוע אחד וכו'. </b>פי' אם נולדה בהרת במקומן כדמפרשי קראי ודוקא כשנולדה הבהרת על צרבת השחין דהיינו שהתחיל להתרפאת עד שנעשה קרום כקליפת השום אז יש לו דין סימני טומאה דשחין ומכוה ושבוע אחד אבל אם עדיין לא קרם כקליפת השום טהור והיינו דתנן לקמן ספ\"ו וגם בפ\"ט היו מורדין טהורין וגם שלא נתרפאו לגמרי עד שנעשה הבשר צלקת שאם נתרפאו לגמרי נידון בשלשה סימנין ובשתי שבועות כדין עור הבשר ממש דתנן לעיל בסמוך וכל זה תמצאנו מבואר לקמן בפ\"ט כמו שכתבתיו שם: \n",
+                "<b>ובסוף שבוע. </b>בוי\"ו ולאחר הפיטור בוי\"ו צ\"ל בכולהו באבי. תניא בתחלת ת\"כ בברייתא דר' ישמעאל כל דבר שהי' בכלל ויצא לטעון טעון אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר כיצד ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא או בשר כי יהי' בעורו מכות אש והלא שחין ומכוה בכלל כל הנגעים היו וכשיצאו לטעון טעון אחר שהוא כענין יצא להקל ולא להחמיר להקל עליהם שלא ידונו במחי' ושלא ידונו אלא בשבוע אחד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנתקים. </b>שיעורן כגריס. תניא בתחלת ת\"כ בברייתא דר' ישמעאל כל דבר שהי' בכלל ויצא לטעון טעון אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר כיצד איש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן והלא הראש והזקן בכלל עור הבשר היו וכשיצאו לטעון טעון אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר להקל עליהם שלא ידונו בשער לבן ולהחמיר עליהם שידונו בשער צהוב פי' שלא כענינו דנתקים מטמאין בכל מראה ועור הבשר אין מטמא אלא בד' מראות והכי תניא בהדיא בת\"כ וכו'. הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>במחי' ובפשיון. </b>לקמן ס\"פ עשירי מבואר הטעם מ\"ש דמטמאי בהני סימנין: \n",
+                "<b>בתחלה ובסוף. </b>בוי\"ו צריך להיות גם כן בכולהו באבי: \n"
+            ],
+            [
+                "בסוף פי' רעז\"ל כשחזר הנגע לכמות שהי' או מירקרק וכו'. אמר המלקט עיין לקמן בפי\"א סי' ד' ה' ו' וברפי\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יותר על שלשה שבועות. </b>וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל אמר בנגעי בתים שקערורות ירקרקות כו' ואמנם בא זה הפסוק אשר אמר והנה פשה הנגע בבית אחר שבוע שלישי וזה שהצרעת כאשר תראה בבית כו' וע\"ז בא והנה פשה הנגע בבית עכ\"ל ז\"ל בחבורו שם רפט\"ו הלשון כך וביום תשעה עשר רואהו אם חזר בו נגע כשני גריסין ה\"ז פשיון אחרי הטוח ונותץ את כל הבית ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מטמא בתחלה. </b>אבל פשיון אינו מטמא אלא בסוף דכתיב אחרי הראותו אל הכהן: \n",
+                "<b>ואין בו סימן טהרה. </b>שאם נתמלא כל הגוף שער לבן לא נטהר: \n",
+                "<b>ומטמא בכל הנגעים חוץ מן הנגע. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל מראה. </b>הבשר של המנוגע דמחי' הוא שנשאר בתוך הנגע כמראה עור בשרו שלא עבר שם הנגע: \n",
+                "<b>חוץ מן הנגע. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה שא\"כ במחי'. </b>דבעינן מבוצרת ומכונסת לא שיהיה חלק אחד בשר חי בצד זה וחלק אחד בשר חי בצד זה ואע\"פ שהי' בין שני החלקים שיעור מחי' דהיינו כעדשה ואפי' היו שני החלקים בתוך הנגע. הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>הפוכה ושלא הפוכה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל כשנתחדש נגע בגוף והלבין המקום ואחר זה נהפך בתוך זה הנגע רלק ושב בשר חי הוא מחי' הפוכה וכאשר התחדש נגע עגול במקום מהגוף ונשאר בתוכו בשר חי הנה הוא מחי' שאינה הפוכה וכולן סימן טומאה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה יהא בלבנונית וכו'. </b>בת\"כ קתני רמ\"א כל שהוא וחכמים אומרים כשיעור ופי' הר\"ש ז\"ל חכמים היינו ר\"ש דמתני' וכשיעור דקתני היינו כדי לקרוץ בזוג. ור\"מ דאמר הכא בכל שהוא היינו בלבנונית אבל בשיעור השער מודה וכר' עקיבא דאמר בפ' בא סימן כדי שיהו ניטלות בזוג. ועיין בספר קרבן אהרן בפרשת נגעים פ' שני: \n",
+                "<b>ה\"ג ובה שיער לבן ושיער שחור. </b>ואי גרסי' או שיער שחיר מיירי לענין הסגר דצריך להסגיר. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ונלע\"ד דר\"ל דלצדדין קתני אם הוא שער לבן טמא מיד ואם הוא שער שחור יסגירנו אולי יתלבן והדר קתני דין אחר דאין חוששין להאי שיער שחור שמא מיעט וכו' ולכל הגרסאות אין חוששים שמא וכ' פי' אין חוששין להקל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זוקקה לשער לבן ולפשיון אבל לא למחי'. </b>ובתוספתא פליג ר\"א בר\"ש אכולה מתני' בין באחת בין בשתים דתניא בהרת וחוט יוצא ממנה שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקם לטמא בשער לבן ובפשיון אבל למחי' אינו מצרפן עד שיהא בו רוחב כגריס ראב\"ש אומר כשם שאין מצרפן לטמא במחיה עד שיהא בו רוחב כגריס כך אין זוקקם לטמא בשער לבן ובפשיון עד שיהא בו רוחב כגריס וכה\"ג נמי פליג גבי נתקים דתניא בתוספתא פ' המתחיל ר' עקיבא נתק וחוט יוצא ממנה שני נתקים וחוט יוצא מזה לזה אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקם ליטמא בשער צהוב דק ובפשיון ולהציל בצמוח אבל במשוייר אינו מציל עד שיהא בו רוחב כגריס ר\"א בר\"ש אומר כשם שאינו מציל בשיור עד שיהא בו רוחב כגריס כך אין זוקקם לטמא בשער צהוב דק ובפשיון ולהציל בצמוח עד שיהא בו רוחב כגריס. הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש מטהר. </b>אהלכה מחי' קאי דאילו הלך שער לבן מודה דטמא מפני המחי' דמחי' מטמאה הפוכה ושלא הפוכה: \n",
+                "<b>מפני שלא הִפְכַתו הבהרת. </b>דהואיל והלכה המחי' ס\"ל לר\"ש דאין שער לבן סימן טומאה אם לא שיעמוד בגוף הבהרת דדריש והיא הפכה שער לבן ולא מחי' וחכמים ס\"ל שמאז שהי' שיער לבן בתוך הנגע הנה הוא טמא שנאמר ושער בנגע הפך לבן וקרא דוהיא הפכה שער לבן ללמד שלא יקדים שער לבן לנגע כמו שיתבאר. הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>מפני שלא הפכתו בהרת כגריס. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלכה וחזרה בסוף שבוע. </b>ואפי' שההליכה והחזרה שתיהן היו ביום אחרון של סוף השבוע הרי היא כמות שהיתה ומסגירו הסגר שני ואם עמדה בסוף שבוע שני פוטרו ולא אמרינן כיון שהלכה כשחזרה הוי נגע חדש וצריך שני הסגרות אלא כיון שחזרה למקומה הראשון הרי היא כאילו לא הלכה ופלוגתא היא בת\"כ פ' שני דפרשת נגעים דתניא וטהרו הכהן מספחת היא ואע\"פ שלא נשתנה מראה יכול אע\"פ שהלכה לה וחזרה ת\"ל היא מה יעשה לה ר' יהודה אומר תראה בתחלה וחכמים מטהרין ע\"כ וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ד היתה בו בהרת והסגירו והלכה הבהרת סוף ימי הסגר וחזרה בהרת במקומה כמו שהיתה הרי הוא כמות שהי' ע\"כ וכתוב שם בכסף משנה שנ\"ל שגירסת רבינו היתה כמו שכתב והעתיק למשנה כמנהגו ע\"כ ר\"ל שבמקום האי בבא דהלכה וחזרה בסוף שבוע הרי היא כמות שהיתה לאחר הפיטור תראה בתחלה הי' גורס מה שכתבנו בשמו ז\"ל לפי מה שנראה למהרי\"ק ז\"ל. ועיין עוד במה שאכתוב בסמוך: \n",
+                "<b>היתה עזה וכו'. </b>עיין בספר קרבן אהרן פ' שני דפרשת נגעים: \n",
+                "<b>כנסה ופשתה. </b>היכא דהסגירה וכו' לשון רעז\"ל עד או פשתה בסוף שבוע ואח\"כ כנסה את מקום הפשיון ולא יותר. אמר המלקט סוף לשון זה ברבינו שמשון ז\"ל הכי הרי היא כמות שהיתה ומסגירו שנית בסוף שבוע ראשון ופוטרו בשני ובהא לא קפליג ר' עקיבא כדאיתא בתוספתא אלא בכה\"ג פליגי כגון שהיה בתחלה כגריס ועוד והסגירו ובסוף שבוע שני או לאחר הפיטור כנסה אותו ועוד ואח\"כ פשתה אותו ועוד ר' עקיבא מטמא דהא פשתה וחכמים מטהרין דלא חשבי לי' פשיון מאחר דתחלתה היתה כגריס ועוד וכן נמי פשתה וכנסה ר\"ע מטמא דחשיב לי' כפשיון וחכמים מטהרין הואיל וחזרה לכמות שהיתה וכל הנך פלוגתי דר' עקיבא ורבנן בסוף שבוע שני ובחזרה לאחר הפיטור דלאחר שפטרו נמי אם חזר ופשה טמא עכ\"ל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ועוד האריך הר\"ש ז\"ל ע\"ש. וז\"ל שהביא הר\"ס ז\"ל פי' הר\"ש ז\"ל דבכה\"ג מוכח בתוספתא דכ\"ע מודו דהיא כמות שהיתה ופלוגתייהו היכא דהסגירו בבהרת כגריס ועוד ובסוף שבוע כנסה אותו ועוד ואח\"כ פשתה אותו ועוד וכן נמי פשתה משהו מכגריס ואח\"כ כנסה אותו משהו. עוד פי' דפלוגתייהו בנשתנית בז' עצמו ובו ביום חזרה לכמות שהיתה ולא שכנסה באמצע שבוע ובסוף שבוע פשתה דלכ\"ע ה\"ה היא כמו שהיתה ובזה לא קשה מידי מדר\"ע לדר\"ע דקתני לעיל בפ\"ק ויש בדבר להקל ולהחמיר דהיינו להקל אם פשתה ביום שבת ולמחר כנסה והכא קתני פשתה וכנסה ר\"ע מטמא דהתם מיירי ביום שאין ראוי להסגיר ולא להחליט דהיינו יום שבת והוי כמו באמצע שבוע והכא מיירי ביום שביעי עצמו פשתה וכנסה ודו\"ק עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס וכו'. </b>זו הבבא ליתה בנוסחת הרמב\"ם ז\"ל. וכן כתב ג\"כ מהרי\"ק ז\"ל שם פ\"ד דבזה בטלה קושיא מעיקרא. פירוש שהראב\"ד ז\"ל השיג שם על הרמב\"ם ז\"ל דקשה דר\"ע אדר\"ע דלעיל בסמוך קאמר ר\"ע מטמא ואי ההיא בתוך ימי הסגר מיירי מ\"ש מהא דקתני בה ר\"ע אומר תראה בתחלה דהאי נמי כנסה ופשתה הוא שמתחלה היתה כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס והיינו וכנסה שחזרה כמות שהיתה ואמר תראה בתחלה ולא חשש למה שפשה כיון שחזר לכשיעור וא\"כ למה יחליט בזו. וכחב מהרי\"ק ז\"ל שם בסוף דבריו ומכל מקום נראה שאנו מוכרחין לפ' דטמא דאמר ר\"ע היינו לומר דתראה בתחלה ולאפוקי מחכמים דמטהרין דאילו להחליט אין שום טעם בפשתה וכנסה ע\"כ: \n",
+                "<b>אום </b>הערוך גורס אוס בסמ\"ך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והלך מן האום כחצי גריס ר' עקיבא מטמא. </b>בפשתה לאחר הפיטור איירי דמחלטי ליה:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תראה בתחלה. </b>לשון רעז\"ל ואע\"ג וכו' עד מ\"מ נפקא מינה דלרבנן בעי אתויי קרבן אכל חד וחד ולר' עקיבא כנגע אחד חשיב וכו'. אמר המלקט עוד פי' הרא\"ש ז\"ל דנ\"מ דלרבנן נגע חדש הוא ואינו טמא עד שיטמאנו הכהן ואי רגל הוא לא חזי ליה כהן עד אחר הרגל ומן הראשון כבר נטהר אבל לר\"ע חד נגע איהו ונולד לו סימן טומאה בימי הסגרו וצריך להחליטו מיד ע\"כ ומדברי הרמב\"ם ז\"ל נראה דנ\"מ להיכא שהשיער והמחיה אין בהם כל התנאים הצריכים לטמא. [הגהה הקשה הר\"ם ז\"ל על פירוש רבינו עובדי' ז\"ל וז\"ל ותימה דהתנן בפ' שני דכריתות מצורע שנתנגע נגעים הרבה אינו מביא אלא קרבן א' וי\"ל דהכא מיירי כשפשתה אחר שכבר נראה להביא קרבנותיו דהיינו ביום שמיני לרפואתו ומש\"ה בעי קרבן אכל חד וחד כההיא דנזיר שנטמא בשמיני כדאיתא פ\"ק דחגיגה דף ט' ע\"א דפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן היא דחזקיה אמר נטמא ביום מביא פי' קרבן אחר נטמא בלילה אינו מביא ור' יוחנן אמר אף בלילה נמי מביא וכן נראה מפורש בדברי התוס' רפ\"ק דחגיגה דף ד' בדבור המתחיל דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה ע\"ש ולפי זה נראה דלא פליג ר' עקיבא אלא בכה\"ג שפשתה בשמיני לרפואתו דחשיב לי' כנגע ראשון אבל אם בשמיני לרפואתו נולד בו נגע אח' כ\"ע מודו דחייב להביא ב' קרבנות וזה פשוט. אבל אין כן דעת הרמב\"ם ז\"ל שכתב בסוף הלכות מחוסרי כפרה וז\"ל מצורע שנתנגע אחר שהביא אשמו צריך קרבן אחר לצרעת שני' וכן אם הביא אשמו ונתנגע צריך קרבן על כל א' וא' אבל אם נתנגע ונתרפא והביא צפוריו וחזר ונתנגע ונתרפא והביא צפוריו קרבן א' לכולן עכ\"ל הרי בפירוש דדוקא אם הביא אשמו אבל אם לא הביא אשמו אע\"פ שנתנגע אחר שכבר נראה להביא אינו מביא על צרעת שני' וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל שפי' בפ' שני דכריתות גבי ההיא דמצורע שנתנגע נגעים הרבה אינו מביא אלא קרבן א' וז\"ל כגון שספר שבעה ולא הספיק להביא קרבנותיו עד שנתנגע וכן שני' וכן שלישית עכ\"ל ודברי הרמב\"ם ז\"ל אינם מוכרחים מההיא דתנן התם הביא צפוריו ונתנגע לא עלה לו עד שיביא חטאתו דברי ר\"ש ר' יהודה אומר עד שיביא אשמו דההיא לאו לענין מצורע שנתנגע מיתניא אלא לענין לאקבועי בעניות ועשירות כדאיתא התם בגמרא אבל לענין אייתויי קרבן א' או ב' קרבנות יכול להיות דאם נתנגע אחר שכבר נראה להביא קרבנותיו שחייב להביא גם על צרעת שני' כההיא דנזיר וכדעת התוס' והר\"ש ז\"ל. ונראה לפ' ההיא דנתנגע נגעים הרבה שמביא קרבן א' על כולם היינו שחזר הנגע למקומו הראשון ממש ודע כי יש אופן אחר שיתחייב בו ב' קרבנות על שני מיני נגעים כמו מי שנראה בו ב' בהרות בתחלה מסגירו בזו ובזו או מחליטו בזו ובזו כי ההיא דתנינן ברפ\"ג אבל בתחלה בסוף שבוע מסגיר ומסגיר מחליט ומחליט וכו' ושם פי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל דנפקא מינה לענין קרבן וכן ההיא דתנינן פ\"ד שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו אם יש בו רוחב ב' שערות מצרפן וכו' לענין קרבן ע\"ש. עכ\"ל ז\"ל]: \n",
+                "<b>בהרת כחצי גריס ואין בה כלום נולדה בהרת כו'. </b>וכתב הרא\"ש ז\"ל והא דלא קתני ופשתה כחצי גריס דלא שייך להזכיר פשיון אלא על נגע שיש בו טומאה כשיעור דהיינו כגריס ע\"כ: \n",
+                "<b>ה\"ז להסגיר. </b>דאכתי לא אתייליד בה סימן טומאה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שאמרו אם בהרת וכו'. </b>קשה לע\"ד מאי שייך למיתני הכא מפני שאמרו ומה נתינת טעם הוא זה למאי דקתני ברישא דבשלמא אי הוה עסיק תנא בדיני הפוכה ושלא הפוכה שייך למיתני מפני שאמרו וכו' אבל הכא עד השתא לא תני רק איזו בהרת בסימן טומאה להסגיר ואיזו להחליט וטפי הוה שייך למתניי' לעיל בסימן ו' אכן נלע\"ד שאפשר שהרגיש התנא בדבריו דהא קתני עד השתא בכולהו הני באבי ובה שערה א' ובה שתי שערות דהוי פירושא דבהרת קדמה ואח\"כ באו שערות ואמאי לא תני בהדיא ונולדה בה אח\"כ שערה א' או ונולדה בה אח\"כ שתי שערות לזה קאמר מפני שאמרו וכו' כלומר מפני שכבר הוא דבר ידוע לא הוצרך התנא לפרשו לך בהדיא ואפשר שלזה כוון ג\"כ רבינו שמשון בלשונו שהעתיק כבר רעז\"ל כל היכא דתנן וכו' דוק ולמאי דכתיבנא בסמוך בשם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ניחא טפי. ובנזיר פ' בתרא דף ס\"ה כתב רש\"י ז\"ל ה\"ג ספק טמא ור' יהושע אומר כהה פי' כאילו כהה הנגע דהוי מסימר טהרה כשמשתנה המלובן לאחר הסגר ותוס' חלקו עליו שם דל\"ג מלת אומר ע\"ש וז\"ל רש\"י ז\"ל פ' כל היד ר' יהושע אומר כהה טהור והרי הוא כנגע שכהה מראיתו בשבוע של הסגר שהוא סימן טהרה דכתיב והנה כהה הנגע וגו' ובשם ר' משה הדרשן שמעתי קהה כלומר קיהה בדבר ונחלק עליו וכן מצאתי בת\"כ ר' יהושע קיהה וטיהר ע\"כ. וכן בערוך הביא בערך כה ובערך קה. וז\"ל הר\"ש ז\"ל ר' יהושע אומר כהה למאי דכתיב בכ\"ף קשה דאמרי' בסוף נזיר ואמר רב יהודה אמר רב כיהה וטיהר ופריך ודילמא כיהה וטימא ומשני אמר קרא לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה והשתא היכי בעי למימר כיהה וטימא הא כל כהה טהור ומיהו יש כהה שאינו טהור כי ההיא דתנן לעיל בפירקין היתה עזה ונעשית כהה שעומד בד' מראות דלא נתמעטה מד' מראות אבל מ\"מ לא הוזכרה אלא לענין הסגר ואי בעי למימר הכא כהה וטימא למימרא דבעי הסגר הא ע\"כ מ\"ד נמי כהה טהור לאו למיפטרה בלא הסגר קאמר דלא תהא אלא בהרת דאין בה כלום מי לא בעיא הסגר ור\"ת ז\"ל גריס קיהה בקו\"ף וכו' ע\"כ. ובמציעא פ' הפועלים דף פ\"ו איתא פליג קב\"ה וכולהו מתיבתי קב\"ה אומר ספק טהור וכולהו מתיבתי דרקיעא אמרי טמא והוכיח רבה בר נחמני כי קא נייחא נפשי' טהור טהור וכתבו תוס' ז\"ל ביבמות פ' ב\"ש וגם בפ' הנחנקים קיהה פי' ר\"ח דקדק בדבר הרבה וטיהר ע\"כ. ולשון הרמב\"ן ז\"ל בפ' ויחי בפסוק ולו יקהת עמים ר' יהושע קיהה וטיהר שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברי המטמאים עד שטיהר בהכרח ע\"כ. ועיין במ\"ש בפ\"ק דכתובות סי' ו': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חוץ מזה. </b>דספק בהרת וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל חוץ מזה קאי אכהה דסוף פ\"ד אלמא בלא נזקק לטומאה איירי דכיוצא בה טהור בעלמא וכן לא מצינו דאיירי בנזקק אלא לקמן בסמוך דקתני זהו שאמרו משנזקק גיליון ע\"כ. וכתב הר\"ש ז\"ל דלא הוי האי סתמא דלא כר' יהושע דה\"ק כל ספק טהור לכ\"ע חוץ מזה דפליגי ועוד אחר דלא פליגי ע\"כ אבל ברמב\"ם ס\"פ שני נראה דס\"ל דסתמא דלא כר' יהושע כמו שכתב שם מהרי\"ק ז\"ל. ופי' הרא\"ש ז\"ל כל ספק נגעים וכו' פי' כגון שהסגיר שני בני אדם שבכל אחד מהם היתה בהרת א' ובסוף שבוע פשתה בא' מהם ואין ידוע באיזה מהם פשתה וכדתנן לקמן בפירקי ומן הראוי בשני אנשים יסגיר שניהם כי האחד מוחלט והשני עומד להסגיר עוד שבוע אחר ויסגיר שניהם ואם ימצא בסוף שבוע בכל א' כסלע ועוד יחליטם ובאיש אחד יחליטנו ממה נפשך אלא שגזרת הכתוב היא שאינו מסגיר ולא מחליט על הספק אלא מטהרו מיד דדריש בת\"כ ואם פשה תפשה בעור וטמא אותו הכהן את הודאי הוא מטמא ולא את הספק דוטמא אותו הכהן אנגע קאי ודרשו דוקא שיהא אותו הנגע ודאי טמא הלכך אפי' באיש אחד טהור ואע\"ג דהאי קרא בפשיון כתיב הה\"נ בשאר סימני טומאה דתניא בתוספתא בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות ה\"ז להחליט טעה ואינו יודע אלו שׁהִפְכּ ואלו שקדמו טהור דצריך שידע באיזה שערות הוא מחליטו ואע\"ג דהאי ממה נפשך מוחלט וכשם שאינו מחליט על הספק כך אינו מסגיר על הספק אלא מטהרו מיד ועוד נראה דאפי' אם עמדו בסוף שבוע שני כל אחד על סלע ועוד אינו מחליטו כיון שמסופק על אחד מהם אם יש להחליטו על פשיון של סוף שבוע ראשון או על פשיון של סוף שבוע שני מידי דהוה אאינו יודע אלו שהפכו ואלו שקדמו הלכך מטהרן מיד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בסוף פי' רעז\"ל הא דלא קתני הכא וכן במחי' לפי שכשהלך הפשיון וכו'.אמר המלקט כן תירץ הרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל תרצו דהא דלא תני שהלך פשיון ובאה מחי' דאין מחי' הבאה במקום פשיון סימן טומאה דפשיון חוץ לנגע ומחי' צריכה שתהי' מבוצרת ותימה דא\"כ גבי מחי' נמי לא ליתני שבא פשיון דפשיון במקום מחיה אינו סימן טומאה דאין הנגע פושה לתוכו ובת\"כ קתני גם גבי פשיון שבאת מחי' דקתני החליטו בפשיון והלך הפשיון וחזר הפשיון וכן שער לבן והמחי' וצריך לומר דההיא אינו חובה שבאת למקום הפשיון אלא שבאת למקום שהיא ראוי' לטמאת כגון באמצע הבהרת ע\"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פ' שני דפרשת נגעים סי' י\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שער פקודה. </b>לשון פקדון שהפקידה את השער בעור הבשר והלכה לה עד שתחזור ותמצא אורוי.ו אי נמי מלשון פקידים שמנתה הבהרת הראשונה את הבהרת השני' על שער לבן שהי' בה. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>והניחה לשער לבן. </b>מ\"מ והניחה שער לבן וכן ג\"כ בסיפא נמחקה הלמ\"ד: \n",
+                "<b>עקביא בן מהללאל מטמא. </b>כיון שקדמה הראשונה לשער: \n",
+                "<b>מי שהיתה בו בהרת כגריס ובה שתי שערות. </b>תימה אמאי תנא הכא שתי שערות דהא סתם שער לבן הוי שתי שערות והכי קתני ברישא שער לבן סתם וגם בסיפא דהאי סיפא קתני שער לבן סתם גם על הרמב\"ם ז\"ל בפ' שני יש לתמוה דברישא נקט התם שער לבן סתם כלשון מתני' ובסיפא וגם בסיפא דסיפא נקט שתי שערות ולא ראיתי מי שדבר בזה ולע\"ד צ\"ע: \n",
+                "<b>אמרו לו. </b>בוי\"ו גרסי' לי': \n",
+                "<b>אף דבריך אינם מקוימין. </b>דהאי נמי טהור דחצי גריס לא מקרי בהרת. ובת\"כ פרשת שלישי דפרשת נגעים היא שנויה בסימן ד' וגם שם שנוי במילתי' דר' עקיבא בראש דבריו שתי שערות ובסוף דבריו כתוב והניח לשער לבן כלשון משנתינו ותימה שלא דבר בזה ספר קרבן אהרן. ומ\"מ כך דבריך אין מקיימין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אצל כהן אחד. </b>אית דל\"ג מלת אחד וכן ג\"כ בסיפא וברמב\"ם פ' ששי סי' ה' ו' וכך לשונו כל ספק נגעים חוץ משני ספקות שמנינו כבר טהור עד שלא נזקק לטומאה פי' קאי שני ספקות אהנהו תרי דתנן בריש פירקין. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל סוף פירקין דלעיל אי אתיא מתני' כר' יהושע ומ\"מ מסקנא דמילתי' כבר כתבתי' לעיל בריש פירקין. ומצאתי שהעבירו הקולמוס על מלות משנזקק לטומאה ספקו טמא דבמתני' דהכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אצל כהן וכו'. </b>בתוספות פ' בתרא דנזיר אפי' בתלמוד המוגה ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל איתה בנוסח זה כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע לסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כגריס ועוד ולסוף בזה ובזה כסלע ואינו יודע איזה מהם כיהה שניהם טמאים עד שיחזרו שניהם להיות כגריס ע\"כ ונראה שנפל שום טעות שם או היא תוספתא דהא גם בת\"כ סוף פרשה ד' דפרשת נגעים כלשון משנתנו: \n",
+                "<b>זהו שאמרו וכו'. </b>גרסי': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כגריס הקלקי מרובע. </b>ירושלמי ס\"פ בתרא דמעשרות דף נ\"ב ודפ\"ד נדרים דף ל\"ז ודפ' הנחנקים ודפ\"ג דשבועות גרסי' תניא אמר רשב\"ג אין מרובע מששת ימי בראשית הותיב ר' ברכי' והתנינן גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע ומשני א\"ר ביסנא אדרבא משם ראי' דליתי' מרובע דאי לא ליתני כגריס ואנא ידענא דהוא מרובע ולמה תנינה אלא שמע מינה שהוא עצמו ירבענה כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד בשם הרא\"ש ז\"ל ומסיק התם ואית דבעי מימר לא אמר רבן שמעון בן גמליאל אלא בבריות ותני כן מרובע באוכלין ואין מרובע בבריות ע\"כ. וכתב הרא\"ש ז\"ל ושיעור הגריס לא שיהי' כמו שהוא עגול אלא מוסיפים עליו הרבוע שלשים ושש שערות דתניא בת\"כ פרשה ג' דפרשת נגעים ומחית בשר חי בשאת יכול כל שהוא ת\"ל שער לבן ומחית בשר חי מה שער לבן מקום שתי שערות אף מחי' מקום שתי שערות יכול לא יהא טמא עד שיהא בו שער לבן ומחי' ת\"ל צרעת נושנת היא היא טמאה ואין צריכה דבר אחר לסייעה א\"כ למה נאמר שער לבן ומחי' לומר לך שלא תהא טמאה עד שיהי' שיעורה כדי לקבל שער ומחי' יכול שער לבן מצד אחד ומחי' מצד אחד פי' יכול יהא שיעור הבהרת כדי שיעמוד ש ער לבן אצל מחי' דהיינו ד' שערות ברוחב שער אחד ת\"ל בשאת שתהא מבוצרת לתוך השאת הא כיצד מקום שתי שערות מימינה ומקום שתי שערות משמאלה מלמעלה הימנה מלמטה הימנה מרובע נמצאו בה ל\"ו שערות כגריס הקלקי מרובע פי' המחי' שתי שערות על שתי שערות וכן מימינה שתי שערות על שתים וכן משמאלה וכן מלמעלה ומלמטה ולארבע קרנות לכל קרן שתי שערות על שתי שערות כדי שתהא מבוצרת ומרובעת נמצא כי מרבעת לה הוי שש שערות על שש והיינו ל\"ו שערות ומיהו צ\"ע מנא לן שצריך שתהי' המחי' שתי שערות על שתים אמאי לא סגי באורך ב' שערות ורוחב שערה אחת כשיעור שער לבן וגם למה צריכה הבהרת להיות מרובעת יספיק שיהא מן המחי' לקרן אורך שתי שערות באלכסון כדי שתהא מבוצרת מכל צד וי\"ל דפשטי' דקרא דכתיב והיא הפכה שער לבן ומחית משמע דבעינן תרויהו אלא דמצרעת נושנת מפקי' קרא ממשמעותה ומטמינן בחד ויש לנו לקיים פשט המקרא כל מה שנוכל ואם לא נוכל להצריך שניהם לכל הפחות נאמר שתהי' המחי' בשיעור שער לבן ומחי'. ומחי' כבר למדנו שהיא שיעור שתי שערות נמצא שיעור טומאת מחי' שתי שערות על שתים ואז יהי' פשט המקרא מקויים והא דבעינן בקרן שתי שערות על שתים ולא יספיק שיהא שתי שערות באלכסון דכתיב בשאת משמע שתהא באמצע שתהא הבהרת מקפת המחי' מכל צד כשיעור המחי' ואף בקרנות שיהא בבהרת כשיעור מחי' באלכסונה שמכל צד שתמדוד שתמצא בבהרת שיעור המחיה. תשע עדשות שהיא ד' שערות כזה % עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>נמצאו ל\"ו שערות </b>כצ\"ל. וברמב\"ם פ\"א דהלכות ט\"צ סי' ז' ח' ושם הגרסא בשלשת הדפוסים כגריס הקלקלי בשני למדין ואפי' בספר מוגה מספר שכתובה חתימת ידו של הרמב\"ם ז\"ל בסופו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס ובה מחי' כעדשה רבתה וכו'. </b>ופי' הרא\"ש ז\"ל ובה מחי' כעדשה ובין הכל כגריס רבתה הבהרת בסוף שבוע שפשתה מבחוץ טמאה משום פשיון ובלאו הכי טמאה משום מחו' אלא אגב דבעי למיתני גבי מחי' רבתה ונתמעטה תנא נמי גבי בהרת רבתה ונתמעטה א\"נ קמ\"ל דפשיון סימן טומאה אף בנגע טמא הפושה ואם הלכה מחי' ישאר טמא משום פשיון ולא תימא אין פשיון סימן טומאה אלא בנגע טהור אבל בנגע טמא ה\"ל כנגע גדול שבא לפני כהן שאין טמא בלא פשיון ונגע טמא נמי שפשה כיון דבלאו הכי הי' טמא ה\"ל כנגע טמא מתחלתו וה\"א דלא הוי פשיון סימן טומאה קמ\"ל: \n",
+                "<b>נתמעטה טהורה. </b>דליכא כגריס: \n",
+                "<b>רבתת המחיה. </b>שכנסה הבהרת טהורה דאינה מבוצרת דבעי' סביב המחי' מכל צד כעדשה כדפרישית. כתב רבינו שמשון ז\"ל אית דגרסי רבתה המחי' טמאה ויש להעמידה כגון דיש בבהרת כגריס בלא מחי' דאפי' רבתה המחי' עד שיעור שני עדשים אכתי מבוצרת היא ונ\"ל דהגהת תלמיד היא ושבוש היא דאם יש בבהרת כגריס בלא מחי' א\"כ נתמעטה הבהרת אמאי טהורה אכתי יש בה כגריס עם מחייתה אלא ודאי בהרת כגריס עם מחייתה קאמר ואע\"ג דלעיל פ\"ד קתני בהרת כגריס ובה מחי' כעדשה ופי' בהרת כגריס בלא מחי' שאני התם דקתני בסיפא בהרת היא ומחיתה כגריס הלכך על כרחין רישא בלא מחי' קאמר אבל הכא קאי ארישא דקתני גופה של בהרת ור\"ל עם המחיה כדפרישית הלכך סיפא נמי עם מחיתה קאמר נתמעטה המחי' מכעדשה שרבתה הבהרת מבפנים עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס ובה מחי' פחותה מכעדשה. </b>פי' ובה מחי' צ\"ל שיש בבהרת גריס בלא מחי' דהא קתני בתוספתא בהרת ובה מתי' פחותה מכעדשה ר\"מ אומר יסגיר וחכמים אומרים אין נזקק לו ר\"מ סבר דמתי' פתותה מכעדשה מצטרפת עם הנגע להסגיר ורבנן סברי ודאי מתי' כעדשה שהיא סימן טומאה מצטרפת עם הנגע להשלימו לכגריס אבל פתותה מכעדשה אינה אלא כשאר עור בשר הלכך לרבנן אם אין בבהרת כגריס לא הי' מסגירה וא\"כ לא שייך למיתני רבתה הבהרת דאין פשיון סימן טומאה אלא אחר הסגר ואל תתמה על מה שברישא כולל המחי' בכלל הגריס ולא בסיפא לפי שברישא היא סימן טומאה לה ראוי לכוללה עמה אבל בסיפא אינה אלא כשאר עור בשר: \n",
+                "<b>רבתה הבהרת טמאה. </b>כגון שפשתה מבחוץ נתמעטה טהורה ופוטרו: \n",
+                "<b>רבתה המחי'. </b>עד כעדשה טמאה יותר מכעדשה טהורה דאינה מבוצרת: \n",
+                "<b>נתמעטה. </b>שפשתה הבהרת עלי' ר\"מ מטמא משום פשיון וחכמים מטהרין דלא חשיב פשיון אלא מה שהנגע פושה חוצה לו ולא מה שפושה לתוכו והא דלא פליג ר\"מ ברישא משום דאין בבהרת כגריס בלא המחי' ואין נגע פחות מכגריס מטמא לפשיון אבל בסיפא יש בבהרת כגריס בלא המחי' הרא\"ש ז\"ל. וז\"ל הר\"ס ז\"ל בהרת כגריס פי' כגריס חוץ מן המחי' שהיא פחותה מכעדשה ובהא קתני נתמעטה ר\"מ מטמא שהרי יש שיעור גריס שפשה לתוכו אבל רישא דלא פליג ר\"מ היינו שהבהרת היא ומחייתה כגריס ומש\"ה אם נתמעטה טהורה לכ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם מבפנים כלתה. </b>גרסי': \n",
+                "<b>ואם מבחוץ החיצונה טהורה והפנימית להסגיר. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר בין כך ובין כך טהורה. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל בין כלתה מבפנים שהפנימית להחליט בין כלתה מבחוץ שהפנימית להסגיר בין לא כלתה כלל החיצונה טהורה כר' יוסי דאמר אין מחי' סימן טומאה לחיצונה שהבהרת לתוכה ואין הנגע פושה לתוכו כך פי' ה\"ר שמשון ז\"ל לפי גרסתו שהי' כתוב בה חיצונה טהורה וקשה לפירושו דבין כך ובין כך משמע דקאי אדברי רבן גמליאל שחלק בין כלתה מבפנים לכלתה מבחוץ ועוד קשה שפירש דאם כלתה מבפנים הפנימית להחליט ובתוספתא קתני בין כך ובין כך הפנימית להסגיר ומצאתי במשנה ודאית דווקנית בין כך ובין כך טהורה וקאי ארבן גמליאל דאמר אם מבפנים כלתה סימן פשיון לפנימית וקאמר ר' עקיבא בין כלתה מבפנים בין כלתה מבחוץ טהורה פירוש הרי היא כמות שהיתה ומשום שר\"ג אומר סימן פשיון לפנימית אמר הוא טהורה כלומר אין כאן סימן טומאה שאין נגע פושה לתוך נגע וכן מצאתי אח\"כ בפי' הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל. ועיין במ\"ש בשמו ז\"ל לקמן פ' עשירי סימן ז' דמשמע דקשה דידיה אדידי': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המותר סימן פשיון לפנימית. </b>ולית לי' דר עקיבא דאמר אין נגע פושה לתוך נגע א\"נ מה שהמחי' יתירה מכעדשה אינו בכלל נגע החיצו אלא כשאר עור בשר הוא הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>היה בו בוהק. </b>אית דל\"ג מלת בו. בפי' הרמב\"ם ז\"ל לפי שכבר קדם לך שהמחי' מטמאה בכל מראה כתב הר\"ס ז\"ל קשה דאין המחיה מטמאה במראה בוהק והכי איתא בת\"כ בשר חי ולא בוהק ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאינם מיטמאין משום מחי'. </b>מ\"מ אינם מְטַמְאִין וכו'. שאינם מיטמאים משום מחי' משום דאינו יכול לראותו הכהן כולו כאחת שהן עגולים כרוב בריית בני האדם אבל אם הי' מקומן יושב כגריס מטמאין בנגעים כדאיתא בתוספתא ופי' הרא\"ש ז\"ל הא דקתני אין מטמאין במחי' ולא קתני אין מטמאין בבהרת כדקתני בספא משום דהיא עיקר טהרתו לפי שכשהמחי' עומדת באמצע הבהרת בראש האצבע נראית הבהרת המשופעת לכאן ולכאן כחלוקה לשתים עכ\"ל ז\"ל. וכן נראה שפי' הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג דהלכות טומאת צרעת אבל הראב\"ד ז\"ל כתב שם בהשגות לא תפסו מחי' אלא מפני שהוא חלק למעלה כו' כמ\"ש התי\"ט. ומה שכתב כדאיתא במתני' הוא לקמן רפ\"ח וגם שם במשניות אחרות וגם הריטב\"א ז\"ל כתב בקידושין פ\"ק בדף ל\"ב וז\"ל והה\"נ דשאר נגעים אם אינם בראי' אחת אינם מטמאים דקרא דדרשינן לכל מראה עיני הכהן אכולהו שדינן לי' כדאמרי' התם סומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן ודרשי' לי' בכל הנגעים והא דנקט תנא מחיה משום דאי די דשיעורה דנגע גדול כגריס והמחי' בינתיים מסתמא אינה נראית בראיה אחת אלא במקום פשוט אבל שאר נגעים לא בעינן אלא ששיעורם כגריס בלא מחי' ואפשר שיהא ראש אצבעו רחב כגריס ונראה כאתת והא דלא מני הכא השפתים משום דההיא בר מהאי טעמא אינו מטמא שאי אפשר לשיעור מחי' שלא יתפשט כלפי פנים והויא לי' טומאת סתרים ואינו מטמא עכ\"ל ז\"ל וכן פי' ג\"כ שם הר\"ן ז\"ל והוא נוטה לדעת הרא\"ש ז\"ל. ולע\"ד דעשרים וארבע מניינא למעוטי דר' יהודה. וגם שפתים דטמאים בלאו האי טעמא כדכתיבנא: \n",
+                "<b>ר' אליעזר. </b>ביו\"ד גרסי' לי' ברוב ספרים אבל בת\"כ פרשת נגעים פ' שני בלא יו\"ד והכי מסתברא: \n",
+                "<b>אף היבלות. </b>אית דלא גרסי מלת אף וכן הוא שם בת\"כ והתם גרסי' הכי ר' אלעזר אומר היבולות והדלדולים והמסמרות אינם מיטמאין משום מחי' ופירש בספר קרבן אהרן המסמרות הם המורסות היבשות שנתייבש קרום המכה כמסמר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תוך העין תוך האוזן וכו'. </b>אבל מבחוץ אפי' אצל העין וסמוך לפה וכ' מטמא בנגעים ור' יוסי בר יהודה פליג בתוספתא דתניא ר' יוסי בר יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאזן לחוטם ולפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפשיון ועוד תניא בתוספתא האודם שבפה נידון כבית הסתרים והרמב\"ם ז\"ל פסק בפ' ששי דהלכות טומאת צרעת כר' יוסי בר' יהודה והראב\"ד ז\"ל השיגו שם: \n",
+                "<b>הקמטין. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם ר\"פ ששי הקמטין שבבטן והקמטין שבצואר: \n",
+                "<b>כף הרגל. </b>בס\"פ השג יד בברייתא גרסי' מראשו ועד רגליו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל ופי' שם הרא\"ש ז\"ל בכתיבת יד דהאי רגליו היינו כף הרגל דקתני הכא ומשום דחשיב כבית הסתרים לפי שאדם דורך עליו והוא מכוסה תמיד וקרא כתיב לכל מראה עיני הכהן ע\"כ והוא תירוץ למה שהקשו שם תוס' ז\"ל וטעמא דראשו מפני שאינו יכול לראות מפני השער וכמו שפירש שם רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>והקדח המורדין.</b> כצ\"ל והפירוש שלא נתרפאו יפה וקאי המורדין אשחין ומכוה וקדח: \n",
+                "<b>ואינם מיטמאין משום מחי'. </b>קשה לע\"ד לפירוש הראשון שהביא רעז\"ל היינו ואין מעכבין את ההופך כולו לבן דקתני בתר הכי: \n",
+                "<b>חזר הראש וכו'. </b>וה\"ה דה\"ל למיתני נתפשטו הקמטים כדתניא בתוספתא הקמט שנתפשט הרי הוא כעור הבשר לכל דבר ותנן לקמן פ\"ז בקמט ונתגלה: \n",
+                "<b>ונעשו צרבת. </b>הר\"ש ז\"ל נראה דגריס צרבא שפירש צרבא כמו צרבת וכן בערוך ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חזר הראש וכו'. </b>פי' אע\"פ שאח\"כ חזר הראש וכו' טהורים: \n",
+                "<b>ונעשו צרבת. </b>בה\"א או באל\"ף היא גירסת הערוך וכמו שכתבתי בסוף פרקין דלעיל: \n",
+                "<b>השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת ונעשו צרבת וחיו. </b>זה לשון החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל וחיו פי' או חיו שמחלוקת ראב\"י וחכמים בין בשחין ומכוה שהיה במקומן הנגע קודם שהיו כלל ואח\"כ היו ונעשו צרבת אח\"כ וכן מבואר בתוספתא בין בשחין ומכוה שהיה במקומן הנגע קודם שהיו ואחר כך היו ואחר כך חיו לגמרי שחזרו כמו שהיו בתחלה ונלע\"ד דל\"ג עד שלא נעשו צרבת אלא עד שלא נעשו בלבד ופי' שהיתה הבהרת במקום השחין והמכוה עד שלא נעשו ולא היו אלא עדיין היה עור בשר ואחר כך נעשו צרבת שהוא סימן טהרה לפי שקדמה הבהרת לשחין ואחר כך חיו שנתרפאו לגמרי ונעשו עור בשר וכמו שפירש הרמב\"ם ז\"ל דה\"ל עור בשר בתחלה ובסוף שהוא טומאה ואע\"פ שקדמה הבהרת לשחין ומכוה אין בכך כלום שהרי בסוף שנעשה עור בשר אין אנו באין לטמאתו מדין שחין ומכוה אלא מדין עור בשר ובזה יתיישב למה תפס בכאן לשון וחיו מה שלא אמר בכל מקום גם יתיישב שהמשנה דברה בשלימות שלפי' רעז\"ל חסורי מחסרא שצריך להוסיף השחין והמכוה עד שלא באו דהיינו טומאה ועד שלא נעשו צרבת היינו טהרת ונעשו צרבת היינו טומאה ועוד קשה דכשנעשו צרבת אינו טומאה לפי שקדמה הבהרת לשחין עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כצמר לבן. </b>כך צ\"ל בלא וי\"ו: \n",
+                "<b>נעשית מספחת שאת. </b>כצ\"ל ג\"כ בלא וי\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לאחר הפיטור יפטור. </b>ושוב אינו מסגירו אפי' נשתנה להקל או להחמיר: \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל אלא פוטרו וטהור. אמר המלקט כתב הרא\"ש ז\"ל ויראה לי שאם הלכו סימני טומאה שנולדו אחר שהסגירו שאינו פוטרו עד סוף השבוע דכי היכי דאחר הסגר אין ה\"נ אין פוטרו אם הלכו בתוך השבוע אלא מסגירו שנית אם הוא בשבוע ראשון ואם הוא בסוף שני פוטרו ה\"נ אין פוטרו אם הלכו בתוך השבוע ואם חזרו בסוף השביע מחליטו עכ\"ל ז\"ל וכך נראה לע\"ד פירוש לפירושו שאינו פוטרו עד סוף השבוע כי שמא יחזרו בסוף השבוע ויחליטנו ומ\"מ לא ירדתי לעמקם של דבריו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>את ר\"ג ואת ר' יהושע. </b>בת\"כ פ' שני דפ' נגעים גרסי' את ר' ישמעאל ואת ר' יהושע: \n",
+                "<b>לנרווד. </b>ברי\"ש קודם הווי\"ן וכן הוא בערוך וגם הרי\"א ז\"ל כן הגי'. ובכל הספרים לגדווד בגימ\"ל ושני דלתי\"ן. ובפי' הרא\"ש ז\"ל מצאתי נדבה שם מקום וכן הוא שם בת\"כ פ' שני דפ' נגעים ושם כתב ספר קרבן אהרן דבמשנה גרסי' לגדווה: \n",
+                "<b>אבל שמענו עד שלא בא אצל הכהן טהור לאחר החלטו טמא. </b>הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל לאחר חלוטו. ופי' שם בספר קרבן אהרן והיא גופה קשיא דמרישא משמע עד שלא בא טהור אבל משבא וראהו אע\"ג שלא החליטו טמא ומסיפא משמע שאינו טמא אלא לאחר החלטו אע\"ג שבא אצל הכהן טהור ולזה אף ששמענו זה אין אנו חותכין הדין שהדבר שקול ע\"כ ועיין עוד שם ותוסיף לקח טוב: \n",
+                "<b>אחד עומד וכו'. </b>הוא סיום דברי ר\"ע ושם בת\"כ בלישנא אחרינא מסיים בה יפה אתה אומר: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר וכו'. </b>כל הסוגיא אשר בפ' פסולי המוקדשין שרמזתיה במתני' דבסמוך הביאה ספר קרבן אהרן אהאי בבא כאשר עשה ה\"ר שמשון ז\"ל. והוא עצמו נר\"ו חזר וכתב דברי רש\"י ז\"ל וגירסתו וגירסת רש\"י ז\"ל אבבא דבסמוך שם בפי\"ב ע\"ש: \n",
+                "<b>עד שתפרח בכולו. </b>נגע האחרון כן פי' הר\"ש ז\"ל אבל הרא\"ש ז\"ל כתב ולי נראה עד שתפרח אותה בהרת שתלש ממנה ואי משום דתנן בפירקין דלקמן הפורח מן הטהור טמא וזה טהור מן התורה ולא נטהר בפריחה מ\"מ כלום הוא טמא אלא משום קנסא וכיון דאם לא תלש הי' נטהר עתה תו לא קנסינן וכן משמע לישנא דעד שתפרח בכולו הבהרת שנטהר בתלישת סימני טומאה דומיא דתתמעט בהרתו מכגריס ע\"כ וקשה לע\"ד לפירושו ז\"ל דלא ה\"ל למיתני בסיפא מלת בהרתו ויותר הוה שייך למתנייה ברישא והוה קאי נמי אסיפא או לישתוק מינה לגמרי וממילא הוה משתמע כפירושו ז\"ל [*) וכ' ע\"ז בס' ח\"נ וז\"ל ולע\"ד הר\"מ בפי' אית לי' כפי' הרא\"ש ואמנם תיקן קושית המ\"כ במתק לשונו שכ' ואין לו נוהרה עד שתפרח הצרעת בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס דגבי פרחה נקט מלת צרעת כלשון הכתוב אם פרוח תפרח הצרעת וגבי מיעוט נקט לשון בהרת כלשון חכמים אמנם לא ידעתי אני הדל איך יישב הרא\"ש ז\"ל קושיתו במ\"ש שאינו אלא קנסא בעלמא דנהי דהא דתולש בהרתו אינו אלא קנסא בעלמא ומן הדין טהור אבל הא דפורח מן הטהור טמא הוא דין תורה ואיך יהיה טהור וצריך ישוב. עכ\"ל:] ונלע\"ד דהא דקתני מתני' עובר בל\"ת ולא קתני לוקה לאשמועינן דאינו לוקה עד שיועילו מעשיו כגון שלא היו שם אלא שתי שערות לבנות ותלש אחד מהן לוקה שהרי בתלישתו נטהר אבל אם היו בו ג' שערות לבנות ותלש אחד מהן או כווה מקצת המחיה ונשאר בו כעדשה אינו לוקה שהרי עדיין הוא כשהיה ופלוגתא דרב נחמן ורב ששת היא בפ' המצניע (שבת דף צ\"ד) ופסק הרמב\"ם ז\"ל כרב ששת ומשם נלע\"ד שהוא שורש דין זה אמנם ההיא דברפ\"ג דתוספתא דנגעים בדפוס שלפנינו שהורה מהרי\"ק ז\"ל מורה מקום לדין זה משם דוק ותשכח דלא מיירי כלל בהכי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיתה וכו' </b>מאי דקשה אמתני' מההיא דהצורם באוזן הבכור דבפ' כל פסולי כתבנוהו שם. ושם בעי בגמרא אי גרסי' יטהר ממנו או ויטהר ממנו ונ\"מ לחתן שנראה בו נגע כדמפרש התם דאי אמרת יטהר תנן מקמייתא טהר לי' מיד כשנולדה זו ומזו אינו טמא דנטרינן ליה יומי דחתונה או של רגל לכל אדם אלא אי אמרת ויטהר תנן סוף סוף כי לא מטמית לי' לבתרייתא הא מיטמא וקאי מקמייתא ולא אהנית לי' ולא מידי בהאי דנטרינן לי' דהא אינו טהור מראשונה עד שתתרפא אחרונה וקאי בתיקו וכתבו שם תוספות ז\"ל וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס בכל הספרים גרסי' הכא או עד שתתמעט בהרתו מכגריס אבל במסכת נגעים ליתי' כדפי' בקונטריס ואמר רבי דאי גרסי' ליה ה\"פ שאם קצצה ומיעטה מכגריס ומה ששייר נתרפא מקצתו מעצמו שאפי' הי' בו מה שנקצץ לא הי' בו כגריס ע\"כ וכן פי' הר\"ש ז\"ל. וז\"ל תוס' חיצוניות או עד שתתמעט בהרתו מכגריס פי' הקונטריס דבשעת קציצה לא הי' בו כגריס ולא נהירא דפשיטא דטהור ולמה יש לנו לקונסו כיון שלא הי' לו דין נגע בשעת קציצה ועוד דרש\"י ז\"ל פי' דל\"ג לי' במשנה במס' נגעים בהך בבא לכך נראה דר\"ל שחתך חצי גריס בהרתו והיא היתה כגריס ונשאר עכשיו חצי גריס וקאמר שאם נתמעט אותו חצי גריס הנשאר הוי טהור שהרי מה שקצץ אינו מועיל כלום דבלאו הכי הוי טהור כיון שאותו חצי גריס הנשאר הלך לו ע\"כ. ובתוספתא מפ' ר' יהודה כדפי' רעז\"ל. אבל בת\"כ פרשת נגעים פי\"ב ר' אלעזר הוא דמפ' לפלוגתייהו הכי: \n",
+                "<b>היתה בראש הערלה ימול. </b>כתב החכם הר\"ס ז\"ל אע\"ג דראש הגוי' אינו מטמא בנגעים משכחת לה כגון אם פרחה בכולו חוץ מקצת מראש הגוי' שראשי אברים מעכבים הפריחה ואפי' בכל שהוא. ולפי מה שכתב הרמב\"ם ז\"ל פי' שאם מל והלך בעור הערלה סימן שהי' מוחלט בו ה\"ז חייב בקרבן מצורע עכ\"ל ז\"ל צ\"ל כגון אם בתחלה פשה בראש המילה והחליטו ואח\"כ כשימול הלך לו סימן הטומאה שהוא הפשיון א\"נ י\"ל דאין כאן קושיא מעיקרא שראש הערלה הוא גדול כי הערלה המכסה את העטרה יש בו יותר מכגריס ואפי' בבהרת קטנה מטמא לפי שיש במשך הערלה כגריס קודם שהגיע לראשה ממש ואפי' בראשה ממש משכחת לה אם הי' שָׁמֵן שיש בראש הערלה כגריס אף קודם שיהיה שופע וכמו שפי' רש\"י ז\"ל בחומש עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מן הטמא טהור. </b>טמא שנחלט וכ' טהור. דכתיב כולו הפך לבן טהור הוא. ומתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל נראה דה\"ה טמא שנסגר וכן פסק שם ברפ\"ז: \n",
+                "<b>חזרו בו ראשי אברים. </b>לרבותא שאפי' אינם מטמאים משום מחיה מטמאין בחזרה וסיפא דקתני חזרו בו ראשי אברים אע\"ג דרבותא טפי הוי בכל שאר עור הבשר נקטה אגב רישא: \n",
+                "בפי' רעז\"ל והא דתנן בסמוך וכ' עד ומשמע וכל שכן אם אינו במקומו שהוא טהור אמר המלקט כלומר וא\"כ כיצד פירשת דפורח מן הטהור טמא ר\"ל שהחליטו בשער לבן או במחיה ונשר שער לבן או נתכסית המחיה ואח\"כ פרחה בכולו טמא הא תנן בסמוך דכה\"ג בין במחיה בין בשער טהור ומשני התם כשלא טהרו ומתני כשטהרו והוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועוד יש פי' אחר להר\"ש תדרשנו משם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ הלכה לה המחיה </b>שפשה הנגע עלי' אסי' בשעת הפריחה לא הלכה לה מחיה עד אח\"כ הפריחה מטהרתו כך נלע\"ד שצ\"ל בפי' הר\"ע ז\"ל ומתני' זו ואין צריך לומר זו קתני. ופי' הרא\"ש ז\"ל אבל לא פשתה במחיה אין הפריחה מטהרתו דכל זמן שלא נתכסית המחיה אין פריחה מטהרת וכן אם נולדה מחיה אחר פריחה הרי נראה בו בשר חי ובשער לבן פליגי ר' יהושע יליף לה ממחיה. ורבנן כתיב בשר חי יטמא בשר חי החוזר טמא ואין שיער לבן החוזר טמא אלא טהור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס ובה שער לבן. </b>כך נראה שהיא גירסת הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ובה שער לבן. </b>לעיל אשמועינן דפריחה מטהרת אחר מחיה והשתא אשמועינן אחר שיער לבן ופשיון: \n",
+                "בפי' רעז\"ל פרחה במקצתו טמא איצטריך לאשמועינן וכו' עד סופו. אמר המלקט זהו פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וכתבו דאי לא תימא הכי משנה שאינה צריכה היא אבל הרמב\"ם ז\"ל נראה שמפ' דמשום רבותא דסיפא דקתני פרחה בכולו טהור קתני נמי רישא פרחה במקצתו טמא וז\"ל פרחה בכולו טהור להודיעך שאין מתנאי אומרו כולו הפך לבן שיחזור ברגע אחד אבל אפי' שפרח בו מעט מעט בעת שיכללהו טהור הוא ע\"כ וכן פי' ג\"כ בסוף משנת הבא בכולו לבן דלקמן בפירקין ועוד פי' ואמנם כפל אלו הדינים בכאן ולמטה וכן ג\"כ זכר חזרת ראשי אברים הכא ולמטה כדי שלא תחשוב לומר שזהו סימן במי שנהפך כולו לבן אחר החלט אולם מי שיכללהו קודם שיבא ליד כהן הייתי אומר שאין הדין כן קמ\"ל שכולן שוין באלו הדינים ע\"כ: \n",
+                "<b>פרחה במקצתו טמא וכו'. </b>נלע\"ד דקאי אראשי אברים ואשמעינן דאע\"ג דראשי אברים אינם מטמאין בבהרת כגריס מטמאין בפשיון כל שהוא ואשמעינן נמי דראשי אברים מעכבין הפריחה בכל שהוא שאם פרחה בכולו חוץ מקצת מראשי אברים אפי' כל שהוא טמא וכמו זה הפירוש פירשו לקמן ר\"ש ורעז\"ל במשנה ז' עכ\"ל ז\"ל של החכם הר\"ם אוחנא ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשחזרו טמאים. </b>ס\"א כשחזרו טמאים. וכולה מילתא דמתניתין כבר תנינן לה אלא איצטריך לאשמועינן אפי' מאה פעמים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הראוי לטמא וכו'. </b>ס\"א ליטמא וכל שאינו ראוי ליטמא ביו\"ד: \n",
+                "<b>פרחה בכולו אבל לא וכו'. </b>בת\"כ פ\"ט דפ' נגעים יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>המורדין. </b>אי גרסי' ובמורדין יתפרש כאשר פי' רעז\"ל לעיל רפ\"ז: \n",
+                "<b>חזר הראש וכו'. </b>לא זו אף זו קתני כדמפרש רעז\"ל אע\"ג דעכשיו וכו'. ויש גירסא אחרת כאן להרמב\"ם ז\"ל עיין במהרי\"ק ז\"ל פ\"ז דהלכות טומאת צרעת. וז\"ל שם ונראה שרבינו ז\"ל גורס פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקדח המורדין או בכחצי עדשה הסמוך להם ה\"ז טהור חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טמא עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אע\"פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא עד שתפרח בכולו. </b>בתוספתא קתני פרחה בכולו אבל לא בכחצי עדשה וכ' חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבא וחזר ונתמלא מקומן בבהרת ר' יעקב אומר הואיל ונסמכה טהורה לטהורה טהור וחכמים אומרים תראה בתחלה פירש הואיל ונסמכה טהורה משמע דקסבר ר' יעקב דאי לא פרחה בהן טהור ומתני' דלא כר' יעקב (הגהה נראה ואף על פי כן מתני' דלא כר' יעקב) אלא כרבנן אתיא והאי דאמרי רבנן יראה בתחלה ומתני' משמע דטהור משום דמקום המחיה והכל נתכסה בבהרת וברייתא בשלא פרחה על מקום המחיה ומיהו קשה מאי יראה הא אין מסגירין את המוחלט הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ פרחה בכולו טהור. </b>משום דטהורה וכו' לשון רעז\"ל עד סוף. אמר המלקט כן פירשה הר\"ש ז\"ל. וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל ולא נהירא לי האי טעמא דאי משום הפסק שבין שתי הפריחות קא מטהר לי' לפי שכבר טמא בפריחה ראשונה וה\"ל פורח מן הטמא א\"כ אמאי נקט שתי בהרות אחת טמאה ואחת טהורה ופרחה מזו לזו ליתני בהרת טהורה ופרחה וחזרה ופרחה בכולו טהור ועוד דהאי מלתא כבר תנינן לה לעיל פרחה במקצתו טמא פרחה בכולו טהורה ונראה לפ' דבלא הפסק פרחה אלא שפריחת הטהורה עברה דרך הטמאה וכשהגיעה הפריחה עד הטמאה השלימה ופסקה פריחת הטהורה ונקראת הפריחה מכאן ואילך ע\"ש הטמאה ולכך טהור ור' נחמי' פליג בתוספתא ואמר אם מתחלה פרחה מטמאה לטהורה טהור ומטהורה לטמאה טמא דאזיל בתר התחלת הפריחה. בשפתו העליונה וכו'. לפי פי' שפירשתי נראה לפ' בשתי אצבעותיו קאי ארישא וה\"ק ל\"מ כשיש הפרש בין שתי הבהרות דאמרי' כשהגיעה הפריחה עד הטמאה שפסקה ונשלמה שם הטהורה אלא אפי' הם סמוכות זו לזו שאחת בשפתו התחתונה וכו' אפ\"ה אמרי' כשהגיעה הפריחה עד הטמאה פסקה שם הטהורה ממנה עכ\"ל ז\"ל. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ז ולא עוד אלא אפי' היו אחת בשפתו העליונה ואחת בשפתו התחתונה וכ' והראב\"ד ז\"ל השיגו איני יודע מאי אפי' ע\"כ ועיין שם בכסף משנה וזה קיצור לשונו ז\"ל ורבינו ז\"ל כפי פירושו שכתבתי דסיפא אשמעינן שאע\"פ שאינו נראה כולו לבן אלא בשעת חבורן זה לזה חשוב הפך כולו לבן והשתא הוי שני הדברים מענין אחד ושפיר דמי למיתני ולא עוד ע\"כ: \n",
+                "<b>אע\"פ שמדובקים. </b>מ\"מ מדביקים ונלע\"ד שצריך הגהה להגהה וצריך להיות מדביקן: \n",
+                "<b>אבל לא בבוהק. </b>פי' רש\"י ז\"ל בפ' כל היד (נדה דף י\"ט) בהק לשון לובן שנראה באנשים בחורים טפות לבנות מאוד בפניהם ע\"כ: \n",
+                "<b>חזרו בו ראשי אברים כמין בהק טהור. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שנאמר וביום הראות בו בשר חי יטמא לא מקום לבן ואמר יתעלה או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ולא אמר ונהפך לצרעת כמו שאמר תחלה וכסתה הצרעת הנה יתבאר מכל זה שאצל פריחת הצרעת לא יטהר ונאמר בו כולו הפך לבן עד שיחזור מקום הבהק צרעת ואצל הראות בשר חי אחר זה לא יטמא בו עד שיחזור ממנו הלובן לגמרי שאפילו הבהק לא ישאר בזה הבשר החי: \n",
+                "<b>חזרו בו ראשי אברים פחות מכעדשה. </b>ר\"ל כי כאשר היה בשר חי כעדשה ופחות מכעדשה מזו העדשה בהק ר\"מ אומר מאחר שזה הבשר החי אינו כולו בהק אבל אשר בו מן הבהק פחות מכעדשה וכל פחות מכעדשה לא יתתבר אליו הנה הוא טמא זה המאמר אמר אותו ר\"מ לדברי ר' יוסי אשר יאמר כי כאשר יראה בשר חי בראשי אברים לא יטמא עד שיהיה כעדשה וא\"ל ר\"מ לפי דעת זה ואפי' היה קצת העדשה ההיא בהק טמא אמנם אצל ר\"מ הנה יאמר שבשר חי כאשר יראה כאשר נהפך כולו לבן הנה הוא טמא בכל שהוא כמו שנתבאר בספרא [הגהה אמר המלקט עיין בספרא דפ\"ה דפרשת נגעים ותמצא כדבריו אם הוא טעות שם שצריך להחליף שם דברי ר\"מ לר' יוסי ודברי ר' יוסי אשר שם לר' מאיר אבל אם אין שם טעות צ\"ע בדבריו ולא מצאתי מוגה בפי' משנה זו ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל כי לא הגיה ז\"ל רק מסכת כלים וקצת פרקים ממסכת אהלות כאשר רמזתי קצת מהגהותיו שם:]. וחכ\"א שאצל פריחת הצרעת בגופו כאשר כללהו כולו זולת פחות מכעדשה בשר וישלם שלימות השיעור כעדשה בהק הנה הוא נשאר בטומאתו ונאמר שכעדשה בכללו בשר חי תחשב לאמרו והנה כסתה הצרעת וזה בהק כמו שקדם אמנם כאשר כללה הצרעת וטהר ונתגלה ממנו בשר חי כעדשה וממנו קצת זאת העדשה בהק הנה אינו סימן טומאה ולא נחשוב אותה כולה בשר חי עד שיהא בשר חי זולת הבהק כעדשה כמו שהשרשנו עכ\"ל ז\"ל והראב\"ד ז\"ל בהשגות פ\"ז דהלכות טומאת צרעת גריס וחכמים אומרים בהק ופחות מכעדשה וכו' בוי\"ו ואפשר דהרמב\"ם ז\"ל גרס נמי הכי לפי שיטתו כמו שכתב שם מהרי\"ק ז\"ל ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל בס\"א גרסי' גם כאן כל פריחת ראשי אברים וכו' כל המשנה כדלעיל ע\"כ. \n",
+                "<b>הבא בכולו לבן וכו'. </b>כך מצאתי מוגה וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' כן. וכן הוא בת\"כ פרשה ג' דפרשת נגעים סי' ב' וספ\"ה ובפ' ששי סי' ד': \n",
+                "<b>פרחה במקצתו טמא. </b>כך צ\"ל:   \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והא דתנא רישא. פשוט הוא שהוא דהא דתנא רישא וכו'. ובתוספתא פ\"ד גרסינן נמי הבא בתחלה וכל ראשו נתוק או כל זקנו נתוק דאין פריחה בתחלה טהורה בנתק כמו שאינה טהורה בבא כולו לבן אלא שמציל וחשיב כשחור משוייר וטמא משום פשיון אם הוא מן הצד אבל באמצע אין טמא משום שאין הנתק פושה לתוכו כמו גבי בהרת אבל לענין הצלה מציל בין באמצע בין מן הצד ע\"כ עם פי' הר\"ש ז\"ל שהביאה לקמן בפ\"י והרמב\"ם ז\"ל בספ\"ח דהלכות צרעת. ובגד שבא כולו בתחלה ירקרק או אדמדם תמצא דינו שם ספי\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דאם פרחה כולו בבת אחת נמי טמא כמו פרחה במקצתו. אמר המלקט דפרחה במקצתו דקתני במתני' דלעיל לאו דוקא: \n",
+                "<b>הטהור מתוך הסגר פטור מן הפריעה. </b>האי לישנא לאו דוקא דגם הטהור מתוך החלט פטור מפריעה ופרימה ומשום תגלחת וצפרים נקט האי לישנא והכי איבעי ליה למיתני מצורע מוסגר פטור מפריעה ופרימה ומוחלט חייב ובפ\"ק דמגלה הלשון מכוון אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרחה בכולו. </b>אי בשהחליטו ואח\"כ פרחה בכולו דכ\"ע ל\"פ דטהור וכי חזרו ראשי אברים ונתגלו טמא אלא הכא מיירי שלא הספיק להחליט עד שפרחה בכולו ר\"ל שגם המחיה נתכסית בנגע: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דר' ישמעאל מדמי ליה לבא כולו לבן בתחלה חוץ מראשי אברים דטעון הסגר ע\"כ וכך הוא לשון הר\"ש ז\"ל אבל לשון הרא\"ש ז\"ל דר' ישמעאל מדמי ליה לבא כולו לבן דאם נתגלו בו ראשי אברים הרי הוא כמות שהיה ור' אלעזר וכו': \n",
+                "<b>ור' ישמעאל אומר כחזרת ראשי אברים בבהרת גדולה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל בהרת גדולה היא כללות הצרעת לכל הגוף וא\"ר ישמעאל הבשר שנתגלה כעדשה בראשי איברים הנה הוא טמא כדין חזרת ראשי אברים בהופך כולו לבן והוא בעל בהרת גדולה ור' אלעזר בן עזריה אומר שהוא מעת בואו אל הכהן היה כולו לבן ובו מחיה ודינו כדין בעל בהרת קטנה וכאשר נתגלה ממנו כעדשה בראשי אברים טהור לפי שראשי אברים לא יטמאו משום מחיה בבהרת כמו שכבר השרשנו בפ' הששי והלכה כר' ישמעאל עכ\"ל. ויגעתי למצוא בחבורו בהרמב\"ם זה הפסק שפסק כרבי ישמעאל ועד הנה לא מצאתיו דמשמע לי דלא נלמד דין זה לגמרי ממה שכ' שם בפ\"ז סי' ב'. וכתב החכם הר\"ס ז\"ל על מה שכתב ר\"ע ז\"ל חוץ מראשי אברים דטעון הסגר אע\"ג דפורח בכולו חוץ מראשי אברים מעכבין את הפריחה וטמא מוחלט התם הוא מוחלט מטעם פשיון אבל הכא דבא כולו לבן בתחלה חוץ מראשי אברים אין כאן פשיון וטעון הסגר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא הספיק להראות. </b>אי קאי אנגע גרסי' להראותו ואי קאי אבהרת גרסי' להראותה או גרסי' להראות וקאי אכל מאן מתרוייהו דבעית למימר ואית דגרסי ברישא להראותן וקאי אסימני טומאה ובסיפא להראותה דקאי אבהרת:   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השחין והמכוה מטמאים בשבוע אחד. </b>אם נולד במקומם בהרת מסגירן ודוקא בשחין ומכוה שאין מורדין שעשו כקליפת השום דבעי הסגר כשנולדה במקומה בהרת אבל אם היו מורדין אין מטמאין בנגעים כדתנן לעיל ס\"פ ו' הר\"ש ז\"ל. ואיני יודע מה משמיענו דהא בסמוך תנן לה בהדיא אלא שלשם פירש כל הצורך: \n",
+                "<b>איזהו השחין לקה וכו'. </b>בת\"כ פ' ו' דפרשת נגעים וכתב שם ספר קרבן אהרן ואפי' ר' יוסי דחשיב בפ' כירה לחמי טברא תולדת האור משום דחלפי אפתחא דגיהנם שמא יודה כאן דנידון משום שחין ולא משום מכוה כיון דהאי אור בידי שמים הוא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין פושין לעור הבשר וכו'. </b>דכתיב ואם תחתיה במקום שתחתיה היא פושה אבל לא פושה לעור הבשר ולא עור הבשר פושה לתוכה ואינה פושה לעור המכוה ולא המכוה לתוכה. וברמב\"ם פ\"ה כתב וז\"ל התחילו השחין והמכוה לחיות ולהתרפאות ונעשית עליהם קליפה כקליפת השום זו היא צרבת השחין האמורה בתורה ומחית המכוה האמורה שם ומטמאות בשני סימנים בשער לבן או בפשיון ואין בהן הסגר אלא שבוע אחד כיצד בהרת שהיתה בצרבת השחין או במחית המכוה אם היה בה שער לבן יחליט לא היה בה שער לבן יסגיר שבוע אחד ויראה בסוף השבוע אם נולד בה שער לבן או פשתה יחליט ואם לא נולד בה כלום יפטור פשתה לאחר הפטור. או נולד בה שער לבן יחליט עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאלו וכו'. אמרו לו לְמה. </b>מצאתי מנוקד הלמ\"ד בשו\"א: \n",
+                "<b>ומקומה. </b>המקום אשר נולד בו השחין קרם והיה בו צרבת השחין ועל הצרבת בא הבהרת: \n",
+                "<b>והלא. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' והרי:   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בשער צהוב דק. </b>פי' שתי שערות צהובות כתבנית הזהב: \n",
+                "<b>דק לקוי קצר. </b>מה שאמרה תורה ובו שער דק משמע לקוי קצר וקצר ר\"ל משאר כל השער [הגהה פי' שאר כל השער היינו השער הרחוק הרבה ממקום הנתק]. אי נמי קצר משיעור דתנן גבי שער לבן בפ' בא סימן וקצת משמע כן בתוספתא הר\"ש ז\"ל. וז\"ל התוספתא עם פי' הר\"ש ז\"ל ר\"א בר\"ש אומר הטמא בשער לבן דהיינו ארוך כשיעור דתנן בפ' בא סימן טהור בשער צהוב דקצר בעינן ואין זה קצר. טהור בשער לבן דהיינו קצר טמא בשער צהוב ע\"כ: \n",
+                "<b>מה הלשון אומרים. </b>מצאתי מוגה אומרת: \n",
+                "<b>או דק לקוי קצר. </b>לפי הגרסא השניה שהביא ר\"ע ז\"ל צריך למחוק מלת או ולכתוב במקומה לא דק לקוי וכו'. [הגהה א\"ה אינני יודע איך לתקן הדברים הללו שבל\"ס יש בהם ט\"ס שע\"כ להגיה ארוך במקום קצר אבל מה הוסיף על דברי הר\"ב הלא זו היא ממש הגירסא השנייה של הר\"ב דגרס לא במקום או וצ\"ע]. ובת\"כ פ' נגעים ראש פרק תשיעי תניא רבי יוחנן בן נורי אומר אינו אומר לא היה בו שער צהוב דק אלא לא היה בו שער צהוב ואפילו ארוך ע\"כ וע\"ש בספר קרבן אהרן וביד פ\"ח דהלכות טומאת צרעת סי' ב' ומשם משמע דמלת קצר הוא פירוש למלת לקוי כלומר דק האמור בתורה היינו שהוא לקוי בקצרות מלבד שצריך שיהא צהוב כתבנית הזהב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברי רבי יהודה </b>מ\"מ עקיבא: \n",
+                "<b>שאין שער אחר </b>מציל מידו שאם יש בנגע שתי שערות לבנות אפילו מלא שערות שחורות אינם מצילות על השתי שערות לבנות שלא יטמאו אבל שער צהוב אם יש עמו שערות שחורות אינו מטמא: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר </b>כל מקום שצריך לומר הפך אְמֶור הפוך כך נראה קצת דגריס הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל ור' יהודה אומר שכל מי שהתנה בו שיחדש השער אחר הנגע לאמרו יתברך בו הפך כמו שנאמר בצרעת עור בשר והיא הפכה שער לבן בזה נאמר שצריך הפוך ואולם הנתק אשר נאמר בו ולא הי' בו שער צהוב ולא אמר ולא הפך שער צהוב לא נאמר בו שצריך הפוך והכוונה כי כאשר הי' שם שער צהוב הנה הוא טמא בין שקדם שער צהוב לנתק בין שקדם הנתק לשער צהוב ע\"כ. ואית דגרסי כל מקום שצריך לומר הפוך אמור הפוך כלומר [*) ר\"ל שאנחנו נאמר] נאמר בכתוב הפך אבל בתוספתא גרסי' כל שצריך לומר הפך אמר הפך דמשמע אמר הכתוב בהדיא הפך וכן בת\"כ פ' שמיני דפרשת נגעים [ואני מ\"מ כל מקום שֶצָרַך לומר הפך אמר הפך אבל הנתק וכו' וכן הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב פי' כל מקום שנצרך הפסוק לומר תיבת הפך כגון הא דכתיב הפך לבן אמר תיבת הפך ע\"כ] וכן הגרסא במשנה בדפוס של סדר טהרות להר\"ש ז\"ל וז\"ל הברייתא שם דת\"כ וכי יראה הכהן את נגע הנתק אמר ר\"ש מה ת\"ל הנתק מקיש נגעים לנתקים מה נגעים שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך אף הנתק שער צהוב שבו אינו מטמא אלא הפוך קל וחומר ומה שער לבן שאין שער אחר מציל מידו אינו מטמא אלא הפוך שער צהוב דק ששער אחר מציל מידו אינו דין שלא יטמא אלא הפוך לא אם אמרת בשער לבן שלא יפה כחו במקומו לטמא בכל מראה תאמר בשער צהוב דק שיפה כחו במקומו לטמא בכל מראה הואיל ויפה כחו לטמא בכל מראה יטמא הפוך ושלא הפוך ת\"ל נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נגע שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך אף נתק שער צהוב שבו אינו מטמא אלא הפוך. ר' יהודה אומר כל מקום שצריך לומר הפך אמר הפך אבל הנתק שנאמר בו ולא הי' בו שער צהוב מטמא הפוך ושלא הפוך א\"כ למה נאמר נגע הנתק הקיש נתק לנגע מה נגע כגריס אף נתק כגריס ע\"כ. ושם בת\"כ ראש פרק ט' מבואר יותר דתניא התם רבי יהודה אומר אינו אומר לא הפך בו השער צהוב אלא לא היה בו שער צהוב, הא אם קדם את הנתק טמא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצומח מציל </b>מיד שער צהוב דק ומיד הפשיון כך מ\"מ: \n",
+                "<b>ואינו </b>מציל מן הצד עד שיהא רחוק מן הקמה מקום שתי שערות וכששערות הללו רחוקות מן הקמה מקום שתי שערות נחשבות כמבוצרות בתוך הנגע וכן גבי מחי' נמי כשמקיפה מכל צד בהרת כשיעור שתי שערות ע\"כ נקראת מבוצרת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועיין במ\"ש לקמן בפירקין סי' ז': \n",
+                "<b>אחת צהובה וכו'. </b>אית דגרסי שתי שערות אחת צהובה ואחת שחורה וכו' מלבד מלות שתי שערות דבסיפא דרישא וגירסא שאינה צריכה היא: \n",
+                "בפי' רעז\"ל וסתם מתני' כראב\"י וכתב הר\"ש ז\"ל ומיהו בת\"כ משמע כו' ותמהתי שראיתי שכתב מהרי\"ק ז\"ל זה בשם הר\"י קורקוס ז\"ל והם דברי הר\"ש ז\"ל כמו שכתבתי: \n",
+                "<b>ואחת לבנה. </b>דגם שער לבן הוי סימן טהרה דמרבי לי' בת\"כ מיתורא דוי\"ו דושער שחור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רש\"א כל שאינו סימן טומאה </b>כגון שקדם לנתק דלעיל קאמר ר\"ש דאינו מטמא אלא הפוך: \n",
+                "<b>הרי הוא סימן טהרה בנתק </b>ומציל מיד סימני טומאה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החליטו בפשיון והלך הפשיון </b>היינו שחזרו שערות וצמחו במקום שפשה וחזר הפשיון שלאחר שצמחו חזרו וניתקו או שלא חזרו וניתקו אלא שבא שער צהוב הרי הוא בהחלטו כמו שהי' ושערות שחורות שצמחו בפשיון אין מצילות מיד שער צהוב דלא צמחו בנתק אלא בפשיון הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וחזר הפשיון </b>לאו דוקא שפשה באותו מקום עצמו וכן הוא שם ביד וז\"ל והלך הפשיון וחזר פשיון אחר אלא שבכסף משנה נראה שנשמטה זו הבבא מלהורות מקומה זו וגם בבא דלקמן סי' ח' שפסק הרמב\"ם ז\"ל דהלכתא כת\"ק דהתם לא הורה הוא ז\"ל מקומה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני נתקים זה בצד זה וכו' </b>ביד שם פ\"ח סי' י' מפ' דשיטה של שער מפסקת ביניהם דקתני היינו שיטה של שער שחור ומפ' דטמא דקתני רישא היינו לומר דאינו טהור ע\"י השער שחור שהרי הוא כמות שהי' דאכתי לאו מבוצרות הן ומה ששנינו נפרץ במקום אחד כגריס טמא היינו אפילו נפרץ משני מקומות כמו שפי' הראב\"ד ז\"ל והטעם פי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל נפרץ ממקום אחר כגריס ה\"ז טמא שהפרצה עצמה נתק אחר והרי שער שחור בצדו ואינו כנוס לתוכו ע\"כ משמע קצת דגריס נפרץ ממקום אחר בריש בהאי בבא. \n",
+                "בפי' רעז\"ל הקיש נגע לנתק. אמר המלקט נראה דצריך להיות הקיש נתק לנגע: \n",
+                "<b>נפרץ </b>פי' בסוף שבוע או לאחר הפטור דאין פשיון מטמא בתחלה: \n",
+                "<b>נפרץ ממקום אחר </b>כגריס טמא פי' הר\"ש ז\"ל אפילו נפרץ כגריס אבל הרא\"ש ז\"ל פי' כגריס טמא לאו דוקא כגריס דאפילו בפחות נמי טמא משום פשיון אלא אגב דבעי למיתני בסיפא כגריס טהור תנא נמי ברישא כגריס ונגע האחד טמא כי השיטה רחבה שתי שערות והנגע שנשר השער תחלה אצלו הוא הפושה וטמא והשני להסגיר כדאמרינן (פ\"ו מ\"ה) בשתי בהרות זו לפנים מזו אם בפנים כלתה סימן פשיון לפנימית א\"נ כגריס דוקא דהשתא נעשה נגע אחד ואע\"פ שנשר השער תחלה אצל האחר נגע אחד הוא והכל טמא והשתא ניחא נפרץ ממקום אחד טמא כלומר נעשה הכל נגע אחד טמא ואין כאן עוד הסגר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני נתקים </b>זה לפנים מזה פי' שני נתקים זה לפנים מזה והפנימי כגריס ושיטה של שער ברוחב שתי שערות מקיפתו וחוץ לשער היקף נתק ברוחב שתי שערות ודמי להא דתנן לעיל בהרת כגריס ומחי' כעדשה מקיפתה וחוץ למחי' בהרת והתם תנן הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט והכא מהאי דינא הפנימית להסגיר והחיצונה לפטור דהתם שדינן מחי' המקפת בהרת הפנימית בתר חיצונה ומטמינן לחיצונה והכא נמי שדינן שערות המקיפים נתק הפנימי בתר חיצון ומטהרינן לחיצון דהא אית בי' שערות שחורות מבוצרות וה\"נ תניא בתוספתא נתק בתוך נתק מסגיר את הפנימי ופוטר את החיצון ולר' יוסי דאמר לעיל אין מחי' סימן טומאה לחיצונה שהבהרת לתוכה ה\"ה הכא נמי אין השערות סימן טהרה לחיצון דאיכא נתק לתוכו ומסגיר את שניהם ובת\"כ ריש פרשה ה' נמי תניא איש להביא נתק בתוך נתק דברי ר' עקיבא ור' עקיבא לטעמי' דלעיל גבי בהרת קאי ר' עקיבא בשיטת ר' יוסי דמסגיר את שניהם והך שיטה של שער נמי לא שדינן לא בתר חיצון ולא בתר פנימי ומסגיר את שניהם: \n",
+                "<b>נפרץ ממקום אחד </b>טמא לרבנן פנימי דוקא לר' עקיבא ולר' יוסי שניהם משום פשיון משני מקומות טהורין שני והנתקין לדברי הכל דאיכא שערות ומבוצרות ומצילות לכאן ולכאן הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וקשה לע\"ד דהא לעיל פ' ששי סי' ה' חלק הרא\"ש ז\"ל על פי' הר\"ש ז\"ל ועל גירסתו וכיצד השתא נראה שהודה לו וצ\"ע לע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל ואי במשואר דוקא במבוצר או דרחוק מקמת הראש מקום שתי שערות כדאמרן דנחשב כמבוצר כך צ\"ל. וביד שם פ\"ח סי' ח' אלא שבכסף משנה לא נזכר מקומה איו. ובתוספתא ר' יהודא בן נקוסא משום ר\"ש קאי בשטת ר\"ש בן יהודה משום ר\"ש דמתני' והרמב\"ם ז\"ל יש לו דרך אחרת בפירוש פלוגתא דתנא דמתני' ע\"ש וכותי' הכריח בספר קרבן אהרן פרק ט' דפרשת נגעים סימן ט\"ו ע\"ש ותוסף לקת טוב והנהו בספר תוספות יום טוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהי' בו נתק כגריס וכו' </b>בת\"כ פ' עשירי דפ' נגעיה ומשמע התם דהה\"נ אם הי' הנתק בזקנו וניתק כל זקנו ה\"ז טהור ומסמך לה אקרא וכן הוא שם ביד בפ\"ח וכתב שם ובפ\"ה ויתטמא עור הראש והזקן שנקרחו בנגעי עור הבשר אלא שאין מטמאין בשער לבן ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל בין שהוחלט בפשיון טהור דבכולהו פריחה מטהרת אמר המלקט פי' הר\"ש ז\"ל אפי' עמד בעיניו שתי שבועות ופטרו ולא הוחלט מעולם אלא מתוך הפטור ניתק כל ראשו טהור ולא הוי כפורח מן הטהור דטמא כדפרישית לעיל דפריחה אחר הפיטור טהורה ע\"כ: ומבואר בפי' ר\"ע ז\"ל לעיל ר\"פ הפורח פי' דאע\"ג דגבי בהרת תנן לעיל הפורח מן הטהור טמא גבי נתק אפי' פורח מן הטהור טהור וכתוב בכסף משנה שם פ\"ח סי' י\"ב בשם הר\"י קורקוס ז\"ל ויש לשאול מ\"ש מבהרת דפורח בכולו אחר הפיטור טמא וי\"ל דשאני התם דקרא מוכח שאין הפריחה מטהרת אלא פורח מן הטמא ואילו הכא כתיב ואיש כי ימרט ראשו וגומר משמע בכל גוונא ואין טעם להחמיר בלאחר הפיטור כיון דליכא לאוכוחי הכי מקרא ולא מטמאינן אלא בבא כן בתחלה דלא מקריא פריחה ואין להקל בכולו יותר מבקצתו ומדמינן לי' לנגע ע\"כ: \n",
+                "<b>אינו דין שיעכבו זה את זה </b>בברייתא דת\"כ סתר לי' ר' יהודא להאי ק\"ו מקרא דכתיב ראשו טהור ואין הזקן מעכבו: \n",
+                "<b>אין מצטרפים זה עם זה </b>דכתיב בראש או בזקן מלמד שהן שנים:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גשם </b>שם עשב האוכל ממנו אינו מגדל שער וכן המקום שיוסך ובלשון תלמוד קרוי נשאי: \n",
+                "<b>איזוהי קרחת. </b>כלומר המקום שנקרא קרחת ובתחלה שאל ממה נעשה הקרחת והשיב אכל נשם וכו' כלומר דלעולם אינו מגדל שער וכן אם נקרח בידי שמים לאפוקי מחמת חולי דחוזר ומגדל שער כדאיתא בת\"כ: \n",
+                "<b>עד כנגד. </b>שער מלמעלן למעלה מן המצח שהשער פוסק. הרא\"ש ז\"ל: ומצאתי שנמחקה מלת עד דבהאי סיפא וכן ג\"כ מחקה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הבגדים וכו'. </b>וגם הם שיעורם בכגריס. \n",
+                "<b>יראו בתחלה </b>כצ\"ל. (והפירוש אפילו על נגע הנמצא בבגדו) של כנעני קודם שנתגייר. ול\"ד להא דתנן לעיל רפ\"ו אלו בהרות טהורות שהיו בכנעני קודם שנתגייר דהתם בגופו וכשנתגייר הרי הוא כקטן שנולד אבל הכא האי בגד חזי לנגעים וכו' כדפי' רעז\"ל: \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל בשתי תכיפות או יותר ע\"כ. והיינו דקתני דבר שהוא מקבל טומאה כלומר שיהא החבור בענין שאם חבר שני כלים כיוצא בו שיהא האחד מקבל טומאה מחברו והיינו בשתי תכיפות. הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שטרפן. </b>ערבן יפה יפה כמו בצים טרופות ואח\"כ טוואן ואזלינן בתר רובא ויראה דדוקא ערבן בעודן צמר אבל עירב חוטי צמר רחלים וחוטי צמר גמלים בשתי וערב וארג מהם בגד הואיל וכבר נראה חוטי צמר רחלים ליטמא תו לא בטילי ברובא וכיוצא במשנה זו במס' כלאים והתם תנייה איידי: \n",
+                "<b>וכן הפשתן והקנבוס </b>דוקא דערבן בעודן אניצים דאילו טווי אפילו חוט אחד של פשתן עושה בגד גדול של צמר כולו כלאים. הרא\"ש ז\"ל: ומ\"מ אם רוב מן הגמלים אינו מטמא בנגעים ואם רוב מן הרחלים מטמא בנגעים מחצה למחצה מטמא וכו': \n",
+                "<b>מחצה למחצה מטמאים בנגעים. </b>ודלא כר\"ש דתניא צמר גמלים וצמר רחלים שטרפם זה בזה ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש הואיל וספק נגעים להקל מחצה למחצה טהור וכן נמי פשתן וקנבוס פליג אם הוא מעורב מחצה למחצה. הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בסוף פי' רעז\"ל כדברי ר\"ש אמר המלקט ור\"ש לא קאי רק אעורות דסליק מינייהו ר' יהודה ושלשה מחלוקות בעורות אבל בבגדים ובבתים לא פליגי דמודו לר\"מ דבגדים אינם מטמאין ובתים מטמאין וקשה לע\"ד דה\"ל למישרי למיתני דין בתים דהכל מודו בהו דמטמאין והדר איבעי לי' למיתני דין עורות ובגדים כדי שיבא ר' יהודה לומר גם העורות אני סובר דדינם כבתים לגמרי ור\"ש אח\"כ מכריע בהן. ועיין בת\"כ פ' י\"ג דפ' נגעים ובראש פי\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשתנה ופשה. </b>הוא שיחסר המראה מחוזקו אבל התפשט בשטח הבגד. נשתנה ולא פשה הוא שתתחזק המראה ותוסיף כח ולא פשה בגוף הבגד דינו כדין מה שלא נשתנה בשום פנים אבל כאילו הוא עומד בעיניו ויסגיר שבעת ימים שנית ור' יהודה אומר יראה בתחלה ודינו כדין מי שבא בתחלת הפעם קודם ההסגר. הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העומד בראשון. </b>פי' העומד שהסגסירו בכגריס ירקרק או אדמדם ובסוף שבוע עמד במראיו יכבס מקום הנגע וסביביו מעט דכתיב ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור וכבסו את אשר בו הנגע ודריש בת\"כ מדלא כתיב וכבסו הנגע אלמא שמכבס מן הבגד מעט עמו: \n",
+                "<b>העומד בשני </b>עמד במראיו ובשיעורו לא פשה ולא כהה ישרף דכתיב וראה הכהן אחרי הכבס והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו: \n",
+                "<b>הפושה בזה ובזה </b>ישרף בראשון או בשני דכתיב וראה את הנגע כי פשה וגו' ושרף את הבגד: \n",
+                "<b>הכהה בתחלה </b>כגון שבא אל הכהן בכגריס ירקרק או אדמדם וקודם שהסגירו נעשה ירוק או אדום: \n",
+                "<b>ר' ישמעאל אומר יכבס ויסגיר </b>כאילו כהה בסוף שבוע וחכמים אומרים כיון שכהה קודם שסגר אין זקוק לו: \n",
+                "<b>הכהה בראשון וכו' </b>הכהה בראשון בסוף שבוע ראשון נעשה ירוק או אדום יכבס ויסגיר כאילו עמד בעיניו. ונראה דדריש לי' מדכתיב ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד וגו' והסגירו שבעת ימים שנית ולא כתיב והנה לא הפך הנגע את עינו כדכתיב בקרא דבתרי' אלמא אפילו הפך הנגע את עינו שכהה למראית ירוק או אדום יכבס ויסגיר: \n",
+                "<b>הכהה בשני </b>שעמד בראשון ובשני כהה למראה שני [הגהה נראה שר\"ל שמירקרק או אדמדם נעשה ירוק או אדום אבל למראה שלישי דהיינו פחות מירוק או פחות מאדום טהור וכן הוא בת\"כ רפי\"ו דפ' נגעים וזהו שכתב רעז\"ל ונעשה ירוק בינוני או אדום בינוני כלומר למראה שני ולא למראה שלישי] קורע מקום הנגע וישרוף ומביא מטלית מבגד אחר ותופרו במקום הקרע: \n",
+                "<b>ר' נחמי' אומר אינו צריך מטלית </b>והכהה בראשון ובשני אפילו פשה [הגהה עד הנה לא מצאתי רמז לדבר] יכבס ויטהר והכהה בראשון ובסוף שני חזר למראיתו ישרף. הרא\"ש ז\"ל. וביד רפי\"ב דהלכות טומאת צרעת וסוף אותו פרק וע\"ש שנראה שהרמב\"ם ז\"ל מפ' דהכהה בתחלה והכהה בשני היינו שנשתנה מירקרק לאדמדם או מאדמדם לירקרק והאריך שם בכסף משנה להשיב על הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המולה מן המוסגר בטהור חזר נגע לבגד מציל את המטלית </b>כך צ\"ל לפי פי' רעז\"ל וכך היא גירסת הר\"ש ז\"ל והקשה הרא'\"ש ואמאי לא שדינן מטלית בתר עיקר הבגד כלומר הבגד המוסגר שהוא אביו ראשון וניתן המטלית לשרפה כי היכי דבסיפא אם חזר נגע למטלית שדינן הבגד הראשון כולו בתר מטלית שהא בנו ודנין כל הבגד לשרפה ואיהו ז\"ל גריס שורף את המטלית וכן נמי היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל והביא הרא\"ש ז\"ל ראי' לגרסתם מן התוספתא ומתני' סתמא כת\"ק דר' נחמי' דלר' נחמי' מעיקרא אין צריך מטלית כדתנן במתני' דלעיל בסמוך: \n",
+                "<b>תשמש את הבגד השני בסימנים </b>ולאחר ששמשה הבגד השני אפילו הלך הנגע לגמרי מן החתיכה טעונה שרפה כדקתני עלה בתוספתא וטעונה שרפה באחרונה. ועיין בספר קרבן אהרן פרק ששה עשר דפ' נגעים שהביא שם שני פירושים שפירש רבינו הלל ז\"ל במתני' והכריח הוא כפירושו הראשון ע\"ש ובלאו הכי צ\"ע שם: \n"
+            ],
+            [
+                "בלשון שני פירש בעל הערוך ז\"ל פספסים אבנים קטנות כחותם על הטבעת ורוצפים בהן חצרותיהן בארץ ישראל וכדומה להן לענין בגד שיש עליו דינרי וקייטי ע\"כ: \n",
+                "<b>פושין מזה לזה </b>כך צ\"ל בלי ויו דגזירה היא כלומר פושין מלבן ללבן אע\"פ שהצבוע מפסיק דפשיון רחוק מטמא בכגריס כדקתני בסיפא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוה\"ע מיטמאין בנגעים מיד דברי ר\"מ </b>כך היא הגירסא בגמרת שבת פ' במה מדליקין (שבת דף כ\"ז) וקאמר התם דסומכוס קאי בשיטת ר\"מ ולאידך פירושא דרש\"י ז\"ל דהתם קאי ר\"ש בן אלעזר בשיטת ר' יהודה דאפילו אונין מיטמאין בנגעים. וכתבו תוס' ז\"ל פ\"ק דסוכה דף י\"ב בסדר המשנה אין כתוב דברי ר\"מ במסכת נגעים ע\"כ והאריכו שם ע\"ש. ופירוש מיד לאלתר כשיטוו אע\"פ שלא לבן הפשתן ולא שלק הצמר: \n",
+                "<b>משישלק </b>רש\"י נראה שמסכים לגרוס כמאן דגריס משישלה דהא עיין בלשונו שם פ' במה מדליקין וכן הגיה בלשונו ז\"ל שם רש\"ל ז\"ל. והאונין של פשתן משיתלבנו מי שגורס והאונץ בצד\"י ובלי יוד כאשר הוא בדפוס ברש\"י ובתוש' דשם פ\"ק דסוכה טעות הוא בידו והכריחו התוס' שם בסוכה דליכא למימר האונין של פשתן משיתלבנו סתמא הוא ולית בה פלוגתא ע\"ש: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ולפי שבפשתן אין ניכר בין של\"ע כמו בצמר. אמר המלקט שהצמר האחד טווי כלפי היד והאחר לאחר היד אבל פשתן אינו ניכר בין של\"ע אלא לאומן כדמוכח בפ\"ק דע\"ז דאייתי לי' תרי קיבורי ואמרי לי' הי שתיא והי ערבא ואתרחיש לי' ניסא וכו' הילכך בין שתי בין ערב קרי לי' אונין הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועיין ג\"כ עוד שם בתוס' דסוכה וגם שם בהר\"ן ז\"ל גבי חבילי קש וחבילי עצים. וביד שם פי\"ג סי' ח' וז\"ל שם השו\"ע בין של צמר בין של פשתן מטמאין בנגעים מיד משיטוו אע\"פ שלא לבן הפשתן ולא שלק הצמר וכמה יהי' בפקעת של טווי ותטמא בנגעים כדי לארוג ממנה שלש על שלש שו\"ע בין שהיתה כולה שתי בין שהיתה כולה ערב ע\"כ: \n",
+                "<b>במה יהא בפקעת וכו' </b>ועיין בספר קרבן אהרן ראש פרק י\"ג דפרשת נגעים. וכתב הר\"ש ז\"ל מפרשים שו\"ע דרישא של צמר ופשתים ואונין של פשתן דקתני נדחקו לפ' פשתן שלא נטווה משום דכבר תנא תנא שו\"ע ולא יתכן דשו\"ע כתיב אלא בפשתן טווי איירי ושו\"ע דרישא בשל צמר שניכר בין של\"ע וכו' כדפי' רעז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל נראה נגע באחד מהן וחוט מחברן הרי השני טהור. אמר המלקט נראה שצ\"ל הוי השני טהיר שאין החוט מחברן אי נמי ה\"ג אע\"פ שהחוט מחברן הרי השני טהור והיא היא: \n",
+                "<b>סליל </b>פי' בערוך סליל שסולל ומתגלגל והוא מסתורייתא בלשון ארמי והנשים מגלגלין את החוט ממנו על הפקעת ויש אומרים שהסליל קנה המדה כדתניא אלו הן קנה זה הסליל הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל שהאורגין כורכין באחד מהם השתי שלהם וגוללין האריג באחר נראה וכו' כך נ\"ל שצ\"ל ומבואר בפירושו ז\"ל רפכ\"א דכלים: \n",
+                "<b>ובשתי העומד </b>הם חוטי השתי שבין כובד העליון לתחתון ובמסכת אהלות פ\"ח קרי לה מסכת פרוסה. \n",
+                "<b>הרי אלו מיטמאים בנגעים מיד </b>איני יודע מה שייך גירסת מלת מיד הכא ושמא אשגרת לישנא דמתני' דלעיל הוא ולאו דוקא וי\"ס דל\"ג לי' ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"ג נראה הנגע בנפש המסכת ובשתי העומד אע\"פ שמקצת הנגע בבגד ומקצתו בשתי ה\"ז טמא ע\"כ: \n",
+                "<b>רש\"א </b>השתי אם הי' רצוף פי' בערוך בערך רצף פי' לאלתר כשמסיך המסכת מאספו ומגלגלו על מנור אורגים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השתי העומד טהור </b>היינו מה שאין עתיד לקצץ מן השתי עם האריג שדרך לשייר מן השתי עם האריג: \n",
+                "<b>הנימין </b>הם שש אצבעות ברפכ\"ט דכלים: \n",
+                "בפי' רעז\"ל שרוין ת\"ל בצמר או בפשתים ע\"כ ועיין בספר קרבן אהרן ראש פרק ע\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קלע </b>בגד המנהיג את הספינה והוא נקרא נס במקרא: \n",
+                "<b>ומטפחות של ספרים </b>וה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלת של ולפי זה צריך לגרוס הפ\"א דומטפחות בשבא: \n",
+                "<b>גלגילין </b>הוא אבנט ואולם הוא נגזר מן והגליונים הרמב\"ם ז\"ל ונ\"ל שנקרא האבנט גלגילון על שם שמגלגלו על מתניו כשמתאזר בו וכן ג\"כ כתבתי בשם הר\"ש שיריליו ז\"ל בפ\"ג דמסכת עדיות: ובערוך פי' מיזרק [אהא דמס' עדיות] וי\"א חוטין של משי והן גדולות ובברייתא בת\"כ פרשת שמיני פרשה ד' ופרשה ו' ופרשה י' גרסי' גנגלין גם בפרשת זבים פרשה ב' גם בפרשת אחרי מות סוף פרק י\"ב: \n",
+                "<b>ורצועות מנעל וסנדל </b>והא דתנן בפכ\"ד דמסכת כלים ושל רצועות ושל סנדלים טהורות מכלום התם בעור העומד לכך דאינו כלי אבל רצועות שנעשו ממנו טמאים וכן פי' שם רעז\"ל. וכן תירצו ג\"כ ברייתא השנויה סוף פרק י\"ג דפרשת נגעים וצריך לדקדק אמאי איצטריך למיהדר ולמיתני הרי אלו מטמאים בנגעים ואפשר דמשנה יתירה אשמעי' אלו וכל כיוצא בהן שכך כתב שם הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שיראה באריג ובמוכין </b>פי' בספר קרבן אהרן שם ספט\"ו סגוס בגד עבה שמוכין יוצאין עליו והן למעלה מן האריג והוא אשר קרא כאן בברייתא חדשים וזה יקרה בבגדים השעירים או בבגדים הגסים החדשים והן כמו גרגירי הצמר בולטים עליהם דומה למוכין והוא הצמר אשר ימלאו בו הכרים ולזה אמר ר' אליעזר שאין הנגע מטמא עד שיראה באריג ובמוכין והוא מה שאמר הכתוב בגבחתו שהן הגרגרין הבולטים. והר\"ש ז\"ל פי' מוכין מלשון קריעה כמו מוכין דתנן בסמוך ואמר שהסגוס הוא בגד עשוי שורות שורות שורה אחת אריג ושורה אחת שאינה אריג וכן עשוי כולו ולשורה שאינו אריג הוא שקרא מוכין ורוחב השורה אין בה שלש אצבעות ולכן אמר ר\"א שצריך שיראה הנגע באריג ובמוכין שהוא מה שאינו אריג עכ\"ד ולא ידעתי וכו' ע\"ש בק\"א: \n",
+                "<b>נראין כדרכן פושה מתוכו לאחוריו </b>כך מ\"מ ונמחקה הויו:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוכין </b>קרעים דמוכין לשון קריעה שמוכה וקרוע הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "תניא בתוספתא בגד המוסגר שצבעו או שמכרו לעכו\"ם טהור דעכו\"ם לאו בני איטמויי בנגעים כדתנן בריש פירקין ר' אלעזר בר\"ש אומר הרי הוא כהסגרו ע\"כ וכתב הר\"ש ז\"ל שנתערב באחרים כגון שצבעו דלא מינכר נגע שבו א\"נ כגון שני בגדים בזה כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע כדתנן גבי אדם לעיל בפ\"ה דעד שלא נזקק לטומאה טהור ע\"כ: \n",
+                "<b>טמא </b>ואסור בהנאתו דהא שרפה בעי ובת\"כ סוף פרק י\"ד דריש צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה ממנו:   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יראו בתחלה בבית. </b>בית הבנוי בספינה בתוספתא תניא בית שבים ובית שבספינה אינם מיטמאים בנגעים ופי' הר\"ש ז\"ל מדקתני בית שבים ובית שבספינה משמע תרתי מילי נינהו דשבים אפי' בנוי על גבי קרקע הים שהביאו אבנים וטיט ושפכו בים עד שנעשה כמין תל ובנו עליו בית אין מיטמא בנגעים משום דכתיב ארץ ולא ים ובית שבספינה אפי' בעוד שהספינה ביבשה שטוענין אותה ומורידין אותה למים כיון דאין סופה לעמוד שם אין מיטמאה בנגעים עכ\"ל ז\"ל. \n",
+                "<b>ובאסקריא </b>י\"ס שגורסין אסדא והרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס אסכדיא שפי' ואסכדיא מין ממיני הבנינים בלתי מחובר בארץ אלא מחוץ הקורות באויר ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם הי' מרובע </b>אפי' על ד' עמודים מיטמא נראה דארישא קאי דקתני בית עגול בית טריגין ועלייהו קאמר ואם הי' מרובע אפי' וכ' דאילו הנך דסיפא כולהו אפי' הן מרובעין אין מיטמאין מטעם אחר וכדכתיבנא ושם בת\"כ משמע דבעי' עמודים הרבה נעוצים וזקופים בארץ זה אצל זה שאין אויר מפסיק תחת הכותלים שהבית בנוי עליהם אבל הרמב\"ם ז\"ל פסק שם כלשון משנתנו דבד' עמודים סגי בד' זויות הבית: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר </b>או או קתני דאי לית ביה כלל היכא נראה הנגע. וכן נמי רישא דקתני ואחד בסלע וכו' או או קתני. אבל תימה לי שגם ברישא נקט הרמב\"ם ז\"ל לישנא דמתני'. \n",
+                "<b>אח\"כ </b>הביאו מחק הרי\"א ז\"ל הויו והגי' הביא: \n",
+                "<b>אין הבית מטמא וכו' </b>האי סיפא מרישא שמעי' לה ואפשר שהיא נתינת טעם לרישא וכן י\"ס דגרסי שאין הבית מיטמא בנגעים עד וכו' א\"נ הדר תנייה בהדיא משום דבעי לפרושי כמה אבנים כמה עצים כמה עפר. ודוקא אבנים אבל הלבנים והרעפים או השיש אינם חשובים כאבנים ואינם טעונים חליצה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמה אבנים. </b>יהא בו כך מצאתי מוגה ר' עקיבא אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים שנאמר וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע. ר\"א בר\"ש אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשני כתלים בזוית אחת ארכו וכו' פי' בו דכשהנגע מוטל לרחבו על שתי אבנים נמצא בכל אבן גריס על גריס ולזה ארך הנגע שני גריסין ורחבו גריס. בפ' בן סורר ומורה קאמר כמאן אזלא הא דתניא בית המנוגע לא הי' ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר כמאן כר\"א בר\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר כדי לעשות סנדל וכו' </b>כתב הרמב\"ם ז\"ל ואין אלו השיעורים כ\"כ מקובלים עד שנאמר בהן הלכה כפלוני ע\"כ אמנם בפי\"ד דהלכות טומאת צרעת פסק כת\"ק: \n",
+                "<b>פסים </b>לשון סדק וקרע כמו הרעשת ארץ פצמתה וכתיב וקרע לו חלוני ומתרגמי' ופצים לי'. ופסים כמו פצים. ואית דגרסי פצים בהדיא בצדי: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צ\"ל דכתיב בקירות הבית ולא בקירות האבוס ולא בקירות המחיצה: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל וירושלם נמי לא נתחלקה לשבטים. אמר המלקט נראה דמתני' דלא כר' יהודה דאיהו סבר נתחלקה בפ\"ק דיומא דף י\"ב. ובמגלה ר\"פ בני העיר (מגילה בדף כ\"ו) וכן כתב הר\"ש ז\"ל דר' יהודא פליג בתוספתא ואמר אני לא שמעתי אלא בית המקדש בלבד ומפ' בפ' בני העיר דקסבר ירושלים נתחלקה לשבטים ועוד קאמר התם דבית המקדש היינו בתים מקודשין ואפי' בתי כנסיות שבה אין מטמאין אבל שאר בתיו כנסיות שבארץ ישראל מטמאים בנגעים כדתניא בתוספתא וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצוה הכהן ופנו את הבית אפי' חבילי עצים וכו' </b>גרסי': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואין הלכה כר' יהודה טעמו משום דהוי ר' יהודה יחיד לגבי ר\"ש ור\"מ אבל ביד שם פי\"ד פסק כר' יהודה וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל אפשר שרבינו סובר דבהא לא פליגי עלי': \n",
+                "<b>מטבילן והן טהורין </b>כך צ\"ל ואם תאמר שחסה התורה על אוכלין ומשקין יש להם תקנה שיאכלם בימי טומאתו מפי' הרב משה אלשיך ז\"ל פרשת מצורע דף קע\"ט וק\"פ ע\"כ: \n",
+                "<b>תפיו </b>מקום שאופה בו פתו ומבשל בו קדרתו כההיא דכיצד מברכין דיתיב אבי תפי ועביד תוך תוך והרמב\"ם ז\"ל גריס טפיו וכדפי' רעז\"ל: \n",
+                "ובת\"כ פרשה ה' דפרשת מצורע הגירסא ר\"מ אומר עסק הוא לפנוי אר\"מ וכו' ואין מוזכר שם ר\"ש כלל וכתב שם ספר קרבן אהרן עסק זה לפנוי פי' רבינו הלל ז\"ל בניחותא וירצה עסק איכא להאי פנוי דלהכי כתיב ופנו את הבית כדי שלא יטמא מה שבבית ולזה לא יפנו אלא מה שמיטמא ולא יתיישב כפי פירושו מלת זה ולהכי נ\"ל שהוא בתמי' וכו' ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו הולך לתוך ביתו </b>כך צ\"ל והפירוש לתוך ביתו של כהן עצמו: \n",
+                "<b>ולא עומד וכו' </b>וזהו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם הלך לביתו והסגיר או עמד על פתח הבית והסגיר מוסגר שנאמר והסגיר את הבית מכל מקום [הגהה לשון ספר לקח טוב בפרשת מצורע ויצא הכהן מן הבית תנן במשנה יכול ילך לתוך ביתו ויסגיר ת\"ל אל פתח הבית כך נראה שמפ' הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ד מהלכות טומאת צרעת ורבינו הלל פירש יכול ילך לביתו ויחזור ויסגירו (וכן פירש\"י בחולין ע\"ש) ת\"ל אל פתח הבית יצא ויסגיר ולא שילך ויחזור ויסגיר וכן אינו עומד בתוך הבית שהנגע לתוכו ויסגיר יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר ת\"ל ויצא שיעקר מכל הבית וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד אם הסגיר מוסגר אפי' עמד תחת המשקוף או שהלך לביתו והסגיר שנאמר והסגיר את הבית מ\"מ.] ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ו' דפרשת מצורע: \n",
+                "<b>וחלצו את האבנים </b>אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר וכו' כצ\"ל: \n",
+                "<b>מכאן אמרו </b>אוי לרשע אוי לשכנו מצאתי מוגה אי לרשע אי לשכנו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא בסוף שבוע </b>פי' שבוע שני. והחוזר בבתים כשני גריסין כך צ\"ל:   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עשרה בתים. </b>כולהו נפקא לן מקראי בת\"כ וכדמפרש הר\"ש ז\"ל. והביא הראיות והרמיזות הרמב\"ם ז\"ל ג\"כ: \n",
+                "<b>הכהה. </b>במקצת נוסחי מצאתי כך הכהה ובמקצת מצאתי הכוהה והכל ענין אחד אבל מפי' הר\"ש ז\"ל לסוף משנה ראשונה דבריש מכילתין משמע קצת דגריס הכהה ע\"ש. ופי' רש\"י ז\"ל בפי' החומש כהה הוכהה מראיתו ע\"כ. ורבינו דוד קמחי ז\"ל כתב בשרש כהה והתואר כהה הנגע ויתכן להיות כהה הנגע פועל עבר מזה הכבד אלא שא\"כ היה לו לינקד בחירק וכו' ע\"ש. אכן הר\"א ן' עזרא בפי' ישעי' ריש סימן מ\"ב על פ' ופשתה כהה לא יכבנה כתב בפשיטות שהוא עבר וז\"ל ופשתה כהה לא יכבנה שהוא דבר קל עד שתהי' כהה כמו והנה כהה הנגע ויש הפרש ביניהם בדקדוק כי כהה של תורה פועל עבר וזאת כהה תיאר השם ע\"כ. ועיין בפירושו לתורה שפי' כהה ר\"ל לא פשה ע\"ש: \n",
+                "<b>עמד בזה ובזה. </b>הר\"ש והרא\"ש ז\"ל לא גרסי זו הבבא במתני' שכתבו ובת\"כ סוף פ' רביעי דפ' מצורע חשיב עוד תרי עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ונתץ תשעה לא חזר טעון צפרים הרי עשרה ובמתני' לא חשיב אלא שמנה ע\"כ. אבל הרמב\"ם ז\"ל משמע דגריס לה במתני': \n",
+                "עוד כתב הר\"ש ז\"ל אבל סיפא דמתני' דאם עד שלא טהרו בצפרים לאו ממניינא דבת\"כ לא חשיב הנהו בכלל הנך עשרה: \n",
+                "עוד כתב ז\"ל דלכד מנינן כוהה והולך בתרי משום דחשיב להו בתוספתא כל חד וחד לחודי' דקתני ר' יהודה אומר הכוהה בשני קולפו וטעון צפרים וההולך לו קילפו וטעון צפרים ע\"כ. ותימה לגרסת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל דקתני עשרה בתים ולא קא מפרש אלא שמנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האבן שבזוית. </b>בחולין פרק העור והרוטב בעינן אי הויא זו של חבירו כמו יד לאבן שלו להכנים טומאה לבית חבירו הטהור דהא אבן המנוגעת מטמאה באהל כדכתיב והבא אל הבית ולא אפשיטא: \n",
+                "<b>נותץ את שלו. </b>דגבי נתיצה כתיב ונתץ לשון יחיד וכתיב נמי את אבניו ואת עציו אבניו שלו ועציו שלו: \n",
+                "<b>ר' אלעזר אומר </b>מ\"מ ר' אלעזר בלי יו\"ד: \n",
+                "<b>ראש ופתין. </b>פי' הערוך אותה האבן או אותו העץ שתופס כך צ\"ל בפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>נמצא חומר בחליצה וכו'. </b>ובתוספתא מסיימי עלה וחומר בנתיצה שהוא נותץ אבנים שיש בהן נגע ואבנים שאין בהן נגע ובחליצה אינו חולץ אלא אבנים שיש בהן נגע וכן הוא ג\"כ שם כת\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלבנים. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל מלבנים אשר יהיו ממעל על שטח הקורה והר\"ש ז\"ל פי' מלבנים כמו מלבנות של פתחים דפ' המוכר את הבית ואיכא דמחברי בטינא ואיכא דלא מחברי. והרא\"ש ז\"ל פי' מלבנים פי' ד' עצים מחוברים ברבוע ומניחין אותן על הגג למעקה: \n",
+                "<b>סריגות </b>עושין בחלונות כמין שבכה שלא יפלו משם התינוקות ומצילם ואין מוציאן חוץ לעיר ולא מיתסרי בהנאה. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ומטמאין בכזית. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית המוסגר כו'. </b>והוקשה לי מאי זה וזה מטמאין בביאה דמשמע לי דהיינו רישא דקתני מטמא מתוכו לפי הפי' שהעתיק רעז\"ל מהרמב\"ם ז\"ל. ומצאתי שם ביד שכתב אחד המוסגר והמוחלט מטמא בביאה כיצד בית שהי' מיסך ע\"ג בית מנוגע בין מוחלט בין מוסגר או אילן שהוא מיסך עליו העומד תחת האילן או הנכנס לבית החיצון טמא שהרי הוא הבית הטמא תחת אהל אחד וכן אבן המנונעת הנכנסת לאהל והונחה שם נטמא כל אשר באהל ע\"כ. ובזה ניחא אע\"ג דהכא במשנה הפסיק בבבא דהבונה מן המוסגר בין האי בבא דזה וזה מטמאין בביאה לבבא דבית שהוא מיסך וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבונה מן המוסגר. </b>בטהור כיוצא בה תנן לעיל גבי בגדים פי\"א הטולה מן המוסגר בטהור אלא שנשתנה דינם ותימה היא. וכתב הר\"ש ז\"ל תניא בתוספתא שני בתים מוסגרים שנטל אבן מזה ובנה בזה ונראה נגע באחד מהן היא טמאה בלבד ר\"א בר\"ש אומר אבנים כמטלית פי' אבנים כמטלית ודין שני בגדים המוסגרים שעלה מזה על זה פירשתי בתוספתא לעיל פי\"א ומתני' דהכא ר\"א בר\"ש היא ע\"כ וצ\"ע שם לע\"ד אם אין טעות: \n",
+                "<b>חזר נגע לבית </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>השני </b>מחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת השני וכתב כן מצאתי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שהוא מיסך וכו'. </b>ופי' הר\"ש ז\"ל בית שהוא מיסך כגון כו' וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל ולא נהירא לי דלישנא דבית שהוא מיסך ע\"ג בית לא משמע שיהא בנוי זה בתוך זה ועוד מ\"ט דר\"א בן עזרי' והלא האבן המנוגעת היא בבית החיצון ול\"ד לבית ועלי' דהתם התקרה מפסקת בין בית לעלי' ואפי' הי' מת בבית היתה העלי' טהורה ונראה לפ' שהן שני בתים זה אצל זה והאחד מיסך על חברו ואין האבן המנוגעת תחת סכך של הבית השני וגבי מת היתה טומאה נכנסת לבית המיסך ע\"י אהל אבל הכא כיון שאין האבן המנוגעת תחת הבית אין הטומאה מתפשטת לתוכו ע\"י אהל ור' אלעזר סבר כל אבן ואבן שבבית מטמאה עכ\"ל ז\"ל וביד שם רפי\"ו פסק כר' אליעזר אע\"ג דשמותי הוא דקצת משמע דל\"ג ר' אלעזר בלי יוד מדפליג אר' אלעזר בן עזרי' שהוא הי' בדורו דר' אליעזר הגדול. אכן אני מ\"מ ר' אלעזר בלי יוד. והכי מסתברא דאי ס\"ד דר' אליעזר ביוד גרסי' א\"כ נמצא שהלכה כמותו בסדר טהרות בחמש מקומות ואנן קיימא לן דדוקא בד' מקומות הלכה כמותו בסדר טהרות כמו שכתבתי בפ\"ק דנדה סימן ג': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל דצרעת איתקש למת. אמר המלקט דכתיב אל נא תהי כמת. \n",
+                "<b>טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת וטמאה שהכניס ממנה אפילו כזית לבית טהור טמאתו </b>מתני' דלא כר' נחמי' דתניא טלית טמאה שיש בה שלש על שלש ואין בה כזית הכניס רובה לבית טהור טמאתו ר' נחמי' מטהר עד שיכניס את כולה וטהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת ור' נחמי' מטהר עד שיכניס את רובה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנכנס וכו'. </b>בעירובין פ\"ק דף ד' משמע דרש\"י ז\"ל גריס וטבעותיו בקומצו וכן הוא בתוספתא דנגעים פ\"ז ואפשר שרש\"י ז\"ל מפ' דידיו היינו קומצו שכן הוא בפירושו ז\"ל שם בפ' בהמה המקשה בהדיא גם בפי' הר\"ש ז\"ל. ובסיפא צ\"ל וטבעותיו באצבעותיו. אח\"כ הבנתי ממה שמצאתי שפי' רש\"י ז\"ל בר\"פ נוטל אדם את בנו דהיכא דתני בידו כגון רישא דההיא ברייתא דהתם ר\"ל בקומצו שלא כדרך מלבוש והיכא דתני בידיו לשון רבים כגון ההיא סיפא דההיא ברייתא דמייתי התם ר\"ל באצבעותיו וא\"כ אפשר דהכא נמי הוה גריס רש\"י ז\"ל ברישא בידו ובסיפא בידיו. ושם ביד גבי רישא שינה לשון המשנה וכתב וכליו על כתיפיו וסנדלו וטבעתו בכתפיו הוא והן טמאים מיד לאשמועי' דידיו דמתני' לא מעלה ולא מוריד והוי כמונחים בכתפו ואסיפא דמתני' כתב שם והוא לבוש בבגדיו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו הרי האדם טמא מיד ובגדיו טהורים עד שישהה וכו'. פרס הן ד' בצים לדעת רש\"י ז\"ל וכן דעת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ובת\"כ פרק חמישי דפ' מצורע וע\"ש בספר קרבן אהרן שכתב בשם הרב גור ארי' ובשם הרב בעל לבוש האורה ה\"ר מרדכי יפה ז\"ל שנתנו טעם למה שיערו החכמים האכילה כאן באכילת פרס ובכל מקום שיעור האכילה בכזית ודחה טעמם וכתב הוא דמה שנראה לו בזה הוא דכמו דהאוכל הראה שיעור שהייה ליושב גם השוכב הראה שיעור האכילה שהוא מה שאדם אוכל והוא מיסב שאין זה אלא אכילת קבע וא\"כ כל אכילה בכזית תקרא אכילה אבל אינה אכילת קבע שהיא אכילת המסב והוא השוכב וכאן שאמר השוכב שישהה שיעור אכילה הראה שהוא שיעור אכילת המיסב ולזה אחר שביאר התנא כמה שיעור אכילה אמר מסב ואוכלו בלפתן ע\"כ. \n",
+                "<b>מסב ואוכלו </b>נראה דגרסי' בויו וי\"ס ואוכלה בה\"א והכי מסתברא דהכי נמי תנן בפ\"ח דכלים סימן ה' הפת שבתוכו שני' לשון נקבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עומד בפנים וכו'. </b>תניא בתוספתא הי' עומד בפנים ופשט ידיו לחוץ ונתן לו חברו סנדליו וטבעותיו בקומצו הוא והן טמאים שאם הי' מלובש בהן טהורין עד שישהה בכדי אכילת פרס ע\"כ: \n",
+                "<b>הי' עומד בחוץ. </b>תוס' שם בחולק פירשו דהאי ר' יהודה מטמא מיד וכן חכמים בכדי אכילת פרס היינו מדרבנן אבל מדאורייתא טהור לגמרי כיון שהטומאה שבאה לו מכח. האדם שפשט ידו אותו האדם טהור שהרי בחוץ הוא עומד ור' יהודה מחמיר מהאי טעמא לטמאו מיד משום דס\"ל דאין הטומאה באה להם מכח האדם והוי ככותי ובהמה דקיימא לן דלא בעי שהיי' לטמא כלים שעל גביהן הואיל ואין הטומאה באה לכלים מכחן שהן אינם מקבלין טומאה: \n",
+                "<b>אמרו לו לר' יהודה ומה וכו' </b>אף בזמן ל\"ג מלת אף: \n",
+                "<b>אינו דין שלא יטמא וכו' </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' שמעון אומר עד ד' אמות </b>ור' יהודה ס\"ל בתוספתא דכלים התלויים בכותל למעלה מעשרה טפחים טהור ור' יוסי בר' יהודה ס\"ל דגם כלים הטמונים בקרקע הבית אם הם בתוך ג' אצבעות טמאים דעד ג' אצבעות ס\"ל דצריך לקלף מקרקע הבית הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל כשנכנס עמהן לבית המנוגע נראה שר\"ל כשנכנס עמהן הטהור לבית המנוגע ודוחק: \n",
+                "עוד בפי' רעז\"ל צריך להיות ולא פליג אלא כשנכנס שלא ברשות בעל הבית משום וכו'. עוד צריך להגי' שם. ואם לא שהה כדי הדלקת הנר לא הוי מושבו דהאי וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס לבית הכנסת </b>עיין בתשובת ה\"ר איסרלן סימן צ\"ה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל כדאמרינן בעירובין בפ' מי שהוציאוהו אמר המלקט וילפי' לה מקרא דכתיב שבו איש תחתיו וקומה של אדם שלש אמות ואמה כדי פשוט ידים ובקומה דידי' משערינן דאי לא תימא הכי עוג מלך הבשן מה תהא עליו והא דלא חשיב לה גבי ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם בפי\"ז דכלים משום דלא פסיקא ליה דאיכא אדם ננס באבריו וצריך למדוד לו באמה של כל אדם: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מטהרין וכו'. </b>תוס' דמנחות פ' שתי מדות (מנחות דף פ\"ח) כתבו דרבינו יהודה בן רבינו י\"ט הגי' במתני' רביעית מים כדתנן התם נמי רביעית מים למצורע ול\"ג ונותן לתוכה חצי לוג מים ורבינו יום טוב בן רבינו יצחק מפ' דתנאי היא וגרסינן הכא חצי לוג כדאשכחן נמי פלוגתא גבי סוטה בפ' הי' מביא דת\"ק דר' יהודה קאמר חצי לוג ור' יהודה אמר רביעית וכו' ודחו שם דברי רבינו יום טוב בר יצחק והובאו דבריהם בהגהה בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וחפר וקברה בפניו. </b>כך הגי' הר' יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>נטל עץ ארז. </b>ולא שהביאם עתה דהא צריכין שיהו שם בשעת שחיטה כדמשמע בברייתא דבפ\"ק דקדושין: \n",
+                "<b>שני תולעת. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל הוא אומרו שני תולעת ששינתו תולעת: \n",
+                "<b>שירי הלשון. </b>יומא דף מ\"ב אמרינן משקל לשון של מצורע שקל: \n",
+                "<b>וראש הזנב של שני' היא החי'. </b>והא דאינה ניקחת עמהם באגודה משום דתניא בת\"כ את הצפור החיה יקח אותה מלמד שהוא מפרישה לעצמה. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ויש אומרים. </b>הוא ר' נתן: \n",
+                "<b>שבבית. </b>נ\"א של בית: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא לו לגלח את המצורע. </b>בפ' שני דסוטה דף ט\"ז גרסינן והלכה למשה מסיני עוקבת את המקרא וצריך לגלח אפילו תגלחת שני' כל גופו עד שיהא חלק כדלעת דתנן בא לו להקיף את המצורע מעביר תער על כל בשרו וכו' ביום השביעי מגלח תגלחת שני' כתגלחת ראשונה ומוקי לה רב אשי דמתני' ר' עקיב' דדריש רבויי ומעוטי דתניא והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו ריבה את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו מיעט ואת כל שערו יגלח חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה מאי ריבה ריבה שער דכולי' גופא ומאי מיעט מיעט שער שבתוך החוטם ופי' שם רש\"י ז\"ל וז\"ל דתנן במס' נגעים להקיף לגלחו כולו לשון לא תקיפו פאת ראשכם וקתני סיפא דאותה משנה ומגלחו תגלחת שנייה כתגלחת ראשונה אלמא שני נמי כדלעת דהא תנא לי' בתגלחת ראשונה מעביר תער על כל בשרו ע\"כ משמע מתוך פירושו ז\"ל דגרסי' במתני' בא לו להקיף את המצורע: \n",
+                "<b>טהור מלטמא בביאה. </b>ס\"א טהר ונכון הוא: \n",
+                "<b>מנורה מביתו ז' ימים. </b>אבל מתחלה בימי חלוטו ר' יוסי בר יהודה אסר לי' בתשמיש המטה ורבי מתיר שהרי יותם לא הי' לעוזי' אלא בימי חלוטו. וע\"ש בספר קרבן אהרן סוף פ' שניה דפ' מצורע. ובי\"ד שם רפי\"א. ועיין בספר יראים סימן שכ\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה. </b>קתני הכא לאשמועינן דשתיהן שוות דמילי טובא כתיבי בשני' דלא כתיבי בראשונה וילפי מהדדי בג\"ש. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>טהור מלטמא כשרץ. </b>ס\"א טהר ונכון הוא: \n",
+                "<b>שלש טהרות. </b>ט\"י והערב שמש והבאת כפרתן אבל טהרה קמייתא דטבל וטהור מלטמא בביאה לא קחשיב דאכתי אב הטומאה הוא כשרץ. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שלש טהרות במצורע ושלש וכו'. </b>כצ\"ל שלש בלא הא דטהרות לשון נקבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה מגלחים וכו'. </b>בנזיר פ' ג' מינים פריך פשיטא דהא בכולה קראי כתיבי דאפילו במצורע נמי כתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו ומשני מ\"ד משום עבורי שער הוא ואפילו סך בדבר שמשיר את השער נמי קמ\"ל והקשו שם תוס' ז\"ל ותימה דהא נמי מסיפא שמעי' לה בהדיא דקתני וכולן שגלחו שלא בתער לא עשו ולא כלום וצריך לומר דאי מההיא ה\"א מאי שלא בתער שלא כעין תער ואפילו סך נשם נמי ע\"כ: \n",
+                "ובספר הפרפראות והתגלח גימ\"ל רבתי שג' צריכין גילוח גדול בכל מקום שיש שער נזיר ומצורע ולוים ע\"כ: \n",
+                "<b>שלא בתער. </b>בנזיר כתיב תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הא במלאת לא יהא אלא בתער. בלוים כתיב והעבירו תער ומצורע יליף מהם במה הצד והתם בנזיר פרכינן מה להצד השוה שבהן שכן אין קרבנן בדלות תאמר במצורע שקרבנו בדלות שאם הוא עני מביא צפורים וא\"כ לא נחמיר עליו ג\"כ להטעינו בתגלחתו תער ומסקינן התם דמראשו יליף לה ר' אליעזר דהתם דכתיב גבי מצורע ראשו דלא אצטריך דהא ראשו בכלל שערו הוא אלא לפי שנאמר גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן ת\"ל וגלח את ראשו ובתער כמו שאמרתי לך גבי נזיר ורבנן ילפי התם דמצורע תגלחתו דוקא בתער מזקנו דכתיב גבי מצורע דמיותר הוא דהא זקנו בכלל כל שערו אלא משום דכתיב גבי כהנים ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפי' כהן מצורע המתגלח לא יגלח פאת זקנו ת\"ל וגלח את כל זקנו ומנא לן דבתער דתניא ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפילו גלחו במספרים יהו חייבים ת\"ל לא תשחית יכול לקטו במלקט או ברהיטני יהא חייב ת\"ל ופאת זקנם לא יגלחו הא כיצד איזהו גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער ומשמע לן מהכא דהשחתת זקן דאישתרי גבי מצורע כהן לא הוי אלא בתער: \n",
+                "<b>שתי שערות מנזיר טמא </b>ילפי' דלית בהו קרא הרא\"ש ז\"ל. פי' לפירושו דבנזיר טמא כתיב ביום השביעי יגלחנו דלא איצטריך דהא כתיב וגלח אלא לאשמועי' דבעי' תגלחת שלימה ונזיר טהור דלית ליה קרא יתירא יליף מנזיר טמא דכי שייר שתי שערות לא עשה כלום ואמרי' התם בפ\"ג מינין דף מ\"ב דמדגלי רחמנא גבי נזיר בהאי קרא יתירא דעד דאיכא כולו ש\"מ דבעלמא בכל התורה כולה רובו ככולו והקשה שם רש\"י ז\"ל וא\"ת וליגמר מיני' הא לא אפשר משום דהוו להו נזיר ומצורע שני כתובים הבאים כאחד דבמצורע נמי כתיב יגלח את כל שערו ע\"כ ובלוים נמי כתיב והעבירו תער על כל בשרם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולקיחתם כאחת </b> מולקח דרשינן שתהא לקיחתם כאחת ועכובא ליכא דכתיב את הצפר החיה יקח אותה וחלקן זו מזו: \n",
+                "<b>אע\"פ שאינם שוות כשרות לקח אחת היום ואחת למחר כשרות. </b>תימא אמאי לא ערבינהו וליתני הכי אע\"פ שאינם שוות או שלקח אחת היום ואחת למחר כשרות. יקח זוג לשני'. כיון שהיתה שלא דרור לא נקבעו יחד וכן אם נמצאת טרפה. [אבל] אם נקבעו דהוכשרו מתחלה ואח\"כ אירע פיסול כגון שנשפך הדם תמות המשתלחת וכן אם נשרפה אחת מהן ימותו שתיהן הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל \n",
+                "וקמ\"ל דמצוה לצמצם. אמר המלקט פי' באומרו אחד לשנים וכו': \n",
+                "<b>מצות אזוב וכו' </b>בפרק אלו טרפות (חולין דף ס\"ב) מחלק אביי בין נשתנה שמו קודם מתן תורה והקפידה עליו תורה אותו הוא דכי יש לו שם לווי פסול אבל כי נשתנה שמו לאחר מתן תורה ליכא למיקפד. \n",
+                "<b>שם לווי </b>נקט ה\"ר יהוסף ז\"ל הלמד בקמץ וכתב ס\"א לאווי ועיין במה שכתבתי בשמו ז\"ל בפ' ששי דנדרים סימן ט': \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל אבל אם שהה ולא גלח אלא בשמיני מביא קרבנותיו בתשיעי ע\"כ. אמר המלקט זו היא דעת ר' עקיבא אבל ר\"ט פליג עלי' כפי גירסת התוס' והר\"ש והרמב\"ם ז\"ל. ועיין במ\"ש בנזיר פרק ג' מינים סימן ו' גם עיין בספר קרבן אהרן פ' שני דפ' מצורע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומצורע טבל וכו'. </b>ביומא בפ' א\"ל הממונה דף ל' מייתי תוספתא דקתני ר' יהודה אומר אינו צריך שכבר טבל מבערב וכתב הר'\"ש ז\"ל ותימ' למה לא הביא המשנה ע\"כ: \n",
+                "ורמי עלה התם בגמרא לשכת מצורעים ששם מצורעים טובלין ר' יהודה אומר לא מצורעים בלבד אמרו אלא כל אדם מדקאמר בלבד מכלל דאית ליה טבילה במצורע ומסיק לא קשיא הא דטביל על דעת ביאת מקדש הא דלא טביל על דעת ביאת מקדש ואיבעית אימא תני לא מצורעים אמרו אלא כל אדם רבינא אמר ר' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו ולי' לא ס\"ל כלומר לדידי מצורע אין צריך טבילה לדידכו אודו לי מיהת דלא מצורעים בלבד אמרו אלא כל אדם ורבנן מצורע דייש בטומאה שאר כל אדם לא דיישי בטומאה. ומשמע משם דהאי דרמי מינה ר' יהודה אומר לא מצורעים בלבד אמרו אלא כל אדם דמשנה היא במסכת מדות. וכן משמע מן התוס' ז\"ל ואנו לא נמצאת בידינו. ואפשר להיות דמברייתא הוא דקא פריך התם דכמה פעמים אשכחן בתלמוד בפי' רש\"י ותוס' ז\"ל דקרו לברייתא משנה ואע'\"פ שכתוב שם בלשון תוס' ז\"ל מס' מדות. ובתוספתא דעלה דמתני' בתר דקתני שכבר טבל מבערב מסיים אמרו לו חכמים לר' יהודה לא מן השם הוא זה אלא כל הנכנס לעזרה דרך שער ניקנור הי' טובל באותה לשכה: תניא בתוספתא היה מביא אשמו ולוגו בידו ומעמידן בשער ניקנור והכהן עומד מבפנים ומצורע מבחוץ ומצורע מניח ידו תחת ידו של כבש והכהן מניח ידו על המצורע ומוליך ומביא מעלה ומוריד וסמך שתי ידיו עליו ונכנס ושוחטו בצפון העזרה כל הסמיכות שבמקדש תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאינו יכול ליכנס בעזרה עד שיזרוק עליו מדם חטאתו ומדם אשמו ע\"כ. ועיין עלי' בספר לקח טוב פ' מצורע דף ע\"ה: \n",
+                "<b>רי\"א אינו צריך טבילה </b>כך צ\"ל אע\"פ שאינו כן בתוספתא דנגעים פ\"ח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכניס ראשו </b>ירושלמי דעירובין ס\"פ המוצא תפלין רמי עלה מחלפו שיטתי' דר' יהודה דהכא הוא אומר אסור להערים ותמן קאמר מותר דקאמר ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה ומשני דהכא שמא יכניס ראשו ורובו ויהא ענוש כרת ברם תמן משום מכניס כלים טמאים בשבת והדר רמי מחלפא שיטתייהו דרבנן דהכא אמרין מותר להערים ותמן אמרין אסור להערים ומשני תמן דלא יסאבי' תלתא ברם הכא טומאה ידועה מבפנים היא דאפשר לה לצאת בלא שהות ובלא טומאה ע\"כ. וצ\"ע אם יש טעות ובמקום מחלפא שיטתי' דר' יהודה שמא צריך להיות דרבנן ובמקום דרבנן שמא צריך להיות דר' יהודה אבל אני כך מצאתי הלשון גם בירושלמי כתיבת יד: \n",
+                "<b>אין לו בהן יד וכו'. </b>פי' בהן יד ימנית בהן רגל ימנית ואפשר להיות דימנית דקתני גבי אזן קאי אכולהו דאלת\"ה מ\"ש דקתני ימנית בהדיא גבי אזן טפי מכולהו ובהכי דאמרי' דמלת ימנית קאי אכולהו מיתרצא נמי קצת אמאי לא תני ברישא אזן וכסדרא דתני ברישא הכנים ראשו וכו' וגם שהוא סדר הכתוב על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. ובנזיר דף מ\"ו ספ\"ג מינים מייתי התם ברייתא דמתנייא הפך לשון משנתנו והכי תניא התם אין לו בהן יד בהן רגל אזן ימנית אין לו טהרה עולמית דברי ר' אליעזר ר\"ש אומר יניחנו על מקומו ויצא וחכמים אומרים יניח על של שמאל ויצא ובסנהדרין פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ה) מתנייא כאשר היא כתובה פה גם שם בסנהדרין פ' הנחנקים (סנהדרין דף פ\"ח) והוכיחו תוס' והר\"ש ז\"ל מכמה פלוגתות תנאים ואמוראים שנמצאות הסברות מהופכות בתלמוד כמו דמתנייא מתני' אפכא שם בנזיר והוי כאיכא דאמרי שבתלמוד: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר נותן הוא על מקומן </b>גרסי'. ומסופק אני אי גרסי' ר' אלעזר בלי יוד או ר' אליעזר ביוד אע\"פ שחולק עליו ר\"ש שלא הי' בדורו שגם בת\"כ פ' שלישי דפ' מצורע הכי איתי' ר' אליעזר ביוד. ותמהתי שמצאתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל שם ביומא ר' נתן אומר אם נתן על של שמאל יצא:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והנותר מן השמן וכו' </b>פסחים וזבחים דף ו' ומסיק התם כאילו לא כפר דכפר מתנות בהונות ולא כפר מתנות הראש ואע\"ג דאיכא קרא אחרינא קודם לזה דכתיב ביה והנותר בשמן וכו' התם לא כתיב בי' מלת לכפר להכי מייתי קרא תניינא דכתיב בי' לכפר לדרשא: \n",
+                "<b>חסר הלוג </b>ובת\"כ פ' שלישי דפ' מצורע ראיתי הגרסא ר' ישמעאל אומר חסר הלוג וכו' במקום ר' שמעון ואין בידי הכרע. ומ\"מ דברי ר' יעקב במקום דברי ר' עקיבא. וראיתי שהגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל והנותר בשמן אשר וכו' והן אמת כי פסוק ראשון הוא בשמן אך שם אין כתוב לכפר אלא וכפר א\"כ הי' לו להגי' ג\"כ וכפר אם נתן וכו' דוק. והוא ג\"כ הגי' ר' יעקב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצורע שהביא וכו' </b>בכריתות פ' ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף ט') מצאתי מוגה מצורע שהפריש קרבנו וכו' והכי מוכח ג\"כ שהיא הגירסא מפי' הראב\"ד יו\"ל ומפי' הרז\"ה ז\"ל דבס\"פ שני דקנים ע\"ש: \n",
+                "ותניא עלה התם בכילהו תלתא דוכתי ר' אליעזר בן יעקב אומר הכל הולך אחר צפרים דס\"ל דבר הגורם טהרה דהיינו צפרים שכל זמן שאינו מביא צפרים אינו יכול לגלח ושם בכריתות סתם לן תנא במתני' דהתם כר\"ש גם בת\"כ סוף פרשה ד' דפ' מצורע סתם לן תנא כר\"ש אע\"ג דסתם ספרא ר' יהודה. וביד ה' מתו\"כ פ\"ה סי' ט' כתיב שהביא. ופסק כר' יהודה דהכל הולך אחר האשם שאם הי' בשעת שחיטת האשם עשיר ישלם קרבן עשיר ואם היה עני ישלם קרבן עני וכתב מהרי\"ק ז\"ל שם דלא חש לדראב\"י כיון שלא נשנה במשנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהורה אומר אף וכו'. </b>בנדרים פ' אין בין המודר (נדרים דף ל\"ה) ובנזיר בפ\"ד דף כ\"ד ברייתא ומסיים בה וכן כל קרבן שהיא חייבת שכך כותבת לו בשובר שעל כתובתה בשעה שהיא מוחלת לו כל אחריות שיש לה מקודם ויש בכלל לשון זה אפילו קרבנות ואיתא נמי בתוס' דסוטה ס\"פ היה נוטל ובמציעא פ' המקבל (בבא מציעא דף ק\"ד) ההיא ברייתא. ובת\"כ סוף פרשה ד' דפ' מצורע היא שנוי' ורש\"י ותוס' יש להם פי' אחר גם כן דלכך כותבת לו קאי אשעת נישואין שהוא מתחייב להביא בעד אשתו קרבן עשיר במה שהיתה חייבת קודם נישואין ומבוארת ברייתא זו יפה בנימוקי יוסף במציעא דף קכ\"ו ע\"א: [*) כוונתו דהא דאמר ר\"י אף ע\"י אשתו לא קאי אדלעיל ע\"י בנו וכו'. דהתם מביא קרבן עני והכא קרבן עשיר. אלא ר\"ל אף ע\"י אשתו חייב להביא כמו על עצמו.] ואף דקתני כלומר אף עלי' כמו על עצמו כך נלע\"ד וכך מצאתי ג\"כ שפי' הרא\"ש ז\"ל. \n",
+                "<b>וכן כל קרבן שהיא חייבת </b>ודוקא קרבן דלידה וזיבה וסוטה אבל אם   אכלה חלב וחללה שבת ומכל שכן אם נדרה שום נדר אינו חייב להביא עלי' דא\"כ היא תדור בכל יום כדי להקניטו. וביד מפ' דאפילו שלא מדעתן יכול להביא אע\"פ שהן גדולים דהא מתני' סתמא קתני משמע אפילו קטנים אם היו מחוסרי כפרה מביא עליהן אע\"ג דמדעתן כמאן דליתא היא דאע\"פ שכל מחוייבי קרבן אין מקריבין על ידן אלא מדעתן מחוסרי כפרה אין צריכין דעת בעלים ומימרא מבוארת היא דר' יוחנן שם בפ' אין בין המודר: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל או אם מת האחד והיו שני הקרבנות לפנינו הי' הקרבנות מתים וכו' כך צ\"ל. \n",
+                "<b>זו ששאלו וכו' </b>זה אחד משלשה דברי חכמה ששאלו לו הנם בנדה פ' בתרא דף ע' ועיין במ\"ש שם סי' ד'. ומדלא קתני זו שאלו אלא זו ששאלו נראה שהיא לרמוז לנו שהיא שאלה אחת ממה ששאלו. ומ\"מ זו שאלה ששאלו: אלכסנדריא מ\"מ אלכסנדריאה: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת נגעים. ובעה\"י אשר כל ברא. ועמו הקדושה והטהרה. נתחיל מסכת פרה:  \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f0723d9f1bb89f91edf346c7196b35c42fc13172
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,622 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Negaim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Negaim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כתב הרמב\"ם ז\"ל שהתחיל התנא בחלוקת נגעי עור בשר כמו שעשה הכתוב ע\"כ: \n",
+                "<b>מראות נגעים וכו'. </b>רפ\"ק דשבועות בדף ה' ודילג שם התלמוד לומר דברי ר\"מ כמו שהוא שנוי כאן [*) א\"ה לכאור' נראה מתוך דברי הר\"ש והר\"ב שגם בגירסתם לא הי' כתוב דברי ר\"מ. וצ\"ע שלא העיר בזה:]: \n",
+                "<b>שנים שהם ארבעה. </b>גרסי' דממראה יאמר מראות כמו ממתנה מחנות וכי היכי דכתיב ועתה הייתי לשני מחנות ה\"נ קתני שפיר מראות שנים תוס' רפ\"ק דשבת וגם ברפ\"ק דשבועות פירשו הם ז\"ל דמראה לשון זכר כדכתיב את המראה הגדול הזה. \n",
+                "עוד כתבו ז\"ל ותנן נמי ר' דוסא בן הרכינס אומר שלשים וששה עקביא בן מהללאל אומר שבעים ושנים והא דקתני טובא משום דחשיב נמי פתיכי א\"נ כייל נגעי בתים ובגדים ע\"כ ורש\"י ז\"ל נמי פירש שם בשבועות מראה לשון זכר הוא ולהכי תנן להו לשון זכר כדכתיב מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה' וגו' ע\"כ וכן פי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שתן ד'. </b>תולדה דשאת ותולדה דבהרת ושם בשבועות מסיק מי שנה משנה זו בלשון אבות ותולדות דלא כר' עקיבא דאי ר\"ע הא אמר מראות נגעים נשנו כסדר מעלתן השנג והצמר והסיד והקרום וכסדר משנתן הן מצטרפין זה לזה ואין אחד מצטרף לגבוה ממנו שתי מעלות אלא מעלה אחת ואם הוא שנאם בלשון אבות ותולדות טִהַרְתַ מראה הסיד מלהצטרף דבהדי מאן תצרפי' אי בהדי בהרת שהוא אבי' הא איכא שאת שהוא כצמר דעדיפא מיני' בלובן נמצאת בהרת למעלה מן הסיד שתי מעלות ור' עקיבא זו למעלה מזו בעי נצרפה בהדי שאת שהוא מעלה אתת לאו תולדה דידי' היא דהא שקלת לה מיני' ושויתה מין בהרת ולר' עקיבא הכי איבעי' ליה למיתני בהרת עזה כשלג ושאת כצמר לבן ושניות להן סיד היכל וקרום ביצה דנימצי למימר כולהו מינא דהדדי נינהו ובהרת ושאת מצטרפים וסיד בהדי שאת נמצא לו צרוף אבל השתא דחלק תולדה לזו ותולדה לזו אין מצטרף כל אחד אלא עם אביו אלא מחוורתא דמתני' דלא כר' עקיבא וספר קרבן אהרן האריך בבאור סוגיא זו בפרשת נגעים פרשה ב': \n",
+                "<b>שאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן דברי ר\"מ. </b>פי' הרמב\"ם דעת ר\"מ שאחר קרום ביצה מראה אחד והוא שני של שאת ואם הוא יותר חלוש הלובן מקרום ביצה וחכמים רואים שאם הוא חלוש יותר מקרום ביצה אינו ממראות נגעים ע\"כ [*) א\"ה ראה הנוסח בפי' הר\"מ שלפנינו ואז ינעם לחכך הלשון המוגה אשר לפנינו פה ויאורו עיניך בהבנת דברי הר\"מ בשיטה חדשה ונפלאה כי גם לר\"מ התולדה דשאת גבוה מאביה. ודע שכדי לתרץ תמיהת הר\"ש דאיך פליגי ר\"מ וחכמים בצמר לבן בדבר התלוי בראית העין צ\"ל דגם הר\"מ ס\"ל כדעת התוס' פ\"ק דשבועות שהובא בסמוך דצמר לבן דר\"מ לא איירי בנקי בן יומו כמו חכמים ושוב מצאתי במ\"נ באמנה נ' שדחק להעמיס הכוונה הזאת בד' הר\"מ גם כפי הנוסח שלפנינו אבל שוב בפרפר כ\"ח חזר בו והעמיס כוונה אחרת בדברי הר\"מ וכ\"ז גרם לו שלא ראה הנוסחא המתוקנה הזאת שאין להרהר אחריה:]: \n",
+                "<b>דברי ר' מאיר. </b>ולדידי' צמר וקרום מצטרפים ושלג וסיד ושלג וקרום. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים השאת כצמר לבן. </b>וכתבו תוס' ז\"ל שם פ\"ק דשבועות ונראה דצמר לבן דר\"מ לא איירי בנקי בן יומו כמו חכמים אלא צמר שאינו נקי ושחור מסיד דאין סברא דלשאת שה א שחורה מכולן שתהי' תולדתה לבנה מתולדה דבהרת שהיא לבנה מכולן ע\"כ. והר\"ש ז\"ל תמה גם הוא על זה והאריך בדבר ע\"ש: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ונפקא מינה בפלוגתייהו דרבנן ות\"ק לענין צרוף וכו' אמר המלקט ולהרמב\"ם ז\"ל שסובר דכל הד' מראית מצטרפים כמו שכתב רעז\"ל בסמוך בסי' ג' צ\"ע מאי נפקא מימיהו בפלוגתייהו דר\"מ וחכמים. ועיין במה שנכתב שם סי' ג': \n",
+                "עוד בסוף פי' רעז\"ל והשתא לת\"ק שלג וקרום ביצה מצטרפים דהוי אב ותולדה דילי'. אמר המלקט נלע\"ד שצריך למחוק מלות דהוי אב ותולדה דילי' או שמא כצ\"ל והשתא לת\"ק שלג וקרום ביצה מצטרפים דהוו תרי אבות [הגהה וכן מצאתי שהגי' הר\"ס ז\"ל וז\"ל נ\"ל דהוו שתיהן אבות ע\"כ]. וכן סיד ההיכל עם שלג או צמר לבן עם קרום ביצה מצטרפים דהוו אב ותולדה דילי' ולרבנן שלג וצמר לבן מצטרפים דהוו תרי אבות או שלג וסיד או צמר וקרום דהוו אב ותולדה דיליה אבל לא שלג וקרום דהוו אב ותולדה דחברי': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל צמר נקי של כבש בן יומו כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' עקיבא אומר וכו'. </b>תניא ר' נתן אומר לא שאמר ר' עקיבא של סיד דיהה הימנה אלא של צמר דיהה הימנה וכתבו תוס' ז\"ל כלומר לא נקט סיד דוקא אלא משום דקאי אמילתי' דת\"ק נקט סיד או שמא ר' נתן מגי' נמי במילתי' דר' ישמעאל שאת במקום סיד ע\"כ והטעם דרבי עקיבא אזיל לטעמיה דכסדר מעלתם נשנו וכדכתבינן ואפי' בפתוך א\"ר עקיבא זו למעלה מזו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ד' מראות הללו. </b>והגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל מארבעה מראות וכו': \n",
+                "<b>לפטור ולהחליט ולהסגיר. </b>וכולהו מפ' להו ומפ' הסגר ברישא דאדסליק מיניה נקט. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ונלע\"ד דאעפ\"כ פירש בבא דפיטור קודם בבא דהחלט משום דזוטר מילתיה ודמי לבבא דהסגר ושבק חד לפטור לסיפא דהיינו הפורח מן הטמא טהור והוי התחלה בטוב וסיים ג\"כ בטוב ואפילו באותה סיפא דקדק לסיים בטוב דהיינו הסגר שהוא טוב בערך החלט. ויש עוד שם טעם אחר דהואיל ובפירושא דבבי דלהחליט קא מפ' ואזיל הזכיר ג\"כ בההיא סיפא שם החלט בתחלה או מפני שהתחיל לפ' בלהסגיר מן הטעם שכתבתי בשם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל הזכיר באותה סיפא הסגר לאחרונה דוק. וספר קרבן אהרן כתב בפרק ראשון דפרשת נגעים דבארה המשנה ראשונה להסגיר עם היות שבראשונה התחיל בפיטור לפי שבראשונה לקח החלוקות שלא כסדר לפי שרצה התנא להתחיל בטוב וכאשר פירש אותם הביאם כסדר הוייתם שאין פיטור ולא החלט אם לא קדמו ההסגר שני פעמים ע\"כ ועיין עוד שם: \n",
+                "<b>להסגיר את העומד בסוף שבוע ראשון לפטור את העומד בסוף שבוע שני. </b>עיין על זה ברב ה\"ר אלי' המזרחי ז\"ל בפסוק והנה הנגע עמד בעיניו והסגירו הכהן שבעת ימים שנית וגם שם בספר קרבן אהרן פרק שני דפ' נגעים שהקשו מכאן המפרשים לרש\"י ז\"ל על מה שפירש בפירוש החומש והנה כהה הנגע הא אם עמד במראיתו טמא והם תרצו בעדו בדוחק ע\"ש. כתב החכם הר\"ס אוחנא ז\"ל וז\"ל לפטור את העומד בסוף שבוע שני צ\"ע שאם הי' בו חצי גריס בהרת וחצי גריס שאת מה צרוף לפטור שייך בין אם יצטרפו או לא יצטרפו טהור והרמב\"ם ז\"ל פי' מה שפי' עיין עליו וגם לפירוש שלו קשה שפי' שבסוף שבוע הוסר קצת מראה שאת וכ' שאין צריך כהה ממש דלרבותא נקט קרא [*) צ\"ל כהה] דהא כמו שהסכימו המפרשים וגם הוא ז\"ל בחבורו וצ\"ל דלא נקט תנא לפטור אלא אגב דתנא להחליט ולהסגיר ואגב דבעי למיתני לפטור את ההופך כולו לבן וכו' ודכוותה תנא לקמן אגב בההיא דאחת ארוכה ואחת קצרה עכ\"ל ז\"ל:   \n",
+                "<b>אלו מראות נגעים שכל נגעים תלויים בהן. </b>פי' נגעי עור בשר אבל נגעי נתקים מטמאין בכל מראות כדתניא ד' מראות שעור הבשר מטמא בהן השחין והמכוה וקרחת וגבחת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. כתב התי\"ט שבוע ראשון שבוע לשון זכר שהרי רש\"י ז\"ל פירש מלא שבוע זאת של זאת וברבוי בא בסימן הנקבות: [הגהה הן אמת ששבוע לשון זכר וכדכתיב שבעה שבועות תהפור לך ואשכחן גם ברבוי לשון זכר בדניאל סי' ט' י' שבועים שבעה שלשה שבועים ימים וזולתם אבל שבת בכל דוכתא לשון נקבה וגם כך אשכחן בעומר שבע שבתות תמימות תהיינה אמנם מה שהביא ראי' מפי' רש\"י ז\"ל לא נהירא דהתם טעמא רבא איכא לפרש של זאת וכתרגומו שבועתא דדא מדלא קרינן בניקוד קמץ אלא בניקוד שב\"א שבוע זאת:] \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ולא גרסי' מראות נגעים ט\"ז. אמר המלקט כן משמע מתוך פירוש הרמב\"ם ז\"ל דל\"ג לי' מדלא הזכיר כלל בפירושו ז\"ל דברי ר' חנניה אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל גרסי לי' וז\"ל ששה עשר הני תנאי חשבי פתוכים של לבן אדמדם ולבנים של נתקי הראש והזקן ושל נגעי בתים ובגדים כך פי' בקונטרס בס\"פ המזבח מקדש ועוד תניא בתוספתא ר' ישמעאל אומר מראות נגעים שנים עשר ויש מדקדקין לכוון דר' ישמעאל כמתני' שיש ד' חלקים ושנים בצרוף שהתולדה מצטרפת לאב שלה וקסבר דאין האבות מצטרפים הא שיתא וכנגדן פתוכין הרי י\"ב ור' חנניה סגן הכהנים דאמר ששה עשר כר\"ע דאמר בפ\"ק דשבועות כו' ועקביא נמי דאמר ע\"ב כר\"ע ואמרי' בפ\"ק דשבועות משל דר' עקיבא לה\"ד לד' כוסות של חלב אחד נפל לתוכו שתי טפות של דם ואחד נפל לתוכו ד' טפות של דם ואחד נפל לתוכו ח' טפות ואחד נפל לתוכו שתים עשרה טפות ואמרי לה שש עשרה שכולן מראה לבן הן ועקביא ס\"ל כמ\"ד שש עשרה וכי מנית מטפה אחת עד שש עשרה לד' מראות הרי לך לכל מראה שש עשרה דהיינו ס\"ד פתוכים לד' מראות וד' חלקים וד' צרופים הרי לך ע\"ב ודברי ר' דוסא ל\"ו אי אפשר ליישב לפי שיטה זו אפי' למ\"ד כוס רביעי י\"ב טפות ועוד דלר' עקיבא נמי לא יתכנו דהא הני ד' כוסות חד כנגד שלג וחד כנגד צמר וחד כנגד סיד וחד כנגד קרום ואנו מנינו לכל אחד מטפה אחת עד שש עשרה אין לנו למנות לשלג אלא מטפה אחת עד שתים ולשל צמר משלשה ועד ד' ולשל סיד מה' ועד ח' ולשל קרום מט' ועד ט\"ז ויש לפרש דר' דוסא חשיב נגעי הגוף כו' עד נמצא בכל א' ד' מראות עם פסיון ונתקים לא מנינו דמטמאין בכל מראות ולא כפי' הקונטרס דזבחים עכ\"ל ז\"ל וכתוב בספר קרבן אהרן פרשה ב' דפרשת נגעים שמה שהוקשה לרבינו עובדיה ז\"ל שאיך מנה הרמב\"ם ז\"ל בכלל המראות ח' בנתקים ואנן קיימא לן דנתקים מטמאין בכל מראות גם הרמב\"ם ז\"ל עצמו הרגיש בזה שלא אמר ושמנה בנתקים כו' עד עם היות שהן מטמאין גם בשאר המראות כולן ולזה נ\"ל שכוון רש\"י ז\"ל בס\"פ המזבח מקדש שכתב הני תנאי מנו פתוכים של לבן אדמדם ולבנים של נתקי ראש וזקן ושל נגעי בתים ובגדים ע\"כ ודוק אומרו ולבנים של נתקים שכוונתו לומר עם היות שהנתקים אין להם מראה מיוחד עכ\"ז הנה המראה לבן שבהן הוא כלול בכלל מנין המראות הללו עכ\"ל בקיצור מופלג. וכוונו חכמים לחלק המראות לכמה חלקים כדי שיהא החכם בקי בהן ובמראיתן והוסיפו החכמים לחלקן זה אחר זה כדי שיתבוננו בהן היטב: \n",
+                "<b>בתחלה לאחר השבת. </b>פי' ביום ראשון בשבוע: \n",
+                "<b>ולא בשני. </b>פי' ביום שני בשבוע שודאי שבוע שני שלו יחול בשבת כמו שפי' רעז\"ל דשתי הסגרות וכו': \n",
+                "<b>ולא בשלישי לבתים. </b>פי' ביום שלישי בשבוע מפני שודאי יחול יום תשעה עשר בשבת: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר לעולם רואין חל להיות וכו'. </b>נראה דכולה מילתיה דר' עקיבא אע\"ג דרבנן מודו לי' בהא: \n",
+                "<b>בתוך השבת. </b>תימה אמאי לא תני בשבת: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל צ\"ל הלכה כר' עקיבא וכן הוא ג\"כ ברמב\"ם פ\"ט דהלכות טומאת צרעת סי' ז': \n",
+                "<b>ויש בדבר להקל. </b>כגון שאם הי' רואה אותו בשבת והי' בו שיער לבן אע\"פ שלמחר הלך לו מ\"מ הוי טהור מתוך החלט ובעי קרבן והשתא פטור מן הקרבן דה\"ל טהור מתוך הסגר הר\"ס ז\"ל: \n",
+                "<b>ולהחמיר. </b>פי' שאם הי' רואה אותו בשבת ולא הי' בו שיער לבן בסוף שבוע שני הי' פוטרו ויכול לטבול בשבת ויהי' טהור לערב שיעריב שמשו ומותר בתרומה ובקדשים כל אותו הזמן שעדיין לא נולד לו שער לבן והשתא הפסיד אותו הזמן שהרי עדיין הוא בטומאתו שהי' מוסגר. הר\"ס ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיער לבן. </b>פי' כגון זקן שזרקה בו שיבה או כיוצא בו כך פי' הר\"ש ז\"ל לקמן פ\"ד סי' ג' אברייתא דמייתי התם ושם בסוף הפרק פי' דרך השערות לבא שחורות והנגע מלקה אותם והופכן ללבן וסימן לדבר שיער זקנים שמתלבן מתוך חלישת חיל ע\"כ והנה העתקתיו אני שם ספ\"ד: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והשחירו שניהם כדי נסבה וכו'. אמר המלקט ורבינו מאיר הלוי ז\"ל פי' היו לבנות בשבת והשחירו אחר השבת ולא פירש היאך השחירו והדר מפ' בין השחירו שתיהן או אחת מהם והשחירו שתיהן הוי פירוש או השחירו וכן אחת ארוכה ואחת קצרה קאי אארוכות והקצירו ומפ' כיצד הקצירו בין אחת ארוכה ואחת קצרה בין הקצירו שתיהן תדע דבסיפא קתני או אחת לבנה וכו' או אחת קצרה וכו' וברישא לא קתני דברישא הוי פירושא ולא שייך למיתני או ולא תיקשי דהוי זו ואין צריך לומר זו אחת שחורה טהור כ\"ש שתיהן דאגב סיפא נקטי'. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>נסמך השחין לשתיהן או לאחת מהן הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן. </b>נסמך הוא בשכיסה השחין את כל הבהרת מצד אחד של השער והדר קתני לא שכיסה כולה מצד אחד אלא מעט שחין הקיף שתיהן או אחת מהן ועדיין כל הבהרת קיימת סביב. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>היתה בו מחיה והלכה לה המחיה וכו'. </b>כצ\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והיתה המכוה. אמר המלקט נלע\"ד והיתה המחיה צ\"ל: \n",
+                "<b>או מיעטה השחין ומחית השחין. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד להחמיר. </b>לא הי' בו שיער לבן בשבת ואילו ראהו אז הי' מסגירו ועתה כשרואהו אחר השבת וכבר נולד לו שיער לבן הוא מחליטו ותימה מאי חומרא היא זו אף אם הסגירו בשבת יחלט כיון שנולד בו שיער לבן וי\"ל אם היה מסגירו בשבת לא הי' רואהו עוד עד סוף השבוע ושמא הי' הולך לו שיער לבן בתוך השבוע. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>היו שחורות והלבינו או אחת שחורה אחת לבנה והלבינו שתיהן קצרות והאריכו או אחת קצרה ואחת ארוכה וכו'. </b>כצ\"ל וכדכתבינן וכן הוא בִדְפוֹס פי' הר\"ש ז\"ל במלות או הכא בסיפא גבי כיצד להחמיר: \n",
+                "<b>או חֲלָקַן השחין. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>לא היתה מחיה. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>או מיעטה השחין ומחית השחין. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בני ישראל. </b>ס\"א בית ישראל: \n",
+                "<b>אני כפרתן. </b>בספ\"ק דסוכה גרסי' אמר ריש לקיש הריני כפרת ר' חייא ובניו ופי' רש\"י ז\"ל יסורין הבאין עלי לכפרתו של ר' חייא ובניו יהיו ולשון כבוד הוא זה כשהוא מזכיר אביו או רבו לאחר מיתתו צריך לומר כן ע\"כ: \n",
+                "<b>צורות שחורות ולבנות ובינוניות. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ומקיפו מבחוץ. </b>לבהרת ותראה הבהרת בין בגרמני בין בכושי: \n",
+                "<b>כבינוני. </b>פי' כסם הבינוני שהוא דומה לבשר אדם בינוני: \n",
+                "<b>מראות נגעים להקל. </b>כדתנן ספק נגעים בתחלה טהור: \n",
+                "<b>זה וזה בבינוני. </b>היינו כר\"ע וכר' ישמעאל ולא מצינו בשום משנה שלשה תנאים דליכא נפקותא דדינא בינייהו כלל וכולהו בחדא שיאטא אזלי רק הכא כפי פי' הר\"ש ז\"ל שממנו העתיק רעז\"ל. ובת\"כ בפ\"א דפרשת נגעים וע\"ש בספר קרבן אהרן שכתב שם דחכמים שאמרו זה וזה בבינוני רצו לפרש סתירת הכתובים אשר מהם למד ר' יהודה קולא ע\"כ. וברמב\"ם פ\"א דהלכות טומאת צרעת סי' ט' וז\"ל בהרת שהיא עזה כשלג נראית באדם שהוא לבן כהה ובהרת שהיא כהה נראית בכושי עזה לפיכך אין משערין הכל אלא בבינוני שאינו לא לבן ולא שחור ע\"כ משמע דמפ' דמלת נראית אינה גזרת הדין והוי סברת ת\"ק אלא הקדמה והצעה לתנאים הנזכרים אח\"כ דוק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אימתי רואין בשלש שעות וכו' ר' יהודה אומר בד' ובחמש וכו'. </b>בברייתא בת\"כ ריש פ' שני דפ' נגעים קתני ור' יוסי אומר בד' בה' ובתשע ובעשר אבל רואה אני את דברי ברבי כלומר דברי ר' יהודה. הר\"ש ז\"ל. ונלע\"ד דרישא דקתני ולא בצהרים סתמא אי כר' יוסי אי כר' יהודה אבל כר\"מ לא מיתוקמא דהא צהרים היינו שש ושבע ולדידי' הא רואין בשש ובשבע וכן מצאתי אח\"כ שכתב ג\"כ כך שם בספר קרבן אהרן ור' יוסי סבר דשלש שעות הם נהרים ושנים לחוד בין הערביים ולזה שלל ג\"כ הוא גם השמינית והוסיף העשירית. ואי ל\"ג מלת ובשש במילתי' דר' מאיר כאשר מצאתיו מוגה ניחא קצת. גם בקצת דפוסי משנה מצאתי שלא נדפסה מלת ובשש וגם ה\"ר יהוסף מחקה מספרו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית האפל. </b>וכתב הר\"ש ז\"ל דגרסי' בתוספתא בית האפל וחלונותיו מגופות פותחין לאותן החלונות ורואין את נגעו ע\"כ. ובסנהדרין פ' חלק (סנהדרין דף צ\"ב) אמרי' כמי שאפילת הבית מצילתו מן הנגע כך האדם השפל ואפל יחי' והיינו דאמרינן הוי קבל וקיים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האיש נראה וכו'. </b>פ' בתרא דנדה דף ס\"ז ופי' שם רש\"י ז\"ל כעודר בבית השחי וכמוסק זיתים בבית הערוה דאם יש לו נגע בבית השחי אין צריך להגביה זרועותיו יותר מדאי להראותו אלא כעודר שמגבי' ואינו מאנס עצמו ומה שיוכל כהן לראות יראה ואם לא יוכל לראות טהור ובבית הערוה אינו צריך לכוף ולשוח יותר מדאי אלא כמוסק זיתים אחר שנשרו מן האילן ומלקטן מעל הארץ והאשה נראית לכהן בנגעה כאורגת בבית השחי ואם בבית הערוה כופפת עצמה כמניקה את בנה ע\"כ וכתבו שם תוס' ז\"ל וכמניקה את בנה פי' רש\"י ז\"ל לענין בית הערוה ואין נראה דבת\"כ תני לה גבי הדד ע\"כ. וע\"ש אם אותה היא ברייתא וז\"ל הערוך בערך עדר האיש עומד ערום לפני כהן ומחזיר פניו לכהן ומגביה זרועותיו למעלה כדרך שמגביה המעדר בשעה שעודר בשדה כדי שיראה בית השחי שלו ובטנו של פניו ואח\"כ הופך גבו לכהן וכופף קומתו כדרך שכופף בשעה שמוסק זיתים כשמפילן מן הזית ולוקטן מן הארץ ומה שיכול לראות בכך מבית הסתרים רואה יותר על כן אינו צריך וכן האשה כשרואה נגעה נראית כאורגת שפושטת זרועותי' למעלה ומכה הערב ואח\"כ חוזרת גבה וכופפת קומתה כאותה שמניקה את בנה ששוכב על הארץ ע\"כ: \n",
+                "<b>כאורגת בעומדין. </b>במסכת עומדת הרא\"ש ז\"ל ועיין בספר קרבן אהרן פ\"ד דפ' נגעים שפירש שם בַעֲמַרִים בצמר שמא הוא גורס עמרים ברי\"ש. וכן לענין טבילה כדאיתא התם בנדה וכמו שפסק הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א דהלכות מקואות סי' י'. ועיין במה שפי' הר\"ן ז\"ל בפ' שני דשבועות הביאו בית יוסף ביורה דעה סימן קצ\"ח: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר וכו'. </b>ואין הלכה כר' יהודה: \n",
+                "<b>כשם שהוא נראה לנגעו כך הוא נראה לתגלחתו. </b>דמה שאין מיטמא בנגעים אין טעון גלוח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רמ\"א אף לא נגעי קרוביו. </b>בתוספתא קתני אפכא כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו דברי ר\"מ וחכ\"א אף לא נגעי ביתו בגדיו וקרוביו ובתרתי פליגי. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר וכו'. </b>ואין הלכה כר\"י ולא כר\"מ: \n",
+                "<b>כל הבכורות וכו'. </b>ברייתא בבכורות שלהי פ' עד כמה (בכורות דף ל\"א) ומוקי לה ביחיד מומחה דאי אינו מומחה אפילו לאחרים לא מהימן להתיר אלא בעי שלשה בני כנסת וכן תנן בפרק כל פסולי המוקדשין: \n",
+                "<b>חוץ מבכורי עצמו. </b>כך הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל:   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>באיש אחד. </b>שנולדו לו שני נגעים זה אצל זה או אחד בידו ואחד בגופו וירצה להקיפן זה אצל זה או שני אנשים שבאו ביחד לא יראם כאחד דכתיב וראה הכהן את הנגע ודריש בת\"כ שיהו עיניו בו בשעה שרואהו בעור הבשר שנראה עור בשר עמו ומשמע לי' הנגע דוקא נגע אחד שיהו עיניו בו ולא בדבר אחר וגם שיראה עור בשר שסביב הנגע עם הנגע ואם הי' מקיפם זה אצל זה לא הי' רואה עור הבשר עמו: \n",
+                "<b>אלא רואה את הראשון. </b>ר\"ל אחד מהם אם באו כאחד או הראשון אם בא תחלה: \n",
+                "<b>וחוזר לשני. </b>מאחר שנולד השני קודם שהסגיר את הראשון או שהחליטו אבל נולד אח\"כ אין נזקק לו כדקתני סיפא אין מסגירין את המוסגר ולא מחליטין וכו' דאינו נזקק לו כלל עד שיפטר מנגע ראשון ונ\"מ אחר שנטהר מנגע ראשון אין עליו תורת טומאה עד שיזקק לו הכהן ועוד נ\"מ אם הי' סימן בשני והלך לו שאין צריך להביא קרבן עליו ובנגע אחד עצמו משכחת לה. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל בתחלה ובסוף שבוע מסגיר ומסגיר מחליט ומחליט מסגיר וכו'. </b>כצ\"ל. ופי' הרא\"ש ז\"ל אבל בתחלה כלומר שנולד השני בתחלה קודם שהסגיר או שהחליט הראשון אז בתחלה ובסוף שבוע נזקק לשניהם לכל דיניהם הסגר והחלט ופיטור והיינו רישא אלא שהוסיף לפ' שעושה ג\"כ כך בסוף שבוע. ובת\"כ פ\"ב דפ' נגעים דריש נגע צרעת הוא וראהו הכהן לפי שנאמר וטמאו הכהן לא יסגירנו למדנו שאין מסגירין את המוחלט כו'. וגם גבי נתקים תניא נמי הכי שם פ\"ט: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וה\"ה איפכא מסגיר ומחליט או מחליט ומסגיר וכו'. אמר המלקט הוא לשון הר\"ש ז\"ל ושייך לומר אפכא גם בהני תרי באבי כיון שהזכיר התנא הסגר והחלט אע\"ג דלא הזכירן רק גבי פיטור נהפך גם בשניהם לבדן כנלע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חתן שנראה בו נגע וכו'. </b>ובבכורות פ' כל פסולי קתני לו ולאיצטליתו. ופי' הרא\"ש ז\"ל שאר כל אדם שנראה בו נגע ב\"ד כופים אותו לבוא אל הכהן דמצות עשה היא דכתיב והובא אל אהרן הכהן אבל חתן ורגל נותנים. ומפיק לה ר' יהודה בברייתא דת\"כ פ\"ה דפרשת נגעים וסוף פרשה ה' דפרשת מצורע מקרא דכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית אם ממתינין לדבר הרשות שאין מטמאין עד שמפנה כל הכלים שבבית כ\"ש לדבר מצוה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהן שלשה עשר יום. </b>בת\"כ פ' שני דפרשת נגעים יליף לה מקרא דכתיב והסגירו הכהן ז' ימים שנית דמלת שנית יתירא כדמפ' התם בספר קרבן אהרן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השחין והמכוה מטמאין בשבוע אחד וכו'. </b>פי' אם נולדה בהרת במקומן כדמפרשי קראי ודוקא כשנולדה הבהרת על צרבת השחין דהיינו שהתחיל להתרפאת עד שנעשה קרום כקליפת השום אז יש לו דין סימני טומאה דשחין ומכוה ושבוע אחד אבל אם עדיין לא קרם כקליפת השום טהור והיינו דתנן לקמן ספ\"ו וגם בפ\"ט היו מורדין טהורין וגם שלא נתרפאו לגמרי עד שנעשה הבשר צלקת שאם נתרפאו לגמרי נידון בשלשה סימנין ובשתי שבועות כדין עור הבשר ממש דתנן לעיל בסמוך וכל זה תמצאנו מבואר לקמן בפ\"ט כמו שכתבתיו שם: \n",
+                "<b>ובסוף שבוע. </b>בוי\"ו ולאחר הפיטור בוי\"ו צ\"ל בכולהו באבי. תניא בתחלת ת\"כ בברייתא דר' ישמעאל כל דבר שהי' בכלל ויצא לטעון טעון אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר כיצד ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא או בשר כי יהי' בעורו מכות אש והלא שחין ומכוה בכלל כל הנגעים היו וכשיצאו לטעון טעון אחר שהוא כענין יצא להקל ולא להחמיר להקל עליהם שלא ידונו במחי' ושלא ידונו אלא בשבוע אחד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנתקים. </b>שיעורן כגריס. תניא בתחלת ת\"כ בברייתא דר' ישמעאל כל דבר שהי' בכלל ויצא לטעון טעון אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר כיצד איש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן והלא הראש והזקן בכלל עור הבשר היו וכשיצאו לטעון טעון אחר שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר להקל עליהם שלא ידונו בשער לבן ולהחמיר עליהם שידונו בשער צהוב פי' שלא כענינו דנתקים מטמאין בכל מראה ועור הבשר אין מטמא אלא בד' מראות והכי תניא בהדיא בת\"כ וכו'. הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>במחי' ובפשיון. </b>לקמן ס\"פ עשירי מבואר הטעם מ\"ש דמטמאי בהני סימנין: \n",
+                "<b>בתחלה ובסוף. </b>בוי\"ו צריך להיות גם כן בכולהו באבי: \n"
+            ],
+            [
+                "בסוף פי' רעז\"ל כשחזר הנגע לכמות שהי' או מירקרק וכו'. אמר המלקט עיין לקמן בפי\"א סי' ד' ה' ו' וברפי\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא יותר על שלשה שבועות. </b>וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל אמר בנגעי בתים שקערורות ירקרקות כו' ואמנם בא זה הפסוק אשר אמר והנה פשה הנגע בבית אחר שבוע שלישי וזה שהצרעת כאשר תראה בבית כו' וע\"ז בא והנה פשה הנגע בבית עכ\"ל ז\"ל בחבורו שם רפט\"ו הלשון כך וביום תשעה עשר רואהו אם חזר בו נגע כשני גריסין ה\"ז פשיון אחרי הטוח ונותץ את כל הבית ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מטמא בתחלה. </b>אבל פשיון אינו מטמא אלא בסוף דכתיב אחרי הראותו אל הכהן: \n",
+                "<b>ואין בו סימן טהרה. </b>שאם נתמלא כל הגוף שער לבן לא נטהר: \n",
+                "<b>ומטמא בכל הנגעים חוץ מן הנגע. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל מראה. </b>הבשר של המנוגע דמחי' הוא שנשאר בתוך הנגע כמראה עור בשרו שלא עבר שם הנגע: \n",
+                "<b>חוץ מן הנגע. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה שא\"כ במחי'. </b>דבעינן מבוצרת ומכונסת לא שיהיה חלק אחד בשר חי בצד זה וחלק אחד בשר חי בצד זה ואע\"פ שהי' בין שני החלקים שיעור מחי' דהיינו כעדשה ואפי' היו שני החלקים בתוך הנגע. הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>הפוכה ושלא הפוכה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל כשנתחדש נגע בגוף והלבין המקום ואחר זה נהפך בתוך זה הנגע רלק ושב בשר חי הוא מחי' הפוכה וכאשר התחדש נגע עגול במקום מהגוף ונשאר בתוכו בשר חי הנה הוא מחי' שאינה הפוכה וכולן סימן טומאה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמה יהא בלבנונית וכו'. </b>בת\"כ קתני רמ\"א כל שהוא וחכמים אומרים כשיעור ופי' הר\"ש ז\"ל חכמים היינו ר\"ש דמתני' וכשיעור דקתני היינו כדי לקרוץ בזוג. ור\"מ דאמר הכא בכל שהוא היינו בלבנונית אבל בשיעור השער מודה וכר' עקיבא דאמר בפ' בא סימן כדי שיהו ניטלות בזוג. ועיין בספר קרבן אהרן בפרשת נגעים פ' שני: \n",
+                "<b>ה\"ג ובה שיער לבן ושיער שחור. </b>ואי גרסי' או שיער שחיר מיירי לענין הסגר דצריך להסגיר. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ונלע\"ד דר\"ל דלצדדין קתני אם הוא שער לבן טמא מיד ואם הוא שער שחור יסגירנו אולי יתלבן והדר קתני דין אחר דאין חוששין להאי שיער שחור שמא מיעט וכו' ולכל הגרסאות אין חוששים שמא וכ' פי' אין חוששין להקל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זוקקה לשער לבן ולפשיון אבל לא למחי'. </b>ובתוספתא פליג ר\"א בר\"ש אכולה מתני' בין באחת בין בשתים דתניא בהרת וחוט יוצא ממנה שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקם לטמא בשער לבן ובפשיון אבל למחי' אינו מצרפן עד שיהא בו רוחב כגריס ראב\"ש אומר כשם שאין מצרפן לטמא במחיה עד שיהא בו רוחב כגריס כך אין זוקקם לטמא בשער לבן ובפשיון עד שיהא בו רוחב כגריס וכה\"ג נמי פליג גבי נתקים דתניא בתוספתא פ' המתחיל ר' עקיבא נתק וחוט יוצא ממנה שני נתקים וחוט יוצא מזה לזה אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקם ליטמא בשער צהוב דק ובפשיון ולהציל בצמוח אבל במשוייר אינו מציל עד שיהא בו רוחב כגריס ר\"א בר\"ש אומר כשם שאינו מציל בשיור עד שיהא בו רוחב כגריס כך אין זוקקם לטמא בשער צהוב דק ובפשיון ולהציל בצמוח עד שיהא בו רוחב כגריס. הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש מטהר. </b>אהלכה מחי' קאי דאילו הלך שער לבן מודה דטמא מפני המחי' דמחי' מטמאה הפוכה ושלא הפוכה: \n",
+                "<b>מפני שלא הִפְכַתו הבהרת. </b>דהואיל והלכה המחי' ס\"ל לר\"ש דאין שער לבן סימן טומאה אם לא שיעמוד בגוף הבהרת דדריש והיא הפכה שער לבן ולא מחי' וחכמים ס\"ל שמאז שהי' שיער לבן בתוך הנגע הנה הוא טמא שנאמר ושער בנגע הפך לבן וקרא דוהיא הפכה שער לבן ללמד שלא יקדים שער לבן לנגע כמו שיתבאר. הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>מפני שלא הפכתו בהרת כגריס. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלכה וחזרה בסוף שבוע. </b>ואפי' שההליכה והחזרה שתיהן היו ביום אחרון של סוף השבוע הרי היא כמות שהיתה ומסגירו הסגר שני ואם עמדה בסוף שבוע שני פוטרו ולא אמרינן כיון שהלכה כשחזרה הוי נגע חדש וצריך שני הסגרות אלא כיון שחזרה למקומה הראשון הרי היא כאילו לא הלכה ופלוגתא היא בת\"כ פ' שני דפרשת נגעים דתניא וטהרו הכהן מספחת היא ואע\"פ שלא נשתנה מראה יכול אע\"פ שהלכה לה וחזרה ת\"ל היא מה יעשה לה ר' יהודה אומר תראה בתחלה וחכמים מטהרין ע\"כ וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ד היתה בו בהרת והסגירו והלכה הבהרת סוף ימי הסגר וחזרה בהרת במקומה כמו שהיתה הרי הוא כמות שהי' ע\"כ וכתוב שם בכסף משנה שנ\"ל שגירסת רבינו היתה כמו שכתב והעתיק למשנה כמנהגו ע\"כ ר\"ל שבמקום האי בבא דהלכה וחזרה בסוף שבוע הרי היא כמות שהיתה לאחר הפיטור תראה בתחלה הי' גורס מה שכתבנו בשמו ז\"ל לפי מה שנראה למהרי\"ק ז\"ל. ועיין עוד במה שאכתוב בסמוך: \n",
+                "<b>היתה עזה וכו'. </b>עיין בספר קרבן אהרן פ' שני דפרשת נגעים: \n",
+                "<b>כנסה ופשתה. </b>היכא דהסגירה וכו' לשון רעז\"ל עד או פשתה בסוף שבוע ואח\"כ כנסה את מקום הפשיון ולא יותר. אמר המלקט סוף לשון זה ברבינו שמשון ז\"ל הכי הרי היא כמות שהיתה ומסגירו שנית בסוף שבוע ראשון ופוטרו בשני ובהא לא קפליג ר' עקיבא כדאיתא בתוספתא אלא בכה\"ג פליגי כגון שהיה בתחלה כגריס ועוד והסגירו ובסוף שבוע שני או לאחר הפיטור כנסה אותו ועוד ואח\"כ פשתה אותו ועוד ר' עקיבא מטמא דהא פשתה וחכמים מטהרין דלא חשבי לי' פשיון מאחר דתחלתה היתה כגריס ועוד וכן נמי פשתה וכנסה ר\"ע מטמא דחשיב לי' כפשיון וחכמים מטהרין הואיל וחזרה לכמות שהיתה וכל הנך פלוגתי דר' עקיבא ורבנן בסוף שבוע שני ובחזרה לאחר הפיטור דלאחר שפטרו נמי אם חזר ופשה טמא עכ\"ל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ועוד האריך הר\"ש ז\"ל ע\"ש. וז\"ל שהביא הר\"ס ז\"ל פי' הר\"ש ז\"ל דבכה\"ג מוכח בתוספתא דכ\"ע מודו דהיא כמות שהיתה ופלוגתייהו היכא דהסגירו בבהרת כגריס ועוד ובסוף שבוע כנסה אותו ועוד ואח\"כ פשתה אותו ועוד וכן נמי פשתה משהו מכגריס ואח\"כ כנסה אותו משהו. עוד פי' דפלוגתייהו בנשתנית בז' עצמו ובו ביום חזרה לכמות שהיתה ולא שכנסה באמצע שבוע ובסוף שבוע פשתה דלכ\"ע ה\"ה היא כמו שהיתה ובזה לא קשה מידי מדר\"ע לדר\"ע דקתני לעיל בפ\"ק ויש בדבר להקל ולהחמיר דהיינו להקל אם פשתה ביום שבת ולמחר כנסה והכא קתני פשתה וכנסה ר\"ע מטמא דהתם מיירי ביום שאין ראוי להסגיר ולא להחליט דהיינו יום שבת והוי כמו באמצע שבוע והכא מיירי ביום שביעי עצמו פשתה וכנסה ודו\"ק עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס וכו'. </b>זו הבבא ליתה בנוסחת הרמב\"ם ז\"ל. וכן כתב ג\"כ מהרי\"ק ז\"ל שם פ\"ד דבזה בטלה קושיא מעיקרא. פירוש שהראב\"ד ז\"ל השיג שם על הרמב\"ם ז\"ל דקשה דר\"ע אדר\"ע דלעיל בסמוך קאמר ר\"ע מטמא ואי ההיא בתוך ימי הסגר מיירי מ\"ש מהא דקתני בה ר\"ע אומר תראה בתחלה דהאי נמי כנסה ופשתה הוא שמתחלה היתה כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום כחצי גריס והיינו וכנסה שחזרה כמות שהיתה ואמר תראה בתחלה ולא חשש למה שפשה כיון שחזר לכשיעור וא\"כ למה יחליט בזו. וכחב מהרי\"ק ז\"ל שם בסוף דבריו ומכל מקום נראה שאנו מוכרחין לפ' דטמא דאמר ר\"ע היינו לומר דתראה בתחלה ולאפוקי מחכמים דמטהרין דאילו להחליט אין שום טעם בפשתה וכנסה ע\"כ: \n",
+                "<b>אום </b>הערוך גורס אוס בסמ\"ך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והלך מן האום כחצי גריס ר' עקיבא מטמא. </b>בפשתה לאחר הפיטור איירי דמחלטי ליה:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תראה בתחלה. </b>לשון רעז\"ל ואע\"ג וכו' עד מ\"מ נפקא מינה דלרבנן בעי אתויי קרבן אכל חד וחד ולר' עקיבא כנגע אחד חשיב וכו'. אמר המלקט עוד פי' הרא\"ש ז\"ל דנ\"מ דלרבנן נגע חדש הוא ואינו טמא עד שיטמאנו הכהן ואי רגל הוא לא חזי ליה כהן עד אחר הרגל ומן הראשון כבר נטהר אבל לר\"ע חד נגע איהו ונולד לו סימן טומאה בימי הסגרו וצריך להחליטו מיד ע\"כ ומדברי הרמב\"ם ז\"ל נראה דנ\"מ להיכא שהשיער והמחיה אין בהם כל התנאים הצריכים לטמא. [הגהה הקשה הר\"ם ז\"ל על פירוש רבינו עובדי' ז\"ל וז\"ל ותימה דהתנן בפ' שני דכריתות מצורע שנתנגע נגעים הרבה אינו מביא אלא קרבן א' וי\"ל דהכא מיירי כשפשתה אחר שכבר נראה להביא קרבנותיו דהיינו ביום שמיני לרפואתו ומש\"ה בעי קרבן אכל חד וחד כההיא דנזיר שנטמא בשמיני כדאיתא פ\"ק דחגיגה דף ט' ע\"א דפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן היא דחזקיה אמר נטמא ביום מביא פי' קרבן אחר נטמא בלילה אינו מביא ור' יוחנן אמר אף בלילה נמי מביא וכן נראה מפורש בדברי התוס' רפ\"ק דחגיגה דף ד' בדבור המתחיל דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה ע\"ש ולפי זה נראה דלא פליג ר' עקיבא אלא בכה\"ג שפשתה בשמיני לרפואתו דחשיב לי' כנגע ראשון אבל אם בשמיני לרפואתו נולד בו נגע אח' כ\"ע מודו דחייב להביא ב' קרבנות וזה פשוט. אבל אין כן דעת הרמב\"ם ז\"ל שכתב בסוף הלכות מחוסרי כפרה וז\"ל מצורע שנתנגע אחר שהביא אשמו צריך קרבן אחר לצרעת שני' וכן אם הביא אשמו ונתנגע צריך קרבן על כל א' וא' אבל אם נתנגע ונתרפא והביא צפוריו וחזר ונתנגע ונתרפא והביא צפוריו קרבן א' לכולן עכ\"ל הרי בפירוש דדוקא אם הביא אשמו אבל אם לא הביא אשמו אע\"פ שנתנגע אחר שכבר נראה להביא אינו מביא על צרעת שני' וכן נראה מדברי רש\"י ז\"ל שפי' בפ' שני דכריתות גבי ההיא דמצורע שנתנגע נגעים הרבה אינו מביא אלא קרבן א' וז\"ל כגון שספר שבעה ולא הספיק להביא קרבנותיו עד שנתנגע וכן שני' וכן שלישית עכ\"ל ודברי הרמב\"ם ז\"ל אינם מוכרחים מההיא דתנן התם הביא צפוריו ונתנגע לא עלה לו עד שיביא חטאתו דברי ר\"ש ר' יהודה אומר עד שיביא אשמו דההיא לאו לענין מצורע שנתנגע מיתניא אלא לענין לאקבועי בעניות ועשירות כדאיתא התם בגמרא אבל לענין אייתויי קרבן א' או ב' קרבנות יכול להיות דאם נתנגע אחר שכבר נראה להביא קרבנותיו שחייב להביא גם על צרעת שני' כההיא דנזיר וכדעת התוס' והר\"ש ז\"ל. ונראה לפ' ההיא דנתנגע נגעים הרבה שמביא קרבן א' על כולם היינו שחזר הנגע למקומו הראשון ממש ודע כי יש אופן אחר שיתחייב בו ב' קרבנות על שני מיני נגעים כמו מי שנראה בו ב' בהרות בתחלה מסגירו בזו ובזו או מחליטו בזו ובזו כי ההיא דתנינן ברפ\"ג אבל בתחלה בסוף שבוע מסגיר ומסגיר מחליט ומחליט וכו' ושם פי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל דנפקא מינה לענין קרבן וכן ההיא דתנינן פ\"ד שתי בהרות וחוט יוצא מזו לזו אם יש בו רוחב ב' שערות מצרפן וכו' לענין קרבן ע\"ש. עכ\"ל ז\"ל]: \n",
+                "<b>בהרת כחצי גריס ואין בה כלום נולדה בהרת כו'. </b>וכתב הרא\"ש ז\"ל והא דלא קתני ופשתה כחצי גריס דלא שייך להזכיר פשיון אלא על נגע שיש בו טומאה כשיעור דהיינו כגריס ע\"כ: \n",
+                "<b>ה\"ז להסגיר. </b>דאכתי לא אתייליד בה סימן טומאה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שאמרו אם בהרת וכו'. </b>קשה לע\"ד מאי שייך למיתני הכא מפני שאמרו ומה נתינת טעם הוא זה למאי דקתני ברישא דבשלמא אי הוה עסיק תנא בדיני הפוכה ושלא הפוכה שייך למיתני מפני שאמרו וכו' אבל הכא עד השתא לא תני רק איזו בהרת בסימן טומאה להסגיר ואיזו להחליט וטפי הוה שייך למתניי' לעיל בסימן ו' אכן נלע\"ד שאפשר שהרגיש התנא בדבריו דהא קתני עד השתא בכולהו הני באבי ובה שערה א' ובה שתי שערות דהוי פירושא דבהרת קדמה ואח\"כ באו שערות ואמאי לא תני בהדיא ונולדה בה אח\"כ שערה א' או ונולדה בה אח\"כ שתי שערות לזה קאמר מפני שאמרו וכו' כלומר מפני שכבר הוא דבר ידוע לא הוצרך התנא לפרשו לך בהדיא ואפשר שלזה כוון ג\"כ רבינו שמשון בלשונו שהעתיק כבר רעז\"ל כל היכא דתנן וכו' דוק ולמאי דכתיבנא בסמוך בשם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ניחא טפי. ובנזיר פ' בתרא דף ס\"ה כתב רש\"י ז\"ל ה\"ג ספק טמא ור' יהושע אומר כהה פי' כאילו כהה הנגע דהוי מסימר טהרה כשמשתנה המלובן לאחר הסגר ותוס' חלקו עליו שם דל\"ג מלת אומר ע\"ש וז\"ל רש\"י ז\"ל פ' כל היד ר' יהושע אומר כהה טהור והרי הוא כנגע שכהה מראיתו בשבוע של הסגר שהוא סימן טהרה דכתיב והנה כהה הנגע וגו' ובשם ר' משה הדרשן שמעתי קהה כלומר קיהה בדבר ונחלק עליו וכן מצאתי בת\"כ ר' יהושע קיהה וטיהר ע\"כ. וכן בערוך הביא בערך כה ובערך קה. וז\"ל הר\"ש ז\"ל ר' יהושע אומר כהה למאי דכתיב בכ\"ף קשה דאמרי' בסוף נזיר ואמר רב יהודה אמר רב כיהה וטיהר ופריך ודילמא כיהה וטימא ומשני אמר קרא לטהרו או לטמאו הואיל ופתח הכתוב בטהרה תחלה והשתא היכי בעי למימר כיהה וטימא הא כל כהה טהור ומיהו יש כהה שאינו טהור כי ההיא דתנן לעיל בפירקין היתה עזה ונעשית כהה שעומד בד' מראות דלא נתמעטה מד' מראות אבל מ\"מ לא הוזכרה אלא לענין הסגר ואי בעי למימר הכא כהה וטימא למימרא דבעי הסגר הא ע\"כ מ\"ד נמי כהה טהור לאו למיפטרה בלא הסגר קאמר דלא תהא אלא בהרת דאין בה כלום מי לא בעיא הסגר ור\"ת ז\"ל גריס קיהה בקו\"ף וכו' ע\"כ. ובמציעא פ' הפועלים דף פ\"ו איתא פליג קב\"ה וכולהו מתיבתי קב\"ה אומר ספק טהור וכולהו מתיבתי דרקיעא אמרי טמא והוכיח רבה בר נחמני כי קא נייחא נפשי' טהור טהור וכתבו תוס' ז\"ל ביבמות פ' ב\"ש וגם בפ' הנחנקים קיהה פי' ר\"ח דקדק בדבר הרבה וטיהר ע\"כ. ולשון הרמב\"ן ז\"ל בפ' ויחי בפסוק ולו יקהת עמים ר' יהושע קיהה וטיהר שהקשה בו דברים רבים ושבר כל דברי המטמאים עד שטיהר בהכרח ע\"כ. ועיין במ\"ש בפ\"ק דכתובות סי' ו': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חוץ מזה. </b>דספק בהרת וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל חוץ מזה קאי אכהה דסוף פ\"ד אלמא בלא נזקק לטומאה איירי דכיוצא בה טהור בעלמא וכן לא מצינו דאיירי בנזקק אלא לקמן בסמוך דקתני זהו שאמרו משנזקק גיליון ע\"כ. וכתב הר\"ש ז\"ל דלא הוי האי סתמא דלא כר' יהושע דה\"ק כל ספק טהור לכ\"ע חוץ מזה דפליגי ועוד אחר דלא פליגי ע\"כ אבל ברמב\"ם ס\"פ שני נראה דס\"ל דסתמא דלא כר' יהושע כמו שכתב שם מהרי\"ק ז\"ל. ופי' הרא\"ש ז\"ל כל ספק נגעים וכו' פי' כגון שהסגיר שני בני אדם שבכל אחד מהם היתה בהרת א' ובסוף שבוע פשתה בא' מהם ואין ידוע באיזה מהם פשתה וכדתנן לקמן בפירקי ומן הראוי בשני אנשים יסגיר שניהם כי האחד מוחלט והשני עומד להסגיר עוד שבוע אחר ויסגיר שניהם ואם ימצא בסוף שבוע בכל א' כסלע ועוד יחליטם ובאיש אחד יחליטנו ממה נפשך אלא שגזרת הכתוב היא שאינו מסגיר ולא מחליט על הספק אלא מטהרו מיד דדריש בת\"כ ואם פשה תפשה בעור וטמא אותו הכהן את הודאי הוא מטמא ולא את הספק דוטמא אותו הכהן אנגע קאי ודרשו דוקא שיהא אותו הנגע ודאי טמא הלכך אפי' באיש אחד טהור ואע\"ג דהאי קרא בפשיון כתיב הה\"נ בשאר סימני טומאה דתניא בתוספתא בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות ה\"ז להחליט טעה ואינו יודע אלו שׁהִפְכּ ואלו שקדמו טהור דצריך שידע באיזה שערות הוא מחליטו ואע\"ג דהאי ממה נפשך מוחלט וכשם שאינו מחליט על הספק כך אינו מסגיר על הספק אלא מטהרו מיד ועוד נראה דאפי' אם עמדו בסוף שבוע שני כל אחד על סלע ועוד אינו מחליטו כיון שמסופק על אחד מהם אם יש להחליטו על פשיון של סוף שבוע ראשון או על פשיון של סוף שבוע שני מידי דהוה אאינו יודע אלו שהפכו ואלו שקדמו הלכך מטהרן מיד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בסוף פי' רעז\"ל הא דלא קתני הכא וכן במחי' לפי שכשהלך הפשיון וכו'.אמר המלקט כן תירץ הרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל תרצו דהא דלא תני שהלך פשיון ובאה מחי' דאין מחי' הבאה במקום פשיון סימן טומאה דפשיון חוץ לנגע ומחי' צריכה שתהי' מבוצרת ותימה דא\"כ גבי מחי' נמי לא ליתני שבא פשיון דפשיון במקום מחיה אינו סימן טומאה דאין הנגע פושה לתוכו ובת\"כ קתני גם גבי פשיון שבאת מחי' דקתני החליטו בפשיון והלך הפשיון וחזר הפשיון וכן שער לבן והמחי' וצריך לומר דההיא אינו חובה שבאת למקום הפשיון אלא שבאת למקום שהיא ראוי' לטמאת כגון באמצע הבהרת ע\"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פ' שני דפרשת נגעים סי' י\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שער פקודה. </b>לשון פקדון שהפקידה את השער בעור הבשר והלכה לה עד שתחזור ותמצא אורוי.ו אי נמי מלשון פקידים שמנתה הבהרת הראשונה את הבהרת השני' על שער לבן שהי' בה. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>והניחה לשער לבן. </b>מ\"מ והניחה שער לבן וכן ג\"כ בסיפא נמחקה הלמ\"ד: \n",
+                "<b>עקביא בן מהללאל מטמא. </b>כיון שקדמה הראשונה לשער: \n",
+                "<b>מי שהיתה בו בהרת כגריס ובה שתי שערות. </b>תימה אמאי תנא הכא שתי שערות דהא סתם שער לבן הוי שתי שערות והכי קתני ברישא שער לבן סתם וגם בסיפא דהאי סיפא קתני שער לבן סתם גם על הרמב\"ם ז\"ל בפ' שני יש לתמוה דברישא נקט התם שער לבן סתם כלשון מתני' ובסיפא וגם בסיפא דסיפא נקט שתי שערות ולא ראיתי מי שדבר בזה ולע\"ד צ\"ע: \n",
+                "<b>אמרו לו. </b>בוי\"ו גרסי' לי': \n",
+                "<b>אף דבריך אינם מקוימין. </b>דהאי נמי טהור דחצי גריס לא מקרי בהרת. ובת\"כ פרשת שלישי דפרשת נגעים היא שנויה בסימן ד' וגם שם שנוי במילתי' דר' עקיבא בראש דבריו שתי שערות ובסוף דבריו כתוב והניח לשער לבן כלשון משנתינו ותימה שלא דבר בזה ספר קרבן אהרן. ומ\"מ כך דבריך אין מקיימין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אצל כהן אחד. </b>אית דל\"ג מלת אחד וכן ג\"כ בסיפא וברמב\"ם פ' ששי סי' ה' ו' וכך לשונו כל ספק נגעים חוץ משני ספקות שמנינו כבר טהור עד שלא נזקק לטומאה פי' קאי שני ספקות אהנהו תרי דתנן בריש פירקין. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל סוף פירקין דלעיל אי אתיא מתני' כר' יהושע ומ\"מ מסקנא דמילתי' כבר כתבתי' לעיל בריש פירקין. ומצאתי שהעבירו הקולמוס על מלות משנזקק לטומאה ספקו טמא דבמתני' דהכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אצל כהן וכו'. </b>בתוספות פ' בתרא דנזיר אפי' בתלמוד המוגה ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל איתה בנוסח זה כיצד שנים שבאו אצל כהן בזה בהרת כגריס ובזה כסלע לסוף שבוע בזה כסלע ועוד ובזה כגריס ועוד ולסוף בזה ובזה כסלע ואינו יודע איזה מהם כיהה שניהם טמאים עד שיחזרו שניהם להיות כגריס ע\"כ ונראה שנפל שום טעות שם או היא תוספתא דהא גם בת\"כ סוף פרשה ד' דפרשת נגעים כלשון משנתנו: \n",
+                "<b>זהו שאמרו וכו'. </b>גרסי': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כגריס הקלקי מרובע. </b>ירושלמי ס\"פ בתרא דמעשרות דף נ\"ב ודפ\"ד נדרים דף ל\"ז ודפ' הנחנקים ודפ\"ג דשבועות גרסי' תניא אמר רשב\"ג אין מרובע מששת ימי בראשית הותיב ר' ברכי' והתנינן גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע ומשני א\"ר ביסנא אדרבא משם ראי' דליתי' מרובע דאי לא ליתני כגריס ואנא ידענא דהוא מרובע ולמה תנינה אלא שמע מינה שהוא עצמו ירבענה כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד בשם הרא\"ש ז\"ל ומסיק התם ואית דבעי מימר לא אמר רבן שמעון בן גמליאל אלא בבריות ותני כן מרובע באוכלין ואין מרובע בבריות ע\"כ. וכתב הרא\"ש ז\"ל ושיעור הגריס לא שיהי' כמו שהוא עגול אלא מוסיפים עליו הרבוע שלשים ושש שערות דתניא בת\"כ פרשה ג' דפרשת נגעים ומחית בשר חי בשאת יכול כל שהוא ת\"ל שער לבן ומחית בשר חי מה שער לבן מקום שתי שערות אף מחי' מקום שתי שערות יכול לא יהא טמא עד שיהא בו שער לבן ומחי' ת\"ל צרעת נושנת היא היא טמאה ואין צריכה דבר אחר לסייעה א\"כ למה נאמר שער לבן ומחי' לומר לך שלא תהא טמאה עד שיהי' שיעורה כדי לקבל שער ומחי' יכול שער לבן מצד אחד ומחי' מצד אחד פי' יכול יהא שיעור הבהרת כדי שיעמוד ש ער לבן אצל מחי' דהיינו ד' שערות ברוחב שער אחד ת\"ל בשאת שתהא מבוצרת לתוך השאת הא כיצד מקום שתי שערות מימינה ומקום שתי שערות משמאלה מלמעלה הימנה מלמטה הימנה מרובע נמצאו בה ל\"ו שערות כגריס הקלקי מרובע פי' המחי' שתי שערות על שתי שערות וכן מימינה שתי שערות על שתים וכן משמאלה וכן מלמעלה ומלמטה ולארבע קרנות לכל קרן שתי שערות על שתי שערות כדי שתהא מבוצרת ומרובעת נמצא כי מרבעת לה הוי שש שערות על שש והיינו ל\"ו שערות ומיהו צ\"ע מנא לן שצריך שתהי' המחי' שתי שערות על שתים אמאי לא סגי באורך ב' שערות ורוחב שערה אחת כשיעור שער לבן וגם למה צריכה הבהרת להיות מרובעת יספיק שיהא מן המחי' לקרן אורך שתי שערות באלכסון כדי שתהא מבוצרת מכל צד וי\"ל דפשטי' דקרא דכתיב והיא הפכה שער לבן ומחית משמע דבעינן תרויהו אלא דמצרעת נושנת מפקי' קרא ממשמעותה ומטמינן בחד ויש לנו לקיים פשט המקרא כל מה שנוכל ואם לא נוכל להצריך שניהם לכל הפחות נאמר שתהי' המחי' בשיעור שער לבן ומחי'. ומחי' כבר למדנו שהיא שיעור שתי שערות נמצא שיעור טומאת מחי' שתי שערות על שתים ואז יהי' פשט המקרא מקויים והא דבעינן בקרן שתי שערות על שתים ולא יספיק שיהא שתי שערות באלכסון דכתיב בשאת משמע שתהא באמצע שתהא הבהרת מקפת המחי' מכל צד כשיעור המחי' ואף בקרנות שיהא בבהרת כשיעור מחי' באלכסונה שמכל צד שתמדוד שתמצא בבהרת שיעור המחיה. תשע עדשות שהיא ד' שערות כזה % עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>נמצאו ל\"ו שערות </b>כצ\"ל. וברמב\"ם פ\"א דהלכות ט\"צ סי' ז' ח' ושם הגרסא בשלשת הדפוסים כגריס הקלקלי בשני למדין ואפי' בספר מוגה מספר שכתובה חתימת ידו של הרמב\"ם ז\"ל בסופו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס ובה מחי' כעדשה רבתה וכו'. </b>ופי' הרא\"ש ז\"ל ובה מחי' כעדשה ובין הכל כגריס רבתה הבהרת בסוף שבוע שפשתה מבחוץ טמאה משום פשיון ובלאו הכי טמאה משום מחו' אלא אגב דבעי למיתני גבי מחי' רבתה ונתמעטה תנא נמי גבי בהרת רבתה ונתמעטה א\"נ קמ\"ל דפשיון סימן טומאה אף בנגע טמא הפושה ואם הלכה מחי' ישאר טמא משום פשיון ולא תימא אין פשיון סימן טומאה אלא בנגע טהור אבל בנגע טמא ה\"ל כנגע גדול שבא לפני כהן שאין טמא בלא פשיון ונגע טמא נמי שפשה כיון דבלאו הכי הי' טמא ה\"ל כנגע טמא מתחלתו וה\"א דלא הוי פשיון סימן טומאה קמ\"ל: \n",
+                "<b>נתמעטה טהורה. </b>דליכא כגריס: \n",
+                "<b>רבתת המחיה. </b>שכנסה הבהרת טהורה דאינה מבוצרת דבעי' סביב המחי' מכל צד כעדשה כדפרישית. כתב רבינו שמשון ז\"ל אית דגרסי רבתה המחי' טמאה ויש להעמידה כגון דיש בבהרת כגריס בלא מחי' דאפי' רבתה המחי' עד שיעור שני עדשים אכתי מבוצרת היא ונ\"ל דהגהת תלמיד היא ושבוש היא דאם יש בבהרת כגריס בלא מחי' א\"כ נתמעטה הבהרת אמאי טהורה אכתי יש בה כגריס עם מחייתה אלא ודאי בהרת כגריס עם מחייתה קאמר ואע\"ג דלעיל פ\"ד קתני בהרת כגריס ובה מחי' כעדשה ופי' בהרת כגריס בלא מחי' שאני התם דקתני בסיפא בהרת היא ומחיתה כגריס הלכך על כרחין רישא בלא מחי' קאמר אבל הכא קאי ארישא דקתני גופה של בהרת ור\"ל עם המחיה כדפרישית הלכך סיפא נמי עם מחיתה קאמר נתמעטה המחי' מכעדשה שרבתה הבהרת מבפנים עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס ובה מחי' פחותה מכעדשה. </b>פי' ובה מחי' צ\"ל שיש בבהרת גריס בלא מחי' דהא קתני בתוספתא בהרת ובה מתי' פחותה מכעדשה ר\"מ אומר יסגיר וחכמים אומרים אין נזקק לו ר\"מ סבר דמתי' פתותה מכעדשה מצטרפת עם הנגע להסגיר ורבנן סברי ודאי מתי' כעדשה שהיא סימן טומאה מצטרפת עם הנגע להשלימו לכגריס אבל פתותה מכעדשה אינה אלא כשאר עור בשר הלכך לרבנן אם אין בבהרת כגריס לא הי' מסגירה וא\"כ לא שייך למיתני רבתה הבהרת דאין פשיון סימן טומאה אלא אחר הסגר ואל תתמה על מה שברישא כולל המחי' בכלל הגריס ולא בסיפא לפי שברישא היא סימן טומאה לה ראוי לכוללה עמה אבל בסיפא אינה אלא כשאר עור בשר: \n",
+                "<b>רבתה הבהרת טמאה. </b>כגון שפשתה מבחוץ נתמעטה טהורה ופוטרו: \n",
+                "<b>רבתה המחי'. </b>עד כעדשה טמאה יותר מכעדשה טהורה דאינה מבוצרת: \n",
+                "<b>נתמעטה. </b>שפשתה הבהרת עלי' ר\"מ מטמא משום פשיון וחכמים מטהרין דלא חשיב פשיון אלא מה שהנגע פושה חוצה לו ולא מה שפושה לתוכו והא דלא פליג ר\"מ ברישא משום דאין בבהרת כגריס בלא המחי' ואין נגע פחות מכגריס מטמא לפשיון אבל בסיפא יש בבהרת כגריס בלא המחי' הרא\"ש ז\"ל. וז\"ל הר\"ס ז\"ל בהרת כגריס פי' כגריס חוץ מן המחי' שהיא פחותה מכעדשה ובהא קתני נתמעטה ר\"מ מטמא שהרי יש שיעור גריס שפשה לתוכו אבל רישא דלא פליג ר\"מ היינו שהבהרת היא ומחייתה כגריס ומש\"ה אם נתמעטה טהורה לכ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם מבפנים כלתה. </b>גרסי': \n",
+                "<b>ואם מבחוץ החיצונה טהורה והפנימית להסגיר. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר בין כך ובין כך טהורה. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל בין כלתה מבפנים שהפנימית להחליט בין כלתה מבחוץ שהפנימית להסגיר בין לא כלתה כלל החיצונה טהורה כר' יוסי דאמר אין מחי' סימן טומאה לחיצונה שהבהרת לתוכה ואין הנגע פושה לתוכו כך פי' ה\"ר שמשון ז\"ל לפי גרסתו שהי' כתוב בה חיצונה טהורה וקשה לפירושו דבין כך ובין כך משמע דקאי אדברי רבן גמליאל שחלק בין כלתה מבפנים לכלתה מבחוץ ועוד קשה שפירש דאם כלתה מבפנים הפנימית להחליט ובתוספתא קתני בין כך ובין כך הפנימית להסגיר ומצאתי במשנה ודאית דווקנית בין כך ובין כך טהורה וקאי ארבן גמליאל דאמר אם מבפנים כלתה סימן פשיון לפנימית וקאמר ר' עקיבא בין כלתה מבפנים בין כלתה מבחוץ טהורה פירוש הרי היא כמות שהיתה ומשום שר\"ג אומר סימן פשיון לפנימית אמר הוא טהורה כלומר אין כאן סימן טומאה שאין נגע פושה לתוך נגע וכן מצאתי אח\"כ בפי' הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל. ועיין במ\"ש בשמו ז\"ל לקמן פ' עשירי סימן ז' דמשמע דקשה דידיה אדידי': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המותר סימן פשיון לפנימית. </b>ולית לי' דר עקיבא דאמר אין נגע פושה לתוך נגע א\"נ מה שהמחי' יתירה מכעדשה אינו בכלל נגע החיצו אלא כשאר עור בשר הוא הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>היה בו בוהק. </b>אית דל\"ג מלת בו. בפי' הרמב\"ם ז\"ל לפי שכבר קדם לך שהמחי' מטמאה בכל מראה כתב הר\"ס ז\"ל קשה דאין המחיה מטמאה במראה בוהק והכי איתא בת\"כ בשר חי ולא בוהק ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאינם מיטמאין משום מחי'. </b>מ\"מ אינם מְטַמְאִין וכו'. שאינם מיטמאים משום מחי' משום דאינו יכול לראותו הכהן כולו כאחת שהן עגולים כרוב בריית בני האדם אבל אם הי' מקומן יושב כגריס מטמאין בנגעים כדאיתא בתוספתא ופי' הרא\"ש ז\"ל הא דקתני אין מטמאין במחי' ולא קתני אין מטמאין בבהרת כדקתני בספא משום דהיא עיקר טהרתו לפי שכשהמחי' עומדת באמצע הבהרת בראש האצבע נראית הבהרת המשופעת לכאן ולכאן כחלוקה לשתים עכ\"ל ז\"ל. וכן נראה שפי' הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג דהלכות טומאת צרעת אבל הראב\"ד ז\"ל כתב שם בהשגות לא תפסו מחי' אלא מפני שהוא חלק למעלה כו' כמ\"ש התי\"ט. ומה שכתב כדאיתא במתני' הוא לקמן רפ\"ח וגם שם במשניות אחרות וגם הריטב\"א ז\"ל כתב בקידושין פ\"ק בדף ל\"ב וז\"ל והה\"נ דשאר נגעים אם אינם בראי' אחת אינם מטמאים דקרא דדרשינן לכל מראה עיני הכהן אכולהו שדינן לי' כדאמרי' התם סומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן ודרשי' לי' בכל הנגעים והא דנקט תנא מחיה משום דאי די דשיעורה דנגע גדול כגריס והמחי' בינתיים מסתמא אינה נראית בראיה אחת אלא במקום פשוט אבל שאר נגעים לא בעינן אלא ששיעורם כגריס בלא מחי' ואפשר שיהא ראש אצבעו רחב כגריס ונראה כאתת והא דלא מני הכא השפתים משום דההיא בר מהאי טעמא אינו מטמא שאי אפשר לשיעור מחי' שלא יתפשט כלפי פנים והויא לי' טומאת סתרים ואינו מטמא עכ\"ל ז\"ל וכן פי' ג\"כ שם הר\"ן ז\"ל והוא נוטה לדעת הרא\"ש ז\"ל. ולע\"ד דעשרים וארבע מניינא למעוטי דר' יהודה. וגם שפתים דטמאים בלאו האי טעמא כדכתיבנא: \n",
+                "<b>ר' אליעזר. </b>ביו\"ד גרסי' לי' ברוב ספרים אבל בת\"כ פרשת נגעים פ' שני בלא יו\"ד והכי מסתברא: \n",
+                "<b>אף היבלות. </b>אית דלא גרסי מלת אף וכן הוא שם בת\"כ והתם גרסי' הכי ר' אלעזר אומר היבולות והדלדולים והמסמרות אינם מיטמאין משום מחי' ופירש בספר קרבן אהרן המסמרות הם המורסות היבשות שנתייבש קרום המכה כמסמר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תוך העין תוך האוזן וכו'. </b>אבל מבחוץ אפי' אצל העין וסמוך לפה וכ' מטמא בנגעים ור' יוסי בר יהודה פליג בתוספתא דתניא ר' יוסי בר יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאזן לחוטם ולפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפשיון ועוד תניא בתוספתא האודם שבפה נידון כבית הסתרים והרמב\"ם ז\"ל פסק בפ' ששי דהלכות טומאת צרעת כר' יוסי בר' יהודה והראב\"ד ז\"ל השיגו שם: \n",
+                "<b>הקמטין. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם ר\"פ ששי הקמטין שבבטן והקמטין שבצואר: \n",
+                "<b>כף הרגל. </b>בס\"פ השג יד בברייתא גרסי' מראשו ועד רגליו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל ופי' שם הרא\"ש ז\"ל בכתיבת יד דהאי רגליו היינו כף הרגל דקתני הכא ומשום דחשיב כבית הסתרים לפי שאדם דורך עליו והוא מכוסה תמיד וקרא כתיב לכל מראה עיני הכהן ע\"כ והוא תירוץ למה שהקשו שם תוס' ז\"ל וטעמא דראשו מפני שאינו יכול לראות מפני השער וכמו שפירש שם רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>והקדח המורדין.</b> כצ\"ל והפירוש שלא נתרפאו יפה וקאי המורדין אשחין ומכוה וקדח: \n",
+                "<b>ואינם מיטמאין משום מחי'. </b>קשה לע\"ד לפירוש הראשון שהביא רעז\"ל היינו ואין מעכבין את ההופך כולו לבן דקתני בתר הכי: \n",
+                "<b>חזר הראש וכו'. </b>וה\"ה דה\"ל למיתני נתפשטו הקמטים כדתניא בתוספתא הקמט שנתפשט הרי הוא כעור הבשר לכל דבר ותנן לקמן פ\"ז בקמט ונתגלה: \n",
+                "<b>ונעשו צרבת. </b>הר\"ש ז\"ל נראה דגריס צרבא שפירש צרבא כמו צרבת וכן בערוך ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חזר הראש וכו'. </b>פי' אע\"פ שאח\"כ חזר הראש וכו' טהורים: \n",
+                "<b>ונעשו צרבת. </b>בה\"א או באל\"ף היא גירסת הערוך וכמו שכתבתי בסוף פרקין דלעיל: \n",
+                "<b>השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת ונעשו צרבת וחיו. </b>זה לשון החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל וחיו פי' או חיו שמחלוקת ראב\"י וחכמים בין בשחין ומכוה שהיה במקומן הנגע קודם שהיו כלל ואח\"כ היו ונעשו צרבת אח\"כ וכן מבואר בתוספתא בין בשחין ומכוה שהיה במקומן הנגע קודם שהיו ואחר כך היו ואחר כך חיו לגמרי שחזרו כמו שהיו בתחלה ונלע\"ד דל\"ג עד שלא נעשו צרבת אלא עד שלא נעשו בלבד ופי' שהיתה הבהרת במקום השחין והמכוה עד שלא נעשו ולא היו אלא עדיין היה עור בשר ואחר כך נעשו צרבת שהוא סימן טהרה לפי שקדמה הבהרת לשחין ואחר כך חיו שנתרפאו לגמרי ונעשו עור בשר וכמו שפירש הרמב\"ם ז\"ל דה\"ל עור בשר בתחלה ובסוף שהוא טומאה ואע\"פ שקדמה הבהרת לשחין ומכוה אין בכך כלום שהרי בסוף שנעשה עור בשר אין אנו באין לטמאתו מדין שחין ומכוה אלא מדין עור בשר ובזה יתיישב למה תפס בכאן לשון וחיו מה שלא אמר בכל מקום גם יתיישב שהמשנה דברה בשלימות שלפי' רעז\"ל חסורי מחסרא שצריך להוסיף השחין והמכוה עד שלא באו דהיינו טומאה ועד שלא נעשו צרבת היינו טהרת ונעשו צרבת היינו טומאה ועוד קשה דכשנעשו צרבת אינו טומאה לפי שקדמה הבהרת לשחין עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כצמר לבן. </b>כך צ\"ל בלא וי\"ו: \n",
+                "<b>נעשית מספחת שאת. </b>כצ\"ל ג\"כ בלא וי\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לאחר הפיטור יפטור. </b>ושוב אינו מסגירו אפי' נשתנה להקל או להחמיר: \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל אלא פוטרו וטהור. אמר המלקט כתב הרא\"ש ז\"ל ויראה לי שאם הלכו סימני טומאה שנולדו אחר שהסגירו שאינו פוטרו עד סוף השבוע דכי היכי דאחר הסגר אין ה\"נ אין פוטרו אם הלכו בתוך השבוע אלא מסגירו שנית אם הוא בשבוע ראשון ואם הוא בסוף שני פוטרו ה\"נ אין פוטרו אם הלכו בתוך השבוע ואם חזרו בסוף השביע מחליטו עכ\"ל ז\"ל וכך נראה לע\"ד פירוש לפירושו שאינו פוטרו עד סוף השבוע כי שמא יחזרו בסוף השבוע ויחליטנו ומ\"מ לא ירדתי לעמקם של דבריו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>את ר\"ג ואת ר' יהושע. </b>בת\"כ פ' שני דפ' נגעים גרסי' את ר' ישמעאל ואת ר' יהושע: \n",
+                "<b>לנרווד. </b>ברי\"ש קודם הווי\"ן וכן הוא בערוך וגם הרי\"א ז\"ל כן הגי'. ובכל הספרים לגדווד בגימ\"ל ושני דלתי\"ן. ובפי' הרא\"ש ז\"ל מצאתי נדבה שם מקום וכן הוא שם בת\"כ פ' שני דפ' נגעים ושם כתב ספר קרבן אהרן דבמשנה גרסי' לגדווה: \n",
+                "<b>אבל שמענו עד שלא בא אצל הכהן טהור לאחר החלטו טמא. </b>הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל לאחר חלוטו. ופי' שם בספר קרבן אהרן והיא גופה קשיא דמרישא משמע עד שלא בא טהור אבל משבא וראהו אע\"ג שלא החליטו טמא ומסיפא משמע שאינו טמא אלא לאחר החלטו אע\"ג שבא אצל הכהן טהור ולזה אף ששמענו זה אין אנו חותכין הדין שהדבר שקול ע\"כ ועיין עוד שם ותוסיף לקח טוב: \n",
+                "<b>אחד עומד וכו'. </b>הוא סיום דברי ר\"ע ושם בת\"כ בלישנא אחרינא מסיים בה יפה אתה אומר: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר וכו'. </b>כל הסוגיא אשר בפ' פסולי המוקדשין שרמזתיה במתני' דבסמוך הביאה ספר קרבן אהרן אהאי בבא כאשר עשה ה\"ר שמשון ז\"ל. והוא עצמו נר\"ו חזר וכתב דברי רש\"י ז\"ל וגירסתו וגירסת רש\"י ז\"ל אבבא דבסמוך שם בפי\"ב ע\"ש: \n",
+                "<b>עד שתפרח בכולו. </b>נגע האחרון כן פי' הר\"ש ז\"ל אבל הרא\"ש ז\"ל כתב ולי נראה עד שתפרח אותה בהרת שתלש ממנה ואי משום דתנן בפירקין דלקמן הפורח מן הטהור טמא וזה טהור מן התורה ולא נטהר בפריחה מ\"מ כלום הוא טמא אלא משום קנסא וכיון דאם לא תלש הי' נטהר עתה תו לא קנסינן וכן משמע לישנא דעד שתפרח בכולו הבהרת שנטהר בתלישת סימני טומאה דומיא דתתמעט בהרתו מכגריס ע\"כ וקשה לע\"ד לפירושו ז\"ל דלא ה\"ל למיתני בסיפא מלת בהרתו ויותר הוה שייך למתנייה ברישא והוה קאי נמי אסיפא או לישתוק מינה לגמרי וממילא הוה משתמע כפירושו ז\"ל [*) וכ' ע\"ז בס' ח\"נ וז\"ל ולע\"ד הר\"מ בפי' אית לי' כפי' הרא\"ש ואמנם תיקן קושית המ\"כ במתק לשונו שכ' ואין לו נוהרה עד שתפרח הצרעת בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס דגבי פרחה נקט מלת צרעת כלשון הכתוב אם פרוח תפרח הצרעת וגבי מיעוט נקט לשון בהרת כלשון חכמים אמנם לא ידעתי אני הדל איך יישב הרא\"ש ז\"ל קושיתו במ\"ש שאינו אלא קנסא בעלמא דנהי דהא דתולש בהרתו אינו אלא קנסא בעלמא ומן הדין טהור אבל הא דפורח מן הטהור טמא הוא דין תורה ואיך יהיה טהור וצריך ישוב. עכ\"ל:] ונלע\"ד דהא דקתני מתני' עובר בל\"ת ולא קתני לוקה לאשמועינן דאינו לוקה עד שיועילו מעשיו כגון שלא היו שם אלא שתי שערות לבנות ותלש אחד מהן לוקה שהרי בתלישתו נטהר אבל אם היו בו ג' שערות לבנות ותלש אחד מהן או כווה מקצת המחיה ונשאר בו כעדשה אינו לוקה שהרי עדיין הוא כשהיה ופלוגתא דרב נחמן ורב ששת היא בפ' המצניע (שבת דף צ\"ד) ופסק הרמב\"ם ז\"ל כרב ששת ומשם נלע\"ד שהוא שורש דין זה אמנם ההיא דברפ\"ג דתוספתא דנגעים בדפוס שלפנינו שהורה מהרי\"ק ז\"ל מורה מקום לדין זה משם דוק ותשכח דלא מיירי כלל בהכי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיתה וכו' </b>מאי דקשה אמתני' מההיא דהצורם באוזן הבכור דבפ' כל פסולי כתבנוהו שם. ושם בעי בגמרא אי גרסי' יטהר ממנו או ויטהר ממנו ונ\"מ לחתן שנראה בו נגע כדמפרש התם דאי אמרת יטהר תנן מקמייתא טהר לי' מיד כשנולדה זו ומזו אינו טמא דנטרינן ליה יומי דחתונה או של רגל לכל אדם אלא אי אמרת ויטהר תנן סוף סוף כי לא מטמית לי' לבתרייתא הא מיטמא וקאי מקמייתא ולא אהנית לי' ולא מידי בהאי דנטרינן לי' דהא אינו טהור מראשונה עד שתתרפא אחרונה וקאי בתיקו וכתבו שם תוספות ז\"ל וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס בכל הספרים גרסי' הכא או עד שתתמעט בהרתו מכגריס אבל במסכת נגעים ליתי' כדפי' בקונטריס ואמר רבי דאי גרסי' ליה ה\"פ שאם קצצה ומיעטה מכגריס ומה ששייר נתרפא מקצתו מעצמו שאפי' הי' בו מה שנקצץ לא הי' בו כגריס ע\"כ וכן פי' הר\"ש ז\"ל. וז\"ל תוס' חיצוניות או עד שתתמעט בהרתו מכגריס פי' הקונטריס דבשעת קציצה לא הי' בו כגריס ולא נהירא דפשיטא דטהור ולמה יש לנו לקונסו כיון שלא הי' לו דין נגע בשעת קציצה ועוד דרש\"י ז\"ל פי' דל\"ג לי' במשנה במס' נגעים בהך בבא לכך נראה דר\"ל שחתך חצי גריס בהרתו והיא היתה כגריס ונשאר עכשיו חצי גריס וקאמר שאם נתמעט אותו חצי גריס הנשאר הוי טהור שהרי מה שקצץ אינו מועיל כלום דבלאו הכי הוי טהור כיון שאותו חצי גריס הנשאר הלך לו ע\"כ. ובתוספתא מפ' ר' יהודה כדפי' רעז\"ל. אבל בת\"כ פרשת נגעים פי\"ב ר' אלעזר הוא דמפ' לפלוגתייהו הכי: \n",
+                "<b>היתה בראש הערלה ימול. </b>כתב החכם הר\"ס ז\"ל אע\"ג דראש הגוי' אינו מטמא בנגעים משכחת לה כגון אם פרחה בכולו חוץ מקצת מראש הגוי' שראשי אברים מעכבים הפריחה ואפי' בכל שהוא. ולפי מה שכתב הרמב\"ם ז\"ל פי' שאם מל והלך בעור הערלה סימן שהי' מוחלט בו ה\"ז חייב בקרבן מצורע עכ\"ל ז\"ל צ\"ל כגון אם בתחלה פשה בראש המילה והחליטו ואח\"כ כשימול הלך לו סימן הטומאה שהוא הפשיון א\"נ י\"ל דאין כאן קושיא מעיקרא שראש הערלה הוא גדול כי הערלה המכסה את העטרה יש בו יותר מכגריס ואפי' בבהרת קטנה מטמא לפי שיש במשך הערלה כגריס קודם שהגיע לראשה ממש ואפי' בראשה ממש משכחת לה אם הי' שָׁמֵן שיש בראש הערלה כגריס אף קודם שיהיה שופע וכמו שפי' רש\"י ז\"ל בחומש עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מן הטמא טהור. </b>טמא שנחלט וכ' טהור. דכתיב כולו הפך לבן טהור הוא. ומתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל נראה דה\"ה טמא שנסגר וכן פסק שם ברפ\"ז: \n",
+                "<b>חזרו בו ראשי אברים. </b>לרבותא שאפי' אינם מטמאים משום מחיה מטמאין בחזרה וסיפא דקתני חזרו בו ראשי אברים אע\"ג דרבותא טפי הוי בכל שאר עור הבשר נקטה אגב רישא: \n",
+                "בפי' רעז\"ל והא דתנן בסמוך וכ' עד ומשמע וכל שכן אם אינו במקומו שהוא טהור אמר המלקט כלומר וא\"כ כיצד פירשת דפורח מן הטהור טמא ר\"ל שהחליטו בשער לבן או במחיה ונשר שער לבן או נתכסית המחיה ואח\"כ פרחה בכולו טמא הא תנן בסמוך דכה\"ג בין במחיה בין בשער טהור ומשני התם כשלא טהרו ומתני כשטהרו והוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועוד יש פי' אחר להר\"ש תדרשנו משם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ הלכה לה המחיה </b>שפשה הנגע עלי' אסי' בשעת הפריחה לא הלכה לה מחיה עד אח\"כ הפריחה מטהרתו כך נלע\"ד שצ\"ל בפי' הר\"ע ז\"ל ומתני' זו ואין צריך לומר זו קתני. ופי' הרא\"ש ז\"ל אבל לא פשתה במחיה אין הפריחה מטהרתו דכל זמן שלא נתכסית המחיה אין פריחה מטהרת וכן אם נולדה מחיה אחר פריחה הרי נראה בו בשר חי ובשער לבן פליגי ר' יהושע יליף לה ממחיה. ורבנן כתיב בשר חי יטמא בשר חי החוזר טמא ואין שיער לבן החוזר טמא אלא טהור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בהרת כגריס ובה שער לבן. </b>כך נראה שהיא גירסת הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ובה שער לבן. </b>לעיל אשמועינן דפריחה מטהרת אחר מחיה והשתא אשמועינן אחר שיער לבן ופשיון: \n",
+                "בפי' רעז\"ל פרחה במקצתו טמא איצטריך לאשמועינן וכו' עד סופו. אמר המלקט זהו פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וכתבו דאי לא תימא הכי משנה שאינה צריכה היא אבל הרמב\"ם ז\"ל נראה שמפ' דמשום רבותא דסיפא דקתני פרחה בכולו טהור קתני נמי רישא פרחה במקצתו טמא וז\"ל פרחה בכולו טהור להודיעך שאין מתנאי אומרו כולו הפך לבן שיחזור ברגע אחד אבל אפי' שפרח בו מעט מעט בעת שיכללהו טהור הוא ע\"כ וכן פי' ג\"כ בסוף משנת הבא בכולו לבן דלקמן בפירקין ועוד פי' ואמנם כפל אלו הדינים בכאן ולמטה וכן ג\"כ זכר חזרת ראשי אברים הכא ולמטה כדי שלא תחשוב לומר שזהו סימן במי שנהפך כולו לבן אחר החלט אולם מי שיכללהו קודם שיבא ליד כהן הייתי אומר שאין הדין כן קמ\"ל שכולן שוין באלו הדינים ע\"כ: \n",
+                "<b>פרחה במקצתו טמא וכו'. </b>נלע\"ד דקאי אראשי אברים ואשמעינן דאע\"ג דראשי אברים אינם מטמאין בבהרת כגריס מטמאין בפשיון כל שהוא ואשמעינן נמי דראשי אברים מעכבין הפריחה בכל שהוא שאם פרחה בכולו חוץ מקצת מראשי אברים אפי' כל שהוא טמא וכמו זה הפירוש פירשו לקמן ר\"ש ורעז\"ל במשנה ז' עכ\"ל ז\"ל של החכם הר\"ם אוחנא ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכשחזרו טמאים. </b>ס\"א כשחזרו טמאים. וכולה מילתא דמתניתין כבר תנינן לה אלא איצטריך לאשמועינן אפי' מאה פעמים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הראוי לטמא וכו'. </b>ס\"א ליטמא וכל שאינו ראוי ליטמא ביו\"ד: \n",
+                "<b>פרחה בכולו אבל לא וכו'. </b>בת\"כ פ\"ט דפ' נגעים יליף לה מקרא: \n",
+                "<b>המורדין. </b>אי גרסי' ובמורדין יתפרש כאשר פי' רעז\"ל לעיל רפ\"ז: \n",
+                "<b>חזר הראש וכו'. </b>לא זו אף זו קתני כדמפרש רעז\"ל אע\"ג דעכשיו וכו'. ויש גירסא אחרת כאן להרמב\"ם ז\"ל עיין במהרי\"ק ז\"ל פ\"ז דהלכות טומאת צרעת. וז\"ל שם ונראה שרבינו ז\"ל גורס פרחה בכולו אבל לא בראש ובזקן ובשחין ובמכוה ובקדח המורדין או בכחצי עדשה הסמוך להם ה\"ז טהור חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת טמא עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אע\"פ שנעשה מקום המחיה בהרת טמא עד שתפרח בכולו. </b>בתוספתא קתני פרחה בכולו אבל לא בכחצי עדשה וכ' חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבא וחזר ונתמלא מקומן בבהרת ר' יעקב אומר הואיל ונסמכה טהורה לטהורה טהור וחכמים אומרים תראה בתחלה פירש הואיל ונסמכה טהורה משמע דקסבר ר' יעקב דאי לא פרחה בהן טהור ומתני' דלא כר' יעקב (הגהה נראה ואף על פי כן מתני' דלא כר' יעקב) אלא כרבנן אתיא והאי דאמרי רבנן יראה בתחלה ומתני' משמע דטהור משום דמקום המחיה והכל נתכסה בבהרת וברייתא בשלא פרחה על מקום המחיה ומיהו קשה מאי יראה הא אין מסגירין את המוחלט הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואח\"כ פרחה בכולו טהור. </b>משום דטהורה וכו' לשון רעז\"ל עד סוף. אמר המלקט כן פירשה הר\"ש ז\"ל. וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל ולא נהירא לי האי טעמא דאי משום הפסק שבין שתי הפריחות קא מטהר לי' לפי שכבר טמא בפריחה ראשונה וה\"ל פורח מן הטמא א\"כ אמאי נקט שתי בהרות אחת טמאה ואחת טהורה ופרחה מזו לזו ליתני בהרת טהורה ופרחה וחזרה ופרחה בכולו טהור ועוד דהאי מלתא כבר תנינן לה לעיל פרחה במקצתו טמא פרחה בכולו טהורה ונראה לפ' דבלא הפסק פרחה אלא שפריחת הטהורה עברה דרך הטמאה וכשהגיעה הפריחה עד הטמאה השלימה ופסקה פריחת הטהורה ונקראת הפריחה מכאן ואילך ע\"ש הטמאה ולכך טהור ור' נחמי' פליג בתוספתא ואמר אם מתחלה פרחה מטמאה לטהורה טהור ומטהורה לטמאה טמא דאזיל בתר התחלת הפריחה. בשפתו העליונה וכו'. לפי פי' שפירשתי נראה לפ' בשתי אצבעותיו קאי ארישא וה\"ק ל\"מ כשיש הפרש בין שתי הבהרות דאמרי' כשהגיעה הפריחה עד הטמאה שפסקה ונשלמה שם הטהורה אלא אפי' הם סמוכות זו לזו שאחת בשפתו התחתונה וכו' אפ\"ה אמרי' כשהגיעה הפריחה עד הטמאה פסקה שם הטהורה ממנה עכ\"ל ז\"ל. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ז ולא עוד אלא אפי' היו אחת בשפתו העליונה ואחת בשפתו התחתונה וכ' והראב\"ד ז\"ל השיגו איני יודע מאי אפי' ע\"כ ועיין שם בכסף משנה וזה קיצור לשונו ז\"ל ורבינו ז\"ל כפי פירושו שכתבתי דסיפא אשמעינן שאע\"פ שאינו נראה כולו לבן אלא בשעת חבורן זה לזה חשוב הפך כולו לבן והשתא הוי שני הדברים מענין אחד ושפיר דמי למיתני ולא עוד ע\"כ: \n",
+                "<b>אע\"פ שמדובקים. </b>מ\"מ מדביקים ונלע\"ד שצריך הגהה להגהה וצריך להיות מדביקן: \n",
+                "<b>אבל לא בבוהק. </b>פי' רש\"י ז\"ל בפ' כל היד (נדה דף י\"ט) בהק לשון לובן שנראה באנשים בחורים טפות לבנות מאוד בפניהם ע\"כ: \n",
+                "<b>חזרו בו ראשי אברים כמין בהק טהור. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שנאמר וביום הראות בו בשר חי יטמא לא מקום לבן ואמר יתעלה או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן ולא אמר ונהפך לצרעת כמו שאמר תחלה וכסתה הצרעת הנה יתבאר מכל זה שאצל פריחת הצרעת לא יטהר ונאמר בו כולו הפך לבן עד שיחזור מקום הבהק צרעת ואצל הראות בשר חי אחר זה לא יטמא בו עד שיחזור ממנו הלובן לגמרי שאפילו הבהק לא ישאר בזה הבשר החי: \n",
+                "<b>חזרו בו ראשי אברים פחות מכעדשה. </b>ר\"ל כי כאשר היה בשר חי כעדשה ופחות מכעדשה מזו העדשה בהק ר\"מ אומר מאחר שזה הבשר החי אינו כולו בהק אבל אשר בו מן הבהק פחות מכעדשה וכל פחות מכעדשה לא יתתבר אליו הנה הוא טמא זה המאמר אמר אותו ר\"מ לדברי ר' יוסי אשר יאמר כי כאשר יראה בשר חי בראשי אברים לא יטמא עד שיהיה כעדשה וא\"ל ר\"מ לפי דעת זה ואפי' היה קצת העדשה ההיא בהק טמא אמנם אצל ר\"מ הנה יאמר שבשר חי כאשר יראה כאשר נהפך כולו לבן הנה הוא טמא בכל שהוא כמו שנתבאר בספרא [הגהה אמר המלקט עיין בספרא דפ\"ה דפרשת נגעים ותמצא כדבריו אם הוא טעות שם שצריך להחליף שם דברי ר\"מ לר' יוסי ודברי ר' יוסי אשר שם לר' מאיר אבל אם אין שם טעות צ\"ע בדבריו ולא מצאתי מוגה בפי' משנה זו ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל כי לא הגיה ז\"ל רק מסכת כלים וקצת פרקים ממסכת אהלות כאשר רמזתי קצת מהגהותיו שם:]. וחכ\"א שאצל פריחת הצרעת בגופו כאשר כללהו כולו זולת פחות מכעדשה בשר וישלם שלימות השיעור כעדשה בהק הנה הוא נשאר בטומאתו ונאמר שכעדשה בכללו בשר חי תחשב לאמרו והנה כסתה הצרעת וזה בהק כמו שקדם אמנם כאשר כללה הצרעת וטהר ונתגלה ממנו בשר חי כעדשה וממנו קצת זאת העדשה בהק הנה אינו סימן טומאה ולא נחשוב אותה כולה בשר חי עד שיהא בשר חי זולת הבהק כעדשה כמו שהשרשנו עכ\"ל ז\"ל והראב\"ד ז\"ל בהשגות פ\"ז דהלכות טומאת צרעת גריס וחכמים אומרים בהק ופחות מכעדשה וכו' בוי\"ו ואפשר דהרמב\"ם ז\"ל גרס נמי הכי לפי שיטתו כמו שכתב שם מהרי\"ק ז\"ל ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל בס\"א גרסי' גם כאן כל פריחת ראשי אברים וכו' כל המשנה כדלעיל ע\"כ. \n",
+                "<b>הבא בכולו לבן וכו'. </b>כך מצאתי מוגה וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' כן. וכן הוא בת\"כ פרשה ג' דפרשת נגעים סי' ב' וספ\"ה ובפ' ששי סי' ד': \n",
+                "<b>פרחה במקצתו טמא. </b>כך צ\"ל:   \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והא דתנא רישא. פשוט הוא שהוא דהא דתנא רישא וכו'. ובתוספתא פ\"ד גרסינן נמי הבא בתחלה וכל ראשו נתוק או כל זקנו נתוק דאין פריחה בתחלה טהורה בנתק כמו שאינה טהורה בבא כולו לבן אלא שמציל וחשיב כשחור משוייר וטמא משום פשיון אם הוא מן הצד אבל באמצע אין טמא משום שאין הנתק פושה לתוכו כמו גבי בהרת אבל לענין הצלה מציל בין באמצע בין מן הצד ע\"כ עם פי' הר\"ש ז\"ל שהביאה לקמן בפ\"י והרמב\"ם ז\"ל בספ\"ח דהלכות צרעת. ובגד שבא כולו בתחלה ירקרק או אדמדם תמצא דינו שם ספי\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דאם פרחה כולו בבת אחת נמי טמא כמו פרחה במקצתו. אמר המלקט דפרחה במקצתו דקתני במתני' דלעיל לאו דוקא: \n",
+                "<b>הטהור מתוך הסגר פטור מן הפריעה. </b>האי לישנא לאו דוקא דגם הטהור מתוך החלט פטור מפריעה ופרימה ומשום תגלחת וצפרים נקט האי לישנא והכי איבעי ליה למיתני מצורע מוסגר פטור מפריעה ופרימה ומוחלט חייב ובפ\"ק דמגלה הלשון מכוון אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרחה בכולו. </b>אי בשהחליטו ואח\"כ פרחה בכולו דכ\"ע ל\"פ דטהור וכי חזרו ראשי אברים ונתגלו טמא אלא הכא מיירי שלא הספיק להחליט עד שפרחה בכולו ר\"ל שגם המחיה נתכסית בנגע: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דר' ישמעאל מדמי ליה לבא כולו לבן בתחלה חוץ מראשי אברים דטעון הסגר ע\"כ וכך הוא לשון הר\"ש ז\"ל אבל לשון הרא\"ש ז\"ל דר' ישמעאל מדמי ליה לבא כולו לבן דאם נתגלו בו ראשי אברים הרי הוא כמות שהיה ור' אלעזר וכו': \n",
+                "<b>ור' ישמעאל אומר כחזרת ראשי אברים בבהרת גדולה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל בהרת גדולה היא כללות הצרעת לכל הגוף וא\"ר ישמעאל הבשר שנתגלה כעדשה בראשי איברים הנה הוא טמא כדין חזרת ראשי אברים בהופך כולו לבן והוא בעל בהרת גדולה ור' אלעזר בן עזריה אומר שהוא מעת בואו אל הכהן היה כולו לבן ובו מחיה ודינו כדין בעל בהרת קטנה וכאשר נתגלה ממנו כעדשה בראשי אברים טהור לפי שראשי אברים לא יטמאו משום מחיה בבהרת כמו שכבר השרשנו בפ' הששי והלכה כר' ישמעאל עכ\"ל. ויגעתי למצוא בחבורו בהרמב\"ם זה הפסק שפסק כרבי ישמעאל ועד הנה לא מצאתיו דמשמע לי דלא נלמד דין זה לגמרי ממה שכ' שם בפ\"ז סי' ב'. וכתב החכם הר\"ס ז\"ל על מה שכתב ר\"ע ז\"ל חוץ מראשי אברים דטעון הסגר אע\"ג דפורח בכולו חוץ מראשי אברים מעכבין את הפריחה וטמא מוחלט התם הוא מוחלט מטעם פשיון אבל הכא דבא כולו לבן בתחלה חוץ מראשי אברים אין כאן פשיון וטעון הסגר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא הספיק להראות. </b>אי קאי אנגע גרסי' להראותו ואי קאי אבהרת גרסי' להראותה או גרסי' להראות וקאי אכל מאן מתרוייהו דבעית למימר ואית דגרסי ברישא להראותן וקאי אסימני טומאה ובסיפא להראותה דקאי אבהרת:   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השחין והמכוה מטמאים בשבוע אחד. </b>אם נולד במקומם בהרת מסגירן ודוקא בשחין ומכוה שאין מורדין שעשו כקליפת השום דבעי הסגר כשנולדה במקומה בהרת אבל אם היו מורדין אין מטמאין בנגעים כדתנן לעיל ס\"פ ו' הר\"ש ז\"ל. ואיני יודע מה משמיענו דהא בסמוך תנן לה בהדיא אלא שלשם פירש כל הצורך: \n",
+                "<b>איזהו השחין לקה וכו'. </b>בת\"כ פ' ו' דפרשת נגעים וכתב שם ספר קרבן אהרן ואפי' ר' יוסי דחשיב בפ' כירה לחמי טברא תולדת האור משום דחלפי אפתחא דגיהנם שמא יודה כאן דנידון משום שחין ולא משום מכוה כיון דהאי אור בידי שמים הוא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין פושין לעור הבשר וכו'. </b>דכתיב ואם תחתיה במקום שתחתיה היא פושה אבל לא פושה לעור הבשר ולא עור הבשר פושה לתוכה ואינה פושה לעור המכוה ולא המכוה לתוכה. וברמב\"ם פ\"ה כתב וז\"ל התחילו השחין והמכוה לחיות ולהתרפאות ונעשית עליהם קליפה כקליפת השום זו היא צרבת השחין האמורה בתורה ומחית המכוה האמורה שם ומטמאות בשני סימנים בשער לבן או בפשיון ואין בהן הסגר אלא שבוע אחד כיצד בהרת שהיתה בצרבת השחין או במחית המכוה אם היה בה שער לבן יחליט לא היה בה שער לבן יסגיר שבוע אחד ויראה בסוף השבוע אם נולד בה שער לבן או פשתה יחליט ואם לא נולד בה כלום יפטור פשתה לאחר הפטור. או נולד בה שער לבן יחליט עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאלו וכו'. אמרו לו לְמה. </b>מצאתי מנוקד הלמ\"ד בשו\"א: \n",
+                "<b>ומקומה. </b>המקום אשר נולד בו השחין קרם והיה בו צרבת השחין ועל הצרבת בא הבהרת: \n",
+                "<b>והלא. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' והרי:   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בשער צהוב דק. </b>פי' שתי שערות צהובות כתבנית הזהב: \n",
+                "<b>דק לקוי קצר. </b>מה שאמרה תורה ובו שער דק משמע לקוי קצר וקצר ר\"ל משאר כל השער [הגהה פי' שאר כל השער היינו השער הרחוק הרבה ממקום הנתק]. אי נמי קצר משיעור דתנן גבי שער לבן בפ' בא סימן וקצת משמע כן בתוספתא הר\"ש ז\"ל. וז\"ל התוספתא עם פי' הר\"ש ז\"ל ר\"א בר\"ש אומר הטמא בשער לבן דהיינו ארוך כשיעור דתנן בפ' בא סימן טהור בשער צהוב דקצר בעינן ואין זה קצר. טהור בשער לבן דהיינו קצר טמא בשער צהוב ע\"כ: \n",
+                "<b>מה הלשון אומרים. </b>מצאתי מוגה אומרת: \n",
+                "<b>או דק לקוי קצר. </b>לפי הגרסא השניה שהביא ר\"ע ז\"ל צריך למחוק מלת או ולכתוב במקומה לא דק לקוי וכו'. [הגהה א\"ה אינני יודע איך לתקן הדברים הללו שבל\"ס יש בהם ט\"ס שע\"כ להגיה ארוך במקום קצר אבל מה הוסיף על דברי הר\"ב הלא זו היא ממש הגירסא השנייה של הר\"ב דגרס לא במקום או וצ\"ע]. ובת\"כ פ' נגעים ראש פרק תשיעי תניא רבי יוחנן בן נורי אומר אינו אומר לא היה בו שער צהוב דק אלא לא היה בו שער צהוב ואפילו ארוך ע\"כ וע\"ש בספר קרבן אהרן וביד פ\"ח דהלכות טומאת צרעת סי' ב' ומשם משמע דמלת קצר הוא פירוש למלת לקוי כלומר דק האמור בתורה היינו שהוא לקוי בקצרות מלבד שצריך שיהא צהוב כתבנית הזהב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברי רבי יהודה </b>מ\"מ עקיבא: \n",
+                "<b>שאין שער אחר </b>מציל מידו שאם יש בנגע שתי שערות לבנות אפילו מלא שערות שחורות אינם מצילות על השתי שערות לבנות שלא יטמאו אבל שער צהוב אם יש עמו שערות שחורות אינו מטמא: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר </b>כל מקום שצריך לומר הפך אְמֶור הפוך כך נראה קצת דגריס הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל ור' יהודה אומר שכל מי שהתנה בו שיחדש השער אחר הנגע לאמרו יתברך בו הפך כמו שנאמר בצרעת עור בשר והיא הפכה שער לבן בזה נאמר שצריך הפוך ואולם הנתק אשר נאמר בו ולא הי' בו שער צהוב ולא אמר ולא הפך שער צהוב לא נאמר בו שצריך הפוך והכוונה כי כאשר הי' שם שער צהוב הנה הוא טמא בין שקדם שער צהוב לנתק בין שקדם הנתק לשער צהוב ע\"כ. ואית דגרסי כל מקום שצריך לומר הפוך אמור הפוך כלומר [*) ר\"ל שאנחנו נאמר] נאמר בכתוב הפך אבל בתוספתא גרסי' כל שצריך לומר הפך אמר הפך דמשמע אמר הכתוב בהדיא הפך וכן בת\"כ פ' שמיני דפרשת נגעים [ואני מ\"מ כל מקום שֶצָרַך לומר הפך אמר הפך אבל הנתק וכו' וכן הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב פי' כל מקום שנצרך הפסוק לומר תיבת הפך כגון הא דכתיב הפך לבן אמר תיבת הפך ע\"כ] וכן הגרסא במשנה בדפוס של סדר טהרות להר\"ש ז\"ל וז\"ל הברייתא שם דת\"כ וכי יראה הכהן את נגע הנתק אמר ר\"ש מה ת\"ל הנתק מקיש נגעים לנתקים מה נגעים שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך אף הנתק שער צהוב שבו אינו מטמא אלא הפוך קל וחומר ומה שער לבן שאין שער אחר מציל מידו אינו מטמא אלא הפוך שער צהוב דק ששער אחר מציל מידו אינו דין שלא יטמא אלא הפוך לא אם אמרת בשער לבן שלא יפה כחו במקומו לטמא בכל מראה תאמר בשער צהוב דק שיפה כחו במקומו לטמא בכל מראה הואיל ויפה כחו לטמא בכל מראה יטמא הפוך ושלא הפוך ת\"ל נגע הנתק הקיש נגע לנתק מה נגע שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך אף נתק שער צהוב שבו אינו מטמא אלא הפוך. ר' יהודה אומר כל מקום שצריך לומר הפך אמר הפך אבל הנתק שנאמר בו ולא הי' בו שער צהוב מטמא הפוך ושלא הפוך א\"כ למה נאמר נגע הנתק הקיש נתק לנגע מה נגע כגריס אף נתק כגריס ע\"כ. ושם בת\"כ ראש פרק ט' מבואר יותר דתניא התם רבי יהודה אומר אינו אומר לא הפך בו השער צהוב אלא לא היה בו שער צהוב, הא אם קדם את הנתק טמא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצומח מציל </b>מיד שער צהוב דק ומיד הפשיון כך מ\"מ: \n",
+                "<b>ואינו </b>מציל מן הצד עד שיהא רחוק מן הקמה מקום שתי שערות וכששערות הללו רחוקות מן הקמה מקום שתי שערות נחשבות כמבוצרות בתוך הנגע וכן גבי מחי' נמי כשמקיפה מכל צד בהרת כשיעור שתי שערות ע\"כ נקראת מבוצרת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועיין במ\"ש לקמן בפירקין סי' ז': \n",
+                "<b>אחת צהובה וכו'. </b>אית דגרסי שתי שערות אחת צהובה ואחת שחורה וכו' מלבד מלות שתי שערות דבסיפא דרישא וגירסא שאינה צריכה היא: \n",
+                "בפי' רעז\"ל וסתם מתני' כראב\"י וכתב הר\"ש ז\"ל ומיהו בת\"כ משמע כו' ותמהתי שראיתי שכתב מהרי\"ק ז\"ל זה בשם הר\"י קורקוס ז\"ל והם דברי הר\"ש ז\"ל כמו שכתבתי: \n",
+                "<b>ואחת לבנה. </b>דגם שער לבן הוי סימן טהרה דמרבי לי' בת\"כ מיתורא דוי\"ו דושער שחור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רש\"א כל שאינו סימן טומאה </b>כגון שקדם לנתק דלעיל קאמר ר\"ש דאינו מטמא אלא הפוך: \n",
+                "<b>הרי הוא סימן טהרה בנתק </b>ומציל מיד סימני טומאה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החליטו בפשיון והלך הפשיון </b>היינו שחזרו שערות וצמחו במקום שפשה וחזר הפשיון שלאחר שצמחו חזרו וניתקו או שלא חזרו וניתקו אלא שבא שער צהוב הרי הוא בהחלטו כמו שהי' ושערות שחורות שצמחו בפשיון אין מצילות מיד שער צהוב דלא צמחו בנתק אלא בפשיון הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וחזר הפשיון </b>לאו דוקא שפשה באותו מקום עצמו וכן הוא שם ביד וז\"ל והלך הפשיון וחזר פשיון אחר אלא שבכסף משנה נראה שנשמטה זו הבבא מלהורות מקומה זו וגם בבא דלקמן סי' ח' שפסק הרמב\"ם ז\"ל דהלכתא כת\"ק דהתם לא הורה הוא ז\"ל מקומה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני נתקים זה בצד זה וכו' </b>ביד שם פ\"ח סי' י' מפ' דשיטה של שער מפסקת ביניהם דקתני היינו שיטה של שער שחור ומפ' דטמא דקתני רישא היינו לומר דאינו טהור ע\"י השער שחור שהרי הוא כמות שהי' דאכתי לאו מבוצרות הן ומה ששנינו נפרץ במקום אחד כגריס טמא היינו אפילו נפרץ משני מקומות כמו שפי' הראב\"ד ז\"ל והטעם פי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל נפרץ ממקום אחר כגריס ה\"ז טמא שהפרצה עצמה נתק אחר והרי שער שחור בצדו ואינו כנוס לתוכו ע\"כ משמע קצת דגריס נפרץ ממקום אחר בריש בהאי בבא. \n",
+                "בפי' רעז\"ל הקיש נגע לנתק. אמר המלקט נראה דצריך להיות הקיש נתק לנגע: \n",
+                "<b>נפרץ </b>פי' בסוף שבוע או לאחר הפטור דאין פשיון מטמא בתחלה: \n",
+                "<b>נפרץ ממקום אחר </b>כגריס טמא פי' הר\"ש ז\"ל אפילו נפרץ כגריס אבל הרא\"ש ז\"ל פי' כגריס טמא לאו דוקא כגריס דאפילו בפחות נמי טמא משום פשיון אלא אגב דבעי למיתני בסיפא כגריס טהור תנא נמי ברישא כגריס ונגע האחד טמא כי השיטה רחבה שתי שערות והנגע שנשר השער תחלה אצלו הוא הפושה וטמא והשני להסגיר כדאמרינן (פ\"ו מ\"ה) בשתי בהרות זו לפנים מזו אם בפנים כלתה סימן פשיון לפנימית א\"נ כגריס דוקא דהשתא נעשה נגע אחד ואע\"פ שנשר השער תחלה אצל האחר נגע אחד הוא והכל טמא והשתא ניחא נפרץ ממקום אחד טמא כלומר נעשה הכל נגע אחד טמא ואין כאן עוד הסגר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני נתקים </b>זה לפנים מזה פי' שני נתקים זה לפנים מזה והפנימי כגריס ושיטה של שער ברוחב שתי שערות מקיפתו וחוץ לשער היקף נתק ברוחב שתי שערות ודמי להא דתנן לעיל בהרת כגריס ומחי' כעדשה מקיפתה וחוץ למחי' בהרת והתם תנן הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט והכא מהאי דינא הפנימית להסגיר והחיצונה לפטור דהתם שדינן מחי' המקפת בהרת הפנימית בתר חיצונה ומטמינן לחיצונה והכא נמי שדינן שערות המקיפים נתק הפנימי בתר חיצון ומטהרינן לחיצון דהא אית בי' שערות שחורות מבוצרות וה\"נ תניא בתוספתא נתק בתוך נתק מסגיר את הפנימי ופוטר את החיצון ולר' יוסי דאמר לעיל אין מחי' סימן טומאה לחיצונה שהבהרת לתוכה ה\"ה הכא נמי אין השערות סימן טהרה לחיצון דאיכא נתק לתוכו ומסגיר את שניהם ובת\"כ ריש פרשה ה' נמי תניא איש להביא נתק בתוך נתק דברי ר' עקיבא ור' עקיבא לטעמי' דלעיל גבי בהרת קאי ר' עקיבא בשיטת ר' יוסי דמסגיר את שניהם והך שיטה של שער נמי לא שדינן לא בתר חיצון ולא בתר פנימי ומסגיר את שניהם: \n",
+                "<b>נפרץ ממקום אחד </b>טמא לרבנן פנימי דוקא לר' עקיבא ולר' יוסי שניהם משום פשיון משני מקומות טהורין שני והנתקין לדברי הכל דאיכא שערות ומבוצרות ומצילות לכאן ולכאן הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וקשה לע\"ד דהא לעיל פ' ששי סי' ה' חלק הרא\"ש ז\"ל על פי' הר\"ש ז\"ל ועל גירסתו וכיצד השתא נראה שהודה לו וצ\"ע לע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל ואי במשואר דוקא במבוצר או דרחוק מקמת הראש מקום שתי שערות כדאמרן דנחשב כמבוצר כך צ\"ל. וביד שם פ\"ח סי' ח' אלא שבכסף משנה לא נזכר מקומה איו. ובתוספתא ר' יהודא בן נקוסא משום ר\"ש קאי בשטת ר\"ש בן יהודה משום ר\"ש דמתני' והרמב\"ם ז\"ל יש לו דרך אחרת בפירוש פלוגתא דתנא דמתני' ע\"ש וכותי' הכריח בספר קרבן אהרן פרק ט' דפרשת נגעים סימן ט\"ו ע\"ש ותוסף לקת טוב והנהו בספר תוספות יום טוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהי' בו נתק כגריס וכו' </b>בת\"כ פ' עשירי דפ' נגעיה ומשמע התם דהה\"נ אם הי' הנתק בזקנו וניתק כל זקנו ה\"ז טהור ומסמך לה אקרא וכן הוא שם ביד בפ\"ח וכתב שם ובפ\"ה ויתטמא עור הראש והזקן שנקרחו בנגעי עור הבשר אלא שאין מטמאין בשער לבן ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל בין שהוחלט בפשיון טהור דבכולהו פריחה מטהרת אמר המלקט פי' הר\"ש ז\"ל אפי' עמד בעיניו שתי שבועות ופטרו ולא הוחלט מעולם אלא מתוך הפטור ניתק כל ראשו טהור ולא הוי כפורח מן הטהור דטמא כדפרישית לעיל דפריחה אחר הפיטור טהורה ע\"כ: ומבואר בפי' ר\"ע ז\"ל לעיל ר\"פ הפורח פי' דאע\"ג דגבי בהרת תנן לעיל הפורח מן הטהור טמא גבי נתק אפי' פורח מן הטהור טהור וכתוב בכסף משנה שם פ\"ח סי' י\"ב בשם הר\"י קורקוס ז\"ל ויש לשאול מ\"ש מבהרת דפורח בכולו אחר הפיטור טמא וי\"ל דשאני התם דקרא מוכח שאין הפריחה מטהרת אלא פורח מן הטמא ואילו הכא כתיב ואיש כי ימרט ראשו וגומר משמע בכל גוונא ואין טעם להחמיר בלאחר הפיטור כיון דליכא לאוכוחי הכי מקרא ולא מטמאינן אלא בבא כן בתחלה דלא מקריא פריחה ואין להקל בכולו יותר מבקצתו ומדמינן לי' לנגע ע\"כ: \n",
+                "<b>אינו דין שיעכבו זה את זה </b>בברייתא דת\"כ סתר לי' ר' יהודא להאי ק\"ו מקרא דכתיב ראשו טהור ואין הזקן מעכבו: \n",
+                "<b>אין מצטרפים זה עם זה </b>דכתיב בראש או בזקן מלמד שהן שנים:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גשם </b>שם עשב האוכל ממנו אינו מגדל שער וכן המקום שיוסך ובלשון תלמוד קרוי נשאי: \n",
+                "<b>איזוהי קרחת. </b>כלומר המקום שנקרא קרחת ובתחלה שאל ממה נעשה הקרחת והשיב אכל נשם וכו' כלומר דלעולם אינו מגדל שער וכן אם נקרח בידי שמים לאפוקי מחמת חולי דחוזר ומגדל שער כדאיתא בת\"כ: \n",
+                "<b>עד כנגד. </b>שער מלמעלן למעלה מן המצח שהשער פוסק. הרא\"ש ז\"ל: ומצאתי שנמחקה מלת עד דבהאי סיפא וכן ג\"כ מחקה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל הבגדים וכו'. </b>וגם הם שיעורם בכגריס. \n",
+                "<b>יראו בתחלה </b>כצ\"ל. (והפירוש אפילו על נגע הנמצא בבגדו) של כנעני קודם שנתגייר. ול\"ד להא דתנן לעיל רפ\"ו אלו בהרות טהורות שהיו בכנעני קודם שנתגייר דהתם בגופו וכשנתגייר הרי הוא כקטן שנולד אבל הכא האי בגד חזי לנגעים וכו' כדפי' רעז\"ל: \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל בשתי תכיפות או יותר ע\"כ. והיינו דקתני דבר שהוא מקבל טומאה כלומר שיהא החבור בענין שאם חבר שני כלים כיוצא בו שיהא האחד מקבל טומאה מחברו והיינו בשתי תכיפות. הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שטרפן. </b>ערבן יפה יפה כמו בצים טרופות ואח\"כ טוואן ואזלינן בתר רובא ויראה דדוקא ערבן בעודן צמר אבל עירב חוטי צמר רחלים וחוטי צמר גמלים בשתי וערב וארג מהם בגד הואיל וכבר נראה חוטי צמר רחלים ליטמא תו לא בטילי ברובא וכיוצא במשנה זו במס' כלאים והתם תנייה איידי: \n",
+                "<b>וכן הפשתן והקנבוס </b>דוקא דערבן בעודן אניצים דאילו טווי אפילו חוט אחד של פשתן עושה בגד גדול של צמר כולו כלאים. הרא\"ש ז\"ל: ומ\"מ אם רוב מן הגמלים אינו מטמא בנגעים ואם רוב מן הרחלים מטמא בנגעים מחצה למחצה מטמא וכו': \n",
+                "<b>מחצה למחצה מטמאים בנגעים. </b>ודלא כר\"ש דתניא צמר גמלים וצמר רחלים שטרפם זה בזה ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש הואיל וספק נגעים להקל מחצה למחצה טהור וכן נמי פשתן וקנבוס פליג אם הוא מעורב מחצה למחצה. הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בסוף פי' רעז\"ל כדברי ר\"ש אמר המלקט ור\"ש לא קאי רק אעורות דסליק מינייהו ר' יהודה ושלשה מחלוקות בעורות אבל בבגדים ובבתים לא פליגי דמודו לר\"מ דבגדים אינם מטמאין ובתים מטמאין וקשה לע\"ד דה\"ל למישרי למיתני דין בתים דהכל מודו בהו דמטמאין והדר איבעי לי' למיתני דין עורות ובגדים כדי שיבא ר' יהודה לומר גם העורות אני סובר דדינם כבתים לגמרי ור\"ש אח\"כ מכריע בהן. ועיין בת\"כ פ' י\"ג דפ' נגעים ובראש פי\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשתנה ופשה. </b>הוא שיחסר המראה מחוזקו אבל התפשט בשטח הבגד. נשתנה ולא פשה הוא שתתחזק המראה ותוסיף כח ולא פשה בגוף הבגד דינו כדין מה שלא נשתנה בשום פנים אבל כאילו הוא עומד בעיניו ויסגיר שבעת ימים שנית ור' יהודה אומר יראה בתחלה ודינו כדין מי שבא בתחלת הפעם קודם ההסגר. הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העומד בראשון. </b>פי' העומד שהסגסירו בכגריס ירקרק או אדמדם ובסוף שבוע עמד במראיו יכבס מקום הנגע וסביביו מעט דכתיב ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד או בשתי או בערב או בכל כלי עור וכבסו את אשר בו הנגע ודריש בת\"כ מדלא כתיב וכבסו הנגע אלמא שמכבס מן הבגד מעט עמו: \n",
+                "<b>העומד בשני </b>עמד במראיו ובשיעורו לא פשה ולא כהה ישרף דכתיב וראה הכהן אחרי הכבס והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו: \n",
+                "<b>הפושה בזה ובזה </b>ישרף בראשון או בשני דכתיב וראה את הנגע כי פשה וגו' ושרף את הבגד: \n",
+                "<b>הכהה בתחלה </b>כגון שבא אל הכהן בכגריס ירקרק או אדמדם וקודם שהסגירו נעשה ירוק או אדום: \n",
+                "<b>ר' ישמעאל אומר יכבס ויסגיר </b>כאילו כהה בסוף שבוע וחכמים אומרים כיון שכהה קודם שסגר אין זקוק לו: \n",
+                "<b>הכהה בראשון וכו' </b>הכהה בראשון בסוף שבוע ראשון נעשה ירוק או אדום יכבס ויסגיר כאילו עמד בעיניו. ונראה דדריש לי' מדכתיב ואם יראה הכהן והנה לא פשה הנגע בבגד וגו' והסגירו שבעת ימים שנית ולא כתיב והנה לא הפך הנגע את עינו כדכתיב בקרא דבתרי' אלמא אפילו הפך הנגע את עינו שכהה למראית ירוק או אדום יכבס ויסגיר: \n",
+                "<b>הכהה בשני </b>שעמד בראשון ובשני כהה למראה שני [הגהה נראה שר\"ל שמירקרק או אדמדם נעשה ירוק או אדום אבל למראה שלישי דהיינו פחות מירוק או פחות מאדום טהור וכן הוא בת\"כ רפי\"ו דפ' נגעים וזהו שכתב רעז\"ל ונעשה ירוק בינוני או אדום בינוני כלומר למראה שני ולא למראה שלישי] קורע מקום הנגע וישרוף ומביא מטלית מבגד אחר ותופרו במקום הקרע: \n",
+                "<b>ר' נחמי' אומר אינו צריך מטלית </b>והכהה בראשון ובשני אפילו פשה [הגהה עד הנה לא מצאתי רמז לדבר] יכבס ויטהר והכהה בראשון ובסוף שני חזר למראיתו ישרף. הרא\"ש ז\"ל. וביד רפי\"ב דהלכות טומאת צרעת וסוף אותו פרק וע\"ש שנראה שהרמב\"ם ז\"ל מפ' דהכהה בתחלה והכהה בשני היינו שנשתנה מירקרק לאדמדם או מאדמדם לירקרק והאריך שם בכסף משנה להשיב על הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המולה מן המוסגר בטהור חזר נגע לבגד מציל את המטלית </b>כך צ\"ל לפי פי' רעז\"ל וכך היא גירסת הר\"ש ז\"ל והקשה הרא'\"ש ואמאי לא שדינן מטלית בתר עיקר הבגד כלומר הבגד המוסגר שהוא אביו ראשון וניתן המטלית לשרפה כי היכי דבסיפא אם חזר נגע למטלית שדינן הבגד הראשון כולו בתר מטלית שהא בנו ודנין כל הבגד לשרפה ואיהו ז\"ל גריס שורף את המטלית וכן נמי היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל והביא הרא\"ש ז\"ל ראי' לגרסתם מן התוספתא ומתני' סתמא כת\"ק דר' נחמי' דלר' נחמי' מעיקרא אין צריך מטלית כדתנן במתני' דלעיל בסמוך: \n",
+                "<b>תשמש את הבגד השני בסימנים </b>ולאחר ששמשה הבגד השני אפילו הלך הנגע לגמרי מן החתיכה טעונה שרפה כדקתני עלה בתוספתא וטעונה שרפה באחרונה. ועיין בספר קרבן אהרן פרק ששה עשר דפ' נגעים שהביא שם שני פירושים שפירש רבינו הלל ז\"ל במתני' והכריח הוא כפירושו הראשון ע\"ש ובלאו הכי צ\"ע שם: \n"
+            ],
+            [
+                "בלשון שני פירש בעל הערוך ז\"ל פספסים אבנים קטנות כחותם על הטבעת ורוצפים בהן חצרותיהן בארץ ישראל וכדומה להן לענין בגד שיש עליו דינרי וקייטי ע\"כ: \n",
+                "<b>פושין מזה לזה </b>כך צ\"ל בלי ויו דגזירה היא כלומר פושין מלבן ללבן אע\"פ שהצבוע מפסיק דפשיון רחוק מטמא בכגריס כדקתני בסיפא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוה\"ע מיטמאין בנגעים מיד דברי ר\"מ </b>כך היא הגירסא בגמרת שבת פ' במה מדליקין (שבת דף כ\"ז) וקאמר התם דסומכוס קאי בשיטת ר\"מ ולאידך פירושא דרש\"י ז\"ל דהתם קאי ר\"ש בן אלעזר בשיטת ר' יהודה דאפילו אונין מיטמאין בנגעים. וכתבו תוס' ז\"ל פ\"ק דסוכה דף י\"ב בסדר המשנה אין כתוב דברי ר\"מ במסכת נגעים ע\"כ והאריכו שם ע\"ש. ופירוש מיד לאלתר כשיטוו אע\"פ שלא לבן הפשתן ולא שלק הצמר: \n",
+                "<b>משישלק </b>רש\"י נראה שמסכים לגרוס כמאן דגריס משישלה דהא עיין בלשונו שם פ' במה מדליקין וכן הגיה בלשונו ז\"ל שם רש\"ל ז\"ל. והאונין של פשתן משיתלבנו מי שגורס והאונץ בצד\"י ובלי יוד כאשר הוא בדפוס ברש\"י ובתוש' דשם פ\"ק דסוכה טעות הוא בידו והכריחו התוס' שם בסוכה דליכא למימר האונין של פשתן משיתלבנו סתמא הוא ולית בה פלוגתא ע\"ש: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ולפי שבפשתן אין ניכר בין של\"ע כמו בצמר. אמר המלקט שהצמר האחד טווי כלפי היד והאחר לאחר היד אבל פשתן אינו ניכר בין של\"ע אלא לאומן כדמוכח בפ\"ק דע\"ז דאייתי לי' תרי קיבורי ואמרי לי' הי שתיא והי ערבא ואתרחיש לי' ניסא וכו' הילכך בין שתי בין ערב קרי לי' אונין הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועיין ג\"כ עוד שם בתוס' דסוכה וגם שם בהר\"ן ז\"ל גבי חבילי קש וחבילי עצים. וביד שם פי\"ג סי' ח' וז\"ל שם השו\"ע בין של צמר בין של פשתן מטמאין בנגעים מיד משיטוו אע\"פ שלא לבן הפשתן ולא שלק הצמר וכמה יהי' בפקעת של טווי ותטמא בנגעים כדי לארוג ממנה שלש על שלש שו\"ע בין שהיתה כולה שתי בין שהיתה כולה ערב ע\"כ: \n",
+                "<b>במה יהא בפקעת וכו' </b>ועיין בספר קרבן אהרן ראש פרק י\"ג דפרשת נגעים. וכתב הר\"ש ז\"ל מפרשים שו\"ע דרישא של צמר ופשתים ואונין של פשתן דקתני נדחקו לפ' פשתן שלא נטווה משום דכבר תנא תנא שו\"ע ולא יתכן דשו\"ע כתיב אלא בפשתן טווי איירי ושו\"ע דרישא בשל צמר שניכר בין של\"ע וכו' כדפי' רעז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל נראה נגע באחד מהן וחוט מחברן הרי השני טהור. אמר המלקט נראה שצ\"ל הוי השני טהיר שאין החוט מחברן אי נמי ה\"ג אע\"פ שהחוט מחברן הרי השני טהור והיא היא: \n",
+                "<b>סליל </b>פי' בערוך סליל שסולל ומתגלגל והוא מסתורייתא בלשון ארמי והנשים מגלגלין את החוט ממנו על הפקעת ויש אומרים שהסליל קנה המדה כדתניא אלו הן קנה זה הסליל הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל שהאורגין כורכין באחד מהם השתי שלהם וגוללין האריג באחר נראה וכו' כך נ\"ל שצ\"ל ומבואר בפירושו ז\"ל רפכ\"א דכלים: \n",
+                "<b>ובשתי העומד </b>הם חוטי השתי שבין כובד העליון לתחתון ובמסכת אהלות פ\"ח קרי לה מסכת פרוסה. \n",
+                "<b>הרי אלו מיטמאים בנגעים מיד </b>איני יודע מה שייך גירסת מלת מיד הכא ושמא אשגרת לישנא דמתני' דלעיל הוא ולאו דוקא וי\"ס דל\"ג לי' ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"ג נראה הנגע בנפש המסכת ובשתי העומד אע\"פ שמקצת הנגע בבגד ומקצתו בשתי ה\"ז טמא ע\"כ: \n",
+                "<b>רש\"א </b>השתי אם הי' רצוף פי' בערוך בערך רצף פי' לאלתר כשמסיך המסכת מאספו ומגלגלו על מנור אורגים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השתי העומד טהור </b>היינו מה שאין עתיד לקצץ מן השתי עם האריג שדרך לשייר מן השתי עם האריג: \n",
+                "<b>הנימין </b>הם שש אצבעות ברפכ\"ט דכלים: \n",
+                "בפי' רעז\"ל שרוין ת\"ל בצמר או בפשתים ע\"כ ועיין בספר קרבן אהרן ראש פרק ע\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קלע </b>בגד המנהיג את הספינה והוא נקרא נס במקרא: \n",
+                "<b>ומטפחות של ספרים </b>וה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלת של ולפי זה צריך לגרוס הפ\"א דומטפחות בשבא: \n",
+                "<b>גלגילין </b>הוא אבנט ואולם הוא נגזר מן והגליונים הרמב\"ם ז\"ל ונ\"ל שנקרא האבנט גלגילון על שם שמגלגלו על מתניו כשמתאזר בו וכן ג\"כ כתבתי בשם הר\"ש שיריליו ז\"ל בפ\"ג דמסכת עדיות: ובערוך פי' מיזרק [אהא דמס' עדיות] וי\"א חוטין של משי והן גדולות ובברייתא בת\"כ פרשת שמיני פרשה ד' ופרשה ו' ופרשה י' גרסי' גנגלין גם בפרשת זבים פרשה ב' גם בפרשת אחרי מות סוף פרק י\"ב: \n",
+                "<b>ורצועות מנעל וסנדל </b>והא דתנן בפכ\"ד דמסכת כלים ושל רצועות ושל סנדלים טהורות מכלום התם בעור העומד לכך דאינו כלי אבל רצועות שנעשו ממנו טמאים וכן פי' שם רעז\"ל. וכן תירצו ג\"כ ברייתא השנויה סוף פרק י\"ג דפרשת נגעים וצריך לדקדק אמאי איצטריך למיהדר ולמיתני הרי אלו מטמאים בנגעים ואפשר דמשנה יתירה אשמעי' אלו וכל כיוצא בהן שכך כתב שם הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שיראה באריג ובמוכין </b>פי' בספר קרבן אהרן שם ספט\"ו סגוס בגד עבה שמוכין יוצאין עליו והן למעלה מן האריג והוא אשר קרא כאן בברייתא חדשים וזה יקרה בבגדים השעירים או בבגדים הגסים החדשים והן כמו גרגירי הצמר בולטים עליהם דומה למוכין והוא הצמר אשר ימלאו בו הכרים ולזה אמר ר' אליעזר שאין הנגע מטמא עד שיראה באריג ובמוכין והוא מה שאמר הכתוב בגבחתו שהן הגרגרין הבולטים. והר\"ש ז\"ל פי' מוכין מלשון קריעה כמו מוכין דתנן בסמוך ואמר שהסגוס הוא בגד עשוי שורות שורות שורה אחת אריג ושורה אחת שאינה אריג וכן עשוי כולו ולשורה שאינו אריג הוא שקרא מוכין ורוחב השורה אין בה שלש אצבעות ולכן אמר ר\"א שצריך שיראה הנגע באריג ובמוכין שהוא מה שאינו אריג עכ\"ד ולא ידעתי וכו' ע\"ש בק\"א: \n",
+                "<b>נראין כדרכן פושה מתוכו לאחוריו </b>כך מ\"מ ונמחקה הויו:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוכין </b>קרעים דמוכין לשון קריעה שמוכה וקרוע הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "תניא בתוספתא בגד המוסגר שצבעו או שמכרו לעכו\"ם טהור דעכו\"ם לאו בני איטמויי בנגעים כדתנן בריש פירקין ר' אלעזר בר\"ש אומר הרי הוא כהסגרו ע\"כ וכתב הר\"ש ז\"ל שנתערב באחרים כגון שצבעו דלא מינכר נגע שבו א\"נ כגון שני בגדים בזה כגריס ובזה כסלע בסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע כדתנן גבי אדם לעיל בפ\"ה דעד שלא נזקק לטומאה טהור ע\"כ: \n",
+                "<b>טמא </b>ואסור בהנאתו דהא שרפה בעי ובת\"כ סוף פרק י\"ד דריש צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה ממנו:   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יראו בתחלה בבית. </b>בית הבנוי בספינה בתוספתא תניא בית שבים ובית שבספינה אינם מיטמאים בנגעים ופי' הר\"ש ז\"ל מדקתני בית שבים ובית שבספינה משמע תרתי מילי נינהו דשבים אפי' בנוי על גבי קרקע הים שהביאו אבנים וטיט ושפכו בים עד שנעשה כמין תל ובנו עליו בית אין מיטמא בנגעים משום דכתיב ארץ ולא ים ובית שבספינה אפי' בעוד שהספינה ביבשה שטוענין אותה ומורידין אותה למים כיון דאין סופה לעמוד שם אין מיטמאה בנגעים עכ\"ל ז\"ל. \n",
+                "<b>ובאסקריא </b>י\"ס שגורסין אסדא והרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס אסכדיא שפי' ואסכדיא מין ממיני הבנינים בלתי מחובר בארץ אלא מחוץ הקורות באויר ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם הי' מרובע </b>אפי' על ד' עמודים מיטמא נראה דארישא קאי דקתני בית עגול בית טריגין ועלייהו קאמר ואם הי' מרובע אפי' וכ' דאילו הנך דסיפא כולהו אפי' הן מרובעין אין מיטמאין מטעם אחר וכדכתיבנא ושם בת\"כ משמע דבעי' עמודים הרבה נעוצים וזקופים בארץ זה אצל זה שאין אויר מפסיק תחת הכותלים שהבית בנוי עליהם אבל הרמב\"ם ז\"ל פסק שם כלשון משנתנו דבד' עמודים סגי בד' זויות הבית: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר </b>או או קתני דאי לית ביה כלל היכא נראה הנגע. וכן נמי רישא דקתני ואחד בסלע וכו' או או קתני. אבל תימה לי שגם ברישא נקט הרמב\"ם ז\"ל לישנא דמתני'. \n",
+                "<b>אח\"כ </b>הביאו מחק הרי\"א ז\"ל הויו והגי' הביא: \n",
+                "<b>אין הבית מטמא וכו' </b>האי סיפא מרישא שמעי' לה ואפשר שהיא נתינת טעם לרישא וכן י\"ס דגרסי שאין הבית מיטמא בנגעים עד וכו' א\"נ הדר תנייה בהדיא משום דבעי לפרושי כמה אבנים כמה עצים כמה עפר. ודוקא אבנים אבל הלבנים והרעפים או השיש אינם חשובים כאבנים ואינם טעונים חליצה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכמה אבנים. </b>יהא בו כך מצאתי מוגה ר' עקיבא אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים שנאמר וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע. ר\"א בר\"ש אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשני כתלים בזוית אחת ארכו וכו' פי' בו דכשהנגע מוטל לרחבו על שתי אבנים נמצא בכל אבן גריס על גריס ולזה ארך הנגע שני גריסין ורחבו גריס. בפ' בן סורר ומורה קאמר כמאן אזלא הא דתניא בית המנוגע לא הי' ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר כמאן כר\"א בר\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר כדי לעשות סנדל וכו' </b>כתב הרמב\"ם ז\"ל ואין אלו השיעורים כ\"כ מקובלים עד שנאמר בהן הלכה כפלוני ע\"כ אמנם בפי\"ד דהלכות טומאת צרעת פסק כת\"ק: \n",
+                "<b>פסים </b>לשון סדק וקרע כמו הרעשת ארץ פצמתה וכתיב וקרע לו חלוני ומתרגמי' ופצים לי'. ופסים כמו פצים. ואית דגרסי פצים בהדיא בצדי: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צ\"ל דכתיב בקירות הבית ולא בקירות האבוס ולא בקירות המחיצה: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל וירושלם נמי לא נתחלקה לשבטים. אמר המלקט נראה דמתני' דלא כר' יהודה דאיהו סבר נתחלקה בפ\"ק דיומא דף י\"ב. ובמגלה ר\"פ בני העיר (מגילה בדף כ\"ו) וכן כתב הר\"ש ז\"ל דר' יהודא פליג בתוספתא ואמר אני לא שמעתי אלא בית המקדש בלבד ומפ' בפ' בני העיר דקסבר ירושלים נתחלקה לשבטים ועוד קאמר התם דבית המקדש היינו בתים מקודשין ואפי' בתי כנסיות שבה אין מטמאין אבל שאר בתיו כנסיות שבארץ ישראל מטמאים בנגעים כדתניא בתוספתא וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וצוה הכהן ופנו את הבית אפי' חבילי עצים וכו' </b>גרסי': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואין הלכה כר' יהודה טעמו משום דהוי ר' יהודה יחיד לגבי ר\"ש ור\"מ אבל ביד שם פי\"ד פסק כר' יהודה וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל אפשר שרבינו סובר דבהא לא פליגי עלי': \n",
+                "<b>מטבילן והן טהורין </b>כך צ\"ל ואם תאמר שחסה התורה על אוכלין ומשקין יש להם תקנה שיאכלם בימי טומאתו מפי' הרב משה אלשיך ז\"ל פרשת מצורע דף קע\"ט וק\"פ ע\"כ: \n",
+                "<b>תפיו </b>מקום שאופה בו פתו ומבשל בו קדרתו כההיא דכיצד מברכין דיתיב אבי תפי ועביד תוך תוך והרמב\"ם ז\"ל גריס טפיו וכדפי' רעז\"ל: \n",
+                "ובת\"כ פרשה ה' דפרשת מצורע הגירסא ר\"מ אומר עסק הוא לפנוי אר\"מ וכו' ואין מוזכר שם ר\"ש כלל וכתב שם ספר קרבן אהרן עסק זה לפנוי פי' רבינו הלל ז\"ל בניחותא וירצה עסק איכא להאי פנוי דלהכי כתיב ופנו את הבית כדי שלא יטמא מה שבבית ולזה לא יפנו אלא מה שמיטמא ולא יתיישב כפי פירושו מלת זה ולהכי נ\"ל שהוא בתמי' וכו' ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינו הולך לתוך ביתו </b>כך צ\"ל והפירוש לתוך ביתו של כהן עצמו: \n",
+                "<b>ולא עומד וכו' </b>וזהו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם הלך לביתו והסגיר או עמד על פתח הבית והסגיר מוסגר שנאמר והסגיר את הבית מכל מקום [הגהה לשון ספר לקח טוב בפרשת מצורע ויצא הכהן מן הבית תנן במשנה יכול ילך לתוך ביתו ויסגיר ת\"ל אל פתח הבית כך נראה שמפ' הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ד מהלכות טומאת צרעת ורבינו הלל פירש יכול ילך לביתו ויחזור ויסגירו (וכן פירש\"י בחולין ע\"ש) ת\"ל אל פתח הבית יצא ויסגיר ולא שילך ויחזור ויסגיר וכן אינו עומד בתוך הבית שהנגע לתוכו ויסגיר יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר ת\"ל ויצא שיעקר מכל הבית וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד אם הסגיר מוסגר אפי' עמד תחת המשקוף או שהלך לביתו והסגיר שנאמר והסגיר את הבית מ\"מ.] ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ו' דפרשת מצורע: \n",
+                "<b>וחלצו את האבנים </b>אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר וכו' כצ\"ל: \n",
+                "<b>מכאן אמרו </b>אוי לרשע אוי לשכנו מצאתי מוגה אי לרשע אי לשכנו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא בסוף שבוע </b>פי' שבוע שני. והחוזר בבתים כשני גריסין כך צ\"ל:   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עשרה בתים. </b>כולהו נפקא לן מקראי בת\"כ וכדמפרש הר\"ש ז\"ל. והביא הראיות והרמיזות הרמב\"ם ז\"ל ג\"כ: \n",
+                "<b>הכהה. </b>במקצת נוסחי מצאתי כך הכהה ובמקצת מצאתי הכוהה והכל ענין אחד אבל מפי' הר\"ש ז\"ל לסוף משנה ראשונה דבריש מכילתין משמע קצת דגריס הכהה ע\"ש. ופי' רש\"י ז\"ל בפי' החומש כהה הוכהה מראיתו ע\"כ. ורבינו דוד קמחי ז\"ל כתב בשרש כהה והתואר כהה הנגע ויתכן להיות כהה הנגע פועל עבר מזה הכבד אלא שא\"כ היה לו לינקד בחירק וכו' ע\"ש. אכן הר\"א ן' עזרא בפי' ישעי' ריש סימן מ\"ב על פ' ופשתה כהה לא יכבנה כתב בפשיטות שהוא עבר וז\"ל ופשתה כהה לא יכבנה שהוא דבר קל עד שתהי' כהה כמו והנה כהה הנגע ויש הפרש ביניהם בדקדוק כי כהה של תורה פועל עבר וזאת כהה תיאר השם ע\"כ. ועיין בפירושו לתורה שפי' כהה ר\"ל לא פשה ע\"ש: \n",
+                "<b>עמד בזה ובזה. </b>הר\"ש והרא\"ש ז\"ל לא גרסי זו הבבא במתני' שכתבו ובת\"כ סוף פ' רביעי דפ' מצורע חשיב עוד תרי עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ונתץ תשעה לא חזר טעון צפרים הרי עשרה ובמתני' לא חשיב אלא שמנה ע\"כ. אבל הרמב\"ם ז\"ל משמע דגריס לה במתני': \n",
+                "עוד כתב הר\"ש ז\"ל אבל סיפא דמתני' דאם עד שלא טהרו בצפרים לאו ממניינא דבת\"כ לא חשיב הנהו בכלל הנך עשרה: \n",
+                "עוד כתב ז\"ל דלכד מנינן כוהה והולך בתרי משום דחשיב להו בתוספתא כל חד וחד לחודי' דקתני ר' יהודה אומר הכוהה בשני קולפו וטעון צפרים וההולך לו קילפו וטעון צפרים ע\"כ. ותימה לגרסת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל דקתני עשרה בתים ולא קא מפרש אלא שמנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האבן שבזוית. </b>בחולין פרק העור והרוטב בעינן אי הויא זו של חבירו כמו יד לאבן שלו להכנים טומאה לבית חבירו הטהור דהא אבן המנוגעת מטמאה באהל כדכתיב והבא אל הבית ולא אפשיטא: \n",
+                "<b>נותץ את שלו. </b>דגבי נתיצה כתיב ונתץ לשון יחיד וכתיב נמי את אבניו ואת עציו אבניו שלו ועציו שלו: \n",
+                "<b>ר' אלעזר אומר </b>מ\"מ ר' אלעזר בלי יו\"ד: \n",
+                "<b>ראש ופתין. </b>פי' הערוך אותה האבן או אותו העץ שתופס כך צ\"ל בפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>נמצא חומר בחליצה וכו'. </b>ובתוספתא מסיימי עלה וחומר בנתיצה שהוא נותץ אבנים שיש בהן נגע ואבנים שאין בהן נגע ובחליצה אינו חולץ אלא אבנים שיש בהן נגע וכן הוא ג\"כ שם כת\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלבנים. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל מלבנים אשר יהיו ממעל על שטח הקורה והר\"ש ז\"ל פי' מלבנים כמו מלבנות של פתחים דפ' המוכר את הבית ואיכא דמחברי בטינא ואיכא דלא מחברי. והרא\"ש ז\"ל פי' מלבנים פי' ד' עצים מחוברים ברבוע ומניחין אותן על הגג למעקה: \n",
+                "<b>סריגות </b>עושין בחלונות כמין שבכה שלא יפלו משם התינוקות ומצילם ואין מוציאן חוץ לעיר ולא מיתסרי בהנאה. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ומטמאין בכזית. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית המוסגר כו'. </b>והוקשה לי מאי זה וזה מטמאין בביאה דמשמע לי דהיינו רישא דקתני מטמא מתוכו לפי הפי' שהעתיק רעז\"ל מהרמב\"ם ז\"ל. ומצאתי שם ביד שכתב אחד המוסגר והמוחלט מטמא בביאה כיצד בית שהי' מיסך ע\"ג בית מנוגע בין מוחלט בין מוסגר או אילן שהוא מיסך עליו העומד תחת האילן או הנכנס לבית החיצון טמא שהרי הוא הבית הטמא תחת אהל אחד וכן אבן המנונעת הנכנסת לאהל והונחה שם נטמא כל אשר באהל ע\"כ. ובזה ניחא אע\"ג דהכא במשנה הפסיק בבבא דהבונה מן המוסגר בין האי בבא דזה וזה מטמאין בביאה לבבא דבית שהוא מיסך וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבונה מן המוסגר. </b>בטהור כיוצא בה תנן לעיל גבי בגדים פי\"א הטולה מן המוסגר בטהור אלא שנשתנה דינם ותימה היא. וכתב הר\"ש ז\"ל תניא בתוספתא שני בתים מוסגרים שנטל אבן מזה ובנה בזה ונראה נגע באחד מהן היא טמאה בלבד ר\"א בר\"ש אומר אבנים כמטלית פי' אבנים כמטלית ודין שני בגדים המוסגרים שעלה מזה על זה פירשתי בתוספתא לעיל פי\"א ומתני' דהכא ר\"א בר\"ש היא ע\"כ וצ\"ע שם לע\"ד אם אין טעות: \n",
+                "<b>חזר נגע לבית </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>השני </b>מחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת השני וכתב כן מצאתי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שהוא מיסך וכו'. </b>ופי' הר\"ש ז\"ל בית שהוא מיסך כגון כו' וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל ולא נהירא לי דלישנא דבית שהוא מיסך ע\"ג בית לא משמע שיהא בנוי זה בתוך זה ועוד מ\"ט דר\"א בן עזרי' והלא האבן המנוגעת היא בבית החיצון ול\"ד לבית ועלי' דהתם התקרה מפסקת בין בית לעלי' ואפי' הי' מת בבית היתה העלי' טהורה ונראה לפ' שהן שני בתים זה אצל זה והאחד מיסך על חברו ואין האבן המנוגעת תחת סכך של הבית השני וגבי מת היתה טומאה נכנסת לבית המיסך ע\"י אהל אבל הכא כיון שאין האבן המנוגעת תחת הבית אין הטומאה מתפשטת לתוכו ע\"י אהל ור' אלעזר סבר כל אבן ואבן שבבית מטמאה עכ\"ל ז\"ל וביד שם רפי\"ו פסק כר' אליעזר אע\"ג דשמותי הוא דקצת משמע דל\"ג ר' אלעזר בלי יוד מדפליג אר' אלעזר בן עזרי' שהוא הי' בדורו דר' אליעזר הגדול. אכן אני מ\"מ ר' אלעזר בלי יוד. והכי מסתברא דאי ס\"ד דר' אליעזר ביוד גרסי' א\"כ נמצא שהלכה כמותו בסדר טהרות בחמש מקומות ואנן קיימא לן דדוקא בד' מקומות הלכה כמותו בסדר טהרות כמו שכתבתי בפ\"ק דנדה סימן ג': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל דצרעת איתקש למת. אמר המלקט דכתיב אל נא תהי כמת. \n",
+                "<b>טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת וטמאה שהכניס ממנה אפילו כזית לבית טהור טמאתו </b>מתני' דלא כר' נחמי' דתניא טלית טמאה שיש בה שלש על שלש ואין בה כזית הכניס רובה לבית טהור טמאתו ר' נחמי' מטהר עד שיכניס את כולה וטהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא נטמאת ור' נחמי' מטהר עד שיכניס את רובה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שנכנס וכו'. </b>בעירובין פ\"ק דף ד' משמע דרש\"י ז\"ל גריס וטבעותיו בקומצו וכן הוא בתוספתא דנגעים פ\"ז ואפשר שרש\"י ז\"ל מפ' דידיו היינו קומצו שכן הוא בפירושו ז\"ל שם בפ' בהמה המקשה בהדיא גם בפי' הר\"ש ז\"ל. ובסיפא צ\"ל וטבעותיו באצבעותיו. אח\"כ הבנתי ממה שמצאתי שפי' רש\"י ז\"ל בר\"פ נוטל אדם את בנו דהיכא דתני בידו כגון רישא דההיא ברייתא דהתם ר\"ל בקומצו שלא כדרך מלבוש והיכא דתני בידיו לשון רבים כגון ההיא סיפא דההיא ברייתא דמייתי התם ר\"ל באצבעותיו וא\"כ אפשר דהכא נמי הוה גריס רש\"י ז\"ל ברישא בידו ובסיפא בידיו. ושם ביד גבי רישא שינה לשון המשנה וכתב וכליו על כתיפיו וסנדלו וטבעתו בכתפיו הוא והן טמאים מיד לאשמועי' דידיו דמתני' לא מעלה ולא מוריד והוי כמונחים בכתפו ואסיפא דמתני' כתב שם והוא לבוש בבגדיו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו הרי האדם טמא מיד ובגדיו טהורים עד שישהה וכו'. פרס הן ד' בצים לדעת רש\"י ז\"ל וכן דעת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ובת\"כ פרק חמישי דפ' מצורע וע\"ש בספר קרבן אהרן שכתב בשם הרב גור ארי' ובשם הרב בעל לבוש האורה ה\"ר מרדכי יפה ז\"ל שנתנו טעם למה שיערו החכמים האכילה כאן באכילת פרס ובכל מקום שיעור האכילה בכזית ודחה טעמם וכתב הוא דמה שנראה לו בזה הוא דכמו דהאוכל הראה שיעור שהייה ליושב גם השוכב הראה שיעור האכילה שהוא מה שאדם אוכל והוא מיסב שאין זה אלא אכילת קבע וא\"כ כל אכילה בכזית תקרא אכילה אבל אינה אכילת קבע שהיא אכילת המסב והוא השוכב וכאן שאמר השוכב שישהה שיעור אכילה הראה שהוא שיעור אכילת המיסב ולזה אחר שביאר התנא כמה שיעור אכילה אמר מסב ואוכלו בלפתן ע\"כ. \n",
+                "<b>מסב ואוכלו </b>נראה דגרסי' בויו וי\"ס ואוכלה בה\"א והכי מסתברא דהכי נמי תנן בפ\"ח דכלים סימן ה' הפת שבתוכו שני' לשון נקבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עומד בפנים וכו'. </b>תניא בתוספתא הי' עומד בפנים ופשט ידיו לחוץ ונתן לו חברו סנדליו וטבעותיו בקומצו הוא והן טמאים שאם הי' מלובש בהן טהורין עד שישהה בכדי אכילת פרס ע\"כ: \n",
+                "<b>הי' עומד בחוץ. </b>תוס' שם בחולק פירשו דהאי ר' יהודה מטמא מיד וכן חכמים בכדי אכילת פרס היינו מדרבנן אבל מדאורייתא טהור לגמרי כיון שהטומאה שבאה לו מכח. האדם שפשט ידו אותו האדם טהור שהרי בחוץ הוא עומד ור' יהודה מחמיר מהאי טעמא לטמאו מיד משום דס\"ל דאין הטומאה באה להם מכח האדם והוי ככותי ובהמה דקיימא לן דלא בעי שהיי' לטמא כלים שעל גביהן הואיל ואין הטומאה באה לכלים מכחן שהן אינם מקבלין טומאה: \n",
+                "<b>אמרו לו לר' יהודה ומה וכו' </b>אף בזמן ל\"ג מלת אף: \n",
+                "<b>אינו דין שלא יטמא וכו' </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' שמעון אומר עד ד' אמות </b>ור' יהודה ס\"ל בתוספתא דכלים התלויים בכותל למעלה מעשרה טפחים טהור ור' יוסי בר' יהודה ס\"ל דגם כלים הטמונים בקרקע הבית אם הם בתוך ג' אצבעות טמאים דעד ג' אצבעות ס\"ל דצריך לקלף מקרקע הבית הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל כשנכנס עמהן לבית המנוגע נראה שר\"ל כשנכנס עמהן הטהור לבית המנוגע ודוחק: \n",
+                "עוד בפי' רעז\"ל צריך להיות ולא פליג אלא כשנכנס שלא ברשות בעל הבית משום וכו'. עוד צריך להגי' שם. ואם לא שהה כדי הדלקת הנר לא הוי מושבו דהאי וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נכנס לבית הכנסת </b>עיין בתשובת ה\"ר איסרלן סימן צ\"ה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל כדאמרינן בעירובין בפ' מי שהוציאוהו אמר המלקט וילפי' לה מקרא דכתיב שבו איש תחתיו וקומה של אדם שלש אמות ואמה כדי פשוט ידים ובקומה דידי' משערינן דאי לא תימא הכי עוג מלך הבשן מה תהא עליו והא דלא חשיב לה גבי ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם בפי\"ז דכלים משום דלא פסיקא ליה דאיכא אדם ננס באבריו וצריך למדוד לו באמה של כל אדם: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מטהרין וכו'. </b>תוס' דמנחות פ' שתי מדות (מנחות דף פ\"ח) כתבו דרבינו יהודה בן רבינו י\"ט הגי' במתני' רביעית מים כדתנן התם נמי רביעית מים למצורע ול\"ג ונותן לתוכה חצי לוג מים ורבינו יום טוב בן רבינו יצחק מפ' דתנאי היא וגרסינן הכא חצי לוג כדאשכחן נמי פלוגתא גבי סוטה בפ' הי' מביא דת\"ק דר' יהודה קאמר חצי לוג ור' יהודה אמר רביעית וכו' ודחו שם דברי רבינו יום טוב בר יצחק והובאו דבריהם בהגהה בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וחפר וקברה בפניו. </b>כך הגי' הר' יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>נטל עץ ארז. </b>ולא שהביאם עתה דהא צריכין שיהו שם בשעת שחיטה כדמשמע בברייתא דבפ\"ק דקדושין: \n",
+                "<b>שני תולעת. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל הוא אומרו שני תולעת ששינתו תולעת: \n",
+                "<b>שירי הלשון. </b>יומא דף מ\"ב אמרינן משקל לשון של מצורע שקל: \n",
+                "<b>וראש הזנב של שני' היא החי'. </b>והא דאינה ניקחת עמהם באגודה משום דתניא בת\"כ את הצפור החיה יקח אותה מלמד שהוא מפרישה לעצמה. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ויש אומרים. </b>הוא ר' נתן: \n",
+                "<b>שבבית. </b>נ\"א של בית: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא לו לגלח את המצורע. </b>בפ' שני דסוטה דף ט\"ז גרסינן והלכה למשה מסיני עוקבת את המקרא וצריך לגלח אפילו תגלחת שני' כל גופו עד שיהא חלק כדלעת דתנן בא לו להקיף את המצורע מעביר תער על כל בשרו וכו' ביום השביעי מגלח תגלחת שני' כתגלחת ראשונה ומוקי לה רב אשי דמתני' ר' עקיב' דדריש רבויי ומעוטי דתניא והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו ריבה את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו מיעט ואת כל שערו יגלח חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה מאי ריבה ריבה שער דכולי' גופא ומאי מיעט מיעט שער שבתוך החוטם ופי' שם רש\"י ז\"ל וז\"ל דתנן במס' נגעים להקיף לגלחו כולו לשון לא תקיפו פאת ראשכם וקתני סיפא דאותה משנה ומגלחו תגלחת שנייה כתגלחת ראשונה אלמא שני נמי כדלעת דהא תנא לי' בתגלחת ראשונה מעביר תער על כל בשרו ע\"כ משמע מתוך פירושו ז\"ל דגרסי' במתני' בא לו להקיף את המצורע: \n",
+                "<b>טהור מלטמא בביאה. </b>ס\"א טהר ונכון הוא: \n",
+                "<b>מנורה מביתו ז' ימים. </b>אבל מתחלה בימי חלוטו ר' יוסי בר יהודה אסר לי' בתשמיש המטה ורבי מתיר שהרי יותם לא הי' לעוזי' אלא בימי חלוטו. וע\"ש בספר קרבן אהרן סוף פ' שניה דפ' מצורע. ובי\"ד שם רפי\"א. ועיין בספר יראים סימן שכ\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה. </b>קתני הכא לאשמועינן דשתיהן שוות דמילי טובא כתיבי בשני' דלא כתיבי בראשונה וילפי מהדדי בג\"ש. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>טהור מלטמא כשרץ. </b>ס\"א טהר ונכון הוא: \n",
+                "<b>שלש טהרות. </b>ט\"י והערב שמש והבאת כפרתן אבל טהרה קמייתא דטבל וטהור מלטמא בביאה לא קחשיב דאכתי אב הטומאה הוא כשרץ. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שלש טהרות במצורע ושלש וכו'. </b>כצ\"ל שלש בלא הא דטהרות לשון נקבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה מגלחים וכו'. </b>בנזיר פ' ג' מינים פריך פשיטא דהא בכולה קראי כתיבי דאפילו במצורע נמי כתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו ומשני מ\"ד משום עבורי שער הוא ואפילו סך בדבר שמשיר את השער נמי קמ\"ל והקשו שם תוס' ז\"ל ותימה דהא נמי מסיפא שמעי' לה בהדיא דקתני וכולן שגלחו שלא בתער לא עשו ולא כלום וצריך לומר דאי מההיא ה\"א מאי שלא בתער שלא כעין תער ואפילו סך נשם נמי ע\"כ: \n",
+                "ובספר הפרפראות והתגלח גימ\"ל רבתי שג' צריכין גילוח גדול בכל מקום שיש שער נזיר ומצורע ולוים ע\"כ: \n",
+                "<b>שלא בתער. </b>בנזיר כתיב תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הא במלאת לא יהא אלא בתער. בלוים כתיב והעבירו תער ומצורע יליף מהם במה הצד והתם בנזיר פרכינן מה להצד השוה שבהן שכן אין קרבנן בדלות תאמר במצורע שקרבנו בדלות שאם הוא עני מביא צפורים וא\"כ לא נחמיר עליו ג\"כ להטעינו בתגלחתו תער ומסקינן התם דמראשו יליף לה ר' אליעזר דהתם דכתיב גבי מצורע ראשו דלא אצטריך דהא ראשו בכלל שערו הוא אלא לפי שנאמר גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן ת\"ל וגלח את ראשו ובתער כמו שאמרתי לך גבי נזיר ורבנן ילפי התם דמצורע תגלחתו דוקא בתער מזקנו דכתיב גבי מצורע דמיותר הוא דהא זקנו בכלל כל שערו אלא משום דכתיב גבי כהנים ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפי' כהן מצורע המתגלח לא יגלח פאת זקנו ת\"ל וגלח את כל זקנו ומנא לן דבתער דתניא ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפילו גלחו במספרים יהו חייבים ת\"ל לא תשחית יכול לקטו במלקט או ברהיטני יהא חייב ת\"ל ופאת זקנם לא יגלחו הא כיצד איזהו גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער ומשמע לן מהכא דהשחתת זקן דאישתרי גבי מצורע כהן לא הוי אלא בתער: \n",
+                "<b>שתי שערות מנזיר טמא </b>ילפי' דלית בהו קרא הרא\"ש ז\"ל. פי' לפירושו דבנזיר טמא כתיב ביום השביעי יגלחנו דלא איצטריך דהא כתיב וגלח אלא לאשמועי' דבעי' תגלחת שלימה ונזיר טהור דלית ליה קרא יתירא יליף מנזיר טמא דכי שייר שתי שערות לא עשה כלום ואמרי' התם בפ\"ג מינין דף מ\"ב דמדגלי רחמנא גבי נזיר בהאי קרא יתירא דעד דאיכא כולו ש\"מ דבעלמא בכל התורה כולה רובו ככולו והקשה שם רש\"י ז\"ל וא\"ת וליגמר מיני' הא לא אפשר משום דהוו להו נזיר ומצורע שני כתובים הבאים כאחד דבמצורע נמי כתיב יגלח את כל שערו ע\"כ ובלוים נמי כתיב והעבירו תער על כל בשרם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולקיחתם כאחת </b> מולקח דרשינן שתהא לקיחתם כאחת ועכובא ליכא דכתיב את הצפר החיה יקח אותה וחלקן זו מזו: \n",
+                "<b>אע\"פ שאינם שוות כשרות לקח אחת היום ואחת למחר כשרות. </b>תימא אמאי לא ערבינהו וליתני הכי אע\"פ שאינם שוות או שלקח אחת היום ואחת למחר כשרות. יקח זוג לשני'. כיון שהיתה שלא דרור לא נקבעו יחד וכן אם נמצאת טרפה. [אבל] אם נקבעו דהוכשרו מתחלה ואח\"כ אירע פיסול כגון שנשפך הדם תמות המשתלחת וכן אם נשרפה אחת מהן ימותו שתיהן הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל \n",
+                "וקמ\"ל דמצוה לצמצם. אמר המלקט פי' באומרו אחד לשנים וכו': \n",
+                "<b>מצות אזוב וכו' </b>בפרק אלו טרפות (חולין דף ס\"ב) מחלק אביי בין נשתנה שמו קודם מתן תורה והקפידה עליו תורה אותו הוא דכי יש לו שם לווי פסול אבל כי נשתנה שמו לאחר מתן תורה ליכא למיקפד. \n",
+                "<b>שם לווי </b>נקט ה\"ר יהוסף ז\"ל הלמד בקמץ וכתב ס\"א לאווי ועיין במה שכתבתי בשמו ז\"ל בפ' ששי דנדרים סימן ט': \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל אבל אם שהה ולא גלח אלא בשמיני מביא קרבנותיו בתשיעי ע\"כ. אמר המלקט זו היא דעת ר' עקיבא אבל ר\"ט פליג עלי' כפי גירסת התוס' והר\"ש והרמב\"ם ז\"ל. ועיין במ\"ש בנזיר פרק ג' מינים סימן ו' גם עיין בספר קרבן אהרן פ' שני דפ' מצורע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומצורע טבל וכו'. </b>ביומא בפ' א\"ל הממונה דף ל' מייתי תוספתא דקתני ר' יהודה אומר אינו צריך שכבר טבל מבערב וכתב הר'\"ש ז\"ל ותימ' למה לא הביא המשנה ע\"כ: \n",
+                "ורמי עלה התם בגמרא לשכת מצורעים ששם מצורעים טובלין ר' יהודה אומר לא מצורעים בלבד אמרו אלא כל אדם מדקאמר בלבד מכלל דאית ליה טבילה במצורע ומסיק לא קשיא הא דטביל על דעת ביאת מקדש הא דלא טביל על דעת ביאת מקדש ואיבעית אימא תני לא מצורעים אמרו אלא כל אדם רבינא אמר ר' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו ולי' לא ס\"ל כלומר לדידי מצורע אין צריך טבילה לדידכו אודו לי מיהת דלא מצורעים בלבד אמרו אלא כל אדם ורבנן מצורע דייש בטומאה שאר כל אדם לא דיישי בטומאה. ומשמע משם דהאי דרמי מינה ר' יהודה אומר לא מצורעים בלבד אמרו אלא כל אדם דמשנה היא במסכת מדות. וכן משמע מן התוס' ז\"ל ואנו לא נמצאת בידינו. ואפשר להיות דמברייתא הוא דקא פריך התם דכמה פעמים אשכחן בתלמוד בפי' רש\"י ותוס' ז\"ל דקרו לברייתא משנה ואע'\"פ שכתוב שם בלשון תוס' ז\"ל מס' מדות. ובתוספתא דעלה דמתני' בתר דקתני שכבר טבל מבערב מסיים אמרו לו חכמים לר' יהודה לא מן השם הוא זה אלא כל הנכנס לעזרה דרך שער ניקנור הי' טובל באותה לשכה: תניא בתוספתא היה מביא אשמו ולוגו בידו ומעמידן בשער ניקנור והכהן עומד מבפנים ומצורע מבחוץ ומצורע מניח ידו תחת ידו של כבש והכהן מניח ידו על המצורע ומוליך ומביא מעלה ומוריד וסמך שתי ידיו עליו ונכנס ושוחטו בצפון העזרה כל הסמיכות שבמקדש תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאינו יכול ליכנס בעזרה עד שיזרוק עליו מדם חטאתו ומדם אשמו ע\"כ. ועיין עלי' בספר לקח טוב פ' מצורע דף ע\"ה: \n",
+                "<b>רי\"א אינו צריך טבילה </b>כך צ\"ל אע\"פ שאינו כן בתוספתא דנגעים פ\"ח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכניס ראשו </b>ירושלמי דעירובין ס\"פ המוצא תפלין רמי עלה מחלפו שיטתי' דר' יהודה דהכא הוא אומר אסור להערים ותמן קאמר מותר דקאמר ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה ומשני דהכא שמא יכניס ראשו ורובו ויהא ענוש כרת ברם תמן משום מכניס כלים טמאים בשבת והדר רמי מחלפא שיטתייהו דרבנן דהכא אמרין מותר להערים ותמן אמרין אסור להערים ומשני תמן דלא יסאבי' תלתא ברם הכא טומאה ידועה מבפנים היא דאפשר לה לצאת בלא שהות ובלא טומאה ע\"כ. וצ\"ע אם יש טעות ובמקום מחלפא שיטתי' דר' יהודה שמא צריך להיות דרבנן ובמקום דרבנן שמא צריך להיות דר' יהודה אבל אני כך מצאתי הלשון גם בירושלמי כתיבת יד: \n",
+                "<b>אין לו בהן יד וכו'. </b>פי' בהן יד ימנית בהן רגל ימנית ואפשר להיות דימנית דקתני גבי אזן קאי אכולהו דאלת\"ה מ\"ש דקתני ימנית בהדיא גבי אזן טפי מכולהו ובהכי דאמרי' דמלת ימנית קאי אכולהו מיתרצא נמי קצת אמאי לא תני ברישא אזן וכסדרא דתני ברישא הכנים ראשו וכו' וגם שהוא סדר הכתוב על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית. ובנזיר דף מ\"ו ספ\"ג מינים מייתי התם ברייתא דמתנייא הפך לשון משנתנו והכי תניא התם אין לו בהן יד בהן רגל אזן ימנית אין לו טהרה עולמית דברי ר' אליעזר ר\"ש אומר יניחנו על מקומו ויצא וחכמים אומרים יניח על של שמאל ויצא ובסנהדרין פ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ\"ה) מתנייא כאשר היא כתובה פה גם שם בסנהדרין פ' הנחנקים (סנהדרין דף פ\"ח) והוכיחו תוס' והר\"ש ז\"ל מכמה פלוגתות תנאים ואמוראים שנמצאות הסברות מהופכות בתלמוד כמו דמתנייא מתני' אפכא שם בנזיר והוי כאיכא דאמרי שבתלמוד: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר נותן הוא על מקומן </b>גרסי'. ומסופק אני אי גרסי' ר' אלעזר בלי יוד או ר' אליעזר ביוד אע\"פ שחולק עליו ר\"ש שלא הי' בדורו שגם בת\"כ פ' שלישי דפ' מצורע הכי איתי' ר' אליעזר ביוד. ותמהתי שמצאתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל שם ביומא ר' נתן אומר אם נתן על של שמאל יצא:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והנותר מן השמן וכו' </b>פסחים וזבחים דף ו' ומסיק התם כאילו לא כפר דכפר מתנות בהונות ולא כפר מתנות הראש ואע\"ג דאיכא קרא אחרינא קודם לזה דכתיב ביה והנותר בשמן וכו' התם לא כתיב בי' מלת לכפר להכי מייתי קרא תניינא דכתיב בי' לכפר לדרשא: \n",
+                "<b>חסר הלוג </b>ובת\"כ פ' שלישי דפ' מצורע ראיתי הגרסא ר' ישמעאל אומר חסר הלוג וכו' במקום ר' שמעון ואין בידי הכרע. ומ\"מ דברי ר' יעקב במקום דברי ר' עקיבא. וראיתי שהגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל והנותר בשמן אשר וכו' והן אמת כי פסוק ראשון הוא בשמן אך שם אין כתוב לכפר אלא וכפר א\"כ הי' לו להגי' ג\"כ וכפר אם נתן וכו' דוק. והוא ג\"כ הגי' ר' יעקב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצורע שהביא וכו' </b>בכריתות פ' ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף ט') מצאתי מוגה מצורע שהפריש קרבנו וכו' והכי מוכח ג\"כ שהיא הגירסא מפי' הראב\"ד יו\"ל ומפי' הרז\"ה ז\"ל דבס\"פ שני דקנים ע\"ש: \n",
+                "ותניא עלה התם בכילהו תלתא דוכתי ר' אליעזר בן יעקב אומר הכל הולך אחר צפרים דס\"ל דבר הגורם טהרה דהיינו צפרים שכל זמן שאינו מביא צפרים אינו יכול לגלח ושם בכריתות סתם לן תנא במתני' דהתם כר\"ש גם בת\"כ סוף פרשה ד' דפ' מצורע סתם לן תנא כר\"ש אע\"ג דסתם ספרא ר' יהודה. וביד ה' מתו\"כ פ\"ה סי' ט' כתיב שהביא. ופסק כר' יהודה דהכל הולך אחר האשם שאם הי' בשעת שחיטת האשם עשיר ישלם קרבן עשיר ואם היה עני ישלם קרבן עני וכתב מהרי\"ק ז\"ל שם דלא חש לדראב\"י כיון שלא נשנה במשנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהורה אומר אף וכו'. </b>בנדרים פ' אין בין המודר (נדרים דף ל\"ה) ובנזיר בפ\"ד דף כ\"ד ברייתא ומסיים בה וכן כל קרבן שהיא חייבת שכך כותבת לו בשובר שעל כתובתה בשעה שהיא מוחלת לו כל אחריות שיש לה מקודם ויש בכלל לשון זה אפילו קרבנות ואיתא נמי בתוס' דסוטה ס\"פ היה נוטל ובמציעא פ' המקבל (בבא מציעא דף ק\"ד) ההיא ברייתא. ובת\"כ סוף פרשה ד' דפ' מצורע היא שנוי' ורש\"י ותוס' יש להם פי' אחר גם כן דלכך כותבת לו קאי אשעת נישואין שהוא מתחייב להביא בעד אשתו קרבן עשיר במה שהיתה חייבת קודם נישואין ומבוארת ברייתא זו יפה בנימוקי יוסף במציעא דף קכ\"ו ע\"א: [*) כוונתו דהא דאמר ר\"י אף ע\"י אשתו לא קאי אדלעיל ע\"י בנו וכו'. דהתם מביא קרבן עני והכא קרבן עשיר. אלא ר\"ל אף ע\"י אשתו חייב להביא כמו על עצמו.] ואף דקתני כלומר אף עלי' כמו על עצמו כך נלע\"ד וכך מצאתי ג\"כ שפי' הרא\"ש ז\"ל. \n",
+                "<b>וכן כל קרבן שהיא חייבת </b>ודוקא קרבן דלידה וזיבה וסוטה אבל אם   אכלה חלב וחללה שבת ומכל שכן אם נדרה שום נדר אינו חייב להביא עלי' דא\"כ היא תדור בכל יום כדי להקניטו. וביד מפ' דאפילו שלא מדעתן יכול להביא אע\"פ שהן גדולים דהא מתני' סתמא קתני משמע אפילו קטנים אם היו מחוסרי כפרה מביא עליהן אע\"ג דמדעתן כמאן דליתא היא דאע\"פ שכל מחוייבי קרבן אין מקריבין על ידן אלא מדעתן מחוסרי כפרה אין צריכין דעת בעלים ומימרא מבוארת היא דר' יוחנן שם בפ' אין בין המודר: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל או אם מת האחד והיו שני הקרבנות לפנינו הי' הקרבנות מתים וכו' כך צ\"ל. \n",
+                "<b>זו ששאלו וכו' </b>זה אחד משלשה דברי חכמה ששאלו לו הנם בנדה פ' בתרא דף ע' ועיין במ\"ש שם סי' ד'. ומדלא קתני זו שאלו אלא זו ששאלו נראה שהיא לרמוז לנו שהיא שאלה אחת ממה ששאלו. ומ\"מ זו שאלה ששאלו: אלכסנדריא מ\"מ אלכסנדריאה: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת נגעים. ובעה\"י אשר כל ברא. ועמו הקדושה והטהרה. נתחיל מסכת פרה:  \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Niddah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Niddah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1b0153d4762e71806d1c9fa728928bdcabd2e9d5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Niddah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,446 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Niddah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה נדה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<small>בעזה\"י אשר את יעקב פדה. ונתן לנו תורה ארוכה מארץ מדה. נתחיל מסכת נדה.</small><br><b>דיין שעתן. </b>אין לדקדק הכא מאי דיין שעתן כמו שמדקדק בפ' שני דסוטה גבי מנחה דקתני התם בברייתא מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודין דהכא שייך שפיר למיתני דיין לאפוקי מהלל וחכמים תוס' ז\"ל פ' הקומץ רבא דף י\"ט. ובגמ' פריך ללישנא קמא דקאמר טעמא דשמאי משום דקסבר העמד אשה על חזקתה ואשה בחזקת טהרה היתה עומדת דמאי שנא ממקוה דתנן בפ' שני דמקואות מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה\"י בין ברה\"ר טמאות לשמאי קשיא למפרע דהא מטמאינן טהרות למפרע ולא אמרינן העמד מקוה על חזקתו להלל קשיא ודאי דאילו מעל\"ע שבנדה תולין לא אוכלין ולא שורפין והה\"נ מפקידה לפקידה להלל ואילו הכא טומאה ודאי מטמאינן להו למפרע ושורפין עליהם את התרומה דמדקתני ברה\"ר טמא אלמא כודאי משוי להו ומסיק התם לרבנן איכא תרתי העמד טמא על חזקתו ובחזקת מקוה איכא ריעותא שהרי חסר לפניך אבל באשה בדידה הוא דהויא רעותא שהורע חזקת טהרתה קצת שהרי דם לפניך ומשום הך ריעותא לחודה לא מרעינן לה הואיל ובטהרות לא משכחת ריעותא אחריתי וכי אמרת העמידם על חזקתם בחזקת טהרה הם. ועוד פריך בגמ' לשמאי דלא מטמא למפרע מספק דמ\"ש מחבית דתניא היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואח\"כ נמצאת חומץ כל שלשה ימים הראשונים ודאי מכאן ואילך ספק קשיא לשמאי ומסיק התם נמי איכא תרתי לריעותא העמד טבל על חזקתו ואימור לא נתקן ובחזקת יין דחבית נמי איכא ריעותא שהרי החמיץ לפניך אבל גבי אשה ליכא אלא חדא ריעותא כדאמרן ועיין במ\"ש בפ' שני דמקואות סי' ב' ועוד הקשו בגמ' לשמאי דמטהר לגמרי ממתניתין דתנן לקמן בפ' דם הנדה השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ או עד שעת הכבוד ותרצו דהתם נמי כיון דאיכא שרצים דגופיה ושרצים דאתו ליה מעלמא כתרתי לריעותא דמי. ואיבעית אימא היינו טעמא דשמאי דאשה מרגשת בעצמה כשנעקר דם מן המקור והאי מדלא הרגישה עד עכשיו השתא הוא דחזאי ואפי' היא ישנה מרגשת מידי דהוה אהרגשת מי רגלים ומודה שמאי בשוטה ומאי כל הנשים דקתני פקחות והא דלא קתני נשים לאפוקי מדר' אליעזר והלל ס\"ל דאפי' אם היא פקחת ונעורה אינה מרגשת שהוא דם דכסבורה שהוא מי רגלים ואב\"א היינו טעמא דשמאי דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי והלל ס\"ל דכותלי בית הרחם העמידוהו ושמאי ס\"ל דכותלי בית הרחם לא מוקמי דם ומודה שמאי דמשמשת במוך שהוא מעמיד ומעכב הדם ותניא כי האי לישנא דטעמא דשמאי משום דאי הוה דם מעיקרא הוה אתי ובמסקנא אמר רבא טעמא דשמאי משום פריה ורביה וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל. ותניא נמי הכי ופרכינן בגמ' ומאן דתני כי האי לישנא הא תניא כי היאך לישנא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ומשני דהתם הלל הוא דקטעי דסבר טעמא דשמאי משום הכי הוא ואמר ליה שמאי לא טעמא דידי משום ביטול פריה ורביה הוא. ואמרינן בגמ' פ' כל היד (נדה דף ט\"ו) דרבי יהודה בנו של ר' יוחנן בן זכאי ס\"ל כשמאי דאמר כל הנשים דיין שעתן וכתבו שם תוס' ז\"ל דמ\"מ מודה שמאי בחד אחר דטמא ז' כיון דחייב אשם תלוי ע\"כ. ועיין על זה במ\"ש בפ' דלקמן סימן ג':  ",
+                "<b>ממעט על יד. </b>וכתוב בסדר משנה אשר עם פי' כף נחת בהג\"ה על יד כמו כלאחר יד שהדבר שאינו נעשה ברצונו הוא נעשה באחורי היד לא בתוך היד ור\"ל אם מעל\"ע ממעט זמנו יותר מן הזמן שיש בין פקידה לפקידה ישאר מפקיד' לפקידה על יד כלומר אחר היד שלא נחשבהו ונחשוב מעל\"ע וכן ההפך ע\"כ:  ",
+                "<b>כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. </b>ובגמ' מסיק דמתניתין ר' דוסא היא ובשראתה בשעת וסתה אבל שלא בשעת וסתה דברי הכל מטמא למפרע אפי' לר' דוסא:  ",
+                "<b>ה\"ז כפקידה וממעט על יד מעל\"ע וכו'. </b>בגמ' פריך השתא מעל\"ע ממעטת מפקידה לפקידה מיבעיא ופירש\"י ז\"ל השתא מעל\"ע דאתמול דזמן ארוך ממעטת פקידה זו דעדים מפקידה לפקידה דשחרית היום בזמן מועט מיבעיא ע\"כ ותוס' ז\"ל פירשו השתא מעל\"ע ממעטת פי' מעל\"ע דפשעה ולא בדקה שחרית כי בדקה ערבית ומצאה טמאה בדיקה של צהרים דלאחר תשמיש מיעטה דלא מטמאה מעל\"ע כ\"ש כשבדקה שחרית ולא פשעה כלום דממעטת דלא מטמא' משחרית ומשני מהו דתימ' מעל\"ע חשו בה רבנן לפסידא דטהרות אבל מפקידה לפקידה אימא לא קמ\"ל וכתבו תוס' ז\"ל והקשה הר' יעקב מאורלינאש דהכא תנן דכל אשה שיש לה וסת וד' נשים ואשה שעברו עליה ג' עונות דיין שעתן ואעפ\"כ צריכות לבדוק כדתנן בסוף פירקי' אעפ\"י שאמרו דיין שעתן צריכות להיות בודקות חוץ מן הנדה וכו' ובפ' בנות כותים תניא זבה ושומרת יום מטמאה מעל\"ע ואפ\"ה מפ' רב יהודה התם בההוא פירקא דכל י\"א יום אינה צריכה בדיקה וי\"ל דיש לה וסת איכא למימר כיון דאורח בזמנו בא צריכה בדיקה בשעת וסתה ואהנך נמי איכא למימר דצריכה בדיקה שלא תשתכח תורת בדיקה מהן בתולת דמים כשתראה ומעוברת ומניקה לכשיעברו ימי עבורה ומניקותה לפי שהורגלו זמן מרובה בלא בדיקה וזקנה אע\"ג דלא אתיא תו לידי בדיקה וליכא למיגזר בה מידי מ\"מ גזר לה אטו אחרינא אבל תוך י\"א יום אינה צריכה בדיקה דזמן מועט הוא ולא תשתכח תורת בדיקה דאחר י\"א יום תבדוק וגם זמן מועט יש משבדקה עכ\"ל תוס' ז\"ל:  "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה יושבת במטה וכו'. </b>מה שפי' ר\"ע ז\"ל הוא לשון התלמוד שבתלמוד שבדפוס עם פי' רש\"י ז\"ל. אבל הרמב\"ם ז\"ל דומה שהיתה לו נוסחא אחרת בלשון התלמוד שפי' וז\"ל שָֹם מְשָׁלוֹ יושבת במטה ולא אמר היתה עסוקה בטהרות להודיעך שאפי' למי שאמר דיה שעתה אמנם יאמר זה לטהרות בלבד אבל לענין משכב ומושב הנה היא מטמאה מעל\"ע האות על זה אמרו וכולן טהורות ולא אמר והמטה טהורה ע\"כ וכבר אפשר להתיישב בדוחק לשון התלמוד גם לפי' הרמב\"ם ז\"ל ומתוך שני הפירושים משמע דעיקר הגירסא וכולן טהורות וכן הוא בדפוס משניות אשר עם פי' כף נחת ופי' בקיצור וכולן הטהרות אבל המטה מטמאה מעל\"ע ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל הא אם אין לה וסת דמטמאה מעל\"ע מטה נמי טמאה וכו'. ולא הויא מטה דבר שאין בו דעת לשאול דקיי\"ל דבר שאין בו דעת לישאל ספקו טהור דטומאה זו ע\"י אדם באה הכי א\"ר יוחנן בגמ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר ד' נשים דיין שעתן וכו'. </b>גמ' תניא א\"ל ר' אליעזר לר' יהושע אתה לא שמעת אני שמעתי אתה לא שמעת אלא אחת אני שמעתי ד' אין אומרין למי שלא ראה את החדש יבא ויעיד אלא למי שראהו כל ימיו של ר' אליעזר היו עושין כר' יהושע לאחר פטירתו של ר' אליעזר החזיר ר' יהושע את הדבר ליושנו כר' אליעזר. ובעינן בחייו מ\"ט לא ומשני משום דר' אליעזר שמותי הוא וסבר אי עבדינן כותיה בחדא עבדי כותיה באחרנייתא ומשום כבודו דר' אליעזר לא מצינן מחינן בהו לאחר פטירתו של ר' אליעזר דמצינן מחינן בהו אי עבדי כותיה באחרניתא החזיר את הדבר ליושנו: \n",
+                "<b>אבל הלכה כר' אליעזר. </b>מ\"מ אבל הלכה כדברי ר' אליעזר וכן הגיה ג\"כ הר' יהוסף ז\"ל. גמ' אמר שמואל וכן א\"ר אלעזר בד' מקומות בסדר טהרות הילכתא כותיה דר' אליעזר חדא הא ואידך דבפ' בתרא דמכילתין דתנן הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון וכו' ואידך אחורי כלים שנטמאו במשקין דבפ\"ח דמסכת טהרות ואידך דתניא המקשה. כמה תשפה ותהא זבה מעל\"ע דברי ר' אליעזר והלכה כדבריו והכי אמר נמי לקמן במתניתין בפ' בנות כותים ואף על גב דבהדיא תנן בהו במשנה או בברייתא אבל הלכה כר' אליעזר הא קמ\"ל שמואל שאין למדין הלכה מפי תלמוד מדאיצטריך ליה למיפסק בהו הלכה כר' אליעזר ופי' רש\"י ז\"ל שאין למדין הלכה מפי תלמוד דהיינו מה שנשנה במשנה או בברייתא מפני שהתנאים לא דקדקו איש בדברי חברו וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שנשואה. </b>דבעינן בתולת דמים פי' מדמי נדות ולא בתולת בתולים שאפי' ראת דם אחר נשואין מחמת בעילה או ראת מחמת לידה עדיין אני קורא לה בתולה והא דאמר רב כהנא תנא שלש בתולות הן בתולת אדם בתולת קרקע בתולת שקמה ולא קתני נמי בתולת דמים. רב נחמן בר יצחק שני כי קתני מידי דלית ליה שם לווי אבל מידי דאית ליה שם לווי לא קתני רב שישא בריה דרב אידי אמר כי קתני מידי דתלי במעשה מידי דלא תלי במעשה לא קתני רב חיננא בריה דרך איקא אמר כי קתני מידי דלא הדר לברייתו אבל מידי דהדר לברייתו דכשתזקין מסתלקין דמיה לא קתני רבינא אמר כי קתני מידי דקפיץ עליה זבינא דבתולת בתולין וקרקע ושקמה נוחה ללקוחות יותר משאינם בתולות אבל בבתולת דמים לא ניתא להו בהו דאדרבה אי לא הויא בתולה ניחא להו טפי דכשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפים לאשה: \n",
+                "<b>משיודע עוברה. </b>לסוף שלשה ירחים ואע\"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר דכתי' ויהי כמשלש חדשים ומ\"מ אינה ראי' גמורה משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לשבעה ושמא ניכר עוברה לשליש ימיה דהיינו שני חדשים ושליש: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים דייה שעתה. </b>עד כ\"ד חדש זמן הנקת התינוק וחכמים הם ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון דפליגי עליה בברייתא דסברי דשוב אין הדם חוזר מכיון שילדה עד כ\"ד חדש ודלא כר\"מ דס\"ל שחוזר אם אינה מניקה ונעשה חלב אם היא מניקה. וה\"ג בגמ' ת\"ר מניקה שמת בנה תוך כ\"ד חדש הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעל\"ע ומפקידה לפקידה לפי שאין הדבר תלוי אלא בהנקת התינוק לפי שהדם נעכר ונעשה חלב וכיון שמת חוזר הדם לקדמותו לפיכך כיון דביניקה תליא מילתא אם היתה מניקתו והולכת אפי' ד' או ה' שנים דיה שעתה דברי ר\"מ ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון אומרים דיה שעתה אע\"פ שמת שאין הדבר תלוי ביניקת הולד אלא מתוך צער לידה אבריה מתפרקין ודמה מסתלק ואינו חוזר עד כ\"ד חדש הלכך ל\"ש מת ול\"ש חי לפיכך כיון דלאו בתינוק תליא מילתא אם היתה מניקה ד' או ה' שנים מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה שהרי לסוף כ\"ד חדש חוזרת נפשה דהיינו דמה אליה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש עונות. </b>עיין בהר\"ן ז\"ל שעל הלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דפ' שני דשבועות דף ש\"ו. ולקמן בפ' שני סי' ד' כתבתי קיצורו: \n",
+                "<b>ר' אלעזר אומר כל אשה וכו'. </b>נלע\"ד דר' אלעזר גרסי' בלי יו\"ד דאי ר' אליעזר ביו\"ד הא קאמר בהדיא זקנה לעיל בסמוך אלא ר' אלעזר גרסי' שהוא ר' אלעזר בן שמוע ולפי זה צריך להגיה בפי' רש\"י ז\"ל בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ו) ר' אלעזר גרסי' ע\"כ. כלומר בלי יו\"ד והתם מייתי למתניתין. ובגמ' תניא אמר להם ר' אלעזר לחכמים מעשה בריבה אחת בהיתלו שהפסיקה שלש עונות ובא מעשה לפני חכמים ואמרו דייה שעתה א\"ל אין שעת הדחק ראיה דשנת בצורת היתה וחשו רבנן להפסד דטהרות. עוד גרסי' בגמ' ת\"ר מעשה ועשה רבי כר' אלעזר לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אמר כדאי הוא ר' אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק ומסקינן בגמ' מכח ברייתא אחריתי דבוסתות סבר לה ר' אלעזר דבתרי הוי חזקה כרבי דאמר דבתרי זימני הויא חזקה בכל דבר אבל סתם מתניתין לקמן ספ\"ט כרשב\"ג דבתלתא הוא דהויא חזקה: \n",
+                "<b>שעברו עליהן שלש עונות דיין שעתן. </b>גמ' תני תנא קמיה דר' אלעזר דייה שעתה אמר ליה פתחת בתרי וסיימת בחדא דילמא מעוברת והיא מניקה קאמרת ומילתא אגב אורחא קמ\"ל דימי עבורה עולין לה לימי מניקותה וימי מניקותה עולין לה לימי עבורה פירש\"י ז\"ל מעוברת והיא מניקה שנולד עוברה ומניקתו א\"נ מניקה ונתעברה והה\"נ למעוברת גרידתא והא דנקט מעוברת והיא מניקה לומר לך שמצרפין ימי מניקותה לימי עבורה לשלשה עונות כגון שהפסיקה שתים בימי עבורה ואחת בימי מניקותה או חילוף דהכי משמע מעוברת והיא מניקה בתוך הפסקת העונות הללו ע\"כ. והקשו תוס' ז\"ל והא במתניתין דבסמוך נמי קתני ובמה אמרו דייה שעתה וקאי אד' נשים ותרצו דהתם ליכא למטעי אבל הכא איכא למיטעי ולומר מעוברת והיא מניקה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל בשניה מטמא' מעל\"ע. </b>פי' תוס' ז\"ל בדף ט' מכח הברייתא דהתם דקתני זקנה שעברו עליה ג' עונות סמוך לזקנתה וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעל\"ע ומפקידה לפקידה וכו' כתבו דהא דקתני הכא אבל בשניה מטמאה מעל\"ע היינו כי ראתה הזקנה בסוף שלשים יום בשניה. ואיכא תנאי ואמוראי דפליגי בגמ' אי דייה שעתה קאי אכולהו ד' נשים ואיכא מאן דס\"ל דלא קאי רק אבתולה וזקנה דבתולה כיון דראתה פעם ראשונה ושניה הוחזקה רואה זקנה נמי כיון דחזיא תרי זימני אחר שלש אשתכח דלאו סלוק דמים אלא דלוג וסתיי אבל מעוברת ומניקה דיין שעתן כל ימי עבורן דיין שעתן כל ימי מניקותם דדמיהן מסולקים ואפי' לא נסתלקו מתחלה מסתלקין והולכין הן תדיר: \n",
+                "<b>אף השניה דייה שעתה. </b>נ\"א אף בשניה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מן הנדה. </b>בגמ' פריך לר' יוחנן דאמר דכמו דאשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ה\"נ קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה א\"כ תבדוק בימי נדתה לדעת אם תשנה וסת שלשה פעמים ליום אחר שאינה למודה עד עכשיו תקבע לה וסת ומשני אמר לך ר' יוחנן כי אמינא אנא היכא דחזיתיה ממעין סתום אבל היכא דחזיתיה ממעין פתוח לא אמרינן פירש\"י ז\"ל בלשון שני מעין סתום שראתה היום ופסקה וחזרה וראתה בד' או בחמישי לנדתה אבל ממעין פתוח כגון שלא פסקה וראתה אבג\"ד לחדש וראתה פעם שניה בד' בחדש וכן שלישי' לא מהניא ראיה דרביעי' בחדש דנדות קמא למקבע ומתניתין במעין פתוח ע\"כ: \n",
+                "<b>והיושבת על דם טוהר. </b>גמ' קכ\"ד מבקשת לישב כשכלין ימי לידה ז' לזכר וי\"ד לנקבה לא בעיא בדיקה הניחא לרב דאמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו שפיר אלא ללוי דאמר שני מעינות הם ולסוף ז' לזכר וי\"ד לנקבה נסתם הטמא ונפתח הטהור וס\"ל ללוי דאפי' בשמיני לזכר לעולם היא טמאה עד שתפסוק דהא לא נסתם הטמא תבדוק בשביעי דילמא אכתי לא פסק ההוא מעין טמא ומסיק מי קתני מבקשת לישב יושבת קתני שכבר נכנסו ימי טוהר ופרכינן אי יושבת מאי למימרא ומשני מ\"ד תבידוק דילמא קבעא לה וסת תוך שמונים דנקבה שלשה ראיות מעשרים לעשרים שכשיכלו ימי טוהר הנה לה וסת לעשרים קמ\"ל דמעין טהור למעין טמא לא קבעה והדר פריך איפכא הניחא ללוי דאמר שני מעינות הם אלא לרב דאמר מעין אחד הוא התורה טמאתו בתוך ז' לזכר וי\"ד לנקבה והתורה טהרתו אח\"כ תבדוק דילמא קבעה לה וסת ומשני אפ\"ה מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה. וכתבו תוס' ז\"ל חוץ מן הנדה ויושבת על דם טוהר לא מפ' במתני' אלא הנהו דאינם צריכין בדיקה מחמת דאין קפידא בראייתם דנדה בלאו הכי טמאה ויושבת על דם טוהר אפי' אם תראה לעולם טהור אבל איכא נמי הא דקתני בברייתא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שהיא בחזקת טהרה ואין הנשים בודקות אות' וההיא דסוף פ' בנות כותים דכל י\"א יום בחזקת טהרה ואינה צריכה בדיקה ולא מפיק להו הכא משום דמסולקים בדמים לא קתני וא\"ת מ\"ש דלא הגיע זמנה לראות דלא בעיא בדיקה ומעוברת ומניקה בעיא בדיקה כדקתני צריכה להיות בודקת אכולהו וי\"ל דכל זמן שלא הוחזקה היא מסולקת בדמים יותר מכולן עכ\"ל תוס' ז\"ל בפירקי' דף י'. ועוד כתבו בסוף פרק בנות כותים אמתני' דתנן התם כל י\"א יום בחזקת טהרה דמפר' רב יהודה התם בחזקת טהרה לומר שאינה צריכה בדיקה אע\"ג דתניא התם דגם זבה או שומרת יום כנגד יום מטמאה מעל\"ע ובפ\"ק אמרינן דאשה שיש לה וסת וד' נשים ואשה שעברו עליה ג' עונות דיין שעתן ותנן התם אע\"פ שאמרו דיין שעתן צריכות להיות בודקת וי\"ל דיש לה וסת איכא למימר כיון דארח בזמנו בא צריכה בדיקה בשעת וסתה ואהנך נמי איכא למימר דצריכה בדיקה שלא תשתכח תורת בדיקה מהן בתולת דמים כשתראה ומעוברת ומניקה לכשיעברו ימי עבורה ומניקותה לפי שהורגלו זמן מרובה בלא בדיקה וזקנה אע\"ג דלא אתיא תו לידי בדיקה וליכא למיגזר בה מידי מ\"מ גזר לה אטו אחריני אבל תוך י\"א יום אינה צריכה בדיקה דזמן מועט הוא ולא תשתכח תורת בדיקה דאחר י\"א יום תבדוק וגם זמן מועט יש משבדקה עכ\"ל ז\"ל וכבר נכתב זה לעיל בראש הפרק: \n",
+                "<b>ומשמשת בעדים. </b>אארבע נשים ואאשה שיש לה וסת קאי. תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>חוץ מיושבת על דם טוהר. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ובתולה שדמיה טהורים. </b>עי' במ\"ש לקמן ר\"פ בתרא: \n",
+                "<b>וּפַעֲמָיִם </b>גרסי' פי' שני פעמים והכי מוכח בירושלמי דגרסי' התם א\"ר יוסי בר' בון פעמים כנגד שני פעמים שהיום משתנה על הבריות ע\"כ. ובבבלי במימרת שמואל חכמים תקנו להם לבנות ישראל שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית בפירקין ופירש\"י ז\"ל מתניתין היא ופעמים צריכה להיות בודקת ויכו' ע\"כ. והביאה הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד דהלכות מטמאי משכב ומושב סימן זיי\"ן. וכן משמע ג\"כ מפי' רש\"י דמתניתין דריש פירקין ובכמה דוכתי וכן הוא בטור י\"ד סי' קצ\"ו בשם סמג וכן הוא בסמ\"ק וספר התרומה והמרדכי בשם הרוקח. וכן בש\"ע ובספר הלבוש שם סי' קצ\"ו סעיף ד' אמנם מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל משמע קצת דגרסינן ופעמים שכתב שלש עתים וכו': \n",
+                "<b>בשחרית ובין השמשות. </b>גמ' אמר ר\"י אמר שמואל לא שנו אלא לטהרות אבל לבעלה מותרת פשיטא שחרית תנן דטהרות הוא דהא אין משמשין מטה ביום אלא אי איתמר אסיפא איתמר ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה דדוקא לטהרות אבל לבעלה מותרת לשמש בלי בדיקה אלא אגב דבעיא בדיקה לאחר תשמיש לטהרות שהיא עסוקה בהן שמא ראתה לאחר תשמיש מחמת תשמיש בודקת גם לבעלה לפני תשמיש. וכבר פירשו ר\"ע ז\"ל ברישא גבי ומשמשת בעדים: \n",
+                "<b>יתירות עליהן כהנות. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אף וכו'. </b>בפירקי' דף ו'. וקשה לי דהתם קאמר והוינן בה מאי דהוה הוה ואמר רב חסדא לא נצרכה אלא לתקן שיריים שבפניה ע\"כ. והכא בדוכתה ליכא שום תלמוד עלה ואין זו שיטת התלמוד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בנשים משובחת. </b>דוקא שלא בשעת תשמיש אבל לפני תשמיש אדרבה אין לה לבדוק שלא יהא לבו נוקפו ופורש וז\"ל הרא\"ש ז\"ל כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים תקצץ ומיירי באשה עסוקה בטהרות אבל אינה עסוקה בטהרות אין לה לבדוק כלל שלא יהא לבו נוקפו ופורש ואיש אפי' אם הוא עסוק בטהרות כיון שאין קרי יוצא בלא הרגש אין לו לבדוק כלל כדי שלא יבא לידי השחתת זרעו ע\"כ: \n",
+                "<b>ובאנשים תקצץ. </b>ובגמ' בעי דינא תנן אי לטותא תנן ומסיק לטותא תנן. ואם היה צריך להשתין מסייע בביצים מלמטה ואע\"פ שאינו נשוי. ובגמ' תניא בד\"א לענין ש\"ז אבל לענין זוב כדי למנות ראיותיו שתים לטומאה ושלש לקרבן אף הוא משובח כנשים ולענין ש\"ז נמי אם בא לבדוק בצרור או בחרס או במטלית עבה בודק: \n",
+                "<b>החרשת וכו'. </b>ובגמ' דוקא חרשת שאינה לא שומעת ולא מדברת אבל חרשת שהיא מדברת בודקת לעצמה וחברותיה מראות לה ג\"כ: \n",
+                "<b>מתקנות אותן ואוכלות בתרומה. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>אחד לו ואחד לה. </b>לקנח לאחר תשמיש רש\"י ז\"ל. ובסוף פירקין דלעיל בגמ' באיכא דאמרי אמרינן דאין אשה בודקת לאחר ביאה דא\"כ שתצריכנה לבדוק אחר ביאה לבו נוקפו קודם ביאה ופורש ופי' רש\"י ז\"ל שם והא דתנן לקמן דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים בעסוקות בטהרות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא על שלו וכו'. </b>בשבועות איכא פלוגתא דאמוראי אי מתני' מיירי באשה שהיא סמוכה לוסתה ואכניסה הוא דחייבין או אי מתני' מיירי בשלא סמוך לוסתה שהוא אנוס אכניסה ואפרישה הוא דחייבין שאמרה לו נטמאתי ופירש מיד בקושי כי ההיא דתנן התם היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו ונראה שהמסקנא היא דמתני' בסמוך לוסתה מיירי ואכניסה דאילו אפרישה הא תנינא ליה התם ותרתי למה לי דדוחק הוא למימר דלעולם דקאי אדין הפרישה והא דהדר תנא ליה הכא איידי דבעי למיתני נמצא על שלה לאשמעינן חילוק בין קנחה מיד לקנחה לאחר זמן הדר תנא נמי נמצא על שלו אע\"ג דלא איצטריך: \n",
+                "<b>טמאים וחייבים בקרבן. </b>בגמ' פריך אמאי ודאי לשרוף תרומה ולהתחייב קרבן ליחוש דילמא דם מאכולת הוא וקמייתי חולין לעזרה ויהיו טמאים מספק לתלות תרומה ולהביא אשם תלוי ומשני ר' זירא אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת פי' דודאי אין שם מאכולת ודם מגופה קאתי ואיכא דאמרי דחוק הוא אצל מאכולת שאין מאכולת יכולה להכנס לשם ובגמ' מפ' דאיכא בינייהו כגון דאשתכח מאכולת רצופה פי' מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת ללישנא דבדוק כיון דקים להו לרבנן דאין שם מאכולת ודאי דם מגופה הוא שהרי העד היה בדוק לה קודם הקינוח ומאכולת מעלמא הואי התם בעד שהיא רצופה וללישנא דדחוק איכא לספוקי שמא האי דם ממאכולת ומתוך שדחוק הוא מיעכה השמש בשעת תשמיש: \n",
+                "<b>איותיום </b>גרסי' ובערוך אוותיאוס ובערך הו\"ו ג\"כ אית דגרסי וסת ע\"כ. ובפי' הרב רבינו גרשום ז\"ל בפירושו לגמ' כריתות מצאתי כתוב איותיום. גמ' ת\"ר איזהו שיעור וסת משל לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף ביציאת שמש נכנס עד הוי וסת שאמרו לחייבה חטאת לקנוח מבחוץ ולא לבדיקה מבפנים דא\"כ שהתה יותר מכשיעור ואין כאן אלא טומאת ספק ואשם תלוי וז\"ל רש\"י ז\"ל בפ\"ק דף י\"ב לקנוח מבחוץ אם בקנוח מצאה דם בכשיעור הזה חייבין חטאת אבל אם בבדיקתה מצאה כבר ארך השיעור שהרי לא בצד המשקוף עומד אלא בידו אוחזתו ויש כאן שיעור עודף כדי הבאה מידה למשקוף ואשם תלוי איכא ולא חטאת איכא ע\"כ: \n",
+                "<b>ופטורין מן הקרבן. </b>תנא וחייבין אשם תלוי ותנא דידן אם תמצא לומר דפטור אף מאשם תלוי טעמא משום דבעינן חתיכה משתי חתיכות דכתיב באשם תלוי אחת מכל מצות ה' וקסבר יש אם למקרא מצות קרינן הלכך בעינן שתים אחת של אישור ואחת של היתר ואכל אחת ואינו יודע איזו אכל אשתו ואחותו עמו בבית ובא על אחת מהן כסבור אשתו היא ונודע ששתיהן היו במטה ואינו יודע על איזה מהן בא אבל הכא חדא חתיכה היא ספק שריא ספק אסורא ותנא ברא סבר יש אם למסורת והכי פליגי במסכת כרתות ר\"פ ספק אכל ומשמע התם דברייתא מפ' למתני' ולא פליגי כמו שכתבו שם תוס' ז\"ל וכמו שרמזתי ג\"כ במה שפירשו כאן ור' אליעזר הוא דס\"ל דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות דיש אם למסורת וה\"נ ס\"ל גבי כוי בפ' שני דבכורים וגבי ספק בן ט' לראשון ובפ' החולץ סי' ב' כמו שכתבתי שם ואית מאן דמפרש התם טעמא דמאן דבעי חתיכה משתי חתיכות גבי אשם תלוי משום דשתי חתיכות אפשר אח\"כ לברר איסורן שיביא לאחר זמן בקי שיכיר אם זו הנותרת שומן ודאי חלב אכל ויביא חטאת אבל חתיכה אחת ואכלה א\"א עוד לברר ור' אליעזר סבר לא בעינן לברר איסורן ולא משום טעמא דמצוות קרינן ואיכא מאן דמפ' התם טעמא דמאן דבעי חתיכה משתי חתיכות משום דסבר שתי חתיכות איקבע איסורא דודאי אחד מהן חלב חתיכה א' לא איקבע איסורא ור' אליעזר סבר לא בעינן קביעותא לאיסורא והתם מפ' מאי בינייהו דהני תלתא טעמי ורבינו עובדיה ז\"ל פי' התם ר\"פ ספק אכל כמ\"ד התם דטעמא משום קביעותא ומאן דס\"ל דטעמא משום קביעותא אמרי' התם בגמ' דס\"ל נמי דר\"מ ס\"ל כר' אליעזר דלא בעי קביעותא. ועיין במ\"ש שם בכריתות פ' בתרא סי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו אחר זמן וכו' </b>ואח\"כ וכו' מטמאה את בועלה. כלומר אם שהתה יותר מכשיעור הזה אחר אחר הוא זה וכן כל מעת לעת של בעילה אם בדקה ומצאה טמאה בועלה מיטמא משום נוגע טומאת ערב וספק מדרבנן לתלות ואינו מיטמא משום בועל נדה טומאת ז' ואפי' לתלות ר' עקיבא אומר אף מטמאה את בועלה טומאת ז'. ובגמ' פריך ורמינהו איזהו אחר זמן פי' ר' אלעזר בר צדוק כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו הא כדי שתרד שיעורא רבא הוא ואינה מטמאה את בועלה אלא כשאר מגע מעת לעת ותירץ רב חסדא מאי אחר דקתני מתני' אחר אחר וחסורי מחסרא והכי קתני. איזהו אחר זמן שהן טמאין מספק כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו וכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה מחלוקת ר' עקיבא וחכמים דלר' עקיבא מטמאה את בועלה ולרבנן אינה מטמאה את בועלה ומאי ואח\"כ וזהו אח\"כ שנחלקו בו ר' עקיבא ותכמים. רב אשי אמר אידי ואידי חד שיעורא עד בידה שאינה צריכה להושיט ידה תחת הכר הוי שיעורא כדי שתושיט ותבדוק ועודה במטה ולרב חסדא אפי' עד בידה נפיש כדי שתרד מכדי שתושיט הלכך אחר אחר הוא אלא דברייתא דבגמ' קשיא לרב אשי. וכתבו תוס' ז\"ל תימה כיון דתנן כדי שתושיט ותטול עד מתחת הכר דהוי טמא בועלה טומאת שבעה וחייב אשם תלוי ממילא ידעינן דאם תשהה יותר עד שתרד מן המטה דאחר אחר הוא ואין מטמאה את בועלה טומאת ז' עד כאן. ואיתא בפי' רש\"י ז\"ל בפ\"ק דיומא דף ו' מודים חכמים לר\"ע ברואה כתם וכו' בגמ' פליגי רב ושמואל אי מתני' ר\"מ היא דשמעינן ליה דמחמיר בכתמים טפי מבראיה דראיית ד' נשים דרב אמר למפרע קתני מתני' דמטמאה את בועלה ור\"מ היא ושמואל אמר מכאן ולהבא ורבנן היא ורבותא קמ\"ל כדפי' ר\"ע ז\"ל. וכן אמר ריש לקיש למפרע ור\"מ היא ור' יוחנן אמר מכאן ולהבא ורבנן היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנשים בחזקת טהרה וכו'. </b>תוס' פ\"ק דמכילתין דף י\"ב כתבו דמתני' מיירי אע\"ג דאינה עסוקה בטהרות דבין לבני העיר בין לבאין מן הדרך נשיהן בחזקת טהרה אע\"פ שאינם עסוקים בטהרות. וכתבו עוד תוס' ז\"ל בפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע\"ב) דהא דתנן כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן היינו כשיודע שלא הגיע זמן וסתה דלא חיישי' שמא שנתה וסתה ע\"כ וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בה' א\"ב כל הנשים שיש להם וסת בחזקת טהרה לבעליהן. ופליגתא דאמוראי היא בגמ' וה\"ג לה שם בגמ' אמר ריש לקיש והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה אסורה דוסתות דאוריי' רבה בר בר חנה אמר אפי' הגיע עת וסתה מותרת דוסתות דרבנן ופי' הר\"ן ז\"ל שם בהלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דבפ' שני דשבועות דף ש\"ו דריש לקיש דאמר והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה קאי באשה שאין לה וסת שחושש בה לעונתה דהיינו עונה בינונית שהיא שלשים יום דהא מתני' סתמא תנן כל הנשים ומשמע בין יש להן וסת בין אין להן וסת ורב הונא דאמר לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה קאי אאשה שיש לה וסת שחושש לה לוסתה ולא לעונתה כלל ורבה ב\"ב חנא פליג ואמר דיש לה וסת אינו חושש לוסתה דוסתות דרבנן ומיהו כתב הרמב\"ן ז\"ל דחוששת לעונה שאחר הוסת שאי אפשר לומר שלא תראה לעולם ומיהו הגיע עונתה ולא הגיע וסתה אינה אסורה דאפי' למ\"ד וסתות דאורייתא מסולקת דמים היא עד הוסת ואע\"פ שהגיע עונתה בינתים שאין העונה קובעת לה זמן ראיה אלא הוסת. תדע שהרי אמרו דיה שעתה בוסתות ולא אמרו כן בעונות ומשמע דהלכתא כרבה בר בר חנא דהא מסקינן התם בפ' כל היד דוסתות דרבנן עכ\"ל ז\"ל בקיצור ושם האריך בדעת רש\"י ז\"ל ובדעת הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל ע\"ש. ועי' תו במה שכתבו הכא התוס' בפ\"ק דף י\"ב וז\"ל ומתני' דפ' שני דבאין מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה איכא נמי למימר דהיינו דלא בעו בדיקה כלל אבל בעו תביעה אי נמי בערות דוקא אי נמי ביש לה וסת ע\"כ. ופי' הר\"ן ז\"ל בר\"פ ידיעות הטומאה דף ש\"ג ע\"ב שהרמב\"ם ז\"ל מפרש דהאי מתני' בשאינה עסוקה בטהרות שאפי' משום בעלה בלבד צריך לשמש בשני עדים לאחר תשמיש והצנועות בודקות אף לפני תשמיש לבעליהן וכי אמרי' בפ\"ק דנדה דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה לבעלה דאלמא מדין לבעלה אינה צריכה היינו לומר דכשאינה עסוקה בטהרות אינה צריכה בדיקה לפני תשמיש מן הדין אלא משום צניעות בלבד ע\"כ ולדעת רש\"י ז\"ל כתב הוא ז\"ל שם דלשמואל דקאמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה אע\"ג דלא הוי לא כר\"מ ולא כר\"ח בן אנטיגנוס דבברייתא דבספ\"ק דנדה סמך עלה דהא מתני' דקתני כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן סתמא דמשמע אפי' בשאין לה וסת וכתב עוד שם שנראה שדעת הרב אלפס ז\"ל כדעת רש\"י ז\"ל שאשה שיש לה וסת אינה צריכה בדיקה שלא הזכיר הרב אלפס ז\"ל עדים אלא באשה שאין לה וסת ע\"כ בקיצור מופלג ועי' בבית יוסף י\"ד סי' קפ\"ו: \n",
+                "<b>דייה בשני עדים כל הלילה. </b>ולמחר תראה בו ומהני לה לטהרות דכי אצרכוה רבנן לשמש בעדים משום טהרות הוא וגם אם ימצא דם באותו שלפני תשמיש תביא חטאת כפרתה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוזדור. </b>פירשו תוס' ז\"ל פרוז בלשון יון לפני דור לשון דירה ואית דגרסי פרוזדוד בשני דלתי\"ן. ובתוס' חיצוניות מצאתי כתוב אומר רשב\"ם ז\"ל כי יש לומר פרוזדור ברי\"ש כמו לפני דירה פרוז לפני בל' יון ור\"י פירש פרוז הוא פתח הדבר ותקונו ואית דגרסי פרוס דור בסמ\"ך וסמ\"ך וזיי\"ן מתחלפין כמו פרוזבול פרוסבול ע\"כ וכן כתב ג\"כ בערוך ופירש עליה מקום השתנת מי רגלים ע\"כ. ובר\"פ יש בכור גם בר\"פ בהמה המקשה כתבו תוס' ז\"ל כי לא כל המקומות המוזכר בהן פרוזדור שוין דהכא קרי ליה לבית החיצון פרוזדור והתם בגמ' קרי לעובי הירכים שמכסין את הרחם שראש הולד מתכסה בהן אחר שיצא פרוזדור. וכן כתוב ג\"כ בתוספי הרא\"ש ז\"ל אע\"פ שתוספות חיצוניות דחקו להשוות. ועי' בפירקין דלקמן סי' ה'. ואיתא בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ\"ד) ופי' שם רש\"י ז\"ל ספקו טמא ספק זה טומאה ודאית מדקתני שחזקתו מן המקור ומה ספיקא יש כאן ע\"כ והכין מוכח בגמרא וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל. ועי' במ\"ש לקמן ר\"פ המפלת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה דמים טמאים יש באשה. </b>כך מצאתי מוגה. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת כי תזריע פרק שלישי ובפרשה ד' דפ' זבים. לשון ספר לקח טוב והיא גלתה את מקור דמיה מלמד שהרבה דמים טמאים באשה שהן חמש האדום והשחור וכו' ונרמז בתיבת דמיה דמי ה' עכ\"ה. ובגמ' בעי מנלן דאיכא דם טהור באשה דילמא כל דם דאתי מינה טמא ומשני א\"ר אושעיא אמר קרא כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דם טמא לדם טהור ואי דם טהור ליכא במאי פליגי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל האי שחור אדום הוא אלא שלקה ע\"כ. אמר המלקט. ומפרש בגמ' בברייתא משל לדם מכה לכשנעקר מן הגוף לוקה ומשחיר: \n",
+                "<b>וכקרן כרכום. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל קרן כרכום הזך שבכרכום נגזר מן קרן עור פניו וכן פי' רש\"י ז\"ל בלשון שני כמו שהעתיק ר\"ע ז\"ל. ובלשון ראשון פי' רש\"י ז\"ל קרן כרכום קרן זוית שכרכום גדל בו ובגמרא תנא קרן כרכום לח ולא יבש: \n",
+                "<b>בש\"א אף כמימי תלתן וכו' </b>דלית להו דמיה דמיה א\"נ אית להו כמו דשחור אדום הוא אלא שלקה ה\"נ מילקא הוא דלקו. וכן נמי משני בגמ' אירוק דעקביא בן מהללאל ומפרש הרמב\"ם ז\"ל דה\"פ דירוק כקרן כרכום היה אלא שלקה: \n",
+                "<b>הירוק עקביא בן מהללאל מטמא. </b>אע\"ג דעקביא מחמיר זימנין דהויא קולא כגון שרואה דם אדום ומשלימתן לדם ירוק תוס' ז\"ל בסנהדרין פרק הנתנקין דף פ\"ז. ועי' בפי' ר\"ע ז\"ל לקמן ר\"פ בנות כותים וג\"כ במה שכתבתי שם ותבין דבריהם ז\"ל. וז\"ל הר\"ן ז\"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דבפ' שני דמס' שבועות דף ש\"ד וכתבו בתוס' דירוק היינו גלאני ולא וירטי שהוא ככרתי דההוא אינו נוטה לאדמימות כלל וטהור אפי' לעקביא בן מהללאל דלא אסרה תורה אלא דם שהוא אדום והכי מוכח בב\"ר דירוק סתם כדאמרן דאמרי' התם וירק את חניכיו שהוריקן בזהב וכן הוא אומר בירקרק חרוץ אלמא דירוק היינו מראה הזהב שהוא גלאני וירוק ככרתי טהור ובמס' נגעים נמי תנן ירקרק כשעוה ובפ' לולב הגזול נמי תנן ירוק ככרתי אלמא דסתם ירוק לאו כי ה\"ג הוא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדם המכה. </b>עולא מפר' כדם היוצא מצפור חי ע\"י מכה וזעירי אמר כדם מאכולת של ראש והא דתנן לקמן פ\"ח הרגה מאכולת ה\"ז תולה בה ואליבא דרבנן דלא בעי שיעור כתם כגריס ומשמע דכל מאכולת דומה לדם נדות אפי' דכוליה גופא איהו מפר' דדוקא במאכולת של ראש דסומק טפי אבל דשאר הגוף ל\"ד לדם נדות אמי ורדינאה א\"ר אבהו כדם אצבע קטנה של יד שניגפה וחזרה וניגפה ולא של כל אדם אלא של בחור שלא נשא אשה דסומק טפי ועד כמה עד בן עשרים מיתיבי תולה בבנה או בבעלה בשלמא בבנה משכחת לה שלא נשא אלא בעלה היכא משכחת לה אמר רב נחמן בר יצחק כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה שעדיין אינו נשוי מיקרי להא מילתא. ושני הפי' אחרים שהביא ר\"ע ז\"ל איתנייהו נמי בגמ': \n",
+                "<b>עמוק מכאן טמא. </b>מתק הר' יהוסף ז\"ל שלשת מלות הללו וכתב מצאתי זה בספרים ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וה\"ה לכל דמים טמאים וכו'. אמר המלקט ולהכי נקט דין עמוק מכאן טמא. גבי גוון שחור בעבור שהוא תחלתו היה אדום אלא שלקה והי' עולה במחשבתנו שהוא אע\"פ שהיה יותר חלש השחרות מן הדין יהיה טמא לפי שהוא קרוב אל האדום והודיענו שאין הענין כך. הרמב\"ם ז\"ל והכי מפרש לה בגמ': \n",
+                "<b>מבקעת בית כרם. </b>הן דברי ר\"מ בברייתא דמייתי בגמ' ור' עקיבא אומר מבקעת יודפת ור' יוסי אומר מבקעת סכני רש\"א אף מבקעת גינוסר וכיוצא בהן ובערוך בערך צף מבקעת בית כרם פי' מפני שהיא אדומה ומציף עליה מים כמעט ויראה אדמימותה. כקליפת השום כלומר שלא יציף עליה אלא מעט מים שלא יהא עביין יותר מקליפת השום ע\"כ: \n",
+                "<b>השרוני. </b>בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' שמ\"א כתוב יין שרוני דרפי לאו חמרא הוא ע\"כ. ובגמ' תנא השרוני מזוג נידון ככרמלי חי דהכי נמי בדקי בכרמלי חי חדש ולא ישן. וכתב רש\"י ז\"ל דאית דגרסי כשרוני נידון הכרמלי ע\"כ. אמר רב יצחק בר אבדימי וכולן אין בודקים אותם אלא בכוס טבריא של זכוכית דאיידי דקליש נרא' בו אדמימות היין ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפלת חתיכה וכו'. </b>ופי' חתיכה בלא צורה. ובגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל לא טימא ר' יהודה אלא בחתיכה של ר' מיני דמים דקסבר היא גופה דם וטמאה נדה אבל של שאר מיני דמים טהורה ור' יוחנן אמר של ד' מיני דמים ד\"ה טמאה ושל שאר דמים ד\"ה טהורה לא נחלקו אלא כשהפילה ואינה יודעת מה הפילה שאבדה החתיכה קודם שבאת לפנינו ר' יהודה סבר זיל בתר רוב חתיכות ורוב חתיכות של ד' מיני דמים הם ורבנן סברי לא אמרי' רוב חתיכות של ד' מיני דמים הן והא דאמר ר' יוחנן שם פ' כל היד בשלשה מקומות הלכו בהן חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי חד מקור דתנן בפירקין דלעיל נמצא בפרוזדור ספקו טמא לפי שחזקתו מן המקור אלמא כיון דרוב דמים התם שכיחי מחזקינן ליה מן המקור והוי טומאה ודאית לשרוף עליהם את התרומה ואידך שליא דתנן לקמן בפירקין שליא בבית הבית טמא לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד ושורפין עליה את התרומה אלמא כיון דרוב שליות אינם בלא ולד מחזקינן לה בטומאה ודאית ואידך דתניא המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה פי' מחותכת בצורתה בחיתוך אצבעות אמו טמאה לידה ואין חוששין שמא מגוף אטום באת הואיל ורוב נשים לאו גוף אטום ילדן והיינו כודאי מדיהבינן לה ימי טוהר ככל אשה יולדת ולד מעליא. מפרש התם בגמ' דהאי מנינא דבשלשה מקומות דקאמר ר' יוחנן דהלכו בהן אחר הרוב ותו לא אתא למעוטי הא רובא דר' יהודה דלר' יהודה דאזיל בתר רובא לא כודאי משוי ליה לשרוף על מגעה את התרומה וכתבו תוס' ז\"ל שם וללישנא אחרינא דהמפלת דא\"ר יוחנן טעמא דר' יהודה דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ולא משום רוב ה\"מ למיפרך למעוטי מאי. ועי' בדף כ\"ב ע\"ב כי משם משמע לע\"ד קצת דר' יוחנן גרסינן הכא בגמ' כמו שכתבו תוס' ז\"ל ולא כמו שכתוב בדפוס רב נחמן בר יצחק או בלישנא אחרינא רב יהודה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואפי' נמצא דם בתוך החתיכה טהורה. אמר המלקט דלא כסומכוס משום ר\"מ ודלא כר\"ש בן מנסיא שהיה אומר כדבריו דקורעה ואם יש בתוכ' אע\"פ שאינה אגור טמאה ואם לאו טהורה דס\"ל כרבנן דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם ועדיפא מדרבנן להחמיר יותר דרבנן ס\"ל עמה דם טמאה אבל בתוכה טהורה וסומכוס ס\"ל דאפי' אם אין עמה דם הואיל ויש בתוכה אמו טמאה נדה. ובגמ' בדף כ\"ה אמר רבי דר' יוסי נמי ס\"ל כסומכוס ור' אחא פליג ומחמיר טפי מסומכוס דלא בעי דם ממש בתוכה אלא אפי' אם תוכה מאדים טמאה ור\"ש בן יוחי מקל מר' אחא וגם מסומכוס וס\"ל דדוקא אם יש דם אגור בתוכה טמאה ואם לאו טהורה ומחמיר טפי מת\"ק דמתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפלת כמין קליפה וכו'. </b>וכתב שם בית יוסף בשם הרשב\"א ז\"ל הא דתנן טהורה בשלא נימוחו ל\"ש מעוברת שהפילה כמין אלו ול\"ש שאינה מעוברת כל שלא נימוחו טהורה ומפלת דקתני ולא קתני רואה לפי שאין שותתין ויורדין אלא נופלין כעין בריה מש\"ה קתני המפלת וא\"ת כי לא נימוחו נמי תיפוק לי משום דאי אפשר לפתיחת הקבר ר\"ל דהכא דבר מועט היא דכ\"ע לית להו פתיחת הקבר ובד\"א דאם לא נימוחו טהורה בזמן שהם יבשים גמורים שאין עמהם דם כלל הא בלחים שיש עליהם שום לחלוח דם טמאה נדה אפי' בכחסיל ובפחות מכן ע\"כ. ובגמ' מפרש אם נימוחו טמאה אע\"ג דכי חזיתיה יבש הוה מעיקרא כעפר ואע\"ג דקרא כתיב כי יזוב זוב דמה דמשמע לח קרא אורחא דמלתא נקט ופרכי' אי הכי כי לא נימוחו נמי ומשני רבא כי לא נימוחו ברי' בפני עצמה הוא ולא דם. ותו מפרש בגמ' מפלת כמין קליפות בא לה משום דיש לה מכה בתוך מעיה וממנה מפלת כמין קליפות גלדי המכה. ואשה שיש לה שומא בתוך מעיה דדרך שומא להיות בה שער מפלת כמין שערות ובדיקתם במים פושרין דאי בדק בצונן ולא נימוח לא מטהרינן לה בהכי דדילמא אי הוה בפושרין הוה נימוח אבל אם צריך למעכו לאו דם הוא ורשב\"ג ס\"ל דאפי' נימוח ע\"י מיעוך נמי דם הוא. ועי' מ\"ש לקמן ר\"פ דם הנדה: \n",
+                "<b>אם נמוחו. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל אם נִמְחוּ גם מחק מלות ואם לאו טהורה: \n",
+                "<b>אם יש עמהם דם טמאה וכו'. </b>בגמ' פריך ונפלוג נמי ר' יהודה בהא דהא טעמא דר' יהודה אוקמינן דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ומשני במחלוקת היא שנויה ורבנן היא אבל גבי קליפה ושערה לא פריך דלא שייך בהו פתיחת הקבר: \n",
+                "<b>המפלת כמין בהמה חיה ועוף וכו'. </b>ובגמ' מפרש ר' ינאי טעמא דר' מאיר הואיל ועיניהם הולכות לפניהם כשל אדם ופרכינן עלה בגמ' והרי עוף דאין עיניו הולכות לפניו וקאמר ר' מאיר דטמא ומשני אביי דעוף דקתני במתניתין היינו קריא וקיפופא שעיניהם הולכות לפניהם ובגמ' איכא מאן דיהיב טעמא הואיל ונאמרה בו יצירה כאדם ואע\"ג דלא כתיבא יצירה אלא גבי חיה שכן כתיב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה בהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה כדנפקא לן מקראי פ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"א.) ועוד איכא מאן דיהיב טעמא אחרינא הואיל ועיניהם דומות כשל אדם ועי' במ\"ש בפ\"ח דערכין סי' ה' דשייך לטעם ראשון שכתבתי אבל במסקנא מכח ברייתא מפרש בגמ' מה שפי' כבר ר\"ע ז\"ל שהוא הפך ממשמעות מתני' כמ\"ש בשם הרמב\"ם ז\"ל בר\"פ יש בכור אבל לפי גירסת ר\"ח ז\"ל שכתבו תוס' ז\"ל בגמ' משמע דלההיא גירסא אכתי מתני' כפשטה דר\"מ להחמיר וחכמים להקל ע\"ש. ואיתה להאי בבא בחולין פ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"א) ובכורות פ' על אלו מומין (בכורות דף מ'.) ועיין במ\"ש שם סי' ח' דשייך ג\"כ לטעם אחרון שכתבתי ועיין ג\"כ בר\"פ יש בכור: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ר\"מ אומר כל צורת אדם צריכה וכו'. לשון הר\"ס ז\"ל ע\"ז לשון הברייתא בגמ' רמ\"א כל צורת אדם וחכמים אומרים מצורת אדם ואי אפשר לפרשה כפשוטה כמו שפירשה שסובר ר\"מ כיון שיש לו עין כבהמה אין זה ולד שא\"כ משנתנו דקתני המפלת כמין בהמה וכו' תשב לזכר ולנקבה ורבנן פליגי במאי מתוקמא שאם כל פניו פני אדם כ\"ע מודו שהוא ולד ואם כל פניו פני בהמה כ\"ע מודו שאינו ולד ואם קצת פניו פני אדם וקצת פני בהמה הרי אמר אפי' אין לו אלא עין כבהמה אין זה ולד אמנם רש\"י ז\"ל פי' דברייתא הכי קאמר כל שהוא צורת אדם שבו הוי ולד ואפי' כל פניו תיש אלא שנברא בעין אחת או בלסת א' דומה לאדם וחכמים אומרים עד שיהי' בו מקצת צורה נכרת כגון חצי פרצוף דומה לאדם ע\"כ. עכ\"ל ז\"ל. והילך פי' תי\"ט אם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה ובנ\"א ל\"ג ואם לאו טהורה ולכאורה נראה כו'. עד ש\"מ דה\"נ גרסי' ואם לאו טהורה ותימה הוא בעיני דהא אפי' אי ל\"ג בהדי' ואם לאו טהורה ודאי דמדיוקא שמעי' לה דאם לא נימוחו טהורה ועוד תימה איך לא ראה הרב בעל תי\"ט דברי הרשב\"א ז\"ל שכתבתי בריש מתניתין שהביאן ב\"י דשמעת מינייהו נמי דבהדיא גרסינן ואם לאו טהורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שפיר מלא מים. </b>בגמ' פריך בשלמא דם ומים לאו כלום הוא אלא גנינים ניחוש שמא ולד היה ונימוח אמר אביי כמה יין חי שתתה אמו של זה שנימוח עוברה בתוך מעיה בתמיה רבא אמ' מלא תנן ואם איתא דאתמוחי אתמח מיחסר הוה חסר רב אדא בר אהבה אמ' גוונים תנן ואם איתא דאתמוחי אתמח כוליה בחד גוונא הוה. ובגמ' תניא המפלת שפיר שאינו מרוקם ר' יהושע אומר ולד וחכמים אומרים אינו ולד ומכ\"ש אם יש בתוכו בשר דטמאה לידה לר' יהושע דמשום עור שפיר לחודיה מטמא ומתני' דלא כר' יהושע ואיכא בגמ' כמה אמוראי דמוקמי פלוגתייהו דוקא היכא דמה שנמצא בתוך השפיר עכור דאיכא למימר ולד היה ונימוח אבל בצלול פי' שהוא מלא מים צלולין דברי הכל אינו ולד ומותיב רבא ממתני' דתנן ברפ\"ג דבכורות אלא אמרו סימן ולד בבהמה דקה טנוף ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא ואילו שפיר בבהמה לא פטר אא\"ב בצלול מחלוק' מש\"ה אשה דרבי בה קרא דכתי' ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור מלמד שאין הקב\"ה עושה עור לאדם אא\"כ נוצר אלמא בעור תליא מילתא מש\"ה פטר בה שפיר אבל בבהמה דלא רבי בה קרא לא פטר בה שפיר אלא אי אמרת בעכור מחלוקת מכדי סברא הוא מ\"ש אשה ומ\"ש בהמה ומשני מי סברת ר' יהושע מיפשט פשיטא ליה ר' יהושע ספוקי מספקא ליה בעכור גופיה אי ולד הוא אי לאו ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא גבי בכורת בהמה אמר דלאו ולד הוא ולא פטר את הבא אחריו דאי אמרת פטר קא גזיז ועביד ביה עבודה ודילמא לאו ולד הוא ההוא קמא וקאתי לידי תקלה וגבי טומאת ולד אזיל לחומרא דקאמ' ולד הוא וטמאה שבועיים וימי טוהר לא ס\"ל דניתוב לה וגבי בכור אדם דקולא היא דקאמר פטר את הבא אחריו לא אכפת לן דאין קדושה בבכור אדם אלא ממון כהן חמש סלעים וספק ממונא לקולא דכהן הוי מוציא מחברו ע\"ה. ושמואל אמר דאחד עכור ואחד צלול חוששת ויושבת ימי טומאה ואין לה ימי טוהר דספק ולד הוא ולא ודאי: \n",
+                "<b>תשב לזכר ולנקבה. </b>טמאה שבועים כיולדת נקבה לאוסרה על בעלה י\"ד ימים ואין לה דם טוהר אלא ל\"ג ימים כיולדת זכר ומשם ואילך יש לדמה דין דם נדות ולא כיולדת נקבה שיש לדמה דין דם טוהר עד ששים יום וששת ימים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפלת סנדל וכו'. </b>ובגמ' אמרינן דסנדל צריך צורת פנים וכן נמי איתא בברייתא דתניא משום רבותינו העידו סנדל צריך צורת פנים ודחי לה בגמ' דמעדותו של ר' נחוניא נשנית ויחידאה היא ולא סמכינן עלה ואית תנא דאמר דסנדל הוא צורת דג שבים ששמו סנדל ופי' רש\"י ז\"ל אין סנדל בלא ולד אחר ובשביל סנדל תשב לזכר ולנקבה כו' דיהבינן ליה חומר טומאה דנקבה בשביל הסנדל וימי טוהר לזכר לחומרא עכ\"ל ז\"ל במתני' והוא קיצור מה שמפ' התלמוד בטעם ראשון והא קמ\"ל דלא תימא כיון דאיתייליד זכר בהדיה מדהאי זכר האי נמי זכר וכדקיימא לן אשה מזרעת תחלה יולדת זכר קמ\"ל אימור שניהם הזריעו בבת אחת האי זכר והאי נקבה ועוד מפ' בגמ' טעם אחר שאפי' ילדה עמו נקבה צריך להזכיר ספק סנדל ע\"ש. ועוד מפ' בגמ' דסנדל דתנן בר\"פ יש בכור דהבא אחריו בכור לנחל' ולא לכהן האי הבא אחריו לא קאי לנולד אחריו לסוף שנה או לסוף שנתים דהא בלא סנדל פטר ולד דבהדיה את הבא אחריו דהא אין סנדל בלא ולד אלא לכך הוזכר שם סנדל שאם יצא ולד שעמו הוי בכור לנחלה ולא לכהן וסנדל דתנן בפ\"ק דכריתות סי' ג' לענין חיוב קרבן אע\"ג דמשום ולד שעמו מביאה קרבן נ\"מ שאם תלד ולד דרך דופן וסנדל דרך רחם דמייתא קרבן אסנדל דאיוצא דרך דופן לא מחייבא קרבן דגבי קרבן כתיב אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת ולר' שמעון דס\"ל התם סי' ה' ולקמן ר\"פ יוצא דופן ובפ' יש בכור דיוצא דופן ולד מעליא הוא נפקא מינה שאם תלד ולד בגיותה וסנדל לאחר שנתגיירה דמייתא קרבן אסנדל ופרכי' והתניא כשהן יוצאין סנדל וולד שעמו אין יוצאין אלא כרוכים יחד ומדיוצאין יחד אי אפשר שתתגייר בינתים ומשני רב פפא ש\"מ מדהוזכר סנדל גבי כרתות משום גרות וכגון שיצא ולד תחלה ואח\"כ סנדל וגבי בכורות כגון שיצא סנדל תחלה כדאוקימנא דפוטר ולד מחמש סלעים ותניא דבבת אחת יוצאים ש\"מ אין שוכבים זה אצל זה דא\"כ לא משכחת לה שיצא זה קודם זה אלא האי כרוכים דקתני ברייתא הכי הוא דמיכרך כריך ליה ולד לסנדל אפלגיה דראש הולד תחוב כנגד טבורו של סנדל ודוחפו ולד לסנדל כלפי חוץ גבי בכורות דבעינן שיצא סנדל תחלה כגון שיצאו דרך ראשיהן דסנדל קדים ונפיק גבי כרתות שיצאו דרך מרגלותיהן דולד קדים ונפיק רבא אמר אפ' תימא שוכבין מצומצמים זה אצל זה ואיפוך מימרת רב פפא ואימא הכי גבי בכורות שיצאו דרך מרגלותיהן ולד דאית ביה חיותא אוחז בידיו למעלה ואינו ממהר לצאת וסנדל מחליק ויוצא קודם כיון דלית ביה חיותא גבי כרתות שיצאו דרך ראשיהן ולד דאית ביה חיותא מדנפיק רוב ראשו הויא לידה סנדל דלית ביה חיותא עד דנפיק כל הראש ועד דנפק סנדל נתגיירה וטבלה: \n",
+                "<b>או שליא תשב לזכר ולנקבה. </b>הקשו תוס' וא\"ת בשליא ליתני נמי ולנדה דאימור הרחיקה לידתה וכבר כלו ימי טוהר וי\"ל וכו' ועוד י\"ל דאי הוה תני ולנדה ה\"א מביאה קרבן ואינו נאכל דספק לידה הוא קמ\"ל דמביאה קרבן ונאכל ע\"כ. והכי משני בגמ' בפירקין דף כ\"ח אמתני' דבסמוך המפלת ואין ידוע מה הוא תשב לזכר ולנקבה: \n",
+                "<b>שליא בבית. </b>עיין במ\"ש בפ\"ק דערובין סי' ג': \n",
+                "<b>אלא שאין שליא בלא ולד. </b>אלא שנימוק ואעפ\"כ הבית טמא שמא לא נימוק עד שיצא וקודם שבטל טימא את הבית: \n",
+                "<b>רש\"א נימוק הולד וכו'. </b>ר' יוסי ור' יהודה ס\"ל כותיה בברייתא בגמ' ור\"מ חולק עליהם. א\"ל לר\"מ אי אתה מודה שאם הוציאוהו בספל לבית אחר שיצא טהור אמר להן אבל פי' הן דכיון שטלטלוהו נימוק ביותר ואינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שני פעמים: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ונתערב בדם הנדה ובטל ברוב. ואזדא ר\"ש לטעמי' דתניא מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא ור\"ש מטהר. ובבכורות שם פ\"ג גם בגמ' בפירקין א\"ר יוחנן ר\"ש ור' אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד דמשום בטול ברוב נגעו בה גבי בהמה גסה ששפעה חררת דם דלא מטמאה כדכתבינן התם רפ\"ג. עוד גרסי' בגמ' א\"ר יוחנן אע\"ג דאר\"ש שליא בבית הבית טהור דנמוחה מודה דמ\"מ אמו טמאה לידה דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה כלומר דנמוח כזרע אמו טמאה לידה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ולא אמרי' מדהאי זכר וכו'. אמר המלקט דאימא שניהם הזריעו בבת אחת זה זכר וזה נקבה: \n",
+                "<b>יצא כדרכו. </b>ותנן נמי בפ' בהמה המקשה גבי בהמה כה\"ג דביציאת ראש חשיב כילוד דתנן הוציא עובר ראשו בשעת שחיטת אמו ה\"ז כילוד ואפי' החזירו ואינו ניתר בשחיטת אמו ומפ' התם וגם בפ' בהמה המקשה דקמ\"ל בהמה וקמ\"ל נמי אדם דאדם מבהמה לא יליף משום דבהמה לית לה פרוזדור פי' אין רחם שלה בין ירכותיה הלכך חשיב הראש לידה דבגלוי הוא אבל אשה דירכים שלה מכסין את הרחם ה\"א לא חשיב ראש לידה ובהמה נמי מאדם לא ילפא משום דחשיב פרצוף פנים דידיה משום הכי אשמעי' גבי אדם וגבי בהמה. ובגמ' תניא יצא מחותך או מסורס משיצא רובו ה\"ז כילוד הא כתקנו הראש פוטר ר' יוסי אומר משיצא כתקנו לחיים ואיזהו כתקנו לחיים משיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו ר' יוסי אומר משיוציא צדעיו אבא חנן משום ר' יהושע אומר משיוציא פדחתו ויש אומרים משיוציא קרני ראשו פרש\"י ז\"ל קרני ראשו גובה ראשו שאצל העורף: \n",
+                "<b>משתצא פדחתו </b>גרסי' וכן הגיה הר' יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ידוע אם ולד היה וכו'. </b>ומחק הר' יהוסף ז\"ל מלות אם לאו ע\"כ: \n",
+                "<b>תשב לזכר ולנקבה ולנדה. </b>אע\"ג דהוי ספק ספקא ספק שמא לא ילדה ואפי' ילדה שמא זכר הוא אפ\"ה תשב לנקבה דאי מטהרת לה מטומאת נקבה משום ספק ספקא ולא נחוש לנקבה ה\"נ נטהרנה אם ראתה בל\"ד וחזרה וראתה במ\"א מספק ספקא ולא ניחוש לזכר והוו תרי קולי דסתרן אהדדי כדפרישית לעיל וכיון דאי אפשר בתרוייהו למיזל לקולא דסתרן אהדדי אזלינן בתרוייהו לחומרא ומיהו בטועה בגמ' מחמרינן אע\"ג דאיכא כמה ספיקי תוס' ז\"ל ומ\"ש כדפרי' לעיל הוא מ\"ש בפירקין דף כ\"ז. ועיין ג\"כ בדבריהם ז\"ל בפ\"ק דב\"ק דף י\"א ומיד תבין אע\"פ שכבר הוא מובן במה שהוספתי על דבריהם מדבריהם לדבריהם ז\"ל: \n",
+                "<b>ולנדה. </b>בגמ' מוקי ר' יהושע בן לוי למתני' בשלא הוחזקה עיברה אבל אם הוחזקה אינה יושבת לנדה דאמרי' הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ומביאה קרבן ונאכל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפלת ליום מ' וכו'. </b>פי' שהפילה שליא תשב לזכר בגמ' בעי למה הוזכר זכר אי לימי טומאה הא קתני נקבה דה\"ל שבועים ויש בכלל מאתים מנה ואי לימי טוהר להחמיר שלא יהא לה אלא ימי טוהר דזכר הא קתני נדה דכל דמים שתראה טמאים ומשני שאם תראה ליום ל\"ד ותחזור ותראה יום מ\"א תהא מקולקלת עד מ\"ח דאי לאו משום ספיקא דזכר הוות טבלה למחר ליום מ\"ב ממה נפשך אי לאו ולד הוא הרי שומרת יום כנגד יום ואי ולד הוא ונקבה היה אכתי הוי דם טוהר עד שמונים וספיקא דזכר מקלקל לה. וכן לענין נקבה פי' דספיקא דנקבה נמי מקלקל לה האי קלקולא נמי עד פ\"ח שאם תראה יום ע\"ד ותחזור ותראה יום פ\"א תהא מקולקלת דלא טבלה עד פ\"ח דאי הוה פשיטא לן דלאו ולד הוה הואי טבלה למחר ביום פ\"ב דראיית פ\"א באחד עשר יום שבין נדה לנדה היא ומשום דמספקא לן דילמא ולד הוה וראיה דיום ע\"ד דם טוהר הוה והשתא הויא תחלת נדה לא טבלה עד פ\"ח. ועיין בפי' רשב\"ם ז\"ל בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ז:) \n",
+                "<b>והנקבה לשמונים ואחד. </b>מייתי ראי' בגמ' מדאמר קרא תלד כו' ורבנן הביאו ראי' לדבריהם ממעשה בשתי שפחות שנתחייבו הריגה למלכות ומתוך שעומדות ליהרג ניסו בהם וייחדום לביאה וקרעו שתיהן לסוף מ' יום ונמצא א' זכר וא' נקבה ור' ישמעאל הביא גם הוא ראיה לדבריו ממעשה אחר כיוצא בזה ובדקו זכר למ\"א ונקבה לפ\"א וכל אחד מצא דחייה לדברי חברו כדאיתא בגמ': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תחתון בעליון. </b>העלו תוס' ז\"ל דעליונו של זב היינו בגד שמקצתו על הזב ומקצתו נגרר בארץ ולאו היינו היסט אלא כשמסיטו כולו כדאמרי' איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל שאם רואה דם ירוק היום מתחלת למנות מהיום ז' ימי נדה ואם תראה וכו'. אמר המלקט זה יובן בעיקר שיש לנו ותמצאנו באריכות בהלכות נדה להרי\"ף ז\"ל ובפ' שני דשבועות דף ש\"ה ע\"א וזהו קיצורו שאם תראה האשה בימי נדה לא מיבעיא שאם לא תראה אלא יום אחד שדי לה שתספור ששה אחרים והוא וכן אם תראה שנים שתספור חמשה והוא וכן כולם אלא אפי' תראה ששה ימים ותספור אחד של טהרה שהן ז' בין הכל ואפי' ראתה כל ז' ופסקה לערב טובלת ומותרת לבעלה ובימי זיבה קיימא לן שאם לא תראה אלא אחד או שנים שומרת יום כנגד יום וטובלת אבל אם תראה שלשה רצופים צריכה לשמור ז' נקיים כנגדם ואלו הכותים בימי הנדות כשרואה שנית דם אדום שהיא טמאה ממנו הן צריכות להתחיל למנות ז' ימי הנדות ולא להשלים ז' ימים על ראיה הראשונה של דם ירוק שאותו הוא דם טוהר. ועיין עוד במה שכתב שם הרי\"ף ז\"ל בהל' נדה ובפ' שני דשבועות דף ש\"ה ובמה שכתב מגיד משנה בשם הרמב\"ן ז\"ל ברפי\"א דהלכות איסורי ביאה. ועוד מפ' בגמ' שהם בועלי נדות מפני שיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' פי' רש\"י ז\"ל יום שפוסקת בו כשהיא רואה שלשה רצופים לאחר ז' ימי הנדה והויא זבה ופוסקת באמצע היום סופרת אותו קצת היום שעד הערב למנין ז' נקיים ואנו ז' נקיים שלימים בעינן לזבה: \n",
+                "<b>על כל דם ודם. </b>מחק הר' יהוסף ז\"ל מלת ודם. ע\"כ: \n",
+                "לשון ר\"ע ז\"ל הלובש וכו' באותם בגדים וכו' פטור מקרבן. וז\"ל החכם הר\"ס ז\"ל כן פי' רש\"י ז\"ל. וצ\"ע מה היא כונתו במה שפי' הלובש או מתכסה באותן בגדים ולא פי' המכניס אותן למקדש דמה לי מכניס או יתכסה הכל יקרא מכניס ועוד מאי איריא של כותים אפי' ישראל בועל נדה ישראלית משכבו אינו אלא ראשון ופטור עליו על ביאת מקדש ואפי' אם אותו הכלי אב הטומאה פטור עליו על ביאת מקדש דכתיב ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ וכו' על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדיו לוקה מ'. והיה אפשר לפרש משנתנו דקתני ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש לא קאי אבגדים אלא אבנות כותים כגון הבועל כותית ונכנס למקדש עד כאן: \n",
+                "<b>ואין שורפין עליהם את התרומה מפני שטומאתם ספק. </b>בפ\"ק דשבת דף י\"ו כתב התוס' ז\"ל דמשמע דקאי אף אקטנות דברישא ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. נראה שכך צ\"ל באופן דבגדיו של כותי כשהן מדרס לא נגעו בבגדיו של חבר ואח\"כ נגעו בגדיו של חבר שדרס כותי עליהן בתרומה לא שרפי' תרומה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בדרכי אבותיהן. </b>מצאתי מוגה בדרכי אבותם וכן גם כן בסיפא: \n",
+                "<b>פרשו ללכת בדרכי ישראל הרי הן כישראל ר' יוסי אומר לעולם הן כישראל. </b>כך מצאתי מוגה וכן הגיה ג\"כ הר' יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר לעולם הן כישראליות וכו'. </b>אבל סתמא כישראל מכלל דת\"ק סבר סתמא ככותיות שמעת מינה אבל ממילתיה דת\"ק ליכא למישמע מידי משום דקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא: \n",
+                "<b>עד שיפרשו. </b>גרסי' הפ\"א בקמץ שהוא לשון פירוש: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל מזכר נפקא דכיון דאתרבי מצורע למעיינותיו אתרבי נמי מצורעת לכל מעיינותיה דאיכא דכוותייהו בזכר ע\"כ אמר המלקט וב\"ש נקבה מזכר לא אתיא דאיכא למפרך מה לזכר שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה תאמר בנקבה דלא וב\"ה וכו'. ואיבעית אימא אמרי לך ב\"ש האי לזכר מיבעי ליה לזכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן וב\"ה נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן: \n",
+                "<b>שהיא מטמאה לח ויבש. </b>והגיה הר' יהוסף ז\"ל שהוא מטמא פי' הדם ע\"כ. ועיין במ\"ש פ\"ה דעדיות סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קשתה שלשה ימים וכו' </b>בתוך י\"א יום. מלת יום מחקה הר' יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ששפתה מן הצער ולא מן הדם. </b>ואם שפתה מזה ומזה רב חסדא אמר טמאה דהא איכא שופי ר' חנינא אמר טהורה דכיון דשפתה אף מן הדם איגלאי מילתא דדם הקושי מחמת ולד אתא אבל כי שפתה מן הצער ורואה דם איגלאי מילתא דמקמי הכי הואי חזיא נמי בלא קושי ולרב חסדא מתני' דקתני ששפתה מן הצער ולא מן הדם לא מיבעיא קאמר ל\"מ דשפתה מזה ומזה דטמאה דפסקו להו לגמרי דהשתא ודאי קמאי לאו מחמתיה דולד אתו דאי מחמתיה כ\"ש דמפיש דם השתא בשעת לידה אבל מן הצער ולא מן הדם אימא כי היכא דמדם לא פסקה מקושי נמי לא פסקה והא תונבא בעלמא הוא דנקיט לה פירוש שמחמת שעמומית החולי אינה מרגשת בצערה קמ\"ל ופרכינן לר' חנינא ממתני' דקתני רישא קשתה שלשה ימים בתוך י\"א יום ושפתה מע\"ל וילדה ה\"ז יולדת בזוב ה\"ד אילימא כדקתני שלשה בקושי ואחד בשופי ובכולן ראתה למה לי כולי האי בתרי בקושי ואחד בשופי סגי כדקתני לעיל בברייתא דבגמ' אלא לאו ה\"ק קשתה שלשה ושפתה מזה ומזה או שקשתה שנים ושפתה מע\"ל בשלישי מן הצער ה\"ז יולדת בזוב ותיובתא דר' חנינא ומשני אמר לך ר' חנינא לא לעולם כדקתני שלשה בקושי ומקצת שלישי ומקצת רביעי בשופי והא קמ\"ל דאע\"ג דקשתה בקצת שלישי ולא שפתה לילה ויום כלילי שבת ויומו אלא לילה ושני חצאי יום טמאה ולאפוקי מדחנניא בן אחי ר' יהושע דאמר לעיל בברייתא דבגמ' כל שקשתה בשלישי אפי' שעה אחת בליל כניסת שלישי אפי' כל היום כולו בשופי ושפתה מליל רביעי שעה אחת להשלמת מע\"ל אין זו יולדת בזוב דבעי' שופי כל יום שלישי המביאה לידי זיבה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"מ אומר אפי' מ' וחמשים יום. </b>ובגמ' דייק מדלא קתני ר\"מ אומר אפי' מ' או נ' יום טהורה בכולן ש\"מ דלאו לגמרי מטהר לה ר\"מ מזוב ומנדות אלא ה\"ק ר\"מ כמה היא קשוייה שלא תבא להתחייב קרבן ולספירת נקיים מ' או נ' יום ומיהו בימי נדתה נדה בימי זיבתה טהורה פי' בכל מ' יום כי שלמי ימי זוב ומטו ימי נדות טמאה נדה וכי הדר שלמי ז' ימי נדות ומטו ימי זוב טהורה ואפי' בימי זיבה איכא מ\"ד בגמ' דאין הולד מטהר אלא ימים הראוין להיות בהן זבה גדולה כגון אם ראתה ג' ימים רצופים טהורים מספירת ז' ימים נקיים ומקרבן אבל לא ראתה אלא יום אחד צריכה לשמור יום כנגד יום דכי כתי' דמה דדרשינן ולא מחמת ולד בזבה גדולה כתי' דכתיב בההוא קרא ימים רבים. ואיכא מ\"ד דאפי' ימים הראוין להיות בהן זבה קטנה הולד מטהר מלשמור יום כנגד יום דהתם נמי כתיב כל ימי זוב טומאתה דמיניה נפקא לן זבה קטנה: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר דייה חדשה. </b>תניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון דייה חדשה ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד קשתה שנים בסוף שמיני ואחד בתחלת תשיעי ואפי' בתחלת תשיעי ילדה דס\"ל לר' יהודה דיולדת לט' יולדת למקוטעין אפ\"ה הרי זו יולדת בזוב הואיל ורוב זיבה בשמיני הואי שאין הולד מטהר שדינן חד יומא בתר תרין יומין והרי היא זבה אבל קשתה יום א' בסוף שמיני ושתים בתחלת תשיעי ואפי' בסוף ט' ילדה אין זו יולדת בזוב דקסבר ר' יהודה שיפורא גריס כלומר החודש של תשיעי שב\"ד תוקעין לקדוש החדש גורמת לידת הולד דמכי עייל הוי זמן לידה. והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת היכי מוכח דחדש לבנה גרים דילמא חדש ט' שלאחר ח' חדשים של שלשים יום להריונה גרים ואפי' הוא מתחיל באמצע חודש הלבנה וי\"ל דא\"כ הל\"ל דייה חדש אחרון אבל חדשה משמע חדש המבורר דהיינו חדש הלבנה ע\"כ ועוד דקדקו ג\"כ מן הברייתא שכתבתי ע\"ש: \n",
+                "<b>ר' יוסי ור\"ש אומרים וכו'. </b>גמ' אמר שמואל מאי טעמייהו דרבנן דכתיב וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהורה ואיזה זה קושי בימי זיבה דכתיב ביה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכמה שבועים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דמים שהיא רואה טהורים. </b>דכל תוך מלאת הוי דם טהור דילפי' לה מרבוייא דקרא דכתיב תשב על דמי טהרה תשב רבוייא הוא לרבות המקשה בתוך פ' של נקבה שכל דמים וכו': \n",
+                "<b>ור' אליעזר מטמא נדה כו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט דאם ראתה בימי נדה הויא נדה ובגמ' אמר רבא בהא זכנהו ר' אליעזר לרבנן לאו אמריתו דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד הכא נמי וטהרה ממקור דמיה דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד אימא בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן ופי' רש\"י ז\"ל לר' אליעזר פריך כיון דאית ליה דיו לודי מיהא דבימי זיבה טהורה בקושי שלפניו כגון ראתה בקושי שבעה ימים ראשונים תהא טמאה ואם ראתה יותר יהא הדם טהור ותטבול לאחר שבעה ראשונים של קושי ע\"כ ומשני בגמ' דאפי' אם רואה בי\"א של ימי זיבה ס\"ל דהויא טמאה דאמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן או כולן טהורין או כולן טמאים והיינו דקתני סתמא ור' אליעזר מטמא ולא מפליג משמע דאף בימי זיבה מטמאה מרבוייא דקרא כדכתבינן ודיו דקאמ' ר' אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו כן כתבו תוס' ז\"ל לפי פי' רש\"י ז\"ל אבל הר' מנחם ז\"ל מפרש דר' אליעזר לא מטמא אלא בימי נדה כדקאמר דיו ויישב סוגית הגמ' דכתיבנא כפי פירושו ז\"ל ע\"ש בתוס' ועיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל שכתב ויהיה הבא מן הדין לפי סברת ר' אליעזר שאומר שהיא נדה אם קשתה בתוך י\"א יום יחויב שתהא טמאה טומאת נדה אם קשתה בתוך פ' של נקבה כמו שזכר פה ע\"כ. ונלע\"ד דליכא למפרך הכא ורבנן לית להו דיו כדפריך בגמ' ס\"פ שני דב\"ק דהכא עיקר ראיית רבנן הוא מרבוייא דתשב כדכתיבנא. ועיין בס' קרבן אהרן פ' כי תזריע סוף פ' שני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישבה לה ולא בדקה. </b>אכל נשים קאי ולאו לעיל מהדר רש\"י ז\"ל. בפי' ר\"ע ז\"ל בימי נדתה בעי בדיקה פי' דהיינו אחד עשר יום שהם ראוים לימי נדה ה\"ר יוסף ז\"ל. והפי' שפי' ר\"ע ז\"ל היא אוקמתא דרב יהודה שפי' דחזקת י\"א יום בטהרה לומר שאינה צריכה בהן בדיקה מאחר שלא ראתה בהן עדיין כלל וסיפא אתאן לימי נדה. אבל רב חסדא אוקי מתני' דקתני כל י\"א יום בחזקת טהרה באשה שאין לה וסת וכמו שאכחוב בסמוך בעה\"י. ושמואל פי' בחזקת טהרה לומר שאינה קובעת וסת בי\"א יום של ימי זיבתה כמו שכתבתי לקמן פ\"ט סי' יו\"ד וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר אם היתה וכו'. </b>ובפ' כל היד (נדה דף ט\"ז) דייקינן מפני שחרדה מסלקת את הדמים טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה והגיע עת וסתה ולא בדקה טמאה אלמא ס\"ל לר\"מ וסתות דאורייתא פירש\"י ז\"ל אותה בדיקה שהצריכוה לאשה להבדק בשעת וסתה דבר תורה הלכה למשה מסיני דאורח בזמנו בא ואם בא יום וסתה ולא בדקה מחזקינן לה טמאה ופירשו תוס' ז\"ל שם פ\"ק דדייק מדקתני מסלקת הדמים משמע הידועים והמבוררים לבוא אלמא וסתות דאורייתא ע\"כ (ועיין במ\"ש בסוטה פ' היה נוטל סי' ד'). ומוקי רב חסדא מתני' אליבא דר\"מ דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואיצטריך לאשמעינן דה\"מ בימי נדתה אבל בימי זיבתה בחזקת טהרה קיימא וכולה מתני' ר\"מ היא וחסירי מחסרא והכי קתני כל י\"א יום בחזקת טהרה ושריא לבעלה ובימי נדה אסורה בד\"א באשה שאין לה וסת אבל יש לה וסת מותרת וצריכה בדיקה ישבה לה ולא בדקה וכו' עד ה\"ז טהורה אם לא היתה במחבוא והגיע שעת וכו'. ועיין במ\"ש לקמן פרק בתרא סי' ב': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואין חייבין עליו קרבן. </b>דכתיב אשה כי תזריע עד שתלד ממקום שמזרעת ור\"ש דריש להאי קרא לדרשא שכתבתי לעיל פ' המפלת סוף סי' ד'. ור\"ש יליף לרבות יוצא דופן בת\"כ ר\"פ כי תזריע מקרא דכתיב ואם נקבה תלד ומצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים. ורבנן דרשי ליה לרבות טומטום ואנדרוגינס דלא תימא זכר ונקבה כתיבי בפרשה עד שיהא זכר ודאי ונקבה ודאית קמ\"ל. ור\"ש נפקא ליה מדכתיב לבן או לבת בן מכל מקום בת מכ\"מ. ורבנן דרשי לבן לחייב על כל בן ובן קרבן אחד לבת לחייב על כל בת ובת קרבן אחד. ור\"ש דריש להאי דרשא מזאת תורת היולדת כמו שמפורש בספ\"ק דכריתות. ורבנן אע\"ג דכתיב זאת איצטריך לבן או לבת סד\"א ה\"מ בתרי עבורי כגון שילדה וחזרה ונתעברה בתוך ימי טוהר וילדה לאחר שמנים אבל בחד עבורא כגון יהודה וחזקיה אימא בחד קרבן סגי ליה קמ\"ל לבן או לבת. א\"ר יוחנן ומודה ר\"ש ביוצא דופן בקדשים שאינו קדוש קדושת הגוף אלא כשאר קדשים שקדם מומן להקדשן דלא קדשי אלא כעצים ואבנים לדמיהן ויוצאים לחולין להגזז ולהעבד מ\"ט גמר לידה לידה מבכור מה התם פטר רחם אף כאן פטר רחם. ובפ' בתרא דבכורות אמרינן דר' אלעזר בר' יהודה ס\"ל כר' שמעון דיוצא דופן ולד מעליא הוא ועדיפא מדר\"ש דאפי' בקדשים קאמר דקדוש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנזדעזעו. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ומיטמאין בכל שהוא. </b>דם נדה וזיבה וקרי: \n",
+                "<b>אפי' בכעין החרדל. </b>מ\"מ: \n",
+                "<b>ובפחות מכן. </b>יש גורסין ובפחות מכאן. ובגמ' וגם בפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ס\"ז) ר' נתן משום ר' ישמעאל ס\"ל דזב ובעל קרי בעו שיעורא כחתימת פי האמה שנאמר או החתים בשרו מזובו ומוכח שם בפסחים דכחתימת פי האמה לא הוי פחות מכגריס כמו שכתבו תוס' ז\"ל המוגהים ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל ופרכי' בגמ' ורבנן ההוא מיבעי ליה לח מטמא ואינו מטמא יבש שהיבש אינו חוחם דנפיל ור' ישמעאל ההוא מרר בשרו נפקא דרר משמע לח כמו ויורד רירו ורבנן ההוא למניינא הוא דאתא זובו חד רר בשרו תרי את זובו תלת לימד על זב על שלש ראיות שחייב בקרבן ור' ישמעאל נפקא ליה מניינא מדמנה הכתוב שתים וקרא טמא כמו שפי' ר\"ע ז\"ל בריש זבין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנוקת בת יום אחד וכו'. </b>ובגמ' בברייתא מפיק לה מקרא דכתיב גבי נדה ואשה ויו יתירה וכן האי דתנן בת עשרה ימים מטמאה בזיבה מפיק לה מקרא דכתיב גבי זבה ואשה וי\"ו יתירה: \n",
+                "<b>תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה. </b>דכתיב איש איש והכי מפיק לה ר' יהודה בברייתא אבל ר' ישמעאל בנו של ריב\"ב מפיק לה מקרא דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה לזכר כל שהוא בין גדול בין קטן לנקבה כל שהיא בין גדולה בין קטנה א\"כ מה ת\"ל איש איש דברה תורה כלשון בני אדם: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דאין זכיה לעובר. אמר המלקט ומתני' דלא כר' יוסי דאמר התם ביבמות פ' אלמנה לכהן גדול העובר פוסל ואינו מאכיל ומשום דקתני מחני' תינוק בן יום אחד איצטרכינן לפרושי דפוסל מן התרומה קאי אעבדים דאילו בת כהן שנשאת לישראל ומת ל\"מ דתינוק בן יום אחד פוסל את אמו מתרומת בית אביה דהא כתיב וזרע אין לה ושבה אל בית אביה והא יש לה זרע אלא אפי' הניחה מעוברת עובר נמי פסיל דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה פרט למעוברת כלומר אם דומה לימי נעוריה תשוב ואם לאו לא תשוב. ועיי' בספ\"א דהל' נחלות בהשגות הראב\"ד ז\"ל גם בתשובות להרמב\"ן ז\"ל סי' ח' שחלק על הרמב\"ם ז\"ל ומביא ראיות דתינוק דלא כלו לו חדשיו אינו נוחל ומנחיל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת שלש שנים ויום אחד. </b>בר\"פ בנות כותים וגם הכא בגמ' מסיק דבת שלש שנים לביאה הלכה למשה מסיני. ומתני' דלא כר\"מ דלא בעי יום אחד אלא שלש שנים שלימות כן פי' ר' ינאי ההיא ברייתא דקתני בת שלש שנים מתקדשת בביאה דברי ר\"מ אלא דאותיבניה מברייתא אחריתא דקתני ואפי' בת שתי שנים ויום א' מתקדשת בביאה דברי ר\"מ והיינו טעמא דיום אחד בשנה שלישית חשיב שנה לר\"מ וההיא ברייתא קמייתא דקתני בת שלש שנים דברי ר\"מ על כרחך היינו טעמא משום דס\"ל לההוא תנא אליבא דר\"מ דשלשים יום בשנה חשובים שנה ולאו דוקא קתני בת שלש. וכתוב בתוס' פ\"ק דר\"ה דף י' וחכמים בעו בת שלש שנים ויום א' דמעת לעת בעינן ע\"כ. והקשו תוס' ז\"ל שם ביבמות ובקדושין ושם בפ\"ד מיתות דאמאי איצטרך למיתני תנא וחייבין עליה משום אשת איש דהא קתני סיפא בא עליה א' מכל העריות שבתורה ואשת איש בכלל כדמוכח בפ' בן סורר ומורה ואפי' בהמה וכו' והעלו בשם ה\"ר דוד וריב\"א ז\"ל דנקט וחייבין עליה משום אשת איש ברישא כדי לאשמעינן דסיפא אפי' בהמה דמסיפא גרידא לא הוה שמעינן בהמה דהוה אמרינן גבי בהמה לא חשיב ביאתה ביאה תדע דגבי בן ט' דקתני ואם בא על אחת מכל העריות אפילו הכי קתני בהמה בהדיא ופוסל את הבהמה ונסקלת על ידו וניחא לפירושם דלא קתני גבי קטנה ופוסלת את הבהמה ונסקלת על ידה ע\"כ ועיין שם ותוסיף לקח טוב: \n",
+                "<b>פסלה מן הכהונה. </b>מתרומת בית אביה אם היא בת כהן וכל שכן מלהנשא לכהן: \n",
+                "<b>מומתין עליה. </b>ס\"א מתים על ידה: \n",
+                "<b>פחות מכאן כנותן וכו'. </b>ירושלמי פ\"ק דכתובות גם בפ' הנודר מן המבושל וה\"ג התם בדף מ' ע\"א בת שלש שנים ויום א' בא עליה ה\"ז בסקילה נמלכו ב\"ד לעברו ובא עליה אינו בסקילה א\"ר אבון אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי בת שלש שנים ויום אחד נמלכו ב\"ד לעברו בתולים חוזרים ואם לאו אינם חוזרים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן ט' שנים ויום אחד וכו'. </b>בר\"פ בנות כותים מסיק דבן ט' שנים ויום אחד שראוי להזריע הלכה למשה מסיני: \n",
+                "<b>ומיטמא בנדה. </b>י\"ס כנדה בכא\"ף וכן משמע קצת מפי' רש\"י ז\"ל דבפ\"ד מיתות שפירש ומיטמא כנדה כבועל נדה ולא כנוגע לטמא משכב תחתון שלו כעליונו של זב אבל פחות מבן ט' אינו אלא כנוגע בנדה לטומאת ערב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת י\"א שנה וכו'. </b>ובגמ' זו דברי רבי אבל ר\"ש בן אלעזר אומר דברים האמורים בתינוק בתינוקת אמורים דברים האמורים בתינוקת בתינוק אמורים. ובגמ' מפר' טעמא דרבי דכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שנתן הקב\"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש וטעמא דרשב\"א דמתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנסת בו ערמימות תחלה ואפי' אין לו רב רגיל לצאת ולבא ומתפקח יותר. ובספר הפרפראות ריש פ' מטות בנעוריה אותיות נערה י\"ב לומר לך בת י\"ב שנים נדריה נבדקין ע\"כ: \n",
+                "<b>ובודקים כל שתים עשרה. </b>דמהו דתימא וכו' עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ובגמ' קעביד צריכותא לכולה מתני' דפרכינן כיון דתנא בת אחד עשר שנה ויום א' נדריה נבדקין בת י\"ב שנה ויום א' נדריה קיימין למה לי ממילא ידענא דמכאן ואילך לא בעי בדיקה ומשני סד\"א דהאי דקתני בת י\"א שנה בודקים לא אתא רק למעוטי קודם הזמן הזה דלא בדקינן לה דאפי' ידעה קטנה היא קמ\"ל דלמעוטי לאחר זמן נמי אתא והדר פריך וכיון דתנא בת י\"ב שנה ויום א' נדריה קיימין בודקין כל י\"ב שנה למה לי הא תנא דמיום א' בשתים עשרה מתחילין לבדוק ואינם קיימין בלא בדיקה עד יום א' בי\"ג אלמא כל י\"ב הוי זמן בדיקה ומשני סד\"א הואיל ואמר מר וכו' כדפי' כבר ר\"ע ז\"ל והדר פריך וליתני הני תרתי בבי בת י\"ב שנה ויום א' נדריה קיימין ובודקין כל כל י\"ב. בת י\"א שנה ויום א' נדריה נבדקין למה לי ומשני איצטריך סד\"א סתמא בי\"ב בעיא בדיקה בי\"א לא בעיא בדיקה והיכא דחזינן לה דחריפא טפי מבדקא בי\"א קמ\"ל והדר פריך קודם לזמן הזה ואחר הזמן הזה למה לי ומשני סד\"א ה\"מ דמקמי הכי מוחזקים קטנים ולאחר זמן מוחזקים גדולים היכא דלא קאמרי אינהו קודם הזמן יודעים אנו ולאחר הזמן אין אנו יודעים אבל היכא דאמרי אינהו נסמוך עלייהו קמ\"ל: \n",
+                "<b>אין נדריהם נדר. </b>דקטנים הם ולא סמכינן אמאי דקאמרי אינהו. ומ\"מ אין נדריהם נדרים וגם בסיפא נדריהם נדרים וי\"ס נדרן נדר לשון יחיד כבסיפא. ובטור יורה דעה סימן רל\"ג כתוב שם ובודקים שנת י\"ג לזכר ושנת י\"ב לנקבה שאפי' בדקן מתחלת השנה ונמצאו שיודעין לשם מי נדרו אם נדרו אח\"כ בסוף השנה אינו נדר עד שיבדקום פעם אחרת [הגהה פי' דהכי משמע כי יפליא לנדר וגו':] ע\"כ והוא לשון הרמב\"ם ז\"ל שם ועיין עליו שם ובבית יוסף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזו ובזו אמרו. </b>אית דל\"ג מלת אמרו: \n",
+                "<b>צמל כל שבגרה ושוב אין לאביה רשות בה. </b>כך מצאתי בקצת נוסחאות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו סימניה. </b>לדעת ר\"ת ז\"ל אבוחל קאי כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד. ומ\"מ איזהו סימנה: \n",
+                "<b>משיעלה הקמט. </b>גמרא אמר שמואל לא משיעלה הקמט ממש אלא כדי שתחזור ידיה לאחוריה ונראית כמי שיעלה הקמט תחת הדד: \n",
+                "<b>משיטו הדדים. </b>נ\"ל מִשֶׁיִטוּ גרסי' בנקודת חירק תחת היו\"ד: \n",
+                "<b>משישחיר. </b>מ\"מ משהשחיר נ\"א כשתשחיר: עוד גרסי' בגמ' ת\"ר אלו הן סימני בוגרות ר\"א בר צדוק אומר כשיתקשקשו הדדים כלומר גדולים הרבה ר' יוחנן בן ברוקה אומר משיכסיף ראש החוטם ופי' הקונטריס ספק דלא אתפרש. ופרכינן משיכסיף אזקונא לה אלא אמר רב משיפציל ראש החוטם ופי' ג\"כ כאן רש\"י ז\"ל משיפציל ספק. ר' יוסי אומר משתקיף העטרה פי' רש\"י ז\"ל שגדול העוקץ ועבה ומוקף עטרה והיינו שיעורא דא\"ר יוסי במתני' שיהא נותן ידו על העוקץ ושוקע ושוהה לחזור ע\"כ. רש\"א משנתמעך הכף הוא מקום תפוח שלמעלה מאותו מקום של אשה והלכה כדברי כולן להחמיר שאם הביאה אחד מן הסימנים ואפי' הקודם שבכולן ולא הביאה את כולן בוגרת ואינה בוגרת ואם קבל בה אביה קדושין וקדשה היא את עצמה לאחר צריכה גט משניהם דכיון שהביאה א' מן הסימנים הללו יצאה לה במקצת מרשות אביה דאיכא למימר בוגרת הויא ואין כח בקדושי אביה להפקיע קדושין שלה וגם בה אין כח להפקיע קדושי אביה עד שתביא את כולן. וכן היה ר' שמעון בן יוחי אומר שלש סימנים נתנו תכמים באשה מלמטה וכנגדן מלמעלה פגה מלמעלה בידוע שלא הביאה ב' שערות בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות צמל מלמעלה בידוע שנתמעך הכף. והקשו תוס' ז\"ל על פירש\"י ז\"ל שפי' דאיזהו סימניה קאי אסימני בגרות ור' יוסי דאמר בגמ' משתקיף העטרה היינו נמי דקאמר הכא במתניתין משיתן ידו על העוקץ דאי חד שיעורא הוא למה שינה ר' יוסי לשונו ותו דכל תנאי דגמ' שום אחד מהם אינו מזכיר שיעורא דמתני' ועוד דא\"כ בבוחל לא נתן שום סימן ובגמ' קאמר בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות הא לא שמעינן סימנים דבוחל. לכך פי' ר\"ת ז\"ל דאיזהו סימניה דקא' אבוחל קאי עכ\"ל פי' לפירושו ז\"ל דברייתא מיירי בסימני בוגרות דהיינו צמל כדמוכח מרישא דברייתא דקתני אלו הן סימני בגרות ומתני' מיירי מסימני בוחל דהיינו ימי נערות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת עשרים שנה שלא הביאה וכו'. </b>ובגמ' דייק עולא מדבכולה פירקין קתני ויום אחד והכא לא קתני ש\"מ לא בעי' עשרים שלימות אלא כיון שיצאו משנת עשרים שלשים יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריו ואיכא נמי תנאי דס\"ל כותיה דבן עשרים או בת עשרים או למ\"ד בני י\"ח לא בעי' מיום ליום והרמב\"ם ז\"ל פי' אם הם בני עשרים שנה פחות שלשים יום הנה נדין בהן כאילו הם בני עשרים שלימות ויהיה סריס או אילונית ע\"כ אבל רב ס\"ל דאפי' הכא דלא קתני ויום א' בעינן שלימות מיום שנולדו ואיכא תנאי דס\"ל כותיה: \n",
+                "<b>יביאו ראיה שהיא וכו'. </b>פי' קרובי האשה ואי גרסי' תביא היינו היא בעצמה ואי גרסי' יביא קאי אבעל שיביא ראיה שזו היא אילונית והוו קדושי טעות אם רוצה לישא אחותה תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>בן עשרים שנה וכו'. </b>פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ה) ופי' שם רשב\"ם ז\"ל יביאי ראיה קרובי האלמנה כדי לפוטרה מזה היבם להתירה לשוק בלא חליצה ויבים. והוא סריס לא חולץ ולא מיבם דלא קרינן ביה להקים לאחיו שם וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ע\"כ: \n",
+                "<b>והוא סריס. </b>שנראו בו סימני סריס וסימני סריס פירשם ר\"ע ז\"ל ביבמות פ' הערל. אבל אם לא נראו בו סימני סריס התנן בס\"פ האשה רבה אחד שהוא בן ט' שנים ויום א' ואחד שהוא בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות חשובים קטנים: \n",
+                "<b>ובש\"א זה וזה בני שמנה עשרה. </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>בש\"א זה וזה בן י\"ח. </b>בגמ' רבי ס\"ל כב\"ש ור' יוסי בן כיפר משום ר\"א כב\"ה ומ\"מ תרויהו ס\"ל כעולא כדכתבינן: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר הזכר כדברי ב\"ה. </b>אלמא לר' אליעזר סריס חמה לא חליץ וביבמות פ' הערל (יבמות דף פ') פריך עלה דאיפכא שמעינן ליה לר' אליעזר התם דתנן ר' אליעזר אומר לא כי אלא סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו מפני שיש לו רפואה ומשני שמואל דחזר בו ר' אליעזר מהא דהכא דהא בהדיא אמר בבריי' סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו שכן במינן מתרפאים באלכסנדריא של מצרים וסמי חדא מקמי תרתי ור\"א משני לעולם לא הדר ביה והאי דהכא לאו אחליצה קאי אלא לענין עונשין ואשמעינן דעד עשרים חשבינן ליה קטן אם לא הביא מעשרים ולמעלה סריס גדול וחייב בכל עונשים שבתורה. ומסקינן בס\"פ השג יד דבכל שנות בן ובת השנוין בהאי פירקא כולהו מעת לעת שנולדו והיינו אליבא דרב כמו שכתבתי וכל הני שנות בן ובת דהאי פירקא כולהו מדרבנן: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אע\"פ שאי אפשר. </b>לרבנן קאמר כדפי' ר\"ע ז\"ל ובגמ' פריך וליתני בא העליון ר\"מ אומר לא חולצת ולא מתיבמת וחכ\"א או חולצת או מתיבמת ולא ליתני אע\"פ שאי אפשר דממילא ידענא דמשום דאי אפשר הוא ומשני אי לא תנא אע\"פ שאי אפשר הו\"א רוב נשים תחתון אתי ברישא ומיעוט עליון ברישא ור\"מ לטעמיה דחייש למיעוטא ורבנן לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא וה\"מ דלא חיישי רבנן למועוטא בסתמא אבל היכא דבדקן ולא אשכחן אימא מודו ליה רבנן לר\"מ דעליון קדים קמ\"ל דאי אפשר וודאי אתו ומינתר הוא דנתר. עוד גרסי' בגמ' תניא רשבג\"א בנות כרכים תחתון ממהר לבוא מפני שרגילות במרחצאות בנות כפרים עליון ממהר לבא מפני שטוחנות בריחים ופירשו תוס' ז\"ל פליג אדרבנן דאמרי בכולהו ממהר לבא התחתון ואדר\"מ נמי פליג דהא ר\"מ לא מפליג בין כפרים לכרכים ע\"כ ור\"ש בן אלעזר אומר בנות עשירים צד ימין ממהר לבוא מפני שנישוף בסודר שלהן שהוא תלוי על דד של ימין ובנות עניים צד שמאל ממהר לבא מפני ששואבת מים עליהם ועוד שנושאות אחיהם על גססיהם פי' על צדיהם. עוד בעי בגמ' לכ\"ע מיהא בין לר\"מ בין לרבנן אתחתון סמכינן וכן ג\"כ א\"ר אליעזר ב\"ר צדוק דכיון שבא תחתון שוב אין משגיחין בעליון מנלן ומשני דאמר קרא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם מה איש בסימן תחתון לבד דהא לית ביה עליון אף אשה נמי תחתון ולא עליון: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. משום דבעי למיסמך וכו'. אמר המלקט עוד משני בגמ' מהו דתימא מסתבר טעמיה דר\"מ דהא מסייעי ליה קראי דשדים נכונו ברישא ושערך צמח בסיפא ודבעשות ממצרים דדיך ברישא למען שדי נעוריך דהיינו שערות שדי לשון השלכה בסיפא קמ\"ל דהכי מפרשינן לקראי כיון ששדים נכונו בידוע ששערך צמח וכן נמי כיון שיתא דדיך בידוע שבאו נעוריך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהוא מכניס. </b>משקה בגמ' בברייתא איכא פליגתא דתנאי כיצד בודקים לדעת אם כונס משקה. ורבינו עובדיה ז\"ל הביא דעת ת\"ק ור' יהודה אומר לא כן בודקים אותה דהא קולא היא דאיידי דדחיקי להו לשוליים עיילי מיא לגוייהו אלא כופה פי הקדרה לתוך העריבה קודם שיתן המים ואח\"כ נותן המים בעריבה עד שיהא המים צפין על שוליה אם כנסה בידוע שכונס משקה ואם לאו בידוע שמוציא משקה או שופתה על גבי האור אם האור מעמידה בידוע שמוציא משקה לבד הוא ר' יוסי אומר אף לא שופתה ע\"ג האור מפני שהאור מעמיד אפי' נקב גדול אלא שופתה על גבי רמץ חם אם רמץ מעמידה בידוע שמוציא משקה לבד הוא או ג\"כ אם יראה שהוא טורד טיף אחר טיף בזה אחר זה בידוע שהוא כונס משקה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המיטמא מדרס וכו'. </b>ובערוך בערך דרס כל מקום שבמשנה טמא מדרס הוא משכב ומושב מטמא אחרים וכל מקום שאומר טמא מת שמיטמא ואינו מטמא אחרים ומנין שכן הוא דתנן כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת ויש שמיטמא טמא מת ואינו מיטמא מדרס ואמרי' עלה לאתויי סאה ותרקב ואלו דברים מיטמאין הן בטומאת מת ואינם מטמאין אחרים כדין טומאת מדרס שהוא משכב ומושב ע\"כ ועיין עוד שם יהנה לך יערב לך. ורש\"י ז\"ל דשבת פ' ר' עקיבא וגם תוס' ז\"ל שם ודפ' כיצד הרגל ב\"ק דף כ\"ה כתבו דמקל וחומר דאיכא התם בברייתא אית לן בכל דוכתא כל המטמא מדרס וכו' והכי תניא התם מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורים בזב בכל טומאותיו דכלי חרס אינו מטמא אלא מאוירו ומתוך שפיהן של אלו צר אין יכול להכניס אצבעו לתוכו ולמדרס נמי לא חזו ובהיסט נמי להכי אפקיה רחמנא להיסט כלי חרס בזב בלשון מגע כדכתיב וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב למימרא דכל שאינו ראוי ליטמא במגעו אינו מיטמא בהיסטו ואפ\"ה מיטמא באהל המת כדכתיב וכל כלי פתוח איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס וכתיב טמא הוא ואפי' פיו צר ראוי הוא להאהיל עליו מפץ שמיטמא בזב דהא ראוי למשכב אינו דין שיטמא במת. ומסיק התם דהאי ק\"ו למפץ שמיטמא בשרץ הוא דאמרי' ליה וה\"ק ומה פכין קטנים שטהורים בזב טמאים בשרץ מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא בשרץ אלא מפץ במת מנין נאמר בגד ועור בשרץ ונאמר בגד ועור במת מה בגד ועור האמור בשרץ מפץ טמא בו אף בגד ועור האמור במת מפץ טמא בו וג\"ש מופנה משני צדדין היא כדאיתא התם. ופירש\"י ז\"ל מטמא טמא מת ראוי לקבל כל הטומאות קאמר והאי דנקט טמא מת משום דומיא דמדרס הזב דאב הטומאה הוא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש שכשר לדון דיני ממונות. </b>כגון ממזר ובגמ' פריך תנינא חדא זימנא בפ\"ד דסנהדרין הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות והוינן בה לאתוי מאי ואמר רב יהודה לאתוי ממזר ומשני חדא לאתוי גר וחדא לאתוי ממזר ובגמרא קעביד צריכותא לתרויהו דצריכי דאי אשמעינן גר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר דאין ראוי לבא בקהל אימא לא ואי אשמעי' ממזר משום דקאתי מטפה כשרה אבל גר דקאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא. וכתבו תוס' ז\"ל תנינא חדא זימנא תימה מאי קושיא הא כמה כללות תנא במתני' אע\"ג דתני להו בדוכתא אחריתי דקתני כל שהוא חייב בפאה חייב במעשר ושמעינן לה ממתני' במס' פאה דקתני לקיטתם כאחת ומכניסו לקיום ובמעשר לא תני ליה וכן כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות שמעי' לה ממתני' דראשית הגז. וכל שיש לו ביעור יש לו שביעית שמעינן נמי ממתני' דשביעית וי\"ל דלא פריך אלא אדרב יהודה דאמאי הוצרך למימר לאתוי ממזר הכא והתם ודומה לזה כתבתי בשמם ז\"ל בר\"פ ר\"א דמילה: \n",
+                "<b>כל הכשר לדון. </b>וא\"ת והרי אשה דכשרה לדון כדכתיב בדבורה והיא שופטה את ישראל ובשלהי פ\"ק דיבמות דרשי' אשר תשים לפניהם השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה וכי היכי דהאי קרא מיירי בנידונין מיירי נמי בדיינים כדדרשינן בהמגרש לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים ואשה פסולה להעיד כדאמרי' פ' שבועות העדות. וי\"ל דה\"ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד אי נמי נהי דבנדונין הוי אשה בכלל מ\"מ בדיינים אין אשה בכלל ודבורה היתה דנה עפ\"י הדבור א\"נ לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים. ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי מועמדו שני האנשים שני שני מעל פי שנים עדים ואית דילפי מוישארו שני אנשים במחנה ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דכי היכי דאשכחן דגמר דין כשר בלילה אמר המלקט דהכי תנן התם בפ\"ד דסנהדרין בסתם משנה דיני ממונות דנים ביום וגומרין בלילה וילפי' לה מקרא דכתיב ושפטו את העם בכל עת וסתמא דרבים דהתם עדיף ממתני' דהיא סתמא דיחיד ועוד דקתני לה גבי הלכתא דדיני. ודע דה\"נ סומא באחת מעיניו כשר לדון שכתבו הרמב\"ם והר\"ע ז\"ל דדוקא באחת שכן כתב הרמב\"ם ז\"ל ג\"כ בפ' שני דה' סנהדרין ובספי\"א דסומא באתת מעיניו כשר לדון דיני ממונות אבל הסומא בשתי עיניו פסול ע\"כ. מפני שהוא מפרש דההוא סמיא דמייתי בגמרא דהוה דיין דינא קמיה דר' יוחנן ולא אמר ליה ולא מידי היינו באחת מעיניו וכן פי' הרי\"ף ז\"ל והוא ז\"ל גריס בהדיא ההוא סומא באחת מעיניו ע\"ש בפ' אחד דיני ממונות דף רפ\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שחייב במעשרות וכו'. </b>ובגמרא דף נ\"א מפרש רבא דה\"ק כל מין שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין אע\"ג דאיכא מידי שחייב במעשרות ואינו מטמא טומאת אוכלין דהיינו הפרט ולא המין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שחייב בפאה. </b>כל מין שחייב בפאה קתני דחייב במעשר דאי לא תימא הכי התניא המפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר דליכא גבי מעשר תעזוב יתירא כדאיתא גבי הני אלא ש\"מ כל מין קתני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות. </b>בגמרא מוקי רבינא מתני' אליבא דר\"ש דאמר טרפה פטורה מראשית הגז דאי לא תימא הכי היכי קתני כל שחייב וכו' הא איכא טרפה דחייבת בראשית הגז ואינה חייבת במתנות. והדר מסקינן דכל מין קתני במתני' כדכתבי' דהיינו מין כבש: \n",
+                "<b>ויש שחייב במתנות וכו'. </b>כגון מין בקר ועז. ועיין במ\"ש ר\"פ ראשית הגז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שיש לו ביעור וכו'. </b>גמ' כגון עלה הלוף השוטה והדנדנה ופירש\"י ז\"ל וה\"ה לכל הכלים בימות הגשמים מן השדה אלא הא דנקט הני משום דסיפא דמתני' מיתוקמא בעיקרין שלהם ואשמעי' חילוף בין עיקרן לעליהן ע\"כ. ופי' עוד רש\"י ז\"ל כל שיש לו ביעור שהוא מצווה לבערו מן הבית בשביעית כשכלה לחיה מן השדה יש לו שביעית לענין שחייב להפקיר ואסור לעשות סחורה ומלוגמא ואפיקטוזין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שיש לו קשקשת וכו'. </b>ובגמ' פריך מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא למה לי ומשני אי לא כתב רחמנא סנפיר ה\"א מאי קשקשת סנפיר ואתי למישרי אפי' דג טמא כתב רחמנא סנפיר וקשקשת ובעי בגמ' והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת מנלן דקשקשת לבושא הוא ודאי מהאי קרא נפקא דכתי' ושריון קשקשים הוא לבוש וא\"כ כיון דמהאי קרא נפקא לן לכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר דהא ליכא למימר ה\"א מאי קשקשת סנפיר ומשני א\"ר אבוהו וכן תנא דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר: \n",
+                "<b>כל שיש לו קרנים יש לו טלפים. </b>תוס' פ' אלו טרפות (חולין דף נ\"ט) פירשו בשם ריב\"ם ז\"ל דמתני' ר' דוסא היא דאילו לרבנן הא איכא לספוקי דילמא חיה טמאה היא אם אין לה ג\"כ טלפים דהיינו פרסות סדוקות ע\"כ. ועוד מפרשים התם פי' אחר בדוחק לתרוצי מתני' ככולי עלמא ע\"ש. ועוד פירשו שם כל שיש לו קרנים יש לו טלפים וטהור פי' דמסתמא אפי' אין לו אלא קרן אחת הוי טהור דומיא דשור שהקריב אדם הראשון ודומיא דקרש שהיא חיה טהורה ואין לה אלא קרן אחת וכן תחש ג\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. כגון ציצית ותפילין. אמר המלקט לשון הגמ' לאתויי מצות סתם. ובגמרא פריך ולבני מערבא דמברכי בתר דסליקו תפילייהו לאתויי מאי ומשני לאתויי ריחני דאין טעונים ברכה לאחריהם דהנאה מועטת היא. ופירשו תוס' בשם ר\"ת ז\"ל ה\"ה דה\"מ לשנויי לאתויי ציצית דהא אפי' בני מערבא לא מברכי על הציצית כדמסלקי אלא דניחא ליה לתלמודא למינקט ריחני משום דפסיקא דאכל ריחני אין מברכין עליהם ע\"כ. ובשבלי הלקט סי' ס\"ה שואל על ההלל שאנו אומרים ליל שמורים בסוף ההגדה למה אין אנו מברכין עליו בתחלה וכי יש מי שטעון ברכה לאחריו ולא לפניו ומשני הא אמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ ע\"כ. וספק אצלי אם רש\"י ז\"ל היה גורס האי בבא דכל הטעון ברכה קודם בבא דכל שיש לו קרנים שבגמרות הדפוס כן תמצא כתוב פירושו על בבא דכל שיש לו קרנים בתר פירושו לתלמוד דשייך על בבא דכל הטעון ברכה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בבל מצות האמורות בתורה וחולצת או מתייבמת. </b>כך היא עיקר הגירסא וכן נראה שגורס ג\"כ ר' עובדיה ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר וכו'. </b>ת\"ק דידיה הוא ר\"מ כדמוכח בפ\"ק דחולין וכתבתי הברייתא שם סוף הפרק והכא בגמ' מסיים בההיא ברייתא ר' יוסי אומר עד שתקיף העטרה בן שלקות אומר עד שתכלכל ואמר רבי שמעון וכו' עד וכשבאתי אצל ר' עקיבא אמר לי כלכול זה איני יודע מהו בן שלקות איני מכיר עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות. כלכול לשון גדול רוב שער כמו הריני מכלכל ה\"ז נזיר: \n",
+                "<b>עד שירבה השחור. </b>ומ\"מ מוגה משירבה השחור. וגמ' א\"ר אלעזר מודה ר\"י שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן דהך ביאה הוו להו קדושין גמורים דגדולה היא ובידה לקדש עצמו וכי פליג כשלא בעל לאחר שגדלה פליג ואפ\"ה לר\"מ לא ממאנה דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות וחלו עליה קדושי קמאי: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. שוב אינה יכולה למאן. אמר המלקט מבואר במה שכתבתי שהרי נתקדשה בביאה שהיא דאורייתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי שערות וכו'. </b>ברמב\"ם ר\"פ שני דהלכות טומאת צרעת ובפ\"ח סי' ה' ו' ס\"ל דשיעור המועט שבכולן היינו כדי שיהו ניטלות בזוג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה כתם ה\"ז מקולקלת וכו'. </b>ובגמ' אמר רבא בהא זכנהו ר' חנינא בן אנטייגנוס לרבנן ואמר להו לדידי בשלשה חלוקות אין בשלשה מקומות לא אלא לדידכו אודו לי מיהת דהיכא דחזאי ג' גריסין במקום א' דאמרינן תרי ופלגא מגופה חזיתיה ואידך אגב זוהמא דדם נדות אתאי מאכולת ונתמעכה שם ורבנן ס\"ל כיון דאיכא לפלוגי כגריס עוד לכל יומא לא תלינן: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אלא ד' לילות לבד שמיני ולילו ע\"כ. אמר המלקט כך הוא לשון רש\"י ז\"ל ג\"כ ור\"ל שמיני שלם לילה ויום ולילו ר\"ל לילה שלאחריו כדמוכח בגמ' וכמו שמבואר בראש פירושו של ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואם תראה שני ימים אחרים חוץ מזו וכו' כתב הר\"ס ז\"ל ואין הדין כך ועיין בפי' רש\"י ז\"ל ע\"כ: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובשר המת </b>פי' הר\"ע ז\"ל מה עצם יבש אף בשר יבש. אמר המלקט הכי פשיט לה ר' יוחנן אבל ר\"ל פשיט לה מקרא דכתיב לכל טומאתו לכל טומאות הפורשות ממנו ל\"ש לח ל\"ש יבש ואיכא בינייהו דאפריך אפריכו דלר' יוחנן טהור דדומיא דעצם בעינן ועצם לא מיפרך ולריש לקיש טמא עד דאיקמח אקמוחי ומ\"מ אפי' ריש לקיש מודה דדומיא דעצם בעינן ולאפוקי שנים שער וצפורן וכדתנן בפ\"ג דאהלות: \n",
+                "<b>אבל הזוב וכו' </b>ובגמ' יליף הזוב מקרא דכתיב זובו טמא הוא וכתיב נמי הזב את זובו מקיש זובו לו מה הוא לא חלקת בין מגעו למשאו לטמא אדם ולטמא בגדים אף זובו כן: \n",
+                "<b>והניע והרוק. </b>מ\"מ נ\"א והנוע בוי\"ו ע\"כ. ובגמ' בברייתא קתני כיחו וניעו וכתבו תוס' ז\"ל כיחו הוא הבא מכח רב מן החזה. ניעו ע\"י נענוע מעט כך פי' ר\"ת ז\"ל ויש לפרש נמי איפכא ניעו שמנענע כל גופו כיחו בכח מעט ולזה הפירוש הכריח ספר קרבן אהרן בפ' שלישי דפרשת זבין ע\"ש ובמתני' לא תנא כיחו דלא חש להאריך: \n",
+                "<b>והרוק </b>בברייתא דמייתי בגמ' מפרש דרוק לא מטמא עד שיגע בו דכתיב וכי ירוק הזב בטהור עד שיגע בטהור ולא ילפינן רוק רוק מיבמה. ובגמ' יליף דמטמא בין במשא בין במגע אדם ובגדים מדכתיב בטהור ולא כתיב וכי ירוק הזב באדם דמרבוייא דבי\"ת שבטהור ילפי' משא מה שביד טהור טמאתי לך דאם רק במה שביד טהור דה\"ל טהור נושא את הרוק טמא מגע לטמא בגדים מטהור דהכי דרשי' ליה לקרא טהרה שטהרתי לך במקום אחר דהיינו נבלה דבמגע מטמאה אדם ולא בגדים הכא מטמאה אדם ובגדים. ועיין על סוגיא זו שם בספר קרבן אהרן ותוסיף לקח טוב: \n",
+                "<b>והשרץ </b>יליף לה בגמ' דאינו מטמא יבש דכתיב במותם כעין מותם. ועיין בפ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"ד:) \n",
+                "<b>שרייתן </b>בפושרים מעת לעת בגמ' בברייתא פלוגתא דר' יהודה בן נקוסה ס\"ל דלא בעי' כל מעל\"ע מים פושרין אלא תחלתן אע\"פ שאין סופן ורשב\"ג ס\"ל שכל מע\"ל בעי' שיהו המים פושרין לחומרא דשמא הדרי בהכי ומטמאים. מ\"מ ואם יכול להשרות ולחזור כמות שהיו מטמאין וכו' ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ שנמצא במבוי </b>רפ\"ק דמכילתין ופי' רש\"י ז\"ל שם עד שיאמר עליו אדם באותו היום בדקתי ושוב אינו מטמא מאותו היום ולמפרע אבל עד אותו יום הוא מטמא או עד שעת הכבוד אבל טהרות דקודם כבוד טהורים דחזקה ישראל בודקים מבואותיהן בשעת כבודיהן ואי הוה בההיא שעתא הוה משתכח אבל טהרות דלאחר כבוד טמאות מספק שמא לאחר כבוד מיד נפל ע\"כ: או עד שעת הכבוד מ\"מ וכן בשעת כבוד וכן הגיה הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>או עד שעת הכיבוס ומטמא בין לח וכו' </b>כך צ\"ל: ומצאתי וכן בשעת הכבוס וכן הגיה הרי\"א ז\"ל: ופירש\"י ז\"ל ומטמאין בין לח בין יבש הכתם או השרץ בין שנמצאו לחים בין שנמצאו יבשים ע\"כ: ה\"ג ר\"ש אומר היבש מטמא למפרע והלח אינו מטמא אלא עד שעה שהוא יכול להיות לח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבאין מבין העובדי כוכבים טהורים </b>בגמ' פריך קפסיק ותני אפי' מתדמור אלמא בני תדמור גוים גמורים הם ומשני א\"ר יוחנן זאת אומרת מקבלין גרים מתדמור ולא אמרי' ממזרים הם שנתערבו בבנות עשרת השבטים וגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ופריך והא ר' יוחנן וסביא דאמרי תרויהו אין מקבלין גרים מתדמור וכי תימא זאת ולא ס\"ל והא א\"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ומשני אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן: \n",
+                "<b>מבין ישראל ומבין הכותים ר\"מ מטמא </b>אלמא קסבר ר\"מ גירי אמת הן ובב\"ק שם דף ל\"ח פריך עלה מהא דאמרי' בברייתא ר\"מ אומר שור של כותי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם כדין שור של עכו\"ם ותירץ ר' אבהו קנס הוא שקנס ר\"מ בממונם כדי שלא יטמעו בהן והא דלא קניס גבי הבא על הכותית דיש להם קנס כדתנן אלו נערות וכו' כדי שלא יהא חוטא נשכר ולקונסו לא לתתו לכותית רק לעניים הוי ממון שאין לו תובעין ומצי למידחי להאי עניא ולמימר ליה לעני אחר יהיבנא ליה: \n",
+                "<b>וחכמים מטהרין. </b>בגמ' פריך ורבנן אי דישראל טהור דמאן טמא ומשני חסורי מחסרא וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחדרים </b>מסתמא מדאצנעא התם דם נדות הוא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנים על ציון קברות </b>וסומכין עליהן ועבדינן טהרות היכא דלא ציינו רש\"י ז\"ל: בפי' ר\"ע ז\"ל ואע\"ג דציון מדרבנן הוא כיון דכתיבא מיזהר זהירי בהו דכתיב וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון ע\"כ מועתק מן הגמ'. וקשה לע\"ד דהא הני כותאי אינם מאמינים רק בקראי דתורה והאי קרא בספר יחזקאל כתיב: \n",
+                "<b>ולא על בית הפרס. </b>על שם פריסה שהעצמות נפרסין במדרס רגלים או על ידי מחרישה ובשדה שאבד בה קבר לא שייך בה האי טעמא וקרי ליה בפ\"ק דמועד קטן בית הפרס וכן בפ' בתרא דאהלות תנן שלשה בית פרסות הן ושמא אגב דקרי בית הפרס לשדה שנחרש בה קבר קרי גם לאבד בית הפרס א\"נ לשון בית הפרס ע\"ש שפרסות רגלי אדם נמנעות מלילך שם מפני הטומאה תוס' ז\"ל. ובגמ' פריך ולא מהימני כותים על בית הפרס ועל הסככות והתניא שדה שאבד בה קבר נאמן כותי לומר אין שם קבר לפי שאיננו מעיד אלא על גופו של קבר דכיון שאמר אין שם קבר ברוח זה על גופו של קבר הוא מעיד וגופו של קבר דאורייתא ובדאורייתא מהימני וכן נמי תניא אילן שהוא מיסך על הארץ נאמן כותי לומר אין תחתיו קבר לפי שאינו מעיד אלא על גופו של קבר אלמא נאמנין על בית הפרס ועל בית הסככות ומוקי ר' יוחנן לההיא ברייתא במהלך על פני כל השדה דכיון דעל פני כולה מהלך ודאי פשיטא ליה דניטלה הטומאה משם ומתני' דקתני דאין נאמן כגון שאינו מהלך על פני כולה שמשייר רוח אחת הלכך אפי' במקום שעבר אינו נאמן משום דאיהו לספיקא לא חייש אפי' לעצמו: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כנגד בית התורפה טמאה. </b>מתוך סוגית הגמ' משמע אע\"ג דלא ארגישא. והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל בכולי מתני' תרפה ומחק הה\"א והוי\"ו. ונראה שרוצה לומר דתרף על משקל חדש ובכנוי חדשה ה\"נ תרפה בכנוי דנקבה וכן הגיה בכולה מתני' אמנם בית התורפה דבפ\"ח דתרומות לא שלח ידו ושם צ\"ל דהה' יתירא. גם מלות ועל הצדדין מכאן ומכאן מחקם וכתב לא מצאתי זה בכל הספרים ע\"כ: \n",
+                "<b>ועל ראש גודלה </b>דבהדי דפסעה מתרמי גודל שברגלה וכו'. הא לאו הכי לא אמרי' זימנין דנגע גודלה בעקבה דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום. ובגמ' פריך והתניא נמצאת על קשרי אצבעותיה היינו גב היד וגב היד אפי' בשעת בדיקה לא נגע אלא לאו משום דאמרינן בדקה בחדא ידא ונגעה באידך ידא ומשני שאני ידא דכולה עבידא דנגעה: \n",
+                "<b>כל מקום שנמצא בו דם וכו' </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>וכן בפלייון </b>גרסי' אכן בערוך נראה דגריס פליוס בסמך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ותולה בכל דבר וכו'. </b>ובגמ' תנינא להא דת\"ר מעשה ותלה ר\"מ בקילור ורבי תלה בשרף שקמה: \n",
+                "<b>נתעסקה בבתולים </b>שם ביד מצאתי מוגה נתעסקה בדמים וניחא לע\"ד דבהכי אתי שפיר טפי מאי דגרסי' בגמ' או שישבה בצד וכו' ובגמ' פריך ישבה אין לא ישבה לא ולא אמרי' דילמא ישבה ולאו אדעתה תנינא להא דת\"ר עברה בשוק של טייחין ספק ניתו עליה ספק לא ניתז תולה ספק עברה ספק לא עברה טמאה: \n",
+                "<b>עד כגריס של פול </b>כתבו המפרשים ז\"ל דכיון שלא הזכירו פול של מקום פלוני ולא פול הבינוני אלא כגריס של פול סתם הלכך משערין בכל פול שיזדמן לנו ואפילו הוא גדול מגריס הקלקי שהרי אמרו כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מגריס של כתמים להקל ע\"כ: \n",
+                "<b>תולה בפשפש </b>עד כתם גדול דשיעור תורמוס אמר רשב\"ג לדברי אין קץ ולדברי חברי אין סוף לדברי אין קץ שאיני נותן שיעור ואם לא הרגה אפילו כחרדל טמאה והרי אין לך כל מטה ומטה אפי' של איש שאין בה כמה טפים דם של מאכולת לדברי חברי אין סוף שהן מקילין יותר מדחי דאפילו לא הרגה תולה ואין נותנים שיעור אלא אפי' יותר מכסלע תולה אבל נראין דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס מדברי ומדבריהם שהוא אומר עד כמה הוא תולה עד כגריס ואפי' לא הרגה ויותר מכגריס לא ואפי' הרגה ולדבריו יש לטמא כגריס ועוד ולטהר פחות מכגריס וכדבריו אנו מורים: הכי איתא בגמ' סוגית ההלכה עם פירש\"י ז\"ל: וצ\"ע בפי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר אע\"פ שלא הרגה ונמצאת כגריס של פול או פחות ממנה תולה במאכולת ונאמר שלפעמים בעת שבתה או התהפכה מצד אל צד הרגה בפרעושים ובכנים וכיוצא בהן ומהם הוא זה הכתם והוא הפך הדבר הקודם אשר אמר הרגה מאכולת ה\"ז תולה בה ואם לא הרגה אינה תולה ר' חנינא אומר שאם הרגה הנה היא תיחס אליהם זה הדם ואפי' היה בתכלית הגודל ובתנאי שיהיה אפשר שבזה דם בעלי החיים אשר הרגה כשירשום זה השיעור הנמצא כגון אם הוא דם הרבה שיהיה שיעור של פשפוש וכיוצא בהן תולה בפשפש או בכיוצא בו ע\"כ. אבל שם ביד לא כתב כן. וז\"ל מהר\"י קארו ז\"ל שם והרשב\"א ז\"ל כתב דע\"כ לא פליג ר\"ח בן אנטיגנוס עלייהו דרבנן אלא בסתם המקומות שאין ידוע שהרמש הזה מצוי אבל במקומות שידוע שהוא מצוי אפי' ר\"ח בן אנטיגנוס מודה שתולה עד כתורמוס וכן פסק בחבורו והרמב\"ן ז\"ל ורבינו לא הזכירו זה ואפשר שהן סבורין דבכל גוונא פליגי ע\"כ: \n",
+                "<b>ותולה בבנה </b>שדם מכתן דומה לדם נדות. והרשב\"א ז\"ל פי' ותולה בבנה או בבעלה כלומר אם נתעסקו בכתמים ה\"ז תולה בהם לפי שהם רגילין ליגע בה ובבגדיה לפיכך מן הסתם תולה בהם וגבי אם יש בה מכה והיא יכולה להגלע ולהוציא דם תולה בה כתם וה\"ה למכת בנה ובעלה וכן כתבו הרמב\"ם ז\"ל וסמ\"ג וספר התרומה \n",
+                "[בית יוסף שם סי' ק\"ץ]. ואיתא נמי להאי בבא שם פ' כל היד (נדה דף י\"ט:) ועיין במ\"ש שם סוף הפרק: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ור' חנינא פליג את\"ק. אמר המלקט ת\"ק היינו רשב\"ג אבל חכמים פליגי עליה דרשב\"ג בברייתא וסברי אינהו בין הרגה בין לא הרגה לעולם תולה ואפי' ביותר מכסלע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלא אמרו חכמים בדבר וכו'. </b>בגמרא פריך והתניא שלא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר ופשיט לה רבינא לא להקל על דברי תורה אלא להחמיר על ד\"ת וכתמים עצמן דרבנן פי' רש\"י ז\"ל האי דגזור רבנן בכתמים להחמיר על דברי תורה שלא להקל בנדה גמורה ומיהו כתמים עצמן דרבנן ואזלינן בהו לקולא בכל מידי ע\"כ ועיין במ\"ש פי\"ט דכלים סי' ב': \n",
+                "<b>בבשרה דם </b>ולא כתם מלת דם מחקה ה\"ר יהוסף ז\"ל. וכתוב שם בב\"י בשם הרשב\"א ז\"ל בספר תורת הבית שער ד' דמדלא הצריכה להביא הכתם לפניו ולגלע המכה ולהוציא דם אלמא תולין מן הסתם ואינה צריכה להקיף הכתם לדבר שהיא תולה בו אלא תולין מן הסתם עד שתדע שזה שחור וזה אדום ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברי ר' אלעזר ב\"ר צדוק. </b>בגמ' בעינן מי פליגי רבנן עליה דר' אלעזר ב\"ר צדוק או לא ומסיק ת\"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר\"א בר צדוק הלכה מכלל דפליגי ש\"מ וס\"ל לרבנן דאפי' משוך טהור עד שיהא כגריס. אבל לשון הרמב\"ם ז\"ל בפירוש המשנה ות\"ק אומר ואולי הוטף על העד טפה לבד ע\"כ. משמע דפלוגתא הוא בדם עגול דלר' אלעזר ב\"ר צדוק טהור ולרבנן טמא. עוד מפרש בגמ' דלר' אלעזר ב\"ר צדוק דאמר משוך מגיפה קאתי ובמשיכה תליא מילתא אפי' שאין הטפה אלא כל שהוא ואפי' בכחרדל טמא. ודוקא בעד שבודקת בו דודאי מגופה אתא אבל בסתם שעל חלוקה מודה דכגריס ועוד בעינן. וז\"ל הרא\"ש ז\"ל ומשוך טמא אפי' כל דהו שהיא דם קנוח עגול טהור עד שיהא בו כגריס ועוד ובכתם מודה ר\"א ב\" צדוק דאף במשוך בעינן כגריס ועוד ע\"כ: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם עומדת טמאה. </b>ומה שפי' ר\"ע ז\"ל כולו פי' רש\"י ז\"ל והקשו עליו תוס' ז\"ל על מה שפי' דעומדת אי אפשר לה לזנק א\"כ אמאי נקט כלל עומדת לא ליתני אלא יושבת וליפלוג בין מזנקת לשותתת ויש ליישב פיי' הקונט' דנקט עומדת משום דפסיקא ליה דלעולם שותתת א\"נ משום ר' יוסי נקט לה דאפי' בעומדת שאין רחמה נפתח מטהר ועוד י\"ל דעומדת שפיר אפשר לה לזנק והמקשה שהקשה מ\"ש עומדת דאמרינן מי רגלים הדור למקור ואייתי דם יושבת נמי נימא מי רגלים הדור למקור ואייתי דם הוה סבר דמתניתין מיירי בכל ענין בין בשתיתה בין בזנוק ולהכי פריך מ\"ש עומדת דטמאה משום חדא ריעותא דאין רחמה נפתח אע\"ג דמזנקת יושבת נמי תהא טמאה היכא דשותתת ומשני דכולה איירי דוקא במזנקת והא דלא מפליג ביושבת גופה וליתני דטמאה בשותתת משום דבעי לאשמעינן דעומדת טמאה היא ואפי' מזנקת ועוד י\"ל דהמקשה סבר דאיירי מתני' בשותתת דבמזנקת אפילו עומדת טהורה דליכא למימר הדור הואיל ומזנקת ולהכי פריך יושבת נמי כיון דשותתת ואיכא חדא לריעותא ומשני דאיירי במזנקת ואפ\"ה טמאה דאיכא למימר הדור וכו' ובעי תרתי לטיבותא ופרכי' דילמא בתר דתמו מיא אתאי דם פי' אפי' במזנקת דילמא בתר שהניחה מלזנק ושותתת הדור למקור ואייתו אבל על פי' הקונט' שפי' דלאחר שכלו מי רגליה אתא דם כי אורחה קשה דא\"כ בשעה שמזנקת נמי לפרוך דילמא בא דם כדרכו כשאר אשה שהיא רואה אלא ודאי פשיטא מדלא חזאי קודם עשיית צרכיה או אח\"כ א\"כ הדם לאו ממילא אתי אלא מי רגלים שחזרו למקור ואייתו דם ושמא בשעת זנוק אי אפשר לדם לבוא כדרכו שמחמת הזנוק נסתם המעין של דם עכ\"ל ז\"ל. ובגמ' תניא יושבת תולה עומדת אינה תולה דברי ר\"מ ר' יוסי אומר בין כך ובין כך תולה ואפי' בתרתי לקולא מטמא ר\"ש כמו שנכתוב בסמוך בס\"ד. ובטור יורה דעה סי' קצ\"א ומ\"ש בתשובה שהביא שם להרב רבינו נסים ז\"ל דר\"ת ז\"ל פי' דכי טיהר דוקא לטהרות טיהר אבל לבעלה מודה לר\"מ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ור' יוסי מטהר. </b>בגמ' א\"ר יוחנן דבהא אפילו ר\"מ מודה משום דספק ספיקא הוא והאי דלא תני ר\"מ ור' יוסי מטהרין איידי דסליק מר' יוסי פתח בדר' יוסי ובברייתא מוכח הכי: \n",
+                "<b>שחזקת דמים מן האשה. </b>וכיון דאר\"ש חזקת דמים מן האשה ל\"ש עומדים ל\"ש יושבין פי' דאפילו שניהם יושבין דאיכא תרתי לקולא יושבת ואיש בהדה מטמא ר\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השאילה וכו'. </b>וכתוב שם בבית יוסף שכתב הרשב\"א בשם הראב\"ד ז\"ל דהא דתנן נמצא דם בחלוקה או מטה או ספסל כולם טמאות אם נתעסקה אחת בכתמים כולם טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמיה ע\"כ וכתבו הרב המגיד שם בפ\"ט ופשיט הוא: \n",
+                "ר\"ע ז\"ל פי' לנכרית שהיא גדולה וידענו בה שכבר ראתה דומיא דנדה אמר המלקט ודלא כר\"מ דאמר ראויה לראות אע\"פ שאינה רואה עוד בפי' ר\"ע ו\"ל וכן אם ישבה ע\"ג כלי חרס וכו' אמר המלקט ולא גזרינן גבו אטו תוכו: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל והלכה כר' נחמיה אמר המלקט שחכמים מודים לו ור' יעקב בלבד הוא דפליג עליה אבל איכא תנא דס\"ל דרבים פליגי עליה: \n",
+                "<b>ישב </b>על ספסל של אבן שבמרחץ ר' נחמיה וכו' כך מ\"מ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש נשים שהיו ישנות וכו'. </b>והגיה הר' יהוסף ז\"ל בדקה אחת מהן ומצאה טמא היא טמאה ושתים טהורות ע\"כ. ובגמ' ואמר רב הא דתנן היא טמאה ושתיהן טהורות כיון שבדקה עצמה ומצאה טמאה ובתנאי שבדקה עצמה כשיעור וסת של מציאתה כלומר מיד ברדתה מן המטה הלכך מחזקינן האי דם בדידה וכולן טהורות: \n",
+                "<b>ותולות זו בזו </b>ארישא קאי דקתני כולם טמאות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כולן טמאות. </b>אית דגרסי שלשתן טמאות וכתב הרא\"ש ז\"ל הא דטמאות כולן ברישא ובסיפא מיהא נמי היא והסמוכה לה כתב הראב\"ד ז\"ל דדוקא ישנות שמתוך שינה הן דוחקות זו את זו וחוששים שמא דחקה אחת ונכנסה למקום חברתה אבל אם הם נעורות במטה אין לחוש להשמטה שאפשר לכל אחת מהן שתדע את מקומה ואם אומרת ברי לי שלא באתי למקום מציאת דם טהורה ע\"כ: \n",
+                "<b>אימתי בזמן שעברו. </b>אית דגרסי שעלו וכו' אבל אם עלו וכו'. וי\"ס א\"ר יהודה אימתי בזמן וכו' עליה משמע דגרסי' כלומר ע\"ג החיצונה וכן משמע מן המפרשים ומלשון הטור שהועתק שם סי' ק\"ץ בס' שלחן ערוך. לשון מורגל בפי הפוסקים תמצאנו בטור ח\"מ בה\"ש סי' קס\"ט ובס\"ס שפ\"ט ושם בש\"ע ג\"כ תמצאנו ובספר הלבוש פעמים בסי' קס\"ט וס\"ס שפ\"ט וגם בפ' ששי דב\"ב סי' ו' בלשון רשב\"ם כמו שהעתקתי שם אבל וכו' ע\"כ הג\"ה: אבל שם ביד פ\"ט משמע קצת ממגיד משנה דגרסי' עליה הלמד בחירק והיוד בפתח וז\"ל בקיצור דכיון שכתב רבינו למטה דכשעלו דרך מרגלות המטה כשנמצא תחת אחת מאותם החיצונות ממילא דדין זה הוא או בשעלו דרך עלייה או בדרך שיש לחוש בכל מקום שנמצא הדם לכל אחת מהם ע\"כ אמנם אין הכרח ולא שום ראיה ממה שתמצא בקצת מקומות כתובה מלה זו עלייה בשני יודין והיה נראה נכון דגרסי' עלייה הלמ\"ד קמוצה דלגירס' עליה הלמ\"ד בסגול וההא בפתח קשה קצת לשון שלשתן דקתני דהרי אינם אלא שתים ע\"ג החיצונה. ואעפ\"כ לא גרסי' רק עליה וכדכתיבנא שגם בס' הלבוש שם סעיף ?נ' אבל אם עלו כולן דרך החיצונה כולן טמאות. וכן תמצא לשון זה בגמ' פ\"ק דשבת ריש דף ט' אע\"פ שהעביר דרך עליו חייב ופירש\"י ז\"ל דרך עליו שהגביהו למעלה מעשרה ע\"כ. וכן שם בשם הירושלמי רפ\"ק ר' יוסי אומר אם העבירו דרך עליה חייב ואם לאו פטור ע\"כ. אחר זמן רב ראיתי שגם הר' יהוסף ז\"ל הגיה ונקד עליה העין בקמץ והלמ\"ד בסגול וכדכתיבנא: \n",
+                "<b>למה הדבר דומה. </b>בגמ' בעי למה ליה למיתני למה הדבר דומה ומשני ה\"ק להו ר\"מ לרבנן מ\"ש בדם דלא פלגיתו עלי ומ\"ש בגל דפלגיתו עלי אבל רבנן סברי בשלמא בגל אימור עורב וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>לגל טמא שנתערב בשני גלים. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>עד שיודע לך טומאה היכן היא. </b>ס\"א טהרתו היכן היא. ונ\"א עד שתודע לו טומאתו ונמחקו מלות היכן היא ובכולה מתני' מצאתי מוגה כלשון הזה בדקה אחת מהן ונמצאת טהור היא טהורה ושתים טמאות שתים ומצאו טהור הן טהורות והשלישית טמאה שלשתן ומצאו טהור כולן טמאות למה הדבר דומה לגל טמא שנתערב בין שני גלין טהורים ובדקו אחד מהן ומצאו טהור הוא טהור ושנים טמאים שנים ומצאו טהור הם טהורים והשלישי טמא שלשתן ומצאו טהור כולם טמאים דברי ר\"מ שהיה ר\"מ אומר וכו': וי\"ס בדקה אחת מהן ומצאה טהורה וכו' ול\"ג ונמצאת וכן הגיה הר' יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים בודק וכו'. </b>ק\"ק לע\"ד דכיון דחכמים באו להקל הל\"ל כיון שבדק עד הסלע או עד הבתולה טהור ושמא רוצים לומר שאע\"פ שבדק פעם אחת עד הסלע או עד הבתולה יחזור ויבדוק שנית שמא לא דקדק יפה בתחלה וטהור וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל וחכמים ס\"ל כי בשלש נשים בידוע בהכרח כי אחת היא רואה הכתם אלא שאין אנו יודעים מי היא אבל בגלים האלו יתכן שהטומאה אינה שם ואבדה שאכלתה חיה או שטפוה המים על כן כשיחפור עד שיגיע קרקע בתולה או עד שיגיע לסלע הותרו המקומות כולם אשר נתחפשו החפוש הזה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה סמנים וכו'. </b>ופי' רש\"י ז\"ל שם שבעה סממנים כל דבר המועיל לחברו קרי ליה סם לגביה ואין סם לשון בושם ולא לשון מרפא אלא לשון דבר הצריך לתקון חברו. וכתבו שם תוס' ז\"ל מעבירין על הכתם פי' הקונט' לבודקם אם דם נדה הוא ור\"ת ז\"ל מפ' דאפי' דם נדה ודאי אע\"ג דמטמא לח ויבש כיון דאינו עובר ע\"י ז' סמנים בטל וטהור דתני ר' חייא דם נדה ודאי מעביר עליו ז' סממנים ומבטלו ע\"כ והכא מבמכילתין משמע דהדר ביה רש\"י ז\"ל. ודייק הכא בגמ' ממילתיה דר' חייא דבקפידא תליא מילתא דכיון שהעביר עליו ז' סמנים אפי' לא עבר הרי הוא בטל וטהור הואיל ואין אדם מקפיד עליו אחר העברת הסמנים מדאזיל ליה חזותא ומש\"ה נמי אם העביר עליו ז' סמנים ולא עבר ושנאן ועבר טהרותיו טהורות דאם איתא דדם הוה בהעברה קמייתא הוה עבר ודוקא טהרות שנעשו בין העברה ראשונה לשנייה אבל טהרות שנעשו אחר העברה שנייה טמאות שהרי הקפיד עליו לספק דם כיון שחזר והעבירן ועבר ע\"י העברה שנייה כדרך דם לעבור ע\"י שבעה סמנים. וכתבו תוס' ז\"ל דלהכי נקט תלמודא מלת ועבר שאין צורך בה לאשמעינן דאז קפידתו קפידא הואיל והועילה מחשבתו שעבר ומש\"ה נמי קתני במתני' דכי לא עבר טהור ואע\"ג דהקפיד ע\"כ. עוד הקשו תוס' ז\"ל וא\"ת כיון דבקפידא תליא מילתא א\"כ מה צורך בהעברת סמנים כיון דמבטל בלבו סגי וי\"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם אם יבטלנו בלא ז' סמנים ע\"כ: \n",
+                "<b>ונתר </b>תנא נתר אלכסנדרית ולא נתר אנטפטרית. ובטור י\"ד סי' ק\"ץ. וכתב שם בית יוסף וקצת משמות ז' סמנים הללו לא נתברר לנו עכשיו מה הן הלכך לדידן נפל ענין העברת ז' סמנים בבורא ע\"כ ועיין במ\"ש מענין נתר ר\"פ שני דכלים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי גריסין לעיסת גריסין </b>מתני' דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר מי גריסין רותח ועובר שיתן לתוכו מלח פי' וקודם שיתן לתוכו מלח שהמלח מעביר כח הגריסין: \n",
+                "<b>חלוקת נפש. </b>כתב בערוך פי' חלוקת נפש שלא טעמה מאכל מבערב זה פי' ר\"ח ורבינו גרשום ז\"ל פי' גריסין שבור כגון גרש כרמל ומתרגמינן פירוכן. לעיסת כמו לא ילעוס אדם חטין. של פול חלוקת נפש כלומר מלעיסת אותו פול שנתבשל כ\"כ שמאליו הוא נחלק לשנים והאי נפש כמו מנפשו מעצמו. ועוד אמר לן חלוקת נפש שמתחלק מעצמו בתוך קליפתו דהיינו נפש שלו כמו נפש שע\"ג קבר ואמר לן משום רב האיי גאון תרי טעמי עוקת נפש כלומר שכ\"כ הוא נלעס שכבר עומד ליבלע בתוך עוקת הגרון דהיינו נפש פי' אחר חלוקת נפש שכ\"כ נלעס יפה שכבר נחלק מן השנים ועומד ליכנס בנפש בגרון עכ\"ל ז\"ל. וז\"ל בערך לעס לעיסת גריסין של פול על עוקת נפש פי' כשילעוס אדם גריסין יפה יפה ולא נשאר בהן כלום אלא הן בעוקת נפשו פי' כשילעוס בהכנסת בית הבליעה שדומה לעיקה של בית הבד ולעוקת המים של מערה מים של אותן גריסין יפים להוציא הכתם ע\"כ: \n",
+                "<b>ומי רגלים שהחמיצו. </b>פי' מי רגלים שאמרנו היינו כשהחמיצו וי\"ס דגרסי מי רגלים מי רגלים שהחמיצו מ\"מ: \n",
+                "<b>ומי רגלים </b>א\"ר יוחנן כל שיעורי חכמים בכתמים צריך שיעור לשיעורן דילד או דזקן דאיש או דאשה מכוסין או מגולין בימות החמה או בימות הגשמים ופירש\"י ז\"ל דזקן מעלי טפי מכוסין מעלי טפי בימות החמה מעלי טפי ע\"כ וכתבו תוס' ז\"ל בשבת פ' ר' עקיב' דף צ' דמשלשה ימים עד מ' יום הוא דמעבירין אבל תוך ג' או לאחר מ' יום אין מעבירין וכתב מיי' שם סי' ה': ומ\"מ. וצריך לכסכס שלשה פעמים לכל דבר ודבר העבירן שלא כסדרן או שהעביר שבעתן כאחת לא עשה כלום. והיא הגהת הר' יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן הוסתות וכו'. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>מפהקת. </b>פי' ר\"ח וכן בערוך כאדם שמוציא קול דרך הגרון וכתב הרא\"ש ז\"ל שכל הפירושים דברי אלהים חיים דכל חוש שנוי הגוף כיון שהוחזקה בו הוא סימן להתעוררות עקירת הדם ע\"כ: \n",
+                "<b>וכל שקבעה לה שלשה פעמים ה\"ז וסת. </b>והר' יהוסף ז\"ל הגיה וכל שתקבע לה שלשה פעמים וכו'. ובגמ' אמר שמואל לוסתות דיומי משקבעתן שני פעמים הוי וסת לוסתות דגופא כגון הני דמתני' משקבעתן פעם אחת הוי וסת ולמה שלא מנו חכמים כגון אכלה שום וראתה אכלה בצלים וראתה כססה פלפלין וראתה צריך לקביעתם שלשה פעמים. וכעין צמרמורית מ\"מ ביו\"ד אחר הרי\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסתות. </b>בוסתות שבגופה קאמ'. ומ\"מ לימודת ביו\"ד אחר הלמ\"ד ובתי\"ו בסוף התיבה בכולה מתני'. גם מ\"מ וסת לשון יחיד בכולה מתני' עד ממילתא דר' יוסי. גם מ\"מ אינו אסור אלא עד שתנץ החמה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל צריך למחוק סימן היו\"ד ואין לכותבו רק קודם הדבור המתחיל ואינה מוטהרת: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל מקמי דלימטי תחלת יממא אבל אי מטא תחלת יממא קאמר ר' יהודה בברייתא כל הלילה שלה פי' שלאחר יום עונת וסתה אבל כל אותו היום אסור דהוא עונתה. וכתוב שם בב\"י בשם רשב\"א ז\"ל דמדאפליגו ר' יוסי ור' יהודה בימים ושעות וסתות ושבקי וסתות דגופה דסלקי מינייהו אלמא וסתות פשוטים דגופה דכ\"ע שעות הוסת בלחוד הוי הוסת אבל אחר השעות אין וסת ואינה חוששת לו ע\"כ. ועיין ג\"כ שם בב\"י סימן קפ\"ד: \n",
+                "<b>אלא עם הנץ החמה </b>ס\"א אלא עד שתנץ החמה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה למודה להיות רואה ליום ט\"ו </b>לטבילתה כמו שאכתוב בס\"ד. ואיתא בתוס' פ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף ל\"ז.) וכתב שם הרא\"ש ז\"ל דצריך לחלק בין סרוגין דשורים לסרוגין דימי' דהכא בעינן שישלש בדילוג פי' שאין הראשון של ט\"ו מן המנין ואילו גבי נגיחת שורים כשראה שור ונגחו וראה שור ולא נגחו וראה שור ונגחו וראה שור ולא נגחו וחזר וראה שור ונגחו וראה שור ולא נגחו נעשה מועד לסירוגין וקי\"ל דהראשונה מן המנין וכ\"כ שם נימוקי יוסף בשמו בדף כ'. ואיתא בגמ' ס\"פ בנות כותים ופי' שם רש\"י ז\"ל ושנתה לה וסת ליום עשרים פעם אחת: \n",
+                "<b>זה וזה אסורין </b>אין צריך לומר ט\"ו שעבר שאסור שהרי כל היום המתינה שמא תראה וקיימא לן דחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה ואין צריך לומר יום עשרים שראתה בו שהרי נדה היא אלא ה\"ק כשיחזור ויגיע ט\"ו אסורה לשמש שהרי יום וסתה הוא ועדיין לא דלגחו אלא פעם אחת ואין וסת נעקר בפחות משלשה פעמים וכשיגיע יום עשרים לראיה של עשרים אסורה לשמש שמא תקבע וסת מעשרים לעשרים שהרי שנתה פעם אחת ליום עשרים וכן פעמים ליום עשרים זה וזה אסורין יום ט\"ו ויום עשרים הבא אבל שלש פעמים ליום עשרים הותר יום ט\"ו ונאסר יום עשרים ע\"כ: ואמר רב יהודה אמר שמואל התם (פ' בנות כותים דף ל\"ט) לא שנו דמיום ט\"ו הוי וסת קבוע דליבעי תלתא זימני למיעקריה אלא שהיתה רגילה לראות יום ט\"ו לטבילתה שטובלת לסוף ז' ימי נדה ורואה ליום ט\"ו שהוא יום כ\"ב לראייתה דכבר שלמו ימי זוב לסוף י\"א והרי ד' ימים שהגיעו ימים שראויה להיות בהן נדה אבל ט\"ו לראייתה ושנתה ליום עשרים לטבילתה שהיא כ\"ז לראייתה דבימי זיבתה קאי לא קבעה דס\"ל לשמואל דאין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ולא בעיא תלתא זימני למעקריה ובחדא זימנא הוא דעקור לה ואם ישבה ולא בדקה טהורה והכא אמר רב פפא לא שנו שאין אשה קובעת וסת בפחות מתלתא זימני אלא למיקבע וסת דתיהוי דיה שעתה ולא יעקר בפחות מתלתא זימני אבל למיחש בחדא זימנא חיישא לה שאם ראתה ביום ט\"ו פעם אחת חוששת לט\"ו הבא ולא תשמש ופרכי' מאי קמ\"ל תנינא היתה למודה להיות רואה יום ט\"ו ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורין ומשני אי ממתני' ה\"א ה\"מ היכא דקאים לה אותו יום ששנתה בו בתוך ימים שראויה להיות בהן נדה כי מתני' שהיא למודה להיות רואה ביום ט\"ו לטבילתה שהוא כ\"ב לראייתה וכדאוקימנא התם בבנות כותים ישנתה ליום עשרים לטבילתה שהן כ\"ז לראייתה דכי הדר מטי יום ט\"ו לטבילתה קיימא לה בימים הראויים לנדה שהרי שלמו לאחר טבילה י\"א שבין נדה לנדה ונכנסה ד' ימים בימים הראויין לנדות אבל היכא דקאי בתוך ימי זיבתה כגון שהיתה למודה להיות רואה ליום ט\"ו לטבילתה והקדימה וראתה בתוך ימי הזוב כגון ליום עשירי לטבילה אימא לא תיחוש לה פי' דכי מטיא טבילה אחריתי ותטבול ויגיע יום עשירי לא תאסר לשמש דהא קיימא לן כל י\"א יום בחזקת טהרה שאינה מוחזקת רואה דלכך משום חדא זימנא לא תיחוש לה דאקראי בעלמא הוא קמ\"ל: \n",
+                "<b>ושנתה להיות רואה </b>ליום עשרים זה וזה אסורין. ואפי' היכא דקיימא בתוך ימי זיבתה נמי אמרינן בגמרא דחיישא לה וכדכתבינן: \n",
+                "<b>שנתה פעמים </b>ליום עשרים זה וזה אסורים שנתה שלשה פעמים וכו'. גמ' אמר שמואל זו דברי רבן גמליאל בר רבי שאמר משום רשב\"ג וס\"ל נמי כוותיה דלא הויא חזקה בציר מתלת זימני כדשמעינן ליה בכל דוכתא דקאמר לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא אבל חכמים אומרים ראתה אינה צריכה לא לשנות ולא לשלש פי' לשנות בוסתות דגופא דמשקבעתן פעם אחת הוי וסת ולא לשלש בוסתות דיומא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש גפן שיינה ממועט. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>הרי זו דורקטי. </b>כך מ\"מ: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תינוקת שלא הגיע זמנה וכו'. </b>בפ\"ק דמכילתין דף י\"א. וגרסינן אמר רב גידל אמר שמואל לא שנו דעד שתחיה המכה אלא שלא פסקה מחמת תשמיש פי' דכל זמן ששמשה ראתה ואפילו חזרה וראתה ביום שלא מחמת תשמיש מחזקינן לה בדם בתולים הואיל ומחמת תשמיש לא פסקה אבל פסקה מחמת תשמיש ששמשה פעם אחת ולא ראתה ואחרי כן ראתה בין שראתה מחמת תשמיש בין שלא ראתה מחמת תשמיש טמאה דאמרינן כיון דבשעת תשמיש פסקה פעם א' רגלים לדבר שהבתולים כלו כבר וזה ממקור טמא ירד. נשתנו מראה דמים ממראה דם בעילה ראשונה טמאה מתיב ר' יונה תנן ובתולה שדמיה טהורין אינה צריכה לשמש בעדים ואמאי תשמש בעדים אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש דדילמא נשתנו מראה דמים שלה אמר רבא אימא רישא חוץ מן הנדה ויושבת על דם טהור הוא דלא בעיא בדיקה אבל בתולה שדמיה טהורים בעיא בדיקה אלא קשיין אהדדי ומשני כאן ששמשה דאימר שמש עכרן כאן שלא שמשה פי' רש\"י ז\"ל כאן ששמשה הא דקתני שאינה משמשת בעדים משום דשמשה עכשיו דאי נמי חזיא לאחר תשמיש ונשתנו מראה דמים שלה טהורין דאימור שמש עכרן פי' אבר תשמיש. כאן שלא שמשה פי' הא דאמר נשתנו מראה דמים שלה טמאה שלא שמשה היום אלא בטהרות נתעסקה סמוך לבדיקה הלכך לענין טהרות שחרית וערבית בעיא בדיקה ולפני תשמיש היינו טעמא דלא בעיא בדיקה דכיון דלאחר תשמיש לא בעיא בדיקה לפני תשמיש נמי לא אצרכוה בדיקה דאמרינן לקמן כל לבעלה לא בעיא בדיקה אלא מגו דבעיא בדיקה לאחר תשמיש לטהרות שמא ראתה לאחר תשמיש מחמת תשמיש בעיא נמי בדיקה לפני תשמיש לבעלה והכא ליכא מיגו דהא לא שמשה: \n",
+                "<b>ובית הלל אומרים עד שתחיה המכה. </b>גמ' אמר רב נחמן בר יצחק ואפילו ראתה ממאי מדקא מפליג בסיפא בהגיע זמנה בין ראתה בין שלא ראתה מכלל דרישא ל\"ש הכי ול\"ש הכי. תניא נמי הכי בה\"א עד שתחיה המכה בין ראתה בין לא ראתה: \n",
+                "<b>ובה\"א עד מוצאי שבת ד' לילות. </b>בגמ' איכא פלוגתא אי ארבע לילות דוקא או לאו דוקא דלרב לאו דוקא הלכך אם שמשה בימים לא הפסידה לילות דעד מו\"ש תנן וד' לילות דנקט אורחא דארעא קמ\"ל ולוי סבר דוקא דמאי ד' לילות ד' עונות הלכך אם שמשה בימים הפסידה לילות ועד מו\"ש דתנן הא קמ\"ל דשרי למיבעל לכתחלה בשבת כדשמואל דאמר שמואל פרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואע\"פ שמשיר צרורות: הג\"ה צ\"ע אי לא פליג שמואל דידיה אדידיה ועיין במ\"ש פ' היה קורא סי' ה': \n",
+                "<b>ובה\"א כל הלילה כולה שלה. </b>ס\"א כל הלילה. ובברייתא מסיק ונותנין לה עונה שלימה וכמה עונה שלימה פי' רשב\"ג לילה וחצי יום ופרכינן והא בעלמא אמרינן וכמה עונה או יום או לילה ומסיק שאני כתובה דכיון שיש עכוב בדבר לדקדק בה לחותמה הלכך בעי לילה שלימה וחצי יום: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל בימים שבין טבילתה למציאתה טמאה וטהרותיה וכו'. כך נלענ\"ד שצ\"ל: \n",
+                "<b>ולאחר ימים בדקה ומצאה טהורה.</b> טמאה גרסינן כמו ברישא וכן ג\"כ בסיפא דסיפא: \n",
+                "<b>ומטמאה מע\"ל </b>אריש' קאי ולרבא דאמר בס\"פ בנות כותים אמתני' דקתני התם כל י\"א יום בחזקת טהרה ואמרינן למאי הילכתא ואמר רבא התם לומר שאם תראה בתוך י\"א יום שהן ימי זיבה אינה מטמאה מעת לעת פרכינן בגמר' לימא תיהוי תיובתא ממתני' דקתני מטמא מעל\"ע וקאי ארישא דקתני אחר הימים בדקה ומצאה טמאה ומתמה תלמודא ולאו אותיבניה חדא זימנא שם בפ' בנות כותים מברייתא דתניא הנדה והזבה והשומרת יום כנגד יום והיולדת כולן מטמאות מע\"ל ומשני הכי קאמרינן לימא תיהוי תיובתא נמי ממתני' ומשני אמר לך רבא כי קתני מטמאה מע\"ל אריש פירקין קאי אראתה ועודה בבית אביה דבה\"א כל הלילה שלה וקאמ' דאם ראתה לאחר מכאן מטמאה מע\"ל דסד\"א כיון דמפסקן להו ימים טהורים כתחלת נדתה דמיא ולא תטמא מעת לעת דהכי קיימא לן דייה שעתה בראיה ראשונה קמ\"ל: ומ\"מ ומצאת טהור ובין השמשות וכו' ומצאת טמא הרי זו בחזקת טהרה וכו' ומצאת טמא ובין השמשות לא הפרישה לאחר ימים בדקה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טומאה וכו' מן המנחה ולמעלה ה\"ז בחזקת טומאה וחכמים אומרים אפילו שנים בנדתה בדקה ומצאת טהור ובין השמשות לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאת טמא הרי זו בחזקת טהרה והיא הגהת הר' יהוסף ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אבל מטמאה מע\"ל ואפילו בימי זיבה ודלא כרבא וכדכתבינן: \n",
+                "<b>ה\"ז בחזקת טמאה </b>מספק ומביאה קרבן ואינו נאכל ובגמ' אמרי' לוי תני במתניתיה הכא בדקה שביעי שחרית ומצאה טמאה ובין השמשות לא הפרישה ואחר הימים בין בדקה ומצאה טהור בין בדקה ומצאה טמא ה\"ז ספק זבה דכיון דלא הפרישה בטהרה לא שחרית ולא ערבית איכא לספוקי ברואה שמיני ותשיעי ועשירי ואימר נמי שמא פסקה ביני וביני: \n",
+                "<b>ואם יש לה וסת דיה שעתה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל כי האשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה בענין שתהיה טמאה בעת הוסת לבד ותהיה דיה שעתה ולא תצטרך בזה שלש פעמים לקובעו כדין כל וסת לפי שבתוך הי\"א ימים דמיה מסולקים ע\"כ וכי דייקת שפיר לא קשה הר\"ב ז\"ל דידיה אדידיה ממאי דפי' מתני' דהכא אמתני' שפי' ס\"פ בנות כותים: \n",
+                "בפי' רעז\"ל עד שתפרוש בה\"ש והיינו דקתני מן המנחה ולמעלה: \n",
+                "עוד בפירושו לפי שביום ראשון הוחזק המעין פתוח אמר המלקט ובגמ' משמע דלרבי אפילו בראשון נמי מטהרינן מ\"ט אטו כולהו לאו בחזקת טומאה קיימי וכיון דפסק פסק ראשון נמי כיון דפסק פסק. וע\"ש בספר הלבוש שהביא שם בראש הסי' דאע\"ג דקיי\"ל בכל התורה מקצת היום ככולו אפילו בסוף היום גבי זבה וזב לא אמרינן הכי והביא שם הילפותות ע\"ש גם ע\"ש ברא\"ש סי' קצ\"ד ותדע ותשכיל מן מוצא דבר דין יולדת בזוב מן התורה ומה שהאידנא נהגו להחמיר להיות יושב ז' ימים נקיים כזבות גדולות אפילו בטפת דם כחרדל ואינם מחלקות בין ימי נדה לימי זיבה כדי שלא יבאו לטעות ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "בסוף פי' רעז\"ל והלכה כר' אליעזר. אמר המלקט והוא אחד מד' מקומות שהלכה כמותו בסדר זה כדכתיבנא לעיל בפרק קמא דמכילתין. ובת\"כ הוא שנוי בפ\"ה דמ' זבין ותניא עוד התם ר' יוסי ור\"ש אומרים נראין דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע ודברי ר\"ע מדברי שניהם אבל הלכה כדברי ר' אליעזר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזב והזבה והנדה וכו'. </b>ובגמ' זה אחד משלשה דברי חכמה ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע והאחד איתא במתני' דס\"פ בתרא דנגעים והאחד ליתיה במשנה והוא בת מחזיר גרושתו משנשאת לאחר מה היא לכהן והשיב להן אמר קרא גבי מחזיר גרושתו משנשאת כי תועבה היא היא תועבה ואין בניה תועבין. ועוד שאלו ממנו שלשה דברו אגדה ושלשה דברי בורות ושלשה דברי דרך ארץ כדאיתא בגמרא ותימה דלא תני הכא את זו שאלו כדתני התם בס\"פ בתרא דנגעים: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ומת נתון עליה אמר המלקט פי' שאר מתים כדמפר' ואזיל עד שימוק הבשר עיין בס' קרבן אהרן ס\"פ שני דפרשת זבין: ובגמרא משום ר' אליעזר אמרו עד שיבקע כרסו: \n",
+                "<b>בש\"א כל הנשים מתות נדות </b>וכן נמי אית להו דכל האנשים מתים זבין משום שבראשונה היו מטבילין ע\"ג מתים והיו זבין חיים מתביישין התקינו שיהיו מטבילין ע\"ג כל האנשים מפני כבודן של זבין חיין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שנעקר משמתה </b>אבל לת\"ק אע\"ג דנעקר משמתה מטמאה משום כתם דסבר מקור מקומו טמא הילכך אע\"ג שנעקר לאחר מיתה מטמא בנדות מפני שהיה במקור מחיים ור' יהודה ס\"ל דמקור מקומו טהור ולאחר מיתה לאו רואה היא: \n",
+                "<b>לפיכך אינה מטמאה באהל. </b>בגמ' דייק מכלל דלת\"ק באוהל נמי מטמא ודם תבוסה איכא בינייהו דלר' יהודה הואיל וספק היא ספק אם נעקר כולו מחיים ספק אם נעקר מקצתו לאחר מיתה הוי דם תבוסה ומדרבנן מטמא באהל ור' יוסי סבר האי לאו דם תבוסה הוא דכיון דכורעת לילד הוי כאלו נעקר כולו מחיים ומ\"מ ויצאת ממנה רביעית דם שהוא מטמא משום כתם א\"ר יוסי לפיכך אינו מטמא באהל: \n"
+            ],
+            [
+                "ובפי' ר\"ע ז\"ל כנוגע בטמא מת שהוא ראשון אמר המלקט ומתני' אבא שאול היא דתניא אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש לטמא שנים ולפסול א' ועיין לקמן סוף סי' ראשון דפ' שני דטבול יום ובסי' ה': ומצאתי שנמחקה מלת אף ממלתייהו דב\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם נפל מרוקה ומדם טוהר שלה </b>דהוי להו משקין היוצאין מן הטבול יום וטהורים הן דהכי תנן ר\"פ שני דטבול יום משקה טבול יום כמשקין שהוא נוגע בהן וכו'. בש\"א צריכה טבילה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל מיהו לענין טומאה מודו דבועלה מטמא מדרבנן גזרה יום י\"א אטו תוך י\"א דמטמא ביעלה מדאורייתא בגמרא בברייתא יליף לה מדכתיב כמשכב נדתה יהיה לה הוסיף לה הויה של שימור:  ",
+                "<b>ובה\"א פטורין. </b>טפי הוה ניחא למיגרס וב\"ה פוטרין מן הקרבן כמו שהוא דרך המשניות והברייתות כמ\"ש בפ\"ט דפרה סי' ד' וכן מ\"מ אח\"כ ע\"י הרי\"א ז\"ל וכן הוא בפירש\"י ז\"ל וב\"ה פוטרין וכמו שהעתיק רעז\"ל:  ",
+                "<b>טבלה ביום שלאחריו וכו'. </b>עיין במ\"ש ר\"פ שני דזבין:  ",
+                "<b>ה\"ז גרגרן </b>ס\"פ בא סימן איכא מאן דמוכיח מההיא ברייתא דמייתי התם דאסור להיות גרגרן ולשמש ביום י\"ב עם הרואה בי\"א אלא דרב אשי אמר דלעולם אינו אסור להיות גרגרן ומתרץ לברייתא שפיר ע\"ש:  ",
+                "ומ\"מ ומודים ברואה בתוך י\"א יום וטבלה לערב ושמשה שהוא מטמא משכב ומושב וחייבת בקרבן והיא הגהת הרי\"א ז\"ל:  ",
+                "<b>ה\"ז תרבות רעה. </b>בגמרא אמרינן דב\"ה היא דלב\"ש כי לא חזיא נמי גזרי' מדרבנן אטו ראתה כיון דכי חזיא מטמאה למפרע מדאורייתא וכן נמי תניא בהדיא בברייתא א\"ל ר' יהודה לב\"ה וכי לזו אתם קורין תרבות רעה והלא לא נתכוין אלא לבעול שומרת יום: ובעילתם תלוין ותייבים אשם תלוי  ",
+                "סליק פירקא וסליקא מסכת נדה"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b6200ede47d06bc7b46143a7208e170cf5bce81e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,442 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Niddah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Niddah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<small>בעזה\"י אשר את יעקב פדה. ונתן לנו תורה ארוכה מארץ מדה. נתחיל מסכת נדה.</small><br><b>דיין שעתן. </b>אין לדקדק הכא מאי דיין שעתן כמו שמדקדק בפ' שני דסוטה גבי מנחה דקתני התם בברייתא מגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן ודין דהכא שייך שפיר למיתני דיין לאפוקי מהלל וחכמים תוס' ז\"ל פ' הקומץ רבא דף י\"ט. ובגמ' פריך ללישנא קמא דקאמר טעמא דשמאי משום דקסבר העמד אשה על חזקתה ואשה בחזקת טהרה היתה עומדת דמאי שנא ממקוה דתנן בפ' שני דמקואות מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה\"י בין ברה\"ר טמאות לשמאי קשיא למפרע דהא מטמאינן טהרות למפרע ולא אמרינן העמד מקוה על חזקתו להלל קשיא ודאי דאילו מעל\"ע שבנדה תולין לא אוכלין ולא שורפין והה\"נ מפקידה לפקידה להלל ואילו הכא טומאה ודאי מטמאינן להו למפרע ושורפין עליהם את התרומה דמדקתני ברה\"ר טמא אלמא כודאי משוי להו ומסיק התם לרבנן איכא תרתי העמד טמא על חזקתו ובחזקת מקוה איכא ריעותא שהרי חסר לפניך אבל באשה בדידה הוא דהויא רעותא שהורע חזקת טהרתה קצת שהרי דם לפניך ומשום הך ריעותא לחודה לא מרעינן לה הואיל ובטהרות לא משכחת ריעותא אחריתי וכי אמרת העמידם על חזקתם בחזקת טהרה הם. ועוד פריך בגמ' לשמאי דלא מטמא למפרע מספק דמ\"ש מחבית דתניא היה בודק את החבית להיות מפריש עליה תרומה והולך ואח\"כ נמצאת חומץ כל שלשה ימים הראשונים ודאי מכאן ואילך ספק קשיא לשמאי ומסיק התם נמי איכא תרתי לריעותא העמד טבל על חזקתו ואימור לא נתקן ובחזקת יין דחבית נמי איכא ריעותא שהרי החמיץ לפניך אבל גבי אשה ליכא אלא חדא ריעותא כדאמרן ועיין במ\"ש בפ' שני דמקואות סי' ב' ועוד הקשו בגמ' לשמאי דמטהר לגמרי ממתניתין דתנן לקמן בפ' דם הנדה השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ או עד שעת הכבוד ותרצו דהתם נמי כיון דאיכא שרצים דגופיה ושרצים דאתו ליה מעלמא כתרתי לריעותא דמי. ואיבעית אימא היינו טעמא דשמאי דאשה מרגשת בעצמה כשנעקר דם מן המקור והאי מדלא הרגישה עד עכשיו השתא הוא דחזאי ואפי' היא ישנה מרגשת מידי דהוה אהרגשת מי רגלים ומודה שמאי בשוטה ומאי כל הנשים דקתני פקחות והא דלא קתני נשים לאפוקי מדר' אליעזר והלל ס\"ל דאפי' אם היא פקחת ונעורה אינה מרגשת שהוא דם דכסבורה שהוא מי רגלים ואב\"א היינו טעמא דשמאי דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי והלל ס\"ל דכותלי בית הרחם העמידוהו ושמאי ס\"ל דכותלי בית הרחם לא מוקמי דם ומודה שמאי דמשמשת במוך שהוא מעמיד ומעכב הדם ותניא כי האי לישנא דטעמא דשמאי משום דאי הוה דם מעיקרא הוה אתי ובמסקנא אמר רבא טעמא דשמאי משום פריה ורביה וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל. ותניא נמי הכי ופרכינן בגמ' ומאן דתני כי האי לישנא הא תניא כי היאך לישנא דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ומשני דהתם הלל הוא דקטעי דסבר טעמא דשמאי משום הכי הוא ואמר ליה שמאי לא טעמא דידי משום ביטול פריה ורביה הוא. ואמרינן בגמ' פ' כל היד (נדה דף ט\"ו) דרבי יהודה בנו של ר' יוחנן בן זכאי ס\"ל כשמאי דאמר כל הנשים דיין שעתן וכתבו שם תוס' ז\"ל דמ\"מ מודה שמאי בחד אחר דטמא ז' כיון דחייב אשם תלוי ע\"כ. ועיין על זה במ\"ש בפ' דלקמן סימן ג':  ",
+                "<b>ממעט על יד. </b>וכתוב בסדר משנה אשר עם פי' כף נחת בהג\"ה על יד כמו כלאחר יד שהדבר שאינו נעשה ברצונו הוא נעשה באחורי היד לא בתוך היד ור\"ל אם מעל\"ע ממעט זמנו יותר מן הזמן שיש בין פקידה לפקידה ישאר מפקיד' לפקידה על יד כלומר אחר היד שלא נחשבהו ונחשוב מעל\"ע וכן ההפך ע\"כ:  ",
+                "<b>כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. </b>ובגמ' מסיק דמתניתין ר' דוסא היא ובשראתה בשעת וסתה אבל שלא בשעת וסתה דברי הכל מטמא למפרע אפי' לר' דוסא:  ",
+                "<b>ה\"ז כפקידה וממעט על יד מעל\"ע וכו'. </b>בגמ' פריך השתא מעל\"ע ממעטת מפקידה לפקידה מיבעיא ופירש\"י ז\"ל השתא מעל\"ע דאתמול דזמן ארוך ממעטת פקידה זו דעדים מפקידה לפקידה דשחרית היום בזמן מועט מיבעיא ע\"כ ותוס' ז\"ל פירשו השתא מעל\"ע ממעטת פי' מעל\"ע דפשעה ולא בדקה שחרית כי בדקה ערבית ומצאה טמאה בדיקה של צהרים דלאחר תשמיש מיעטה דלא מטמאה מעל\"ע כ\"ש כשבדקה שחרית ולא פשעה כלום דממעטת דלא מטמא' משחרית ומשני מהו דתימ' מעל\"ע חשו בה רבנן לפסידא דטהרות אבל מפקידה לפקידה אימא לא קמ\"ל וכתבו תוס' ז\"ל והקשה הר' יעקב מאורלינאש דהכא תנן דכל אשה שיש לה וסת וד' נשים ואשה שעברו עליה ג' עונות דיין שעתן ואעפ\"כ צריכות לבדוק כדתנן בסוף פירקי' אעפ\"י שאמרו דיין שעתן צריכות להיות בודקות חוץ מן הנדה וכו' ובפ' בנות כותים תניא זבה ושומרת יום מטמאה מעל\"ע ואפ\"ה מפ' רב יהודה התם בההוא פירקא דכל י\"א יום אינה צריכה בדיקה וי\"ל דיש לה וסת איכא למימר כיון דאורח בזמנו בא צריכה בדיקה בשעת וסתה ואהנך נמי איכא למימר דצריכה בדיקה שלא תשתכח תורת בדיקה מהן בתולת דמים כשתראה ומעוברת ומניקה לכשיעברו ימי עבורה ומניקותה לפי שהורגלו זמן מרובה בלא בדיקה וזקנה אע\"ג דלא אתיא תו לידי בדיקה וליכא למיגזר בה מידי מ\"מ גזר לה אטו אחרינא אבל תוך י\"א יום אינה צריכה בדיקה דזמן מועט הוא ולא תשתכח תורת בדיקה דאחר י\"א יום תבדוק וגם זמן מועט יש משבדקה עכ\"ל תוס' ז\"ל:  "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה יושבת במטה וכו'. </b>מה שפי' ר\"ע ז\"ל הוא לשון התלמוד שבתלמוד שבדפוס עם פי' רש\"י ז\"ל. אבל הרמב\"ם ז\"ל דומה שהיתה לו נוסחא אחרת בלשון התלמוד שפי' וז\"ל שָֹם מְשָׁלוֹ יושבת במטה ולא אמר היתה עסוקה בטהרות להודיעך שאפי' למי שאמר דיה שעתה אמנם יאמר זה לטהרות בלבד אבל לענין משכב ומושב הנה היא מטמאה מעל\"ע האות על זה אמרו וכולן טהורות ולא אמר והמטה טהורה ע\"כ וכבר אפשר להתיישב בדוחק לשון התלמוד גם לפי' הרמב\"ם ז\"ל ומתוך שני הפירושים משמע דעיקר הגירסא וכולן טהורות וכן הוא בדפוס משניות אשר עם פי' כף נחת ופי' בקיצור וכולן הטהרות אבל המטה מטמאה מעל\"ע ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל הא אם אין לה וסת דמטמאה מעל\"ע מטה נמי טמאה וכו'. ולא הויא מטה דבר שאין בו דעת לשאול דקיי\"ל דבר שאין בו דעת לישאל ספקו טהור דטומאה זו ע\"י אדם באה הכי א\"ר יוחנן בגמ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר ד' נשים דיין שעתן וכו'. </b>גמ' תניא א\"ל ר' אליעזר לר' יהושע אתה לא שמעת אני שמעתי אתה לא שמעת אלא אחת אני שמעתי ד' אין אומרין למי שלא ראה את החדש יבא ויעיד אלא למי שראהו כל ימיו של ר' אליעזר היו עושין כר' יהושע לאחר פטירתו של ר' אליעזר החזיר ר' יהושע את הדבר ליושנו כר' אליעזר. ובעינן בחייו מ\"ט לא ומשני משום דר' אליעזר שמותי הוא וסבר אי עבדינן כותיה בחדא עבדי כותיה באחרנייתא ומשום כבודו דר' אליעזר לא מצינן מחינן בהו לאחר פטירתו של ר' אליעזר דמצינן מחינן בהו אי עבדי כותיה באחרניתא החזיר את הדבר ליושנו: \n",
+                "<b>אבל הלכה כר' אליעזר. </b>מ\"מ אבל הלכה כדברי ר' אליעזר וכן הגיה ג\"כ הר' יהוסף ז\"ל. גמ' אמר שמואל וכן א\"ר אלעזר בד' מקומות בסדר טהרות הילכתא כותיה דר' אליעזר חדא הא ואידך דבפ' בתרא דמכילתין דתנן הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון וכו' ואידך אחורי כלים שנטמאו במשקין דבפ\"ח דמסכת טהרות ואידך דתניא המקשה. כמה תשפה ותהא זבה מעל\"ע דברי ר' אליעזר והלכה כדבריו והכי אמר נמי לקמן במתניתין בפ' בנות כותים ואף על גב דבהדיא תנן בהו במשנה או בברייתא אבל הלכה כר' אליעזר הא קמ\"ל שמואל שאין למדין הלכה מפי תלמוד מדאיצטריך ליה למיפסק בהו הלכה כר' אליעזר ופי' רש\"י ז\"ל שאין למדין הלכה מפי תלמוד דהיינו מה שנשנה במשנה או בברייתא מפני שהתנאים לא דקדקו איש בדברי חברו וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שנשואה. </b>דבעינן בתולת דמים פי' מדמי נדות ולא בתולת בתולים שאפי' ראת דם אחר נשואין מחמת בעילה או ראת מחמת לידה עדיין אני קורא לה בתולה והא דאמר רב כהנא תנא שלש בתולות הן בתולת אדם בתולת קרקע בתולת שקמה ולא קתני נמי בתולת דמים. רב נחמן בר יצחק שני כי קתני מידי דלית ליה שם לווי אבל מידי דאית ליה שם לווי לא קתני רב שישא בריה דרב אידי אמר כי קתני מידי דתלי במעשה מידי דלא תלי במעשה לא קתני רב חיננא בריה דרך איקא אמר כי קתני מידי דלא הדר לברייתו אבל מידי דהדר לברייתו דכשתזקין מסתלקין דמיה לא קתני רבינא אמר כי קתני מידי דקפיץ עליה זבינא דבתולת בתולין וקרקע ושקמה נוחה ללקוחות יותר משאינם בתולות אבל בבתולת דמים לא ניתא להו בהו דאדרבה אי לא הויא בתולה ניחא להו טפי דכשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפים לאשה: \n",
+                "<b>משיודע עוברה. </b>לסוף שלשה ירחים ואע\"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר דכתי' ויהי כמשלש חדשים ומ\"מ אינה ראי' גמורה משום דאיכא דילדה לט' ואיכא דילדה לשבעה ושמא ניכר עוברה לשליש ימיה דהיינו שני חדשים ושליש: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים דייה שעתה. </b>עד כ\"ד חדש זמן הנקת התינוק וחכמים הם ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון דפליגי עליה בברייתא דסברי דשוב אין הדם חוזר מכיון שילדה עד כ\"ד חדש ודלא כר\"מ דס\"ל שחוזר אם אינה מניקה ונעשה חלב אם היא מניקה. וה\"ג בגמ' ת\"ר מניקה שמת בנה תוך כ\"ד חדש הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעל\"ע ומפקידה לפקידה לפי שאין הדבר תלוי אלא בהנקת התינוק לפי שהדם נעכר ונעשה חלב וכיון שמת חוזר הדם לקדמותו לפיכך כיון דביניקה תליא מילתא אם היתה מניקתו והולכת אפי' ד' או ה' שנים דיה שעתה דברי ר\"מ ר' יוסי ור' יהודה ור' שמעון אומרים דיה שעתה אע\"פ שמת שאין הדבר תלוי ביניקת הולד אלא מתוך צער לידה אבריה מתפרקין ודמה מסתלק ואינו חוזר עד כ\"ד חדש הלכך ל\"ש מת ול\"ש חי לפיכך כיון דלאו בתינוק תליא מילתא אם היתה מניקה ד' או ה' שנים מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה שהרי לסוף כ\"ד חדש חוזרת נפשה דהיינו דמה אליה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש עונות. </b>עיין בהר\"ן ז\"ל שעל הלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דפ' שני דשבועות דף ש\"ו. ולקמן בפ' שני סי' ד' כתבתי קיצורו: \n",
+                "<b>ר' אלעזר אומר כל אשה וכו'. </b>נלע\"ד דר' אלעזר גרסי' בלי יו\"ד דאי ר' אליעזר ביו\"ד הא קאמר בהדיא זקנה לעיל בסמוך אלא ר' אלעזר גרסי' שהוא ר' אלעזר בן שמוע ולפי זה צריך להגיה בפי' רש\"י ז\"ל בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ\"ו) ר' אלעזר גרסי' ע\"כ. כלומר בלי יו\"ד והתם מייתי למתניתין. ובגמ' תניא אמר להם ר' אלעזר לחכמים מעשה בריבה אחת בהיתלו שהפסיקה שלש עונות ובא מעשה לפני חכמים ואמרו דייה שעתה א\"ל אין שעת הדחק ראיה דשנת בצורת היתה וחשו רבנן להפסד דטהרות. עוד גרסי' בגמ' ת\"ר מעשה ועשה רבי כר' אלעזר לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אמר כדאי הוא ר' אלעזר לסמוך עליו בשעת הדחק ומסקינן בגמ' מכח ברייתא אחריתי דבוסתות סבר לה ר' אלעזר דבתרי הוי חזקה כרבי דאמר דבתרי זימני הויא חזקה בכל דבר אבל סתם מתניתין לקמן ספ\"ט כרשב\"ג דבתלתא הוא דהויא חזקה: \n",
+                "<b>שעברו עליהן שלש עונות דיין שעתן. </b>גמ' תני תנא קמיה דר' אלעזר דייה שעתה אמר ליה פתחת בתרי וסיימת בחדא דילמא מעוברת והיא מניקה קאמרת ומילתא אגב אורחא קמ\"ל דימי עבורה עולין לה לימי מניקותה וימי מניקותה עולין לה לימי עבורה פירש\"י ז\"ל מעוברת והיא מניקה שנולד עוברה ומניקתו א\"נ מניקה ונתעברה והה\"נ למעוברת גרידתא והא דנקט מעוברת והיא מניקה לומר לך שמצרפין ימי מניקותה לימי עבורה לשלשה עונות כגון שהפסיקה שתים בימי עבורה ואחת בימי מניקותה או חילוף דהכי משמע מעוברת והיא מניקה בתוך הפסקת העונות הללו ע\"כ. והקשו תוס' ז\"ל והא במתניתין דבסמוך נמי קתני ובמה אמרו דייה שעתה וקאי אד' נשים ותרצו דהתם ליכא למטעי אבל הכא איכא למיטעי ולומר מעוברת והיא מניקה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל בשניה מטמא' מעל\"ע. </b>פי' תוס' ז\"ל בדף ט' מכח הברייתא דהתם דקתני זקנה שעברו עליה ג' עונות סמוך לזקנתה וראתה דיה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה דייה שעתה ועוד עברו עליה ג' עונות וראתה הרי היא ככל הנשים ומטמאה מעל\"ע ומפקידה לפקידה וכו' כתבו דהא דקתני הכא אבל בשניה מטמאה מעל\"ע היינו כי ראתה הזקנה בסוף שלשים יום בשניה. ואיכא תנאי ואמוראי דפליגי בגמ' אי דייה שעתה קאי אכולהו ד' נשים ואיכא מאן דס\"ל דלא קאי רק אבתולה וזקנה דבתולה כיון דראתה פעם ראשונה ושניה הוחזקה רואה זקנה נמי כיון דחזיא תרי זימני אחר שלש אשתכח דלאו סלוק דמים אלא דלוג וסתיי אבל מעוברת ומניקה דיין שעתן כל ימי עבורן דיין שעתן כל ימי מניקותם דדמיהן מסולקים ואפי' לא נסתלקו מתחלה מסתלקין והולכין הן תדיר: \n",
+                "<b>אף השניה דייה שעתה. </b>נ\"א אף בשניה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מן הנדה. </b>בגמ' פריך לר' יוחנן דאמר דכמו דאשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ה\"נ קובעת לה וסת בתוך ימי נדתה א\"כ תבדוק בימי נדתה לדעת אם תשנה וסת שלשה פעמים ליום אחר שאינה למודה עד עכשיו תקבע לה וסת ומשני אמר לך ר' יוחנן כי אמינא אנא היכא דחזיתיה ממעין סתום אבל היכא דחזיתיה ממעין פתוח לא אמרינן פירש\"י ז\"ל בלשון שני מעין סתום שראתה היום ופסקה וחזרה וראתה בד' או בחמישי לנדתה אבל ממעין פתוח כגון שלא פסקה וראתה אבג\"ד לחדש וראתה פעם שניה בד' בחדש וכן שלישי' לא מהניא ראיה דרביעי' בחדש דנדות קמא למקבע ומתניתין במעין פתוח ע\"כ: \n",
+                "<b>והיושבת על דם טוהר. </b>גמ' קכ\"ד מבקשת לישב כשכלין ימי לידה ז' לזכר וי\"ד לנקבה לא בעיא בדיקה הניחא לרב דאמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו שפיר אלא ללוי דאמר שני מעינות הם ולסוף ז' לזכר וי\"ד לנקבה נסתם הטמא ונפתח הטהור וס\"ל ללוי דאפי' בשמיני לזכר לעולם היא טמאה עד שתפסוק דהא לא נסתם הטמא תבדוק בשביעי דילמא אכתי לא פסק ההוא מעין טמא ומסיק מי קתני מבקשת לישב יושבת קתני שכבר נכנסו ימי טוהר ופרכינן אי יושבת מאי למימרא ומשני מ\"ד תבידוק דילמא קבעא לה וסת תוך שמונים דנקבה שלשה ראיות מעשרים לעשרים שכשיכלו ימי טוהר הנה לה וסת לעשרים קמ\"ל דמעין טהור למעין טמא לא קבעה והדר פריך איפכא הניחא ללוי דאמר שני מעינות הם אלא לרב דאמר מעין אחד הוא התורה טמאתו בתוך ז' לזכר וי\"ד לנקבה והתורה טהרתו אח\"כ תבדוק דילמא קבעה לה וסת ומשני אפ\"ה מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה. וכתבו תוס' ז\"ל חוץ מן הנדה ויושבת על דם טוהר לא מפ' במתני' אלא הנהו דאינם צריכין בדיקה מחמת דאין קפידא בראייתם דנדה בלאו הכי טמאה ויושבת על דם טוהר אפי' אם תראה לעולם טהור אבל איכא נמי הא דקתני בברייתא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שהיא בחזקת טהרה ואין הנשים בודקות אות' וההיא דסוף פ' בנות כותים דכל י\"א יום בחזקת טהרה ואינה צריכה בדיקה ולא מפיק להו הכא משום דמסולקים בדמים לא קתני וא\"ת מ\"ש דלא הגיע זמנה לראות דלא בעיא בדיקה ומעוברת ומניקה בעיא בדיקה כדקתני צריכה להיות בודקת אכולהו וי\"ל דכל זמן שלא הוחזקה היא מסולקת בדמים יותר מכולן עכ\"ל תוס' ז\"ל בפירקי' דף י'. ועוד כתבו בסוף פרק בנות כותים אמתני' דתנן התם כל י\"א יום בחזקת טהרה דמפר' רב יהודה התם בחזקת טהרה לומר שאינה צריכה בדיקה אע\"ג דתניא התם דגם זבה או שומרת יום כנגד יום מטמאה מעל\"ע ובפ\"ק אמרינן דאשה שיש לה וסת וד' נשים ואשה שעברו עליה ג' עונות דיין שעתן ותנן התם אע\"פ שאמרו דיין שעתן צריכות להיות בודקת וי\"ל דיש לה וסת איכא למימר כיון דארח בזמנו בא צריכה בדיקה בשעת וסתה ואהנך נמי איכא למימר דצריכה בדיקה שלא תשתכח תורת בדיקה מהן בתולת דמים כשתראה ומעוברת ומניקה לכשיעברו ימי עבורה ומניקותה לפי שהורגלו זמן מרובה בלא בדיקה וזקנה אע\"ג דלא אתיא תו לידי בדיקה וליכא למיגזר בה מידי מ\"מ גזר לה אטו אחריני אבל תוך י\"א יום אינה צריכה בדיקה דזמן מועט הוא ולא תשתכח תורת בדיקה דאחר י\"א יום תבדוק וגם זמן מועט יש משבדקה עכ\"ל ז\"ל וכבר נכתב זה לעיל בראש הפרק: \n",
+                "<b>ומשמשת בעדים. </b>אארבע נשים ואאשה שיש לה וסת קאי. תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>חוץ מיושבת על דם טוהר. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ובתולה שדמיה טהורים. </b>עי' במ\"ש לקמן ר\"פ בתרא: \n",
+                "<b>וּפַעֲמָיִם </b>גרסי' פי' שני פעמים והכי מוכח בירושלמי דגרסי' התם א\"ר יוסי בר' בון פעמים כנגד שני פעמים שהיום משתנה על הבריות ע\"כ. ובבבלי במימרת שמואל חכמים תקנו להם לבנות ישראל שיהו בודקות עצמן שחרית וערבית בפירקין ופירש\"י ז\"ל מתניתין היא ופעמים צריכה להיות בודקת ויכו' ע\"כ. והביאה הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד דהלכות מטמאי משכב ומושב סימן זיי\"ן. וכן משמע ג\"כ מפי' רש\"י דמתניתין דריש פירקין ובכמה דוכתי וכן הוא בטור י\"ד סי' קצ\"ו בשם סמג וכן הוא בסמ\"ק וספר התרומה והמרדכי בשם הרוקח. וכן בש\"ע ובספר הלבוש שם סי' קצ\"ו סעיף ד' אמנם מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל משמע קצת דגרסינן ופעמים שכתב שלש עתים וכו': \n",
+                "<b>בשחרית ובין השמשות. </b>גמ' אמר ר\"י אמר שמואל לא שנו אלא לטהרות אבל לבעלה מותרת פשיטא שחרית תנן דטהרות הוא דהא אין משמשין מטה ביום אלא אי איתמר אסיפא איתמר ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה דדוקא לטהרות אבל לבעלה מותרת לשמש בלי בדיקה אלא אגב דבעיא בדיקה לאחר תשמיש לטהרות שהיא עסוקה בהן שמא ראתה לאחר תשמיש מחמת תשמיש בודקת גם לבעלה לפני תשמיש. וכבר פירשו ר\"ע ז\"ל ברישא גבי ומשמשת בעדים: \n",
+                "<b>יתירות עליהן כהנות. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אף וכו'. </b>בפירקי' דף ו'. וקשה לי דהתם קאמר והוינן בה מאי דהוה הוה ואמר רב חסדא לא נצרכה אלא לתקן שיריים שבפניה ע\"כ. והכא בדוכתה ליכא שום תלמוד עלה ואין זו שיטת התלמוד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בנשים משובחת. </b>דוקא שלא בשעת תשמיש אבל לפני תשמיש אדרבה אין לה לבדוק שלא יהא לבו נוקפו ופורש וז\"ל הרא\"ש ז\"ל כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ובאנשים תקצץ ומיירי באשה עסוקה בטהרות אבל אינה עסוקה בטהרות אין לה לבדוק כלל שלא יהא לבו נוקפו ופורש ואיש אפי' אם הוא עסוק בטהרות כיון שאין קרי יוצא בלא הרגש אין לו לבדוק כלל כדי שלא יבא לידי השחתת זרעו ע\"כ: \n",
+                "<b>ובאנשים תקצץ. </b>ובגמ' בעי דינא תנן אי לטותא תנן ומסיק לטותא תנן. ואם היה צריך להשתין מסייע בביצים מלמטה ואע\"פ שאינו נשוי. ובגמ' תניא בד\"א לענין ש\"ז אבל לענין זוב כדי למנות ראיותיו שתים לטומאה ושלש לקרבן אף הוא משובח כנשים ולענין ש\"ז נמי אם בא לבדוק בצרור או בחרס או במטלית עבה בודק: \n",
+                "<b>החרשת וכו'. </b>ובגמ' דוקא חרשת שאינה לא שומעת ולא מדברת אבל חרשת שהיא מדברת בודקת לעצמה וחברותיה מראות לה ג\"כ: \n",
+                "<b>מתקנות אותן ואוכלות בתרומה. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>אחד לו ואחד לה. </b>לקנח לאחר תשמיש רש\"י ז\"ל. ובסוף פירקין דלעיל בגמ' באיכא דאמרי אמרינן דאין אשה בודקת לאחר ביאה דא\"כ שתצריכנה לבדוק אחר ביאה לבו נוקפו קודם ביאה ופורש ופי' רש\"י ז\"ל שם והא דתנן לקמן דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים בעסוקות בטהרות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא על שלו וכו'. </b>בשבועות איכא פלוגתא דאמוראי אי מתני' מיירי באשה שהיא סמוכה לוסתה ואכניסה הוא דחייבין או אי מתני' מיירי בשלא סמוך לוסתה שהוא אנוס אכניסה ואפרישה הוא דחייבין שאמרה לו נטמאתי ופירש מיד בקושי כי ההיא דתנן התם היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו ונראה שהמסקנא היא דמתני' בסמוך לוסתה מיירי ואכניסה דאילו אפרישה הא תנינא ליה התם ותרתי למה לי דדוחק הוא למימר דלעולם דקאי אדין הפרישה והא דהדר תנא ליה הכא איידי דבעי למיתני נמצא על שלה לאשמעינן חילוק בין קנחה מיד לקנחה לאחר זמן הדר תנא נמי נמצא על שלו אע\"ג דלא איצטריך: \n",
+                "<b>טמאים וחייבים בקרבן. </b>בגמ' פריך אמאי ודאי לשרוף תרומה ולהתחייב קרבן ליחוש דילמא דם מאכולת הוא וקמייתי חולין לעזרה ויהיו טמאים מספק לתלות תרומה ולהביא אשם תלוי ומשני ר' זירא אותו מקום בדוק הוא אצל מאכולת פי' דודאי אין שם מאכולת ודם מגופה קאתי ואיכא דאמרי דחוק הוא אצל מאכולת שאין מאכולת יכולה להכנס לשם ובגמ' מפ' דאיכא בינייהו כגון דאשתכח מאכולת רצופה פי' מעוכה על העד רחוק מן הדם קצת ללישנא דבדוק כיון דקים להו לרבנן דאין שם מאכולת ודאי דם מגופה הוא שהרי העד היה בדוק לה קודם הקינוח ומאכולת מעלמא הואי התם בעד שהיא רצופה וללישנא דדחוק איכא לספוקי שמא האי דם ממאכולת ומתוך שדחוק הוא מיעכה השמש בשעת תשמיש: \n",
+                "<b>איותיום </b>גרסי' ובערוך אוותיאוס ובערך הו\"ו ג\"כ אית דגרסי וסת ע\"כ. ובפי' הרב רבינו גרשום ז\"ל בפירושו לגמ' כריתות מצאתי כתוב איותיום. גמ' ת\"ר איזהו שיעור וסת משל לשמש ועד שעומדין בצד המשקוף ביציאת שמש נכנס עד הוי וסת שאמרו לחייבה חטאת לקנוח מבחוץ ולא לבדיקה מבפנים דא\"כ שהתה יותר מכשיעור ואין כאן אלא טומאת ספק ואשם תלוי וז\"ל רש\"י ז\"ל בפ\"ק דף י\"ב לקנוח מבחוץ אם בקנוח מצאה דם בכשיעור הזה חייבין חטאת אבל אם בבדיקתה מצאה כבר ארך השיעור שהרי לא בצד המשקוף עומד אלא בידו אוחזתו ויש כאן שיעור עודף כדי הבאה מידה למשקוף ואשם תלוי איכא ולא חטאת איכא ע\"כ: \n",
+                "<b>ופטורין מן הקרבן. </b>תנא וחייבין אשם תלוי ותנא דידן אם תמצא לומר דפטור אף מאשם תלוי טעמא משום דבעינן חתיכה משתי חתיכות דכתיב באשם תלוי אחת מכל מצות ה' וקסבר יש אם למקרא מצות קרינן הלכך בעינן שתים אחת של אישור ואחת של היתר ואכל אחת ואינו יודע איזו אכל אשתו ואחותו עמו בבית ובא על אחת מהן כסבור אשתו היא ונודע ששתיהן היו במטה ואינו יודע על איזה מהן בא אבל הכא חדא חתיכה היא ספק שריא ספק אסורא ותנא ברא סבר יש אם למסורת והכי פליגי במסכת כרתות ר\"פ ספק אכל ומשמע התם דברייתא מפ' למתני' ולא פליגי כמו שכתבו שם תוס' ז\"ל וכמו שרמזתי ג\"כ במה שפירשו כאן ור' אליעזר הוא דס\"ל דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות דיש אם למסורת וה\"נ ס\"ל גבי כוי בפ' שני דבכורים וגבי ספק בן ט' לראשון ובפ' החולץ סי' ב' כמו שכתבתי שם ואית מאן דמפרש התם טעמא דמאן דבעי חתיכה משתי חתיכות גבי אשם תלוי משום דשתי חתיכות אפשר אח\"כ לברר איסורן שיביא לאחר זמן בקי שיכיר אם זו הנותרת שומן ודאי חלב אכל ויביא חטאת אבל חתיכה אחת ואכלה א\"א עוד לברר ור' אליעזר סבר לא בעינן לברר איסורן ולא משום טעמא דמצוות קרינן ואיכא מאן דמפ' התם טעמא דמאן דבעי חתיכה משתי חתיכות משום דסבר שתי חתיכות איקבע איסורא דודאי אחד מהן חלב חתיכה א' לא איקבע איסורא ור' אליעזר סבר לא בעינן קביעותא לאיסורא והתם מפ' מאי בינייהו דהני תלתא טעמי ורבינו עובדיה ז\"ל פי' התם ר\"פ ספק אכל כמ\"ד התם דטעמא משום קביעותא ומאן דס\"ל דטעמא משום קביעותא אמרי' התם בגמ' דס\"ל נמי דר\"מ ס\"ל כר' אליעזר דלא בעי קביעותא. ועיין במ\"ש שם בכריתות פ' בתרא סי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו אחר זמן וכו' </b>ואח\"כ וכו' מטמאה את בועלה. כלומר אם שהתה יותר מכשיעור הזה אחר אחר הוא זה וכן כל מעת לעת של בעילה אם בדקה ומצאה טמאה בועלה מיטמא משום נוגע טומאת ערב וספק מדרבנן לתלות ואינו מיטמא משום בועל נדה טומאת ז' ואפי' לתלות ר' עקיבא אומר אף מטמאה את בועלה טומאת ז'. ובגמ' פריך ורמינהו איזהו אחר זמן פי' ר' אלעזר בר צדוק כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו הא כדי שתרד שיעורא רבא הוא ואינה מטמאה את בועלה אלא כשאר מגע מעת לעת ותירץ רב חסדא מאי אחר דקתני מתני' אחר אחר וחסורי מחסרא והכי קתני. איזהו אחר זמן שהן טמאין מספק כדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו וכדי שתרד מן המטה ותדיח פניה מחלוקת ר' עקיבא וחכמים דלר' עקיבא מטמאה את בועלה ולרבנן אינה מטמאה את בועלה ומאי ואח\"כ וזהו אח\"כ שנחלקו בו ר' עקיבא ותכמים. רב אשי אמר אידי ואידי חד שיעורא עד בידה שאינה צריכה להושיט ידה תחת הכר הוי שיעורא כדי שתושיט ותבדוק ועודה במטה ולרב חסדא אפי' עד בידה נפיש כדי שתרד מכדי שתושיט הלכך אחר אחר הוא אלא דברייתא דבגמ' קשיא לרב אשי. וכתבו תוס' ז\"ל תימה כיון דתנן כדי שתושיט ותטול עד מתחת הכר דהוי טמא בועלה טומאת שבעה וחייב אשם תלוי ממילא ידעינן דאם תשהה יותר עד שתרד מן המטה דאחר אחר הוא ואין מטמאה את בועלה טומאת ז' עד כאן. ואיתא בפי' רש\"י ז\"ל בפ\"ק דיומא דף ו' מודים חכמים לר\"ע ברואה כתם וכו' בגמ' פליגי רב ושמואל אי מתני' ר\"מ היא דשמעינן ליה דמחמיר בכתמים טפי מבראיה דראיית ד' נשים דרב אמר למפרע קתני מתני' דמטמאה את בועלה ור\"מ היא ושמואל אמר מכאן ולהבא ורבנן היא ורבותא קמ\"ל כדפי' ר\"ע ז\"ל. וכן אמר ריש לקיש למפרע ור\"מ היא ור' יוחנן אמר מכאן ולהבא ורבנן היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנשים בחזקת טהרה וכו'. </b>תוס' פ\"ק דמכילתין דף י\"ב כתבו דמתני' מיירי אע\"ג דאינה עסוקה בטהרות דבין לבני העיר בין לבאין מן הדרך נשיהן בחזקת טהרה אע\"פ שאינם עסוקים בטהרות. וכתבו עוד תוס' ז\"ל בפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע\"ב) דהא דתנן כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן היינו כשיודע שלא הגיע זמן וסתה דלא חיישי' שמא שנתה וסתה ע\"כ וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל בה' א\"ב כל הנשים שיש להם וסת בחזקת טהרה לבעליהן. ופליגתא דאמוראי היא בגמ' וה\"ג לה שם בגמ' אמר ריש לקיש והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה אבל הגיע עת וסתה אסורה דוסתות דאוריי' רבה בר בר חנה אמר אפי' הגיע עת וסתה מותרת דוסתות דרבנן ופי' הר\"ן ז\"ל שם בהלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דבפ' שני דשבועות דף ש\"ו דריש לקיש דאמר והוא שבא ומצאה תוך ימי עונתה קאי באשה שאין לה וסת שחושש בה לעונתה דהיינו עונה בינונית שהיא שלשים יום דהא מתני' סתמא תנן כל הנשים ומשמע בין יש להן וסת בין אין להן וסת ורב הונא דאמר לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה קאי אאשה שיש לה וסת שחושש לה לוסתה ולא לעונתה כלל ורבה ב\"ב חנא פליג ואמר דיש לה וסת אינו חושש לוסתה דוסתות דרבנן ומיהו כתב הרמב\"ן ז\"ל דחוששת לעונה שאחר הוסת שאי אפשר לומר שלא תראה לעולם ומיהו הגיע עונתה ולא הגיע וסתה אינה אסורה דאפי' למ\"ד וסתות דאורייתא מסולקת דמים היא עד הוסת ואע\"פ שהגיע עונתה בינתים שאין העונה קובעת לה זמן ראיה אלא הוסת. תדע שהרי אמרו דיה שעתה בוסתות ולא אמרו כן בעונות ומשמע דהלכתא כרבה בר בר חנא דהא מסקינן התם בפ' כל היד דוסתות דרבנן עכ\"ל ז\"ל בקיצור ושם האריך בדעת רש\"י ז\"ל ובדעת הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל ע\"ש. ועי' תו במה שכתבו הכא התוס' בפ\"ק דף י\"ב וז\"ל ומתני' דפ' שני דבאין מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה איכא נמי למימר דהיינו דלא בעו בדיקה כלל אבל בעו תביעה אי נמי בערות דוקא אי נמי ביש לה וסת ע\"כ. ופי' הר\"ן ז\"ל בר\"פ ידיעות הטומאה דף ש\"ג ע\"ב שהרמב\"ם ז\"ל מפרש דהאי מתני' בשאינה עסוקה בטהרות שאפי' משום בעלה בלבד צריך לשמש בשני עדים לאחר תשמיש והצנועות בודקות אף לפני תשמיש לבעליהן וכי אמרי' בפ\"ק דנדה דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא בדיקה לבעלה דאלמא מדין לבעלה אינה צריכה היינו לומר דכשאינה עסוקה בטהרות אינה צריכה בדיקה לפני תשמיש מן הדין אלא משום צניעות בלבד ע\"כ ולדעת רש\"י ז\"ל כתב הוא ז\"ל שם דלשמואל דקאמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה אע\"ג דלא הוי לא כר\"מ ולא כר\"ח בן אנטיגנוס דבברייתא דבספ\"ק דנדה סמך עלה דהא מתני' דקתני כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן סתמא דמשמע אפי' בשאין לה וסת וכתב עוד שם שנראה שדעת הרב אלפס ז\"ל כדעת רש\"י ז\"ל שאשה שיש לה וסת אינה צריכה בדיקה שלא הזכיר הרב אלפס ז\"ל עדים אלא באשה שאין לה וסת ע\"כ בקיצור מופלג ועי' בבית יוסף י\"ד סי' קפ\"ו: \n",
+                "<b>דייה בשני עדים כל הלילה. </b>ולמחר תראה בו ומהני לה לטהרות דכי אצרכוה רבנן לשמש בעדים משום טהרות הוא וגם אם ימצא דם באותו שלפני תשמיש תביא חטאת כפרתה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוזדור. </b>פירשו תוס' ז\"ל פרוז בלשון יון לפני דור לשון דירה ואית דגרסי פרוזדוד בשני דלתי\"ן. ובתוס' חיצוניות מצאתי כתוב אומר רשב\"ם ז\"ל כי יש לומר פרוזדור ברי\"ש כמו לפני דירה פרוז לפני בל' יון ור\"י פירש פרוז הוא פתח הדבר ותקונו ואית דגרסי פרוס דור בסמ\"ך וסמ\"ך וזיי\"ן מתחלפין כמו פרוזבול פרוסבול ע\"כ וכן כתב ג\"כ בערוך ופירש עליה מקום השתנת מי רגלים ע\"כ. ובר\"פ יש בכור גם בר\"פ בהמה המקשה כתבו תוס' ז\"ל כי לא כל המקומות המוזכר בהן פרוזדור שוין דהכא קרי ליה לבית החיצון פרוזדור והתם בגמ' קרי לעובי הירכים שמכסין את הרחם שראש הולד מתכסה בהן אחר שיצא פרוזדור. וכן כתוב ג\"כ בתוספי הרא\"ש ז\"ל אע\"פ שתוספות חיצוניות דחקו להשוות. ועי' בפירקין דלקמן סי' ה'. ואיתא בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ\"ד) ופי' שם רש\"י ז\"ל ספקו טמא ספק זה טומאה ודאית מדקתני שחזקתו מן המקור ומה ספיקא יש כאן ע\"כ והכין מוכח בגמרא וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל. ועי' במ\"ש לקמן ר\"פ המפלת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חמשה דמים טמאים יש באשה. </b>כך מצאתי מוגה. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת כי תזריע פרק שלישי ובפרשה ד' דפ' זבים. לשון ספר לקח טוב והיא גלתה את מקור דמיה מלמד שהרבה דמים טמאים באשה שהן חמש האדום והשחור וכו' ונרמז בתיבת דמיה דמי ה' עכ\"ה. ובגמ' בעי מנלן דאיכא דם טהור באשה דילמא כל דם דאתי מינה טמא ומשני א\"ר אושעיא אמר קרא כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דם טמא לדם טהור ואי דם טהור ליכא במאי פליגי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל האי שחור אדום הוא אלא שלקה ע\"כ. אמר המלקט. ומפרש בגמ' בברייתא משל לדם מכה לכשנעקר מן הגוף לוקה ומשחיר: \n",
+                "<b>וכקרן כרכום. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל קרן כרכום הזך שבכרכום נגזר מן קרן עור פניו וכן פי' רש\"י ז\"ל בלשון שני כמו שהעתיק ר\"ע ז\"ל. ובלשון ראשון פי' רש\"י ז\"ל קרן כרכום קרן זוית שכרכום גדל בו ובגמרא תנא קרן כרכום לח ולא יבש: \n",
+                "<b>בש\"א אף כמימי תלתן וכו' </b>דלית להו דמיה דמיה א\"נ אית להו כמו דשחור אדום הוא אלא שלקה ה\"נ מילקא הוא דלקו. וכן נמי משני בגמ' אירוק דעקביא בן מהללאל ומפרש הרמב\"ם ז\"ל דה\"פ דירוק כקרן כרכום היה אלא שלקה: \n",
+                "<b>הירוק עקביא בן מהללאל מטמא. </b>אע\"ג דעקביא מחמיר זימנין דהויא קולא כגון שרואה דם אדום ומשלימתן לדם ירוק תוס' ז\"ל בסנהדרין פרק הנתנקין דף פ\"ז. ועי' בפי' ר\"ע ז\"ל לקמן ר\"פ בנות כותים וג\"כ במה שכתבתי שם ותבין דבריהם ז\"ל. וז\"ל הר\"ן ז\"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דבפ' שני דמס' שבועות דף ש\"ד וכתבו בתוס' דירוק היינו גלאני ולא וירטי שהוא ככרתי דההוא אינו נוטה לאדמימות כלל וטהור אפי' לעקביא בן מהללאל דלא אסרה תורה אלא דם שהוא אדום והכי מוכח בב\"ר דירוק סתם כדאמרן דאמרי' התם וירק את חניכיו שהוריקן בזהב וכן הוא אומר בירקרק חרוץ אלמא דירוק היינו מראה הזהב שהוא גלאני וירוק ככרתי טהור ובמס' נגעים נמי תנן ירקרק כשעוה ובפ' לולב הגזול נמי תנן ירוק ככרתי אלמא דסתם ירוק לאו כי ה\"ג הוא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כדם המכה. </b>עולא מפר' כדם היוצא מצפור חי ע\"י מכה וזעירי אמר כדם מאכולת של ראש והא דתנן לקמן פ\"ח הרגה מאכולת ה\"ז תולה בה ואליבא דרבנן דלא בעי שיעור כתם כגריס ומשמע דכל מאכולת דומה לדם נדות אפי' דכוליה גופא איהו מפר' דדוקא במאכולת של ראש דסומק טפי אבל דשאר הגוף ל\"ד לדם נדות אמי ורדינאה א\"ר אבהו כדם אצבע קטנה של יד שניגפה וחזרה וניגפה ולא של כל אדם אלא של בחור שלא נשא אשה דסומק טפי ועד כמה עד בן עשרים מיתיבי תולה בבנה או בבעלה בשלמא בבנה משכחת לה שלא נשא אלא בעלה היכא משכחת לה אמר רב נחמן בר יצחק כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה שעדיין אינו נשוי מיקרי להא מילתא. ושני הפי' אחרים שהביא ר\"ע ז\"ל איתנייהו נמי בגמ': \n",
+                "<b>עמוק מכאן טמא. </b>מתק הר' יהוסף ז\"ל שלשת מלות הללו וכתב מצאתי זה בספרים ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וה\"ה לכל דמים טמאים וכו'. אמר המלקט ולהכי נקט דין עמוק מכאן טמא. גבי גוון שחור בעבור שהוא תחלתו היה אדום אלא שלקה והי' עולה במחשבתנו שהוא אע\"פ שהיה יותר חלש השחרות מן הדין יהיה טמא לפי שהוא קרוב אל האדום והודיענו שאין הענין כך. הרמב\"ם ז\"ל והכי מפרש לה בגמ': \n",
+                "<b>מבקעת בית כרם. </b>הן דברי ר\"מ בברייתא דמייתי בגמ' ור' עקיבא אומר מבקעת יודפת ור' יוסי אומר מבקעת סכני רש\"א אף מבקעת גינוסר וכיוצא בהן ובערוך בערך צף מבקעת בית כרם פי' מפני שהיא אדומה ומציף עליה מים כמעט ויראה אדמימותה. כקליפת השום כלומר שלא יציף עליה אלא מעט מים שלא יהא עביין יותר מקליפת השום ע\"כ: \n",
+                "<b>השרוני. </b>בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' שמ\"א כתוב יין שרוני דרפי לאו חמרא הוא ע\"כ. ובגמ' תנא השרוני מזוג נידון ככרמלי חי דהכי נמי בדקי בכרמלי חי חדש ולא ישן. וכתב רש\"י ז\"ל דאית דגרסי כשרוני נידון הכרמלי ע\"כ. אמר רב יצחק בר אבדימי וכולן אין בודקים אותם אלא בכוס טבריא של זכוכית דאיידי דקליש נרא' בו אדמימות היין ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המפלת חתיכה וכו'. </b>ופי' חתיכה בלא צורה. ובגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל לא טימא ר' יהודה אלא בחתיכה של ר' מיני דמים דקסבר היא גופה דם וטמאה נדה אבל של שאר מיני דמים טהורה ור' יוחנן אמר של ד' מיני דמים ד\"ה טמאה ושל שאר דמים ד\"ה טהורה לא נחלקו אלא כשהפילה ואינה יודעת מה הפילה שאבדה החתיכה קודם שבאת לפנינו ר' יהודה סבר זיל בתר רוב חתיכות ורוב חתיכות של ד' מיני דמים הם ורבנן סברי לא אמרי' רוב חתיכות של ד' מיני דמים הן והא דאמר ר' יוחנן שם פ' כל היד בשלשה מקומות הלכו בהן חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי חד מקור דתנן בפירקין דלעיל נמצא בפרוזדור ספקו טמא לפי שחזקתו מן המקור אלמא כיון דרוב דמים התם שכיחי מחזקינן ליה מן המקור והוי טומאה ודאית לשרוף עליהם את התרומה ואידך שליא דתנן לקמן בפירקין שליא בבית הבית טמא לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד ושורפין עליה את התרומה אלמא כיון דרוב שליות אינם בלא ולד מחזקינן לה בטומאה ודאית ואידך דתניא המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה פי' מחותכת בצורתה בחיתוך אצבעות אמו טמאה לידה ואין חוששין שמא מגוף אטום באת הואיל ורוב נשים לאו גוף אטום ילדן והיינו כודאי מדיהבינן לה ימי טוהר ככל אשה יולדת ולד מעליא. מפרש התם בגמ' דהאי מנינא דבשלשה מקומות דקאמר ר' יוחנן דהלכו בהן אחר הרוב ותו לא אתא למעוטי הא רובא דר' יהודה דלר' יהודה דאזיל בתר רובא לא כודאי משוי ליה לשרוף על מגעה את התרומה וכתבו תוס' ז\"ל שם וללישנא אחרינא דהמפלת דא\"ר יוחנן טעמא דר' יהודה דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ולא משום רוב ה\"מ למיפרך למעוטי מאי. ועי' בדף כ\"ב ע\"ב כי משם משמע לע\"ד קצת דר' יוחנן גרסינן הכא בגמ' כמו שכתבו תוס' ז\"ל ולא כמו שכתוב בדפוס רב נחמן בר יצחק או בלישנא אחרינא רב יהודה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואפי' נמצא דם בתוך החתיכה טהורה. אמר המלקט דלא כסומכוס משום ר\"מ ודלא כר\"ש בן מנסיא שהיה אומר כדבריו דקורעה ואם יש בתוכ' אע\"פ שאינה אגור טמאה ואם לאו טהורה דס\"ל כרבנן דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם ועדיפא מדרבנן להחמיר יותר דרבנן ס\"ל עמה דם טמאה אבל בתוכה טהורה וסומכוס ס\"ל דאפי' אם אין עמה דם הואיל ויש בתוכה אמו טמאה נדה. ובגמ' בדף כ\"ה אמר רבי דר' יוסי נמי ס\"ל כסומכוס ור' אחא פליג ומחמיר טפי מסומכוס דלא בעי דם ממש בתוכה אלא אפי' אם תוכה מאדים טמאה ור\"ש בן יוחי מקל מר' אחא וגם מסומכוס וס\"ל דדוקא אם יש דם אגור בתוכה טמאה ואם לאו טהורה ומחמיר טפי מת\"ק דמתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפלת כמין קליפה וכו'. </b>וכתב שם בית יוסף בשם הרשב\"א ז\"ל הא דתנן טהורה בשלא נימוחו ל\"ש מעוברת שהפילה כמין אלו ול\"ש שאינה מעוברת כל שלא נימוחו טהורה ומפלת דקתני ולא קתני רואה לפי שאין שותתין ויורדין אלא נופלין כעין בריה מש\"ה קתני המפלת וא\"ת כי לא נימוחו נמי תיפוק לי משום דאי אפשר לפתיחת הקבר ר\"ל דהכא דבר מועט היא דכ\"ע לית להו פתיחת הקבר ובד\"א דאם לא נימוחו טהורה בזמן שהם יבשים גמורים שאין עמהם דם כלל הא בלחים שיש עליהם שום לחלוח דם טמאה נדה אפי' בכחסיל ובפחות מכן ע\"כ. ובגמ' מפרש אם נימוחו טמאה אע\"ג דכי חזיתיה יבש הוה מעיקרא כעפר ואע\"ג דקרא כתיב כי יזוב זוב דמה דמשמע לח קרא אורחא דמלתא נקט ופרכי' אי הכי כי לא נימוחו נמי ומשני רבא כי לא נימוחו ברי' בפני עצמה הוא ולא דם. ותו מפרש בגמ' מפלת כמין קליפות בא לה משום דיש לה מכה בתוך מעיה וממנה מפלת כמין קליפות גלדי המכה. ואשה שיש לה שומא בתוך מעיה דדרך שומא להיות בה שער מפלת כמין שערות ובדיקתם במים פושרין דאי בדק בצונן ולא נימוח לא מטהרינן לה בהכי דדילמא אי הוה בפושרין הוה נימוח אבל אם צריך למעכו לאו דם הוא ורשב\"ג ס\"ל דאפי' נימוח ע\"י מיעוך נמי דם הוא. ועי' מ\"ש לקמן ר\"פ דם הנדה: \n",
+                "<b>אם נמוחו. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל אם נִמְחוּ גם מחק מלות ואם לאו טהורה: \n",
+                "<b>אם יש עמהם דם טמאה וכו'. </b>בגמ' פריך ונפלוג נמי ר' יהודה בהא דהא טעמא דר' יהודה אוקמינן דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ומשני במחלוקת היא שנויה ורבנן היא אבל גבי קליפה ושערה לא פריך דלא שייך בהו פתיחת הקבר: \n",
+                "<b>המפלת כמין בהמה חיה ועוף וכו'. </b>ובגמ' מפרש ר' ינאי טעמא דר' מאיר הואיל ועיניהם הולכות לפניהם כשל אדם ופרכינן עלה בגמ' והרי עוף דאין עיניו הולכות לפניו וקאמר ר' מאיר דטמא ומשני אביי דעוף דקתני במתניתין היינו קריא וקיפופא שעיניהם הולכות לפניהם ובגמ' איכא מאן דיהיב טעמא הואיל ונאמרה בו יצירה כאדם ואע\"ג דלא כתיבא יצירה אלא גבי חיה שכן כתיב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה בהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה כדנפקא לן מקראי פ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"א.) ועוד איכא מאן דיהיב טעמא אחרינא הואיל ועיניהם דומות כשל אדם ועי' במ\"ש בפ\"ח דערכין סי' ה' דשייך לטעם ראשון שכתבתי אבל במסקנא מכח ברייתא מפרש בגמ' מה שפי' כבר ר\"ע ז\"ל שהוא הפך ממשמעות מתני' כמ\"ש בשם הרמב\"ם ז\"ל בר\"פ יש בכור אבל לפי גירסת ר\"ח ז\"ל שכתבו תוס' ז\"ל בגמ' משמע דלההיא גירסא אכתי מתני' כפשטה דר\"מ להחמיר וחכמים להקל ע\"ש. ואיתה להאי בבא בחולין פ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"א) ובכורות פ' על אלו מומין (בכורות דף מ'.) ועיין במ\"ש שם סי' ח' דשייך ג\"כ לטעם אחרון שכתבתי ועיין ג\"כ בר\"פ יש בכור: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ר\"מ אומר כל צורת אדם צריכה וכו'. לשון הר\"ס ז\"ל ע\"ז לשון הברייתא בגמ' רמ\"א כל צורת אדם וחכמים אומרים מצורת אדם ואי אפשר לפרשה כפשוטה כמו שפירשה שסובר ר\"מ כיון שיש לו עין כבהמה אין זה ולד שא\"כ משנתנו דקתני המפלת כמין בהמה וכו' תשב לזכר ולנקבה ורבנן פליגי במאי מתוקמא שאם כל פניו פני אדם כ\"ע מודו שהוא ולד ואם כל פניו פני בהמה כ\"ע מודו שאינו ולד ואם קצת פניו פני אדם וקצת פני בהמה הרי אמר אפי' אין לו אלא עין כבהמה אין זה ולד אמנם רש\"י ז\"ל פי' דברייתא הכי קאמר כל שהוא צורת אדם שבו הוי ולד ואפי' כל פניו תיש אלא שנברא בעין אחת או בלסת א' דומה לאדם וחכמים אומרים עד שיהי' בו מקצת צורה נכרת כגון חצי פרצוף דומה לאדם ע\"כ. עכ\"ל ז\"ל. והילך פי' תי\"ט אם נמוחו טמאה ואם לאו טהורה ובנ\"א ל\"ג ואם לאו טהורה ולכאורה נראה כו'. עד ש\"מ דה\"נ גרסי' ואם לאו טהורה ותימה הוא בעיני דהא אפי' אי ל\"ג בהדי' ואם לאו טהורה ודאי דמדיוקא שמעי' לה דאם לא נימוחו טהורה ועוד תימה איך לא ראה הרב בעל תי\"ט דברי הרשב\"א ז\"ל שכתבתי בריש מתניתין שהביאן ב\"י דשמעת מינייהו נמי דבהדיא גרסינן ואם לאו טהורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שפיר מלא מים. </b>בגמ' פריך בשלמא דם ומים לאו כלום הוא אלא גנינים ניחוש שמא ולד היה ונימוח אמר אביי כמה יין חי שתתה אמו של זה שנימוח עוברה בתוך מעיה בתמיה רבא אמ' מלא תנן ואם איתא דאתמוחי אתמח מיחסר הוה חסר רב אדא בר אהבה אמ' גוונים תנן ואם איתא דאתמוחי אתמח כוליה בחד גוונא הוה. ובגמ' תניא המפלת שפיר שאינו מרוקם ר' יהושע אומר ולד וחכמים אומרים אינו ולד ומכ\"ש אם יש בתוכו בשר דטמאה לידה לר' יהושע דמשום עור שפיר לחודיה מטמא ומתני' דלא כר' יהושע ואיכא בגמ' כמה אמוראי דמוקמי פלוגתייהו דוקא היכא דמה שנמצא בתוך השפיר עכור דאיכא למימר ולד היה ונימוח אבל בצלול פי' שהוא מלא מים צלולין דברי הכל אינו ולד ומותיב רבא ממתני' דתנן ברפ\"ג דבכורות אלא אמרו סימן ולד בבהמה דקה טנוף ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא ואילו שפיר בבהמה לא פטר אא\"ב בצלול מחלוק' מש\"ה אשה דרבי בה קרא דכתי' ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור מלמד שאין הקב\"ה עושה עור לאדם אא\"כ נוצר אלמא בעור תליא מילתא מש\"ה פטר בה שפיר אבל בבהמה דלא רבי בה קרא לא פטר בה שפיר אלא אי אמרת בעכור מחלוקת מכדי סברא הוא מ\"ש אשה ומ\"ש בהמה ומשני מי סברת ר' יהושע מיפשט פשיטא ליה ר' יהושע ספוקי מספקא ליה בעכור גופיה אי ולד הוא אי לאו ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא גבי בכורת בהמה אמר דלאו ולד הוא ולא פטר את הבא אחריו דאי אמרת פטר קא גזיז ועביד ביה עבודה ודילמא לאו ולד הוא ההוא קמא וקאתי לידי תקלה וגבי טומאת ולד אזיל לחומרא דקאמ' ולד הוא וטמאה שבועיים וימי טוהר לא ס\"ל דניתוב לה וגבי בכור אדם דקולא היא דקאמר פטר את הבא אחריו לא אכפת לן דאין קדושה בבכור אדם אלא ממון כהן חמש סלעים וספק ממונא לקולא דכהן הוי מוציא מחברו ע\"ה. ושמואל אמר דאחד עכור ואחד צלול חוששת ויושבת ימי טומאה ואין לה ימי טוהר דספק ולד הוא ולא ודאי: \n",
+                "<b>תשב לזכר ולנקבה. </b>טמאה שבועים כיולדת נקבה לאוסרה על בעלה י\"ד ימים ואין לה דם טוהר אלא ל\"ג ימים כיולדת זכר ומשם ואילך יש לדמה דין דם נדות ולא כיולדת נקבה שיש לדמה דין דם טוהר עד ששים יום וששת ימים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפלת סנדל וכו'. </b>ובגמ' אמרינן דסנדל צריך צורת פנים וכן נמי איתא בברייתא דתניא משום רבותינו העידו סנדל צריך צורת פנים ודחי לה בגמ' דמעדותו של ר' נחוניא נשנית ויחידאה היא ולא סמכינן עלה ואית תנא דאמר דסנדל הוא צורת דג שבים ששמו סנדל ופי' רש\"י ז\"ל אין סנדל בלא ולד אחר ובשביל סנדל תשב לזכר ולנקבה כו' דיהבינן ליה חומר טומאה דנקבה בשביל הסנדל וימי טוהר לזכר לחומרא עכ\"ל ז\"ל במתני' והוא קיצור מה שמפ' התלמוד בטעם ראשון והא קמ\"ל דלא תימא כיון דאיתייליד זכר בהדיה מדהאי זכר האי נמי זכר וכדקיימא לן אשה מזרעת תחלה יולדת זכר קמ\"ל אימור שניהם הזריעו בבת אחת האי זכר והאי נקבה ועוד מפ' בגמ' טעם אחר שאפי' ילדה עמו נקבה צריך להזכיר ספק סנדל ע\"ש. ועוד מפ' בגמ' דסנדל דתנן בר\"פ יש בכור דהבא אחריו בכור לנחל' ולא לכהן האי הבא אחריו לא קאי לנולד אחריו לסוף שנה או לסוף שנתים דהא בלא סנדל פטר ולד דבהדיה את הבא אחריו דהא אין סנדל בלא ולד אלא לכך הוזכר שם סנדל שאם יצא ולד שעמו הוי בכור לנחלה ולא לכהן וסנדל דתנן בפ\"ק דכריתות סי' ג' לענין חיוב קרבן אע\"ג דמשום ולד שעמו מביאה קרבן נ\"מ שאם תלד ולד דרך דופן וסנדל דרך רחם דמייתא קרבן אסנדל דאיוצא דרך דופן לא מחייבא קרבן דגבי קרבן כתיב אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת ולר' שמעון דס\"ל התם סי' ה' ולקמן ר\"פ יוצא דופן ובפ' יש בכור דיוצא דופן ולד מעליא הוא נפקא מינה שאם תלד ולד בגיותה וסנדל לאחר שנתגיירה דמייתא קרבן אסנדל ופרכי' והתניא כשהן יוצאין סנדל וולד שעמו אין יוצאין אלא כרוכים יחד ומדיוצאין יחד אי אפשר שתתגייר בינתים ומשני רב פפא ש\"מ מדהוזכר סנדל גבי כרתות משום גרות וכגון שיצא ולד תחלה ואח\"כ סנדל וגבי בכורות כגון שיצא סנדל תחלה כדאוקימנא דפוטר ולד מחמש סלעים ותניא דבבת אחת יוצאים ש\"מ אין שוכבים זה אצל זה דא\"כ לא משכחת לה שיצא זה קודם זה אלא האי כרוכים דקתני ברייתא הכי הוא דמיכרך כריך ליה ולד לסנדל אפלגיה דראש הולד תחוב כנגד טבורו של סנדל ודוחפו ולד לסנדל כלפי חוץ גבי בכורות דבעינן שיצא סנדל תחלה כגון שיצאו דרך ראשיהן דסנדל קדים ונפיק גבי כרתות שיצאו דרך מרגלותיהן דולד קדים ונפיק רבא אמר אפ' תימא שוכבין מצומצמים זה אצל זה ואיפוך מימרת רב פפא ואימא הכי גבי בכורות שיצאו דרך מרגלותיהן ולד דאית ביה חיותא אוחז בידיו למעלה ואינו ממהר לצאת וסנדל מחליק ויוצא קודם כיון דלית ביה חיותא גבי כרתות שיצאו דרך ראשיהן ולד דאית ביה חיותא מדנפיק רוב ראשו הויא לידה סנדל דלית ביה חיותא עד דנפיק כל הראש ועד דנפק סנדל נתגיירה וטבלה: \n",
+                "<b>או שליא תשב לזכר ולנקבה. </b>הקשו תוס' וא\"ת בשליא ליתני נמי ולנדה דאימור הרחיקה לידתה וכבר כלו ימי טוהר וי\"ל וכו' ועוד י\"ל דאי הוה תני ולנדה ה\"א מביאה קרבן ואינו נאכל דספק לידה הוא קמ\"ל דמביאה קרבן ונאכל ע\"כ. והכי משני בגמ' בפירקין דף כ\"ח אמתני' דבסמוך המפלת ואין ידוע מה הוא תשב לזכר ולנקבה: \n",
+                "<b>שליא בבית. </b>עיין במ\"ש בפ\"ק דערובין סי' ג': \n",
+                "<b>אלא שאין שליא בלא ולד. </b>אלא שנימוק ואעפ\"כ הבית טמא שמא לא נימוק עד שיצא וקודם שבטל טימא את הבית: \n",
+                "<b>רש\"א נימוק הולד וכו'. </b>ר' יוסי ור' יהודה ס\"ל כותיה בברייתא בגמ' ור\"מ חולק עליהם. א\"ל לר\"מ אי אתה מודה שאם הוציאוהו בספל לבית אחר שיצא טהור אמר להן אבל פי' הן דכיון שטלטלוהו נימוק ביותר ואינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שני פעמים: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ונתערב בדם הנדה ובטל ברוב. ואזדא ר\"ש לטעמי' דתניא מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא ור\"ש מטהר. ובבכורות שם פ\"ג גם בגמ' בפירקין א\"ר יוחנן ר\"ש ור' אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד דמשום בטול ברוב נגעו בה גבי בהמה גסה ששפעה חררת דם דלא מטמאה כדכתבינן התם רפ\"ג. עוד גרסי' בגמ' א\"ר יוחנן אע\"ג דאר\"ש שליא בבית הבית טהור דנמוחה מודה דמ\"מ אמו טמאה לידה דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה אפי' לא ילדה אלא כעין שהזריעה כלומר דנמוח כזרע אמו טמאה לידה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ולא אמרי' מדהאי זכר וכו'. אמר המלקט דאימא שניהם הזריעו בבת אחת זה זכר וזה נקבה: \n",
+                "<b>יצא כדרכו. </b>ותנן נמי בפ' בהמה המקשה גבי בהמה כה\"ג דביציאת ראש חשיב כילוד דתנן הוציא עובר ראשו בשעת שחיטת אמו ה\"ז כילוד ואפי' החזירו ואינו ניתר בשחיטת אמו ומפ' התם וגם בפ' בהמה המקשה דקמ\"ל בהמה וקמ\"ל נמי אדם דאדם מבהמה לא יליף משום דבהמה לית לה פרוזדור פי' אין רחם שלה בין ירכותיה הלכך חשיב הראש לידה דבגלוי הוא אבל אשה דירכים שלה מכסין את הרחם ה\"א לא חשיב ראש לידה ובהמה נמי מאדם לא ילפא משום דחשיב פרצוף פנים דידיה משום הכי אשמעי' גבי אדם וגבי בהמה. ובגמ' תניא יצא מחותך או מסורס משיצא רובו ה\"ז כילוד הא כתקנו הראש פוטר ר' יוסי אומר משיצא כתקנו לחיים ואיזהו כתקנו לחיים משיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו ר' יוסי אומר משיוציא צדעיו אבא חנן משום ר' יהושע אומר משיוציא פדחתו ויש אומרים משיוציא קרני ראשו פרש\"י ז\"ל קרני ראשו גובה ראשו שאצל העורף: \n",
+                "<b>משתצא פדחתו </b>גרסי' וכן הגיה הר' יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ידוע אם ולד היה וכו'. </b>ומחק הר' יהוסף ז\"ל מלות אם לאו ע\"כ: \n",
+                "<b>תשב לזכר ולנקבה ולנדה. </b>אע\"ג דהוי ספק ספקא ספק שמא לא ילדה ואפי' ילדה שמא זכר הוא אפ\"ה תשב לנקבה דאי מטהרת לה מטומאת נקבה משום ספק ספקא ולא נחוש לנקבה ה\"נ נטהרנה אם ראתה בל\"ד וחזרה וראתה במ\"א מספק ספקא ולא ניחוש לזכר והוו תרי קולי דסתרן אהדדי כדפרישית לעיל וכיון דאי אפשר בתרוייהו למיזל לקולא דסתרן אהדדי אזלינן בתרוייהו לחומרא ומיהו בטועה בגמ' מחמרינן אע\"ג דאיכא כמה ספיקי תוס' ז\"ל ומ\"ש כדפרי' לעיל הוא מ\"ש בפירקין דף כ\"ז. ועיין ג\"כ בדבריהם ז\"ל בפ\"ק דב\"ק דף י\"א ומיד תבין אע\"פ שכבר הוא מובן במה שהוספתי על דבריהם מדבריהם לדבריהם ז\"ל: \n",
+                "<b>ולנדה. </b>בגמ' מוקי ר' יהושע בן לוי למתני' בשלא הוחזקה עיברה אבל אם הוחזקה אינה יושבת לנדה דאמרי' הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ומביאה קרבן ונאכל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפלת ליום מ' וכו'. </b>פי' שהפילה שליא תשב לזכר בגמ' בעי למה הוזכר זכר אי לימי טומאה הא קתני נקבה דה\"ל שבועים ויש בכלל מאתים מנה ואי לימי טוהר להחמיר שלא יהא לה אלא ימי טוהר דזכר הא קתני נדה דכל דמים שתראה טמאים ומשני שאם תראה ליום ל\"ד ותחזור ותראה יום מ\"א תהא מקולקלת עד מ\"ח דאי לאו משום ספיקא דזכר הוות טבלה למחר ליום מ\"ב ממה נפשך אי לאו ולד הוא הרי שומרת יום כנגד יום ואי ולד הוא ונקבה היה אכתי הוי דם טוהר עד שמונים וספיקא דזכר מקלקל לה. וכן לענין נקבה פי' דספיקא דנקבה נמי מקלקל לה האי קלקולא נמי עד פ\"ח שאם תראה יום ע\"ד ותחזור ותראה יום פ\"א תהא מקולקלת דלא טבלה עד פ\"ח דאי הוה פשיטא לן דלאו ולד הוה הואי טבלה למחר ביום פ\"ב דראיית פ\"א באחד עשר יום שבין נדה לנדה היא ומשום דמספקא לן דילמא ולד הוה וראיה דיום ע\"ד דם טוהר הוה והשתא הויא תחלת נדה לא טבלה עד פ\"ח. ועיין בפי' רשב\"ם ז\"ל בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ז:) \n",
+                "<b>והנקבה לשמונים ואחד. </b>מייתי ראי' בגמ' מדאמר קרא תלד כו' ורבנן הביאו ראי' לדבריהם ממעשה בשתי שפחות שנתחייבו הריגה למלכות ומתוך שעומדות ליהרג ניסו בהם וייחדום לביאה וקרעו שתיהן לסוף מ' יום ונמצא א' זכר וא' נקבה ור' ישמעאל הביא גם הוא ראיה לדבריו ממעשה אחר כיוצא בזה ובדקו זכר למ\"א ונקבה לפ\"א וכל אחד מצא דחייה לדברי חברו כדאיתא בגמ': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תחתון בעליון. </b>העלו תוס' ז\"ל דעליונו של זב היינו בגד שמקצתו על הזב ומקצתו נגרר בארץ ולאו היינו היסט אלא כשמסיטו כולו כדאמרי' איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסטו ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל שאם רואה דם ירוק היום מתחלת למנות מהיום ז' ימי נדה ואם תראה וכו'. אמר המלקט זה יובן בעיקר שיש לנו ותמצאנו באריכות בהלכות נדה להרי\"ף ז\"ל ובפ' שני דשבועות דף ש\"ה ע\"א וזהו קיצורו שאם תראה האשה בימי נדה לא מיבעיא שאם לא תראה אלא יום אחד שדי לה שתספור ששה אחרים והוא וכן אם תראה שנים שתספור חמשה והוא וכן כולם אלא אפי' תראה ששה ימים ותספור אחד של טהרה שהן ז' בין הכל ואפי' ראתה כל ז' ופסקה לערב טובלת ומותרת לבעלה ובימי זיבה קיימא לן שאם לא תראה אלא אחד או שנים שומרת יום כנגד יום וטובלת אבל אם תראה שלשה רצופים צריכה לשמור ז' נקיים כנגדם ואלו הכותים בימי הנדות כשרואה שנית דם אדום שהיא טמאה ממנו הן צריכות להתחיל למנות ז' ימי הנדות ולא להשלים ז' ימים על ראיה הראשונה של דם ירוק שאותו הוא דם טוהר. ועיין עוד במה שכתב שם הרי\"ף ז\"ל בהל' נדה ובפ' שני דשבועות דף ש\"ה ובמה שכתב מגיד משנה בשם הרמב\"ן ז\"ל ברפי\"א דהלכות איסורי ביאה. ועוד מפ' בגמ' שהם בועלי נדות מפני שיום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' פי' רש\"י ז\"ל יום שפוסקת בו כשהיא רואה שלשה רצופים לאחר ז' ימי הנדה והויא זבה ופוסקת באמצע היום סופרת אותו קצת היום שעד הערב למנין ז' נקיים ואנו ז' נקיים שלימים בעינן לזבה: \n",
+                "<b>על כל דם ודם. </b>מחק הר' יהוסף ז\"ל מלת ודם. ע\"כ: \n",
+                "לשון ר\"ע ז\"ל הלובש וכו' באותם בגדים וכו' פטור מקרבן. וז\"ל החכם הר\"ס ז\"ל כן פי' רש\"י ז\"ל. וצ\"ע מה היא כונתו במה שפי' הלובש או מתכסה באותן בגדים ולא פי' המכניס אותן למקדש דמה לי מכניס או יתכסה הכל יקרא מכניס ועוד מאי איריא של כותים אפי' ישראל בועל נדה ישראלית משכבו אינו אלא ראשון ופטור עליו על ביאת מקדש ואפי' אם אותו הכלי אב הטומאה פטור עליו על ביאת מקדש דכתיב ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ וכו' על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדיו לוקה מ'. והיה אפשר לפרש משנתנו דקתני ואין חייבין עליהם על ביאת מקדש לא קאי אבגדים אלא אבנות כותים כגון הבועל כותית ונכנס למקדש עד כאן: \n",
+                "<b>ואין שורפין עליהם את התרומה מפני שטומאתם ספק. </b>בפ\"ק דשבת דף י\"ו כתב התוס' ז\"ל דמשמע דקאי אף אקטנות דברישא ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. נראה שכך צ\"ל באופן דבגדיו של כותי כשהן מדרס לא נגעו בבגדיו של חבר ואח\"כ נגעו בגדיו של חבר שדרס כותי עליהן בתרומה לא שרפי' תרומה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בדרכי אבותיהן. </b>מצאתי מוגה בדרכי אבותם וכן גם כן בסיפא: \n",
+                "<b>פרשו ללכת בדרכי ישראל הרי הן כישראל ר' יוסי אומר לעולם הן כישראל. </b>כך מצאתי מוגה וכן הגיה ג\"כ הר' יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר לעולם הן כישראליות וכו'. </b>אבל סתמא כישראל מכלל דת\"ק סבר סתמא ככותיות שמעת מינה אבל ממילתיה דת\"ק ליכא למישמע מידי משום דקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא: \n",
+                "<b>עד שיפרשו. </b>גרסי' הפ\"א בקמץ שהוא לשון פירוש: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל מזכר נפקא דכיון דאתרבי מצורע למעיינותיו אתרבי נמי מצורעת לכל מעיינותיה דאיכא דכוותייהו בזכר ע\"כ אמר המלקט וב\"ש נקבה מזכר לא אתיא דאיכא למפרך מה לזכר שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה תאמר בנקבה דלא וב\"ה וכו'. ואיבעית אימא אמרי לך ב\"ש האי לזכר מיבעי ליה לזכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן וב\"ה נפקא להו מזאת תורת הזב בין גדול בין קטן: \n",
+                "<b>שהיא מטמאה לח ויבש. </b>והגיה הר' יהוסף ז\"ל שהוא מטמא פי' הדם ע\"כ. ועיין במ\"ש פ\"ה דעדיות סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קשתה שלשה ימים וכו' </b>בתוך י\"א יום. מלת יום מחקה הר' יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ששפתה מן הצער ולא מן הדם. </b>ואם שפתה מזה ומזה רב חסדא אמר טמאה דהא איכא שופי ר' חנינא אמר טהורה דכיון דשפתה אף מן הדם איגלאי מילתא דדם הקושי מחמת ולד אתא אבל כי שפתה מן הצער ורואה דם איגלאי מילתא דמקמי הכי הואי חזיא נמי בלא קושי ולרב חסדא מתני' דקתני ששפתה מן הצער ולא מן הדם לא מיבעיא קאמר ל\"מ דשפתה מזה ומזה דטמאה דפסקו להו לגמרי דהשתא ודאי קמאי לאו מחמתיה דולד אתו דאי מחמתיה כ\"ש דמפיש דם השתא בשעת לידה אבל מן הצער ולא מן הדם אימא כי היכא דמדם לא פסקה מקושי נמי לא פסקה והא תונבא בעלמא הוא דנקיט לה פירוש שמחמת שעמומית החולי אינה מרגשת בצערה קמ\"ל ופרכינן לר' חנינא ממתני' דקתני רישא קשתה שלשה ימים בתוך י\"א יום ושפתה מע\"ל וילדה ה\"ז יולדת בזוב ה\"ד אילימא כדקתני שלשה בקושי ואחד בשופי ובכולן ראתה למה לי כולי האי בתרי בקושי ואחד בשופי סגי כדקתני לעיל בברייתא דבגמ' אלא לאו ה\"ק קשתה שלשה ושפתה מזה ומזה או שקשתה שנים ושפתה מע\"ל בשלישי מן הצער ה\"ז יולדת בזוב ותיובתא דר' חנינא ומשני אמר לך ר' חנינא לא לעולם כדקתני שלשה בקושי ומקצת שלישי ומקצת רביעי בשופי והא קמ\"ל דאע\"ג דקשתה בקצת שלישי ולא שפתה לילה ויום כלילי שבת ויומו אלא לילה ושני חצאי יום טמאה ולאפוקי מדחנניא בן אחי ר' יהושע דאמר לעיל בברייתא דבגמ' כל שקשתה בשלישי אפי' שעה אחת בליל כניסת שלישי אפי' כל היום כולו בשופי ושפתה מליל רביעי שעה אחת להשלמת מע\"ל אין זו יולדת בזוב דבעי' שופי כל יום שלישי המביאה לידי זיבה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"מ אומר אפי' מ' וחמשים יום. </b>ובגמ' דייק מדלא קתני ר\"מ אומר אפי' מ' או נ' יום טהורה בכולן ש\"מ דלאו לגמרי מטהר לה ר\"מ מזוב ומנדות אלא ה\"ק ר\"מ כמה היא קשוייה שלא תבא להתחייב קרבן ולספירת נקיים מ' או נ' יום ומיהו בימי נדתה נדה בימי זיבתה טהורה פי' בכל מ' יום כי שלמי ימי זוב ומטו ימי נדות טמאה נדה וכי הדר שלמי ז' ימי נדות ומטו ימי זוב טהורה ואפי' בימי זיבה איכא מ\"ד בגמ' דאין הולד מטהר אלא ימים הראוין להיות בהן זבה גדולה כגון אם ראתה ג' ימים רצופים טהורים מספירת ז' ימים נקיים ומקרבן אבל לא ראתה אלא יום אחד צריכה לשמור יום כנגד יום דכי כתי' דמה דדרשינן ולא מחמת ולד בזבה גדולה כתי' דכתיב בההוא קרא ימים רבים. ואיכא מ\"ד דאפי' ימים הראוין להיות בהן זבה קטנה הולד מטהר מלשמור יום כנגד יום דהתם נמי כתיב כל ימי זוב טומאתה דמיניה נפקא לן זבה קטנה: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר דייה חדשה. </b>תניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון דייה חדשה ויש בדבר להקל ולהחמיר כיצד קשתה שנים בסוף שמיני ואחד בתחלת תשיעי ואפי' בתחלת תשיעי ילדה דס\"ל לר' יהודה דיולדת לט' יולדת למקוטעין אפ\"ה הרי זו יולדת בזוב הואיל ורוב זיבה בשמיני הואי שאין הולד מטהר שדינן חד יומא בתר תרין יומין והרי היא זבה אבל קשתה יום א' בסוף שמיני ושתים בתחלת תשיעי ואפי' בסוף ט' ילדה אין זו יולדת בזוב דקסבר ר' יהודה שיפורא גריס כלומר החודש של תשיעי שב\"ד תוקעין לקדוש החדש גורמת לידת הולד דמכי עייל הוי זמן לידה. והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת היכי מוכח דחדש לבנה גרים דילמא חדש ט' שלאחר ח' חדשים של שלשים יום להריונה גרים ואפי' הוא מתחיל באמצע חודש הלבנה וי\"ל דא\"כ הל\"ל דייה חדש אחרון אבל חדשה משמע חדש המבורר דהיינו חדש הלבנה ע\"כ ועוד דקדקו ג\"כ מן הברייתא שכתבתי ע\"ש: \n",
+                "<b>ר' יוסי ור\"ש אומרים וכו'. </b>גמ' אמר שמואל מאי טעמייהו דרבנן דכתיב וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהורה ואיזה זה קושי בימי זיבה דכתיב ביה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכמה שבועים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל דמים שהיא רואה טהורים. </b>דכל תוך מלאת הוי דם טהור דילפי' לה מרבוייא דקרא דכתיב תשב על דמי טהרה תשב רבוייא הוא לרבות המקשה בתוך פ' של נקבה שכל דמים וכו': \n",
+                "<b>ור' אליעזר מטמא נדה כו'. </b>לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט דאם ראתה בימי נדה הויא נדה ובגמ' אמר רבא בהא זכנהו ר' אליעזר לרבנן לאו אמריתו דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד הכא נמי וטהרה ממקור דמיה דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד אימא בימי נדה נדה בימי זיבה טהורה אמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן ופי' רש\"י ז\"ל לר' אליעזר פריך כיון דאית ליה דיו לודי מיהא דבימי זיבה טהורה בקושי שלפניו כגון ראתה בקושי שבעה ימים ראשונים תהא טמאה ואם ראתה יותר יהא הדם טהור ותטבול לאחר שבעה ראשונים של קושי ע\"כ ומשני בגמ' דאפי' אם רואה בי\"א של ימי זיבה ס\"ל דהויא טמאה דאמר קרא תשב ישיבה אחת לכולן או כולן טהורין או כולן טמאים והיינו דקתני סתמא ור' אליעזר מטמא ולא מפליג משמע דאף בימי זיבה מטמאה מרבוייא דקרא כדכתבינן ודיו דקאמ' ר' אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו כן כתבו תוס' ז\"ל לפי פי' רש\"י ז\"ל אבל הר' מנחם ז\"ל מפרש דר' אליעזר לא מטמא אלא בימי נדה כדקאמר דיו ויישב סוגית הגמ' דכתיבנא כפי פירושו ז\"ל ע\"ש בתוס' ועיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל שכתב ויהיה הבא מן הדין לפי סברת ר' אליעזר שאומר שהיא נדה אם קשתה בתוך י\"א יום יחויב שתהא טמאה טומאת נדה אם קשתה בתוך פ' של נקבה כמו שזכר פה ע\"כ. ונלע\"ד דליכא למפרך הכא ורבנן לית להו דיו כדפריך בגמ' ס\"פ שני דב\"ק דהכא עיקר ראיית רבנן הוא מרבוייא דתשב כדכתיבנא. ועיין בס' קרבן אהרן פ' כי תזריע סוף פ' שני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישבה לה ולא בדקה. </b>אכל נשים קאי ולאו לעיל מהדר רש\"י ז\"ל. בפי' ר\"ע ז\"ל בימי נדתה בעי בדיקה פי' דהיינו אחד עשר יום שהם ראוים לימי נדה ה\"ר יוסף ז\"ל. והפי' שפי' ר\"ע ז\"ל היא אוקמתא דרב יהודה שפי' דחזקת י\"א יום בטהרה לומר שאינה צריכה בהן בדיקה מאחר שלא ראתה בהן עדיין כלל וסיפא אתאן לימי נדה. אבל רב חסדא אוקי מתני' דקתני כל י\"א יום בחזקת טהרה באשה שאין לה וסת וכמו שאכחוב בסמוך בעה\"י. ושמואל פי' בחזקת טהרה לומר שאינה קובעת וסת בי\"א יום של ימי זיבתה כמו שכתבתי לקמן פ\"ט סי' יו\"ד וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר אם היתה וכו'. </b>ובפ' כל היד (נדה דף ט\"ז) דייקינן מפני שחרדה מסלקת את הדמים טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה והגיע עת וסתה ולא בדקה טמאה אלמא ס\"ל לר\"מ וסתות דאורייתא פירש\"י ז\"ל אותה בדיקה שהצריכוה לאשה להבדק בשעת וסתה דבר תורה הלכה למשה מסיני דאורח בזמנו בא ואם בא יום וסתה ולא בדקה מחזקינן לה טמאה ופירשו תוס' ז\"ל שם פ\"ק דדייק מדקתני מסלקת הדמים משמע הידועים והמבוררים לבוא אלמא וסתות דאורייתא ע\"כ (ועיין במ\"ש בסוטה פ' היה נוטל סי' ד'). ומוקי רב חסדא מתני' אליבא דר\"מ דאמר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואיצטריך לאשמעינן דה\"מ בימי נדתה אבל בימי זיבתה בחזקת טהרה קיימא וכולה מתני' ר\"מ היא וחסירי מחסרא והכי קתני כל י\"א יום בחזקת טהרה ושריא לבעלה ובימי נדה אסורה בד\"א באשה שאין לה וסת אבל יש לה וסת מותרת וצריכה בדיקה ישבה לה ולא בדקה וכו' עד ה\"ז טהורה אם לא היתה במחבוא והגיע שעת וכו'. ועיין במ\"ש לקמן פרק בתרא סי' ב': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואין חייבין עליו קרבן. </b>דכתיב אשה כי תזריע עד שתלד ממקום שמזרעת ור\"ש דריש להאי קרא לדרשא שכתבתי לעיל פ' המפלת סוף סי' ד'. ור\"ש יליף לרבות יוצא דופן בת\"כ ר\"פ כי תזריע מקרא דכתיב ואם נקבה תלד ומצי למכתב ואם נקבה וטמאה שבועים. ורבנן דרשי ליה לרבות טומטום ואנדרוגינס דלא תימא זכר ונקבה כתיבי בפרשה עד שיהא זכר ודאי ונקבה ודאית קמ\"ל. ור\"ש נפקא ליה מדכתיב לבן או לבת בן מכל מקום בת מכ\"מ. ורבנן דרשי לבן לחייב על כל בן ובן קרבן אחד לבת לחייב על כל בת ובת קרבן אחד. ור\"ש דריש להאי דרשא מזאת תורת היולדת כמו שמפורש בספ\"ק דכריתות. ורבנן אע\"ג דכתיב זאת איצטריך לבן או לבת סד\"א ה\"מ בתרי עבורי כגון שילדה וחזרה ונתעברה בתוך ימי טוהר וילדה לאחר שמנים אבל בחד עבורא כגון יהודה וחזקיה אימא בחד קרבן סגי ליה קמ\"ל לבן או לבת. א\"ר יוחנן ומודה ר\"ש ביוצא דופן בקדשים שאינו קדוש קדושת הגוף אלא כשאר קדשים שקדם מומן להקדשן דלא קדשי אלא כעצים ואבנים לדמיהן ויוצאים לחולין להגזז ולהעבד מ\"ט גמר לידה לידה מבכור מה התם פטר רחם אף כאן פטר רחם. ובפ' בתרא דבכורות אמרינן דר' אלעזר בר' יהודה ס\"ל כר' שמעון דיוצא דופן ולד מעליא הוא ועדיפא מדר\"ש דאפי' בקדשים קאמר דקדוש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנזדעזעו. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ומיטמאין בכל שהוא. </b>דם נדה וזיבה וקרי: \n",
+                "<b>אפי' בכעין החרדל. </b>מ\"מ: \n",
+                "<b>ובפחות מכן. </b>יש גורסין ובפחות מכאן. ובגמ' וגם בפסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ס\"ז) ר' נתן משום ר' ישמעאל ס\"ל דזב ובעל קרי בעו שיעורא כחתימת פי האמה שנאמר או החתים בשרו מזובו ומוכח שם בפסחים דכחתימת פי האמה לא הוי פחות מכגריס כמו שכתבו תוס' ז\"ל המוגהים ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל ופרכי' בגמ' ורבנן ההוא מיבעי ליה לח מטמא ואינו מטמא יבש שהיבש אינו חוחם דנפיל ור' ישמעאל ההוא מרר בשרו נפקא דרר משמע לח כמו ויורד רירו ורבנן ההוא למניינא הוא דאתא זובו חד רר בשרו תרי את זובו תלת לימד על זב על שלש ראיות שחייב בקרבן ור' ישמעאל נפקא ליה מניינא מדמנה הכתוב שתים וקרא טמא כמו שפי' ר\"ע ז\"ל בריש זבין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנוקת בת יום אחד וכו'. </b>ובגמ' בברייתא מפיק לה מקרא דכתיב גבי נדה ואשה ויו יתירה וכן האי דתנן בת עשרה ימים מטמאה בזיבה מפיק לה מקרא דכתיב גבי זבה ואשה וי\"ו יתירה: \n",
+                "<b>תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה. </b>דכתיב איש איש והכי מפיק לה ר' יהודה בברייתא אבל ר' ישמעאל בנו של ריב\"ב מפיק לה מקרא דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה לזכר כל שהוא בין גדול בין קטן לנקבה כל שהיא בין גדולה בין קטנה א\"כ מה ת\"ל איש איש דברה תורה כלשון בני אדם: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דאין זכיה לעובר. אמר המלקט ומתני' דלא כר' יוסי דאמר התם ביבמות פ' אלמנה לכהן גדול העובר פוסל ואינו מאכיל ומשום דקתני מחני' תינוק בן יום אחד איצטרכינן לפרושי דפוסל מן התרומה קאי אעבדים דאילו בת כהן שנשאת לישראל ומת ל\"מ דתינוק בן יום אחד פוסל את אמו מתרומת בית אביה דהא כתיב וזרע אין לה ושבה אל בית אביה והא יש לה זרע אלא אפי' הניחה מעוברת עובר נמי פסיל דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה פרט למעוברת כלומר אם דומה לימי נעוריה תשוב ואם לאו לא תשוב. ועיי' בספ\"א דהל' נחלות בהשגות הראב\"ד ז\"ל גם בתשובות להרמב\"ן ז\"ל סי' ח' שחלק על הרמב\"ם ז\"ל ומביא ראיות דתינוק דלא כלו לו חדשיו אינו נוחל ומנחיל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת שלש שנים ויום אחד. </b>בר\"פ בנות כותים וגם הכא בגמ' מסיק דבת שלש שנים לביאה הלכה למשה מסיני. ומתני' דלא כר\"מ דלא בעי יום אחד אלא שלש שנים שלימות כן פי' ר' ינאי ההיא ברייתא דקתני בת שלש שנים מתקדשת בביאה דברי ר\"מ אלא דאותיבניה מברייתא אחריתא דקתני ואפי' בת שתי שנים ויום א' מתקדשת בביאה דברי ר\"מ והיינו טעמא דיום אחד בשנה שלישית חשיב שנה לר\"מ וההיא ברייתא קמייתא דקתני בת שלש שנים דברי ר\"מ על כרחך היינו טעמא משום דס\"ל לההוא תנא אליבא דר\"מ דשלשים יום בשנה חשובים שנה ולאו דוקא קתני בת שלש. וכתוב בתוס' פ\"ק דר\"ה דף י' וחכמים בעו בת שלש שנים ויום א' דמעת לעת בעינן ע\"כ. והקשו תוס' ז\"ל שם ביבמות ובקדושין ושם בפ\"ד מיתות דאמאי איצטרך למיתני תנא וחייבין עליה משום אשת איש דהא קתני סיפא בא עליה א' מכל העריות שבתורה ואשת איש בכלל כדמוכח בפ' בן סורר ומורה ואפי' בהמה וכו' והעלו בשם ה\"ר דוד וריב\"א ז\"ל דנקט וחייבין עליה משום אשת איש ברישא כדי לאשמעינן דסיפא אפי' בהמה דמסיפא גרידא לא הוה שמעינן בהמה דהוה אמרינן גבי בהמה לא חשיב ביאתה ביאה תדע דגבי בן ט' דקתני ואם בא על אחת מכל העריות אפילו הכי קתני בהמה בהדיא ופוסל את הבהמה ונסקלת על ידו וניחא לפירושם דלא קתני גבי קטנה ופוסלת את הבהמה ונסקלת על ידה ע\"כ ועיין שם ותוסיף לקח טוב: \n",
+                "<b>פסלה מן הכהונה. </b>מתרומת בית אביה אם היא בת כהן וכל שכן מלהנשא לכהן: \n",
+                "<b>מומתין עליה. </b>ס\"א מתים על ידה: \n",
+                "<b>פחות מכאן כנותן וכו'. </b>ירושלמי פ\"ק דכתובות גם בפ' הנודר מן המבושל וה\"ג התם בדף מ' ע\"א בת שלש שנים ויום א' בא עליה ה\"ז בסקילה נמלכו ב\"ד לעברו ובא עליה אינו בסקילה א\"ר אבון אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי בת שלש שנים ויום אחד נמלכו ב\"ד לעברו בתולים חוזרים ואם לאו אינם חוזרים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן ט' שנים ויום אחד וכו'. </b>בר\"פ בנות כותים מסיק דבן ט' שנים ויום אחד שראוי להזריע הלכה למשה מסיני: \n",
+                "<b>ומיטמא בנדה. </b>י\"ס כנדה בכא\"ף וכן משמע קצת מפי' רש\"י ז\"ל דבפ\"ד מיתות שפירש ומיטמא כנדה כבועל נדה ולא כנוגע לטמא משכב תחתון שלו כעליונו של זב אבל פחות מבן ט' אינו אלא כנוגע בנדה לטומאת ערב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת י\"א שנה וכו'. </b>ובגמ' זו דברי רבי אבל ר\"ש בן אלעזר אומר דברים האמורים בתינוק בתינוקת אמורים דברים האמורים בתינוקת בתינוק אמורים. ובגמ' מפר' טעמא דרבי דכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שנתן הקב\"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש וטעמא דרשב\"א דמתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנסת בו ערמימות תחלה ואפי' אין לו רב רגיל לצאת ולבא ומתפקח יותר. ובספר הפרפראות ריש פ' מטות בנעוריה אותיות נערה י\"ב לומר לך בת י\"ב שנים נדריה נבדקין ע\"כ: \n",
+                "<b>ובודקים כל שתים עשרה. </b>דמהו דתימא וכו' עד סוף לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ובגמ' קעביד צריכותא לכולה מתני' דפרכינן כיון דתנא בת אחד עשר שנה ויום א' נדריה נבדקין בת י\"ב שנה ויום א' נדריה קיימין למה לי ממילא ידענא דמכאן ואילך לא בעי בדיקה ומשני סד\"א דהאי דקתני בת י\"א שנה בודקים לא אתא רק למעוטי קודם הזמן הזה דלא בדקינן לה דאפי' ידעה קטנה היא קמ\"ל דלמעוטי לאחר זמן נמי אתא והדר פריך וכיון דתנא בת י\"ב שנה ויום א' נדריה קיימין בודקין כל י\"ב שנה למה לי הא תנא דמיום א' בשתים עשרה מתחילין לבדוק ואינם קיימין בלא בדיקה עד יום א' בי\"ג אלמא כל י\"ב הוי זמן בדיקה ומשני סד\"א הואיל ואמר מר וכו' כדפי' כבר ר\"ע ז\"ל והדר פריך וליתני הני תרתי בבי בת י\"ב שנה ויום א' נדריה קיימין ובודקין כל כל י\"ב. בת י\"א שנה ויום א' נדריה נבדקין למה לי ומשני איצטריך סד\"א סתמא בי\"ב בעיא בדיקה בי\"א לא בעיא בדיקה והיכא דחזינן לה דחריפא טפי מבדקא בי\"א קמ\"ל והדר פריך קודם לזמן הזה ואחר הזמן הזה למה לי ומשני סד\"א ה\"מ דמקמי הכי מוחזקים קטנים ולאחר זמן מוחזקים גדולים היכא דלא קאמרי אינהו קודם הזמן יודעים אנו ולאחר הזמן אין אנו יודעים אבל היכא דאמרי אינהו נסמוך עלייהו קמ\"ל: \n",
+                "<b>אין נדריהם נדר. </b>דקטנים הם ולא סמכינן אמאי דקאמרי אינהו. ומ\"מ אין נדריהם נדרים וגם בסיפא נדריהם נדרים וי\"ס נדרן נדר לשון יחיד כבסיפא. ובטור יורה דעה סימן רל\"ג כתוב שם ובודקים שנת י\"ג לזכר ושנת י\"ב לנקבה שאפי' בדקן מתחלת השנה ונמצאו שיודעין לשם מי נדרו אם נדרו אח\"כ בסוף השנה אינו נדר עד שיבדקום פעם אחרת [הגהה פי' דהכי משמע כי יפליא לנדר וגו':] ע\"כ והוא לשון הרמב\"ם ז\"ל שם ועיין עליו שם ובבית יוסף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בזו ובזו אמרו. </b>אית דל\"ג מלת אמרו: \n",
+                "<b>צמל כל שבגרה ושוב אין לאביה רשות בה. </b>כך מצאתי בקצת נוסחאות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו סימניה. </b>לדעת ר\"ת ז\"ל אבוחל קאי כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד. ומ\"מ איזהו סימנה: \n",
+                "<b>משיעלה הקמט. </b>גמרא אמר שמואל לא משיעלה הקמט ממש אלא כדי שתחזור ידיה לאחוריה ונראית כמי שיעלה הקמט תחת הדד: \n",
+                "<b>משיטו הדדים. </b>נ\"ל מִשֶׁיִטוּ גרסי' בנקודת חירק תחת היו\"ד: \n",
+                "<b>משישחיר. </b>מ\"מ משהשחיר נ\"א כשתשחיר: עוד גרסי' בגמ' ת\"ר אלו הן סימני בוגרות ר\"א בר צדוק אומר כשיתקשקשו הדדים כלומר גדולים הרבה ר' יוחנן בן ברוקה אומר משיכסיף ראש החוטם ופי' הקונטריס ספק דלא אתפרש. ופרכינן משיכסיף אזקונא לה אלא אמר רב משיפציל ראש החוטם ופי' ג\"כ כאן רש\"י ז\"ל משיפציל ספק. ר' יוסי אומר משתקיף העטרה פי' רש\"י ז\"ל שגדול העוקץ ועבה ומוקף עטרה והיינו שיעורא דא\"ר יוסי במתני' שיהא נותן ידו על העוקץ ושוקע ושוהה לחזור ע\"כ. רש\"א משנתמעך הכף הוא מקום תפוח שלמעלה מאותו מקום של אשה והלכה כדברי כולן להחמיר שאם הביאה אחד מן הסימנים ואפי' הקודם שבכולן ולא הביאה את כולן בוגרת ואינה בוגרת ואם קבל בה אביה קדושין וקדשה היא את עצמה לאחר צריכה גט משניהם דכיון שהביאה א' מן הסימנים הללו יצאה לה במקצת מרשות אביה דאיכא למימר בוגרת הויא ואין כח בקדושי אביה להפקיע קדושין שלה וגם בה אין כח להפקיע קדושי אביה עד שתביא את כולן. וכן היה ר' שמעון בן יוחי אומר שלש סימנים נתנו תכמים באשה מלמטה וכנגדן מלמעלה פגה מלמעלה בידוע שלא הביאה ב' שערות בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות צמל מלמעלה בידוע שנתמעך הכף. והקשו תוס' ז\"ל על פירש\"י ז\"ל שפי' דאיזהו סימניה קאי אסימני בגרות ור' יוסי דאמר בגמ' משתקיף העטרה היינו נמי דקאמר הכא במתניתין משיתן ידו על העוקץ דאי חד שיעורא הוא למה שינה ר' יוסי לשונו ותו דכל תנאי דגמ' שום אחד מהם אינו מזכיר שיעורא דמתני' ועוד דא\"כ בבוחל לא נתן שום סימן ובגמ' קאמר בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות הא לא שמעינן סימנים דבוחל. לכך פי' ר\"ת ז\"ל דאיזהו סימניה דקא' אבוחל קאי עכ\"ל פי' לפירושו ז\"ל דברייתא מיירי בסימני בוגרות דהיינו צמל כדמוכח מרישא דברייתא דקתני אלו הן סימני בגרות ומתני' מיירי מסימני בוחל דהיינו ימי נערות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בת עשרים שנה שלא הביאה וכו'. </b>ובגמ' דייק עולא מדבכולה פירקין קתני ויום אחד והכא לא קתני ש\"מ לא בעי' עשרים שלימות אלא כיון שיצאו משנת עשרים שלשים יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריו ואיכא נמי תנאי דס\"ל כותיה דבן עשרים או בת עשרים או למ\"ד בני י\"ח לא בעי' מיום ליום והרמב\"ם ז\"ל פי' אם הם בני עשרים שנה פחות שלשים יום הנה נדין בהן כאילו הם בני עשרים שלימות ויהיה סריס או אילונית ע\"כ אבל רב ס\"ל דאפי' הכא דלא קתני ויום א' בעינן שלימות מיום שנולדו ואיכא תנאי דס\"ל כותיה: \n",
+                "<b>יביאו ראיה שהיא וכו'. </b>פי' קרובי האשה ואי גרסי' תביא היינו היא בעצמה ואי גרסי' יביא קאי אבעל שיביא ראיה שזו היא אילונית והוו קדושי טעות אם רוצה לישא אחותה תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>בן עשרים שנה וכו'. </b>פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ה) ופי' שם רשב\"ם ז\"ל יביאי ראיה קרובי האלמנה כדי לפוטרה מזה היבם להתירה לשוק בלא חליצה ויבים. והוא סריס לא חולץ ולא מיבם דלא קרינן ביה להקים לאחיו שם וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ע\"כ: \n",
+                "<b>והוא סריס. </b>שנראו בו סימני סריס וסימני סריס פירשם ר\"ע ז\"ל ביבמות פ' הערל. אבל אם לא נראו בו סימני סריס התנן בס\"פ האשה רבה אחד שהוא בן ט' שנים ויום א' ואחד שהוא בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות חשובים קטנים: \n",
+                "<b>ובש\"א זה וזה בני שמנה עשרה. </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>בש\"א זה וזה בן י\"ח. </b>בגמ' רבי ס\"ל כב\"ש ור' יוסי בן כיפר משום ר\"א כב\"ה ומ\"מ תרויהו ס\"ל כעולא כדכתבינן: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר הזכר כדברי ב\"ה. </b>אלמא לר' אליעזר סריס חמה לא חליץ וביבמות פ' הערל (יבמות דף פ') פריך עלה דאיפכא שמעינן ליה לר' אליעזר התם דתנן ר' אליעזר אומר לא כי אלא סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו מפני שיש לו רפואה ומשני שמואל דחזר בו ר' אליעזר מהא דהכא דהא בהדיא אמר בבריי' סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו שכן במינן מתרפאים באלכסנדריא של מצרים וסמי חדא מקמי תרתי ור\"א משני לעולם לא הדר ביה והאי דהכא לאו אחליצה קאי אלא לענין עונשין ואשמעינן דעד עשרים חשבינן ליה קטן אם לא הביא מעשרים ולמעלה סריס גדול וחייב בכל עונשים שבתורה. ומסקינן בס\"פ השג יד דבכל שנות בן ובת השנוין בהאי פירקא כולהו מעת לעת שנולדו והיינו אליבא דרב כמו שכתבתי וכל הני שנות בן ובת דהאי פירקא כולהו מדרבנן: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אע\"פ שאי אפשר. </b>לרבנן קאמר כדפי' ר\"ע ז\"ל ובגמ' פריך וליתני בא העליון ר\"מ אומר לא חולצת ולא מתיבמת וחכ\"א או חולצת או מתיבמת ולא ליתני אע\"פ שאי אפשר דממילא ידענא דמשום דאי אפשר הוא ומשני אי לא תנא אע\"פ שאי אפשר הו\"א רוב נשים תחתון אתי ברישא ומיעוט עליון ברישא ור\"מ לטעמיה דחייש למיעוטא ורבנן לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא וה\"מ דלא חיישי רבנן למועוטא בסתמא אבל היכא דבדקן ולא אשכחן אימא מודו ליה רבנן לר\"מ דעליון קדים קמ\"ל דאי אפשר וודאי אתו ומינתר הוא דנתר. עוד גרסי' בגמ' תניא רשבג\"א בנות כרכים תחתון ממהר לבוא מפני שרגילות במרחצאות בנות כפרים עליון ממהר לבא מפני שטוחנות בריחים ופירשו תוס' ז\"ל פליג אדרבנן דאמרי בכולהו ממהר לבא התחתון ואדר\"מ נמי פליג דהא ר\"מ לא מפליג בין כפרים לכרכים ע\"כ ור\"ש בן אלעזר אומר בנות עשירים צד ימין ממהר לבוא מפני שנישוף בסודר שלהן שהוא תלוי על דד של ימין ובנות עניים צד שמאל ממהר לבא מפני ששואבת מים עליהם ועוד שנושאות אחיהם על גססיהם פי' על צדיהם. עוד בעי בגמ' לכ\"ע מיהא בין לר\"מ בין לרבנן אתחתון סמכינן וכן ג\"כ א\"ר אליעזר ב\"ר צדוק דכיון שבא תחתון שוב אין משגיחין בעליון מנלן ומשני דאמר קרא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם מה איש בסימן תחתון לבד דהא לית ביה עליון אף אשה נמי תחתון ולא עליון: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. משום דבעי למיסמך וכו'. אמר המלקט עוד משני בגמ' מהו דתימא מסתבר טעמיה דר\"מ דהא מסייעי ליה קראי דשדים נכונו ברישא ושערך צמח בסיפא ודבעשות ממצרים דדיך ברישא למען שדי נעוריך דהיינו שערות שדי לשון השלכה בסיפא קמ\"ל דהכי מפרשינן לקראי כיון ששדים נכונו בידוע ששערך צמח וכן נמי כיון שיתא דדיך בידוע שבאו נעוריך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהוא מכניס. </b>משקה בגמ' בברייתא איכא פליגתא דתנאי כיצד בודקים לדעת אם כונס משקה. ורבינו עובדיה ז\"ל הביא דעת ת\"ק ור' יהודה אומר לא כן בודקים אותה דהא קולא היא דאיידי דדחיקי להו לשוליים עיילי מיא לגוייהו אלא כופה פי הקדרה לתוך העריבה קודם שיתן המים ואח\"כ נותן המים בעריבה עד שיהא המים צפין על שוליה אם כנסה בידוע שכונס משקה ואם לאו בידוע שמוציא משקה או שופתה על גבי האור אם האור מעמידה בידוע שמוציא משקה לבד הוא ר' יוסי אומר אף לא שופתה ע\"ג האור מפני שהאור מעמיד אפי' נקב גדול אלא שופתה על גבי רמץ חם אם רמץ מעמידה בידוע שמוציא משקה לבד הוא או ג\"כ אם יראה שהוא טורד טיף אחר טיף בזה אחר זה בידוע שהוא כונס משקה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המיטמא מדרס וכו'. </b>ובערוך בערך דרס כל מקום שבמשנה טמא מדרס הוא משכב ומושב מטמא אחרים וכל מקום שאומר טמא מת שמיטמא ואינו מטמא אחרים ומנין שכן הוא דתנן כל המיטמא מדרס מיטמא טמא מת ויש שמיטמא טמא מת ואינו מיטמא מדרס ואמרי' עלה לאתויי סאה ותרקב ואלו דברים מיטמאין הן בטומאת מת ואינם מטמאין אחרים כדין טומאת מדרס שהוא משכב ומושב ע\"כ ועיין עוד שם יהנה לך יערב לך. ורש\"י ז\"ל דשבת פ' ר' עקיבא וגם תוס' ז\"ל שם ודפ' כיצד הרגל ב\"ק דף כ\"ה כתבו דמקל וחומר דאיכא התם בברייתא אית לן בכל דוכתא כל המטמא מדרס וכו' והכי תניא התם מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורים בזב בכל טומאותיו דכלי חרס אינו מטמא אלא מאוירו ומתוך שפיהן של אלו צר אין יכול להכניס אצבעו לתוכו ולמדרס נמי לא חזו ובהיסט נמי להכי אפקיה רחמנא להיסט כלי חרס בזב בלשון מגע כדכתיב וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב למימרא דכל שאינו ראוי ליטמא במגעו אינו מיטמא בהיסטו ואפ\"ה מיטמא באהל המת כדכתיב וכל כלי פתוח איזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס וכתיב טמא הוא ואפי' פיו צר ראוי הוא להאהיל עליו מפץ שמיטמא בזב דהא ראוי למשכב אינו דין שיטמא במת. ומסיק התם דהאי ק\"ו למפץ שמיטמא בשרץ הוא דאמרי' ליה וה\"ק ומה פכין קטנים שטהורים בזב טמאים בשרץ מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא בשרץ אלא מפץ במת מנין נאמר בגד ועור בשרץ ונאמר בגד ועור במת מה בגד ועור האמור בשרץ מפץ טמא בו אף בגד ועור האמור במת מפץ טמא בו וג\"ש מופנה משני צדדין היא כדאיתא התם. ופירש\"י ז\"ל מטמא טמא מת ראוי לקבל כל הטומאות קאמר והאי דנקט טמא מת משום דומיא דמדרס הזב דאב הטומאה הוא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש שכשר לדון דיני ממונות. </b>כגון ממזר ובגמ' פריך תנינא חדא זימנא בפ\"ד דסנהדרין הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות והוינן בה לאתוי מאי ואמר רב יהודה לאתוי ממזר ומשני חדא לאתוי גר וחדא לאתוי ממזר ובגמרא קעביד צריכותא לתרויהו דצריכי דאי אשמעינן גר משום דראוי לבא בקהל אבל ממזר דאין ראוי לבא בקהל אימא לא ואי אשמעי' ממזר משום דקאתי מטפה כשרה אבל גר דקאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא. וכתבו תוס' ז\"ל תנינא חדא זימנא תימה מאי קושיא הא כמה כללות תנא במתני' אע\"ג דתני להו בדוכתא אחריתי דקתני כל שהוא חייב בפאה חייב במעשר ושמעינן לה ממתני' במס' פאה דקתני לקיטתם כאחת ומכניסו לקיום ובמעשר לא תני ליה וכן כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות שמעי' לה ממתני' דראשית הגז. וכל שיש לו ביעור יש לו שביעית שמעינן נמי ממתני' דשביעית וי\"ל דלא פריך אלא אדרב יהודה דאמאי הוצרך למימר לאתוי ממזר הכא והתם ודומה לזה כתבתי בשמם ז\"ל בר\"פ ר\"א דמילה: \n",
+                "<b>כל הכשר לדון. </b>וא\"ת והרי אשה דכשרה לדון כדכתיב בדבורה והיא שופטה את ישראל ובשלהי פ\"ק דיבמות דרשי' אשר תשים לפניהם השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה וכי היכי דהאי קרא מיירי בנידונין מיירי נמי בדיינים כדדרשינן בהמגרש לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים ואשה פסולה להעיד כדאמרי' פ' שבועות העדות. וי\"ל דה\"ק כל איש הכשר לדון כשר להעיד אי נמי נהי דבנדונין הוי אשה בכלל מ\"מ בדיינים אין אשה בכלל ודבורה היתה דנה עפ\"י הדבור א\"נ לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים. ובירושלמי פוסל אשה לדון אית דילפי מועמדו שני האנשים שני שני מעל פי שנים עדים ואית דילפי מוישארו שני אנשים במחנה ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דכי היכי דאשכחן דגמר דין כשר בלילה אמר המלקט דהכי תנן התם בפ\"ד דסנהדרין בסתם משנה דיני ממונות דנים ביום וגומרין בלילה וילפי' לה מקרא דכתיב ושפטו את העם בכל עת וסתמא דרבים דהתם עדיף ממתני' דהיא סתמא דיחיד ועוד דקתני לה גבי הלכתא דדיני. ודע דה\"נ סומא באחת מעיניו כשר לדון שכתבו הרמב\"ם והר\"ע ז\"ל דדוקא באחת שכן כתב הרמב\"ם ז\"ל ג\"כ בפ' שני דה' סנהדרין ובספי\"א דסומא באתת מעיניו כשר לדון דיני ממונות אבל הסומא בשתי עיניו פסול ע\"כ. מפני שהוא מפרש דההוא סמיא דמייתי בגמרא דהוה דיין דינא קמיה דר' יוחנן ולא אמר ליה ולא מידי היינו באחת מעיניו וכן פי' הרי\"ף ז\"ל והוא ז\"ל גריס בהדיא ההוא סומא באחת מעיניו ע\"ש בפ' אחד דיני ממונות דף רפ\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שחייב במעשרות וכו'. </b>ובגמרא דף נ\"א מפרש רבא דה\"ק כל מין שחייב במעשרות מטמא טומאת אוכלין אע\"ג דאיכא מידי שחייב במעשרות ואינו מטמא טומאת אוכלין דהיינו הפרט ולא המין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שחייב בפאה. </b>כל מין שחייב בפאה קתני דחייב במעשר דאי לא תימא הכי התניא המפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה ופטור מן המעשר דליכא גבי מעשר תעזוב יתירא כדאיתא גבי הני אלא ש\"מ כל מין קתני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות. </b>בגמרא מוקי רבינא מתני' אליבא דר\"ש דאמר טרפה פטורה מראשית הגז דאי לא תימא הכי היכי קתני כל שחייב וכו' הא איכא טרפה דחייבת בראשית הגז ואינה חייבת במתנות. והדר מסקינן דכל מין קתני במתני' כדכתבי' דהיינו מין כבש: \n",
+                "<b>ויש שחייב במתנות וכו'. </b>כגון מין בקר ועז. ועיין במ\"ש ר\"פ ראשית הגז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שיש לו ביעור וכו'. </b>גמ' כגון עלה הלוף השוטה והדנדנה ופירש\"י ז\"ל וה\"ה לכל הכלים בימות הגשמים מן השדה אלא הא דנקט הני משום דסיפא דמתני' מיתוקמא בעיקרין שלהם ואשמעי' חילוף בין עיקרן לעליהן ע\"כ. ופי' עוד רש\"י ז\"ל כל שיש לו ביעור שהוא מצווה לבערו מן הבית בשביעית כשכלה לחיה מן השדה יש לו שביעית לענין שחייב להפקיר ואסור לעשות סחורה ומלוגמא ואפיקטוזין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שיש לו קשקשת וכו'. </b>ובגמ' פריך מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא למה לי ומשני אי לא כתב רחמנא סנפיר ה\"א מאי קשקשת סנפיר ואתי למישרי אפי' דג טמא כתב רחמנא סנפיר וקשקשת ובעי בגמ' והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת מנלן דקשקשת לבושא הוא ודאי מהאי קרא נפקא דכתי' ושריון קשקשים הוא לבוש וא\"כ כיון דמהאי קרא נפקא לן לכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר דהא ליכא למימר ה\"א מאי קשקשת סנפיר ומשני א\"ר אבוהו וכן תנא דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר: \n",
+                "<b>כל שיש לו קרנים יש לו טלפים. </b>תוס' פ' אלו טרפות (חולין דף נ\"ט) פירשו בשם ריב\"ם ז\"ל דמתני' ר' דוסא היא דאילו לרבנן הא איכא לספוקי דילמא חיה טמאה היא אם אין לה ג\"כ טלפים דהיינו פרסות סדוקות ע\"כ. ועוד מפרשים התם פי' אחר בדוחק לתרוצי מתני' ככולי עלמא ע\"ש. ועוד פירשו שם כל שיש לו קרנים יש לו טלפים וטהור פי' דמסתמא אפי' אין לו אלא קרן אחת הוי טהור דומיא דשור שהקריב אדם הראשון ודומיא דקרש שהיא חיה טהורה ואין לה אלא קרן אחת וכן תחש ג\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. כגון ציצית ותפילין. אמר המלקט לשון הגמ' לאתויי מצות סתם. ובגמרא פריך ולבני מערבא דמברכי בתר דסליקו תפילייהו לאתויי מאי ומשני לאתויי ריחני דאין טעונים ברכה לאחריהם דהנאה מועטת היא. ופירשו תוס' בשם ר\"ת ז\"ל ה\"ה דה\"מ לשנויי לאתויי ציצית דהא אפי' בני מערבא לא מברכי על הציצית כדמסלקי אלא דניחא ליה לתלמודא למינקט ריחני משום דפסיקא דאכל ריחני אין מברכין עליהם ע\"כ. ובשבלי הלקט סי' ס\"ה שואל על ההלל שאנו אומרים ליל שמורים בסוף ההגדה למה אין אנו מברכין עליו בתחלה וכי יש מי שטעון ברכה לאחריו ולא לפניו ומשני הא אמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ ע\"כ. וספק אצלי אם רש\"י ז\"ל היה גורס האי בבא דכל הטעון ברכה קודם בבא דכל שיש לו קרנים שבגמרות הדפוס כן תמצא כתוב פירושו על בבא דכל שיש לו קרנים בתר פירושו לתלמוד דשייך על בבא דכל הטעון ברכה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בבל מצות האמורות בתורה וחולצת או מתייבמת. </b>כך היא עיקר הגירסא וכן נראה שגורס ג\"כ ר' עובדיה ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר וכו'. </b>ת\"ק דידיה הוא ר\"מ כדמוכח בפ\"ק דחולין וכתבתי הברייתא שם סוף הפרק והכא בגמ' מסיים בההיא ברייתא ר' יוסי אומר עד שתקיף העטרה בן שלקות אומר עד שתכלכל ואמר רבי שמעון וכו' עד וכשבאתי אצל ר' עקיבא אמר לי כלכול זה איני יודע מהו בן שלקות איני מכיר עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות. כלכול לשון גדול רוב שער כמו הריני מכלכל ה\"ז נזיר: \n",
+                "<b>עד שירבה השחור. </b>ומ\"מ מוגה משירבה השחור. וגמ' א\"ר אלעזר מודה ר\"י שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן דהך ביאה הוו להו קדושין גמורים דגדולה היא ובידה לקדש עצמו וכי פליג כשלא בעל לאחר שגדלה פליג ואפ\"ה לר\"מ לא ממאנה דכיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות וחלו עליה קדושי קמאי: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. שוב אינה יכולה למאן. אמר המלקט מבואר במה שכתבתי שהרי נתקדשה בביאה שהיא דאורייתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי שערות וכו'. </b>ברמב\"ם ר\"פ שני דהלכות טומאת צרעת ובפ\"ח סי' ה' ו' ס\"ל דשיעור המועט שבכולן היינו כדי שיהו ניטלות בזוג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה כתם ה\"ז מקולקלת וכו'. </b>ובגמ' אמר רבא בהא זכנהו ר' חנינא בן אנטייגנוס לרבנן ואמר להו לדידי בשלשה חלוקות אין בשלשה מקומות לא אלא לדידכו אודו לי מיהת דהיכא דחזאי ג' גריסין במקום א' דאמרינן תרי ופלגא מגופה חזיתיה ואידך אגב זוהמא דדם נדות אתאי מאכולת ונתמעכה שם ורבנן ס\"ל כיון דאיכא לפלוגי כגריס עוד לכל יומא לא תלינן: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אלא ד' לילות לבד שמיני ולילו ע\"כ. אמר המלקט כך הוא לשון רש\"י ז\"ל ג\"כ ור\"ל שמיני שלם לילה ויום ולילו ר\"ל לילה שלאחריו כדמוכח בגמ' וכמו שמבואר בראש פירושו של ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואם תראה שני ימים אחרים חוץ מזו וכו' כתב הר\"ס ז\"ל ואין הדין כך ועיין בפי' רש\"י ז\"ל ע\"כ: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובשר המת </b>פי' הר\"ע ז\"ל מה עצם יבש אף בשר יבש. אמר המלקט הכי פשיט לה ר' יוחנן אבל ר\"ל פשיט לה מקרא דכתיב לכל טומאתו לכל טומאות הפורשות ממנו ל\"ש לח ל\"ש יבש ואיכא בינייהו דאפריך אפריכו דלר' יוחנן טהור דדומיא דעצם בעינן ועצם לא מיפרך ולריש לקיש טמא עד דאיקמח אקמוחי ומ\"מ אפי' ריש לקיש מודה דדומיא דעצם בעינן ולאפוקי שנים שער וצפורן וכדתנן בפ\"ג דאהלות: \n",
+                "<b>אבל הזוב וכו' </b>ובגמ' יליף הזוב מקרא דכתיב זובו טמא הוא וכתיב נמי הזב את זובו מקיש זובו לו מה הוא לא חלקת בין מגעו למשאו לטמא אדם ולטמא בגדים אף זובו כן: \n",
+                "<b>והניע והרוק. </b>מ\"מ נ\"א והנוע בוי\"ו ע\"כ. ובגמ' בברייתא קתני כיחו וניעו וכתבו תוס' ז\"ל כיחו הוא הבא מכח רב מן החזה. ניעו ע\"י נענוע מעט כך פי' ר\"ת ז\"ל ויש לפרש נמי איפכא ניעו שמנענע כל גופו כיחו בכח מעט ולזה הפירוש הכריח ספר קרבן אהרן בפ' שלישי דפרשת זבין ע\"ש ובמתני' לא תנא כיחו דלא חש להאריך: \n",
+                "<b>והרוק </b>בברייתא דמייתי בגמ' מפרש דרוק לא מטמא עד שיגע בו דכתיב וכי ירוק הזב בטהור עד שיגע בטהור ולא ילפינן רוק רוק מיבמה. ובגמ' יליף דמטמא בין במשא בין במגע אדם ובגדים מדכתיב בטהור ולא כתיב וכי ירוק הזב באדם דמרבוייא דבי\"ת שבטהור ילפי' משא מה שביד טהור טמאתי לך דאם רק במה שביד טהור דה\"ל טהור נושא את הרוק טמא מגע לטמא בגדים מטהור דהכי דרשי' ליה לקרא טהרה שטהרתי לך במקום אחר דהיינו נבלה דבמגע מטמאה אדם ולא בגדים הכא מטמאה אדם ובגדים. ועיין על סוגיא זו שם בספר קרבן אהרן ותוסיף לקח טוב: \n",
+                "<b>והשרץ </b>יליף לה בגמ' דאינו מטמא יבש דכתיב במותם כעין מותם. ועיין בפ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"ד:) \n",
+                "<b>שרייתן </b>בפושרים מעת לעת בגמ' בברייתא פלוגתא דר' יהודה בן נקוסה ס\"ל דלא בעי' כל מעל\"ע מים פושרין אלא תחלתן אע\"פ שאין סופן ורשב\"ג ס\"ל שכל מע\"ל בעי' שיהו המים פושרין לחומרא דשמא הדרי בהכי ומטמאים. מ\"מ ואם יכול להשרות ולחזור כמות שהיו מטמאין וכו' ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ שנמצא במבוי </b>רפ\"ק דמכילתין ופי' רש\"י ז\"ל שם עד שיאמר עליו אדם באותו היום בדקתי ושוב אינו מטמא מאותו היום ולמפרע אבל עד אותו יום הוא מטמא או עד שעת הכבוד אבל טהרות דקודם כבוד טהורים דחזקה ישראל בודקים מבואותיהן בשעת כבודיהן ואי הוה בההיא שעתא הוה משתכח אבל טהרות דלאחר כבוד טמאות מספק שמא לאחר כבוד מיד נפל ע\"כ: או עד שעת הכבוד מ\"מ וכן בשעת כבוד וכן הגיה הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>או עד שעת הכיבוס ומטמא בין לח וכו' </b>כך צ\"ל: ומצאתי וכן בשעת הכבוס וכן הגיה הרי\"א ז\"ל: ופירש\"י ז\"ל ומטמאין בין לח בין יבש הכתם או השרץ בין שנמצאו לחים בין שנמצאו יבשים ע\"כ: ה\"ג ר\"ש אומר היבש מטמא למפרע והלח אינו מטמא אלא עד שעה שהוא יכול להיות לח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבאין מבין העובדי כוכבים טהורים </b>בגמ' פריך קפסיק ותני אפי' מתדמור אלמא בני תדמור גוים גמורים הם ומשני א\"ר יוחנן זאת אומרת מקבלין גרים מתדמור ולא אמרי' ממזרים הם שנתערבו בבנות עשרת השבטים וגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ופריך והא ר' יוחנן וסביא דאמרי תרויהו אין מקבלין גרים מתדמור וכי תימא זאת ולא ס\"ל והא א\"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ומשני אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן: \n",
+                "<b>מבין ישראל ומבין הכותים ר\"מ מטמא </b>אלמא קסבר ר\"מ גירי אמת הן ובב\"ק שם דף ל\"ח פריך עלה מהא דאמרי' בברייתא ר\"מ אומר שור של כותי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם כדין שור של עכו\"ם ותירץ ר' אבהו קנס הוא שקנס ר\"מ בממונם כדי שלא יטמעו בהן והא דלא קניס גבי הבא על הכותית דיש להם קנס כדתנן אלו נערות וכו' כדי שלא יהא חוטא נשכר ולקונסו לא לתתו לכותית רק לעניים הוי ממון שאין לו תובעין ומצי למידחי להאי עניא ולמימר ליה לעני אחר יהיבנא ליה: \n",
+                "<b>וחכמים מטהרין. </b>בגמ' פריך ורבנן אי דישראל טהור דמאן טמא ומשני חסורי מחסרא וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בחדרים </b>מסתמא מדאצנעא התם דם נדות הוא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנים על ציון קברות </b>וסומכין עליהן ועבדינן טהרות היכא דלא ציינו רש\"י ז\"ל: בפי' ר\"ע ז\"ל ואע\"ג דציון מדרבנן הוא כיון דכתיבא מיזהר זהירי בהו דכתיב וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון ע\"כ מועתק מן הגמ'. וקשה לע\"ד דהא הני כותאי אינם מאמינים רק בקראי דתורה והאי קרא בספר יחזקאל כתיב: \n",
+                "<b>ולא על בית הפרס. </b>על שם פריסה שהעצמות נפרסין במדרס רגלים או על ידי מחרישה ובשדה שאבד בה קבר לא שייך בה האי טעמא וקרי ליה בפ\"ק דמועד קטן בית הפרס וכן בפ' בתרא דאהלות תנן שלשה בית פרסות הן ושמא אגב דקרי בית הפרס לשדה שנחרש בה קבר קרי גם לאבד בית הפרס א\"נ לשון בית הפרס ע\"ש שפרסות רגלי אדם נמנעות מלילך שם מפני הטומאה תוס' ז\"ל. ובגמ' פריך ולא מהימני כותים על בית הפרס ועל הסככות והתניא שדה שאבד בה קבר נאמן כותי לומר אין שם קבר לפי שאיננו מעיד אלא על גופו של קבר דכיון שאמר אין שם קבר ברוח זה על גופו של קבר הוא מעיד וגופו של קבר דאורייתא ובדאורייתא מהימני וכן נמי תניא אילן שהוא מיסך על הארץ נאמן כותי לומר אין תחתיו קבר לפי שאינו מעיד אלא על גופו של קבר אלמא נאמנין על בית הפרס ועל בית הסככות ומוקי ר' יוחנן לההיא ברייתא במהלך על פני כל השדה דכיון דעל פני כולה מהלך ודאי פשיטא ליה דניטלה הטומאה משם ומתני' דקתני דאין נאמן כגון שאינו מהלך על פני כולה שמשייר רוח אחת הלכך אפי' במקום שעבר אינו נאמן משום דאיהו לספיקא לא חייש אפי' לעצמו: \n",
+                "סליק פירקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כנגד בית התורפה טמאה. </b>מתוך סוגית הגמ' משמע אע\"ג דלא ארגישא. והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל בכולי מתני' תרפה ומחק הה\"א והוי\"ו. ונראה שרוצה לומר דתרף על משקל חדש ובכנוי חדשה ה\"נ תרפה בכנוי דנקבה וכן הגיה בכולה מתני' אמנם בית התורפה דבפ\"ח דתרומות לא שלח ידו ושם צ\"ל דהה' יתירא. גם מלות ועל הצדדין מכאן ומכאן מחקם וכתב לא מצאתי זה בכל הספרים ע\"כ: \n",
+                "<b>ועל ראש גודלה </b>דבהדי דפסעה מתרמי גודל שברגלה וכו'. הא לאו הכי לא אמרי' זימנין דנגע גודלה בעקבה דלא מחזקינן טומאה ממקום למקום. ובגמ' פריך והתניא נמצאת על קשרי אצבעותיה היינו גב היד וגב היד אפי' בשעת בדיקה לא נגע אלא לאו משום דאמרינן בדקה בחדא ידא ונגעה באידך ידא ומשני שאני ידא דכולה עבידא דנגעה: \n",
+                "<b>כל מקום שנמצא בו דם וכו' </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>וכן בפלייון </b>גרסי' אכן בערוך נראה דגריס פליוס בסמך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ותולה בכל דבר וכו'. </b>ובגמ' תנינא להא דת\"ר מעשה ותלה ר\"מ בקילור ורבי תלה בשרף שקמה: \n",
+                "<b>נתעסקה בבתולים </b>שם ביד מצאתי מוגה נתעסקה בדמים וניחא לע\"ד דבהכי אתי שפיר טפי מאי דגרסי' בגמ' או שישבה בצד וכו' ובגמ' פריך ישבה אין לא ישבה לא ולא אמרי' דילמא ישבה ולאו אדעתה תנינא להא דת\"ר עברה בשוק של טייחין ספק ניתו עליה ספק לא ניתז תולה ספק עברה ספק לא עברה טמאה: \n",
+                "<b>עד כגריס של פול </b>כתבו המפרשים ז\"ל דכיון שלא הזכירו פול של מקום פלוני ולא פול הבינוני אלא כגריס של פול סתם הלכך משערין בכל פול שיזדמן לנו ואפילו הוא גדול מגריס הקלקי שהרי אמרו כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מגריס של כתמים להקל ע\"כ: \n",
+                "<b>תולה בפשפש </b>עד כתם גדול דשיעור תורמוס אמר רשב\"ג לדברי אין קץ ולדברי חברי אין סוף לדברי אין קץ שאיני נותן שיעור ואם לא הרגה אפילו כחרדל טמאה והרי אין לך כל מטה ומטה אפי' של איש שאין בה כמה טפים דם של מאכולת לדברי חברי אין סוף שהן מקילין יותר מדחי דאפילו לא הרגה תולה ואין נותנים שיעור אלא אפי' יותר מכסלע תולה אבל נראין דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס מדברי ומדבריהם שהוא אומר עד כמה הוא תולה עד כגריס ואפי' לא הרגה ויותר מכגריס לא ואפי' הרגה ולדבריו יש לטמא כגריס ועוד ולטהר פחות מכגריס וכדבריו אנו מורים: הכי איתא בגמ' סוגית ההלכה עם פירש\"י ז\"ל: וצ\"ע בפי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר אע\"פ שלא הרגה ונמצאת כגריס של פול או פחות ממנה תולה במאכולת ונאמר שלפעמים בעת שבתה או התהפכה מצד אל צד הרגה בפרעושים ובכנים וכיוצא בהן ומהם הוא זה הכתם והוא הפך הדבר הקודם אשר אמר הרגה מאכולת ה\"ז תולה בה ואם לא הרגה אינה תולה ר' חנינא אומר שאם הרגה הנה היא תיחס אליהם זה הדם ואפי' היה בתכלית הגודל ובתנאי שיהיה אפשר שבזה דם בעלי החיים אשר הרגה כשירשום זה השיעור הנמצא כגון אם הוא דם הרבה שיהיה שיעור של פשפוש וכיוצא בהן תולה בפשפש או בכיוצא בו ע\"כ. אבל שם ביד לא כתב כן. וז\"ל מהר\"י קארו ז\"ל שם והרשב\"א ז\"ל כתב דע\"כ לא פליג ר\"ח בן אנטיגנוס עלייהו דרבנן אלא בסתם המקומות שאין ידוע שהרמש הזה מצוי אבל במקומות שידוע שהוא מצוי אפי' ר\"ח בן אנטיגנוס מודה שתולה עד כתורמוס וכן פסק בחבורו והרמב\"ן ז\"ל ורבינו לא הזכירו זה ואפשר שהן סבורין דבכל גוונא פליגי ע\"כ: \n",
+                "<b>ותולה בבנה </b>שדם מכתן דומה לדם נדות. והרשב\"א ז\"ל פי' ותולה בבנה או בבעלה כלומר אם נתעסקו בכתמים ה\"ז תולה בהם לפי שהם רגילין ליגע בה ובבגדיה לפיכך מן הסתם תולה בהם וגבי אם יש בה מכה והיא יכולה להגלע ולהוציא דם תולה בה כתם וה\"ה למכת בנה ובעלה וכן כתבו הרמב\"ם ז\"ל וסמ\"ג וספר התרומה \n",
+                "[בית יוסף שם סי' ק\"ץ]. ואיתא נמי להאי בבא שם פ' כל היד (נדה דף י\"ט:) ועיין במ\"ש שם סוף הפרק: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ור' חנינא פליג את\"ק. אמר המלקט ת\"ק היינו רשב\"ג אבל חכמים פליגי עליה דרשב\"ג בברייתא וסברי אינהו בין הרגה בין לא הרגה לעולם תולה ואפי' ביותר מכסלע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלא אמרו חכמים בדבר וכו'. </b>בגמרא פריך והתניא שלא אמרו חכמים את הדבר להקל אלא להחמיר ופשיט לה רבינא לא להקל על דברי תורה אלא להחמיר על ד\"ת וכתמים עצמן דרבנן פי' רש\"י ז\"ל האי דגזור רבנן בכתמים להחמיר על דברי תורה שלא להקל בנדה גמורה ומיהו כתמים עצמן דרבנן ואזלינן בהו לקולא בכל מידי ע\"כ ועיין במ\"ש פי\"ט דכלים סי' ב': \n",
+                "<b>בבשרה דם </b>ולא כתם מלת דם מחקה ה\"ר יהוסף ז\"ל. וכתוב שם בב\"י בשם הרשב\"א ז\"ל בספר תורת הבית שער ד' דמדלא הצריכה להביא הכתם לפניו ולגלע המכה ולהוציא דם אלמא תולין מן הסתם ואינה צריכה להקיף הכתם לדבר שהיא תולה בו אלא תולין מן הסתם עד שתדע שזה שחור וזה אדום ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דברי ר' אלעזר ב\"ר צדוק. </b>בגמ' בעינן מי פליגי רבנן עליה דר' אלעזר ב\"ר צדוק או לא ומסיק ת\"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר\"א בר צדוק הלכה מכלל דפליגי ש\"מ וס\"ל לרבנן דאפי' משוך טהור עד שיהא כגריס. אבל לשון הרמב\"ם ז\"ל בפירוש המשנה ות\"ק אומר ואולי הוטף על העד טפה לבד ע\"כ. משמע דפלוגתא הוא בדם עגול דלר' אלעזר ב\"ר צדוק טהור ולרבנן טמא. עוד מפרש בגמ' דלר' אלעזר ב\"ר צדוק דאמר משוך מגיפה קאתי ובמשיכה תליא מילתא אפי' שאין הטפה אלא כל שהוא ואפי' בכחרדל טמא. ודוקא בעד שבודקת בו דודאי מגופה אתא אבל בסתם שעל חלוקה מודה דכגריס ועוד בעינן. וז\"ל הרא\"ש ז\"ל ומשוך טמא אפי' כל דהו שהיא דם קנוח עגול טהור עד שיהא בו כגריס ועוד ובכתם מודה ר\"א ב\" צדוק דאף במשוך בעינן כגריס ועוד ע\"כ: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם עומדת טמאה. </b>ומה שפי' ר\"ע ז\"ל כולו פי' רש\"י ז\"ל והקשו עליו תוס' ז\"ל על מה שפי' דעומדת אי אפשר לה לזנק א\"כ אמאי נקט כלל עומדת לא ליתני אלא יושבת וליפלוג בין מזנקת לשותתת ויש ליישב פיי' הקונט' דנקט עומדת משום דפסיקא ליה דלעולם שותתת א\"נ משום ר' יוסי נקט לה דאפי' בעומדת שאין רחמה נפתח מטהר ועוד י\"ל דעומדת שפיר אפשר לה לזנק והמקשה שהקשה מ\"ש עומדת דאמרינן מי רגלים הדור למקור ואייתי דם יושבת נמי נימא מי רגלים הדור למקור ואייתי דם הוה סבר דמתניתין מיירי בכל ענין בין בשתיתה בין בזנוק ולהכי פריך מ\"ש עומדת דטמאה משום חדא ריעותא דאין רחמה נפתח אע\"ג דמזנקת יושבת נמי תהא טמאה היכא דשותתת ומשני דכולה איירי דוקא במזנקת והא דלא מפליג ביושבת גופה וליתני דטמאה בשותתת משום דבעי לאשמעינן דעומדת טמאה היא ואפי' מזנקת ועוד י\"ל דהמקשה סבר דאיירי מתני' בשותתת דבמזנקת אפילו עומדת טהורה דליכא למימר הדור הואיל ומזנקת ולהכי פריך יושבת נמי כיון דשותתת ואיכא חדא לריעותא ומשני דאיירי במזנקת ואפ\"ה טמאה דאיכא למימר הדור וכו' ובעי תרתי לטיבותא ופרכי' דילמא בתר דתמו מיא אתאי דם פי' אפי' במזנקת דילמא בתר שהניחה מלזנק ושותתת הדור למקור ואייתו אבל על פי' הקונט' שפי' דלאחר שכלו מי רגליה אתא דם כי אורחה קשה דא\"כ בשעה שמזנקת נמי לפרוך דילמא בא דם כדרכו כשאר אשה שהיא רואה אלא ודאי פשיטא מדלא חזאי קודם עשיית צרכיה או אח\"כ א\"כ הדם לאו ממילא אתי אלא מי רגלים שחזרו למקור ואייתו דם ושמא בשעת זנוק אי אפשר לדם לבוא כדרכו שמחמת הזנוק נסתם המעין של דם עכ\"ל ז\"ל. ובגמ' תניא יושבת תולה עומדת אינה תולה דברי ר\"מ ר' יוסי אומר בין כך ובין כך תולה ואפי' בתרתי לקולא מטמא ר\"ש כמו שנכתוב בסמוך בס\"ד. ובטור יורה דעה סי' קצ\"א ומ\"ש בתשובה שהביא שם להרב רבינו נסים ז\"ל דר\"ת ז\"ל פי' דכי טיהר דוקא לטהרות טיהר אבל לבעלה מודה לר\"מ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ור' יוסי מטהר. </b>בגמ' א\"ר יוחנן דבהא אפילו ר\"מ מודה משום דספק ספיקא הוא והאי דלא תני ר\"מ ור' יוסי מטהרין איידי דסליק מר' יוסי פתח בדר' יוסי ובברייתא מוכח הכי: \n",
+                "<b>שחזקת דמים מן האשה. </b>וכיון דאר\"ש חזקת דמים מן האשה ל\"ש עומדים ל\"ש יושבין פי' דאפילו שניהם יושבין דאיכא תרתי לקולא יושבת ואיש בהדה מטמא ר\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השאילה וכו'. </b>וכתוב שם בבית יוסף שכתב הרשב\"א בשם הראב\"ד ז\"ל דהא דתנן נמצא דם בחלוקה או מטה או ספסל כולם טמאות אם נתעסקה אחת בכתמים כולם טהורות שכולן תולות בה והיא תולה בכתמיה ע\"כ וכתבו הרב המגיד שם בפ\"ט ופשיט הוא: \n",
+                "ר\"ע ז\"ל פי' לנכרית שהיא גדולה וידענו בה שכבר ראתה דומיא דנדה אמר המלקט ודלא כר\"מ דאמר ראויה לראות אע\"פ שאינה רואה עוד בפי' ר\"ע ו\"ל וכן אם ישבה ע\"ג כלי חרס וכו' אמר המלקט ולא גזרינן גבו אטו תוכו: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל והלכה כר' נחמיה אמר המלקט שחכמים מודים לו ור' יעקב בלבד הוא דפליג עליה אבל איכא תנא דס\"ל דרבים פליגי עליה: \n",
+                "<b>ישב </b>על ספסל של אבן שבמרחץ ר' נחמיה וכו' כך מ\"מ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש נשים שהיו ישנות וכו'. </b>והגיה הר' יהוסף ז\"ל בדקה אחת מהן ומצאה טמא היא טמאה ושתים טהורות ע\"כ. ובגמ' ואמר רב הא דתנן היא טמאה ושתיהן טהורות כיון שבדקה עצמה ומצאה טמאה ובתנאי שבדקה עצמה כשיעור וסת של מציאתה כלומר מיד ברדתה מן המטה הלכך מחזקינן האי דם בדידה וכולן טהורות: \n",
+                "<b>ותולות זו בזו </b>ארישא קאי דקתני כולם טמאות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כולן טמאות. </b>אית דגרסי שלשתן טמאות וכתב הרא\"ש ז\"ל הא דטמאות כולן ברישא ובסיפא מיהא נמי היא והסמוכה לה כתב הראב\"ד ז\"ל דדוקא ישנות שמתוך שינה הן דוחקות זו את זו וחוששים שמא דחקה אחת ונכנסה למקום חברתה אבל אם הם נעורות במטה אין לחוש להשמטה שאפשר לכל אחת מהן שתדע את מקומה ואם אומרת ברי לי שלא באתי למקום מציאת דם טהורה ע\"כ: \n",
+                "<b>אימתי בזמן שעברו. </b>אית דגרסי שעלו וכו' אבל אם עלו וכו'. וי\"ס א\"ר יהודה אימתי בזמן וכו' עליה משמע דגרסי' כלומר ע\"ג החיצונה וכן משמע מן המפרשים ומלשון הטור שהועתק שם סי' ק\"ץ בס' שלחן ערוך. לשון מורגל בפי הפוסקים תמצאנו בטור ח\"מ בה\"ש סי' קס\"ט ובס\"ס שפ\"ט ושם בש\"ע ג\"כ תמצאנו ובספר הלבוש פעמים בסי' קס\"ט וס\"ס שפ\"ט וגם בפ' ששי דב\"ב סי' ו' בלשון רשב\"ם כמו שהעתקתי שם אבל וכו' ע\"כ הג\"ה: אבל שם ביד פ\"ט משמע קצת ממגיד משנה דגרסי' עליה הלמד בחירק והיוד בפתח וז\"ל בקיצור דכיון שכתב רבינו למטה דכשעלו דרך מרגלות המטה כשנמצא תחת אחת מאותם החיצונות ממילא דדין זה הוא או בשעלו דרך עלייה או בדרך שיש לחוש בכל מקום שנמצא הדם לכל אחת מהם ע\"כ אמנם אין הכרח ולא שום ראיה ממה שתמצא בקצת מקומות כתובה מלה זו עלייה בשני יודין והיה נראה נכון דגרסי' עלייה הלמ\"ד קמוצה דלגירס' עליה הלמ\"ד בסגול וההא בפתח קשה קצת לשון שלשתן דקתני דהרי אינם אלא שתים ע\"ג החיצונה. ואעפ\"כ לא גרסי' רק עליה וכדכתיבנא שגם בס' הלבוש שם סעיף ?נ' אבל אם עלו כולן דרך החיצונה כולן טמאות. וכן תמצא לשון זה בגמ' פ\"ק דשבת ריש דף ט' אע\"פ שהעביר דרך עליו חייב ופירש\"י ז\"ל דרך עליו שהגביהו למעלה מעשרה ע\"כ. וכן שם בשם הירושלמי רפ\"ק ר' יוסי אומר אם העבירו דרך עליה חייב ואם לאו פטור ע\"כ. אחר זמן רב ראיתי שגם הר' יהוסף ז\"ל הגיה ונקד עליה העין בקמץ והלמ\"ד בסגול וכדכתיבנא: \n",
+                "<b>למה הדבר דומה. </b>בגמ' בעי למה ליה למיתני למה הדבר דומה ומשני ה\"ק להו ר\"מ לרבנן מ\"ש בדם דלא פלגיתו עלי ומ\"ש בגל דפלגיתו עלי אבל רבנן סברי בשלמא בגל אימור עורב וכו' כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>לגל טמא שנתערב בשני גלים. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>עד שיודע לך טומאה היכן היא. </b>ס\"א טהרתו היכן היא. ונ\"א עד שתודע לו טומאתו ונמחקו מלות היכן היא ובכולה מתני' מצאתי מוגה כלשון הזה בדקה אחת מהן ונמצאת טהור היא טהורה ושתים טמאות שתים ומצאו טהור הן טהורות והשלישית טמאה שלשתן ומצאו טהור כולן טמאות למה הדבר דומה לגל טמא שנתערב בין שני גלין טהורים ובדקו אחד מהן ומצאו טהור הוא טהור ושנים טמאים שנים ומצאו טהור הם טהורים והשלישי טמא שלשתן ומצאו טהור כולם טמאים דברי ר\"מ שהיה ר\"מ אומר וכו': וי\"ס בדקה אחת מהן ומצאה טהורה וכו' ול\"ג ונמצאת וכן הגיה הר' יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים בודק וכו'. </b>ק\"ק לע\"ד דכיון דחכמים באו להקל הל\"ל כיון שבדק עד הסלע או עד הבתולה טהור ושמא רוצים לומר שאע\"פ שבדק פעם אחת עד הסלע או עד הבתולה יחזור ויבדוק שנית שמא לא דקדק יפה בתחלה וטהור וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל וחכמים ס\"ל כי בשלש נשים בידוע בהכרח כי אחת היא רואה הכתם אלא שאין אנו יודעים מי היא אבל בגלים האלו יתכן שהטומאה אינה שם ואבדה שאכלתה חיה או שטפוה המים על כן כשיחפור עד שיגיע קרקע בתולה או עד שיגיע לסלע הותרו המקומות כולם אשר נתחפשו החפוש הזה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה סמנים וכו'. </b>ופי' רש\"י ז\"ל שם שבעה סממנים כל דבר המועיל לחברו קרי ליה סם לגביה ואין סם לשון בושם ולא לשון מרפא אלא לשון דבר הצריך לתקון חברו. וכתבו שם תוס' ז\"ל מעבירין על הכתם פי' הקונט' לבודקם אם דם נדה הוא ור\"ת ז\"ל מפ' דאפי' דם נדה ודאי אע\"ג דמטמא לח ויבש כיון דאינו עובר ע\"י ז' סמנים בטל וטהור דתני ר' חייא דם נדה ודאי מעביר עליו ז' סממנים ומבטלו ע\"כ והכא מבמכילתין משמע דהדר ביה רש\"י ז\"ל. ודייק הכא בגמ' ממילתיה דר' חייא דבקפידא תליא מילתא דכיון שהעביר עליו ז' סמנים אפי' לא עבר הרי הוא בטל וטהור הואיל ואין אדם מקפיד עליו אחר העברת הסמנים מדאזיל ליה חזותא ומש\"ה נמי אם העביר עליו ז' סמנים ולא עבר ושנאן ועבר טהרותיו טהורות דאם איתא דדם הוה בהעברה קמייתא הוה עבר ודוקא טהרות שנעשו בין העברה ראשונה לשנייה אבל טהרות שנעשו אחר העברה שנייה טמאות שהרי הקפיד עליו לספק דם כיון שחזר והעבירן ועבר ע\"י העברה שנייה כדרך דם לעבור ע\"י שבעה סמנים. וכתבו תוס' ז\"ל דלהכי נקט תלמודא מלת ועבר שאין צורך בה לאשמעינן דאז קפידתו קפידא הואיל והועילה מחשבתו שעבר ומש\"ה נמי קתני במתני' דכי לא עבר טהור ואע\"ג דהקפיד ע\"כ. עוד הקשו תוס' ז\"ל וא\"ת כיון דבקפידא תליא מילתא א\"כ מה צורך בהעברת סמנים כיון דמבטל בלבו סגי וי\"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם אם יבטלנו בלא ז' סמנים ע\"כ: \n",
+                "<b>ונתר </b>תנא נתר אלכסנדרית ולא נתר אנטפטרית. ובטור י\"ד סי' ק\"ץ. וכתב שם בית יוסף וקצת משמות ז' סמנים הללו לא נתברר לנו עכשיו מה הן הלכך לדידן נפל ענין העברת ז' סמנים בבורא ע\"כ ועיין במ\"ש מענין נתר ר\"פ שני דכלים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי גריסין לעיסת גריסין </b>מתני' דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר מי גריסין רותח ועובר שיתן לתוכו מלח פי' וקודם שיתן לתוכו מלח שהמלח מעביר כח הגריסין: \n",
+                "<b>חלוקת נפש. </b>כתב בערוך פי' חלוקת נפש שלא טעמה מאכל מבערב זה פי' ר\"ח ורבינו גרשום ז\"ל פי' גריסין שבור כגון גרש כרמל ומתרגמינן פירוכן. לעיסת כמו לא ילעוס אדם חטין. של פול חלוקת נפש כלומר מלעיסת אותו פול שנתבשל כ\"כ שמאליו הוא נחלק לשנים והאי נפש כמו מנפשו מעצמו. ועוד אמר לן חלוקת נפש שמתחלק מעצמו בתוך קליפתו דהיינו נפש שלו כמו נפש שע\"ג קבר ואמר לן משום רב האיי גאון תרי טעמי עוקת נפש כלומר שכ\"כ הוא נלעס שכבר עומד ליבלע בתוך עוקת הגרון דהיינו נפש פי' אחר חלוקת נפש שכ\"כ נלעס יפה שכבר נחלק מן השנים ועומד ליכנס בנפש בגרון עכ\"ל ז\"ל. וז\"ל בערך לעס לעיסת גריסין של פול על עוקת נפש פי' כשילעוס אדם גריסין יפה יפה ולא נשאר בהן כלום אלא הן בעוקת נפשו פי' כשילעוס בהכנסת בית הבליעה שדומה לעיקה של בית הבד ולעוקת המים של מערה מים של אותן גריסין יפים להוציא הכתם ע\"כ: \n",
+                "<b>ומי רגלים שהחמיצו. </b>פי' מי רגלים שאמרנו היינו כשהחמיצו וי\"ס דגרסי מי רגלים מי רגלים שהחמיצו מ\"מ: \n",
+                "<b>ומי רגלים </b>א\"ר יוחנן כל שיעורי חכמים בכתמים צריך שיעור לשיעורן דילד או דזקן דאיש או דאשה מכוסין או מגולין בימות החמה או בימות הגשמים ופירש\"י ז\"ל דזקן מעלי טפי מכוסין מעלי טפי בימות החמה מעלי טפי ע\"כ וכתבו תוס' ז\"ל בשבת פ' ר' עקיב' דף צ' דמשלשה ימים עד מ' יום הוא דמעבירין אבל תוך ג' או לאחר מ' יום אין מעבירין וכתב מיי' שם סי' ה': ומ\"מ. וצריך לכסכס שלשה פעמים לכל דבר ודבר העבירן שלא כסדרן או שהעביר שבעתן כאחת לא עשה כלום. והיא הגהת הר' יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו הן הוסתות וכו'. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>מפהקת. </b>פי' ר\"ח וכן בערוך כאדם שמוציא קול דרך הגרון וכתב הרא\"ש ז\"ל שכל הפירושים דברי אלהים חיים דכל חוש שנוי הגוף כיון שהוחזקה בו הוא סימן להתעוררות עקירת הדם ע\"כ: \n",
+                "<b>וכל שקבעה לה שלשה פעמים ה\"ז וסת. </b>והר' יהוסף ז\"ל הגיה וכל שתקבע לה שלשה פעמים וכו'. ובגמ' אמר שמואל לוסתות דיומי משקבעתן שני פעמים הוי וסת לוסתות דגופא כגון הני דמתני' משקבעתן פעם אחת הוי וסת ולמה שלא מנו חכמים כגון אכלה שום וראתה אכלה בצלים וראתה כססה פלפלין וראתה צריך לקביעתם שלשה פעמים. וכעין צמרמורית מ\"מ ביו\"ד אחר הרי\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסתות. </b>בוסתות שבגופה קאמ'. ומ\"מ לימודת ביו\"ד אחר הלמ\"ד ובתי\"ו בסוף התיבה בכולה מתני'. גם מ\"מ וסת לשון יחיד בכולה מתני' עד ממילתא דר' יוסי. גם מ\"מ אינו אסור אלא עד שתנץ החמה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל צריך למחוק סימן היו\"ד ואין לכותבו רק קודם הדבור המתחיל ואינה מוטהרת: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל מקמי דלימטי תחלת יממא אבל אי מטא תחלת יממא קאמר ר' יהודה בברייתא כל הלילה שלה פי' שלאחר יום עונת וסתה אבל כל אותו היום אסור דהוא עונתה. וכתוב שם בב\"י בשם רשב\"א ז\"ל דמדאפליגו ר' יוסי ור' יהודה בימים ושעות וסתות ושבקי וסתות דגופה דסלקי מינייהו אלמא וסתות פשוטים דגופה דכ\"ע שעות הוסת בלחוד הוי הוסת אבל אחר השעות אין וסת ואינה חוששת לו ע\"כ. ועיין ג\"כ שם בב\"י סימן קפ\"ד: \n",
+                "<b>אלא עם הנץ החמה </b>ס\"א אלא עד שתנץ החמה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היתה למודה להיות רואה ליום ט\"ו </b>לטבילתה כמו שאכתוב בס\"ד. ואיתא בתוס' פ' שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף ל\"ז.) וכתב שם הרא\"ש ז\"ל דצריך לחלק בין סרוגין דשורים לסרוגין דימי' דהכא בעינן שישלש בדילוג פי' שאין הראשון של ט\"ו מן המנין ואילו גבי נגיחת שורים כשראה שור ונגחו וראה שור ולא נגחו וראה שור ונגחו וראה שור ולא נגחו וחזר וראה שור ונגחו וראה שור ולא נגחו נעשה מועד לסירוגין וקי\"ל דהראשונה מן המנין וכ\"כ שם נימוקי יוסף בשמו בדף כ'. ואיתא בגמ' ס\"פ בנות כותים ופי' שם רש\"י ז\"ל ושנתה לה וסת ליום עשרים פעם אחת: \n",
+                "<b>זה וזה אסורין </b>אין צריך לומר ט\"ו שעבר שאסור שהרי כל היום המתינה שמא תראה וקיימא לן דחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה ואין צריך לומר יום עשרים שראתה בו שהרי נדה היא אלא ה\"ק כשיחזור ויגיע ט\"ו אסורה לשמש שהרי יום וסתה הוא ועדיין לא דלגחו אלא פעם אחת ואין וסת נעקר בפחות משלשה פעמים וכשיגיע יום עשרים לראיה של עשרים אסורה לשמש שמא תקבע וסת מעשרים לעשרים שהרי שנתה פעם אחת ליום עשרים וכן פעמים ליום עשרים זה וזה אסורין יום ט\"ו ויום עשרים הבא אבל שלש פעמים ליום עשרים הותר יום ט\"ו ונאסר יום עשרים ע\"כ: ואמר רב יהודה אמר שמואל התם (פ' בנות כותים דף ל\"ט) לא שנו דמיום ט\"ו הוי וסת קבוע דליבעי תלתא זימני למיעקריה אלא שהיתה רגילה לראות יום ט\"ו לטבילתה שטובלת לסוף ז' ימי נדה ורואה ליום ט\"ו שהוא יום כ\"ב לראייתה דכבר שלמו ימי זוב לסוף י\"א והרי ד' ימים שהגיעו ימים שראויה להיות בהן נדה אבל ט\"ו לראייתה ושנתה ליום עשרים לטבילתה שהיא כ\"ז לראייתה דבימי זיבתה קאי לא קבעה דס\"ל לשמואל דאין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה ולא בעיא תלתא זימני למעקריה ובחדא זימנא הוא דעקור לה ואם ישבה ולא בדקה טהורה והכא אמר רב פפא לא שנו שאין אשה קובעת וסת בפחות מתלתא זימני אלא למיקבע וסת דתיהוי דיה שעתה ולא יעקר בפחות מתלתא זימני אבל למיחש בחדא זימנא חיישא לה שאם ראתה ביום ט\"ו פעם אחת חוששת לט\"ו הבא ולא תשמש ופרכי' מאי קמ\"ל תנינא היתה למודה להיות רואה יום ט\"ו ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורין ומשני אי ממתני' ה\"א ה\"מ היכא דקאים לה אותו יום ששנתה בו בתוך ימים שראויה להיות בהן נדה כי מתני' שהיא למודה להיות רואה ביום ט\"ו לטבילתה שהוא כ\"ב לראייתה וכדאוקימנא התם בבנות כותים ישנתה ליום עשרים לטבילתה שהן כ\"ז לראייתה דכי הדר מטי יום ט\"ו לטבילתה קיימא לה בימים הראויים לנדה שהרי שלמו לאחר טבילה י\"א שבין נדה לנדה ונכנסה ד' ימים בימים הראויין לנדות אבל היכא דקאי בתוך ימי זיבתה כגון שהיתה למודה להיות רואה ליום ט\"ו לטבילתה והקדימה וראתה בתוך ימי הזוב כגון ליום עשירי לטבילה אימא לא תיחוש לה פי' דכי מטיא טבילה אחריתי ותטבול ויגיע יום עשירי לא תאסר לשמש דהא קיימא לן כל י\"א יום בחזקת טהרה שאינה מוחזקת רואה דלכך משום חדא זימנא לא תיחוש לה דאקראי בעלמא הוא קמ\"ל: \n",
+                "<b>ושנתה להיות רואה </b>ליום עשרים זה וזה אסורין. ואפי' היכא דקיימא בתוך ימי זיבתה נמי אמרינן בגמרא דחיישא לה וכדכתבינן: \n",
+                "<b>שנתה פעמים </b>ליום עשרים זה וזה אסורים שנתה שלשה פעמים וכו'. גמ' אמר שמואל זו דברי רבן גמליאל בר רבי שאמר משום רשב\"ג וס\"ל נמי כוותיה דלא הויא חזקה בציר מתלת זימני כדשמעינן ליה בכל דוכתא דקאמר לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא אבל חכמים אומרים ראתה אינה צריכה לא לשנות ולא לשלש פי' לשנות בוסתות דגופא דמשקבעתן פעם אחת הוי וסת ולא לשלש בוסתות דיומא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ויש גפן שיינה ממועט. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>הרי זו דורקטי. </b>כך מ\"מ: \n",
+                "סליק פרקא \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תינוקת שלא הגיע זמנה וכו'. </b>בפ\"ק דמכילתין דף י\"א. וגרסינן אמר רב גידל אמר שמואל לא שנו דעד שתחיה המכה אלא שלא פסקה מחמת תשמיש פי' דכל זמן ששמשה ראתה ואפילו חזרה וראתה ביום שלא מחמת תשמיש מחזקינן לה בדם בתולים הואיל ומחמת תשמיש לא פסקה אבל פסקה מחמת תשמיש ששמשה פעם אחת ולא ראתה ואחרי כן ראתה בין שראתה מחמת תשמיש בין שלא ראתה מחמת תשמיש טמאה דאמרינן כיון דבשעת תשמיש פסקה פעם א' רגלים לדבר שהבתולים כלו כבר וזה ממקור טמא ירד. נשתנו מראה דמים ממראה דם בעילה ראשונה טמאה מתיב ר' יונה תנן ובתולה שדמיה טהורין אינה צריכה לשמש בעדים ואמאי תשמש בעדים אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש דדילמא נשתנו מראה דמים שלה אמר רבא אימא רישא חוץ מן הנדה ויושבת על דם טהור הוא דלא בעיא בדיקה אבל בתולה שדמיה טהורים בעיא בדיקה אלא קשיין אהדדי ומשני כאן ששמשה דאימר שמש עכרן כאן שלא שמשה פי' רש\"י ז\"ל כאן ששמשה הא דקתני שאינה משמשת בעדים משום דשמשה עכשיו דאי נמי חזיא לאחר תשמיש ונשתנו מראה דמים שלה טהורין דאימור שמש עכרן פי' אבר תשמיש. כאן שלא שמשה פי' הא דאמר נשתנו מראה דמים שלה טמאה שלא שמשה היום אלא בטהרות נתעסקה סמוך לבדיקה הלכך לענין טהרות שחרית וערבית בעיא בדיקה ולפני תשמיש היינו טעמא דלא בעיא בדיקה דכיון דלאחר תשמיש לא בעיא בדיקה לפני תשמיש נמי לא אצרכוה בדיקה דאמרינן לקמן כל לבעלה לא בעיא בדיקה אלא מגו דבעיא בדיקה לאחר תשמיש לטהרות שמא ראתה לאחר תשמיש מחמת תשמיש בעיא נמי בדיקה לפני תשמיש לבעלה והכא ליכא מיגו דהא לא שמשה: \n",
+                "<b>ובית הלל אומרים עד שתחיה המכה. </b>גמ' אמר רב נחמן בר יצחק ואפילו ראתה ממאי מדקא מפליג בסיפא בהגיע זמנה בין ראתה בין שלא ראתה מכלל דרישא ל\"ש הכי ול\"ש הכי. תניא נמי הכי בה\"א עד שתחיה המכה בין ראתה בין לא ראתה: \n",
+                "<b>ובה\"א עד מוצאי שבת ד' לילות. </b>בגמ' איכא פלוגתא אי ארבע לילות דוקא או לאו דוקא דלרב לאו דוקא הלכך אם שמשה בימים לא הפסידה לילות דעד מו\"ש תנן וד' לילות דנקט אורחא דארעא קמ\"ל ולוי סבר דוקא דמאי ד' לילות ד' עונות הלכך אם שמשה בימים הפסידה לילות ועד מו\"ש דתנן הא קמ\"ל דשרי למיבעל לכתחלה בשבת כדשמואל דאמר שמואל פרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואע\"פ שמשיר צרורות: הג\"ה צ\"ע אי לא פליג שמואל דידיה אדידיה ועיין במ\"ש פ' היה קורא סי' ה': \n",
+                "<b>ובה\"א כל הלילה כולה שלה. </b>ס\"א כל הלילה. ובברייתא מסיק ונותנין לה עונה שלימה וכמה עונה שלימה פי' רשב\"ג לילה וחצי יום ופרכינן והא בעלמא אמרינן וכמה עונה או יום או לילה ומסיק שאני כתובה דכיון שיש עכוב בדבר לדקדק בה לחותמה הלכך בעי לילה שלימה וחצי יום: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל בימים שבין טבילתה למציאתה טמאה וטהרותיה וכו'. כך נלענ\"ד שצ\"ל: \n",
+                "<b>ולאחר ימים בדקה ומצאה טהורה.</b> טמאה גרסינן כמו ברישא וכן ג\"כ בסיפא דסיפא: \n",
+                "<b>ומטמאה מע\"ל </b>אריש' קאי ולרבא דאמר בס\"פ בנות כותים אמתני' דקתני התם כל י\"א יום בחזקת טהרה ואמרינן למאי הילכתא ואמר רבא התם לומר שאם תראה בתוך י\"א יום שהן ימי זיבה אינה מטמאה מעת לעת פרכינן בגמר' לימא תיהוי תיובתא ממתני' דקתני מטמא מעל\"ע וקאי ארישא דקתני אחר הימים בדקה ומצאה טמאה ומתמה תלמודא ולאו אותיבניה חדא זימנא שם בפ' בנות כותים מברייתא דתניא הנדה והזבה והשומרת יום כנגד יום והיולדת כולן מטמאות מע\"ל ומשני הכי קאמרינן לימא תיהוי תיובתא נמי ממתני' ומשני אמר לך רבא כי קתני מטמאה מע\"ל אריש פירקין קאי אראתה ועודה בבית אביה דבה\"א כל הלילה שלה וקאמ' דאם ראתה לאחר מכאן מטמאה מע\"ל דסד\"א כיון דמפסקן להו ימים טהורים כתחלת נדתה דמיא ולא תטמא מעת לעת דהכי קיימא לן דייה שעתה בראיה ראשונה קמ\"ל: ומ\"מ ומצאת טהור ובין השמשות וכו' ומצאת טמא הרי זו בחזקת טהרה וכו' ומצאת טמא ובין השמשות לא הפרישה לאחר ימים בדקה ומצאה טהור הרי זו בחזקת טומאה וכו' מן המנחה ולמעלה ה\"ז בחזקת טומאה וחכמים אומרים אפילו שנים בנדתה בדקה ומצאת טהור ובין השמשות לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאת טמא הרי זו בחזקת טהרה והיא הגהת הר' יהוסף ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אבל מטמאה מע\"ל ואפילו בימי זיבה ודלא כרבא וכדכתבינן: \n",
+                "<b>ה\"ז בחזקת טמאה </b>מספק ומביאה קרבן ואינו נאכל ובגמ' אמרי' לוי תני במתניתיה הכא בדקה שביעי שחרית ומצאה טמאה ובין השמשות לא הפרישה ואחר הימים בין בדקה ומצאה טהור בין בדקה ומצאה טמא ה\"ז ספק זבה דכיון דלא הפרישה בטהרה לא שחרית ולא ערבית איכא לספוקי ברואה שמיני ותשיעי ועשירי ואימר נמי שמא פסקה ביני וביני: \n",
+                "<b>ואם יש לה וסת דיה שעתה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל כי האשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה בענין שתהיה טמאה בעת הוסת לבד ותהיה דיה שעתה ולא תצטרך בזה שלש פעמים לקובעו כדין כל וסת לפי שבתוך הי\"א ימים דמיה מסולקים ע\"כ וכי דייקת שפיר לא קשה הר\"ב ז\"ל דידיה אדידיה ממאי דפי' מתני' דהכא אמתני' שפי' ס\"פ בנות כותים: \n",
+                "בפי' רעז\"ל עד שתפרוש בה\"ש והיינו דקתני מן המנחה ולמעלה: \n",
+                "עוד בפירושו לפי שביום ראשון הוחזק המעין פתוח אמר המלקט ובגמ' משמע דלרבי אפילו בראשון נמי מטהרינן מ\"ט אטו כולהו לאו בחזקת טומאה קיימי וכיון דפסק פסק ראשון נמי כיון דפסק פסק. וע\"ש בספר הלבוש שהביא שם בראש הסי' דאע\"ג דקיי\"ל בכל התורה מקצת היום ככולו אפילו בסוף היום גבי זבה וזב לא אמרינן הכי והביא שם הילפותות ע\"ש גם ע\"ש ברא\"ש סי' קצ\"ד ותדע ותשכיל מן מוצא דבר דין יולדת בזוב מן התורה ומה שהאידנא נהגו להחמיר להיות יושב ז' ימים נקיים כזבות גדולות אפילו בטפת דם כחרדל ואינם מחלקות בין ימי נדה לימי זיבה כדי שלא יבאו לטעות ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "בסוף פי' רעז\"ל והלכה כר' אליעזר. אמר המלקט והוא אחד מד' מקומות שהלכה כמותו בסדר זה כדכתיבנא לעיל בפרק קמא דמכילתין. ובת\"כ הוא שנוי בפ\"ה דמ' זבין ותניא עוד התם ר' יוסי ור\"ש אומרים נראין דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע ודברי ר\"ע מדברי שניהם אבל הלכה כדברי ר' אליעזר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזב והזבה והנדה וכו'. </b>ובגמ' זה אחד משלשה דברי חכמה ששאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע והאחד איתא במתני' דס\"פ בתרא דנגעים והאחד ליתיה במשנה והוא בת מחזיר גרושתו משנשאת לאחר מה היא לכהן והשיב להן אמר קרא גבי מחזיר גרושתו משנשאת כי תועבה היא היא תועבה ואין בניה תועבין. ועוד שאלו ממנו שלשה דברו אגדה ושלשה דברי בורות ושלשה דברי דרך ארץ כדאיתא בגמרא ותימה דלא תני הכא את זו שאלו כדתני התם בס\"פ בתרא דנגעים: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ומת נתון עליה אמר המלקט פי' שאר מתים כדמפר' ואזיל עד שימוק הבשר עיין בס' קרבן אהרן ס\"פ שני דפרשת זבין: ובגמרא משום ר' אליעזר אמרו עד שיבקע כרסו: \n",
+                "<b>בש\"א כל הנשים מתות נדות </b>וכן נמי אית להו דכל האנשים מתים זבין משום שבראשונה היו מטבילין ע\"ג מתים והיו זבין חיים מתביישין התקינו שיהיו מטבילין ע\"ג כל האנשים מפני כבודן של זבין חיין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שנעקר משמתה </b>אבל לת\"ק אע\"ג דנעקר משמתה מטמאה משום כתם דסבר מקור מקומו טמא הילכך אע\"ג שנעקר לאחר מיתה מטמא בנדות מפני שהיה במקור מחיים ור' יהודה ס\"ל דמקור מקומו טהור ולאחר מיתה לאו רואה היא: \n",
+                "<b>לפיכך אינה מטמאה באהל. </b>בגמ' דייק מכלל דלת\"ק באוהל נמי מטמא ודם תבוסה איכא בינייהו דלר' יהודה הואיל וספק היא ספק אם נעקר כולו מחיים ספק אם נעקר מקצתו לאחר מיתה הוי דם תבוסה ומדרבנן מטמא באהל ור' יוסי סבר האי לאו דם תבוסה הוא דכיון דכורעת לילד הוי כאלו נעקר כולו מחיים ומ\"מ ויצאת ממנה רביעית דם שהוא מטמא משום כתם א\"ר יוסי לפיכך אינו מטמא באהל: \n"
+            ],
+            [
+                "ובפי' ר\"ע ז\"ל כנוגע בטמא מת שהוא ראשון אמר המלקט ומתני' אבא שאול היא דתניא אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש לטמא שנים ולפסול א' ועיין לקמן סוף סי' ראשון דפ' שני דטבול יום ובסי' ה': ומצאתי שנמחקה מלת אף ממלתייהו דב\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם נפל מרוקה ומדם טוהר שלה </b>דהוי להו משקין היוצאין מן הטבול יום וטהורים הן דהכי תנן ר\"פ שני דטבול יום משקה טבול יום כמשקין שהוא נוגע בהן וכו'. בש\"א צריכה טבילה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל מיהו לענין טומאה מודו דבועלה מטמא מדרבנן גזרה יום י\"א אטו תוך י\"א דמטמא ביעלה מדאורייתא בגמרא בברייתא יליף לה מדכתיב כמשכב נדתה יהיה לה הוסיף לה הויה של שימור:  ",
+                "<b>ובה\"א פטורין. </b>טפי הוה ניחא למיגרס וב\"ה פוטרין מן הקרבן כמו שהוא דרך המשניות והברייתות כמ\"ש בפ\"ט דפרה סי' ד' וכן מ\"מ אח\"כ ע\"י הרי\"א ז\"ל וכן הוא בפירש\"י ז\"ל וב\"ה פוטרין וכמו שהעתיק רעז\"ל:  ",
+                "<b>טבלה ביום שלאחריו וכו'. </b>עיין במ\"ש ר\"פ שני דזבין:  ",
+                "<b>ה\"ז גרגרן </b>ס\"פ בא סימן איכא מאן דמוכיח מההיא ברייתא דמייתי התם דאסור להיות גרגרן ולשמש ביום י\"ב עם הרואה בי\"א אלא דרב אשי אמר דלעולם אינו אסור להיות גרגרן ומתרץ לברייתא שפיר ע\"ש:  ",
+                "ומ\"מ ומודים ברואה בתוך י\"א יום וטבלה לערב ושמשה שהוא מטמא משכב ומושב וחייבת בקרבן והיא הגהת הרי\"א ז\"ל:  ",
+                "<b>ה\"ז תרבות רעה. </b>בגמרא אמרינן דב\"ה היא דלב\"ש כי לא חזיא נמי גזרי' מדרבנן אטו ראתה כיון דכי חזיא מטמאה למפרע מדאורייתא וכן נמי תניא בהדיא בברייתא א\"ל ר' יהודה לב\"ה וכי לזו אתם קורין תרבות רעה והלא לא נתכוין אלא לבעול שומרת יום: ובעילתם תלוין ותייבים אשם תלוי  ",
+                "סליק פירקא וסליקא מסכת נדה"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה נדה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Oholot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Oholot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3a52bd0a834d1a7406ec39cda98eab63571790b8
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Oholot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,729 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Oholot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה אהלות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>נלע\"ד </b>דמס' \n",
+                "<b>אֹהָלוֹת </b>גרסי' בחול\"ם האל\"ף ובקמ\"ץ הה\"א וכדכתיב ויעקב איש תם יושב אוהלים וכן ג\"כ כתיב צאן ובקר ואהלים או אי נמי גרסי' האל\"ף בחטף קמץ כדכתיב בספר הושע י\"ב עוד אושיבך \n",
+                "<b>בָאֳהָלִים </b>וכן בספר שופטים ח' השכוני \n",
+                "<b>בָאֳהָלִים </b>ניחא אלא שבלשון תורה לשון זכר ובלשון חכמים לשון נקבה או א\"נ גרסי' האל\"ף בקמץ והה\"א בחטף קמץ וכדכתיב אֳהָלַי אפדנו וכן בכמה דוכתי ניחא נמי אע\"ג דהתם נשתנה מפני הסמיכות. אמנם אי גרסי' אהלות [צ\"ל הא'] (הה\"א) בשב\"א פת\"ח לא הוי לשון אוהל רק הר לשון מור ואהלות כדכתיב בספר שה\"ש ובספר תלים סי' מ\"ה דהיינו מין בושם סנדלוס בלע\"ז [הגה\"ה עי' בשרש אהל ותמצא שהביא רד\"ק סברת י\"מ דכאהלים נטע ה' ר\"ל אהל וכ' ויהי' אהלים מן אה לכמו בקרים מן בֹּקְר ע\"כ וא\"כ מי שקורא בשב\"א פת\"ח האל\"ף יש לו סמך כסברת הי\"מ הנז' זה נלע\"ד ישראל כהן:] אכן אם כוונו לגרוס לקרות ולשנות שם המס' אֲהָלוֹת בשב\"א פת\"ח ל' מושאל לשבח ניחא שפיר טפי. מ\"מ נראה דבכל המס' גרסי' אהל בחול\"ם השפוד התחוב באֹהֶל האֹהֶל והשפוד וכו' וכן בס\"פ הזה ואין מטמאין בָאֹהֶל וכן בר\"פ שני אלו מטמאין בָאהֶל המת וכו' וכן בכולה מסכתא. ואי גרסי' אהילות ביו\"ד כמו שהוא בקצת מקומות ניחא נמי וכן אי גרסינן אהל אלו מטמאין באהל וכ' ניחא נמי דהוי מקור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלים הנוגעים במת וכו'. </b>בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים עכ\"ל ר\"ע ז\"ל אמר  המלקט זו היא דעת הרמב\"ם ז\"ל פרק ה דהלכות טומאת מת וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל דזו היא דעת הרמב\"ן ז\"ל [הגה\"ה בפי' הרמב\"ן על התורה בפ' מטות בפסוק כל הורג נפש משמע דלא ס\"ל הכי:] בפ' שני דבבא בתרא וכן דעת סמ\"ג ודלא כרש\"י ור\"ת ז\"ל [הגה\"ה ונלע\"ד לפי' ר\"ת ז\"ל דס\"ל דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד דאזיל לטעמי' שהוא עצמו ז\"ל פי' בפסחים פ\"ק דף י\"ז שהכנף הנוגע במת נעשה אב הטומאה כדין כל הכלים ע\"כ ולא קאמר נעשה אבי אבות ע\"ש:] שכתבו דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד והר\"ש וגם הרא\"ש ז\"ל פירשו דר' יצחק מסימפונט ס\"ל דלאו דוקא כלי מתכות ומשמע קצת שדעת הרא\"ש כדעת הרמב\"ם ז\"ל אבל הראב\"ד ז\"ל השיגו שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד ד' וכו'. </b>וכלים באדם נמי טמא טומאת ז' כאדם עצמו דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם פירש וכבסתם בגדיכם קאי אאדם שנטמא בכלים שהוא לבוש וקאמר דבגדיו צריכין כבוס הרא\"ש ז\"ל פי' לפירושו שבגדיו ג\"כ נטמאו ממנו הואיל ובשעה שהיה לבוש נגע במת ומכאן מביאין ראיה הסוברים דחרב לאו דוקא דהתם בגדים משמע אף בשאינם כלי מתכות ועי' עוד בתוס' יומא פרק קמא ד' ו' ודפרק כ\"ג ונזיר ד' נ\"ד. ועי' בחדושי הרשב\"א ז\"ל פ' לא יחפור (בבא בתרא ד' כ') ותוסיף לקח טוב: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל כ\"ש אדם במת עצמו וכלים באדם דאיכא טומאת ז' ע\"כ אמר המלקט וניחא לי' למצא שלשה בלא אדם מה שא\"כ בד' דאי אפשר להיום אם לא שיהי' אדם באמצע: \n",
+                "<b>יש לי חמישי. </b>מצאתי מוגה יש לו חמישי. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל בשם ס\"א וכתב פי' למת ע\"כ: \n",
+                "<b>התחוב באהל המת. </b>באהל של פשתן מיירי דמטמא טומאת אהלים ולמאי דקחשיב ר' עקי' אהל המ\"ל יש לי ששי כגון שחזר והביא השפוד לתוך אהל אחר דחרב נעשה כחלל אף לטמא אחרים באהל המת כדמוכח בנזיר פ' כהן גדול ונזיר אלא משום דת\"ק קאמר ד' קאמר ר' עקיבא יש לי חמישי ואם היו חכמים מודים לו הי' אומר יש לי עוד ששי אלא השיבוהו אין האהל מתחשב וכדמפ' רעז\"ל והוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ן ז\"ל בראש פרשת חקת כתב והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא שהוא מטמא במשא ובמגע כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל אדם כי ימות באהל שאינו רק על האדם עצמו ואם הי' החרב שנטמא במת מטמא באהל היו הכהנים אסורים בכל הבתים שבכולן החרב טמא ויהי' מטמא אותם באהל וכן נראה עוד בגמ' שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאה ג' וז' אע\"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה עכ\"ל ז\"ל וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל האהל והשפוד פי' כי השפוד נעשה טמא מחמת האהל ולא מחמת המת כיון שלא נגע בו וגם לא האהיל עליו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמאין במת. </b>בנקודת חיר\"ק המ\"ם: \n",
+                "<b>חומר באדם מבכלים ובכלים מבאדם. </b>כך הגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל והרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>חומר באדם מבכלים שכל זמן. </b>גם זו הגהת הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>וכשאינו באמצע הן שלשה. </b>כדתנן לעיל בפירקי' סימן ב'. וכולה הך משנה שמעינן ממתני' דלעיל הר\"ש ז\"ל. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל לומר טעם על מה שהזכיר חומרא של כלים תחלה כי חומרא של האדם אינה באה אלא מחומרא של הכלים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמאין בזב. </b>זה לבד בנקודת חירק בבבא זו: \n",
+                "<b>חומר באדם מבבגדים. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדם אינו מטמא וכו'. </b>מאי דקשה אמתני' כתבנוהו בסוף יבמות: \n",
+                "<b>מגוייד. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל מחותך הורידין: \n",
+                "<b>ואפי' גוסס. </b>בריש פרק מי שאחזו הביא הר\"ן ז\"ל סברת רבינו יואל ז\"ל דהא דאמרי' הכא דחשיב כחי היינו דוקא במילי דאתי ממילא כי הני דקתני במתני' אבל גיטו ומתנתו דמכח דעתו ודבורו אתו לא אבל ר\"י ז\"ל סובר דגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו וכל שהוא מדבר ודעתו מיושבת עליו מתנתו מתנה וגיטו גט ע\"ש ועין עוד במה שכתבתי בשמו בפ\"ק דערכין סי' ג': \n",
+                "<b>מאכיל בתרומה. </b>את אמו דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי בי' יאכילו בלחמו: \n",
+                "<b>עד שתצא נפשם. </b>ולענין טומאת אוכלין אינו כן אלא אם שחט בהמה חיה ועוף אע\"פ שעדיין הם מפרכסי' מקבלין טומאה: \n",
+                "<b>הותזו ראשיהן. </b>פ\"ק דחולין דף כ\"א אמרי' מאי הותזו ריש לקיש אמר הותזו ממש ר' אסי אמר ר' מני כהבדלת עולת העוף דר\"א ב\"ר שמעון. והתם גרסי' כזנב הלטאה וכו' ויש להסתפק אי הוו גרסי תוס' ז\"ל וכן בהמה חי' ועוף שכן כתבו שם הותזו ראשיהן גבי בהמה חי' ועוף מתנייא בסדר טהרות ולא גבי שרצים כדפירש בקונטרס ע\"כ. ופי' כזנב הלטאה שאע\"פ שנחתך לגמרי מפרכס ולא משום שיש בו חיות. וברמב\"ם ספ\"ד דהלכות שאר אבות הטומאו' הביאו לענין הותזו ראשיהן דשרצים וז\"ל השרץ אינו מטמא עד שימות הותזו ראשיהן אע\"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף אע\"פ שהן מפרכסין כזנב הלטאה מטמאי' ע\"כ וכתוב שם בכסף משנה ומפ' רבינו דרבותא קמ\"ל אע\"פ שמעורין בעור הגוף דאל\"כ פשיטא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האברים אין להם וכו'. </b>כתוב בבית יוסף ביורה דעה סימן ק\"א בשם שערי דורא ומיהו יש דוחים ואומרים דהא דאמרי' האברים אין להם שיעור ה\"מ לטומאה אבל לא לאיסורי אכילה ע\"כ. וברש\"י כתיבת יד דס\"פ העור והרוטב מצאתי כתוב דהאי מתני' דלא כר' אליעזר דאיהו שמע מרבותיו דדוקא אבר מן החי מטמא אבל אבר מן המת לא מטמא כדקאמר התם בגמ' בהדיא ותנן לה נמי בפ' ששי דעדויות ועוד פי' רש\"י ז\"ל שם דמיירי כגון דליכא באותו אבר מן המת לא כזית בשר ולא עצם כשעורה דעצם כשעורה הלמ\"מ הוא וכזית בשר מן המת דברי הכל מטמא ע\"כ. ועיין במ\"ש ס\"פ העור והרוטב אי ר\"ש ס\"ל כר' אליעזר אי לא. ונראה דבכלל האברים אין להם שיעור הוי אבר מן החי ואבר מן הנבלה ע\"ש פ' שני דהלכו' שאר אבות הטומאו' סי' ה'. אבל אבר מן המת מן העוף הטהור אינו בכלל אלא שיעורו בכזית לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה וכן אבר מנבלת העוף הטמא שיעורו בכביצה לטמא טומאת אוכלין אם חשב עליו לאכילה כמו שכתב הוא ז\"ל שם ספ\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורסל. </b>הוא פרק ראשון למעלה מן העקב. הרא\"ש ז\"ל וכן באבודרהם ז\"ל. וי\"ס דגרסי קרסול: \n",
+                "<b>קוטלית. </b>הוא בוקא דאטמא: \n",
+                "<b>אחת עשרה צלעות. </b>מצאתי כתוב בחלק שני דספר שלשלת הקבלה בדרוש יצירת הולד ואפי' שנראה לעין שהן י\"ב מכל צד נוכל לומר שהצלע שלמעלה חז\"ל חשבו אותו מעצם הגוף ע\"כ: \n",
+                "<b>במרפק. </b>כתבו התוס' וגם הר\"ש מרפק הוא מקום כפיפת הזרוע ונקרא ג\"כ עציל ומרפק ועציל הכל אחד ובמקרא על כל אצילי ידי ומתרגמינן על כל מרפקי ידין משמע דמרפק ביד כנגד ארכובא ברגל ע\"כ וכן פי' הרא\"ש ז\"ל בפירושו אשר על הלכו' קטנו' לרב אלפס ז\"ל והאריך יותר ע\"ש ואבודרהם ז\"ל נראה דגריס מפרק שפירש מפרק מקום כפיפת הזרוע מלשון ותשבר מפרקתו ע\"כ. ותמהתי שמצאתי שם בספר שלשלת הקבלה שנים במפרקת והוא החוליא שאחרי הראש שקישר הראש עם הגוף ע\"כ. וכתוב בטור א\"ח בבית יוסף ריש סימן כ\"ו וכתבו התוס' והרא\"ש ז\"ל קבורת לשון קבוץ בשר כמו קיבורא דאהיני ויש שהיו אומרים דהא דאמרי' בגמרא בגובה של יד הוא מקום הנחת התפילין היינו גובה בשר הסמוך ליד והוא בין היד והמרפק הנקרא קודא ובספר התרומה כתוב שיש שמניחין אותן במקום ההוא ור\"ת ז\"ל אומר דע\"כ הוא גובה הבשר שבזרוע שהוא בין הכתף והמרפק הנקרא קודא דהא משמע בכל דוכתא שמצות תפילין בזרוע ואותו עצם שבין יד לקודו אינו קרוי זרוע אלא קנה ועוד הביא כמה ראיות והסכימו כל הפוסקים לדבריו והרמב\"ם ז\"ל אע\"פ שהוא קורא לעצם שבין יד לקודו זרוע ולעצם הסמוך לכתף קורא מרפק מ\"מ לענין הנחת תפילין דעתו כדעת ר\"ת שכך כתב ושל יד קושר אותה על שמאלו על הקבורת והוא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע ע\"כ. והוא תימה גדול דלא משמע כן מלשון משנתנו: \n",
+                "<b>וארבעה בכתף הרי מאה ואחד מזה ומאה וא' מזה. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>בנקוביו. </b>אית דגרסי בנקביו והם כלי הזרע והזכרות. ומצאתי שכתב החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל וז\"ל צ\"ע שהביצים וגיד האמה אין בהם עצם והנכון לפ' נקוביו פי הטבעת ששם יש עצמות ובשר וגידין ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו מטמאין באהל. </b>וכ\"ש במגע ובמשא: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל צ\"ל מת עצמו לא כ\"ש וכו': \n",
+                "<b>עוד </b>בפי' ר\"ע ז\"ל אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין וכו'. פי' הר\"ס ז\"ל שאם נתקשרו אבריו בגידין אע\"פ שאין בכולו כזית אמאי בעינן מת כולו תיפוק לי שמטמא אפי' אבר אחד מטעם אבר מן המת שהאברים אין להם שיעור ומש\"ה קאמר שלא נתקשרו אבריו בגידין שכל אבר ממנו אין בו גידין וקמ\"ל דאין נקרא אבר אלא א\"כ יש בו בשר גידין ועצמות ע\"כ: \n",
+                "<b>ומלא תרווד רקב. </b>לא אמרו רקב אלא למת בלבד ולא להרוג. ופי' הר\"ש ז\"ל דמתני' דלא חשיב נמי גולל ודופק כמה דחשיב מלא תרווד רקב ר' יוסי היא דתניא ר' יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל ומשום דתרווד רקב שוה לאחריני למגע ומשא ואהל קחשיב לי' בהדייהו ור\"ש פליג עלי' בסיפא דברייתא ומייתי לה לכולה ברייתא בפ' העור והרוטב וכתבתי' בפ\"ה דמנחות סי' ז' והתם בפ' העור והרוטב פריך בשלמא במשא מטמא האי מלא תרווד רקב דהא קטעין לי' לכולי' וכן נמי מטמא באהל דהא קא מאהיל אכולי' אלא נוגע הא אי אפשר ליגע בכולו דהא כל העפר אינו מחובר יחד והנוגע בצד זה לא נגע בצד זה וכל חד וחד עפרא באפי נפשי' הוא ומסיק רבא דמאי נוגע דקתני בברייתא אהל נגיעה פי' שהוא מאהיל על הטומאה או הטומאה מאהלת עליו ואפי' למעלה מטפח נקרא אהל נגיעה כיון דטומאה עולה ויורדת ומאי ובאהל דקתני בברייתא במלתי' דר' יוסי באהל דהמשכה פי' דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא טומאה מאהלת עליו אלא דבר אחר ממשיך את הטומאה עליו כגון שהוא והטומאה תחת אהל אחד ועיין עוד במה שכתבתי ר\"פ דלקמן: \n",
+                "<b>רובע עצמות. </b>משמע דסתמא כב\"ה ודלא כב\"ש ודלא כשמאי ופלוגתייהו בעדויות בפ\"ק אבל הראב\"ד ז\"ל פי' שם דלר' יהושע לא פליגי ב\"ש וב\"ה אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ע\"ש: \n",
+                "<b>ורובע עצמות מרוב הבנין וכו'. </b>פי' דוקא כשזה הרובע בא מרוב הבנין שהוא בא ממקום טמא אבל כשזה הרובע בא מעצמות הרבה מפוזרים שכבר לא הי' בהם כדי טומאה גם הרובע אין בו טומאה וכדומה לזה אמרו לקמן בסוף פירקין ומודים שאם ניטל חצאים שהוא טהור כן נ\"ל לפרש וצ\"ע: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל רבותי ז\"ל פירשו וכו'. אמר המלקט הוא פי' הר\"ש ז\"ל גם הרמב\"ם ז\"ל כך נראה שפירש בחבורו בפ' שני דהלכו' טומאת מת סי' ט' ורפ\"ג וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל ולפי דקדוק דבריו פה ה\"פ דמתני' רובע עצמות שאין בהן מרוב הבנין ולא מרוב המנין כלומר אע\"פ שהוא משאר עצמות מטמא במגע ובמשא ובאהל ע\"כ. אבל בפ\"ק דעדויות לא כן פי' רעז\"ל ע\"ש שנראה ששם תפס פי' הרמב\"ם ז\"ל אשר שם: \n",
+                "<b>ורוב בנינו ורוב מנינו. </b>רוב בנין הגוף או רוב מנין העצמות ע\"כ: אמר המלקט הרמב\"ם ז\"ל פי' דתרוייהו בעינן רוב בנין ורוב מנין: \n",
+                "<b>וכמה הוא רוב מניינו קכ\"ה. </b>התם פ' אלו מומין פרכי' ותנא מנינא אתי לאשמועי' ומשני כדתניא חסר שאין בו אלא מאתים פי' רש\"י ז\"ל כגון שנברא חסר בכל יד ובכל רגל חסר שתי אצבעות דהיינו שמנה אצבעות ובכל אצבע יש ששה עצמות הרי לשמנה אצבעות מ\"ח ולא נשתיירו אלא מאתים ע\"כ. ויתר שיש בו מאתים ושמנים ואחד כולן עולין למנין קכ\"ה פי' הרב רבינו גרשון מאור הגולה שיש לו ל\"ג יותר ואלו הן שיש לו ד' אצבעות יתירות ביד וברגל שיש בהן כ\"ד אברים ובסוף ששה עצמות שבכל אצבע יש כנגדו בזרוע עצם אחד היינו כ\"ח ושני צירין ושני דלתות ומפתח והיינו רפ\"א אברים ע\"כ אבל רש\"י ז\"ל כתב ובאשה יש שני צירים ושני דלתות ומפתח וכ\"ד עצמות שבשש אצבעות הרי רע\"ז וארבעה הנותרים לא ידענא היכי מתרמי דודאי אין בכל אצבע אלא ששה עצמות סך הכל לא שורש ולא ענף ע\"כ. ותוס' חיצוניות כתבו ור\"י אומר דרש\"י ז\"ל לא דק שהרי אותן אברים שבאשה אינם מטמאין באהל וגם רש\"י ז\"ל לא כוון החשבון ע\"כ מ\"מ שמעי' מינה דאע\"ג דקכ\"ה לא הוי רובא דידי' דהא רפ\"א היו לו אפ\"ה הוי קכ\"ה רובא וגבי חסר נמי אע\"ג דמאה ואחד הוו רובא דידי' אפ\"ה לא חשיב רובא אלא קכ\"ה דבתר רובא דאינשי דעלמא אזלינן: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל צ\"ל כך טמא בדם הקטן מאחר שיצא כולו אע\"פ וכו'. ובתוספתא איתא דשלש תשובות השיבו חכמים לר' עקיבא. ורבינו עובדי' ז\"ל הביא האחרונה שבכולם דס\"ל לרבנן דאי אפשר שיצא כולו: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר מטמא כבשרו. </b>כך הגי' הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים מטהרין </b>שאין לו דין רקבון: \n",
+                "<b>אפר שרופים. </b>בנדה פ' המפלת. אמרי' דר' יוחנן ס\"ל כר' אליעזר. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל שפירש ומיהו כי מעיינת בה שפיר אפי' ר' יוחנן כרבנן כדפרישית לעי' ע\"ש: \n",
+                "<b>מלא תרוד ועוד עפר קברות. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ר\"ש מטהר. </b>אפי' במלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא מטהר ר\"ש דהתם בפ' המפלת מפ' טעמא דר\"ש דעשו סופו כתחלתו מה תחלתו כשנקבר אם יש דבר אחר הראוי לירקב עם המת מבטלו אותו דבר חשוב ושוב אין לו דין רקב אף כשנקבר כהלכתו דבר אחר שנתערב בו מבטלו ומקלקלו ואינו נעשה רקב לטמא: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. וכן לענין מגע. אמר המלקט פי' לר\"ש דאית לי' פ' העור והרוטב כמלא תרווד אין מטמא במגע לפי שאי אפשר ליגע בכולו שהרי אינו גוף אחד ולפיכך אפי' גבלו במים לא הוי חבור דלעולם אינו יכול ליגע בכולו בבת אחת וכבר כתבתי בריש פירקי' דר' יוסי אית לי' דמטמא במגע ובמשא ובאהל. והתם בפ' העור והרוטב פריך לר' יוסי היאך מלא תרווד רקב מטמא במגע הא לא נגע לי' בכולי' ואין נוגע וחוזר ונוגע. ועי' במה שכתבתי לקמן רפ\"ג גם ברפ\"ג דעדויות: \n",
+                "<b>אינו חבור לטומאה. </b>מצאתי מלת לטומאה מחוקה ואין רמז לדבר ולא צורך לכך אכן גם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מחקה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וארץ העמים. </b>יוסי בן יועזר איש צרידא ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ברייתא בפ\"ק דשבת דף י\"ד ומפ' התם במסקנא בגמ' אינהו גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דבשמונים שנה קודם לחרבן גזור אידי ואידי לתלות ואתו באושא גזור אגושא לשרוף ואוירא כדקאי קאי ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל דהכא בגוש מיירי וכ' ודוקא גוש אבל עפר לא ושיעור הגוש מפורש פ' הלוקח בהמה כפיקה גדולה של סקאים ובתוספתא דכלים פליגי תנאי אם הביא עפר משם וגבלו רבנן מטמאים ור\"ש סבר דלא אמרו אלא גוש כברייתו והקשו תוס' ז\"ל בפ' כ\"ג ונזיר דהתם משמע בגמרא דפשיטא לן דמטמא באהל כי מאהיל מיהא על גושא בלא הפסק שידה תיבה ומגדל ותרצו דהכא במתני' בגוש הבא מארץ העמים לארץ ישראל ע\"כ. וכן פי' כבר רעז\"ל. ואיתה ג\"כ בתוס' פ\"ק דסנהדרין דף יב: ושם בגיטין תרצו בשם ר\"ת דמתניתין מיירי קודם שגזרו על אוירה לתלות ועוד יש שם תירוצים אחרים ע\"ש. גם בשבת שם פ\"ק. וז\"ל החכם הר\"ס ז\"ל בפ\"ק דגיטין הקשו התוס' מההיא דקיימא לן דגזרו על אויר ארץ העמים ותרצו דהכא מיירי בעפר הבא מארץ העמים לארץ דלא מטמא דלא גזרו אלא על אויר עצמו והקשו דאין לשון ארץ העמים משמע כן ופירשו דמיירי כגון שיש דף או גשר שראשו אחד בארץ וראשו השני בחו\"ל ומונחים כלים תחת ראשו שבארץ דאין מביא עליהן טומאה וטהורין עוד תירץ ר\"ת שזאת המשנה קודם שגזרו על אוירה ע\"כ: \n",
+                "<b>כמה הוא חסרונן בשדרה. </b>וכו' כך צ\"ל וכך הגי' רב\"א ז\"ל וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל אלא שכתב ס\"א ל\"ג בשדרה: \n",
+                "<b>ובה\"א אפי' חוליא אחת. </b>בזו ב\"ה לקולא ולענין טריפות ב\"ה לחומרא והאי דלא תני לה בעדויות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה תרצו שם פ' אלו טריפות משום דכי אתשיל חסרון שדרה בבית המדרש לענין טומאת אהל נשאלה לפניהם בכמה חסרונה דהוו ב\"ש לחומרא: \n",
+                "<b>כדי שינטל וכו'. </b>וכתבו תוס' ז\"ל בר\"פ על אלו מומין בכמלא מקדח נמי ימות לב\"ש מדקאמר בפ\"ק דעירובין ובפ' אלו טריפות וכן לטרפה ומשמע דאתרוייהו קאי אשדרה ואגולגולת מדקאמר התם תרי חומרי דסתרן אהדדי כגון שדרה וגולגולת אלא ב\"ה אתו למימר דשיעורו דמלא מקדח הר טפי מכדי שינטל מן החי לדידהו ע\"כ ואפי' לפי פי' ר\"ת ז\"ל דמפ' דלא קאי וכן לטרפה אגולגולת מדלא פריך וכו' מ\"מ לפירושו נמי צריך לומר כן דבשיעורא דב\"ש מיית לב\"ש כמו לב\"ה בשיעורא דידהו עכ\"ל ז\"ל. והביא כל פלפול זה הר\"ש ז\"ל ועוד יותר ע\"ש: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים בגדול של לשכה. </b>שהוא כסלע כדתנן פי\"ז דמסכת כלים ואי קשיא א\"כ ב\"ש וב\"ה אמרו דבר אחד דכדי שינטל מן החי וימות הוי כסלע תרצו שם בבכורות ר\"פ על אלו מומין דב\"ש מקדח וחיסומו קאמרי דהיינו שמרחיב את הנקב כדי שיכנס מקדח ויצא בריוח והיינו חסום שנוטל מה שחוסם וסותם הנקב ואינו מניח לכנוס המקדח בריוח ומקדח וחסומו הוי ודאי יותר מסלע ורב נחמן תירץ התם במסקנא דסלע נירונית שנינו התם בכלים וההיא הוא דהויא כמקדח גדול אבל סלע סתם דקאמרי' אליבא דב\"ה זוטר אפי' ממקדח קטון של רופאים הלכך אפי' לר\"מ שיעורא דבית שמאי נפיש. וראיתי שהגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל כל מלות מקדח שבמשנה ביו\"ד מַקְדֵיח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגולל והדופק וכו'. </b>ואיתה ברייתא בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"ו) בשם ר\"ש הבאתיה בפ\"ה דמנחו' סי' ז': \n",
+                "<b>אם יש תחתיהם. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>איזהו הדופק שהגולל נשען עליו. </b>צדדי הקבר יקראו דופקים להיותם דוחקים את המת לשון ודפקום יום אחד הגולל מלשון אבן גלל שענינו אבן מתגלגלת. הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל דופק דופקים טהור. </b>כשאין נשען עליו הגולל דאי נשען עליו מרבה לי' בברייתא הר\"ש ז\"ל. והגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וה\"ר יהוסף ז\"ל אבל דְפַק דופקים ונקדו הדלי\"ת בשב\"א והקו\"ף בפית\"ח. \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואבר מן החי שחסר עצמו. </b>פי' רעז\"ל אבל חסר מבשרו לעולם הוא מטמא עד שיחסר מכדי וכולי'. אמר המלקט דהכי תנן בפ' ששי דמסכת עדויות אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל חסר הבשר טמא חסר העצם טהור והא דלא תני ואבר מן המת שחסר עצמו משו' דאכתי טמא משום כזית בשר הנשאר בו אבל כזית בשר הפורש מן החי טהור כר' יהושע דעדויות ועוד תנן התם מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר הפורש מן החי טהור ואבר הפורש מן החי והוא כברייתו טמא והיינו כברייתו שלא חסר העצם אך עומד שלם כמו שנברא. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל שחסר עצמו פי' שחסר העצם כל שהוא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השדרה והגולגולת משני מתים. </b>בירוש' פ\"ק דברכות קאמר התם ר\"ע פליג על רבנן ולא עבד עובדא כותי' דתני מעשה שהביאו קופה מלאה עצמו' מכפר טבי והניחוה באויר הכנסת בלוד ונכנס תודרוס הרופא ונכנסו כל הרופאים עמו אמר תודרוס הרופא אין כאן שדרה ממת א' ולא גולגולת ממת א' אמרו הואיל ויש כאן מטהרין ויש כאן מטמאין נעמוד על המנין התחילו מר' עקיבא וטיהר אמרו לו הואיל והיית מטמא וטהרת טהור ע\"כ. ומשמע מפי' הר\"ש ז\"ל דלא הי' שונה הנך מתני' ראש משנה שכתב השדרה והגולגולת לאו אחסרון קאי אלא אפלוגתא דר' עקי' ורבנן דכל הני דשני מתים ע\"כ [א\"ה לכאורה ע\"כ צ\"ל שגם לא היה גורס מלות משני מתים אלא אצל ואבר מן המת. דאל\"ה גם אם לא היה שונה הך מתני' ראש משנה ליכא למיטעי דאחסרון. וכן נכון לגרוס דעל גירסתינו באמת קשה לערבינהו וליתנינהו. וצ\"ע שלא העיר המחבר בזה מאומה:]: \n",
+                "<b>ורביעית דם משני מתים. </b>עיין במ\"ש בפרק בהמה המקשה סי' ג'. וכתב הר\"ש ז\"ל בנזיר פ' כ\"ג איבעיא לן אי שדרה וגולגולת תנן או דילמא או  שדרה או גולגולת ולא אפשיטא ואמרי' התם דבכולהו חזר בו ר' עקיבא חוץ מרביעית דם ומפ' התם דלא חשיב במתני' עצם כשעורה דהא דמטמא לי' בסמוך ר' עקי' משום דיחיד פליג עלי' דהיינו ריב\"נ ובכל הנך דחשיב רבנן פליגי עלי' ע\"כ וע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ור' יוחנן בן נורי מטהר. </b>אפי' שהוא ממת אחד ומפי' רש\"י ז\"ל דהתם פ' כ\"ג ונזיר משמע דר' עקיבא מטמא אפי' בעצם כשעורה הבא משני מתים וכמו שכתבתי לעיל בסמוך: \n",
+                "<b>רובע עצמות שנדקדקו כו' ר\"ש מטהר וכו'. </b>פי' הר\"ס ז\"ל אפי' במגע אינם מטמאי' וא\"ת מסתמא ר\"ש כר\"ע רבי' ס\"ל דמטמא בעצם כשעורה שנחלק לשנים וא\"כ אמאי מטהר לגמרי וי\"ל דהכא מיירי שנדקדקו הרבה ונעשו כמו קמח והכי משמע בנזיר פ' כ\"ג דפריך התם גבי הא דתנן וחצי קב עצמות שהנזיר מגלח עליו חצי קב אין רובע עצמות לא ה\"ד אילימא דאית בהו עצם כשעורה תיפוק לי משום עצם כשעורה אלא דאקמח אקמוחי ע\"כ ופי' רש\"י ז\"ל ששחקן דק הרבה כמו הקמח שנטחן שאין בו עצם כשעורה ע\"כ וכן פי' התוס' שטחנן הדק כקמח או כעפר דכה\"ג לא מטמא משום עצם כשעורה ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי מטמא </b>פי' הר\"ש ז\"ל מטמא במשא ובאהל אבל לא במגע כדקתני בתוספתא גבי כזית מן המת דתניא וכן הי' ר' יוסי אומר כזית מן המת שנחלק אפי' לעשרה מטמא במשא ובאהל ואין מטמא במגע עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המטמאין באהל וכו'. </b>בפ' העור והרוטב כתבתי דר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד: \n",
+                "<b>או מאהיל על כשני חצאי זתים או מאהיל על כחצי זית </b>וכו' כך צ\"ל. אכן מצאתי שהח' הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל אדרבה מחק כל זה ממשנתו וכ' בחוץ בגליון וז\"ל כמו שהגהתיו מצאתי בנוסחא של פאס ונלע\"ד שהגרסא הכתובה בספר ג\"כ יש ליישבה וכולה מתני' איירי בטומאה רצוצה דחשיבא כמו מגע חוץ מהא דקתני בסיפא ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית דאיירי בפותח טפח והתם מוכרח הדבר בעצמו שמדבר בטומאה שיש בה פותח טפח דאי בטומאה רצוצה אותו הדבר האחר שמאהיל עליו ועל כחצי זית אינו מביא לו הטומאה מכחצי זית שהטומאה בוקעת ועולה ולכן בהכרח הוא היכא דקתני ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית הוא מדבר בפותח טפח שמביא לו הטומאה ע\"כ. וכתב הרא\"ש ז\"ל ובגמ' פ' העור והרוטב מסיק רבא דהיכא דהוא מאהיל על המת או המת מאהיל עליו אפי' למעלה מטפח חשיב כנגיעה דטומאה עולה ויורדת וחשיב כנוגע בה אבל ע\"י המשכה ונגיעה או אהל דלמעלה ולמטה תרי שמי נינהו פי' אהל ע\"י המשכה דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא הטומאה מאהלת עליו אלא דבר אחר ממשיך את הטומאה עליו כדקתני בסיפא ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טומאה ור\"מ סבר דאהל ונגיעה חד שמא נינהו אפילו אהל דהמשכה וזה הכלל סיומא דמילתא דרבי מאיר היא ע\"כ. ובריש פרק שלישי דעדויות הארכתי יותר בבאור מתני' ועיין עוד במה שכתבתי לעיל ריש פרק שני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנתפזר בתוך וכו'. </b>בנדה פ' המפלת (נדה דף כ\"ז) מייתי ברייתא אחרת דתניא מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא ור\"ש מטהר והתם עביד צריכותא לתרויהו דאי אשמעי' דברייתא ה\"א בההיא קאמרי רבנן דמטמא משום דמכניף אבל נתפזר אימא מודו לי' רבנן לר\"ש דאין מאהיל וחוזר ומאהיל דגג שכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושני אהלות הן ואין מצטרפי' ואי אשמעי' בהא ה\"א בהא אמר ר\"ש משום דאין מאהיל וחוזר ומאהיל אבל בההיא אימא מודה להו לרבנן צריכא. ופי' הרא\"ש ז\"ל שנתפזר בתוך הבית הבית טמא כיון שהבית מאהיל על כולה טמא כל מה שבבית שהאהל מצרפן כדתנן לק' בפירקי' שני עצמות ועליהן שני חצאי זיתים והכניס מקצתם בפנים וכו' הבית טמא ע\"כ: \n",
+                "<b>ור\"ש מטהר. </b>ואזדא לטעמי' דמטהר מלא תרוד ועוד עפר קברות לעיל פ' שני ושמא ההיא ברייתא שהבאתי מפ' המפלת היא מתני' דפירקי' דלעיל בשנוי לשון כדרך התלמוד בכמה דוכתי: \n",
+                "<b>רביעית דם שנבלעה בתוך וכו'. </b>פשוט הוא שכל מה שהי' במת קודם שנבלעה שהוא טמא ואיתה פ' הגוזל קמא ובנדה פ' האשה ופי' רש\"י ז\"ל הבית טמא כלים שבבית דבית לא מקבל טומאה דקרקע הוא. ואמרי' התם בגמרא ואמרי לה הבית טהור ולא פליגי בכלים שהיו בבית קודם שנבלעה שהיתה בעין והאהיל הבית עלי' ועל הכלים נטמאו אבל בכלים דאתו לבסוף אחר שנבלעה בקרקע טהור: \n",
+                "<b>נבלעה בכסות וכו'. </b>והכניס הכסות לבית אם מתכבסת הכסות וכו' הבית טמא ואם לאו טהור הבית שלא האהיל על רביעית שכבר חסר בהבלעו בכסות אבל הכסות טמא שתחלת נגיעה ברביעית מצומצם נטמאה ומדקתני טהור אע\"ג דחזותא דרביעית איכא שהדם שנשאר בבגד שאי אפשר לסוחטו נראה לנו בבגד אלמא חזותא לאו מילתא היא ורמי רבא עלה דתנן ברפ\"ג דמסכת ערלה בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מילתא היא ותירץ רב כהנא מקולי רביעיות שנו כאן בדם תבוסה דאינו מטמא באהל אלא מדרבנן. ועיין בתוס' שם פ' הגוזל ושם בנדה פ' האשה שהיא עושה צרכי' שפירשו ז\"ל דלר' יותנן לא קשי מידי מערלה אטומאה דלדידי' בקפידא תליא מילתא כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד ומ\"מ צבעו בקליפי ערלה ידלק דלא שייך להתירו מטעם דאין מקפיד דנהנה הוא בצבע וניחא לי' אלא האי שנוייא משני לי' אליבא דריש לקיש וה\"ק לי' אפי' לפי דבריך שאתה מדמה טומאה לאיסור לא קשי מידי דדם תבוסה דרבנן ע\"כ וכן נראה שפי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל אם מתכבסת הכסות ויוצא ממנה רביעית דם טמאה וכו' פי' כאן לא אמר הכסות טמא כמו שאמר לעיל הבית טהור על כן נראה דקאי ארביעית שאע\"פ שהיא בלועה כיון שהיא יכולה לצאת היא טמאה אבל אם אינה יכולה היא טהורה אבל הכסות לעולם אב הטומאה היא שכבר נטמאת מרביעית ודוק ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל ומביא מים אחרים במדתם וכו'. אמר המלקט הכי מפ' לה בתוספתא וכתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל וצ\"ע וכי לא נשאר מן המים בבגד ואפשר דאזלינן לחומרא ומש\"ה מתורץ מה צריך להביא מים אחרים ימדוד אותם אם יש רביעית יתר ודוק ע\"כ אמר המלקט עיין על זה בתוס' שם בנדה ושם פ' הגוזל: \n",
+                "<b>שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. </b>הא יכול לצאת אפי' ע\"י הדחק טמא ודוקא אם מקפיד עליו להוציאו הכי מסיק רב פפא שם בנדה דהכי ס\"ל לר' יוחנן. ועיין בכלים פ\"ט ס\"ה ששם הבאתי פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשפך באויר. </b>פי' רעז\"ל בתוך הבית וכתב עליו ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל וא\"כ לפי זה צריך לפ' מה שאמר אח\"כ והאהיל על מקצתו ר\"ל כאשר האהיל הבית כמו שפירש הרמב\"ם ז\"ל להדיא ולא כמו שפירש רעז\"ל והאהיל אדם וזה הפירוש שייך לומר אם נפרש נשפך באויר לא איירי בבית אלא תחת אויר השמים ודוק ע\"כ. וכן ג\"כ הגי' הר\"ס ז\"ל בתוך החצר: \n",
+                "<b>נשפך על האסקופא והיא קפטרס </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>בין מבפנים. </b>וכו' מה שפי' רעז\"ל הוא פירש הר\"ש ז\"ל אבל הרא\"ש ז\"ל פירש בין בין פירש דכולה מדרון משני צדדיה בין הצד הפנימי של צד הבית בין הצד של צד חוץ לבית והבית מאהיל עליו טהור אבל אם היה הדם מונח בגומא ומקצתו בפנים הבית טמא: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל יצאו שיער וצפורן שגזען מחליף. אמר המלקט והתם בנדה פריך והרי בשר דגזעו מחליף וטמא ומשני בשר נעשה מקומו צלקת ועוד מסיק התם בלשון שני דאין גזעו מחליף ועיין במ\"ש בפרק ואלו טריפות סימן ב ובפרק העור והרוטב סימן ב': \n",
+                "<b>ובשעת חבורן הכל טמא. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד המת בחוץ. </b>כך הגיהו הרב בצלאל אשכנזי והרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>לפנים והבית מאהיל וכו'. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>שני עצמות ועליהם וכו'. </b>מ\"מ ובהן. במקום ועליהם: \n",
+                "<b>הכניס מקצתן לפנים. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואיזהו דם תבוסה. </b>כך הגי' הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>רבי ישמעאל אומר רביעית בחייו ורביעית במותו וניטל וכו'. </b>כך הגי' הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>רבי אלעזר ב\"ר יהודה אומר וכו'. </b>וכן הוזכר שמו גם כן בפרק קמא דזבין ודוחק לומר שהוא ב\"ר יהודה בר אלעאי מדהזכיר שמו הכא במתני' קודם אביו ושמא הוא רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא דקדמון הוא מדאשכחן בפרק קמא דערלה שאמר רבן שמעון בן גמליאל משמו גם בפרק ג' דמסכת טבול יום פליג תרי זימני הוא ור' עקיבא אליבא דרבי יהושע או שמא אחר קדמון הוא והתימה על הרמב\"ם ז\"ל שכתב בסוף הקדמתו לסדר זרעים ור' אלעזר בן יהודה איש ברתותא לא הוזכר רק בערלה בלבד ממה נפשך קשה אם זה הוא ר' אלעזר בן יהודה הנזכר בערלה א\"כ הרי נזכר גם פה וגם בזבין ובטבול יום כדכתבינן ואם הוא אחר יקשה למה לא הזכירו ומנאו שם במספר חכמי' המשנה בפרקים הקודמים שם לזה וצ\"ע לע\"ד וה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' ר' אלעזר בן יהודה ע\"כ: \n",
+                "<b>זה וזה. </b>דר' עקיבא ור' ישמעאל כך צ\"ל בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>עוד </b>בסוף פירושו של רעז\"ל דסבר ר' יהודה אין דם מבטל דם. אמר המלקט בפ\"ח דמסכת זבחים ובפ' ששי דמסכת חולין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל להוציא את הטומאה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שאם היו פתוחים אע\"פ שחשב על אחד מהן בלבד שיצא ממנו המת הנה כל מה שיש תחת המשקוף המחובר הוא טמא אע\"פ שלא יהי' בזה הפתח רק טפח על טפח: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר וכו'. </b>עיין לקמן פ' מגדל סי' ב' בפי' הרא\"ש ז\"ל שכתבתי גבי ר' יוסי מטהר מפני שיכול להוציאה חצאים וכו': \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. וכן הלכה. אמר המלקט נלע\"ד שצריך להיות ואין כן הלכה שכן הוא בפי' הרמב\"ם ז\"ל וגם בחבורו לא הביא דברי ר' יוסי: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל צ\"ל לא אמרי' שים מה שיתר על ארכו ברחבו וכו': \n",
+                "<b>כיצד. </b>כלומר כיצד חוצץ אבל כיצד מביא לא פירש כאן: \n",
+                "<b>יש בו פותח טפח. </b>לשון הר\"ס ז\"ל פי' בחללו אמנם בכניסתו דהיינו מקום שפתוח לבית אין בו פותח טפח שאם יש בו פותח טפח בכל ענין הבית טמא ולא שייך לומר שדרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס ומפי' הרמב\"ם ז\"ל נראה שמפרש יש בו פותח טפח בכניסתו ונראה שזה ט\"ס כי זה הפי' אי אפשר כלל ובחבורו הגדול כתב המשנה כצורתה וכן כתבה סמ\"ג ובסוף כתב ומכאן אתה למד כל שיש בו פותח טפח ואין ביציאתו טפח שמטמא באהל מלמעלה וצריך לחלק בין זה לארונות כמו שחילק רבינו משה עכ\"ל משמע מדברו שאין בכניסתו כלל פותח טפח שאם יש בכניסתו פותח טפח מה חדוש אתא לאשמועי' לומר מכאן אתה למד וכו' ע\"כ. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל בס\"א ל\"ג שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס לא ברישא ולא בסיפא ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל דכזית מן המת פתחו בטפח. אמר המלקט אבל ביותר מכזית קתני בתוספתא דבעינן שיהא בו ד' וגם ביציאתו ארבעה וכדתנן נמי לעיל גדול מכזית כמת: \n",
+                "<b>עוד בפירושו </b>ז\"ל ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא דטומאה בוקעת ועולה מן הביב לבית וכו' עד סוף הדבור. אמר המלקט אבל אם טומאה בבית מה שבתוכו טהור דחוצץ בפני הטומאה כיון דיש בו רוחב אין הטומאה בוקעת לתוכו כדתנן לקמן בפט\"ו טומאה בבית כלים שבחצץ אם יש במקומן טפח על טפח על רום טפח טהורים ואם לאו טמאים. \n",
+                "<b>עוד בפירושו. </b>ז\"ל ואין ביציאתו פותח טפח לחנם נקט וכו' אמר המלקט אלא אגב דתני בתרי באבי קמאי ויש ביציאתו ואין ביציאתו תניי' נמי הכא. ועיין לקמן בפ' כוורת סימן י\"ד: \n",
+                "<b>אחד חור וכו'. </b>ופירשו תוס' ז\"ל ארישא קאי דאיירי בביב שהוא קמור תחת הבית וקמ\"ל אע\"פ שנעשה ע\"י מים או שרצים ע\"כ. וז\"ל החכם הר\"ס אוחנא ז\"ל אחד חור שחררוהו וכו' הכא משמע בחור שחררוהו מים שיעורו להביא טומא' ובפי\"ג קתני סתמא דמתני' חררוהו מים או שרצים וכו' שיעורו מלא אגרוף וכן בפי\"ז מכלים קתני סתמא דמתני' מאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו כמלא אגרוף גדול וכו' ודוחק הוא להעמיד אותם המשניות אליבא דר' יהודה דקאמר הכא ומודה בשקיפים ובסלעים פי' שיש בהם מלא אגרוף ויש לחלק בין חור דהכא למאור דהתם דהכא איירי בחור שהוא כמין ביב דאיירי בי' מתני' דהכא א\"נ בחור שאינו למאור והתם איירי במאור שנכנסת ממנו האורה והתם בעי מלא אגרוף כיון שנעשה מאליו וכן פי' רבינו שמשון דחור דהכא אביב קאי והרמב\"ם ז\"ל כתב שתיהן בחבורו ולפי זה מוכרח לחלק בין זה לזה כנ\"ל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>מרבך. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל מלשון מורבכת תביאנה שהוא לשון סדור אבל הרא\"ש ז\"ל נראה דגריס מדבך בדלי\"ת שפירש מדבך שורה כמו נדבכין די אבן גלל והכי איתא הגירסא ר\"פ הישן בגמ' וברש\"י. והכי איתא נמי הגירסא במכילתא שהובאה בילקוט פ' משפטים סימן שמ\"ה בפסוק כי תצא אש וכן הי' נראה קצת ג\"כ מן הערוך בערך סוור אבל בערך רבג גריס מרבג ס\"א מרבך ופי' מרבג כמו בנין אבנים זה על גב זה כדתניא בריש תורת כהנים ספ\"ד לענין זריקה יכול שיהא זורק ורובג פי' שיתן אחד על אחד כמו מרבג של אבנים ע\"כ: \n",
+                "<b>סואר. </b>אית דגרסי צבר של קורות לשון צבורות זו ע\"ג זו הר\"ש ז\"ל וכן כתב ג\"כ הרב בעל הערוך ז\"ל. והכי נמי איתה לגירסא בירושלמי דשבת פ' במה טומנין אבל בבבלי דשבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ה) ובסוכה ר\"פ הישן ובביצה פ' המביא דף ל\"א. ובתוספתא ביום טוב פ' שלישי ובפ\"ד דנזיר דף כ\"ו כמו גרסתינו דהכא: \n",
+                "<b>ומודה בשקיפים ובסלעים. </b>בר\"פ שני דסוכה מייתי לה בשם ברייתא דקאמר תניא נמי הכי. והלשון שם בשקיפין ובנקיקי הסלעים ואפ\"ה כתבו שם התוס' ז\"ל שהיא משנה שלימה ע\"כ. ופי' שם רש\"י ז\"ל בשקיפין סלעים הנופלים ומתפרקין ברוח ויש חור גדול במקום עקירתם: נקיקי בקיעין ע\"כ. \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. דמודה ר' יהודה שאפי' נעשה מאליו מביא את הטומאה. אמר המלקט דהכי אמר ר' יהודה אההיא דחצרות היו בירושלים וכו' דבפ\"ג דמסכת פרה תני עלה ר' יהודה אומר לא היו מביאין דלתות אלא שוורים והא שוורים אהל שאינו עשוי בידי אדם הוא אלא ודאי במלא אגרוף דהיינו יותר מטפח מידה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מגדל שהוא עומד וכו'. </b>ופירש בערוך בלשון ראשון מגדל שהוא עומד באויר פי' תיבה ארוכה כמגדל תלוי' בחבלים ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר מחצה למחצה. </b>פי' דכלים שבחצי עוביו שהן לצד תוכו טמאים ודוקא עומד באויר אבל אם הי' עומד בבית הא אמרי' בסיפא טומאה בתוכו הבית טמא וכיון שאני רואה כאילו הטומאה בבית לא הוה ר' יוסי אומר מחצה למחצה שהרי הטומאה באה לו מכל צד אבל משום מילתייהו דרבנן אין חילוק בין עומד באויר ובין עומד בתוך הבית והיינו דקתני בתוספתא מגדל שהוא עומד בין בבית בין באויר וטומאה בתוכו כלים שבעביו טהורים טומא' בעביו כלים שבתוכו טהורים ר' יוסי אומר מחצה למחצה ור' יוסי לא קאי אלא אעומד באויר הרא\"ש ז\"ל אבל הר\"ש ז\"ל פי' דבין בבית בין באויר דקתני בתוספתא לאו בתוך הבית דוקא דהא קתני סיפא דתוספתא הי' עומד בתוך הבית מכלל דרישא לאו בתוך הבית עסיקי' אלא עומד ע\"ג הבית או בבית שאינו מקורה ע\"כ. ומצאתי כחוב טומאה בבית מה שבתוכו טהור פי' ה\"ר מנחם ז\"ל זהו אליבא דרבנן אבל אליבא דר' יוסי נכנסת מבית למגדל כי היכי דנכנסת מתוכו לעביו ומעביו לתוכו. אמר יצחק אין זה הכרח דילמא ע\"כ ל\"ק ר' יוסי אלא בדבר שהוא מגוף המגדל ואפי' בגוף המגדל לא קאמר אלא למחצה ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל וטעמא דמה שבתוך המגדל טהור שאין דרך וכו' כך צ\"ל: \n",
+                "<b>טומאה שם הבית טמא. </b>אע\"פ שאין שם פותח טפח לפי שדרך טומאה לצאת ואפי' בינו לבין הארץ בינו לבין הקורות משום דבוקעת ועולה בוקעת ויורדת ונכנסת לחלל המגדל ויוצאה דרך פתחו לבית. ובלבד שלא תהא טומאה כנגד עובי הדפנות לא למעלה מן הדפנות ולא מלמטה דא\"כ לא היתה מתפשטת בבית אחר דליכא פותח טפח לא למעלה ולא למטה כדמוכח בתוספתא הר\"ש ז\"ל. וז\"ל הראב\"ד ז\"ל שם בהשגות כלים שבין המגדל ובין הארץ שבינו ובין הכותל וכו' אמר אברהם לא כל הענינים שוין כשהכלים בינו ובין הארץ או בינו ובין הקורות די להם באותו פותח טפח להביא את הטומאה לכלי שבאמצע אבל כשהכלים בינו ובין הכותל לא תביא להם טומאה באותו חלל טפח בלבד עד שיהא ג\"כ פותח טפח או מלמעלה או מלמטה ע\"כ וכתב עליו מהרי\"ק ז\"ל ורבינו לא חשש לפרש מפני שדבר פשוט הוא ע\"כ: \n",
+                "בסוף פירושו של ר\"ע ז\"ל שלא תטמא כל אשר בבית. אמר המלקט דטומאה רצוצה בוקעת ועולה. ופי' הר\"ש ז\"ל טומאה רצוצה פי' דחוקה שם בלא אויר מלשון ויתרוצצו תרגומו ודחקון ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיבת המגדל שיש בה פותח טפח. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>ור' יוסי מטהר. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל נראה דר' יוסי פליג נמי ארישא היה עומד בתוך הבית טומאה בתוכו הבית טמא דחד טעמא הוא לתרווייהו. ותימה דליפלוג נמי ר' יוסי אמתני' דלקמן פ\"ז המת בבית ובו פתחים הרבה כולן טמאים ואפשר דר' יוסי מודה במת שלם דאין דרך לשרפו או לחלקו לחתיכות ומיהו קשיא לן הא דא\"ר יוסי לעיל פ\"ג השדרה והגולגולת כמת ולא אמרי' יכול לשרפם או לחסרן משיעור טומאתם ואפשר דר' יוסי לדבריו דת\"ק קאמר דקאמר ת\"ק גדול מכזית כמת וקאמר ליה לדידי דוקא מת שלם מטמא הפתחים לדידכו אודו לי מיהת דדוקא שדרה וגולגולת אבל לא גדול מכזית ע\"כ ומצאתי כתוב כ' ה\"ר מנחם ז\"ל דאפי' לר' יוסי שדרה וגולגולת דינם כמת ע\"כ עוד מצאתי כתוב כתב ה\"ר מנחם על מה שפי' הרא\"ש ז\"ל ונראה דר' יוסי פליג נמי ארישא אע\"ג דפרשינן לעיל דלדידי' כשיהיה טומאה בבית מה שבתוכה טמא היינו טעמא שהוא בטל עם הבית אמר יצחק נדחק לפ' כן כדי שלא יקשה לו פי' הרא\"ש ז\"ל ונ\"ל דיש חילוק כמו שכתבתי למעלה במתני' ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עומד בתוך הפתח ונפתח לחוץ טומאה בתוכו הבית טהור. </b>שם בחולין פ' העור והרוטב מייתי דתני עלה דמתני' ור' יוסי מטהר ומפ' דר' יוסי קאי אמאי דקאמר ת\"ק בסיפא טהור וטעמא משום דנקט ברישא יש בה פותח טפח הא אין בה פותח טפח אפי' העמידה בפתח ופתחה לחוץ הבית טמא משום דטומאה טמונה בוקעת והוי כאילו מוטלת בקרקע הבית והבית מאהיל עליה וקאמר דלאו מילתא היא דטומאה טמונה אינה בוקעת. ומצאתי מוגה נ\"א העמידה בתוך הפתח ופתחה לחוץ: \n",
+                "<b>טומאה בבית מה שבתוכו טהור. </b>היא גירסת הר\"ש ז\"ל וכן ג\"כ מצאתי הגירסא שם בחולין אמנם הרמב\"ם ז\"ל גריס בפירושו וגם בפי\"ח מהט\"מ טמא וגם ה\"ר יצחק ן' גיאת ז\"ל גריס טמא שהוא טמא בטומאת הבית ואין הבית טמא בטומאתו. והרא\"ש ז\"ל כתב וז\"ל הרב ר\"ש ז\"ל הגי' כאן וכן ג\"כ הגי' בפ' כוורת בבבת היתה עומדת בתוך הפתח וכו' טומאה בבית מה שבתוכה טהור שדרך הטומאה לצאת וכו' ע\"כ וקשה דלא שייך למיתני שדרך הטומאה לצאת גבי טהרה דדוקא גבי טומאה שייך האי לישנא דחזינא לטומאה כאלו היא עתה במקום שסופה לצאת דרך שם אע\"פ שיש דבר הנפסק ונ\"ל לקיים גי' הספרים הכא ולקמן בפ' כוורת דמיירי כגון שהמגדל והכוורת ממלאין כל הפתח ואין פ\"ט מכל צד לא למעלה ולא למטה ולא מן הצדדין ואין מקום לצאת הטומאה הלכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני המגדל והכוורת מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהם נעולים: \n",
+                "<b>בזמן שיש שם פותח טפח. </b>שהמוכני פתוח למגדל טפח א\"נ דחלל המוכני שהטומאה וכו' כך צ\"ל בפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>ואינה יוצאה והמגדל בא במדה. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בש\"א הכל טמא. </b>ומיירי שיש בעין טפח על טפח דאי לאו הכי אפי' טומאה בעין התנור טהור כדתנן בפ\"ח דמס' כלים הרא\"ש ז\"ל גם הר\"ש ז\"ל פי' בפירוש כתיבת יד ישן שבא לידי וז\"ל ודוקא כשיש בעינו פותח טפח פליגי דאי ליכא פותח טפח לכו\"ע טהור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה שלימה בה\"א וכו'. </b>כעין משנה זו שנינו פ\"ט דמסכת כלים וצריך לתת טעם אמאי איצטריך תנא לאשמועינן פלוגתא דב\"ש וב\"ה וחזרת ב\"ה כאן ושם. ועי' במ\"ש שם בכלים פ\"ט סי' ב' בשם מהרי\"ק ז\"ל דלפירוש הרמב\"ם ז\"ל לא הוו תרתי בחד עניינא. ולקמן ברפ\"ח כתבתי בשם הרא\"ש ז\"ל דמיירי שאין הטומאה תחת הקדרה אלא מן הצד: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל צ\"ל שהוא מציל על אוכלין ומשקים וכלי חרס שבעלי' ושבתוכי דלנפשי' בלבד וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם פינם לכלי אחר. </b>כך הגי' הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם פנתה. </b>מ\"מ ואם פינתו: \n",
+                "<b>חזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש וכו'. </b>תימה אמאי חזר תנא לשנות דחזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש דודאי דלב\"ה קודם חזרה הכל טהור הלגין והמשקין וכן האשה והעריבה והבצק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי גללים. </b>של צפיעי הבקר אבל כלי שיש הן בכלל כלי אבנים: \n",
+                "<b>שהכל נאמנים על החטאת. </b>ירושלמי דשבת פ' במה מדליקין ד' ה תניא רשב\"ג אומר הלכות הקדש וחטאות והכשרות הן הן גופי הלכות ושלשתן נמסרו לעמי הארץ הלכות הקדש דתנינן בפ' בתרא דחגיגה אם אמר הפרשתי בתוכה רביעית קדש נאמן. חטאות דתנינן הכל נאמנין על החטאת. הכשרות דתנינן בר\"פ בתרא דמכשירין על כולן עם הארץ נאמנין לומר טהורין הן ע\"כ: \n",
+                "<b>ומצילין עם דפנות אהלים. </b>ופי' הר\"ש ז\"ל דוקא אצל דפנות אהלים מצילין כגון דפנות בית ולא אצל דפנות שאינם אהלים כגון דפנות גנה וחצר ואפי' באהלים בלא דפנות אין מצילין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל צ\"ל אבל נסר וסרידה שאין לה גפיים דלאו כלים נינהו וכו'. אמר המלקט כדתנן בפרק ח' ובפרק ט\"ו דמסכת כלים: \n",
+                "<b>שאין הכלים מצילין עם דפנות אהלים. </b>בא ליתן טעם לתרתי בבי קמייתא הא דבאר חלקה וכוורת פתוחה טמא לפי שאין דפנות לאהלים והא דנתן עלי' נסר חלקה או סרידא שאין לה גפיים טהור לפי שכך היא הקבלה דדוקא כלים הוא דאין מצילין עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות אבל דבר שאינו כלי מציל אע\"פ שאין לו דפנות הרא\"ש ז\"ל ובתוספתא תניא ר' יהודה אומר משום ר' יהושע כשם שהכלים מצילין עם אהלים שיש להם דפנות כך מצילין עם אהלים שאין להם דפנות בד\"א בכלי שיש בו טפח על טפח אבל בכלי שאין בו טפח על טפח אינו מציל וכתב הר\"ש ז\"ל מתני' דלא כר' יהודה א\"נ מתני' בכלי שאין בו טפח ע\"כ: \n",
+                "<b>היה לה חצי טפח מכאן. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל בלשון ראשון שכגון שהיה חצי טפח מצד זה של הבור ומצד אחר של הבור חצי טפח אינו דופן עד שיהא לו טפח גובה סביב ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל מיירי שאין בה דפנות טפח. אמר המלקט אבל אם יש בה טפח מצלת אע\"פ שהבור חלק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד כפישה. </b>פי' או כל כלי שאינו מקבל טומאה או פשוטי כלי עץ או גולמי כלי מתכות וכן כל אותם השנויין ברפ\"י דמסכת כלים ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פכ\"א כיצד כלי מהם שיש לו דופן טפח שהניחו ע\"ג יתדות וכו'. והדפוסים שכתוב בהן כלי מיחם טעות גמור הוא: \n",
+                "<b>על יתדות מבחוץ. </b>סמוך לכותל שלא תהא משוכה ואם היתה פחות מטפח פלוגתא בתוספתא ר' עקיבא אומר מצלת וחכמים אומרים אינה מצלת ואבא שאול ס\"ל בתוספתא דדוקא בקדרה תלויה בקורה פליגי ולא בנתונה ע\"ג יתדות. הר\"ש ז\"ל. ופי' הרמב\"ם ז\"ל כפישה שהיא נתונה על היתדות מבחוץ כגון שיש בכפישה דופן טפח והניחה ע\"ג יתדות חוץ לאהל וסמך פיה לדופן הבית או האהל והיתה טומאה תחתי' כלים שבתוכה טהורים אבל אם סמך פי כפישה זו או פי כלי זה שיש בו טפח לכותל חצר או גנה אינו מציל לפי שאינם כותל אהל ולפיכך כלים שבתוך הכלי טמאים שהרי האהילו על הטומאה ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם היה כותל חצר או כותל גנה אינו מציל. </b>פי' הרב ר' מנחם לפי שאינם דפנות אהלים ול\"ד לכותל הבור דחשיב דפנות אהלים כיון שהבור משמשין בו תשמיש הבית ע\"כ: \n",
+                "<b>וקדרה תלויה בה. </b>עי' בפי' הר\"ש במתני' דבראש פירקין דבסמוך: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נעשין אהלים. </b>כן צריך להיות בפירוש ר\"ע ז\"ל והגי' הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל אהלים במ\"ם: \n",
+                "<b>הנדבך. </b>בערוך הביאו בערך נרווד ופי' מטה שנושאין בה המת וי\"א כמו ארון של מת שנושאין במוטות ע\"כ. וכן כתב הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל שמצא בספרי כתיבת יד. ועל הפירוש שהביא רעז\"ל נדבך אבן רחבה וגדולה כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה כי אבן אחת אינה נקראת נדבך אלא שורה של אבנים נקראת נדבך ע\"כ: \n",
+                "<b>כלים שעל גביו. </b>פי' ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל ר\"ל כלים שהם כנגד הטומאה ע\"כ אמר המלקט בהדיא כתב הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ב דהלכות טומאת מת בהפך וז\"ל ואם היו כלים על גביו אפי' שלא כנגד הטומאה טמאים ע\"כ. והאי בבא פירושא דאבל לא לטהר ואדסליק מיניה מפ' ברישא: \n",
+                "<b>כלים שתחתיו טמאין. </b>אפי' שלא כנגד הטומאה כאילו נתונים באהל המת דלטמא נעשין אהלים: \n",
+                "<b>ור' אליעזר מטהר. </b>ר' אליעזר פליג גבי אדם דנעשה אהל לטהר והה\"נ גבי סיפא בנתון ע\"ג כלים דפליג כדמוכח בתוספתא וזהו ג\"כ מה שכתבו תוס' ז\"ל שם פ' לא יחפור דר' אליעזר ס\"ל דנעשה אהל לטהר אפי' נדבך שהוא נתון ע\"ג כלים אפי' כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה ולרבנן אינו נעשה אהל אלא כשהוא נתון ע\"ג אבנים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והגיף אחד מהן את הדלת וסמכו במפתח. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אחד מן הנושאים או זולתו אם היה אפשר שהפתח יתקיים נעול ולא יפתח אפי' הסיר זה המחזיק ידו מן המפתח הנה הבית טהור ואם כשיסיר ידו מן המפתח לא יעמוד הדלת הנה הוא טמא לפי שנמצא שאדם זה הוא שחצץ בפני הטומאה ואדם וכלים מביאין ואין חוצצין ע\"כ וק\"ק לע\"ד לפי פירושו ז\"ל תיפוק לי משום מפתח ואפשר לומר דהוא ז\"ל ס\"ל דמפתח כיון דמשמש עם הדלת המחובר לקרקע לא חשיב כלי וחוצץ אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו בלתי עזר האדם המחזיק: \n",
+                "<b>אם יכול הדלת וכו'. </b>בתוספתא ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר אע\"פ שנפתחה הדלת הבית טהור לפי שלא נטמא המפתח. ומכאן יש קצת ראיה למה שתרצתי לפי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>שהם נתונים בחלון. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>אם יכולין הגרוגרות וכו'. </b>מיירי בגרוגרות שלא הוכשרו שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וכתב הרא\"ש ז\"ל ובפ' לא יחפור בעי האי חבית ה\"ד אי פומה לבר היא גופה תיחוץ דאין כלי חרס מיטמא מגבו ומשני דפומא לגאו א\"נ בחבית של מתכת ותימה לי דכלי גופי' שהוא טהור חוצץ ודבר אחר העומד ע\"י כלי טהור אינו חוצץ וכל אלו הלכות הן דהא אהל של פשתן ועור אע\"פ שהוא טמא חוצץ ומדבך הנתון על כלי גללים אינו חוצץ אע\"פ שהכלי עצמו חוצץ עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>בית שחצצו בקנקנים וטח בטיט אם יכול הטיח. </b>כך הגיהו הרב בצלאל אשכנזי והרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד כותל שהוא לאויר. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שעביו של הכותל פתוח לשמים והגג סמוך לקיר לא מורכב עליו וכן בחבורו שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כותל שבין שני בתים וכו' מחצה למחצה שניהם טמאים. </b>בתוספתא רבי אליעזר אומר שורפים עליהם את התרומה ואין חייבים עליהם על טומאת מקדש וקדשיו: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר כל המעזיבה לעליה. </b>בתוספתא ומודים חכמים לרבי יהודה בשתי מערות זו על זו שגג של תחתונה כל הקרקע לעליונה כמו לר' יהודה כל המעזיבה לעלי'. עוד תניא בתוספתא מעזיבה שהיא לאויר העולם פי' שאין עלי' על גבה וטומאה בתוכה מחצי' ולמטה הבית טמא והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טהור מחצי' ולמעלה הבית טהור והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא מחצה על מחצה הבית טמא והעומד מלמעלה ר\"מ מטמא ור\"ש מטהר רבי יהודה אומר כל המעזיבה לבית כיון שאין עלייה על גבה וכן היה ר' יהודה אומר כל המעזיבה תשמיש לעלי' בשיש עלי' על גבה ופי' הר\"ש ז\"ל רבי מאיר ורבי יהודה לטעמייהו אזלי ור\"ש מטהר הוא חכמים מטהרין דמתני' דלעיל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל ומחיצה שהיא דקה כקליפת השום. אמר המלקט של סיד או של טיט: \n",
+                "<b>ותחתיה כקליפת השום </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>רואין את הטומאה כאילו היא אוטם. </b>ואין יוצאה הטומאה לבית אלא בוקעת ועולה כנפש אטומה כך פירשה הר\"ש ז\"ל והקשה עליו הרא\"ש ז\"ל חדא שדוחק לומר דסתם משנה כר' יהודה ועוד דקאמר רואין את הטומאה כאילו היא אוטם ואין יוצאה הטומאה לבית אלא בוקעת ועולה דלא מצינן לטומאה שבוקעת ועולה שלא תהא גם בוקעת ויורדת וא\"כ הבית טמא גם גבי נפש אטומה תנן שהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ופירשה הוא ז\"ל כפי' הרמב\"ם ז\"ל דמיירי שהטומאה בקורה המשוקעת בבנין ולא אמרי' ידון מחצה על מחצה אלא כשהטומאה בבנין הכותל כדאיתא בתוספתא היה אחד סלע ואחד בנין של בנין נידון מחצה על מחצה ושבסלע נידון כקליפת השום והקורה דינה כדין הסלע הלכך אם תחתי' במקומה שהיא רואה פני הבית יש על גבה כקליפת השום ויש בה חלל טפח הבית טמא וגם העומד למעלה טמא ואם אין במקומה חלל טפח רואין אותה כאילו היא אוטם ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואינה נכנסת לבית ע\"כ וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל כאשר אין בה פותח טפח לא תטמא הבית אבל נחשוב הטומאה כאילו היא במקום סתום אשר לא תטמא זולת מה שיהיה כנגדה בעליונות ושפלות ע\"כ: \n",
+                "<b>בין כך ובין כך הבית טמא. </b>אפילו אין שם טפח על טפח והעליה טהורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ידון כקליפת השום. </b>כך מצאתי כקליפת. הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל צ\"ל ומש\"ה קרי לי' במתני' דלעיל כותלי המשמש את הבית: \n",
+                "<b>ועליהם כקליפת השום טהורים. </b>ובתוספתא משמע לר' יהודה דכל דין זה כשהכותל עב יותר מששה טפחים אבל פחות מכאן נידון מחצה על מחצה כמו ששנינו בכותל שבין שני בתים: \n",
+                "<b>טומאה בכותל וכלים בבתים ועליהם. </b>מצאתי מוגה ועליה דקאי אטומאה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלים שתחת הפרח טהורים. </b>הכא איירי בעמוד העומד ברה\"ר וכולי' לשון רעז\"ל אמר המלקט כתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל כך מוכרח מכח הסיפא ע\"כ אבל הרמב\"ם ז\"ל בר\"פ בתרא דהלכות טומאת מת כתב עמוד העומד בתוך הבית וכו': \n",
+                "<b>הטומאה והכלים שתחת הפרח. </b>כלומר טומאה רצוצה תחת הפרח אם יש שם פותח טפח בעודף טמאים הכלים כדתנן לקמן רפט\"ז ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח. הר\"ש ז\"ל. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים מצאתי הטומאה בכלים שתחת הפרח [א\"ה וכן נראה שהיא גירסת הר\"מ בפירושו ע\"ש.]: \n",
+                "<b>פרדסקים. </b>עמודים חלולים וטומאה תחת אותם עמודים ולאו בטומאה בתוכן מיירי דא\"כ אפילו הדלת מוגף הוא והבית טמא שסוף הטומאה לצאת אלא בטומאה תחת העמודים הר\"ש והרא\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' וז\"ל בפ' בתרא דהלכות טומאת מת שני פרדסקים זה בצד זה או זה על גב זה וטומאה מונחת באחת מהן ונפתח הוא והבית טמא וחבירו טהור היתה טומאה רצוצה בתוך הבנין רואין את הפרדסקים כאילו הן אטומין וידון מחצה למחצה ע\"כ ומה שאנו מחשיבין אותו כאטום התועלת היא כדי לידון מחצה על מחצה שנכנס גם חלל הפרדסקין מחשבון החצי כאילו היה בנוי כולו כמו שהאריך הרמב\"ם ז\"ל בפירושו למשנתינו: \n",
+                "<b>ורואין את הפרדסקין כאילו הן אוטם. </b>כך צ\"ל. עוד הביא שם הרמב\"ם ז\"ל תוספתא בלשון הזה חור גדול שבעובי הכותלים שדרך בני אדם לעשותו לתשמיש והוא הנקרא פרדסיק שהיתה הטומאה מונחת בתוכו ויש עליו דלתות סגורות הבית טהור ע\"כ ומצאתי כתוב בכתיבת יד פרדסיק כזאנא בערבי ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכל העליות שעל גבה טהורות. </b>דמעזיבה של עליה התחתונה חוצצת כך צ\"ל בפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>כותל שונית </b>כצ\"ל לפי הפירוש שהעתיק רעז\"ל. ואית דגרסי שנית או שנות וה\"ר יהוסף ז\"ל ג\"כ הגי' שנות וכתב כן מצאתי. ואני שמעתי מפי הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל בילדותי בהיותי לומד בישיבתו נוסחא אחרינא שנותית ופי' דהיינו כותל שהוא נוטה ליפול בערבי מתנייא [א\"ה עי' ברב אלפסי ב\"מ פרק המקבל שכ' וז\"ל פי' משוניתא גמא ויש שפירשי בנין גבוה וכו' וי\"א שהוא בנין ונקרא מסואה בל' ישמעאל ע\"כ.]  וגם אחר זמן רב עתה בזקנותי מצאתי אותו מנוקד בכתב ידו ז\"ל שְנוּתִי הנו\"ן בנקודת שורוק והתי\"ו בנקודת חירק והיא גירסת הרמב\"ם ז\"ל ופירושו שהוא מפ' כותל שנותי יקרא כותל שנתנוהו על כותל אחר והיו שני כותלים קרובים מאד והיתה הטומאה דחוקה ביניהם ע\"כ. אבל הראב\"ד ז\"ל שם בהשגה מפ' דקאי אמאי דקתני ברישא וכל העליות שעל גבה טהורות וז\"ל ואין הכותל הטמא כותלה אמר אברהם השמיט סוף המשנה דומה שלא נתגלית לו כותל שני טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואית דגרסי כותל שנית כו' ומה שפי' בה הרב היוני הבל ורעיון רוח עכ\"ל ז\"ל ואולי שמה שכתב שהוא הבל ורעיון רוח כוון על הפירוש שפי' הר\"ש ז\"ל שהוא ג\"כ פי' הרא\"ש ז\"ל וגם רעז\"ל: \n",
+                "<b>טומאה בוקעת ועולה. </b>אם יש טומאה תחתיו אין הכותל  ההוא מטמא כל סביביו לחי שהכותל ההוא נעשה עב וחזק שאין שם חלל טפח. כך צ\"ל בפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>סמך לה סוכות טמאות. </b>מה שפי' בה רעז\"ל דאנפש אטומה קאי הוא פירוש הרמב\"ם ז\"ל והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל בפ\"ז מהל' טומאת מת וס\"ל דמתני' כפשטה מתפרשת ושאין הסוכה טמאה אלא כשיש במקום הטומאה טפח על טפח שנעשית הסוכה דופן הקבר ומטמאה במגע מכל סביביה ולא באהל אא\"כ הקבר פתוח אלי' או שתהא הסוכה סתומה שלא יהא לה פתח כי אז נעשית כגולל לקבר אבל בנפש אטומה כיון שהנוגע בנפש מן הצדדין טהור אף הסוכה הסמוכה לה טהורה במגעה ובאהלה מתוכה בין שיש לה פתח לסוכה בין שאין לה ע\"כ. וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל דלרבינו ז\"ל דמפרש דקאי אנפש אטומה משום דמסיים בה ר' יהודה מטהר קתני לה דאילו אהי' בה טפח על טפח לא פליג ר' יהודה ע\"כ והרא\"ש ז\"ל פי' וז\"ל טמאות שהקבר מאהיל לתוכן כי קבר סתום מטמא כל סביביו כאהל ור' יהודה מטהר לטעמי' דשדי כל הכותל בתר בית הכא נמי שדינן ליה בתר נפש ע\"כ והוא קרוב לפי' הר\"ש ז\"ל וז\"ל דכותל נפש בתר קבר שדינן ליה כדקאמר לעיל כל הכותל לבית ע\"כ. ועי' במה שכתבתי בפ\"ג דפרה סימן ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שפועי אהלים כאהלים. </b>בפ\"ק דסוכה תנן העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל ר' אליעזר פוסל מפני שאין לה גג וחכמים מכשירין ומפרש התם בגמרא דטעמייהו דרבנן משום דס\"ל דשפועי אהלים כאהלים ע\"כ ואליבא דר' נתן דאמר התם דר' אליעזר הוא הפוסל אע\"ג דהלכתא כותי' ניחא קצת אי נימא דמתני' דלא כר' אליעזר אבל לחכמים שבדורו דאמרי' התם דפליגי עלי' בברייתא וס\"ל דד\"א הוא המכשיר וחכמים הם הפוסלין קשה דמי נימא דמתני' דלא כרבנן ועוד דקשה הלכתא אהלכתא דבההיא דסוכה קיימא לן דהלכה כמאן דפסול משום דשפועי אהלין לאו כאוהלים והכא סתמא תנן כל שפועי אהלים כאוהלים וצ\"ע לע\"ד ולא מצאתי מי שדבר בזה אם יש לחלק כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד בשם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועיין במ\"ש שם בסוכה פ\"ק סימן י\"א: \n",
+                "<b>וכלה עד כאצבע. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל וכלה לצד מטה עד כאצבע ולישנא דמתני' כותי' דיקא דקתני יורד וכלה וכו' וכתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דלענין שבת אמרי' בפ' תולין דכילת תתנים שאין בגגה טפח מותר לנטותה ומותר לפרקה בשבת דלא הויא אהל כיון שאין בגגה טפח לענין טומאת אהל שאני כדאיתא בתוספתא וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>הנוגע בו מתוכו וכו'. </b>באהל של פשתן מיירי שמטמא טומאת אהלים ומקבל טומאה אע\"ג שהוא נטוי לאהל ותורת בית עליו לענין לחוץ בפני הטומאה וכיון שהוא מקבל טומאה וגם חוצץ בפני הטומאה אין ברו כתוכו הלכך צד פנימי וצד חיצון חשובים כשני כלים צד שכלפי הטומאה כנוגע במת וצד שני הוי ככלים בכלים: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל אין לו כת לפנימי לטמא הנוגע בו. אמר המלקט איני יודע למה לא אמר אין לו כח לטמא הנוגע בפנים כמו שאמר בראש דבריו אין לו כח לטמא הנוגע בחוץ וכמו שהוא בפי' הר\"ש ז\"ל ומשמע דאין לו כח דסוף דבריו דהר\"ש ז\"ל קאי אחיצון ולא אפנימי דוק: \n",
+                "<b>כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו. </b>האהל טמא ממה נפשך ור' נתן פליג בתוספתא דס\"ל דאפילו האהל טהור דאין מצטרפים שני חצאי זיתים לטמא אותו דאם מציל על ידי אחרים כ\"ש שיציל על ידי עצמו. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>מקצתו מרודד על הארץ. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל מקצתו של האהל הנטוי שוכב על הארץ ואין בו שפוע כלל לא חשיב אהל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר מציל. </b>והלכה כמותו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המת בבית ולו פתחים וכו'. </b>מוכח בתוספתא דלענין מאהיל על גביהן קתני כולם טמאין ובפ\"ק דביצה דף י' פי' רש\"י ז\"ל ולו פתחים כולן פתוחין או כולם סגורין ע\"כ ולפי זה נראה דבבא דנפתח א' מהן קאי אכולן נעולין ובבא דחשיב אחד מהן קאי אפילו אפתוחין או אפשר דלא כוון רש\"י ז\"ל בפירושו רק אכולן טמאים דקתני ברישא דבין פתוחין בין נעולים כולן טמאים ומ\"מ בין רש\"י בין הר\"ש והרא\"ש ז\"ל לטעם אחד נתכוונו במתני' שכולן טמאי' מפני שאין אנו יודעין באיזה פתח יוציאנו ודלא מהרמב\"ם ז\"ל שפירש בפי' המשנה וגם שם בחבורו פ\"ז דטעמא הוי משום דכיון שכל הפתחים נעולים הוי כל הבית כקבר סתום שמטמא כל סביביו. ומצאתי שהגי' הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל בש\"א והוא שחשב עד שלא ימות המת. וכתב הרי\"א ז\"ל ס\"א ובה\"א משימות המת. ומאי דקשה אמתני' מההיא משנה דלא יטול אא\"כ נענע וכו' דתנן התם בפ\"ק דביצה נכתב שם בארך ע\"ש: \n",
+                "<b>ומודים בפותח בתחלה וכו'. </b>תניא בתוספתא ר' יהודה אומר הפותח בתחלה בש\"א כשיפתח ד' טפחים ובה\"א כשיתחיל היה הפתח סתום בש\"א כשיתחיל ובה\"א כשיחשוב פי' מתני' דלא כר' יהודה הר\"ש ז\"ל. ומצאתי מוגה ומודים בפותח בתחלה כשיפתח ד' טפחים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגפיים. </b>בזרועותיה כדאמרינן סוף מפנין מאימתי פתיחת הקבר משעה שחברותיה נושאות אותה באגפי' וצריך לישב משנתינו לאמוראי אחריני דמפרשי התם אביי אמר משתשב על המשבר רב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אין לנפלים וכו'. </b>בגמ' פרק הלוקח בהמה (בכורות דף כ\"ב) מפרש רב הונא כפיקא של צמר ובברייתא פליגי התם דר' מאיר ס\"ל כפיקה של שתי שהיא קטנה משל ערב ור' יהודה אמר כפיקה של ערב [הגה\"ה נראה שמה שפי' רעז\"ל דאין לנפלים הוא סיומא דמילתי' דר' יהודה לא נתברר לא בפי' רש\"י ולא בפי' הר\"ש אלא בפי' הרמב\"ם ז\"ל הכי משמע ואע\"ג דר' יהודה ס\"ל כפיקה של ערב פי' הרמב\"ם בשל שתי דהכי מסקנא דגמ' התם ואחריו נמשך ה\"ר עובדיה ז\"ל:] ור' אלעזר ב\"ר צדוק פליג התם אתנא דמתני' וס\"ל דאע\"ג דלא העגילו ראש כפיקה יש פתיחת הקבר משיפתח רחמה כ\"כ שיראו בתוך רחמה טפיפיות פי' כפרדה זו שכשהיא כורעת להטיל מימיה כורעת יותר משאר כל בהמה וחיה ומתוך כריעתה נפתח רחמה מאד ונראין קמטין ברחם כמין פיקה מתוך פיקה והיינו תרי זימני פי פי דטפיפיות כלומר פיקה פיקה והתם במסקנא אמר רבי יוחנן פיקה של אשה כשל שתי פיקה של בהמה כשל ערב כמו שכתבתי בפרק בהמה המקשה סימן ג'. ופיקה גדולה של סקאים כדתניא גוש הבא מבית הפרס ומארץ העמים שיעורו כפיקה גדולה של סקאים וכו' כמו שכתבתיו ריש פרק ה' דמסכת טהרות. ובתוספתא איכא תנא דסבירא ליה דאין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם וכמו שכתבתי בשם תוס' ז\"ל בפרק בהמה המקשה סימן ג'. ורבי מאיר נמי הכי סבירא ליה במתני' דבסמוך וכן ר' ישמעאל כמו שאכתוב בס\"ד. ומצאתי בתשובות הרא\"ש ז\"ל ריש כלל שלשים הא דגרסי' במדרש פרה המת בבית הבית טהור יצא הבית טמא פירושו הוא מאי דתנן הכא במתני' והכי קאמר המת בבית דהיינו בבטן האשה הבית טהור פירוש האשה טהורה יצא ממנו האשה טמאה כן פי' ה\"ר אלעזר הקליר המדרש הזה בפנים אחד עכ\"ל ז\"ל בקיצור: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל דבעודו במעי אמו לא נטמא אע\"פ שנפתח הקבר דאין דרך טומאה ליכנס ועוד דטהרה בלועה אינה מיטמאה כך צ\"ל. וספר אחר דטומאה בלועה אינה מטמאה ושניהם נכונים: \n",
+                "עוד בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. דר\"מ ס\"ל אע\"פ שנפתח הקבר אין מטמא עד שיצא לאויר העולם. אמר המלקט כר' ישמעאל דאמר בפרק בהמה המקשה כו' וכתב הר\"ש ז\"ל והשתא הא דפליגי ר' ישמעאל ורבי עקיבא בנפתח הקבר פליגי אבל לא נפתח לכ\"ע טהור דכגופה דמי וכר' מאיר ע\"כ ות\"ק דמתני' היינו ר' יוסי כדמוכת מן התוספתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שהיא מקשה כו'. </b>תוס' בנדה פ' יוצא דופן דמ\"ד כתבו דמתני' מייתי לה בפרק בן סורר ומורה ע\"כ ואני הדיוט לא מצאתי שם רק סיפא דמתני' דיצא רובו וכו' איתא התם בדף ע\"ב וגם הרא\"ש ז\"ל כתב בתוספותיו בספ\"ק דערכין דהתם בפרק בן סורר ומורה מייתי לה אלא ששם היה כתוב יצא ראשו אין נוגעים בו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שיש להם שוליים. </b>עיין במ\"ש ברפט\"ו דכלים ולקמן סימן ג'. ופי' הרא\"ש ז\"ל ונראה דחוצצין דשידה תיבה ומגדל וכוורת ובור אין פירושו כמו אינך דקתני במתני' דכל אינך חוצצין בין כלים וטומאה שעל גביהן או תחתיהן אבל חוצצין דשידה וחבריו אי אפשר לפ' כן דהא לקמן תנן דכוורת אינה חוצצת בפני הטומאה שתחתיה או על גבה ופי' ר\"ש ז\"ל אע\"פ שהכוורת אינה מקבלת טומאה אינה חוצצת כיון דהיא כלי כדתנן בפ' ששי אדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר דאפילו נדבך הנתון ע\"ג כלי אבנים אינו מציל כל שכן הכלי עצמו אבל חוצצין דשידה מיירי בפותח טפח שבין בית לבית או בין עליה לבית כי ההיא דתנן בפ\"ה היתה שלימה בש\"א מצלת על הכל ומיירי שאין הטומאה תחת הקדרה אלא מן הצד עכ\"ל הרב רבינו אשר ז\"ל: \n",
+                "<b>וסדין. </b>תוספות שבת פ' שני דף כ\"ז ע\"ב עלה דמתני' דכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אהלים כתבו דהאי סדינין מיירי בסדינין של משי וקבועים בקרקע שאינם מטמאין אבל סדין של פשתן אע\"פ שהוא מחובר לקרקע מקבל טומאה. ואינו חוצץ ע\"כ. גם שם בע\"א כתבו שהכלים אין מטמאים ואין נעשין אהל המת במחובר ע\"ש: \n",
+                "<b>ועדר בהמות. </b>כשהן עומדות ולא מהלכות וראשו של זה בין רגליו של זה והה\"נ בהמה אחת ונקט הרבה אע\"פ שאין דבוקם קיים. הרא\"ש ז\"ל. ובערוך גריס אדר בהמה והוא לשון עור כמו אודרייתא דפ' ד' נדרים שהן עורות וכתב הר\"ש ז\"ל ואי גרסי' עיר צריך לומר כגון פחות מחמשה טפחים דלית ביה שיעורא ולא מקבל טומאה א\"נ כדתני' פ' דם חטאת עוצבה שחישב עליה לקצעה טהורה עד שיקצענה ע\"כ: \n",
+                "<b>ומכונות חיה ועוף. </b>כן נראה שהיא גירסת הר\"ש ז\"ל וכן משמע קצת מתוך דברי הרא\"ש ז\"ל שכתב מכונות חיה קיני חיה מלשון מכון לשבתך ע\"כ וכן משמע שפי' הערוך וז\"ל מכונות פי' מקום ששוכנין החיות והעופות ע\"כ. עוד כתב הרא\"ש ז\"ל וז\"ל והרמב\"ם ז\"ל פי' כי שם מכון לחיה ולעופות כשם עדר לבהמה אבל אני לא מצאתי בפי' הרמב\"ם ז\"ל כתיבת יד שהזכיר עוף וז\"ל שם ומכונות חיה קבוץ החיות המדבריות וכמו שיאמר לכלל בעלי חיים הבייתות עדר כן יאמר לכלל החיות המדבריות מכונות חיה ע\"כ גם בחבורו אשר עשה בפי\"ג מהלכות טומאת מת לא הזכיר שם עוף: \n",
+                "<b>והעוף ששכן. </b>שהיה קשור ויתכן דהכא אפילו בלא קשור דל\"ד לעוף ששכן בחלון דבפ' לא יחפור דהתם לענין למעט בחלון שיהיה פחות מטפח משום דבעינן בטול הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>והעושה מקום לבנה. </b>שמחטטת בשבלים מקום דומה לבית לבנה כדי שלא יכהו השמש ובערוך נראה דגריס לבינה ביו\"ד שפירש נותנין אבן על השבלים שמא סובלתם הרוח ע\"כ אלא שבערך מכן נראה שפי' בלשון שני כפי' ראשון שכתבתי: \n",
+                "<b>האירוס והקיסוס. </b>פי' הר\"ס ז\"ל לקמן דקתני חוץ מן הירקות שמנו משמע שכל אלו במחוברים לקרקע עסיקי' ע\"כ: \n",
+                "<b>וירקות המור. </b>כן שמו לפי שהם מרים ויש גורסים חמור והוא אוכל והרמב\"ם ז\"ל פי' לענה. הרא\"ש ז\"ל. ובערוך ויריקת חמור פי' קשואים והן מרים והן פקועות שדה ע\"כ. וכן הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והגזריות. </b>מלשון הגזרה וקירותיה ויש גורסין כסוסטראות ויש כצוצריות ויש כצוצטראות. הר\"ש בשם הערוך ז\"ל: \n",
+                "<b>והגחרים. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שהוא יציאת הכוחל והטייתו מלשון ויגהר ארצה וגחרים כמו גהרים ע\"כ וכן הוא בערוך גחר בחי\"ת אלא שפי' כמו שהעתיק כבר רעז\"ל: \n",
+                "<b>שהן יכולין לקבל. </b>ענפי האילן ואבנים היוצאין מן הגדר יש אויר ביניהם ואם יכולין לקבל. טיט רך שלא יפול באויר שביניהם מצטרפים לרוחב טפח וחוצצים הרא\"ש ז\"ל וכן מצאתי ג\"כ בפי' כתיבת יד לה\"ר שמשון ז\"ל ועי' בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה. </b>בנמקי יוסף לפירוש הלכות טומאה להרי\"ף ז\"ל כתוב וז\"ל שיכולין לקבל מעזיבה רבה כלומר עפר רב יביאו את הטומאה לראש השני ואם [לאו] לא יביאו וחכמים אומרים מעזיבה בינונית פי' שאינה כ\"כ רבה ויש גורסים רכה בכ\"ף כלומר אע\"פ שהם חזקים אם לא יהיו מדובקים זה בזה שיהיו יכולין לקבל מעזיבה של טיט רכה לא יביאו את הטומאה אע\"פ שהיו מקבלין מעזיבה בינונית עכ\"ל ז\"ל וגם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה רבה בבי\"ת שכן משמע ג\"כ מפי' הרמב\"ם ז\"ל. ומתוך פי' מהרי\"ק ז\"ל שם בפי\"ג מוכח דהרמב\"ם ז\"ל מפ' דשהן יכולין לקבל מעזיבה קאי אכולהו דתנן לעיל ואפילו אעוף ששכן דמש\"ה פי' רבינו דמיירי בעוף קשור וכתב שם הרמב\"ם ז\"ל דאם הם יכולין לקבל מעזיבה בינונית מביאין וחוצצין מן התורה ואם אינם יכולין לקבל מעזיבה בינונית אלא הרי הם נופלים מביאין את הטומאה מדבריהם ואינם חוצצין וכן כל כיוצא בהן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאין להם שוליים ואינם מחזיקים מ' סאה. </b>ואני מצאתי מוגה פה שיש להם שוליים ואינם מחזיקים וכו' וכן בקצת דפוסים וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>שאינם עשויין אהלים. </b>פי' אלא מתוחין בלבד ואין להם שפוע ואין שם כותלים: \n",
+                "<b>מוסף עליהן הרחים של אדם. </b>ולשון הר\"מ שם פי\"ג ורחיים של יד שהרי היא בכלל אבנים ע\"כ וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל שרבינו ז\"ל סובר דמדתנן סתמא ולא חוצצין משמע בכל גוונא אפילו בחור או בחלון שבין בית לבית וקצת סעד לדבריו ממה שמנו בכלל המביאים ואינם חוצצים רחים של יד שאלו יותר ראויין לחוץ בין בית לבית מלהיות אהל ע\"כ. ועיין ג\"כ שם פי\"ז סימן ה':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו חוצצין ולא מביאין מסכת פרוסה וכו'. </b>הא דחוצצין בטומאה מן הצד כגון שפרוסין על ארובה שבין בית לעליה ואין הטומאה תחת הארובה אבל אם היו פרוסות כנגד המת תניא בפרק העור והרוטב כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וחבלי המטה. </b>גרסי' בלי יו\"ד אחר הבי\"ת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והמלח. </b>והא דקתני פרק לא יחפור דמלח ממעט בחלון אפשר לומר ולחלק דהא במלח סדומית והא במלח איסתרוקנית א\"נ הא דאיכא קורה והא דליכא קורה והכי משנינן בפרק לא יחפור הר\"ש ז\"ל והאריך עוד להקשות ולתרץ על זה לקמן בפרק העושה מאור ע\"ש: \n",
+                "<b>והדולג. </b>פי' ראשון שהביא רעז\"ל הוא פי' הר\"ש ז\"ל והפירוש השני הוא להרמב\"ם ז\"ל וכותיה הסכים הרא\"ש ז\"ל. ושם פי\"ג דהלכות טומאת מת סתם דבריו כל' המשנה: \n",
+                "<b>וטלית המינפנפת. </b>גרסי' שהיא כמו המתנפנפת כך נ\"ל וגם ברמב\"ם המנפנפת כלשון המשנה: \n",
+                "<b>קשר את הספינה. </b>פי' ה\"ר שמואל ז\"ל וספינה שהיא שטה על פני המים פי' שאם יש מתחתיה מת מצד אחד וטהרה מצד אחר אינה מביאה טומאה מצד זה לצד אחר דלא חשיבא אהל כיון שמתנענעת תמיד וכן כולם וקתני שאם קשרה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה ומפ' שמואל בגמ' והוא שקשרה בשלשלאות של ברזל כלומר שקשרה בחוזק עד שאינה מתנענעת וזזה ממקומה וכן דרך כשרוצה להזכיר דבר חזק מזכיר ברזל כמו אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת וכמו נכסי צאן ברזל לפי שהן באחריותו וקשים כברזל ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר וכו'. </b>יש גורסים ר' יהודה אומר וכו' אבל מתוך מה שכתבתי בפ\"ק דעירובין בשם הירושלמי אפילו של כתיבת יד משמע דעיקר הגירסא ר' יוסי ע\"ש וכן נמי בירושלמי דפ' שני דמסכת סוכה: \n",
+                "<b>הבית שבספינה. </b>אי בכלים שבתוך הבית איירי דבר תימה הוא מ\"ט דר' יוסי דאין מביא את הטומאה ודוחק הוא לומר דבעי אהל ביבשה דומיא דמשכן ויש לפרש כגון שהבית בראש הספינה ומאהיל על הכלים שבספינה ועל מת שבים בשעה שמהלכת ועוד יש לפרש דאיירי בכלים ומת במת שבספינה וכגון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה כמו סוכה דבראש הספינה פרק שני דסוכה ולכך לא חשיבא אהל ודוחק. עכ\"ל הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי חביות. </b>של חרס ועי' במ\"ו פ\"ח דכלים: \n",
+                "<b>וכן שני חדרים שהן פתוחין לבית. </b>סתם מתני' כרבי אליעזר ודלא כרבי יהושע דמטהר בחדרים אליבא דר' יהודה הר\"ש ז\"ל פי' דתניא בתוספתא א\"ר יהודה אני אומר דבר אחד והם אומרים דבר אחד אני אומר להם מודה ר\"א לר' יהושע בשתי חביות שפתוחות לתוך הבית שהבית טמא על מה נחלקו על שני חדרים של בית שר' אליעזר מטמא ור' יהושע מטהר והם אמרו לי מודה רבי יהושע לרבי אליעזר על שני חדרים שפתוחים לבית שהבית טמא על מה נחלקו על שתי חביות שרבי אליעזר מטמא ורבי יהושע מטהר ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כוורת. </b>שיש לה שוליים ומחזקת ארבעים סאה בלח וכו' עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט דאם לא כן קשה היאך כוורת חוצצת מאחר שנטמאת הא אין כלי טמא חוצץ אלא ודאי בבאה במדה מיירי והוא פי' הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל אבל הראב\"ד ז\"ל שם בהשגות פי\"ט העמידה בכוורת של חרס שאינה מטמאה מגבה: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל דאע\"פ שהכוורת מצלת וכו'. אמר המלקט נ\"ל דצ\"ל ואע\"פ שהכוורת וכו' כמו שהוא בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וכל שאינו כנגד הוית תוכה והבית טהור. </b>האי תוכה כמו ותוכה בוי\"ו וה\"ק וכו' [כצ\"ל] לשון ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל. דבכוורת שהיא נקובה מן הדפנות בפותח טפח עסקי' וכו'. אמר המלקט כתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל נ\"ל אין זה הטעם רק הטעם הוא כיון שהטומאה הולכת מן הכלי לבית כיון שאין הכלי מצילו כמו שמוכרח לומר זה הטעם על הכלים המונחים תחתיה ושעל גביו מבחוץ ומה שפי' על מחולחלת שהדפנות נקובות בפותח טפח נ\"ל שאין הפירוש כך כלל ועיקר אלא ה\"פ בד\"א בזמן שהיא כלי מחולחלת ר\"ל שיש חלל בתוכה בפותח טפח דאז נקרא כלי אבל פחותה שהוא בטל מתורת כלי או אפוצה ר\"ל שהיא מלאה קש ואין בתוכה חלל פותח טפח דבטל מתורת כלי וכן משמע מפי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל פחותה וסתם זה המקום בקש או אפוצה והוא שתהיה שלימה אבל מלאה קש והדומה לה עד שלא ישאר בה חלל טפח. ועל מחולחלת פי' הרמב\"ם ז\"ל ירצה חלול ככלי שלם הצדדין נבוב לוחות תרגומו חליל לוחין עכ\"ל ז\"ל משמע להדיא דלא איירי כלל בדפנות נקובות ומש\"ה מתורץ מה שאמר במשנה שביעית בד\"א בזמן שהיא כלי מחולחלת וכו' לפי פירושו צ\"ל בחנם נקט מחולחלת וכו' ודוחק גדול זה שאומר בד\"א בחנם ולפי פירושי מוכרח לומר הבד\"א שהמחולחלת גורם שהיא כלי והכלי אינו מציל וגם במשנה עשירית צריך לפרש ולחלק דאיירי בכוורת שאינה מחולחלת וכו' ולפי פירושי אין צריך לחלק ומה שפי' רעז\"ל העתיק מפירושו של הר\"ש ז\"ל והמעיין לשם יכול לברר עוד שאין הפשט כמו שפירש רבינו שמשון ז\"ל רק כמו שמשמע מלשון הרמב\"ם ז\"ל ודו\"ק ועוד מוכח להדיא בפי' הרמב\"ם ז\"ל שמחולחלת גורם שהיא כלי שפירש במשנה חמישית זה הדין גם בכוורת מחולחלת כמו שהתנה אחר זה ולפי דברי רעז\"ל בחנם נקט וגם מפי'. הרמב\"ם ז\"ל על משנה י\"ב מוכרח דסובר דלא כפי' רעז\"ל עכ\"ל ז\"ל. והקשה מהרי\"ק ז\"ל על פי' הרמב\"ם ז\"ל בבבא קמייתא דכזית מן המת נתון תחתיה ובתוכה כנגד הטומאה טמא וכיון דבקעה הטומאה ועברה בתוכה למה לא יתפשט בכולה ומ\"ש מדין חבית שהיא יושבת על שוליה שבסוף פ' זה דקתני טומאה תחתיה כנגד קורקורותה טומאה בוקעת ועולה והבית טמא וצ\"ע ע\"כ וכן הקשה שם כמה קישיות והניחם בצ\"ע ושמא דמשום כל הנהו קושיות דיש על פי' הרמב\"ם ז\"ל נד רעז\"ל מפירושו ז\"ל ובחר בפי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל טמא. </b>פי' אע\"פ שהכורת מקבלת מ' סאה בלח שאינה מקבלת טומאה כלל אעפ\"כ אינה חוצצת בפני הטומאה אם היתה טומאה תחתיה או על גבה כמו ששנינו בפ\"ו אדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר והתם קתני שאם היה הנדבך נתון על ד' כלים אפילו כלי גללים וכו' שאינם מקבלים טומאה אין הנדבך חוצץ בפני הטומאה כיון שהוא נתון ע\"ג כלים כ\"ש הכלים עצמן שאינן חוצצין וכן פי' הר\"ש ז\"ל ולפי זה קשה הא דתנן פ\"ח אלו מביאים וחוצצין השידה התיבה והמגדל כוורת הקש וכו' שהם מקבלים מ' סאה ופירש מהרי\"ק ז\"ל בכ\"מ בהלכות טומאת מת בשם הרא\"ש ז\"ל דהתם מיירי בשאין הטומאה תחתיהן או על גביהן אלא שהיתה הכורת בפתח שבין ב' בתים והיתה הטומאה בבית א' וכלים בבית השני הכורת חוצצת שלא תעבור הטומאה מבית לבית אבל אם היתה טומאה תחת הכורת או על גבה אינה חוצצת וכן נראה שהוא דעת רבינו שמשון ז\"ל ולפי זה מה שפירש רבינו עובדיה ז\"ל שם בפ\"ח במביאין וחוצצין לענין אם היתה טומאה תחתיהן או על גבן לא דק דקשיא ליה מתני' דהכי דקתני שאם היתה טומאה תחתיה או על גבה אינה חוצצת. הר\"ר סלימאן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחולחלת. </b>פי' רפוי' שהפקק אינו תקוע בחוזק מלשון ארעא חלחולי מחלחלא דבפ' חומר בקודש ובפרק הרואה עננא חלחולי מחלחלא ומלשון מגופת חבית המחולחלת ואינה נשמטת דבפ' עשירי דכלים וכן פי' הר\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל מפ' מחולחלת כלומר חלולה ושלימה מכל צדדיה אבל אם היתה פחותה וסתם זה המקום בקש או אפוצה והוא שתהיה שלימה אבל מלאה קש והדומה לה עד שלא ישאר בה חלל טפח הנה היא אז בדמיון חתיכה מן הארץ והיות הטומאה תחתיה או בתוכה כמו אם היתה קבורה בארץ ולזה לא תביא את הטומאה לבית כשתהיה הטומאה בתוכה חוץ לבית ע\"כ: \n",
+                "<b>ופקוקה בקש. </b>לפירוש הרמב\"ם ז\"ל לרבותא נקט כלומר אע\"פ שסתם כל הפחת בקש אין שם כלי עליה: \n",
+                "<b>או אפוצה. </b>מש\"ה קתני או אפוצה ולא קתני ואפוצה שהן שני דינין האחד בטול הכלי ויחוץ והאחר שאינו מוציא טומאה לבית וכשבטל התנאי האחד יבטל שכנגדו. הרא\"ש ז\"ל והענין מובן: \n",
+                "<b>כנגדו עד התהום טמא. </b>אבל על גבה אפילו כנגד הזית טהור דכיון דלאו כלי היא חוצצת והיינו נמי טעמא דכשהטומאה בתוכה דתחתיה וגבה טהור משום דלאו כלי היא והבית נמי טהור משום שאינה גבוהה טפח: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל וכל השאר טהור דכיון דלאו כלי הוא חשוב וכו'. אמר המלקט כתב הר\"א אשכנזי ז\"ל לפי פי' רעז\"ל קשה דמאמר או אפוצה משמע אפילו בלא פחותה ולפי פירושו קשה במה נתבטל הכלי ועל כרחך צ\"ל דאיירי שהיא פחותה והחילוק הוא דפנות שלימות לשאינם שלימות א\"כ העיקר חסר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפירוש ר\"ע ז\"ל צריך להגיה תוכה טהור אפילו מה שבפנים כיון דפיה לחוץ וגבה נמי טהור מה שבחוץ דמצלת על וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כנגד הזית תחתיה וגבה טמא וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור. </b>גרסי' לדעת רוב המפרשים ונ\"ל דלפי' רבינו שמשון ז\"ל האי תוכה נמי מפרשינן ליה כמו ותוכה כדלעיל ראש פירקין. וכתב מהרי\"ק ז\"ל שם חילוק אחר בין בבא דריש פירקין להאי בבא מלבד החילוק שכתב כבר הר\"ר עובדיה ז\"ל וז\"ל ועוד יש חילוק אחר דהכל טמא דקתני הכא הוי כל מה שבבית וכל מה שבתוכה וכל מה שתחתיה וכל מה שעל גבה הכל ושם אין תחתיה ועל גבה טמא אלא כנגד הטומאה וגם בזה הטעם דכיון דהכא פיה לפנים הוי כאילו פיה וגג הבית אהל וכיון דכלים נעשין אהלים לטמא כלים שתחתיה ושע\"ג רואין אותם כאילו הם בתוכה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל טמא. </b>ענין הכל טמא כל מה שיהיה בבית או בכוורת ומה שתחתיה ומה שלמעלה הימנו אולם הכוורת עצמה הנה לא תטמא כמו שהשרשנו הרמב\"ם ז\"ל והטעם כאן מבואר דכיון דגבוהה מן הארץ טפח שוליה וגג הבית הכל אהל אחד ועל גבה כיון דכלי הוא הא אמרן דנעשה אהל לטמא אבל לא לטהר כך פי' מהרי\"ק ז\"ל. ופי' הר\"ש ז\"ל לעיל דפיה לחוץ קתני טומאה תחתיה או בבית או על גבה הכל טמא אלא תוכה והכא דפיה לפנים הכל טמא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזוהי אפוצה כל שאין וכו'. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על גבה כנגדו עד הרקיע טמא. </b>אבל שאר המקומות טהורים משום דכיון דאינו כלי חוצץ גגה בין מה שעל גבה למה שתחתיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין בינה לבין הקורות פותח טפח טומאה בתוכה הבית טמא. </b>דאפילו אם היתה מוקפת צמיד פתיל אין צמיד פתיל לטומאה: \n",
+                "<b>טומאה בתוכה הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכה טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס. </b>וכן תנן נמי לעיל סוף פרק ג' ביב שהוא קמור בתוך הבית יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס: \n",
+                "<b>בין עומדת בין מוטה על צדה בין אחת בין שתים. </b>מצינן לפרושי דקאי נמי אמוטה על צדה. אעומדת מבואר שר\"ל ששתיהן עומדות זו ע\"ג זו וכדפי' רעז\"ל. ואמיטה על צדה נמי ששתיהן מוטות על צדיהן זו ע\"ג זו ואין בשום אחת מהן בינה לכותל פותח טפח וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם בין שהיתה עומדת בין שהיתה מוטה על צדה ופיה לכותל ובינה ובין הכותל פחות מטפח בין שהיתה כוורת אתת בין שהיו שתים זו ע\"ג זו ואין בין העליונה ולקורות או לכותל פותח טפח ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל. ובכוורת שאינה מחולחלת מיירי. אמר המלקט כתב הר\"א אשכנזי ז\"ל ולפי פירושי איירי אפילו במחולחלת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים. </b>דכיון שאינה כלי שהיא פחותה או שהיא מחזקת מ' סאה שאין דין כלי עליה טומאה תחתיה וכו' שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשוב לא ככלים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. </b>דכיון דקיימא לן דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כשהיא בתוכה או על גבה רואין אותה כאילו היא תחתיה וכשהיא תחתיה הרי היא רצוצה ובוקעת ועולה וכו' מהרי\"ק ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל כיון דאין הפסק בין אויר שבתוכה לאויר שלמעלה בחוצה לה. אמר המלקט כתב הרא\"ש ז\"ל הלכך כי היכי דטמא מה שכנגד הטומאה למעלה מפיה טמא נמי מה שבתוכה כנגד הטומאה אבל כשמוטה על צדה אע\"ג שטמא מה שעל גבה מה שבתוכה טהור כיון שהדופן מפסיק בין אויר שעל גבה ובין תוכה דלא גרע מאם היתה מוקפת צמיד פתיל ומונחת באהל המת ע\"כ: \n",
+                "<b>היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. </b>גם זה מן הטעם הנז' שהכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וכדתנן בר\"פ ששי גבי אהל שהוא נתון על ד' כלים טומאה על גביו כלים שתחתיו טמאין טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים. מהרי\"ק ז\"ל: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל דל\"ד כלל למוטה על צדה. אמר המלקט פי' הרא\"ש ז\"ל לפי שאין הכסוי מגוף הכלי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. </b>כתב הרא\"ש ז\"ל אע\"פ שאינה כלי אינה מצלת דטומאה רצוצה היא ומטעם זה יורדת כיון דהטהרה רצוצה פי' שהכלים הטהורים הם במקום פחות מטפח מידי דהוי אביב קמור תחת הבית ואין בו פותח טפח וטומאה בבית דמה שבתוכו טמא כיון דאין במקום הטהרה פותח טפח ור' אלעזר ור\"ש סברי דמצלת אע\"פ שהטומאה או הטהרה רצוצה עכ\"ל ז\"ל ותניא בתוספתא מודה ר\"א ור\"ש בטומאה תחת הפקק טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכתב הר\"ש ז\"ל פי' דהא דמטהרי בפחותה משום דעשויה כעין כלי והיה עליה תורת כלי משא\"כ בפקק ע\"כ והקשה מהרי\"ק ז\"ל אבבא שלישית ושביעית ושלש עשרה דקתני בהו כנגדו עד התהום טמא למה לא יהיה ג\"כ כנגדו עד הרקיע טמא וכבר השיג הראב\"ד ז\"ל כן והניחו מהרי\"ק ז\"ל בצ\"ע ועיין במ\"ש שם גבי תירוץ ההשגה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארון שהיא רחבה. </b>בלשון מקרא ארון לשון זכר ובלשון משנה ארון לשון נקבה ולאו בארון של עץ אלא בחקוק בסלע שמששת ימי בראשית פי' שאינו מיטלטל כדמשמע בתוספתא. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל אבל שבצדדין לא. אמר המלקט שהרי אינו נוגע כנגד הכסוי אבל כשהיא רחבה למעלה כל מקום שהוא נוגע הוא כנגד הכסוי ומש\"ה טמא: \n",
+                "<b>היתה שוה וכו'. </b>ר' יהושע אומר מטפח ולמטן טהור. דקרקע עולם הוא ור' יהושע אהיתה שוה לבד פליג מדפלגינהו לתרי באבי הרא\"ש ז\"ל וכן מוכח ג\"כ מן הרמב\"ם שפסק כר' יהושע בהיתה שוה אבל ברישא פסק כסתמא דמתני' דליכא מאן דפליג עלה אבל רעז\"ל תפס לעיקר פי' הר\"ש ז\"ל. ר' יהושע אומר מטפח ולמטה טהור דאין נחשב כארון כל האבן שתחת המת והלכה כרבי יהושע כדכתבינן: \n",
+                "<b>גלוסקוס. </b>בברייתא קרי ליה דלוסקוס והכל אחד והיא דלוסקמא הנזכר בפרק ואלו מגלחין בן שלשים יום יוצא בדלוסקמא הר\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' גלוסקוס הוא כמין נגר אבל אשר יתאמת אצלי לפי הענין שזו התמונה כמו תיבה מן הצד כאילו הוא נוקב בעצם האבן מקום יכנס בו המת ונועל זה השער ולזה כנגד פתיחתה טמא על דמיון מה שביארה התוספתא בבור מלא מתים לפי שזאת התמונה הוא בור על הצד הזה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל. שאין הפסק מאויר תוכו לאויר שחוצה לו אמר המלקט כדפרישית לעיל גבי כוורת שהיא יושבת על שוליה והיא כלי: \n",
+                "<b>עוד בסוף פירושו </b>צריך להיות תציל על מה שבתוכה ככלים טהורים בכ\"ף: \n",
+                "<b>עוד בסוף פירושו </b>ז\"ל דשאני הכא דליכא מירוח. אמר המלקט פי' דבתוספתא דכלים משמע דכפאה על פיה נמי בעיא מירוח הר\"ש ז\"ל ועיין בפכ\"א דהלכות ט\"מ סימן ג' שהוא ז\"ל פסק שם דאפי' מירוח אינו מועיל לכלי חרש הכפוי והראב\"ד ז\"ל השיגו שם. ומצאתי שבכל מקום ששנינו במשנה קורקורוחה או קורקורותיהן מחק הר\"ב אשכנזי ז\"ל השלשה ווי\"ן והגיה קרקרתה קרקרתיהן: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארובה שהיא בתוך הבית וכו'. </b>פ\"ק דסוכה דף י\"ח בעי למידק מהכא דאין לבוד באמצע מדקתני כנגד ארובה טהור אלמא אין לבוד באמצע למהוי כסתום ואפילו בפחות מטפח כדתנן ברישא דאידך מתני' וכדפי' שם רעז\"ל. ודחי שאני טומאה דהלכתא גמירי לה פירוש ומהלכתא לא גמרי' מידי אחרינא אלא ההוא דאתמר בה: \n",
+                "<b>ועירב את הטומאה הכל טמא. </b>גרסי'. נ\"א גרסי' עירב את הטומאה בלא וי\"ו ול\"ג הכל טמא וכן נראה שהיא גירסת רעז\"ל שפי' עירב את הטומאה והכל טמא וגם אותו שנתן רגלו. ועיין במ\"ש לקמן פי\"א סוף סימן ב'. ועוד נראה שצ\"ל בפי' רעז\"ל כך [א\"ה דע כי בפי' הרע\"ב דפוס ראשון (וויניצא ש\"ח ש\"ט) כתב בזה\"ל עירב את הטומאה והכל טמא הביה וכנגד הטומאה שהזית נמשך לכאן ולכאן והנותן רגלו ג\"כ טמא ע\"כ והנוסחא שלפנינו הוא לפי הגהת התוי\"ט. ובזה תבין דברי המחבר. ובאמת דברי הר\"ב בנוסח שלפנינו תמיה דלמה פרט הבית באמרו הכל טמא דזה לא שייך אלא בטומאה כנגד ארובה ולא אמר שגם כנגד הארובה טמא בטומאה בבית וע\"כ יותר מיושב הגהת המחבר דהר\"ב לא הזכיר בהכל טמא לא בית ולא כנגד ארובה דידוע דהכל טמא ר''ל הבית וכנגד הארובה אלא שהוסיף להודיענו שגם הנותן רגלו טמא ומלות הבית הוא מהתחלת הדבור הסמוך.]  הבית טמא וכנגד הטומאה טמא שהזית נמשך לכאן ולכאן לחומרא דהמאהיל על מקצת הזית כמאהיל על כולו כיון שהוא חתיכה אתת וכן הוא בהרא\"ש ז\"ל. ומלות והנותן את רגלו ג\"כ טמא שבסוף פי' רעז\"ל טעות הן דשייכי אבבא דלעיל דבסמוך כמ\"ש כבר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בארובה  וכו'. </b>ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל לעיל פ\"ח סימן ב': \n",
+                "<b>נתן את רגלו מלמעלן טהור. </b>ובהא אפילו ר\"מ מודה כיון שאין הטומאה תחת רגלו אבל כשהטומאה תחת רגלו לא חשיב ליה ר\"מ כסתום ורבנן סברי אפילו הטומאה תחת רגלו אם קדמה רגלו את הטומאה טהור כיון דנסתם קודם שבאה אבל אם קדמה הטומאה כשפשט רגלו שם נטמא קודם שנסתם הנקב ור\"ש מוסיף אפילו שתי רגלים של שני אנשים וכו' אע\"פ שקדמה טומאה לרגלו של שני כיון שקדמה רגלו של ראשון את הטומאה טהור כיון שלא נראה הנקב פתוח דעם משיכת רגל ראשון נמצאת רגלו של שני והה\"נ שתי רגליו של אדם אחד שהיה ראוי להיות טמא מחמת רגל שני שקדמה לה הטומאה ואפ\"ה טהור כיון שקדמה רגלו ראשונה. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם רגלו קדמה את הטומאה טהור. </b>במאהיל עצמו הוא דמטהרי רבנן משום דנסתמה ארובה מקודם ולא אתיא עליה טומאה אבל במת מודו רבנן דטמא כיון דרגלו על פי ארובה. מה\"ר שמשון ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר דבית טמא וכנגד הטומאה טהור. </b>דסבר ר' יהודה כיון שאין בארובה פותח טפח אין המאהיל טמא עד שיהא שיעור טומאה תחתיו דלענין זה חשיב כסתום שלא יצטרף עמו מה שאינו כנגד הארובה הרא\"ש ז\"ל ובתוספ' ס\"ל לר' שמעון כותיה דר' יהודה: \n",
+                "<b>כדי שתחלק. </b>כגון שיש זית וחצי בבית וחצי זית תחת הארובה דאם נחלק יש שיעור לכאן ולכאן הרא\"ש ז\"ל. ופי' הר\"ש ז\"ל כדי שתתחלק שיטמא חציו האהל לאפוקי זית אחד ורובע עצמות אחד וגולגולת אחת ושדרה אחת ע\"כ וכן משמע נמי מהתוספ': \n",
+                "<b>טמא כנגד הטומאה ואם לאו הבית טמא </b>וכו' גרסי'. ומצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וזולתו כדי שתחלק ותטמא את הבית ותטמא כנגד הארובה כנגד הטומאה טמא ואם לאו וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארובות זו על גב זו. </b>שיש ארובה בין בית לעליה וארובה אחרת בעליה. בין מלמעלה בין מלמטה. לכאורה משמע שנתן על זו או על זו טמא כל מה שבבית ובעליה אף אם נתן על ארובה שבבית ואמרינן גוד אסיק ורואין כאילו הוא נתון על ארובה שבעליה ועירב את הטומאה ולא מיסתבר דמי עדיף משאם היתה טומאה בעליה עצמה וי\"מ הכל טמא מה שתחת המאהיל ומה שלמעלה הימנו כנגד ארובה ולישנא דהכל לא משמע הכי ונראה לפרש בין מלמעלה בין מלמטה לא שנתן בזו או בזו אלא שנתן בשתיהן הלכך הכל טמא אע\"פ שהטומאה בבית העליה טמאה שאין דבר טמא חוצץ וארובה העליונה שבעליה הרי נסתמה ומערבת את הטומאה. ממנו ולמטן טמא. אם נתן בשתיהן. טומאה בבית העליה טהורה. טומאה בעליה הבית טהור אם נתן בעליה ולא בבית טומאה בין בבית בין בעליה הכל טמא. ממנו ולמעלה טהור. אם נתן בבית העליה טהורה. הרא\"ש ז\"ל וצ\"ע קצת: \n",
+                "<b>הטומאה בין בבית בין כנגד ארובות הבית טהור. </b>מלות הבית טהור לא גרסי' להו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאה בבית כנגד ארובות טהור. </b>כן צריך להיות: הכל טמא. פי' הרא\"ש ז\"ל דכיון דטומאה כנגד ארובה דבר טמא אינו חוצץ ורואין את הטומאה כאילו היא בעליה וארובת העליה סתומה דבנתן בשתיהן איירי כדפרי' והוא שקדמה הטומאה דאילו נתן תחלה הוי כמו רגלו קדמה את הטומאה דטהור לרבנן. אין טמא אלא תחתון. ואם נתן למעלה ולא נתן למטה העליה טמאה והטומאה נכנסת לה בפחות מפותח טפח כיון דהטומאה כנגד הארובה והבית טהור דאין הטומאה חוזרת מאהל העליה ליכנס בבית כיון דאין בארובה פותח טפח ולהכי לא תנא הכא כמו לעיל ממנו ולמטה טמא משום דהוה משמע דאם נתן בעליה ולא בבית טומאה בבית או בעליה הכל טמא כדפרישית לעיל והא ליתא דכיון דאין בארובה פותח טפח אין הטומאה יוצאה מעליה לבית ע\"כ. וכל אלו הדינים בעושה ארובה אבל תקרה שנפחתה מאליה שיעורו מלא אגרוף כדתנן לקמן רפי\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארובה שהיא בתוך הבית וקדרה נתונה תחתיה. </b>כצ\"ל: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל. שאם תעלה כנגד הארובה שפתותי' נוגעות וכו'. אמר המלקט בס' כתיבת יד ישן מצאתי כתוב שאין שפתותי' וראשון עיקר והיא היא. ומיירי שהקדרה אינה גבוהה מן הארץ טפח כדמוכח מסיפא: \n",
+                "<b>טומאה בוקעת ועולה. </b>והבית טהור וכל המאהיל עליה נמי שלא כנגד הטומאה טהור אבל כנגד הטומאה טמא דאע\"ג דאין כלי חרס מיטמא מגבו היינו בשאר טומאות או במוקף צמיד פתיל או בגבוהה טפח כדקתני סיפא אבל הכא דבוקעת תוכה נמי טמא אע\"ג דטומאה תחתיה וכל מה שבקדרה טמא ואפי' שלא כנגד הטומאה מטעם חבורין כדפרי' בפירקין דלעיל גבי חבית שהיא יושבת על שוליה באויר דאם היתה טומאה תחתיה בתוכה או על גבה הכל טמא מטעם חבורין והא דקתני במתני' בוקעת ועולה דמשמע כנגד הטומאה טמא שלא כנגד הטומאה טהור היינו דווקא במה שחוץ לקדרה. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>תחתיה והבית טמא. </b>אע\"פ שאם תעלה אינה נוגעת בארובה כיון דיכולה לקבל מעזיבה רכה טומאה יוצאה מזה לזה כדאמרינן לעיל גבי סככות. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>תוכה וגבה טהור. </b>אע\"ג דתנן בפירקין דלעיל גבי חבית או גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה הכל טמא שאני התם דיושבת באויר אבל הכא דבבית כנגד ארובה מצלת עם דפנות אהלים כדפרישית בפירקין דלעיל ובהדיא תניא נמי הכי בתוספתא. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>בתוכה או על גבה הכל טמא. </b>הרמב\"ם ז\"ל גריס הכל טהור ופי' שר\"ל הבית כולו טהור לפי שהטומאה כנגד הארובה וכן תחת הקדרה טהור לפי שהוא אהל להיותה גבוהה טפח אמנם יטמא כנגד הטומאה עד לרקיע והראב\"ד ז\"ל השיגו בפט\"ז מהלכות טומאת מת וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל דכן מוכיח בתוספתא כפירושו וכגירסתו של הרמב\"ם ז\"ל שאמרו בה כנגדו עד לרקיע טמא משמע שהשאר טהור ומ\"מ קשה שמאחר שאפילו כלי גללים נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר לא עדיפא קדרה מינייהו וצ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תוכה וגבה טהור. </b>דנצולת עם דופן הבית כדתנן לעיל ספ\"ה כפישה שהיא נתונה על היתדות מבחוץ שמצלת כשאינה מופלגת מן הכותל טפח. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>בתוכה או על גבה הכל טמא. </b>פי' הבית טמא מפני שהיא נוגעת במשקוף טפח וכן תחתיה טמא מפני שהטומאה יוצאה לתחתי' מן הבית שהכל אהל אחד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבית שנסדק וכו'. </b>ז\"ל הרמב\"ם פט\"ז דהלכות טומאת מת סימן ו' ז' בית שנסדק גגו וכותליו ונעשה שני חלקים וכו' ועל פי דרכו פירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וז\"ל הרא\"ש ז\"ל בית שנסדק כגון שפתחו במזרח ואחוריו לצד מערב ונסדק כל גג הבית מצפון לדרום מעבר לעבר ע\"כ אבל הראב\"ד ז\"ל פי' שם בהשגות דהבית שנסדק קאי אכותל בלבד ועוד פי' הוא ז\"ל שם דשיעורין דמתני' לטומאה וה\"פ בש\"א אינו מוציא את הטומאה עד שיהא בו ד' טפחים ואפילו לכזית לפי שאין לסדק תאר פתח ובה\"א כעובי חוט המשקולת אע\"פ שאין בו טפח מפני שהוא ארוך וסופו להיות גדל והולך ור' יוסי אומר משום ב\"ה לפותח טפח כדין חור שבין בית לבית לכזית ע\"כ: \n",
+                "<b>טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורים. </b>שאין דרך טומאה ליכנס אלא לצאח ולא אמרינן לבוד גבי טומאה ואפילו אויר כל שהוא מפסיק: \n",
+                "<b>עד שיהא בסדק ד' טפחים. </b>פי' אז האויר מפסיק ואין הטומאה עוברת את האויר וכלים שבחוץ טהורים. ובה\"א אויר כל שהוא כחוט המשקולת מפסיק: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר משום ב\"ה פותח טפח. </b>בתוספתא אמר רבי תמה אני אם אמר ר' יוסי בפותח טפח לא אמר אלא בכזית מן המת בלבד פי' דכזית מן המת פתחו בטפח להציל את הטומאה על הפתחים כדתנן לעיל פ\"ג אבל המת פתחו בד' טפחים הר\"ש ז\"ל ועיין בפירושו ז\"ל לעיל פ\"ח סימן ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכסדרה. </b>היא פרוצה מרוח רביעית ומסובבת משלש ונסדקה התקרה מרוח הפרוץ עד הכותל הפנימי הכא מצי למיתני טומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורים וברישא לא מצי למתני הכי דהא אם כלים בצד פתח ב\"ש מטמאין עד שיהא בסדק ד' טפחים. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>עירב את הטומאה. </b>גרסי' בלא וי\"ו. וז\"ל הר\"ש ז\"ל עירב את הטומאה כלומר הכל טמא לפי שנסתם האויר ע\"כ: \n",
+                "<b>נתן את הקנה בארץ. </b>כנגד הסדק ואפילו כלי גדול אינו מערב את הטומאה עד שיהיה גבוה טפח תחת הסדק כך לשון הרמב\"ם ז\"ל שם והיינו כופת עבה דתנן בסמוך ולא זו אף זו קתני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סגוס עבה וכו'. </b>עיין במ\"ש לקמן רפט\"ו: \n",
+                "<b>קפולין </b>כמו טלית מקופלת דבגמ' פ' חמת וכתוב בערוך בערך קפל ובפי' הר\"ש ז\"ל ג\"כ דאית דגרסי כפולין בכ\"ף והכל אחד ומסיים שם בערוך דיש ששונים כפויות והוא מלשון כופת ומפרשים סגוס יש לו [א\"ה ז\"ל הערוך וי\"ל מוכין הנקראים בלשון ישמעאל איתקא ושמו בטיית בורנוס כו'.]  אייתקא וכופת דומה לסגוס שהוא הבורנוס אלא שאין לו אייתקא ע\"כ וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם וכן אם היו תחת הסדק כלים מקופלין מונחין על הארץ זה ע\"ג זה והיה העליון גבוה מעל הארץ טפח מערב את הטומאה וכל הכלים שלמטה ממנו הרי הן ככלים שתחת האהל ע\"כ: \n",
+                "<b>והצד העליון מביא את הטומאה. </b>לצד שני של אכסדרא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה משקיף בעד החלון. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל ב\"ש לטעמייהו דחלל גופו לא חשיב חלל. אמר המלקט וכיון דבטנו על החלון אין מקום לטומאה ליכנס הלכך וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והאהילו עליו קוברי המת בית שמאי אומרים אינו מביא וכו'. </b>צריך לתת טעם אמאי איצטריך לאשמועי' פלוגתא דב\"ש וב\"ה בכל הני באבי וק\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ב\"ש מטהרין וב\"ה מטמאין. </b>תימה קצת אמאי לא קתני הכא נמי בש\"א אינו מביא את הטומאה ובה\"א מביא את הטומאה כדקתני בכולהו באבי דלעיל. וכ' הר\"י ז\"ל מה שלא מנה זאת המשנה בכלל קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה במס' עדויות הוא מטעם שהיא בכלל מחלוקת דלעיל דאדם חלול הוא וכו' וכן י\"ל על מתני' דהיה כו' עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יוסי אומר רואין את הטומאה. </b>משמע קצת שם בפ' העור והרוטב דתוס' ז\"ל לא הוו גרסי רואין את הטומאה בהדיא רק ר' יוסי אומר רואין מכנגד וכו' דוק: \n",
+                "<b>מכנגד המשקוף. </b>אית דגרסי מן השקוף ועי' במ\"ש בשם תוי\"ט לקמן ספי\"ב: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל ר' יוסי אומר רואין את הטומאה בודקים בגופו של כלב וכו' עד דטומאה טמונה בוקעת ועולה ונמצא וכו'. אמר המלקט לא ירדתי לסוף דעת רבינו עובדיה ז\"ל דהא ר' יוסי אית ליה דטומאה טמונה אינה בוקעת כמו שכתבתי לעיל בפ' מגדל מן התוספתא וכדמפרש ליה התם בפרק העור והרוטב דהתם ס\"ד מעיקרא לפרושי מילתיה דר' יוסי הכי כדפירשה הוא ז\"ל והוה קשה דר' יוסי אדר' יוסי עד דמסיק רבא התם דבתרתי פליג ר' יוסי אדר\"מ דר\"מ קאמר דעובי הצואר מביא הטומאה דס\"ל דחוקקים להשלים וקאמר ר' יוסי דוקא חלל הצואר וקאמר ר\"מ דעל האסקופא כולה הבית טמא אפילו אין פיו לפנים מן המשקוף כי האסקופא רחבה והדלת שוקף באמצעיתה כשהדלת ננעל וקאמר ר' יוסי מן השקיפה ולפנים מביא את הטומאה מן השקיפה ולחוץ לא וקאמר התם במסקנא דרב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא ר' יוסי אומר רואין את חלל הטומאה וכו' וכן פירשוה ג\"כ הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל פי' וז\"ל ור' יוסי דקדק מקום הטומאה ר\"ל איצטומכת הבעלי חיים אם היתה מקום האיסטומכא תוך הבית הנה הבית טמא להגעת הטומאה והלכה כר' יוסי ע\"כ וכן פסק ג\"כ בחבורו בהלכות טומאת מת פכ\"ה וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל בשם הר\"י קורקוס ז\"ל דסבר רבינו דעד כאן לא אוקימנא מתני' בפ' העור והרוטב בהנהו אוקמתי אלא להעמיד ר' יוסי דטמונה אינה בוקעת כדמוכת התם ממתני' דתיבת מגדל וכיון דאנן קיימא לן דטומאה טמונה בוקעת נקיטינן דאפילו לא יהיה בצוארו פותח טפח בוקעת וכיון שכן אזלינן בתר חלל הטומאה מגופו ובמשנה כתב רבינו שהולכין אחר מקום האיסטומכא עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אלעזד </b>בלא יו\"ד ברוב הספרים וכ\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>שהטומאה יוצאה דרך שוליו. </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>ר' יהודה ב\"ב אומר בין כך ובין כך הבית טמא. </b>ואפילו פיו לפנים מפני שפעמים שהוא מקיא: \n",
+                "<b>כדי שתפול לאור. </b>מה שאכלו. יש רוצין להתיר מכאן חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אע\"פ שנתבשלה עמה משום דנתעכלה החטה במעיה. וליתא שהבשר רך אבל חטה קשה והכי אמרינן במנחות דחטים שבגללי בקר ושעורים שבגללי בהמה אע\"פ שנמצאים בגללים מטמאין טומאת אוכלין וגם למנחות הוה שרי אי לאו משום הקריבהו נא לפחתך ועוד דהא הכא הלכה כר' יהודה בן בתירא דאמר מעל\"ע דאיהו קשיש מר\"ש הרא\"ש ז\"ל. ועיין ג\"כ במ\"ש בשמו בפ\"ק דבכורות סס\"ב. ובברייתא קתני בעופות ובדגים מיד ור\"י בן בתירא אומר בדגים מיד ובעופות מעת לעת ר' אלעזר אומר משום רבי יהודה בן בתירא זה וזה מעת לעת ותרי תנאי אליבא דרבי יהודה בן בתירא ומתני' רבי אלעזר היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החדות שבבית וכו'. </b>ובערוך גריס הדות: \n",
+                "<b>ומנורה בתוכו. </b>גרסי' דדות לשון זכר: \n",
+                "<b>נתונה עליה. </b>עליו גרסי' במשנה דווקנית שנתונה על החדות כי ההיא דתנן לעיל פרק חמישי הבור והדות שבבית וכפישה נתונה עליו טהור א\"נ עליו על הפרח של המנורה. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ומודים. </b>ב\"ה שאם תנטל המנורה וכפישה נופלת לתוך הדות הכל טמא כל מה שבתוך הדות כיון שעמידתה ע\"י דבר המקבל טומאה כמאן דליתיה דמי כדאמרינן בפרק ששי גבי דלת שסמכו במפתח הרא\"ש ז\"ל. תניא בתוספתא הדות שבבית והמנורה שבתוכו והפרח שלה יוצא וכפישה נתונה עליו וכו' [הגה\"ה כך הלשון חסר בין בתוספתא פ' שני בין בהעתק רבינו שמשון ז\"ל] בד\"א בשל מתכת אבל בשל עץ ה\"ז חוצץ ר' אלעזר ב\"ר יוסי אומר בד\"א בשל עץ אבל בשל מתכת נטמא ואין כלי טמא חוצץ פי' ברייתא זו סתומה ולא פירשה אמאי קיימי ויש לפ' דאעומדת דרישא קאי דלת\"ק בשל עץ אפילו לב\"ש טהורה ולר' אלעזר ב\"ר יוסי בשל מתכת אפילו לב\"ה טמאה ושל מתכת דקאמרינן אמנורה קאי א\"נ אנופלת דסיפא קאי ואכפישה דלת\"ק בשל עץ חוצץ אע\"ג דנופלת ואתא ר' אלעזר למימר דבשל מתכת אפילו אינה נופלת לא חייצא. הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו עד התהום טהורים. </b>כתב הר\"ס אוחנא ז\"ל נלע\"ד שאם היו כלים טמונים בקרקע למטה מהדות והם כנגד שפתי החדות אלא שהם מכוסים בדות טהורים כמו אותם כלים שהם בין שפתי כפישה לבין שפתי הדות ולא נחשוב אותם כמו כלים הטמונים בקרקע הבית שיש שם מת שהן כלם טמאים כל עוד שאין שם חלל טפח כדנפקא לן מוכל אשר בבית בספרי וה\"ה כלים שהן תחת הדות עצמה והם מכוסים בדות אפילו עד התהום טהורים כמו שניצולים אותם שבדות שהכפישה נתונה עליהם כנלע\"ד. ע\"כ: \n",
+                "<b>אם יש במקומם טפח על טפח על רום טפח טהורים. </b>הכלים כיון שיש במקומן טפח על טפח ברום טפח דנצולין שם כביב שהוא קמור תחת הבית דתנן לעיל בספ\"ג דאם יש בו פותח טפח טומאה בבית מה שבתוכו טהור ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל לתוספתא שהביא ותוסיף לקח טוב: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "בפירוש ר\"ע ז\"ל. ובתנור העומד בחצר או בגנה איירי. אמר המלקט וכן כל הני באבי עד בבא של סנדל בעומד באויר מיירי: \n",
+                "<b>עוד בפירושו </b>ז\"ל ובתנורים ישנים מיירי. אמר המלקט כתב הרא\"ש ז\"ל וצ\"ע מאי אשמועינן סיפא ע\"כ: \n",
+                "<b>נתון על פי שני תנורים. </b>ס\"א בין שני הרי\"א ז\"ל. עוד כתב על מלות בן נורי השניות דבס\"א לא גרסי' להו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סרידא. </b>בחלקה מיירי שאין לה לזבז אבל כשיש לסרידא לזבז טפח קתני בתוספתא דטהורים ושמא היינו טעמא דכשאין לה לזבז חזיא לשכיבה ומקבלת טומאה ומביאה ואינה חוצצת אבל כשיש לה לזבז טפח לא חזיא לשכיבה וחוצצת דאינה מקבלת טומאה. הר\"ש ז\"ל ועוד האריך ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבטח. </b>כמין אמבטי והכי משמע בתוספתא דתניא מודה ר' אליעזר באמבטי שמתחלה עשאו לדעת כן שיצא הקרוי מכאן ומכאן שהוא מביא את הטומאה וכתב הרא\"ש ז\"ל שהרמב\"ם ז\"ל פי' בטח בנין בולט מן הכותל לפני החלון והמשקיף כנגד החלון בעלותו לחלון נסמך ושוכב לבטח עליו ולכך נקרא בטח ואינו מביא טומאה לבית שהוא מדובק ואין אויר שתכנס בו טומאה אבל קורה סבר ר' יהושע דמביאה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סנדל של עריסה שפחתו. </b>פי' שפחתו סנדל אז שיעורו בפותח טפח אבל אם נפחת הבית מאליו אז שיעורו מלא אגרוף והכי מוכח בתוספתא ונלע\"ד דגרסי' שפיחתה בתוך וכו' פירוש הסנדל פחתה ואי גרסינן שפחתוּ בשור\"ק בוי\"ו קאי אסנדל ואעריסה וכן נראה שפי' הרא\"ש ז\"ל או אפשר דגרסי' שֶפֶחֳתוֹ בחול\"ם ור\"ל שהפחת שלו נראה בתוך הבית. וז\"ל הערוך בערך סנדל פי' סנדל של עריסה שפחתו כשרגלי המטה אינם שוין משים חתיכת לוח תחת רגל הנמוכה [הגה\"ה במקומו שם כתוב הגבוהה ונרא' שרוצה לומר שחצי הרגל גבוה וחציו נמוך מחמת שנרקב או נאכל בקרקע מרוב הזזת העריסה דו\"ק:] ואותה חתיכה מצד אחד דקה ומצד אחד עבה ואותו לוח נקרא סנדל ע\"כ: \n",
+                "<b>אם יש בו פותח טפח מביא את הטומאה. </b>גרסי' ואית דלא גרסי מלת בו אכן הרמב\"ם ז\"ל גריס הכל טמא וז\"ל בקיצור אמר כי כאשר היתה מטה בעליה ונקב בגג הבית נקב ונכנס בו סנדל של עריסה והיה זה הסנדל מאהיל על הטומאה אם היה זה הנקב טפח על טפח הכל טמא ר\"ל העליה וכל הכלים שבה ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם לאו מונים בו וכו'. </b>ז\"ל הרמב\"ם בפט\"ז דהלכות טומאת מת. וז\"ל הפוחת את המעזיבה עד שעשה ארובה בתוך תקרת הבית כדי שתכנס בה רגל הערס והיתה רגל הערס סותמת את הארובה אם יש בה פותח טפח וטומאה בבית אף העליה טמאה שאין כלי המקבל טומאה חוצץ ואם אין בה פותח טפח העליה טהורה והרגל של מטה טמאים ככלים המאהילים נפחתה המעזיבה מאליה שיעורה מלא אגרוף כמו שבארנו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורות הבית והעליה וכו'. טומאה תחת אחת מהן. </b>נראה תחת אחת מהתחתונות. ובסוכה פרק הישן (סוכה דף כ\"ב) ילפינן  מברייתא דתני עלה דמתני' בד\"א בזמן שיש בהן פותח טפח וכו' דלא אמרינן חבוט רמי בפחות מטפח פי' שאם הקנה אינו רחב טפח לא אמרי' ביה חבוט רמי דלא חשיב לסתום אויר. ולא שייך דין חבוט רמי אלא בגבוה זה מזה שלשה טפחים או יותר אבל בפחות משלשה פשיטא דהרי הוא כמושכב עליו דכלבוד דמי ודלא מרשב\"ג דאית ליה התם ובכמה דוכתי בעירובין דאפי' בפחות מד' טפחים אמרינן לבוד בכולי' תלמודא. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פט\"ז אין בקורות פותח טפח בין שהיו מכוונות זו ע\"ג זו ובין שהיו העליונות כנגד אויר התחתונות והיתה הטומאה תחתיהן או ביניהן או על גביהן טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואינה מטמאה אלא כנגדה בלבד לפי שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח ברום טפח הרי היא כרצוצה ע\"כ ושם השיגו הראב\"ד ז\"ל על טעם זה: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עמוד וכו'. </b>וע\"ש בהשגות שהאריך בבאור פירוש משנה זו וכתב דמיירי בעמוד חלול ואית דגרסי אם יש בו הקף במקום אם יש בהקפו. ופי' בערוך ערך דפן פירש עמוד שראשו אחד קבוע בכותל והשני באויר מביא טומאה תחת דפנו פי' דפנו גבו ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. שחסר ממנו מעט. אמר המלקט א\"נ בשביל כובד העמוד נשקע קצת בארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית מן המת מודבק לאסקופא ר' אליעזר מטמא את הבית. </b>כולו כאילו היתה טומאה תחת אהל הבית וחומרא בעלמא היא ובמודבק למשקוף מודה ר' יהושע דטמא דיותר בטל השקוף לבית מן האסקופא שבטלה אגב קרקע ור' יוסי מטהר אף בשקוף: \n",
+                "<b>ידון מחצה למחצה. </b>מחציה ולכינים כלפנים והבית טמא מחציה ולחוץ כלחוץ והבית טהור ומיירי שהאסקופא היא יוצאה לרה\"ר ואין השקוף עליה דאילו היה השקוף כנגד הטומאה היה מביא את הטומאה לבית מחצה על מחצה הבית טמא. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העושה מאור בתחלה שיעורו כמלא מקדח. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>על רוחב הגודל. </b>אית דגרסי הגדול ושמא גודל קרי ליה גדול לפי שהוא רחב מכל האצבעות. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>חררוהו מים או שרצים. </b>היינו מאור שלא נעשה בידי אדם דתנן בפי\"ז דכלים סימן י\"ב: השב עליו וכי'. שהמחשבה כאן כמעשה. הרמב\"ם ז\"ל בחבורו: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל ור\"ש פליג וסבר בין להביא בין להוציא כולם שיעורם בפותח טפח ואפילו בחלון העשוי לאורה ולית ליה וכו' ע\"כ. אמר המלקט ולפי זה לא גרסי' במילתיה דר\"ש אבל אלא ה\"ג רש\"א להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה בפותח טפח וכתב הרא\"ש ז\"ל א\"נ קאמר ר\"ש דוקא נאמרו הני שיעורי להביא אבל להוציא בפותח טפח ויש משניות דגרסי' אבל ויתכן זה הפירוש אי קאי אמלא אגרוף דאי אמלא מקדח כיון דלהביא טומאה סגי בהכי כ\"ש להוציא כדאמרן בכמה דוכתי שדרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס עכ\"ל ז\"ל והוא ג\"כ פירוש שני לה\"ר שמשון ז\"ל. ואפשר שאם היה רואה התי\"ט דברי הרא\"ש ז\"ל היה מודה דלפי' שני גריס הר\"ש ז\"ל אבל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלון שהיה לאויר. </b>היינו למאור ותימה למה שינה התנא לשונו ולפירושים האחרים שפי' בו הר\"ש ז\"ל ניחא קצת וז\"ל ועוד יש לפרש לאויר שצופה בה למרחוק לשמור גנות ופרדסים. למאור ולאויר שיעורו שוה אבל קשה דלעיל ה\"ל למתניי' בהדי אינך ולימא למאור ולאויר שיעורו מלא מקדח לכך נראה דהכל אחד והדר תניי' הכא משום דבעי למיתני בנה בית חוצה לה ועוד יש לפרש שהוא לאויר העולם כמו אויר דכולה מכלתין שאין אהל על גביו דלא חשיב חלון למאור אא\"כ אין תקרה קבועה על גבה מבחוץ לפי שהתקרה שעל גביו מאפלת עליו וכן מוכחא סיפא דקתני בנה בית חוצה לה וקתני נמי נתן את התקרה ואע\"פ שאין על גביו תקרה מבחוץ שייכא בו הבאה כגון אם טומאה בבית ובא אדם ונתן אצבעו בחלון זה או הניח בו כלי או שהאהיל עליו אהל בצד הכותל נטמא כל שהאהיל לפי שהטומאה יוצאה ואין אותו אהל מבטל ממנו תורת מאור שאינו נטוי אלא לפי שעה וכן עיקר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעורו מלא אגרוף דברי ר' עקיבא. </b>בברייתא קתני שיעורו מלא אגרוף דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר פותח טפח ושמא תרי תנאי אליבא דר' טרפון ור' עקיבא אם אין טעות. והר\"ש ז\"ל כתב אההיא ברייתא מתני' דקתני מלא אגרוף ר' טרפון היא ע\"כ וצ\"ע וז\"ל הברייתא הדלת ששייר בה חרש בין מלמעלן בין מן הצדדין או שפתחתו הרוח או שהגיפו ולא מירקו שיעורו כל שהוא ובה\"א בפותח טפח החור שבדלת מלא אגרוף דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר בפותח טפח גרדי שחפר מלא קנה מלא אספתי שיעורו כל שהוא דברי ב\"ש ובה\"א בפותח טפח א\"ל ב\"ה לב\"ש חור הדלת מהו א\"ל ב\"ש בפותח טפח א\"ל מאי שנא א\"ל שזה עשוי לצורך וזה אינו עשוי לצורך חורים שחררום מים או שאכלתם מלחת שיעורן כל שהוא דברי ב\"ש ובה\"א בפותח טפח ע\"כ ופי' הר\"ש ז\"ל שייר בה חרש בכל הני תנן במתני' מלא אגרוף והך ברייתא פליגא א\"נ ברייתא בשחשב לתשמיש. החור שבדלת. ומתני' דקתני מלא אגרוף ר' טרפון היא. מ\"ש. מה שעשה הגרדי מחור הדלת. שזה עשוי לצורך. פי' של גרדי עשוי לצורך וזה חור שבדלת אינו עשוי לצורך ומתני' דקתני מלא אגרוף פליגא א\"נ ברייתא בשחישב לתשמיש ע\"כ ולע\"ד צ\"ע אם אין טעות כמו שכתבתי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אספתי. </b>יש אומרים שהוא אבוקה ויש אומרים שהוא יתד לתלות עליו כל כלי ובערוך פי' שעושין חור בדלת להדליק בו את הנר ולהוציא מאותו חור קנה או עץ שדומה לקנה שהוא למנעלם ושמו אספתי הר\"ש ז\"ל ובספר אגודה החור שבדלת וכו' ולאספתי פי' ר\"י שעושה חור בדלת להוציא עבד?? [הגה\"ה נראה עץ] או אספתי דהיינו אבוקה ע\"כ והרמב\"ם ז\"ל שם ספי\"ד קראו מסמר גדול וכתוב שם עליו בהשגות זה עשה פי' לאספתי ששנינו במשנה והרב היוני פי' בו חרב אספדא בלע\"ז וחיי ראשי פי' זה מן הדברים שאין הדעת סובלתן ומה ענין חרב בין קנה ונר גם מסמר אין בו משמעות ולמה הוציאו בלשון אספתי וכמה מסמרות הוזכרו במשנה אבל העקר כאשר מצאתי אותו בלשון התוספתא לקנה ולאצבתי ולנר וכולן מעין המנורה קנה קני מנורה אצבתי מלקחים תרגום ציבתהא לנר כמשמעו ולא מימנעי רבנן למיכתב פ\"א תחת בי\"ת הפקר הבקר ע\"כ וטען עליו הכ\"מ ומה שטען על פי' הרב היוני ז\"ל נתיישב בדברי רבינו שמשון ז\"ל שפירש קנה של גרדי אספתי חרב ויש לאורגים כלי שנקרא חרב עכ\"ל ז\"ל ומה שהקשה על פי' רבינו למה הוציאו בלשון אספתי י\"ל מפני שהמסמר שעושים לנעול בו הפתח הוא משונה משאר מסמרים בעביו ואפשר שגם בתבניתו הוא משונה ייחדו לו שם אחר ולפי' הראב\"ד ז\"ל ניחא שכל שלשת הדברים הן מיוחדין למנורה וגם כי כתב רבינו שמשון ז\"ל שי\"ג במשנה עצמה ולאצבתי אבל איני יודע מה ענין לקנה מנורה בחור שבכותל הלא במנורה עצמה הם מונחים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ש ז\"ל וגם ברעז\"ל נראה שצ\"ל והיינו טעמא נמי דדוקא עצם ממעט ע\"י בשר ולא וכו': \n",
+                "<b>ופחות מעצם כשעורה ממעט ע\"י כזית. </b>מן המת אבל לא ע\"י רובע עצמות ומסתברא דממעט נמי ע\"י שדרה וגולגולת ורוב בניינו ורוב מניינו דלא מצטרף בהדייהו והא דלא תני להו משום דפחות מכזית מן המת ופחות מעצם כשעורה שוין לדבר זה. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ופחות מכביצה אוכלין. </b>תימה הא פחות מכביצה מקבל טומאה וכו' ונראה דהיינו טעמא משום דמדאורייתא בעינן כביצה אפילו לקבולי טומאה וכיון דמדאורייתא טהור ממעט מידי דהוה אעובד כוכבים שישב בחלון דקתני בתוספתא הר\"ש ז\"ל. ומצאתי כתוב הגה\"ה אמר יצחק תימה לי אמאי לא מנה עובד כוכבים ונפל דממעטין בחלון ע\"כ. ועיין על זה במ\"ש במתני' דבסמוך: \n",
+                "<b>ותבואה שבחלון וככי שיש בהן ממש. </b>אתבואה קאי שעדיין לא נרקבה וכן הככי שהיא קשה קצת וכן מוכחא סיפא דקתני ולא תבואה שבחלון ש\"מ דהתם אין בה ממש והכא ביש בה ממש וק\"ק סיפא דקתני ולא כביצה אוכלין בין תבואה לככי דלא הו\"ל לאפסוקי ובמשנה דווקנית גרסי' בסיפא כסדרא דהכא ולא כביצה אוכלין ולא תבואה שבחלון ולא ככי שאין בה ממש הר\"ש והרא\"ש ז\"ל אבל ר\"ע ז\"ל תפס לעיקר פירושו של הרמב\"ם ז\"ל דרישא מיירי שהשרישה רחוק מן הכותל וסיפא בשהשרישה בחלון ממש שהוא ז\"ל פירשו על פי התלמוד. והילך פי' התי\"ט ולא הכשירה פי' הר\"ב ז\"ל שיבא עליה מים או א' מז' משקין [כ\"ה בתי\"ט ד\"פ.] וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל אבל במשנה ג' פ\"ק דטהרות פי' הר\"ב ז\"ל ושתגע בשרץ ומיהו ממילא משמע דכיון דבעי' הכשר מים היינו לקבל טומאה להבא אם נגעה בה שרץ כי אין טעם לומר כי ע\"י מים לבד תיעשה אוכל וטמא למפרע כ\"כ הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס בפ\"ג מהל' אבות הטומאות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא כזית מן המת. </b>אית דל\"ג ליה: \n",
+                "<b>ולא כזית מן הנבלה ולא כעדשה מן השרץ. </b>בתוספתא פליג ר' יהודה ואמר ממעטין כלל א\"ר יהודה כל טומאה שאינה מן המת או שהיא מן המת ואינה מצטרפת עם אותה הטומאה הרי זה ממעטת ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא תבואה שבחלון </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ולא ככי שאין בו ממש. </b>הרמב\"ם ז\"ל שם ספט\"ו פי' ככי דהכא בפירקי' שהוא קורי עכביש וז\"ל נתמעט בקורי עכביש אם היה בה ממש ה\"ז חוצצת ואם אין בה ממש אינה חוצצת ע\"כ והראב\"ד ז\"ל השיגו שם ודימה האי ככי לההוא דתנן ספי\"ז דכלים גבי שפופרת של קנה והשיב עליו מהרי\"ק ז\"ל שאע\"פ שלשון ככי נאמר בפי\"ז דכלים על מה שנמצא בתוך שפופרת של קנה לפי שאין דרך לשים בחלון מה שבתוך הקנה ועוד דלא שייך למימר בה שאין בה ממש לכך פי' רבינו שהוא קורי עכביש שדרכן להמצא בחלונות והן דומין ליריעה לבנה שבתוך הקנה ויש מהן דקין יותר מחוט ריר תולעת המשי וזהו שאין בו ממש עכ\"ל ז\"ל אכן בפי' המשנה פי' הפירוש האחר: \n",
+                "<b>ולא לבינה מבית הפרס וכו'. </b>יש משניות דגרסי וכלה במקום לבינה ושיבוש הוא הר\"ש ז\"ל. ואיני יודע מאי קמ\"ל. ונלע\"ד שצ\"ל יש משניות דגרסי נבלה במקום לבינה ושבוש הוא וכו' שכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ולא נבלה מבית הפרס דברי ר' מאיר וחכמים אומרים הנבלה ממעטת וכו' וכתב כן מצאתי ויש ס\"א שהוגהו לבינה ע\"כ. ומשמע מהכא דאף הטמאים מדרבנן אין ממעטין והא דאמרינן בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ') דעובד כוכבים שישב בחלון ממעט אף על גב דעובדי כוכבים הרי הם כזבין לכל דבריהם י\"ל דשאני טומאת בית הפרס דאית לה עיקר מדאורייתא דמחמת ספקא דמת אתיא. מחדושי הרשב\"א ז\"ל שם פרק לא יחפור: \n",
+                "<b>מפני שעפרה טהור. </b>בתוספתא פליגי ר\"ש ורבנן בלוֹבַן לבנים מבית הפרס רבנן אמרי לבינה מטמאה ור\"ש מטהר שלא אמרו אלא גוש כברייתו ור\"מ ורבנן דהכא סברי כרבנן דר\"ש אלא סברי רבנן דהכא כיון שאם החזירה לעפרה טהורה ממעטת א\"נ רבנן סברי כר\"ש וה\"פ מפני שעפרה של בית הפרס אם עשה ממנו לבנים טהור: \n",
+                "<b>הטמא אינו ממעט. </b>בין שהוא טמא מחמת עצמו כמו כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ בין שהוא טמא מחמת קבלה כמו כביצה אוכלין מוכשרין. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>שפניה למטה. </b>הצד שפסלו במעצד והשווהו ברהיטני קרוי פנים כמו עשאו פנים דפכ\"ב דכלים סימן ט'. ואיתה למתני' בירושלמי דשביעית פ\"ג דף ל\"ג והתם בעי ולמה תנינן נדבכים ומשני למדת פירוש לאשמועי' אגב אורחיה מדת הדין אדם החוצב אבנים מן ההר וא\"ל חברו חצוב לי כך וכך נדבכין שיעור גובה הנדבך ד' טפחים דלא חשיב מקום פחות מד' טפחים בשום דוכתא. ועיין במ\"ש שם פ\"ג סי' ו': \n",
+                "<b>גבלית. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל גבלית שאין לה פנים ונחתכו ד' קצותיה ומצאתי כתוב עוד אלא שיש לה שמנה פנים ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל. כל שמניקה ע\"כ. אמר המלקט בערוך בערך גבלית שם בלבד כתוב כל המעוקה מכאן ומכאן וכו' בעי\"ן אבל בכולהו דוכתי כתוב שמניקה ושמא הוא לשון שפוי ונקוי כמו מנקה בלי יו\"ד או שיש לה כמין דדים ומניקות הנה והנה ושני הפירושים נכונים כפי הפירושים שהעתקי מפי' הרא\"ש ז\"ל וי\"ס שכתוב בהן כל המעוקם מכאן ומכאן וכו' בעי\"ן ומ\"ם. וז\"ל החכם הר\"ס אוחנא ז\"ל כל שמניקה מכאן ומכאן נראה לפרש שיוצאין מן הכותל כנגד הפתח בליטה מכאן מצד ימין ובליטה מכאן מצד שמאל כמו שני דדין ויש ביניהן ריוח משוייר באמצע כמו שני דדי אשה שיש ביניהן הפרש באמצע ע\"כ. ובספר אגודה כתוב גבלית מפרש בתוספתא שעודף מכל צד ומשייר באמצע ע\"כ: \n",
+                "<b>שהן י\"ב טפח. </b>אבל אם גבוה יותר מי\"ב טפח אין מצטרף ובעי פותח טפח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שע\"ג החלון רום אצבעיים. </b>בתוספתא קתני שיעורו ברום אצבעיים על רוחב הגודל ומיירי בחלון עשוי לתשמיש ששיעורו בפותח טפח. וקאמר דצריך שלא יהא מרוחק מן החלון יותר מאצבעיים: \n",
+                "<b>שע\"ג מלא מקדח. </b>שעשוי למאור כל שהוא אפילו גבוה הרבה מן החלון ור' יוסי בעי שלא יהא גבוה הרבה יותר מן החלון אלא מלואו דהיינו מלא מקדח הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וכן פירש גם כן הרמב\"ם ז\"ל. אמנם זה לשונו שם פי\"ז דהלכות טומאת מת חלון העשויה לתשמיש וזיז יוצא ע\"ג החלון אפילו היה ברוחב הגודל מביא את הטומאה והוא שיהיה גבוה מעל החלון רום אצבעיים או פחות היה למעלה מאצבעיים אינו מביא את הטומאה אא\"כ יש בו רוחב טפח זיז זה שע\"ג החלון העשויה למאור מביא את הטומאה בכל שהוא ואפילו גבוה כל שהוא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל שהוא דברי [ר'] יהושע </b>כך צ\"ל. ובתוספתא משמע דרבי ס\"ל כרבי יהושע שנתן טעם לדבריו דהחמירו בקנה יותר מבזיז לפי שקנה מיטלטל וזיז אינו מיטלטל ומשמע שדעת הראב\"ד ז\"ל בהשגות לפסוק כר' יהושע. אכן הרמב\"ם ז\"ל פסק כר\"י בן נורי להקל כיון דמילתא דרבנן היא מן הכסף משנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר מטמא את הבית. </b>ר' אליעזר לטעמיה דמטמא כזית מן המת מודבק לאסקופא לעיל ספי\"ב דס\"ל דבקל מביא הטומאה לבית ור' יהושע דמטהר לטעמיה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ונראה דהרא\"ש ז\"ל גריס ברישא דמתני' טומאה בבית כלים שתחתיו טהורים שכתב טהורים כיון שאינו בפותח טפח ומיירי דכל הזיז הסובב את המת אינו בולט מן הכותל טפח דאם היה בולט טפח היה מביא את הטומאה מן הבית לתחתיו מידי דהוה אשני זיזין זה ע\"ג זה והעליון עודף על התחתון פחות מטפח והטומאה תחת התחתון דביניהם טמא אע\"פ שאין בעודף פותח טפח כי מצטרף עמו שאר הזיז ומביא את הטומאה תחת כולו הכא נמי אע\"פ שאין מן הזיז נגד הפתח אלא שלש אצבעות מצטרף עמו שאר הזיז ומביא הטומאה תחת כולו ואע\"פ שאינו בולט מן הכותל אם היה אוכל בפתח טפח היה אהל ומצטרף עם הפתח אם הוא בתוך שלש נדבכים ע\"כ וכן פירשו ג\"כ הוא עצמו הרא\"ש ז\"ל בפירושו להלכות טומאה להרי\"ף ז\"ל והקשה עליו דהרי\"ף ז\"ל מגרסתו שבכל המשניות שראה הוא ז\"ל כן היה כתוב טהורים ע\"ש אבל נמקי יוסף פי' שם ר' אליעזר מטמא אע\"פ שהדלת סגור ונעול דס\"ל לר' אליעזר דרך הטומאה ליכנס כמו לצאת אע\"פ שהוא סגור או נעול ע\"כ וע\"ש נראה שגורס גם הוא טמאים מדפירש כמו לצאת דהיינו כלומר טעמא דרישא דלכ\"ע טמאים וכן גירסת הרמב\"ם ז\"ל וגם הראב\"ד ז\"ל שם בהשגות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאה תחתיהם תחתיהם טמא ביניהם כל מה שביניהם טמא. </b>כך מצאתי מוגה ברישא ונלע\"ד דל\"ג מלות כל מה דאי איתא א\"כ גם ברישא דרישא ניתני תחתיהן כל מה שתחתיהן טמא אלא ה\"ג טומאה תחתיהן תחתיהן טמא ביניהן ביניהן טמא והפירוש ודאי שוה בשניהם דאכל מה שתחתיהן או ביניהן קאי: \n"
+            ],
+            [
+                " [א\"ה לכאו' שייך לכאן מ\"ש בתחלת משנה הסמוכה.]  \n",
+                "<b>טומאה תחתיהן או ביניהן תחתיהן וביניהן טמא על גביהן כנגדו עד לרקיע טמא ומה שתחתיו טהור. </b>כך מצאתי מוגה וכך נראה שהיא גי' ר\"ע ז\"ל וכך נראה דגריס הרא\"ש ז\"ל עיין במ\"ש בשמו לעיל סימן ד'. ויתכן דלא גרסי' בהדיא במשנה ומה שתחתיו טהור אלא שהוא פירוש. ואית דגרסי טומאה תחתיהן תחת התחתון בלבד טמא ביניהן או על גביהן כנגדו עד לרקיע טמא ולגירסא זו הוי פירושא דאין ביניהן פותח טפח בין שני הזיזין אבל תחת התחתון איכא פותח טפח והיא גירסת הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ז מהלכות טומאת מת והראב\"ד ז\"ל הסכים עמו שהיא גירסא נכוחה ובפי' המשנה ג\"כ משמע דגריס הכי הרמב\"ם ז\"ל ויתכן דמלות תחת התחתון בלבד טמא הוא פי' אבל הגירסא אינה רק טומאה תחתיהן תחתיהן טמא ביניהן או ע\"ג כנגדו וכו': \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל והעליון מביא את הטומאה לכל מה שתחתיו ותחת התחתון. אמר המלקט כתב הרא\"ש ז\"ל  מידי דהוה אקפולים זו ע\"ג זו דלעיל בפי\"א סימן ג' ולקמן ברפט\"ו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                " [א\"ה לכאורה דברים הללו שייכים בתחלת משנה הקודמת:] \n",
+                "<b>יש בהן פותח טפח וכו'. </b>השתא ודאי לא קאי אעודף עליון דאפי' דאינו עודף כלל שייכי דינים הללו]: \n",
+                "<b>טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. </b>פירש הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו שהרי היא רצוצה וכתב הראב\"ד ז\"ל אמר אברהם זה שבוש אלא שאין שם כדי שיביא את הטומאה לצדדין ע\"כ וכתב מהרי\"ק ז\"ל דטעמא משום דלא מיקרי רצוצה אלא כשאין שם חלל גבוה טפח אבל הכא הרי יש שם חלל גובה טפח אלא שלפי שאין בגגה רוחב טפח אינה מביאה את הטומאה לצדדין ולדברי רבינו י\"ל שמאחר שאין בגגה טפח על טפח על רום טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כל שחסר אחד מאלו דינה כרצוצה ושפיר מקריא רצוצה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סגוס עבה וכו'. </b>וכתוב בהשגות אמר אברהם ראיתי שלא פירשו לא הוא ולא הרב היווני ז\"ל בפי' משנה זו ומה הוא ההפרש שיש בין סגוס עבה ולקפולין זו על גבי זו ולטבלאות של עץ כו' וכתב עליו מהרי\"ק ז\"ל שפירושו ז\"ל אמיתי ע\"כ: \n",
+                "<b>טבליות של עץ. </b>אית דלא גרסי מלות של עץ הכא בהאי מתניתין. וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל מתקה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בקרנותיהן. </b>על זו הצורה%: \n",
+                "<b>עד שיהיה בו רבוע בפותח טפח. </b>לפי שכבר יהיה מעט הגובה או מעט הרוחב הנה הוא לא יביא טומאה תחתיו עד שיהא בו טפח על טפח על רום טפח עכ\"ל הרמב\"ם ז\"ל. ובבא זו דשלחן לא נמצאת לי שם ברמב\"ם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. </b>מפני שהיא רצוצה. הרמב\"ם ז\"ל שם סוף הפרק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שחצצו וכו'. </b>ברמב\"ם פי' דאם יש שם פותח טפח דקתני מתני' קאי אמקום הכלים שכך כתב היו הכלים בתוך עובי המחיצה עצמה בין שהיתה הטומאה לפנים מן המחיצה או שהיתה בתוך הבית אם היה מקום הכלים טפח על טפח טמאים ואם לאו טהורים והראב\"ד ז\"ל השיגו שם ע\"ז שאם הכוונה על מקום הכלים לא היה אומר אלא אם יש במקומו טפח על טפח על רום טפח כמו שאמרו בכמה מקומות ועוד דאדרבה אם היה מקום הכלים טפח על טפח אז היו טהורים ופי' הוא ז\"ל שם דה\"פ דאם יש במקום הטומאה חלל טפח מביאה את הטומאה לכלים שבצדה ואם לאו טהורים אבל מה שבבית מ\"מ טמא שדרך הטומאה לצאת ע\"כ ומהרי\"ק ז\"ל נדחק שם לתרץ בעד הרמב\"ם ז\"ל ע\"ש: \n",
+                "<b>מן הצדדים או מן הקורות. </b>גרסי': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצצו מארצו. </b>כלומר מכלפי ארצו וכן חצצו מן הצדדין או מן הקורה דתנן בבבא דלעיל ר\"ל מכלפי הקורה שאם דרך משל היה גובה הבית עשר אמות כשחלקו נשאר חמש אמות לבית על גבי הנסרים או היריעות אם חלקו בשוה או פחות או יותר הכל כפי מה שחלקו: \n",
+                "<b>שארצו של בית כמוהו עד התהום. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל ולשון ספרי כל אשר באהל לעשות קרקע הבית כמוהו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בין תבן לקורות פותח טפח בין כך ובין כך טמאים. </b>שאין התבן חוצץ מפני שסתם תבן דעתו לפנותו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שמלאו עפר וכו'. </b>בפ\"ק דסוכה דף ד' מייתי לה בקיצור כמו שפירשו שם תוספות ז\"ל וכתבתיו בעירובין פ' חלון סימן ג' וז\"ל הר\"ש ז\"ל וכתוב שם בכל הספרים תבן או צרורות וגם כתוב שם ובטלו בטל ולא מסתבר לומר דההיא ברייתא היא דאין לו להביא ברייתא כיון דיכול להביא מן המשנה ואין להקפיד על מה שמקצרה שכן דרך בכל התלמוד לקצר משניות ע\"כ ועיין גם כן במ\"ש בשמו ז\"ל שם בערובין ור' יוסי פליג התם בברייתא דתניא ר' יוסי אומר תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כסתם עפר ובטל עפר ועתיד לפנותו הרי הוא כסתם תבן ולא בטיל אלמא לר' יוסי עפר סתם בטיל וכתב הר\"ש ז\"ל והא דקתני בברייתא דר' יוסי אומר הרי הוא כסתם עפר ובטל ומשמע דאמתני' דבוקעת ועולה קאי על כרחין ר' יוסי לית ליה בוקעת ועולה כדמוכח פ' העור והרוטב וצריך לומר דנ\"מ לר' יוסי לענין דאין מביא טומאה והא דקאמר ר' יוסי פרק הישן ממקומו היה ממלא מפני קבר התהום אע\"ג דלית ליה לר' יוסי בוקעת ועולה קבר שאני דכתיב או בקבר ע\"כ אבל הרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס או צרורות בטלו בלא וי\"ו. וז\"ל הרא\"ש ז\"ל בטלו פירוש בטלו מתורת בית ואם היו בעפר כלים מצד אחד וטומאה מצד אחר אינו מביא את הטומאה לכלים ויש גורסין ובטלו כלומר שביטל העפר ואין עתיד לפנותו כגלו של עכן שלא היה אלא לפי שעה עד שקברוהו חשיב רצוץ כל מה שתחתיו ע\"כ. וכתב הר\"ן ז\"ל רפ\"ק דסוכה כרי ובטלו פי' כל זמן שהטומאה שם ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם שדרך כרי של תבואה לעמוד שם ימים שאין אדם מזיזו כלל אבל גבי סוכה אמרינן דאם היתה גבוהה מעשרים ובא למעטה בכרים וכסתות לא הוי מיעוט ואף על גב דבטלינהו לכל שבעת ימי החג אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם שאין אדם עשוי לבטלן ז' ימים אלא משתמש בהן תדיר ע\"כ. וברמב\"ם פ\"ז דהלכות טומאת מת סימן ה' ו' אלא שבדפוסים הראשונים בין קטן בין גדול כתוב בית שמלאו עפר או צרורות ה\"ז בטל הבית והרי הוא כגל של עפר וכו' ובדפוס כסף משנה ה\"ז בטל אצל הבית והרי הוא וכו' ומ\"מ נראה דלענין הדין אין נפקותא בשנוי הגרסא אלא אם צריך לבטל העפר ג\"כ פי' שאינו חושב לפנותו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר הקבר וכו'. </b>סוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ\"ד) ונראה ששם היא ברייתא דקתני התם הכי חצר הקבר העומד בתוכה טהור והוא שיהו בה ד' אמות דברי ב\"ש ובה\"א ד' טפחים בד\"א שפתחה מן הצד אבל אם פתחה מלמעלה ד' אמות ופי' רש\"י ז\"ל והוא שיש בה ד' אמות הוא דחשיבא מקום לעצמה אבל פחות מכאן בטלה אצל המערה ולא חשיבא למהוי מקום לעצמה ובה\"א ד' טפחים הוי מקום חשוב בכל דוכתא בד\"א שפתחה מן הצד ב\"ה קאמרי לה אבל פתחה מלמעלה אם אינו אלא ד' טפחים אי אפשר דלא מאהיל על חלל הפתח כשהוא פורש כנפיו ומטפס ועולה הלכך מודו ב\"ה דכשפתחה מלמעלה דבעי' ד' אמות לטהר האי גברא. ופי' הרמב\"ם ז\"ל שזה החצר מקורה וע\"ש בהשגת הראב\"ד ז\"ל שפי' שם שאין כאן קרוי אלא שפתחה מלמעלה או מן הצד ומן הצד קרי בתוספתא פתחה לאויר ע\"כ וע\"ש בכסף משנה: \n",
+                "<b>אין טמא אלא </b>וכו' כצ\"ל: \n",
+                "<b>עשה ראשה גולל לקבר. </b>כגון שהקורה עומדת ועתיד לחתוך כל גובהה ולא ישאר אלא ראשה גולל הנוגע בקורה עד ד' טפחים טמא ואפילו דעתו לחתוך כ\"כ מהקורה שלא ישאר ממנה עובי ד' טפחים כל זמן שלא חתך טמא עד ד' טפחים שהוא דבר מסויים וחשוב ובזמן שאין דעתו לגוד מודה ת\"ק דכולה חבור. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>לגוד. </b>בערוך גריס לגור ברי\"ש לשון מגוררות במגרה ע\"כ וגם ה\"ר יהוסף הגיה לגור ברי\"ש וכתב כן מצאתי עד כאן. וכתב הר\"ש ז\"ל דאיתא בתוספתא אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בזמן שאינו עתיד לגוד ודברי חכמים בזמן שהוא עתיד לגוד ומשמע מתוך דברי רבי דרבנן פליגי אפילו באינו עתיד לגוד ואי אפשר לומר כן מדמוכחא מילתא דמתני' וצריך לומר דה\"ק נראין דברי ר' יהודה לחכמים בזמן שאינו עתיד לגוד שאף חכמים לא נחלקו עליו אלא בזמן שהוא עתיד לגוד אבל בזמן שאינו עתיד מודו ליה וכה\"ג מפרשי' בפ\"ק דחולין וכו' ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומוקפת צמיד פתיל. </b>הר\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלות הללו וכתב ובס\"א גרסי' ומוקפת צמיד פתיל ונ\"ל דאין צריך דהא הכא לא איירי בטומאת אהל אלא מטעם דהוי גולל וכלי חרש אינו מטמא מגבו ע\"כ: \n",
+                "<b>הנוגע בה טמא טומאת ז'. </b>כדין גולל ואם היה פי החבית חוץ לקבר והחבית מוטה על צדה יראה דלא בעינן מוקף צמיד פתיל אבל איירי בחבית יושבת על שוליה ופיה למעלה הלכך בעינן מוקפת צמיד פתיל. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>והחבית והמשקים טהורים. </b>דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה הלכך אין לטמאת אלא הנראה על פני השדה הר\"ש ז\"ל ומתני' דמטהר למשקי' ב\"ה היא אבל ב\"ש פליגי עלייהו בתוספתא ומטמאין למשקים ושם נשאו ונתנו בדבר הרבה ע\"ש: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר כל שיש בו רוח חיים אינו מטמא משום גולל. </b>ואזיל לטעמיה כדכתבי' בפ\"ק דמסכת עירובין סי' ז'. והילך פי' תוס' יו\"ט הנוגע בה פי' הר\"ב ז\"ל כל זמן שהיא גולל כו' ובמשנה ז' פ\"ק דעירובין מפרש הר\"ב ז\"ל דאף לאחר שפירש מטמא והוא מלשון רש\"י ז\"ל [הגה\"ה גם החכם הר\"ס ז\"ל דקדק בזה כמו שהעתקתי שם סימן ז:]: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוגע במת ונוגע בכלים המאהיל על המת ונוגע בכלים טמאים המאהיל על המת </b>וכו' כצ\"ל: \n",
+                "<b>אם יש בידיו פותח טפח טמאים. </b>מפני שמביא טומאה מן המת לכלים תימה אף אם יש בידיו פותח טפח הא אין בכל רוחב זרועו פותח טפח דהא דאמרינן דפותח טפח מביא את הטומאה צריך שיהא כל ארך דבר המאהיל פותח טפח אבל אם היה קצר באמצע לא וראיה מטבליות שנוגעות בקרנותיהן דכלים שתחת השניה טהורין ונוכל לומר שצרף שתי ידיו אבל מסיפא פשט שתי ידיו קשה ואפשר דאיירי באדם שמן ויש ברוחב זרועותיו פותח טפח והגוף אינו מפסיק דאדם חלול הוא. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המטלטלין וכו'. </b>בפ\"ק דשבת אמרינן דהיא אחת משמנה עשר דבר ולר' טרפון אפיק הא ועייל הך דהמניח דברפ\"ג דמסכת מקוואות דס\"ל כר\"מ וההיא דבנות כותים דברפ\"ד דמס' נדה נמי לדידיה בו ביום גזרו ופירשו תוס' ז\"ל שם בשבת אקפח לשון שבועה הוא כלומר אקפח את בני אם אין זה דבר אמת שהלכה זו מקופחת [הגה\"ה לשון הר\"ש ז\"ל כי ההיא דפ''ק דזבחים דאמר ר' טרפון אקפח אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת וכההיא אם לא שמעתי הפרש בין קבלה לזריקה ע\"כ:] וכענין זה מצינו במקרא חי פרעה אם תצאו מזה כלומר שלא תצאו מזה ע\"כ ופי' שם רש\"י ז\"ל שמצטער היה על תורה המשתכחת ולפיכך היה מקלל עצמו אקפח וכו' ע\"כ. ואשכחן שמעון בן טרפון בריש פ' שבועת הדיינים ובפרק כל הנשבעים דף מ\"ז: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל הם טמאו את האיכר משום כלים המאהילים על המת. נלע\"ד שצריך להגיה הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת וכו' גם בפי' הר\"ש ז\"ל שכתוב שם הם טמאו את האיש משום כלים המאהילין על המת צריך להגיה המרדע במקום האיש וכן תמצאנו שם ריש דף י\"ז ברש\"י ז\"ל אלא שיש שם פירושים שונים בין רש\"י לתוס' ז\"ל ע\"ש. גם צריך להגיה בפי' הר\"ש ור\"ע ז\"ל או מטעם חבורים או משום דה\"ל כלים שנגעו במת ואדם בכלים וטמא טומאת ז' והשומע טעה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא מביא את הטומאה לעצמו בכל שהוא. </b>צ\"ע אמאי איצטריך למיתני האי נמצא. והאי בבא צלע\"ד שהובאה ברמב\"ם פ\"א דהל' טומאת מת סימן י' אע\"פ שמהרי\"ק ז\"ל בכסף משנה לא הורה לה מקום והיינו אפי' מחט שהאהילה על המת שכתב שם דו\"ק: \n",
+                "<b>והסל. </b>גרסי' והוא כמו והאסל באל\"ף: \n",
+                "<b>התלוליות הקרובות וכו'. </b>בתוס' פרק שני דכתובות דף כ' כתבו דהכא הזכיר התנא חדשות תחלה אע\"ג שאינו פשוט דכיון דלא קאי אמידי לא אקרא ולא אדברי ת\"ק כההיא דספ\"ק דסוכה ודכוותה שכתבתים שם אין להקפיד איזו נשנית תחלה וכן כתבו ג\"כ בר\"פ דם חטאת. ועיין במה שכתבתי פ' לא יחפור סימן ד': \n",
+                "<b>שאין אדם זוכרה. </b>נ\"ל שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל שוכרה בשי\"ן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מד' אמות ועד שמונה. </b>זהו שיעור מערה שהכוכין פתוחין לה ובשלהי המוכר פירות פריך מני אי רבנן הא אמרי ד' על שש אי ר\"ש הא אמר שש על שמנה ומשני האי תנא הוא וכו' כמו שכתבתי בפ' בתרא דנזיר ע\"ש. ועוד כתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דלשום תנא לית ליה ג' בד' אמות בהא איכא לאוקומה כרשב\"ג דאמר הכל לפי הסלע א\"נ הך שלשה אינם מונחין בשורה אחת אלא ב' לרוחב המערה ואחד לארכה: \n",
+                "<b>כמלא המטה וקובריה. </b>אית דל\"ג לה משום דתנן בפרק המוכר פירות חצר שש על שש כמלא המטה ובירושלמי משמע דגרסינן לה ופריך ממשנה למשנה ומשני גבי חצר שפתוחין לה מערות מד' רוחותיה צריך מרובע כי המטה חוזרת פעמים למערה זו ופעמים למערה זו אבל במערה מכניסין המטה לתוכה ומתוכה לכוך ודי בד' אמות ע\"כ ועוד כתב הרא\"ש ז\"ל נוטלו ואת תבוסתו הרמב\"ם ז\"ל גריס תבוסתו בבי\"ת מלשון דם תבוסה שצריך ליטול ג\"ט עפר שמהערב בהן דם וליחה של מת ותבוסה לשון תערובת וסעד מצאתי לו בירושלמי שמלחות המת נכנס בקרקע ג' טפחים עכ\"ל ז\"ל אבל אני לא מצאתי בפי' הרמב\"ם ז\"ל שצריך לחפור רק עומק ג' אצבעות וכן ברפ\"ט דהלכות טומאת מת וסי' ג'. ועיין במ\"ש בשם תוס' ז\"ל בפרק בתרא דנזיר. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם אם יש בין זה לזה מד' אמות ועד ח' כמלא מטה וקובריה ה\"ז חושש שמא בית הקברות הוא זה וצריך לבדוק מן האחרון עשרים אמה שהן כשתי מערות וחצר שביניהן ואם לא מצא שם מת אחר הרי אותן העשרים שבדק טהורות אע\"פ שהן שכונת קברות ע\"כ ועיין עליו בהשגות ובמה שכתב כסף משנה לפרש דעתו ז\"ל: \n",
+                "בפירוש ר\"ע ז\"ל דהיינו ארבעים אמה. כתב הר\"ס ז\"ל עיין בפי' רשב\"ם ז\"ל פרק המוכר פירות ותבין ע\"כ. וכתב תוס' יום טוב שבנוסחת מהר\"ם ז\"ל נמחק בתחלה ע\"כ. ובזה נראה לעניות דעתי דניחא קצת מאי דהדר תנא בסיפא דמתני' שאילו מתחלה מצאו וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל בדמעו בתרומתו לשון מלאתך ודמעך וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה קשה דכי מה ראה שלא לומר אוכל בתרומתו ויותר היה נראה לפרש לשון דמוע כלומר אינו רשאי לאכול תרומה עצמה אלא אוכל חולין שנדמעו כגון שנתערבה בם תרומה ולא יש בחולין להעלותם ע\"כ: \n",
+                "<b>בודק אמה על אמה ומניח אמה. </b>סתם כר' יעקב אליבא דבית הלל דתניא הבודק בית שמאי אומרים בודק שתים ומניח אמה ובית הלל אומרים בודק אמה ומניח אמה דברי ר' יעקב וחכמים אומרים ב\"ש אומרים בודק אמה ומניח אמה ובה\"א בודק אמה ומניח שתים. וברמב\"ם שם פ\"ט סימן ו' ז' ט' וז\"ל שם אינו צריך לחפור תלם אחד מתחלת העשרים עד סופם אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה וחופר אמה על אמה ומניח אמה וכן עד סופם. שאין בין קבר לקבר פחות מאמה ע\"כ: \n",
+                "<b>והמפקח אינו אוכל. </b>ר' יהודה ס\"ל בברייתא דאף המוציא אינו אוכל בדמעו. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שילולית. </b>פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל מקום שמי גשמים שוללין שם: \n",
+                "<b>מפסיק. </b>ואינו בודק עוד להשלים עשרים אמה אבל בודק מצד אחר כדמשמע בתוספתא. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>המפנה קברו. </b>שקברו שם אדעתא לפנותו: \n",
+                "<b>יש לו תבוסה. </b>ואסור לפנותו הרא\"ש ז\"ל. ומצאתי שנמחקו מלות ר\"ש אומר והגיהו ואם התקינו לקבר וכו' וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב כן מצאתי ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>החורש את הקבר. </b>פ\"ק דתמורה דף י\"ג וכפי גירסת הרגמ\"ה ז\"ל איתא נמי מילתיה דר' יוסי שכתב שם הרגמ\"ה ז\"ל טעמא דר' יוסי לא אתפרש לן ע\"כ: \n",
+                "<b>מלא מענה. </b>כתבו התוס' ז\"ל בנדה דהנך מאה אמה מפרש בתוספתא דאהלות היינו לכל רוח ע\"כ והביא התוספתא הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר בת חמשה סאין במורד ובמעלה. </b>כך היא גירסתו של הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל פירושו ז\"ל ר' יוסי אומר שאם היה זה המקום הנחרש בלתי שוה אבל בו מעלות ומורדות הנה הוא ישים בית הפרס בית ה' סאים וזה מאה אמות וי\"א אמה ושלשה רביעי אמה בקירוב ות\"ק אמר בית ד' סאין יהיה מקום שוה או בלתי שוה עוד נתן אלינו ת\"ק אות נדע בו שיעור ד' סאים כמה היא המקום בלתי שוה השטחים אמר שישימו רובע כרשינין וכו' ע\"כ ובסוף דבריו כתב וכבר בארה התוספתא ענין מאמר ר' יוסי במורד ולא במעלה ואמר שר' יוסי אומר כי כאשר חרש הקבר עם מקום גבוה אינו עושה בית פרס כמו שיהיה הקבר למטה ויתחיל בחרישה עם עליונות זה ההר או הגבעה ע\"כ והרא\"ש ז\"ל פי' וז\"ל החורש וכו' פי' ה\"ז עושה בית פרס וכל השדה מטמא גוש ממנה במגע ובמשא דחיישינן שמא דלדלה כל העצמות ושטחתן על פני השדה ומפני זה נקרא בית הפרס מלשון פורס מפה מלא מענה תלם אחד מחוץ לקבר וארכו ק' אמה שכך שיערו חכמים שראוי שתוליך המחרישה את העצמות מאה אמה לצד מערב ואם חרש מצפון לדרום דלדלה מאה אמה לצד דרום וכשתרבע אלו שתי מענות יהיה שדה בית ד' סאין דחצר המשכן נקראת בית סאתים והיה מאה על חמשים ואין לומר שכל הד' סאים טמאים טומאת בית הפרס שהרי כשהוליך המחרישה באורך השדה יותר על ק' אמה לא היה ליותר טומאת בית הפרס כ\"ש כשמהפך המחרישה לחזור ולחרוש שלא תוליך המחרישה עצם עמה לפי שהוא יותר ממאה ועוד אין לך ניער המחרישה יותר גדול מזה חמש סאין סבר שמחרישה מוליכה מאה וי\"א אמה ומחצה. במורד שיעור זה שאמרנו דוקא במורד כשהמחרישה יורדת למטה והה\"נ במקום שוה ונקט מורד דבעי למיפלג במעלה. במעלה כשחורש כלפי מעלה אינה מולכת כ\"כ ושיערו שאם יתן רובע כרשינין על בורך המחרישה והוא עץ שהמחרישה בו והוא שנוי בפכ\"א דכלים וכשנותנין עליו הכרשינין מתפזרין מעט מעט ועד מקום שישארו שם שלשה כרשינין זו בצד זו ויצמחו ימצא שם גם עצם כשעורה שהשעורה כשלשה כרשינין כדאמרי' בבכורות ור' יוסי סבר דאין עושה בית הפרס במעלה ונ\"ל השיעור הראשון דוקא בקרקע שוה אבל במורד ומעלה שיעורו ברובע כרשינין עכ\"ל ז\"ל ועוד מצאתי כתוב בגליון על פי' רבינו שמשון ז\"ל כתיבת יד וז\"ל וכתב הרא\"ש ז\"ל מורד ומעלה נותן רובע כרשינין כלומר השיעור שאמרנו בקרקע שוה אבל במורד ומעלה יש דין אחר ושיעור אחר ורבינו יצחק בן גיאת ז\"ל כתב כפי' הרמב\"ם ז\"ל במורד ובמעלה ע\"כ דברי ר' יוסי. וכתב עוד בגליון ומדברי ר' יוסי דסיפא משמע שאמר ת\"ק במורד ובמעלה [הג\"הה נראה שיש חסרון בלשון והמעיין קל להבין]:] שהוא כמו שפירשנו וקשה לפי זה שנראה שדבריו סותרין אלו לאלו אלא אם נאמר שדברי ר' יוסי דסיפא חוזר על ונותן רובע כרשינין בלבד לפיכך טוב שבכל הפירושים דבמורד ובמעלה הן דברי ת\"ק והראיה מסיפא דלר' יוסי לית ליה בית הפרס במעלה כלל ע\"כ. והכריחו תוס' ז\"ל בס\"פ שני דכתובות דמקום הקבר טהור כשנחרש מלטמא באהל ועוד כתבו שם דבית הפרס להכי הוי דרבנן משום דהוי ספק טומאה ברה\"ר ואע\"ג דבעלמא טהרו חכמים ספק טומאה ברה\"ר היינו היכא שהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא באקראי ופעם אחרת לא יטמא כיון שמקום הטומאה ידוע אבל הכא שלעולם השדה בספק לא רצו לטהר אע\"ג דמדאורייתא טהור ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל אבל במעלה כשחורש ועולה לדברי ת\"ק נותן וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה קשה טובא דאין דברי ר' יוסי מיושבים דמה לו להזכיר במורד ותו קשה דלמה לא נזכר במשנה דין קרקע שהיא מישור על כן נראה לפרש דרישא איירי במישור ואח\"כ קאמר אבל במורד ובמעלה נותן רובע כרשינין וכו' ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>או שניער את המחרישה. </b>סלע וגדר נמי היינו טעמייהו דכשמטיח בהן ננערת המחרישה ואיצטריך למיתני או שניער דלא תימא דחיישינן שמא לא ניער יפה יפה. הר\"ש ז\"ל וכבר רמזו ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר בית פרס וכו'. </b>בפ\"ק דתמורה דף יב. ובקצת ספרי כתיבת יד כתוב שם וחכמים אומרים אין בית הפרס עושה בית הפרס והתם מפרש ורבנן עד כמה וכדפי' ר\"ע ז\"ל שם בסימן ה'. וכתבו שם תוס' ז\"ל מה שפי' רש\"י ז\"ל לר' אליעזר לא נהירא דפי' כל ד' שדות שסביב בית הפרס שלו דבית הפרס הן דעפר בית הפרס מטמאן ומ\"ט הוא זה שאם חרשו ממזרח למערב למה יטמאו צפון ודרום ואם חרשו מצפון לדרום למה יטמאו מזרח ומערב לכן נראה לפרש ר' אליעזר אומר בית הפרס עושה בית הפרס דלעולם מה שנחרש מבית הפרס לשדה אחר שאצלו עשאוהו בית הפרס וכן אם נחרש מאותה שדה שניה לשלישית וכן משלישית לרביעית וכן לעולם כולם עושין זה בית הפרס ע\"כ: \n",
+                "<b>בית פרס עושה בית פרס. </b>אם התחיל מבית הפרס עושה בית הפרס אחר מלא מענה כאילו התחיל מן הקבר ואע\"פ שכשהתחיל מן הקבר אינו עושה אלא ק' אמה היינו טעמא שכל העצמות שהמחרישה טוענת בפעם אחת אינה מוליכתם יותר ממאה אמה וכשמתחיל מבית הפרס חוזרת וטוענת עצמות שנדלדלו שמה ומוליכתם מאה אמה ור' יהושע סבר דמאה אמה עושה בית הפרס בין חרש בלי הפסק בין חרש בהפסק אבל יותר לא. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וכן הצדדין. </b>כלומר מן הצפון לדרום דמיירי ר' יהושע בשמקום הקבר ידוע וחרש חצי מענה מן המזרח למערב. מה\"ר שמשון ז\"ל וע\"ש עוד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דחורש מלטימיא. </b>מתני' דלא כר\"מ דתניא בתוספת' ר\"מ אומר החורש מלטימיא ה\"ז עושה בית פרס. הר\"ש ז\"ל. \n",
+                "<b>וּמִצִבוֹרת העצמות. </b>נלע\"ד דגרסי' המ\"ם בנקודת חיר\"ק וגם הצד\"י והבי\"ת בחול\"ם והרי\"ש בסגו\"ל ולפי זה המ\"ם שמושית כמו מ\"ם דמשדה שאבד בה קבר אע\"ג דל\"ד למלת מלטימיא דההיא ודאי המ\"ם שרשית בין שתגרוס מלטימיא הכל תיבה אחת בין שתגרוס מלא טמיא בשתי תיבות: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל ואם תימצי לומר חרש שמא לא הוליך ממנה עצם. אמר המלקט זהו לשון הר\"ש ז\"ל וז\"ל הרא\"ש ז\"ל ואם ת\"ל חרש שמא לא דלדלה המחרישה העצמות שנמצאו אחר שנחרש ולא גזרו אלא על חורש במקום הקבר במזיד ע\"כ: \n",
+                "<b>החורש את שאינו שלו וכן עובד כוכבים שחרש אין עושין אותה וכו'. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל בשם ס\"א: \n",
+                "<b>שאין בית הפרס. </b>י\"ס ואין בית הפרס וכן הגיה הרי\"א ז\"ל ואעפ\"כ פירושו נ\"ל שהוא כמו שאין וכדפי' ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה בית הפרס ע\"ג טהורה וכו'. </b>הטעם משום שאין בית הפרס עושה בית הפרס: \n",
+                "<b>אפילו אדומה והלבינה או לבנה והאדימה. </b>כך הגיה הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם היה פתחה. </b>גרסי': \n",
+                "<b>ואם לאו עליה טמאה. </b>ור' יוסי פליג בתוספתא ואמר אע\"פ שאין פתחה של עליה מכוון כנגד פתחו של בית העליה טהורה דר' יוסי לטעמיה דתנן לעיל בפי\"ב מודבק למשקוף הבית טמא ור' יוסי מטהר וכדתנן נמי בפי\"א ר' יוסי אומר רואין את הטומאה מכנגד המשקוף ולפנים הבית טמא מכנגד המשקוף ולחוץ הבית טהור והכא כגון דכל עובי הכותל של העליה שבו הפתח חוץ לשקוף דכאשר בוקעת ומגעת לפתח אכתי קיימא חוץ לפתח שהדלת שוקף תוך עליה ולכך העליה טהורה לר' יוסי. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>א\"ר יהודה מעשה וכו'. </b>תניא בתוספתא א\"ר יהודה לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על עפר שהוא בא מבית הפרס הבא בירק שהוא טהור עד שיהא במקום אחד כחותם המרצופים על מה נחלקו על עפר הבא מארץ העובדי כוכבים בירק שר' אליעזר אומר מצטרף וחכמים אומרים אינו מצטרף עד שיהיה במקום אחד כחותם האגרות פי' עד שיהיה במקום אחד כחותם האגרות אז מצטרף לכחותם המרצופים אבל פחות מכאן אין מצטרף ותרי תנאי אליבא דר' יהודה דהא במתני' קאמר ר' יהודה בחותמות האגרות שבאו ממדינת הים דטהורים. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ולא חשו להם. </b>אית דלא גרסי מלת חכמים במשנה וגם הרי\"א מחקה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד בוצרים וכו'. </b>ותמהתי שראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל כיצד בודקים בית הפרס וכו' ומחק מלת בוצרים: \n",
+                "<b>אם נגעו אלו באלו. </b>כך נראה שהיא הגירסא הנכותה וכן הוא ברמב\"ם בפי\"א דהלכות טומאת אוכלין סימן ה' אלא הר\"ש ז\"ל גריס אלו ואלו בוי\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החורש את הקבר וכו'. </b>היינו בית הפרס דתנן לי' בפירקין דלעיל דשיעורו מלא מענה: \n",
+                "<b>ושורף את הקש ואת העצה. </b>פי' הר\"ש ז\"ל גבי בבא דהרוצף הטעם דשורף משום דאי אפשר לבודקו ע\"כ: \n",
+                "<b>ומטמאה במגע ובמשא ואינה מטמאה באהל. </b>גרסי' וגרסי' נמי מטמאה בלשון נקבה וכן כתב תוס' י\"ט שהיא נוסחת מהר\"ם ז\"ל הכא ובמתני' דבסמוך. והכא קאי אבית הפרס שנחרש בה קבר. ועיין עוד בפי' הר\"ש ז\"ל. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כן הכא וגם במתני' דבסמוך וכתב ואינה מטמאה באהל פי' אותה השדה אינה מטמאה בטומאת אהל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזרעת כל זרע. </b>היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל וכן ג\"כ היא גירסת הרא\"ש ז\"ל וז\"ל פי' כל זרע אפילו זרע הנעקר לפי שהקבר שלם ולא נדלדלו העצמות ובלבד שלא יחרוש לזרוע אלא חופר במעדר שאינו מעמיק וגם ירגיש החופר אם פגע בקבר ולא יחפור שמה ע\"כ אבל ר\"ע ז\"ל תפס גירסת הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ומטמאה במגע ובמשא ובאהל. </b>גרסי' וקאי אבית הפרס שאבד קבר בתוכה וכך היא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל ומטמאה כדכתיבנא במתני' דלעיל. וכתב הר\"ש ז\"ל והנך תרי בית הפרס אין חילוק בין רה\"ר לרה\"י דמדתניא בתוספתא חומר בארץ העמים שאין בבית הפרס ובבית הפרס שאין בארץ העמים ולא חשיב חילוק של רה\"ר ורה\"י משא\"כ בארץ העמים ואע\"ג דאיירי התם בשדה שנחרש משמע הכא דאין חילוק בין נחרש לאבד אלא לענין אהל ומסתברא דשדה שאבד בו ברשות היחיד דאורייתא בבקעה [הגה\"ה עיין עליו בפרק ששי דמסכת טהרות סימן ז']:] בימות הגשמים והא דאמרינן בכל דוכתא בפ' עד כמה ובפ' שני דכתובות ובפרק האומר ובפרק האשה בפסחים ובפ' בכל מערבין ומי שהוציאוהו דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש ואבד נמי ברשות הרבים דרבנן והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה דהתם הטומאה ידועה במקומה וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס אבל אבד הספיקא לכל אדם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה בוכין. </b>ברמב\"ם שם פ\"ח כחב אין נוטעין ואין זורעין אותו שלא להרגיל רגל אדם לשם שמא יש שם טומאה כו' ובהשגות אמר אברהם שלנו יפה משלו שלא ללכלך בגדי המתקבצים בעפר התיחוח ע\"כ וכתב עליו שם מהרי\"ק ז\"ל דבריו על פי דברי הר\"ש ז\"ל שכתב משום יאוש בעלים וכו' שהבעלים מתייאשים ממנה וה\"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו אבל קשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא ה\"ל לתנא לשנותו לענין טומאה ע\"כ. ועיין על זה במ\"ש לעיל ריש סימן ב' בשם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ופי' בערוך שדה בוכים פי' שדה מיוחד בין שני מקומות ומנהגם שלשם מוליכין המת אנשי מקום זה ובאים הדרים במקום אחר ששם בית הקברות ונוטלין אותו מהן ומוליכין אותו וקוברין אותו במקומן ע\"כ. ועיין עוד בתוספות ז\"ל בס\"פ דם הנדה שכתבו בשם הערוך שדה בוכים שדה מיוחד שקרובי המת מביאין אותו על אותו שדה ואנשי בית הקברות באין לקראתו ובוכין יחד וכו' והראשונים חוזרין לביתם ואלו נוטלין אותו ומוליכין אותו לקוברו ואותו שדה טמא דשמא נתדלדל ונתנענע מעט מעט ממנו ונפל ושכחוהו ורבינו שמואל פירש פעמים שבני העיר מניחים אותו שם לפי שסוברין שאנשי בית הקברות יבאו ויטלו אותו ובני בית הקברות יסברו שאנשי העיר יוליכוהו לבית הקברות ונשאר שם [הגה\"ה וז\"ל הגמ' בפ\"ק דמו\"ק דף ה' ע\"ב מאי שדה בוכין רב יהושע בר אבא משמיה דעולא אמר שדה שמפטירין בה מתים וטעמא מאי אמר רב חסדא בר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ע\"כ ופי' רש''י ז\"ל שמפטירין בה את המתים שכשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר נפטרין אלו שהביאוהו ממקומו והולכין להם ובאין אנשי המקום ומקבלין אותם ורוחצין אותם שם וקוברין אותם. וטעמא מאי חוששין ביה משום טומאה. משום יאוש בעלים לפי שהביאום ממקום רחוק נדלדל אבר ונפל שם ונתייאשו אלו על אלו והניחוהו שם ע\"כ. ונלע\"ד שצ\"ל וסמכו אלו על אלו וכו':] ועוד פירש שדה כוכין שדה שיש בה כוכין ומניחין המת שם לפי שעה עד שיהיו פנויין להוליכו לבית הקברות לקוברו ופעמים שנשכח שם ולא הוסר וזהו יאוש בעלים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ומודים ב\"ש וכו'. </b>פסחים ס\"פ האשה ופירשו שם תוס' ז\"ל דבדיקה דמתני' בשכבר עבר בודקים אותו אם נטמא אם לאו ואם נמצא שם עצם כשעורה טמא אבל התם דבעי בגמ' מאי בודקים ר\"ל אם רצה לעבור ופליגי התם אמוראי לפ' כיצד יעשה שיוכל לעבור איכא מ\"ד מנפח והולך ואיכא מ\"ד רואה אם נידש יכול לעבור דבית הפרס שנידש טהור ע\"ש וכן העלה ג\"כ הר\"ש ז\"ל וע\"ש: \n",
+                "<b>ובה\"א אין בודקין. </b>לשון הר\"ס ז\"ל דבין נמצא בין לא נמצא מגלח ומביא קרבן כ\"כ רבינו שמשון וקשה דאיך אפשר לומר שמגלח ומביא קרבן על הספק ומתני' קתני פ\"ז דנזיר אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וכו' על אלו אין הנזיר מגלח וקרבן אין לו לכן נראה להגיה דבין נמצא בין לא נמצא אינו מגלח ואינו מביא קרבן ומ\"מ קשה מה שפי' ר\"ש במה שאמרו ב\"ש בודקין דאם נמצא עצם כשעורה מגלח איך יגלח על הספק אע\"פ שנמצא עצם כשעורה שמא לא נגע ע\"כ: \n",
+                "<b>וממחה. </b>מלשון המחה החלב וגמעו הר\"ש ז\"ל. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל וממחה ס\"א וממהה ע\"כ. יכתב עוד דוק דבהדיא מפרש בדיקה הכא ותו דהכא משמע בדיקה לאחר שהלך בבית הפרס והתם משמע לכתחלה. גליון ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטל ממנו שלשה טפחים או נותן. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>אם נטל מחציו אחד ג' טפחים. </b>נ\"ל דה\"פ דמה שנטל מחציו אחד השליכו והביא ונתן על חציו השני עפר ממקום אחר דסד\"א או כולו מעמיק או כולו מגביה קמ\"ל. ור\"ש סבר דדי בטפח ומחצה בעומק המחרישה. רש\"א אף העוזק בית הפרס טהור ר\"ש לטעמיה דמיקל דסגי בטפח ומחצה הרא\"ש ז\"ל. ופי' בערוך בל' שני עוזק עושה לו גדר מאבנים מן ויעזקהו ומפרשים ויעזקהו הסביבו גדר כטבעת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכחן רע טמא. </b>וכ\"ש תחתון דטמא: \n",
+                "<b>בים ובשונית טהור. </b>בנזיר פרק כהן גדול אמרינן דנכנס לארץ העמים בקרון או בספינה טמא שמא היינו בנהרות אבל בים טהור דבים לא גזור ואפי' נהרות נמי לא מיתוקמא אם יכול ליכנס להם מארץ ישראל בלא הפסק קרקע שאינה בתולה כמו שאפרש מתוך התוספתא הר\"ש ז\"ל וז\"ל בפי' התוספתא אם יכול להכנס לה בטהרה לים או לנהר ותנן נמי בים ובשונית טהור ואפילו בתולה של חוצה לארץ סלעים סלעים וכיוצא בהן הסמוכין לארץ בלא הפסק דליכא אפילו תלם אחד מקרקע שאינה בתולה נכנס לה בטהרה כגון בשידה תיבה ומגדל וטהור דאכי האי לא גזור על אוירה ע\"כ. שונית הוא מקום שמגיע לשם הים בעת הסערה. ובירושלמי דשקלים פ\"ז גרסי' התם בברייתא משונית הים ומשונית הנהר וראיתי מי שפירש שם שן סלע בתוך הים. ובערוך בערך משוניתא פי' מקום גבוה מפסיק בין שתי שדות כגון איזהו שונית מקום שהים הולך בזעפו. וכן ברב אלפס פרק המקבל דף קל\"א משוניתא יש שפירשו בנין גבוה וחזק שבונין אותו כדי לסגור בפני המים שעולין בזעף וזהו ששנינו איזוהי השונית מקום שהים הולך בזעפו ע\"כ. עוד פי' בערוך בערך שנית משונית בארמית הוא מקום שמגיע לשם הים בעת הסערה בבראשית רבה פ' וכל צבאם ובויקרא רבה פ' אחרי מות ויתרון ארץ יצחק בן אלעזר הוה מטייל בשוניתא דימא דקיסרי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בטהרה. </b>ס\"א לטהרה. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>מדורות העובדי כוכבים. טמאים. [(הגה\"ה מצאתי כתוב בספר חן טוב פר' חקת דף רכ\"ט ע\"ד וז\"ל שמעתי משם הרב המקובל האלהי מוהר\"ר יצחק אשכנזי זלה\"ה והוא מתוק מדבש כי הנה נפשות ישראל חוצבו מתחת כסא הכבוד קדושות המה וידוע שסביב רשעים יתהלכון ומתאוים להדבק עם הקדושה שאין להם אורה שרשעים בחשך ידמו וצד הטומאה באה מכח הקליפות החיצונות וכמו שאז\"ל הני ברכי דרבנן דמשלהי מחופיא דידהו גם מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו שאינם יכולים ליגע בגופם ומודבקים בלבושייהו ליהנות מהם והנה בעוד האדם חי לא יוכלו ליגע בו בגופו ממש שאור הנשמה מכהה עיניהם כאור שמש כי תהל בעיני האדם שיכהו עיניו מרוב אורה אבל אחר יציאת נשמתו רוצים להדבק בכלי שנשתמש בו קודש שנשאר בו קצת ניצוצי אור לכן באין לחול על גופו ומשם נמשכה טומאת מת לאדם המת יותר מנבלת בהמה כי כאיש גבורתו להיותו איש יש בו קדושה בחיים לא כן הבהמה וכן עד\"ז הפרש בין כנענים לישראל יען שהישראל בחיים קדוש הוא לאלהיו ובמותו יחפצו בו החיצונים להדבק בו משא\"כ בכנענים הרשעים שבחייהם קרויין מתים ואין בגופם נפש קדושה כדי שירחקו מהם בחייהם אלא אדרבה הוא חלקם בחיים ואמרי מותם רחקו מעליהם א\"כ אינם מטמאים במותם כי אם בחייהם מטמאין מבמותם וכן בנות כותים נדות מעריסתם והן כזבים לכל דבר של טומאה זהו מה ששמעתי משם הרב הגדול זלה\"ה אכן על פי דרכנו קברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באהל כדין טומאת מת יען לא בא מיתת העובדי כוכבים על רגל העגל שגם אם לא עשו ישראל את העגל היו מתים כי אם בלע המות הוא מישראל שקבלו התורה חרות על הלוחות א\"כ טומאת מת נמשכה מעון העגל ומי שמת בעון העגל חלה עליו טומאת מת באהל אבל מי שהיה מת מקודם לכן אינו מטמא באהל כי לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא דבר הגורם למיתה זה העגל הוא המטמא והעון הוא המטמא לא המת גם אין המים מטהרין כי אם הכוונה רצויה לשרוף את הפרה אמו של העגל זה היצה\"ר שהוליד את העגל ובהעשותו אפר מטהר את עון העגל לכן טומאת אהל לא נחית על קברי עובדי כוכבים אבל טומאת מגע ומשא כנבלת בהמה נחית עלייהו וכיון שבאו לכלל טומאה במשא ובמגע צריכים הזאה ג' וז' כמו מת מישראל שהנוגע בהן יטמא ז' ימים אבל טומאת אהל דכתיב בה אדם כי ימות באהל אתם קרויין אדם ולא הם כיון שאין מיתתם נמשכת מעון העגל וזהו הטעם שאין מזין מאפר פרה על הטמא זיבה וצרעת שאינה מטהרת הפרה אלא לדבר שבא מצד עון העגל שהיה להם חירות ממלאך המות וצוה הקב\"ה להזות עליו מאפר הפרה לקנח עון העגל שבהעלות על לבו שגורם המיתה הוא עון העגל ואם העגל היא הפרה הוא יצה\"ר פרה אדומה פרה סוררה שילדה העגל ופתה את ישראל לעשותו וצוה הקב\"ה לשרוף את הפרה הוא יצה\"ר ולבערו מן העולם שבזה יותש כחו של היצה\"ר הקשה בהזכיר לו יום המיתה והשריפה אשר שרף ה' את הרשעים בגיהנם ונעשים אפר זהו שאמר ר' יוחנן לתלמידיו לא המת מטמא אלא הגורם מיתה הוא מטמא הוא עון העגל גם לא המים מטהרין אלא הכונה שיכוין האדם לומר במטאי הבאתי עלי מיתה שאין מיתה בלא חטא שעל רגל העגל באה ואין לך דור שאין בו מפקידת העגל ואז יכנע לבבו הערל באפר הפרה סוררה הוא יצה\"ר ולא ישאירו ממנו כי אם מעט אפר הצריך מפני תיקון העולם ובזה יתכפר עון העגל ע\"כ בקיצור וע\"ש עוד. גם במה שכתבתי בשמו ז''ל ספ\"ד דפרה. גם במ\"ש בשמו ז\"ל פ\"ג דמגילה פי' ד'. גם עיין בזפר הלבוש די\"ד סימן קע\"ט סעיף י\"ד:] </b>פי' הר\"ש ז\"ל מטמאין באהל ובגליון הגה\"ה אמר יצחק קשה לי דבפ\"ק דכלים הוכיח דעובד כוכבים ונפל אינם מקבלים טומאה וגם חוצצין ובכאן נראה שנפל ועובד כוכבים מטמאים באהל ע\"כ. ושם במציעא דף קי\"ב גרסי' אמר ליה אליהו לרבה בר אבוה לא מתני מר טהרות דתניא ר' שמעון בן יוחי אומר קברי עובדי כוכבים אין מטמאים דכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם וכתבו תוספות ז\"ל ולא קיי\"ל כרשב\"י אלא כרשב\"ג [הגה\"ה נראה דמדיוקא דמתני' דבסמוך דקאמר רשב\"ג עיר עובדי כוכבים שחרבה אין בה משום מדור עובדי כוכבים דמשמע הא לא חרבה יש בה משום מדור עובדי כוכבים דייקי תוס' לומר דרשב\"ג אסר מדורות עובדי כוכבים משום אהל וכל הני מתנייתא אליבי' ג\"כ וכן מצאתי אחר כך בתשובת הרא\"ש ז\"ל ריש כלל שלשים. אבל הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א מהט\"מ גם בפ\"ג מהל' אבל כתב דעובדי כוכבים אינם מטמאים באהל ומותר לכהן לדרוך ע\"ג קברי עובדי כוכבים שאינו טמא אא\"כ נגע או נשא ע\"כ. ולפ\"ז הני מדורות העובדי כוכבים שבארץ ישראל שמטמאין כארץ העמים עד שיבדקו שמא קברו בו נפלים לדעת הרמב\"ם ז\"ל צריך לומר שהוא לענין מגע ומשא אבל מ\"מ גם אוירם מטמא כדין ארץ העמים לענין תרומה וקדשים שנטמאו אפילו מחמת אוירם ותולין לא אוכלין ולא שורפים ע\"ש בהל' טומאת מת פי\"א ובהשגות לא חלק עליו בזה:] דמתני' דאהלות דאסר מדורות העובדי כוכבים משום אהל וטעמי' דאליהו משום דרוב ארונות יש בהן פותח טפח וגם אליהו היה מכיר באותם שהיו פותח טפח [ובספר הרוקח סימן שט\"ו כתב דאליהו ז\"ל ידע שלא נגע בעצמותיהם ע\"כ]. ויש מקום שלא גזרו כגון לצאת לקראת מלכים וכיו\"ב וכן מצינו כשהיה קובר את ר' עקיבא היה דוחה שאמר לו וכי אינך כהן א\"ל צדיקים אין מטמאין ודחה אותם כן משום כבודו דר\"ע ועיקר טעמו היה לפי שהיה מת מצוה לפי שהיו יראים לקוברו שהי' מהרוגי מלכות והכי נמי איתא בסדר אליהו רבא שהיו אומרים בבית המדרש שהיה מבני בניה של לאה ואמר להם רבותי איני אלא מבני בניה של רחל והכא אמרינן שכהן היה ועל כרחין לאחד היה מפליג בדברים ע\"כ: \n",
+                "<b>אע\"פ שאין עמו אשה. </b>גזרה משום מדור שתהיה בו אשה כך כתב הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"א ולטעם זה תימה איך לא הוי גזרה לגזרה דהא אפילו מדור שיש בו ודאי אשה אינו טמא אלא משום גזרה שמא קברו נפל ושמא דכולה חדא גזרה היא ולטעם שהביא ר\"ע ז\"ל ניחא. ומוכח התם דה\"ה אשה אע\"פ שאין עמה איש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א. </b>שלשת מלות הללו אית דלא גרסי להו: \n",
+                "<b>כל מקום שהחזיר והברדלס והחולדה. </b>מאי דקשה מהאי מתני' אההיא דאין חוששין דתנן בפ\"ק דפסחים כתבנוהו שם בארך. ומצאתי מוגה כל מקום שהחזיר והברדלס והחולדה יכולין להוליכו וכו'. והרי\"א ז\"ל הגיה לְהַלְכוֹ ומחק מלת בו וכתב כן מצאתי ע\"כ. ותימה שלא הזכיר ברמב\"ם שם פי\"א סי' ט' ברדלס דליתי' שם בשום דפוס ואפי' בספר מוגה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רשב\"ג אומר וכו'. </b>שם ברמב\"ם כתב מדור. העמים שחרב הרי הוא בטומאתו עד שיבדק וכתב עליו בהשגות אמר אברהם במשנה שנינו רשבג\"א עיר של עובדי כוכבים שחרבה אין בה משום מדור עובדי כוכבים ואין עליו מחלוקת ואולי יש הפרש בין עיר שחרבה למדור שחרב ע\"כ וע\"ש בכ\"מ: \n",
+                "<b>מזרח קסרין. </b>נ\"א קטרון ובס\"א מצאתי שלא הגיה קטרון אלא גבי מערב בלבד. ובמקום אחר מ\"מ מזרח קסרי ומערב קסריון קברות. ואשכחן עיר ששמה קסריון בסוכה פרק הישן (סוכה דף כ\"ז) מעשה בר' אליעזר ששבת בגליל העליון בסוכתו של ר' יוחנן בר' אלעאי בקסרי ואמרי לה בקסריון הגיע חמה לסוכה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אהלי הערביים. </b>צ\"ע מה הפרש בין הני תרי לישני שכתב ר\"ע ז\"ל והם בפי' ר\"ש ז\"ל אלא שר\"ע ז\"ל העתיק האחרון ראשון ועוד כ' הר\"ש ז\"ל טעם אחר שלישי באמצעיתם וז\"ל ועוד דמסתמא לא קיימי בחד דוכתא מ' יום ע\"כ: \n",
+                "<b>והסוכות והצריפים והבורגנים. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל סוכות לשומרי פירות מחוברים ובורגנין סוכות לשומרי פירות תלושין ע\"כ: \n",
+                "<b>ומקום החצים. </b>לשון הרמב\"ם ז''ל שם ומקום שעושין בו החצים וכלי המלחמה ע\"כ. וכן פי' ג\"כ כאן בפי' המשנה: #סליק פרקא וסליקא לה מס' אהלות. ובעה\"י החונן דעה לטפשים ולטועים. גם חן ליודעים. נתחיל מס' נגעים: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f8e60616415ce00f8cb9c33c474abadacd283a21
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,725 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Oholot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Oholot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>נלע\"ד </b>דמס' \n",
+                "<b>אֹהָלוֹת </b>גרסי' בחול\"ם האל\"ף ובקמ\"ץ הה\"א וכדכתיב ויעקב איש תם יושב אוהלים וכן ג\"כ כתיב צאן ובקר ואהלים או אי נמי גרסי' האל\"ף בחטף קמץ כדכתיב בספר הושע י\"ב עוד אושיבך \n",
+                "<b>בָאֳהָלִים </b>וכן בספר שופטים ח' השכוני \n",
+                "<b>בָאֳהָלִים </b>ניחא אלא שבלשון תורה לשון זכר ובלשון חכמים לשון נקבה או א\"נ גרסי' האל\"ף בקמץ והה\"א בחטף קמץ וכדכתיב אֳהָלַי אפדנו וכן בכמה דוכתי ניחא נמי אע\"ג דהתם נשתנה מפני הסמיכות. אמנם אי גרסי' אהלות [צ\"ל הא'] (הה\"א) בשב\"א פת\"ח לא הוי לשון אוהל רק הר לשון מור ואהלות כדכתיב בספר שה\"ש ובספר תלים סי' מ\"ה דהיינו מין בושם סנדלוס בלע\"ז [הגה\"ה עי' בשרש אהל ותמצא שהביא רד\"ק סברת י\"מ דכאהלים נטע ה' ר\"ל אהל וכ' ויהי' אהלים מן אה לכמו בקרים מן בֹּקְר ע\"כ וא\"כ מי שקורא בשב\"א פת\"ח האל\"ף יש לו סמך כסברת הי\"מ הנז' זה נלע\"ד ישראל כהן:] אכן אם כוונו לגרוס לקרות ולשנות שם המס' אֲהָלוֹת בשב\"א פת\"ח ל' מושאל לשבח ניחא שפיר טפי. מ\"מ נראה דבכל המס' גרסי' אהל בחול\"ם השפוד התחוב באֹהֶל האֹהֶל והשפוד וכו' וכן בס\"פ הזה ואין מטמאין בָאֹהֶל וכן בר\"פ שני אלו מטמאין בָאהֶל המת וכו' וכן בכולה מסכתא. ואי גרסי' אהילות ביו\"ד כמו שהוא בקצת מקומות ניחא נמי וכן אי גרסינן אהל אלו מטמאין באהל וכ' ניחא נמי דהוי מקור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלים הנוגעים במת וכו'. </b>בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים עכ\"ל ר\"ע ז\"ל אמר  המלקט זו היא דעת הרמב\"ם ז\"ל פרק ה דהלכות טומאת מת וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל דזו היא דעת הרמב\"ן ז\"ל [הגה\"ה בפי' הרמב\"ן על התורה בפ' מטות בפסוק כל הורג נפש משמע דלא ס\"ל הכי:] בפ' שני דבבא בתרא וכן דעת סמ\"ג ודלא כרש\"י ור\"ת ז\"ל [הגה\"ה ונלע\"ד לפי' ר\"ת ז\"ל דס\"ל דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד דאזיל לטעמי' שהוא עצמו ז\"ל פי' בפסחים פ\"ק דף י\"ז שהכנף הנוגע במת נעשה אב הטומאה כדין כל הכלים ע\"כ ולא קאמר נעשה אבי אבות ע\"ש:] שכתבו דלא אמרו אלא בכלי מתכות בלבד והר\"ש וגם הרא\"ש ז\"ל פירשו דר' יצחק מסימפונט ס\"ל דלאו דוקא כלי מתכות ומשמע קצת שדעת הרא\"ש כדעת הרמב\"ם ז\"ל אבל הראב\"ד ז\"ל השיגו שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד ד' וכו'. </b>וכלים באדם נמי טמא טומאת ז' כאדם עצמו דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם פירש וכבסתם בגדיכם קאי אאדם שנטמא בכלים שהוא לבוש וקאמר דבגדיו צריכין כבוס הרא\"ש ז\"ל פי' לפירושו שבגדיו ג\"כ נטמאו ממנו הואיל ובשעה שהיה לבוש נגע במת ומכאן מביאין ראיה הסוברים דחרב לאו דוקא דהתם בגדים משמע אף בשאינם כלי מתכות ועי' עוד בתוס' יומא פרק קמא ד' ו' ודפרק כ\"ג ונזיר ד' נ\"ד. ועי' בחדושי הרשב\"א ז\"ל פ' לא יחפור (בבא בתרא ד' כ') ותוסיף לקח טוב: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל כ\"ש אדם במת עצמו וכלים באדם דאיכא טומאת ז' ע\"כ אמר המלקט וניחא לי' למצא שלשה בלא אדם מה שא\"כ בד' דאי אפשר להיום אם לא שיהי' אדם באמצע: \n",
+                "<b>יש לי חמישי. </b>מצאתי מוגה יש לו חמישי. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל בשם ס\"א וכתב פי' למת ע\"כ: \n",
+                "<b>התחוב באהל המת. </b>באהל של פשתן מיירי דמטמא טומאת אהלים ולמאי דקחשיב ר' עקי' אהל המ\"ל יש לי ששי כגון שחזר והביא השפוד לתוך אהל אחר דחרב נעשה כחלל אף לטמא אחרים באהל המת כדמוכח בנזיר פ' כהן גדול ונזיר אלא משום דת\"ק קאמר ד' קאמר ר' עקיבא יש לי חמישי ואם היו חכמים מודים לו הי' אומר יש לי עוד ששי אלא השיבוהו אין האהל מתחשב וכדמפ' רעז\"ל והוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ן ז\"ל בראש פרשת חקת כתב והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא שהוא מטמא במשא ובמגע כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל אדם כי ימות באהל שאינו רק על האדם עצמו ואם הי' החרב שנטמא במת מטמא באהל היו הכהנים אסורים בכל הבתים שבכולן החרב טמא ויהי' מטמא אותם באהל וכן נראה עוד בגמ' שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאה ג' וז' אע\"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה עכ\"ל ז\"ל וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל האהל והשפוד פי' כי השפוד נעשה טמא מחמת האהל ולא מחמת המת כיון שלא נגע בו וגם לא האהיל עליו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמאין במת. </b>בנקודת חיר\"ק המ\"ם: \n",
+                "<b>חומר באדם מבכלים ובכלים מבאדם. </b>כך הגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל והרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>חומר באדם מבכלים שכל זמן. </b>גם זו הגהת הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>וכשאינו באמצע הן שלשה. </b>כדתנן לעיל בפירקי' סימן ב'. וכולה הך משנה שמעינן ממתני' דלעיל הר\"ש ז\"ל. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל לומר טעם על מה שהזכיר חומרא של כלים תחלה כי חומרא של האדם אינה באה אלא מחומרא של הכלים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמאין בזב. </b>זה לבד בנקודת חירק בבבא זו: \n",
+                "<b>חומר באדם מבבגדים. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אדם אינו מטמא וכו'. </b>מאי דקשה אמתני' כתבנוהו בסוף יבמות: \n",
+                "<b>מגוייד. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל מחותך הורידין: \n",
+                "<b>ואפי' גוסס. </b>בריש פרק מי שאחזו הביא הר\"ן ז\"ל סברת רבינו יואל ז\"ל דהא דאמרי' הכא דחשיב כחי היינו דוקא במילי דאתי ממילא כי הני דקתני במתני' אבל גיטו ומתנתו דמכח דעתו ודבורו אתו לא אבל ר\"י ז\"ל סובר דגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו וכל שהוא מדבר ודעתו מיושבת עליו מתנתו מתנה וגיטו גט ע\"ש ועין עוד במה שכתבתי בשמו בפ\"ק דערכין סי' ג': \n",
+                "<b>מאכיל בתרומה. </b>את אמו דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי בי' יאכילו בלחמו: \n",
+                "<b>עד שתצא נפשם. </b>ולענין טומאת אוכלין אינו כן אלא אם שחט בהמה חיה ועוף אע\"פ שעדיין הם מפרכסי' מקבלין טומאה: \n",
+                "<b>הותזו ראשיהן. </b>פ\"ק דחולין דף כ\"א אמרי' מאי הותזו ריש לקיש אמר הותזו ממש ר' אסי אמר ר' מני כהבדלת עולת העוף דר\"א ב\"ר שמעון. והתם גרסי' כזנב הלטאה וכו' ויש להסתפק אי הוו גרסי תוס' ז\"ל וכן בהמה חי' ועוף שכן כתבו שם הותזו ראשיהן גבי בהמה חי' ועוף מתנייא בסדר טהרות ולא גבי שרצים כדפירש בקונטרס ע\"כ. ופי' כזנב הלטאה שאע\"פ שנחתך לגמרי מפרכס ולא משום שיש בו חיות. וברמב\"ם ספ\"ד דהלכות שאר אבות הטומאו' הביאו לענין הותזו ראשיהן דשרצים וז\"ל השרץ אינו מטמא עד שימות הותזו ראשיהן אע\"פ שעדיין הראש מעורה בעור הגוף אע\"פ שהן מפרכסין כזנב הלטאה מטמאי' ע\"כ וכתוב שם בכסף משנה ומפ' רבינו דרבותא קמ\"ל אע\"פ שמעורין בעור הגוף דאל\"כ פשיטא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האברים אין להם וכו'. </b>כתוב בבית יוסף ביורה דעה סימן ק\"א בשם שערי דורא ומיהו יש דוחים ואומרים דהא דאמרי' האברים אין להם שיעור ה\"מ לטומאה אבל לא לאיסורי אכילה ע\"כ. וברש\"י כתיבת יד דס\"פ העור והרוטב מצאתי כתוב דהאי מתני' דלא כר' אליעזר דאיהו שמע מרבותיו דדוקא אבר מן החי מטמא אבל אבר מן המת לא מטמא כדקאמר התם בגמ' בהדיא ותנן לה נמי בפ' ששי דעדויות ועוד פי' רש\"י ז\"ל שם דמיירי כגון דליכא באותו אבר מן המת לא כזית בשר ולא עצם כשעורה דעצם כשעורה הלמ\"מ הוא וכזית בשר מן המת דברי הכל מטמא ע\"כ. ועיין במ\"ש ס\"פ העור והרוטב אי ר\"ש ס\"ל כר' אליעזר אי לא. ונראה דבכלל האברים אין להם שיעור הוי אבר מן החי ואבר מן הנבלה ע\"ש פ' שני דהלכו' שאר אבות הטומאו' סי' ה'. אבל אבר מן המת מן העוף הטהור אינו בכלל אלא שיעורו בכזית לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה וכן אבר מנבלת העוף הטמא שיעורו בכביצה לטמא טומאת אוכלין אם חשב עליו לאכילה כמו שכתב הוא ז\"ל שם ספ\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורסל. </b>הוא פרק ראשון למעלה מן העקב. הרא\"ש ז\"ל וכן באבודרהם ז\"ל. וי\"ס דגרסי קרסול: \n",
+                "<b>קוטלית. </b>הוא בוקא דאטמא: \n",
+                "<b>אחת עשרה צלעות. </b>מצאתי כתוב בחלק שני דספר שלשלת הקבלה בדרוש יצירת הולד ואפי' שנראה לעין שהן י\"ב מכל צד נוכל לומר שהצלע שלמעלה חז\"ל חשבו אותו מעצם הגוף ע\"כ: \n",
+                "<b>במרפק. </b>כתבו התוס' וגם הר\"ש מרפק הוא מקום כפיפת הזרוע ונקרא ג\"כ עציל ומרפק ועציל הכל אחד ובמקרא על כל אצילי ידי ומתרגמינן על כל מרפקי ידין משמע דמרפק ביד כנגד ארכובא ברגל ע\"כ וכן פי' הרא\"ש ז\"ל בפירושו אשר על הלכו' קטנו' לרב אלפס ז\"ל והאריך יותר ע\"ש ואבודרהם ז\"ל נראה דגריס מפרק שפירש מפרק מקום כפיפת הזרוע מלשון ותשבר מפרקתו ע\"כ. ותמהתי שמצאתי שם בספר שלשלת הקבלה שנים במפרקת והוא החוליא שאחרי הראש שקישר הראש עם הגוף ע\"כ. וכתוב בטור א\"ח בבית יוסף ריש סימן כ\"ו וכתבו התוס' והרא\"ש ז\"ל קבורת לשון קבוץ בשר כמו קיבורא דאהיני ויש שהיו אומרים דהא דאמרי' בגמרא בגובה של יד הוא מקום הנחת התפילין היינו גובה בשר הסמוך ליד והוא בין היד והמרפק הנקרא קודא ובספר התרומה כתוב שיש שמניחין אותן במקום ההוא ור\"ת ז\"ל אומר דע\"כ הוא גובה הבשר שבזרוע שהוא בין הכתף והמרפק הנקרא קודא דהא משמע בכל דוכתא שמצות תפילין בזרוע ואותו עצם שבין יד לקודו אינו קרוי זרוע אלא קנה ועוד הביא כמה ראיות והסכימו כל הפוסקים לדבריו והרמב\"ם ז\"ל אע\"פ שהוא קורא לעצם שבין יד לקודו זרוע ולעצם הסמוך לכתף קורא מרפק מ\"מ לענין הנחת תפילין דעתו כדעת ר\"ת שכך כתב ושל יד קושר אותה על שמאלו על הקבורת והוא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע ע\"כ. והוא תימה גדול דלא משמע כן מלשון משנתנו: \n",
+                "<b>וארבעה בכתף הרי מאה ואחד מזה ומאה וא' מזה. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>בנקוביו. </b>אית דגרסי בנקביו והם כלי הזרע והזכרות. ומצאתי שכתב החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל וז\"ל צ\"ע שהביצים וגיד האמה אין בהם עצם והנכון לפ' נקוביו פי הטבעת ששם יש עצמות ובשר וגידין ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו מטמאין באהל. </b>וכ\"ש במגע ובמשא: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל צ\"ל מת עצמו לא כ\"ש וכו': \n",
+                "<b>עוד </b>בפי' ר\"ע ז\"ל אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין וכו'. פי' הר\"ס ז\"ל שאם נתקשרו אבריו בגידין אע\"פ שאין בכולו כזית אמאי בעינן מת כולו תיפוק לי שמטמא אפי' אבר אחד מטעם אבר מן המת שהאברים אין להם שיעור ומש\"ה קאמר שלא נתקשרו אבריו בגידין שכל אבר ממנו אין בו גידין וקמ\"ל דאין נקרא אבר אלא א\"כ יש בו בשר גידין ועצמות ע\"כ: \n",
+                "<b>ומלא תרווד רקב. </b>לא אמרו רקב אלא למת בלבד ולא להרוג. ופי' הר\"ש ז\"ל דמתני' דלא חשיב נמי גולל ודופק כמה דחשיב מלא תרווד רקב ר' יוסי היא דתניא ר' יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל ומשום דתרווד רקב שוה לאחריני למגע ומשא ואהל קחשיב לי' בהדייהו ור\"ש פליג עלי' בסיפא דברייתא ומייתי לה לכולה ברייתא בפ' העור והרוטב וכתבתי' בפ\"ה דמנחות סי' ז' והתם בפ' העור והרוטב פריך בשלמא במשא מטמא האי מלא תרווד רקב דהא קטעין לי' לכולי' וכן נמי מטמא באהל דהא קא מאהיל אכולי' אלא נוגע הא אי אפשר ליגע בכולו דהא כל העפר אינו מחובר יחד והנוגע בצד זה לא נגע בצד זה וכל חד וחד עפרא באפי נפשי' הוא ומסיק רבא דמאי נוגע דקתני בברייתא אהל נגיעה פי' שהוא מאהיל על הטומאה או הטומאה מאהלת עליו ואפי' למעלה מטפח נקרא אהל נגיעה כיון דטומאה עולה ויורדת ומאי ובאהל דקתני בברייתא במלתי' דר' יוסי באהל דהמשכה פי' דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא טומאה מאהלת עליו אלא דבר אחר ממשיך את הטומאה עליו כגון שהוא והטומאה תחת אהל אחד ועיין עוד במה שכתבתי ר\"פ דלקמן: \n",
+                "<b>רובע עצמות. </b>משמע דסתמא כב\"ה ודלא כב\"ש ודלא כשמאי ופלוגתייהו בעדויות בפ\"ק אבל הראב\"ד ז\"ל פי' שם דלר' יהושע לא פליגי ב\"ש וב\"ה אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ע\"ש: \n",
+                "<b>ורובע עצמות מרוב הבנין וכו'. </b>פי' דוקא כשזה הרובע בא מרוב הבנין שהוא בא ממקום טמא אבל כשזה הרובע בא מעצמות הרבה מפוזרים שכבר לא הי' בהם כדי טומאה גם הרובע אין בו טומאה וכדומה לזה אמרו לקמן בסוף פירקין ומודים שאם ניטל חצאים שהוא טהור כן נ\"ל לפרש וצ\"ע: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל רבותי ז\"ל פירשו וכו'. אמר המלקט הוא פי' הר\"ש ז\"ל גם הרמב\"ם ז\"ל כך נראה שפירש בחבורו בפ' שני דהלכו' טומאת מת סי' ט' ורפ\"ג וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל ולפי דקדוק דבריו פה ה\"פ דמתני' רובע עצמות שאין בהן מרוב הבנין ולא מרוב המנין כלומר אע\"פ שהוא משאר עצמות מטמא במגע ובמשא ובאהל ע\"כ. אבל בפ\"ק דעדויות לא כן פי' רעז\"ל ע\"ש שנראה ששם תפס פי' הרמב\"ם ז\"ל אשר שם: \n",
+                "<b>ורוב בנינו ורוב מנינו. </b>רוב בנין הגוף או רוב מנין העצמות ע\"כ: אמר המלקט הרמב\"ם ז\"ל פי' דתרוייהו בעינן רוב בנין ורוב מנין: \n",
+                "<b>וכמה הוא רוב מניינו קכ\"ה. </b>התם פ' אלו מומין פרכי' ותנא מנינא אתי לאשמועי' ומשני כדתניא חסר שאין בו אלא מאתים פי' רש\"י ז\"ל כגון שנברא חסר בכל יד ובכל רגל חסר שתי אצבעות דהיינו שמנה אצבעות ובכל אצבע יש ששה עצמות הרי לשמנה אצבעות מ\"ח ולא נשתיירו אלא מאתים ע\"כ. ויתר שיש בו מאתים ושמנים ואחד כולן עולין למנין קכ\"ה פי' הרב רבינו גרשון מאור הגולה שיש לו ל\"ג יותר ואלו הן שיש לו ד' אצבעות יתירות ביד וברגל שיש בהן כ\"ד אברים ובסוף ששה עצמות שבכל אצבע יש כנגדו בזרוע עצם אחד היינו כ\"ח ושני צירין ושני דלתות ומפתח והיינו רפ\"א אברים ע\"כ אבל רש\"י ז\"ל כתב ובאשה יש שני צירים ושני דלתות ומפתח וכ\"ד עצמות שבשש אצבעות הרי רע\"ז וארבעה הנותרים לא ידענא היכי מתרמי דודאי אין בכל אצבע אלא ששה עצמות סך הכל לא שורש ולא ענף ע\"כ. ותוס' חיצוניות כתבו ור\"י אומר דרש\"י ז\"ל לא דק שהרי אותן אברים שבאשה אינם מטמאין באהל וגם רש\"י ז\"ל לא כוון החשבון ע\"כ מ\"מ שמעי' מינה דאע\"ג דקכ\"ה לא הוי רובא דידי' דהא רפ\"א היו לו אפ\"ה הוי קכ\"ה רובא וגבי חסר נמי אע\"ג דמאה ואחד הוו רובא דידי' אפ\"ה לא חשיב רובא אלא קכ\"ה דבתר רובא דאינשי דעלמא אזלינן: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל צ\"ל כך טמא בדם הקטן מאחר שיצא כולו אע\"פ וכו'. ובתוספתא איתא דשלש תשובות השיבו חכמים לר' עקיבא. ורבינו עובדי' ז\"ל הביא האחרונה שבכולם דס\"ל לרבנן דאי אפשר שיצא כולו: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר מטמא כבשרו. </b>כך הגי' הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים מטהרין </b>שאין לו דין רקבון: \n",
+                "<b>אפר שרופים. </b>בנדה פ' המפלת. אמרי' דר' יוחנן ס\"ל כר' אליעזר. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל שפירש ומיהו כי מעיינת בה שפיר אפי' ר' יוחנן כרבנן כדפרישית לעי' ע\"ש: \n",
+                "<b>מלא תרוד ועוד עפר קברות. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ר\"ש מטהר. </b>אפי' במלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא מטהר ר\"ש דהתם בפ' המפלת מפ' טעמא דר\"ש דעשו סופו כתחלתו מה תחלתו כשנקבר אם יש דבר אחר הראוי לירקב עם המת מבטלו אותו דבר חשוב ושוב אין לו דין רקב אף כשנקבר כהלכתו דבר אחר שנתערב בו מבטלו ומקלקלו ואינו נעשה רקב לטמא: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. וכן לענין מגע. אמר המלקט פי' לר\"ש דאית לי' פ' העור והרוטב כמלא תרווד אין מטמא במגע לפי שאי אפשר ליגע בכולו שהרי אינו גוף אחד ולפיכך אפי' גבלו במים לא הוי חבור דלעולם אינו יכול ליגע בכולו בבת אחת וכבר כתבתי בריש פירקי' דר' יוסי אית לי' דמטמא במגע ובמשא ובאהל. והתם בפ' העור והרוטב פריך לר' יוסי היאך מלא תרווד רקב מטמא במגע הא לא נגע לי' בכולי' ואין נוגע וחוזר ונוגע. ועי' במה שכתבתי לקמן רפ\"ג גם ברפ\"ג דעדויות: \n",
+                "<b>אינו חבור לטומאה. </b>מצאתי מלת לטומאה מחוקה ואין רמז לדבר ולא צורך לכך אכן גם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מחקה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וארץ העמים. </b>יוסי בן יועזר איש צרידא ויוסי בן יוחנן איש ירושלים גזרו טומאה על ארץ העמים ברייתא בפ\"ק דשבת דף י\"ד ומפ' התם במסקנא בגמ' אינהו גזור אגושא לתלות ואאוירא ולא כלום ואתו רבנן דבשמונים שנה קודם לחרבן גזור אידי ואידי לתלות ואתו באושא גזור אגושא לשרוף ואוירא כדקאי קאי ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל דהכא בגוש מיירי וכ' ודוקא גוש אבל עפר לא ושיעור הגוש מפורש פ' הלוקח בהמה כפיקה גדולה של סקאים ובתוספתא דכלים פליגי תנאי אם הביא עפר משם וגבלו רבנן מטמאים ור\"ש סבר דלא אמרו אלא גוש כברייתו והקשו תוס' ז\"ל בפ' כ\"ג ונזיר דהתם משמע בגמרא דפשיטא לן דמטמא באהל כי מאהיל מיהא על גושא בלא הפסק שידה תיבה ומגדל ותרצו דהכא במתני' בגוש הבא מארץ העמים לארץ ישראל ע\"כ. וכן פי' כבר רעז\"ל. ואיתה ג\"כ בתוס' פ\"ק דסנהדרין דף יב: ושם בגיטין תרצו בשם ר\"ת דמתניתין מיירי קודם שגזרו על אוירה לתלות ועוד יש שם תירוצים אחרים ע\"ש. גם בשבת שם פ\"ק. וז\"ל החכם הר\"ס ז\"ל בפ\"ק דגיטין הקשו התוס' מההיא דקיימא לן דגזרו על אויר ארץ העמים ותרצו דהכא מיירי בעפר הבא מארץ העמים לארץ דלא מטמא דלא גזרו אלא על אויר עצמו והקשו דאין לשון ארץ העמים משמע כן ופירשו דמיירי כגון שיש דף או גשר שראשו אחד בארץ וראשו השני בחו\"ל ומונחים כלים תחת ראשו שבארץ דאין מביא עליהן טומאה וטהורין עוד תירץ ר\"ת שזאת המשנה קודם שגזרו על אוירה ע\"כ: \n",
+                "<b>כמה הוא חסרונן בשדרה. </b>וכו' כך צ\"ל וכך הגי' רב\"א ז\"ל וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל אלא שכתב ס\"א ל\"ג בשדרה: \n",
+                "<b>ובה\"א אפי' חוליא אחת. </b>בזו ב\"ה לקולא ולענין טריפות ב\"ה לחומרא והאי דלא תני לה בעדויות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה תרצו שם פ' אלו טריפות משום דכי אתשיל חסרון שדרה בבית המדרש לענין טומאת אהל נשאלה לפניהם בכמה חסרונה דהוו ב\"ש לחומרא: \n",
+                "<b>כדי שינטל וכו'. </b>וכתבו תוס' ז\"ל בר\"פ על אלו מומין בכמלא מקדח נמי ימות לב\"ש מדקאמר בפ\"ק דעירובין ובפ' אלו טריפות וכן לטרפה ומשמע דאתרוייהו קאי אשדרה ואגולגולת מדקאמר התם תרי חומרי דסתרן אהדדי כגון שדרה וגולגולת אלא ב\"ה אתו למימר דשיעורו דמלא מקדח הר טפי מכדי שינטל מן החי לדידהו ע\"כ ואפי' לפי פי' ר\"ת ז\"ל דמפ' דלא קאי וכן לטרפה אגולגולת מדלא פריך וכו' מ\"מ לפירושו נמי צריך לומר כן דבשיעורא דב\"ש מיית לב\"ש כמו לב\"ה בשיעורא דידהו עכ\"ל ז\"ל. והביא כל פלפול זה הר\"ש ז\"ל ועוד יותר ע\"ש: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים בגדול של לשכה. </b>שהוא כסלע כדתנן פי\"ז דמסכת כלים ואי קשיא א\"כ ב\"ש וב\"ה אמרו דבר אחד דכדי שינטל מן החי וימות הוי כסלע תרצו שם בבכורות ר\"פ על אלו מומין דב\"ש מקדח וחיסומו קאמרי דהיינו שמרחיב את הנקב כדי שיכנס מקדח ויצא בריוח והיינו חסום שנוטל מה שחוסם וסותם הנקב ואינו מניח לכנוס המקדח בריוח ומקדח וחסומו הוי ודאי יותר מסלע ורב נחמן תירץ התם במסקנא דסלע נירונית שנינו התם בכלים וההיא הוא דהויא כמקדח גדול אבל סלע סתם דקאמרי' אליבא דב\"ה זוטר אפי' ממקדח קטון של רופאים הלכך אפי' לר\"מ שיעורא דבית שמאי נפיש. וראיתי שהגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל כל מלות מקדח שבמשנה ביו\"ד מַקְדֵיח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגולל והדופק וכו'. </b>ואיתה ברייתא בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"ו) בשם ר\"ש הבאתיה בפ\"ה דמנחו' סי' ז': \n",
+                "<b>אם יש תחתיהם. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>איזהו הדופק שהגולל נשען עליו. </b>צדדי הקבר יקראו דופקים להיותם דוחקים את המת לשון ודפקום יום אחד הגולל מלשון אבן גלל שענינו אבן מתגלגלת. הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל דופק דופקים טהור. </b>כשאין נשען עליו הגולל דאי נשען עליו מרבה לי' בברייתא הר\"ש ז\"ל. והגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וה\"ר יהוסף ז\"ל אבל דְפַק דופקים ונקדו הדלי\"ת בשב\"א והקו\"ף בפית\"ח. \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואבר מן החי שחסר עצמו. </b>פי' רעז\"ל אבל חסר מבשרו לעולם הוא מטמא עד שיחסר מכדי וכולי'. אמר המלקט דהכי תנן בפ' ששי דמסכת עדויות אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל חסר הבשר טמא חסר העצם טהור והא דלא תני ואבר מן המת שחסר עצמו משו' דאכתי טמא משום כזית בשר הנשאר בו אבל כזית בשר הפורש מן החי טהור כר' יהושע דעדויות ועוד תנן התם מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר הפורש מן החי טהור ואבר הפורש מן החי והוא כברייתו טמא והיינו כברייתו שלא חסר העצם אך עומד שלם כמו שנברא. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל שחסר עצמו פי' שחסר העצם כל שהוא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השדרה והגולגולת משני מתים. </b>בירוש' פ\"ק דברכות קאמר התם ר\"ע פליג על רבנן ולא עבד עובדא כותי' דתני מעשה שהביאו קופה מלאה עצמו' מכפר טבי והניחוה באויר הכנסת בלוד ונכנס תודרוס הרופא ונכנסו כל הרופאים עמו אמר תודרוס הרופא אין כאן שדרה ממת א' ולא גולגולת ממת א' אמרו הואיל ויש כאן מטהרין ויש כאן מטמאין נעמוד על המנין התחילו מר' עקיבא וטיהר אמרו לו הואיל והיית מטמא וטהרת טהור ע\"כ. ומשמע מפי' הר\"ש ז\"ל דלא הי' שונה הנך מתני' ראש משנה שכתב השדרה והגולגולת לאו אחסרון קאי אלא אפלוגתא דר' עקי' ורבנן דכל הני דשני מתים ע\"כ [א\"ה לכאורה ע\"כ צ\"ל שגם לא היה גורס מלות משני מתים אלא אצל ואבר מן המת. דאל\"ה גם אם לא היה שונה הך מתני' ראש משנה ליכא למיטעי דאחסרון. וכן נכון לגרוס דעל גירסתינו באמת קשה לערבינהו וליתנינהו. וצ\"ע שלא העיר המחבר בזה מאומה:]: \n",
+                "<b>ורביעית דם משני מתים. </b>עיין במ\"ש בפרק בהמה המקשה סי' ג'. וכתב הר\"ש ז\"ל בנזיר פ' כ\"ג איבעיא לן אי שדרה וגולגולת תנן או דילמא או  שדרה או גולגולת ולא אפשיטא ואמרי' התם דבכולהו חזר בו ר' עקיבא חוץ מרביעית דם ומפ' התם דלא חשיב במתני' עצם כשעורה דהא דמטמא לי' בסמוך ר' עקי' משום דיחיד פליג עלי' דהיינו ריב\"נ ובכל הנך דחשיב רבנן פליגי עלי' ע\"כ וע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ור' יוחנן בן נורי מטהר. </b>אפי' שהוא ממת אחד ומפי' רש\"י ז\"ל דהתם פ' כ\"ג ונזיר משמע דר' עקיבא מטמא אפי' בעצם כשעורה הבא משני מתים וכמו שכתבתי לעיל בסמוך: \n",
+                "<b>רובע עצמות שנדקדקו כו' ר\"ש מטהר וכו'. </b>פי' הר\"ס ז\"ל אפי' במגע אינם מטמאי' וא\"ת מסתמא ר\"ש כר\"ע רבי' ס\"ל דמטמא בעצם כשעורה שנחלק לשנים וא\"כ אמאי מטהר לגמרי וי\"ל דהכא מיירי שנדקדקו הרבה ונעשו כמו קמח והכי משמע בנזיר פ' כ\"ג דפריך התם גבי הא דתנן וחצי קב עצמות שהנזיר מגלח עליו חצי קב אין רובע עצמות לא ה\"ד אילימא דאית בהו עצם כשעורה תיפוק לי משום עצם כשעורה אלא דאקמח אקמוחי ע\"כ ופי' רש\"י ז\"ל ששחקן דק הרבה כמו הקמח שנטחן שאין בו עצם כשעורה ע\"כ וכן פי' התוס' שטחנן הדק כקמח או כעפר דכה\"ג לא מטמא משום עצם כשעורה ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי מטמא </b>פי' הר\"ש ז\"ל מטמא במשא ובאהל אבל לא במגע כדקתני בתוספתא גבי כזית מן המת דתניא וכן הי' ר' יוסי אומר כזית מן המת שנחלק אפי' לעשרה מטמא במשא ובאהל ואין מטמא במגע עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המטמאין באהל וכו'. </b>בפ' העור והרוטב כתבתי דר' דוסא ור' ישמעאל אמרו דבר אחד: \n",
+                "<b>או מאהיל על כשני חצאי זתים או מאהיל על כחצי זית </b>וכו' כך צ\"ל. אכן מצאתי שהח' הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל אדרבה מחק כל זה ממשנתו וכ' בחוץ בגליון וז\"ל כמו שהגהתיו מצאתי בנוסחא של פאס ונלע\"ד שהגרסא הכתובה בספר ג\"כ יש ליישבה וכולה מתני' איירי בטומאה רצוצה דחשיבא כמו מגע חוץ מהא דקתני בסיפא ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית דאיירי בפותח טפח והתם מוכרח הדבר בעצמו שמדבר בטומאה שיש בה פותח טפח דאי בטומאה רצוצה אותו הדבר האחר שמאהיל עליו ועל כחצי זית אינו מביא לו הטומאה מכחצי זית שהטומאה בוקעת ועולה ולכן בהכרח הוא היכא דקתני ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית הוא מדבר בפותח טפח שמביא לו הטומאה ע\"כ. וכתב הרא\"ש ז\"ל ובגמ' פ' העור והרוטב מסיק רבא דהיכא דהוא מאהיל על המת או המת מאהיל עליו אפי' למעלה מטפח חשיב כנגיעה דטומאה עולה ויורדת וחשיב כנוגע בה אבל ע\"י המשכה ונגיעה או אהל דלמעלה ולמטה תרי שמי נינהו פי' אהל ע\"י המשכה דהוא אינו מאהיל על הטומאה ולא הטומאה מאהלת עליו אלא דבר אחר ממשיך את הטומאה עליו כדקתני בסיפא ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טומאה ור\"מ סבר דאהל ונגיעה חד שמא נינהו אפילו אהל דהמשכה וזה הכלל סיומא דמילתא דרבי מאיר היא ע\"כ. ובריש פרק שלישי דעדויות הארכתי יותר בבאור מתני' ועיין עוד במה שכתבתי לעיל ריש פרק שני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנתפזר בתוך וכו'. </b>בנדה פ' המפלת (נדה דף כ\"ז) מייתי ברייתא אחרת דתניא מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא ור\"ש מטהר והתם עביד צריכותא לתרויהו דאי אשמעי' דברייתא ה\"א בההיא קאמרי רבנן דמטמא משום דמכניף אבל נתפזר אימא מודו לי' רבנן לר\"ש דאין מאהיל וחוזר ומאהיל דגג שכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושני אהלות הן ואין מצטרפי' ואי אשמעי' בהא ה\"א בהא אמר ר\"ש משום דאין מאהיל וחוזר ומאהיל אבל בההיא אימא מודה להו לרבנן צריכא. ופי' הרא\"ש ז\"ל שנתפזר בתוך הבית הבית טמא כיון שהבית מאהיל על כולה טמא כל מה שבבית שהאהל מצרפן כדתנן לק' בפירקי' שני עצמות ועליהן שני חצאי זיתים והכניס מקצתם בפנים וכו' הבית טמא ע\"כ: \n",
+                "<b>ור\"ש מטהר. </b>ואזדא לטעמי' דמטהר מלא תרוד ועוד עפר קברות לעיל פ' שני ושמא ההיא ברייתא שהבאתי מפ' המפלת היא מתני' דפירקי' דלעיל בשנוי לשון כדרך התלמוד בכמה דוכתי: \n",
+                "<b>רביעית דם שנבלעה בתוך וכו'. </b>פשוט הוא שכל מה שהי' במת קודם שנבלעה שהוא טמא ואיתה פ' הגוזל קמא ובנדה פ' האשה ופי' רש\"י ז\"ל הבית טמא כלים שבבית דבית לא מקבל טומאה דקרקע הוא. ואמרי' התם בגמרא ואמרי לה הבית טהור ולא פליגי בכלים שהיו בבית קודם שנבלעה שהיתה בעין והאהיל הבית עלי' ועל הכלים נטמאו אבל בכלים דאתו לבסוף אחר שנבלעה בקרקע טהור: \n",
+                "<b>נבלעה בכסות וכו'. </b>והכניס הכסות לבית אם מתכבסת הכסות וכו' הבית טמא ואם לאו טהור הבית שלא האהיל על רביעית שכבר חסר בהבלעו בכסות אבל הכסות טמא שתחלת נגיעה ברביעית מצומצם נטמאה ומדקתני טהור אע\"ג דחזותא דרביעית איכא שהדם שנשאר בבגד שאי אפשר לסוחטו נראה לנו בבגד אלמא חזותא לאו מילתא היא ורמי רבא עלה דתנן ברפ\"ג דמסכת ערלה בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מילתא היא ותירץ רב כהנא מקולי רביעיות שנו כאן בדם תבוסה דאינו מטמא באהל אלא מדרבנן. ועיין בתוס' שם פ' הגוזל ושם בנדה פ' האשה שהיא עושה צרכי' שפירשו ז\"ל דלר' יותנן לא קשי מידי מערלה אטומאה דלדידי' בקפידא תליא מילתא כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד ומ\"מ צבעו בקליפי ערלה ידלק דלא שייך להתירו מטעם דאין מקפיד דנהנה הוא בצבע וניחא לי' אלא האי שנוייא משני לי' אליבא דריש לקיש וה\"ק לי' אפי' לפי דבריך שאתה מדמה טומאה לאיסור לא קשי מידי דדם תבוסה דרבנן ע\"כ וכן נראה שפי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל אם מתכבסת הכסות ויוצא ממנה רביעית דם טמאה וכו' פי' כאן לא אמר הכסות טמא כמו שאמר לעיל הבית טהור על כן נראה דקאי ארביעית שאע\"פ שהיא בלועה כיון שהיא יכולה לצאת היא טמאה אבל אם אינה יכולה היא טהורה אבל הכסות לעולם אב הטומאה היא שכבר נטמאת מרביעית ודוק ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל ומביא מים אחרים במדתם וכו'. אמר המלקט הכי מפ' לה בתוספתא וכתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל וצ\"ע וכי לא נשאר מן המים בבגד ואפשר דאזלינן לחומרא ומש\"ה מתורץ מה צריך להביא מים אחרים ימדוד אותם אם יש רביעית יתר ודוק ע\"כ אמר המלקט עיין על זה בתוס' שם בנדה ושם פ' הגוזל: \n",
+                "<b>שכל הבלוע שאינו יכול לצאת טהור. </b>הא יכול לצאת אפי' ע\"י הדחק טמא ודוקא אם מקפיד עליו להוציאו הכי מסיק רב פפא שם בנדה דהכי ס\"ל לר' יוחנן. ועיין בכלים פ\"ט ס\"ה ששם הבאתי פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשפך באויר. </b>פי' רעז\"ל בתוך הבית וכתב עליו ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל וא\"כ לפי זה צריך לפ' מה שאמר אח\"כ והאהיל על מקצתו ר\"ל כאשר האהיל הבית כמו שפירש הרמב\"ם ז\"ל להדיא ולא כמו שפירש רעז\"ל והאהיל אדם וזה הפירוש שייך לומר אם נפרש נשפך באויר לא איירי בבית אלא תחת אויר השמים ודוק ע\"כ. וכן ג\"כ הגי' הר\"ס ז\"ל בתוך החצר: \n",
+                "<b>נשפך על האסקופא והיא קפטרס </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>בין מבפנים. </b>וכו' מה שפי' רעז\"ל הוא פירש הר\"ש ז\"ל אבל הרא\"ש ז\"ל פירש בין בין פירש דכולה מדרון משני צדדיה בין הצד הפנימי של צד הבית בין הצד של צד חוץ לבית והבית מאהיל עליו טהור אבל אם היה הדם מונח בגומא ומקצתו בפנים הבית טמא: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל יצאו שיער וצפורן שגזען מחליף. אמר המלקט והתם בנדה פריך והרי בשר דגזעו מחליף וטמא ומשני בשר נעשה מקומו צלקת ועוד מסיק התם בלשון שני דאין גזעו מחליף ועיין במ\"ש בפרק ואלו טריפות סימן ב ובפרק העור והרוטב סימן ב': \n",
+                "<b>ובשעת חבורן הכל טמא. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד המת בחוץ. </b>כך הגיהו הרב בצלאל אשכנזי והרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>לפנים והבית מאהיל וכו'. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>שני עצמות ועליהם וכו'. </b>מ\"מ ובהן. במקום ועליהם: \n",
+                "<b>הכניס מקצתן לפנים. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואיזהו דם תבוסה. </b>כך הגי' הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>רבי ישמעאל אומר רביעית בחייו ורביעית במותו וניטל וכו'. </b>כך הגי' הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>רבי אלעזר ב\"ר יהודה אומר וכו'. </b>וכן הוזכר שמו גם כן בפרק קמא דזבין ודוחק לומר שהוא ב\"ר יהודה בר אלעאי מדהזכיר שמו הכא במתני' קודם אביו ושמא הוא רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא דקדמון הוא מדאשכחן בפרק קמא דערלה שאמר רבן שמעון בן גמליאל משמו גם בפרק ג' דמסכת טבול יום פליג תרי זימני הוא ור' עקיבא אליבא דרבי יהושע או שמא אחר קדמון הוא והתימה על הרמב\"ם ז\"ל שכתב בסוף הקדמתו לסדר זרעים ור' אלעזר בן יהודה איש ברתותא לא הוזכר רק בערלה בלבד ממה נפשך קשה אם זה הוא ר' אלעזר בן יהודה הנזכר בערלה א\"כ הרי נזכר גם פה וגם בזבין ובטבול יום כדכתבינן ואם הוא אחר יקשה למה לא הזכירו ומנאו שם במספר חכמי' המשנה בפרקים הקודמים שם לזה וצ\"ע לע\"ד וה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' ר' אלעזר בן יהודה ע\"כ: \n",
+                "<b>זה וזה. </b>דר' עקיבא ור' ישמעאל כך צ\"ל בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>עוד </b>בסוף פירושו של רעז\"ל דסבר ר' יהודה אין דם מבטל דם. אמר המלקט בפ\"ח דמסכת זבחים ובפ' ששי דמסכת חולין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל להוציא את הטומאה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שאם היו פתוחים אע\"פ שחשב על אחד מהן בלבד שיצא ממנו המת הנה כל מה שיש תחת המשקוף המחובר הוא טמא אע\"פ שלא יהי' בזה הפתח רק טפח על טפח: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר וכו'. </b>עיין לקמן פ' מגדל סי' ב' בפי' הרא\"ש ז\"ל שכתבתי גבי ר' יוסי מטהר מפני שיכול להוציאה חצאים וכו': \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. וכן הלכה. אמר המלקט נלע\"ד שצריך להיות ואין כן הלכה שכן הוא בפי' הרמב\"ם ז\"ל וגם בחבורו לא הביא דברי ר' יוסי: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל צ\"ל לא אמרי' שים מה שיתר על ארכו ברחבו וכו': \n",
+                "<b>כיצד. </b>כלומר כיצד חוצץ אבל כיצד מביא לא פירש כאן: \n",
+                "<b>יש בו פותח טפח. </b>לשון הר\"ס ז\"ל פי' בחללו אמנם בכניסתו דהיינו מקום שפתוח לבית אין בו פותח טפח שאם יש בו פותח טפח בכל ענין הבית טמא ולא שייך לומר שדרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס ומפי' הרמב\"ם ז\"ל נראה שמפרש יש בו פותח טפח בכניסתו ונראה שזה ט\"ס כי זה הפי' אי אפשר כלל ובחבורו הגדול כתב המשנה כצורתה וכן כתבה סמ\"ג ובסוף כתב ומכאן אתה למד כל שיש בו פותח טפח ואין ביציאתו טפח שמטמא באהל מלמעלה וצריך לחלק בין זה לארונות כמו שחילק רבינו משה עכ\"ל משמע מדברו שאין בכניסתו כלל פותח טפח שאם יש בכניסתו פותח טפח מה חדוש אתא לאשמועי' לומר מכאן אתה למד וכו' ע\"כ. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל בס\"א ל\"ג שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס לא ברישא ולא בסיפא ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל דכזית מן המת פתחו בטפח. אמר המלקט אבל ביותר מכזית קתני בתוספתא דבעינן שיהא בו ד' וגם ביציאתו ארבעה וכדתנן נמי לעיל גדול מכזית כמת: \n",
+                "<b>עוד בפירושו </b>ז\"ל ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא דטומאה בוקעת ועולה מן הביב לבית וכו' עד סוף הדבור. אמר המלקט אבל אם טומאה בבית מה שבתוכו טהור דחוצץ בפני הטומאה כיון דיש בו רוחב אין הטומאה בוקעת לתוכו כדתנן לקמן בפט\"ו טומאה בבית כלים שבחצץ אם יש במקומן טפח על טפח על רום טפח טהורים ואם לאו טמאים. \n",
+                "<b>עוד בפירושו. </b>ז\"ל ואין ביציאתו פותח טפח לחנם נקט וכו' אמר המלקט אלא אגב דתני בתרי באבי קמאי ויש ביציאתו ואין ביציאתו תניי' נמי הכא. ועיין לקמן בפ' כוורת סימן י\"ד: \n",
+                "<b>אחד חור וכו'. </b>ופירשו תוס' ז\"ל ארישא קאי דאיירי בביב שהוא קמור תחת הבית וקמ\"ל אע\"פ שנעשה ע\"י מים או שרצים ע\"כ. וז\"ל החכם הר\"ס אוחנא ז\"ל אחד חור שחררוהו וכו' הכא משמע בחור שחררוהו מים שיעורו להביא טומא' ובפי\"ג קתני סתמא דמתני' חררוהו מים או שרצים וכו' שיעורו מלא אגרוף וכן בפי\"ז מכלים קתני סתמא דמתני' מאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו כמלא אגרוף גדול וכו' ודוחק הוא להעמיד אותם המשניות אליבא דר' יהודה דקאמר הכא ומודה בשקיפים ובסלעים פי' שיש בהם מלא אגרוף ויש לחלק בין חור דהכא למאור דהתם דהכא איירי בחור שהוא כמין ביב דאיירי בי' מתני' דהכא א\"נ בחור שאינו למאור והתם איירי במאור שנכנסת ממנו האורה והתם בעי מלא אגרוף כיון שנעשה מאליו וכן פי' רבינו שמשון דחור דהכא אביב קאי והרמב\"ם ז\"ל כתב שתיהן בחבורו ולפי זה מוכרח לחלק בין זה לזה כנ\"ל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>מרבך. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל מלשון מורבכת תביאנה שהוא לשון סדור אבל הרא\"ש ז\"ל נראה דגריס מדבך בדלי\"ת שפירש מדבך שורה כמו נדבכין די אבן גלל והכי איתא הגירסא ר\"פ הישן בגמ' וברש\"י. והכי איתא נמי הגירסא במכילתא שהובאה בילקוט פ' משפטים סימן שמ\"ה בפסוק כי תצא אש וכן הי' נראה קצת ג\"כ מן הערוך בערך סוור אבל בערך רבג גריס מרבג ס\"א מרבך ופי' מרבג כמו בנין אבנים זה על גב זה כדתניא בריש תורת כהנים ספ\"ד לענין זריקה יכול שיהא זורק ורובג פי' שיתן אחד על אחד כמו מרבג של אבנים ע\"כ: \n",
+                "<b>סואר. </b>אית דגרסי צבר של קורות לשון צבורות זו ע\"ג זו הר\"ש ז\"ל וכן כתב ג\"כ הרב בעל הערוך ז\"ל. והכי נמי איתה לגירסא בירושלמי דשבת פ' במה טומנין אבל בבבלי דשבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ\"ה) ובסוכה ר\"פ הישן ובביצה פ' המביא דף ל\"א. ובתוספתא ביום טוב פ' שלישי ובפ\"ד דנזיר דף כ\"ו כמו גרסתינו דהכא: \n",
+                "<b>ומודה בשקיפים ובסלעים. </b>בר\"פ שני דסוכה מייתי לה בשם ברייתא דקאמר תניא נמי הכי. והלשון שם בשקיפין ובנקיקי הסלעים ואפ\"ה כתבו שם התוס' ז\"ל שהיא משנה שלימה ע\"כ. ופי' שם רש\"י ז\"ל בשקיפין סלעים הנופלים ומתפרקין ברוח ויש חור גדול במקום עקירתם: נקיקי בקיעין ע\"כ. \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. דמודה ר' יהודה שאפי' נעשה מאליו מביא את הטומאה. אמר המלקט דהכי אמר ר' יהודה אההיא דחצרות היו בירושלים וכו' דבפ\"ג דמסכת פרה תני עלה ר' יהודה אומר לא היו מביאין דלתות אלא שוורים והא שוורים אהל שאינו עשוי בידי אדם הוא אלא ודאי במלא אגרוף דהיינו יותר מטפח מידה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מגדל שהוא עומד וכו'. </b>ופירש בערוך בלשון ראשון מגדל שהוא עומד באויר פי' תיבה ארוכה כמגדל תלוי' בחבלים ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר מחצה למחצה. </b>פי' דכלים שבחצי עוביו שהן לצד תוכו טמאים ודוקא עומד באויר אבל אם הי' עומד בבית הא אמרי' בסיפא טומאה בתוכו הבית טמא וכיון שאני רואה כאילו הטומאה בבית לא הוה ר' יוסי אומר מחצה למחצה שהרי הטומאה באה לו מכל צד אבל משום מילתייהו דרבנן אין חילוק בין עומד באויר ובין עומד בתוך הבית והיינו דקתני בתוספתא מגדל שהוא עומד בין בבית בין באויר וטומאה בתוכו כלים שבעביו טהורים טומא' בעביו כלים שבתוכו טהורים ר' יוסי אומר מחצה למחצה ור' יוסי לא קאי אלא אעומד באויר הרא\"ש ז\"ל אבל הר\"ש ז\"ל פי' דבין בבית בין באויר דקתני בתוספתא לאו בתוך הבית דוקא דהא קתני סיפא דתוספתא הי' עומד בתוך הבית מכלל דרישא לאו בתוך הבית עסיקי' אלא עומד ע\"ג הבית או בבית שאינו מקורה ע\"כ. ומצאתי כחוב טומאה בבית מה שבתוכו טהור פי' ה\"ר מנחם ז\"ל זהו אליבא דרבנן אבל אליבא דר' יוסי נכנסת מבית למגדל כי היכי דנכנסת מתוכו לעביו ומעביו לתוכו. אמר יצחק אין זה הכרח דילמא ע\"כ ל\"ק ר' יוסי אלא בדבר שהוא מגוף המגדל ואפי' בגוף המגדל לא קאמר אלא למחצה ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל וטעמא דמה שבתוך המגדל טהור שאין דרך וכו' כך צ\"ל: \n",
+                "<b>טומאה שם הבית טמא. </b>אע\"פ שאין שם פותח טפח לפי שדרך טומאה לצאת ואפי' בינו לבין הארץ בינו לבין הקורות משום דבוקעת ועולה בוקעת ויורדת ונכנסת לחלל המגדל ויוצאה דרך פתחו לבית. ובלבד שלא תהא טומאה כנגד עובי הדפנות לא למעלה מן הדפנות ולא מלמטה דא\"כ לא היתה מתפשטת בבית אחר דליכא פותח טפח לא למעלה ולא למטה כדמוכח בתוספתא הר\"ש ז\"ל. וז\"ל הראב\"ד ז\"ל שם בהשגות כלים שבין המגדל ובין הארץ שבינו ובין הכותל וכו' אמר אברהם לא כל הענינים שוין כשהכלים בינו ובין הארץ או בינו ובין הקורות די להם באותו פותח טפח להביא את הטומאה לכלי שבאמצע אבל כשהכלים בינו ובין הכותל לא תביא להם טומאה באותו חלל טפח בלבד עד שיהא ג\"כ פותח טפח או מלמעלה או מלמטה ע\"כ וכתב עליו מהרי\"ק ז\"ל ורבינו לא חשש לפרש מפני שדבר פשוט הוא ע\"כ: \n",
+                "בסוף פירושו של ר\"ע ז\"ל שלא תטמא כל אשר בבית. אמר המלקט דטומאה רצוצה בוקעת ועולה. ופי' הר\"ש ז\"ל טומאה רצוצה פי' דחוקה שם בלא אויר מלשון ויתרוצצו תרגומו ודחקון ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תיבת המגדל שיש בה פותח טפח. </b>כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>ור' יוסי מטהר. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל נראה דר' יוסי פליג נמי ארישא היה עומד בתוך הבית טומאה בתוכו הבית טמא דחד טעמא הוא לתרווייהו. ותימה דליפלוג נמי ר' יוסי אמתני' דלקמן פ\"ז המת בבית ובו פתחים הרבה כולן טמאים ואפשר דר' יוסי מודה במת שלם דאין דרך לשרפו או לחלקו לחתיכות ומיהו קשיא לן הא דא\"ר יוסי לעיל פ\"ג השדרה והגולגולת כמת ולא אמרי' יכול לשרפם או לחסרן משיעור טומאתם ואפשר דר' יוסי לדבריו דת\"ק קאמר דקאמר ת\"ק גדול מכזית כמת וקאמר ליה לדידי דוקא מת שלם מטמא הפתחים לדידכו אודו לי מיהת דדוקא שדרה וגולגולת אבל לא גדול מכזית ע\"כ ומצאתי כתוב כ' ה\"ר מנחם ז\"ל דאפי' לר' יוסי שדרה וגולגולת דינם כמת ע\"כ עוד מצאתי כתוב כתב ה\"ר מנחם על מה שפי' הרא\"ש ז\"ל ונראה דר' יוסי פליג נמי ארישא אע\"ג דפרשינן לעיל דלדידי' כשיהיה טומאה בבית מה שבתוכה טמא היינו טעמא שהוא בטל עם הבית אמר יצחק נדחק לפ' כן כדי שלא יקשה לו פי' הרא\"ש ז\"ל ונ\"ל דיש חילוק כמו שכתבתי למעלה במתני' ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עומד בתוך הפתח ונפתח לחוץ טומאה בתוכו הבית טהור. </b>שם בחולין פ' העור והרוטב מייתי דתני עלה דמתני' ור' יוסי מטהר ומפ' דר' יוסי קאי אמאי דקאמר ת\"ק בסיפא טהור וטעמא משום דנקט ברישא יש בה פותח טפח הא אין בה פותח טפח אפי' העמידה בפתח ופתחה לחוץ הבית טמא משום דטומאה טמונה בוקעת והוי כאילו מוטלת בקרקע הבית והבית מאהיל עליה וקאמר דלאו מילתא היא דטומאה טמונה אינה בוקעת. ומצאתי מוגה נ\"א העמידה בתוך הפתח ופתחה לחוץ: \n",
+                "<b>טומאה בבית מה שבתוכו טהור. </b>היא גירסת הר\"ש ז\"ל וכן ג\"כ מצאתי הגירסא שם בחולין אמנם הרמב\"ם ז\"ל גריס בפירושו וגם בפי\"ח מהט\"מ טמא וגם ה\"ר יצחק ן' גיאת ז\"ל גריס טמא שהוא טמא בטומאת הבית ואין הבית טמא בטומאתו. והרא\"ש ז\"ל כתב וז\"ל הרב ר\"ש ז\"ל הגי' כאן וכן ג\"כ הגי' בפ' כוורת בבבת היתה עומדת בתוך הפתח וכו' טומאה בבית מה שבתוכה טהור שדרך הטומאה לצאת וכו' ע\"כ וקשה דלא שייך למיתני שדרך הטומאה לצאת גבי טהרה דדוקא גבי טומאה שייך האי לישנא דחזינא לטומאה כאלו היא עתה במקום שסופה לצאת דרך שם אע\"פ שיש דבר הנפסק ונ\"ל לקיים גי' הספרים הכא ולקמן בפ' כוורת דמיירי כגון שהמגדל והכוורת ממלאין כל הפתח ואין פ\"ט מכל צד לא למעלה ולא למטה ולא מן הצדדין ואין מקום לצאת הטומאה הלכך הטומאה בוקעת ויוצאת דרך דופני המגדל והכוורת מידי דהוה אפתחי הבית בזמן שהם נעולים: \n",
+                "<b>בזמן שיש שם פותח טפח. </b>שהמוכני פתוח למגדל טפח א\"נ דחלל המוכני שהטומאה וכו' כך צ\"ל בפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>ואינה יוצאה והמגדל בא במדה. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בש\"א הכל טמא. </b>ומיירי שיש בעין טפח על טפח דאי לאו הכי אפי' טומאה בעין התנור טהור כדתנן בפ\"ח דמס' כלים הרא\"ש ז\"ל גם הר\"ש ז\"ל פי' בפירוש כתיבת יד ישן שבא לידי וז\"ל ודוקא כשיש בעינו פותח טפח פליגי דאי ליכא פותח טפח לכו\"ע טהור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היתה שלימה בה\"א וכו'. </b>כעין משנה זו שנינו פ\"ט דמסכת כלים וצריך לתת טעם אמאי איצטריך תנא לאשמועינן פלוגתא דב\"ש וב\"ה וחזרת ב\"ה כאן ושם. ועי' במ\"ש שם בכלים פ\"ט סי' ב' בשם מהרי\"ק ז\"ל דלפירוש הרמב\"ם ז\"ל לא הוו תרתי בחד עניינא. ולקמן ברפ\"ח כתבתי בשם הרא\"ש ז\"ל דמיירי שאין הטומאה תחת הקדרה אלא מן הצד: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל צ\"ל שהוא מציל על אוכלין ומשקים וכלי חרס שבעלי' ושבתוכי דלנפשי' בלבד וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם פינם לכלי אחר. </b>כך הגי' הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם פנתה. </b>מ\"מ ואם פינתו: \n",
+                "<b>חזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש וכו'. </b>תימה אמאי חזר תנא לשנות דחזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש דודאי דלב\"ה קודם חזרה הכל טהור הלגין והמשקין וכן האשה והעריבה והבצק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלי גללים. </b>של צפיעי הבקר אבל כלי שיש הן בכלל כלי אבנים: \n",
+                "<b>שהכל נאמנים על החטאת. </b>ירושלמי דשבת פ' במה מדליקין ד' ה תניא רשב\"ג אומר הלכות הקדש וחטאות והכשרות הן הן גופי הלכות ושלשתן נמסרו לעמי הארץ הלכות הקדש דתנינן בפ' בתרא דחגיגה אם אמר הפרשתי בתוכה רביעית קדש נאמן. חטאות דתנינן הכל נאמנין על החטאת. הכשרות דתנינן בר\"פ בתרא דמכשירין על כולן עם הארץ נאמנין לומר טהורין הן ע\"כ: \n",
+                "<b>ומצילין עם דפנות אהלים. </b>ופי' הר\"ש ז\"ל דוקא אצל דפנות אהלים מצילין כגון דפנות בית ולא אצל דפנות שאינם אהלים כגון דפנות גנה וחצר ואפי' באהלים בלא דפנות אין מצילין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל צ\"ל אבל נסר וסרידה שאין לה גפיים דלאו כלים נינהו וכו'. אמר המלקט כדתנן בפרק ח' ובפרק ט\"ו דמסכת כלים: \n",
+                "<b>שאין הכלים מצילין עם דפנות אהלים. </b>בא ליתן טעם לתרתי בבי קמייתא הא דבאר חלקה וכוורת פתוחה טמא לפי שאין דפנות לאהלים והא דנתן עלי' נסר חלקה או סרידא שאין לה גפיים טהור לפי שכך היא הקבלה דדוקא כלים הוא דאין מצילין עם דפנות אהלים עד שיהא להן דפנות אבל דבר שאינו כלי מציל אע\"פ שאין לו דפנות הרא\"ש ז\"ל ובתוספתא תניא ר' יהודה אומר משום ר' יהושע כשם שהכלים מצילין עם אהלים שיש להם דפנות כך מצילין עם אהלים שאין להם דפנות בד\"א בכלי שיש בו טפח על טפח אבל בכלי שאין בו טפח על טפח אינו מציל וכתב הר\"ש ז\"ל מתני' דלא כר' יהודה א\"נ מתני' בכלי שאין בו טפח ע\"כ: \n",
+                "<b>היה לה חצי טפח מכאן. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל בלשון ראשון שכגון שהיה חצי טפח מצד זה של הבור ומצד אחר של הבור חצי טפח אינו דופן עד שיהא לו טפח גובה סביב ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל מיירי שאין בה דפנות טפח. אמר המלקט אבל אם יש בה טפח מצלת אע\"פ שהבור חלק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד כפישה. </b>פי' או כל כלי שאינו מקבל טומאה או פשוטי כלי עץ או גולמי כלי מתכות וכן כל אותם השנויין ברפ\"י דמסכת כלים ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פכ\"א כיצד כלי מהם שיש לו דופן טפח שהניחו ע\"ג יתדות וכו'. והדפוסים שכתוב בהן כלי מיחם טעות גמור הוא: \n",
+                "<b>על יתדות מבחוץ. </b>סמוך לכותל שלא תהא משוכה ואם היתה פחות מטפח פלוגתא בתוספתא ר' עקיבא אומר מצלת וחכמים אומרים אינה מצלת ואבא שאול ס\"ל בתוספתא דדוקא בקדרה תלויה בקורה פליגי ולא בנתונה ע\"ג יתדות. הר\"ש ז\"ל. ופי' הרמב\"ם ז\"ל כפישה שהיא נתונה על היתדות מבחוץ כגון שיש בכפישה דופן טפח והניחה ע\"ג יתדות חוץ לאהל וסמך פיה לדופן הבית או האהל והיתה טומאה תחתי' כלים שבתוכה טהורים אבל אם סמך פי כפישה זו או פי כלי זה שיש בו טפח לכותל חצר או גנה אינו מציל לפי שאינם כותל אהל ולפיכך כלים שבתוך הכלי טמאים שהרי האהילו על הטומאה ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם היה כותל חצר או כותל גנה אינו מציל. </b>פי' הרב ר' מנחם לפי שאינם דפנות אהלים ול\"ד לכותל הבור דחשיב דפנות אהלים כיון שהבור משמשין בו תשמיש הבית ע\"כ: \n",
+                "<b>וקדרה תלויה בה. </b>עי' בפי' הר\"ש במתני' דבראש פירקין דבסמוך: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נעשין אהלים. </b>כן צריך להיות בפירוש ר\"ע ז\"ל והגי' הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל אהלים במ\"ם: \n",
+                "<b>הנדבך. </b>בערוך הביאו בערך נרווד ופי' מטה שנושאין בה המת וי\"א כמו ארון של מת שנושאין במוטות ע\"כ. וכן כתב הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל שמצא בספרי כתיבת יד. ועל הפירוש שהביא רעז\"ל נדבך אבן רחבה וגדולה כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה כי אבן אחת אינה נקראת נדבך אלא שורה של אבנים נקראת נדבך ע\"כ: \n",
+                "<b>כלים שעל גביו. </b>פי' ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל ר\"ל כלים שהם כנגד הטומאה ע\"כ אמר המלקט בהדיא כתב הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ב דהלכות טומאת מת בהפך וז\"ל ואם היו כלים על גביו אפי' שלא כנגד הטומאה טמאים ע\"כ. והאי בבא פירושא דאבל לא לטהר ואדסליק מיניה מפ' ברישא: \n",
+                "<b>כלים שתחתיו טמאין. </b>אפי' שלא כנגד הטומאה כאילו נתונים באהל המת דלטמא נעשין אהלים: \n",
+                "<b>ור' אליעזר מטהר. </b>ר' אליעזר פליג גבי אדם דנעשה אהל לטהר והה\"נ גבי סיפא בנתון ע\"ג כלים דפליג כדמוכח בתוספתא וזהו ג\"כ מה שכתבו תוס' ז\"ל שם פ' לא יחפור דר' אליעזר ס\"ל דנעשה אהל לטהר אפי' נדבך שהוא נתון ע\"ג כלים אפי' כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה ולרבנן אינו נעשה אהל אלא כשהוא נתון ע\"ג אבנים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והגיף אחד מהן את הדלת וסמכו במפתח. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אחד מן הנושאים או זולתו אם היה אפשר שהפתח יתקיים נעול ולא יפתח אפי' הסיר זה המחזיק ידו מן המפתח הנה הבית טהור ואם כשיסיר ידו מן המפתח לא יעמוד הדלת הנה הוא טמא לפי שנמצא שאדם זה הוא שחצץ בפני הטומאה ואדם וכלים מביאין ואין חוצצין ע\"כ וק\"ק לע\"ד לפי פירושו ז\"ל תיפוק לי משום מפתח ואפשר לומר דהוא ז\"ל ס\"ל דמפתח כיון דמשמש עם הדלת המחובר לקרקע לא חשיב כלי וחוצץ אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו בלתי עזר האדם המחזיק: \n",
+                "<b>אם יכול הדלת וכו'. </b>בתוספתא ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר אע\"פ שנפתחה הדלת הבית טהור לפי שלא נטמא המפתח. ומכאן יש קצת ראיה למה שתרצתי לפי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>שהם נתונים בחלון. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>אם יכולין הגרוגרות וכו'. </b>מיירי בגרוגרות שלא הוכשרו שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וכתב הרא\"ש ז\"ל ובפ' לא יחפור בעי האי חבית ה\"ד אי פומה לבר היא גופה תיחוץ דאין כלי חרס מיטמא מגבו ומשני דפומא לגאו א\"נ בחבית של מתכת ותימה לי דכלי גופי' שהוא טהור חוצץ ודבר אחר העומד ע\"י כלי טהור אינו חוצץ וכל אלו הלכות הן דהא אהל של פשתן ועור אע\"פ שהוא טמא חוצץ ומדבך הנתון על כלי גללים אינו חוצץ אע\"פ שהכלי עצמו חוצץ עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>בית שחצצו בקנקנים וטח בטיט אם יכול הטיח. </b>כך הגיהו הרב בצלאל אשכנזי והרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד כותל שהוא לאויר. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שעביו של הכותל פתוח לשמים והגג סמוך לקיר לא מורכב עליו וכן בחבורו שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כותל שבין שני בתים וכו' מחצה למחצה שניהם טמאים. </b>בתוספתא רבי אליעזר אומר שורפים עליהם את התרומה ואין חייבים עליהם על טומאת מקדש וקדשיו: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר כל המעזיבה לעליה. </b>בתוספתא ומודים חכמים לרבי יהודה בשתי מערות זו על זו שגג של תחתונה כל הקרקע לעליונה כמו לר' יהודה כל המעזיבה לעלי'. עוד תניא בתוספתא מעזיבה שהיא לאויר העולם פי' שאין עלי' על גבה וטומאה בתוכה מחצי' ולמטה הבית טמא והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טהור מחצי' ולמעלה הבית טהור והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא מחצה על מחצה הבית טמא והעומד מלמעלה ר\"מ מטמא ור\"ש מטהר רבי יהודה אומר כל המעזיבה לבית כיון שאין עלייה על גבה וכן היה ר' יהודה אומר כל המעזיבה תשמיש לעלי' בשיש עלי' על גבה ופי' הר\"ש ז\"ל רבי מאיר ורבי יהודה לטעמייהו אזלי ור\"ש מטהר הוא חכמים מטהרין דמתני' דלעיל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל ומחיצה שהיא דקה כקליפת השום. אמר המלקט של סיד או של טיט: \n",
+                "<b>ותחתיה כקליפת השום </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>רואין את הטומאה כאילו היא אוטם. </b>ואין יוצאה הטומאה לבית אלא בוקעת ועולה כנפש אטומה כך פירשה הר\"ש ז\"ל והקשה עליו הרא\"ש ז\"ל חדא שדוחק לומר דסתם משנה כר' יהודה ועוד דקאמר רואין את הטומאה כאילו היא אוטם ואין יוצאה הטומאה לבית אלא בוקעת ועולה דלא מצינן לטומאה שבוקעת ועולה שלא תהא גם בוקעת ויורדת וא\"כ הבית טמא גם גבי נפש אטומה תנן שהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ופירשה הוא ז\"ל כפי' הרמב\"ם ז\"ל דמיירי שהטומאה בקורה המשוקעת בבנין ולא אמרי' ידון מחצה על מחצה אלא כשהטומאה בבנין הכותל כדאיתא בתוספתא היה אחד סלע ואחד בנין של בנין נידון מחצה על מחצה ושבסלע נידון כקליפת השום והקורה דינה כדין הסלע הלכך אם תחתי' במקומה שהיא רואה פני הבית יש על גבה כקליפת השום ויש בה חלל טפח הבית טמא וגם העומד למעלה טמא ואם אין במקומה חלל טפח רואין אותה כאילו היא אוטם ובוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואינה נכנסת לבית ע\"כ וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל כאשר אין בה פותח טפח לא תטמא הבית אבל נחשוב הטומאה כאילו היא במקום סתום אשר לא תטמא זולת מה שיהיה כנגדה בעליונות ושפלות ע\"כ: \n",
+                "<b>בין כך ובין כך הבית טמא. </b>אפילו אין שם טפח על טפח והעליה טהורה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ידון כקליפת השום. </b>כך מצאתי כקליפת. הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל צ\"ל ומש\"ה קרי לי' במתני' דלעיל כותלי המשמש את הבית: \n",
+                "<b>ועליהם כקליפת השום טהורים. </b>ובתוספתא משמע לר' יהודה דכל דין זה כשהכותל עב יותר מששה טפחים אבל פחות מכאן נידון מחצה על מחצה כמו ששנינו בכותל שבין שני בתים: \n",
+                "<b>טומאה בכותל וכלים בבתים ועליהם. </b>מצאתי מוגה ועליה דקאי אטומאה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלים שתחת הפרח טהורים. </b>הכא איירי בעמוד העומד ברה\"ר וכולי' לשון רעז\"ל אמר המלקט כתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל כך מוכרח מכח הסיפא ע\"כ אבל הרמב\"ם ז\"ל בר\"פ בתרא דהלכות טומאת מת כתב עמוד העומד בתוך הבית וכו': \n",
+                "<b>הטומאה והכלים שתחת הפרח. </b>כלומר טומאה רצוצה תחת הפרח אם יש שם פותח טפח בעודף טמאים הכלים כדתנן לקמן רפט\"ז ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח. הר\"ש ז\"ל. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים מצאתי הטומאה בכלים שתחת הפרח [א\"ה וכן נראה שהיא גירסת הר\"מ בפירושו ע\"ש.]: \n",
+                "<b>פרדסקים. </b>עמודים חלולים וטומאה תחת אותם עמודים ולאו בטומאה בתוכן מיירי דא\"כ אפילו הדלת מוגף הוא והבית טמא שסוף הטומאה לצאת אלא בטומאה תחת העמודים הר\"ש והרא\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' וז\"ל בפ' בתרא דהלכות טומאת מת שני פרדסקים זה בצד זה או זה על גב זה וטומאה מונחת באחת מהן ונפתח הוא והבית טמא וחבירו טהור היתה טומאה רצוצה בתוך הבנין רואין את הפרדסקים כאילו הן אטומין וידון מחצה למחצה ע\"כ ומה שאנו מחשיבין אותו כאטום התועלת היא כדי לידון מחצה על מחצה שנכנס גם חלל הפרדסקין מחשבון החצי כאילו היה בנוי כולו כמו שהאריך הרמב\"ם ז\"ל בפירושו למשנתינו: \n",
+                "<b>ורואין את הפרדסקין כאילו הן אוטם. </b>כך צ\"ל. עוד הביא שם הרמב\"ם ז\"ל תוספתא בלשון הזה חור גדול שבעובי הכותלים שדרך בני אדם לעשותו לתשמיש והוא הנקרא פרדסיק שהיתה הטומאה מונחת בתוכו ויש עליו דלתות סגורות הבית טהור ע\"כ ומצאתי כתוב בכתיבת יד פרדסיק כזאנא בערבי ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכל העליות שעל גבה טהורות. </b>דמעזיבה של עליה התחתונה חוצצת כך צ\"ל בפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>כותל שונית </b>כצ\"ל לפי הפירוש שהעתיק רעז\"ל. ואית דגרסי שנית או שנות וה\"ר יהוסף ז\"ל ג\"כ הגי' שנות וכתב כן מצאתי. ואני שמעתי מפי הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל בילדותי בהיותי לומד בישיבתו נוסחא אחרינא שנותית ופי' דהיינו כותל שהוא נוטה ליפול בערבי מתנייא [א\"ה עי' ברב אלפסי ב\"מ פרק המקבל שכ' וז\"ל פי' משוניתא גמא ויש שפירשי בנין גבוה וכו' וי\"א שהוא בנין ונקרא מסואה בל' ישמעאל ע\"כ.]  וגם אחר זמן רב עתה בזקנותי מצאתי אותו מנוקד בכתב ידו ז\"ל שְנוּתִי הנו\"ן בנקודת שורוק והתי\"ו בנקודת חירק והיא גירסת הרמב\"ם ז\"ל ופירושו שהוא מפ' כותל שנותי יקרא כותל שנתנוהו על כותל אחר והיו שני כותלים קרובים מאד והיתה הטומאה דחוקה ביניהם ע\"כ. אבל הראב\"ד ז\"ל שם בהשגה מפ' דקאי אמאי דקתני ברישא וכל העליות שעל גבה טהורות וז\"ל ואין הכותל הטמא כותלה אמר אברהם השמיט סוף המשנה דומה שלא נתגלית לו כותל שני טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואית דגרסי כותל שנית כו' ומה שפי' בה הרב היוני הבל ורעיון רוח עכ\"ל ז\"ל ואולי שמה שכתב שהוא הבל ורעיון רוח כוון על הפירוש שפי' הר\"ש ז\"ל שהוא ג\"כ פי' הרא\"ש ז\"ל וגם רעז\"ל: \n",
+                "<b>טומאה בוקעת ועולה. </b>אם יש טומאה תחתיו אין הכותל  ההוא מטמא כל סביביו לחי שהכותל ההוא נעשה עב וחזק שאין שם חלל טפח. כך צ\"ל בפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>סמך לה סוכות טמאות. </b>מה שפי' בה רעז\"ל דאנפש אטומה קאי הוא פירוש הרמב\"ם ז\"ל והשיג עליו הראב\"ד ז\"ל בפ\"ז מהל' טומאת מת וס\"ל דמתני' כפשטה מתפרשת ושאין הסוכה טמאה אלא כשיש במקום הטומאה טפח על טפח שנעשית הסוכה דופן הקבר ומטמאה במגע מכל סביביה ולא באהל אא\"כ הקבר פתוח אלי' או שתהא הסוכה סתומה שלא יהא לה פתח כי אז נעשית כגולל לקבר אבל בנפש אטומה כיון שהנוגע בנפש מן הצדדין טהור אף הסוכה הסמוכה לה טהורה במגעה ובאהלה מתוכה בין שיש לה פתח לסוכה בין שאין לה ע\"כ. וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל דלרבינו ז\"ל דמפרש דקאי אנפש אטומה משום דמסיים בה ר' יהודה מטהר קתני לה דאילו אהי' בה טפח על טפח לא פליג ר' יהודה ע\"כ והרא\"ש ז\"ל פי' וז\"ל טמאות שהקבר מאהיל לתוכן כי קבר סתום מטמא כל סביביו כאהל ור' יהודה מטהר לטעמי' דשדי כל הכותל בתר בית הכא נמי שדינן ליה בתר נפש ע\"כ והוא קרוב לפי' הר\"ש ז\"ל וז\"ל דכותל נפש בתר קבר שדינן ליה כדקאמר לעיל כל הכותל לבית ע\"כ. ועי' במה שכתבתי בפ\"ג דפרה סימן ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל שפועי אהלים כאהלים. </b>בפ\"ק דסוכה תנן העושה סוכתו כמין צריף או שסמכה לכותל ר' אליעזר פוסל מפני שאין לה גג וחכמים מכשירין ומפרש התם בגמרא דטעמייהו דרבנן משום דס\"ל דשפועי אהלים כאהלים ע\"כ ואליבא דר' נתן דאמר התם דר' אליעזר הוא הפוסל אע\"ג דהלכתא כותי' ניחא קצת אי נימא דמתני' דלא כר' אליעזר אבל לחכמים שבדורו דאמרי' התם דפליגי עלי' בברייתא וס\"ל דד\"א הוא המכשיר וחכמים הם הפוסלין קשה דמי נימא דמתני' דלא כרבנן ועוד דקשה הלכתא אהלכתא דבההיא דסוכה קיימא לן דהלכה כמאן דפסול משום דשפועי אהלין לאו כאוהלים והכא סתמא תנן כל שפועי אהלים כאוהלים וצ\"ע לע\"ד ולא מצאתי מי שדבר בזה אם יש לחלק כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד בשם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועיין במ\"ש שם בסוכה פ\"ק סימן י\"א: \n",
+                "<b>וכלה עד כאצבע. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל וכלה לצד מטה עד כאצבע ולישנא דמתני' כותי' דיקא דקתני יורד וכלה וכו' וכתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דלענין שבת אמרי' בפ' תולין דכילת תתנים שאין בגגה טפח מותר לנטותה ומותר לפרקה בשבת דלא הויא אהל כיון שאין בגגה טפח לענין טומאת אהל שאני כדאיתא בתוספתא וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>הנוגע בו מתוכו וכו'. </b>באהל של פשתן מיירי שמטמא טומאת אהלים ומקבל טומאה אע\"ג שהוא נטוי לאהל ותורת בית עליו לענין לחוץ בפני הטומאה וכיון שהוא מקבל טומאה וגם חוצץ בפני הטומאה אין ברו כתוכו הלכך צד פנימי וצד חיצון חשובים כשני כלים צד שכלפי הטומאה כנוגע במת וצד שני הוי ככלים בכלים: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל אין לו כת לפנימי לטמא הנוגע בו. אמר המלקט איני יודע למה לא אמר אין לו כח לטמא הנוגע בפנים כמו שאמר בראש דבריו אין לו כח לטמא הנוגע בחוץ וכמו שהוא בפי' הר\"ש ז\"ל ומשמע דאין לו כח דסוף דבריו דהר\"ש ז\"ל קאי אחיצון ולא אפנימי דוק: \n",
+                "<b>כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו. </b>האהל טמא ממה נפשך ור' נתן פליג בתוספתא דס\"ל דאפילו האהל טהור דאין מצטרפים שני חצאי זיתים לטמא אותו דאם מציל על ידי אחרים כ\"ש שיציל על ידי עצמו. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>מקצתו מרודד על הארץ. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל מקצתו של האהל הנטוי שוכב על הארץ ואין בו שפוע כלל לא חשיב אהל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר מציל. </b>והלכה כמותו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המת בבית ולו פתחים וכו'. </b>מוכח בתוספתא דלענין מאהיל על גביהן קתני כולם טמאין ובפ\"ק דביצה דף י' פי' רש\"י ז\"ל ולו פתחים כולן פתוחין או כולם סגורין ע\"כ ולפי זה נראה דבבא דנפתח א' מהן קאי אכולן נעולין ובבא דחשיב אחד מהן קאי אפילו אפתוחין או אפשר דלא כוון רש\"י ז\"ל בפירושו רק אכולן טמאים דקתני ברישא דבין פתוחין בין נעולים כולן טמאים ומ\"מ בין רש\"י בין הר\"ש והרא\"ש ז\"ל לטעם אחד נתכוונו במתני' שכולן טמאי' מפני שאין אנו יודעין באיזה פתח יוציאנו ודלא מהרמב\"ם ז\"ל שפירש בפי' המשנה וגם שם בחבורו פ\"ז דטעמא הוי משום דכיון שכל הפתחים נעולים הוי כל הבית כקבר סתום שמטמא כל סביביו. ומצאתי שהגי' הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל בש\"א והוא שחשב עד שלא ימות המת. וכתב הרי\"א ז\"ל ס\"א ובה\"א משימות המת. ומאי דקשה אמתני' מההיא משנה דלא יטול אא\"כ נענע וכו' דתנן התם בפ\"ק דביצה נכתב שם בארך ע\"ש: \n",
+                "<b>ומודים בפותח בתחלה וכו'. </b>תניא בתוספתא ר' יהודה אומר הפותח בתחלה בש\"א כשיפתח ד' טפחים ובה\"א כשיתחיל היה הפתח סתום בש\"א כשיתחיל ובה\"א כשיחשוב פי' מתני' דלא כר' יהודה הר\"ש ז\"ל. ומצאתי מוגה ומודים בפותח בתחלה כשיפתח ד' טפחים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בגפיים. </b>בזרועותיה כדאמרינן סוף מפנין מאימתי פתיחת הקבר משעה שחברותיה נושאות אותה באגפי' וצריך לישב משנתינו לאמוראי אחריני דמפרשי התם אביי אמר משתשב על המשבר רב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אין לנפלים וכו'. </b>בגמ' פרק הלוקח בהמה (בכורות דף כ\"ב) מפרש רב הונא כפיקא של צמר ובברייתא פליגי התם דר' מאיר ס\"ל כפיקה של שתי שהיא קטנה משל ערב ור' יהודה אמר כפיקה של ערב [הגה\"ה נראה שמה שפי' רעז\"ל דאין לנפלים הוא סיומא דמילתי' דר' יהודה לא נתברר לא בפי' רש\"י ולא בפי' הר\"ש אלא בפי' הרמב\"ם ז\"ל הכי משמע ואע\"ג דר' יהודה ס\"ל כפיקה של ערב פי' הרמב\"ם בשל שתי דהכי מסקנא דגמ' התם ואחריו נמשך ה\"ר עובדיה ז\"ל:] ור' אלעזר ב\"ר צדוק פליג התם אתנא דמתני' וס\"ל דאע\"ג דלא העגילו ראש כפיקה יש פתיחת הקבר משיפתח רחמה כ\"כ שיראו בתוך רחמה טפיפיות פי' כפרדה זו שכשהיא כורעת להטיל מימיה כורעת יותר משאר כל בהמה וחיה ומתוך כריעתה נפתח רחמה מאד ונראין קמטין ברחם כמין פיקה מתוך פיקה והיינו תרי זימני פי פי דטפיפיות כלומר פיקה פיקה והתם במסקנא אמר רבי יוחנן פיקה של אשה כשל שתי פיקה של בהמה כשל ערב כמו שכתבתי בפרק בהמה המקשה סימן ג'. ופיקה גדולה של סקאים כדתניא גוש הבא מבית הפרס ומארץ העמים שיעורו כפיקה גדולה של סקאים וכו' כמו שכתבתיו ריש פרק ה' דמסכת טהרות. ובתוספתא איכא תנא דסבירא ליה דאין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם וכמו שכתבתי בשם תוס' ז\"ל בפרק בהמה המקשה סימן ג'. ורבי מאיר נמי הכי סבירא ליה במתני' דבסמוך וכן ר' ישמעאל כמו שאכתוב בס\"ד. ומצאתי בתשובות הרא\"ש ז\"ל ריש כלל שלשים הא דגרסי' במדרש פרה המת בבית הבית טהור יצא הבית טמא פירושו הוא מאי דתנן הכא במתני' והכי קאמר המת בבית דהיינו בבטן האשה הבית טהור פירוש האשה טהורה יצא ממנו האשה טמאה כן פי' ה\"ר אלעזר הקליר המדרש הזה בפנים אחד עכ\"ל ז\"ל בקיצור: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל דבעודו במעי אמו לא נטמא אע\"פ שנפתח הקבר דאין דרך טומאה ליכנס ועוד דטהרה בלועה אינה מיטמאה כך צ\"ל. וספר אחר דטומאה בלועה אינה מטמאה ושניהם נכונים: \n",
+                "עוד בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. דר\"מ ס\"ל אע\"פ שנפתח הקבר אין מטמא עד שיצא לאויר העולם. אמר המלקט כר' ישמעאל דאמר בפרק בהמה המקשה כו' וכתב הר\"ש ז\"ל והשתא הא דפליגי ר' ישמעאל ורבי עקיבא בנפתח הקבר פליגי אבל לא נפתח לכ\"ע טהור דכגופה דמי וכר' מאיר ע\"כ ות\"ק דמתני' היינו ר' יוסי כדמוכת מן התוספתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שהיא מקשה כו'. </b>תוס' בנדה פ' יוצא דופן דמ\"ד כתבו דמתני' מייתי לה בפרק בן סורר ומורה ע\"כ ואני הדיוט לא מצאתי שם רק סיפא דמתני' דיצא רובו וכו' איתא התם בדף ע\"ב וגם הרא\"ש ז\"ל כתב בתוספותיו בספ\"ק דערכין דהתם בפרק בן סורר ומורה מייתי לה אלא ששם היה כתוב יצא ראשו אין נוגעים בו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שיש להם שוליים. </b>עיין במ\"ש ברפט\"ו דכלים ולקמן סימן ג'. ופי' הרא\"ש ז\"ל ונראה דחוצצין דשידה תיבה ומגדל וכוורת ובור אין פירושו כמו אינך דקתני במתני' דכל אינך חוצצין בין כלים וטומאה שעל גביהן או תחתיהן אבל חוצצין דשידה וחבריו אי אפשר לפ' כן דהא לקמן תנן דכוורת אינה חוצצת בפני הטומאה שתחתיה או על גבה ופי' ר\"ש ז\"ל אע\"פ שהכוורת אינה מקבלת טומאה אינה חוצצת כיון דהיא כלי כדתנן בפ' ששי אדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר דאפילו נדבך הנתון ע\"ג כלי אבנים אינו מציל כל שכן הכלי עצמו אבל חוצצין דשידה מיירי בפותח טפח שבין בית לבית או בין עליה לבית כי ההיא דתנן בפ\"ה היתה שלימה בש\"א מצלת על הכל ומיירי שאין הטומאה תחת הקדרה אלא מן הצד עכ\"ל הרב רבינו אשר ז\"ל: \n",
+                "<b>וסדין. </b>תוספות שבת פ' שני דף כ\"ז ע\"ב עלה דמתני' דכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אהלים כתבו דהאי סדינין מיירי בסדינין של משי וקבועים בקרקע שאינם מטמאין אבל סדין של פשתן אע\"פ שהוא מחובר לקרקע מקבל טומאה. ואינו חוצץ ע\"כ. גם שם בע\"א כתבו שהכלים אין מטמאים ואין נעשין אהל המת במחובר ע\"ש: \n",
+                "<b>ועדר בהמות. </b>כשהן עומדות ולא מהלכות וראשו של זה בין רגליו של זה והה\"נ בהמה אחת ונקט הרבה אע\"פ שאין דבוקם קיים. הרא\"ש ז\"ל. ובערוך גריס אדר בהמה והוא לשון עור כמו אודרייתא דפ' ד' נדרים שהן עורות וכתב הר\"ש ז\"ל ואי גרסי' עיר צריך לומר כגון פחות מחמשה טפחים דלית ביה שיעורא ולא מקבל טומאה א\"נ כדתני' פ' דם חטאת עוצבה שחישב עליה לקצעה טהורה עד שיקצענה ע\"כ: \n",
+                "<b>ומכונות חיה ועוף. </b>כן נראה שהיא גירסת הר\"ש ז\"ל וכן משמע קצת מתוך דברי הרא\"ש ז\"ל שכתב מכונות חיה קיני חיה מלשון מכון לשבתך ע\"כ וכן משמע שפי' הערוך וז\"ל מכונות פי' מקום ששוכנין החיות והעופות ע\"כ. עוד כתב הרא\"ש ז\"ל וז\"ל והרמב\"ם ז\"ל פי' כי שם מכון לחיה ולעופות כשם עדר לבהמה אבל אני לא מצאתי בפי' הרמב\"ם ז\"ל כתיבת יד שהזכיר עוף וז\"ל שם ומכונות חיה קבוץ החיות המדבריות וכמו שיאמר לכלל בעלי חיים הבייתות עדר כן יאמר לכלל החיות המדבריות מכונות חיה ע\"כ גם בחבורו אשר עשה בפי\"ג מהלכות טומאת מת לא הזכיר שם עוף: \n",
+                "<b>והעוף ששכן. </b>שהיה קשור ויתכן דהכא אפילו בלא קשור דל\"ד לעוף ששכן בחלון דבפ' לא יחפור דהתם לענין למעט בחלון שיהיה פחות מטפח משום דבעינן בטול הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>והעושה מקום לבנה. </b>שמחטטת בשבלים מקום דומה לבית לבנה כדי שלא יכהו השמש ובערוך נראה דגריס לבינה ביו\"ד שפירש נותנין אבן על השבלים שמא סובלתם הרוח ע\"כ אלא שבערך מכן נראה שפי' בלשון שני כפי' ראשון שכתבתי: \n",
+                "<b>האירוס והקיסוס. </b>פי' הר\"ס ז\"ל לקמן דקתני חוץ מן הירקות שמנו משמע שכל אלו במחוברים לקרקע עסיקי' ע\"כ: \n",
+                "<b>וירקות המור. </b>כן שמו לפי שהם מרים ויש גורסים חמור והוא אוכל והרמב\"ם ז\"ל פי' לענה. הרא\"ש ז\"ל. ובערוך ויריקת חמור פי' קשואים והן מרים והן פקועות שדה ע\"כ. וכן הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והגזריות. </b>מלשון הגזרה וקירותיה ויש גורסין כסוסטראות ויש כצוצריות ויש כצוצטראות. הר\"ש בשם הערוך ז\"ל: \n",
+                "<b>והגחרים. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שהוא יציאת הכוחל והטייתו מלשון ויגהר ארצה וגחרים כמו גהרים ע\"כ וכן הוא בערוך גחר בחי\"ת אלא שפי' כמו שהעתיק כבר רעז\"ל: \n",
+                "<b>שהן יכולין לקבל. </b>ענפי האילן ואבנים היוצאין מן הגדר יש אויר ביניהם ואם יכולין לקבל. טיט רך שלא יפול באויר שביניהם מצטרפים לרוחב טפח וחוצצים הרא\"ש ז\"ל וכן מצאתי ג\"כ בפי' כתיבת יד לה\"ר שמשון ז\"ל ועי' בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שהן יכולין לקבל מעזיבה רכה. </b>בנמקי יוסף לפירוש הלכות טומאה להרי\"ף ז\"ל כתוב וז\"ל שיכולין לקבל מעזיבה רבה כלומר עפר רב יביאו את הטומאה לראש השני ואם [לאו] לא יביאו וחכמים אומרים מעזיבה בינונית פי' שאינה כ\"כ רבה ויש גורסים רכה בכ\"ף כלומר אע\"פ שהם חזקים אם לא יהיו מדובקים זה בזה שיהיו יכולין לקבל מעזיבה של טיט רכה לא יביאו את הטומאה אע\"פ שהיו מקבלין מעזיבה בינונית עכ\"ל ז\"ל וגם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה רבה בבי\"ת שכן משמע ג\"כ מפי' הרמב\"ם ז\"ל. ומתוך פי' מהרי\"ק ז\"ל שם בפי\"ג מוכח דהרמב\"ם ז\"ל מפ' דשהן יכולין לקבל מעזיבה קאי אכולהו דתנן לעיל ואפילו אעוף ששכן דמש\"ה פי' רבינו דמיירי בעוף קשור וכתב שם הרמב\"ם ז\"ל דאם הם יכולין לקבל מעזיבה בינונית מביאין וחוצצין מן התורה ואם אינם יכולין לקבל מעזיבה בינונית אלא הרי הם נופלים מביאין את הטומאה מדבריהם ואינם חוצצין וכן כל כיוצא בהן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאין להם שוליים ואינם מחזיקים מ' סאה. </b>ואני מצאתי מוגה פה שיש להם שוליים ואינם מחזיקים וכו' וכן בקצת דפוסים וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>שאינם עשויין אהלים. </b>פי' אלא מתוחין בלבד ואין להם שפוע ואין שם כותלים: \n",
+                "<b>מוסף עליהן הרחים של אדם. </b>ולשון הר\"מ שם פי\"ג ורחיים של יד שהרי היא בכלל אבנים ע\"כ וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל שרבינו ז\"ל סובר דמדתנן סתמא ולא חוצצין משמע בכל גוונא אפילו בחור או בחלון שבין בית לבית וקצת סעד לדבריו ממה שמנו בכלל המביאים ואינם חוצצים רחים של יד שאלו יותר ראויין לחוץ בין בית לבית מלהיות אהל ע\"כ. ועיין ג\"כ שם פי\"ז סימן ה':\n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואלו חוצצין ולא מביאין מסכת פרוסה וכו'. </b>הא דחוצצין בטומאה מן הצד כגון שפרוסין על ארובה שבין בית לעליה ואין הטומאה תחת הארובה אבל אם היו פרוסות כנגד המת תניא בפרק העור והרוטב כנגד הנקב טמא שלא כנגד הנקב טהור. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וחבלי המטה. </b>גרסי' בלי יו\"ד אחר הבי\"ת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והמלח. </b>והא דקתני פרק לא יחפור דמלח ממעט בחלון אפשר לומר ולחלק דהא במלח סדומית והא במלח איסתרוקנית א\"נ הא דאיכא קורה והא דליכא קורה והכי משנינן בפרק לא יחפור הר\"ש ז\"ל והאריך עוד להקשות ולתרץ על זה לקמן בפרק העושה מאור ע\"ש: \n",
+                "<b>והדולג. </b>פי' ראשון שהביא רעז\"ל הוא פי' הר\"ש ז\"ל והפירוש השני הוא להרמב\"ם ז\"ל וכותיה הסכים הרא\"ש ז\"ל. ושם פי\"ג דהלכות טומאת מת סתם דבריו כל' המשנה: \n",
+                "<b>וטלית המינפנפת. </b>גרסי' שהיא כמו המתנפנפת כך נ\"ל וגם ברמב\"ם המנפנפת כלשון המשנה: \n",
+                "<b>קשר את הספינה. </b>פי' ה\"ר שמואל ז\"ל וספינה שהיא שטה על פני המים פי' שאם יש מתחתיה מת מצד אחד וטהרה מצד אחר אינה מביאה טומאה מצד זה לצד אחר דלא חשיבא אהל כיון שמתנענעת תמיד וכן כולם וקתני שאם קשרה בדבר המעמידה מביאה את הטומאה ומפ' שמואל בגמ' והוא שקשרה בשלשלאות של ברזל כלומר שקשרה בחוזק עד שאינה מתנענעת וזזה ממקומה וכן דרך כשרוצה להזכיר דבר חזק מזכיר ברזל כמו אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת וכמו נכסי צאן ברזל לפי שהן באחריותו וקשים כברזל ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר וכו'. </b>יש גורסים ר' יהודה אומר וכו' אבל מתוך מה שכתבתי בפ\"ק דעירובין בשם הירושלמי אפילו של כתיבת יד משמע דעיקר הגירסא ר' יוסי ע\"ש וכן נמי בירושלמי דפ' שני דמסכת סוכה: \n",
+                "<b>הבית שבספינה. </b>אי בכלים שבתוך הבית איירי דבר תימה הוא מ\"ט דר' יוסי דאין מביא את הטומאה ודוחק הוא לומר דבעי אהל ביבשה דומיא דמשכן ויש לפרש כגון שהבית בראש הספינה ומאהיל על הכלים שבספינה ועל מת שבים בשעה שמהלכת ועוד יש לפרש דאיירי בכלים ומת במת שבספינה וכגון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה כמו סוכה דבראש הספינה פרק שני דסוכה ולכך לא חשיבא אהל ודוחק. עכ\"ל הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי חביות. </b>של חרס ועי' במ\"ו פ\"ח דכלים: \n",
+                "<b>וכן שני חדרים שהן פתוחין לבית. </b>סתם מתני' כרבי אליעזר ודלא כרבי יהושע דמטהר בחדרים אליבא דר' יהודה הר\"ש ז\"ל פי' דתניא בתוספתא א\"ר יהודה אני אומר דבר אחד והם אומרים דבר אחד אני אומר להם מודה ר\"א לר' יהושע בשתי חביות שפתוחות לתוך הבית שהבית טמא על מה נחלקו על שני חדרים של בית שר' אליעזר מטמא ור' יהושע מטהר והם אמרו לי מודה רבי יהושע לרבי אליעזר על שני חדרים שפתוחים לבית שהבית טמא על מה נחלקו על שתי חביות שרבי אליעזר מטמא ורבי יהושע מטהר ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כוורת. </b>שיש לה שוליים ומחזקת ארבעים סאה בלח וכו' עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט דאם לא כן קשה היאך כוורת חוצצת מאחר שנטמאת הא אין כלי טמא חוצץ אלא ודאי בבאה במדה מיירי והוא פי' הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל אבל הראב\"ד ז\"ל שם בהשגות פי\"ט העמידה בכוורת של חרס שאינה מטמאה מגבה: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל דאע\"פ שהכוורת מצלת וכו'. אמר המלקט נ\"ל דצ\"ל ואע\"פ שהכוורת וכו' כמו שהוא בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וכל שאינו כנגד הוית תוכה והבית טהור. </b>האי תוכה כמו ותוכה בוי\"ו וה\"ק וכו' [כצ\"ל] לשון ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל. דבכוורת שהיא נקובה מן הדפנות בפותח טפח עסקי' וכו'. אמר המלקט כתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל נ\"ל אין זה הטעם רק הטעם הוא כיון שהטומאה הולכת מן הכלי לבית כיון שאין הכלי מצילו כמו שמוכרח לומר זה הטעם על הכלים המונחים תחתיה ושעל גביו מבחוץ ומה שפי' על מחולחלת שהדפנות נקובות בפותח טפח נ\"ל שאין הפירוש כך כלל ועיקר אלא ה\"פ בד\"א בזמן שהיא כלי מחולחלת ר\"ל שיש חלל בתוכה בפותח טפח דאז נקרא כלי אבל פחותה שהוא בטל מתורת כלי או אפוצה ר\"ל שהיא מלאה קש ואין בתוכה חלל פותח טפח דבטל מתורת כלי וכן משמע מפי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל פחותה וסתם זה המקום בקש או אפוצה והוא שתהיה שלימה אבל מלאה קש והדומה לה עד שלא ישאר בה חלל טפח. ועל מחולחלת פי' הרמב\"ם ז\"ל ירצה חלול ככלי שלם הצדדין נבוב לוחות תרגומו חליל לוחין עכ\"ל ז\"ל משמע להדיא דלא איירי כלל בדפנות נקובות ומש\"ה מתורץ מה שאמר במשנה שביעית בד\"א בזמן שהיא כלי מחולחלת וכו' לפי פירושו צ\"ל בחנם נקט מחולחלת וכו' ודוחק גדול זה שאומר בד\"א בחנם ולפי פירושי מוכרח לומר הבד\"א שהמחולחלת גורם שהיא כלי והכלי אינו מציל וגם במשנה עשירית צריך לפרש ולחלק דאיירי בכוורת שאינה מחולחלת וכו' ולפי פירושי אין צריך לחלק ומה שפי' רעז\"ל העתיק מפירושו של הר\"ש ז\"ל והמעיין לשם יכול לברר עוד שאין הפשט כמו שפירש רבינו שמשון ז\"ל רק כמו שמשמע מלשון הרמב\"ם ז\"ל ודו\"ק ועוד מוכח להדיא בפי' הרמב\"ם ז\"ל שמחולחלת גורם שהיא כלי שפירש במשנה חמישית זה הדין גם בכוורת מחולחלת כמו שהתנה אחר זה ולפי דברי רעז\"ל בחנם נקט וגם מפי'. הרמב\"ם ז\"ל על משנה י\"ב מוכרח דסובר דלא כפי' רעז\"ל עכ\"ל ז\"ל. והקשה מהרי\"ק ז\"ל על פי' הרמב\"ם ז\"ל בבבא קמייתא דכזית מן המת נתון תחתיה ובתוכה כנגד הטומאה טמא וכיון דבקעה הטומאה ועברה בתוכה למה לא יתפשט בכולה ומ\"ש מדין חבית שהיא יושבת על שוליה שבסוף פ' זה דקתני טומאה תחתיה כנגד קורקורותה טומאה בוקעת ועולה והבית טמא וצ\"ע ע\"כ וכן הקשה שם כמה קישיות והניחם בצ\"ע ושמא דמשום כל הנהו קושיות דיש על פי' הרמב\"ם ז\"ל נד רעז\"ל מפירושו ז\"ל ובחר בפי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל טמא. </b>פי' אע\"פ שהכורת מקבלת מ' סאה בלח שאינה מקבלת טומאה כלל אעפ\"כ אינה חוצצת בפני הטומאה אם היתה טומאה תחתיה או על גבה כמו ששנינו בפ\"ו אדם וכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר והתם קתני שאם היה הנדבך נתון על ד' כלים אפילו כלי גללים וכו' שאינם מקבלים טומאה אין הנדבך חוצץ בפני הטומאה כיון שהוא נתון ע\"ג כלים כ\"ש הכלים עצמן שאינן חוצצין וכן פי' הר\"ש ז\"ל ולפי זה קשה הא דתנן פ\"ח אלו מביאים וחוצצין השידה התיבה והמגדל כוורת הקש וכו' שהם מקבלים מ' סאה ופירש מהרי\"ק ז\"ל בכ\"מ בהלכות טומאת מת בשם הרא\"ש ז\"ל דהתם מיירי בשאין הטומאה תחתיהן או על גביהן אלא שהיתה הכורת בפתח שבין ב' בתים והיתה הטומאה בבית א' וכלים בבית השני הכורת חוצצת שלא תעבור הטומאה מבית לבית אבל אם היתה טומאה תחת הכורת או על גבה אינה חוצצת וכן נראה שהוא דעת רבינו שמשון ז\"ל ולפי זה מה שפירש רבינו עובדיה ז\"ל שם בפ\"ח במביאין וחוצצין לענין אם היתה טומאה תחתיהן או על גבן לא דק דקשיא ליה מתני' דהכי דקתני שאם היתה טומאה תחתיה או על גבה אינה חוצצת. הר\"ר סלימאן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחולחלת. </b>פי' רפוי' שהפקק אינו תקוע בחוזק מלשון ארעא חלחולי מחלחלא דבפ' חומר בקודש ובפרק הרואה עננא חלחולי מחלחלא ומלשון מגופת חבית המחולחלת ואינה נשמטת דבפ' עשירי דכלים וכן פי' הר\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל מפ' מחולחלת כלומר חלולה ושלימה מכל צדדיה אבל אם היתה פחותה וסתם זה המקום בקש או אפוצה והוא שתהיה שלימה אבל מלאה קש והדומה לה עד שלא ישאר בה חלל טפח הנה היא אז בדמיון חתיכה מן הארץ והיות הטומאה תחתיה או בתוכה כמו אם היתה קבורה בארץ ולזה לא תביא את הטומאה לבית כשתהיה הטומאה בתוכה חוץ לבית ע\"כ: \n",
+                "<b>ופקוקה בקש. </b>לפירוש הרמב\"ם ז\"ל לרבותא נקט כלומר אע\"פ שסתם כל הפחת בקש אין שם כלי עליה: \n",
+                "<b>או אפוצה. </b>מש\"ה קתני או אפוצה ולא קתני ואפוצה שהן שני דינין האחד בטול הכלי ויחוץ והאחר שאינו מוציא טומאה לבית וכשבטל התנאי האחד יבטל שכנגדו. הרא\"ש ז\"ל והענין מובן: \n",
+                "<b>כנגדו עד התהום טמא. </b>אבל על גבה אפילו כנגד הזית טהור דכיון דלאו כלי היא חוצצת והיינו נמי טעמא דכשהטומאה בתוכה דתחתיה וגבה טהור משום דלאו כלי היא והבית נמי טהור משום שאינה גבוהה טפח: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל וכל השאר טהור דכיון דלאו כלי הוא חשוב וכו'. אמר המלקט כתב הר\"א אשכנזי ז\"ל לפי פי' רעז\"ל קשה דמאמר או אפוצה משמע אפילו בלא פחותה ולפי פירושו קשה במה נתבטל הכלי ועל כרחך צ\"ל דאיירי שהיא פחותה והחילוק הוא דפנות שלימות לשאינם שלימות א\"כ העיקר חסר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפירוש ר\"ע ז\"ל צריך להגיה תוכה טהור אפילו מה שבפנים כיון דפיה לחוץ וגבה נמי טהור מה שבחוץ דמצלת על וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כנגד הזית תחתיה וגבה טמא וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור. </b>גרסי' לדעת רוב המפרשים ונ\"ל דלפי' רבינו שמשון ז\"ל האי תוכה נמי מפרשינן ליה כמו ותוכה כדלעיל ראש פירקין. וכתב מהרי\"ק ז\"ל שם חילוק אחר בין בבא דריש פירקין להאי בבא מלבד החילוק שכתב כבר הר\"ר עובדיה ז\"ל וז\"ל ועוד יש חילוק אחר דהכל טמא דקתני הכא הוי כל מה שבבית וכל מה שבתוכה וכל מה שתחתיה וכל מה שעל גבה הכל ושם אין תחתיה ועל גבה טמא אלא כנגד הטומאה וגם בזה הטעם דכיון דהכא פיה לפנים הוי כאילו פיה וגג הבית אהל וכיון דכלים נעשין אהלים לטמא כלים שתחתיה ושע\"ג רואין אותם כאילו הם בתוכה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכל טמא. </b>ענין הכל טמא כל מה שיהיה בבית או בכוורת ומה שתחתיה ומה שלמעלה הימנו אולם הכוורת עצמה הנה לא תטמא כמו שהשרשנו הרמב\"ם ז\"ל והטעם כאן מבואר דכיון דגבוהה מן הארץ טפח שוליה וגג הבית הכל אהל אחד ועל גבה כיון דכלי הוא הא אמרן דנעשה אהל לטמא אבל לא לטהר כך פי' מהרי\"ק ז\"ל. ופי' הר\"ש ז\"ל לעיל דפיה לחוץ קתני טומאה תחתיה או בבית או על גבה הכל טמא אלא תוכה והכא דפיה לפנים הכל טמא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזוהי אפוצה כל שאין וכו'. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על גבה כנגדו עד הרקיע טמא. </b>אבל שאר המקומות טהורים משום דכיון דאינו כלי חוצץ גגה בין מה שעל גבה למה שתחתיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין בינה לבין הקורות פותח טפח טומאה בתוכה הבית טמא. </b>דאפילו אם היתה מוקפת צמיד פתיל אין צמיד פתיל לטומאה: \n",
+                "<b>טומאה בתוכה הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכה טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס. </b>וכן תנן נמי לעיל סוף פרק ג' ביב שהוא קמור בתוך הבית יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס: \n",
+                "<b>בין עומדת בין מוטה על צדה בין אחת בין שתים. </b>מצינן לפרושי דקאי נמי אמוטה על צדה. אעומדת מבואר שר\"ל ששתיהן עומדות זו ע\"ג זו וכדפי' רעז\"ל. ואמיטה על צדה נמי ששתיהן מוטות על צדיהן זו ע\"ג זו ואין בשום אחת מהן בינה לכותל פותח טפח וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם בין שהיתה עומדת בין שהיתה מוטה על צדה ופיה לכותל ובינה ובין הכותל פחות מטפח בין שהיתה כוורת אתת בין שהיו שתים זו ע\"ג זו ואין בין העליונה ולקורות או לכותל פותח טפח ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל. ובכוורת שאינה מחולחלת מיירי. אמר המלקט כתב הר\"א אשכנזי ז\"ל ולפי פירושי איירי אפילו במחולחלת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או מחזקת מ' סאה כדברי חכמים. </b>דכיון שאינה כלי שהיא פחותה או שהיא מחזקת מ' סאה שאין דין כלי עליה טומאה תחתיה וכו' שכלי עץ הבא במדה כאהל הוא חשוב לא ככלים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. </b>דכיון דקיימא לן דכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר כשהיא בתוכה או על גבה רואין אותה כאילו היא תחתיה וכשהיא תחתיה הרי היא רצוצה ובוקעת ועולה וכו' מהרי\"ק ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל כיון דאין הפסק בין אויר שבתוכה לאויר שלמעלה בחוצה לה. אמר המלקט כתב הרא\"ש ז\"ל הלכך כי היכי דטמא מה שכנגד הטומאה למעלה מפיה טמא נמי מה שבתוכה כנגד הטומאה אבל כשמוטה על צדה אע\"ג שטמא מה שעל גבה מה שבתוכה טהור כיון שהדופן מפסיק בין אויר שעל גבה ובין תוכה דלא גרע מאם היתה מוקפת צמיד פתיל ומונחת באהל המת ע\"כ: \n",
+                "<b>היתה גבוהה מן הארץ טפח וכו'. </b>גם זה מן הטעם הנז' שהכלים נעשים אהלים לטמא אבל לא לטהר וכדתנן בר\"פ ששי גבי אהל שהוא נתון על ד' כלים טומאה על גביו כלים שתחתיו טמאין טומאה תחתיו כלים שעל גביו טמאים. מהרי\"ק ז\"ל: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל דל\"ד כלל למוטה על צדה. אמר המלקט פי' הרא\"ש ז\"ל לפי שאין הכסוי מגוף הכלי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. </b>כתב הרא\"ש ז\"ל אע\"פ שאינה כלי אינה מצלת דטומאה רצוצה היא ומטעם זה יורדת כיון דהטהרה רצוצה פי' שהכלים הטהורים הם במקום פחות מטפח מידי דהוי אביב קמור תחת הבית ואין בו פותח טפח וטומאה בבית דמה שבתוכו טמא כיון דאין במקום הטהרה פותח טפח ור' אלעזר ור\"ש סברי דמצלת אע\"פ שהטומאה או הטהרה רצוצה עכ\"ל ז\"ל ותניא בתוספתא מודה ר\"א ור\"ש בטומאה תחת הפקק טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת וכתב הר\"ש ז\"ל פי' דהא דמטהרי בפחותה משום דעשויה כעין כלי והיה עליה תורת כלי משא\"כ בפקק ע\"כ והקשה מהרי\"ק ז\"ל אבבא שלישית ושביעית ושלש עשרה דקתני בהו כנגדו עד התהום טמא למה לא יהיה ג\"כ כנגדו עד הרקיע טמא וכבר השיג הראב\"ד ז\"ל כן והניחו מהרי\"ק ז\"ל בצ\"ע ועיין במ\"ש שם גבי תירוץ ההשגה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארון שהיא רחבה. </b>בלשון מקרא ארון לשון זכר ובלשון משנה ארון לשון נקבה ולאו בארון של עץ אלא בחקוק בסלע שמששת ימי בראשית פי' שאינו מיטלטל כדמשמע בתוספתא. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל אבל שבצדדין לא. אמר המלקט שהרי אינו נוגע כנגד הכסוי אבל כשהיא רחבה למעלה כל מקום שהוא נוגע הוא כנגד הכסוי ומש\"ה טמא: \n",
+                "<b>היתה שוה וכו'. </b>ר' יהושע אומר מטפח ולמטן טהור. דקרקע עולם הוא ור' יהושע אהיתה שוה לבד פליג מדפלגינהו לתרי באבי הרא\"ש ז\"ל וכן מוכח ג\"כ מן הרמב\"ם שפסק כר' יהושע בהיתה שוה אבל ברישא פסק כסתמא דמתני' דליכא מאן דפליג עלה אבל רעז\"ל תפס לעיקר פי' הר\"ש ז\"ל. ר' יהושע אומר מטפח ולמטה טהור דאין נחשב כארון כל האבן שתחת המת והלכה כרבי יהושע כדכתבינן: \n",
+                "<b>גלוסקוס. </b>בברייתא קרי ליה דלוסקוס והכל אחד והיא דלוסקמא הנזכר בפרק ואלו מגלחין בן שלשים יום יוצא בדלוסקמא הר\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' גלוסקוס הוא כמין נגר אבל אשר יתאמת אצלי לפי הענין שזו התמונה כמו תיבה מן הצד כאילו הוא נוקב בעצם האבן מקום יכנס בו המת ונועל זה השער ולזה כנגד פתיחתה טמא על דמיון מה שביארה התוספתא בבור מלא מתים לפי שזאת התמונה הוא בור על הצד הזה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל. שאין הפסק מאויר תוכו לאויר שחוצה לו אמר המלקט כדפרישית לעיל גבי כוורת שהיא יושבת על שוליה והיא כלי: \n",
+                "<b>עוד בסוף פירושו </b>צריך להיות תציל על מה שבתוכה ככלים טהורים בכ\"ף: \n",
+                "<b>עוד בסוף פירושו </b>ז\"ל דשאני הכא דליכא מירוח. אמר המלקט פי' דבתוספתא דכלים משמע דכפאה על פיה נמי בעיא מירוח הר\"ש ז\"ל ועיין בפכ\"א דהלכות ט\"מ סימן ג' שהוא ז\"ל פסק שם דאפי' מירוח אינו מועיל לכלי חרש הכפוי והראב\"ד ז\"ל השיגו שם. ומצאתי שבכל מקום ששנינו במשנה קורקורוחה או קורקורותיהן מחק הר\"ב אשכנזי ז\"ל השלשה ווי\"ן והגיה קרקרתה קרקרתיהן: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארובה שהיא בתוך הבית וכו'. </b>פ\"ק דסוכה דף י\"ח בעי למידק מהכא דאין לבוד באמצע מדקתני כנגד ארובה טהור אלמא אין לבוד באמצע למהוי כסתום ואפילו בפחות מטפח כדתנן ברישא דאידך מתני' וכדפי' שם רעז\"ל. ודחי שאני טומאה דהלכתא גמירי לה פירוש ומהלכתא לא גמרי' מידי אחרינא אלא ההוא דאתמר בה: \n",
+                "<b>ועירב את הטומאה הכל טמא. </b>גרסי'. נ\"א גרסי' עירב את הטומאה בלא וי\"ו ול\"ג הכל טמא וכן נראה שהיא גירסת רעז\"ל שפי' עירב את הטומאה והכל טמא וגם אותו שנתן רגלו. ועיין במ\"ש לקמן פי\"א סוף סימן ב'. ועוד נראה שצ\"ל בפי' רעז\"ל כך [א\"ה דע כי בפי' הרע\"ב דפוס ראשון (וויניצא ש\"ח ש\"ט) כתב בזה\"ל עירב את הטומאה והכל טמא הביה וכנגד הטומאה שהזית נמשך לכאן ולכאן והנותן רגלו ג\"כ טמא ע\"כ והנוסחא שלפנינו הוא לפי הגהת התוי\"ט. ובזה תבין דברי המחבר. ובאמת דברי הר\"ב בנוסח שלפנינו תמיה דלמה פרט הבית באמרו הכל טמא דזה לא שייך אלא בטומאה כנגד ארובה ולא אמר שגם כנגד הארובה טמא בטומאה בבית וע\"כ יותר מיושב הגהת המחבר דהר\"ב לא הזכיר בהכל טמא לא בית ולא כנגד ארובה דידוע דהכל טמא ר''ל הבית וכנגד הארובה אלא שהוסיף להודיענו שגם הנותן רגלו טמא ומלות הבית הוא מהתחלת הדבור הסמוך.]  הבית טמא וכנגד הטומאה טמא שהזית נמשך לכאן ולכאן לחומרא דהמאהיל על מקצת הזית כמאהיל על כולו כיון שהוא חתיכה אתת וכן הוא בהרא\"ש ז\"ל. ומלות והנותן את רגלו ג\"כ טמא שבסוף פי' רעז\"ל טעות הן דשייכי אבבא דלעיל דבסמוך כמ\"ש כבר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בארובה  וכו'. </b>ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל לעיל פ\"ח סימן ב': \n",
+                "<b>נתן את רגלו מלמעלן טהור. </b>ובהא אפילו ר\"מ מודה כיון שאין הטומאה תחת רגלו אבל כשהטומאה תחת רגלו לא חשיב ליה ר\"מ כסתום ורבנן סברי אפילו הטומאה תחת רגלו אם קדמה רגלו את הטומאה טהור כיון דנסתם קודם שבאה אבל אם קדמה הטומאה כשפשט רגלו שם נטמא קודם שנסתם הנקב ור\"ש מוסיף אפילו שתי רגלים של שני אנשים וכו' אע\"פ שקדמה טומאה לרגלו של שני כיון שקדמה רגלו של ראשון את הטומאה טהור כיון שלא נראה הנקב פתוח דעם משיכת רגל ראשון נמצאת רגלו של שני והה\"נ שתי רגליו של אדם אחד שהיה ראוי להיות טמא מחמת רגל שני שקדמה לה הטומאה ואפ\"ה טהור כיון שקדמה רגלו ראשונה. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם רגלו קדמה את הטומאה טהור. </b>במאהיל עצמו הוא דמטהרי רבנן משום דנסתמה ארובה מקודם ולא אתיא עליה טומאה אבל במת מודו רבנן דטמא כיון דרגלו על פי ארובה. מה\"ר שמשון ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר דבית טמא וכנגד הטומאה טהור. </b>דסבר ר' יהודה כיון שאין בארובה פותח טפח אין המאהיל טמא עד שיהא שיעור טומאה תחתיו דלענין זה חשיב כסתום שלא יצטרף עמו מה שאינו כנגד הארובה הרא\"ש ז\"ל ובתוספ' ס\"ל לר' שמעון כותיה דר' יהודה: \n",
+                "<b>כדי שתחלק. </b>כגון שיש זית וחצי בבית וחצי זית תחת הארובה דאם נחלק יש שיעור לכאן ולכאן הרא\"ש ז\"ל. ופי' הר\"ש ז\"ל כדי שתתחלק שיטמא חציו האהל לאפוקי זית אחד ורובע עצמות אחד וגולגולת אחת ושדרה אחת ע\"כ וכן משמע נמי מהתוספ': \n",
+                "<b>טמא כנגד הטומאה ואם לאו הבית טמא </b>וכו' גרסי'. ומצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל וזולתו כדי שתחלק ותטמא את הבית ותטמא כנגד הארובה כנגד הטומאה טמא ואם לאו וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארובות זו על גב זו. </b>שיש ארובה בין בית לעליה וארובה אחרת בעליה. בין מלמעלה בין מלמטה. לכאורה משמע שנתן על זו או על זו טמא כל מה שבבית ובעליה אף אם נתן על ארובה שבבית ואמרינן גוד אסיק ורואין כאילו הוא נתון על ארובה שבעליה ועירב את הטומאה ולא מיסתבר דמי עדיף משאם היתה טומאה בעליה עצמה וי\"מ הכל טמא מה שתחת המאהיל ומה שלמעלה הימנו כנגד ארובה ולישנא דהכל לא משמע הכי ונראה לפרש בין מלמעלה בין מלמטה לא שנתן בזו או בזו אלא שנתן בשתיהן הלכך הכל טמא אע\"פ שהטומאה בבית העליה טמאה שאין דבר טמא חוצץ וארובה העליונה שבעליה הרי נסתמה ומערבת את הטומאה. ממנו ולמטן טמא. אם נתן בשתיהן. טומאה בבית העליה טהורה. טומאה בעליה הבית טהור אם נתן בעליה ולא בבית טומאה בין בבית בין בעליה הכל טמא. ממנו ולמעלה טהור. אם נתן בבית העליה טהורה. הרא\"ש ז\"ל וצ\"ע קצת: \n",
+                "<b>הטומאה בין בבית בין כנגד ארובות הבית טהור. </b>מלות הבית טהור לא גרסי' להו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאה בבית כנגד ארובות טהור. </b>כן צריך להיות: הכל טמא. פי' הרא\"ש ז\"ל דכיון דטומאה כנגד ארובה דבר טמא אינו חוצץ ורואין את הטומאה כאילו היא בעליה וארובת העליה סתומה דבנתן בשתיהן איירי כדפרי' והוא שקדמה הטומאה דאילו נתן תחלה הוי כמו רגלו קדמה את הטומאה דטהור לרבנן. אין טמא אלא תחתון. ואם נתן למעלה ולא נתן למטה העליה טמאה והטומאה נכנסת לה בפחות מפותח טפח כיון דהטומאה כנגד הארובה והבית טהור דאין הטומאה חוזרת מאהל העליה ליכנס בבית כיון דאין בארובה פותח טפח ולהכי לא תנא הכא כמו לעיל ממנו ולמטה טמא משום דהוה משמע דאם נתן בעליה ולא בבית טומאה בבית או בעליה הכל טמא כדפרישית לעיל והא ליתא דכיון דאין בארובה פותח טפח אין הטומאה יוצאה מעליה לבית ע\"כ. וכל אלו הדינים בעושה ארובה אבל תקרה שנפחתה מאליה שיעורו מלא אגרוף כדתנן לקמן רפי\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארובה שהיא בתוך הבית וקדרה נתונה תחתיה. </b>כצ\"ל: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל. שאם תעלה כנגד הארובה שפתותי' נוגעות וכו'. אמר המלקט בס' כתיבת יד ישן מצאתי כתוב שאין שפתותי' וראשון עיקר והיא היא. ומיירי שהקדרה אינה גבוהה מן הארץ טפח כדמוכח מסיפא: \n",
+                "<b>טומאה בוקעת ועולה. </b>והבית טהור וכל המאהיל עליה נמי שלא כנגד הטומאה טהור אבל כנגד הטומאה טמא דאע\"ג דאין כלי חרס מיטמא מגבו היינו בשאר טומאות או במוקף צמיד פתיל או בגבוהה טפח כדקתני סיפא אבל הכא דבוקעת תוכה נמי טמא אע\"ג דטומאה תחתיה וכל מה שבקדרה טמא ואפי' שלא כנגד הטומאה מטעם חבורין כדפרי' בפירקין דלעיל גבי חבית שהיא יושבת על שוליה באויר דאם היתה טומאה תחתיה בתוכה או על גבה הכל טמא מטעם חבורין והא דקתני במתני' בוקעת ועולה דמשמע כנגד הטומאה טמא שלא כנגד הטומאה טהור היינו דווקא במה שחוץ לקדרה. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>תחתיה והבית טמא. </b>אע\"פ שאם תעלה אינה נוגעת בארובה כיון דיכולה לקבל מעזיבה רכה טומאה יוצאה מזה לזה כדאמרינן לעיל גבי סככות. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>תוכה וגבה טהור. </b>אע\"ג דתנן בפירקין דלעיל גבי חבית או גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה הכל טמא שאני התם דיושבת באויר אבל הכא דבבית כנגד ארובה מצלת עם דפנות אהלים כדפרישית בפירקין דלעיל ובהדיא תניא נמי הכי בתוספתא. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>בתוכה או על גבה הכל טמא. </b>הרמב\"ם ז\"ל גריס הכל טהור ופי' שר\"ל הבית כולו טהור לפי שהטומאה כנגד הארובה וכן תחת הקדרה טהור לפי שהוא אהל להיותה גבוהה טפח אמנם יטמא כנגד הטומאה עד לרקיע והראב\"ד ז\"ל השיגו בפט\"ז מהלכות טומאת מת וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל דכן מוכיח בתוספתא כפירושו וכגירסתו של הרמב\"ם ז\"ל שאמרו בה כנגדו עד לרקיע טמא משמע שהשאר טהור ומ\"מ קשה שמאחר שאפילו כלי גללים נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר לא עדיפא קדרה מינייהו וצ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תוכה וגבה טהור. </b>דנצולת עם דופן הבית כדתנן לעיל ספ\"ה כפישה שהיא נתונה על היתדות מבחוץ שמצלת כשאינה מופלגת מן הכותל טפח. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>בתוכה או על גבה הכל טמא. </b>פי' הבית טמא מפני שהיא נוגעת במשקוף טפח וכן תחתיה טמא מפני שהטומאה יוצאה לתחתי' מן הבית שהכל אהל אחד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבית שנסדק וכו'. </b>ז\"ל הרמב\"ם פט\"ז דהלכות טומאת מת סימן ו' ז' בית שנסדק גגו וכותליו ונעשה שני חלקים וכו' ועל פי דרכו פירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וז\"ל הרא\"ש ז\"ל בית שנסדק כגון שפתחו במזרח ואחוריו לצד מערב ונסדק כל גג הבית מצפון לדרום מעבר לעבר ע\"כ אבל הראב\"ד ז\"ל פי' שם בהשגות דהבית שנסדק קאי אכותל בלבד ועוד פי' הוא ז\"ל שם דשיעורין דמתני' לטומאה וה\"פ בש\"א אינו מוציא את הטומאה עד שיהא בו ד' טפחים ואפילו לכזית לפי שאין לסדק תאר פתח ובה\"א כעובי חוט המשקולת אע\"פ שאין בו טפח מפני שהוא ארוך וסופו להיות גדל והולך ור' יוסי אומר משום ב\"ה לפותח טפח כדין חור שבין בית לבית לכזית ע\"כ: \n",
+                "<b>טומאה בחוץ כלים שבפנים טהורים. </b>שאין דרך טומאה ליכנס אלא לצאח ולא אמרינן לבוד גבי טומאה ואפילו אויר כל שהוא מפסיק: \n",
+                "<b>עד שיהא בסדק ד' טפחים. </b>פי' אז האויר מפסיק ואין הטומאה עוברת את האויר וכלים שבחוץ טהורים. ובה\"א אויר כל שהוא כחוט המשקולת מפסיק: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר משום ב\"ה פותח טפח. </b>בתוספתא אמר רבי תמה אני אם אמר ר' יוסי בפותח טפח לא אמר אלא בכזית מן המת בלבד פי' דכזית מן המת פתחו בטפח להציל את הטומאה על הפתחים כדתנן לעיל פ\"ג אבל המת פתחו בד' טפחים הר\"ש ז\"ל ועיין בפירושו ז\"ל לעיל פ\"ח סימן ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכסדרה. </b>היא פרוצה מרוח רביעית ומסובבת משלש ונסדקה התקרה מרוח הפרוץ עד הכותל הפנימי הכא מצי למיתני טומאה בצד זה כלים שבצד השני טהורים וברישא לא מצי למתני הכי דהא אם כלים בצד פתח ב\"ש מטמאין עד שיהא בסדק ד' טפחים. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>עירב את הטומאה. </b>גרסי' בלא וי\"ו. וז\"ל הר\"ש ז\"ל עירב את הטומאה כלומר הכל טמא לפי שנסתם האויר ע\"כ: \n",
+                "<b>נתן את הקנה בארץ. </b>כנגד הסדק ואפילו כלי גדול אינו מערב את הטומאה עד שיהיה גבוה טפח תחת הסדק כך לשון הרמב\"ם ז\"ל שם והיינו כופת עבה דתנן בסמוך ולא זו אף זו קתני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סגוס עבה וכו'. </b>עיין במ\"ש לקמן רפט\"ו: \n",
+                "<b>קפולין </b>כמו טלית מקופלת דבגמ' פ' חמת וכתוב בערוך בערך קפל ובפי' הר\"ש ז\"ל ג\"כ דאית דגרסי כפולין בכ\"ף והכל אחד ומסיים שם בערוך דיש ששונים כפויות והוא מלשון כופת ומפרשים סגוס יש לו [א\"ה ז\"ל הערוך וי\"ל מוכין הנקראים בלשון ישמעאל איתקא ושמו בטיית בורנוס כו'.]  אייתקא וכופת דומה לסגוס שהוא הבורנוס אלא שאין לו אייתקא ע\"כ וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם וכן אם היו תחת הסדק כלים מקופלין מונחין על הארץ זה ע\"ג זה והיה העליון גבוה מעל הארץ טפח מערב את הטומאה וכל הכלים שלמטה ממנו הרי הן ככלים שתחת האהל ע\"כ: \n",
+                "<b>והצד העליון מביא את הטומאה. </b>לצד שני של אכסדרא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה משקיף בעד החלון. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל ב\"ש לטעמייהו דחלל גופו לא חשיב חלל. אמר המלקט וכיון דבטנו על החלון אין מקום לטומאה ליכנס הלכך וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והאהילו עליו קוברי המת בית שמאי אומרים אינו מביא וכו'. </b>צריך לתת טעם אמאי איצטריך לאשמועי' פלוגתא דב\"ש וב\"ה בכל הני באבי וק\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ב\"ש מטהרין וב\"ה מטמאין. </b>תימה קצת אמאי לא קתני הכא נמי בש\"א אינו מביא את הטומאה ובה\"א מביא את הטומאה כדקתני בכולהו באבי דלעיל. וכ' הר\"י ז\"ל מה שלא מנה זאת המשנה בכלל קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה במס' עדויות הוא מטעם שהיא בכלל מחלוקת דלעיל דאדם חלול הוא וכו' וכן י\"ל על מתני' דהיה כו' עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יוסי אומר רואין את הטומאה. </b>משמע קצת שם בפ' העור והרוטב דתוס' ז\"ל לא הוו גרסי רואין את הטומאה בהדיא רק ר' יוסי אומר רואין מכנגד וכו' דוק: \n",
+                "<b>מכנגד המשקוף. </b>אית דגרסי מן השקוף ועי' במ\"ש בשם תוי\"ט לקמן ספי\"ב: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל ר' יוסי אומר רואין את הטומאה בודקים בגופו של כלב וכו' עד דטומאה טמונה בוקעת ועולה ונמצא וכו'. אמר המלקט לא ירדתי לסוף דעת רבינו עובדיה ז\"ל דהא ר' יוסי אית ליה דטומאה טמונה אינה בוקעת כמו שכתבתי לעיל בפ' מגדל מן התוספתא וכדמפרש ליה התם בפרק העור והרוטב דהתם ס\"ד מעיקרא לפרושי מילתיה דר' יוסי הכי כדפירשה הוא ז\"ל והוה קשה דר' יוסי אדר' יוסי עד דמסיק רבא התם דבתרתי פליג ר' יוסי אדר\"מ דר\"מ קאמר דעובי הצואר מביא הטומאה דס\"ל דחוקקים להשלים וקאמר ר' יוסי דוקא חלל הצואר וקאמר ר\"מ דעל האסקופא כולה הבית טמא אפילו אין פיו לפנים מן המשקוף כי האסקופא רחבה והדלת שוקף באמצעיתה כשהדלת ננעל וקאמר ר' יוסי מן השקיפה ולפנים מביא את הטומאה מן השקיפה ולחוץ לא וקאמר התם במסקנא דרב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא ר' יוסי אומר רואין את חלל הטומאה וכו' וכן פירשוה ג\"כ הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל פי' וז\"ל ור' יוסי דקדק מקום הטומאה ר\"ל איצטומכת הבעלי חיים אם היתה מקום האיסטומכא תוך הבית הנה הבית טמא להגעת הטומאה והלכה כר' יוסי ע\"כ וכן פסק ג\"כ בחבורו בהלכות טומאת מת פכ\"ה וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל בשם הר\"י קורקוס ז\"ל דסבר רבינו דעד כאן לא אוקימנא מתני' בפ' העור והרוטב בהנהו אוקמתי אלא להעמיד ר' יוסי דטמונה אינה בוקעת כדמוכת התם ממתני' דתיבת מגדל וכיון דאנן קיימא לן דטומאה טמונה בוקעת נקיטינן דאפילו לא יהיה בצוארו פותח טפח בוקעת וכיון שכן אזלינן בתר חלל הטומאה מגופו ובמשנה כתב רבינו שהולכין אחר מקום האיסטומכא עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אלעזד </b>בלא יו\"ד ברוב הספרים וכ\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>שהטומאה יוצאה דרך שוליו. </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>ר' יהודה ב\"ב אומר בין כך ובין כך הבית טמא. </b>ואפילו פיו לפנים מפני שפעמים שהוא מקיא: \n",
+                "<b>כדי שתפול לאור. </b>מה שאכלו. יש רוצין להתיר מכאן חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אע\"פ שנתבשלה עמה משום דנתעכלה החטה במעיה. וליתא שהבשר רך אבל חטה קשה והכי אמרינן במנחות דחטים שבגללי בקר ושעורים שבגללי בהמה אע\"פ שנמצאים בגללים מטמאין טומאת אוכלין וגם למנחות הוה שרי אי לאו משום הקריבהו נא לפחתך ועוד דהא הכא הלכה כר' יהודה בן בתירא דאמר מעל\"ע דאיהו קשיש מר\"ש הרא\"ש ז\"ל. ועיין ג\"כ במ\"ש בשמו בפ\"ק דבכורות סס\"ב. ובברייתא קתני בעופות ובדגים מיד ור\"י בן בתירא אומר בדגים מיד ובעופות מעת לעת ר' אלעזר אומר משום רבי יהודה בן בתירא זה וזה מעת לעת ותרי תנאי אליבא דרבי יהודה בן בתירא ומתני' רבי אלעזר היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החדות שבבית וכו'. </b>ובערוך גריס הדות: \n",
+                "<b>ומנורה בתוכו. </b>גרסי' דדות לשון זכר: \n",
+                "<b>נתונה עליה. </b>עליו גרסי' במשנה דווקנית שנתונה על החדות כי ההיא דתנן לעיל פרק חמישי הבור והדות שבבית וכפישה נתונה עליו טהור א\"נ עליו על הפרח של המנורה. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ומודים. </b>ב\"ה שאם תנטל המנורה וכפישה נופלת לתוך הדות הכל טמא כל מה שבתוך הדות כיון שעמידתה ע\"י דבר המקבל טומאה כמאן דליתיה דמי כדאמרינן בפרק ששי גבי דלת שסמכו במפתח הרא\"ש ז\"ל. תניא בתוספתא הדות שבבית והמנורה שבתוכו והפרח שלה יוצא וכפישה נתונה עליו וכו' [הגה\"ה כך הלשון חסר בין בתוספתא פ' שני בין בהעתק רבינו שמשון ז\"ל] בד\"א בשל מתכת אבל בשל עץ ה\"ז חוצץ ר' אלעזר ב\"ר יוסי אומר בד\"א בשל עץ אבל בשל מתכת נטמא ואין כלי טמא חוצץ פי' ברייתא זו סתומה ולא פירשה אמאי קיימי ויש לפ' דאעומדת דרישא קאי דלת\"ק בשל עץ אפילו לב\"ש טהורה ולר' אלעזר ב\"ר יוסי בשל מתכת אפילו לב\"ה טמאה ושל מתכת דקאמרינן אמנורה קאי א\"נ אנופלת דסיפא קאי ואכפישה דלת\"ק בשל עץ חוצץ אע\"ג דנופלת ואתא ר' אלעזר למימר דבשל מתכת אפילו אינה נופלת לא חייצא. הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו עד התהום טהורים. </b>כתב הר\"ס אוחנא ז\"ל נלע\"ד שאם היו כלים טמונים בקרקע למטה מהדות והם כנגד שפתי החדות אלא שהם מכוסים בדות טהורים כמו אותם כלים שהם בין שפתי כפישה לבין שפתי הדות ולא נחשוב אותם כמו כלים הטמונים בקרקע הבית שיש שם מת שהן כלם טמאים כל עוד שאין שם חלל טפח כדנפקא לן מוכל אשר בבית בספרי וה\"ה כלים שהן תחת הדות עצמה והם מכוסים בדות אפילו עד התהום טהורים כמו שניצולים אותם שבדות שהכפישה נתונה עליהם כנלע\"ד. ע\"כ: \n",
+                "<b>אם יש במקומם טפח על טפח על רום טפח טהורים. </b>הכלים כיון שיש במקומן טפח על טפח ברום טפח דנצולין שם כביב שהוא קמור תחת הבית דתנן לעיל בספ\"ג דאם יש בו פותח טפח טומאה בבית מה שבתוכו טהור ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל לתוספתא שהביא ותוסיף לקח טוב: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "בפירוש ר\"ע ז\"ל. ובתנור העומד בחצר או בגנה איירי. אמר המלקט וכן כל הני באבי עד בבא של סנדל בעומד באויר מיירי: \n",
+                "<b>עוד בפירושו </b>ז\"ל ובתנורים ישנים מיירי. אמר המלקט כתב הרא\"ש ז\"ל וצ\"ע מאי אשמועינן סיפא ע\"כ: \n",
+                "<b>נתון על פי שני תנורים. </b>ס\"א בין שני הרי\"א ז\"ל. עוד כתב על מלות בן נורי השניות דבס\"א לא גרסי' להו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סרידא. </b>בחלקה מיירי שאין לה לזבז אבל כשיש לסרידא לזבז טפח קתני בתוספתא דטהורים ושמא היינו טעמא דכשאין לה לזבז חזיא לשכיבה ומקבלת טומאה ומביאה ואינה חוצצת אבל כשיש לה לזבז טפח לא חזיא לשכיבה וחוצצת דאינה מקבלת טומאה. הר\"ש ז\"ל ועוד האריך ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבטח. </b>כמין אמבטי והכי משמע בתוספתא דתניא מודה ר' אליעזר באמבטי שמתחלה עשאו לדעת כן שיצא הקרוי מכאן ומכאן שהוא מביא את הטומאה וכתב הרא\"ש ז\"ל שהרמב\"ם ז\"ל פי' בטח בנין בולט מן הכותל לפני החלון והמשקיף כנגד החלון בעלותו לחלון נסמך ושוכב לבטח עליו ולכך נקרא בטח ואינו מביא טומאה לבית שהוא מדובק ואין אויר שתכנס בו טומאה אבל קורה סבר ר' יהושע דמביאה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סנדל של עריסה שפחתו. </b>פי' שפחתו סנדל אז שיעורו בפותח טפח אבל אם נפחת הבית מאליו אז שיעורו מלא אגרוף והכי מוכח בתוספתא ונלע\"ד דגרסי' שפיחתה בתוך וכו' פירוש הסנדל פחתה ואי גרסינן שפחתוּ בשור\"ק בוי\"ו קאי אסנדל ואעריסה וכן נראה שפי' הרא\"ש ז\"ל או אפשר דגרסי' שֶפֶחֳתוֹ בחול\"ם ור\"ל שהפחת שלו נראה בתוך הבית. וז\"ל הערוך בערך סנדל פי' סנדל של עריסה שפחתו כשרגלי המטה אינם שוין משים חתיכת לוח תחת רגל הנמוכה [הגה\"ה במקומו שם כתוב הגבוהה ונרא' שרוצה לומר שחצי הרגל גבוה וחציו נמוך מחמת שנרקב או נאכל בקרקע מרוב הזזת העריסה דו\"ק:] ואותה חתיכה מצד אחד דקה ומצד אחד עבה ואותו לוח נקרא סנדל ע\"כ: \n",
+                "<b>אם יש בו פותח טפח מביא את הטומאה. </b>גרסי' ואית דלא גרסי מלת בו אכן הרמב\"ם ז\"ל גריס הכל טמא וז\"ל בקיצור אמר כי כאשר היתה מטה בעליה ונקב בגג הבית נקב ונכנס בו סנדל של עריסה והיה זה הסנדל מאהיל על הטומאה אם היה זה הנקב טפח על טפח הכל טמא ר\"ל העליה וכל הכלים שבה ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם לאו מונים בו וכו'. </b>ז\"ל הרמב\"ם בפט\"ז דהלכות טומאת מת. וז\"ל הפוחת את המעזיבה עד שעשה ארובה בתוך תקרת הבית כדי שתכנס בה רגל הערס והיתה רגל הערס סותמת את הארובה אם יש בה פותח טפח וטומאה בבית אף העליה טמאה שאין כלי המקבל טומאה חוצץ ואם אין בה פותח טפח העליה טהורה והרגל של מטה טמאים ככלים המאהילים נפחתה המעזיבה מאליה שיעורה מלא אגרוף כמו שבארנו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קורות הבית והעליה וכו'. טומאה תחת אחת מהן. </b>נראה תחת אחת מהתחתונות. ובסוכה פרק הישן (סוכה דף כ\"ב) ילפינן  מברייתא דתני עלה דמתני' בד\"א בזמן שיש בהן פותח טפח וכו' דלא אמרינן חבוט רמי בפחות מטפח פי' שאם הקנה אינו רחב טפח לא אמרי' ביה חבוט רמי דלא חשיב לסתום אויר. ולא שייך דין חבוט רמי אלא בגבוה זה מזה שלשה טפחים או יותר אבל בפחות משלשה פשיטא דהרי הוא כמושכב עליו דכלבוד דמי ודלא מרשב\"ג דאית ליה התם ובכמה דוכתי בעירובין דאפי' בפחות מד' טפחים אמרינן לבוד בכולי' תלמודא. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פט\"ז אין בקורות פותח טפח בין שהיו מכוונות זו ע\"ג זו ובין שהיו העליונות כנגד אויר התחתונות והיתה הטומאה תחתיהן או ביניהן או על גביהן טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואינה מטמאה אלא כנגדה בלבד לפי שכל טומאה שאינה תחת פותח טפח ברום טפח הרי היא כרצוצה ע\"כ ושם השיגו הראב\"ד ז\"ל על טעם זה: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עמוד וכו'. </b>וע\"ש בהשגות שהאריך בבאור פירוש משנה זו וכתב דמיירי בעמוד חלול ואית דגרסי אם יש בו הקף במקום אם יש בהקפו. ופי' בערוך ערך דפן פירש עמוד שראשו אחד קבוע בכותל והשני באויר מביא טומאה תחת דפנו פי' דפנו גבו ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. שחסר ממנו מעט. אמר המלקט א\"נ בשביל כובד העמוד נשקע קצת בארץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כזית מן המת מודבק לאסקופא ר' אליעזר מטמא את הבית. </b>כולו כאילו היתה טומאה תחת אהל הבית וחומרא בעלמא היא ובמודבק למשקוף מודה ר' יהושע דטמא דיותר בטל השקוף לבית מן האסקופא שבטלה אגב קרקע ור' יוסי מטהר אף בשקוף: \n",
+                "<b>ידון מחצה למחצה. </b>מחציה ולכינים כלפנים והבית טמא מחציה ולחוץ כלחוץ והבית טהור ומיירי שהאסקופא היא יוצאה לרה\"ר ואין השקוף עליה דאילו היה השקוף כנגד הטומאה היה מביא את הטומאה לבית מחצה על מחצה הבית טמא. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העושה מאור בתחלה שיעורו כמלא מקדח. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>על רוחב הגודל. </b>אית דגרסי הגדול ושמא גודל קרי ליה גדול לפי שהוא רחב מכל האצבעות. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>חררוהו מים או שרצים. </b>היינו מאור שלא נעשה בידי אדם דתנן בפי\"ז דכלים סימן י\"ב: השב עליו וכי'. שהמחשבה כאן כמעשה. הרמב\"ם ז\"ל בחבורו: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל ור\"ש פליג וסבר בין להביא בין להוציא כולם שיעורם בפותח טפח ואפילו בחלון העשוי לאורה ולית ליה וכו' ע\"כ. אמר המלקט ולפי זה לא גרסי' במילתיה דר\"ש אבל אלא ה\"ג רש\"א להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה בפותח טפח וכתב הרא\"ש ז\"ל א\"נ קאמר ר\"ש דוקא נאמרו הני שיעורי להביא אבל להוציא בפותח טפח ויש משניות דגרסי' אבל ויתכן זה הפירוש אי קאי אמלא אגרוף דאי אמלא מקדח כיון דלהביא טומאה סגי בהכי כ\"ש להוציא כדאמרן בכמה דוכתי שדרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס עכ\"ל ז\"ל והוא ג\"כ פירוש שני לה\"ר שמשון ז\"ל. ואפשר שאם היה רואה התי\"ט דברי הרא\"ש ז\"ל היה מודה דלפי' שני גריס הר\"ש ז\"ל אבל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חלון שהיה לאויר. </b>היינו למאור ותימה למה שינה התנא לשונו ולפירושים האחרים שפי' בו הר\"ש ז\"ל ניחא קצת וז\"ל ועוד יש לפרש לאויר שצופה בה למרחוק לשמור גנות ופרדסים. למאור ולאויר שיעורו שוה אבל קשה דלעיל ה\"ל למתניי' בהדי אינך ולימא למאור ולאויר שיעורו מלא מקדח לכך נראה דהכל אחד והדר תניי' הכא משום דבעי למיתני בנה בית חוצה לה ועוד יש לפרש שהוא לאויר העולם כמו אויר דכולה מכלתין שאין אהל על גביו דלא חשיב חלון למאור אא\"כ אין תקרה קבועה על גבה מבחוץ לפי שהתקרה שעל גביו מאפלת עליו וכן מוכחא סיפא דקתני בנה בית חוצה לה וקתני נמי נתן את התקרה ואע\"פ שאין על גביו תקרה מבחוץ שייכא בו הבאה כגון אם טומאה בבית ובא אדם ונתן אצבעו בחלון זה או הניח בו כלי או שהאהיל עליו אהל בצד הכותל נטמא כל שהאהיל לפי שהטומאה יוצאה ואין אותו אהל מבטל ממנו תורת מאור שאינו נטוי אלא לפי שעה וכן עיקר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעורו מלא אגרוף דברי ר' עקיבא. </b>בברייתא קתני שיעורו מלא אגרוף דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר פותח טפח ושמא תרי תנאי אליבא דר' טרפון ור' עקיבא אם אין טעות. והר\"ש ז\"ל כתב אההיא ברייתא מתני' דקתני מלא אגרוף ר' טרפון היא ע\"כ וצ\"ע וז\"ל הברייתא הדלת ששייר בה חרש בין מלמעלן בין מן הצדדין או שפתחתו הרוח או שהגיפו ולא מירקו שיעורו כל שהוא ובה\"א בפותח טפח החור שבדלת מלא אגרוף דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר בפותח טפח גרדי שחפר מלא קנה מלא אספתי שיעורו כל שהוא דברי ב\"ש ובה\"א בפותח טפח א\"ל ב\"ה לב\"ש חור הדלת מהו א\"ל ב\"ש בפותח טפח א\"ל מאי שנא א\"ל שזה עשוי לצורך וזה אינו עשוי לצורך חורים שחררום מים או שאכלתם מלחת שיעורן כל שהוא דברי ב\"ש ובה\"א בפותח טפח ע\"כ ופי' הר\"ש ז\"ל שייר בה חרש בכל הני תנן במתני' מלא אגרוף והך ברייתא פליגא א\"נ ברייתא בשחשב לתשמיש. החור שבדלת. ומתני' דקתני מלא אגרוף ר' טרפון היא. מ\"ש. מה שעשה הגרדי מחור הדלת. שזה עשוי לצורך. פי' של גרדי עשוי לצורך וזה חור שבדלת אינו עשוי לצורך ומתני' דקתני מלא אגרוף פליגא א\"נ ברייתא בשחישב לתשמיש ע\"כ ולע\"ד צ\"ע אם אין טעות כמו שכתבתי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אספתי. </b>יש אומרים שהוא אבוקה ויש אומרים שהוא יתד לתלות עליו כל כלי ובערוך פי' שעושין חור בדלת להדליק בו את הנר ולהוציא מאותו חור קנה או עץ שדומה לקנה שהוא למנעלם ושמו אספתי הר\"ש ז\"ל ובספר אגודה החור שבדלת וכו' ולאספתי פי' ר\"י שעושה חור בדלת להוציא עבד?? [הגה\"ה נראה עץ] או אספתי דהיינו אבוקה ע\"כ והרמב\"ם ז\"ל שם ספי\"ד קראו מסמר גדול וכתוב שם עליו בהשגות זה עשה פי' לאספתי ששנינו במשנה והרב היוני פי' בו חרב אספדא בלע\"ז וחיי ראשי פי' זה מן הדברים שאין הדעת סובלתן ומה ענין חרב בין קנה ונר גם מסמר אין בו משמעות ולמה הוציאו בלשון אספתי וכמה מסמרות הוזכרו במשנה אבל העקר כאשר מצאתי אותו בלשון התוספתא לקנה ולאצבתי ולנר וכולן מעין המנורה קנה קני מנורה אצבתי מלקחים תרגום ציבתהא לנר כמשמעו ולא מימנעי רבנן למיכתב פ\"א תחת בי\"ת הפקר הבקר ע\"כ וטען עליו הכ\"מ ומה שטען על פי' הרב היוני ז\"ל נתיישב בדברי רבינו שמשון ז\"ל שפירש קנה של גרדי אספתי חרב ויש לאורגים כלי שנקרא חרב עכ\"ל ז\"ל ומה שהקשה על פי' רבינו למה הוציאו בלשון אספתי י\"ל מפני שהמסמר שעושים לנעול בו הפתח הוא משונה משאר מסמרים בעביו ואפשר שגם בתבניתו הוא משונה ייחדו לו שם אחר ולפי' הראב\"ד ז\"ל ניחא שכל שלשת הדברים הן מיוחדין למנורה וגם כי כתב רבינו שמשון ז\"ל שי\"ג במשנה עצמה ולאצבתי אבל איני יודע מה ענין לקנה מנורה בחור שבכותל הלא במנורה עצמה הם מונחים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ש ז\"ל וגם ברעז\"ל נראה שצ\"ל והיינו טעמא נמי דדוקא עצם ממעט ע\"י בשר ולא וכו': \n",
+                "<b>ופחות מעצם כשעורה ממעט ע\"י כזית. </b>מן המת אבל לא ע\"י רובע עצמות ומסתברא דממעט נמי ע\"י שדרה וגולגולת ורוב בניינו ורוב מניינו דלא מצטרף בהדייהו והא דלא תני להו משום דפחות מכזית מן המת ופחות מעצם כשעורה שוין לדבר זה. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ופחות מכביצה אוכלין. </b>תימה הא פחות מכביצה מקבל טומאה וכו' ונראה דהיינו טעמא משום דמדאורייתא בעינן כביצה אפילו לקבולי טומאה וכיון דמדאורייתא טהור ממעט מידי דהוה אעובד כוכבים שישב בחלון דקתני בתוספתא הר\"ש ז\"ל. ומצאתי כתוב הגה\"ה אמר יצחק תימה לי אמאי לא מנה עובד כוכבים ונפל דממעטין בחלון ע\"כ. ועיין על זה במ\"ש במתני' דבסמוך: \n",
+                "<b>ותבואה שבחלון וככי שיש בהן ממש. </b>אתבואה קאי שעדיין לא נרקבה וכן הככי שהיא קשה קצת וכן מוכחא סיפא דקתני ולא תבואה שבחלון ש\"מ דהתם אין בה ממש והכא ביש בה ממש וק\"ק סיפא דקתני ולא כביצה אוכלין בין תבואה לככי דלא הו\"ל לאפסוקי ובמשנה דווקנית גרסי' בסיפא כסדרא דהכא ולא כביצה אוכלין ולא תבואה שבחלון ולא ככי שאין בה ממש הר\"ש והרא\"ש ז\"ל אבל ר\"ע ז\"ל תפס לעיקר פירושו של הרמב\"ם ז\"ל דרישא מיירי שהשרישה רחוק מן הכותל וסיפא בשהשרישה בחלון ממש שהוא ז\"ל פירשו על פי התלמוד. והילך פי' התי\"ט ולא הכשירה פי' הר\"ב ז\"ל שיבא עליה מים או א' מז' משקין [כ\"ה בתי\"ט ד\"פ.] וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל אבל במשנה ג' פ\"ק דטהרות פי' הר\"ב ז\"ל ושתגע בשרץ ומיהו ממילא משמע דכיון דבעי' הכשר מים היינו לקבל טומאה להבא אם נגעה בה שרץ כי אין טעם לומר כי ע\"י מים לבד תיעשה אוכל וטמא למפרע כ\"כ הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס בפ\"ג מהל' אבות הטומאות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא כזית מן המת. </b>אית דל\"ג ליה: \n",
+                "<b>ולא כזית מן הנבלה ולא כעדשה מן השרץ. </b>בתוספתא פליג ר' יהודה ואמר ממעטין כלל א\"ר יהודה כל טומאה שאינה מן המת או שהיא מן המת ואינה מצטרפת עם אותה הטומאה הרי זה ממעטת ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא תבואה שבחלון </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ולא ככי שאין בו ממש. </b>הרמב\"ם ז\"ל שם ספט\"ו פי' ככי דהכא בפירקי' שהוא קורי עכביש וז\"ל נתמעט בקורי עכביש אם היה בה ממש ה\"ז חוצצת ואם אין בה ממש אינה חוצצת ע\"כ והראב\"ד ז\"ל השיגו שם ודימה האי ככי לההוא דתנן ספי\"ז דכלים גבי שפופרת של קנה והשיב עליו מהרי\"ק ז\"ל שאע\"פ שלשון ככי נאמר בפי\"ז דכלים על מה שנמצא בתוך שפופרת של קנה לפי שאין דרך לשים בחלון מה שבתוך הקנה ועוד דלא שייך למימר בה שאין בה ממש לכך פי' רבינו שהוא קורי עכביש שדרכן להמצא בחלונות והן דומין ליריעה לבנה שבתוך הקנה ויש מהן דקין יותר מחוט ריר תולעת המשי וזהו שאין בו ממש עכ\"ל ז\"ל אכן בפי' המשנה פי' הפירוש האחר: \n",
+                "<b>ולא לבינה מבית הפרס וכו'. </b>יש משניות דגרסי וכלה במקום לבינה ושיבוש הוא הר\"ש ז\"ל. ואיני יודע מאי קמ\"ל. ונלע\"ד שצ\"ל יש משניות דגרסי נבלה במקום לבינה ושבוש הוא וכו' שכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ולא נבלה מבית הפרס דברי ר' מאיר וחכמים אומרים הנבלה ממעטת וכו' וכתב כן מצאתי ויש ס\"א שהוגהו לבינה ע\"כ. ומשמע מהכא דאף הטמאים מדרבנן אין ממעטין והא דאמרינן בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ') דעובד כוכבים שישב בחלון ממעט אף על גב דעובדי כוכבים הרי הם כזבין לכל דבריהם י\"ל דשאני טומאת בית הפרס דאית לה עיקר מדאורייתא דמחמת ספקא דמת אתיא. מחדושי הרשב\"א ז\"ל שם פרק לא יחפור: \n",
+                "<b>מפני שעפרה טהור. </b>בתוספתא פליגי ר\"ש ורבנן בלוֹבַן לבנים מבית הפרס רבנן אמרי לבינה מטמאה ור\"ש מטהר שלא אמרו אלא גוש כברייתו ור\"מ ורבנן דהכא סברי כרבנן דר\"ש אלא סברי רבנן דהכא כיון שאם החזירה לעפרה טהורה ממעטת א\"נ רבנן סברי כר\"ש וה\"פ מפני שעפרה של בית הפרס אם עשה ממנו לבנים טהור: \n",
+                "<b>הטמא אינו ממעט. </b>בין שהוא טמא מחמת עצמו כמו כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ בין שהוא טמא מחמת קבלה כמו כביצה אוכלין מוכשרין. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>שפניה למטה. </b>הצד שפסלו במעצד והשווהו ברהיטני קרוי פנים כמו עשאו פנים דפכ\"ב דכלים סימן ט'. ואיתה למתני' בירושלמי דשביעית פ\"ג דף ל\"ג והתם בעי ולמה תנינן נדבכים ומשני למדת פירוש לאשמועי' אגב אורחיה מדת הדין אדם החוצב אבנים מן ההר וא\"ל חברו חצוב לי כך וכך נדבכין שיעור גובה הנדבך ד' טפחים דלא חשיב מקום פחות מד' טפחים בשום דוכתא. ועיין במ\"ש שם פ\"ג סי' ו': \n",
+                "<b>גבלית. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל גבלית שאין לה פנים ונחתכו ד' קצותיה ומצאתי כתוב עוד אלא שיש לה שמנה פנים ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל. כל שמניקה ע\"כ. אמר המלקט בערוך בערך גבלית שם בלבד כתוב כל המעוקה מכאן ומכאן וכו' בעי\"ן אבל בכולהו דוכתי כתוב שמניקה ושמא הוא לשון שפוי ונקוי כמו מנקה בלי יו\"ד או שיש לה כמין דדים ומניקות הנה והנה ושני הפירושים נכונים כפי הפירושים שהעתקי מפי' הרא\"ש ז\"ל וי\"ס שכתוב בהן כל המעוקם מכאן ומכאן וכו' בעי\"ן ומ\"ם. וז\"ל החכם הר\"ס אוחנא ז\"ל כל שמניקה מכאן ומכאן נראה לפרש שיוצאין מן הכותל כנגד הפתח בליטה מכאן מצד ימין ובליטה מכאן מצד שמאל כמו שני דדין ויש ביניהן ריוח משוייר באמצע כמו שני דדי אשה שיש ביניהן הפרש באמצע ע\"כ. ובספר אגודה כתוב גבלית מפרש בתוספתא שעודף מכל צד ומשייר באמצע ע\"כ: \n",
+                "<b>שהן י\"ב טפח. </b>אבל אם גבוה יותר מי\"ב טפח אין מצטרף ובעי פותח טפח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שע\"ג החלון רום אצבעיים. </b>בתוספתא קתני שיעורו ברום אצבעיים על רוחב הגודל ומיירי בחלון עשוי לתשמיש ששיעורו בפותח טפח. וקאמר דצריך שלא יהא מרוחק מן החלון יותר מאצבעיים: \n",
+                "<b>שע\"ג מלא מקדח. </b>שעשוי למאור כל שהוא אפילו גבוה הרבה מן החלון ור' יוסי בעי שלא יהא גבוה הרבה יותר מן החלון אלא מלואו דהיינו מלא מקדח הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וכן פירש גם כן הרמב\"ם ז\"ל. אמנם זה לשונו שם פי\"ז דהלכות טומאת מת חלון העשויה לתשמיש וזיז יוצא ע\"ג החלון אפילו היה ברוחב הגודל מביא את הטומאה והוא שיהיה גבוה מעל החלון רום אצבעיים או פחות היה למעלה מאצבעיים אינו מביא את הטומאה אא\"כ יש בו רוחב טפח זיז זה שע\"ג החלון העשויה למאור מביא את הטומאה בכל שהוא ואפילו גבוה כל שהוא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכל שהוא דברי [ר'] יהושע </b>כך צ\"ל. ובתוספתא משמע דרבי ס\"ל כרבי יהושע שנתן טעם לדבריו דהחמירו בקנה יותר מבזיז לפי שקנה מיטלטל וזיז אינו מיטלטל ומשמע שדעת הראב\"ד ז\"ל בהשגות לפסוק כר' יהושע. אכן הרמב\"ם ז\"ל פסק כר\"י בן נורי להקל כיון דמילתא דרבנן היא מן הכסף משנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר מטמא את הבית. </b>ר' אליעזר לטעמיה דמטמא כזית מן המת מודבק לאסקופא לעיל ספי\"ב דס\"ל דבקל מביא הטומאה לבית ור' יהושע דמטהר לטעמיה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ונראה דהרא\"ש ז\"ל גריס ברישא דמתני' טומאה בבית כלים שתחתיו טהורים שכתב טהורים כיון שאינו בפותח טפח ומיירי דכל הזיז הסובב את המת אינו בולט מן הכותל טפח דאם היה בולט טפח היה מביא את הטומאה מן הבית לתחתיו מידי דהוה אשני זיזין זה ע\"ג זה והעליון עודף על התחתון פחות מטפח והטומאה תחת התחתון דביניהם טמא אע\"פ שאין בעודף פותח טפח כי מצטרף עמו שאר הזיז ומביא את הטומאה תחת כולו הכא נמי אע\"פ שאין מן הזיז נגד הפתח אלא שלש אצבעות מצטרף עמו שאר הזיז ומביא הטומאה תחת כולו ואע\"פ שאינו בולט מן הכותל אם היה אוכל בפתח טפח היה אהל ומצטרף עם הפתח אם הוא בתוך שלש נדבכים ע\"כ וכן פירשו ג\"כ הוא עצמו הרא\"ש ז\"ל בפירושו להלכות טומאה להרי\"ף ז\"ל והקשה עליו דהרי\"ף ז\"ל מגרסתו שבכל המשניות שראה הוא ז\"ל כן היה כתוב טהורים ע\"ש אבל נמקי יוסף פי' שם ר' אליעזר מטמא אע\"פ שהדלת סגור ונעול דס\"ל לר' אליעזר דרך הטומאה ליכנס כמו לצאת אע\"פ שהוא סגור או נעול ע\"כ וע\"ש נראה שגורס גם הוא טמאים מדפירש כמו לצאת דהיינו כלומר טעמא דרישא דלכ\"ע טמאים וכן גירסת הרמב\"ם ז\"ל וגם הראב\"ד ז\"ל שם בהשגות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאה תחתיהם תחתיהם טמא ביניהם כל מה שביניהם טמא. </b>כך מצאתי מוגה ברישא ונלע\"ד דל\"ג מלות כל מה דאי איתא א\"כ גם ברישא דרישא ניתני תחתיהן כל מה שתחתיהן טמא אלא ה\"ג טומאה תחתיהן תחתיהן טמא ביניהן ביניהן טמא והפירוש ודאי שוה בשניהם דאכל מה שתחתיהן או ביניהן קאי: \n"
+            ],
+            [
+                " [א\"ה לכאו' שייך לכאן מ\"ש בתחלת משנה הסמוכה.]  \n",
+                "<b>טומאה תחתיהן או ביניהן תחתיהן וביניהן טמא על גביהן כנגדו עד לרקיע טמא ומה שתחתיו טהור. </b>כך מצאתי מוגה וכך נראה שהיא גי' ר\"ע ז\"ל וכך נראה דגריס הרא\"ש ז\"ל עיין במ\"ש בשמו לעיל סימן ד'. ויתכן דלא גרסי' בהדיא במשנה ומה שתחתיו טהור אלא שהוא פירוש. ואית דגרסי טומאה תחתיהן תחת התחתון בלבד טמא ביניהן או על גביהן כנגדו עד לרקיע טמא ולגירסא זו הוי פירושא דאין ביניהן פותח טפח בין שני הזיזין אבל תחת התחתון איכא פותח טפח והיא גירסת הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ז מהלכות טומאת מת והראב\"ד ז\"ל הסכים עמו שהיא גירסא נכוחה ובפי' המשנה ג\"כ משמע דגריס הכי הרמב\"ם ז\"ל ויתכן דמלות תחת התחתון בלבד טמא הוא פי' אבל הגירסא אינה רק טומאה תחתיהן תחתיהן טמא ביניהן או ע\"ג כנגדו וכו': \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל והעליון מביא את הטומאה לכל מה שתחתיו ותחת התחתון. אמר המלקט כתב הרא\"ש ז\"ל  מידי דהוה אקפולים זו ע\"ג זו דלעיל בפי\"א סימן ג' ולקמן ברפט\"ו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                " [א\"ה לכאורה דברים הללו שייכים בתחלת משנה הקודמת:] \n",
+                "<b>יש בהן פותח טפח וכו'. </b>השתא ודאי לא קאי אעודף עליון דאפי' דאינו עודף כלל שייכי דינים הללו]: \n",
+                "<b>טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. </b>פירש הרמב\"ם ז\"ל שם בחבורו שהרי היא רצוצה וכתב הראב\"ד ז\"ל אמר אברהם זה שבוש אלא שאין שם כדי שיביא את הטומאה לצדדין ע\"כ וכתב מהרי\"ק ז\"ל דטעמא משום דלא מיקרי רצוצה אלא כשאין שם חלל גבוה טפח אבל הכא הרי יש שם חלל גובה טפח אלא שלפי שאין בגגה רוחב טפח אינה מביאה את הטומאה לצדדין ולדברי רבינו י\"ל שמאחר שאין בגגה טפח על טפח על רום טפח טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כל שחסר אחד מאלו דינה כרצוצה ושפיר מקריא רצוצה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סגוס עבה וכו'. </b>וכתוב בהשגות אמר אברהם ראיתי שלא פירשו לא הוא ולא הרב היווני ז\"ל בפי' משנה זו ומה הוא ההפרש שיש בין סגוס עבה ולקפולין זו על גבי זו ולטבלאות של עץ כו' וכתב עליו מהרי\"ק ז\"ל שפירושו ז\"ל אמיתי ע\"כ: \n",
+                "<b>טבליות של עץ. </b>אית דלא גרסי מלות של עץ הכא בהאי מתניתין. וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל מתקה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בקרנותיהן. </b>על זו הצורה%: \n",
+                "<b>עד שיהיה בו רבוע בפותח טפח. </b>לפי שכבר יהיה מעט הגובה או מעט הרוחב הנה הוא לא יביא טומאה תחתיו עד שיהא בו טפח על טפח על רום טפח עכ\"ל הרמב\"ם ז\"ל. ובבא זו דשלחן לא נמצאת לי שם ברמב\"ם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. </b>מפני שהיא רצוצה. הרמב\"ם ז\"ל שם סוף הפרק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שחצצו וכו'. </b>ברמב\"ם פי' דאם יש שם פותח טפח דקתני מתני' קאי אמקום הכלים שכך כתב היו הכלים בתוך עובי המחיצה עצמה בין שהיתה הטומאה לפנים מן המחיצה או שהיתה בתוך הבית אם היה מקום הכלים טפח על טפח טמאים ואם לאו טהורים והראב\"ד ז\"ל השיגו שם ע\"ז שאם הכוונה על מקום הכלים לא היה אומר אלא אם יש במקומו טפח על טפח על רום טפח כמו שאמרו בכמה מקומות ועוד דאדרבה אם היה מקום הכלים טפח על טפח אז היו טהורים ופי' הוא ז\"ל שם דה\"פ דאם יש במקום הטומאה חלל טפח מביאה את הטומאה לכלים שבצדה ואם לאו טהורים אבל מה שבבית מ\"מ טמא שדרך הטומאה לצאת ע\"כ ומהרי\"ק ז\"ל נדחק שם לתרץ בעד הרמב\"ם ז\"ל ע\"ש: \n",
+                "<b>מן הצדדים או מן הקורות. </b>גרסי': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצצו מארצו. </b>כלומר מכלפי ארצו וכן חצצו מן הצדדין או מן הקורה דתנן בבבא דלעיל ר\"ל מכלפי הקורה שאם דרך משל היה גובה הבית עשר אמות כשחלקו נשאר חמש אמות לבית על גבי הנסרים או היריעות אם חלקו בשוה או פחות או יותר הכל כפי מה שחלקו: \n",
+                "<b>שארצו של בית כמוהו עד התהום. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל ולשון ספרי כל אשר באהל לעשות קרקע הבית כמוהו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בין תבן לקורות פותח טפח בין כך ובין כך טמאים. </b>שאין התבן חוצץ מפני שסתם תבן דעתו לפנותו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בית שמלאו עפר וכו'. </b>בפ\"ק דסוכה דף ד' מייתי לה בקיצור כמו שפירשו שם תוספות ז\"ל וכתבתיו בעירובין פ' חלון סימן ג' וז\"ל הר\"ש ז\"ל וכתוב שם בכל הספרים תבן או צרורות וגם כתוב שם ובטלו בטל ולא מסתבר לומר דההיא ברייתא היא דאין לו להביא ברייתא כיון דיכול להביא מן המשנה ואין להקפיד על מה שמקצרה שכן דרך בכל התלמוד לקצר משניות ע\"כ ועיין גם כן במ\"ש בשמו ז\"ל שם בערובין ור' יוסי פליג התם בברייתא דתניא ר' יוסי אומר תבן ואין עתיד לפנותו הרי הוא כסתם עפר ובטל עפר ועתיד לפנותו הרי הוא כסתם תבן ולא בטיל אלמא לר' יוסי עפר סתם בטיל וכתב הר\"ש ז\"ל והא דקתני בברייתא דר' יוסי אומר הרי הוא כסתם עפר ובטל ומשמע דאמתני' דבוקעת ועולה קאי על כרחין ר' יוסי לית ליה בוקעת ועולה כדמוכח פ' העור והרוטב וצריך לומר דנ\"מ לר' יוסי לענין דאין מביא טומאה והא דקאמר ר' יוסי פרק הישן ממקומו היה ממלא מפני קבר התהום אע\"ג דלית ליה לר' יוסי בוקעת ועולה קבר שאני דכתיב או בקבר ע\"כ אבל הרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס או צרורות בטלו בלא וי\"ו. וז\"ל הרא\"ש ז\"ל בטלו פירוש בטלו מתורת בית ואם היו בעפר כלים מצד אחד וטומאה מצד אחר אינו מביא את הטומאה לכלים ויש גורסין ובטלו כלומר שביטל העפר ואין עתיד לפנותו כגלו של עכן שלא היה אלא לפי שעה עד שקברוהו חשיב רצוץ כל מה שתחתיו ע\"כ. וכתב הר\"ן ז\"ל רפ\"ק דסוכה כרי ובטלו פי' כל זמן שהטומאה שם ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם שדרך כרי של תבואה לעמוד שם ימים שאין אדם מזיזו כלל אבל גבי סוכה אמרינן דאם היתה גבוהה מעשרים ובא למעטה בכרים וכסתות לא הוי מיעוט ואף על גב דבטלינהו לכל שבעת ימי החג אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם שאין אדם עשוי לבטלן ז' ימים אלא משתמש בהן תדיר ע\"כ. וברמב\"ם פ\"ז דהלכות טומאת מת סימן ה' ו' אלא שבדפוסים הראשונים בין קטן בין גדול כתוב בית שמלאו עפר או צרורות ה\"ז בטל הבית והרי הוא כגל של עפר וכו' ובדפוס כסף משנה ה\"ז בטל אצל הבית והרי הוא וכו' ומ\"מ נראה דלענין הדין אין נפקותא בשנוי הגרסא אלא אם צריך לבטל העפר ג\"כ פי' שאינו חושב לפנותו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר הקבר וכו'. </b>סוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ\"ד) ונראה ששם היא ברייתא דקתני התם הכי חצר הקבר העומד בתוכה טהור והוא שיהו בה ד' אמות דברי ב\"ש ובה\"א ד' טפחים בד\"א שפתחה מן הצד אבל אם פתחה מלמעלה ד' אמות ופי' רש\"י ז\"ל והוא שיש בה ד' אמות הוא דחשיבא מקום לעצמה אבל פחות מכאן בטלה אצל המערה ולא חשיבא למהוי מקום לעצמה ובה\"א ד' טפחים הוי מקום חשוב בכל דוכתא בד\"א שפתחה מן הצד ב\"ה קאמרי לה אבל פתחה מלמעלה אם אינו אלא ד' טפחים אי אפשר דלא מאהיל על חלל הפתח כשהוא פורש כנפיו ומטפס ועולה הלכך מודו ב\"ה דכשפתחה מלמעלה דבעי' ד' אמות לטהר האי גברא. ופי' הרמב\"ם ז\"ל שזה החצר מקורה וע\"ש בהשגת הראב\"ד ז\"ל שפי' שם שאין כאן קרוי אלא שפתחה מלמעלה או מן הצד ומן הצד קרי בתוספתא פתחה לאויר ע\"כ וע\"ש בכסף משנה: \n",
+                "<b>אין טמא אלא </b>וכו' כצ\"ל: \n",
+                "<b>עשה ראשה גולל לקבר. </b>כגון שהקורה עומדת ועתיד לחתוך כל גובהה ולא ישאר אלא ראשה גולל הנוגע בקורה עד ד' טפחים טמא ואפילו דעתו לחתוך כ\"כ מהקורה שלא ישאר ממנה עובי ד' טפחים כל זמן שלא חתך טמא עד ד' טפחים שהוא דבר מסויים וחשוב ובזמן שאין דעתו לגוד מודה ת\"ק דכולה חבור. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>לגוד. </b>בערוך גריס לגור ברי\"ש לשון מגוררות במגרה ע\"כ וגם ה\"ר יהוסף הגיה לגור ברי\"ש וכתב כן מצאתי עד כאן. וכתב הר\"ש ז\"ל דאיתא בתוספתא אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בזמן שאינו עתיד לגוד ודברי חכמים בזמן שהוא עתיד לגוד ומשמע מתוך דברי רבי דרבנן פליגי אפילו באינו עתיד לגוד ואי אפשר לומר כן מדמוכחא מילתא דמתני' וצריך לומר דה\"ק נראין דברי ר' יהודה לחכמים בזמן שאינו עתיד לגוד שאף חכמים לא נחלקו עליו אלא בזמן שהוא עתיד לגוד אבל בזמן שאינו עתיד מודו ליה וכה\"ג מפרשי' בפ\"ק דחולין וכו' ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומוקפת צמיד פתיל. </b>הר\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלות הללו וכתב ובס\"א גרסי' ומוקפת צמיד פתיל ונ\"ל דאין צריך דהא הכא לא איירי בטומאת אהל אלא מטעם דהוי גולל וכלי חרש אינו מטמא מגבו ע\"כ: \n",
+                "<b>הנוגע בה טמא טומאת ז'. </b>כדין גולל ואם היה פי החבית חוץ לקבר והחבית מוטה על צדה יראה דלא בעינן מוקף צמיד פתיל אבל איירי בחבית יושבת על שוליה ופיה למעלה הלכך בעינן מוקפת צמיד פתיל. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>והחבית והמשקים טהורים. </b>דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה הלכך אין לטמאת אלא הנראה על פני השדה הר\"ש ז\"ל ומתני' דמטהר למשקי' ב\"ה היא אבל ב\"ש פליגי עלייהו בתוספתא ומטמאין למשקים ושם נשאו ונתנו בדבר הרבה ע\"ש: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר כל שיש בו רוח חיים אינו מטמא משום גולל. </b>ואזיל לטעמיה כדכתבי' בפ\"ק דמסכת עירובין סי' ז'. והילך פי' תוס' יו\"ט הנוגע בה פי' הר\"ב ז\"ל כל זמן שהיא גולל כו' ובמשנה ז' פ\"ק דעירובין מפרש הר\"ב ז\"ל דאף לאחר שפירש מטמא והוא מלשון רש\"י ז\"ל [הגה\"ה גם החכם הר\"ס ז\"ל דקדק בזה כמו שהעתקתי שם סימן ז:]: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוגע במת ונוגע בכלים המאהיל על המת ונוגע בכלים טמאים המאהיל על המת </b>וכו' כצ\"ל: \n",
+                "<b>אם יש בידיו פותח טפח טמאים. </b>מפני שמביא טומאה מן המת לכלים תימה אף אם יש בידיו פותח טפח הא אין בכל רוחב זרועו פותח טפח דהא דאמרינן דפותח טפח מביא את הטומאה צריך שיהא כל ארך דבר המאהיל פותח טפח אבל אם היה קצר באמצע לא וראיה מטבליות שנוגעות בקרנותיהן דכלים שתחת השניה טהורין ונוכל לומר שצרף שתי ידיו אבל מסיפא פשט שתי ידיו קשה ואפשר דאיירי באדם שמן ויש ברוחב זרועותיו פותח טפח והגוף אינו מפסיק דאדם חלול הוא. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל המטלטלין וכו'. </b>בפ\"ק דשבת אמרינן דהיא אחת משמנה עשר דבר ולר' טרפון אפיק הא ועייל הך דהמניח דברפ\"ג דמסכת מקוואות דס\"ל כר\"מ וההיא דבנות כותים דברפ\"ד דמס' נדה נמי לדידיה בו ביום גזרו ופירשו תוס' ז\"ל שם בשבת אקפח לשון שבועה הוא כלומר אקפח את בני אם אין זה דבר אמת שהלכה זו מקופחת [הגה\"ה לשון הר\"ש ז\"ל כי ההיא דפ''ק דזבחים דאמר ר' טרפון אקפח אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת וכההיא אם לא שמעתי הפרש בין קבלה לזריקה ע\"כ:] וכענין זה מצינו במקרא חי פרעה אם תצאו מזה כלומר שלא תצאו מזה ע\"כ ופי' שם רש\"י ז\"ל שמצטער היה על תורה המשתכחת ולפיכך היה מקלל עצמו אקפח וכו' ע\"כ. ואשכחן שמעון בן טרפון בריש פ' שבועת הדיינים ובפרק כל הנשבעים דף מ\"ז: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל הם טמאו את האיכר משום כלים המאהילים על המת. נלע\"ד שצריך להגיה הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת וכו' גם בפי' הר\"ש ז\"ל שכתוב שם הם טמאו את האיש משום כלים המאהילין על המת צריך להגיה המרדע במקום האיש וכן תמצאנו שם ריש דף י\"ז ברש\"י ז\"ל אלא שיש שם פירושים שונים בין רש\"י לתוס' ז\"ל ע\"ש. גם צריך להגיה בפי' הר\"ש ור\"ע ז\"ל או מטעם חבורים או משום דה\"ל כלים שנגעו במת ואדם בכלים וטמא טומאת ז' והשומע טעה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא מביא את הטומאה לעצמו בכל שהוא. </b>צ\"ע אמאי איצטריך למיתני האי נמצא. והאי בבא צלע\"ד שהובאה ברמב\"ם פ\"א דהל' טומאת מת סימן י' אע\"פ שמהרי\"ק ז\"ל בכסף משנה לא הורה לה מקום והיינו אפי' מחט שהאהילה על המת שכתב שם דו\"ק: \n",
+                "<b>והסל. </b>גרסי' והוא כמו והאסל באל\"ף: \n",
+                "<b>התלוליות הקרובות וכו'. </b>בתוס' פרק שני דכתובות דף כ' כתבו דהכא הזכיר התנא חדשות תחלה אע\"ג שאינו פשוט דכיון דלא קאי אמידי לא אקרא ולא אדברי ת\"ק כההיא דספ\"ק דסוכה ודכוותה שכתבתים שם אין להקפיד איזו נשנית תחלה וכן כתבו ג\"כ בר\"פ דם חטאת. ועיין במה שכתבתי פ' לא יחפור סימן ד': \n",
+                "<b>שאין אדם זוכרה. </b>נ\"ל שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל שוכרה בשי\"ן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מד' אמות ועד שמונה. </b>זהו שיעור מערה שהכוכין פתוחין לה ובשלהי המוכר פירות פריך מני אי רבנן הא אמרי ד' על שש אי ר\"ש הא אמר שש על שמנה ומשני האי תנא הוא וכו' כמו שכתבתי בפ' בתרא דנזיר ע\"ש. ועוד כתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ואע\"ג דלשום תנא לית ליה ג' בד' אמות בהא איכא לאוקומה כרשב\"ג דאמר הכל לפי הסלע א\"נ הך שלשה אינם מונחין בשורה אחת אלא ב' לרוחב המערה ואחד לארכה: \n",
+                "<b>כמלא המטה וקובריה. </b>אית דל\"ג לה משום דתנן בפרק המוכר פירות חצר שש על שש כמלא המטה ובירושלמי משמע דגרסינן לה ופריך ממשנה למשנה ומשני גבי חצר שפתוחין לה מערות מד' רוחותיה צריך מרובע כי המטה חוזרת פעמים למערה זו ופעמים למערה זו אבל במערה מכניסין המטה לתוכה ומתוכה לכוך ודי בד' אמות ע\"כ ועוד כתב הרא\"ש ז\"ל נוטלו ואת תבוסתו הרמב\"ם ז\"ל גריס תבוסתו בבי\"ת מלשון דם תבוסה שצריך ליטול ג\"ט עפר שמהערב בהן דם וליחה של מת ותבוסה לשון תערובת וסעד מצאתי לו בירושלמי שמלחות המת נכנס בקרקע ג' טפחים עכ\"ל ז\"ל אבל אני לא מצאתי בפי' הרמב\"ם ז\"ל שצריך לחפור רק עומק ג' אצבעות וכן ברפ\"ט דהלכות טומאת מת וסי' ג'. ועיין במ\"ש בשם תוס' ז\"ל בפרק בתרא דנזיר. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם אם יש בין זה לזה מד' אמות ועד ח' כמלא מטה וקובריה ה\"ז חושש שמא בית הקברות הוא זה וצריך לבדוק מן האחרון עשרים אמה שהן כשתי מערות וחצר שביניהן ואם לא מצא שם מת אחר הרי אותן העשרים שבדק טהורות אע\"פ שהן שכונת קברות ע\"כ ועיין עליו בהשגות ובמה שכתב כסף משנה לפרש דעתו ז\"ל: \n",
+                "בפירוש ר\"ע ז\"ל דהיינו ארבעים אמה. כתב הר\"ס ז\"ל עיין בפי' רשב\"ם ז\"ל פרק המוכר פירות ותבין ע\"כ. וכתב תוס' יום טוב שבנוסחת מהר\"ם ז\"ל נמחק בתחלה ע\"כ. ובזה נראה לעניות דעתי דניחא קצת מאי דהדר תנא בסיפא דמתני' שאילו מתחלה מצאו וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר''ע ז\"ל בדמעו בתרומתו לשון מלאתך ודמעך וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה קשה דכי מה ראה שלא לומר אוכל בתרומתו ויותר היה נראה לפרש לשון דמוע כלומר אינו רשאי לאכול תרומה עצמה אלא אוכל חולין שנדמעו כגון שנתערבה בם תרומה ולא יש בחולין להעלותם ע\"כ: \n",
+                "<b>בודק אמה על אמה ומניח אמה. </b>סתם כר' יעקב אליבא דבית הלל דתניא הבודק בית שמאי אומרים בודק שתים ומניח אמה ובית הלל אומרים בודק אמה ומניח אמה דברי ר' יעקב וחכמים אומרים ב\"ש אומרים בודק אמה ומניח אמה ובה\"א בודק אמה ומניח שתים. וברמב\"ם שם פ\"ט סימן ו' ז' ט' וז\"ל שם אינו צריך לחפור תלם אחד מתחלת העשרים עד סופם אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה וחופר אמה על אמה ומניח אמה וכן עד סופם. שאין בין קבר לקבר פחות מאמה ע\"כ: \n",
+                "<b>והמפקח אינו אוכל. </b>ר' יהודה ס\"ל בברייתא דאף המוציא אינו אוכל בדמעו. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שילולית. </b>פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל מקום שמי גשמים שוללין שם: \n",
+                "<b>מפסיק. </b>ואינו בודק עוד להשלים עשרים אמה אבל בודק מצד אחר כדמשמע בתוספתא. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>המפנה קברו. </b>שקברו שם אדעתא לפנותו: \n",
+                "<b>יש לו תבוסה. </b>ואסור לפנותו הרא\"ש ז\"ל. ומצאתי שנמחקו מלות ר\"ש אומר והגיהו ואם התקינו לקבר וכו' וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב כן מצאתי ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>החורש את הקבר. </b>פ\"ק דתמורה דף י\"ג וכפי גירסת הרגמ\"ה ז\"ל איתא נמי מילתיה דר' יוסי שכתב שם הרגמ\"ה ז\"ל טעמא דר' יוסי לא אתפרש לן ע\"כ: \n",
+                "<b>מלא מענה. </b>כתבו התוס' ז\"ל בנדה דהנך מאה אמה מפרש בתוספתא דאהלות היינו לכל רוח ע\"כ והביא התוספתא הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר בת חמשה סאין במורד ובמעלה. </b>כך היא גירסתו של הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל פירושו ז\"ל ר' יוסי אומר שאם היה זה המקום הנחרש בלתי שוה אבל בו מעלות ומורדות הנה הוא ישים בית הפרס בית ה' סאים וזה מאה אמות וי\"א אמה ושלשה רביעי אמה בקירוב ות\"ק אמר בית ד' סאין יהיה מקום שוה או בלתי שוה עוד נתן אלינו ת\"ק אות נדע בו שיעור ד' סאים כמה היא המקום בלתי שוה השטחים אמר שישימו רובע כרשינין וכו' ע\"כ ובסוף דבריו כתב וכבר בארה התוספתא ענין מאמר ר' יוסי במורד ולא במעלה ואמר שר' יוסי אומר כי כאשר חרש הקבר עם מקום גבוה אינו עושה בית פרס כמו שיהיה הקבר למטה ויתחיל בחרישה עם עליונות זה ההר או הגבעה ע\"כ והרא\"ש ז\"ל פי' וז\"ל החורש וכו' פי' ה\"ז עושה בית פרס וכל השדה מטמא גוש ממנה במגע ובמשא דחיישינן שמא דלדלה כל העצמות ושטחתן על פני השדה ומפני זה נקרא בית הפרס מלשון פורס מפה מלא מענה תלם אחד מחוץ לקבר וארכו ק' אמה שכך שיערו חכמים שראוי שתוליך המחרישה את העצמות מאה אמה לצד מערב ואם חרש מצפון לדרום דלדלה מאה אמה לצד דרום וכשתרבע אלו שתי מענות יהיה שדה בית ד' סאין דחצר המשכן נקראת בית סאתים והיה מאה על חמשים ואין לומר שכל הד' סאים טמאים טומאת בית הפרס שהרי כשהוליך המחרישה באורך השדה יותר על ק' אמה לא היה ליותר טומאת בית הפרס כ\"ש כשמהפך המחרישה לחזור ולחרוש שלא תוליך המחרישה עצם עמה לפי שהוא יותר ממאה ועוד אין לך ניער המחרישה יותר גדול מזה חמש סאין סבר שמחרישה מוליכה מאה וי\"א אמה ומחצה. במורד שיעור זה שאמרנו דוקא במורד כשהמחרישה יורדת למטה והה\"נ במקום שוה ונקט מורד דבעי למיפלג במעלה. במעלה כשחורש כלפי מעלה אינה מולכת כ\"כ ושיערו שאם יתן רובע כרשינין על בורך המחרישה והוא עץ שהמחרישה בו והוא שנוי בפכ\"א דכלים וכשנותנין עליו הכרשינין מתפזרין מעט מעט ועד מקום שישארו שם שלשה כרשינין זו בצד זו ויצמחו ימצא שם גם עצם כשעורה שהשעורה כשלשה כרשינין כדאמרי' בבכורות ור' יוסי סבר דאין עושה בית הפרס במעלה ונ\"ל השיעור הראשון דוקא בקרקע שוה אבל במורד ומעלה שיעורו ברובע כרשינין עכ\"ל ז\"ל ועוד מצאתי כתוב בגליון על פי' רבינו שמשון ז\"ל כתיבת יד וז\"ל וכתב הרא\"ש ז\"ל מורד ומעלה נותן רובע כרשינין כלומר השיעור שאמרנו בקרקע שוה אבל במורד ומעלה יש דין אחר ושיעור אחר ורבינו יצחק בן גיאת ז\"ל כתב כפי' הרמב\"ם ז\"ל במורד ובמעלה ע\"כ דברי ר' יוסי. וכתב עוד בגליון ומדברי ר' יוסי דסיפא משמע שאמר ת\"ק במורד ובמעלה [הג\"הה נראה שיש חסרון בלשון והמעיין קל להבין]:] שהוא כמו שפירשנו וקשה לפי זה שנראה שדבריו סותרין אלו לאלו אלא אם נאמר שדברי ר' יוסי דסיפא חוזר על ונותן רובע כרשינין בלבד לפיכך טוב שבכל הפירושים דבמורד ובמעלה הן דברי ת\"ק והראיה מסיפא דלר' יוסי לית ליה בית הפרס במעלה כלל ע\"כ. והכריחו תוס' ז\"ל בס\"פ שני דכתובות דמקום הקבר טהור כשנחרש מלטמא באהל ועוד כתבו שם דבית הפרס להכי הוי דרבנן משום דהוי ספק טומאה ברה\"ר ואע\"ג דבעלמא טהרו חכמים ספק טומאה ברה\"ר היינו היכא שהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא באקראי ופעם אחרת לא יטמא כיון שמקום הטומאה ידוע אבל הכא שלעולם השדה בספק לא רצו לטהר אע\"ג דמדאורייתא טהור ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל אבל במעלה כשחורש ועולה לדברי ת\"ק נותן וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה קשה טובא דאין דברי ר' יוסי מיושבים דמה לו להזכיר במורד ותו קשה דלמה לא נזכר במשנה דין קרקע שהיא מישור על כן נראה לפרש דרישא איירי במישור ואח\"כ קאמר אבל במורד ובמעלה נותן רובע כרשינין וכו' ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>או שניער את המחרישה. </b>סלע וגדר נמי היינו טעמייהו דכשמטיח בהן ננערת המחרישה ואיצטריך למיתני או שניער דלא תימא דחיישינן שמא לא ניער יפה יפה. הר\"ש ז\"ל וכבר רמזו ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר בית פרס וכו'. </b>בפ\"ק דתמורה דף יב. ובקצת ספרי כתיבת יד כתוב שם וחכמים אומרים אין בית הפרס עושה בית הפרס והתם מפרש ורבנן עד כמה וכדפי' ר\"ע ז\"ל שם בסימן ה'. וכתבו שם תוס' ז\"ל מה שפי' רש\"י ז\"ל לר' אליעזר לא נהירא דפי' כל ד' שדות שסביב בית הפרס שלו דבית הפרס הן דעפר בית הפרס מטמאן ומ\"ט הוא זה שאם חרשו ממזרח למערב למה יטמאו צפון ודרום ואם חרשו מצפון לדרום למה יטמאו מזרח ומערב לכן נראה לפרש ר' אליעזר אומר בית הפרס עושה בית הפרס דלעולם מה שנחרש מבית הפרס לשדה אחר שאצלו עשאוהו בית הפרס וכן אם נחרש מאותה שדה שניה לשלישית וכן משלישית לרביעית וכן לעולם כולם עושין זה בית הפרס ע\"כ: \n",
+                "<b>בית פרס עושה בית פרס. </b>אם התחיל מבית הפרס עושה בית הפרס אחר מלא מענה כאילו התחיל מן הקבר ואע\"פ שכשהתחיל מן הקבר אינו עושה אלא ק' אמה היינו טעמא שכל העצמות שהמחרישה טוענת בפעם אחת אינה מוליכתם יותר ממאה אמה וכשמתחיל מבית הפרס חוזרת וטוענת עצמות שנדלדלו שמה ומוליכתם מאה אמה ור' יהושע סבר דמאה אמה עושה בית הפרס בין חרש בלי הפסק בין חרש בהפסק אבל יותר לא. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>וכן הצדדין. </b>כלומר מן הצפון לדרום דמיירי ר' יהושע בשמקום הקבר ידוע וחרש חצי מענה מן המזרח למערב. מה\"ר שמשון ז\"ל וע\"ש עוד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דחורש מלטימיא. </b>מתני' דלא כר\"מ דתניא בתוספת' ר\"מ אומר החורש מלטימיא ה\"ז עושה בית פרס. הר\"ש ז\"ל. \n",
+                "<b>וּמִצִבוֹרת העצמות. </b>נלע\"ד דגרסי' המ\"ם בנקודת חיר\"ק וגם הצד\"י והבי\"ת בחול\"ם והרי\"ש בסגו\"ל ולפי זה המ\"ם שמושית כמו מ\"ם דמשדה שאבד בה קבר אע\"ג דל\"ד למלת מלטימיא דההיא ודאי המ\"ם שרשית בין שתגרוס מלטימיא הכל תיבה אחת בין שתגרוס מלא טמיא בשתי תיבות: \n",
+                "בפי' ר''ע ז\"ל ואם תימצי לומר חרש שמא לא הוליך ממנה עצם. אמר המלקט זהו לשון הר\"ש ז\"ל וז\"ל הרא\"ש ז\"ל ואם ת\"ל חרש שמא לא דלדלה המחרישה העצמות שנמצאו אחר שנחרש ולא גזרו אלא על חורש במקום הקבר במזיד ע\"כ: \n",
+                "<b>החורש את שאינו שלו וכן עובד כוכבים שחרש אין עושין אותה וכו'. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל בשם ס\"א: \n",
+                "<b>שאין בית הפרס. </b>י\"ס ואין בית הפרס וכן הגיה הרי\"א ז\"ל ואעפ\"כ פירושו נ\"ל שהוא כמו שאין וכדפי' ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה בית הפרס ע\"ג טהורה וכו'. </b>הטעם משום שאין בית הפרס עושה בית הפרס: \n",
+                "<b>אפילו אדומה והלבינה או לבנה והאדימה. </b>כך הגיה הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם היה פתחה. </b>גרסי': \n",
+                "<b>ואם לאו עליה טמאה. </b>ור' יוסי פליג בתוספתא ואמר אע\"פ שאין פתחה של עליה מכוון כנגד פתחו של בית העליה טהורה דר' יוסי לטעמיה דתנן לעיל בפי\"ב מודבק למשקוף הבית טמא ור' יוסי מטהר וכדתנן נמי בפי\"א ר' יוסי אומר רואין את הטומאה מכנגד המשקוף ולפנים הבית טמא מכנגד המשקוף ולחוץ הבית טהור והכא כגון דכל עובי הכותל של העליה שבו הפתח חוץ לשקוף דכאשר בוקעת ומגעת לפתח אכתי קיימא חוץ לפתח שהדלת שוקף תוך עליה ולכך העליה טהורה לר' יוסי. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>א\"ר יהודה מעשה וכו'. </b>תניא בתוספתא א\"ר יהודה לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על עפר שהוא בא מבית הפרס הבא בירק שהוא טהור עד שיהא במקום אחד כחותם המרצופים על מה נחלקו על עפר הבא מארץ העובדי כוכבים בירק שר' אליעזר אומר מצטרף וחכמים אומרים אינו מצטרף עד שיהיה במקום אחד כחותם האגרות פי' עד שיהיה במקום אחד כחותם האגרות אז מצטרף לכחותם המרצופים אבל פחות מכאן אין מצטרף ותרי תנאי אליבא דר' יהודה דהא במתני' קאמר ר' יהודה בחותמות האגרות שבאו ממדינת הים דטהורים. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ולא חשו להם. </b>אית דלא גרסי מלת חכמים במשנה וגם הרי\"א מחקה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד בוצרים וכו'. </b>ותמהתי שראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל כיצד בודקים בית הפרס וכו' ומחק מלת בוצרים: \n",
+                "<b>אם נגעו אלו באלו. </b>כך נראה שהיא הגירסא הנכותה וכן הוא ברמב\"ם בפי\"א דהלכות טומאת אוכלין סימן ה' אלא הר\"ש ז\"ל גריס אלו ואלו בוי\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החורש את הקבר וכו'. </b>היינו בית הפרס דתנן לי' בפירקין דלעיל דשיעורו מלא מענה: \n",
+                "<b>ושורף את הקש ואת העצה. </b>פי' הר\"ש ז\"ל גבי בבא דהרוצף הטעם דשורף משום דאי אפשר לבודקו ע\"כ: \n",
+                "<b>ומטמאה במגע ובמשא ואינה מטמאה באהל. </b>גרסי' וגרסי' נמי מטמאה בלשון נקבה וכן כתב תוס' י\"ט שהיא נוסחת מהר\"ם ז\"ל הכא ובמתני' דבסמוך. והכא קאי אבית הפרס שנחרש בה קבר. ועיין עוד בפי' הר\"ש ז\"ל. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה כן הכא וגם במתני' דבסמוך וכתב ואינה מטמאה באהל פי' אותה השדה אינה מטמאה בטומאת אהל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נזרעת כל זרע. </b>היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל וכן ג\"כ היא גירסת הרא\"ש ז\"ל וז\"ל פי' כל זרע אפילו זרע הנעקר לפי שהקבר שלם ולא נדלדלו העצמות ובלבד שלא יחרוש לזרוע אלא חופר במעדר שאינו מעמיק וגם ירגיש החופר אם פגע בקבר ולא יחפור שמה ע\"כ אבל ר\"ע ז\"ל תפס גירסת הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ומטמאה במגע ובמשא ובאהל. </b>גרסי' וקאי אבית הפרס שאבד קבר בתוכה וכך היא בנוסחת מהר\"ם ז\"ל ומטמאה כדכתיבנא במתני' דלעיל. וכתב הר\"ש ז\"ל והנך תרי בית הפרס אין חילוק בין רה\"ר לרה\"י דמדתניא בתוספתא חומר בארץ העמים שאין בבית הפרס ובבית הפרס שאין בארץ העמים ולא חשיב חילוק של רה\"ר ורה\"י משא\"כ בארץ העמים ואע\"ג דאיירי התם בשדה שנחרש משמע הכא דאין חילוק בין נחרש לאבד אלא לענין אהל ומסתברא דשדה שאבד בו ברשות היחיד דאורייתא בבקעה [הגה\"ה עיין עליו בפרק ששי דמסכת טהרות סימן ז']:] בימות הגשמים והא דאמרינן בכל דוכתא בפ' עד כמה ובפ' שני דכתובות ובפרק האומר ובפרק האשה בפסחים ובפ' בכל מערבין ומי שהוציאוהו דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש ואבד נמי ברשות הרבים דרבנן והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה דהתם הטומאה ידועה במקומה וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס אבל אבד הספיקא לכל אדם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה בוכין. </b>ברמב\"ם שם פ\"ח כחב אין נוטעין ואין זורעין אותו שלא להרגיל רגל אדם לשם שמא יש שם טומאה כו' ובהשגות אמר אברהם שלנו יפה משלו שלא ללכלך בגדי המתקבצים בעפר התיחוח ע\"כ וכתב עליו שם מהרי\"ק ז\"ל דבריו על פי דברי הר\"ש ז\"ל שכתב משום יאוש בעלים וכו' שהבעלים מתייאשים ממנה וה\"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו אבל קשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא ה\"ל לתנא לשנותו לענין טומאה ע\"כ. ועיין על זה במ\"ש לעיל ריש סימן ב' בשם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ופי' בערוך שדה בוכים פי' שדה מיוחד בין שני מקומות ומנהגם שלשם מוליכין המת אנשי מקום זה ובאים הדרים במקום אחר ששם בית הקברות ונוטלין אותו מהן ומוליכין אותו וקוברין אותו במקומן ע\"כ. ועיין עוד בתוספות ז\"ל בס\"פ דם הנדה שכתבו בשם הערוך שדה בוכים שדה מיוחד שקרובי המת מביאין אותו על אותו שדה ואנשי בית הקברות באין לקראתו ובוכין יחד וכו' והראשונים חוזרין לביתם ואלו נוטלין אותו ומוליכין אותו לקוברו ואותו שדה טמא דשמא נתדלדל ונתנענע מעט מעט ממנו ונפל ושכחוהו ורבינו שמואל פירש פעמים שבני העיר מניחים אותו שם לפי שסוברין שאנשי בית הקברות יבאו ויטלו אותו ובני בית הקברות יסברו שאנשי העיר יוליכוהו לבית הקברות ונשאר שם [הגה\"ה וז\"ל הגמ' בפ\"ק דמו\"ק דף ה' ע\"ב מאי שדה בוכין רב יהושע בר אבא משמיה דעולא אמר שדה שמפטירין בה מתים וטעמא מאי אמר רב חסדא בר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ע\"כ ופי' רש''י ז\"ל שמפטירין בה את המתים שכשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר נפטרין אלו שהביאוהו ממקומו והולכין להם ובאין אנשי המקום ומקבלין אותם ורוחצין אותם שם וקוברין אותם. וטעמא מאי חוששין ביה משום טומאה. משום יאוש בעלים לפי שהביאום ממקום רחוק נדלדל אבר ונפל שם ונתייאשו אלו על אלו והניחוהו שם ע\"כ. ונלע\"ד שצ\"ל וסמכו אלו על אלו וכו':] ועוד פירש שדה כוכין שדה שיש בה כוכין ומניחין המת שם לפי שעה עד שיהיו פנויין להוליכו לבית הקברות לקוברו ופעמים שנשכח שם ולא הוסר וזהו יאוש בעלים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ומודים ב\"ש וכו'. </b>פסחים ס\"פ האשה ופירשו שם תוס' ז\"ל דבדיקה דמתני' בשכבר עבר בודקים אותו אם נטמא אם לאו ואם נמצא שם עצם כשעורה טמא אבל התם דבעי בגמ' מאי בודקים ר\"ל אם רצה לעבור ופליגי התם אמוראי לפ' כיצד יעשה שיוכל לעבור איכא מ\"ד מנפח והולך ואיכא מ\"ד רואה אם נידש יכול לעבור דבית הפרס שנידש טהור ע\"ש וכן העלה ג\"כ הר\"ש ז\"ל וע\"ש: \n",
+                "<b>ובה\"א אין בודקין. </b>לשון הר\"ס ז\"ל דבין נמצא בין לא נמצא מגלח ומביא קרבן כ\"כ רבינו שמשון וקשה דאיך אפשר לומר שמגלח ומביא קרבן על הספק ומתני' קתני פ\"ז דנזיר אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וכו' על אלו אין הנזיר מגלח וקרבן אין לו לכן נראה להגיה דבין נמצא בין לא נמצא אינו מגלח ואינו מביא קרבן ומ\"מ קשה מה שפי' ר\"ש במה שאמרו ב\"ש בודקין דאם נמצא עצם כשעורה מגלח איך יגלח על הספק אע\"פ שנמצא עצם כשעורה שמא לא נגע ע\"כ: \n",
+                "<b>וממחה. </b>מלשון המחה החלב וגמעו הר\"ש ז\"ל. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל וממחה ס\"א וממהה ע\"כ. יכתב עוד דוק דבהדיא מפרש בדיקה הכא ותו דהכא משמע בדיקה לאחר שהלך בבית הפרס והתם משמע לכתחלה. גליון ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטל ממנו שלשה טפחים או נותן. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>אם נטל מחציו אחד ג' טפחים. </b>נ\"ל דה\"פ דמה שנטל מחציו אחד השליכו והביא ונתן על חציו השני עפר ממקום אחר דסד\"א או כולו מעמיק או כולו מגביה קמ\"ל. ור\"ש סבר דדי בטפח ומחצה בעומק המחרישה. רש\"א אף העוזק בית הפרס טהור ר\"ש לטעמיה דמיקל דסגי בטפח ומחצה הרא\"ש ז\"ל. ופי' בערוך בל' שני עוזק עושה לו גדר מאבנים מן ויעזקהו ומפרשים ויעזקהו הסביבו גדר כטבעת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שכחן רע טמא. </b>וכ\"ש תחתון דטמא: \n",
+                "<b>בים ובשונית טהור. </b>בנזיר פרק כהן גדול אמרינן דנכנס לארץ העמים בקרון או בספינה טמא שמא היינו בנהרות אבל בים טהור דבים לא גזור ואפי' נהרות נמי לא מיתוקמא אם יכול ליכנס להם מארץ ישראל בלא הפסק קרקע שאינה בתולה כמו שאפרש מתוך התוספתא הר\"ש ז\"ל וז\"ל בפי' התוספתא אם יכול להכנס לה בטהרה לים או לנהר ותנן נמי בים ובשונית טהור ואפילו בתולה של חוצה לארץ סלעים סלעים וכיוצא בהן הסמוכין לארץ בלא הפסק דליכא אפילו תלם אחד מקרקע שאינה בתולה נכנס לה בטהרה כגון בשידה תיבה ומגדל וטהור דאכי האי לא גזור על אוירה ע\"כ. שונית הוא מקום שמגיע לשם הים בעת הסערה. ובירושלמי דשקלים פ\"ז גרסי' התם בברייתא משונית הים ומשונית הנהר וראיתי מי שפירש שם שן סלע בתוך הים. ובערוך בערך משוניתא פי' מקום גבוה מפסיק בין שתי שדות כגון איזהו שונית מקום שהים הולך בזעפו. וכן ברב אלפס פרק המקבל דף קל\"א משוניתא יש שפירשו בנין גבוה וחזק שבונין אותו כדי לסגור בפני המים שעולין בזעף וזהו ששנינו איזוהי השונית מקום שהים הולך בזעפו ע\"כ. עוד פי' בערוך בערך שנית משונית בארמית הוא מקום שמגיע לשם הים בעת הסערה בבראשית רבה פ' וכל צבאם ובויקרא רבה פ' אחרי מות ויתרון ארץ יצחק בן אלעזר הוה מטייל בשוניתא דימא דקיסרי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בטהרה. </b>ס\"א לטהרה. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>מדורות העובדי כוכבים. טמאים. [(הגה\"ה מצאתי כתוב בספר חן טוב פר' חקת דף רכ\"ט ע\"ד וז\"ל שמעתי משם הרב המקובל האלהי מוהר\"ר יצחק אשכנזי זלה\"ה והוא מתוק מדבש כי הנה נפשות ישראל חוצבו מתחת כסא הכבוד קדושות המה וידוע שסביב רשעים יתהלכון ומתאוים להדבק עם הקדושה שאין להם אורה שרשעים בחשך ידמו וצד הטומאה באה מכח הקליפות החיצונות וכמו שאז\"ל הני ברכי דרבנן דמשלהי מחופיא דידהו גם מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו שאינם יכולים ליגע בגופם ומודבקים בלבושייהו ליהנות מהם והנה בעוד האדם חי לא יוכלו ליגע בו בגופו ממש שאור הנשמה מכהה עיניהם כאור שמש כי תהל בעיני האדם שיכהו עיניו מרוב אורה אבל אחר יציאת נשמתו רוצים להדבק בכלי שנשתמש בו קודש שנשאר בו קצת ניצוצי אור לכן באין לחול על גופו ומשם נמשכה טומאת מת לאדם המת יותר מנבלת בהמה כי כאיש גבורתו להיותו איש יש בו קדושה בחיים לא כן הבהמה וכן עד\"ז הפרש בין כנענים לישראל יען שהישראל בחיים קדוש הוא לאלהיו ובמותו יחפצו בו החיצונים להדבק בו משא\"כ בכנענים הרשעים שבחייהם קרויין מתים ואין בגופם נפש קדושה כדי שירחקו מהם בחייהם אלא אדרבה הוא חלקם בחיים ואמרי מותם רחקו מעליהם א\"כ אינם מטמאים במותם כי אם בחייהם מטמאין מבמותם וכן בנות כותים נדות מעריסתם והן כזבים לכל דבר של טומאה זהו מה ששמעתי משם הרב הגדול זלה\"ה אכן על פי דרכנו קברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באהל כדין טומאת מת יען לא בא מיתת העובדי כוכבים על רגל העגל שגם אם לא עשו ישראל את העגל היו מתים כי אם בלע המות הוא מישראל שקבלו התורה חרות על הלוחות א\"כ טומאת מת נמשכה מעון העגל ומי שמת בעון העגל חלה עליו טומאת מת באהל אבל מי שהיה מת מקודם לכן אינו מטמא באהל כי לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא דבר הגורם למיתה זה העגל הוא המטמא והעון הוא המטמא לא המת גם אין המים מטהרין כי אם הכוונה רצויה לשרוף את הפרה אמו של העגל זה היצה\"ר שהוליד את העגל ובהעשותו אפר מטהר את עון העגל לכן טומאת אהל לא נחית על קברי עובדי כוכבים אבל טומאת מגע ומשא כנבלת בהמה נחית עלייהו וכיון שבאו לכלל טומאה במשא ובמגע צריכים הזאה ג' וז' כמו מת מישראל שהנוגע בהן יטמא ז' ימים אבל טומאת אהל דכתיב בה אדם כי ימות באהל אתם קרויין אדם ולא הם כיון שאין מיתתם נמשכת מעון העגל וזהו הטעם שאין מזין מאפר פרה על הטמא זיבה וצרעת שאינה מטהרת הפרה אלא לדבר שבא מצד עון העגל שהיה להם חירות ממלאך המות וצוה הקב\"ה להזות עליו מאפר הפרה לקנח עון העגל שבהעלות על לבו שגורם המיתה הוא עון העגל ואם העגל היא הפרה הוא יצה\"ר פרה אדומה פרה סוררה שילדה העגל ופתה את ישראל לעשותו וצוה הקב\"ה לשרוף את הפרה הוא יצה\"ר ולבערו מן העולם שבזה יותש כחו של היצה\"ר הקשה בהזכיר לו יום המיתה והשריפה אשר שרף ה' את הרשעים בגיהנם ונעשים אפר זהו שאמר ר' יוחנן לתלמידיו לא המת מטמא אלא הגורם מיתה הוא מטמא הוא עון העגל גם לא המים מטהרין אלא הכונה שיכוין האדם לומר במטאי הבאתי עלי מיתה שאין מיתה בלא חטא שעל רגל העגל באה ואין לך דור שאין בו מפקידת העגל ואז יכנע לבבו הערל באפר הפרה סוררה הוא יצה\"ר ולא ישאירו ממנו כי אם מעט אפר הצריך מפני תיקון העולם ובזה יתכפר עון העגל ע\"כ בקיצור וע\"ש עוד. גם במה שכתבתי בשמו ז''ל ספ\"ד דפרה. גם במ\"ש בשמו ז\"ל פ\"ג דמגילה פי' ד'. גם עיין בזפר הלבוש די\"ד סימן קע\"ט סעיף י\"ד:] </b>פי' הר\"ש ז\"ל מטמאין באהל ובגליון הגה\"ה אמר יצחק קשה לי דבפ\"ק דכלים הוכיח דעובד כוכבים ונפל אינם מקבלים טומאה וגם חוצצין ובכאן נראה שנפל ועובד כוכבים מטמאים באהל ע\"כ. ושם במציעא דף קי\"ב גרסי' אמר ליה אליהו לרבה בר אבוה לא מתני מר טהרות דתניא ר' שמעון בן יוחי אומר קברי עובדי כוכבים אין מטמאים דכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם וכתבו תוספות ז\"ל ולא קיי\"ל כרשב\"י אלא כרשב\"ג [הגה\"ה נראה דמדיוקא דמתני' דבסמוך דקאמר רשב\"ג עיר עובדי כוכבים שחרבה אין בה משום מדור עובדי כוכבים דמשמע הא לא חרבה יש בה משום מדור עובדי כוכבים דייקי תוס' לומר דרשב\"ג אסר מדורות עובדי כוכבים משום אהל וכל הני מתנייתא אליבי' ג\"כ וכן מצאתי אחר כך בתשובת הרא\"ש ז\"ל ריש כלל שלשים. אבל הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א מהט\"מ גם בפ\"ג מהל' אבל כתב דעובדי כוכבים אינם מטמאים באהל ומותר לכהן לדרוך ע\"ג קברי עובדי כוכבים שאינו טמא אא\"כ נגע או נשא ע\"כ. ולפ\"ז הני מדורות העובדי כוכבים שבארץ ישראל שמטמאין כארץ העמים עד שיבדקו שמא קברו בו נפלים לדעת הרמב\"ם ז\"ל צריך לומר שהוא לענין מגע ומשא אבל מ\"מ גם אוירם מטמא כדין ארץ העמים לענין תרומה וקדשים שנטמאו אפילו מחמת אוירם ותולין לא אוכלין ולא שורפים ע\"ש בהל' טומאת מת פי\"א ובהשגות לא חלק עליו בזה:] דמתני' דאהלות דאסר מדורות העובדי כוכבים משום אהל וטעמי' דאליהו משום דרוב ארונות יש בהן פותח טפח וגם אליהו היה מכיר באותם שהיו פותח טפח [ובספר הרוקח סימן שט\"ו כתב דאליהו ז\"ל ידע שלא נגע בעצמותיהם ע\"כ]. ויש מקום שלא גזרו כגון לצאת לקראת מלכים וכיו\"ב וכן מצינו כשהיה קובר את ר' עקיבא היה דוחה שאמר לו וכי אינך כהן א\"ל צדיקים אין מטמאין ודחה אותם כן משום כבודו דר\"ע ועיקר טעמו היה לפי שהיה מת מצוה לפי שהיו יראים לקוברו שהי' מהרוגי מלכות והכי נמי איתא בסדר אליהו רבא שהיו אומרים בבית המדרש שהיה מבני בניה של לאה ואמר להם רבותי איני אלא מבני בניה של רחל והכא אמרינן שכהן היה ועל כרחין לאחד היה מפליג בדברים ע\"כ: \n",
+                "<b>אע\"פ שאין עמו אשה. </b>גזרה משום מדור שתהיה בו אשה כך כתב הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"א ולטעם זה תימה איך לא הוי גזרה לגזרה דהא אפילו מדור שיש בו ודאי אשה אינו טמא אלא משום גזרה שמא קברו נפל ושמא דכולה חדא גזרה היא ולטעם שהביא ר\"ע ז\"ל ניחא. ומוכח התם דה\"ה אשה אע\"פ שאין עמה איש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א. </b>שלשת מלות הללו אית דלא גרסי להו: \n",
+                "<b>כל מקום שהחזיר והברדלס והחולדה. </b>מאי דקשה מהאי מתני' אההיא דאין חוששין דתנן בפ\"ק דפסחים כתבנוהו שם בארך. ומצאתי מוגה כל מקום שהחזיר והברדלס והחולדה יכולין להוליכו וכו'. והרי\"א ז\"ל הגיה לְהַלְכוֹ ומחק מלת בו וכתב כן מצאתי ע\"כ. ותימה שלא הזכיר ברמב\"ם שם פי\"א סי' ט' ברדלס דליתי' שם בשום דפוס ואפי' בספר מוגה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רשב\"ג אומר וכו'. </b>שם ברמב\"ם כתב מדור. העמים שחרב הרי הוא בטומאתו עד שיבדק וכתב עליו בהשגות אמר אברהם במשנה שנינו רשבג\"א עיר של עובדי כוכבים שחרבה אין בה משום מדור עובדי כוכבים ואין עליו מחלוקת ואולי יש הפרש בין עיר שחרבה למדור שחרב ע\"כ וע\"ש בכ\"מ: \n",
+                "<b>מזרח קסרין. </b>נ\"א קטרון ובס\"א מצאתי שלא הגיה קטרון אלא גבי מערב בלבד. ובמקום אחר מ\"מ מזרח קסרי ומערב קסריון קברות. ואשכחן עיר ששמה קסריון בסוכה פרק הישן (סוכה דף כ\"ז) מעשה בר' אליעזר ששבת בגליל העליון בסוכתו של ר' יוחנן בר' אלעאי בקסרי ואמרי לה בקסריון הגיע חמה לסוכה וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אהלי הערביים. </b>צ\"ע מה הפרש בין הני תרי לישני שכתב ר\"ע ז\"ל והם בפי' ר\"ש ז\"ל אלא שר\"ע ז\"ל העתיק האחרון ראשון ועוד כ' הר\"ש ז\"ל טעם אחר שלישי באמצעיתם וז\"ל ועוד דמסתמא לא קיימי בחד דוכתא מ' יום ע\"כ: \n",
+                "<b>והסוכות והצריפים והבורגנים. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל סוכות לשומרי פירות מחוברים ובורגנין סוכות לשומרי פירות תלושין ע\"כ: \n",
+                "<b>ומקום החצים. </b>לשון הרמב\"ם ז''ל שם ומקום שעושין בו החצים וכלי המלחמה ע\"כ. וכן פי' ג\"כ כאן בפי' המשנה: #סליק פרקא וסליקא לה מס' אהלות. ובעה\"י החונן דעה לטפשים ולטועים. גם חן ליודעים. נתחיל מס' נגעים: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה אהלות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Oktzin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Oktzin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..53838325e861c107240f2d3a2eca9e6126c3ce91
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Oktzin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,201 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Oktzin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה עוקצים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<small>ובעה\"י אשר אין לו סוף וקצין נתחיל מסכת עוקצין</small><br><b>מיטמא ומטמא </b>כך צ\"ל. ופי' הר\"ש ז\"ל מיטמא מכניס טומאה כנוגע באוכל עצמו מטמא מוציא טומאה וכן הוא בפי' רש\"י ז\"ל שם פ' העור והרוטב אבל רעז\"ל תפס כפי' הרמב\"ם ז\"ל:  ",
+                "<b>שומר. </b>הרמב\"ם ז\"ל פי' מה שבתוך הפרי. כגון גרעיני תמרים נקראים ג\"כ שומר וכמו שכתב רעז\"ל בשמו בפירקי' דלקמן סי' ב':  ",
+                "<b>מיטמא ומטמא ומצטרף </b>אע\"ג דכי שקיל לי' טהור השתא מיהא מצטרף נמי אי שומר או מיטמא ומטמא מיהא אי יד הוא כל עוד דלא שקיל ליה:  "
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל צריך לכתוב סימן הבית קודם הדבור המתחיל והקפלוטות ופי' בערוך קפלוטות פי' כרישין שיש להם ראש שמן קפלוטות בלשון יון קורין לראש קיפאלי: \n",
+                "<b>שרשי השום וכו'</b> שרשי החזרין והצנון והנפוס דברי ר\"מ אלה כולם סבר ר' מאיר שהן מצטרפים לאוכל הרמב\"ם ז\"ל: ופי' הרא\"ש ז\"ל ושרשי אלו המינים משמרין את האוכל כל זמן שהם לחים כי ע\"י השרשים נשארין בלחותם: \n",
+                "<b>שרשי השום וכו' </b>(א) השתא מפ' מאי ניהו שומר ואדסליק מיני' מפרש ובאידך בבא מפ' מאי ניהו ידות והדר מפ' הנהו דגריעי טפי דלא מיטמאו כלל דאפי' תורת ידות לית להו: \n",
+                "<b>שעקרן לשותלן </b>כך צ\"ל. ויש להסתפק אם שם ביד בפ\"ה גריס לשתלים ביוד: \n",
+                "<b>והשדרה של שבלת </b>בערוך גריס והשזרה בזין והיא היא: \n",
+                "<b>הסיג של רצפות</b> אית דגרסי הסג בלי יוד. ובהרבה ספרים כתוב רצפית וכן הביאו בערוך בערך סג ופירש שהוא העפר שעל שרשי הירק ומצטרף שהוא שומר כדתני עלה בתוספתא ר' אלעזר אומר הסיג של אשכול ושל רצפית מצטרפין מפני שמשמר את האוכל ע\"כ ומצאתי מוגה והסג בלי יוד. וכתב הר\"ש ז\"ל וי\"מ שהוא עלה כרוך על הרצפות: \n",
+                "בפי' רעז\"ל והציף בהן כקורא עכביש נראה שצריך להיות ורצוף בהן וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יד האשכול כל שהוא </b>אפי' ארוך והרא\"ש ז\"ל פי' אפי' קטן: \n",
+                "בפי' רעז\"ל שהוסרו ממנו גרעיני הענבים אמר המלקט פי' גרגירי הענבים או שמא צריך להגי' גרגרי במקום גרעיני: \n",
+                "עוד בפי' ז\"ל ואף הוא שיעורו בכל שהוא אפי' ארוך הרבה אמר המלקט כן פי' הר\"ש ז\"ל וז\"ל וזנב האשכול הוא סוף שדרה של אשכול שבו גרגירין ותרויהו חשובין יד לענין טומאה לאשכול בכל שהוא דאכל שהוא קאי ואע\"פ שריקן אותו זנב מן הגרגירין ע\"כ אבל הרא\"ש ז\"ל סי' וז\"ל ולפי שהזנב הוא דק צריך שיהא בו ד' טפחים בפחות מכאן לא יהא האשכול עולה עמו ואשכולות שלהן היו גדולים והוא מה שפי' ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל ולפי זה זנב של אשכול גזרתו שנוי' לאחריו עם גזירת יד המכבד של תמרה: \n",
+                "<b>ומלעין של שבלים </b>(ב) התם בפ' העור והרוטב (חולין דף קי\"ח) הלשון מלאין באלף והתם מפ' רש\"י ז\"ל טעמם דאין מצטרפין דאין המלאי שומר אלא יד ובעי התם מלאי למאי חזי דהא נפסק מיד מאליו כשאוחזין בו ומשני במלאי שבין המלאים פי' רש\"י ז\"ל שאוחז בכל המלאים של שבלת יחד ולא באחד מהם שאינם נפסקים מהר הלכך מיטמאין ומטמאין דיד הוא ואין מצטרפים דלא הוי שומר ע\"כ. אח\"כ מצאתי בערוך בערך מלען שהביא שתי הנוסחאות ופי' שהוא זקן השבלת כמה דמתרגמינן לחיים לועא ולפיכך יש ששונים מלעין והם כמו שער עבה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קולסי כרוב </b>פי' בערוך בדי כרוב קטן שיצא מן הגדול שמהם עלין יוצאין וכן חלפות תרדים. ומ\"מ אכרוב באלף בין במילתי' דת\"ק בין במילתי' דר' יוסי. וכתב הרי\"א ז\"ל שכן מצא בכל הספרי' ע\"כ: \n",
+                "<b>וחלפות תרדים והלפות</b> חלפות קאי אתרדים ואלפת: \n",
+                "<b>את שדרכן ליגזז ונעקרו </b>כלומר וכן כל השרשים שדרכז להגזז אם נעקרו עם האוכל וכן הוא לשון הרמב\"ם ז\"ל שם ביד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובערוך שבססן </b>אית דאמרי שפססן ובסיסא ופסיסא אחד הוא ובשאלו' ראשונות הביאו ראי' מאותה דע\"ז קטע ראשה ואזנה פסה והיא פסיסה ע\"כ. ר' יוסי מטמא לשון התוספתא ר' יוסי אומר מצטרפת מפני שהופכה בעתר ולשון מצטרפת קשה הוא דהא אין ידו מצטרפת הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שרקני </b>כצ\"ל. \n",
+                "<b>ר' אלעזר בן עזיריה מטהר וכו' </b>חולין פ' העור והרוטב (חולין דף קי\"ט ע\"א) ע\"כ: ורש\"י גריס כגרסתנו שרבינו שרקנו טהור שייר בו גרגיר אחד טמא אבל תוס' ז\"ל נראה שהיו גורסין שרביט שרקנו טהור שייר גרגיר אחד לכל שומר ושומר טמא ונראה שאותה ברייתא היא ע\"ש: [הגה\"ה וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב שמצא ספר שהגיהו בו בכל שומר וכתב שנראה לו שהוא טעות ע\"כ.] וכתב פי' זה שפי' רעז\"ל שנעשית כולה יד לאותו גרגיר פי' זה קשה דהא תנן שהיד אינה מצטרפת וא\"כ למה היא טמאה כשיש שם גרגיר אחד הרי אינו כביצה ותו קשה מה בא להשמיענו שפסיגה שרקנה טהורה פשיטא ותו דמהו זה דתנן פסיגה הל\"ל אשכול ונ\"ל דה\"פ שיש אשכול שיש בו פסיגין הרבה מלאים ענבים ויש בו פסיגה א' שרקנה הנה אותה הפסיגה היא טהורה שהרי אין לה שייכות עם הענבים שבאשכול כי אינה להם לא יד ולא שומר אבל אם שייר בה גרגיר אחד אז מצטרף אותו הגרגיר עם שאר ענבים שבאשכול וכל הפסיגה היא להם ליד ועל כן היא טמאה וכן הענין גבי תמרים שיש כאן אשכול של תמרים שיש בו שרביטין הרבה אותו השרביט של תמרה שנתרוקן הוא טהור אם שייר בו תמרה אחת טמא וכן הענין בקטניות אלא שבקטניות יש שני מיני שרביטין האחד שהוא כמו שרביטי התמרים והשני הוא הבית של הקטניות שהקטניות הן בתוכו והוא נקרא במסכת שבת שער דתנן שער של אפונים ושל עדשים שהוא מטמא מטעם שומר: \n",
+                "<b>ר' אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול ומטמא בשל קטנית </b>בפ' העור והרוטב קכ\"ד דמיירי בשומר וה\"ק ראב\"ע מטהר בשומר של פול שרקנו ולא שייר בו אלא גרגיר אחד שזה השומר אינו מצטרף לשיעור הטומאה ומטמא בשל קטנית כלומר שהוא מצטרף אע\"פ שרקנו ולא שייר בו אלא גרגיר א' כי הוא רוצה במשמושן של השומרים לאכול את הקטניות ע\"י השומר ומשני דלא מיירי אלא בקלח ומשום יד ולא מיירי לענין צרוף ומאי במשמושן בתשמישן כן נראה לפרש הלשון אך יש בו קצת גמגום מכמה טעמים חדא דמה שהוא רוצה טעם לצרוף אלא לענין יד ותו דמה לי משמושן או תשמישן ואי לא מסתפינא הוה אמינא דהכי ס\"ד דהאי מפני שהוא רוצה במשמושן לא קאי אלא ארישא וה\"ק ראב\"ע מטהר בשל פול מפני שהוא רוצה במשמושן של פולים עצמן והרי שומר זה אינו מצטרף ומטמא בשל קטניות מפני שהם צריכין לשומר שלהם ומשני לי' בקלח ומשום יד והשתא אין במשמושן מיושב כלל ועל כן (נקרעה שורה א' וק\"ל למעיין לת\"ג): \n",
+                "עוד כתב על מה שפי' רעז\"ל ומטמא בשל קטנית דשומר הוא וכו' כתב כמה דבריו מגומגמין דבתחלה קאמר דשומר הוא ואח\"כ קאמר וניחא לי' וכו' לטלטלן באותו שרביט וא\"כ הוי יד ע\"כ. אמנם הר\"ש ז\"ל כתב וז\"ל שרביט שרקנו בפ' העור והרוטב מייתי לה ופריך מינה למ\"ד אין שומר לפחות מכפול דס\"ד דהאי שרביט היינו כגון אותן שהפולין גדלין בהן ור' אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול מפני שהפולים גסין ואין צריכין שומר דנוח למשמשן ולוקחן: \n",
+                "<b>ומטמא בשל קטנית </b>דשומר הוא דדקים הן ואין יכול לנקרן וניחא ליה שיהיו באותן שרביטים שלא יתערב בהן פסולת ומשמושן שמשתמש בהן על ידי השרביטין ומדמטמא בשל קטנית ש\"מ יש שומר לפחות מכפול ומסיק בקולחא ומשום יד פי' שהטומאה נגעה בקלח ולא בשרביט ומשום שומר והאי יד הוי לדבר חשוב שהוא יותר מכזית שהשרביט מחובר בו ובפולין שהן גסין לא אכפת לי' בהאי יד ומשמושן לשון תשמיש שהקלח תשמיש לאוכל דמטלטלה באותו קלח עכ\"ל ז\"ל. וי\"ס דגרסי בשמושן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והכליסים </b>מין קטנית והרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל פירשו מין ממיני תאנים קטנים. ועיין במה שכתבתי ס\"פ בתרא דתרומות סי' ד': וכתב עוד הרא\"ש ז\"ל והא דמצטרפים משום דהוו שומר וכשניטל העוקץ הפרי ממהר להתייבש אז יטמא משום שנאכל אגב הפרי כמו עוקצי דלעת לר' יוסי דקתני בתוספתא וכן הי' ר' יוסי אומר עוקץ דלעת טמא מפני שנשלק עמה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>עוקצי האגסים וכו' </b>אסיפא קאי דלא מצטרפין ושלש חלוקות איכא במתני'. ופי' הר\"ש ז\"ל דכל הני עוקצין טפח דטפח דקתני בסיפא קאי אכולהו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זתים שכבשן בטרפיהן וכו' </b>ופי' בערוך זתים שכבשן בטרפיהן ונגע שרץ לטרפא שהן חוץ לקדרה לא טימא למה שבקדרה: \n",
+                "<b>האשה שכובשת ירק </b>בקדרה ותולה ממנה ירק חוץ לקדרה ונגע בשרץ אין מטמא למה שבקדרה ע\"כ: \n",
+                "<b>כשות של קשות והנץ שלה טהורים</b> גרסי' ואית דגרסי טהורה והכי מסתברא משום סיפא דר' יהודה אלא שלשם אית דגרסי טמא בלא הא: \n",
+                "<b>ר\"י אומר כל זמן שהן לפני התגר טמא </b>דניחא ליה לתגר וכתב כדפי' רעז\"ל ותימא לטעם זה וכי אין זה למראה וברישא לא פליג ר' יהודה ושמא היינו טעמא דר\"י לפי שהקשואים רכים וכו' כדפי' רעז\"ל בטעם שני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הגלעינין מיטמאות </b>(א) ומטמאות ולא מצטרפות הרא\"ש ז\"ל היה גורס על פי פי' הרמב\"ם ומצטרפין אבל ביד פ\"ה כתוב ולא מצטרפות וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל כל הגלעינין של פירות היבשין הן יד ולא שומר ולכך אין מצטרפין אמנם של רוטב הוא שומר כי אם תוסר הגרעין תתחלחל התמרה הלחה ותפסד ולכך מצטרפות ע\"כ. ומ\"מ בכולה מתני' גלענין גלענה בלא יו\"ד. גם מצאתי מוגה בכולה מתני' כנגד האוכל בלא שין. וכתב החכם הר\"ס ז\"ל לפיכך חותם של יבשה מצטרף וכו' כתב הרב רבינו שמשון ז\"ל צריך ליישב מאי לפיכך ונראה לפרש כדי ליישב לפיכך גרעינה של רוטב אע\"פ שיוצאה מצטרפת לפי שהתמרים הטובות אם תוסר מהם הגרעינה יתקלקלו שישובו כמו עיסה לפי שמתמעכין ואינו מעמיד אותם אלא הגרעינה ולפיכך תקרא שומר אבל של יבשה אע\"פ שתוסר היא עומדת ואינה מתמעכת ולפיכך אינה שומר ואינה מצטרפת לפיכך לפי זה הטעם החותם הוא הפך מהגרעינה לפי שהחותם של תמרה שסותם הנקב של תמרה אם היא רטובה אינה מעלה ואינה מורד לפי שאינם רוצים לקיים התמרים הרטובות אלא לפי שעה קונים אותם ומיד אוכלין אותם ולכן אותו החותם אינו נקרא שומר שאין הקפדה בין אם יהיה להם חותם בין לא יהיה להם אמנם של יבשה הוא שומר לפי שרוצים לקיימן זמן רב ולכן החותם הוא מועיל להם לקיומן והוא שומר ולכן מצטרף עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל מפני שהקרים הוא שומר אמר המלקט מפני שמדובק בגוף הפרי. גלעינה שמקצתה יוצאה לפי שאמר כי אלו יצא קצת הגרעין מן הליחה שהוא מצטרף ביאר כי תכלית מה שיצערף ממנו הוא מה שכנגד האוכלין הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל גלעינה שמקצתה יוצאה כגון גרעינה של תמרה לחה אמר המלקט דאי ביבשה פלוגתא היא בתוספתא דר\"מ ס\"ל דמה שכנגד האוכל טמא ומה שלא כנגד האוכל טהור וחכמים אומרים ביבשה הכל טהור: \n",
+                "<b>שכנגד האוכל מצטרף </b>תניא בתוספתא איזהו כנגד האוכל רבי אומר עד חלל חבילי אזוב והסיאה והקורנית כנגד האוכל מצטרף שלא כנגד האוכל אין מצטרף איזהו כנגד האוכל רבי אומר עד חלל עצם שיש עליו בשר וכן מוח שבראש ושבקולית כנגד האוכל מצטרף שלא כנגד האוכל אין מצטרף איזהו כנגד האוכל אם יש שם חלל עד חלל ואם אין שם חלל אין טמא אלא חסום העליון בלבד: \n",
+                "בפי' רעז\"ל א\"ר שמעון נראה שצריך להגיה רבי ישמעאל אומר וכו' ובסוף אותו דבור ג\"כ צריך להיות ואין הלכה כר' ישמעאל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלם מכאן ומכאן ונימוק מן האמצע</b> כלומר לא מיבעיא מצד אחד אלא אפילו נשאר שלם מכל צד ונימוק מן האמצע אינו מצטרף: \n",
+                "<b>הפיטמא של רמון וכו' </b>ברכות פ' ששי דף ל\"ח וחולין ר\"פ העור והרוטב (חולין בדף קי\"ח.) ובתוספתא קרי לפטמא עמוד ולנץ שלו קרי שיער: \n",
+                "<b>והנץ שלו אינו מצטרף </b>פירש\"י ז\"ל שם בחולין משום דהוי שומר ע\"ג שומר: \n",
+                "<b>ר' אלעזר</b> בלי יו\"ד צ\"ל: \n",
+                "<b>אף המסרק</b> מצאתי מלת אף מחוקה כתב החכם הר\"ס ז\"ל [כאן נמחק שורה א'. וע' בר\"ש שהביא מתוספתא רא\"א הנוגע בעמוד טמא בשער ובמסרק טהור ע\"כ. ועפ\"ז יובנו דברי החכם הר\"ס ז\"ל אלו] היינו עמוד היינו הפטמא דמתני' ושער היינו הנץ דמתני' ושפיר גרס אף המסרק טהור וה\"פ לת\"ק הנץ שלו והיינו השער אינו מצטרף אצטרופי הוא דלא מצטרף משום דלא חשיב שומר אבל יד מיהא הוי ומיטמא ומטמא ור' אלעזר אומר אף המסרק טהור ל\"מ הנץ דהיינו השער שהוא טהור לגמרי משום דלא חשיב יד אלא אפילו המסרק טהור משום דלא חשיב יד אבל לת\"ק המסרק הוי יד דלא גרע מהנץ דהוי יד לת\"ק עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש קליפין</b> מצאתי מוגה. וכן מ\"מ בכולה מתני': \n",
+                "<b>וקדודה בשני דלתין </b>ולא נהירא בשני דלתין. ונראה דגירסא זו דומה למקדרין בהרים דבפ' כיצד מעברין דאיכא מאן דגריס התם מקדדין בשני דלתין כדכתבינן התם סי' ד': \n",
+                "<b>הפנימית בין שלימה בין קדורה מצטרפת </b>משום דחשיבא אוכל ואמצעית חשיבא שומר כשהיא שלמה וחיצונה חשיבא שומר ע\"ג שומר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולשלוק בשול מרובה </b>אבל בפי' רעז\"ל נראה שצ\"ל ולשלוק שליקה גרעה טפי מבשול ובהכי וכו' גם בפי' הר\"ש ז\"ל שממנו העתיק רעז\"ל. ועיין במה שכתבתי בפ' שני דפסחים סימן ו'. עוד בפי' רעז\"ל דידוע הוא שהבישול יפרידם ויחלקם זו מזו. אמר המלקט כלומר ומעיקרא אינו מכוון שישאר אותו דבר מחובר ולהניח על השלחן בכל אלו ניחא ליה בחבורן והויא כל אחת יד לחברתה אי נמי חשיבי כולהו כחתיכה אחת: \n",
+                "<b>התחיל לפרק </b>(הגה\"ה ה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' התחיל למרק במם וכתוב כן מצאתי ע\"כ). שהיו שלשה או ד' חתיכות מעורות והתחיל להפריד לגמרי אחת מהן גלי אדעתי' בהני דתו לא ניחא ליה בחבורן ואפילו המעורות שבהן אינם חבור א\"נ אותה חתיכה שהתחיל לפרק אינה חבור דסופו למרקה לגמרי אבל השאר חבור. תניא בתוספתא המחתך לבשל כיון שקרצו אינו חבור לכבוש ולשלוק ולהניח על השלחן חבור עד שיתחיל לפרק. התחיל לפרק זה שהתחיל בו אינו חבור והשאר חבור. עוד תניא בתוספתא מלפפין שחתכו ונתנו על השלחן חבור עד שיתחיל לפרק התחיל לפרק חתיכה וכל העולה עמה חבור והשאר אינו חבור פוקה התחתונה חבור היא לעצמה ואינה חיבור לחתיכות היו שנים או שלשה מלפפונות והתחיל באחת מהן זה שהתחיל בו אינו חבור והשאר חבור בן עזאי אומר טהרו שלשתן וחכמים אומרים אפילו אמר חציו אני אוכל שחרית וחציו אני אוכל ערבית זה שהתחיל בו אינו חבור והשאר חבור הר\"ש ז\"ל. ועיין על גירסת תוספתא זו בר\"פ ששי דהלכות טומאת אוכלין: \n",
+                "<b>האגוזים שאמנם </b>בערוך פי' יש ששונים האגוזים שחמרן והבצלים שעמרן מלשון כי קבצם כעמיר גרנה ע\"כ: \n",
+                "<b>לפרק באגוזים </b>פי' בערוך לפרק כמו לפרש האגוזים יש להם שתי קליפות זו ע\"ג זו וכשעושין אותם חמרים חמרים מפרקין מהם קליפה החיצונה ע\"כ ושם בהשגת פירש הראב\"ד ז\"ל כי נראה לוי חמרן ע\"י האור כמו נחמרו בני מעי פי' שחררן מעט באור כדי לייבש קליפתם ואעפ\"כ חבור היא עד שיתחיל לפרק ואמנם שבקש להשיר האומן שלהם מוהיו מלכים אומניך והוא הקליפה ע\"כ וכפי' הראשון פירש שאמנן ושחמרן שדבקן במחובר כדי שיתאימו ונדבקו זו לזו הרי הן חבור עד שיתחיל לפרק ע\"כ: \n",
+                "<b>אוכל שהתחיל בו אינו חבור </b>כתוב שם בכסף משנה דדעת הרמב\"ם ז\"ל דלדוקא איצטריך הא אוכל שלא התחיל חבור: \n",
+                "<b>ולפקל </b>פי' בערוך בלשון שני פי' מפקל מפקיע עלין שלהן כיחד מאה או מאתים והראשים תלויין למטה ותולין אותן לייבש ע\"כ. \n",
+                "<b>ולפקל בבצלים אינו חבור</b> יש גורסין חבור אבל שם ביד אין הלשון כך וז\"ל האגוזים שקצצן בעוקציהן כשהן רכים ואמנם כולן כמו חבל וכן הבצלים שחברן בדרך הזאת הרי אלו חבור התחיל לפרק באגוזים ולפקל אין השאר חבור ע\"כ וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל דהה\"נ דבצלים שחמרן שאם נפל משקה על אחד מהן חברו טהור כלומר שלא הוכשר חברו דלא הוי חבור לגמרי כההיא דקליעה של שום דבתוספתא ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>עד שירסס</b> תוספתא פליגא דקתני האגוזים והשקדים אע\"פ שריסס חבור עד שיתתיל לפרח הר\"ש ז\"ל. בסוף פי' רעז\"ל רצוצה וכתותה לחלקים דקים אמר המלקט אבל אם הסיר הקליפה של אגוזים ואע\"פ שהשיבו למקומו תו לא מצטרף הרמב\"ם ז\"ל. והגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל האגוזים והשקדים חבור משירס גם במתני' דבסמוך הגי' ביצה מגולגלת משיגוס ושלוקה משירסס וכתב כן מצאתי ברוב הספרים אמנם בבא דעצם שיש בו מוח והרמון שפרד בכל הספרים גרסינן עד ע\"כ. וכתב עוד נ\"ל לפ' הגירסא דגרסה האגוזים והשקדים משירסס כי האגוזים והשקדים אינן מצטרפין לטומאה כשהם אינם מחוברות יחד כדתנן לעיל במסכת טבול יום פ\"ג מעשה קדרה וקטניות בזמן שהם פרודים אינם חבור בזמן שהן גוש בקערה חבור ועל זה תנן הכא האגוזים והשקדים הם חבור משירסס פי' שיתחיל לכותשם וכן החלמון והחלבון של הביצה המגולגלת הן חבור משיגוס בם כלומר משיערבם וכן פי' ר\"ש ז\"ל לשון מגיסה בקדרה ושלוקה שאי אפשר לגוס בה מפני שהיא קשה הויא חבור משירסס כמו שפירשתי גבי אגוזים ואפילו נאמר שריסוס לא שייך אלא על הקליפה אפ\"ה פירושו של חבור הוא חוזר על האוכלים ולא על הקליפה פי' כי שני פירות שהם בקליפתם אינם מצטרפים כי הקליפה מפסקת אך כשהם מרוססים אינה מפסקת וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "ועל מה שפי' רעז\"ל האגוזים והשקדים השתא מיירי במפצע באגוזים וכו' כתב פי' זה קשה הרבה שלא דבר כאן אלא בפרי עצמו ובכאן ידבר בקליפה עם הפרי ולא יפרש שום דבר במשנה ועוד כי מה צרוף שייך בקליפה ועוד האריך בקושיות אלא שנגרע ובסוף דבריו כתב על כן נראה שאינו חוזר אלא על האוכל שהוא חבור אע\"פ שהוא מופרד זה מזה דכן המות של עצם לפעמים הוא מתפרד עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביצה מגולגלת</b> צלוי' קצת עד שראוי' להתגלגל: \n",
+                "<b>עד שיגוז בזין </b>היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל גרסי עד שיגוס בסמך מלשון מגיסה בקדרה דבפ\"ה דמכשירין כלומר שמפריד בקיסם האוכל מן הקליפה ומערב המלח והאוכל יחד תו לא הוי חבור אע\"פ שהאוכל עדיין בתוך הקליפה הוי כאוכל הנתון תוך כלי שאין לכלי לא תורת יד ולא תורת שומר עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>שלל הכובסים</b> ועיין במ\"ש במתני' דלעיל בשם ה\"ר יהוסף ז\"ל. ואפילו שלא בשעת מלאכה הוי שלל של כובסין חבור כדאמרי' התם דניחא ליה דאי מיטנפי הדר מחוור להו. והילך פי' תוספות יום טוב שיגוס וריר\"ב ז\"ל העתיק שיגוז כו' ולי היה נראה לגרוס שיגום במם כו': [הגה\"ה גם אני תמה למה לא נזכרה גירסא זו בשום מפרש במשנה זו]: \n"
+            ],
+            [
+                "ופשוט וידוע הוא דר' אלעזר ב\"ר צדוק לעולם בכל מקום שהוא מוזכר צ\"ל בלתי יוד. מצטרפים באכרוב מ\"מ באלף. וכן הגי' הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובשר זקנה שנתמעך </b>כך מ\"מ בכף. בסוף פי' רעז\"ל אין אומרים הואיל וכשהיה חי לא היה בו כדי לטמא אף עכשיו לא יטמא ע\"כ. אמר המלקט כרב ור' חייא ור' יוחנן דאמרי כמות שהן שנינו פי' כמו שהן עכשיו ודלא כשמואל ור\"ש בן רבי וריש לקיש דאמרי לכמות שהן שנינו פי' כמות שהיו מתחלה: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל קשות שנטעה בעציץ שאינו נקוב אמר המלקט מצאתי כתוב ולדעת הרמב\"ם ז\"ל בעציץ נקוב ע\"כ וז\"ל כשזרע קשות בכלי אינה מטמאה בה צמחתה כי האוכלין אינם מטמאין קודם תלישתן מן הקרקע כמו שבארנו בראשון של מכשירין ואר\"ש כי כאשר יצא מן הקשואים חוץ לכלי הרי הוא כתלוש ויטמא והוא אמרו הטמא בטומאתו והטהור יאכל עכ\"ל ז\"ל וכן הוא ג\"כ שם ביד וז\"ל שם קשות שנטעה בעציץ והגדילה אע\"פ שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל דרבינו ז\"ל מפ' לה בקשות טהורה שנטעה בעציץ נקוב שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד\"א שאותו שיצא חוץ הוי כתלוש ומקבל טומאה קמ\"ל דאף עפ\"כ טהורה כלומר אינו מקבל טומאה ולאפוקי מר\"ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה ע\"כ. והראב\"ד ז\"ל השיג שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהשרשים יכולין לצאת בהן</b> אינם מכשירין מה שפי' רעז\"ל הוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ועוד פי' הר\"ש ז\"ל וז\"ל מכאן משמע דכלי גללים היינו צפיעי בקר ולא כדברי האומר של אבן גלל דאותן אין השרש יכול לנקבן דמטעם זה לא נקט כלי אבנים וכ\"ש אבן גלל שקשין ביותר ע\"כ אבל הרמב\"ם ז\"ל מפ' דכלי גללים וכלי אדמה מיירי בנקובין נקב שיצא ממנו שרש הצמחים ע\"כ אלא ששם ביד בפ' שני דהלכות טומאת אוכלין חזר בו ופירש ואע\"פ שאינם נקובין הרי הן כנקובין ע\"כ: \n",
+                "<b>עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים וכו' </b>אפילו ר\"ש דמשוי נקוב לשאינו נקוב בשלהי פ' המצניע לענין הכשר זרעים מודה כדאיתא התם וכתבתיו בס\"ד שם בשבת ס\"פ המצניע: \n",
+                "<b>כדי שיצא בו שרש קטן </b>הוא פחות מכזית כדאיתא התם פ' המצניע: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>החותך מן האדם וכו' </b>כריתות פ' דם שחיטה (כריתות דף כ\"א) וקשיא לן התם החותך מן האדם החי אמאי צריך מחשבה תיעשה חתיכה שלו מחשבה דכיון דחתכיה אחשבי' דאי נגעה ביה טומאה מקבל טומאה ומשני אמר ריש לקיש בחותכו לכלב דמחשבה לכלב לאו מחשבה היא דאע\"ג דתנן בפ\"ח דטהרות כל המיוחד למאכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי טומאה בעינן עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי ליה טומאה אי חזי ליה אין אי לא חזי לא. ועיין ביד שם פ\"ג סי' ט' בפי' מהרי\"ק ז\"ל: \n",
+                "<b>מנבלת העוף הטמא.</b> הואיל ואינו מטמא טומאה חמורה צריך מחשבה. ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל מנבלת העוף הטמא פי' בכל מקום: \n",
+                "<b>והחלב בכפרים</b> פ' העור והרוטב ברייתא (חולין דף קכ\"ד.) ואפשר שהיא משנתנו אלא דמייתי לה בקוצר חלב נבלה בכפרים צריך מחשבה והכשר וכן דרך התלמוד בכמה דוכתי ופי' חלב דהכא ברישא חלב בהמה טהורה שחוטה שאע\"פ שהוכשר בשחיטה צריך הכשר שני אחר המחשבה בכפרים כמו שיתבאר עוד בסמוך ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל בכפרים קאי אנבלת עוף טמא ואחלב שאין מצוי להם קונים ע\"כ. וק\"ק דא\"כ לענין מחשבה שוין נבלת עוף טמא ונבלת עוף טהור: \n",
+                "<b>הבלוסין </b>עיין בפ\"ק דכלאים במ\"ש שם סי' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נבלת בהמה טמאה וכו' </b>וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל צריכין מחשבה פי' כי אין רגילים לאכול נבלת בהמה טמאה כגון חמור וסוס שחוט על כן צריכין מחשבה אבל נבלת בהמה טהורה רגילין לאוכלה על כן אין צריכין מחשבה וכן אמרי' נמי גבי נבלת העוף הטהור חמור יותר מן הטמא וע\"כ נ\"ל דגרסת הדפוס עיקר פי' דלא כאותן הספרים שראה הוא ז\"ל דברישא גרסי טהורה ובסיפא גרסי טמאה. ובגמרא פ\"ק דבכורות דף י' כולה מתני' וכתבו שם תוס' ז\"ל נבלת בהמה טמאה בכל מקום ונבלת העוף הטהור בכפרים צריכין מחשבה ואין צריכין הכשר והחלב לא גרסי' דליכא למימר ביה דאין צריך הכשר דאי בחלב נבלה הא אינה מטמאה טומאה חמורה דכתיב יעשה לכל מלאכה ואמאי לא ניבעי הכשר ואי בשחוטה ומשום שכבר הוכשר הרי שנינו בפ' העור והרוטב חזר ר' עקיבא ליהיות שונה כדברי ר' יהודה והכשר שחיטה לא מהניא לחלב משום דאכתי לאו אוכל הוא דהא בכפרים לאו בר אכילה הוא עד דחשיב עליה ובמשנת טהרות לא גרסי' ליה עכ\"ל רש\"י ז\"ל וכתבתיו לפי שיש פרושים שאינו כתוב בהן ושמא אחרי כן הוגה עכ\"ל ז\"ל. (א) וה\"ר אלי' מפריש פי' דשפיר גרסי' ליה ומיירי בחלב נבלה חיה דסיפה לטמא טומאה חמורה כדאמרי' שלהי פ' חטאת העוף ת\"ל ואכול לא תאכלוהו מי שחלבה אסור ובשרה מותר יצאת חיה שחלבה ובשרה מותר תוספות חיצוניות. ואיתא ג\"כ בכריתות שם דף כ\"א וכן פי' שם רש\"י ז\"ל ג\"כ דל\"ג והחלב בכפרים ואע\"ג דתנינן לה גבי שווקים דמשמע הא בכפרים צריך מחשבה לא תנן לה ברישא דלא מיתני ליה אינו צריך הכשר דאי בחלב נבלה וכו' ע\"כ. אבל הרגמ\"ה ז\"ל נראה דגריס לה שפי' והחלב והשומן בכפרים שאינם עשירים ואין אוכלין עופות ולא שומן לפי שמצניעין אותו לנר או למלאכה צריך מחשבה לטמא טומאת אוכלין הואיל ואין ראוי לאכילה לכל. ואין צריך הכשר כדאמרי' כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר ע\"כ. ואיתא בנדה פ' בא סימן (נדה דף נ') וגם שם כתבו תוס' ז\"ל מה שכתבתי כבר בשמם ובסוף כתבו וגבי כרכים גרסי' ליה ומיירי בחלב שחוטה דכיון דאין צריך מחשבה הוי אוכל ומתכשר בדם שחיטה ע\"כ. פי' כרכים היינו שווקים דמתני'. ושם ביד בהלכות טומאת אוכלין פ\"ג כתב מהרי\"ק ז\"ל שהנוסחא האמתית בספרי רבינו היא וחלב בהמה טהורה שחיטה בכרכים ע\"כ: \n",
+                "בפי רעז\"ל למה לי לטומאה קלה היא גופה טמאה היא אמר המלקט פי' אב הטומאה היא לטמא אדם וכלים: \n",
+                "<b>והחלב בשווקים </b>דבשווקים מצויין קונים לחלב ונבלת עוף טהור וחלב נהי דהכשר שרץ בעינן דאפילו חלב נבלה אונו מיטמא טומאת נבלות דכתיב וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה מ\"מ הכשר מים לא בעי חלב דשחוטה לפי שהוכשר בשחיטה אבל בכפרים דבעי מחשבה בעי נמי הכשר מים דשחיטה לא מכשרא ליה בעוד שלא חישב עליו ולא היתה עליו תורת אוכל והוי הכשר קודם מחשבה ולא מהני: \n",
+                "<b>אף הגמל וכו'</b> שאוכלין מצויין להם הרא\"ש ז\"ל. והתם פ\"ק דבכורות גרסי' וא\"ר שמעון מה טעם הואיל ויש בהן סימני טהרה וכתבו שם תוס' ז\"ל ונבלת עוף טהור בכפרים פי' הקונטרס דעניים הן ואין רגילין לאכול עופות ובסיפא דבשווקים פי' דיש בה רוב עם ועשירים הן ורגילין לאכול עופות. ונראה לפ' טעם אחר דבכרכים יש אוכלין מרובין וקונים כל דבר אבל בכפרים יש אוכלין מועטין ולא זבני אלא מידי מעלייא ע\"כ. עוד כתבו ז\"ל נבלת בהמה טהורה בכל מקום מה שיש חילוק בין טמאה לטהורה ואע\"ג דתרויהו לא חזיין לישראל והכנענים חפצים בחזיר יותר מכל כדאמרי' התם ובתים מלאים כל טוב אלו קדלי דחזירי וכן אמרי' וישנה ואת נערותיה לטוב אלו קדלי דחזירי מ\"מ מה שהיא מבהמה טהורה משוי אוכל בראיות מועטות הואיל וכשאינה נבלה אוכל גמור הוא לישראל ומה\"ט מהני לר\"ש בגמל ובארנבת ובשפן ובחזיר טעמא דיש בהן סימני טהרה לשוויי אוכל ובעורב נמי מהני סימני טהרה כדאמרי' בסמוך ובקונטרס נמי פירש כאן נבלת בהמה טמאה בכל מקום שהוא סתמא לאו לאכילה קיימא דמאיסא עוד יש עלי' שני דיחויין אחד שלא נשחטה ועוד דטמאה היא וגבי נבלת בהמה טהורה פי' סתמא לאכילת כנענים דלא מאיסא ועוד דלגבי ישראל אין בה אלא דיחוי אחד הלכך אינה צריכה מחשבה ע\"כ וז\"ל תוס' חיצוניות אף הגמל והארנבת וא\"ת מאיזה טעם הוא כיון דלא חזו לישראל באותו סימן מה לנו ולהחשיבו אוכל מפני סימן טהרה וכי ראוי הוא לכנענים טפי וצריך לדחוק ולפרש דודאי בהמה טמאה שיש בה תרי דיחויי חד אין בה סימן טהרה ועוד דמתה להכי צריך מחשבה אבל בהמה טהורה שיש בה סימן טהרה אין בה אלא דיחוי אחד וא\"ת ואמאי לא פליג ר\"ש בנבלת עוף טהור הא לית ביה רק דיחוי אחד וי\"ל דלר\"ש אין סימני טהרה מועילין רק בכרכים ולא בכפרים ולכך כ\"ע מודו דנבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה ע\"כ ועוד כתבו שם תוס' שבדפוס והחלב שבשווקים פי' הקונטרס רגילין לאכול עופות ושומן משמע שר\"ל דכל שומן קרוי חלב ולא מיירי דוקא בחלב האסור כגון תותב קרום ונקלף ע\"כ. \n",
+                "<b>אף הגמל וכו'</b> ס\"א ל\"ג אף הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השבת </b>כך מצאתיו מנוקד בספר כתיבת יד הבית בשבא והתיו בדגש עם השבא. ומ\"מ השבת משנתנה טעמה בקדרה אין בה משום תרומה ואינה מטמאה וכו' בלשון נקבה. והיא הגהת ה\"ר יהוסף ז\"ל. ובנדה פ' בא סימן (נדה דף נ\"ד) דייק מינה דסתם שבת לכותח הוא עשוי וז\"ל הר\"ש ז\"ל ובפ' בא סימן משמע דטעמא משום דסתם שבת לכמך עשוי' הא אי הוה סתמא לקדרה לא הוה עליה תורת אוכל דתבלין אין מיטמאין טומאת אוכלין כדמוכח בפ' העור והרוטב גבי הא דמפרש מאי קיפא תבלין ע\"כ. ובירושלמי ר\"פ בתרא דתרומות דף מ\"ז אמרינן בדין היה שלא תטמא טומאת אוכלין דהא כל מידי דלטעמא עביד אין בו משום טומאת אוכלין אלא הן אמרו שתטמא טומאת אוכלין ומשלך נתנו לך ואמרו מכיון שנתנה טעם בקדרה בטלה: \n",
+                "<b>אין בו משום תרומה</b> ולא מחייב עליה זר האוכלו בשוגג קרן וחומש: \n",
+                "<b>לולבי זרדים </b>ענפים רכים כך צ\"ל בפי' רעז\"ל רכים בכאף. ובירושלמי דשביעית פ\"ז דף ל\"ז מייתי לה ופריך עלה התם ותורמוסין לאו מרים אינון ואפ\"ה לא תני בהו עד שימתוקו ומשני שאני תורמוסין שעיקרן אוכל אדם מה שא\"כ בהני דמתני' דסתמן לבהמה (ב) וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל שהרגיש תו דהא טובא ירקות מרים איכא דבעו תיקון ולהכי קאמר תו בירושלמי לא נצרכה אלא לאשמועי' דעלי לוף שוטה ולולבי זרדין וחרובין וכל הני דתנן להו בעוקצין דמרים הם אין קדושת שביעית חלה עליהם עד שימתוקו דלא מיקרו אוכל עד שיכבשום ביין ובחומץ וימתקו דהכי משמע בתוספתא דעוקצין דגבי תורמוסין קתני הכי חרדל ותורמוסין ושאר כל הנכבשין בין שלא המתיקו בין שהמתיקו מיטמאין טומאת אוכלין משמע דעד שימתקו דמתני' דוקא ולא מהני כבישה בלחוד ומתני' דעוקצין לפרושי מיני דתני בשביעית קא אתי עכ\"ל ז\"ל. והתם בירושלמי פ' כל גגות דף כ\"ה ובס\"פ חומר בקדש דף ע\"ט נמי מייתי לה ור' יוחנן ס\"ל התם לחומרא מטמאים טומאת אוכלין ואין ניקחין בכסף מעשר וקשה קצת זה על מסקנת פ' בא סימן שאכתוב בסמוך בס\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקושט וכו' </b>בנדה פ' בא סימן (נדה דף נ\"א) פסיק מינה עלה דהאי דתנן במסכת פאה פ\"ג זורע שבת או חרדל שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד ולשם הארכתי ע\"ש. (ג) וכתבו שם תוס' ז\"ל התיאה פי' רש\"י ז\"ל דהיינו סיאה וקשה דלעיל בגמ' אמרי' דסתמיה לאדם וחייב במעשר וא\"כ מטמא טומאת אוכלין והכא מסיק דכל הני אין מטמאין טומאת אוכלין ואין נקחין וכו' וי\"ל דדוקא בחצר סתמייהו לאדם כדקתני מתני' דאייתי לעיל בגמרא דתנן בפ\"ג דמעשרות הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרין חייבין א\"נ שני מינין הן עכ\"ל ז\"ל. וגם הר\"ש ז\"ל הקשה כן על פי' הקונטרס. עוד כתב ובפ' בא סימן מסיים בה ואמר ר' יוחנן נמנו וגמרו שאין ניקחין בכסף מעשר ואין מיטמאין טומאת אוכלין ע\"כ. ועיין במ\"ש בפ\"ה דפרה סי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפגין והבוסר וכו' </b>ועיין במה שכתבתי פ\"ד סי' ז': \n",
+                "<b>פריצי זתים וכו' </b>וכתב הרמב\"ם ז\"ל שם ביד סי' י\"ב פריצי זתים נקראין ג\"כ היוצאין בגת מתחת הקורה מענין נפרץ ואם היו אלו היוצאין מתחת הקורה פחות מד' קבין לכל כור אינם מקבלין טומאה אלא אם חישב עליהן לאכילה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקור וכו' </b>ובעירובין פ\"ג דף כ\"ח מוכח משם דמתני' ר' יהודה היא וגרסי' לכל דבריו ביוד ו' וכון הגי' הרי\"א ז\"ל. וז\"ל הר\"ש ז\"ל תניא בתוספתא קור ניקח בכסף מעשר ואינו מיטמא טומאת אוכלין כפניות ניקחות בכסף מעשר ומיטמאין טומאת אוכלין ר' יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שהוא ניקח בכסף מעשר כפניות הרי הן כפרי לכל דבריהם אלא שפטורות מן המעשר ע\"כ. פי' קור רך הנוסף על הדקל בכל שנה קודם שיגיע ימות הגשמים ויתקשה קרי ליה קור וטוב למאכל הוא. ניקח בכסף מעשר דפרי מפרי וגדולי קרקע הוא. ואינו מיטמא טומאת אוכלין דלאו אוכל הוא ואפילו חישב עליו. ר' יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שניקח בכסף מעשר. בפ' בכל מערבין פריך ר' יהודה היינו ת\"ק ומשני אמר אביי שלקן וטיגנן איכא בינייהו ורבה מסיק ברכה איכא בינייהו דלת\"ק בורא פרי האדמה ולר' יהודה שהכל נהי' בדברו. כפניות תמרים שלא בשלו כל צרכן עכ\"ל ז\"ל אבל מתני' גופה אינה שם בדפוס וגם לא בפירושו ז\"ל איני יודע כיצד נשמטה. ופי' הרמב\"ם ז\"ל קור הן עוקצי התמרים בתחלת צמיחתם והם מכוסים בקרומם. ופי' הרא\"ש ז\"ל קור הרי הוא כעץ לכל דבריו והוא כעין לענין טומאת אוכלין ואפילו חישב עליו ולא דמי להא דא\"ר יוחנן בן נורי לעיל אם אינם מטמאין טומאת אוכלין אף הם לא ילקחו בכסף מעשר דשאני קור דחזו לאכילה ע\"י שליקה וטיגון והוה כמו בהמה וחיה שניקחת בכסף מעשר אע\"ג דלא חזו השתא לאכילה כיון דחזו ע\"י שחיטה ובשול וקור נמי אחר שליקה וטיגון מיטמא טומאת אוכלין ע\"כ. וכן כתבו תוס' ז\"ל שם בעירובין וגם בפ' בא סימן: \n",
+                "<b>כפניות כאוכלין</b> י\"מ כפניות הן תמרים קטנים של דקל זכר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דגים מאימתי וכו' </b>חולין פ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"ד א)\"ר יוחנן ר' יוסי הגלילי וב\"ש אמרו דבר אחד ר' יוסי הגלילי דאמר התם בברייתא דבן פקועה דהיינו בן ט' חי הנמצא בבהמה שנשחטה מטמא טומאת אוכלין אם נגע בטומאה ואפי' הוא חי וב\"ש שאמרו כאן דדגים משיצודו חשובים כמתים כיון דאינם טעונים שחיטה דומיא דבן פקועה מקבלין טומאה ואפי' הן חיים עדיין והתם אמרי' דדג מקרטע איכא בינייהו פי' אב\"ש ור' עקיבא קאי אע\"ג דתרויהו מחיים מטמו הא איכא בינייהו דלב\"ש דג מקרטע טמא פירשו תוס' ז\"ל דהיינו שדולג וקופץ בחוזק ולר' עקיבא טהור כיון דאם זורקו במים הוא יכול לחיות ומקרטע לשון כח וחיות גדול כמו שהביא בערוך מדאמרינן בילמדנו וכו'. אבל מאי דבין ב\"ה ור' עקיבא מפורש בהדיא דלב\"ה דוקא משימותו ע\"כ. אבל יש מפרשים דקאי אב\"ה ור' עקיבא דלב\"ה דג מקרטע פי' מפרפר אינו מטמא ולר' עקיבא מטמא דתו לא חיי וכגון שייבש בו כסלע בין סנפיריו: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר אם יכולין לחיות </b>כך היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל גרסי משעה שאינם יכולים לחיות טמא אם נחשב שאר האילן כמו יד לזה אם לאו ולא אפשיטא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך הוא צריך הכשר </b>פי' הכשר מים והכשר שרץ: וביד פ\"ג דהלכות טומאת אוכלין סי' ג' כתב מהרי\"ק ז\"ל דנראה לו שהרמב\"ם ז\"ל גריס דגים קטנים וחגבים קטנים וכו' וגבי דגים טמאים וחגבים טמאים פסק כדתניא בתוספתא דגים טמאים וחגבים טמאים הרי הן מיוחדים לאדם וצריכין הכשר ולא מחשבה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוורת דבורים </b>שנויה בסוף שביעית והתם תני לה משום פרוזבול והכא תני לה משום דין קבלת טומאה. ועיין במ\"ש שם: וכתוב בנמוקי יוסף פ' איזהו נשך דף צ\"ז דעל שם שהדבש עשוי כעין חלות ודבוקות מדופן אל דופן קרי ליה בכמה דוכתי רדיי' רדיית הפת מדובקת בתנור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משירסק </b>מלשון חלות דבש שרסקן דבשבת ר\"פ חבית וקצת קשה דבספ\"ק דשבת קחשיב ר' יוסי בר חנינא חלות דבש שרסקם מע\"ש ויצאו מעצמן מעיקרא אוכלין והשתא אוכלין אדרבא הל\"ל מעיקרא משקה והשתא משקה כדמוכחא מתני' דהכא דמשעה שרסקם יש בהן תורת משקה נמצא דמע\"ש נעשו משקה וכשיצאו מעצמן אין זה נולד הר\"ש ז\"ל: אמר המלקט כאן בהאי בבא דחלות דבש סיימו פירוש המשנה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב בס\"א ל\"ג אמר ר' יהושע בן לוי במשנה ע\"כ: וא\"כ אומר אני הדיוט אשריך משנה שנכנסת בק\"ש שהיא מן התורה ויצאת במשקה דבש שהוא נעשה תחלה מדברי סופרים יה' יזכנו לדבש וחלב תחת לשוננו עם ביאת משיחנו אכי\"ר: אמנם הרמב\"ם ז\"ל הביא זו הבבא דעתיד הקב\"ה וכתבה בפירושו ז\"ל אע\"פ שנראה שהיא מימרא הובא בסנהדרין פ' חלק (סנהדרין דף ק') וידוע דר' יהושע כן לוי הוא אמורא כמו שנראה מכמה מקומות מן התלמוד דפליג אר' יוחנן ואאמוראי אחריני וגם דקאמר עליה בתלמודא גברא אגברא קרמית וכן כתב הרי\"ף ז\"ל בפ' כל שעה וז\"ל והלכה כר' עקיבא לגבי חכמים משום דמסייע ליה עובדא דר' יהושע בן לוי שהיא אמורא ע\"כ. אכן הרמב\"ם ז\"ל נראה דאזיל לטעמיה דבפ' שני מעשרה פרקיו דבהקדמת המשנה הזכירו ראשון לשבעה ושלשים תנאים שזכר באותו הפרק: בפי' רעז\"ל דיש בגימטריא הוו שלש מאות ועשר התם בסנהדרין מייתי לה מימרא משמיה דרבא בר מרי אמנם באותיות דר' עקיבא אות היוד מצאתי וז\"ל דבר אחר שם עולם מלמד ששלש מאות וארבעים עולמים עתיד הקב\"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק לעוה\"ב שכן שם בגימטריא שלש מאות וארבעים הוו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "הא לך פי' הרמב\"ם ז\"ל ודע כי כשהשלים כל דיני התורה הקדושה חתם במאמר מדבר בשכר ור\"ל שלש מאות ועשר שאם יתקבצו כל מיני תענוגים של זה העולם ויוכפלו כולם שלש מאות ועשר פעמים יהיה כ\"כ עונג כל צדיק לעולם הבא אמנם התמדת הזמן אין לו תכלית אבל כל נפש שתזכה לעולם הבא לא תאבד וזה ר\"ל יש ר\"ל המציאות התמידי שאין לו תכלית כי יש הוא המציאות ואין הוא ההעדר כאילו אמר לאוהבי אנחיל המציאות הפשוט ואין שם מציאות אמתי אלא הנצחיי אמנם באמת כאשר אין ערך בין שיש לו תכלית לאין לו תכלית כך אין ערך בין אלו התענוגים שאצלנו לאותו התענוג וכבר בארנו מעט מזה במסכת סנהדרין עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אר\"ש בן חלפתא וכו' </b>בסמ\"ק סימן ח' כתוב וגדול השלום שהרי בקש הקב\"ה כלי לברך את ישראל ולא מצא כלי טוב מחזיק כל הברכות אלא שלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן וגומר ע\"כ וכן במדרש רבה סוף פרשת שופטים: ומ\"מ אר\"ש בן חלפתא אין כלי שהוא מחזיק ברכה אלא שלום שנאמר וכו': \n",
+                "ושמעתי שאין זה מנוסח המשנה ומצאתיו בירושלמי פ' הי' קורא עלה ה'. ולפי דעתם התחיל פרק זה האחרון במלת יש וסיים במלת יש: ואם מנוסח המשנה הוא נוכל לומר אשריך משנה שהתחלת בברכות וסיימת בברכות וגם מפי גדולים שמעתי דמנוסח המשנה הוא ושהמשנה פתחה במם פתוחה וסיימה במם סתומה לסוד: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת עוקצים \n",
+                "בעה\"י המכלה הקוצים אשר הכרם פורצים והנוגשים אצים ועדרי צאן רובצים יקבץ לקמצים אכי\"ר: \n",
+                "נשלם סדר טהרות בעזרת האל היוצר חשכים וגם מאורות בערב שבת בראשית מאירה כעששית. הדרן עלך לקוט באור שיתא סדרי משנה בעזרת אל שוכן מעונה פה חברונה בשנת כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון (שפ\"ד) אכי\"ר: ותכון כל מלאכת שלמה בעזרת מלך שהשלום שלו ושליט בעולמו יתרומם שמו לעדי עד אמן וכן יהי רצון: \n",
+                "שיר המעלות לשלמה. שזיכהו האל אדונימו. להתחיל הספר גם להשלימו. ותכון כל מלאכת שלמה. \n",
+                "אודה לאל אשר ברא עולמו. בדבר פימו. וברוח פיו כל צבאימו. \n",
+                "נתן בי כח וחיל לעסוק פעם ושתים ושלש בדתימו. עד תומו וסיומו. כאשר יחרוש החורש תלמו של שדהו ושל כרמו. \n",
+                "ידוע ידעתי כי כל המוסיף בשבחו ח\"ו פוגמו. לכן אשית מעצור לרוחי לפי מחסומו. \n",
+                "שפתי ולשוני הן יספרו מתהלות יוצרמו עושמו. יביעו אומר יחוו דעת. על כל הטובה אשר גמלמו. \n",
+                "לו לבדו על שלמה עבד מעבדי עבדיו חובה לרוממו. כי גבר עליו חסדו למען שמו ולמען קדושתמו. \n",
+                "מנעוריו עד הלום אוכל לחמו ומימו ונועמי מטעמו. ועיניו אליו תלויות יותר מבן על אביו ואמו. \n",
+                "המלך שהשלום שלו יגדיל שלותו וירבה שלומו. וגם עד זקנה ושיבה בבנים ממלאי מקומו ינחמו. ועינימו תחזינה אותמו. בעבודת עול פקודי מלכמו. יתברך ויתעלה שמו. \n",
+                "בא לעת זקנתו באש ובמעמקי מים לילו ויומו. בפטירת בנימו גדולימו עם קטנימו. מקוה רחמי שמים בשבתו ובלכתו בשכבו ובקומו. \n",
+                "נענה עד מאד מרוב הכירו פחיתות ערכו וגודל מומו. עד שהוא קונה לכל איש ואיש אדון לעצמו. \n",
+                "רבות רעות וצרות שבעה לה נפשמו. עד הלום מנעורמו בעונותימו. \n",
+                "במה יזכה נער שמץ את אורחמו ושבילמו. אם לא בעמלו בתורת קונמו ובוראמו. \n",
+                "ישמח לבבו ויגל וינוחם כאשר יראה שהחייהו והגיעו וקיימו. לראות בהשלמת לקוט פירוש משנתמו מעשה אצבעותימו. ברוב צדקותימו וחסדמו. וטובמו ויושרמו. \n",
+                "יה יושיעהו גם יברכנהו אלהימו. הצור אשר חסה עלימו. \n",
+                "שועת עניים הוא ישמע למו. צעקת דלים יקשיב ויושיעמו. \n",
+                "והוא ישקיף ממעון קדשו משמי מרומו. על שפל אנשים עבד ליראי ה' וחושבי שמו. גם לשאר עמו. \n",
+                "עיניו תמיד אליו ישברו ימחול חטאת פימו. גם דבר שפתימו. כי הסליחה עמו. \n",
+                "הוא יבנה בנין הריסת בתימו. ירוממהו סלה ואל נא יפק תוחלתו תקותו וזממו. \n",
+                "עברתו וחמתו כעסו וחרון אפו גם זעמו. יסלק אותו מעליו ומעל כל עמו. \n",
+                "דלתי רחמי שמים לעמך פתחמו. יבנה מהרה בית קדשמו ותפארת עוזמו \n",
+                "נתקה מעל צוארימו את מוסרותימו. והשלך מעל גבימו עבותימו וידרכו על במותמו. \n",
+                "ירעש כלבנון מהרה כל פדימו. ויציצו מעיר כעשב הארץ כל מתימו. אמן כן יהי רצון מלפנימו. נפשו בטוב תלין עם נחלת אבותימו. וצדקתו וזכותו שפלותו תזמתו וענותנותו תעמוד לאחריתמו. לזכות לקשט נשמתמו. טרם בא עת פקודתמו. אמן כי\"ר: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..edf469e8e1319b52f737684c7ae932c1fd2b54e8
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,197 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Oktzin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Oktzin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<small>ובעה\"י אשר אין לו סוף וקצין נתחיל מסכת עוקצין</small><br><b>מיטמא ומטמא </b>כך צ\"ל. ופי' הר\"ש ז\"ל מיטמא מכניס טומאה כנוגע באוכל עצמו מטמא מוציא טומאה וכן הוא בפי' רש\"י ז\"ל שם פ' העור והרוטב אבל רעז\"ל תפס כפי' הרמב\"ם ז\"ל:  ",
+                "<b>שומר. </b>הרמב\"ם ז\"ל פי' מה שבתוך הפרי. כגון גרעיני תמרים נקראים ג\"כ שומר וכמו שכתב רעז\"ל בשמו בפירקי' דלקמן סי' ב':  ",
+                "<b>מיטמא ומטמא ומצטרף </b>אע\"ג דכי שקיל לי' טהור השתא מיהא מצטרף נמי אי שומר או מיטמא ומטמא מיהא אי יד הוא כל עוד דלא שקיל ליה:  "
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל צריך לכתוב סימן הבית קודם הדבור המתחיל והקפלוטות ופי' בערוך קפלוטות פי' כרישין שיש להם ראש שמן קפלוטות בלשון יון קורין לראש קיפאלי: \n",
+                "<b>שרשי השום וכו'</b> שרשי החזרין והצנון והנפוס דברי ר\"מ אלה כולם סבר ר' מאיר שהן מצטרפים לאוכל הרמב\"ם ז\"ל: ופי' הרא\"ש ז\"ל ושרשי אלו המינים משמרין את האוכל כל זמן שהם לחים כי ע\"י השרשים נשארין בלחותם: \n",
+                "<b>שרשי השום וכו' </b>(א) השתא מפ' מאי ניהו שומר ואדסליק מיני' מפרש ובאידך בבא מפ' מאי ניהו ידות והדר מפ' הנהו דגריעי טפי דלא מיטמאו כלל דאפי' תורת ידות לית להו: \n",
+                "<b>שעקרן לשותלן </b>כך צ\"ל. ויש להסתפק אם שם ביד בפ\"ה גריס לשתלים ביוד: \n",
+                "<b>והשדרה של שבלת </b>בערוך גריס והשזרה בזין והיא היא: \n",
+                "<b>הסיג של רצפות</b> אית דגרסי הסג בלי יוד. ובהרבה ספרים כתוב רצפית וכן הביאו בערוך בערך סג ופירש שהוא העפר שעל שרשי הירק ומצטרף שהוא שומר כדתני עלה בתוספתא ר' אלעזר אומר הסיג של אשכול ושל רצפית מצטרפין מפני שמשמר את האוכל ע\"כ ומצאתי מוגה והסג בלי יוד. וכתב הר\"ש ז\"ל וי\"מ שהוא עלה כרוך על הרצפות: \n",
+                "בפי' רעז\"ל והציף בהן כקורא עכביש נראה שצריך להיות ורצוף בהן וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יד האשכול כל שהוא </b>אפי' ארוך והרא\"ש ז\"ל פי' אפי' קטן: \n",
+                "בפי' רעז\"ל שהוסרו ממנו גרעיני הענבים אמר המלקט פי' גרגירי הענבים או שמא צריך להגי' גרגרי במקום גרעיני: \n",
+                "עוד בפי' ז\"ל ואף הוא שיעורו בכל שהוא אפי' ארוך הרבה אמר המלקט כן פי' הר\"ש ז\"ל וז\"ל וזנב האשכול הוא סוף שדרה של אשכול שבו גרגירין ותרויהו חשובין יד לענין טומאה לאשכול בכל שהוא דאכל שהוא קאי ואע\"פ שריקן אותו זנב מן הגרגירין ע\"כ אבל הרא\"ש ז\"ל סי' וז\"ל ולפי שהזנב הוא דק צריך שיהא בו ד' טפחים בפחות מכאן לא יהא האשכול עולה עמו ואשכולות שלהן היו גדולים והוא מה שפי' ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל ולפי זה זנב של אשכול גזרתו שנוי' לאחריו עם גזירת יד המכבד של תמרה: \n",
+                "<b>ומלעין של שבלים </b>(ב) התם בפ' העור והרוטב (חולין דף קי\"ח) הלשון מלאין באלף והתם מפ' רש\"י ז\"ל טעמם דאין מצטרפין דאין המלאי שומר אלא יד ובעי התם מלאי למאי חזי דהא נפסק מיד מאליו כשאוחזין בו ומשני במלאי שבין המלאים פי' רש\"י ז\"ל שאוחז בכל המלאים של שבלת יחד ולא באחד מהם שאינם נפסקים מהר הלכך מיטמאין ומטמאין דיד הוא ואין מצטרפים דלא הוי שומר ע\"כ. אח\"כ מצאתי בערוך בערך מלען שהביא שתי הנוסחאות ופי' שהוא זקן השבלת כמה דמתרגמינן לחיים לועא ולפיכך יש ששונים מלעין והם כמו שער עבה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קולסי כרוב </b>פי' בערוך בדי כרוב קטן שיצא מן הגדול שמהם עלין יוצאין וכן חלפות תרדים. ומ\"מ אכרוב באלף בין במילתי' דת\"ק בין במילתי' דר' יוסי. וכתב הרי\"א ז\"ל שכן מצא בכל הספרי' ע\"כ: \n",
+                "<b>וחלפות תרדים והלפות</b> חלפות קאי אתרדים ואלפת: \n",
+                "<b>את שדרכן ליגזז ונעקרו </b>כלומר וכן כל השרשים שדרכז להגזז אם נעקרו עם האוכל וכן הוא לשון הרמב\"ם ז\"ל שם ביד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובערוך שבססן </b>אית דאמרי שפססן ובסיסא ופסיסא אחד הוא ובשאלו' ראשונות הביאו ראי' מאותה דע\"ז קטע ראשה ואזנה פסה והיא פסיסה ע\"כ. ר' יוסי מטמא לשון התוספתא ר' יוסי אומר מצטרפת מפני שהופכה בעתר ולשון מצטרפת קשה הוא דהא אין ידו מצטרפת הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>שרקני </b>כצ\"ל. \n",
+                "<b>ר' אלעזר בן עזיריה מטהר וכו' </b>חולין פ' העור והרוטב (חולין דף קי\"ט ע\"א) ע\"כ: ורש\"י גריס כגרסתנו שרבינו שרקנו טהור שייר בו גרגיר אחד טמא אבל תוס' ז\"ל נראה שהיו גורסין שרביט שרקנו טהור שייר גרגיר אחד לכל שומר ושומר טמא ונראה שאותה ברייתא היא ע\"ש: [הגה\"ה וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב שמצא ספר שהגיהו בו בכל שומר וכתב שנראה לו שהוא טעות ע\"כ.] וכתב פי' זה שפי' רעז\"ל שנעשית כולה יד לאותו גרגיר פי' זה קשה דהא תנן שהיד אינה מצטרפת וא\"כ למה היא טמאה כשיש שם גרגיר אחד הרי אינו כביצה ותו קשה מה בא להשמיענו שפסיגה שרקנה טהורה פשיטא ותו דמהו זה דתנן פסיגה הל\"ל אשכול ונ\"ל דה\"פ שיש אשכול שיש בו פסיגין הרבה מלאים ענבים ויש בו פסיגה א' שרקנה הנה אותה הפסיגה היא טהורה שהרי אין לה שייכות עם הענבים שבאשכול כי אינה להם לא יד ולא שומר אבל אם שייר בה גרגיר אחד אז מצטרף אותו הגרגיר עם שאר ענבים שבאשכול וכל הפסיגה היא להם ליד ועל כן היא טמאה וכן הענין גבי תמרים שיש כאן אשכול של תמרים שיש בו שרביטין הרבה אותו השרביט של תמרה שנתרוקן הוא טהור אם שייר בו תמרה אחת טמא וכן הענין בקטניות אלא שבקטניות יש שני מיני שרביטין האחד שהוא כמו שרביטי התמרים והשני הוא הבית של הקטניות שהקטניות הן בתוכו והוא נקרא במסכת שבת שער דתנן שער של אפונים ושל עדשים שהוא מטמא מטעם שומר: \n",
+                "<b>ר' אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול ומטמא בשל קטנית </b>בפ' העור והרוטב קכ\"ד דמיירי בשומר וה\"ק ראב\"ע מטהר בשומר של פול שרקנו ולא שייר בו אלא גרגיר אחד שזה השומר אינו מצטרף לשיעור הטומאה ומטמא בשל קטנית כלומר שהוא מצטרף אע\"פ שרקנו ולא שייר בו אלא גרגיר א' כי הוא רוצה במשמושן של השומרים לאכול את הקטניות ע\"י השומר ומשני דלא מיירי אלא בקלח ומשום יד ולא מיירי לענין צרוף ומאי במשמושן בתשמישן כן נראה לפרש הלשון אך יש בו קצת גמגום מכמה טעמים חדא דמה שהוא רוצה טעם לצרוף אלא לענין יד ותו דמה לי משמושן או תשמישן ואי לא מסתפינא הוה אמינא דהכי ס\"ד דהאי מפני שהוא רוצה במשמושן לא קאי אלא ארישא וה\"ק ראב\"ע מטהר בשל פול מפני שהוא רוצה במשמושן של פולים עצמן והרי שומר זה אינו מצטרף ומטמא בשל קטניות מפני שהם צריכין לשומר שלהם ומשני לי' בקלח ומשום יד והשתא אין במשמושן מיושב כלל ועל כן (נקרעה שורה א' וק\"ל למעיין לת\"ג): \n",
+                "עוד כתב על מה שפי' רעז\"ל ומטמא בשל קטנית דשומר הוא וכו' כתב כמה דבריו מגומגמין דבתחלה קאמר דשומר הוא ואח\"כ קאמר וניחא לי' וכו' לטלטלן באותו שרביט וא\"כ הוי יד ע\"כ. אמנם הר\"ש ז\"ל כתב וז\"ל שרביט שרקנו בפ' העור והרוטב מייתי לה ופריך מינה למ\"ד אין שומר לפחות מכפול דס\"ד דהאי שרביט היינו כגון אותן שהפולין גדלין בהן ור' אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול מפני שהפולים גסין ואין צריכין שומר דנוח למשמשן ולוקחן: \n",
+                "<b>ומטמא בשל קטנית </b>דשומר הוא דדקים הן ואין יכול לנקרן וניחא ליה שיהיו באותן שרביטים שלא יתערב בהן פסולת ומשמושן שמשתמש בהן על ידי השרביטין ומדמטמא בשל קטנית ש\"מ יש שומר לפחות מכפול ומסיק בקולחא ומשום יד פי' שהטומאה נגעה בקלח ולא בשרביט ומשום שומר והאי יד הוי לדבר חשוב שהוא יותר מכזית שהשרביט מחובר בו ובפולין שהן גסין לא אכפת לי' בהאי יד ומשמושן לשון תשמיש שהקלח תשמיש לאוכל דמטלטלה באותו קלח עכ\"ל ז\"ל. וי\"ס דגרסי בשמושן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והכליסים </b>מין קטנית והרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל פירשו מין ממיני תאנים קטנים. ועיין במה שכתבתי ס\"פ בתרא דתרומות סי' ד': וכתב עוד הרא\"ש ז\"ל והא דמצטרפים משום דהוו שומר וכשניטל העוקץ הפרי ממהר להתייבש אז יטמא משום שנאכל אגב הפרי כמו עוקצי דלעת לר' יוסי דקתני בתוספתא וכן הי' ר' יוסי אומר עוקץ דלעת טמא מפני שנשלק עמה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>עוקצי האגסים וכו' </b>אסיפא קאי דלא מצטרפין ושלש חלוקות איכא במתני'. ופי' הר\"ש ז\"ל דכל הני עוקצין טפח דטפח דקתני בסיפא קאי אכולהו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זתים שכבשן בטרפיהן וכו' </b>ופי' בערוך זתים שכבשן בטרפיהן ונגע שרץ לטרפא שהן חוץ לקדרה לא טימא למה שבקדרה: \n",
+                "<b>האשה שכובשת ירק </b>בקדרה ותולה ממנה ירק חוץ לקדרה ונגע בשרץ אין מטמא למה שבקדרה ע\"כ: \n",
+                "<b>כשות של קשות והנץ שלה טהורים</b> גרסי' ואית דגרסי טהורה והכי מסתברא משום סיפא דר' יהודה אלא שלשם אית דגרסי טמא בלא הא: \n",
+                "<b>ר\"י אומר כל זמן שהן לפני התגר טמא </b>דניחא ליה לתגר וכתב כדפי' רעז\"ל ותימא לטעם זה וכי אין זה למראה וברישא לא פליג ר' יהודה ושמא היינו טעמא דר\"י לפי שהקשואים רכים וכו' כדפי' רעז\"ל בטעם שני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הגלעינין מיטמאות </b>(א) ומטמאות ולא מצטרפות הרא\"ש ז\"ל היה גורס על פי פי' הרמב\"ם ומצטרפין אבל ביד פ\"ה כתוב ולא מצטרפות וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל כל הגלעינין של פירות היבשין הן יד ולא שומר ולכך אין מצטרפין אמנם של רוטב הוא שומר כי אם תוסר הגרעין תתחלחל התמרה הלחה ותפסד ולכך מצטרפות ע\"כ. ומ\"מ בכולה מתני' גלענין גלענה בלא יו\"ד. גם מצאתי מוגה בכולה מתני' כנגד האוכל בלא שין. וכתב החכם הר\"ס ז\"ל לפיכך חותם של יבשה מצטרף וכו' כתב הרב רבינו שמשון ז\"ל צריך ליישב מאי לפיכך ונראה לפרש כדי ליישב לפיכך גרעינה של רוטב אע\"פ שיוצאה מצטרפת לפי שהתמרים הטובות אם תוסר מהם הגרעינה יתקלקלו שישובו כמו עיסה לפי שמתמעכין ואינו מעמיד אותם אלא הגרעינה ולפיכך תקרא שומר אבל של יבשה אע\"פ שתוסר היא עומדת ואינה מתמעכת ולפיכך אינה שומר ואינה מצטרפת לפיכך לפי זה הטעם החותם הוא הפך מהגרעינה לפי שהחותם של תמרה שסותם הנקב של תמרה אם היא רטובה אינה מעלה ואינה מורד לפי שאינם רוצים לקיים התמרים הרטובות אלא לפי שעה קונים אותם ומיד אוכלין אותם ולכן אותו החותם אינו נקרא שומר שאין הקפדה בין אם יהיה להם חותם בין לא יהיה להם אמנם של יבשה הוא שומר לפי שרוצים לקיימן זמן רב ולכן החותם הוא מועיל להם לקיומן והוא שומר ולכן מצטרף עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל מפני שהקרים הוא שומר אמר המלקט מפני שמדובק בגוף הפרי. גלעינה שמקצתה יוצאה לפי שאמר כי אלו יצא קצת הגרעין מן הליחה שהוא מצטרף ביאר כי תכלית מה שיצערף ממנו הוא מה שכנגד האוכלין הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל גלעינה שמקצתה יוצאה כגון גרעינה של תמרה לחה אמר המלקט דאי ביבשה פלוגתא היא בתוספתא דר\"מ ס\"ל דמה שכנגד האוכל טמא ומה שלא כנגד האוכל טהור וחכמים אומרים ביבשה הכל טהור: \n",
+                "<b>שכנגד האוכל מצטרף </b>תניא בתוספתא איזהו כנגד האוכל רבי אומר עד חלל חבילי אזוב והסיאה והקורנית כנגד האוכל מצטרף שלא כנגד האוכל אין מצטרף איזהו כנגד האוכל רבי אומר עד חלל עצם שיש עליו בשר וכן מוח שבראש ושבקולית כנגד האוכל מצטרף שלא כנגד האוכל אין מצטרף איזהו כנגד האוכל אם יש שם חלל עד חלל ואם אין שם חלל אין טמא אלא חסום העליון בלבד: \n",
+                "בפי' רעז\"ל א\"ר שמעון נראה שצריך להגיה רבי ישמעאל אומר וכו' ובסוף אותו דבור ג\"כ צריך להיות ואין הלכה כר' ישמעאל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלם מכאן ומכאן ונימוק מן האמצע</b> כלומר לא מיבעיא מצד אחד אלא אפילו נשאר שלם מכל צד ונימוק מן האמצע אינו מצטרף: \n",
+                "<b>הפיטמא של רמון וכו' </b>ברכות פ' ששי דף ל\"ח וחולין ר\"פ העור והרוטב (חולין בדף קי\"ח.) ובתוספתא קרי לפטמא עמוד ולנץ שלו קרי שיער: \n",
+                "<b>והנץ שלו אינו מצטרף </b>פירש\"י ז\"ל שם בחולין משום דהוי שומר ע\"ג שומר: \n",
+                "<b>ר' אלעזר</b> בלי יו\"ד צ\"ל: \n",
+                "<b>אף המסרק</b> מצאתי מלת אף מחוקה כתב החכם הר\"ס ז\"ל [כאן נמחק שורה א'. וע' בר\"ש שהביא מתוספתא רא\"א הנוגע בעמוד טמא בשער ובמסרק טהור ע\"כ. ועפ\"ז יובנו דברי החכם הר\"ס ז\"ל אלו] היינו עמוד היינו הפטמא דמתני' ושער היינו הנץ דמתני' ושפיר גרס אף המסרק טהור וה\"פ לת\"ק הנץ שלו והיינו השער אינו מצטרף אצטרופי הוא דלא מצטרף משום דלא חשיב שומר אבל יד מיהא הוי ומיטמא ומטמא ור' אלעזר אומר אף המסרק טהור ל\"מ הנץ דהיינו השער שהוא טהור לגמרי משום דלא חשיב יד אלא אפילו המסרק טהור משום דלא חשיב יד אבל לת\"ק המסרק הוי יד דלא גרע מהנץ דהוי יד לת\"ק עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש קליפין</b> מצאתי מוגה. וכן מ\"מ בכולה מתני': \n",
+                "<b>וקדודה בשני דלתין </b>ולא נהירא בשני דלתין. ונראה דגירסא זו דומה למקדרין בהרים דבפ' כיצד מעברין דאיכא מאן דגריס התם מקדדין בשני דלתין כדכתבינן התם סי' ד': \n",
+                "<b>הפנימית בין שלימה בין קדורה מצטרפת </b>משום דחשיבא אוכל ואמצעית חשיבא שומר כשהיא שלמה וחיצונה חשיבא שומר ע\"ג שומר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולשלוק בשול מרובה </b>אבל בפי' רעז\"ל נראה שצ\"ל ולשלוק שליקה גרעה טפי מבשול ובהכי וכו' גם בפי' הר\"ש ז\"ל שממנו העתיק רעז\"ל. ועיין במה שכתבתי בפ' שני דפסחים סימן ו'. עוד בפי' רעז\"ל דידוע הוא שהבישול יפרידם ויחלקם זו מזו. אמר המלקט כלומר ומעיקרא אינו מכוון שישאר אותו דבר מחובר ולהניח על השלחן בכל אלו ניחא ליה בחבורן והויא כל אחת יד לחברתה אי נמי חשיבי כולהו כחתיכה אחת: \n",
+                "<b>התחיל לפרק </b>(הגה\"ה ה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' התחיל למרק במם וכתוב כן מצאתי ע\"כ). שהיו שלשה או ד' חתיכות מעורות והתחיל להפריד לגמרי אחת מהן גלי אדעתי' בהני דתו לא ניחא ליה בחבורן ואפילו המעורות שבהן אינם חבור א\"נ אותה חתיכה שהתחיל לפרק אינה חבור דסופו למרקה לגמרי אבל השאר חבור. תניא בתוספתא המחתך לבשל כיון שקרצו אינו חבור לכבוש ולשלוק ולהניח על השלחן חבור עד שיתחיל לפרק. התחיל לפרק זה שהתחיל בו אינו חבור והשאר חבור. עוד תניא בתוספתא מלפפין שחתכו ונתנו על השלחן חבור עד שיתחיל לפרק התחיל לפרק חתיכה וכל העולה עמה חבור והשאר אינו חבור פוקה התחתונה חבור היא לעצמה ואינה חיבור לחתיכות היו שנים או שלשה מלפפונות והתחיל באחת מהן זה שהתחיל בו אינו חבור והשאר חבור בן עזאי אומר טהרו שלשתן וחכמים אומרים אפילו אמר חציו אני אוכל שחרית וחציו אני אוכל ערבית זה שהתחיל בו אינו חבור והשאר חבור הר\"ש ז\"ל. ועיין על גירסת תוספתא זו בר\"פ ששי דהלכות טומאת אוכלין: \n",
+                "<b>האגוזים שאמנם </b>בערוך פי' יש ששונים האגוזים שחמרן והבצלים שעמרן מלשון כי קבצם כעמיר גרנה ע\"כ: \n",
+                "<b>לפרק באגוזים </b>פי' בערוך לפרק כמו לפרש האגוזים יש להם שתי קליפות זו ע\"ג זו וכשעושין אותם חמרים חמרים מפרקין מהם קליפה החיצונה ע\"כ ושם בהשגת פירש הראב\"ד ז\"ל כי נראה לוי חמרן ע\"י האור כמו נחמרו בני מעי פי' שחררן מעט באור כדי לייבש קליפתם ואעפ\"כ חבור היא עד שיתחיל לפרק ואמנם שבקש להשיר האומן שלהם מוהיו מלכים אומניך והוא הקליפה ע\"כ וכפי' הראשון פירש שאמנן ושחמרן שדבקן במחובר כדי שיתאימו ונדבקו זו לזו הרי הן חבור עד שיתחיל לפרק ע\"כ: \n",
+                "<b>אוכל שהתחיל בו אינו חבור </b>כתוב שם בכסף משנה דדעת הרמב\"ם ז\"ל דלדוקא איצטריך הא אוכל שלא התחיל חבור: \n",
+                "<b>ולפקל </b>פי' בערוך בלשון שני פי' מפקל מפקיע עלין שלהן כיחד מאה או מאתים והראשים תלויין למטה ותולין אותן לייבש ע\"כ. \n",
+                "<b>ולפקל בבצלים אינו חבור</b> יש גורסין חבור אבל שם ביד אין הלשון כך וז\"ל האגוזים שקצצן בעוקציהן כשהן רכים ואמנם כולן כמו חבל וכן הבצלים שחברן בדרך הזאת הרי אלו חבור התחיל לפרק באגוזים ולפקל אין השאר חבור ע\"כ וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל דהה\"נ דבצלים שחמרן שאם נפל משקה על אחד מהן חברו טהור כלומר שלא הוכשר חברו דלא הוי חבור לגמרי כההיא דקליעה של שום דבתוספתא ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>עד שירסס</b> תוספתא פליגא דקתני האגוזים והשקדים אע\"פ שריסס חבור עד שיתתיל לפרח הר\"ש ז\"ל. בסוף פי' רעז\"ל רצוצה וכתותה לחלקים דקים אמר המלקט אבל אם הסיר הקליפה של אגוזים ואע\"פ שהשיבו למקומו תו לא מצטרף הרמב\"ם ז\"ל. והגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל האגוזים והשקדים חבור משירס גם במתני' דבסמוך הגי' ביצה מגולגלת משיגוס ושלוקה משירסס וכתב כן מצאתי ברוב הספרים אמנם בבא דעצם שיש בו מוח והרמון שפרד בכל הספרים גרסינן עד ע\"כ. וכתב עוד נ\"ל לפ' הגירסא דגרסה האגוזים והשקדים משירסס כי האגוזים והשקדים אינן מצטרפין לטומאה כשהם אינם מחוברות יחד כדתנן לעיל במסכת טבול יום פ\"ג מעשה קדרה וקטניות בזמן שהם פרודים אינם חבור בזמן שהן גוש בקערה חבור ועל זה תנן הכא האגוזים והשקדים הם חבור משירסס פי' שיתחיל לכותשם וכן החלמון והחלבון של הביצה המגולגלת הן חבור משיגוס בם כלומר משיערבם וכן פי' ר\"ש ז\"ל לשון מגיסה בקדרה ושלוקה שאי אפשר לגוס בה מפני שהיא קשה הויא חבור משירסס כמו שפירשתי גבי אגוזים ואפילו נאמר שריסוס לא שייך אלא על הקליפה אפ\"ה פירושו של חבור הוא חוזר על האוכלים ולא על הקליפה פי' כי שני פירות שהם בקליפתם אינם מצטרפים כי הקליפה מפסקת אך כשהם מרוססים אינה מפסקת וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "ועל מה שפי' רעז\"ל האגוזים והשקדים השתא מיירי במפצע באגוזים וכו' כתב פי' זה קשה הרבה שלא דבר כאן אלא בפרי עצמו ובכאן ידבר בקליפה עם הפרי ולא יפרש שום דבר במשנה ועוד כי מה צרוף שייך בקליפה ועוד האריך בקושיות אלא שנגרע ובסוף דבריו כתב על כן נראה שאינו חוזר אלא על האוכל שהוא חבור אע\"פ שהוא מופרד זה מזה דכן המות של עצם לפעמים הוא מתפרד עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביצה מגולגלת</b> צלוי' קצת עד שראוי' להתגלגל: \n",
+                "<b>עד שיגוז בזין </b>היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל גרסי עד שיגוס בסמך מלשון מגיסה בקדרה דבפ\"ה דמכשירין כלומר שמפריד בקיסם האוכל מן הקליפה ומערב המלח והאוכל יחד תו לא הוי חבור אע\"פ שהאוכל עדיין בתוך הקליפה הוי כאוכל הנתון תוך כלי שאין לכלי לא תורת יד ולא תורת שומר עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>שלל הכובסים</b> ועיין במ\"ש במתני' דלעיל בשם ה\"ר יהוסף ז\"ל. ואפילו שלא בשעת מלאכה הוי שלל של כובסין חבור כדאמרי' התם דניחא ליה דאי מיטנפי הדר מחוור להו. והילך פי' תוספות יום טוב שיגוס וריר\"ב ז\"ל העתיק שיגוז כו' ולי היה נראה לגרוס שיגום במם כו': [הגה\"ה גם אני תמה למה לא נזכרה גירסא זו בשום מפרש במשנה זו]: \n"
+            ],
+            [
+                "ופשוט וידוע הוא דר' אלעזר ב\"ר צדוק לעולם בכל מקום שהוא מוזכר צ\"ל בלתי יוד. מצטרפים באכרוב מ\"מ באלף. וכן הגי' הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובשר זקנה שנתמעך </b>כך מ\"מ בכף. בסוף פי' רעז\"ל אין אומרים הואיל וכשהיה חי לא היה בו כדי לטמא אף עכשיו לא יטמא ע\"כ. אמר המלקט כרב ור' חייא ור' יוחנן דאמרי כמות שהן שנינו פי' כמו שהן עכשיו ודלא כשמואל ור\"ש בן רבי וריש לקיש דאמרי לכמות שהן שנינו פי' כמות שהיו מתחלה: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל קשות שנטעה בעציץ שאינו נקוב אמר המלקט מצאתי כתוב ולדעת הרמב\"ם ז\"ל בעציץ נקוב ע\"כ וז\"ל כשזרע קשות בכלי אינה מטמאה בה צמחתה כי האוכלין אינם מטמאין קודם תלישתן מן הקרקע כמו שבארנו בראשון של מכשירין ואר\"ש כי כאשר יצא מן הקשואים חוץ לכלי הרי הוא כתלוש ויטמא והוא אמרו הטמא בטומאתו והטהור יאכל עכ\"ל ז\"ל וכן הוא ג\"כ שם ביד וז\"ל שם קשות שנטעה בעציץ והגדילה אע\"פ שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל דרבינו ז\"ל מפ' לה בקשות טהורה שנטעה בעציץ נקוב שכיון שהיא נטועה אינה מקבלת טומאה ואם הגדילה ויצאת חוץ לעציץ סד\"א שאותו שיצא חוץ הוי כתלוש ומקבל טומאה קמ\"ל דאף עפ\"כ טהורה כלומר אינו מקבל טומאה ולאפוקי מר\"ש דפליג התם ואמר מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל כלומר מה שיצא לחוץ מקבל טומאה ומה שבתוך העציץ יאכל דאינו מקבל טומאה ע\"כ. והראב\"ד ז\"ל השיג שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שהשרשים יכולין לצאת בהן</b> אינם מכשירין מה שפי' רעז\"ל הוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ועוד פי' הר\"ש ז\"ל וז\"ל מכאן משמע דכלי גללים היינו צפיעי בקר ולא כדברי האומר של אבן גלל דאותן אין השרש יכול לנקבן דמטעם זה לא נקט כלי אבנים וכ\"ש אבן גלל שקשין ביותר ע\"כ אבל הרמב\"ם ז\"ל מפ' דכלי גללים וכלי אדמה מיירי בנקובין נקב שיצא ממנו שרש הצמחים ע\"כ אלא ששם ביד בפ' שני דהלכות טומאת אוכלין חזר בו ופירש ואע\"פ שאינם נקובין הרי הן כנקובין ע\"כ: \n",
+                "<b>עציץ נקוב אינו מכשיר את הזרעים וכו' </b>אפילו ר\"ש דמשוי נקוב לשאינו נקוב בשלהי פ' המצניע לענין הכשר זרעים מודה כדאיתא התם וכתבתיו בס\"ד שם בשבת ס\"פ המצניע: \n",
+                "<b>כדי שיצא בו שרש קטן </b>הוא פחות מכזית כדאיתא התם פ' המצניע: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>החותך מן האדם וכו' </b>כריתות פ' דם שחיטה (כריתות דף כ\"א) וקשיא לן התם החותך מן האדם החי אמאי צריך מחשבה תיעשה חתיכה שלו מחשבה דכיון דחתכיה אחשבי' דאי נגעה ביה טומאה מקבל טומאה ומשני אמר ריש לקיש בחותכו לכלב דמחשבה לכלב לאו מחשבה היא דאע\"ג דתנן בפ\"ח דטהרות כל המיוחד למאכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי טומאה בעינן עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי ליה טומאה אי חזי ליה אין אי לא חזי לא. ועיין ביד שם פ\"ג סי' ט' בפי' מהרי\"ק ז\"ל: \n",
+                "<b>מנבלת העוף הטמא.</b> הואיל ואינו מטמא טומאה חמורה צריך מחשבה. ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל מנבלת העוף הטמא פי' בכל מקום: \n",
+                "<b>והחלב בכפרים</b> פ' העור והרוטב ברייתא (חולין דף קכ\"ד.) ואפשר שהיא משנתנו אלא דמייתי לה בקוצר חלב נבלה בכפרים צריך מחשבה והכשר וכן דרך התלמוד בכמה דוכתי ופי' חלב דהכא ברישא חלב בהמה טהורה שחוטה שאע\"פ שהוכשר בשחיטה צריך הכשר שני אחר המחשבה בכפרים כמו שיתבאר עוד בסמוך ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל בכפרים קאי אנבלת עוף טמא ואחלב שאין מצוי להם קונים ע\"כ. וק\"ק דא\"כ לענין מחשבה שוין נבלת עוף טמא ונבלת עוף טהור: \n",
+                "<b>הבלוסין </b>עיין בפ\"ק דכלאים במ\"ש שם סי' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נבלת בהמה טמאה וכו' </b>וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל צריכין מחשבה פי' כי אין רגילים לאכול נבלת בהמה טמאה כגון חמור וסוס שחוט על כן צריכין מחשבה אבל נבלת בהמה טהורה רגילין לאוכלה על כן אין צריכין מחשבה וכן אמרי' נמי גבי נבלת העוף הטהור חמור יותר מן הטמא וע\"כ נ\"ל דגרסת הדפוס עיקר פי' דלא כאותן הספרים שראה הוא ז\"ל דברישא גרסי טהורה ובסיפא גרסי טמאה. ובגמרא פ\"ק דבכורות דף י' כולה מתני' וכתבו שם תוס' ז\"ל נבלת בהמה טמאה בכל מקום ונבלת העוף הטהור בכפרים צריכין מחשבה ואין צריכין הכשר והחלב לא גרסי' דליכא למימר ביה דאין צריך הכשר דאי בחלב נבלה הא אינה מטמאה טומאה חמורה דכתיב יעשה לכל מלאכה ואמאי לא ניבעי הכשר ואי בשחוטה ומשום שכבר הוכשר הרי שנינו בפ' העור והרוטב חזר ר' עקיבא ליהיות שונה כדברי ר' יהודה והכשר שחיטה לא מהניא לחלב משום דאכתי לאו אוכל הוא דהא בכפרים לאו בר אכילה הוא עד דחשיב עליה ובמשנת טהרות לא גרסי' ליה עכ\"ל רש\"י ז\"ל וכתבתיו לפי שיש פרושים שאינו כתוב בהן ושמא אחרי כן הוגה עכ\"ל ז\"ל. (א) וה\"ר אלי' מפריש פי' דשפיר גרסי' ליה ומיירי בחלב נבלה חיה דסיפה לטמא טומאה חמורה כדאמרי' שלהי פ' חטאת העוף ת\"ל ואכול לא תאכלוהו מי שחלבה אסור ובשרה מותר יצאת חיה שחלבה ובשרה מותר תוספות חיצוניות. ואיתא ג\"כ בכריתות שם דף כ\"א וכן פי' שם רש\"י ז\"ל ג\"כ דל\"ג והחלב בכפרים ואע\"ג דתנינן לה גבי שווקים דמשמע הא בכפרים צריך מחשבה לא תנן לה ברישא דלא מיתני ליה אינו צריך הכשר דאי בחלב נבלה וכו' ע\"כ. אבל הרגמ\"ה ז\"ל נראה דגריס לה שפי' והחלב והשומן בכפרים שאינם עשירים ואין אוכלין עופות ולא שומן לפי שמצניעין אותו לנר או למלאכה צריך מחשבה לטמא טומאת אוכלין הואיל ואין ראוי לאכילה לכל. ואין צריך הכשר כדאמרי' כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר ע\"כ. ואיתא בנדה פ' בא סימן (נדה דף נ') וגם שם כתבו תוס' ז\"ל מה שכתבתי כבר בשמם ובסוף כתבו וגבי כרכים גרסי' ליה ומיירי בחלב שחוטה דכיון דאין צריך מחשבה הוי אוכל ומתכשר בדם שחיטה ע\"כ. פי' כרכים היינו שווקים דמתני'. ושם ביד בהלכות טומאת אוכלין פ\"ג כתב מהרי\"ק ז\"ל שהנוסחא האמתית בספרי רבינו היא וחלב בהמה טהורה שחיטה בכרכים ע\"כ: \n",
+                "בפי רעז\"ל למה לי לטומאה קלה היא גופה טמאה היא אמר המלקט פי' אב הטומאה היא לטמא אדם וכלים: \n",
+                "<b>והחלב בשווקים </b>דבשווקים מצויין קונים לחלב ונבלת עוף טהור וחלב נהי דהכשר שרץ בעינן דאפילו חלב נבלה אונו מיטמא טומאת נבלות דכתיב וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה מ\"מ הכשר מים לא בעי חלב דשחוטה לפי שהוכשר בשחיטה אבל בכפרים דבעי מחשבה בעי נמי הכשר מים דשחיטה לא מכשרא ליה בעוד שלא חישב עליו ולא היתה עליו תורת אוכל והוי הכשר קודם מחשבה ולא מהני: \n",
+                "<b>אף הגמל וכו'</b> שאוכלין מצויין להם הרא\"ש ז\"ל. והתם פ\"ק דבכורות גרסי' וא\"ר שמעון מה טעם הואיל ויש בהן סימני טהרה וכתבו שם תוס' ז\"ל ונבלת עוף טהור בכפרים פי' הקונטרס דעניים הן ואין רגילין לאכול עופות ובסיפא דבשווקים פי' דיש בה רוב עם ועשירים הן ורגילין לאכול עופות. ונראה לפ' טעם אחר דבכרכים יש אוכלין מרובין וקונים כל דבר אבל בכפרים יש אוכלין מועטין ולא זבני אלא מידי מעלייא ע\"כ. עוד כתבו ז\"ל נבלת בהמה טהורה בכל מקום מה שיש חילוק בין טמאה לטהורה ואע\"ג דתרויהו לא חזיין לישראל והכנענים חפצים בחזיר יותר מכל כדאמרי' התם ובתים מלאים כל טוב אלו קדלי דחזירי וכן אמרי' וישנה ואת נערותיה לטוב אלו קדלי דחזירי מ\"מ מה שהיא מבהמה טהורה משוי אוכל בראיות מועטות הואיל וכשאינה נבלה אוכל גמור הוא לישראל ומה\"ט מהני לר\"ש בגמל ובארנבת ובשפן ובחזיר טעמא דיש בהן סימני טהרה לשוויי אוכל ובעורב נמי מהני סימני טהרה כדאמרי' בסמוך ובקונטרס נמי פירש כאן נבלת בהמה טמאה בכל מקום שהוא סתמא לאו לאכילה קיימא דמאיסא עוד יש עלי' שני דיחויין אחד שלא נשחטה ועוד דטמאה היא וגבי נבלת בהמה טהורה פי' סתמא לאכילת כנענים דלא מאיסא ועוד דלגבי ישראל אין בה אלא דיחוי אחד הלכך אינה צריכה מחשבה ע\"כ וז\"ל תוס' חיצוניות אף הגמל והארנבת וא\"ת מאיזה טעם הוא כיון דלא חזו לישראל באותו סימן מה לנו ולהחשיבו אוכל מפני סימן טהרה וכי ראוי הוא לכנענים טפי וצריך לדחוק ולפרש דודאי בהמה טמאה שיש בה תרי דיחויי חד אין בה סימן טהרה ועוד דמתה להכי צריך מחשבה אבל בהמה טהורה שיש בה סימן טהרה אין בה אלא דיחוי אחד וא\"ת ואמאי לא פליג ר\"ש בנבלת עוף טהור הא לית ביה רק דיחוי אחד וי\"ל דלר\"ש אין סימני טהרה מועילין רק בכרכים ולא בכפרים ולכך כ\"ע מודו דנבלת עוף טהור בכפרים צריכה מחשבה ע\"כ ועוד כתבו שם תוס' שבדפוס והחלב שבשווקים פי' הקונטרס רגילין לאכול עופות ושומן משמע שר\"ל דכל שומן קרוי חלב ולא מיירי דוקא בחלב האסור כגון תותב קרום ונקלף ע\"כ. \n",
+                "<b>אף הגמל וכו'</b> ס\"א ל\"ג אף הרי\"א ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השבת </b>כך מצאתיו מנוקד בספר כתיבת יד הבית בשבא והתיו בדגש עם השבא. ומ\"מ השבת משנתנה טעמה בקדרה אין בה משום תרומה ואינה מטמאה וכו' בלשון נקבה. והיא הגהת ה\"ר יהוסף ז\"ל. ובנדה פ' בא סימן (נדה דף נ\"ד) דייק מינה דסתם שבת לכותח הוא עשוי וז\"ל הר\"ש ז\"ל ובפ' בא סימן משמע דטעמא משום דסתם שבת לכמך עשוי' הא אי הוה סתמא לקדרה לא הוה עליה תורת אוכל דתבלין אין מיטמאין טומאת אוכלין כדמוכח בפ' העור והרוטב גבי הא דמפרש מאי קיפא תבלין ע\"כ. ובירושלמי ר\"פ בתרא דתרומות דף מ\"ז אמרינן בדין היה שלא תטמא טומאת אוכלין דהא כל מידי דלטעמא עביד אין בו משום טומאת אוכלין אלא הן אמרו שתטמא טומאת אוכלין ומשלך נתנו לך ואמרו מכיון שנתנה טעם בקדרה בטלה: \n",
+                "<b>אין בו משום תרומה</b> ולא מחייב עליה זר האוכלו בשוגג קרן וחומש: \n",
+                "<b>לולבי זרדים </b>ענפים רכים כך צ\"ל בפי' רעז\"ל רכים בכאף. ובירושלמי דשביעית פ\"ז דף ל\"ז מייתי לה ופריך עלה התם ותורמוסין לאו מרים אינון ואפ\"ה לא תני בהו עד שימתוקו ומשני שאני תורמוסין שעיקרן אוכל אדם מה שא\"כ בהני דמתני' דסתמן לבהמה (ב) וכתב הר\"ש שיריליו ז\"ל שהרגיש תו דהא טובא ירקות מרים איכא דבעו תיקון ולהכי קאמר תו בירושלמי לא נצרכה אלא לאשמועי' דעלי לוף שוטה ולולבי זרדין וחרובין וכל הני דתנן להו בעוקצין דמרים הם אין קדושת שביעית חלה עליהם עד שימתוקו דלא מיקרו אוכל עד שיכבשום ביין ובחומץ וימתקו דהכי משמע בתוספתא דעוקצין דגבי תורמוסין קתני הכי חרדל ותורמוסין ושאר כל הנכבשין בין שלא המתיקו בין שהמתיקו מיטמאין טומאת אוכלין משמע דעד שימתקו דמתני' דוקא ולא מהני כבישה בלחוד ומתני' דעוקצין לפרושי מיני דתני בשביעית קא אתי עכ\"ל ז\"ל. והתם בירושלמי פ' כל גגות דף כ\"ה ובס\"פ חומר בקדש דף ע\"ט נמי מייתי לה ור' יוחנן ס\"ל התם לחומרא מטמאים טומאת אוכלין ואין ניקחין בכסף מעשר וקשה קצת זה על מסקנת פ' בא סימן שאכתוב בסמוך בס\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקושט וכו' </b>בנדה פ' בא סימן (נדה דף נ\"א) פסיק מינה עלה דהאי דתנן במסכת פאה פ\"ג זורע שבת או חרדל שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד ולשם הארכתי ע\"ש. (ג) וכתבו שם תוס' ז\"ל התיאה פי' רש\"י ז\"ל דהיינו סיאה וקשה דלעיל בגמ' אמרי' דסתמיה לאדם וחייב במעשר וא\"כ מטמא טומאת אוכלין והכא מסיק דכל הני אין מטמאין טומאת אוכלין ואין נקחין וכו' וי\"ל דדוקא בחצר סתמייהו לאדם כדקתני מתני' דאייתי לעיל בגמרא דתנן בפ\"ג דמעשרות הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרין חייבין א\"נ שני מינין הן עכ\"ל ז\"ל. וגם הר\"ש ז\"ל הקשה כן על פי' הקונטרס. עוד כתב ובפ' בא סימן מסיים בה ואמר ר' יוחנן נמנו וגמרו שאין ניקחין בכסף מעשר ואין מיטמאין טומאת אוכלין ע\"כ. ועיין במ\"ש בפ\"ה דפרה סי' ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפגין והבוסר וכו' </b>ועיין במה שכתבתי פ\"ד סי' ז': \n",
+                "<b>פריצי זתים וכו' </b>וכתב הרמב\"ם ז\"ל שם ביד סי' י\"ב פריצי זתים נקראין ג\"כ היוצאין בגת מתחת הקורה מענין נפרץ ואם היו אלו היוצאין מתחת הקורה פחות מד' קבין לכל כור אינם מקבלין טומאה אלא אם חישב עליהן לאכילה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקור וכו' </b>ובעירובין פ\"ג דף כ\"ח מוכח משם דמתני' ר' יהודה היא וגרסי' לכל דבריו ביוד ו' וכון הגי' הרי\"א ז\"ל. וז\"ל הר\"ש ז\"ל תניא בתוספתא קור ניקח בכסף מעשר ואינו מיטמא טומאת אוכלין כפניות ניקחות בכסף מעשר ומיטמאין טומאת אוכלין ר' יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שהוא ניקח בכסף מעשר כפניות הרי הן כפרי לכל דבריהם אלא שפטורות מן המעשר ע\"כ. פי' קור רך הנוסף על הדקל בכל שנה קודם שיגיע ימות הגשמים ויתקשה קרי ליה קור וטוב למאכל הוא. ניקח בכסף מעשר דפרי מפרי וגדולי קרקע הוא. ואינו מיטמא טומאת אוכלין דלאו אוכל הוא ואפילו חישב עליו. ר' יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שניקח בכסף מעשר. בפ' בכל מערבין פריך ר' יהודה היינו ת\"ק ומשני אמר אביי שלקן וטיגנן איכא בינייהו ורבה מסיק ברכה איכא בינייהו דלת\"ק בורא פרי האדמה ולר' יהודה שהכל נהי' בדברו. כפניות תמרים שלא בשלו כל צרכן עכ\"ל ז\"ל אבל מתני' גופה אינה שם בדפוס וגם לא בפירושו ז\"ל איני יודע כיצד נשמטה. ופי' הרמב\"ם ז\"ל קור הן עוקצי התמרים בתחלת צמיחתם והם מכוסים בקרומם. ופי' הרא\"ש ז\"ל קור הרי הוא כעץ לכל דבריו והוא כעין לענין טומאת אוכלין ואפילו חישב עליו ולא דמי להא דא\"ר יוחנן בן נורי לעיל אם אינם מטמאין טומאת אוכלין אף הם לא ילקחו בכסף מעשר דשאני קור דחזו לאכילה ע\"י שליקה וטיגון והוה כמו בהמה וחיה שניקחת בכסף מעשר אע\"ג דלא חזו השתא לאכילה כיון דחזו ע\"י שחיטה ובשול וקור נמי אחר שליקה וטיגון מיטמא טומאת אוכלין ע\"כ. וכן כתבו תוס' ז\"ל שם בעירובין וגם בפ' בא סימן: \n",
+                "<b>כפניות כאוכלין</b> י\"מ כפניות הן תמרים קטנים של דקל זכר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דגים מאימתי וכו' </b>חולין פ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"ד א)\"ר יוחנן ר' יוסי הגלילי וב\"ש אמרו דבר אחד ר' יוסי הגלילי דאמר התם בברייתא דבן פקועה דהיינו בן ט' חי הנמצא בבהמה שנשחטה מטמא טומאת אוכלין אם נגע בטומאה ואפי' הוא חי וב\"ש שאמרו כאן דדגים משיצודו חשובים כמתים כיון דאינם טעונים שחיטה דומיא דבן פקועה מקבלין טומאה ואפי' הן חיים עדיין והתם אמרי' דדג מקרטע איכא בינייהו פי' אב\"ש ור' עקיבא קאי אע\"ג דתרויהו מחיים מטמו הא איכא בינייהו דלב\"ש דג מקרטע טמא פירשו תוס' ז\"ל דהיינו שדולג וקופץ בחוזק ולר' עקיבא טהור כיון דאם זורקו במים הוא יכול לחיות ומקרטע לשון כח וחיות גדול כמו שהביא בערוך מדאמרינן בילמדנו וכו'. אבל מאי דבין ב\"ה ור' עקיבא מפורש בהדיא דלב\"ה דוקא משימותו ע\"כ. אבל יש מפרשים דקאי אב\"ה ור' עקיבא דלב\"ה דג מקרטע פי' מפרפר אינו מטמא ולר' עקיבא מטמא דתו לא חיי וכגון שייבש בו כסלע בין סנפיריו: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר אם יכולין לחיות </b>כך היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל גרסי משעה שאינם יכולים לחיות טמא אם נחשב שאר האילן כמו יד לזה אם לאו ולא אפשיטא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך הוא צריך הכשר </b>פי' הכשר מים והכשר שרץ: וביד פ\"ג דהלכות טומאת אוכלין סי' ג' כתב מהרי\"ק ז\"ל דנראה לו שהרמב\"ם ז\"ל גריס דגים קטנים וחגבים קטנים וכו' וגבי דגים טמאים וחגבים טמאים פסק כדתניא בתוספתא דגים טמאים וחגבים טמאים הרי הן מיוחדים לאדם וצריכין הכשר ולא מחשבה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוורת דבורים </b>שנויה בסוף שביעית והתם תני לה משום פרוזבול והכא תני לה משום דין קבלת טומאה. ועיין במ\"ש שם: וכתוב בנמוקי יוסף פ' איזהו נשך דף צ\"ז דעל שם שהדבש עשוי כעין חלות ודבוקות מדופן אל דופן קרי ליה בכמה דוכתי רדיי' רדיית הפת מדובקת בתנור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משירסק </b>מלשון חלות דבש שרסקן דבשבת ר\"פ חבית וקצת קשה דבספ\"ק דשבת קחשיב ר' יוסי בר חנינא חלות דבש שרסקם מע\"ש ויצאו מעצמן מעיקרא אוכלין והשתא אוכלין אדרבא הל\"ל מעיקרא משקה והשתא משקה כדמוכחא מתני' דהכא דמשעה שרסקם יש בהן תורת משקה נמצא דמע\"ש נעשו משקה וכשיצאו מעצמן אין זה נולד הר\"ש ז\"ל: אמר המלקט כאן בהאי בבא דחלות דבש סיימו פירוש המשנה הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב בס\"א ל\"ג אמר ר' יהושע בן לוי במשנה ע\"כ: וא\"כ אומר אני הדיוט אשריך משנה שנכנסת בק\"ש שהיא מן התורה ויצאת במשקה דבש שהוא נעשה תחלה מדברי סופרים יה' יזכנו לדבש וחלב תחת לשוננו עם ביאת משיחנו אכי\"ר: אמנם הרמב\"ם ז\"ל הביא זו הבבא דעתיד הקב\"ה וכתבה בפירושו ז\"ל אע\"פ שנראה שהיא מימרא הובא בסנהדרין פ' חלק (סנהדרין דף ק') וידוע דר' יהושע כן לוי הוא אמורא כמו שנראה מכמה מקומות מן התלמוד דפליג אר' יוחנן ואאמוראי אחריני וגם דקאמר עליה בתלמודא גברא אגברא קרמית וכן כתב הרי\"ף ז\"ל בפ' כל שעה וז\"ל והלכה כר' עקיבא לגבי חכמים משום דמסייע ליה עובדא דר' יהושע בן לוי שהיא אמורא ע\"כ. אכן הרמב\"ם ז\"ל נראה דאזיל לטעמיה דבפ' שני מעשרה פרקיו דבהקדמת המשנה הזכירו ראשון לשבעה ושלשים תנאים שזכר באותו הפרק: בפי' רעז\"ל דיש בגימטריא הוו שלש מאות ועשר התם בסנהדרין מייתי לה מימרא משמיה דרבא בר מרי אמנם באותיות דר' עקיבא אות היוד מצאתי וז\"ל דבר אחר שם עולם מלמד ששלש מאות וארבעים עולמים עתיד הקב\"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק לעוה\"ב שכן שם בגימטריא שלש מאות וארבעים הוו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "הא לך פי' הרמב\"ם ז\"ל ודע כי כשהשלים כל דיני התורה הקדושה חתם במאמר מדבר בשכר ור\"ל שלש מאות ועשר שאם יתקבצו כל מיני תענוגים של זה העולם ויוכפלו כולם שלש מאות ועשר פעמים יהיה כ\"כ עונג כל צדיק לעולם הבא אמנם התמדת הזמן אין לו תכלית אבל כל נפש שתזכה לעולם הבא לא תאבד וזה ר\"ל יש ר\"ל המציאות התמידי שאין לו תכלית כי יש הוא המציאות ואין הוא ההעדר כאילו אמר לאוהבי אנחיל המציאות הפשוט ואין שם מציאות אמתי אלא הנצחיי אמנם באמת כאשר אין ערך בין שיש לו תכלית לאין לו תכלית כך אין ערך בין אלו התענוגים שאצלנו לאותו התענוג וכבר בארנו מעט מזה במסכת סנהדרין עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אר\"ש בן חלפתא וכו' </b>בסמ\"ק סימן ח' כתוב וגדול השלום שהרי בקש הקב\"ה כלי לברך את ישראל ולא מצא כלי טוב מחזיק כל הברכות אלא שלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן וגומר ע\"כ וכן במדרש רבה סוף פרשת שופטים: ומ\"מ אר\"ש בן חלפתא אין כלי שהוא מחזיק ברכה אלא שלום שנאמר וכו': \n",
+                "ושמעתי שאין זה מנוסח המשנה ומצאתיו בירושלמי פ' הי' קורא עלה ה'. ולפי דעתם התחיל פרק זה האחרון במלת יש וסיים במלת יש: ואם מנוסח המשנה הוא נוכל לומר אשריך משנה שהתחלת בברכות וסיימת בברכות וגם מפי גדולים שמעתי דמנוסח המשנה הוא ושהמשנה פתחה במם פתוחה וסיימה במם סתומה לסוד: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת עוקצים \n",
+                "בעה\"י המכלה הקוצים אשר הכרם פורצים והנוגשים אצים ועדרי צאן רובצים יקבץ לקמצים אכי\"ר: \n",
+                "נשלם סדר טהרות בעזרת האל היוצר חשכים וגם מאורות בערב שבת בראשית מאירה כעששית. הדרן עלך לקוט באור שיתא סדרי משנה בעזרת אל שוכן מעונה פה חברונה בשנת כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון (שפ\"ד) אכי\"ר: ותכון כל מלאכת שלמה בעזרת מלך שהשלום שלו ושליט בעולמו יתרומם שמו לעדי עד אמן וכן יהי רצון: \n",
+                "שיר המעלות לשלמה. שזיכהו האל אדונימו. להתחיל הספר גם להשלימו. ותכון כל מלאכת שלמה. \n",
+                "אודה לאל אשר ברא עולמו. בדבר פימו. וברוח פיו כל צבאימו. \n",
+                "נתן בי כח וחיל לעסוק פעם ושתים ושלש בדתימו. עד תומו וסיומו. כאשר יחרוש החורש תלמו של שדהו ושל כרמו. \n",
+                "ידוע ידעתי כי כל המוסיף בשבחו ח\"ו פוגמו. לכן אשית מעצור לרוחי לפי מחסומו. \n",
+                "שפתי ולשוני הן יספרו מתהלות יוצרמו עושמו. יביעו אומר יחוו דעת. על כל הטובה אשר גמלמו. \n",
+                "לו לבדו על שלמה עבד מעבדי עבדיו חובה לרוממו. כי גבר עליו חסדו למען שמו ולמען קדושתמו. \n",
+                "מנעוריו עד הלום אוכל לחמו ומימו ונועמי מטעמו. ועיניו אליו תלויות יותר מבן על אביו ואמו. \n",
+                "המלך שהשלום שלו יגדיל שלותו וירבה שלומו. וגם עד זקנה ושיבה בבנים ממלאי מקומו ינחמו. ועינימו תחזינה אותמו. בעבודת עול פקודי מלכמו. יתברך ויתעלה שמו. \n",
+                "בא לעת זקנתו באש ובמעמקי מים לילו ויומו. בפטירת בנימו גדולימו עם קטנימו. מקוה רחמי שמים בשבתו ובלכתו בשכבו ובקומו. \n",
+                "נענה עד מאד מרוב הכירו פחיתות ערכו וגודל מומו. עד שהוא קונה לכל איש ואיש אדון לעצמו. \n",
+                "רבות רעות וצרות שבעה לה נפשמו. עד הלום מנעורמו בעונותימו. \n",
+                "במה יזכה נער שמץ את אורחמו ושבילמו. אם לא בעמלו בתורת קונמו ובוראמו. \n",
+                "ישמח לבבו ויגל וינוחם כאשר יראה שהחייהו והגיעו וקיימו. לראות בהשלמת לקוט פירוש משנתמו מעשה אצבעותימו. ברוב צדקותימו וחסדמו. וטובמו ויושרמו. \n",
+                "יה יושיעהו גם יברכנהו אלהימו. הצור אשר חסה עלימו. \n",
+                "שועת עניים הוא ישמע למו. צעקת דלים יקשיב ויושיעמו. \n",
+                "והוא ישקיף ממעון קדשו משמי מרומו. על שפל אנשים עבד ליראי ה' וחושבי שמו. גם לשאר עמו. \n",
+                "עיניו תמיד אליו ישברו ימחול חטאת פימו. גם דבר שפתימו. כי הסליחה עמו. \n",
+                "הוא יבנה בנין הריסת בתימו. ירוממהו סלה ואל נא יפק תוחלתו תקותו וזממו. \n",
+                "עברתו וחמתו כעסו וחרון אפו גם זעמו. יסלק אותו מעליו ומעל כל עמו. \n",
+                "דלתי רחמי שמים לעמך פתחמו. יבנה מהרה בית קדשמו ותפארת עוזמו \n",
+                "נתקה מעל צוארימו את מוסרותימו. והשלך מעל גבימו עבותימו וידרכו על במותמו. \n",
+                "ירעש כלבנון מהרה כל פדימו. ויציצו מעיר כעשב הארץ כל מתימו. אמן כן יהי רצון מלפנימו. נפשו בטוב תלין עם נחלת אבותימו. וצדקתו וזכותו שפלותו תזמתו וענותנותו תעמוד לאחריתמו. לזכות לקשט נשמתמו. טרם בא עת פקודתמו. אמן כי\"ר: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה עוקצים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Parah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Parah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ef0efc4942da49c1bc8925dfcf6be63f58c9e3ba
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Parah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,509 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Parah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה פרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כתב הרמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לסדר זרעים והביא אחר נגעים מסכת פרה ע\"כ. ונלע\"ד שאע\"פ שמן הדין היה לו לסמוך פרה ואהלות בהדי הדדי שהרי דין טומאת אהלים כתובה בתורה בהדי פרשת פרה ועוד דטהרת פרה לא שייכא רק לטומאת מת מ\"מ הקדים התנא מסכת נגעים מן הטעם שכתבתי שם בשם הרמב\"ם ז\"ל וחזר למסכת פרה ועוד נראה דאגב דבעי למיתני הכא במתני' האוכל בבית המנוגע לפרושי אי הוי פרס משלשה לקב או מי\"ח לסאה סמך לה לנגעים דתנן לה התם פי\"ג עד שישהה כדי אכילת פרס סתמא: \n",
+                "<b>ופרה בת שתים </b>מצינן למימר דבת שתים למעוטי נמי טפי כו'. ושמא דיעבד קאמר דכשרה עכ\"ל הר\"ש ז\"ל: משמע דר\"ל דפרה בת שתים לאו למעוטי טפי אפילו בדיעבד אלא דוקא לכתחלה שמא תשחיר ואי אתרמי שהביא בת שלשאו בת ד' אפילו מעוברת כשרה לדעתו בפ ' ר' אליעזר: \n",
+                "ועיין בספר קרבן אהרן בפ' ויקרא פ\"ג בדבורא דחטאות במה שכתב שם בשם הראב\"ד ז\"ל: \n",
+                "<b>כשרה הזקנה </b>כך צ\"ל דסתמא היא אליבא דכ\"ע ומ\"מ תימא לע\"ד אמאי לא קתני הזקנה כשרה שהוא לשון מתיישב שפיר טפי וגם דודאי ליכא למיטעי דילמא ר\"מ קאמ' לה וכדמתני' דבסמוך ואפשר דמשום פתח דבריך יאיר נקט כשרה ברישא ובהא נמי ניחא דקתני שמא תשחיר שלא תפסל ולא קתני שמא תשחיר ותפסל כנלע\"ד: אמנם אח\"כ מצאתי שכתב החכם הר' יהוסף ז\"ל פי' ר' מאיר אומר אף בת חמש וכשרה היא אפי' הזקינה אלא שאין ממתינים לה וכו' ונראה לפרש עוד דהאי כשרה זקנה וכו' אמילתיה דר' מאיר לחוד קאי ולא קאי אליבא דכולי עלמא ע\"כ: \n",
+                "<b>שלשית</b> בנקודת פתח תחת השין והלמד ובס\"א מצא הר' יהוסף ז\"ל שלישית הלמד בצירי. ויש גורסין השין בניקוד שבא שלשית כמו מלת רבעי והיא גירסא יותר נכונה וכן הגיה הר\"י הנז' ז\"ל. כיוצא בו אמר כרם רבעי כך מ\"מ ומחקו הויו. וס\"ל לר' יהושע דאפילו בת ד' פסולה וכ\"ש הזקנה יותר וגם בת שתים פסולה לדידיה כמו לחכמים ולר\"מ ואין בין ר\"מ לחכמים אלא בת חמש לכתחלה: מה הלשון של רבעי כצ\"ל. ואית דגרסי בין הכא בסיפא בין ברישא מה לשון בלא הא: \n",
+                "<b>רביעי לאחרים במנין </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל כשנטעו בזה הקרקע ד' פעמים נקרא רביעי ע\"כ אלא שלשונו בדפוס כך כרם רביעי היא הנטיעה הרביעית מן הנטיעות אשר נטעו בזה הקרקע ע\"כ. \n",
+                "<b>כיוצא בו אמר האוכל בבית המנוגע פרס משלשה לקב </b>כך צ\"ל. \n",
+                "<b>אמרו לו אמור משמנה עשרה וכו' </b>מחק הר' יהוסף ז\"ל מלת אמור. וגם על מלת כיוצא בו אמר כתב בס\"א ל\"ג אמר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחכמים אומרים אף בני שלש. </b>הר\"ש והרא\"ש ז\"ל העלו מכח קושיית בקיאות דל\"ג אף במילתייהו דרבנן ועוד פי' הרא\"ש ז\"ל דבלאו הכי קשה אי גרסי' אף דהא ר' יוסי הגלילי לא איירי בענין זקנה כדמשמע בת\"כ הלכך נראה דל\"ג אף ופליגי רבנן אר' יוסי בתחלת זמן הפר והיינו רבנן דת\"כ ע\"כ. ועיין שם בתוס' ובפי' הר\"ש ז\"ל. \n",
+                "ועיין בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא רפ\"ג דדבורא דחטאות. \n",
+                "<b>אף בני ד' ובני חמש כשרים אלא כו'. </b>כולה ר\"מ קאמר לה: \n",
+                "והילך לשון תוס' דבפ\"ק דר\"ה ותימא דתנן בפ\"ק דפרה ר\"י הגלילי אומר פרים בני שתי שנים שנאמר ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכמים אומרים אף בני שלש ר\"מ אומר אף בני ד' וה' כשרים אלמא מכשיר ר\"מ בפר אפילו בני שתי שנים דהא מוסיף אר' יוסי הגלילי והכא משמע מדעגל בן בקר לר\"מ בן ב' שנים פר בן בקר בן ג' אבל פחות מבן שלש לא וצריך נומר דאף דקאמר ר\"מ במסכת פרה ארבנן קאי ולאו אר' יוסי הגלילי ובת\"כ מתני דר' יוסי הגלילי בתר מילתא דר\"מ וחכמים. ורבנן דהתם לאו רבנן דפרה ע\"כ. וביד פ\"א דהלכות מעשה הקרבנות פסק כר' יוסי הגלילי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן שלשה עשר חדש. אינו כשר וכו'</b> כצ\"ל. ורוצה לומר מתחלת שלשה עשר כבר אינו ראוי לכבש וגם עדיין אינו ראוי לאיל עד בן י\"ג חדש ויום אחד: \n",
+                "<b>פלגס </b>נלע\"ד נוטריקונו פלג ס' דהיינו שלשים יום שלימים ואעפ\"כ אינו כשר משום דבעינן שלשים ואחד יום דבתר חדשיהם אזלינן ולא בתר חדשי לבנה וכדתנן ברישא דמתני' גבי שנים. וכן הוא הלשון שם ביד בהדיא בן שלשים יום. \n",
+                "<b>פרכדיגמא </b>אית דגרסי פרדגמא: \n",
+                "<b>הקריבו מביא עליו נסכי איל ולא עלה וכו' </b>כצ\"ל: מנחות דף צ\"א ובחולין דף כ\"ג מרבי ליה ר' יוחנן לנסכי איל מקרא דכתיב או לאיל פי' או קדריש דמיותר הוא וס\"ל לר' יוחנן דבריה בפני עצמו הוא ולא ספיקת ומש\"ה איצטריך קרא לרבוייה ובר פדא אמר מייתי ומתנה: \n",
+                "<b>בן שלשה עשר חדש ויום אחד ה\"ז איל </b>וכשר עד כ\"ד חדש כך כתוב בערוך ערך פרכדיגמא וכן כתוב ג\"כ שם ביד: \n",
+                "וכתוב בתוס' פ\"ק דר\"ה דף י' וז\"ל בן עשרים וד' חדש ויום א' סתם פר בן שלש כדקתני סיפא דהאי יום א' משום דיום א' בשנה חשוב שנה לר\"מ ור' אלעזר ס\"ל שלשים יום בשנה הוא דחשוב שנה וכל אותן שלשים יום אין דינו לא כבן בקר ולא כפר מידי דהוה אפלגס בספ\"ק דחולין דאיצטריך או לרכויי ושמא התם שאני מדקתני בפ\"ק דפרה דבן י\"ג חדש אינו כשר לא לאיל ולא לכבש ולא קתני הכי גבי פר. ולא לכל מילי אמרינן דיום א' בשנה חשוב שנה דיש דברים דאפילו מעת לעת בעינן כדתנן בפ' יוצא דופן בן ט' שנים דיום א' בן י\"ג שנה ויום א' בת י\"ב שנה ויום א' דאותו יום א' כדי להשלים מע\"לע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאות הצבור ועולותיהן </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ואם הקריבום ביום השמיני </b>כצ\"ל. דגריס רעז\"ל. ואית דגרסי ואם הקריבם. וי\"ס ואם הקריב. \n",
+                "בפי' רעז\"ל והפסח אע\"ג דחובה הוא וה\"ל למימר דלכתחלה בעי שלשים יום אפ\"ה לא חשו חכמים לפי שאם יהיה גדול שמא יבא לידי נותר כיון שאינו נאכל אלא למספר נפשות המנויין עליו ולא לחבורה אחרת כך רוצה לומר אלא שקיצר וגם ברבינו שמשון ז\"ל הלשון בקיצור: \n",
+                "וביד פ\"א דהלכות מעשה הקרבנות סי' י\"ב ולא נזכרו שם נדרים ונדבות בהדי בכור ומעשר ופסח כדתנן להו הכא במתני': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת </b>והקשה הר\"ש ז\"ל וא\"ת מעוברת לר' אליעזר היכי משכחת לה האמר ריש פירקי' דלעיל פרה בת שתים ותנן בפ' הלוקח בהמה פרה וחמור בני שלש ודאי לכהן דבת שתים לא קילדה ולמאי דפרישית לעיל דבת שתים לאו למעוטי יתר ניחא ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר אינה נלקחת וכו' </b>ע\"ז פ' אין מעמידי' דף כ\"ג תני שילא מ\"ט דר\"א דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו בני ישראל יקחו ולא העכו\"ם יקחו ופרכי' התם והא קתנינן בברייתא במילתיה דר' אליעזר לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה לדמה בן נתינה בעדרו ונכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי עכשיו איני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא אלמא לית ליה קיחה לר' אליעזר ומשני ע\"י תגרי ישראל זבון פי' רש\"י ז\"ל סרסור ישראל לקחם משלו מן העכו\"ם לעצמו וחזר ומכרה לישראל ופרכי' לשילא דתני טעמא דר' אליעזר משום קיחה ור' אליעזר לא חייש לרביעה והתניא וכו' ומשנינן דר' אליעזר תרתי אית ליה קיחה ומש\"ה בעינן תגרי וחייש נמי לרביעה וצריכה שימור דישראל משעה שנולדה. ועיין במ\"ש שם ראש הפרק. \n",
+                "<b>באים מהארץ ומחו\"ל </b>עיין במ\"ש במנחות ר\"פ כל קרבנות בשם תוס' ז\"ל. וצריך לומר דכל קרבנות הצבור דקתני משמש לפניו ולאחריו לפניו לפלוגתא דר' אליעזר וחכמים ולאחריו אליבא דכ\"ע רצוני לומר הני תנאי דהכא אלא שיש תנאים אחרים דפליגי אהא כמו שכתבתי שם ר\"פ כל קרבנות: \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל דכתיב בהו מנחה חדשה אמר המלקט בעומר לא כתיב מנחה חדשה רק כתיב ראשית קצירכם דמשמע מן החדש ולא מן הישן ושם בפ' כל קרבנות הארכתי יותר ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה שקרניה וכו' </b>בכורות פ' מומין אלו ומפ' זעירי דהא דקתני יגוד מעילוי זכרותייהו קאמר פי' רש\"י ז\"ל שיש בחודו של קרן כשתים ושלש אצבעות שאין זכרות מגיע שם ואם השחרות אין מגיע עד מקום הזכרות יגוד אבל יותר מכאן מפסלא שאם יחתוך עד לשם הוא עושה אותה בעלת מום. ובערוך גריס יגור בריש פי' ינסר כמו מגוררות: \n",
+                "<b>אינם פוסלים בפרה. </b>פי' במראה. תניא בתוספתא ר\"מ אומר פרה שגלגל עיניה שחורים אם אין פרה אחרת כיוצא בה פסולה: \n",
+                "<b>והננסת כשרה </b>פי' בערוך ננסת קצרה ודקה: \n",
+                "<b>כל מקום שניטל ולא העלה וכו' </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>ולא העלה מקומו שער אדום פסולה </b>הא אם העלה שער אדום כשרה. ור' יהודה ס\"ל דאפילו עלה אדום פסולה לפי שאינו עולה בו אדמימות גמורה אבל הוא שער לקוי הראב\"ד ז\"ל בהשגות בפ' ראשון דהלכות פרה אדומה סי' ב' ה' ו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יוצא דופן ואתנן ומחיר פסולה ור' אלעזר מכשיר </b>ספ\"ד דהלכות איסורי מזבח ונראה דגרסי' אלעזר בלתי יוד דבפ' כל האסורין אמר רב חסדא מאן חכמים דפליגי עליה דר' אלעזר ר' יוסי בר' יהודה היא. והכריח הר\"ש ז\"ל דלא פליג ר' אלעזר אלא אאתנן ומחיר וכן משמע ג\"כ ממתני' דמפ' טעמא דאתנן ומחיר ולא מפ' טעמא דיוצא דופן: \n",
+                "<b>בית ה' אלהיך ואין זו באה </b>כצ\"ל: \n",
+                "במס' ע\"א דף מ\"ו ופי' רש\"י ז\"ל שאינה באה לבית ששחיטתה בהר הזתים דכתיב והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה ע\"כ וחכמים פליגי עליה דר' אליעזר התם וס\"ל בית ה' אלהיך לרבות את הרקועים פי' שם רש\"י ז\"ל טסי זהב שעושין צפוי לכותל היכל ולקדש הקדשים דכיון דנוי הן מיתסר ע\"כ ומשמע משם דגרסי' במתני' ואין זו באה לבית כמו שכתבתי וכן ג\"כ איתיה בערוך ערך רקע: \n",
+                "<b>עבר בה את הנהר. </b>שנעזר בה מעט בעת עברו הרמב\"ם ז\"ל ומתוך פי' רעז\"ל משמע קצת דנתלה בזנבה ועבר בה את הנהר חדא מילתא וכן נמי משמע מלשון הרמב\"ם ז\"ל שם ביד שכתב נתלה בזנבה ועבר בה את הנהר ודוחק: \n",
+                "<b>אבל קשרה במוסרה </b>שבת ר\"פ במה בהמה (שבת בדף נ\"ב) ונראה קצת כי שם היא ברייתא ואמרי' התם דלרב דס\"ל דפרה מנטרא בלא אחיזת רצועה לענין שבת כמו שכתבתי שם סוף הפרק אעפ\"כ גבי פרה אדומה לא הוי משאוי משום דדמיה יקרים ובעי נטירותא יתירתא משנולדה: \n",
+                "<b>עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק </b>פי' בערוך פרסותיה של פרה הן סדוקות וכשהיא הולכת בחלקלקות נופלת לפיכך עושין לה סנדל שלא תחליק: \n",
+                "<b>זה הכלל וכו'. </b>ומצאתי שכתב הר' יהוסף ז\"ל בירושלמי דייק מכאן דכל עבודה שהיא לצורך הקרבן אין בה מעילה ותימא דהתם לצודו [*) אינו מובן.] גיליון ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו בה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומא א' פסולה </b>כך מ\"מ וגם הרי\"א ז\"ל כן הגיה וגם מחק מלות היו בה דבסיפא: \n",
+                "בפי' רעז\"ל והכי מוכח בתוספתא אמר המלקט דקתני ר' יהודה אומר אפילו שתי גומות והן מוכיחות זו את זו פסולה ונראה דאע\"ג דבבא דהי' בשתי כוסות ר' יהודה קאמר לה ת\"ק מודה ליה וכן משמע ביד פ\"א דהלכות פרה אדומה סי' ב' ג': \n",
+                "<b>היו בה שתי שערות </b>בבכורות פ' הלוקח בהמה ברייתא (בכורות דף כ\"ה) שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר' יוסי בן משולם אומר גוזז את הראש שמשחיר במספרים ומשייר מן המאדים ואילך ואינו חושש משום גיזה בקדשים:   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שבעת ימים וכו'. </b>ות\"ק דר' יוסי היינו ר\"א כדמוכח בברייתא בפסחים פ' כיצד צולין (פסחים דף ע\"ח) וביומא פ\"ק דף ח': \n",
+                "בפי' רעז\"ל כי היכי דנהוי לה הכירא פי' רש\"י ז\"ל כי היכי דלהוי הכרא לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת טעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודותיה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל דלאו בשלישי איכא לספוקי ולאו בשביעי איכא לספוקי שאין הזאה בשביעי עולה משום הזאת שביעי עד שיזה בשלישי שלפניו. אמר המלקט זה הלשון ליתיה בפי' הר\"ש ז\"ל אח\"כ דקדקתי בפי' רש\"י ז\"ל שם ביומא וז\"ל ולא בשביעי איכא לספוקי שאם היה שביעי לטומאתו הרי יום אחד לפני פרישתו שלישי לטומאתו נמצא שלא הזה בשלישי והזאת שביעי בלא שלישי אינה כלום ע\"כ: \n",
+                "וביד פ' שני דהלכות פרה כתוב ברביעי בשבת היו מפרישין אותו כדי שיחול רביעי שלו להיות בשבת שההזאה אינה דוחה את השבת והרביעי אינו צריך הזאה ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צ\"ל דמשום דטבול יום כשר בפרה וכו': \n",
+                "וביד פ\"א דהלכות עבודת יום הכפורים סי' ד' כתב ואם חל יום שבת בשלישי או בשביעי שלו דוחין את הזייה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצרות היו בירושלם וכו' </b>ר\"פ שני דסוכה מסיים ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא מפני קבר התהום ופי' רש\"י ז\"ל שם מפני קבר התהום שמא יש כאן טומאה ע\"כ. וקשה לע\"ד דלפי פירושו שפירש טעמיה דת\"ק דאמר ירדו לתוך המים ומלאום משום דקסבר מלוי בעינן ולא שישלשל בחבל כמו שאכתוב בסמוך ה\"ל לפ' כאן טעמא דר' יוסי דס\"ל שלשול בחבל קרי מלוי. ואי הוה גריס בהדיא במילתיה דר' יוסי מפני קבר התהום כדמשמע מלשונו א\"כ אמאי לא פי' טעמו דת\"ק הפך ממש מטעמו של ר' יוסי הא מדר' יוסי נשמע טעמו דת\"ק וצ\"ע לע\"ד: \n",
+                "בפי' רעז\"ל מפני קבר התהום שמא יש תחתיו קבר ואין לו למת אהל חלל טפח וכו'. \n",
+                "אמר המלקט כך הוא לשון רש\"י ז\"ל שם ר\"פ שני דסוכה וגם לשון הר\"ש ז\"ל וקשיא דאמאי נקטי לפרושי משום דאין שם אהל חלל טפח דהא אפילו יש שם חלל טפח הקבר מטמא באהל דין תורה כמו שכתב הרמב\"ם ז\"ל בפ' שני דהלכות טומאת מת סי' ט\"ו והר\"ש ז\"ל עצמו הביא ראיה לומר שהקבר עצמו מטמא באהל אפילו שלא כנגד המת כמו שכתבו התוס' בפ' כהן גדול ונזיר דף נ\"ג ע\"ב ממתני' דנפש אטומה דברפ\"ז דאהלות כדאיתא התם ולפי מה שכתב הראב\"ד ז\"ל בהשגו' שם בפ\"ז דהלכות טומאת מת סי' ד' ניחא קצת שכתב דענין הקבר יש בו ג' מדות שאם יש במקום הטומאה טפת מרובע אע\"פ שהטומאה ממעטת החלל והרי היא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו כן מטמאה כל סביביו במגע וזהו קבר סתום ואם יש טפח פנוי חלל אינו מטמא באהל אבל מטמא כל סביביו במגע ואם אין במקום הטומאה טפת מרובע זו היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ומטמאה באהל ואינה מטמאה במגע מצדדיה ע\"כ בקיצור: \n",
+                "ובית יוסף כתב בא\"ח סי' רכ\"ד בשם התוס' ורבינו יעקב בעל הטורים שכתב ביורה דעה סי' שע\"ב דהאידנא שאנו קוברים בקבר שאין ביציאתו פותח טפח אלא כולו סתום אפילו יש בו אויר טפח כל כנגדו טמא מן התירה ע\"כ בקיצור: \n",
+                "עוד בפי' רעז\"ל צ\"ל ומגדלות שם את בניהם עד שיהיו בן שמנה שנים ולא יותר וכו'. \n",
+                "<b>ועל גביהן דלתות </b>בתוספתא ר' יהודה אומר שורים שכריסן רחבה כדי שלא יהו רגלי התינוקות יוצאין ומיטמאין בקבר התהום ופי' הר\"ש ז\"ל בפ' הישן מסקינן דקסבר ר' יהודה שלא היו מביאין דלתות כל עיקר מפני שדעתו של תינוק גסה עליו שמא יוציא ראשו או אחד מאבריו ויטמא בקבר התהום אלא מביא שורים המצריים שכריסותיהן רחבות ע\"כ: \n",
+                "<b>וכוסות של אבן </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ירדו ומלאום </b>פי' רש\"י ז\"ל דסבר האי תנא דמלוי מים ביד בעינן ולא שלשול בחבל ותוס' ז\"ל חלקו עליו ריש פרק הישן שהקשו דבכולהו סתמי מוכחי במס' פרה שהיו מוליכים חבל כדי למלאת ואפילו נתמלא הכלי מאליו משמע דכשר המילוי כשוקו' שבסלע אין ממלאים בה היתה כו' כלי וחברה ממלאין ועוד תניא בתוס' דפרה אמרו לפני ר' עקיבא משום ר' ישמעאל כוסות של אבן היו תלויים בקרני שוורים כיון ששהו לשתות נתמלאו הכוסות אמר להם אל תתנו מקום לאפיקורסים לרדות אחריו ונראה לפ' דבהא פליגי ר' יוסי ורבנן דרבנן סברי משום ההוא פורתא לא חיישי' לקבר התהום ור' יוסי חייש ע\"כ: \n",
+                "אכן הר' שמשון פי' כפי' רש\"י ז\"ל. ונלע\"ד דתוס' לא הוו גרסי במילתיה דר' יוסי מפני קבר התהום מדלא הקשו משם לפי' רש\"י ז\"ל וכדכתיבנא לעיל בסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקל ומסכך </b>פי' או מסבך ובערוך נראה דגריס בהדיא או מסבך: ס\"א מקל משובך: \n",
+                "<b>ונוטל ומקדש. </b>פי' ונוטל מן האפר שקלט המקל ומקדש כלומר שנוטל ונותן מן האפר על המים שבכוסות שיעור שיראה על פני המים: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משלש משתים מאחת </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>וחמש מעזרא ואילך </b>ר\"מ לא מני וכו' לשון רעז\"ל עד משום דס\"ל שע\"י פסול שאירע בראשונה נעשית השניה. \n",
+                "אמר המלקט כלומר שאירע בהן דבר שלדעת ר\"מ יחייב שיהו פסולות ולדעת חכמים אינו פוסל אותו המאורע: \n",
+                "<b>שמעון הצדיק </b>ירוש' דשקלים פ' התרומה דף מ\"ח פ\"א תניא שמעון הצדיק שתי פרות עשה לא בכבש שהוציא את זו הוציא את זו ואע\"פ שיותר מששים ככרי זהב היו מוציאין בעשיית הכבש משום מעלה וסלסול בפרה היו עושין לכל א' כבש: \n",
+                "<b>אליהועיני בן הקוף </b>בויו ובערוך אליועיני בן הקייף וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ישמעאל בן פאבי </b>תניא בתוספתא ישמעאל בן פאבי שרף שתים אחת בטבולי יום ואתת שנעשית במעורבי שמש והיו דנים עליה להכשירה אמר להם מעשר נאכל לטבולי יום ותרומה נאכלת למעורבי שמש מעשר שהחמירו לאוכלו במעורבי שמש כ\"ש שהוסיפו לו קדושה ועוד הוסיף לדון ולבסוף אמרו לו אם מקיימין אנו אותה אנו מוציאים שם רע על הראשונות שיהו אומרים טמאות היו גזרו עליו ושפכה יעשה אתרת בטבולי יום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכבש היו עושין וכו'. </b>ור' יהודה פליג בתוספתא ואמר לא היה שם כבש אלא עמודים של שיש היו קבועים בארץ וכלונסות של ארז על גביהן. והפרה לא היתה צריכה לצאת בכבש לפי שאינה מקבלת טומאה אלא משום מעלה:  ",
+                "<b>שבו כהן השורף את הפרה וכו' </b>כך הנוסחא בקצת דפוסי' השורף בהא: הכי גרסי' מסעדיה המם בנקודת שבא והסמך קמוצה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>לא היתה פרה רוצה לצאת וכו' </b>יומא פ' טרף בקלפי (יומא דף מ\"ב) לא גרסי' ר' יוסי אלא רבי ע\"ש אם יש טעות ויש סדרי משנה דגרסי' ר' עקיבא ואית דגרסי ר' יהודה:  ",
+                "<b>ומטמאין היו וכו'. </b>ובזבחים בדף כ\"א קתני הכי ומטמאין היו את הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו להוציא מלבן וכו':  ",
+                "בפי' רעז\"ל כדתנן לקמן  ",
+                "אמר המלקט בסמוך דתנן סמכו ידיהם עליו וכו' ומתני' דמכשר לה לפרה בטבול יום דלא כר' עקיב' דס\"ל דאפי' מחוסר כפורים אסור בפרה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ועצים מסודרין היו שם </b>כך מצאתי מוגה. ואורנים האלף בחולם כמו נטע אורן: \n",
+                "<b>ומפתחין בה חלונות </b>ס\"א ופותחין:     \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עץ ארז </b>זה עץ ארז זה הכוונה ליטול רשות אם ישליך אל תוך השרפה וכן קתני בתוספתא ר' אלעזר בר' צדוק מוסיף אשליך אשליך אשליך והן אומרים לו הן הן הן שלשה פעמים: \n",
+                "ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ג וכ\"כ למה לפי שמיני ארזים שבעה ומיני אזוב ד' והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בלכא ויש שצובעין אותו בתולעת והתולעת הם הגרגרים האדומין ביותר הדומין לגרעיני החרובין והן כמו האוג והתולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן לפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינים האמורים בתורה והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים ומתבלין בו הקדרות עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>שני תולעת זו שני תולעת זו </b>גרסי': ומצאתי סוף משנה והן אומרים לו הן הן הן. ונמחקו מלות שלשה פעמים על כל דבר ודבר מן הסיפא והשתא הוי דומיא דההיא דתנן בפרק ר' ישמעאל דמנחות סימן ג': וכן הגיה הר יהוסף ז\"ל וכתב די\"ס דלא גרסי הין השלישי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשירי הלשון </b>יומא ה' טרף בקלפי דף מ\"ב פליגי בה ר\"ש בן חלפתא ורבנן במשקל לשון פרה חד אמר משקל עשרה זוז וחד אמר משקל שקל: ובירוש' פ\"ד דשקלים פליגי בה אמוראי ואיכא נמי מ\"ד התם של פרה שני סלעים דהיינו שמנה זוזים: ושם ביד פ\"ו פסק משקל חמש סלעים וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל בפ' טרף בקלפי ואני הדיוט בעניות דעתי לא ראיתיו עד הנה בקשתיו שם ולא מצאתיו: \n",
+                "סליק פירקא   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' אליעזר </b>ביוד. ברוב הספרים. ויש דפוסים בכולה מתני' אלעזר בלתי יו\"ד: \n",
+                "<b>ושלא בכ\"ג פסולה </b>בתוספתא קתני דברי ר\"מ ר' יוסי ב\"ר יהודה ור\"ש ור\"א בן יעקב אומרים אפי' בכהן הדיוט וכמדומה לי שצריך להגיה בתוספתא ר' יוסי ור' יהודה ור\"ש ור\"א בן יעקב אומרים אפילו בכהן הדיוט וכן מצאתיו אחרי כן בכסף משנה ברייתא בשם ספרי שם פרק ראשון. ומשמע קצת מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל דגרסי' דברי ר\"מ ור' יהודה מכשיר ומכל מקום דלא ממאן דגריס גם בהאי סיפא ור' אליעזר מכשיר או ר' אלעזר: \n",
+                "<b>ובכלי לבן היתה נעשית.</b> י\"ס ובבגדי לבן ותימה אמאי לא קתני ובכלי זהב פסולה ומינה משמע דבכלי לבן היתה צריכה להעשות. ואין לומר דלכתחלה בעינן בכלי לבן ומיהו אם עשאה בכלי זהב כשרה דהא מג\"ש דחוקת חוקת ילפינן לה וקיימא לן דחוקה עכובא הוא וכן פסק ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל שם רפ\"ד וכן מצאתי בתוספתא בהדיא בבגדי זהב או בבגדי חול פסולה ואפשר דכיון דתנא ובמחוסר בגדים פסולה הוי מלה כוללת דכיון דלא עשאה בבגדי לבן כהלכתה ממילא נמי משתמע שאם עשאה בבגדי זהב שהיא פסולה דהוי כמחוסר בגדים. כך נלע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרפה חוץ מגתה. </b>בירושלמי דתרומות פ' ששי דף מ\"ד אמרי' שאם שרפה חוץ למקום שחיטתה שהיא פסולה ומפיק לה מקרא דכתיב על פרשה ישרוף דה\"מ למכתב ופרשה ישרוף או עם פרשה ישרוף וכתב על למידרש דפרשה לשון פרישה מקום שפירש אותה אחר שהביאה מביתו אל מחוץ למחנה נכח המקדש ושחטה שם ישרוף אותה ולא במקום אחר ע\"כ. והוא פי' הר\"ש שיריליו ז\"ל והר\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל. וגם אם שחטה חוץ מגתה פסולה. ופי' הר\"ש ז\"ל חוץ מגתה מקום המוכן לה כנגד פתחו של היכל. ומיהו לר' אושעיא דאמר בר\"פ בתרא דזבחים דשרפה שלא כנגד הפתח כשרה צ\"ל דחוץ מגתה היינו לפנים מן החומה משום דבעי' והוציא אותה אל מחוץ למחנה וריש לקיש מפ' התם חוץ ממקום הבדוק לה כלומר שיש תחתיו חלל מפני קבר התהום ור' יוחנן פליג עליה משום דאין זה אלא מעלה בעלמא ע\"כ: \n",
+                "<b>מששית שביעית.</b> פירש הרמב\"ם ז\"ל הזה מששית שביעית שמטבילה הששית הזה שתי הזאות ששית ושביעית פסולה דעל כל הזאה טבילה אבל הזה מטבילה שביעית שביעית ושמינית כשרה שכבר שלמו שבע הזאות בכשרות:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולשתות מדמה כשרה. </b>כצ\"ל וכמו שפי' רעז\"ל. וכן גירסת הרמב\"ם ז\"ל ג\"כ שם ביד פ\"ד וז\"ל שחטה ע\"מ לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשרה לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח ע\"כ. אמנם מתוך פירושו כאן במשנה משמע קצת שהיה גורס בתחלה בילדותו פסולה וז\"ל ואשר חייב שנפסול אותה אם חשב לאכול ממנה ואפילו אצל חכמים לפי שלא בא לריח ניחוח ע\"כ. ומ\"מ יש ספק אצלי אם היה צריך להגיה לשונו ז\"ל כך ואשר חייב שלא נפסול אותה אם חשב לאכול ממנה ואפילו אצל חכמים לפי שלא נאמר בה לריח ניחוח. אחר זמן רב בא לידי תוספות יום טוב והילך לשונו על מנת לאכול מבשרה וכו'. ר' אליעזר אומר אין מחשבה פוסלת כו' עד ומה מאד נדחק הכ\"מ בפירוש ר\"א דהכא בפ\"ד מה\"פ ובלי ספק דאשתמיטתיה פי' הר\"ש והר\"ב ז\"ל ע\"כ. ולע\"ד נראה דתירוצו השני שכתב שם אינו דחוק וזה כל לשונו ומה שכתב ע\"מ לאכול מבשרה וכו' שם שחטה ע\"מ לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשרה כך היא גירסת רבינו ז\"ל ואע\"ג דמסיים בה ר' אליעזר אומר אין מחשבה פוסלת בפרה צריך לומר דלאו אמאי דסמיך לי' קאי דא\"כ היינו ת\"ק אלא אריש פירקא קאי דקתני שחטה שלא לשמה וכו' פסולה. ועוד י\"ל דת\"ק לא מכשר אלא בע\"מ לאכול מבשרה או לשתות מדמה משמע הא שאר מחשבות פוסלות בה ור' אליעזר פליג ואמר דאין שום מחשבה פוסלת בה ע\"כ. וי\"ס ר' אלעזר בלתי יו\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העסוקים וכו'.</b> [הגהה. כתוב בספר חן טוב פ' חקת דף ר\"ב ע\"א וז\"ל בקיצור גם בענין שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים שהן ב' הפכים בנושא א' אין תימה מזה שיש להשיב תשובה נצחת שתמיד היא מרחקת טומאת מת שהיא טומאת ז' ולא טומאת ערב כטומאת שרץ ונבלה וכל העוסק בה מטמא טומאת ערב שאין הטהרה תלויה בה כי אם בהכניע היצה\"ר שהביא מיתה לעולם העגל הגורם מיתה שהיא טומאת ז' אבל טומאת שרץ ונבלה גם אם לא עשו העגל היה בעולם א\"כ לא יטהר טומאת ערב כיון שאינו ניצול בכוונתו כי אם מעון העגל הגורם מיתה טומאת מת הבאה על רגל העגל תדחה באפר פרה אבל טומאת ערב במקומה עומדת לכן בין הטמא מת עצמו שמזין עליו בין העוסקים בה כולן טמאין טומאת ערב שאין בה כח לבטל כי אם טומאת ז' במחשבה טובה שהקב\"ה מצרפה למעשה להכניע היצה\"ר אבי אבות הטומאה המסית ומדיח לאדם לחטוא אבל עדיין יצה\"ר בעולם רישומו ניכר אפילו עשוי נשאר ממנו צורך מה מפני תקון העולם לכן נשאר דבר מה טומאה קלה עד יבא מורה צדק לקבוע תורתו בלבנו ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא ישאר ממנו מאומה ע\"כ. ועיין עוד במ\"ש בשמו ז\"ל פרק בתרא דאהלות סי' ז': \n",
+                "<b>נמצאה חומרה קולה. </b>כצ\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל  כל זה מותר לעשות בלילה. אמר המלקט ובספרי קתני דגם שרפתה בלילה. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. לפני פסולה מטמא בגדים לאחר פסולה אינו מטמא בגדים כך מצאתי בקצת נוסחאות: \n",
+                "<b>המלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר. </b>יש ספרים שאינם גורסין כל זה וכתב החכם הר\"ם ז\"ל נ\"ל שהם יותר מדוייקים משום דאי גרסי ליה א\"כ עד שתיעשה אפר קאי אכולהו ובספרי קתני דשרפתה כשרה בלילה. עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המביא כלי חרס וכו'. </b>שיעורו הרוצה לילך להביא כלי חרס וכו': \n",
+                "<b>טובל ולן על הכבשן. </b>ואם לן עד שלא טבל פלוגתא בתוספתא רבי מטמא ור' יוסי ב\"ר יהודה אומר אם לא היה בחזקת המשתמר טמא אע\"פ שטבל אח\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר מן הסדר השלישי. </b>בתוספתא ר\"ש ב\"ר יהודה אומר משום ר\"ש בש\"א מן הסדר השלישי ובה\"א מן הסדר השני זו משנה ראשונה רבותינו אומרים פותח ונוטל ואינו נמנע. והגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל מסדר השני. מסדר השלישי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם לאסוף. </b>כצ\"ל. ואח\"כ מצאתי שהגיה הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל אם הוסיף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קירויה שהטבילוה וכו'. </b>וכתב הרא\"ש ז\"ל ומצאתי בפי' הרמב\"ם ז\"ל שהטבילוה במים שהן ראויין לקדש מקדשין בה עד שתיטמא אע\"פ שדרך הקירוי' כשתמיד שואבין בה מים היא מתלחלחת ובולעת המים אפילו הכי מקדשים בה תמיד עד שתיטמא ולא חיישינן למים הנבלעים בתוכה דכיון שהם מים הראויין לקדש לא נפסלו מחמת שנבלעו אבל נטמאת פולטת מים טמאים ור' יהושע סבר אם יש לקדש בה קודם שנטמאת ולא נחוש למשקה שבתוכה אף אחר שנטמאת לא נחוש להן לפי שטהרו ואם נחוש להם אחר טומאה ולא נקדש בה מחמת המשקים אע\"פ שטהרו א\"כ אף קודם שנטמאת נמי ורבנן סברי דלא טהרו כיון שהיו בליעין בדופני הכלי ועל הגירסא הראשונה קשה דיש להחמיר במים שאינם ראויין לקדש כמו בטמאים דמים חיים בעינן ועוד שהיה לו לשנות שנגבה ע\"כ. וכן מצאתי הגירסא ג\"כ אני הדיוט בירושלמי דעירובין פ' כל גגות דף כ\"ה ובס\"פ חומר בקדש דף ע\"ט ור' יוחנן ס\"ל התם לחומרא אין מקדשין בה לא בתחלה ולא בסוף: \n",
+                "גרסינן בפרק כל גגות ובפ' חומר בקודש שם ירושלמי א\"ר יוחנן קושט וקירויה ומבוי וגר ועם הארץ חומרין קושט דתנן בפ' בתרא דעוקצין הקושט והחמס וראשי בשמים וכו' נלקחין בכסף מעשר ואינם מטמאין טומאת אוכלין דברי ר' עקיבא ריב\"נ אומר אם נלקחין בכסף מעשר מטמאין טומאת אוכלין ואם אינם מטמאין טומאת אוכלין אף הם לא ילקחו בכסף מעשר ר' יוחנן אמר חומרא מטמאים טומאת אוכלין ואינם נלקחין בכסף מעשר: \n",
+                "<b>קירויה </b>כהאי דתנינן הכא קירויה שהטבילוה במים שהן ראויין לקדש מקדשין בה עד שתטמא נטמאה אין מקדשין בה ר' יהושע אומר אם מקדשין בתחלה אף בסוף ואם אינם מקדשין בה בסוף אף לא בתחלה בין כך ובין כך לא יאסוף לתוכה מים מקודשין ר' יוחנן אמר חומרא אין מקדשין בה לא בתחלה ולא בסוף: \n",
+                "<b>מבוי </b>כהאי דתנינן בפ' כל גגות וכן מבוי שניטלה קורתו או לחיו וכו' ר' יוחנן אמר חומרין אסורין בין בשבת זו בין בשבת הבאה ע\"כ והתם מפרש נמי גר ועם הארץ מן הברייתות ור' יוחנן מחמיר כדאיתא התם: \n",
+                "<b>וראיתי </b>שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל שתיטמא: \n",
+                "<b>נטמאת וכו': אם מקדש הוא בה. </b>מחק מלת הוא: \n",
+                "<b>אף בסוף יקדש בה. </b>מחק מלות יקדש בה: \n",
+                "<b>בין כך ובין כך לא יוסיף בה מים מקודשים </b>ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שפופרת וכו'. </b>ובערוך בערך שפופרת פי' שפופרת שחתכה לחטאת פי' קנה חלול מתוקן להדליק בו אש של פרה וי\"א שיש לו פקק מצד אחד שמתוקן להשים בו אפר פרה ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר יטביל מיד </b>ואם כנס לתוכה מי חטאת או אפר חטאת עד שלא יטבילנה פלוגתא בתוספתא ר\"ש מטהר וחכמים מטמאין: \n",
+                "בפי' רעז\"ל מ\"מ איכא הכירא משום דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו ומטמאה אדם וכלים ע\"כ. פי' דחותכה ומטבילה טעונין טבילה כך פי' הר\"ש ז\"ל וכתבו תוס' ז\"ל שם בחגיגה עשאוה כטמא מת בז' שלו כלומר לבתר הזאה וכי תימא א\"כ טבילה לא ליבעי איכא למימר דאף לאחר הזאה בעי טבילה כדפרשי' בפרק שני דמגילה דשני טבילות יש אחת לפני הזאה ואחת לאחר הזאה ע\"כ. ועיין במ\"ש לקמן ס\"פ בתרא בשם תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהושע אומר יטמא ויטביל. </b>ובכך איכא הכירא שפירא לצדוקים שהפרה נעשית בט\"י שהרי טימא אותו טומאה גמורה הצריכה הערב שמש וכאן ישתמשו בה טבולת יום הוי היכר יפה דבענין אחר ליכא הכירא וכו' כדפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>הכל כשרין לק\"ש. </b>והכל לאתויי אשה וקטן ולענין הזאה תנן בס\"פ בתרא דמכלתין דהוי איפכא דאשה פסולה להזות וקטן כשר להזות וכתבו תוס' ז\"ל שם בפ' טרף בקלפי הכל כשרין לקדש פי' רש\"י ז\"ל המים על האפר ובמסכת פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנין האפר על המים והא דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי דמשמע מים על האפר יש לפ' ונתן עליו בשבילו יתן מים חיים אל כלי ואדרבא משמע שהמים נוגעים בכלי והאפר נותן עליהם מלמעלה ע\"כ: \n",
+                "וכן כתב ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל בר\"פ ששי דהלכות פרה אדומה וז\"ל ונתינת אפר הפרה על המים הוא הנקרא קדוש המים והמים האלו שניתן עליהם האפר הם הנקראין מי חטאת ומים מקודשין והן שקראן הכתוב מי נדה ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ודרשינן איש להכשיר את הזר טהור ואפילו אשה אמר המלקט פי' רש\"י ז\"ל שם ביומא איש להכשיר את הזר משום דלעיל מיניה איירי בכהן כתיב הכא איש להכשיר את הזר דאי כתיב ואסף את אפר הפרה ה\"א אכהן דלעיל מיניה קאי: \n",
+                "<b>טהור להכשיר </b>את האשה דאי למעוטי טמא פשיטא דחטאת קרייה רחמנא ע\"כ פי' לפירושו דאמרי' התם בפ' טרף בקלפי כל הפרשה כולה יש משמע מוציא מידי משמע ויש משמע ממילא פי' שאינו מוציא מיד משמע אחר אלא עומד במקומו ואינו מוציא מכלל משמע מקרא שלפניו ולפי סדורן יש לך להבין מי הוא המוציא מכלל חברו ומי משמע ממילא והתם דריש לכולה אבל אינך יכול לאחוז דרך אחד לכל המקראות שיהיו כולן מוציאין זה מיד זה או כולן מתקיימין ושוין זה אחר זה ע\"ש עוד דאין להאריך כאן: \n",
+                "<b>חוץ מחש\"ו. </b>ר' ישמעאל ס\"ל בתוספתא דחש\"ו שקדשו ואחרים רואין אותם קדושין כשר וה\"נ אם הזו ואחרים רואין אותם הזאתם כשרה: \n",
+                "<b>ופוסל באשה. </b>דאם איתא וכו' לשון ר\"ע ז\"ל אמר המלקט והיינו נמי טעמא דפוסל באנדרוגינוס מפני שהוא ספק אשה: \n",
+                "עוד בסוף פי' ר\"ע ז\"ל אבל אשה לא דכתיב ונתן ולא ונתנה אמר המלקט פי' דונתן קרא יתירא הוא ורבנן אי כתב רחמנא ולקח ונתן ה\"א עד דשקיל חד ויהיב חד פי' ההוא גופי' [הגהה. ומה שתמצא ברש\"ל בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ז ע\"ב) שכתב שרש\"י ז\"ל פי' שני חלקים אפר וא' מים לא נמצ' לי וגם אין בו טעם לע\"ד:] דשקיל כתב רחמנא ולקחו ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו ה\"א עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקיל תרי ויהיב חד הכי אמרינן שם בפרק טרף בקלפי והתם אמרינן תו בגמרא ולקח אזוב וטבל במים איש טהור הכתוב בהזאת מימיה שהיא עבודה שאחר הקדוש לרבנן דאמרי הקדוש נעשה באותם של אסיפה ובאסיפה כתיב איש טהור דהיינו זר ואשה על כרחך איש טהור דכתיב בקרא דולקח אזוב לאו לאכשורי זר ואשה להזות ולמיפסל קטן ולהוי משמע ממילא דא\"כ לשתוק קרא מיניה ונכתוב ולקח אזוב וטבל במים והזה ואנא ידענא דבההוא דלעיל מיניה קאי וכי כתביה למידרש איש ולא אשה על כרחך משמע זה מוציא מיד משמע זה טהור דכתיב בקרא להכשיר את הקטן דפסליה בקדוש ולר' יהודה דאמר אשה פסולה בקדוש וקטן כשר אתא האי למימרא איפכא איש ולא קטן טהור להכשיר אשה דע\"כ ליכא למימר דמשמע ממילא דא\"כ לשתוק קרא מיניה ועל כרחך דר' יהודה דפוסל באשה לקדש ומכשיר בקטן לענין הזאה ס\"ל איפכא דאשה כשרה להזות וקטן פסול ופריך התם והא מתני' דהכל כשרין להזות חוץ מטומטום וכו' דלקמן בס\"פ בתרא ולא פליג ר' יהודה ומשני כיון דאמר מר כל הפרשה כולה משמע מוציא מידי משמע ומשמע ממילא ע\"כ פליג דהא לא מצית למימר בהאי דמשמע ממילא הוא דא\"כ לשתוק קרא מיני' וכתבו תוס' והר\"ש ז\"ל דבהדיא אשכחן בתוספתא דר' יהודה מכשיר לקטן להזות דתניא הכל כשרין להזות חוץ מחש\"ו ור' יהודה מכשיר בקטן ולע\"ד צ\"ע דאדרבה הוה בעינן למימר דבתוספתא פסיל ר' יהודה לקטן דאי מכשר מה הקשו תוס' ז\"ל שם וז\"ל תימה הוא דבתוספתא דפרה אשכחן דפליג דתנינן בהדיא ר' יהודה מכשיר בקטן ושמא המקשה לא שמיע ליה הברייתא עכ\"ל ז\"ל ואי ר' יהודה מכשיר המקשה אינו בא להקשות אלא שיפסול וצ\"ע לע\"ד ומ\"מ עיין במ\"ש לעיל פ' שני סוף סימן ב' בשם תוס' ז\"ל כי נראה שניחא קצת במה שכתבו שם או לרבנן וקל להבין: \n",
+                "<b>וטומטום </b>קתני בתוספתא דפסול מפני שהוא ספק ערל והערל פסול לקדש. והקשו תוס' ז\"ל שם בפ' טרף בקלפי תימה לי דהני תרי משניות דהכל כשרין לקדש ודהכל כשרין להזות מ\"ש דבקדוש לא קתני טומטום בהדי אשה ואנדרוגינוס כדקתני גבי הזאה וי\"ל דת\"ק דר' יהודה נמי פסיל ליה לטומטום לקדש מפני שהוא ספק ערל וערל שקדש קדושו פסול אנדרוגינוס שקדש קדושו כשר מפני שהוא ספק אשה ר' יהודה פוסל באשה ובאנדרוגינוס ות\"ק דר' יהודה דמתני' היינו ת\"ק דר' יהודה דברייתא דבפ' הערל דס\"ל כר' עקיבא דמרבי לערל כי טמא והא דלא קתני ת\"ק חוץ מטומטום י\"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ מחש\"ו ושייר ערל וטמא וטומטום עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מצילין בצמיד פתיל אלא כלים </b>דאם אינו כלי הוי כמו אוכלין שגבלן בטיט ומקבלין טומאה: \n",
+                "<b>שאין מצילין מיד כלי חרס אלא כלים. </b>לענין תוכו ולא תוך תוכו. אלא כלים אבל מחיצה לא מצלה. הרא\"ש ז\"ל. ונלע\"ד דלהאי פירושא ניחא קצת דקתני שאין מצילין דאילו לפירוש שהעתיק רעז\"ל ה\"ל למיתני שאין ניצולין. וביד ר\"פ ששי דהלכות פרה אדומה ס\"ל דלאו דוקא קתני בכל הכלים מקדשין דה\"ה למילוי והזיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביצת היוצרים. </b>מה שפי' רעז\"ל הוא פי' הערוך אבל הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל פירשו היוצרים עושין חומר עגול כמין ביצה ומייבשו וכשרוצה לעשות ממנו כלי שורהו במים ויש לו בית קבול: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ממלאין בה. </b>ס\"א ממנה וכן כתוב בכל הספרים במתני' דבפ\"ד דמס' מקואות: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ומקדשין במים שבתוכה שהרי הכלי מסבבן וכו'. אמר המלקט פי' במים שלמטה מן הנקב ואפילו לא פקקה בסמרטוט ואגב רישא נקטיה ולא מסתבר למימר שמקדשין במים שלמעלה מן הסמרטוט דלא עדיף ממים שהלכו עד העטרה דסיפא. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן שתי עריבות. </b>כלומר שתי חתיכות של עריבות: \n",
+                "<b>וכן השוקת שנחלקה. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם ביד ונתן אפר בחלק אחד מהם המים שביניהם אינם מקודשין וכתוב שם בהשגות אמר אברהם איני יודע מה טיבו של חלק אחד בכאן שלא באה זו הפסקא אלא ללמד שאינו נעשה שוקת כלי בחיבור שתי אבנים או בחבור שתי חתיכות של עריבות או אפילו היה שוקת כלי ונחלק אע\"פ שחברו אם לא חברם בסיד ובגבסיס כדי שינטלו כאחד אינו כלי לקדש בו ע\"כ: \n",
+                "ורבינו עובדיה ז\"ל העתיק פי' הר\"ש ז\"ל וכתב עוד הר\"ש ז\"ל ובתוספתא קתני שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי אלא כשעשאה בסיד ויכולות להנטל נחשבין המים שביניהם כצבורים בתוכם ולישנא דתוספתא משמע דכל המים אינם מקודשים כלל ולא יתכן דא\"כ ה\"ל למיתני פסולים וצריך לדחוק לשון התוספתא לפי הענין שפירשתי וז\"ל התוספתא שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן השוקת שנחלקה א\"ר יוסי בזו ההלכה קפצתי לפני ר' עקיבא אמרתי לפניו שתיהן אינם מקודשות שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי עכ\"ל ז\"ל וכתוב שם בכסף משנה ונראה שמה שאמר רבינו שמשון ז\"ל שצריך לדחוק לשון התוספתא היינו לומר דמאי שתיהן אינם מקודשות דקתני חלק משתיהן קאמר דהיינו המים שבסדק. ועוד י\"ל דההיא תוספתא ר' יוסי קאמר לה ורבנן פליגי והכי דייק לישנא דקפצתי לפני ר' עקיבא ומתני' כרבנן ע\"כ. \n",
+                "ועל מה שכתוב בהשגות כ' שם מהרי\"ק ז\"ל ורבינו נראה שסובר וכו': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נפל מן השפופרת וכו'.</b> בסוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ז) וכתבו שם התוס' נפל משפופרת לשוקת פי' בקונטרס לשוקת של אבן שכל מעשה פרה בכלי אבנים. וא\"א לומר כן דהא שפופרת גופה מקבלת טומאה היא כדמוכח פ' חומר בקודש דאמרינן שפופרת שחתכה לחטאת טמא ויטביל ובמס' פרה בדוכתי טובא תנן שהיו ממלאים חביות לקדש בהן ועוד משמע דעדיפי לקדש דתנן בכל הכלים מקדשים אפילו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דאע\"ג דלא חשיבי כלים לטומאה חשיבי כלים לקדוש וכ\"ש שאר כלים ומה שכל מעשיה בכלי אבנים היינו בז' הימים שמפרישים כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה ולשכת בית אבן היתה נקראת כדמפ' בריש יומא ועביד משום מעלה ע\"כ. ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל דוקא נפל מעצמו אבל אם הוא הפילו מן השפופרת לשוקת כגון שאחז בשפופרת ונערה לתוך שוקת כשר אע\"פ שלא נטל האפר בידו דלקיחה ע\"י דבר אחר שמה לקיחה כדאיתא בפ' לולב הגזול עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לפי שאי אפשר. </b>היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל ופירושו וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל וקשיא לי אמאי לא עריב זקפה בהדי כיסה והגיף וגם התוספתא מוכחת כפי' הר\"ש ז\"ל ע\"כ. ולדעת הרמב\"ם ז\"ל י\"ל דלא כייל לה בהדי הנך משום דבעי למיתני בהדה זקפה לתוך ידו וכן מצאתי אח\"כ שכתב מהרי\"ק ז\"ל בפ\"א דהלכות פרה אדומה סי' ח': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה קדוש צף וכו'. </b>ונלע\"ד דאיצטריך ליה לתנא לאשמועי' פלוגתא דר\"מ ור\"ש אחכמים בתרתי רישא לאשמעינן כחן דחכמים דאפילו בצף על פני המים כל שנגע במים אין מקדשין בו וסיפא לאשמעינן כחן דר\"מ ור\"ש דאפילו בנמצא האפר למטן שרוי ביותר אפ\"ה מנגב ומקדש ומשום דהלכה כחכמים משום הכי הרמב\"ם ז\"ל לא הביא ביד רק רישא דצף על פני המים לאשמעינן דכל שנגע במים אין מקדשין בו וכ\"ש בנמצא אפר למטן דאין מנגבו לקדש בו: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ועלי אגוז. </b>בפ' שביעי דעדיות בעדות ר' צדוק על זוחלין שלקחן בעלה אגוז פי' הרמב\"ם ז\"ל דעלה אגוז היינו קליפה החיצונה הירוקה של האגוז ואשמועינן דלא הוי בית קבול וכן פי' שם ג\"כ ר\"ע ז\"ל. ועיין על משנה זו בבית יוסף יורה דעה סי' ר\"א רמ\"ו ע\"א ובתשובות הרא\"ש ז\"ל כלל ל\"א סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>או לתוך הגבי. </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל ומחק המ\"ם. \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואח\"כ הפסיקן אמר המלקט בפי' הר\"ש ז\"ל אינו כתוב אלא והפסיקן ועיין לקמן ספ\"ח. והרמב\"ם ז\"ל כתב בפ' ששי מהלכות פרה אדומה וחזר ומילא בכלי מאותו הגבא או מאותו הגת פסולין ע\"כ: \n",
+                "<b>פסולין לזבים לטבילה. </b>מפני שלא נתמלאו בכלי לא קאי אזבין דמים שאובים פסולים לכל הטמאים אלא שב אמצורעים: \n",
+                "<b>ולקדש בהן מי חטאת. </b>דבעינן שילקחו ממקורם בכלי דכתיב מים חיים אל כלי. הרמב\"ם ז\"ל. וכתב הר\"ן ז\"ל בפ' במה אשה דף קכ\"ז דמדקתני הכא המפנה את המעין לתוך הגת או לתוך הגבים פסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת אלמא לשאר כל אדם כשר אע\"פ שהוא אשבורן ע\"כ ועיין עוד במ\"ש בשמו ז\"ל ספ\"ק דמקואות וגם שם בפרק חמישי סי' ד': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמשה שמלאו חמש חביות </b>גרסי' דחבית לשון נקבה: \n",
+                "<b>לקדשן חמשה קדושין. </b>פי' לקדש כל חבית בפני עצמו: \n",
+                "<b>ונמלכו לקדשן קדוש אחד. </b>פי' לערות שלשתן בכלי גדול ולקדש הכל בבת אחת כשרין. וכן נמי בתוספתא ר' יהודה: \n",
+                "<b>ר' יהודה </b>אומר ממלא אדם חבית ממעין זה וחבית ממעין זה ונותן אותן בשוקת אלמא אין צריך למלאותו באותו שוקת עצמו. גליון ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ונמלך לקדשן קדוש אחד אין כשר אלא אחרון. </b>פי' אע\"פ שנמלך אין כשר אלא אחרון. או. צריך למחוק מלת או: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צ\"ל כגון שצריך להזות על כלים הרבה לא היו פוסלין זע\"ז וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין לו בין לאחר. </b>דאע\"פ שאין מלאכת הקדוש פוסלת במים של אחר כיון שהוא ממלא המים פוסלן במלאכה אפילו הן של אחר. הרא\"ש ז\"ל. ועיין שם בהשגות פ\"ז שהוא סובר שלא משום מלאכה הוא נפסל אלא משום היסח הדעת שהוא שרש פיסול המלאכה והוא נקרא על שמה וכל מקום שתמצא פיסול ע\"ש מלאכה לא תתלה אותו אלא על היסח הדעת חוץ מן העושה מלאכה בגוף המים ובגוף האפר שנפסלין אפילו לא הסיח דעתו מהן מ\"ט כתחלתה של פרה שהמלאכה פוסלת בה ויש לזה שורש וכו' ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>באחת ידו. </b>שפיר טפי הוה לן למיתני הכא וגם במתני' דלעיל בידו אחת וכן הוא גם כן בסדר טהרות אשר בו פי' רבינו שמשון ז\"ל. וכן כתבתי לעיל בסמוך בשם תוי\"ט שהיא גירסת מהר\"ם ז\"ל בכוליה פרקין. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>שלו פסול. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ח סי' ד' שהרי נפסלו המים של עצמו בעסק שנתקדש בקדוש חברו ע\"כ. וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל ורבינו שמשון ז\"ל שפירש הטעם משום דשמא המלאכה קדמה לקדוש ונפסלו המים קודם שישליכו בהן האפר הוא כדרך רבינו אלא שרבינו ז\"ל לא תלה הטעם בשמא כי התחלת ההשתדלות ודאי יהיה קודם ומאז חשיב מלאכה לפסול ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדש לי ואקדש לך. </b>אשר קידש באחרונה הוא קדוש פסול לפי שהוא מקדש בשכר שפורע לראשון חובו בקדוש הזה שהוא תמורת מה שקדם הראשון וקדש לזה מימיו וקיימא לן דהנוטל שכר לקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה ואם אמר איש לאיש מלא לי ואמלא לך הנה אשר מילא תחלה פסול להיות כוונתו בעת המלוי שימלא לו הוא תמורת מה שמילא לו והוי כאילו מילא לו ולאחר בבת אחת דתנן לעיל שהוא פסול ואשר ימלא באחרונה כשר לפי שהוא ממלא בשכר שהוא מותר למלאות בשכר: \n",
+                "<b>קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים. </b>שהמלאכה אינה פוסלת הקדוש והמלוי בשכר מותר. הרמב\"ם ז\"ל. וכתב מהרי\"ק ז\"ל שם פ\"ח סימן ו' ואין להקשות גם קדוש ראשון הוא בשכר מה שקדש לו חבירו דשאני התם דבשעה שקדש לא נתן לו דבר אע\"פ שאמר לתת לו לא מיקרי עושה בשכר ומאחר שנעשה הקדוש בהכשר אינו חוזר ונפסל כשיתן לו וכ\"ש שכיון שהקדוש השני פסול נמצא שלא עשה לו כלום ואין כאן שכר ע\"כ. והראב\"ד ז\"ל ס\"ל דבכל הני הוי טעמא משום היסח הדעת כדכתיבנא: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זה הלך ליבנה. </b>אשלא כדרכו קאי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכנן את החבל על יד על יד </b>גרסי': \n",
+                "<b>ואם כננו באחרונה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אם שאב והשליך החבל בארץ עד שהעלה הדלי ואח\"כ שב וקבץ החבל בידו חלק חלק פסול שהוא לקח השתדנות שאינו מכוונת השאיבה קודם שישליך האפר במים ע\"כ: \n",
+                "<b>אמר ר' יוסי לזה הכשירו וכו'. </b>מצאתי מנוקד הלמ\"ד בשב\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המצניע את החבית וכו'. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ז סי' י' הממלא ונותן לחבית עד שימלאנה מים והצניע את החבית שלא תשבר וכו' וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל ר\"ע ז\"ל שפי' המצניע את החבית שדולה בה המים לשים בשוקת הוא על דרך פי' ר\"ש ז\"ל אבל רבינו מפ' שממלא כדי ליתן מים בחבית ונראה ששיעור דבריו כך הם ובשעה שהיה ממלא מים כדי ליתן בתוכה הצניעה שלא תשבר או כפאה על פיה כדי שתתנגב אם כוונתו בהצנעה זו או בכפייה זו כדי למלאת אותה כשר אבל אם היתה כוונתו להוליך את הקדוש פסול ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר יהודה זה הכלל וכו'. </b>משמע דר' יהודה לפרושי אתא והלכה כמותו וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל שם רפ\"ח. וכתב שם או הרג נחש ועקרב או נטל אוכלין מן השוק להצניעם הרי המים פסולין שהרי נתעסק בדבר אחר קודם שיתן האפר על המים אבל אם נטל האוכלין לאכלן ואכלן כשהוא מהלך או שהרג נחש ועקרב המעכבין אותו הרי המים כשרין שזה מצורך הולכת המים זה הכלל כל דבר שהוא משום מלאכה שעשהו קודם מתן האפר בין עמד בין לא עמד פסל ודבר שאינו משום מלאכה אם לא עמד כשר ואם עמד פסל ע\"כ. והכריח שם מהרי\"ק ז\"ל הריגת נחש ועקרב חשיבא מלאכה ודאי וכיון שכן אפילו לא עמד פסל. ומ\"ש רבינו ועמד לא קאי להרג נחש ועקרב ע\"כ. עוד כתב על מה שכתב רבינו ז\"ל אוכלין לאכלן ואכלן משמע לרבינו דלא חשיב מלאכה ומש\"ה אם אכלן כשהוא מהלך כשר ויש לתמוה דהיאך אפשר דנטל אוכלין להצניען אע\"פ שלא הצניען עדיין הויא מלאכה ונטל אוכלין ואכלן לא הויא מלאכה ואפשר דאכילה חשיבא צורך המלוי שאם רעב לא יהיה לו כח למלאת וכן כתב רבינו שמשון ז\"ל בספ\"ז דפרה וא\"כ מה שאמר שזה מצורך הולכת המים קאי גם לאוכלן כשהוא מהלך עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר וכו'. </b>בתוספתא ר' יהודה אומר משמו עשה טמא מלאכה כשרין מפני שהן ברשות הבעלים עשו הבעלים מלאכה פסולים מפני שהם ברשות הטמא ונלע\"ד דר' יהודה לא פליג את\"ק דר' אליעזר אלא בא לפ' דברי ת\"ק אליבא דר' אליעזר דכשהן ביד הטמא ל\"מ אם לא עשה הטמא מלאכה שהן כשרין אלא אפילו עשה מלאכה כשרין הן דחשבינן להו ברשות הבעלים ואם עשו הבעלים מלאכה פסולין דלעולם חשבינן להו ברשות הבעלים בין לקולא בין לחומרא ומאי דקתני מפני שהם ברשות הטמא ר\"ל אע\"פ שהם ברשות הטמא אלא אגב דקתני רישא מפני נקט נמי בסיפא מפני או שמא צריך להגיה ג\"כ מפני שהם ברשות הבעלים כך נלע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והגביהו זה על זה. </b>להגביה על הכתף: \n",
+                "<b>בקדוש אחד. </b>היו שניהם ממלאים לצורך קדוש אחד כשר שיכול וכו'. כך הגיה לשון ר\"ע ז\"ל החכם ה\"ר סלימאן ז\"ל: \n",
+                "<b>אם התנו ביניהם. </b>שאמר כל אחד לחבירו כשאגביה לך יהא שלי ושלך ברשותך וכן אמר לו האחר ונעשה כל אחד שומר לחבירו ושוב אינם נפסלים במלאכת הבעלים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפורץ על מנת לגדור. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם רפ\"ח היה מהלך במים ופרץ בשעת הילוכו מקום שילך בו אע\"פ שפרץ ע\"מ לגדור כשר ואם גדר קודם שיתן האפר פסל וכן אם קצץ פירות לאכול אע\"פ שכוונתו להקצות את השאר כשרין ואם הקצה קודם מתן האפר פסל ע\"כ. ובתוספתא ר' יוסי אומר הפורץ ע\"מ לגדור והתנה עמו שאם אגדור יהיו מימי לחברי כשר. דאזיל לטעמיה דתנן לעיל ר' יוסי אומר אף בשני קדושין כשר אם התנו ביניהם. ועוד אפשר לפרש אם התנה בעל הגדר נח היה מניחו נפרוץ הגדר אא\"כ יחזור לגדור כשר דהרי הגדירה צורך מי חטאת היא שלא היה יכול לעבור בענין אחר וכן אומר היה ר' יוסי אם האכילו חבירו ע\"מ לקצות כשר שהרי הקיצה צורך מי חטאת היא שמתחזק באכילה לישא מי החטאת ע\"כ מהר\"ש ז\"ל:   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפני שהם ברשותו של שני </b>לעיל אשמועי' כשמסרן הבעל לשומ' נכנס השומר תחת הבעל ונפסלין במלאכת השומר ולא במלאכת הבעלים והכא אשמועי' רבותא טפי אם השומרים רבים כל זמן באחד מהן טהור או עומד בלא מלאכה הוי כאילו נמסרו לו לבדו ואינם נפסלין במלאכת האחרים ולא בטומאתם אע\"פ שלא מסרום האחרים לזה היחיד לשמרם הרא\"ש ז\"ל והוא פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדש מי חטאת וכו'. </b>עד סוף סי' ז' ביארו יפה בעל הערוך בשם גאון אחד ז\"ל בערך דרס השלישי. שאם נפלו משקים על הסנדל נטמא אע\"פ שאלו המשקים נשמרו בטהרת חטאת גזרו עליהם שיטמאו כלים לחטאת אבל לא אדם מידי דהוה אמשקים טמאים שמטמאין כלים לתרומה אבל לא אדם כדאיתא בפ\"ק דשבת אע\"ג דאם נטמאו המשקים מטמאים אדם לחטאת כדתנן לקמן בפ\"ט היינו משום דאין ראויין להזאה אבל כל זמן שהן ראויין אינם מטמאים את האדם תדע לך שהרי נושא מי חטאת שיש בהן כדי הזאה או נוגע בהן טמא והאדם המזה אע\"פ שנושא מי חטאת טהור לחטאת דאם היה טמא לחטאת היה מטמא הצלוחית ותחזור הצלוחית ותטמא המים הכא נמי אע\"ג דגזרו שהמשקים יטמאו כלי לחטאת לא גזרו שיטמאו את האדם אבל כשנטמאו כליו חזרו וטמאוהו הלכך לא ינעול את הסנדל והה\"נ שצריך שיזהר שלא יפלו משקים על בגדיו דאי אפשר להיות ערום כמו שאפשר לו להיות בלא סנדל הרא\"ש ז\"ל. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל שאין מונים ראשון ושני בחטאת כדתנן לקמן פ' כל הראוי ועיין בפירושו ז\"ל שם סוף הפרק. אבל בפי' הר\"ש ז\"ל כתוב כדתנן לקמן פי\"ב אפילו הן מאה. \n",
+                "<b>נפלו משקים על בשרו </b>היא פירושא דבבא קמייתא הר\"ש ז\"ל וכמו שפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>הרי זה אומר מטמאים לא טמאוני </b>הכא נראה דגרסי' לשון נקבה מטמאיך משום דכסות לשון נקבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השורף פרה ופרים וכו'. </b>וכתב הר\"ש ז\"ל דפי' בערוך בערך דרס דערום העסוק בפרה וערום המשלח את השעיר וערום האוכל נבלת עוף טהור כולם טהורים ואם הם לבושים נטמאו והיינו שהאדם אומר לבגדיו מטמאיך לא טמאוני. ודבר תימה מנא ליה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מנבלת העוף הטהור והיא בבית הבליעה </b>מטמא בגדים וזה מדרבנן הרמב\"ם ז\"ל ועיין במ\"ש בהקדמת סדר זה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ולד הטומאות וכו'. </b>פ\"ז דהלכות שאר אבות הטומאות סי' ב' ה' ושם כתב דאפילו משקים אינם מטמאין אא\"כ נטמאו מחמת שרץ או שאר אבות מאבות הטומאות. \n",
+                "וק\"ק לע\"ד דלא ה\"ל לתנא למיתני אלא אינו מטמא כלים אלא משקה ה\"ז אומר וכו' נטמא משקה טמאן למה לי ושמא דגם מהאי יתורא דייק הרמב\"ם ז\"ל לומר דבעי' שיטמאו המשקים מאבות הטומאות וכן צריך לדקדק בבא דאין כלי חרש וכו' ולשון הר\"ש ז\"ל אין מטמא כלים אלא אב הטומאה ומשקה שנטמאו בראשון ושני וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כלי חרש מטמא חברו </b>אבל כלי מתכות מטמא חברו אם נגע במת אבל כלי חרש אין נעשה אב הטומאה אף אם נגע במת: \n",
+                "<b>מטמא את המשקים. </b>להיות תחלה כתב הרמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לסדר זה אמרו תחלה ולא אמר ראשון בעבור שתחלה ר\"ל דינו דין הראשון ואינו ראשון באמת ע\"כ. \n",
+                "<b>ה\"ז אומר </b>פי' הרי האוכל של חולין שנגע במשקה אומר למשקה מטמאיך וכו': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הימים וכו'. </b>שבת פ\"ח שרצים דף ק\"ט וכתבו שם תוס' ז\"ל ר' יוסי אומר כל המים מטהרין בזוחלין נראה לריב\"א דטעמא משום דכל שעה הולכין ושבין מכאן לכאן והוו כזוחלין הלכך יש להם ליטהר בזוחלין כמו שאר נהרות אבל מים חיים אינם שהרי אינם נובעין הלכך מסתבר טפי מה שהכתוב קראן מקוה היינו לפסול אותן ממים חיים ע\"כ: \n",
+                "ועיין במה שכתבתי בשם הר\"ן ז\"כ פ' חמישי דמסכת מקואות סימן ד'. \n",
+                "ועיין בבית יוסף י\"ד סי' ר\"א דף רל\"ה עמוד ראשון במה שפירש על פי' הרמב\"ם ז\"ל דבמשנה זו: \n",
+                "ובספר קולון שרש נ\"ו ועיין ג\"כ שם בספר הלבוש סעיף ה'. \n",
+                "ובספר לקח טוב פ' בראשית עלה ד' עמוד ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוכין לקויין. </b>הרא\"ש ז\"ל. אלו הן המוכין כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי קרמיון וכו'. </b>ופי' בערוך בערך קרמיון לשון שני קרמיון נהר הוא בדרך דמשק והוא אמנה פיגה הוא פרפר מי בצים מלשון בצותיו. ירמוך נהר הוא בדרך דמשק ע\"כ: \n",
+                "<b>אחד כשר ואחד פסול שנתערבו </b>מצד הנהר שהתחיל להתערב עם הפסול משם ולמטה אסור לקדש באותן המים אבל מן הצד האחר ולמעלה קודם מקום שהתחיל להתערב מותר לקדש באותם המים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומערת פמייס </b>מ\"מ פנייס: \n",
+                "<b>אמת המים הבאה מרחוק </b>הואיל ותחלתה מן המעין כשרה למלאת ממנה: \n",
+                "<b>רי\"א הרי היא בחזקתה ומותרת </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר אינו צריך להמתין </b>מוכח בתוספתא דלכ\"ע אם ירד לבאר שטף של גשמים שהוא צריך להמתין עד שיחזרו המים לכמות שהיו ולשון הרמב\"ם ז\"ל נפל לתוכה שטף של גשמים ימתין עד שתצל ע\"כ וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שהטעם מפני שמים במים מתערבין יותר עד כאן:     \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נפל לתוכה שקצים ורמשים וכו'. </b>ביד שם פ\"ט סי' י\"א י\"ב וכתב או שנשתנו מראיהן פסולין אפילו היו יבשים ביותר כגון הנמלה והרירה והכנה שבתבואה ע\"כ ודלא כר\"ש ור' אליעזר בן יעקב. ונראה שהוא ז\"ל גורם והרירה בשתי רישין שכך הוא שם בשלשה מיני דפוסים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העופות פוסלין </b>בחולין פ' אלו טרפות (חולין דף ס\"ב) וא\"ר יוחנן בשם ר' חלפתא דקרצית הנמצאת בעמרים אינה פוסלת והא דלא תנא הכא חוץ מן היונה וקרצית משום דלא פסיקא ליה דקרצית פחותה מכזית פוסלת ומכזית ולמעלה הוא שאינה פוסלת: \n",
+                "<b>חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת </b>שם בחולין אמרי' דתסיל מין יונה ופרכינן אי איתא דתסיל מין יונה ליתני חוץ מיונה ותסיל ומשנינן תסיל מוצץ ומקיא ואפילו הכי מין יונה הוא דהא מוצץ ושאר עופות אין מוצצין אלא שואבין בחרטום התחתון וכיון דתסיל מקיא פוסל מפני הקיאה המעורבת וה\"ל כרוק בעלמא א\"נ משום מלאכה ע\"כ עם פי' רש\"י ז\"ל: \n",
+                "ועיין במ\"ש בפ\"ק דידים סי' ג': \n",
+                "<b>מפני שהיא מלקת </b>קצת משמע מדברי רש\"י ותוס' ז\"ל דגם בחולדה גרסי' מפני שהיא מקיאה: \n",
+                "<b>רבן גמליאל אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא: </b>ובירוש' דתרומות פ\"ח דף מ\"ו מייתי לה למילתיה דרבן גמליאל וכתב שם הר\"ש שיריליו ז\"ל ונ\"ל לפ' טעמא כן משום דכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי ודרשי' בפ' כל שעה שתהא חיותן בכלי פי' בעינן דהמים ימלא בהם בכלי במקום חבורן דהיינו מקום חיותן שיהו חיים אצל הכלי שהוא מתמלא ובעינן נמי דבשעה שתולש המים באזוב שיהו המים בכלי דכיון דכתיב במים הידועים בשעת הזאה אלמא דגם בשעת הזאה בעינן ממים שיהא תלישתן משם בכלי ואילו נתלשו בדבר שאינו כלי פסולין דכלי כתיב וכיון דחולדה מלקקת הרי נתלשו המשקים משם ונופלים מפיה אל תוך הכלי הלכך משקים שבכלי זה פסולין לקדוש דיש שם תערובת הקיא דהרי יש כאן משקים שנתלשו שלא מן הכלי והיינו טעמא נמי דירד בה טל ומש\"ה תניא בתוספתא ממלא אדם חבית ממעין זה וחבית ממעין זה ונותן אותם בשוקת א' ומקדש דהא התם לעולם נתקבלו בכלי וזה יותר נכון ממה שפי' רש\"י ז\"ל ושאר מפרשים עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על מי חטאת לשתותן. ר' אליעזר אומר פסל </b>גרסי' או ר' אליעזר פוסל אבל לא גרסי' ר' אליעזר אומר פסול דאין דרך בשום משנה או ברייתא למיתני ר' פלוני אומר חייב או ר' פלוני אומר פטור רק רבי פלוני פוטר ר' פלוני מחייב וכן גבי כשר ופסול וגבי אסור ומותר וגבי טמא וטהור ג\"כ אין דרך לשנות רק מכשיר ופוסל אוסר ומתיר מטמא ומטהר אבל זאת מצאנו ראינו ר' פלוני אומר פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכגון ההיא דתניא בפ\"ק דב\"ק דף י' ושם ס\"פ כיצד הרגל ובפ' הנשרפין (סנהדרין דף ע\"ח) ובדוכתי אחריני הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה כולן פטורין ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו ע\"כ וכן בכמה ברייתות כיוצא באלו דכיון דת\"ק פטר בשניהם שייך למיתני ר' פלוני אומר בהאי חייב ובהאי פטור או בהאי אסור ובהאי מותר או בהאי כשר ובהאי פסול או בהאי טמא ובהאי טהור. ואי משכחת שום משנה או ברייתא או תוספתא דקתני בה ר' פלוני אומר פטור וכו' צ\"ע אם אינו טעות: \n",
+                "<b>ואם גרגר כשר </b>פי' הרא\"ש ז\"ל ששפך מן הכלי באויר שלא נגע הכלי אל פיו כשר והרמב\"ם ז\"ל ג\"כ פי' אם שפך המים מכלי מבלי שיקרב פיו עם פי הכלי לא פסל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה ששתתה וכו'. </b>פ\"ק דפסחים דף י\"ז ותמהתי שלא הגיהו שם לא רש\"ל ולא הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מלות מעת לעת שאינם שם בגירסא שכך הלשון שם פרה של זבח או של חולין ששתתה מי חטאת ושחטה בעודן במעיה בשרה טמא וכו' ושמא דאף רש\"י ז\"ל לא הוה גריס לה ודומה שאותה היא ברייתא. ואיתא נמי בתוס' חולין פ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"ג:) \n",
+                "ואיכא מאן דמפ' התם בפסחים בטלו במעיה מטומאה חמורה אבל מטמאו טומאה קלה לאוכלין בלא הכשר שרץ וכולה ר' יהודה וחסורי מחסרא וה\"ק פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא בד\"א טומאה קלה אבל טומאה חמורה לא שר' יהודה אומר בטלו במעיה אבל רב אשי מסיק התם בטלו לגמרי דה\"ל משקה סרוח ותניא בת\"כ וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא פרט למשקה סרוח. ועיין תו בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "וכתבו תוס' ז\"ל שם בפסחים בטלו במעיה אבל בעודן בפיה לא בטלו אע\"ג דאמרי' במסכת פרה דכל העופות פוסלין מי חטאת אומר ר\"י דהתם מיירי קודם קדוש ונפסלין כדפי' הקונטריס בהניזקים דבעינן שתהא חיותן בכלי או משום מלאכה והכא איירי לאחר קדוש מדחשיב להו סופו לטמא טומאה חמורה ומלאכה אינה פוסלת אחר קדוש כדתנן במסכת פרה המלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר ובספרי יליף לה מדכתיב למי נדה וכבר הן למי נדה ובטלו במעיה משום הסח הדעת משום דכתיב למשמרת יצאו אלו שאינם למשמרת הואיל ששתתה מהם הפרה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "ובס\"פ בתרא דמס' מקואות הביא הר\"ש ז\"ל תוספתא דקתני פרה ששתה מי חטאת ושחטה בתוך מעת לעת זה היה מעשה והיה ר' יוסי הגלילי מטהר ור' עקיבא מטמא סייע ר' טרפין את ר' יוסי הגלילי סייע ר\"ש בן ננס את ר' עקיב' סילק ר\"ש בן ננס את ר' טרפון סילק ר' עקיב' את ר' יוסי הגלילי אחר זמן מצא לו תשובה אמר לו מה אני לחזור א\"ל לא לכל אדם אלא לך שאתה הוא יוסי הגלילי א\"ל הרי הוא אומר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא כשהן שמורין למי נדה ולא כששתתה פרה זה היה מעשה ונמנו עליה ל\"ב זקנים בלוד וטהרוה פי' את הפרה והחזיר ר' יוסי הגלילי את ר\"ע מדבריו באותה שעה קרא ר\"ט המקרא הזה ראיתי את האיל מנגח וגו' זה ר' עקיב' והנה צפיר העזים בא מן המערב וגו' זה ר' יוסי הגלילי ותשובתו ויך את האיל וישבר את שתי קרניו זה ר' עקיב' ושמעון בן ננס ולא היה כח לאיל לעמוד זה ר' עקיב' וישליכהו ארצה וירמסהו זה ר' יוסי הגלילי ולא היה מציל מידו אלו ל\"ב זקנים בלוד שטהרוה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא ישיטם על פני המים </b>וחנניה פליג ואמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה ובעי התם ביבמות נימא ר' חנניא בן עקביא ורבנן בפלוגתא דב\"ש וב\"ה קמיפלגי דב\"ה ס\"ל כר' חנניה בן עקביא כדתנן התם בה\"א לא שמענו אלא בבאה מן הקציר ובאותה מדינה וכמעשה שהיה א\"ל אחת הבאה מן הקציר וכו' ומשני אמרי לך רבנן אנן דאמרי' אף כב\"ה אלא התם דטעמא משום דמרתתא במקום קרוב מרתתא במקום רחוק לא מרתתא אבל הכא מה לי ירדן מה לי שאר נהרות ור' חנניה בן עקביא אמר לך אנא דאמרי אף כב\"ש ע\"כ ל\"ק ב\"ש התם דנאמנת לומר מת בעלי אלא משום דאיהי דייקא ומנסבא מה לי מקום קרוב מה לי מקום רחוק אבל הכא משום מעשה שהיה בירדן ובספינה דהוה מעשה גזור רבנן בשאר נהרות דלא הוה מעשה לא גזור רבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפר כשר. </b>ובגמ' בכורות פ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ\"ג) וכתוב שם בתוס' חיצוניות אפר כשר פי' אפר פרה וי\"ס דגרסי בשר בבית והיא היא ע\"כ. ומשמע דהכי גריס הרשב\"א ז\"ל בתשובותיו סוף סימן תש\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואפילו רוב אפר חטאת וכו' דהוי כמו צלוחית שנפל לתוכה מים כל שהן דבריש פירקי': \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר מקדשים בכולן. </b>אזיל לטעמי' דאמר בריש פרקי' יזה שתי הזאות והזאה אינה צריכה שיעור: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל ונהי דנושא מי חטאת וכו' עד לחטאת מיהא טהור דאל\"כ לא תמצא טהור מזה על הטמא:   \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל צ\"ל מטמאים את הטהור לתרומה בידיו ובגופו וכו' וכך פי' הרמב\"ם ז\"ל וכך גריס אבל רבינו שמשון ז\"ל גריס מטמאים את ידי הטהור לתרומה ואת ידי הטהור לחטאת לא בידיו ולא בגופו ופירש כו' עד לא חשיבי כמשקי' טמאים וקשיא לי דתנן לקמן פ' בתרא הטהור לחטאת. שנטמאו ידיו נטמא גופו ועוד דמשקי' גרידי תנן לקמן בפ' עשירי דמטמאין את הטהור לחטאת אם נגע בידיו כל שכן מים שאינם ראויין לקידוש דחמירי טפי כשנתן בהן אפר כשר וגם לא בידיו ולא בגופו אינו מתיישב לגרסתו הלכך נראה כגירסת הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל. \n",
+                "וכתב הר\"ש ז\"ל ומתני' דלא כר' יעקב דפליג בתוספתא דתניא אפר כשר שנתערב במים פסולין דהיינו מים שאינם ראוין לקדש דמתני' מטמאין את הכהן ואת תרומתו ר' יעקב אומר מטמאין הן משום משקה פי' לטהור לחטאת ולא לטהור לתרומה ודוקא נגע בידו אבל ברגלו טהור ע\"כ. \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מדף לחטאת. </b>עד שיטבילם לשם מי חטאת: \n",
+                "בפי' רעז\"ל אפי' הם טהורים לתרומה. תימא דלא קאמר אפילו הן טהורין לקדש: \n",
+                "בפי' רעז\"ל מדף לשון קול עלה נדף ע\"כ והרמב\"ם ז\"ל האריך בפירושו כאן גם בפ\"ד דמס' זבים סימן ו' ושהם שני מיני מדף וכתב שמה שאמרו בתלמוד במס' נדה מאי מדף כדכתיב קול עלה נדף הפירוש הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פירוש רבנן סבוראי וכתבן המעתיק בתוך הדברים ולא נזכרו עליהם וכאן הוא נכון לשון קול עלה נדף ר\"ל כי הוא מענין התנועה. אבל מדף אשר שם בזבחים עיקרו לשון ריחו נודף ע\"כ ועיין עוד שם: \n",
+                "עוד בפי' רעז\"ל צריך להיות בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש בגדי קדש מדרס לחטאת וקרי וכו': \n",
+                "<b>ר' יהושע אומר מדף. </b>אם הסיט ודוקא בהיסט פליגי אבל לא במגע. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנגע במדף טמא. </b>עליונו של זב קרוי מדף כדתנן במסכת זבין המדף מלמעלן ותנן בפ' ששי דעדיות שהחי עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ובגדים ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין: \n",
+                "<b>וברגלו טהור. </b>דלא גזור אלא דרך נגיעה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגע בשרץ טהור. </b>דאין כלי חרס מיטמא מגבו ואפילו השרץ ע\"ג הקלל טהור כיון דמונח במקום טהרה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטהור לחטאת שנגע בתנור בידו טמא וברגלו טהור. </b>פי' שנגע בתנור הקלו בתנור יותר מבשאר כלים לפי שאינו נעשה אב הטומאה ועשאוהו כאוכלין ומשקים. הרא\"ש ז\"ל והוא פי' הרמב\"ם ז\"ל. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"ג וכן אם נגע בידו בתנור וכיוצא בו משאר כלים שאינם טהורים נטמא כולו אבל אם נגע בהן ברגלו הרי הוא טהור לחטאת כמו שהיה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ע מטמא. </b>דסבר קלוטה כמי שהונחה דמיא ומהאי טעמא נמי מחייב גבי זורק בשבת מרה\"י לרה\"י ורשות הרבים באמצע וחכמים פוטרים ורוצה לדקדק בזבחים פ' דם חטאת מזה דמי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה והיא טהורה אע\"פ שנטמאו המים משבאו לאוירה ופריך מברייתא דקתני מודה ר\"ע בהזאה שעברה ע\"ג כלי חרס טמא או ע\"ג משכב ומישב טמא שהיא טהורה שאין דבר טמא שמטמא למעלה כלמטה אלא כזית מן המת ושאר כל המאהילין לאתויי אבן המנוגעת אלמא דהזאה לא מטמאה באוירה של נדה ומסיק במי חטאת דכ\"ע ל\"פ דלאו כמונח דמי אלא בלגין הוא דגזר ר' עקיבא שמא יניחנו דרך העברתן אבל ההזאה שיצאה מידו מטהר ר' עקיבא. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנגע בשל קודש ובשל תרומה. </b>כצ\"ל ורוצה לומר או בשל תרומה: \n",
+                "<b>של חטאת בנייר ושל תרומה בידו שניהם טמאים </b>מ\"מ של חטאת בנייר   ושל קדש בידו: \n",
+                "<b>הסיטו ר' יהושע מטמא. </b>דחשיב משא כמגע לענין מי חטאת בכוליה פרקין דהיינו נמי טעמא דהסיט אוכלין ומשקין דטמאין לר' יהושע לעיל בפרקין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>צלוחית שהניחה וכו'. </b>ובגמרא חולין פ\"ק דף ט' ברייתא דקתני התם ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם נכנס לשם וכיסה והתם נקט לשון טמאה משום דפריש לן דטעמא הוי משום חששא דאדם טמא ועוד טעמי אחריני פירשו תוס' והר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אם יכולה החולדה לשתות. </b>אבל נגיעת בעל חי לא פסלה. וראיתי שכ' ה\"ר יהוסף ז\"ל בס\"א היה כתוב דברי רבן גמליאל והיה פנוי בינו ובין מה שלאחריו ע\"כ: \n",
+                "<b>שירד טל בה בלילה פסולה. </b>דלא כר' אליעזר דאמר לעיל רפ\"ט יניחנה בחמה והטל עולה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הספק הטהור לתרומה טהור לחטאת. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>תלויות. </b>ולא נאמר הואיל ונעשו על טהרת חטאת וכמו זה הספק בחטאת תשפך ג\"כ אלו הטהרות ישרפו אין ראוי זה שאינו דומה שפיכת החטאת לשרפת הטהרות שאלו לא נעשו לאכילה ואלו נעשו לאכילה. הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>הרפפות. </b>פי' בערוך ערך רף פי' מקום בילה שיש בו רפש וטיט וכתב עליו הר\"ש ז\"ל ודבריו תמוהים דהא לעיל בפ\"ח תנן מי קרמיון ומי פיגה פסולין מפני שהם מי ביצים ע\"כ. וגם ר\"י ז\"ל לא נהירא לי': \n",
+                "<b>והרעדות. </b>בערוך בערך רעד פי' מים שיוצאין מן הקרקע טפה טפה בחלישה בלא כח ע\"כ. ובתוספתא ר' אליעזר אומר הרעדות טמאות לחטאת א\"ר יהודה אף אני כך אמרתי אבל חברי גזרו עלי שאהא מורה בהם בטהרה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והאוכלה חייב מיתה. </b>ואע\"ג דדבילה טמאה היא ואמרינן בפ' כל הבשר אמר שמואל משום ר' אליעזר פרט לזו שמחוללת ועומדת הך מתני' דלא כוותיה ומתני' לאו דוקא שיהא חייב מיתה על תרומת דבילה דמעשר פירות דרבנן אלא לסימנא בעלמא נקטיה שאם היתה תרומת דגן תירוש ויצהר חייב מיתה א'ינ בתרומת בכורים דשבעת המינים דאורייתא הר\"ש ותוס' ז\"ל שם ובר\"פ מעשר בהמה כתבוהו ג\"כ. ועוד כתבו שם האוכלה במיתה לאו דוקא אלא איסור חמיר דרבנן כעין איסור מיתה ונ\"מ לאלקוייה טפי משאר מלקיות או לקברו בין רשעים גמורים א\"נ לסימנא וכו' וכן פי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל רפ\"ק דמעשרות. ועיין במ\"ש שם בשם ה\"ר שלמה שיריליו ז\"ל. וי\"ס שכתוב בהן עיד חלוקה אחרת במתני' וזו היא אין בה כביצה המים טהורים והאוכלה חייב מיתה ר' יוסי אומר וכו' וכתב הר\"א אשכנזי ז\"ל צ\"ע למה לא פליג ר' יוסי לעיל פרק עשירי סי' י' ע\"כ. ואפשר לומר דהה\"נ דבמחלוקת שנויה. ור\"ש קאי בשיטת ר' יוסי דהכי תנינן בתוספתא ר' יוסי ור\"ש אומרים אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ועיין במ\"ש כסף משנה בשם הר\"י קורקוס ז\"ל שם בפי\"ד: \n",
+                "<b>שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת נטמא. </b>משמע לי דהרא\"ש ז\"ל לא הוה גריס לתוך מי חטאת שכתב וקמ\"ל דאם הכניס ראשו ורובו למים שאובין דעלמא נטמא וטימא את מי חטאת ע\"כ:     \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואת החולין ואת המעשר. </b>נלע\"ד דבדין הוא דהכא ה\"ל למיתני ואת המעשר ואת החולין אלא אגב סיפא נקט חולין ברישא וגם אשגרת לישנא דכולהו מתנייתא: \n",
+                "<b>ופוסל את התרומה דברי ר\"מ</b> כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי ר\"מ ע\"כ: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים פוסל בקדש ומותר בחולין ובמעשר </b>ובברייתא ר\"פ שני דמעילה פליג אבא שאול דס\"ל דט\"י תחלה לקדש ושלש מחלוקת בדבר וכמו שרמזתיו שם באותו פרק במשנה ראשונה וכתב הרא\"ש ז\"ל דהא דלא קאמר ופוסל את החולין ואת המעשר דלא שייך להזכיר פסול בחולין ע\"כ ומשמע דקאי ארישא דמילתיה דר\"מ דמודו בה ג\"כ רבנן: \n",
+                "<b>ואם בא אל המקדש וכו' </b>חייב משמע דהה\"נ לאוכל קדש כמו שכתוב שם בהלכות פסולי המוקדשין יטעמא דאמרי' בנזיר ספ\"ג מינים טמא יהיה לרבות טבול יום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחכמים אוסרים במעשר </b>הרמב\"ם ז\"ל מפ' דהאי מעשר היינו מעשר ראשון ועיין בפירושו לפ' שני דטהרות בבא דהראשון והשני השלישי שבקדש כי נראה שהוא טעות ושמא צריך להיות שם מעשר שני במקום מעשר ראשון והוא במה שכתב שם אמנם מעשר ראשון כבר קדם מחלוקת בו בי\"א מפרה ע\"כ: \n",
+                "<b>לאחר ביאתו מותר בכולן </b>דלא בעי הערב שמש. ואין למדין מכלל זה דאיכא מידי דטעון ביאת מים מד\"ס ואינו פוסל את התרומה כגון כלים הנגמרים בטהרה ואונן ומחוסר כפורים דאיתא בפ' חומר בקדש דצריכין טבילה לקדש ולא לתרומה גם יש טומאה דרבנן דבעי הערב שמש כההיא דפסחים ס\"פ האשה הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ובעי שלישי ושביעי וכ\"ש דבעי הערב שמש וביומא פ' הוציאו לו גבי ישמעאל בן קמחית שספר עם ההגמון וניתז רוק מפיו על בגדיו ונכנס אחיו ושמש תחתיו וההיא דכהן השורף את הפרה שהיו אחיו הכהנים סומכים את ידיהם עליו לעשות היכרא לצדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית ויש לחלק בטומאות דגזרו רבנן אף לחולין בעו הערב שמש אבל היכא דלא גזרו אלא לקדש או לתרומה לא בעו הערב שמש כך פירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל במתני' וגם לקמן בפ\"ק דמסכת טהרות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואת המזה מי חטאת </b>כך צ\"ל וביד פי\"ג דהלכות פרה אדומה סימן ה': וז\"ל כאשר הוא שם וכן מטמא את האזוב המוכשר ואת המים שנתמלאו ועדיין לא נתקדשו ואת הכלי הריקן הטהור לחטאת מטמא כל אחד מאלו במגע אבל לא במשא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אזוב זה כשר </b>דהיינו אזוב סתם ולא שייך לאקשויי הכא כדאקשינן בפ' אלו טרפות עורב זה עורב אטו קמן קאי דהתם יש עורב אוכמא ועורב העמקי ועורב הבא בראשי יונים וכי קאמר זה עורב לא פירש את דבריו דס\"ד דעורב העמקי דומה ממש לסתם עורב וא\"כ מה שייך למימר זה עורב אם לא היה בידו כיון דאידך דומה לו ושמו כשמו אבל הכא דאזוב סתמא לא דמי לאינך מכיון דאמר אזוב זה כשר פירש דבריו דאזוב סתמא קתני דלית ליה שם לווי וה\"נ אשכחן התם דקתני זה הנץ ולא פריך. הר\"ש ז\"ל עם ההגהה אשר עליו וכן רמזו ג\"כ תוס' ז\"ל שם בדף ס\"ג: \n",
+                "<b>אזוב יון </b>בנקודת חולם ביוד נראה דגריס לה בערוך ועיין עוד במ\"ש בשבת פ\"ח שרצים: \n",
+                "<b>אזוב כוחלי </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר אף לא על התמרות </b>נראה דר' אלעזר גרסי' בלי יוד: ובתוספתא קתני בתמרות ונכנס למקדש חייב דברי ר\"מ וחכמים פוטרין: \n",
+                "<b>גמלו </b>כמו גמרו ובתוספתא קתני גמרו הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "וז\"ל התוספתא ואלו הן היונקות גבעולין שלא גמרו תמרות שלא הנצו כל עיקר דברי ר\"מ וחכמים אומרים תמרות גבעולין שלא גמרו יונקות שלא הנצו כל עיקר. לא נחלקו אלא על הלשון ע\"כ פי' הר\"ש ז\"ל על הלשון היכי קרו להו ובין לר\"מ בין לרבנן הזה בגבעולין שלא גמרו ונכנס למקדש פטור הזה בלא הנצו כל עיקר ונכנס למקדש חייב ע\"כ: \n",
+                "<b>אין חייבין על היונקות על ביאת המקדש </b>כ' התוי\"ט ואיכא למידק אמאי לא תני ואם הזה כשר כדקתני בשל כו': [הגה\"ה פי' דליתני ואם הזה ביונקות כשר]: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר אף בתמרות </b>ולשון התוספתא אין מזין לא בתמרות ולא ביונקות ואם הזה ביונקות ונכנס למקדש פטור בתמרות ונכנס למקדש חייב דברי ר\"מ וחכמים אומרים בתמרות ונכנס למקדש פטור ביונקות ונכנס למקדש חייב ע\"כ ונמצא ששלשה מחלוקת בדבר ואפשר דמשום הלשון של התוספתא נקט רבינו הקדוש ג\"כ לשון קרוב לו במשנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנגבו והוא כשר. </b>להזאה: \n",
+                "<b>אע\"פ שנגבו פסול </b>שהרי נטמא להזאה שכל המשקים וכל האוכלין וכל הכלים הרי הן כטמאים לענין מי חטאת: \n",
+                "<b>כמלקט לאוכלין דברי ר\"מ </b>בכל הספרים גרסי' ר' יהודה בלא ויו וכן נמי בתוספתא והוי ר\"מ יחיד לגבי רבים וכן משמע מהרמב\"ם ז\"ל שכתב ואין הלכה כר\"מ וכן פסק ג\"כ ספי\"א דהלכות פרה אדומה. ול\"ג להו זוגי זוגי: ומ\"מ כנלקט לאוכלין דברי ר\"מ ר' יהודה ור' יוסי ור\"ש אומרים כנלקט לעצים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה קלחים. </b>שלשה שרשים ובכל שורש גבעול אחד ויבא בשלשה ענפים שלשה גבעולים ור' יהודה אומר שיצטרך שיהיה בכל קלח שלשה גבעולין. הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>מפסגו ואוגדו. </b>משמע מכאן דאגד בידי שמים שמיה אגד ועיין בהר\"ן ז\"ל פ\"ק דסוכה גבי חבילי קש וחבילי עצים: \n",
+                "<b>וגרדומיו. </b>כתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל גרדומו כמו גרדומיו והיינו שנשרו מן העלין ונשארו מקצתם ומדקאמר וגרדומיו כל שהוא אלמא דמתחלתו יש בו שיעור ולא אתפרש כמה ושיריו וגרדומיו תרי מילי נינהו דשיריו שני גבעולין וגרדומיו הגבעול בכל שהוא ולא הוי כי ההוא דתכלת גבי ציצית דאמרינן שיריו וגרדומיו כל שהוא ואמרינן מאי שיריו ומאי גרדומיו ומסיק דחדא קתני שירי גרדומיו כל שהוא ע\"כ. וראיתי בקצת נוסחאות דל\"ג במילתיה דר' יוסי רק ר' יוסי אומר מצות אזוב שלשה גבעולים וכו' וכן הגיה ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וכ' כן מצאתי ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האזוב הקצר וכו'. </b>ופי' אזוב קצר שאינו מגיע לשולי הכלי אשר בו מי החטאת. וז\"ל רש\"י ז\"ל שם פ' לולב הגזול אזוב קצר שהיו מביאים מי חטאת מעיר לעיר בשפופרת של קנים ארוכות ומצניעים אותן בהן לטהרת טמאים ומטבל האזוב ומזה ואם היה קצר כשמכניסה בפי השפופרת ואינו מגיע למים שבראש השני מספקו ומאריכו כדי ספוקו: \n",
+                "<b>ואוחז באזוב ומזה. </b>מפני שאם אחזו בספוקו הוא מנענע לכאן ולכאן ואינו מכוין להזות על הכלי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שהיא נתונה וכו'. </b>סנהדרין פ' הנשרפין (סנהדרין דף ע\"ז) ושם פירש רב חיננא בר יהודה משמיה דרב דמצא קתני פי' רש\"י ז\"ל לאו לשון מצוי דהוי התזה קתני אלא לשון מציאה כלומר ההזאה נמצאת עליה ואין ידוע אם בתחלה הזה עליה או חזר מכח היתוז או שמא לא זה ולא זה אלא על החרס הזה והיה מדרון והלכה ההזאה על המחט דליכא כחו כלל. ונלע\"ד דלא זו אף זו קתני ל\"מ הזה על שני כלים דתרוייהו בעו הזאה מן האזוב ומהניא בהו הזאה לטהרתן דכיון דתרוייהו בעו הזאה. מן הספק הזאתו פסולה אלא אפילו מחט וחרש דמחט מהניא בה הזאה וחרש כיון דלאו בר הזאה הוא דהאי טהור הוא ה\"א דהזאתו אפילו על הספק כשרה קמ\"ל דהכא נמי פסולה ואפי' אם הוא כלי חרש שלם וטהור לחטאת כך נ\"ל: \n",
+                "<b>צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו. </b>ולא חיישינן שמא נדחק האזוב בפי הצלוחית שבתוכה המי חטאת ונסחטו לחוץ מים שהן בלועים בתוך האזוב ונתערבו במים הכשרים ור' יהודה חייש בהזאה שנייה שכבר נתרכך האזוב ומימיו נסחטין. הרא\"ש ז\"ל. והוא קרוב לפירוש שאכתוב בסמוך בשם הה\"ר שלמה שיריליו ז\"ל. וכן הוא ג\"כ בפי' הר\"ש ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל פי' טובל ומעלה כדרכו ולא אמרינן אך אלה המים אשר עלו באזוב מן המים אשר בפי הכלי הן ומתוך צרות פה נדבק האזוב לו ואין זו טבילה אלא מסתמא מן המים אשר בכלי טבל ור' יהודה אומר שההזאה ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר לפי שבהזאה שנייה נדבק האזוב יותר לפי הכלי ומוציא מים מדופני הכלי ע\"כ. פי' אבל ת\"ק מכשיר בין בהזאה ראשונה בין בשניה והלכתא כוותיה שכן פסק בס\"פ עשירי דהלכות פרה אדומה וע\"ש בהשגה. \n",
+                "ובירושלמי ס\"פ שני דמסכת ערלה דף ס\"ב מייתי לה להאי בבא דצלוחית אמתני' דכלים שסכן וכו' דאמר התם ר' אליעזר אחר הראשון אני בא ומפרש התם טעמא דר' אליעזר דראשון מוציא את האחרון וא\"ר יוחנן ר' יהודה ור' אליעזר אמרו דבר אחד דתנן צלוחית וכו' ר' יהודה אומר הזאה ראשונה ופי' ה\"ר שלמה שיריליו ז\"ל ולא הזאה שנייה דמשקים ראשונים מלחלחין האזוב ומוציאין מים מגוף האזוב דהוו להו אחרונים דהשתא הוא דיוצאין וא\"ר אבהו בשם ר' יוחנן לא סוף דבר צלוחית אלא אפילו ספל שפיו רחב חייש ר' יהודה דנפקי משקים מגוף האזוב ומתערב במי חטאת ותנא צלוחית לאשמעינן רבותא לרבנן דאפילו אהא נמי פליגי ור' אליעזר נמי התם גבי כלים שסכן פליג דראשון מוציא את האחרון ל\"מ כשסך מכאן ומצא בצד השני אלא אפילו סך מכאן ומצא באותו הצד עצמו. \n",
+                "ובתוספתא קאמר ר' יהודה איפכא. וז\"ל התוספתא. צלוחית שפיה צר מזין ממנה הזאה שנייה אבל לא ראשונה מפני שהמים נסחטין דברי ר' יהודה ע\"כ: \n",
+                "<b>לפניו והזה מן הצדדין. </b>ס\"א על הצדדין: \n",
+                "<b>הזייתו כשרה. </b>דצדדין שלפניו חשובין כלפניו וכן צדדין שלאחריו חשובין כלאחריו, הרא\"ש ז\"ל. וזה לשון התוספתא לפניו והזה על הצדדין שלאחריו הזאתו כשרה ע\"כ: \n",
+                "<b>מזין על האדם ועל הכלים ואפילו הן מאה. </b>כל שנגע בו מן המים כל שהוא טהור והוא שיתכוון המזה להזות עליו. הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על דבר שאינו מקבל טומאה. </b>בהמה וכלי אבנים כדמפרש בסיפא: \n",
+                "<b>אם יש באזוב לא ישנה. </b>להזות על הטמא אלא ינער המים ויטבול האזוב שנית דכיון דהזה על דבר שאינו מקבל טומאה נפסלו המים שנשארו באזוב ובפ\"ק דיומא דריש להו מדכתיב והזה הטהור על הטמא דמצי למכתב והזה הטהור עליו מאי על הטמא לדברים המקבלים טומאה הוא דאתא דמכי מזה על דבר המקבל טומאה כשר המותר להזאה על דבר שאינו מקבל טומאה נפסל המותר להזאה. ואית דגרסי איפכא ברישא ישנה ובסיפא לא ישנה דאזלינן בתר כוונה ולא בתר הזאה ומסתברא דגרסינן בסיפא ישנה דקתני בתר הכי מים המנטפים כשרים משמע דעלה קאי והך משנה דלא כר' עקיבא דאיהו מוקי ליה לקרא בפ\"ק דיומא לענין מוזה דעל טמא טהור ועל טהור טמא ואפילו תמצא לומר דלר' עקיבא כיון דמוזה טמא מזה נמי טמא דנחשב כנושא מי חטאת מ\"מ משמע מתני' דאדם דומיא דבהמה כגון אדם טהור המים כשרין והמזה טהור, הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. אבל ר\"ע ז\"ל תפס פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>על האדם וכו'. </b>תוס' שבת פ' במה בהמה (שבת דף נ\"ב) וכמו שהעתקתיו שם ראש הפרק ומשמע מתוך דבריהם ז\"ל שמפרשים מתני' כדעת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאין כ\"ג חייב על ביאת מקדש. </b>וראיתי בקצת נוסחאות דפוס אלא שאין כ\"ג חייב על ביאת מקדש וקדשיו. ולא נהירא מאחר דלא גרסינן על טומאת מקדש וקדשיו וקל להבין. אחר זמן מצאתי שהר\"ר יוסף ז\"ל הגיה על טומאת מקדש וקדשיו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא. </b>ומיירי בשלא נטמא במת עצמו דא\"כ ישוב הכנף ג\"כ להיות אב הטומאה ומטמא את האדם: \n",
+                "<b>ומזה עליו. </b>נראה אפילו האוחז עצמו יכול להזות על הקורדום שמתחת אציליו של ידו האחרת או במרפקו או בין ברכיו דאי לא אתא תנא לאשמעינן רק דאע\"פ שיש עליו וכו' ה\"ל למיתני הטהור האוחז בקורדום וכו' ומתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל נראה שהגירסא היא אע\"פ שיש עליו וכו' וז\"ל אם לקח איש טהור קרדום שנטמא והחזיקה בכנפו והזה עליו המזה מי חטאת אע\"פ שעל זה הקרדום יש ממי חטאת כדי הזאה טהור הנושא וכו' וכן בס\"פ בתרא דהלכות פרה אדומה כתב המגביה כלי שהוזה עליו והרי עליו המים כדי הזאה טהור שהמים שעשו מצותם אינם מטמאין ע\"כ. אבל לשון בכנפו ומזה עליו משמע ויכול להזות עליו ואע\"פ וכו' כאשר כתבתי לעיל בסמוך ושהן שני דינים. וברבינו שמשון ז\"ל מצאתי כתוב בכנפו באחד מראשי הקרדום. \n",
+                "ומצאתי שכתב החכם הר\"ם ז\"ל וז\"ל אוחז הוא הטהור כו' ותימה דקיי\"ל דאין מונין ראשון ושני בחטאת כדקתני לקמן ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הן מאה ואין חילוק בין אם נגע כלי בכלי או אדם באדם או אדם בכלי או כלי באדם כדמשמע ממתני' פ' עשירי דקתני של חטאת בנייר ושל תרומה בידו שניהם טמאים עיין שם. לכן נראה לפרש דהא דקתני ומזה עליו היינו אדם אחר שהוא טהור וכל עצמו של התנא לא בא אלא להשמיענו שאע\"פ שיש עליו מים כדי הזייה טהור ולא נטמא אותו מטעם נושא מי הנדה הואיל ונעשית מצותן וכן משמע מפי' הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה שכתב וכן אם לקח איש טהור קורדום כו' והזה עליו המזה וכו' משמע שאחר הזה עליו ולא הוא עצמו וכן משמע מדבריו בחבורו הגדול בסוף הלכות פרה אדומה שכתב וז\"ל המגביה כלי שהוזה עליו והרי המים עליו כדי הזאה טהור שהמים שעשו מצותן אינן מטמאין כמו שביארנו. עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומטמא את חברו וכו'. </b>אם יש בו כביצה כדקתני רישא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנטמאו ידיו נטמא גופו. </b>כמו כן היא משנה בפ' אין דורשין והכא עיקר והתם אגב גררא נסבה הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רובן. </b>הוא הגמי היוצא מן המים. והראב\"ד ז\"ל בהשגות פי\"ב דהלכות פרה אדומה כתב כוש של רובן נ\"ל של קבלי הספינות והוא מלשון ארבא א\"נ חבלי הקשתים מלשון רובה קשת וכל אלה חבלים גסים ע\"כ. וה\"ר יהוסף ז\"ל כתכ ס\"א כוש של אבן רובן וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>עור של עריסה. </b>חבור הוא לעריסה לטומאה ולטהרה: \n",
+                "<b>המלבן וכו'. </b>כך נראה שצ\"ל בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>קדוחות וחרוקות. </b>מה שפי' ר'יע ז\"ל הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל אלא דמשמע שהוא גורס ריב\"ן אומר אף החדוקות בדל\"ת שלא פירש לשון ויחרקו שן. אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל פירשו קדוחות מלשון מקדח כשיד הכלי קצר ורוצין להאריכו נוקבין מקל אחד בראש עביו ומכניסין בנקב יד הכלי ויש עושים נקב ביד הכלי ומכניסין בו המקל. וקרוב לזה הוא פי' הערוך: \n",
+                "<b>חרוקות. </b>פירשו בשם הערוך מלשון ויחרקו שן כגון שאותו היד של כלי הוא פרקים. ונכפל לאחוריו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבקנתל. </b>בערוך פי' לחמר קורין בלשון ישמעאל נתאל פי' בשטגי ע\"כ. והרמב\"ם ז\"ל פי' קנתל כלי מחובר מקנים יתרכב בה אלה הסלים עד שינטל הכל בפעם אחת: \n",
+                "<b>והמטה של טורבל. </b>היינו מוריגים. הכי מפרש לה בגמרא בפרק אין מעמידין דכ\"ד ובפ' פרת חטאת דקט\"ז ובפ' הקומץ רבה דכ\"ב: \n",
+                "<b>חבור לטומאה וכו'. </b>בשבת פ' במה טומנין (שבת דף מ\"ח) אלא דההיא דהתם משמע שהיא ברייתא וכמו שכתבו שם תוס' ז\"ל משום דקתני בה חבור לטומאה עד שיתחיל להתיר ומשמע התם דמתני' ר\"מ דסבר כל המחובר לו הרי הוא כמוה בההיא דבית הפך דבפ\"ה דמסכת כלים וכתבו שם תוס' בשם ר\"י ז\"ל דשלל של כובסין ודאי לא הוי חבור אלא מדרבנן אפילו בשעת מלאכה שאינם צריכין זה לזה ולהכי מדמה לה לבית הפך ולבית התבלין שכל אחד הוא תשמיש בפני עצמו ולהכי אינו חבור להזאה כיון דמדאוריי' אינו חבור ע\"כ. והתם בתוספתא איתא למתני': \n",
+                "<b>ואינו חבור להזאה. </b>אלא צריך שיגעו המים מן המזה בכל סל וסל ובכל מפתח ומפתח ובכל קרן וקרן ובכל קורה וקורה ממטה זו המפוצלת. כך הוא לשון הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"ב סימן ו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א חבור לטומאה ואינו חבור להזאה. </b>כתב הרמב\"ם ז\"ל שם בפי\"ב הנה למדת שכל מקום שאתה שומע חבור לטומאה ואינו חבור להזאה אין זה אלא גזרה מדבריהם ע\"כ: \n",
+                "<b>ובה\"א הזה על המיחם וכו'. </b>ר' יוסי פליג בתורפתא אתנא דמתני' וקאמר אלו דברי ב\"ש דהזה על המיחם הזה על הכסוי הזה על הכסוי לא הזה על המיחם אבל בה\"א כולן חבור אחד הן. \n",
+                "ומ\"מ ובה\"א הוזה המיחם הוזה הכסוי הוזה הכסוי לא הוזה המיחם. וכן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>הכל כשרין וכו'. </b>יומא פ' טרף בקלפי (יומא דף מ\"ג) קאמר דר' יהודה פליג ומכשיר באשה ופוסל בקטן ובתוספתא אשכחן בהדיא דמכשיר   כמו שכתבתי לעיל פ\"ה סי' ד' בשם תוס' והר\"ש ז\"ל ועיין במ\"ש שם דצ\"ע: \n",
+                "<b>אם אחזה בידו אפילו וכו'. </b>תוס' ז\"ל שם ביומא כתבו אשה מסעדתו בפ' בתרא דמס' פרה בתוספתא מפ' כיצד מסעדתו אוחזת לו המים אפילו בשעת הזאה ול\"מ בשעת טבילת האזוב דהזאה חשיב טפי רבותא מטבילת האזוב משום דקרא דמכשרינן מיניה קטן בטבילה כתיב דכתיב וטבל במים איש טהור ודרשינן מיניה טהור להכשיר הקטן וילפינן הזאה מטבילה דאתקשו להדדי כדאיתא בס\"פ שני דמגלה ובמתניתין דבפרק בתרא מסיים עלה ואם אחזה בידו אפילו בשעת הזאה פסול ור\"י מסימפונט גמגם בזה דבתוספתא משמע דהזאה הוי רבותא טפי להכשיר וא\"כ במתני' גבי פסול ה\"ל למיתני אפילו בשעת טבילה. ונ\"ל דלא קשיא דהא דפסלינן היכא דהאשה אחזה בידו היינו משום דהוי כאילו האשה עשתה אותו והא ודאי הוי פשוט לפסול אשה בטבילה מבהזאה דקרא דממעטינן מיניה אשה בטבילה כתיב ולגבי הכשר קטן הוי רבותא טפי בהזאה משום דקרא דמכשרי' מיני' קטן בטבילה כתיב עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבל את האזוב ביום. </b>רש\"י ז\"ל פי' בס\"פ שני דמגלה דהא דקתני התם ולא טובלין ולא מזין בטבילת גוף האדם מיירי ודקאמר בגמרא דאתקש טבילה להזאה היינו דאתקש למים דכתיב בסיפיה דקרא ורחץ במים ע\"כ. וכתבו שם תוס' ז\"ל דהא דתנן הכא דהוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום שתי טבילות יש אחת קודם הזאה כדי לקבל הזאה וההיא כשרה בלילה אבל שאחר הזאה ליטהר מטומאה שיש אחריה הערב שמש אינה כשרה אלא ביום וה\"נ משמע בפרק שני דכריתות דאיכא טבילה לפני הזאה דקאמרינן מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והרצאת דמים נפקא לן מויזרוק את הדם וטבילה נפקא לן משום דגמירי דאין הזאה בלא טבילה לפניה כדי לקבל ההזאה והזאת פרה במקום אותה הזאה עומדת וא\"כ צריך טבילה לפניה וגם צריך טבילה לאחריה דהא בספרי קתני שאם הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום אלמא שיש טבילה לאחר הזאה ע\"כ. ור\"ת ז\"ל ג\"כ היה אומר דאבל הוא עצמו טובל בלילה דהך טבילה לאו ליטהר מטומאתו דההיא בתר הזאה כתיבא אלא כדי לקבל הזאה ע\"כ. וכתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל דכדבריו רישמע בתוספתא. ועיין עוד בפי' הר\"ש ז\"ל. ותוס' ז\"ל הביאוה בפ' החולץ (יבמות דף מ\"ו) ובשבת פ\"ח שרצים דף קי\"א כתבו ג\"כ הם ז\"ל לתרץ קושיא אחרת שהקשו שם דאפשר דהכא מיירי בטבילה דלאחר הזאה כדאמרינן בספרי הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום משמע דאיכא טבילה לאחר הזאה ע\"כ: \n",
+                "<b>בלילה והזה ביום פסול ביום והזה ביום שלאחריו פסול אבל וכו'.</b> כך מצאתי בקצת נוסחאות: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת פרה \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0a83cb5aee1f292b75e114abf09ae0bcb56e175f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,505 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Parah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Parah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כתב הרמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לסדר זרעים והביא אחר נגעים מסכת פרה ע\"כ. ונלע\"ד שאע\"פ שמן הדין היה לו לסמוך פרה ואהלות בהדי הדדי שהרי דין טומאת אהלים כתובה בתורה בהדי פרשת פרה ועוד דטהרת פרה לא שייכא רק לטומאת מת מ\"מ הקדים התנא מסכת נגעים מן הטעם שכתבתי שם בשם הרמב\"ם ז\"ל וחזר למסכת פרה ועוד נראה דאגב דבעי למיתני הכא במתני' האוכל בבית המנוגע לפרושי אי הוי פרס משלשה לקב או מי\"ח לסאה סמך לה לנגעים דתנן לה התם פי\"ג עד שישהה כדי אכילת פרס סתמא: \n",
+                "<b>ופרה בת שתים </b>מצינן למימר דבת שתים למעוטי נמי טפי כו'. ושמא דיעבד קאמר דכשרה עכ\"ל הר\"ש ז\"ל: משמע דר\"ל דפרה בת שתים לאו למעוטי טפי אפילו בדיעבד אלא דוקא לכתחלה שמא תשחיר ואי אתרמי שהביא בת שלשאו בת ד' אפילו מעוברת כשרה לדעתו בפ ' ר' אליעזר: \n",
+                "ועיין בספר קרבן אהרן בפ' ויקרא פ\"ג בדבורא דחטאות במה שכתב שם בשם הראב\"ד ז\"ל: \n",
+                "<b>כשרה הזקנה </b>כך צ\"ל דסתמא היא אליבא דכ\"ע ומ\"מ תימא לע\"ד אמאי לא קתני הזקנה כשרה שהוא לשון מתיישב שפיר טפי וגם דודאי ליכא למיטעי דילמא ר\"מ קאמ' לה וכדמתני' דבסמוך ואפשר דמשום פתח דבריך יאיר נקט כשרה ברישא ובהא נמי ניחא דקתני שמא תשחיר שלא תפסל ולא קתני שמא תשחיר ותפסל כנלע\"ד: אמנם אח\"כ מצאתי שכתב החכם הר' יהוסף ז\"ל פי' ר' מאיר אומר אף בת חמש וכשרה היא אפי' הזקינה אלא שאין ממתינים לה וכו' ונראה לפרש עוד דהאי כשרה זקנה וכו' אמילתיה דר' מאיר לחוד קאי ולא קאי אליבא דכולי עלמא ע\"כ: \n",
+                "<b>שלשית</b> בנקודת פתח תחת השין והלמד ובס\"א מצא הר' יהוסף ז\"ל שלישית הלמד בצירי. ויש גורסין השין בניקוד שבא שלשית כמו מלת רבעי והיא גירסא יותר נכונה וכן הגיה הר\"י הנז' ז\"ל. כיוצא בו אמר כרם רבעי כך מ\"מ ומחקו הויו. וס\"ל לר' יהושע דאפילו בת ד' פסולה וכ\"ש הזקנה יותר וגם בת שתים פסולה לדידיה כמו לחכמים ולר\"מ ואין בין ר\"מ לחכמים אלא בת חמש לכתחלה: מה הלשון של רבעי כצ\"ל. ואית דגרסי בין הכא בסיפא בין ברישא מה לשון בלא הא: \n",
+                "<b>רביעי לאחרים במנין </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל כשנטעו בזה הקרקע ד' פעמים נקרא רביעי ע\"כ אלא שלשונו בדפוס כך כרם רביעי היא הנטיעה הרביעית מן הנטיעות אשר נטעו בזה הקרקע ע\"כ. \n",
+                "<b>כיוצא בו אמר האוכל בבית המנוגע פרס משלשה לקב </b>כך צ\"ל. \n",
+                "<b>אמרו לו אמור משמנה עשרה וכו' </b>מחק הר' יהוסף ז\"ל מלת אמור. וגם על מלת כיוצא בו אמר כתב בס\"א ל\"ג אמר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחכמים אומרים אף בני שלש. </b>הר\"ש והרא\"ש ז\"ל העלו מכח קושיית בקיאות דל\"ג אף במילתייהו דרבנן ועוד פי' הרא\"ש ז\"ל דבלאו הכי קשה אי גרסי' אף דהא ר' יוסי הגלילי לא איירי בענין זקנה כדמשמע בת\"כ הלכך נראה דל\"ג אף ופליגי רבנן אר' יוסי בתחלת זמן הפר והיינו רבנן דת\"כ ע\"כ. ועיין שם בתוס' ובפי' הר\"ש ז\"ל. \n",
+                "ועיין בספר קרבן אהרן פרשת ויקרא רפ\"ג דדבורא דחטאות. \n",
+                "<b>אף בני ד' ובני חמש כשרים אלא כו'. </b>כולה ר\"מ קאמר לה: \n",
+                "והילך לשון תוס' דבפ\"ק דר\"ה ותימא דתנן בפ\"ק דפרה ר\"י הגלילי אומר פרים בני שתי שנים שנאמר ופר שני בן בקר תקח לחטאת וחכמים אומרים אף בני שלש ר\"מ אומר אף בני ד' וה' כשרים אלמא מכשיר ר\"מ בפר אפילו בני שתי שנים דהא מוסיף אר' יוסי הגלילי והכא משמע מדעגל בן בקר לר\"מ בן ב' שנים פר בן בקר בן ג' אבל פחות מבן שלש לא וצריך נומר דאף דקאמר ר\"מ במסכת פרה ארבנן קאי ולאו אר' יוסי הגלילי ובת\"כ מתני דר' יוסי הגלילי בתר מילתא דר\"מ וחכמים. ורבנן דהתם לאו רבנן דפרה ע\"כ. וביד פ\"א דהלכות מעשה הקרבנות פסק כר' יוסי הגלילי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בן שלשה עשר חדש. אינו כשר וכו'</b> כצ\"ל. ורוצה לומר מתחלת שלשה עשר כבר אינו ראוי לכבש וגם עדיין אינו ראוי לאיל עד בן י\"ג חדש ויום אחד: \n",
+                "<b>פלגס </b>נלע\"ד נוטריקונו פלג ס' דהיינו שלשים יום שלימים ואעפ\"כ אינו כשר משום דבעינן שלשים ואחד יום דבתר חדשיהם אזלינן ולא בתר חדשי לבנה וכדתנן ברישא דמתני' גבי שנים. וכן הוא הלשון שם ביד בהדיא בן שלשים יום. \n",
+                "<b>פרכדיגמא </b>אית דגרסי פרדגמא: \n",
+                "<b>הקריבו מביא עליו נסכי איל ולא עלה וכו' </b>כצ\"ל: מנחות דף צ\"א ובחולין דף כ\"ג מרבי ליה ר' יוחנן לנסכי איל מקרא דכתיב או לאיל פי' או קדריש דמיותר הוא וס\"ל לר' יוחנן דבריה בפני עצמו הוא ולא ספיקת ומש\"ה איצטריך קרא לרבוייה ובר פדא אמר מייתי ומתנה: \n",
+                "<b>בן שלשה עשר חדש ויום אחד ה\"ז איל </b>וכשר עד כ\"ד חדש כך כתוב בערוך ערך פרכדיגמא וכן כתוב ג\"כ שם ביד: \n",
+                "וכתוב בתוס' פ\"ק דר\"ה דף י' וז\"ל בן עשרים וד' חדש ויום א' סתם פר בן שלש כדקתני סיפא דהאי יום א' משום דיום א' בשנה חשוב שנה לר\"מ ור' אלעזר ס\"ל שלשים יום בשנה הוא דחשוב שנה וכל אותן שלשים יום אין דינו לא כבן בקר ולא כפר מידי דהוה אפלגס בספ\"ק דחולין דאיצטריך או לרכויי ושמא התם שאני מדקתני בפ\"ק דפרה דבן י\"ג חדש אינו כשר לא לאיל ולא לכבש ולא קתני הכי גבי פר. ולא לכל מילי אמרינן דיום א' בשנה חשוב שנה דיש דברים דאפילו מעת לעת בעינן כדתנן בפ' יוצא דופן בן ט' שנים דיום א' בן י\"ג שנה ויום א' בת י\"ב שנה ויום א' דאותו יום א' כדי להשלים מע\"לע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חטאות הצבור ועולותיהן </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ואם הקריבום ביום השמיני </b>כצ\"ל. דגריס רעז\"ל. ואית דגרסי ואם הקריבם. וי\"ס ואם הקריב. \n",
+                "בפי' רעז\"ל והפסח אע\"ג דחובה הוא וה\"ל למימר דלכתחלה בעי שלשים יום אפ\"ה לא חשו חכמים לפי שאם יהיה גדול שמא יבא לידי נותר כיון שאינו נאכל אלא למספר נפשות המנויין עליו ולא לחבורה אחרת כך רוצה לומר אלא שקיצר וגם ברבינו שמשון ז\"ל הלשון בקיצור: \n",
+                "וביד פ\"א דהלכות מעשה הקרבנות סי' י\"ב ולא נזכרו שם נדרים ונדבות בהדי בכור ומעשר ופסח כדתנן להו הכא במתני': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר פרת חטאת המעוברת </b>והקשה הר\"ש ז\"ל וא\"ת מעוברת לר' אליעזר היכי משכחת לה האמר ריש פירקי' דלעיל פרה בת שתים ותנן בפ' הלוקח בהמה פרה וחמור בני שלש ודאי לכהן דבת שתים לא קילדה ולמאי דפרישית לעיל דבת שתים לאו למעוטי יתר ניחא ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר אינה נלקחת וכו' </b>ע\"ז פ' אין מעמידי' דף כ\"ג תני שילא מ\"ט דר\"א דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו בני ישראל יקחו ולא העכו\"ם יקחו ופרכי' התם והא קתנינן בברייתא במילתיה דר' אליעזר לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה לדמה בן נתינה בעדרו ונכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי עכשיו איני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא אלמא לית ליה קיחה לר' אליעזר ומשני ע\"י תגרי ישראל זבון פי' רש\"י ז\"ל סרסור ישראל לקחם משלו מן העכו\"ם לעצמו וחזר ומכרה לישראל ופרכי' לשילא דתני טעמא דר' אליעזר משום קיחה ור' אליעזר לא חייש לרביעה והתניא וכו' ומשנינן דר' אליעזר תרתי אית ליה קיחה ומש\"ה בעינן תגרי וחייש נמי לרביעה וצריכה שימור דישראל משעה שנולדה. ועיין במ\"ש שם ראש הפרק. \n",
+                "<b>באים מהארץ ומחו\"ל </b>עיין במ\"ש במנחות ר\"פ כל קרבנות בשם תוס' ז\"ל. וצריך לומר דכל קרבנות הצבור דקתני משמש לפניו ולאחריו לפניו לפלוגתא דר' אליעזר וחכמים ולאחריו אליבא דכ\"ע רצוני לומר הני תנאי דהכא אלא שיש תנאים אחרים דפליגי אהא כמו שכתבתי שם ר\"פ כל קרבנות: \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל דכתיב בהו מנחה חדשה אמר המלקט בעומר לא כתיב מנחה חדשה רק כתיב ראשית קצירכם דמשמע מן החדש ולא מן הישן ושם בפ' כל קרבנות הארכתי יותר ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה שקרניה וכו' </b>בכורות פ' מומין אלו ומפ' זעירי דהא דקתני יגוד מעילוי זכרותייהו קאמר פי' רש\"י ז\"ל שיש בחודו של קרן כשתים ושלש אצבעות שאין זכרות מגיע שם ואם השחרות אין מגיע עד מקום הזכרות יגוד אבל יותר מכאן מפסלא שאם יחתוך עד לשם הוא עושה אותה בעלת מום. ובערוך גריס יגור בריש פי' ינסר כמו מגוררות: \n",
+                "<b>אינם פוסלים בפרה. </b>פי' במראה. תניא בתוספתא ר\"מ אומר פרה שגלגל עיניה שחורים אם אין פרה אחרת כיוצא בה פסולה: \n",
+                "<b>והננסת כשרה </b>פי' בערוך ננסת קצרה ודקה: \n",
+                "<b>כל מקום שניטל ולא העלה וכו' </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>ולא העלה מקומו שער אדום פסולה </b>הא אם העלה שער אדום כשרה. ור' יהודה ס\"ל דאפילו עלה אדום פסולה לפי שאינו עולה בו אדמימות גמורה אבל הוא שער לקוי הראב\"ד ז\"ל בהשגות בפ' ראשון דהלכות פרה אדומה סי' ב' ה' ו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יוצא דופן ואתנן ומחיר פסולה ור' אלעזר מכשיר </b>ספ\"ד דהלכות איסורי מזבח ונראה דגרסי' אלעזר בלתי יוד דבפ' כל האסורין אמר רב חסדא מאן חכמים דפליגי עליה דר' אלעזר ר' יוסי בר' יהודה היא. והכריח הר\"ש ז\"ל דלא פליג ר' אלעזר אלא אאתנן ומחיר וכן משמע ג\"כ ממתני' דמפ' טעמא דאתנן ומחיר ולא מפ' טעמא דיוצא דופן: \n",
+                "<b>בית ה' אלהיך ואין זו באה </b>כצ\"ל: \n",
+                "במס' ע\"א דף מ\"ו ופי' רש\"י ז\"ל שאינה באה לבית ששחיטתה בהר הזתים דכתיב והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה ע\"כ וחכמים פליגי עליה דר' אליעזר התם וס\"ל בית ה' אלהיך לרבות את הרקועים פי' שם רש\"י ז\"ל טסי זהב שעושין צפוי לכותל היכל ולקדש הקדשים דכיון דנוי הן מיתסר ע\"כ ומשמע משם דגרסי' במתני' ואין זו באה לבית כמו שכתבתי וכן ג\"כ איתיה בערוך ערך רקע: \n",
+                "<b>עבר בה את הנהר. </b>שנעזר בה מעט בעת עברו הרמב\"ם ז\"ל ומתוך פי' רעז\"ל משמע קצת דנתלה בזנבה ועבר בה את הנהר חדא מילתא וכן נמי משמע מלשון הרמב\"ם ז\"ל שם ביד שכתב נתלה בזנבה ועבר בה את הנהר ודוחק: \n",
+                "<b>אבל קשרה במוסרה </b>שבת ר\"פ במה בהמה (שבת בדף נ\"ב) ונראה קצת כי שם היא ברייתא ואמרי' התם דלרב דס\"ל דפרה מנטרא בלא אחיזת רצועה לענין שבת כמו שכתבתי שם סוף הפרק אעפ\"כ גבי פרה אדומה לא הוי משאוי משום דדמיה יקרים ובעי נטירותא יתירתא משנולדה: \n",
+                "<b>עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק </b>פי' בערוך פרסותיה של פרה הן סדוקות וכשהיא הולכת בחלקלקות נופלת לפיכך עושין לה סנדל שלא תחליק: \n",
+                "<b>זה הכלל וכו'. </b>ומצאתי שכתב הר' יהוסף ז\"ל בירושלמי דייק מכאן דכל עבודה שהיא לצורך הקרבן אין בה מעילה ותימא דהתם לצודו [*) אינו מובן.] גיליון ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היו בה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומא א' פסולה </b>כך מ\"מ וגם הרי\"א ז\"ל כן הגיה וגם מחק מלות היו בה דבסיפא: \n",
+                "בפי' רעז\"ל והכי מוכח בתוספתא אמר המלקט דקתני ר' יהודה אומר אפילו שתי גומות והן מוכיחות זו את זו פסולה ונראה דאע\"ג דבבא דהי' בשתי כוסות ר' יהודה קאמר לה ת\"ק מודה ליה וכן משמע ביד פ\"א דהלכות פרה אדומה סי' ב' ג': \n",
+                "<b>היו בה שתי שערות </b>בבכורות פ' הלוקח בהמה ברייתא (בכורות דף כ\"ה) שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר' יוסי בן משולם אומר גוזז את הראש שמשחיר במספרים ומשייר מן המאדים ואילך ואינו חושש משום גיזה בקדשים:   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שבעת ימים וכו'. </b>ות\"ק דר' יוסי היינו ר\"א כדמוכח בברייתא בפסחים פ' כיצד צולין (פסחים דף ע\"ח) וביומא פ\"ק דף ח': \n",
+                "בפי' רעז\"ל כי היכי דנהוי לה הכירא פי' רש\"י ז\"ל כי היכי דלהוי הכרא לדעת שהופרש שם כדי להטיל עליו עבודת פרה הקרויה חטאת טעונה מזרח וישים לב להיות זריז במעשיה וסדר עבודותיה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל דלאו בשלישי איכא לספוקי ולאו בשביעי איכא לספוקי שאין הזאה בשביעי עולה משום הזאת שביעי עד שיזה בשלישי שלפניו. אמר המלקט זה הלשון ליתיה בפי' הר\"ש ז\"ל אח\"כ דקדקתי בפי' רש\"י ז\"ל שם ביומא וז\"ל ולא בשביעי איכא לספוקי שאם היה שביעי לטומאתו הרי יום אחד לפני פרישתו שלישי לטומאתו נמצא שלא הזה בשלישי והזאת שביעי בלא שלישי אינה כלום ע\"כ: \n",
+                "וביד פ' שני דהלכות פרה כתוב ברביעי בשבת היו מפרישין אותו כדי שיחול רביעי שלו להיות בשבת שההזאה אינה דוחה את השבת והרביעי אינו צריך הזאה ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צ\"ל דמשום דטבול יום כשר בפרה וכו': \n",
+                "וביד פ\"א דהלכות עבודת יום הכפורים סי' ד' כתב ואם חל יום שבת בשלישי או בשביעי שלו דוחין את הזייה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצרות היו בירושלם וכו' </b>ר\"פ שני דסוכה מסיים ר' יוסי אומר ממקומו היה משלשל וממלא מפני קבר התהום ופי' רש\"י ז\"ל שם מפני קבר התהום שמא יש כאן טומאה ע\"כ. וקשה לע\"ד דלפי פירושו שפירש טעמיה דת\"ק דאמר ירדו לתוך המים ומלאום משום דקסבר מלוי בעינן ולא שישלשל בחבל כמו שאכתוב בסמוך ה\"ל לפ' כאן טעמא דר' יוסי דס\"ל שלשול בחבל קרי מלוי. ואי הוה גריס בהדיא במילתיה דר' יוסי מפני קבר התהום כדמשמע מלשונו א\"כ אמאי לא פי' טעמו דת\"ק הפך ממש מטעמו של ר' יוסי הא מדר' יוסי נשמע טעמו דת\"ק וצ\"ע לע\"ד: \n",
+                "בפי' רעז\"ל מפני קבר התהום שמא יש תחתיו קבר ואין לו למת אהל חלל טפח וכו'. \n",
+                "אמר המלקט כך הוא לשון רש\"י ז\"ל שם ר\"פ שני דסוכה וגם לשון הר\"ש ז\"ל וקשיא דאמאי נקטי לפרושי משום דאין שם אהל חלל טפח דהא אפילו יש שם חלל טפח הקבר מטמא באהל דין תורה כמו שכתב הרמב\"ם ז\"ל בפ' שני דהלכות טומאת מת סי' ט\"ו והר\"ש ז\"ל עצמו הביא ראיה לומר שהקבר עצמו מטמא באהל אפילו שלא כנגד המת כמו שכתבו התוס' בפ' כהן גדול ונזיר דף נ\"ג ע\"ב ממתני' דנפש אטומה דברפ\"ז דאהלות כדאיתא התם ולפי מה שכתב הראב\"ד ז\"ל בהשגו' שם בפ\"ז דהלכות טומאת מת סי' ד' ניחא קצת שכתב דענין הקבר יש בו ג' מדות שאם יש במקום הטומאה טפת מרובע אע\"פ שהטומאה ממעטת החלל והרי היא כטומאה רצוצה ובוקעת ועולה ומטמאה באהל כמו כן מטמאה כל סביביו במגע וזהו קבר סתום ואם יש טפח פנוי חלל אינו מטמא באהל אבל מטמא כל סביביו במגע ואם אין במקום הטומאה טפת מרובע זו היא טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ומטמאה באהל ואינה מטמאה במגע מצדדיה ע\"כ בקיצור: \n",
+                "ובית יוסף כתב בא\"ח סי' רכ\"ד בשם התוס' ורבינו יעקב בעל הטורים שכתב ביורה דעה סי' שע\"ב דהאידנא שאנו קוברים בקבר שאין ביציאתו פותח טפח אלא כולו סתום אפילו יש בו אויר טפח כל כנגדו טמא מן התירה ע\"כ בקיצור: \n",
+                "עוד בפי' רעז\"ל צ\"ל ומגדלות שם את בניהם עד שיהיו בן שמנה שנים ולא יותר וכו'. \n",
+                "<b>ועל גביהן דלתות </b>בתוספתא ר' יהודה אומר שורים שכריסן רחבה כדי שלא יהו רגלי התינוקות יוצאין ומיטמאין בקבר התהום ופי' הר\"ש ז\"ל בפ' הישן מסקינן דקסבר ר' יהודה שלא היו מביאין דלתות כל עיקר מפני שדעתו של תינוק גסה עליו שמא יוציא ראשו או אחד מאבריו ויטמא בקבר התהום אלא מביא שורים המצריים שכריסותיהן רחבות ע\"כ: \n",
+                "<b>וכוסות של אבן </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ירדו ומלאום </b>פי' רש\"י ז\"ל דסבר האי תנא דמלוי מים ביד בעינן ולא שלשול בחבל ותוס' ז\"ל חלקו עליו ריש פרק הישן שהקשו דבכולהו סתמי מוכחי במס' פרה שהיו מוליכים חבל כדי למלאת ואפילו נתמלא הכלי מאליו משמע דכשר המילוי כשוקו' שבסלע אין ממלאים בה היתה כו' כלי וחברה ממלאין ועוד תניא בתוס' דפרה אמרו לפני ר' עקיבא משום ר' ישמעאל כוסות של אבן היו תלויים בקרני שוורים כיון ששהו לשתות נתמלאו הכוסות אמר להם אל תתנו מקום לאפיקורסים לרדות אחריו ונראה לפ' דבהא פליגי ר' יוסי ורבנן דרבנן סברי משום ההוא פורתא לא חיישי' לקבר התהום ור' יוסי חייש ע\"כ: \n",
+                "אכן הר' שמשון פי' כפי' רש\"י ז\"ל. ונלע\"ד דתוס' לא הוו גרסי במילתיה דר' יוסי מפני קבר התהום מדלא הקשו משם לפי' רש\"י ז\"ל וכדכתיבנא לעיל בסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקל ומסכך </b>פי' או מסבך ובערוך נראה דגריס בהדיא או מסבך: ס\"א מקל משובך: \n",
+                "<b>ונוטל ומקדש. </b>פי' ונוטל מן האפר שקלט המקל ומקדש כלומר שנוטל ונותן מן האפר על המים שבכוסות שיעור שיראה על פני המים: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>משלש משתים מאחת </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>וחמש מעזרא ואילך </b>ר\"מ לא מני וכו' לשון רעז\"ל עד משום דס\"ל שע\"י פסול שאירע בראשונה נעשית השניה. \n",
+                "אמר המלקט כלומר שאירע בהן דבר שלדעת ר\"מ יחייב שיהו פסולות ולדעת חכמים אינו פוסל אותו המאורע: \n",
+                "<b>שמעון הצדיק </b>ירוש' דשקלים פ' התרומה דף מ\"ח פ\"א תניא שמעון הצדיק שתי פרות עשה לא בכבש שהוציא את זו הוציא את זו ואע\"פ שיותר מששים ככרי זהב היו מוציאין בעשיית הכבש משום מעלה וסלסול בפרה היו עושין לכל א' כבש: \n",
+                "<b>אליהועיני בן הקוף </b>בויו ובערוך אליועיני בן הקייף וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ישמעאל בן פאבי </b>תניא בתוספתא ישמעאל בן פאבי שרף שתים אחת בטבולי יום ואתת שנעשית במעורבי שמש והיו דנים עליה להכשירה אמר להם מעשר נאכל לטבולי יום ותרומה נאכלת למעורבי שמש מעשר שהחמירו לאוכלו במעורבי שמש כ\"ש שהוסיפו לו קדושה ועוד הוסיף לדון ולבסוף אמרו לו אם מקיימין אנו אותה אנו מוציאים שם רע על הראשונות שיהו אומרים טמאות היו גזרו עליו ושפכה יעשה אתרת בטבולי יום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכבש היו עושין וכו'. </b>ור' יהודה פליג בתוספתא ואמר לא היה שם כבש אלא עמודים של שיש היו קבועים בארץ וכלונסות של ארז על גביהן. והפרה לא היתה צריכה לצאת בכבש לפי שאינה מקבלת טומאה אלא משום מעלה:  ",
+                "<b>שבו כהן השורף את הפרה וכו' </b>כך הנוסחא בקצת דפוסי' השורף בהא: הכי גרסי' מסעדיה המם בנקודת שבא והסמך קמוצה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>לא היתה פרה רוצה לצאת וכו' </b>יומא פ' טרף בקלפי (יומא דף מ\"ב) לא גרסי' ר' יוסי אלא רבי ע\"ש אם יש טעות ויש סדרי משנה דגרסי' ר' עקיבא ואית דגרסי ר' יהודה:  ",
+                "<b>ומטמאין היו וכו'. </b>ובזבחים בדף כ\"א קתני הכי ומטמאין היו את הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו להוציא מלבן וכו':  ",
+                "בפי' רעז\"ל כדתנן לקמן  ",
+                "אמר המלקט בסמוך דתנן סמכו ידיהם עליו וכו' ומתני' דמכשר לה לפרה בטבול יום דלא כר' עקיב' דס\"ל דאפי' מחוסר כפורים אסור בפרה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ועצים מסודרין היו שם </b>כך מצאתי מוגה. ואורנים האלף בחולם כמו נטע אורן: \n",
+                "<b>ומפתחין בה חלונות </b>ס\"א ופותחין:     \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עץ ארז </b>זה עץ ארז זה הכוונה ליטול רשות אם ישליך אל תוך השרפה וכן קתני בתוספתא ר' אלעזר בר' צדוק מוסיף אשליך אשליך אשליך והן אומרים לו הן הן הן שלשה פעמים: \n",
+                "ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ג וכ\"כ למה לפי שמיני ארזים שבעה ומיני אזוב ד' והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בלכא ויש שצובעין אותו בתולעת והתולעת הם הגרגרים האדומין ביותר הדומין לגרעיני החרובין והן כמו האוג והתולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן לפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינים האמורים בתורה והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים ומתבלין בו הקדרות עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>שני תולעת זו שני תולעת זו </b>גרסי': ומצאתי סוף משנה והן אומרים לו הן הן הן. ונמחקו מלות שלשה פעמים על כל דבר ודבר מן הסיפא והשתא הוי דומיא דההיא דתנן בפרק ר' ישמעאל דמנחות סימן ג': וכן הגיה הר יהוסף ז\"ל וכתב די\"ס דלא גרסי הין השלישי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשירי הלשון </b>יומא ה' טרף בקלפי דף מ\"ב פליגי בה ר\"ש בן חלפתא ורבנן במשקל לשון פרה חד אמר משקל עשרה זוז וחד אמר משקל שקל: ובירוש' פ\"ד דשקלים פליגי בה אמוראי ואיכא נמי מ\"ד התם של פרה שני סלעים דהיינו שמנה זוזים: ושם ביד פ\"ו פסק משקל חמש סלעים וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל בפ' טרף בקלפי ואני הדיוט בעניות דעתי לא ראיתיו עד הנה בקשתיו שם ולא מצאתיו: \n",
+                "סליק פירקא   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' אליעזר </b>ביוד. ברוב הספרים. ויש דפוסים בכולה מתני' אלעזר בלתי יו\"ד: \n",
+                "<b>ושלא בכ\"ג פסולה </b>בתוספתא קתני דברי ר\"מ ר' יוסי ב\"ר יהודה ור\"ש ור\"א בן יעקב אומרים אפי' בכהן הדיוט וכמדומה לי שצריך להגיה בתוספתא ר' יוסי ור' יהודה ור\"ש ור\"א בן יעקב אומרים אפילו בכהן הדיוט וכן מצאתיו אחרי כן בכסף משנה ברייתא בשם ספרי שם פרק ראשון. ומשמע קצת מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל דגרסי' דברי ר\"מ ור' יהודה מכשיר ומכל מקום דלא ממאן דגריס גם בהאי סיפא ור' אליעזר מכשיר או ר' אלעזר: \n",
+                "<b>ובכלי לבן היתה נעשית.</b> י\"ס ובבגדי לבן ותימה אמאי לא קתני ובכלי זהב פסולה ומינה משמע דבכלי לבן היתה צריכה להעשות. ואין לומר דלכתחלה בעינן בכלי לבן ומיהו אם עשאה בכלי זהב כשרה דהא מג\"ש דחוקת חוקת ילפינן לה וקיימא לן דחוקה עכובא הוא וכן פסק ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל שם רפ\"ד וכן מצאתי בתוספתא בהדיא בבגדי זהב או בבגדי חול פסולה ואפשר דכיון דתנא ובמחוסר בגדים פסולה הוי מלה כוללת דכיון דלא עשאה בבגדי לבן כהלכתה ממילא נמי משתמע שאם עשאה בבגדי זהב שהיא פסולה דהוי כמחוסר בגדים. כך נלע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שרפה חוץ מגתה. </b>בירושלמי דתרומות פ' ששי דף מ\"ד אמרי' שאם שרפה חוץ למקום שחיטתה שהיא פסולה ומפיק לה מקרא דכתיב על פרשה ישרוף דה\"מ למכתב ופרשה ישרוף או עם פרשה ישרוף וכתב על למידרש דפרשה לשון פרישה מקום שפירש אותה אחר שהביאה מביתו אל מחוץ למחנה נכח המקדש ושחטה שם ישרוף אותה ולא במקום אחר ע\"כ. והוא פי' הר\"ש שיריליו ז\"ל והר\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל. וגם אם שחטה חוץ מגתה פסולה. ופי' הר\"ש ז\"ל חוץ מגתה מקום המוכן לה כנגד פתחו של היכל. ומיהו לר' אושעיא דאמר בר\"פ בתרא דזבחים דשרפה שלא כנגד הפתח כשרה צ\"ל דחוץ מגתה היינו לפנים מן החומה משום דבעי' והוציא אותה אל מחוץ למחנה וריש לקיש מפ' התם חוץ ממקום הבדוק לה כלומר שיש תחתיו חלל מפני קבר התהום ור' יוחנן פליג עליה משום דאין זה אלא מעלה בעלמא ע\"כ: \n",
+                "<b>מששית שביעית.</b> פירש הרמב\"ם ז\"ל הזה מששית שביעית שמטבילה הששית הזה שתי הזאות ששית ושביעית פסולה דעל כל הזאה טבילה אבל הזה מטבילה שביעית שביעית ושמינית כשרה שכבר שלמו שבע הזאות בכשרות:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולשתות מדמה כשרה. </b>כצ\"ל וכמו שפי' רעז\"ל. וכן גירסת הרמב\"ם ז\"ל ג\"כ שם ביד פ\"ד וז\"ל שחטה ע\"מ לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשרה לפי שלא נאמר בה ריח ניחוח ע\"כ. אמנם מתוך פירושו כאן במשנה משמע קצת שהיה גורס בתחלה בילדותו פסולה וז\"ל ואשר חייב שנפסול אותה אם חשב לאכול ממנה ואפילו אצל חכמים לפי שלא בא לריח ניחוח ע\"כ. ומ\"מ יש ספק אצלי אם היה צריך להגיה לשונו ז\"ל כך ואשר חייב שלא נפסול אותה אם חשב לאכול ממנה ואפילו אצל חכמים לפי שלא נאמר בה לריח ניחוח. אחר זמן רב בא לידי תוספות יום טוב והילך לשונו על מנת לאכול מבשרה וכו'. ר' אליעזר אומר אין מחשבה פוסלת כו' עד ומה מאד נדחק הכ\"מ בפירוש ר\"א דהכא בפ\"ד מה\"פ ובלי ספק דאשתמיטתיה פי' הר\"ש והר\"ב ז\"ל ע\"כ. ולע\"ד נראה דתירוצו השני שכתב שם אינו דחוק וזה כל לשונו ומה שכתב ע\"מ לאכול מבשרה וכו' שם שחטה ע\"מ לאכול מבשרה או לשתות מדמה כשרה כך היא גירסת רבינו ז\"ל ואע\"ג דמסיים בה ר' אליעזר אומר אין מחשבה פוסלת בפרה צריך לומר דלאו אמאי דסמיך לי' קאי דא\"כ היינו ת\"ק אלא אריש פירקא קאי דקתני שחטה שלא לשמה וכו' פסולה. ועוד י\"ל דת\"ק לא מכשר אלא בע\"מ לאכול מבשרה או לשתות מדמה משמע הא שאר מחשבות פוסלות בה ור' אליעזר פליג ואמר דאין שום מחשבה פוסלת בה ע\"כ. וי\"ס ר' אלעזר בלתי יו\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העסוקים וכו'.</b> [הגהה. כתוב בספר חן טוב פ' חקת דף ר\"ב ע\"א וז\"ל בקיצור גם בענין שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים שהן ב' הפכים בנושא א' אין תימה מזה שיש להשיב תשובה נצחת שתמיד היא מרחקת טומאת מת שהיא טומאת ז' ולא טומאת ערב כטומאת שרץ ונבלה וכל העוסק בה מטמא טומאת ערב שאין הטהרה תלויה בה כי אם בהכניע היצה\"ר שהביא מיתה לעולם העגל הגורם מיתה שהיא טומאת ז' אבל טומאת שרץ ונבלה גם אם לא עשו העגל היה בעולם א\"כ לא יטהר טומאת ערב כיון שאינו ניצול בכוונתו כי אם מעון העגל הגורם מיתה טומאת מת הבאה על רגל העגל תדחה באפר פרה אבל טומאת ערב במקומה עומדת לכן בין הטמא מת עצמו שמזין עליו בין העוסקים בה כולן טמאין טומאת ערב שאין בה כח לבטל כי אם טומאת ז' במחשבה טובה שהקב\"ה מצרפה למעשה להכניע היצה\"ר אבי אבות הטומאה המסית ומדיח לאדם לחטוא אבל עדיין יצה\"ר בעולם רישומו ניכר אפילו עשוי נשאר ממנו צורך מה מפני תקון העולם לכן נשאר דבר מה טומאה קלה עד יבא מורה צדק לקבוע תורתו בלבנו ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ ולא ישאר ממנו מאומה ע\"כ. ועיין עוד במ\"ש בשמו ז\"ל פרק בתרא דאהלות סי' ז': \n",
+                "<b>נמצאה חומרה קולה. </b>כצ\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל  כל זה מותר לעשות בלילה. אמר המלקט ובספרי קתני דגם שרפתה בלילה. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. לפני פסולה מטמא בגדים לאחר פסולה אינו מטמא בגדים כך מצאתי בקצת נוסחאות: \n",
+                "<b>המלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר. </b>יש ספרים שאינם גורסין כל זה וכתב החכם הר\"ם ז\"ל נ\"ל שהם יותר מדוייקים משום דאי גרסי ליה א\"כ עד שתיעשה אפר קאי אכולהו ובספרי קתני דשרפתה כשרה בלילה. עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המביא כלי חרס וכו'. </b>שיעורו הרוצה לילך להביא כלי חרס וכו': \n",
+                "<b>טובל ולן על הכבשן. </b>ואם לן עד שלא טבל פלוגתא בתוספתא רבי מטמא ור' יוסי ב\"ר יהודה אומר אם לא היה בחזקת המשתמר טמא אע\"פ שטבל אח\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר מן הסדר השלישי. </b>בתוספתא ר\"ש ב\"ר יהודה אומר משום ר\"ש בש\"א מן הסדר השלישי ובה\"א מן הסדר השני זו משנה ראשונה רבותינו אומרים פותח ונוטל ואינו נמנע. והגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל מסדר השני. מסדר השלישי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם לאסוף. </b>כצ\"ל. ואח\"כ מצאתי שהגיה הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל אם הוסיף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קירויה שהטבילוה וכו'. </b>וכתב הרא\"ש ז\"ל ומצאתי בפי' הרמב\"ם ז\"ל שהטבילוה במים שהן ראויין לקדש מקדשין בה עד שתיטמא אע\"פ שדרך הקירוי' כשתמיד שואבין בה מים היא מתלחלחת ובולעת המים אפילו הכי מקדשים בה תמיד עד שתיטמא ולא חיישינן למים הנבלעים בתוכה דכיון שהם מים הראויין לקדש לא נפסלו מחמת שנבלעו אבל נטמאת פולטת מים טמאים ור' יהושע סבר אם יש לקדש בה קודם שנטמאת ולא נחוש למשקה שבתוכה אף אחר שנטמאת לא נחוש להן לפי שטהרו ואם נחוש להם אחר טומאה ולא נקדש בה מחמת המשקים אע\"פ שטהרו א\"כ אף קודם שנטמאת נמי ורבנן סברי דלא טהרו כיון שהיו בליעין בדופני הכלי ועל הגירסא הראשונה קשה דיש להחמיר במים שאינם ראויין לקדש כמו בטמאים דמים חיים בעינן ועוד שהיה לו לשנות שנגבה ע\"כ. וכן מצאתי הגירסא ג\"כ אני הדיוט בירושלמי דעירובין פ' כל גגות דף כ\"ה ובס\"פ חומר בקדש דף ע\"ט ור' יוחנן ס\"ל התם לחומרא אין מקדשין בה לא בתחלה ולא בסוף: \n",
+                "גרסינן בפרק כל גגות ובפ' חומר בקודש שם ירושלמי א\"ר יוחנן קושט וקירויה ומבוי וגר ועם הארץ חומרין קושט דתנן בפ' בתרא דעוקצין הקושט והחמס וראשי בשמים וכו' נלקחין בכסף מעשר ואינם מטמאין טומאת אוכלין דברי ר' עקיבא ריב\"נ אומר אם נלקחין בכסף מעשר מטמאין טומאת אוכלין ואם אינם מטמאין טומאת אוכלין אף הם לא ילקחו בכסף מעשר ר' יוחנן אמר חומרא מטמאים טומאת אוכלין ואינם נלקחין בכסף מעשר: \n",
+                "<b>קירויה </b>כהאי דתנינן הכא קירויה שהטבילוה במים שהן ראויין לקדש מקדשין בה עד שתטמא נטמאה אין מקדשין בה ר' יהושע אומר אם מקדשין בתחלה אף בסוף ואם אינם מקדשין בה בסוף אף לא בתחלה בין כך ובין כך לא יאסוף לתוכה מים מקודשין ר' יוחנן אמר חומרא אין מקדשין בה לא בתחלה ולא בסוף: \n",
+                "<b>מבוי </b>כהאי דתנינן בפ' כל גגות וכן מבוי שניטלה קורתו או לחיו וכו' ר' יוחנן אמר חומרין אסורין בין בשבת זו בין בשבת הבאה ע\"כ והתם מפרש נמי גר ועם הארץ מן הברייתות ור' יוחנן מחמיר כדאיתא התם: \n",
+                "<b>וראיתי </b>שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל שתיטמא: \n",
+                "<b>נטמאת וכו': אם מקדש הוא בה. </b>מחק מלת הוא: \n",
+                "<b>אף בסוף יקדש בה. </b>מחק מלות יקדש בה: \n",
+                "<b>בין כך ובין כך לא יוסיף בה מים מקודשים </b>ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שפופרת וכו'. </b>ובערוך בערך שפופרת פי' שפופרת שחתכה לחטאת פי' קנה חלול מתוקן להדליק בו אש של פרה וי\"א שיש לו פקק מצד אחד שמתוקן להשים בו אפר פרה ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר יטביל מיד </b>ואם כנס לתוכה מי חטאת או אפר חטאת עד שלא יטבילנה פלוגתא בתוספתא ר\"ש מטהר וחכמים מטמאין: \n",
+                "בפי' רעז\"ל מ\"מ איכא הכירא משום דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו ומטמאה אדם וכלים ע\"כ. פי' דחותכה ומטבילה טעונין טבילה כך פי' הר\"ש ז\"ל וכתבו תוס' ז\"ל שם בחגיגה עשאוה כטמא מת בז' שלו כלומר לבתר הזאה וכי תימא א\"כ טבילה לא ליבעי איכא למימר דאף לאחר הזאה בעי טבילה כדפרשי' בפרק שני דמגילה דשני טבילות יש אחת לפני הזאה ואחת לאחר הזאה ע\"כ. ועיין במ\"ש לקמן ס\"פ בתרא בשם תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהושע אומר יטמא ויטביל. </b>ובכך איכא הכירא שפירא לצדוקים שהפרה נעשית בט\"י שהרי טימא אותו טומאה גמורה הצריכה הערב שמש וכאן ישתמשו בה טבולת יום הוי היכר יפה דבענין אחר ליכא הכירא וכו' כדפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>הכל כשרין לק\"ש. </b>והכל לאתויי אשה וקטן ולענין הזאה תנן בס\"פ בתרא דמכלתין דהוי איפכא דאשה פסולה להזות וקטן כשר להזות וכתבו תוס' ז\"ל שם בפ' טרף בקלפי הכל כשרין לקדש פי' רש\"י ז\"ל המים על האפר ובמסכת פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנין האפר על המים והא דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי דמשמע מים על האפר יש לפ' ונתן עליו בשבילו יתן מים חיים אל כלי ואדרבא משמע שהמים נוגעים בכלי והאפר נותן עליהם מלמעלה ע\"כ: \n",
+                "וכן כתב ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל בר\"פ ששי דהלכות פרה אדומה וז\"ל ונתינת אפר הפרה על המים הוא הנקרא קדוש המים והמים האלו שניתן עליהם האפר הם הנקראין מי חטאת ומים מקודשין והן שקראן הכתוב מי נדה ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ודרשינן איש להכשיר את הזר טהור ואפילו אשה אמר המלקט פי' רש\"י ז\"ל שם ביומא איש להכשיר את הזר משום דלעיל מיניה איירי בכהן כתיב הכא איש להכשיר את הזר דאי כתיב ואסף את אפר הפרה ה\"א אכהן דלעיל מיניה קאי: \n",
+                "<b>טהור להכשיר </b>את האשה דאי למעוטי טמא פשיטא דחטאת קרייה רחמנא ע\"כ פי' לפירושו דאמרי' התם בפ' טרף בקלפי כל הפרשה כולה יש משמע מוציא מידי משמע ויש משמע ממילא פי' שאינו מוציא מיד משמע אחר אלא עומד במקומו ואינו מוציא מכלל משמע מקרא שלפניו ולפי סדורן יש לך להבין מי הוא המוציא מכלל חברו ומי משמע ממילא והתם דריש לכולה אבל אינך יכול לאחוז דרך אחד לכל המקראות שיהיו כולן מוציאין זה מיד זה או כולן מתקיימין ושוין זה אחר זה ע\"ש עוד דאין להאריך כאן: \n",
+                "<b>חוץ מחש\"ו. </b>ר' ישמעאל ס\"ל בתוספתא דחש\"ו שקדשו ואחרים רואין אותם קדושין כשר וה\"נ אם הזו ואחרים רואין אותם הזאתם כשרה: \n",
+                "<b>ופוסל באשה. </b>דאם איתא וכו' לשון ר\"ע ז\"ל אמר המלקט והיינו נמי טעמא דפוסל באנדרוגינוס מפני שהוא ספק אשה: \n",
+                "עוד בסוף פי' ר\"ע ז\"ל אבל אשה לא דכתיב ונתן ולא ונתנה אמר המלקט פי' דונתן קרא יתירא הוא ורבנן אי כתב רחמנא ולקח ונתן ה\"א עד דשקיל חד ויהיב חד פי' ההוא גופי' [הגהה. ומה שתמצא ברש\"ל בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ז ע\"ב) שכתב שרש\"י ז\"ל פי' שני חלקים אפר וא' מים לא נמצ' לי וגם אין בו טעם לע\"ד:] דשקיל כתב רחמנא ולקחו ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו ה\"א עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקיל תרי ויהיב חד הכי אמרינן שם בפרק טרף בקלפי והתם אמרינן תו בגמרא ולקח אזוב וטבל במים איש טהור הכתוב בהזאת מימיה שהיא עבודה שאחר הקדוש לרבנן דאמרי הקדוש נעשה באותם של אסיפה ובאסיפה כתיב איש טהור דהיינו זר ואשה על כרחך איש טהור דכתיב בקרא דולקח אזוב לאו לאכשורי זר ואשה להזות ולמיפסל קטן ולהוי משמע ממילא דא\"כ לשתוק קרא מיניה ונכתוב ולקח אזוב וטבל במים והזה ואנא ידענא דבההוא דלעיל מיניה קאי וכי כתביה למידרש איש ולא אשה על כרחך משמע זה מוציא מיד משמע זה טהור דכתיב בקרא להכשיר את הקטן דפסליה בקדוש ולר' יהודה דאמר אשה פסולה בקדוש וקטן כשר אתא האי למימרא איפכא איש ולא קטן טהור להכשיר אשה דע\"כ ליכא למימר דמשמע ממילא דא\"כ לשתוק קרא מיניה ועל כרחך דר' יהודה דפוסל באשה לקדש ומכשיר בקטן לענין הזאה ס\"ל איפכא דאשה כשרה להזות וקטן פסול ופריך התם והא מתני' דהכל כשרין להזות חוץ מטומטום וכו' דלקמן בס\"פ בתרא ולא פליג ר' יהודה ומשני כיון דאמר מר כל הפרשה כולה משמע מוציא מידי משמע ומשמע ממילא ע\"כ פליג דהא לא מצית למימר בהאי דמשמע ממילא הוא דא\"כ לשתוק קרא מיני' וכתבו תוס' והר\"ש ז\"ל דבהדיא אשכחן בתוספתא דר' יהודה מכשיר לקטן להזות דתניא הכל כשרין להזות חוץ מחש\"ו ור' יהודה מכשיר בקטן ולע\"ד צ\"ע דאדרבה הוה בעינן למימר דבתוספתא פסיל ר' יהודה לקטן דאי מכשר מה הקשו תוס' ז\"ל שם וז\"ל תימה הוא דבתוספתא דפרה אשכחן דפליג דתנינן בהדיא ר' יהודה מכשיר בקטן ושמא המקשה לא שמיע ליה הברייתא עכ\"ל ז\"ל ואי ר' יהודה מכשיר המקשה אינו בא להקשות אלא שיפסול וצ\"ע לע\"ד ומ\"מ עיין במ\"ש לעיל פ' שני סוף סימן ב' בשם תוס' ז\"ל כי נראה שניחא קצת במה שכתבו שם או לרבנן וקל להבין: \n",
+                "<b>וטומטום </b>קתני בתוספתא דפסול מפני שהוא ספק ערל והערל פסול לקדש. והקשו תוס' ז\"ל שם בפ' טרף בקלפי תימה לי דהני תרי משניות דהכל כשרין לקדש ודהכל כשרין להזות מ\"ש דבקדוש לא קתני טומטום בהדי אשה ואנדרוגינוס כדקתני גבי הזאה וי\"ל דת\"ק דר' יהודה נמי פסיל ליה לטומטום לקדש מפני שהוא ספק ערל וערל שקדש קדושו פסול אנדרוגינוס שקדש קדושו כשר מפני שהוא ספק אשה ר' יהודה פוסל באשה ובאנדרוגינוס ות\"ק דר' יהודה דמתני' היינו ת\"ק דר' יהודה דברייתא דבפ' הערל דס\"ל כר' עקיבא דמרבי לערל כי טמא והא דלא קתני ת\"ק חוץ מטומטום י\"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ מחש\"ו ושייר ערל וטמא וטומטום עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מצילין בצמיד פתיל אלא כלים </b>דאם אינו כלי הוי כמו אוכלין שגבלן בטיט ומקבלין טומאה: \n",
+                "<b>שאין מצילין מיד כלי חרס אלא כלים. </b>לענין תוכו ולא תוך תוכו. אלא כלים אבל מחיצה לא מצלה. הרא\"ש ז\"ל. ונלע\"ד דלהאי פירושא ניחא קצת דקתני שאין מצילין דאילו לפירוש שהעתיק רעז\"ל ה\"ל למיתני שאין ניצולין. וביד ר\"פ ששי דהלכות פרה אדומה ס\"ל דלאו דוקא קתני בכל הכלים מקדשין דה\"ה למילוי והזיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביצת היוצרים. </b>מה שפי' רעז\"ל הוא פי' הערוך אבל הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל פירשו היוצרים עושין חומר עגול כמין ביצה ומייבשו וכשרוצה לעשות ממנו כלי שורהו במים ויש לו בית קבול: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין ממלאין בה. </b>ס\"א ממנה וכן כתוב בכל הספרים במתני' דבפ\"ד דמס' מקואות: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ומקדשין במים שבתוכה שהרי הכלי מסבבן וכו'. אמר המלקט פי' במים שלמטה מן הנקב ואפילו לא פקקה בסמרטוט ואגב רישא נקטיה ולא מסתבר למימר שמקדשין במים שלמעלה מן הסמרטוט דלא עדיף ממים שהלכו עד העטרה דסיפא. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וכן שתי עריבות. </b>כלומר שתי חתיכות של עריבות: \n",
+                "<b>וכן השוקת שנחלקה. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם ביד ונתן אפר בחלק אחד מהם המים שביניהם אינם מקודשין וכתוב שם בהשגות אמר אברהם איני יודע מה טיבו של חלק אחד בכאן שלא באה זו הפסקא אלא ללמד שאינו נעשה שוקת כלי בחיבור שתי אבנים או בחבור שתי חתיכות של עריבות או אפילו היה שוקת כלי ונחלק אע\"פ שחברו אם לא חברם בסיד ובגבסיס כדי שינטלו כאחד אינו כלי לקדש בו ע\"כ: \n",
+                "ורבינו עובדיה ז\"ל העתיק פי' הר\"ש ז\"ל וכתב עוד הר\"ש ז\"ל ובתוספתא קתני שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי אלא כשעשאה בסיד ויכולות להנטל נחשבין המים שביניהם כצבורים בתוכם ולישנא דתוספתא משמע דכל המים אינם מקודשים כלל ולא יתכן דא\"כ ה\"ל למיתני פסולים וצריך לדחוק לשון התוספתא לפי הענין שפירשתי וז\"ל התוספתא שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן השוקת שנחלקה א\"ר יוסי בזו ההלכה קפצתי לפני ר' עקיבא אמרתי לפניו שתיהן אינם מקודשות שהמים שבסדק אינם אגודים בכלי עכ\"ל ז\"ל וכתוב שם בכסף משנה ונראה שמה שאמר רבינו שמשון ז\"ל שצריך לדחוק לשון התוספתא היינו לומר דמאי שתיהן אינם מקודשות דקתני חלק משתיהן קאמר דהיינו המים שבסדק. ועוד י\"ל דההיא תוספתא ר' יוסי קאמר לה ורבנן פליגי והכי דייק לישנא דקפצתי לפני ר' עקיבא ומתני' כרבנן ע\"כ. \n",
+                "ועל מה שכתוב בהשגות כ' שם מהרי\"ק ז\"ל ורבינו נראה שסובר וכו': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נפל מן השפופרת וכו'.</b> בסוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ז) וכתבו שם התוס' נפל משפופרת לשוקת פי' בקונטרס לשוקת של אבן שכל מעשה פרה בכלי אבנים. וא\"א לומר כן דהא שפופרת גופה מקבלת טומאה היא כדמוכח פ' חומר בקודש דאמרינן שפופרת שחתכה לחטאת טמא ויטביל ובמס' פרה בדוכתי טובא תנן שהיו ממלאים חביות לקדש בהן ועוד משמע דעדיפי לקדש דתנן בכל הכלים מקדשים אפילו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דאע\"ג דלא חשיבי כלים לטומאה חשיבי כלים לקדוש וכ\"ש שאר כלים ומה שכל מעשיה בכלי אבנים היינו בז' הימים שמפרישים כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה ולשכת בית אבן היתה נקראת כדמפ' בריש יומא ועביד משום מעלה ע\"כ. ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל דוקא נפל מעצמו אבל אם הוא הפילו מן השפופרת לשוקת כגון שאחז בשפופרת ונערה לתוך שוקת כשר אע\"פ שלא נטל האפר בידו דלקיחה ע\"י דבר אחר שמה לקיחה כדאיתא בפ' לולב הגזול עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לפי שאי אפשר. </b>היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל ופירושו וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל וקשיא לי אמאי לא עריב זקפה בהדי כיסה והגיף וגם התוספתא מוכחת כפי' הר\"ש ז\"ל ע\"כ. ולדעת הרמב\"ם ז\"ל י\"ל דלא כייל לה בהדי הנך משום דבעי למיתני בהדה זקפה לתוך ידו וכן מצאתי אח\"כ שכתב מהרי\"ק ז\"ל בפ\"א דהלכות פרה אדומה סי' ח': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה קדוש צף וכו'. </b>ונלע\"ד דאיצטריך ליה לתנא לאשמועי' פלוגתא דר\"מ ור\"ש אחכמים בתרתי רישא לאשמעינן כחן דחכמים דאפילו בצף על פני המים כל שנגע במים אין מקדשין בו וסיפא לאשמעינן כחן דר\"מ ור\"ש דאפילו בנמצא האפר למטן שרוי ביותר אפ\"ה מנגב ומקדש ומשום דהלכה כחכמים משום הכי הרמב\"ם ז\"ל לא הביא ביד רק רישא דצף על פני המים לאשמעינן דכל שנגע במים אין מקדשין בו וכ\"ש בנמצא אפר למטן דאין מנגבו לקדש בו: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ועלי אגוז. </b>בפ' שביעי דעדיות בעדות ר' צדוק על זוחלין שלקחן בעלה אגוז פי' הרמב\"ם ז\"ל דעלה אגוז היינו קליפה החיצונה הירוקה של האגוז ואשמועינן דלא הוי בית קבול וכן פי' שם ג\"כ ר\"ע ז\"ל. ועיין על משנה זו בבית יוסף יורה דעה סי' ר\"א רמ\"ו ע\"א ובתשובות הרא\"ש ז\"ל כלל ל\"א סי' ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>או לתוך הגבי. </b>כך הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל ומחק המ\"ם. \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואח\"כ הפסיקן אמר המלקט בפי' הר\"ש ז\"ל אינו כתוב אלא והפסיקן ועיין לקמן ספ\"ח. והרמב\"ם ז\"ל כתב בפ' ששי מהלכות פרה אדומה וחזר ומילא בכלי מאותו הגבא או מאותו הגת פסולין ע\"כ: \n",
+                "<b>פסולין לזבים לטבילה. </b>מפני שלא נתמלאו בכלי לא קאי אזבין דמים שאובים פסולים לכל הטמאים אלא שב אמצורעים: \n",
+                "<b>ולקדש בהן מי חטאת. </b>דבעינן שילקחו ממקורם בכלי דכתיב מים חיים אל כלי. הרמב\"ם ז\"ל. וכתב הר\"ן ז\"ל בפ' במה אשה דף קכ\"ז דמדקתני הכא המפנה את המעין לתוך הגת או לתוך הגבים פסולים לזבים ולמצורעים ולקדש בהן מי חטאת אלמא לשאר כל אדם כשר אע\"פ שהוא אשבורן ע\"כ ועיין עוד במ\"ש בשמו ז\"ל ספ\"ק דמקואות וגם שם בפרק חמישי סי' ד': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חמשה שמלאו חמש חביות </b>גרסי' דחבית לשון נקבה: \n",
+                "<b>לקדשן חמשה קדושין. </b>פי' לקדש כל חבית בפני עצמו: \n",
+                "<b>ונמלכו לקדשן קדוש אחד. </b>פי' לערות שלשתן בכלי גדול ולקדש הכל בבת אחת כשרין. וכן נמי בתוספתא ר' יהודה: \n",
+                "<b>ר' יהודה </b>אומר ממלא אדם חבית ממעין זה וחבית ממעין זה ונותן אותן בשוקת אלמא אין צריך למלאותו באותו שוקת עצמו. גליון ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ונמלך לקדשן קדוש אחד אין כשר אלא אחרון. </b>פי' אע\"פ שנמלך אין כשר אלא אחרון. או. צריך למחוק מלת או: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צ\"ל כגון שצריך להזות על כלים הרבה לא היו פוסלין זע\"ז וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין לו בין לאחר. </b>דאע\"פ שאין מלאכת הקדוש פוסלת במים של אחר כיון שהוא ממלא המים פוסלן במלאכה אפילו הן של אחר. הרא\"ש ז\"ל. ועיין שם בהשגות פ\"ז שהוא סובר שלא משום מלאכה הוא נפסל אלא משום היסח הדעת שהוא שרש פיסול המלאכה והוא נקרא על שמה וכל מקום שתמצא פיסול ע\"ש מלאכה לא תתלה אותו אלא על היסח הדעת חוץ מן העושה מלאכה בגוף המים ובגוף האפר שנפסלין אפילו לא הסיח דעתו מהן מ\"ט כתחלתה של פרה שהמלאכה פוסלת בה ויש לזה שורש וכו' ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>באחת ידו. </b>שפיר טפי הוה לן למיתני הכא וגם במתני' דלעיל בידו אחת וכן הוא גם כן בסדר טהרות אשר בו פי' רבינו שמשון ז\"ל. וכן כתבתי לעיל בסמוך בשם תוי\"ט שהיא גירסת מהר\"ם ז\"ל בכוליה פרקין. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>שלו פסול. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ח סי' ד' שהרי נפסלו המים של עצמו בעסק שנתקדש בקדוש חברו ע\"כ. וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל ורבינו שמשון ז\"ל שפירש הטעם משום דשמא המלאכה קדמה לקדוש ונפסלו המים קודם שישליכו בהן האפר הוא כדרך רבינו אלא שרבינו ז\"ל לא תלה הטעם בשמא כי התחלת ההשתדלות ודאי יהיה קודם ומאז חשיב מלאכה לפסול ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קדש לי ואקדש לך. </b>אשר קידש באחרונה הוא קדוש פסול לפי שהוא מקדש בשכר שפורע לראשון חובו בקדוש הזה שהוא תמורת מה שקדם הראשון וקדש לזה מימיו וקיימא לן דהנוטל שכר לקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה ואם אמר איש לאיש מלא לי ואמלא לך הנה אשר מילא תחלה פסול להיות כוונתו בעת המלוי שימלא לו הוא תמורת מה שמילא לו והוי כאילו מילא לו ולאחר בבת אחת דתנן לעיל שהוא פסול ואשר ימלא באחרונה כשר לפי שהוא ממלא בשכר שהוא מותר למלאות בשכר: \n",
+                "<b>קדש לי ואמלא לך שניהם כשרים. </b>שהמלאכה אינה פוסלת הקדוש והמלוי בשכר מותר. הרמב\"ם ז\"ל. וכתב מהרי\"ק ז\"ל שם פ\"ח סימן ו' ואין להקשות גם קדוש ראשון הוא בשכר מה שקדש לו חבירו דשאני התם דבשעה שקדש לא נתן לו דבר אע\"פ שאמר לתת לו לא מיקרי עושה בשכר ומאחר שנעשה הקדוש בהכשר אינו חוזר ונפסל כשיתן לו וכ\"ש שכיון שהקדוש השני פסול נמצא שלא עשה לו כלום ואין כאן שכר ע\"כ. והראב\"ד ז\"ל ס\"ל דבכל הני הוי טעמא משום היסח הדעת כדכתיבנא: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זה הלך ליבנה. </b>אשלא כדרכו קאי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המכנן את החבל על יד על יד </b>גרסי': \n",
+                "<b>ואם כננו באחרונה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אם שאב והשליך החבל בארץ עד שהעלה הדלי ואח\"כ שב וקבץ החבל בידו חלק חלק פסול שהוא לקח השתדנות שאינו מכוונת השאיבה קודם שישליך האפר במים ע\"כ: \n",
+                "<b>אמר ר' יוסי לזה הכשירו וכו'. </b>מצאתי מנוקד הלמ\"ד בשב\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המצניע את החבית וכו'. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ז סי' י' הממלא ונותן לחבית עד שימלאנה מים והצניע את החבית שלא תשבר וכו' וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל ר\"ע ז\"ל שפי' המצניע את החבית שדולה בה המים לשים בשוקת הוא על דרך פי' ר\"ש ז\"ל אבל רבינו מפ' שממלא כדי ליתן מים בחבית ונראה ששיעור דבריו כך הם ובשעה שהיה ממלא מים כדי ליתן בתוכה הצניעה שלא תשבר או כפאה על פיה כדי שתתנגב אם כוונתו בהצנעה זו או בכפייה זו כדי למלאת אותה כשר אבל אם היתה כוונתו להוליך את הקדוש פסול ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר יהודה זה הכלל וכו'. </b>משמע דר' יהודה לפרושי אתא והלכה כמותו וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל שם רפ\"ח. וכתב שם או הרג נחש ועקרב או נטל אוכלין מן השוק להצניעם הרי המים פסולין שהרי נתעסק בדבר אחר קודם שיתן האפר על המים אבל אם נטל האוכלין לאכלן ואכלן כשהוא מהלך או שהרג נחש ועקרב המעכבין אותו הרי המים כשרין שזה מצורך הולכת המים זה הכלל כל דבר שהוא משום מלאכה שעשהו קודם מתן האפר בין עמד בין לא עמד פסל ודבר שאינו משום מלאכה אם לא עמד כשר ואם עמד פסל ע\"כ. והכריח שם מהרי\"ק ז\"ל הריגת נחש ועקרב חשיבא מלאכה ודאי וכיון שכן אפילו לא עמד פסל. ומ\"ש רבינו ועמד לא קאי להרג נחש ועקרב ע\"כ. עוד כתב על מה שכתב רבינו ז\"ל אוכלין לאכלן ואכלן משמע לרבינו דלא חשיב מלאכה ומש\"ה אם אכלן כשהוא מהלך כשר ויש לתמוה דהיאך אפשר דנטל אוכלין להצניען אע\"פ שלא הצניען עדיין הויא מלאכה ונטל אוכלין ואכלן לא הויא מלאכה ואפשר דאכילה חשיבא צורך המלוי שאם רעב לא יהיה לו כח למלאת וכן כתב רבינו שמשון ז\"ל בספ\"ז דפרה וא\"כ מה שאמר שזה מצורך הולכת המים קאי גם לאוכלן כשהוא מהלך עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר וכו'. </b>בתוספתא ר' יהודה אומר משמו עשה טמא מלאכה כשרין מפני שהן ברשות הבעלים עשו הבעלים מלאכה פסולים מפני שהם ברשות הטמא ונלע\"ד דר' יהודה לא פליג את\"ק דר' אליעזר אלא בא לפ' דברי ת\"ק אליבא דר' אליעזר דכשהן ביד הטמא ל\"מ אם לא עשה הטמא מלאכה שהן כשרין אלא אפילו עשה מלאכה כשרין הן דחשבינן להו ברשות הבעלים ואם עשו הבעלים מלאכה פסולין דלעולם חשבינן להו ברשות הבעלים בין לקולא בין לחומרא ומאי דקתני מפני שהם ברשות הטמא ר\"ל אע\"פ שהם ברשות הטמא אלא אגב דקתני רישא מפני נקט נמי בסיפא מפני או שמא צריך להגיה ג\"כ מפני שהם ברשות הבעלים כך נלע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והגביהו זה על זה. </b>להגביה על הכתף: \n",
+                "<b>בקדוש אחד. </b>היו שניהם ממלאים לצורך קדוש אחד כשר שיכול וכו'. כך הגיה לשון ר\"ע ז\"ל החכם ה\"ר סלימאן ז\"ל: \n",
+                "<b>אם התנו ביניהם. </b>שאמר כל אחד לחבירו כשאגביה לך יהא שלי ושלך ברשותך וכן אמר לו האחר ונעשה כל אחד שומר לחבירו ושוב אינם נפסלים במלאכת הבעלים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפורץ על מנת לגדור. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם רפ\"ח היה מהלך במים ופרץ בשעת הילוכו מקום שילך בו אע\"פ שפרץ ע\"מ לגדור כשר ואם גדר קודם שיתן האפר פסל וכן אם קצץ פירות לאכול אע\"פ שכוונתו להקצות את השאר כשרין ואם הקצה קודם מתן האפר פסל ע\"כ. ובתוספתא ר' יוסי אומר הפורץ ע\"מ לגדור והתנה עמו שאם אגדור יהיו מימי לחברי כשר. דאזיל לטעמיה דתנן לעיל ר' יוסי אומר אף בשני קדושין כשר אם התנו ביניהם. ועוד אפשר לפרש אם התנה בעל הגדר נח היה מניחו נפרוץ הגדר אא\"כ יחזור לגדור כשר דהרי הגדירה צורך מי חטאת היא שלא היה יכול לעבור בענין אחר וכן אומר היה ר' יוסי אם האכילו חבירו ע\"מ לקצות כשר שהרי הקיצה צורך מי חטאת היא שמתחזק באכילה לישא מי החטאת ע\"כ מהר\"ש ז\"ל:   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפני שהם ברשותו של שני </b>לעיל אשמועי' כשמסרן הבעל לשומ' נכנס השומר תחת הבעל ונפסלין במלאכת השומר ולא במלאכת הבעלים והכא אשמועי' רבותא טפי אם השומרים רבים כל זמן באחד מהן טהור או עומד בלא מלאכה הוי כאילו נמסרו לו לבדו ואינם נפסלין במלאכת האחרים ולא בטומאתם אע\"פ שלא מסרום האחרים לזה היחיד לשמרם הרא\"ש ז\"ל והוא פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקדש מי חטאת וכו'. </b>עד סוף סי' ז' ביארו יפה בעל הערוך בשם גאון אחד ז\"ל בערך דרס השלישי. שאם נפלו משקים על הסנדל נטמא אע\"פ שאלו המשקים נשמרו בטהרת חטאת גזרו עליהם שיטמאו כלים לחטאת אבל לא אדם מידי דהוה אמשקים טמאים שמטמאין כלים לתרומה אבל לא אדם כדאיתא בפ\"ק דשבת אע\"ג דאם נטמאו המשקים מטמאים אדם לחטאת כדתנן לקמן בפ\"ט היינו משום דאין ראויין להזאה אבל כל זמן שהן ראויין אינם מטמאים את האדם תדע לך שהרי נושא מי חטאת שיש בהן כדי הזאה או נוגע בהן טמא והאדם המזה אע\"פ שנושא מי חטאת טהור לחטאת דאם היה טמא לחטאת היה מטמא הצלוחית ותחזור הצלוחית ותטמא המים הכא נמי אע\"ג דגזרו שהמשקים יטמאו כלי לחטאת לא גזרו שיטמאו את האדם אבל כשנטמאו כליו חזרו וטמאוהו הלכך לא ינעול את הסנדל והה\"נ שצריך שיזהר שלא יפלו משקים על בגדיו דאי אפשר להיות ערום כמו שאפשר לו להיות בלא סנדל הרא\"ש ז\"ל. \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל שאין מונים ראשון ושני בחטאת כדתנן לקמן פ' כל הראוי ועיין בפירושו ז\"ל שם סוף הפרק. אבל בפי' הר\"ש ז\"ל כתוב כדתנן לקמן פי\"ב אפילו הן מאה. \n",
+                "<b>נפלו משקים על בשרו </b>היא פירושא דבבא קמייתא הר\"ש ז\"ל וכמו שפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>הרי זה אומר מטמאים לא טמאוני </b>הכא נראה דגרסי' לשון נקבה מטמאיך משום דכסות לשון נקבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השורף פרה ופרים וכו'. </b>וכתב הר\"ש ז\"ל דפי' בערוך בערך דרס דערום העסוק בפרה וערום המשלח את השעיר וערום האוכל נבלת עוף טהור כולם טהורים ואם הם לבושים נטמאו והיינו שהאדם אומר לבגדיו מטמאיך לא טמאוני. ודבר תימה מנא ליה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל מנבלת העוף הטהור והיא בבית הבליעה </b>מטמא בגדים וזה מדרבנן הרמב\"ם ז\"ל ועיין במ\"ש בהקדמת סדר זה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל ולד הטומאות וכו'. </b>פ\"ז דהלכות שאר אבות הטומאות סי' ב' ה' ושם כתב דאפילו משקים אינם מטמאין אא\"כ נטמאו מחמת שרץ או שאר אבות מאבות הטומאות. \n",
+                "וק\"ק לע\"ד דלא ה\"ל לתנא למיתני אלא אינו מטמא כלים אלא משקה ה\"ז אומר וכו' נטמא משקה טמאן למה לי ושמא דגם מהאי יתורא דייק הרמב\"ם ז\"ל לומר דבעי' שיטמאו המשקים מאבות הטומאות וכן צריך לדקדק בבא דאין כלי חרש וכו' ולשון הר\"ש ז\"ל אין מטמא כלים אלא אב הטומאה ומשקה שנטמאו בראשון ושני וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כלי חרש מטמא חברו </b>אבל כלי מתכות מטמא חברו אם נגע במת אבל כלי חרש אין נעשה אב הטומאה אף אם נגע במת: \n",
+                "<b>מטמא את המשקים. </b>להיות תחלה כתב הרמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לסדר זה אמרו תחלה ולא אמר ראשון בעבור שתחלה ר\"ל דינו דין הראשון ואינו ראשון באמת ע\"כ. \n",
+                "<b>ה\"ז אומר </b>פי' הרי האוכל של חולין שנגע במשקה אומר למשקה מטמאיך וכו': \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הימים וכו'. </b>שבת פ\"ח שרצים דף ק\"ט וכתבו שם תוס' ז\"ל ר' יוסי אומר כל המים מטהרין בזוחלין נראה לריב\"א דטעמא משום דכל שעה הולכין ושבין מכאן לכאן והוו כזוחלין הלכך יש להם ליטהר בזוחלין כמו שאר נהרות אבל מים חיים אינם שהרי אינם נובעין הלכך מסתבר טפי מה שהכתוב קראן מקוה היינו לפסול אותן ממים חיים ע\"כ: \n",
+                "ועיין במה שכתבתי בשם הר\"ן ז\"כ פ' חמישי דמסכת מקואות סימן ד'. \n",
+                "ועיין בבית יוסף י\"ד סי' ר\"א דף רל\"ה עמוד ראשון במה שפירש על פי' הרמב\"ם ז\"ל דבמשנה זו: \n",
+                "ובספר קולון שרש נ\"ו ועיין ג\"כ שם בספר הלבוש סעיף ה'. \n",
+                "ובספר לקח טוב פ' בראשית עלה ד' עמוד ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מוכין לקויין. </b>הרא\"ש ז\"ל. אלו הן המוכין כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי קרמיון וכו'. </b>ופי' בערוך בערך קרמיון לשון שני קרמיון נהר הוא בדרך דמשק והוא אמנה פיגה הוא פרפר מי בצים מלשון בצותיו. ירמוך נהר הוא בדרך דמשק ע\"כ: \n",
+                "<b>אחד כשר ואחד פסול שנתערבו </b>מצד הנהר שהתחיל להתערב עם הפסול משם ולמטה אסור לקדש באותן המים אבל מן הצד האחר ולמעלה קודם מקום שהתחיל להתערב מותר לקדש באותם המים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומערת פמייס </b>מ\"מ פנייס: \n",
+                "<b>אמת המים הבאה מרחוק </b>הואיל ותחלתה מן המעין כשרה למלאת ממנה: \n",
+                "<b>רי\"א הרי היא בחזקתה ומותרת </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר אינו צריך להמתין </b>מוכח בתוספתא דלכ\"ע אם ירד לבאר שטף של גשמים שהוא צריך להמתין עד שיחזרו המים לכמות שהיו ולשון הרמב\"ם ז\"ל נפל לתוכה שטף של גשמים ימתין עד שתצל ע\"כ וכתב הר\"י קורקוס ז\"ל שהטעם מפני שמים במים מתערבין יותר עד כאן:     \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נפל לתוכה שקצים ורמשים וכו'. </b>ביד שם פ\"ט סי' י\"א י\"ב וכתב או שנשתנו מראיהן פסולין אפילו היו יבשים ביותר כגון הנמלה והרירה והכנה שבתבואה ע\"כ ודלא כר\"ש ור' אליעזר בן יעקב. ונראה שהוא ז\"ל גורם והרירה בשתי רישין שכך הוא שם בשלשה מיני דפוסים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העופות פוסלין </b>בחולין פ' אלו טרפות (חולין דף ס\"ב) וא\"ר יוחנן בשם ר' חלפתא דקרצית הנמצאת בעמרים אינה פוסלת והא דלא תנא הכא חוץ מן היונה וקרצית משום דלא פסיקא ליה דקרצית פחותה מכזית פוסלת ומכזית ולמעלה הוא שאינה פוסלת: \n",
+                "<b>חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת </b>שם בחולין אמרי' דתסיל מין יונה ופרכינן אי איתא דתסיל מין יונה ליתני חוץ מיונה ותסיל ומשנינן תסיל מוצץ ומקיא ואפילו הכי מין יונה הוא דהא מוצץ ושאר עופות אין מוצצין אלא שואבין בחרטום התחתון וכיון דתסיל מקיא פוסל מפני הקיאה המעורבת וה\"ל כרוק בעלמא א\"נ משום מלאכה ע\"כ עם פי' רש\"י ז\"ל: \n",
+                "ועיין במ\"ש בפ\"ק דידים סי' ג': \n",
+                "<b>מפני שהיא מלקת </b>קצת משמע מדברי רש\"י ותוס' ז\"ל דגם בחולדה גרסי' מפני שהיא מקיאה: \n",
+                "<b>רבן גמליאל אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא: </b>ובירוש' דתרומות פ\"ח דף מ\"ו מייתי לה למילתיה דרבן גמליאל וכתב שם הר\"ש שיריליו ז\"ל ונ\"ל לפ' טעמא כן משום דכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי ודרשי' בפ' כל שעה שתהא חיותן בכלי פי' בעינן דהמים ימלא בהם בכלי במקום חבורן דהיינו מקום חיותן שיהו חיים אצל הכלי שהוא מתמלא ובעינן נמי דבשעה שתולש המים באזוב שיהו המים בכלי דכיון דכתיב במים הידועים בשעת הזאה אלמא דגם בשעת הזאה בעינן ממים שיהא תלישתן משם בכלי ואילו נתלשו בדבר שאינו כלי פסולין דכלי כתיב וכיון דחולדה מלקקת הרי נתלשו המשקים משם ונופלים מפיה אל תוך הכלי הלכך משקים שבכלי זה פסולין לקדוש דיש שם תערובת הקיא דהרי יש כאן משקים שנתלשו שלא מן הכלי והיינו טעמא נמי דירד בה טל ומש\"ה תניא בתוספתא ממלא אדם חבית ממעין זה וחבית ממעין זה ונותן אותם בשוקת א' ומקדש דהא התם לעולם נתקבלו בכלי וזה יותר נכון ממה שפי' רש\"י ז\"ל ושאר מפרשים עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על מי חטאת לשתותן. ר' אליעזר אומר פסל </b>גרסי' או ר' אליעזר פוסל אבל לא גרסי' ר' אליעזר אומר פסול דאין דרך בשום משנה או ברייתא למיתני ר' פלוני אומר חייב או ר' פלוני אומר פטור רק רבי פלוני פוטר ר' פלוני מחייב וכן גבי כשר ופסול וגבי אסור ומותר וגבי טמא וטהור ג\"כ אין דרך לשנות רק מכשיר ופוסל אוסר ומתיר מטמא ומטהר אבל זאת מצאנו ראינו ר' פלוני אומר פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכגון ההיא דתניא בפ\"ק דב\"ק דף י' ושם ס\"פ כיצד הרגל ובפ' הנשרפין (סנהדרין דף ע\"ח) ובדוכתי אחריני הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה כולן פטורין ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב מיתתו ע\"כ וכן בכמה ברייתות כיוצא באלו דכיון דת\"ק פטר בשניהם שייך למיתני ר' פלוני אומר בהאי חייב ובהאי פטור או בהאי אסור ובהאי מותר או בהאי כשר ובהאי פסול או בהאי טמא ובהאי טהור. ואי משכחת שום משנה או ברייתא או תוספתא דקתני בה ר' פלוני אומר פטור וכו' צ\"ע אם אינו טעות: \n",
+                "<b>ואם גרגר כשר </b>פי' הרא\"ש ז\"ל ששפך מן הכלי באויר שלא נגע הכלי אל פיו כשר והרמב\"ם ז\"ל ג\"כ פי' אם שפך המים מכלי מבלי שיקרב פיו עם פי הכלי לא פסל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרה ששתתה וכו'. </b>פ\"ק דפסחים דף י\"ז ותמהתי שלא הגיהו שם לא רש\"ל ולא הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מלות מעת לעת שאינם שם בגירסא שכך הלשון שם פרה של זבח או של חולין ששתתה מי חטאת ושחטה בעודן במעיה בשרה טמא וכו' ושמא דאף רש\"י ז\"ל לא הוה גריס לה ודומה שאותה היא ברייתא. ואיתא נמי בתוס' חולין פ' בהמה המקשה (חולין דף ע\"ג:) \n",
+                "ואיכא מאן דמפ' התם בפסחים בטלו במעיה מטומאה חמורה אבל מטמאו טומאה קלה לאוכלין בלא הכשר שרץ וכולה ר' יהודה וחסורי מחסרא וה\"ק פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא בד\"א טומאה קלה אבל טומאה חמורה לא שר' יהודה אומר בטלו במעיה אבל רב אשי מסיק התם בטלו לגמרי דה\"ל משקה סרוח ותניא בת\"כ וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא פרט למשקה סרוח. ועיין תו בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "וכתבו תוס' ז\"ל שם בפסחים בטלו במעיה אבל בעודן בפיה לא בטלו אע\"ג דאמרי' במסכת פרה דכל העופות פוסלין מי חטאת אומר ר\"י דהתם מיירי קודם קדוש ונפסלין כדפי' הקונטריס בהניזקים דבעינן שתהא חיותן בכלי או משום מלאכה והכא איירי לאחר קדוש מדחשיב להו סופו לטמא טומאה חמורה ומלאכה אינה פוסלת אחר קדוש כדתנן במסכת פרה המלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר ובספרי יליף לה מדכתיב למי נדה וכבר הן למי נדה ובטלו במעיה משום הסח הדעת משום דכתיב למשמרת יצאו אלו שאינם למשמרת הואיל ששתתה מהם הפרה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "ובס\"פ בתרא דמס' מקואות הביא הר\"ש ז\"ל תוספתא דקתני פרה ששתה מי חטאת ושחטה בתוך מעת לעת זה היה מעשה והיה ר' יוסי הגלילי מטהר ור' עקיבא מטמא סייע ר' טרפין את ר' יוסי הגלילי סייע ר\"ש בן ננס את ר' עקיב' סילק ר\"ש בן ננס את ר' טרפון סילק ר' עקיב' את ר' יוסי הגלילי אחר זמן מצא לו תשובה אמר לו מה אני לחזור א\"ל לא לכל אדם אלא לך שאתה הוא יוסי הגלילי א\"ל הרי הוא אומר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא כשהן שמורין למי נדה ולא כששתתה פרה זה היה מעשה ונמנו עליה ל\"ב זקנים בלוד וטהרוה פי' את הפרה והחזיר ר' יוסי הגלילי את ר\"ע מדבריו באותה שעה קרא ר\"ט המקרא הזה ראיתי את האיל מנגח וגו' זה ר' עקיב' והנה צפיר העזים בא מן המערב וגו' זה ר' יוסי הגלילי ותשובתו ויך את האיל וישבר את שתי קרניו זה ר' עקיב' ושמעון בן ננס ולא היה כח לאיל לעמוד זה ר' עקיב' וישליכהו ארצה וירמסהו זה ר' יוסי הגלילי ולא היה מציל מידו אלו ל\"ב זקנים בלוד שטהרוה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא ישיטם על פני המים </b>וחנניה פליג ואמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה ובעי התם ביבמות נימא ר' חנניא בן עקביא ורבנן בפלוגתא דב\"ש וב\"ה קמיפלגי דב\"ה ס\"ל כר' חנניה בן עקביא כדתנן התם בה\"א לא שמענו אלא בבאה מן הקציר ובאותה מדינה וכמעשה שהיה א\"ל אחת הבאה מן הקציר וכו' ומשני אמרי לך רבנן אנן דאמרי' אף כב\"ה אלא התם דטעמא משום דמרתתא במקום קרוב מרתתא במקום רחוק לא מרתתא אבל הכא מה לי ירדן מה לי שאר נהרות ור' חנניה בן עקביא אמר לך אנא דאמרי אף כב\"ש ע\"כ ל\"ק ב\"ש התם דנאמנת לומר מת בעלי אלא משום דאיהי דייקא ומנסבא מה לי מקום קרוב מה לי מקום רחוק אבל הכא משום מעשה שהיה בירדן ובספינה דהוה מעשה גזור רבנן בשאר נהרות דלא הוה מעשה לא גזור רבנן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפר כשר. </b>ובגמ' בכורות פ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ\"ג) וכתוב שם בתוס' חיצוניות אפר כשר פי' אפר פרה וי\"ס דגרסי בשר בבית והיא היא ע\"כ. ומשמע דהכי גריס הרשב\"א ז\"ל בתשובותיו סוף סימן תש\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואפילו רוב אפר חטאת וכו' דהוי כמו צלוחית שנפל לתוכה מים כל שהן דבריש פירקי': \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר מקדשים בכולן. </b>אזיל לטעמי' דאמר בריש פרקי' יזה שתי הזאות והזאה אינה צריכה שיעור: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל ונהי דנושא מי חטאת וכו' עד לחטאת מיהא טהור דאל\"כ לא תמצא טהור מזה על הטמא:   \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל צ\"ל מטמאים את הטהור לתרומה בידיו ובגופו וכו' וכך פי' הרמב\"ם ז\"ל וכך גריס אבל רבינו שמשון ז\"ל גריס מטמאים את ידי הטהור לתרומה ואת ידי הטהור לחטאת לא בידיו ולא בגופו ופירש כו' עד לא חשיבי כמשקי' טמאים וקשיא לי דתנן לקמן פ' בתרא הטהור לחטאת. שנטמאו ידיו נטמא גופו ועוד דמשקי' גרידי תנן לקמן בפ' עשירי דמטמאין את הטהור לחטאת אם נגע בידיו כל שכן מים שאינם ראויין לקידוש דחמירי טפי כשנתן בהן אפר כשר וגם לא בידיו ולא בגופו אינו מתיישב לגרסתו הלכך נראה כגירסת הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל. \n",
+                "וכתב הר\"ש ז\"ל ומתני' דלא כר' יעקב דפליג בתוספתא דתניא אפר כשר שנתערב במים פסולין דהיינו מים שאינם ראוין לקדש דמתני' מטמאין את הכהן ואת תרומתו ר' יעקב אומר מטמאין הן משום משקה פי' לטהור לחטאת ולא לטהור לתרומה ודוקא נגע בידו אבל ברגלו טהור ע\"כ. \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מדף לחטאת. </b>עד שיטבילם לשם מי חטאת: \n",
+                "בפי' רעז\"ל אפי' הם טהורים לתרומה. תימא דלא קאמר אפילו הן טהורין לקדש: \n",
+                "בפי' רעז\"ל מדף לשון קול עלה נדף ע\"כ והרמב\"ם ז\"ל האריך בפירושו כאן גם בפ\"ד דמס' זבים סימן ו' ושהם שני מיני מדף וכתב שמה שאמרו בתלמוד במס' נדה מאי מדף כדכתיב קול עלה נדף הפירוש הזה אינו מן הגמרא אלא שכתבוהו בגליון מן פירוש רבנן סבוראי וכתבן המעתיק בתוך הדברים ולא נזכרו עליהם וכאן הוא נכון לשון קול עלה נדף ר\"ל כי הוא מענין התנועה. אבל מדף אשר שם בזבחים עיקרו לשון ריחו נודף ע\"כ ועיין עוד שם: \n",
+                "עוד בפי' רעז\"ל צריך להיות בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש בגדי קדש מדרס לחטאת וקרי וכו': \n",
+                "<b>ר' יהושע אומר מדף. </b>אם הסיט ודוקא בהיסט פליגי אבל לא במגע. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנגע במדף טמא. </b>עליונו של זב קרוי מדף כדתנן במסכת זבין המדף מלמעלן ותנן בפ' ששי דעדיות שהחי עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ובגדים ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין: \n",
+                "<b>וברגלו טהור. </b>דלא גזור אלא דרך נגיעה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נגע בשרץ טהור. </b>דאין כלי חרס מיטמא מגבו ואפילו השרץ ע\"ג הקלל טהור כיון דמונח במקום טהרה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטהור לחטאת שנגע בתנור בידו טמא וברגלו טהור. </b>פי' שנגע בתנור הקלו בתנור יותר מבשאר כלים לפי שאינו נעשה אב הטומאה ועשאוהו כאוכלין ומשקים. הרא\"ש ז\"ל והוא פי' הרמב\"ם ז\"ל. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"ג וכן אם נגע בידו בתנור וכיוצא בו משאר כלים שאינם טהורים נטמא כולו אבל אם נגע בהן ברגלו הרי הוא טהור לחטאת כמו שהיה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ע מטמא. </b>דסבר קלוטה כמי שהונחה דמיא ומהאי טעמא נמי מחייב גבי זורק בשבת מרה\"י לרה\"י ורשות הרבים באמצע וחכמים פוטרים ורוצה לדקדק בזבחים פ' דם חטאת מזה דמי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה והיא טהורה אע\"פ שנטמאו המים משבאו לאוירה ופריך מברייתא דקתני מודה ר\"ע בהזאה שעברה ע\"ג כלי חרס טמא או ע\"ג משכב ומישב טמא שהיא טהורה שאין דבר טמא שמטמא למעלה כלמטה אלא כזית מן המת ושאר כל המאהילין לאתויי אבן המנוגעת אלמא דהזאה לא מטמאה באוירה של נדה ומסיק במי חטאת דכ\"ע ל\"פ דלאו כמונח דמי אלא בלגין הוא דגזר ר' עקיבא שמא יניחנו דרך העברתן אבל ההזאה שיצאה מידו מטהר ר' עקיבא. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנגע בשל קודש ובשל תרומה. </b>כצ\"ל ורוצה לומר או בשל תרומה: \n",
+                "<b>של חטאת בנייר ושל תרומה בידו שניהם טמאים </b>מ\"מ של חטאת בנייר   ושל קדש בידו: \n",
+                "<b>הסיטו ר' יהושע מטמא. </b>דחשיב משא כמגע לענין מי חטאת בכוליה פרקין דהיינו נמי טעמא דהסיט אוכלין ומשקין דטמאין לר' יהושע לעיל בפרקין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>צלוחית שהניחה וכו'. </b>ובגמרא חולין פ\"ק דף ט' ברייתא דקתני התם ובא ומצאה מכוסה טמאה שאני אומר אדם נכנס לשם וכיסה והתם נקט לשון טמאה משום דפריש לן דטעמא הוי משום חששא דאדם טמא ועוד טעמי אחריני פירשו תוס' והר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אם יכולה החולדה לשתות. </b>אבל נגיעת בעל חי לא פסלה. וראיתי שכ' ה\"ר יהוסף ז\"ל בס\"א היה כתוב דברי רבן גמליאל והיה פנוי בינו ובין מה שלאחריו ע\"כ: \n",
+                "<b>שירד טל בה בלילה פסולה. </b>דלא כר' אליעזר דאמר לעיל רפ\"ט יניחנה בחמה והטל עולה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הספק הטהור לתרומה טהור לחטאת. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>תלויות. </b>ולא נאמר הואיל ונעשו על טהרת חטאת וכמו זה הספק בחטאת תשפך ג\"כ אלו הטהרות ישרפו אין ראוי זה שאינו דומה שפיכת החטאת לשרפת הטהרות שאלו לא נעשו לאכילה ואלו נעשו לאכילה. הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>הרפפות. </b>פי' בערוך ערך רף פי' מקום בילה שיש בו רפש וטיט וכתב עליו הר\"ש ז\"ל ודבריו תמוהים דהא לעיל בפ\"ח תנן מי קרמיון ומי פיגה פסולין מפני שהם מי ביצים ע\"כ. וגם ר\"י ז\"ל לא נהירא לי': \n",
+                "<b>והרעדות. </b>בערוך בערך רעד פי' מים שיוצאין מן הקרקע טפה טפה בחלישה בלא כח ע\"כ. ובתוספתא ר' אליעזר אומר הרעדות טמאות לחטאת א\"ר יהודה אף אני כך אמרתי אבל חברי גזרו עלי שאהא מורה בהם בטהרה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והאוכלה חייב מיתה. </b>ואע\"ג דדבילה טמאה היא ואמרינן בפ' כל הבשר אמר שמואל משום ר' אליעזר פרט לזו שמחוללת ועומדת הך מתני' דלא כוותיה ומתני' לאו דוקא שיהא חייב מיתה על תרומת דבילה דמעשר פירות דרבנן אלא לסימנא בעלמא נקטיה שאם היתה תרומת דגן תירוש ויצהר חייב מיתה א'ינ בתרומת בכורים דשבעת המינים דאורייתא הר\"ש ותוס' ז\"ל שם ובר\"פ מעשר בהמה כתבוהו ג\"כ. ועוד כתבו שם האוכלה במיתה לאו דוקא אלא איסור חמיר דרבנן כעין איסור מיתה ונ\"מ לאלקוייה טפי משאר מלקיות או לקברו בין רשעים גמורים א\"נ לסימנא וכו' וכן פי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל רפ\"ק דמעשרות. ועיין במ\"ש שם בשם ה\"ר שלמה שיריליו ז\"ל. וי\"ס שכתוב בהן עיד חלוקה אחרת במתני' וזו היא אין בה כביצה המים טהורים והאוכלה חייב מיתה ר' יוסי אומר וכו' וכתב הר\"א אשכנזי ז\"ל צ\"ע למה לא פליג ר' יוסי לעיל פרק עשירי סי' י' ע\"כ. ואפשר לומר דהה\"נ דבמחלוקת שנויה. ור\"ש קאי בשיטת ר' יוסי דהכי תנינן בתוספתא ר' יוסי ור\"ש אומרים אין הטהור לתרומה מטמא את מי חטאת ועיין במ\"ש כסף משנה בשם הר\"י קורקוס ז\"ל שם בפי\"ד: \n",
+                "<b>שהכניס ראשו ורובו לתוך מי חטאת נטמא. </b>משמע לי דהרא\"ש ז\"ל לא הוה גריס לתוך מי חטאת שכתב וקמ\"ל דאם הכניס ראשו ורובו למים שאובין דעלמא נטמא וטימא את מי חטאת ע\"כ:     \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואת החולין ואת המעשר. </b>נלע\"ד דבדין הוא דהכא ה\"ל למיתני ואת המעשר ואת החולין אלא אגב סיפא נקט חולין ברישא וגם אשגרת לישנא דכולהו מתנייתא: \n",
+                "<b>ופוסל את התרומה דברי ר\"מ</b> כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי ר\"מ ע\"כ: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים פוסל בקדש ומותר בחולין ובמעשר </b>ובברייתא ר\"פ שני דמעילה פליג אבא שאול דס\"ל דט\"י תחלה לקדש ושלש מחלוקת בדבר וכמו שרמזתיו שם באותו פרק במשנה ראשונה וכתב הרא\"ש ז\"ל דהא דלא קאמר ופוסל את החולין ואת המעשר דלא שייך להזכיר פסול בחולין ע\"כ ומשמע דקאי ארישא דמילתיה דר\"מ דמודו בה ג\"כ רבנן: \n",
+                "<b>ואם בא אל המקדש וכו' </b>חייב משמע דהה\"נ לאוכל קדש כמו שכתוב שם בהלכות פסולי המוקדשין יטעמא דאמרי' בנזיר ספ\"ג מינים טמא יהיה לרבות טבול יום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחכמים אוסרים במעשר </b>הרמב\"ם ז\"ל מפ' דהאי מעשר היינו מעשר ראשון ועיין בפירושו לפ' שני דטהרות בבא דהראשון והשני השלישי שבקדש כי נראה שהוא טעות ושמא צריך להיות שם מעשר שני במקום מעשר ראשון והוא במה שכתב שם אמנם מעשר ראשון כבר קדם מחלוקת בו בי\"א מפרה ע\"כ: \n",
+                "<b>לאחר ביאתו מותר בכולן </b>דלא בעי הערב שמש. ואין למדין מכלל זה דאיכא מידי דטעון ביאת מים מד\"ס ואינו פוסל את התרומה כגון כלים הנגמרים בטהרה ואונן ומחוסר כפורים דאיתא בפ' חומר בקדש דצריכין טבילה לקדש ולא לתרומה גם יש טומאה דרבנן דבעי הערב שמש כההיא דפסחים ס\"פ האשה הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ובעי שלישי ושביעי וכ\"ש דבעי הערב שמש וביומא פ' הוציאו לו גבי ישמעאל בן קמחית שספר עם ההגמון וניתז רוק מפיו על בגדיו ונכנס אחיו ושמש תחתיו וההיא דכהן השורף את הפרה שהיו אחיו הכהנים סומכים את ידיהם עליו לעשות היכרא לצדוקים שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית ויש לחלק בטומאות דגזרו רבנן אף לחולין בעו הערב שמש אבל היכא דלא גזרו אלא לקדש או לתרומה לא בעו הערב שמש כך פירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל במתני' וגם לקמן בפ\"ק דמסכת טהרות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואת המזה מי חטאת </b>כך צ\"ל וביד פי\"ג דהלכות פרה אדומה סימן ה': וז\"ל כאשר הוא שם וכן מטמא את האזוב המוכשר ואת המים שנתמלאו ועדיין לא נתקדשו ואת הכלי הריקן הטהור לחטאת מטמא כל אחד מאלו במגע אבל לא במשא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אזוב זה כשר </b>דהיינו אזוב סתם ולא שייך לאקשויי הכא כדאקשינן בפ' אלו טרפות עורב זה עורב אטו קמן קאי דהתם יש עורב אוכמא ועורב העמקי ועורב הבא בראשי יונים וכי קאמר זה עורב לא פירש את דבריו דס\"ד דעורב העמקי דומה ממש לסתם עורב וא\"כ מה שייך למימר זה עורב אם לא היה בידו כיון דאידך דומה לו ושמו כשמו אבל הכא דאזוב סתמא לא דמי לאינך מכיון דאמר אזוב זה כשר פירש דבריו דאזוב סתמא קתני דלית ליה שם לווי וה\"נ אשכחן התם דקתני זה הנץ ולא פריך. הר\"ש ז\"ל עם ההגהה אשר עליו וכן רמזו ג\"כ תוס' ז\"ל שם בדף ס\"ג: \n",
+                "<b>אזוב יון </b>בנקודת חולם ביוד נראה דגריס לה בערוך ועיין עוד במ\"ש בשבת פ\"ח שרצים: \n",
+                "<b>אזוב כוחלי </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר אף לא על התמרות </b>נראה דר' אלעזר גרסי' בלי יוד: ובתוספתא קתני בתמרות ונכנס למקדש חייב דברי ר\"מ וחכמים פוטרין: \n",
+                "<b>גמלו </b>כמו גמרו ובתוספתא קתני גמרו הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "וז\"ל התוספתא ואלו הן היונקות גבעולין שלא גמרו תמרות שלא הנצו כל עיקר דברי ר\"מ וחכמים אומרים תמרות גבעולין שלא גמרו יונקות שלא הנצו כל עיקר. לא נחלקו אלא על הלשון ע\"כ פי' הר\"ש ז\"ל על הלשון היכי קרו להו ובין לר\"מ בין לרבנן הזה בגבעולין שלא גמרו ונכנס למקדש פטור הזה בלא הנצו כל עיקר ונכנס למקדש חייב ע\"כ: \n",
+                "<b>אין חייבין על היונקות על ביאת המקדש </b>כ' התוי\"ט ואיכא למידק אמאי לא תני ואם הזה כשר כדקתני בשל כו': [הגה\"ה פי' דליתני ואם הזה ביונקות כשר]: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר אף בתמרות </b>ולשון התוספתא אין מזין לא בתמרות ולא ביונקות ואם הזה ביונקות ונכנס למקדש פטור בתמרות ונכנס למקדש חייב דברי ר\"מ וחכמים אומרים בתמרות ונכנס למקדש פטור ביונקות ונכנס למקדש חייב ע\"כ ונמצא ששלשה מחלוקת בדבר ואפשר דמשום הלשון של התוספתא נקט רבינו הקדוש ג\"כ לשון קרוב לו במשנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מנגבו והוא כשר. </b>להזאה: \n",
+                "<b>אע\"פ שנגבו פסול </b>שהרי נטמא להזאה שכל המשקים וכל האוכלין וכל הכלים הרי הן כטמאים לענין מי חטאת: \n",
+                "<b>כמלקט לאוכלין דברי ר\"מ </b>בכל הספרים גרסי' ר' יהודה בלא ויו וכן נמי בתוספתא והוי ר\"מ יחיד לגבי רבים וכן משמע מהרמב\"ם ז\"ל שכתב ואין הלכה כר\"מ וכן פסק ג\"כ ספי\"א דהלכות פרה אדומה. ול\"ג להו זוגי זוגי: ומ\"מ כנלקט לאוכלין דברי ר\"מ ר' יהודה ור' יוסי ור\"ש אומרים כנלקט לעצים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה קלחים. </b>שלשה שרשים ובכל שורש גבעול אחד ויבא בשלשה ענפים שלשה גבעולים ור' יהודה אומר שיצטרך שיהיה בכל קלח שלשה גבעולין. הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>מפסגו ואוגדו. </b>משמע מכאן דאגד בידי שמים שמיה אגד ועיין בהר\"ן ז\"ל פ\"ק דסוכה גבי חבילי קש וחבילי עצים: \n",
+                "<b>וגרדומיו. </b>כתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל גרדומו כמו גרדומיו והיינו שנשרו מן העלין ונשארו מקצתם ומדקאמר וגרדומיו כל שהוא אלמא דמתחלתו יש בו שיעור ולא אתפרש כמה ושיריו וגרדומיו תרי מילי נינהו דשיריו שני גבעולין וגרדומיו הגבעול בכל שהוא ולא הוי כי ההוא דתכלת גבי ציצית דאמרינן שיריו וגרדומיו כל שהוא ואמרינן מאי שיריו ומאי גרדומיו ומסיק דחדא קתני שירי גרדומיו כל שהוא ע\"כ. וראיתי בקצת נוסחאות דל\"ג במילתיה דר' יוסי רק ר' יוסי אומר מצות אזוב שלשה גבעולים וכו' וכן הגיה ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל וכ' כן מצאתי ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האזוב הקצר וכו'. </b>ופי' אזוב קצר שאינו מגיע לשולי הכלי אשר בו מי החטאת. וז\"ל רש\"י ז\"ל שם פ' לולב הגזול אזוב קצר שהיו מביאים מי חטאת מעיר לעיר בשפופרת של קנים ארוכות ומצניעים אותן בהן לטהרת טמאים ומטבל האזוב ומזה ואם היה קצר כשמכניסה בפי השפופרת ואינו מגיע למים שבראש השני מספקו ומאריכו כדי ספוקו: \n",
+                "<b>ואוחז באזוב ומזה. </b>מפני שאם אחזו בספוקו הוא מנענע לכאן ולכאן ואינו מכוין להזות על הכלי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שהיא נתונה וכו'. </b>סנהדרין פ' הנשרפין (סנהדרין דף ע\"ז) ושם פירש רב חיננא בר יהודה משמיה דרב דמצא קתני פי' רש\"י ז\"ל לאו לשון מצוי דהוי התזה קתני אלא לשון מציאה כלומר ההזאה נמצאת עליה ואין ידוע אם בתחלה הזה עליה או חזר מכח היתוז או שמא לא זה ולא זה אלא על החרס הזה והיה מדרון והלכה ההזאה על המחט דליכא כחו כלל. ונלע\"ד דלא זו אף זו קתני ל\"מ הזה על שני כלים דתרוייהו בעו הזאה מן האזוב ומהניא בהו הזאה לטהרתן דכיון דתרוייהו בעו הזאה. מן הספק הזאתו פסולה אלא אפילו מחט וחרש דמחט מהניא בה הזאה וחרש כיון דלאו בר הזאה הוא דהאי טהור הוא ה\"א דהזאתו אפילו על הספק כשרה קמ\"ל דהכא נמי פסולה ואפי' אם הוא כלי חרש שלם וטהור לחטאת כך נ\"ל: \n",
+                "<b>צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו. </b>ולא חיישינן שמא נדחק האזוב בפי הצלוחית שבתוכה המי חטאת ונסחטו לחוץ מים שהן בלועים בתוך האזוב ונתערבו במים הכשרים ור' יהודה חייש בהזאה שנייה שכבר נתרכך האזוב ומימיו נסחטין. הרא\"ש ז\"ל. והוא קרוב לפירוש שאכתוב בסמוך בשם הה\"ר שלמה שיריליו ז\"ל. וכן הוא ג\"כ בפי' הר\"ש ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל פי' טובל ומעלה כדרכו ולא אמרינן אך אלה המים אשר עלו באזוב מן המים אשר בפי הכלי הן ומתוך צרות פה נדבק האזוב לו ואין זו טבילה אלא מסתמא מן המים אשר בכלי טבל ור' יהודה אומר שההזאה ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר לפי שבהזאה שנייה נדבק האזוב יותר לפי הכלי ומוציא מים מדופני הכלי ע\"כ. פי' אבל ת\"ק מכשיר בין בהזאה ראשונה בין בשניה והלכתא כוותיה שכן פסק בס\"פ עשירי דהלכות פרה אדומה וע\"ש בהשגה. \n",
+                "ובירושלמי ס\"פ שני דמסכת ערלה דף ס\"ב מייתי לה להאי בבא דצלוחית אמתני' דכלים שסכן וכו' דאמר התם ר' אליעזר אחר הראשון אני בא ומפרש התם טעמא דר' אליעזר דראשון מוציא את האחרון וא\"ר יוחנן ר' יהודה ור' אליעזר אמרו דבר אחד דתנן צלוחית וכו' ר' יהודה אומר הזאה ראשונה ופי' ה\"ר שלמה שיריליו ז\"ל ולא הזאה שנייה דמשקים ראשונים מלחלחין האזוב ומוציאין מים מגוף האזוב דהוו להו אחרונים דהשתא הוא דיוצאין וא\"ר אבהו בשם ר' יוחנן לא סוף דבר צלוחית אלא אפילו ספל שפיו רחב חייש ר' יהודה דנפקי משקים מגוף האזוב ומתערב במי חטאת ותנא צלוחית לאשמעינן רבותא לרבנן דאפילו אהא נמי פליגי ור' אליעזר נמי התם גבי כלים שסכן פליג דראשון מוציא את האחרון ל\"מ כשסך מכאן ומצא בצד השני אלא אפילו סך מכאן ומצא באותו הצד עצמו. \n",
+                "ובתוספתא קאמר ר' יהודה איפכא. וז\"ל התוספתא. צלוחית שפיה צר מזין ממנה הזאה שנייה אבל לא ראשונה מפני שהמים נסחטין דברי ר' יהודה ע\"כ: \n",
+                "<b>לפניו והזה מן הצדדין. </b>ס\"א על הצדדין: \n",
+                "<b>הזייתו כשרה. </b>דצדדין שלפניו חשובין כלפניו וכן צדדין שלאחריו חשובין כלאחריו, הרא\"ש ז\"ל. וזה לשון התוספתא לפניו והזה על הצדדין שלאחריו הזאתו כשרה ע\"כ: \n",
+                "<b>מזין על האדם ועל הכלים ואפילו הן מאה. </b>כל שנגע בו מן המים כל שהוא טהור והוא שיתכוון המזה להזות עליו. הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על דבר שאינו מקבל טומאה. </b>בהמה וכלי אבנים כדמפרש בסיפא: \n",
+                "<b>אם יש באזוב לא ישנה. </b>להזות על הטמא אלא ינער המים ויטבול האזוב שנית דכיון דהזה על דבר שאינו מקבל טומאה נפסלו המים שנשארו באזוב ובפ\"ק דיומא דריש להו מדכתיב והזה הטהור על הטמא דמצי למכתב והזה הטהור עליו מאי על הטמא לדברים המקבלים טומאה הוא דאתא דמכי מזה על דבר המקבל טומאה כשר המותר להזאה על דבר שאינו מקבל טומאה נפסל המותר להזאה. ואית דגרסי איפכא ברישא ישנה ובסיפא לא ישנה דאזלינן בתר כוונה ולא בתר הזאה ומסתברא דגרסינן בסיפא ישנה דקתני בתר הכי מים המנטפים כשרים משמע דעלה קאי והך משנה דלא כר' עקיבא דאיהו מוקי ליה לקרא בפ\"ק דיומא לענין מוזה דעל טמא טהור ועל טהור טמא ואפילו תמצא לומר דלר' עקיבא כיון דמוזה טמא מזה נמי טמא דנחשב כנושא מי חטאת מ\"מ משמע מתני' דאדם דומיא דבהמה כגון אדם טהור המים כשרין והמזה טהור, הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. אבל ר\"ע ז\"ל תפס פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>על האדם וכו'. </b>תוס' שבת פ' במה בהמה (שבת דף נ\"ב) וכמו שהעתקתיו שם ראש הפרק ומשמע מתוך דבריהם ז\"ל שמפרשים מתני' כדעת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאין כ\"ג חייב על ביאת מקדש. </b>וראיתי בקצת נוסחאות דפוס אלא שאין כ\"ג חייב על ביאת מקדש וקדשיו. ולא נהירא מאחר דלא גרסינן על טומאת מקדש וקדשיו וקל להבין. אחר זמן מצאתי שהר\"ר יוסף ז\"ל הגיה על טומאת מקדש וקדשיו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוחז הוא הטהור בקרדום הטמא. </b>ומיירי בשלא נטמא במת עצמו דא\"כ ישוב הכנף ג\"כ להיות אב הטומאה ומטמא את האדם: \n",
+                "<b>ומזה עליו. </b>נראה אפילו האוחז עצמו יכול להזות על הקורדום שמתחת אציליו של ידו האחרת או במרפקו או בין ברכיו דאי לא אתא תנא לאשמעינן רק דאע\"פ שיש עליו וכו' ה\"ל למיתני הטהור האוחז בקורדום וכו' ומתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל נראה שהגירסא היא אע\"פ שיש עליו וכו' וז\"ל אם לקח איש טהור קרדום שנטמא והחזיקה בכנפו והזה עליו המזה מי חטאת אע\"פ שעל זה הקרדום יש ממי חטאת כדי הזאה טהור הנושא וכו' וכן בס\"פ בתרא דהלכות פרה אדומה כתב המגביה כלי שהוזה עליו והרי עליו המים כדי הזאה טהור שהמים שעשו מצותם אינם מטמאין ע\"כ. אבל לשון בכנפו ומזה עליו משמע ויכול להזות עליו ואע\"פ וכו' כאשר כתבתי לעיל בסמוך ושהן שני דינים. וברבינו שמשון ז\"ל מצאתי כתוב בכנפו באחד מראשי הקרדום. \n",
+                "ומצאתי שכתב החכם הר\"ם ז\"ל וז\"ל אוחז הוא הטהור כו' ותימה דקיי\"ל דאין מונין ראשון ושני בחטאת כדקתני לקמן ומטמא את חבירו וחבירו את חבירו אפילו הן מאה ואין חילוק בין אם נגע כלי בכלי או אדם באדם או אדם בכלי או כלי באדם כדמשמע ממתני' פ' עשירי דקתני של חטאת בנייר ושל תרומה בידו שניהם טמאים עיין שם. לכן נראה לפרש דהא דקתני ומזה עליו היינו אדם אחר שהוא טהור וכל עצמו של התנא לא בא אלא להשמיענו שאע\"פ שיש עליו מים כדי הזייה טהור ולא נטמא אותו מטעם נושא מי הנדה הואיל ונעשית מצותן וכן משמע מפי' הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה שכתב וכן אם לקח איש טהור קורדום כו' והזה עליו המזה וכו' משמע שאחר הזה עליו ולא הוא עצמו וכן משמע מדבריו בחבורו הגדול בסוף הלכות פרה אדומה שכתב וז\"ל המגביה כלי שהוזה עליו והרי המים עליו כדי הזאה טהור שהמים שעשו מצותן אינן מטמאין כמו שביארנו. עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומטמא את חברו וכו'. </b>אם יש בו כביצה כדקתני רישא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנטמאו ידיו נטמא גופו. </b>כמו כן היא משנה בפ' אין דורשין והכא עיקר והתם אגב גררא נסבה הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רובן. </b>הוא הגמי היוצא מן המים. והראב\"ד ז\"ל בהשגות פי\"ב דהלכות פרה אדומה כתב כוש של רובן נ\"ל של קבלי הספינות והוא מלשון ארבא א\"נ חבלי הקשתים מלשון רובה קשת וכל אלה חבלים גסים ע\"כ. וה\"ר יהוסף ז\"ל כתכ ס\"א כוש של אבן רובן וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>עור של עריסה. </b>חבור הוא לעריסה לטומאה ולטהרה: \n",
+                "<b>המלבן וכו'. </b>כך נראה שצ\"ל בפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>קדוחות וחרוקות. </b>מה שפי' ר'יע ז\"ל הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל אלא דמשמע שהוא גורס ריב\"ן אומר אף החדוקות בדל\"ת שלא פירש לשון ויחרקו שן. אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל פירשו קדוחות מלשון מקדח כשיד הכלי קצר ורוצין להאריכו נוקבין מקל אחד בראש עביו ומכניסין בנקב יד הכלי ויש עושים נקב ביד הכלי ומכניסין בו המקל. וקרוב לזה הוא פי' הערוך: \n",
+                "<b>חרוקות. </b>פירשו בשם הערוך מלשון ויחרקו שן כגון שאותו היד של כלי הוא פרקים. ונכפל לאחוריו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שבקנתל. </b>בערוך פי' לחמר קורין בלשון ישמעאל נתאל פי' בשטגי ע\"כ. והרמב\"ם ז\"ל פי' קנתל כלי מחובר מקנים יתרכב בה אלה הסלים עד שינטל הכל בפעם אחת: \n",
+                "<b>והמטה של טורבל. </b>היינו מוריגים. הכי מפרש לה בגמרא בפרק אין מעמידין דכ\"ד ובפ' פרת חטאת דקט\"ז ובפ' הקומץ רבה דכ\"ב: \n",
+                "<b>חבור לטומאה וכו'. </b>בשבת פ' במה טומנין (שבת דף מ\"ח) אלא דההיא דהתם משמע שהיא ברייתא וכמו שכתבו שם תוס' ז\"ל משום דקתני בה חבור לטומאה עד שיתחיל להתיר ומשמע התם דמתני' ר\"מ דסבר כל המחובר לו הרי הוא כמוה בההיא דבית הפך דבפ\"ה דמסכת כלים וכתבו שם תוס' בשם ר\"י ז\"ל דשלל של כובסין ודאי לא הוי חבור אלא מדרבנן אפילו בשעת מלאכה שאינם צריכין זה לזה ולהכי מדמה לה לבית הפך ולבית התבלין שכל אחד הוא תשמיש בפני עצמו ולהכי אינו חבור להזאה כיון דמדאוריי' אינו חבור ע\"כ. והתם בתוספתא איתא למתני': \n",
+                "<b>ואינו חבור להזאה. </b>אלא צריך שיגעו המים מן המזה בכל סל וסל ובכל מפתח ומפתח ובכל קרן וקרן ובכל קורה וקורה ממטה זו המפוצלת. כך הוא לשון הרמב\"ם ז\"ל שם פי\"ב סימן ו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א חבור לטומאה ואינו חבור להזאה. </b>כתב הרמב\"ם ז\"ל שם בפי\"ב הנה למדת שכל מקום שאתה שומע חבור לטומאה ואינו חבור להזאה אין זה אלא גזרה מדבריהם ע\"כ: \n",
+                "<b>ובה\"א הזה על המיחם וכו'. </b>ר' יוסי פליג בתורפתא אתנא דמתני' וקאמר אלו דברי ב\"ש דהזה על המיחם הזה על הכסוי הזה על הכסוי לא הזה על המיחם אבל בה\"א כולן חבור אחד הן. \n",
+                "ומ\"מ ובה\"א הוזה המיחם הוזה הכסוי הוזה הכסוי לא הוזה המיחם. וכן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>הכל כשרין וכו'. </b>יומא פ' טרף בקלפי (יומא דף מ\"ג) קאמר דר' יהודה פליג ומכשיר באשה ופוסל בקטן ובתוספתא אשכחן בהדיא דמכשיר   כמו שכתבתי לעיל פ\"ה סי' ד' בשם תוס' והר\"ש ז\"ל ועיין במ\"ש שם דצ\"ע: \n",
+                "<b>אם אחזה בידו אפילו וכו'. </b>תוס' ז\"ל שם ביומא כתבו אשה מסעדתו בפ' בתרא דמס' פרה בתוספתא מפ' כיצד מסעדתו אוחזת לו המים אפילו בשעת הזאה ול\"מ בשעת טבילת האזוב דהזאה חשיב טפי רבותא מטבילת האזוב משום דקרא דמכשרינן מיניה קטן בטבילה כתיב דכתיב וטבל במים איש טהור ודרשינן מיניה טהור להכשיר הקטן וילפינן הזאה מטבילה דאתקשו להדדי כדאיתא בס\"פ שני דמגלה ובמתניתין דבפרק בתרא מסיים עלה ואם אחזה בידו אפילו בשעת הזאה פסול ור\"י מסימפונט גמגם בזה דבתוספתא משמע דהזאה הוי רבותא טפי להכשיר וא\"כ במתני' גבי פסול ה\"ל למיתני אפילו בשעת טבילה. ונ\"ל דלא קשיא דהא דפסלינן היכא דהאשה אחזה בידו היינו משום דהוי כאילו האשה עשתה אותו והא ודאי הוי פשוט לפסול אשה בטבילה מבהזאה דקרא דממעטינן מיניה אשה בטבילה כתיב ולגבי הכשר קטן הוי רבותא טפי בהזאה משום דקרא דמכשרי' מיני' קטן בטבילה כתיב עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טבל את האזוב ביום. </b>רש\"י ז\"ל פי' בס\"פ שני דמגלה דהא דקתני התם ולא טובלין ולא מזין בטבילת גוף האדם מיירי ודקאמר בגמרא דאתקש טבילה להזאה היינו דאתקש למים דכתיב בסיפיה דקרא ורחץ במים ע\"כ. וכתבו שם תוס' ז\"ל דהא דתנן הכא דהוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום שתי טבילות יש אחת קודם הזאה כדי לקבל הזאה וההיא כשרה בלילה אבל שאחר הזאה ליטהר מטומאה שיש אחריה הערב שמש אינה כשרה אלא ביום וה\"נ משמע בפרק שני דכריתות דאיכא טבילה לפני הזאה דקאמרינן מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והרצאת דמים נפקא לן מויזרוק את הדם וטבילה נפקא לן משום דגמירי דאין הזאה בלא טבילה לפניה כדי לקבל ההזאה והזאת פרה במקום אותה הזאה עומדת וא\"כ צריך טבילה לפניה וגם צריך טבילה לאחריה דהא בספרי קתני שאם הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום אלמא שיש טבילה לאחר הזאה ע\"כ. ור\"ת ז\"ל ג\"כ היה אומר דאבל הוא עצמו טובל בלילה דהך טבילה לאו ליטהר מטומאתו דההיא בתר הזאה כתיבא אלא כדי לקבל הזאה ע\"כ. וכתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל דכדבריו רישמע בתוספתא. ועיין עוד בפי' הר\"ש ז\"ל. ותוס' ז\"ל הביאוה בפ' החולץ (יבמות דף מ\"ו) ובשבת פ\"ח שרצים דף קי\"א כתבו ג\"כ הם ז\"ל לתרץ קושיא אחרת שהקשו שם דאפשר דהכא מיירי בטבילה דלאחר הזאה כדאמרינן בספרי הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום משמע דאיכא טבילה לאחר הזאה ע\"כ: \n",
+                "<b>בלילה והזה ביום פסול ביום והזה ביום שלאחריו פסול אבל וכו'.</b> כך מצאתי בקצת נוסחאות: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת פרה \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה פרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Tahorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Tahorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2bb5e0f2348aaebb561ae58458429ef3e90378b2
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Tahorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,475 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Tahorot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה טהרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בעה\"י יודע כל נסתרות נתחיל מסכת טהרות:  ",
+                "<b>שלשה עשר דבר נאמרו בנבלת העוף הטהור וכו'. </b>ואיתא בפ\"ק דבכורות דף י' ופי' שם הרגמ\"ה ז\"ל בכתיבת יד האי דנקט בנבלת עוף טהור דצריך מחשבה כ\"ש נבלת עוף טמא אבל האי דנקט עוף טהור רבותא קמ\"ל דאע\"ג דעוף טהור דראוי הוא לאכילה בין לישראל בין לעכו\"ם אפ\"ה לא מטמא טומאת אוכלין אלא במחשבה ע\"כ. ואיתא ג\"כ בנדה פרק בא סימן (נדה דף נ') ודף נ\"א ואמר רבא התם דמדקתני צריכה מחשבה אלמא מחשבת חיים לא שמה מחשבה דהא מחיים סתמה לאכילה ואפ\"ה לא מהניא ההיא מחשבה לטומאה דבעינן מחשבה בשעה שראויה לקבל טומאה ומחיים לאו בר קבולי טומאה ודחי ר' זירא דהכא איכא למימר דבעוף הבר שהיה פורח באויר ונפל מן הרום עסקינן דלא הוה קמן מחיים דליחשוב עליה. ופי' שם רש\"י ז\"ל ואינה צריכה הכשר לא הכשר מים ולא הכשר נגיעת שרץ אלא מאליה מטמאה בלא שום נגיעה ע\"כ:  ",
+                "<b>ואינה צריכה הכשר </b>דהכשר בזרעים הוא דכתיב ודרשי' מה זרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה פי' דאינם נעשין אב הטומאה עולמית ואפילו נגעו במת שהוא אבי אבות הטומאות אינם נעשים אב לטמא אדם וכלים דמהיכא נפקא דנוגע במת מטמא אדם מהאי קרא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת באותו טמא תטמא עד הערב וכי כתיב האי קרא בדבר שיש לו טהרה בהזאה ובטבילה כתיב דכתיב לעיל מיניה והזה הטהור על הטמא וגו' ואההוא טמא קאי והנפש הנוגעת יצאו אוכלין ומשקים וכלי חרס הואיל ואין להם טהרה במקוה אין נעשין אב הטומאה. רש\"י ז\"ל בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"א:)  ",
+                "<b>ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה </b>כך צ\"ל:  ",
+                "<b>וכזית בבית הבליעה </b>כתיב בספר לקח טוב בפרשת אחרי מות דף פ\"ד וז\"ל וכל נפש אשר תאכל הוציאו הכתוב בלשון נפש ולא אמר כל איש למדו ז\"ל מכאן דאבית נפש דהיינו בית הבליעה כשהנבלה שם מטמאה בגדים ולא כשהיא בתוך בית המעים ולא בתוך הפה ובנבלת עוף הטהור מדבר הכתוב כדלקמן וכן למדו ז\"ל שאינה מטמאה בגדים אלא בבית הבליעה מדכתיב בסיפיה דקרא וטמא עד הערב וטהר מי לא עסיקי' שאכל סמוך לשקיעת החמה שעדיין היא קיימת בתוך המעים ואמר רחמנא וטהר עכ\"ל ז\"ל:  ",
+                "בפי' רעז\"ל בשלהי גיד הנשה אמר המלקט בברייתא:  ",
+                "<b>דברי ר\"מ </b>ספ\"ז דזבחים פליגי בה נמי ושמא אתא תנא לאשמועי' דאפילו בשאר עופות שאין קריבין לגבי מזבח כגון אווזין ותרנגולין מטהר ר\"מ וכדאמר התם ר' אלעזר בגמ' וכך נראה שכתבו ג\"כ תוס' ז\"ל בסוף הפרק וקשה לי דמסוף פ' טבול יום משמע דלא גרסינן במתני' דברי ר\"מ אח\"כ מצאתי ג\"כ שכתב הרא\"ש ז\"ל ונראה דל\"ג במתני' דברי ר\"מ מדדייק התם בזבחים והא מדקתני סיפא שחיטתה ומליקתה מטהרות את טרפתה ש\"מ ר\"מ היא דמאן שמעת ליה האי סברא ר\"מ כלומר כדתנן התם בפ' חטאת העוף ומה לו לדקדק מכח זה בהדיא קתני מתני' דברי ר\"מ אלא ודאי דל\"ג לה ומשום דר\"מ שנוי בפ' חטאת העוף אצל ר' יהודה ור' יוסי הגיהו התלמידים כאן בספרים אלא סתם מתני' היא כאן ע\"כ וכן דקדקו ג\"כ תוס' דפ' גיד הנשה (חולין דף ק\"ב) גם הר\"ש ז\"ל. ועיין בתוס' דפ' מרובה (בבא קמא דף ע\"ז) שהקשו שם לר\"מ דמתני' כותיה מ\"מ נבלת העוף לדידיה צריכה מחשבה מדקאמר בברייתא דשעיר המשתלח מטמא אוכלין ומשקים מחיים ואח\"כ חילק ר\"י דשעיר המשתלח אם היה נשחט הוה חזי לאכילה בלא מחשבה מה שא\"כ בנבלת עוף טהור ובאבר מן החי דבגמ' פ' העור והרוטב דאין סופם ליעשות אוכל הלכך בהו מודה ר\"מ דבעינן מחשבה ע\"כ:  ",
+                "<b>ר' יהודה אומר אינם מטהרות </b>התם בפ' חטאת העוף יליף לה מקרא דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה טרפה למה נאמרה איצטריך לטהר חלב טרפה שמתה ולעולם טרפה חיה ודקאמרת אי טרפה חיה הרי נבלה אמורה בפסוק זה וכיון שמתה נתנבלה במיתתה איצטריך סד\"א הואיל וטמאה אסורה מחיים וטרפ' אסורה מחיים מה טמאה חלבה טמא אף טרפה חלבה טמא קמ\"ל. ומשמע מכללא שהיא עצמה מטמאה. וילפותא זו הביאוה תוס' ז\"ל בפ' אלו טרפות (חולין דף נ\"ו) אע\"פ שבפירוש רש\"י ז\"ל כתיבת יד הגרסא דילפי' מקרא דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>הכנפים וכו'. </b>ופי' הרא\"ש ז\"ל הכנפים נוצה גדולה הנוצה היא הדקה ע\"כ וכתב הרמב\"ם ז\"ל רצה באומרו פה הכנפים וכו'. והרמב\"ן ז\"ל בפי' התורה פרשת ויקרא בפסוק ושסע אותו בכנפיו הביא ראיה מכאן דכנפים אינו נוצה ממש כמו שפי' שם רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>מיטמאות ומטמאות </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ר' ישמעאל אומר וכו' </b>חולין פ' אלו טרפות (חולין דף נ\"ח) אלא שיש ספרים שכתוב שם בגמ' ר\"ש. ועיין במה שכתבתי שם סוף סימן ד': \n",
+                "<b>החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין </b>כך צ\"ל. ומייתי לה בחולין פ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"א) ופי' שם רש\"י ז\"ל החרטום וכו' מיטמאין אם קבל העוף טומאה מן השרץ אלו נעשין יד להכניס ולהוציא טומאה עוף אין לו טומאת מגע משום נבלה אא\"כ קבלה מאחרים שהרי אין לך אלא האמור בה טומאת אכילה לטמא בבית הבליעה ע\"כ. והתם בגמ' פריך חרטום עץ בעלמא הוא ומוקי לה בחרטום תחתון של עליון פי' רש\"י ז\"ל קליפה רצועה דקה יש בתוך הפה דבוקה לחרטום עליון לארכו וצפרנים מוקי לה במקום שמובלעים בבשר ע\"כ. וכן הוא בפירוש הרמב\"ם ז\"ל. וביד ובפ\"ד דהלכות טומאת אוכלין סי' ד' נראה דגריס הכנפים והנוצה מיתטמאות ומטמאות ומצטרפות ע\"כ: [הגה\"ה וכן כתוב בכ\"י אכן עיין בסמוך סי' ג' בתוס' י\"ט דבור המתחיל הכנפים שחולק על זה]. ולפי זה ה\"ק ר' ישמעאל הנוצה מצטרפת כלומר דוקא הנוצה מצטרפת ולא הכנפים ומשמע מדבריו ז\"ל משם פ\"ג דהלכות שאר אבות הטומאות דלת\"ק דר' יוסי אפילו ראשי אגפים וראש הזנב הרכות אין מצטרפים ולר' יוסי משמע דאפילו הקשות מצטרפות או שמא כדי שלא לאפושי במחלוקת דוקא רכות ס\"ל דמצטרפות: \n",
+                "<b>שכן מניחין בפטומות </b>נראה דגרסי' מלת בפטומות הפא בשבא והטית בשורק והמם בחולם. וכתב החכם הר\"ס ז\"ל וז\"ל הכנפים והנוצה מיטמאות פי' אם נגע בהם שרץ אע\"ג דנבלת העוף הטהור אינה צריכה הכשר לא הכשר מים ולא הכשר שרץ לפי שסופה לטמא טומאה חמורה דהיינו כזית בבית הבליעה הכא לא איצטריך אלא לכנפים ונוצה של עוף טהור שאינו נבלה שיש לו תורת אוכלין וצריך הכשר שרץ והתנא כלל כל דיני הכנפים לענין מיטמאות ומטמאות ולענין צרוף כל אחד היכא דשייך ועיין בחבור הרמב\"ם ז\"ל בהלכות טומאת אוכלין ושם הביא משנה זו ולא הביאה בענין טומאות נבלות עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין חייבין עליה על ביאת המקדש </b>דטומאה דרבנן היא: \n",
+                "<b>והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את המ' וכו' </b>פ' גיד הנשה (חולין דף ק\"ב) ופי' שם רש\"י ז\"ל הא דקתני לשון נקבה ואין שחיטתה מטהרתה משום דרישא אתחיל בה לשון נקבה דקתני נבילת עוף טמא צריכה מחשבה וכו'. ע\"כ והתם רמי רישא אסיפא דרישא קתני אינו סופג את המ' אלמא אין אבר מן החי נוהג בטמאים והדר תני ואין שחיטתה מטהרתה וליכא לאוקמה אלא באבר מן החי אלמא נוהג בטמאים דהא ליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות. דעוף טמא אין לו שום טומאה אפילו בבית הבליעה ועל כרחך אין מתירתו באכילה קאמר ומשני רישא בישראל קאמר וסיפא בבן נח ורבנן היא דס\"ל התם בברייתא דאין אבר מן החי נוהג אלא בבהמה חיה ועוף הטהורין דדוקא לישראל קאמרי דאין נוהג איסור אבר מן החי בטמאים משום דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ודרשי' ליה הכי לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בבשר לחודיה כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו אבל בבן נח מודו דאיסורו נוהג אפילו בטמאין ואין שחיטתו מתירתו לו באכילה כל זמן שהוא מפרכס דבן נח לאו בשחיטה תליא מילתא אלא במיתה תליא מילתא כדאיתא בפ' השוחט אחד בעוף דף ל\"ג וגבי טהורה היא דאמרי' שחיטה מכשרא ליה לבני נח מגו דמכשרא ליה לישראל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו\"ם אסור אבל בטמאה לא ומתני' דלא כר\"מ דאמר התם דאינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ולא בחיה ועוף אפילו טהורים וגם דלא כר' יהודה ור' אלעזר דס\"ל התם דנוהג איסורו בישראל בכל בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים וטעמיה דר' יהודה כתבתיו בס\"פ גיד הנשה וטעמא דר' אלעזר מפורש התם בגמ' מקרא: \n",
+                "<b>מטהרתה </b>כצ\"ל וכדכתבינן:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ממה שריבה לטמא </b>כך צריך להיות. וכבר הארכתי בביאור מתני' בר\"פ העור והרוטב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל שנטמא וכו' </b>זבחים דף ל\"א ס\"פ קבלה וכתב שם רש\"י ז\"ל אוכל חצי ביצה שנטמא באב הטומאה וחצי ביצה אחרת נגע בולד הטומאה מצטרפים זה עם זה לטמא בקל שבשניהם וא\"ת אי בדלא הוה ביה שיעורא מעיקרא היאך קבל טומאה מאב הטומאה מתחלתו. תשובה לדבריך שהאוכל מקבל טומאה בכל שהוא אבל לטמא אחרים צריך לכביצה וברייתא שלימה היא בתורת כהנים כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל מלמד שמיטמא בכל שהוא יכול יטמא אחרים בכל שהוא ת\"ל אשר יאכל דהיינו כביצה כדילפי' בפ' בתרא דיומא אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת עכ\"ל ז\"ל ותוס' ז\"ל כתבו ולפי' ר\"ת שפירשתי [הגה\"ה פי' גבי תירוצא דאיכא התם בגמ' דהכא איכא שיעורא וכו' עיין שם]. למה שפירש בקונטרס דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא והארכתי בפ' המצניע עכ\"ל ז\"ל. ואיתא למילתייהו ר\"פ המצניע ושם כתבו שרש\"י ז\"ל חזר בו בכריתות גבי פרה מטמאה טומאת אוכלין. ומ\"מ כיצד חצי ביצה אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל שני שבללן זה וזה שני. כחצי ביצה אוכל שני וכחצי ביצה אוכל שלישי שבללן זה וזה שלישי: \n",
+                "<b>כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן. </b>זה וזה ראשון חלקן וכו'. \n",
+                "<b>כחצי ביצה אוכל שני כחצי ביצה אוכל שלישי </b>האי דנקט תרי בבי לאשמועי' דאפילו בתרומה דשייך בה שלישי הולכין אחר הקל: \n",
+                "<b>נפל זה לעצמו וזה לעצמו על ככר וכו' </b>פי' שסילק הראשון קודם שנפל השני: \n",
+                "<b>נפלו שניהם כאחת </b>והה\"נ בזה אחר זה אם נפל השני בעוד הראשון עליה שניהם כאחד קרי ליה דהדרי ומצטרפי ראשון שבזה ושבזה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על ככר </b>כך צריך להיות: \n",
+                "<b>לשלשה או לארבעה </b>אז לא נשאר כביצה ראשון במקום אחד. וגם פה מ\"מ כביצה אוכל שני וכביצה אוכלה שלישי שבללן. זה וזה שני. חלקן וכו': \n",
+                "<b>כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שלישי שבללן זה וזה ראשון </b>: \n",
+                "<b>חלקן וכו': </b>כשני ביצים אוכל ראשון כשני ביצים אוכל שני שבללן זה וזה ראשון: \n",
+                "<b>חלקן וכו': </b>כשני ביצים אוכל שני וכשני ביצים אוכל שלישי שבללן. זה וזה שני. חלקן וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקרצות נושכות זו בזו כו'. </b>וי\"ס דגרסי נושכות זו את זו. \n",
+                "<b>פירשו כולן שלישיות </b>מפני שהיו גוף אחד בשעת טומאתם מה שאין כן בסיפא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקרצת שהיתה תחלה וכו' </b>של תרומה וכן נמי מקרצות דרישא של תרומה הן: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל קודם דבור המתחיל ככרות הקדש צריך לכתוב סימן הטית: \n",
+                "<b>גומותיהם </b>לפי' הרמב\"ם ז\"ל הן גומות הנעשות באחורי הככרות בעת אפייתם. ובספר אגודה פי' גומות יש בטבלא שמוכרין בו ככרות ע\"כ: \n",
+                "<b>נטמאת אחת מהם בשרץ </b>כך צ\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל פי' אחר וכו' אמר המלקט הוא פי' הר\"ש ז\"ל ועיין במ\"ש בשמו ובשם הרא\"ש ז\"ל לקמן בפ\"ח סי' ח'. ופי' ראשון הוא להרמב\"ם ז\"ל וכדכתבינן. עוד בפירושו ז\"ל גרסי' וכן המים המקודשים אמר המלקט והן מי חטאת: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האשה שהיתה כובשת. </b>בברכות פרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א) ובתעניות פ\"ג דף כ\"ד ובפ' חלק (סנהדרין דף ק\"ו) אמר רבא דרב יהודה כי הוה מטי לאשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה לפרק זיתים שכבשן בטרפיהן דבעוקצין אמר הויות דרב ושמואל קחזינא הכא. ועיין במ\"ש שם ר\"פ שני דעוקצין. ומה שפי' רעז\"ל באשה טהורה מיירי הוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. אבל הרמב\"ם ז\"ל פירש דבאשה נדה מיירי וירק של חולין ע\"ש: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואותו ירק לא הוכשר. כתב החכם הר\"ם ז\"ל שאם הוכשר בשעה שנתנתו בקדרה טמאתו ע\"כ. או במקום הנגוב צריך למחוק מלת או: \n",
+                "<b>אם יש בו כביצה הכל טמא אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור </b>כצ\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל וכדאיתא בפ\"ק דשבת. אמר המלקט כדתנן בסוף זבים וכדאיתא וכו': \n",
+                "<b>נגעה במקום המשקה. </b>והוא חוץ לקדרה וכדקתני רישא וכן מוכח נמי מסיפא דקתני חזר לקדרה הכל טמא:       \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלישי שני לקודש ולא שני לתרומה. </b>אית דל\"ג מלת שני גבי לתרומה: \n",
+                "<b>בחולין שנעשו על טהרת תרומה. </b>כצ\"ל. ואיתא שם פ' השוחט (חולין דף ל\"ד) ומוכח התם דהאי דקתני בחולין שנעשו על טהרת תרומה לאו סתמא הוא אלא דברי ר' יהושע לבד הן ועיין יפה במה שכתבתי בפרק שני דחולין סי' ה'. ולעולא דאמר התם דר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת הקדש נמי אית ליה שלישי סבר דהא דקתני במילתיה דר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה טעמא הוא דיהיב לסיפא דמילתיה דבחולין דטהרת תרומה הוא דאמרינן האוכל שלישי נעשה גופו שני לקדש משום דטהרתה טומאה היא אצל הקדש אבל לא בחולין דטהרת הקדש שאותם האוכל שלישי שלהם אין גופו נעשית שני לקדש אלא רביעי א\"נ ס\"ל לעולא דלר' יהושע בין חולין הנעשין על טהרת התרומה בין הנעשין על טהרת הקדש האוכל שלישי שלהם נעשה גופו שני לקדש וטעמא משום דטהרת שניהם טומאה היא אצל הקדש עצמו: \n",
+                "<b>ואין שני לתרומה. </b>הא שלישי הוי דכי אמר שאין נעשה אוכל כמאכל לנגיעה הוא דקאמר כגון האוכל אוכל ראשון דאי הוית משוית לי' ראשון הוי מגעו שני אבל האוכל שלישי דכי עבדת ליה שלישי שרי בנגיעה לענין אכילה מודה דאסור. ופי' הר\"ש ז\"ל ובפ' שני דחולין אמרינן מצינו שהאוכל חמור מן האוכל דאילו אוכל בכביצה ואילו אוכל עד דאכיל חצי פרס. ומיהו בפ\"ק דשבת מפ' האוכל אוכל ראשון ואוכל שני מ\"ט גזרו בהו רבנן טומאה דזימנין דאכיל אוכלין טמאים ושקיל משקים דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו. ולפום האי טעמא מכי אכיל כביצה איטמי ליה ושמא אין רגילות שיהא אדם צמא לשתות עד דאכיל ליה כחצי פרס ומש\"ה לא גזרו בפחות. ועוד נראה לפרש דשני גזירות הוו דמתחלה גזרו באוכל אוכלין טמאים שיהא נפסל גופו מלאכול בתרומה גזרה שמא יאמרו הא קא נגעי בהדי הדדי אוכלין טמאים ותרומה בתוך מעיו ומבחוץ נמי אין לחוש אם יגעו זה בזה ולא מסקי אדעתייהו דבתוך מעיו כבר איעכל לי' ואותה גזירה אין ראוי לגוזרה בכביצה דאיכא למימר אשתייר ליה בין החניכיים והשנים מיניה וליכא כביצה בתוך מעיו וכיון דעקרוה מכביצה אוקמוה אשתי ביצים דהיינו חצי פרס ולר' יוחנן בן ברוקא דאמר בפ' כיצד משתתפים דפסול גויה הוי בכביצה ומחצה איכא למימר דאוקמוה מחצי סעודה ובי\"ח דבר אתי וגזור אפילו בכביצה ואפילו בנגיעה דטמא מטעמא דמפרש בפ\"ק דשבת ובפ' שני דחולין מייתי ר' יהושע ראיה לדבריו מן הגזרה קדמונית וכן משמע דהוה בעי למימר בפ' בתרא דיומא דטומאת גויה מן התורה ואי בי\"ח דבר גזור הא פשטו להו בכל ישראל ולא הוה טעי בה דא\"כ חסרו להו עכ\"ל ז\"ל. וכן הוא דעת ר\"ת ז\"ל דפסול גויה גזרה קדמונית בכמה מקומות בתוספות הובאו דבריו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השני פוסל ולא מטמא </b>גרסינן הכא. וכתוב שם בסוף הלכות טומאת אוכלין דזה שנאמר הראשון שבחולין טמא ומטמא והשני פסול לא שיהיה אסור באכילה דמדכתיב גבי קדשים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מכלל שהחולין מותרין אלא למנות ממנו לתרומה ולקודש ע\"כ בשנוי לשון קצת כדי לקצר. והאי דראשון עושה שני בחולין ותו לא ושני שלישי בתרומה ושלישי רביעי בקודש כולהו מדאורייתא ילפינן להו בספ\"ק דפסחים ונלע\"ד דלפי זה כיון דקיימא לן דאין אוכל מטמא אוכל מן התורה לא משכחת ראשון ושני ושלישי ורביעי דקתני במתני' אלא ע\"י איכל למשקה או משקה לאוכל שהן מטמאין זה את זה מה\"ת כדיליף התם בפ\"ק דפסחים. ועיין במה שאכתוב בסמוך בשם הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הראשון והשני שבתרומה. </b>ופי' הר\"ש ז\"ל טמא ומטמא דקתני בבא דהראשון שבחולין דפרישנא ומטמאת תרומה אל תתמה כיון דמיירי בחולין תרומה מאן דכר שמה דכיון דקתני טמא ומטמא לא מיתוקם מטמא אלא בתרומה דאי בחולין טמא ופוסל מיבעי ליה והאי טעמא נמי צריך לפ' בהני שתי בבות דסיפא בבא דהראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים ר\"ל קדש וגם בבא דהראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים ר\"ל חטאת ע\"כ. ועוד פירש פי' אחר ודחפו ובסוף דבריו כתב לכך צריך לפרש דאיירי בסתם חולין בסתם תרומה בסתם קדש וטמא ומטמא דקתני בכולהו היינו טמא יפוסל ומטמא לאו דוקא נקט וכן נמי הא דקתני בכולהו פסול ולא מטמא היינו פסול ולא פוסל דסתם חולין השני פסול והשלישי דקתני ה\"ק ואם יש בהנך חולין השלישי כגון שנעשו על טהרת תרומה נאכל אותו שלישי בנזיד הדמע וכה\"ג נמי יתפרשו התרי בבי אחריני ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השני שבחולין </b>פ' השוחט (חולין דף ל\"ה) ואפשר ששם היא ברייתא שהלשון שם הוא כך השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה והשלישי מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קדש בחולין שנעשו על טהרת הקדש: \n",
+                "<b>שנעשו על טהרת הקדש אבל אם נעשו על טהרת תרומה וכו' </b>כצ\"ל. ומה שפי' ר\"ע ז\"ל הוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' ע\"פ הגמרא שהוא כמו אילו שנה התנא וחולין שנעשו על טהרת הקדש והביאור כן השלישי שבתרומה מטמא משקה קדש ופוסל אוכלי קדש ושל חולין שנעשו על טהרת הקדש בד\"א בתרומה עצמה אבל חולין שנעשו על טהרת תרומה שנים טמאים והשלישי פסול ואפילו היה השני והשלישי קדש אינו עושה רביעי בקדש הואיל והראשון של חולין נעשו על טהרת תרומה. ובכולה מתני' יש לו דרך אחרת ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אלעזר. </b>גרסינן בלתי יו\"ד ולפי דברי הר\"ש ז\"ל בסוף פירקי' גם בפ' שני דחולין מייתי לה בקוצר. וס\"ל לר' אלעזר דאפילו שני שבחולין אינו מטמא כי אם אחד בקדש ועיין במ\"ש בס\"פ שני דחלה:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יעשה בבית הבד </b>גרסינן וי\"ס דגרסי יעשם במ\"ם. ופשוט הוא דר' אלעזר ב\"ר צדוק צ\"ל בלתי יו\"ד בכל מקום שהוא מוזכר. וכתב הרמב\"ם ז\"ל ושלש מחלוקות בדבר איכא מ\"ד שהן כחולין ואיכא מ\"ד שהן כתרומה ואיכא מ\"ד שהן כקדש ופסק ההלכה חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמי ושהראשון טמא והשני פסול לבד ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל שאין לך דבר שעושה רביעי בקודש אלא קדש מקודש בלבד. אמר המלקט פי' מקודש בכלי שרת. ובשר קרבן שהן קדושת הגוף ולא קדושת פה וכדתניא השרץ מטמא שלשה ופוסל אחד בקדש באיזה קדש אמרו בקדש מקודש כמו חלות תודה ורקיקי נזיר בלא נשחט עליהן הזבח ומנחות שקדשו בכלי שרת אבל חלות תודה ורקיקי נזיר שלא נשחט עליהן הזבח ומנחות שלא קדשו בכלי אינם לא כקדש ולא כחולין אלא הרי הן כתרומה והשרץ מטמא בהן שנים ופוסל אחד. ופליגי הני תנאי דמתני' דהכא נמי אברייתא שכתבתי לעיל בסי' ו' ורב יצחק דס\"ל התם בפרק שני דחולין תנא דחולין שנעשו עט\"ה הרי הן כתרומה משמע התם דתרומה טהורה נמי מטמאה קדש: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרוטב והגריסין והחלב והשמן. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>יותר מכביצה טמא </b>וכולי' לשון הרמב\"ם ז\"ל שם ביד היו יותר מכביצה המשקים טמאים שכשנימוחה טפה ראשונה נטמאת בכביצה אוכל טמא שנימוחה ממנו כי אותה טפה תטמא כל המשקים שנימוחו אחריה ע\"כ. הא למדת שמה שכתוב בפי' רעז\"ל חזרה הטפה וטמאה את הכלי צריך להיות וטמאה את הכל וכן הוא בפי' הר\"ש ז\"ל אבל דין טומאת הכלי תנינן לה בסמוך וגם בפ' בתרא סימן ה'. והקשה הר\"ש ז\"ל ויש לתמוה כביצה מכוון אמאי טהור נימא טומאה שבהן להיכן הלכה דכה\"ג מקשינן בפרק כל שעה דא\"ר יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינו כשר לנסכים ופריך עלה וכי טומאה שבהן להיכן הלכה ומשני משקים מיפקד פקידי וכו' ואפילו מ\"ד מיבלע בליעי וכו' וא\"כ הכא גבי רוטב וגריסין וחלב דלא שייך מיפקד פקידי אמאי טהור וי\"ל דטהור לאו לגמרי קאמר אלא כלומר טהור מדין משקה דלא הוי ראשון אלא שני בעלמא כדין אוכל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>שכיון שיצאת טפה הראשונה נטמאת מכביצה. </b>כך מ\"מ וכן ג\"כ בסימן ב' ובסימן ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"מ אומר השמן תחלה לעולם. </b>דמנחות פ' הקומץ רבה (מנחות דף ל\"א) וכתבו שם תוס' ז\"ל די\"ס שכתוב בהן השמן והחלב של גריסין בזמן שהן לחים הרי הם ראשונים ר\"מ אומר וכו' ע\"כ ושמא היינו מתני' דלעיל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צריך לכתוב סימן הבית קודם דבור המתחיל השמן תחלה: \n",
+                "<b>ר\"ש שזורי אומר אף היין. </b>שם בהקומץ רבה פריך מכלל דת\"ק סבר יין לא בתמיה אלא אימא ר\"ש שזורי אומר יין כלומר דיין דוקא הוי תחלה אפילו קרש ולא שמן ודבש והתם פסקינן הלכתא כר\"ש שזורי. וכ' הר\"ש ז\"ל דצריך לומר דבקרש השמן וחזר ונמחה מיירי דבתוספתא משמע דכל זמן שהוא קרוש אינו לא אוכל ולא משקה ולעולם דקתני משום דחלקנו ברוטב וחלב וגריסין בין כביצה מכוון ליותר מכביצה וכאן אפילו פחות מכביצה כדקתני בתוספתא ולא נשתייר הימנו אלא כפול ומשום דחוזר לטומאתו ישנה דעל כרחין מגופיה לא אתיא ליה טומאה כיון דאינו לא אוכל ולא משקה וכך שוה לענין טומאה ישנה כפול כמו יתר מכביצה וה\"נ תניא בתוספתא גבי מים שהגלידו טהורין חזרו ונימוחו חזרו לטומאתם ישנה עכ\"ל ז\"ל וכ\"כ ג\"כ תוס' ז\"ל שם בפסחים: \n",
+                "<b>וגוש של זיתים וכו'. </b>כתב הר\"ש ז\"ל ומיירי בגוש שהוא שני דאי ראשון כגון שנגע בשרץ ג\"כ גם המשקה היוצא ממנו ראשון למ\"ד בפרק כל שעה משקים מיבלע בליעי ואפילו פחות מכביצה אבל בגוש שני ניחא דאין משקים שניים מטמאים כלי. עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אפילו הן מאה טהור </b>גרסינן ומאן דגריס סאה פירושו אפילו הן מרובין כמו סאה בתנור התנור טהור שאין מצטרפים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמא מת וכו'. </b>ובגמרא ופסחים פ' כל שעה (פסחים דף ל\"ג) מדקדק מכאן דמשקים מיפקד פקידי דאי מיבלע בליעי אמאי טהורים ומשני הכא בענבים שלא הוכשרו עסקינן לאימת מתכשרי לכי סחיט להו. לכי סחיט להו בציר ליה שיעוריה: \n",
+                "<b>אם היה זב או זבה אפילו גרגר יחידי. </b>שלא הוכשר ולא נגע במשקה המשקה טמא שכיון שיצאת טפה הראשונה נטמאת במשא הזב שהזב שנשא אוכלין ומשקין טמאן:   \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל צריך לכתוב סימן הדל\"ת קודם ד\"ה הרי אלו טהורים: \n",
+                "<b>כביצה אוכלים כו'. </b>ונ\"ל שצריך להגיה במתני' ברישא ובסיפא במקום נותר וטמא נותר וחלב וכן מצאתיו ג\"כ בשני ספרי ירושלמי כתיבת יד יכן הוא ג\"כ בפי' רש\"י ז\"ל שם פרק כל שעה (פסחים דף ל\"ג) וכן הוא ג\"כ שם פ' כל המנחות מוגה חלב במקום טמא בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל ברישא גבי ואין חייבין עליהם משום פגול נותר וחלב כמו שהגהתי בספר בנין שלמה לחכמת בצלאל דאילו בסיפא גבי הניחן בגשמים וכו' גם בדפוס כתוב שם חלב ובקצת דפוסים גם ברישא כתוב חלב. וביד פי\"ד דהלכות מאכלות אסורות סי' ד' ובפ\"ד דהלכות שאר אבות הטומאות סי' י\"ג ובפ\"ד דהלכות טומאת אוכלין סי' ה' ו' תמצא כתוב חלב במקום טמא: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ומהכא קיימא לן דאין דיחוי אצל איסורין. אמר המלקט פי' דקתני חזרו ותפחו טמאים וחייבים כו': \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל כי הא דתנן לקמן וכו'. אמר המלקט וכן נמי כי הא דתנן לקמן ספ\"ט נמצא שרוף על הזיתים וכן מטלית מהוהא טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתם: \n",
+                "<b>מחט שנמצאת וכו'. </b>פ\"ק דנדה דף ד' ופי' שם רש\"י ז\"ל או שבורה ע\"ג טהרות ומכיר בה שהיא טמאה: \n",
+                "<b>טהורה. </b>מלטמא טהרות שנמצאת עליהם ולא אמרינן שלמה נפלה עליהן וטמאתן ואח\"כ נשברה אלא אמרינן שבורה או חלודה כאשר היא עתה נפלה עליהם. ע\"כ:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל שאין בו וכו'. </b>ופי' הרא\"ש ז'יל וכל כמו שכל שאין וכו'. ופי' רש\"י ז\"ל בפ\"ק דפסחים דף כ' שיש בו דעת להשאל לב\"ד מה תהא עליו ע\"כ. וכתבו תוס' ז\"ל שם פ\"ק דפסחים דף י\"ט בטומאה לא בעינן שיהא בו דעת להשאל אלא המטמא לחודיה דאל\"כ כל טומאת מת ושרץ אפילו ברה\"י יהא טהור ע\"כ. וכן נראה שכוון רש\"י ז\"ל שם ג\"כ בפירושו ובגירסתו אשר שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוק שנמצא בבית הקברות וכו'. </b>תוס' חולין פ' כסוי הדם (חולין דף פ\"ו) כתבו דטהור מטומאת מת קאמר אבל לעולם טמא משום מגע נדה שמגפפות ומנשקות אותו ג\"כ מיירי בתינוק שהוא טהור בוודאי שהניחתו אמו מלוכלך דאין שום אשה מנשקתו ולא מגפפתו:  ",
+                "<b>ואין השושנים אלא ממקום הטומאה: וכן חמור בבית הקברות </b>עומד במקום טהרה ולא חיישינן שמא הלך למקום טומאה או עומד במקום טומאה לא חיישינן שמא השכיב עצמו. הרא\"ש ז\"ל:  "
+            ],
+            [
+                "<b>תינוק שנמצא בצד העיסה וכו'. </b>ורש\"י ז\"ל מפרש שדרכו של תינוק לטפח ידיו באשפות ושרצים מצויים שם וטימא את העיסה שאנו רואין שנגע בה. ע\"כ. ור\"ת ז\"ל מפרש דרוב תינוקות מטפחים בעיסה דטפוח שייך באוכלין ומשקין כדתנן בע\"ג או שהיה מטפח על פי חבית מרותחת אבל תינוק ודאי טמא דסתם תינוקות ודאי טמאים מפני שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותם כדאיתא בתוספתא ור\"מ דמטהר משום דאית לן למתלי באדם טהור שבא לשם ונטל מן העיסה וכדתלינן במתני' דלעיל דדומיא דקמייתא בבא דשושנים קתני סיפא וכן פי' הר\"ש ז\"ל ג\"כ וכתב עוד ובהדיא מוכח כן בתוספתא דתני עלה אע\"פ שבצק בידו טהור שאני אומר אחר נטלו ונתנו לו ואם אמר ברי לי שלא בא אדם לכאן טמא ע\"כ. גם איתא בירושלמי פ\"י יוחסין והתם קתני בהדיא מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה. ועיין בירושלמי דדמאי פרק ששי דף כ\"ה ע\"ב: \n",
+                "בפי' רעז\"ל והוי פלגא ופלגא וטהור לענין טומאת תינוק וכו' כצ\"ל: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל ורוב תינוקות מטפחים. אמר המלקט ובפרק כל היד קאמר בגמרא ר' יוחנן דאין שורפין עליו את התרומה דלא הוי רוב גמור. וכן ג\"כ שם בפ\"י יוחסין וחכמים מטמאים לתלות דלא אוכלין ולא שורפין וכתבו תוס' ז\"ל שם בפ' כסוי הדם והבצק בידו ואע\"פ שלא נמצא הבצק בידו מטמאים חכמים דתניא בתוספתא תינוק שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקים ר\"מ מטהר וחכמים מטמאים שדרך התינוק לטפח א\"ר יוסי אם יכול לפשוט את ידו וליקח טמא ואם לאו טהור ולא נקט הכא בצק בידו אלא לרבותא דר\"מ דאפ\"ה תולין באדם טהור ע\"כ. תניא בתוספתא תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמות שהוא טהור א\"ר יהודה בד\"א בזמן שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שהנשים משחקות ומגפפות אותו א\"ל לדבריך אפילו הניחתו מלוכלך טמא מפני שמעבירין אותו מפני רגלי אדם ומפני רגלי בהמה. ע\"כ: \n",
+                "<b>ושאר כל הבהמה כדי שתנגב. </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>ולילך לו למים. </b>אלא אוכל כל שבעו קודם שישתה ואינו חוזר לאכול אחר ששתה. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזורק טומאה וכו'. </b>וזהו ספק דתנן לקמן ספק שרצים כשעת מציאתם פי' שאין אומרים שמא נגע בו ואח\"כ ?נפל בצדו אלא הן כשעת מציאתן שאנו רואין אותו כעת שאינו נוגע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ שנמצא וכו'. </b>ואית דלא גרסי מלת שנמצא וכדתנינן לה פרק שני דעדיות סימן ז'. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואפילו אוחז בטומאה משמע שר\"ל בחולדה או בכלב שבפיהן הטומאה ונלע\"ד שצ\"ל ואפילו אוחז בככר וכדלקמן בפי' רעז\"ל סימן ט'. ולפי זה גם בפי' הר\"ש ז\"ל כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>או שעברו טהורים ביניהם ספיקן טהור. </b>מתני' דלא כר' יהושע דמטמא לקמן בפ' ו' סי' ב': \n",
+                "<b>שאין לטומאה מקום. </b>כל זמן שהשרץ בפי החולדה והנבלה בפי הכלב לא חשיב לטומאה מקום אא\"כ מונחת בארץ ומטהרין אפי' ברה\"י ואפילו בדבר שיש בו דעת לישאל אבל מונחת בארץ אע\"פ שמנקרין בה לא בטל המקום ובשלהי נזיר ילפינן לה מקראי גבי טומאה צפה דכתיב כל השרץ השורץ כל מקום שהוא שורץ וכתיב על הארץ הא כיצד ודאי נגע טמא ספק נגע טהור וכולהו נזרקין וצפה חד טעמא מדמייתי התם ברייתא דנזרקין לעולם טהור ומתני' דקתני מפני שאין לטומאה מקום משום דכל היכא דיש לטומאה מקום קרינן ביה על הארץ. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>הלכתי למקום הלז ואיני יודע אם נגעתי וכו'. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממלא בעשרה דליים וכו'. </b>בפ\"ק דנדה דף ג' קתני התם בברייתא בעשרה דליים זה אחר זה וז\"ל רש\"י ז\"ל עשרה דלאים עשרה פעמים בדלי אחד ומערה בכלי גדול: \n",
+                "<b>וכולן טהורין. </b>דאמרינן השתא הוא דנפל דהואיל ומצא קודם שיערה הדלי בפעם הזאת לתוך הכלי טהורים. ובשאין לו אוגנים לדלי דהשתא ודאי אם איתא דהוה התם בזימני קמאי הוה נפיל מן הדלי עם המים. ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צריך להיות דשמא השרץ היה בדלי הראשון והאי וכו' כיון דנקט בתחלת לשונו לשון רבים במה שכתב וה\"מ כשאין לדליים אוגנים אבל יש להם אוגנים וכו' דוק. וז\"ל הר\"ש ז\"ל והממלא בעשרה דליים בפ\"ק דנדה מייתי ברייתא כה\"ג וקתני בה הממלא עשרה דליים זה אחר זה ואמרינן עלה אמר ריש לקיש משום ר' ינאי לא שנו אלא שאין לה אוגנים אבל יש לה אוגנים כולם טמאים דשמא השרץ היה מדלי הראשון ומה שלא יצא עם המים לפי שהאוגנים עכבוהו והא דשביק התם מתני' דהכא ומייתי ברייתא משום דהכא לא קתני בזה אחר זה ומיירי בממלא בעשרה דליים בבת אחת והא קמ\"ל דלא חיישינן שמא נגעו הדליים בשרץ ונטמאו משום דהוי ספק טומאה צפה על פני המים דאפילו ברה\"י ספקו טהור כדתנן בפרקין וכדאיתא בשלהי נזיר א\"נ מתני' מיירי בממלא עשרה דליים זה אחר זה מבור של יין או של שמן דלא קתני מים ולא חיישינן שמא היה שם שרץ מדלי ראשון וכיון דאיירי בעשרה דליים לא שייך כאן מילתיה דר' ינאי, עכ\"ל ז\"ל. וביד רפי\"ז דהלכות שאר אבות הטומאות וז\"ל שם וכן הממלא בעשרה דליים ונתן בעשרה כלים מדלי אחד לכלי אחד ואין ידוע הראשון מן האחרון ונמצא השרץ בכלי אחד מהן הרי התשעה כלים עם עשרה הדליים טהורים שאני אומר שמא בכלי זה היה השרץ מתחלתו ואם יש לדליים אזנים הרי כל הדליים עם כל הכלים טמאים, ע\"כ. וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל ומפ' רבינו דהממלא בעשרה דליים היינו' שהוא ממלא בכלי ונותן בעשרה כלים ואיני יודע מי הכריחו לפרש כן. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על ששה ספיקות. </b>שבת פ\"ק דף ט\"ו ואמרינן התם ששה ספיקות באושא התקינו. ואין שם מחלוקת אלא ר' יוסי ות\"ק וה\"ג התם ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה\"י תולין ובר\"ה טהורים. כך כתב ה\"ר שמשון ז\"ל. אכן בגמרות שלפנינו בדפוס המשנה כמו כאן וכתבו התוס' שם בשבת אומר ר\"י ז\"ל דאפילו איכא ספקות יותר ששורפים עליהם את התרומה כגון סככות ופרעות וכיוצא בהן הכא לא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא ע\"כ. ומאי דקשה אמתני' דהכא ממתני' דפרק בנות כותים כתבו רעז\"ל שם ראש הפרק: \n",
+                "<b>על עפר. </b>אית דגרסי על ספק עפר: \n",
+                "<b>על ספק הרוקים הנמצאים. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואפילו את\"ל דאדם שמא דאדם טהור. אמר המלקט אי נמי כי הוו זה אצל זה מינכרי שהם של אדם שאינם דומין זה לזה וליכא אלא חד ספיקא. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. וגם תוס' ז\"ל שם בפ\"ק דשבת הכריחו זה הפירוש. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל בר\"פ שני דזבים. וכתבו תוס' ז\"ל שם בשבת פ\"ק דף ט\"ו על ספק בית הפרס נראה לרבינו יצחק דמיירי שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן. אבל שדה שאבד בה קבר הוי ספקא דאורייתא כדמוכח במועד קטן וא\"כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברה\"י תולין והתנן בפ\"ו דטהרות דכל ספקות ברה\"י טמא עכ\"ל ז\"ל. וכן פי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל. אבל רש\"י ז\"ל פירש בית הפרס כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס דהוא שדה שאבד בה קבר והיינו ספק דלא ידעינן אם האהילה על הקבר אם לאו ע\"כ. ושם בנדה כתבו התוס' ז\"ל פשיטא דאיכא ספיקי טובא שאין שורפים עליהם את התרומה כגון טומטום בלובן או באודם וכיוצא בו או שמא נראה להחמיר בזה כמו בספק בגדי ע\"ה לכן משכח ביה ספק ספקא ומכאן קשה על מה שפי' רש\"י ז\"ל בפ\"ק דשבת על הך ברייתא דעל ששה ספקות וכ' על ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה ופי' דהשתא יש להסתפק שמא של בהמה הן אפילו של אדם הן שמא של חבר הן הכא משמע דעל ספק ספיקא אין שורפין. ומיהו אין להשוות גזרות חכמים דפעמים נראה להם להחמיר אפילו בספק ספיקא ור\"ת ז\"ל פי' התם דכיון דהם כנגד מי רגלי בהמה ודאי דעכו\"ם הם דישראל היה נפנה לצדדין כדאמרינן בהנזקין וקשה דאפילו ודאי הם דישראל שורפים משום דשמא דע\"ה הן כדשרפינן על ספק הרוקים הנמצאים בההיא ברייתא ועוד דאטומאה דעכו\"ם לא שרפינן תרומה כדאמרינן לקמן עבדו רבנן היכירא דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים. ונראה לפרש דלהכי נקט כנגד מי רגלי בהמה דאז ניכר שאינם של בהמה שאינם דומין לאותם שכנגדן וליכא אלא חד ספיקא אבל אם היה אפשר להסתפק בשל בהמה לא הוה שרפינן דהוי ספק ספיקא. ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>על ודאי מגען. </b>וכ' מצאתי מוגה בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל שם בשבת פ\"ק דף ט\"ו על ודאי מגען וספק טומאתם. ובברייתא פליג ר' יהודה ואמר דאין שורפים על ודאי מגען אלא ברה\"י: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין צריך לומר ברשות היחיד. </b>נ\"א ואין צורך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו ספקות וכו'. </b>ספק מים שאובים בפרק שני דמקואות מפ' ספק מים שאובים שטהרו חכמים. ומצאתי מנוקד ספק מים שאובים הסמ\"ך בשו\"א ושמא הטעם מפני שהן סמוכים ונראה לע\"ד דספק שאינו סמוך הסמ\"ך בקמ\"ץ והסמוך הסמ\"ך בפת\"ח וכן נקד ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל וגם לעיל סי' ה' על ספק בית הפרס. וכתב הר\"ן ז\"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דבפ' שני דשבועות דף ט\"ו דמכאן הוכיחו רוב הפוסקים ז\"ל דמים שאובים אין פוסלין את המקוה מן התורה אלא מדרבנן דאי הוי דאורייתא הוי ספקו לחומרא ועוד כתב שם ראיות אחרות ע\"ש: \n",
+                "<b>ספק משקין ליטמא טמא. </b>ולטמא אחרים טהור. בסיפא מפרש כיצד ופליג ר' יוסי וסתם מתני' ר\"מ כדמשמע בפ\"ב דפסחים והתם מפרש טעמא משום דטומאת עצמן דאורייתא לטמא אחרים דרבנן: \n",
+                "<b>ספק ידים. </b>בפ' שני דמסכת ידים פליג ר' יוסי ואמר ליטהר טמא: \n",
+                "<b>ספק ר\"ה טהור. </b>היינו ספק טומאה בר\"ה דקיימא לן בכולי' תלמודא דטהור. הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק טומאה צפה וכו' </b>נזיר פ' בתרא דף ס\"ד ומפ' התם דדוקא בטומאת שרץ הוא דאמרי' שאם שרץ צף על פני המים ספק נגע בו ספק לא נגע בו ספקו טהור אבל בטומאה צפה דמת אפי' אם ספק נגע בה טמא וכדתנן התם ונמצא מת צף על פני המים דמערה טמא וכדפי' שם רעז\"ל. ואיתא בפ\"ק דפסחים דף י\"ז ברייתא קרובה ללשון משנתנו ובפ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"ז) נמי ממעט ספק טומאה צפה מדכתיב על הארץ ומרבה ודאי טומאת שרץ צפה מדכתיב השרץ כל מקום ששורץ ואפילו על המים כדאיתא התם בנזיר. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל. \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אפילו וכו' </b>וכן הלכה ומשמע שאין עליו חולק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק משקים וכו'. </b>בפסחים פ\"ק דף ט\"ז ברייתא קריבה ללשון משנתנו וזה לשונה ספק משקים ליטמא טמא ולטמא אחרים טהור דברי ר\"מ וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו ר' יהודה אומר לכל טמא ר' יוסי ור\"ש אומרים לאוכלים טמאים לכלים טהורים ע\"כ. ובמסקנא מוכח דחזר בו ר' יהודה לגבי ר\"ש לפי החסורי מחסרא שהעתקתי בפ\"ט דמס' פרה סי' ה' אבל לתירוץ דרב אשי שכתבתי שם אפשר להיות דהדר לגמרי לקולא כדעת ר\"מ. וגם ר' יוסי אמרי' במסקנא דלדעת ר' עקיבא רבו הוא דאמר דלאוכלין טמא משום דר\"ע אית ליה טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא כמו שכתבתי בסוטה פ' כשם סי' ב' אבל איהו לא ס\"ל אלא כר\"מ ור' אלעזר והכריח שם רש\"י ז\"ל דלדידהו ע\"כ לא משכחת קדש בא לידי רביעי אלא מדרבנן. ותוס' ז\"ל כתבו שע\"י עצים ולבונה משכחת לה שפיר דחבת הקדש מהני למימני ביה ראשון ושני ודלא כריש לקיש דמיבעיא ליה הא ולא אפשיטא לי'. והתוספתא הנז' תמצאנה בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>כיצד טמא שפשט וכו' היתה ככר טמא וכו'. </b>הביא משל באיש טמא וככר טמא להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת להשאל או שאין בו דעת להשאל הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא הרמב\"ם ז\"ל וזה נראה שקשה קצת על מה שכתבתי בשמו ז\"ל לעיל סוף סי' ז' דמשמע דקשה דידיה אדידי' והוא עצמו הביא שם בפי\"ד לשון משנתנו ומשל דבאיש ודככר. \n",
+                "<b>היתה ככר טמאה בידו וזרקה </b>ס\"א ופשטה. וכן הוא בדפוס רבינו שמשון ז\"ל ונראה שהיא גירסא נכונה דאי גרסי' וזרקה קשה אמאי טמא הא תנן לעיל ריש פירקי' דטומאה נזרקת ספקה טהור אפילו בשרץ עצמו. ספקו טמא ולטמא טהור כיצד כך צ\"ל. \n",
+                "<b>זרקה לבין ככרות טהורות </b>כך מ\"מ וטעמא שהוא לשון נקבה וכדתנן ברישא היתה ככר טמאה ומיהו אשכחן נמי ככר לשון זכר וכדתנן בפירקין דלקמן סי' ו' שני ככרים א' טמא וכו': \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל וי\"ל דאיכא לאוקומי מתני' כשאדם אוחז הככרות ע\"כ. אמר המלקט תירוץ זה תרצוהו תוס' וגם הר\"ש ז\"ל על קושיא אחרת שהקשו דמאי קמ\"ל ר' יוחנן בפ\"ק דנדה דספק טומאה הבאה בידי אדם ספקה טמא הא תנינא הכא ספקו טהור וטעמא משום דטומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא וה\"ל ספק דרבנן הא לאו הכי ספקו טמא ותרצו דמצינן למימר שהככרות ביד אדם טמא וקמ\"ל ר' יוחנן אפילו מונחים ע\"ג קרקע או טהרות ביד טהור וטומאה מונחת ע\"ג קרקע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יוסי אומר ספק משקים וכו' </b>ס\"ל לר' יוסי שהעיסה טמאה להיותה אוכלין והעריבה אשר שם ללוש בה זו העיסה טהורה להיותה כלים ובטומאת משקים שלש סברות יש מי שסובר שאין טומאת משקים מן התורה כל עיקר ואפילו לטמא עצמן ויטמא דקרא היינו להכשיר דלא תימא דאין מים מכשירין אלא במחוברים לקרקע קמ\"ל בכל כלי יטמא פי' יכשיר וסברת ת\"ק דמתני' וסברת ר' יוסי הרי שלשה סברות קיצור מהרמב\"ם ז\"ל. \n",
+                "<b>כיצד שתי חביות וכו' </b>מדקתני כיצד משמע דאע\"ג דסבר ר' יוסי טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא מודה ברישא בספק מגע דטהור ולא מטמא אלא היכא שעשה מן המשקה אוכל והיינו נמי לטמא אחרים שהלך לו המשקה ונעשה אוכל כמו חלב ורוטב שקרשו והכי איתא בתוספתא בהדיא ות\"ק דר' יוסי היינו ר\"מ כדמוכח בתוספתא ובפ\"ק דפסחים ור' אלעזר ס\"ל כר\"מ ור' יהודה פליג בתוספתא וקאמר לכל טמא דקסבר לטמא כלים נמי דאורייתא ואמרי' התם בפסחים דהדר ביה ר' יהודה. ור\"ש בתוספתא ס\"ל כר' יוסי הר\"ש ז\"ל. ועוד כתב מה שכתבתי אני לעיל סימן ט' דהתם בפסחים בסוף כל הסוגיא אמרי' דר' יוסי בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה וליה לא ס\"ל אלא קסבר אליבא דנפשיה דטומאת משקים לטמא אחרים דרבנן וההיא תוספתא אליבא דר' עקיבא אבל סיפא דקתני בתוספתא לא זהו ספק משקים שנחלקו עליו חכמים לאו אפלוגתא דרישא קאי אלא אמתני' קאי דקתני אליבא דנפשיה ופליגי בשתי חביות שעשה עיסה מאחת מהן דר' יוסי חשיב להו כטומאת עצמן שהמים מעורבין בעיסה ור\"מ חשיב להו כלטמא אחרים לפי שהמים בטלים בעיסה עכ\"ל ז\"ל. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ח' דפרשת שמיני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק ר\"ה טהור </b>בתוספתא רשב\"ג אומר מפני מה ספק רה\"י טמא וספק ר\"ה טהור מפני שאפשר לישאל ליחיד ואי אפשר לישאל לרבים:     \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זו טהרת פרישות. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל לזה קתני זו טהרת פרישות לכלול שתי הכוונות יחד וכמו שפי' רעז\"ל אבל הר\"ש ז\"ל פי' עוד פירושים אחרים וז\"ל טהרת פרישות כגון ט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ואינו יודע באיזה מהן נגע ספקו טמא ברה\"י דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי וי\"מ כדתנן בפ\"ב דנדה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופרשה וראתה דם היא טמאה וכולן טהורות ע\"כ. וכתוב שם בהגהה לפי' ראשון קשיא לן דהיינו ספק ר\"ה דתנן כבר. וי\"ל דבההיא דנדה מיירי דאע\"ג דאיכא למימר ספק בשעת עיסוקה בטהרות ראתה ספק אחרי כן ספקא לקולא וטהור ע\"כ: \n",
+                "<b>ספק שרצים. </b>כלומר מאי ניהו ספק שרצים דטהור היינו מה שאמרנו כשעת מציאתם כגון שנמצא שרוף וכ' הר\"ש ז\"ל ובתוספתא איזהו ספק שרצים שטהרו חכמים זהו ספק הנזרקים ר' דוסתאי בר ינאי אומר משום ר' יוסי הלך במבוי ועשה טהרות ואח\"כ נמצא שם שרץ זהו ספק שרצים ע\"כ ובר\"פ שנינו הזורק טומאה וכו': \n",
+                "<b>ספק נזירות מותר. </b>ומאי דקשה אמתני' ממתני' דסתם נדרים דבפרק שני דנדרים כתבתיו שם בס\"ד. וסתם מתני' ר' יהודה אבל ר\"ש פליג עליה בתוספתא וקאמר ספק נזירות אסורה והבאתי דבריהם שם בנזיר פ' שני סימן ח' ובפ\"ה סי' ו': \n",
+                "<b>שהמוציא מחבירו עליו הראיה. </b>התם בריש מציעא אמרינן תני עלה דאסור בגיזה ועבודה על הספק משום דקדושת בכור הויא קדושה דאתיא ממילא ואמר רבה התם דאי תפס כהן מוציאין אותו מידו דמסתמא בחזקת ישראל הן ולעולם גבי כהן לבד אמרי' המע\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק קרבנות וכו'. </b>הכי תנן לה בספ\"ק דכריתות ופי' הרמב\"ם ז\"ל ויעד זה הספק מכלל הטהרות כי מחוסר כפורים אינו בשלימות הטהרה שהוא לא יאכל בקדשים עד שיביא קרבנו. ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והצפרדע טהור. </b>ועלה קאי אחד שאמר נגעתי בזה ונקטיה לבסוף דאדסליק נקט והאהיל דנקט בתר הלך משום דתרווייהו משום ספק האהיל. הר\"ש ז\"ל. ודלא כפי' הרמב\"ם ז\"ל שאכתוב בסמוך בסי' ב' בס\"ד: \n",
+                "<b>וגוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים. </b>וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל בס\"א גרסינן ברישא וגוש מארץ העמים וגוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס. ע\"כ. ובפ' הלוקח בהמה בבכורות דף כ\"ב תניא שיעורו של הגוש כפיקה גדולה של סקאים שהוא כחותם המרצופים וישנן בצד העליון של מגופת החבית הלחמית פי' רש\"י ז\"ל כלומר שישנו לאותו חותם בצד העליון של כסוי שעושין לחביות של חרס רחב מלמטה לכסות החבית והולך ומתקצר למעלה כדי שיאחוז בידים ואותו צד שהולך וכלה קרי צד העליון. הלחמית שעושין בבית לחם ע\"כ: \n",
+                "<b>האהיל על אחד מהן. </b>אי קאי האהיל אעצם מן המת צריך לומר דהיינו כגון רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין דאי עצם כשעורה הא תנן בפרק שני דאהלות דמטמא במגע ובמשא ולא באהל וכן פי' רעז\"ל בראש דבריו עצם מן המת מטמא בהיסט ועצם דנבלה טהור: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ומחר יתברר הדבר שנטמא. אמר המלקט ור יוסי ס\"ל כר' עקיבא דהא דר' יוסי מטהר בסמוך בשביל משום דחשיב ליה כספק ספיקא שאף אם הלך בטמא אפשר שלא נגע ולא האהיל על מקום הטומאה. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחר שאמר נגעתי בזה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אומרו נגעתי בזה ר\"ל באדם זה. ע\"כ: \n",
+                "<b>ואיני יודע. </b>מ\"מ ואין ידוע בתרי בבי דמתני'. ונקד הרי\"א בשביל השי\"ן בקמ\"ץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני שבילים בר\"ה. </b>ואיתא בירושלמי ר\"פ ידיעות ברייתא קרובה ללשון משנתנו גם שם בבבלי סוף הפרק ברייתא בפלוגתא. וז\"ל הברייתא דבירושלמי שני שבילין אחד טהור ואחד טמא הלך באחד מהם ונכנס למקדש בראשון והוזה ושנה וטבל בשני ונכנס חייב ר\"ש פוטר בזה ר\"ש בן יהודה פוטר בכולן משום ר\"ש ע\"כ: \n",
+                "<b>הזה ושנה וכו'. </b>בשביל לא שייך רק טומאת מת לזה אמר הזה ושנה וטבל. הרמב\"ם ז\"ל. \n",
+                "<b>הזה ושנה וטבל טהור והלך וכו'. </b>צריך למחוק מלת טהור. ואית דגרסי וטהר והלך: \n",
+                "<b>הרי אלו טהורות. </b>דכיון דנאכלו הראשונות מוקמי' להו לשניות אחזקתייהו ומטהרינן להו כדין ספק טומאה בר\"ה אבל אם הראשונות קיימות אי אפשר לטהר את שתיהן שהרי אחת מהן ודאי טמאה ושמא יאכל אדם אחד את שתיהן או יגעו שתיהן בתרומה ולכך אמרו אלו ואלו תלויות: \n",
+                "<b>הראשונות. </b>אע\"ג דשניות עומדות לישרף ולהתבער מן העולם לא מוקמינן לקמייתא אחזקתייהו כיון דהשתא מיהא איתנהו לשניות וכל זמן ששתיהן בעולם אי אפשר לטהר את שום אחת מהן. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שני שבילין וכו'. </b>פסחים פ\"ק דף י' מייתי לה וכתבו שם תוס' ז\"ל הא דנקט טהרות ולא קאמר אדם טהור [הגהה. לשון התוס' דבכתובות דף כ\"ז להכי נקט ועשה טהרות דלענין האדם אנו מזקיקים שניהן לטבול ולהזות וכו'] משום דלגברי אע\"ג דמוקמינן להו בחזקת טהרה מצריכין להו טבילה והזאה שלא יגעו שניהם בתרומה בככר אחד דאז התרומה טמאה ודאית והאוכל במיתה ואם נגעו שניהם באחד ונכנס למקדש חייב ע\"כ. עוד תירצו בפ' שני דכתובות דף כ\"ז דעוד יש לומר דמשום דבעי למיתני ברישא הזה ושנה וטבל טהור הלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות ואם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות ואם לא טהר בינתיים הראשונות תלויות והשניות ישרפו ע\"כ. עוד כ' שם תוס' ז\"ל דהא דמפרש התם בגמרא דבבא לישאל עליו ועל חברו פליגי אין לפרש שבא לישאל בבת אחת דהתם מודו כ\"ע דטמאות מכ\"ש דבאו לישאל שניהם בבת אחת אלא מיירי ששאל על עצמו וטיהרוהו ואח\"כ בא לישאל על חברו דמר מדמי ליה לבת אחת כיון ששאל על שניהם במעמד א' ומר מדמי ליה לזה אחר זה כיון שטהרוהו קודם ע\"כ. ובירושלמי דתרומות פ\"ז דף מ\"ה. ועיין במ\"ש שם פ\"ז סי' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני ככרים אחד טמא ואחד טהור וכו'. </b>היינו ספק דברי סופרים דתנן בפרקין דלעיל ספק דברי סופרים אכל אוכלין טמאים ספק לא אכל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שישב וכו'. </b>ברוקו על רוקו הרישי' נקדם בשורק ה\"ר יהוסף ז\"ל וגם כתב ס\"א ועל בגדיו הולכין אחר הרוק ע\"כ: \n",
+                "<b>ועל בגדיו הולכין אחר הרוב. </b>אם רובן זבין וזבות שורפים ואם רובן כנענים תולין שאין שורפים על טומאת כנעני אבל אין לומר אם רובן עמי הארץ דלא גזרו טומאת מדרס על עמי הארץ כדמוכח לקמן פ\"ז ממתני' דהגנבים והא דבגדי עמי הארץ מדרס לפרושים היינו משום אשתו נדה וצ\"ע דמשמע דאתיא כר\"מ ולר\"מ אמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא אחזקה ואיתרע ליה רובא כדאמרינן בפ' כסוי הדם גבי רוב תינוקות מטפחין. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>נגע באחד בלילה. </b>פ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"ה) מייתי לה לאקשויי מינה דר\"מ אדר\"מ כדכתבינן התם פ\"ג סימן ד' וכתבו שם תוס' ז\"ל ר\"מ מטהר בר\"ה מיירי כדתניא בתוספתא ר\"מ מטהר שספק טומאר בר\"ה טהור וכן פירשו ג\"כ הר\"ש והרא\"ש ז\"ל:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הרוקים שבעיר טמאים. </b>בתוספתא קתני דברי ר\"מ ר' יהודה אומר אם היתה רגילה ליכנס לתוך מבוי אחד אותו מבוי בחזקת טומאה וכל המבואות בחזקת טהרה ר\"ש אומר כל המבואות בחזקת טומאה הן חוץ מן החצר המשתמרת ר' אלעזר ב\"ר צדוק אומר אף החצר המשתמרת בחזקת טומאה עד שיאמר ברי לי שלא בא לכאן ופי' הרא\"ש ז\"ל כל הרוקים שבעיר טמאים נמצא הא דאמרינן לעיל גזרו על ספק רוקים לא בכל מקום אלא כדתנן הכא וכן תנן בר\"פ בתרא דשקלים רל הרוקים הנמצאים בירושלים טהורים חוץ משל שוק העליון דברי ר\"מ ר' יוסי אומר בשאר כל ימות השנה שבאמצע טמאים שבצדדין טהורים מפני שהן מועטים מסתלקים לצדדין אלמא לא גזרו על הרוקים בכל מקום אלא היכא דשכיחי טמאים והרמב\"ם ז\"ל פי' דגזרו על הרוקים בכל מקום והיכא דיש שוטה או כנענית או כותית קבועים בעיר טמאים ודאי כרוק הזב האמתי ולא מסתבר ע\"כ. וכתב הה\"ר מנחם ז\"ל דמסתבר פי' הרמב\"ם ז\"ל דלפי' הר\"ש ז\"ל היה רבי קובע זאת המשנה אחר משנת ספק רוקים דלעיל ולא קשה מידי משקלים דשאני ירושלים דקדושה מכל ארץ ישראל ונזהרין בה יותר משאר מקומות. ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צריך להגיה כדתנן בפרק שלישי דזבין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוא נאמן ע\"י עצמו. </b>ואעפ\"כ אין אומרים לו לעסוק בטהרות אלא אם עשה טהרות הרי הן טהורות והוא יחיש לעצמו ולא יתעסק בטהרות עד שיטבול וכן מבואר בתוספתא והביא אותה ביד. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא. </b>ואיהו קא שתיק דאי מכחיש לי' עד אחד לא מהימן. הרא\"ש ז\"ל:   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "בפי' רעז\"ל צ\"ל ומטמינן מספק כל אדם וכלים שהיו עמו אפילו ברה\"י וכו': \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל צ\"ל ר\"ש אומר ר\"ה מפסקת למפרע כיון וכו': \n",
+                "עוד בסוף פירושו ז\"ל ומטהר אדם וכלים שהיו עמו שם. אמר המלקט הלכך אין טמא אלא מה שהיה עמו ברה\"י אחרון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה ספיקות וכו'. </b>כיצד הטמא עומד. והטהור עובר חד. הטהור עומד והטמא עובר תרי. טומאה ברה\"י וטהרה בר\"ה תלתא. טהרה ברה\"י וטומאה בר\"ה הא ארבעה. ופירוש ראשון שהביא רעז\"ל הוא פירוש הרמב\"ם ז\"ל וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל ולא ידעתי לפ' טעם המחלוקת לפי פירושו למה לא יהא זה ככל שאר ספק טומאה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל כדהוכחנו לעיל פ' הזורק טומאה ע\"כ. אמר המלקט פי' במה שכתב שם סימן ד' דכל המאהילין חשיבי יש לטומאה מקום ואפילו הנזרקים ע\"כ דתוספתא היא וכדמפרש הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "עוד בפי' רעז\"ל כגון חנות הפתוחה וכו' אמר המלקט דתנן לה בסמוך. ובפ\"ג דעדיות סימן ז' מבוארת מתני' שפיר: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל ואע\"ג דהאילן והחור לא הוו רה\"י אצל שבת. אמר המלקט כגון שאין בהן שיעור ד' על ד' והאילנות הם גבוהים יותר מדאי שאין יכול להשתמש בהן: \n",
+                "<b>חנות וכו' ספק נגע ספק לא נגע ספקו טהור. </b>אית דלא גרסי כל שבע מלות אלו. והתימה שבתוי\"ט איתנהו: \n",
+                "<b>חנות שהיא טמאה ופתוחה לר\"ה וכו' </b>גרסי' דחנות לשון נקבה והכי נמי גרסינן בסיפא שתי חנויות אחת טמאה וא' טהורה נכנס לאחת מהן ספק לטמאה נכנס ספק לטהורה נכנס וכו' והכי איתא הגירסא בפי' רעז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק טומאה ספק טהרה. </b>כלומר ספק שהיא טמאה ספק אינה טומאה. ואית דגרסי ספק טמאה ספק טהורה ואפילו טמאה ספק וכו': \n",
+                "<b>ר' אלעור אומר ספק ביאה טהור. </b>ובלי יו\"ד גרסינן ליה ר' אלעזר וכמו שאכתוב בסמוך בס\"ד ולית הלכתא כוותיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואיני יודע. </b>מ\"מ ואין ידוע. ועיין במה שכתבו על זה תוס' ז\"ל בר\"פ עד כמה דהתם בע\"ז שינה הלשון וקאמר דר' אלעזר אומר הכא במתני' ספק ביאה טהור וכו' ששינה הלשון לפי הצורך אע\"פ שלא שנינו לשון זה רק במתני' דלעיל: \n",
+                "<b>ר' אלעזר מטהר. </b>דה\"ל ספק ביאה דאין כל הבקעה חשובה כשדה אחת לפי שהשדות חלוקים במצרים ולמ\"ד בפ' חזקת הבתים דמצר אינו מפסיק לטומאה צריך לומר דמיירי הכא דמפסיקים נחל ושלולית חד מכל הנך דמפסיקין לפאה א\"נ היכא דיש לשדה שם לווי כדאיתא בתוספתא פירש ר' מרינוס משמו כל שיש לה שם בפני עצמה הרא\"ש ז\"ל. פי' משמו משמו של ר' אלעזר ומפורש בגמ' בפ' חזקת (בבא בתרא דף נ\"ו) ע\"ש. והכריחו תוס' ז\"ל שם פ' חזקת (בבא בתרא דף נ\"ה) דר' אלעזר גרסינן בלתי יו\"ד ופי' שם בשם ר\"ת ז\"ל דבהא פליגי דרבנן מטמאו אפילו בכמה ספקות כדתנן במתני' דלעיל משום דמן הדין אפילו בחדא ספיקא טהור דאוקמיה אחזקתיה וילפינן מסוטה דטמא א\"כ מה לי חד ספיקא מה לי כמה ספיקי דהא אפילו בחדא ספיקא הוה לן למימר דטהור ור' אלעזר סבר אין לך בו אלא חדושו ודוקא חדא ספיקא טמא ע\"כ וע\"ש עוד. גם בחדושי הרשב\"א ז\"ל שם דף נ\"ה אמתני' וגם אמתני' דלעיל. וביד כולה מתני' עד סוף הפרק שם פ' עשרים. ותמהתי שראיתי כתוב בכל הדפוסים הלשון כך וכן בקעה בימות הגשמים שיש בה שדות הרבה ובה שדה אחת טמאה ואחת טהורה ואמר נכנסתי לבקעה זו ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה או לא נכנסתי ספקו טמא שספק טומאה ברה\"י אפילו ספק ביאה טמא ע\"כ. וצ\"ע לע\"ד מה צורך להזכיר ואחת טהורה דהא פשטא דמתני' משמע דבכל השדות שבבקעה טהורות חוץ מאחת עסיקי'. ודוחק לומר שרוצה לפרש בכל השדות שבבקעה אחת טהורה ואחת טמאה דהא אפילו באחת טמאה בלבד חכמים מטמאים. וצ\"ע לע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל דה\"ה היכא דאיכא מידי למיתלי ביה שלא נגע. אמר המלקט כדאמרינן רפ\"ק דפסחים היכא דחולדה וברדלס מצויין שם דתלינן שגררוהו הם: \n",
+                "<b>איזוהי ר\"ה. </b>בפ' שני נזירים משמע דכל היכא דאיכא תלתא חשיב ר\"ה לטומאה דילפינן מסוטה דהויא רה\"י דליכא אלא תרי בועל ונבעלת והשתא כל הני גווני דתנן הכא דהוו ר\"ה כגון שבילין ובקעה בימות החמה ובסילקי וכיוצא בהן דחשיב במתני' אע\"ג דליכא תלתא בההיא בקעה שנולד הספק כיון דרבים וכו' כדפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>שבילי בית גלגול וכו'. </b>עירובין פ' שני דף כ\"ב ופי' שם רש\"י ז\"ל מעלה גבוהה וזקופה היא בארץ ישראל ואמרינן התם אמרי דבי ר' ינאי איזוהי שבילי בית גלגול כל שאין עבדים יכולים ליטול סאה של חטים וירוץ לפני סרדיותו ומפרש התם טעמא דהוי רה\"י יהושע אוהב ישראל היה עמד ותקן להן דרכים וסרטיא כל היכא דניחא תשמישתיה מסרה לרבים וכל היכא דלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד. ומייתי לה נמי בפ\"ב דעירובין דף כ\"ה. ובערוך ס\"א בית גד גד פי' שבילי מקום מעבר צר וכדמתרגמינן במשעול הכרמים בשביל כרמיא ופי' משעול מש עול כלומר אין יכול ליכנס עד שיצא חברו כלומר אין מכיל המעבר שני בני אדם בית גד גד מלשון גידוד חמשה ומחיצה זהו שביל בית גד גד כלומר מקום צר ע\"כ. ולא מצאתי רמז או סמך אי גרסי' פה ר' אליעזר ביו\"ד אמנם ה\"ר יהוסף ז\"ל גם פה מחק היו\"ד: \n",
+                "<b>השבילין המפולשין וכו'. </b>בעירובין פ' שני דף כ\"ב קתני מבואות המפולשין בבורות וכו' אלא דמתרץ לה המפולשים לבורות וכו' פי' השבילין המפולשין כגון שיש באותו שביל שהוא פתוח לר\"ה בור או שיח או מערה המעכב לאדם ליכנס מצד זה ולצאת מן הצד האחר ונעשה כמבוי שאינו מפולש. וז\"ל רש\"י ז\"ל לבורות שיש בור בראשו אחד ובשפה אחת קצרה מהלכין שם עד שעוברים ע\"כ. ופי' הר\"ש ז\"ל וההיא דשבילין המפולשין וההיא דחצר שהרבים נכנסים לה דלקמן תרוייהו מוקי להו בפ' עושין פסין דלא כר' יהודה דאמר גבי פסין יסלקנה לצדדין וקשה למה דוחק כן הא מודה ר' יהודה בשתי מחיצות מעלייתא דלא מבטלי כדמסקי' וכו' ע\"ש ותוס' שם פ' עושין פסין הכריחו דע\"כ בנפרצה מד' רוחות מיירי ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבקעה. </b>בבבא בתרא פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ג א)\"ר אלעזר שאם בא אדם לב\"ד ונשאל על שנכנס לבקעה ואין ידוע מתי נכנס אי בימות החמה וטהור אי בימות הגשמים וטמא חזינן אם עתה כשנשאל ימות החמה הם טהור הוא לר' נתן דס\"ל דאזלינן בתר השתא כדס\"ל לר\"מ במתני' דהתם בפ' מי שמת סי' ו' כדכתבי' התם ואם ימות הגשמים הוא טמא דבתר השתא אזלינן ולר' יעקב דאזיל בתר חזקה העמד טהור על חזקתו וטהור עד שיבואו עדים ויעידו שבימות הגשמים נכנס. ואיתא בירושלמי פ\"ק דשבת: \n",
+                "<b>בימות החמה רה\"י לשבת. </b>תניא בתוספתא אלו הן ימות החמה מעת שתעקר תבואה מתוכה ואלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה שניה. היו שם שדות בורות אם היה עומד בצד הזה ורואה את הנכנסין ואת היוצאין בצד הלז רה\"י לשבת ור\"ה לטומאה ואם לאו רה\"י לכך ולכך השבילין המפולשים לבורות לשיחין ולמערות ולגתות ולגרנות רה\"י לשבת ור\"ה לטומאה ר' אליעזר אומר בזמן שהן מפולשין ר\"ה לכך ולכך ואם אינן מפולשין רה\"י לכך ולכך (ור\"ה לטומאה ע\"כ) וצ\"ע לע\"ד אם אין טעות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר אם עומד הוא וכו'. </b>כשהוא יכול לראות מפתח לפתח אז הוי מקום סתירה כי הוא מרגיש בנכנסים והם אינם מרגישים בו עד שיקרבו אליו אבל כשאינו רואה את הנכנסין לא הוי מקום סתירה כי ירא שיבואו עליו ולא ירגיש בהם ובשדה שהוא מקום אויר ומגולה קתני בתוספתא כשהוא עומד בצד זה ורואה את הנכנסין ואת היוצאין בצד הלז דהוי רה\"ר לטומאה לפי שרואין אותו מכל צד ולא הוי מקום סתירה. הרא\"ש ז\"ל. וכבר כתבתי התוספתא לעיל. וז\"ל הר\"ש ז\"ל ורואה את הנכנסין משמע דחשיב רה\"י טפי כשרואה את הנכנסים והיוצאין מכשאינו רואה וגבי שדה תניא לעיל איפכא ויש ליתן טעם בזה ובזה ובתוספתא גרסינן בהך דמתני' כמו בברייתא דלעיל. וז\"ל התוספתא בסלקי שיש לה שני פתחים מכוונים זה כנגד זה וכן סטיו שהוא גדור מכאן ומכאן וריוח בין העמודים ר' יהודה אומר אם עומד בצד זה ורואה את הנכנסין ואת היוצאים בצד הלז רה\"י לשכת ור\"ה לטומאה ואם לאו רה\"י לכאן ולכאן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפרן. </b>בקמ\"ץ הפ\"א או בקמ\"ץ קטן. וביד בר\"פ עשרים דהלכות שאר אבות הטומאות גרסינן הפורן בוא\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר שהרבים וכו'. </b>עירובין פ\"ק דף ח' ובפ' שני דף כ\"ב ואמרינן התם דר\"ה לטומאה אצטריכא ליה לרבנן דאמרי התם בפסי ביראות דאם היתה דרך הרבים מפסיקתה דאין צריך לסלקה לצדדים ואע\"ג דהתם ניחא תשמישתיה אמרי רבנן לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא כ\"ש הכא דלא ניחא תשמישתיה שהפתחים קצרים וגידודים יש באסקופה ופשיטא דלא מבטלי בקיעת רבים למחיצות והוי ודאי רה\"י לשבת אלא ר\"ה לטומאה הוא דאצטריך תנא לאשמועינן הכא והכי נמי מוקי התם לההיא דשבילין המפולשין דלעיל בפרקין וכרבנן אבל ר' יהודה אפילו כגון הני דהכא כגון חצר ושבילין ס\"ל דאתו רבים ומבטלי מחיצתא. ואע\"ג דלא ניחא תשמישתייהו. וכבר כתבתיו לעיל סוף סי' ו' בקיצור. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקדר וכו'. </b>פ' שני דכתובות דף כ\"ד והתם פריך והתניא אלו ואלו טמאות ועוד תניא אלו ואלו טהורות ומשני הא דתני טמאים בשכלי אומנותו בידו ורואין שלמררן הביאן ויד הכל ממשמשין בכולן לבדוק וליקח יהא דתנן טהורות בשאין כלי אומנותו בידו ויודעים שלא הביאן למכרן כאן ומתני' מיירי שהניחן בר\"ה אצל הכותלים והעוברים נכנסין בגדיהם לתוך אוירם ובגדי ע\"ה טמאים הם וטמאו החיצונות וקשה מ\"ט דר' יוסי דמחלק בין מותרות לאגודות והרמב\"ם ז\"ל גריס אבל באגודות הכל טמא שמא עבר זב שם והיה המקום צר לו והגביה האגודה וקרבה אל הכותל וטמאם בהיסט הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>המוסר מפתחו וכו'. </b>פי' שלא מסר לו אלא שמירת המפתח אבל ודאי לא מסר לו שמירת הבית. ובירושלמי דפ\"ק דקדושין תני עלה ר\"ש מטמא וז\"ל בתוספתא רש\"א המוסר מפתח לעם הארץ הבית טמא מסר לו החיצון ולא מסר לו הפנימי החיצון טמא הפנימי אינו טמא אלא עד מקום שיכול לפשוט את ידו וליגע ע\"כ. ופי' הר\"ש ז\"ל הבית טמא קסבר ר\"ש כשמסר לו מפתח כל הבית מסר לו ואפילו מן הבית הפנימי עד מקום שהוא יכול לפשוט ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידן וליגע </b>ואין אומרים שמא עלו ע\"ג כסא או ע\"ג סולם ונגעו בכלי או באוכלים התלויים למעלה בכותל או ירדו למקום נמוך שבבית ליקח הדבר הנתון שם ומשמשו בו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא עד מקום שהן יכולות לפשוט את ידן וליגע. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל המשכבות והמושבות וכו'. </b>דאין ע\"ה עושה משכב ומושב ואינו מטמא בהיסט ואע\"פ שעשו ע\"ה כזב לענין צנורא ומגעו לא שכיח כולי האי וכשאינו רואה את הנכנסין ואת היוצאין חיישינן שמא נכנסו שם כנעני או אשה זבים וטמאו הכל. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ולא את היוצאים ולא את היושבים. </b>כך מצאתי מוגה וכן נראה שהיא גירסת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וז\"ל הרא\"ש ז\"ל ולא את היושבין אע\"ג שרואהו כשעומד הכל טמא: \n",
+                "<b>אפילו מובל. </b>זה העם הארץ שנקצצו ידיו ורגליו שאין יכול לילך אא\"כ יובילו אותו הכל טמא ולא אמרינן כיון שיודעים שאינו יכול לזוז ממקומו יראים מלהכנס כי הוא יושב ומשמר תמיד אפ\"ה כיון שאינו רואה אותם נכנסין ויוצאין חיישינן ותימא אמאי חיישינן הא אמרינן לקמן פ' הדר אשת ע\"ה שנכנסה לתוך ביתו של חבר להוציא בנו או בתו או בהמתו הבית טהור מפני שנכנסה שלא ברשות ותניא בתוספתא צא וישן על מטה זו ושמור לי פרה שלא תכנס לבית הבית טהור וי\"ל דהכא גרע טפי לפי שמסר שמירת ביתו לעם הארץ יש לו דין ביתו של עם הארץ והכל טמא. אבל התם הבית טהור שלא מסר לו אלא מטה בשאלה לישן ופרה לשמור. והרמב\"ם ז\"ל פי' ובזמן שבעל הבית יושב מצד אחד ורואה הנכנסים והיוצאין. עכ\"ל ז\"ל. ופי' הר\"ש ז\"ל אבל המשכבות והמושבות ואכלי חרס כלומר אוכלין שבכלי חרס המוקפים צמיד פתיל טהורים. ואית דגרסי וכלי חרס דאין ע\"ה עושה משכב ומושב ואין מטמא בהיסט ע\"כ ועיין עוד שם. וכתב החכם הר\"ם ז\"ל טהורין פי' טהורין מדין משכב ומושב אבל טמאין במגע שהם ראשון לטומאה כמו כל כלי חרס הפתוחים וזה פשוט ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגבאים וכו'. </b>שלהי חגיגה בדף כ\"ו ושם בפ' בתרא בס\"ד כתבנו מאי דקשה ממתני' דהתם אמתני' דהכא. ופי' הרמב\"ם ז\"ל פי' גבאים של צדקה והעיקר אצלנו ממשכנין על הצדקה ואפילו בע\"ש ואם באו לבית לקחת משכון טמאו כל שבבית אלא אם יש עמהן כנעני מפני שאימת הכנעני עליהם ע\"כ. נראה שהוא ז\"ל גורס אם יש עמהם כנעני נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו וג\"כ שם ביד הכי גריס אלא ששם לא פירש גבאי צדקה אלא גבאי מלכות. אמנם לפי הפירוש שהביא רעז\"ל צריך לגרוס אם יש עמהם כנעני נאמנים לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנין לומר נכנסנו ולא נגענו: \n",
+                "<b>אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים. </b>כלומר מקומות שגנבו משם הכלים דכיון שגנבו משם שמא נגעו גם באותם שלא לקחו אבל בחדרי הבית שלא נגנב משם כלום שמא היו סבורין שיש שם אנשים ויראים ליכנס שם. הרא\"ש ז\"ל. ולשון היד שם אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים מפני שהן מפחדין מלבלוש אלא דבר שנוטלין במזומן ע\"כ. ומלת במזומן ליתא אלא בדפוס כסף משנה. ומתני' ר\"מ היא ודלא כרשב\"ג דקאמר בברייתא כל הבית כולו טמא ודלא כרבי נמי דקאמר אין טמא אלא עד מקום שיכולין לפשוט את ידן וליגע ממקום הגנבה ופירש הר\"ש ז\"ל דמקום רגלי הגנבים היינו יותר ממקום הגנבה דרבי ע\"כ. והכי מוכח מתוך התוספתא: \n",
+                "<b>אם יש עמהן כנעני או אשה הכל טמא. </b>שמא האשה נדה וכנעני כזב לכל דבריו ומדרבנן הוא דמטמא משכב הגזול בזב אבל מדאורייתא אמרינן בפרק מרובה (בבא קמא דף ס\"ו) ואיש אשר יגע במשכבו משכבו ולא הגזול דגזרת הכתוב הוא להוציא את המשכב הגזולה שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוליירין. </b>בלמד ברישא היא גירסת הערוך והם שמשי המרחץ וי\"ס דגרסי אוריירין והפירוש חלונות ויש מפולשות אחת לאחת כדתניא א\"ר יהודה מודה היה ר' אלעזר בחלון של אורירון שהן נפתחות זו לתוך זו ע\"כ מן הערוך וז\"ל התוספתא א\"ר יהודה מודה ראב\"ע לחכמים בחלונות של אורירון שהן נפתחות זו לתוך זו שאם היו כלים נשמטים מאחוריהם שהן טמאים וחכמים אומרים בין כך ובין כך טמאים ע\"כ ופי' הר\"ש ז\"ל נשמטים מאחוריהם ויוצאים חוץ לחלון מאחוריו חיישי' שמא נגע מאחוריו ולא ראה ע\"כ: \n",
+                "<b>עד שיתן לו מפתח. </b>כך צ\"ל בפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>או חותם. </b>ובתוספתא ואפילו מצא החותם מקולקל כליו טהורים וכן הוא ביד: \n",
+                "עוד בפירושו של רעז\"ל וי\"ס דל\"ג בכנעני אמר המלקט היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שיאמר בלבי היה לשמרם. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם עד שיאמר בלבי היה לשמור ע\"ה שיכנס לגת שלא יגע בכלים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו ידיו טהורות והסיע את לבו מלאכול. </b>אע\"פ וכו' נ\"א ר' יהודה אומר אע\"פ וכו'. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. וכתוב בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' קנ\"ג דהידים עסקניות גרועות הן מסתם ידים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שנכנסה וכו' </b>וכי מפני מה ר\"ע כלומר היאך עלה בלבו לטמא מה שטהרו חכמים דמסתבר כוותייהו כל כמה דלא חזינן דנגעה בקדרה. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר בן פלא </b>ס\"א אלעזר בלתי י' וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק היו\"ד: \n",
+                "<b>אלא שהנשים. </b>נ\"א מפני שהנשים וכו': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או תנור מוקף צמיד פתיל. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל ומאן דמטמא סבר גזרינן מחובר אטו שאינו מחובר אמר המלקט כגון תלוי בצואר גמל או שמא יתירו הצמיד פתיל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר וכו'. </b>והלכה כר' יוסי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיד כלים אצל ע\"ה. </b>וה\"ה אם נתן כליו לאומן ע\"ה כדאיתא בתוספתא וכן הוא ג\"כ שם רפי\"ב: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אם מסר וכו'. </b>ואין הלכה כר' יוסי: \n",
+                "<b>רוצצת. </b>מלשון ויתרוצצו דמתרגמינן ודחקין כן פי' הר\"ש בפירושו לתוספתא דברפ\"ד דאהלות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה הכלל כל שיעבור עליו הלילה או מקצתו טמא. </b>ור\"ש פליג בתוספתא ומטהר אפילו עבר עליו לילה. ומודים חכמיה לר\"ש במניח ושוכח לר\"ה שאע\"פ שעבר עליהם לילה אחת אין טמאים מדרש: \n",
+                "בפי' רעז\"ל אבל ברה\"י דספקו טמא בין ביום בין בלילה טמאים. אמר המלקט אבל מניח ושוכח ועבר עליהן לילה אחת טמאין מדרס וטהורים מטמא מת והכי איתא בתוספתא. וכתב הרמב\"ם ז\"ל ביד פי\"ב דהלכות שאר אבות הטומאות ומפני מה לא החמירו בשוכח ומניח כמאבד מפני שאינו דבר מצוי תמיד לא גזרו עליו ע\"כ. והר\"ש ז\"ל פי' במניח ושוכח לא החמירו בהן כמו באבדה שהן בחזקת המשתמר דלא שכיחי התם כנענים ונשי ע\"ה דאיירי בתוך הבית של חבר ע\"כ: \n",
+                "<b>שיעבור עליו. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל שעבר עליו: \n",
+                "<b>השוטח כלים ברה\"י טמאים. </b>בתוספתא פליגי דר\"מ מטהר אם הם שטוחין למעלה מעשרה טפחים ורש\"א אפילו למעלה ממאה אמות טמאים: \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל וצריך הזאה שלישי ושביעי ולא עלתה לו טבילת הבור. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או בתו. </b>י\"ס דל\"ג למלות או בתו. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקם: \n",
+                "<b>מפני שנכנסה. </b>שלא ברשות אע\"פ שלטובת החבר נכנסה כיון שנכנסה לצורך דבר ידוע אינה רשאה להתהלך בבית ולמשמש בכלים הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלל אמרו וכו'. </b>פסחים דף מ\"ה ומוקי לה התם דלא כר' נתן שהוא סובר שאע\"פ שלא נפסלה מלאכול הכלב אינה מטמאה. ועיין במה שכתבתי בפ' בתרא דעוקצים סי' ב'. ועיין בספר קרבן אהרן פ' שמיני בפרשה ח' פסקא ד':   \n",
+                "<b>לכנעני טמא לכלב טהור. </b>הלא תראה הגוזל להיותו מאכל אדם עם היותו שנפסל ונפסד ושב למאכל הכלב לבד אם חשב עליו יקבל טומאה וזה כוונת אומרו שכל מאכל אדם לא יוסר מלקבל טומאה עד שיפסל מאוכל הכלב הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>לחרש שוטה. </b>צריך למחוק הלמד דלחרש: \n",
+                "<b>אם העלהו טמא שיש להם מעשה וכו' </b>וקשה מ\"ש הכא דחשיב העלהו חש\"ו מעשה ובר\"פ בתרא דמכשירין תנן דאם העלו חש\"ו פירות לא חשיב מעשה אא\"כ הפך בהן כדא\"ר יוחנן בפ\"ק דחולין משום דאיכא למיתלי שמפני הכנימה העלום ולא כדי שירד עליהם הטל עד שאנו רואין שהפך בהן אחר שירד עליהם הטל מצד אחד והכא נמי דלמא לכלב העליהו וצריך לומר דמיירי שהעלוהו ונתנוהו לכנעני הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. וה\"ר מנחם ז\"ל פי' דלא דמי עליה דפירות לעליה דגוזל דסתם העלאת פירות לגג מפני הכנימה הלכך חש\"ו שהעלום מפני הכנימה העלום וצריך מעשה אחר להוכיח שהעלום בשביל הטל אבל סתם העלאת גוזל לאכילה הלכך חש\"ו שהעלוהו לאכילת אדם העלוהו מסתמא ע\"כ: \n",
+                "תניא בתוספתא גוזל שנפל לתוך הבור של גת חשב עליו לאשפה טהור דברי ר' עקיב' ריב\"נ מטמא מעשה היה ונמנו עליו חמשה זקנים בלוד וטמאוהו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל אבל אם נטמא תוכו במשקים טמאים נטמא כולו. אמר המלקט וה\"נ בתוכו מודה ר' אליעזר לר' יהושע: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל ר' יהושע יליף דאחורי כלים פוסלין אוכלי תרומה קל וחומר מט\"י וכ' אמר המלקט ובתוספתא שמעון אחי עזריה אומר או חלוף הדברים ומה טב\"י שהוא פוסל את התרומה אינו מטמא משקה חולין אחורי כלים שאין פוסלין אוכלי תרומה אינו דין שלא יטמאו משקה חולין א\"ר יוסי ראה הלכה זו היאך נחלקו עליה אבות הראשונים ודנו עליה דברי תורה מד\"ס ודברי סופרים מד\"ת ע\"כ. ופי' הרמב\"ם ז\"ל והיה מאמרו דשמעון אחי עזריה לא כך ולא כך פי' לא כר' יהושע שאמר אחורי כלים פוסלין את האוכלים אינו אמת בשום פנים וכן ר' אליעזר אשר אמר אינם פוסלין אינו אמתי בכל אבל הוא אמתי באלו הפנים וזה שאחורי הכלי אם נגע במשקים שבו אלו המשקים תחלה והן מטמאים אוכל אחר וישוב שני וזה השני יפסול אוכל שלישי הנה עברה הטומאה מאחורי הכלי לאוכלין באמצעות המשקים ואם נגעו האוכלין עצמן אחורי הכלי לא יפסלו ויהיה שמעון אחי עזריה על זה הפירוש בלתי חולק על ר' אליעזר אלא דומה למפרש וכו'. \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל והלכה כר' אליעזר אמר המלקט וכן קתני בתוספתא והלכה כדבריו והיא אחת מד' מקומות דהלכתא כותיה כדכתבי' בפ\"ק דנדה:   \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל ואם היה משקה עומד כלומר כו' עד דאין משקה מחברן אמר המלקט פי' הואיל והן פירורין דקים א\"נ לא מפליג ר' דוסא ולעולם ס\"ל דאפילו שני חצאי כביצה אוכלין אין חבור מים מחברן לקבל טומאה והא דתנן לעיל בספ\"ק אם יש ביניהם משקה טופח אף בתרומה הכל טמא אפילו כר' דוסא אתיא דהתם לאו מטעם חבור הוא כדפרישי' התם: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צריך לכתוב סימן הטי\"ת קודם הדבור המתחיל כיון שהשיקה ולמחוק אותו מאחריו. וביד דהלכות טומאת אוכלין ובפ\"ז סימן ו' וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל ונראה מדברי רבינו דאפילו כעין החרדל מצטרף אמשקה קאי שהוא מועט כעין החרדל. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנצוק והקטפרס ומשקה טופח. </b>כתב המרדכי בשבועות בשם תוס' ז\"ל דבגיטין דהא דתנן הנצוק והקטפרס אינם חבור לא לטומאה ולא לטהרה פי' ר\"ת ז\"ל דהיינו דוקא מי גשמים דעתידין לפסוק אבל מי נהר שאין עתידין לפסוק הוי חבור טופח ע\"מ להטפיח מיהו צריך שיהא הנקב כשפופרת הנוד ע\"כ. \n",
+                "והכריח ה\"ר יונה ז\"ל בברכות פרק אלו דברים דלטבילת הגוף נצוק וקטפרס לא הוו חבור אבל לטבילת ידים הוו חבור וע\"ש בפ' בתרא דע\"ז בהר\"ן ז\"ל בדף שפ\"ג שהביא שם דעת הרמב\"ן ז\"ל שפי' דהא מתני' ר' יהודה היא והביא ראיה משם פ' שני דגיטין והוא הר\"ן ז\"ל דחה ראייתו וכתב דנהי דההיא מתני' דאם רגליו של ראשון נוגעות במים דבפ\"ז דמקואות סי' ו' מוכחא דר' יהודה אית ליה לענין מקואות נצוק חבור כל היכא דאיכא למימר גוד אחית אפ\"ה מתני' דהנצוק והקטפרס לא מוכח דכר' יהודה אתיא כדי שנצטרך לומר דכי קתני דנצוק אינו חבור דוקא כשאין סוף הקלוח לירד אלא אפשר דכרבנן מיתוקמא וכי קאמר דנצוק אינו חבור אפילו בשסופו לירד קאמר ודכוותה אמר רב הונא בגמ' דביין נסך כי ה\"ג הוי חבור ועוד שאפילו תרצה לומר דההיא דנצוק והקטפרם ר' יהודה נמי מודה בה אפשר דכי קאמר דנצוק אינו חבור לטהרה לאו לענין מקואות קאמר אלא לענין השקה וכי אית לי' לר' יהודה דנצוק חבור כל היכא דאיכא למימר גוד אחית דוקא לענין מקואות ור' יהודה היא עכ\"ל ז\"ל וכן כתבו התוס' בשם ר\"י ז\"ל שם ריש פרק שני דגיטין. ועיין במ\"ש בפרק בתרא דע\"ז סוף סימן ז' ומשם תדע ותשכיל מימרת רב הונא: \n",
+                "<b>והאשבורן. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אשבורן הוא כלי בלי ספק וזה מבואר אצל המעיינים. וכתב הרא\"ש ז\"ל אשבורן היא גומא לשון שבר ארץ מלחה שנתבקעה ונקוו שם המים הוי חבור לטומאה ולטהרה אם אשבורן מחבר שני מקואות חסרים הוכשרו וכן אם חבר כלי מלא משקים טמאים לאשבורן הסמוך למקוה טהרו כאילו השיקן למקוה ולענין טומאה שלא שייך להזכיר מים שבגומא לענין חבור כיון שמים שבתוך הגומא לא מקבלי טומאה כדאיתא בריש מקואות דמים מחוברין לאו בר קבולי טומאה נינהו היאך יחברו יחד מים שבשני גומות לטומאה אלא לענין טומאה מיירי במים שבשני כלים ונוגעים בשפת הכלי זה לזה הוי חבור ונטמאו זה עם זה וכל בית כנוס מים מכנהו בלשון אשבורן לפי שהוזכר אשבורן אצל מקוה א\"נ הא דאמרן בריש מקואות דמים מחוברין לא מקבלי טומאה היינו מי גבים שנקוו מעצמן אבל השופך מים לתוך גומא בר קבולי טומאה נינהו וכן מוכח בפ\"ק דפסחים גבי משקי בי מטבחיא דכן לא שנו אלא בקרקע ובקרקע נמי לא אמרן אלא דהוי רביעית דחזי להטביל בה מחטין אבל לא הוי רביעית טמאים. ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זיתים מאימתי וכו'. </b>מעילה פרק השליח דף כ\"א וכתבתיו שם סימן ב'. ועיין בירושלמי פ' ששי דדמאי דף כ\"ה ע\"ב: \n",
+                "<b>משיזועו. </b>ס\"א משיזיעו ביו\"ד: \n",
+                "<b>אבל לא זיעת הקופה. </b>דקופה אינה מחזקת המשקים עכ\"ל רעז\"ל. אמר המלקט כיון שאינה מזופפת ולא גזרו שמא יבצרנו בקופות מזופפות אלא בבצירה אבל לא במסיקה. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>בה\"א משיתחברו שלשה זה לזה. </b>חלקו על ב\"ש שאמרו זיעת המעטן מכשירתם ואמרו ב\"ה שאין זיעת המעטן מכשרת אלא אם התחילו להתחבר עד שיעלו שלשה זיתים מדובקות זו בזו מהרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גמר מליקח אבל עתיד ללות. </b>ס\"א אבל עתיד למסוק ונראה שהגירסא הראשונה יותר נכונה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל פי' אחר נפלו וכו'. אמר המלקט הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל. והפי' הראשון הוא להר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל המוחל היוצא מן הזיתים קודם שנגמרה מלאכתם אין להם דין משקה. אמר המלקט ובסמוך פליגי אליבא דת\"ק במוחל היוצא לאחר גמר מלאכה וכמו שפי' רעז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוחל היוצא מהן. </b>בירושלמי בפ' בתרא דתרומות דף מ\"ז ומשמע התם דטעמא דר' אליעזר משום דהוי משקה סרוח וחכמים מטמאים התם משקה סרוח. ועיין במה שכתבתי שם:  ",
+                "בסוף פי' רעז\"ל והלכה כחכמים. אמר המלקט והוא דעת ר\"מ בפ' בתרא דמכשירין:  "
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל ישייר קופה אחת וכו'. אמר המלקט מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל נראה דגרסינן ושייר בוי\"ו: \n",
+                "עוד בפירושו של ר\"ע ז\"ל ויתננה לעיני הכהן. אמר המלקט כן הוא גירסת הערוך. ועיין בתוס' שם פ' חומר בקדש: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל אלא לכהן עני. אמר המלקט כי כהן עשיר לא ישתדל בדריכתם למיעוטם. ור' יהודה אומר יוליך מפתח לכהן ויבא הכהן שם בשעת הדריכה ויקח תרומת שמן. ור\"ש סבר אף בתוך מעת לעת. והיא גירסת הרמב\"ם ז\"ל ופירושו. ובתוספתא קאמר ר' מאיר יוליך לו את המפתח כלומר תיכף ומיד ותרי תנאי אליבא דר\"מ. וביד פי\"א דהלכות מטמאי משכב ומושב סימן ג' ושם כתוב כך וז\"ל עם הארץ שנפל בית בדו או גתו בשעה שגמרו העם לדרוך והוליך את המפתח מיד לכהן אע\"פ ששהה כמה ימים אחר שעברו הגתות הרי הכהן בא ופותח בפניו ומטבילו ודורך ונוטל תרומה בטהרה ואם לא עשה כן לא יטול תרומה מע\"ה אלא זיתים וענבים שאינם מוכשרים שאינם מקבלין טומאה. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח זיתים בכופש. </b>הר\"ש והרא\"ש ז\"ל גרסי בבא דהמניח זיתיו בגג לגרגרם קודם בבא דהמניח זיתים בכופש. ובתוספתא תניא ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על המניח זיתים בכופש שימתונו שימלחם שאינם מוכשרים על מה נחלקו על שיהו נוחין להכתש שבש\"א אינם מוכשרין ובה\"א מוכשרים: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צריך לכתוב סימן הוי\"ו קודם הדבור המתחיל לגרגרם. וביד פי\"א דהלכות טומאת אוכלין סימן י\"ג. ואני רואה שם הגירסא שימתינו ביו\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח זיתים. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל אפילו הן רום אמה אע\"ג דכשנתייבשו העליונות. כך נלע\"ד שצ\"ל: \n",
+                "עוד בפי' רעז\"ל ויש מפרשי' לגרגרם וכו'. אמר המלקט הוא פירוש הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וגירסתם והפירוש הראשון לגירסא ראשונ' הוא להרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>אינם מוכשרין. </b>ס\"א הרי אלו מוכשרין וכדפי' רעז\"ל וכן הגיה הרי\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חופר בקרדומות של מתכות ומוליך לבית הבד בטומאה. </b>אפילו כל הזיתים ולא כמו שאמר ת\"ק דוקא לצורך בית הבד אחד או שנים אלא אפילו עוקר כל הזיתים אם ירצה מאחר שחשב שיוסיף ועדיין לא נגמרה מלאכתם: \n",
+                "בפי' רעז\"ל וקרדומות דנקט לרבותא וכו'. אמר המלקט על דרך ששנינו לעיל בפרקין אפילו זבין וזבות מהלכין עליהן וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוגע באום. </b>הערוך גריס אום בסמ\"ך וכן נמי גריס פרודין דבסמוך בדלי\"ת ויש גורסין פירורין ברי\"ש. וכתב הר\"ש ז\"ל דמתני' קרי פירוד למאי דקרי בתוספתא גוש. וביד שם פרק ששי סי' ט\"ז. וז\"ל לפיכך שרץ שנמצא על אום של זיתים והן הזיתים שנעשו כולן גוף אחד אפילו נגע בכשעורה הכל טמא שהכל גוף אחד ע\"כ. אבל רעז\"ל מתוך הפירוש שהביא מוכח דגרסינן בשערה בבית לשון שער. והוא פי' הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא ע\"ג פרודים. </b>בדל\"ת גריס בערוך כמו שכתבתי ופי' שר\"ל נמצא שרץ על הזיתים פרודין ועדיין לא נכתשו ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל אבל שאר גושים טהורים כי הגוש שהשרץ עליו הזיתים שנגע בהן השרץ הן ראשון ושאר הזיתים שבו חשיבי חבור לענין זה שמקבלין טומאה מאותם שנגע בהן השרץ והוו שני ואין שני עושה שלישי בחולין. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>נמצא בגג המעטן טהור במעטן הגג טמא. </b>בתוספתא קתני דברי רבי וחכמים אומרים נמצא בגג אין טמא אלא הגג נמצא במעטן אין טמא אלא מעטן ע\"כ. וצ\"ע מאי טעמיה דרבי. ועיין בכסף משנה פי\"ז דהלכות שאר אבות הטומאות סי' ד' כי נראה שיש שם טעות סופר במה שכתוב שם ודלא כרבי דפליג עלייהו ואמר דאם נמצא במעטן זיתים שבגג טהורים ע\"כ דנלע\"ד דבמקום טהורים צ\"ל טמאים: \n",
+                "<b>שכל הטומאות כשעת מציאתם. </b>אפילו ברשות היחיד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בפני הבדדין. </b>גרסינן: \n",
+                "<b>וכי מפני מה טמאום. </b>כך צ\"ל. ותמהתי שמצאתי מוגה ומנוקד טמאתי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בין משקין לזיתים כדי שינגבו את רגליהם בארץ הרי הזיתים טהורים. </b>שהנוגע במשקים טמאים שלא בידיו טהור ואפילו לקדש. הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ט: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צ\"ל ומטמאים את הזתים כשהבדדין עולין ודורכין ע\"ג הזתים אא\"כ וכו' והכל דבור אחד: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל צריך למחוק סימן הגימ\"ל הכתוב קודם דבור המתחיל הבדדין ולכותבו למטן קודם דיבור המתחיל כיון שהכניסן וכו': \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל הא דלא נקט המוסקים והבוצרים וכו'. אמר המלקט הכא ובסמוך לפי וכו': \n",
+                "<b>וכן בתיניקות שביניהם. </b>מה שפי' רעז\"ל היא פי' הר\"ש ז\"ל וגירסתו אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' וכן בתינוקות נאמנים לומר שאלו הקטנים לא נגעו בשמן או בזיתים וכיוצא בהן ואחר שב לומר שאם יצאו מבית הבד ואפילו אחורי הכותל הנה הן בחזקת טהרה מאחר שכבר טיהרן והוא שומר אותם אא\"כ הרחיקו עד שלא יראם וכו' ולשונו ז\"ל שם ביד וכן בתינוקות שלהם. וקרוב לזה הפירוש פירש הרא\"ש ז\"ל וז\"ל וכן בתינוקות דרך הפועלים שנשכרין למקום נכנסין ובאין בניהם הקטנים שמה נאמנים הבדדין לומר לא נגענו בהם אע\"ג דדבר מצוי שיגעו בהם יוצאין הבדדין והבוצרים לעשות צרכיהן אחורי הגדר. ובלבד שיהא החבר רואן ולא חיישי' דלמא נגעי בטומאה ולאו אדעתא דחבר ע\"כ: \n",
+                "<b>עד כמה ירחיקו. </b>ס\"א ירחקו וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה רחקו וגם הגיה וכמה ירחקו ומחק מלת עד ראשונה ושניה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לרשות המערה דיו. </b>פי' מקואות שלהן היו במים מכונסין שבמערות כדאמרינן בפ\"ק דשבת היו טובלין במי מערות סרוחין. הרא\"ש ז\"ל \n",
+                "<b>ואם טמאים להם אינו צריך לעמוד. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מן הסלים. </b>פי' לגת ועד השתא איירי בזתים דמעטן היינו דזתים וכל הנך בבות מיירי בענבים מדנקט עביט וכדתנן בפ' איזהו נשך ועל העביט של ענבים ועל המעטן של זתים הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ומן המשטח. </b>כמו משטח חרמים ביחזקאל סימן כ\"ו: \n",
+                "בפי' רעז\"ל אי נמי בידים תחלות עסקינן ורש\"ב אלעזר היא כדאיתא בפרק שני דחולין והכי תניא התם רשב\"א אומר משום ר\"מ הידים תחלות לחולין ושניות לתרומה ופרכינן התם ומי איכא ידים תחלות ומסיק אין דתנן ברפ\"ג דמס' ידים המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי ר\"ע. ע\"כ: \n",
+                "עוד בפי' רעז\"ל והשתא מוכחא מילתא דהבוצר ענבים הללו מתחלה לגת בצרן ולא לאכילה שלכך נתן עלים תחתיהן שלא יתלכלכו במשקים היוצאים כי רכים היו ולא יתקיימו. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל ולא ניחא ליה במאי דטייף. אמר המלקט ל' הרא\"ש ז\"ל ולא ניחא ליה במאי דנטיף וכי היכי דאין משקה מכשיר אם לא שיהיה לרצון. ה\"נ אין שם משקה עליו להקל טומאה אם לא שיהיה לרצון ע\"כ: \n",
+                "עוד בפי' רעז\"ל אלא מחמת טומאה שקבלה כשהיתה אוכל. כ' הח' ה\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל נראה מדבריו ז\"ל שהוא סובר כמ\"ד משקין מיבלע בליעי דאי כמ\"ד מפקיד פקידי אין במשקין שום טומאה כלל ואפילו לנסכים כשרים כדאיתא התם בפ' כל שעה ומיהו אפילו למ\"ד מיבלע בליעי אין עליהם תורת משקין להיות תחלה אלא תורת אוכל ע\"כ: \n",
+                "<b>נטמאת מכביצה. </b>כך מ\"מ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספקו טהור. </b>אע\"ג דספק טומאה ברה\"י ספקו טמא הכא ספקו טהור לפי דאמרינן שפת הבור וכו' כדמפ' רעז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כולן טמאות </b>דמראשונה נטמא כל מה שבבור דא\"ל דלאחר שהעלה החבית מן הבור נפל בה השרץ שהרי החבית לפניו ולאו זזו עיניו ממנה עד שהעלה החבית ואם נפל בה השרץ משעה שמילא החבית עד שהעלה א\"א שלא יראנו נופל. הרא\"ש ז\"ל:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שלפני הבוצרים. </b>י\"ס דגרסי כרם לפני הבוצרים. לפני הבוצרים רה\"י שלאחר הבוצרים רה\"ר כצ\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל שיש רשות לכ\"א ליכנס אמר המלקט ליטול פרט ועוללות: \n",
+                "<b>אימתי וכו' </b>פי' אימתי הוי צד הכרם שאחרי הבוצרים רה\"ר בזמן שהרבים נכנסין ברוח זו ויוצאין ברוח שכנגדה: \n",
+                "<b>של גת </b>גרסי' וכדפי' רעז\"ל והר\"י ז\"ל הגיה ג\"כ כלי בית הבד של גת והעקל וכו'. העקל פי' הר\"ש ז\"ל הכי קראו שמם עקלים שעוקלים ועוקמים אותם כורכים אותם סביב. בזמן של עץ כצ\"ל: \n",
+                "<b>בשבלת הנהר </b>מלשון ושבלת שטפתני לפי שדרך ללכת במים רודפים נקרא שבלת מל' שביל. הר\"ש הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "ובתוספתא מיישנן כל י\"ב חדש רשבג\"א מגת לגת ומבד לבד ועוד קאמר בתוספתא רשב\"ג משום ר\"י נותנין בנהר שמימיו מהלכות עונה או תחת הצנור שמימיו מקלחין ות\"ק בשם ר\"י אומר אם רצה לטהרן מיד חולטן ברותחין או מולגן במי זיתים וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה מיישנן י\"ב חדש ומחק מלת כל: \n",
+                "סליק פרקא וסליקא לה מסכת טהרות. ובע\"ה אדון הנפלאות. אשר לו כל תהלה תאות. נתחיל מס' מקואות: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4dcda5d69bd362a9fe3293ef804311a8f925d885
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,471 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Tahorot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Tahorot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בעה\"י יודע כל נסתרות נתחיל מסכת טהרות:  ",
+                "<b>שלשה עשר דבר נאמרו בנבלת העוף הטהור וכו'. </b>ואיתא בפ\"ק דבכורות דף י' ופי' שם הרגמ\"ה ז\"ל בכתיבת יד האי דנקט בנבלת עוף טהור דצריך מחשבה כ\"ש נבלת עוף טמא אבל האי דנקט עוף טהור רבותא קמ\"ל דאע\"ג דעוף טהור דראוי הוא לאכילה בין לישראל בין לעכו\"ם אפ\"ה לא מטמא טומאת אוכלין אלא במחשבה ע\"כ. ואיתא ג\"כ בנדה פרק בא סימן (נדה דף נ') ודף נ\"א ואמר רבא התם דמדקתני צריכה מחשבה אלמא מחשבת חיים לא שמה מחשבה דהא מחיים סתמה לאכילה ואפ\"ה לא מהניא ההיא מחשבה לטומאה דבעינן מחשבה בשעה שראויה לקבל טומאה ומחיים לאו בר קבולי טומאה ודחי ר' זירא דהכא איכא למימר דבעוף הבר שהיה פורח באויר ונפל מן הרום עסקינן דלא הוה קמן מחיים דליחשוב עליה. ופי' שם רש\"י ז\"ל ואינה צריכה הכשר לא הכשר מים ולא הכשר נגיעת שרץ אלא מאליה מטמאה בלא שום נגיעה ע\"כ:  ",
+                "<b>ואינה צריכה הכשר </b>דהכשר בזרעים הוא דכתיב ודרשי' מה זרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה פי' דאינם נעשין אב הטומאה עולמית ואפילו נגעו במת שהוא אבי אבות הטומאות אינם נעשים אב לטמא אדם וכלים דמהיכא נפקא דנוגע במת מטמא אדם מהאי קרא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת באותו טמא תטמא עד הערב וכי כתיב האי קרא בדבר שיש לו טהרה בהזאה ובטבילה כתיב דכתיב לעיל מיניה והזה הטהור על הטמא וגו' ואההוא טמא קאי והנפש הנוגעת יצאו אוכלין ומשקים וכלי חרס הואיל ואין להם טהרה במקוה אין נעשין אב הטומאה. רש\"י ז\"ל בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"א:)  ",
+                "<b>ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה </b>כך צ\"ל:  ",
+                "<b>וכזית בבית הבליעה </b>כתיב בספר לקח טוב בפרשת אחרי מות דף פ\"ד וז\"ל וכל נפש אשר תאכל הוציאו הכתוב בלשון נפש ולא אמר כל איש למדו ז\"ל מכאן דאבית נפש דהיינו בית הבליעה כשהנבלה שם מטמאה בגדים ולא כשהיא בתוך בית המעים ולא בתוך הפה ובנבלת עוף הטהור מדבר הכתוב כדלקמן וכן למדו ז\"ל שאינה מטמאה בגדים אלא בבית הבליעה מדכתיב בסיפיה דקרא וטמא עד הערב וטהר מי לא עסיקי' שאכל סמוך לשקיעת החמה שעדיין היא קיימת בתוך המעים ואמר רחמנא וטהר עכ\"ל ז\"ל:  ",
+                "בפי' רעז\"ל בשלהי גיד הנשה אמר המלקט בברייתא:  ",
+                "<b>דברי ר\"מ </b>ספ\"ז דזבחים פליגי בה נמי ושמא אתא תנא לאשמועי' דאפילו בשאר עופות שאין קריבין לגבי מזבח כגון אווזין ותרנגולין מטהר ר\"מ וכדאמר התם ר' אלעזר בגמ' וכך נראה שכתבו ג\"כ תוס' ז\"ל בסוף הפרק וקשה לי דמסוף פ' טבול יום משמע דלא גרסינן במתני' דברי ר\"מ אח\"כ מצאתי ג\"כ שכתב הרא\"ש ז\"ל ונראה דל\"ג במתני' דברי ר\"מ מדדייק התם בזבחים והא מדקתני סיפא שחיטתה ומליקתה מטהרות את טרפתה ש\"מ ר\"מ היא דמאן שמעת ליה האי סברא ר\"מ כלומר כדתנן התם בפ' חטאת העוף ומה לו לדקדק מכח זה בהדיא קתני מתני' דברי ר\"מ אלא ודאי דל\"ג לה ומשום דר\"מ שנוי בפ' חטאת העוף אצל ר' יהודה ור' יוסי הגיהו התלמידים כאן בספרים אלא סתם מתני' היא כאן ע\"כ וכן דקדקו ג\"כ תוס' דפ' גיד הנשה (חולין דף ק\"ב) גם הר\"ש ז\"ל. ועיין בתוס' דפ' מרובה (בבא קמא דף ע\"ז) שהקשו שם לר\"מ דמתני' כותיה מ\"מ נבלת העוף לדידיה צריכה מחשבה מדקאמר בברייתא דשעיר המשתלח מטמא אוכלין ומשקים מחיים ואח\"כ חילק ר\"י דשעיר המשתלח אם היה נשחט הוה חזי לאכילה בלא מחשבה מה שא\"כ בנבלת עוף טהור ובאבר מן החי דבגמ' פ' העור והרוטב דאין סופם ליעשות אוכל הלכך בהו מודה ר\"מ דבעינן מחשבה ע\"כ:  ",
+                "<b>ר' יהודה אומר אינם מטהרות </b>התם בפ' חטאת העוף יליף לה מקרא דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה טרפה למה נאמרה איצטריך לטהר חלב טרפה שמתה ולעולם טרפה חיה ודקאמרת אי טרפה חיה הרי נבלה אמורה בפסוק זה וכיון שמתה נתנבלה במיתתה איצטריך סד\"א הואיל וטמאה אסורה מחיים וטרפ' אסורה מחיים מה טמאה חלבה טמא אף טרפה חלבה טמא קמ\"ל. ומשמע מכללא שהיא עצמה מטמאה. וילפותא זו הביאוה תוס' ז\"ל בפ' אלו טרפות (חולין דף נ\"ו) אע\"פ שבפירוש רש\"י ז\"ל כתיבת יד הגרסא דילפי' מקרא דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>הכנפים וכו'. </b>ופי' הרא\"ש ז\"ל הכנפים נוצה גדולה הנוצה היא הדקה ע\"כ וכתב הרמב\"ם ז\"ל רצה באומרו פה הכנפים וכו'. והרמב\"ן ז\"ל בפי' התורה פרשת ויקרא בפסוק ושסע אותו בכנפיו הביא ראיה מכאן דכנפים אינו נוצה ממש כמו שפי' שם רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>מיטמאות ומטמאות </b>כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ר' ישמעאל אומר וכו' </b>חולין פ' אלו טרפות (חולין דף נ\"ח) אלא שיש ספרים שכתוב שם בגמ' ר\"ש. ועיין במה שכתבתי שם סוף סימן ד': \n",
+                "<b>החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין </b>כך צ\"ל. ומייתי לה בחולין פ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"א) ופי' שם רש\"י ז\"ל החרטום וכו' מיטמאין אם קבל העוף טומאה מן השרץ אלו נעשין יד להכניס ולהוציא טומאה עוף אין לו טומאת מגע משום נבלה אא\"כ קבלה מאחרים שהרי אין לך אלא האמור בה טומאת אכילה לטמא בבית הבליעה ע\"כ. והתם בגמ' פריך חרטום עץ בעלמא הוא ומוקי לה בחרטום תחתון של עליון פי' רש\"י ז\"ל קליפה רצועה דקה יש בתוך הפה דבוקה לחרטום עליון לארכו וצפרנים מוקי לה במקום שמובלעים בבשר ע\"כ. וכן הוא בפירוש הרמב\"ם ז\"ל. וביד ובפ\"ד דהלכות טומאת אוכלין סי' ד' נראה דגריס הכנפים והנוצה מיתטמאות ומטמאות ומצטרפות ע\"כ: [הגה\"ה וכן כתוב בכ\"י אכן עיין בסמוך סי' ג' בתוס' י\"ט דבור המתחיל הכנפים שחולק על זה]. ולפי זה ה\"ק ר' ישמעאל הנוצה מצטרפת כלומר דוקא הנוצה מצטרפת ולא הכנפים ומשמע מדבריו ז\"ל משם פ\"ג דהלכות שאר אבות הטומאות דלת\"ק דר' יוסי אפילו ראשי אגפים וראש הזנב הרכות אין מצטרפים ולר' יוסי משמע דאפילו הקשות מצטרפות או שמא כדי שלא לאפושי במחלוקת דוקא רכות ס\"ל דמצטרפות: \n",
+                "<b>שכן מניחין בפטומות </b>נראה דגרסי' מלת בפטומות הפא בשבא והטית בשורק והמם בחולם. וכתב החכם הר\"ס ז\"ל וז\"ל הכנפים והנוצה מיטמאות פי' אם נגע בהם שרץ אע\"ג דנבלת העוף הטהור אינה צריכה הכשר לא הכשר מים ולא הכשר שרץ לפי שסופה לטמא טומאה חמורה דהיינו כזית בבית הבליעה הכא לא איצטריך אלא לכנפים ונוצה של עוף טהור שאינו נבלה שיש לו תורת אוכלין וצריך הכשר שרץ והתנא כלל כל דיני הכנפים לענין מיטמאות ומטמאות ולענין צרוף כל אחד היכא דשייך ועיין בחבור הרמב\"ם ז\"ל בהלכות טומאת אוכלין ושם הביא משנה זו ולא הביאה בענין טומאות נבלות עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין חייבין עליה על ביאת המקדש </b>דטומאה דרבנן היא: \n",
+                "<b>והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את המ' וכו' </b>פ' גיד הנשה (חולין דף ק\"ב) ופי' שם רש\"י ז\"ל הא דקתני לשון נקבה ואין שחיטתה מטהרתה משום דרישא אתחיל בה לשון נקבה דקתני נבילת עוף טמא צריכה מחשבה וכו'. ע\"כ והתם רמי רישא אסיפא דרישא קתני אינו סופג את המ' אלמא אין אבר מן החי נוהג בטמאים והדר תני ואין שחיטתה מטהרתה וליכא לאוקמה אלא באבר מן החי אלמא נוהג בטמאים דהא ליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות. דעוף טמא אין לו שום טומאה אפילו בבית הבליעה ועל כרחך אין מתירתו באכילה קאמר ומשני רישא בישראל קאמר וסיפא בבן נח ורבנן היא דס\"ל התם בברייתא דאין אבר מן החי נוהג אלא בבהמה חיה ועוף הטהורין דדוקא לישראל קאמרי דאין נוהג איסור אבר מן החי בטמאים משום דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ודרשי' ליה הכי לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בבשר לחודיה כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו אבל בבן נח מודו דאיסורו נוהג אפילו בטמאין ואין שחיטתו מתירתו לו באכילה כל זמן שהוא מפרכס דבן נח לאו בשחיטה תליא מילתא אלא במיתה תליא מילתא כדאיתא בפ' השוחט אחד בעוף דף ל\"ג וגבי טהורה היא דאמרי' שחיטה מכשרא ליה לבני נח מגו דמכשרא ליה לישראל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו\"ם אסור אבל בטמאה לא ומתני' דלא כר\"מ דאמר התם דאינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ולא בחיה ועוף אפילו טהורים וגם דלא כר' יהודה ור' אלעזר דס\"ל התם דנוהג איסורו בישראל בכל בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים וטעמיה דר' יהודה כתבתיו בס\"פ גיד הנשה וטעמא דר' אלעזר מפורש התם בגמ' מקרא: \n",
+                "<b>מטהרתה </b>כצ\"ל וכדכתבינן:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ממה שריבה לטמא </b>כך צריך להיות. וכבר הארכתי בביאור מתני' בר\"פ העור והרוטב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל שנטמא וכו' </b>זבחים דף ל\"א ס\"פ קבלה וכתב שם רש\"י ז\"ל אוכל חצי ביצה שנטמא באב הטומאה וחצי ביצה אחרת נגע בולד הטומאה מצטרפים זה עם זה לטמא בקל שבשניהם וא\"ת אי בדלא הוה ביה שיעורא מעיקרא היאך קבל טומאה מאב הטומאה מתחלתו. תשובה לדבריך שהאוכל מקבל טומאה בכל שהוא אבל לטמא אחרים צריך לכביצה וברייתא שלימה היא בתורת כהנים כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל מלמד שמיטמא בכל שהוא יכול יטמא אחרים בכל שהוא ת\"ל אשר יאכל דהיינו כביצה כדילפי' בפ' בתרא דיומא אוכל הנאכל בבת אחת ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת עכ\"ל ז\"ל ותוס' ז\"ל כתבו ולפי' ר\"ת שפירשתי [הגה\"ה פי' גבי תירוצא דאיכא התם בגמ' דהכא איכא שיעורא וכו' עיין שם]. למה שפירש בקונטרס דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא והארכתי בפ' המצניע עכ\"ל ז\"ל. ואיתא למילתייהו ר\"פ המצניע ושם כתבו שרש\"י ז\"ל חזר בו בכריתות גבי פרה מטמאה טומאת אוכלין. ומ\"מ כיצד חצי ביצה אוכל ראשון וכחצי ביצה אוכל שני שבללן זה וזה שני. כחצי ביצה אוכל שני וכחצי ביצה אוכל שלישי שבללן זה וזה שלישי: \n",
+                "<b>כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שני שבללן. </b>זה וזה ראשון חלקן וכו'. \n",
+                "<b>כחצי ביצה אוכל שני כחצי ביצה אוכל שלישי </b>האי דנקט תרי בבי לאשמועי' דאפילו בתרומה דשייך בה שלישי הולכין אחר הקל: \n",
+                "<b>נפל זה לעצמו וזה לעצמו על ככר וכו' </b>פי' שסילק הראשון קודם שנפל השני: \n",
+                "<b>נפלו שניהם כאחת </b>והה\"נ בזה אחר זה אם נפל השני בעוד הראשון עליה שניהם כאחד קרי ליה דהדרי ומצטרפי ראשון שבזה ושבזה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על ככר </b>כך צריך להיות: \n",
+                "<b>לשלשה או לארבעה </b>אז לא נשאר כביצה ראשון במקום אחד. וגם פה מ\"מ כביצה אוכל שני וכביצה אוכלה שלישי שבללן. זה וזה שני. חלקן וכו': \n",
+                "<b>כביצה אוכל ראשון וכביצה אוכל שלישי שבללן זה וזה ראשון </b>: \n",
+                "<b>חלקן וכו': </b>כשני ביצים אוכל ראשון כשני ביצים אוכל שני שבללן זה וזה ראשון: \n",
+                "<b>חלקן וכו': </b>כשני ביצים אוכל שני וכשני ביצים אוכל שלישי שבללן. זה וזה שני. חלקן וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקרצות נושכות זו בזו כו'. </b>וי\"ס דגרסי נושכות זו את זו. \n",
+                "<b>פירשו כולן שלישיות </b>מפני שהיו גוף אחד בשעת טומאתם מה שאין כן בסיפא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקרצת שהיתה תחלה וכו' </b>של תרומה וכן נמי מקרצות דרישא של תרומה הן: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל קודם דבור המתחיל ככרות הקדש צריך לכתוב סימן הטית: \n",
+                "<b>גומותיהם </b>לפי' הרמב\"ם ז\"ל הן גומות הנעשות באחורי הככרות בעת אפייתם. ובספר אגודה פי' גומות יש בטבלא שמוכרין בו ככרות ע\"כ: \n",
+                "<b>נטמאת אחת מהם בשרץ </b>כך צ\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל פי' אחר וכו' אמר המלקט הוא פי' הר\"ש ז\"ל ועיין במ\"ש בשמו ובשם הרא\"ש ז\"ל לקמן בפ\"ח סי' ח'. ופי' ראשון הוא להרמב\"ם ז\"ל וכדכתבינן. עוד בפירושו ז\"ל גרסי' וכן המים המקודשים אמר המלקט והן מי חטאת: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האשה שהיתה כובשת. </b>בברכות פרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א) ובתעניות פ\"ג דף כ\"ד ובפ' חלק (סנהדרין דף ק\"ו) אמר רבא דרב יהודה כי הוה מטי לאשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה לפרק זיתים שכבשן בטרפיהן דבעוקצין אמר הויות דרב ושמואל קחזינא הכא. ועיין במ\"ש שם ר\"פ שני דעוקצין. ומה שפי' רעז\"ל באשה טהורה מיירי הוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. אבל הרמב\"ם ז\"ל פירש דבאשה נדה מיירי וירק של חולין ע\"ש: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואותו ירק לא הוכשר. כתב החכם הר\"ם ז\"ל שאם הוכשר בשעה שנתנתו בקדרה טמאתו ע\"כ. או במקום הנגוב צריך למחוק מלת או: \n",
+                "<b>אם יש בו כביצה הכל טמא אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור </b>כצ\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל וכדאיתא בפ\"ק דשבת. אמר המלקט כדתנן בסוף זבים וכדאיתא וכו': \n",
+                "<b>נגעה במקום המשקה. </b>והוא חוץ לקדרה וכדקתני רישא וכן מוכח נמי מסיפא דקתני חזר לקדרה הכל טמא:       \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלישי שני לקודש ולא שני לתרומה. </b>אית דל\"ג מלת שני גבי לתרומה: \n",
+                "<b>בחולין שנעשו על טהרת תרומה. </b>כצ\"ל. ואיתא שם פ' השוחט (חולין דף ל\"ד) ומוכח התם דהאי דקתני בחולין שנעשו על טהרת תרומה לאו סתמא הוא אלא דברי ר' יהושע לבד הן ועיין יפה במה שכתבתי בפרק שני דחולין סי' ה'. ולעולא דאמר התם דר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת הקדש נמי אית ליה שלישי סבר דהא דקתני במילתיה דר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה טעמא הוא דיהיב לסיפא דמילתיה דבחולין דטהרת תרומה הוא דאמרינן האוכל שלישי נעשה גופו שני לקדש משום דטהרתה טומאה היא אצל הקדש אבל לא בחולין דטהרת הקדש שאותם האוכל שלישי שלהם אין גופו נעשית שני לקדש אלא רביעי א\"נ ס\"ל לעולא דלר' יהושע בין חולין הנעשין על טהרת התרומה בין הנעשין על טהרת הקדש האוכל שלישי שלהם נעשה גופו שני לקדש וטעמא משום דטהרת שניהם טומאה היא אצל הקדש עצמו: \n",
+                "<b>ואין שני לתרומה. </b>הא שלישי הוי דכי אמר שאין נעשה אוכל כמאכל לנגיעה הוא דקאמר כגון האוכל אוכל ראשון דאי הוית משוית לי' ראשון הוי מגעו שני אבל האוכל שלישי דכי עבדת ליה שלישי שרי בנגיעה לענין אכילה מודה דאסור. ופי' הר\"ש ז\"ל ובפ' שני דחולין אמרינן מצינו שהאוכל חמור מן האוכל דאילו אוכל בכביצה ואילו אוכל עד דאכיל חצי פרס. ומיהו בפ\"ק דשבת מפ' האוכל אוכל ראשון ואוכל שני מ\"ט גזרו בהו רבנן טומאה דזימנין דאכיל אוכלין טמאים ושקיל משקים דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו. ולפום האי טעמא מכי אכיל כביצה איטמי ליה ושמא אין רגילות שיהא אדם צמא לשתות עד דאכיל ליה כחצי פרס ומש\"ה לא גזרו בפחות. ועוד נראה לפרש דשני גזירות הוו דמתחלה גזרו באוכל אוכלין טמאים שיהא נפסל גופו מלאכול בתרומה גזרה שמא יאמרו הא קא נגעי בהדי הדדי אוכלין טמאים ותרומה בתוך מעיו ומבחוץ נמי אין לחוש אם יגעו זה בזה ולא מסקי אדעתייהו דבתוך מעיו כבר איעכל לי' ואותה גזירה אין ראוי לגוזרה בכביצה דאיכא למימר אשתייר ליה בין החניכיים והשנים מיניה וליכא כביצה בתוך מעיו וכיון דעקרוה מכביצה אוקמוה אשתי ביצים דהיינו חצי פרס ולר' יוחנן בן ברוקא דאמר בפ' כיצד משתתפים דפסול גויה הוי בכביצה ומחצה איכא למימר דאוקמוה מחצי סעודה ובי\"ח דבר אתי וגזור אפילו בכביצה ואפילו בנגיעה דטמא מטעמא דמפרש בפ\"ק דשבת ובפ' שני דחולין מייתי ר' יהושע ראיה לדבריו מן הגזרה קדמונית וכן משמע דהוה בעי למימר בפ' בתרא דיומא דטומאת גויה מן התורה ואי בי\"ח דבר גזור הא פשטו להו בכל ישראל ולא הוה טעי בה דא\"כ חסרו להו עכ\"ל ז\"ל. וכן הוא דעת ר\"ת ז\"ל דפסול גויה גזרה קדמונית בכמה מקומות בתוספות הובאו דבריו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השני פוסל ולא מטמא </b>גרסינן הכא. וכתוב שם בסוף הלכות טומאת אוכלין דזה שנאמר הראשון שבחולין טמא ומטמא והשני פסול לא שיהיה אסור באכילה דמדכתיב גבי קדשים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מכלל שהחולין מותרין אלא למנות ממנו לתרומה ולקודש ע\"כ בשנוי לשון קצת כדי לקצר. והאי דראשון עושה שני בחולין ותו לא ושני שלישי בתרומה ושלישי רביעי בקודש כולהו מדאורייתא ילפינן להו בספ\"ק דפסחים ונלע\"ד דלפי זה כיון דקיימא לן דאין אוכל מטמא אוכל מן התורה לא משכחת ראשון ושני ושלישי ורביעי דקתני במתני' אלא ע\"י איכל למשקה או משקה לאוכל שהן מטמאין זה את זה מה\"ת כדיליף התם בפ\"ק דפסחים. ועיין במה שאכתוב בסמוך בשם הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הראשון והשני שבתרומה. </b>ופי' הר\"ש ז\"ל טמא ומטמא דקתני בבא דהראשון שבחולין דפרישנא ומטמאת תרומה אל תתמה כיון דמיירי בחולין תרומה מאן דכר שמה דכיון דקתני טמא ומטמא לא מיתוקם מטמא אלא בתרומה דאי בחולין טמא ופוסל מיבעי ליה והאי טעמא נמי צריך לפ' בהני שתי בבות דסיפא בבא דהראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים ר\"ל קדש וגם בבא דהראשון והשני והשלישי שבקדש טמאים ומטמאים ר\"ל חטאת ע\"כ. ועוד פירש פי' אחר ודחפו ובסוף דבריו כתב לכך צריך לפרש דאיירי בסתם חולין בסתם תרומה בסתם קדש וטמא ומטמא דקתני בכולהו היינו טמא יפוסל ומטמא לאו דוקא נקט וכן נמי הא דקתני בכולהו פסול ולא מטמא היינו פסול ולא פוסל דסתם חולין השני פסול והשלישי דקתני ה\"ק ואם יש בהנך חולין השלישי כגון שנעשו על טהרת תרומה נאכל אותו שלישי בנזיד הדמע וכה\"ג נמי יתפרשו התרי בבי אחריני ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השני שבחולין </b>פ' השוחט (חולין דף ל\"ה) ואפשר ששם היא ברייתא שהלשון שם הוא כך השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה והשלישי מטמא משקה קודש ופוסל אוכלי קדש בחולין שנעשו על טהרת הקדש: \n",
+                "<b>שנעשו על טהרת הקדש אבל אם נעשו על טהרת תרומה וכו' </b>כצ\"ל. ומה שפי' ר\"ע ז\"ל הוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' ע\"פ הגמרא שהוא כמו אילו שנה התנא וחולין שנעשו על טהרת הקדש והביאור כן השלישי שבתרומה מטמא משקה קדש ופוסל אוכלי קדש ושל חולין שנעשו על טהרת הקדש בד\"א בתרומה עצמה אבל חולין שנעשו על טהרת תרומה שנים טמאים והשלישי פסול ואפילו היה השני והשלישי קדש אינו עושה רביעי בקדש הואיל והראשון של חולין נעשו על טהרת תרומה. ובכולה מתני' יש לו דרך אחרת ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אלעזר. </b>גרסינן בלתי יו\"ד ולפי דברי הר\"ש ז\"ל בסוף פירקי' גם בפ' שני דחולין מייתי לה בקוצר. וס\"ל לר' אלעזר דאפילו שני שבחולין אינו מטמא כי אם אחד בקדש ועיין במ\"ש בס\"פ שני דחלה:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יעשה בבית הבד </b>גרסינן וי\"ס דגרסי יעשם במ\"ם. ופשוט הוא דר' אלעזר ב\"ר צדוק צ\"ל בלתי יו\"ד בכל מקום שהוא מוזכר. וכתב הרמב\"ם ז\"ל ושלש מחלוקות בדבר איכא מ\"ד שהן כחולין ואיכא מ\"ד שהן כתרומה ואיכא מ\"ד שהן כקדש ופסק ההלכה חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמי ושהראשון טמא והשני פסול לבד ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל שאין לך דבר שעושה רביעי בקודש אלא קדש מקודש בלבד. אמר המלקט פי' מקודש בכלי שרת. ובשר קרבן שהן קדושת הגוף ולא קדושת פה וכדתניא השרץ מטמא שלשה ופוסל אחד בקדש באיזה קדש אמרו בקדש מקודש כמו חלות תודה ורקיקי נזיר בלא נשחט עליהן הזבח ומנחות שקדשו בכלי שרת אבל חלות תודה ורקיקי נזיר שלא נשחט עליהן הזבח ומנחות שלא קדשו בכלי אינם לא כקדש ולא כחולין אלא הרי הן כתרומה והשרץ מטמא בהן שנים ופוסל אחד. ופליגי הני תנאי דמתני' דהכא נמי אברייתא שכתבתי לעיל בסי' ו' ורב יצחק דס\"ל התם בפרק שני דחולין תנא דחולין שנעשו עט\"ה הרי הן כתרומה משמע התם דתרומה טהורה נמי מטמאה קדש: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרוטב והגריסין והחלב והשמן. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>יותר מכביצה טמא </b>וכולי' לשון הרמב\"ם ז\"ל שם ביד היו יותר מכביצה המשקים טמאים שכשנימוחה טפה ראשונה נטמאת בכביצה אוכל טמא שנימוחה ממנו כי אותה טפה תטמא כל המשקים שנימוחו אחריה ע\"כ. הא למדת שמה שכתוב בפי' רעז\"ל חזרה הטפה וטמאה את הכלי צריך להיות וטמאה את הכל וכן הוא בפי' הר\"ש ז\"ל אבל דין טומאת הכלי תנינן לה בסמוך וגם בפ' בתרא סימן ה'. והקשה הר\"ש ז\"ל ויש לתמוה כביצה מכוון אמאי טהור נימא טומאה שבהן להיכן הלכה דכה\"ג מקשינן בפרק כל שעה דא\"ר יוחנן ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינו כשר לנסכים ופריך עלה וכי טומאה שבהן להיכן הלכה ומשני משקים מיפקד פקידי וכו' ואפילו מ\"ד מיבלע בליעי וכו' וא\"כ הכא גבי רוטב וגריסין וחלב דלא שייך מיפקד פקידי אמאי טהור וי\"ל דטהור לאו לגמרי קאמר אלא כלומר טהור מדין משקה דלא הוי ראשון אלא שני בעלמא כדין אוכל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>שכיון שיצאת טפה הראשונה נטמאת מכביצה. </b>כך מ\"מ וכן ג\"כ בסימן ב' ובסימן ג': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"מ אומר השמן תחלה לעולם. </b>דמנחות פ' הקומץ רבה (מנחות דף ל\"א) וכתבו שם תוס' ז\"ל די\"ס שכתוב בהן השמן והחלב של גריסין בזמן שהן לחים הרי הם ראשונים ר\"מ אומר וכו' ע\"כ ושמא היינו מתני' דלעיל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צריך לכתוב סימן הבית קודם דבור המתחיל השמן תחלה: \n",
+                "<b>ר\"ש שזורי אומר אף היין. </b>שם בהקומץ רבה פריך מכלל דת\"ק סבר יין לא בתמיה אלא אימא ר\"ש שזורי אומר יין כלומר דיין דוקא הוי תחלה אפילו קרש ולא שמן ודבש והתם פסקינן הלכתא כר\"ש שזורי. וכ' הר\"ש ז\"ל דצריך לומר דבקרש השמן וחזר ונמחה מיירי דבתוספתא משמע דכל זמן שהוא קרוש אינו לא אוכל ולא משקה ולעולם דקתני משום דחלקנו ברוטב וחלב וגריסין בין כביצה מכוון ליותר מכביצה וכאן אפילו פחות מכביצה כדקתני בתוספתא ולא נשתייר הימנו אלא כפול ומשום דחוזר לטומאתו ישנה דעל כרחין מגופיה לא אתיא ליה טומאה כיון דאינו לא אוכל ולא משקה וכך שוה לענין טומאה ישנה כפול כמו יתר מכביצה וה\"נ תניא בתוספתא גבי מים שהגלידו טהורין חזרו ונימוחו חזרו לטומאתם ישנה עכ\"ל ז\"ל וכ\"כ ג\"כ תוס' ז\"ל שם בפסחים: \n",
+                "<b>וגוש של זיתים וכו'. </b>כתב הר\"ש ז\"ל ומיירי בגוש שהוא שני דאי ראשון כגון שנגע בשרץ ג\"כ גם המשקה היוצא ממנו ראשון למ\"ד בפרק כל שעה משקים מיבלע בליעי ואפילו פחות מכביצה אבל בגוש שני ניחא דאין משקים שניים מטמאים כלי. עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אפילו הן מאה טהור </b>גרסינן ומאן דגריס סאה פירושו אפילו הן מרובין כמו סאה בתנור התנור טהור שאין מצטרפים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טמא מת וכו'. </b>ובגמרא ופסחים פ' כל שעה (פסחים דף ל\"ג) מדקדק מכאן דמשקים מיפקד פקידי דאי מיבלע בליעי אמאי טהורים ומשני הכא בענבים שלא הוכשרו עסקינן לאימת מתכשרי לכי סחיט להו. לכי סחיט להו בציר ליה שיעוריה: \n",
+                "<b>אם היה זב או זבה אפילו גרגר יחידי. </b>שלא הוכשר ולא נגע במשקה המשקה טמא שכיון שיצאת טפה הראשונה נטמאת במשא הזב שהזב שנשא אוכלין ומשקין טמאן:   \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל צריך לכתוב סימן הדל\"ת קודם ד\"ה הרי אלו טהורים: \n",
+                "<b>כביצה אוכלים כו'. </b>ונ\"ל שצריך להגיה במתני' ברישא ובסיפא במקום נותר וטמא נותר וחלב וכן מצאתיו ג\"כ בשני ספרי ירושלמי כתיבת יד יכן הוא ג\"כ בפי' רש\"י ז\"ל שם פרק כל שעה (פסחים דף ל\"ג) וכן הוא ג\"כ שם פ' כל המנחות מוגה חלב במקום טמא בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל ברישא גבי ואין חייבין עליהם משום פגול נותר וחלב כמו שהגהתי בספר בנין שלמה לחכמת בצלאל דאילו בסיפא גבי הניחן בגשמים וכו' גם בדפוס כתוב שם חלב ובקצת דפוסים גם ברישא כתוב חלב. וביד פי\"ד דהלכות מאכלות אסורות סי' ד' ובפ\"ד דהלכות שאר אבות הטומאות סי' י\"ג ובפ\"ד דהלכות טומאת אוכלין סי' ה' ו' תמצא כתוב חלב במקום טמא: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ומהכא קיימא לן דאין דיחוי אצל איסורין. אמר המלקט פי' דקתני חזרו ותפחו טמאים וחייבים כו': \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל כי הא דתנן לקמן וכו'. אמר המלקט וכן נמי כי הא דתנן לקמן ספ\"ט נמצא שרוף על הזיתים וכן מטלית מהוהא טהורה שכל הטומאות כשעת מציאתם: \n",
+                "<b>מחט שנמצאת וכו'. </b>פ\"ק דנדה דף ד' ופי' שם רש\"י ז\"ל או שבורה ע\"ג טהרות ומכיר בה שהיא טמאה: \n",
+                "<b>טהורה. </b>מלטמא טהרות שנמצאת עליהם ולא אמרינן שלמה נפלה עליהן וטמאתן ואח\"כ נשברה אלא אמרינן שבורה או חלודה כאשר היא עתה נפלה עליהם. ע\"כ:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכל שאין בו וכו'. </b>ופי' הרא\"ש ז'יל וכל כמו שכל שאין וכו'. ופי' רש\"י ז\"ל בפ\"ק דפסחים דף כ' שיש בו דעת להשאל לב\"ד מה תהא עליו ע\"כ. וכתבו תוס' ז\"ל שם פ\"ק דפסחים דף י\"ט בטומאה לא בעינן שיהא בו דעת להשאל אלא המטמא לחודיה דאל\"כ כל טומאת מת ושרץ אפילו ברה\"י יהא טהור ע\"כ. וכן נראה שכוון רש\"י ז\"ל שם ג\"כ בפירושו ובגירסתו אשר שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוק שנמצא בבית הקברות וכו'. </b>תוס' חולין פ' כסוי הדם (חולין דף פ\"ו) כתבו דטהור מטומאת מת קאמר אבל לעולם טמא משום מגע נדה שמגפפות ומנשקות אותו ג\"כ מיירי בתינוק שהוא טהור בוודאי שהניחתו אמו מלוכלך דאין שום אשה מנשקתו ולא מגפפתו:  ",
+                "<b>ואין השושנים אלא ממקום הטומאה: וכן חמור בבית הקברות </b>עומד במקום טהרה ולא חיישינן שמא הלך למקום טומאה או עומד במקום טומאה לא חיישינן שמא השכיב עצמו. הרא\"ש ז\"ל:  "
+            ],
+            [
+                "<b>תינוק שנמצא בצד העיסה וכו'. </b>ורש\"י ז\"ל מפרש שדרכו של תינוק לטפח ידיו באשפות ושרצים מצויים שם וטימא את העיסה שאנו רואין שנגע בה. ע\"כ. ור\"ת ז\"ל מפרש דרוב תינוקות מטפחים בעיסה דטפוח שייך באוכלין ומשקין כדתנן בע\"ג או שהיה מטפח על פי חבית מרותחת אבל תינוק ודאי טמא דסתם תינוקות ודאי טמאים מפני שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותם כדאיתא בתוספתא ור\"מ דמטהר משום דאית לן למתלי באדם טהור שבא לשם ונטל מן העיסה וכדתלינן במתני' דלעיל דדומיא דקמייתא בבא דשושנים קתני סיפא וכן פי' הר\"ש ז\"ל ג\"כ וכתב עוד ובהדיא מוכח כן בתוספתא דתני עלה אע\"פ שבצק בידו טהור שאני אומר אחר נטלו ונתנו לו ואם אמר ברי לי שלא בא אדם לכאן טמא ע\"כ. גם איתא בירושלמי פ\"י יוחסין והתם קתני בהדיא מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה. ועיין בירושלמי דדמאי פרק ששי דף כ\"ה ע\"ב: \n",
+                "בפי' רעז\"ל והוי פלגא ופלגא וטהור לענין טומאת תינוק וכו' כצ\"ל: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל ורוב תינוקות מטפחים. אמר המלקט ובפרק כל היד קאמר בגמרא ר' יוחנן דאין שורפין עליו את התרומה דלא הוי רוב גמור. וכן ג\"כ שם בפ\"י יוחסין וחכמים מטמאים לתלות דלא אוכלין ולא שורפין וכתבו תוס' ז\"ל שם בפ' כסוי הדם והבצק בידו ואע\"פ שלא נמצא הבצק בידו מטמאים חכמים דתניא בתוספתא תינוק שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקים ר\"מ מטהר וחכמים מטמאים שדרך התינוק לטפח א\"ר יוסי אם יכול לפשוט את ידו וליקח טמא ואם לאו טהור ולא נקט הכא בצק בידו אלא לרבותא דר\"מ דאפ\"ה תולין באדם טהור ע\"כ. תניא בתוספתא תינוק שהניחתו אמו ומצאתו כמות שהוא טהור א\"ר יהודה בד\"א בזמן שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שהנשים משחקות ומגפפות אותו א\"ל לדבריך אפילו הניחתו מלוכלך טמא מפני שמעבירין אותו מפני רגלי אדם ומפני רגלי בהמה. ע\"כ: \n",
+                "<b>ושאר כל הבהמה כדי שתנגב. </b>כך מ\"מ: \n",
+                "<b>ולילך לו למים. </b>אלא אוכל כל שבעו קודם שישתה ואינו חוזר לאכול אחר ששתה. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזורק טומאה וכו'. </b>וזהו ספק דתנן לקמן ספק שרצים כשעת מציאתם פי' שאין אומרים שמא נגע בו ואח\"כ ?נפל בצדו אלא הן כשעת מציאתן שאנו רואין אותו כעת שאינו נוגע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ שנמצא וכו'. </b>ואית דלא גרסי מלת שנמצא וכדתנינן לה פרק שני דעדיות סימן ז'. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואפילו אוחז בטומאה משמע שר\"ל בחולדה או בכלב שבפיהן הטומאה ונלע\"ד שצ\"ל ואפילו אוחז בככר וכדלקמן בפי' רעז\"ל סימן ט'. ולפי זה גם בפי' הר\"ש ז\"ל כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>או שעברו טהורים ביניהם ספיקן טהור. </b>מתני' דלא כר' יהושע דמטמא לקמן בפ' ו' סי' ב': \n",
+                "<b>שאין לטומאה מקום. </b>כל זמן שהשרץ בפי החולדה והנבלה בפי הכלב לא חשיב לטומאה מקום אא\"כ מונחת בארץ ומטהרין אפי' ברה\"י ואפילו בדבר שיש בו דעת לישאל אבל מונחת בארץ אע\"פ שמנקרין בה לא בטל המקום ובשלהי נזיר ילפינן לה מקראי גבי טומאה צפה דכתיב כל השרץ השורץ כל מקום שהוא שורץ וכתיב על הארץ הא כיצד ודאי נגע טמא ספק נגע טהור וכולהו נזרקין וצפה חד טעמא מדמייתי התם ברייתא דנזרקין לעולם טהור ומתני' דקתני מפני שאין לטומאה מקום משום דכל היכא דיש לטומאה מקום קרינן ביה על הארץ. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>הלכתי למקום הלז ואיני יודע אם נגעתי וכו'. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הממלא בעשרה דליים וכו'. </b>בפ\"ק דנדה דף ג' קתני התם בברייתא בעשרה דליים זה אחר זה וז\"ל רש\"י ז\"ל עשרה דלאים עשרה פעמים בדלי אחד ומערה בכלי גדול: \n",
+                "<b>וכולן טהורין. </b>דאמרינן השתא הוא דנפל דהואיל ומצא קודם שיערה הדלי בפעם הזאת לתוך הכלי טהורים. ובשאין לו אוגנים לדלי דהשתא ודאי אם איתא דהוה התם בזימני קמאי הוה נפיל מן הדלי עם המים. ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צריך להיות דשמא השרץ היה בדלי הראשון והאי וכו' כיון דנקט בתחלת לשונו לשון רבים במה שכתב וה\"מ כשאין לדליים אוגנים אבל יש להם אוגנים וכו' דוק. וז\"ל הר\"ש ז\"ל והממלא בעשרה דליים בפ\"ק דנדה מייתי ברייתא כה\"ג וקתני בה הממלא עשרה דליים זה אחר זה ואמרינן עלה אמר ריש לקיש משום ר' ינאי לא שנו אלא שאין לה אוגנים אבל יש לה אוגנים כולם טמאים דשמא השרץ היה מדלי הראשון ומה שלא יצא עם המים לפי שהאוגנים עכבוהו והא דשביק התם מתני' דהכא ומייתי ברייתא משום דהכא לא קתני בזה אחר זה ומיירי בממלא בעשרה דליים בבת אחת והא קמ\"ל דלא חיישינן שמא נגעו הדליים בשרץ ונטמאו משום דהוי ספק טומאה צפה על פני המים דאפילו ברה\"י ספקו טהור כדתנן בפרקין וכדאיתא בשלהי נזיר א\"נ מתני' מיירי בממלא עשרה דליים זה אחר זה מבור של יין או של שמן דלא קתני מים ולא חיישינן שמא היה שם שרץ מדלי ראשון וכיון דאיירי בעשרה דליים לא שייך כאן מילתיה דר' ינאי, עכ\"ל ז\"ל. וביד רפי\"ז דהלכות שאר אבות הטומאות וז\"ל שם וכן הממלא בעשרה דליים ונתן בעשרה כלים מדלי אחד לכלי אחד ואין ידוע הראשון מן האחרון ונמצא השרץ בכלי אחד מהן הרי התשעה כלים עם עשרה הדליים טהורים שאני אומר שמא בכלי זה היה השרץ מתחלתו ואם יש לדליים אזנים הרי כל הדליים עם כל הכלים טמאים, ע\"כ. וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל ומפ' רבינו דהממלא בעשרה דליים היינו' שהוא ממלא בכלי ונותן בעשרה כלים ואיני יודע מי הכריחו לפרש כן. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על ששה ספיקות. </b>שבת פ\"ק דף ט\"ו ואמרינן התם ששה ספיקות באושא התקינו. ואין שם מחלוקת אלא ר' יוסי ות\"ק וה\"ג התם ר' יוסי אומר אף על ספק מגען ברה\"י תולין ובר\"ה טהורים. כך כתב ה\"ר שמשון ז\"ל. אכן בגמרות שלפנינו בדפוס המשנה כמו כאן וכתבו התוס' שם בשבת אומר ר\"י ז\"ל דאפילו איכא ספקות יותר ששורפים עליהם את התרומה כגון סככות ופרעות וכיוצא בהן הכא לא חשיב אלא הנהו דתקינו באושא ע\"כ. ומאי דקשה אמתני' דהכא ממתני' דפרק בנות כותים כתבו רעז\"ל שם ראש הפרק: \n",
+                "<b>על עפר. </b>אית דגרסי על ספק עפר: \n",
+                "<b>על ספק הרוקים הנמצאים. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואפילו את\"ל דאדם שמא דאדם טהור. אמר המלקט אי נמי כי הוו זה אצל זה מינכרי שהם של אדם שאינם דומין זה לזה וליכא אלא חד ספיקא. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. וגם תוס' ז\"ל שם בפ\"ק דשבת הכריחו זה הפירוש. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל בר\"פ שני דזבים. וכתבו תוס' ז\"ל שם בשבת פ\"ק דף ט\"ו על ספק בית הפרס נראה לרבינו יצחק דמיירי שנחרש בה קבר דטהור מדאורייתא ולא חיישינן לעצם כשעורה ולא הוי אלא מדרבנן. אבל שדה שאבד בה קבר הוי ספקא דאורייתא כדמוכח במועד קטן וא\"כ לחכמים אמאי קאמרי אף ספק מגע ברה\"י תולין והתנן בפ\"ו דטהרות דכל ספקות ברה\"י טמא עכ\"ל ז\"ל. וכן פי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל. אבל רש\"י ז\"ל פירש בית הפרס כגון תרומה שנכנסה לבית הפרס דהוא שדה שאבד בה קבר והיינו ספק דלא ידעינן אם האהילה על הקבר אם לאו ע\"כ. ושם בנדה כתבו התוס' ז\"ל פשיטא דאיכא ספיקי טובא שאין שורפים עליהם את התרומה כגון טומטום בלובן או באודם וכיוצא בו או שמא נראה להחמיר בזה כמו בספק בגדי ע\"ה לכן משכח ביה ספק ספקא ומכאן קשה על מה שפי' רש\"י ז\"ל בפ\"ק דשבת על הך ברייתא דעל ששה ספקות וכ' על ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה ופי' דהשתא יש להסתפק שמא של בהמה הן אפילו של אדם הן שמא של חבר הן הכא משמע דעל ספק ספיקא אין שורפין. ומיהו אין להשוות גזרות חכמים דפעמים נראה להם להחמיר אפילו בספק ספיקא ור\"ת ז\"ל פי' התם דכיון דהם כנגד מי רגלי בהמה ודאי דעכו\"ם הם דישראל היה נפנה לצדדין כדאמרינן בהנזקין וקשה דאפילו ודאי הם דישראל שורפים משום דשמא דע\"ה הן כדשרפינן על ספק הרוקים הנמצאים בההיא ברייתא ועוד דאטומאה דעכו\"ם לא שרפינן תרומה כדאמרינן לקמן עבדו רבנן היכירא דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים. ונראה לפרש דלהכי נקט כנגד מי רגלי בהמה דאז ניכר שאינם של בהמה שאינם דומין לאותם שכנגדן וליכא אלא חד ספיקא אבל אם היה אפשר להסתפק בשל בהמה לא הוה שרפינן דהוי ספק ספיקא. ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>על ודאי מגען. </b>וכ' מצאתי מוגה בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל שם בשבת פ\"ק דף ט\"ו על ודאי מגען וספק טומאתם. ובברייתא פליג ר' יהודה ואמר דאין שורפים על ודאי מגען אלא ברה\"י: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין צריך לומר ברשות היחיד. </b>נ\"א ואין צורך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלו ספקות וכו'. </b>ספק מים שאובים בפרק שני דמקואות מפ' ספק מים שאובים שטהרו חכמים. ומצאתי מנוקד ספק מים שאובים הסמ\"ך בשו\"א ושמא הטעם מפני שהן סמוכים ונראה לע\"ד דספק שאינו סמוך הסמ\"ך בקמ\"ץ והסמוך הסמ\"ך בפת\"ח וכן נקד ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל וגם לעיל סי' ה' על ספק בית הפרס. וכתב הר\"ן ז\"ל בהלכות נדה לרב אלפס ז\"ל דבפ' שני דשבועות דף ט\"ו דמכאן הוכיחו רוב הפוסקים ז\"ל דמים שאובים אין פוסלין את המקוה מן התורה אלא מדרבנן דאי הוי דאורייתא הוי ספקו לחומרא ועוד כתב שם ראיות אחרות ע\"ש: \n",
+                "<b>ספק משקין ליטמא טמא. </b>ולטמא אחרים טהור. בסיפא מפרש כיצד ופליג ר' יוסי וסתם מתני' ר\"מ כדמשמע בפ\"ב דפסחים והתם מפרש טעמא משום דטומאת עצמן דאורייתא לטמא אחרים דרבנן: \n",
+                "<b>ספק ידים. </b>בפ' שני דמסכת ידים פליג ר' יוסי ואמר ליטהר טמא: \n",
+                "<b>ספק ר\"ה טהור. </b>היינו ספק טומאה בר\"ה דקיימא לן בכולי' תלמודא דטהור. הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק טומאה צפה וכו' </b>נזיר פ' בתרא דף ס\"ד ומפ' התם דדוקא בטומאת שרץ הוא דאמרי' שאם שרץ צף על פני המים ספק נגע בו ספק לא נגע בו ספקו טהור אבל בטומאה צפה דמת אפי' אם ספק נגע בה טמא וכדתנן התם ונמצא מת צף על פני המים דמערה טמא וכדפי' שם רעז\"ל. ואיתא בפ\"ק דפסחים דף י\"ז ברייתא קרובה ללשון משנתנו ובפ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"ז) נמי ממעט ספק טומאה צפה מדכתיב על הארץ ומרבה ודאי טומאת שרץ צפה מדכתיב השרץ כל מקום ששורץ ואפילו על המים כדאיתא התם בנזיר. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל. \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אפילו וכו' </b>וכן הלכה ומשמע שאין עליו חולק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק משקים וכו'. </b>בפסחים פ\"ק דף ט\"ז ברייתא קריבה ללשון משנתנו וזה לשונה ספק משקים ליטמא טמא ולטמא אחרים טהור דברי ר\"מ וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו ר' יהודה אומר לכל טמא ר' יוסי ור\"ש אומרים לאוכלים טמאים לכלים טהורים ע\"כ. ובמסקנא מוכח דחזר בו ר' יהודה לגבי ר\"ש לפי החסורי מחסרא שהעתקתי בפ\"ט דמס' פרה סי' ה' אבל לתירוץ דרב אשי שכתבתי שם אפשר להיות דהדר לגמרי לקולא כדעת ר\"מ. וגם ר' יוסי אמרי' במסקנא דלדעת ר' עקיבא רבו הוא דאמר דלאוכלין טמא משום דר\"ע אית ליה טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא כמו שכתבתי בסוטה פ' כשם סי' ב' אבל איהו לא ס\"ל אלא כר\"מ ור' אלעזר והכריח שם רש\"י ז\"ל דלדידהו ע\"כ לא משכחת קדש בא לידי רביעי אלא מדרבנן. ותוס' ז\"ל כתבו שע\"י עצים ולבונה משכחת לה שפיר דחבת הקדש מהני למימני ביה ראשון ושני ודלא כריש לקיש דמיבעיא ליה הא ולא אפשיטא לי'. והתוספתא הנז' תמצאנה בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>כיצד טמא שפשט וכו' היתה ככר טמא וכו'. </b>הביא משל באיש טמא וככר טמא להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת להשאל או שאין בו דעת להשאל הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא הרמב\"ם ז\"ל וזה נראה שקשה קצת על מה שכתבתי בשמו ז\"ל לעיל סוף סי' ז' דמשמע דקשה דידיה אדידי' והוא עצמו הביא שם בפי\"ד לשון משנתנו ומשל דבאיש ודככר. \n",
+                "<b>היתה ככר טמאה בידו וזרקה </b>ס\"א ופשטה. וכן הוא בדפוס רבינו שמשון ז\"ל ונראה שהיא גירסא נכונה דאי גרסי' וזרקה קשה אמאי טמא הא תנן לעיל ריש פירקי' דטומאה נזרקת ספקה טהור אפילו בשרץ עצמו. ספקו טמא ולטמא טהור כיצד כך צ\"ל. \n",
+                "<b>זרקה לבין ככרות טהורות </b>כך מ\"מ וטעמא שהוא לשון נקבה וכדתנן ברישא היתה ככר טמאה ומיהו אשכחן נמי ככר לשון זכר וכדתנן בפירקין דלקמן סי' ו' שני ככרים א' טמא וכו': \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל וי\"ל דאיכא לאוקומי מתני' כשאדם אוחז הככרות ע\"כ. אמר המלקט תירוץ זה תרצוהו תוס' וגם הר\"ש ז\"ל על קושיא אחרת שהקשו דמאי קמ\"ל ר' יוחנן בפ\"ק דנדה דספק טומאה הבאה בידי אדם ספקה טמא הא תנינא הכא ספקו טהור וטעמא משום דטומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא וה\"ל ספק דרבנן הא לאו הכי ספקו טמא ותרצו דמצינן למימר שהככרות ביד אדם טמא וקמ\"ל ר' יוחנן אפילו מונחים ע\"ג קרקע או טהרות ביד טהור וטומאה מונחת ע\"ג קרקע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יוסי אומר ספק משקים וכו' </b>ס\"ל לר' יוסי שהעיסה טמאה להיותה אוכלין והעריבה אשר שם ללוש בה זו העיסה טהורה להיותה כלים ובטומאת משקים שלש סברות יש מי שסובר שאין טומאת משקים מן התורה כל עיקר ואפילו לטמא עצמן ויטמא דקרא היינו להכשיר דלא תימא דאין מים מכשירין אלא במחוברים לקרקע קמ\"ל בכל כלי יטמא פי' יכשיר וסברת ת\"ק דמתני' וסברת ר' יוסי הרי שלשה סברות קיצור מהרמב\"ם ז\"ל. \n",
+                "<b>כיצד שתי חביות וכו' </b>מדקתני כיצד משמע דאע\"ג דסבר ר' יוסי טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא מודה ברישא בספק מגע דטהור ולא מטמא אלא היכא שעשה מן המשקה אוכל והיינו נמי לטמא אחרים שהלך לו המשקה ונעשה אוכל כמו חלב ורוטב שקרשו והכי איתא בתוספתא בהדיא ות\"ק דר' יוסי היינו ר\"מ כדמוכח בתוספתא ובפ\"ק דפסחים ור' אלעזר ס\"ל כר\"מ ור' יהודה פליג בתוספתא וקאמר לכל טמא דקסבר לטמא כלים נמי דאורייתא ואמרי' התם בפסחים דהדר ביה ר' יהודה. ור\"ש בתוספתא ס\"ל כר' יוסי הר\"ש ז\"ל. ועוד כתב מה שכתבתי אני לעיל סימן ט' דהתם בפסחים בסוף כל הסוגיא אמרי' דר' יוסי בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה וליה לא ס\"ל אלא קסבר אליבא דנפשיה דטומאת משקים לטמא אחרים דרבנן וההיא תוספתא אליבא דר' עקיבא אבל סיפא דקתני בתוספתא לא זהו ספק משקים שנחלקו עליו חכמים לאו אפלוגתא דרישא קאי אלא אמתני' קאי דקתני אליבא דנפשיה ופליגי בשתי חביות שעשה עיסה מאחת מהן דר' יוסי חשיב להו כטומאת עצמן שהמים מעורבין בעיסה ור\"מ חשיב להו כלטמא אחרים לפי שהמים בטלים בעיסה עכ\"ל ז\"ל. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ח' דפרשת שמיני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק ר\"ה טהור </b>בתוספתא רשב\"ג אומר מפני מה ספק רה\"י טמא וספק ר\"ה טהור מפני שאפשר לישאל ליחיד ואי אפשר לישאל לרבים:     \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זו טהרת פרישות. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל לזה קתני זו טהרת פרישות לכלול שתי הכוונות יחד וכמו שפי' רעז\"ל אבל הר\"ש ז\"ל פי' עוד פירושים אחרים וז\"ל טהרת פרישות כגון ט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ואינו יודע באיזה מהן נגע ספקו טמא ברה\"י דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי וי\"מ כדתנן בפ\"ב דנדה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופרשה וראתה דם היא טמאה וכולן טהורות ע\"כ. וכתוב שם בהגהה לפי' ראשון קשיא לן דהיינו ספק ר\"ה דתנן כבר. וי\"ל דבההיא דנדה מיירי דאע\"ג דאיכא למימר ספק בשעת עיסוקה בטהרות ראתה ספק אחרי כן ספקא לקולא וטהור ע\"כ: \n",
+                "<b>ספק שרצים. </b>כלומר מאי ניהו ספק שרצים דטהור היינו מה שאמרנו כשעת מציאתם כגון שנמצא שרוף וכ' הר\"ש ז\"ל ובתוספתא איזהו ספק שרצים שטהרו חכמים זהו ספק הנזרקים ר' דוסתאי בר ינאי אומר משום ר' יוסי הלך במבוי ועשה טהרות ואח\"כ נמצא שם שרץ זהו ספק שרצים ע\"כ ובר\"פ שנינו הזורק טומאה וכו': \n",
+                "<b>ספק נזירות מותר. </b>ומאי דקשה אמתני' ממתני' דסתם נדרים דבפרק שני דנדרים כתבתיו שם בס\"ד. וסתם מתני' ר' יהודה אבל ר\"ש פליג עליה בתוספתא וקאמר ספק נזירות אסורה והבאתי דבריהם שם בנזיר פ' שני סימן ח' ובפ\"ה סי' ו': \n",
+                "<b>שהמוציא מחבירו עליו הראיה. </b>התם בריש מציעא אמרינן תני עלה דאסור בגיזה ועבודה על הספק משום דקדושת בכור הויא קדושה דאתיא ממילא ואמר רבה התם דאי תפס כהן מוציאין אותו מידו דמסתמא בחזקת ישראל הן ולעולם גבי כהן לבד אמרי' המע\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק קרבנות וכו'. </b>הכי תנן לה בספ\"ק דכריתות ופי' הרמב\"ם ז\"ל ויעד זה הספק מכלל הטהרות כי מחוסר כפורים אינו בשלימות הטהרה שהוא לא יאכל בקדשים עד שיביא קרבנו. ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והצפרדע טהור. </b>ועלה קאי אחד שאמר נגעתי בזה ונקטיה לבסוף דאדסליק נקט והאהיל דנקט בתר הלך משום דתרווייהו משום ספק האהיל. הר\"ש ז\"ל. ודלא כפי' הרמב\"ם ז\"ל שאכתוב בסמוך בסי' ב' בס\"ד: \n",
+                "<b>וגוש מבית הפרס וגוש מארץ העמים. </b>וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל בס\"א גרסינן ברישא וגוש מארץ העמים וגוש מארץ טהורה וגוש מבית הפרס. ע\"כ. ובפ' הלוקח בהמה בבכורות דף כ\"ב תניא שיעורו של הגוש כפיקה גדולה של סקאים שהוא כחותם המרצופים וישנן בצד העליון של מגופת החבית הלחמית פי' רש\"י ז\"ל כלומר שישנו לאותו חותם בצד העליון של כסוי שעושין לחביות של חרס רחב מלמטה לכסות החבית והולך ומתקצר למעלה כדי שיאחוז בידים ואותו צד שהולך וכלה קרי צד העליון. הלחמית שעושין בבית לחם ע\"כ: \n",
+                "<b>האהיל על אחד מהן. </b>אי קאי האהיל אעצם מן המת צריך לומר דהיינו כגון רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין דאי עצם כשעורה הא תנן בפרק שני דאהלות דמטמא במגע ובמשא ולא באהל וכן פי' רעז\"ל בראש דבריו עצם מן המת מטמא בהיסט ועצם דנבלה טהור: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ומחר יתברר הדבר שנטמא. אמר המלקט ור יוסי ס\"ל כר' עקיבא דהא דר' יוסי מטהר בסמוך בשביל משום דחשיב ליה כספק ספיקא שאף אם הלך בטמא אפשר שלא נגע ולא האהיל על מקום הטומאה. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחר שאמר נגעתי בזה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אומרו נגעתי בזה ר\"ל באדם זה. ע\"כ: \n",
+                "<b>ואיני יודע. </b>מ\"מ ואין ידוע בתרי בבי דמתני'. ונקד הרי\"א בשביל השי\"ן בקמ\"ץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני שבילים בר\"ה. </b>ואיתא בירושלמי ר\"פ ידיעות ברייתא קרובה ללשון משנתנו גם שם בבבלי סוף הפרק ברייתא בפלוגתא. וז\"ל הברייתא דבירושלמי שני שבילין אחד טהור ואחד טמא הלך באחד מהם ונכנס למקדש בראשון והוזה ושנה וטבל בשני ונכנס חייב ר\"ש פוטר בזה ר\"ש בן יהודה פוטר בכולן משום ר\"ש ע\"כ: \n",
+                "<b>הזה ושנה וכו'. </b>בשביל לא שייך רק טומאת מת לזה אמר הזה ושנה וטבל. הרמב\"ם ז\"ל. \n",
+                "<b>הזה ושנה וטבל טהור והלך וכו'. </b>צריך למחוק מלת טהור. ואית דגרסי וטהר והלך: \n",
+                "<b>הרי אלו טהורות. </b>דכיון דנאכלו הראשונות מוקמי' להו לשניות אחזקתייהו ומטהרינן להו כדין ספק טומאה בר\"ה אבל אם הראשונות קיימות אי אפשר לטהר את שתיהן שהרי אחת מהן ודאי טמאה ושמא יאכל אדם אחד את שתיהן או יגעו שתיהן בתרומה ולכך אמרו אלו ואלו תלויות: \n",
+                "<b>הראשונות. </b>אע\"ג דשניות עומדות לישרף ולהתבער מן העולם לא מוקמינן לקמייתא אחזקתייהו כיון דהשתא מיהא איתנהו לשניות וכל זמן ששתיהן בעולם אי אפשר לטהר את שום אחת מהן. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שני שבילין וכו'. </b>פסחים פ\"ק דף י' מייתי לה וכתבו שם תוס' ז\"ל הא דנקט טהרות ולא קאמר אדם טהור [הגהה. לשון התוס' דבכתובות דף כ\"ז להכי נקט ועשה טהרות דלענין האדם אנו מזקיקים שניהן לטבול ולהזות וכו'] משום דלגברי אע\"ג דמוקמינן להו בחזקת טהרה מצריכין להו טבילה והזאה שלא יגעו שניהם בתרומה בככר אחד דאז התרומה טמאה ודאית והאוכל במיתה ואם נגעו שניהם באחד ונכנס למקדש חייב ע\"כ. עוד תירצו בפ' שני דכתובות דף כ\"ז דעוד יש לומר דמשום דבעי למיתני ברישא הזה ושנה וטבל טהור הלך בשני ועשה טהרות הרי אלו טהורות ואם קיימות הראשונות אלו ואלו תלויות ואם לא טהר בינתיים הראשונות תלויות והשניות ישרפו ע\"כ. עוד כ' שם תוס' ז\"ל דהא דמפרש התם בגמרא דבבא לישאל עליו ועל חברו פליגי אין לפרש שבא לישאל בבת אחת דהתם מודו כ\"ע דטמאות מכ\"ש דבאו לישאל שניהם בבת אחת אלא מיירי ששאל על עצמו וטיהרוהו ואח\"כ בא לישאל על חברו דמר מדמי ליה לבת אחת כיון ששאל על שניהם במעמד א' ומר מדמי ליה לזה אחר זה כיון שטהרוהו קודם ע\"כ. ובירושלמי דתרומות פ\"ז דף מ\"ה. ועיין במ\"ש שם פ\"ז סי' ה': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שני ככרים אחד טמא ואחד טהור וכו'. </b>היינו ספק דברי סופרים דתנן בפרקין דלעיל ספק דברי סופרים אכל אוכלין טמאים ספק לא אכל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שישב וכו'. </b>ברוקו על רוקו הרישי' נקדם בשורק ה\"ר יהוסף ז\"ל וגם כתב ס\"א ועל בגדיו הולכין אחר הרוק ע\"כ: \n",
+                "<b>ועל בגדיו הולכין אחר הרוב. </b>אם רובן זבין וזבות שורפים ואם רובן כנענים תולין שאין שורפים על טומאת כנעני אבל אין לומר אם רובן עמי הארץ דלא גזרו טומאת מדרס על עמי הארץ כדמוכח לקמן פ\"ז ממתני' דהגנבים והא דבגדי עמי הארץ מדרס לפרושים היינו משום אשתו נדה וצ\"ע דמשמע דאתיא כר\"מ ולר\"מ אמאי לא אמרינן סמוך מיעוטא אחזקה ואיתרע ליה רובא כדאמרינן בפ' כסוי הדם גבי רוב תינוקות מטפחין. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>נגע באחד בלילה. </b>פ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"ה) מייתי לה לאקשויי מינה דר\"מ אדר\"מ כדכתבינן התם פ\"ג סימן ד' וכתבו שם תוס' ז\"ל ר\"מ מטהר בר\"ה מיירי כדתניא בתוספתא ר\"מ מטהר שספק טומאר בר\"ה טהור וכן פירשו ג\"כ הר\"ש והרא\"ש ז\"ל:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הרוקים שבעיר טמאים. </b>בתוספתא קתני דברי ר\"מ ר' יהודה אומר אם היתה רגילה ליכנס לתוך מבוי אחד אותו מבוי בחזקת טומאה וכל המבואות בחזקת טהרה ר\"ש אומר כל המבואות בחזקת טומאה הן חוץ מן החצר המשתמרת ר' אלעזר ב\"ר צדוק אומר אף החצר המשתמרת בחזקת טומאה עד שיאמר ברי לי שלא בא לכאן ופי' הרא\"ש ז\"ל כל הרוקים שבעיר טמאים נמצא הא דאמרינן לעיל גזרו על ספק רוקים לא בכל מקום אלא כדתנן הכא וכן תנן בר\"פ בתרא דשקלים רל הרוקים הנמצאים בירושלים טהורים חוץ משל שוק העליון דברי ר\"מ ר' יוסי אומר בשאר כל ימות השנה שבאמצע טמאים שבצדדין טהורים מפני שהן מועטים מסתלקים לצדדין אלמא לא גזרו על הרוקים בכל מקום אלא היכא דשכיחי טמאים והרמב\"ם ז\"ל פי' דגזרו על הרוקים בכל מקום והיכא דיש שוטה או כנענית או כותית קבועים בעיר טמאים ודאי כרוק הזב האמתי ולא מסתבר ע\"כ. וכתב הה\"ר מנחם ז\"ל דמסתבר פי' הרמב\"ם ז\"ל דלפי' הר\"ש ז\"ל היה רבי קובע זאת המשנה אחר משנת ספק רוקים דלעיל ולא קשה מידי משקלים דשאני ירושלים דקדושה מכל ארץ ישראל ונזהרין בה יותר משאר מקומות. ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צריך להגיה כדתנן בפרק שלישי דזבין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הוא נאמן ע\"י עצמו. </b>ואעפ\"כ אין אומרים לו לעסוק בטהרות אלא אם עשה טהרות הרי הן טהורות והוא יחיש לעצמו ולא יתעסק בטהרות עד שיטבול וכן מבואר בתוספתא והביא אותה ביד. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא. </b>ואיהו קא שתיק דאי מכחיש לי' עד אחד לא מהימן. הרא\"ש ז\"ל:   \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "בפי' רעז\"ל צ\"ל ומטמינן מספק כל אדם וכלים שהיו עמו אפילו ברה\"י וכו': \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל צ\"ל ר\"ש אומר ר\"ה מפסקת למפרע כיון וכו': \n",
+                "עוד בסוף פירושו ז\"ל ומטהר אדם וכלים שהיו עמו שם. אמר המלקט הלכך אין טמא אלא מה שהיה עמו ברה\"י אחרון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה ספיקות וכו'. </b>כיצד הטמא עומד. והטהור עובר חד. הטהור עומד והטמא עובר תרי. טומאה ברה\"י וטהרה בר\"ה תלתא. טהרה ברה\"י וטומאה בר\"ה הא ארבעה. ופירוש ראשון שהביא רעז\"ל הוא פירוש הרמב\"ם ז\"ל וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל ולא ידעתי לפ' טעם המחלוקת לפי פירושו למה לא יהא זה ככל שאר ספק טומאה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל כדהוכחנו לעיל פ' הזורק טומאה ע\"כ. אמר המלקט פי' במה שכתב שם סימן ד' דכל המאהילין חשיבי יש לטומאה מקום ואפילו הנזרקים ע\"כ דתוספתא היא וכדמפרש הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "עוד בפי' רעז\"ל כגון חנות הפתוחה וכו' אמר המלקט דתנן לה בסמוך. ובפ\"ג דעדיות סימן ז' מבוארת מתני' שפיר: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל ואע\"ג דהאילן והחור לא הוו רה\"י אצל שבת. אמר המלקט כגון שאין בהן שיעור ד' על ד' והאילנות הם גבוהים יותר מדאי שאין יכול להשתמש בהן: \n",
+                "<b>חנות וכו' ספק נגע ספק לא נגע ספקו טהור. </b>אית דלא גרסי כל שבע מלות אלו. והתימה שבתוי\"ט איתנהו: \n",
+                "<b>חנות שהיא טמאה ופתוחה לר\"ה וכו' </b>גרסי' דחנות לשון נקבה והכי נמי גרסינן בסיפא שתי חנויות אחת טמאה וא' טהורה נכנס לאחת מהן ספק לטמאה נכנס ספק לטהורה נכנס וכו' והכי איתא הגירסא בפי' רעז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק טומאה ספק טהרה. </b>כלומר ספק שהיא טמאה ספק אינה טומאה. ואית דגרסי ספק טמאה ספק טהורה ואפילו טמאה ספק וכו': \n",
+                "<b>ר' אלעור אומר ספק ביאה טהור. </b>ובלי יו\"ד גרסינן ליה ר' אלעזר וכמו שאכתוב בסמוך בס\"ד ולית הלכתא כוותיה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואיני יודע. </b>מ\"מ ואין ידוע. ועיין במה שכתבו על זה תוס' ז\"ל בר\"פ עד כמה דהתם בע\"ז שינה הלשון וקאמר דר' אלעזר אומר הכא במתני' ספק ביאה טהור וכו' ששינה הלשון לפי הצורך אע\"פ שלא שנינו לשון זה רק במתני' דלעיל: \n",
+                "<b>ר' אלעזר מטהר. </b>דה\"ל ספק ביאה דאין כל הבקעה חשובה כשדה אחת לפי שהשדות חלוקים במצרים ולמ\"ד בפ' חזקת הבתים דמצר אינו מפסיק לטומאה צריך לומר דמיירי הכא דמפסיקים נחל ושלולית חד מכל הנך דמפסיקין לפאה א\"נ היכא דיש לשדה שם לווי כדאיתא בתוספתא פירש ר' מרינוס משמו כל שיש לה שם בפני עצמה הרא\"ש ז\"ל. פי' משמו משמו של ר' אלעזר ומפורש בגמ' בפ' חזקת (בבא בתרא דף נ\"ו) ע\"ש. והכריחו תוס' ז\"ל שם פ' חזקת (בבא בתרא דף נ\"ה) דר' אלעזר גרסינן בלתי יו\"ד ופי' שם בשם ר\"ת ז\"ל דבהא פליגי דרבנן מטמאו אפילו בכמה ספקות כדתנן במתני' דלעיל משום דמן הדין אפילו בחדא ספיקא טהור דאוקמיה אחזקתיה וילפינן מסוטה דטמא א\"כ מה לי חד ספיקא מה לי כמה ספיקי דהא אפילו בחדא ספיקא הוה לן למימר דטהור ור' אלעזר סבר אין לך בו אלא חדושו ודוקא חדא ספיקא טמא ע\"כ וע\"ש עוד. גם בחדושי הרשב\"א ז\"ל שם דף נ\"ה אמתני' וגם אמתני' דלעיל. וביד כולה מתני' עד סוף הפרק שם פ' עשרים. ותמהתי שראיתי כתוב בכל הדפוסים הלשון כך וכן בקעה בימות הגשמים שיש בה שדות הרבה ובה שדה אחת טמאה ואחת טהורה ואמר נכנסתי לבקעה זו ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה או לא נכנסתי ספקו טמא שספק טומאה ברה\"י אפילו ספק ביאה טמא ע\"כ. וצ\"ע לע\"ד מה צורך להזכיר ואחת טהורה דהא פשטא דמתני' משמע דבכל השדות שבבקעה טהורות חוץ מאחת עסיקי'. ודוחק לומר שרוצה לפרש בכל השדות שבבקעה אחת טהורה ואחת טמאה דהא אפילו באחת טמאה בלבד חכמים מטמאים. וצ\"ע לע\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל דה\"ה היכא דאיכא מידי למיתלי ביה שלא נגע. אמר המלקט כדאמרינן רפ\"ק דפסחים היכא דחולדה וברדלס מצויין שם דתלינן שגררוהו הם: \n",
+                "<b>איזוהי ר\"ה. </b>בפ' שני נזירים משמע דכל היכא דאיכא תלתא חשיב ר\"ה לטומאה דילפינן מסוטה דהויא רה\"י דליכא אלא תרי בועל ונבעלת והשתא כל הני גווני דתנן הכא דהוו ר\"ה כגון שבילין ובקעה בימות החמה ובסילקי וכיוצא בהן דחשיב במתני' אע\"ג דליכא תלתא בההיא בקעה שנולד הספק כיון דרבים וכו' כדפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>שבילי בית גלגול וכו'. </b>עירובין פ' שני דף כ\"ב ופי' שם רש\"י ז\"ל מעלה גבוהה וזקופה היא בארץ ישראל ואמרינן התם אמרי דבי ר' ינאי איזוהי שבילי בית גלגול כל שאין עבדים יכולים ליטול סאה של חטים וירוץ לפני סרדיותו ומפרש התם טעמא דהוי רה\"י יהושע אוהב ישראל היה עמד ותקן להן דרכים וסרטיא כל היכא דניחא תשמישתיה מסרה לרבים וכל היכא דלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד. ומייתי לה נמי בפ\"ב דעירובין דף כ\"ה. ובערוך ס\"א בית גד גד פי' שבילי מקום מעבר צר וכדמתרגמינן במשעול הכרמים בשביל כרמיא ופי' משעול מש עול כלומר אין יכול ליכנס עד שיצא חברו כלומר אין מכיל המעבר שני בני אדם בית גד גד מלשון גידוד חמשה ומחיצה זהו שביל בית גד גד כלומר מקום צר ע\"כ. ולא מצאתי רמז או סמך אי גרסי' פה ר' אליעזר ביו\"ד אמנם ה\"ר יהוסף ז\"ל גם פה מחק היו\"ד: \n",
+                "<b>השבילין המפולשין וכו'. </b>בעירובין פ' שני דף כ\"ב קתני מבואות המפולשין בבורות וכו' אלא דמתרץ לה המפולשים לבורות וכו' פי' השבילין המפולשין כגון שיש באותו שביל שהוא פתוח לר\"ה בור או שיח או מערה המעכב לאדם ליכנס מצד זה ולצאת מן הצד האחר ונעשה כמבוי שאינו מפולש. וז\"ל רש\"י ז\"ל לבורות שיש בור בראשו אחד ובשפה אחת קצרה מהלכין שם עד שעוברים ע\"כ. ופי' הר\"ש ז\"ל וההיא דשבילין המפולשין וההיא דחצר שהרבים נכנסים לה דלקמן תרוייהו מוקי להו בפ' עושין פסין דלא כר' יהודה דאמר גבי פסין יסלקנה לצדדין וקשה למה דוחק כן הא מודה ר' יהודה בשתי מחיצות מעלייתא דלא מבטלי כדמסקי' וכו' ע\"ש ותוס' שם פ' עושין פסין הכריחו דע\"כ בנפרצה מד' רוחות מיירי ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבקעה. </b>בבבא בתרא פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ג א)\"ר אלעזר שאם בא אדם לב\"ד ונשאל על שנכנס לבקעה ואין ידוע מתי נכנס אי בימות החמה וטהור אי בימות הגשמים וטמא חזינן אם עתה כשנשאל ימות החמה הם טהור הוא לר' נתן דס\"ל דאזלינן בתר השתא כדס\"ל לר\"מ במתני' דהתם בפ' מי שמת סי' ו' כדכתבי' התם ואם ימות הגשמים הוא טמא דבתר השתא אזלינן ולר' יעקב דאזיל בתר חזקה העמד טהור על חזקתו וטהור עד שיבואו עדים ויעידו שבימות הגשמים נכנס. ואיתא בירושלמי פ\"ק דשבת: \n",
+                "<b>בימות החמה רה\"י לשבת. </b>תניא בתוספתא אלו הן ימות החמה מעת שתעקר תבואה מתוכה ואלו הן ימות הגשמים משתרד רביעה שניה. היו שם שדות בורות אם היה עומד בצד הזה ורואה את הנכנסין ואת היוצאין בצד הלז רה\"י לשבת ור\"ה לטומאה ואם לאו רה\"י לכך ולכך השבילין המפולשים לבורות לשיחין ולמערות ולגתות ולגרנות רה\"י לשבת ור\"ה לטומאה ר' אליעזר אומר בזמן שהן מפולשין ר\"ה לכך ולכך ואם אינן מפולשין רה\"י לכך ולכך (ור\"ה לטומאה ע\"כ) וצ\"ע לע\"ד אם אין טעות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר אם עומד הוא וכו'. </b>כשהוא יכול לראות מפתח לפתח אז הוי מקום סתירה כי הוא מרגיש בנכנסים והם אינם מרגישים בו עד שיקרבו אליו אבל כשאינו רואה את הנכנסין לא הוי מקום סתירה כי ירא שיבואו עליו ולא ירגיש בהם ובשדה שהוא מקום אויר ומגולה קתני בתוספתא כשהוא עומד בצד זה ורואה את הנכנסין ואת היוצאין בצד הלז דהוי רה\"ר לטומאה לפי שרואין אותו מכל צד ולא הוי מקום סתירה. הרא\"ש ז\"ל. וכבר כתבתי התוספתא לעיל. וז\"ל הר\"ש ז\"ל ורואה את הנכנסין משמע דחשיב רה\"י טפי כשרואה את הנכנסים והיוצאין מכשאינו רואה וגבי שדה תניא לעיל איפכא ויש ליתן טעם בזה ובזה ובתוספתא גרסינן בהך דמתני' כמו בברייתא דלעיל. וז\"ל התוספתא בסלקי שיש לה שני פתחים מכוונים זה כנגד זה וכן סטיו שהוא גדור מכאן ומכאן וריוח בין העמודים ר' יהודה אומר אם עומד בצד זה ורואה את הנכנסין ואת היוצאים בצד הלז רה\"י לשכת ור\"ה לטומאה ואם לאו רה\"י לכאן ולכאן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפרן. </b>בקמ\"ץ הפ\"א או בקמ\"ץ קטן. וביד בר\"פ עשרים דהלכות שאר אבות הטומאות גרסינן הפורן בוא\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חצר שהרבים וכו'. </b>עירובין פ\"ק דף ח' ובפ' שני דף כ\"ב ואמרינן התם דר\"ה לטומאה אצטריכא ליה לרבנן דאמרי התם בפסי ביראות דאם היתה דרך הרבים מפסיקתה דאין צריך לסלקה לצדדים ואע\"ג דהתם ניחא תשמישתיה אמרי רבנן לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא כ\"ש הכא דלא ניחא תשמישתיה שהפתחים קצרים וגידודים יש באסקופה ופשיטא דלא מבטלי בקיעת רבים למחיצות והוי ודאי רה\"י לשבת אלא ר\"ה לטומאה הוא דאצטריך תנא לאשמועינן הכא והכי נמי מוקי התם לההיא דשבילין המפולשין דלעיל בפרקין וכרבנן אבל ר' יהודה אפילו כגון הני דהכא כגון חצר ושבילין ס\"ל דאתו רבים ומבטלי מחיצתא. ואע\"ג דלא ניחא תשמישתייהו. וכבר כתבתיו לעיל סוף סי' ו' בקיצור. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקדר וכו'. </b>פ' שני דכתובות דף כ\"ד והתם פריך והתניא אלו ואלו טמאות ועוד תניא אלו ואלו טהורות ומשני הא דתני טמאים בשכלי אומנותו בידו ורואין שלמררן הביאן ויד הכל ממשמשין בכולן לבדוק וליקח יהא דתנן טהורות בשאין כלי אומנותו בידו ויודעים שלא הביאן למכרן כאן ומתני' מיירי שהניחן בר\"ה אצל הכותלים והעוברים נכנסין בגדיהם לתוך אוירם ובגדי ע\"ה טמאים הם וטמאו החיצונות וקשה מ\"ט דר' יוסי דמחלק בין מותרות לאגודות והרמב\"ם ז\"ל גריס אבל באגודות הכל טמא שמא עבר זב שם והיה המקום צר לו והגביה האגודה וקרבה אל הכותל וטמאם בהיסט הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>המוסר מפתחו וכו'. </b>פי' שלא מסר לו אלא שמירת המפתח אבל ודאי לא מסר לו שמירת הבית. ובירושלמי דפ\"ק דקדושין תני עלה ר\"ש מטמא וז\"ל בתוספתא רש\"א המוסר מפתח לעם הארץ הבית טמא מסר לו החיצון ולא מסר לו הפנימי החיצון טמא הפנימי אינו טמא אלא עד מקום שיכול לפשוט את ידו וליגע ע\"כ. ופי' הר\"ש ז\"ל הבית טמא קסבר ר\"ש כשמסר לו מפתח כל הבית מסר לו ואפילו מן הבית הפנימי עד מקום שהוא יכול לפשוט ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין טמא אלא עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידן וליגע </b>ואין אומרים שמא עלו ע\"ג כסא או ע\"ג סולם ונגעו בכלי או באוכלים התלויים למעלה בכותל או ירדו למקום נמוך שבבית ליקח הדבר הנתון שם ומשמשו בו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא עד מקום שהן יכולות לפשוט את ידן וליגע. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל המשכבות והמושבות וכו'. </b>דאין ע\"ה עושה משכב ומושב ואינו מטמא בהיסט ואע\"פ שעשו ע\"ה כזב לענין צנורא ומגעו לא שכיח כולי האי וכשאינו רואה את הנכנסין ואת היוצאין חיישינן שמא נכנסו שם כנעני או אשה זבים וטמאו הכל. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ולא את היוצאים ולא את היושבים. </b>כך מצאתי מוגה וכן נראה שהיא גירסת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וז\"ל הרא\"ש ז\"ל ולא את היושבין אע\"ג שרואהו כשעומד הכל טמא: \n",
+                "<b>אפילו מובל. </b>זה העם הארץ שנקצצו ידיו ורגליו שאין יכול לילך אא\"כ יובילו אותו הכל טמא ולא אמרינן כיון שיודעים שאינו יכול לזוז ממקומו יראים מלהכנס כי הוא יושב ומשמר תמיד אפ\"ה כיון שאינו רואה אותם נכנסין ויוצאין חיישינן ותימא אמאי חיישינן הא אמרינן לקמן פ' הדר אשת ע\"ה שנכנסה לתוך ביתו של חבר להוציא בנו או בתו או בהמתו הבית טהור מפני שנכנסה שלא ברשות ותניא בתוספתא צא וישן על מטה זו ושמור לי פרה שלא תכנס לבית הבית טהור וי\"ל דהכא גרע טפי לפי שמסר שמירת ביתו לעם הארץ יש לו דין ביתו של עם הארץ והכל טמא. אבל התם הבית טהור שלא מסר לו אלא מטה בשאלה לישן ופרה לשמור. והרמב\"ם ז\"ל פי' ובזמן שבעל הבית יושב מצד אחד ורואה הנכנסים והיוצאין. עכ\"ל ז\"ל. ופי' הר\"ש ז\"ל אבל המשכבות והמושבות ואכלי חרס כלומר אוכלין שבכלי חרס המוקפים צמיד פתיל טהורים. ואית דגרסי וכלי חרס דאין ע\"ה עושה משכב ומושב ואין מטמא בהיסט ע\"כ ועיין עוד שם. וכתב החכם הר\"ם ז\"ל טהורין פי' טהורין מדין משכב ומושב אבל טמאין במגע שהם ראשון לטומאה כמו כל כלי חרס הפתוחים וזה פשוט ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגבאים וכו'. </b>שלהי חגיגה בדף כ\"ו ושם בפ' בתרא בס\"ד כתבנו מאי דקשה ממתני' דהתם אמתני' דהכא. ופי' הרמב\"ם ז\"ל פי' גבאים של צדקה והעיקר אצלנו ממשכנין על הצדקה ואפילו בע\"ש ואם באו לבית לקחת משכון טמאו כל שבבית אלא אם יש עמהן כנעני מפני שאימת הכנעני עליהם ע\"כ. נראה שהוא ז\"ל גורס אם יש עמהם כנעני נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו וג\"כ שם ביד הכי גריס אלא ששם לא פירש גבאי צדקה אלא גבאי מלכות. אמנם לפי הפירוש שהביא רעז\"ל צריך לגרוס אם יש עמהם כנעני נאמנים לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנין לומר נכנסנו ולא נגענו: \n",
+                "<b>אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים. </b>כלומר מקומות שגנבו משם הכלים דכיון שגנבו משם שמא נגעו גם באותם שלא לקחו אבל בחדרי הבית שלא נגנב משם כלום שמא היו סבורין שיש שם אנשים ויראים ליכנס שם. הרא\"ש ז\"ל. ולשון היד שם אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים מפני שהן מפחדין מלבלוש אלא דבר שנוטלין במזומן ע\"כ. ומלת במזומן ליתא אלא בדפוס כסף משנה. ומתני' ר\"מ היא ודלא כרשב\"ג דקאמר בברייתא כל הבית כולו טמא ודלא כרבי נמי דקאמר אין טמא אלא עד מקום שיכולין לפשוט את ידן וליגע ממקום הגנבה ופירש הר\"ש ז\"ל דמקום רגלי הגנבים היינו יותר ממקום הגנבה דרבי ע\"כ. והכי מוכח מתוך התוספתא: \n",
+                "<b>אם יש עמהן כנעני או אשה הכל טמא. </b>שמא האשה נדה וכנעני כזב לכל דבריו ומדרבנן הוא דמטמא משכב הגזול בזב אבל מדאורייתא אמרינן בפרק מרובה (בבא קמא דף ס\"ו) ואיש אשר יגע במשכבו משכבו ולא הגזול דגזרת הכתוב הוא להוציא את המשכב הגזולה שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוליירין. </b>בלמד ברישא היא גירסת הערוך והם שמשי המרחץ וי\"ס דגרסי אוריירין והפירוש חלונות ויש מפולשות אחת לאחת כדתניא א\"ר יהודה מודה היה ר' אלעזר בחלון של אורירון שהן נפתחות זו לתוך זו ע\"כ מן הערוך וז\"ל התוספתא א\"ר יהודה מודה ראב\"ע לחכמים בחלונות של אורירון שהן נפתחות זו לתוך זו שאם היו כלים נשמטים מאחוריהם שהן טמאים וחכמים אומרים בין כך ובין כך טמאים ע\"כ ופי' הר\"ש ז\"ל נשמטים מאחוריהם ויוצאים חוץ לחלון מאחוריו חיישי' שמא נגע מאחוריו ולא ראה ע\"כ: \n",
+                "<b>עד שיתן לו מפתח. </b>כך צ\"ל בפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>או חותם. </b>ובתוספתא ואפילו מצא החותם מקולקל כליו טהורים וכן הוא ביד: \n",
+                "עוד בפירושו של רעז\"ל וי\"ס דל\"ג בכנעני אמר המלקט היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שיאמר בלבי היה לשמרם. </b>לשון הרמב\"ם ז\"ל שם עד שיאמר בלבי היה לשמור ע\"ה שיכנס לגת שלא יגע בכלים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו ידיו טהורות והסיע את לבו מלאכול. </b>אע\"פ וכו' נ\"א ר' יהודה אומר אע\"פ וכו'. וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. וכתוב בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' קנ\"ג דהידים עסקניות גרועות הן מסתם ידים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האשה שנכנסה וכו' </b>וכי מפני מה ר\"ע כלומר היאך עלה בלבו לטמא מה שטהרו חכמים דמסתבר כוותייהו כל כמה דלא חזינן דנגעה בקדרה. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר בן פלא </b>ס\"א אלעזר בלתי י' וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק היו\"ד: \n",
+                "<b>אלא שהנשים. </b>נ\"א מפני שהנשים וכו': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או תנור מוקף צמיד פתיל. </b>כך צ\"ל: \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל ומאן דמטמא סבר גזרינן מחובר אטו שאינו מחובר אמר המלקט כגון תלוי בצואר גמל או שמא יתירו הצמיד פתיל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר וכו'. </b>והלכה כר' יוסי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיד כלים אצל ע\"ה. </b>וה\"ה אם נתן כליו לאומן ע\"ה כדאיתא בתוספתא וכן הוא ג\"כ שם רפי\"ב: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אם מסר וכו'. </b>ואין הלכה כר' יוסי: \n",
+                "<b>רוצצת. </b>מלשון ויתרוצצו דמתרגמינן ודחקין כן פי' הר\"ש בפירושו לתוספתא דברפ\"ד דאהלות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה הכלל כל שיעבור עליו הלילה או מקצתו טמא. </b>ור\"ש פליג בתוספתא ומטהר אפילו עבר עליו לילה. ומודים חכמיה לר\"ש במניח ושוכח לר\"ה שאע\"פ שעבר עליהם לילה אחת אין טמאים מדרש: \n",
+                "בפי' רעז\"ל אבל ברה\"י דספקו טמא בין ביום בין בלילה טמאים. אמר המלקט אבל מניח ושוכח ועבר עליהן לילה אחת טמאין מדרס וטהורים מטמא מת והכי איתא בתוספתא. וכתב הרמב\"ם ז\"ל ביד פי\"ב דהלכות שאר אבות הטומאות ומפני מה לא החמירו בשוכח ומניח כמאבד מפני שאינו דבר מצוי תמיד לא גזרו עליו ע\"כ. והר\"ש ז\"ל פי' במניח ושוכח לא החמירו בהן כמו באבדה שהן בחזקת המשתמר דלא שכיחי התם כנענים ונשי ע\"ה דאיירי בתוך הבית של חבר ע\"כ: \n",
+                "<b>שיעבור עליו. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל שעבר עליו: \n",
+                "<b>השוטח כלים ברה\"י טמאים. </b>בתוספתא פליגי דר\"מ מטהר אם הם שטוחין למעלה מעשרה טפחים ורש\"א אפילו למעלה ממאה אמות טמאים: \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל וצריך הזאה שלישי ושביעי ולא עלתה לו טבילת הבור. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או בתו. </b>י\"ס דל\"ג למלות או בתו. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקם: \n",
+                "<b>מפני שנכנסה. </b>שלא ברשות אע\"פ שלטובת החבר נכנסה כיון שנכנסה לצורך דבר ידוע אינה רשאה להתהלך בבית ולמשמש בכלים הרמב\"ם והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כלל אמרו וכו'. </b>פסחים דף מ\"ה ומוקי לה התם דלא כר' נתן שהוא סובר שאע\"פ שלא נפסלה מלאכול הכלב אינה מטמאה. ועיין במה שכתבתי בפ' בתרא דעוקצים סי' ב'. ועיין בספר קרבן אהרן פ' שמיני בפרשה ח' פסקא ד':   \n",
+                "<b>לכנעני טמא לכלב טהור. </b>הלא תראה הגוזל להיותו מאכל אדם עם היותו שנפסל ונפסד ושב למאכל הכלב לבד אם חשב עליו יקבל טומאה וזה כוונת אומרו שכל מאכל אדם לא יוסר מלקבל טומאה עד שיפסל מאוכל הכלב הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>לחרש שוטה. </b>צריך למחוק הלמד דלחרש: \n",
+                "<b>אם העלהו טמא שיש להם מעשה וכו' </b>וקשה מ\"ש הכא דחשיב העלהו חש\"ו מעשה ובר\"פ בתרא דמכשירין תנן דאם העלו חש\"ו פירות לא חשיב מעשה אא\"כ הפך בהן כדא\"ר יוחנן בפ\"ק דחולין משום דאיכא למיתלי שמפני הכנימה העלום ולא כדי שירד עליהם הטל עד שאנו רואין שהפך בהן אחר שירד עליהם הטל מצד אחד והכא נמי דלמא לכלב העליהו וצריך לומר דמיירי שהעלוהו ונתנוהו לכנעני הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. וה\"ר מנחם ז\"ל פי' דלא דמי עליה דפירות לעליה דגוזל דסתם העלאת פירות לגג מפני הכנימה הלכך חש\"ו שהעלום מפני הכנימה העלום וצריך מעשה אחר להוכיח שהעלום בשביל הטל אבל סתם העלאת גוזל לאכילה הלכך חש\"ו שהעלוהו לאכילת אדם העלוהו מסתמא ע\"כ: \n",
+                "תניא בתוספתא גוזל שנפל לתוך הבור של גת חשב עליו לאשפה טהור דברי ר' עקיב' ריב\"נ מטמא מעשה היה ונמנו עליו חמשה זקנים בלוד וטמאוהו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל אבל אם נטמא תוכו במשקים טמאים נטמא כולו. אמר המלקט וה\"נ בתוכו מודה ר' אליעזר לר' יהושע: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל ר' יהושע יליף דאחורי כלים פוסלין אוכלי תרומה קל וחומר מט\"י וכ' אמר המלקט ובתוספתא שמעון אחי עזריה אומר או חלוף הדברים ומה טב\"י שהוא פוסל את התרומה אינו מטמא משקה חולין אחורי כלים שאין פוסלין אוכלי תרומה אינו דין שלא יטמאו משקה חולין א\"ר יוסי ראה הלכה זו היאך נחלקו עליה אבות הראשונים ודנו עליה דברי תורה מד\"ס ודברי סופרים מד\"ת ע\"כ. ופי' הרמב\"ם ז\"ל והיה מאמרו דשמעון אחי עזריה לא כך ולא כך פי' לא כר' יהושע שאמר אחורי כלים פוסלין את האוכלים אינו אמת בשום פנים וכן ר' אליעזר אשר אמר אינם פוסלין אינו אמתי בכל אבל הוא אמתי באלו הפנים וזה שאחורי הכלי אם נגע במשקים שבו אלו המשקים תחלה והן מטמאים אוכל אחר וישוב שני וזה השני יפסול אוכל שלישי הנה עברה הטומאה מאחורי הכלי לאוכלין באמצעות המשקים ואם נגעו האוכלין עצמן אחורי הכלי לא יפסלו ויהיה שמעון אחי עזריה על זה הפירוש בלתי חולק על ר' אליעזר אלא דומה למפרש וכו'. \n",
+                "בסוף פי' רעז\"ל והלכה כר' אליעזר אמר המלקט וכן קתני בתוספתא והלכה כדבריו והיא אחת מד' מקומות דהלכתא כותיה כדכתבי' בפ\"ק דנדה:   \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל ואם היה משקה עומד כלומר כו' עד דאין משקה מחברן אמר המלקט פי' הואיל והן פירורין דקים א\"נ לא מפליג ר' דוסא ולעולם ס\"ל דאפילו שני חצאי כביצה אוכלין אין חבור מים מחברן לקבל טומאה והא דתנן לעיל בספ\"ק אם יש ביניהם משקה טופח אף בתרומה הכל טמא אפילו כר' דוסא אתיא דהתם לאו מטעם חבור הוא כדפרישי' התם: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צריך לכתוב סימן הטי\"ת קודם הדבור המתחיל כיון שהשיקה ולמחוק אותו מאחריו. וביד דהלכות טומאת אוכלין ובפ\"ז סימן ו' וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל ונראה מדברי רבינו דאפילו כעין החרדל מצטרף אמשקה קאי שהוא מועט כעין החרדל. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנצוק והקטפרס ומשקה טופח. </b>כתב המרדכי בשבועות בשם תוס' ז\"ל דבגיטין דהא דתנן הנצוק והקטפרס אינם חבור לא לטומאה ולא לטהרה פי' ר\"ת ז\"ל דהיינו דוקא מי גשמים דעתידין לפסוק אבל מי נהר שאין עתידין לפסוק הוי חבור טופח ע\"מ להטפיח מיהו צריך שיהא הנקב כשפופרת הנוד ע\"כ. \n",
+                "והכריח ה\"ר יונה ז\"ל בברכות פרק אלו דברים דלטבילת הגוף נצוק וקטפרס לא הוו חבור אבל לטבילת ידים הוו חבור וע\"ש בפ' בתרא דע\"ז בהר\"ן ז\"ל בדף שפ\"ג שהביא שם דעת הרמב\"ן ז\"ל שפי' דהא מתני' ר' יהודה היא והביא ראיה משם פ' שני דגיטין והוא הר\"ן ז\"ל דחה ראייתו וכתב דנהי דההיא מתני' דאם רגליו של ראשון נוגעות במים דבפ\"ז דמקואות סי' ו' מוכחא דר' יהודה אית ליה לענין מקואות נצוק חבור כל היכא דאיכא למימר גוד אחית אפ\"ה מתני' דהנצוק והקטפרס לא מוכח דכר' יהודה אתיא כדי שנצטרך לומר דכי קתני דנצוק אינו חבור דוקא כשאין סוף הקלוח לירד אלא אפשר דכרבנן מיתוקמא וכי קאמר דנצוק אינו חבור אפילו בשסופו לירד קאמר ודכוותה אמר רב הונא בגמ' דביין נסך כי ה\"ג הוי חבור ועוד שאפילו תרצה לומר דההיא דנצוק והקטפרם ר' יהודה נמי מודה בה אפשר דכי קאמר דנצוק אינו חבור לטהרה לאו לענין מקואות קאמר אלא לענין השקה וכי אית לי' לר' יהודה דנצוק חבור כל היכא דאיכא למימר גוד אחית דוקא לענין מקואות ור' יהודה היא עכ\"ל ז\"ל וכן כתבו התוס' בשם ר\"י ז\"ל שם ריש פרק שני דגיטין. ועיין במ\"ש בפרק בתרא דע\"ז סוף סימן ז' ומשם תדע ותשכיל מימרת רב הונא: \n",
+                "<b>והאשבורן. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אשבורן הוא כלי בלי ספק וזה מבואר אצל המעיינים. וכתב הרא\"ש ז\"ל אשבורן היא גומא לשון שבר ארץ מלחה שנתבקעה ונקוו שם המים הוי חבור לטומאה ולטהרה אם אשבורן מחבר שני מקואות חסרים הוכשרו וכן אם חבר כלי מלא משקים טמאים לאשבורן הסמוך למקוה טהרו כאילו השיקן למקוה ולענין טומאה שלא שייך להזכיר מים שבגומא לענין חבור כיון שמים שבתוך הגומא לא מקבלי טומאה כדאיתא בריש מקואות דמים מחוברין לאו בר קבולי טומאה נינהו היאך יחברו יחד מים שבשני גומות לטומאה אלא לענין טומאה מיירי במים שבשני כלים ונוגעים בשפת הכלי זה לזה הוי חבור ונטמאו זה עם זה וכל בית כנוס מים מכנהו בלשון אשבורן לפי שהוזכר אשבורן אצל מקוה א\"נ הא דאמרן בריש מקואות דמים מחוברין לא מקבלי טומאה היינו מי גבים שנקוו מעצמן אבל השופך מים לתוך גומא בר קבולי טומאה נינהו וכן מוכח בפ\"ק דפסחים גבי משקי בי מטבחיא דכן לא שנו אלא בקרקע ובקרקע נמי לא אמרן אלא דהוי רביעית דחזי להטביל בה מחטין אבל לא הוי רביעית טמאים. ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זיתים מאימתי וכו'. </b>מעילה פרק השליח דף כ\"א וכתבתיו שם סימן ב'. ועיין בירושלמי פ' ששי דדמאי דף כ\"ה ע\"ב: \n",
+                "<b>משיזועו. </b>ס\"א משיזיעו ביו\"ד: \n",
+                "<b>אבל לא זיעת הקופה. </b>דקופה אינה מחזקת המשקים עכ\"ל רעז\"ל. אמר המלקט כיון שאינה מזופפת ולא גזרו שמא יבצרנו בקופות מזופפות אלא בבצירה אבל לא במסיקה. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>בה\"א משיתחברו שלשה זה לזה. </b>חלקו על ב\"ש שאמרו זיעת המעטן מכשירתם ואמרו ב\"ה שאין זיעת המעטן מכשרת אלא אם התחילו להתחבר עד שיעלו שלשה זיתים מדובקות זו בזו מהרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גמר מליקח אבל עתיד ללות. </b>ס\"א אבל עתיד למסוק ונראה שהגירסא הראשונה יותר נכונה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל פי' אחר נפלו וכו'. אמר המלקט הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל. והפי' הראשון הוא להר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל המוחל היוצא מן הזיתים קודם שנגמרה מלאכתם אין להם דין משקה. אמר המלקט ובסמוך פליגי אליבא דת\"ק במוחל היוצא לאחר גמר מלאכה וכמו שפי' רעז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוחל היוצא מהן. </b>בירושלמי בפ' בתרא דתרומות דף מ\"ז ומשמע התם דטעמא דר' אליעזר משום דהוי משקה סרוח וחכמים מטמאים התם משקה סרוח. ועיין במה שכתבתי שם:  ",
+                "בסוף פי' רעז\"ל והלכה כחכמים. אמר המלקט והוא דעת ר\"מ בפ' בתרא דמכשירין:  "
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל ישייר קופה אחת וכו'. אמר המלקט מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל נראה דגרסינן ושייר בוי\"ו: \n",
+                "עוד בפירושו של ר\"ע ז\"ל ויתננה לעיני הכהן. אמר המלקט כן הוא גירסת הערוך. ועיין בתוס' שם פ' חומר בקדש: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל אלא לכהן עני. אמר המלקט כי כהן עשיר לא ישתדל בדריכתם למיעוטם. ור' יהודה אומר יוליך מפתח לכהן ויבא הכהן שם בשעת הדריכה ויקח תרומת שמן. ור\"ש סבר אף בתוך מעת לעת. והיא גירסת הרמב\"ם ז\"ל ופירושו. ובתוספתא קאמר ר' מאיר יוליך לו את המפתח כלומר תיכף ומיד ותרי תנאי אליבא דר\"מ. וביד פי\"א דהלכות מטמאי משכב ומושב סימן ג' ושם כתוב כך וז\"ל עם הארץ שנפל בית בדו או גתו בשעה שגמרו העם לדרוך והוליך את המפתח מיד לכהן אע\"פ ששהה כמה ימים אחר שעברו הגתות הרי הכהן בא ופותח בפניו ומטבילו ודורך ונוטל תרומה בטהרה ואם לא עשה כן לא יטול תרומה מע\"ה אלא זיתים וענבים שאינם מוכשרים שאינם מקבלין טומאה. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח זיתים בכופש. </b>הר\"ש והרא\"ש ז\"ל גרסי בבא דהמניח זיתיו בגג לגרגרם קודם בבא דהמניח זיתים בכופש. ובתוספתא תניא ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על המניח זיתים בכופש שימתונו שימלחם שאינם מוכשרים על מה נחלקו על שיהו נוחין להכתש שבש\"א אינם מוכשרין ובה\"א מוכשרים: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צריך לכתוב סימן הוי\"ו קודם הדבור המתחיל לגרגרם. וביד פי\"א דהלכות טומאת אוכלין סימן י\"ג. ואני רואה שם הגירסא שימתינו ביו\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח זיתים. </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל אפילו הן רום אמה אע\"ג דכשנתייבשו העליונות. כך נלע\"ד שצ\"ל: \n",
+                "עוד בפי' רעז\"ל ויש מפרשי' לגרגרם וכו'. אמר המלקט הוא פירוש הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וגירסתם והפירוש הראשון לגירסא ראשונ' הוא להרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>אינם מוכשרין. </b>ס\"א הרי אלו מוכשרין וכדפי' רעז\"ל וכן הגיה הרי\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חופר בקרדומות של מתכות ומוליך לבית הבד בטומאה. </b>אפילו כל הזיתים ולא כמו שאמר ת\"ק דוקא לצורך בית הבד אחד או שנים אלא אפילו עוקר כל הזיתים אם ירצה מאחר שחשב שיוסיף ועדיין לא נגמרה מלאכתם: \n",
+                "בפי' רעז\"ל וקרדומות דנקט לרבותא וכו'. אמר המלקט על דרך ששנינו לעיל בפרקין אפילו זבין וזבות מהלכין עליהן וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוגע באום. </b>הערוך גריס אום בסמ\"ך וכן נמי גריס פרודין דבסמוך בדלי\"ת ויש גורסין פירורין ברי\"ש. וכתב הר\"ש ז\"ל דמתני' קרי פירוד למאי דקרי בתוספתא גוש. וביד שם פרק ששי סי' ט\"ז. וז\"ל לפיכך שרץ שנמצא על אום של זיתים והן הזיתים שנעשו כולן גוף אחד אפילו נגע בכשעורה הכל טמא שהכל גוף אחד ע\"כ. אבל רעז\"ל מתוך הפירוש שהביא מוכח דגרסינן בשערה בבית לשון שער. והוא פי' הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא ע\"ג פרודים. </b>בדל\"ת גריס בערוך כמו שכתבתי ופי' שר\"ל נמצא שרץ על הזיתים פרודין ועדיין לא נכתשו ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל אבל שאר גושים טהורים כי הגוש שהשרץ עליו הזיתים שנגע בהן השרץ הן ראשון ושאר הזיתים שבו חשיבי חבור לענין זה שמקבלין טומאה מאותם שנגע בהן השרץ והוו שני ואין שני עושה שלישי בחולין. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>נמצא בגג המעטן טהור במעטן הגג טמא. </b>בתוספתא קתני דברי רבי וחכמים אומרים נמצא בגג אין טמא אלא הגג נמצא במעטן אין טמא אלא מעטן ע\"כ. וצ\"ע מאי טעמיה דרבי. ועיין בכסף משנה פי\"ז דהלכות שאר אבות הטומאות סי' ד' כי נראה שיש שם טעות סופר במה שכתוב שם ודלא כרבי דפליג עלייהו ואמר דאם נמצא במעטן זיתים שבגג טהורים ע\"כ דנלע\"ד דבמקום טהורים צ\"ל טמאים: \n",
+                "<b>שכל הטומאות כשעת מציאתם. </b>אפילו ברשות היחיד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בפני הבדדין. </b>גרסינן: \n",
+                "<b>וכי מפני מה טמאום. </b>כך צ\"ל. ותמהתי שמצאתי מוגה ומנוקד טמאתי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בין משקין לזיתים כדי שינגבו את רגליהם בארץ הרי הזיתים טהורים. </b>שהנוגע במשקים טמאים שלא בידיו טהור ואפילו לקדש. הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ט: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צ\"ל ומטמאים את הזתים כשהבדדין עולין ודורכין ע\"ג הזתים אא\"כ וכו' והכל דבור אחד: \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל צריך למחוק סימן הגימ\"ל הכתוב קודם דבור המתחיל הבדדין ולכותבו למטן קודם דיבור המתחיל כיון שהכניסן וכו': \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל הא דלא נקט המוסקים והבוצרים וכו'. אמר המלקט הכא ובסמוך לפי וכו': \n",
+                "<b>וכן בתיניקות שביניהם. </b>מה שפי' רעז\"ל היא פי' הר\"ש ז\"ל וגירסתו אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' וכן בתינוקות נאמנים לומר שאלו הקטנים לא נגעו בשמן או בזיתים וכיוצא בהן ואחר שב לומר שאם יצאו מבית הבד ואפילו אחורי הכותל הנה הן בחזקת טהרה מאחר שכבר טיהרן והוא שומר אותם אא\"כ הרחיקו עד שלא יראם וכו' ולשונו ז\"ל שם ביד וכן בתינוקות שלהם. וקרוב לזה הפירוש פירש הרא\"ש ז\"ל וז\"ל וכן בתינוקות דרך הפועלים שנשכרין למקום נכנסין ובאין בניהם הקטנים שמה נאמנים הבדדין לומר לא נגענו בהם אע\"ג דדבר מצוי שיגעו בהם יוצאין הבדדין והבוצרים לעשות צרכיהן אחורי הגדר. ובלבד שיהא החבר רואן ולא חיישי' דלמא נגעי בטומאה ולאו אדעתא דחבר ע\"כ: \n",
+                "<b>עד כמה ירחיקו. </b>ס\"א ירחקו וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה רחקו וגם הגיה וכמה ירחקו ומחק מלת עד ראשונה ושניה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לרשות המערה דיו. </b>פי' מקואות שלהן היו במים מכונסין שבמערות כדאמרינן בפ\"ק דשבת היו טובלין במי מערות סרוחין. הרא\"ש ז\"ל \n",
+                "<b>ואם טמאים להם אינו צריך לעמוד. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנותן מן הסלים. </b>פי' לגת ועד השתא איירי בזתים דמעטן היינו דזתים וכל הנך בבות מיירי בענבים מדנקט עביט וכדתנן בפ' איזהו נשך ועל העביט של ענבים ועל המעטן של זתים הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ומן המשטח. </b>כמו משטח חרמים ביחזקאל סימן כ\"ו: \n",
+                "בפי' רעז\"ל אי נמי בידים תחלות עסקינן ורש\"ב אלעזר היא כדאיתא בפרק שני דחולין והכי תניא התם רשב\"א אומר משום ר\"מ הידים תחלות לחולין ושניות לתרומה ופרכינן התם ומי איכא ידים תחלות ומסיק אין דתנן ברפ\"ג דמס' ידים המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי ר\"ע. ע\"כ: \n",
+                "עוד בפי' רעז\"ל והשתא מוכחא מילתא דהבוצר ענבים הללו מתחלה לגת בצרן ולא לאכילה שלכך נתן עלים תחתיהן שלא יתלכלכו במשקים היוצאים כי רכים היו ולא יתקיימו. הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל ולא ניחא ליה במאי דטייף. אמר המלקט ל' הרא\"ש ז\"ל ולא ניחא ליה במאי דנטיף וכי היכי דאין משקה מכשיר אם לא שיהיה לרצון. ה\"נ אין שם משקה עליו להקל טומאה אם לא שיהיה לרצון ע\"כ: \n",
+                "עוד בפי' רעז\"ל אלא מחמת טומאה שקבלה כשהיתה אוכל. כ' הח' ה\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל נראה מדבריו ז\"ל שהוא סובר כמ\"ד משקין מיבלע בליעי דאי כמ\"ד מפקיד פקידי אין במשקין שום טומאה כלל ואפילו לנסכים כשרים כדאיתא התם בפ' כל שעה ומיהו אפילו למ\"ד מיבלע בליעי אין עליהם תורת משקין להיות תחלה אלא תורת אוכל ע\"כ: \n",
+                "<b>נטמאת מכביצה. </b>כך מ\"מ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספקו טהור. </b>אע\"ג דספק טומאה ברה\"י ספקו טמא הכא ספקו טהור לפי דאמרינן שפת הבור וכו' כדמפ' רעז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כולן טמאות </b>דמראשונה נטמא כל מה שבבור דא\"ל דלאחר שהעלה החבית מן הבור נפל בה השרץ שהרי החבית לפניו ולאו זזו עיניו ממנה עד שהעלה החבית ואם נפל בה השרץ משעה שמילא החבית עד שהעלה א\"א שלא יראנו נופל. הרא\"ש ז\"ל:   \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם שלפני הבוצרים. </b>י\"ס דגרסי כרם לפני הבוצרים. לפני הבוצרים רה\"י שלאחר הבוצרים רה\"ר כצ\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל שיש רשות לכ\"א ליכנס אמר המלקט ליטול פרט ועוללות: \n",
+                "<b>אימתי וכו' </b>פי' אימתי הוי צד הכרם שאחרי הבוצרים רה\"ר בזמן שהרבים נכנסין ברוח זו ויוצאין ברוח שכנגדה: \n",
+                "<b>של גת </b>גרסי' וכדפי' רעז\"ל והר\"י ז\"ל הגיה ג\"כ כלי בית הבד של גת והעקל וכו'. העקל פי' הר\"ש ז\"ל הכי קראו שמם עקלים שעוקלים ועוקמים אותם כורכים אותם סביב. בזמן של עץ כצ\"ל: \n",
+                "<b>בשבלת הנהר </b>מלשון ושבלת שטפתני לפי שדרך ללכת במים רודפים נקרא שבלת מל' שביל. הר\"ש הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "ובתוספתא מיישנן כל י\"ב חדש רשבג\"א מגת לגת ומבד לבד ועוד קאמר בתוספתא רשב\"ג משום ר\"י נותנין בנהר שמימיו מהלכות עונה או תחת הצנור שמימיו מקלחין ות\"ק בשם ר\"י אומר אם רצה לטהרן מיד חולטן ברותחין או מולגן במי זיתים וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה מיישנן י\"ב חדש ומחק מלת כל: \n",
+                "סליק פרקא וסליקא לה מסכת טהרות. ובע\"ה אדון הנפלאות. אשר לו כל תהלה תאות. נתחיל מס' מקואות: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה טהרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7b2394ac2d1e682f871ab0d21ae288a8e62de4dc
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,154 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Tevul Yom",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה טבול יום",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בעזה\"י אל נורא ואיום. נתחיל מסכת טבול יום \n",
+                "כ' הרמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לסדר זרעים וסידר אחר זבים טבול יום כמו שאמר הכתוב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע ואלו הטומאות המוקדמות כולן הם כוללות הגוף ר\"ל כשיגע בהן אדם יטמא כל גופו ובשביל זה בא לדבר על טומאת כל אבר ואבר בפני עצמו ע\"כ: נלע\"ד שרצה לומר טומאת קרי שהיא מסכת טבול יום ומסכת ידים שהיא ג\"כ טומאת אבר ואינה אלא מדדבנן הניחה לאחרונה ועדיין לשון הרמב\"ם ז\"ל דחוק קצת: \n",
+                "<b>המכנס חלות </b>כהן המקבץ חלות מאת מכיריו ונתנם זו על זו או זו אצל זו: \n",
+                "<b>על מנת להפרישן </b>פי' להפרידן שאין בדעתו לעשות מהם ככר אחד גדול אלא בדעתו להפרידן ולאפות כל אחת לבדה: \n",
+                "<b>מקרצות </b>נראה דהר\"ש ז\"ל גריס נקרצות בנון. וכן הגי' הרי\"א ז\"ל. והוא לשון קרץ מצפון בא בא וכן מחומר קורצתי גם אני: \n",
+                "<b>וככרות נושכות</b> כך צ\"ל: \n",
+                "והנכון וככרים נושכין זה בזה וכדאיתא נמי בפ\"א דטהרות וכן הגי' הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>וקולית של מים </b>לפירוש שהביא רעז\"ל הסכימו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל והוא ג\"כ פי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל הקצף ההווה במים מחמת האויר הנכנס בו דומה לעצם הקולית שהוא עגול כראש גולגולת האדם או הבהמה ע\"כ. ויש גורסין קולית שלמים המחולחלת דשלמים נפסלין בטבול יום ומשום דלא אשכח בשר בתרומה נקט שלמים ותנא עצם קולית משום דיש בו מוח יותר משאר עצמות. המחולחלת שהמוח מתקשקש בתוכו דגרע כדמוכח בפ' העור והרוטב גבי קולית המת הלכך אמרי ב\"ה דלא הוי חבור בטבול יום שאם נגע בעצם לא נטמא המוח וצריך לומר דמחולחלת לא נתייבש לגמרי אלא נתחלחל שאין העצם בלא מוח דאי נתייבש לגמרי אמרינן בפ' העור והרוטב דלא הוי חבור כלל אף בשאר טומאות ומיהו קשה דקולית של שלמים הל\"ל ועוד דקולית של שלמים אינה מענין האחרים דמיירי בשני דברים המתחברים ולא איירי בדין שומר הפרי ומכח אלו הדוחקים הסכימו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל לפי' הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האופה ע\"ג חמיטה </b>ע\"ג חמיטה משקרמו כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ורתיחת יין ישן </b>יש מקומות שהיין ישן תוסס פעם שנית בקיץ וכן באשכנז רוב היינות. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ושל שמן לעולם </b>אפילו חדש מפני שהיא מעט הרתיחה: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אף של טופח </b>כך צ\"ל: \n",
+                "תניא בתוספתא המכנס חלות בין להפריש בין שלא להפריש נשכו נפסלות במנין מוסיף עליהן האורז וגריס של טופח בזמן שאינם קלופים רשב\"ג אומר אף פולים הגמלונים כיוצא בהן טהורין באב הטומאה ואין צריך לומר בטבול יום דברי ר\"מ וחכמים אומרים טהורים בטבול יום וטמאים בכל הטומאות מוסיף עליהן האורז וגריס של טופח בזמן שהן קלופים ופי' הר\"ש ז\"ל נפסלות במנין פי' דמונים בהן ראשון ושני ופליגא אמתני': \n",
+                "<b>שאינם קלופים </b>נמי קאי אאורז וברתיחתם איירי דלא הוי חבור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחרחור פחות מכאצבע</b> קשה לע\"ד דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא והרמב\"ם ז\"ל פי' כאן חרחור מחוזק החום והיובש ובחרחור דבסיפא פי' חרש כמו שאכתוב בסמוך אבל שם ביד פי' בין דרישא בין דסיפא לשון בצק הנחרך בעת אפיה ועוד קשה לי מה יקרא לת\"ק גרגר מלח קטן ומה יקרא גרגר מלח גדול ושמא נאמר דגרגר מלח גדול ייקרא כל שאינו נאכל מחמת מלחו ולקושייא קמייתא דוחק לתרץ דכאצבע נעשה יותר מכאצבע כ\"ש הכא דאיכא הפסק טובא ושמא דכאצבע טהורים בטבול יום וטמאים בכל הטומאות: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר כל שהוא נאכל עמו </b>ר' יוסי לא יהיב שיעורא אלא כל שהוא נאכל הוי חבור ומה שאיינו נאכל לא הוי חבור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>(א) וחרחור יותר מכאצבע </b>כמו שרושמין הבעלי בתים פתם בפול או בתורמוס כן רושמין ג\"כ בחרחרת חרש וכיוצא בו אמר כי אלו כולם טהורים ואפילו באב הטומאה כשנגע אב הטומאה בחרש זה או בגרעין התורמוס וכיוצא בהן לא יטמא הככר ור' יוסי עזב כוונתו והיפך הוראתו הנקדמת ואמר כי כל מה שאינו נאכל עם הפת אבל מפרידין אותם ממנו ואז יאכל אינו חיבור ואפילו באב הטומאה הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התיאה והחלתית והאלום </b>כולם מיני זרעונים הן ואשאין קלופים קיימי וסבר ת\"ק דאין קליפתם חיבור ואפילו כשומר לא חשיבא אף לאב הטומאה וכ\"ש לטבול יום ותימה דשומר דזרעים נפקא לן בפ' העור והרוטב מעל כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ומשמע התם דליכא מאן דפליג וארבנן נמי מ\"ש ט\"י משאר טומאות הא שומר דאורייתא וטבול יום דאורייתא. ואפשר לומר דמיירי שנתרועעה הקליפה ואינה מחוברת היטב ולא חשיבא תו שומר ופליגי אי הויא חבור. ועוד קשה מאידך בבא דקתני השעורה והכוסמת בזמן שהן קלופים מה חבור שייך בהו ועוד אי תיאה וחלתית ואלום אשאינם קלופים קיימי ה\"ל למיהדר למיחשבינהו בהדי בבא בתרא דקלופין. לכך צריך לפ' דהך בבא לא איירי לענין חבור וסבר ר\"מ דכל הני לא מקבלי טומאה כלל שאין תורת אוכל עליהן ורבנן סברי דבטבול יום הקלו אבל בשאר טומאות גזור אע\"ג דלא חזו לאכילה כולי האי וקרא דעל כל זרע זרוע מיתוקם בחטה בקליפתה דיש בה תורת אוכל ושעורה בקליפתה נקט משום שאר טומאות לרבנן דמטמו מדרבנן. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "ובערוך והאלום יש ששונים והלום פי' בושם נכתש עם המלח ע\"כ: \n",
+                "והרמב\"ם ז\"ל פי' הפירוש שהביא רעז\"ל דבזמן שאין קלופין לא חשיבי מאכל אדם וכו' וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל ודברי תימה הן כיון דאוכל נינהו למה תעכב הקליפה שעליהן שלא יקבלו טומאה אטו ביצה בקליפתה ורמון ואגוז בקליפתה לא מקבלי טומאה ובעוקצין תנן דכולהו מקבלי טומאה. ומורי ה\"ר מאיר ז\"ל פי' דמיירי כגון מתני' דמסמר ודצרור דלעיל וכן שעורה וכוסמת שאינם קלופים ותיאה וחלתית ואלים ולר' יהודה אף אפונים שחורים שנתחברו עם הפת לא הוו חבור דאינם ראויין לאכילה אבל שעורה וכוסמת קלופים וחטה אפילו אינה קלופה ולר' יהודה אפילו אפונים לבנים אם נתחברו עם הפת הוו חבור שנאכלין לפעמים קלויין. ואי קשיא לך כיון דתנא שעורה וכוסמת שאינם קלופין דלא הוו חבור למה ליה למיתני צרור וי\"ל דסד\"א דכיון שנתנו לסימן בטל לגבי ככר והוו חבור קמ\"ל דלא עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל. ועוד כתב ז\"ל השעורה וכו' בזמן שהיא קלופה לפי' ר\"ש ז\"ל דלענין חבור מיירי מה שייך להזכיר כאן חבור אחרי שניטלה הקליפה לגמרי וגם לפי' הרמב\"ם ז\"ל הא אמרי' בפ' העור והרוטב דשעורה בקליפתה כמו שמוציאין אותו לזריעה מקבלת טומאה והיינו על כרחך הקליפה העליונה דאי הקליפה הנטחנת עמה אוכל גמור הוא ולא שומר ע\"כ וכי דייקת שפיר משכחת שמסקנת הר\"ש ז\"ל כפי' הרמב\"ם ז\"ל וישב מאי דקשה עליו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משקה טבול יום וכו'. </b>[ההג\"ה כתב החכם הר\"ס ז\"ל על מה שפי' רעז\"ל אלו ואלו משקין היוצאין מגופו ומשקה תרומה שנגע בהן אין מטמאין את הקדש אבל מיפסל פסיל ליה כתב עליו כמה קשה זה הפי' חדא דלא משמע דמשקין שהוא נוגע בהן הן משקים של תרומה ועוד איך יתכן שמשקים שיוצאים ממנו יהיה עליהן דין משקין של תרומה ואינם אלא משקין של חולין ועוד אפילו משקין של תרומה עצמן שנגע בהן טבול יום אינם חוזרין לפסול הקודש לפי שטומאת ט\"י הוא קלה ולעולם אינו אלא פוסל אפילו אם נגע הוא עצמו במשקה קודש או באוכלי קידש הם פסולים ואינם חוזרים לעשות רביעי וכדמשמע מתוספתא שכ' הרמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לסדר טהרות וכמו שכ' שם ז\"ל לכן נראה לפרש אין מיטמאין כלומר שלא יקבלו טומאה כלל לפי שהן משקין של חולין וטבול יום אינו פוסל החולין ואין הגרסא מטמאין שר\"ל מטמאים אחרים וזה הכריח רבינו שמשון ז\"ל לפ' זה הפי' ומ\"מ נראה מלשון הרמב\"ם ז\"ל שגורס מטמאין אלא שהלשון אינו מדוקדק אבל הדין שכתב דין אמת וז\"ל פ' עשירי מהלכות שאר אבות הטומאות טבול יום משקין היוצאים ממנו כמשקין שהוא נוגע בהן שאין מטמאין אחרים כלל אלא אם נגע במשקה חולין הרי הן טהורין ואם נגע במשקה תרומה הרי הן שלישי ואם נגע במשקה קודש הרי הן רביעי עכ\"ל ואע\"פ ששנינו בפ' תינוקת שהיושבת על דם טוהר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים צריך לחלק בין טבול יום דעלמא לטבולת יום ארוך שחכמים החמירו בטבולת יום ארוך לעשותה כמו ראשון לענין קודש וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל שכתב שטבול יום שנגע במשקה קודש הרי הוא רביעי בפ' חמישי מהלכות מטמאי משכב ומושב כתב דיושבת על דם טוהר שהיא כראשון לקדשים עכ\"ל ז\"ל]. ופי' רש\"י ז\"ל שם פ' כסוי הדם משקה טבול יום אותם משקים היוצאין ממנו הרי הן כמשקים שהוא נוגע בהן אלו ואלו אין מטמאין דלא גזור בהו רבנן טומאה אלו ואלו תחלה שאפילו שני מטמא משקין להיות תחלה כדתנן כל הפוסל את התרומה דהיינו שני מטמא משקים ועושה אותם תחלה חוץ מן הטבול יום: \n",
+                "<b>תחלה </b>ראשון לטמא שני והשני שלישי חוץ ממשקה שהוא אב הטומאה כגון שלשה מעינות הזב המנויין במסכת נדה בפ' דם הנדה שהן אב הטומאה לטמא אדם וכלים זיבו ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו של כל אדם דילפי' מרוק דכתיב וכי ירוק הזב מה רוק שהוא מתעגל פי' מתאסף יחד ואח\"כ יוצא אף כל שהוא מתעגל ויוצא ומשקים אחרים יוצאין ממנו שאינם אב הטומאה לפי שאינם מתעגלין ויוצאין כרוק ואלו הן דמעת עיניו ודם מגפתו וחלב האשה ע\"כ. ומסקי' התם קלים שרץ חמורים זב אבל מת לא ופי' רש\"י ז\"ל שרץ כגון מימי רגליו של שרץ הנמצאין בשלפוחית שלו קלים שרץ וחמורים זב אבל משקה המת טהורים חוץ מדמו שהוא מטמא מן התורה ע\"כ ובעי התם בגמרא מ\"ש זב דגזור רבנן מיהא טומאת תחלה במשקים שאינם אב הטומאה כגין מעיינות ומ\"ש מת דלא גזור ומשני זב דלפי שהוא חי לא בדילי אינשי מיניה ועוד שאינו ניכר לכל גזרו בו רבנן אבל מת דבדילי אינשי לא גזרו בו רבנן: \n",
+                "<b>כמשקים שהוא נוגע בהן. </b>כמשקים של תרומה שהוא נוגע בהן דטבול יום פוסל בתרומה דאי במשקה חולין היכי קתני אין מטמאין דמשמע הא מיפסל פסלי הא טבול יום טהור לחולין ולמעשר [הגהה עיין לקמן סי' ה' במ\"ש בשם הרמב\"ם ז\"ל:] וליכא נמי לפרש דכמשקה קדש שהוא נוגע בהן קאמר דאם כן טמויי נמי מטמא דטבול יום תחלה לקודש לטמא שנים ולפסול אחד כמ\"ש בפ' בתרא דנדה סי' ו' וכן פי' הר\"ש ז\"ל ועוד הארוך ע\"ש וכן פירשו התוס' בשם ר\"ת ז\"ל שם בחולין ובנדה אבל הרא\"ש ז\"ל הסכים לפי' רש\"י ז\"ל דפי' בפ' כסוי הדם דמשקה חולין אין מטמאין בטבול יום. אלא שבפי' רש\"י ז\"ל הנמצא בידינו אין מפ' שם חולין אלא סתמא מפרש וכמו שהעתקתיו. וכתוב שם בבית יוסף וכלל רבינו בכלל טמאים קלים אוכל אוכלין טמאים שמאחר ששנינו כל הטמאים משמע דכללא כייל גם לזה ואע\"פ שאמרו קלים שרץ לאו דוקא שרץ אלא לדוגמא נקטי' ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היו ידיו מסואבות </b>הגי' הרי\"א ז\"ל ידים מסואבות וכתב כן מצאתי ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דידים פוסלות את התרומה וכשנטמאו המשקים מחמת ידים חזרו להיות תחלה ומטמאים כלי ע\"כ. אמר המלקט שהיא הקדרה וזהו פירוש הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ודעת הראב\"ד ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דאין משקים נעשין תחלה לטמא כלי רק כשנגעו בטומאה שיש לה אב למיעוט מד\"ס אבל כשנגעו בידים מסואבות לא מטמא כלי כמו שהאריך על זה בהקדמתו לסדר זה גם בפ\"ז ובפ\"ח דהלכות שאר אבות הטומאות דחק עצמו לפרש דמאי דקתני מתני' ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא ר\"ל המשקה בין היה משקה תרומה בין היה משקה חולין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקפה של תרומה וכו' </b>בעלי התוס' פירשו בשם ר\"ת וריב\"א ז\"ל דמתני' מיירי בשהשום והשמן בעין מדקתני ונגע טבול יום במקצתם ולא קתני במקצתה ועוד דתני סיפא אימתי בזמן שהן גוש בקערה אבל אם היה מפוזר טהור ואי פסיל מקום מגעו משום מדומע כדפי' רש\"י ז\"ל שאינו בעין אדרבא כי הוי מפוזר יש לו להיות מדומע יותר ועוד אמאי פסיל מקום מגעו ותו לא כיון דחשיב כמו כולה תרומה ע\"י דמוע יפסל הכל או לא יפסל אפילו מקום מגעו דהא תנן לקמן בפ\"ג עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בט\"י ר' יוסי ור\"ש פוסלין אלמא אין מחלקין בין מקום מגעו לשאר דמאן דפסיל פסיל בכל ומאן דמטהר מטהר בכל אבל הה\"ש ז\"ל האריך ליישב פי' רש\"י ז\"ל דעל כרחין בדלא הוי בעין איירי וז\"ל ויש ליישב משנתנו לפי שיטתו רישא קמ\"ל שהכל חבור דלא תימא אע\"פ שהחולין מועטין לא פסל אלא מקום מגעו משום דמעורבין בכל המקפה ואע\"פ שהכל מעורב יחד שייך למיתני מקצתם לשין רבים לפי שיש שם שלשה מינים מקפה ושום ושמן ואין לדקדק דמיירי כשהן בעין מדקתני סיפא בזמן שהוא גוש בקערה דהתם אשום מרובה קאי דלכך קאמר שהוא ולא קאמר שהן דקתני סיפא אם היה השום מרובה הולכין אחר המרובה כלומר והכל פסול ועלה קאמר ר' יהודה אימתי בזמן שהיא גוש בקערה דדרך השום כשנידך יפה נקבץ ומצורף יחד דלכך קתני גוש דומיא דגוש הבא מארץ העמים דאז חשיב חבור אבל היה מפוזר במדוכה מלשון או דכו במדוכה ומפוזר לשון מפורש כדקתני לקמן גבי קטנית בזמן שהן פרודין אינם חבור בזמן שהן גוש הן חבור והשתא קאמר מפוזר כלומר שאינם גוש טהור כלומר שלא פסל הכל אלא מקום מגעו בלבד דלא חשיב חבור כדקאמר טעמא לפי שהוא רוצה בפזורו ולכך צריך טעמא דרוצה בפזורו דאי לאו הכי חבור מידי דהוה אמכנס חלות ע\"מ שלא להפריש ונשכו זה בזה דהוו חבור כדקתני לעיל בריש מכלתין והא דתנן לקמן בפ\"ג עיסה שנדמעה או שנתחמצה וכו' יש לחלק בין מין אחד לשני מינים כדקתני בתוספתא [תמצא התוספתא ג\"כ לקמן פ\"ג סי' ד'.] א\"ר מנחם ב\"ר יוסי אמרתי לפני אבא אי אתה מודה במקפה וחמיטה של חולין ושום ושמן של תרומה צף על גביהן שאם נגע טבול יום במקצתם לא פסל אלא מגעו אמר לי זה מין אחד וזה שני מינין ואין לדקדק דמתני' מיירי כשהן בעין מדקתני התם צף על גביהן דלאו היינו מתני' דהכא דפריך מינה ר' מנחם ב\"ר יוסי אלא אידך משנה דבסמוך דתנן המקפה והחמיטה של חולין ושמן של תרומה צף על גביה' ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן ואדרבא מדקתני התם צף על גביהן והכא לא קתני מכלל דבליתנהו בעין מיירי ועיד דהכא קתני לא פסל אלא מקום מגעו והתם קתני לא פסל אלא שמן ואם חיבץ כל מקום שהילך השמן פסל מ\"ש אלא על כרחין משום דהכא ליתי' לשמן בעין ואין מקומו ניכר שכולו מעורב במקפה ולא הוי חבור והא דקתני במשנה אלא שמן ובתוספתא קתני מקום מגעו משום דבתוספתא קתני שום ושמן. [הגה\"ה ק\"ק לע\"ד דהא בתוספתא שאכתוב בסמוך בס\"ד בסימן ד' אע\"ג דקתני ברישא שום ושמן לא נקט בסיפא לשון מגעו אלא קתני ונגע טביל יום בשמן לא פסל אלא השמן]. ולהכי נקט מגעו דאם נגע בשמן השמן פסול והשאר טהור אבל במתני' דלקמן לא קתני שום אלא שמן עכ\"ל ז\"ל ועוד האריך ע\"ש: \n",
+                "<b>אבל את שדרכן. </b>נ\"א או דברים שדרכן וכן מצאתי מוגה והיא גירסת ר\"ש ורעז\"ל: שהן גוש בקערה דרך השום כשנידוך יפה מתקבץ ונדבק יחד ונעשה גוש הרא\"ש ז\"ל. ופי' הרמב\"ם ז\"ל השום והשמן של חולין דרך העם לדוך השום בשמן ויטיב בו התבשיל ומאמר ר' יהודה בא לפרש דברי ת\"ק כי זה שאמרנו כי כשהיה השום מרובה ונגע במקצתו פסל הכל דוקא אם יהיה מכונס בקערה אחר שנכתש והיא גוף אחד אבל בעת שכותש השום בעלי אם נגע אז טבול יום במקצתם לא פסל אלא מקום מגען כיון שכוונתו בעת הכתישה לפרד חלקים ולא היה שם חבור ואמר כי כן כל מה שדרכו להכתש בדבר הלח שיקבצנו מכתישת השום עם השמן וכיוצא בו בעת כתישתו ואחר כתישתו כשיקבצנו במשקים ושמו גוש אחד בקערה הוא חבור בט\"י אבל אם היה הדבר ההוא דרכו להכתש במשקים והוא כתשו שלא במשקים וקבצו ושמו בקערה אינו חבור והלכה כר' יהודה ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל הרי הן כעגולי דבילה דאם נגע טבול יום במקצתם לא פסל את כולן אמר המלקט (א) הכי נמי תניא עגול של דבילה שנפלו משקין על מקצתו הרי הוא קוצה ממנו שלש אצבעות על רוחב מלא קציעה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אינו נוטל אלא מקום המשקה בלבד והשאר טהור אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בדבילה שמינה שלא גרסה ודברי חכמים בדבילה שמינה שגרסה והביא ה\"ר שמשון ז\"ל תוספתא זו בפירקין וגם בפירקין דלקמן ושם פי' שגרסה מלשון גריסין כלומר שמתפרדת מן העגול והיה נראה דגרסי' כחושה שגרפה ע\"כ בקיצור. ואפשר לפ' האי תוספתא נראין דברי ר' יהודה לחכמים בדבילה שמינה שלא גרסה ודברי חכמים נראין לר' יהודה בדבילה שמינה שגרסה וכהנהו דוכתי שכתבתים בפ\"ח דערכין סי' ה' בס\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא פסל אלא השמן </b>תניא בתוספתא המקפה והחמיטה של חולין והשום והשמן של תרומה צף על גביהן ונגע טבול יום בשמו לא פסל אלא שמן ריב\"ן אומר שניהם חבור זה לזה פי' שניהם השום והשמן חבור. חיבץ עירב כמו חביץ קדרה דפ' כיצד מברכין דהיינו קמחא ומשחא ודובשא מעורב יחד: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צריך להגי' והאי דפסיל בכל מקום שהילך השמן לפי שאינם יכולין להפרידו וכו': \n",
+                "<b>מעשה קדרה קטניות</b> ס\"א וקטניות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר הקודש שקרם עליו וכו' </b>ותניא בתוספתא בשר קודש שקרם עליו הקיפה וכן השמן שצף על היין ר' ישמעאל ב\"ר יוחנן בן ברוקא אומר בש\"א חבור ובה\"א אינו חבור. וכתב הרמב\"ם ז\"ל כבר בארנו בפתיחה כי טבול יום יפסול בקודש בלבד כמו התרומה ע\"כ ותמצא דבריו ז\"ל בהקדמה סימן כ\"ד ועיין לעיל סוף סימן ראשון: \n",
+                "<b>חבור זה לזה ר' יוחנן בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה </b>אית דל\"ג מלות זה לזה בין ברישא בין בסיפא. מעשה קדרה וקטניות היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל שפירש מעשה קדרה מה שמבשלין בקדרה מן החטים והקמח וכן שאר חמשת המינים כגון הריפות וותיקא וקמח מבושל בקדרה: \n",
+                "<b>שמן שהוא צף וכו'</b> וכתבו תוס' ז\"ל שם בפ\"ק דשבת מדנקט טבול יום ולא נקט שני משמע דשמן חשיב משקה דשני אחר מטמא משקים להיות תחלה ע\"כ. פי' אבל טבול יום אינו עושה המשקים תחלה כדתנן בפ\"ח דפרה סימן ז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית ששקעה וכו' </b>החבית יש בה יין של תרומה והבור יש בו יין של חולין כמו שפי' רעז\"ל והוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ומצאתי כתוב בגליון לפירוש הרא\"ש ז\"ל בכתיבת יד אמר יצחק נראה לי מפי' הרמב\"ם ז\"ל דגם כל הבור של תרומה שפי' ואם נגע ביין שלמעלה מהחבית בלבד לא פסל אלא יין שבבור ומה שבחבית טהור ע\"כ: מן השפה ולחוץ וכו' כך צ\"ל: \n",
+                "וביד שם פ\"ח סי' ח' ולא משמע מדבריו אשר שם כמו שפירש כאן אלא כמו שפירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל והכין משמע מן התוספתא שהביא הר\"ש ז\"ל וכן כתוב גם כן בתוספות יו\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שניקבה וכו' </b>וכתב הר\"ש ז\"ל בפ\"ח דמסכת טהרות דר\"ש בן אלעזר דתוספתא דהתם קאי בשיטתי' דר' יהודה דהכא: \n",
+                "<b>ונגע בו טבול יום </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל ונגע ט\"י במשקה בנקב ההיא לסותמו בידו הרי פסל כל החבית: \n",
+                "בפי' רעז\"ל והויא לה תרומה טמאה שנתערבה בטהורה ותעלה באחד ומאה כתרומה בחולין וכן תנן בפ\"ה דתרומות סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה וכו' וחכמים אומרים אבדה במיעוטה ומיעוטה לאו דוקא דאחד ומאה בעי. עוד בפי' רעז\"ל צ\"ל כך ובהא אפילו רבנן מודו דקלוח לא חשיב חבור למה שבכלים כמו מה שבנקב שבצד החבית לחבית ואע\"ג וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעבוע שבחבית שניקב מבפנים ומבחוץ מלמעלן ומלמטן זה כנגד זה </b>כך מצאתי מוגה ובספר אחר מצאתי מוגה שניקב מבפנים ומבחוץ זה כנגד זה והעבירו הקולמוס על מלות בין מלמעלן בין מלמטן. וכן הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל שמלות הללו כתב שלא מצאן בכל הספרים ע\"כ. ומה שפי' רעז\"ל איתי' בדפוס בפירוש אחד לרבינו שמשון ז\"ל ועוד יש שם פי' אחר ע\"ש אבל רבינו יצחק מסימפונט ז\"ל פירש דהיינו הרתיחה שעושה היין החדש בפי החבית קורא בעבוע ואחר יום או יומים מתחיל להנקב מבפנים אצל היין ומבחוץ מלמעלה עתה אם מכוון נקב הפנימי זה כנגד זה טמא באב הטומאה וטמא באהל המת דכפתח דמי וזה הפירוש לא נהירא דרתיחת היין חבור בכל טומאות חוץ מטבול יום אלא ה\"פ בחבית עושין נקב קטן כדי שיצא ריח היין שלא תשבר. החבית ופיה מוקף צמיד פתיל ופעמים מנקבין נקב זה שלא כנגד זה ואם הנקב מפולש זה כנגד זה לא שניקבה החבית מצד לצד אלא היינו הנקב הרואה את האויר יקרא חיצון ופנימי יקרא לאותו שרואה היין טמא באב הטומאה אם הכניס אצבעו בנקב וכן אם הכניס שם השרץ טמא מפני שכלי חרס מטמא באויר ובאהל טמא פי' כלי פתוח קרינן ביה ואם הוא זה שלא כנגד זה טהור באב הטומאה דלאו תוך כלי חרס קרינן ביה עכ\"ל ההגהה שבפירוש הר\"ש ז\"ל. והרא\"ש ז\"ל פי' וז\"ל בעבוע מלשון פרח אבעבועות כשמצרפין כלי חרש בכבשן פעמים עולין בו כמין אבעבועות גדולות והן חלולות ודופנה דק ניקב מבפנים ומבחוץ דופן של החבית ודופן הדק של האבעבוע זה כנגד זה וכשהמים יוצאין מן הנקב שבדופן נשארים באבעבוע עד שיגיעו לנקב הבעבוע הלכך תוך הבעבוע חשיב כתוך הכלי וטמא באב הטומאה אם היה שרץ באוירו נטמאת החבית ומיירי שאין בנקב שיעור ליטהר הכלי לפי חמש מדות האמורות בכלי חרס וכן באהל המת אם החבית מוטה על צדה וכזית מן המת כנגד הנקב נטמאת החבית וכן הדין אם ניקב דופן הפנימי למטה ודופן הדק של הבעבוע למעלה דהמים היוצאין מן הנקב נשארים בבעבוע עד שיגיעו לנקב שלמעלה בבעבוע הלכך חשיב כתוך הכלי. אבל אם נקב הפנימי למעלה והחיצון למטה מיד כשיוצאין המים מן החבית נופלין דרך נקב שבבעבוע שלמטה ואין הבעבוע מחזיק המים הלכך חשיב כגב הכלי ואם היה בו שרץ החבית טהור אבל אם היה כזית מן המת בתוכו כנגד נקב הפנימי טמא ורבינו שמשון ז\"ל פי' על דרך אחרת והוא רחוק עכ\"ל ז\"ל ופירושו ז\"ל קרוב לפירוש אחד שהובא בדפוס סדר טהרות אשר עם פי' ה\"ר שמשון ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל יש לו דרך אחרת ישרה ע\"ש. וביד ספ\"ט דהלכות טומאת אוכלין וז\"ל שם הבעבוע הנעשה בעובי החבית והרי הוא כמו כלי אחר בצדה אם נקב האבעבוע לאויר החבית ונקב נקב אחר לחוץ זה כנגד זה או שהיה הנקב הפנימי למטה והחיצון מלמעלה והיה האבעבוע והחבית מלאים משקים אם נגע אב הטומאה במשקים שבאבעבוע נטמאו כל המשקים שבחבית היתה החבית מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת נטמאת מפני הנקב שבאבעבוע זה שהרי הוא מפולש לאוירה וכן אם היה הנקב שבאבעבוע שבפנים מלמעלה והחיצון מלמטה ה\"ז אינה נצולת בצמיד פתיל אבל אם נגע אב הטומאה באבעבוע לא יטמאו המשקים והרי הן כמו בדלין מהם ע\"כ: \n",
+                "סליק \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל ידות האוכלין </b>השנויין במסכת עוקצין שמכניסות טומאה לנאכל: \n",
+                "<b>אוכל שנפרס וכו' </b>חולין פ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"ז) אלא דהתם קתני ר' מאיר אומר אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ואם לאו אינו כמוהו ותניא רבי אומר אחד טבול יום ואחד שאר טומאות אין חילוק בנגיעתה דהקרוי' בשאר טומאות נגיעה בט\"י נמי הוי נגיעה וא\"ר יוחנן לדברי רבי דלא שאני ליה בין נגיעת טבול יום לשאר טומאות החליף ר\"מ כאן בטבול יום שיטתו דאמר כל היכא דהויא נגיעה בטבול יום הויא נגיעה בשאר טומאות ואם אין גדול עולה עם הקטן אינו כמוהו וחברו טהור ואילו במתני' דהתם דקתני נשחטה בהמה הוכשר האבר והבשר בדמי' דברי ר\"מ רש\"א לא הוכשרו שמעינן דלר\"מ דאמר הוכשרו משום דכולה חדא חשיב לה ואע\"ג דכי אוחז את הקטן דהיינו אבר הבשר המדולדל בה אין גדול עולה עמו דהיינו כל שאר הבהמה הלא נתלש מיד הואיל וכשאוחז בגדול קטן עולה עמו חד הוא ור\"ש ס\"ל דאינו כמוהו הואיל וכשאוחז באבר אין הגדול עולה עמו ולאו חד הוא ומש\"ה לא הוכשרו הא שמעי' ליה לר\"מ התם דאע\"ג דאין גדול עולה עמו חבור הוא ע\"כ. אלא דהתם איכא טעמי טובא לפרושי במאי קמיפלגי ר\"מ ור\"ש והמסקנא כתבתי' שם במקומה וכבר כתבו שם תוס' דלגירסא דגרסי' הכא במתני' תימא מאי פריך ר' יוחנן דר\"מ אדר\"מ ע\"ש: \n",
+                "<b>ר' יהודה </b>מיקל דלא הוי חבור אם לא שיהיה דבר המחברן חזק שעולה הגדול עם הקטן הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא פסל אלא הקלח שכנגדו </b>מתני' ר\"מ ור\"י אבל ר\"ש ס\"ל כר' יוסי דכל הסדר העליון הוי חבור: \n"
+            ],
+            [
+                "בסוף פי' רעז\"ל ור' יוסי לקולא (א) והכי מוכח בתוספתא דקתני בתוספתא ר' יוסי אומר אף מן השפה ולפנים כל שנקלף עמו הוי חבור וכל שאינו נקלף עמו אינו חבור אבל הרמב\"ם ז\"ל פירש דכל מה שנקלף עם החוט בין שהוא חוץ לשפה בין לפנים מן השפה הוי חבור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינה נפסלת בטבול יום</b> דבתר עיסה אזלינן ולא בתר שאור אע\"ג דאסורה לזרים לענין ט\"י חשיבא כחולין משום דדמוע דרבנן: \n",
+                "<b>ר' יוסי ור\"ש פוסלין </b>ות\"ק דמתני' היינו ר\"מ ור\"י כדמוכח בתוספתא ועוד תניא בתוספתא א\"ר מנחם ב\"ר יוסי אמרתי לפני אבא אי אתה מודה במקפה ובחמיטה והשום והשמן של תרומה צף על גביהן שאם נגע טבול יום במקפה לא פסל אלא מקום מגעו בלבד אמר לי זה מין אחד פי' וחשיב חבור יותר כדאשכחן בשאר מילי דאיכא למ\"ד מין במינו לא בטיל הלכך פסל את כולו אבל התם שני מינים ולא חשב חבור כלל הלכך לא פסל אלא מקום מגעו. עיסה שהוכשרה במשקים לרבותא דר' עקיבא נקטה דס\"ל דאפילו דהוכשרו מעיקרא במים או בשאר משקים אפ\"ה אין מי פירות מחברין אותם כשנילושו בהן: \n",
+                "<b>ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא </b>פשוט הוא דאלעזר בלי יוד גרסי' ליה בכל מקום שהוא מוזכר. ועיין במ\"ש בפ\"ח דמס' טהרות סי' ח' בשם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועיין במ\"ש פ' שני דחלה סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירק של חולין וכו' </b>(ב) ונראה דרישא קתני לה לאשמועי' כחו דר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא דאפילו מי פירות עושין העיסה חבור והאי סיפא קתני לה לאשמועי' כחו דר' עקיבא דאפילו שמן אינו מחבר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טהור שנגס </b>פי' בערוך שלעס והיפך בידיו בלא נטילה והידים שניות לטומאה וחזרו משקים שבפיו תחלה שהן עלולין לקבל טומאה. ונפל שלא לדעת מן האוכל על בגדיו או על ככר של תרומה טהור הבגד או הככר ולא אמרי' שנטמא לחלוח הרוק שעל האוכל בידים מסואבות וטימא בגדיו או את הככר של תרומה משום דלא חישב ההוא משקה וכיון שלא חשבו לא מטמא ולא מכשיר וכר' יהודה דספ\"ח דכלים הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ור\"ע ז\"ל תפס לעיקר פי' הרמב\"ם ז\"ל. ולשון הרמב\"ם ז\"ל בספי\"ד מהלכות טומאת אוכלין נשך באוכל ונפל האוכל הרי המשקה שעל האוכל כולו לרצון ע\"כ. ובספר אגודה מצאתי כתוב טהור שנגתרס את האוכל וכו' פי' לשון מגרס ע\"כ ואיני יודע אם יש שם טעות: \n",
+                "<b>ותמרים רטובות וכל שהוא רוצה למוץ וכו': ותמרים יבישות וכל שאינו רוצה למוץ את גרעינתו וכו' </b>כך נראה שצ\"ל עיין ביד פי\"ד דהלכות טומאת אוכלין סימן י\"ו וחכמים אומרים אין טבול יום טמא ס\"א אין משקה טבול יום טמא ובין כך ובין כך קשה לע\"ד חכמים היינו ת\"ק: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "בפי' רעז\"ל ואע\"ג דהאי מעשר טבול לתרומת מעשר שבו אמר המלקט דקסבר האי תנא חולין הטבולין לתרומה לא כתרומה דמו ואי נמי סבר דלשאר מילי כתרומה דמו לגבי טבול יום וידים מסואבות דשניות נינהו לא הוו כתרומה וכה\"ג מפליג בפ\"ק דנדה אסיפא דמתני' אשה שהיא טבולת יום דכל שודאי מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה אבל ט\"י דאין ודאו מטמא חולין לא גזרו על ספיקו משום חולין הטבולין לחלה. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכפישה מצרית </b>אית דלא גרסי מלת מצרית וכן הוא שם בנדה וגם בתוספתא ס\"פ שני דטבול יום וגם בברייתא שהובאה בס\"פ הניזקין וכתבו שם תוס' ז\"ל דמשמע מההיא ברייתא דכפישא ואנחותא הן פשוטי כלי עץ. וז\"ל רש\"י ז\"ל שם פ\"ק דנדה וקוצה לה חלה שכל זמן שלא קראה שם עלי' הרי הוא כחולין וטבול יום דינו כשני ואינו עושה שלישי בחולין וכשהיא קוצה לא תקרא לה שם אלא מניחתה לחלה בכפישה או באנחותא הן כלים שאין להם בית קבול כגון נסרים ואין מקבלין טומאה ואצרכוה רבנן הני משום היכרא שלא תגע בה שוב מאחר שקראה לה שם ודכוותה אמרי' בפ' הניזקין. ובתשובת רב האיי ראיתי אנחותא נסרי לווחין שמנסרין הנגרים ומשפים הלווחין עכ\"ל ז\"ל. ופרכי' התם ממתני' אי אמרת חולין הטבולין לחלה כחלה דמו כדמשמע במתני' דנולד לה ספק טומאה דבפ\"ג דחלה אמאי קתני הכא דקוצה חלתה הא טמיתינהו ומאי אהני לה בתר הכי להניחה בכלים שאינם מקבלין טומאה וכו' ומשני אביי כל שודאי מטמא חולק כמו משא הזב גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה אבל ט\"י כיון דודאי לא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה. וכתב הר\"ש ז\"ל והשתא משמע הכא דאפילו מפרשת ע\"מ לקרות שם אח\"כ לאו מוקף חשיב כיון דבשעת קריאת שם לאו מוקף הוא וקשה דלא משמע הכי בסוטה בפ' כשם גבי נטלת מן הטהורה על הטמאה כיצד שתי עיסות וכו' והאריך הוא ז\"ל להקשות ולתרץ והעלה דיש עוד לפ' דלעולם חשיב מוקף כשקוצה ע\"מ לקרות שם אח\"כ אלא חיישי' הכא שמא תשכחנה בידה ותקרא לה שם קודם שתניח בכפישה לכך הזקיקוה לחזור להקיפה אחר שתנתן בכפישה א\"נ הכא דוקא דמפסיק מנא לא חשיב מוקף אע\"פ שהפרישתה מתחלה לשם כך ע\"כ: \n",
+                "<b>השלישי טהור לחולין</b> בתוספתא מסיים הכא ועל כולן א\"ר יהושע דבר חדוש חדשו סופרים ואין לי מה להשיב. בפי' רעז\"ל ולא חשיב מוקף אמר המלקט כיון שיש כלי מפסיק וכדכתבינן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומקפת</b> וקורין לה שם קשה קצת דכולהו נקט לשון רבים לשון קוצין קורין אבל ומקפת נקט לשון יחיד לאשה ומיהו י\"ס דגרסי' בהו ומקפת וקוראה לה שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לגין שהוא טבול יום </b>בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"ו) אלא דהתם קתני ואם אמר ערבו לי בזה לא אמר כלים ובירושלמי דשבת פ' מפנין אמרי' תני ר' חייא לפ' המשנה דלשון ואמר ה\"ז תרומת מעשר דקתני לאו דוקא דיעבד אלא אפילו לכתחלה אם אמר ה\"ז עירוב לא אמר כלום פי' הרמב\"ם ז\"ל אם אירע ונזדמן שהיה המעשה הזה של אמירתו על הלגין ה\"ז תרומת מעשר משתחשך היה ביום ששי ואמר כי הלגין הזה כשחוזר תרומה משתחשך יהיה עירוב לפי שהוא אז תרומה טהורה ויאכלנה הכהן אין דבריו קיימין כלומר שאינו עירוב כיון שאין קונה עירוב אלא בסעודה הראוייה מבעוד יום וזה אינו ראוי עד שיעריב שמשו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה היו אומרים מחללין על פירות ע\"ה וכו' </b>בחבר שיש לו מעות של מעשר שני של דמאי איירי כי ההוא דתנן בפ\"ג דמסכת מעשר שני מי שהיו לו מעות בירושלים וצריך להם וכו' ולא יאמר כן לע\"ה אלא בדמאי ומתני' דהכא איירי בכה\"ג בראשונה אמרו שחבר יכול לתלל מעותיו של דמאי על פירות ע\"ה אבל לא פירותיו של דמאי על מעות ע\"ה דבמעות חיישי' טפי דילמא אתי לולזולי ומפיק להו חזרו לומר אף על מעותיו מחללין ולא חיישי' בדמאי ויש תימא דבתוספתא דמעשר שני משמע אפכא דאיכא למיחש טפי בפירות עם הארץ מבמעות דקתני מחללין מעשר שני על מעות ע\"ה ואף על פירות ע\"ה אע\"פ שעושין תקלה לבאין אחריו כיצד הוציא מעות מתוך אפונדתו ואמר לו חלל על מעות אלו לא יחלל אלא עד מקום שלוקח ופורט לו דינר לאלתר הוציא פירות מתוך ביתו ואמר לו הפרש על אלו לא יפריש אלא עד מקום שהוא לוקח הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ולע\"ד צ\"ע מה מקשין מן התוספתא לגרסא דגרסי' בספרי הדפוס בפ\"ג דתוספתא דמעשר שני שהחלוקות הפוכות שם ועוד שאין שם מלות אף על פירות עם הארץ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל בקולר בשלשלת אמר המלקט נראה שצריך להיות בעלילת כו' כמו שהוא בפי' הר\"ש ז\"ל אבל ודאי דאין הכי נמי דקולר הוי שלשלת ופשיטא שהוא של שלטון העיר. ותנו לאשתי צריך למחוק מלת ותיו אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' בפ' התקבל בשם ס\"א הרי אלו יכתבו ויתנו ובלבד שינתן הגט בחייו הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכרומין בריש. </b>(א) בפי' רעז\"ל ומשום דר' יהושע קאי אכולהו תנא הכא מילי טובא שאין עניינם לכאן אמר המלקט וצריך לתת טעם על המשנה שאחרי זו ומתורץ קצת במה שאכתוב שם בסמוך בס\"ד בשם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל במה שכתבו בשם הירושלמי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התורם את הבור וכו' </b>והפירוש התורם את הבור לפי שהתרומה נטלת באומד דרך להפרישה מיד בבור וכשמילא את החבית להעלותה מן הבור קרא לה שם תרומה ע\"מ שתעלה בשלום ולא פירש לענין מה וכי' ומפ' בירושלמי דר\"פ שני דתרומות דבטומאת טבולי יום הוא מתני' שכן טבולי יום מצויין בין הגתות שאין לטבולי יום מגע אצל הטבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וכתב שם הרמב\"ם ז\"ל בד\"א בתרומה גדולה אבל בתרומת מעשר שמותר לתרום שלא מן המוקף כיון שעלתה נתקיים תנאו והרי היא תרומת מעשר ואע\"פ שנשברה או שנשפכה ואין צריך לומר שנטמאת ע\"כ והוא מן הירושלמי דפ' שני דתרומות:  ",
+                "<b>עד היכן תשבר ולא תדמע עד כדי שתתגלגל וכו'</b> פי' עד כמה מניחה רחוק מן הבור וישלם תנאו ואמר כי כשהיתה קרובה מן הבור בענין כי כשתתגלגל תגיע לבור אשר בו היין או השמן היא עד עכשיו בגבול הבור ועדיין לא עלתה שלום ולא חזרה תרומה ועל כן אינה מדמעת הרמב\"ם ז\"ל. פי' לפירושו ז\"ל אבל אם כבר נתרחקה מן הבור כ\"כ עד שאם תשבר לא יגיע שמנה או יינה לבור אז ודאי עלתה שלום קרינן בה כמו שהתנה ומדמעת המשקה שתפול לתוכו:  ",
+                "<b>אף מי שהיה בו דעת להתנות </b>כלומר שהיה בדעתו וחשב בלבו להתנות ושכח ולא התנה אי נמי שהוא חכם ובר דעת שראוי להתנות על כך וכזה הפירוש משמע ודייק לשון המשנה וגם דבתוספתא קתני ר' יוסי אומר בכולן אם היה הדיוט ולא התנה תנאי ב\"ד הוא ע\"כ:  ",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת טבול יום: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8fb52e3769efd7da0f1af585e36075183a112591
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,150 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Tevul Yom",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Tevul_Yom",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בעזה\"י אל נורא ואיום. נתחיל מסכת טבול יום \n",
+                "כ' הרמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לסדר זרעים וסידר אחר זבים טבול יום כמו שאמר הכתוב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע ואלו הטומאות המוקדמות כולן הם כוללות הגוף ר\"ל כשיגע בהן אדם יטמא כל גופו ובשביל זה בא לדבר על טומאת כל אבר ואבר בפני עצמו ע\"כ: נלע\"ד שרצה לומר טומאת קרי שהיא מסכת טבול יום ומסכת ידים שהיא ג\"כ טומאת אבר ואינה אלא מדדבנן הניחה לאחרונה ועדיין לשון הרמב\"ם ז\"ל דחוק קצת: \n",
+                "<b>המכנס חלות </b>כהן המקבץ חלות מאת מכיריו ונתנם זו על זו או זו אצל זו: \n",
+                "<b>על מנת להפרישן </b>פי' להפרידן שאין בדעתו לעשות מהם ככר אחד גדול אלא בדעתו להפרידן ולאפות כל אחת לבדה: \n",
+                "<b>מקרצות </b>נראה דהר\"ש ז\"ל גריס נקרצות בנון. וכן הגי' הרי\"א ז\"ל. והוא לשון קרץ מצפון בא בא וכן מחומר קורצתי גם אני: \n",
+                "<b>וככרות נושכות</b> כך צ\"ל: \n",
+                "והנכון וככרים נושכין זה בזה וכדאיתא נמי בפ\"א דטהרות וכן הגי' הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>וקולית של מים </b>לפירוש שהביא רעז\"ל הסכימו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל והוא ג\"כ פי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל הקצף ההווה במים מחמת האויר הנכנס בו דומה לעצם הקולית שהוא עגול כראש גולגולת האדם או הבהמה ע\"כ. ויש גורסין קולית שלמים המחולחלת דשלמים נפסלין בטבול יום ומשום דלא אשכח בשר בתרומה נקט שלמים ותנא עצם קולית משום דיש בו מוח יותר משאר עצמות. המחולחלת שהמוח מתקשקש בתוכו דגרע כדמוכח בפ' העור והרוטב גבי קולית המת הלכך אמרי ב\"ה דלא הוי חבור בטבול יום שאם נגע בעצם לא נטמא המוח וצריך לומר דמחולחלת לא נתייבש לגמרי אלא נתחלחל שאין העצם בלא מוח דאי נתייבש לגמרי אמרינן בפ' העור והרוטב דלא הוי חבור כלל אף בשאר טומאות ומיהו קשה דקולית של שלמים הל\"ל ועוד דקולית של שלמים אינה מענין האחרים דמיירי בשני דברים המתחברים ולא איירי בדין שומר הפרי ומכח אלו הדוחקים הסכימו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל לפי' הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האופה ע\"ג חמיטה </b>ע\"ג חמיטה משקרמו כך צ\"ל: \n",
+                "<b>ורתיחת יין ישן </b>יש מקומות שהיין ישן תוסס פעם שנית בקיץ וכן באשכנז רוב היינות. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ושל שמן לעולם </b>אפילו חדש מפני שהיא מעט הרתיחה: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אף של טופח </b>כך צ\"ל: \n",
+                "תניא בתוספתא המכנס חלות בין להפריש בין שלא להפריש נשכו נפסלות במנין מוסיף עליהן האורז וגריס של טופח בזמן שאינם קלופים רשב\"ג אומר אף פולים הגמלונים כיוצא בהן טהורין באב הטומאה ואין צריך לומר בטבול יום דברי ר\"מ וחכמים אומרים טהורים בטבול יום וטמאים בכל הטומאות מוסיף עליהן האורז וגריס של טופח בזמן שהן קלופים ופי' הר\"ש ז\"ל נפסלות במנין פי' דמונים בהן ראשון ושני ופליגא אמתני': \n",
+                "<b>שאינם קלופים </b>נמי קאי אאורז וברתיחתם איירי דלא הוי חבור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחרחור פחות מכאצבע</b> קשה לע\"ד דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא והרמב\"ם ז\"ל פי' כאן חרחור מחוזק החום והיובש ובחרחור דבסיפא פי' חרש כמו שאכתוב בסמוך אבל שם ביד פי' בין דרישא בין דסיפא לשון בצק הנחרך בעת אפיה ועוד קשה לי מה יקרא לת\"ק גרגר מלח קטן ומה יקרא גרגר מלח גדול ושמא נאמר דגרגר מלח גדול ייקרא כל שאינו נאכל מחמת מלחו ולקושייא קמייתא דוחק לתרץ דכאצבע נעשה יותר מכאצבע כ\"ש הכא דאיכא הפסק טובא ושמא דכאצבע טהורים בטבול יום וטמאים בכל הטומאות: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר כל שהוא נאכל עמו </b>ר' יוסי לא יהיב שיעורא אלא כל שהוא נאכל הוי חבור ומה שאיינו נאכל לא הוי חבור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>(א) וחרחור יותר מכאצבע </b>כמו שרושמין הבעלי בתים פתם בפול או בתורמוס כן רושמין ג\"כ בחרחרת חרש וכיוצא בו אמר כי אלו כולם טהורים ואפילו באב הטומאה כשנגע אב הטומאה בחרש זה או בגרעין התורמוס וכיוצא בהן לא יטמא הככר ור' יוסי עזב כוונתו והיפך הוראתו הנקדמת ואמר כי כל מה שאינו נאכל עם הפת אבל מפרידין אותם ממנו ואז יאכל אינו חיבור ואפילו באב הטומאה הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התיאה והחלתית והאלום </b>כולם מיני זרעונים הן ואשאין קלופים קיימי וסבר ת\"ק דאין קליפתם חיבור ואפילו כשומר לא חשיבא אף לאב הטומאה וכ\"ש לטבול יום ותימה דשומר דזרעים נפקא לן בפ' העור והרוטב מעל כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ומשמע התם דליכא מאן דפליג וארבנן נמי מ\"ש ט\"י משאר טומאות הא שומר דאורייתא וטבול יום דאורייתא. ואפשר לומר דמיירי שנתרועעה הקליפה ואינה מחוברת היטב ולא חשיבא תו שומר ופליגי אי הויא חבור. ועוד קשה מאידך בבא דקתני השעורה והכוסמת בזמן שהן קלופים מה חבור שייך בהו ועוד אי תיאה וחלתית ואלום אשאינם קלופים קיימי ה\"ל למיהדר למיחשבינהו בהדי בבא בתרא דקלופין. לכך צריך לפ' דהך בבא לא איירי לענין חבור וסבר ר\"מ דכל הני לא מקבלי טומאה כלל שאין תורת אוכל עליהן ורבנן סברי דבטבול יום הקלו אבל בשאר טומאות גזור אע\"ג דלא חזו לאכילה כולי האי וקרא דעל כל זרע זרוע מיתוקם בחטה בקליפתה דיש בה תורת אוכל ושעורה בקליפתה נקט משום שאר טומאות לרבנן דמטמו מדרבנן. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "ובערוך והאלום יש ששונים והלום פי' בושם נכתש עם המלח ע\"כ: \n",
+                "והרמב\"ם ז\"ל פי' הפירוש שהביא רעז\"ל דבזמן שאין קלופין לא חשיבי מאכל אדם וכו' וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל ודברי תימה הן כיון דאוכל נינהו למה תעכב הקליפה שעליהן שלא יקבלו טומאה אטו ביצה בקליפתה ורמון ואגוז בקליפתה לא מקבלי טומאה ובעוקצין תנן דכולהו מקבלי טומאה. ומורי ה\"ר מאיר ז\"ל פי' דמיירי כגון מתני' דמסמר ודצרור דלעיל וכן שעורה וכוסמת שאינם קלופים ותיאה וחלתית ואלים ולר' יהודה אף אפונים שחורים שנתחברו עם הפת לא הוו חבור דאינם ראויין לאכילה אבל שעורה וכוסמת קלופים וחטה אפילו אינה קלופה ולר' יהודה אפילו אפונים לבנים אם נתחברו עם הפת הוו חבור שנאכלין לפעמים קלויין. ואי קשיא לך כיון דתנא שעורה וכוסמת שאינם קלופין דלא הוו חבור למה ליה למיתני צרור וי\"ל דסד\"א דכיון שנתנו לסימן בטל לגבי ככר והוו חבור קמ\"ל דלא עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל. ועוד כתב ז\"ל השעורה וכו' בזמן שהיא קלופה לפי' ר\"ש ז\"ל דלענין חבור מיירי מה שייך להזכיר כאן חבור אחרי שניטלה הקליפה לגמרי וגם לפי' הרמב\"ם ז\"ל הא אמרי' בפ' העור והרוטב דשעורה בקליפתה כמו שמוציאין אותו לזריעה מקבלת טומאה והיינו על כרחך הקליפה העליונה דאי הקליפה הנטחנת עמה אוכל גמור הוא ולא שומר ע\"כ וכי דייקת שפיר משכחת שמסקנת הר\"ש ז\"ל כפי' הרמב\"ם ז\"ל וישב מאי דקשה עליו: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משקה טבול יום וכו'. </b>[ההג\"ה כתב החכם הר\"ס ז\"ל על מה שפי' רעז\"ל אלו ואלו משקין היוצאין מגופו ומשקה תרומה שנגע בהן אין מטמאין את הקדש אבל מיפסל פסיל ליה כתב עליו כמה קשה זה הפי' חדא דלא משמע דמשקין שהוא נוגע בהן הן משקים של תרומה ועוד איך יתכן שמשקים שיוצאים ממנו יהיה עליהן דין משקין של תרומה ואינם אלא משקין של חולין ועוד אפילו משקין של תרומה עצמן שנגע בהן טבול יום אינם חוזרין לפסול הקודש לפי שטומאת ט\"י הוא קלה ולעולם אינו אלא פוסל אפילו אם נגע הוא עצמו במשקה קודש או באוכלי קידש הם פסולים ואינם חוזרים לעשות רביעי וכדמשמע מתוספתא שכ' הרמב\"ם ז\"ל בהקדמתו לסדר טהרות וכמו שכ' שם ז\"ל לכן נראה לפרש אין מיטמאין כלומר שלא יקבלו טומאה כלל לפי שהן משקין של חולין וטבול יום אינו פוסל החולין ואין הגרסא מטמאין שר\"ל מטמאים אחרים וזה הכריח רבינו שמשון ז\"ל לפ' זה הפי' ומ\"מ נראה מלשון הרמב\"ם ז\"ל שגורס מטמאין אלא שהלשון אינו מדוקדק אבל הדין שכתב דין אמת וז\"ל פ' עשירי מהלכות שאר אבות הטומאות טבול יום משקין היוצאים ממנו כמשקין שהוא נוגע בהן שאין מטמאין אחרים כלל אלא אם נגע במשקה חולין הרי הן טהורין ואם נגע במשקה תרומה הרי הן שלישי ואם נגע במשקה קודש הרי הן רביעי עכ\"ל ואע\"פ ששנינו בפ' תינוקת שהיושבת על דם טוהר הרי היא כמגע טמא מת לקדשים צריך לחלק בין טבול יום דעלמא לטבולת יום ארוך שחכמים החמירו בטבולת יום ארוך לעשותה כמו ראשון לענין קודש וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל שכתב שטבול יום שנגע במשקה קודש הרי הוא רביעי בפ' חמישי מהלכות מטמאי משכב ומושב כתב דיושבת על דם טוהר שהיא כראשון לקדשים עכ\"ל ז\"ל]. ופי' רש\"י ז\"ל שם פ' כסוי הדם משקה טבול יום אותם משקים היוצאין ממנו הרי הן כמשקים שהוא נוגע בהן אלו ואלו אין מטמאין דלא גזור בהו רבנן טומאה אלו ואלו תחלה שאפילו שני מטמא משקין להיות תחלה כדתנן כל הפוסל את התרומה דהיינו שני מטמא משקים ועושה אותם תחלה חוץ מן הטבול יום: \n",
+                "<b>תחלה </b>ראשון לטמא שני והשני שלישי חוץ ממשקה שהוא אב הטומאה כגון שלשה מעינות הזב המנויין במסכת נדה בפ' דם הנדה שהן אב הטומאה לטמא אדם וכלים זיבו ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו של כל אדם דילפי' מרוק דכתיב וכי ירוק הזב מה רוק שהוא מתעגל פי' מתאסף יחד ואח\"כ יוצא אף כל שהוא מתעגל ויוצא ומשקים אחרים יוצאין ממנו שאינם אב הטומאה לפי שאינם מתעגלין ויוצאין כרוק ואלו הן דמעת עיניו ודם מגפתו וחלב האשה ע\"כ. ומסקי' התם קלים שרץ חמורים זב אבל מת לא ופי' רש\"י ז\"ל שרץ כגון מימי רגליו של שרץ הנמצאין בשלפוחית שלו קלים שרץ וחמורים זב אבל משקה המת טהורים חוץ מדמו שהוא מטמא מן התורה ע\"כ ובעי התם בגמרא מ\"ש זב דגזור רבנן מיהא טומאת תחלה במשקים שאינם אב הטומאה כגין מעיינות ומ\"ש מת דלא גזור ומשני זב דלפי שהוא חי לא בדילי אינשי מיניה ועוד שאינו ניכר לכל גזרו בו רבנן אבל מת דבדילי אינשי לא גזרו בו רבנן: \n",
+                "<b>כמשקים שהוא נוגע בהן. </b>כמשקים של תרומה שהוא נוגע בהן דטבול יום פוסל בתרומה דאי במשקה חולין היכי קתני אין מטמאין דמשמע הא מיפסל פסלי הא טבול יום טהור לחולין ולמעשר [הגהה עיין לקמן סי' ה' במ\"ש בשם הרמב\"ם ז\"ל:] וליכא נמי לפרש דכמשקה קדש שהוא נוגע בהן קאמר דאם כן טמויי נמי מטמא דטבול יום תחלה לקודש לטמא שנים ולפסול אחד כמ\"ש בפ' בתרא דנדה סי' ו' וכן פי' הר\"ש ז\"ל ועוד הארוך ע\"ש וכן פירשו התוס' בשם ר\"ת ז\"ל שם בחולין ובנדה אבל הרא\"ש ז\"ל הסכים לפי' רש\"י ז\"ל דפי' בפ' כסוי הדם דמשקה חולין אין מטמאין בטבול יום. אלא שבפי' רש\"י ז\"ל הנמצא בידינו אין מפ' שם חולין אלא סתמא מפרש וכמו שהעתקתיו. וכתוב שם בבית יוסף וכלל רבינו בכלל טמאים קלים אוכל אוכלין טמאים שמאחר ששנינו כל הטמאים משמע דכללא כייל גם לזה ואע\"פ שאמרו קלים שרץ לאו דוקא שרץ אלא לדוגמא נקטי' ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היו ידיו מסואבות </b>הגי' הרי\"א ז\"ל ידים מסואבות וכתב כן מצאתי ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא דידים פוסלות את התרומה וכשנטמאו המשקים מחמת ידים חזרו להיות תחלה ומטמאים כלי ע\"כ. אמר המלקט שהיא הקדרה וזהו פירוש הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ודעת הראב\"ד ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל דאין משקים נעשין תחלה לטמא כלי רק כשנגעו בטומאה שיש לה אב למיעוט מד\"ס אבל כשנגעו בידים מסואבות לא מטמא כלי כמו שהאריך על זה בהקדמתו לסדר זה גם בפ\"ז ובפ\"ח דהלכות שאר אבות הטומאות דחק עצמו לפרש דמאי דקתני מתני' ואם היו ידיו מסואבות הכל טמא ר\"ל המשקה בין היה משקה תרומה בין היה משקה חולין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקפה של תרומה וכו' </b>בעלי התוס' פירשו בשם ר\"ת וריב\"א ז\"ל דמתני' מיירי בשהשום והשמן בעין מדקתני ונגע טבול יום במקצתם ולא קתני במקצתה ועוד דתני סיפא אימתי בזמן שהן גוש בקערה אבל אם היה מפוזר טהור ואי פסיל מקום מגעו משום מדומע כדפי' רש\"י ז\"ל שאינו בעין אדרבא כי הוי מפוזר יש לו להיות מדומע יותר ועוד אמאי פסיל מקום מגעו ותו לא כיון דחשיב כמו כולה תרומה ע\"י דמוע יפסל הכל או לא יפסל אפילו מקום מגעו דהא תנן לקמן בפ\"ג עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בט\"י ר' יוסי ור\"ש פוסלין אלמא אין מחלקין בין מקום מגעו לשאר דמאן דפסיל פסיל בכל ומאן דמטהר מטהר בכל אבל הה\"ש ז\"ל האריך ליישב פי' רש\"י ז\"ל דעל כרחין בדלא הוי בעין איירי וז\"ל ויש ליישב משנתנו לפי שיטתו רישא קמ\"ל שהכל חבור דלא תימא אע\"פ שהחולין מועטין לא פסל אלא מקום מגעו משום דמעורבין בכל המקפה ואע\"פ שהכל מעורב יחד שייך למיתני מקצתם לשין רבים לפי שיש שם שלשה מינים מקפה ושום ושמן ואין לדקדק דמיירי כשהן בעין מדקתני סיפא בזמן שהוא גוש בקערה דהתם אשום מרובה קאי דלכך קאמר שהוא ולא קאמר שהן דקתני סיפא אם היה השום מרובה הולכין אחר המרובה כלומר והכל פסול ועלה קאמר ר' יהודה אימתי בזמן שהיא גוש בקערה דדרך השום כשנידך יפה נקבץ ומצורף יחד דלכך קתני גוש דומיא דגוש הבא מארץ העמים דאז חשיב חבור אבל היה מפוזר במדוכה מלשון או דכו במדוכה ומפוזר לשון מפורש כדקתני לקמן גבי קטנית בזמן שהן פרודין אינם חבור בזמן שהן גוש הן חבור והשתא קאמר מפוזר כלומר שאינם גוש טהור כלומר שלא פסל הכל אלא מקום מגעו בלבד דלא חשיב חבור כדקאמר טעמא לפי שהוא רוצה בפזורו ולכך צריך טעמא דרוצה בפזורו דאי לאו הכי חבור מידי דהוה אמכנס חלות ע\"מ שלא להפריש ונשכו זה בזה דהוו חבור כדקתני לעיל בריש מכלתין והא דתנן לקמן בפ\"ג עיסה שנדמעה או שנתחמצה וכו' יש לחלק בין מין אחד לשני מינים כדקתני בתוספתא [תמצא התוספתא ג\"כ לקמן פ\"ג סי' ד'.] א\"ר מנחם ב\"ר יוסי אמרתי לפני אבא אי אתה מודה במקפה וחמיטה של חולין ושום ושמן של תרומה צף על גביהן שאם נגע טבול יום במקצתם לא פסל אלא מגעו אמר לי זה מין אחד וזה שני מינין ואין לדקדק דמתני' מיירי כשהן בעין מדקתני התם צף על גביהן דלאו היינו מתני' דהכא דפריך מינה ר' מנחם ב\"ר יוסי אלא אידך משנה דבסמוך דתנן המקפה והחמיטה של חולין ושמן של תרומה צף על גביה' ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן ואדרבא מדקתני התם צף על גביהן והכא לא קתני מכלל דבליתנהו בעין מיירי ועיד דהכא קתני לא פסל אלא מקום מגעו והתם קתני לא פסל אלא שמן ואם חיבץ כל מקום שהילך השמן פסל מ\"ש אלא על כרחין משום דהכא ליתי' לשמן בעין ואין מקומו ניכר שכולו מעורב במקפה ולא הוי חבור והא דקתני במשנה אלא שמן ובתוספתא קתני מקום מגעו משום דבתוספתא קתני שום ושמן. [הגה\"ה ק\"ק לע\"ד דהא בתוספתא שאכתוב בסמוך בס\"ד בסימן ד' אע\"ג דקתני ברישא שום ושמן לא נקט בסיפא לשון מגעו אלא קתני ונגע טביל יום בשמן לא פסל אלא השמן]. ולהכי נקט מגעו דאם נגע בשמן השמן פסול והשאר טהור אבל במתני' דלקמן לא קתני שום אלא שמן עכ\"ל ז\"ל ועוד האריך ע\"ש: \n",
+                "<b>אבל את שדרכן. </b>נ\"א או דברים שדרכן וכן מצאתי מוגה והיא גירסת ר\"ש ורעז\"ל: שהן גוש בקערה דרך השום כשנידוך יפה מתקבץ ונדבק יחד ונעשה גוש הרא\"ש ז\"ל. ופי' הרמב\"ם ז\"ל השום והשמן של חולין דרך העם לדוך השום בשמן ויטיב בו התבשיל ומאמר ר' יהודה בא לפרש דברי ת\"ק כי זה שאמרנו כי כשהיה השום מרובה ונגע במקצתו פסל הכל דוקא אם יהיה מכונס בקערה אחר שנכתש והיא גוף אחד אבל בעת שכותש השום בעלי אם נגע אז טבול יום במקצתם לא פסל אלא מקום מגען כיון שכוונתו בעת הכתישה לפרד חלקים ולא היה שם חבור ואמר כי כן כל מה שדרכו להכתש בדבר הלח שיקבצנו מכתישת השום עם השמן וכיוצא בו בעת כתישתו ואחר כתישתו כשיקבצנו במשקים ושמו גוש אחד בקערה הוא חבור בט\"י אבל אם היה הדבר ההוא דרכו להכתש במשקים והוא כתשו שלא במשקים וקבצו ושמו בקערה אינו חבור והלכה כר' יהודה ע\"כ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל הרי הן כעגולי דבילה דאם נגע טבול יום במקצתם לא פסל את כולן אמר המלקט (א) הכי נמי תניא עגול של דבילה שנפלו משקין על מקצתו הרי הוא קוצה ממנו שלש אצבעות על רוחב מלא קציעה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אינו נוטל אלא מקום המשקה בלבד והשאר טהור אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בדבילה שמינה שלא גרסה ודברי חכמים בדבילה שמינה שגרסה והביא ה\"ר שמשון ז\"ל תוספתא זו בפירקין וגם בפירקין דלקמן ושם פי' שגרסה מלשון גריסין כלומר שמתפרדת מן העגול והיה נראה דגרסי' כחושה שגרפה ע\"כ בקיצור. ואפשר לפ' האי תוספתא נראין דברי ר' יהודה לחכמים בדבילה שמינה שלא גרסה ודברי חכמים נראין לר' יהודה בדבילה שמינה שגרסה וכהנהו דוכתי שכתבתים בפ\"ח דערכין סי' ה' בס\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא פסל אלא השמן </b>תניא בתוספתא המקפה והחמיטה של חולין והשום והשמן של תרומה צף על גביהן ונגע טבול יום בשמו לא פסל אלא שמן ריב\"ן אומר שניהם חבור זה לזה פי' שניהם השום והשמן חבור. חיבץ עירב כמו חביץ קדרה דפ' כיצד מברכין דהיינו קמחא ומשחא ודובשא מעורב יחד: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צריך להגי' והאי דפסיל בכל מקום שהילך השמן לפי שאינם יכולין להפרידו וכו': \n",
+                "<b>מעשה קדרה קטניות</b> ס\"א וקטניות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשר הקודש שקרם עליו וכו' </b>ותניא בתוספתא בשר קודש שקרם עליו הקיפה וכן השמן שצף על היין ר' ישמעאל ב\"ר יוחנן בן ברוקא אומר בש\"א חבור ובה\"א אינו חבור. וכתב הרמב\"ם ז\"ל כבר בארנו בפתיחה כי טבול יום יפסול בקודש בלבד כמו התרומה ע\"כ ותמצא דבריו ז\"ל בהקדמה סימן כ\"ד ועיין לעיל סוף סימן ראשון: \n",
+                "<b>חבור זה לזה ר' יוחנן בן נורי אומר שניהם חבור זה לזה </b>אית דל\"ג מלות זה לזה בין ברישא בין בסיפא. מעשה קדרה וקטניות היא גירסת הרמב\"ם ז\"ל שפירש מעשה קדרה מה שמבשלין בקדרה מן החטים והקמח וכן שאר חמשת המינים כגון הריפות וותיקא וקמח מבושל בקדרה: \n",
+                "<b>שמן שהוא צף וכו'</b> וכתבו תוס' ז\"ל שם בפ\"ק דשבת מדנקט טבול יום ולא נקט שני משמע דשמן חשיב משקה דשני אחר מטמא משקים להיות תחלה ע\"כ. פי' אבל טבול יום אינו עושה המשקים תחלה כדתנן בפ\"ח דפרה סימן ז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית ששקעה וכו' </b>החבית יש בה יין של תרומה והבור יש בו יין של חולין כמו שפי' רעז\"ל והוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל ומצאתי כתוב בגליון לפירוש הרא\"ש ז\"ל בכתיבת יד אמר יצחק נראה לי מפי' הרמב\"ם ז\"ל דגם כל הבור של תרומה שפי' ואם נגע ביין שלמעלה מהחבית בלבד לא פסל אלא יין שבבור ומה שבחבית טהור ע\"כ: מן השפה ולחוץ וכו' כך צ\"ל: \n",
+                "וביד שם פ\"ח סי' ח' ולא משמע מדבריו אשר שם כמו שפירש כאן אלא כמו שפירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל והכין משמע מן התוספתא שהביא הר\"ש ז\"ל וכן כתוב גם כן בתוספות יו\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שניקבה וכו' </b>וכתב הר\"ש ז\"ל בפ\"ח דמסכת טהרות דר\"ש בן אלעזר דתוספתא דהתם קאי בשיטתי' דר' יהודה דהכא: \n",
+                "<b>ונגע בו טבול יום </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל ונגע ט\"י במשקה בנקב ההיא לסותמו בידו הרי פסל כל החבית: \n",
+                "בפי' רעז\"ל והויא לה תרומה טמאה שנתערבה בטהורה ותעלה באחד ומאה כתרומה בחולין וכן תנן בפ\"ה דתרומות סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה וכו' וחכמים אומרים אבדה במיעוטה ומיעוטה לאו דוקא דאחד ומאה בעי. עוד בפי' רעז\"ל צ\"ל כך ובהא אפילו רבנן מודו דקלוח לא חשיב חבור למה שבכלים כמו מה שבנקב שבצד החבית לחבית ואע\"ג וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעבוע שבחבית שניקב מבפנים ומבחוץ מלמעלן ומלמטן זה כנגד זה </b>כך מצאתי מוגה ובספר אחר מצאתי מוגה שניקב מבפנים ומבחוץ זה כנגד זה והעבירו הקולמוס על מלות בין מלמעלן בין מלמטן. וכן הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל שמלות הללו כתב שלא מצאן בכל הספרים ע\"כ. ומה שפי' רעז\"ל איתי' בדפוס בפירוש אחד לרבינו שמשון ז\"ל ועוד יש שם פי' אחר ע\"ש אבל רבינו יצחק מסימפונט ז\"ל פירש דהיינו הרתיחה שעושה היין החדש בפי החבית קורא בעבוע ואחר יום או יומים מתחיל להנקב מבפנים אצל היין ומבחוץ מלמעלה עתה אם מכוון נקב הפנימי זה כנגד זה טמא באב הטומאה וטמא באהל המת דכפתח דמי וזה הפירוש לא נהירא דרתיחת היין חבור בכל טומאות חוץ מטבול יום אלא ה\"פ בחבית עושין נקב קטן כדי שיצא ריח היין שלא תשבר. החבית ופיה מוקף צמיד פתיל ופעמים מנקבין נקב זה שלא כנגד זה ואם הנקב מפולש זה כנגד זה לא שניקבה החבית מצד לצד אלא היינו הנקב הרואה את האויר יקרא חיצון ופנימי יקרא לאותו שרואה היין טמא באב הטומאה אם הכניס אצבעו בנקב וכן אם הכניס שם השרץ טמא מפני שכלי חרס מטמא באויר ובאהל טמא פי' כלי פתוח קרינן ביה ואם הוא זה שלא כנגד זה טהור באב הטומאה דלאו תוך כלי חרס קרינן ביה עכ\"ל ההגהה שבפירוש הר\"ש ז\"ל. והרא\"ש ז\"ל פי' וז\"ל בעבוע מלשון פרח אבעבועות כשמצרפין כלי חרש בכבשן פעמים עולין בו כמין אבעבועות גדולות והן חלולות ודופנה דק ניקב מבפנים ומבחוץ דופן של החבית ודופן הדק של האבעבוע זה כנגד זה וכשהמים יוצאין מן הנקב שבדופן נשארים באבעבוע עד שיגיעו לנקב הבעבוע הלכך תוך הבעבוע חשיב כתוך הכלי וטמא באב הטומאה אם היה שרץ באוירו נטמאת החבית ומיירי שאין בנקב שיעור ליטהר הכלי לפי חמש מדות האמורות בכלי חרס וכן באהל המת אם החבית מוטה על צדה וכזית מן המת כנגד הנקב נטמאת החבית וכן הדין אם ניקב דופן הפנימי למטה ודופן הדק של הבעבוע למעלה דהמים היוצאין מן הנקב נשארים בבעבוע עד שיגיעו לנקב שלמעלה בבעבוע הלכך חשיב כתוך הכלי. אבל אם נקב הפנימי למעלה והחיצון למטה מיד כשיוצאין המים מן החבית נופלין דרך נקב שבבעבוע שלמטה ואין הבעבוע מחזיק המים הלכך חשיב כגב הכלי ואם היה בו שרץ החבית טהור אבל אם היה כזית מן המת בתוכו כנגד נקב הפנימי טמא ורבינו שמשון ז\"ל פי' על דרך אחרת והוא רחוק עכ\"ל ז\"ל ופירושו ז\"ל קרוב לפירוש אחד שהובא בדפוס סדר טהרות אשר עם פי' ה\"ר שמשון ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל יש לו דרך אחרת ישרה ע\"ש. וביד ספ\"ט דהלכות טומאת אוכלין וז\"ל שם הבעבוע הנעשה בעובי החבית והרי הוא כמו כלי אחר בצדה אם נקב האבעבוע לאויר החבית ונקב נקב אחר לחוץ זה כנגד זה או שהיה הנקב הפנימי למטה והחיצון מלמעלה והיה האבעבוע והחבית מלאים משקים אם נגע אב הטומאה במשקים שבאבעבוע נטמאו כל המשקים שבחבית היתה החבית מוקפת צמיד פתיל ונתונה באהל המת נטמאת מפני הנקב שבאבעבוע זה שהרי הוא מפולש לאוירה וכן אם היה הנקב שבאבעבוע שבפנים מלמעלה והחיצון מלמטה ה\"ז אינה נצולת בצמיד פתיל אבל אם נגע אב הטומאה באבעבוע לא יטמאו המשקים והרי הן כמו בדלין מהם ע\"כ: \n",
+                "סליק \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל ידות האוכלין </b>השנויין במסכת עוקצין שמכניסות טומאה לנאכל: \n",
+                "<b>אוכל שנפרס וכו' </b>חולין פ' העור והרוטב (חולין דף קכ\"ז) אלא דהתם קתני ר' מאיר אומר אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו ואם לאו אינו כמוהו ותניא רבי אומר אחד טבול יום ואחד שאר טומאות אין חילוק בנגיעתה דהקרוי' בשאר טומאות נגיעה בט\"י נמי הוי נגיעה וא\"ר יוחנן לדברי רבי דלא שאני ליה בין נגיעת טבול יום לשאר טומאות החליף ר\"מ כאן בטבול יום שיטתו דאמר כל היכא דהויא נגיעה בטבול יום הויא נגיעה בשאר טומאות ואם אין גדול עולה עם הקטן אינו כמוהו וחברו טהור ואילו במתני' דהתם דקתני נשחטה בהמה הוכשר האבר והבשר בדמי' דברי ר\"מ רש\"א לא הוכשרו שמעינן דלר\"מ דאמר הוכשרו משום דכולה חדא חשיב לה ואע\"ג דכי אוחז את הקטן דהיינו אבר הבשר המדולדל בה אין גדול עולה עמו דהיינו כל שאר הבהמה הלא נתלש מיד הואיל וכשאוחז בגדול קטן עולה עמו חד הוא ור\"ש ס\"ל דאינו כמוהו הואיל וכשאוחז באבר אין הגדול עולה עמו ולאו חד הוא ומש\"ה לא הוכשרו הא שמעי' ליה לר\"מ התם דאע\"ג דאין גדול עולה עמו חבור הוא ע\"כ. אלא דהתם איכא טעמי טובא לפרושי במאי קמיפלגי ר\"מ ור\"ש והמסקנא כתבתי' שם במקומה וכבר כתבו שם תוס' דלגירסא דגרסי' הכא במתני' תימא מאי פריך ר' יוחנן דר\"מ אדר\"מ ע\"ש: \n",
+                "<b>ר' יהודה </b>מיקל דלא הוי חבור אם לא שיהיה דבר המחברן חזק שעולה הגדול עם הקטן הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא פסל אלא הקלח שכנגדו </b>מתני' ר\"מ ור\"י אבל ר\"ש ס\"ל כר' יוסי דכל הסדר העליון הוי חבור: \n"
+            ],
+            [
+                "בסוף פי' רעז\"ל ור' יוסי לקולא (א) והכי מוכח בתוספתא דקתני בתוספתא ר' יוסי אומר אף מן השפה ולפנים כל שנקלף עמו הוי חבור וכל שאינו נקלף עמו אינו חבור אבל הרמב\"ם ז\"ל פירש דכל מה שנקלף עם החוט בין שהוא חוץ לשפה בין לפנים מן השפה הוי חבור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינה נפסלת בטבול יום</b> דבתר עיסה אזלינן ולא בתר שאור אע\"ג דאסורה לזרים לענין ט\"י חשיבא כחולין משום דדמוע דרבנן: \n",
+                "<b>ר' יוסי ור\"ש פוסלין </b>ות\"ק דמתני' היינו ר\"מ ור\"י כדמוכח בתוספתא ועוד תניא בתוספתא א\"ר מנחם ב\"ר יוסי אמרתי לפני אבא אי אתה מודה במקפה ובחמיטה והשום והשמן של תרומה צף על גביהן שאם נגע טבול יום במקפה לא פסל אלא מקום מגעו בלבד אמר לי זה מין אחד פי' וחשיב חבור יותר כדאשכחן בשאר מילי דאיכא למ\"ד מין במינו לא בטיל הלכך פסל את כולו אבל התם שני מינים ולא חשב חבור כלל הלכך לא פסל אלא מקום מגעו. עיסה שהוכשרה במשקים לרבותא דר' עקיבא נקטה דס\"ל דאפילו דהוכשרו מעיקרא במים או בשאר משקים אפ\"ה אין מי פירות מחברין אותם כשנילושו בהן: \n",
+                "<b>ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא </b>פשוט הוא דאלעזר בלי יוד גרסי' ליה בכל מקום שהוא מוזכר. ועיין במ\"ש בפ\"ח דמס' טהרות סי' ח' בשם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועיין במ\"ש פ' שני דחלה סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ירק של חולין וכו' </b>(ב) ונראה דרישא קתני לה לאשמועי' כחו דר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא דאפילו מי פירות עושין העיסה חבור והאי סיפא קתני לה לאשמועי' כחו דר' עקיבא דאפילו שמן אינו מחבר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טהור שנגס </b>פי' בערוך שלעס והיפך בידיו בלא נטילה והידים שניות לטומאה וחזרו משקים שבפיו תחלה שהן עלולין לקבל טומאה. ונפל שלא לדעת מן האוכל על בגדיו או על ככר של תרומה טהור הבגד או הככר ולא אמרי' שנטמא לחלוח הרוק שעל האוכל בידים מסואבות וטימא בגדיו או את הככר של תרומה משום דלא חישב ההוא משקה וכיון שלא חשבו לא מטמא ולא מכשיר וכר' יהודה דספ\"ח דכלים הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ור\"ע ז\"ל תפס לעיקר פי' הרמב\"ם ז\"ל. ולשון הרמב\"ם ז\"ל בספי\"ד מהלכות טומאת אוכלין נשך באוכל ונפל האוכל הרי המשקה שעל האוכל כולו לרצון ע\"כ. ובספר אגודה מצאתי כתוב טהור שנגתרס את האוכל וכו' פי' לשון מגרס ע\"כ ואיני יודע אם יש שם טעות: \n",
+                "<b>ותמרים רטובות וכל שהוא רוצה למוץ וכו': ותמרים יבישות וכל שאינו רוצה למוץ את גרעינתו וכו' </b>כך נראה שצ\"ל עיין ביד פי\"ד דהלכות טומאת אוכלין סימן י\"ו וחכמים אומרים אין טבול יום טמא ס\"א אין משקה טבול יום טמא ובין כך ובין כך קשה לע\"ד חכמים היינו ת\"ק: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "בפי' רעז\"ל ואע\"ג דהאי מעשר טבול לתרומת מעשר שבו אמר המלקט דקסבר האי תנא חולין הטבולין לתרומה לא כתרומה דמו ואי נמי סבר דלשאר מילי כתרומה דמו לגבי טבול יום וידים מסואבות דשניות נינהו לא הוו כתרומה וכה\"ג מפליג בפ\"ק דנדה אסיפא דמתני' אשה שהיא טבולת יום דכל שודאי מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה אבל ט\"י דאין ודאו מטמא חולין לא גזרו על ספיקו משום חולין הטבולין לחלה. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכפישה מצרית </b>אית דלא גרסי מלת מצרית וכן הוא שם בנדה וגם בתוספתא ס\"פ שני דטבול יום וגם בברייתא שהובאה בס\"פ הניזקין וכתבו שם תוס' ז\"ל דמשמע מההיא ברייתא דכפישא ואנחותא הן פשוטי כלי עץ. וז\"ל רש\"י ז\"ל שם פ\"ק דנדה וקוצה לה חלה שכל זמן שלא קראה שם עלי' הרי הוא כחולין וטבול יום דינו כשני ואינו עושה שלישי בחולין וכשהיא קוצה לא תקרא לה שם אלא מניחתה לחלה בכפישה או באנחותא הן כלים שאין להם בית קבול כגון נסרים ואין מקבלין טומאה ואצרכוה רבנן הני משום היכרא שלא תגע בה שוב מאחר שקראה לה שם ודכוותה אמרי' בפ' הניזקין. ובתשובת רב האיי ראיתי אנחותא נסרי לווחין שמנסרין הנגרים ומשפים הלווחין עכ\"ל ז\"ל. ופרכי' התם ממתני' אי אמרת חולין הטבולין לחלה כחלה דמו כדמשמע במתני' דנולד לה ספק טומאה דבפ\"ג דחלה אמאי קתני הכא דקוצה חלתה הא טמיתינהו ומאי אהני לה בתר הכי להניחה בכלים שאינם מקבלין טומאה וכו' ומשני אביי כל שודאי מטמא חולק כמו משא הזב גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה אבל ט\"י כיון דודאי לא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה. וכתב הר\"ש ז\"ל והשתא משמע הכא דאפילו מפרשת ע\"מ לקרות שם אח\"כ לאו מוקף חשיב כיון דבשעת קריאת שם לאו מוקף הוא וקשה דלא משמע הכי בסוטה בפ' כשם גבי נטלת מן הטהורה על הטמאה כיצד שתי עיסות וכו' והאריך הוא ז\"ל להקשות ולתרץ והעלה דיש עוד לפ' דלעולם חשיב מוקף כשקוצה ע\"מ לקרות שם אח\"כ אלא חיישי' הכא שמא תשכחנה בידה ותקרא לה שם קודם שתניח בכפישה לכך הזקיקוה לחזור להקיפה אחר שתנתן בכפישה א\"נ הכא דוקא דמפסיק מנא לא חשיב מוקף אע\"פ שהפרישתה מתחלה לשם כך ע\"כ: \n",
+                "<b>השלישי טהור לחולין</b> בתוספתא מסיים הכא ועל כולן א\"ר יהושע דבר חדוש חדשו סופרים ואין לי מה להשיב. בפי' רעז\"ל ולא חשיב מוקף אמר המלקט כיון שיש כלי מפסיק וכדכתבינן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומקפת</b> וקורין לה שם קשה קצת דכולהו נקט לשון רבים לשון קוצין קורין אבל ומקפת נקט לשון יחיד לאשה ומיהו י\"ס דגרסי' בהו ומקפת וקוראה לה שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לגין שהוא טבול יום </b>בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל\"ו) אלא דהתם קתני ואם אמר ערבו לי בזה לא אמר כלים ובירושלמי דשבת פ' מפנין אמרי' תני ר' חייא לפ' המשנה דלשון ואמר ה\"ז תרומת מעשר דקתני לאו דוקא דיעבד אלא אפילו לכתחלה אם אמר ה\"ז עירוב לא אמר כלום פי' הרמב\"ם ז\"ל אם אירע ונזדמן שהיה המעשה הזה של אמירתו על הלגין ה\"ז תרומת מעשר משתחשך היה ביום ששי ואמר כי הלגין הזה כשחוזר תרומה משתחשך יהיה עירוב לפי שהוא אז תרומה טהורה ויאכלנה הכהן אין דבריו קיימין כלומר שאינו עירוב כיון שאין קונה עירוב אלא בסעודה הראוייה מבעוד יום וזה אינו ראוי עד שיעריב שמשו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה היו אומרים מחללין על פירות ע\"ה וכו' </b>בחבר שיש לו מעות של מעשר שני של דמאי איירי כי ההוא דתנן בפ\"ג דמסכת מעשר שני מי שהיו לו מעות בירושלים וצריך להם וכו' ולא יאמר כן לע\"ה אלא בדמאי ומתני' דהכא איירי בכה\"ג בראשונה אמרו שחבר יכול לתלל מעותיו של דמאי על פירות ע\"ה אבל לא פירותיו של דמאי על מעות ע\"ה דבמעות חיישי' טפי דילמא אתי לולזולי ומפיק להו חזרו לומר אף על מעותיו מחללין ולא חיישי' בדמאי ויש תימא דבתוספתא דמעשר שני משמע אפכא דאיכא למיחש טפי בפירות עם הארץ מבמעות דקתני מחללין מעשר שני על מעות ע\"ה ואף על פירות ע\"ה אע\"פ שעושין תקלה לבאין אחריו כיצד הוציא מעות מתוך אפונדתו ואמר לו חלל על מעות אלו לא יחלל אלא עד מקום שלוקח ופורט לו דינר לאלתר הוציא פירות מתוך ביתו ואמר לו הפרש על אלו לא יפריש אלא עד מקום שהוא לוקח הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ולע\"ד צ\"ע מה מקשין מן התוספתא לגרסא דגרסי' בספרי הדפוס בפ\"ג דתוספתא דמעשר שני שהחלוקות הפוכות שם ועוד שאין שם מלות אף על פירות עם הארץ: \n",
+                "בפי' רעז\"ל בקולר בשלשלת אמר המלקט נראה שצריך להיות בעלילת כו' כמו שהוא בפי' הר\"ש ז\"ל אבל ודאי דאין הכי נמי דקולר הוי שלשלת ופשיטא שהוא של שלטון העיר. ותנו לאשתי צריך למחוק מלת ותיו אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' בפ' התקבל בשם ס\"א הרי אלו יכתבו ויתנו ובלבד שינתן הגט בחייו הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכרומין בריש. </b>(א) בפי' רעז\"ל ומשום דר' יהושע קאי אכולהו תנא הכא מילי טובא שאין עניינם לכאן אמר המלקט וצריך לתת טעם על המשנה שאחרי זו ומתורץ קצת במה שאכתוב שם בסמוך בס\"ד בשם הר\"ש והרא\"ש ז\"ל במה שכתבו בשם הירושלמי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התורם את הבור וכו' </b>והפירוש התורם את הבור לפי שהתרומה נטלת באומד דרך להפרישה מיד בבור וכשמילא את החבית להעלותה מן הבור קרא לה שם תרומה ע\"מ שתעלה בשלום ולא פירש לענין מה וכי' ומפ' בירושלמי דר\"פ שני דתרומות דבטומאת טבולי יום הוא מתני' שכן טבולי יום מצויין בין הגתות שאין לטבולי יום מגע אצל הטבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וכתב שם הרמב\"ם ז\"ל בד\"א בתרומה גדולה אבל בתרומת מעשר שמותר לתרום שלא מן המוקף כיון שעלתה נתקיים תנאו והרי היא תרומת מעשר ואע\"פ שנשברה או שנשפכה ואין צריך לומר שנטמאת ע\"כ והוא מן הירושלמי דפ' שני דתרומות:  ",
+                "<b>עד היכן תשבר ולא תדמע עד כדי שתתגלגל וכו'</b> פי' עד כמה מניחה רחוק מן הבור וישלם תנאו ואמר כי כשהיתה קרובה מן הבור בענין כי כשתתגלגל תגיע לבור אשר בו היין או השמן היא עד עכשיו בגבול הבור ועדיין לא עלתה שלום ולא חזרה תרומה ועל כן אינה מדמעת הרמב\"ם ז\"ל. פי' לפירושו ז\"ל אבל אם כבר נתרחקה מן הבור כ\"כ עד שאם תשבר לא יגיע שמנה או יינה לבור אז ודאי עלתה שלום קרינן בה כמו שהתנה ומדמעת המשקה שתפול לתוכו:  ",
+                "<b>אף מי שהיה בו דעת להתנות </b>כלומר שהיה בדעתו וחשב בלבו להתנות ושכח ולא התנה אי נמי שהוא חכם ובר דעת שראוי להתנות על כך וכזה הפירוש משמע ודייק לשון המשנה וגם דבתוספתא קתני ר' יוסי אומר בכולן אם היה הדיוט ולא התנה תנאי ב\"ד הוא ע\"כ:  ",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת טבול יום: "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה טבול יום",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Yadayim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Yadayim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c232f91dfadc1845262eeca5d79e1e0ffe39a937
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Yadayim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,159 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Yadayim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<small>ובעה\"י המברך לחם ומים נתחיל מסכת ידים</small><br><b>מי רביעית וכו' </b>נזיר פ\"ג מינים דף ל\"ח וגיטין דף ט\"ו והתם קתני מרביעית כולו תיבה אחת בלי יוד אחר המם ופי' שם רש\"י ז\"ל כלי מחזיק רביעית מלא מים אבל בחולין פ' כל הבשר (חולין דף ק\"ז) גרסינן מי רביעית ותרויהו איתנהו דבעינן לאחד רביעית מים וגם שהכלי לכל הפחות יחזיק רביעית מים:  ",
+                "<b>או לד' מ\"מ ולד'. </b>תניא בתוספתא מי רביעית נותנין לידים לאחד אבל לא לשנים מחצי לוג לשלשה אבל לא לארבעה מלוג לחמשה אבל לא לעשרה ולא למאה מוסיפים על הראשונים ואין מוסיפים על השניים דברי ר\"מ ר' יוסי אומר מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים מחצי לוג אף לשלשה אף לד' מלוג לה' ולעשרה ולמאה מוסיפים על השניים ואין מוסיפים על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונעל את השניים ואין כדי שיגיעו לפרק ה\"ז מוסיף עליהן ע\"כ. והתם בפ\"ג מינים כתוב שם דר\"מ ס\"ל לאחד ולא לשנים ור' יוסי ס\"ל לאחד אף לשנים וכמו שכתוב כאן בזו התוספתא (א) והרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הפך הגירסא והגיהו שם וכדמשמע התם מפירש\"י ז\"ל:  ",
+                "בפי' רעז\"ל וכי לא מהני הכא ה\"מ היכא דלא נשאר לשנים האחרונים רביעית. אמר המלקט וכן הא דקאמר מחצי לוג לשלשה ולד' דמשמע ולא לחמשה כו' עד משמע דאיירי בנוטלים זה אחר זה הר\"ש ז\"ל אבל הרא\"ש ז\"ל פי' וז\"ל מי רביעית נותנים לידים לאחד כו' לאדם אחד תקנו חכמים שלא יטול ידיו בפחות מרביעית מים ושנים ביחד הבאים ליטול ידיהם גם כן הם יכולין ליטול ידיהם מרביעית מים אע\"פ שלא ישאר לשני רביעית כדמפרש טעמא בפרק כל הבשר הואיל ומשיורי טהרה קאתו כיון ששניהם באו לטהר ידיהם ביחד שיורי טהרה מועילין לשני בפחות מרביעית וכן חצי לוג לד' ולוג כיון שנתן מים הרבה אפילו מאה גוזמא קאמר כלומר כל זמן שמספיקין המים לכל אחד לשפוך על ידיו פעמים ור' יוסי פליג על לוג ואמר כיון שתתירו ליטול כמה בני אדם חיישינן שמא לא ישאירו לאחרון כדי לשפוך על ידיו פעמים ולכך אוקמי' אשיעור נעילה. עכ\"ל ז\"ל. [בלשון רבנו יעקב בעל הטורים בסי' ק\"ס וקס\"ב שלשה פעמים וכן בספר המצות וכן בתוס' בפ' כל הבשר וכן פסק שם בש\"ע וז\"ל ספר המצות מה שמזכיר מים ראשונים ושניים היינו דוקא במים שבאין לטהר אבל מלבד אלו צריך ליתן עליהם פעם אחרת כדי להסיר מהן הלכלוך וכל דבר שחוצץ ואותם לא הזכיר במשנה לכך צריך ליתן עליהם ג\"פ א' להסיר הלכלוך ושתי פעמים לטהרם ע\"כ וכתוב שם בב\"י ודבר פשוט הוא שאם ידיו נקיות די לו בשני פעמים כדקתני מתני' ע\"כ:  ועיין בה\"ר יונה ז\"ל בפ' אלו דברים. ופי' הרמב\"ם ז\"ל לקמן פרק שני סוף סימן ג' גבי נוטלים ד' וה' זה בצד זה או זה ע\"ג זה ולא נאמר כי המים היורדים מידים העליונים הן משקין טמאים לפי שהן מים ראשונים והידים אשר תחתיהן לא יטהרו במים ההם כיון שהוא טמא לפי שהן כולן במדרגת יד אחת אנו חושבין אותן ע\"כ ודעתו ז\"ל שלא נזכרו מים שניים במתני' אלא לענין תרומה ולא לענין חולין כלל:  ",
+                "עוד בסוף פי' רעז\"ל אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק אינו יכול להוסיף. אמר המלקט שכל מה שמוסיף הוא מוסיף טומאה כיון שלא נטל בפעם אחת עד הפרק אלא צריך לנגב ידיו ולחזור ולשפוך בבת אחת מים שיגיעו לפרק ור' מאיר פליג בתוספתא ואומר שמוסיפים על הראשונים ואין מוסיפים על השניים דאינם מיטהרין הראשונים אא\"כ ישפכם לשניים עליהם בבת אחת והלכה כסתם מתני' ואפשר לומר דבהא דאסרה מתני' להוסיף על הראשונים ור\"מ אסר להוסיף על השניים היינו שאינו שופך אלא במקום שלא הגיעו המים הראשונים כלומר שאין מוסיף ליטול אלא חצי הפרק ששייר ומניח חצי הפרק שנטל אבל אם כשהוסיף נטל עד הפרק בשטיפה אחת שרי והוי טעמא משום דאין דרך נטילה בכך כדאמרי' בר\"פ שני דגיטין אי דמשא פלגא דידא הא אמרי דבי ר' ינאי אין ידים טהורות לחצאין הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. וביד פי\"א דהלכות מקואות סי' ז' ח' ומפ' הוא ז\"ל שם וגם בפי' המשנה דמתני' מיירי דוקא במים שניים משום דכבר נעשית הטהרה במים הראשונים ומפני כך אין צריך שיעור אלא כדי שימשח היד אבל במים הראשונים אינו פחות מרביעית לכל אחד ואחד וכבר כתבו רעז\"ל. וכתב הרשב\"א ז\"ל בפ' כל הבשר הא דאמרי' מי רביעית נוטלים לידים לא' ואפילו לשנים ופרישנא דקא אתו משיירי טהרה א\"כ למידק היכי דמי אי משום תרויהו בחדא זימנא מאי שיורי טהרה איכא הכא דמאן מינייהו בתרא ואי אתו בזה אחר זה כי אתו מכח רביעית מאי הוי השתא מי ליכא רביעית וי\"ל דמיירי בזה אחר זה ובלבד שלא יפסיק הקלוח וקל הוא שהקלו בנטילה וכן פי' הרמב\"ן ז\"ל ומשום דהוי נצוק חבור כדאמרי' לענין מקוה כל זמן שרגליו של ראשון במים השני טהור וכ\"כ הרא\"ה ז\"ל עכ\"ל בית יוסף שם סי' ק\"ס. וכתב עוד בשם רבינו ירוחם שכתב שדעת הראב\"ד ז\"ל דלעולם א\"א לנטילה בפחות מרביעית לכל אחד ואפילו בדאתי משיורי טהרה דלא מהני אתו משיורי טהרה אלא להכשיר כשאין בכלי אלא רביעית ונוטל בו ואח\"כ נותן לתוכו חצי רביעית ונוטל בו ע\"כ ושם הביא כל דברי ה\"ר יונה ו\"ל דס\"ל נמי הכי ע\"ש. ובטור או\"ח סימן קס\"ב כתוב שם שרבינו יעקב בעל הטורים ז\"ל משמע ליה שהירושלמי מפ' מתני' דמוסיפין על השניים ר\"ל מים שלאחר המזון דוקא קרי תנא שניים אבל מים שלפני המזון אפילו מים שניים אין מוסיפים דכל שלפני המזון בכלל אין מוסיפים על הראשונים הוא אבל דעת שאר המפרשים שגם הירושלמי יפרש דאין מוסיפים על השניים במים שלפני הסעודה ואע\"פ שהירושלמי קורא למים אחרונים שניים לישנא דמתני' לחוד ולישנא דאמוראי לחוד ע\"כ בקיצור. וכתוב בספר כל בו סי' כ\"ג שאלו הראשונים מים ראשונים מטהרין אח הידים שניים מטהרין את המים שעל הידים ואחר שהמים הראשונים מקבלין טומאה מהידים היאך השניים מטהרין את המים שעל הידים ויחזרו הראשונים שהן טמאים ויטמאו את המים והשניים מקבלין עוד טומאה מן הידים ואין להם טהרה לעולם שהרי אמרו שמא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים אלמא הראשונים מקבלין טומאה מן הידים שחוץ לפרק וחוזרין ומטמאין אותם. ואומר אני כי עיקר טומאת הידים שאמרו לא טומאה ממש היא אלא טומאת לכלוך מפני מגע זיעה או צואה או שהרגו מאכולת וגזרו עליהם טומאה מאותו הלכלוך כאילו נגעו בטומאה ועשו אותם שניות לפסול את התרומה במגען ושלא לאכול בהן חולין ע\"י הדחה וזה שאמר ראשונים מטהרין את הידים כלומר מורידין מהן הזיעה והלכלוך שעליהם שממנו הן טמאות ובאין השניים ומדיחין אותם המים שהן מטושטשות עם הזיעה והלכלוך ונשארו הידים נקיות וזהו השניים מטהרין את המים שעל הידים כלומר מדיחין את המטושטשות עם הזיעה והלכלוך שעל הידים ומפני זה צריך שיפסיק במים הראשונים שאם יתן כל הרביעית עליהם בבת א' אע\"פ שהן מורידין הלכלוך מעליהן מ\"מ הנשארים על היד משיורי הטשטוש הן ולכך צריך שיפסיק בהן כי המים הראשונים מדיחין את הטשטוש ומה שישאר ע\"ג היד מהשניים הוא הלכך חששו שמא יצאו מים שניים חוץ לפרק והן מטושעשות מאותו מקום שהן ראשון ויחזרו ויטמאו את הידים טומאת לכלוך ולפיכך צריך להגביה את ידיו בשניים. כך נ\"ל באמת ובבירור ורביעית שאמרו לנעילת ידים מפני שעשו אותם כטמאות ורביעית הלכה למשה מסיני הוא והוא מקוה לטהרה להטביל בו מחטין וצנורייאות אלא שבעלוהו כדאיתא בנזיר וכיון שעשו אותן כטמאות תקנו להן ברביעית שהוא כמקוה קטן א\"נ שיערו חכמים שאין הידים מודחית יפה מן הלכלוך אלא ברביעית. וא\"ת אם בשביל כך למה אמרו רביעית נותנים לאחד ואפילו לשנים והיאך שניים מדיחין יפה ברביעית והלא רביעית צריך לאחד הרי אמרו מוסיפים על השניים ואין מוסיפים על הראשונים כלומר צריך להוסיף בשניים עד כדי שיהא רביעית לכל א' וא' בין הראשונים והשניים אבל בראשונים אין צריך להוסיף כדי שיהא בהן רביעית לכל אחד ואחד בתחלה אבל ודאי די להם לשנים ברביעית לטהר הלכלוך מידיהם והכשר הרביעית עולה לשניהם הואיל ושניהם רוחצין בבת אחת ואח\"כ יבוא הרביעית השני על השאר וידיח המים המטושטשין מידיהם מ\"מ צריך שיהא בהן רביעית בבת אחת מן הטעם הראשון כדי שיהא כמקוה טהרה ושני הטעמים צריכין זה לזה ודוקא במקום שאין מים מרובין דהיינו משא ולא משא אבל במקום שיש מים מרובין הא אמר רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא הלכך בעי טפי. ועוד כי אי אפשר לנטילת ידים בלא שפשוף מפני הזיעה ומפני הצואה שע\"ג ידיו וכשהוא משפשף אינו יכול ליזהר שלא יגע חוץ למקום המים והרי הוא צריך ליטול לכתחלה הלכך בעי טפי מרביעית שהרי מן השפשוף ואילך צריך. עכ\"ל ז\"ל:  "
+            ],
+            [
+                "<b>בכל הכלים וכו'.</b> ופי' הר\"ש ז\"ל בכל הכלים בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית ואפילו בכלי גללים וכו' אע\"ג דלא חשיבי כלים לענין טומאה ולא במגופת החבית בתוספתא קתני שאם התקינה לכלי כגון שתקן לה בית מושב כשרה לנטילה ע\"כ עם פי' הר\"ש ז\"ל וכן פירשו תוס' והרא\"ש ז\"ל שם פ' כל הבשר דמהאי טעמא אין נוטלין במגופת החבית אע\"פ שמקבלת רביעית מפני שהיא חדה מלמעלה ואין לה בית מושב אלא שכופין אותה לכסות פי החבית כעין כסוי כוסות של כסף והכי משמע טעמא נמי ממתני' דחשיב מגופת החבית בהדי דפנות הכלים דאין מחוסרין חקיקה אלא לפי שאין יושבין שלא מסומכין ודלא כרש\"י ז\"ל שפירש שהטעם הוא משום דלאו לאשתמושי עבידא דאין חללה עשוי לתוכה אבל אם הוסיף בחקק עד רביעית נוטלין ממנה לידים ע\"כ וכן פי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל. ובשבלי הלקט סימן ל\"ו כתוב ויש מפרשים תקנה דקתני בתוספתא ר\"ל הזמינה לנטילת ידים ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא יתן לחברו בחפניו </b>ביד שם. ובטור א\"ח סי' קט\"ן: \n",
+                "<b>ואין מצילין </b>מ\"מ אין מצילין וכו' בלי ויו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המים שנפסלו. </b>פרק כל הבשר (חולין דף ק\"ו) ברייתא בפלוגחא דר\"ש בן אלעזר ס\"ל אף בקרקע טובל בהן כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו אפילו דרך טבילה ופי' רש\"י ז\"ל פניו ורגליו משום ידיו נקט להו ואורחא דמילתא נקט ע\"כ. ומכח קושיא דאיכא לאקשויי אר' שמעון בן אלעזר השתא כל גופו טובל בהן פניו ידיו ורגליו לא כל שכן אוקימנא דבפסקינהו להני מים פסולים בחריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה עסקי' ובהא פליגי דר\"ש בן אלעזר ס\"ל גזרינן חריץ אטו כלי ות\"ק סבר לא גזרינן חריץ אטו כלי אבל גבי טבילת כל גופו ליכא למיגזר דהא אין טבילה כלל בכלי. ופי' הרי\"ף ז\"ל בברכות פ' אלו דברים שנפסלו משתיית בהמה י\"מ שאין הכלב יכול ללקק מהן וי\"א שהן עכורין שקרובין להיות כטיט הנרוק ע\"כ. והרא\"ש ז\"ל פי' שנפסלו כגון חמי טבריא או שהם סרוחין ע\"כ. וכן פירש ג\"כ רש\"י ז\"ל בפ' כל הבשר ושם פליגי חזקיה ור' יוחנן וגריס רש\"י ז\"ל דחזקיה אמר אין נוטלין לידים בחמי טבריה ור' יוחנן אמר כל גופו טובל בהן אבל לא פניו ידיו ורגליו. והקשה עליו הר\"ש ז\"ל דהאמר עליו ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן הכא בקרקע כשרין והעלה דעיקר הגירסא דר' יוחנן אמר התם כל גופו טובל בהן פניו ידיו ורגליו לא כל שכן כגירסת רבינו גרשום ור\"ח ז\"ל ע\"כ. וכן מצאתי ג\"כ שגורס הרא\"ש ז\"ל שם פרק כל הבשר וגם הרי\"ף ז\"ל בברכות פ' אלו דברים. ועיין בפרק שני דזבחים דף כ\"ב. וכתוב בספר תרומת הדשן סי' ר\"ס שפירשו רבינו יצחק מסימפונט ז\"ל שאם טבל בהן את הספוג אם נשתנו מראיהן פסולין אבל לא נשתנו כשרין דספוג חשוב כאלו שתה מהן יונה ע\"כ. משמע שר\"ל דהספוג מוצץ כמו שהיונה מוצצת אבל אי הוי הספוג אינו מוצץ היה פסול לנטילת ידים ע\"כ בקיצור וע\"ש עוד: \n",
+                "<b>עשה בהן מלאכה. </b>ופי' הרמב\"ם ז\"ל שהטעם מפני שנעשה בהן מלאכה שמם מכלל השופכין ולפיכך אין נוטלין מהם לידים ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם צינן יין במים. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל דמיקרי עשה בהן מלאכה: \n",
+                "<b>אפילו נתכוון לשרות בזה </b>בתמיה כן פירש הרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל פירשו אפילו נתכוון לא ניחא לשון אפילו אא\"כ גרסינן פסולין ואי גרסינן כשרין ראוי לגרוס אם נתכוין. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה שהביא רעז\"ל מגומגם הרבה ונ\"ל דה\"ק אפי' היה כוונתו לשרות במים אלא שנתכוון בזה ונפל לשני אפילו הכי כשרים ולא נאמר שכבר נעשית כוונתו ויהיו פסולים כיון שלא נתכוון לשרות בזה כשרים. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המים שהנחתום. </b>מטביל בהן את הגלוסקין פסולין דהוי כמו שרה בהן פתו ואע\"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין וכשהוא מדיח את ידיו במים ונותן ע\"ג ככרות אם לא נשתנו מראיהן כשרין ואם נשתנו מראיהן פסולין כך כתוב בתוספתא הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>הדיח בהם כלים מודחים וחדשים וכו' </b>כך מ\"מ. וכתוב שם בבית יוסף שכתב רבינו ירוחם ז\"ל שהתוספות כתבו שהמים שהנחתום מדיח את ידיו בהם כשרים אם לא נשתנו מראיהם ושנראה מדבריהם שאפילו נעל בהן ידיו ידיו כשרים כ\"ש אם נטלן במקום אחר והדיחם שם ע\"כ וכן נראה מדברי ספר התרומה שכתב ואם הדיח בהם הנחתום את ידוו מחמת העיסה המים כשרים ע\"כ: \n",
+                "<b>אפילו חש\"ו </b>ואע\"ג דר' יוסי בעי כוונת נותן ונוטל כדאיתא בתוספתא הני בני כוונה נינהו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל והקוף נותן לידים כך צריך להיות: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נטל לידו אחת וכו'.</b> יש גורסין ידו בלא למ\"ד וכדאיתא בפי' רעז\"ל. וכן בסיפא שתי ידיו (א). ואיתא במס' גיטין בר\"פ שני בדף ט\"ו לגירסת ר\"ת ז\"ל וז\"ל וה\"פ משטיפה אחת שצריך לשפוך מן הכלי על ידיו שני פעמים כדמוכח בכמה דוכתי במסכת ידים דצריך מים ראשונים ושניים ועל זה קאמר ואם נטל ידו אחת משטיפה אחת גדולה שהיא כשתים ידו טהורה כיון שיש בשטיפה זו כשיעור מים ראשונים וקמסיים בסיפא שתי ידיו בשטיפה אחת ר\"מ מטמא עד שיטול מרביעית אע\"ג דכשנטל בשתי שטיפות לא בעי רביעית השתא דליכא אלא שטיפה אחת צריך רביעית בשטיפה זו אבל ידו אחת אין צריך רביעית כי אתי משיורי טהרה אלא שתהא אותה שטיפה מרובה כשתים עכ\"ל ז\"ל. אבל רש\"י ז\"ל גריס התם הנוטל ידו אחת ואחת בשטיפה ידיו טהורות ופי' הנוטל ידו אחת מן הכלי בזריקה על ידיו כתקון חכמים ואחת בשטיפה בנהר במ' סאה ע\"כ. ובסמ\"ג עשין כ\"ז כתוב שזה מדבר כשהעביר כבר הטיט ודבר החוצץ ועושה אחת מרובה כשתים ע\"כ. והביאו הטור שם בשם ספר המצות דמה שמזכיר ראשונים ושניים היינו דוקא במים שבאין לטהר. אבל מלבד אלו צריך ליתן עליהם פעם אחרת כדי להסיר מהן הלכלוך וכל דבר שחוצץ ואותם לא הזכיר במשנה ע\"כ. וכתבתיו בר\"פ דלעיל בהגה\"ה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צריך להיות אע\"ג דאין בכלי רביעית אלא דאתו משיורי טהרה אבל לשתי ידיו אע\"ג דאתו משיירי טהרה לא מהני עד שיטול שני פעמים ראשונים עד הפרק ושניים עד הפרק והוא פי' שני לה\"ר שמשון ז\"ל. ופי' עוד ובהא ליכא מאן דפליג אר\"מ. ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל נטל ידו אחת שלא רצה לטהר אלא ידו אחת ונטלה בשטיפה אחת ולא שפך פעמיים עליה ידו טהורה אע\"פ שלא היו במים רביעית אלא דאתו משיורי טהרה אבל אם נטל שתי ידיו בשטיפה אחת ר\"מ מטמא עד שיטול מרביעית אע\"ג דאתו משיורי טהרה כיון שלא שפך פעמיים על ידו. אבל אם היו רביעית נטהרו ידיו בשטיפה אחת: \n",
+                "<b>נפל ככר של תרומה על המים </b>שנפלו מידיו לארץ טהור כמו שידיו טהורות: \n",
+                "<b>ר' יוסי מטמא הככר </b>אע\"פ שהידים טהורות מידי דהוה אסיפא נטל את הראשונים ואת השניים למקום אחד ור\"מ סבר דל\"ד דהתם אפסיק והיו הראשונים טמאים ולא טהרום השניים והכא לא אפסיק ע\"כ. טהור דר\"מ סבר דכי היכי דמהני וכו' כדפי' רעז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאין המים האחרונים וכו' </b> (ב). הכא קרי למים שניים מים אחרונים והן שפיכה שנייה שע\"ג מים ראשונים וכדפי' כבר רעז\"ל: \n",
+                "<b>רשבג\"א כל שהוא מבריית המים טהור. </b>אפילו מה שע\"ג צרור אי נמי מודה רשב\"ג במים שע\"ג צרור אלא קאי אהא שאמר ת\"ק שאין האחרונים מטהרין אלא מים שע\"ג היד ואתא רשב\"ג למימר גם אם היה על היד דבר שהוא מבריית המים כגון יבחושין אדומים המים השניים מטהרין אותם. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואין הלכה כרשב\"ג וכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל ותימה הוא לע\"ד דהא בפרק שני דזבחים משמע דהלכתא כוותיה וכן יש מי שפסק דלכתחלה נוטלין לידים ביבחושין אדומים ובכל דבר שתחלת ברייתו מן המים. וכן פסקו להלכה למעשה בספר שלחן ערוך סי' ק\"ס. ועיין על זה בבית יוסף שם סי' קס\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הידים מיטמאות ומיטהרות וכו' </b>כך צ\"ל. אבל ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק היוד וכתב כן מצאתי ע\"כ. וכתוב בסמ\"ג עשין סימן כ\"ז דגרסת רש\"י ז\"ל בסוטה דף ד' נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה: \n",
+                "<b>נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאה </b>וכך הביאה ג\"כ בספר התרומה ע\"כ וכן נראה הגירסא בשבלי הלקט סימן ל\"ו. והטור גרסתו בא\"ח סי' תס\"ב כגרסתנו ושם בבית יוסף הביא ג\"כ שתי הגירסאות וביארם. וז\"ל רש\"י ז\"ל תניא הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חיץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים ומים שניים מטהרין את הידים כדתנן במס' ידים שצריך מים על ידיו שני פעמים הראשונים מטהרין את הידים והשניים מטהרין את המים הטופחין על ידיו שנטמאו בתחלה מחמת ידים ותני התם הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק כלומר מן הפרק ולמטה גזרו עליהן להיות שניות ופוסלות את התרומה ומיטהרות בנטילה. נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה שהרי טהרו שניים את הראשונים נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאה כלומר יצאו הראשונים חוץ לפרק ועל השניים לא הקפיד ליטול עד מקום שיצאו הראשונים אלא עד הפרק כמשפטם וחזרו הראשונים ליד טמאה שהרי נטמאו תחלה מחמת הידים והשניים לא טהרו את היוצאין הלכך צריך שיגביה ראשי אצבעותיו למעלה שמא יצאו מים הראשונים ויטמאו את הידים עכ\"ל ז\"ל. ומתני' דקתני מים ראשונים ושניים מיירי דוקא כשידיו נקיות דאז די לו בשני פעמים אבל אם ידיו מלוכלכות בשום דבר צריך מלבד אלו השניים פעם אחת קצת מן הרביעית להסיר הלכלוך דשלשתם סגי ברביעית אחת ודעת הרמב\"ם ז\"ל שלא נזכרו מים שניים אלא לענין תרומה ולא לענין חולין כלל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל וחזרו ליד טמאה לפי שנטמאו השניים בראשונים שחוץ לפרק שאין השניים מטהרין את הראשונים שחוץ לפרק וכו'. אמר המלקט לשון הר\"ש והרא\"ש ז\"ל לפי שנטמאו השניים בראשונים וכשחזרו ליד טמאוה והיינו דאמרי' בפ\"ק דסוטה מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים אבל כשלא נטל את הראשונים אלא עד הפרק אע\"פ שיצאו השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה כי היד חוץ לפרק טהורה ולא נטמאו בה השניים ופי' רש\"י ז\"ל שם בסוטה דהכי תנן נטל הראשונים ושניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאה אגב חורפי' לא עיין בה דאלו ואלו אם חזרו לפרק טמאה לבד כשנטל ראשונים עד הפרק והשניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה ע\"כ: \n",
+                "עוד בפירושו של רעז\"ל משום שמא נטמאו כשנפלו מיד זה ליד זה ומשום שמא יש להם דין וכו' כך צ\"ל: \n",
+                "<b>נטל את הראשונים לידו אחת וכו'. </b>עיין בבית יוסף א\"ח סימן קס\"ב. וראיתי שהגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל נטל את הראשונים בידו אחת ונמלך ונטל את השניים בשתי ידיו ידיו טמאות נטל את הראשונים בשתי ידיו ונמלך ונטל את השניים בידו אחת ידיו טהורות נטל ידו אחת וכו' וכתב כך מצאתי ע\"כ: \n",
+                "<b>נטל ידו אחת ושפשפה כו'. </b>מצאתי כתוב שם בספר לבוש תכלת סעיף ח' וז\"ל נטל ידו א' ושפשפה לנגבה בראשו או בכותל טהורה ואם אח\"כ חזר ונגע באותם מים שבאו מידו על הראש ועל הכותל טמא שאותם מים טמאים וחזרו וטמאו את היד שנגעה בהם ואע\"ג דכל כמה דלא שפשף מטהרין בשפשוף כלומר וא\"כ צריכין לומר שהמים שעל הידים טהורין הם ומטהרין את הידים השתא דחזר ונגע גרע כן כתוב בש\"ע והם דברי רבינו שמשון וצריכין ביאור דה\"ד דאי מיירי ששפך רביעית שלם בבת א' על היד ושפשפה בראש או בכותל וחזר ונגע בהן אמאי טמאה כבר נתבאר דהנוטל ברביעית שלם אין כאן מים טמאים כלל וכן אם נטלם מרביעית שלם ובזה אחר זה במים ראשונים ושניים כדינא אמאי טמאה הרי טהרו השניים את הראשונים שע\"ג היד אלא ע\"כ מיירי שלא נטל כי אם מים ראשונים בפחות מרביעית והאי פחות מרביעית ה\"ד אם לא היו יותר בכלי שנטל ממנו רק אלו המים אמאי אם שפשפה בראשו או בכותל ונגבה טהורה הא לא היו כאן מים כשיעור טהרה אלא ע\"כ מיירי דאתו משיורי טהורה וא\"כ משמע כאן דפחות מרביעית דאתו משירי טהרה ה\"ה מצד א' דינם כרביעית שלם ומצד א' אינם כרביעית שנם. דינם כרביעית שלם שאם שפכן כולם בבת אחת על היד א\"צ מים שניים אלא יכול לנגבם מיד והוי טהורה. ואינם כרביעית דברביעית אין כאן מים טמאין כלל ואפילו נגע בהן במים אחר הנגוב אינם מטמאין אבל הכא היד טהורה בנגוב והמים נשארו טמאים ואם חזר ונגע בהן אח\"כ טמאו את היד. ונ\"ל דמה\"ט קאמר שפשפה בראשו או בכותל לנגבה ולא אמר שנגבה במטפחת משום דכשמקנח בשערות הראש או בכותל דרך הוא שמקנח היד ומשירה מיד ואין חוזר ונוגע באותו מקום ואין השערות והכותל מתלחלחים כ\"כ שיטמאו מיד את היד אבל כשמנגב במטפחת דרך הוא לקנח ולחזור ולקנח ולכרוך המטפחת סביב ידו המתקנחת ונטמאת היד מיד באותו הניגוב שהרי חוזר ונוגע בלחלוחית שע\"ג המטפחת מן המים נ\"ל. א\"נ לאידך גיסא נקט שפשפה בראשו או בכותל משום דבשערות ראשו ובכותל אין המים נבלעין בתוכם אלא נשארים שם בעין לפיכך אע\"ג דבשעת נגוב הידים נטהרין מן הטעם שכתבתי שדרך להסירם מיד וכו' מ\"מ כשחוזר ונוגע בהם כיון שהמים עדיין בעין הם שם חוזרות ומטמאים את הידים אבל כשמנגב במטפחת המים נבלעים לתוכה לפיכך ל\"מ שמטהרים את הידים בשעת ניגוב אלא אפי' חזר ונגע בה אח\"כ המים טהורות עכ\"ל. טהורות כיון שאין המים הטמאים עלי' בעין רק נבלעים בתוכה וזה נ\"ל עיקר וכן נוהגים דהואיל והוא דבר דמדרבנן אזלינן ביה לקולא ע\"כ: \n",
+                "<b>בראשו או בכותל (ג) טהורה </b>קשה דבשלמא בכותל שפיר אבל בראשו אמאי טהורה הא מחכך בראשו בעי נטילה לתפלה כמו שכתוב בתשובת הרשב\"א ז\"ל. שהובאה בבית יוסף סוף סי' ד' דא\"ח ותמצאנה בתשובותיו סי' קנ\"ו וגם בתשובות להרמב\"ן ז\"ל שהובא בב\"י א\"ח סי' צ\"ב וסי' קס\"ד ופסקו ג\"כ להלכה שם בספר ש\"ע וא\"כ נימא תהוי תיובתא להרשב\"א ז\"ל. ונראה לע\"ד דלפי זה צריך לחלק בין שפשוף דמתני' לחכוך הראש דחכוך הוי בראשי אצבעותיו בין השערות דאיכא מלמולי זיעה טפי אבל שפשוף דמתני' הוי בפס ידו ואצבעותיו ע\"ג קצוות שערות ראשו דליכא מלמולי זיעה כולי האי או שמא בראשו לאו דוקא אלא ר\"ל כובעו וה\"ה שאר בגדיו דו\"ק: \n",
+                "<b>נוטלין ד' או חמשה וכו' </b>ובטור א\"ח סי' ק\"ס וכתוב שם בבית יוסף ואפשר שאם ידי השני מרוחקין מידי הראשון לא עלתה לו נטילה לפי שהוא נוטל במי רחיצת חברו אלא כשידו השני סמוכות לידי הראשון מיירי דחשבינן להו כיד אחת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק נעשה בהם וכו' </b>בטור או\"ח סי' ק\"ס וז\"ל שם מים שיש לו ספק בהן אם נעשה בהן מלאכה אם לאו או שיש לו ספק אם יש בהן שיעור אם לאו או אם הם טהורים או טמאים או ספק אם נטל ידיו אם לאו טהור ע\"כ. ומ\"ש ספק אם נטל ידיו וכו' כתב בבית יוסף שכן כתוב בהרמב\"ם ז\"ל פ' ששי מהלכות ברכות וגם בפי' המשנה פ\"ד דמסכת טהרות אע\"פ שאינו בגרסת המשנה ע\"כ בקיצור וכתב עוד שכתב ה\"ר מנוח ז\"ל דטמאים וטהורים אידים קאי כלומר שהיה שומר את ידיו ונסתפק לו אם הסיח דעתו מהם וטמאים או לא הסיח וטהורים ויש לפ' דאמים קאי לפי שמים הפסולים לנטילת ידים כטמאים הם חשובים. וכתב עוד דטעמא דכל ספק בטהרות ידים טהור משום דנטילת ידים עיקרו מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא ע\"כ: \n",
+                "<b>ספק הידים ליטמא ולטמא </b>ולקמן באידך בבא מפ' לה דכיצד קאי אליטמא ולטמא וכבר פירש ברישא ספק ליטהר וכמו שפירש רעז\"ל באומרו והיינו ספק ליטהר דפליגי בסיפא וכו'. ומפני שאמרו דקתני קאי אפ\"ד דמס' טהרות סימן ז' וסימן י\"א: \n",
+                "<b>נגע בשניהם ספק טמאה בטמא וטהורה בטהור או טהורה בטמא וטמאה בטהור</b> גרסי' דככרים לשון זכר הם. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' וטהורה בטהור טמאה בטהור וטהורה בטמא וכתב כן מצאתי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המכניס ידיו לבית המנוגע </b>חולין פ' השוחט (חולין דף ל\"ג) והתוספתא שהביאו שם בגמרא הביאה הר\"ש ז\"ל בספ\"ק דטהרות וכתבתי' אני בפ' בתרא דטהרות סי' ד'. ידיו תחלה גרסי' וכן הגי' הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>מטמאין את הידים להיות שניות דברי ר' יהושע.</b> כתב הר\"ש ז\"ל אע\"ג דפלוגתא דר\"ע ורבנן במכניס ידיו לבית המנוגע לתרומה ולקודש כדאיתא בפ' שני דחולין סיפא דהאוכלין והמשקים דפליגי בה ר' יהושע ורבנן לקדש דוקא ולא לתרומה ע\"כ: \n",
+                "<b>אמר רשב\"ג </b>ס\"א אמר רבן גמליאל. אמר לה ובמה ס\"א בתי ובמה וכו': \n",
+                "<b>היתה טומאתה </b>ס\"א היתה הטומאה ס\"א היתה טומאתו: \n",
+                "<b>מבואר הדבר </b>כך צ\"ל. (א) ופי' הרא\"ש ז\"ל מבואר הדבר מאחר שהוצרך לשאול לה דאי אף נטמא בולד הטומאה מטמא את הידים לא היה צריך לשאול במה נטמא התנור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היד מטמאה </b>ס\"א ויד מטמאה: \n",
+                "<b>כל הפוסל וכו' </b>פי' האי כללא דברי ר' יהושע הוא כדקתני בסיפא דברי ר' יהושע אבל לרבנן דמתני' דלעיל את שנטמא בולד הטומאה אינו מטמא את הידים והאי דאיצטריך ליה למיתני היד מטמאה את חברתה והלא גם זה בכלל הפוסל את התרומה דאם היתה ידו אחת טמאה פוסלת את התרומה כדתנן בפירקין דלעיל היתה ידו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים משום דרישא איירי אף לתרומה כמו לקדש והיד מטמאה לא איירי אלא לקדש דבפרק חומר בקודש תנן היד מטמאה את חברתה לקדש ומייתי עלה מתני' דהכא הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. אבל תוס' ז\"ל שם בשבת פ\"ק נראה שסוברים דגם רישא איירי דוקא לקדש. ועיין במ\"ש שם בפרק בתרא דחגיגה סי' ב': \n",
+                "<b>אמר להם והלא כתבי הקדש. </b>וכתבי הקדש הם כמו שני אע\"ג דלרבי יהושע נמי כתבי הקודש מטמאין את הידים אף לתרומה כדאיתא בפ\"ק דשבת דידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה ויד מטמאה את חברתה לא איירי אלא לקדש כדמוכח בחגיגה לא חשש רבי יהישע אלא למצוא תשובה לדברי חכמים שאמרו שאין שני עושה שני אע\"פ שאין התשובה שוה לנידון והא דלא אייתי להו מאוכל אוכל שני משום דפסול גוי' שאני הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועיין עוד בפי' הר\"ש ז\"ל גם עיין בפי' רש\"י ז\"ל פ' אלו דברים דף נ\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש אומר רצועות תפילין וכו'. </b>שבת דף ע\"ט קתני בתוספתא (א) ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש הנוגע ברצועה טהור עד שיגע בקציצה דהיינו הדפוס של עור ר' זכאי אומר משום ר\"ש עד שיגע במזוזה עצמה שהן האגרות שבתוך הבתים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר. </b>ואין הלכה כר' יהודה. הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר שיר השירים וכו'.</b> בפ\"א דמגלה דף ז' ופליגי התם במגילה אם מטמאה את הידים. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>קהלת אינה מטמאה. </b>מפני שחכמתו של שלמה היא ולא ברוח הקודש נאמרה והם דברי ר\"ש בן מנסיא בתוספתא וס\"ל בקהלת כרבי יוסי ופליג עלי' בשיר השירים דר\"ש בן מנסיא אית ליה דשיר השירים מטמאה ולית בה פלוגתא: \n",
+                "<b>אמר שמעון בן עזאי (ב) וכו'.</b> נראה דכל זה דברי שמעון בן עזאי אפילו אמר ר' עקיבא וכו' עד א\"ר יוחנן והוא כמו ואמר ר' עקיבא: \n",
+                "<b>ושיר השירים קדש קדשים.</b> בברייתא אמר ר' אלעזר בן עזריה למה הדבר דומה למלך שנטל סאה חטים ונתנה לנחתום א\"ל הוצא לי כך וכך סולת כך וכך סובין כך וכך מורסן וסלת לי מתוכה גלוסקא אחת מנופה ומעולה כך כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים שכולו יראת שמים וקבול עול מלכותו ע\"כ. ולפי מאי דתנן על שיר השירים שלא תטמא בלשון נקבה כן היה ראוי לשנות כיום שניתנה בו שיר השירים. וכן ראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ותמהתי שכתב ס\"א כיום שניתנה תורה לישראל ע\"כ. ועיין בריש פי' שיר השירים להרב מוהר\"ר משה אלשיך נ\"ע. בהקדמה עלה ב'. ובפירוש עלה ה' עוד ב' פירושים ומצאתי עוד בריש פי' קהלת להחכם ה\"ר משה גלנטי נ\"ע שנקרא שיר השירים קודש קדשים כההיא דבזוהר פרשת תרומה דף קמ\"ד שבשיר השירים רמוז כמה עניני מעשה בראשית רזא דאבהן גלות דמצרים וגאולתו שירת הים עשרת הדברות מעמד הר סיני הליכת ישראל למדבר כניסת הארץ בנין בית המקדש עיטורא דשמא קדישא גלות ישראל בין האומות גאולתן של ישראל תחיית המתים ועולם הבא מה שהיה מה שהווה מה שיהיה עד אחר יום השביעי שבת הכל הוא בשיר השירים ולכך נקרא קדש קדשים ע\"ש שכולל כמה קדושות ע\"כ. וזה לשון פי' דון יוסף ן' יחייא ז\"ל בתחלת פי' שיר השירים והילך כל לשונו ממש אמר העבד הקטן יוסף בן לאדוני הרב דון דוד ן' יחייא להיות כי המלך שלמה הפליא לדבר ולומר עניני כל החכמות באופנים משונים מהדבור פעם במשל ומליצה. ופעם כדברי חכמים וחידותם. ופעם במליצת השיר אשר הוא אחד מחמשה אופני הדבור הגיוניי. כי יהיה אם מופתיי ואם נצוחיי ואם הלציי ואם הטעאיי ואם שיריי. לכן פירש היות הספר הזה נאמר בדבור שיריי. ולהיות כי בדבור מהאופן הלז הרבה לחבר ספרים אין קץ כאמרו ויהי שירו חמשה ואלף פירוש כי השיר הזה הוא נעלה מכל שאר השירים ויוצא מתחת גדרם. להיותם משל לדברי חכמה הנשפעת באמצעות הנפש המשכלת מה שהשיר הלז הוא משל ורמז בדברים אלהיים בדבוק האלוה עם עמו בחירו וזולתן מהענינים מהדבוק חולף ועתיד שהם נבואות נשפעות באמצעות הנפש האלהית ויחס הנשפע אל הנשפע כיחס האמצעי אל האמצעי. ואמנם גדולת הנפש האלהית על המשכלת היא מן המפורסמות אשר אין צריך להן ראיה. וזהו אומרו שיר השירים וכו' שרוצה לומר זה השיר הוא המשובח והנעלה מכל השירים אשר לשלמה לסיבה שאמרנו וזהו אמרם ז\"ל כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים ע\"כ: \n",
+                "<b>כן נחלקו על קהלת</b> וכן גמרו דמטמאה את הידים כדברי בן עזאי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משני לוגין ועד תשעת קבין </b>הגי' הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "(א) בפי' רעז\"ל ואינה מחזקת מים כדי רחיצת רגלו אחת אמר המלקט הוא פי' מאי דקתני בת\"כ שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת אי נמי יש לפ' שהסדק כ\"כ גדול דקודם שירחוץ רגלו אחת יצאו כל המים ומרבה לה התם בת\"כ הואיל ומשמשת ישיבה עם מלאכתה מדכתיב כל כלי. וממעט בת\"כ כפה סאה מדכתיב אשר ישב שאין משמשין ישיבה עם מלאכתם ופי' הר\"ש ז\"ל כלומר דעריבה קודם שנסדקה נמי רגילין לישב עלי' ובפ' עשרים דכלים פירשתי שרגילין ללוש בה וכשנסדקה נמי חזיא ללישה שהעיסה סותמת הסדק ואין המים יוצאין עכ\"ל ז\"ל. ובפחות משני לוגין או יותר מט' קבין אפילו נסדקה אינה טמאה מדרס: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן (</b>ב) בין שנוי קדש בין שנוי בעלים ולאו דוקא שנזבחו דהה\"נ בקבלה והולכה וזריקה שהזבח נפסל בד' עבודות אלא עבודה קמייתא נקט כשרין לזרוק הדם ולהקטיר הנקטרין ולאכול הנאכלין אלא שלא עלו לבעלים וצריך להביא קרבן אחר אם קרבן חובה הוא או נדר: \n",
+                "<b>הפסח בזמנו </b>בערב פסח מחצות ואילך אבל בשאר ימות השנה שלמים הוא וכולהו מפ' בזבחים מקראי: \n",
+                "<b>לא הוסיף לפסול </b>אלא עולה מדקאמר הנאכלין ועולה כולה כליל הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אמר שמעון בן עזאי מקובלני מפי שבעים ושנים זקן וכו' </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גזר ר' טרפון מעשר עני </b>פי' מלבד מעשר ראשון: \n",
+                "<b>אמר לו ר' ישמעאל אלעזר בן עזריה אחי עליך ראיה ללמד וכו' </b>כך ראיתי קצת בעלי משנה גורסין בילדותי אבל אני לא מצאתי מורגל. לומר לשון זה של אחי רק ר' אלעזר בן עזריה וכדאיתא נמי בפ\"ק דברכות דף י\"א א\"ל ר' אלעזר בן עזריה לר' ישמעאל ישמעאל אחי אמשיל לך משל לה\"ד לאחד שאומרים לו זקנך מגודל אמר להם יהיה כנגד המשחיתין אף וכו' כך: \n",
+                "<b>שאתה מחמיר </b>שמעשר שני קדש וצריכין הבעלים להעלותו ולאכלו בירושלם ומעשר עני חול והמחמיר בדברי סופרים עליו ראי' ללמד: \n",
+                "<b>השיב ר' אלעזר בן עזריה </b>מה בבל מעשר שני בשביעית אף עמון ומואב מעשר שני בשביעית כך צ\"ל: \n",
+                "<b>מצרים מפני שהיא קרובה</b> כך הגרסא בקצת דפוסים. \n",
+                "<b>אלא כמפסידן נפשות וקובע אתה וכו' </b>כך מצאת. מוגה. הריני כמשיב על טרפון אחי רוצה לומר שהוא משיב לר' אלעזר בן עזריה כמו שהשיב לו ר' טרפון: \n",
+                "<b>אצל ר' אליעזר ללוד </b>ביו\"ד צ\"ל: \n",
+                "<b>צא ואמור להם משמי אתם אל תחושו וכו' </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>עד הלכה למשה מסיני</b> ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלת עד: \n",
+                "<b>שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית </b>וכך העיד ג\"כ ר' דוסא בן הרכינס בשם חגי הנביא בפ\"ק דיבמות דף י\"ו. תניא בתוספתא א\"ר יוסי בן דורמסקות אני הייתי עם זקנים הראשונים כשבאו מיבנה ללוד ובאתי ומצאתי לר' אליעזר שהיה יושב בחנות של נחתומים בלוד אמר לי מה חדוש היה לכם בבית המדרש אמרתי לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין אמר לי אי אפשר לבית המדרש בלא חדוש אמרתי לו את ההלכות ואת התשובות ואת המנין וכשהגעתי לזה זלגו עיניו דמעות אמר סוד ה' ליראיו ואומר גלה סודו אל עבדיו צא ואמור להם אל תחושו למנינכם כך מקובלני מריב\"ז שקבל מן הזוגות והזוגות מן הנביאים ונביאים מן משה הל\"מ שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ע\"כ. ופי' הר\"ש ז\"ל תלמידיך אנו בפ\"ק דחגיגה משמע שלא אמר כן וכעס עליו ר' אליעזר ואמר לו פשוט ידיך וקבל עיניך לפי שלא אמר כן ושמא תנאי הוא. ונביאים ממשה משמע הלכה למשה מסיני ממש עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בו ביום בא יהודה גר עמוני </b>ברכות פ\"ד דף כ\"ט מייתי לה ושמעינן מינה דאפילו בו ביום לא מנע עצמו רבן גמליאל מבית המדרש וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל א\"ל ר\"ג אסור אתה הסתכל שלא נמנע ר\"ג מבית המדרש אע\"פ שמינו נשיא לר' אלעזר בן עזריה והטעם שלא רצה להתבטל מתלמוד תורה ע\"כ: \n",
+                "<b>וכי עמונים </b>לא גרסי' רק עמונים. לחוד דמואבים לא הגלה אותם דהכי כתיב שאנן מואב מנעוריו וגו' עיין תוס' דמגלה בפ\"ק דף י\"ב ושם הקשו היכי קאמר דסנחריב בלבל עמון דבירמיה קחשיב להו באותם שהגלה נבוכדנאצר ותרצו לפי שסנחריב היה ראשון שבלבל נקרא הכל על שמו ע\"ש וכן פי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל. וכן בסמ\"ג דף מ' ע\"ב: \n",
+                "<b>שכבר חזרו </b>אית דגרסי וכבר חזרו. וכתוב בספר הלבוש דאבן העזר סימן ד' סעיף י' אבל האידנא אחר שעלה סנחריב וכו' עד ואע\"פ דודאי מיעוטם נשארו במקומותם וה\"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי מ\"מ אותו שמתגייר הרי הוא פורש מהם וכל דפריש מרובא קא פריש ומותרים מיד ע\"כ. והוא בטור שם ובמפרשים וכתבו רעז\"ל: \n",
+                "<b>והתירוהו לבא בקהל </b>בתוספתא מסיים בה אמר רבן גמליאל אף גר מצרי כיוצא בזה א\"ל למצרים נתן לה קצבה הכתוב שנאמר מקץ מ' שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישבו על אדמתם ע\"כ אבל ר' עקיבא משמע מתוספתא שהוא משוה המצרי לעמוני ושמא לא אסיק אדעתי' מה שנתן להם קצבה הר\"ש ז\"ל. נראה דה\"פ וכיון שנתן להם קצבה כבר ודאי שבו למקומן ואין להתיר המצרי עד דור שלישי: \n",
+                "ומצאתי כתוב בביאורי הר\"ר אייזק שטיין שעל סמ\"ג דדף מ' ע\"ב וז\"ל א\"ל רבן גמליאל וכו' נ\"ל שבלשון תימה השיב לר' עקיבא כלומר וכי ס\"ד שאף המצרי יהא מותר מפני שבלבל סנחריב ודעת ר\"ג כמו שהשיב ר' יהושע שניהם עונים על דברי ר' עקיבא ושניהם סוברים שגר מצרי אינו מותר אלא שר\"ג עונה בקוצר וסתם דבריו ור' יהושע פי' דבריו ונדחקתי לפ' כן כי לקמן בדף מ\"ח בע\"ב כתב שר\"ג ור' יהושע חולקין על ר' עקיבא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרגום שבעזרא ושבדניאל </b>תימא דלא קתני שבדניאל ושבעזרא. והשתא הדר לעניינא קמא בפירקין דלעיל עניני כתבי הקדש שמטמאין את הידים: \n",
+                "<b>תרגום שכתבו עברית</b> בפ\"ק דמגלה דף ח' איתא אע\"ג דמשמע מפי' רש\"י ז\"ל ותוס' ז\"ל דהתם דההיא דמייתי התם הויא ברייתא ובפ\"ק דמגלה כתבתי מאי דשייך על האי מתניתין ע\"ש ופי' תרגום שכתבו עברית ר\"ל לשון הקדש אבל לא כתב עברי ממש ומצאתי מוגה ביד בספר מדוייק שם פ\"ט דהלכות שאר אבות הטומאות תרגום שכתבו ערבי וערבי שכתבו תרגום או שכתב כתבי הקדש בכתב ערבי אינם מטמאין וכו' לעולם אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו אשורית על העור בדיו כך מצאתי מוגה: \n"
+            ],
+            [
+                "סימן הזין הכתוב בפי' רעז\"ל קודם דבור המתחיל קובלין צריך למחוק אותו משם ולכותבו קודם דבור המתחיל מטהרין את הנצוק: \n",
+                "<b>ספרי המירם </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל מלשון הרמה שידיחם האל ויסירם מן המציאות כענין תפלה כמו שקוראים לבית אשר מתקבצין בו לדברים הללו בי אבידן ואותו בית יכריתהו האל ויאבדהו ע\"כ וכן בערוך הביאו בערך המם אבל הרא\"ש ז\"ל גריס ספרי מירס בסמך ואומר שהיה אחד ששמו כך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמת המים </b>הבאה מן הקברות מודו בה צדוקים דטהורה דכתיב מקוה מים יהיה טהור כך הוא לשון הר\"ש ז\"ל נראה שר\"ל אע\"ג דכתיב מקוה מים יהיה טהור וכדתנן בפ' ששי דפרה נתן ידו או רגלו וכו' פסולים כדילפי' בפ' שני דזבחים דף כ\"ה מהאי קרא אפ\"ה המקוה טהור הואיל ועיקר המקוה קאי הכא במקום טהרה וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל הבאים מבית הקברות שהן טהורים ואע\"פ שראשו מחובר במקום טמא ע\"כ משמע קצת דאם המקוה עומד כולו בבית הקברות שהוא פסול בין לפרושים בין לצדוקים: \n",
+                "<b>אומרים לצדוקים </b>קובלים אנו עליכם פרושים שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו חייב אני לשלם עבדי ואמתי שהזיקו אני חייב לשלם ומה אם שורי וחמורי שאינו וכו' כך צ\"ל: \n",
+                "<b>תאמרו ועבד ואמה </b>מ\"מ בעבדי ואמתי שיש בהן דעת שאם אקניטנו ילך וכו' וכך הוא בקצת דפוסים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר מין גלילי וכו' </b>עם משה בגט בבבא בתרא פ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס\"ב) כתבו תוס' ז\"ל לא גרסי' את המושל עם השם בגט כמו שכתוב בקצת משניות כי מה ענין השם בגט דודאי כשנצחו בית חשמונאי היו כותבין בשנה כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון מקמי דאתבטילת אזכרתא מן שמיא כדאיתא בפ\"ק דר\"ה אבל המושל לא היו כותבין שהיו כותבים את השם אלא ודאי עם משה גרסי' ע\"כ. ואיתה נמי כהרא\"ש ז\"ל שם דף רי\"ד. וז\"ל הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דגיטין דף תקנ\"ז במסכת ידים תנן אמר צדוקי קובלני עליכם פרושים שאתם כותבין מושל עם משה בגט ולא עוד אלא שאתם מקדימין מושל למשה ע\"כ בקיצור:  ",
+                "<b>וכשלקה פרעה מה הוא אומר ה' הצדיק </b>כך מצאתי מוגה:  ",
+                "סליק וסליקא לה מסכת ידים. יבא על עמי בעדי עדיים. אמן"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0bd64bd4da284b31df7400b4bf061a8799d5801c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,155 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Yadayim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Yadayim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<small>ובעה\"י המברך לחם ומים נתחיל מסכת ידים</small><br><b>מי רביעית וכו' </b>נזיר פ\"ג מינים דף ל\"ח וגיטין דף ט\"ו והתם קתני מרביעית כולו תיבה אחת בלי יוד אחר המם ופי' שם רש\"י ז\"ל כלי מחזיק רביעית מלא מים אבל בחולין פ' כל הבשר (חולין דף ק\"ז) גרסינן מי רביעית ותרויהו איתנהו דבעינן לאחד רביעית מים וגם שהכלי לכל הפחות יחזיק רביעית מים:  ",
+                "<b>או לד' מ\"מ ולד'. </b>תניא בתוספתא מי רביעית נותנין לידים לאחד אבל לא לשנים מחצי לוג לשלשה אבל לא לארבעה מלוג לחמשה אבל לא לעשרה ולא למאה מוסיפים על הראשונים ואין מוסיפים על השניים דברי ר\"מ ר' יוסי אומר מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים מחצי לוג אף לשלשה אף לד' מלוג לה' ולעשרה ולמאה מוסיפים על השניים ואין מוסיפים על הראשונים כיצד נטל את הראשונים ושפשף ונמלך ונעל את השניים ואין כדי שיגיעו לפרק ה\"ז מוסיף עליהן ע\"כ. והתם בפ\"ג מינים כתוב שם דר\"מ ס\"ל לאחד ולא לשנים ור' יוסי ס\"ל לאחד אף לשנים וכמו שכתוב כאן בזו התוספתא (א) והרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הפך הגירסא והגיהו שם וכדמשמע התם מפירש\"י ז\"ל:  ",
+                "בפי' רעז\"ל וכי לא מהני הכא ה\"מ היכא דלא נשאר לשנים האחרונים רביעית. אמר המלקט וכן הא דקאמר מחצי לוג לשלשה ולד' דמשמע ולא לחמשה כו' עד משמע דאיירי בנוטלים זה אחר זה הר\"ש ז\"ל אבל הרא\"ש ז\"ל פי' וז\"ל מי רביעית נותנים לידים לאחד כו' לאדם אחד תקנו חכמים שלא יטול ידיו בפחות מרביעית מים ושנים ביחד הבאים ליטול ידיהם גם כן הם יכולין ליטול ידיהם מרביעית מים אע\"פ שלא ישאר לשני רביעית כדמפרש טעמא בפרק כל הבשר הואיל ומשיורי טהרה קאתו כיון ששניהם באו לטהר ידיהם ביחד שיורי טהרה מועילין לשני בפחות מרביעית וכן חצי לוג לד' ולוג כיון שנתן מים הרבה אפילו מאה גוזמא קאמר כלומר כל זמן שמספיקין המים לכל אחד לשפוך על ידיו פעמים ור' יוסי פליג על לוג ואמר כיון שתתירו ליטול כמה בני אדם חיישינן שמא לא ישאירו לאחרון כדי לשפוך על ידיו פעמים ולכך אוקמי' אשיעור נעילה. עכ\"ל ז\"ל. [בלשון רבנו יעקב בעל הטורים בסי' ק\"ס וקס\"ב שלשה פעמים וכן בספר המצות וכן בתוס' בפ' כל הבשר וכן פסק שם בש\"ע וז\"ל ספר המצות מה שמזכיר מים ראשונים ושניים היינו דוקא במים שבאין לטהר אבל מלבד אלו צריך ליתן עליהם פעם אחרת כדי להסיר מהן הלכלוך וכל דבר שחוצץ ואותם לא הזכיר במשנה לכך צריך ליתן עליהם ג\"פ א' להסיר הלכלוך ושתי פעמים לטהרם ע\"כ וכתוב שם בב\"י ודבר פשוט הוא שאם ידיו נקיות די לו בשני פעמים כדקתני מתני' ע\"כ:  ועיין בה\"ר יונה ז\"ל בפ' אלו דברים. ופי' הרמב\"ם ז\"ל לקמן פרק שני סוף סימן ג' גבי נוטלים ד' וה' זה בצד זה או זה ע\"ג זה ולא נאמר כי המים היורדים מידים העליונים הן משקין טמאים לפי שהן מים ראשונים והידים אשר תחתיהן לא יטהרו במים ההם כיון שהוא טמא לפי שהן כולן במדרגת יד אחת אנו חושבין אותן ע\"כ ודעתו ז\"ל שלא נזכרו מים שניים במתני' אלא לענין תרומה ולא לענין חולין כלל:  ",
+                "עוד בסוף פי' רעז\"ל אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק אינו יכול להוסיף. אמר המלקט שכל מה שמוסיף הוא מוסיף טומאה כיון שלא נטל בפעם אחת עד הפרק אלא צריך לנגב ידיו ולחזור ולשפוך בבת אחת מים שיגיעו לפרק ור' מאיר פליג בתוספתא ואומר שמוסיפים על הראשונים ואין מוסיפים על השניים דאינם מיטהרין הראשונים אא\"כ ישפכם לשניים עליהם בבת אחת והלכה כסתם מתני' ואפשר לומר דבהא דאסרה מתני' להוסיף על הראשונים ור\"מ אסר להוסיף על השניים היינו שאינו שופך אלא במקום שלא הגיעו המים הראשונים כלומר שאין מוסיף ליטול אלא חצי הפרק ששייר ומניח חצי הפרק שנטל אבל אם כשהוסיף נטל עד הפרק בשטיפה אחת שרי והוי טעמא משום דאין דרך נטילה בכך כדאמרי' בר\"פ שני דגיטין אי דמשא פלגא דידא הא אמרי דבי ר' ינאי אין ידים טהורות לחצאין הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. וביד פי\"א דהלכות מקואות סי' ז' ח' ומפ' הוא ז\"ל שם וגם בפי' המשנה דמתני' מיירי דוקא במים שניים משום דכבר נעשית הטהרה במים הראשונים ומפני כך אין צריך שיעור אלא כדי שימשח היד אבל במים הראשונים אינו פחות מרביעית לכל אחד ואחד וכבר כתבו רעז\"ל. וכתב הרשב\"א ז\"ל בפ' כל הבשר הא דאמרי' מי רביעית נוטלים לידים לא' ואפילו לשנים ופרישנא דקא אתו משיירי טהרה א\"כ למידק היכי דמי אי משום תרויהו בחדא זימנא מאי שיורי טהרה איכא הכא דמאן מינייהו בתרא ואי אתו בזה אחר זה כי אתו מכח רביעית מאי הוי השתא מי ליכא רביעית וי\"ל דמיירי בזה אחר זה ובלבד שלא יפסיק הקלוח וקל הוא שהקלו בנטילה וכן פי' הרמב\"ן ז\"ל ומשום דהוי נצוק חבור כדאמרי' לענין מקוה כל זמן שרגליו של ראשון במים השני טהור וכ\"כ הרא\"ה ז\"ל עכ\"ל בית יוסף שם סי' ק\"ס. וכתב עוד בשם רבינו ירוחם שכתב שדעת הראב\"ד ז\"ל דלעולם א\"א לנטילה בפחות מרביעית לכל אחד ואפילו בדאתי משיורי טהרה דלא מהני אתו משיורי טהרה אלא להכשיר כשאין בכלי אלא רביעית ונוטל בו ואח\"כ נותן לתוכו חצי רביעית ונוטל בו ע\"כ ושם הביא כל דברי ה\"ר יונה ו\"ל דס\"ל נמי הכי ע\"ש. ובטור או\"ח סימן קס\"ב כתוב שם שרבינו יעקב בעל הטורים ז\"ל משמע ליה שהירושלמי מפ' מתני' דמוסיפין על השניים ר\"ל מים שלאחר המזון דוקא קרי תנא שניים אבל מים שלפני המזון אפילו מים שניים אין מוסיפים דכל שלפני המזון בכלל אין מוסיפים על הראשונים הוא אבל דעת שאר המפרשים שגם הירושלמי יפרש דאין מוסיפים על השניים במים שלפני הסעודה ואע\"פ שהירושלמי קורא למים אחרונים שניים לישנא דמתני' לחוד ולישנא דאמוראי לחוד ע\"כ בקיצור. וכתוב בספר כל בו סי' כ\"ג שאלו הראשונים מים ראשונים מטהרין אח הידים שניים מטהרין את המים שעל הידים ואחר שהמים הראשונים מקבלין טומאה מהידים היאך השניים מטהרין את המים שעל הידים ויחזרו הראשונים שהן טמאים ויטמאו את המים והשניים מקבלין עוד טומאה מן הידים ואין להם טהרה לעולם שהרי אמרו שמא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים אלמא הראשונים מקבלין טומאה מן הידים שחוץ לפרק וחוזרין ומטמאין אותם. ואומר אני כי עיקר טומאת הידים שאמרו לא טומאה ממש היא אלא טומאת לכלוך מפני מגע זיעה או צואה או שהרגו מאכולת וגזרו עליהם טומאה מאותו הלכלוך כאילו נגעו בטומאה ועשו אותם שניות לפסול את התרומה במגען ושלא לאכול בהן חולין ע\"י הדחה וזה שאמר ראשונים מטהרין את הידים כלומר מורידין מהן הזיעה והלכלוך שעליהם שממנו הן טמאות ובאין השניים ומדיחין אותם המים שהן מטושטשות עם הזיעה והלכלוך ונשארו הידים נקיות וזהו השניים מטהרין את המים שעל הידים כלומר מדיחין את המטושטשות עם הזיעה והלכלוך שעל הידים ומפני זה צריך שיפסיק במים הראשונים שאם יתן כל הרביעית עליהם בבת א' אע\"פ שהן מורידין הלכלוך מעליהן מ\"מ הנשארים על היד משיורי הטשטוש הן ולכך צריך שיפסיק בהן כי המים הראשונים מדיחין את הטשטוש ומה שישאר ע\"ג היד מהשניים הוא הלכך חששו שמא יצאו מים שניים חוץ לפרק והן מטושעשות מאותו מקום שהן ראשון ויחזרו ויטמאו את הידים טומאת לכלוך ולפיכך צריך להגביה את ידיו בשניים. כך נ\"ל באמת ובבירור ורביעית שאמרו לנעילת ידים מפני שעשו אותם כטמאות ורביעית הלכה למשה מסיני הוא והוא מקוה לטהרה להטביל בו מחטין וצנורייאות אלא שבעלוהו כדאיתא בנזיר וכיון שעשו אותן כטמאות תקנו להן ברביעית שהוא כמקוה קטן א\"נ שיערו חכמים שאין הידים מודחית יפה מן הלכלוך אלא ברביעית. וא\"ת אם בשביל כך למה אמרו רביעית נותנים לאחד ואפילו לשנים והיאך שניים מדיחין יפה ברביעית והלא רביעית צריך לאחד הרי אמרו מוסיפים על השניים ואין מוסיפים על הראשונים כלומר צריך להוסיף בשניים עד כדי שיהא רביעית לכל א' וא' בין הראשונים והשניים אבל בראשונים אין צריך להוסיף כדי שיהא בהן רביעית לכל אחד ואחד בתחלה אבל ודאי די להם לשנים ברביעית לטהר הלכלוך מידיהם והכשר הרביעית עולה לשניהם הואיל ושניהם רוחצין בבת אחת ואח\"כ יבוא הרביעית השני על השאר וידיח המים המטושטשין מידיהם מ\"מ צריך שיהא בהן רביעית בבת אחת מן הטעם הראשון כדי שיהא כמקוה טהרה ושני הטעמים צריכין זה לזה ודוקא במקום שאין מים מרובין דהיינו משא ולא משא אבל במקום שיש מים מרובין הא אמר רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא הלכך בעי טפי. ועוד כי אי אפשר לנטילת ידים בלא שפשוף מפני הזיעה ומפני הצואה שע\"ג ידיו וכשהוא משפשף אינו יכול ליזהר שלא יגע חוץ למקום המים והרי הוא צריך ליטול לכתחלה הלכך בעי טפי מרביעית שהרי מן השפשוף ואילך צריך. עכ\"ל ז\"ל:  "
+            ],
+            [
+                "<b>בכל הכלים וכו'.</b> ופי' הר\"ש ז\"ל בכל הכלים בין של עץ בין של עצם בין של זכוכית ואפילו בכלי גללים וכו' אע\"ג דלא חשיבי כלים לענין טומאה ולא במגופת החבית בתוספתא קתני שאם התקינה לכלי כגון שתקן לה בית מושב כשרה לנטילה ע\"כ עם פי' הר\"ש ז\"ל וכן פירשו תוס' והרא\"ש ז\"ל שם פ' כל הבשר דמהאי טעמא אין נוטלין במגופת החבית אע\"פ שמקבלת רביעית מפני שהיא חדה מלמעלה ואין לה בית מושב אלא שכופין אותה לכסות פי החבית כעין כסוי כוסות של כסף והכי משמע טעמא נמי ממתני' דחשיב מגופת החבית בהדי דפנות הכלים דאין מחוסרין חקיקה אלא לפי שאין יושבין שלא מסומכין ודלא כרש\"י ז\"ל שפירש שהטעם הוא משום דלאו לאשתמושי עבידא דאין חללה עשוי לתוכה אבל אם הוסיף בחקק עד רביעית נוטלין ממנה לידים ע\"כ וכן פי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל. ובשבלי הלקט סימן ל\"ו כתוב ויש מפרשים תקנה דקתני בתוספתא ר\"ל הזמינה לנטילת ידים ע\"כ: \n",
+                "<b>ולא יתן לחברו בחפניו </b>ביד שם. ובטור א\"ח סי' קט\"ן: \n",
+                "<b>ואין מצילין </b>מ\"מ אין מצילין וכו' בלי ויו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המים שנפסלו. </b>פרק כל הבשר (חולין דף ק\"ו) ברייתא בפלוגחא דר\"ש בן אלעזר ס\"ל אף בקרקע טובל בהן כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו אפילו דרך טבילה ופי' רש\"י ז\"ל פניו ורגליו משום ידיו נקט להו ואורחא דמילתא נקט ע\"כ. ומכח קושיא דאיכא לאקשויי אר' שמעון בן אלעזר השתא כל גופו טובל בהן פניו ידיו ורגליו לא כל שכן אוקימנא דבפסקינהו להני מים פסולים בחריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה עסקי' ובהא פליגי דר\"ש בן אלעזר ס\"ל גזרינן חריץ אטו כלי ות\"ק סבר לא גזרינן חריץ אטו כלי אבל גבי טבילת כל גופו ליכא למיגזר דהא אין טבילה כלל בכלי. ופי' הרי\"ף ז\"ל בברכות פ' אלו דברים שנפסלו משתיית בהמה י\"מ שאין הכלב יכול ללקק מהן וי\"א שהן עכורין שקרובין להיות כטיט הנרוק ע\"כ. והרא\"ש ז\"ל פי' שנפסלו כגון חמי טבריא או שהם סרוחין ע\"כ. וכן פירש ג\"כ רש\"י ז\"ל בפ' כל הבשר ושם פליגי חזקיה ור' יוחנן וגריס רש\"י ז\"ל דחזקיה אמר אין נוטלין לידים בחמי טבריה ור' יוחנן אמר כל גופו טובל בהן אבל לא פניו ידיו ורגליו. והקשה עליו הר\"ש ז\"ל דהאמר עליו ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן הכא בקרקע כשרין והעלה דעיקר הגירסא דר' יוחנן אמר התם כל גופו טובל בהן פניו ידיו ורגליו לא כל שכן כגירסת רבינו גרשום ור\"ח ז\"ל ע\"כ. וכן מצאתי ג\"כ שגורס הרא\"ש ז\"ל שם פרק כל הבשר וגם הרי\"ף ז\"ל בברכות פ' אלו דברים. ועיין בפרק שני דזבחים דף כ\"ב. וכתוב בספר תרומת הדשן סי' ר\"ס שפירשו רבינו יצחק מסימפונט ז\"ל שאם טבל בהן את הספוג אם נשתנו מראיהן פסולין אבל לא נשתנו כשרין דספוג חשוב כאלו שתה מהן יונה ע\"כ. משמע שר\"ל דהספוג מוצץ כמו שהיונה מוצצת אבל אי הוי הספוג אינו מוצץ היה פסול לנטילת ידים ע\"כ בקיצור וע\"ש עוד: \n",
+                "<b>עשה בהן מלאכה. </b>ופי' הרמב\"ם ז\"ל שהטעם מפני שנעשה בהן מלאכה שמם מכלל השופכין ולפיכך אין נוטלין מהם לידים ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם צינן יין במים. </b>פי' הרא\"ש ז\"ל דמיקרי עשה בהן מלאכה: \n",
+                "<b>אפילו נתכוון לשרות בזה </b>בתמיה כן פירש הרמב\"ם ז\"ל אבל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל פירשו אפילו נתכוון לא ניחא לשון אפילו אא\"כ גרסינן פסולין ואי גרסינן כשרין ראוי לגרוס אם נתכוין. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה שהביא רעז\"ל מגומגם הרבה ונ\"ל דה\"ק אפי' היה כוונתו לשרות במים אלא שנתכוון בזה ונפל לשני אפילו הכי כשרים ולא נאמר שכבר נעשית כוונתו ויהיו פסולים כיון שלא נתכוון לשרות בזה כשרים. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>המים שהנחתום. </b>מטביל בהן את הגלוסקין פסולין דהוי כמו שרה בהן פתו ואע\"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין וכשהוא מדיח את ידיו במים ונותן ע\"ג ככרות אם לא נשתנו מראיהן כשרין ואם נשתנו מראיהן פסולין כך כתוב בתוספתא הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>הדיח בהם כלים מודחים וחדשים וכו' </b>כך מ\"מ. וכתוב שם בבית יוסף שכתב רבינו ירוחם ז\"ל שהתוספות כתבו שהמים שהנחתום מדיח את ידיו בהם כשרים אם לא נשתנו מראיהם ושנראה מדבריהם שאפילו נעל בהן ידיו ידיו כשרים כ\"ש אם נטלן במקום אחר והדיחם שם ע\"כ וכן נראה מדברי ספר התרומה שכתב ואם הדיח בהם הנחתום את ידוו מחמת העיסה המים כשרים ע\"כ: \n",
+                "<b>אפילו חש\"ו </b>ואע\"ג דר' יוסי בעי כוונת נותן ונוטל כדאיתא בתוספתא הני בני כוונה נינהו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל והקוף נותן לידים כך צריך להיות: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נטל לידו אחת וכו'.</b> יש גורסין ידו בלא למ\"ד וכדאיתא בפי' רעז\"ל. וכן בסיפא שתי ידיו (א). ואיתא במס' גיטין בר\"פ שני בדף ט\"ו לגירסת ר\"ת ז\"ל וז\"ל וה\"פ משטיפה אחת שצריך לשפוך מן הכלי על ידיו שני פעמים כדמוכח בכמה דוכתי במסכת ידים דצריך מים ראשונים ושניים ועל זה קאמר ואם נטל ידו אחת משטיפה אחת גדולה שהיא כשתים ידו טהורה כיון שיש בשטיפה זו כשיעור מים ראשונים וקמסיים בסיפא שתי ידיו בשטיפה אחת ר\"מ מטמא עד שיטול מרביעית אע\"ג דכשנטל בשתי שטיפות לא בעי רביעית השתא דליכא אלא שטיפה אחת צריך רביעית בשטיפה זו אבל ידו אחת אין צריך רביעית כי אתי משיורי טהרה אלא שתהא אותה שטיפה מרובה כשתים עכ\"ל ז\"ל. אבל רש\"י ז\"ל גריס התם הנוטל ידו אחת ואחת בשטיפה ידיו טהורות ופי' הנוטל ידו אחת מן הכלי בזריקה על ידיו כתקון חכמים ואחת בשטיפה בנהר במ' סאה ע\"כ. ובסמ\"ג עשין כ\"ז כתוב שזה מדבר כשהעביר כבר הטיט ודבר החוצץ ועושה אחת מרובה כשתים ע\"כ. והביאו הטור שם בשם ספר המצות דמה שמזכיר ראשונים ושניים היינו דוקא במים שבאין לטהר. אבל מלבד אלו צריך ליתן עליהם פעם אחרת כדי להסיר מהן הלכלוך וכל דבר שחוצץ ואותם לא הזכיר במשנה ע\"כ. וכתבתיו בר\"פ דלעיל בהגה\"ה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל צריך להיות אע\"ג דאין בכלי רביעית אלא דאתו משיורי טהרה אבל לשתי ידיו אע\"ג דאתו משיירי טהרה לא מהני עד שיטול שני פעמים ראשונים עד הפרק ושניים עד הפרק והוא פי' שני לה\"ר שמשון ז\"ל. ופי' עוד ובהא ליכא מאן דפליג אר\"מ. ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל נטל ידו אחת שלא רצה לטהר אלא ידו אחת ונטלה בשטיפה אחת ולא שפך פעמיים עליה ידו טהורה אע\"פ שלא היו במים רביעית אלא דאתו משיורי טהרה אבל אם נטל שתי ידיו בשטיפה אחת ר\"מ מטמא עד שיטול מרביעית אע\"ג דאתו משיורי טהרה כיון שלא שפך פעמיים על ידו. אבל אם היו רביעית נטהרו ידיו בשטיפה אחת: \n",
+                "<b>נפל ככר של תרומה על המים </b>שנפלו מידיו לארץ טהור כמו שידיו טהורות: \n",
+                "<b>ר' יוסי מטמא הככר </b>אע\"פ שהידים טהורות מידי דהוה אסיפא נטל את הראשונים ואת השניים למקום אחד ור\"מ סבר דל\"ד דהתם אפסיק והיו הראשונים טמאים ולא טהרום השניים והכא לא אפסיק ע\"כ. טהור דר\"מ סבר דכי היכי דמהני וכו' כדפי' רעז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאין המים האחרונים וכו' </b> (ב). הכא קרי למים שניים מים אחרונים והן שפיכה שנייה שע\"ג מים ראשונים וכדפי' כבר רעז\"ל: \n",
+                "<b>רשבג\"א כל שהוא מבריית המים טהור. </b>אפילו מה שע\"ג צרור אי נמי מודה רשב\"ג במים שע\"ג צרור אלא קאי אהא שאמר ת\"ק שאין האחרונים מטהרין אלא מים שע\"ג היד ואתא רשב\"ג למימר גם אם היה על היד דבר שהוא מבריית המים כגון יבחושין אדומים המים השניים מטהרין אותם. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ואין הלכה כרשב\"ג וכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל ותימה הוא לע\"ד דהא בפרק שני דזבחים משמע דהלכתא כוותיה וכן יש מי שפסק דלכתחלה נוטלין לידים ביבחושין אדומים ובכל דבר שתחלת ברייתו מן המים. וכן פסקו להלכה למעשה בספר שלחן ערוך סי' ק\"ס. ועיין על זה בבית יוסף שם סי' קס\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הידים מיטמאות ומיטהרות וכו' </b>כך צ\"ל. אבל ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק היוד וכתב כן מצאתי ע\"כ. וכתוב בסמ\"ג עשין סימן כ\"ז דגרסת רש\"י ז\"ל בסוטה דף ד' נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה: \n",
+                "<b>נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאה </b>וכך הביאה ג\"כ בספר התרומה ע\"כ וכן נראה הגירסא בשבלי הלקט סימן ל\"ו. והטור גרסתו בא\"ח סי' תס\"ב כגרסתנו ושם בבית יוסף הביא ג\"כ שתי הגירסאות וביארם. וז\"ל רש\"י ז\"ל תניא הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חיץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים ומים שניים מטהרין את הידים כדתנן במס' ידים שצריך מים על ידיו שני פעמים הראשונים מטהרין את הידים והשניים מטהרין את המים הטופחין על ידיו שנטמאו בתחלה מחמת ידים ותני התם הידים מיטמאות ומיטהרות עד הפרק כלומר מן הפרק ולמטה גזרו עליהן להיות שניות ופוסלות את התרומה ומיטהרות בנטילה. נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה שהרי טהרו שניים את הראשונים נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאה כלומר יצאו הראשונים חוץ לפרק ועל השניים לא הקפיד ליטול עד מקום שיצאו הראשונים אלא עד הפרק כמשפטם וחזרו הראשונים ליד טמאה שהרי נטמאו תחלה מחמת הידים והשניים לא טהרו את היוצאין הלכך צריך שיגביה ראשי אצבעותיו למעלה שמא יצאו מים הראשונים ויטמאו את הידים עכ\"ל ז\"ל. ומתני' דקתני מים ראשונים ושניים מיירי דוקא כשידיו נקיות דאז די לו בשני פעמים אבל אם ידיו מלוכלכות בשום דבר צריך מלבד אלו השניים פעם אחת קצת מן הרביעית להסיר הלכלוך דשלשתם סגי ברביעית אחת ודעת הרמב\"ם ז\"ל שלא נזכרו מים שניים אלא לענין תרומה ולא לענין חולין כלל: \n",
+                "בפי' רעז\"ל וחזרו ליד טמאה לפי שנטמאו השניים בראשונים שחוץ לפרק שאין השניים מטהרין את הראשונים שחוץ לפרק וכו'. אמר המלקט לשון הר\"ש והרא\"ש ז\"ל לפי שנטמאו השניים בראשונים וכשחזרו ליד טמאוה והיינו דאמרי' בפ\"ק דסוטה מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים אבל כשלא נטל את הראשונים אלא עד הפרק אע\"פ שיצאו השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה כי היד חוץ לפרק טהורה ולא נטמאו בה השניים ופי' רש\"י ז\"ל שם בסוטה דהכי תנן נטל הראשונים ושניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאה אגב חורפי' לא עיין בה דאלו ואלו אם חזרו לפרק טמאה לבד כשנטל ראשונים עד הפרק והשניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה ע\"כ: \n",
+                "עוד בפירושו של רעז\"ל משום שמא נטמאו כשנפלו מיד זה ליד זה ומשום שמא יש להם דין וכו' כך צ\"ל: \n",
+                "<b>נטל את הראשונים לידו אחת וכו'. </b>עיין בבית יוסף א\"ח סימן קס\"ב. וראיתי שהגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל נטל את הראשונים בידו אחת ונמלך ונטל את השניים בשתי ידיו ידיו טמאות נטל את הראשונים בשתי ידיו ונמלך ונטל את השניים בידו אחת ידיו טהורות נטל ידו אחת וכו' וכתב כך מצאתי ע\"כ: \n",
+                "<b>נטל ידו אחת ושפשפה כו'. </b>מצאתי כתוב שם בספר לבוש תכלת סעיף ח' וז\"ל נטל ידו א' ושפשפה לנגבה בראשו או בכותל טהורה ואם אח\"כ חזר ונגע באותם מים שבאו מידו על הראש ועל הכותל טמא שאותם מים טמאים וחזרו וטמאו את היד שנגעה בהם ואע\"ג דכל כמה דלא שפשף מטהרין בשפשוף כלומר וא\"כ צריכין לומר שהמים שעל הידים טהורין הם ומטהרין את הידים השתא דחזר ונגע גרע כן כתוב בש\"ע והם דברי רבינו שמשון וצריכין ביאור דה\"ד דאי מיירי ששפך רביעית שלם בבת א' על היד ושפשפה בראש או בכותל וחזר ונגע בהן אמאי טמאה כבר נתבאר דהנוטל ברביעית שלם אין כאן מים טמאים כלל וכן אם נטלם מרביעית שלם ובזה אחר זה במים ראשונים ושניים כדינא אמאי טמאה הרי טהרו השניים את הראשונים שע\"ג היד אלא ע\"כ מיירי שלא נטל כי אם מים ראשונים בפחות מרביעית והאי פחות מרביעית ה\"ד אם לא היו יותר בכלי שנטל ממנו רק אלו המים אמאי אם שפשפה בראשו או בכותל ונגבה טהורה הא לא היו כאן מים כשיעור טהרה אלא ע\"כ מיירי דאתו משיורי טהורה וא\"כ משמע כאן דפחות מרביעית דאתו משירי טהרה ה\"ה מצד א' דינם כרביעית שלם ומצד א' אינם כרביעית שנם. דינם כרביעית שלם שאם שפכן כולם בבת אחת על היד א\"צ מים שניים אלא יכול לנגבם מיד והוי טהורה. ואינם כרביעית דברביעית אין כאן מים טמאין כלל ואפילו נגע בהן במים אחר הנגוב אינם מטמאין אבל הכא היד טהורה בנגוב והמים נשארו טמאים ואם חזר ונגע בהן אח\"כ טמאו את היד. ונ\"ל דמה\"ט קאמר שפשפה בראשו או בכותל לנגבה ולא אמר שנגבה במטפחת משום דכשמקנח בשערות הראש או בכותל דרך הוא שמקנח היד ומשירה מיד ואין חוזר ונוגע באותו מקום ואין השערות והכותל מתלחלחים כ\"כ שיטמאו מיד את היד אבל כשמנגב במטפחת דרך הוא לקנח ולחזור ולקנח ולכרוך המטפחת סביב ידו המתקנחת ונטמאת היד מיד באותו הניגוב שהרי חוזר ונוגע בלחלוחית שע\"ג המטפחת מן המים נ\"ל. א\"נ לאידך גיסא נקט שפשפה בראשו או בכותל משום דבשערות ראשו ובכותל אין המים נבלעין בתוכם אלא נשארים שם בעין לפיכך אע\"ג דבשעת נגוב הידים נטהרין מן הטעם שכתבתי שדרך להסירם מיד וכו' מ\"מ כשחוזר ונוגע בהם כיון שהמים עדיין בעין הם שם חוזרות ומטמאים את הידים אבל כשמנגב במטפחת המים נבלעים לתוכה לפיכך ל\"מ שמטהרים את הידים בשעת ניגוב אלא אפי' חזר ונגע בה אח\"כ המים טהורות עכ\"ל. טהורות כיון שאין המים הטמאים עלי' בעין רק נבלעים בתוכה וזה נ\"ל עיקר וכן נוהגים דהואיל והוא דבר דמדרבנן אזלינן ביה לקולא ע\"כ: \n",
+                "<b>בראשו או בכותל (ג) טהורה </b>קשה דבשלמא בכותל שפיר אבל בראשו אמאי טהורה הא מחכך בראשו בעי נטילה לתפלה כמו שכתוב בתשובת הרשב\"א ז\"ל. שהובאה בבית יוסף סוף סי' ד' דא\"ח ותמצאנה בתשובותיו סי' קנ\"ו וגם בתשובות להרמב\"ן ז\"ל שהובא בב\"י א\"ח סי' צ\"ב וסי' קס\"ד ופסקו ג\"כ להלכה שם בספר ש\"ע וא\"כ נימא תהוי תיובתא להרשב\"א ז\"ל. ונראה לע\"ד דלפי זה צריך לחלק בין שפשוף דמתני' לחכוך הראש דחכוך הוי בראשי אצבעותיו בין השערות דאיכא מלמולי זיעה טפי אבל שפשוף דמתני' הוי בפס ידו ואצבעותיו ע\"ג קצוות שערות ראשו דליכא מלמולי זיעה כולי האי או שמא בראשו לאו דוקא אלא ר\"ל כובעו וה\"ה שאר בגדיו דו\"ק: \n",
+                "<b>נוטלין ד' או חמשה וכו' </b>ובטור א\"ח סי' ק\"ס וכתוב שם בבית יוסף ואפשר שאם ידי השני מרוחקין מידי הראשון לא עלתה לו נטילה לפי שהוא נוטל במי רחיצת חברו אלא כשידו השני סמוכות לידי הראשון מיירי דחשבינן להו כיד אחת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ספק נעשה בהם וכו' </b>בטור או\"ח סי' ק\"ס וז\"ל שם מים שיש לו ספק בהן אם נעשה בהן מלאכה אם לאו או שיש לו ספק אם יש בהן שיעור אם לאו או אם הם טהורים או טמאים או ספק אם נטל ידיו אם לאו טהור ע\"כ. ומ\"ש ספק אם נטל ידיו וכו' כתב בבית יוסף שכן כתוב בהרמב\"ם ז\"ל פ' ששי מהלכות ברכות וגם בפי' המשנה פ\"ד דמסכת טהרות אע\"פ שאינו בגרסת המשנה ע\"כ בקיצור וכתב עוד שכתב ה\"ר מנוח ז\"ל דטמאים וטהורים אידים קאי כלומר שהיה שומר את ידיו ונסתפק לו אם הסיח דעתו מהם וטמאים או לא הסיח וטהורים ויש לפ' דאמים קאי לפי שמים הפסולים לנטילת ידים כטמאים הם חשובים. וכתב עוד דטעמא דכל ספק בטהרות ידים טהור משום דנטילת ידים עיקרו מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא ע\"כ: \n",
+                "<b>ספק הידים ליטמא ולטמא </b>ולקמן באידך בבא מפ' לה דכיצד קאי אליטמא ולטמא וכבר פירש ברישא ספק ליטהר וכמו שפירש רעז\"ל באומרו והיינו ספק ליטהר דפליגי בסיפא וכו'. ומפני שאמרו דקתני קאי אפ\"ד דמס' טהרות סימן ז' וסימן י\"א: \n",
+                "<b>נגע בשניהם ספק טמאה בטמא וטהורה בטהור או טהורה בטמא וטמאה בטהור</b> גרסי' דככרים לשון זכר הם. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' וטהורה בטהור טמאה בטהור וטהורה בטמא וכתב כן מצאתי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המכניס ידיו לבית המנוגע </b>חולין פ' השוחט (חולין דף ל\"ג) והתוספתא שהביאו שם בגמרא הביאה הר\"ש ז\"ל בספ\"ק דטהרות וכתבתי' אני בפ' בתרא דטהרות סי' ד'. ידיו תחלה גרסי' וכן הגי' הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>מטמאין את הידים להיות שניות דברי ר' יהושע.</b> כתב הר\"ש ז\"ל אע\"ג דפלוגתא דר\"ע ורבנן במכניס ידיו לבית המנוגע לתרומה ולקודש כדאיתא בפ' שני דחולין סיפא דהאוכלין והמשקים דפליגי בה ר' יהושע ורבנן לקדש דוקא ולא לתרומה ע\"כ: \n",
+                "<b>אמר רשב\"ג </b>ס\"א אמר רבן גמליאל. אמר לה ובמה ס\"א בתי ובמה וכו': \n",
+                "<b>היתה טומאתה </b>ס\"א היתה הטומאה ס\"א היתה טומאתו: \n",
+                "<b>מבואר הדבר </b>כך צ\"ל. (א) ופי' הרא\"ש ז\"ל מבואר הדבר מאחר שהוצרך לשאול לה דאי אף נטמא בולד הטומאה מטמא את הידים לא היה צריך לשאול במה נטמא התנור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היד מטמאה </b>ס\"א ויד מטמאה: \n",
+                "<b>כל הפוסל וכו' </b>פי' האי כללא דברי ר' יהושע הוא כדקתני בסיפא דברי ר' יהושע אבל לרבנן דמתני' דלעיל את שנטמא בולד הטומאה אינו מטמא את הידים והאי דאיצטריך ליה למיתני היד מטמאה את חברתה והלא גם זה בכלל הפוסל את התרומה דאם היתה ידו אחת טמאה פוסלת את התרומה כדתנן בפירקין דלעיל היתה ידו אחת טמאה ואחת טהורה ולפניו שני ככרים משום דרישא איירי אף לתרומה כמו לקדש והיד מטמאה לא איירי אלא לקדש דבפרק חומר בקודש תנן היד מטמאה את חברתה לקדש ומייתי עלה מתני' דהכא הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. אבל תוס' ז\"ל שם בשבת פ\"ק נראה שסוברים דגם רישא איירי דוקא לקדש. ועיין במ\"ש שם בפרק בתרא דחגיגה סי' ב': \n",
+                "<b>אמר להם והלא כתבי הקדש. </b>וכתבי הקדש הם כמו שני אע\"ג דלרבי יהושע נמי כתבי הקודש מטמאין את הידים אף לתרומה כדאיתא בפ\"ק דשבת דידים הבאות מחמת ספר פוסלות את התרומה ויד מטמאה את חברתה לא איירי אלא לקדש כדמוכח בחגיגה לא חשש רבי יהישע אלא למצוא תשובה לדברי חכמים שאמרו שאין שני עושה שני אע\"פ שאין התשובה שוה לנידון והא דלא אייתי להו מאוכל אוכל שני משום דפסול גוי' שאני הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ועיין עוד בפי' הר\"ש ז\"ל גם עיין בפי' רש\"י ז\"ל פ' אלו דברים דף נ\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש אומר רצועות תפילין וכו'. </b>שבת דף ע\"ט קתני בתוספתא (א) ר\"ש בן יהודה אומר משום ר\"ש הנוגע ברצועה טהור עד שיגע בקציצה דהיינו הדפוס של עור ר' זכאי אומר משום ר\"ש עד שיגע במזוזה עצמה שהן האגרות שבתוך הבתים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר. </b>ואין הלכה כר' יהודה. הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר שיר השירים וכו'.</b> בפ\"א דמגלה דף ז' ופליגי התם במגילה אם מטמאה את הידים. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>קהלת אינה מטמאה. </b>מפני שחכמתו של שלמה היא ולא ברוח הקודש נאמרה והם דברי ר\"ש בן מנסיא בתוספתא וס\"ל בקהלת כרבי יוסי ופליג עלי' בשיר השירים דר\"ש בן מנסיא אית ליה דשיר השירים מטמאה ולית בה פלוגתא: \n",
+                "<b>אמר שמעון בן עזאי (ב) וכו'.</b> נראה דכל זה דברי שמעון בן עזאי אפילו אמר ר' עקיבא וכו' עד א\"ר יוחנן והוא כמו ואמר ר' עקיבא: \n",
+                "<b>ושיר השירים קדש קדשים.</b> בברייתא אמר ר' אלעזר בן עזריה למה הדבר דומה למלך שנטל סאה חטים ונתנה לנחתום א\"ל הוצא לי כך וכך סולת כך וכך סובין כך וכך מורסן וסלת לי מתוכה גלוסקא אחת מנופה ומעולה כך כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים שכולו יראת שמים וקבול עול מלכותו ע\"כ. ולפי מאי דתנן על שיר השירים שלא תטמא בלשון נקבה כן היה ראוי לשנות כיום שניתנה בו שיר השירים. וכן ראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ותמהתי שכתב ס\"א כיום שניתנה תורה לישראל ע\"כ. ועיין בריש פי' שיר השירים להרב מוהר\"ר משה אלשיך נ\"ע. בהקדמה עלה ב'. ובפירוש עלה ה' עוד ב' פירושים ומצאתי עוד בריש פי' קהלת להחכם ה\"ר משה גלנטי נ\"ע שנקרא שיר השירים קודש קדשים כההיא דבזוהר פרשת תרומה דף קמ\"ד שבשיר השירים רמוז כמה עניני מעשה בראשית רזא דאבהן גלות דמצרים וגאולתו שירת הים עשרת הדברות מעמד הר סיני הליכת ישראל למדבר כניסת הארץ בנין בית המקדש עיטורא דשמא קדישא גלות ישראל בין האומות גאולתן של ישראל תחיית המתים ועולם הבא מה שהיה מה שהווה מה שיהיה עד אחר יום השביעי שבת הכל הוא בשיר השירים ולכך נקרא קדש קדשים ע\"ש שכולל כמה קדושות ע\"כ. וזה לשון פי' דון יוסף ן' יחייא ז\"ל בתחלת פי' שיר השירים והילך כל לשונו ממש אמר העבד הקטן יוסף בן לאדוני הרב דון דוד ן' יחייא להיות כי המלך שלמה הפליא לדבר ולומר עניני כל החכמות באופנים משונים מהדבור פעם במשל ומליצה. ופעם כדברי חכמים וחידותם. ופעם במליצת השיר אשר הוא אחד מחמשה אופני הדבור הגיוניי. כי יהיה אם מופתיי ואם נצוחיי ואם הלציי ואם הטעאיי ואם שיריי. לכן פירש היות הספר הזה נאמר בדבור שיריי. ולהיות כי בדבור מהאופן הלז הרבה לחבר ספרים אין קץ כאמרו ויהי שירו חמשה ואלף פירוש כי השיר הזה הוא נעלה מכל שאר השירים ויוצא מתחת גדרם. להיותם משל לדברי חכמה הנשפעת באמצעות הנפש המשכלת מה שהשיר הלז הוא משל ורמז בדברים אלהיים בדבוק האלוה עם עמו בחירו וזולתן מהענינים מהדבוק חולף ועתיד שהם נבואות נשפעות באמצעות הנפש האלהית ויחס הנשפע אל הנשפע כיחס האמצעי אל האמצעי. ואמנם גדולת הנפש האלהית על המשכלת היא מן המפורסמות אשר אין צריך להן ראיה. וזהו אומרו שיר השירים וכו' שרוצה לומר זה השיר הוא המשובח והנעלה מכל השירים אשר לשלמה לסיבה שאמרנו וזהו אמרם ז\"ל כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים ע\"כ: \n",
+                "<b>כן נחלקו על קהלת</b> וכן גמרו דמטמאה את הידים כדברי בן עזאי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משני לוגין ועד תשעת קבין </b>הגי' הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "(א) בפי' רעז\"ל ואינה מחזקת מים כדי רחיצת רגלו אחת אמר המלקט הוא פי' מאי דקתני בת\"כ שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת אי נמי יש לפ' שהסדק כ\"כ גדול דקודם שירחוץ רגלו אחת יצאו כל המים ומרבה לה התם בת\"כ הואיל ומשמשת ישיבה עם מלאכתה מדכתיב כל כלי. וממעט בת\"כ כפה סאה מדכתיב אשר ישב שאין משמשין ישיבה עם מלאכתם ופי' הר\"ש ז\"ל כלומר דעריבה קודם שנסדקה נמי רגילין לישב עלי' ובפ' עשרים דכלים פירשתי שרגילין ללוש בה וכשנסדקה נמי חזיא ללישה שהעיסה סותמת הסדק ואין המים יוצאין עכ\"ל ז\"ל. ובפחות משני לוגין או יותר מט' קבין אפילו נסדקה אינה טמאה מדרס: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן (</b>ב) בין שנוי קדש בין שנוי בעלים ולאו דוקא שנזבחו דהה\"נ בקבלה והולכה וזריקה שהזבח נפסל בד' עבודות אלא עבודה קמייתא נקט כשרין לזרוק הדם ולהקטיר הנקטרין ולאכול הנאכלין אלא שלא עלו לבעלים וצריך להביא קרבן אחר אם קרבן חובה הוא או נדר: \n",
+                "<b>הפסח בזמנו </b>בערב פסח מחצות ואילך אבל בשאר ימות השנה שלמים הוא וכולהו מפ' בזבחים מקראי: \n",
+                "<b>לא הוסיף לפסול </b>אלא עולה מדקאמר הנאכלין ועולה כולה כליל הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אמר שמעון בן עזאי מקובלני מפי שבעים ושנים זקן וכו' </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גזר ר' טרפון מעשר עני </b>פי' מלבד מעשר ראשון: \n",
+                "<b>אמר לו ר' ישמעאל אלעזר בן עזריה אחי עליך ראיה ללמד וכו' </b>כך ראיתי קצת בעלי משנה גורסין בילדותי אבל אני לא מצאתי מורגל. לומר לשון זה של אחי רק ר' אלעזר בן עזריה וכדאיתא נמי בפ\"ק דברכות דף י\"א א\"ל ר' אלעזר בן עזריה לר' ישמעאל ישמעאל אחי אמשיל לך משל לה\"ד לאחד שאומרים לו זקנך מגודל אמר להם יהיה כנגד המשחיתין אף וכו' כך: \n",
+                "<b>שאתה מחמיר </b>שמעשר שני קדש וצריכין הבעלים להעלותו ולאכלו בירושלם ומעשר עני חול והמחמיר בדברי סופרים עליו ראי' ללמד: \n",
+                "<b>השיב ר' אלעזר בן עזריה </b>מה בבל מעשר שני בשביעית אף עמון ומואב מעשר שני בשביעית כך צ\"ל: \n",
+                "<b>מצרים מפני שהיא קרובה</b> כך הגרסא בקצת דפוסים. \n",
+                "<b>אלא כמפסידן נפשות וקובע אתה וכו' </b>כך מצאת. מוגה. הריני כמשיב על טרפון אחי רוצה לומר שהוא משיב לר' אלעזר בן עזריה כמו שהשיב לו ר' טרפון: \n",
+                "<b>אצל ר' אליעזר ללוד </b>ביו\"ד צ\"ל: \n",
+                "<b>צא ואמור להם משמי אתם אל תחושו וכו' </b>כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>עד הלכה למשה מסיני</b> ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלת עד: \n",
+                "<b>שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית </b>וכך העיד ג\"כ ר' דוסא בן הרכינס בשם חגי הנביא בפ\"ק דיבמות דף י\"ו. תניא בתוספתא א\"ר יוסי בן דורמסקות אני הייתי עם זקנים הראשונים כשבאו מיבנה ללוד ובאתי ומצאתי לר' אליעזר שהיה יושב בחנות של נחתומים בלוד אמר לי מה חדוש היה לכם בבית המדרש אמרתי לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין אמר לי אי אפשר לבית המדרש בלא חדוש אמרתי לו את ההלכות ואת התשובות ואת המנין וכשהגעתי לזה זלגו עיניו דמעות אמר סוד ה' ליראיו ואומר גלה סודו אל עבדיו צא ואמור להם אל תחושו למנינכם כך מקובלני מריב\"ז שקבל מן הזוגות והזוגות מן הנביאים ונביאים מן משה הל\"מ שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ע\"כ. ופי' הר\"ש ז\"ל תלמידיך אנו בפ\"ק דחגיגה משמע שלא אמר כן וכעס עליו ר' אליעזר ואמר לו פשוט ידיך וקבל עיניך לפי שלא אמר כן ושמא תנאי הוא. ונביאים ממשה משמע הלכה למשה מסיני ממש עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בו ביום בא יהודה גר עמוני </b>ברכות פ\"ד דף כ\"ט מייתי לה ושמעינן מינה דאפילו בו ביום לא מנע עצמו רבן גמליאל מבית המדרש וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל א\"ל ר\"ג אסור אתה הסתכל שלא נמנע ר\"ג מבית המדרש אע\"פ שמינו נשיא לר' אלעזר בן עזריה והטעם שלא רצה להתבטל מתלמוד תורה ע\"כ: \n",
+                "<b>וכי עמונים </b>לא גרסי' רק עמונים. לחוד דמואבים לא הגלה אותם דהכי כתיב שאנן מואב מנעוריו וגו' עיין תוס' דמגלה בפ\"ק דף י\"ב ושם הקשו היכי קאמר דסנחריב בלבל עמון דבירמיה קחשיב להו באותם שהגלה נבוכדנאצר ותרצו לפי שסנחריב היה ראשון שבלבל נקרא הכל על שמו ע\"ש וכן פי' ג\"כ הר\"ש ז\"ל. וכן בסמ\"ג דף מ' ע\"ב: \n",
+                "<b>שכבר חזרו </b>אית דגרסי וכבר חזרו. וכתוב בספר הלבוש דאבן העזר סימן ד' סעיף י' אבל האידנא אחר שעלה סנחריב וכו' עד ואע\"פ דודאי מיעוטם נשארו במקומותם וה\"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי מ\"מ אותו שמתגייר הרי הוא פורש מהם וכל דפריש מרובא קא פריש ומותרים מיד ע\"כ. והוא בטור שם ובמפרשים וכתבו רעז\"ל: \n",
+                "<b>והתירוהו לבא בקהל </b>בתוספתא מסיים בה אמר רבן גמליאל אף גר מצרי כיוצא בזה א\"ל למצרים נתן לה קצבה הכתוב שנאמר מקץ מ' שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישבו על אדמתם ע\"כ אבל ר' עקיבא משמע מתוספתא שהוא משוה המצרי לעמוני ושמא לא אסיק אדעתי' מה שנתן להם קצבה הר\"ש ז\"ל. נראה דה\"פ וכיון שנתן להם קצבה כבר ודאי שבו למקומן ואין להתיר המצרי עד דור שלישי: \n",
+                "ומצאתי כתוב בביאורי הר\"ר אייזק שטיין שעל סמ\"ג דדף מ' ע\"ב וז\"ל א\"ל רבן גמליאל וכו' נ\"ל שבלשון תימה השיב לר' עקיבא כלומר וכי ס\"ד שאף המצרי יהא מותר מפני שבלבל סנחריב ודעת ר\"ג כמו שהשיב ר' יהושע שניהם עונים על דברי ר' עקיבא ושניהם סוברים שגר מצרי אינו מותר אלא שר\"ג עונה בקוצר וסתם דבריו ור' יהושע פי' דבריו ונדחקתי לפ' כן כי לקמן בדף מ\"ח בע\"ב כתב שר\"ג ור' יהושע חולקין על ר' עקיבא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרגום שבעזרא ושבדניאל </b>תימא דלא קתני שבדניאל ושבעזרא. והשתא הדר לעניינא קמא בפירקין דלעיל עניני כתבי הקדש שמטמאין את הידים: \n",
+                "<b>תרגום שכתבו עברית</b> בפ\"ק דמגלה דף ח' איתא אע\"ג דמשמע מפי' רש\"י ז\"ל ותוס' ז\"ל דהתם דההיא דמייתי התם הויא ברייתא ובפ\"ק דמגלה כתבתי מאי דשייך על האי מתניתין ע\"ש ופי' תרגום שכתבו עברית ר\"ל לשון הקדש אבל לא כתב עברי ממש ומצאתי מוגה ביד בספר מדוייק שם פ\"ט דהלכות שאר אבות הטומאות תרגום שכתבו ערבי וערבי שכתבו תרגום או שכתב כתבי הקדש בכתב ערבי אינם מטמאין וכו' לעולם אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו אשורית על העור בדיו כך מצאתי מוגה: \n"
+            ],
+            [
+                "סימן הזין הכתוב בפי' רעז\"ל קודם דבור המתחיל קובלין צריך למחוק אותו משם ולכותבו קודם דבור המתחיל מטהרין את הנצוק: \n",
+                "<b>ספרי המירם </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל מלשון הרמה שידיחם האל ויסירם מן המציאות כענין תפלה כמו שקוראים לבית אשר מתקבצין בו לדברים הללו בי אבידן ואותו בית יכריתהו האל ויאבדהו ע\"כ וכן בערוך הביאו בערך המם אבל הרא\"ש ז\"ל גריס ספרי מירס בסמך ואומר שהיה אחד ששמו כך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמת המים </b>הבאה מן הקברות מודו בה צדוקים דטהורה דכתיב מקוה מים יהיה טהור כך הוא לשון הר\"ש ז\"ל נראה שר\"ל אע\"ג דכתיב מקוה מים יהיה טהור וכדתנן בפ' ששי דפרה נתן ידו או רגלו וכו' פסולים כדילפי' בפ' שני דזבחים דף כ\"ה מהאי קרא אפ\"ה המקוה טהור הואיל ועיקר המקוה קאי הכא במקום טהרה וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל הבאים מבית הקברות שהן טהורים ואע\"פ שראשו מחובר במקום טמא ע\"כ משמע קצת דאם המקוה עומד כולו בבית הקברות שהוא פסול בין לפרושים בין לצדוקים: \n",
+                "<b>אומרים לצדוקים </b>קובלים אנו עליכם פרושים שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו חייב אני לשלם עבדי ואמתי שהזיקו אני חייב לשלם ומה אם שורי וחמורי שאינו וכו' כך צ\"ל: \n",
+                "<b>תאמרו ועבד ואמה </b>מ\"מ בעבדי ואמתי שיש בהן דעת שאם אקניטנו ילך וכו' וכך הוא בקצת דפוסים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אמר מין גלילי וכו' </b>עם משה בגט בבבא בתרא פ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס\"ב) כתבו תוס' ז\"ל לא גרסי' את המושל עם השם בגט כמו שכתוב בקצת משניות כי מה ענין השם בגט דודאי כשנצחו בית חשמונאי היו כותבין בשנה כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון מקמי דאתבטילת אזכרתא מן שמיא כדאיתא בפ\"ק דר\"ה אבל המושל לא היו כותבין שהיו כותבים את השם אלא ודאי עם משה גרסי' ע\"כ. ואיתה נמי כהרא\"ש ז\"ל שם דף רי\"ד. וז\"ל הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דגיטין דף תקנ\"ז במסכת ידים תנן אמר צדוקי קובלני עליכם פרושים שאתם כותבין מושל עם משה בגט ולא עוד אלא שאתם מקדימין מושל למשה ע\"כ בקיצור:  ",
+                "<b>וכשלקה פרעה מה הוא אומר ה' הצדיק </b>כך מצאתי מוגה:  ",
+                "סליק וסליקא לה מסכת ידים. יבא על עמי בעדי עדיים. אמן"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Zavim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Zavim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..02b405c4352f3ce6b0ab084e09f7e279e7b1328c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Zavim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,200 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Zavim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<small>בעה\"י אשר סתר לו עבים. ומכסה שמים בעבים. נתחיל מסכת זבים.  </small><br><b>בש\"א כשומרת יום כנגד יום (א). </b>בסוף נדה מפ' כבועל שומרת יום כנגד יום ולא כשומרת יום ממש דאילו שומרת יום ממש אפילו פסקה בראייה אחת ושוב לא ראתה מטמאה משכב ומושב מדרבנן אבל זב אם פסק בראיה אחת אינו אלא כבעל קרי ואם חזר עוד וראה עושה משכב ומושב למפרע מראיה ראשונה ואולך והמסיט את הטפה טמא למפרע כמסיט זובו של זב. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ומפרש התם טעמא דשומרת יום מטמאה משכב ומושב ובועלה לא מטמא דאיהי דשכיחי בה דמים גזור בה רבנן שמטמאה משכב ומושב אבל איהו דלא שכיחי בי' דמים לא גזור רבנן לטמא משכב ומושב כל זמן שלא ראתה לאחר תשמיש כר פי' רש\"י ז\"ל יע\"ש בתוס' שיש להם שיטה אחרת דלא קאי איתו אבועל שומרת יום אלא ארואה ראיה אחת של זוב. והקשו שם תוס' ז\"ל וקשה דא\"כ דכבועל שומרת יום כנגד יום קאמר א\"כ מסקי' דשומרת יום כנגד יום בשני שלה אין בועלה מטמא משכב ומושב והתנן בסוף נדה טבלה ביום שלאחריו ושמשה את ביתה ואח\"כ ראתה בש\"א מטמאין משכב ומושב ומטמאין משמע לשון רבים היא ובועלה וליכא למימר ראתה שאני דהא וכו' ואומר ר\"י דלא קשה ממתני' דנדה דמאי ביום שלאחריו דהיינו ביום י\"ב דשכיח בועל גבה דליכא איסור דאורייתא מטמא בועל משכב ומושב אע\"ג דלא ראתה אבל תוך י\"א יום בשני שלה אע\"ג דגבי דידה לא מפלגינן בין ראתה בין לא ראתה מ\"מ בועל אינו מטמא משכב ומושב אלא בראתה עכ\"ל ז\"ל:  ",
+                "<b>אמר ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא וכו'. </b>עיין מה שכתבתי פ\"ג דאהלות סי' ה'. ובברייתא קאמר הכי ר\"ש משמו לפני ר' עקיבא וחזר ר' עקיבא להיות שונה כדבריו ור' אלעזר ב\"ר ינאי משום ר' אלעזר חסמא אמר לפני רבי לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על שראה אחת בראשון ואחת בשני ובשלישי הפסיק וברביעי ראה אחת ועל שראה אחת בראשון ובשני הפסיק ובשלישי וברביעי ראה שתים שאין זה זב גמור על מה נחלקו על הרואה שתים או א' מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי וברביעי ראה אחת:  "
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה קרי ביום השלישי וכו'. </b>וכתב רש\"י ז\"ל בפ\"ק דיומא דף י\"ח דאין קרי וזוב באין ממקום אחד. תניא בתוספתא כל קרי שהוא מטמא בכהנים סותר בזב פי' הר\"ש ז\"ל כל קרי שהוא מטמא בכהנים כדתנן בפ\"ח דמקואות אלו בעלי קריין שהן צריכין טבילה וכו'. וכתב החכם הר\"ס ז\"ל וז\"ל ברואה קרי ואע\"ג דקיי\"ל דאי אפשר לש\"ז של זב בלא צחצוחי זיבה בפ' המפלת מסיק דגזירת הכתוב היא זיבה גמורה דלא פתיכא בה ש\"ז סותרת כל שבעה צחצוחי זיבה דפתיכא בהו ש\"ז אינה סותרת אלא יום אחד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כדי טבילה וסיפוג. </b>הוא כדי שיעור שיהלך אדם בינוני חמשים אמה הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמגד יון לשילוח ביניהם מהלך מאה אמה. </b>הרא\"ש ז\"ל. וכן משמע בתוספתא ופי' הר\"ש ז\"ל וכן בערוך מקום בבית המקדש שעשו אותו יונים קבוע לע\"ז כאותה ששנינו בפ' שני דמדות בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון לע\"ז ומשם לשילוח קרוב הוא וגד לשון העורכים לגד שלחן ע\"כ. ובשם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל מצאתי מנוקד גדיון היו\"ד בחולם. ובתוספתא קאמר ר\"ש כדי הקפת הר הבית מבפנים ופי' הר\"ש ז\"ל דהיינו אלפים אמה שהרי הר הבית ת\"ק אמה על ת\"ק אמה ותימה הוא שכל כך חלוקים הם ת\"ק ור\"ש דזה קאמר מאה וזה קאמר אלפים. ועיין בספר קרבן אהרן פרק ראשון דפרשת זבין. ובספר אגודה כתוב כמן גידון לשלוח שני מקומות הם ע\"כ. ונראה שיש שם טעות. \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם ידוע שמקצת הראייה וכו'. </b>כלומר אם היה באפשר שהי' כך שראיה אחת תהיה מקצתה מהיום ומקצתה למחר היה זב גמור לקרבן אע\"פ שתהיה ראייה קטנה שלא נמשכה כדי טבילה וספוג. והתם בירושלמי רפ\"ק דברכות אמרינן מאן תנא ראייה נחלקת לפנים ר' יוסי דאמר התם בברייתא בין השמשות כהרף עין ע\"ש אם היה צריך להיות שם דלא כר' יוסי או אם הוא בלשון תימה או שמא כדכתבינן אם היה באפשר וכו': \n",
+                "<b>ראה שני ימים וכו'. </b>שבת פרק במה מדליקין (שבת דף ל\"ד) ושם כתבו תוס' ז\"ל דאפילו לר' יוסי דס\"ל לבין השמשות כהרף עין יש לו ספקות בההוא בין השמשות כדאיתא בתוספתא שהביאו שם הם תוס' ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טומטום ואנדרוגינוס. </b>לא איצטריך לאשמועינן דזיבה נוהגת בהן אלא דבעי לאשמועינן הלכות זיבתם דמטמאין בדם ובלובן מספק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשבעה </b>דרכים וכו'. רפ\"ק דקדושין מפ' דתנא שבעה לשון זכר דאיכא נמי דרך לשון זכר דכתיב בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים וגו'. ולא תנא בשבעה דברים דמילתא אגב אורחיה קמ\"ל דדירכא דמיכלא יתירא לאתויי לידי זיבה ודירכא דמשתייא יתירא נמי לאתויי לידי זיבה ועיין עוד במסקנא שכתבתי שם רפ\"ק דקדושין. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל שדקדק אמאי לא קתני בשמנה דרכים בודקין את הזב דהא תנן בסמוך נמי הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מע\"ל וכשם שתולין לקרי מע\"ל כך תולין למראה ולהרהור כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד. ונראה שתירץ ז\"ל דהוי בכלל חולי ובפי' אחרון נראה שתירץ דהא דתנן דרואה קרי אינו מיטמא בזיבה מע\"ל היינו טעמא משום דאין זה זוב מעיקרא אלא קרי שנשתנה מה שנשתייר שלא יצא כלו לפי ששהה לצאת נעשה כלובן ביצה המוזרת והאריך שם ע\"ש. כתב הרמב\"ם ז\"ל הזיבות באה מחמת חלישות וחולי אברי הזרע שנחלש כחם המחזיק והמעכל וכל כחות הגוף נשארו בבריאותם הטבעית לפיכך הזרע יוצא קודם שיתבשל בלא הנאה ובלא קושי ויהיה גוונו נוטה לאדמימות מעט וגופו דק מאד וכשיקרה זה הזוב מחמת חלישות שארעה לכל כחות הגוף או מחמת דבר אחר שהכבידם אינו זוב עד שיהיה מחמת חלישות אברי הזרע ע\"כ: \n",
+                "<b>במראה ובהרהור. </b>מפ' בתוספתא דתולין כל מעל\"ע ופי' שם בספר קרבן אהרן בלשון שני במראה שראה איש ואשה נזקקין זה לזה עכ\"ל נר\"ו: \n",
+                "<b>ובמאכל ובמשתה ובמשא ובקפיצה </b>כל זמן שהוא מצטער כדפי' בסמוך רעז\"ל: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר אפי' אכל כל מאכל וכו'</b> כך צ\"ל: \n",
+                "<b>אונסו וספקו ושכבת זרעו</b> בשלהי נזיר אמר רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא ספק מחמת ש\"ז ספק מחמת ראיה וכיון דנזקק לטומאה ספקו טמא ואם תאמר ואפילו מחמת ש\"ז מה בכך הא קתני אונסו טמא אפילו ודאי ועוד קשה דמתני' קתני שרגלים לדבר והתם בפ' בנות כותים מפ' טעמא דאקשי' רחמנא לנקבה בשלישית לרבנן וברביעית לר' אליעזר דמה נקבה מטמאה באונס וכו' וי\"ל דרגלים לדבר אספקו לחודי' קאי והאי ספקו מיירי כשנמצא על בגדו זוב וש\"ז ולא ידוע האי זוב אי לחודי' אתא וסותר ז' או בהדי ש\"ז ואינו סותר אלא יום אחד והשתא דנזקק לטומאה תלינן דלחודי' אתא וסותר ז'. ולפי מה שאפרש בסמוך מתני' דהרואה קרי אינו מיטמא בזיבה כל מע\"לע בנזקק לטומאה צריך לפרש האי ספיקא דמספקא לן אם בא הזוב קודם הקרי או לאחריו וש\"ז מפ' בסוף נזיר לטמא במשא דאי לענין מגע אפילו דטהור נמי ורב אדא בר אהבה מפ' לומר שאין תולין בה הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעור אומר אף בשלישית וכו' </b>וי\"ס דגרסי אלעזר בלי י' והתם נמי מפ' טעמייהו דת\"ק לא דריש את דבקרא דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה אלא אחר שאמר הכתוב שתי זיבות זב זובו הקיש הזכר לנקבה לראיה שלישית לומר לך מה נקבה דלא כתב בה מבשרה ואפילו מאנסה הויא טמאה זכר נמי כיון שראה פעם שניה שנזקקה ז' לטומאה אפילו ראה את השלישית באונס כיון דחזא שני פעמים שלא באונס הוי טמא ומייתי קרבן ור' אלעזר דריש אתים א\"כ הזב חד את תרתי זובו תלתא ולרביעית אתקש לנקבה דמטמאה אפילו באונס ואם ראה שתי ראיות מחמת זיבות ואת השלישית באונס אינו מביא קרבן וכיון שראה שלשה שלא באונס אם ראה את הרביעית בתוך ימי ספירו ואפילו אם היא באונס אין בודקין אותו אם מחמת אונסו היא אלא סותרין את הכל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה קרי אינו מטמא וכו'. </b>ובספרי והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי מטהר בזיבה מעת לעת וכתב הר\"ש ז\"ל וצריך לומר דקרא דספרי אסמכתא בעלמא. ועיין עוד בפי' הר\"ש ז\"ל ואיתא שם פרק בתרא דנזיר דף ס\"ו ברייתא זה לשונה ש\"ז של זב מטמאה במשא כל מעת לעת ור' יוסי אומר יומו ופי' רש\"י ז\"ל מע\"ל פי' לאחר שראה זיבה מטמא במשא מע\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר יומו. </b>בלבד שראה בו זיבה אם ראה קרי תולין את הקרי בזיבה ומטמא במשא אותו היום בלבד אבל מכאן ולהבא לא ולאו משום דס\"ל דא\"א בלא צחצוחי זיבה אלא שכך גזה\"כ. ע\"כ: \n",
+                "<b>כנעני שראה וכו'.</b> ה\"פ אע\"פ שראה קרי כשהוא כנעני ובתוך מעת לעת נתגייר וראה זוב מיטמא ואין חוששין לקרי שראה כשהוא כנעני: \n",
+                "<b>מיד מיטמא בזיבה.</b> כנעני שנתגייר כקטן שנולד דמי ואע\"פ שראה זיבות כשהוא כנעני מטמא בזיבה בהך שנייה שרואה בתוך מע\"ל של קרי דנעשית לו כראיה ראשונה דמטמא באונס ומצטרפת עם השנייה וכו' עכ\"ל רעז\"ל. וכתב עליו החכם הר\"ם ז\"ל צ\"ע שלפ\"ז מאי אריא גר משום כקטן שנולד דמי אפילו ישראל נמי כה\"ג דינא הכי שאם ראה קרי ובתוך מעל\"ע ראה זוב ואחר מע\"ל ראה פעם אחרת אין ראייה ראשונה שראה בתוך מע\"ל של קרי שהרי היא נחשבת ראיה ראשונה יכולה להצטרף עם השנייה שיראה אחר מעת לעת לפי שהרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעל\"ע וא\"כ מאי איריא גר. ויותר נראה לפרש שכל השתי ראיות הוי בתוך מע\"ל של קרי דבישראל נחשבין כולם כראייה אחת ובגר נחשבין שתי ראיות משום דכקטן שנולד דמי ואין הולכין אחר הקרי שראה בגיותו והיינו דקתני מיד הוא מטמא בזיבה כלומר כשראה שתי ראיות מיד בתוך מע\"ל של קרי ונראה שזו היא כוונת רעז\"ל במה שכתב ואע\"פ שרואה זיבות כשהוא כנעני כו' עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>והמקשה מעת לעת. </b>פי' המקשה בימי זיבה דאמרינן דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכל דמים שתראה תלינן בדם קושי וטהורה עד שתשפה מן הצער ומן הדם מע\"ל דאז איגלאי מילתא דדמים שראתה לא באו מחמת ולד וה\"ו יולדת בזוב וסתמא כר' אליעזר דהלכה כמותו בהא לגבי ר' יהושע ופלוגתייהו בפרק בנות כותים. ולשון ר\"ש ור\"ע ז\"ל אולי שכך צ\"ל לא תלינן בדם קושי וטהורה אלא בדם לידה בזוב וטמאה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל והוא שיהא כברייתו. אמר המלקט הרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס הרי הוא כברייתו וז\"ל וכן כלב שאכל בשר המת אשר קדם בפ' י\"א מאהלות כי כל שלשה ימים נחשוב אותו בשר מת כברייתו ויטמא טומאת מת בעבור כי אינו מתעכל הרי כי באותם ג' ימים ידוקדק בהן הזמן מע\"ל מעת האכילה עד מות הכלב כמו שנתבאר שם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "עוד בסוף פירושו של ר\"ע ז\"ל ותנא ושייר. אמר המלקט כי ההיא דתנן בפרק כל הגט ואם אבדו הרי זה חושש מע\"ל גבי מניח פירות להיות מפריש תרומות ומעשרות וכי ההיא דתנן בפ' אלו טריפות דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת ושהתה מעת לעת ושחטה כשרה: \n"
+            ],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזב והטהור וכו'. </b>(הגהה. וכתוב בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' כ\"ח וז\"ל כתבת עוד שנסתפק' במת שמעבירין אותו דרך ספינה קטנה לבית הקברות אם מותר לכהן ליכנס באותה ספינה בעוד שהמת שם ואם יש לחלק בין נתון במטה לנתון בארון. והשבת דאין לחלק ובין כך ובין כך כהן אסור שהנוטל את המת או מסיטו טמא ובספינה קטנה היסט הוא לפי שהיא מתנדנדת ע\"י כניסת בני אדם שם והבאת ראיה מדתנן במס' זבין פ\"ג הזב והטהור שישבו בספינה או בסדה או שרכבו ע\"ג בהמה אע\"פ שאין בגדיהם נוגעים הרי אלו טמאין מדרס. \n",
+                "תשובה. נ\"ל דכל מה שדנת בדבר זה כדין דנת ודברים ברורים הם לפי דעתי דספינה שאמרו אפילו בעומדת בנהר היא דאי לא ה\"ל לפרושי ספינה שביבשה וכי קתני הזב והטהור שישבו בספינה גדולה טהור לפלוג בספינה קטנה גופה ולימא בד\"א בספינה או בסדה שבמים אבל ביבשה טהורין אלא דבין כך ובין כך כל שקטנה הראויה להמיט בה אדם א' אפילו בים טהורים @[66?המ\"ל נר' שחסר כאן איזה תיבות וכצ\"ל טמאים אבל ספינה גדולה אפי' עומדת במים טהורה דאינה מתנדנדת מכחו אלא מכח המים והביא ראי' שהספינה קטנה אפי' כשעומדת במים טמאה מאילן שכחה רע] דאינה מתנדנדת לעולם מכחו אלא מכח המים. ואילן שכחו רע שהוא דק כ\"כ שאין לחוק בעיקרו רובע קב וסוכה שכחה רע שנחבית בחויונה כדאיתא בפרק המקבל אי אפשר שאין הרוח מסייעו להנידו לפעמים אלא שאין משגיחין אלא בגופו של דבר אם ראוי מצד עצמו להתמוטט מצד כחו של יושב בלי סיוע אחר טמא מפני שלעתים ינידנו הטהור או הזב כל א' לבדו ועוד מסתברא שלא נאמרו דברים הללו של מסייע אלא לענין שבת ולענין זב וטעמא משום דלענין שבת אמרינן שנים שעשו פטורין דכתיב בעשותה וכשזה יכול וזה יכול לר' יהודה נקרא מסייע והלכך שניהם פטורין. א\"נ בזב משום דבעי' שינשא רובו עליו והיינו טעמא דכל הני מתני' דהיה רכוב ע\"ג בהמה וד' טליות תחת ארבע רנלי הבהמה וזב שהיה מועל על ה' ספסלים או על ה' פונדיות וזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו כרע הזב טהורין כרעו הן טמאין ר\"ש אומר ביחידי טמא ובמרובים טהור שאין אחד מהם נושא את רובו אבל אדם הנושא אי המסיט את המת אפילו היו עשרה נושאים אותו מסיטין אותו טמאין ע\"כ. ואיתא נמי שם בסי' תקנ\"ט): \n",
+                "<b>אסרא. </b>פי' בערוך משימין עצים שתי וערב על המים עד שיעשה מגדל ועולין עליו בעלי המלחמה וי\"א כשיש להם עצים גדולים וכו' כמו שפירש רעז\"ל. והרא\"ש ז\"ל פירשו אסדא ספינה קטנה עוברין בה הנהרות. והר\"ש וז\"ל נראה דגריס סדה שפי' סדה כמו אסדא: \n",
+                "בפי' רעז\"ל כך צ\"ל וכתיב וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר מה בו האמור להלן מאוירו אף בו האמור כאן מאוירו וכו'. \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל סתם בהמה נכפפת תחת הרוכב הלכך ל\"ש כחה רע וכו'. אמר המלקט פירוש מדלא מפליג גבי בהמה בין כחה רע לכחה יפה כדמפליג גבי אילן: \n",
+                "<b>על הגשיש. </b>כתוב בערוך ואית דאמרי קשיש וטועין בכך ע\"כ: \n",
+                "<b>בזמן שהן מחגירין. </b>אכולהו קאי פי' שרגלי הספסל אינם שוין שהאחד קצר מחבירו שכשאדם יושב עליו יתנועע ויתנודד אילך ואילך כמו החגר. והקשו שם תוס' ז\"ל תימא אפילו אין כחו רע שאין יכול להסיטו אמאי טהור הלא יטמא התחתון לעליון ועוד טומאה בחבורין היא וטמא טומאת ז' כדאמרינן בפרק אין מעמידין וי\"ל כגון שתחתון כנעני שאינו מקבל טומאה וטהור העליון מטומאה דאורייתא א\"נ אפילו התחתון ישראל וכגון שלובשין הרבה בגדים דטומאה בחבורין לא מטמא אלא אדם אחד או בגד אחד אבל שני אין טמא אלא טומאת ערב ואין מטמא אדם וכלים ואפילו יטמא טומאה מדרבנן כמו שפי' ר\"י בפ\"ק דשבת גבי מרדע מ\"מ שלישי לא הוי אלא ראשון ולא יטמא עכ\"ל ז\"ל. פי' ר\"ש לוריא ז\"ל פי' אפילו יטמא בגדים שני בחבורין מדרבנן מ\"מ בגד שלישי או האדם שהוא שלישי לו לא יטמא בחבורין טומאה חמורה אלא עושה ראשון לטמא אוכלין ומשקק ע\"כ: \n",
+                "<b>בסוכה שכחה רע באילן יפה. </b>במשניות מוגהות לפי' הרמב\"ם ז\"ל מצאתי מחוק מלות באילן יפה ושם במציעא דף ק\"ה בפ' המקבל מפ' איזהו סוכה שכחה רע כל שנחבאת בחזיונה ומפרש הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ח בחזיונה כשאוחז בה והיא נחבאת תוך ידו וכופף אותה היא מזזת אותו ולזה קורא אותה כחה רע בלשון ראשון דר\"ע ז\"ל ונטמאו בגדיו טומאת מדרס כתב עליו החכם ה\"ר סלימאן ז\"ל לא דק דאין הזב מטמא בהיסט להיות מדרס אם הן ראויין למשכב ואינם אלא ראשון ושאני ספינה ואסדא ובהמה שלפעמים מכריע הטהור את הזב וה\"ל כמו הזב בכף מאזנים ומשכב בכף שנייה והכריע המשכב את הזב דהוי כאלו דרס עליו. גם פי' הרמב\"ם ז\"ל דחוק שפי' שאנו חוששים שמא דרס ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל. עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ובסולם מצרי. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א או על סולם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מגיפין או פותחין. </b>נראה לפרש בין אם מגיפין או פותחין הזב והטהור טמא מטעם היסט הזב ואטמאים דקתני לעיל ברישא קאי וכן מעלין זה את זה מן הבור ומפשילין בחבלים ואורגים. משמע מפי' הרמב\"ם ז\"ל שכתב מגיפין וכו' ואלה כולם מונים מן ההיסט עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שיהא זה מגיף וזה פותח. </b>אבל שניהם מגיפין או פותחין במלאכה קלה כזאת אין האחד נתלה על חבירו ודומה למשאן קל דטהורין. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שיהא הטהור מעלה את הטמא. </b> (א) אז הטמא נתלה מכח הטהור וה\"ל כמו כרע המשכב בכף מאזנים אבל טמא מעלה את הטהור האדם ובגדיו ראשון כדין משא הזב אבל טהורין ממדרס ורבנן סברי גם כשהטמא מעלה הטהור כיון שהטמא מלמעלה חשבינן לי' כנתלה על בגדי הטהור וכן אם היו מפשילין בחבלים פי' גודלין וחכמים חשבי ליה מלאכה קלה אבל אורגין בין בעמידה בין בישיבה או טוחנין מלאכה כבדה היא ורש\"א דוקא טחינה ברחיים של יד לאו דוקא נקט של יד דה\"ה רחיים של חמור לר\"ש דהכי קתני בהדיא בברייתא ומודה ר\"ש בשנים שהיו טוחנים ברחיים של חמור או ברחיים של יד או טוחנים ברחיים ר\"ש אומר וכו' כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>פורקין מן החמור. </b>בפ\"ק דנדה דף ז' קאמר דתנן זב וטהור שהיו פורקין מן החמור או טוענין בזמן שמשאן כבד טמא משאן קל טהור וכולן טהורין לבני הכנסת וטמאין לתרומה ופי' רש\"י ז\"ל וכולן טהורין לבני הכנסת אפילו משאן כבד וכתבו עליו תוס' ז\"ל ואין נראה דוכולן קאי אמשאן כבד דבמשאן כבד נראה דטמא אפילו לחולין דא\"א שלא יסיט זה את זה אלא אמשאן קל קאי וכן משמע במס' זבין דקתני התם משאן קל טהורין לבני הכנסת וטמאין לתרומה והא דקתני הכא וכולן טהורים לבני הכנסת. אכל עניינא דטהרה דהתם קאי עכ\"ל ז\"ל משמע שהיה להם ז\"ל נוסחא אחרינא בגירסת המשנה וכן כתב ג\"כ הר\"ש ז\"ל דאית דלא גרסי אלא משאם קל טהורים לבני כנסת ול\"ג וכולם ע\"כ: \n",
+                "<b>בזמן שמשאם וכו'. </b>מ\"מ שמשואן בוי\"ו והכי נמי הגיהו במתני' דבריש פרקין דלקמן: \n",
+                "<b>וכולן טהורין לבני הכנסת </b> (ב). הא דקרי הכא בני הכנסת לאוכלי חוליהן בטהרה ובפרק כל פסולי המוקדשין גבי בכור דיש לו מום מובהק דהתרתו ע\"פ ג' בני כנסת פי' הדיוטות שאינם מומחין. בכל מקום קורא בני כנסת הפחותין מעלה אחת מן השנויים אצלם מלשון קבוץ המון העם. הרא\"ש ז\"ל. וז\"ל תוס' ז\"ל פ\"ק דנדה וא\"ת דהכא קרי בני כנסת לאוכלי חוליהן בטהרה ובפרק פסולי המוקדשין גבי מומי בכור קאמר דהתרתו ע\"פ שלשה בני כנסת והתם אפילו שלשה הדיוטות כשרים וי\"ל דהכא נמי מזכיר בני הכנסת לגריעותא כלומר שאינם אוכלים תרומה ע\"כ וכן פי' הר\"ש ז\"ל ג\"כ. והרמב\"ם ז\"ל פירש וכולן פי' כל השנויין בזה הפרק הם טמאים וראשון לטומאה לענין תרומה ומה שמלמעלה ממנה בקדושה אבל שלא יבא לבית הכנסת שנייחד לו מקום כזבים ומצורעים לא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזב והטהור וכו'. </b>הני תרי בבי קתני לענין טהרה הר\"ש ז\"ל ונלע\"ד דמרישא לא שמעינן שפיר בבי דסיפא ולהכי אצטריך למיתנינהו וקל להבין: \n",
+                "<b>להמיט באדם. </b>הרא\"ש ז\"ל נראה דגריס להסיט באדם וכך הוא הלשון שם ביד אלא ששם בפ\"ט סי' ד' כתב בספינה קטנה היכולה להמיט באדם אחד. ומ\"מ להמיט בה אדם אחד: \n",
+                "<b>בסולם צורי. </b>פי' אפילו אם אינו קבוע במסמר או מצרי בזמן שהוא קבוע במסמר והרמב\"ם ז\"ל השמיט סולם צורי שם ביד ושם מצאתי כתוב או בכבש ובקורה ובדלת שמחוברין בטיט אפילו עלו מצד אחד ה\"ז טהור ע\"כ: \n",
+                "<b>שאם ימשך הטהור הרי הטמא נופל. </b>מתני' רבנן היא ור\"מ פליג עלייהו בתוספתא וקאמר דבין טמא מכה את הטהור או טהור מכה את הטמא בגדי טהור טמאים ור\"ש ס\"ל דאם מכה בכח טמא ואם מכה ברפיון טהור: \n",
+                "בפי' רעז\"ל אבל טמא הוא שהרי נשען על הזב. אמר המלקט לשון הרא\"ש ז\"ל אבל הוא ובגדיו ראשונים כדין משא הזב ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' יהושע אומר נדה שישבה וכו'. </b>שלשה דברים הם שר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין בבא דכפה שבראשה טמאה ובבא דכלים שבראש הספינה טמאים מדרס ובבא דנוטלת עריבה וכו' דבזמן שמשאה כבד טמאים. וכל הני ר' אלעזר חסמא מטמא להו משום ר' יהושע וחכמים מטהרין: \n",
+                "<b>משאה קל טהורין. </b>הבגדים מטומאת מדרס ואע\"פ שהעריבה טמאה מגע זב אפשר דבגדים שבה טהורין לגמרי דאין מגע הזב מטמא בגדים ונהי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים כל זמן שלא פירש כלי הנוגע בזב אינו מטמא בגדים אפילו בעוד שלא פירש דבהדיא תניא בת\"כ ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו איש הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים הר\"ש ז\"ל: (הגה\"ה וכתב עליו החכם הר\"ס ז\"ל וקשה לומר שהבגדים שבה טהורים לגמרי דתיפוק ליה שהבגדים הם טמאין במשא הזב והם ראשון ויש לפרש דברי הר\"ב ז\"ל דלא איירי בעריבה הזאת שנטלתו הנדה אלא אם היתה העריבה טמאה מגע זב ולא במשא הזב וזהו דקדוק לשונו שכתב טמאה מגע זב וכן נמי מתני' דקתני בזמן שמשאן קל טהורין רצונו לומר טהורין ממדרס הזב אבל הם ראשון לטומאה ע\"כ): \n",
+                "<b>נוטלת </b>נ\"א נטלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלבן של חלונות. </b>ים של בית הבד הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ולהאי פירושא ניחא דבמתני' דבסמוך מטמא הקלת דהיינו העגול של עץ שסביב לריחים. אבל לפי' שכתב רעז\"ל נראה דקשה מתני' דהכא אמתני' דבסמוך. ואפשר משום דהכא מיירי בקבוע ובסמוך במטלטל וכדפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אף על קורת הבלנין </b>בתוספתא קתני ר' יוסי אומר בזמן שהיא מפקפקת ואינה נשמטת טהורה והרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס הלבנים וכן הוא בתוספתא דזבים פ\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על אילן יפה </b>גם פה מצאתי מחוק במשניות שעם פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>על הכבש ועל הקורה ועל הדלת </b>בכל המשניות כתוב על הדלת ואומר אני דאגב שיטפי' דתניי' בפירקין דלעיל בהדי כבש וקורה תניי' נמי הכא דהא פתח בדלת בהך בבא הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>על השידה וכו' </b>עירובין פ\"ג דף ל\"ה מייתי לה ונראה דההיא דהתם ברייתא היא. ומסיק התם דבה קמיפלגי בשרעדה מחמת כחו שהקיש עליהן ממש ולא נתקן ולא הוסטו אלא רעדו מ\"ס הוי היסט ומ\"ס לא הוי היסט ומעיקרא קודם המסקנא פירש\"י ז\"ל שם הקיש זב באגרופו ע\"ג שידה כולן טמאים מפני שהסיט וכגון שהי' לבוש בית יד דלא מטמא בנגיעה א\"נ שהקישן בחתיכת עץ שבידו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טהורין </b>דאין רובו נשען וכו' לשון רעז\"ל אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל וכתבו עליו תוס' ז\"ל לפי זה אתיא כר' שמעון ור\"י אומר כו' אבל הרמב\"ם והר\"ש והרא\"ש ז\"ל פירשו כפירוש רש\"י ז\"ל (א). וכתב רש\"י ז\"ל שם פרק המצניע ורבותי גורסין לארכן טהורין ופירשו טעמא דלארכן טהורין משום דאמרינן שמא ביניהם שכב ולא עליהן. וקשיא לי א\"כ לקולא תלינן ואמאי תני סיפא ספק נתהפך טמאים ע\"כ: \n",
+                "<b>ישן ספק נתהפך. </b>ס\"א ישב ספק נתהפך: \n",
+                "<b>היה מועל על ששה כסיות. </b>תימה לע\"ד אמאי שבקי' ללישנא דספסלים דנקט ברישא ואי אמרינן דכסיות קטנים מספסלין ניחא: \n",
+                "<b>רש\"א אם רחוקים זה מזה טהורים. </b> אבל כשהן קרובין פעמים מגביה רגלו אחת וכל משענתו על רגלו השנית. הרא\"ש ז\"ל (ב): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשר טליות זו על גב זו ישב ע\"ג העליונה וכו'. </b> כך מ\"מ: \n",
+                "<b>הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב וכו'. </b> (ג) שבת פ\"ט דף פ\"ג לגירסת התוס' ז\"ל אבל לגירסת רש\"י ז\"ל דגריס ואוכלין ומשקין כנגדו כרע הזב טמאים כרעו הן טהורין קשה דהא תנן בסמוך טמאים סתם ודוחק לומר דההיא ברייתא פליגא אמתני' אלא שתוס' ז\"ל נדחקו שם לתרץ דה\"ק מתני' כרע הזב טהורין פי' ממדרס ומ\"מ טמאים כדין היסט הזב כרעו הן טמאים פי' מדרס דכיון שהזב למעלה הרי נשען עליהם ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר ביחידי טמא. </b>ר\"ש ס\"ל דכשהמשכב אשר כרע בו הזב אחד אז יהיה טמא מדרס אבל כשהן שני משכבות או יותר אינו נעשה משכב הזב כיון שכל אחד מן המשכבות לבדו אינו מכריע הזב אלא כולן הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ובמרובין. </b>כשיש משכבות רבות בכף מאזנים כנגד הזב שאין אחד מהם נושא את רובו טהורין דכי כרעו הן אין רובו של זב נישא על אחד מהן אלא כל אחד מהמשכבות נשאו מיעוטו של זב ורבנן חשבי ליה כעשר טליות זו על גב זו הרא\"ש ז\"ל וכך נראה שצריך להיות בפי' רעז\"ל וכאן צריך להיות סימן הוא\"ו בפירושו ז\"ל קודם דבור המתחיל טמאים בין כרע הזב וכו' וצריך למחוק אותו מן סמוך לבכף מאזנים כי כולו הוא דבור אחד כדכתבינן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה חומר בזב מבמת וחומר במת מבזב ושוב חומר בזב שהזב וכו'. </b>כך מצאתי מוגה וי\"ס מוגהין כך זה חומר בזב מבמת ושוב חומר בזב שהזב וכו' ונמחקו מלות וחומר במת מבזב. וכן הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל. (ד) ולפי פירוש הר\"ש ז\"ל אין טומאת מדף אלא באוכלין ומשקין שעל גביו ולא בכלים שעל גביו ולדעת הרמב\"ם ז\"ל גם כלים שעל גביו יש להן טומאת מדף וכמו שהעתיק פירושו רעז\"ל. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ג' דפרשת זבים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טליות </b>טלית לשון יחיד טליות לשון רבים ופי' בערוד בשם ר' מצליח טלית הוא רדיד ולמה נקרא שמה טלית שהוא למעלה מכל הבגדים כדמתרנמינן וישאו אותו בניו ונטלו ע\"כ: \n",
+                "<b>מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש </b> (ה) ר\"ש מטהר לטעמיה דאמר שם פרק המצניע לענין שבת זה אינו יכול וזה אינו יכול אינו אלא כמסייע ופטור וי\"מ דאזדא לטעמיה דאמר לעיל וכו' כמו שפירש ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>מפני שהיא יכולה לעמוד על שלש. </b> כתב ה\"ר שמשון ז\"ל וסתמא כרבי יהודה דאמר בפרק המצניע זה יכול וזה אינו יכול ה\"ל מסייע ואין בו ממש ע\"כ. אמר המלקט לשון רש\"י ז\"ל שם בגמרא זה יכול וזה יכול ה\"ל וכו' ע\"ש בגמרא דמשמע דצ\"ל בלשון רש\"י ז\"ל אי אמרינן דסתמא כר' יהודה אבל לשון תוס' ז\"ל שם מפני שיכולה לעמוד על שלש וה\"ל כל רגל אינו יכול והשלשה אחרים יכולין ע\"כ (א) וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ז ונמצאת הרביעית מסייע ומסייע אין בו ממש והואיל וכל אחת ראויה להיות מסייע ואין אנו יודעין איזו יד ואיזו רגל היא שלא היתה נשענת עליה הרי לא הוחזקה טומאה באחת מהן ולפיכך כולן טהורות ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר. </b>וכתבו שם תוס' ז\"ל נראה לרבינו יצחק דרבי יוסי לא פליג אלא ארישא אארבע טליות תחת ד' רגלי בהמה. אבל אסיפא דקתני תחת שתי רגלים טמאה לא פליג דאע\"ג דמשענת הסוס על ידיו דבר פשוט הוא דבלא שתי רגלים לא היה יכול לעמוד ע\"כ. וכן פירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וכמו שקיצר רעז\"ל: \n",
+                "<b>ועל המכבש של כובס וכו' </b>איכא מכבש של בעלי בתים בפ' ר' אליעזר דתולין והכא בשל כובס פליגי ר' נחמיה ורבנן ובתוספתא קתני על המכבש של כובש בזמן שטעון אבנים כלים שתחתיו טהורין ר' נחמיה מטמא ובמתני' לא קתני טעון אבנים ופליגי ר' נחמיה ורבנן. ויש גירסא אחרת בתוספתא דלא פליג ר' נחמיה אטעון אבנים עיין בהר\"ש ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנוגע בזב וכו'. </b> (א) פי' הנוגע בזב או שהזב נוגע בו הדבר ידוע דמי שנוגע בזב גם הזב הנוגע בו ולא הוה צריך למיתניי' אלא משום דתרי קראי כתיבי והנוגע בבשר הזב אשר יגע בו הזב תני נמי במתני' וקראי צריכי לכמה דרשות. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>במגע אבל לא במשא. </b>אף בשעת מגעו נשא כלים ולא נגע בהן טהורים ואע\"ג דשאר כלים ילפינן מבגדיו ואם היה לבוש כמה בגדים גם העליון טמא אע\"פ שאינו נוגע בו נמצא שמטמאין במשא בגדיו שאני דבטלים לגביה והוי כנוגע בכולן. הרא\"ש ז\"ל. וכתב הר\"ש ז\"ל הא דקתני מתני' כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין להיות תחלה לאו למידק הא אינו מטמא בגדים בשעת מגעו אינו מטמא אוכלין להיות תחלה דהא איכא כלים דאין מטמאין בגדים בשעת מגען ומטמאין אוכלין להיות תחלה כדאיתא בתוספתא אלא כוליה כללא משום סיפא נקטיה א\"נ כל אדם קאמר ולמעוטי אדם הנוגע בשרץ ונבלה דאין מטמאין בגדים בשעת מגען כדתנן בריש מסכת כלים ואין מטמאין אוכלין להיות תחלה עכ\"ל ז\"ל ועיין ג\"כ במ\"ש לקמן בסי' י': \n",
+                "<b>ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס. </b>אבל מטמא שאר כלים כבגדים והכי תניא בהדיא בת\"כ סוף פרשה ב' דפ' זבין דמתני' שנוי' שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד כלל אחר אמר [ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה אמרו וכתב כן מצאתי ע\"כ: כל וכו'. </b>ר\"פ בכל מערבין (עירובין דף כ\"ז) מייתי לה למילף מינה דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ דהא הכא תנא חוץ ואיכא נמי מרכב דהיינו תפוס דאוכף שכשרוכב תופס באותו עץ דאי מרכב דיתיב עליה היינו מושב והא תנא ליה אלא כדאמרינן וכדתנן האוכף טמא מושב והתפוס טמא מרכב ושמעינן ממתני' דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ וכתבו שם תוס' ז\"ל כל הנישא ע\"ג הזב טמא אם נפרש דבהיסט איירי שמסיט כולו הוי כל דוקא ובכמה דוכתי קרי להיסט משא אבל אי מיירי בעליונו של זב שאינו מסיט כולו שמקצתו נגרר בארץ דלאו היסט הוא כדאמרינן איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זהו היסטו מספקא לר\"י אי שייך בכל דבר אי לא דעליונו של זב נפקא לן מוכל אשר יהיה תחתיו הזב אי הוה דומיא דמשכב ומושב שאינו נוהג אלא בדבר הראוי לכך או לא ע\"כ וכן דקדק ג\"כ הר\"ש ז\"ל. ועוד כתבו תוס' ז\"ל וכל שהזב נישא עליו טהור אומר ר\"ת דטהור מטומאה תמורה דאינו מטמא אדם וכלים אבל טמא טומאה קלה כגון לטמא אוכלין ומשקין אע\"ג דאינו ראוי למשכב ומושב ומייתי ראיה וכו' ותוס' ז\"ל דחו אותו בסוף: \n",
+                "<b>וכל שהזב נישא עליו טהור. </b>כדתניא בתוספתא דאין מטמא בהיסט אלא בדבר שיש בו רוח חיים. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ולמושב והאדם. כך צ\"ל. </b>ופי' רש\"י ז\"ל והאדם דכתיב והנושא אותם אף האדם במשמע אותם. ע\"כ: \n",
+                "<b>כיצד אצבעו כו'. </b>תוס' ר\"פ דם הנדה כתבו דנראה להם דהיינו ע\"ג אבן מסמא דבתוספתא וכגון שהנדבך דוחק אצבעו של זב דאי לא\"ה הוי כאילו הי' אויר בין אצבעו לנדבך דאין כאן טומאה כלל ע\"כ: \n",
+                "<b>בטמא שנים ופוסל אחד. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל כל מקום שאומר מטמא שנים ופוסל אחד מיירי בתרומה וכל אב הטומאה מטמא שנים ופוסל אחד וראשון מטמא א' ופוסל א'. כל אב שמטמא אדם לטמא בגדים בזמן שהוא נוגע באב מטמא שנים ופוסל אחד כאב עצמו. אבל אינו מטמא אדם וכלי חרס פירש נעשה ולד הטומאה ר\"ל ראשון ומטמא אחד ופוסל אחד וכל אב שהנוגע בו אינו מטמא בגדים בין בשעת מגמו בין לאחר פרישתו מטמא אחד ופוסל אחד האוכלין וכו' והמדף מטמאץ ע\"ג הזב אפילו חוצץ ביניהם הרביד אמצעיים אבל מתחתיו אם אינו נוגע ויש ביניהם חוצץ לא דתניא בת\"כ קל וחומר שיעשה על גביו משכב ומה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף עשה תחתיו משכב מקום שעשה על גביו מדף אינו דין שיעשה על גביו משכב ת\"ל אשר ישכב עליו תחתיו עושה משכב ולא על גביו משכב ומושב. מטמאין שנים שהן אבות בין זב יושב עליו בין לא דכתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו אין לי אלא כל זמן שיושב עליו מנין לעשות ריקם כמלא ת\"ל כלי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>והמדף מלמעלן מטמאין שנים. </b>נוסחא אחרינא מטמאין אחד והוא הנכון והיא הגירסא שפירש רעז\"ל. וזהו ג\"כ לשון החכם הר\"ס ז\"ל ה\"ג מטמאין א' ופוסלין אחד ול\"ג מטמא שנים דהתנן פ\"א דאהלות הבגדים הנוגעין בזב מטמאין בגדים. עכ\"ל שם. עוד כתב על מה שכתוב בפי' הרמב\"ם ז\"ל או אוכלין ומשקין או משכב ומושב הכל טמא והוא מטמא שנים ופוסל אחד וכו' וזה לשונו שיבוש נפל בספרים דאין בגדים הנוגעים בזב מטמאין שנים דאינן אלא ראשון בין אם פירשו בין אם לא פירשו כמו שכתבתי בסמוך ע\"כ. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם האוכלין והמשקין והכלים שאינם עשויין לא למשכב ולא למושב ולא למרכב שהיו למטה וישב הזב וכיוצא בו עליהן מלמעלה ולא נגע בהם כולם טהורים ע\"כ. וכתב מהרי\"ק ז\"ל שם ופירש רבינו שמדף ששנינו היינו כלי שטף שאינם ראויין למשכב ולמושב ואע\"פ שבמשנה זו לא הזכירו מרכב כללו רבינו עם משכב ומושב שוודאי דינם שוה שעל זה אמרו בר\"פ בכל מערבין שאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ דהא איכא מרכב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שאמרו. </b>קאי אדסליק מיניה אטמא למעלה ואוכלין ומשקין וכלים למטה טהורים לפי שהמסיט אין בו רוח חיים: \n",
+                "<b>חוץ מן האדם. </b>שיש בו רוח חיים שהאדם הנישא במשכב נטמא אע\"פ שלא נגע בו וכו' כדמפרש רעז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר </b>מ\"מ ר' אלעזר בלי יו\"ד: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ר' אליעזר אומר אף הנושא בתלמודא מפרש וכו'. אמר המלקט בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ד) אלא שצ\"ע דהתם מייתי לה לענין שני חצאי זיתים של נבלה שתחבן בקיסם והלשון אשר שם ה\"ג ליה אחד הנוגע ואחד המסיע ר' אליעזר אומר אף הנושא כלשון מחני' דבסמוך בסימן ז'. ופי' רש\"י ז\"ל שם אחד הנוגע בשני חצאי זיתים אחד המסיטן טמא ע\"כ. ודייק התה בגמרא אטו נושא לאו מסיט הוא דקאמר ר' אליעזר אף הנושא. אלא לאו הכי קאמר אחד הנוגע המסיט בלא נישא ואתא ר' אליעזר למימר והוא דנישא ומאי אף אימא והוא דנישא ופי' רש\"י ז\"ל בלא נישא אע\"פ שאין מחוברין יחד והוא דנישא וקאי בין אמגע בין אמשא דאין מטמאין אפילו במשא אלא א\"כ מחוברין ע\"כ. ועיין עוד בפי' הר\"ש ז\"ל לקמן סי' ז' בבא דהנוגע בזובו של זב וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקצת טמא וכו'. </b>ספ\"ח דהלכות מטמאי משכב ומושב. וכתב שם הרמב\"ם ז\"ל דיראה לו דטומאה זו של חבורי שיער צפרנים ושינים מדבריהם היא. וי\"ס ומקצת טהור על הטמא טמא חבורי וכו'. תניא בתוספתא ואלו הן חבורין השנים והצפרנים והשער שלהם ואלו הן מקצתיים ראשי אצבעות ידים ורגלים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאת טומאה נכנסת לו ויוצאה ממנו במיעוטו</b> כל האי בבא דנמצאת ארישא לחוד קאי וה\"פ נמצאת טומאה נכנסת לו במיעוטו שהרי אמרנו הטמא על מקצת משכב נטמא המשכב אע\"פ שלא שכב רובו של הטמא אלא על מיעוטו ויוצאה ג\"כ ממנו במיעוטו שהרי ג\"כ אמרנו והטהור אם שכב רובו על מקצת המשכב הטמא נטמא הטהור. וצריך לדקדק אמאי איצטריך למיתניי' אע\"ג דל\"ד לגמרי לנמצא כשר בשחיטה פסול במליחה וכו' דתנן בפ\"ק דחולין ודייקינן עליה התם בגמרא כדכתבינן התם סימן ד'. תניא בתוספתא רוב טמא על מקצת הטהור או רוב טהור על מקצת הטמא בין בזב בין במשכב טמא מקצת טהור על הטמא או על מקצתו בזב טמא ובמשכב טהור רש\"א מקצת טהור על הטמא אף בזב טהור: \n",
+                "<b>וכן ככר של תרומה. </b>כך צ\"ל. וז\"ל הר\"ש ז\"ל וכן ככר של תרומה האי דקתני וכן לאו משום שיהא דינו כיוצא באלו דסבר אפילו יהא כולו נשען על כל המשכב טהור או שהמשכב כולו נשען עליו אלא שהנייר דהיינו דבר שאינו מקבל טומאה מפסיק בנתיים דלא נגעי בהדדי טהור הככר כדאמרן לעיל דאינו מטמא בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>בין מלמעלן. </b>כגון שהמשכב למטה והנייר על גביו והתרומה ע\"ג הנייר בין מלמטן כגון שהתרומה למטן והנייר על גבה והמשכב ע\"ג הנייר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הנושא ואחד הנישא. </b>כגון שלא הזיז הטומאה. הנושא היינו שהטומאה על אבן מסמא ואצבעו של טהור תחתיו. הנישא היינו שהטהור על האבן ואצבע של זב תחתיו ומשכב נמי מטמא באבן מסמא אבל זובו של זב ורוקו וכו' דאימעוט בפ' דם הנדה מאבן מסמא קתני בהן נוגע ומסיט דוקא אבל לא נושא ונישא וכתבו תוס' ז\"ל בפסחים בפ' אלו דברים (פסחים דף ס\"ז) אומר ר\"ת הא דקתני נישא דמשמע דמצורע נמי מטמא בהיסט לא קאי אמצורע אלא אשארא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הנוגע. </b>חולין פרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ד) ומשמע שאותה היא ברייתא כמו שכתבו שם תוס' ז\"ל וכמו שנראה ממה שכתבתי לעיל בפירקין סי' ג': \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר אף הנושא. </b>לטעמיה דמוקי קרא דממעטי' מיני' רבנן הני מאבן מסמא לדרשא אחריתי וסבר איהו דכולהו מטמאו באבן מסמא ונקט נושא ה\"ה נישא. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ומ\"מ גם פה ר' אלעזר בלי יו\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל דנוגע בנבלה אינו אלא ראשון בעלמא לטמא אחד לפסול אחד. אמר המלקט הכי תנן לה בהדיא במתני' דבסמוך סי' י': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור.</b> פי' האדם ההוא טהור כל זמן שלא יבלענו כי לא נאמר בהיותה נסתרת ונכנסת ומתחבאה בתוך אויר התנור תהי' כמו בלועה ויאמרו וטהר ר\"ל כי התנור טהור ולא נאמר כיון שהתנור מיטמא מאוירו וזאת מטמאה אדם בבית הבליעה שהיא ג\"כ תטמא התנור לפי שנכנסה באוירו בשעת הבליעה. הרמב\"ם ז\"ל. ויש שאין גורסים רק טהור התנור והיא גירסת רעז\"ל (א): \n",
+                "מפי' הר\"ש ז\"ל הקיאה או בלעה נראה דה\"פ הקיאה אפילו קודם שהגיעה לבטנו אינה מטמאה וכ\"ש אם בלעה דאינה מטמאה בגדים משירדה לבטן וכ\"ש כשהיא בתוך פיו שלא בלעה כלל דאינה מטמאה כלל דלא יאכל כתיב ואכילה בבית הבליעה. ואם הקיאה דאינה מטמאה נפקא לן בת\"כ בפרשת אחרי מות דתניא יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים דרך יציאתה ת\"ל אשר יאכל בדרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה ע\"כ: \n",
+                "<b>והקיאה או בלעה</b> דקתני הכא היינו כנגד פירש דמטמא אחד ופוסל אחד דבכל הני בבי דלעיל ודבסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאות שבתורה. </b>כ' הרמב\"ם ז\"ל דע ששורף פרה ופרים ומשלח את השעיר מטמאין בגדים כמו שביארנו בהקדמה אבל אינם מטמאין שנים ופוסלין אחד אבל מטמאין אחד ופוסלין אחד כמו כל ראשון לטומאה וזה אינו חולק על כלל ר' יהושע שהוא אומר כל המטמ' בגדים בשעת משאו ולא אמר כל המטמא בגדים בלבד ואלו אינם מטמאין בגדים בשביל מגען אלא בשביל התעסקם בדבר ידוע ע\"כ. ורבינו עובדיה ז\"ל פי' מתני' כדפירשה רבינו שמשון ז\"ל וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל וקשה לי כי הוא הר\"ש ז\"ל בעצמו הביא תוספתא לעיל בריש פרקין כלים הנוגעים בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ובמשכב ובמושב מטמאים שנים ופוסלין א' בזובו של זב וברוקו ובשכבת זרעו ובמימי רגליו ובדם הנדה מטמאין שנים ופוסלין א' ופירש דהא דמטמאין שנים היינו דוקא אוכלין דחשויבי כאב הטומאה בשעת מגעו לענין אוכלין אבל לא לטומאת כלי דתניא בת\"כ וכו' ועוד דזה הכלל משמע דקאי אהני אבות דקא חשיב בהך בבא ולא אאבות דמטמאין בגדים בשעת מגעו והרמב\"ם ז\"ל פי' דקאי אהנך דסליק מיניה דמתחלה פירש לעיל דמטמאים שנים ופוסלין אחד והדר תני אותם שאינם מטמאין בגדים בשעת מגען שמטמאין אחד ופוסלין אחד וחזר ועשה מהן כלל לפי שרצה להוציא מכלל אבות הטומאות אדם שמת שהוא אבי אבות והנוגע בו מטמא שנים ופוסל אחד בין בשעת מגעו בין לאחר פרישתו והוא לא הוזכר למעלה בכלל המטמאין שנים ופוסלין א' ולכך הוזכר כאן פירש מטמא א' ופוסל א' קאי אכל אבות הטומאות דרישא עכ\"ל ז\"ל וז\"ל הר\"ש ז\"ל דבריש פירקין בקיצור הא דקתני זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה שבתורה מטמא א' ופוסל א' חוץ מן האדם ההוא כללא מדאורייתא דאילו מדרבנן כלים כאדם לאוכלין ומשקין כדמשמע בתוספתא ע\"כ. וכתב החכם הר\"ס אוחנא ז\"ל פירש מטמא אחד ופוסל אחד לפי' הרמב\"ם ז\"ל לא קאי אאדם דהיינו המת דנוגע במת לעולם הוי אב ומטמא שנים ופוסל אחד אפילו לאחר שפירש ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל קרי וכו'. </b>ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל מפרש בפסחים פ' אלו דברים דברישא לטומאתם וסיפא למחנותם דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות דמרבינן ליה מוכל זב ושרץ שרי למחנה לוי' ואפי' מת עצמו אלא לטומאתם מיירי ולא משום טומאת ערב איצטריך דבתרויהו טומאת ערב כתיב אלא הא קמ\"ל דמה טמא שרץ מטמא באונס אף בעל קרי מטמא באונס ובועל נדה כטמא מת לאו לטומאתם איירי דהא מילתא דפשיטא היא דהאי טומאת ז' כתיב ביה והאי טומאת ז' כתיב ביה אלא למחנותם איצטריך דסד\"א ותהי נדתה עליו כתיב וישתלח חוץ לשתי מחנות כמותה קמ\"ל שהוא כטמא מת ואינו משתלח אלא חוץ למחנה אחת והאי בועל נדה דאינו משתלח אלא חוץ למחנה א' אע\"ג דהא בכלל בעל קרי נמי הוי נלע\"ד דמיירי כגון במערה בנדה דמרבינן ליה בת\"כ מקרא בפ\"ז דפרשת זבין ופסקו להלכה הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג מה' מטמאי משכב ומושב ומש\"ה אינו משתלח אלא חוץ למחנה אחת וככה הסכים עמי החכם הר\"ר אליעזר ארחא נר\"ו: \n",
+                "<b>אלא שחמור ממנו בועל נדה </b>גם טמא מת חמור מבועל נדה שטעון הזאה שלישי ושביעי. ועיין בספר קרבן אהרן פרק שביעי דפרשת זבין: \n",
+                "<b>אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב וכו' </b>כתבו התוס' דיומא פ\"ק דף ו' וז\"ל תימא לי וכו' ונעלמה מעינם דמתני' היא ודלא חשיב כלל בסיפא: [נלע\"ד דיתכן לומר דהכי קאמרי תוס' ז\"ל ושמא בסיפא דשום ברייתא חשיב נמי להני חומרי וכו' אע\"ג דבמתני' לא חשיב להו וכדאיתא בכמה ברייתות דמפרשי טפי מן המשניות:]\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל אוכל ראשון </b>בשבת פ\"ק דף י\"ד ופירש רש\"י ז\"ל שם האוכל אוכל ראשון מן התורה אין אוכל מטמא אדם האוכלו חוץ מנבלת עוף טהור אבל נבלת בהמה לא כדאמר במסכת נדה מי שאין לה טומאה אלא באכילתה יצאת זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנה וכ\"ש אוכל ראשון שאינו אב הטומאה אבל הן גזרו באותו היום שעלו לבקרו לחנני' בן חזקי' בן גרון ושיעורו לפסול את הגוי' בחצי פרס בפ' יום הכפורים והתם נמי אמרי' הנח לטומאת גוי' דלאו דאורייתא ומצאת בספר ערוך משונה טומאה זו דאורייתא דסגי לה בטבילה עכ\"ל ז\"ל והתם בגמ' מוקמי' מתני' כר' יהושע דאמר בטהרות פ' שני האוכל אוכל ראשון מיפסל פסיל טמויי לא מטמא וכתבו שם בשבת תוס' ז\"ל אוכל ראשון ואוכל שני אי תנן אוכל ראשון לחוד לא הוה ידעי' מיניה אוכל שני ואי תנא אוכל שני ה\"א דאוכל ראשין טמויי מטמא נמי ע\"כ. עוד כתבו הם ז\"ל והשותה משקים טמאים לא שייך בהו ראשון ושני דלעולם משקין תחלה הוו אע\"ג דאכתי לא נגזר כמו שאפרש בסמוך מ\"מ הי' בדעתם לגזור מיד וצריכא לאשמועי' משקים ואוכלין כדאמרי' בגמרא בסמוך דהך דמשקים לא שכיחי ואי תנא משקים ה\"א דוקא משקים דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל ע\"כ. עוד כתבו ז\"ל ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומי' ופסיל להו ואע\"ג דמשקים תחלה הוו כדאמרי' כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה הכא דקאמר ופסיל להו משום דאכתי קודם י\"ח דבר לא גזרו להיות משקים כמו שאפרש עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>והבא ראשו ורובו וכו' </b>וכתוב בספר הרוקח סי' שי\"ח הבא ראשו ורובו במים שאובין פי' ר\"ח בו ביום של טבילה וטהור שנפלו על ראשו ורובו מים שאובין אפילו ביום שלא טבל בו ואין לומר מה שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובין דוקא בטובל לאכילת תרומה אבל לא בנדה דהא טעמא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין שייך בנדה ותו אם לאיסור חששו לנדה שהיא בכרת לא כ\"ש. פי' תרומה כהן טמא האוכלה אינו אלא במיתה ע\"כ. והקשה הר\"ש ז\"ל וא\"ת בא ראשו ורובו במים שאובין היינו טבול יום דאורייתא איכא לאוקומה כגון דלאחר שבא ראשו ורובו במים שאובין העריב שמשו ע\"כ וכן כתבו ג\"כ שם תוס' ז\"ל ועוד כתבו ז\"ל שם בשבת פ\"ק ובר\"פ שני דגיטין וז\"ל וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו וא\"ת מ\"ש דבטהור לא גזרו כי אם בנפילה ולא גזרו נמי בביאה כמו בטביל יום דגזרו אפילו בביאה וכ\"ש בנפילה אומר ר\"י דהחמירו בנפילה משום הא דאמרי' בגמרא בסמוך שמעשה כך היה שהיו מעבירין על גביהן ג' לוגין מים שאובין או יותר אחר שטבלו במים סרוחים ע\"כ וזה שלא כדעת הרמב\"ם ז\"ל שכתב בפ\"ט דהלכות שאר אבות הטומאות אפילו טהור שאינו טביל יום אם נפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין או שבא ראשו ורובו במים שאובין ה\"ז כשני לטומאה עד שיטבול. טבל אינו צריך הערב שמש מפני שעיקר טומאה זו מדבריהם עכ\"ל ז\"ל. ונלע\"ד דדוקא קתני הבא ראשו ורובו וכן נמי על ראשו ועל רובו דתרויהו בעינן ולאו או או קתני וגם נראה על רובו ר\"ל על רוב גופו מלבד ראשו ולקולא דלא נפסל עד שיפול על כל ראשו ורוב גופו מים שאובים ואח\"כ מצאתיו מבורר שם בפ\"ט דהלכות שאר אבית הטומאות וז\"ל נפלו על ראשו אבל לא על רובו או שנפלו על רובו ולא על ראשו או שנפלו בו בראשו בלבד מלמעלה ועל רובו נפלו מן הצד או מלמטה ה\"ז טהור עד שיפלו על ראשו ועל רובו הסמוך לראשו כדרכן וכן אם בא ראשו במים שאובין ולא בא רובו וכ'. והיא תוספתא בפ\"ג דמקואות: \n",
+                "בפי' רעז\"ל וגזרו על טהור גמור שנפלו וכו' משום דאי לא הא לא קיימא הא: \n",
+                "<b>והאוכלין שנטמאו במשקים </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל דוקא לתרומה אבל לא לחולין ובהא אפילו הרמב\"ם ז\"ל מפ' דמשקים נעשין תחלה אפילו שנטמאו בידים שהן שניות לטומאה מפני שהוא לטמא את התרומה אבל לטמא כלי אינם נעשין תחלה אא\"כ קבלו הטומאה מאב הטומאה כמו שפירש בהקדמתו לסדר זה וכבר כתבתי ענין זה ג\"כ לקמן בפ' שני דטבול יום סי' ב'. וז\"ל תוס' ז\"ל שם בשבת פ\"ק דף י\"ד אלא במשקים הבאין מחמת ידים וא\"ת ולמה הוצרכו לגזירה זו דכיון דגזרו דידים פוסלת את התרומה א\"כ משקים שנגעו בהן הוו תחלה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחלה וי\"ל דהאוכלין שנטמאו במשקין היינו גזירה דכל הפוסל את התרומה ועד השתא לא נגזרה והא דקאמר בגמרא במשקים הבאים מחמת ידים ה\"ה מחמת כל פסולי תרומה ע\"כ. ועיין במה שכתבתי בפ\"ק דשבת גבי י\"ח דבר: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ורבנן גזור אפילו על משקים שנטמאו מחמת ידים שהן שניות שיטמאו כלים. (ב) אמר המלקט היא דעת הראב\"ד ז\"ל בהשגות ועיין בפי' רעז\"ל פ\"ק דשבת ששם משמע שפירש כדעת הרמב\"ם ז\"ל דדוקא משקין הבאין מחמת שרץ מטמאין כלי ולא משקים הבאים מחמת ידים ועיין במ\"ש שם: \n",
+                "עוד בסוף פירושו ז\"ל גזרה משום משקה זב וזבה דמטמאין כלים מדאורייתא דכתיב וכי ירוק הזב בטהור מה שביד הטהור טמאתי לך בין אוכלין בין כלים בין משקים: \n",
+                "סליק \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..62522a5f462c5bf231ca8f2048418e675c95d673
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Tahorot/Melekhet Shelomoh on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,196 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Zavim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Zavim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<small>בעה\"י אשר סתר לו עבים. ומכסה שמים בעבים. נתחיל מסכת זבים.  </small><br><b>בש\"א כשומרת יום כנגד יום (א). </b>בסוף נדה מפ' כבועל שומרת יום כנגד יום ולא כשומרת יום ממש דאילו שומרת יום ממש אפילו פסקה בראייה אחת ושוב לא ראתה מטמאה משכב ומושב מדרבנן אבל זב אם פסק בראיה אחת אינו אלא כבעל קרי ואם חזר עוד וראה עושה משכב ומושב למפרע מראיה ראשונה ואולך והמסיט את הטפה טמא למפרע כמסיט זובו של זב. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ומפרש התם טעמא דשומרת יום מטמאה משכב ומושב ובועלה לא מטמא דאיהי דשכיחי בה דמים גזור בה רבנן שמטמאה משכב ומושב אבל איהו דלא שכיחי בי' דמים לא גזור רבנן לטמא משכב ומושב כל זמן שלא ראתה לאחר תשמיש כר פי' רש\"י ז\"ל יע\"ש בתוס' שיש להם שיטה אחרת דלא קאי איתו אבועל שומרת יום אלא ארואה ראיה אחת של זוב. והקשו שם תוס' ז\"ל וקשה דא\"כ דכבועל שומרת יום כנגד יום קאמר א\"כ מסקי' דשומרת יום כנגד יום בשני שלה אין בועלה מטמא משכב ומושב והתנן בסוף נדה טבלה ביום שלאחריו ושמשה את ביתה ואח\"כ ראתה בש\"א מטמאין משכב ומושב ומטמאין משמע לשון רבים היא ובועלה וליכא למימר ראתה שאני דהא וכו' ואומר ר\"י דלא קשה ממתני' דנדה דמאי ביום שלאחריו דהיינו ביום י\"ב דשכיח בועל גבה דליכא איסור דאורייתא מטמא בועל משכב ומושב אע\"ג דלא ראתה אבל תוך י\"א יום בשני שלה אע\"ג דגבי דידה לא מפלגינן בין ראתה בין לא ראתה מ\"מ בועל אינו מטמא משכב ומושב אלא בראתה עכ\"ל ז\"ל:  ",
+                "<b>אמר ר' אלעזר בן יהודה איש ברתותא וכו'. </b>עיין מה שכתבתי פ\"ג דאהלות סי' ה'. ובברייתא קאמר הכי ר\"ש משמו לפני ר' עקיבא וחזר ר' עקיבא להיות שונה כדבריו ור' אלעזר ב\"ר ינאי משום ר' אלעזר חסמא אמר לפני רבי לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על שראה אחת בראשון ואחת בשני ובשלישי הפסיק וברביעי ראה אחת ועל שראה אחת בראשון ובשני הפסיק ובשלישי וברביעי ראה שתים שאין זה זב גמור על מה נחלקו על הרואה שתים או א' מרובה כשתים ובשני הפסיק ובשלישי וברביעי ראה אחת:  "
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה קרי ביום השלישי וכו'. </b>וכתב רש\"י ז\"ל בפ\"ק דיומא דף י\"ח דאין קרי וזוב באין ממקום אחד. תניא בתוספתא כל קרי שהוא מטמא בכהנים סותר בזב פי' הר\"ש ז\"ל כל קרי שהוא מטמא בכהנים כדתנן בפ\"ח דמקואות אלו בעלי קריין שהן צריכין טבילה וכו'. וכתב החכם הר\"ס ז\"ל וז\"ל ברואה קרי ואע\"ג דקיי\"ל דאי אפשר לש\"ז של זב בלא צחצוחי זיבה בפ' המפלת מסיק דגזירת הכתוב היא זיבה גמורה דלא פתיכא בה ש\"ז סותרת כל שבעה צחצוחי זיבה דפתיכא בהו ש\"ז אינה סותרת אלא יום אחד ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כדי טבילה וסיפוג. </b>הוא כדי שיעור שיהלך אדם בינוני חמשים אמה הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כמגד יון לשילוח ביניהם מהלך מאה אמה. </b>הרא\"ש ז\"ל. וכן משמע בתוספתא ופי' הר\"ש ז\"ל וכן בערוך מקום בבית המקדש שעשו אותו יונים קבוע לע\"ז כאותה ששנינו בפ' שני דמדות בה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון לע\"ז ומשם לשילוח קרוב הוא וגד לשון העורכים לגד שלחן ע\"כ. ובשם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל מצאתי מנוקד גדיון היו\"ד בחולם. ובתוספתא קאמר ר\"ש כדי הקפת הר הבית מבפנים ופי' הר\"ש ז\"ל דהיינו אלפים אמה שהרי הר הבית ת\"ק אמה על ת\"ק אמה ותימה הוא שכל כך חלוקים הם ת\"ק ור\"ש דזה קאמר מאה וזה קאמר אלפים. ועיין בספר קרבן אהרן פרק ראשון דפרשת זבין. ובספר אגודה כתוב כמן גידון לשלוח שני מקומות הם ע\"כ. ונראה שיש שם טעות. \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם ידוע שמקצת הראייה וכו'. </b>כלומר אם היה באפשר שהי' כך שראיה אחת תהיה מקצתה מהיום ומקצתה למחר היה זב גמור לקרבן אע\"פ שתהיה ראייה קטנה שלא נמשכה כדי טבילה וספוג. והתם בירושלמי רפ\"ק דברכות אמרינן מאן תנא ראייה נחלקת לפנים ר' יוסי דאמר התם בברייתא בין השמשות כהרף עין ע\"ש אם היה צריך להיות שם דלא כר' יוסי או אם הוא בלשון תימה או שמא כדכתבינן אם היה באפשר וכו': \n",
+                "<b>ראה שני ימים וכו'. </b>שבת פרק במה מדליקין (שבת דף ל\"ד) ושם כתבו תוס' ז\"ל דאפילו לר' יוסי דס\"ל לבין השמשות כהרף עין יש לו ספקות בההוא בין השמשות כדאיתא בתוספתא שהביאו שם הם תוס' ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טומטום ואנדרוגינוס. </b>לא איצטריך לאשמועינן דזיבה נוהגת בהן אלא דבעי לאשמועינן הלכות זיבתם דמטמאין בדם ובלובן מספק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשבעה </b>דרכים וכו'. רפ\"ק דקדושין מפ' דתנא שבעה לשון זכר דאיכא נמי דרך לשון זכר דכתיב בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים וגו'. ולא תנא בשבעה דברים דמילתא אגב אורחיה קמ\"ל דדירכא דמיכלא יתירא לאתויי לידי זיבה ודירכא דמשתייא יתירא נמי לאתויי לידי זיבה ועיין עוד במסקנא שכתבתי שם רפ\"ק דקדושין. ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל שדקדק אמאי לא קתני בשמנה דרכים בודקין את הזב דהא תנן בסמוך נמי הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מע\"ל וכשם שתולין לקרי מע\"ל כך תולין למראה ולהרהור כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד. ונראה שתירץ ז\"ל דהוי בכלל חולי ובפי' אחרון נראה שתירץ דהא דתנן דרואה קרי אינו מיטמא בזיבה מע\"ל היינו טעמא משום דאין זה זוב מעיקרא אלא קרי שנשתנה מה שנשתייר שלא יצא כלו לפי ששהה לצאת נעשה כלובן ביצה המוזרת והאריך שם ע\"ש. כתב הרמב\"ם ז\"ל הזיבות באה מחמת חלישות וחולי אברי הזרע שנחלש כחם המחזיק והמעכל וכל כחות הגוף נשארו בבריאותם הטבעית לפיכך הזרע יוצא קודם שיתבשל בלא הנאה ובלא קושי ויהיה גוונו נוטה לאדמימות מעט וגופו דק מאד וכשיקרה זה הזוב מחמת חלישות שארעה לכל כחות הגוף או מחמת דבר אחר שהכבידם אינו זוב עד שיהיה מחמת חלישות אברי הזרע ע\"כ: \n",
+                "<b>במראה ובהרהור. </b>מפ' בתוספתא דתולין כל מעל\"ע ופי' שם בספר קרבן אהרן בלשון שני במראה שראה איש ואשה נזקקין זה לזה עכ\"ל נר\"ו: \n",
+                "<b>ובמאכל ובמשתה ובמשא ובקפיצה </b>כל זמן שהוא מצטער כדפי' בסמוך רעז\"ל: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר אפי' אכל כל מאכל וכו'</b> כך צ\"ל: \n",
+                "<b>אונסו וספקו ושכבת זרעו</b> בשלהי נזיר אמר רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא ספק מחמת ש\"ז ספק מחמת ראיה וכיון דנזקק לטומאה ספקו טמא ואם תאמר ואפילו מחמת ש\"ז מה בכך הא קתני אונסו טמא אפילו ודאי ועוד קשה דמתני' קתני שרגלים לדבר והתם בפ' בנות כותים מפ' טעמא דאקשי' רחמנא לנקבה בשלישית לרבנן וברביעית לר' אליעזר דמה נקבה מטמאה באונס וכו' וי\"ל דרגלים לדבר אספקו לחודי' קאי והאי ספקו מיירי כשנמצא על בגדו זוב וש\"ז ולא ידוע האי זוב אי לחודי' אתא וסותר ז' או בהדי ש\"ז ואינו סותר אלא יום אחד והשתא דנזקק לטומאה תלינן דלחודי' אתא וסותר ז'. ולפי מה שאפרש בסמוך מתני' דהרואה קרי אינו מיטמא בזיבה כל מע\"לע בנזקק לטומאה צריך לפרש האי ספיקא דמספקא לן אם בא הזוב קודם הקרי או לאחריו וש\"ז מפ' בסוף נזיר לטמא במשא דאי לענין מגע אפילו דטהור נמי ורב אדא בר אהבה מפ' לומר שאין תולין בה הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעור אומר אף בשלישית וכו' </b>וי\"ס דגרסי אלעזר בלי י' והתם נמי מפ' טעמייהו דת\"ק לא דריש את דבקרא דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה אלא אחר שאמר הכתוב שתי זיבות זב זובו הקיש הזכר לנקבה לראיה שלישית לומר לך מה נקבה דלא כתב בה מבשרה ואפילו מאנסה הויא טמאה זכר נמי כיון שראה פעם שניה שנזקקה ז' לטומאה אפילו ראה את השלישית באונס כיון דחזא שני פעמים שלא באונס הוי טמא ומייתי קרבן ור' אלעזר דריש אתים א\"כ הזב חד את תרתי זובו תלתא ולרביעית אתקש לנקבה דמטמאה אפילו באונס ואם ראה שתי ראיות מחמת זיבות ואת השלישית באונס אינו מביא קרבן וכיון שראה שלשה שלא באונס אם ראה את הרביעית בתוך ימי ספירו ואפילו אם היא באונס אין בודקין אותו אם מחמת אונסו היא אלא סותרין את הכל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרואה קרי אינו מטמא וכו'. </b>ובספרי והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי מטהר בזיבה מעת לעת וכתב הר\"ש ז\"ל וצריך לומר דקרא דספרי אסמכתא בעלמא. ועיין עוד בפי' הר\"ש ז\"ל ואיתא שם פרק בתרא דנזיר דף ס\"ו ברייתא זה לשונה ש\"ז של זב מטמאה במשא כל מעת לעת ור' יוסי אומר יומו ופי' רש\"י ז\"ל מע\"ל פי' לאחר שראה זיבה מטמא במשא מע\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר יומו. </b>בלבד שראה בו זיבה אם ראה קרי תולין את הקרי בזיבה ומטמא במשא אותו היום בלבד אבל מכאן ולהבא לא ולאו משום דס\"ל דא\"א בלא צחצוחי זיבה אלא שכך גזה\"כ. ע\"כ: \n",
+                "<b>כנעני שראה וכו'.</b> ה\"פ אע\"פ שראה קרי כשהוא כנעני ובתוך מעת לעת נתגייר וראה זוב מיטמא ואין חוששין לקרי שראה כשהוא כנעני: \n",
+                "<b>מיד מיטמא בזיבה.</b> כנעני שנתגייר כקטן שנולד דמי ואע\"פ שראה זיבות כשהוא כנעני מטמא בזיבה בהך שנייה שרואה בתוך מע\"ל של קרי דנעשית לו כראיה ראשונה דמטמא באונס ומצטרפת עם השנייה וכו' עכ\"ל רעז\"ל. וכתב עליו החכם הר\"ם ז\"ל צ\"ע שלפ\"ז מאי אריא גר משום כקטן שנולד דמי אפילו ישראל נמי כה\"ג דינא הכי שאם ראה קרי ובתוך מעל\"ע ראה זוב ואחר מע\"ל ראה פעם אחרת אין ראייה ראשונה שראה בתוך מע\"ל של קרי שהרי היא נחשבת ראיה ראשונה יכולה להצטרף עם השנייה שיראה אחר מעת לעת לפי שהרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעל\"ע וא\"כ מאי איריא גר. ויותר נראה לפרש שכל השתי ראיות הוי בתוך מע\"ל של קרי דבישראל נחשבין כולם כראייה אחת ובגר נחשבין שתי ראיות משום דכקטן שנולד דמי ואין הולכין אחר הקרי שראה בגיותו והיינו דקתני מיד הוא מטמא בזיבה כלומר כשראה שתי ראיות מיד בתוך מע\"ל של קרי ונראה שזו היא כוונת רעז\"ל במה שכתב ואע\"פ שרואה זיבות כשהוא כנעני כו' עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>והמקשה מעת לעת. </b>פי' המקשה בימי זיבה דאמרינן דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכל דמים שתראה תלינן בדם קושי וטהורה עד שתשפה מן הצער ומן הדם מע\"ל דאז איגלאי מילתא דדמים שראתה לא באו מחמת ולד וה\"ו יולדת בזוב וסתמא כר' אליעזר דהלכה כמותו בהא לגבי ר' יהושע ופלוגתייהו בפרק בנות כותים. ולשון ר\"ש ור\"ע ז\"ל אולי שכך צ\"ל לא תלינן בדם קושי וטהורה אלא בדם לידה בזוב וטמאה: \n",
+                "בפי' רעז\"ל והוא שיהא כברייתו. אמר המלקט הרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס הרי הוא כברייתו וז\"ל וכן כלב שאכל בשר המת אשר קדם בפ' י\"א מאהלות כי כל שלשה ימים נחשוב אותו בשר מת כברייתו ויטמא טומאת מת בעבור כי אינו מתעכל הרי כי באותם ג' ימים ידוקדק בהן הזמן מע\"ל מעת האכילה עד מות הכלב כמו שנתבאר שם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "עוד בסוף פירושו של ר\"ע ז\"ל ותנא ושייר. אמר המלקט כי ההיא דתנן בפרק כל הגט ואם אבדו הרי זה חושש מע\"ל גבי מניח פירות להיות מפריש תרומות ומעשרות וכי ההיא דתנן בפ' אלו טריפות דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכסת ושהתה מעת לעת ושחטה כשרה: \n"
+            ],
+            []
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזב והטהור וכו'. </b>(הגהה. וכתוב בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' כ\"ח וז\"ל כתבת עוד שנסתפק' במת שמעבירין אותו דרך ספינה קטנה לבית הקברות אם מותר לכהן ליכנס באותה ספינה בעוד שהמת שם ואם יש לחלק בין נתון במטה לנתון בארון. והשבת דאין לחלק ובין כך ובין כך כהן אסור שהנוטל את המת או מסיטו טמא ובספינה קטנה היסט הוא לפי שהיא מתנדנדת ע\"י כניסת בני אדם שם והבאת ראיה מדתנן במס' זבין פ\"ג הזב והטהור שישבו בספינה או בסדה או שרכבו ע\"ג בהמה אע\"פ שאין בגדיהם נוגעים הרי אלו טמאין מדרס. \n",
+                "תשובה. נ\"ל דכל מה שדנת בדבר זה כדין דנת ודברים ברורים הם לפי דעתי דספינה שאמרו אפילו בעומדת בנהר היא דאי לא ה\"ל לפרושי ספינה שביבשה וכי קתני הזב והטהור שישבו בספינה גדולה טהור לפלוג בספינה קטנה גופה ולימא בד\"א בספינה או בסדה שבמים אבל ביבשה טהורין אלא דבין כך ובין כך כל שקטנה הראויה להמיט בה אדם א' אפילו בים טהורים @[66?המ\"ל נר' שחסר כאן איזה תיבות וכצ\"ל טמאים אבל ספינה גדולה אפי' עומדת במים טהורה דאינה מתנדנדת מכחו אלא מכח המים והביא ראי' שהספינה קטנה אפי' כשעומדת במים טמאה מאילן שכחה רע] דאינה מתנדנדת לעולם מכחו אלא מכח המים. ואילן שכחו רע שהוא דק כ\"כ שאין לחוק בעיקרו רובע קב וסוכה שכחה רע שנחבית בחויונה כדאיתא בפרק המקבל אי אפשר שאין הרוח מסייעו להנידו לפעמים אלא שאין משגיחין אלא בגופו של דבר אם ראוי מצד עצמו להתמוטט מצד כחו של יושב בלי סיוע אחר טמא מפני שלעתים ינידנו הטהור או הזב כל א' לבדו ועוד מסתברא שלא נאמרו דברים הללו של מסייע אלא לענין שבת ולענין זב וטעמא משום דלענין שבת אמרינן שנים שעשו פטורין דכתיב בעשותה וכשזה יכול וזה יכול לר' יהודה נקרא מסייע והלכך שניהם פטורין. א\"נ בזב משום דבעי' שינשא רובו עליו והיינו טעמא דכל הני מתני' דהיה רכוב ע\"ג בהמה וד' טליות תחת ארבע רנלי הבהמה וזב שהיה מועל על ה' ספסלים או על ה' פונדיות וזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו כרע הזב טהורין כרעו הן טמאין ר\"ש אומר ביחידי טמא ובמרובים טהור שאין אחד מהם נושא את רובו אבל אדם הנושא אי המסיט את המת אפילו היו עשרה נושאים אותו מסיטין אותו טמאין ע\"כ. ואיתא נמי שם בסי' תקנ\"ט): \n",
+                "<b>אסרא. </b>פי' בערוך משימין עצים שתי וערב על המים עד שיעשה מגדל ועולין עליו בעלי המלחמה וי\"א כשיש להם עצים גדולים וכו' כמו שפירש רעז\"ל. והרא\"ש ז\"ל פירשו אסדא ספינה קטנה עוברין בה הנהרות. והר\"ש וז\"ל נראה דגריס סדה שפי' סדה כמו אסדא: \n",
+                "בפי' רעז\"ל כך צ\"ל וכתיב וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר מה בו האמור להלן מאוירו אף בו האמור כאן מאוירו וכו'. \n",
+                "עוד בפירושו ז\"ל סתם בהמה נכפפת תחת הרוכב הלכך ל\"ש כחה רע וכו'. אמר המלקט פירוש מדלא מפליג גבי בהמה בין כחה רע לכחה יפה כדמפליג גבי אילן: \n",
+                "<b>על הגשיש. </b>כתוב בערוך ואית דאמרי קשיש וטועין בכך ע\"כ: \n",
+                "<b>בזמן שהן מחגירין. </b>אכולהו קאי פי' שרגלי הספסל אינם שוין שהאחד קצר מחבירו שכשאדם יושב עליו יתנועע ויתנודד אילך ואילך כמו החגר. והקשו שם תוס' ז\"ל תימא אפילו אין כחו רע שאין יכול להסיטו אמאי טהור הלא יטמא התחתון לעליון ועוד טומאה בחבורין היא וטמא טומאת ז' כדאמרינן בפרק אין מעמידין וי\"ל כגון שתחתון כנעני שאינו מקבל טומאה וטהור העליון מטומאה דאורייתא א\"נ אפילו התחתון ישראל וכגון שלובשין הרבה בגדים דטומאה בחבורין לא מטמא אלא אדם אחד או בגד אחד אבל שני אין טמא אלא טומאת ערב ואין מטמא אדם וכלים ואפילו יטמא טומאה מדרבנן כמו שפי' ר\"י בפ\"ק דשבת גבי מרדע מ\"מ שלישי לא הוי אלא ראשון ולא יטמא עכ\"ל ז\"ל. פי' ר\"ש לוריא ז\"ל פי' אפילו יטמא בגדים שני בחבורין מדרבנן מ\"מ בגד שלישי או האדם שהוא שלישי לו לא יטמא בחבורין טומאה חמורה אלא עושה ראשון לטמא אוכלין ומשקק ע\"כ: \n",
+                "<b>בסוכה שכחה רע באילן יפה. </b>במשניות מוגהות לפי' הרמב\"ם ז\"ל מצאתי מחוק מלות באילן יפה ושם במציעא דף ק\"ה בפ' המקבל מפ' איזהו סוכה שכחה רע כל שנחבאת בחזיונה ומפרש הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ח בחזיונה כשאוחז בה והיא נחבאת תוך ידו וכופף אותה היא מזזת אותו ולזה קורא אותה כחה רע בלשון ראשון דר\"ע ז\"ל ונטמאו בגדיו טומאת מדרס כתב עליו החכם ה\"ר סלימאן ז\"ל לא דק דאין הזב מטמא בהיסט להיות מדרס אם הן ראויין למשכב ואינם אלא ראשון ושאני ספינה ואסדא ובהמה שלפעמים מכריע הטהור את הזב וה\"ל כמו הזב בכף מאזנים ומשכב בכף שנייה והכריע המשכב את הזב דהוי כאלו דרס עליו. גם פי' הרמב\"ם ז\"ל דחוק שפי' שאנו חוששים שמא דרס ועיין בפי' הר\"ש ז\"ל. עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ובסולם מצרי. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א או על סולם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מגיפין או פותחין. </b>נראה לפרש בין אם מגיפין או פותחין הזב והטהור טמא מטעם היסט הזב ואטמאים דקתני לעיל ברישא קאי וכן מעלין זה את זה מן הבור ומפשילין בחבלים ואורגים. משמע מפי' הרמב\"ם ז\"ל שכתב מגיפין וכו' ואלה כולם מונים מן ההיסט עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שיהא זה מגיף וזה פותח. </b>אבל שניהם מגיפין או פותחין במלאכה קלה כזאת אין האחד נתלה על חבירו ודומה למשאן קל דטהורין. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שיהא הטהור מעלה את הטמא. </b> (א) אז הטמא נתלה מכח הטהור וה\"ל כמו כרע המשכב בכף מאזנים אבל טמא מעלה את הטהור האדם ובגדיו ראשון כדין משא הזב אבל טהורין ממדרס ורבנן סברי גם כשהטמא מעלה הטהור כיון שהטמא מלמעלה חשבינן לי' כנתלה על בגדי הטהור וכן אם היו מפשילין בחבלים פי' גודלין וחכמים חשבי ליה מלאכה קלה אבל אורגין בין בעמידה בין בישיבה או טוחנין מלאכה כבדה היא ורש\"א דוקא טחינה ברחיים של יד לאו דוקא נקט של יד דה\"ה רחיים של חמור לר\"ש דהכי קתני בהדיא בברייתא ומודה ר\"ש בשנים שהיו טוחנים ברחיים של חמור או ברחיים של יד או טוחנים ברחיים ר\"ש אומר וכו' כך מצאתי מוגה: \n",
+                "<b>פורקין מן החמור. </b>בפ\"ק דנדה דף ז' קאמר דתנן זב וטהור שהיו פורקין מן החמור או טוענין בזמן שמשאן כבד טמא משאן קל טהור וכולן טהורין לבני הכנסת וטמאין לתרומה ופי' רש\"י ז\"ל וכולן טהורין לבני הכנסת אפילו משאן כבד וכתבו עליו תוס' ז\"ל ואין נראה דוכולן קאי אמשאן כבד דבמשאן כבד נראה דטמא אפילו לחולין דא\"א שלא יסיט זה את זה אלא אמשאן קל קאי וכן משמע במס' זבין דקתני התם משאן קל טהורין לבני הכנסת וטמאין לתרומה והא דקתני הכא וכולן טהורים לבני הכנסת. אכל עניינא דטהרה דהתם קאי עכ\"ל ז\"ל משמע שהיה להם ז\"ל נוסחא אחרינא בגירסת המשנה וכן כתב ג\"כ הר\"ש ז\"ל דאית דלא גרסי אלא משאם קל טהורים לבני כנסת ול\"ג וכולם ע\"כ: \n",
+                "<b>בזמן שמשאם וכו'. </b>מ\"מ שמשואן בוי\"ו והכי נמי הגיהו במתני' דבריש פרקין דלקמן: \n",
+                "<b>וכולן טהורין לבני הכנסת </b> (ב). הא דקרי הכא בני הכנסת לאוכלי חוליהן בטהרה ובפרק כל פסולי המוקדשין גבי בכור דיש לו מום מובהק דהתרתו ע\"פ ג' בני כנסת פי' הדיוטות שאינם מומחין. בכל מקום קורא בני כנסת הפחותין מעלה אחת מן השנויים אצלם מלשון קבוץ המון העם. הרא\"ש ז\"ל. וז\"ל תוס' ז\"ל פ\"ק דנדה וא\"ת דהכא קרי בני כנסת לאוכלי חוליהן בטהרה ובפרק פסולי המוקדשין גבי מומי בכור קאמר דהתרתו ע\"פ שלשה בני כנסת והתם אפילו שלשה הדיוטות כשרים וי\"ל דהכא נמי מזכיר בני הכנסת לגריעותא כלומר שאינם אוכלים תרומה ע\"כ וכן פי' הר\"ש ז\"ל ג\"כ. והרמב\"ם ז\"ל פירש וכולן פי' כל השנויין בזה הפרק הם טמאים וראשון לטומאה לענין תרומה ומה שמלמעלה ממנה בקדושה אבל שלא יבא לבית הכנסת שנייחד לו מקום כזבים ומצורעים לא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הזב והטהור וכו'. </b>הני תרי בבי קתני לענין טהרה הר\"ש ז\"ל ונלע\"ד דמרישא לא שמעינן שפיר בבי דסיפא ולהכי אצטריך למיתנינהו וקל להבין: \n",
+                "<b>להמיט באדם. </b>הרא\"ש ז\"ל נראה דגריס להסיט באדם וכך הוא הלשון שם ביד אלא ששם בפ\"ט סי' ד' כתב בספינה קטנה היכולה להמיט באדם אחד. ומ\"מ להמיט בה אדם אחד: \n",
+                "<b>בסולם צורי. </b>פי' אפילו אם אינו קבוע במסמר או מצרי בזמן שהוא קבוע במסמר והרמב\"ם ז\"ל השמיט סולם צורי שם ביד ושם מצאתי כתוב או בכבש ובקורה ובדלת שמחוברין בטיט אפילו עלו מצד אחד ה\"ז טהור ע\"כ: \n",
+                "<b>שאם ימשך הטהור הרי הטמא נופל. </b>מתני' רבנן היא ור\"מ פליג עלייהו בתוספתא וקאמר דבין טמא מכה את הטהור או טהור מכה את הטמא בגדי טהור טמאים ור\"ש ס\"ל דאם מכה בכח טמא ואם מכה ברפיון טהור: \n",
+                "בפי' רעז\"ל אבל טמא הוא שהרי נשען על הזב. אמר המלקט לשון הרא\"ש ז\"ל אבל הוא ובגדיו ראשונים כדין משא הזב ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר' יהושע אומר נדה שישבה וכו'. </b>שלשה דברים הם שר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין בבא דכפה שבראשה טמאה ובבא דכלים שבראש הספינה טמאים מדרס ובבא דנוטלת עריבה וכו' דבזמן שמשאה כבד טמאים. וכל הני ר' אלעזר חסמא מטמא להו משום ר' יהושע וחכמים מטהרין: \n",
+                "<b>משאה קל טהורין. </b>הבגדים מטומאת מדרס ואע\"פ שהעריבה טמאה מגע זב אפשר דבגדים שבה טהורין לגמרי דאין מגע הזב מטמא בגדים ונהי דאדם הנוגע בזב מטמא בגדים כל זמן שלא פירש כלי הנוגע בזב אינו מטמא בגדים אפילו בעוד שלא פירש דבהדיא תניא בת\"כ ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו איש הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים הר\"ש ז\"ל: (הגה\"ה וכתב עליו החכם הר\"ס ז\"ל וקשה לומר שהבגדים שבה טהורים לגמרי דתיפוק ליה שהבגדים הם טמאין במשא הזב והם ראשון ויש לפרש דברי הר\"ב ז\"ל דלא איירי בעריבה הזאת שנטלתו הנדה אלא אם היתה העריבה טמאה מגע זב ולא במשא הזב וזהו דקדוק לשונו שכתב טמאה מגע זב וכן נמי מתני' דקתני בזמן שמשאן קל טהורין רצונו לומר טהורין ממדרס הזב אבל הם ראשון לטומאה ע\"כ): \n",
+                "<b>נוטלת </b>נ\"א נטלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מלבן של חלונות. </b>ים של בית הבד הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ולהאי פירושא ניחא דבמתני' דבסמוך מטמא הקלת דהיינו העגול של עץ שסביב לריחים. אבל לפי' שכתב רעז\"ל נראה דקשה מתני' דהכא אמתני' דבסמוך. ואפשר משום דהכא מיירי בקבוע ובסמוך במטלטל וכדפי' רעז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אף על קורת הבלנין </b>בתוספתא קתני ר' יוסי אומר בזמן שהיא מפקפקת ואינה נשמטת טהורה והרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס הלבנים וכן הוא בתוספתא דזבים פ\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על אילן יפה </b>גם פה מצאתי מחוק במשניות שעם פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>על הכבש ועל הקורה ועל הדלת </b>בכל המשניות כתוב על הדלת ואומר אני דאגב שיטפי' דתניי' בפירקין דלעיל בהדי כבש וקורה תניי' נמי הכא דהא פתח בדלת בהך בבא הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>על השידה וכו' </b>עירובין פ\"ג דף ל\"ה מייתי לה ונראה דההיא דהתם ברייתא היא. ומסיק התם דבה קמיפלגי בשרעדה מחמת כחו שהקיש עליהן ממש ולא נתקן ולא הוסטו אלא רעדו מ\"ס הוי היסט ומ\"ס לא הוי היסט ומעיקרא קודם המסקנא פירש\"י ז\"ל שם הקיש זב באגרופו ע\"ג שידה כולן טמאים מפני שהסיט וכגון שהי' לבוש בית יד דלא מטמא בנגיעה א\"נ שהקישן בחתיכת עץ שבידו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טהורין </b>דאין רובו נשען וכו' לשון רעז\"ל אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל וכתבו עליו תוס' ז\"ל לפי זה אתיא כר' שמעון ור\"י אומר כו' אבל הרמב\"ם והר\"ש והרא\"ש ז\"ל פירשו כפירוש רש\"י ז\"ל (א). וכתב רש\"י ז\"ל שם פרק המצניע ורבותי גורסין לארכן טהורין ופירשו טעמא דלארכן טהורין משום דאמרינן שמא ביניהם שכב ולא עליהן. וקשיא לי א\"כ לקולא תלינן ואמאי תני סיפא ספק נתהפך טמאים ע\"כ: \n",
+                "<b>ישן ספק נתהפך. </b>ס\"א ישב ספק נתהפך: \n",
+                "<b>היה מועל על ששה כסיות. </b>תימה לע\"ד אמאי שבקי' ללישנא דספסלים דנקט ברישא ואי אמרינן דכסיות קטנים מספסלין ניחא: \n",
+                "<b>רש\"א אם רחוקים זה מזה טהורים. </b> אבל כשהן קרובין פעמים מגביה רגלו אחת וכל משענתו על רגלו השנית. הרא\"ש ז\"ל (ב): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשר טליות זו על גב זו ישב ע\"ג העליונה וכו'. </b> כך מ\"מ: \n",
+                "<b>הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב וכו'. </b> (ג) שבת פ\"ט דף פ\"ג לגירסת התוס' ז\"ל אבל לגירסת רש\"י ז\"ל דגריס ואוכלין ומשקין כנגדו כרע הזב טמאים כרעו הן טהורין קשה דהא תנן בסמוך טמאים סתם ודוחק לומר דההיא ברייתא פליגא אמתני' אלא שתוס' ז\"ל נדחקו שם לתרץ דה\"ק מתני' כרע הזב טהורין פי' ממדרס ומ\"מ טמאים כדין היסט הזב כרעו הן טמאים פי' מדרס דכיון שהזב למעלה הרי נשען עליהם ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר ביחידי טמא. </b>ר\"ש ס\"ל דכשהמשכב אשר כרע בו הזב אחד אז יהיה טמא מדרס אבל כשהן שני משכבות או יותר אינו נעשה משכב הזב כיון שכל אחד מן המשכבות לבדו אינו מכריע הזב אלא כולן הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ובמרובין. </b>כשיש משכבות רבות בכף מאזנים כנגד הזב שאין אחד מהם נושא את רובו טהורין דכי כרעו הן אין רובו של זב נישא על אחד מהן אלא כל אחד מהמשכבות נשאו מיעוטו של זב ורבנן חשבי ליה כעשר טליות זו על גב זו הרא\"ש ז\"ל וכך נראה שצריך להיות בפי' רעז\"ל וכאן צריך להיות סימן הוא\"ו בפירושו ז\"ל קודם דבור המתחיל טמאים בין כרע הזב וכו' וצריך למחוק אותו מן סמוך לבכף מאזנים כי כולו הוא דבור אחד כדכתבינן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה חומר בזב מבמת וחומר במת מבזב ושוב חומר בזב שהזב וכו'. </b>כך מצאתי מוגה וי\"ס מוגהין כך זה חומר בזב מבמת ושוב חומר בזב שהזב וכו' ונמחקו מלות וחומר במת מבזב. וכן הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל. (ד) ולפי פירוש הר\"ש ז\"ל אין טומאת מדף אלא באוכלין ומשקין שעל גביו ולא בכלים שעל גביו ולדעת הרמב\"ם ז\"ל גם כלים שעל גביו יש להן טומאת מדף וכמו שהעתיק פירושו רעז\"ל. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ג' דפרשת זבים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>טליות </b>טלית לשון יחיד טליות לשון רבים ופי' בערוד בשם ר' מצליח טלית הוא רדיד ולמה נקרא שמה טלית שהוא למעלה מכל הבגדים כדמתרנמינן וישאו אותו בניו ונטלו ע\"כ: \n",
+                "<b>מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש </b> (ה) ר\"ש מטהר לטעמיה דאמר שם פרק המצניע לענין שבת זה אינו יכול וזה אינו יכול אינו אלא כמסייע ופטור וי\"מ דאזדא לטעמיה דאמר לעיל וכו' כמו שפירש ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>מפני שהיא יכולה לעמוד על שלש. </b> כתב ה\"ר שמשון ז\"ל וסתמא כרבי יהודה דאמר בפרק המצניע זה יכול וזה אינו יכול ה\"ל מסייע ואין בו ממש ע\"כ. אמר המלקט לשון רש\"י ז\"ל שם בגמרא זה יכול וזה יכול ה\"ל וכו' ע\"ש בגמרא דמשמע דצ\"ל בלשון רש\"י ז\"ל אי אמרינן דסתמא כר' יהודה אבל לשון תוס' ז\"ל שם מפני שיכולה לעמוד על שלש וה\"ל כל רגל אינו יכול והשלשה אחרים יכולין ע\"כ (א) וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ז ונמצאת הרביעית מסייע ומסייע אין בו ממש והואיל וכל אחת ראויה להיות מסייע ואין אנו יודעין איזו יד ואיזו רגל היא שלא היתה נשענת עליה הרי לא הוחזקה טומאה באחת מהן ולפיכך כולן טהורות ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר. </b>וכתבו שם תוס' ז\"ל נראה לרבינו יצחק דרבי יוסי לא פליג אלא ארישא אארבע טליות תחת ד' רגלי בהמה. אבל אסיפא דקתני תחת שתי רגלים טמאה לא פליג דאע\"ג דמשענת הסוס על ידיו דבר פשוט הוא דבלא שתי רגלים לא היה יכול לעמוד ע\"כ. וכן פירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וכמו שקיצר רעז\"ל: \n",
+                "<b>ועל המכבש של כובס וכו' </b>איכא מכבש של בעלי בתים בפ' ר' אליעזר דתולין והכא בשל כובס פליגי ר' נחמיה ורבנן ובתוספתא קתני על המכבש של כובש בזמן שטעון אבנים כלים שתחתיו טהורין ר' נחמיה מטמא ובמתני' לא קתני טעון אבנים ופליגי ר' נחמיה ורבנן. ויש גירסא אחרת בתוספתא דלא פליג ר' נחמיה אטעון אבנים עיין בהר\"ש ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הנוגע בזב וכו'. </b> (א) פי' הנוגע בזב או שהזב נוגע בו הדבר ידוע דמי שנוגע בזב גם הזב הנוגע בו ולא הוה צריך למיתניי' אלא משום דתרי קראי כתיבי והנוגע בבשר הזב אשר יגע בו הזב תני נמי במתני' וקראי צריכי לכמה דרשות. הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>במגע אבל לא במשא. </b>אף בשעת מגעו נשא כלים ולא נגע בהן טהורים ואע\"ג דשאר כלים ילפינן מבגדיו ואם היה לבוש כמה בגדים גם העליון טמא אע\"פ שאינו נוגע בו נמצא שמטמאין במשא בגדיו שאני דבטלים לגביה והוי כנוגע בכולן. הרא\"ש ז\"ל. וכתב הר\"ש ז\"ל הא דקתני מתני' כלל אמר ר' יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין להיות תחלה לאו למידק הא אינו מטמא בגדים בשעת מגעו אינו מטמא אוכלין להיות תחלה דהא איכא כלים דאין מטמאין בגדים בשעת מגען ומטמאין אוכלין להיות תחלה כדאיתא בתוספתא אלא כוליה כללא משום סיפא נקטיה א\"נ כל אדם קאמר ולמעוטי אדם הנוגע בשרץ ונבלה דאין מטמאין בגדים בשעת מגען כדתנן בריש מסכת כלים ואין מטמאין אוכלין להיות תחלה עכ\"ל ז\"ל ועיין ג\"כ במ\"ש לקמן בסי' י': \n",
+                "<b>ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס. </b>אבל מטמא שאר כלים כבגדים והכי תניא בהדיא בת\"כ סוף פרשה ב' דפ' זבין דמתני' שנוי' שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד כלל אחר אמר [ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה אמרו וכתב כן מצאתי ע\"כ: כל וכו'. </b>ר\"פ בכל מערבין (עירובין דף כ\"ז) מייתי לה למילף מינה דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ דהא הכא תנא חוץ ואיכא נמי מרכב דהיינו תפוס דאוכף שכשרוכב תופס באותו עץ דאי מרכב דיתיב עליה היינו מושב והא תנא ליה אלא כדאמרינן וכדתנן האוכף טמא מושב והתפוס טמא מרכב ושמעינן ממתני' דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ וכתבו שם תוס' ז\"ל כל הנישא ע\"ג הזב טמא אם נפרש דבהיסט איירי שמסיט כולו הוי כל דוקא ובכמה דוכתי קרי להיסט משא אבל אי מיירי בעליונו של זב שאינו מסיט כולו שמקצתו נגרר בארץ דלאו היסט הוא כדאמרינן איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זהו היסטו מספקא לר\"י אי שייך בכל דבר אי לא דעליונו של זב נפקא לן מוכל אשר יהיה תחתיו הזב אי הוה דומיא דמשכב ומושב שאינו נוהג אלא בדבר הראוי לכך או לא ע\"כ וכן דקדק ג\"כ הר\"ש ז\"ל. ועוד כתבו תוס' ז\"ל וכל שהזב נישא עליו טהור אומר ר\"ת דטהור מטומאה תמורה דאינו מטמא אדם וכלים אבל טמא טומאה קלה כגון לטמא אוכלין ומשקין אע\"ג דאינו ראוי למשכב ומושב ומייתי ראיה וכו' ותוס' ז\"ל דחו אותו בסוף: \n",
+                "<b>וכל שהזב נישא עליו טהור. </b>כדתניא בתוספתא דאין מטמא בהיסט אלא בדבר שיש בו רוח חיים. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ולמושב והאדם. כך צ\"ל. </b>ופי' רש\"י ז\"ל והאדם דכתיב והנושא אותם אף האדם במשמע אותם. ע\"כ: \n",
+                "<b>כיצד אצבעו כו'. </b>תוס' ר\"פ דם הנדה כתבו דנראה להם דהיינו ע\"ג אבן מסמא דבתוספתא וכגון שהנדבך דוחק אצבעו של זב דאי לא\"ה הוי כאילו הי' אויר בין אצבעו לנדבך דאין כאן טומאה כלל ע\"כ: \n",
+                "<b>בטמא שנים ופוסל אחד. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל כל מקום שאומר מטמא שנים ופוסל אחד מיירי בתרומה וכל אב הטומאה מטמא שנים ופוסל אחד וראשון מטמא א' ופוסל א'. כל אב שמטמא אדם לטמא בגדים בזמן שהוא נוגע באב מטמא שנים ופוסל אחד כאב עצמו. אבל אינו מטמא אדם וכלי חרס פירש נעשה ולד הטומאה ר\"ל ראשון ומטמא אחד ופוסל אחד וכל אב שהנוגע בו אינו מטמא בגדים בין בשעת מגמו בין לאחר פרישתו מטמא אחד ופוסל אחד האוכלין וכו' והמדף מטמאץ ע\"ג הזב אפילו חוצץ ביניהם הרביד אמצעיים אבל מתחתיו אם אינו נוגע ויש ביניהם חוצץ לא דתניא בת\"כ קל וחומר שיעשה על גביו משכב ומה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף עשה תחתיו משכב מקום שעשה על גביו מדף אינו דין שיעשה על גביו משכב ת\"ל אשר ישכב עליו תחתיו עושה משכב ולא על גביו משכב ומושב. מטמאין שנים שהן אבות בין זב יושב עליו בין לא דכתיב והיושב על הכלי אשר ישב עליו אין לי אלא כל זמן שיושב עליו מנין לעשות ריקם כמלא ת\"ל כלי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>והמדף מלמעלן מטמאין שנים. </b>נוסחא אחרינא מטמאין אחד והוא הנכון והיא הגירסא שפירש רעז\"ל. וזהו ג\"כ לשון החכם הר\"ס ז\"ל ה\"ג מטמאין א' ופוסלין אחד ול\"ג מטמא שנים דהתנן פ\"א דאהלות הבגדים הנוגעין בזב מטמאין בגדים. עכ\"ל שם. עוד כתב על מה שכתוב בפי' הרמב\"ם ז\"ל או אוכלין ומשקין או משכב ומושב הכל טמא והוא מטמא שנים ופוסל אחד וכו' וזה לשונו שיבוש נפל בספרים דאין בגדים הנוגעים בזב מטמאין שנים דאינן אלא ראשון בין אם פירשו בין אם לא פירשו כמו שכתבתי בסמוך ע\"כ. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם האוכלין והמשקין והכלים שאינם עשויין לא למשכב ולא למושב ולא למרכב שהיו למטה וישב הזב וכיוצא בו עליהן מלמעלה ולא נגע בהם כולם טהורים ע\"כ. וכתב מהרי\"ק ז\"ל שם ופירש רבינו שמדף ששנינו היינו כלי שטף שאינם ראויין למשכב ולמושב ואע\"פ שבמשנה זו לא הזכירו מרכב כללו רבינו עם משכב ומושב שוודאי דינם שוה שעל זה אמרו בר\"פ בכל מערבין שאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ דהא איכא מרכב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שאמרו. </b>קאי אדסליק מיניה אטמא למעלה ואוכלין ומשקין וכלים למטה טהורים לפי שהמסיט אין בו רוח חיים: \n",
+                "<b>חוץ מן האדם. </b>שיש בו רוח חיים שהאדם הנישא במשכב נטמא אע\"פ שלא נגע בו וכו' כדמפרש רעז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר </b>מ\"מ ר' אלעזר בלי יו\"ד: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ר' אליעזר אומר אף הנושא בתלמודא מפרש וכו'. אמר המלקט בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ד) אלא שצ\"ע דהתם מייתי לה לענין שני חצאי זיתים של נבלה שתחבן בקיסם והלשון אשר שם ה\"ג ליה אחד הנוגע ואחד המסיע ר' אליעזר אומר אף הנושא כלשון מחני' דבסמוך בסימן ז'. ופי' רש\"י ז\"ל שם אחד הנוגע בשני חצאי זיתים אחד המסיטן טמא ע\"כ. ודייק התה בגמרא אטו נושא לאו מסיט הוא דקאמר ר' אליעזר אף הנושא. אלא לאו הכי קאמר אחד הנוגע המסיט בלא נישא ואתא ר' אליעזר למימר והוא דנישא ומאי אף אימא והוא דנישא ופי' רש\"י ז\"ל בלא נישא אע\"פ שאין מחוברין יחד והוא דנישא וקאי בין אמגע בין אמשא דאין מטמאין אפילו במשא אלא א\"כ מחוברין ע\"כ. ועיין עוד בפי' הר\"ש ז\"ל לקמן סי' ז' בבא דהנוגע בזובו של זב וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מקצת טמא וכו'. </b>ספ\"ח דהלכות מטמאי משכב ומושב. וכתב שם הרמב\"ם ז\"ל דיראה לו דטומאה זו של חבורי שיער צפרנים ושינים מדבריהם היא. וי\"ס ומקצת טהור על הטמא טמא חבורי וכו'. תניא בתוספתא ואלו הן חבורין השנים והצפרנים והשער שלהם ואלו הן מקצתיים ראשי אצבעות ידים ורגלים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נמצאת טומאה נכנסת לו ויוצאה ממנו במיעוטו</b> כל האי בבא דנמצאת ארישא לחוד קאי וה\"פ נמצאת טומאה נכנסת לו במיעוטו שהרי אמרנו הטמא על מקצת משכב נטמא המשכב אע\"פ שלא שכב רובו של הטמא אלא על מיעוטו ויוצאה ג\"כ ממנו במיעוטו שהרי ג\"כ אמרנו והטהור אם שכב רובו על מקצת המשכב הטמא נטמא הטהור. וצריך לדקדק אמאי איצטריך למיתניי' אע\"ג דל\"ד לגמרי לנמצא כשר בשחיטה פסול במליחה וכו' דתנן בפ\"ק דחולין ודייקינן עליה התם בגמרא כדכתבינן התם סימן ד'. תניא בתוספתא רוב טמא על מקצת הטהור או רוב טהור על מקצת הטמא בין בזב בין במשכב טמא מקצת טהור על הטמא או על מקצתו בזב טמא ובמשכב טהור רש\"א מקצת טהור על הטמא אף בזב טהור: \n",
+                "<b>וכן ככר של תרומה. </b>כך צ\"ל. וז\"ל הר\"ש ז\"ל וכן ככר של תרומה האי דקתני וכן לאו משום שיהא דינו כיוצא באלו דסבר אפילו יהא כולו נשען על כל המשכב טהור או שהמשכב כולו נשען עליו אלא שהנייר דהיינו דבר שאינו מקבל טומאה מפסיק בנתיים דלא נגעי בהדדי טהור הככר כדאמרן לעיל דאינו מטמא בהיסט אלא דבר שיש בו רוח חיים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>בין מלמעלן. </b>כגון שהמשכב למטה והנייר על גביו והתרומה ע\"ג הנייר בין מלמטן כגון שהתרומה למטן והנייר על גבה והמשכב ע\"ג הנייר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הנושא ואחד הנישא. </b>כגון שלא הזיז הטומאה. הנושא היינו שהטומאה על אבן מסמא ואצבעו של טהור תחתיו. הנישא היינו שהטהור על האבן ואצבע של זב תחתיו ומשכב נמי מטמא באבן מסמא אבל זובו של זב ורוקו וכו' דאימעוט בפ' דם הנדה מאבן מסמא קתני בהן נוגע ומסיט דוקא אבל לא נושא ונישא וכתבו תוס' ז\"ל בפסחים בפ' אלו דברים (פסחים דף ס\"ז) אומר ר\"ת הא דקתני נישא דמשמע דמצורע נמי מטמא בהיסט לא קאי אמצורע אלא אשארא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד הנוגע. </b>חולין פרק העור והרוטב (חולין דף קכ\"ד) ומשמע שאותה היא ברייתא כמו שכתבו שם תוס' ז\"ל וכמו שנראה ממה שכתבתי לעיל בפירקין סי' ג': \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר אף הנושא. </b>לטעמיה דמוקי קרא דממעטי' מיני' רבנן הני מאבן מסמא לדרשא אחריתי וסבר איהו דכולהו מטמאו באבן מסמא ונקט נושא ה\"ה נישא. הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ומ\"מ גם פה ר' אלעזר בלי יו\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' רעז\"ל דנוגע בנבלה אינו אלא ראשון בעלמא לטמא אחד לפסול אחד. אמר המלקט הכי תנן לה בהדיא במתני' דבסמוך סי' י': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור.</b> פי' האדם ההוא טהור כל זמן שלא יבלענו כי לא נאמר בהיותה נסתרת ונכנסת ומתחבאה בתוך אויר התנור תהי' כמו בלועה ויאמרו וטהר ר\"ל כי התנור טהור ולא נאמר כיון שהתנור מיטמא מאוירו וזאת מטמאה אדם בבית הבליעה שהיא ג\"כ תטמא התנור לפי שנכנסה באוירו בשעת הבליעה. הרמב\"ם ז\"ל. ויש שאין גורסים רק טהור התנור והיא גירסת רעז\"ל (א): \n",
+                "מפי' הר\"ש ז\"ל הקיאה או בלעה נראה דה\"פ הקיאה אפילו קודם שהגיעה לבטנו אינה מטמאה וכ\"ש אם בלעה דאינה מטמאה בגדים משירדה לבטן וכ\"ש כשהיא בתוך פיו שלא בלעה כלל דאינה מטמאה כלל דלא יאכל כתיב ואכילה בבית הבליעה. ואם הקיאה דאינה מטמאה נפקא לן בת\"כ בפרשת אחרי מות דתניא יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים דרך יציאתה ת\"ל אשר יאכל בדרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה ע\"כ: \n",
+                "<b>והקיאה או בלעה</b> דקתני הכא היינו כנגד פירש דמטמא אחד ופוסל אחד דבכל הני בבי דלעיל ודבסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאות שבתורה. </b>כ' הרמב\"ם ז\"ל דע ששורף פרה ופרים ומשלח את השעיר מטמאין בגדים כמו שביארנו בהקדמה אבל אינם מטמאין שנים ופוסלין אחד אבל מטמאין אחד ופוסלין אחד כמו כל ראשון לטומאה וזה אינו חולק על כלל ר' יהושע שהוא אומר כל המטמ' בגדים בשעת משאו ולא אמר כל המטמא בגדים בלבד ואלו אינם מטמאין בגדים בשביל מגען אלא בשביל התעסקם בדבר ידוע ע\"כ. ורבינו עובדיה ז\"ל פי' מתני' כדפירשה רבינו שמשון ז\"ל וכתב עליו הרא\"ש ז\"ל וקשה לי כי הוא הר\"ש ז\"ל בעצמו הביא תוספתא לעיל בריש פרקין כלים הנוגעים בזב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ובמשכב ובמושב מטמאים שנים ופוסלין א' בזובו של זב וברוקו ובשכבת זרעו ובמימי רגליו ובדם הנדה מטמאין שנים ופוסלין א' ופירש דהא דמטמאין שנים היינו דוקא אוכלין דחשויבי כאב הטומאה בשעת מגעו לענין אוכלין אבל לא לטומאת כלי דתניא בת\"כ וכו' ועוד דזה הכלל משמע דקאי אהני אבות דקא חשיב בהך בבא ולא אאבות דמטמאין בגדים בשעת מגעו והרמב\"ם ז\"ל פי' דקאי אהנך דסליק מיניה דמתחלה פירש לעיל דמטמאים שנים ופוסלין אחד והדר תני אותם שאינם מטמאין בגדים בשעת מגען שמטמאין אחד ופוסלין אחד וחזר ועשה מהן כלל לפי שרצה להוציא מכלל אבות הטומאות אדם שמת שהוא אבי אבות והנוגע בו מטמא שנים ופוסל אחד בין בשעת מגעו בין לאחר פרישתו והוא לא הוזכר למעלה בכלל המטמאין שנים ופוסלין א' ולכך הוזכר כאן פירש מטמא א' ופוסל א' קאי אכל אבות הטומאות דרישא עכ\"ל ז\"ל וז\"ל הר\"ש ז\"ל דבריש פירקין בקיצור הא דקתני זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות הטומאה שבתורה מטמא א' ופוסל א' חוץ מן האדם ההוא כללא מדאורייתא דאילו מדרבנן כלים כאדם לאוכלין ומשקין כדמשמע בתוספתא ע\"כ. וכתב החכם הר\"ס אוחנא ז\"ל פירש מטמא אחד ופוסל אחד לפי' הרמב\"ם ז\"ל לא קאי אאדם דהיינו המת דנוגע במת לעולם הוי אב ומטמא שנים ופוסל אחד אפילו לאחר שפירש ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל קרי וכו'. </b>ופירשו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל מפרש בפסחים פ' אלו דברים דברישא לטומאתם וסיפא למחנותם דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות דמרבינן ליה מוכל זב ושרץ שרי למחנה לוי' ואפי' מת עצמו אלא לטומאתם מיירי ולא משום טומאת ערב איצטריך דבתרויהו טומאת ערב כתיב אלא הא קמ\"ל דמה טמא שרץ מטמא באונס אף בעל קרי מטמא באונס ובועל נדה כטמא מת לאו לטומאתם איירי דהא מילתא דפשיטא היא דהאי טומאת ז' כתיב ביה והאי טומאת ז' כתיב ביה אלא למחנותם איצטריך דסד\"א ותהי נדתה עליו כתיב וישתלח חוץ לשתי מחנות כמותה קמ\"ל שהוא כטמא מת ואינו משתלח אלא חוץ למחנה אחת והאי בועל נדה דאינו משתלח אלא חוץ למחנה א' אע\"ג דהא בכלל בעל קרי נמי הוי נלע\"ד דמיירי כגון במערה בנדה דמרבינן ליה בת\"כ מקרא בפ\"ז דפרשת זבין ופסקו להלכה הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג מה' מטמאי משכב ומושב ומש\"ה אינו משתלח אלא חוץ למחנה אחת וככה הסכים עמי החכם הר\"ר אליעזר ארחא נר\"ו: \n",
+                "<b>אלא שחמור ממנו בועל נדה </b>גם טמא מת חמור מבועל נדה שטעון הזאה שלישי ושביעי. ועיין בספר קרבן אהרן פרק שביעי דפרשת זבין: \n",
+                "<b>אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב וכו' </b>כתבו התוס' דיומא פ\"ק דף ו' וז\"ל תימא לי וכו' ונעלמה מעינם דמתני' היא ודלא חשיב כלל בסיפא: [נלע\"ד דיתכן לומר דהכי קאמרי תוס' ז\"ל ושמא בסיפא דשום ברייתא חשיב נמי להני חומרי וכו' אע\"ג דבמתני' לא חשיב להו וכדאיתא בכמה ברייתות דמפרשי טפי מן המשניות:]\n"
+            ],
+            [
+                "<b>האוכל אוכל ראשון </b>בשבת פ\"ק דף י\"ד ופירש רש\"י ז\"ל שם האוכל אוכל ראשון מן התורה אין אוכל מטמא אדם האוכלו חוץ מנבלת עוף טהור אבל נבלת בהמה לא כדאמר במסכת נדה מי שאין לה טומאה אלא באכילתה יצאת זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנה וכ\"ש אוכל ראשון שאינו אב הטומאה אבל הן גזרו באותו היום שעלו לבקרו לחנני' בן חזקי' בן גרון ושיעורו לפסול את הגוי' בחצי פרס בפ' יום הכפורים והתם נמי אמרי' הנח לטומאת גוי' דלאו דאורייתא ומצאת בספר ערוך משונה טומאה זו דאורייתא דסגי לה בטבילה עכ\"ל ז\"ל והתם בגמ' מוקמי' מתני' כר' יהושע דאמר בטהרות פ' שני האוכל אוכל ראשון מיפסל פסיל טמויי לא מטמא וכתבו שם בשבת תוס' ז\"ל אוכל ראשון ואוכל שני אי תנן אוכל ראשון לחוד לא הוה ידעי' מיניה אוכל שני ואי תנא אוכל שני ה\"א דאוכל ראשין טמויי מטמא נמי ע\"כ. עוד כתבו הם ז\"ל והשותה משקים טמאים לא שייך בהו ראשון ושני דלעולם משקין תחלה הוו אע\"ג דאכתי לא נגזר כמו שאפרש בסמוך מ\"מ הי' בדעתם לגזור מיד וצריכא לאשמועי' משקים ואוכלין כדאמרי' בגמרא בסמוך דהך דמשקים לא שכיחי ואי תנא משקים ה\"א דוקא משקים דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל ע\"כ. עוד כתבו ז\"ל ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומי' ופסיל להו ואע\"ג דמשקים תחלה הוו כדאמרי' כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה הכא דקאמר ופסיל להו משום דאכתי קודם י\"ח דבר לא גזרו להיות משקים כמו שאפרש עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>והבא ראשו ורובו וכו' </b>וכתוב בספר הרוקח סי' שי\"ח הבא ראשו ורובו במים שאובין פי' ר\"ח בו ביום של טבילה וטהור שנפלו על ראשו ורובו מים שאובין אפילו ביום שלא טבל בו ואין לומר מה שגזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובין דוקא בטובל לאכילת תרומה אבל לא בנדה דהא טעמא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין שייך בנדה ותו אם לאיסור חששו לנדה שהיא בכרת לא כ\"ש. פי' תרומה כהן טמא האוכלה אינו אלא במיתה ע\"כ. והקשה הר\"ש ז\"ל וא\"ת בא ראשו ורובו במים שאובין היינו טבול יום דאורייתא איכא לאוקומה כגון דלאחר שבא ראשו ורובו במים שאובין העריב שמשו ע\"כ וכן כתבו ג\"כ שם תוס' ז\"ל ועוד כתבו ז\"ל שם בשבת פ\"ק ובר\"פ שני דגיטין וז\"ל וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו וא\"ת מ\"ש דבטהור לא גזרו כי אם בנפילה ולא גזרו נמי בביאה כמו בטביל יום דגזרו אפילו בביאה וכ\"ש בנפילה אומר ר\"י דהחמירו בנפילה משום הא דאמרי' בגמרא בסמוך שמעשה כך היה שהיו מעבירין על גביהן ג' לוגין מים שאובין או יותר אחר שטבלו במים סרוחים ע\"כ וזה שלא כדעת הרמב\"ם ז\"ל שכתב בפ\"ט דהלכות שאר אבות הטומאות אפילו טהור שאינו טביל יום אם נפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין או שבא ראשו ורובו במים שאובין ה\"ז כשני לטומאה עד שיטבול. טבל אינו צריך הערב שמש מפני שעיקר טומאה זו מדבריהם עכ\"ל ז\"ל. ונלע\"ד דדוקא קתני הבא ראשו ורובו וכן נמי על ראשו ועל רובו דתרויהו בעינן ולאו או או קתני וגם נראה על רובו ר\"ל על רוב גופו מלבד ראשו ולקולא דלא נפסל עד שיפול על כל ראשו ורוב גופו מים שאובים ואח\"כ מצאתיו מבורר שם בפ\"ט דהלכות שאר אבית הטומאות וז\"ל נפלו על ראשו אבל לא על רובו או שנפלו על רובו ולא על ראשו או שנפלו בו בראשו בלבד מלמעלה ועל רובו נפלו מן הצד או מלמטה ה\"ז טהור עד שיפלו על ראשו ועל רובו הסמוך לראשו כדרכן וכן אם בא ראשו במים שאובין ולא בא רובו וכ'. והיא תוספתא בפ\"ג דמקואות: \n",
+                "בפי' רעז\"ל וגזרו על טהור גמור שנפלו וכו' משום דאי לא הא לא קיימא הא: \n",
+                "<b>והאוכלין שנטמאו במשקים </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל דוקא לתרומה אבל לא לחולין ובהא אפילו הרמב\"ם ז\"ל מפ' דמשקים נעשין תחלה אפילו שנטמאו בידים שהן שניות לטומאה מפני שהוא לטמא את התרומה אבל לטמא כלי אינם נעשין תחלה אא\"כ קבלו הטומאה מאב הטומאה כמו שפירש בהקדמתו לסדר זה וכבר כתבתי ענין זה ג\"כ לקמן בפ' שני דטבול יום סי' ב'. וז\"ל תוס' ז\"ל שם בשבת פ\"ק דף י\"ד אלא במשקים הבאין מחמת ידים וא\"ת ולמה הוצרכו לגזירה זו דכיון דגזרו דידים פוסלת את התרומה א\"כ משקים שנגעו בהן הוו תחלה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחלה וי\"ל דהאוכלין שנטמאו במשקין היינו גזירה דכל הפוסל את התרומה ועד השתא לא נגזרה והא דקאמר בגמרא במשקים הבאים מחמת ידים ה\"ה מחמת כל פסולי תרומה ע\"כ. ועיין במה שכתבתי בפ\"ק דשבת גבי י\"ח דבר: \n",
+                "בפי' רעז\"ל ורבנן גזור אפילו על משקים שנטמאו מחמת ידים שהן שניות שיטמאו כלים. (ב) אמר המלקט היא דעת הראב\"ד ז\"ל בהשגות ועיין בפי' רעז\"ל פ\"ק דשבת ששם משמע שפירש כדעת הרמב\"ם ז\"ל דדוקא משקין הבאין מחמת שרץ מטמאין כלי ולא משקים הבאים מחמת ידים ועיין במ\"ש שם: \n",
+                "עוד בסוף פירושו ז\"ל גזרה משום משקה זב וזבה דמטמאין כלים מדאורייתא דכתיב וכי ירוק הזב בטהור מה שביד הטהור טמאתי לך בין אוכלין בין כלים בין משקים: \n",
+                "סליק \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file