diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Gittin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Gittin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..33489b26e5b59f77165f80a96b382cab5518379a
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Gittin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,565 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Gittin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה גיטין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Gittin, Introduction": [
+            "אחרי שהשלים לדבר על הנשואין ומה שיתחייב בשבילו מהפרת הנדרים והנזירות. ונמשך אחריהן סוטה מהטעם שכתבתי שם מהגמרא. התחיל עכשיו בענין הגרושין. שאחרי נשואין באין גרושין. ועוד שהסוטה כשתזנה תצא בגרושין. וכבר כתבתי בריש מסכת סוטה שבזה נטיתי מסדור הרמב\"ם. לפי שלא נראה כן מהגמרא:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>המביא גט</b>. שכן יכול הבעל לשלוח כדתניא ברפ\"ק [צ\"ל ברפ\"ב] דקדושין ושלחה [ולא כתיב וגרשה] מלמד שהוא עושה שליח: \n",
+                    "<b>גט</b>. לשון ארמי. ספר כריתות מתורגם גט פטורין. ולא תשמע למ\"ש התשבי שהתוס' נותנים טעם שנקרא גט. לפי שיש בו י\"ב שורות. ע\"כ. שלא כן הוא אלא איפכא שכתבו דלפיכך נהגו לכתוב י\"ב שורות כמספר גט. ואע\"ג דשאר שטרות פעמים נמי קרי גט [כדתנן לקמן מ\"ה. ועיין בפירוש הר\"ב ר\"פ בתרא דב\"ב] מ\"מ לא הוצרך לפרש כאן גט אשה. משום דברוב מקומות היכא דקתני גט סתם איירי בגט אשה. תוס'. וכ\"כ הרמב\"ם במשנה ה' פרק דלקמן. ועיין [*מה שכתבתי שם ו] במשנה ה' פ\"ו: \n",
+                    "<b>ממדינת הים</b>. פירש הר\"ב כל חוצה לארץ קרוי מדינת הים וכן לשון רש\"י. והר\"ן פירש דחוצה לארץ של צד מערבי של ארץ ישראל נקט. לפי שבאותו צד ליכא עיירות מובלעות וסמוכות שהרי הים מפסיק ובצדדים אחרים לא פסיקא ליה מלתא משום דאיכא עיירות סמוכות ומובלעות [ולקמן אמרינן דת\"ק מפיק אלו מכלל] ומש\"ה אמר שהמביא גט ממדינת הים שהוא מערב א\"י וה\"ה לכל צדדים אחרים מאותן עיירות שהן דומות לאותן שבמ\"ה שאינן לא מובלעות ולא סמוכות. ואפשר שלזה כיון רש\"י ז\"ל שכתב דכל חוצה לארץ קרוי מדינת הים. כלומר כל ת\"ל שהיא דומה לח\"ל שבמ\"ה. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם</b>. פי' הר\"ב אית דאמרי טעמא לפי שאין בני מדינת הים בני תורה ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה. הכי אמר רבה בגמ' ופירש\"י וקרא כתיב וכתב לה דהיינו לשמה. וכתבו התוס' כלומר דהך דרשא אינה נראית להם עקר דרשא. ופירוש אין בקיאין [דהכי לישנא דגמ'] אין חוששין לדרשא דלשמה. דאל\"ה מ\"ש משאר הלכות גטין דלא חיישינן להו דלא בקיאי. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה וכ\"כ רש\"י וקשיא דא\"כ עיקר תקנה חסר מן הספר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>עוד פירש\"י בדף ג' דסתמא כי מסהיד דבפני נכתב ובפני נחתם לשמה קמסהיד. וכן דעת התוס'. וכ\"כ הר\"ן דמימר אמר האי שליח למה להו לרבנן למשאל אם נכתב ונחתם בפני. ש\"מ שיש כתיבה וחתימה בגט שהיא פסולה ואילו לא נכתב לשמה היה אומר כך וכך אירע מעשה. דלאחר נכתב. ועוד שכיון שהוא שלוחו של בעלה [של] זו והוא אומר שבפ\"נ ונחתם תולין להקל ואומרים שבעלה של זו כתבו וחתמו בפניו ועשאו שליח ואין חוששין שמא אחר כתבו בפניו ואח\"כ מצאו זה ונתנו לו ועשאו שליח שאין הדבר מצוי כן. ע\"כ. ולפיכך לא הצריכוהו לסיים בעדותו לשמה. אלא סגי כשיאמר בפני נכתב ובפני נחתס. אבל בלא בפ\"נ ובפ\"נ לא סגי. שהיאך תתקיים עדותו להעיד על לשמה בלא בפ\"נ ובפ\"נ. וטעמא דלא תקנו לומר בהדיא לשמה מפרש בגמרא דחיישינן דלמא לא יאמר. ופירש\"י והוה משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין דאמרי שהולד ממזר. ומיהו בפני נכתב ובפני נחתם אצרכוהו דכתיבה וחתימה בעינן לשמה וכיון דכל חדא מלתא באפי נפשה היא. לא גייז. והקשו בגמרא אמאי מהימנינן ליה לשליח דליתא אלא חד ובערוה בעינן שנים כדתנן במשנה ג' פ\"ו דסוטה. ומשנינן רוב בקיאין הן ואפי' לר\"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי והוי מיעוטא דמיעוטא ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא הקילו. ומ\"ש הר\"ב ואית דאמרי טעמא לפי שאין שיירות מצויות וכו' שיהיו עדום מצויין להכיר חתימת העדים. ובגמ' א\"כ בפ\"נ למה לי. ומשני דלמא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בע\"א. ומ\"ש הר\"ב והאמינוהו רבנן לשליח כבתרי. דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב\"ד [דלא חציף איניש לזיופי] ורבנן הוא דאצריך ומשום עגונא הקלו. גמ'. \n",
+                    "<b>רבן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם כו'</b>. ובגמ' מפרש דבהא פליגי. דת\"ק סבר דמרקם וחגר אע\"פ שהן מח\"ל אין צריך שיאמר בפ\"נ ובפ\"נ. לפי שהן עיירות הסמוכות לא\"י וכ\"ש מכפר לודים [ללוד] שא\"צ לפי שהוא מובלע בתחום א\"י כלומר שהכתוב מנה עיירות רבות בתחום א\"י ומהן ולהלן ח\"ל. ויש מהן בולטות מחגרותיהן. [*ול' רש\"י מחברותיהן] ויוצאות לחוץ ד' או ה' פרסאות. ומסילה ההולכת מזו לזו [נכנסת לפנים מן הבליטה והמסילה]. [*אלו חמשה תיבות [האחרונות] אינם בפירש\"י] היא הגבול ועיירות העומדות חוץ למסילה לפנים מן בליטת העיירות הבולטות ררקרו מובלעות והכי הוה כפר לודין. ות\"ק סבר רקם וחגר דכיון דסמוכות נינהו לא\"י אין השליח הבא מהן צ\"ל בפ\"נ ובפ\"נ וכ\"ש הבא מכפר לודין שהוא מובלע משום דבין סמוכות בין מובלעות גמירי לשמה ושכיחי עדים לקיימו. ואתי ר\"ג לאפלוגי עלה ולמימר דדוקא במובלעות כמו מכפר לודין גמירי ושכיחי. אבל סמוכות כגון רקם וחגר. לא גמירי ולא שכיחי. ואתא ר\"א למימר דאפי' מכפר לודין שהוא מובלע ל\"ל בפ\"נ ובפ\"נ. דנהי דמודה לרבנן קמאי דמובלעות גמירי ושכיחי. אפ\"ה מצריך בהו לומר בפ\"נ ובפ\"נ כדי שלא תחלוק במדינת הים. הכי איתא בגמרא. לשון הר\"ן: \n",
+                    "<b>מן הרקם כו'</b>. פי' הר\"ב בין קדש כו' כ\"כ רש\"י. וכתבו תוס' והר\"ן שבספר יהושע מפורש דקדש וברד מא\"י הוא. איכא למימר דהני אחריני נינהו דכי היכי דאמרי' בפרק אלו הן [הגולין ד\"י] דתרי קדש הוו בא\"י ה\"נ איכא למימר דקדש אחרינא הוה בח\"ל וכן נמי ברד. ע\"כ. ובעל כפתור ופרח בפי\"א כתב עוד תירוץ אחר דאפי' כי נאמר שהוא קדש שבגליל שמא לא היה מכבוש שני ע\"כ. ואשתמיטתיה דהתוס' הביאו ספרי דפ' עקב דחשיב רקם וחגר בהדי כרכים שכבשו עולי בבל. ועוד כתבו התוספות דיש לתרץ שאע\"פ שהן א\"י [צריך לומר בפ\"נ ובפ\"נ] הואיל והן בסוף הגבול ורחוק מעיקר ישוב א\"י ומופלג מן הישיבות ובתי דינין. \n",
+                    "<b>אפילו מכפר לודים ללוד</b>. מקרי כפר לודים שבני לוד מצויין בה תמיד. ומש\"ה נקט לצוד לרבותא. הר\"ן והתוס'. \n",
+                    "<b>וחכ\"א א\"צ כו' אלא המביא ממ\"ה והמוליך</b>. ובהא פליגי את\"ק דלת\"ק המוליך מא\"י לח\"ל א\"צ לפי שבני א\"י בקיאין לשמה. וחכמים גזרי מוליך אטו מביא. ולאית דאמרי דטעמא דאין עדים מצוים כו' ת\"ק נמי הכי ס\"ל וחכמים לפרושי מלתא דת\"ק אתו דמביא דנקט לאו דוקא אלא ה\"ה למוליך. [גמ' דף ד' ע\"ב] : \n",
+                    "<b>והמביא ממדינה למדינה במדינת הים</b>. למאן דמפרש טעמא דאין בקיאין לשמה מפרש בגמ' דה\"ה דבאותה מדינה נמי צריך שיאמר אלא דנקט ממדינה למדינה למידק מינה דהא ממדינה למדינה בא\"י לא צריך ואפי' לכתחלה [ועיין במ\"ג] ולאידך טעמא נמי בא\"י דקביעי ב\"ד שכיחי שיירות: \n",
+                    "<b>אפילו מהגמוניא להגמוניא</b>. פי' הר\"ב בעיר אחת ומקפידין כו' נמ'. ופירש\"י שלא ילך [מן] הגמוניא זו להגמוניא זו. ע\"כ. ובא\"י נמי לטעמא דקיום כיון דמקפידות. ולטעמא דלשמה נמי על כרחיך בא\"י. דבח\"ל אפי' באותה הגמוניא. ואלא מיהת דבא\"י [אע\"ג] דבקיאין לשמה כי מקפידין צריך שיאמר משום דמ\"ד טעמא לשמה ס\"ל נמי טעמא דקיום כדאיתא בגמרא: \n",
+                    "<b>הגמוגיא</b>. פקידות. הרמב\"ם ובישעיה ט' י\"ג ראש וזנב ות\"י ריש והגמון ועיין בעדיות פ\"ז משנה ז': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרקם למזרח כו'</b>. כתב רש\"י אבל מערב א\"י א\"צ גבול שהים הגדול גבולה כדכתיב (במדבר ל\"ה) וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגו'. ע\"כ. ובעל כפתור ופרח כתב דרקם סימן זוית מזרחית צפונית ואשקלון זוית מערבית דרומית. ועכו זוית מערבית צפונית. ולא הזכיר הזוית דרומית מזרחית. אולי לפרסומו שהוא ים המלח: \n",
+                    "<b>ואשקלון כדרום</b>. ובספר יהושע מוכר דמא\"י הוא. גם בספרי דפרשת עקב חשיב פרשת אשקלון מכבוש עולי בבל. אלא י\"ל כמ\"ש במתני' דלעיל לענין רקם. ועוד תירץ הר\"ן דפרשת אשקלון אינו אלא פרשת דרכים שלה ושכן הוא בירושלמי: \n",
+                    "<b>ועכו כצפון</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ו דשביעית ומ\"ש במתני' דלעיל על רקם. ומ\"ש במשנה ז' פ\"ז דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המביא גט בא\"י א\"נ שיאמר וכו'</b>. דמשום עגונא הקילו ולא הצריכו קיום כל שלא ערער. תוס'. וכן מסיק הר\"ן כמ\"ש לקמן: \n",
+                    "<b>אם יש עליו עוררים</b>. פירש הר\"ב שהבעל מערער. גמרא. דאלת\"ה הא קי\"ל דאין ערעור פחות משנים [כמ\"ש הר\"ב במשנה ח' פ\"ב דכתובות] ואלא תרי. תרי ותרי נינהו. מאי חזית דסמיך אהני סמיך אהני. ואוקמה בחזקת א\"א. ומיהו לישנא דעוררים קשיא. דליתני עורר. ולדברי התוספות שהביאו בשם ירושלמי דה\"ה ערעור דלקוחות שבאה לטרוף כתובה מהם. יש לומר דלהכי תנן עוררים אע\"ג דלענין להנשא אין ערעורם מעכבתה כמ\"ש הרא\"ש. אבל הר\"ן מסיק דלענין לקוחות א\"צ ערעור דאנן טענינן מזוייף כל שאינו מקוים. ונ\"ל דכיון דערעור דאחד לא הוי ערעור. וערעור דבעל ערעור הוא. ממילא ערעורו כערעור דשנים דהא ערעור דחד לאו ערעור הוא ולהכי שפיר קרי ערעורו דבעל. עוררים: \n",
+                    "<b>יתקיים בחותמיו</b>. כתב הר\"ב ובזמן הזה המביא גט בין בא\"י בין בח\"ל כו'. וצ\"ל בפ\"נ ובפ\"נ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>משום דלא קביעי ב\"ד ולא שכיחי שיירות. ואם חתימת העדים כו' ונתקיים כו' משום דקיי\"ל כמ\"ד דטעמא משום קיום הוא וכן משמע עוד מפירושו למשנה ה' ומשנה ו' פ\"ב: \n",
+                    "<b>ואינו יכול לומר כו'</b>. פי' הר\"ב כגון שנתנו כו' ולא הספיק כו'. גמ'. דלאחר נתינה תוך כדי דבור מצי למימר בפ\"נ ובפ\"נ. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אם יש עליו עדים</b>. דקי\"ל עדי מסירה כרתי כדפי' הר\"ב במשנה ד' פ' דלקמן. וכדתנן במשנה ג' פ\"ד ובמשנה ד' פ' בתרא [*ועיין לקמן]. \n",
+                    "<b>יתקיים בחותמיו</b>. מפרש בגמ' דף ה' למ\"ד משום דלא בקיאי לשמה דהכא לאחר שלמדו. כלומר לאחר שקבלוה לדרשא דלשמה. ואפ\"ה ביכול הצריכו לומר בפ\"נ ובפ\"נ דלא עקרו לתקנתייהו גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו וישכחו. אבל הפקח ונתחרש מלתא דלא שכיח ומלתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן. ובאשה המביאה גט דספ\"ב אע\"ג דלא שכיח. כיון שיכולה לומר. לא חלקו בשליחות וצריכה לומר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שוים למוליך ולמביא</b>. פי' הר\"ב לומר בפ\"נ ובפ\"נ דבעינן נמי לשמו כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ו מה' עבדים. בגט אשה הוא אומר (דברים כ\"ד) וכתב לה לשמה. ובגט שחרור הוא אומר (ויקרא י״ט:כ׳) או חפשה לא נתן לה. עד שיכתב לשמה ע\"כ. ולמ\"ד טעמא משום קיום. ודאי דבעי קיום. מידי דהוי אשאר שטר. וכתבו התוס' וא\"ת בשלמא באשה הוי משום עגונא. אבל [בעבד] מה עגון יש [דאי] משום דאסור בבת חורין ובשפחה לא ליתביה האי שליח לעבד גט זה שהביא ממ\"ה ולא יאסר בשפחה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וי\"ל דחשיב עגון הא דאסור בבת חורין. ומה שאינו מתחייב במצות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וזו אחד מן הדרכים כו'</b>. לומר שיש עוד דרכים אחרים ששוים כו' [*וכדלקמן]: \n",
+                    "<b>ששוים גטי נשים לשחרורי עבדים</b>. איפכא ה\"ל למימר ששוו שחרורי עבדים לגטי נשים דעיקר דין מוליך ומביא הוי באשה אלא אגב דעד השתא איירי בגטין נקטיה ברישא. תוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל גט</b>. בר\"פ בתרא דב\"ב כתב הר\"ב כל שטר קרוי גט: \n",
+                    "<b>חוץ מגטי נשים כו'</b>. פי' הר\"ב שאם יש עליו ע\"א כותי כשר וכו' מפרש בגמ' כגון דחתם ישראל לבסוף כלומר אחר הכותי דאי לאו דכותי חבר הוא לא מחתים ליה מקמיה דאין עדי גט חותמין זה בלא זה גזירה משום האומר כולכם [שאם תאמר חותמין זה בלא זה שמא יעידו שנים ותטול הגט בידה ותחשוב שכבר העידו בו ועדיין לא נתקיים התנאי. כן לשון הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות גירושין [הל' כ\"ט] ועיין בר\"ן בפי' הגמרא] אבל שאר שטרות דחתמי זה שלא בפני זה. אימר רווחא שביק למאן דקשיש מיניה. והיינו לישראל אחר דקשיש ואתא כותי וחתם למעלה הימנו. וכי תימא היכי מוקמינן כולא שטרא אפומא דחד סהדא דהיינו ישראל דחתים בסוף. כתבו תוספות ור\"ן דלמאן דס\"ל כותים גירי אמת הן. אלא דחייש שאין בקיאין בדקדוקי מצות. כדאיתא בגמרא דחששא דרבנן בעלמא היא סמכינן אהאי דחתם בסוף: \n",
+                    "<b>מעשה שהביאו כו'</b>. והיו עדיו עדי כותים. פי' הר\"ב והכשיר אפילו כששניהם כותים. ור\"ג מפליג פליג וחסורי מחסרא וה\"ק ור\"ג מכשיר בשנים ומעשה נמי וכו'. גמ'. וכתבו התוס' ולדידיה דאחזוק בהא כלומר בגטין ושחרורין ולא אחזוק בהא בשאר שטרות. ע\"כ. ולת\"ק אפי' באחזוק לא סמכינן עלייהו לפי שאין בקיאים בדקדוקי מצות: \n",
+                    "<b>בערכאות של גוים</b>. פי' הר\"ב שהעידו וכו' במקום מושב משפטיהם והוא לשון ערך וסדור: \n",
+                    "<b>כשרים</b>.  כתב הר\"ב ודוקא בשטרי הלואות ושטרי מקח וממכר שהעדים ראו נתינת הממון. ובגמ' אמרינן במכר (מכי) [דאי לא] יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו לאסהודי שקרא והקנין עצמו נגמר ע\"י זוזי שקרקע נקנה בכסף. וכתב הר\"ן ונ\"ל דלאו מדינא אמרי הכי. דכיון דגר פסול לעדות. כי לא מרעי נפשייהו מאי הוי אטו משה ואהרן מי לא מהימני. ואפ\"ה רחמנא פסלינהו. אלא ודאי ה\"ק דמכח תקנתא דרבנן היא כיון דקי\"ל דקושטא קאמרי. דאל\"ה לא הוו מרעי נפשייהו. ע\"כ. ושטרי הלוואות לא אתמר בגמ'. אבל דעת הרמב\"ם להשוותו לדין שטר מכר. ופי' המגיד בפרק כ\"ז מהלכות מלוה שטעמו שכיון שעיקר השעבוד חל מחמת קבלת המעות. לענין טענת פרעתי יכול לומר שטרך בידי מאי בעי ע\"כ. וכ\"ש לענין להד\"ם. ואלא מיהת לענין לגבות מבני חרי בלבד. ומ\"ש הר\"ב אבל שטרי הודאות וגטי נשים וכל דבר שהוא מעשה ב\"ד כו' ותני חוץ מכגיטי נשים. גמ'. אבל לא הוזכר בגמ' אלא שטר מתנה. ופורש\"י דע\"י השטר הוא קונה אותה המתנה במסירת השטר ושטרא חספא בעלמא. ע\"כ. אבל הרמב\"ם כתב שטרי הודאות ומתנות וכתב הכ\"מ ועל שטרי הודאות יש לדון דכיון דשטרי ראיה הם למה יפסלו. וי\"ל דאע\"ג דאודי ליה שחייב לו. אינו כלום. אא\"כ הודה בפני עדים כשרים. וכיון דגוים פסולים לעדות אינו כלום. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ר\"ש אומר אף אלו כשרים כו'</b>. מפרשינן בגמ' דדוקא בדאיכא עדי מסירה הוא דמכשיר. ודס\"ל כר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי ומיירי נמי בשאותן עדים החתומים בגט שמותיהן מובהקים. כלומר שהם נכרים שהן גוים הא לאו הכי חיישינן דלמא אתי למסמך עלייהו. דמודה ר' אליעזר במזויף מתוכו שהוא פסול. ות\"ק נהי דס\"ל כרבי אליעזר אפ\"ה פסל גטי נשים ושחרורי עבדים אפילו בעדי מסירה ושמות מובהקים. משום דגזר שמות מובהקים. אטו שאין מובהקים. לשון הר\"ן. וצריך לומר דכולה חדא גזירה הוא. דאי לאו הא. לא קיימא הא: \n",
+                    "<b>לא הוזכרו</b>. פי' הר\"ב בבית המדרש להפסל כו'. דהדיוט לית ליה קלא. ואפי' בשמות מובהקים איכא למיחש שמא יטעו לומר דישראלים נינהו. ואסקו שמייהו הכי ויבאו להכשיר בלא עדי מסירה. משא\"כ ערכאות דקלא אית להו וידוע דגוים נינהו. ולא אתי למסמך עלייהו. ולא אתי לאכשורי אלא בעידי מסירה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*לפי שזכין וכו'</b>. עיין בפרק קמא דב\"מ משנה ג']: \n",
+                    "<b>שאם ירצה שלא לזון את עבדו</b>. דיכול לומר עבדו עשה עמי ואיני זנך. גמ'. ופירש\"י אלא חוזר על הפתחים. ומסיים הרמב\"ם בפרק ט' [הלכה ז'] מהלכות עבדים שישראל מצווים להחיות עבדים שביניהם: \n",
+                    "<b>והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה</b>. ועבד ישראל מפסידו משפחה כנענית ואע\"ג דמתירו בבת חורין. עבד בהפקרא ניחא ליה זילא ליה לזלזל בה לכל תאותו ושכיחא ליה ומתנהגת עמו בפריצות. גמרא. ורבנן הא דמתירו בבת חורין עדיפא להו: \n",
+                    "<b>מפני שהוא קנינו</b>. פי' הר\"ב מידי דהוה אבהמתו כו'. ולאו מעליותא היא וכן כתב הרמב\"ם. וקצת קשה דאע\"ג דבהמה נמי אוכלת. מ\"מ כיון שאם יהי' בן חורין לא יאכל הוי זכות מה שאוכל עכשיו. וכן תימא דבגמ' ליתא להאי טעמא אלא הכי איתא מפני שהוא קנינו. דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכי דאיתיה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא מהדרו ליה דאי בעי זריק גט שחרור בתוך ד' אמותיו. דהעבד יוכל לברוח ולא ימציא עצמו למקום שיוכל לפסלו בזריקת גט כדאיתא בגמרא ועיין מ\"ש (סוף פרק חמישי) [צ\"ל פרק ח' משנה ג'] : \n",
+                    "<b>האומר תנו גט זה לאשתי כו'</b>. לשון רש\"י האומר תנו גט זה לאשתי גרסינן במתני' ול\"ג תן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שלא מסרם ליד השליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>תנו מנה כו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דלא אמר מנה זה. ולא אמרינן שמא מנה קבור בקרקע יש לו וההוא דיהיב ליה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בפני נכתב חציו כו'</b>. כתב הר\"ב ודוקא חציו האחרון אבל בפ\"נ חציו הראשון כו' [כשר]. דקי\"ל אפי' לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך. ופירש\"י שיטה ראשונה שבה שם האיש ושם האשה והזמן. והקשו בתוס' פ\"ק דף ג' דלמ\"ד משום קיום הא דמצרכינן לומר בפני נכתב משום דלמא אתי לאחלופי כמ\"ש בפ\"ק אמאי פסול בפני נכתב חציו האחרון טפי מחציו ראשון ותירץ די\"ל דבחציו ראשון יש בו שם האיש והאשה והזמן שהוא עיקר הגט מינכר מילתא ולא אתי לאחלופי: \n",
+                    "<b>אחד אומר בפ\"נ כו'</b>. פי' הר\"ב בזמן שהגט יוצא מתחת יד אחד כו' אבל אם הגט יוצא מתחת יד שניהם כשר. מסקי התוס' שא\"צ שיהיו שניהם אדוקים ואחוזים בגט אלא ששניהם אומרים שהבעל עשה שניהם שלוחים על כך [ואמר] להם שניכם הוליכו גט לאשתי ונתנו האחד במעמד חברו כדאמרינן בסוף התקבל (גיטין סז:). הוליכו כלכם אחד מוליך במעמד כולם ע\"כ. ומ\"ש ששנים שהביאו גטא\"צ שיאמרו בפ\"נ ובפ\"נ. למ\"ד משום קיום. האיכא שנים המצויים לקיימו. ואי משום דלא בקיאי לשמה. דלאחר שלמדו מיירי כמ\"ש פ\"ק מ\"ג. ובתרי לא שכיחי. הלכך לא גזרינן שמא יחזור לקלקולו. כ\"כ התוס': \n",
+                    "<b>שנים אומרים בפנינו נכתב</b>. ואחד אמר בפני נחתם. פירש\"י וא' ג'. ומ\"ש הר\"ב בזמן שהגט יוצא מתחת יד אחד מהם כו'. מפרש בגמ'. דכיון דהאי דאמר בפני נחתם לא אמר בפ\"נ. אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא דמ\"ד נמי משום לשמה. הא ס\"ל נמי טעמא דקיום כמ\"ש בסוף משנה א' דפ\"ק: \n",
+                    "<b>ורבי יהודה מכשיר</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כיון דאיכא תרי דמסהדי אכתיבה. תו לא אתי לאחלופי. גמ': \n",
+                    "<b>אחר אומר בפ\"נ ושנים אומרים בפ\"נ כשר</b>. למאן דס\"ל לפי שאין עדים מצוים לקיימו אפילו אין שם עד מעיד על הכתיבה כשר. שהרי נתקיים ע\"פ שנים. ולא נקט אחד אומר בפני נכתב. אלא אגב רישא דתנא אחד אומר כו'. תוס'. ואפילו יוצא מתחת יד אחד נמי כשר. כיון דנתקיים. והיינו דאשמועינן בהך סיפא. דהא כולה מתני' ביוצא מתחת יד אחד. וקאמר' בסיפא דאם יש שנים על החתימה כשר. אפי' יוצא מתחת יד אחד הואיל ונתקיים כ\"כ הר\"ן. אבל למ\"ד דמשום דלא בקיאי לשמה. צ\"ל דמיירי כשיוצא מתחת ידי שנים המעידים על החתימה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שכיון שיש שנים א\"צ שיאמר כו'. ואין לומר דמיירי כשיוצא מתחת ידי המעיד על הכתיבה. וכיון שהוא שליח נאמן כתרי על הכתיבה ועל החתימה הרי הם שנים. שכל שלא העיד כתקון חז\"ל אין עדותו כלום. וכן ברישא דוקא ביוצא מתחת ידי השנים אבל יוצא מתחת יד האומר בפני נחתם. לא אמרי' דהוה כתרי על החתימה. והרי על הכתיבה יש ג\"כ שנים. וקשה לי דא\"כ אין בין רישא לסיפא. אלא בתרווייהו כשיוצא מתחת יד האחד פסול. וכשיוצא מתחת ידי השנים כשר. וא\"כ מאי טעמא אסברה לה מתני' ביוצא מתחת יד א'. בשנים אומרים בפנינו נכתב. וביוצא מתחת ידי שניהם. אסברה לה בשנים אומרים בפנינו נחתם. ונ\"ל משום דמסתמא השליח הוא אותו שהיה אצל גמר הגט. והיינו החתימה. ולפיכך ברישא דא' אומר בפני נחתם. ומסתמא הוא השליח. והרי יוצא מתחת יד אחד. ובסיפא דשנים אומרים בפנינו נחתם. ומסתמא הן הן שלוחיו. והרי הן שנים. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ביום ונחתם בלילה פסול</b>. פי' הר\"ב שהרי מוקדם הוא ותקנו חכמים זמן בגיטין גזירה שמא יהיה נשוי עם בת אחותו כו'. גמ'. ונ\"ל דנקט בת אחותו כדתנן בספ\"ח דנדרים היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו. לפי שהיא בת גילו ועיין מ\"ש שם בס\"ד. וראיתי בהמגיד פ\"א מהל' גירושין שהביא ירושלמי [פ' השולח] מעשה באחד שהיה נשוי בת אחותו וזינתה עד שהיא אשתו. לימים עמד וגרשה כו'. ע\"כ. ולפ\"ז י\"ל דמשום מעשה שהיה נקט בת אחותו. ומ\"ש הר\"ב וכשמעידים כו' מוציאה גטה. דלא אמרי' אוקמה אחזקת א\"א והשתא הוא דאיגרשה כיון שהיא גרושה לפנינו. ועוד אדרבא אוקמא בחזקת כשרה שלא נבעלה כשהיא א\"א. תוס'. וכתב הטור ר\"ס קכ\"ז. אבל כיון שתקנו לכתוב בו הזמן אם תאמר כן [שקודם הזנות נתגרשה בגט זה] צריכה להביא ראיה. ע\"כ. כלומר כיון שרואין שנכתב זמן בגט. משימין על הלב שמשום כך כותבין זמן כדי שלא יחפה כו' ומזקיקין אותה להביא ראיה. ועיין מ\"ש במ\"ד פ\"ח. ובגמ' פרכינן גיטין הבאים ממדינת הים דמיכתבו בניסן ולא מטו עד תשרי. מה הועילו חכמים בתקנתן. שהרי תקנת זמן הוא כמו כל זמן שבכל שטרות דהיינו שביום זה נעשה זה המעשה ונגמר. ומשני הנהו קלא אית להו. פירשו התוספות כשרואים בזמן הכתיבר שהוא קודם שנמסר. אית ליה קלא ומסקו אדעתייהו לידע יום המסירה. ואי לאו זמן שנכתב בו לא מסקי אדעתייהו. ע\"כ. ועיין מ\"ש מ\"ד פרק ח': \n",
+                    "<b>ור' שמעון מכשיר</b>. פי' הר\"ב דסבר ר\"ש דחכמים תקנו זמן בגיטין משום פירי דאי משום זנות לא שכיח. ורבנן סברי דמשום פירי לא הוצרכו לתקן זמן דכשאין בו זמן נמי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כשיבא הגט ליד האשה יכולה לבא לב\"ד או לפני עדים ותראה להם גטה ויכתבו לה שבאותו היום נתגרשה. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסם</b>. עיין פרק י\"ב דשבת [מ\"ב] ופרק ב' [מ\"ד] דמגילה: \n",
+                    "<b>ובכל דבר שהוא של קיימא</b>. גמ' לאתויי מי שריא [פי' מי גשמים שנשארים על הגגות. ל\"א מים ששורין בהן פירי] ועפצא: \n",
+                    "<b>על העלה של זית</b>. דוקא עלה של זית וכיוצא בו דמתקיים. כדתניא בתוספתא על עלה של זית וחרוב ודלעת וכל דבר שהוא של קיימא כשר. אבל עלה של כרישין ובצלים ועלה ורדין. ועלה ירקות. וכל דבר שאינו של קיימא פסול. תוס' [דף כ\"א] : \n",
+                    "<b>ר\"י הגלילי אומר אין כותבין כו'</b>. פי' הר\"ב דרחמנא קרייה לגט ספר כו'. ורבנן אמרי אי כתב בספר וכו'. ואע\"ג דבמ\"ד פ\"ב דסוטה לענין מגילת סוטה דכתיב בספר לא דרשינן הכי ל\"ק דהכא שאני דכלל ופרט וכלל דריש [דונתן חזר וכלל א\"נ] דחזר וכתב לה ספר כריתות אבל התם כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. *) א\"נ הכא קרא יתירא דריש משום דכתיב תרי זימני וכתב לה ספר כריתות. תוספות שם דף י\"ז: \n",
+                    "<b>ולא על האוכלין</b>. שכן עלה של זית מאכל ליונים כמו שאתה מוצא בנח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין כותבין במחובר כו'</b>. פי' הר\"ב שמחוסר קציצה עיין בפירוש משנה דלעיל: \n",
+                    "<b>כתבו במחובר כו'</b>. כתב הר\"ב ה\"ק כתב במחובר הטופס וכו'. גמ'. וכתב הר\"ן דליכא למימר בדיעבד אפילו תורף כשר דהא כיון דמחובר פסולא דאורייתא הוא. אפי' דיעבד אית לן למפסליה. ע\"כ. אבל טופס דאסור לכתחלה אינו אלא גזירה משום תורף ועיין במשנה ב' פ\"ג. ולשון דפוס הוא שהוא העתק ותואר הגט [*כך נראה לי וראיתי בפירש\"י פרק קמא דזבחים דף ג' טופס [כו'] מו\"ל ?) בלע\"ז. ע\"כ] ותורף פירוש גילוי הגט מל' יניחנה במקום התורפה במשנה ח' פ\"ח דתרומות. ומ\"ש שהוא מקום האיש כו' עיין בפירוש משנה ב' פ' דלקמן. ומ\"ש והזמן. כתב הב\"י בסי' קכ\"ג יש לעיין כיון דכתיבת זמן בגט ליתא אלא מדרבנן [כמ\"ש לעיל במשנה ב'] כל ששאר התורף נכתב כהלכתו. זמן לא יהיה לו אלא דין טופס. וצ\"ע. ואפשר דאלמוהו כאילו היה של תורה. כדאשכחן במוקדם לדעת הרא\"ש. וכמ\"ש בסי' קכ\"ז. עכ\"ל. ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ח בשינה שמו וכו' גם עיין מ\"ש במשנה ה' פרק בתרא ומ\"ש הר\"ב אע\"פ שהטופס נכתב במתובר כשר. עיין מ\"ש במשנה דלקמן ובמשנה ב' פרק דלקמן. \n",
+                    "<b>על הנייר המחוק</b>. פי' הר\"ב שיכול לחזור ולמחקו כו' ויעביר תנאי שהיה בו. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב שהרי עדים נמי על המחק. כן לשון רש\"י. וכתב ב\"י בשם העיטור ואע\"ג דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים ויהיה ניכר אצל מחק דעדים. סבר ת\"ק דגזרו דלמא דמי האי מחקא להאי מחקא. וחכמים מכשירין. דאי איכא חששא אזלינן לעדי מסירה. ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והרא\"ש מפרש דמתניתין בעדים על המחק והגט שלא על המחק. דהשתא כשימחוק הכתב ויכתוב מה שירצה יהיה הוא ועדיו על המחק. ולא מנכרא מלתא. והר\"ן פי' שהוא על המחק ועדיו על הנייר. דהשתא ג\"כ כשימחוק ב' פעמים לא מנכרא מלתא. \n",
+                    "<b>וחכמים מכשירין</b>. כתב בהגהות אשר\"י וז\"ל אין לתמוה איך מכשיר ר\"א בדבר שיכול להזדייף. והא מודה ר\"א במזויף מתוכו [כמ\"ש במשנה ה' פ\"ק] שהוא פסול דהא מודה נמי היכא דלא אתי למסמך עלייהו כגון בשמות מובהקים דכשר. ה\"נ כשר. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ג' פרק ד'. ומ\"ש הר\"ב אבל בשאר שטרות דסמכינן אעדי חתימה. ואע\"ג דבשאר שטרות נמי קי\"ל דעל ידי עדי מסירה גובה מנכסים משועבדים (כדתנן) [כמ\"ש] במשנה ד' פ\"ט. מכל מקום כיון דלגוביינא קיימא דלמא לא מפיק להו עד זמן ארוך ושכחו עדי מסירה את הדבר וסמכינן אעדי חתימה והוא מזייף כתב העליון. וחותם העדים עומד במקומו כפירוש רש\"י. והקשו בתוספות דלמה יש לטעות ולסמוך על עדי חתימה בדבר שיכול להזדייף. לפיכך פי' ר\"י דטעמא משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב (ירמיהו ל״ב:י״ד) ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים. ופירש הר\"ן דבשלמא בשטר שאינו יכול להזדייף זוכרין צורתו של שטר. ואילו נזדייף בו כלום הוי זיופו ניכר מש\"ה תנן דגובה מנכסים משועבדים שהרי ראוי לעמוד ימים רבים. אבל בשטר שיכול להזדייף אע\"פ שאם יבאו ויעידו שלא נשתנה כלום היה ראוי לסמוך על עדותן. אעפ\"כ אין הדבר מצוי שיזכרו לזמן מרובה שלא נשתנה בו כלום. ונמצא שאין ראוי לעמוד ימים רבים. או שמא כתב שהוא יכול להזדייף אינו ראוי לעמוד ימים רבים שמעצמו הוא נמחק. ע\"כ. וכתבו עוד התוספות והר\"ן דהא דקאמר אבל בשאר שטרות לא. הני מילי בשטרות העומדים לראיה. אבל שטר מכר ומתנה שעשוי לקנות בו לפי שעה הוו כמו גטין כדפירש הר'\"ב במ\"ה פ\"ק דקדושין כתב על הנייר או על החרס שדי נתונה לך וכו'. ועוד [שם] בריש הפרק לענין שטר אירוסין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו חש\"ו</b>. וכתב הר\"ב ה\"מ טופס. משום דלא שכיח כלל שריא אפילו לכתחילה. ולא דמי לכתבו במחובר דמתני' דלעיל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כ\"כ הר\"ן שם. ומ\"ש הר\"ב אבל נכרי ועבד כו' לכתחלה לא יכתוב. היינו טופס. ומ\"ש תורף שהוא שם האיש וכו'. עיין בפי' מ\"ב פרק דלקמן. ועיין מ\"ש במשנה דלעיל. \n",
+                    "<b>האשה כותבת את גטה</b>. לשון רש\"י ומקנתו לבעל וחוזר ומוסר לה לגרושין. וכתב הר\"ן דאע\"ג דמחוסר הקנאה בין כתיבה לנתינה. לא הוי מחוסר מעשה כיון שאינו מעשה בגופו של גט דומיא דקציצה: \n",
+                    "<b>והאיש כותב את שוברו</b>. שובר פרעון כתובה שהאשה היה לה לכותבו ולמסרו לו להיות לו לראיה. רש\"י: \n",
+                    "<b>שאין קיום הגט אלא בחותמיו</b>. היינו עדי מסירה. הר\"ן. ואע\"ג דהר\"ב לא פירש כן במ\"ג פ\"ב דעדיות. לא דק התם לפרש אליבא דהלכתא וע\"ש. [*והא דנקט חותמיו משום דרוב עדי מסירה הם החתומים בו ורוב גטין חתומים הם אפילו לר\"א מפני תקון העולם כ\"כ רש\"י בפי' דלקמן דף כ\"ו והא דכתב רש\"י רוב גטין חתומים. טעמו שתקנה ההיא אינה חיוב. כמ\"ש בשם הרא\"ש פרק ד משנה ג']. \n",
+                    "<b>וסומא</b>. פי' הר\"ב שאינו יכול לומר בפ\"נ כו'. וכתב הר\"ן ואע\"ג דאמרינן לעיל [כמ\"ש הר\"ב בריש פרקין] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דסגי בקל קולמסא. היינו למאן דיכול למחזי. דמסתפי סופר מיניה דלמא חזי ליה. אבל בסומא כיון דלא אפשר למחזי לא מסתפי מיניה הלכך לא מצי אמר. ע\"כ. והרא\"ש כתב בפ\"ק בשם התוס' דאין להכשיר סומא ע\"י קל קולמסא משום דמחזי כשיקרא אם יאמר בפני נכתב. ואם יאמר שמע קל קולמסא אינו מועיל. דבעי שיאמר בלשון שתקנו חכמים. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אם הגט מקוים כו' היינו למאי דפסקינן כמ\"ד דטעמא משום קיום. כמ\"ש הר\"ב ג\"כ במשנה ג' פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קבל הקטן וכו'</b>. מאי דשכיח טפי תני ליה ברישא. דגדלות הקטן ודאי שכיח. וכן פקחות החרש שכיח יותר מפתוח הסומא. ופתוח הסומא שכיח טפי משיפוי השוטה: \n",
+                    "<b>[*פתוח ונסתמא כו'</b>. כתב הר\"ב אפילו לא חזר ונתפתח כו' עיין בדבור דלקמן]: \n",
+                    "<b>זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת</b>. לומר דבדעת תליא מלתא. אבל לא בכשרות. וסומא שהיה פתוח בשעת קבלה לא בעינן שיהא סופו בכשרות. כדדייק רב אשי בגמ'. והאי אתי זה הכלל למימרא. ומ\"ש הר\"ב ואם היה הגט מקוים. כבר כתבתי לעיל דהכי פסקינן כמ\"ד טעמא דבעינן שיאמר בפ\"נ כו'. משום קיום הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נאמנות להביא את גטה</b>. מפרשים בגמרא בח\"ל. דכיון שצריכה לומר בפ\"נ ובפ\"נ. ואי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה. מהימנא. דליכא למימר דלקלקלה מכוונה. אבל בא\"י דאינה אומרת בפ\"נ ובפ\"נ. ואי אתי בעל ומערער משגחינן ביה. אינה נאמנת. דחיישינן דמכוונה לקלקלה: \n",
+                    "<b>חמותה</b>. עיין במשנה ד' וז' פט\"ו דיבמות ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ובלבד שהיא צריכה לומר כו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"ק משנה ג'. וכתב הר\"ב ודוקא כשהתנה כו' וא\"ל לא תתגרשי כו' ותאמרי בפ\"נ כו' וכן לישנא דגמ'. וכך העתיק הרמב\"ם בפירושו. ומיהו לאו שיתנה הוא שתאמרי כו' ואי לא אתני לא. דאפילו לא אתני כיון שעשה אותה שליח צריכה שתאמר כו'. וכן יורה לשון הרמב\"ם בספ\"ז מה\"ג [הלכה כ\"ג]. וז\"ל הר\"ן וקמ\"ל מתני' שאע\"פ שאילו רצתה האשה לומר כבר נתגרשתי בגט שבידי לא היתה צריכה לומר בפ\"נ ובפ\"נ. אפ\"ה כל שהיא אומרת שנעשה שליח. צ\"ל בפ\"נ ובפ\"נ. ולא מפטרה במגו דאי בעיא אמרה נתגרשתי ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל אשה שגטה יוצא מתחת ידה כו' ואפילו שאין הגט מקוים כו'. כ\"כ הרמב\"ם. ומסיים בחבורו ספ\"ז מה\"ג שהרי אינה מקלקלת על עצמה. ועוד שהעדים החתומים על הגט הרי הן כמי שנחקרה עדותן בב\"ד עד שיהא שם מערער. לפיכך נעמיד הגט בחזקתו ותנשא. ואין חוששין שמא ימצא מזויף. כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל או עד שיביא ראיה שהוא מזויף או בטל. שאם נחוש לדברים אלו וכיוצא בהן. כך היה לנו לחוש לגט שיתן הבעל בפנינו שמא בטלו ואח\"כ נתנו. או שמא עדים פסולים חתמו בו. והרי הוא כמזויף מתוכו. או שמא שלא לשמה נכתב. וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו אלא נעמידנו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל. כך לא נחוש לא לשליח ולא לאשה עצמה שהגט יוצא מתחת ידה. שאין דיני האיסורין כדיני הממונות. ע\"כ. וכתב הכ\"מ הרשב\"א תמה מדתנן בפ\"ב דכתובות [ע\"ה]. האשה שאמרה א\"א הייתי וגרושה אני נאמנת. ואם יש עדים שהיא א\"א. אינה נאמנת ע\"כ. ואיני רואה מקום לתמיהה זו. דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מתחת ידה. עכ\"ל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>יתר מכן כתב לגרש בו את אשתו כו'</b>. גמ' אי כתב ונתן ספר כריתות בידה ה\"א למעוטי היאך קמא דלא עביד לשום כריתות. אבל לגרש את אשתו ונמלך דעביד לשם כריתות אימא כשר. כתב רחמנא וכתב: \n",
+                    "<b>יתר מכן היו לו שתי נשים כו'</b>. גמרא. אי כתב רחמנא וכתב ה\"א למעוטי האי דלא איהו קא כתיב ליה אבל יש לו ב' נשים דאיהו קא כתיב ליה. אימא כשר. כתב רחמנא לה לשמה: \n",
+                    "<b>יתר מכן אמר ללבלר</b>. כתב הר\"ב הא קמ\"ל דלא אמרי' הוברר כו'. וכתבו התוס' דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה [כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פ\"ז דדמאי] הכא מודה משום דוכתב לה לשמה. משמע שיהא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מבורר בשעת כתיבה ע\"כ. ועיין מ\"ש בשם הר\"ן ברפ\"ה דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקום האיש ומקום האשה</b>. ומשמע שם עירו ושם עירה דלא. וכן כתבו הגהות אשר\"י בפרק דלקמן. ועיין מ\"ש משנה ה' פ\"ח: \n",
+                    "<b>ומקום הזמן</b>. עיין מ\"ש בשם הב\"י במשנה ד' פרק דלעיל. ומ\"ש הר\"ב ובגמרא מוסיף אף מקום הרי את כו'. שגם זה עקרו של גט. ומתני' ר\"א היא. דאמר עדי מסירה כרתי. הלכך וכתב לה לאו אחתימה קאי דחתימת העדים אינה אלא מד\"ס מפני תיקון העולם. וכי כתיב וכתב לה לשמה. אעיקר כריתות קאי דהיינו כל הני דאמרן. ועיין מ\"ש במ\"ג פ' בתרא: \n",
+                    "<b>ר\"א מכשיר בכולן כו'</b>. ומקשינן בגמרא קשיא דר\"א אדר\"א. דרישא דמתני' אוקמינן כר\"א ושרי לכתוב לטופסי גיטין ובלבד שיניח. ומפרקינן תרי תנאי ואליבא דר\"א: \n",
+                    "<b>חוץ מגטי נשים</b>. כתב הר\"ב וגזרינן טופס אטו תורף. והלכה כר\"א. והכי פסיק רב בגמ'. וכן דעת הרמב\"ם בפירושו [ובחבורו פ\"ג חזר בו ע\"ש בכ\"מ] ול\"ק ממתני' ה' [פ' דלעיל] דשרינן בחש\"ו אפילו לכתחלה לכתוב טופס ולא גזרינן אטו תורף. כדכתיבנא התם דחש\"ו לא שכיח כלל לא גזרו. ומיהו איכא פלוגתא דרבוותא איכא דסברי ר\"א פוסל בגטי נשים אף בדיעבד. ודייקי מדתנן מכשיר בכולן חוץ מגטי נשים. משמע דפוסל בגטי נשים. וכתבו דלא דמי למחובר דמשנה ד' פ\"ב דכשר בדיעבד. דמחובר לא שכיחי כולי האי. אבל כתיבת טופס שלא לשמה גזירה מצויה היא דאם יתירו לסופרים לכתוב לטופס שלא לשמה בטרדייהו מנשי וכתבו אף תורף. הלכך פסלוהו אף בדיעבד וכ\"כ הר\"ן בפ\"ב משנה ד'. והרא\"ש דייק בהיפך דמדקאמר מכשיר בכולן חוץ כו'. משמע דפוסל בגטי נשים מה שמכשיר בכולן והיינו לכתחלה והוי דומיא דמחובר וכתב ומ\"מ טוב להחמיר ולגרשה בגט אחר אם הבעל לפנינו. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאלתר</b>. פירש הר\"ב מיד. ולא ביאר כל הצורך דבגמ' פליגי איכא מ\"ד [כדי שיהיה אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם ואיכא מ\"ד] שלא שהה אדם שם עד שעת מציאת הגט ע\"כ. ויש מחלוקת בין הפוסקים כמו שאזכור בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב ודוקא שאבד במקום שהשיירות מצויות כו'. [להרא\"ש פסול] ואפילו לא הוחזקו שנים ששמותיהן ושמות נשותיהם שוים. [כל זמן שלא ראה שלא עבר אדם שם] ולהרמב\"ם [אפילו עבר כשר דהלכתא] כמ\"ד שלא שהה כו' אא\"כ הוחזקו ג\"כ. דאז אם עבר חיישינן אע\"פ שלא שהה כיון דאיכא תרתי לריעותא. ולהרא\"ש לעולם לא הוי לאלתר אלא [שראה] כל שלא עבר כו'. ומ\"ש הר\"ב אבל אם אבד במקום שאין השיירות מצויות [כו'] להרמב\"ם אפילו הוחזקו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים. ולהרא\"ש דוקא כשלא הוחזקו שנים כו' דאי הוחזקו חיישינן אע\"פ שאין שיירות מצויות הואיל ולא ראה שלא עבר אדם שם. והא דמחזירין לזמן מרובה היינו כשהבעל אומר תנו לה כדתנן במשנה ז' פ\"ק דב\"מ. ועיין מ\"ש שם בס\"ד. א\"נ כשהיא נותנת סימן מובהק. ומ\"ש הר\"ב ואפילו אבד כו' אם יש לעדים סימן מובהק כו' פי' התוס' השליח נמי נאמן בסימן מובהק אלא דבעדים אע\"פ שראוהו כבר מהימנו. ושליח לא מהימן אלא כשאומר כן קודם שראהו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב או שיאמרו מעולם לא חתמנו בגט באלו השמות אלא בזה וכתבו התוס' משמע שיודעים שלא חתמו אלא על אחד אבל אין מכירין מי הוא אותו יוסף בן שמעון. וכשהעדים אומרים כן והוא אומר שעל שלו חתמו. נאמן. דלא חשדינן ליה שישקר במזיד לומר שהוא שלו לקלקלה. אבל כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא הוא סובר שהוא שלו לפי שאינו יודע שיש יוסף בן שמעון אחר או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט ולכך אומר שהוא מכיר אע\"פ שאינו מכיר ע\"כ: \n",
+                    "<b>מצאו בחפיסה כו'</b>. פי' הר\"ב ויש בהן סימן שהם שלו. ועיין בדבור דלקמן. וכתבו התוס' וא\"ת ונחוש לשאלה כדאמרינן בפרק בתרא דיבמות [משנה ג'] וי\"ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילם לשום אדם. א\"נ ביודע שבחפיסה אבדו ומ\"מ צריך שיהא מכיר החפיסה או הדלוסקמא בטביעות עינא דמה שיודע שבחפיסה או בדלוסקמא אבדו אין זה סימן כיון דדרך להניחם שם ע\"כ. ועיין מ\"ש ספ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>אם מכירו כשר</b>. פירש הר\"ב או שמכירו כו'. וכן בפירש\"י שבידינו. וכן הסכמת המפרשים האחרונים. ופי' הר\"ן בטביעות עינא וכ\"כ בטור. ובחפיסה ודלוסקמא נמי טביעות עינא כמו סימן. אלא דאיכא בין סימן לטביעות עינא. דטביעות עינא אין מועיל להכשירו אלא כשמצאו אותו בעצמו שאבד לו ולא כשמצאוהו אחרים. ובב\"י הביא חלוקי דעות בטעם הדבר דאיכא למימר דלמא משקר משום הפסד שכרו. א\"נ דלא ליהוי למרי גיטא תרעומות עליה. אבל כשמצאו הוא נאמן במגו דאי בעי אמר לא אבד מעולם וא\"נ אפילו ליכא מגו עד אחד נאמן באיסורים בטביעות עין. ע\"כ. ובעדות טביעות עין במת דמשנה ג' פרק בתרא דיבמות יש מחלוקת דר\"ת סבר דמהני כמ\"ש הטור סימן י\"ז. וחלקו עליו האחרונים כמ\"ש שם בב\"י וי\"ל דשאני התם כיון שעשוי להשתנות לא רצו להסמיך על טביעות עין: \n",
+                    "<b>או חולה</b>. משא\"כ גוסס דרוב גוססים למיתה. גמרא: \n",
+                    "<b>בחזקת שהוא קיים</b>. מדאורייתא נפקא לן בהכל שוחטין [דף י'] העמד דבר על חזקתו. רש\"י: \n",
+                    "<b>בת ישראל כו'</b>. צריכא דאי אשמועינן גט משום דלא אפשר [למיחש למיתה. דאי חיישת אין לך שולח גט לאשתו והן עגונות] אבל תרומה דאפשר [להיות נזונית בחולין] אימא לא. צריכא. גמ': \n",
+                    "<b>השולח חטאתו</b>. צריכא דאי אשמועינן תרומה זימנין דלא אפשר [שהיא ענייה וצריכה פרנסה ותטול תרומה בבית הגרנות] אבל חטאות מספיקא לא ליעול חולין לעזרה. צריכא. גמ': \n",
+                    "<b>מקריבין אותו</b>. בגמרא מפרש דדוקא בקרבן נשים א\"נ חטאת העוף שא\"צ סמיכה דאל\"ה לכתחלה אין לעשות בלא סמיכה דהא מעלין עליו כאלו לא כיפר כמפורש במשנה ח' פרק ט' דמנחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועל הספינה המיטרפת בים</b>. פירש הר\"ב ועדיין לא טבעה. וכן פירש\"י ומשמע דאילו אבדה דבסיפא היינו שטבעה וקמ\"ל דאעפ\"כ נותנין עליו חומרי חיים דשמא יצא כדאשכחן במשנה ד' פט\"ז דיבמות. וסתם ים מים שאין להם סוף הוא. והרמב\"ם מפרש וז\"ל ספינה המיטרפת בים הוא שסוער עליה הים ורצה לשברה והמלחים אינן יכולין להנהיגה כפי רצונם לגודל הסער אבל העצים והכלים שלהם נשארו. הספינה שאבדה בים. הוא שנשברו הכלים והעצים שלהם ונאבד הכל ונשארה הספינה על פני המים להנהגת המים ולא נשאר עוגין ולא משוטות שיתנהגו בה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>והיוצא ליהרג</b>. בגמ' איכא תרי לישנא לחד לישנא דוקא בב\"ד ישראל אבל בב\"ד נכרים מכי חתם פסק דין הדיין הגדול שבהן אין נותנין עליו חומרי חיים וכן פסק הרא\"ש ולאידך לישנא דוקא בב\"ד נכרים. אבל בב\"ד של ישראל אין נותנין עליו חומרי חיים. והרמב\"ם בסוף פ\"ו מהל' גירושין כתב והיוצא ליהרג מב\"ד של נכרים. והיינו כלישנא בתרא. ולא כתב בבאור דין ב\"ד של ישראל. וכ' המגיד ובעונותינו כבר בטלו דיני נפשות מישראל ע\"כ. ואין זה מספיק כי דרכו של הרמב\"ם לבאר הכל. אבל נ\"ל שסמך על מה שביאר בפרק ט' מהל' תרומות. דשם כתב בהדיא. אבל מי שנגמר דינו בב\"ד [של ישראל] והניחוהו בבית הסקילה ליהרג. הרי זה בחזקת מת ולא תאכל אשתו ע\"כ. ולפי שמשנתינו נמי אסברה לה בדין תרומה. לפיכך ביאר הדברים בהלכות תרומות ועליהן סמך בהלכות גירושין. ואע\"פ שלפי סדר חבורו הלכות תרומות מאוחר להלכות גירושין [*ועיין בפי' הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דערכין]: \n",
+                    "<b>בת ישראל כו'</b>. וכ\"ש לאיסור אשת איש. ואם היה גט אחד מהם ביד השליח אינו נותנו לאשתו. ואם נתנה לה הרי זו ספק מגורשת. וכמ\"ש הרמב\"ם פ\"ו מה\"ג. והטור סימן קמ\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחלה משלחו ביד אחר</b>. דשליח עושה שליח. כדמסיים בברייתא שהבאתי בריש מכילתין והיא רפ\"ב דקדושין דף מ\"א ושלח ושלחה [ב' פעמים נאמר בענין] מלמד שהשליח עושה שליח. וכתב הר\"ן ואע\"ג דקרא משמע בין חלה. בין לא חלה. דמידי חלה כתיב. אפ\"ה אמור רבנן דחלה דוקא משום דאיכא אינשי דקפדי ואי שמעי מבטל שליחותייהו. אבל בחלה ליכא דקפיד. א\"נ קרא להיכא דגלי בעל דעתיה דלא קפיד אתא. ואתו רבנן ופרשו דחלה נמי לא קפיד. ואיכא לישנא בגמ' דבהולך סתם יכול לשלחו על יד אחר אע\"פ שלא חלה ובאתה הולך לא ישלחנו על יד אחר אא\"כ חלה. \n",
+                    "<b>טול לי הימנה חפץ פלוני</b>. פירש הר\"ב כשתתן לה הגט וכן לשון רש\"י. ומשמע דלא קפיד אם יטול החפץ תחלה אם לא. והרי זה כאומר תן לה הגט וטול החפץ שגם בזה כתב הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות גירושין [הלכה ל\"ז] הרי זה לא ישלחנו ביד אחר. שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. אלא שכתב ואם שלחו ביד אחר הרי זה גט בין שנתנה החפץ תחלה בין שלא נתנה אלא לבסוף. ואם נפרש דברי רש\"י דהכי קאמר טול חפץ תחלה כשתתן לה הגט. לפי זה כששלחו ביד אחר אינו גט אא\"כ נתנה החפץ תחלה. ומכי נתנה תחלה ליד השני הוי גט דלא אמרינן שלא ישלח ביד אחר. אלא משום דחיישינן שמא כשימסור הראשון שליחות לשני. לא ימסור לו דברים כהוייתן. או השני לא יהא מדקדק בהם ויהא משנה ומיפסל גיטא. כדפירש\"י בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין שליח אחרון כו'</b>. פירש הר\"ב דשליח שני ממנה שליח ג'. ובחלה דלא עדיף <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ממי שבא מכחו. מסקנת הפוסקים [*ואע\"ג דכתבתי במ\"ג פ\"ז דדמאי. דאחרון קרי כלפי הקודם לו. מ\"מ הכא אי לאו דהאמת כך דיכול למנות ג' וכו' לא ה\"ל למתני אחרון דדלמא אתי למטעי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>להיות מפריש עליהן מחלקן</b>. פירש הר\"ב ואם הוא רגיל כו' א\"צ לזכות כו' פירש\"י כיון דמלתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהנים דעתייהו והוו כמאן דמטי לידייהו דהני וכ\"כ הר\"ן. ובהגהות אשר\"י יהיב טעמא משום דכל מתנות כהונה חשוב כמו מתנה מועטת ואסור לחזור בו כדאמרינן בפרק הזהב. [*ולשון עליהן מחלקן. עיין בדבור דלקמן]: \n",
+                    "<b>בחזקת שהן קיימין</b>. וכן הנוסח בכל הספרים. ואף הרמב\"ם העתיק כן בפ\"ז מהלכות מעשר [הלכה ה']. ואע\"פ שהוא מוסב אכהן ולוי ועני שייך למתני בנו\"ן ולא במ\"ם. שכן בלשון ארמית הנו\"ן מורה על הרבים כמו על הרבות. וכדתנן להיות מפריש עליהן מחלקן וכו' אם הלוון וכו': \n",
+                    "<b>צריך ליטול רשות מן היורשים</b>. פירש הר\"ב שירשו מהם קרקע משועבדת כו'. ומפרש בגמרא דאפי' לא ירש אלא מלא מחט. משום דגובה וחוזר וגובה [דומה למה שפי' הר\"ב במשנה ו' פ' בתרא דשביעית] וכתב רמב\"ם בפ\"ז מה' מעשר דאי לא ירשו קרקע אין רשותו מועלת. ע\"כ. ונראה בעיני דהאידנא דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב\"ח כמ\"ש הר\"ב רפ\"ו דערכין. דכל מה שירשו מהני ליטול רשות מהן. ולא ידעתי למה לא ביאר כן הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אם הלוון בפני ב\"ד</b>. ע\"מ שיפריש על מעות אלו מחלקם הרמב\"ם שם. \n",
+                    "<b>אינו צריך ליטול רשות</b>. לשון רש\"י דיש כח ביד ב\"ד להטיל חוב זה על הכהונה והלויה לפי שתקנתם הוא שימצאו מעות להלואה. ע\"כ. ובדוקא נקט כהונה ולויה משום דבעני אם העשיר לא עבדי תקנתא כדאיתא בגמרא מיתה שכיח עבדי תקנתא. עשירות לא שכיח כדאמרי אינשי חברך מית אשר איתעשר לא תאשר. לא עבדי תקנתא ועיין מ\"ש במ\"ב פרק ט' דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המניח פירות להיות מפריש עליהן</b>. לשון התוס' בערבי שבתות ויו\"ט איירי דשרי שלא מן המוקף ע\"כ. דהא תנן בספ\"ק דחלה ובפ\"ב דבכורים מ\"ה דאין תורמין אלא מן המוקף. אבל לשון הרמב\"ם בספ\"ה מהל' תרומות המניח וכו' אע\"פ שאין מפרישין לכתחלה אלא מן המוקף. אם הפריש הרי הן בחזקת קיימין: \n",
+                    "<b>[*מפריש עליהן בחזקת שהן קיימים</b>. עיין מ\"ש במשנה ב' פרק ד' דתרומות: \n",
+                    "<b>הרי זה חושש כו'</b>. כתב הר\"ב ואם לא אכלן צריך להפריש כו'. וכן לשון רש\"י. ומשמע דאילו כבר אכלן אין מחייבין אותו להפריש. ותלינן שעכשיו נאבדו הואיל וכבר נאכלו וליכא אלא חיוב הפרשת תרומות ומעשרות. אבל הרמב\"ם בספ\"ה מה\"ת לא התנה שאם לא אכלן ומשמע ודאי שאע\"פ שאכלן מחויב הוא להפריש התרומות והמעשרות מפני חששא זו. ויראה לי להשוות רש\"י ורמב\"ם ודלא פליגי דרש\"י פירש במשנתינו שהיא דברי ר\"א בן שמוע והוא אינו חושש אלא מעל\"ע. א\"כ יש לנו לחלק ג\"כ בין נאכלו ללא נאכלו ומטעמא דפרישית כיון דחזינן דחששא דמקילין בה היא שלא לחוש לה רק מעל\"ע. אבל הרמב\"ם כתב לפי מה שפסק דלא כר\"א בן שמוע כמ\"ש בדבור דלקמן ודחייב למפרע על כל מה שתיקן א\"כ חששא מעליותא היא. והלכך אין לנו לחלק בין נאכל ללא נאכל. וכ\"ש דאף אליבא דר\"א בן שמוע אין לנו הכרע לחלק אלא שרש\"י מסברא כתב כן *)(ואין חולק כמ\"ש בד\"ה רי\"א כו')]: \n",
+                    "<b>דברי ר\"א בן שמוע</b>. ובגמרא חלוקים עליו חבריו דתנן [במשנה ב' פ\"ב דמקואות] מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשה ע\"ג למפרע בין ברה\"י בין בר\"ה טמאות. ולפיכך [הכי] נמי אין הלכה כר\"א. כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ובחבורו ספ\"ה מהלכות תרומות. \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו שם [הלכה כ\"ה]. וכתב הכ\"מ דמשמע להרמב\"ם. דליכא מאן דפליג עליה ע\"כ. ואע\"ג דבלשון מחלוקת שנוי. נמצאים כיוצא בזה ואין חולק כמ\"ש בפ\"ג דבכורים: \n",
+                    "<b>בקדים של מוצאי החג</b>. בגמ' תניא בתקופה. כלומר שמוצאי החג הוא בתקופת תשרי דאילו נמשכה תקופת תמוז ע\"כ לא. [רש\"י]. והרמב\"ם לא העתיקה בפ\"ה מה' תרומות וכתב עליו הכ\"מ שאינו יודע למה השמיטו. ול\"נ שמפני קושית התוס' הוא שהשמיטו שכתבו דבפ\"ק דסנהדרין [דף י\"ג] איתא דבעינן מקצת החג בתקופת תשרי וא\"כ מעולם לא נמצא מוצאי החג אלא בתקופה. ומה שדחו מדאמרינן התם שעל התקופה לבדה אין מעברין. לא ס\"ל להרמב\"ם כדמשמע בה' קדוש החדש שלו פ\"ד. כיון דמקרא ילפינן להא דמוצאי החג כמו דילפינן אביב מקרא ע\"ש בכ\"מ סוף דף רע\"ז: \n",
+                    "<b>ובהוצאת סמדר</b>. כתום פרח. וענביו נראין באשכול כסדרן. רש\"י: \n",
+                    "<b>ובשעת כניסת מים בבוסר</b>. פירש הר\"ב כשהן כפול הלבן נקראים בוסר. וכן לשון רש\"י. ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ה דמעשר שני. ומ\"ש הר\"ב וכשהלחלוחית נכנסת כו' היינו כניסת מים. והביאו בתוספות ראיה לזה הפי' מדתנן בפ\"ד דשביעית [מ\"ח] הבוסר משהביא מים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>או ששלח אחריו שליח</b>. מ\"ד לא אלימא שליחותא דבתרא. משליחותא דקמא לבטליה. קמ\"ל. גמ': \n",
+                    "<b>קדם אצל אשתו</b>. מ\"ד כי לא אמרי' לצעוריה קא מכוין ה\"מ לשליח אבל לדידה ודאי לצעורה קמכוין קמ\"ל. גמ'. ופי' הר\"ן דדומיא דשליח דהיינו דפגע ממילא הכא נמי באשתו דפגע בה ממילא וקמ\"ל דלא אמרינן לצעורה קמכוין ואע\"ג דתנן קדם לאו דוקא אלא ה\"ה פגע וקדם דנקט משום אורחא דמלתא דסתם שולח גט לאשתו אינו פוגע בה אא\"כ מקדים וממהר ללכת אצלה. \n",
+                    "<b>או ששלח אצלה שליח</b>. מ\"ד איהו הוא דלא טרח אדעתא לצעורא. אבל שליח דלא איכפת ליה. כי טרח. ודאי לצעורה קמכוין. גמ'. וטרח דנקט לאו טרחת הדרך ורדיפה אבתרה קאמר. אלא כלומר טרחת הדבור שלא היה מטריח עצמו לדבר לה אי לא עביד אלא משום צערא בעלמא שהדבר ידוע שיש טורח על האדם לצער האדם בדבור על ידי עצמו משא\"כ כשידבר לשליח שהוא ידבר שאין זה לו לעמל וטורח. כך נ\"ל לפרש לסלק תמיהת התוס' דתמהו דלפ\"ז משמע דקדם היינו ע\"י טירחא ולא ממילא ואמאי [*לא נקט רבותא טפי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>נזדמן אצל אשתו ממילא. או שלוחו דלא אמרי' לצעורא קמכוין דתימה הוא לומר שאז אין מועיל בטול. ע\"כ]. ולפימ\"ש ל\"ק ולא מידי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה עושה ב\"ד</b>. פי' הר\"ב שלשה וזוהי דעת רב ששת. וריש לקיש נמי כוותיה ס\"ל דדייקי דב\"ד היינו שלשה. וטעמא דמצריכין שיהו שלשה. והרי אין זה אלא עדות בעלמא. כתב הר\"ן דתקנה קדומה. היתה כדי שיהא לדבר קול. ע\"כ. כדאמרי' בגמ' לקמן דבי תרי לא מפקי קלא. [דהכא בעינן גילוי מלתא טפי. ולא דמי לגובה מנכסים משועבדים ע\"י שני עדי מסירה כדתנן במשנה ד' פרק בתרא כמ\"ש התוס'] והיא לא שמעה ולא ידעה ואזלא ומינסבא ואיכא ממזרים. ולכך אמרו דבטול יהא דוקא בג' כי היכי דמפקי לקלא. וכח ביד חכמים לתקן שלא יהא בטול ושיהא גט משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ואפילו אי קדיש בביאה עשו בעילתו בעילת זנות. ותימא לי דלקמן אדתנן התקין ר\"ג כו' פי' הר\"ב שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכה לה והיא נישאת בו. וכן לשון רש\"י. וליתא למאן דמפרש דב\"ד דתנן דהיינו בפני ג' דלדידיה ליכא חששא שתנשא. דהא ג' מפקי לקלא. אלא טעמא דתקנת ר' גמליאל היתה מפני העגונות כדאיתא בגמרא. דהשתא דאצריכיניה לילך אחריו או לשלוח שליח. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>הוא לא יטרח בכל אלה בשביל לעגנה. אבל זה שפירש\"י בדהתקין ר\"ג דטעמא שמא תנשא בו. הוא אליביה דרב נחמן. ור' יוחנן נמי כוותיה ס\"ל. דהא דתנן ב\"ד היינו תרי דתרי נמי ב\"ד קרי להו. כדתנן במשנה ד' פרק בתרא דשביעית לפי סברתו וכמ\"ש שם בס\"ד. והשתא קודם תקנת ר\"ג היה סגי בביטול בפני ב' דלא צריכין אלא עדות בעלמא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ומיהו עדות בעינן. דאין דבר שבערוה פחות משנים. ואע\"ג דב\"ד קרי ליה לא נגעו בו אלא משום עדות כמ\"ש הר\"ן וכיון דבי תרי לית להו קלא ושמא תנשא וירבו ממזרים בישראל. התקין ר\"ג דתרי לא סגי ומכיון דראה לתקן. התקין דלא לסגי אלא בפניו. ואע\"ג דחששא דממזרים בתלתא הוי מיתקן. כיון שהוצרך לתקן תיקן ג\"כ מפני עגונות וכמ\"ש התוס'. ונמצאת למד שז\"ש הר\"ב ברישא בשלשה והדר ופי' גבי תקנה שהיתה מחשש שלא תנשא. דמזכי שטרא אבי תרי. ואי הא לא הא. ולא עוד אלא שז\"ש בשלשה והיינו כרב ששת וריש לקיש. וזה דלא כרב נחמן ור' יוחנן. קשיא טובא דאע\"ג דמשום רב נחמן ורב ששת דהלכה כרב נחמן בדיני ליתא. משום דהכא איסורא איכא. מ\"מ רבי יוחנן לגבי ריש לקיש הלכתא כוותיה בר מתלת. וכן פסקו הפוסקים הלכתא כרב נחמן דקאי ר' יוחנן כותיה. ולא תקשה על מ\"ש במשנה ד' פרק בתרא דשביעית. דלהטור התם בשלשה. והיינו כרב ששת וכמ\"ש שם בס\"ד. היינו דפלוגתא דר\"י ור\"ל ליתא אלא בביטול דהכא. אבל בפרוזבול לא פליגי. ואע\"ג דרב נחמן מייתי ליה לדהכא סייעתא מדשביעית דמדהתם בתרי ה\"נ בתרי. לא קשיא. דאיכא למימר דר' יוחנן התם נמי ס\"ל דב\"ד דוקא בג' צריך. ואפ\"ה הכא לא בעי אלא ב' וטעמא רבה איכא לחלק. דפרוזבול מכח דין נגעו בו שיהו שטרותיו מסורין לב\"ד. דתו לא קרינן ביה לא יגוש. ולפיכך צריך שיהו שלשה. דהיינו ב\"ד ממש. מה שאין כן הכא בביטול. שלא נגעו בו אלא מכח עדות בעלמא וסגי בשנים וכדאמרן. וא\"ת ולר' יוחנן דסגי ליה בשנים אמאי קרי ליה ב\"ד. דבשלמא לרב נחמן כדכתבו התוס' כיון דפרוזבול סגי ליה בב'. קרי להו ב\"ד. דהא התם משום ב\"ד נגעו בו ואפ\"ה סגי בב'. אלא לר\"י שכתבתי דהתם ס\"ל נמי בג' כי היכי דלא תקשה לסברת הפוסקים שם בג' והכא פסקינן בב'. ונ\"ל דלטעמיך תקשה רב נחמן גופיה אמאי קרי ליה הכא ב\"ד. כיון שאין כאן אלא שנים. ואין אנו צריכין להם אלא מכח עדות. ואמאי קרי להו כלל ב\"ד. [ועיין בכ\"מ סוף פ' ב' מהלכות סנהדרין בשם תשובת הרשב\"א] ונותן בזה מקום לטעות ושיהיו צריכין ג' ובפחות לא הוי בטול ונמצאת מתיר א\"א לעלמא. אלא על כרחך אית לך למימר דמש\"ה קרי להו ב\"ד. לפי שאע\"פ שאינם אלא משום להעיד. אפ\"ה כיון דבעלמא לא אברי סהדי אלא לשקרי. ואילו בדבר שבערוה אפילו שניהם מודים וליכא שקרי. הצריך הכתוב לשנים. כדאמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים. ונמצא שזה שהצריך הכתוב שנים אינו דומה ממש לעדיות אחרות. אלא כעין מקיימי ומחזיקי הדבר הם וכלפי הא הוא דקרי להו ב\"ד. ורב נחמן אי לא אשכח בשום דוכתא דקרי להו לתרי ב\"ד לא היה מפרש כן בכאן. אבל ר\"י מה\"ט לחוד שכתבתי סגי ליה לפרש הכא בשנים. ומכח סברא בעלמא דאין אנו צריכים אלא לשנים. ודקרי להו ב\"ד היינו מזה הטעם שכתבתי. ואפשר נמי דרב נחמן גופיה לרווחא דמלתא מייתי ראיה מדשביעית. וא\"נ לא ה\"ל ראיה היה מפרש כן. וכדר\"י. ואלא מיהת לר\"י נוכל לומר שאין צריכין לראיה ואע\"ג דהכא ס\"ל )א) [*בשנים לא משום כך אנו מוכרחים לומר דבשביעית ס\"ל] [גם כן] בשנים אלא התם בעי ג' כדין כל ב\"ד דמשום ב\"ד ממש נגעו בו התם. ולא תקשה דברי הפוסקי' אהדדי. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>מפני תקון העולם</b>. כתב הר\"ב ומכח תקנת ר\"ג מלקין כו' וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. אבל בחיבורו פרק ו' כתב מכין אותו מכת מרדות. דודאי דאין כאן מלקות דאורייתא. ועיין מ\"ש בכיוצא בזה בריש מסכת שבת בס\"ד <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>וטעמא דמלקין משום דקיי\"ל דתקנתא דר\"ג לא היתה אלא לכתחלה אבל בדיעבד אם בטלו מבוטל. ומיהו דוקא לאחר תקנת ר\"ג. אבל מה שקודם ר\"ג למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"5\"></i>אפילו בדיעבד הוא ומהטעם שכתבתי בריש מתני': \n",
+                    "<b>היה משנה שמו כו'</b>. פי' הר\"ב כשהיה לו שני שמות אחד כאן ואחד במדינת הים. עיין מ\"ש במשנה ח' פרק בתרא ומה שכתב והיכא דשינה שמו כו'. כדתנן במ\"ה פ\"ח. ועיין מ\"ש שם. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין אלמנה נפרעת כו'</b>. וכל הבא ליפרע מנכסי יתומים כדתנן במ\"ב פ\"ט דכתובות )ב). וה\"מ למתני אין נפרעים מנכסי יתומים )ג) שלא בשבועה. ונמנעו מלהשביע האלמנה. אלא דאלמנה הוי חדוש טפי דסד\"א משום חינא אקילו רבנן עלה. ולכך נקט רישא נמי באלמנה. כדאיתא בגמ' ותוס'. וכתבו עוד בתוס' וא\"ת הא תנינא בפ\"ט דכתובות מ\"ז. וי\"ל דאיכא לאוקמה בגרושה. וה\"א דאלמנה שהוא בתוך זמנה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאין כתובה ניתנה לגבות מחיים דלא קמ\"ל. ועוד דדרך התנא להשמיע בקיצור אפילו למה שמפורש כבר כמ\"ש בריש ברכות: \n",
+                    "<b>נמנעו ב\"ד</b>. רמב\"ם. \n",
+                    "<b>מלהשביעה</b>. כתב הר\"ב שמפני שהיא טורחת לפני היתומים כו'. ולפיכך באלמנה הוא דנמנעו. אבל לא בגרושה. גמרא: \n",
+                    "<b>שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו</b>. פי' הר\"ב כגון קונם מיני מזונות. וז\"ל הר\"ן. כל מה שירצו. יבחרו היתומים דבר קשה להדירה בו כגון קונם מיני מזונות עלי כו'. ולא חשידא לעבור על נדרה. ואפילו תעבור. אין ענשן של נדרים חמור כל כך. כענשן של שבועות. שנפרעים ממנו ומכל העולם. [ועיין מ\"ש במ\"ד פ\"ג דנדרים] ובירושלמי אמרו בראשונה היו נשבעות לשקר וקוברות את בניהם. ועוד שאימת נדרים עליהן יותר מן השבועות ע\"כ. ובגמ' וניחוש דלמא אזלה לחכם ושרי לה. קסבר צריך לפרט הנדר היאך נדר הנדר הזה וכי מפרטא קמיה. דליתומים נדרה וכך נדרה אם נהניתי מכתובתי כלום לא שרי לה. ומ\"ש הר\"ב ואם ידירוה אחר שנשאת. שמא יפר לה בעלה. גמ'. וכתב הרא\"ש וא\"ת ידירוה בדברים שאין בהן עינוי נפש שאין הבעל יכול להפר וי\"ל כיון שאין בהן עינוי נפש לא תחוש אם תקיימם וא\"ת היאך יכול להפר שלא בפני היתומים דילפינן ממשה שא\"ל הקב\"ה במדין נדרת כו'. [כמ\"ש הר\"ב במ\"ד פ\"ט דנדרים] י\"ל דודאי לכתחלה אין להתיר שלא בפני היתומים אבל אם התיר מותר. תדע מדסמך צדקיה שהיה צדיק גמור על מה שהתירו לו סנהדרין שלא בפני נבוכדנצר. ועוד תירצו בתוס' בענין אחר. וא\"ת ידירוה שלא תאכל ככר זה אם גבתה מכתובתה. כלומר ותאכלנו לאלתר בפנינו. וי\"ל דלא תחוש לעונש זה אלא בנדר שע\"י עומדת באיסור כל ימיה. וא\"ת ידירוה על דעת רבים שאין לו הפרה [כדפירש הר\"ב בסוף פ\"ז דבכורות] וי\"ל דהבעל יכול להפר אפי' נדר שהודר על דעת רבים. משום דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת. ואין לה כח לתלות באחרים. ואפשר דאפי' רשות הבעל לתלות באחרים אינו מועיל ויכול לחזור. דהכתוב תלה הפרת הבבעל. וא\"ת ידירוה בפני הבעל ויאמר קיים ליכי. שאז אינו יכול להפר [כדפי' הר\"ב בר\"פ עשירי דנדרים] וי\"ל דחיישינן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שמא יפר לה בלחש קודם שיאמר קיים ליכי ע\"כ. ובגמ' וכי לא נישאת נמי לכי מנסבה מיפר [לה] בעל. אין הבעל מיפר בקודמין. ומ\"ש הר\"ב משביעין אותה חוץ לב\"ד. פירש\"י ששבועת הדיינים של תורה היא ונקיט ס\"ת בידיה או תפילין ומשבע לה בשם או בכינוי. כדאשכחן באברהם (בראשית כ״ד:ב׳) שים נא ידך וגו' ואשביעך. ועונשה מרובה. וחוץ לב\"ד שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי. ואין עונשה כל כך. ע\"כ. ומסיים הר\"ן ואע\"פ ששבועת הבא ליפרע כו' שבועת המשנה היא שטכסיסה כשל תורה [כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ו דשבועות] תקנה תקנו כאן להקל בכך כדרך שתקנו שתהא גובה בנדר: \n",
+                    "<b>העדים חותמין על הגט מפני תקון העולם</b>. לאו למימרא שיהיו צריכין כך לכתחילה. דהא במ\"ד פ\"ב מכשירין חכמים דהיינו רבי אליעזר אפילו בלא עדי חתימה. אלא תיקן ולימד לעשות כן כדי שלא יהא צריך לעידי מסירה. אבל אם ירצה לכתחילה לסמוך על עדי מסירה. יש לסמוך. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>הלל התקין פרוזבול כו'</b>. עיין בפ' בתרא דשביעית. ומ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ישתעבד</b>. פי' הר\"ב לרבו שני דקני ליה משבאי. דכיון דרבו ראשון אייאש קנאו השבאי במה שמחזיק בו דיכול גוי לקנות גוי למעשה ידיו מק\"ו דישראל. דגוי קונה ישראל. דכתיב (במדבר כ״א:א׳) וישב ממנו שבי. כדאיתא בגמרא: \n",
+                    "<b>לא ישתעבד</b>. פי' הר\"ב לרבו ראשון לא. דלמא ממנעי ולא מפרקי. ותימה דתיפוק ליה לפי שנתיאש ממנו. וכ\"כ הרמב\"ם. והכי איתא בגמ'. והאי טעמא דדלמא ממנעי כו'. אמרו בגמ' למאן דמוקי למתני' בלפני יאוש ומפרש לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון. ונמצאת אומר דהר\"ב מזכי שטרא אבי תרי. ועיין עוד מזה לקמן: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' ישתעבד</b>. פי' הר\"ב לרבו ראשון שלא יהא כל אחד ואחד כו'. דאי ישתעבד לשני אכתי יפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני ליה שני אלא למעשה ידיו כמו שקנאו השבאי שממנו קנאו הוא. ופעמים נמי שהוא שונא לרבו מתמול שלשום ומפקיע עצמו ממנו. תוס'. ודע שזה הטעם שאמרו היינו למאן דמוקי לאחר יאוש. אבל לדמוקי לפני יאוש. וטעמא דת\"ק משום דלמא ממנעי ולא פרקי. אמרו בגמ' דקסבר כשם שמצוה לפדות את בני חורין [כך] מצוה לפדות את העבדים. ולא חייש לממנעי כו'. כיון דמצוה היא. ועיין בסוף משנתינו אם הלכה כרשב\"ג: \n",
+                    "<b>ישתעבד</b>. ורבו נותן דמיו. תוס' הביאה הר\"ן. ופירשה הכסף משנה דהיינו אם פדאו לשם עבד. אבל כשפדאו לשם בן חורין. הרי הפקיר דמיו: \n",
+                    "<b>אפותיקי</b>. לשון הר\"ב פה תהא קאי מזה תגבה חובך ולא ממקום אחר. כלומר שכך כתב לו בהדיא מזה וכו' ולא ממקום אחר. לאפוקי אם כתב לו גבה חובך מזה. וז\"ל הר\"ן מתני' באפותיקי מפורש עסקינן. דא\"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה דאי באפותיקי סתם למה ליה למשחרר דלכתוב שטר הא כתוב וקאי דהא משתעבדי ליה כולהי נכסי אלא ודאי מתני' באפותיקי מפורש היא. ע\"כ. וכ\"כ התוס': \n",
+                    "<b>רשב\"ג אומר וכו' אלא משחררו</b>. פי' הר\"ב שהמזיק שעבודו של חבירו חייב. והלכה כרשב\"ג. ועיין מ\"ש במשנה ד' פרק דלקמן. וז\"ל הרמב\"ם ואחר שהעיקר אצלינו דדיינינן דיני דגרמי יהיה בזה המאמר האחרון. הלכה כרשב\"ג. ע\"כ. ולענין כללא. דהלכה כרשב\"ג בכל מקום ששנה במשנתינו. כבר כתבתי בזה בפ\"ח דעירובין משנה ז'. אבל יש מן הפוסקים שפוסקים ברישא נמי כרשב\"ג כמו שהזכירם טוי\"ד סי' רס\"ז. ואין לנו הכרע בדברי הר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחציו בן חורין</b>. פי' הר\"ב שקבל ממנו חצי דמיו עיין במשנה ג' פ\"ק דקדושין: \n",
+                    "<b>דברי ב\"ה</b>. עיין מ\"ש במ\"ט פ\"ג דסוכה למה הקדים ב\"ה לב\"ש: \n",
+                    "<b>לישא שפחה א\"א</b>. משום לאו דלא יהיה קדש (דברים כ״ג:י״ח) [דמתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל איתתא אמה] וא\"ת וליתי עשה דפרו ורבו ולדחי הלאו. וי\"ל דאפשר לקיים שניהם ע\"י כפייה [ועוד עיין מה שאכתוב לקמן] וחציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא. דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות [ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ח דכלאים] וא\"ת וישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כדתנן בספ\"ג דקידושין וצד חירות נמי שרי בה כדתנן ברפ\"ד דקדושין חרורי וממזרי מותרין לבא זה בזה וכ\"ת אתי צד עבדות וישתמש באשת איש ישאנה באיסור בלא קדושין כמו שממזר נושא שפחה. ואומר ר\"ת דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל [כדמפרש הר\"ב בספ\"ג דקדושין בעבד שנשא ממזרת שהולד ממזר] וא\"ת וישא נתינה דחרורי ונתינין מותרין לבא זה בזה כדתנן בריש פ\"ד דקדושין וי\"ל דצד עבדות אסור בנתינה והא דאסור טפי בנתין מבממזר אע\"ג דשניהם פסולי קהל. אור\"ת משום דבממזר לא שייך לא יהיה קדש דכוליה מקדשות קאתי מאיסור דלא תפסי בה קידושין [ועיין מ\"ש בספ\"ג דקדושין] והא דשרי חרורי בנתינה ואסירי בשפחה. אע\"ג דבתרווייהו איכא לאו. אור\"ת דנתינה ילפינן משאר פסולי קהל כגון עמוני ומואבי מצרי ואדומי דשרו בקהל גרים דלא אקרי קהל אבל עבדות דלא בני קדושין נינהו לא ילפינן מינייהו. תוס': \n",
+                    "<b>שנאמר לא תהו בראה כו'</b>. הא דלא נקט קרא דאורייתא דפרו ורבו משום דאי הוה יכול לקיים שבת כל דהו. משום פרו ורבו לא הוה כפינן ליה דלא מחייב בה כיון <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאנוס הוא. ועוד י\"ל דנקט לשבת יצרה משום דשייך אף בצד עבדות אבל פרו ורבו לא שייך אלא בצד חירות [דאתתא לא מפקדה אפריה ורביה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה]. תוס': \n",
+                    "<b>לא תהו בראה</b>. יוצר הארץ לא על תהו להיות רקנין ברא אותה כי אם לשבת להיות בה ישוב יצרה. רש\"י. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוכר עבדו לנכרי</b>. מ\"ש הר\"ש שקנסו כו' כדאמרי'. ר\"ל בגמ': \n",
+                    "<b>או לח\"ל יצא בן חורין</b>. פי' הר\"ב לפי שהוציאו מא\"י וכן ל' רש\"י. ואלוקח קאי שהוא המוציאו ואיסורא גביה איתא ואותו קונסין שיאבד דמיו. כדאיתא בגמ'. \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבוין</b>. כתב הר\"ב והלכה כרשב\"ג. סמך על הכלל שבכל מקום ששנה רשב\"ג כו'. ואני כתבתי כבר בזה בפ\"ח דעירובין משנה ז' דלאו כללא הוא. וכן הרמב\"ם בכאן כתב הלכה כחכמים וכ\"כ בחבורו. והטור י\"ד סימן רנ\"ב כתב אין מבריחין השבוים כדי שלא יהו האויבים כו'. והב\"י מפרש דברי הטור אליביה דת\"ק. אבל לי נראה שאפשר שהטור סובר דהלכה כרשב\"ג. מדלא כתב מפני תקון העולם כמ\"ש גבי אין פודין כו'. והרי הרמב\"ם בחבורו פ\"ח מהלכות מתנות עניים כתב בשניהם מפני תקון העולם. והב\"י שהביא פסק הרמב\"ם בפירושו היה יותר ראוי להביא מחבורו שהם אחרונים: \n",
+                    "<b>ואין לוקחים ספרים כו'</b>. שלא להרגיל אותן לגונבן ולגוזלן. הרמב\"ם פ\"א מה' תפילין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוציא וכו' משום נדר</b>. לשון הר\"ב והוא אומר אי אפשי כו'. וכן ל' רש\"י ואמר אי אפשי כו'. ונ\"ל שלא באו לומר שצריך שיאמר כן בשעת גירושין דא\"כ במוציא משום שם רע נמי היה להם לפרש כן אלא שפירשו מאי איכפת ליה באם נדרה וקאמרי שהוא אומר אי אפשי כו'. ומיהו לפי מ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן על וחכ\"א יחזיר. דהתם מיירי בדלא כפליה לתנאיה. מתניתין דהכא בדכפליה וכמ\"ש שם. והיה לו לפרש כן. דהא דרש\"י אינו מפרש היינו משום שמפרש לפי סדר המשנה בגמ'. ואין לו לפרש מה שאומר הגמ' אבל הר\"ב שמוציא מהגמ' פי' המשנה והואיל ולקמן מפרש לאותו לשון שבגמ' בדלא כפליה. ה\"ל לפרש כאן בדכפליה. אבל יש עוד ל' בגמרא ולאותו לשון מתני' דהכא ודלקמן אפי' באינו אומר כלום למה מגרשה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>חייש לקלקולא. ואפשר דלאותו ל' מפרש מתני' דהכא. ואע\"ג דלאותו לשון הצריכו חכמים שיאמר לה שמפני זה מגרשה וכדי ליסרה. אין זה תפיסה על הר\"ב למה לא כתב שצריך שיאמר לה כו' דכיון דאין הקלקול דמתני' תלוי בכך. שאפי' לא אמר חייש לקלקלה. לפיכך לא הוצרך לפרש. שכבר נודע מענין הפי' של הר\"ב והרמב\"ם שאין כותבין כל חלוקי הדינים המסתעפים וזה ג\"כ לפי זה הלשון אינו אלא דין בפני עצמו שהצריכו חכמים שיאמר כן כדי ליסרה [ודע דבש\"ע סימן י' שכתב די\"א אע\"פ שלא אמר כו' והשמיט דלפי זה הצריכו לומר כדי ליסרה כו' הוא מן התימה כי הוא פוסק לא מפרש] אבל לפי לשון הראשון שבגמרא שאין אנו חוששין לקלקלה אלא דוקא כשאומר כן בשעת גירושין אלו היה הר\"ב מפרש לפי אותו לשון ודאי שהיה מן הצורך שיכתוב כן. ועיין מ\"ש במתני' דלקמן: \n",
+                    "<b>לא יחזיר</b>. פי' הר\"ב שמא תלך וכו' ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. לאו דוקא דהא לא התנה בכך. וכמ\"ש במתניתין דלקמן בס\"ד. אלא לעז בעלמא וכ\"כ התוס': \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כל נדר כו'</b>. פי' הר\"ב ר\"י סבר דטעמא כו' כדי שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים וכפירש\"י ותימה דבמתני' דלקמן אר\"י לא יחזיר ש\"מ דחייש לקלקולא. והכי אמרי' התם בגמ' ורמינן דר\"י אדר\"י. ומשנינן איפוך. וא\"ד לא תיפוך לעולם ר\"י חייש לקלקולא. והכא ס\"ל כר\"מ וס\"ל כר\"א. בצריך חקירת חכם ס\"ל כר\"א דאין אדם רוצה שתתבזה כו'. ובשאינו צריך ס\"ל כר\"מ דאמר אין הבעל טועה בנדר שבידו להפר כו'. והשתא בעריות טעמא משום קלקולא. ומש\"ה לא פליג. אבל בנדרים דלא שייך קלקולא משום דס\"ל כר\"מ וכר\"א. מ\"מ סובר דבנדר שידעו רבים לא יחזיר. ובהא איכא למימר דטעמא משום קנס דפריצותא יתירה שנתפרסם הרבה<i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>: \n",
+                    "<b>ושאינו צריך חקירת חכם כו'</b>. פי' הר\"ב מפני שאינו יכול לקלקלה כו' שהרי נדר פתוח הוא וה\"ל להפר כו'. נ\"ל דר\"מ לטעמיה דמשנה ז' פי\"א דנדרים באומר לא הייתי יודע שזה נדר שאעפ\"כ ה\"ל להפר. וקשיא לי דהתם ברישא תנן יודע אני שיש נדרים. אבל איני יודע שיש מפירין ול\"פ ר\"מ. וא\"כ היה לנו לחוש בכאן שמא יאמר לא הייתי יודע שיש מפירין. ונ\"ל דכיון דבעינן שיאמרו לו הוי יודע כו' כדפירש הר\"ב בדברי ת\"ק. הלכך כשמגרש משום נדר צריך שיאמר הנדר וכשיראו שהנדר צריך חקירת חכם אומרים לו וכו' וכשיראו שא\"צ חקירת חכם יאמרו לו שיוכל להפר ושוב אינו יכול לומר שלא היה יודע שיש מפירין. \n",
+                    "<b>אר\"א כו' אלא מפני זה</b>. פירש [הר\"ב] מפני נדר שא\"צ חכם כו' שלא יאמר אילו הייתי יודע כו'. ס\"ל כרבנן דר\"מ מ\"ז פרק י\"א דנדרים דיכול לומר איני יודע שזה נדר: \n",
+                    "<b>אר\"י בר\"י כו' והתירו לו חכמים</b>. כתב הר\"ב חסורי מחסרא כו' בד\"א כו'. אבל נדר הוא כו' ולא חיישינן לקלקולא. בגמ' פשיטא מאי נחוש לה. מהו דתימא לגזור משום ר\"נ דתניא ר\"נ אומר הנודר כאילו בנה במה. והמקיימו כמי שהקריב עליה קרבן. והאי כיון דקיום נדרו נקנסיה מלהחזיר. קמ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוציא את אשתו משום אילונית</b>. לשון הר\"ן פירוש שחשב שהיא אילונות גמורה. דהיינו דוכרניתא דלא ילדה וגרשה בגט. ואף על פי שהאילונית אינה צריכה גט. כדתנן ביבמות [רפ\"ק] וכולן שמתו או שמיאנו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות. ואילו היתה צריכה גט ואפילו מדרבנן לא היתה [צרתה] מותרת להתיבם. דה\"ל צרת ערוה וכדאיתא התם. י\"ל דלא נולדו בה סימני אילונית גמורים אלא שהוא חשב כן. והיינו דקתני סיפא נישאת לאחר והיו לה בנים. ואם נולדו בה סימני אילונית א\"א בשום צד שיהיו לה בנים. ע\"כ. וכ\"כ התוספת וכדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ב דיבמות. אשר תלד פרט לאילונית: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר לא יחזיר</b>. פירש הר\"ב שמא כו' ויאמר כו' לא הייתי מגרשך. ומסיים רש\"י לפיכך א\"ל קודם גירושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום אילונית לא יחזירנה עולמית. ע\"כ. ועיין עוד לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים יחזיר</b>. כתב הר\"ב דלא חיישינן לקלקולא. מפרש בגמרא מאן חכמים ר\"מ וכו' והב\"ע דלא כפליה כו'. כלומר והשתא רבנן נמי חיישי לקלקולא. וקשה דאמאי מפרש הר\"ב מעיקרא דלא חייש לקלקולא דלא כהגמרא. ועוד דא\"כ תקשה דרבנן דהכא את\"ק דמתניתין דלעיל דחייש לקלקולא דמשום הך רומיא מוקי לה רבא לחכמים כר\"מ כדאיתא בגמ'. ונ\"ל שהר\"ב סובר דכיון דסתמא דגמרא לא רמי אלא ר\"י אדר\"י וכן אביי לא משני אלא ר\"י אדר\"י. דהיינו טעמא משום דבשלמא ר\"י אדר\"י ודאי קשיא דהא חד תנא הוא וקשיא מדידיה אדידיה. אבל ת\"ק דלעיל אחכמים דהכא לא קשיא. דא\"ל דהני חכמים לאו הני חכמים ואע\"ג דתרווייהו בר פלוגתייהו דר\"י הם. דהא ר\"מ דבר פלוגתיה דר\"י בכל מקום הוא חולק ג\"כ עם ת\"ק דלעיל. ולפיכך ליכא לאקשויי אע\"ג דת\"ק דלעיל סובר חיישינן לקלקולא. וחכמים דהכא סברי דלא חיישינן לקלקולא. וכיוצא בזה כתב הב\"י ס\"י דלסתמא דגמרא וכן לאביי לא רמינן רבנן אדרבנן מטעמא דמתניתין דלעיל מוקמי באומר לה משום כך אני מגרשך. והכא מיירי בדלא א\"ל כלל אלא גרשה סתם. אלא ר\"י דאמר לעיל דבנדר שלא ידעו רבים יחזיר ולא חייש לקלקולא. אע\"ג דאמר לה. והכא דלא אמר לה אמר דלא יחזיר וחייש לקלקולא. ומשנינן כדכתבתי לעיל. אלא דלהר\"ב שלא פירש לעיל דוקא בדאמר לה לא סלקא ליה דברי הב\"י אלא כמ\"ש. ומ\"מ הואיל והר\"ב מפרש בכאן גם פירש זה שבגמרא דהכא בדלא כפליה ה\"ל לפרש דלפי זה הלשון מתניתין דלעיל בדאמר וכפליה. וכן מסיים הרא\"ש ורישא כלומר מתניתין דלעיל בדכפליה. ומ\"ש הר\"ב בפירש דכפליה שאומר ואם [אין] את אילונית לא יהא גט. וכן ל' רש\"י. וקשיא דא\"כ הטיל התנאי בגט עצמו וכשלא נתקיים נמצא שהגט עצמו בטל. ובמתניתין דלעיל דכפליה כי לא נתקיים התנאי והגט בטל מה הועילו חכמים בתקנתם דלא יחזיר. ול' הרמב\"ם בפירושו מסיים ואילו לא היית אילונית לא הייתי מגרשך. וכן דברי הטור ס\"י. וכ\"כ התוס' [מ\"ו] בד\"ה דאי א\"ל כו' בדכפליה למלתיה ולא כפליה לתנאיה. דאי כפליה לתנאיה אין מועיל מה שלא יחזיר דלעולם איכא קלקולא וכי לא כפליה למילתיה אפי' לעז ליכא. דחשש קלקול זה אינו אלא לעז בעלמא. ע\"כ. והוי יודע שז\"ש דחכמים כר\"מ כו' לאו למימרא דר\"מ היא. ויחידאה נינהו ואין הלכה כמותם. שהרי במ\"ד פ\"ג דקדושין פסק הר\"ב דבעינן תנאי כפול. ואע\"פ שהמגיד בפרק י' מהלכות גרושין כתב שאין הלכה כחכמים דהכא מהאי טעמא. ולא השיגו הכ\"מ. הנה בספרו ב\"י סימן י' השיגו בזה. ובאמת שבפירוש הרמב\"ם משמע שסובר דאין הלכה כחכמים. שכתב פי' לדברי חכמים והסמיך אח\"כ והלכה כר\"י. משמע דאר\"י דרישא קאי. ועוד דאין נראה לומר דקאי על ר\"י דסיפא דאי הלכה כחכמים. הא מכי אמרינן דיחזיר והוי גט מעליא אפילו אינה אילונית. נמצא דאין יכול לומר לה שתיקותיך כו'. וצ\"ע שגם בפירושו במ\"ד פ\"ק דקדושין פוסק דבעינן תנאי כפול כשאינו אומר על מנת: \n",
+                    "<b>שתיקותיך יפה ליך מדבוריך</b>. פירש הר\"ב שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה כו'. כי הוא היה סבור שהיתה אילונית אלא שאמרנו לו שיהא גומר ומגרש בכל צד אבל לא גרש על דעת שתתבע כתובה. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא כו'</b>. ה\"ג בספרים מדוייקים. וזו היא גירסת הרמב\"ם. וז\"ל בפירושו כבר בארנו במקומות מסדר זרעים שהעיקר אצלנו. אין קנין לנכרים בארץ להפקיע מן המעשרות. לפיכך לקח מן הנכרי יביא מן התורה. וכשראו חכמים שהיו מתיקרים בלקיחתם מן הנכרים. התקינו שהלוקח מן הנכרים [לא] יביא בכורים כדי שיתבאר לו שירדה מקדושתה ולא יתאוו לקנות מהם. וכשראו ג\"כ שזה גורם שתשאר ביד הנכרים ותשתקע בידם התקינו שהלוקח מהם יביא כדי שידע שאין קנין לנכרי בא\"י קנין גמור ולכך ישתדל בפדיון זה הקרקע מידו לפי שהוא עומד בקדושתה ובמתנות ידועות עכ\"ל. וזה לשון הגמ' מפני תקון העולם אין. מדאורייתא לא. כלומר ואי אין קנין לנכרים כו' מדאורייתא יביא. אמר רב אשי ב' תקנות הוו. מעיקרא הוו מייתי מדאורייתא. כיון דחזו דקא מיקרי ומזבני דסברי בקדושתייהו קיימין תיקנו להו דלא ליתו. כיון דחזו דמאן דלא סגי ליה מזבין וקא משתקען ביד נכרי הדר תקינו להו דליתו. ע\"כ. וצ\"ל שגרסתו בגמ' לא היתה כן. אלא ה\"ג. כיון דחזו דקא מייקרי ומזבני תקינו להו כו' והא דתנן וחזר ולקחה ממנו. פי' הקרקע חזר ולקח וקמ\"ל דאין קנין לנכרי כו' לומר שאם אח\"כ חזר הישראל ולקחה שתהא ככבוש יחיד. שכן דעת הרמב'\"ם בחבורו פ\"א מהל' תרומות סי' י'. והא דבפי' המשנה ט' פ\"ד דפיאה ומשנה ט' פ\"ה דדמאי פסק דיש קנין כו'. התם מיירי שלא חזר הישראל וקנאה לשדה עצמה אלא שקנה התבואה. וגי' הר\"ב במשנתינו לא כן היה. אלא ה\"ג המוכר את שדהו לנכרי לוקח ומביא כו' וכן היא גי' רש\"י ומפרש בכל שנה צריך ליקח כו' כמ\"ש הר\"ב והקשו בתוס' דאי הכי מאי מקשה בגמ' מפני תקון העולם אין כו' ש\"מ דיש קנין. דדלמא תקון העולם קאי אהא דחייבוהו ליקח. ואומר ר\"ת דברוב ספרים ל\"ג ומביא בוי\"ו. וה\"ק כל אדם הלוקח ממנו מביא בכורים. ל\"ש מוכר. ל\"ש אחר. ור\"ח גרס הלוקח מביא כו' וכן בירושלמי. ע\"כ. וז\"ל ר\"ן הלוקח מביא בכורים. פי' אע\"פ שגדלו הפירות ברשות נכרי. ע\"כ. והר\"ב שסתם ולא כתב דתרי תקנות נינהו כמו שהעתיק הרמב\"ם מהגמ' דלדברי הר\"ב ל\"ג וחזר ולקחה כו' וכבר פסק בפאה ובדמאי דיש קנין כו' ומפרש למשנתינו כמ\"ד דיש קנין כו' דלא כשינויא דרב אשי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הנזקין שמין להם בעידית</b>. עיין בפ\"ק דב\"ק בראשו וסופו: \n",
+                    "<b>שמין להם בעידית</b>. כתב הר\"ב אע\"ג דמדאורייתא היא וכו' כלומר דהא להכי תנן לה הכא בגטין. ואע\"פ שאין ענינו מענין גטין אלא משום דתני בפרק דלעיל מילי דתקון העולם: \n",
+                    "<b>בעידית</b>. פירש הר\"ב מפני תקון העולם. לשון רש\"י שנוח לו לאדם לגבות מועט מקרקע עידית ולא הרבה מזיבורית: \n",
+                    "<b>עידית</b>. את כל נאות יעקב (איכה ב׳:ב׳) תרגום ית כל עידית בית יעקב. נאות אלהים (תהלים פ\"ג) תרגום עידית אלהים. ערוך: \n",
+                    "<b>ובעל חוב בבינונית</b>. פי' הר\"ב כדי שלא תנעול דלת כו'. גמ'. ופירש הר\"ן שאף על פי שהזיבורית שוה כנגד חובו לא קפיץ עליה זבינא: \n",
+                    "<b>וכתובת אשה בזיבורית</b>. פירש הר\"ב דיותר ממה שהאיש וכו'. כתבו התוס' וקשה דלמ\"ד כתובה דאורייתא דיליף לה מכמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות. ומוהר הבתולות כזה. [כמ\"ש בסוף מס' כתובות] מדאורייתא דינה בעידת [דקנסות דינן כנזקים] ואמאי הפקיעו חכמים דינה מהאי טעמא. ור\"מ נמי דאמר דינה בבינונית. קסבר כתובה דאורייתא בפ' אע\"פ [וכמ\"ש שם מ\"א] וי\"ל דטעמא דהפקיעו חכמים דינה כדאמר בגמרא גבי בעל חוב שלא יראה אדם לחברו שדה נאה ויאמר אקפוץ ואלונו. ה\"נ חשו חכמים באשה שמא תקנטנו כדי שיגרשנה ותגבה כתובה. וטעמא דיותר משהאיש כו' לא הוי אלא משום דלא תימא כמו שב\"ח בבינונית משום נעילת דלת. אשה נמי משום חינא [*שיהיו האנשים נושאים חן בעיני הנשים וינשאו להן )א)] תהא בבינונית. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בזבורית</b>. לשון הרמב\"ם הפחות והרע. ע\"כ. ולא נודע אצלי מאזה לשון [הוא] )ב). וע' בר\"פ אחרון דמקואות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין נפרעים מנכסים משועבדים כו'</b>. כתב הר\"ב כגון לוה וכו' וכתבו התוס' דחשיב תקון העולם. דאי לאו תקון העולם היה גובה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אפילו ממשעבדי בבינונית. משום נעילת דלת ע\"כ. ומשום רבותא זו נקט הר\"ב בע\"ח וה\"ה לנזקין. וכן הרמב\"ם אסברה לה כגון שהזיק ראובן לשמעון וכו' ובחבורו אע\"פ שהעתיק המשנה כלשונה כתב עליו המגיד והוא כלל אפילו לניזקין כו' וע' לקמן: \n",
+                    "<b>אין נפרעין מנכסי יתומים כו'</b>. מפרש טעמא בגמ' משום דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי דה\"ל נועל דלת והלכך אפילו יתומים גדולים. והקשו התוס' נזקין דדינן מדאורייתא בעידית איך הפקיעו חכמים דינן משום יתומים [ובגמ' אמר דמיתמי בזיבורית אפילו הן ניזקין]. ולרבא ניחא דמוקי לה כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק ותנא דידן סובר דמדאורייתא בדניזק שיימינן [כדכתב הר\"ב לעיל] ומפני תקון העולם תקנו בדמזיק וגבי יתמי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אוקמוה אדאורייתא. ולאביי ולמר זוטרא דפליגי עליה. איכא למימר דסברי שעבודא לאו דאורייתא. א\"נ לא פלוג רבנן בין בע\"ח לנזקין. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאכילת פירות</b>. פירש הר\"ב הגוזל שדה ומכרה לאחר כו' ועשתה פירות כו'. ולשון לאכילת פירות לא דייקא דלפירות בלחוד הוי ליה למתני. והרמב\"ם מפרש כשגזל ראובן קרקע משמעון והיתה מלאה פירות ואכל ראובן הפירות והפסיד הקרקע כו'. כשיבא שמעון לגבות מראובן הפירות שאכל כו'. ושני הפירושים בגמ' פ\"ק דבבא מציעא ד' י\"ד ופירוש הר\"ב נדחה. ורב אשי מסיק. כגון שגזל שדה מחבירו מלאה פירות ואכל את הפירות ומכר את השדה. בא לוקח לגבות קרן כו' בא נגזל לגבות פירות כו'. ומ\"ש הר\"ב וחוזר הלוקח על המוכר. וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שהרי מכרה לו כו' והרי היא כמלוה בשטר. ומסיים רש\"י והר\"ן אבל דמי פירות הוי כמלוה על פה. דאף על פי דכתב מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי אינון ועמליהון ושבחיהון אפילו הכי אין קול יוצא אלא על המקח לא על השאר כיון שעדיין אינו בעולם ע\"כ. ויש לתמוה על הר\"ב דמפרש על מפני תקון העולם שהן דברים שאין להם קצבה וכו'. דלפ\"ז לא הוה ליה לפרש בכאן ולחלק בין מלוה בשטר למלוה על פה. אלא דקרן יש לו קצבה. ופירות אין להם קצבה. ובגמ' תרי אמוראי עולא אמר ריש לקיש טעמא דמתני' לפי שאין כתובין והיינו כדפירש הר\"ב דקרן הוי כמלוה בשטר. ואלו הפירות אינן אלא כמלוה ע\"פ. והקשו בגמרא והא מזון האשה והבנות [כשהבנות בעולם כגון דגרשה ואהדרה דבכי הא נמי עסקינן] והואיל ותנאי ב\"ד הם כמאן דכתיבי דמי. ומשני התם מעיקרא הכי אתקין כתובין הן אצל בני חורין ואין כתובין הן אצל משועבדים. לפי שאין לך אדם רוצה ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרין עליו עולמית. ורבי חנינא אמר לפי שאין קצובין והיינו טעמא דכתב הר\"ב לקמן ולא הוה ליה להר\"ב לכתוב בתחלה דברי ריש לקיש ואח\"כ לכתוב דברי ר\"ח כאילו דברי שניהם פי' א' הוא ואיננו דכל דברי אחד מהם. מספיק בלבדו: \n",
+                    "<b>מפני תיקון העולם</b>. פירש הר\"ב שהם דברים שאין להם קצבה כו'. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ב' פרק י\"ב ורפי\"ג דכתובות. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או שמינה להן אביהן</b>. וכ\"ש הממונה מהב\"ד שהוא שליח ב\"ד: \n",
+                    "<b>חייב לעשר פירותיהן</b>. כבר כתבתי ברפ\"ד דדמאי שיש מקומות שקוראין לכל המתנות בשם עישור בלבד. ובגמרא רמינן [דתנן בריש תרומות] והתורם את שאינו שלו דאין תרומתו תרומה. ומשנינן ל\"ק כאן להאכיל. כאן להניח. פירש\"י להאכיל יתומים לאלתר חייב לעשר. להניח התבואה באוצר עד שיגדלו למה לי עישורי לכשיגדלו יעשרו הם: \n",
+                    "<b>אפוטרופוס שמינהו כו'</b>. תימה דתנן ברישא מי שסמכו אצלו ושבקיה מלדון בו. אם ישבע. או לא. ולכאורה נ\"ל דדמי טפי למינהו אביהן מלמינהו הב\"ד. והרא\"ש כתב דהראב\"ד פוטרו משבועה [לאבא שאול] מק\"ו דמינהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה כו'. והוא ז\"ל חולק עליו משום דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון שימשוך אליו היתומים ויכלה ממונם מאחר שלא ישבע לבסוף. ולא שייך למימר ביה דאתי למנוע כי מי בקש זאת מידו אם אינו הגון ימנע וימנע. ואם אדם הגון הוא ועושה לשם שמים. בשביל שרואה שאין להן עוזר וסומך לא ימנע בשביל השבועה. ועוד בנתמנה אמרינן דפטרוהו משום דמהני טעמא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הוה כאילו פירשו שפטרוהו הממנים אותו. אבל יתומים שסמכו מאן מחיל מאן שביק. ואע\"ג דלענין תרומה נתנו לו רשות היינו משום שלא יאכלו טבלים. ומדנחלקו אבא שאול ורבנן במינהו אבי יתומים ובמינהו ב\"ד ולא הזכירו יתומים שסמכו אצל בעל הבית השנויה ברישא. משמע דכולהו מודו דצריך שבועה כדין אפטרופא דנשבעין שלא בטענה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ישבע</b>. כדתנן בסוף פ\"ז דשבועות: \n",
+                    "<b>אבא שאול אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כאבא שאיל. דהכי אפסיק בגמרא: \n",
+                    "<b>והמנסך</b>. פירש הר\"ב שמערב יין נסך כו' ואע\"ג דהיינו מדמע שהוא נמי מערב. איצטריך למתני בהדיא משום דקנסא מקנס לא ילפינן. דהא לאו דינא הוא. והיכא דקנוס קנוס. והיכא דלא קנוס לא קנוס. ולהכי איצטריך מנסך. גמרא: \n",
+                    "<b>במזיד חייב</b>. כתב הר\"ב ובדין הוא שיהיה פטור. דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק. וצ\"ל דמזיק שעבודו של חברו דתנן במשנה ד' פרק דלעיל דלרשב\"ג דקיימא לן כוותיה מחייבינן ליה דחשיב היזק ניכר לגבי הנך דהכא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>תוס' לעיל דף מ\"א. והרמב\"ם פי' לעיל דטעמא דהלכה כרשב\"ג משום דדיינינן דינא דגרמי. כמו שכתבתי לעיל בשמו וכ\"כ הרא\"ש שם ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פ\"ד דבכורות. [*ועיין עוד במשנה ח' פ\"ב דחולין]: \n",
+                    "<b>שפגלו</b>. פירש הר\"ב ששחטו וזרקו דמם במחשבת כו'. וה\"ה לעבודות הילוך וקיבול כדתנינן בפרק ב' דזבחים. ומ\"ש במחשבת. עיין מה שכתבתי בזה בסוף פ' ג' דבבא מציעא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיד רבי יוחנן בן גודגדה על החרשת כו'</b>. משום תרתי בתרייתא דמשום תקנה נינהו. תנא ליה הכא. רש\"י: \n",
+                    "<b>שהשיאה אביה</b>. פירש הר\"ב כשהיא קטנה. ועיין מ\"ש במשנה ב' פרק י\"ד דיבמות: \n",
+                    "<b>ועל קטנה כו' שאוכלת בתרומה</b>. אבל חרשת דאיירי בה ושבקה ש\"מ דלא [אכלה]. וטעמא בגמ' גזירה שמא חרש שנשא פיקחת יאכילנה. גזירה משום תרומה דאורייתא: \n",
+                    "<b>שנשאת לכהן</b>. ועיין במשנה ב' פרק בתרא דעדיות. דאע\"פ שלא נבעלה: \n",
+                    "<b>שאוכלת בתרומה</b>. פירש הר\"ב בתרומה דרבנן. וכתבו התוספות ואם תאמר ולוקמה אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבילות הוא [וכתבתי בסוף פרק ט' דשבת דאין מצווין להפרישו] וי\"כ דבפרק האשה רבה (יבמות דף צ') משמע דאפי' מאכילה בידים ועוד משמע דאפילו לכי גדלה אוכלת מכח זה. אע\"פ שעדיין לא בעל. והכא לא גזרינן תרומה דרבנן אטו דאורייתא. כדגזרינן גבי חרש בפקחת [שכתבתי לעיל] דאפילו תאכל תרומה דאורייתא הא קטנה היא עכ\"ל. ומסיים בעל ח\"ש. ומלתא דלא שכיחא היא שתגדל ולא תבעל על כן לא גזרו. ע\"כ. ודקדקתי בהלכות תרומות להרמב\"ם לדעת מה יפרש הוא בזה ולא מצאתי שהעתיק בבא זו כלל וצ\"ע. [*דמ\"ש בפ\"ו הלכה ג' [מה\"ת]. היינו בהשיאה אביה כדמוכח מיניה וביה שכתב ודין תורה שתאכל משנתארסה כו' וגם מדכתב שאוכלת בתרומה סתם משמע דאורייתא ולא חילק ומשמע אף להאכילה בידים. וגם כתב שאוכלת חזה ושוק. וגם הכ\"מ הראה מקום על משנה ד' פ\"ה דנדה]: \n",
+                    "<b>ואם מתה בעלה יורשה</b>. דהפקר ב\"ד הפקר. בנאמר (עזרא י׳:ח׳) כל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת השרים והסגנים [צ\"ל כעצת השרים והזקנים] יחרם כל רכושו. א\"נ מהכא (יהושע י״ט:נ״א) אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו. גמרא פ\"י דיבמות דפ\"ט: \n",
+                    "<b>הגזילה</b>. ויאוש כדי לא קני. גמ': \n",
+                    "<b>שלא נודעה לרבים</b>. דאי נודעה לרבים שהיא גזולה. מלתא דלא שכיחא הוא שיביאנה הגזלן. ולא תקנו במלתא דלא שכיח. כך נ\"ל. ובירושלמי אסמכוה אקרא ר' אבין בשם ר' יונתן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה (מלאכי א׳:י״ג) מה פסח וחולה בגלוי. אף כל בגלוי וכו': \n",
+                    "<b>לרבים</b>. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ה [הלכה ז'] מהלכות איסורי מזבח. וכתב הכ\"מ ואמרינן בירושלמי דרבים היינו שלשה. ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע\"כ. ול\"נ לתרץ דהרמב\"ם סובר דר' אבין דאסמיך אקרא דפסח וחולה כו' אף כל בגלוי. חולק על האומר דרבים שלשה. אלא גלוי בעינן ותלוי בראות הדיין כפי הזמן והענין. ומשום כך בבבלי לא פרשינן כמה רבים. משום דסובר כר' אבין. ותדע שהרי במשנה ז' פרק דלעיל נדר שידעו בו רבים פליגי התם בבבלי כמה הם רבים ואילו הכא לא איתמר ולא כלום. ובירושלמי איפכא דלעיל לא אתמר כלום: \n",
+                    "<b>שהיא מכפרת</b>. ואי קשיא היאך התנו ב\"ד לעקור דבר מן התורה. ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב. הא אמרינן ביבמות [רפ\"י][דף צ'] שב ואל תעשה שאני. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דלאו מיעקר הוא. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סקריקון</b>. פי' הר\"ב במשנה ב' פ\"ק דביכורים: \n",
+                    "<b>ביהודה</b>. לשון רש\"י מלחמת טיטוס שהיתה בירושלים וביהודה. ע\"כ. ותוס' הביאו ירושלמי. בראשונה גזרו גזירה על יהודה לפי שמסורת בידם מאבותם שיהודה הרג עשו דכתיב (בראשית מ״ט:ח׳) ידך בעורף אויביך: \n",
+                    "<b>בהרוגי מלחמה</b>. לשון הר\"ב משום דאגב אונסיה דישראל הוה גמר ומקני ל' מסורס הוא דישראל אגב אונסיה הוה כו': \n",
+                    "<b>לקח מן האיש</b>. פי' הר\"ב קרקע המיוחד לכתובת אשתו. מסיים רש\"י או שכתב בכתובה או שהכניסו לו שום בכתובתה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכ\"ש שאר נכסים. דאי לא עבדא ליה. א\"ל עיניך נתת בגרושין ובמיתה. הכי מוקמינן לה בב\"ב. ע\"כ. ור\"ל בפ' חזקת (בבא בתרא ד' מ\"ט.) ושם פי' הרשב\"ם המיוחד ר\"ל בעדים ולא בשטר. וכתוב ר\"ל בתוך השטר. והשתא מ\"ש הר\"ב המיוחד לרבותא נקט וכ\"ש ב' שדות אחרים. וכ\"ש שאר נכסים שאינן נכסי מלוג וכדפי' הר\"ב במשנה ג' דפ' חזקת לענין מוכרת לבעלה וה\"ה לאחר כדאיתא בגמ'. ולהרמב\"ם בפ' ל' מהלכות מכירה באלו ג' מקחו בטל מיד. \n",
+                    "<b>נותן לבעלים רביע</b>. כגון שלקח מהסיקריקון שדה בל' דינרין הוא נותן לבעה\"ב י' דינרין לפי שאנו אומדין דמי הקרקע מ' דינרין ויותר והרוב שהסיקריקון עושה ממנו זול אע\"פ שהיתה אצלו בלא דמים הוא זה השיעור שהוא ענין מה שאמרו רביע בקרקע שהוא שליש במעות. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אימתי בזמן שאין בידן ליקח כו'</b>. מל' אימתי משמע דקאי אדסמיך ליה נותן לבעלים רביע כו' אימתי כו' וכלומר שזה שהקרקע נשאר אצל הלוקח אלא שנותן רביע לבעלים הוא בזמן שאין ביד הבעלים ליקח דאילו יש בידן ליקח צריך שיחזיר להם כל הקרקע בדמים שנתן בה ומדלא מסיים אבל יש בידן ליקח יחזיר הקרקע לבעלים ומסיים הן קודמין. משמע דמיירי כשבאים ליקח הלוקח והבעל שהמצוה על הלוקח שלא ליקח ולתת הרביע. אלא יניח לבעליו שיקח. ולשון הרמב\"ם בפ\"י מה' גזלה אם יש ביד הבעלים ליקח מן המציק הן קודמין לכל אדם. וזה משמע בדדייקינן מהסיפא. ולשון הטור ח\"מ סימן רל\"ו אם ירצו הבעלים צריך להחזירה להם ויתן לו כמו שקנאה מהנכרי. וזה כדדייקינן מהרישא. והר\"ן הביא ירושלמי הם אומרים היה בידינו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידיהם ליקח א\"ר יוסי לעולם השדה בחזקת הלקוחות שהמע\"ה. ובלשון הזה הביא הרשב\"א בתשובה. ע\"כ. נתכוין לאפוקי גירסא דידן בירושלמי דגרס בחזקת הבעלים. ובמשרים נתיב ל\"א ח\"ה כתב על הירושלמי וז\"ל ונראה מכאן שצריך שיהא ידו משגת בשעה שלקחה לוקח שאל\"כ זכה הלוקח בה ואינו מחזירה. ונותן לו רביע. ואם היה בידם ליקח בשעה שלקחה לוקח. בעלים מסלקים ללוקח כל זמן שירצו. עכ\"ל. והשתא אתי שפיר לישנא דקודמין דמסיים דמלתא בטעמא קאמר דאם יש בידן ליקח בשעה שקנאה הלוקח הרי הן היו קודמים אלא שלאיזה סיבה שנמנעו ולא יכלו ליקח באותה שעה. לא מפני זה אבדו זכותם. ואף דברי הרמב\"ם אנו יכולים לפרש כן שז\"ש אם יש ביד הבעלים ליקח מן המציק הם קודמין לכל אדם לאו למידק מינה שצריך שלא תקדם קניית הלוקח דאי קדם זכה. אלא כלומר אם יש ביד הבעלים ליקח כשקנאה הלוקח. ואע\"פ שקדם הלוקח וקנה. הרי הבעלים מסלקים אותו. ובלי ספק דאישתמיטתיה למהר\"ר ואלק כהן לישנא דמשרים כשנדחק בפי' ש\"ע שלו בח\"מ סימן רל\"ו ס\"ק א' וה'. \n",
+                    "<b>בפני סיקריקון</b>. פי' ברשותו. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רומז ונרמז</b>. פי' הר\"ב מה שהוא רומז או אחרים רומזים לו ונתרצה הכל קיים. ואע\"פ שזה שנתרצה ג\"כ הוא ברמיזה. וא\"כ היינו רומז. לא קשיא דה\"א כי נרמז מאחרים מה שנתרצה ברמיזה לא לסגי. דדלמא טעה במה שנרמז לו. קמ\"ל. והאי נתרצה לא קא אלא אנרמז. דאילו ברומז מאי בעי טפי ומאי ריצוי שייך. ובפירש\"י מה שהוא רומז קיים או כו' ונתרצה קיים: \n",
+                    "<b>במטלטלין</b>. אבל בגטין ד\"ה ברמיזה. כדתנן ברפי\"ד דיבמות. ואיכא דאמרי כמחלוקת במטלטלין. כך מחלוקת בגטין. ואימא אף במטלטלין. גמ'. ומיהו הא דגטין כשנשא כשהוא חרש כדתנן התם כשם שכנס ברמיזה כו': \n",
+                    "<b>הפעוטות</b>. פי' הר\"ב כבן ז' כבן ח' ה\"ג הרי\"ף והרא\"ש בדרב כהנא. ומ\"ש הר\"ב אם הוא חריף כו'. וזה העיון תלוי בדיין. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מקחן מקח כו'</b>. וטעמא משום כדי חייו. דאי לאו זביניה זביני. לא מזבני ליה מזוני ולא זבני מיניה. גמ'. [ורש\"י]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כהן קורא ראשון כו'</b>. מפני דרכי שלום. כתב הר\"ב דמדאורייתא יכול הכהן לתת רשות כו' לפי דדבר תורה הוא מה שכהן קורא ראשון. ומקראי ילפי להו ואיכא דמילף מוקדשתו וכתבו הר\"ב במשנה ו' פ\"ג דהוריות. [*ובמשנה ח' דהתם. כתבתי ממקרא אחר] ומ\"ש הר\"ב ומפני דרכי שלום וכו' ול\"ש בשני ובחמישי בזמן הזה. דשכיחי נמי רבים. תוס'. וכל זה הוא דין הגמ'. וכתב עוד הר\"ב שכל זה כשהן שוין בחכמה. אבל אם הישראל גדול בחכמה כו'. דממזר ת\"ח קודם כו' כדתנן סוף הוריות. ומש\"ה תמה הרמב\"ם בפירושו על המנהג שכתב הר\"ב. ואע\"פ שבפירושו הפליא בתמיהתו על המנהג. לא נמנע מלכתבו בחבורו פי\"ב מהלכות תפלה. והב\"י א\"ח סי' קל\"ה כתב ליישב המנהג דהא דהוריות לאו כללא הוא לכלול קריאת התורה אלא בשאר דברים שמצוה להקדים הכהן כמו לברך בה\"מ וליטול מנה יפה כו' היא שנויה אבל דיני קריאת התורה היא כמתני' דהכא ודאתמר עלה בגמ'. ואין לת\"ח דין קדימה כלל על כהן ע\"ה אלא מדאורייתא כשיתן לו רשות כו'. עכ\"ד. אלא שאינן עולין כלל לדברי הר\"ב שהוא הביא הא דהוריות לענין קריאת התורה ועלה כתב והאידנא נהוג כו'. ול\"נ בטעם המנהג שכיון שהחכמים תקנו שלא לתת רשות משום דרכי שלום דלא ליתי לאנצויי ופי' רש\"י ולמימר אנא נמי קרינא ברישא ע\"כ. הלכך בדורות האחרונים שאין אדם יכול לומר מעשי גדולים ממעשיך ולא חכמתי גדולה מחכמתך. לפיכך ראוי לוותר ולומר דכהן ע\"ה קודם לת\"ח. דאל\"כ אתו לאנצויי שכל א' יאמר אני ת\"ח גדול ממך והרי מנהג זה דומה בטעמא לתקנת המשנה. ומ\"ש הר\"ב ואם אין שם כהן נתפרדה החבילה כו' ואית דאמרי לא יקרא לוי בתורה כלל. ופירוש נתפרדה החבילה נפסק הקשר איבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל. רש\"י: \n",
+                    "<b>מערבין כו' מפני דרכי שלום</b>. פי' הר\"ב בני אדם כו' יאמרו שמטלטלים בלא עירוב ואיכא חשדא. גמ' ופירש\"י. וצ\"ל שאם יחשדו יבואו ע\"י כך לידי מחלוקת. ובתוס' פר\"ת משום חשדא שלא יאמרו מפני החשד שחושדים אותם לגנוב פת של עירוב אין מניחין אותו שם ע\"כ: \n",
+                    "<b>בור וכו' מתמלא ראשון</b>. וכשהוא ממלאו סוכר את האמה עד שיתמלאו. רש\"י: \n",
+                    "<b>רי\"א גזל גמור</b>. פי' הר\"ב מדבריהם ונפיק בדיינים כו' וז\"ל רש\"י וטעמא דר\"י בכולהו דקסבר עשו מפני דרכי שלום את שאינו זוכה לקנות קנין גמור כזוכה: \n",
+                    "<b>מציאת חש\"ו וכו'</b>. דמדאורייתא לא זכה לפי שאין לו יד לזכות במה שאינו שלו ואין דעת אחרת מקנה לו. ב\"י ח\"מ סי' ע\"ר בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>עני המנקף</b>. פי' הר\"ב חותך וכפירש\"י. ומיירי שכשחותך הפרי אינו אוחז לפרי בידו. והיינו דתנא בגמרא אם ליקט ונתן ביד ה\"ז גזל גמור. וז\"ל התוס' נראה דאיצטריך לאשמועינן בתולשן בידו ומפילן אע\"פ שלא נתעכבו בידו ולא אחז בהן אלא להפילן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משאלת אשה לחברתה כו'</b>. משנה זו שנויה כבר בספ\"ה דשביעית. ושם הארכתי בה בס\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>האומר התקבל כו' אם רצה לחזור יחזור</b>. וכי מטא גיטא לידה ולא חזר. מיגרשה. ואע\"ג דבעל לאו בר שווי שליח לקבלה הוא אפ\"ה אמרינן דאדם יודע שאינו יכול לעשות שליח לקבלה וגמר ונתן לשם הולכה והתקבל והולך לה קאמר. גמרא: \n",
+                    "<b>התקבל</b>. וכן לשון המשנה ספ\"א דנדרים ורפ\"ז דשב עות ואע\"פ שהיה יכול לשנות קבל בל' *) קל: \n",
+                    "<b>האשה שאמרה התקבל כו'</b>. כדמסיים ברייתא רפ\"ב דקדושין דף מ\"א שכתבתי בריש מכילתין ושלחה [מלמד] שהיא עושה שליח פירש\"י קרי ביה ושלחה לא מפיק ה\"א: \n",
+                    "<b>לפיכך אם א\"ל הבעל אי אפשי כו'</b>. פירש\"י לפיכך כיון דאמרן אין יכול לחזור אין לו תקנה לחזור אא\"כ אמר הבעל כו'. וכתב הר\"ן ואין הלשון נוח לי בכך. ומפרש דארישא קאי דהאומר התקבל דגרסינן עלה בירושלמי בכל אתר אתמר התקבל כזכה. הכא אתמר הכי. שניא היא דאין חבין לאדם שלא בפניו כלומר וכיון דחוב הוא לאשה אפילו אמר לו בפירוש זכה בשבילה אם רצה לחזור יחזור. הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש. אני אומר שמא חזרה בה. ושמעינן מרישא דתנן האומר התקבל דמצי לחזור דלא הוה הכא כזכי לפי שאע\"פ שצווחה להתגרש אומר אני <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שמא חזרה וחוב הוא לה לפיכך ה\"נ אע\"פ דגלתה דעתה ועשאתו שליח קבלה אם אמר הבעל אי אפשי וכו' ע\"כ. כך נ\"ל דעתו ז\"ל בזה. \n",
+                    "<b>אם רצה לחזור יחזור</b>. כל זמן שלא הגיע הגט לידה שאינה מתגרשת אלא מדעת המגרש והוא אינו רוצה שיהא גט עד שיגיע לידה. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האשה שאמרה התקבל לי גטי</b>. והוא חזר ואמר קבלתי. רש\"י: \n",
+                    "<b>צריכה שתי כתי עדים וכו'</b>. ולא הוה כל כת מעידה על חצי דבר בלבד. ורחמנא אמר דבר ולא חצי דבר. דכל כת ראתה מה שיכולה לראות באותה שעה. תוס'. ועיין פ\"ז דב\"ק [דף ע'] ומ\"ד פ\"ג דב\"ב: \n",
+                    "<b>ושנים שאומרים בפנינו קבל</b>. כשאין מכירין חתימת העדים החתומים על הגט אבל אם נתקיימה חתימת העדים שעל הגט א\"צ שתביא עדי מסירה בפנינו רק <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שיאמר השליח שקבלו בפני שנים. טור סי' קמ\"א. ועמ\"ש בפרק בתרא ת\"ה. וכתב עוד בשם העיטור דמה שצריך שנים על הקבלה דוקא כשאין השליח כשר. אבל אם הוא כשר מצטרף עם עד אחד. ע\"כ. וכתב עליו הב\"י דמדברי הרא\"ש נראה דכיון שהוא בא במקום האשה אינו עולה לעד: \n",
+                    "<b>וקרע</b>. כתב הר\"ב בשעת השמד שנו שגזרו על המצות וקרעו כו' גמ'. ואכתי קשיא לי דלמאי נ\"מ מעידין כן. וז\"ל הרמב\"ם וקרע אינו מתנאי שיקרע עכ\"פ. ואמנם ר'\"ל שאם קרעו שיעידו על כך ע\"כ. ונ\"ל משום דאע\"פ שיש שמד. ומש\"ה נקרע. צריך שיעידו על כך דלאו כ\"ע מסקי אדעתייהו דמש\"ה לא יביאנו בידו ויאמרו אילו היה אמת היה לו להסתכן בנפשו ולהביאו ויוציאו לעז: \n",
+                    "<b>אפילו הן הראשונים והן האחרונים כו'</b>. לשון הר\"ן ואיכא למידק מאי אפילו. אדרבא הכא עדיף טפי דליכא לספוקי במידי: וי\"ל סד\"א מיחזי כשיקרא שהיאך אפשר שנזדמן הדבר שאותן בעצמן ששמעו השליחות ראו הקבלה דמסתמא הבעל והאשה בשתי עיירות הן. כיון שהיא ממנה שליח ואינה מקבלתו מיד הבעל. ומש\"ה הדר תני או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד מצטרף עמהם. דסד\"א דנהי דלתרי לא חיישינן [דמשקרי. לחד מיהא] חיישינן. קמ\"ל: \n",
+                    "<b>נערה המאורסה היא כו'</b>. כתב הר\"ב היא יש לה יד. דהא גדולה היא ועיין מ\"ש במשנה דלקמן. ועיין מ\"ש ברפ\"ב דקדושין. \n",
+                    "<b>וכל שאינה יכולה לשמור את גטה כו'</b>. יש חילוף גירסאות בגמ' (בזה) ביודעת לשמור. רש\"י וסיעתו גורסין משתגיע לעונת הפעוטות [דמ\"ז פרק דלעיל] ולגירסת רי\"ף וסיעתו משתגיע למדת צרור וזורקתו. אגוז ונוטלתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קטנה שאמרה כו' עד שיגיע גט לידה</b>. ומ\"ש הר\"ב במשנה דלעיל אדתנן נערה כו' היא ואביה מקבלין את גטה. היא יש לה יד. דהא גדולה היא. ומשמע דאילו קטנה אין לה יד. התם ביש לה אב הוא דאין לקטנה יד. והכא באין לה אב. ובלאו הכי מוקמינן לה הכי בפ\"ב דקדושין דף מ\"ד. ואע\"ג דתני סיפא. אבל אם א\"ל אביה כו' חסורי מחסרא וה\"ק. בד\"א בשאין לה אב אבל אם יש לה אב וא\"ל אביה: \n",
+                    "<b>שאין קטן עושה שליח</b>. ואע\"פ שיש לה חצר. כדתנן ברפ\"ח. הרי פי' הר\"ב שם דאתרבי מידה. ואע\"ג דבעלמא חצר מדין שליחות. בגט [מדין ידה] אתרבי וכמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דב\"מ. וזוהי דעת המגיד פ\"ו מהלכות גירושין. והרמב\"ם כתב מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה. ע\"כ. והראב\"ד כתב דטעמא אתם גם אתם לרבות שלוחכם. ומה אתם בני דעת. אף שלוחכם בני דעת. נמצא השליח והשולח צריכין להיות בני דעת. ע\"כ. ולכל התורה למדנו דיני השליחות בשוה. עמ\"ש ברפ\"ב דקדושין: \n",
+                    "<b>ורבי אליעזר מכשיר</b>. כתב הר\"ב דבע\"כ מתגרשת דמנא ידעה דניחא ליה לבעל למיתבה התם. רש\"י: \n",
+                    "<b>הבא לי גטי ממקום פלוני</b>. אפי' לרבנן. דכיון דאינה מתגרשת בקבלתו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ליכא קפידה כשמביאו לה ממקום אחר. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אסורה</b>. לאכול בתרומה מיד. שמא קבלו כבר. ואע\"ג דה\"ל למימר אוקי אשה בחזקת שלא נתגרשה. חומרא בעלמא הוא שהחמירו חכמים. משום דחזקת שליח עושה שליחותו אע\"ג דאין ביד השליח לעשות. שמא לא יתן לו הבעל גט כמו שאוסר לעיל [ד' ס\"ד] בכל הנשים שבעולם באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח. אע\"ג דכל אחת היא לו בחזקת היתר. וגם אין ביד השליח לעשות שליחותו. תוס': \n",
+                    "<b>עד שיגיע גט לאותו מקום</b>. פי' הר\"ב שכך אמרה לו לא תהא שלוחי אלא שם ובגמ' פריך וכיון שקבלו במקום אחר היכי הוי גיטא כלל והתנן ברישא התקבל לי גטי במקום פלוני וקבלו לה במקום אחר (כשר) [פסול] ומוקמינן לה בדא\"ל קבל לי גיטא במתא מחסיא וזמנין דמשכחת ליה בבבל [כיון דהדר א\"ל הכי מכלל דלא קפדה אי מקבל ליה בדוכתא אחרינא. והאי דקבעה ליה עיקר במתא מחסיא] הכי קא\"ל משקל כל היכא דמשכחת ליה שקול ליה מיניה. גיטא לא ליהוי עד דמטית למתא מחסיא. גמ'. [וה\"ל כאומר לאשה הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' יום. תוס'] ותמה אני שהרמב\"ם בפ\"ט מהל' תרומות העתיק המשנה כלשונה שלא אמרה אלא מקום אחד. והכ\"מ לא העיר בזה: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אוסר מיד</b>. כתב הר\"ב ר\"א לטעמיה כו' ובגמ' פרכינן פשיטא ומפרקינן לא צריכא דאיתיה לבעל במזרח וא\"ל זיל במזרח. וקא אזיל במערב. מ\"ד במערב הא ליתיה. קמ\"ל. דלמא בהדי דקא אזיל מפגע פגע ביה. וברפ\"ח דתרומות כתבתי *) בשם הירושלמי דמודה ר\"א שאם אמרה הבא לי גטי ממקום פלוני שאוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום. ומפרש בירושלמי דמכיון שא\"ל הבא לי גטי ממקום פלוני. כמו שאמרה לא יהא גט אלא אחר י' ימים ומה שאכלה בהיתר אכלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר כתבו גט וכו'</b>. לשון בני אדם הוא כבר החזיקו בו לקרות ספר כריתות אשה. גט. גרשוה נמי כבר נהגו לקרות גירושין. כתבו אגרת ותנו לה. גם זה לשון הגט כו'. רש\"י. \n",
+                    "<b>רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן</b>. פי' הר\"ב חולה. וכן לשון רש\"י. ומדלא כתב חולה המסוכן. ש\"מ דכל חולה מסוכן קרי ליה. וכן הבין דבריו הב\"י כפי הנראה מלשונו. וקשה לי דא\"כ אמאי לא תנן חולה. מי לא תנן לישנא דחולה במ\"ה פ\"ג ובמ\"ג פרק דלקמן. והרמב\"ם פ\"ב מהלכות גירושין [הלכה י\"ב] כתב. מסוכן והוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד חליו מיד. [*ומ\"ה פרק בתרא דטבול יום כתב הר\"ב חולה הנוטה למות]. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כרבי שמעון שזורי דהכי גרסינן בשחיטת חולין פרק בהמה המקשה. הרי\"ף. ובירושלמי איתא בפירקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל השומע את קולו כו'</b>. עמ\"ש במ\"ג פ\"ד דנדרים. ומ\"ש הר\"ב ופירש שמו ושם עירו כן לשון רש\"י. והטור סי' קמ\"א כתב ג\"כ שם אשתו ושם עירה: \n",
+                    "<b>הרי אלו יכתבו ויתנו</b>. וטעמא כדכתיבנא במשנה ו' פרק בתרא דיבמות: \n",
+                    "<b>אם מעצמו נפל הרי זה גט</b>. דדעתו מתחלה היה לכך וסופו הוכיח. וה\"ל כמפרש [לים]. ומסוכן. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אר\"י וכו'</b>. אמר שמואל א\"ר הלכה כר\"י. דאמר מילי לא מימסרן לשליח. גמ'. ועיין מ\"ח דפרק בתרא: \n",
+                    "<b>נומינו</b>. פירשתי בסוף יבמות: \n",
+                    "<b>שאפילו אמר לב\"ד הגדול שבירושלים וכו' שילמדו ויכתבו</b>. לשון הרמב\"ם אינו מן הנמנע שב\"ד הגדול שבירושלים לא יהיו בקיאים בכתיבה לפי שהתנאי בב\"ד שיהיו חכמים. לא שיהיו סופרים: \n",
+                    "<b>[*כולכם כתובו</b>. ונראה שצריך שיאמר ג\"כ חתומו וכן מדקדק הב\"י מלשון הטור בסימן ק\"ך]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מי שאחזו קורדייקוס</b>. פירש הר\"ב שנתבלבלה דעתו מחמת שד כו' והא רוחא קורדייקוס שמה. גמ': \n",
+                    "<b>לא אמר כלום</b>. ואפי' אמר כתבו ותנו. תוס': \n",
+                    "<b>נשתתק לאו אשאחזו קורדייקוס קאי אלא אדם שנעשה אלם מחמת חולי</b>. רש\"י: \n",
+                    "<b>הרכין</b>. פי' הר\"ב הטה. ויט שמים. (שמואל ב' כ\"ב) מתרגמיכן וארכין שמיא. רש\"י. וה\"ל להביא מדאורייתא הטי נא כדך (בראשית כ\"ד) מתרגם ארכיני. הביאו הרמב\"ם פי\"א דתרומות מ\"ח כמש\"ש: \n",
+                    "<b>אם אמר על לאו לאו</b>. שרומז על תשובת לאו. הרכנה שדרך בני אדם להרכין על לאו. ועל הן הרכנת הן. ובגמ' וליחוש דלמא שיחייא [השתחויה] דלאו לאו נקטיה א\"נ שיחייא דהן הן נקטיה. אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר\"נ דאמרינן ליה בסירוגין [ממתינין בין הרכנה לשאילה שעה] וליחוש דלמא שיחייא דסירוגין נקטיה דאמרי' ליה חד לאו ותרין הן ותרין לאו וחד הן. דבי רבי ישמעאל [תנא] א\"ל דברים של ימות החמה בימות הגשמים ושל ימות הגשמים בימות החמה. מאי ניהו פירי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואמר להן כתובו</b>. מסקינן בגמ' דכולה ר\"י [דס\"פ דלעיל] היא. [*דע\"כ שהיו ג' דאילו לשנים אפילו ר\"מ מודה כו'. רש\"י] ודאמר כתבו לאו דוקא דאפילו תנו נמי פסול כדקתני סיפא עד שיאמר לסופר ויכתוב. ואורחא דתנא למתני ולאוסופי. ונקט למלתיה בלשון לא מבעיא ל\"מ היכא דלא אמר תנו. אלא אפי' אמר תנו. לא. ול\"מ היכא דלא אמר לבי תלתא אלא אפילו אמר לבי תלתא לא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה גטך אם מתי כו' אם מתי מחולי זה</b>. בריא שאמר אם מתי. או חולה שאמר אם מתי מחולי זה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אם מתי</b>. פירש הר\"ב דמשמע לכשאמות כו'. שכן הדין בכל התנאים. שהאומר הרי זה גטך אם אעשה דבר פלוני אם לא אעשה. אין הגט חל אלא מאותו זמן ואילך. כדתנן [לקמן משנה ח'] הרי זה גטך אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש אינו גט. הר\"ן. וכתב נ\"י בפ' מי שמת אמתני' דאם ילדה אשתו זכר כו' דאין אסמכתא בגטין באומר אם מתי ואע\"ג דלא ניחא ליה בקיום התנאי כיון שאין האיש מגרש אלא לרצונו אנן סהדי כי רוצה הוא בלב שלם שאם יתקיים התנאי שתהא מגורשת ולא תהא עגונה ולא זקוקה ליבם. ע\"כ. וסברה זו כתובה ג\"כ בטח\"מ סימן רנ\"ג ובב\"י סי' ר\"ז סעי' י\"ח בדבור ואכתי איכא למידק כו': \n",
+                    "<b>לא אמר כלום</b>. ודלא כר' יוסי דמ\"ז פ\"ת דב\"ב דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואפי' לא אמר מהיום כמאן דאמר דמי גמ'. ואע\"ג דהתם פסקינן כר\"י. לא זכרו הר\"ב והרמב\"ם דמשנתינו אינה הלכה. לפי שסוברין דלגיטין לא חיישי לדר\"י. כמ\"ש המגיד בפ\"ט מהל' גירושין: הרי זה גטך לאחר מיתה. לא הוה זו ואצ\"ל זו אלא ה\"ק זה גטך אם מתי כו' נעשה כאומר הרי זה גטך לאחר מיתה. ולא אמר כלום. ולשון הרמב\"ם בפ\"ט מה\"ג אם אמר אם מתי הרי זה כאומר לאחר מותי. ואין גט לאחר מיתה: \n",
+                    "<b>מהיום אם מתי</b>. דאם מתי שתי לשונות משמע משמע כמעכשיו. ומשמע כלאחר מיתה. אמר ליה מהיום כמאן דאמר ליה מעכשיו דמי. לא אמר ליה מהיום כמאן דאמר ליה לאחר מיתה דמי. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בפני עדים</b>. אפילו עבד כו'. ועדים לשון עדות בעלמא הוא. כמ\"ש במשנה ב' פרק בתרא דיבמות וריש פ\"י שם. וכן במשנה ט' פרק ב' דכתובות. והרמב\"ם בפ' ח' מה\"ג והטור ס\"ס קמ\"ח כתבו בפני עד אפילו עבד כו': \n",
+                    "<b>גס</b>. עיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ב דברכות: \n",
+                    "<b>מה היא באותן הימים</b>. כתב הר\"ב לאו ארישא קאי כו' כן פירש רש\"י. והקשו התוס' דלישנא דמה היא באותן הימים משמע דקאי אמאי דאיירי לעיל. ולא לדבר שלא הוזכר כלל. לפיכך פירשו דקאי אדלעיל באומר מהיום אם מתי. ור' יהודה סבר שדעתו לאחר הגט כל מה שיוכל רק שיחול מחיים שעה אחת סמוך למיתתו ולפיכך הרי היא כא\"א לכל דבריה. ולדידיה ברישא דלא תתייחד כו' לא הוי טעמא משום חששא דקדושין. דהא עדיין אינה מגורשת. אלא טעמא משום גט ישן דתנן במשנה ד' פרק דלקמן. ורבי יוסי מספקא ליה אי מהיום ממש קאמר והרי היא כפנויה או מעת שאני בעולם. והויא א\"א עד שעה אחת סמוך למיתתו. ולא הוי טעמא משום דאין ברירה. דאי משום אין ברירה. לא היה לחול הגירושין כלל. אע\"ג דהוברר הדבר לבסוף כיון דאין ברירה. ע\"כ. וכתב ב\"י סי' קמ\"א בשם תשובת הרא\"ש דלר\"י אסור היחוד מתרי טעמי. אם חל הגט משעת נתינה אסור משום חשש קדושין. ואם אינו חל עד שעת מיתה אסור משום גט ישן: \n",
+                    "<b>מגורשת ואינה מגורשת</b>. ולא תנן ספק מגורשת. משום דכשאמרו בלשון מגורשת ואינה מגורשת. בעלה חיוב במזונותיה כדאיתא בגמרא. ומ\"ש הר\"ב והבא עליה באשם תלוי. עיין במשנה ו' פ\"ה דכריתות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם נתנה לו בתוך ל' יום מגורשת</b>. פשיטא מ\"ד קפידיה לאו קפידא ולזרזה קאתי קמ\"ל. גמ': \n",
+                    "<b>אמר רשב\"ג וכו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כרשב\"ג: גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כמה היא מניקתו ב' שנים</b>. ולענין לשמש את אביו. כל ימי חייו. רש\"י: \n",
+                    "<b>מת הבן</b>. פירש הר\"ב ולא הניקתו כלל וכפירש\"י בגמ' ועיין מ\"ש לקמן בס\"ד: \n",
+                    "<b>הרי זה גט</b>. פירש הר\"ב דלאו לצעורה מכוין אלא להרווחה דידיה כו'. וכן ל' רש\"י. ולאו דמתני' רשב\"ג היא אלא רבנן דאמרי לעיל באצטלית דלצעורה מכוין. והכי מוקים לה בגמרא מדסיפא רשב\"ג. רישא לאו רשב\"ג. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ול\"ק רבנן אדרבנן כמ\"ש התוספת דהכא לא נתכוין לצעורה בחנם אלא לצורך בנו ואביו. וכי מת הא לא איצטריך. אבל גבי אצטלית לעולם הוא צריך לאצטלית ולא לדמיה ולכך כשאבדה יכול לומר איני חפץ בדמי אצטלית. ע\"כ: \n",
+                    "<b>או שאמר האב אי אפשי שתשמשני כו'</b>. נראה דמשום רשב\"ג נקטיה הכא. דאע\"ג דהאב עדיין הוא חי. כל שאין עכבה ממנה הרי זה גט. וה\"ה ברישא לכ\"ע אלא דהכא דרשב\"ג תני עלה כל עכבה כו' נקט לאשמועינן דלא\"ק לא: \n",
+                    "<b>אינו גט</b>. ובגמ' פרכינן לפום מאן דמוקים מתניתין דסתם כמפרש יום אחד דמי והכי פירשה הר\"ב למשנתינו. דמ\"ש רישא ומ\"ש סיפא. ופירש\"י דרישא על כרחך כגון שמת ולא הניקתו כלל [כלומר דאי הניקתו הא קיימה תנאיה] ואמאי הרי זה גט. הרי לא נתקיים כלום מן התנאי. ע\"כ. ואסיקנא קשיא. ואפ\"ה פירש הר\"ב למשנתינו דסתם כמפרש משום דרב אשי אמרה שכ\"כ הרי\"ף והלכתא כרב אשי דבתראה הוא. ואע\"ג דאסיק בקושיא לא אסיק בתיובתא. [*דקשיא אינה תיובתא לגמרי כדפירש רשב\"ם פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ז)] ולשטת הרמב\"ם קושיא דרב אשי מתרצי. כמ\"ש הר\"ן. דהרמב\"ם אינו מפרש כדפירש\"י והר\"ב דרישא בלא הניקתו כלל. אלא בהניקתו דאל\"ה ודאי דלא הוי גט והכי מקשינן בגמ' מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא כלומר כיון דברישא לא הוי גט אלא כשנתקיים בסיפא נמי אילו נתקיים הוי גט ואמאי תני ברישא ה\"ז גט ובסיפא אינו גט. וכ\"כ המגיד בפ\"ח מה\"ג [הלכה י'] ומסיים הר\"ן רב אשי אמר לך אה\"נ וכי תנן מת הבן או מת האב הרי זה גט אתא לאשמועינן דסתם כמפרש יום אחד דמי. וה\"ק כל שהתחילה להניקו. מת הרי זה גט [*והה\"נ לא מת אלא דתנא (הכא) [הכי] אגב סיפא ולפי זה צ\"ל דמת האב לא אשמועינן מידי דכיון שהתחילה לשמשו ומת] מאי אית לה למעבד טפי וליכא למימר )ב) (דאי מינק טפי מהני) אלא אגב סיפא נקטיה. ואה\"נ לא מת. או שמא אתא לאשמועינן דשמוש יום א' שמוש מקרי ואיקיים תנאי דסתם כמפרש יום א' דמי. ע\"כ. [*וכתב עוד הר\"ן דיום לאו דוקא. אלא אפילו שעה אחת]. \n",
+                    "<b>רשב\"ג אומר כו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה [כרשב\"ג] וכ\"כ הרמב\"ם. ועיין מ\"ש בפ\"ח [מ\"ז] דעירובין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי זה גטך אם לא באתי</b>. עיין מ\"ש בזה בסוף פ\"ז דב\"מ: \n",
+                    "<b>והיה הולך מיהודה לגליל</b>. כתב הר\"ב מפרש בגמ' משנה זו. כגון דאתני ב' תנאין כו' והכי משמע מתני' הרי זה גטך אם לא באתי מכאן ועד ל' יום. מיום שאצא מכאן. והיה הולך מיהודה לגליל ותלה הגט גם בביאתו לגליל. ר\"ן: \n",
+                    "<b>בטל תנאו</b>. ואין כאן עוד לקיימו וכו'. ואפילו קיימו לאחר זמן הרי לא התנה אלא על מהלך ראשון. ר\"ן וכן פירש\"י. \n",
+                    "<b>והגיע לעכו כו'</b>. כתב הר\"ב שהרי לא הלך למ\"ה. דעכו מא\"י היא אע\"ג דלענין מביא גט ממ\"ה עכו כח\"ל לת\"ק דמתני' ב' דפ\"ק: \n",
+                    "<b>ה\"ז גט</b>. כתב הר\"ב ובגמ' מוקי לה כו'. וכן הלכה שאם לא אמר כן בשעת התנאי חיישינן שמא יבא הבעל ויערער ויאמר פייסתי. גמ'. ופירוש רש\"י כלשון הר\"ב שכתב ונתייחדתי [דמשמע] שיחדה עמו ובעל ה\"ל גט ישן. ע\"כ. כלומר ותנן במ\"ד פרק דלקמן דב\"ה אוסרין לגרש בו. ופירש הר\"ן והכא תנן הרי זה גט. דמגרשים בו לכתחלה. ע\"כ. לפי שמחשב קיום התנאי לנתינת הגט. ול\"נ לפרש דהכא לאו חששא זו היא. אלא חששא דכשיאמר פייסתי ונתייחדתי ה\"ל גט ישן וקי\"ל דלא תנשא לכתחלה. אלא כשהלך למ\"ה כמו שפירש הר\"ב לקמן וכן פירש\"י ואף הר\"ן ז\"ל. ועיין בהרא\"ש פרק דלקמן. דמפרש דהא דגט ישן תנשא לכתחלה. דוקא בנתנו לה הבעל אחר היחוד דאז ליכא למיחש. דבא עליה ויאמרו גטה קודם לבנה. דאיהו גופיה לא יתן לה משום פגם בנו אלא יכתוב גט אחר. אבל הרא\"ש אינו מפרש דתנשא לכתחלה דוקא כשהלך למ\"ה. והרמב\"ם בפ\"ג מה\"ג לא כתב שהלך למ\"ה. ואפ\"ה לא כתב כדברי הרא\"ש. וטעמא לאו דמפרש כפירוש הר\"ן אלא שיש לו פירוש אחר בענין פייסתי דכלומר שמחלה התנאי כמפורש בדבריו פ\"ט מה\"ג. וכתבו התוספות לעיל פ\"ב דף י\"ח דמדכתב רש\"י [וכ\"כ הר\"ב] שמא יבא בעל ויערער [משמע] שהחששא זו אינו אלא משום לעז בעלמא שיוציא הבעל לעז. וכיון שהאמינה עליו לא יוציא לעז דכסיפא ליה מלתא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי זה גטך אם לא באתי כו' הרי זה גטך מעכשיו כו'</b>. לשון הר\"ן. ותמיהני הך מתניתין יתירתא היא. דתרי גווני דידה. מאם מתי אינו גט. ומעכשיו אם מתי הרי זה גט. דתנא לעיל [מ\"ג] שמעינן להו. ונ\"ל דה\"ק דסד\"א נהי דאם מתי כלאחר מיתה משמע. הני מילי היכא דתלה במיתה דכיון דלא מגרש לה. אלא כי היכי דלא תפול קמיה יבם. אף הוא אינו רוצה שיחול גטה אלא לאחר מיתה. דסבור הוא דיש גט לאחר מיתה. אבל הכא דתלה באם לא באתי סד\"א דמעכשיו משמע. קמ\"ל. א\"נ סד\"א התם משום הכי אמרינן דכי לא אמר מעכשיו כלאחר מיתה דמי. דחיישינן דלמא אינו רוצה בגירושיה כלל. דידוע הוא שאין גט לאחר מיתה ולפיוסה איכוין. אבל הכא דאפילו נימא דלאחר שלא יבא משמע. מ\"מ כי לא מת גירושיה חיילו ולגרשה מכוון. סד\"א שאם לא באתי גרידא מעכשיו משמע. קמ\"ל. ע\"כ. \n",
+                    "<b>הרי זה גט</b>. ובגמ' איכא מאן דמתני אמתני' דה\"נ שצריך שיאמינה אם תאמר שלא בא. וכן פסק הרא\"ש. ואיכא דלא מתני הכי אמתני' דכיון שלא ראינו שבא לעיר משיצא לא חיישינן שמא בא. והר\"ב שלא כתב כן במתני' סובר כהרמב\"ם שפסק בפ\"ט מה\"ג כלישנא דלא מתני אמתני'. וטעמו כתב המגיד שסובר שחששות אלו שמא פייס ושמא בא אינן מדאורייתא מפני שבדין תורה העמד דבר על חזקתו וכיון שנתגרשה אין חוששין לדבר אחר שאין אנו רואים אותו. ואין ספק מוציא מידי ודאי אלא שחכמים חששו בערוה החמורה כו'. וכיון שכן נמצא שמחלוקת לשונות אלו בדרבנן והלך אחר המיקל: \n",
+                    "<b>הרי זה גט</b>. ובגמ' איבעיא להו אם מותרת מיד שמת. שהרי ודאי לא יבא עוד. ויש כאן קיום תנאי או דלמא לאחר י\"ב חדש דאתקיים תנאה. ופי' התוס' משום דאיכא למגזר אטו לא מת. והר\"ן פירש דאיכא למימר דאיהו ודאי לא הוי חייש למיתה דידיה ולא היה גומר ומגרש אלא לאחר י\"ב חדש. ע\"כ. ולא אפשיטא ופסקו לחומרא. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כתבו גט בתוך י\"ב חדש כו' אינו גט</b>. דלא תימא שלא הקפיד אלא על הנתינה. אלא אף על הכתיבה הקפיד. הר\"ן: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כזה גט</b>. מדהוה ליה למימר אם לא באתי כתבו ותנו ואמר כתבו ותנו אם לא באתי. ה\"ק כתבו מעכשיו ותנו אם לא באתי. ורבנן ל\"ש הכי ול\"ש הכי. גמרא: \n",
+                    "<b>ואם מיתה קדמה לגט אינו גט</b>. אם מת אחר י\"ב חדש אחר שנכתב הגט קודם שיתנהו לה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת</b>. כלומר גם זו היא בכלל שאמרו מגורשת כו'. כיוצא בזה שכתבתי במ\"ז פ\"ג דיבמות בשם הרמב\"ם. וע\"ל מ\"ד ובמ\"ב פ' דלקמן: \n",
+                    "<b>מגורשת ואינה מגורשת</b>. דלא מוקמינן ליה בחזקת חי. ונימא דלאחר י\"ב חדש מת אלא כיון דהשתא מת מקמי הכי מספקינן ליה דלמא בתוך י\"ב חדש מת. הר\"ן. ובלשון מגורשת ואינה מגורשת עמ\"ש במ\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>והיא בתוך ביתה כו'</b>. של נכסי מלוג וזרקו לה ע\"ג קרקע רש\"י. ובגמ' פריך מה שקנתה אשה קנה בעלה. וא\"כ אכתי לא נפק גט מיד הבעל. ואסיק רבא דגטה וחצרה באים כאחד מידי דהוה יד עבד דקני ליה לרביה ואפילו הכי קונה את עצמו בשטר על ידי עצמו [כמ\"ש במ\"ג פ\"ק דקדושין] משום דגטו וידו באין כאחד. ה\"נ גטה וחצרה באין כאחד: \n",
+                    "<b>הרי זו מגורשת</b>. כתב הר\"ב דכתיב ונתן בידה ומדלא כתיב ובידה יתננו משמע ונתן בידה מ\"מ ומסיים רש\"י וידה דכתב רחמנא דבעינן דומיא דידה דמשתמרת לדעתה. ע\"כ. וכתבו התוספות וא\"ת ואימא ונתן כלל בידה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וי\"ל ושלחה חזר וכלל ודיינין כעין הפרט ע\"כ. והר\"ן כתב תרי ונתן בידה בפרשה ובתרא מיותר לדרשא. א\"נ משום דהוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ע\"כ. ועיין בב\"י ר\"ס קל\"ח. ומ\"ש הר\"ב והוא שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה. גמרא. וטעמא כי ידה מה ידה בסמוכה אף חצרה בסמוכה ומזה הלשון משמע דבצד וחוצה לה סגי. וצ\"ל דלישנא דמתניתין דוהיא בתוך ביתה. לאו דוקא. וראיתי להמגיד בפרק י\"ז מהלכות גזילה לענין קניית מציאה. דבעינן נמי שיהא עומד בצד שדהו. שכתב יש שפירשו עומד בצדו ובתוכו. אבל בצדו וחוצה לה לא. וכן מוכח לדעתם בפרק כל גגות בעירובין [דף צ\"ב] . ולשון המחבר כלשון הגמרא. ע\"כ. ואשתמיטתיה לכתוב כן בריש פ\"ה מהלכות גירושין והיה לו ראיה מלשון בתוך דבמשנה. וטא\"ה ר\"ס קל\"ט העתיק בד\"א שהיא עומדת בחצרה ובח\"מ סי' רס\"ח העתיק אצל שדהו. ועיין מ\"ד פרק קמא דב\"מ: \n",
+                    "<b>אפילו הוא עמה במטה</b>. פירוש הגט ומוקי לה בגמרא כשהמטה שלו. אבל מטה שלה וגבוהה עשרה חולקת רשות לעצמה. מאי איכא מקום כרעי. אמקום כרעי לא קפדי אינשי: \n",
+                    "<b>לתוך חיקה</b>. כתב הר\"ב שאין אדם מקפיד על מקום חיקה. וא\"ת פשיטא דהא חיקה הוי ממש כידה. ואומר ר\"י דמיירי כשבגדיה נגררין בארץ. תוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר לה כנסי ש\"ח זה כו' אינו גט</b>. לשון הר\"ן בעסוקין בענין גירושין עסקינן. דאי לא. מאי איריא אמר לה כנסי ש\"ח זה. ומאי איריא מצאתו מאחוריו וקראתו. אפילו נתנה לה נתינה מעלייתא אלא שלא פירש אינו כלום <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהא קי\"ל צריך לפרש [במשנה ז' פ\"ד דמעשר שני] אלא הכא בעסוקין בענין גירושין מתחלה עסקינן ואילו נתנו לה נתינה מעלייתא בסתם מהני. אבל כיון שאמר לה כנסי ש\"ח זה הרי נתבטל כל מה שהיו עסוקין באותו ענין מתחלה. כיון שלא אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה. דבהכי מהני כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין דף נ\"ה). וכן נמי כשמצאתו מאחוריו אינו גט. שאין עסוקין באותו ענין מועיל. כשנתנו סתם. אלא היכא דאיכא נתינה מעלייתא. (אלא) [צ\"ל אבל] בזו שהיא נתינה גרועה שעיקם גבו לה לא מהניא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אינו גט עד שיאמר כו'</b>. פירוש אפי' בעודו בידה וא\"צ לחזור ולטלנו מידה כרבי בגמ' דונתן בידה קרינא ביה אע\"ג <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דנתינה ראשונה לאו כלום היא. הר\"ן. אבל נתינה בעינן. ומש\"ה טלי גטך מעל גבי קרקע לא מהני. כמ\"ש הר\"ב. ואפילו א\"ל אח\"כ הא גטך. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"א מה' גירושין [הל' י\"ב] שנאמר ונתן בידה לא שתקח היא מעצמה. והרי לא נתן לה לא הוא ולא שלוחו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>עד שיאמר לה הא גטך</b>. שצריך שיתן לה בתורת גירושין. שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות. הרמב\"ם פ\"א מה\"ג: \n",
+                    "<b>נתן בידה והיא ישנה כו'</b>. דאע\"ג דלא בעינן דעתה דידה. מקום המשתמר מיהא בעינן וכשהיא ישנה לא מינטר. הר\"ן. וכן כתב בית יוסף בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>אינו גט עד שיאמר כו'</b>. ואע\"פ שהיו מתחלה עסוקין באותו ענין. ואפילו אמר לעדים מתחלה ראו הגט שאני נותן לה דמהני ברישא. הכא לא. דישנה לאו בת אגרושי היא מהטעם שהתבאר. הר\"ן: \n",
+                    "<b>עד שיאמר לה</b>. בעודו בידה כשננערה וכר' וכמ\"ש לעיל: \n",
+                    "<b>קרוב לה מגורשת כו'</b>. פי' הר\"ב כל שהיא יכולה לשמרו כו'. הכי אמר ר' יוחנן. ובמ\"ח פרק ג' דיבמות. מפרש הר\"ב כדאמר רב. וכתב הרא\"ש דר' יוחנן לא אתא לאפלוגי אדרב דשפיר אית ליה לענין דינא להא דרב אלא דל' קרוב לה וקרוב לו לא משמע ליה לפרושי בד' אמות כדפירש רב. דמשמע אפי' רחוק ממנה הרבה. וכן מחצה על מחצה אינו מתפרש יפה אליבא דרב. לכך נראה לו לפרש קרוב לה אפילו ק' אמה. משום עיגונא תקנו חכמים בגטין וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ע\"כ: \n",
+                    "<b>מגורשת</b>. כתב הר\"ב ולענין פסק הלכה אינה מגורשת עד שיגיע כו'. גזירה שמא יאמרו על רחוק שהוא קרוב. רש\"י. \n",
+                    "<b>קרוב לו</b>. כתב הר\"ב כל שהיא אינה יכולה לשומרו והוא יכול כו'. גמ'. וא\"ת מה לי יכול לשומרו כיון דהיא אינה יכולה לשומרו. וי\"ל בפני עצמה אינה יכולה לשומרו אלא עם אחר והוא יכול לשומרו בפני עצמו. גליון התוס': \n",
+                    "<b>מחצה על מחצה מגורשת וכו'</b>. כתב הר\"ן תימה הוא אמאי מגורשת כלל. ותירצו בתוס' דשניהם אינם יכולים לשומרו. היינו כל אחד בפני עצמו. אבל שניהם ביחד יכולין לשומרו. והקשה הרמב\"ן ז\"ל שכיון שהדבר תלוי בשמירה כל מקום שצריך לשמירת הבעל אגיד ביה הוא. ואינה מגורשת. ולי נראה כיון שהשמירה עושה רשות. ומקום זה בין שניהם הוא מסתמא בעל משאיל לה מקום כיון שאינו מיוחד לה. ע\"כ. והב\"י הקשה עוד בשם הרשב\"א על פי' התוס' דא\"כ שניהם יכולים לשומרו היינו שכל א' מהם יכול לשומרו בלא שמירת חברו. וא\"כ בזו אמאי אינה מגורשת כיון שהיא אינה צריכה בשמירתו: \n",
+                    "<b>מגורשת ואינה מגורשת</b>. עיין מ\"ש בזה הלשון במ\"ד פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן לענין קדושין</b>. דכתיב ויצאה והיתה. גמ': \n",
+                    "<b>וכן לענין החוב א\"ל ב\"ח כו'</b>. כתב הר\"ב בגמ' מוקמינן לה באומר זרוק לי חובי בתורת גטין. ופירש\"י דדוקא לענין גטין כמ\"ש לעיל בשם הרא\"ש מפני התקנה וכן לקדושין משום דאתקש. הלכך הא דתנן וכן לענין החוב דוקא כשא\"ל בתורת גטין. דאילו סתמא. זרוק לי ושמור קאמר. ואמרי' בגמ' וקמ\"ל דלא מצי א\"ל משטה אני בך. וכתב המגיד בפי\"ו מה' מלוה בשם הרשב\"א דבלשון הזה ממש קא\"ל והיינו חדוש דאי מפרשים שא\"ל זרוק לי חובי בתורת גטין שיהא דינך כדין זורק גטין. פשיטא מאי קמ\"ל. ע\"כ. כלומר דבהכי ודאי לא שייך לומר משטה: \n",
+                    "<b>קרוב ללוה הלוה חייב</b>. כתב הר\"ב אבל אם א\"ל זרוק לי חובי והפטר מכיון שזרקו לו בכל ענין פטור. וז\"ל הרמב\"ם בריש פי\"ו מהל' מלוה א\"ל המלוה זרוק לי חובי והפטר. וזרקו ואבד או נשרף קודם שהגיע ליד המלוה פטור. ע\"כ. ומשמע ליה להר\"ב דבכל ענין קאמר דפטור. וכן נראה מלשון הטור ח\"מ סי' ק\"ך שכתב אם א\"ל זרוק לי חובי והפטר. וזרקו אפי' רחוק למלוה. ונאבד קודם שיגיע לידו. פטור. שהרי הרשהו בכך. ע\"כ. ודלא כהמגיד שנדחק לפרש דברי הרמב\"ם. שמ\"ש וזרקו לו דר\"ל וזרקו לרשותו. משום דבגמרא איתא אוקימתא דאוקמא למתני' באומר זרוק לי חובי והפטר. ודחי לה משום דאי הכי מאי למימרא מש\"ה מוקי באוקימתא אחריתא. אבל משמע דדינא קיים. וא\"כ בקרוב ללוה חייב הלוה. וטעמא כתב הרשב\"א דכי א\"ל זרוק לי חובי בתוך רשותי קאמר. וכל שקרוב ללוה לא בא לרשות המלוה. והכי איתא בירושלמי: עכ\"ל המגיד. ול\"נ דאי כדבריו א\"כ ה\"ל להרמב\"ם ולהטור לכלול שני הדינין בבבא אחת ולכתוב אם א\"ל זרוק לי והפטר. וכן אם אמר זרוק לי בתורת גטין היו המעות קרובות כו' ומדלא כתבו כן וגבי תורת גטין חלקו בין קרוב כו' ולא כן בזרוק לי סתם. שמעינן דדעתייהו להפטר לגמרי בכל ענין. וכמ\"ש הר\"ב. והא דירושלמי שהביא הרשב\"א נ\"ל דמשם ראיה דבי מ' דידן על כרחין לא ס\"ל הכי. דהכי איתא התם לגטין אמרו ולא לד\"א. והא תנינן וכן לענין החוב. א\"ל שכן אם א\"ל זרקהו לים רהא מחול לך מחול לו. מעתה אפי' קרוב ללוה זכה הלוה ותניא קרוב ללוה הלוה חייב. שכן אם א\"ל זרקהו עד שיכנס לרשותו ועדיין לא נכנס לרשותו. ע\"כ. ולהירושלמי הא קאי אוקימתא דמתני' וכן לענין החוב. באומר זרוק לי חובי והפטר. ול\"ק מאי למימרא דאע\"ג דבבא דקרוב למלוה פטור פשיטא. וליכא למימרא. בסיפא טובא קמ\"ל דקרוב ללוה חייב. משום דזרקהו עד שיכנס לרשותו קאמר. והשתא אי איתא דגמ' דיק נמי סברה דעד שיכנס לרשותו קאמר אמאי דחי להך אוקימתא. משום דמאי למימרא ברישא. הא טובא קמ\"ל בסיפא. אלא ודאי דלא ס\"ל לגמ' דידן הכי. אלא כשאומר זרקהו בכל ענין פוטרו. והלכך ברישא מאי למימרא ובסיפא קשיא נמי דתנן חייב. והא פוטרו. אלא גמ' דידן לא חש להקשות גם זו הקושיא דמסיפא. ואע\"פ שהרשב\"א יאמר דבסברא דזרקהו עד שיכנס לרשותו לא פליג גמ' דידן אלא בהא פליגי ירושלמי [וגמרא דידן](ודידן). דלירושלמי אע\"ג דברישא קשיא מאי למימרא כיון דבסיפא טובא קמ\"ל קיימא האוקימתא. ובהא פליגא דידן [דאע\"ג] דמודה נמי דבסיפא טובא קמ\"ל. מ\"מ כיון דברישא קשיא מאי למימרא. לא קיימי לה האוקימתא. הרמב\"ם והטור לא ס\"ל הכי בסברת גמ' דידן. זה נ\"ל ברור שזו היא סברתם וצדקו דברי הר\"ב שכתב דבכל ענין פטור כי סמוכים הם באמת ויושר על דעת הרמב\"ם והטור: \n",
+                    "<b>היתה עומדת על ראש הגג</b>. מסיק בגמ' בגג דידה וחצר דידיה:\n",
+                    "<b> כיון  שהגיע לאויר הגג מגורשת</b>. פירש הר\"ב לפחות משלשה וכו' גמ'. ופירש\"י דהוי כמאן דנח. והלכך קנאתו בהנחתו דכיון דהגג גבוה יו\"ד הוי ליה חצר המשתמרת לכל דנייח בגווה ע\"כ. ובאין לגג מעקה מיירי דכשיש לגג מעקה כל שהוא נכנס לתוך המעקה. מתגרשת. וכן יש אוקימתא בגמ'. ודעת הפוסקים דשתי האוקימתות הלכה הן. ובסיפא נקטו הרמב\"ם והר\"ב מחיצת הגג. וא\"כ הוי להו לפרש הרישא ביש לה מחיצות: \n",
+                    "<b>הוא מלמעלה והיא מלמטה</b>. מסיק בגמ' בגג דידיה וחצר דידה: \n",
+                    "<b>כיון שיצא מרשות הגג</b>. לשון הר\"ב יצא ממחיצת הגג ונכנס לתוך מחיצת המקום וכו' וכן לשון הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ה מה\"ג. כלומר ולא סגי ביציאת מרשות הגג בלבד. אלא עד שיכנס לתוך מחיצות המקום וכו' משום דקודם שיכנס לתוך מחיצות וכו' אין ראוי לנוח דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות. ובגמ' מש\"ה מוקים לה כגון שהיו מחיצות התחתונות פירוש דחצר עודפות על עליונות פי' דגג. וניחא טפי לישנא דמתני' דלא אתני אלא שיצא מרשות הגג. ומשמע דמיד מגורשת והיינו משום דמחיצות התחתונות עודפות. והרמב\"ם והר\"ב ראו לפרש ונכנס תוך מחיצות כו'. והשתא בין עודפות בין אינן עודפות. כל שיכנס למחיצות וכו' מתגרשת. וקודם לכן לא. והואיל שלענין הדין אין חלוק לא הקפידו לפרש דמיירי במחיצות תחתונות עודפות. ותו בגמ' דהא דמהני הכא בנכנס לתוך המחיצות. ולרבנן [דרפי\"א דמסכת שבת במשנה] קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. היינו טעמא דהכא טעמא משום אנטורי הוא. והא קא מנטר: \n",
+                    "<b>נמחק</b>. בגמ' אמרי' דהיינו כשנמחק דרך ירידה. אבל כשנמחק דרך עלייה פירש\"י כשזורקו להעבירו מעל מעקת הגג זורקו כלפי מעלה. אם נמחק דרך עליה קודם שחזר לירד. אע\"פ שהוא בתוך מחיצות התחתונות אינה מגורשת דלא מקריא נתינה אלא דרך הנחתו. ויש להרמב\"ם פירוש אחר. אבל רוב המפרשים תפסו פירש\"י: \n",
+                    "<b>נמחק או נשרף כו'</b>. וה\"ה ברישא והא דתנא לה בסיפא אורחא דמלתא נקט. דבחצר שכיח מים ואש. זהו דעת רוב הפוסקים. ואע\"פ שאין דעת הרמב\"ם כן. ופשט הסוגיא מוכיח יותר כפירושם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן</b>. כתב הר\"ב ב\"ש סברי לא אמרי' גזירה שמא יאמרו גטה קודם לבנה. גמ'. ובירושלמי מפרש דאזלי לטעמייהו. דב\"ש אית להו בסוף מכילתין לא יגרש אדם את אשתו אא\"כ מצא בה דבר ערוה. הלכך מזוהמת היא בעיניו ואינו בא עליה. וב\"ה אית להו אפי' הקדיחה תבשילו יכול לגרשה ואינה מזוהמת בעיניו ויאמרו כי בא עליה. וכה\"ג פליגי לקמן [מ\"ט] במגרש ולנה עמו בפונדקי. תוס'. ואע\"ג דלב\"ה אפשר שמגרשה משום דבר ערוה. מ\"מ גזירת חכמים היתה שמא יאמרו שגרשה משום שהקדיחה תבשילו ואינה מזוהמת בעיניו וכו': \n",
+                    "<b>וב\"ה אוסרין</b>. כתב הר\"ב ופסק הלכה כו' ואם גרש כו' והלך וכו'. עיין מ\"ש בפ' דלעיל מ\"ז: \n",
+                    "<b>ואיזהו גט ישן כל שנתייחד כו'</b>. כלומר ואפי' ביומו שנכתב ונמסר. והלכך לא שייך למפרך אהכא. א\"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דזמן בגטין כדפרכינן אגטין שמביאין ממ\"ה כמ\"ש במ\"ב פרק ב'. ועיין במ\"ד פרק דלקמן. והרמב\"ם כתב בפירושו וגט ישן הוא שיכתוב לה הגט ואח\"כ החזירה ונשאר הגט אצלו ואחר זמן כתיבת הגט. ואחר שהחזירה גרשה פעם שניה ונתן לה זה הגט בעצמו. ע\"כ. לקושטא דמלתא כתב כן לפי שאע\"פ שלכתחלה אין להתאחר בנתינה. מיהו אם נתנו אח\"כ כשר משום דקלא אית ליה כדאשכחן בגטין הבאים ממ\"ה. ומדלא כתב הרמב\"ם שצריך שיתנהו ע\"י שליח שמעי' דלא ס\"ל כסברת הרא\"ש בפ\"ב דדוקא בהולכת שליח אמרי' דקלא אית ליה. ולכן כל גט שלא נמסר ביומו לא מתכשר אלא ע\"י שליח. ואילו היתה כן סברת הרמב\"ם לא ה\"ל לסתום אלא לפרש. והטור סי' קכ\"ז הביא דברי הרמב\"ם לחלוק על הרא\"ש בזה ודחאם הב\"י אבל מדהכא נראה שהוא חולק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כתב לשום מלכות שאינה הוגנת</b>. פירש הר\"ב שאין לה לא כתב ולא לשון. גמ'. ובפ\"ק דע\"ז דף י' פירש\"י כתב ולשון של רומיים מאומה אחרת באה להן אחרים תקנו להן כל ספריהם ע\"כ. וקמ\"ל הכא דאע\"פ שאינה הוגנת אעפ\"כ מתקנאין בה. תוס': \n",
+                    "<b>לשום מלכות מדי וכו'</b>. דאי אשמועינן שאינה הוגנת ה\"א משום דמולכת עכשיו ולפיכך יתקנאו. אבל מלכות מדי ומלכות יון. מאי דהוה הוה קמ\"ל. גמ'. ומ\"ש הר\"ב לפי שצריך לכתוב כו'. אכולהו כתב לשום מהדר [*ומ\"ש הר\"ב משום שלום מלכות. פירש\"י שיהא לנו שלום עמהם שיאמרו כו']: \n",
+                    "<b>לבנין הבית</b>. דה\"א דכיון דלאו מלכותא היא. לא קפדי. גמ': \n",
+                    "<b>לחורבן הבית</b>. דלא תימא בנין הבית דמדכרי חשיבותייהו הוא דקפדי. אבל חורבן הבית. דצערא הוא אימא לא. צריכא. גמ': \n",
+                    "<b>היה במזרח כו'</b>. גמ'. מאן אילימא בעל. היינו שינה שמו ושמה. שם עירו ושם עירה. אלא לאו סופר כדא\"ל רב לספרי וכן א\"ל רב הונא לספרי. כי יתביתו בשילי כתובו בשילי ואע\"ג דמימסר לכו מילי בהיני וכו' והרבה מהפוסקים סוברים דספרי לאו דוקא דמאי חששא איכא. אלא עדים החתומים קאמרי. עיין בב\"י ר\"ס קכ\"ח: \n",
+                    "<b>תצא מזה ומזה כו'</b>. כתב הר\"ב כולה מתני' מפרשה בפ' האשה רבה. ומיהו איכא בינייהו דאילו התם אשתו דראשון מדאורייתא היא. ואילו הכא איפכא דאשתו של שני מדאורייתא היא. ולפיכך ישתנה הדין והטעם ביניהם. וק\"ל מקומה. ולפיכך לא הוצרך לבאר. ורש\"י מפרשה ממש כסגנון דהתם ונחלקו עליו התוס' והר\"ן. ולי אפשר ליישב דברי רש\"י שסובר דהא דאמר ר\"מ כל המשנה כו' והולד ממזר. היינו לומר שעשאוהו ממזר גמור כממזר של תורה. ומותר בממזרת. וכ\"כ ב\"י סי' קכ\"ח לדעת ר\"ח. ועיין מ\"ש בר\"פ האשה רבה בדבור תצא מזה ומזה. ומ\"ש במשנה ב' פ\"ב דב\"ב. ולפיכך כיון דמוקמינן למתני' כר\"מ. נמצא שעשאוה כא\"א של הראשון מן התורה. זה נ\"ל בדעתו ז\"ל. ואפשר שכן גם דעת הר\"ב. ולא עוד אלא דקשיא לי על הר\"ן מדידיה. כמ\"ש במשנה ו' בס\"ד: \n",
+                    "<b>והולד ממזר מזה ומזה</b>. כתב הר\"ב מתני' ר\"מ כו'. גמ'. דאי לאו ר\"מ אפילו מדבריהם לא. ולא דמי להא דהאשה רבה דחד הוה מדבריהם. \n",
+                    "<b>שינה שמו ושמה וכו'</b>. פירשו התוס' לא שינוי ממש קאמר. אלא שיש לו שני שמות ובב' מקומות וכן שינה שם העיר. ע\"כ. וכ\"כ הר\"ן. וכתב ב\"י סי' קכ\"ט דאי בשינוי שם ממש פשיטא שהגט פסול. שלא נכתב לשם בעלה כלל. וכן מדאיצטריך למימר בגמ' דחכמים מודים לר\"מ בזו ואם שינה ממש מאי צריכא למימר. ועוד דדבר הלמד מענינו הוא. דכולה מתני' בשינוי מטבעות שטבעו כו'. ע\"כ. והזכיר כמה פוסקים שסוברים כן ולא כתב שיחלוק אחד מהן. וגם לא הזכיר מה היא דעת הרמב\"ם. ובעיני נראה שהרמב\"ם הוא חולק וס\"ל דפירוש המשנה בשינוי ממש. שכ\"כ בחבורו פ\"ג מה\"ג מי שהיה לו שני שמות כו' כותב שמו ושמה שהן רגילים בו וידועים כו'. וכל שם שיש לו כו' כתב השם שאין ידועים כו'. וכל שם כו' הרי זה פסול. שינה שמו או שמה ושם עירו ושם עירה. אע\"פ שכתב כל שם שיש לו כו' אינו גט. ע\"כ. ויותר מבואר בפי' המשנה ב' פ\"ד אדתנן התם היה משנה כו' כתב כשהיה לאדם שני שמות כו'. ובתנאי שיכתוב המפורסם כו'. אבל אם היה שמו על דרך משל יצחק כו'. וכתב בגט אני אברהם. וכל שס שיש לי. הרי הגט בטל ע\"כ. וכן נראה דעת הר\"ב מלשונו שם. וכן כתב בשלטי גבורים בשם הרשב\"א די\"מ ששינה שמו לגמרי שהיה שמו יוסי ואסיק שמו יוחנן. ופסולא דאורייתא. ואינו מחוור דאטו מי איצטריך לאשמועינן וכו'. ע\"כ. ולי נראה לתרץ דאיצטריך לאשמועינן [דה\"א] דהא דצריך שיהא נכתב לשמו. לאו לשם העצם. אלא הכוונה לאותו האיש שהוא יגרש בו. והרי דעת קצת פוסקים שאם לא כתב שום שם איש ואשה כלל שהוא כשר כמ\"ש בב\"י. הלכך ה\"א דכי מסיק שמיה בשם אחר משם שנקרא בו מיום היותו. דלא מיפסל בכך. כיון שעל דעת זה האיש המגרש הוא נכתב. ובשם עירו ועירה כתב ג\"כ הרא\"ש דאין עכוב בכתיבתן. ע\"כ. ואני אומר עוד שאפשר ג\"כ שדעת הרא\"ש כהרמב\"ם. דשינה שמו דהכא לגמרי קאמר. והא דהביא ב\"י הרא\"ש דפרק השולח לראיה. דס\"ל דשינה שמו בשני שמות. איכא למדחי דלא כתב כן. אלא על בראשונה היה משנה שמו כו' וגם הרמב\"ם מפרש לההיא בשני שמות ומהאי טעמא נמי מ\"ש בית יוסף בשם רש\"י דסבירא ליה בשני שמות. ג\"כ אין ראיה. דגם הוא לא פירש כן אלא על אותה משנה דבראשונה כו' ומ\"מ דעת הרמב\"ם ודאי הכי הוא דמשנתינו בשינוי ממש. וכן דעת הר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל העריות כו'</b>. כתב הר\"ב ט\"ו עריות שאמרו חכמים. במשנה דריש יבמות: \n",
+                    "<b>ונשאו</b>. עיין בפירוש הר\"ב מ\"ה פ\"ב דסוטה: \n",
+                    "<b>וכל הדרכים כו'</b>. כתב הר\"ב מוקמינן לה כר\"ע וכו' ואינה הלכה. מסיים הר\"ן דאע\"ג דמודו רבנן בשינוי שמו ושמה דהולד ממזר אפילו מן הראשון. התם היינו טעמא לפי שנשאת בגט פסול. שעושה ולדה מן השני ממזר מדאורייתא. ומש\"ה קנסינן ליה מדרבנן בולדה הראשון אבל כל היכא דליכא ממזר מדאורייתא. לא קנסינן למעבד ממזר מדרבנן. ע\"כ. ומדבריו אלו קשיא לי אדידיה שהשיב הוא ז\"ל על פירוש רש\"י שמפרש למתני' דלעיל כמתני' דהאשה רבה. והשיב הוא דהכא גרושי הראשון גרושים גמורים הן מדאורייתא ובנה משני ממזר דרבנן. כמ\"ש לעיל בשמו. וכאן כתב שבנה מן השני ממזר מדאורייתא. ואע\"פ דהכא אנן קיימין בשינה שמו כו'. והתם מודו [בה] רבנן. מ\"מ הרי הוא ז\"ל מפרש שינה שמו בשני שמות כמ\"ש לעיל בשמו וליתא אלא מדרבנן. רק דרבנן מודו ואעפ\"כ כתב דבנה מן השני ממזר דאורייתא. וא\"כ אף אנו נאמר דמדרבנן נשמע לדר\"מ. דכמו שבמקום שמודים רבנן ואע\"פ שאין זה אלא כעין שינוי מטבע כו' מ\"מ סברי דעשאוהו ממזר גמור. כמו כן לר\"מ במקום שחולק וסובר דהמשנה ממטבע כו' הולד ממזר. דהיינו ממזר גמור מדאורייתא לפי שעשאוהו כן. ולפיכך מה שכתבתי אני שם בסברת רש\"י הוא הנכון:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכונס את יבמתו כו'</b>. וצריכא. דאי אשמועינן בהך קמייתא משום דלא אקיים מצות יבום הלכך קנסינן לה על שלא המתינה עד שתראה שהערוה אילונית. אבל הכא דאקיים מצות יבום אימא דלא הוי לה להמתין ולא לקנסה. ואי אשמועינן הכא משום דקא רמיא קמיה והואיל והיא זקוקה לו כמו האחרת הוי לה להמתין עד שתראה שיהיו יבומי חברתה כשרין כדי לצאת מדי זיקתה אבל התם דלא רמיא קמיה שמתחלת נפילתה לפניו היתה סבורה שהיא צרת ערוה ומעולם לא נזקקה לו אימא לא נקנסה על שלא המתינה. צריכא. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאבד זכותו של שני</b>. פירש הר\"ב דאמרינן קנוניא היא וכו'. וכפירש\"י. וכתבו התוס' וא\"ת מה קנוניא שייך דכיון שנשאת לשני לא מצי להחזירה דתצא מזה ומזה. וי\"ל דפעמים דאין הבעל שם על לבו שאסור להחזירה ועושה קנוניא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אם לאלתר כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"א וכ\"כ הרמב\"ם. מדקא מפרשינן בגמ' למלתיה. הרי\"ף: \n",
+                    "<b>כתב לגרש כו'</b>. בש\"א פסלה מן הכהונה. חומרא בעלמא היא שהחמירו בקדושת יוחסין לאוסרה לכהונה מפני כתיבת הגט. כדמוכח בגמ'. \n"
+                ],
+                [
+                    "ב\"ש אומרים אינה צריכה הימנו גט [שני] עיין מ\"ש במשנה ד' בשם התוס': \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים צריכה הימנו גט</b>. פי' הר\"ב דסברי הן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה ואין אדם עושה בעילתו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בעילת זנות. עיין בפי' משנה ז' פ\"ד דעדיות. ומ\"ש שם בס\"ד. וכתב הרמב\"ם בפ\"י מה\"ג [הל' י\"א] שכל המקדש בביאה. אין צריך לבעול בפני עדים. אלא יתיחד בפניהם ויבעול: \n",
+                    "<b>כנסה בגט קרח</b>. כתב הר\"ב גט מקושר וכו' וכורכן כו'. ועיין לשון הרמב\"ם שהעתקתי בר\"פ בתרא דב\"ב: \n",
+                    "<b>תצא מזה ומזה</b>. הא דלא תנא לה בהדי הנהו דלעיל. אומר הר\"ר יוסף דאיידי דתנא לעיל כתב סופר גט וכו'. תנא כתב לגרש את אשתו והדר תנא המגרש את אשתו וכו' דהוה נמי פלוגתא דב\"ש וב\"ה כמו כתב לגרש וכו'. והדר תנא גט קרח. תוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גט קרח הכל משלימין עליו</b>. [*ואפילו פסולים דליתא להא השלמה אלא משום חששא בעלמא שמא כשיצא אחר זמן בבית דין יפסלוהו שיהו סבורים שהזמין הבעל עדיו למנין קשריו ולא חתמו בו כולם רש\"י] וה\"פ היכא דחזינן בהדיא שריבה הסופר בו קשרים יותר ממנין העדים והכא ליכא למיחש לכולכם הכל משלימין עליו ואפילו פסולים לכי שלא יבא ב\"ד אחר לפסלו. דכיון דבעיקר עדותו של מקושר דהיינו בשלשה עדים הצריכים בו. [כדתנן במ\"ב פרק בתרא דב\"ב] ע\"א קרוב כשר משום דשלשה במקושר לאו דאורייתא כדאיתא בגמ' [דהכא] אפי' אמר כולכם עדים לא לצרף עדותן אמר כן ותהא עדותן בטלה [כדתנן במ\"ח פ\"ק דמכות] אלא כך אמר שיחתמו הכשרים כדינן והקרוב כדינו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>דברי בן ננס</b>. כתב הר\"ב והלכה כבן ננס וכ\"כ הרמב\"ם. [*וכן בקיצור פסקי הרא\"ש] ולא ידעתי למה פסקו כמותו והרי הלכה כר\"ע מחבורו. ובן ננס בדורו היה. כמ\"ש כבר במ\"י פ\"ג דבכורים. ומצינו שאף ע\"פ שקילסו ר' ישמעאל אין הלכה כמותו בסוף ב\"ב. \n",
+                    "<b>אלא קרובים</b>. כתב הר\"ב אבל עבד או גזלן לא. עבד דלמא אתו לאסוקי ליוחסין וגזלן דלמא אתו למימר עבד תשובה. ותימא דבעבד נמי ופרש דלמא אתו למימר נשתחרר. ובגמרא כי אמרינן הא דלאסוקי ליוחסין כלומר דאמרינן לאו עבד הוא. היינו מעיקרא. אבל כי פריך עלה א\"ה גזלן דבר יוחסין לתכשר. הדר קאמר. אלא עבד היינו טעמא דאתו למימר שחרריה. גזלן נמי אתו למימר תשובה עבד. וכן נקטינהו הר\"ן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואמר לה</b>. בשעת מסירה. רש\"י. \n",
+                    "<b>וחכמים אוסרים</b>. כתב הר\"ב וכל תנאי שמתנה אדם קודם כתיבת הגט כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>זוהי דעת הרמב\"ם בפ\"ח מה\"ג [הלכה ג']. והמגיד נתן טעם לדבר מחמת שאין אומרים יש ברירה [ועיין רפ\"ג בפי' הר\"ב] דאף על פי שנתקיימו התנאים מ\"מ בשעה שנכתב הגט לא היה ספר כריתות: \n",
+                    "<b>יטלנו הימנה</b>. מפרשים בגמרא דאפילו לר' שכתבתי במ\"ב פרק דלעיל דא\"צ לחזור ולטלו ממנה. שאני הכא הואיל וקנאתו בנתינה קמייתא לפסול בו לכהונה. הלכך צריך לחזור ולטלו הימנה. אבל ההוא דלעיל לא זכתה בו לכלום: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שחזר ומחקו פסול</b>. פירוש לפי שלא נכתב הגט. אלא על תנאי זה. ואין כאן כריתות. תוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לעבד ולנכרי</b>. דלא תפסי בהו קדושין כדפירש\"י פ\"ד דיבמות דף מ\"ה. דכתיב (בראשית כ״ב:ה׳) שבו לכם פה עם החמור. עם הדומה לחמור. ונכרי נמי ליתא בכלל קדושין דכתיב בשבעה אומות (דברים ז׳:ב׳-ג׳) ולא תתחתן בם. לא יהא לך בהן חתון. ובשאר אומות כתיב (שם כ\"א) ואחר כן תבא. מכלל דמעיקרא לית בה הויה. ומהני קראי נפקא לן בקדושין דלא תפסי קדושין בנכרית. ונכרי נמי מצי למילף מינייהו. ו ב ש א ל ת ו ת דרב אחאי מפיק מהא והיא בעולת בעל (בראשית כ׳:ג׳) ודרשינן בסנהדרין בעולת בעל יש להם. נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם. וכ\"ש דארוסה לית להו. וביאה לשם קדושין נמי לית להו דאתקוש הויות להדדי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולכל מי כו'</b>. לאתויי שאר חייבי כריתות. גמ': \n",
+                    "<b>כשר</b>. לאו שיורא הוא דבלא איסור אישות נמי לא תפסי להו בה קדושין. רש\"י: \n",
+                    "<b>אלא אלמנה לכהן גדול כו'</b>. משום סירכא דשאר דוכתי נקט הכי. שהרי כאן משום גירושין הללו היא נאסרת וה\"ל למתני הרי את מותרת לכל אדם אלא לכהן גדול ולכהן הדיוט. א\"נ רבותא קמ\"ל שאע\"פ שהיתה אלמנה או שנאסרה בגירושין גמורין הוי שיור כיון דליכא אלא חיוב לאו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>וחלוצה</b>. עיין מ\"ש במ\"ג פ\"ט דיבמות: \n",
+                    "<b>ונתינה</b>. עיין רפ\"ג דמכות. ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>וכל מי וכו'</b>. לאתויי שאר חייבי לאוין כגון עמוני ומואבי. גמ': \n",
+                    "<b>שיש לה עליו קדושין</b>. אם היתה פנויה. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואפילו בעבירה</b>. דאיסור לאו. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר ודין די יהוי כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וטעמא משום דאמרי' בגמ' דפליגי ת\"ק ור\"י בידים שאין מוכיחות אי הויין ידים. רבנן סברי דהויין ידים ואע\"ג דלא כתב לה ודין מוכחא מלתא דבהאי גיטא מגרש לה. ור\"י סבר לא הויין ידים. וטעמא דכתב לה ודין דמוכח מלתא דבהאי גיטא קא מגרש לה. אבל לא כתב לה ודין אמרי בדבור גרשה ושטר ראיה בעלמא. ובריש נדרים קי\"ל דלא הויין ידים כמ\"ש שם. והא דכתב הרמב\"ם בחיבורו פ\"א מה\"ג. גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. התם לא נחית אלא לחלק בין הלשונות שמשמען שהוא משלח אותה ללשונות שמשמען שישלח עצמו ממנה כנלמד מענינו והזכיר ביניהם לשון דהרי את מותרת לכל אדם. לכך כתב נמי שזהו הלשון עצמו שאמרו חכמים שהוא גופו של גט. אבל לא בא למעט דאין צריך ליותר. אבל סמך עצמו במ\"ש בפ\"ד בטופס הגט ודין כו' ודלא כמ\"ש הר\"ן דלשונו שבטופס הגט לא לעכובא הוא וסגי ליה במותרת לכל אדם כמ\"ש בפ\"א ע\"כ. שכיון שבפירושו פוסק כר\"י יותר נראה לכוין ג\"כ דעתו בחבורו ונאמר דבפ\"א לא נחית כו' כמ\"ש. ובנידון דידן עצמו מצאתי כיוצא בזה להר\"ן בפ\"ק דנדרים דמתרץ כה\"ג לשמואל דס\"ל כר\"י דידים שאין מוכיחות אינן ידים. וברפ\"ג דגיטין [דף כ\"ו] קאמר שצריך שיניח מקום הרי את כו' ואילו מקום ודין לא קאמר. ומתרץ דבפ\"ג דגיטין לא עייל נפשיה בפלוגתא דר\"י ורבנן ונקט אליבא דכ\"ע. ע\"כ. גם מדברי המגיד פ\"ד נראה שסובר שדעת הרמב\"ם שם לפסוק כר\"י. אלא שלא העיר מהא דפ\"א: \n",
+                    "<b>ודין</b>. עיין מ\"ש בסוף דבור דלקמן: \n",
+                    "<b>גופו של גט שחרור הרי את וכו'</b>. ותימא דלא פליג ר\"י בכי הא נמי. בשלמא לסוגיא דנדרים דמשמע דידים מוכיחות דבעי ר\"י. היינו דלכתוב מינאי להוכיח שמגרשה ממנו. אתי שפיר. דבלשון בת חורין מוכח שאיננה משועבדת לו עוד. וכן נמי בלשון לעצמך. אבל לסוגיא דהכא דידים מוכיחות דבעי ר\"י. היינו ודין שיהא מוכח שעל ידי הגט הוא משחרר ואינה לראיה בעלמא. קשיא. דלפלוג נמי ולבעי ודין. דהא שטר שחרור ילפינן בג\"ש מגט אשה כמ\"ש בס\"ד במשנה ג' פ\"ק דקדושין. וכ\"ש להתוס' דהכא וכן הוא בפירוש הר\"ן דנדרים. דרבנן ור\"י בתרתי פליגי במינאי ובודין. ומצאתי בירושלמי גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם וכו' רבי אחא אמר כריתות לא התפיסה התורה שם כריתות אלא ערוה שיש בה הויה. אמר רבי מנא ובלחוד דלא יימר ודין. ר' מנא בעי הרי את ברשות עצמך. א\"ר יוסי בר בון צריך שיאמר הרי את בן חורין כו'. ומשמע לי דכולה מלתא אסיפא דגט שחרור קאי. ור' אחא אתא למימר למה לא פליג ר\"י וקאמר דלא התפיסה התורה [שם] כריתות אלא ערוה כו' שיש בה הויה צריך שיכרות. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>משא\"כ בשיחרור. ואמר רבי מנא דלענין זה בלחוד אין צריך שיהא שיחרור ממש כגט אשה. דלא יימר ודין. אבל ספר בעינן. ואפשר דרבי מנא אגט אשה קאי וכגמ' דידן דלא יימר ודין ביו\"ד דמשמע דינא: \n",
+                    "<b>הרי את בת חורין</b>. כן גי' הספרים. גם בנוסח משנה שבגמ' וכן הובאה בפסקא בגמ'. ומשום דבגט אשה קיימינן ניחא ליה למנקט שחרור ג\"כ בשפחה. אבל בס\"א הרי את בן חורין. וכן בנוסח משנה דבירושלמי וכן העתיק הרמב\"ם [ריש] פרק ה' מהלכות עבדים וטי\"ד סי' רס\"ז. ואין להגיה אתה בה\"א. וכדמייתי לה בגמ' ירושלמית. דכל אתה מתורגמין את: \n",
+                    "<b>הרי את לעצמך</b>. או הרי את לעצמך. הרמב\"ם והטור שם:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה גטין פסולין</b>. מנינא למעוטי גט ישן. דהתם תנשא לכתחילה. [וכמ\"ש הר\"ב שם] והכא דיעבד. ולמעוטי שלום מלכות. דהתם הולד ממזר. והכא כשר. ומתני' אליבא דר\"מ דאמר כל המשנה ממטבע כו'. א\"נ מתני' רבנן. והתם תצא והכא לא תצא. גמ'. וכתב הר\"ן ומה שהקילו בג' גיטין הללו יותר מבשאר גיטין פסולין היינו טעמא משום דדבר הנוהג בגיטין. ולא בשטרות. החמירו יותר כדי שלא יבואו להשוות גיטין לשטרות. [ומש\"ה כתב לשם מלכות שאינה הוגנת שאינו נוהג אלא בגיטין לפי שלא היו מקפידין בשטרות. וכן כל הדברים שנתקנו בגיטין בלבד ס\"ל לר\"מ כל המשנה כו' ולרבנן תצא. אבל בדברים שלא נתקנו בגיטין בלבד. אלא גיטין ושטרות שוים בהם כך מדתן נוהגת דמידי דלית לן למעבד בשאר שטרות. כגון היה במזרח וכתב במערב. דאפילו בשאר שטרות אית להו למכתב דוכתא דקיימי ביה. דאי לא מחזי כשיקרא. בגיטין לר\"מ הולד ממזר. ולרבנן תצא. אבל כתב בכתב ידו ואין בו אלא עד אחד או שאין בו זמן. כיון דבשאר שטרות רשאי לעשות כן לכתחילה. בגיטין נמי כשר. וליכא למיחש באין בו זמן לשלום מלכות. שאין מקפידין אלא כשמונין למלכות אחרת. אבל כשאין בו זמן כלל אין קפידא בדבר ומש\"ה כשרין. אלא דכיון דבשאר שטרות לאו שטרי מעלייתא נינהו למגבי ממשועבדין החמירו בגיטין לפסלו לכתחילה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>כתב בכתב ידו ואין עליו עדים</b>. טעמא דפסול משום שיוכל לכתוב הזמן כמו שירצה. והוי כאין בו זמן דאיכא למיחש שמא יחפה וא\"נ משום פירי ודאי דהבעל אינו נאמן. ולכך פסלוהו דלפעמים תפסיד האשה שלא כדין. כשיכתוב יום שעומד בו ולא יקדים הזמן ואז היה לה לטרוף לקוחות מזמן הכתוב והיא לא תוכל לטרוף לפי שאנו חושדין אותו שהקדים הזמן. ולכך פסלוהו דהשתא בדין לא תטרוף האשה מזמן הכתוב כיון שהגט פסול. דדווקא בגט כשר גובה מיום הכתיבה. ועוד יש לומר דחיישינן דאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו. תוספות פ\"ק דף ג': \n",
+                    "<b>ואין בו זמן</b>. כתב הר\"ב דזמן תקנתא דרבנן הוא. אי משום פירות כו' כמפורש במשנה ב' פ\"ב: \n",
+                    "<b>יש בו זמן ואין בו אלא ע\"א</b>. כתבו התוס' [שם] נראה דה\"ה דאין בו זמן. אלא אשמועינן אע\"ג דיש בו זמן. לא תנשא לכתחילה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואיכא למ\"ד אכתב סופר קאי כו'. עיין מ\"ש במשנה ח'. והקשו התוס' [שם] דניחוש דשמא סופר כתבו להתלמד וזרקו לאשפה ובאתה האשה והחתימה עליו עד אחד ואין כאן ב' [עדים]. וי\"ל שהסופרים חוששים למכשול ונזהרין בכך ומיהו אין רגילות להזהר לגמרי שתחשב כתיבת הסופר כעד אחד. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הרי אלו ג' גיטין פסולין</b>. למעוטי הא דתניא המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם יוציא. והולד ממזר. דברי ר\"מ. וחכ\"א אין הולד ממזר. כיצד יעשה. יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפ\"נ ובפ\"נ. גמ'. וכתבו התוס' דלהך ברייתא איצטריך מיעוטא לחוד. ולא אמעוט בהדי הנהו דמעטינהו ממנינא דרישא. לפי שיש תקנה אפילו לר\"מ אפי' לכתחילה לינשא שיוכל ליטלו הימנה וליתנו לה קודם נשואין. \n",
+                    "<b>ר\"א אומר</b>. [*נ\"ל דגרס ר' אלעזר בלא יו\"ד כמו שהוא בפי' הר\"ב שכן ברפ\"ק בכולה סוגיא כך הוא. וכן יש לתקן בפירש\"י]: \n",
+                    "<b>אע\"פ שאין עליו עדים</b>. ואינו כתב ידו כו' כשר לינשא לכתחילה. רש\"י: \n",
+                    "<b>וגובה מנכסים משועבדים</b>. מוכח בגמ' דה\"ק ואם שטר הוא גובה מנכסים משועבדים דר\"א ס\"ל דעדי מסירה כרתי בין בגיטין בין בשטרות. ואיכא מ\"ד דהלכה כמותו בין בגיטין בין בשטרות. וזהו שהר\"ב כתב בסתם הלכה כר\"א וכן ביאר הרמב\"ם. והלכה [כרבי אלעזר] בגטי נשים וזולתן מהשטרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותן שניהם לזו כו'</b>. אפילו לר\"א דאמר עדי מסירה כרתי ועל כרחך לה לשמה דכתיב בקרא. לאו אחתימה קאי אלא אוכתב. ומיהו אונתן לא קאי. דלא בעינן שידעו העדים בשעת מסירה בהי מנייהו מתגרשת. גמ': \n",
+                    "<b>הרי השני בטל</b>. כתב הר\"ב דלא ידעינן דמאן ניהו. וכן ל' רש\"י. וז\"ל הר\"ן הרי השני בטל. לא בטל ממש. אלא דכיון דלא ידעינן דמאן ניהו לא ינתן לא לזו. ולא לזו. אבל אם נתן לאחת מהן או לשתיהן הרי זה ספק גירושין: \n",
+                    "<b>היה כתוב טופס לכל אחת וכו'</b>. פירש הר\"ב זמן וכו' לאו דשם טופס הונח על הזמן דזמן בכלל תורף הוא כדאיתא בפירוש הר\"ב מ\"ד פ\"ב. אבל שם טופס הונח על כל נוסח הגט שזה ענין טופס העתק ותואר הגט והכל בכלל אלא שהוציאו מן הכלל וקראו למקצת מהן תורף. ואם נאמר טופס בלא הזכרת תורף עמו יש במשמע טופס כל נוסח הגט. ועוד י\"ל דזמן ראוי ג\"כ להקרא בשם טופס שאינו אלא מדרבנן. ועיין לשון ב\"י שהעתקתי במ\"ד פ\"ב. וראשון בעיני עיקר. ומ\"ש הר\"ב ובכך בשבת כו' מפרש בגמ' שזה הזמן בו ביום עצמו של הראשון. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאל\"ה הוי הראשון מוקדם לחתימת העדים ולא היה צריך לטעם שאין העדים נקרין עמו. גם מפורש בגמ' דדוקא שכתוב ובכך בוי\"ו לחברם ביחד דאל\"ה תיפוק ליה דאין עדים חתומים על הכל: \n",
+                    "<b>את שהעדים נקראין עמו</b>. היינו תחתון אבל עליונים פסולים שמא לא העידו אלא על האחרון. רש\"י: \n",
+                    "<b>כשר ולא האחרים</b>. וביאר הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות גירושין בשאין שם עדי מסירה. דאי בעדי מסירה ודאי כולהו מתגרשות דלא גרע מאם לא היו שם עדים חתומים כלל. וכ\"כ \n",
+                    "<b>[שם] לכל הני דלקמן שכיוצא בזה הן</b>. דכולן על ידי עדי מסירה כשרים. וכתב המגיד שכתב הרמב\"ן עליו שפתים ישק משיב דברים נכוחים דודאי מזויף מתוכו אין כאן דכל שפסולו ניכר הוא אין לחוש בו [כמ\"ש במשנה ד' פ\"ב] דהא ידוע מלתא לכל [מאן] דמטי שטר לידיה ולא אתי למסמך עליה דהא לא עליה חתימי סהדי ואצ\"ל בראש הדף ומאחריו. ומן הצד דלא הוי אלא כגט שאין עליו עדים. ואם נתנה לה בפני עדים כשר. ע\"כ. ומיהו הא דאיכא למשמע דזה הגט דתנן שהוא כשר דהיינו אפי' בלא עדי מסירה הוא לפי שיטתו כשיטת הרי\"ף אמתני' דלעיל. אבל להתוס' והרא\"ש וסיעתם אין שום גט כשר בלא עדי מסירה וכמו שנראה מתוך מה שכתבתי במ\"ב פ\"ו בשם הטור [וע\"ש סימן קל\"ג] צ\"ל דהא דתנן כשר ואע\"פ שאינו כשר אלא ע\"י עדי מסירה וכי איכא עדי מסירה אינך נמי כשרים וכ\"ש ללשון הרא\"ש שכתבתי במ\"ג פרק ד' אלא שהוא כשר יותר מהאחרים לענין שאינה צריכה להביא לפנינו עדי מסירה שאנו תולין שכדין נמסר לה וכמבואר ג\"כ מתוך מ\"ש במשנה ב' פ\"ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה בצד זה</b>. לשון הר\"ב שכתבן בשני דפין זה בצד זה ול' הרמב\"ם בפ\"ד מה\"ג כתב שני גיטין בשני דפין. במגילה אחת זה אצל זה: \n",
+                    "<b>ושנים עדים עברים כו'</b>. כתב הר\"ב שם העד תחת הראשון ושם אביו תחת השני ומפרשים בגמ' דהכי כתב פלוני בן תחת הראשון ופלוני אבתרא דאי לאו הכי אלא בן יעקב [*עד] אבתרא כשרים כדתנן במשנה דלקמן בן איש פלוני [*עד] כשר. והשני כשר וכן נמי כשר קמא דמלתא דפשיטא דקאי [*אבן יעקב עד דבתרא ואי נמי כתב פלוני בן תחת הראשון ופלוני עד] אבתרא [*שניהם כשרים )א) ש]הבן חתום על הראשון <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והאב על השני: \n",
+                    "<b>ושנים עדים יונים כו'</b>. כתב הר\"ב ודרך הכתב היוני שהולך מן השמאל אל הימין וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. ולא הבינותי זה. שאם הוא כדרך שכותבים הנכרים ללשונותם בארצותם שבסביבותינו. אשכנז. צרפת. ספרד. ואטליא. א\"כ היאך אפשר לומר דשמא האחרונים הפכו כתבם לסדר שכתבו העדים הראשונים. ורש\"י מפרש חתימת היונים אינה נקראת כחתימת העברים שכשהיוני חותם יוסף בן שמעון בידוע ששמו שמעון בן יוסף שכך מתפרשת חתימתן. יוסף בן [שמעון] כלומר )ב) בנו של יוסף שמעון ונמצא שם העד חתום על גט שני ושם אביו חתום על הראשון הלכך על כרחך היונים תחת השני חתמו ע\"כ. ונמצא דחשש שמא הפכו חששא קרובה היא. דשמא יוסף בן שמעון היוני לא שמעון שמו. אלא יוסף וחתם עצמו בדרך חתימת העברי: \n",
+                    "<b>את שהעדים הראשונים נקראים עמו כו'</b>. כתב הר\"ב וטעמא דחיישינן שמא העדים האחרונים הפכו את כתבם כו'. דאילו משום דמופלגים בחתימתן מן הגט לא היו פסולים דקי\"ל מלאוהו בקרובים כשר כדאיתא בגמ': \n",
+                    "<b>כשר</b>. עמ\"ש בזה במשנה דלעיל. \n",
+                    "<b>עד אחד עברי כו'</b>. כתב הר\"ב ומשום דלא ידעינן בהי מינייהו חתימי תלתא. גמ'. והא ודאי דאפשר דאקמא חתימי כולהו אלא שלא הוצרך לומר כי אם החשש דע\"י כן פסולים תרווייהו: \n",
+                    "<b>שניהם פסולים</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה ה' לשטת הרמב\"ם והרי\"ף. וכן לשטת תוספות והרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שייר מקצת הגט כו' כשר</b>. מסיק רב אשי בגמ' דידע בי מתחתא דמגילתא. פי' שהוא ניכר בקלף שלא נחתך ממנו כלום שדרך עושי קלפים שקושרים אבנים סביב למתוח הקלף ונעשה שם שחור ועב. אבל אם אינו ניכר פסול דשמא שני גטין היו כתובים זה אצל זה. השמאלי נכתב בגובה של המגילה יותר מהימני. והיה שום תנאי. בימיני למטה. וחתך התחתון מהימיני והעליון מהשמאלי. וכיון אותם ביחד. וכן יש עוד חששות אחרות שהיה לחוש להם אי לא ידעו בי מתחתא. והטור סי' ק\"ל העתיק לזה. ופירוש כשר עיין במשנה ה': \n",
+                    "<b>חתמו עדים בראש הדף</b>. וא\"ת אמאי איצטריך למתני סיפא הקיף ראשו של זה בצד ראשו של זה דשניהם פסולין היינו בראש הדף וי\"ל דאיצטריך למפסל גגו של עדים כנגד גגו של כתב. דמהכא לא שמעינן אלא שרגלי חתימת עדים כנגד גג הכתב. אע\"פ דהא נמי שמעינן מסיפא איכא למימר דאיצטריך הך דהכא משום דהוי אמינא הך דשניהם פסולים. היינו משום דכי היכי דלא קיימי אהאי. לא קיימי נמי אהאי. אבל הכא דאין אלא גט א'. א\"כ ודאי קיימי עליה חתימה זו. וסיפא דסיפא דראשו של זה בצד סופו של זה. איצטריך לאשמעינן דלא פסלי מטעם דכי היכי דלא קיימי אהאי. לא קיימי אהאי. ולרש\"י גרסינן מעיקרא סופו של זה בצד סופו של זה. לא הוה צריך סיפא דסיפא. אלא דכל גווני משמיענו. ויש ספרים דל\"ג לה ובגמ' נמי לא מייתי לה. תוספות: \n",
+                    "<b>מן הצד</b>. או מן הצד: \n",
+                    "<b>הקיף</b>. פירש הר\"ב חבר כו'. כמו אין מקיפין שתי חביות. רש\"י. ומשנה היא פ\"ד דביצה. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ד דתרומות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גט שכתבו עברית ועדיו יונית</b>. וכתב הרמב\"ם בפ\"ד והוא שיהו העדים מכירים לשון הכתב וכתיבה: \n",
+                    "<b>כתב סופר ועד כשר</b>. פירש הר\"ב חתם סופר ועד. הכי איתא בגמ'. [*ומה שכתב הר\"ב] [וכ\"פ רש\"י] ואשמועינן מתני' דלא חיישי' כו'. ומסיים רש\"י כדאוקמינן בפ' מי שאחזו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הא מני ר' יוסי היא. דאמר מילי לא מימסרי לשליח. ע\"כ. אבל כתב סופר ולא חתם לא הוי כעד שני. וזה דלא אליבא מ\"ד שכתב הר\"ב בפירוש מ\"ד דכתב סופר במקום עד שני. וכן מפורש לעיל דף פ\"ו ע\"ב בפירש\"י ועיין בפירש\"י פ\"ו דף ס\"ז. וכי תימא א\"כ לאותו מ\"ד תרתי למה לי הא לעיל אין עליו אלא עד [אחד]. היינו וכתב סופר. ולמה לי תו הא דהכא בגמ' דפירקין ולעיל מוקמינן לה דהא דהכא אפילו לכתחילה בספרא מובהק שבקי בתורת גיטין ולא יכתבנו אא\"כ שמע מפי הבעל. [רש\"י]: \n",
+                    "<b>נקיי הדעת נוהגין</b>. שלשונם קצרה לא היו חותמין עד. אלא פלוני בן פלוני [רש\"י]. \n",
+                    "<b>כתב חניכתו וחניכתה כשר</b>. [פי' הר\"ב שם לווי כו'. וכן פירש\"י וזה] ל' הרא\"ש פירש\"י שם לווי של המשפחה וכן משמע בגמ' חניכת אביו בגיטין עד י' דורות. רשב\"א אומר עד ג' דורות [וכתב ב\"י בשם המרדכי דהיינו אע\"פ שלא הוזכר שמותם כי אם ראש המשפחה. ומיירי בעדי מסירה דוקא. ע\"כ] מכאן ואילך פסול. ור\"ח ור\"ת ז\"ל מפרשים שם לווי של האיש עצמו או של האשה. וחניכת אבות דגמ' חניכה אחרת ולא מיירי בשם לווי. ע\"כ. וכתב ב\"י דלרש\"י נמי שם לווי [של] האיש עצמו בגט חשיב שפיר לכתוב. דסברא הוא דעדיף מחניכת המשפחה. ע\"כ. וא\"ת ומאי איכא בין חניכה דהכא למשנה שמו דתנן במ\"ב פ\"ד שפי' הר\"ב שהיו לו שני שמות כו'. זה מבואר בדברי המגיד פ\"ג דחניכה היינו שני שמות במקום אחד אבל משנה שמו דלעיל היינו שני שמות בשני מקומות. וכמבואר בלשון הר\"ב שם. אלא שכתב שהרמב\"ן כתב דבדיעבד כשר. ושהרשב\"א כתב שאפי' לכתחלה מגרש באחד מהם. והב\"י ר\"ס קכ\"ט כתב לשון הרשב\"א. ובלשונו העתיק משנתינו. דגריס וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין אחר כתב חניכתו כו'. וגם הרא\"ש גורס כן. וכתב בפ\"ד תירון אחר דחניכה דהכא לכתחלה סגי ביה דמיירי בחניכה שמכירין אותה בכל מקום והכל קורין אותו בשם חניכה לחוד. ונ\"ל שזו היא ג\"כ דעת הראב\"ד בהשגה שכתב והוא שיהא רגיל באותו חניכה יותר. ע\"כ. וכתב הב\"י דלהרמב\"ם נמי דוקא בדיעבד. ודלדעתו שגורס הרמב\"ם וכך היו נקיי כו' קודם כתב חניכתו כו' וכן גירסת רש\"י. ע\"כ. ולא נראה כן בפירושו שהרי מפרש חניכתו כו'. ואח\"כ מפרש נקיי הדעת. ולא קשיא שלא העתיק בחבורו נקיי הדעת כו' שכן לדברי הב\"י הרי לא העתיק גם כן גבי עדים. לפיכך אפשר לי לומר שהרמב\"ם סובר ג\"כ דלכתחלה. ומה שדקדק הב\"י מדהכניס דין חניכה וחניכתו בדין מי שהיו לו שני שמות בין כותב שם העיקר לכותב שם הטפל דזה לאשמועינן דבכותב שם הטפל נמי איכא כשרות בדיעבד כו' כמו בחניכה דבדיעבד. יש לי לומר בהפך. דכיון דזה דרכו להעתיק המשנה כלשונה כל היכא דאפשר ולפי שלשון המשנה ואם כתב חניכתו וחניכתה כשר. משמע בדיעבד. לכך החכים בחכמת לשונו להכניסו בין הדבקים הללו. ולחברו בחלוקת כתיבת עיקר השם ולומר שכמו שכותב עיקר השם וכל שם כו'. כן אם כתב חניכתו כו' נמי כשר. וכזה כן זה. כמו שעיקר השם עם וכל שום כו' לכתחלה כותבין כן כך כתיבת חניכה כשרה לכתחלה. וכבר כתב הרמב\"ם בהקדמת חבורו שמחלק כל פרק להלכות קטנות. וכאן מפסיק ומחלק בין חניכה לדין כתיבת שם הטפל. וזו ראיה גמורה לדברי מדהסמיך דין חניכה לדין כתיבת שם העיקר. דאילו לב\"י ה\"ל לחבר כתיבת חניכה לדין כתיבת שם הטפל. ולהפסיקו מכתיבת שם העיקר. ואל תשיבני אילו נתכוין הרמב\"ם להורות שכתיבת חניכה כשר לכתחלה. והרי לפי זה הוא גורס וכך היו נקיי כו'. אחר כתב חניכתו כו'. למה לא העתיק כל לשון המשנה. גם וכך היו נקיי כו' והיה מבואר היטב דלכתחלה הוא. כי לא מחכמה שאלת על זה שמכיון שהוא יכול להורות זה בלא העתקת [כל] לשון [המשנה] אך בחבור וסמיכת ופסיקות הלשונות עדיף טפי משום לעולם ילמד אדם לתלמידיו בלשון קצרה כ\"ש הוא ז\"ל אשר דעת שפתיו ברור מללו: \n",
+                    "<b>בישראל כשר</b>. פי' הר\"ב אם אנסוהו בדין וכו'. גמ'. ותנן נמי בסוף פ\"ה דערכין וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דאי אניס אין גיטו גט. וכתב הרמב\"ם בסוף פ\"ב מה\"ג ולמה לא בטל גט זה. שהרי הוא אנוס בין ביד נכרי בין ביד ישראל. שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו. או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין [זה] אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל. ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות. ויצרו הרע שתקפו. וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. ע\"כ. \n",
+                    "<b>ובנכרים פסול</b>. כתב הר\"ב כדין פסול ופוסל מן הכהונה גמ'. ומסקינן דטעמא דבדין נכרים בכדין ישראל מיחלף ואי אמרת דאינו פוסל אתי למימר דבדין ישראל ע\"י עישוי נמי אינו פוסל. וההוא גיטא מעליא הוא. שלא כדין דנכרים בכדין דישראל. לא מיחלף. פירש\"י ואי אמרת מיחלף בשלא כדין דישראל. ואתי למימר שלא כדין דישראל נמי לא פסיל. ואמרן לעיל דפסיל. היא גופה גזירה הוא אטו כדין. וגזירה לגזירה לא גזרינן: \n",
+                    "<b>ובנכרים חובטין אותו כו'</b>. שעכשיו אין הנכרי אלא כמקל ורצועה לב\"ד של ישראל ושלוחו של ב\"ד. ואין מדקדקים בשליח שהוא חובט אם הוא ישראל או נכרי. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מגורשת</b>. כתב הר\"ב ארישא קאי כו'. גמ'. דאילו למיסר אגברא כהן הא קי\"ל כל קלא דבתר נשואין. לא חיישינן ליה. ופרש\"י דלהקל לינשא לשוק. פשיטא דלא נשרי א\"א לעלמא משום יציאת קול: \n",
+                    "<b>אמתלא</b>. משל וטעם כו'. רש\"י: \n",
+                    "<b>על תנאי</b>. שמא לא נתקיים התנאי. רש\"י: \n",
+                    "<b>זרק לה קידושיה ספק כו'</b>. זו היא אמתלא של קדושין והה\"נ איפכא. רש\"י. ולא דמי להא דבמשנה (ה' פ\"ו) [ח' פ\"ג] דיבמות ע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקדיחה תבשילו.</b> פי' הר\"ב שרפתהו כו' עד מלח. ומסיים רש\"י כמו אש קדחה באפי (דברים ל״ב:כ״ב). ",
+                    "<b>שנאמר כי מצא בה ערות דבר.</b> פי' הר\"ב דדרשי ב\"ה או ערוה או דבר. ואיצטריך לכתוב ערוה לומר שאפי' יצאה משום ערוה מותרת לינשא לאחר. כדכתיב (שם כ\"ד) והלכה והיתה לאיש אחר. ולב\"ש איצטריך דבר לג\"ש. דכתיב הכא ערות דבר. וכתיב להלן (שם י\"ט) ע\"פ שנים עדים יקום דבר. מה להלן בשנים. אף כאן בשנים. וכתבו התוס' דפריך בירושלמי א\"כ אמאי איצטריך למכתב (שם כ\"ד) לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. תיפוק ליה דבלא\"ה אסור להחזיר סוטתו [כמ\"ש במשנה ב' פ\"ק דסוטה] כיון שיש עדים. ומשני לעבור עליו בב' לאוין ע\"כ וב\"ה נמי ודאי להכי מבעי ליה לענין לכופו להוציא. דלא כייפינן ליה להוציא אלא בעדות ברורה. כך פירש\"י. וכן לענין עד שתשתה במשנה ג' פ\"ו דסוטה אבל מדלא כתיב ערוה בדבר. וכתיב ערות דבר. למדרש תרווייהו. או ערוה או דבר. ומשמע נמי ערוה בדבר. כלומר בשנים. כדאיתא בגמ': ",
+                    "<b>ר\"ע אומר אפי' מצא אחרת כו'.</b> כתב הר\"ב דדריש או אם מצא בה ערוה כו'. דאמר ריש לקיש. כי. משמש בד' לשונות. אי. דלמא. אלא. דהא. ב\"ש סברי כי מצא דהא מצא. ור\"ע סבר כי מצא. אי נמי מצא. ומ\"ש הר\"ב או דבר של סרחון על כל א' משלשה דברים כו'. היינו כדמסקי התוס' דר\"ע כב\"ה אתי דאי לאו דאייתר ליה דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה. בלשון אי נמי: ",
+                    "<small>סליק לה מסכת גיטין</small>  "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה גיטין",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Gittin",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Gittin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה גיטין, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Gittin, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f875fe6fbd02cad1e3d2d32b53d6f107b765f432
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,561 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Gittin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Gittin",
+    "text": {
+        "Mishnah Gittin, Introduction": [
+            "אחרי שהשלים לדבר על הנשואין ומה שיתחייב בשבילו מהפרת הנדרים והנזירות. ונמשך אחריהן סוטה מהטעם שכתבתי שם מהגמרא. התחיל עכשיו בענין הגרושין. שאחרי נשואין באין גרושין. ועוד שהסוטה כשתזנה תצא בגרושין. וכבר כתבתי בריש מסכת סוטה שבזה נטיתי מסדור הרמב\"ם. לפי שלא נראה כן מהגמרא:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>המביא גט</b>. שכן יכול הבעל לשלוח כדתניא ברפ\"ק [צ\"ל ברפ\"ב] דקדושין ושלחה [ולא כתיב וגרשה] מלמד שהוא עושה שליח: \n",
+                    "<b>גט</b>. לשון ארמי. ספר כריתות מתורגם גט פטורין. ולא תשמע למ\"ש התשבי שהתוס' נותנים טעם שנקרא גט. לפי שיש בו י\"ב שורות. ע\"כ. שלא כן הוא אלא איפכא שכתבו דלפיכך נהגו לכתוב י\"ב שורות כמספר גט. ואע\"ג דשאר שטרות פעמים נמי קרי גט [כדתנן לקמן מ\"ה. ועיין בפירוש הר\"ב ר\"פ בתרא דב\"ב] מ\"מ לא הוצרך לפרש כאן גט אשה. משום דברוב מקומות היכא דקתני גט סתם איירי בגט אשה. תוס'. וכ\"כ הרמב\"ם במשנה ה' פרק דלקמן. ועיין [*מה שכתבתי שם ו] במשנה ה' פ\"ו: \n",
+                    "<b>ממדינת הים</b>. פירש הר\"ב כל חוצה לארץ קרוי מדינת הים וכן לשון רש\"י. והר\"ן פירש דחוצה לארץ של צד מערבי של ארץ ישראל נקט. לפי שבאותו צד ליכא עיירות מובלעות וסמוכות שהרי הים מפסיק ובצדדים אחרים לא פסיקא ליה מלתא משום דאיכא עיירות סמוכות ומובלעות [ולקמן אמרינן דת\"ק מפיק אלו מכלל] ומש\"ה אמר שהמביא גט ממדינת הים שהוא מערב א\"י וה\"ה לכל צדדים אחרים מאותן עיירות שהן דומות לאותן שבמ\"ה שאינן לא מובלעות ולא סמוכות. ואפשר שלזה כיון רש\"י ז\"ל שכתב דכל חוצה לארץ קרוי מדינת הים. כלומר כל ת\"ל שהיא דומה לח\"ל שבמ\"ה. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם</b>. פי' הר\"ב אית דאמרי טעמא לפי שאין בני מדינת הים בני תורה ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה. הכי אמר רבה בגמ' ופירש\"י וקרא כתיב וכתב לה דהיינו לשמה. וכתבו התוס' כלומר דהך דרשא אינה נראית להם עקר דרשא. ופירוש אין בקיאין [דהכי לישנא דגמ'] אין חוששין לדרשא דלשמה. דאל\"ה מ\"ש משאר הלכות גטין דלא חיישינן להו דלא בקיאי. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה וכ\"כ רש\"י וקשיא דא\"כ עיקר תקנה חסר מן הספר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>עוד פירש\"י בדף ג' דסתמא כי מסהיד דבפני נכתב ובפני נחתם לשמה קמסהיד. וכן דעת התוס'. וכ\"כ הר\"ן דמימר אמר האי שליח למה להו לרבנן למשאל אם נכתב ונחתם בפני. ש\"מ שיש כתיבה וחתימה בגט שהיא פסולה ואילו לא נכתב לשמה היה אומר כך וכך אירע מעשה. דלאחר נכתב. ועוד שכיון שהוא שלוחו של בעלה [של] זו והוא אומר שבפ\"נ ונחתם תולין להקל ואומרים שבעלה של זו כתבו וחתמו בפניו ועשאו שליח ואין חוששין שמא אחר כתבו בפניו ואח\"כ מצאו זה ונתנו לו ועשאו שליח שאין הדבר מצוי כן. ע\"כ. ולפיכך לא הצריכוהו לסיים בעדותו לשמה. אלא סגי כשיאמר בפני נכתב ובפני נחתס. אבל בלא בפ\"נ ובפ\"נ לא סגי. שהיאך תתקיים עדותו להעיד על לשמה בלא בפ\"נ ובפ\"נ. וטעמא דלא תקנו לומר בהדיא לשמה מפרש בגמרא דחיישינן דלמא לא יאמר. ופירש\"י והוה משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין דאמרי שהולד ממזר. ומיהו בפני נכתב ובפני נחתם אצרכוהו דכתיבה וחתימה בעינן לשמה וכיון דכל חדא מלתא באפי נפשה היא. לא גייז. והקשו בגמרא אמאי מהימנינן ליה לשליח דליתא אלא חד ובערוה בעינן שנים כדתנן במשנה ג' פ\"ו דסוטה. ומשנינן רוב בקיאין הן ואפי' לר\"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי והוי מיעוטא דמיעוטא ורבנן הוא דאצרוך ומשום עגונא הקילו. ומ\"ש הר\"ב ואית דאמרי טעמא לפי שאין שיירות מצויות וכו' שיהיו עדום מצויין להכיר חתימת העדים. ובגמ' א\"כ בפ\"נ למה לי. ומשני דלמא אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בע\"א. ומ\"ש הר\"ב והאמינוהו רבנן לשליח כבתרי. דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב\"ד [דלא חציף איניש לזיופי] ורבנן הוא דאצריך ומשום עגונא הקלו. גמ'. \n",
+                    "<b>רבן גמליאל אומר אף המביא מן הרקם כו'</b>. ובגמ' מפרש דבהא פליגי. דת\"ק סבר דמרקם וחגר אע\"פ שהן מח\"ל אין צריך שיאמר בפ\"נ ובפ\"נ. לפי שהן עיירות הסמוכות לא\"י וכ\"ש מכפר לודים [ללוד] שא\"צ לפי שהוא מובלע בתחום א\"י כלומר שהכתוב מנה עיירות רבות בתחום א\"י ומהן ולהלן ח\"ל. ויש מהן בולטות מחגרותיהן. [*ול' רש\"י מחברותיהן] ויוצאות לחוץ ד' או ה' פרסאות. ומסילה ההולכת מזו לזו [נכנסת לפנים מן הבליטה והמסילה]. [*אלו חמשה תיבות [האחרונות] אינם בפירש\"י] היא הגבול ועיירות העומדות חוץ למסילה לפנים מן בליטת העיירות הבולטות ררקרו מובלעות והכי הוה כפר לודין. ות\"ק סבר רקם וחגר דכיון דסמוכות נינהו לא\"י אין השליח הבא מהן צ\"ל בפ\"נ ובפ\"נ וכ\"ש הבא מכפר לודין שהוא מובלע משום דבין סמוכות בין מובלעות גמירי לשמה ושכיחי עדים לקיימו. ואתי ר\"ג לאפלוגי עלה ולמימר דדוקא במובלעות כמו מכפר לודין גמירי ושכיחי. אבל סמוכות כגון רקם וחגר. לא גמירי ולא שכיחי. ואתא ר\"א למימר דאפי' מכפר לודין שהוא מובלע ל\"ל בפ\"נ ובפ\"נ. דנהי דמודה לרבנן קמאי דמובלעות גמירי ושכיחי. אפ\"ה מצריך בהו לומר בפ\"נ ובפ\"נ כדי שלא תחלוק במדינת הים. הכי איתא בגמרא. לשון הר\"ן: \n",
+                    "<b>מן הרקם כו'</b>. פי' הר\"ב בין קדש כו' כ\"כ רש\"י. וכתבו תוס' והר\"ן שבספר יהושע מפורש דקדש וברד מא\"י הוא. איכא למימר דהני אחריני נינהו דכי היכי דאמרי' בפרק אלו הן [הגולין ד\"י] דתרי קדש הוו בא\"י ה\"נ איכא למימר דקדש אחרינא הוה בח\"ל וכן נמי ברד. ע\"כ. ובעל כפתור ופרח בפי\"א כתב עוד תירוץ אחר דאפי' כי נאמר שהוא קדש שבגליל שמא לא היה מכבוש שני ע\"כ. ואשתמיטתיה דהתוס' הביאו ספרי דפ' עקב דחשיב רקם וחגר בהדי כרכים שכבשו עולי בבל. ועוד כתבו התוספות דיש לתרץ שאע\"פ שהן א\"י [צריך לומר בפ\"נ ובפ\"נ] הואיל והן בסוף הגבול ורחוק מעיקר ישוב א\"י ומופלג מן הישיבות ובתי דינין. \n",
+                    "<b>אפילו מכפר לודים ללוד</b>. מקרי כפר לודים שבני לוד מצויין בה תמיד. ומש\"ה נקט לצוד לרבותא. הר\"ן והתוס'. \n",
+                    "<b>וחכ\"א א\"צ כו' אלא המביא ממ\"ה והמוליך</b>. ובהא פליגי את\"ק דלת\"ק המוליך מא\"י לח\"ל א\"צ לפי שבני א\"י בקיאין לשמה. וחכמים גזרי מוליך אטו מביא. ולאית דאמרי דטעמא דאין עדים מצוים כו' ת\"ק נמי הכי ס\"ל וחכמים לפרושי מלתא דת\"ק אתו דמביא דנקט לאו דוקא אלא ה\"ה למוליך. [גמ' דף ד' ע\"ב] : \n",
+                    "<b>והמביא ממדינה למדינה במדינת הים</b>. למאן דמפרש טעמא דאין בקיאין לשמה מפרש בגמ' דה\"ה דבאותה מדינה נמי צריך שיאמר אלא דנקט ממדינה למדינה למידק מינה דהא ממדינה למדינה בא\"י לא צריך ואפי' לכתחלה [ועיין במ\"ג] ולאידך טעמא נמי בא\"י דקביעי ב\"ד שכיחי שיירות: \n",
+                    "<b>אפילו מהגמוניא להגמוניא</b>. פי' הר\"ב בעיר אחת ומקפידין כו' נמ'. ופירש\"י שלא ילך [מן] הגמוניא זו להגמוניא זו. ע\"כ. ובא\"י נמי לטעמא דקיום כיון דמקפידות. ולטעמא דלשמה נמי על כרחיך בא\"י. דבח\"ל אפי' באותה הגמוניא. ואלא מיהת דבא\"י [אע\"ג] דבקיאין לשמה כי מקפידין צריך שיאמר משום דמ\"ד טעמא לשמה ס\"ל נמי טעמא דקיום כדאיתא בגמרא: \n",
+                    "<b>הגמוגיא</b>. פקידות. הרמב\"ם ובישעיה ט' י\"ג ראש וזנב ות\"י ריש והגמון ועיין בעדיות פ\"ז משנה ז': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרקם למזרח כו'</b>. כתב רש\"י אבל מערב א\"י א\"צ גבול שהים הגדול גבולה כדכתיב (במדבר ל\"ה) וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגו'. ע\"כ. ובעל כפתור ופרח כתב דרקם סימן זוית מזרחית צפונית ואשקלון זוית מערבית דרומית. ועכו זוית מערבית צפונית. ולא הזכיר הזוית דרומית מזרחית. אולי לפרסומו שהוא ים המלח: \n",
+                    "<b>ואשקלון כדרום</b>. ובספר יהושע מוכר דמא\"י הוא. גם בספרי דפרשת עקב חשיב פרשת אשקלון מכבוש עולי בבל. אלא י\"ל כמ\"ש במתני' דלעיל לענין רקם. ועוד תירץ הר\"ן דפרשת אשקלון אינו אלא פרשת דרכים שלה ושכן הוא בירושלמי: \n",
+                    "<b>ועכו כצפון</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ו דשביעית ומ\"ש במתני' דלעיל על רקם. ומ\"ש במשנה ז' פ\"ז דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המביא גט בא\"י א\"נ שיאמר וכו'</b>. דמשום עגונא הקילו ולא הצריכו קיום כל שלא ערער. תוס'. וכן מסיק הר\"ן כמ\"ש לקמן: \n",
+                    "<b>אם יש עליו עוררים</b>. פירש הר\"ב שהבעל מערער. גמרא. דאלת\"ה הא קי\"ל דאין ערעור פחות משנים [כמ\"ש הר\"ב במשנה ח' פ\"ב דכתובות] ואלא תרי. תרי ותרי נינהו. מאי חזית דסמיך אהני סמיך אהני. ואוקמה בחזקת א\"א. ומיהו לישנא דעוררים קשיא. דליתני עורר. ולדברי התוספות שהביאו בשם ירושלמי דה\"ה ערעור דלקוחות שבאה לטרוף כתובה מהם. יש לומר דלהכי תנן עוררים אע\"ג דלענין להנשא אין ערעורם מעכבתה כמ\"ש הרא\"ש. אבל הר\"ן מסיק דלענין לקוחות א\"צ ערעור דאנן טענינן מזוייף כל שאינו מקוים. ונ\"ל דכיון דערעור דאחד לא הוי ערעור. וערעור דבעל ערעור הוא. ממילא ערעורו כערעור דשנים דהא ערעור דחד לאו ערעור הוא ולהכי שפיר קרי ערעורו דבעל. עוררים: \n",
+                    "<b>יתקיים בחותמיו</b>. כתב הר\"ב ובזמן הזה המביא גט בין בא\"י בין בח\"ל כו'. וצ\"ל בפ\"נ ובפ\"נ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>משום דלא קביעי ב\"ד ולא שכיחי שיירות. ואם חתימת העדים כו' ונתקיים כו' משום דקיי\"ל כמ\"ד דטעמא משום קיום הוא וכן משמע עוד מפירושו למשנה ה' ומשנה ו' פ\"ב: \n",
+                    "<b>ואינו יכול לומר כו'</b>. פי' הר\"ב כגון שנתנו כו' ולא הספיק כו'. גמ'. דלאחר נתינה תוך כדי דבור מצי למימר בפ\"נ ובפ\"נ. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אם יש עליו עדים</b>. דקי\"ל עדי מסירה כרתי כדפי' הר\"ב במשנה ד' פ' דלקמן. וכדתנן במשנה ג' פ\"ד ובמשנה ד' פ' בתרא [*ועיין לקמן]. \n",
+                    "<b>יתקיים בחותמיו</b>. מפרש בגמ' דף ה' למ\"ד משום דלא בקיאי לשמה דהכא לאחר שלמדו. כלומר לאחר שקבלוה לדרשא דלשמה. ואפ\"ה ביכול הצריכו לומר בפ\"נ ובפ\"נ דלא עקרו לתקנתייהו גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו וישכחו. אבל הפקח ונתחרש מלתא דלא שכיח ומלתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן. ובאשה המביאה גט דספ\"ב אע\"ג דלא שכיח. כיון שיכולה לומר. לא חלקו בשליחות וצריכה לומר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שוים למוליך ולמביא</b>. פי' הר\"ב לומר בפ\"נ ובפ\"נ דבעינן נמי לשמו כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ו מה' עבדים. בגט אשה הוא אומר (דברים כ\"ד) וכתב לה לשמה. ובגט שחרור הוא אומר (ויקרא י״ט:כ׳) או חפשה לא נתן לה. עד שיכתב לשמה ע\"כ. ולמ\"ד טעמא משום קיום. ודאי דבעי קיום. מידי דהוי אשאר שטר. וכתבו התוס' וא\"ת בשלמא באשה הוי משום עגונא. אבל [בעבד] מה עגון יש [דאי] משום דאסור בבת חורין ובשפחה לא ליתביה האי שליח לעבד גט זה שהביא ממ\"ה ולא יאסר בשפחה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וי\"ל דחשיב עגון הא דאסור בבת חורין. ומה שאינו מתחייב במצות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וזו אחד מן הדרכים כו'</b>. לומר שיש עוד דרכים אחרים ששוים כו' [*וכדלקמן]: \n",
+                    "<b>ששוים גטי נשים לשחרורי עבדים</b>. איפכא ה\"ל למימר ששוו שחרורי עבדים לגטי נשים דעיקר דין מוליך ומביא הוי באשה אלא אגב דעד השתא איירי בגטין נקטיה ברישא. תוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל גט</b>. בר\"פ בתרא דב\"ב כתב הר\"ב כל שטר קרוי גט: \n",
+                    "<b>חוץ מגטי נשים כו'</b>. פי' הר\"ב שאם יש עליו ע\"א כותי כשר וכו' מפרש בגמ' כגון דחתם ישראל לבסוף כלומר אחר הכותי דאי לאו דכותי חבר הוא לא מחתים ליה מקמיה דאין עדי גט חותמין זה בלא זה גזירה משום האומר כולכם [שאם תאמר חותמין זה בלא זה שמא יעידו שנים ותטול הגט בידה ותחשוב שכבר העידו בו ועדיין לא נתקיים התנאי. כן לשון הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות גירושין [הל' כ\"ט] ועיין בר\"ן בפי' הגמרא] אבל שאר שטרות דחתמי זה שלא בפני זה. אימר רווחא שביק למאן דקשיש מיניה. והיינו לישראל אחר דקשיש ואתא כותי וחתם למעלה הימנו. וכי תימא היכי מוקמינן כולא שטרא אפומא דחד סהדא דהיינו ישראל דחתים בסוף. כתבו תוספות ור\"ן דלמאן דס\"ל כותים גירי אמת הן. אלא דחייש שאין בקיאין בדקדוקי מצות. כדאיתא בגמרא דחששא דרבנן בעלמא היא סמכינן אהאי דחתם בסוף: \n",
+                    "<b>מעשה שהביאו כו'</b>. והיו עדיו עדי כותים. פי' הר\"ב והכשיר אפילו כששניהם כותים. ור\"ג מפליג פליג וחסורי מחסרא וה\"ק ור\"ג מכשיר בשנים ומעשה נמי וכו'. גמ'. וכתבו התוס' ולדידיה דאחזוק בהא כלומר בגטין ושחרורין ולא אחזוק בהא בשאר שטרות. ע\"כ. ולת\"ק אפי' באחזוק לא סמכינן עלייהו לפי שאין בקיאים בדקדוקי מצות: \n",
+                    "<b>בערכאות של גוים</b>. פי' הר\"ב שהעידו וכו' במקום מושב משפטיהם והוא לשון ערך וסדור: \n",
+                    "<b>כשרים</b>.  כתב הר\"ב ודוקא בשטרי הלואות ושטרי מקח וממכר שהעדים ראו נתינת הממון. ובגמ' אמרינן במכר (מכי) [דאי לא] יהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו לאסהודי שקרא והקנין עצמו נגמר ע\"י זוזי שקרקע נקנה בכסף. וכתב הר\"ן ונ\"ל דלאו מדינא אמרי הכי. דכיון דגר פסול לעדות. כי לא מרעי נפשייהו מאי הוי אטו משה ואהרן מי לא מהימני. ואפ\"ה רחמנא פסלינהו. אלא ודאי ה\"ק דמכח תקנתא דרבנן היא כיון דקי\"ל דקושטא קאמרי. דאל\"ה לא הוו מרעי נפשייהו. ע\"כ. ושטרי הלוואות לא אתמר בגמ'. אבל דעת הרמב\"ם להשוותו לדין שטר מכר. ופי' המגיד בפרק כ\"ז מהלכות מלוה שטעמו שכיון שעיקר השעבוד חל מחמת קבלת המעות. לענין טענת פרעתי יכול לומר שטרך בידי מאי בעי ע\"כ. וכ\"ש לענין להד\"ם. ואלא מיהת לענין לגבות מבני חרי בלבד. ומ\"ש הר\"ב אבל שטרי הודאות וגטי נשים וכל דבר שהוא מעשה ב\"ד כו' ותני חוץ מכגיטי נשים. גמ'. אבל לא הוזכר בגמ' אלא שטר מתנה. ופורש\"י דע\"י השטר הוא קונה אותה המתנה במסירת השטר ושטרא חספא בעלמא. ע\"כ. אבל הרמב\"ם כתב שטרי הודאות ומתנות וכתב הכ\"מ ועל שטרי הודאות יש לדון דכיון דשטרי ראיה הם למה יפסלו. וי\"ל דאע\"ג דאודי ליה שחייב לו. אינו כלום. אא\"כ הודה בפני עדים כשרים. וכיון דגוים פסולים לעדות אינו כלום. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ר\"ש אומר אף אלו כשרים כו'</b>. מפרשינן בגמ' דדוקא בדאיכא עדי מסירה הוא דמכשיר. ודס\"ל כר' אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי ומיירי נמי בשאותן עדים החתומים בגט שמותיהן מובהקים. כלומר שהם נכרים שהן גוים הא לאו הכי חיישינן דלמא אתי למסמך עלייהו. דמודה ר' אליעזר במזויף מתוכו שהוא פסול. ות\"ק נהי דס\"ל כרבי אליעזר אפ\"ה פסל גטי נשים ושחרורי עבדים אפילו בעדי מסירה ושמות מובהקים. משום דגזר שמות מובהקים. אטו שאין מובהקים. לשון הר\"ן. וצריך לומר דכולה חדא גזירה הוא. דאי לאו הא. לא קיימא הא: \n",
+                    "<b>לא הוזכרו</b>. פי' הר\"ב בבית המדרש להפסל כו'. דהדיוט לית ליה קלא. ואפי' בשמות מובהקים איכא למיחש שמא יטעו לומר דישראלים נינהו. ואסקו שמייהו הכי ויבאו להכשיר בלא עדי מסירה. משא\"כ ערכאות דקלא אית להו וידוע דגוים נינהו. ולא אתי למסמך עלייהו. ולא אתי לאכשורי אלא בעידי מסירה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*לפי שזכין וכו'</b>. עיין בפרק קמא דב\"מ משנה ג']: \n",
+                    "<b>שאם ירצה שלא לזון את עבדו</b>. דיכול לומר עבדו עשה עמי ואיני זנך. גמ'. ופירש\"י אלא חוזר על הפתחים. ומסיים הרמב\"ם בפרק ט' [הלכה ז'] מהלכות עבדים שישראל מצווים להחיות עבדים שביניהם: \n",
+                    "<b>והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה</b>. ועבד ישראל מפסידו משפחה כנענית ואע\"ג דמתירו בבת חורין. עבד בהפקרא ניחא ליה זילא ליה לזלזל בה לכל תאותו ושכיחא ליה ומתנהגת עמו בפריצות. גמרא. ורבנן הא דמתירו בבת חורין עדיפא להו: \n",
+                    "<b>מפני שהוא קנינו</b>. פי' הר\"ב מידי דהוה אבהמתו כו'. ולאו מעליותא היא וכן כתב הרמב\"ם. וקצת קשה דאע\"ג דבהמה נמי אוכלת. מ\"מ כיון שאם יהי' בן חורין לא יאכל הוי זכות מה שאוכל עכשיו. וכן תימא דבגמ' ליתא להאי טעמא אלא הכי איתא מפני שהוא קנינו. דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכי דאיתיה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא מהדרו ליה דאי בעי זריק גט שחרור בתוך ד' אמותיו. דהעבד יוכל לברוח ולא ימציא עצמו למקום שיוכל לפסלו בזריקת גט כדאיתא בגמרא ועיין מ\"ש (סוף פרק חמישי) [צ\"ל פרק ח' משנה ג'] : \n",
+                    "<b>האומר תנו גט זה לאשתי כו'</b>. לשון רש\"י האומר תנו גט זה לאשתי גרסינן במתני' ול\"ג תן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שלא מסרם ליד השליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>תנו מנה כו'</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דלא אמר מנה זה. ולא אמרינן שמא מנה קבור בקרקע יש לו וההוא דיהיב ליה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בפני נכתב חציו כו'</b>. כתב הר\"ב ודוקא חציו האחרון אבל בפ\"נ חציו הראשון כו' [כשר]. דקי\"ל אפי' לא כתב בו אלא שיטה אחת לשמה שוב אינו צריך. ופירש\"י שיטה ראשונה שבה שם האיש ושם האשה והזמן. והקשו בתוס' פ\"ק דף ג' דלמ\"ד משום קיום הא דמצרכינן לומר בפני נכתב משום דלמא אתי לאחלופי כמ\"ש בפ\"ק אמאי פסול בפני נכתב חציו האחרון טפי מחציו ראשון ותירץ די\"ל דבחציו ראשון יש בו שם האיש והאשה והזמן שהוא עיקר הגט מינכר מילתא ולא אתי לאחלופי: \n",
+                    "<b>אחד אומר בפ\"נ כו'</b>. פי' הר\"ב בזמן שהגט יוצא מתחת יד אחד כו' אבל אם הגט יוצא מתחת יד שניהם כשר. מסקי התוס' שא\"צ שיהיו שניהם אדוקים ואחוזים בגט אלא ששניהם אומרים שהבעל עשה שניהם שלוחים על כך [ואמר] להם שניכם הוליכו גט לאשתי ונתנו האחד במעמד חברו כדאמרינן בסוף התקבל (גיטין סז:). הוליכו כלכם אחד מוליך במעמד כולם ע\"כ. ומ\"ש ששנים שהביאו גטא\"צ שיאמרו בפ\"נ ובפ\"נ. למ\"ד משום קיום. האיכא שנים המצויים לקיימו. ואי משום דלא בקיאי לשמה. דלאחר שלמדו מיירי כמ\"ש פ\"ק מ\"ג. ובתרי לא שכיחי. הלכך לא גזרינן שמא יחזור לקלקולו. כ\"כ התוס': \n",
+                    "<b>שנים אומרים בפנינו נכתב</b>. ואחד אמר בפני נחתם. פירש\"י וא' ג'. ומ\"ש הר\"ב בזמן שהגט יוצא מתחת יד אחד מהם כו'. מפרש בגמ'. דכיון דהאי דאמר בפני נחתם לא אמר בפ\"נ. אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא דמ\"ד נמי משום לשמה. הא ס\"ל נמי טעמא דקיום כמ\"ש בסוף משנה א' דפ\"ק: \n",
+                    "<b>ורבי יהודה מכשיר</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כיון דאיכא תרי דמסהדי אכתיבה. תו לא אתי לאחלופי. גמ': \n",
+                    "<b>אחר אומר בפ\"נ ושנים אומרים בפ\"נ כשר</b>. למאן דס\"ל לפי שאין עדים מצוים לקיימו אפילו אין שם עד מעיד על הכתיבה כשר. שהרי נתקיים ע\"פ שנים. ולא נקט אחד אומר בפני נכתב. אלא אגב רישא דתנא אחד אומר כו'. תוס'. ואפילו יוצא מתחת יד אחד נמי כשר. כיון דנתקיים. והיינו דאשמועינן בהך סיפא. דהא כולה מתני' ביוצא מתחת יד אחד. וקאמר' בסיפא דאם יש שנים על החתימה כשר. אפי' יוצא מתחת יד אחד הואיל ונתקיים כ\"כ הר\"ן. אבל למ\"ד דמשום דלא בקיאי לשמה. צ\"ל דמיירי כשיוצא מתחת ידי שנים המעידים על החתימה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שכיון שיש שנים א\"צ שיאמר כו'. ואין לומר דמיירי כשיוצא מתחת ידי המעיד על הכתיבה. וכיון שהוא שליח נאמן כתרי על הכתיבה ועל החתימה הרי הם שנים. שכל שלא העיד כתקון חז\"ל אין עדותו כלום. וכן ברישא דוקא ביוצא מתחת ידי השנים אבל יוצא מתחת יד האומר בפני נחתם. לא אמרי' דהוה כתרי על החתימה. והרי על הכתיבה יש ג\"כ שנים. וקשה לי דא\"כ אין בין רישא לסיפא. אלא בתרווייהו כשיוצא מתחת יד האחד פסול. וכשיוצא מתחת ידי השנים כשר. וא\"כ מאי טעמא אסברה לה מתני' ביוצא מתחת יד א'. בשנים אומרים בפנינו נכתב. וביוצא מתחת ידי שניהם. אסברה לה בשנים אומרים בפנינו נחתם. ונ\"ל משום דמסתמא השליח הוא אותו שהיה אצל גמר הגט. והיינו החתימה. ולפיכך ברישא דא' אומר בפני נחתם. ומסתמא הוא השליח. והרי יוצא מתחת יד אחד. ובסיפא דשנים אומרים בפנינו נחתם. ומסתמא הן הן שלוחיו. והרי הן שנים. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ביום ונחתם בלילה פסול</b>. פי' הר\"ב שהרי מוקדם הוא ותקנו חכמים זמן בגיטין גזירה שמא יהיה נשוי עם בת אחותו כו'. גמ'. ונ\"ל דנקט בת אחותו כדתנן בספ\"ח דנדרים היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו. לפי שהיא בת גילו ועיין מ\"ש שם בס\"ד. וראיתי בהמגיד פ\"א מהל' גירושין שהביא ירושלמי [פ' השולח] מעשה באחד שהיה נשוי בת אחותו וזינתה עד שהיא אשתו. לימים עמד וגרשה כו'. ע\"כ. ולפ\"ז י\"ל דמשום מעשה שהיה נקט בת אחותו. ומ\"ש הר\"ב וכשמעידים כו' מוציאה גטה. דלא אמרי' אוקמה אחזקת א\"א והשתא הוא דאיגרשה כיון שהיא גרושה לפנינו. ועוד אדרבא אוקמא בחזקת כשרה שלא נבעלה כשהיא א\"א. תוס'. וכתב הטור ר\"ס קכ\"ז. אבל כיון שתקנו לכתוב בו הזמן אם תאמר כן [שקודם הזנות נתגרשה בגט זה] צריכה להביא ראיה. ע\"כ. כלומר כיון שרואין שנכתב זמן בגט. משימין על הלב שמשום כך כותבין זמן כדי שלא יחפה כו' ומזקיקין אותה להביא ראיה. ועיין מ\"ש במ\"ד פ\"ח. ובגמ' פרכינן גיטין הבאים ממדינת הים דמיכתבו בניסן ולא מטו עד תשרי. מה הועילו חכמים בתקנתן. שהרי תקנת זמן הוא כמו כל זמן שבכל שטרות דהיינו שביום זה נעשה זה המעשה ונגמר. ומשני הנהו קלא אית להו. פירשו התוספות כשרואים בזמן הכתיבר שהוא קודם שנמסר. אית ליה קלא ומסקו אדעתייהו לידע יום המסירה. ואי לאו זמן שנכתב בו לא מסקי אדעתייהו. ע\"כ. ועיין מ\"ש מ\"ד פרק ח': \n",
+                    "<b>ור' שמעון מכשיר</b>. פי' הר\"ב דסבר ר\"ש דחכמים תקנו זמן בגיטין משום פירי דאי משום זנות לא שכיח. ורבנן סברי דמשום פירי לא הוצרכו לתקן זמן דכשאין בו זמן נמי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כשיבא הגט ליד האשה יכולה לבא לב\"ד או לפני עדים ותראה להם גטה ויכתבו לה שבאותו היום נתגרשה. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסם</b>. עיין פרק י\"ב דשבת [מ\"ב] ופרק ב' [מ\"ד] דמגילה: \n",
+                    "<b>ובכל דבר שהוא של קיימא</b>. גמ' לאתויי מי שריא [פי' מי גשמים שנשארים על הגגות. ל\"א מים ששורין בהן פירי] ועפצא: \n",
+                    "<b>על העלה של זית</b>. דוקא עלה של זית וכיוצא בו דמתקיים. כדתניא בתוספתא על עלה של זית וחרוב ודלעת וכל דבר שהוא של קיימא כשר. אבל עלה של כרישין ובצלים ועלה ורדין. ועלה ירקות. וכל דבר שאינו של קיימא פסול. תוס' [דף כ\"א] : \n",
+                    "<b>ר\"י הגלילי אומר אין כותבין כו'</b>. פי' הר\"ב דרחמנא קרייה לגט ספר כו'. ורבנן אמרי אי כתב בספר וכו'. ואע\"ג דבמ\"ד פ\"ב דסוטה לענין מגילת סוטה דכתיב בספר לא דרשינן הכי ל\"ק דהכא שאני דכלל ופרט וכלל דריש [דונתן חזר וכלל א\"נ] דחזר וכתב לה ספר כריתות אבל התם כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. *) א\"נ הכא קרא יתירא דריש משום דכתיב תרי זימני וכתב לה ספר כריתות. תוספות שם דף י\"ז: \n",
+                    "<b>ולא על האוכלין</b>. שכן עלה של זית מאכל ליונים כמו שאתה מוצא בנח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין כותבין במחובר כו'</b>. פי' הר\"ב שמחוסר קציצה עיין בפירוש משנה דלעיל: \n",
+                    "<b>כתבו במחובר כו'</b>. כתב הר\"ב ה\"ק כתב במחובר הטופס וכו'. גמ'. וכתב הר\"ן דליכא למימר בדיעבד אפילו תורף כשר דהא כיון דמחובר פסולא דאורייתא הוא. אפי' דיעבד אית לן למפסליה. ע\"כ. אבל טופס דאסור לכתחלה אינו אלא גזירה משום תורף ועיין במשנה ב' פ\"ג. ולשון דפוס הוא שהוא העתק ותואר הגט [*כך נראה לי וראיתי בפירש\"י פרק קמא דזבחים דף ג' טופס [כו'] מו\"ל ?) בלע\"ז. ע\"כ] ותורף פירוש גילוי הגט מל' יניחנה במקום התורפה במשנה ח' פ\"ח דתרומות. ומ\"ש שהוא מקום האיש כו' עיין בפירוש משנה ב' פ' דלקמן. ומ\"ש והזמן. כתב הב\"י בסי' קכ\"ג יש לעיין כיון דכתיבת זמן בגט ליתא אלא מדרבנן [כמ\"ש לעיל במשנה ב'] כל ששאר התורף נכתב כהלכתו. זמן לא יהיה לו אלא דין טופס. וצ\"ע. ואפשר דאלמוהו כאילו היה של תורה. כדאשכחן במוקדם לדעת הרא\"ש. וכמ\"ש בסי' קכ\"ז. עכ\"ל. ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ח בשינה שמו וכו' גם עיין מ\"ש במשנה ה' פרק בתרא ומ\"ש הר\"ב אע\"פ שהטופס נכתב במתובר כשר. עיין מ\"ש במשנה דלקמן ובמשנה ב' פרק דלקמן. \n",
+                    "<b>על הנייר המחוק</b>. פי' הר\"ב שיכול לחזור ולמחקו כו' ויעביר תנאי שהיה בו. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב שהרי עדים נמי על המחק. כן לשון רש\"י. וכתב ב\"י בשם העיטור ואע\"ג דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים ויהיה ניכר אצל מחק דעדים. סבר ת\"ק דגזרו דלמא דמי האי מחקא להאי מחקא. וחכמים מכשירין. דאי איכא חששא אזלינן לעדי מסירה. ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והרא\"ש מפרש דמתניתין בעדים על המחק והגט שלא על המחק. דהשתא כשימחוק הכתב ויכתוב מה שירצה יהיה הוא ועדיו על המחק. ולא מנכרא מלתא. והר\"ן פי' שהוא על המחק ועדיו על הנייר. דהשתא ג\"כ כשימחוק ב' פעמים לא מנכרא מלתא. \n",
+                    "<b>וחכמים מכשירין</b>. כתב בהגהות אשר\"י וז\"ל אין לתמוה איך מכשיר ר\"א בדבר שיכול להזדייף. והא מודה ר\"א במזויף מתוכו [כמ\"ש במשנה ה' פ\"ק] שהוא פסול דהא מודה נמי היכא דלא אתי למסמך עלייהו כגון בשמות מובהקים דכשר. ה\"נ כשר. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ג' פרק ד'. ומ\"ש הר\"ב אבל בשאר שטרות דסמכינן אעדי חתימה. ואע\"ג דבשאר שטרות נמי קי\"ל דעל ידי עדי מסירה גובה מנכסים משועבדים (כדתנן) [כמ\"ש] במשנה ד' פ\"ט. מכל מקום כיון דלגוביינא קיימא דלמא לא מפיק להו עד זמן ארוך ושכחו עדי מסירה את הדבר וסמכינן אעדי חתימה והוא מזייף כתב העליון. וחותם העדים עומד במקומו כפירוש רש\"י. והקשו בתוספות דלמה יש לטעות ולסמוך על עדי חתימה בדבר שיכול להזדייף. לפיכך פי' ר\"י דטעמא משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב (ירמיהו ל״ב:י״ד) ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים. ופירש הר\"ן דבשלמא בשטר שאינו יכול להזדייף זוכרין צורתו של שטר. ואילו נזדייף בו כלום הוי זיופו ניכר מש\"ה תנן דגובה מנכסים משועבדים שהרי ראוי לעמוד ימים רבים. אבל בשטר שיכול להזדייף אע\"פ שאם יבאו ויעידו שלא נשתנה כלום היה ראוי לסמוך על עדותן. אעפ\"כ אין הדבר מצוי שיזכרו לזמן מרובה שלא נשתנה בו כלום. ונמצא שאין ראוי לעמוד ימים רבים. או שמא כתב שהוא יכול להזדייף אינו ראוי לעמוד ימים רבים שמעצמו הוא נמחק. ע\"כ. וכתבו עוד התוספות והר\"ן דהא דקאמר אבל בשאר שטרות לא. הני מילי בשטרות העומדים לראיה. אבל שטר מכר ומתנה שעשוי לקנות בו לפי שעה הוו כמו גטין כדפירש הר'\"ב במ\"ה פ\"ק דקדושין כתב על הנייר או על החרס שדי נתונה לך וכו'. ועוד [שם] בריש הפרק לענין שטר אירוסין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו חש\"ו</b>. וכתב הר\"ב ה\"מ טופס. משום דלא שכיח כלל שריא אפילו לכתחילה. ולא דמי לכתבו במחובר דמתני' דלעיל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כ\"כ הר\"ן שם. ומ\"ש הר\"ב אבל נכרי ועבד כו' לכתחלה לא יכתוב. היינו טופס. ומ\"ש תורף שהוא שם האיש וכו'. עיין בפי' מ\"ב פרק דלקמן. ועיין מ\"ש במשנה דלעיל. \n",
+                    "<b>האשה כותבת את גטה</b>. לשון רש\"י ומקנתו לבעל וחוזר ומוסר לה לגרושין. וכתב הר\"ן דאע\"ג דמחוסר הקנאה בין כתיבה לנתינה. לא הוי מחוסר מעשה כיון שאינו מעשה בגופו של גט דומיא דקציצה: \n",
+                    "<b>והאיש כותב את שוברו</b>. שובר פרעון כתובה שהאשה היה לה לכותבו ולמסרו לו להיות לו לראיה. רש\"י: \n",
+                    "<b>שאין קיום הגט אלא בחותמיו</b>. היינו עדי מסירה. הר\"ן. ואע\"ג דהר\"ב לא פירש כן במ\"ג פ\"ב דעדיות. לא דק התם לפרש אליבא דהלכתא וע\"ש. [*והא דנקט חותמיו משום דרוב עדי מסירה הם החתומים בו ורוב גטין חתומים הם אפילו לר\"א מפני תקון העולם כ\"כ רש\"י בפי' דלקמן דף כ\"ו והא דכתב רש\"י רוב גטין חתומים. טעמו שתקנה ההיא אינה חיוב. כמ\"ש בשם הרא\"ש פרק ד משנה ג']. \n",
+                    "<b>וסומא</b>. פי' הר\"ב שאינו יכול לומר בפ\"נ כו'. וכתב הר\"ן ואע\"ג דאמרינן לעיל [כמ\"ש הר\"ב בריש פרקין] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דסגי בקל קולמסא. היינו למאן דיכול למחזי. דמסתפי סופר מיניה דלמא חזי ליה. אבל בסומא כיון דלא אפשר למחזי לא מסתפי מיניה הלכך לא מצי אמר. ע\"כ. והרא\"ש כתב בפ\"ק בשם התוס' דאין להכשיר סומא ע\"י קל קולמסא משום דמחזי כשיקרא אם יאמר בפני נכתב. ואם יאמר שמע קל קולמסא אינו מועיל. דבעי שיאמר בלשון שתקנו חכמים. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אם הגט מקוים כו' היינו למאי דפסקינן כמ\"ד דטעמא משום קיום. כמ\"ש הר\"ב ג\"כ במשנה ג' פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קבל הקטן וכו'</b>. מאי דשכיח טפי תני ליה ברישא. דגדלות הקטן ודאי שכיח. וכן פקחות החרש שכיח יותר מפתוח הסומא. ופתוח הסומא שכיח טפי משיפוי השוטה: \n",
+                    "<b>[*פתוח ונסתמא כו'</b>. כתב הר\"ב אפילו לא חזר ונתפתח כו' עיין בדבור דלקמן]: \n",
+                    "<b>זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת</b>. לומר דבדעת תליא מלתא. אבל לא בכשרות. וסומא שהיה פתוח בשעת קבלה לא בעינן שיהא סופו בכשרות. כדדייק רב אשי בגמ'. והאי אתי זה הכלל למימרא. ומ\"ש הר\"ב ואם היה הגט מקוים. כבר כתבתי לעיל דהכי פסקינן כמ\"ד טעמא דבעינן שיאמר בפ\"נ כו'. משום קיום הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נאמנות להביא את גטה</b>. מפרשים בגמרא בח\"ל. דכיון שצריכה לומר בפ\"נ ובפ\"נ. ואי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה. מהימנא. דליכא למימר דלקלקלה מכוונה. אבל בא\"י דאינה אומרת בפ\"נ ובפ\"נ. ואי אתי בעל ומערער משגחינן ביה. אינה נאמנת. דחיישינן דמכוונה לקלקלה: \n",
+                    "<b>חמותה</b>. עיין במשנה ד' וז' פט\"ו דיבמות ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ובלבד שהיא צריכה לומר כו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"ק משנה ג'. וכתב הר\"ב ודוקא כשהתנה כו' וא\"ל לא תתגרשי כו' ותאמרי בפ\"נ כו' וכן לישנא דגמ'. וכך העתיק הרמב\"ם בפירושו. ומיהו לאו שיתנה הוא שתאמרי כו' ואי לא אתני לא. דאפילו לא אתני כיון שעשה אותה שליח צריכה שתאמר כו'. וכן יורה לשון הרמב\"ם בספ\"ז מה\"ג [הלכה כ\"ג]. וז\"ל הר\"ן וקמ\"ל מתני' שאע\"פ שאילו רצתה האשה לומר כבר נתגרשתי בגט שבידי לא היתה צריכה לומר בפ\"נ ובפ\"נ. אפ\"ה כל שהיא אומרת שנעשה שליח. צ\"ל בפ\"נ ובפ\"נ. ולא מפטרה במגו דאי בעיא אמרה נתגרשתי ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל אשה שגטה יוצא מתחת ידה כו' ואפילו שאין הגט מקוים כו'. כ\"כ הרמב\"ם. ומסיים בחבורו ספ\"ז מה\"ג שהרי אינה מקלקלת על עצמה. ועוד שהעדים החתומים על הגט הרי הן כמי שנחקרה עדותן בב\"ד עד שיהא שם מערער. לפיכך נעמיד הגט בחזקתו ותנשא. ואין חוששין שמא ימצא מזויף. כמו שנעמיד הגט בחזקת כשר כשיביא אותו השליח עד שיערער הבעל או עד שיביא ראיה שהוא מזויף או בטל. שאם נחוש לדברים אלו וכיוצא בהן. כך היה לנו לחוש לגט שיתן הבעל בפנינו שמא בטלו ואח\"כ נתנו. או שמא עדים פסולים חתמו בו. והרי הוא כמזויף מתוכו. או שמא שלא לשמה נכתב. וכשם שאין חוששין לזה וכיוצא בו אלא נעמידנו על חזקתו עד שיודע שהוא בטל. כך לא נחוש לא לשליח ולא לאשה עצמה שהגט יוצא מתחת ידה. שאין דיני האיסורין כדיני הממונות. ע\"כ. וכתב הכ\"מ הרשב\"א תמה מדתנן בפ\"ב דכתובות [ע\"ה]. האשה שאמרה א\"א הייתי וגרושה אני נאמנת. ואם יש עדים שהיא א\"א. אינה נאמנת ע\"כ. ואיני רואה מקום לתמיהה זו. דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מתחת ידה. עכ\"ל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>יתר מכן כתב לגרש בו את אשתו כו'</b>. גמ' אי כתב ונתן ספר כריתות בידה ה\"א למעוטי היאך קמא דלא עביד לשום כריתות. אבל לגרש את אשתו ונמלך דעביד לשם כריתות אימא כשר. כתב רחמנא וכתב: \n",
+                    "<b>יתר מכן היו לו שתי נשים כו'</b>. גמרא. אי כתב רחמנא וכתב ה\"א למעוטי האי דלא איהו קא כתיב ליה אבל יש לו ב' נשים דאיהו קא כתיב ליה. אימא כשר. כתב רחמנא לה לשמה: \n",
+                    "<b>יתר מכן אמר ללבלר</b>. כתב הר\"ב הא קמ\"ל דלא אמרי' הוברר כו'. וכתבו התוס' דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה [כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פ\"ז דדמאי] הכא מודה משום דוכתב לה לשמה. משמע שיהא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מבורר בשעת כתיבה ע\"כ. ועיין מ\"ש בשם הר\"ן ברפ\"ה דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקום האיש ומקום האשה</b>. ומשמע שם עירו ושם עירה דלא. וכן כתבו הגהות אשר\"י בפרק דלקמן. ועיין מ\"ש משנה ה' פ\"ח: \n",
+                    "<b>ומקום הזמן</b>. עיין מ\"ש בשם הב\"י במשנה ד' פרק דלעיל. ומ\"ש הר\"ב ובגמרא מוסיף אף מקום הרי את כו'. שגם זה עקרו של גט. ומתני' ר\"א היא. דאמר עדי מסירה כרתי. הלכך וכתב לה לאו אחתימה קאי דחתימת העדים אינה אלא מד\"ס מפני תיקון העולם. וכי כתיב וכתב לה לשמה. אעיקר כריתות קאי דהיינו כל הני דאמרן. ועיין מ\"ש במ\"ג פ' בתרא: \n",
+                    "<b>ר\"א מכשיר בכולן כו'</b>. ומקשינן בגמרא קשיא דר\"א אדר\"א. דרישא דמתני' אוקמינן כר\"א ושרי לכתוב לטופסי גיטין ובלבד שיניח. ומפרקינן תרי תנאי ואליבא דר\"א: \n",
+                    "<b>חוץ מגטי נשים</b>. כתב הר\"ב וגזרינן טופס אטו תורף. והלכה כר\"א. והכי פסיק רב בגמ'. וכן דעת הרמב\"ם בפירושו [ובחבורו פ\"ג חזר בו ע\"ש בכ\"מ] ול\"ק ממתני' ה' [פ' דלעיל] דשרינן בחש\"ו אפילו לכתחלה לכתוב טופס ולא גזרינן אטו תורף. כדכתיבנא התם דחש\"ו לא שכיח כלל לא גזרו. ומיהו איכא פלוגתא דרבוותא איכא דסברי ר\"א פוסל בגטי נשים אף בדיעבד. ודייקי מדתנן מכשיר בכולן חוץ מגטי נשים. משמע דפוסל בגטי נשים. וכתבו דלא דמי למחובר דמשנה ד' פ\"ב דכשר בדיעבד. דמחובר לא שכיחי כולי האי. אבל כתיבת טופס שלא לשמה גזירה מצויה היא דאם יתירו לסופרים לכתוב לטופס שלא לשמה בטרדייהו מנשי וכתבו אף תורף. הלכך פסלוהו אף בדיעבד וכ\"כ הר\"ן בפ\"ב משנה ד'. והרא\"ש דייק בהיפך דמדקאמר מכשיר בכולן חוץ כו'. משמע דפוסל בגטי נשים מה שמכשיר בכולן והיינו לכתחלה והוי דומיא דמחובר וכתב ומ\"מ טוב להחמיר ולגרשה בגט אחר אם הבעל לפנינו. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאלתר</b>. פירש הר\"ב מיד. ולא ביאר כל הצורך דבגמ' פליגי איכא מ\"ד [כדי שיהיה אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם ואיכא מ\"ד] שלא שהה אדם שם עד שעת מציאת הגט ע\"כ. ויש מחלוקת בין הפוסקים כמו שאזכור בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב ודוקא שאבד במקום שהשיירות מצויות כו'. [להרא\"ש פסול] ואפילו לא הוחזקו שנים ששמותיהן ושמות נשותיהם שוים. [כל זמן שלא ראה שלא עבר אדם שם] ולהרמב\"ם [אפילו עבר כשר דהלכתא] כמ\"ד שלא שהה כו' אא\"כ הוחזקו ג\"כ. דאז אם עבר חיישינן אע\"פ שלא שהה כיון דאיכא תרתי לריעותא. ולהרא\"ש לעולם לא הוי לאלתר אלא [שראה] כל שלא עבר כו'. ומ\"ש הר\"ב אבל אם אבד במקום שאין השיירות מצויות [כו'] להרמב\"ם אפילו הוחזקו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים. ולהרא\"ש דוקא כשלא הוחזקו שנים כו' דאי הוחזקו חיישינן אע\"פ שאין שיירות מצויות הואיל ולא ראה שלא עבר אדם שם. והא דמחזירין לזמן מרובה היינו כשהבעל אומר תנו לה כדתנן במשנה ז' פ\"ק דב\"מ. ועיין מ\"ש שם בס\"ד. א\"נ כשהיא נותנת סימן מובהק. ומ\"ש הר\"ב ואפילו אבד כו' אם יש לעדים סימן מובהק כו' פי' התוס' השליח נמי נאמן בסימן מובהק אלא דבעדים אע\"פ שראוהו כבר מהימנו. ושליח לא מהימן אלא כשאומר כן קודם שראהו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב או שיאמרו מעולם לא חתמנו בגט באלו השמות אלא בזה וכתבו התוס' משמע שיודעים שלא חתמו אלא על אחד אבל אין מכירין מי הוא אותו יוסף בן שמעון. וכשהעדים אומרים כן והוא אומר שעל שלו חתמו. נאמן. דלא חשדינן ליה שישקר במזיד לומר שהוא שלו לקלקלה. אבל כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא הוא סובר שהוא שלו לפי שאינו יודע שיש יוסף בן שמעון אחר או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט ולכך אומר שהוא מכיר אע\"פ שאינו מכיר ע\"כ: \n",
+                    "<b>מצאו בחפיסה כו'</b>. פי' הר\"ב ויש בהן סימן שהם שלו. ועיין בדבור דלקמן. וכתבו התוס' וא\"ת ונחוש לשאלה כדאמרינן בפרק בתרא דיבמות [משנה ג'] וי\"ל דקים ליה בנפשיה שלא השאילם לשום אדם. א\"נ ביודע שבחפיסה אבדו ומ\"מ צריך שיהא מכיר החפיסה או הדלוסקמא בטביעות עינא דמה שיודע שבחפיסה או בדלוסקמא אבדו אין זה סימן כיון דדרך להניחם שם ע\"כ. ועיין מ\"ש ספ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>אם מכירו כשר</b>. פירש הר\"ב או שמכירו כו'. וכן בפירש\"י שבידינו. וכן הסכמת המפרשים האחרונים. ופי' הר\"ן בטביעות עינא וכ\"כ בטור. ובחפיסה ודלוסקמא נמי טביעות עינא כמו סימן. אלא דאיכא בין סימן לטביעות עינא. דטביעות עינא אין מועיל להכשירו אלא כשמצאו אותו בעצמו שאבד לו ולא כשמצאוהו אחרים. ובב\"י הביא חלוקי דעות בטעם הדבר דאיכא למימר דלמא משקר משום הפסד שכרו. א\"נ דלא ליהוי למרי גיטא תרעומות עליה. אבל כשמצאו הוא נאמן במגו דאי בעי אמר לא אבד מעולם וא\"נ אפילו ליכא מגו עד אחד נאמן באיסורים בטביעות עין. ע\"כ. ובעדות טביעות עין במת דמשנה ג' פרק בתרא דיבמות יש מחלוקת דר\"ת סבר דמהני כמ\"ש הטור סימן י\"ז. וחלקו עליו האחרונים כמ\"ש שם בב\"י וי\"ל דשאני התם כיון שעשוי להשתנות לא רצו להסמיך על טביעות עין: \n",
+                    "<b>או חולה</b>. משא\"כ גוסס דרוב גוססים למיתה. גמרא: \n",
+                    "<b>בחזקת שהוא קיים</b>. מדאורייתא נפקא לן בהכל שוחטין [דף י'] העמד דבר על חזקתו. רש\"י: \n",
+                    "<b>בת ישראל כו'</b>. צריכא דאי אשמועינן גט משום דלא אפשר [למיחש למיתה. דאי חיישת אין לך שולח גט לאשתו והן עגונות] אבל תרומה דאפשר [להיות נזונית בחולין] אימא לא. צריכא. גמ': \n",
+                    "<b>השולח חטאתו</b>. צריכא דאי אשמועינן תרומה זימנין דלא אפשר [שהיא ענייה וצריכה פרנסה ותטול תרומה בבית הגרנות] אבל חטאות מספיקא לא ליעול חולין לעזרה. צריכא. גמ': \n",
+                    "<b>מקריבין אותו</b>. בגמרא מפרש דדוקא בקרבן נשים א\"נ חטאת העוף שא\"צ סמיכה דאל\"ה לכתחלה אין לעשות בלא סמיכה דהא מעלין עליו כאלו לא כיפר כמפורש במשנה ח' פרק ט' דמנחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועל הספינה המיטרפת בים</b>. פירש הר\"ב ועדיין לא טבעה. וכן פירש\"י ומשמע דאילו אבדה דבסיפא היינו שטבעה וקמ\"ל דאעפ\"כ נותנין עליו חומרי חיים דשמא יצא כדאשכחן במשנה ד' פט\"ז דיבמות. וסתם ים מים שאין להם סוף הוא. והרמב\"ם מפרש וז\"ל ספינה המיטרפת בים הוא שסוער עליה הים ורצה לשברה והמלחים אינן יכולין להנהיגה כפי רצונם לגודל הסער אבל העצים והכלים שלהם נשארו. הספינה שאבדה בים. הוא שנשברו הכלים והעצים שלהם ונאבד הכל ונשארה הספינה על פני המים להנהגת המים ולא נשאר עוגין ולא משוטות שיתנהגו בה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>והיוצא ליהרג</b>. בגמ' איכא תרי לישנא לחד לישנא דוקא בב\"ד ישראל אבל בב\"ד נכרים מכי חתם פסק דין הדיין הגדול שבהן אין נותנין עליו חומרי חיים וכן פסק הרא\"ש ולאידך לישנא דוקא בב\"ד נכרים. אבל בב\"ד של ישראל אין נותנין עליו חומרי חיים. והרמב\"ם בסוף פ\"ו מהל' גירושין כתב והיוצא ליהרג מב\"ד של נכרים. והיינו כלישנא בתרא. ולא כתב בבאור דין ב\"ד של ישראל. וכ' המגיד ובעונותינו כבר בטלו דיני נפשות מישראל ע\"כ. ואין זה מספיק כי דרכו של הרמב\"ם לבאר הכל. אבל נ\"ל שסמך על מה שביאר בפרק ט' מהל' תרומות. דשם כתב בהדיא. אבל מי שנגמר דינו בב\"ד [של ישראל] והניחוהו בבית הסקילה ליהרג. הרי זה בחזקת מת ולא תאכל אשתו ע\"כ. ולפי שמשנתינו נמי אסברה לה בדין תרומה. לפיכך ביאר הדברים בהלכות תרומות ועליהן סמך בהלכות גירושין. ואע\"פ שלפי סדר חבורו הלכות תרומות מאוחר להלכות גירושין [*ועיין בפי' הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דערכין]: \n",
+                    "<b>בת ישראל כו'</b>. וכ\"ש לאיסור אשת איש. ואם היה גט אחד מהם ביד השליח אינו נותנו לאשתו. ואם נתנה לה הרי זו ספק מגורשת. וכמ\"ש הרמב\"ם פ\"ו מה\"ג. והטור סימן קמ\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחלה משלחו ביד אחר</b>. דשליח עושה שליח. כדמסיים בברייתא שהבאתי בריש מכילתין והיא רפ\"ב דקדושין דף מ\"א ושלח ושלחה [ב' פעמים נאמר בענין] מלמד שהשליח עושה שליח. וכתב הר\"ן ואע\"ג דקרא משמע בין חלה. בין לא חלה. דמידי חלה כתיב. אפ\"ה אמור רבנן דחלה דוקא משום דאיכא אינשי דקפדי ואי שמעי מבטל שליחותייהו. אבל בחלה ליכא דקפיד. א\"נ קרא להיכא דגלי בעל דעתיה דלא קפיד אתא. ואתו רבנן ופרשו דחלה נמי לא קפיד. ואיכא לישנא בגמ' דבהולך סתם יכול לשלחו על יד אחר אע\"פ שלא חלה ובאתה הולך לא ישלחנו על יד אחר אא\"כ חלה. \n",
+                    "<b>טול לי הימנה חפץ פלוני</b>. פירש הר\"ב כשתתן לה הגט וכן לשון רש\"י. ומשמע דלא קפיד אם יטול החפץ תחלה אם לא. והרי זה כאומר תן לה הגט וטול החפץ שגם בזה כתב הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות גירושין [הלכה ל\"ז] הרי זה לא ישלחנו ביד אחר. שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. אלא שכתב ואם שלחו ביד אחר הרי זה גט בין שנתנה החפץ תחלה בין שלא נתנה אלא לבסוף. ואם נפרש דברי רש\"י דהכי קאמר טול חפץ תחלה כשתתן לה הגט. לפי זה כששלחו ביד אחר אינו גט אא\"כ נתנה החפץ תחלה. ומכי נתנה תחלה ליד השני הוי גט דלא אמרינן שלא ישלח ביד אחר. אלא משום דחיישינן שמא כשימסור הראשון שליחות לשני. לא ימסור לו דברים כהוייתן. או השני לא יהא מדקדק בהם ויהא משנה ומיפסל גיטא. כדפירש\"י בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין שליח אחרון כו'</b>. פירש הר\"ב דשליח שני ממנה שליח ג'. ובחלה דלא עדיף <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ממי שבא מכחו. מסקנת הפוסקים [*ואע\"ג דכתבתי במ\"ג פ\"ז דדמאי. דאחרון קרי כלפי הקודם לו. מ\"מ הכא אי לאו דהאמת כך דיכול למנות ג' וכו' לא ה\"ל למתני אחרון דדלמא אתי למטעי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>להיות מפריש עליהן מחלקן</b>. פירש הר\"ב ואם הוא רגיל כו' א\"צ לזכות כו' פירש\"י כיון דמלתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהנים דעתייהו והוו כמאן דמטי לידייהו דהני וכ\"כ הר\"ן. ובהגהות אשר\"י יהיב טעמא משום דכל מתנות כהונה חשוב כמו מתנה מועטת ואסור לחזור בו כדאמרינן בפרק הזהב. [*ולשון עליהן מחלקן. עיין בדבור דלקמן]: \n",
+                    "<b>בחזקת שהן קיימין</b>. וכן הנוסח בכל הספרים. ואף הרמב\"ם העתיק כן בפ\"ז מהלכות מעשר [הלכה ה']. ואע\"פ שהוא מוסב אכהן ולוי ועני שייך למתני בנו\"ן ולא במ\"ם. שכן בלשון ארמית הנו\"ן מורה על הרבים כמו על הרבות. וכדתנן להיות מפריש עליהן מחלקן וכו' אם הלוון וכו': \n",
+                    "<b>צריך ליטול רשות מן היורשים</b>. פירש הר\"ב שירשו מהם קרקע משועבדת כו'. ומפרש בגמרא דאפי' לא ירש אלא מלא מחט. משום דגובה וחוזר וגובה [דומה למה שפי' הר\"ב במשנה ו' פ' בתרא דשביעית] וכתב רמב\"ם בפ\"ז מה' מעשר דאי לא ירשו קרקע אין רשותו מועלת. ע\"כ. ונראה בעיני דהאידנא דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב\"ח כמ\"ש הר\"ב רפ\"ו דערכין. דכל מה שירשו מהני ליטול רשות מהן. ולא ידעתי למה לא ביאר כן הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אם הלוון בפני ב\"ד</b>. ע\"מ שיפריש על מעות אלו מחלקם הרמב\"ם שם. \n",
+                    "<b>אינו צריך ליטול רשות</b>. לשון רש\"י דיש כח ביד ב\"ד להטיל חוב זה על הכהונה והלויה לפי שתקנתם הוא שימצאו מעות להלואה. ע\"כ. ובדוקא נקט כהונה ולויה משום דבעני אם העשיר לא עבדי תקנתא כדאיתא בגמרא מיתה שכיח עבדי תקנתא. עשירות לא שכיח כדאמרי אינשי חברך מית אשר איתעשר לא תאשר. לא עבדי תקנתא ועיין מ\"ש במ\"ב פרק ט' דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המניח פירות להיות מפריש עליהן</b>. לשון התוס' בערבי שבתות ויו\"ט איירי דשרי שלא מן המוקף ע\"כ. דהא תנן בספ\"ק דחלה ובפ\"ב דבכורים מ\"ה דאין תורמין אלא מן המוקף. אבל לשון הרמב\"ם בספ\"ה מהל' תרומות המניח וכו' אע\"פ שאין מפרישין לכתחלה אלא מן המוקף. אם הפריש הרי הן בחזקת קיימין: \n",
+                    "<b>[*מפריש עליהן בחזקת שהן קיימים</b>. עיין מ\"ש במשנה ב' פרק ד' דתרומות: \n",
+                    "<b>הרי זה חושש כו'</b>. כתב הר\"ב ואם לא אכלן צריך להפריש כו'. וכן לשון רש\"י. ומשמע דאילו כבר אכלן אין מחייבין אותו להפריש. ותלינן שעכשיו נאבדו הואיל וכבר נאכלו וליכא אלא חיוב הפרשת תרומות ומעשרות. אבל הרמב\"ם בספ\"ה מה\"ת לא התנה שאם לא אכלן ומשמע ודאי שאע\"פ שאכלן מחויב הוא להפריש התרומות והמעשרות מפני חששא זו. ויראה לי להשוות רש\"י ורמב\"ם ודלא פליגי דרש\"י פירש במשנתינו שהיא דברי ר\"א בן שמוע והוא אינו חושש אלא מעל\"ע. א\"כ יש לנו לחלק ג\"כ בין נאכלו ללא נאכלו ומטעמא דפרישית כיון דחזינן דחששא דמקילין בה היא שלא לחוש לה רק מעל\"ע. אבל הרמב\"ם כתב לפי מה שפסק דלא כר\"א בן שמוע כמ\"ש בדבור דלקמן ודחייב למפרע על כל מה שתיקן א\"כ חששא מעליותא היא. והלכך אין לנו לחלק בין נאכל ללא נאכל. וכ\"ש דאף אליבא דר\"א בן שמוע אין לנו הכרע לחלק אלא שרש\"י מסברא כתב כן *)(ואין חולק כמ\"ש בד\"ה רי\"א כו')]: \n",
+                    "<b>דברי ר\"א בן שמוע</b>. ובגמרא חלוקים עליו חבריו דתנן [במשנה ב' פ\"ב דמקואות] מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשה ע\"ג למפרע בין ברה\"י בין בר\"ה טמאות. ולפיכך [הכי] נמי אין הלכה כר\"א. כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ובחבורו ספ\"ה מהלכות תרומות. \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו שם [הלכה כ\"ה]. וכתב הכ\"מ דמשמע להרמב\"ם. דליכא מאן דפליג עליה ע\"כ. ואע\"ג דבלשון מחלוקת שנוי. נמצאים כיוצא בזה ואין חולק כמ\"ש בפ\"ג דבכורים: \n",
+                    "<b>בקדים של מוצאי החג</b>. בגמ' תניא בתקופה. כלומר שמוצאי החג הוא בתקופת תשרי דאילו נמשכה תקופת תמוז ע\"כ לא. [רש\"י]. והרמב\"ם לא העתיקה בפ\"ה מה' תרומות וכתב עליו הכ\"מ שאינו יודע למה השמיטו. ול\"נ שמפני קושית התוס' הוא שהשמיטו שכתבו דבפ\"ק דסנהדרין [דף י\"ג] איתא דבעינן מקצת החג בתקופת תשרי וא\"כ מעולם לא נמצא מוצאי החג אלא בתקופה. ומה שדחו מדאמרינן התם שעל התקופה לבדה אין מעברין. לא ס\"ל להרמב\"ם כדמשמע בה' קדוש החדש שלו פ\"ד. כיון דמקרא ילפינן להא דמוצאי החג כמו דילפינן אביב מקרא ע\"ש בכ\"מ סוף דף רע\"ז: \n",
+                    "<b>ובהוצאת סמדר</b>. כתום פרח. וענביו נראין באשכול כסדרן. רש\"י: \n",
+                    "<b>ובשעת כניסת מים בבוסר</b>. פירש הר\"ב כשהן כפול הלבן נקראים בוסר. וכן לשון רש\"י. ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ה דמעשר שני. ומ\"ש הר\"ב וכשהלחלוחית נכנסת כו' היינו כניסת מים. והביאו בתוספות ראיה לזה הפי' מדתנן בפ\"ד דשביעית [מ\"ח] הבוסר משהביא מים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>או ששלח אחריו שליח</b>. מ\"ד לא אלימא שליחותא דבתרא. משליחותא דקמא לבטליה. קמ\"ל. גמ': \n",
+                    "<b>קדם אצל אשתו</b>. מ\"ד כי לא אמרי' לצעוריה קא מכוין ה\"מ לשליח אבל לדידה ודאי לצעורה קמכוין קמ\"ל. גמ'. ופי' הר\"ן דדומיא דשליח דהיינו דפגע ממילא הכא נמי באשתו דפגע בה ממילא וקמ\"ל דלא אמרינן לצעורה קמכוין ואע\"ג דתנן קדם לאו דוקא אלא ה\"ה פגע וקדם דנקט משום אורחא דמלתא דסתם שולח גט לאשתו אינו פוגע בה אא\"כ מקדים וממהר ללכת אצלה. \n",
+                    "<b>או ששלח אצלה שליח</b>. מ\"ד איהו הוא דלא טרח אדעתא לצעורא. אבל שליח דלא איכפת ליה. כי טרח. ודאי לצעורה קמכוין. גמ'. וטרח דנקט לאו טרחת הדרך ורדיפה אבתרה קאמר. אלא כלומר טרחת הדבור שלא היה מטריח עצמו לדבר לה אי לא עביד אלא משום צערא בעלמא שהדבר ידוע שיש טורח על האדם לצער האדם בדבור על ידי עצמו משא\"כ כשידבר לשליח שהוא ידבר שאין זה לו לעמל וטורח. כך נ\"ל לפרש לסלק תמיהת התוס' דתמהו דלפ\"ז משמע דקדם היינו ע\"י טירחא ולא ממילא ואמאי [*לא נקט רבותא טפי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>נזדמן אצל אשתו ממילא. או שלוחו דלא אמרי' לצעורא קמכוין דתימה הוא לומר שאז אין מועיל בטול. ע\"כ]. ולפימ\"ש ל\"ק ולא מידי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה עושה ב\"ד</b>. פי' הר\"ב שלשה וזוהי דעת רב ששת. וריש לקיש נמי כוותיה ס\"ל דדייקי דב\"ד היינו שלשה. וטעמא דמצריכין שיהו שלשה. והרי אין זה אלא עדות בעלמא. כתב הר\"ן דתקנה קדומה. היתה כדי שיהא לדבר קול. ע\"כ. כדאמרי' בגמ' לקמן דבי תרי לא מפקי קלא. [דהכא בעינן גילוי מלתא טפי. ולא דמי לגובה מנכסים משועבדים ע\"י שני עדי מסירה כדתנן במשנה ד' פרק בתרא כמ\"ש התוס'] והיא לא שמעה ולא ידעה ואזלא ומינסבא ואיכא ממזרים. ולכך אמרו דבטול יהא דוקא בג' כי היכי דמפקי לקלא. וכח ביד חכמים לתקן שלא יהא בטול ושיהא גט משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ואפילו אי קדיש בביאה עשו בעילתו בעילת זנות. ותימא לי דלקמן אדתנן התקין ר\"ג כו' פי' הר\"ב שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכה לה והיא נישאת בו. וכן לשון רש\"י. וליתא למאן דמפרש דב\"ד דתנן דהיינו בפני ג' דלדידיה ליכא חששא שתנשא. דהא ג' מפקי לקלא. אלא טעמא דתקנת ר' גמליאל היתה מפני העגונות כדאיתא בגמרא. דהשתא דאצריכיניה לילך אחריו או לשלוח שליח. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>הוא לא יטרח בכל אלה בשביל לעגנה. אבל זה שפירש\"י בדהתקין ר\"ג דטעמא שמא תנשא בו. הוא אליביה דרב נחמן. ור' יוחנן נמי כוותיה ס\"ל. דהא דתנן ב\"ד היינו תרי דתרי נמי ב\"ד קרי להו. כדתנן במשנה ד' פרק בתרא דשביעית לפי סברתו וכמ\"ש שם בס\"ד. והשתא קודם תקנת ר\"ג היה סגי בביטול בפני ב' דלא צריכין אלא עדות בעלמא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ומיהו עדות בעינן. דאין דבר שבערוה פחות משנים. ואע\"ג דב\"ד קרי ליה לא נגעו בו אלא משום עדות כמ\"ש הר\"ן וכיון דבי תרי לית להו קלא ושמא תנשא וירבו ממזרים בישראל. התקין ר\"ג דתרי לא סגי ומכיון דראה לתקן. התקין דלא לסגי אלא בפניו. ואע\"ג דחששא דממזרים בתלתא הוי מיתקן. כיון שהוצרך לתקן תיקן ג\"כ מפני עגונות וכמ\"ש התוס'. ונמצאת למד שז\"ש הר\"ב ברישא בשלשה והדר ופי' גבי תקנה שהיתה מחשש שלא תנשא. דמזכי שטרא אבי תרי. ואי הא לא הא. ולא עוד אלא שז\"ש בשלשה והיינו כרב ששת וריש לקיש. וזה דלא כרב נחמן ור' יוחנן. קשיא טובא דאע\"ג דמשום רב נחמן ורב ששת דהלכה כרב נחמן בדיני ליתא. משום דהכא איסורא איכא. מ\"מ רבי יוחנן לגבי ריש לקיש הלכתא כוותיה בר מתלת. וכן פסקו הפוסקים הלכתא כרב נחמן דקאי ר' יוחנן כותיה. ולא תקשה על מ\"ש במשנה ד' פרק בתרא דשביעית. דלהטור התם בשלשה. והיינו כרב ששת וכמ\"ש שם בס\"ד. היינו דפלוגתא דר\"י ור\"ל ליתא אלא בביטול דהכא. אבל בפרוזבול לא פליגי. ואע\"ג דרב נחמן מייתי ליה לדהכא סייעתא מדשביעית דמדהתם בתרי ה\"נ בתרי. לא קשיא. דאיכא למימר דר' יוחנן התם נמי ס\"ל דב\"ד דוקא בג' צריך. ואפ\"ה הכא לא בעי אלא ב' וטעמא רבה איכא לחלק. דפרוזבול מכח דין נגעו בו שיהו שטרותיו מסורין לב\"ד. דתו לא קרינן ביה לא יגוש. ולפיכך צריך שיהו שלשה. דהיינו ב\"ד ממש. מה שאין כן הכא בביטול. שלא נגעו בו אלא מכח עדות בעלמא וסגי בשנים וכדאמרן. וא\"ת ולר' יוחנן דסגי ליה בשנים אמאי קרי ליה ב\"ד. דבשלמא לרב נחמן כדכתבו התוס' כיון דפרוזבול סגי ליה בב'. קרי להו ב\"ד. דהא התם משום ב\"ד נגעו בו ואפ\"ה סגי בב'. אלא לר\"י שכתבתי דהתם ס\"ל נמי בג' כי היכי דלא תקשה לסברת הפוסקים שם בג' והכא פסקינן בב'. ונ\"ל דלטעמיך תקשה רב נחמן גופיה אמאי קרי ליה הכא ב\"ד. כיון שאין כאן אלא שנים. ואין אנו צריכין להם אלא מכח עדות. ואמאי קרי להו כלל ב\"ד. [ועיין בכ\"מ סוף פ' ב' מהלכות סנהדרין בשם תשובת הרשב\"א] ונותן בזה מקום לטעות ושיהיו צריכין ג' ובפחות לא הוי בטול ונמצאת מתיר א\"א לעלמא. אלא על כרחך אית לך למימר דמש\"ה קרי להו ב\"ד. לפי שאע\"פ שאינם אלא משום להעיד. אפ\"ה כיון דבעלמא לא אברי סהדי אלא לשקרי. ואילו בדבר שבערוה אפילו שניהם מודים וליכא שקרי. הצריך הכתוב לשנים. כדאמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים. ונמצא שזה שהצריך הכתוב שנים אינו דומה ממש לעדיות אחרות. אלא כעין מקיימי ומחזיקי הדבר הם וכלפי הא הוא דקרי להו ב\"ד. ורב נחמן אי לא אשכח בשום דוכתא דקרי להו לתרי ב\"ד לא היה מפרש כן בכאן. אבל ר\"י מה\"ט לחוד שכתבתי סגי ליה לפרש הכא בשנים. ומכח סברא בעלמא דאין אנו צריכים אלא לשנים. ודקרי להו ב\"ד היינו מזה הטעם שכתבתי. ואפשר נמי דרב נחמן גופיה לרווחא דמלתא מייתי ראיה מדשביעית. וא\"נ לא ה\"ל ראיה היה מפרש כן. וכדר\"י. ואלא מיהת לר\"י נוכל לומר שאין צריכין לראיה ואע\"ג דהכא ס\"ל )א) [*בשנים לא משום כך אנו מוכרחים לומר דבשביעית ס\"ל] [גם כן] בשנים אלא התם בעי ג' כדין כל ב\"ד דמשום ב\"ד ממש נגעו בו התם. ולא תקשה דברי הפוסקי' אהדדי. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>מפני תקון העולם</b>. כתב הר\"ב ומכח תקנת ר\"ג מלקין כו' וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. אבל בחיבורו פרק ו' כתב מכין אותו מכת מרדות. דודאי דאין כאן מלקות דאורייתא. ועיין מ\"ש בכיוצא בזה בריש מסכת שבת בס\"ד <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>וטעמא דמלקין משום דקיי\"ל דתקנתא דר\"ג לא היתה אלא לכתחלה אבל בדיעבד אם בטלו מבוטל. ומיהו דוקא לאחר תקנת ר\"ג. אבל מה שקודם ר\"ג למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"5\"></i>אפילו בדיעבד הוא ומהטעם שכתבתי בריש מתני': \n",
+                    "<b>היה משנה שמו כו'</b>. פי' הר\"ב כשהיה לו שני שמות אחד כאן ואחד במדינת הים. עיין מ\"ש במשנה ח' פרק בתרא ומה שכתב והיכא דשינה שמו כו'. כדתנן במ\"ה פ\"ח. ועיין מ\"ש שם. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין אלמנה נפרעת כו'</b>. וכל הבא ליפרע מנכסי יתומים כדתנן במ\"ב פ\"ט דכתובות )ב). וה\"מ למתני אין נפרעים מנכסי יתומים )ג) שלא בשבועה. ונמנעו מלהשביע האלמנה. אלא דאלמנה הוי חדוש טפי דסד\"א משום חינא אקילו רבנן עלה. ולכך נקט רישא נמי באלמנה. כדאיתא בגמ' ותוס'. וכתבו עוד בתוס' וא\"ת הא תנינא בפ\"ט דכתובות מ\"ז. וי\"ל דאיכא לאוקמה בגרושה. וה\"א דאלמנה שהוא בתוך זמנה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאין כתובה ניתנה לגבות מחיים דלא קמ\"ל. ועוד דדרך התנא להשמיע בקיצור אפילו למה שמפורש כבר כמ\"ש בריש ברכות: \n",
+                    "<b>נמנעו ב\"ד</b>. רמב\"ם. \n",
+                    "<b>מלהשביעה</b>. כתב הר\"ב שמפני שהיא טורחת לפני היתומים כו'. ולפיכך באלמנה הוא דנמנעו. אבל לא בגרושה. גמרא: \n",
+                    "<b>שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו</b>. פי' הר\"ב כגון קונם מיני מזונות. וז\"ל הר\"ן. כל מה שירצו. יבחרו היתומים דבר קשה להדירה בו כגון קונם מיני מזונות עלי כו'. ולא חשידא לעבור על נדרה. ואפילו תעבור. אין ענשן של נדרים חמור כל כך. כענשן של שבועות. שנפרעים ממנו ומכל העולם. [ועיין מ\"ש במ\"ד פ\"ג דנדרים] ובירושלמי אמרו בראשונה היו נשבעות לשקר וקוברות את בניהם. ועוד שאימת נדרים עליהן יותר מן השבועות ע\"כ. ובגמ' וניחוש דלמא אזלה לחכם ושרי לה. קסבר צריך לפרט הנדר היאך נדר הנדר הזה וכי מפרטא קמיה. דליתומים נדרה וכך נדרה אם נהניתי מכתובתי כלום לא שרי לה. ומ\"ש הר\"ב ואם ידירוה אחר שנשאת. שמא יפר לה בעלה. גמ'. וכתב הרא\"ש וא\"ת ידירוה בדברים שאין בהן עינוי נפש שאין הבעל יכול להפר וי\"ל כיון שאין בהן עינוי נפש לא תחוש אם תקיימם וא\"ת היאך יכול להפר שלא בפני היתומים דילפינן ממשה שא\"ל הקב\"ה במדין נדרת כו'. [כמ\"ש הר\"ב במ\"ד פ\"ט דנדרים] י\"ל דודאי לכתחלה אין להתיר שלא בפני היתומים אבל אם התיר מותר. תדע מדסמך צדקיה שהיה צדיק גמור על מה שהתירו לו סנהדרין שלא בפני נבוכדנצר. ועוד תירצו בתוס' בענין אחר. וא\"ת ידירוה שלא תאכל ככר זה אם גבתה מכתובתה. כלומר ותאכלנו לאלתר בפנינו. וי\"ל דלא תחוש לעונש זה אלא בנדר שע\"י עומדת באיסור כל ימיה. וא\"ת ידירוה על דעת רבים שאין לו הפרה [כדפירש הר\"ב בסוף פ\"ז דבכורות] וי\"ל דהבעל יכול להפר אפי' נדר שהודר על דעת רבים. משום דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת. ואין לה כח לתלות באחרים. ואפשר דאפי' רשות הבעל לתלות באחרים אינו מועיל ויכול לחזור. דהכתוב תלה הפרת הבבעל. וא\"ת ידירוה בפני הבעל ויאמר קיים ליכי. שאז אינו יכול להפר [כדפי' הר\"ב בר\"פ עשירי דנדרים] וי\"ל דחיישינן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שמא יפר לה בלחש קודם שיאמר קיים ליכי ע\"כ. ובגמ' וכי לא נישאת נמי לכי מנסבה מיפר [לה] בעל. אין הבעל מיפר בקודמין. ומ\"ש הר\"ב משביעין אותה חוץ לב\"ד. פירש\"י ששבועת הדיינים של תורה היא ונקיט ס\"ת בידיה או תפילין ומשבע לה בשם או בכינוי. כדאשכחן באברהם (בראשית כ״ד:ב׳) שים נא ידך וגו' ואשביעך. ועונשה מרובה. וחוץ לב\"ד שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי. ואין עונשה כל כך. ע\"כ. ומסיים הר\"ן ואע\"פ ששבועת הבא ליפרע כו' שבועת המשנה היא שטכסיסה כשל תורה [כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ו דשבועות] תקנה תקנו כאן להקל בכך כדרך שתקנו שתהא גובה בנדר: \n",
+                    "<b>העדים חותמין על הגט מפני תקון העולם</b>. לאו למימרא שיהיו צריכין כך לכתחילה. דהא במ\"ד פ\"ב מכשירין חכמים דהיינו רבי אליעזר אפילו בלא עדי חתימה. אלא תיקן ולימד לעשות כן כדי שלא יהא צריך לעידי מסירה. אבל אם ירצה לכתחילה לסמוך על עדי מסירה. יש לסמוך. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>הלל התקין פרוזבול כו'</b>. עיין בפ' בתרא דשביעית. ומ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ישתעבד</b>. פי' הר\"ב לרבו שני דקני ליה משבאי. דכיון דרבו ראשון אייאש קנאו השבאי במה שמחזיק בו דיכול גוי לקנות גוי למעשה ידיו מק\"ו דישראל. דגוי קונה ישראל. דכתיב (במדבר כ״א:א׳) וישב ממנו שבי. כדאיתא בגמרא: \n",
+                    "<b>לא ישתעבד</b>. פי' הר\"ב לרבו ראשון לא. דלמא ממנעי ולא מפרקי. ותימה דתיפוק ליה לפי שנתיאש ממנו. וכ\"כ הרמב\"ם. והכי איתא בגמ'. והאי טעמא דדלמא ממנעי כו'. אמרו בגמ' למאן דמוקי למתני' בלפני יאוש ומפרש לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון. ונמצאת אומר דהר\"ב מזכי שטרא אבי תרי. ועיין עוד מזה לקמן: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר כו' ישתעבד</b>. פי' הר\"ב לרבו ראשון שלא יהא כל אחד ואחד כו'. דאי ישתעבד לשני אכתי יפיל עצמו לגייסות כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני ליה שני אלא למעשה ידיו כמו שקנאו השבאי שממנו קנאו הוא. ופעמים נמי שהוא שונא לרבו מתמול שלשום ומפקיע עצמו ממנו. תוס'. ודע שזה הטעם שאמרו היינו למאן דמוקי לאחר יאוש. אבל לדמוקי לפני יאוש. וטעמא דת\"ק משום דלמא ממנעי ולא פרקי. אמרו בגמ' דקסבר כשם שמצוה לפדות את בני חורין [כך] מצוה לפדות את העבדים. ולא חייש לממנעי כו'. כיון דמצוה היא. ועיין בסוף משנתינו אם הלכה כרשב\"ג: \n",
+                    "<b>ישתעבד</b>. ורבו נותן דמיו. תוס' הביאה הר\"ן. ופירשה הכסף משנה דהיינו אם פדאו לשם עבד. אבל כשפדאו לשם בן חורין. הרי הפקיר דמיו: \n",
+                    "<b>אפותיקי</b>. לשון הר\"ב פה תהא קאי מזה תגבה חובך ולא ממקום אחר. כלומר שכך כתב לו בהדיא מזה וכו' ולא ממקום אחר. לאפוקי אם כתב לו גבה חובך מזה. וז\"ל הר\"ן מתני' באפותיקי מפורש עסקינן. דא\"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה דאי באפותיקי סתם למה ליה למשחרר דלכתוב שטר הא כתוב וקאי דהא משתעבדי ליה כולהי נכסי אלא ודאי מתני' באפותיקי מפורש היא. ע\"כ. וכ\"כ התוס': \n",
+                    "<b>רשב\"ג אומר וכו' אלא משחררו</b>. פי' הר\"ב שהמזיק שעבודו של חבירו חייב. והלכה כרשב\"ג. ועיין מ\"ש במשנה ד' פרק דלקמן. וז\"ל הרמב\"ם ואחר שהעיקר אצלינו דדיינינן דיני דגרמי יהיה בזה המאמר האחרון. הלכה כרשב\"ג. ע\"כ. ולענין כללא. דהלכה כרשב\"ג בכל מקום ששנה במשנתינו. כבר כתבתי בזה בפ\"ח דעירובין משנה ז'. אבל יש מן הפוסקים שפוסקים ברישא נמי כרשב\"ג כמו שהזכירם טוי\"ד סי' רס\"ז. ואין לנו הכרע בדברי הר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחציו בן חורין</b>. פי' הר\"ב שקבל ממנו חצי דמיו עיין במשנה ג' פ\"ק דקדושין: \n",
+                    "<b>דברי ב\"ה</b>. עיין מ\"ש במ\"ט פ\"ג דסוכה למה הקדים ב\"ה לב\"ש: \n",
+                    "<b>לישא שפחה א\"א</b>. משום לאו דלא יהיה קדש (דברים כ״ג:י״ח) [דמתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל איתתא אמה] וא\"ת וליתי עשה דפרו ורבו ולדחי הלאו. וי\"ל דאפשר לקיים שניהם ע\"י כפייה [ועוד עיין מה שאכתוב לקמן] וחציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא. דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות [ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ח דכלאים] וא\"ת וישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כדתנן בספ\"ג דקידושין וצד חירות נמי שרי בה כדתנן ברפ\"ד דקדושין חרורי וממזרי מותרין לבא זה בזה וכ\"ת אתי צד עבדות וישתמש באשת איש ישאנה באיסור בלא קדושין כמו שממזר נושא שפחה. ואומר ר\"ת דאין זו תקנה להרבות ממזרים בישראל [כדמפרש הר\"ב בספ\"ג דקדושין בעבד שנשא ממזרת שהולד ממזר] וא\"ת וישא נתינה דחרורי ונתינין מותרין לבא זה בזה כדתנן בריש פ\"ד דקדושין וי\"ל דצד עבדות אסור בנתינה והא דאסור טפי בנתין מבממזר אע\"ג דשניהם פסולי קהל. אור\"ת משום דבממזר לא שייך לא יהיה קדש דכוליה מקדשות קאתי מאיסור דלא תפסי בה קידושין [ועיין מ\"ש בספ\"ג דקדושין] והא דשרי חרורי בנתינה ואסירי בשפחה. אע\"ג דבתרווייהו איכא לאו. אור\"ת דנתינה ילפינן משאר פסולי קהל כגון עמוני ומואבי מצרי ואדומי דשרו בקהל גרים דלא אקרי קהל אבל עבדות דלא בני קדושין נינהו לא ילפינן מינייהו. תוס': \n",
+                    "<b>שנאמר לא תהו בראה כו'</b>. הא דלא נקט קרא דאורייתא דפרו ורבו משום דאי הוה יכול לקיים שבת כל דהו. משום פרו ורבו לא הוה כפינן ליה דלא מחייב בה כיון <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאנוס הוא. ועוד י\"ל דנקט לשבת יצרה משום דשייך אף בצד עבדות אבל פרו ורבו לא שייך אלא בצד חירות [דאתתא לא מפקדה אפריה ורביה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה]. תוס': \n",
+                    "<b>לא תהו בראה</b>. יוצר הארץ לא על תהו להיות רקנין ברא אותה כי אם לשבת להיות בה ישוב יצרה. רש\"י. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוכר עבדו לנכרי</b>. מ\"ש הר\"ש שקנסו כו' כדאמרי'. ר\"ל בגמ': \n",
+                    "<b>או לח\"ל יצא בן חורין</b>. פי' הר\"ב לפי שהוציאו מא\"י וכן ל' רש\"י. ואלוקח קאי שהוא המוציאו ואיסורא גביה איתא ואותו קונסין שיאבד דמיו. כדאיתא בגמ'. \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר מפני תקנת השבוין</b>. כתב הר\"ב והלכה כרשב\"ג. סמך על הכלל שבכל מקום ששנה רשב\"ג כו'. ואני כתבתי כבר בזה בפ\"ח דעירובין משנה ז' דלאו כללא הוא. וכן הרמב\"ם בכאן כתב הלכה כחכמים וכ\"כ בחבורו. והטור י\"ד סימן רנ\"ב כתב אין מבריחין השבוים כדי שלא יהו האויבים כו'. והב\"י מפרש דברי הטור אליביה דת\"ק. אבל לי נראה שאפשר שהטור סובר דהלכה כרשב\"ג. מדלא כתב מפני תקון העולם כמ\"ש גבי אין פודין כו'. והרי הרמב\"ם בחבורו פ\"ח מהלכות מתנות עניים כתב בשניהם מפני תקון העולם. והב\"י שהביא פסק הרמב\"ם בפירושו היה יותר ראוי להביא מחבורו שהם אחרונים: \n",
+                    "<b>ואין לוקחים ספרים כו'</b>. שלא להרגיל אותן לגונבן ולגוזלן. הרמב\"ם פ\"א מה' תפילין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוציא וכו' משום נדר</b>. לשון הר\"ב והוא אומר אי אפשי כו'. וכן ל' רש\"י ואמר אי אפשי כו'. ונ\"ל שלא באו לומר שצריך שיאמר כן בשעת גירושין דא\"כ במוציא משום שם רע נמי היה להם לפרש כן אלא שפירשו מאי איכפת ליה באם נדרה וקאמרי שהוא אומר אי אפשי כו'. ומיהו לפי מ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן על וחכ\"א יחזיר. דהתם מיירי בדלא כפליה לתנאיה. מתניתין דהכא בדכפליה וכמ\"ש שם. והיה לו לפרש כן. דהא דרש\"י אינו מפרש היינו משום שמפרש לפי סדר המשנה בגמ'. ואין לו לפרש מה שאומר הגמ' אבל הר\"ב שמוציא מהגמ' פי' המשנה והואיל ולקמן מפרש לאותו לשון שבגמ' בדלא כפליה. ה\"ל לפרש כאן בדכפליה. אבל יש עוד ל' בגמרא ולאותו לשון מתני' דהכא ודלקמן אפי' באינו אומר כלום למה מגרשה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>חייש לקלקולא. ואפשר דלאותו ל' מפרש מתני' דהכא. ואע\"ג דלאותו לשון הצריכו חכמים שיאמר לה שמפני זה מגרשה וכדי ליסרה. אין זה תפיסה על הר\"ב למה לא כתב שצריך שיאמר לה כו' דכיון דאין הקלקול דמתני' תלוי בכך. שאפי' לא אמר חייש לקלקלה. לפיכך לא הוצרך לפרש. שכבר נודע מענין הפי' של הר\"ב והרמב\"ם שאין כותבין כל חלוקי הדינים המסתעפים וזה ג\"כ לפי זה הלשון אינו אלא דין בפני עצמו שהצריכו חכמים שיאמר כן כדי ליסרה [ודע דבש\"ע סימן י' שכתב די\"א אע\"פ שלא אמר כו' והשמיט דלפי זה הצריכו לומר כדי ליסרה כו' הוא מן התימה כי הוא פוסק לא מפרש] אבל לפי לשון הראשון שבגמרא שאין אנו חוששין לקלקלה אלא דוקא כשאומר כן בשעת גירושין אלו היה הר\"ב מפרש לפי אותו לשון ודאי שהיה מן הצורך שיכתוב כן. ועיין מ\"ש במתני' דלקמן: \n",
+                    "<b>לא יחזיר</b>. פי' הר\"ב שמא תלך וכו' ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. לאו דוקא דהא לא התנה בכך. וכמ\"ש במתניתין דלקמן בס\"ד. אלא לעז בעלמא וכ\"כ התוס': \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כל נדר כו'</b>. פי' הר\"ב ר\"י סבר דטעמא כו' כדי שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים וכפירש\"י ותימה דבמתני' דלקמן אר\"י לא יחזיר ש\"מ דחייש לקלקולא. והכי אמרי' התם בגמ' ורמינן דר\"י אדר\"י. ומשנינן איפוך. וא\"ד לא תיפוך לעולם ר\"י חייש לקלקולא. והכא ס\"ל כר\"מ וס\"ל כר\"א. בצריך חקירת חכם ס\"ל כר\"א דאין אדם רוצה שתתבזה כו'. ובשאינו צריך ס\"ל כר\"מ דאמר אין הבעל טועה בנדר שבידו להפר כו'. והשתא בעריות טעמא משום קלקולא. ומש\"ה לא פליג. אבל בנדרים דלא שייך קלקולא משום דס\"ל כר\"מ וכר\"א. מ\"מ סובר דבנדר שידעו רבים לא יחזיר. ובהא איכא למימר דטעמא משום קנס דפריצותא יתירה שנתפרסם הרבה<i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>: \n",
+                    "<b>ושאינו צריך חקירת חכם כו'</b>. פי' הר\"ב מפני שאינו יכול לקלקלה כו' שהרי נדר פתוח הוא וה\"ל להפר כו'. נ\"ל דר\"מ לטעמיה דמשנה ז' פי\"א דנדרים באומר לא הייתי יודע שזה נדר שאעפ\"כ ה\"ל להפר. וקשיא לי דהתם ברישא תנן יודע אני שיש נדרים. אבל איני יודע שיש מפירין ול\"פ ר\"מ. וא\"כ היה לנו לחוש בכאן שמא יאמר לא הייתי יודע שיש מפירין. ונ\"ל דכיון דבעינן שיאמרו לו הוי יודע כו' כדפירש הר\"ב בדברי ת\"ק. הלכך כשמגרש משום נדר צריך שיאמר הנדר וכשיראו שהנדר צריך חקירת חכם אומרים לו וכו' וכשיראו שא\"צ חקירת חכם יאמרו לו שיוכל להפר ושוב אינו יכול לומר שלא היה יודע שיש מפירין. \n",
+                    "<b>אר\"א כו' אלא מפני זה</b>. פירש [הר\"ב] מפני נדר שא\"צ חכם כו' שלא יאמר אילו הייתי יודע כו'. ס\"ל כרבנן דר\"מ מ\"ז פרק י\"א דנדרים דיכול לומר איני יודע שזה נדר: \n",
+                    "<b>אר\"י בר\"י כו' והתירו לו חכמים</b>. כתב הר\"ב חסורי מחסרא כו' בד\"א כו'. אבל נדר הוא כו' ולא חיישינן לקלקולא. בגמ' פשיטא מאי נחוש לה. מהו דתימא לגזור משום ר\"נ דתניא ר\"נ אומר הנודר כאילו בנה במה. והמקיימו כמי שהקריב עליה קרבן. והאי כיון דקיום נדרו נקנסיה מלהחזיר. קמ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוציא את אשתו משום אילונית</b>. לשון הר\"ן פירוש שחשב שהיא אילונות גמורה. דהיינו דוכרניתא דלא ילדה וגרשה בגט. ואף על פי שהאילונית אינה צריכה גט. כדתנן ביבמות [רפ\"ק] וכולן שמתו או שמיאנו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות. ואילו היתה צריכה גט ואפילו מדרבנן לא היתה [צרתה] מותרת להתיבם. דה\"ל צרת ערוה וכדאיתא התם. י\"ל דלא נולדו בה סימני אילונית גמורים אלא שהוא חשב כן. והיינו דקתני סיפא נישאת לאחר והיו לה בנים. ואם נולדו בה סימני אילונית א\"א בשום צד שיהיו לה בנים. ע\"כ. וכ\"כ התוספת וכדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ב דיבמות. אשר תלד פרט לאילונית: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר לא יחזיר</b>. פירש הר\"ב שמא כו' ויאמר כו' לא הייתי מגרשך. ומסיים רש\"י לפיכך א\"ל קודם גירושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום אילונית לא יחזירנה עולמית. ע\"כ. ועיין עוד לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים יחזיר</b>. כתב הר\"ב דלא חיישינן לקלקולא. מפרש בגמרא מאן חכמים ר\"מ וכו' והב\"ע דלא כפליה כו'. כלומר והשתא רבנן נמי חיישי לקלקולא. וקשה דאמאי מפרש הר\"ב מעיקרא דלא חייש לקלקולא דלא כהגמרא. ועוד דא\"כ תקשה דרבנן דהכא את\"ק דמתניתין דלעיל דחייש לקלקולא דמשום הך רומיא מוקי לה רבא לחכמים כר\"מ כדאיתא בגמ'. ונ\"ל שהר\"ב סובר דכיון דסתמא דגמרא לא רמי אלא ר\"י אדר\"י וכן אביי לא משני אלא ר\"י אדר\"י. דהיינו טעמא משום דבשלמא ר\"י אדר\"י ודאי קשיא דהא חד תנא הוא וקשיא מדידיה אדידיה. אבל ת\"ק דלעיל אחכמים דהכא לא קשיא. דא\"ל דהני חכמים לאו הני חכמים ואע\"ג דתרווייהו בר פלוגתייהו דר\"י הם. דהא ר\"מ דבר פלוגתיה דר\"י בכל מקום הוא חולק ג\"כ עם ת\"ק דלעיל. ולפיכך ליכא לאקשויי אע\"ג דת\"ק דלעיל סובר חיישינן לקלקולא. וחכמים דהכא סברי דלא חיישינן לקלקולא. וכיוצא בזה כתב הב\"י ס\"י דלסתמא דגמרא וכן לאביי לא רמינן רבנן אדרבנן מטעמא דמתניתין דלעיל מוקמי באומר לה משום כך אני מגרשך. והכא מיירי בדלא א\"ל כלל אלא גרשה סתם. אלא ר\"י דאמר לעיל דבנדר שלא ידעו רבים יחזיר ולא חייש לקלקולא. אע\"ג דאמר לה. והכא דלא אמר לה אמר דלא יחזיר וחייש לקלקולא. ומשנינן כדכתבתי לעיל. אלא דלהר\"ב שלא פירש לעיל דוקא בדאמר לה לא סלקא ליה דברי הב\"י אלא כמ\"ש. ומ\"מ הואיל והר\"ב מפרש בכאן גם פירש זה שבגמרא דהכא בדלא כפליה ה\"ל לפרש דלפי זה הלשון מתניתין דלעיל בדאמר וכפליה. וכן מסיים הרא\"ש ורישא כלומר מתניתין דלעיל בדכפליה. ומ\"ש הר\"ב בפירש דכפליה שאומר ואם [אין] את אילונית לא יהא גט. וכן ל' רש\"י. וקשיא דא\"כ הטיל התנאי בגט עצמו וכשלא נתקיים נמצא שהגט עצמו בטל. ובמתניתין דלעיל דכפליה כי לא נתקיים התנאי והגט בטל מה הועילו חכמים בתקנתם דלא יחזיר. ול' הרמב\"ם בפירושו מסיים ואילו לא היית אילונית לא הייתי מגרשך. וכן דברי הטור ס\"י. וכ\"כ התוס' [מ\"ו] בד\"ה דאי א\"ל כו' בדכפליה למלתיה ולא כפליה לתנאיה. דאי כפליה לתנאיה אין מועיל מה שלא יחזיר דלעולם איכא קלקולא וכי לא כפליה למילתיה אפי' לעז ליכא. דחשש קלקול זה אינו אלא לעז בעלמא. ע\"כ. והוי יודע שז\"ש דחכמים כר\"מ כו' לאו למימרא דר\"מ היא. ויחידאה נינהו ואין הלכה כמותם. שהרי במ\"ד פ\"ג דקדושין פסק הר\"ב דבעינן תנאי כפול. ואע\"פ שהמגיד בפרק י' מהלכות גרושין כתב שאין הלכה כחכמים דהכא מהאי טעמא. ולא השיגו הכ\"מ. הנה בספרו ב\"י סימן י' השיגו בזה. ובאמת שבפירוש הרמב\"ם משמע שסובר דאין הלכה כחכמים. שכתב פי' לדברי חכמים והסמיך אח\"כ והלכה כר\"י. משמע דאר\"י דרישא קאי. ועוד דאין נראה לומר דקאי על ר\"י דסיפא דאי הלכה כחכמים. הא מכי אמרינן דיחזיר והוי גט מעליא אפילו אינה אילונית. נמצא דאין יכול לומר לה שתיקותיך כו'. וצ\"ע שגם בפירושו במ\"ד פ\"ק דקדושין פוסק דבעינן תנאי כפול כשאינו אומר על מנת: \n",
+                    "<b>שתיקותיך יפה ליך מדבוריך</b>. פירש הר\"ב שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה כו'. כי הוא היה סבור שהיתה אילונית אלא שאמרנו לו שיהא גומר ומגרש בכל צד אבל לא גרש על דעת שתתבע כתובה. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא כו'</b>. ה\"ג בספרים מדוייקים. וזו היא גירסת הרמב\"ם. וז\"ל בפירושו כבר בארנו במקומות מסדר זרעים שהעיקר אצלנו. אין קנין לנכרים בארץ להפקיע מן המעשרות. לפיכך לקח מן הנכרי יביא מן התורה. וכשראו חכמים שהיו מתיקרים בלקיחתם מן הנכרים. התקינו שהלוקח מן הנכרים [לא] יביא בכורים כדי שיתבאר לו שירדה מקדושתה ולא יתאוו לקנות מהם. וכשראו ג\"כ שזה גורם שתשאר ביד הנכרים ותשתקע בידם התקינו שהלוקח מהם יביא כדי שידע שאין קנין לנכרי בא\"י קנין גמור ולכך ישתדל בפדיון זה הקרקע מידו לפי שהוא עומד בקדושתה ובמתנות ידועות עכ\"ל. וזה לשון הגמ' מפני תקון העולם אין. מדאורייתא לא. כלומר ואי אין קנין לנכרים כו' מדאורייתא יביא. אמר רב אשי ב' תקנות הוו. מעיקרא הוו מייתי מדאורייתא. כיון דחזו דקא מיקרי ומזבני דסברי בקדושתייהו קיימין תיקנו להו דלא ליתו. כיון דחזו דמאן דלא סגי ליה מזבין וקא משתקען ביד נכרי הדר תקינו להו דליתו. ע\"כ. וצ\"ל שגרסתו בגמ' לא היתה כן. אלא ה\"ג. כיון דחזו דקא מייקרי ומזבני תקינו להו כו' והא דתנן וחזר ולקחה ממנו. פי' הקרקע חזר ולקח וקמ\"ל דאין קנין לנכרי כו' לומר שאם אח\"כ חזר הישראל ולקחה שתהא ככבוש יחיד. שכן דעת הרמב'\"ם בחבורו פ\"א מהל' תרומות סי' י'. והא דבפי' המשנה ט' פ\"ד דפיאה ומשנה ט' פ\"ה דדמאי פסק דיש קנין כו'. התם מיירי שלא חזר הישראל וקנאה לשדה עצמה אלא שקנה התבואה. וגי' הר\"ב במשנתינו לא כן היה. אלא ה\"ג המוכר את שדהו לנכרי לוקח ומביא כו' וכן היא גי' רש\"י ומפרש בכל שנה צריך ליקח כו' כמ\"ש הר\"ב והקשו בתוס' דאי הכי מאי מקשה בגמ' מפני תקון העולם אין כו' ש\"מ דיש קנין. דדלמא תקון העולם קאי אהא דחייבוהו ליקח. ואומר ר\"ת דברוב ספרים ל\"ג ומביא בוי\"ו. וה\"ק כל אדם הלוקח ממנו מביא בכורים. ל\"ש מוכר. ל\"ש אחר. ור\"ח גרס הלוקח מביא כו' וכן בירושלמי. ע\"כ. וז\"ל ר\"ן הלוקח מביא בכורים. פי' אע\"פ שגדלו הפירות ברשות נכרי. ע\"כ. והר\"ב שסתם ולא כתב דתרי תקנות נינהו כמו שהעתיק הרמב\"ם מהגמ' דלדברי הר\"ב ל\"ג וחזר ולקחה כו' וכבר פסק בפאה ובדמאי דיש קנין כו' ומפרש למשנתינו כמ\"ד דיש קנין כו' דלא כשינויא דרב אשי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הנזקין שמין להם בעידית</b>. עיין בפ\"ק דב\"ק בראשו וסופו: \n",
+                    "<b>שמין להם בעידית</b>. כתב הר\"ב אע\"ג דמדאורייתא היא וכו' כלומר דהא להכי תנן לה הכא בגטין. ואע\"פ שאין ענינו מענין גטין אלא משום דתני בפרק דלעיל מילי דתקון העולם: \n",
+                    "<b>בעידית</b>. פירש הר\"ב מפני תקון העולם. לשון רש\"י שנוח לו לאדם לגבות מועט מקרקע עידית ולא הרבה מזיבורית: \n",
+                    "<b>עידית</b>. את כל נאות יעקב (איכה ב׳:ב׳) תרגום ית כל עידית בית יעקב. נאות אלהים (תהלים פ\"ג) תרגום עידית אלהים. ערוך: \n",
+                    "<b>ובעל חוב בבינונית</b>. פי' הר\"ב כדי שלא תנעול דלת כו'. גמ'. ופירש הר\"ן שאף על פי שהזיבורית שוה כנגד חובו לא קפיץ עליה זבינא: \n",
+                    "<b>וכתובת אשה בזיבורית</b>. פירש הר\"ב דיותר ממה שהאיש וכו'. כתבו התוס' וקשה דלמ\"ד כתובה דאורייתא דיליף לה מכמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות. ומוהר הבתולות כזה. [כמ\"ש בסוף מס' כתובות] מדאורייתא דינה בעידת [דקנסות דינן כנזקים] ואמאי הפקיעו חכמים דינה מהאי טעמא. ור\"מ נמי דאמר דינה בבינונית. קסבר כתובה דאורייתא בפ' אע\"פ [וכמ\"ש שם מ\"א] וי\"ל דטעמא דהפקיעו חכמים דינה כדאמר בגמרא גבי בעל חוב שלא יראה אדם לחברו שדה נאה ויאמר אקפוץ ואלונו. ה\"נ חשו חכמים באשה שמא תקנטנו כדי שיגרשנה ותגבה כתובה. וטעמא דיותר משהאיש כו' לא הוי אלא משום דלא תימא כמו שב\"ח בבינונית משום נעילת דלת. אשה נמי משום חינא [*שיהיו האנשים נושאים חן בעיני הנשים וינשאו להן )א)] תהא בבינונית. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בזבורית</b>. לשון הרמב\"ם הפחות והרע. ע\"כ. ולא נודע אצלי מאזה לשון [הוא] )ב). וע' בר\"פ אחרון דמקואות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין נפרעים מנכסים משועבדים כו'</b>. כתב הר\"ב כגון לוה וכו' וכתבו התוס' דחשיב תקון העולם. דאי לאו תקון העולם היה גובה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אפילו ממשעבדי בבינונית. משום נעילת דלת ע\"כ. ומשום רבותא זו נקט הר\"ב בע\"ח וה\"ה לנזקין. וכן הרמב\"ם אסברה לה כגון שהזיק ראובן לשמעון וכו' ובחבורו אע\"פ שהעתיק המשנה כלשונה כתב עליו המגיד והוא כלל אפילו לניזקין כו' וע' לקמן: \n",
+                    "<b>אין נפרעין מנכסי יתומים כו'</b>. מפרש טעמא בגמ' משום דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי דה\"ל נועל דלת והלכך אפילו יתומים גדולים. והקשו התוס' נזקין דדינן מדאורייתא בעידית איך הפקיעו חכמים דינן משום יתומים [ובגמ' אמר דמיתמי בזיבורית אפילו הן ניזקין]. ולרבא ניחא דמוקי לה כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק ותנא דידן סובר דמדאורייתא בדניזק שיימינן [כדכתב הר\"ב לעיל] ומפני תקון העולם תקנו בדמזיק וגבי יתמי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אוקמוה אדאורייתא. ולאביי ולמר זוטרא דפליגי עליה. איכא למימר דסברי שעבודא לאו דאורייתא. א\"נ לא פלוג רבנן בין בע\"ח לנזקין. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאכילת פירות</b>. פירש הר\"ב הגוזל שדה ומכרה לאחר כו' ועשתה פירות כו'. ולשון לאכילת פירות לא דייקא דלפירות בלחוד הוי ליה למתני. והרמב\"ם מפרש כשגזל ראובן קרקע משמעון והיתה מלאה פירות ואכל ראובן הפירות והפסיד הקרקע כו'. כשיבא שמעון לגבות מראובן הפירות שאכל כו'. ושני הפירושים בגמ' פ\"ק דבבא מציעא ד' י\"ד ופירוש הר\"ב נדחה. ורב אשי מסיק. כגון שגזל שדה מחבירו מלאה פירות ואכל את הפירות ומכר את השדה. בא לוקח לגבות קרן כו' בא נגזל לגבות פירות כו'. ומ\"ש הר\"ב וחוזר הלוקח על המוכר. וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שהרי מכרה לו כו' והרי היא כמלוה בשטר. ומסיים רש\"י והר\"ן אבל דמי פירות הוי כמלוה על פה. דאף על פי דכתב מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי אינון ועמליהון ושבחיהון אפילו הכי אין קול יוצא אלא על המקח לא על השאר כיון שעדיין אינו בעולם ע\"כ. ויש לתמוה על הר\"ב דמפרש על מפני תקון העולם שהן דברים שאין להם קצבה וכו'. דלפ\"ז לא הוה ליה לפרש בכאן ולחלק בין מלוה בשטר למלוה על פה. אלא דקרן יש לו קצבה. ופירות אין להם קצבה. ובגמ' תרי אמוראי עולא אמר ריש לקיש טעמא דמתני' לפי שאין כתובין והיינו כדפירש הר\"ב דקרן הוי כמלוה בשטר. ואלו הפירות אינן אלא כמלוה ע\"פ. והקשו בגמרא והא מזון האשה והבנות [כשהבנות בעולם כגון דגרשה ואהדרה דבכי הא נמי עסקינן] והואיל ותנאי ב\"ד הם כמאן דכתיבי דמי. ומשני התם מעיקרא הכי אתקין כתובין הן אצל בני חורין ואין כתובין הן אצל משועבדים. לפי שאין לך אדם רוצה ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרין עליו עולמית. ורבי חנינא אמר לפי שאין קצובין והיינו טעמא דכתב הר\"ב לקמן ולא הוה ליה להר\"ב לכתוב בתחלה דברי ריש לקיש ואח\"כ לכתוב דברי ר\"ח כאילו דברי שניהם פי' א' הוא ואיננו דכל דברי אחד מהם. מספיק בלבדו: \n",
+                    "<b>מפני תיקון העולם</b>. פירש הר\"ב שהם דברים שאין להם קצבה כו'. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ב' פרק י\"ב ורפי\"ג דכתובות. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או שמינה להן אביהן</b>. וכ\"ש הממונה מהב\"ד שהוא שליח ב\"ד: \n",
+                    "<b>חייב לעשר פירותיהן</b>. כבר כתבתי ברפ\"ד דדמאי שיש מקומות שקוראין לכל המתנות בשם עישור בלבד. ובגמרא רמינן [דתנן בריש תרומות] והתורם את שאינו שלו דאין תרומתו תרומה. ומשנינן ל\"ק כאן להאכיל. כאן להניח. פירש\"י להאכיל יתומים לאלתר חייב לעשר. להניח התבואה באוצר עד שיגדלו למה לי עישורי לכשיגדלו יעשרו הם: \n",
+                    "<b>אפוטרופוס שמינהו כו'</b>. תימה דתנן ברישא מי שסמכו אצלו ושבקיה מלדון בו. אם ישבע. או לא. ולכאורה נ\"ל דדמי טפי למינהו אביהן מלמינהו הב\"ד. והרא\"ש כתב דהראב\"ד פוטרו משבועה [לאבא שאול] מק\"ו דמינהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה כו'. והוא ז\"ל חולק עליו משום דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון שימשוך אליו היתומים ויכלה ממונם מאחר שלא ישבע לבסוף. ולא שייך למימר ביה דאתי למנוע כי מי בקש זאת מידו אם אינו הגון ימנע וימנע. ואם אדם הגון הוא ועושה לשם שמים. בשביל שרואה שאין להן עוזר וסומך לא ימנע בשביל השבועה. ועוד בנתמנה אמרינן דפטרוהו משום דמהני טעמא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הוה כאילו פירשו שפטרוהו הממנים אותו. אבל יתומים שסמכו מאן מחיל מאן שביק. ואע\"ג דלענין תרומה נתנו לו רשות היינו משום שלא יאכלו טבלים. ומדנחלקו אבא שאול ורבנן במינהו אבי יתומים ובמינהו ב\"ד ולא הזכירו יתומים שסמכו אצל בעל הבית השנויה ברישא. משמע דכולהו מודו דצריך שבועה כדין אפטרופא דנשבעין שלא בטענה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ישבע</b>. כדתנן בסוף פ\"ז דשבועות: \n",
+                    "<b>אבא שאול אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כאבא שאיל. דהכי אפסיק בגמרא: \n",
+                    "<b>והמנסך</b>. פירש הר\"ב שמערב יין נסך כו' ואע\"ג דהיינו מדמע שהוא נמי מערב. איצטריך למתני בהדיא משום דקנסא מקנס לא ילפינן. דהא לאו דינא הוא. והיכא דקנוס קנוס. והיכא דלא קנוס לא קנוס. ולהכי איצטריך מנסך. גמרא: \n",
+                    "<b>במזיד חייב</b>. כתב הר\"ב ובדין הוא שיהיה פטור. דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק. וצ\"ל דמזיק שעבודו של חברו דתנן במשנה ד' פרק דלעיל דלרשב\"ג דקיימא לן כוותיה מחייבינן ליה דחשיב היזק ניכר לגבי הנך דהכא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>תוס' לעיל דף מ\"א. והרמב\"ם פי' לעיל דטעמא דהלכה כרשב\"ג משום דדיינינן דינא דגרמי. כמו שכתבתי לעיל בשמו וכ\"כ הרא\"ש שם ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פ\"ד דבכורות. [*ועיין עוד במשנה ח' פ\"ב דחולין]: \n",
+                    "<b>שפגלו</b>. פירש הר\"ב ששחטו וזרקו דמם במחשבת כו'. וה\"ה לעבודות הילוך וקיבול כדתנינן בפרק ב' דזבחים. ומ\"ש במחשבת. עיין מה שכתבתי בזה בסוף פ' ג' דבבא מציעא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיד רבי יוחנן בן גודגדה על החרשת כו'</b>. משום תרתי בתרייתא דמשום תקנה נינהו. תנא ליה הכא. רש\"י: \n",
+                    "<b>שהשיאה אביה</b>. פירש הר\"ב כשהיא קטנה. ועיין מ\"ש במשנה ב' פרק י\"ד דיבמות: \n",
+                    "<b>ועל קטנה כו' שאוכלת בתרומה</b>. אבל חרשת דאיירי בה ושבקה ש\"מ דלא [אכלה]. וטעמא בגמ' גזירה שמא חרש שנשא פיקחת יאכילנה. גזירה משום תרומה דאורייתא: \n",
+                    "<b>שנשאת לכהן</b>. ועיין במשנה ב' פרק בתרא דעדיות. דאע\"פ שלא נבעלה: \n",
+                    "<b>שאוכלת בתרומה</b>. פירש הר\"ב בתרומה דרבנן. וכתבו התוספות ואם תאמר ולוקמה אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבילות הוא [וכתבתי בסוף פרק ט' דשבת דאין מצווין להפרישו] וי\"כ דבפרק האשה רבה (יבמות דף צ') משמע דאפי' מאכילה בידים ועוד משמע דאפילו לכי גדלה אוכלת מכח זה. אע\"פ שעדיין לא בעל. והכא לא גזרינן תרומה דרבנן אטו דאורייתא. כדגזרינן גבי חרש בפקחת [שכתבתי לעיל] דאפילו תאכל תרומה דאורייתא הא קטנה היא עכ\"ל. ומסיים בעל ח\"ש. ומלתא דלא שכיחא היא שתגדל ולא תבעל על כן לא גזרו. ע\"כ. ודקדקתי בהלכות תרומות להרמב\"ם לדעת מה יפרש הוא בזה ולא מצאתי שהעתיק בבא זו כלל וצ\"ע. [*דמ\"ש בפ\"ו הלכה ג' [מה\"ת]. היינו בהשיאה אביה כדמוכח מיניה וביה שכתב ודין תורה שתאכל משנתארסה כו' וגם מדכתב שאוכלת בתרומה סתם משמע דאורייתא ולא חילק ומשמע אף להאכילה בידים. וגם כתב שאוכלת חזה ושוק. וגם הכ\"מ הראה מקום על משנה ד' פ\"ה דנדה]: \n",
+                    "<b>ואם מתה בעלה יורשה</b>. דהפקר ב\"ד הפקר. בנאמר (עזרא י׳:ח׳) כל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת השרים והסגנים [צ\"ל כעצת השרים והזקנים] יחרם כל רכושו. א\"נ מהכא (יהושע י״ט:נ״א) אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו. גמרא פ\"י דיבמות דפ\"ט: \n",
+                    "<b>הגזילה</b>. ויאוש כדי לא קני. גמ': \n",
+                    "<b>שלא נודעה לרבים</b>. דאי נודעה לרבים שהיא גזולה. מלתא דלא שכיחא הוא שיביאנה הגזלן. ולא תקנו במלתא דלא שכיח. כך נ\"ל. ובירושלמי אסמכוה אקרא ר' אבין בשם ר' יונתן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה (מלאכי א׳:י״ג) מה פסח וחולה בגלוי. אף כל בגלוי וכו': \n",
+                    "<b>לרבים</b>. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ה [הלכה ז'] מהלכות איסורי מזבח. וכתב הכ\"מ ואמרינן בירושלמי דרבים היינו שלשה. ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע\"כ. ול\"נ לתרץ דהרמב\"ם סובר דר' אבין דאסמיך אקרא דפסח וחולה כו' אף כל בגלוי. חולק על האומר דרבים שלשה. אלא גלוי בעינן ותלוי בראות הדיין כפי הזמן והענין. ומשום כך בבבלי לא פרשינן כמה רבים. משום דסובר כר' אבין. ותדע שהרי במשנה ז' פרק דלעיל נדר שידעו בו רבים פליגי התם בבבלי כמה הם רבים ואילו הכא לא איתמר ולא כלום. ובירושלמי איפכא דלעיל לא אתמר כלום: \n",
+                    "<b>שהיא מכפרת</b>. ואי קשיא היאך התנו ב\"ד לעקור דבר מן התורה. ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב. הא אמרינן ביבמות [רפ\"י][דף צ'] שב ואל תעשה שאני. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דלאו מיעקר הוא. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סקריקון</b>. פי' הר\"ב במשנה ב' פ\"ק דביכורים: \n",
+                    "<b>ביהודה</b>. לשון רש\"י מלחמת טיטוס שהיתה בירושלים וביהודה. ע\"כ. ותוס' הביאו ירושלמי. בראשונה גזרו גזירה על יהודה לפי שמסורת בידם מאבותם שיהודה הרג עשו דכתיב (בראשית מ״ט:ח׳) ידך בעורף אויביך: \n",
+                    "<b>בהרוגי מלחמה</b>. לשון הר\"ב משום דאגב אונסיה דישראל הוה גמר ומקני ל' מסורס הוא דישראל אגב אונסיה הוה כו': \n",
+                    "<b>לקח מן האיש</b>. פי' הר\"ב קרקע המיוחד לכתובת אשתו. מסיים רש\"י או שכתב בכתובה או שהכניסו לו שום בכתובתה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכ\"ש שאר נכסים. דאי לא עבדא ליה. א\"ל עיניך נתת בגרושין ובמיתה. הכי מוקמינן לה בב\"ב. ע\"כ. ור\"ל בפ' חזקת (בבא בתרא ד' מ\"ט.) ושם פי' הרשב\"ם המיוחד ר\"ל בעדים ולא בשטר. וכתוב ר\"ל בתוך השטר. והשתא מ\"ש הר\"ב המיוחד לרבותא נקט וכ\"ש ב' שדות אחרים. וכ\"ש שאר נכסים שאינן נכסי מלוג וכדפי' הר\"ב במשנה ג' דפ' חזקת לענין מוכרת לבעלה וה\"ה לאחר כדאיתא בגמ'. ולהרמב\"ם בפ' ל' מהלכות מכירה באלו ג' מקחו בטל מיד. \n",
+                    "<b>נותן לבעלים רביע</b>. כגון שלקח מהסיקריקון שדה בל' דינרין הוא נותן לבעה\"ב י' דינרין לפי שאנו אומדין דמי הקרקע מ' דינרין ויותר והרוב שהסיקריקון עושה ממנו זול אע\"פ שהיתה אצלו בלא דמים הוא זה השיעור שהוא ענין מה שאמרו רביע בקרקע שהוא שליש במעות. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אימתי בזמן שאין בידן ליקח כו'</b>. מל' אימתי משמע דקאי אדסמיך ליה נותן לבעלים רביע כו' אימתי כו' וכלומר שזה שהקרקע נשאר אצל הלוקח אלא שנותן רביע לבעלים הוא בזמן שאין ביד הבעלים ליקח דאילו יש בידן ליקח צריך שיחזיר להם כל הקרקע בדמים שנתן בה ומדלא מסיים אבל יש בידן ליקח יחזיר הקרקע לבעלים ומסיים הן קודמין. משמע דמיירי כשבאים ליקח הלוקח והבעל שהמצוה על הלוקח שלא ליקח ולתת הרביע. אלא יניח לבעליו שיקח. ולשון הרמב\"ם בפ\"י מה' גזלה אם יש ביד הבעלים ליקח מן המציק הן קודמין לכל אדם. וזה משמע בדדייקינן מהסיפא. ולשון הטור ח\"מ סימן רל\"ו אם ירצו הבעלים צריך להחזירה להם ויתן לו כמו שקנאה מהנכרי. וזה כדדייקינן מהרישא. והר\"ן הביא ירושלמי הם אומרים היה בידינו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידיהם ליקח א\"ר יוסי לעולם השדה בחזקת הלקוחות שהמע\"ה. ובלשון הזה הביא הרשב\"א בתשובה. ע\"כ. נתכוין לאפוקי גירסא דידן בירושלמי דגרס בחזקת הבעלים. ובמשרים נתיב ל\"א ח\"ה כתב על הירושלמי וז\"ל ונראה מכאן שצריך שיהא ידו משגת בשעה שלקחה לוקח שאל\"כ זכה הלוקח בה ואינו מחזירה. ונותן לו רביע. ואם היה בידם ליקח בשעה שלקחה לוקח. בעלים מסלקים ללוקח כל זמן שירצו. עכ\"ל. והשתא אתי שפיר לישנא דקודמין דמסיים דמלתא בטעמא קאמר דאם יש בידן ליקח בשעה שקנאה הלוקח הרי הן היו קודמים אלא שלאיזה סיבה שנמנעו ולא יכלו ליקח באותה שעה. לא מפני זה אבדו זכותם. ואף דברי הרמב\"ם אנו יכולים לפרש כן שז\"ש אם יש ביד הבעלים ליקח מן המציק הם קודמין לכל אדם לאו למידק מינה שצריך שלא תקדם קניית הלוקח דאי קדם זכה. אלא כלומר אם יש ביד הבעלים ליקח כשקנאה הלוקח. ואע\"פ שקדם הלוקח וקנה. הרי הבעלים מסלקים אותו. ובלי ספק דאישתמיטתיה למהר\"ר ואלק כהן לישנא דמשרים כשנדחק בפי' ש\"ע שלו בח\"מ סימן רל\"ו ס\"ק א' וה'. \n",
+                    "<b>בפני סיקריקון</b>. פי' ברשותו. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רומז ונרמז</b>. פי' הר\"ב מה שהוא רומז או אחרים רומזים לו ונתרצה הכל קיים. ואע\"פ שזה שנתרצה ג\"כ הוא ברמיזה. וא\"כ היינו רומז. לא קשיא דה\"א כי נרמז מאחרים מה שנתרצה ברמיזה לא לסגי. דדלמא טעה במה שנרמז לו. קמ\"ל. והאי נתרצה לא קא אלא אנרמז. דאילו ברומז מאי בעי טפי ומאי ריצוי שייך. ובפירש\"י מה שהוא רומז קיים או כו' ונתרצה קיים: \n",
+                    "<b>במטלטלין</b>. אבל בגטין ד\"ה ברמיזה. כדתנן ברפי\"ד דיבמות. ואיכא דאמרי כמחלוקת במטלטלין. כך מחלוקת בגטין. ואימא אף במטלטלין. גמ'. ומיהו הא דגטין כשנשא כשהוא חרש כדתנן התם כשם שכנס ברמיזה כו': \n",
+                    "<b>הפעוטות</b>. פי' הר\"ב כבן ז' כבן ח' ה\"ג הרי\"ף והרא\"ש בדרב כהנא. ומ\"ש הר\"ב אם הוא חריף כו'. וזה העיון תלוי בדיין. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מקחן מקח כו'</b>. וטעמא משום כדי חייו. דאי לאו זביניה זביני. לא מזבני ליה מזוני ולא זבני מיניה. גמ'. [ורש\"י]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כהן קורא ראשון כו'</b>. מפני דרכי שלום. כתב הר\"ב דמדאורייתא יכול הכהן לתת רשות כו' לפי דדבר תורה הוא מה שכהן קורא ראשון. ומקראי ילפי להו ואיכא דמילף מוקדשתו וכתבו הר\"ב במשנה ו' פ\"ג דהוריות. [*ובמשנה ח' דהתם. כתבתי ממקרא אחר] ומ\"ש הר\"ב ומפני דרכי שלום וכו' ול\"ש בשני ובחמישי בזמן הזה. דשכיחי נמי רבים. תוס'. וכל זה הוא דין הגמ'. וכתב עוד הר\"ב שכל זה כשהן שוין בחכמה. אבל אם הישראל גדול בחכמה כו'. דממזר ת\"ח קודם כו' כדתנן סוף הוריות. ומש\"ה תמה הרמב\"ם בפירושו על המנהג שכתב הר\"ב. ואע\"פ שבפירושו הפליא בתמיהתו על המנהג. לא נמנע מלכתבו בחבורו פי\"ב מהלכות תפלה. והב\"י א\"ח סי' קל\"ה כתב ליישב המנהג דהא דהוריות לאו כללא הוא לכלול קריאת התורה אלא בשאר דברים שמצוה להקדים הכהן כמו לברך בה\"מ וליטול מנה יפה כו' היא שנויה אבל דיני קריאת התורה היא כמתני' דהכא ודאתמר עלה בגמ'. ואין לת\"ח דין קדימה כלל על כהן ע\"ה אלא מדאורייתא כשיתן לו רשות כו'. עכ\"ד. אלא שאינן עולין כלל לדברי הר\"ב שהוא הביא הא דהוריות לענין קריאת התורה ועלה כתב והאידנא נהוג כו'. ול\"נ בטעם המנהג שכיון שהחכמים תקנו שלא לתת רשות משום דרכי שלום דלא ליתי לאנצויי ופי' רש\"י ולמימר אנא נמי קרינא ברישא ע\"כ. הלכך בדורות האחרונים שאין אדם יכול לומר מעשי גדולים ממעשיך ולא חכמתי גדולה מחכמתך. לפיכך ראוי לוותר ולומר דכהן ע\"ה קודם לת\"ח. דאל\"כ אתו לאנצויי שכל א' יאמר אני ת\"ח גדול ממך והרי מנהג זה דומה בטעמא לתקנת המשנה. ומ\"ש הר\"ב ואם אין שם כהן נתפרדה החבילה כו' ואית דאמרי לא יקרא לוי בתורה כלל. ופירוש נתפרדה החבילה נפסק הקשר איבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל. רש\"י: \n",
+                    "<b>מערבין כו' מפני דרכי שלום</b>. פי' הר\"ב בני אדם כו' יאמרו שמטלטלים בלא עירוב ואיכא חשדא. גמ' ופירש\"י. וצ\"ל שאם יחשדו יבואו ע\"י כך לידי מחלוקת. ובתוס' פר\"ת משום חשדא שלא יאמרו מפני החשד שחושדים אותם לגנוב פת של עירוב אין מניחין אותו שם ע\"כ: \n",
+                    "<b>בור וכו' מתמלא ראשון</b>. וכשהוא ממלאו סוכר את האמה עד שיתמלאו. רש\"י: \n",
+                    "<b>רי\"א גזל גמור</b>. פי' הר\"ב מדבריהם ונפיק בדיינים כו' וז\"ל רש\"י וטעמא דר\"י בכולהו דקסבר עשו מפני דרכי שלום את שאינו זוכה לקנות קנין גמור כזוכה: \n",
+                    "<b>מציאת חש\"ו וכו'</b>. דמדאורייתא לא זכה לפי שאין לו יד לזכות במה שאינו שלו ואין דעת אחרת מקנה לו. ב\"י ח\"מ סי' ע\"ר בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>עני המנקף</b>. פי' הר\"ב חותך וכפירש\"י. ומיירי שכשחותך הפרי אינו אוחז לפרי בידו. והיינו דתנא בגמרא אם ליקט ונתן ביד ה\"ז גזל גמור. וז\"ל התוס' נראה דאיצטריך לאשמועינן בתולשן בידו ומפילן אע\"פ שלא נתעכבו בידו ולא אחז בהן אלא להפילן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משאלת אשה לחברתה כו'</b>. משנה זו שנויה כבר בספ\"ה דשביעית. ושם הארכתי בה בס\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>האומר התקבל כו' אם רצה לחזור יחזור</b>. וכי מטא גיטא לידה ולא חזר. מיגרשה. ואע\"ג דבעל לאו בר שווי שליח לקבלה הוא אפ\"ה אמרינן דאדם יודע שאינו יכול לעשות שליח לקבלה וגמר ונתן לשם הולכה והתקבל והולך לה קאמר. גמרא: \n",
+                    "<b>התקבל</b>. וכן לשון המשנה ספ\"א דנדרים ורפ\"ז דשב עות ואע\"פ שהיה יכול לשנות קבל בל' *) קל: \n",
+                    "<b>האשה שאמרה התקבל כו'</b>. כדמסיים ברייתא רפ\"ב דקדושין דף מ\"א שכתבתי בריש מכילתין ושלחה [מלמד] שהיא עושה שליח פירש\"י קרי ביה ושלחה לא מפיק ה\"א: \n",
+                    "<b>לפיכך אם א\"ל הבעל אי אפשי כו'</b>. פירש\"י לפיכך כיון דאמרן אין יכול לחזור אין לו תקנה לחזור אא\"כ אמר הבעל כו'. וכתב הר\"ן ואין הלשון נוח לי בכך. ומפרש דארישא קאי דהאומר התקבל דגרסינן עלה בירושלמי בכל אתר אתמר התקבל כזכה. הכא אתמר הכי. שניא היא דאין חבין לאדם שלא בפניו כלומר וכיון דחוב הוא לאשה אפילו אמר לו בפירוש זכה בשבילה אם רצה לחזור יחזור. הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש. אני אומר שמא חזרה בה. ושמעינן מרישא דתנן האומר התקבל דמצי לחזור דלא הוה הכא כזכי לפי שאע\"פ שצווחה להתגרש אומר אני <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שמא חזרה וחוב הוא לה לפיכך ה\"נ אע\"פ דגלתה דעתה ועשאתו שליח קבלה אם אמר הבעל אי אפשי וכו' ע\"כ. כך נ\"ל דעתו ז\"ל בזה. \n",
+                    "<b>אם רצה לחזור יחזור</b>. כל זמן שלא הגיע הגט לידה שאינה מתגרשת אלא מדעת המגרש והוא אינו רוצה שיהא גט עד שיגיע לידה. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האשה שאמרה התקבל לי גטי</b>. והוא חזר ואמר קבלתי. רש\"י: \n",
+                    "<b>צריכה שתי כתי עדים וכו'</b>. ולא הוה כל כת מעידה על חצי דבר בלבד. ורחמנא אמר דבר ולא חצי דבר. דכל כת ראתה מה שיכולה לראות באותה שעה. תוס'. ועיין פ\"ז דב\"ק [דף ע'] ומ\"ד פ\"ג דב\"ב: \n",
+                    "<b>ושנים שאומרים בפנינו קבל</b>. כשאין מכירין חתימת העדים החתומים על הגט אבל אם נתקיימה חתימת העדים שעל הגט א\"צ שתביא עדי מסירה בפנינו רק <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שיאמר השליח שקבלו בפני שנים. טור סי' קמ\"א. ועמ\"ש בפרק בתרא ת\"ה. וכתב עוד בשם העיטור דמה שצריך שנים על הקבלה דוקא כשאין השליח כשר. אבל אם הוא כשר מצטרף עם עד אחד. ע\"כ. וכתב עליו הב\"י דמדברי הרא\"ש נראה דכיון שהוא בא במקום האשה אינו עולה לעד: \n",
+                    "<b>וקרע</b>. כתב הר\"ב בשעת השמד שנו שגזרו על המצות וקרעו כו' גמ'. ואכתי קשיא לי דלמאי נ\"מ מעידין כן. וז\"ל הרמב\"ם וקרע אינו מתנאי שיקרע עכ\"פ. ואמנם ר'\"ל שאם קרעו שיעידו על כך ע\"כ. ונ\"ל משום דאע\"פ שיש שמד. ומש\"ה נקרע. צריך שיעידו על כך דלאו כ\"ע מסקי אדעתייהו דמש\"ה לא יביאנו בידו ויאמרו אילו היה אמת היה לו להסתכן בנפשו ולהביאו ויוציאו לעז: \n",
+                    "<b>אפילו הן הראשונים והן האחרונים כו'</b>. לשון הר\"ן ואיכא למידק מאי אפילו. אדרבא הכא עדיף טפי דליכא לספוקי במידי: וי\"ל סד\"א מיחזי כשיקרא שהיאך אפשר שנזדמן הדבר שאותן בעצמן ששמעו השליחות ראו הקבלה דמסתמא הבעל והאשה בשתי עיירות הן. כיון שהיא ממנה שליח ואינה מקבלתו מיד הבעל. ומש\"ה הדר תני או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד מצטרף עמהם. דסד\"א דנהי דלתרי לא חיישינן [דמשקרי. לחד מיהא] חיישינן. קמ\"ל: \n",
+                    "<b>נערה המאורסה היא כו'</b>. כתב הר\"ב היא יש לה יד. דהא גדולה היא ועיין מ\"ש במשנה דלקמן. ועיין מ\"ש ברפ\"ב דקדושין. \n",
+                    "<b>וכל שאינה יכולה לשמור את גטה כו'</b>. יש חילוף גירסאות בגמ' (בזה) ביודעת לשמור. רש\"י וסיעתו גורסין משתגיע לעונת הפעוטות [דמ\"ז פרק דלעיל] ולגירסת רי\"ף וסיעתו משתגיע למדת צרור וזורקתו. אגוז ונוטלתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קטנה שאמרה כו' עד שיגיע גט לידה</b>. ומ\"ש הר\"ב במשנה דלעיל אדתנן נערה כו' היא ואביה מקבלין את גטה. היא יש לה יד. דהא גדולה היא. ומשמע דאילו קטנה אין לה יד. התם ביש לה אב הוא דאין לקטנה יד. והכא באין לה אב. ובלאו הכי מוקמינן לה הכי בפ\"ב דקדושין דף מ\"ד. ואע\"ג דתני סיפא. אבל אם א\"ל אביה כו' חסורי מחסרא וה\"ק. בד\"א בשאין לה אב אבל אם יש לה אב וא\"ל אביה: \n",
+                    "<b>שאין קטן עושה שליח</b>. ואע\"פ שיש לה חצר. כדתנן ברפ\"ח. הרי פי' הר\"ב שם דאתרבי מידה. ואע\"ג דבעלמא חצר מדין שליחות. בגט [מדין ידה] אתרבי וכמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דב\"מ. וזוהי דעת המגיד פ\"ו מהלכות גירושין. והרמב\"ם כתב מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה. ע\"כ. והראב\"ד כתב דטעמא אתם גם אתם לרבות שלוחכם. ומה אתם בני דעת. אף שלוחכם בני דעת. נמצא השליח והשולח צריכין להיות בני דעת. ע\"כ. ולכל התורה למדנו דיני השליחות בשוה. עמ\"ש ברפ\"ב דקדושין: \n",
+                    "<b>ורבי אליעזר מכשיר</b>. כתב הר\"ב דבע\"כ מתגרשת דמנא ידעה דניחא ליה לבעל למיתבה התם. רש\"י: \n",
+                    "<b>הבא לי גטי ממקום פלוני</b>. אפי' לרבנן. דכיון דאינה מתגרשת בקבלתו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ליכא קפידה כשמביאו לה ממקום אחר. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אסורה</b>. לאכול בתרומה מיד. שמא קבלו כבר. ואע\"ג דה\"ל למימר אוקי אשה בחזקת שלא נתגרשה. חומרא בעלמא הוא שהחמירו חכמים. משום דחזקת שליח עושה שליחותו אע\"ג דאין ביד השליח לעשות. שמא לא יתן לו הבעל גט כמו שאוסר לעיל [ד' ס\"ד] בכל הנשים שבעולם באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח. אע\"ג דכל אחת היא לו בחזקת היתר. וגם אין ביד השליח לעשות שליחותו. תוס': \n",
+                    "<b>עד שיגיע גט לאותו מקום</b>. פי' הר\"ב שכך אמרה לו לא תהא שלוחי אלא שם ובגמ' פריך וכיון שקבלו במקום אחר היכי הוי גיטא כלל והתנן ברישא התקבל לי גטי במקום פלוני וקבלו לה במקום אחר (כשר) [פסול] ומוקמינן לה בדא\"ל קבל לי גיטא במתא מחסיא וזמנין דמשכחת ליה בבבל [כיון דהדר א\"ל הכי מכלל דלא קפדה אי מקבל ליה בדוכתא אחרינא. והאי דקבעה ליה עיקר במתא מחסיא] הכי קא\"ל משקל כל היכא דמשכחת ליה שקול ליה מיניה. גיטא לא ליהוי עד דמטית למתא מחסיא. גמ'. [וה\"ל כאומר לאשה הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' יום. תוס'] ותמה אני שהרמב\"ם בפ\"ט מהל' תרומות העתיק המשנה כלשונה שלא אמרה אלא מקום אחד. והכ\"מ לא העיר בזה: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אוסר מיד</b>. כתב הר\"ב ר\"א לטעמיה כו' ובגמ' פרכינן פשיטא ומפרקינן לא צריכא דאיתיה לבעל במזרח וא\"ל זיל במזרח. וקא אזיל במערב. מ\"ד במערב הא ליתיה. קמ\"ל. דלמא בהדי דקא אזיל מפגע פגע ביה. וברפ\"ח דתרומות כתבתי *) בשם הירושלמי דמודה ר\"א שאם אמרה הבא לי גטי ממקום פלוני שאוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום. ומפרש בירושלמי דמכיון שא\"ל הבא לי גטי ממקום פלוני. כמו שאמרה לא יהא גט אלא אחר י' ימים ומה שאכלה בהיתר אכלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר כתבו גט וכו'</b>. לשון בני אדם הוא כבר החזיקו בו לקרות ספר כריתות אשה. גט. גרשוה נמי כבר נהגו לקרות גירושין. כתבו אגרת ותנו לה. גם זה לשון הגט כו'. רש\"י. \n",
+                    "<b>רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן</b>. פי' הר\"ב חולה. וכן לשון רש\"י. ומדלא כתב חולה המסוכן. ש\"מ דכל חולה מסוכן קרי ליה. וכן הבין דבריו הב\"י כפי הנראה מלשונו. וקשה לי דא\"כ אמאי לא תנן חולה. מי לא תנן לישנא דחולה במ\"ה פ\"ג ובמ\"ג פרק דלקמן. והרמב\"ם פ\"ב מהלכות גירושין [הלכה י\"ב] כתב. מסוכן והוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד חליו מיד. [*ומ\"ה פרק בתרא דטבול יום כתב הר\"ב חולה הנוטה למות]. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כרבי שמעון שזורי דהכי גרסינן בשחיטת חולין פרק בהמה המקשה. הרי\"ף. ובירושלמי איתא בפירקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל השומע את קולו כו'</b>. עמ\"ש במ\"ג פ\"ד דנדרים. ומ\"ש הר\"ב ופירש שמו ושם עירו כן לשון רש\"י. והטור סי' קמ\"א כתב ג\"כ שם אשתו ושם עירה: \n",
+                    "<b>הרי אלו יכתבו ויתנו</b>. וטעמא כדכתיבנא במשנה ו' פרק בתרא דיבמות: \n",
+                    "<b>אם מעצמו נפל הרי זה גט</b>. דדעתו מתחלה היה לכך וסופו הוכיח. וה\"ל כמפרש [לים]. ומסוכן. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אר\"י וכו'</b>. אמר שמואל א\"ר הלכה כר\"י. דאמר מילי לא מימסרן לשליח. גמ'. ועיין מ\"ח דפרק בתרא: \n",
+                    "<b>נומינו</b>. פירשתי בסוף יבמות: \n",
+                    "<b>שאפילו אמר לב\"ד הגדול שבירושלים וכו' שילמדו ויכתבו</b>. לשון הרמב\"ם אינו מן הנמנע שב\"ד הגדול שבירושלים לא יהיו בקיאים בכתיבה לפי שהתנאי בב\"ד שיהיו חכמים. לא שיהיו סופרים: \n",
+                    "<b>[*כולכם כתובו</b>. ונראה שצריך שיאמר ג\"כ חתומו וכן מדקדק הב\"י מלשון הטור בסימן ק\"ך]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מי שאחזו קורדייקוס</b>. פירש הר\"ב שנתבלבלה דעתו מחמת שד כו' והא רוחא קורדייקוס שמה. גמ': \n",
+                    "<b>לא אמר כלום</b>. ואפי' אמר כתבו ותנו. תוס': \n",
+                    "<b>נשתתק לאו אשאחזו קורדייקוס קאי אלא אדם שנעשה אלם מחמת חולי</b>. רש\"י: \n",
+                    "<b>הרכין</b>. פי' הר\"ב הטה. ויט שמים. (שמואל ב' כ\"ב) מתרגמיכן וארכין שמיא. רש\"י. וה\"ל להביא מדאורייתא הטי נא כדך (בראשית כ\"ד) מתרגם ארכיני. הביאו הרמב\"ם פי\"א דתרומות מ\"ח כמש\"ש: \n",
+                    "<b>אם אמר על לאו לאו</b>. שרומז על תשובת לאו. הרכנה שדרך בני אדם להרכין על לאו. ועל הן הרכנת הן. ובגמ' וליחוש דלמא שיחייא [השתחויה] דלאו לאו נקטיה א\"נ שיחייא דהן הן נקטיה. אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר\"נ דאמרינן ליה בסירוגין [ממתינין בין הרכנה לשאילה שעה] וליחוש דלמא שיחייא דסירוגין נקטיה דאמרי' ליה חד לאו ותרין הן ותרין לאו וחד הן. דבי רבי ישמעאל [תנא] א\"ל דברים של ימות החמה בימות הגשמים ושל ימות הגשמים בימות החמה. מאי ניהו פירי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואמר להן כתובו</b>. מסקינן בגמ' דכולה ר\"י [דס\"פ דלעיל] היא. [*דע\"כ שהיו ג' דאילו לשנים אפילו ר\"מ מודה כו'. רש\"י] ודאמר כתבו לאו דוקא דאפילו תנו נמי פסול כדקתני סיפא עד שיאמר לסופר ויכתוב. ואורחא דתנא למתני ולאוסופי. ונקט למלתיה בלשון לא מבעיא ל\"מ היכא דלא אמר תנו. אלא אפי' אמר תנו. לא. ול\"מ היכא דלא אמר לבי תלתא אלא אפילו אמר לבי תלתא לא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה גטך אם מתי כו' אם מתי מחולי זה</b>. בריא שאמר אם מתי. או חולה שאמר אם מתי מחולי זה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אם מתי</b>. פירש הר\"ב דמשמע לכשאמות כו'. שכן הדין בכל התנאים. שהאומר הרי זה גטך אם אעשה דבר פלוני אם לא אעשה. אין הגט חל אלא מאותו זמן ואילך. כדתנן [לקמן משנה ח'] הרי זה גטך אם לא באתי מכאן ועד י\"ב חדש ומת בתוך י\"ב חדש אינו גט. הר\"ן. וכתב נ\"י בפ' מי שמת אמתני' דאם ילדה אשתו זכר כו' דאין אסמכתא בגטין באומר אם מתי ואע\"ג דלא ניחא ליה בקיום התנאי כיון שאין האיש מגרש אלא לרצונו אנן סהדי כי רוצה הוא בלב שלם שאם יתקיים התנאי שתהא מגורשת ולא תהא עגונה ולא זקוקה ליבם. ע\"כ. וסברה זו כתובה ג\"כ בטח\"מ סימן רנ\"ג ובב\"י סי' ר\"ז סעי' י\"ח בדבור ואכתי איכא למידק כו': \n",
+                    "<b>לא אמר כלום</b>. ודלא כר' יוסי דמ\"ז פ\"ת דב\"ב דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואפי' לא אמר מהיום כמאן דאמר דמי גמ'. ואע\"ג דהתם פסקינן כר\"י. לא זכרו הר\"ב והרמב\"ם דמשנתינו אינה הלכה. לפי שסוברין דלגיטין לא חיישי לדר\"י. כמ\"ש המגיד בפ\"ט מהל' גירושין: הרי זה גטך לאחר מיתה. לא הוה זו ואצ\"ל זו אלא ה\"ק זה גטך אם מתי כו' נעשה כאומר הרי זה גטך לאחר מיתה. ולא אמר כלום. ולשון הרמב\"ם בפ\"ט מה\"ג אם אמר אם מתי הרי זה כאומר לאחר מותי. ואין גט לאחר מיתה: \n",
+                    "<b>מהיום אם מתי</b>. דאם מתי שתי לשונות משמע משמע כמעכשיו. ומשמע כלאחר מיתה. אמר ליה מהיום כמאן דאמר ליה מעכשיו דמי. לא אמר ליה מהיום כמאן דאמר ליה לאחר מיתה דמי. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בפני עדים</b>. אפילו עבד כו'. ועדים לשון עדות בעלמא הוא. כמ\"ש במשנה ב' פרק בתרא דיבמות וריש פ\"י שם. וכן במשנה ט' פרק ב' דכתובות. והרמב\"ם בפ' ח' מה\"ג והטור ס\"ס קמ\"ח כתבו בפני עד אפילו עבד כו': \n",
+                    "<b>גס</b>. עיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ב דברכות: \n",
+                    "<b>מה היא באותן הימים</b>. כתב הר\"ב לאו ארישא קאי כו' כן פירש רש\"י. והקשו התוס' דלישנא דמה היא באותן הימים משמע דקאי אמאי דאיירי לעיל. ולא לדבר שלא הוזכר כלל. לפיכך פירשו דקאי אדלעיל באומר מהיום אם מתי. ור' יהודה סבר שדעתו לאחר הגט כל מה שיוכל רק שיחול מחיים שעה אחת סמוך למיתתו ולפיכך הרי היא כא\"א לכל דבריה. ולדידיה ברישא דלא תתייחד כו' לא הוי טעמא משום חששא דקדושין. דהא עדיין אינה מגורשת. אלא טעמא משום גט ישן דתנן במשנה ד' פרק דלקמן. ורבי יוסי מספקא ליה אי מהיום ממש קאמר והרי היא כפנויה או מעת שאני בעולם. והויא א\"א עד שעה אחת סמוך למיתתו. ולא הוי טעמא משום דאין ברירה. דאי משום אין ברירה. לא היה לחול הגירושין כלל. אע\"ג דהוברר הדבר לבסוף כיון דאין ברירה. ע\"כ. וכתב ב\"י סי' קמ\"א בשם תשובת הרא\"ש דלר\"י אסור היחוד מתרי טעמי. אם חל הגט משעת נתינה אסור משום חשש קדושין. ואם אינו חל עד שעת מיתה אסור משום גט ישן: \n",
+                    "<b>מגורשת ואינה מגורשת</b>. ולא תנן ספק מגורשת. משום דכשאמרו בלשון מגורשת ואינה מגורשת. בעלה חיוב במזונותיה כדאיתא בגמרא. ומ\"ש הר\"ב והבא עליה באשם תלוי. עיין במשנה ו' פ\"ה דכריתות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם נתנה לו בתוך ל' יום מגורשת</b>. פשיטא מ\"ד קפידיה לאו קפידא ולזרזה קאתי קמ\"ל. גמ': \n",
+                    "<b>אמר רשב\"ג וכו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כרשב\"ג: גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כמה היא מניקתו ב' שנים</b>. ולענין לשמש את אביו. כל ימי חייו. רש\"י: \n",
+                    "<b>מת הבן</b>. פירש הר\"ב ולא הניקתו כלל וכפירש\"י בגמ' ועיין מ\"ש לקמן בס\"ד: \n",
+                    "<b>הרי זה גט</b>. פירש הר\"ב דלאו לצעורה מכוין אלא להרווחה דידיה כו'. וכן ל' רש\"י. ולאו דמתני' רשב\"ג היא אלא רבנן דאמרי לעיל באצטלית דלצעורה מכוין. והכי מוקים לה בגמרא מדסיפא רשב\"ג. רישא לאו רשב\"ג. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ול\"ק רבנן אדרבנן כמ\"ש התוספת דהכא לא נתכוין לצעורה בחנם אלא לצורך בנו ואביו. וכי מת הא לא איצטריך. אבל גבי אצטלית לעולם הוא צריך לאצטלית ולא לדמיה ולכך כשאבדה יכול לומר איני חפץ בדמי אצטלית. ע\"כ: \n",
+                    "<b>או שאמר האב אי אפשי שתשמשני כו'</b>. נראה דמשום רשב\"ג נקטיה הכא. דאע\"ג דהאב עדיין הוא חי. כל שאין עכבה ממנה הרי זה גט. וה\"ה ברישא לכ\"ע אלא דהכא דרשב\"ג תני עלה כל עכבה כו' נקט לאשמועינן דלא\"ק לא: \n",
+                    "<b>אינו גט</b>. ובגמ' פרכינן לפום מאן דמוקים מתניתין דסתם כמפרש יום אחד דמי והכי פירשה הר\"ב למשנתינו. דמ\"ש רישא ומ\"ש סיפא. ופירש\"י דרישא על כרחך כגון שמת ולא הניקתו כלל [כלומר דאי הניקתו הא קיימה תנאיה] ואמאי הרי זה גט. הרי לא נתקיים כלום מן התנאי. ע\"כ. ואסיקנא קשיא. ואפ\"ה פירש הר\"ב למשנתינו דסתם כמפרש משום דרב אשי אמרה שכ\"כ הרי\"ף והלכתא כרב אשי דבתראה הוא. ואע\"ג דאסיק בקושיא לא אסיק בתיובתא. [*דקשיא אינה תיובתא לגמרי כדפירש רשב\"ם פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ\"ז)] ולשטת הרמב\"ם קושיא דרב אשי מתרצי. כמ\"ש הר\"ן. דהרמב\"ם אינו מפרש כדפירש\"י והר\"ב דרישא בלא הניקתו כלל. אלא בהניקתו דאל\"ה ודאי דלא הוי גט והכי מקשינן בגמ' מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא כלומר כיון דברישא לא הוי גט אלא כשנתקיים בסיפא נמי אילו נתקיים הוי גט ואמאי תני ברישא ה\"ז גט ובסיפא אינו גט. וכ\"כ המגיד בפ\"ח מה\"ג [הלכה י'] ומסיים הר\"ן רב אשי אמר לך אה\"נ וכי תנן מת הבן או מת האב הרי זה גט אתא לאשמועינן דסתם כמפרש יום אחד דמי. וה\"ק כל שהתחילה להניקו. מת הרי זה גט [*והה\"נ לא מת אלא דתנא (הכא) [הכי] אגב סיפא ולפי זה צ\"ל דמת האב לא אשמועינן מידי דכיון שהתחילה לשמשו ומת] מאי אית לה למעבד טפי וליכא למימר )ב) (דאי מינק טפי מהני) אלא אגב סיפא נקטיה. ואה\"נ לא מת. או שמא אתא לאשמועינן דשמוש יום א' שמוש מקרי ואיקיים תנאי דסתם כמפרש יום א' דמי. ע\"כ. [*וכתב עוד הר\"ן דיום לאו דוקא. אלא אפילו שעה אחת]. \n",
+                    "<b>רשב\"ג אומר כו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה [כרשב\"ג] וכ\"כ הרמב\"ם. ועיין מ\"ש בפ\"ח [מ\"ז] דעירובין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי זה גטך אם לא באתי</b>. עיין מ\"ש בזה בסוף פ\"ז דב\"מ: \n",
+                    "<b>והיה הולך מיהודה לגליל</b>. כתב הר\"ב מפרש בגמ' משנה זו. כגון דאתני ב' תנאין כו' והכי משמע מתני' הרי זה גטך אם לא באתי מכאן ועד ל' יום. מיום שאצא מכאן. והיה הולך מיהודה לגליל ותלה הגט גם בביאתו לגליל. ר\"ן: \n",
+                    "<b>בטל תנאו</b>. ואין כאן עוד לקיימו וכו'. ואפילו קיימו לאחר זמן הרי לא התנה אלא על מהלך ראשון. ר\"ן וכן פירש\"י. \n",
+                    "<b>והגיע לעכו כו'</b>. כתב הר\"ב שהרי לא הלך למ\"ה. דעכו מא\"י היא אע\"ג דלענין מביא גט ממ\"ה עכו כח\"ל לת\"ק דמתני' ב' דפ\"ק: \n",
+                    "<b>ה\"ז גט</b>. כתב הר\"ב ובגמ' מוקי לה כו'. וכן הלכה שאם לא אמר כן בשעת התנאי חיישינן שמא יבא הבעל ויערער ויאמר פייסתי. גמ'. ופירוש רש\"י כלשון הר\"ב שכתב ונתייחדתי [דמשמע] שיחדה עמו ובעל ה\"ל גט ישן. ע\"כ. כלומר ותנן במ\"ד פרק דלקמן דב\"ה אוסרין לגרש בו. ופירש הר\"ן והכא תנן הרי זה גט. דמגרשים בו לכתחלה. ע\"כ. לפי שמחשב קיום התנאי לנתינת הגט. ול\"נ לפרש דהכא לאו חששא זו היא. אלא חששא דכשיאמר פייסתי ונתייחדתי ה\"ל גט ישן וקי\"ל דלא תנשא לכתחלה. אלא כשהלך למ\"ה כמו שפירש הר\"ב לקמן וכן פירש\"י ואף הר\"ן ז\"ל. ועיין בהרא\"ש פרק דלקמן. דמפרש דהא דגט ישן תנשא לכתחלה. דוקא בנתנו לה הבעל אחר היחוד דאז ליכא למיחש. דבא עליה ויאמרו גטה קודם לבנה. דאיהו גופיה לא יתן לה משום פגם בנו אלא יכתוב גט אחר. אבל הרא\"ש אינו מפרש דתנשא לכתחלה דוקא כשהלך למ\"ה. והרמב\"ם בפ\"ג מה\"ג לא כתב שהלך למ\"ה. ואפ\"ה לא כתב כדברי הרא\"ש. וטעמא לאו דמפרש כפירוש הר\"ן אלא שיש לו פירוש אחר בענין פייסתי דכלומר שמחלה התנאי כמפורש בדבריו פ\"ט מה\"ג. וכתבו התוספות לעיל פ\"ב דף י\"ח דמדכתב רש\"י [וכ\"כ הר\"ב] שמא יבא בעל ויערער [משמע] שהחששא זו אינו אלא משום לעז בעלמא שיוציא הבעל לעז. וכיון שהאמינה עליו לא יוציא לעז דכסיפא ליה מלתא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי זה גטך אם לא באתי כו' הרי זה גטך מעכשיו כו'</b>. לשון הר\"ן. ותמיהני הך מתניתין יתירתא היא. דתרי גווני דידה. מאם מתי אינו גט. ומעכשיו אם מתי הרי זה גט. דתנא לעיל [מ\"ג] שמעינן להו. ונ\"ל דה\"ק דסד\"א נהי דאם מתי כלאחר מיתה משמע. הני מילי היכא דתלה במיתה דכיון דלא מגרש לה. אלא כי היכי דלא תפול קמיה יבם. אף הוא אינו רוצה שיחול גטה אלא לאחר מיתה. דסבור הוא דיש גט לאחר מיתה. אבל הכא דתלה באם לא באתי סד\"א דמעכשיו משמע. קמ\"ל. א\"נ סד\"א התם משום הכי אמרינן דכי לא אמר מעכשיו כלאחר מיתה דמי. דחיישינן דלמא אינו רוצה בגירושיה כלל. דידוע הוא שאין גט לאחר מיתה ולפיוסה איכוין. אבל הכא דאפילו נימא דלאחר שלא יבא משמע. מ\"מ כי לא מת גירושיה חיילו ולגרשה מכוון. סד\"א שאם לא באתי גרידא מעכשיו משמע. קמ\"ל. ע\"כ. \n",
+                    "<b>הרי זה גט</b>. ובגמ' איכא מאן דמתני אמתני' דה\"נ שצריך שיאמינה אם תאמר שלא בא. וכן פסק הרא\"ש. ואיכא דלא מתני הכי אמתני' דכיון שלא ראינו שבא לעיר משיצא לא חיישינן שמא בא. והר\"ב שלא כתב כן במתני' סובר כהרמב\"ם שפסק בפ\"ט מה\"ג כלישנא דלא מתני אמתני'. וטעמו כתב המגיד שסובר שחששות אלו שמא פייס ושמא בא אינן מדאורייתא מפני שבדין תורה העמד דבר על חזקתו וכיון שנתגרשה אין חוששין לדבר אחר שאין אנו רואים אותו. ואין ספק מוציא מידי ודאי אלא שחכמים חששו בערוה החמורה כו'. וכיון שכן נמצא שמחלוקת לשונות אלו בדרבנן והלך אחר המיקל: \n",
+                    "<b>הרי זה גט</b>. ובגמ' איבעיא להו אם מותרת מיד שמת. שהרי ודאי לא יבא עוד. ויש כאן קיום תנאי או דלמא לאחר י\"ב חדש דאתקיים תנאה. ופי' התוס' משום דאיכא למגזר אטו לא מת. והר\"ן פירש דאיכא למימר דאיהו ודאי לא הוי חייש למיתה דידיה ולא היה גומר ומגרש אלא לאחר י\"ב חדש. ע\"כ. ולא אפשיטא ופסקו לחומרא. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כתבו גט בתוך י\"ב חדש כו' אינו גט</b>. דלא תימא שלא הקפיד אלא על הנתינה. אלא אף על הכתיבה הקפיד. הר\"ן: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כזה גט</b>. מדהוה ליה למימר אם לא באתי כתבו ותנו ואמר כתבו ותנו אם לא באתי. ה\"ק כתבו מעכשיו ותנו אם לא באתי. ורבנן ל\"ש הכי ול\"ש הכי. גמרא: \n",
+                    "<b>ואם מיתה קדמה לגט אינו גט</b>. אם מת אחר י\"ב חדש אחר שנכתב הגט קודם שיתנהו לה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת</b>. כלומר גם זו היא בכלל שאמרו מגורשת כו'. כיוצא בזה שכתבתי במ\"ז פ\"ג דיבמות בשם הרמב\"ם. וע\"ל מ\"ד ובמ\"ב פ' דלקמן: \n",
+                    "<b>מגורשת ואינה מגורשת</b>. דלא מוקמינן ליה בחזקת חי. ונימא דלאחר י\"ב חדש מת אלא כיון דהשתא מת מקמי הכי מספקינן ליה דלמא בתוך י\"ב חדש מת. הר\"ן. ובלשון מגורשת ואינה מגורשת עמ\"ש במ\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>והיא בתוך ביתה כו'</b>. של נכסי מלוג וזרקו לה ע\"ג קרקע רש\"י. ובגמ' פריך מה שקנתה אשה קנה בעלה. וא\"כ אכתי לא נפק גט מיד הבעל. ואסיק רבא דגטה וחצרה באים כאחד מידי דהוה יד עבד דקני ליה לרביה ואפילו הכי קונה את עצמו בשטר על ידי עצמו [כמ\"ש במ\"ג פ\"ק דקדושין] משום דגטו וידו באין כאחד. ה\"נ גטה וחצרה באין כאחד: \n",
+                    "<b>הרי זו מגורשת</b>. כתב הר\"ב דכתיב ונתן בידה ומדלא כתיב ובידה יתננו משמע ונתן בידה מ\"מ ומסיים רש\"י וידה דכתב רחמנא דבעינן דומיא דידה דמשתמרת לדעתה. ע\"כ. וכתבו התוספות וא\"ת ואימא ונתן כלל בידה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וי\"ל ושלחה חזר וכלל ודיינין כעין הפרט ע\"כ. והר\"ן כתב תרי ונתן בידה בפרשה ובתרא מיותר לדרשא. א\"נ משום דהוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ע\"כ. ועיין בב\"י ר\"ס קל\"ח. ומ\"ש הר\"ב והוא שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה. גמרא. וטעמא כי ידה מה ידה בסמוכה אף חצרה בסמוכה ומזה הלשון משמע דבצד וחוצה לה סגי. וצ\"ל דלישנא דמתניתין דוהיא בתוך ביתה. לאו דוקא. וראיתי להמגיד בפרק י\"ז מהלכות גזילה לענין קניית מציאה. דבעינן נמי שיהא עומד בצד שדהו. שכתב יש שפירשו עומד בצדו ובתוכו. אבל בצדו וחוצה לה לא. וכן מוכח לדעתם בפרק כל גגות בעירובין [דף צ\"ב] . ולשון המחבר כלשון הגמרא. ע\"כ. ואשתמיטתיה לכתוב כן בריש פ\"ה מהלכות גירושין והיה לו ראיה מלשון בתוך דבמשנה. וטא\"ה ר\"ס קל\"ט העתיק בד\"א שהיא עומדת בחצרה ובח\"מ סי' רס\"ח העתיק אצל שדהו. ועיין מ\"ד פרק קמא דב\"מ: \n",
+                    "<b>אפילו הוא עמה במטה</b>. פירוש הגט ומוקי לה בגמרא כשהמטה שלו. אבל מטה שלה וגבוהה עשרה חולקת רשות לעצמה. מאי איכא מקום כרעי. אמקום כרעי לא קפדי אינשי: \n",
+                    "<b>לתוך חיקה</b>. כתב הר\"ב שאין אדם מקפיד על מקום חיקה. וא\"ת פשיטא דהא חיקה הוי ממש כידה. ואומר ר\"י דמיירי כשבגדיה נגררין בארץ. תוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר לה כנסי ש\"ח זה כו' אינו גט</b>. לשון הר\"ן בעסוקין בענין גירושין עסקינן. דאי לא. מאי איריא אמר לה כנסי ש\"ח זה. ומאי איריא מצאתו מאחוריו וקראתו. אפילו נתנה לה נתינה מעלייתא אלא שלא פירש אינו כלום <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהא קי\"ל צריך לפרש [במשנה ז' פ\"ד דמעשר שני] אלא הכא בעסוקין בענין גירושין מתחלה עסקינן ואילו נתנו לה נתינה מעלייתא בסתם מהני. אבל כיון שאמר לה כנסי ש\"ח זה הרי נתבטל כל מה שהיו עסוקין באותו ענין מתחלה. כיון שלא אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה. דבהכי מהני כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין דף נ\"ה). וכן נמי כשמצאתו מאחוריו אינו גט. שאין עסוקין באותו ענין מועיל. כשנתנו סתם. אלא היכא דאיכא נתינה מעלייתא. (אלא) [צ\"ל אבל] בזו שהיא נתינה גרועה שעיקם גבו לה לא מהניא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אינו גט עד שיאמר כו'</b>. פירוש אפי' בעודו בידה וא\"צ לחזור ולטלנו מידה כרבי בגמ' דונתן בידה קרינא ביה אע\"ג <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דנתינה ראשונה לאו כלום היא. הר\"ן. אבל נתינה בעינן. ומש\"ה טלי גטך מעל גבי קרקע לא מהני. כמ\"ש הר\"ב. ואפילו א\"ל אח\"כ הא גטך. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"א מה' גירושין [הל' י\"ב] שנאמר ונתן בידה לא שתקח היא מעצמה. והרי לא נתן לה לא הוא ולא שלוחו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>עד שיאמר לה הא גטך</b>. שצריך שיתן לה בתורת גירושין. שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות. הרמב\"ם פ\"א מה\"ג: \n",
+                    "<b>נתן בידה והיא ישנה כו'</b>. דאע\"ג דלא בעינן דעתה דידה. מקום המשתמר מיהא בעינן וכשהיא ישנה לא מינטר. הר\"ן. וכן כתב בית יוסף בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>אינו גט עד שיאמר כו'</b>. ואע\"פ שהיו מתחלה עסוקין באותו ענין. ואפילו אמר לעדים מתחלה ראו הגט שאני נותן לה דמהני ברישא. הכא לא. דישנה לאו בת אגרושי היא מהטעם שהתבאר. הר\"ן: \n",
+                    "<b>עד שיאמר לה</b>. בעודו בידה כשננערה וכר' וכמ\"ש לעיל: \n",
+                    "<b>קרוב לה מגורשת כו'</b>. פי' הר\"ב כל שהיא יכולה לשמרו כו'. הכי אמר ר' יוחנן. ובמ\"ח פרק ג' דיבמות. מפרש הר\"ב כדאמר רב. וכתב הרא\"ש דר' יוחנן לא אתא לאפלוגי אדרב דשפיר אית ליה לענין דינא להא דרב אלא דל' קרוב לה וקרוב לו לא משמע ליה לפרושי בד' אמות כדפירש רב. דמשמע אפי' רחוק ממנה הרבה. וכן מחצה על מחצה אינו מתפרש יפה אליבא דרב. לכך נראה לו לפרש קרוב לה אפילו ק' אמה. משום עיגונא תקנו חכמים בגטין וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ע\"כ: \n",
+                    "<b>מגורשת</b>. כתב הר\"ב ולענין פסק הלכה אינה מגורשת עד שיגיע כו'. גזירה שמא יאמרו על רחוק שהוא קרוב. רש\"י. \n",
+                    "<b>קרוב לו</b>. כתב הר\"ב כל שהיא אינה יכולה לשומרו והוא יכול כו'. גמ'. וא\"ת מה לי יכול לשומרו כיון דהיא אינה יכולה לשומרו. וי\"ל בפני עצמה אינה יכולה לשומרו אלא עם אחר והוא יכול לשומרו בפני עצמו. גליון התוס': \n",
+                    "<b>מחצה על מחצה מגורשת וכו'</b>. כתב הר\"ן תימה הוא אמאי מגורשת כלל. ותירצו בתוס' דשניהם אינם יכולים לשומרו. היינו כל אחד בפני עצמו. אבל שניהם ביחד יכולין לשומרו. והקשה הרמב\"ן ז\"ל שכיון שהדבר תלוי בשמירה כל מקום שצריך לשמירת הבעל אגיד ביה הוא. ואינה מגורשת. ולי נראה כיון שהשמירה עושה רשות. ומקום זה בין שניהם הוא מסתמא בעל משאיל לה מקום כיון שאינו מיוחד לה. ע\"כ. והב\"י הקשה עוד בשם הרשב\"א על פי' התוס' דא\"כ שניהם יכולים לשומרו היינו שכל א' מהם יכול לשומרו בלא שמירת חברו. וא\"כ בזו אמאי אינה מגורשת כיון שהיא אינה צריכה בשמירתו: \n",
+                    "<b>מגורשת ואינה מגורשת</b>. עיין מ\"ש בזה הלשון במ\"ד פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן לענין קדושין</b>. דכתיב ויצאה והיתה. גמ': \n",
+                    "<b>וכן לענין החוב א\"ל ב\"ח כו'</b>. כתב הר\"ב בגמ' מוקמינן לה באומר זרוק לי חובי בתורת גטין. ופירש\"י דדוקא לענין גטין כמ\"ש לעיל בשם הרא\"ש מפני התקנה וכן לקדושין משום דאתקש. הלכך הא דתנן וכן לענין החוב דוקא כשא\"ל בתורת גטין. דאילו סתמא. זרוק לי ושמור קאמר. ואמרי' בגמ' וקמ\"ל דלא מצי א\"ל משטה אני בך. וכתב המגיד בפי\"ו מה' מלוה בשם הרשב\"א דבלשון הזה ממש קא\"ל והיינו חדוש דאי מפרשים שא\"ל זרוק לי חובי בתורת גטין שיהא דינך כדין זורק גטין. פשיטא מאי קמ\"ל. ע\"כ. כלומר דבהכי ודאי לא שייך לומר משטה: \n",
+                    "<b>קרוב ללוה הלוה חייב</b>. כתב הר\"ב אבל אם א\"ל זרוק לי חובי והפטר מכיון שזרקו לו בכל ענין פטור. וז\"ל הרמב\"ם בריש פי\"ו מהל' מלוה א\"ל המלוה זרוק לי חובי והפטר. וזרקו ואבד או נשרף קודם שהגיע ליד המלוה פטור. ע\"כ. ומשמע ליה להר\"ב דבכל ענין קאמר דפטור. וכן נראה מלשון הטור ח\"מ סי' ק\"ך שכתב אם א\"ל זרוק לי חובי והפטר. וזרקו אפי' רחוק למלוה. ונאבד קודם שיגיע לידו. פטור. שהרי הרשהו בכך. ע\"כ. ודלא כהמגיד שנדחק לפרש דברי הרמב\"ם. שמ\"ש וזרקו לו דר\"ל וזרקו לרשותו. משום דבגמרא איתא אוקימתא דאוקמא למתני' באומר זרוק לי חובי והפטר. ודחי לה משום דאי הכי מאי למימרא מש\"ה מוקי באוקימתא אחריתא. אבל משמע דדינא קיים. וא\"כ בקרוב ללוה חייב הלוה. וטעמא כתב הרשב\"א דכי א\"ל זרוק לי חובי בתוך רשותי קאמר. וכל שקרוב ללוה לא בא לרשות המלוה. והכי איתא בירושלמי: עכ\"ל המגיד. ול\"נ דאי כדבריו א\"כ ה\"ל להרמב\"ם ולהטור לכלול שני הדינין בבבא אחת ולכתוב אם א\"ל זרוק לי והפטר. וכן אם אמר זרוק לי בתורת גטין היו המעות קרובות כו' ומדלא כתבו כן וגבי תורת גטין חלקו בין קרוב כו' ולא כן בזרוק לי סתם. שמעינן דדעתייהו להפטר לגמרי בכל ענין. וכמ\"ש הר\"ב. והא דירושלמי שהביא הרשב\"א נ\"ל דמשם ראיה דבי מ' דידן על כרחין לא ס\"ל הכי. דהכי איתא התם לגטין אמרו ולא לד\"א. והא תנינן וכן לענין החוב. א\"ל שכן אם א\"ל זרקהו לים רהא מחול לך מחול לו. מעתה אפי' קרוב ללוה זכה הלוה ותניא קרוב ללוה הלוה חייב. שכן אם א\"ל זרקהו עד שיכנס לרשותו ועדיין לא נכנס לרשותו. ע\"כ. ולהירושלמי הא קאי אוקימתא דמתני' וכן לענין החוב. באומר זרוק לי חובי והפטר. ול\"ק מאי למימרא דאע\"ג דבבא דקרוב למלוה פטור פשיטא. וליכא למימרא. בסיפא טובא קמ\"ל דקרוב ללוה חייב. משום דזרקהו עד שיכנס לרשותו קאמר. והשתא אי איתא דגמ' דיק נמי סברה דעד שיכנס לרשותו קאמר אמאי דחי להך אוקימתא. משום דמאי למימרא ברישא. הא טובא קמ\"ל בסיפא. אלא ודאי דלא ס\"ל לגמ' דידן הכי. אלא כשאומר זרקהו בכל ענין פוטרו. והלכך ברישא מאי למימרא ובסיפא קשיא נמי דתנן חייב. והא פוטרו. אלא גמ' דידן לא חש להקשות גם זו הקושיא דמסיפא. ואע\"פ שהרשב\"א יאמר דבסברא דזרקהו עד שיכנס לרשותו לא פליג גמ' דידן אלא בהא פליגי ירושלמי [וגמרא דידן](ודידן). דלירושלמי אע\"ג דברישא קשיא מאי למימרא כיון דבסיפא טובא קמ\"ל קיימא האוקימתא. ובהא פליגא דידן [דאע\"ג] דמודה נמי דבסיפא טובא קמ\"ל. מ\"מ כיון דברישא קשיא מאי למימרא. לא קיימי לה האוקימתא. הרמב\"ם והטור לא ס\"ל הכי בסברת גמ' דידן. זה נ\"ל ברור שזו היא סברתם וצדקו דברי הר\"ב שכתב דבכל ענין פטור כי סמוכים הם באמת ויושר על דעת הרמב\"ם והטור: \n",
+                    "<b>היתה עומדת על ראש הגג</b>. מסיק בגמ' בגג דידה וחצר דידיה:\n",
+                    "<b> כיון  שהגיע לאויר הגג מגורשת</b>. פירש הר\"ב לפחות משלשה וכו' גמ'. ופירש\"י דהוי כמאן דנח. והלכך קנאתו בהנחתו דכיון דהגג גבוה יו\"ד הוי ליה חצר המשתמרת לכל דנייח בגווה ע\"כ. ובאין לגג מעקה מיירי דכשיש לגג מעקה כל שהוא נכנס לתוך המעקה. מתגרשת. וכן יש אוקימתא בגמ'. ודעת הפוסקים דשתי האוקימתות הלכה הן. ובסיפא נקטו הרמב\"ם והר\"ב מחיצת הגג. וא\"כ הוי להו לפרש הרישא ביש לה מחיצות: \n",
+                    "<b>הוא מלמעלה והיא מלמטה</b>. מסיק בגמ' בגג דידיה וחצר דידה: \n",
+                    "<b>כיון שיצא מרשות הגג</b>. לשון הר\"ב יצא ממחיצת הגג ונכנס לתוך מחיצת המקום וכו' וכן לשון הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ה מה\"ג. כלומר ולא סגי ביציאת מרשות הגג בלבד. אלא עד שיכנס לתוך מחיצות המקום וכו' משום דקודם שיכנס לתוך מחיצות וכו' אין ראוי לנוח דאתי זיקא ודחי ליה חוץ למחיצות. ובגמ' מש\"ה מוקים לה כגון שהיו מחיצות התחתונות פירוש דחצר עודפות על עליונות פי' דגג. וניחא טפי לישנא דמתני' דלא אתני אלא שיצא מרשות הגג. ומשמע דמיד מגורשת והיינו משום דמחיצות התחתונות עודפות. והרמב\"ם והר\"ב ראו לפרש ונכנס תוך מחיצות כו'. והשתא בין עודפות בין אינן עודפות. כל שיכנס למחיצות וכו' מתגרשת. וקודם לכן לא. והואיל שלענין הדין אין חלוק לא הקפידו לפרש דמיירי במחיצות תחתונות עודפות. ותו בגמ' דהא דמהני הכא בנכנס לתוך המחיצות. ולרבנן [דרפי\"א דמסכת שבת במשנה] קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. היינו טעמא דהכא טעמא משום אנטורי הוא. והא קא מנטר: \n",
+                    "<b>נמחק</b>. בגמ' אמרי' דהיינו כשנמחק דרך ירידה. אבל כשנמחק דרך עלייה פירש\"י כשזורקו להעבירו מעל מעקת הגג זורקו כלפי מעלה. אם נמחק דרך עליה קודם שחזר לירד. אע\"פ שהוא בתוך מחיצות התחתונות אינה מגורשת דלא מקריא נתינה אלא דרך הנחתו. ויש להרמב\"ם פירוש אחר. אבל רוב המפרשים תפסו פירש\"י: \n",
+                    "<b>נמחק או נשרף כו'</b>. וה\"ה ברישא והא דתנא לה בסיפא אורחא דמלתא נקט. דבחצר שכיח מים ואש. זהו דעת רוב הפוסקים. ואע\"פ שאין דעת הרמב\"ם כן. ופשט הסוגיא מוכיח יותר כפירושם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן</b>. כתב הר\"ב ב\"ש סברי לא אמרי' גזירה שמא יאמרו גטה קודם לבנה. גמ'. ובירושלמי מפרש דאזלי לטעמייהו. דב\"ש אית להו בסוף מכילתין לא יגרש אדם את אשתו אא\"כ מצא בה דבר ערוה. הלכך מזוהמת היא בעיניו ואינו בא עליה. וב\"ה אית להו אפי' הקדיחה תבשילו יכול לגרשה ואינה מזוהמת בעיניו ויאמרו כי בא עליה. וכה\"ג פליגי לקמן [מ\"ט] במגרש ולנה עמו בפונדקי. תוס'. ואע\"ג דלב\"ה אפשר שמגרשה משום דבר ערוה. מ\"מ גזירת חכמים היתה שמא יאמרו שגרשה משום שהקדיחה תבשילו ואינה מזוהמת בעיניו וכו': \n",
+                    "<b>וב\"ה אוסרין</b>. כתב הר\"ב ופסק הלכה כו' ואם גרש כו' והלך וכו'. עיין מ\"ש בפ' דלעיל מ\"ז: \n",
+                    "<b>ואיזהו גט ישן כל שנתייחד כו'</b>. כלומר ואפי' ביומו שנכתב ונמסר. והלכך לא שייך למפרך אהכא. א\"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דזמן בגטין כדפרכינן אגטין שמביאין ממ\"ה כמ\"ש במ\"ב פרק ב'. ועיין במ\"ד פרק דלקמן. והרמב\"ם כתב בפירושו וגט ישן הוא שיכתוב לה הגט ואח\"כ החזירה ונשאר הגט אצלו ואחר זמן כתיבת הגט. ואחר שהחזירה גרשה פעם שניה ונתן לה זה הגט בעצמו. ע\"כ. לקושטא דמלתא כתב כן לפי שאע\"פ שלכתחלה אין להתאחר בנתינה. מיהו אם נתנו אח\"כ כשר משום דקלא אית ליה כדאשכחן בגטין הבאים ממ\"ה. ומדלא כתב הרמב\"ם שצריך שיתנהו ע\"י שליח שמעי' דלא ס\"ל כסברת הרא\"ש בפ\"ב דדוקא בהולכת שליח אמרי' דקלא אית ליה. ולכן כל גט שלא נמסר ביומו לא מתכשר אלא ע\"י שליח. ואילו היתה כן סברת הרמב\"ם לא ה\"ל לסתום אלא לפרש. והטור סי' קכ\"ז הביא דברי הרמב\"ם לחלוק על הרא\"ש בזה ודחאם הב\"י אבל מדהכא נראה שהוא חולק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כתב לשום מלכות שאינה הוגנת</b>. פירש הר\"ב שאין לה לא כתב ולא לשון. גמ'. ובפ\"ק דע\"ז דף י' פירש\"י כתב ולשון של רומיים מאומה אחרת באה להן אחרים תקנו להן כל ספריהם ע\"כ. וקמ\"ל הכא דאע\"פ שאינה הוגנת אעפ\"כ מתקנאין בה. תוס': \n",
+                    "<b>לשום מלכות מדי וכו'</b>. דאי אשמועינן שאינה הוגנת ה\"א משום דמולכת עכשיו ולפיכך יתקנאו. אבל מלכות מדי ומלכות יון. מאי דהוה הוה קמ\"ל. גמ'. ומ\"ש הר\"ב לפי שצריך לכתוב כו'. אכולהו כתב לשום מהדר [*ומ\"ש הר\"ב משום שלום מלכות. פירש\"י שיהא לנו שלום עמהם שיאמרו כו']: \n",
+                    "<b>לבנין הבית</b>. דה\"א דכיון דלאו מלכותא היא. לא קפדי. גמ': \n",
+                    "<b>לחורבן הבית</b>. דלא תימא בנין הבית דמדכרי חשיבותייהו הוא דקפדי. אבל חורבן הבית. דצערא הוא אימא לא. צריכא. גמ': \n",
+                    "<b>היה במזרח כו'</b>. גמ'. מאן אילימא בעל. היינו שינה שמו ושמה. שם עירו ושם עירה. אלא לאו סופר כדא\"ל רב לספרי וכן א\"ל רב הונא לספרי. כי יתביתו בשילי כתובו בשילי ואע\"ג דמימסר לכו מילי בהיני וכו' והרבה מהפוסקים סוברים דספרי לאו דוקא דמאי חששא איכא. אלא עדים החתומים קאמרי. עיין בב\"י ר\"ס קכ\"ח: \n",
+                    "<b>תצא מזה ומזה כו'</b>. כתב הר\"ב כולה מתני' מפרשה בפ' האשה רבה. ומיהו איכא בינייהו דאילו התם אשתו דראשון מדאורייתא היא. ואילו הכא איפכא דאשתו של שני מדאורייתא היא. ולפיכך ישתנה הדין והטעם ביניהם. וק\"ל מקומה. ולפיכך לא הוצרך לבאר. ורש\"י מפרשה ממש כסגנון דהתם ונחלקו עליו התוס' והר\"ן. ולי אפשר ליישב דברי רש\"י שסובר דהא דאמר ר\"מ כל המשנה כו' והולד ממזר. היינו לומר שעשאוהו ממזר גמור כממזר של תורה. ומותר בממזרת. וכ\"כ ב\"י סי' קכ\"ח לדעת ר\"ח. ועיין מ\"ש בר\"פ האשה רבה בדבור תצא מזה ומזה. ומ\"ש במשנה ב' פ\"ב דב\"ב. ולפיכך כיון דמוקמינן למתני' כר\"מ. נמצא שעשאוה כא\"א של הראשון מן התורה. זה נ\"ל בדעתו ז\"ל. ואפשר שכן גם דעת הר\"ב. ולא עוד אלא דקשיא לי על הר\"ן מדידיה. כמ\"ש במשנה ו' בס\"ד: \n",
+                    "<b>והולד ממזר מזה ומזה</b>. כתב הר\"ב מתני' ר\"מ כו'. גמ'. דאי לאו ר\"מ אפילו מדבריהם לא. ולא דמי להא דהאשה רבה דחד הוה מדבריהם. \n",
+                    "<b>שינה שמו ושמה וכו'</b>. פירשו התוס' לא שינוי ממש קאמר. אלא שיש לו שני שמות ובב' מקומות וכן שינה שם העיר. ע\"כ. וכ\"כ הר\"ן. וכתב ב\"י סי' קכ\"ט דאי בשינוי שם ממש פשיטא שהגט פסול. שלא נכתב לשם בעלה כלל. וכן מדאיצטריך למימר בגמ' דחכמים מודים לר\"מ בזו ואם שינה ממש מאי צריכא למימר. ועוד דדבר הלמד מענינו הוא. דכולה מתני' בשינוי מטבעות שטבעו כו'. ע\"כ. והזכיר כמה פוסקים שסוברים כן ולא כתב שיחלוק אחד מהן. וגם לא הזכיר מה היא דעת הרמב\"ם. ובעיני נראה שהרמב\"ם הוא חולק וס\"ל דפירוש המשנה בשינוי ממש. שכ\"כ בחבורו פ\"ג מה\"ג מי שהיה לו שני שמות כו' כותב שמו ושמה שהן רגילים בו וידועים כו'. וכל שם שיש לו כו' כתב השם שאין ידועים כו'. וכל שם כו' הרי זה פסול. שינה שמו או שמה ושם עירו ושם עירה. אע\"פ שכתב כל שם שיש לו כו' אינו גט. ע\"כ. ויותר מבואר בפי' המשנה ב' פ\"ד אדתנן התם היה משנה כו' כתב כשהיה לאדם שני שמות כו'. ובתנאי שיכתוב המפורסם כו'. אבל אם היה שמו על דרך משל יצחק כו'. וכתב בגט אני אברהם. וכל שס שיש לי. הרי הגט בטל ע\"כ. וכן נראה דעת הר\"ב מלשונו שם. וכן כתב בשלטי גבורים בשם הרשב\"א די\"מ ששינה שמו לגמרי שהיה שמו יוסי ואסיק שמו יוחנן. ופסולא דאורייתא. ואינו מחוור דאטו מי איצטריך לאשמועינן וכו'. ע\"כ. ולי נראה לתרץ דאיצטריך לאשמועינן [דה\"א] דהא דצריך שיהא נכתב לשמו. לאו לשם העצם. אלא הכוונה לאותו האיש שהוא יגרש בו. והרי דעת קצת פוסקים שאם לא כתב שום שם איש ואשה כלל שהוא כשר כמ\"ש בב\"י. הלכך ה\"א דכי מסיק שמיה בשם אחר משם שנקרא בו מיום היותו. דלא מיפסל בכך. כיון שעל דעת זה האיש המגרש הוא נכתב. ובשם עירו ועירה כתב ג\"כ הרא\"ש דאין עכוב בכתיבתן. ע\"כ. ואני אומר עוד שאפשר ג\"כ שדעת הרא\"ש כהרמב\"ם. דשינה שמו דהכא לגמרי קאמר. והא דהביא ב\"י הרא\"ש דפרק השולח לראיה. דס\"ל דשינה שמו בשני שמות. איכא למדחי דלא כתב כן. אלא על בראשונה היה משנה שמו כו' וגם הרמב\"ם מפרש לההיא בשני שמות ומהאי טעמא נמי מ\"ש בית יוסף בשם רש\"י דסבירא ליה בשני שמות. ג\"כ אין ראיה. דגם הוא לא פירש כן אלא על אותה משנה דבראשונה כו' ומ\"מ דעת הרמב\"ם ודאי הכי הוא דמשנתינו בשינוי ממש. וכן דעת הר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל העריות כו'</b>. כתב הר\"ב ט\"ו עריות שאמרו חכמים. במשנה דריש יבמות: \n",
+                    "<b>ונשאו</b>. עיין בפירוש הר\"ב מ\"ה פ\"ב דסוטה: \n",
+                    "<b>וכל הדרכים כו'</b>. כתב הר\"ב מוקמינן לה כר\"ע וכו' ואינה הלכה. מסיים הר\"ן דאע\"ג דמודו רבנן בשינוי שמו ושמה דהולד ממזר אפילו מן הראשון. התם היינו טעמא לפי שנשאת בגט פסול. שעושה ולדה מן השני ממזר מדאורייתא. ומש\"ה קנסינן ליה מדרבנן בולדה הראשון אבל כל היכא דליכא ממזר מדאורייתא. לא קנסינן למעבד ממזר מדרבנן. ע\"כ. ומדבריו אלו קשיא לי אדידיה שהשיב הוא ז\"ל על פירוש רש\"י שמפרש למתני' דלעיל כמתני' דהאשה רבה. והשיב הוא דהכא גרושי הראשון גרושים גמורים הן מדאורייתא ובנה משני ממזר דרבנן. כמ\"ש לעיל בשמו. וכאן כתב שבנה מן השני ממזר מדאורייתא. ואע\"פ דהכא אנן קיימין בשינה שמו כו'. והתם מודו [בה] רבנן. מ\"מ הרי הוא ז\"ל מפרש שינה שמו בשני שמות כמ\"ש לעיל בשמו וליתא אלא מדרבנן. רק דרבנן מודו ואעפ\"כ כתב דבנה מן השני ממזר דאורייתא. וא\"כ אף אנו נאמר דמדרבנן נשמע לדר\"מ. דכמו שבמקום שמודים רבנן ואע\"פ שאין זה אלא כעין שינוי מטבע כו' מ\"מ סברי דעשאוהו ממזר גמור. כמו כן לר\"מ במקום שחולק וסובר דהמשנה ממטבע כו' הולד ממזר. דהיינו ממזר גמור מדאורייתא לפי שעשאוהו כן. ולפיכך מה שכתבתי אני שם בסברת רש\"י הוא הנכון:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכונס את יבמתו כו'</b>. וצריכא. דאי אשמועינן בהך קמייתא משום דלא אקיים מצות יבום הלכך קנסינן לה על שלא המתינה עד שתראה שהערוה אילונית. אבל הכא דאקיים מצות יבום אימא דלא הוי לה להמתין ולא לקנסה. ואי אשמועינן הכא משום דקא רמיא קמיה והואיל והיא זקוקה לו כמו האחרת הוי לה להמתין עד שתראה שיהיו יבומי חברתה כשרין כדי לצאת מדי זיקתה אבל התם דלא רמיא קמיה שמתחלת נפילתה לפניו היתה סבורה שהיא צרת ערוה ומעולם לא נזקקה לו אימא לא נקנסה על שלא המתינה. צריכא. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאבד זכותו של שני</b>. פירש הר\"ב דאמרינן קנוניא היא וכו'. וכפירש\"י. וכתבו התוס' וא\"ת מה קנוניא שייך דכיון שנשאת לשני לא מצי להחזירה דתצא מזה ומזה. וי\"ל דפעמים דאין הבעל שם על לבו שאסור להחזירה ועושה קנוניא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אם לאלתר כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"א וכ\"כ הרמב\"ם. מדקא מפרשינן בגמ' למלתיה. הרי\"ף: \n",
+                    "<b>כתב לגרש כו'</b>. בש\"א פסלה מן הכהונה. חומרא בעלמא היא שהחמירו בקדושת יוחסין לאוסרה לכהונה מפני כתיבת הגט. כדמוכח בגמ'. \n"
+                ],
+                [
+                    "ב\"ש אומרים אינה צריכה הימנו גט [שני] עיין מ\"ש במשנה ד' בשם התוס': \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים צריכה הימנו גט</b>. פי' הר\"ב דסברי הן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה ואין אדם עושה בעילתו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בעילת זנות. עיין בפי' משנה ז' פ\"ד דעדיות. ומ\"ש שם בס\"ד. וכתב הרמב\"ם בפ\"י מה\"ג [הל' י\"א] שכל המקדש בביאה. אין צריך לבעול בפני עדים. אלא יתיחד בפניהם ויבעול: \n",
+                    "<b>כנסה בגט קרח</b>. כתב הר\"ב גט מקושר וכו' וכורכן כו'. ועיין לשון הרמב\"ם שהעתקתי בר\"פ בתרא דב\"ב: \n",
+                    "<b>תצא מזה ומזה</b>. הא דלא תנא לה בהדי הנהו דלעיל. אומר הר\"ר יוסף דאיידי דתנא לעיל כתב סופר גט וכו'. תנא כתב לגרש את אשתו והדר תנא המגרש את אשתו וכו' דהוה נמי פלוגתא דב\"ש וב\"ה כמו כתב לגרש וכו'. והדר תנא גט קרח. תוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גט קרח הכל משלימין עליו</b>. [*ואפילו פסולים דליתא להא השלמה אלא משום חששא בעלמא שמא כשיצא אחר זמן בבית דין יפסלוהו שיהו סבורים שהזמין הבעל עדיו למנין קשריו ולא חתמו בו כולם רש\"י] וה\"פ היכא דחזינן בהדיא שריבה הסופר בו קשרים יותר ממנין העדים והכא ליכא למיחש לכולכם הכל משלימין עליו ואפילו פסולים לכי שלא יבא ב\"ד אחר לפסלו. דכיון דבעיקר עדותו של מקושר דהיינו בשלשה עדים הצריכים בו. [כדתנן במ\"ב פרק בתרא דב\"ב] ע\"א קרוב כשר משום דשלשה במקושר לאו דאורייתא כדאיתא בגמ' [דהכא] אפי' אמר כולכם עדים לא לצרף עדותן אמר כן ותהא עדותן בטלה [כדתנן במ\"ח פ\"ק דמכות] אלא כך אמר שיחתמו הכשרים כדינן והקרוב כדינו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>דברי בן ננס</b>. כתב הר\"ב והלכה כבן ננס וכ\"כ הרמב\"ם. [*וכן בקיצור פסקי הרא\"ש] ולא ידעתי למה פסקו כמותו והרי הלכה כר\"ע מחבורו. ובן ננס בדורו היה. כמ\"ש כבר במ\"י פ\"ג דבכורים. ומצינו שאף ע\"פ שקילסו ר' ישמעאל אין הלכה כמותו בסוף ב\"ב. \n",
+                    "<b>אלא קרובים</b>. כתב הר\"ב אבל עבד או גזלן לא. עבד דלמא אתו לאסוקי ליוחסין וגזלן דלמא אתו למימר עבד תשובה. ותימא דבעבד נמי ופרש דלמא אתו למימר נשתחרר. ובגמרא כי אמרינן הא דלאסוקי ליוחסין כלומר דאמרינן לאו עבד הוא. היינו מעיקרא. אבל כי פריך עלה א\"ה גזלן דבר יוחסין לתכשר. הדר קאמר. אלא עבד היינו טעמא דאתו למימר שחרריה. גזלן נמי אתו למימר תשובה עבד. וכן נקטינהו הר\"ן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואמר לה</b>. בשעת מסירה. רש\"י. \n",
+                    "<b>וחכמים אוסרים</b>. כתב הר\"ב וכל תנאי שמתנה אדם קודם כתיבת הגט כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>זוהי דעת הרמב\"ם בפ\"ח מה\"ג [הלכה ג']. והמגיד נתן טעם לדבר מחמת שאין אומרים יש ברירה [ועיין רפ\"ג בפי' הר\"ב] דאף על פי שנתקיימו התנאים מ\"מ בשעה שנכתב הגט לא היה ספר כריתות: \n",
+                    "<b>יטלנו הימנה</b>. מפרשים בגמרא דאפילו לר' שכתבתי במ\"ב פרק דלעיל דא\"צ לחזור ולטלו ממנה. שאני הכא הואיל וקנאתו בנתינה קמייתא לפסול בו לכהונה. הלכך צריך לחזור ולטלו הימנה. אבל ההוא דלעיל לא זכתה בו לכלום: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שחזר ומחקו פסול</b>. פירוש לפי שלא נכתב הגט. אלא על תנאי זה. ואין כאן כריתות. תוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לעבד ולנכרי</b>. דלא תפסי בהו קדושין כדפירש\"י פ\"ד דיבמות דף מ\"ה. דכתיב (בראשית כ״ב:ה׳) שבו לכם פה עם החמור. עם הדומה לחמור. ונכרי נמי ליתא בכלל קדושין דכתיב בשבעה אומות (דברים ז׳:ב׳-ג׳) ולא תתחתן בם. לא יהא לך בהן חתון. ובשאר אומות כתיב (שם כ\"א) ואחר כן תבא. מכלל דמעיקרא לית בה הויה. ומהני קראי נפקא לן בקדושין דלא תפסי קדושין בנכרית. ונכרי נמי מצי למילף מינייהו. ו ב ש א ל ת ו ת דרב אחאי מפיק מהא והיא בעולת בעל (בראשית כ׳:ג׳) ודרשינן בסנהדרין בעולת בעל יש להם. נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם. וכ\"ש דארוסה לית להו. וביאה לשם קדושין נמי לית להו דאתקוש הויות להדדי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולכל מי כו'</b>. לאתויי שאר חייבי כריתות. גמ': \n",
+                    "<b>כשר</b>. לאו שיורא הוא דבלא איסור אישות נמי לא תפסי להו בה קדושין. רש\"י: \n",
+                    "<b>אלא אלמנה לכהן גדול כו'</b>. משום סירכא דשאר דוכתי נקט הכי. שהרי כאן משום גירושין הללו היא נאסרת וה\"ל למתני הרי את מותרת לכל אדם אלא לכהן גדול ולכהן הדיוט. א\"נ רבותא קמ\"ל שאע\"פ שהיתה אלמנה או שנאסרה בגירושין גמורין הוי שיור כיון דליכא אלא חיוב לאו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>וחלוצה</b>. עיין מ\"ש במ\"ג פ\"ט דיבמות: \n",
+                    "<b>ונתינה</b>. עיין רפ\"ג דמכות. ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>וכל מי וכו'</b>. לאתויי שאר חייבי לאוין כגון עמוני ומואבי. גמ': \n",
+                    "<b>שיש לה עליו קדושין</b>. אם היתה פנויה. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואפילו בעבירה</b>. דאיסור לאו. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר ודין די יהוי כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וטעמא משום דאמרי' בגמ' דפליגי ת\"ק ור\"י בידים שאין מוכיחות אי הויין ידים. רבנן סברי דהויין ידים ואע\"ג דלא כתב לה ודין מוכחא מלתא דבהאי גיטא מגרש לה. ור\"י סבר לא הויין ידים. וטעמא דכתב לה ודין דמוכח מלתא דבהאי גיטא קא מגרש לה. אבל לא כתב לה ודין אמרי בדבור גרשה ושטר ראיה בעלמא. ובריש נדרים קי\"ל דלא הויין ידים כמ\"ש שם. והא דכתב הרמב\"ם בחיבורו פ\"א מה\"ג. גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. התם לא נחית אלא לחלק בין הלשונות שמשמען שהוא משלח אותה ללשונות שמשמען שישלח עצמו ממנה כנלמד מענינו והזכיר ביניהם לשון דהרי את מותרת לכל אדם. לכך כתב נמי שזהו הלשון עצמו שאמרו חכמים שהוא גופו של גט. אבל לא בא למעט דאין צריך ליותר. אבל סמך עצמו במ\"ש בפ\"ד בטופס הגט ודין כו' ודלא כמ\"ש הר\"ן דלשונו שבטופס הגט לא לעכובא הוא וסגי ליה במותרת לכל אדם כמ\"ש בפ\"א ע\"כ. שכיון שבפירושו פוסק כר\"י יותר נראה לכוין ג\"כ דעתו בחבורו ונאמר דבפ\"א לא נחית כו' כמ\"ש. ובנידון דידן עצמו מצאתי כיוצא בזה להר\"ן בפ\"ק דנדרים דמתרץ כה\"ג לשמואל דס\"ל כר\"י דידים שאין מוכיחות אינן ידים. וברפ\"ג דגיטין [דף כ\"ו] קאמר שצריך שיניח מקום הרי את כו' ואילו מקום ודין לא קאמר. ומתרץ דבפ\"ג דגיטין לא עייל נפשיה בפלוגתא דר\"י ורבנן ונקט אליבא דכ\"ע. ע\"כ. גם מדברי המגיד פ\"ד נראה שסובר שדעת הרמב\"ם שם לפסוק כר\"י. אלא שלא העיר מהא דפ\"א: \n",
+                    "<b>ודין</b>. עיין מ\"ש בסוף דבור דלקמן: \n",
+                    "<b>גופו של גט שחרור הרי את וכו'</b>. ותימא דלא פליג ר\"י בכי הא נמי. בשלמא לסוגיא דנדרים דמשמע דידים מוכיחות דבעי ר\"י. היינו דלכתוב מינאי להוכיח שמגרשה ממנו. אתי שפיר. דבלשון בת חורין מוכח שאיננה משועבדת לו עוד. וכן נמי בלשון לעצמך. אבל לסוגיא דהכא דידים מוכיחות דבעי ר\"י. היינו ודין שיהא מוכח שעל ידי הגט הוא משחרר ואינה לראיה בעלמא. קשיא. דלפלוג נמי ולבעי ודין. דהא שטר שחרור ילפינן בג\"ש מגט אשה כמ\"ש בס\"ד במשנה ג' פ\"ק דקדושין. וכ\"ש להתוס' דהכא וכן הוא בפירוש הר\"ן דנדרים. דרבנן ור\"י בתרתי פליגי במינאי ובודין. ומצאתי בירושלמי גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם וכו' רבי אחא אמר כריתות לא התפיסה התורה שם כריתות אלא ערוה שיש בה הויה. אמר רבי מנא ובלחוד דלא יימר ודין. ר' מנא בעי הרי את ברשות עצמך. א\"ר יוסי בר בון צריך שיאמר הרי את בן חורין כו'. ומשמע לי דכולה מלתא אסיפא דגט שחרור קאי. ור' אחא אתא למימר למה לא פליג ר\"י וקאמר דלא התפיסה התורה [שם] כריתות אלא ערוה כו' שיש בה הויה צריך שיכרות. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>משא\"כ בשיחרור. ואמר רבי מנא דלענין זה בלחוד אין צריך שיהא שיחרור ממש כגט אשה. דלא יימר ודין. אבל ספר בעינן. ואפשר דרבי מנא אגט אשה קאי וכגמ' דידן דלא יימר ודין ביו\"ד דמשמע דינא: \n",
+                    "<b>הרי את בת חורין</b>. כן גי' הספרים. גם בנוסח משנה שבגמ' וכן הובאה בפסקא בגמ'. ומשום דבגט אשה קיימינן ניחא ליה למנקט שחרור ג\"כ בשפחה. אבל בס\"א הרי את בן חורין. וכן בנוסח משנה דבירושלמי וכן העתיק הרמב\"ם [ריש] פרק ה' מהלכות עבדים וטי\"ד סי' רס\"ז. ואין להגיה אתה בה\"א. וכדמייתי לה בגמ' ירושלמית. דכל אתה מתורגמין את: \n",
+                    "<b>הרי את לעצמך</b>. או הרי את לעצמך. הרמב\"ם והטור שם:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה גטין פסולין</b>. מנינא למעוטי גט ישן. דהתם תנשא לכתחילה. [וכמ\"ש הר\"ב שם] והכא דיעבד. ולמעוטי שלום מלכות. דהתם הולד ממזר. והכא כשר. ומתני' אליבא דר\"מ דאמר כל המשנה ממטבע כו'. א\"נ מתני' רבנן. והתם תצא והכא לא תצא. גמ'. וכתב הר\"ן ומה שהקילו בג' גיטין הללו יותר מבשאר גיטין פסולין היינו טעמא משום דדבר הנוהג בגיטין. ולא בשטרות. החמירו יותר כדי שלא יבואו להשוות גיטין לשטרות. [ומש\"ה כתב לשם מלכות שאינה הוגנת שאינו נוהג אלא בגיטין לפי שלא היו מקפידין בשטרות. וכן כל הדברים שנתקנו בגיטין בלבד ס\"ל לר\"מ כל המשנה כו' ולרבנן תצא. אבל בדברים שלא נתקנו בגיטין בלבד. אלא גיטין ושטרות שוים בהם כך מדתן נוהגת דמידי דלית לן למעבד בשאר שטרות. כגון היה במזרח וכתב במערב. דאפילו בשאר שטרות אית להו למכתב דוכתא דקיימי ביה. דאי לא מחזי כשיקרא. בגיטין לר\"מ הולד ממזר. ולרבנן תצא. אבל כתב בכתב ידו ואין בו אלא עד אחד או שאין בו זמן. כיון דבשאר שטרות רשאי לעשות כן לכתחילה. בגיטין נמי כשר. וליכא למיחש באין בו זמן לשלום מלכות. שאין מקפידין אלא כשמונין למלכות אחרת. אבל כשאין בו זמן כלל אין קפידא בדבר ומש\"ה כשרין. אלא דכיון דבשאר שטרות לאו שטרי מעלייתא נינהו למגבי ממשועבדין החמירו בגיטין לפסלו לכתחילה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>כתב בכתב ידו ואין עליו עדים</b>. טעמא דפסול משום שיוכל לכתוב הזמן כמו שירצה. והוי כאין בו זמן דאיכא למיחש שמא יחפה וא\"נ משום פירי ודאי דהבעל אינו נאמן. ולכך פסלוהו דלפעמים תפסיד האשה שלא כדין. כשיכתוב יום שעומד בו ולא יקדים הזמן ואז היה לה לטרוף לקוחות מזמן הכתוב והיא לא תוכל לטרוף לפי שאנו חושדין אותו שהקדים הזמן. ולכך פסלוהו דהשתא בדין לא תטרוף האשה מזמן הכתוב כיון שהגט פסול. דדווקא בגט כשר גובה מיום הכתיבה. ועוד יש לומר דחיישינן דאחר הכתיבה מיד תתפוס הפירות ותאמר שכבר נתגרשה מזמן הכתוב בו. תוספות פ\"ק דף ג': \n",
+                    "<b>ואין בו זמן</b>. כתב הר\"ב דזמן תקנתא דרבנן הוא. אי משום פירות כו' כמפורש במשנה ב' פ\"ב: \n",
+                    "<b>יש בו זמן ואין בו אלא ע\"א</b>. כתבו התוס' [שם] נראה דה\"ה דאין בו זמן. אלא אשמועינן אע\"ג דיש בו זמן. לא תנשא לכתחילה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואיכא למ\"ד אכתב סופר קאי כו'. עיין מ\"ש במשנה ח'. והקשו התוס' [שם] דניחוש דשמא סופר כתבו להתלמד וזרקו לאשפה ובאתה האשה והחתימה עליו עד אחד ואין כאן ב' [עדים]. וי\"ל שהסופרים חוששים למכשול ונזהרין בכך ומיהו אין רגילות להזהר לגמרי שתחשב כתיבת הסופר כעד אחד. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הרי אלו ג' גיטין פסולין</b>. למעוטי הא דתניא המביא גט ממדינת הים נתנו לה ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם יוציא. והולד ממזר. דברי ר\"מ. וחכ\"א אין הולד ממזר. כיצד יעשה. יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפ\"נ ובפ\"נ. גמ'. וכתבו התוס' דלהך ברייתא איצטריך מיעוטא לחוד. ולא אמעוט בהדי הנהו דמעטינהו ממנינא דרישא. לפי שיש תקנה אפילו לר\"מ אפי' לכתחילה לינשא שיוכל ליטלו הימנה וליתנו לה קודם נשואין. \n",
+                    "<b>ר\"א אומר</b>. [*נ\"ל דגרס ר' אלעזר בלא יו\"ד כמו שהוא בפי' הר\"ב שכן ברפ\"ק בכולה סוגיא כך הוא. וכן יש לתקן בפירש\"י]: \n",
+                    "<b>אע\"פ שאין עליו עדים</b>. ואינו כתב ידו כו' כשר לינשא לכתחילה. רש\"י: \n",
+                    "<b>וגובה מנכסים משועבדים</b>. מוכח בגמ' דה\"ק ואם שטר הוא גובה מנכסים משועבדים דר\"א ס\"ל דעדי מסירה כרתי בין בגיטין בין בשטרות. ואיכא מ\"ד דהלכה כמותו בין בגיטין בין בשטרות. וזהו שהר\"ב כתב בסתם הלכה כר\"א וכן ביאר הרמב\"ם. והלכה [כרבי אלעזר] בגטי נשים וזולתן מהשטרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותן שניהם לזו כו'</b>. אפילו לר\"א דאמר עדי מסירה כרתי ועל כרחך לה לשמה דכתיב בקרא. לאו אחתימה קאי אלא אוכתב. ומיהו אונתן לא קאי. דלא בעינן שידעו העדים בשעת מסירה בהי מנייהו מתגרשת. גמ': \n",
+                    "<b>הרי השני בטל</b>. כתב הר\"ב דלא ידעינן דמאן ניהו. וכן ל' רש\"י. וז\"ל הר\"ן הרי השני בטל. לא בטל ממש. אלא דכיון דלא ידעינן דמאן ניהו לא ינתן לא לזו. ולא לזו. אבל אם נתן לאחת מהן או לשתיהן הרי זה ספק גירושין: \n",
+                    "<b>היה כתוב טופס לכל אחת וכו'</b>. פירש הר\"ב זמן וכו' לאו דשם טופס הונח על הזמן דזמן בכלל תורף הוא כדאיתא בפירוש הר\"ב מ\"ד פ\"ב. אבל שם טופס הונח על כל נוסח הגט שזה ענין טופס העתק ותואר הגט והכל בכלל אלא שהוציאו מן הכלל וקראו למקצת מהן תורף. ואם נאמר טופס בלא הזכרת תורף עמו יש במשמע טופס כל נוסח הגט. ועוד י\"ל דזמן ראוי ג\"כ להקרא בשם טופס שאינו אלא מדרבנן. ועיין לשון ב\"י שהעתקתי במ\"ד פ\"ב. וראשון בעיני עיקר. ומ\"ש הר\"ב ובכך בשבת כו' מפרש בגמ' שזה הזמן בו ביום עצמו של הראשון. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאל\"ה הוי הראשון מוקדם לחתימת העדים ולא היה צריך לטעם שאין העדים נקרין עמו. גם מפורש בגמ' דדוקא שכתוב ובכך בוי\"ו לחברם ביחד דאל\"ה תיפוק ליה דאין עדים חתומים על הכל: \n",
+                    "<b>את שהעדים נקראין עמו</b>. היינו תחתון אבל עליונים פסולים שמא לא העידו אלא על האחרון. רש\"י: \n",
+                    "<b>כשר ולא האחרים</b>. וביאר הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות גירושין בשאין שם עדי מסירה. דאי בעדי מסירה ודאי כולהו מתגרשות דלא גרע מאם לא היו שם עדים חתומים כלל. וכ\"כ \n",
+                    "<b>[שם] לכל הני דלקמן שכיוצא בזה הן</b>. דכולן על ידי עדי מסירה כשרים. וכתב המגיד שכתב הרמב\"ן עליו שפתים ישק משיב דברים נכוחים דודאי מזויף מתוכו אין כאן דכל שפסולו ניכר הוא אין לחוש בו [כמ\"ש במשנה ד' פ\"ב] דהא ידוע מלתא לכל [מאן] דמטי שטר לידיה ולא אתי למסמך עליה דהא לא עליה חתימי סהדי ואצ\"ל בראש הדף ומאחריו. ומן הצד דלא הוי אלא כגט שאין עליו עדים. ואם נתנה לה בפני עדים כשר. ע\"כ. ומיהו הא דאיכא למשמע דזה הגט דתנן שהוא כשר דהיינו אפי' בלא עדי מסירה הוא לפי שיטתו כשיטת הרי\"ף אמתני' דלעיל. אבל להתוס' והרא\"ש וסיעתם אין שום גט כשר בלא עדי מסירה וכמו שנראה מתוך מה שכתבתי במ\"ב פ\"ו בשם הטור [וע\"ש סימן קל\"ג] צ\"ל דהא דתנן כשר ואע\"פ שאינו כשר אלא ע\"י עדי מסירה וכי איכא עדי מסירה אינך נמי כשרים וכ\"ש ללשון הרא\"ש שכתבתי במ\"ג פרק ד' אלא שהוא כשר יותר מהאחרים לענין שאינה צריכה להביא לפנינו עדי מסירה שאנו תולין שכדין נמסר לה וכמבואר ג\"כ מתוך מ\"ש במשנה ב' פ\"ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה בצד זה</b>. לשון הר\"ב שכתבן בשני דפין זה בצד זה ול' הרמב\"ם בפ\"ד מה\"ג כתב שני גיטין בשני דפין. במגילה אחת זה אצל זה: \n",
+                    "<b>ושנים עדים עברים כו'</b>. כתב הר\"ב שם העד תחת הראשון ושם אביו תחת השני ומפרשים בגמ' דהכי כתב פלוני בן תחת הראשון ופלוני אבתרא דאי לאו הכי אלא בן יעקב [*עד] אבתרא כשרים כדתנן במשנה דלקמן בן איש פלוני [*עד] כשר. והשני כשר וכן נמי כשר קמא דמלתא דפשיטא דקאי [*אבן יעקב עד דבתרא ואי נמי כתב פלוני בן תחת הראשון ופלוני עד] אבתרא [*שניהם כשרים )א) ש]הבן חתום על הראשון <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והאב על השני: \n",
+                    "<b>ושנים עדים יונים כו'</b>. כתב הר\"ב ודרך הכתב היוני שהולך מן השמאל אל הימין וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. ולא הבינותי זה. שאם הוא כדרך שכותבים הנכרים ללשונותם בארצותם שבסביבותינו. אשכנז. צרפת. ספרד. ואטליא. א\"כ היאך אפשר לומר דשמא האחרונים הפכו כתבם לסדר שכתבו העדים הראשונים. ורש\"י מפרש חתימת היונים אינה נקראת כחתימת העברים שכשהיוני חותם יוסף בן שמעון בידוע ששמו שמעון בן יוסף שכך מתפרשת חתימתן. יוסף בן [שמעון] כלומר )ב) בנו של יוסף שמעון ונמצא שם העד חתום על גט שני ושם אביו חתום על הראשון הלכך על כרחך היונים תחת השני חתמו ע\"כ. ונמצא דחשש שמא הפכו חששא קרובה היא. דשמא יוסף בן שמעון היוני לא שמעון שמו. אלא יוסף וחתם עצמו בדרך חתימת העברי: \n",
+                    "<b>את שהעדים הראשונים נקראים עמו כו'</b>. כתב הר\"ב וטעמא דחיישינן שמא העדים האחרונים הפכו את כתבם כו'. דאילו משום דמופלגים בחתימתן מן הגט לא היו פסולים דקי\"ל מלאוהו בקרובים כשר כדאיתא בגמ': \n",
+                    "<b>כשר</b>. עמ\"ש בזה במשנה דלעיל. \n",
+                    "<b>עד אחד עברי כו'</b>. כתב הר\"ב ומשום דלא ידעינן בהי מינייהו חתימי תלתא. גמ'. והא ודאי דאפשר דאקמא חתימי כולהו אלא שלא הוצרך לומר כי אם החשש דע\"י כן פסולים תרווייהו: \n",
+                    "<b>שניהם פסולים</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה ה' לשטת הרמב\"ם והרי\"ף. וכן לשטת תוספות והרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שייר מקצת הגט כו' כשר</b>. מסיק רב אשי בגמ' דידע בי מתחתא דמגילתא. פי' שהוא ניכר בקלף שלא נחתך ממנו כלום שדרך עושי קלפים שקושרים אבנים סביב למתוח הקלף ונעשה שם שחור ועב. אבל אם אינו ניכר פסול דשמא שני גטין היו כתובים זה אצל זה. השמאלי נכתב בגובה של המגילה יותר מהימני. והיה שום תנאי. בימיני למטה. וחתך התחתון מהימיני והעליון מהשמאלי. וכיון אותם ביחד. וכן יש עוד חששות אחרות שהיה לחוש להם אי לא ידעו בי מתחתא. והטור סי' ק\"ל העתיק לזה. ופירוש כשר עיין במשנה ה': \n",
+                    "<b>חתמו עדים בראש הדף</b>. וא\"ת אמאי איצטריך למתני סיפא הקיף ראשו של זה בצד ראשו של זה דשניהם פסולין היינו בראש הדף וי\"ל דאיצטריך למפסל גגו של עדים כנגד גגו של כתב. דמהכא לא שמעינן אלא שרגלי חתימת עדים כנגד גג הכתב. אע\"פ דהא נמי שמעינן מסיפא איכא למימר דאיצטריך הך דהכא משום דהוי אמינא הך דשניהם פסולים. היינו משום דכי היכי דלא קיימי אהאי. לא קיימי נמי אהאי. אבל הכא דאין אלא גט א'. א\"כ ודאי קיימי עליה חתימה זו. וסיפא דסיפא דראשו של זה בצד סופו של זה. איצטריך לאשמעינן דלא פסלי מטעם דכי היכי דלא קיימי אהאי. לא קיימי אהאי. ולרש\"י גרסינן מעיקרא סופו של זה בצד סופו של זה. לא הוה צריך סיפא דסיפא. אלא דכל גווני משמיענו. ויש ספרים דל\"ג לה ובגמ' נמי לא מייתי לה. תוספות: \n",
+                    "<b>מן הצד</b>. או מן הצד: \n",
+                    "<b>הקיף</b>. פירש הר\"ב חבר כו'. כמו אין מקיפין שתי חביות. רש\"י. ומשנה היא פ\"ד דביצה. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ד דתרומות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גט שכתבו עברית ועדיו יונית</b>. וכתב הרמב\"ם בפ\"ד והוא שיהו העדים מכירים לשון הכתב וכתיבה: \n",
+                    "<b>כתב סופר ועד כשר</b>. פירש הר\"ב חתם סופר ועד. הכי איתא בגמ'. [*ומה שכתב הר\"ב] [וכ\"פ רש\"י] ואשמועינן מתני' דלא חיישי' כו'. ומסיים רש\"י כדאוקמינן בפ' מי שאחזו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הא מני ר' יוסי היא. דאמר מילי לא מימסרי לשליח. ע\"כ. אבל כתב סופר ולא חתם לא הוי כעד שני. וזה דלא אליבא מ\"ד שכתב הר\"ב בפירוש מ\"ד דכתב סופר במקום עד שני. וכן מפורש לעיל דף פ\"ו ע\"ב בפירש\"י ועיין בפירש\"י פ\"ו דף ס\"ז. וכי תימא א\"כ לאותו מ\"ד תרתי למה לי הא לעיל אין עליו אלא עד [אחד]. היינו וכתב סופר. ולמה לי תו הא דהכא בגמ' דפירקין ולעיל מוקמינן לה דהא דהכא אפילו לכתחילה בספרא מובהק שבקי בתורת גיטין ולא יכתבנו אא\"כ שמע מפי הבעל. [רש\"י]: \n",
+                    "<b>נקיי הדעת נוהגין</b>. שלשונם קצרה לא היו חותמין עד. אלא פלוני בן פלוני [רש\"י]. \n",
+                    "<b>כתב חניכתו וחניכתה כשר</b>. [פי' הר\"ב שם לווי כו'. וכן פירש\"י וזה] ל' הרא\"ש פירש\"י שם לווי של המשפחה וכן משמע בגמ' חניכת אביו בגיטין עד י' דורות. רשב\"א אומר עד ג' דורות [וכתב ב\"י בשם המרדכי דהיינו אע\"פ שלא הוזכר שמותם כי אם ראש המשפחה. ומיירי בעדי מסירה דוקא. ע\"כ] מכאן ואילך פסול. ור\"ח ור\"ת ז\"ל מפרשים שם לווי של האיש עצמו או של האשה. וחניכת אבות דגמ' חניכה אחרת ולא מיירי בשם לווי. ע\"כ. וכתב ב\"י דלרש\"י נמי שם לווי [של] האיש עצמו בגט חשיב שפיר לכתוב. דסברא הוא דעדיף מחניכת המשפחה. ע\"כ. וא\"ת ומאי איכא בין חניכה דהכא למשנה שמו דתנן במ\"ב פ\"ד שפי' הר\"ב שהיו לו שני שמות כו'. זה מבואר בדברי המגיד פ\"ג דחניכה היינו שני שמות במקום אחד אבל משנה שמו דלעיל היינו שני שמות בשני מקומות. וכמבואר בלשון הר\"ב שם. אלא שכתב שהרמב\"ן כתב דבדיעבד כשר. ושהרשב\"א כתב שאפי' לכתחלה מגרש באחד מהם. והב\"י ר\"ס קכ\"ט כתב לשון הרשב\"א. ובלשונו העתיק משנתינו. דגריס וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין אחר כתב חניכתו כו'. וגם הרא\"ש גורס כן. וכתב בפ\"ד תירון אחר דחניכה דהכא לכתחלה סגי ביה דמיירי בחניכה שמכירין אותה בכל מקום והכל קורין אותו בשם חניכה לחוד. ונ\"ל שזו היא ג\"כ דעת הראב\"ד בהשגה שכתב והוא שיהא רגיל באותו חניכה יותר. ע\"כ. וכתב הב\"י דלהרמב\"ם נמי דוקא בדיעבד. ודלדעתו שגורס הרמב\"ם וכך היו נקיי כו' קודם כתב חניכתו כו' וכן גירסת רש\"י. ע\"כ. ולא נראה כן בפירושו שהרי מפרש חניכתו כו'. ואח\"כ מפרש נקיי הדעת. ולא קשיא שלא העתיק בחבורו נקיי הדעת כו' שכן לדברי הב\"י הרי לא העתיק גם כן גבי עדים. לפיכך אפשר לי לומר שהרמב\"ם סובר ג\"כ דלכתחלה. ומה שדקדק הב\"י מדהכניס דין חניכה וחניכתו בדין מי שהיו לו שני שמות בין כותב שם העיקר לכותב שם הטפל דזה לאשמועינן דבכותב שם הטפל נמי איכא כשרות בדיעבד כו' כמו בחניכה דבדיעבד. יש לי לומר בהפך. דכיון דזה דרכו להעתיק המשנה כלשונה כל היכא דאפשר ולפי שלשון המשנה ואם כתב חניכתו וחניכתה כשר. משמע בדיעבד. לכך החכים בחכמת לשונו להכניסו בין הדבקים הללו. ולחברו בחלוקת כתיבת עיקר השם ולומר שכמו שכותב עיקר השם וכל שם כו'. כן אם כתב חניכתו כו' נמי כשר. וכזה כן זה. כמו שעיקר השם עם וכל שום כו' לכתחלה כותבין כן כך כתיבת חניכה כשרה לכתחלה. וכבר כתב הרמב\"ם בהקדמת חבורו שמחלק כל פרק להלכות קטנות. וכאן מפסיק ומחלק בין חניכה לדין כתיבת שם הטפל. וזו ראיה גמורה לדברי מדהסמיך דין חניכה לדין כתיבת שם העיקר. דאילו לב\"י ה\"ל לחבר כתיבת חניכה לדין כתיבת שם הטפל. ולהפסיקו מכתיבת שם העיקר. ואל תשיבני אילו נתכוין הרמב\"ם להורות שכתיבת חניכה כשר לכתחלה. והרי לפי זה הוא גורס וכך היו נקיי כו'. אחר כתב חניכתו כו'. למה לא העתיק כל לשון המשנה. גם וכך היו נקיי כו' והיה מבואר היטב דלכתחלה הוא. כי לא מחכמה שאלת על זה שמכיון שהוא יכול להורות זה בלא העתקת [כל] לשון [המשנה] אך בחבור וסמיכת ופסיקות הלשונות עדיף טפי משום לעולם ילמד אדם לתלמידיו בלשון קצרה כ\"ש הוא ז\"ל אשר דעת שפתיו ברור מללו: \n",
+                    "<b>בישראל כשר</b>. פי' הר\"ב אם אנסוהו בדין וכו'. גמ'. ותנן נמי בסוף פ\"ה דערכין וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דאי אניס אין גיטו גט. וכתב הרמב\"ם בסוף פ\"ב מה\"ג ולמה לא בטל גט זה. שהרי הוא אנוס בין ביד נכרי בין ביד ישראל. שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו. או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין [זה] אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל. ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות. ויצרו הרע שתקפו. וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. ע\"כ. \n",
+                    "<b>ובנכרים פסול</b>. כתב הר\"ב כדין פסול ופוסל מן הכהונה גמ'. ומסקינן דטעמא דבדין נכרים בכדין ישראל מיחלף ואי אמרת דאינו פוסל אתי למימר דבדין ישראל ע\"י עישוי נמי אינו פוסל. וההוא גיטא מעליא הוא. שלא כדין דנכרים בכדין דישראל. לא מיחלף. פירש\"י ואי אמרת מיחלף בשלא כדין דישראל. ואתי למימר שלא כדין דישראל נמי לא פסיל. ואמרן לעיל דפסיל. היא גופה גזירה הוא אטו כדין. וגזירה לגזירה לא גזרינן: \n",
+                    "<b>ובנכרים חובטין אותו כו'</b>. שעכשיו אין הנכרי אלא כמקל ורצועה לב\"ד של ישראל ושלוחו של ב\"ד. ואין מדקדקים בשליח שהוא חובט אם הוא ישראל או נכרי. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מגורשת</b>. כתב הר\"ב ארישא קאי כו'. גמ'. דאילו למיסר אגברא כהן הא קי\"ל כל קלא דבתר נשואין. לא חיישינן ליה. ופרש\"י דלהקל לינשא לשוק. פשיטא דלא נשרי א\"א לעלמא משום יציאת קול: \n",
+                    "<b>אמתלא</b>. משל וטעם כו'. רש\"י: \n",
+                    "<b>על תנאי</b>. שמא לא נתקיים התנאי. רש\"י: \n",
+                    "<b>זרק לה קידושיה ספק כו'</b>. זו היא אמתלא של קדושין והה\"נ איפכא. רש\"י. ולא דמי להא דבמשנה (ה' פ\"ו) [ח' פ\"ג] דיבמות ע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הקדיחה תבשילו.</b> פי' הר\"ב שרפתהו כו' עד מלח. ומסיים רש\"י כמו אש קדחה באפי (דברים ל״ב:כ״ב). ",
+                    "<b>שנאמר כי מצא בה ערות דבר.</b> פי' הר\"ב דדרשי ב\"ה או ערוה או דבר. ואיצטריך לכתוב ערוה לומר שאפי' יצאה משום ערוה מותרת לינשא לאחר. כדכתיב (שם כ\"ד) והלכה והיתה לאיש אחר. ולב\"ש איצטריך דבר לג\"ש. דכתיב הכא ערות דבר. וכתיב להלן (שם י\"ט) ע\"פ שנים עדים יקום דבר. מה להלן בשנים. אף כאן בשנים. וכתבו התוס' דפריך בירושלמי א\"כ אמאי איצטריך למכתב (שם כ\"ד) לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. תיפוק ליה דבלא\"ה אסור להחזיר סוטתו [כמ\"ש במשנה ב' פ\"ק דסוטה] כיון שיש עדים. ומשני לעבור עליו בב' לאוין ע\"כ וב\"ה נמי ודאי להכי מבעי ליה לענין לכופו להוציא. דלא כייפינן ליה להוציא אלא בעדות ברורה. כך פירש\"י. וכן לענין עד שתשתה במשנה ג' פ\"ו דסוטה אבל מדלא כתיב ערוה בדבר. וכתיב ערות דבר. למדרש תרווייהו. או ערוה או דבר. ומשמע נמי ערוה בדבר. כלומר בשנים. כדאיתא בגמ': ",
+                    "<b>ר\"ע אומר אפי' מצא אחרת כו'.</b> כתב הר\"ב דדריש או אם מצא בה ערוה כו'. דאמר ריש לקיש. כי. משמש בד' לשונות. אי. דלמא. אלא. דהא. ב\"ש סברי כי מצא דהא מצא. ור\"ע סבר כי מצא. אי נמי מצא. ומ\"ש הר\"ב או דבר של סרחון על כל א' משלשה דברים כו'. היינו כדמסקי התוס' דר\"ע כב\"ה אתי דאי לאו דאייתר ליה דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה. בלשון אי נמי: ",
+                    "<small>סליק לה מסכת גיטין</small>  "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה גיטין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה גיטין",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Gittin",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Gittin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה גיטין, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Gittin, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Ketubot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Ketubot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cfd1b3d50fc2fe816f224f2d81308564f311f946
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Ketubot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,728 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Ketubot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה כתובות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Ketubot, Introduction": [
+            "טעם סדורה כבר מבואר ממה שכתבתי בריש יבמות. \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>בתולה</b>. שכל שלא נשאת אין ראוי לקרותה בה\"א הידיעה. ואגב תני נמי אלמנה דגבה בלא ה\"א. משא\"כ האשה וכן היבמה שזקוקה ליבם ההיא תקרא בה\"א הידיעה לפי שמפורסמת וכדאמרינן בגמרא סוף פרק ט\"ו דיבמות [קיח.] דשומשמנא גברא כורסא בי חרתא רמו לה וכו'. והלכך נמי לא תני העבד עברי במשנה ב' פ\"ק דקדושין דמאי חשיבותא איכא ליה להודיע העבד בה\"א כך נ\"ל. והתוספות כתבו בענין אחר: \n",
+                    "<b>שפעמים בשבת</b>. אבתולה קאי. רש\"י. וכתב הר\"ן דמקשו הכא דליתני נמי טעמא דשקדו למעוטי יום אחד [בשבת] וטעמא דאלמנה ביום ה'. ותירץ דאי מפרסמא מילתא הוו טובא דנסבין בא' בשבת משום דטריחא להו א\"נ דלא קפדו ארוס וארוסה בסעודה ומאן דחזי לא ידע דמשום הכי הוא אלא דא' בשבת וד' לענין נישואין כי הדדי נינהו ולא לפלוג בין אחד לד' כלל ומיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי וכן נמי כי חזו דאדם בטל שאין לו מלאכה נסיב [אלמנה] בכולהו יומי [כדאיתא בגמרא דף ה'] לא סברי דמש\"ה הכי הוא אלא דרבנן לא תיקנו באלמנה מידי ומיעקרא תקנתא לגמרי ומש\"ה תני בהדיא דינא ומסתיר לטעמייהו. עוד נ\"ל דמשום שקדו לא הוו מתקני רבנן לעכובי מצוה דנשואין אלא משום טענת בתולים דמלתא דאיסורא הוא הוצרכו לייחד לבתולה ימים וכיון שהוצרכי לייחד יחדו לבתולה רביעי דמעלי טפי מאחד בשבת משום שקדו וכיון דיחדו לבתולה יחדו לאלמנה ג\"כ. דאי לא. אתו למימר דנשואי אלמנה זילו לרבנן ולא מתקני בהו מלתא ומש\"ה תני תנא טעם דטענת בתולים לומר דעיקר התקנה היתה בשבילו ואידך לא תני להו כלל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ביום השני וביום החמישי</b>. דשכיחי דאתי למקרי בספרא. גמרא פ\"ז דב\"ק דף פ\"ב והטעם כתבתי ספ\"ג דמגילה: \n",
+                    "<b>שאם היה לו טענת בתולים כו'</b>. כתב הר\"ב ושמא זנתה תחתיו פי' לאחר שנתארסה והרי היא אסורה עליו. כגון אשת כהן או שקיבל בה אביה קידושין פחותה מבת שלש דליכא אלא חד ספיקא בכהן שמא קודם שנתארסה ובפחותה מבת שלש שמא באונס. [ועיין במ\"ז מ\"ש שם] ומש\"ה אף בשאר נשים דאיכא ס\"ס ואינה אסורה עליו. אפ\"ה לא פלוג רבנן בתקנתא. ומשום אשת כהן ופחותה מבת שלש תקנו בכל הנשים שינשאו ביום הרביעי. א\"נ הואיל ומשכחת באשת כהן ופחותה מבת שלש דמתסרי עליה תקנו בכל הנשים נמי וכדפירש בקונטרס שמתוך כך שיבא לב\"ד יתברר הדבר ויבואו עדים שזנתה ברצון תוספות. ומ\"ש הר\"ב שקדו כו' בגמרא ועיין פי' המלה בסוף מסכת סוטה. ומ\"ש הר\"ב ובזמן שאין ב\"ד כו' אשה נשאת בכל יום. גמרא. וה\"ק מצד תקנה זו דמשנתנו נשאת בכל יום אבל יש ודאי ימים דאיסור אחר חל עלייהו כגון שבת לפי שע\"י הנשואים קנאה לכמה דברים כדתנן לקמן מ\"ד פ\"ד וה\"ל כקונין קנין בשבת דאסור כמ\"ש במ\"ו פ\"ג דביצה וכ\"כ הרא\"ש וכן ביו\"ט שייך נמי האי טעמא כדתנן במ\"ב פ\"ה דביצה ובלא\"ה ביו\"ט אסור אף בח\"ה שבו כדתנן במ\"ז פ\"ק דמ\"ק. ומ\"ש הר\"ב וטעמא דאלמנה כו' שיהא שמח עמה ג' ימים וכו' ואי נשאת ביום אחר לא מיקיימא תקנתא אלא משכים למחר למלאכתו והולך לו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בתולה כתובתה מאתים וכו'</b>. בסוף מכילתין פסק הר\"ב דכתובת אשה דרבנן והשתא הני מאתים בכסף מדינה הם שכן כל של דבריהם ויש בכל דינר שבעה חלקים נחושת ושמינית כסף ונמצא מאתים דינרים של בתולה כ\"ה דינרים של כסף טהור. ומשקלם כתבתי במ\"ו פ\"ו דפאה וזו דעת הרמב\"ם. והרא\"ש סובר דבכתובה תקנו בסלע של תורה שכולו כסף טהור וכן כתבו התוספות בפ\"ו מ\"ה כמו שאכתוב שם בס\"ד דזה הכלל דשל דבריהם לא נאמר אלא אסלע בלחוד [*וכן פירש הרמב\"ם במשנה ד' פרק ח' דבכורות]: \n",
+                    "<b>וחלוצה</b>. נראה לפרש דלרבותא נקט חלוצה דסד\"א כיון דשומרת יבם לא מיחסרה כניסה לחופה שהרי יבמה יבא עליה בעל כרחה וה\"א דכנשואה דמיא קמ\"ל. תוספות: \n",
+                    "<b>הגיורת וכו' שנפדו וכו'</b>. וכן תנן להו לקמן בריש פ\"ג ובפי\"א מה\"א העתיק הרמב\"ם משוחררת גיורת ושבויה. אבל פ\"ק מהל' נערה [הל' ט'] העתיק הא דלקמן פ\"ג גיורת שבויה משוחררת אם נתגיירה ונפדית ונשתחררה והטור סימן ס\"ז וסימן קע\"ז העתיק גיורת שבויה ושפחה שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו ובשם רבינו מהור\"ר ליווא ז\"ל שמעתי טעם ששונה שנפדו וכו' שכן מצות פדיון שבוים קודמת. ולהתגייר אף ע\"פ שדוחין אותו בתחלה אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. אבל להשתחרר עובר בעשה דוהתנחלתם אותם [*והתוספות פ\"ק דעבודה זרה דף ג' [ד\"ה יבא] כתבו אדהכא דאורחא דמלתא דגמרא דבהרבה מקומות לא קפיד למנות כסדר]: \n",
+                    "<b>ושנתגיירו וכו'</b>.. פחותה מבת ג' היאך מתגיירין בקטנותן תמצא בלשון התוספות שהעתקתי במ\"ג פ\"ד: \n",
+                    "<b>פחותות מבנות ג' וכו'</b>. שאפילו נבעלו בתוליהם חוזרין. ר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וקטן שבא על הגדולה</b>. פי' הר\"ב פחות מבן תשע ר\"ל ויום אחד. וכדתנן בפ\"י דיבמות. ומ\"ש שאין ביאתו ביאה ומכ\"מ לא דמי לקטנה הנבעלת דהתם בתוליה חוזרין כמ\"ש לעיל וכפירש\"י בכאן אבל קטן והשיר הבתולין לא עדיפא ממוכת עץ אלא הכא בלא השיר בתולים איירי כך כתבו התוספות והרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בתולה כו' מן הנשואין</b>. שנכנסה לחופה ויש לה עדים שלא נסתרה א\"נ נסתרה ולא שהתה כדי ביאה. ברייתא. ועיין מ\"ש [פ\"ג] מ\"ג: \n",
+                    "<b>וחלוצה</b>. איידי דמתני' קמא נקט הכא נמי חלוצה דכיון דאשמועינן הכא דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה פשיטא דמשום דהויא חלוצה בתר הכי לא יפה כחה. הר\"ן: \n",
+                    "<b>והשבויה</b>. עיין מ\"ש בפ\"ג מ\"ב: \n",
+                    "<b>ואין להן טענת בתולים</b>. אין יכול להפסידה אותה מנה ולומר בחזקת בתונה נשאתיך והרי מקחי מקח טעות. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האוכל אצל חמיו ביהודה</b>. מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתא ביהודה עצמו דלא אכיל ונ\"מ דהיכא דלא נהיגי לייחד יכול לטעון. גמרא ורש\"י. והשתא מתני' י' פ\"ד דיבמות דקתני סתמא הארוסות שביהודה לאו דוקא אלא כי מתניתין דהכא: \n",
+                    "<b>אלמנת כהן</b>. אלמנת בת כהן. רש\"י: \n",
+                    "<b>היו גובין לבתולה</b>. בת כהן כשנשאת לכהן וכל שכן כשנשאת לישראל: \n",
+                    "<b>ולא מיחו בידם חכמים</b>. אע\"פ שלא כתב לה בלשון תוספת [דאל\"כ תנינא חדא זימנא בריש פ\"ה] אלא ד' מאות דחזי ליכי וקס\"ד דלא תגבה דלא חזי ליכי. ובלשון תוספות לא כתב. קמ\"ל דמנהג טוב הוא וראוי להיות בכהונה ושייך בהו למימר דחזי ליכי. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והלה</b>. פירשתי במשנה ג' פ\"ג דמעשר שני: \n",
+                    "<b>לא כי</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>א\"א לפרש שמכחישה בברי דמהיכי ידע. ועוד למה כנסה ובעלה. אלא הכי קאמר שמא לא כי ועיין ספ\"ג דב\"ק: \n",
+                    "<b>מקח טעות</b>. פי' הר\"ב ואין לך כתובה ממני. כלומר אפילו מנה לא. דלא דמי למוכת עץ דלעיל. גמרא ד' י\"א ע\"ב: \n",
+                    "<b>נאמנת</b>. דמוקמינן אתתא אחזקה דמספקינן אשעת אירוסין אי בתולה הואי והעמד האשה אחזקתה ובתולה נולדה והך שעה היא דאיתניסא לאחר אירוסין. גמרא. ועיין במ\"ח פ\"ז מ\"ש שם דהכא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דוקא כשאפשר שנאנסה משנשאת. ומ\"ש הר\"ב ומשביעין אותה שבועת היסת כך כתב הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פי\"א מה\"א [הל' י'] כתב ויש לו להחרים סתם על מי שטוען שקר כו'. וזה עיקר דכיון שאינו טוען עליה בברי אין כאן מקום לשבועה אפילו היסת שלא מצאנוה אלא בברי וכמו שאמר הרמב\"ם עצמו בפירושו סוף מסכת נדרים. ואפילו לסברא הנזכרת בש\"ע סימן ע\"ה סעיף י\"ז דמשביעין בשמא היכא דיש רגלים לדבר. הכא מאי רגלים לדבר איכא שנבעלת קודם שארסה אדרבה אוקי בחזקת בתולה כל זמן שתוכל. וענין שבועת היסת מפורש פ\"ו דשבועות. ומ\"ש הר\"ב ואי אמרה בתולה מצאני אינה נאמנת גמרא דף י' וכתב הרא\"ש ואין להאמינה במגו דנאנסתי דלא בעיא למפסל נפשה לכהונה ואין להאמין במגו דמוכת עץ [כדלקמן] דלא שכיח. א\"נ <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ופי' רש\"י ואין לחוש שמא יטעון אדם כך אלא באמת שאם היה שונאה מתחילה לא היה טורח בסעודה בחנם אלא היה מגרשה תחלה. וכתב הר\"ן דאין להקשות דתיפוק לי' דהואיל ואיהו טוען נמי ברי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>מהיכא תיתי שתהא היא נאמנת לאפוקי ממונא. דלאו קושיא היא כלל דכיון דטעמא דכתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אם אתה אומר נאמן ועלה דידה רמי לברורי וא\"א לה להביא [ראיה] הרי היא קלה בעיניו להוציאה הלכך צריך לטעמא דחזקה וכו': \n",
+                    "<b>לא מפיה אנו חיין</b>. דהכי נמי אוקי ממונא בחזקת מריה ועיין ספ\"ד דנגעים: \n",
+                    "<b>[*עד שלא תתארס</b>. וכן בריש פרק ח' ובשניהם הוה ליה למתני עד שלא נתארסה דתתארס        להבא הוא ובירושלמי ריש פ\"ח כיני מתניתין עד שלא נתארסה ולא ידעתי למה לא אתמר כן בירושלמי אדהכא ועיין בפרק דלקמן משנה ו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נאמנת</b>. פי' הר\"ב ולא הפסידה כתובתה כדפירש הר\"ב במשנה ג' דאית לה מנה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אפילו לא הכיר בה ומש\"ה אצטריך למתני פלוגתייהו במוכת עץ אע\"ג דשמעינן בנאנסתי לאשמעינן הא. דמנה יש לה. ונאנסתי איצטריך לאשמעינן דאם הודית מקחה מקח טעות ואין לה כלום. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ואי אשת כהן כו' שויתה אנפשיה חתיכה דאיסורא. גמרא דף ט' וה\"ה נמי באשת ישראל וקבל בה אביה קדושין בפחות מבת שלש וטעמא דליכא אלא חד ספיקא כמ\"ש בריש פירקין וכתב המגיד בפרק י\"ח מהלכות אסורי ביאה והלא שמא מוכת עץ היא ויש כאן שני ספיקות ותירצו שמוכת עץ דבר שאינו מצוי הוא ואין חוששין לו. ע\"כ. וכך כתב הר\"ן. אבל התוספות כתבו לעיל דבגמרא דאלו נערות גבי סומא אין לה טענת בתולים מפני שנחבטת על גב קרקע ופריך כולהו נמי חבוטי מחבטן אם כן שכיח ופירשו דלהכי לא מספקינן במוכת עץ משום דכיון שאינה טוענת אע\"ג דאין לה גנאי בכך כמו בביאת אונס הלכך אין להסתפק בכך ע\"כ. וא\"כ הכא דהיא אומרת מוכת עץ. ואפ\"ה כתב הר\"ב דאסורה עליו ולא הוי ספק ספיקא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>צריך לומר כמו שכתבו התוספות בשם ר\"ח דמוכת עץ פתחה סתום וכיון שטען דרוסת איש את נמצא שטוען פתח פתוח ושויתה [איסור] אנפשיה בחד ספיקא אבל הר\"ן דחה זה מהגמרא ודהכי איתא בהדיא בירושלמי שהפתח פתוח בין בעץ ובין באדם. נמצא דדברי הר\"ב בפסק זה דחוין שאם יאמר דמוכת עץ לא שכיח קשיא הא דתוספות מפרק אלו נערות. ואם יאמר כפירוש ר\"ח הרי דחוי מדר\"ן וגם כפירוש התוספות אי אפשר דהא הכא בטוענת מוכת עץ היא. והב\"י סימן ס\"ח לא העתיק כלל להא דהתוספות אלא כתב דברי הר\"ן והמגיד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מדברת</b>. פי' הר\"ב מתיחדת ותני לה להודיעך כחו דרבי יהושע דאף על גב דלא ראוה שנבעלה פסולה. גמרא: \n",
+                    "<b>טיבו</b>. כתב הרמב\"ם טיב היא סיבה ובכמה מקומות הם אומרים טיב גיטין וקדושין טיב עבודה זרה ומשמשיה רצה לומר סבתם ע\"כ ובספר תשבי [שורש טב] כתב שהוא לשון עסק תרגום ירושלמי ויוציאו דיבת הארץ (במדבר י\"ג) ואפיקו טיבא בישא: \n",
+                    "<b>נאמנת</b>. לפי שהיא בחזקת כשרות: \n",
+                    "<b>לנתין ולממזר</b>. עיין משנה ה' פרק ו' דיבמות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעוברת</b>. להודיעך כחו דרבן גמליאל ועוד דאפילו בתה מכשרינן: \n",
+                    "<b>נאמנת</b>. כתב הר\"ב וכשרים לכהונה היא ובתה וכו' ואפילו הכי לכתחלה לא תנשא לכהונה. ר\"ל היא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל בתה הא פסקינן הלכה כאבא שאול במשנה ב' פרק בתרא דקדושין דלכתחלה. וטעמא דבבתה הקילו כתב הר\"ן והמגיד פי\"ח מהא\"ב לפי שאפשר שאפילו לקהל פסולה לפיכך לא אמרו שלא תנשא לקהל לכתחלה לפי שאם היו מחמירין בה שלא לבא בקהל לא ה\"ל תקנה הלכך לא החמירו שלא תנשא לכתחלה. ומה שמסיים הר\"ב ואז תנשא לכתחלה בין היא בין בתה. כלומר דאז אין חילוק בין אמה בין בתה. ואפשר נמי לומר דלעולם להר\"ב שוים הם. אמה ובתה. וכשהאם אסורה לכתחלה ה\"נ הבת. וכן הביא המגיד פט\"ו מה\"א שיש מי שכתב כן והא דקדושין אפרש שם. ומ\"ש הר\"ב אא\"כ היו רוב וכו' אפרש במשנה דלקמן בס\"ד ומ\"ש שפירש חוץ לעיר אבל בעיר אפילו פירש הבועל ואזיל לגבה לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש אלא חשבינן ליה כקבוע דכמחצה על מחצה דמי גזירה אטו היכא דאזלא איהי לגבייהו. גמרא. ועיין לקמן דעת אחרת בזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "העין כדכתיב (בראשית ט״ז:ז׳) על העין בדרך שור: \n",
+                    "<b>אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה</b>. פירש\"י משיאין בנותיהן ואלמנותיהן שאין רוב בני העיר פוסלין אשה לכהונה בביאתן ועיין מ\"ש במשנה ב' פרק בתרא דקדושין. וכתב הר\"ב ואע\"ג דרובא חד סגי בעלמא וכו' אצרכוה רבנן תרי רובי. לפסק הלכה כתב כן ובגמרא מוקים למתניתין דמעשה שהיה בתנוקת זו כך היה. וכי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דהכא מצרכינן להלכה תרי רובי ובמתניתין דלעיל הלכה כרבן גמליאל ולא פירש דצריכא תרי רובי אלא משמע דבחד רובא סגי הלכך מחלקין הרא\"ש והר\"ן דלעיל בטוענת והכא באינה טוענת וסתמא דמלתא הכי איתא דתינוקת הוה ולא ידעה למיטען ואנוסה הוות ולא ידעה מאי. וכיון דהוה ליה שמא אפילו לר\"ג בעי תרי רובי. וכן היה נראה לפרש שזו היא דעת הר\"ב. אלא מדכתב ואין משיאין לכתחלה לכהונה אלא בתרי רובי. דמשמע הא דיעבד לא בעינן תרי רובי וזה לא שמענו משום אחד מהפוסקים אלא כולהו סבירא להו דבאינה טוענת אפילו נשאת תצא כל היכא דליכא תרי רובי. ועוד שדברי הר\"ב בפירוש אלו המשניות זו והקודמת מועתקים מפירוש הרמב\"ם ומבואר בחבורו פרק י\"ח מהא\"ב דמתניתין דהכא מיירי נמי בטוענת. ודרבי יוחנן בן נורי ור\"ג בחד שיאטה שייטי. הלכך נראה לפרש דדעת הר\"ב בזה כדעת הרמב\"ם ודלעולם צריכין תרי רובי אפילו בטוענת וזה שלא פירשו לעיל דמצריכין תרי רובי היינו משום דנטר ליה למתניתין דהכא כי היכי דבגמרא נמי לא פרשינן דמצריכין תרי רובי אלא אמתניתין דהכא ובין לעיל ובין הכא בטוענת ואפ\"ה משום מעלה שעשו ביוחסין הצריכו תרי רובי לכתחילה. ולא תידוק דהא בדיעבד חד רובא מיהו בעינן דאפילו ברוב פסולים כשירה בדיעבד הואיל וטוענת וזה לכולי עלמא אפילו להרמב\"ם. ואפשר נמי דהיינו טעמא דלא פירש לעיל בהדיא דתרי רובא בעינן משום דיוקא דתידוק מינה דהא דיעבד אפילו כי לית לה נמי חד רובא לא תצא. ודע דהני תרי רובי רוב סיעה העוברת שם ורוב העיר פי' רש\"י וכ\"כ הטור סימן ו'. רוב העיר כשרים ורוב סיעה של כשרים הבאה ממקום אחר עוברים שם. והרמב\"ם מפרש דרוב העיר כשרים. ורוב סיעה הם שפרשו מן המקום הזה ועוברים שם בפרשת דרכים. או בקרנות שבשדות. ונראה דטובא נ\"מ לענין דינא. דלהרמב\"ם בסיעה עצמה מצריך תרי רובי. שהרוב שלה כשרים ושהמקום שממנו באו יהיו גם כן רובן כשרים. ואילו לרש\"י והטור לא בעינן אלא רוב הסיעה והרוב השני הוא באנשי המקום שבפרשת דרכים שלה או בקרנות שבשדות שסביבה היה המעשה. ואני תמיה מאד שלא ראיתי מי שהעיר בזה לא במה שיש שני         פירושים בדבר ולא במאי דנפקא מבינייהו. ואין לומר נמי דהטור לטעמיה דס\"ל דאפילו בתוך העיר נמי כשהלך הבועל אליה סגי בתרי רובי [וכן ג\"כ דעת רש\"י דבתרי רובי סגי אפילו נבעלת בעיר כשהבועל הולך אצלה ולכך אני אומר דאף להטור גרסינן בגמרא איכא דאזלא איהי לגבייהו וכו' ומש\"ה גזרו בחד רובא כדגרס רש\"י ואין חילוף גירסת לשון בין הטור ורש\"י כמו שכתב הב\"י. ורש\"י והטור דעת אחת להם בזה כך נ\"ל] ולהכי מפרש דסיעה עוברת שם לתוך העיר ורוב שלה כשר ורוב השני הוא אנשי העיר עצמה שבה היה המעשה אבל הרמב\"ם דלא סבירא ליה הכי וכמו שכתבתי לעיל בדברי הר\"ב אלא דוקא חוץ לעיר היה המעשה ולהכי שפיר מפרש דסיעה היא מהמקום הזה. ונמצא שכל הכתוב בספר שתי הדיעות הללו ממילא ידעינן שני הפירושים וזהו שלא העיר הב\"י בזה כלל. דליתא דאע\"ג דלהטור שסובר דבתוך העיר עצמה משכחת לה וכשהלך הבועל אצלה ולפיכך אי אפשר לפרש שהסיעה היא מהעיר עצמה אלא שממקום אחר באו לה מ\"מ להרמב\"ם הרי אפשר לפרש כן שאע\"פ דלדידיה דוקא חוץ לעיר הוה מעשה עדיין לא שמענו שחולק בפירוש סיעה אם היא ממקום אחר או מהעיר עצמה. שהרי יש לפרש ממקום אחר. לפיכך אין הכרע בדברי הר\"ב מה דעתו בפירוש תרי רובי אם כפירש\"י אם כפירוש הרמב\"ם. גם נשארה תמיה על הבית יוסף והמפרשים שלא העירו בזה כלל. ופירוש סיעה שיירא והיא מלה ארמית דת\"א ואחוזת מרעהו (בראשית כ״ו:כ״ו) וסיעת מרחמוהי. וצים מיד כתים (במדבר כ״ד:כ״ד) וסיען כו': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אם יש עדים</b>. עיין במשנה דסוף פירקין: \n",
+                    "<b>בהינומא</b>. כתב הערוך פי' ר\"ח הינומא לשון יון הוא תורה כלומר חוק הבתולות ע\"כ. ורש\"י פי' למ\"ד [קריתא] צעיף וכו' ומתנמנמת בו מתוך שאין עיניה מגולין ולכך נקרא הינומא על שם תנומה: \n",
+                    "<b>כתובתה מאתים</b>. כתב הר\"ב ואי ליכא סהדי כו' ושטר כתובה אבד בעל מהימן דאע\"ג דבמתניתין ו' פ\"ק איהי מהימנא התם איהי ברי ואיהו שמא אבל הכא ברי וברי הוא וכ\"ת וכי איכא עדים נמי להימניה לבעל במגו דאי בעי אמר פרעתי (דבמקום שכותבין כתובה ואבדה נאמן לומר פרעתי כדמוכח מפירוש הר\"ב בסוף פ\"ט דב\"ב) תירצו התוספות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דמגו במקום עדים הוא ע\"כ. ובפרק דלעיל מ\"ו דהיא נאמנת כתב הר\"ב דמשביעין אותה שבועת היסת ואף ע\"פ שכתבתי שם שאין לו עליה אלא חרם סתם. הכא ודאי דהיא תובעת עליו ברי משביעין אותו. אבל יש מחלוקת אם השבועה היסת או דאורייתא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>מפני שהוא מודה מקצת ואין להאריך כאן עיין בזה בא\"ה סימן צ\"ו. והא דמשמע דכי איכא סהדי ושטר כתובה אבד דגובה מאתים ולא חיישינן דלמא מפקה עדים בהאי ב\"ד וגביה והדר מפקא לה לכתובה וגביה בה מתרן בגמרא דקי\"ל כר' יוסי מ\"ו פ' בתרא דב\"ב דס\"ל כותבין שובר: \n",
+                    "<b>קליות</b>. כשהשבולין לחין מיבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקות לעולם. רש\"י:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומודה רבי יהושע וכו'</b>. כתב הר\"ב אע\"ג דלעיל כו' ה\"מ היכא דאיכא איסור והיתר כו' כך כתב הרמב\"ם וכלומר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומכיון דלענין איסור והיתר לא מהימנא במגו. ה\"נ לענין הכתובה. דלא שייך לומר שתהא נאמנת לכתובה ולענין איסור והיתר לא. ורבן גמליאל סבר דלענין איסור והיתר נמי נאמנת משום דאוקי אחזקת כשרות כדלעיל. ומ\"מ תמיהני דלמאי איצטריכו להו לדחוקי בהכי. ובגמרא מ\"ש האי מגו מהאי מגו הכא אין שור שחוט לפניך התם הרי שור שחוט לפניך ופירש\"י הכא אין תובעו לפי שאין שור שחוט אבל התם לא מצא לה בתולים ושור שחוט לפניך ולכך הוא טוענה ולא מהמנינן לה. והתוספות מפרשים דה\"נ אפילו כי תובע מודה רבי יהושע וה\"ק התם שור שחוט לפניך ואינה יכולה לומר בתולה אני כמו שאין שור שחוט <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>יכול לומר תי אני והכא אין שור שחוט ונאמן במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם: \n",
+                    "<b>ואם יש עדים כו'</b>. כתב הר\"ב בגמרא מפרש דהא מתניתין אתא לאשמעינן כו' דאדתני באבוה ליתני בדידיה באומר לחבירו שדה זו שלך היתה וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אנוסים היינו</b>. פירש הר\"ב אונס נפשות כו' אבל אונס ממון כו' אינן נאמנין דאין אדם משים את עצמו רשע. והקשו התוספות ממשנה ט' פ\"ב דיבמות הרגתיו לא ישא את אשתו הא אחר נושאה וטעמא [כדכתב הר\"ב שם] דפלגינן דבוריה וה\"נ לפלוג דבוריה. ותירצו דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן כדי לפסול השטר ועוד תירצו תירוצים אחרים. והר\"ן מתרץ דהתם מאי דמהימנא לי' גביה נקטינן כדקאמר דהרגתיו שאמת הוא שזה נהרג אבל לגביה דידיה אי איהו הרגו אי לאו מלתא אחריתי היא דמכל מקום לגבי זה שנהרג כדקאמר מהימנינן לי'. אבל הכא דאינהו אמרי דאנוסין היו מחמת ממון היכי נימא דלאו כדקאמרי. דהוי אונס אחר שלא הזכירוהו כלל כי האי גונא מיעקר דבורא הוה ולא מפליג דבורא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דאדם קרוב כו' לא לזכות ולא לחובה מסיים רש\"י בדיני נפשות ע\"כ. כלומר דודאי נאמן על עצמו בדיני ממונות דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי: \n",
+                    "<b>פסולי עדות היינו</b>. פירש הר\"ב מחמת קורבה. וכתב הר\"ן ודקא אמרי היינו. משכחת לה כשהיו קרובים בנשותיהם ונתרחקו: \n",
+                    "<b>נאמנין</b>. פירוש כשאמרו בתוך כדי דבור דאל\"ה הא הוי ככתב ידם יוצא ממקום אחר הואיל והודו שזה כתב ידם וכן פירש\"י בגמ': \n",
+                    "<b>יוצא ממקום אחר</b>. פירש הר\"ב שהוחזק בב\"ד וכתוב בו הנפק. רש\"י: \n",
+                    "<b>אינן נאמנים</b>. גמרא. דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב\"ד דמי [דלא חציף אינש לזיופיה. רש\"י פ\"ק דגיטין דף ג'. ועיין מ\"ש לקמן מ\"י בשם התוספות] וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דגבי עדות חדא הגדה כתיבא (ויקרא ה׳:א׳) אם לא יגיד. ועיין מ\"ש במ\"ג פ\"ד דשבועות בשם הר\"ן. וכתבו התוספות דמש\"ה נמי ליכא לאקשויי דלהימנו במיגו דאי בעי אמרי פרוע הוא דאי נאמנים במגו הוו חוזרים ומגידים ועוד כיון דמקויים הוה מגו במקום עדים ועוד <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דבשני עדים לא אמרינן מגו. דהיאך נאמר שזה נאמן במגו שגם חבירו היה יכול לומר כך וכך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים אומרים אינן צריכין לצרף עמהם אחר</b>. כתב הר\"ב שעל מנה שבשטר הם מעידין גמרא. ופירש\"י שהרי הם כאילו אומרים אנחנו ראינו המלוה וחתמנו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אשת איש הייתי וגרושה אני כו'</b>. פליגי הפוסקים י\"א דאפילו לאחר כדי דבור נאמנת כיון שעומדת בדבריה הראשונים אלא שפוטרת עצמה מצד אחר והכל אפשר שהוא אמת ויש קצת סיוע לזה דאל\"כ אדתני סיפא ואם יש עדים שהיתה א\"א וכו' אינה נאמנת לאשמעינן רבותא דאפילו ליכא עדים אלא שהיתה אומרת אשת איש הייתי ולאחר כדי דבור אמרה גרושה אני אינה נאמנת ואנא ידענא דכ\"ש כשהוחזקה ע\"פ עדים. וי\"א דמשנתינו דוקא בתוך כדי דבור. והכי משמע לישנא דבבת אחת אומרת כן. וא\"ת למה לי משום שהפה שאסר וכו' כיון דתוך כדי דבור הוא לא יהא אלא חזרה בעדים הא יכולין לחזור בהן. ותירצו דאצטריך דה\"א כיון דעומדין בדבורן הן אלא שהן מתירין עצמן מצד אחר אפילו תוך כדי דבור לאו כל כמינייהו להכי אצטריך הפה שאסר ע\"כ במגיד פי\"ב מהלכות גירושין. ולענין סיעתא לי\"א קמא דלא הוה תיובתא ליש אומרים בתרא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>נ\"ל דלהכי אצטריך למתני ואם יש עדים משום סיפא דסיפא. ואם משנשאת באו עדים כו' ודו\"ק: \n",
+                    "<b>ואם יש עדים כו'</b>. עיין מ\"ש בסוף פ\"ב דגיטין. \n",
+                    "<b>נשביתי</b>. לבין העובדי כוכבים וטהורה אני שלא נבעלתי לעובדי כוכבים. [ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ז דיבמות] נאמנת ומותרת לכהן. רש\"י: \n",
+                    "<b>לא תצא</b>. כתב הר\"ב אבל אם וכו' אפילו היו לה כמה בנים מן הכהן הזה שנשאה. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנשבו</b>. פירש הר\"ב שיש עדים שנשבו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכתבו התוספות אור\"י דל\"ג זאת אומרת נשביתי וטהורה אני כו' אלא זאת אומרת טהורה אני ומיהו יש לקיים הגירסא דאיירי דאינהו לא ידעי דאיכא עדים ואשמעינן דאפ\"ה לא מהימנו: \n",
+                    "<b>הרי אלו נאמנות</b>. כתב הר\"ב דבשבויה הקלו דהא דשבויה אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לעובד כוכבים. והואיל ואסור הספק מדברי סופרים לפיכך הקלו. רמב\"ם פ' י\"ח מהא\"ב. ומ\"ש הר\"ב ואפילו קטן מסיח לפי תומו. פירוש מסיח לפי תומו כתבתי פרק בתרא דיבמות משנה ה' ובעובד כוכבים מסיח לפי תומו בשבויה יש מחלוקת בין הפוסקים כמ\"ש ב\"י סימן ז': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן שני אנשים וכו'</b>. וצריכין כל הני מתניתין לאשמעינן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי תנא מודה ר\"י משום דאיכא דררא דממונא. פירש\"י הלכך אי לאו פשיטא דמלתא שלקחה מאביו לא היה אומר של אביך וגורם לעצמו הפסד ממון. ותוספות פירשו בשם ר' חננאל דאיכא דררא דממונא שהאומר הוא מוחזק בשדה ע\"כ. אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא. ואי תנא עדים משום דלעלמא אבל איהו דלנפשיה אימא לא. ואי אשמעינן הני תרתי משום דממונא אבל א\"א דאיסורא אימא לא. ונשביתי וטהורה אני משום סיפא ואם משנשאת כו' דאי משום אם יש עדים כו' הא שמעינן לה ממתניתין דלקמן עיר שכבשוה כרכום כו'. תוספות. ושתי נשים שנשבו לאשמעינן דלא חיישינן לגומלין. וכן שני אנשים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>משום פלוגתא דר' יהודה ורבנן. גמרא: \n",
+                    "<b>אינן נאמנים וכו'</b>. פירש הר\"ב ליתן להם תרומה פירש הר\"ן דאורייתא דכל עד א' נאמן באיסורא וכ\"ש במילתא דעבידא לגלויי. ולא נתחוורו לו דברי הרמב\"ם. דכתב בפ\"ק מהא\"ב דלתרומה דאורייתא צריך שני עדים. ועיין מ\"ש במשנה דלקמן בס\"ד: \n",
+                    "<b>ובזמן שהן מעידין זה את זה לשון הר\"ב שכל אחד אומר אני וחברי כהן וכן לשון רש\"י</b>. ולעיל בשבויה לא דקדקו לכתוב*) כל אחת אומרת אני וחברתי טהורה ולא ידעתי למה ובברייתות בגמרא מתנו בשבויה אני וחברתי טהורה. וכן אני כהן וחברי כהן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר אין מעלין</b>. כתב הר\"ב אפילו היכא דליכא גומלין. וכ\"ש הכא דאיכא למיחש לגומלין. ובגמרא רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ורבנן אדרבנן מדתנן בסוף פ\"ד דדמאי החמרים שנכנסו לעיר ואמר אחד מהן שלי חדש כו' אינו נאמן ר' יהודה אומר נאמן ומשני ר' יהודה אדר' יהודה ל\"ק בדמאי הקלו ורבנן אדרבנן ל\"ק בשכלי אומנתו בידו פירש\"י חמר המביא תבואה למכור היה נושא בידו כלי היכר של מכירה כגון מחק שמוחקין בה המדה. והמביא בידו להצניע אינו נושא בידו כלי אומנות מכר. וכשכלי אומנתו בידו אנן סהדי שלמוכרה הביאה הלכך אין זה אלא גומל. שזה יעיד עליו בכרך שלפניהם. ותוספות פי' בשם ר\"ח זה שאומר עליו שהוא כהן יש בידו כלים שמשתמש בהן בטהרה כגון כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאין מקבלין טומאה שכל הרואה כלים הללו בידו מתרחק ממנו מלטמא אותו. ודומה שהוא כהן ולכך האמינוהו חכמים. ע\"כ. תו בגמרא. ואי בעית אימא ר' יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי. וכתבו התוספות דהאי ואיבעית אימא לא אתי לשנויי אלא קושיא ר' יהודה אדר' יהודה אבל רבנן אדרבנן לעולם צריך לתרץ שכלי אומנתו בידו. וא\"כ קשיא על הר\"ב שהיה לו לפרש אם כרש\"י במתניתין דדמאי דכשכלי אומנתו בידו. ואם כר' חננאל במתניתין דהכא דכשכלי אומנתו בידו. וה\"נ קשיא בפי' הרמב\"ם. ובעל כ\"מ בפרק י\"ב מהלכות מעשר. סלקא דעתיה מדהרמב\"ם פסק התם בחמרים כרבנן ולא התנה כשכלי אומנתו בידו ש\"מ שהוא מפרש כפירוש רבינו חננאל דאמתניתין דהכא קאי והוקשה לו דבפרק כ' מהא\"ב שפסק הרמב\"ם למתניתין דהכא כרבנן ולא התנה בה כן הלכך צריך לומר שסובר כדמסקינן ואב\"א במעלין כו' קא מיפלגי מיתרצא קושיא דרבנן אדרבנן ולא צריכין תו לאוקמי בשכלי אומנותו בידו עכ\"ד. ולא פירש היאך מיתרצא. אבל נ\"ל דלאב\"א שפיר מיתרצא נמי קושיא דרבנן אדרבנן. ואין צריכין לתירוצא דכלי אומנתו בידו. והיינו כמ\"ש בס\"ד במס' דמאי בשם הירושלמי. דסברי רבנן מצויין הם לקנות בעיר אחרת וכיון דאין כאן הפסד לבני העיר הילכך חיישינן לגומלין. אבל הכא כי חיישת לגומלין יש הפסד להני אינשי דמפסדת להו מן התרומה. ותרומה מצויה בזול. כן נ\"ל אליביה הך אב\"א. ואם נאמר שגם הרמב\"ם סובר כן. צריכין לומר דהאי ואי בעית אימא במעלין מתרומה ליוחסין קא מיפלגי דרוצה לומר מתרומה דרבנן דהא הוא ז\"ל פסק בפ\"כ מהא\"ב כמאן דאמר מעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין ולהך אי בעית אימא רבנן סבירא להו דאין מעלין. אלא בתרומה דרבנן איירי אלא דריהטא דסוגיא דבגמרא דבתרומה דאורייתא איירי פלוגתייהו דרבי יהודה ורבנן והר\"ן כתב בפשיטות דהך אי בעית אימא ומתניתין איירי בתרומה דאורייתא וכמ\"ש לעיל בשמו ועיין לקמן בסמוך ועוד קשיא לי דבפירוש המשנה פסק שהעיקר אצלנו מעלין לכהונה על פי עד אחד ואין הלכה כר' יהודה וזה דלא כמ\"ש בהא\"ב. ועוד ק\"ל דבסוף פרק י\"ב מהלכות תרומות פוסק דאין חולקין לעבד תרומה בבית הגרנות ומפורש בגמרא פרק י\"א דיבמות דף צ\"ט ודף ק' דר' יהודה אמרה וטעמיה משום דמעלין מתרומה ליוחסין וכן מפורש בסוף פירקין דהכא בגמרא. ועוד פסק בפרק י\"ד מהלכות עדות כמתניתין דסוף פירקין דנאמן להעיד כו' שהי' חולק כו' וטעמא מפורש בגמרא וכך כתב הוא ז\"ל בפירוש המשנה משום דעיקר בידינו אין חולקין לעבד כו' ובפרק כ' מהא\"ב פוסק דאין מעלין מחלוק תרומה בבית הגרנות. וזה לר' יוסי בר פלוגתיה דר' יהודה דסבירא ליה דחולקין כו'. ונמצא שגם בזה יש סתירה בדבריו. ולכך לא נוכל ליישב דמדסתם תנא בפרק י\"א דיבמות וסוף פרק דהכא כר' יהודה דאין חולקין לעבד כו' לכך פוסק בחבורו כוותיה וכן במעלין ליוחסין. ואי בעית אימא מיירי בתרומה דאורייתא. משום דאכתי קשיא דא\"כ לפסוק דמעלין מחלוק גרנות. ולכך דבריו בפסקים הללו צריכים לי עיון: \n",
+                    "<b>עוררין</b>. כתב הר\"ב ואין ערעור פחות משנים. גמרא. ופירשו התוספות לאפוקי חד דלא הוי ערעור אבל קול נמי פוסל בתחלה בתרומה קודם שבא עד המכשיר כדלקמן: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר כו'</b>. כתב הר\"ב דבמצטרפים לעדות קא מיפלגי כגון דמוחזק לן באבוה כו' ונפיק עליה קלא. פירש רש\"י קול בעלמא ולא עדות ואחתיניה עד שיבדקו את הדבר דמעלה הוא לכהונה. ואתא עד אחד וכו' ואסקיניה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דבמקום קול הוי חד מהימן ואתו בי תרי וכו' ר' שמעון בן גמליאל אומר וכו' ואוקי גברא אחזקתיה דחזקת אבוה מהניא ליה לאצטרופי גבי סהדי. כך כתב הר\"ן לדעת רש\"י ז\"ל. וז\"ל הרמב\"ם והרי שנים מעידים שהוא כשר ושנים מעידין שהוא פסול ידחו אלו ואלו וידחה הקול ששנים כמאה וישאר הכהן בחזקת אביו ע\"כ. ולכאורה למאן דמפרש מתניתין בתרומה דאורייתא הכי נמי אפי' לתרומה דאורייתא אזלינן בתר חזקה כיון דאיכא תרי ותרי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אלא שראיתי להר\"ן שהוא מפרש מתניתין דלעיל בתרומה דאורייתא כמו שכתבתי בשמו והכא מסתפק דאי היכא דהוו תרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא הכא על כרחין בתרומה דרבנן עסקינן דמקילין ואמרינן אוקי אחזקה. [*ואי מדאורייתא אמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אחזקה] אלא דרבנן אחמור איכא למימר דלא החמירו אלא באשת איש ובעבודת כהן למקדש אבל בתרומה לא [*פירוש אפילו בתרומה דאורייתא] ואחרים אומרים דאפילו הכי מידי ספיקא דרבנן לא נפיק ולא מקילין אלא בשל דבריהם. וזו דעת רשב\"א ז\"ל. עד כאן דבריו. נמצא שאף ע\"פ שמפרש לרישא בתרומה דאורייתא הכא לא הוי אלא בתרומה דרבנן שכן נראה סברתו נוטה ולא כדמשמע מהבית יוסף אבן העזר סימן ג' שסברת הר\"ן נוטה להקל אפילו בשל דאורייתא. ומה שכתב הר\"ב ולר' אליעזר לא מסקינן עד שיעידו שני עדים בזמן אחד מפרש טעמא בגמרא פרק ב' דסנהדרין דף ל' דעד אחד כי אתא לשבועה אתי לממונא לא אתי. ואידך אטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא מסהדי. ועוד שם דאי בעית אימא בקרא פליגי וכו'. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנחבשה על ידי ממון מותרת לבעלה</b>. כתב הר\"ב ודוקא כשיד ישראל תקיפה אבל כשיד העובדי כוכבים תקיפה וכו' אסורה כו' אא\"כ העיד לה עד אחד כשבויה. הרמב\"ם ספי\"ח מהא\"ב ועיין במ\"ב פרק בתרא דעדיות: \n",
+                    "<b>ע\"י נפשות אסורה</b>. פי' הר\"ב אפילו לבעלה ישראל שמא נבעלה ברצון כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה. תוספות: \n",
+                    "<b>כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות</b>. פי' הר\"ב דאשת כהן אסורה כשנאנסה דילפינן בפ\"ו דיבמות דף נ\"ו והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאף ע\"פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן. ומהיא דמיעוטא הוא דייק: \n",
+                    "<b>פסולות</b>. דלבעול יש פנאי דתקיף להו יצרייהו ולא דמי להא דתנן במ\"ה פ\"ה דעבודה זרה שאין פנאי לנסך גמרא. ומה שכתב הר\"ב ואם יש בעיר מחבואה כו' כל אחת ואחת מנשי העיר נאמנת וכו' דמי יימר דאיטמי. משא\"כ בשני שבילין דמ\"ה פ\"ח דטהרות דהתם ודאי איכא טומאה. גמרא. ומהאי טעמא נמי נאמנת במיגו דכיון דאין כאן אלא חששא לא הוי כמיגו במקום עדים דלא אמרינן. גמרא: \n",
+                    "<b>ואם יש להן עדים אפילו עבד כו'</b>. וכן הלשון במשנה ד' פרק ז' דגיטין. ועיין מה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>אפילו שפחה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה כההיא דגיטין פרק ז' ובמסיחה ל\"ת נאמנת. גמרא. ועובד כוכבים מסיח לפ\"ת יש מחלוקת בין האחרונים כמ\"ש בב\"י סימן ז': \n",
+                    "<b>רבי זכריה בן הקצב</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>והיה כהן כך כתב רש\"י: \n",
+                    "<b>המעון הזה</b>. פירש הר\"ב שבועה ור\"ל המקדש וכך כתב בערוך ובספר יוחסין אות ז' כתוב. רב צמח גאון פירש בעבור שראה החורבן נשבע המעון הזה מלשון מעון אתה כו' ואין זה אמת כי בבא בן בוטא בסוף כריתות נשבע כן וכן רבן גמליאל בתחלת כריתות וזה מנהג בישראל ע\"כ. וכן מצינן לר' יוחנן שנשבע היכלא בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע\"א.) ונ\"ל שאין זה שבועה לפי האמת כלל וכמו שכתב הב\"י בי\"ד סימן רל\"ז בשם הגהת מרדכי דסוף מס' שבועות לענין נשבע בשלחן הקדש או בשאר כלי הקדש שאינה שבועה וה\"נ דכוותה ואף ר' זכריה שנשבע לא היו צריכים לשבועתו כלל אפילו היו מאמינים לעדותו שאין עד צריך שום שבועה כלל להעיד. ומה שפי' הר\"ב שבועה ר\"ל כדרך שבועה אבל לא שהוא שבועה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה כתב ידו של אבא וכו'</b>. כתב הר\"ב שקיום שטרות דרבנן. פירש\"י דמדאורייתא לא בעינן קיום דאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב\"ד והילכך אין זה עוקר דבר מן התורה שהם אמרו צריך קיום והם אמרו שאלו כשרים לקיים. וכתבו התוספות תימה כיון דמדאורייתא אפילו אין עדים שיכירו חתימת עידי השטר א\"כ כל אדם שירצה יזייף ויכתוב ויחתום מה שירצה ויגבה ממנו ע\"כ ועיין מ\"ש במ\"ג (בד\"ה אין נאמנין) בשם רש\"י דגיטין (דף ג'): \n",
+                    "<b>וזה כתב ידו של רבי וכו'</b>. וצריכא דאי אשמעינן אביו משום דשכיח גביה ונתן עיניו בקטנותו בכתב יד אביו אבל רבו לא ואי אשמועינן רבו משום דאית ליה אימתיה דרביה (ומשום דרחוק הוא לא קאמר. דעידי קיום יכולין להיות קרובים לעידי השטר הר\"ן והאריך בטעם) אבל אחיו דלית ליה לא הא ולא הא אימא לא קמ\"ל. גמרא. וכתב הרא\"ש דדוקא אלו דשכיח גבייהו אבל על אחר לא: \n",
+                    "<b>שיצתה בהינומא וכו'</b>. כתב הר\"ב הואיל ורוב נשים בתולות נשאות גלוי מלתא כו' גמרא. כלומר ואע\"ג דקי\"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כיון דאיכא רובא והוא דבר של פרסום גלוי מלתא בעלמא הוא. הר\"ן. ואין לדקדק מהא דתנן בר\"פ אם יש עדים שיצתה שצריכה שנים דהכי נמי אשכחן במתניתין דלעיל ואם יש להן עדים ובחד סגי ומיהו בגמרא קאמר אמתניתין והוא שיהא גדול עמו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ויש מחלוקת בין המפרשים אי קאי אזה כתב ידו בלחוד ואי קאי נמי איצתה בהינומא: \n",
+                    "<b>יוצא מבית הספר לטבול וכו'</b>. כתב הר\"ב ולא חיישינן שמא עבד כהן הוא פי' ועכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין. תוספות: \n",
+                    "<b>ושהיה חולק כו'</b>. פי' הר\"ב שאין חולקין כו' וכן סתם לן תנא במשנה ה' פרק י\"א דיבמות וכבר הארכתי בזה לעיל בפירקין מ\"ח: \n",
+                    "<b>ושהמקום הזה בית הפרס</b>. ולא יותר ובא לטהר. תוספות: \n",
+                    "<b>ועד כאן היינו באים בשבת</b>. שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם הרמב\"ם פרק י\"ד מהלכות עדות ועיין משנה ה' פ\"ה דעירובין ומ\"ג פ\"ה דסוטה: \n",
+                    "<b>אבל אין נאמן לומר דרך כו'</b>. וסד\"א [דהני] מיפרסמי טפי ולא משקרי בהו אינשי ויהא נאמן להעיד על מה שראה בקטנו קמשמע לן דלא. הר\"ן \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אלו נערות</b>. כסתם דלקמן מתניתין ח' קטנה יש לה מכר ואין לה קנס נערה כו'. גמרא: \n",
+                    "<b>הממזרת וכו'</b>. פי' הר\"ב שאע\"פ שהן פסולין כלומר וכ\"ש כשרות אלא פסולים אצטריכי ליה ובגמרא מקשי והכתיב (דברים כ״ב:י״ט) ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו כדלקמן מ\"ה וה\"נ לפטור מקנס. ומשני שיתא קראי כתיבי באונס ומפתה נערה נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות תרי לגופייהו חד לכדאביי דלנערה דוקא הא בא עליה ומתה פטור. וחד לג\"ש דבאונס כתיב חמשים ובמפתה כתיב ישקול דהיינו שקלים וילפינן מהדדי אייתרי ליה תרי חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות. וכתבו התוספות דלמ\"ד קדושין תופסין בחיייבי לאוין הוו חייבי עשין וחייבי לאוין כחדא         לרבויינהו מחד קרא דכיון דמשום דכתיב תהיה ה\"א למעוטינהו הלכך כי הדדי מרבינן להו כיון דאית בהו הויה וקרא תניין לחייבי כריתות ולמ\"ד אין קידושין תופסין בחייבי לאוין [בספ\"ד דיבמות] חד לחייבי עשה ואידך לחייבי לאוין וכריתות דכי הדדי נינהו למעטינהו מולו תהיה ומרבינהו כהדדי. וליכא לאקשויי דאימא חד לאונס וחד למפתה דהא מג\"ש ילפינן להו מהדדי ועיין מ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>הנתינה</b>. עיין מ\"ש בפ\"ח דיבמות מ\"ג וברפ\"ג דמכות: \n",
+                    "<b>הכותית</b>. פירש הר\"ב האי תנא סבר כותים גירי אריות הם וכגוים הם חשובים וכן פירש רש\"י ותימא דאם כן נכרית נמי וליתני לה דהוי רבותא טפי. ועוד הוכיחו בתוספות מהגמרא דפ\"ק דנכרית אין לה קנס ועוד הקשו דמתניתין כר\"מ דמתניתין ח' כמו שכתבתי לעיל ובהדיא אמרינן בגמרא פרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף ל\"ח) דס\"ל לר\"מ דגירי אמת הן. אלא אף על גב דגירי אמת הן איצטריך לאשמעינן שיש להן קנס דסד\"א דלקנסינהו שלא יהא להם קנס שלא יטמעו בהן ישראל ע\"כ. ומסיים הר\"ן כי היכי דקנסינהו מהאי טעמא לענין שור של ישראל שנגח שור של כותי דפטור כדאיתא התם קמ\"ל דלענין קנס לא קנסינהו כדי שלא יהא חוטא נשכר. וכתבו התוספות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וא\"ת אמאי לא חשיב נמי אלמנה לכה\"ג וי\"ל דתנא ושייר כו' א\"נ דהכא לא חשיב אלא פסולי קהל: \n",
+                    "<b>והבא על הגיורת</b>. חלקן לשנות חייבי לאוין לחודייהו וגיורת ומשוחררת דכשרות הן לחודייהו וחייבי כריתות לחודייהו משום דבעי למיתני סיפא אף על פי שהם בהכרת כו' אבל בריש פרק ג' דמכות לא תני אלא הבא אחד על כולם. תוספות: \n",
+                    "<b>שנפדו כו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ב' דפרק קמא: \n",
+                    "<b>ועל אשת אחיו וכו'</b>. פי' הר\"ב שנתקדשה לאחד מהן ונתגרשה משום אשת אחיו צריך לפרש ונתגרשה דאי נתאלמנה יבמה היא לו וזקוקה לו כמ\"ש במ\"ב פ\"ט דיבמות ומה קנס וכרת שייך בה. והתוספות הביאו ירושלמי דמוקים לה בשיש לו בנים מאשה אחרת ומיירי בנתאלמנה ועיין במ\"ג: \n",
+                    "<b>אף על פי שהן בהכרת</b>. כתב הר\"ב וה\"מ כו' ואין אדם לוקה ומשלם דאמר קרא (דברים כ״ה:ב׳) כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעות וסמיך ליה ארבעים יכנו פן יוסיף דהיכא דאיכא שתי רשעיות נעביד ביה הכאה. ועיין מ\"ש במשנה דלקמן. ועיין פרק ח' דב\"ק משנה ג': \n",
+                    "<b>בהכרת</b>. עיין מ\"ש במ\"ב פ\"ק דחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועל השבויה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אע\"ג דמדאורייתא שבויה לא הויא בחזקת בעולה כדאמרן בכל דוכתי בשבויה הקילו [וכמ\"ש במ\"ו פרק דלעיל] מ\"מ אין לה קנס דמשום גזירה שלא תנשא לכהן עשאוה כבעולה לכל דבריה. תוספות: \n",
+                    "<b>יתירות וכו'</b>. כתב הר\"ב ונבעלות בגיותן וכו' כן לשון רש\"י והוא הדין לשפחה בעודה שפחה שגם היא כהפקר כדאמרינן בפ\"ק ד' י\"א דעבדא בהפקרא ניחא ליה נוח לו להיות עבד ויהא מותר בהפקר זימת השפחות: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה כו'</b>. ובגמרא תניא נמי לענין כתובתה מאתים דר' יהודה אומר שבויה שנשבית אפילו בת עשר שנים כתובתה מאתים. וקשיא דר' לא שנאו בפ\"ק מ\"ד ובשלמא לר' יוחנן דס\"ל בגמרא דר' יהודה סובר דלא גזרו בה חכמים כלל אלא בקדושתה ממש קיימא ניחא דאיכא למימר דר' נטר לה עד הכא ושנאו לר' יהודה וה\"ה לעיל אבל לרבה דר' יהודה נמי סובר דחכמים חששו שמא נבעלה ולפיכך אינה אוכלת בתרומה אם בת כהן היא והכא טעמא שלא יהא חוטא נשכר ולענין כתובה טעמא דלמא ממנעי ולא נסבי לה אי פחתת לכתובתה ומשוית לה בחזקת בעולה וא\"כ חדא מאידך לא שמעינך הוה ליה לר' לשנותה בהדיא. ואפשר דר' לא שמיע ליה דפליג רבי יהודה אלא אדהכא. ובתוספתא לא נשנה לא לעיל ולא הכא: \n",
+                    "<b>על בתו ועל בת בתו כו'</b>. עמ\"ש בריש יבמות: \n",
+                    "<b>ועל בת אשתו</b>. הוי מצי למתני אשת אביו וכלתו דהא חשיב נמי עריות דעל ידי קדושין אלא תנא ושייר. תוספות: \n",
+                    "<b>שנאמר ולא יהיה אסון וכו'</b>. כתב הר\"ב ואין הפרש בעבירה שחייבין עליה מיתת ב\"ד בין שוגג למזיד וכו'. במ\"ד פ\"ה דב\"ק אכתוב בס\"ד דקרא דולא יהיה אסון מיירי באיש שמתכוין להרגו הא אם יהיה בו אסון פטור והשתא עיקר דרשא ממכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת (ויקרא כ״ד:כ״א) הקישן הכתוב מה מכה נפש בהמה לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד כו' כדאיתא בגמרא דף ל\"ה ופירש\"י וכ\"כ התוספות דמ\"מ איצטריך ולא יהיה אסון דאי מהיקשא ה\"א אדרבה לאידך גיסא מה מכה בהמה לעולם ישלם אף מכה אדם ישלם דהא מכה בהמה חייב [להכי אצטריך למכתב כולהו] וכ\"כ התוספות דף ל\"ה והכי דריש מה מכה בהמה לא חלקת במה שכתוב בו דהיינו חיוב דבכל ענין חייב אף מכה אדם כל עניני פטור ממון שכתוב בו לא תחלוק בין שוגג בין מזיד ע\"כ ועיין במ\"ה פ\"ח דסנהדרין מה שיש בכלל מיתת בית דין. ועיין במשנה ד' פ\"ה דב\"ק מה שקשה על לשון הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב פטור מתשלומין עיין מ\"ש במשנה ב' פרק ה' דחולין. ומ\"ש הר\"ב כרת או מלקות פירוש מלקות בלא כרת אבל כרת בלא מלקות לא משכחת דכל חייבי כריתות לוקין כמפורש בפ\"ג דמכות. ועיין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>לענין חובל דמשלם ואינו לוקה במ\"ג פ\"ח דב\"ק וכן הדין בעדים זוממים עיין במ\"ב פרק קמא דמכות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נערה שנתארסה ונתגרשה</b>. דאילו ארוסה שלא נתגרשה חייב מיתה ואין שם קנס. רש\"י. ודוקא נתארסה אבל נשאת שנכנסה לחופה אע\"פ שלא נבעלה. אין לה קנס. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>טור סי' קע\"ז וראיה גמורה ממשנה ד' דפרק קמא: \n",
+                    "<b>ונתגרשה</b>. ל\"ד וה\"ה נתאלמנה וכמו שכתבתי ר\"פ בשם ירושלמי: \n",
+                    "<b>אין לה קנס</b>. [*ובר\"פ] דקתני אשת אחיו ואשת אחי אביו דבנתארסה ונתגרשה עסקינן וקתני יש לה קנס. ר' עקיבא היא. רש\"י: \n",
+                    "<b>יש לה קנס</b>. עיין במשנה ו': \n",
+                    "<b>וקנסה לעצמה</b>. כתב הר\"ב דדרשינן אשר לא אורשה לאביה הא אורשה לעצמה ופריך בגמרא אלא מעתה נערה ולא בוגרת הכי נמי דלעצמה. בתולה ולא בעולה הכי נמי דלעצמה [הא לא אשכחן דמשתמיט תנא ומתני בוגרת יש לה קנס ונימא ר' עקיבא היא] אמר לך ר' עקיבא האי לא אורשה מיבעי ליה נמי לגז\"ש. דנאמר כאן אשר לא אורשה. ונאמר במפותה אשר לא אורשה. מה כאן חמשים אף להלן חמשים. ומה להלן שקלים [כדכתיב ישקול] אף כאן שקלים. וכתב רש\"י וחד מינייהו לאפנויי א\"נ לא מופנה ליכא למפרך מידי ע\"כ. ומאי חזית דאשר לא אורשה לגז\"ש ובתולה למעוטי [בעולה] אימא איפכא מסתברא הא אשתני גופה הא לא אשתני גופה. וריה\"ג הא סברא [דחמשים שקלים] מנליה. מדתניא כסף ישקול כמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה. ונמצינו למדין שהסוגיא שכתבתי בריש פירקין דגז\"ש מבתולה יליף אתיא כריה\"ג. והכי נסיב לה לעיל בגמרא הך ברייתא דכמוהר הבתולות ונ\"ל דלרווחא דמלתא נסיב אליביה דר' יוסי הגלילי אע\"ג דלית הלכתא כוותיה. דאפ\"ה אייתרי תרי קראי חד ללאוין וחד לכריתות. ועוד ניחא לסוגיא דהכא דאייתר להו תלתא קראי חד לעשה וחד ללאוין וחד לכריתות. וכ\"ש לר\"ע דס\"ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ונמצא דחמירו מחייבי עשה ואל חייבי כריתות לא באו. ומיהו אנן אע\"ג דבהא דהכא דקנסה לעצמה קי\"ל כוותיה מיהו באין קידושין תופסין לא קי\"ל כוותיה: \n",
+                    "<b>וקנסה לעצמה</b>. משמע אבל צער ובושת ופגם לאביה. וכן כתב הרמב\"ם וטעמא דס\"ל דקרא דלא אורשה לא כתיב ביה בהדיא אלא קנס ועוד דלאחר אירוסין ונתגרשה שייך נמי טעמא דמסר לה למנוול וכו' דבריש פרק דלקמן. כך כתב הרא\"ש אבל הקשה ממתניתין ו' דלקמן ושם ראיתי להאריך בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותן בושת ופגם</b>. לקמן במתניתין ז' מפרש לה וע\"ש בפירוש הר\"ב ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>האונס נותן את הצער</b>. כתב הר\"ב שאינו דומה נבעלת כו' והמפותה אין לה צער שהרי נאמר עינוי בתורה וכו' ה\"ק שאינו דומה וכו' שהמפותה אין לה צער והכי איתא בגמרא דבברייתא תניא אין דומה וכו' ומפרש עלה בגמרא לפי שפקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער והא קא חזינן דאית לה אמר אביי אמרה לי אם כמיא חמימי וכו'. ומ\"ש שהרי נאמר כו' כלומר ואיבעית אימא קרא וז\"ל הרמב\"ם בפירושו פירשו בגמרא ואמרו אינו דומה כו' וכמו כן לשון התורה כו'. ובחיבורו פ\"ב מה' נערה שהנבעלת ברצונה כו' וכן הוא אומר כו': \n",
+                    "<b>לכשיוציא</b>. כתב הר\"ב כלומר לכשלא יכנוס דהא לאו אשתו היא ולא שייך למימר לכשיוציא. ומ\"ש שאם יכנוס אינו נותן קנס. דאילו בושת ופגם נותן מיד כדתניא בגמרא: \n",
+                    "<b>שותה בעציצו</b>. פירש הר\"ב בעל כרחו ישאנה כדכתיב (דברים כ\"ב) לא יוכל לשלחה. רש\"י: \n",
+                    "<b>בעציצו</b>. לשון הר\"ב בכלי מאוס. וכ\"כ הרמב\"ם עציץ הוא כלי חרס קדירה שמשתמשין בה בדברים המלוכלכים. ע\"כ. ובכמה מקומות אמרינן עציץ נקוב או שאינו נקוב ולא מצאנוהו לענין דמאוס. ורש\"י והר\"ן לא כתבו מאוס. אבל נמצא בתרגום דאסתר ריש סימן ה' בברתיה דהמן כשהיתה אצל הגי דכל יומא ויומא הות מקלקלא ברעי עצוצא ויתכן דגרף של רעי יקרא בארמית עציצא על שם ריעי עצוצא: \n",
+                    "<b>והמפתה אם רצה להוציא מוציא</b>. ובגמרא מכדי מגמר גמרי מפתה ואונס מהדדי [לשקלים ולחמשים כדלעיל] להא מלתא נמי לגמרו מהדדי ומשני אמר קרא מהור ימהרנה לו לאשה לו מדעתו אבל באונס אע\"ג דכתיב נמי גביה ולו תהיה לאשה ליכא למדרש מדעתו והא דכתיב לא יוכל לשלחה היינו היכא דכבר נשאה דאין סברא שיהיה מדעתו כיון שאם נשאה לא יוכל לשלחה. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נמצא בה דבר ערוה</b>. אחר שכנסה. הרמב\"ם פרק א' מהלכות נערה. דאילו זנתה קודם שכנסה עדיין אשה הראויה לו היא שהרי כל שלא כנסה לאו אשתו היא כדדייקינן לעיל גבי מפותה אלא דבאנוסה חייב לכנוס: \n",
+                    "<b>שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו</b>. ובגמרא יהיב טעמא לקרא דלא אמרינן דאתי עשה ודחי ל\"ת משום דעשה דהכא אפשר דנדחה דאי אמרה לא בעינא ליה ליתא לעשה כלל דכתיב ולו תהיה מדעתה [כדלעיל בגמרא] ופירש רש\"י השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה. והר\"ן פירש דכיון דאפשר דמדחא עשה קיל הוא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא דחי לל\"ת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המפתה פטור</b>. כתב הר\"ב ולא יתומה בלבד אלא כל נערה וכו' גמרא. ומכאן מוכיח הרא\"ש דלא כהרמב\"ם שכתב במשנה ו' דקנסה דוקא לעצמה הא בושת ופגם לאביה דאי איתא דבשתה ופגמה לאביה לא ה\"ל למתני דמפתה פטור בסתם כיון דחייב בבושת ופגם והיינו טעמו משום דלענין גביית האב יש לבושת ופגם דין קנס משום דאתקוש לקנס דכתיב (דברים כ״ב:כ״ט) ונתן האיש השוכב וגו' חמשים כסף דדרשינן הנאת שכיבה חמשים כסף מכלל דאיכא בושת ופגם ולענין גביית האב אתקוש במקום שהקנס לאב גם הם לאב ומהאי טעמא תנן לקמן בפרק נערה לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה ואבושת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן אלמא בושת ופגם אע\"ג דממונא הן אין מורישין לבניו משום דאתקוש לקנס לענין גביית האב הלכך נתארסה ונתגרשה כיון שנתמעט האב מלא אורסה מדין קנס נתמעט נמי מדין בושת ופגם והכל לעצמה עכ\"ל. אבל בירושלמי איתא. אתיא דר' אלעזר בשיטת ר' עקיבא כמה דאמר ר\"ע יש לה קנס וקנסה לעצמה כו' כן אמר ר' אלעזר יש לה קנס וקנסה לעצמה. מעתה אפילו במפותה. תפתר שמחלה לו. ויש אדם מוחל לדבר שאינו שלו. פתר לה ביתומה. ותנא דבי ר' היתומה ר' אלעזר אומר האונס וכו' ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו דקנס אינו ברשותו דאי הוה ברשותו משעה ראשונה א\"כ אפילו מת האב עד שלא עמדה בדין ליהוי דאחין ולא תני הכי בפרק דלקמן ומשני בבושת ופגם הדא מתניתין דר' מנא אמר האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל ור' אבין אומר האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס. ע\"כ בירושלמי. ומדמוקי לה ביתומה אע\"ג דמעיקרא אמרינן דר' אלעזר כר' עקיבא סבירא ליה א\"כ לוקמה ביש לה אב ואפ\"ה יכולה למחול דלעצמה הוא הקנס. אלא ודאי משום דידע המתרץ דאכתי לא ניחא לפי דהקנס דבר שאינו ברשותו הוא ומש\"ה מוקים ביתומה דבושת ופגם נמי לעצמה ומתניתין לא איירי אלא בבושת ופגם ובהו תנן דפטור אבל בקנס אה\"נ דחייב לפי שאינה יכולה למחול ולא מצי מוקים לה ביש לה אב. דפטור אהיכא קאי אקנס לא קאי דהא אינה ברשותה ואבשת ופגם נמי לא קאי דלאביה היא. ולא קשיא כי מוקים לה ביתומה ממש למאי תנן שנתארסה ונחגרשה דמ\"מ רבותא אשמעינן דלא כר' יוסי הגלילי דס\"ל דלאחר אירוסין אין כאן קנס כלל. ומיהו קשיא להרא\"ש הא קמן בהדיא דלירושלמי בשת ופגם דנערה שנתארסה ונתגרשה לאביה הן וכדעת הרמב\"ם. ועוד קשיא ממאי דדייקינן דקנס אין לה משעה הראשונה ממתניתין דלקמן עמדה בדין כו' ולהרא\"ש שכתב דאיתקש בושת ופגם בההוא מתניתין לקנס לענין גביית האב אם כן כי היכי דקנס אין לה משעה הראשונה מדתנן עמדה בדין כו' הה\"נ בושת ופגם לית לה משעה הראשונה דהא כולהו דמו להדדי שאין לאחין אא\"כ שהאב מת לאחר שעמדה בדין. והיאך מוקים למתניתין בבושת ופגם הא בהו נמי לא תהא יכולה למחול לפי שאינן ברשותה. ובדוחק יש לחלק דאע\"ג דלענין גביית האב אתקשו מ\"מ הואיל וממון הם הויין ברשותה מעיקרא לענין מחילה. משא\"כ קנס דלאו ממונא אפילו לענין מחילה אינו ברשותה כמו שאינו ברשות האב להוריש לאחין. ומיהו למ\"ד בירושלמי דמתניתין פטור מן הכל היא. וא\"כ אף קנס יכולה למחול ונמצא שסברת הירושלמי שהקשה ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו. ליתא. לא קשיא ולא מידי. וכן י\"ל דאין צורך להעמיד המשנה ביתומה ממש דוקא. וכולה סוגיא דירושלמי לא אתמר לאותו מ\"ד ואין חלוק בין יתומה לנערה כו' שיש לה אב דבשתיהן אמרינן דפטור מן הכל וכדעת הרא\"ש. ונראה לי דלהרא\"ש הא דלעיל תנן קנסה לעצמה ולא תידוק מינה אבל בושת ופגם לאביה די\"ל דמשום דעד השתא לא אדכר בשת ופגם כלל להכי תנן קנסה אבל הה\"נ בשת ופגם וכמתניתין דהכא דסתמה ותניא פטור וכבר נשנו בושת ופגם וקאי אכולהו ולהרמב\"ם נראה לי שסובר דמדנקט מתניתין דלעיל קנסה ש\"מ דדוקא קתני אבל בושת ופגם לא ומתניתין דהכא [הא] אמרינן דאזלה בשיטת ר' עקיבא דההיא מתניתין הלכך עלה קאי ועלה היא סומכת דבקנס בלבד פוטרת כי ההיא מתניתין דלעיל. ומלישנא דהן דמתניתין דפרק דלקמן אין להוכיח די\"ל משום שהקנס הוא חמשים כסף שייך למתני הן אע\"ג דאקנס לחוד קאי [*ויש לי ראיה לפרש כן מפי' רש\"י דפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ\"ג ע\"ב) דאמרינן התם דטעמא דר' יהודה שהאב זוכה בכתובה הואיל וברשותו נכתבין וכתב רש\"י הא דגרסינן נכתבין לשון רבים אמנה ומאתים דכתובה קאי. ואו מנה או מאתים קאמר דהא בחד כתובה מיירי נמצא דלשון רבים שייך על הזוזים ה\"נ הכא על השקלים. וק\"ק דרש\"י הוה ליה לפרש כן לעיל מינה על הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן ואומר אני שאין לתמוה שהרי כן נמצא לירושלמי כמ\"ש בפרק דלעיל במשנה ו' ועוד י\"ל כמו שאכתוב שם בשם הר\"ן. אלא שהרמב\"ם בפ\"ב מהלכות נערה פוסק לההוא מתניתין בכולהו ואפ\"ה לא קשיא דמשום דלענין העמדה בדין שוים לא משום כך נתחייב להשוותם גם לענין במקום שהקנס לעצמה שגם הם לעצמה אלא הא כדאיתא והא כדאיתא שהרי למ\"ד בירושלמי וכסברת גמרא דידן דפטור מן הקנס לא נפקא לן מידי במאי דאמרינן שמשעת העמדה בדין זוכה בה האב דאפילו הכי יכולה למחול כאילו זכתה בו משעה הראשונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו בושת כו'</b>. כתב הר\"ב ובגמרא פריך מנלן וכו' ומתרץ אמר קרא ונתן האיש השוכב וכו' והאי קרא באונס כתיב. מפתה מנלן ונ\"ל דכיון דאשכחן דבושת ופגם לאו בכלל קנס דאונס נינהו והנהו שקלים דכתיבי במפתה ילפינן בגזרה שוה מהני דגבי אונס אם כן הנהו דמפתה נמי בושת ופגם לאו בכלל [קנס] נינהו ועיין מה שאכתוב ר\"פ דלקמן בס\"ד: \n",
+                    "<b>הכל לפי המבייש</b>. כתב הר\"ב אדם בינוני וכו' ובפרק החובל מצאתי אדם קל וכו' ושניהם בפירש\"י דהכא כתב אדם בינוני וכו' ובפרק החובל כתב אדם קל וכו' והלכך להר\"ן שכתב על פירוש רש\"י דהכא וז\"ל ובודאי דבמילי אחריני הכי הוא אבל באונס ומפתה נראין הדברים שכל שהוא זולל יותר בשתו מרובה. ע\"כ נראה דבהחובל גורס נמי בדברי רש\"י כמו הכא. ומיהו הרמב\"ם פוסק גם בפ\"ג מהלכות חובל אדם קל וכו' וכן פסק טור ח\"מ סימן ת\"ך: \n",
+                    "<b>כאילו היא שפחה</b>. כתב הר\"ב אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה כו'. גמרא. כתבו התוספות תימא דמה שומא היא וכי אשה חשובה ממשפחה גדולה אינה נפסדת בפגמה אלא שוה שפחה הנישאת לעבד ויש לומר דכל אשה שמין לפי מה שהיא בענין זה כמה אדם רוצה ליתן בין בתולה לבעולה להשיא לעבדו אשה כזאת הנפגמת והא דנקט שפחה אורחא דמלתא נקט דאין דרך להשיא לעבדו אשה בת מלכים עד כאן. ומ\"ש הר\"ב להשיאה לעבדו שיש לרבו קורת רוח הימנו פירש\"י שזהיר בעבודתו ואף הוא רוצה לעשות לו נחת רוח להטעימו טעם בתולה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל מקום וכו'</b>. לאו לאתויי אתא דהא אין לנו אלא האי דקחשיב וסימנא בעלמא הוא וכה\"ג זה הכלל במשנה ב' פרק ד' דמגילה ועוד דבפ\"ק דחולין תנן לה כל מקום כו' בהדי אינך כל מקום דהתם ולא פירש אי אלו הן והכא אע\"ג דמפרש להו ניחא ליה למנקט מעיקרא לישנא דהתם: \n",
+                    "<b>קטנה כו' ואין לה קנס</b>. וילפינן לה בגמרא מדכתיב (דברים כ״ב:י״ט) ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר. וכתב הר\"ב אבל חכמים אומרים קטנה יש לה קנס ומפרש בגמרא משום דאמר קרא נער אפילו קטנה במשמע כלומר דכתיב נער בלא ה\"א. ועיין מ\"ש בסוף פ\"ח דסנהדרין: \n",
+                    "<b>נערה וכו' ואין לה מכר</b>. דתניא יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר. רש\"י ואיתא בגמרא דרפ\"ח דערכין דף כ\"ט: \n",
+                    "<b>[*הבוגרת</b>. פי' הר\"ב מבת י\"ב כו' והביאה שתי שערות היא נקראת בוגרת ומצאתי *) בגליון דפוס ש\"ע י\"ד סימן רל\"ד וז\"ל שם בוגרת כלומר מלאה שער כי תרגום ירושלמי על איש שעיר גבר בגר עכ\"ל ושלא בדקדוק כתב כן דהא משהביאה שתי שערות סגי אבל ר\"ל שמתחלת להתמלא בשער וכך הוה ליה לכתוב]: \n",
+                    "<b>הבוגרת אין לה לא מכר ולא קנס</b>. ודייקינן מינה הא בושת ופגם אית לה ודוקא אנוסה בוגרת אבל מפותה בוגרת אין לה כלום. הרי\"ף. דהא בוגרת אין לאביה כלום. ואי מפותה מחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר פתיתי וכו'</b>. כתב הר\"ב לא מיבעיא האומר אנסתי וכו' אלא אפילו האומר פתיתי כו' קמ\"ל דניחא לה כו' כדי להשתכר הממון. ותמיהני הא תינח במקום שהבושת ופגם לעצמה אבל משנה סתמה תנן וכי הוה לאביה מאי נייחא איכא לה והרי אינה משתכרת שום ממון ועוד דמתניתין דייקא דמיירי היכא דלאביה הוא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>[*מדתנן בתו של פלוני ולא פתיתיך או פתיתי סתם] כדתנן גנבתי סתם. אלא למימרא דבא להתחייב עצמו כנגד אביה. ובגמרא ליתא אלא קמ\"ל. ולא מסיים ולא מידי. ונ\"ל דהכי קאמר קמ\"ל דלא איכפת לן בהחזקת הלעז אלא כל שהוא מודה בממון מחייבין ליה לשלם. \n",
+                    "<b>משלם בושת ופגם</b>. ודין צער באנוסה תמצא בס\"ד במ\"ד פ\"ה דשבועות: \n",
+                    "<b>המית שורי את פלוני</b>. כתב הר\"ב והריני חייב בכופר. עיין בפירושו למ\"ג פ\"ג דערכין וקמ\"ל דכופרא ממונא. ובאומר גנבתי קמ\"ל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דאע\"ג דבכלל תשלומי כפל יש בו קרן וה\"א דאגב דחייב בקרן ישלם גם כן הקנס קמ\"ל דלא. ורישא אשמעינן דלא חיישינן להחזקת לעז דה\"א דאפילו מקרן ליפטר. נ\"ל: \n",
+                    "<b>זה הכלל</b>. מוציא שם רע ויוצא בשן ועין דלא תני איכא למימר דאתיא בזה הכלל. תוספות: \n",
+                    "<b>כל המשלם יתר על מה שהזיק</b>. מסיק בגמרא דפחות נמי משכחת לה דקי\"ל פלגא נזקא קנסא והא דלא תני כל שאינו משלם כמה שהזיק כו' דמשמע פחות ומשמע יתר משום דלא פסיקא ליה כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נערה שנתפתתה וכו' עד בתפוסה</b>. גמרא מאי קמ\"ל תנינא המפתה נותן שלשה דברים כו' [בפרק דלעיל משנה ד'] לאביה איצטריך ליה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עביד. עמדה בדין איצטריכא ליה פלוגתא דר\"ש ורבנן ע\"כ בגמרא. וקשיא לי התינח בושת ופגם. אבל צער דליתא במפותה אימא דאיצטריך לאשמעינן דבתפוסה לאביה וכדפירש הר\"ב וכפירש\"י ז\"ל לאביה וכן פסק רמב\"ם פ\"ב מהלכות נערה והכי משמע פשטא דמתניתין וז\"ל הר\"ן אע\"ג דבפרק החובל אמרינן דצערא דגופה לא זכי ליה רחמנא [וכמו שאכתוב ברפ\"ו לקמן] שאני האי צער שבידו לצערה כהאי גוונא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין שנבעלת לו בעל כרחה ומצערת ע\"כ. ולימא מסייע ליה להראב\"ד שסובר דצער לעצמה מההיא דהחובל ונאמר דוהצער בתפוסה לא קאי אאביה דרישא אלא איידי תני לה והני כדאיתנהו דלאביה והא כדאיתא דלעצמה. ותיובתא לכל המפרשים דלאביה. ונ\"ל דאין מכאן ראיה כלל לסברת הראב\"ד דתקשי לך אבשת ופגם גופא דמפשט פשיטא ליה לגמרא דלאביה מדיהיב למפותה. ובפרק דלעיל דף מ' ע\"ב פריך ואימא לדידה ומסיק מסתברא דאבוה הוה דאי בעי מסר לה [לקדשה בביאה] למנוול ולמוכה שחין [כדתנן לקמן מ\"ד האב זכאי כו' וכיון דבידו ליטול ממון לפוגמה ולביישה בושה זו השתא אפסדיה האי דפגמה] דשמעת מינה דבשת ופגם באונס דלאביה לאו מלתא דפשיטא היא ואע\"פ שהתוס' הקשו שם וז\"ל וא\"ת ואמאי לא קאמר דאביה הוה מדקא יהיב מפתה כדאמר לקמן בריש נערה וי\"ל דלמא לא יהיב מפתה דקראי דאביי ורבא באונס כתיבי עכ\"ל. כלומר דהך סוגיא קאי התם אדאמרינן ואימא חמשים סלעים אמר רחמנא אכל מילי ומתרץ לה אביי ורבא מקראי דאונס וכמ\"ש ג\"כ הר\"ב בפרק דלעיל מ\"ז ואהא פריך בגמרא ואימא לדידה ואכתי לא ידעינן במפותה אי יהיב בשת ופגם ולהכי צריך לטעמא דאי בעי מסר וכו' אבל בפרק נערה דתנן במפותה דלאביה תו לא צריך להך סברא דאי בעי כו' זו היא דעת התוספות. ואני בעניי שמעתי ולא אבין דבריהם דהיכי מצית למימר דלהכי לא מתרץ ממפתה משום דלמא לא יהיב מפתה. והרי סוגיא זו אמתניתין דאיזהו בושת קאי וההיא מתני' לפרושי מתניתין דלעיל מינה קאי דתנן המפתה נותן ג' דברים וכו' ודוחק לומר דאקראי דוקא קא מהדר דבאונס מיירי דכיון דמכ\"מ כבר שמעינן דמפתה יהיב הוה מצי לתרוצי ליה קראי בכך אבל לפמ\"ש בפרק דלעיל מ\"ז דהא דמחייב למפתה בבשת פגם ילפינן ליה מאונס אתי שפיר דלא מצי לתרוצי כלל מדיהיב מפתה דאי איכא למימר באונס דלדידה לא מצית יליף לה למפתה לחייבו כלל בבשת ופגם דאחלה וכיון דפריך אימא לדידה לא מצי מתרץ מדיהיב מפתה דאה\"נ לא יהיב דבאונס גופיה אימא לדידה וממילא דמפתה לא יהיב כלל ולהכי צריך לתרוצי דמסתברא אי בעי כו' ואפשר שזו היא סברת התוספות עצמם והשתא דאתית להכי המפתה גופיה דחייב בבשת ופגם לא ידעינן אלא ממאי דבושת ופגם דאונס מחייב ליתן לאביה. ודחייב באונס לאביה היינו מסברא דאי בעי מסר לה כו' א\"כ לעולם אימא לך דצער בתפוסה לאביה כפשטא דמתניתין והא. דלא קאמר גמרא דאיצטריך ל\"ק דכיון דשמעינן דמפתה חייב בשלשה דברים ממתניתין דלעיל ידעינן האי סברא דאי בעי מסר לה כו' דאל\"ה לא מצית מחייב במפתה כלל. וכיון דההיא סברא דאי בעי כו' ידעינן לה א\"כ הך דצער דתפוסה לאביה נמי לא צריכין דמידי הוא טעמא אלא משום דאי בעי. וכמ\"ש בשם הר\"ן וההוא טעמא כבר סליק לן וממילא ידעינן דצער לאביה כמו בשת ופגם דמאי בינייהו דהא אי בעי מסר לה וכמו שהפסידו מבושת ופגם דהוי מצי למשקל ממון לביישה ולפגמה בכלל זה דהוה מצי לצעורה והשתא הוא דאפסדיה ולהכי ליהוי צער לאביה כמו בושת ופגם והלכך לא איצטריך ליה כלל לאשמעינן הכא דלאביה. ושפיר צריך הגמרא לשנויי דמשום פלוגתא דר\"ש ורבנן הוא דצריכי ליה. וליכא סייעתא להראב\"ד ולא תיובתא להחולקים עליו ומתניתין מיפרשי שפיר והצער בתפוסה לאביה כפירושם ז\"ל: \n",
+                    "<b>בתפוסה</b>. לשנא דקרא (דברים כ״ב:כ״ח) ותפשה ושכב עמה רש\"י: \n",
+                    "<b>לא הספיקה לעמוד בדין כו'</b>. כתב הר\"ב לאו ממון הוא להורישו לבניו ואמרינן בגמרא דאין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו [תורה] בבתו ויליף לה מדכתיב בעבדים כנענים (ויקרא כ\"ח) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם: \n",
+                    "<b>הרי הן של עצמה</b>. כתבו התוספות תימא תינח קנס אלא בושת ופגם דממונא הוא דאחין בעי למיהוי ושמא מקראי דלעיל דנפקא בושת ופגם איתקוש אהדדי כדפרישית לעיל עכ\"ל. וכבר כתבתי כן בשם הרא\"ש בפרק דלעיל מ\"ו ושגם דעת הרמב\"ם דהרי הן אכולהו קאי אבל הראב\"ד השיג עליו וכתב הג' במפותה אם מת האב למה שלה וכי יורשת אביה היא ע\"כ וכתב עליו הכ\"מ שותא דמרן לא ידענא שהרי משנה שלימה היא עמדה בדין כו' לא הספיקה וכו' הרי הן של עצמה עכ\"ל. ואין ספק שכשכתב זה לא עלה בזכרונו מ\"ש הר\"ן וז\"ל והרי הן של עצמה דקתני איכא מ\"ד דלא קאי אלא אאנוסה אבל במפותה כיון דמדעתה [לית] לה דאחולי מחלה ואפשר דכיון דההיא שעתא דאבוה בעי למיהוי אע\"פ שלא (זכתה) [צ\"ל זכה] עדיין (א\"כ) [צ\"ל אפ\"ה] כיון דההיא שעתא לא חזי לה לא מצי לאחולי. ומש\"ה כי פקע זכותיה דאב הוי לעצמה. ומיהו כי אמרינן הרי הן של עצמה אקנס קאי דבושת ופגם דממונא נינהו דאחין בעו למיהוי שכבר זכה בהן האב וכי קתני הרי הן [של עצמה] אקנסות דאנוסה ומפותה קאי ואם איתא דמפותה יש לה קנס אתי שפיר ואם לא הכי קאמר דקנסי דידהו נתרוקנה לעצמה ואנוסה אית לה ומפותה לית לה דהא מחלה ע\"כ ולסברא זו דאקנס לחודה קאי אע\"ג דמפותה לית לה יש לתרץ דהן קאי אקנס דאונס לחוד ומשום דבקנס יש חמשים כסף שייך למתני הן. וכמו שכתבתי בפרק דלעיל משנה ו': \n",
+                    "<b>ומציאתה</b>. פירש הר\"ב בגמרא מפרש דה\"ק מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה כו' אחר מיתת האב כו' דפשיטא לן דלעצמה דהא אפילו בחיי האב לא זכה בהן אב אא\"כ סמוכה על שלחנו משום איבה [כדלקמן משנה ד'] דכיון דאינו חייב במזונותיה בחייו כדתנן בפרקין [משנה ו']. האב אינו חייב במזונות בתו אי אמרת מציאתה לעצמה תו לא יהיב לה מזונות אבל אחין על כרחייהו מיתזנן מנכסי האב [כדתנן בפרקין משנה י\"א] כן פירש\"י וקשיא דבפ\"ק דב\"מ משנה ה' משמע מפי' הר\"ב דאפילו אינה סמוכה על שלחן אביה מציאתה לאביה ולשון הר\"ב דהתם מפירש\"י הוא והתוספות דלקמן ריש דף מ\"ז וכן בפ\"ק דב\"מ מפרשי דטעמא דאיבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין ואפילו אינה סמוכה על שלחנו מציאתה לאביה: \n",
+                    "<b>הרי הן של אחין</b>. כתב הר\"ב אבל מעשה ידיה של אחר מיתת האב לעצמה וכו' וטעמא יליף בגמרא מוהתנחלתם שהעתקתי לעיל ועין מ\"ש במשנה ד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המארס את בתו וגירשה אירסה ונתארמלה [*וכו'</b>. ולא תני ונתארמלה] בתרווייהו דאגב אורחיה [*דק] תנא במלתיה דלא לנקוט בדרך פורענות וסתם ליה כר' דאמר נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דבתרי הוי חזקה למיהוי קטלנית ואע\"ג דבגמרא מדייק הכי אסיפא דהשיאה וכו' העתקתיו ארישא משום דבגמרא נקט בסיפא אליבא דמ\"ד דטעמא דמעין גורם ודוקא נשאת. אבל הרמב\"ם פכ\"א מהא\"ב וטוא\"ה סימן ט' פסקו כמ\"ד דטעמא משום דמזל גרם ואפילו נתארסה ומת לשני ומת לא תנשא ולדידיה איכא למידק מרישא: \n",
+                    "<b>כתובתה שלו</b>. כתב הר\"ב וקסבר יש כתובה לארוסה וכפירש\"י ומסיים הר\"ן א\"נ בשכתב לה. ע\"כ. וכבר כתבתי בזה (במ\"ח) [במ\"ז] פט\"ו דיבמות [ד\"ה ומניח] : \n",
+                    "<b>אמרו לו</b>. צריך עיון היינו ת\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגיורת שנתגיירה בתה עמה</b>. לשון התוס' הא דלא נקט הגיורת שנתגיירה סתמא משום דאיירי בפחות מבת ג' דאין דרכה להתגייר אלא עם אמה ועוד דאין סברא שיטבילוה על דעת ב\"ד דאין מטבילין גר קטן על דעת ב\"ד [וכן יש להוכיח מסוגית הגמרא דספ\"ג דקדושין כמו שאכתוב שם בס\"ד] אא\"כ הוא תובע להתגייר וזאת פחותה מבת ג' אין בה דעת לתבוע להכי נקט שנתגיירה בתה עמה והטבילוה על דעת אמה ועוד משום דבעי למתני היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ע\"כ. ועיין מ\"ב פי\"א דיבמות: \n",
+                    "<b>אין לה לא פתח בית אב</b>. אין צריך להוציאה אל פתח בית אביה. רש\"י: \n",
+                    "<b>הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא ומתה כו' גמרא ואימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה ההיא ישראלית מעלייתא היא ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה הא כתיב בישראל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האב זכאי בבתו בקדושיה</b>. פי' הר\"ב בקטנותה ומיהו יש חילוק דלענין ביאה אינה מתקדשת עד שתהיה בת ג' שנים ויום אחד כדתנן במ\"ד פ\"ה דנדה ולקדושי כסף ושטר עיין במ\"ה פ\"ג דקדושין: \n",
+                    "<b>בכסף</b>. כתב הר\"ב דכתיב באמה העבריה וכו' אבל יש כסף לאדון אחר פירש\"י כשיוצאה מרשותו [לענין הפרת נדרים כדתנן רפ\"י דנדרים] ומנו האב שאין אדון לבת ישראל אלא אביה חוץ מזה שנמכרה לו ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובביאה</b>. ירושלמי ניחא בכסף ובשטר האב זכאי דודאי זכות הוא לו כשמקבל הכסף לעצמו וכן שטר מקבל לעצמו ולפחות ראוי לו לצור ע\"פ צלוחיתו. בביאה מאי זכאי שייך ביה. תפתר שא\"ל לכשתקנה לי בתך יהיה לך כסף זה. והמפרש כתב וז\"ל אבל רש\"י פי' דרשאי למוסרה לביאה לשם קדושין זהו זכותו עכ\"ל המפרש. וטעה בשתים חדא שאין דעת רש\"י כן דלא סיים כלל זהו זכותו ועוד דלא תיקן כלום בהבאתו פירש\"י דהרי עדיין הקושיא במקומה עומדת דמה זכות לו בזה אבל רש\"י לא נתכוון אלא לפרש ביאה דקתני גבי אביה מאי היא וקאמר למוסרה כו' אבל על לשון זכאי מעולם לא נתכוון בזה וכן בס\"פ אלו נערות בטעמא דיהיב בגמרא דבושת ופגם לאביה משום דאי בעי מסר [לה] למנוול כו' מפרש רש\"י עצמו דאי בעי נטיל ממון ומסרה למנוול וכו' לקדשה בביאה כמו שהעתקתיו בריש פירקין. וכן התוס' דריש קדושין הביאו זה הירושלמי. ולא הזכירו שרש\"י מפרש בענין אחר: \n",
+                    "<b>וזכאי במציאתה וכו'</b>. [משום] דבכסף ובשטר ובביאה פירושא דבקדושיה הן ובמציאתה כו' מילי אחריני נינהו הלכך איצטריך למיהדר ולמתני וזכאי: \n",
+                    "<b>במציאתה</b>. לשון הר\"ב משום איבה. גמרא. כבר כתבתי בזה בריש פירקין בשם רש\"י ותוספות. והר\"ן הסכים לפירוש התוספות: \n",
+                    "<b>ובמעשה ידיה</b>. כתב הר\"ב דכתיב וכי ימכור וכו'. אף בת מעשה ידיה לאביה. גמרא. ומסיק דלקטנה לא צריכא קרא דהשתא זבוני מזבין לה. מעשה ידיה מיבעיא. כי איצטריך קרא לנערה דלא מצי מזבין לה כדתנן פרק דלעיל מ\"ח והשתא דמעשה ידיה דנערה לאביה מאמה נפקא לן כי איצטריך בריש פירקין לקרא דוהתנחלתם למילף מינה למ\"ש שם הר\"ב דמעשה ידי הבת לאחר מיתת האב דלעצמה לא איצטריך אלא לקטנה אבל לנערה לא איצטריך כלל כיון דמעשה ידיה לאביה לא ידעינן אלא מאמה ואמה גופה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת. כמ\"ש הר\"ב במ\"ב פ\"ק דקדושין כך כתבו התוס' דף מ\"ג סוף ע\"א: \n",
+                    "<b>ובהפרת נדריה</b>. כתב הר\"ב כדכתיב בנעוריה בית אביה גמרא. פירש\"י דה\"ק בנעוריה ברשות אביה היא וכי תימא הא בהדיא כתיב (במדבר ל') כי הניא אביה אותה אי לאו האי ה\"א בקטנה משתעי: \n",
+                    "<b>ומקבל את גיטה</b>. וזכות יש לו בגט עצמו כמו בשטר הקדושין לצור על פי צלוחיתו וכתב רש\"י מן האירוסין שלאחר שניסת שוב אין לו רשות בה. ע\"כ. כדתנן לעיל מ\"ב השיאה כו' ופירש הר\"ב דמשהשיאה פקעה רשותו. וה\"מ למתני במתניתין דהאב זכאי בכתובתה דלאחר אירוסין כי היכי דקתני דזכאי בגיטה ואין זה אלא אחר אירוסין. ואפשר דהאי תנא סבר דאין כתובה לארוסה אלא א\"כ כתב לה והואיל ולא פסיקא ליה לא תני לה וא\"נ סבר ליה דיש לה כתובה כמו שפי' הר\"ב במשנה דלעיל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כיון דאיכא מאן דאמר דלא ס\"ל הכי לא נחית נפשיה בפלוגתא ושאני לעיל דאיצטריך לאשמעינן החילוק שבין אירוסין ונשואין ופלוגתא דרבנן ור' יהודה. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>ואינו אוכל פירות בחייה</b>. פירש הר\"ב אם נפלו לה כו' ומסיים רש\"י אלא עושה לה סגולה: \n",
+                    "<b>יתר עליו הבעל</b>. פירש הר\"ב שהוא זוכה בכל השנוים למעלה וטעמא דמציאתה מפורש במ\"ה פ\"ק דב\"מ. דמעשה ידיה דתקנו נגד מזונתה. דמזוני עיקר תקנה כדתנן ספ\"ק דגיטין שלא לזון את אשתו אינו רשאי ועיין מ\"ש לקמן. והפרת נדריה מפורש בתורה בפרשת נדרים. מיהו אין דיניהם שווים עיין במ\"ב פ\"י דנדרים: \n",
+                    "<b>שאוכל פירות בחייה</b>. דתיקנו לו שיאכל הפירות כי היכי דלפרקה והאב אינו אוכל פירות דבלאו הכי פריק לה. גמרא. ונ\"ל דכיון דאשמעינן שהבעל אוכל פירות בחייה יתר על האב ובאב הוא דבחייה אינו אוכל אלא אם מתה יורשה וכמ\"ש הר\"ב הלכך לא איצטריך למתני נמי שהבעל יורש את אשתו כדתנן רפ\"ט דלקמן וברפ\"ח דב\"ב דהא יתר עליו על האב באכילת פירות בחייה וכ\"ש בירושה דלאחר מיתה דבאב עצמו איתא. אבל התוספות רפ\"ו כתבו דלא שמעינן מהא מתניתין אלא כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא שמעינן ע\"כ <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וא\"כ קשיא אמאי שייר וי\"ל דשייר נמי בושתה ופגמה דרפ\"ו כר\"י בן בתירא דהלכה כמותו: \n",
+                    "<b>וחייב במזונותיה</b>. דתניא שארה אלו מזונות [וכן ת\"א זיונה] ר' אליעזר אומר עונתה זו מזונות וכה\"א (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך. ואף ראב\"י דדריש כוליה קרא לכסות. הביאו התוספות סיומא דברייתא דאתיא ליה בק\"ו ומה דברים שאין בהן קיום נפש כך [דברים] שיש בהן קיום נפש על אחת כמה וכמה. ואני תמיה דלא תנן שחייב בכסותה אבל דלא תנן חיוב העונה לא קשיא די\"ל דלא בעי למתני אלא מה שהוא חייב לה בדברים דלא סגיא בלאו הכי ומזונות א\"א שלא תאכל וכן פרקונה דשביה כולהו איתנהו בה. ולמה לה חיים. וקבורתה נמי לא סגי בלאו הכי שתהא מוטלת באשפה ובניוול. אבל עונה אפשר לה בלא\"ה שלא תבעל כלל. ואלא כסותה דלא סגיא לה נמי שתלך ערומה בלי לבוש לא ה\"ל לשייר. ואפשר כיון דשייר עונה שייר נמי כסותה. ועוד נ\"ל דכסותה זיל קרי בי רב הוא וליכא מאן דפליג דכסותה כמשמעו. אבל לראב\"י דכולי קרא לכסותה אתא כדאיתא בברייתא ומזונות אתיא בק\"ו איצטריך למיתני דחייב ודלא תני עונה דאתיא נמי בק\"ו היינו כמ\"ש ועוד אפשר לי לומר דמתניתין סברה כברייתא דאמרה לעיל תקנו מזונות ושהם מדבריהם ולהכי איצטריך למתני וזה סיוע גדול להרמב\"ן בפירוש החומש שסובר דמזוני מדבריהם דהא סתם משנה הכי סברה. ועוד ברפ\"ג דמעשרות מוקמינן למתניתין דהתם כמ\"ד שאין מזונות לאשה דאורייתא ועיין עוד בסמוך. ודין האב לענין מזונות פי' הר\"ב במ\"ו: \n",
+                    "<b>בפרקונה</b>. תקנו תחת פירות גמרא. ותו תקינו לה רבנן תנאי כתובה ותנן להו לקמן ושיירינהו הכא: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות כו'</b>. ומפרשינן בגמרא דפלוגתייהו דרבנן ור' יהודה כגון דאורחייהו דבני משפחתו להספיד בחלילין ולא אורחייהו דבני משפחתה דת\"ק סבר כי אמרינן עולה עמו [ואינה יורדת עמו] [דנפקא לן בפרק אע\"פ דף ס\"א מבעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו] ה\"מ בחיים [כגון הוא אומר להניק את בנה והוא אומרת שלא להניק [דעלה קאי התם] ודרך בנות משפחתה להניק בניהם ולא דרך בנות משפחתו] אבל לאחר מיתה לא. ור\"י סבר אפילו לאחר מיתה. ואפסיק הלכתא כר' יהודה. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לעולם היא ברשות האב</b>. לשון הר\"ב אם בת ישראל כו' ומסיים רש\"י וזכאי בה בכל זכות האב בבתו ע\"כ ועי' לקמן: \n",
+                    "<b>לעולם</b>. כ' הר\"ב ואפילו הגיע זמן כו'. כבית דין של אחריהן דבמ\"ג פ' דלקמן. ואע\"ג דתנן לה בהדיא לקמן כן דרך התנאים להשמיענו בקיצור אע\"ג דכבר השמיענו במקום אחר וכה\"ג איכא בריש ברכות. תוספות. ושם הראיתי עוד מקומות אחרים כה\"ג וע' מ\"ח פ\"ט דמנחות: \n",
+                    "<b>עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין</b>. וכן גירסת רש\"י ומפרש כלו' שתכנס לחופה וכו' ונ\"א גרס בהדיא עד שתכנס לחופה ובסדר המשנה שבגמרא גרסינן כגירסת רש\"י ובגמרא מייתי לה כנ\"א והתוספות כתבו דל\"ג לרשות הבעל דמשמע במסירה בעלמא דהכי דייק בגמרא אדתני הבא על א\"א כיון שנכנסה לרשות הבעל ותיובתא דרב דאמר מסירתה לכל חוץ מתרומה [כמ\"ש לקמן] ומיהו י\"ל דדוקא התם דקתני כיון שנכנסה אבל הכא דקתני עד שתכנס משמע שפיר דהיינו עד שתכנס לחופה ע\"כ. והר\"ב שכתב בזה\"ל עד שתכנס לחופה לשם נשואין שתהא מסורה לרשות הבעל ע\"כ. משמע שאעפ\"י שגורס לחופה. רצונו לפרש דלאו דוקא שתכנס לתוך החופה ממש אלא כשמסרה סגי וה\"נ מצית לפרושי מ\"ג דפרק דלקמן וסבר לה כרב אסי דאמר בגמרא מסר האב כו' מסירתה לכל אף לתרומה ואליביה מפרשינן בגמרא דעד שתכנס לחופה מסירתה זו היא כניסתה ולא ידענא מאי דוחקיה לדחוק בפירוש המשנה והרי רב פליג אדר' אסי וסובר מסירתה לכל חוץ מלתרומה ולדידיה דוקא עד שתכנס לחופה ממש. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וקודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב ורב אסי תלמיד חבר לרב ולכך נראה בעיני שטעות סופר יש בדברי הר\"ב ודבריו צריכין להיות כלשון רש\"י וזהו לרשות הבעל לנשואין כלומר שתכנס לחופה לשם נישואין שתהא מסורה לרשות הבעל ע\"כ וכרב מפרש לה אע\"ג דגורס לרשות הבעל וכתירוצם של התוספות. אבל מפני שי\"ל דדעת הר\"ב לפרש כרב אסי לא שלחתי בו יד להגיה. ופי' חופה אכתוב בפ' דלקמן מ\"ג בס\"ד: \n",
+                    "<b>מסר האב כו' הרי היא ברשות הבעל</b>. פליגי בגמרא רב אמר מסירתה לכל חוץ מתרומה דהא ברישא תנן עד שתכנס כו' ורב אסי קאמר אף לתרומה ומסירתה היינו כניסתה כו' וכמו שכתבתי לעיל ועיין מה שאכתוב במ\"ה פ\"י דנדרים: מסרו שלוחי האב. לשון הר\"ב שפגעו שלוחי האב כו'. ולשון רש\"י שהיה האב משלחה לו ע\"י שלוחיו ופגעו בשלוחי הבעל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האב אינו חייב במזונות בתו</b>. כתב הר\"ב אבל קטני קטנים כו' כופין את האב ומוציאין מידו בעל כרחו. וא\"ת ואי אינו אמיד מה מוציאים ממנו וי\"ל כמו בחיוב האשה דאפילו אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדה במאי דאכל כמ\"ש בטור סימן ע' אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו בפועל לפרנסם. אפילו לסברת ר' אליה שכתב שם בטור דבאשה חייב דהתם היינו טעמא דמספר כתובה נלמד אנא אפלח וכו': \n",
+                    "<b>בכרם</b>. פי' הר\"ב על שם כו' וכפירש\"י וכ\"כ הרמב\"ם בעדיות פ\"ב משנה ד'. ומסיים והש\"י קרא כנסת ישראל כרם שנאמר (ישעיהו ה׳:א׳) כרם היה לידידי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כתב לה וכו' ולא כתב לה כל נכסים כו' חייב</b>. פי' הר\"ב להיות כל נכסיו אחראין. ומפרש הרמב\"ם והיא תטרוף כל מה שימכור או יתן ע\"כ. ואע\"ג דבמשנה ו' פ\"ק דב\"מ פליגי ר' מאיר ורבנן דר\"מ ס\"ל אחריות לאו טעות סופר ולא הוי כמאן דכתיבא דמי ומש\"ה בגמרא דהכא אמרינן אי מתניתין ר\"מ היא דאמר בר\"פ דלקמן כל הפוחת וכו' [ופסקינן כוותיה] מאי חייב דקתני מן המחוררין אפ\"ה זה שפירש הרמב\"ם דלמשועבדין קתני דחייב היינו טעמיה דאע\"ג דפסקינן כר\"מ בכל הפוחת. וכי מוקמינן למתניתין כר\"מ חייב דקתני במחוררין בלבד. מ\"מ אנן דקי\"ל דאחריות דט\"ס הוא ודלא כר\"מ. יש לנו לפרש המשנה אליבא דהלכתא. והר\"ב שסתם הדברים ולא פי' מסתברא שנתכוין ג\"כ לכל אחריות אפילו למשועבדים דאל\"ה הוה ליה לפרש שכן בגמרא סברינן דמתניתין לאו ר\"מ משום דמשמע לן דחייב באחריות היינו אפילו ממשועבדים ועיין סוף פ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייב</b>. לפדותה ואם היה כהן שכבר נאסרה עליו פודה אותה ומחזירה לבית אביה אפילו היה בעיר אחרת מטפל לה עד שמחזירתה למדינתה ומגרשה. ואם בעלה ישראל מחזירה לו לאשה כמו שהיתה ואם רצה אח\"כ מגרשה לשון הרמב\"ם פי\"ד מה\"א. ומ\"ש הר\"ב וחייב לתת לה כתובתה הכי תנן בסוף מסכת נדרים. ושם כתבתי הטעם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רשאי</b>. כתב הר\"ב שאין אדם חייב לזון גרושתו וכן לשון רש\"י וקשיא לי א\"כ פדיונה נמי יהא רשאי שאין אדם חייב לפדות גרושתו והרי אפילו מת קודם שנפדית אין היורשים חייבים לפדותה כדמסיק בגמרא. וי\"ל דהתם כדמפרש טעמא בברייתא שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו אבל הכא אע\"פ שגירשה יכול לקיים בה ואותבינך לי לאנתו. והתוספות [נב:] כתבו דטעמא דרשאי ברפואה לפי שרפואה היא בכלל מזונות והרי קבלה כנגד מעשה ידיה שעד עכשיו. אבל אינו רשאי לומר תקבל את גטה ותפדה את עצמה לפי שלא קבלה תשלום מפירות שאכל עד עכשיו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא כתב לה בנין דכרין כו' חייב שהוא תנאי ב\"ד</b>. וטעמא מפרש בגמרא כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו שכן הוא אומר (ירמיהו כ״ט:ו׳) קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא בנים בידיה קיימא לבקש אשה שדרכו של איש לחזור אחר אשה אלא בנתיה מי קיימן בידיה וכי דרך אשה לחזור אחר איש אלא הא קמ\"ל דנלבשה ונכסה וניתיב לה מידי [כי היכי] דקפצו עלה ונסבי לה. ואי לא תיקנו דלירות אלא הנדוניא דיהיב אב אבל מנה ומאתים ותוספת שכתב הבעל לא לירות. אכתי ממנע אב ולא כתב. אחרי שזה מקפיד על שלו מלהוריש לבני בתו אף הוא ימשוך ידו מלהרבות לו נדוניא הילכך הוצרכו לתקן לירת כסף כתובתה והכל בכלל כמפורש במשנה ג' פרק ד' דיבמות. ולא פלוג רבנן בין כתובה לכתובה לתקן במקום דיהיב אב נדוניא. ובמקום דלא יהיב לא. אלא בכולהו אמרו שהוא תנאי בית דין דלא פלוג. ולא תיקנו אלא בנין דכרין. אבל אם לא הניחה האחת אלא בת. והאחרת בנים שויוה רבנן כנחלה כדתנן אינון ירתין ובת בין הבנים אינה יורשת ולא פלוג במשפט בנין דכרין ואפילו בת בין הבנות נמי לא תירש אלא דוקא בנין דכרין ועשאוה ככתובה לענין דלא תהא נגבית אלא ממקרקעי ולא ממטלטלי. וכתב הר\"ב אפילו בזמן הזה אינה נגבית ממטלטלי כלומר אע\"ג דנהיגי השתא למגבי כתובה עצמה ממטלטלי וטעמא כתב הרמב\"ם בפי\"ו מהלכות אישות לפי שכתובת בנין דכרין אינו פשוט בכל הישיבות [כמ\"ש הטור ס\"ס קי\"א שעיקר התקנה היתה כדי שיתן אדם לבתו כבנו ועכשיו נוהגים לתת יותר ויותר] לפיכך מעמידין אותה על דין הגמרא שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ודוקא כשהניח שיעור שתי הכתובות ודינר כו' דכי קא מיעקרא נחלה דאורייתא לא תקינו רבנן. גמרא. והא דנקט דינר משנה ב' היא לקמן בפרק עשירי ושם אפרש בס\"ד. ועיין עוד מ\"ש שם בראש הפרק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בנן נוקבין</b>. תרגום ויולד בנים ובנות בנין ובנן. ואפילו הכי תנן נוקבין אף על גב דלא צריכא. איידי דתני בנין דכרין דהתם צריך למתני דכרין דבנין שם ליוצאי חלצי האיש ובין זכרים ובין נקבות בכלל וכמו שנאמר (בראשית ג׳:ט״ז) בעצב תלדי בנים ונאמר (דברים י״ד:א׳) בנים אתה לה' אלהיכם ועיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ב דנזיר: \n",
+                    "<b>ומיתזנן מנכסי</b>. אחר מותו. רמב\"ם פ' י\"ט מה\"א דאי בחייו הא תנן במשנה ו' האב אינו חייב במזונות בתו: \n",
+                    "<b>עד דתנסבן</b>. פי' הר\"ב שיתארסו. גמרא: \n",
+                    "<b>חייב</b>. פירוש אפילו לא כתב לה ועל לא כתב דלעיל קאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מיגר</b>. פירש הר\"ב משך וכפירש\"י. והגירסא בדל\"ת וכן הוא במשנה בירושלמי ולשון ארמית הוא וימשכו ויעלו את יוסף (בראשית ל״ז:כ״ח) מתורגם ונגידו: \n",
+                    "<b>בביתי</b>. יתירא הוא דבביתי קמא סגי. ואמרינן בגמרא דלהכי תקון למכתב בביתי ב' זימני למדרש בביתי ולא בביקתי כלומר בבית צר וקטן דיכולין היורשים לדחותה מהם [*בשאין לאב אלא ביקתא] ולא קאי דיוקא דבביתי אמזוני דלפי ברכת הבית מיהא יש לה כמו שאכתוב במשנה ג' פרק י\"ב: \n",
+                    "<b>חייב</b>. פירוש אפילו אם לא כתב לה וקאי על לא כתב דלעיל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אם רצה להוסיף</b>. רצה לכתוב לא קתני דהוה משמע שכותב מתנה בעלמא ואין שם כתובה עליו אלא להוסיף משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא למוכרת ולמוחלת ולפוגמת ולתובעת וכו'. גמרא: \n",
+                    "<b>יוסיף</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן שאין רשאי כדי שלא לבייש כו' גמרא. ופירש הר\"ן דכותב סתמא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כך וכך. דאי במפרש עיקר כתובה והדר מוסיף כך וכך מאי כסופא איכא בהכי וכי אילו בעי למיתב מדיליה מי לא מצי יהיב אלא ודאי במכתב סתמא עסקינן דבהכי מצי סליק אדעתין דאיכא למיחש אכסופא כיון שלזו כותבין מוהר אחר ע\"כ. וגדולה מזו התירו דאפילו כותב דחזי ליכי מנהג טוב הוא כמו שכתבתי בפרק קמא משנה ה': \n",
+                    "<b>רבי אלעזר בן עזריה אומר וכו'</b>. בגמרא מסקינן הלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה: \n",
+                    "<b>שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה</b>. הרמב\"ם מפרש שלא כתב לה כו' שהכתובה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או מאתים כמלוה על פה ומיהו אהני כתיבה דאית לה כתובה שכן דעתו דארוסה לית לה כתובה אלא א\"כ כתב לה [כמ\"ש פט\"ו דיבמות משנה ח'] ואין נראין דבריו דלמה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב נה אלא ע\"מ לכונסה מ\"מ שטר גמור הוי לענין מנה או מאתים כך כתב הרא\"ש. ולא משום כתיבת השטר קאמר דגובה ממשעבדי אלא אפילו לא כתב לה יש לה ממשעבדי לסברתו כמ\"ש הטור סימן נ\"ה ופירושא דמתניתין שלא כתב לה התוספת אלא ע\"מ לכונסה. וכתיבת העיקר לית לן בה ולא מידי. אי כתב אי לא כתב: \n",
+                    "<b>והיא כותבת התקבלתי</b>. עיין פרק בתרא דב\"ב משנה ו' ומה שאכתוב שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>כותבת</b>. מפרש בגמרא דאילו באמירה בעלמא הוי כמתנה על מ\"ש בתורה דתנאו בטל ור' יהודה ס\"ל נמי דכתובה דרבנן כדקי\"ל בסוף מכילתא אלא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כשל תורה וכה\"ג ברפ\"ט בפירוש הר\"ב: \n",
+                    "<b>כל הפוחת כו'</b>. ולא תנן כל בתולה שאין לה מאתים כו' היינו טעמא לפי שעל כל פנים יש לה מאתים ולאלמנה מנה ואפילו התנה תנאו בטל. דס\"ל כתובה דאורייתא וכל המתנה כו' גמרא. ובעל המאור פירש דדייק מדלא אמר הפוחת אלא כל הפוחת לומר כל אע\"פ שאינו פוחת במעשה אלא בתנאי. כלומר שתנאו בטל ע\"כ. ולדידן נמי דכתובה דרבנן חכמים עשו חיזוק וכו' כדלעיל. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"מ בגזרותיו. גמרא. ופירש\"י בדבר שהוא מחמיר על דברי תורה באיסור והיתר על ידי גזירת דבריהם. ועיין מ\"ש סוף פ\"ב דנדרים. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ואע\"פ שהר\"ב פוסק בספ\"ז דבבא מציעא דמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים וע\"ש. כתב הר\"ן דהכא הלכה כר\"מ ולא מטעמיה אלא משום דכתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה הלכך כל שהוא רוצה לקיימה תנאו בטל ואפילו הכי בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה ומיהו ודאי אם לא רצה לקיימה תנאו קיים וכו'. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותנין לבתולה שנים עשר חודש</b>. עיין מ\"ש במשנה ה' פ\"י דנדרים: \n",
+                    "<b>שנים עשר חדש</b>. כתב הר\"ב דכתיב תשב הנערה אתנו ימים או עשור ולא משתעי אינש מעיקרא תרי יומי ואמר ליה לא. והדר לשתעי או עשור. אלא מאי ימים שנה דכתיב ימים תהיה גאולתו [ורישא דקרא עד תום שנת ממכרו] ודנין ימים סתם מימים סתם ואין דנין מימים דכתיב בהן חדש שנאמר (במדבר י״א:כ׳) עד חדש ימים. גמרא. ומהאי טעמא נמי לא ילפינן מויהי מקץ שנתים ימים (בראשית מ״א:א׳) וליהוי שתי שנים וכדאיתא בכה\"ג בפ\"ק דנזיר דף ה': ;כך \n",
+                    "<b>נותנים לאיש</b>. כמה שנותנין לה אם שנים עשר חדש שנים עשר חדש. ואם שלשים יום שלשים יום. ואין משגיחין בו אם הוא בחור או אלמן. הרמב\"ם פ\"י מה\"א. ואע\"פ שהמגיד כתב דבירושלמי [נראה] שזמנו הוא לפי מה שהוא. הר\"ן הכריח מגמרא דידן כהרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ולאלמנה</b>. פירשו הפוסקים מן הנשואין: \n",
+                    "<b>ולא נשאו</b>. כתב הר\"ב שהבעלים מעכבין ואיידי דתנא רישא בדידהי [נותנים לבתולה וכו'] תני נמי סיפא בדידהי הכי איתא בריש מכילתין בגמרא ואע\"ג דהגירסא נשאו בלא יו\"ד וכשאתה קורא הנו\"ן קמוצה משכחת דתני בדידהו כבר כתבו התוספות שם וז\"ל מקובלים היו כך לקרות לא נישאו ועוד דאי לא נשאו אאנשים קאי הל\"ל נמי בלשון רבים אוכלות משלהם ע\"כ. [*והכי נמי אשכחית דדייקינן קבלה בקריאת חיר\"ק בברייתא דפרק אין בין המודר (נדרים דף ל\"ה)] וראיה מצאתי לגירסא זו בספ\"ח דב\"ב דתנן נשאו גדולות וכו' והתם ודאי קרינן נישאו. [*ומיהו ק\"ל דתנן התם ישאו קטנות והל\"ל ינשאו ועוד תנן התם אנו נושאות] ומיהו במשלה דבירושלמי גרס בין הכא בין התם נישאו ביו\"ד. וכתבו עוד התוספות דלישנא דלא נישאו דמשמע שהעכבה היתה בין מבעל בין מהיא אבל לא דמשמע שהעכבה היתה דוקא ממנה ולא ממנו דמשום איידי אין לשנות טעות בסיפא ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי טרפון אומר נותנין לה כו'</b>. בד\"א בבת כהן לכהן [בקיאה בשמירת תרומה ולמוכרה בימי טומאה] אבל בת ישראל לכהן ד\"ה מחצה חולין ומחצה תרומה. בד\"א בארוסה [ובת כהן] [דהואיל והיא בבית אביה טרח אביה למכור תרומה בחולין לימי טומאה לפי שהוא רגיל בכך] אבל בנשואה [שנותן בעלה מזונות בביתה] [כגון המשרה כו' דמתניתין ח'] דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה [דכל כבודה בת מלך פנימה ואביה ואחיה אינן אצלה שיתעסקו בצרכיה] ברייתא בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היבם אינו מאכיל כו'</b>. פי' הר\"ב בעודה שומרת יבם וכן לשון רש\"י והעתקתי כל לשונו במ\"ד פרק ז' דיבמות: \n",
+                    "<b>או אפילו כולן בפני הבעל וא' בפני היבם</b>. כתב הר\"ב וה\"ה נמי אם נתחייב בחייו כו'. כך כתב רש\"י. והקשה עליו ר\"ת ז\"ל דא\"כ אפילו אכלה כמה [שנים] בפני הבעל אינה אוכלת בפני היבם. והיכי קתני חסר יום אחד בפני היבם. ועוד דלישנא דהיבם אינו מאכיל דייק דה\"ק היבם אינו מאכיל להיכא דמעיקרא לא אכלה דאם איתא דכי אכלה נמי מעיקרא לא אכלה כשהיא שומרת יבם לא הוה ליה למתני היבם אינו מאכיל אלא היבמה אינו אוכלת. ותו קשיא דאמרינן בגמרא [וכתבו הר\"ב לעיל] קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא. ואם איתא דמשום אחיו לא אכלה כלל אלא בחייו הוה ליה למימר והא לאו קנין כספו הוא. לפיכך פירש ר\"ת דדוקא כשלא אכלה בפני הבעל הוא דלא אכלה בפני היבם דהיבם אינו מאכיל אבל אכלה בפני הבעל אוכלת נמי בפני היבם. וטעמא דמלתא דיבם אינו חייב במזונותיה אלא אם כן עמד בדין וברח הלכך איכא משום שמא תשקה לאחיה ולאחותיה כדאמרינן בגמרא דלא מייחד לה דוכתא ומשום סימפון בטענת מומין נמי איכא דכיון דלא מחייב לזונה לא בדיק לה אבל בששהתה שנים עשר חדש בפני הבעל כיון שנתחייב לזונה מייחד לה מקום וכי מיית נמי דוכתא קביעא לה וליכא למיחש שמא תשקה לאחיה ולאחותיה דליתנהו גבה ומשום סמפון נמי ליכא דהא בדקה בעל. ודאמרינן בגמרא מ\"ט קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא אסמכתא בעלמא הוא ודאמרינן אלא דאחיו הוא ה\"פ קנין כספו אמר רחמנא שאוכלת בתרומה ורבנן הוא דתקון משנים עשר חדש ולהלן דאוכלת והאי קנין דאחיו הוא ולא תקון רבנן שתאכל מחמת היבם אלא עד שתיבעל אם לא שכבר אכלה בחיי הבעל. והא דבת כהן לישראל ממעטינן ביבמות בגמרא מושבה [כדפירש הר\"ב בפרק ז' דיבמות משנה ד'] ותיפוק לי דקנייה הכי נמי קאמרינן ושבה כתיב לאפוקי שזקוקה כו' שהרי היא חשובה כאילו קנוייה לו. וכל זה למשנה ראשונה אבל לב\"ד של אחריהן שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ה\"ה שאין היבמה אוכלת עם היבם עד שתיבעל ואפילו אכלה בחיי הראשון וטעמא דלא לחלפו בארוסה ששתיהן זמן כניסתן לאלתר והכי איתא בהדיא בתוספתא זו משנה ראשונה בית דין של רבותינו חזרו כו' ולא היבמה כו' וזו ראיה לפירוש ר\"ת דמדקתני דב\"ד של רבותינו חזרו כו' מכלל דלמשנה ראשונה אוכלת בעודה שומרת יבם קודם שתבעל. תוספות: \n",
+                    "<b>עד שתכנס לחופה</b>. שמתייחד עמה ויפרישנה לו. כך כתב הרמב\"ם. והקשה עליו הר\"ן בריש כתובות מהברייתא שכתבתי שם במשנה ד' דפירשה נכנסה לחופה אפילו לא נסתרה אלמא חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נישואין וילפינן לה מדכתיב (במדבר ל׳:י״א) ואם בית אישה נדרה דמשמע כל זמן שהיא בבית אישה הרי היא ברשותו. ועיין בטור א\"ה וב\"י סימן ס\"א וס\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקדיש מעשה ידי אשתו</b>. עיין בפירוש הר\"ב במשנה ד' פרק בתרא דנדרים ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>הרי זו עושה ואוכלת</b>. כתב הר\"ב שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. וקשה דאם מעשה ידיה שלו היא עיקר התקנה למה תהא עושה ואוכלת לר\"מ דסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכי תימא דהכא באינו מעלה לה מזונות מאי למימרא. וסיפא נמי במותר למה קדיש לר' מאיר. ובגמרא איכא דבאינה ניזונת ומשום סיפא איצטריך דסיפא מיירי בלאחר מיתה כמו שאפרש בס\"ד אבל דחייה הוא דדחי לה דלהלכה קים לן דעיקר תקנה מזונות היא וכמ\"ש בפ' דלעיל משנה ד' וכפשטא דמתניתין בסוף פ\"ק דגיטין וכך פסק הרמב\"ם בפרק י\"ב מהלכות אישות [ועיין מ\"ש במשנה ז'] ומיתוקמה למתניתין ברוצה לזונה ואפילו הכי יכולה היא שתאמר איני ניזונית ואיני עושה דכיון דעיקר תקנתם לטובתה ומשום דידה הוי כי אמרה לא ניחא לי לטובתך שומעין לה והיה להם להרמב\"ם והר\"ב לפרש שתקנו מעשה ידיה תחת מזונות: \n",
+                    "<b>המותר</b>. פירש הר\"ב מה שהיא עושה מותר על מעשה ידיה והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לו חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה לבד המזונות כדתנן במתניתין דלקמן ולמאי דקיימא לן דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ה\"נ יכולה היא שתאמר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר וכן כתב הר\"ן בשם השאלתות וכתב דדבר ברור הוא שאם במעשה ידיה דשכיח יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כ\"ש במותר דלא שכיח ע\"כ כ\"כ הטור ס\"ס פ' בשם הרמ\"ה אף על פי שהר\"ר יונה חולק שם. והא דסבר ר' מאיר דקדיש מוקמי רב ושמואל דהיינו לאחר מיתה כשיירשנה ואפילו באינו מעלה לה מעה כסף שכנגדו. וכתב הר\"ן וכי תימא אמאי נקט תנא פלוגתייהו במותר ולא נקטה במעשה ידיה עצמן בשאינו מעלה לה מזונות איכא למימר*) [דתנא] הכי קאמר דמחיים דידה לא מצי מקדיש מעשה ידיה אע\"ג דשכיח ואע\"פ שהוא רוצה להעלות לה מזונות כל שהיא אינה רוצה לפי שיכולה היא שתאמר איני ניזונית ואיני עושה אבל לאחר מיתה אפילו מותר אע\"ג דלא עביד דאתי ואף על פי שאינו מעלה לה מה שהוא כנגדה. קדיש. דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכ\"ש מזונות עצמן ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן וכ\"כ רש\"י לאו למימרא דאילו הקדיש מעשה ידיה עצמן לא שייכא ביה דינא דשייכא במותר. דהא כ\"ש הוא כמ\"ש הר\"ן אלא ה\"נ קאמרי הקדיש מותר כלומר אפילו הקדיש מותר ולא מעשה ידיה עצמן דאילו הקדיש מעשה ידיה עצמן כ\"ש הוא דלר' מאיר קדיש לאחר מיתה: \n",
+                    "<b>רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין</b>. פירש הר\"ב שכן הלכה. ועיין במשנה ד' פרק בתרא דנדרים ומ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טוחנת</b>. פירש הר\"ב נותנתו באפרכס וכן לשון רש\"י ופירש נותנתו לאותו דבר שטוחנת. ואפרכס הוא הכלי העליון שעל הרחיים דרחב מלמעלה לקבל וקצר מלמטה ליפול ממנו על הרחיים להטחן מעט מעט וכן אמרו עשה אזנך כאפרכסת [*שכתבו הר\"ב בסוף מסכת כלים]: \n",
+                    "<b>ואופה</b>. פת. רש\"י: \n",
+                    "<b>ומכבסת</b>. לפי שהיא מלאכה כבידה כמו טחינה ואפייה וכשמכנסת לו שפחה אחת שלש אלה לא תעשה לו לפיכך שנאן גם בכאן ביחד. אבל הטור סימן פ' העתיק טוחנת אופה מבשלת ומכבסת. ולהרמב\"ם אין סדר למשנה בזה בפכ\"א מה\"א (יש) פעם העתיק אופה מבשלת ומכבסת ומטחנת ופעם העתיק מטחנת ומבשלת ואופה ומכבסת: \n",
+                    "<b>ועוש' בצמר</b>. דאילו בפשתן לא פסיקא ליה דהיינו כיתנא רומיתא שאינו כופה לעשות בו לפי שמסריח את הפה ומשרביט את השפתים. פירש רש\"י פושטן כמין שרביט עד שנעשים גדולות ע\"י שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק. גמרא: \n",
+                    "<b>הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת וכו'</b>. גמרא. הא שארא עבדא ותימא ליה עיילית לך אשה אחרת במקומי. משום דא\"ל הא טרחי לדידי ולדידה. קמי דידך מאן טרח. והתוספות תמהו בהפך שאם הוא זן אותה א\"כ מה מרויח הבעל דבלא שפחה היא היתה עושה הכל ולא היה זן אלא אותה לבדה ועתה זן אותה ואת שפחתה: \n",
+                    "<b>יושבת בקתדרא</b>. פירש הר\"ב כסא מנוחה ועיין בפירושו למשנה ג' פרק ד' [*ובפכ\"ד] דכלים [*ובמה שכתבתי שם פרק ד' משנה ג' בסיעתא דשמיא] ומ\"ש ואינה הולכת בשליחותו לכאן ולכאן לשון רש\"י לילך בשליחות להביא לו מבית לעלייה. ומ\"ש הר\"ב ואעפ\"כ כו' ומצעת לו המטה הכי אמר רב הונא בגמרא ופירש\"י ומצעת לו המטה לפרוס לו סדין ולבדין דבר שאינו טורח <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ובכפיה הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל. וכתב הר\"ן אבל אחרים פירשו דמתניתין להציע המטות כולן אבל הכא להציע מטתו בלבד ובמתניתין לא גרסינן ומצעת לו אלא ומצעת את המטה והכא גרסינן ומצעת לו בלבד ע\"כ וכך כתבו התוספות שתי הגרסאות בפרק קמא ד\"ד ע\"ב: \n",
+                    "<b>אף המדיר כו'</b>. כלומר אע\"פ שברצונו אינה עושה מלאכה יוציא כו' ואצ\"ל שאם אין רצונו שלא תעשה מלאכה שיכול לכופה אבל לענין הטעם לא קאי עליה אף דטעמו של ר' שמעון בן גמליאל פוחת מטעמו של ר' אליעזר: \n",
+                    "<b>המדיר את אשתו</b>. כגון שאומר הנאת תשמישך עלי אם תעשה שום מלאכה כ\"כ טור י\"ד ס\"ס רל\"ה ולשון המגיד ספי\"ב מהלכות אישות ודע שכל מקום שתראה המדיר את אשתו מכך וכך ר\"ל שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך אבל האוסר על אשתו ואומר לה הריני אוסר עליך שלא תעשה כך אין בדבריו כלום וזה פשוט ע\"כ. וכבר כתב כיוצא בזה הרמב\"ם בעצמו בפ\"ה מהלכות נדרים והעתקתיו במשנה ד' פרק ה' ממסכת נדרים. ועיין משנה ב' פרק ד' דנזיר: \n",
+                    "<b>יוציא</b>. כתב המגיד בפרק כ\"א מהלכות אישות ולא נזכר בגמרא כמה יהיה זמן ההדרה. ע\"כ. והטור שם כתב ז' ימים ולטעמיה קאמר דאסברא לה בהדירה בהנאת תשמיש ולפיכך דינו כמתניתין דלקמן ובודאי שאם הדירה מנכסיו [*דדינו] כדלקמן ריש פרק ז'. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כר' אליעזר. גמרא. וכתבו התוספות ואף ע\"ג דכל מקום ששנה וכו' אין זה רשב\"ג שבימי ר' אליעזר ע\"כ ועיין מ\"ש בסוף פרק ח' דעירובין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המדיר את אשתו מתשמיש המטה</b>. פירש הר\"ב כגון שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי ועיין בפירושו לסוף משנה א' פ\"ב דנדרים: \n",
+                    "<b>בית הלל אומרים שבת אחת</b>. פירש הר\"ב יותר מכן יוציא ויתן כתובה אם לא יכול למצוא התרה לנדרו. וכ\"כ הרמב\"ם פרק י\"ד או יפר נדרו ולשון הפרה שכתב לאו בדוקא אלא התרה שייכא ביה. ומשום דבהדיר לאשתו איירינן אגב ריהטא כתב נמי לישנא דהפרה דשייכי בנדרי האשה בעצמה. ומה שכתב הר\"ב ואפילו היה גמל כו' גמרא ויהיב טעמא דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. פירש רש\"י אף כאן בלא נדר דעתה נוחה לבעלה שמא יבוא בתוך הזמן אבל זו משהדירה הרי היא כמי שאינה מצפה לבעל: \n",
+                    "<b>התלמידים יוצאין שלא ברשות שלשים יום</b>. אף על פי שמבטלין בזה עונתן כדמוכחת מתניתין דאוכלת עמו מלילי שבת כו' לפי שהוא ליל עונה. וכדאמרינן בגמרא שעונת תלמיד חכם מערב שבת לערב שבת ופירש\"י שהוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף. וכתב הר\"ן ותמה אני למה לא הוזכרה במשנתינו. ונראה לי שאין לת\"ח עונה קבועה שכיון ששנינו יוצאים שלא ברשות לר' אליעזר [שלשים יום ולרבנן] שתים ושלש שנים כדאמרינן בגמרא משמע דעונת תלמידי חכמים הדרים בעירם ג\"כ משתנים כפי מה שהם צריכין לנדד שינה מעיניהם בענין לימודם ולטרוח בו והדבר ידוע שאין כל הזמנים שוים להם בכך ודאמרינן בגמרא דעונתן אחת בשבת היינו כשאין מתחדש להם בלימודם דבר ולפי שידוע שאין זה מצוי להם תמיד לא נשנית עונה שלהן במשנתינו. ע\"כ. ולשון הרמב\"ם פי\"ד מה\"א וטא\"ה סימן ע\"ו תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת מפני שתלמוד תורה מתיש כחן ודרך תלמידי חכמים לשמש מלילי שבת ללילי שבת. ע\"כ. וקשיא לי דבגמרא הכי איתא עונה של תלמידי חכמים אימת אמר רב יהודה אמר שמואל מע\"ש לע\"ש. אשר פריו יתן בעתו אמר רב יהודה ואי תימא רב הונא ואי תימא רב נחמן זה המשמש מטתו מע\"ש לע\"ש משמע דדוקא מלילי שבת ללילי שבת וטעמא רבה איכא דכיון דעונה האמורה בתורה איש איש כפי עבודתו וכפי כחו הלכך ת\"ח שהתורה מתשת כחן לא הטילה התורה עליהן העונה אלא בליל שביתה ומנוחת הגוף ומנא להו למימר דעיקר עונתן פעם אחת בשבוע ודלמא דוקא מלילי שבת ללילי שבת. אלא נ\"ל דמהכא נפקא להו דהואיל ומשנתינו לא שנאה עונתן של ת\"ח היינו טעמא שלפי שנשתנו בעונתן. עיקר הדין פעם אחת בשבוע. והם ע\"פ דרכם בחרו להם ליל השבת לפיכך לא שנאה לא זה ולא זה דעיקר הדין דהיינו פעם אחת בשבוע לא מצי למתני. משום שאינו מייחד שום לילה מלילי השבוע והתלמידי חכמים מייחדין להם לילי שבת ולא מצי נמי למתני מלילי שבת ללילי שבת כיון שאין זה מעיקר הדין ושורתו שהרי יכול לקיים מצות עונה באיזה לילה שתהיה מלילי השבוע ולפיכך שתק התנא מדין עונת תלמיד חכם ולא שנאו כך נראה לי ואפילו את\"ל שיש להרמב\"ם וטור טעם אחר לומר שזה שאמרו מלילי שבת ללילי שבת שאינו מעיקר הדין [*ואולי מהא דפ\"ד דנדה ד' ל\"ח דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת כו'] מכל מקום הקושיא שבמשנתינו הרי היא מתיישבת בזה: \n",
+                    "<b>העונה האמורה בתורה</b>. כלומר מצות עונה שהיא אמורה בתורה כך היא המדה. אבל אין מלת האמורה מוסבת על כל עונה ועונה של כל אחד ואחד כמות שהיא בזמנה שזה לא מקרי אמורה בתורה אע\"פ שיש להם סמך מן המקראות בדורון של יעקב לעשו כמו שפירש\"י בפרשה וישלח שהרי במ\"ו פרק ג' דחולין תנן. וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים אף על פי שדרשוהו מן נשר ותורים כדאיתא בברייתא בגמרא. וקצת קשה מאי למימרא האמורה בתורה. וי\"ל דאפילו לר\"א בן יעקב דדריש לשארה כסותה ועונתה כולהו לכסות כדאיתא בברייתא בגמרא פ\"ד דף מ\"ח אפ\"ה אית ליה דעונה אמורה בתורה. ממדת ק\"ו כדמייתי התם בתוס' סיפא דברייתא. דרך ארץ מנין. אמרת ק\"ו ומה דברים שלא נשאת עליהם לכתחלה אין רשאי למנוע ממנה. דברים שנשאת עליהם לכתחלה אינו דין שאינו רשאי למנוע ממנה: \n",
+                    "<b>הטיילים</b>. פירש הר\"ב שאין להם מלאכה וכו' וז\"ל התוספות על שם שדרכן [לישב] בטולא דאפדנייהו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המורדת</b>. כתב הר\"ב מתשמיש אבל ממלאכה כופין אותה כו' כ\"כ הרמב\"ם בפכ\"א מה\"א ואף ע\"פ שכתבתי לעיל במ\"ד דס\"ל דיכולה אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה. י\"ל שסובר כדעת המפרשים שסוברים דלא אמרינן שיכולה לומר כן אלא כדי להפטר מטוויית צמר שזהו תחת מזונות דהא אמרינן בגמרא מידי דקייץ ממידי דקייץ לעיל ריש ד' נ\"ט. ושאר מלאכות לא קייץ אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אומרת איני ניזונית. ואע\"פ שהרא\"ש והתוספות דחו סברא זו י\"ל דהרמב\"ם הכי ס\"ל. ועי\"ל שלא אמר הרמב\"ם לכופה לעשות אלא בשאמרה איני עושה בלבד וניזונית. כסף משנה: \n",
+                    "<b>[*שבעה דינרים</b>. טעמא דשבעה כתבתי לקמן בד\"ה שלשה וכו']: \n",
+                    "<b>טרפעיקין</b>. כתב הר\"ב כל טרפעיק היא משקל מ\"ח שעורות של כסף צרוף כמשקל ג' דרכמונים וכתב הרמב\"ם שהם חצי דינר וק\"ל שבספ\"ב דדמאי כתב שהדינר צ\"ו שעורות וכן פירש עוד בריש קדושין כמו שאכתוב גם שם בס\"ד וכן בריש פ\"ו דשבועות וכל זה בשל תורה וכבר כתבתי במ\"ב פ\"ק דכל של דבריהם הוא השמינית והכא נמי ודאי שאין השיעור מן התורה שאין זה אלא תקנה מדבריהם וכן לשון הטור סימן ע\"ז המורדת כו' בתחלה תקנו בימי חכמי המשנה שיפחתו לה מכתובתה ז' דינרין כו' ונמצא שאלו ז' טרפעיקים צריך אתה לחשבם השמינית בלבד לכסף צרוף ולא יהיה כל טרפעיק כי אם ו' שעורות והשבעה עולים מ\"ב שעורות ולפי דברי התוספות שאכתוב במ\"ח פ' דלקמן דזה שאמרו בשל דבריהם בסלע מדינה לא אמרו בדוקא אלא בסלע ולא בזוזי ומנה. וא\"כ הה\"נ בשאר מטבעות כי הכא דלא. אבל בגמרא מפורש בהדיא דטרפעיק שלש מעות. והצורי הוא כ\"ד מעות נמצא שהוא שמינית הצורי וכן לשון הרמב\"ם בפרק י\"ד מה\"א בדין המורד על אשתו דלקמן דתנן שמוסיף ג' דינרין כתב שהם משקל ל\"ו שעורות כסף. דהיינו השמינית משלשה דינרין של כסף צורי: \n",
+                    "<b>עד מתי הוא פוחת כו'</b>. כתב הר\"ב חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו פירש\"י שבתות ממש שהם ימים שאינם של מלאכה והכל מצויין בב\"כ ובבתי מדרשות והיינו דקתני זו אחר זו דסד\"א דכיון דסוף סוף מפסקי ימי חול בינייהו שבתות גופייהו לא בעינן רצופים קמ\"ל זו אחר זו. אלא אי אמרת דהנך שבתות שבועות נינהו מנא תיתי דלסגי במפוזרים דליצטריך למתני זו אחר זו ובהדיא קתני בתוספתא פעם אחת בשבת. הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב ואפילו נדה פרכינן בגמרא. נדה בת תשמיש היא. ותירצו אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וכתבו התוספות ולעיל דגמר מדיר מנדה משום דמדיר הוי [טפי] פת בסלה ממורד שמא *)יפתח פתח לנדרו. תדע דבמורד מוסיפין אבל לא במדיר. והר\"ן כתב דהיינו טעמא דבמורד מוסיפין ובמדיר אין מוסיפין לפי שהמורד כל שעה ושעה עומד במרדו וכדי שיחזור ממרדו מוסיפין עליו כל שבת ושבת אבל מדיר מכיון שהדירה ואינו מוצא פתח לנדרו מה בידו לעשות ולפיכך אין מוסיפין על כתובתה כלום אלא יוציאה ויתן כתובה לסוף שבוע אחת וכיון שהיא יודעת שלסוף שבוע אחת תפטר ממנו פת בסלה מקרי ומש\"ה גמרי לה ב\"ה מנדה אבל כשהאיש או האשה מורדין מתשמיש כיון שאין למורדן קצבה לאו פת בסלו מקרי ומש\"ה פוחתין או מוסיפין אפילו כשהיא נדה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואפילו שומרת יבם כלומר שאינה רוצה להתיבם וכמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת וכן פסק הר\"ב בספ\"ק דבכורות: \n",
+                    "<b>וכן המורד על אשתו מוסיפין כו'</b>. מלבד האיסור שהוא עושה. וז\"ל הרמב\"ם פי\"ד מה\"א ואע\"פ שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בל\"ת שנאמר לא יגרע. שאם שנאה ישלח אבל לענות אסור: \n",
+                    "<b>שלשה דינרין בשבת</b>. פירש הר\"ב משום דצערא דגברא קשה כו' ומפרש בגמרא דלכך אמרו ג' ולא ג' וחצי שיהא מחצית שיעורא דאתתא. לחצאין אי אפשר דהאי דפוחתין לאשה ז' דינרין לשבת הם כנגד ז' ימי השבת דינר ליום אבל באיש דמוסיפין לה אי יהיב לה עוד חצי דינר כנגד יום השבת מיחזי כשכר שבת שהרי אין מוסיפין לכל השבוע ביחד שיהא שכר שבת מובלע בכלל אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל ימי השבוע זה עם זה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המשרה את אשתו על ידי שליש</b>. עיין ברפ\"ז ומ\"ש שם בס\"ד. \n",
+                    "<b>לא יפחות לה מב' קבים</b>. לר' יוחנן בן ברוקא דמתניתין ב' פ\"ח דעירובין [*שכשאתה מחשב] מה שמשתכר החנוני יהיה [*שתי] סעודות בכל רובע קב. נמצא שבשני קבים הם ט\"ז סעודות והרי אינה צריכה אלא לי\"ד. ב' ליום. דבליל שבת אוכלת עמו כדלקמן. מפרש בגמרא דהני תרי סעודות יתירות לארחי ופרחי ובהכי מתרצת מתניתין נמי אליבא דר\"ש דהתם דהיו תמניא סרי [סעודות]. בקבים דדל ארבע לארחי ופרחי: \n",
+                    "<b>קטנות</b>. וכן גרוגרות או דבילה לאכול בהן את הפת ושמן לאכילה ולהדלקת הנר. רמב\"ם פי\"ב מה\"א: \n",
+                    "<b>מטה מפץ ומחצלת</b>. לשון הרמב\"ם פי\"ג מה\"א מטה מוצעת וכן פירש\"י בגמרא עור שטוח על מטה. ופריך בגמרא ותסגי לה בכך וכתבו התוספות דממפץ לא פריך שהוא רך וראוי לסמיכה ונהי דלשכיבה א\"צ דהא אית לה מטה. לסמיכה מיהא צריכה ע\"כ. ויש גורסים ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת וכן גירסת הערוך ולגירסא זו פריך בין ממפץ בין ממחצלת גם הרמב\"ם העתיק ומפץ או מחצלת: \n",
+                    "<b>ומנעלים ממועד למועד</b>. לשון הר\"ב ומנעלים כו' דממועד למועד לא קאי אלא אמנעלים דתנא במקום הרים קאי דלא סגי בלא תלתא זוגי מסאני ואגב אורחיה קמ\"ל דניתבינהו ניהלה במועד כי היכי דניהוי לה שמחה בגוייהו גמרא. וכתב הר\"ן דמה\"ט דבמקום הרים קאי לא תנן דיהיב ציבי לבשל מאכלה לפי שיש לה. א\"נ האי תנא לא חשיב [*מידי דאכשורי אכילה כי היכי דלא חשיב] נר [*ופתילה] וחבית וקדרה דיהיב לה כדאיתא בירושלמי ובתוספתא: \n",
+                    "<b>חמשים זוז</b>. בגמרא מפרש בשל מדינה קאמר דהא תנן לקמן בד\"א בעני ואי בשל צורי עני חמשים זוז מנליה דהא דתנן בסוף פאה מי שיש לו מאתים זוז לא יטול כו' בשל מדינה הן ואינן עולין אלא כ\"ה זוזי צורי. ועיין מה שאכתוב במ\"ה פ\"ו: \n",
+                    "<b>והשחקים</b>. והם מותר הכסות. רמב\"ם פי\"ג מה\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לצרכיה</b>. פירש הר\"ב לצורך דברים קטנים. כגון פרוטה לכבוס או למרחץ וכיוצא בהן. הרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות אישות: \n",
+                    "<b>ואוכלת עמו מלילי שבת כו'</b>. פירש הר\"ב שהוא ליל עונה וסתים לן תנא כמדת תלמיד חכם וכיוצא בזה משנה י\"א פרק ד' דיבמות ואפשר ג\"כ כמו שאכתוב בשם הרמב\"ם בפרק ח' דנדרים משנה ו' שמצד עונג שבת מחויבת העונה בו לכל אדם ולשון הר\"ב חייב לאכול עמה כן לשון הרמב\"ם וכפי תיקון הלשון היה        ראוי שיכתבו חייב להאכילה עמו: \n",
+                    "<b>ואם אין נותן לה מעה כסף כו'</b>. ולאו למימרא דבדידיה תליא שיכול לומר איני נותן ואיני נוטל דהא קי\"ל יכולה אשה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה וכן במותר וכמו שכתבתי במשנה ד' ואי הוא נמי יכול לומר כן מה הועילו חכמים הרי כל אחד יכול לעכב אלא ודאי ה\"ק שאם שתקה היא ולא תבעה מעה כסף לצרכיה ועשתה מותר הרי הוא לעצמה ואין הבעל יכול לומר ויתרה וכתב הרמב\"ן ז\"ל דה\"ה למזונות ולמעשה ידיה אלא רבותא קמ\"ל שאפי' במעה כסף שאינ' צריכה לו כל כך לא אמרי' ויתרה. הר\"ן ועי' מה שכתבתי ריש פ\"ז: \n",
+                    "<b>ומה היא עושה לו</b>. אף ע\"ג דמעשה ידיה מאן דכר שמיה הכא דהא דתנן במתניתין מעשה ידיה מפרשינן במותר הכי קאמר מעשה ידיה כמה הוו דלידע מותר דידה כמה. גמרא. ריש דף נ\"ט: \n",
+                    "<b>[*שתי</b>. כתב הר\"ב קשה לטוות כו' דבצמר איירינן כדתנן לעיל ועושה בצמר אבל בשל פשתן ודאי דאין חלוק וכמו שכתב הר\"ב והרמב\"ם במשנה א' פרק י\"א דנגעים]: \n",
+                    "<b>ומוסיפין לה על מזונותיה</b>. יין ודברים שיפים לחלב. רמב\"ם פרק י\"א מהלכות אישות: \n",
+                    "<b>הכל לפי כבודו</b>. דעולה עמו כמו שכתבתי במ\"ד פ\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מציאת האשה כו'</b>. גמרא מאי קמשמע לן [תנינא בפרק ד' משנה ד'] האב זכאי כו' יתר עמו הבעל כו' בושתה ופגמה איצטריכא ליה ופלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן: \n",
+                    "<b>בושתה ופגמה</b>. פירש הר\"ב        ופגמה חבלה כו' וז\"ל רש\"י פגמה נזק חבלה כו' ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ה דב\"ק. וכתב הרא\"ש הא דלא תני שבת. דמלתא דפשיטא הוא דהוי דבעל שהיא מתבטלת ממעשה ידיה. וצער פשיטא דהוי דידה כדאמר בפרק החובל צערא דגופה לא תקינו ליה רבנן. וריפוי נותן לרופא לרפאותה ואי אמדוה לה' יומי ועבדה לה סמא חריפא ואתסית בתלתא יומי היינו בכלל צער שציערה עצמה בסמא חריפא להשתכר המותר לדידה הוי. ודלא כהרמב\"ם שכתב בפרק ד' בהלכות חובל ומזיק החובל בא\"א הריפוי לבעלה עכ\"ל. וכתב הב\"י בא\"ה סימן פ\"ג מה שהקשה [הרא\"ש] על הרמב\"ם נתיישב מתוך דברי המגיד שכתב שהריפוי ינתן לבעל מפני שהוא חייב לרפאותה. וכך כתב הר\"ן בריש פרק מציאת האשה הא דלא תני במתניתין ריפוי משום דלדידיה בעי למיתן דהא איהו חייב לרפאותה עכ\"ל הבית יוסף. ולי נראה דעיקר קושיית הרא\"ש מההיא דסמא חריפא דמותר הרפואה שלה ומשום הכי הוא דליכא למימר דהא דלא תנא ריפוי משום דפשיטא דלבעל דהא לא פסיקא דלבעל ואם כן לאו מלתא דפשיטא הוא ותדע דהא שבת מתרץ הרא\"ש דלא תנן משום דלבעל ואמאי אינו מתרץ כמו כן הריפוי ובחדא מחתא לחתינהו אלא דעיקר קושייתו דלאו פשיטא הוא וכי תימא דלהרמב\"ם אה\"נ דאפילו סמא חריפא המותר לבעל והויא פסיקא דלעולם דבעל ולהכי משום פשיטות לא שנאו במשנה דתקשה לך אמאי לא תהא צערה שלה דאם כן טובא הוה שמעינן ממתניתין אי תנא דריפוי כולו לבעל וכי תימא איפכא דהרמב\"ם מודה בזה להרא\"ש דהמותר דידה הוי ומתרצת מתניתין דלהכי לא תני כיון דלאו פסיקא הוא הא נמי ליתא דכי היכי דר' יהודה בן בתירה פליג ואשמעינן מלתא דלאו פסיקא. הכי נמי דלאשמעינן מילתא דלאו פסיקא לכ\"ע: \n",
+                    "<b>בזמן שבסתר</b>. פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות. שבגלוי שפצעה בפניה במקום שנראה לכל. בושת שבסתר שביישה בינו לבינה. שבגלוי שביישה בפני כל אדם. תוס': \n",
+                    "<b>ושלה ילקח בהן קרקע כו'</b>. שהרי זה כשאר נכסים הנופלים לה שהן תלויין. רש\"י. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה [כרבי יהודה] כ\"כ הרי\"ף בשם רב האי גאון מדמקשו ומפרקו בגמרא אליביה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יכול הוא שיאמר כו'</b>. לשון הר\"ב ואילו לאחיו או יתן מה שפסק או תשב עד שתלבין ראשה. כ\"כ רש\"י ז\"ל והוא תימא דהא קיימא לן כאדמון במתניתין ה' ריש פרק בתרא יכולה היא שתאמר או כנוס או פטור. אלא ה\"פ שאילו היה אחיו קיים היה כונס ומוציא ממנו בדיינין דדברים הנקנים באמירה הן אבל יבם לא. שלא פסק אלא ע\"מ שיכנוס האח. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והוא פוסק כנגדן ט\"ו מנה</b>. פירש הר\"ב מפני שהוא משתכר בהן. וז\"ל הר\"ן טעמא דמתניתין מפורש בירושלמי שהביא הרי\"ף מה ראו לומר בכספים כו' דמדינא כל מה שהאשה מכנסת בין כספים בין כלים אין הבעל רשאי להשתמש בהן אלא שיהיו מיוחדים לה וכן היא אינה רשאה להשתמש בכליה אבל עשו חכמים תקנה ביניהם שישתמש הוא בכספים וירויח בהן ויוסיף שליש וכשהכניסה לו שום דהינו בגדים וכלים הנישומין שמו דעתה שרוצה היא להשתמש בכליה ושיפחות הבעל בכתובתה חומש משוויין ע\"כ ואהא דאמרן דישתמש וירויח ויוסיף שליש כתב המרדכי בשם הר\"ר שמואל בר ברוך ומיהו לא הוה ריבית כיון שאם היה מגרש מיד היה צריך להוסיף שליש אבל כל אדם שמלוה בריבית לא היה נותן אא\"כ ירחיב לו הזמן והוי אגר נטר ליה עכ\"ל. ולי היה נראה דמעיקרא לאו קושיא היא דכיון שאם מתה היא בחייו יורש אותה ואינו משלם ליורשיה כלום נמצא שאין זו הלואה והתורה לא אסרה אלא בהלואה כדפירש הר\"ב ברפ\"ה דב\"מ מאי אמרת מדרבנן ליתסר הא ודאי לאו קושיא דהם אמרו לאסור מה שאמרו והם אמרו דגבי כתובת אשה לא ליתסר משום תקנת נשואין. כך נראה לי. [*ומה\"ט ניחא דהרמב\"ם פי\"ו מהלכות אישות ופ\"ד מהלכות מלוה ולוה פסק דלענין הוספה על המטבע דין כתובה שוה לדין מלוה ואסור משום ריבית והמרדכי ג\"כ כתב כך והיינו טעמייהו דמה שמצינו להדיא שאמרו להתירא אמרינן הם אמרו כו' אבל מה שלא מצינו שהתירו להדיא דהיינו הוספת מטבע מנלן להתיר שהרי י\"ל דדוקא הוספת שליש דרגילי אינשי לסלוקי אריא דאיסור ריבית דרביע עליה זה התירו משום תקנת נשואין אבל הוספת מטבע דלא רגילי ביה אינשי לסלוקי כו' משום דלא מסקי אדעתייהו במלתא דלא שכיחא לא חשו חכמים לומר בו היתר והיה די להם לענין תקנת נישואין כשהתירו להוסיף שליש דשכיחא ונתקנו בנשואין בכך]: \n",
+                    "<b>שום במנה ושוה מנה</b>. פירש הר\"ב אם לא שמו כו' אלא כמו שהם שוים בשוק. וקשה דמלתא דפשיטא היא ורש\"י מסיים אין לו לומר תנו לי עוד חמישיתו שהרי אמרו לפחות חומש מן השום לפי שלא נאמרו דברים הללו אלא משום ששמאוהו בבית חתנים והנשואים ומיהו תוספת שליש לא יוסיף שלא אמרו להוסיף שליש אלא לכספים שהם ראויים להשתכר מיד. וכתבו התוספות ופירושו מגומגם ונראה כפירש ר\"ח דמיירי כגון שפסקה להכניס לו בזה הלשון דכשאמרה שום במנה שוה מנה משמע שאף על פי שלא יהא שוה אלא מנה יכתוב לה בכתובתה מנה ולפיכך אין לו אלא מנה בלבד וא\"צ שישוה ל\"א [סלע ו]דינר אבל שום במנה סתם היא נותנת ל\"א [סלע ו]דינר דהכי קאמרה ליה שתכניס לו שום במנה שיכתוב לה בכתובה הלכך צריכה להוסיף חומש: \n",
+                    "<b>שום במנה היא נותנת כו'</b>. פירש הר\"ב במשנה דלקמן ואשמעינן בין במרובים בין במועטים פירש\"י דלא תימא שומא רבה הוא דדרך השמאים להעלותו על שויו א\"נ שומא זוטא איכא דמעלו לה טפי שלא תתבזה בעיני הנועדים: \n",
+                    "<b>ובארבע מאות כו'</b>. פירש הר\"ב כשיקבל עליו החתן לכתוב כו'. ומפרש במתניתין דלקמן דהיינו שהוא כתב תחלה והא דבתרה וכשחתן פוסק כו' מיירי שהם שמו תחלה. והני תרתי בבי אתו לאשמעינן דל\"ש לן בין שהוא כתב תחלה כו' בין שהם שמו תחלה וכו' וכספים מרובים וכספים מועטים דרישא וכן שומא מרובה ושומא מועט. מיירי בהוא כתב תחלה וכ\"פ בהדיא שום מנה היא נותנת כו' שא\"ל כתוב מנה בכתובה והיא תכניס לך כו'. ועלייהו שונה התנא דל\"ש שהוא כתב תחלה כו' דהיינו ארבע מאות וכו' שהוא כותב בתחלה ד' מאות דל\"ש לן בהו בין מרובה למועט בין בכספים בין בשומא כדתנינן להו בהדיא ברישא וה\"נ כשהחתן פוסק דהיינו שהם שמו תחילה ואח\"כ פוסק הוא בהא נמי ל\"ש לן בין מרובה למועט ומשום דרישא פירשה כשהוא כתב תחלה ולא נשנו בהדיא מרובה ומועט בכשהם שמו תחלה לפיכך הוצרך הר\"ב לפרש בבבא וכשהחתן וכו' בין שום קטן בין שום גדול וה\"נ ה\"ל לכתוב ולפרש בין בשומא בין בכספים. אלא דממילא משמע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פסקה להכניס לו כו'</b>. פירש הר\"ב לאשמעינן בין במרובים ובין מועטים. דלא תימא מרובה דנפיש רווחא לפיכך ראוי להוסיף שליש. א\"נ במועטים דלא תימא משום דזוטר זיונא פירוש הוצאות ואחריות. גמרא: \n",
+                    "<b>לכל מנה ומנה</b>. כתב הר\"ב לא אתפרש במתניתין אם לכל שבוע כו'. בגמרא איבעיא להו. ופירשו התוספות דודאי נראה דעשר דינר יתן לה לכל מנה להתקשט לעולם דאלת\"ה במהרה יכלה הממון והכי מיבעיא להו אם יתן לה בבת אחת והיא תשמרנו להתקשט בו עד שתכנה ומשם ואילך אין קצבה לתכשיטין ויתן לפי כבודה או לא יתן לה בבת אחת אלא כדי קישוטה ליום: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה</b>. לשון הרמב\"ם והלכה כרבן שמעון בן גמליאל בכל מה שזכרנו מן התוספות והפחת וזולתה וכתב הר\"ן דה\"ק שאם אין מנהג המדינה לפחות או להוסיף דאלת\"ה אלא דמנהג המדינה שלא לפחות ושלא להוסיף פשיטא והיכי פליג עליה תנא קמא ואפשר דת\"ק ורשב\"ג לא פליגי [ועיין מ\"ש בפ\"ג דבכורים דכי האי גוונא טובא בלישנא דרבי פלוני אומר ולא פליג] אלא דרבנן איירי בעיר חדשה דליכא מנהגא ואתי לאשמעינן דהכי דינא ורשב\"ג אתי למימר דבעיר שיש בה מנהג הולך אחריו. וכיוצא בזה במסכת [ביצה רפ\"ג] [כג: ובשבת קו:] רשב\"ג אומר לא כל הביברין שוין דל\"פ את\"ק ולפיכך פסקו הגאונים ז\"ל כרשב\"ג ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ד דפסחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המשיא את בתו כו'</b>. כתב המגיד רפ\"כ מה\"א מדכתיב (ירמיה כט) ואת בנותיכם תתנו וכו' כמו שכתבתי במשנה י' פ\"ד: \n",
+                    "<b>לא יפחות לה מחמשים זוז</b>. מפרש בגמרא כסף מדינה מדתנן אם יש בכיס כו' ואי אמרת צורי כמה יהבינן לה. והקשו בתוס' דתיפוק ליה דכל של דבריהם של מדינה [כמו שכתבתי במשנה ב' פ\"ק דכתובות] וי\"ל דדוקא בסלע אמרו זה הכלל אבל לא בזוזי ומנה וכו' ע\"כ ולפי דהני חמשין זוזי של מדינה לפיכך כתב הרמב\"ם בפ\"ך מהלכות אישות לא יפחות לה מכסות שפוסקים לאשת עני שבישראל: \n",
+                    "<b>אם יש בכיס מפרנסים אותה לפי כבודה</b>. ל' הר\"ן ואפשר שחמשים זוז נותנים לה אפילו אינם בכיס שמחייבים את הגבאים ללוות דאי בישנן בכיס דוקא מאי איריא חמשים אפילו טובא נמי לפי כבודה ופלוגתא היא בירושלמי. אמר רבי חנינא זאת אומרת שאומרים לפרנסים ללוות פתר לה בשאין בכיס אבל יש בכיס מוסיף אמר רבי יוסי זאת אומרת שאין לפרנסים ללוות פתר לה כשיש בכיס אבל אין בכיס פוחת. משמע דרבי יוסי הכי מפרש לה אם יש בכיס לפרנס אחרות אם תבאנה היום או מחר מפרנסים אותה לפי כבודה אבל אפילו יש בכיס כדי לפרנס זו בלבד לפי כבודה אין נותנין לה כל מה שיש בכיס עכ\"ל. ובב\"י טור י\"ד סימן רנ\"ז [כתב] בשם הגה\"ת מרדכי דבבא בתרא שכתבו בשם א\"ז דבירושלמי משמע שהגבאים צריכין להלוות וכו' ולא הזכיר שיש בה מחלוקת ואפשר משום דפשטא דמתניתין דייקא טפי כאותו מאן דאמר הילכך נקטינן אליביה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מדעתה</b>. רבותא קמ\"ל דאע\"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה. רש\"י: \n",
+                    "<b>במאה או בחמשים זוז</b>. איצטריך למתני מאה דלא תימא שפטרו עצמן בהוספה זו הואיל והוסיפו עצמן על שיעור הראוי. ואיצטריך לאשמעינן נמי בחמשים זוז למימר דאפילו הכי אינה יכולה להוציא מידן אלא כשתגדיל ולא קודם לכן אף על פי שהשיאוה ולא נתנו לה אלא הפחות שבשעורין אפילו הכי אין לה עליהם דין הפרנסה אלא לאחר שתגדיל. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>מה שראוי לתת לה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>פירש הר\"ב עישור נכסים וכ\"כ רש\"י וטעמייהו שכן מצינו דעת שלישית לרבי בברייתא דסובר עישור נכסים וכתב הר\"ן שאפשר דת\"ק הכי קאמר מה שראוי לינתן לרבי יהודה לפי אומדנא דאב ולרבנן לפי שומת הנכסים: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אם השיא וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י [גמרא] דאזלינן בתר אומדנא דאב. ואם א\"א לעמוד על אומדן דעתו של אב כו' ולא כתב בקצרה ואם לא השיא כו' משום דלא תלי מידי בהשיא ולא השיא אלא באומדנא אי וותרן אי קמצן אף על גב דלא השיא ולא גילה דעתו בהשאת בת. והא דנקט השיא להודיעך כחן דרבנן דפליגי עליה אפילו בהשיא כדאיתא בגמרא וכך תפרש דברי הר\"ב והלכה כרבי יהודה דאזלינן בתר אומדנא. אי וותרן אי קמצן אפילו בלא השיא. ואם אי אפשר לעמוד על אומדן כו' פירוש שלא גר בינינו ולא עמדנו על סוף דעתו אם וותרן אם קמצן. ומ\"ש עוד הר\"ב ואם נשאת וכו' ולא אמרינן אחולי כו' אבל אם פסקו כו' אחולי כו'. תמיהא מלתא דמה מחילה שייך בקטנה דהא מתניתין בקטנה מיתניא שהיא הנקראת יתומה הנשאת ע\"י אמה ואחיה ועוד שכן תנן לכשתגדיל ואפשר שר\"ל כשלא מחתה לאחר שתגדיל אבל אין נראה כן ממ\"ש תובעת לאחר שנשאת. גם המגיד בפ\"כ מה' אישות כתב בשם הרשב\"א דאע\"ג דגדלה משנישאת ולא תבעה אחר גדלות מיד לא איבדה לעולם. לפי שכל שלא אבדה אותה בשעת נישואין שוב אינה צריכה למחות וברור הוא וכן נראה מדעת רבינו ע\"כ לכך נראה לפרש דבריו דלא מיירי אלא בגדולה הנשאת ר\"ל שהיא נערה אבל בקטנה לאו בת מחילה היא וכדעת כל הפוסקים שאפילו לא מחתה ולא מתזנה אפילו הכי כשתגדיל יכולה להוציא. ופירוש מחתה כלשון הטור סימן קי\"ג לומר דעו שאיני מוחלת על פרנסתי. ופרנסה ר\"ל צורכי הנדוניא: \n",
+                    "<b>פעמים שאדם עני</b>. מפרש בגמרא דליכא למימר עני ועשיר בנכסים דאם כן היכי קאמר תנא קמא כדמעיקרא ובעשיר והעני הא לית ליה אלא עני בדעת שאין בדעתו ליתן לה נדוניית עשיר אלא נדוניית עני וכן עשיר עשיר בדעת: \n",
+                    "<b>אלא שמין את הנכסים</b>. כלומר רואין שכנגדו היאך מתפרנסות מנכסים כאלו. והכי איתא בתוספתא. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נאמן בעלי עלי</b>. שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי שדה לכשארצה כ\"כ רש\"י. ולרבותא לרבי מאיר הוא שמפרש כן כלומר דאפילו שאומרת שהבעל יעשה כציוויו של האב אפילו הכי אין שומעין לה. ולשון הרמב\"ם פרק כ' מה' אישות והטור סימן נ\"ד תנם לבעלי כל מה שירצה יעשה בהן אם היתה גדולה ונשאת הרשות בידה וכו' משום דתחלת דבריהם במי ששומעין לה והוי רבותא דאפילו כשאומרת כל מה שירצה כו': \n",
+                    "<b>יעשה שליש כו'</b>. כתב הר\"ב דמצוה לקיים דברי המת. גמרא. ואפילו צוה כשהיה בריא דאלת\"ה מה מצוה לקיים דקאמר הרי דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו כמו שפסק הר\"ב במשנה ז' פ\"ט דבבא בתרא ולא שייך לומר מצוה לקיים אלא דבריו שרירין וקיימין וכן כתבו מהגמרא סוף פרק קמא דגיטין. וכתבו התוספות דנפקא מינה בין ככתובים כו' ובין מצוה לקיים וכו' דלא אמרינן מצוה אלא כשהושלש מתחלה לכך אי נמי דוקא במת נותן בחיי מקבל. ופירש הר\"ן דמיירי הכא שמעכשיו זיכה אותה במעות אלא שצוה שיקחו לה מהן שדה ומש\"ה אי לאו טעמא דמצוה לקיים כו' נותנין לה מיד ששלה הן לגמרי דאלת\"ה אלא שאמר שלא תזכה במעות אלא לקנות בהן שדה אפילו בלא טעמא דמצוה כו' אין שומעין לה שלא זכתה בהן אלא בענין זה: \n",
+                    "<b>הרי היא מכורה</b>. ור\"מ סבר דאינה יכולה למוכרה תוספות. כלומר ובהא הוא דפליגי אבל דמצוה לקיים אף ר' יוסי מודה אלא דבכי הא שאני כיון שיכולה למוכרה וכ\"כ הר\"ן וכתב עוד ואפשר דטעמיה דרבי יוסי משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ע\"כ. וצריך לומר דהא דתלי טעמא משום שהרי היא מכורה ותיפוק ליה דאין מצוה. דלדבריו דר\"מ הוא דקאמר הכי. וכ\"כ התוספות בד\"ה הא מני וכו': \n",
+                    "<b>מעכשיו</b>. כלומר מיד יכולה למכור ונמצא שאין תועלת כלל בקניית השדה ועוד נ\"ל דלהכי הוסיף לומר מעכשיו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>משום הא דמקשה הר\"ן מפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ה) דאמרינן שאין הבן רשאי למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים וניחא ליה די\"ל ה\"מ בקרקע שהיה מאביו. אבל שדה זו אע\"פ שבמעות אביו לקחו אותה מ\"מ לא היה מאביו ע\"כ. ועוד מחלק בגווני אחריני ע\"ש בדבריו. ולמסקנת חו\"מ סימן רל\"ה דוקא ירושה א\"נ מתנת ש\"מ שהיא כירושה. אבל הכא מתנת בריא והוה כשדה שקנאה בעצמו. ואומר אני שזהו שרצה התנא לומר במאי דהוסיף מעכשיו כלומר והרי זו אפילו מעכשיו יכולה למכור ואינה צריכה להמתין עד שתהא בת כ' שנה. ונמצא שהקושיא של הר\"ן נשמר ממנה התנא בעצמו ובא לומר דליתא ואל תשיבני וכי היאך בא התנא לשמור עצמו ממימרא דאמוראי דההיא דבן אינו מוכר כו' מימרא דאמוראי היא. לא קשיא כלל דע\"כ לאו תקנתא שהם תקנוה בדורותם היא דהא מותיב עלה ממעשה בא' שמכר בנכסי אביו ומת כו' ובאו ושאלו את ר\"ע מהו לבודקו וכו' ואי אמרת מבן כ' כי בדקו ליה מאי הוי כלומר אפילו לא הביא ב' שערות כגדול מחזקינן ליה. ואי תקנתא דאמוראי מאי פריך מדר\"ע: \n",
+                    "<b>בד\"א בגדולה</b>. כתב הר\"ב דבגדולה מן הנשואין ד\"ה שומעין לה. גמרא. ופירש\"י שאף האב לא עלה בדעתו למוסרה ביד שליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל זכאי לאכול פירות וכתב הר\"ב והלכה כר\"מ כן הוא בגמרא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>המדיר את אשתו מליהנות לו</b>. פירש הר\"ב על הנאת תשמיש אין הנדר חל משום דמשועבד לה וכ\"כ רש\"י ופירשו הר\"ן דר\"ל דכיון שהוא מדיר אותה בלשון הזה דהיינו שמדירה ליהנות משלו אין הנדר חל אלא בנכסיו בכגון דמפרש לקמן דאילו בתשמיש לאו כל כמיניה אלא באומר הנאת תשמישך עלי לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ועל הנאת מזונות כו' שמספיקים מעשה ידיה למזונותיה. ותימא דאפילו אם מספיקים היאך יחול הנדר דהא קיימא לן דעיקר תקנתא מזונות וכמו שכתבתי בפרק ה' משנה ד' ונמצא שהוא משועבד לה למזונות אלא שחכמים תקנו לו כנגד זה שיהיה מעשה ידיה שלו וכיון שהוא משועבד לה אין כח בנדר להפקיע אף על פי שיהיה מעשה ידיה מספיקין לה והרי שיעבודא דמעשה ידיה דאית ליה לבעל על האשה שאינן אלא מכח התקנתא דמזונות שיש לה עליו ואפילו הכי תנן במשנה ד' פרק י\"א דנדרים שאינה יכולה להקדישם מטעמא שהיא משועבדת בהן לבעלה. כל שכן עיקר התקנתא שהן המזונות ששעבדנו לבעל בהן שאינו יכול להפקיע שעבודא שיש לה עליו וכ\"ש לאותם התנאים שסוברים דמזוני דאורייתא כמ\"ש במשנה ד' פ\"ד וחילוק דמחלק הר\"ן בין שעבוד שלה על הבעל לשעבוד שלו ליכא למימר אלא להרמב\"ם דס\"ל דהדרה חל על שעבוד המזונות בין מספיקים מעשה ידיה בין אין מספיקין. ועוד שלא תירץ כן הר\"ן אלא אם כן אמרינן דסוגיא דגמרא סברה אין קונמות מפקיעין מידי שיעבוד ואתיא כתנא קמא דריב\"ן פרק י\"א דנדרים ואיהו מצי סביר ליה הכי ולא [צריך כלל ל]טעמא דאלמוהו [לשעבוד' דבעל] אבל הר\"ב מפרש בהדיא התם בדברי ת\"ק דס\"ל נמי דקונמות מפקיעין כו' אלא משום דאלמוהו וכו' ולפי זה סוגיא דגמרא דהכא לא אתיא כמאן ואין להאריך בזה. הלכך קיצור לשון אני רואה בכאן שה\"ל להר\"ב להתנות עוד כדאתני בגמרא באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וכיון דמספיקין לה יכול להדירה והנדר חל אבל כשאינו אומר כן אלא מדיר לה מן המזונות לאו כל כמיניה ואי אפשר לנדר שיחול ואין אומרים דכיון שהדירה מן המזונות הוי כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דהא האשה קיימא לן שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה כמ\"ש במתניתין ד' פ\"ה ואפילו הכי כי אסרה מעשה ידיה על בעלה אינו צריך להפר כדתנן פרק י\"א דנדרים ולא אמרינן דהוי כאומרת איני ניזונית כו' אלא כל בסתמא הוי כמדיר ורוצה להפקיע השעבוד. ושלא לוותר במה שכנגד זה. וכל זה מבואר בגמרא שכן הוא למאי דסברינן דאין הנדר חל על שעבודא דמזונות. ולפיכך הוה ליה להר\"ב לכתוב דמיירי באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואכתי איכא למידק דכי נמי א\"ל צאי מעשה ידיך למזונותיך. מאי הוה דהא אינו מפטר בכך דא\"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וכמו שכתבתי בספ\"ה בשם הר\"ן. ולא קשיא. דמיירי ששתקה. וכדפסק הרמב\"ם בפי\"ב מה\"א דכי אמר כן ושתקה שאין לה מזונות דאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה ה\"ל לתובעו או לומר אין מעשה ידי מספיקין לי ע\"כ. אף על פי שדברי הרמב\"ם אינן אמורין אלא בהלך למ\"ה וכן כתב ג\"כ בפירושו פי\"ג שיש לו רשות לומר כן כשאינו מצוי [ובפירושו משמע אפילו בעל כרחה וזה צ\"ע] מ\"מ יש לנו לומר אפילו בלא הלך נמי. ואין הסוגיא דגמרא מכרעת דוקא בהלך אבל להרמב\"ם א\"צ שהוא סובר דיכול להפקיע על ידי הדרה שעבוד שיש לה עליו אפילו אין מספיקין מעשה ידיה כמ\"ש לעיל. ולפיכך אפילו אין יכול לומר צאי כו' בלא הלך למדינת הים ניחא. דע\"י הדרה יכול להפקיע. אבל לדידן נאמר אפילו בלא הלך כי שתקה סגי. ומשום הכי פריך בגמרא למה יעמיד פרנס. והרי מועיל הנדר כיון דקבלה עלה בשתיקתה אין לה עליו שעבוד. ומשני כגון שאין מספיקין לדברים שהיתה רגילה בהם בבית אביה. כמו שכתב הר\"ב. ומסיים בגמרא דאמרה ליה עד האידנא דלא אדרת גלגילנא בהדך. ופירשו התוספות דאביה שהיה עשיר הוא היה מוותר. אבל לא שאר בני משפחתה ולפיכך היתה מתגלגלת עמו ולא היה משועבד לה בכך כיון שאין כל בני משפחתה רגילים בה ולפיכך חל הנדר כשהדירה. וכשאינה עוד אצלו חייב להנהיגה בכבוד בית אביה. הלכך אמרה ליה השתא דאדרתן לא מצינא לגלגולי בהדך. ואם תאמר ואמאי לא מוקמינן מתניתין שתלה הנאת נכסים בתשמיש המטה כדלקמן משנה ד'. [ויש לומר] דהתם קתני שלא תלך כו'. משמע שפיר דתלהו בתשמיש מדלא תני מלילך אבל הכא דקתני המדיר מליהנות משמע שמהנאה ממש מדירה תוספות בד\"ה הכא נמי כו'. ועיין עוד שם. ובענין הדרת הנאת תשמיש. עיין בריש פרק ב' דנדרים מש\"ש בס\"ד: \n",
+                    "<b>עד שלשים יום יעמיד פרנס</b>. כלומר עד שלשים יום ממתינין בין אם פירש נדרו ושלמו. או לא פירש והתיר נדרו. דהלכה כשמואל דאמר אפילו בסתם וכו' כדמוכח פירוש הר\"ב במתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>יעמיד פרנס</b>. פירש הר\"ב שאומר כל המפרנס אינו מפסיד. כיון שאינו אומר כל השומע יזון. לא עביד שליח מה שאין כן במשנה ו' פרק ו' דגיטין באומר כל השומע קולי יכתוב גט דעבדינהו שלוחים. גמרא. ועיין מה שאכתוב בזה במשנה ג' פרק ד' דנדרים. ודוקא נמי כשאומר כל המפרנס דלעלמא קאמר. אבל אם אומר ליחיד אם תזון לא תפסיד הוי שלוחי כדמוכח מתניתין דסוף פרק ד' דנדרים. תוספות. ועיין מה שאכתוב שם בסיעתא דשמיא. וכן נמי שרי על ידי חנוני. וכגוונא דתנן בפרק ד' ממסכת נדרים: \n",
+                    "<b>יתר מכן יוציא ויתן כתובה</b>. פירש הר\"ב דטפי משלשים יום איכא זילותא. והא דהמשרה במשנה ח' פ\"ה. שלא על ידי נדר הוא. כ\"כ הרמב\"ם. אבל בירושלמי דמתניתין דלעיל. דוקא כשקבלה עליה. וכן דעת הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                    "<b>חדש אחד יקיים</b>. פליגי אביי ורבא בגמרא אביי אמר בכהנת לחוד פליג וחדש היינו שלשים יום כדאמר תנא קמא ורבא אמר חדש מלא וחדש חסר נמי איכא בינייהו: \n",
+                    "<b>ובכהנת</b>. ר\"ל אשת כהן. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא תטעום וכו'</b>. פירש הר\"ב כגון שאמרה היא וכו' והוא קיים לה. גמרא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאי לא תימא הכי מ\"ש לעיל דתנן עד שלשים יום ומיירי אפילו בסתם כמו שכתבתי לעיל. ומסיק הר\"ן בטעמא דמתניתין דשאני היכא דנדר איהו דסברה מרתח רתח עלי והשתא מותיב דעתיה אבל הכא דנדרה איהי ושתק לה סברה מסנא הוא דסני לי הואיל ואישתיק ולא הפר ואינה יכולה לגור אצלו כלל. ולפיכך לא תקנו חכמים שתמתין כלל הואיל וקשה לה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר</b>. כתב הר\"ב והלכה כר' יוסי. מדשקלו וטרו אמוראי אליביה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה</b>. פירש בטוא\"ה סימן ע\"ד שאמרה קונם תשמישך עלי. שאם לא תלאו בתשמיש אלא אמרה קונם בית אבי עלי אינו יכול להפר אלא כיון שתלאו בתשמיש יכול להפר וכיון ששמע ולא הפר אם אביה בעיר נדרה עד חדש יקיים. יותר מחדש או סתם יוציא מיד ויתן כתובה. ופירש הב\"י דבנדרה היא וקיים לה אמרן לעיל דיוציא מיד ויתן כתובה. והלכך על כרחך הא דתנן חדש אחד יקיים במפרשת בשעת נדרה עד חדש א' מיתוקמא דאילו בנודרת סתם וקיים לה איהו. יוציא מיד ויתן כתובה: \n",
+                    "<b>ובזמן שהוא בעיר אחרת</b>. דרך בתם ללכת אצלם ברגלים. רגל אחד מצי מוקמא אנפשה. שלשה לא מצי מוקמא. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל כו'</b>. שנדרה היא ותלתה בתשמיש המטה וקיים לה הוא. כן פירש טור אה\"ע סימן ע\"ד: \n",
+                    "<b>אמר לה על מנת כו'</b>. שנדרה נדר של עינוי נפש או מדברים שבינו לבינה שעליו להפר ואמר לה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אני מיפר לך על מנת כו'. וזה אינה יכולה לעשות ואין נדרה מופר והרי דנדרה היא וקיים לה הוא. דיוציא מיד. כן פירש טוא\"ה סימן ע\"ו. וי\"ד סימן רל\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויהודית</b>. שנהגו בנות ישראל ואע\"ג דלא כתיבא. רש\"י: \n",
+                    "<b>מאכילתו שאינו מעושר</b>. פירש הר\"ב ולא נודע לו אלא אחר שאכלו. דאי רצתה להאכילו ולא אכל מצי אמרה משחקת הייתי בך וכשהיית בא לאכול הייתי מונעך. הרא\"ש. וכן בתוספות. וה\"ה באינך דמתניתין דוקא לאחר שעבר הוא. [*ומ\"ש הר\"ב כגון דאמר' ליה פלוני כהן כו' הכי איתא בסוגיא. ויש לגמגם למה נקט כהן והרא\"ש לא נקט כהן וגם הביא ירושלמי ולא כתב שם כהן]. ומ\"ש הר\"ב ואזל שייליה ואשתכח שיקרא. וכגון דאתו סהדי ואמרו עמנו היה במקום פלוני באותה שעה שאמרת שתיקן לך או לא זזה ידו מתוך ידינו ולא תקנו אבל על פי הכחשת הכהן עצמו אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא. כן הסכמת הפוסקים אע\"פ שבשם הרמב\"ן כתב הר\"ן דכאן שהיא אמרה משמו הואיל והוא כופר היא אינה נאמנת שכן קבל הדין בעד מפי עד אם בא זה וכפר זה האומר משמו אינו נאמן. דאכתי תקשי לי אע\"פ שמפני שזה שאומרת משמו הוא כופר ולפיכך לא תהא היא נאמנת. דמ\"מ לא תפסיד בזה כתובתה. דהיאך נוכל להוציא ממונה ולהפסיד שטר כתובתה שבידה ע\"פ ע\"א: \n",
+                    "<b>שאינו מעושר</b>. ואצ\"ל שקצים ורמשים. רמב\"ם פרק כ\"ד מה' אישות. וכתב המגיד שהרי המעשר בזמן הזה אינו אלא מדבריהם כנזכר [בסוף] פרק ראשון מהל' תרומות. ומ\"מ אפי' יהיה מה\"ת ק\"ו הוא לשאר דברים האסורים. שהרי המעשר אפשר לו לבעל להפריש ולא יסמוך עליה אעפ\"כ יוצאת בלא כתובה מחמת כן. כ\"ש אם מאכילתו דברים האסורים והוא לא ידע ואשם: \n",
+                    "<b>ונודרת ואינה מקיימת</b>. גמרא. דאמר מר בעון נדרים בנים מתים שנאמר (קהלת ה׳:ה׳) אל תתן את פיך וגומר וחבל מעשה ידיך ואיזו הן מעשה ידיו של אדם. הוי אומר אלו בניו ובנותיו. ומשום כך דקדק הרא\"ש דאי לאו דעונש בניו אלא שהיא עוברת בעצמה כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור. לא הפסידה כתובתה. ודת יהודית משום חציפותא ומשום חשד זנות הוא דמפסדה: \n",
+                    "<b>וראשה פרוע</b>. מקשין בגמרא דאורייתא הוא דכתיב (במדבר ה׳:י״ח) ופרע את ראש האשה מכלל דההיא שעתה לאו פרועה הוית שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרוע ראש ומשנינין דאורייתא כשמכוסה במטפחת שפיר דמי ואפילו ברשות הרבים ובמבוי המפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו. ומדת יהודית שלא תצא לכל אלו אא\"כ שיש על ראשה רדיד ככל הנשים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקדש את האשה וכו'</b>. וכן שנויה עוד בפ\"ב דקדושין משנה ה' וע\"ש: \n",
+                    "<b>על מנת וכו'</b>. עיין בסיפא מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ונמצאו עליה נדרים</b>. כתב הר\"ב באלו נדרים אמרו כו' דמידי דקפדי ביה אינשי הוה קפידיה קפידא מידי דלא קפדי אינשי לא הוה קפידיה קפידא. גמרא. ופירשו התוספות דבדאתני סתם איירינן אבל אם פירש בהדיא על מנת שאין עליך נדר זה ודאי יכול להתנות בכל נדרים אפילו לא קפדי אינשי ע\"כ וכן הביאו הרא\"ש והר\"ן ירושלמי וכתב עוד הר\"ן והוא הדין לדברים שבינו לבינה שדרך רוב בני אדם להקפיד בהם מסתמא אף על גב דלא פירש קפידיה קפידא: \n",
+                    "<b>כנסה סתם כו'</b>. ארישא קאי דקדשה על תנאי וכנסה סתם דדילמא אחולי אחלי לתנאה כיון שכנסה בסתם. כדרב בגמרא: \n",
+                    "<b>תצא שלא בכתובה</b>. כתב הר\"ב בפ\"ב דקדושין וגט מיהא בעי. ובגמרא דמספקא לן אי אחולי אחליה לתנאה ולאיסורא לחומרא. ולממונא המע\"ה. ופירשו הכ\"מ ספ\"ד מה\"א ובב\"י סימן ל\"ח אליביה דרב נמי. וכ\"כ הר\"ן: \n",
+                    "<b>על מנת שאין בה מומין כו'</b>. אפילו בסתם נמי דהא בפ\"ה משנה ג' גזרינן דארוסה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה שמא ימצא בה מום כו' ומשום סיפא דכנסה סתם נקט קידשה על תנאי לאשמעינן דאע\"ג דקידשה על תנאי בעיא גט. תוספות: \n",
+                    "<b>כל המומין הפוסלין בכהנים כו'</b>. כתב הר\"ב והוסיפו עליהם בנשים זיעה וריח הפה. ורמינן בגמרא דהא תנן בבכורות סוף פ\"ז והמזוהם ותנן עלה רפ\"ז מומין אלו כו' פוסלין באדם ומשנינן מזוהם גופו מסריח אבל זיעה אפשר לעבורי בקיוהא דיין עד שיעבוד עבודתו ולכך לא הוי מום. וריח הפה נמי לאו בכלל מזוהם הוא דאפשר דנקיט פלפלא בפומיה ועביד עבודה. אבל לגבי אשה שהוא מדבר עמה כל שעה לא אפשר. ומ\"ש הר\"ב ושומא כו' פירש בערוך שאת או ספחת (ויקרא י״ג:ב׳) תרגום ירושלמי שומא או בהק ע\"כ. ונ\"ל שאינו ר\"ל דשומא דהכא היינו שאת ממש שהוא צרעת גמור אלא ר\"ל כעין שומא דקרא דאי רוצה לומר שומא דקרא ממש. א\"כ בכ\"מ שיהא בה ואפילו אין בה שער יהא מום דלא עדיפא אתתא מגברא דתנן ביה בסוף פרקין. דמצורע כופין להוציא. ודוחק לומר משום שממיקתו הוא ודלא שייכא באתתא. וב\"י סימן ל\"ט הביא תשובה אחת שכתוב בה דמצורעת אינו מום ותמה עליה דאין מום גדול מזה אי משום דמאיסה אי משום שהוא חולי המתדבק כו' ע\"כ. ואני תמה למה לא תמה מההיא מתניתין דסוף פירקין. ורש\"י מפרש שומא וורוא\"ה בלע\"ז. וכ\"כ בסוף יבמות. ושמעתי שהוא בל\"א וואר\"ץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האב צריך להביא ראיה</b>. פירש הר\"ב אם בא לתבוע כתובה מן הארוסין עיין מ\"ש במשנה (ח') [ז'] פט\"ו דיבמות [ד\"ה ומניח] . ומ\"ש ואף ע\"פ שיש לאשה חזקה דגופה כלומר והא קיימא לן כרבן גמליאל במשנה ו' פ\"ק דהעמד אשה על חזקתה. וה\"נ יש לה חזקה שבלא מומין נולדה כדפירש\"י. הכא שאני הואיל ונמצאו המומין ברשות האב ואיתרע לה חזקתו הואיל וברשותו נמצאו. ובפרק קמא נמי פלוגתייהו בנכנסה לרשות הבעל הוא. ובה אמר ר\"ג דלא הורע חזקת אביה בכך. כך פירש\"י ומסיימי התוספות ואיירי בענין שיכול להיות שנאנסה תחת בעלה דאי בענין שוודאי לא נאנסה משנשאת אע\"ג שנכנסה לרשות הבעל איתרע לה חזקת רשות האב הואיל וודאי ברשות אביה נאנסה. ע\"כ. ולהר\"ן דוחק לפרש מתניתין דפרק קמא בענין זה דוקא דלישנא פסיקתא אמר רבן גמליאל דנאמנת. אפילו א\"א שנאנסה תחתיו. ומפרש דמתניתין דהכא מיירי שגם היא טוענת שמא דהיינו במומין שאינה בקיאה בהן מתי נולדו כריח הפה. מה שאין כן בפ\"ק דהיא טוענת ברי והוא שמא. והכא שמא ושמא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אמרינן כאן נמצאו כאן היו. ומפרש הרא\"ש דמתניתין בנערה דכתובתה לאביה והיא ברשות האב לכל מילי הלכך אתרע חזקתה ברשות [האב] ועל האב להביא ראיה. אבל בוגרת כיון שיצאת מרשות אביה ואינה נקראת על שם בית אביה כך לי עומדת בבית אביה כעומדת בבית אינש דעלמא וחשיבא כאילו נכנסה ברשות הבעל. ובנערה נמי משנתארסה בדין היה שתהא ברשות הבעל וכל מומין שיולדו בה אמרינן נסתחפה שדהו אלא כיון שהיא ברשות האב לכל מילי והכתובה שלו אמרינן כאן נמצאו כאן היו קודם אירוסין. ע\"כ. ומתניתין הכי דייקא. דלא קתני עליה להביא ראיה אלא האב צריך להביא ראיה: \n",
+                    "<b>שעד שלא נתארסה כו'</b>. אבל אם הביא ראיה שמשנתארסה לא סגי. ולא אמרינן כאן נמצאו בבית אביה כאן היו משום דאיכא תרתי העמד הגוף על חזקתו וחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וזה הכניסה לחופה וראה ונתפייס מאי אמרת חזקה אין אדם מפייס במומין הוי חדא במקום תרתי דהעמד ממון על חזקתו לא אמרינן כנגד חזקת הגוף [ולפיכך כאן נמצאו כאן היו נמי ליכא למימר כיון דאין כאן חזקת ממון וליכא אלא חדא. תוספות]. וחדא במקום תרתי לא אמרינן. עד שלא תתארס העמד הגוף על חזקתו ליכא למימר. מאי איכא דחזקה דאין אדם [*שותה בכוס אלא אם כן בודקו והאי ראהו ונתפייס הוא אדרבא חזקה אין אדם] מפייס במומין והעמד ממון על חזקתו. גמרא: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים במה דברים אמורים במומין שבסתר כו'</b>. כתבו התוספות דר' מאיר לא פליג אמומין שבגלוי דמודה דאין יכול לטעון דראה ונתפייס הוא ע\"כ. ורבנן לא אתו לאפלוגי אלא באם יש מרחץ כו' וגדולה מזו בריש פירקין ר' יהודה אומר חדש אחד כו' לאביי כדכתיבנא התם דתנא קמא אמר לה ואפ\"ה חזר ושנאו ר' יהודה כ\"ש הכא דלא תני לה אכתי החלוק דתנו להו רבנן אע\"ג דר' מאיר מודה בכך דהא ראה ונתפייס: \n",
+                    "<b>אבל במומין שבגלוי אין יכול לטעון</b>. שאף על פי שהתנה. דאמתניתין דלעיל קאי. לא על מומין שבגלוי נתכוין דאותם ראה ונתפייס. אלא על מומין שלא ראה נתכוין. וכשיש נמי מרחץ באותו העיר אית לן למימר שלא התנה. אלא על מומין שאין נבדקים ע\"י מרחץ כגון ריח הפה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וקאי בין ארשות אב ובין ארשות הבעל והכי קאמר אינו יכול לטעון אפילו הביא הבעל ראיה אינו מועיל לו כלום. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האיש שנולדו בו מומין</b>. וכ\"ש היו גמרא. פירש הר\"ב משנשאה וכ\"כ הרמב\"ם בסוף הלכות אישות אחר שנשאה. ונראה דר\"ל דאי לאחר שארסה אף ע\"ג דאין כופין להוציא. ה\"נ אין כופין אותה שתכנס. משא\"כ משנשאה דאם אינה רוצה שתשב עמו. דנין אותה דין מורדת כדמסיים שם הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אמר רבן שמעון בן גמליאל בד\"א כו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כרשב\"ג עיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ח דעירובין: \n",
+                    "<b>אבל במומין הגדולים כופין אותו להוציא</b>. דגבי איש ליכא למימר נסתחפה שדה של אשה דאיש אינו שדה של אשתו. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סבורה הייתי כו'</b>. כתבו התוספות קצת תימה דא\"כ כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה ושמא כשיש חשש ערמה אין לה כתובה. ע\"כ. ולא הבינותי דמאי קושיא דכיון שהוא יודע מומו שהרי התנה בכך איהו דאפסיד אנפשיה שלקחה ויודע שיכולה לטעון סבורה הייתי וכו': \n",
+                    "<b>מפני שהוא ממיקתו</b>. ולפיכך אפילו מדעתה שלא בעל כרחה אין מניחין אותה שתשב עמו כיון שסכנה היא לו אלא א\"כ רצתה שתשב עמו בעדים כדי שלא יבא עליה כדאיתא בגמרא ול' הרמב\"ם סוף הלכות אישות שמפרישין אותן בעל כרחן מפני שהיא ממקתו: \n",
+                    "<b>ולך איני יכולה לקבל</b>. ויחלוץ ויתן כתובה רמב\"ם סוף הלכות אישות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>האשה שנפלו לה נכסים</b>. כלומר בירושה ולאו דוקא אלא הוא הדין אפילו נתנו לה במתנה או שמצאה מציאה. כל ששייך הבעל שיזכה בהן מדין נכסי מלוג. כן מבואר מתשובת רשב\"א בב\"י ס\"ס פ\"ה וצ\"ו וכ\"כ הרמב\"ם בפרק כ\"ב מהלכות אישות בדין מתניתין ג' והוא הדין בכל מקום ששונה שנפלו: \n",
+                    "<b>בש\"א תמכור כו'</b>. כתבו התוספות בשם הירושלמו דפאה [ומקצתו הביא הרי\"ף בסוף פרקין] דבעי אמאי לא תני לה [בעדיות] גבי דברים שהם מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ומשני דלא תנא אלא דבר שהוא חמור משני צדדין וקל משני צדדין והכא קל לאשה וחומר לבעל והתנן בש\"א הפקר לעניים כו' והרי קל לעניים וחומר לבע\"ה ומשני אינו חומר לבע\"ה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שמדעתו הוא מפקיר [וכן עוד התם בסיפא דכרם רבעי] וקשה לרבינו יצחק והא קתני התם בש\"א שתי שבתות דהוי קל לאיש וחומר לאשה שאינה נוטלת כתובתה בהדרת שבת אחת כב\"ה. וי\"ל שאין זה קולא אלא חומרא. שממהר לגרשה בהדרת שבת אחת אף ע\"פ שרצונה בכך לאחר מכן שמא תחזור בה ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובה\"א לא תמכור</b>. דאירוסין עושה ספק נשואין שמא תבוא לידי נישואין שמא לא תבא ולפיכך לכתחילה לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים. גמרא. [*והקשו בתוספות דכיון שהיא מוחזקת הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כדאשכחן בשומרת יבם במ\"ו. ותירצו דהכא ודאי קיימת לינשא משא\"כ התם דכך עומדת לחליצה כמו ליבום ע\"כ. ול\"נ דמשומרת יבם מעיקרא לאו קושיא דהתם הספק אם זיקה עושה ארוסה או לא. משא\"כ כאן שהיא ודאי ארוסה. אבל אי קשיא מבעלמא קשיא דבכל דוכתי אמרינן שאין ספק מוציא מידי ודאי כדאמרינן סתמא בגמרא ד' פ\"א ועל זה אין תירוצם של התוספות מספיק דמ\"מ עדיין בספק עומד אם תינשא שתירוצם של התוספות דוקא לחלק בין הכא לשומרת יבם אכן גם על זה נראה לי ליישב מתוך פירש\"י שבגמרא גבי ורבי חנינא בן עקביא כב\"ש כו' דפרש\"י בתמיה. דהא ב\"ה אפילו במוכרת באירוסין אמרי לכתחלה לא. ואם בא לוקח לב\"ד לימלך אמרינן ליה לא תזבון וכ\"ש משניסת עכ\"ל. ואמאי הוצרך לפרש ואם בא לוקח כו' אלא כדי ליישב דלא תקשה אמאי לא תמכור היא והרי היא ודאי כו' לכך מפרש דלא תמכור לאו אדידה קאי דעליה אין אנו יכולין למחות אבל ללוקח הבא לימלך <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דמוחין אנו לו. והוי לא תמכור כלומר אינה יכולה למכור שאין קונה שכשבא הקונה לקנות ובא לימלך א\"ל שלא יקנה שחזקה שלה אינה מועלת ללוקח שהוא כספק וכה\"ג אשכחן ל' לא תמכור שכן לקמן במ\"ה מוציא הר\"ב ג\"כ לשון לא תמכור דהתם ממשמעותו וכפירש\"י שם והשתא אה\"נ שהיא מצדה רשאית למכור ואין למחות ואם קנה מי שהוא ממנה ולא בא לימלך שלא מחינו בו אין יכולין להוציא ממנו ועי' עוד מ\"ש במ\"ו בס\"ד]: \n",
+                    "<b>שהבעל מוציא</b>. עיין בפירוש הר\"ב במתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>ערד שלא נשאת ונישאת</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>משמע שנפלו לפני נישואין ואין דבר מפסיק בין נפילת נכסים לנשואין וה\"ה אפילו נפלו לה קודם אירוסין דלא תמכור משניסת כדפירש הר\"ב בריש מתניתין וכפירש\"י שם והא דנקט עד שלא ניסת דמשמע דמשנתארסה. לאשמעינן דאפילו [הכי] אם מכרה ונתנה קיים. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נכסים ידועים</b>. כתב הר\"ב אית דמפרשי מקרקעי פירש\"י [שעל מנת] אותם נכסים נשאה לפיכך מכרה בטל שהיה מצפה [שתפול] לה אותה ירושה: \n",
+                    "<b>לא תמכור [*ואם מכרה ונתנה קיים</b>.*) נראה דאכולהו בבי דמתניתין דלעיל מהדר ואפילו אמשניסת] דמדתלינן באין ידועים לבעל והיינו טעמא דכיון שאינן ידועים לו לא זכה בהן א\"כ מה לי שנפלו לה קודם שנישאת או לאחר שניסת כיון שלא ידע בהן לא זכה בהו וזה נ\"ל טעמא דטור [סימן צ'] שכתב אפילו נפלו לה משניסת. והב\"י לא ביאר בזה כלום גם לא כתב שיש מי שחולק עליו והתשובות שהביא שם משמעון נמי דמיירי בנפלו לאחר שניסת ובש\"ע שלו העתיק נכסים שנפלו לה משנתארסה. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כר' שמעון רי\"ף מסוגית הגמרא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והתלושין וכו'</b>. היינו ת\"ק ור' מאיר נמי לא פליג בהו. אלא נראה לי משום דבמשנה ז' צריכא להו לרבנן למתני והתלושין דכל הקודם זכה הלכך תני להו ה\"נ והתלושין וכו' ומשום הכי לא תני בקצרה. וחכמים אומרים שלו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וביציאתה שלה</b>. כתב הר\"ב ואיכא בין חכמים לר\"ש פירות המחוברים בשעת יציאה וכו' דקסברי רבנן מה שגדלו ברשותו הרי הן שלו. ועיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ח דב\"ב. וכתב רש\"י תלוש בשעת יציאה ליכא למימר דפליגי עליה ונימרו שלה דכיון דתלשן הכל מודים שזכה בהן. ע\"כ ונמצא עכשיו שר' שמעון משוה מדותיו בכניסה וביציאה הלכך מסתברא טעמיה והלכה כר' שמעון כ\"כ הרא\"ש. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והר\"ן כתב בשם הראב\"ד משום דבתוספתא שנאו בסתם ולגבי הלכות פסוקות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ימכרו וילקח בהן קרקע</b>. כלומר שאם ירצה האיש למכור או שהאשה רוצה למכור כדי לקנות בהן קרקע כדי שתתקיים לה הקרן אין אחד מהם יכול לעכב כ\"כ הטור סימן פ\"ה בשם הרמ\"ה ושהרא\"ש חולק וסובר דימכרו ע\"י הבעל קאמר כלומר אם ירצה. והיא אינה יכולה לעכב. אבל היא אינה יכולה לכופו. וטעמא נ\"ל לפי שהוא יכול לומר הרי אין אני אוכל אלא הפירות ואם ימותו מה לי לעשות. [*ועוד דבסוגיא דלעיל מהך פסקינן כחנניה דלמיתה לא חיישינן וגם שם הוי טעמא הכי כמ\"ש הרא\"ש גבי הכניסה עז לחלבה כו' לפי שהוא אינו מכלה כו'] ולקמן בדין זיתים וגפנים ימכרו כתב בשם הרמב\"ם ואינה יכולה לעכב עליו גם אינה יכולה לכופו למוכר וזה כדעת הרא\"ש אלא שהרמב\"ם ברישא אינו פוסק כת\"ק ולפיכך לא כתב שם אבל אני לא מצאתי בפרק כ\"ה מהל' אישות אלא שהעתיק לשון המשנה ולא ביאר בזה כלום: \n",
+                    "<b>שבח בית אביה</b>. דהויא לה ולבית אביה לשם ולתפארת. רש\"י: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה</b>. וקשיא לי אמאי לא פליג רבן שמעון בן גמליאל בסיפא ואפשר דאה\"נ דפליג אלא כי אמרה רשב\"ג למלתיה ברישא אמרה ור' יהודה כי אמר בסיפא אמר דמר מאי דשמיע ליה מרביה קאמר ומר מאי דשמיע ליה מרביה קאמר. וקבען רבי במשנתינו כשמועתן. וכיוצא בזה עיין בשם הר\"ן משנה ד' פרק ב' דנדרים. ולעולם תרווייהו בחדא שיטהקיימי והיינו טעמא נמי דפסק הר\"ב וכן הרמב\"ם בפירושו כר' יהודה ולא כת\"ק כיון דר' יהודה כרשב\"ג ס\"ל וקיימא לן כל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אפילו למ\"ש במשנה ה' פרק ד' דפסחים דאיכא מאן דאמר דוקא היכא דמסתברא טעמיה. איכא למימר מסתברא טעמיה דהא בסיפא מוקמינן בגמרא דדוקא בשדה שאינה שלה כגון שאביה קנה זיתים בלא קרקע לאכול פירות עד שיבשו דומיא דעבדים דנמי כשדה שאינה שלה דמיין דכי מייתי כליא קרנא אבל בשדה שלה ד\"ה לא תמכור מפני שבח בית אביה. דש\"מ דלת\"ק נמי שייכא סברא זו הלכך מסתברא טעמיה דרשב\"ג דלא מחלק בסברא זו כלל. ומיהו אכתי איכא למידק תרתי למה לי כיון דזיתים דומיא דעבדים. ונראה לי דאדרבה הא אתא לאשמועינן ממשנה יתירה דזיתים דדוקא בשדה שאינה שלה חולק ת\"ק ואי לאו משנה יתירה ה\"א דלא תליא טעמא בשדה שאינה שלה כלל ולעולם סבירא ליה לתנא קמא דלא חיישינן לשבח בית אביה ואפילו בשדה שלה ולא הוה דייקינן מדתנן עבדים ולא אשמועינן זיתים בשדה שלה דלא סבר תנא קמא שבח בית אביה וכ\"ש בעבדים דה\"א להודיעך כחו דרשב\"ג תני עבדים דכשדה שאינה שלה דמי ואפילו הכי סבר דלא תמכור משום שבח בית אביה להכי אשמועינן משנה יתירה דזיתים דוקא דומיא דעבדים חולק תנא קמא אבל בשדה שלה מודה. ועוד נראה לי דאיצטריך לר' יהודה דאי מרישא הוה אמינא התם דוקא בעבדים שאין לאחר שום שייכות בהו דאף ע\"ג דדמי לשדה שאינה שלה לענין מכליא קרנא מכל מקום אינן דומין בזה שבזיתים יש שייכות לאחרים ובעבדים אין שייכות לאחרים והוה אמינא דכי סבר רבי שמעון בן גמליאל דאיכא משום שבח בית אביה בעבדים שאין לאחרים שום שייכות בהן הילכך איכא בהו משום שבח בית אביה אבל בזיתים שהם בשדה שאינה שלה אימא כיון דיש לאחרים שייכות בקרקע שהם עומדים וכו' ליכא בהו טעמא דשבח בית אביה קמל\"ן דאפילו הכי ס\"ל לר' יהודה דיש שבח בית אביה והשתא אפשר דאה\"נ דרשב\"ג לא פליג בסיפא ומודה לתנא קמא ואף ע\"פ שלדברי הר\"ב והרמב\"ם בפירושו א\"א לומר כן הואיל ופסקו כר' יהודה ואין טעם בדבר אלא משום דבשיטתיה דרשב\"ג אמרה ואם רשב\"ג מודה לתנא קמא בסיפא אם כן הלכתא כת\"ק דר' יהודה מ\"מ חזינן להרמב\"ם שבחיבורו פכ\"ב מהלכות אישות חזר בו ואע\"פ שפסק שם כרשב\"ג דרישא. בסיפא פסק כת\"ק. הלכך נראה לי ודאי דטעמו כמו שכתבתי באחרונה ודר' שמעון בן גמליאל מודה בסיפא לת\"ק מהטעם שכתבתי ואתי נמי שפיר דברישא נקט רבי רשב\"ג ובסיפא נקט רבי יהודה: \n",
+                    "<b>ישבע</b>. פירש הר\"ב כעין של תורה שכן כל שבועות המשנה כעין של תורה תקנוה כמ\"ש הר\"ב בפרק דלקמן מ\"ז והא נמי דכתב אבל אם היתה היציאה יתירה וכו' ישבע שבועת התורה לאו למימרא שהיא שבועה מן התורה דהא תנן ברפ\"ז דשבועות כל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמין. אלא שבועה כעין של תורה קאמר. ומ\"ש הר\"ב אבל אם מרדה וכו' ישבע כמה הוציא ויטול דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. הרי\"ף. וכתב הרמב\"ם פרק כ\"ג מהלכות אישות דמה שאכל ישומו לו וינכו לו ממה שראוי ליתן לו מן ההוצאה. ולא ידעתי למה לא העתיקו הטור והש\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מודים ב\"ש וב\"ה שמוכרת וכו'</b>. אע\"ג דפליגי [*בריש פירקין] בארוסה ממש דב\"ש אומרים תמכור וב\"ה אומרים לא תמכור הכא מודים ב\"ה שמוכרת בתחלה דלא דמי שומרת יבם לארוסה לפי שארוסה קנויה עד שנתחייב הבא עליה סקילה הלכך כ\"כ זכה בה שאין לה למכור לכתחילה אבל בשומרת יבם שהבא עליה לא מחייב אלא מלקות אימור ודאי דבזכותה נפלו הילכך מוכרת לכתחלה כ\"כ נ\"י בפ\"ד דיבמות. והתוספות בריש פירקין כתבו דשאני ארוסה דבודאי לינשא קיימא דכל המארס דעתו לישא הלכך לכתחלה לא תמכור אף ע\"פ שהיא ודאי אבל בשומרת יבם כך עומדת לחליצה כמו ליבום והואיל והיא ודאי אמרו חכמים דתמכור לכתחלה [*ועיין מ\"ש במשנה א' בד\"ה וב\"ה אומרים כו']: \n",
+                    "<b>יורשי הבעל</b>. עם יורשי האב. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ד דיבמות: \n",
+                    "<b>נכסים בחזקתן</b>. כתב הר\"ב ולא אתפרש כו' עיין מ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המחוברין בקרקע שלו</b>. כתב הר\"ב ובגמרא פריך והא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובה פירש\"י והמחובר לקרקע כקרקע ולא דמי למחוברים דנכסי מלוג [במשנה ג'] דהתם פירא תקינו ליה רבנן היכא דאיכא קרן קיים והני נמי פירי נינהו דגמרי ברשותיה אבל הכא קרנא ופירי דידיה הוא ושיעבודא הוא דאית לה עלייהו ומאי דאשתעביד לה מחיים דבעל לא אמרינן פירי הוא לאפקועי שיעבודא ומשני תני שלה ולא פליגי רבנן עליה אלא אתלושין וכספים ולמימרא דלא משעבדי מטלטלי לכתובה ע\"כ. וא\"כ הכא לא הוה להו לחכמים למימרא פירות המחוברין כו' כיון דבהכי לא פליגי אלא משום דלעיל בנכסי מלוג פליגי עליה בהא הלכך נקטינהו נמי הכא וכיוצא בזה צריך לומר התם בתלושין כמ\"ש שם ומפני שזה שאמרו חכמים בכאן המחוברים לא צריכא הכא אלא איידי דלעיל משום כך אשתבוש תנא ותנא שלו כדלעיל ובענין מטלטלי דלא משעבדי לכתובה עיין מ\"ש במ\"ה פ\"ט דנדרים: \n",
+                    "<b>הרי היא כאשתו</b>. פירש הר\"ב שמגרשה כו' ולא אמרינן כו' מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה הואיל וגירשה ליקו עליה בנישואי שניה באיסור אשת אח. אע\"ג דכשיבמה מותר לבא עליה ביאות הרבה בכל עת שירצה ולית לן למימר מצוה דרמא רחמנא כו' דסברא הוא דלא אמר רחמנא ויבמה כדי לגרשה לאלתר תוספות. וכתב הר\"ב קמ\"ל כתב רש\"י והאי ויבמה דרשינן לבע\"כ ביבמות ע\"כ וכ\"כ בפ\"ד דיבמות. ונראה לי דבחנם נדחק לפרש כן דאף לענין יבומי הראשון עליה איצטריך לענין אשת אחיו שלא היה בעולמו ונתיבמה ומת כמו שכתבתי במשנה ב' דפרק ב' דיבמות. ואמרינן התם בגמרא דף כ' דמסתברא למשדי היתירא דלאשה אהיתרא דמיבם אשת אח וכי הכא. ולמשדי איסורא דעדיין יבומי הראשונים עליה אאיסורא כי התם פרק ב'. ומ\"ש הר\"ב דאמר רחמנא ולקחה לו לאשה. דלאשה קרא יתירה רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על השלחן</b>. הן מעות שהוא משתמש בהן אם הוא שולחני. רש\"י דף פ\"א: \n",
+                    "<b>וכן לא יאמר אדם לאשתו כו'</b>. דמהו דתימא דטעמא דלא ייחד לה ליבמה כדי למכור שאר נכסים דאינו יכול למכרם כיון דלא כתב לה דקנאי אבל באשתו לא שייך לומר שלא יוכל למכור מהאי טעמא. דהא כתב לה דקנאי וסמכה דעתה כשמייחד קמ\"ל. גמרא. כפי פירוש התוספות. \n",
+                    "<b>גירשה אין לה אלא כתובתה</b>. פירש הר\"ב אבל כל זמן שלא גירש היו כל הנכסים משועבדים לה כלומר ואינו רשאי למכור כלום. גמרא. דאי משום גופה פשיטא דאין לה אלא כתובתה. אלא ודאי לדיוקא דיליה תניא למידק הא לא גירשה לא וכתב רש\"י ומרישא לא שמעינן דתנן כל נכסיו אחראין דהתם עצה טובה דהא (ברשותו) [באשתו] דיכול למכור ואפ\"ה תנן דלא כדאיתא בגמרא לעיל דף פ\"א ופירש שם רש\"י שמא יאבדו המטלטלין ונמצאת בלא כתובה וצריך לכתוב כתובה אחרת והתוספות פירשו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ועוד כתבו התוספות והא שמעינן מרישא הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע וכיון דצריך לקנות א\"כ א\"א לו למכור וי\"ל דאי מרישא ה\"א דוקא כנגד כתובתה אבל כל הנכסים לא קמ\"ל ממשנה יתירה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואין לה אלא כתובתה בלבד</b>. כתב הר\"ב ואיצטריך לאשמועינן הא ביבמה. כלומר אף ע\"ג דבשאר הנשים תנן לה בס\"פ דלקמן. ומ\"ש אימא כתובתה מיניה כלומר מלבד מה שיש לה על הראשון לפי שעכשיו כשלקחה בנישואי עצמו יהיה מחויב לעשות לה כתובה ממנו והראשונה במקומה עומדת קמ\"ל דאין לה אלא כתובתה פירש האחת שהיה לה כבר. וכתב התוספות ותימה וליתני ההיא דהכא ולא ליתני ההיא דלקמן דאשתו שמעינן מק\"ו דיבמתו וי\"ל דשמא ה\"א סברא איפכא. ע\"כ. דה\"א דוקא יבמה שקודם שגירשה נמי לא הוה לה כתובה מיניה ומעולם לא שעבד הוא כלום כנגדה ולפיכך דין הוא שעכשיו כשמחזירה שעל דעת כתובה הראשונה הוא מחזירה אבל אשתו שכבר בנישואין הראשון היה הוא משועבד כנגדה. כשעכשיו חוזר ונושאה אימא מסתמא אדעתא שישעבד לה שנית כנגדה הוא שנשאה ויהיו לה שתי כתובות. הלכך צריכא. נ\"ל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכותב לאשתו וכו'</b>. פירש הר\"ב אע\"ג דלא קנו מידו וה\"ה לאומר בלבד דמהני כדתני ר' חייא האומר. גמרא. ומ\"ש הר\"ב שנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר פירש\"י שאינה ירושת אבותיו אלא ע\"י מעשיו תבא לו כגון נחלת אשתו הבאה לו ע\"י נשואין שלו דהואיל ומשום תקנתא דידיה תקון רבנן והוא בא למחול עליה מחול. ומקשה בגמרא א\"ה אפילו נשואה נמי ומשני דכיון שנשאה הרי הוא כשותף בנכסיה וכיון שנכסים שלו צריך [לשון] מתנה ואין מועיל לשון דין ודברים. ומ\"ש הר\"ב אדם מתנה עליה שלא יירשנה. הכי איתא בגמרא. ומייתי ראיה דכמו שאם יתנה בהדיא שלא יירשנה דמהני הוא הדין נמי לענין שאר תנאים שיכול להתנות ומהני אלא דהכא בתנאי זה אינו בכלל שלא יירש כמו שמפרש הר\"ב בסמוך. ומ\"ש הר\"ב ואי קנו מיניה לאחר שנשאת כדמפרש טעמא בגמרא דמגופה של קרקע קנו מידו ומתנה גמורה היא: \n",
+                    "<b>דין ודברים</b>. נ\"ל דבלשון דין אין לי בלחוד הוי סגי שהרי מסלק עצמו שלא יהיה לו דין על אלו הנכסים ומה לו עוד ולא נקט ודברים אלא לשופרא בעלמא שכן דרך בני אדם לומר שאפילו בדברים לאוקמי לה בדינא ודיינא מסלק עצמו: \n",
+                    "<b>אין לי</b>. לשון חכמים הוא לומר אין לי במקום לא יהא לי. רשב\"ם פ' חזקת (בבא בתרא דף מ\"ג:) \n",
+                    "<b>שאם מכרה ונתנה קיים</b>. והקשה הר\"ן דהא בלאו תנאה נמי הכי דינא כדתנן ריש פרק דלעיל עד שלא נשאת ונשאת אם מכרה ונתנה קיים ואע\"ג דאמרינן לעיל אמרו ליה לרבן גמליאל הואיל וזכה באשה כו' בעיא בעלמא היא ורבן גמליאל לא חש לה וראיה לדבר דמתמיהין בגמרא עלייהו דרב ושמואל דאמרי דבין נפלו לה משנשאת כו' הבעל מוציא כו'. [כמ\"ש הר\"ב לעיל לפסק הלכה] כמאן ואמרינן כרבותינו ולא אמרינן כאמרו לו. [וי\"ל] דמהא שמעינן דהאי תנאי מהני אפילו לנכסים שנפלו לה אחר שנשאת דלכ\"ע מכרה בטל ואם כתב לה דין ודברים בעודה ארוסה מכרה קיים ע\"כ. וכן מסיק הרא\"ש. ובתוספות בד\"ה רב אשי כו' כתבו תימה אמאי קתני שאם מכרה ונתנה קיים דיעבד. לכתחלה נמי תמכור עכ\"ל. ולתרץ תמיהתם איכא למימר דאה\"נ דאפילו מוכרת לכתחלה ודקתני בלשון דיעבד איידי דר\"פ דלעיל דקתני דיעבד תנא נמי הכא דיעבד. ואם נפשך לומר כן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אף קושיית הר\"ן מסולקת דלהכי מהני תנאה דאפילו לכתחלה יכולה שתמכור. וכבר כתב הטור סימן צ\"ב בשם ר\"י דס\"ל שאין תנאי דבעודה ארוסה מועיל בנכסים שנפלו לה משנישאת וא\"כ ע\"כ לתרץ קושיית הר\"ן צ\"ל דלכתחלה מועיל התנאי: \n",
+                    "<b>עד עולם</b>. דאי לא כתב לה עד עולם. ה\"א פירי דפירי פירות אכיל להכי איצטריך עד עולם ואי כתב לה עד עולם ולא כתב לה פירי פירות ה\"א לעולם אפירותיהן קאי ופירשו התוספות דהוה אמינא עד עולם אפירות שבחייה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ושבמותה לא יאכל פירות להכי איצטריך פירי פירות לומר דלא יאכל לעולם לא פירות ולא פירי פירות. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"י עיין בדבור דלקמן]: \n",
+                    "<b>כתב לה כו' ובפירי פירותיהן</b>. הכי גרסינן ברוב ספרים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>וצ\"ל דסתם לן כר' יהודה. והא דלא תני נמי עד עולם שמא לא חש להאריך אלא לסתום כר' יהודה. תוספות: \n",
+                    "<b>מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה</b>. כתב הר\"ב דכתיב וירש אותה וכו'. עיין ברפ\"ח דב\"ב ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>וכל המתנה וכו'</b>. תנאו בטל. מסקי הפוסקים. דהכא דבממון אפילו בשל תורה תנאו קיים וכמו שפסק הר\"ב בסוף פרק שביעי דב\"מ וכתבתיו לעיל ריש פרק ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והיה לו פקדון או מלוה</b>. צריכא דאי תנא מלוה. בהא קאמר ר' טרפון משום דמלוה להוצאה נתנה ואינה קיימא בעין דמחסרא גוביינה משום הכי אמר רבי טרפון דלא מנחי ברשותא דיתמי אבל פקדון דאיתא בעיניה אימא מודה ליה לר' עקיבא [דכל היכא דאיכא ברשותא דיתמי איתא] ואי תנא הא. בהא קאמר ר' עקיבא כו'. גמרא: \n",
+                    "<b>לכושל שבהן</b>. כתב הר\"ב אית דמפרשי למי ששטרו מאוחר כו' מסיים בגמרא והוא כשר. פירש [רש\"י] והדבר כשר והגון לעשות כן. ואית דמפרשי לכתובת אשה מסיים בגמרא משום חינא ופירשו התוספות שימצאו הנשים חן בעיני האנשים ויהיה להן קופצים יותר. ומ\"ש הר\"ב ואע\"ג דמטלטלי כו'. הכא דלאו ברשותייהו קיימי כו'. כך כתב רש\"י <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכתב הרב רבינו נסים דצריך לומר דר' טרפון ס\"ל כר' מאיר. דאמר [פרק דלעיל מ\"ז] דמטלטלי משתעבדי לכתובה דאי לא תימא הכי תינח ב\"ח דאיכא למימר דכל שלא זכו בהן יורשים לאו מטלטלי דיתמי נינהו ומשתעבדי לבע\"ח אבל לכתובה אמאי. דלא עדיפא מטלטלי דברשות אחרים מאותם שהם ברשות הבעל מחיים דלא משתעבדי לכתובה לרבנן דר\"מ: \n",
+                    "<b>ינתנו ליורשים</b>. כתב הר\"ב ולא מהני תפיסה אלא א\"כ מחיים [דבעל] דההיא שעתא לא שייכא שבועה ולא קרינא ביה הבא ליפרע מנכסי יתומים וכו' וכיון דאין צריכין שבועה זכו במה שבידם. תוספות. [*ומשום ב\"ח יהיב ר' עקיבא להך טעמא. דלענין כתובה בלאו הכי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפילו מיניה כמו שאכתוב בנדרים פ\"ט מ\"ה. ובירושלמי הביאו הרא\"ש מבואר נמי. דבלאו הכי לא אמר ר\"ע לטעמו אלא לרווחא דמלתא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הקודם בהן זכה</b>. ובגמרא אפליגי אמוראי אי בעי דוקא שתפסו מר\"ה שאינו מקום קנייה כלל וליכא למימר שזכו בהן יורשים או אפילו תפסו מסימטא ולא אמרינן דכיון שסימטא מקום ראוי לקנייה כדפירש הר\"ב במ\"ד פרק קמא דב\"מ וזכו בהן יורשים משעת מיתה והמחזיק בהן כמחזיק בביתם: \n",
+                    "<b>ינתנו לכושל</b>. פירש הר\"ב בעל השטר ר\"ל שט\"ח או שטר כתובה דשניהן כושל הן כנגד היתומים ולשון הר\"ן לכושל שבהם כושל שבראיה או כתובת אשה משום חינא ע\"כ ונראה שנתכוין לומר אם יש שני ב\"ח וכתובת אשה וקדם אחד מהן ותפס יותר מחובו שינתנו לכושל שבהן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: \n",
+                    "<b>המותר ר\"ע אומר אין מרחמין בדין וכו'</b>. ומפרשינן בגמרא דלר\"ע אפילו כולהו נמי דיתמי ואי תפס לא מהני ומפקינן מיניה ואיידי דתנא ר' טרפון מותר תנא איהו נמי מותר כלומר דלר\"ט איצטריך לאשמועינן דלא תימא דמותר הוי כמאן דמונח אכתי במקום שמהם תפס הלה ואי קדם חד ותפסו מהך א\"נ איהו יהיב ליה דתפיסתו תפיסה קמ\"ל דלא. אלא דהוה כמו פקדון דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המושיב את אשתו חנונית וכו'</b>. והאי דינא לאו דוקא באשתו דכל אדם נמי שמינה אותו אפוטרופא משביעו כל זמן שירצה. כדתנן בפרק כל הנשבעים ואלו נשבעים שלא בטענה כו' והאפוטרופין ונקט אשתו לרבותא דלא תימא כיון שיש לה להשביעה כשתתבע כתובתה דלא תשבע אלא לבסוף וכסברתיה דר\"ש בסיפא [דמתניתין ח'] דאינה תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותה על אפוטרופא. הר\"ן: \n",
+                    "<b>משביעה</b>. שלא עיכבה משלו כלום. רש\"י. וכתב הר\"ב ויכול לגלגל שלא עשתה אונאה על פלכה וכו' וכן לשון הרמב\"ם ולישנא דאונאה כלומר שהונית אותו שלא נתנה לו הכל ולא שיש בזה קפידה בין שתות לפחות משתות כדין האונאה ובלא גלגול לא תקינו להשביעה על פלכה ועיסתה ומפרש טעמא בברייתא בגמרא דאין אדם דר עם נחש בכפיפה [בתוך קופה] אחת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כתב לה</b>. לאו דווקא וה\"ה באמירה כל שהוא פוטרה דמחילה באמירה בעלמא סגי. נמוקי יוסף: \n",
+                    "<b>נדר</b>. כתבו התוספות תימא אמאי נקט נדר דנדר לא שייך אלא באלמנה כדמוכח בפ\"ד דגיטין [מ\"ג] דתיקן ר\"ג שתהא נודרת כו' ולי עליך לא שייך אלא בגרושה. וי\"ל דאיידי דנקט בסמוך נדר גבי יורשין נקט נמי ברישא ע\"כ ונ\"י מתרץ דאע\"ג דלא נתקנה [*אלא] באלמנה מ\"מ כיון שהנדר הוא להקל עליה ודינה הוא בשבועה אם לא פטרה בפירוש משתיהן היה יכול לומר לה לא פטרתיך אלא מן השבועה אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבועה ופטרו ממנו הרי פטור מכל נדר וכן איפכא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אבל משביע הוא את יורשיה</b>. פירש הר\"ב שלא פקדתנו ששטר זה פרוע. ובגמרא שהוא טוען שפרע ומבקש שבועה כדלקמן במ\"ז וא\"נ היכא דאינהו מודו שמקצתה פרוע מידי דהוה היא עצמה שפגמה שנשבעת בלא טעין השבעי כדלקמן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל כשהיא פגמה ומתה [*ומת בעלה קודם שמתה] אין יורשים נוטלין אפילו בשבועה כמ\"ש בסמוך: \n",
+                    "<b>ואת הבאים ברשותה</b>. פירש הר\"ב אם מכרה או נתנה הרמב\"ם וכן בתוספות. ומ\"ש הר\"ב ומתה כך פירש\"י וטעמא אם היא בחיים איך ישבעו הלקוחות ששטר זה אינו פרוע והלא למחר תאמר שהוא פרוע ומהימנא מיגו שיכולה לחזור ולמחול. נ\"י והרא\"ש והאריך עוד: \n",
+                    "<b>אבל יורשיו משביעין אותה וכו'</b>. כן הוא בכל הספרים והא דלא תנן אבל יורשיו והבאים ברשותו משביעין אותה וכו' דכ\"ש הוא שהבאים ברשותו יכולין להשביעה. ועוד אפשר לי לומר לדעת הרי\"ף ור\"ח שפוסקים דאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות אפילו פטרו בפירוש דלאו כל כמיניה לאפסודי ללקוחות. אי נמי משום קנוניא דלמא החזיר השטר ודוקא על יורשיו מועיל הנאמנות דאינון כרעא דאבוהון והרי הוא כאילו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינא אבל לא בלקוחות ודתנן לקמן ולא לבאים ברשותי אין הפירוש כמ\"ש הר\"ב אם אמכור נכסי אלא כמ\"ש נ\"י בשם הרמב\"ן דהני באים ברשותי לאו דומיא דהני אחריני שפירש שהם לקוחות אלא הני הם אפוטרופא שמינה על נכסיו או נתן נכסיו במתנת ש\"מ דכיורשין שויוה רבנן ע\"כ. ולפיכך בבבא זו דלא תני הבאים ברשותו משום סיפא דבפטור לומר דלגבי דידיה יורשים ודומיא דיורשים דווקא דהיינו מתנת ש\"מ ואפוטרופא במכ\"ש אבל לקוחות לא אלא היכא דאתי במכ\"ש כגון במשביעין אבל בפטור לא. ואין נראה לומר דמשום דבהך בבא דמשביעין אתין במכ\"ש לכך לא שנה והבאים ברשותו דזה אין דרך התנא להשמיט בבא אחת היכא דבשאר בבות תני ליה. אבל משום דאיכא למדחי בכך הואיל ואתא במכ\"ש הלכך לא מסתייע הרי\"ף מהא וגם לא תיובתא לחולקים עליו. אבל מיהו לפי דרכו של הרי\"ף ודעמיה י\"ל כן: \n",
+                    "<b>ואת יורשיה</b>. לשון הר\"ב אם נתאלמנה והיא או יורשיה נפרעין מן היתומים כו' וכן לשון רש\"י ותימה דבריש פרק דלקמן מפרש הר\"ב דכשהיא חייבת שבועה ומתה קודם שנשבעה אין ליורשיה כלום והכא כשנתאלמנה חייבת שבועה ליורשיו כדתנן במשנה זו ואין ליורשיה כלום והטור סימן צ\"ח כתב כגון אם נתגרשה ומתה אבל נתאלמנה ומתה קודם שנשבעה אין יורשיה יורשים כתובתה. ועיין עוד בפירש הר\"ב מ\"ז פ\"ז דשבועות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על העתיד לבוא</b>. פירש הר\"ב מן העסק שנעשית אפוטרופא עליו לאחר קבורת בעלה וכו' ונשבעת כדין אפוטרופא כדתנן בשבועות [סוף פרק ז'] אלו נשבעין שלא בטענת ברי השותפין והאריסין והאפוטרופין. רש\"י בגמרא: \n",
+                    "<b>על מה שעבר</b>. הא כבר תנא מדלעיל. אלא גלגול שבועה אתא לאשמועינן. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפוגמת כתובתה וכו' עד אחד וכו' לא תפרע אלא בשבועה</b>. ואפילו לא טעין השבע לי אבל כי לא פגום צריך שיטעון השבע לי כדפירש הר\"ב בבבא מנכסים משועבדים. ואי לא טעין לא. הואיל ונקט שטרא. רש\"י: \n",
+                    "<b>מנכסי יתומים</b>. עיין מ\"ש פרק דלקמן מ\"ה ועיין רפ\"ו דערכין בפירוש הר\"ב ובסדר המשנה דירושל' וכן בספר הרי\"ף גרסינן מנכסים משועבדים קודם מנכסי יתומים וכדנקט סידרא במתניתין דלקמן והכי מסתברא דודאי דמסתבר טפי שתשבע ללקוחות משתשבע ליתומים. וכי קתני קודם הוה לא זו אף זו ואילו לפי סדר הספרים הוה זו ואין צריך לומר זו: \n",
+                    "<b>יתומים</b>. עיין מ\"ש במ\"ד פרק ו' דשבועות: \n",
+                    "<b>מנכסים משועבדים</b>. פירש הר\"ב משום דאי הוה גבי מן הלוה גופיה כו'. וכן לשון רש\"י והך דינא איתמר בגמרא פרק שבועות הדיינים דף מ\"א גבי שט\"ח דעלמא משום הכי אסברה להו בלוה ולא בבעל הטוען כך כנגד הכתובה אע\"ג דמשנתינו בה קיימא: \n",
+                    "<b>משועבדים</b>. עיין מ\"ש במשנה רביעית פרק ו' דשבועות: \n",
+                    "<b>ושלא בפניו</b>. כשהיא מוציאה כתובה וגט והיה בעלה בדרך רחוקה [לאפוקי כשהוא במקום קרוב בכדי שיוכל לילך שליח ויחזור תוך שלשים יום דמודיעין אותו ואם לא יבא ישביעוה ותטול. הרא\"ש] אבל אם הלך בעלה ולא גירשה לא תפרע מן הכתובה לפי שהעיקר אצלנו לא נתנה כתובה לגבות מחיים אבל יש לה מזונות כמו שיתבאר בפרק האחרון מזאת המסכתא. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר כל זמן שהיא תובעת כתובתה היורשין משביעין אותה</b>. פירש הר\"ב ואפילו כתב לה נדר ושבועה כו'. מפרש בגמרא [דר\"ש ס\"ל] כאבא שאול בן מרים דאמר [דף פ\"ז ע\"א] בין דלא נדר בין נקי נדר כו' בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה פירש רש\"י דלעולם יורשים משביעין אותה אם מת הוא והיא נפרעת מהם ע\"כ. ונראה בעיני דהיינו טעמא דרבינו הקדוש נטר ליה לר' שמעון ולא סדרו אמתניתין ג' דלעיל דעלה קאי פלוגתא. משום דטעמיה נפק ליה מהך מתניתין דהכא. דתנן בה מנכסי יתומים כו' ותקנה קדומה היא ואמר רבי שמעון שלח חילקו בה אלא לעולם אמרו שהנפרעת מנכסי יתומים [לא תפרע אלא בשבועה] ואפילו פטרה מהם: \n",
+                    "<b>ואם אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה</b>. פירש הר\"ב על אפוטרופא שבחיי בעלה ואפילו לא פטרה כו' ואית לן למימר דהאי דנקט אין היורשים וכו' לאו דוקא. דהוא הדין הוא עצמו. דהואיל ובאפוטרופא בחיי בעלה מיירי מאי חילוקא איכא. ואיידי דנקט ברישא דמלתא תובעת כתובתה יורשים משביעין אותה דהתם יורשים דוקא. תנא נמי סיפא יורשים. תוספות. וכתב הר\"ב אין הלכה כרבי שמעון. ור\"ת פוסק הלכה כמותו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוציאה גט ואין עמה כתובתה גובה כתובתה</b>. ובגמרא מפרש דקרעינן לגיטא וכותבין אגביה גיטא דנן דקרענוהו לאו משום דגיטא פסולא הוא אלא דלא מיהדר ותגבה ביה זימנא אחריני והלכך הואיל ומוציאה הגט בלא נקרע גובה כתובתה. ופירש הר\"ב במקום שאין כותבין כתובה דאילו במקום שכותבין כתובה אינה גובה אע\"ג דקיימא לן כותבין שובר [כמ\"ש הר\"ב] במ\"ו פ\"ט דב\"ב [וכן כתבתי בריש פ\"ב לעיל] משום דריעא טענתה שהדבר מוכיח שפרעה והחזירה לו הכתובה הר\"ן. וכך כתב הרא\"ש סוף פרק קמא דב\"מ: \n",
+                    "<b>והוא אומר אבד שוברי</b>. ולא מיבעיא למ\"ד כותבין שובר שהוצרך לפרוע ע\"י שובר. אלא אפילו למ\"ד אין כותבין אתיא מתניתין משום דכיון דבמקום שאין כותבין כתובה איירינן הלכך כשהוציאה גט אע\"ג דטען דאיהו כתב לה כתובה אינו נאמן אלא אם כן הביא עדים שכתב וכיון דלא אייתי סהדי אמרינן ליה זיל פרע. וכיון שפרע ביקש לכתוב לו שובר: \n",
+                    "<b>פרוזבול</b>. כתב הר\"ב הלל תקן כו' שמוסר שטרותיו כו' עיין במ\"ד פ\"י דשביעית: \n",
+                    "<b>הרי אלו לא יפרעו</b>. פרכינן בגמרא תינח עיקר כתובה שיש לו טענה שובר היה לי כשפרעתיה על ידי הגט בלא כתובה אבל תוספת שאין לו לפרוע ע\"י הגט אלא ע\"י הכתובה עצמה כמ\"ש הר\"ב למה יהא נאמן בטענתו כיון שמוציאה הכתובה ומשנינן הב\"ע כשאין שם עדי גירושין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מגו דיכול לומר לא גרשתיה יכול למימר גרשתיה ונתתי לה כתובתה. וחסורי מחסרא וה\"ק הרי אלו לא יפרעו בד\"א כשאין שם עידי גירושין אבל יש שם עידי גירושין גביא תוספות. ועיקר אי מפקא גיטא גביא. ואי לא מפקא גיטא לא גביא. ומן הסכנה ואילך אף ע\"ג דלא מפקא גיטא גביא שרשב\"ג אומר וכו' וכתבו התוספות וא\"ת ומאי מגו הוא זה דאם יאמר לא גרשתיך יתחייב בשאר וכסות. ועכשיו דאמר פרעתי פוטר עצמו וי\"ל דכשאמר לא גרשתיך נמי פטור גם משאר וכסות דדמי לטענו חטין והודה לו בשעורים דפטור [כדתנן במשנה ג' פרק ו' דשבועות] ע\"כ: \n",
+                    "<b>שני גיטין ושתי כתובות</b>. פירש רש\"י זמן [כתובה] ראשונה קדמה לזמן גט ראשון וזמן כתובה שנייה קודם לגט שני גובה שתי כתובות שהרי גירשה והחזירה וכתב לה כתובה שנייה אבל קדמו שתי הכתובות לגט ראשון לא שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא שתי כתובות [וגט] אינו גובה אלא אחת שעל מנת כתובה ראשונה החזירה. שתי כתובות וגט. שקדמו שתיהן לגט ובגמרא מפרש כגון דאוסיף לה דיקלא בשניה ולא כתב בה צביתי ואוסיפת לה הך אקמייתא ה\"ק אם תתרצי למחול שעבוד קמייתא גבי כתובה זו המרובה ואם לאו גבי הראשונה המועטת הלכך הי מינייהו דבעיא גביא אבל תרווייהו לא. כתובה ושני גיטין. כתובה בנישואין הראשונה וגירשה והחזירה ולא כתב לה כתובה וחזר וגירשה. ומיתה. ועידי מיתה. ובאה לגבות שתי כתובות אחת בתורת גירושין ואחת בתורת אלמנות. רש\"י: \n",
+                    "<b>כתובתה קיימת</b>. שע\"מ כן קיימה. ולא לכולי מילתא קיימי דאי אפשר שתטרוף מן הלקוחות דשטר מוקדם הוא דקטן אינו יכול לשעבד וכיון דמוקדם פסול לטרוף ביה מהלקוחות כמפורש במ\"ה פרק בתרא דשביעית. וכ\"כ התוספות. ובגמרא נמי דלא שנו אלא מנה ומאתים. אבל תוספת אין לה. וכתבו התוספות א\"כ מאי קא משמע לן מתניתין שע\"מ כן קיימה אפילו לא כתב לה מעולם יש לה כתובה [כדתנן במ\"ז פ\"ד] וי\"ל דאשמועינן היכא דנשאה בתולה אע\"ג דכשגדל או שנתגייר כבר היא בעולה. אפ\"ה יש לה כתובה מאתים שע\"מ כן קיימה שיהא עכשיו כתחלת נשואיה. ע\"כ. ויש לתמוה דכיון שהגיורת היתירה מבת ג' ויום אחד בחזקת בעולה היא כדתנן במ\"ד פ\"ק למה תהא לה מאתים כלל דודאי דליכא לאוקמי מתניתין דמיירי בכשנשאה פחותה מבת ג' ויום א'. והרמב\"ם בפרק י\"א מה\"א כתב וכן גר וכו' כתובתה מנה ויהיב המגיד האי טעמא אלא דהשתא הדרא קושיא לדוכתא מאי קמ\"ל ואין לומר דקמ\"ל אפילו לא בא עליה דהמגיד כתב בשם הרשב\"א דדוקא אם בא עליה משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכן מפורש בירושלמי ע\"כ. ונ\"ל דנ\"מ לענין שינוי המטבע כדתנן בסוף מכילתין נשא אשה בא\"י וכו' וקמ\"ל מתניתין דכתובתה הראשונה קיימת כלומר שהוא חייב לה באותן מעות היוצאים במקום נישואיהן הראשונים ויש בדבר להקל ולהחמיר: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה</b>. פירש הר\"ב דיורשי ראשונה באים לירש כו' ומה שנשאר ירשו. וא\"צ <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שיהא שם מותר דינר דתנן לקמן דמידי הוא טעמא להתקיים נחלה דאורייתא כמ\"ש הר\"ב בפרק ד' מ\"י והכא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>בפרעון כתובת השניה מתקיים נחלה דאורייתא שכשמת נפלו נכסים לפני יורשים וכשיוצא שט\"ח על אביהן אלו ואלו עושין מצוה לפרוע חובות אביהם והיא היא ירושתן. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דקי\"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו. עיין בפירושו משנה ז' פ\"ז דשבועות ומ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה שם מותר</b>. טעמא פירש הר\"ב במשנה י' פרק ד': \n",
+                    "<b>דינר</b>. בפרק דלקמן משנה ד' מצינו גם כן שיעור דינר ושם אכתוב בשם הרא\"ש דלאו דוקא אבל הכא כתב בית יוסף בסימן קי\"א וז\"ל ומשמע בגמרא דמותר דינר דוקא בעינן אבל פחות מדינר לא הוי מותר ע\"כ. ועיין משנה ב' פ\"ו דערכין ומ\"ש שם. גם במשנה ח' פרק ח' דפאה ומשנה ח' [צ\"ל ה'] פ\"ט דב\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נכסים שאין להם אחריות וכו'</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ה' פרק קמא דקידושין ומה שכתבתי שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>עד שיהיו שם נכסים שיש להן אחריות כו'</b>. ולעיל פ\"ד משנה י' כתבתי משמא דגמרא. דכתובת בנין דכרין לא נגבית אלא ממקרקעי ולפיכך כתב הרא\"ש אהא דרבי שמעון דרבנן לא פליגי עליה בשיעור שתי כתובות עצמן דבעינן שיהא במקרקעי כשיעורן. דתנאי כתובה ככתובה [ומטלטלי לא משעבדי לכתובה לרבנן דרבי מאיר במשנה ז' פרק ח'] ולא פליגי אלא במותר משום דסברי דאף במטלטלי מתוקמא נחלה דאורייתא. עד כאן דבריו. אבל נראה לי דלהר\"ב והרמב\"ם שכתבו הלכה כרבי שמעון דסבירא להו דליכא פלוגתא כלל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולכולי עלמא בעינן שיהא אפילו המותר ממקרקעי דאי לא תימא הכי מנא להו לפסוק דלא כתנא קמא אלא דסבירא להו דליכא פלוגתא כלל. וכיוצא בזה שכתבתי בשם הרב רבינו ניסים לעיל בפרק ו' משנה ד'. והטור שסובר כדעת הרא\"ש דאיכא פלוגתא פסק בסימן קי\"א דבמותר אפילו במטלטלי סגי. אך נראה שהרמב\"ם בחיבורו חזר בו שהרי פסק בפרק ט\"ז מהלכות אישות דאפילו האידנא אינה נגבית אלא ממקרקעי ובפרק י\"ט שכתב דין המותר לא התנה שיהא דוקא ממקרקעי והרי תנא דידן פירש ולפיכך לא הוה ליה לסתום אלא ודאי שסובר דרבי שמעון אליביה דנפשיה מפרש ותנא קמא פליג עליה במותר כדעת הרא\"ש ואפילו במטלטלי סגי והלכה כמותו ולכך כתב בסתם שיהא מותר דינר דהיינו אפילו ממטלטלי כך נראה לי. ומ\"ש הר\"ב אף בזמן הזה כו' כתבתי הטעם לעיל בפרק ד' משנה י' בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של זו מנה ושל זו מאתים כו'</b>. כתב הר\"ב ושלשתן נחתמו ביום אחד. עיין במשנה דלקמן. ומה שכתב הר\"ב או שלא הניח אלא מטלטלין כו' וכ\"כ הרמב\"ם. וכשתפסו מחיים דאי לא תימא הכי מתניתין דלא כהלכתא דמשנה ז' פרק ח'. ובגמרא איכא אוקימתא הכי אבל לאותה אוקימתא לא מוקמינן לקמן בדכתבה דין ודברים כו' אלא בשתי תפיסות. רישא דהיו שם מאתים וכו' דנפלו ע\"ה בחד זימנא וקכ\"ה בחד זימנא סיפא דנפלו ע\"ה בחד זימנא ומאתים וחמשה ועשרים בחד זימנא [*ופירש\"י דנפלו ע\"ה בחד זימנא ובאו לדין עליהם אמרינן להו חולקות בשוה שהרי שעבוד שלשתן על מנה וקכ\"ה בחד זימנא בעלת מנה כבר גבתה כ\"ה ובאת לריב על ע\"ה הלכך ע\"ה משועבדים לכולנה וחולקין אותם הרי ביד כל אחת חמשים. והמותר אין לבעלת מנה חלק בו היינו דקאמר של מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב. סיפא בשתי תפיסות כו' ורכ\"ה בחד זימנא. ע\"ה מינייהו יד כולן שוין בהן ובעלת מאתים [צ\"ל מנה] שלא גבתה בתפיסה ראשונה אלא עשרים וחמשה באה לריב על שניה על מאה שבעים וחמשה ופלגי ע\"ה בין שלשתן ומאה בין בעלת מאתים ובעלת שלש מאות וחצי מאה שלישית שנשאר כולו לבעלת שלש מאות נמצאת של מנה נוטלת חמשים. ושל מאתים מנה. ושל שלש מאות מאה וחמשים שהן ששה דנרי זהב] וצריך לומר דאף על גב דתפיסה מחיים בעינן ומחיים תפסום דמכל מקום כשבאו לדין לפנינו הביאו בשתי תפיסות וכשבאו בראשונה לא ידעינן בתפיסה שניה ויצא הדין וחלקו כבר קודם שבאו לפנינו בתפיסה שניה דאי לא תימא הכי כיון דאין דין קדימה במטלטלין יחלקו בשוה והכי דייק לישנא דרש\"י ולא נמצא להן מאתים בפ\"א אלא בב' פעמים כלומר שעל פי האמת יש להן הכל אלא שבפנינו לא נמצאו להן כו'. דאל\"כ למאי הוצרך להאריך בזה הלשון כלל דהיא היא לישנא דבשתי תפיסות עצמו ומאי מפרש אלא כמו שכתבתי. והר\"ן בריש פרק דלקמן כתב דליכא למימר דתפסה מחיים דאם כן קודם שהגיע זמנה לגבות כבר באה תפיסה שנייה. אלא דבתפיסה דלאחר מיתה מיירי ובמעות דלא אמרו דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני אלא במטלטלין דמ\"מ מחסרי גוביינא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל במעות לא שהרי כבר נפרעה ע\"כ. אבל לשון רש\"י בשתי תפיסות שתפסו מטלטלין לכתובתן ע\"כ. וצריך לומר כמ\"ש. ומה שלא פירשו הרמב\"ם והר\"ב דדוקא בשתי תפיסות יש לומר דניחא להו לאוקמי מתניתין בחד אוקימתא דהיינו בדכתבה ובין בשכתובות שלשתן ביום אחד ובין שאין זמנם שוה ובמטלטלים ממאי דמוקים בשתי תפיסות ושתיהן היו מחיים אלא שלא באו לפנינו בפעם אחת ורבינא לרווחא דמלתא קאמר. ומיהו מכל מקום תפיסה מחיים היה להרמב\"ם ולהר\"ב לפרש. הלכך נראה שזה שכתבו לא כתבו לדין המשנה. אלא לדידן דהאידנא אף מטלטלי משתעבדי לכתובה מתקנת הגאונים כמ\"ש הרמב\"ם בפרק י\"ו מה\"א וכיוצא בזה בר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>של מנה נוטלת חמשים</b>. כתב הר\"ב בגמרא פריך וכו' ומשני דמתניתין איירי דא\"ל וכו' ונראה בעיני דמיירי נמי בשקנו מידה כדלקמן ריש מתניתין ו' דמאי שנא. ומ\"ש ומפני שלא נתנה כו' וז\"ל רש\"י מדין ודברים סליקית נפשאי לא נתתי חלקי במתנה ומה שגבת לא בשליחותי גבת שתאמר לי נטלה זו חלקך אני סלקתי עצמי מלריב לה ומלמעט חלקה במנה וגבר ידה לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה עכשיו אני באה לחלוק עמך בנותר שלא סלקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוים ע\"כ ומ\"מ אין דין ודברים מסולקים מהדין הזה שיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שתוכל בעלת השלש מאות לומר לה הרי מנה מונח ובין שלשתנו נחלוק ולמה מפני שסלקת נפשך לא אטול אני חלקי שבכל המנה והתוס' כתבו דא\"ל מדין ודברים סליקית נפשאי לא אתפרש שפיר טעמא דהא מלתא ע\"כ. והפוסקים לא כתבו זה הדין ואע\"פ שלכאורה רבי דפסקינן כמותו אינו חולק עם רבי נתן בזה בשכותב ונ\"מ נמי לדידיה כגון אם אין כאן אלא מנה בלבד וכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה שנוטלת בעלת מנה חמשים והיה מן הדין שבעלת ג' מאות תטול ל\"ג ושליש אבל בטענה דמדין ודברים סליקית כו' אינה נוטלת אלא כ\"ה ואולי לפי דלא אתפרש טעמא סוברים שרבי חולק בכל אע\"פ שלא אמר אלא בזה הלשון אין אני רואה דבריו של ר' נתן בזה אלא חולקות בשוה וכתבו עוד התוספות ולא ידעתי אמאי לא משני כגון שכתבה בעלת ש' ובעלת ר' לבעלת ק' דין ודברים אין לנו עמך בכ\"ה ע\"כ. ומיהו בזה לא הקשו כלום דכיון דבעל הגמרא סובר שהדין הוא כך שתוכל לטעון מדין ודברים סליקת נפשאי וכו' א\"כ טובא קמ\"ל מתניתין משא\"כ אילו היה דין המשנה ששתיהן כתבו לבעלת הק' מאי קמ\"ל במלתא דפשיטא יותר מביעתא בכותחא: \n",
+                    "<b>היו שם ג' מאות של מנה נוטלת חמשים כו'</b>. כתב הר\"ב כגון דאמרה להו בעלת שלש מאות כו' וכתב הר\"ן דלאשמעינן דלא תימא בשלמא רישא כיון דאסתלקא לה (רישא) בעלת מנה לגמרי ודאי דעתה של בעלת מאתים היה שתטול בעלת מנה נ' שהרי אין לה לחלוק עמה עוד אבל בסיפא דמצי אמרה בעלת ש' לבעלת ר' לא להוסיף על חלקך נסתלקתי ממנה ראשון אלא לא רציתי לטרוח כל כך בחלוקות וסמכתי שאבא לחשבון עמך במנה שני שיש לנו לחלוק קמ\"ל זה נ\"ל ע\"כ: \n",
+                    "<b>וכן שלשה</b>. כלומר כד אתרמי כבבא דסיפא דמתניתין כ\"כ הרי\"ף דודאי שאין דיניהם שווין דבכתובה דוקא כשכתבה דין ודברים כו' אלא כלומר כד אתרמי כו': \n",
+                    "<b>שהטילו לכיס</b>. פירש הר\"ב מעות לקנות סחורה לשכר. רש\"י: \n",
+                    "<b>פחתו או הותירו</b>. כתב הר\"ב ודוקא כשהשביחו מחמת מעות עצמן כגון שנשתנה המטבע מסיים הרמב\"ם או הוסיפו עליו בחלוף או פחתו על דרך זה עד כאן. ונראה דעתו כדעת רש\"י שמפרש שנשאו ונתנו במעות ואפילו הכי חולקין לפי המעות וכל חד מאי דיהיב שקיל. פירש טור ח\"מ סימן קע\"ו הואיל ואין להם אלא סכום הראשון וז\"ל התוספות שלדעת [כן] נשתתפו יחד שאם לא ירויחו אלא חלוף המעות שבשביל ריוח מועט כזה לא יקפידו אלא כל אחד וא' יקח חשבון מעותיו ע\"כ. אבל הרמב\"ם בחבורו כתב בפרק ד' מהלכות שותפין וז\"ל אם המעות קיימים ועדיין לא הוציאו אותן ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששינה המלך או אנשי המדינה חולקין השכר או ההפסד לפי המעות עד כאן. וזה נראה ודאי כדעת הרמ\"ה בטור ח\"מ דדוקא כשנשתתפו במעות ועלה בהם ריוח או הפסד בלא עסק וכו' דאפילו לא נשתתפו אלא היה לכל אחד מעותיו בביתו היה עולה לו זה הריוח או ההפסד וכתב הטור דכדבריו מסתברא וכן יש לפרש דעת הר\"ב. ומ\"ש עוד אבל אם קנו סחורה אין מחלקים הריוח וההפסד אלא לפי מספר השותפים וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. וכפי פשטא דמלתא משמע דבכל מיני סחורה הדין כן. וז\"ל הרא\"ש וכן דעת רוב המפרשים שבכל מיני שיתוף סחורות אם נשתתפו בסתם לוקח המועט כמרובה בשכר ובהפסד והטעם כמפורש בירושלמי או משום דאיבעי ליה לאתנויי בעל המאתים שיטול בריוח כפי הקרן ומדלא התנה אנו אומדים דעתו שהסכים שיטול בעל המנה חצי הריוח לפי שהוא חריף ובקי במשא ומתן או שום אמתלא אחרת לפי שדרך כל המשתתפים להתנות לחלוק הריוח לפי הקרן ומדלא התנה אומדנא דמוכח הוא ע\"כ. אבל הרמב\"ם בחבורו שם כתב בענין אחר דדוקא לסחורה שאינה עומדת לחלק אלא למוכרה ביחד ומכרו ביחד דזו הסתורה כל חלקיה מצטרפין יחד וא\"א לזה בלא זה ומשום הכי חולקין בשוה אבל בדבר העומד לחלק ולא מכרוהו כגון שור שטבחוהו ומכרו הבשר או חלקוהו ביניהם כיון דהחתיכות אינן צריכין זה לזה ועומדין לחלק חולקין לפי מעותיהן. ועיין מ\"ש רפ\"ד דב\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שהיה נשוי ארבע נשים</b>. אע\"ג דפלוגתא דתנא קמא ובן ננס שייכים בב' נשים נקט טפי לאשמעינן דשבועה לאחד שבועה למאה וכי נשבעה ראשונה לשניה אינה צריכה לישבע לשלישית. ואיצטריך לאשמעינן בארבעה דלא תימא משום דשלישית אינה נשבעת עוד כיון שהיא אחרונה. שמא כבר נתקבלה כתובתה. ולכך אמרו שהראשונה אינה נשבעת עוד לשלישית אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית כגון שיש רביעית. דהשתא ידעינן דלא נתקבלה כתובתה ה\"א דנחמיר טפי ותשבע גם לשלישית אע\"פ שכבר נשבעה לשניה להכי תנינא ד' נשים. תוספות: \n",
+                    "<b>הראשונה נשבעת לשניה</b>. כתב הר\"ב אם שניה טוענת השבעי לי וכו' וכן לשון רש\"י וצריך לי עיון דמידי הוא טעמא דנשבעת בטענת שמא אלא לפי שזהו בכלל מנכסים משועבדים דלא תפרע אלא בשבועה כדתנן פרק דלעיל משנה ז' ח' דמה לי מכר מה לי לוה או נתחייב באיזה ענין שיהיה שנמצא אלו נכסים משועבדים לו והלה בא לגבותן ואם כן אפילו בלא טענה תהא נשבעת דאנן טענינן שתשבע כמו שפירשתי לעיל שם: \n",
+                    "<b>והרביעית נפרעת שלא בשבועה</b>. כתב הר\"ב וכגון שאין שם יורש פירש אפילו גדול דהא דתנן במשנה ז' פרק דלעיל מנכסי יתומים היינו בין גדולים בין קטנים כן מסקנת הפוסקים: \n",
+                    "<b>בן ננס אומר וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה כו'</b>. כתב הר\"ב מפרש בגמרא כגון שנמצאת שדה אחת כו' שנודע שגזלה כו' וכן פירש\"י וכתבו התוספות וקשה לרבי דמסתמא כשמשביעין הרביעית משמע שעדיין לא גבתה מדקתני גבי רביעית נפרעת לא תפרע והואיל וכן הקודמת לה למה אינה לוקחת אותה שדה דבבירור שלו ואין סברא לומר שנמצאת אחת מהן שדה שאינו שלו ואינו ידוע איזו. ועוד ק\"ל מאי קאמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה. נפסדה קאמר [ת\"ק] שאינו נשבעת לפי שאין גבייתה כלום שהקודמת לה נוטלת אותה שדה והיכא שהאחרונה נפרעת כגון שלא נמצאת אחת מהן שאינה שלו התם מודה נמי בן ננס דנפרעת שלא בשבועה. ע\"כ נראה כפר\"ח דאפילו לא נמצאת פליגי דקאמר בן ננס שנשבעת הרביעית משום חשש שמא תמצא אחת מהן שדה שאינה שלו ולא יוכלו אח\"כ לחזור עליה דמה שגבתה גבתה ע\"כ: \n",
+                    "<b>היו יוצאות כולן ביום אחד</b>. כלומר יוצאות לפנינו ומלמדות שכולן [נכתבו] ביום אחד. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואין שם אלא מנה</b>. שהיא הכתובה הפחותה בתורתנו. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>חולקות בשוה</b>. צ\"ע מאי קמל\"ן תנינא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בריש מתניתין דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכתבה ראשונה כו'</b>. כתב הר\"ב וכגון שקנו מידה. גמרא. ופירשו התוספות דדמיא לנשואה דר\"פ דלעיל. שאין הבעל מסתלק אלא ע\"י קנין וה\"נ היא אינה מסתלקת אלא על ידי קנין. ומ\"ש הר\"ב ובגמרא פריך ותימא נחת רוח וכו' מי לא תנן [במשנה ו' פ\"ה דגיטין] לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל וכתבו התוספות ליכא לשנויי בלקח מהאשה תחלה דאז הוי קיים. כדקתני סיפא. לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים. דבמתניתין משמע דלאחר מכירת השדה כתבה ללוקח דהכי קתני ומכר שדהו וכתבה ע\"כ: \n",
+                    "<b>וכן בעל חוב וכן אשה בעלת חוב</b>. צריכא דאי מקמייתא ה\"א הראשונה מוציאה מיד השניה כיון דאין לשניה כל כך פסידא שתוכל לגבות מבעלה ושעבודה של ראשונה קודם ובדין (תפסה) [צ\"ל הוציאה] אבל ב\"ח מלקוחות לא. ואי אשמעינן בעל חוב מלוקח כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אבל אשה ב\"ח מלוקח לא להכי צריכי כולהו. תוספות. ופירש בעל חכמת שלמה דר\"ל דבאשה שהשניה לא היתה לה אלא שעבוד בעלמא נוכל לומר שאם יהיה נכסים לבעלה שתוכל לגבות עוד וא\"כ אף שסילקה הראשונה עצמה מן השדה מ\"מ שיעבודה קודם אבל גבי לוקח שקנה השדה והוי שלו ממש ואף השדה השנית שטרף בעד שדה [זו] הוי כשלו דס\"ס לוקח הוא גבי שדה והשניה במקום השדה הראשונה עומדת א\"כ נימא מאחר שסילק ב\"ח את עצמו מאותה השדה שהוא של לוקח א\"כ ה\"א דשוב לא יוכל לחזור ולגבות וק\"ל עכ\"ל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן</b>. ה\"ג התוספות ולא גרסינן ומעשה ידיה [בוי\"ו]  מדאיבעיא להו בגמרא הניזונת תנן וכאנשי יהודה [דספ\"ד] דביתמי תלי ואי בעי לא יהבי לה. או ניזונת תנן וכאנשי גליל ולא סגי דלא יהבי לה. ואי גריס ומעשה ידיה ע\"כ ניזונת תנן עכ\"ד. ולפי פסק הר\"ב דספ\"ד כאנשי גליל אע\"ג דלא תנן ומעשה ידיה ה\"פ ניזונת בעל כרחן של היתומים ומעשה ידיה שלהן: \n",
+                    "<b>מנכסי יתומים</b>. פירש הר\"ב בין קרקעות בין מטלטלין. היינו אחר תקנת הגאונים דכתובה נגבית ממטלטלי ותנאי כתובה ככתובה דמי אבל לא מדין הגמרא. וה\"ל לפרש זה אבל נמצא כיוצא בזה במשנה ד' פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>ואין חייבין בקבורתה</b>. מסקי התוספות דאיצטריך לאשמעינן אפילו היכא דלא שקלה אלמנה כתובתה כגון דליכא אלא מטלטלי אינן חייבין בקבורתה ואע\"ג דהשתא הוו כיורשי כתובתה כיון שאינה גובה אותה מהם. דלגופיה לא איצטריך דפשיטא כיון דקבורתה תחת כתובתה. וליכא למימר דהיא גופה קמ\"ל דקבורתה תחת כתובתה. דלא שמעינן במשנה עד השתא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דא\"כ ליתני נמי ואין חייבין בפרקונה. ואי משום דבעי למתני יורשי כתובתה חייבין בקבורתה הא נמי פשיטא אלא מי יקברנה: \n",
+                    "<b>יורשיה יורשי כתובתה כו'</b>. מדאיצטריך לתנא למתני אותן יורשין שיורשין כתובתה ש\"מ איכא יורשים אחריני בהדייהו דלא ירתי כתובתה ואיזו אלמנה שיש לה שני יורשים הוי אומר זו שומרת יבם כדתנן בפרק ח' משנה ו' בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל הכי מפרש התם בגמרא דף פ\"א וכתבו התוספות מיתורא דייק אבל עיקר מתניתין לא מיירי בשומרת יבם אלא בסתם אלמנה דהא קתני מנכסי יתומים ושומרת יבם לית לה יתומים ע\"כ. ומש\"ה נמי דמיתורא דיורשיה יורשי דייק. ליכא לתרוצי לעיל דהא דתנן ואין חייבין בקבורתה דלגופיה לא איצטריך אלא משום סיפא דאשמעינן בשומרת יבם דיורשי כתובתה חייבים ולא יורשי נכסי מלוג דא\"כ תיפוק ליה מדאיצטריך למתני הך בבא כלל. תוספות דהכא: \n",
+                    "<b>יורשי כתובתה חייבין בקבורתה</b>. כתב הר\"ב וממילא שמעינן שאם מתה ולא נשבעה שעכשיו אין יורשיה גובין כתובתה [כמ\"ש בריש פרק דלעיל] על יורשי הבעל מוטל לקוברה. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובפרק י\"ח מהלכות אישות וכדאשכחן בשומרת יבם שכתבתי לעיל דיורשי כתובתה והן יורשי הבעל חייבין בקבורתה. אבל הראב\"ד השיג עליו דשאני שומרת יבם דיורשי הבעל יורשים הכתובה ממש. אבל זו שמפני שלא נשבעה. הוא שאין יורשיה נוטלים הכתובה. לא מפני כן נוכל לקרוא ליורשי הבעל יורשי כתובתה והלא הם אומרים שכבר נפרעה ונטלה צררי והורישה אלא ודאי יורשי נדוניתה ונכסי מלוג שלה קוברים אותה ואף על פי שלא ירשו כלום. ע\"כ. וכן השיב עליו הטור ס\"ס פ\"ט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן הארוסין</b>. פירש הר\"ב שמוכרת לכתובתה. ועיין מ\"ש במשנה ח' [צ\"ל במ\"ז] פרק ט\"ו דיבמות [ד\"ה ומניח] : \n",
+                    "<b>מוכרת שלא בבית דין</b>. טעמא פירש הר\"ב בסוף מתניתין דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכרה כתובתה</b>. לשון הר\"ב מנה ומאתים כך כתבו התוספות ומסיימי והשתא אתי שפיר דקאמר לא תמכור השאר אלא בבית דין דהיינו תוספות. עד כאן. כלומר דהשתא קאי שאר אכולהו ואמכרה כתובתה נמי ואפשר דה\"ה שאם מכרה התוספת או המקצת שאבדה מזונות ג\"כ וכ\"ש לרש\"י ורמב\"ם והר\"ן שלא פירשו מנה ומאתים:  ",
+                    "<b>נתנה כתובתה לאחר</b>. מסיק הר\"ן דכ\"ש כשמחלתה ליתומים רכיון שאין לה עליהן כתובה הא אסתלקה מביתייהו לגמרי ואין לה עליהם מזונות:  ",
+                    "<b>אפילו ד' וה' פעמים</b>. עיין מה שכתבתי בריש פרק י\"ח דשבת:  ",
+                    "<b>ומוכרת למזונות שלא בב\"ד</b>. לא איצטריך למיתני שלא בב\"ד דאפילו רבי שמעון מודה דכל שמוכרת למזונות שתמכור שלא בב\"ד ולא אתא לאשמעינן אלא שמוכרת למזונות ולא איבדם ואפשר דלא תימא דמודו רבנן מיהא דצריכה עכשיו לב\"ד הואיל והתחילה למכור הכתובה מש\"ה איצטריך למתני דאפילו בכה\"ג אין צריכין ב\"ד אבל מלשון הר\"ב נראה דלא איצטריך למתני שלא בב\"ד:  ",
+                    "<b>וכותבת למזונות מכרתי</b>. בגמרא דף צ\"ו מפרשים דעצה טובה קמשמע לן דלא לקרא לה רעבתנותא שהרואה שמוכרת כל קרקעות אלו סבור שמוכרתן למזונות מוציא עליה שם רעבתנות ושוב אין אדם נושאה. וכלומר שאם תמכור בסתם יאמרו שהכל מכרה למזונות אבל אם כותבת במקצתן למזונות ממילא משתמע לאינשי שמה שלא נכתב בה דלאו למזונות מכרה ואע\"ג דיותר טוב הוי לה שבמכירות שלא היו למזונות שתפרש בהן שהיו לכתובה דהשתא כולי עלמא ידעי שהמכירה הזאת לא היתה למזונות. והטור כ\"כ בסימן ק\"ג ועצה טובה היא לה שתפרש מה שמוכרת לצורך כתובתה שלא יאמרו כו'. אבל נראה לי דמשנתינו נקטה בדוקא וכותבת למזונתה לפי שיש לה עוד עלה טובה אחרת בכך והיא שאם יכלו כל הנכסים תאמר כל מה שמכרה הוא לצורך מזונות ותטרוף מהלקוחות שקנו מבעלה לצורך כתובתה. ומפני עצה טובה זו אמר רבי יוסי שכותבת סתם אבל תנא דמתניתין חש לה לטובה זו ג\"כ שלא תהא נקראת רעבתנותא. ולפיכך במקצת מהן תכתוב שהן למזונות וממילא דאחרות לא. אבל אינה כותבת בהדיא באחרות דלכתובה. לפי שאם יכלו כל הנכסים תאמר שמכרה הכל למזונות. ועוד יש לי לומר דתנא לשון קצרה הוא שונה. והכי קאמר באותן שמוכרת למזונות תפרש למזונות. ובאותן שמוכרת לכתובה תפרש לכתובה וכלשון רבי יהודה בברייתא מוכרת וכותבת אלו למזונות מכרתי. ואלו לכתובה מכרתי:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה</b>. במשנה ו' פרק בתרא דשביעית כתבתי מחלוקת הפוסקים. איכא דסברי דאין אונאה לקרקעות כלל ולדידהו מתניתין דהכא כפשטא. ואיכא דסברי דאין אונאה עד פלג אבל בפלג איתא אונאה. ומפרש בירושלמי דהכא שוה מנה במאתים מיירי שהוקר ועמד במאתים והלוקח רוצה לקיים המקח. ושוה מאתים במנה כשהוזל ועומד על מנה. וכתב הטור והיא רוצה לקיים המקח וזה דוחק. אבל התוספות כתבו דהואיל ובשעה שקבלה הקרקע היה שוה מאתים מיד רצתה להוציא הקרקע מרשות היתומים ולהכניסה לרשות הלוקח והרי היא כמו שנתכוונה לקנות הקרקע [בכתובתה כאותה שעה] ע\"כ: \n",
+                    "<b>נתקבלה כתובתה</b>. כתב הר\"ב שהשולח שלוחו לשוק לקנות סחורה כו' כדתניא בגמרא ומשום הכי לא אסברה בשולח למכור כי מתניתין ומ\"ש אבל דבר שיש לו קצבה כו' חולקין פירש\"י דהמותר מתנה היא וי\"ל לשליח נתנה וי\"ל למשלח: \n",
+                    "<b>היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר</b>. משום דכולה מתניתין אסברה לה במכרה מנה מנה. והכא דבעי למיתני דמכרה בטל כי אסברה לה נמי במכירת מנה צריך שלא תהא כתובתה יתירה ממנה דאם לא כן לא נתבטל המקח אלא כל מה שהטעת נתקבלה כמו ברישא. ולפיכך הוצרך להקדים ולאסברה נמי דכתובתה מנה בלבד כו': \n",
+                    "<b>ודינר</b>. כתב הרא\"ש לאו דוקא דינר ה\"ה בפחות. ויש מפרשים דינר דוקא. ולא נהירא כיון דאפילו פחות מכדי אונאה בטל אין חילוק בין דינר לפחות ע\"כ. ואע\"ג דהרא\"ש הוא מהני דסברי דיש אונאה לקרקעות אין נראה שכתב כן דוקא אליביה דסבירא ליה הכי אלא ה\"ה לדסברי דאין אונאה. ועיין בריש פרק דלעיל דאשכחן דינר דוקא: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר' שמעון בן גמליאל וכך כתב הרמב\"ם ועיין מה שכתבתי בפרק ח' דעירובין משנה ז': \n",
+                    "<b>עד שתשייר בשדה וכו'</b>. לשון הר\"ב שאילו לא היתה האונאה היה משתייר כו'. וכן לשון רש\"י וכלומר שנשאר ביד היתומים מן הקרקע ואילו לא היתה אונאה זו היה בין הכל בשדה וכו' ומסיים רש\"י או האונאה עצמה תשעה קבין והוא הדין אם נשאר ליתומים שם לבד האונאה תשעה קבין דכיון דיש ליתומים קרקע שם כשיעור שדה יאמרו אין רצונינו למכור קרקע הראוי לנו אבל אם אין האונאה ראוי להצטרף לכדי שדה לא הפסידתן כלל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וכדברי רבי עקיבא</b>. ששמענו ממנו במקום אחר [בסוף פרק קמא דבבא בתרא] בית רובע הוא שיעור גינה. רש\"י: \n",
+                    "<b>היתה כתובתה ארבע מאות זוז</b>. מפרשינן בגמרא דאצטריך דלא תימא דווקא ברישא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דכי מכרה מנה במאתים דאסתלקא מהאי ביתא לגמרי אבל הכא נימא דאם טעתה במנה ראשון יהא מכרה בטל אטו מנה אחרון דלא ניתי למימר מכרה קיים קמ\"ל. וצריך לומר דאע\"ג דהוי מצי למשמע בהיתה כתובתה מאתים דבה איירי ברישא ומכרה לזה במנה ולזה במנה ודינר כו' אפילו הכי ניחא ליה טפי לאשמעי' בהיתה כתובתה מרובה שיש בה הרבה מכירות ולא גזרינן כלל. ולהכי נקט היתה ת' זוז שכן נמצאו' כתובות כהנים במ\"ה פ\"ק אע\"ג דבמשנה ד' פרק דלעיל נקט כתובה דשלש מאות היינו לפי דמיירי בשלש נשים התחיל במנה וסיים בשלש מאות אבל הכא ניחא ליה טפי למנקט כתובה הנהוגה מיהת ברבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שום</b>. בערוך [ע' שם] הביא ויקרא רבה פרשה צו [ט'] ושם דרך אראנו בישע אלהים (תהילים נ׳:כ״ג) בשי\"ן כתיב דשיים אורחיה סגי שוה ע\"כ וכ\"כ רא\"ם פרשת לך לך [פיסקא שנאב] דשומא בשין ימנית: \n",
+                    "<b>שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>סתמא אפילו בקרקע משמע וכן מוכח מאוקמתא דגמרא שאכתוב לקמן בס\"ד. וכתב הראב\"ד פרק י\"ג מהלכות מכירה דהיינו טעמא לפי שכל מי שקונה מבית דין לא עלה בדעתו שיתאנה. ויהיה שם טעות. הלכך אפילו קרקעות קפידי אינשי: \n",
+                    "<b>שתות</b>. הכא ביתמי תקון שיהא בטל אע\"ג דקי\"ל שתות קנה ומחזיר אונאה כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פרק ד' דב\"מ כ\"כ מהר\"ר פאלק כהן בש\"ע ח\"מ סימן ק\"ט: \n",
+                    "<b>מכרן בטל</b>. הא פחות משתות קיים ומקשינן בגמרא מדקתני סיפא אבל אם עשו אגרת בקורת. [פירש הר\"ב הכרזה] ש\"מ דרישא בדלא אכרוז והא תנן [בריש פרק ו' דערכין] שום היתומים שלשים יום כו' ומכריזין כו' וכל טועה בדבר משנה חוזר [כמ\"ש הר\"ב בריש פרק ג' דסנהדרין ובמשנה ד' פרק ד' דבכורות] ומוקמינן למתניתין בדברים שאין צריך הכרזה ואלו הן עבדים שמא ישמעו ויברחו מטלטלים ושטרות שמא יגנבו ואיבעית אימא בשעה שאין מכריזין דלכרגי ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא ואי בעית אימא במקום שאין מכריזין שבמקום ההוא אין קונה לנכסים הנמכרים בהכרזה משום דקרו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא בדרך בזיון לבזותם על שקונים השדות הנמכרים בזול ע\"י הלחץ זו הדחק של הנושה הבא לקחת: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'</b>. פסק הר\"ב כת\"ק דהכי אפסיק בגמרא: \n",
+                    "<b>מכרן קיים</b>. עד פלגא ותניא נמי הכי גמרא: \n",
+                    "<b>אגרת</b>. שטר. הרמב\"ם. לפי שכל הקונה או שהוחלט לו ניחא ליה דלקריוה אינשי להאי שטרא. כי היכי דלידעו כולי עלמא שעל ידי הבית דין ובדקדוק היתה הקנייה שלא יבא לידי בזיון וקצף רב הואיל והמכר לא נעשה מן הבעלים עצמם ולמיחש איכא לקלא בישא שיוציאו עליו ולפיכך נוח לו ביותר שזה השטר יהא קרוי גלוי לכל לכך קראוהו אגרת שכן דרך אגרת לפשטה ולא לסתמה וכמו שכתבו הפוסקים בשם רב האי בקריאת המגילה שפושטה כאגרת ולא כרוכה כספר תורה כך נ\"ל. ועיין משנה ח' פרק קמא דב\"מ: \n",
+                    "<b>שוה מנה במאתים וכו'</b>. וכתב בכסף משנה פרק י\"ב מהלכות מלוה ולוה שהרמב\"ן כתב דוקא מאתים במנה אבל בפחות ממנה לא עד כאן ואפשר שזה כדעת הסוברים דהא דבקרקעות אין להם אונאה דהיינו עד מחצה דוקא עכ\"ל הכסף משנה. ומסתברא ודאי דהרמב\"ן חד מתרתי נקט והוא הדין מנה במאתים דדוקא אבל ביותר ממאתים לא ומוכח נמי שסברת הרמב\"ן דלמאי דאמרינן דיש אונאה לקרקעות שזהו דוקא ביתר מפלג. ובאמת דפשטא דמתניתין הכי משמע מדנקט מנה במאתים ולהפך דמכרן קיים ומסתמא בדוקא מיתניא. אלא דקשיא לי דאי הכי אם כן רישא דמתניתין דלעיל מכרה שוה מנה במאתים כו' דנתקבלה כתובתה שמפרש הירושלמי בהוקר והוזל והיינו משום דקשיא ליה שיחזור המקח. ומאי קשיא ליה כלל הא ליכא חזרה בפלג אלא ודאי דסבר ליה להירושלמי דבפלג איכא אונאה לקרקעות [דהיינו ביטול מקח אלא נקט לישנא דאיסורא דבקרא לא תונו] וכן הוא בטור חושן משפט סימן רכ\"ז דבמחצה הוי אונאה לקרקעות. ומיהו התוספות בפרק ב' דקדושין דף מ\"ב ע\"ב נסתפקו בזה אי אמרינן במחצה הויא אונאה. אי דוקא ביתר ממחצה. ומאי דמספקא להו בקידושין מפשט פשיטא להו בפרק קמא דב\"ק דף י\"ד ע\"ב. שכתבו דיתר מפלגא יש להם אונאה. וזה כסברת הרמב\"ן. ולכך נראה בעיני דאף הירושלמי סבר ליה דוקא ביתר מפלגא וכפשטא דהך מתניתין דמסתמא בדוקא מתניא. והא דמקשה אמתניתין דלעיל ויחזור המקח היינו משום דסבירא ליה דלאו בדוקא נקטה מנה במאתים וכו' אלא הוא הדין נמי בפחות ויתר דההיא מתניתין לא אתיא לאשמעינן אלא דנתקבלה כתובתה ולפיכך לאו בדוקא מתניא. אבל הך דהכא דאשמעינן בדין המכירה עצמה. אם היא קיימת אם לא. היא ודאי בדוקא מתניא. ולפיכך נשמעינה מינה דאין אונאה אלא ביתר מפלג. [*ועיין מה שכתבתי בסוף משנה ב' פרק ו' דערכין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השנייה</b>. בין הכיר בה בין לא הכיר בה מדמפליג בסיפא באילונית ולא בשנייה ועוד דבמשנה ג' פרק ט' דיבמות תנן לה בהדי אלמנה והיא דוקא בהכירה כמ\"ש שם הר\"ב ואם כן שניה דפליג בדידה נמי בהכיר בה. הרי\"ף: \n",
+                    "<b>אין להם כתובה</b>. פירש הר\"ב מנה ומאתים. ועיין בפירושו משנה ג' פרק ט' דיבמות ומ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב שניה קנסוה רבנן מפני שהיא מרגילתו דאשה רוצה להנשא יותר מהאיש. רש\"י יבמות דף פ\"ה. ולעיל ביבמות פרק ט' כתב הר\"ב טעם אחר שהשניות מד\"ס וצריכין חיזוק וההוא טעמא ר' אמרה בברייתא ולאותו טעם חלוצה דתנן בהדי דדאורייתא אשגרת לישן הוא כמ\"ש שם בס\"ד. וגם כתבתי שם דלהך טעמא דהכא חלוצה דינה כשל תורה מפני שגם היא אינה מרגילתו דהואיל ומחמת קדושת כהונה מתסרא מפסלא מכהונה ונמצא דברי הר\"ב דהתם ודהכא לאו בחדא מחתא נינהו: \n",
+                    "<b>ולא פירות</b>. כתב הר\"ב הפירות שאכל הבעל אין מוציאין ממנו עיין בפירוש משנה ג' פרק ט' דיבמות. וכתב הר\"ן ובממאנת היינו טעמא משום דכיון דתיקון רבנן נשואין לקטנה משום תקנתא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר זיכו פירות נכסיה לבעל. ובשניה משום קנסא. ובאיילונית היינו טעמא משום דאף ע\"ג דנישואי טעות הוא כיון שלא הכיר בה אפילו הכי כיון שראתה האשה בעלה אוכל פירות נכסיה ושתקה מחלה ואף ע\"ג דמחילה בטעות הוא אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך דהוי מחילה. ואפילו תימא לא הוה מחילה הכא מהני משום דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות ע\"כ. והקשה הרא\"ש דבממאנת פשיטא דאין משלם פירות שאכל דאפילו קרן גופיה אם אכלו אין לה ואיצטריך לאשמועי' דאין לה פירות שליקט אפילו הן מונחין בעין בתוך ביתו. ועוד יש לפרש תקנת פירות כגון שנשבית ולוותה ופדתה את עצמה ואח\"כ מיאנה דומיא דמזונות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולא מזונות</b>. פי' הר\"ב דאילונית אין לה מזונות בעודה תחתיו כדין השניה וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב הר\"ן ואי ביושבת תחתיו לאחר שנמצאת אילונית אמאי לית לה. והרי היא כנשאה מתחילה לשם אילונית שיש לה מזונות ע\"כ. ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בס\"ד: \n",
+                    "<b>ולא בלאות</b>. פירש הר\"ב ממאנת בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל דנכסי צאן ברזל יכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות בית דין נשאתיה וכשאוציאנה מדעתי אחזיר מה שקבלתי ונכסי מלוג קיימא לן דעיילא גלימא פירי הוה ומכסי ביה עד דבלו ולפיכך כשהוציאם ברשות הוציאם. כן מסיק הר\"ן. והשני' פירש הר\"ב דאין לה של מלוג אבל של צאן ברזל יש לה מהטעם שכתב הרמב\"ם בפירוש משנה ג' דפרק ט' דיבמות. ואמר שזה הדין אמנם קנס הוא לשני' על העבירה לפי שהדעת נוטה אחר שאין לה כתובה שלא יהי' לבעל חקי הנשואין ולא יהנה מנכסי מלוג אבל מצד הקנס עשינו נכסי מלוג שלה כנכסי שאר הנשים שהעיקר אצלנו עיילא גלימא פירי הוה כו' ודין האילונית לא פירש הר\"ב מה דינה בבלאות. ולכאורה מובן משטחות לשונו דדינה כדין הממאנת הואיל והוציא השני' מן הכלל ופירש מה דינה ולא כן באילונית. אלא היינו טעמא דסבירא ליה דדינה כדין הממאנת שכבר מפורשת בדבריו. וכן הוא גם כן דעת הר\"ן ויהי' טעמא דהשתא אתי ולא בלאות כפשטוה. דממאנת ואילונית אין להם בלאות כלל. והשנייה אף על פי שיש לה בלאות של צאן ברזל אין לה בלאות מלוג ונמצא כולן שוין בבלאות מלוג אבל שנפרש ולא בלאות דאילונית ודשניה בהיפך גמור אינו מחוור. עד כאן. אבל מה נעשה שכן כל הפוסקים מפרשים דאילונית נכסי צאן ברזל אין לה ונכסי מלוג יש לה וז\"ל הרמב\"ם נכסי צאן ברזל אין לה שהרי היא נתנה לו רשות להיותן אצלו. ונכסי מלוג יש לה מפני שאין שם אישות גמורה לא זכה בנכסי מלוג: \n",
+                    "<b>יש לה כתובה</b>. והוא הדין לכל תנאיה דתנאי כתובה ככתובה. וכתב הטור בסימן קי\"ו אפילו מזוני אית לה בחייו. וכן דעת הר\"ן כמו שהעתקתיו לעיל. וק' לי דבמ\"ה פרק ו' דיבמות מפורש דאסור לישא אילונית ואם כן בעמוד והוצא קאי ולא תהי' לה מזונות כמו השני' שפירש כך הר\"ב ביבמות פרק ט' ובהדיא כתב הרמב\"ם בריש פרק כ\"ד מהלכות אישות דמי שאין לו בנים ולא אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה ונשא אילונית שכופין אותו להוציא. ואע\"פ שמשמע מזה שאם קיים או יוכל לקיים פריה ורביה דאין כופין להוציא מכל מקום איסורא דרבנן עבד כמבואר בדברי הרמב\"ם פרק כ\"א מהא\"ב ודוחק לומר דכיון דלא פסיקא ולאו כל הנושא אילונית בעמוד והוצא לפיכך לא חלקו ולא קנסוה ממזונות הואיל והכיר בה. ויותר נראה לומר דאין הכי נמי דלית לה והוי דומיא דאלמנה ואינך דבהו נמי תנן יש לה כתובה ואפילו הכי לית לה מזונות בחייו. ומתרצי נמי בכך מה שהקשה הר\"ן לעיל כמ\"ש בפסקא ולא מזונות: \n",
+                    "<b>אלמנה לכהן גדול וכו'</b>. אהכיר בה דאילונית קאי וקאמר דאלמנה כו' נמי כי הכיר בה יש לה כתובה גמרא. וכבר פירש כן הר\"ב בפ\"ט [מ\"ג] דיבמות. ובדין חלוצה כתבתי ברישא דמתניתין: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ופסקה עמו</b>. פירש הר\"ב שאמר לעדים אתם עדי וכו' דאי לא אמר אתם עדי פטור מטעם שלא להשביע את עצמו. כדפירש הר\"ב במ\"ו פ\"ג דסנהדרין והתוספות כתבו דפטור ג\"כ מטעם משטה הייתי בך. אבל בטור סימן פ\"א כתב בלא שום חילוק דליתא טענה זו אלא כשהיתה ההודאה ע\"י תביעה. ובנדון דידן לא משמע שהיתה שום תביעה. ומכי אמר מיהת מתחייב אע\"פ שמעולם לא היה חייב לה כלום. שיכול אדם להתחייב בהודאת אתם עדי אף על פי שמעולם לא היה חייב. וזו דעת הרמב\"ם פרק י\"א מהל' מכירה סימן ט\"ו: \n",
+                    "<b>חמש שנים</b>. דברו בהווה שכן מקפדת שתהא ניזונת עד שתהא בת שבע שנים ואין האשה מתקדשת עד אחר זמן יניקה דהיינו כ\"ד חדש כמפורש בא\"ה סימן י\"ג. ולעיל פירש הר\"ב פ\"ד מ\"ו דקטני קטנים נקראת בת שש שנים ומקפדת עוד על שנה: \n",
+                    "<b>נשאת האם לאחר</b>. שגירשה הראשון. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבעל נותן לה מזונות</b>. ס\"ד דלא מחייב דכיון דיש לה מזונות מאחר כאילו התנה עמה ע\"מ שאין לה עליו מזונות קמ\"ל. תוספות. ואפילו אי מזוני דאורייתא כדעת רוב הפוסקים כמ\"ש במ\"ד פ\"ד מ\"מ כל תנאי שבממון קיים ואפילו התנה בשל תורה וכמ\"ש ברפ\"ט: \n",
+                    "<b>והן נותנין לה</b>. איצטריך ס\"ד דלא פסקו אלא כל זמן שלא נשאת. תוספות: \n",
+                    "<b>מתו</b>. משום בנותיהן דאין להם מזונות אלא לאחר מיתה איצטריך למתני אם מתו. ולאשמעינן דאין להם אלא מב\"ח ואפילו קנו מידו [כמו שאפרש לקמן] אבל בבת אשתו ה\"ה דאפילו בחייהם היה יכול להשמיענו שהיא ניזונת מהמשועבדין מגיד ספכ\"ג מה\"א: \n",
+                    "<b>שהיא כבעלת חוב</b>. לשון הר\"ב שיש לה עליהן שטר מזונות. וכן לשון רש\"י והיינו כמסקנא דגמרא דמוקים למתניתין בשקנו מידו וכ\"כ הרמב\"ם ס\"פ כ\"ג או שחייב עצמו בשטר ופירש הכ\"מ כלומר אם צוה לכתוב שטר ע\"כ. אבל בההוא גוונא שכתב הר\"ב לעיל שאמר לעדים אתם עדי לא. דמלוה ע\"פ בעדים לא גבי ממשעבדי כדתנן בסוף ב\"ב. אבל התוספות כתבו שם וכן בפ\"ה דגיטין ד' נ\"א [ד\"ה א\"ד] דבכה\"ג קלא אית ליה דלא בעינן שטר אלא בהלואה משום דמאן דיזיף בצנעה יזיף ע\"כ. וא\"ת כי איכא שטרא מה מהני שהרי אין הלקוחות יודעים וכו' וי\"ל דכיון דהכא בקצב זמן עסקינן כדתנן ה' שנים הוי דבר קצוב וכן הוא בפירש\"י דגיטין שם. אבל בבנותיהן אע\"ג דאיכא נמי זמן קצוב דבוגרת אין לה מזונות כמ\"ש הר\"ב במי\"א פ\"ד מ\"מ י\"ל כמ\"ש תוספות דריש פרקין דכיון דלא ידעי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כמה בנות יהיו לו לפיכך אינן קצובין ולפי זה בנותיהן לאו דומיא דבנות אשתו והוא דוחק אבל במסקנא בגמרא אפילו כי הוויין דומיא דבנות אשתו ממש וכגון דגירשה והדר אהדרה וקנו מיניה על מזונות בנותיו אפילו הכי תנן דמבני חרי דוקא וטעמא כיון דאיתנהו בתנאי ב\"ד אימר אתפסה צררי ומפרש הר\"ן לאו דוקא אימר דאי הכי תשקול בשבועה כדין בא לפרוע מנכסי יתומים [ומנכסים משועבדים כדתנן במשנה ז' פרק ט'] דחיישינן לצררי ואפילו הכי שקיל בשבועה אלא הכי לגבי משעבדי כודאי חשבינן לה כיון דמקרבא דעתיה לגבי ברתיה ובתנאי בית דין קאכלה ואפ\"ה מבני חרי גביא ע\"כ. ועמ\"ש ר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>כבעלת חוב</b>. ומיהו לאו ב\"ח ממש קאמר שאם מתה אין לה מזונות ולא דמיא לנשאת דנשאת בת מזונות היא וזו אינה כן והכי איתא בירושל' חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה עכ\"ל והיינו דלא תנן מפני שהיא ב\"ח אלא תנן כב\"ח: \n",
+                    "<b>הפקחים היו כותבין כו'</b>. פשוט הוא שהכל לפי מה שהתנו ומשנתינו הודיעתנו כיצד היו עושין. מגיד ספכ\"ג מה' אישות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונותנין לה מדור לפי כבודה</b>. כתב הר\"ב ואם נפל כו' דאת תהא יתבא בביתי תנן. ודבר תימה הוא לדייק הכי וכי סגי ליה לכתוב את תהא יתבא אלא לא סגי ליה בלאו הכי וליכא למידק מיניה. והיה אפשר לומר דדייק מדלא כתב את תהא מתיתבת [בביתי] ומתזנת מנכסי. אבל בגמרא הכי איתא נקטינן מדור אלמנה שנפל וכו' שמעת מיניה דלא דייק כלל אלא דהכי נקטינן מקמאי. ומיהו איכא בביתי יתירה בלשון הכתובה כדתנן ספ\"ד ושם מפורש בס\"ד: \n",
+                    "<b>אם את אצלנו יש ליך מזונות</b>. פירש הר\"ב שברכת הבית מרובה ופירש\"י בני אדם שעוזרין זה את זה ומשתכרין ומזל דרבים עדיף. ובגמרא לפי ברכת הביתמיהא יהבינן לה. וכתבו התוס' דנר לאחד נר למאה וכל כה\"ג אין נותנין [לה] ולשון הרמב\"ם בפרק י\"ח מהלכות אישות [הל\"ד] חמשה שהיה מזונות כל אחד מהן קב כשיאכל לבדו. אם היו חמשתן בבית אחד ואוכלין בעירוב. מספיק להן ארבעה קבין. וה\"ה לשאר צרכי הבית: \n",
+                    "<b>ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות</b>. כי אם לפי ברכת הבית כמו שכתבתי. אבל בפוסק לבת אשתו דלעיל תנן דמוליך לה מזונותיה כלומר כל המזונות משלם. והיינו טעמא דהתם מתחייב עצמו בחוב משא\"כ הכא דבין כתב ובין לא כתב מתחייב מכח תנאי בית דין ומעיקרא כי אתקון הכי תקינו. נ\"ל. והר\"ן כתב בריש פירקין דבאלמנה כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי. אבל בבת אשתו לא. ע\"כ. ותמיהני דא\"כ אפילו מזונות לפי ברכת הבית נמי לית לה. ועוד דהך בביתי קמא לא דרשינן לה כלל דאי דרשינן. טפי איכא למדרש על הבית עצמו לכי נפל ולא דרשינן ליה כמו שכתבתי לעיל ועוד דאפילו בביתי תניין דמיותר וכתיב בתר ומתזנא מנכסי מסקינן בגמרא ספ\"ד דלא דרשינן ליה אמזוני אלא אבית עצמו דבביתי ולא בבקתי. אלא טעמא כדפרישית דשאני הכא דתנאי ב\"ד הוא. ובכה\"ג הוא דאתקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל זמן שהיא בבית אביה</b>. פירש הר\"ב והיורשים נתנו לה מזונותיה כו' כ\"כ רש\"י. ונראה לי דמשום רבנן מפרשי הכי כלומר דכולה מתניתין בנותנין לה מזונות מיירי ואפ\"ה לרבנן כשהיא בבית אביה שייך מחילה ולאפוקי מפר\"ח שכתב הרא\"ש דס\"ל דכשניזונת בבית אביה גובה כתובתה לעולם מההוא עובדא דבגמרא דאמטייה לה אכתפיה וחייבוהו בכתובתה אלא כמו שכתב הרא\"ש דהתם דוקא שהביא בעצמו שבשביל אותו הכבוד שתקה ולא מחלה וכן דעת הרמב\"ם [פט\"ז מה\"א]: \n",
+                    "<b>שתעשה טובה</b>. פירש הר\"ב נותנת לחם ומלח כו' ואפילו מרתא בת בייתוס דכתובתה מרובה דלפום גמלא שיחנא. כלומר לפי העושר היו מתנותיה מרובות. גמרא: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה וכו'</b>. א\"ל אביי לרב יוסף אתאי קודם שקיעת החמה גובה כתובתה. לאחר שקיעת החמה לא גביא בההוא פורתא אחילתא אמר ליה אין. כל מדת חכמים כן היא [העמידוה יתד ולא תמוט] במ' סאה טובל במ' סאה חסר קורטב אין יכול לטבול בהם ומסקינן בגמרא דמחלוקת כשאין כתובה יוצאה מתחת ידיה כגון במקום שאין כותבין. דאי כתובה בידה דברי הכל דגובה לעולם בין שהיא בבית אביה בין שהיא בבית בעלה והלכה כחכמים: \n",
+                    "<b>יורשיה מזכירין כו'</b>. כתב הר\"ב ודוקא כשנשבעה וכו' שאין אדם מוריש וכו' מפורש ברפ\"י: \n",
+                    "<b>מזכירין</b>. הכא ודאי איבעי למתני מזכירין. דאי תני זוכרין הוה משמע אפילו בינם לבין עצמם וליתא. אלא שיתבעו: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שני דייני גזירות</b>. לשון הר\"ב שני דייני גזילות שהיו גוזרין כו' בגמרא רמי אמתניתין דקתני גזירות מברייתא דקתני בה גזילות ומשני שהיו גוזרין כו' ומצאתי נ\"א דגרס במשנה גזילות. ונראה דלגירסא זו גרסינן בברייתא גזירות: \n",
+                    "<b>תשבע בסוף</b>. פירש הרע\"ב כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה. וצריך עיון דהכא אמרינן דמזונות גביא בלא שבועה מה שאין כן כתובה ולענין משעבדי חיישינן במזונות טפי לצררי מבכתובה דכתובה נפרעת בשבועה מנכסים משועבדין [כדתנן במשנה ז' פרק ט'] ומזוני לא גביא כלל אפילו בשבועה [כמ\"ש במשנה ב' פרק דלעיל] תוספות פרק ה' דגיטין ד' נ\"א. [*ומ\"ש הר\"ב בכאן ובמתניתין דלקמן דהלכה כר' יוחנן בן זכאי. גמרא דף ק\"ט]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חנן אומר איבד את מעותיו</b>. כמ\"ש הר\"ב במ\"ב פרק ד' דנדרים שאין זה אלא מניעת תביעה. וכיון שאין מביא לו תועלת אלא מסלק ממנו נזק חיובו. אין זה חייב לו כלום וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחוייב לזונה והוא הבעל. ואילו לא זן אותה זה. היתה ניזונית מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת והוא פורע נמצא שאינו מביא לה שום תועלת מחודש שכבר היה לה מי שמחויב לעשות כן. כך כתב המגיד פרק י\"ב מהלכות אישות [הלכה י\"ט]: \n",
+                    "<b>הניח מעותיו על קרן הצבי</b>. שהצבי קל לרוץ כההיא דתנינן פרק ה' דאבות. הוי רץ כצבי ונמצא שזה שמניח מעותיו על קרן צבי הוא מזומן להפסיד שהצבי ירוץ קל חיש ולא יוכל להשיגו. ושמעתי שטבע הצבי להפיל קרנותיו לזמן ידוע ושמא יפילם באחת הגאיות או הפחתים ולא ימצאו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבנים יורשים והבנות ניזונות</b>. כתב המגיד בפרק י\"ט מהלכות אישות פירוש בזמן שהנכסים מרובים הבנות ניזונות תחת יד אחיהן וכל הנכסים עומדים ברשותם וכן הוא מוכרח בגמרא ריש פרק ט' דבבא בתרא ע\"כ. וכמ\"ש הרא\"ש שם מדאמרינן לקמן מוציאין שמע מינה דהכא לא. ע\"כ. ולי נראה שמן המשנה עצמה מוכרחים לומר כן דהא הך רישא לא איצטריך כלל דתנינא לה ספ\"ד בנן נוקבן כו' אלא הא קמ\"ל שהבנות ניזונות מהיורשים. ואין מוציאין מהם בפעם אחת: \n",
+                    "<b>והבנות ניזונות</b>. הר\"ב נקט בלישניה פרנסה. וכן בפירש\"י. ורוצים לרבות גם כסות ומלבוש כדברי נמוקי יוסף ריש פרק תשיעי דבבא בתרא: \n",
+                    "<b>ובנכסים מועטים הבנות יזונו כו'</b>. פירש הר\"ב שאין בהם פרנסה לבנים ולבנות. והקשו בגמרא ריש פ\"ט דב\"ב ואי ליכא לכולהו יקחו הבנות את הכל דודאי מה שהוא עודף על מזון הבנות לא יטלוהו הבנות ומתרץ מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים ואי ליכא שאר ישאלו על הפתחים. ומה שכתב הר\"ב בשם הרמב\"ם הכי סתים לה בריש פרק ט' דבבא בתרא. והדין נותן כדבריו שהרי שני הפירושים שם בגמרא ופירוש הראשון רב אמרה והשני שמואל ורבי יוחנן. והלכה כר' יוחנן לגבי רב. כ\"ש דשמואל עמו. וכן הלכתא כשמואל בדיני: \n",
+                    "<b>[*בשביל כו'</b>. וכתב הר\"ב דאין הלכה כאדמון. כן הוכיח הרי\"ף אחר משנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והודה בקנקנים</b>. אין לפרש דלהכי נקט קנקנים דמשמע דוקא ריקן כמו שהוא משיב בריקנים דהא תנן התם באבות [פרק ד' משנה כ'] יש קנקן מלא כו' ונ\"ל לפרש דכד וקנקן שני מינים הם ולא שטענות שניהם היה. זה טוען כד וזה משיב קנקן דאם כן פשיטא דלא הוי ממין הטענה דהכי קיימא לן במנורה גדולה ומנורה קטנה כמ\"ש בטור ח\"מ סימן פ\"ח. אלא שניהם טוענים או כד או קנקן. ומתניתין קמ\"ל לענין מקח וממכר כדמשנינן ברפ\"ג דבבא קמא כמו שאעתיק שם בס\"ד. ול\"ק דקמ\"ל חדא זימנא. שהרי בכד וחבית כי התם אשמעינן נמי בסוף מסכת דמאי כמ\"ש שם בשם הר\"ש וע\"ש: \n",
+                    "<b>אדמון אומר הואיל וכו'</b>. פירש הר\"ב כגון שטענו עשרה כדי שמן. כלומר לאפוקי אם אמר עשרה כדים מלאים דלכולי עלמא טוענו שמן וכדים. והכי איתא בגמרא. ובפרק ו' דשבועות משנה ג' מפרש לפלוגתייהו בעשרה כדים מלאים ושם אפרש בס\"ד. גם באותו פ' מפורש דין הודאת מקצת ממין הטענה. [*ומ\"ש הר\"ב בכאן ובמתניתין דלקמן דהלכה כאדמון. גמרא אמתניתין דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ופשט לו את הרגל</b>. פירוש הר\"ב בפירוש השני תלה כו' שאין לו כו' וכן נמי בפירוש הראשון בטוען אין לי וגם בפירוש השלישי מיירי שלא הניח כאן נכסים לפי דמיירי שהפסיקה היתה בענין שקנה ומחויב לשלם ואילו היה לו נכסים היה החתן מוציא ממנו בדין: \n",
+                    "<b>עד שילבין</b>. ה\"ג וכן הוא בסיפא. והר\"ב שגורס שתלבין וכן העתיק במשנה ב' פ\"ו צ\"ל דגורסבסיפא עד שאלבין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואיבד את זכותו</b>. פירוש אפילו יש לו עידי זכות או עידי גזלה ואין לחבירו עידי מקח. ב\"י ח\"מ סימן קמ\"ז בשם ריטב\"א. וכן לשון רמב\"ם בסוף הלכות טוען ואין משגיחין על ראיות שיביא על אותה שדה ע\"כ: \n",
+                    "<b>עשאה סימן לאחר</b>. פירש\"י עשאה המוחזק בה סימן לאחר לא לראובן זה העורר עליו אלא לאיש אחר היה מוכר שדה בצד זה ומסר לו ד' מצרי השדה. וכתב לו מצרים מצר פלוני שדה שלי וזה חתם על השטר ולא ערער אבד את זכותו אפילו לאדמון דאין לומר כאן השני נוח לי. ע\"כ. והתוספות מפרשים. עשאה המערער סימן לאחר. שמכר קרקע סמוך לשדה זו שהוא מערער עליה לאדם אחר וכתב במצרים מצר פלוני שדה של שמעון. אבד את זכותו שהרי הודה שהוא שלו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואבדה דרך כו'</b>. עיין ריש קדושין: \n",
+                    "<b>יקח לו דרך במאה מנה וכו'</b>. מפרש הר\"ב כשהקיפהו אדם אחד שבא מכח ד' בני אדם דמצי אמר ליה אי שתקת שתקת כו' פירש\"י ואוזיל גבך כשתקנה הדרך ממני. וכתבו התוספות דזה לפי שסובר שזה יאמר לו לכי תהדר לפיכך הוצרך לפרש שזה אומר אוזיל גבך דהשתא מרוית במה שאינומחזיר להם ולא משמע כלל הלשון כן ועוד דקתני במתניתין יקח לו דרך בק' מנה משמע כמו שירצה מוכר ע\"כ. וכן סברתם לעיל פ\"י דף צ\"ב ע\"ב דלא מצי למימר לכי תהדר. וכתב הרא\"ש בפ\"ק דב\"ק לפי שכל דבר שאדם יכול לעשות רואין אותו כאילו הוא כבר עשוי ע\"כ. אבל בב\"ק פ\"ק דף ח' ע\"ב כתבו התוספות כפירש\"י דיכול לומר לכי תהדר. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואי לא מהדרנא כו' כתב הרא\"ש שם דלאו דוקא. שאם היה מחזיר לו השטר לא נתבטל המקח בשביל זה אם לא שיקנה השדה בקנין או שימסור לו השטר ויכתוב לו שטר מכירה קני לך כו'. וכתבו התוספות דהכא אבל הא לא מצי למימר בחד דאתי מכח חד מזבנינא ליה לארבעה דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו שלא יוכל להפקיע דינו על ידי מכירתו הואיל וקודם שבאת לידו לא היה ראוי לומר כן. אבל בחד דאתי מכח ד' יכול לומר מהדרנא שטרא למרייהו וזכות הבא על ידו הוא יכול להפקיע ולהעמידו בזכותו שהיה לו קודם שבאו לו אלו שדות לידו ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והלה</b>. עיין מ\"ש במשנה ו' פ\"ק: \n",
+                    "<b>זה היה פקח כו'</b>. כתב הר\"ב ובאתרא דהלוקח יהיב זוזי כו' כ\"ע ל\"פ שהיה למוכר לעכב בחובו. וכשהגיע זמן פרעון החוב קודם. ר\"ן. [*ומה שאמרו חכמים זה היה פקח כו' מפני כו'. דאילו כדי שיוכל למכור זה היה מוצא הרבה דקונים מצוים הם כמ\"ש [התוספות] בד\"ה ורבנן כו' דהרבה לוקחים ימצא דאמרי אינשי זבין קנית זבנת אפסדת]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנים שהוציאו שט\"ח זה על זה</b>. ראובן על שמעון ושמעון על ראובן ושטר שהוציא ראובן מוקדם ושל שמעון מאוחר אדמון אומר יכול לומר לו אילו הייתי חייב לך כדברי שטרך כיצד אתה לוה ממני אחר כך היה לך לתבוע חובך ממני וחכ\"א זה גובה שט\"ח כו' שאף הראשון גובה ופרכינן בגמרא אי דמטא זימניה כלומר של החוב הראשון מ\"ט דרבנן דאמרו שהראשון גובה חובו ולא משמע לן [דפליגי] באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי ורבנן סברי דזה היה פקח כדי שיוכל למשכנו דבכה\"ג הא תנא ליה פלוגתא במתניתין דבסמוך אלא ודאי אפילו באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא קאמרי רבנן דזה גובה ומשום הכי קשיא ליה אי דמטי זימנא מ\"ט דרבנן ואי לא מטי זימנא מ\"ט דאדמון דהא לא מצי א\"ל אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני דמשום דלא הגיע זמנו [הוצרך] ללות ממנו ומוקמינן לה בגמרא כגון שלוה ממנו ביומא דמשלם זימניה ופליגי אי עביד אניש דיזיף ליומא או לא. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלש ארצות לנשואין</b>. שלש ארצות הן בארץ ישראל חלוקות לענין נשואי אשה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב שאם נשא אשה כו' פירוש והוא מאותה הארץ שנשאה ועיין בפירושו סוף משנתינו: \n",
+                    "<b>יהודה ועבר הירדן והגליל</b>. קשה לי למה הפסיק בעבר הירדן בין יהודה וגליל ששניהם מארץ ישראל בעבר הירדן המערבי: \n",
+                    "<b>ומכרך</b>. עיין במשנה ה' פ\"ט דברכות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל מעלין כו'.</b> כתב הר\"ב אפילו עבד עברי. מפרש בגמרא דהיינו למאן דלא תני עבדים בהדיא [*ומ\"ש הר\"ב לעלות עמו לירושלים. וכך לשון רש\"י לעלות ולישב עמו בירושלים. וקשיא לי אמאי נטרי עד סיפא ולא פירשו ברישא דהכא הכל מעלין לארץ ישראל]: ",
+                    "<b>ואין הכל מוציאין.</b> לאתויי עבד [*היינו כנעני ומש\"ה רישא בעברי דאי רישא בכנעני השתא מעלין אמרת. צריכא למימר דאין מוציאין. הר\"ן] שברח מחוצה לארץ לארץ דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל. גמרא: ",
+                    "<b>הכל מעלין לירושלים.</b> לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה. ואין הכל מוציאין איידי דתנא רישא אין מוציאין כו' פירש\"י דאילו משום מנוה הרעה לנוה היפה דלא. לא איצטריך כיון דאשמעינן דמעלין מנוה היפה לנוה הרעה כ\"ש דאין מוציאין אפילו מן הרע ליפה: ",
+                    "<b>נותן לה ממעות ארץ ישראל.</b> ובלבד שלא יהא פחות מתקנת חכמים לבתולה מאתים ולאלמנה מנה שכל הפוחת כו' כדתנן ריש פרק ה'. מגיד פ\"ו מה\"א. ",
+                    "<b>בקפוטקיא.</b> וייחד אותה ע\"ד משל מפני שהיא קרובה לארץ ישראל. רמב\"ם: ",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לה ממעות קפוטקיא.</b> כתב הר\"ב דסבר כתובה דאורייתא ומש\"ה אזיל בה לחומרא. הלכך בתר שעבודא אזלינן כדין שטרי חוב. רש\"י. וכך כתב הרמב\"ם וכתב על זה הר\"ן ואי תימא היכי מודה ברישא דנשא בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל והוא סבר שהכתובה היא של תורה וא\"כ לעולם יהא לה מאתים דצורי דהא מהיכא יליף לה ממוהר הבתול' דבאונס ומפתה והן של צורי ואין לומר דהיינו טעמא משום דהוי כאילו התנה עמה בפירוש שלא יתן לה אלא ממעות א\"י דהא אית ליה לרבן שמעון בן גמליאל דמתנ' על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כדתנן בריש פרק ט'. אלא י\"ל דלרשב\"ג סבר ליה שיש כתובה לאשה מן התורה אבל איזו כתובה שיסכימו בו שניהן משתעבד לה מן התורה ולפיכך חל שעבודו במקום הנשואין אבל לא שיהא סך המוהר כסך של אונס ומפתה אלא בסך שיסכימו בו. וחכמים השוו מדותיהם למאתים. ע\"כ. דל\"נ שעל פי מה שכתבתי לעיל בשם המגיד דבלבד שלא יפחות כו' דל\"ק ולא מידי. דעד כאן לא פליגי אלא ביותר משיעור אבל בפחות לכ\"ע לא. והיינו לרבנן בפחות משעור דרבנן ולרשב\"ג בפחות משיעור דאורייתא ופלוגתייהו דוקא ביתר וסברי רבנן דכיון דכתובה דרבנן הקילו בה ולא אזלינן בתר מקום השיעבוד כמו בחוב דעלמא ורשב\"ג סובר דכתובה דאורייתא ולפיכך אזלינן בתר מקום השעבוד כמו בשאר חוב. [*ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כרשב\"ג. הרמב\"ם. ועיין מ\"ש במ\"ז פ\"ח דעירובין]: ",
+                    "<b>נשא אשה בקפוטקיא.</b> אתאן לכ\"ע: ",
+                    "<small>סליק מסכת כתובות</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה כתובות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Ketubot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Ketubot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה כתובות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Ketubot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b00b994ee30ce9621cd182a84124e35a800eb3f1
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Ketubot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,724 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Ketubot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Ketubot",
+    "text": {
+        "Mishnah Ketubot, Introduction": [
+            "טעם סדורה כבר מבואר ממה שכתבתי בריש יבמות. \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>בתולה</b>. שכל שלא נשאת אין ראוי לקרותה בה\"א הידיעה. ואגב תני נמי אלמנה דגבה בלא ה\"א. משא\"כ האשה וכן היבמה שזקוקה ליבם ההיא תקרא בה\"א הידיעה לפי שמפורסמת וכדאמרינן בגמרא סוף פרק ט\"ו דיבמות [קיח.] דשומשמנא גברא כורסא בי חרתא רמו לה וכו'. והלכך נמי לא תני העבד עברי במשנה ב' פ\"ק דקדושין דמאי חשיבותא איכא ליה להודיע העבד בה\"א כך נ\"ל. והתוספות כתבו בענין אחר: \n",
+                    "<b>שפעמים בשבת</b>. אבתולה קאי. רש\"י. וכתב הר\"ן דמקשו הכא דליתני נמי טעמא דשקדו למעוטי יום אחד [בשבת] וטעמא דאלמנה ביום ה'. ותירץ דאי מפרסמא מילתא הוו טובא דנסבין בא' בשבת משום דטריחא להו א\"נ דלא קפדו ארוס וארוסה בסעודה ומאן דחזי לא ידע דמשום הכי הוא אלא דא' בשבת וד' לענין נישואין כי הדדי נינהו ולא לפלוג בין אחד לד' כלל ומיעקרא תקנתא דרבנן לגמרי וכן נמי כי חזו דאדם בטל שאין לו מלאכה נסיב [אלמנה] בכולהו יומי [כדאיתא בגמרא דף ה'] לא סברי דמש\"ה הכי הוא אלא דרבנן לא תיקנו באלמנה מידי ומיעקרא תקנתא לגמרי ומש\"ה תני בהדיא דינא ומסתיר לטעמייהו. עוד נ\"ל דמשום שקדו לא הוו מתקני רבנן לעכובי מצוה דנשואין אלא משום טענת בתולים דמלתא דאיסורא הוא הוצרכו לייחד לבתולה ימים וכיון שהוצרכי לייחד יחדו לבתולה רביעי דמעלי טפי מאחד בשבת משום שקדו וכיון דיחדו לבתולה יחדו לאלמנה ג\"כ. דאי לא. אתו למימר דנשואי אלמנה זילו לרבנן ולא מתקני בהו מלתא ומש\"ה תני תנא טעם דטענת בתולים לומר דעיקר התקנה היתה בשבילו ואידך לא תני להו כלל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ביום השני וביום החמישי</b>. דשכיחי דאתי למקרי בספרא. גמרא פ\"ז דב\"ק דף פ\"ב והטעם כתבתי ספ\"ג דמגילה: \n",
+                    "<b>שאם היה לו טענת בתולים כו'</b>. כתב הר\"ב ושמא זנתה תחתיו פי' לאחר שנתארסה והרי היא אסורה עליו. כגון אשת כהן או שקיבל בה אביה קידושין פחותה מבת שלש דליכא אלא חד ספיקא בכהן שמא קודם שנתארסה ובפחותה מבת שלש שמא באונס. [ועיין במ\"ז מ\"ש שם] ומש\"ה אף בשאר נשים דאיכא ס\"ס ואינה אסורה עליו. אפ\"ה לא פלוג רבנן בתקנתא. ומשום אשת כהן ופחותה מבת שלש תקנו בכל הנשים שינשאו ביום הרביעי. א\"נ הואיל ומשכחת באשת כהן ופחותה מבת שלש דמתסרי עליה תקנו בכל הנשים נמי וכדפירש בקונטרס שמתוך כך שיבא לב\"ד יתברר הדבר ויבואו עדים שזנתה ברצון תוספות. ומ\"ש הר\"ב שקדו כו' בגמרא ועיין פי' המלה בסוף מסכת סוטה. ומ\"ש הר\"ב ובזמן שאין ב\"ד כו' אשה נשאת בכל יום. גמרא. וה\"ק מצד תקנה זו דמשנתנו נשאת בכל יום אבל יש ודאי ימים דאיסור אחר חל עלייהו כגון שבת לפי שע\"י הנשואים קנאה לכמה דברים כדתנן לקמן מ\"ד פ\"ד וה\"ל כקונין קנין בשבת דאסור כמ\"ש במ\"ו פ\"ג דביצה וכ\"כ הרא\"ש וכן ביו\"ט שייך נמי האי טעמא כדתנן במ\"ב פ\"ה דביצה ובלא\"ה ביו\"ט אסור אף בח\"ה שבו כדתנן במ\"ז פ\"ק דמ\"ק. ומ\"ש הר\"ב וטעמא דאלמנה כו' שיהא שמח עמה ג' ימים וכו' ואי נשאת ביום אחר לא מיקיימא תקנתא אלא משכים למחר למלאכתו והולך לו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בתולה כתובתה מאתים וכו'</b>. בסוף מכילתין פסק הר\"ב דכתובת אשה דרבנן והשתא הני מאתים בכסף מדינה הם שכן כל של דבריהם ויש בכל דינר שבעה חלקים נחושת ושמינית כסף ונמצא מאתים דינרים של בתולה כ\"ה דינרים של כסף טהור. ומשקלם כתבתי במ\"ו פ\"ו דפאה וזו דעת הרמב\"ם. והרא\"ש סובר דבכתובה תקנו בסלע של תורה שכולו כסף טהור וכן כתבו התוספות בפ\"ו מ\"ה כמו שאכתוב שם בס\"ד דזה הכלל דשל דבריהם לא נאמר אלא אסלע בלחוד [*וכן פירש הרמב\"ם במשנה ד' פרק ח' דבכורות]: \n",
+                    "<b>וחלוצה</b>. נראה לפרש דלרבותא נקט חלוצה דסד\"א כיון דשומרת יבם לא מיחסרה כניסה לחופה שהרי יבמה יבא עליה בעל כרחה וה\"א דכנשואה דמיא קמ\"ל. תוספות: \n",
+                    "<b>הגיורת וכו' שנפדו וכו'</b>. וכן תנן להו לקמן בריש פ\"ג ובפי\"א מה\"א העתיק הרמב\"ם משוחררת גיורת ושבויה. אבל פ\"ק מהל' נערה [הל' ט'] העתיק הא דלקמן פ\"ג גיורת שבויה משוחררת אם נתגיירה ונפדית ונשתחררה והטור סימן ס\"ז וסימן קע\"ז העתיק גיורת שבויה ושפחה שנתגיירו ושנפדו ושנשתחררו ובשם רבינו מהור\"ר ליווא ז\"ל שמעתי טעם ששונה שנפדו וכו' שכן מצות פדיון שבוים קודמת. ולהתגייר אף ע\"פ שדוחין אותו בתחלה אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. אבל להשתחרר עובר בעשה דוהתנחלתם אותם [*והתוספות פ\"ק דעבודה זרה דף ג' [ד\"ה יבא] כתבו אדהכא דאורחא דמלתא דגמרא דבהרבה מקומות לא קפיד למנות כסדר]: \n",
+                    "<b>ושנתגיירו וכו'</b>.. פחותה מבת ג' היאך מתגיירין בקטנותן תמצא בלשון התוספות שהעתקתי במ\"ג פ\"ד: \n",
+                    "<b>פחותות מבנות ג' וכו'</b>. שאפילו נבעלו בתוליהם חוזרין. ר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וקטן שבא על הגדולה</b>. פי' הר\"ב פחות מבן תשע ר\"ל ויום אחד. וכדתנן בפ\"י דיבמות. ומ\"ש שאין ביאתו ביאה ומכ\"מ לא דמי לקטנה הנבעלת דהתם בתוליה חוזרין כמ\"ש לעיל וכפירש\"י בכאן אבל קטן והשיר הבתולין לא עדיפא ממוכת עץ אלא הכא בלא השיר בתולים איירי כך כתבו התוספות והרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בתולה כו' מן הנשואין</b>. שנכנסה לחופה ויש לה עדים שלא נסתרה א\"נ נסתרה ולא שהתה כדי ביאה. ברייתא. ועיין מ\"ש [פ\"ג] מ\"ג: \n",
+                    "<b>וחלוצה</b>. איידי דמתני' קמא נקט הכא נמי חלוצה דכיון דאשמועינן הכא דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה פשיטא דמשום דהויא חלוצה בתר הכי לא יפה כחה. הר\"ן: \n",
+                    "<b>והשבויה</b>. עיין מ\"ש בפ\"ג מ\"ב: \n",
+                    "<b>ואין להן טענת בתולים</b>. אין יכול להפסידה אותה מנה ולומר בחזקת בתונה נשאתיך והרי מקחי מקח טעות. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האוכל אצל חמיו ביהודה</b>. מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתא ביהודה עצמו דלא אכיל ונ\"מ דהיכא דלא נהיגי לייחד יכול לטעון. גמרא ורש\"י. והשתא מתני' י' פ\"ד דיבמות דקתני סתמא הארוסות שביהודה לאו דוקא אלא כי מתניתין דהכא: \n",
+                    "<b>אלמנת כהן</b>. אלמנת בת כהן. רש\"י: \n",
+                    "<b>היו גובין לבתולה</b>. בת כהן כשנשאת לכהן וכל שכן כשנשאת לישראל: \n",
+                    "<b>ולא מיחו בידם חכמים</b>. אע\"פ שלא כתב לה בלשון תוספת [דאל\"כ תנינא חדא זימנא בריש פ\"ה] אלא ד' מאות דחזי ליכי וקס\"ד דלא תגבה דלא חזי ליכי. ובלשון תוספות לא כתב. קמ\"ל דמנהג טוב הוא וראוי להיות בכהונה ושייך בהו למימר דחזי ליכי. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והלה</b>. פירשתי במשנה ג' פ\"ג דמעשר שני: \n",
+                    "<b>לא כי</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>א\"א לפרש שמכחישה בברי דמהיכי ידע. ועוד למה כנסה ובעלה. אלא הכי קאמר שמא לא כי ועיין ספ\"ג דב\"ק: \n",
+                    "<b>מקח טעות</b>. פי' הר\"ב ואין לך כתובה ממני. כלומר אפילו מנה לא. דלא דמי למוכת עץ דלעיל. גמרא ד' י\"א ע\"ב: \n",
+                    "<b>נאמנת</b>. דמוקמינן אתתא אחזקה דמספקינן אשעת אירוסין אי בתולה הואי והעמד האשה אחזקתה ובתולה נולדה והך שעה היא דאיתניסא לאחר אירוסין. גמרא. ועיין במ\"ח פ\"ז מ\"ש שם דהכא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דוקא כשאפשר שנאנסה משנשאת. ומ\"ש הר\"ב ומשביעין אותה שבועת היסת כך כתב הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פי\"א מה\"א [הל' י'] כתב ויש לו להחרים סתם על מי שטוען שקר כו'. וזה עיקר דכיון שאינו טוען עליה בברי אין כאן מקום לשבועה אפילו היסת שלא מצאנוה אלא בברי וכמו שאמר הרמב\"ם עצמו בפירושו סוף מסכת נדרים. ואפילו לסברא הנזכרת בש\"ע סימן ע\"ה סעיף י\"ז דמשביעין בשמא היכא דיש רגלים לדבר. הכא מאי רגלים לדבר איכא שנבעלת קודם שארסה אדרבה אוקי בחזקת בתולה כל זמן שתוכל. וענין שבועת היסת מפורש פ\"ו דשבועות. ומ\"ש הר\"ב ואי אמרה בתולה מצאני אינה נאמנת גמרא דף י' וכתב הרא\"ש ואין להאמינה במגו דנאנסתי דלא בעיא למפסל נפשה לכהונה ואין להאמין במגו דמוכת עץ [כדלקמן] דלא שכיח. א\"נ <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ופי' רש\"י ואין לחוש שמא יטעון אדם כך אלא באמת שאם היה שונאה מתחילה לא היה טורח בסעודה בחנם אלא היה מגרשה תחלה. וכתב הר\"ן דאין להקשות דתיפוק לי' דהואיל ואיהו טוען נמי ברי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>מהיכא תיתי שתהא היא נאמנת לאפוקי ממונא. דלאו קושיא היא כלל דכיון דטעמא דכתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אם אתה אומר נאמן ועלה דידה רמי לברורי וא\"א לה להביא [ראיה] הרי היא קלה בעיניו להוציאה הלכך צריך לטעמא דחזקה וכו': \n",
+                    "<b>לא מפיה אנו חיין</b>. דהכי נמי אוקי ממונא בחזקת מריה ועיין ספ\"ד דנגעים: \n",
+                    "<b>[*עד שלא תתארס</b>. וכן בריש פרק ח' ובשניהם הוה ליה למתני עד שלא נתארסה דתתארס        להבא הוא ובירושלמי ריש פ\"ח כיני מתניתין עד שלא נתארסה ולא ידעתי למה לא אתמר כן בירושלמי אדהכא ועיין בפרק דלקמן משנה ו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נאמנת</b>. פי' הר\"ב ולא הפסידה כתובתה כדפירש הר\"ב במשנה ג' דאית לה מנה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אפילו לא הכיר בה ומש\"ה אצטריך למתני פלוגתייהו במוכת עץ אע\"ג דשמעינן בנאנסתי לאשמעינן הא. דמנה יש לה. ונאנסתי איצטריך לאשמעינן דאם הודית מקחה מקח טעות ואין לה כלום. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ואי אשת כהן כו' שויתה אנפשיה חתיכה דאיסורא. גמרא דף ט' וה\"ה נמי באשת ישראל וקבל בה אביה קדושין בפחות מבת שלש וטעמא דליכא אלא חד ספיקא כמ\"ש בריש פירקין וכתב המגיד בפרק י\"ח מהלכות אסורי ביאה והלא שמא מוכת עץ היא ויש כאן שני ספיקות ותירצו שמוכת עץ דבר שאינו מצוי הוא ואין חוששין לו. ע\"כ. וכך כתב הר\"ן. אבל התוספות כתבו לעיל דבגמרא דאלו נערות גבי סומא אין לה טענת בתולים מפני שנחבטת על גב קרקע ופריך כולהו נמי חבוטי מחבטן אם כן שכיח ופירשו דלהכי לא מספקינן במוכת עץ משום דכיון שאינה טוענת אע\"ג דאין לה גנאי בכך כמו בביאת אונס הלכך אין להסתפק בכך ע\"כ. וא\"כ הכא דהיא אומרת מוכת עץ. ואפ\"ה כתב הר\"ב דאסורה עליו ולא הוי ספק ספיקא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>צריך לומר כמו שכתבו התוספות בשם ר\"ח דמוכת עץ פתחה סתום וכיון שטען דרוסת איש את נמצא שטוען פתח פתוח ושויתה [איסור] אנפשיה בחד ספיקא אבל הר\"ן דחה זה מהגמרא ודהכי איתא בהדיא בירושלמי שהפתח פתוח בין בעץ ובין באדם. נמצא דדברי הר\"ב בפסק זה דחוין שאם יאמר דמוכת עץ לא שכיח קשיא הא דתוספות מפרק אלו נערות. ואם יאמר כפירוש ר\"ח הרי דחוי מדר\"ן וגם כפירוש התוספות אי אפשר דהא הכא בטוענת מוכת עץ היא. והב\"י סימן ס\"ח לא העתיק כלל להא דהתוספות אלא כתב דברי הר\"ן והמגיד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מדברת</b>. פי' הר\"ב מתיחדת ותני לה להודיעך כחו דרבי יהושע דאף על גב דלא ראוה שנבעלה פסולה. גמרא: \n",
+                    "<b>טיבו</b>. כתב הרמב\"ם טיב היא סיבה ובכמה מקומות הם אומרים טיב גיטין וקדושין טיב עבודה זרה ומשמשיה רצה לומר סבתם ע\"כ ובספר תשבי [שורש טב] כתב שהוא לשון עסק תרגום ירושלמי ויוציאו דיבת הארץ (במדבר י\"ג) ואפיקו טיבא בישא: \n",
+                    "<b>נאמנת</b>. לפי שהיא בחזקת כשרות: \n",
+                    "<b>לנתין ולממזר</b>. עיין משנה ה' פרק ו' דיבמות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעוברת</b>. להודיעך כחו דרבן גמליאל ועוד דאפילו בתה מכשרינן: \n",
+                    "<b>נאמנת</b>. כתב הר\"ב וכשרים לכהונה היא ובתה וכו' ואפילו הכי לכתחלה לא תנשא לכהונה. ר\"ל היא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל בתה הא פסקינן הלכה כאבא שאול במשנה ב' פרק בתרא דקדושין דלכתחלה. וטעמא דבבתה הקילו כתב הר\"ן והמגיד פי\"ח מהא\"ב לפי שאפשר שאפילו לקהל פסולה לפיכך לא אמרו שלא תנשא לקהל לכתחלה לפי שאם היו מחמירין בה שלא לבא בקהל לא ה\"ל תקנה הלכך לא החמירו שלא תנשא לכתחלה. ומה שמסיים הר\"ב ואז תנשא לכתחלה בין היא בין בתה. כלומר דאז אין חילוק בין אמה בין בתה. ואפשר נמי לומר דלעולם להר\"ב שוים הם. אמה ובתה. וכשהאם אסורה לכתחלה ה\"נ הבת. וכן הביא המגיד פט\"ו מה\"א שיש מי שכתב כן והא דקדושין אפרש שם. ומ\"ש הר\"ב אא\"כ היו רוב וכו' אפרש במשנה דלקמן בס\"ד ומ\"ש שפירש חוץ לעיר אבל בעיר אפילו פירש הבועל ואזיל לגבה לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש אלא חשבינן ליה כקבוע דכמחצה על מחצה דמי גזירה אטו היכא דאזלא איהי לגבייהו. גמרא. ועיין לקמן דעת אחרת בזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "העין כדכתיב (בראשית ט״ז:ז׳) על העין בדרך שור: \n",
+                    "<b>אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה</b>. פירש\"י משיאין בנותיהן ואלמנותיהן שאין רוב בני העיר פוסלין אשה לכהונה בביאתן ועיין מ\"ש במשנה ב' פרק בתרא דקדושין. וכתב הר\"ב ואע\"ג דרובא חד סגי בעלמא וכו' אצרכוה רבנן תרי רובי. לפסק הלכה כתב כן ובגמרא מוקים למתניתין דמעשה שהיה בתנוקת זו כך היה. וכי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דהכא מצרכינן להלכה תרי רובי ובמתניתין דלעיל הלכה כרבן גמליאל ולא פירש דצריכא תרי רובי אלא משמע דבחד רובא סגי הלכך מחלקין הרא\"ש והר\"ן דלעיל בטוענת והכא באינה טוענת וסתמא דמלתא הכי איתא דתינוקת הוה ולא ידעה למיטען ואנוסה הוות ולא ידעה מאי. וכיון דהוה ליה שמא אפילו לר\"ג בעי תרי רובי. וכן היה נראה לפרש שזו היא דעת הר\"ב. אלא מדכתב ואין משיאין לכתחלה לכהונה אלא בתרי רובי. דמשמע הא דיעבד לא בעינן תרי רובי וזה לא שמענו משום אחד מהפוסקים אלא כולהו סבירא להו דבאינה טוענת אפילו נשאת תצא כל היכא דליכא תרי רובי. ועוד שדברי הר\"ב בפירוש אלו המשניות זו והקודמת מועתקים מפירוש הרמב\"ם ומבואר בחבורו פרק י\"ח מהא\"ב דמתניתין דהכא מיירי נמי בטוענת. ודרבי יוחנן בן נורי ור\"ג בחד שיאטה שייטי. הלכך נראה לפרש דדעת הר\"ב בזה כדעת הרמב\"ם ודלעולם צריכין תרי רובי אפילו בטוענת וזה שלא פירשו לעיל דמצריכין תרי רובי היינו משום דנטר ליה למתניתין דהכא כי היכי דבגמרא נמי לא פרשינן דמצריכין תרי רובי אלא אמתניתין דהכא ובין לעיל ובין הכא בטוענת ואפ\"ה משום מעלה שעשו ביוחסין הצריכו תרי רובי לכתחילה. ולא תידוק דהא בדיעבד חד רובא מיהו בעינן דאפילו ברוב פסולים כשירה בדיעבד הואיל וטוענת וזה לכולי עלמא אפילו להרמב\"ם. ואפשר נמי דהיינו טעמא דלא פירש לעיל בהדיא דתרי רובא בעינן משום דיוקא דתידוק מינה דהא דיעבד אפילו כי לית לה נמי חד רובא לא תצא. ודע דהני תרי רובי רוב סיעה העוברת שם ורוב העיר פי' רש\"י וכ\"כ הטור סימן ו'. רוב העיר כשרים ורוב סיעה של כשרים הבאה ממקום אחר עוברים שם. והרמב\"ם מפרש דרוב העיר כשרים. ורוב סיעה הם שפרשו מן המקום הזה ועוברים שם בפרשת דרכים. או בקרנות שבשדות. ונראה דטובא נ\"מ לענין דינא. דלהרמב\"ם בסיעה עצמה מצריך תרי רובי. שהרוב שלה כשרים ושהמקום שממנו באו יהיו גם כן רובן כשרים. ואילו לרש\"י והטור לא בעינן אלא רוב הסיעה והרוב השני הוא באנשי המקום שבפרשת דרכים שלה או בקרנות שבשדות שסביבה היה המעשה. ואני תמיה מאד שלא ראיתי מי שהעיר בזה לא במה שיש שני         פירושים בדבר ולא במאי דנפקא מבינייהו. ואין לומר נמי דהטור לטעמיה דס\"ל דאפילו בתוך העיר נמי כשהלך הבועל אליה סגי בתרי רובי [וכן ג\"כ דעת רש\"י דבתרי רובי סגי אפילו נבעלת בעיר כשהבועל הולך אצלה ולכך אני אומר דאף להטור גרסינן בגמרא איכא דאזלא איהי לגבייהו וכו' ומש\"ה גזרו בחד רובא כדגרס רש\"י ואין חילוף גירסת לשון בין הטור ורש\"י כמו שכתב הב\"י. ורש\"י והטור דעת אחת להם בזה כך נ\"ל] ולהכי מפרש דסיעה עוברת שם לתוך העיר ורוב שלה כשר ורוב השני הוא אנשי העיר עצמה שבה היה המעשה אבל הרמב\"ם דלא סבירא ליה הכי וכמו שכתבתי לעיל בדברי הר\"ב אלא דוקא חוץ לעיר היה המעשה ולהכי שפיר מפרש דסיעה היא מהמקום הזה. ונמצא שכל הכתוב בספר שתי הדיעות הללו ממילא ידעינן שני הפירושים וזהו שלא העיר הב\"י בזה כלל. דליתא דאע\"ג דלהטור שסובר דבתוך העיר עצמה משכחת לה וכשהלך הבועל אצלה ולפיכך אי אפשר לפרש שהסיעה היא מהעיר עצמה אלא שממקום אחר באו לה מ\"מ להרמב\"ם הרי אפשר לפרש כן שאע\"פ דלדידיה דוקא חוץ לעיר הוה מעשה עדיין לא שמענו שחולק בפירוש סיעה אם היא ממקום אחר או מהעיר עצמה. שהרי יש לפרש ממקום אחר. לפיכך אין הכרע בדברי הר\"ב מה דעתו בפירוש תרי רובי אם כפירש\"י אם כפירוש הרמב\"ם. גם נשארה תמיה על הבית יוסף והמפרשים שלא העירו בזה כלל. ופירוש סיעה שיירא והיא מלה ארמית דת\"א ואחוזת מרעהו (בראשית כ״ו:כ״ו) וסיעת מרחמוהי. וצים מיד כתים (במדבר כ״ד:כ״ד) וסיען כו': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אם יש עדים</b>. עיין במשנה דסוף פירקין: \n",
+                    "<b>בהינומא</b>. כתב הערוך פי' ר\"ח הינומא לשון יון הוא תורה כלומר חוק הבתולות ע\"כ. ורש\"י פי' למ\"ד [קריתא] צעיף וכו' ומתנמנמת בו מתוך שאין עיניה מגולין ולכך נקרא הינומא על שם תנומה: \n",
+                    "<b>כתובתה מאתים</b>. כתב הר\"ב ואי ליכא סהדי כו' ושטר כתובה אבד בעל מהימן דאע\"ג דבמתניתין ו' פ\"ק איהי מהימנא התם איהי ברי ואיהו שמא אבל הכא ברי וברי הוא וכ\"ת וכי איכא עדים נמי להימניה לבעל במגו דאי בעי אמר פרעתי (דבמקום שכותבין כתובה ואבדה נאמן לומר פרעתי כדמוכח מפירוש הר\"ב בסוף פ\"ט דב\"ב) תירצו התוספות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דמגו במקום עדים הוא ע\"כ. ובפרק דלעיל מ\"ו דהיא נאמנת כתב הר\"ב דמשביעין אותה שבועת היסת ואף ע\"פ שכתבתי שם שאין לו עליה אלא חרם סתם. הכא ודאי דהיא תובעת עליו ברי משביעין אותו. אבל יש מחלוקת אם השבועה היסת או דאורייתא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>מפני שהוא מודה מקצת ואין להאריך כאן עיין בזה בא\"ה סימן צ\"ו. והא דמשמע דכי איכא סהדי ושטר כתובה אבד דגובה מאתים ולא חיישינן דלמא מפקה עדים בהאי ב\"ד וגביה והדר מפקא לה לכתובה וגביה בה מתרן בגמרא דקי\"ל כר' יוסי מ\"ו פ' בתרא דב\"ב דס\"ל כותבין שובר: \n",
+                    "<b>קליות</b>. כשהשבולין לחין מיבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקות לעולם. רש\"י:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומודה רבי יהושע וכו'</b>. כתב הר\"ב אע\"ג דלעיל כו' ה\"מ היכא דאיכא איסור והיתר כו' כך כתב הרמב\"ם וכלומר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומכיון דלענין איסור והיתר לא מהימנא במגו. ה\"נ לענין הכתובה. דלא שייך לומר שתהא נאמנת לכתובה ולענין איסור והיתר לא. ורבן גמליאל סבר דלענין איסור והיתר נמי נאמנת משום דאוקי אחזקת כשרות כדלעיל. ומ\"מ תמיהני דלמאי איצטריכו להו לדחוקי בהכי. ובגמרא מ\"ש האי מגו מהאי מגו הכא אין שור שחוט לפניך התם הרי שור שחוט לפניך ופירש\"י הכא אין תובעו לפי שאין שור שחוט אבל התם לא מצא לה בתולים ושור שחוט לפניך ולכך הוא טוענה ולא מהמנינן לה. והתוספות מפרשים דה\"נ אפילו כי תובע מודה רבי יהושע וה\"ק התם שור שחוט לפניך ואינה יכולה לומר בתולה אני כמו שאין שור שחוט <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>יכול לומר תי אני והכא אין שור שחוט ונאמן במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם: \n",
+                    "<b>ואם יש עדים כו'</b>. כתב הר\"ב בגמרא מפרש דהא מתניתין אתא לאשמעינן כו' דאדתני באבוה ליתני בדידיה באומר לחבירו שדה זו שלך היתה וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אנוסים היינו</b>. פירש הר\"ב אונס נפשות כו' אבל אונס ממון כו' אינן נאמנין דאין אדם משים את עצמו רשע. והקשו התוספות ממשנה ט' פ\"ב דיבמות הרגתיו לא ישא את אשתו הא אחר נושאה וטעמא [כדכתב הר\"ב שם] דפלגינן דבוריה וה\"נ לפלוג דבוריה. ותירצו דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן כדי לפסול השטר ועוד תירצו תירוצים אחרים. והר\"ן מתרץ דהתם מאי דמהימנא לי' גביה נקטינן כדקאמר דהרגתיו שאמת הוא שזה נהרג אבל לגביה דידיה אי איהו הרגו אי לאו מלתא אחריתי היא דמכל מקום לגבי זה שנהרג כדקאמר מהימנינן לי'. אבל הכא דאינהו אמרי דאנוסין היו מחמת ממון היכי נימא דלאו כדקאמרי. דהוי אונס אחר שלא הזכירוהו כלל כי האי גונא מיעקר דבורא הוה ולא מפליג דבורא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דאדם קרוב כו' לא לזכות ולא לחובה מסיים רש\"י בדיני נפשות ע\"כ. כלומר דודאי נאמן על עצמו בדיני ממונות דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי: \n",
+                    "<b>פסולי עדות היינו</b>. פירש הר\"ב מחמת קורבה. וכתב הר\"ן ודקא אמרי היינו. משכחת לה כשהיו קרובים בנשותיהם ונתרחקו: \n",
+                    "<b>נאמנין</b>. פירוש כשאמרו בתוך כדי דבור דאל\"ה הא הוי ככתב ידם יוצא ממקום אחר הואיל והודו שזה כתב ידם וכן פירש\"י בגמ': \n",
+                    "<b>יוצא ממקום אחר</b>. פירש הר\"ב שהוחזק בב\"ד וכתוב בו הנפק. רש\"י: \n",
+                    "<b>אינן נאמנים</b>. גמרא. דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב\"ד דמי [דלא חציף אינש לזיופיה. רש\"י פ\"ק דגיטין דף ג'. ועיין מ\"ש לקמן מ\"י בשם התוספות] וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דגבי עדות חדא הגדה כתיבא (ויקרא ה׳:א׳) אם לא יגיד. ועיין מ\"ש במ\"ג פ\"ד דשבועות בשם הר\"ן. וכתבו התוספות דמש\"ה נמי ליכא לאקשויי דלהימנו במיגו דאי בעי אמרי פרוע הוא דאי נאמנים במגו הוו חוזרים ומגידים ועוד כיון דמקויים הוה מגו במקום עדים ועוד <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דבשני עדים לא אמרינן מגו. דהיאך נאמר שזה נאמן במגו שגם חבירו היה יכול לומר כך וכך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים אומרים אינן צריכין לצרף עמהם אחר</b>. כתב הר\"ב שעל מנה שבשטר הם מעידין גמרא. ופירש\"י שהרי הם כאילו אומרים אנחנו ראינו המלוה וחתמנו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אשת איש הייתי וגרושה אני כו'</b>. פליגי הפוסקים י\"א דאפילו לאחר כדי דבור נאמנת כיון שעומדת בדבריה הראשונים אלא שפוטרת עצמה מצד אחר והכל אפשר שהוא אמת ויש קצת סיוע לזה דאל\"כ אדתני סיפא ואם יש עדים שהיתה א\"א וכו' אינה נאמנת לאשמעינן רבותא דאפילו ליכא עדים אלא שהיתה אומרת אשת איש הייתי ולאחר כדי דבור אמרה גרושה אני אינה נאמנת ואנא ידענא דכ\"ש כשהוחזקה ע\"פ עדים. וי\"א דמשנתינו דוקא בתוך כדי דבור. והכי משמע לישנא דבבת אחת אומרת כן. וא\"ת למה לי משום שהפה שאסר וכו' כיון דתוך כדי דבור הוא לא יהא אלא חזרה בעדים הא יכולין לחזור בהן. ותירצו דאצטריך דה\"א כיון דעומדין בדבורן הן אלא שהן מתירין עצמן מצד אחר אפילו תוך כדי דבור לאו כל כמינייהו להכי אצטריך הפה שאסר ע\"כ במגיד פי\"ב מהלכות גירושין. ולענין סיעתא לי\"א קמא דלא הוה תיובתא ליש אומרים בתרא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>נ\"ל דלהכי אצטריך למתני ואם יש עדים משום סיפא דסיפא. ואם משנשאת באו עדים כו' ודו\"ק: \n",
+                    "<b>ואם יש עדים כו'</b>. עיין מ\"ש בסוף פ\"ב דגיטין. \n",
+                    "<b>נשביתי</b>. לבין העובדי כוכבים וטהורה אני שלא נבעלתי לעובדי כוכבים. [ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ז דיבמות] נאמנת ומותרת לכהן. רש\"י: \n",
+                    "<b>לא תצא</b>. כתב הר\"ב אבל אם וכו' אפילו היו לה כמה בנים מן הכהן הזה שנשאה. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנשבו</b>. פירש הר\"ב שיש עדים שנשבו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכתבו התוספות אור\"י דל\"ג זאת אומרת נשביתי וטהורה אני כו' אלא זאת אומרת טהורה אני ומיהו יש לקיים הגירסא דאיירי דאינהו לא ידעי דאיכא עדים ואשמעינן דאפ\"ה לא מהימנו: \n",
+                    "<b>הרי אלו נאמנות</b>. כתב הר\"ב דבשבויה הקלו דהא דשבויה אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לעובד כוכבים. והואיל ואסור הספק מדברי סופרים לפיכך הקלו. רמב\"ם פ' י\"ח מהא\"ב. ומ\"ש הר\"ב ואפילו קטן מסיח לפי תומו. פירוש מסיח לפי תומו כתבתי פרק בתרא דיבמות משנה ה' ובעובד כוכבים מסיח לפי תומו בשבויה יש מחלוקת בין הפוסקים כמ\"ש ב\"י סימן ז': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן שני אנשים וכו'</b>. וצריכין כל הני מתניתין לאשמעינן דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי תנא מודה ר\"י משום דאיכא דררא דממונא. פירש\"י הלכך אי לאו פשיטא דמלתא שלקחה מאביו לא היה אומר של אביך וגורם לעצמו הפסד ממון. ותוספות פירשו בשם ר' חננאל דאיכא דררא דממונא שהאומר הוא מוחזק בשדה ע\"כ. אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא. ואי תנא עדים משום דלעלמא אבל איהו דלנפשיה אימא לא. ואי אשמעינן הני תרתי משום דממונא אבל א\"א דאיסורא אימא לא. ונשביתי וטהורה אני משום סיפא ואם משנשאת כו' דאי משום אם יש עדים כו' הא שמעינן לה ממתניתין דלקמן עיר שכבשוה כרכום כו'. תוספות. ושתי נשים שנשבו לאשמעינן דלא חיישינן לגומלין. וכן שני אנשים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>משום פלוגתא דר' יהודה ורבנן. גמרא: \n",
+                    "<b>אינן נאמנים וכו'</b>. פירש הר\"ב ליתן להם תרומה פירש הר\"ן דאורייתא דכל עד א' נאמן באיסורא וכ\"ש במילתא דעבידא לגלויי. ולא נתחוורו לו דברי הרמב\"ם. דכתב בפ\"ק מהא\"ב דלתרומה דאורייתא צריך שני עדים. ועיין מ\"ש במשנה דלקמן בס\"ד: \n",
+                    "<b>ובזמן שהן מעידין זה את זה לשון הר\"ב שכל אחד אומר אני וחברי כהן וכן לשון רש\"י</b>. ולעיל בשבויה לא דקדקו לכתוב*) כל אחת אומרת אני וחברתי טהורה ולא ידעתי למה ובברייתות בגמרא מתנו בשבויה אני וחברתי טהורה. וכן אני כהן וחברי כהן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר אין מעלין</b>. כתב הר\"ב אפילו היכא דליכא גומלין. וכ\"ש הכא דאיכא למיחש לגומלין. ובגמרא רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ורבנן אדרבנן מדתנן בסוף פ\"ד דדמאי החמרים שנכנסו לעיר ואמר אחד מהן שלי חדש כו' אינו נאמן ר' יהודה אומר נאמן ומשני ר' יהודה אדר' יהודה ל\"ק בדמאי הקלו ורבנן אדרבנן ל\"ק בשכלי אומנתו בידו פירש\"י חמר המביא תבואה למכור היה נושא בידו כלי היכר של מכירה כגון מחק שמוחקין בה המדה. והמביא בידו להצניע אינו נושא בידו כלי אומנות מכר. וכשכלי אומנתו בידו אנן סהדי שלמוכרה הביאה הלכך אין זה אלא גומל. שזה יעיד עליו בכרך שלפניהם. ותוספות פי' בשם ר\"ח זה שאומר עליו שהוא כהן יש בידו כלים שמשתמש בהן בטהרה כגון כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאין מקבלין טומאה שכל הרואה כלים הללו בידו מתרחק ממנו מלטמא אותו. ודומה שהוא כהן ולכך האמינוהו חכמים. ע\"כ. תו בגמרא. ואי בעית אימא ר' יהודה ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי. וכתבו התוספות דהאי ואיבעית אימא לא אתי לשנויי אלא קושיא ר' יהודה אדר' יהודה אבל רבנן אדרבנן לעולם צריך לתרץ שכלי אומנתו בידו. וא\"כ קשיא על הר\"ב שהיה לו לפרש אם כרש\"י במתניתין דדמאי דכשכלי אומנתו בידו. ואם כר' חננאל במתניתין דהכא דכשכלי אומנתו בידו. וה\"נ קשיא בפי' הרמב\"ם. ובעל כ\"מ בפרק י\"ב מהלכות מעשר. סלקא דעתיה מדהרמב\"ם פסק התם בחמרים כרבנן ולא התנה כשכלי אומנתו בידו ש\"מ שהוא מפרש כפירוש רבינו חננאל דאמתניתין דהכא קאי והוקשה לו דבפרק כ' מהא\"ב שפסק הרמב\"ם למתניתין דהכא כרבנן ולא התנה בה כן הלכך צריך לומר שסובר כדמסקינן ואב\"א במעלין כו' קא מיפלגי מיתרצא קושיא דרבנן אדרבנן ולא צריכין תו לאוקמי בשכלי אומנותו בידו עכ\"ד. ולא פירש היאך מיתרצא. אבל נ\"ל דלאב\"א שפיר מיתרצא נמי קושיא דרבנן אדרבנן. ואין צריכין לתירוצא דכלי אומנתו בידו. והיינו כמ\"ש בס\"ד במס' דמאי בשם הירושלמי. דסברי רבנן מצויין הם לקנות בעיר אחרת וכיון דאין כאן הפסד לבני העיר הילכך חיישינן לגומלין. אבל הכא כי חיישת לגומלין יש הפסד להני אינשי דמפסדת להו מן התרומה. ותרומה מצויה בזול. כן נ\"ל אליביה הך אב\"א. ואם נאמר שגם הרמב\"ם סובר כן. צריכין לומר דהאי ואי בעית אימא במעלין מתרומה ליוחסין קא מיפלגי דרוצה לומר מתרומה דרבנן דהא הוא ז\"ל פסק בפ\"כ מהא\"ב כמאן דאמר מעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין ולהך אי בעית אימא רבנן סבירא להו דאין מעלין. אלא בתרומה דרבנן איירי אלא דריהטא דסוגיא דבגמרא דבתרומה דאורייתא איירי פלוגתייהו דרבי יהודה ורבנן והר\"ן כתב בפשיטות דהך אי בעית אימא ומתניתין איירי בתרומה דאורייתא וכמ\"ש לעיל בשמו ועיין לקמן בסמוך ועוד קשיא לי דבפירוש המשנה פסק שהעיקר אצלנו מעלין לכהונה על פי עד אחד ואין הלכה כר' יהודה וזה דלא כמ\"ש בהא\"ב. ועוד ק\"ל דבסוף פרק י\"ב מהלכות תרומות פוסק דאין חולקין לעבד תרומה בבית הגרנות ומפורש בגמרא פרק י\"א דיבמות דף צ\"ט ודף ק' דר' יהודה אמרה וטעמיה משום דמעלין מתרומה ליוחסין וכן מפורש בסוף פירקין דהכא בגמרא. ועוד פסק בפרק י\"ד מהלכות עדות כמתניתין דסוף פירקין דנאמן להעיד כו' שהי' חולק כו' וטעמא מפורש בגמרא וכך כתב הוא ז\"ל בפירוש המשנה משום דעיקר בידינו אין חולקין לעבד כו' ובפרק כ' מהא\"ב פוסק דאין מעלין מחלוק תרומה בבית הגרנות. וזה לר' יוסי בר פלוגתיה דר' יהודה דסבירא ליה דחולקין כו'. ונמצא שגם בזה יש סתירה בדבריו. ולכך לא נוכל ליישב דמדסתם תנא בפרק י\"א דיבמות וסוף פרק דהכא כר' יהודה דאין חולקין לעבד כו' לכך פוסק בחבורו כוותיה וכן במעלין ליוחסין. ואי בעית אימא מיירי בתרומה דאורייתא. משום דאכתי קשיא דא\"כ לפסוק דמעלין מחלוק גרנות. ולכך דבריו בפסקים הללו צריכים לי עיון: \n",
+                    "<b>עוררין</b>. כתב הר\"ב ואין ערעור פחות משנים. גמרא. ופירשו התוספות לאפוקי חד דלא הוי ערעור אבל קול נמי פוסל בתחלה בתרומה קודם שבא עד המכשיר כדלקמן: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר כו'</b>. כתב הר\"ב דבמצטרפים לעדות קא מיפלגי כגון דמוחזק לן באבוה כו' ונפיק עליה קלא. פירש רש\"י קול בעלמא ולא עדות ואחתיניה עד שיבדקו את הדבר דמעלה הוא לכהונה. ואתא עד אחד וכו' ואסקיניה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דבמקום קול הוי חד מהימן ואתו בי תרי וכו' ר' שמעון בן גמליאל אומר וכו' ואוקי גברא אחזקתיה דחזקת אבוה מהניא ליה לאצטרופי גבי סהדי. כך כתב הר\"ן לדעת רש\"י ז\"ל. וז\"ל הרמב\"ם והרי שנים מעידים שהוא כשר ושנים מעידין שהוא פסול ידחו אלו ואלו וידחה הקול ששנים כמאה וישאר הכהן בחזקת אביו ע\"כ. ולכאורה למאן דמפרש מתניתין בתרומה דאורייתא הכי נמי אפי' לתרומה דאורייתא אזלינן בתר חזקה כיון דאיכא תרי ותרי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אלא שראיתי להר\"ן שהוא מפרש מתניתין דלעיל בתרומה דאורייתא כמו שכתבתי בשמו והכא מסתפק דאי היכא דהוו תרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא הכא על כרחין בתרומה דרבנן עסקינן דמקילין ואמרינן אוקי אחזקה. [*ואי מדאורייתא אמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אחזקה] אלא דרבנן אחמור איכא למימר דלא החמירו אלא באשת איש ובעבודת כהן למקדש אבל בתרומה לא [*פירוש אפילו בתרומה דאורייתא] ואחרים אומרים דאפילו הכי מידי ספיקא דרבנן לא נפיק ולא מקילין אלא בשל דבריהם. וזו דעת רשב\"א ז\"ל. עד כאן דבריו. נמצא שאף ע\"פ שמפרש לרישא בתרומה דאורייתא הכא לא הוי אלא בתרומה דרבנן שכן נראה סברתו נוטה ולא כדמשמע מהבית יוסף אבן העזר סימן ג' שסברת הר\"ן נוטה להקל אפילו בשל דאורייתא. ומה שכתב הר\"ב ולר' אליעזר לא מסקינן עד שיעידו שני עדים בזמן אחד מפרש טעמא בגמרא פרק ב' דסנהדרין דף ל' דעד אחד כי אתא לשבועה אתי לממונא לא אתי. ואידך אטו כי אתו בהדי הדדי בחד פומא קא מסהדי. ועוד שם דאי בעית אימא בקרא פליגי וכו'. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנחבשה על ידי ממון מותרת לבעלה</b>. כתב הר\"ב ודוקא כשיד ישראל תקיפה אבל כשיד העובדי כוכבים תקיפה וכו' אסורה כו' אא\"כ העיד לה עד אחד כשבויה. הרמב\"ם ספי\"ח מהא\"ב ועיין במ\"ב פרק בתרא דעדיות: \n",
+                    "<b>ע\"י נפשות אסורה</b>. פי' הר\"ב אפילו לבעלה ישראל שמא נבעלה ברצון כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה. תוספות: \n",
+                    "<b>כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות</b>. פי' הר\"ב דאשת כהן אסורה כשנאנסה דילפינן בפ\"ו דיבמות דף נ\"ו והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאף ע\"פ שנתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן. ומהיא דמיעוטא הוא דייק: \n",
+                    "<b>פסולות</b>. דלבעול יש פנאי דתקיף להו יצרייהו ולא דמי להא דתנן במ\"ה פ\"ה דעבודה זרה שאין פנאי לנסך גמרא. ומה שכתב הר\"ב ואם יש בעיר מחבואה כו' כל אחת ואחת מנשי העיר נאמנת וכו' דמי יימר דאיטמי. משא\"כ בשני שבילין דמ\"ה פ\"ח דטהרות דהתם ודאי איכא טומאה. גמרא. ומהאי טעמא נמי נאמנת במיגו דכיון דאין כאן אלא חששא לא הוי כמיגו במקום עדים דלא אמרינן. גמרא: \n",
+                    "<b>ואם יש להן עדים אפילו עבד כו'</b>. וכן הלשון במשנה ד' פרק ז' דגיטין. ועיין מה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>אפילו שפחה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה כההיא דגיטין פרק ז' ובמסיחה ל\"ת נאמנת. גמרא. ועובד כוכבים מסיח לפ\"ת יש מחלוקת בין האחרונים כמ\"ש בב\"י סימן ז': \n",
+                    "<b>רבי זכריה בן הקצב</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>והיה כהן כך כתב רש\"י: \n",
+                    "<b>המעון הזה</b>. פירש הר\"ב שבועה ור\"ל המקדש וכך כתב בערוך ובספר יוחסין אות ז' כתוב. רב צמח גאון פירש בעבור שראה החורבן נשבע המעון הזה מלשון מעון אתה כו' ואין זה אמת כי בבא בן בוטא בסוף כריתות נשבע כן וכן רבן גמליאל בתחלת כריתות וזה מנהג בישראל ע\"כ. וכן מצינן לר' יוחנן שנשבע היכלא בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע\"א.) ונ\"ל שאין זה שבועה לפי האמת כלל וכמו שכתב הב\"י בי\"ד סימן רל\"ז בשם הגהת מרדכי דסוף מס' שבועות לענין נשבע בשלחן הקדש או בשאר כלי הקדש שאינה שבועה וה\"נ דכוותה ואף ר' זכריה שנשבע לא היו צריכים לשבועתו כלל אפילו היו מאמינים לעדותו שאין עד צריך שום שבועה כלל להעיד. ומה שפי' הר\"ב שבועה ר\"ל כדרך שבועה אבל לא שהוא שבועה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה כתב ידו של אבא וכו'</b>. כתב הר\"ב שקיום שטרות דרבנן. פירש\"י דמדאורייתא לא בעינן קיום דאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב\"ד והילכך אין זה עוקר דבר מן התורה שהם אמרו צריך קיום והם אמרו שאלו כשרים לקיים. וכתבו התוספות תימה כיון דמדאורייתא אפילו אין עדים שיכירו חתימת עידי השטר א\"כ כל אדם שירצה יזייף ויכתוב ויחתום מה שירצה ויגבה ממנו ע\"כ ועיין מ\"ש במ\"ג (בד\"ה אין נאמנין) בשם רש\"י דגיטין (דף ג'): \n",
+                    "<b>וזה כתב ידו של רבי וכו'</b>. וצריכא דאי אשמעינן אביו משום דשכיח גביה ונתן עיניו בקטנותו בכתב יד אביו אבל רבו לא ואי אשמועינן רבו משום דאית ליה אימתיה דרביה (ומשום דרחוק הוא לא קאמר. דעידי קיום יכולין להיות קרובים לעידי השטר הר\"ן והאריך בטעם) אבל אחיו דלית ליה לא הא ולא הא אימא לא קמ\"ל. גמרא. וכתב הרא\"ש דדוקא אלו דשכיח גבייהו אבל על אחר לא: \n",
+                    "<b>שיצתה בהינומא וכו'</b>. כתב הר\"ב הואיל ורוב נשים בתולות נשאות גלוי מלתא כו' גמרא. כלומר ואע\"ג דקי\"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כיון דאיכא רובא והוא דבר של פרסום גלוי מלתא בעלמא הוא. הר\"ן. ואין לדקדק מהא דתנן בר\"פ אם יש עדים שיצתה שצריכה שנים דהכי נמי אשכחן במתניתין דלעיל ואם יש להן עדים ובחד סגי ומיהו בגמרא קאמר אמתניתין והוא שיהא גדול עמו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ויש מחלוקת בין המפרשים אי קאי אזה כתב ידו בלחוד ואי קאי נמי איצתה בהינומא: \n",
+                    "<b>יוצא מבית הספר לטבול וכו'</b>. כתב הר\"ב ולא חיישינן שמא עבד כהן הוא פי' ועכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין. תוספות: \n",
+                    "<b>ושהיה חולק כו'</b>. פי' הר\"ב שאין חולקין כו' וכן סתם לן תנא במשנה ה' פרק י\"א דיבמות וכבר הארכתי בזה לעיל בפירקין מ\"ח: \n",
+                    "<b>ושהמקום הזה בית הפרס</b>. ולא יותר ובא לטהר. תוספות: \n",
+                    "<b>ועד כאן היינו באים בשבת</b>. שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם הרמב\"ם פרק י\"ד מהלכות עדות ועיין משנה ה' פ\"ה דעירובין ומ\"ג פ\"ה דסוטה: \n",
+                    "<b>אבל אין נאמן לומר דרך כו'</b>. וסד\"א [דהני] מיפרסמי טפי ולא משקרי בהו אינשי ויהא נאמן להעיד על מה שראה בקטנו קמשמע לן דלא. הר\"ן \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אלו נערות</b>. כסתם דלקמן מתניתין ח' קטנה יש לה מכר ואין לה קנס נערה כו'. גמרא: \n",
+                    "<b>הממזרת וכו'</b>. פי' הר\"ב שאע\"פ שהן פסולין כלומר וכ\"ש כשרות אלא פסולים אצטריכי ליה ובגמרא מקשי והכתיב (דברים כ״ב:י״ט) ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו כדלקמן מ\"ה וה\"נ לפטור מקנס. ומשני שיתא קראי כתיבי באונס ומפתה נערה נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות תרי לגופייהו חד לכדאביי דלנערה דוקא הא בא עליה ומתה פטור. וחד לג\"ש דבאונס כתיב חמשים ובמפתה כתיב ישקול דהיינו שקלים וילפינן מהדדי אייתרי ליה תרי חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות. וכתבו התוספות דלמ\"ד קדושין תופסין בחיייבי לאוין הוו חייבי עשין וחייבי לאוין כחדא         לרבויינהו מחד קרא דכיון דמשום דכתיב תהיה ה\"א למעוטינהו הלכך כי הדדי מרבינן להו כיון דאית בהו הויה וקרא תניין לחייבי כריתות ולמ\"ד אין קידושין תופסין בחייבי לאוין [בספ\"ד דיבמות] חד לחייבי עשה ואידך לחייבי לאוין וכריתות דכי הדדי נינהו למעטינהו מולו תהיה ומרבינהו כהדדי. וליכא לאקשויי דאימא חד לאונס וחד למפתה דהא מג\"ש ילפינן להו מהדדי ועיין מ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>הנתינה</b>. עיין מ\"ש בפ\"ח דיבמות מ\"ג וברפ\"ג דמכות: \n",
+                    "<b>הכותית</b>. פירש הר\"ב האי תנא סבר כותים גירי אריות הם וכגוים הם חשובים וכן פירש רש\"י ותימא דאם כן נכרית נמי וליתני לה דהוי רבותא טפי. ועוד הוכיחו בתוספות מהגמרא דפ\"ק דנכרית אין לה קנס ועוד הקשו דמתניתין כר\"מ דמתניתין ח' כמו שכתבתי לעיל ובהדיא אמרינן בגמרא פרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף ל\"ח) דס\"ל לר\"מ דגירי אמת הן. אלא אף על גב דגירי אמת הן איצטריך לאשמעינן שיש להן קנס דסד\"א דלקנסינהו שלא יהא להם קנס שלא יטמעו בהן ישראל ע\"כ. ומסיים הר\"ן כי היכי דקנסינהו מהאי טעמא לענין שור של ישראל שנגח שור של כותי דפטור כדאיתא התם קמ\"ל דלענין קנס לא קנסינהו כדי שלא יהא חוטא נשכר. וכתבו התוספות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וא\"ת אמאי לא חשיב נמי אלמנה לכה\"ג וי\"ל דתנא ושייר כו' א\"נ דהכא לא חשיב אלא פסולי קהל: \n",
+                    "<b>והבא על הגיורת</b>. חלקן לשנות חייבי לאוין לחודייהו וגיורת ומשוחררת דכשרות הן לחודייהו וחייבי כריתות לחודייהו משום דבעי למיתני סיפא אף על פי שהם בהכרת כו' אבל בריש פרק ג' דמכות לא תני אלא הבא אחד על כולם. תוספות: \n",
+                    "<b>שנפדו כו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ב' דפרק קמא: \n",
+                    "<b>ועל אשת אחיו וכו'</b>. פי' הר\"ב שנתקדשה לאחד מהן ונתגרשה משום אשת אחיו צריך לפרש ונתגרשה דאי נתאלמנה יבמה היא לו וזקוקה לו כמ\"ש במ\"ב פ\"ט דיבמות ומה קנס וכרת שייך בה. והתוספות הביאו ירושלמי דמוקים לה בשיש לו בנים מאשה אחרת ומיירי בנתאלמנה ועיין במ\"ג: \n",
+                    "<b>אף על פי שהן בהכרת</b>. כתב הר\"ב וה\"מ כו' ואין אדם לוקה ומשלם דאמר קרא (דברים כ״ה:ב׳) כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעות וסמיך ליה ארבעים יכנו פן יוסיף דהיכא דאיכא שתי רשעיות נעביד ביה הכאה. ועיין מ\"ש במשנה דלקמן. ועיין פרק ח' דב\"ק משנה ג': \n",
+                    "<b>בהכרת</b>. עיין מ\"ש במ\"ב פ\"ק דחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועל השבויה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אע\"ג דמדאורייתא שבויה לא הויא בחזקת בעולה כדאמרן בכל דוכתי בשבויה הקילו [וכמ\"ש במ\"ו פרק דלעיל] מ\"מ אין לה קנס דמשום גזירה שלא תנשא לכהן עשאוה כבעולה לכל דבריה. תוספות: \n",
+                    "<b>יתירות וכו'</b>. כתב הר\"ב ונבעלות בגיותן וכו' כן לשון רש\"י והוא הדין לשפחה בעודה שפחה שגם היא כהפקר כדאמרינן בפ\"ק ד' י\"א דעבדא בהפקרא ניחא ליה נוח לו להיות עבד ויהא מותר בהפקר זימת השפחות: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה כו'</b>. ובגמרא תניא נמי לענין כתובתה מאתים דר' יהודה אומר שבויה שנשבית אפילו בת עשר שנים כתובתה מאתים. וקשיא דר' לא שנאו בפ\"ק מ\"ד ובשלמא לר' יוחנן דס\"ל בגמרא דר' יהודה סובר דלא גזרו בה חכמים כלל אלא בקדושתה ממש קיימא ניחא דאיכא למימר דר' נטר לה עד הכא ושנאו לר' יהודה וה\"ה לעיל אבל לרבה דר' יהודה נמי סובר דחכמים חששו שמא נבעלה ולפיכך אינה אוכלת בתרומה אם בת כהן היא והכא טעמא שלא יהא חוטא נשכר ולענין כתובה טעמא דלמא ממנעי ולא נסבי לה אי פחתת לכתובתה ומשוית לה בחזקת בעולה וא\"כ חדא מאידך לא שמעינך הוה ליה לר' לשנותה בהדיא. ואפשר דר' לא שמיע ליה דפליג רבי יהודה אלא אדהכא. ובתוספתא לא נשנה לא לעיל ולא הכא: \n",
+                    "<b>על בתו ועל בת בתו כו'</b>. עמ\"ש בריש יבמות: \n",
+                    "<b>ועל בת אשתו</b>. הוי מצי למתני אשת אביו וכלתו דהא חשיב נמי עריות דעל ידי קדושין אלא תנא ושייר. תוספות: \n",
+                    "<b>שנאמר ולא יהיה אסון וכו'</b>. כתב הר\"ב ואין הפרש בעבירה שחייבין עליה מיתת ב\"ד בין שוגג למזיד וכו'. במ\"ד פ\"ה דב\"ק אכתוב בס\"ד דקרא דולא יהיה אסון מיירי באיש שמתכוין להרגו הא אם יהיה בו אסון פטור והשתא עיקר דרשא ממכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת (ויקרא כ״ד:כ״א) הקישן הכתוב מה מכה נפש בהמה לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד כו' כדאיתא בגמרא דף ל\"ה ופירש\"י וכ\"כ התוספות דמ\"מ איצטריך ולא יהיה אסון דאי מהיקשא ה\"א אדרבה לאידך גיסא מה מכה בהמה לעולם ישלם אף מכה אדם ישלם דהא מכה בהמה חייב [להכי אצטריך למכתב כולהו] וכ\"כ התוספות דף ל\"ה והכי דריש מה מכה בהמה לא חלקת במה שכתוב בו דהיינו חיוב דבכל ענין חייב אף מכה אדם כל עניני פטור ממון שכתוב בו לא תחלוק בין שוגג בין מזיד ע\"כ ועיין במ\"ה פ\"ח דסנהדרין מה שיש בכלל מיתת בית דין. ועיין במשנה ד' פ\"ה דב\"ק מה שקשה על לשון הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב פטור מתשלומין עיין מ\"ש במשנה ב' פרק ה' דחולין. ומ\"ש הר\"ב כרת או מלקות פירוש מלקות בלא כרת אבל כרת בלא מלקות לא משכחת דכל חייבי כריתות לוקין כמפורש בפ\"ג דמכות. ועיין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>לענין חובל דמשלם ואינו לוקה במ\"ג פ\"ח דב\"ק וכן הדין בעדים זוממים עיין במ\"ב פרק קמא דמכות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נערה שנתארסה ונתגרשה</b>. דאילו ארוסה שלא נתגרשה חייב מיתה ואין שם קנס. רש\"י. ודוקא נתארסה אבל נשאת שנכנסה לחופה אע\"פ שלא נבעלה. אין לה קנס. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>טור סי' קע\"ז וראיה גמורה ממשנה ד' דפרק קמא: \n",
+                    "<b>ונתגרשה</b>. ל\"ד וה\"ה נתאלמנה וכמו שכתבתי ר\"פ בשם ירושלמי: \n",
+                    "<b>אין לה קנס</b>. [*ובר\"פ] דקתני אשת אחיו ואשת אחי אביו דבנתארסה ונתגרשה עסקינן וקתני יש לה קנס. ר' עקיבא היא. רש\"י: \n",
+                    "<b>יש לה קנס</b>. עיין במשנה ו': \n",
+                    "<b>וקנסה לעצמה</b>. כתב הר\"ב דדרשינן אשר לא אורשה לאביה הא אורשה לעצמה ופריך בגמרא אלא מעתה נערה ולא בוגרת הכי נמי דלעצמה. בתולה ולא בעולה הכי נמי דלעצמה [הא לא אשכחן דמשתמיט תנא ומתני בוגרת יש לה קנס ונימא ר' עקיבא היא] אמר לך ר' עקיבא האי לא אורשה מיבעי ליה נמי לגז\"ש. דנאמר כאן אשר לא אורשה. ונאמר במפותה אשר לא אורשה. מה כאן חמשים אף להלן חמשים. ומה להלן שקלים [כדכתיב ישקול] אף כאן שקלים. וכתב רש\"י וחד מינייהו לאפנויי א\"נ לא מופנה ליכא למפרך מידי ע\"כ. ומאי חזית דאשר לא אורשה לגז\"ש ובתולה למעוטי [בעולה] אימא איפכא מסתברא הא אשתני גופה הא לא אשתני גופה. וריה\"ג הא סברא [דחמשים שקלים] מנליה. מדתניא כסף ישקול כמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה. ונמצינו למדין שהסוגיא שכתבתי בריש פירקין דגז\"ש מבתולה יליף אתיא כריה\"ג. והכי נסיב לה לעיל בגמרא הך ברייתא דכמוהר הבתולות ונ\"ל דלרווחא דמלתא נסיב אליביה דר' יוסי הגלילי אע\"ג דלית הלכתא כוותיה. דאפ\"ה אייתרי תרי קראי חד ללאוין וחד לכריתות. ועוד ניחא לסוגיא דהכא דאייתר להו תלתא קראי חד לעשה וחד ללאוין וחד לכריתות. וכ\"ש לר\"ע דס\"ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ונמצא דחמירו מחייבי עשה ואל חייבי כריתות לא באו. ומיהו אנן אע\"ג דבהא דהכא דקנסה לעצמה קי\"ל כוותיה מיהו באין קידושין תופסין לא קי\"ל כוותיה: \n",
+                    "<b>וקנסה לעצמה</b>. משמע אבל צער ובושת ופגם לאביה. וכן כתב הרמב\"ם וטעמא דס\"ל דקרא דלא אורשה לא כתיב ביה בהדיא אלא קנס ועוד דלאחר אירוסין ונתגרשה שייך נמי טעמא דמסר לה למנוול וכו' דבריש פרק דלקמן. כך כתב הרא\"ש אבל הקשה ממתניתין ו' דלקמן ושם ראיתי להאריך בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותן בושת ופגם</b>. לקמן במתניתין ז' מפרש לה וע\"ש בפירוש הר\"ב ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>האונס נותן את הצער</b>. כתב הר\"ב שאינו דומה נבעלת כו' והמפותה אין לה צער שהרי נאמר עינוי בתורה וכו' ה\"ק שאינו דומה וכו' שהמפותה אין לה צער והכי איתא בגמרא דבברייתא תניא אין דומה וכו' ומפרש עלה בגמרא לפי שפקחות שבהן אומרות מפותה אין לה צער והא קא חזינן דאית לה אמר אביי אמרה לי אם כמיא חמימי וכו'. ומ\"ש שהרי נאמר כו' כלומר ואיבעית אימא קרא וז\"ל הרמב\"ם בפירושו פירשו בגמרא ואמרו אינו דומה כו' וכמו כן לשון התורה כו'. ובחיבורו פ\"ב מה' נערה שהנבעלת ברצונה כו' וכן הוא אומר כו': \n",
+                    "<b>לכשיוציא</b>. כתב הר\"ב כלומר לכשלא יכנוס דהא לאו אשתו היא ולא שייך למימר לכשיוציא. ומ\"ש שאם יכנוס אינו נותן קנס. דאילו בושת ופגם נותן מיד כדתניא בגמרא: \n",
+                    "<b>שותה בעציצו</b>. פירש הר\"ב בעל כרחו ישאנה כדכתיב (דברים כ\"ב) לא יוכל לשלחה. רש\"י: \n",
+                    "<b>בעציצו</b>. לשון הר\"ב בכלי מאוס. וכ\"כ הרמב\"ם עציץ הוא כלי חרס קדירה שמשתמשין בה בדברים המלוכלכים. ע\"כ. ובכמה מקומות אמרינן עציץ נקוב או שאינו נקוב ולא מצאנוהו לענין דמאוס. ורש\"י והר\"ן לא כתבו מאוס. אבל נמצא בתרגום דאסתר ריש סימן ה' בברתיה דהמן כשהיתה אצל הגי דכל יומא ויומא הות מקלקלא ברעי עצוצא ויתכן דגרף של רעי יקרא בארמית עציצא על שם ריעי עצוצא: \n",
+                    "<b>והמפתה אם רצה להוציא מוציא</b>. ובגמרא מכדי מגמר גמרי מפתה ואונס מהדדי [לשקלים ולחמשים כדלעיל] להא מלתא נמי לגמרו מהדדי ומשני אמר קרא מהור ימהרנה לו לאשה לו מדעתו אבל באונס אע\"ג דכתיב נמי גביה ולו תהיה לאשה ליכא למדרש מדעתו והא דכתיב לא יוכל לשלחה היינו היכא דכבר נשאה דאין סברא שיהיה מדעתו כיון שאם נשאה לא יוכל לשלחה. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נמצא בה דבר ערוה</b>. אחר שכנסה. הרמב\"ם פרק א' מהלכות נערה. דאילו זנתה קודם שכנסה עדיין אשה הראויה לו היא שהרי כל שלא כנסה לאו אשתו היא כדדייקינן לעיל גבי מפותה אלא דבאנוסה חייב לכנוס: \n",
+                    "<b>שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו</b>. ובגמרא יהיב טעמא לקרא דלא אמרינן דאתי עשה ודחי ל\"ת משום דעשה דהכא אפשר דנדחה דאי אמרה לא בעינא ליה ליתא לעשה כלל דכתיב ולו תהיה מדעתה [כדלעיל בגמרא] ופירש רש\"י השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה. והר\"ן פירש דכיון דאפשר דמדחא עשה קיל הוא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא דחי לל\"ת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המפתה פטור</b>. כתב הר\"ב ולא יתומה בלבד אלא כל נערה וכו' גמרא. ומכאן מוכיח הרא\"ש דלא כהרמב\"ם שכתב במשנה ו' דקנסה דוקא לעצמה הא בושת ופגם לאביה דאי איתא דבשתה ופגמה לאביה לא ה\"ל למתני דמפתה פטור בסתם כיון דחייב בבושת ופגם והיינו טעמו משום דלענין גביית האב יש לבושת ופגם דין קנס משום דאתקוש לקנס דכתיב (דברים כ״ב:כ״ט) ונתן האיש השוכב וגו' חמשים כסף דדרשינן הנאת שכיבה חמשים כסף מכלל דאיכא בושת ופגם ולענין גביית האב אתקוש במקום שהקנס לאב גם הם לאב ומהאי טעמא תנן לקמן בפרק נערה לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה ואבושת ופגם נמי קאי מדקתני הרי הן אלמא בושת ופגם אע\"ג דממונא הן אין מורישין לבניו משום דאתקוש לקנס לענין גביית האב הלכך נתארסה ונתגרשה כיון שנתמעט האב מלא אורסה מדין קנס נתמעט נמי מדין בושת ופגם והכל לעצמה עכ\"ל. אבל בירושלמי איתא. אתיא דר' אלעזר בשיטת ר' עקיבא כמה דאמר ר\"ע יש לה קנס וקנסה לעצמה כו' כן אמר ר' אלעזר יש לה קנס וקנסה לעצמה. מעתה אפילו במפותה. תפתר שמחלה לו. ויש אדם מוחל לדבר שאינו שלו. פתר לה ביתומה. ותנא דבי ר' היתומה ר' אלעזר אומר האונס וכו' ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו דקנס אינו ברשותו דאי הוה ברשותו משעה ראשונה א\"כ אפילו מת האב עד שלא עמדה בדין ליהוי דאחין ולא תני הכי בפרק דלקמן ומשני בבושת ופגם הדא מתניתין דר' מנא אמר האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל ור' אבין אומר האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס. ע\"כ בירושלמי. ומדמוקי לה ביתומה אע\"ג דמעיקרא אמרינן דר' אלעזר כר' עקיבא סבירא ליה א\"כ לוקמה ביש לה אב ואפ\"ה יכולה למחול דלעצמה הוא הקנס. אלא ודאי משום דידע המתרץ דאכתי לא ניחא לפי דהקנס דבר שאינו ברשותו הוא ומש\"ה מוקים ביתומה דבושת ופגם נמי לעצמה ומתניתין לא איירי אלא בבושת ופגם ובהו תנן דפטור אבל בקנס אה\"נ דחייב לפי שאינה יכולה למחול ולא מצי מוקים לה ביש לה אב. דפטור אהיכא קאי אקנס לא קאי דהא אינה ברשותה ואבשת ופגם נמי לא קאי דלאביה היא. ולא קשיא כי מוקים לה ביתומה ממש למאי תנן שנתארסה ונחגרשה דמ\"מ רבותא אשמעינן דלא כר' יוסי הגלילי דס\"ל דלאחר אירוסין אין כאן קנס כלל. ומיהו קשיא להרא\"ש הא קמן בהדיא דלירושלמי בשת ופגם דנערה שנתארסה ונתגרשה לאביה הן וכדעת הרמב\"ם. ועוד קשיא ממאי דדייקינן דקנס אין לה משעה הראשונה ממתניתין דלקמן עמדה בדין כו' ולהרא\"ש שכתב דאיתקש בושת ופגם בההוא מתניתין לקנס לענין גביית האב אם כן כי היכי דקנס אין לה משעה הראשונה מדתנן עמדה בדין כו' הה\"נ בושת ופגם לית לה משעה הראשונה דהא כולהו דמו להדדי שאין לאחין אא\"כ שהאב מת לאחר שעמדה בדין. והיאך מוקים למתניתין בבושת ופגם הא בהו נמי לא תהא יכולה למחול לפי שאינן ברשותה. ובדוחק יש לחלק דאע\"ג דלענין גביית האב אתקשו מ\"מ הואיל וממון הם הויין ברשותה מעיקרא לענין מחילה. משא\"כ קנס דלאו ממונא אפילו לענין מחילה אינו ברשותה כמו שאינו ברשות האב להוריש לאחין. ומיהו למ\"ד בירושלמי דמתניתין פטור מן הכל היא. וא\"כ אף קנס יכולה למחול ונמצא שסברת הירושלמי שהקשה ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו. ליתא. לא קשיא ולא מידי. וכן י\"ל דאין צורך להעמיד המשנה ביתומה ממש דוקא. וכולה סוגיא דירושלמי לא אתמר לאותו מ\"ד ואין חלוק בין יתומה לנערה כו' שיש לה אב דבשתיהן אמרינן דפטור מן הכל וכדעת הרא\"ש. ונראה לי דלהרא\"ש הא דלעיל תנן קנסה לעצמה ולא תידוק מינה אבל בושת ופגם לאביה די\"ל דמשום דעד השתא לא אדכר בשת ופגם כלל להכי תנן קנסה אבל הה\"נ בשת ופגם וכמתניתין דהכא דסתמה ותניא פטור וכבר נשנו בושת ופגם וקאי אכולהו ולהרמב\"ם נראה לי שסובר דמדנקט מתניתין דלעיל קנסה ש\"מ דדוקא קתני אבל בושת ופגם לא ומתניתין דהכא [הא] אמרינן דאזלה בשיטת ר' עקיבא דההיא מתניתין הלכך עלה קאי ועלה היא סומכת דבקנס בלבד פוטרת כי ההיא מתניתין דלעיל. ומלישנא דהן דמתניתין דפרק דלקמן אין להוכיח די\"ל משום שהקנס הוא חמשים כסף שייך למתני הן אע\"ג דאקנס לחוד קאי [*ויש לי ראיה לפרש כן מפי' רש\"י דפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ\"ג ע\"ב) דאמרינן התם דטעמא דר' יהודה שהאב זוכה בכתובה הואיל וברשותו נכתבין וכתב רש\"י הא דגרסינן נכתבין לשון רבים אמנה ומאתים דכתובה קאי. ואו מנה או מאתים קאמר דהא בחד כתובה מיירי נמצא דלשון רבים שייך על הזוזים ה\"נ הכא על השקלים. וק\"ק דרש\"י הוה ליה לפרש כן לעיל מינה על הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן ואומר אני שאין לתמוה שהרי כן נמצא לירושלמי כמ\"ש בפרק דלעיל במשנה ו' ועוד י\"ל כמו שאכתוב שם בשם הר\"ן. אלא שהרמב\"ם בפ\"ב מהלכות נערה פוסק לההוא מתניתין בכולהו ואפ\"ה לא קשיא דמשום דלענין העמדה בדין שוים לא משום כך נתחייב להשוותם גם לענין במקום שהקנס לעצמה שגם הם לעצמה אלא הא כדאיתא והא כדאיתא שהרי למ\"ד בירושלמי וכסברת גמרא דידן דפטור מן הקנס לא נפקא לן מידי במאי דאמרינן שמשעת העמדה בדין זוכה בה האב דאפילו הכי יכולה למחול כאילו זכתה בו משעה הראשונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו בושת כו'</b>. כתב הר\"ב ובגמרא פריך מנלן וכו' ומתרץ אמר קרא ונתן האיש השוכב וכו' והאי קרא באונס כתיב. מפתה מנלן ונ\"ל דכיון דאשכחן דבושת ופגם לאו בכלל קנס דאונס נינהו והנהו שקלים דכתיבי במפתה ילפינן בגזרה שוה מהני דגבי אונס אם כן הנהו דמפתה נמי בושת ופגם לאו בכלל [קנס] נינהו ועיין מה שאכתוב ר\"פ דלקמן בס\"ד: \n",
+                    "<b>הכל לפי המבייש</b>. כתב הר\"ב אדם בינוני וכו' ובפרק החובל מצאתי אדם קל וכו' ושניהם בפירש\"י דהכא כתב אדם בינוני וכו' ובפרק החובל כתב אדם קל וכו' והלכך להר\"ן שכתב על פירוש רש\"י דהכא וז\"ל ובודאי דבמילי אחריני הכי הוא אבל באונס ומפתה נראין הדברים שכל שהוא זולל יותר בשתו מרובה. ע\"כ נראה דבהחובל גורס נמי בדברי רש\"י כמו הכא. ומיהו הרמב\"ם פוסק גם בפ\"ג מהלכות חובל אדם קל וכו' וכן פסק טור ח\"מ סימן ת\"ך: \n",
+                    "<b>כאילו היא שפחה</b>. כתב הר\"ב אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה כו'. גמרא. כתבו התוספות תימא דמה שומא היא וכי אשה חשובה ממשפחה גדולה אינה נפסדת בפגמה אלא שוה שפחה הנישאת לעבד ויש לומר דכל אשה שמין לפי מה שהיא בענין זה כמה אדם רוצה ליתן בין בתולה לבעולה להשיא לעבדו אשה כזאת הנפגמת והא דנקט שפחה אורחא דמלתא נקט דאין דרך להשיא לעבדו אשה בת מלכים עד כאן. ומ\"ש הר\"ב להשיאה לעבדו שיש לרבו קורת רוח הימנו פירש\"י שזהיר בעבודתו ואף הוא רוצה לעשות לו נחת רוח להטעימו טעם בתולה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל מקום וכו'</b>. לאו לאתויי אתא דהא אין לנו אלא האי דקחשיב וסימנא בעלמא הוא וכה\"ג זה הכלל במשנה ב' פרק ד' דמגילה ועוד דבפ\"ק דחולין תנן לה כל מקום כו' בהדי אינך כל מקום דהתם ולא פירש אי אלו הן והכא אע\"ג דמפרש להו ניחא ליה למנקט מעיקרא לישנא דהתם: \n",
+                    "<b>קטנה כו' ואין לה קנס</b>. וילפינן לה בגמרא מדכתיב (דברים כ״ב:י״ט) ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר. וכתב הר\"ב אבל חכמים אומרים קטנה יש לה קנס ומפרש בגמרא משום דאמר קרא נער אפילו קטנה במשמע כלומר דכתיב נער בלא ה\"א. ועיין מ\"ש בסוף פ\"ח דסנהדרין: \n",
+                    "<b>נערה וכו' ואין לה מכר</b>. דתניא יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר. רש\"י ואיתא בגמרא דרפ\"ח דערכין דף כ\"ט: \n",
+                    "<b>[*הבוגרת</b>. פי' הר\"ב מבת י\"ב כו' והביאה שתי שערות היא נקראת בוגרת ומצאתי *) בגליון דפוס ש\"ע י\"ד סימן רל\"ד וז\"ל שם בוגרת כלומר מלאה שער כי תרגום ירושלמי על איש שעיר גבר בגר עכ\"ל ושלא בדקדוק כתב כן דהא משהביאה שתי שערות סגי אבל ר\"ל שמתחלת להתמלא בשער וכך הוה ליה לכתוב]: \n",
+                    "<b>הבוגרת אין לה לא מכר ולא קנס</b>. ודייקינן מינה הא בושת ופגם אית לה ודוקא אנוסה בוגרת אבל מפותה בוגרת אין לה כלום. הרי\"ף. דהא בוגרת אין לאביה כלום. ואי מפותה מחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר פתיתי וכו'</b>. כתב הר\"ב לא מיבעיא האומר אנסתי וכו' אלא אפילו האומר פתיתי כו' קמ\"ל דניחא לה כו' כדי להשתכר הממון. ותמיהני הא תינח במקום שהבושת ופגם לעצמה אבל משנה סתמה תנן וכי הוה לאביה מאי נייחא איכא לה והרי אינה משתכרת שום ממון ועוד דמתניתין דייקא דמיירי היכא דלאביה הוא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>[*מדתנן בתו של פלוני ולא פתיתיך או פתיתי סתם] כדתנן גנבתי סתם. אלא למימרא דבא להתחייב עצמו כנגד אביה. ובגמרא ליתא אלא קמ\"ל. ולא מסיים ולא מידי. ונ\"ל דהכי קאמר קמ\"ל דלא איכפת לן בהחזקת הלעז אלא כל שהוא מודה בממון מחייבין ליה לשלם. \n",
+                    "<b>משלם בושת ופגם</b>. ודין צער באנוסה תמצא בס\"ד במ\"ד פ\"ה דשבועות: \n",
+                    "<b>המית שורי את פלוני</b>. כתב הר\"ב והריני חייב בכופר. עיין בפירושו למ\"ג פ\"ג דערכין וקמ\"ל דכופרא ממונא. ובאומר גנבתי קמ\"ל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דאע\"ג דבכלל תשלומי כפל יש בו קרן וה\"א דאגב דחייב בקרן ישלם גם כן הקנס קמ\"ל דלא. ורישא אשמעינן דלא חיישינן להחזקת לעז דה\"א דאפילו מקרן ליפטר. נ\"ל: \n",
+                    "<b>זה הכלל</b>. מוציא שם רע ויוצא בשן ועין דלא תני איכא למימר דאתיא בזה הכלל. תוספות: \n",
+                    "<b>כל המשלם יתר על מה שהזיק</b>. מסיק בגמרא דפחות נמי משכחת לה דקי\"ל פלגא נזקא קנסא והא דלא תני כל שאינו משלם כמה שהזיק כו' דמשמע פחות ומשמע יתר משום דלא פסיקא ליה כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נערה שנתפתתה וכו' עד בתפוסה</b>. גמרא מאי קמ\"ל תנינא המפתה נותן שלשה דברים כו' [בפרק דלעיל משנה ד'] לאביה איצטריך ליה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה דאי לעצמה אמאי יהיב מפתה מדעתה עביד. עמדה בדין איצטריכא ליה פלוגתא דר\"ש ורבנן ע\"כ בגמרא. וקשיא לי התינח בושת ופגם. אבל צער דליתא במפותה אימא דאיצטריך לאשמעינן דבתפוסה לאביה וכדפירש הר\"ב וכפירש\"י ז\"ל לאביה וכן פסק רמב\"ם פ\"ב מהלכות נערה והכי משמע פשטא דמתניתין וז\"ל הר\"ן אע\"ג דבפרק החובל אמרינן דצערא דגופה לא זכי ליה רחמנא [וכמו שאכתוב ברפ\"ו לקמן] שאני האי צער שבידו לצערה כהאי גוונא דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין שנבעלת לו בעל כרחה ומצערת ע\"כ. ולימא מסייע ליה להראב\"ד שסובר דצער לעצמה מההיא דהחובל ונאמר דוהצער בתפוסה לא קאי אאביה דרישא אלא איידי תני לה והני כדאיתנהו דלאביה והא כדאיתא דלעצמה. ותיובתא לכל המפרשים דלאביה. ונ\"ל דאין מכאן ראיה כלל לסברת הראב\"ד דתקשי לך אבשת ופגם גופא דמפשט פשיטא ליה לגמרא דלאביה מדיהיב למפותה. ובפרק דלעיל דף מ' ע\"ב פריך ואימא לדידה ומסיק מסתברא דאבוה הוה דאי בעי מסר לה [לקדשה בביאה] למנוול ולמוכה שחין [כדתנן לקמן מ\"ד האב זכאי כו' וכיון דבידו ליטול ממון לפוגמה ולביישה בושה זו השתא אפסדיה האי דפגמה] דשמעת מינה דבשת ופגם באונס דלאביה לאו מלתא דפשיטא היא ואע\"פ שהתוס' הקשו שם וז\"ל וא\"ת ואמאי לא קאמר דאביה הוה מדקא יהיב מפתה כדאמר לקמן בריש נערה וי\"ל דלמא לא יהיב מפתה דקראי דאביי ורבא באונס כתיבי עכ\"ל. כלומר דהך סוגיא קאי התם אדאמרינן ואימא חמשים סלעים אמר רחמנא אכל מילי ומתרץ לה אביי ורבא מקראי דאונס וכמ\"ש ג\"כ הר\"ב בפרק דלעיל מ\"ז ואהא פריך בגמרא ואימא לדידה ואכתי לא ידעינן במפותה אי יהיב בשת ופגם ולהכי צריך לטעמא דאי בעי מסר וכו' אבל בפרק נערה דתנן במפותה דלאביה תו לא צריך להך סברא דאי בעי כו' זו היא דעת התוספות. ואני בעניי שמעתי ולא אבין דבריהם דהיכי מצית למימר דלהכי לא מתרץ ממפתה משום דלמא לא יהיב מפתה. והרי סוגיא זו אמתניתין דאיזהו בושת קאי וההיא מתני' לפרושי מתניתין דלעיל מינה קאי דתנן המפתה נותן ג' דברים וכו' ודוחק לומר דאקראי דוקא קא מהדר דבאונס מיירי דכיון דמכ\"מ כבר שמעינן דמפתה יהיב הוה מצי לתרוצי ליה קראי בכך אבל לפמ\"ש בפרק דלעיל מ\"ז דהא דמחייב למפתה בבשת פגם ילפינן ליה מאונס אתי שפיר דלא מצי לתרוצי כלל מדיהיב מפתה דאי איכא למימר באונס דלדידה לא מצית יליף לה למפתה לחייבו כלל בבשת ופגם דאחלה וכיון דפריך אימא לדידה לא מצי מתרץ מדיהיב מפתה דאה\"נ לא יהיב דבאונס גופיה אימא לדידה וממילא דמפתה לא יהיב כלל ולהכי צריך לתרוצי דמסתברא אי בעי כו' ואפשר שזו היא סברת התוספות עצמם והשתא דאתית להכי המפתה גופיה דחייב בבשת ופגם לא ידעינן אלא ממאי דבושת ופגם דאונס מחייב ליתן לאביה. ודחייב באונס לאביה היינו מסברא דאי בעי מסר לה כו' א\"כ לעולם אימא לך דצער בתפוסה לאביה כפשטא דמתניתין והא. דלא קאמר גמרא דאיצטריך ל\"ק דכיון דשמעינן דמפתה חייב בשלשה דברים ממתניתין דלעיל ידעינן האי סברא דאי בעי מסר לה כו' דאל\"ה לא מצית מחייב במפתה כלל. וכיון דההיא סברא דאי בעי כו' ידעינן לה א\"כ הך דצער דתפוסה לאביה נמי לא צריכין דמידי הוא טעמא אלא משום דאי בעי. וכמ\"ש בשם הר\"ן וההוא טעמא כבר סליק לן וממילא ידעינן דצער לאביה כמו בשת ופגם דמאי בינייהו דהא אי בעי מסר לה וכמו שהפסידו מבושת ופגם דהוי מצי למשקל ממון לביישה ולפגמה בכלל זה דהוה מצי לצעורה והשתא הוא דאפסדיה ולהכי ליהוי צער לאביה כמו בושת ופגם והלכך לא איצטריך ליה כלל לאשמעינן הכא דלאביה. ושפיר צריך הגמרא לשנויי דמשום פלוגתא דר\"ש ורבנן הוא דצריכי ליה. וליכא סייעתא להראב\"ד ולא תיובתא להחולקים עליו ומתניתין מיפרשי שפיר והצער בתפוסה לאביה כפירושם ז\"ל: \n",
+                    "<b>בתפוסה</b>. לשנא דקרא (דברים כ״ב:כ״ח) ותפשה ושכב עמה רש\"י: \n",
+                    "<b>לא הספיקה לעמוד בדין כו'</b>. כתב הר\"ב לאו ממון הוא להורישו לבניו ואמרינן בגמרא דאין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו [תורה] בבתו ויליף לה מדכתיב בעבדים כנענים (ויקרא כ\"ח) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם: \n",
+                    "<b>הרי הן של עצמה</b>. כתבו התוספות תימא תינח קנס אלא בושת ופגם דממונא הוא דאחין בעי למיהוי ושמא מקראי דלעיל דנפקא בושת ופגם איתקוש אהדדי כדפרישית לעיל עכ\"ל. וכבר כתבתי כן בשם הרא\"ש בפרק דלעיל מ\"ו ושגם דעת הרמב\"ם דהרי הן אכולהו קאי אבל הראב\"ד השיג עליו וכתב הג' במפותה אם מת האב למה שלה וכי יורשת אביה היא ע\"כ וכתב עליו הכ\"מ שותא דמרן לא ידענא שהרי משנה שלימה היא עמדה בדין כו' לא הספיקה וכו' הרי הן של עצמה עכ\"ל. ואין ספק שכשכתב זה לא עלה בזכרונו מ\"ש הר\"ן וז\"ל והרי הן של עצמה דקתני איכא מ\"ד דלא קאי אלא אאנוסה אבל במפותה כיון דמדעתה [לית] לה דאחולי מחלה ואפשר דכיון דההיא שעתא דאבוה בעי למיהוי אע\"פ שלא (זכתה) [צ\"ל זכה] עדיין (א\"כ) [צ\"ל אפ\"ה] כיון דההיא שעתא לא חזי לה לא מצי לאחולי. ומש\"ה כי פקע זכותיה דאב הוי לעצמה. ומיהו כי אמרינן הרי הן של עצמה אקנס קאי דבושת ופגם דממונא נינהו דאחין בעו למיהוי שכבר זכה בהן האב וכי קתני הרי הן [של עצמה] אקנסות דאנוסה ומפותה קאי ואם איתא דמפותה יש לה קנס אתי שפיר ואם לא הכי קאמר דקנסי דידהו נתרוקנה לעצמה ואנוסה אית לה ומפותה לית לה דהא מחלה ע\"כ ולסברא זו דאקנס לחודה קאי אע\"ג דמפותה לית לה יש לתרץ דהן קאי אקנס דאונס לחוד ומשום דבקנס יש חמשים כסף שייך למתני הן. וכמו שכתבתי בפרק דלעיל משנה ו': \n",
+                    "<b>ומציאתה</b>. פירש הר\"ב בגמרא מפרש דה\"ק מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה כו' אחר מיתת האב כו' דפשיטא לן דלעצמה דהא אפילו בחיי האב לא זכה בהן אב אא\"כ סמוכה על שלחנו משום איבה [כדלקמן משנה ד'] דכיון דאינו חייב במזונותיה בחייו כדתנן בפרקין [משנה ו']. האב אינו חייב במזונות בתו אי אמרת מציאתה לעצמה תו לא יהיב לה מזונות אבל אחין על כרחייהו מיתזנן מנכסי האב [כדתנן בפרקין משנה י\"א] כן פירש\"י וקשיא דבפ\"ק דב\"מ משנה ה' משמע מפי' הר\"ב דאפילו אינה סמוכה על שלחן אביה מציאתה לאביה ולשון הר\"ב דהתם מפירש\"י הוא והתוספות דלקמן ריש דף מ\"ז וכן בפ\"ק דב\"מ מפרשי דטעמא דאיבה שלא יקדשנה למנוול ומוכה שחין ואפילו אינה סמוכה על שלחנו מציאתה לאביה: \n",
+                    "<b>הרי הן של אחין</b>. כתב הר\"ב אבל מעשה ידיה של אחר מיתת האב לעצמה וכו' וטעמא יליף בגמרא מוהתנחלתם שהעתקתי לעיל ועין מ\"ש במשנה ד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המארס את בתו וגירשה אירסה ונתארמלה [*וכו'</b>. ולא תני ונתארמלה] בתרווייהו דאגב אורחיה [*דק] תנא במלתיה דלא לנקוט בדרך פורענות וסתם ליה כר' דאמר נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דבתרי הוי חזקה למיהוי קטלנית ואע\"ג דבגמרא מדייק הכי אסיפא דהשיאה וכו' העתקתיו ארישא משום דבגמרא נקט בסיפא אליבא דמ\"ד דטעמא דמעין גורם ודוקא נשאת. אבל הרמב\"ם פכ\"א מהא\"ב וטוא\"ה סימן ט' פסקו כמ\"ד דטעמא משום דמזל גרם ואפילו נתארסה ומת לשני ומת לא תנשא ולדידיה איכא למידק מרישא: \n",
+                    "<b>כתובתה שלו</b>. כתב הר\"ב וקסבר יש כתובה לארוסה וכפירש\"י ומסיים הר\"ן א\"נ בשכתב לה. ע\"כ. וכבר כתבתי בזה (במ\"ח) [במ\"ז] פט\"ו דיבמות [ד\"ה ומניח] : \n",
+                    "<b>אמרו לו</b>. צריך עיון היינו ת\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגיורת שנתגיירה בתה עמה</b>. לשון התוס' הא דלא נקט הגיורת שנתגיירה סתמא משום דאיירי בפחות מבת ג' דאין דרכה להתגייר אלא עם אמה ועוד דאין סברא שיטבילוה על דעת ב\"ד דאין מטבילין גר קטן על דעת ב\"ד [וכן יש להוכיח מסוגית הגמרא דספ\"ג דקדושין כמו שאכתוב שם בס\"ד] אא\"כ הוא תובע להתגייר וזאת פחותה מבת ג' אין בה דעת לתבוע להכי נקט שנתגיירה בתה עמה והטבילוה על דעת אמה ועוד משום דבעי למתני היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ע\"כ. ועיין מ\"ב פי\"א דיבמות: \n",
+                    "<b>אין לה לא פתח בית אב</b>. אין צריך להוציאה אל פתח בית אביה. רש\"י: \n",
+                    "<b>הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא ומתה כו' גמרא ואימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה ההיא ישראלית מעלייתא היא ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה הא כתיב בישראל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האב זכאי בבתו בקדושיה</b>. פי' הר\"ב בקטנותה ומיהו יש חילוק דלענין ביאה אינה מתקדשת עד שתהיה בת ג' שנים ויום אחד כדתנן במ\"ד פ\"ה דנדה ולקדושי כסף ושטר עיין במ\"ה פ\"ג דקדושין: \n",
+                    "<b>בכסף</b>. כתב הר\"ב דכתיב באמה העבריה וכו' אבל יש כסף לאדון אחר פירש\"י כשיוצאה מרשותו [לענין הפרת נדרים כדתנן רפ\"י דנדרים] ומנו האב שאין אדון לבת ישראל אלא אביה חוץ מזה שנמכרה לו ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובביאה</b>. ירושלמי ניחא בכסף ובשטר האב זכאי דודאי זכות הוא לו כשמקבל הכסף לעצמו וכן שטר מקבל לעצמו ולפחות ראוי לו לצור ע\"פ צלוחיתו. בביאה מאי זכאי שייך ביה. תפתר שא\"ל לכשתקנה לי בתך יהיה לך כסף זה. והמפרש כתב וז\"ל אבל רש\"י פי' דרשאי למוסרה לביאה לשם קדושין זהו זכותו עכ\"ל המפרש. וטעה בשתים חדא שאין דעת רש\"י כן דלא סיים כלל זהו זכותו ועוד דלא תיקן כלום בהבאתו פירש\"י דהרי עדיין הקושיא במקומה עומדת דמה זכות לו בזה אבל רש\"י לא נתכוון אלא לפרש ביאה דקתני גבי אביה מאי היא וקאמר למוסרה כו' אבל על לשון זכאי מעולם לא נתכוון בזה וכן בס\"פ אלו נערות בטעמא דיהיב בגמרא דבושת ופגם לאביה משום דאי בעי מסר [לה] למנוול כו' מפרש רש\"י עצמו דאי בעי נטיל ממון ומסרה למנוול וכו' לקדשה בביאה כמו שהעתקתיו בריש פירקין. וכן התוס' דריש קדושין הביאו זה הירושלמי. ולא הזכירו שרש\"י מפרש בענין אחר: \n",
+                    "<b>וזכאי במציאתה וכו'</b>. [משום] דבכסף ובשטר ובביאה פירושא דבקדושיה הן ובמציאתה כו' מילי אחריני נינהו הלכך איצטריך למיהדר ולמתני וזכאי: \n",
+                    "<b>במציאתה</b>. לשון הר\"ב משום איבה. גמרא. כבר כתבתי בזה בריש פירקין בשם רש\"י ותוספות. והר\"ן הסכים לפירוש התוספות: \n",
+                    "<b>ובמעשה ידיה</b>. כתב הר\"ב דכתיב וכי ימכור וכו'. אף בת מעשה ידיה לאביה. גמרא. ומסיק דלקטנה לא צריכא קרא דהשתא זבוני מזבין לה. מעשה ידיה מיבעיא. כי איצטריך קרא לנערה דלא מצי מזבין לה כדתנן פרק דלעיל מ\"ח והשתא דמעשה ידיה דנערה לאביה מאמה נפקא לן כי איצטריך בריש פירקין לקרא דוהתנחלתם למילף מינה למ\"ש שם הר\"ב דמעשה ידי הבת לאחר מיתת האב דלעצמה לא איצטריך אלא לקטנה אבל לנערה לא איצטריך כלל כיון דמעשה ידיה לאביה לא ידעינן אלא מאמה ואמה גופה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת. כמ\"ש הר\"ב במ\"ב פ\"ק דקדושין כך כתבו התוס' דף מ\"ג סוף ע\"א: \n",
+                    "<b>ובהפרת נדריה</b>. כתב הר\"ב כדכתיב בנעוריה בית אביה גמרא. פירש\"י דה\"ק בנעוריה ברשות אביה היא וכי תימא הא בהדיא כתיב (במדבר ל') כי הניא אביה אותה אי לאו האי ה\"א בקטנה משתעי: \n",
+                    "<b>ומקבל את גיטה</b>. וזכות יש לו בגט עצמו כמו בשטר הקדושין לצור על פי צלוחיתו וכתב רש\"י מן האירוסין שלאחר שניסת שוב אין לו רשות בה. ע\"כ. כדתנן לעיל מ\"ב השיאה כו' ופירש הר\"ב דמשהשיאה פקעה רשותו. וה\"מ למתני במתניתין דהאב זכאי בכתובתה דלאחר אירוסין כי היכי דקתני דזכאי בגיטה ואין זה אלא אחר אירוסין. ואפשר דהאי תנא סבר דאין כתובה לארוסה אלא א\"כ כתב לה והואיל ולא פסיקא ליה לא תני לה וא\"נ סבר ליה דיש לה כתובה כמו שפי' הר\"ב במשנה דלעיל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כיון דאיכא מאן דאמר דלא ס\"ל הכי לא נחית נפשיה בפלוגתא ושאני לעיל דאיצטריך לאשמעינן החילוק שבין אירוסין ונשואין ופלוגתא דרבנן ור' יהודה. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>ואינו אוכל פירות בחייה</b>. פירש הר\"ב אם נפלו לה כו' ומסיים רש\"י אלא עושה לה סגולה: \n",
+                    "<b>יתר עליו הבעל</b>. פירש הר\"ב שהוא זוכה בכל השנוים למעלה וטעמא דמציאתה מפורש במ\"ה פ\"ק דב\"מ. דמעשה ידיה דתקנו נגד מזונתה. דמזוני עיקר תקנה כדתנן ספ\"ק דגיטין שלא לזון את אשתו אינו רשאי ועיין מ\"ש לקמן. והפרת נדריה מפורש בתורה בפרשת נדרים. מיהו אין דיניהם שווים עיין במ\"ב פ\"י דנדרים: \n",
+                    "<b>שאוכל פירות בחייה</b>. דתיקנו לו שיאכל הפירות כי היכי דלפרקה והאב אינו אוכל פירות דבלאו הכי פריק לה. גמרא. ונ\"ל דכיון דאשמעינן שהבעל אוכל פירות בחייה יתר על האב ובאב הוא דבחייה אינו אוכל אלא אם מתה יורשה וכמ\"ש הר\"ב הלכך לא איצטריך למתני נמי שהבעל יורש את אשתו כדתנן רפ\"ט דלקמן וברפ\"ח דב\"ב דהא יתר עליו על האב באכילת פירות בחייה וכ\"ש בירושה דלאחר מיתה דבאב עצמו איתא. אבל התוספות רפ\"ו כתבו דלא שמעינן מהא מתניתין אלא כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא שמעינן ע\"כ <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וא\"כ קשיא אמאי שייר וי\"ל דשייר נמי בושתה ופגמה דרפ\"ו כר\"י בן בתירא דהלכה כמותו: \n",
+                    "<b>וחייב במזונותיה</b>. דתניא שארה אלו מזונות [וכן ת\"א זיונה] ר' אליעזר אומר עונתה זו מזונות וכה\"א (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך. ואף ראב\"י דדריש כוליה קרא לכסות. הביאו התוספות סיומא דברייתא דאתיא ליה בק\"ו ומה דברים שאין בהן קיום נפש כך [דברים] שיש בהן קיום נפש על אחת כמה וכמה. ואני תמיה דלא תנן שחייב בכסותה אבל דלא תנן חיוב העונה לא קשיא די\"ל דלא בעי למתני אלא מה שהוא חייב לה בדברים דלא סגיא בלאו הכי ומזונות א\"א שלא תאכל וכן פרקונה דשביה כולהו איתנהו בה. ולמה לה חיים. וקבורתה נמי לא סגי בלאו הכי שתהא מוטלת באשפה ובניוול. אבל עונה אפשר לה בלא\"ה שלא תבעל כלל. ואלא כסותה דלא סגיא לה נמי שתלך ערומה בלי לבוש לא ה\"ל לשייר. ואפשר כיון דשייר עונה שייר נמי כסותה. ועוד נ\"ל דכסותה זיל קרי בי רב הוא וליכא מאן דפליג דכסותה כמשמעו. אבל לראב\"י דכולי קרא לכסותה אתא כדאיתא בברייתא ומזונות אתיא בק\"ו איצטריך למיתני דחייב ודלא תני עונה דאתיא נמי בק\"ו היינו כמ\"ש ועוד אפשר לי לומר דמתניתין סברה כברייתא דאמרה לעיל תקנו מזונות ושהם מדבריהם ולהכי איצטריך למתני וזה סיוע גדול להרמב\"ן בפירוש החומש שסובר דמזוני מדבריהם דהא סתם משנה הכי סברה. ועוד ברפ\"ג דמעשרות מוקמינן למתניתין דהתם כמ\"ד שאין מזונות לאשה דאורייתא ועיין עוד בסמוך. ודין האב לענין מזונות פי' הר\"ב במ\"ו: \n",
+                    "<b>בפרקונה</b>. תקנו תחת פירות גמרא. ותו תקינו לה רבנן תנאי כתובה ותנן להו לקמן ושיירינהו הכא: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות כו'</b>. ומפרשינן בגמרא דפלוגתייהו דרבנן ור' יהודה כגון דאורחייהו דבני משפחתו להספיד בחלילין ולא אורחייהו דבני משפחתה דת\"ק סבר כי אמרינן עולה עמו [ואינה יורדת עמו] [דנפקא לן בפרק אע\"פ דף ס\"א מבעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו] ה\"מ בחיים [כגון הוא אומר להניק את בנה והוא אומרת שלא להניק [דעלה קאי התם] ודרך בנות משפחתה להניק בניהם ולא דרך בנות משפחתו] אבל לאחר מיתה לא. ור\"י סבר אפילו לאחר מיתה. ואפסיק הלכתא כר' יהודה. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לעולם היא ברשות האב</b>. לשון הר\"ב אם בת ישראל כו' ומסיים רש\"י וזכאי בה בכל זכות האב בבתו ע\"כ ועי' לקמן: \n",
+                    "<b>לעולם</b>. כ' הר\"ב ואפילו הגיע זמן כו'. כבית דין של אחריהן דבמ\"ג פ' דלקמן. ואע\"ג דתנן לה בהדיא לקמן כן דרך התנאים להשמיענו בקיצור אע\"ג דכבר השמיענו במקום אחר וכה\"ג איכא בריש ברכות. תוספות. ושם הראיתי עוד מקומות אחרים כה\"ג וע' מ\"ח פ\"ט דמנחות: \n",
+                    "<b>עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין</b>. וכן גירסת רש\"י ומפרש כלו' שתכנס לחופה וכו' ונ\"א גרס בהדיא עד שתכנס לחופה ובסדר המשנה שבגמרא גרסינן כגירסת רש\"י ובגמרא מייתי לה כנ\"א והתוספות כתבו דל\"ג לרשות הבעל דמשמע במסירה בעלמא דהכי דייק בגמרא אדתני הבא על א\"א כיון שנכנסה לרשות הבעל ותיובתא דרב דאמר מסירתה לכל חוץ מתרומה [כמ\"ש לקמן] ומיהו י\"ל דדוקא התם דקתני כיון שנכנסה אבל הכא דקתני עד שתכנס משמע שפיר דהיינו עד שתכנס לחופה ע\"כ. והר\"ב שכתב בזה\"ל עד שתכנס לחופה לשם נשואין שתהא מסורה לרשות הבעל ע\"כ. משמע שאעפ\"י שגורס לחופה. רצונו לפרש דלאו דוקא שתכנס לתוך החופה ממש אלא כשמסרה סגי וה\"נ מצית לפרושי מ\"ג דפרק דלקמן וסבר לה כרב אסי דאמר בגמרא מסר האב כו' מסירתה לכל אף לתרומה ואליביה מפרשינן בגמרא דעד שתכנס לחופה מסירתה זו היא כניסתה ולא ידענא מאי דוחקיה לדחוק בפירוש המשנה והרי רב פליג אדר' אסי וסובר מסירתה לכל חוץ מלתרומה ולדידיה דוקא עד שתכנס לחופה ממש. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וקודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב ורב אסי תלמיד חבר לרב ולכך נראה בעיני שטעות סופר יש בדברי הר\"ב ודבריו צריכין להיות כלשון רש\"י וזהו לרשות הבעל לנשואין כלומר שתכנס לחופה לשם נישואין שתהא מסורה לרשות הבעל ע\"כ וכרב מפרש לה אע\"ג דגורס לרשות הבעל וכתירוצם של התוספות. אבל מפני שי\"ל דדעת הר\"ב לפרש כרב אסי לא שלחתי בו יד להגיה. ופי' חופה אכתוב בפ' דלקמן מ\"ג בס\"ד: \n",
+                    "<b>מסר האב כו' הרי היא ברשות הבעל</b>. פליגי בגמרא רב אמר מסירתה לכל חוץ מתרומה דהא ברישא תנן עד שתכנס כו' ורב אסי קאמר אף לתרומה ומסירתה היינו כניסתה כו' וכמו שכתבתי לעיל ועיין מה שאכתוב במ\"ה פ\"י דנדרים: מסרו שלוחי האב. לשון הר\"ב שפגעו שלוחי האב כו'. ולשון רש\"י שהיה האב משלחה לו ע\"י שלוחיו ופגעו בשלוחי הבעל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האב אינו חייב במזונות בתו</b>. כתב הר\"ב אבל קטני קטנים כו' כופין את האב ומוציאין מידו בעל כרחו. וא\"ת ואי אינו אמיד מה מוציאים ממנו וי\"ל כמו בחיוב האשה דאפילו אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מנייהו או למיכל בהדה במאי דאכל כמ\"ש בטור סימן ע' אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו בפועל לפרנסם. אפילו לסברת ר' אליה שכתב שם בטור דבאשה חייב דהתם היינו טעמא דמספר כתובה נלמד אנא אפלח וכו': \n",
+                    "<b>בכרם</b>. פי' הר\"ב על שם כו' וכפירש\"י וכ\"כ הרמב\"ם בעדיות פ\"ב משנה ד'. ומסיים והש\"י קרא כנסת ישראל כרם שנאמר (ישעיהו ה׳:א׳) כרם היה לידידי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כתב לה וכו' ולא כתב לה כל נכסים כו' חייב</b>. פי' הר\"ב להיות כל נכסיו אחראין. ומפרש הרמב\"ם והיא תטרוף כל מה שימכור או יתן ע\"כ. ואע\"ג דבמשנה ו' פ\"ק דב\"מ פליגי ר' מאיר ורבנן דר\"מ ס\"ל אחריות לאו טעות סופר ולא הוי כמאן דכתיבא דמי ומש\"ה בגמרא דהכא אמרינן אי מתניתין ר\"מ היא דאמר בר\"פ דלקמן כל הפוחת וכו' [ופסקינן כוותיה] מאי חייב דקתני מן המחוררין אפ\"ה זה שפירש הרמב\"ם דלמשועבדין קתני דחייב היינו טעמיה דאע\"ג דפסקינן כר\"מ בכל הפוחת. וכי מוקמינן למתניתין כר\"מ חייב דקתני במחוררין בלבד. מ\"מ אנן דקי\"ל דאחריות דט\"ס הוא ודלא כר\"מ. יש לנו לפרש המשנה אליבא דהלכתא. והר\"ב שסתם הדברים ולא פי' מסתברא שנתכוין ג\"כ לכל אחריות אפילו למשועבדים דאל\"ה הוה ליה לפרש שכן בגמרא סברינן דמתניתין לאו ר\"מ משום דמשמע לן דחייב באחריות היינו אפילו ממשועבדים ועיין סוף פ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייב</b>. לפדותה ואם היה כהן שכבר נאסרה עליו פודה אותה ומחזירה לבית אביה אפילו היה בעיר אחרת מטפל לה עד שמחזירתה למדינתה ומגרשה. ואם בעלה ישראל מחזירה לו לאשה כמו שהיתה ואם רצה אח\"כ מגרשה לשון הרמב\"ם פי\"ד מה\"א. ומ\"ש הר\"ב וחייב לתת לה כתובתה הכי תנן בסוף מסכת נדרים. ושם כתבתי הטעם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רשאי</b>. כתב הר\"ב שאין אדם חייב לזון גרושתו וכן לשון רש\"י וקשיא לי א\"כ פדיונה נמי יהא רשאי שאין אדם חייב לפדות גרושתו והרי אפילו מת קודם שנפדית אין היורשים חייבים לפדותה כדמסיק בגמרא. וי\"ל דהתם כדמפרש טעמא בברייתא שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו אבל הכא אע\"פ שגירשה יכול לקיים בה ואותבינך לי לאנתו. והתוספות [נב:] כתבו דטעמא דרשאי ברפואה לפי שרפואה היא בכלל מזונות והרי קבלה כנגד מעשה ידיה שעד עכשיו. אבל אינו רשאי לומר תקבל את גטה ותפדה את עצמה לפי שלא קבלה תשלום מפירות שאכל עד עכשיו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא כתב לה בנין דכרין כו' חייב שהוא תנאי ב\"ד</b>. וטעמא מפרש בגמרא כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו שכן הוא אומר (ירמיהו כ״ט:ו׳) קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא בנים בידיה קיימא לבקש אשה שדרכו של איש לחזור אחר אשה אלא בנתיה מי קיימן בידיה וכי דרך אשה לחזור אחר איש אלא הא קמ\"ל דנלבשה ונכסה וניתיב לה מידי [כי היכי] דקפצו עלה ונסבי לה. ואי לא תיקנו דלירות אלא הנדוניא דיהיב אב אבל מנה ומאתים ותוספת שכתב הבעל לא לירות. אכתי ממנע אב ולא כתב. אחרי שזה מקפיד על שלו מלהוריש לבני בתו אף הוא ימשוך ידו מלהרבות לו נדוניא הילכך הוצרכו לתקן לירת כסף כתובתה והכל בכלל כמפורש במשנה ג' פרק ד' דיבמות. ולא פלוג רבנן בין כתובה לכתובה לתקן במקום דיהיב אב נדוניא. ובמקום דלא יהיב לא. אלא בכולהו אמרו שהוא תנאי בית דין דלא פלוג. ולא תיקנו אלא בנין דכרין. אבל אם לא הניחה האחת אלא בת. והאחרת בנים שויוה רבנן כנחלה כדתנן אינון ירתין ובת בין הבנים אינה יורשת ולא פלוג במשפט בנין דכרין ואפילו בת בין הבנות נמי לא תירש אלא דוקא בנין דכרין ועשאוה ככתובה לענין דלא תהא נגבית אלא ממקרקעי ולא ממטלטלי. וכתב הר\"ב אפילו בזמן הזה אינה נגבית ממטלטלי כלומר אע\"ג דנהיגי השתא למגבי כתובה עצמה ממטלטלי וטעמא כתב הרמב\"ם בפי\"ו מהלכות אישות לפי שכתובת בנין דכרין אינו פשוט בכל הישיבות [כמ\"ש הטור ס\"ס קי\"א שעיקר התקנה היתה כדי שיתן אדם לבתו כבנו ועכשיו נוהגים לתת יותר ויותר] לפיכך מעמידין אותה על דין הגמרא שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ודוקא כשהניח שיעור שתי הכתובות ודינר כו' דכי קא מיעקרא נחלה דאורייתא לא תקינו רבנן. גמרא. והא דנקט דינר משנה ב' היא לקמן בפרק עשירי ושם אפרש בס\"ד. ועיין עוד מ\"ש שם בראש הפרק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בנן נוקבין</b>. תרגום ויולד בנים ובנות בנין ובנן. ואפילו הכי תנן נוקבין אף על גב דלא צריכא. איידי דתני בנין דכרין דהתם צריך למתני דכרין דבנין שם ליוצאי חלצי האיש ובין זכרים ובין נקבות בכלל וכמו שנאמר (בראשית ג׳:ט״ז) בעצב תלדי בנים ונאמר (דברים י״ד:א׳) בנים אתה לה' אלהיכם ועיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ב דנזיר: \n",
+                    "<b>ומיתזנן מנכסי</b>. אחר מותו. רמב\"ם פ' י\"ט מה\"א דאי בחייו הא תנן במשנה ו' האב אינו חייב במזונות בתו: \n",
+                    "<b>עד דתנסבן</b>. פי' הר\"ב שיתארסו. גמרא: \n",
+                    "<b>חייב</b>. פירוש אפילו לא כתב לה ועל לא כתב דלעיל קאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מיגר</b>. פירש הר\"ב משך וכפירש\"י. והגירסא בדל\"ת וכן הוא במשנה בירושלמי ולשון ארמית הוא וימשכו ויעלו את יוסף (בראשית ל״ז:כ״ח) מתורגם ונגידו: \n",
+                    "<b>בביתי</b>. יתירא הוא דבביתי קמא סגי. ואמרינן בגמרא דלהכי תקון למכתב בביתי ב' זימני למדרש בביתי ולא בביקתי כלומר בבית צר וקטן דיכולין היורשים לדחותה מהם [*בשאין לאב אלא ביקתא] ולא קאי דיוקא דבביתי אמזוני דלפי ברכת הבית מיהא יש לה כמו שאכתוב במשנה ג' פרק י\"ב: \n",
+                    "<b>חייב</b>. פירוש אפילו אם לא כתב לה וקאי על לא כתב דלעיל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אם רצה להוסיף</b>. רצה לכתוב לא קתני דהוה משמע שכותב מתנה בעלמא ואין שם כתובה עליו אלא להוסיף משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא למוכרת ולמוחלת ולפוגמת ולתובעת וכו'. גמרא: \n",
+                    "<b>יוסיף</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן שאין רשאי כדי שלא לבייש כו' גמרא. ופירש הר\"ן דכותב סתמא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כך וכך. דאי במפרש עיקר כתובה והדר מוסיף כך וכך מאי כסופא איכא בהכי וכי אילו בעי למיתב מדיליה מי לא מצי יהיב אלא ודאי במכתב סתמא עסקינן דבהכי מצי סליק אדעתין דאיכא למיחש אכסופא כיון שלזו כותבין מוהר אחר ע\"כ. וגדולה מזו התירו דאפילו כותב דחזי ליכי מנהג טוב הוא כמו שכתבתי בפרק קמא משנה ה': \n",
+                    "<b>רבי אלעזר בן עזריה אומר וכו'</b>. בגמרא מסקינן הלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה: \n",
+                    "<b>שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה</b>. הרמב\"ם מפרש שלא כתב לה כו' שהכתובה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או מאתים כמלוה על פה ומיהו אהני כתיבה דאית לה כתובה שכן דעתו דארוסה לית לה כתובה אלא א\"כ כתב לה [כמ\"ש פט\"ו דיבמות משנה ח'] ואין נראין דבריו דלמה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב נה אלא ע\"מ לכונסה מ\"מ שטר גמור הוי לענין מנה או מאתים כך כתב הרא\"ש. ולא משום כתיבת השטר קאמר דגובה ממשעבדי אלא אפילו לא כתב לה יש לה ממשעבדי לסברתו כמ\"ש הטור סימן נ\"ה ופירושא דמתניתין שלא כתב לה התוספת אלא ע\"מ לכונסה. וכתיבת העיקר לית לן בה ולא מידי. אי כתב אי לא כתב: \n",
+                    "<b>והיא כותבת התקבלתי</b>. עיין פרק בתרא דב\"ב משנה ו' ומה שאכתוב שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>כותבת</b>. מפרש בגמרא דאילו באמירה בעלמא הוי כמתנה על מ\"ש בתורה דתנאו בטל ור' יהודה ס\"ל נמי דכתובה דרבנן כדקי\"ל בסוף מכילתא אלא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כשל תורה וכה\"ג ברפ\"ט בפירוש הר\"ב: \n",
+                    "<b>כל הפוחת כו'</b>. ולא תנן כל בתולה שאין לה מאתים כו' היינו טעמא לפי שעל כל פנים יש לה מאתים ולאלמנה מנה ואפילו התנה תנאו בטל. דס\"ל כתובה דאורייתא וכל המתנה כו' גמרא. ובעל המאור פירש דדייק מדלא אמר הפוחת אלא כל הפוחת לומר כל אע\"פ שאינו פוחת במעשה אלא בתנאי. כלומר שתנאו בטל ע\"כ. ולדידן נמי דכתובה דרבנן חכמים עשו חיזוק וכו' כדלעיל. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"מ בגזרותיו. גמרא. ופירש\"י בדבר שהוא מחמיר על דברי תורה באיסור והיתר על ידי גזירת דבריהם. ועיין מ\"ש סוף פ\"ב דנדרים. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ואע\"פ שהר\"ב פוסק בספ\"ז דבבא מציעא דמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים וע\"ש. כתב הר\"ן דהכא הלכה כר\"מ ולא מטעמיה אלא משום דכתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה הלכך כל שהוא רוצה לקיימה תנאו בטל ואפילו הכי בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה ומיהו ודאי אם לא רצה לקיימה תנאו קיים וכו'. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותנין לבתולה שנים עשר חודש</b>. עיין מ\"ש במשנה ה' פ\"י דנדרים: \n",
+                    "<b>שנים עשר חדש</b>. כתב הר\"ב דכתיב תשב הנערה אתנו ימים או עשור ולא משתעי אינש מעיקרא תרי יומי ואמר ליה לא. והדר לשתעי או עשור. אלא מאי ימים שנה דכתיב ימים תהיה גאולתו [ורישא דקרא עד תום שנת ממכרו] ודנין ימים סתם מימים סתם ואין דנין מימים דכתיב בהן חדש שנאמר (במדבר י״א:כ׳) עד חדש ימים. גמרא. ומהאי טעמא נמי לא ילפינן מויהי מקץ שנתים ימים (בראשית מ״א:א׳) וליהוי שתי שנים וכדאיתא בכה\"ג בפ\"ק דנזיר דף ה': ;כך \n",
+                    "<b>נותנים לאיש</b>. כמה שנותנין לה אם שנים עשר חדש שנים עשר חדש. ואם שלשים יום שלשים יום. ואין משגיחין בו אם הוא בחור או אלמן. הרמב\"ם פ\"י מה\"א. ואע\"פ שהמגיד כתב דבירושלמי [נראה] שזמנו הוא לפי מה שהוא. הר\"ן הכריח מגמרא דידן כהרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ולאלמנה</b>. פירשו הפוסקים מן הנשואין: \n",
+                    "<b>ולא נשאו</b>. כתב הר\"ב שהבעלים מעכבין ואיידי דתנא רישא בדידהי [נותנים לבתולה וכו'] תני נמי סיפא בדידהי הכי איתא בריש מכילתין בגמרא ואע\"ג דהגירסא נשאו בלא יו\"ד וכשאתה קורא הנו\"ן קמוצה משכחת דתני בדידהו כבר כתבו התוספות שם וז\"ל מקובלים היו כך לקרות לא נישאו ועוד דאי לא נשאו אאנשים קאי הל\"ל נמי בלשון רבים אוכלות משלהם ע\"כ. [*והכי נמי אשכחית דדייקינן קבלה בקריאת חיר\"ק בברייתא דפרק אין בין המודר (נדרים דף ל\"ה)] וראיה מצאתי לגירסא זו בספ\"ח דב\"ב דתנן נשאו גדולות וכו' והתם ודאי קרינן נישאו. [*ומיהו ק\"ל דתנן התם ישאו קטנות והל\"ל ינשאו ועוד תנן התם אנו נושאות] ומיהו במשלה דבירושלמי גרס בין הכא בין התם נישאו ביו\"ד. וכתבו עוד התוספות דלישנא דלא נישאו דמשמע שהעכבה היתה בין מבעל בין מהיא אבל לא דמשמע שהעכבה היתה דוקא ממנה ולא ממנו דמשום איידי אין לשנות טעות בסיפא ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי טרפון אומר נותנין לה כו'</b>. בד\"א בבת כהן לכהן [בקיאה בשמירת תרומה ולמוכרה בימי טומאה] אבל בת ישראל לכהן ד\"ה מחצה חולין ומחצה תרומה. בד\"א בארוסה [ובת כהן] [דהואיל והיא בבית אביה טרח אביה למכור תרומה בחולין לימי טומאה לפי שהוא רגיל בכך] אבל בנשואה [שנותן בעלה מזונות בביתה] [כגון המשרה כו' דמתניתין ח'] דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה [דכל כבודה בת מלך פנימה ואביה ואחיה אינן אצלה שיתעסקו בצרכיה] ברייתא בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היבם אינו מאכיל כו'</b>. פי' הר\"ב בעודה שומרת יבם וכן לשון רש\"י והעתקתי כל לשונו במ\"ד פרק ז' דיבמות: \n",
+                    "<b>או אפילו כולן בפני הבעל וא' בפני היבם</b>. כתב הר\"ב וה\"ה נמי אם נתחייב בחייו כו'. כך כתב רש\"י. והקשה עליו ר\"ת ז\"ל דא\"כ אפילו אכלה כמה [שנים] בפני הבעל אינה אוכלת בפני היבם. והיכי קתני חסר יום אחד בפני היבם. ועוד דלישנא דהיבם אינו מאכיל דייק דה\"ק היבם אינו מאכיל להיכא דמעיקרא לא אכלה דאם איתא דכי אכלה נמי מעיקרא לא אכלה כשהיא שומרת יבם לא הוה ליה למתני היבם אינו מאכיל אלא היבמה אינו אוכלת. ותו קשיא דאמרינן בגמרא [וכתבו הר\"ב לעיל] קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא. ואם איתא דמשום אחיו לא אכלה כלל אלא בחייו הוה ליה למימר והא לאו קנין כספו הוא. לפיכך פירש ר\"ת דדוקא כשלא אכלה בפני הבעל הוא דלא אכלה בפני היבם דהיבם אינו מאכיל אבל אכלה בפני הבעל אוכלת נמי בפני היבם. וטעמא דמלתא דיבם אינו חייב במזונותיה אלא אם כן עמד בדין וברח הלכך איכא משום שמא תשקה לאחיה ולאחותיה כדאמרינן בגמרא דלא מייחד לה דוכתא ומשום סימפון בטענת מומין נמי איכא דכיון דלא מחייב לזונה לא בדיק לה אבל בששהתה שנים עשר חדש בפני הבעל כיון שנתחייב לזונה מייחד לה מקום וכי מיית נמי דוכתא קביעא לה וליכא למיחש שמא תשקה לאחיה ולאחותיה דליתנהו גבה ומשום סמפון נמי ליכא דהא בדקה בעל. ודאמרינן בגמרא מ\"ט קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא אסמכתא בעלמא הוא ודאמרינן אלא דאחיו הוא ה\"פ קנין כספו אמר רחמנא שאוכלת בתרומה ורבנן הוא דתקון משנים עשר חדש ולהלן דאוכלת והאי קנין דאחיו הוא ולא תקון רבנן שתאכל מחמת היבם אלא עד שתיבעל אם לא שכבר אכלה בחיי הבעל. והא דבת כהן לישראל ממעטינן ביבמות בגמרא מושבה [כדפירש הר\"ב בפרק ז' דיבמות משנה ד'] ותיפוק לי דקנייה הכי נמי קאמרינן ושבה כתיב לאפוקי שזקוקה כו' שהרי היא חשובה כאילו קנוייה לו. וכל זה למשנה ראשונה אבל לב\"ד של אחריהן שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ה\"ה שאין היבמה אוכלת עם היבם עד שתיבעל ואפילו אכלה בחיי הראשון וטעמא דלא לחלפו בארוסה ששתיהן זמן כניסתן לאלתר והכי איתא בהדיא בתוספתא זו משנה ראשונה בית דין של רבותינו חזרו כו' ולא היבמה כו' וזו ראיה לפירוש ר\"ת דמדקתני דב\"ד של רבותינו חזרו כו' מכלל דלמשנה ראשונה אוכלת בעודה שומרת יבם קודם שתבעל. תוספות: \n",
+                    "<b>עד שתכנס לחופה</b>. שמתייחד עמה ויפרישנה לו. כך כתב הרמב\"ם. והקשה עליו הר\"ן בריש כתובות מהברייתא שכתבתי שם במשנה ד' דפירשה נכנסה לחופה אפילו לא נסתרה אלמא חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נישואין וילפינן לה מדכתיב (במדבר ל׳:י״א) ואם בית אישה נדרה דמשמע כל זמן שהיא בבית אישה הרי היא ברשותו. ועיין בטור א\"ה וב\"י סימן ס\"א וס\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקדיש מעשה ידי אשתו</b>. עיין בפירוש הר\"ב במשנה ד' פרק בתרא דנדרים ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>הרי זו עושה ואוכלת</b>. כתב הר\"ב שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. וקשה דאם מעשה ידיה שלו היא עיקר התקנה למה תהא עושה ואוכלת לר\"מ דסבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכי תימא דהכא באינו מעלה לה מזונות מאי למימרא. וסיפא נמי במותר למה קדיש לר' מאיר. ובגמרא איכא דבאינה ניזונת ומשום סיפא איצטריך דסיפא מיירי בלאחר מיתה כמו שאפרש בס\"ד אבל דחייה הוא דדחי לה דלהלכה קים לן דעיקר תקנה מזונות היא וכמ\"ש בפ' דלעיל משנה ד' וכפשטא דמתניתין בסוף פ\"ק דגיטין וכך פסק הרמב\"ם בפרק י\"ב מהלכות אישות [ועיין מ\"ש במשנה ז'] ומיתוקמה למתניתין ברוצה לזונה ואפילו הכי יכולה היא שתאמר איני ניזונית ואיני עושה דכיון דעיקר תקנתם לטובתה ומשום דידה הוי כי אמרה לא ניחא לי לטובתך שומעין לה והיה להם להרמב\"ם והר\"ב לפרש שתקנו מעשה ידיה תחת מזונות: \n",
+                    "<b>המותר</b>. פירש הר\"ב מה שהיא עושה מותר על מעשה ידיה והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לו חכמים שיתן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה לבד המזונות כדתנן במתניתין דלקמן ולמאי דקיימא לן דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה ה\"נ יכולה היא שתאמר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר וכן כתב הר\"ן בשם השאלתות וכתב דדבר ברור הוא שאם במעשה ידיה דשכיח יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כ\"ש במותר דלא שכיח ע\"כ כ\"כ הטור ס\"ס פ' בשם הרמ\"ה אף על פי שהר\"ר יונה חולק שם. והא דסבר ר' מאיר דקדיש מוקמי רב ושמואל דהיינו לאחר מיתה כשיירשנה ואפילו באינו מעלה לה מעה כסף שכנגדו. וכתב הר\"ן וכי תימא אמאי נקט תנא פלוגתייהו במותר ולא נקטה במעשה ידיה עצמן בשאינו מעלה לה מזונות איכא למימר*) [דתנא] הכי קאמר דמחיים דידה לא מצי מקדיש מעשה ידיה אע\"ג דשכיח ואע\"פ שהוא רוצה להעלות לה מזונות כל שהיא אינה רוצה לפי שיכולה היא שתאמר איני ניזונית ואיני עושה אבל לאחר מיתה אפילו מותר אע\"ג דלא עביד דאתי ואף על פי שאינו מעלה לה מה שהוא כנגדה. קדיש. דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכ\"ש מזונות עצמן ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן וכ\"כ רש\"י לאו למימרא דאילו הקדיש מעשה ידיה עצמן לא שייכא ביה דינא דשייכא במותר. דהא כ\"ש הוא כמ\"ש הר\"ן אלא ה\"נ קאמרי הקדיש מותר כלומר אפילו הקדיש מותר ולא מעשה ידיה עצמן דאילו הקדיש מעשה ידיה עצמן כ\"ש הוא דלר' מאיר קדיש לאחר מיתה: \n",
+                    "<b>רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין</b>. פירש הר\"ב שכן הלכה. ועיין במשנה ד' פרק בתרא דנדרים ומ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טוחנת</b>. פירש הר\"ב נותנתו באפרכס וכן לשון רש\"י ופירש נותנתו לאותו דבר שטוחנת. ואפרכס הוא הכלי העליון שעל הרחיים דרחב מלמעלה לקבל וקצר מלמטה ליפול ממנו על הרחיים להטחן מעט מעט וכן אמרו עשה אזנך כאפרכסת [*שכתבו הר\"ב בסוף מסכת כלים]: \n",
+                    "<b>ואופה</b>. פת. רש\"י: \n",
+                    "<b>ומכבסת</b>. לפי שהיא מלאכה כבידה כמו טחינה ואפייה וכשמכנסת לו שפחה אחת שלש אלה לא תעשה לו לפיכך שנאן גם בכאן ביחד. אבל הטור סימן פ' העתיק טוחנת אופה מבשלת ומכבסת. ולהרמב\"ם אין סדר למשנה בזה בפכ\"א מה\"א (יש) פעם העתיק אופה מבשלת ומכבסת ומטחנת ופעם העתיק מטחנת ומבשלת ואופה ומכבסת: \n",
+                    "<b>ועוש' בצמר</b>. דאילו בפשתן לא פסיקא ליה דהיינו כיתנא רומיתא שאינו כופה לעשות בו לפי שמסריח את הפה ומשרביט את השפתים. פירש רש\"י פושטן כמין שרביט עד שנעשים גדולות ע\"י שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק. גמרא: \n",
+                    "<b>הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת וכו'</b>. גמרא. הא שארא עבדא ותימא ליה עיילית לך אשה אחרת במקומי. משום דא\"ל הא טרחי לדידי ולדידה. קמי דידך מאן טרח. והתוספות תמהו בהפך שאם הוא זן אותה א\"כ מה מרויח הבעל דבלא שפחה היא היתה עושה הכל ולא היה זן אלא אותה לבדה ועתה זן אותה ואת שפחתה: \n",
+                    "<b>יושבת בקתדרא</b>. פירש הר\"ב כסא מנוחה ועיין בפירושו למשנה ג' פרק ד' [*ובפכ\"ד] דכלים [*ובמה שכתבתי שם פרק ד' משנה ג' בסיעתא דשמיא] ומ\"ש ואינה הולכת בשליחותו לכאן ולכאן לשון רש\"י לילך בשליחות להביא לו מבית לעלייה. ומ\"ש הר\"ב ואעפ\"כ כו' ומצעת לו המטה הכי אמר רב הונא בגמרא ופירש\"י ומצעת לו המטה לפרוס לו סדין ולבדין דבר שאינו טורח <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ובכפיה הני לא כפי לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל. וכתב הר\"ן אבל אחרים פירשו דמתניתין להציע המטות כולן אבל הכא להציע מטתו בלבד ובמתניתין לא גרסינן ומצעת לו אלא ומצעת את המטה והכא גרסינן ומצעת לו בלבד ע\"כ וכך כתבו התוספות שתי הגרסאות בפרק קמא ד\"ד ע\"ב: \n",
+                    "<b>אף המדיר כו'</b>. כלומר אע\"פ שברצונו אינה עושה מלאכה יוציא כו' ואצ\"ל שאם אין רצונו שלא תעשה מלאכה שיכול לכופה אבל לענין הטעם לא קאי עליה אף דטעמו של ר' שמעון בן גמליאל פוחת מטעמו של ר' אליעזר: \n",
+                    "<b>המדיר את אשתו</b>. כגון שאומר הנאת תשמישך עלי אם תעשה שום מלאכה כ\"כ טור י\"ד ס\"ס רל\"ה ולשון המגיד ספי\"ב מהלכות אישות ודע שכל מקום שתראה המדיר את אשתו מכך וכך ר\"ל שהוא אוסר הנאתו עליה אם תעשה כך אבל האוסר על אשתו ואומר לה הריני אוסר עליך שלא תעשה כך אין בדבריו כלום וזה פשוט ע\"כ. וכבר כתב כיוצא בזה הרמב\"ם בעצמו בפ\"ה מהלכות נדרים והעתקתיו במשנה ד' פרק ה' ממסכת נדרים. ועיין משנה ב' פרק ד' דנזיר: \n",
+                    "<b>יוציא</b>. כתב המגיד בפרק כ\"א מהלכות אישות ולא נזכר בגמרא כמה יהיה זמן ההדרה. ע\"כ. והטור שם כתב ז' ימים ולטעמיה קאמר דאסברא לה בהדירה בהנאת תשמיש ולפיכך דינו כמתניתין דלקמן ובודאי שאם הדירה מנכסיו [*דדינו] כדלקמן ריש פרק ז'. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כר' אליעזר. גמרא. וכתבו התוספות ואף ע\"ג דכל מקום ששנה וכו' אין זה רשב\"ג שבימי ר' אליעזר ע\"כ ועיין מ\"ש בסוף פרק ח' דעירובין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המדיר את אשתו מתשמיש המטה</b>. פירש הר\"ב כגון שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי ועיין בפירושו לסוף משנה א' פ\"ב דנדרים: \n",
+                    "<b>בית הלל אומרים שבת אחת</b>. פירש הר\"ב יותר מכן יוציא ויתן כתובה אם לא יכול למצוא התרה לנדרו. וכ\"כ הרמב\"ם פרק י\"ד או יפר נדרו ולשון הפרה שכתב לאו בדוקא אלא התרה שייכא ביה. ומשום דבהדיר לאשתו איירינן אגב ריהטא כתב נמי לישנא דהפרה דשייכי בנדרי האשה בעצמה. ומה שכתב הר\"ב ואפילו היה גמל כו' גמרא ויהיב טעמא דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. פירש רש\"י אף כאן בלא נדר דעתה נוחה לבעלה שמא יבוא בתוך הזמן אבל זו משהדירה הרי היא כמי שאינה מצפה לבעל: \n",
+                    "<b>התלמידים יוצאין שלא ברשות שלשים יום</b>. אף על פי שמבטלין בזה עונתן כדמוכחת מתניתין דאוכלת עמו מלילי שבת כו' לפי שהוא ליל עונה. וכדאמרינן בגמרא שעונת תלמיד חכם מערב שבת לערב שבת ופירש\"י שהוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף. וכתב הר\"ן ותמה אני למה לא הוזכרה במשנתינו. ונראה לי שאין לת\"ח עונה קבועה שכיון ששנינו יוצאים שלא ברשות לר' אליעזר [שלשים יום ולרבנן] שתים ושלש שנים כדאמרינן בגמרא משמע דעונת תלמידי חכמים הדרים בעירם ג\"כ משתנים כפי מה שהם צריכין לנדד שינה מעיניהם בענין לימודם ולטרוח בו והדבר ידוע שאין כל הזמנים שוים להם בכך ודאמרינן בגמרא דעונתן אחת בשבת היינו כשאין מתחדש להם בלימודם דבר ולפי שידוע שאין זה מצוי להם תמיד לא נשנית עונה שלהן במשנתינו. ע\"כ. ולשון הרמב\"ם פי\"ד מה\"א וטא\"ה סימן ע\"ו תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת מפני שתלמוד תורה מתיש כחן ודרך תלמידי חכמים לשמש מלילי שבת ללילי שבת. ע\"כ. וקשיא לי דבגמרא הכי איתא עונה של תלמידי חכמים אימת אמר רב יהודה אמר שמואל מע\"ש לע\"ש. אשר פריו יתן בעתו אמר רב יהודה ואי תימא רב הונא ואי תימא רב נחמן זה המשמש מטתו מע\"ש לע\"ש משמע דדוקא מלילי שבת ללילי שבת וטעמא רבה איכא דכיון דעונה האמורה בתורה איש איש כפי עבודתו וכפי כחו הלכך ת\"ח שהתורה מתשת כחן לא הטילה התורה עליהן העונה אלא בליל שביתה ומנוחת הגוף ומנא להו למימר דעיקר עונתן פעם אחת בשבוע ודלמא דוקא מלילי שבת ללילי שבת. אלא נ\"ל דמהכא נפקא להו דהואיל ומשנתינו לא שנאה עונתן של ת\"ח היינו טעמא שלפי שנשתנו בעונתן. עיקר הדין פעם אחת בשבוע. והם ע\"פ דרכם בחרו להם ליל השבת לפיכך לא שנאה לא זה ולא זה דעיקר הדין דהיינו פעם אחת בשבוע לא מצי למתני. משום שאינו מייחד שום לילה מלילי השבוע והתלמידי חכמים מייחדין להם לילי שבת ולא מצי נמי למתני מלילי שבת ללילי שבת כיון שאין זה מעיקר הדין ושורתו שהרי יכול לקיים מצות עונה באיזה לילה שתהיה מלילי השבוע ולפיכך שתק התנא מדין עונת תלמיד חכם ולא שנאו כך נראה לי ואפילו את\"ל שיש להרמב\"ם וטור טעם אחר לומר שזה שאמרו מלילי שבת ללילי שבת שאינו מעיקר הדין [*ואולי מהא דפ\"ד דנדה ד' ל\"ח דתניא חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת כו'] מכל מקום הקושיא שבמשנתינו הרי היא מתיישבת בזה: \n",
+                    "<b>העונה האמורה בתורה</b>. כלומר מצות עונה שהיא אמורה בתורה כך היא המדה. אבל אין מלת האמורה מוסבת על כל עונה ועונה של כל אחד ואחד כמות שהיא בזמנה שזה לא מקרי אמורה בתורה אע\"פ שיש להם סמך מן המקראות בדורון של יעקב לעשו כמו שפירש\"י בפרשה וישלח שהרי במ\"ו פרק ג' דחולין תנן. וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים אף על פי שדרשוהו מן נשר ותורים כדאיתא בברייתא בגמרא. וקצת קשה מאי למימרא האמורה בתורה. וי\"ל דאפילו לר\"א בן יעקב דדריש לשארה כסותה ועונתה כולהו לכסות כדאיתא בברייתא בגמרא פ\"ד דף מ\"ח אפ\"ה אית ליה דעונה אמורה בתורה. ממדת ק\"ו כדמייתי התם בתוס' סיפא דברייתא. דרך ארץ מנין. אמרת ק\"ו ומה דברים שלא נשאת עליהם לכתחלה אין רשאי למנוע ממנה. דברים שנשאת עליהם לכתחלה אינו דין שאינו רשאי למנוע ממנה: \n",
+                    "<b>הטיילים</b>. פירש הר\"ב שאין להם מלאכה וכו' וז\"ל התוספות על שם שדרכן [לישב] בטולא דאפדנייהו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המורדת</b>. כתב הר\"ב מתשמיש אבל ממלאכה כופין אותה כו' כ\"כ הרמב\"ם בפכ\"א מה\"א ואף ע\"פ שכתבתי לעיל במ\"ד דס\"ל דיכולה אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה. י\"ל שסובר כדעת המפרשים שסוברים דלא אמרינן שיכולה לומר כן אלא כדי להפטר מטוויית צמר שזהו תחת מזונות דהא אמרינן בגמרא מידי דקייץ ממידי דקייץ לעיל ריש ד' נ\"ט. ושאר מלאכות לא קייץ אבל כל שאר מלאכות צריכה לעשות אפילו אומרת איני ניזונית. ואע\"פ שהרא\"ש והתוספות דחו סברא זו י\"ל דהרמב\"ם הכי ס\"ל. ועי\"ל שלא אמר הרמב\"ם לכופה לעשות אלא בשאמרה איני עושה בלבד וניזונית. כסף משנה: \n",
+                    "<b>[*שבעה דינרים</b>. טעמא דשבעה כתבתי לקמן בד\"ה שלשה וכו']: \n",
+                    "<b>טרפעיקין</b>. כתב הר\"ב כל טרפעיק היא משקל מ\"ח שעורות של כסף צרוף כמשקל ג' דרכמונים וכתב הרמב\"ם שהם חצי דינר וק\"ל שבספ\"ב דדמאי כתב שהדינר צ\"ו שעורות וכן פירש עוד בריש קדושין כמו שאכתוב גם שם בס\"ד וכן בריש פ\"ו דשבועות וכל זה בשל תורה וכבר כתבתי במ\"ב פ\"ק דכל של דבריהם הוא השמינית והכא נמי ודאי שאין השיעור מן התורה שאין זה אלא תקנה מדבריהם וכן לשון הטור סימן ע\"ז המורדת כו' בתחלה תקנו בימי חכמי המשנה שיפחתו לה מכתובתה ז' דינרין כו' ונמצא שאלו ז' טרפעיקים צריך אתה לחשבם השמינית בלבד לכסף צרוף ולא יהיה כל טרפעיק כי אם ו' שעורות והשבעה עולים מ\"ב שעורות ולפי דברי התוספות שאכתוב במ\"ח פ' דלקמן דזה שאמרו בשל דבריהם בסלע מדינה לא אמרו בדוקא אלא בסלע ולא בזוזי ומנה. וא\"כ הה\"נ בשאר מטבעות כי הכא דלא. אבל בגמרא מפורש בהדיא דטרפעיק שלש מעות. והצורי הוא כ\"ד מעות נמצא שהוא שמינית הצורי וכן לשון הרמב\"ם בפרק י\"ד מה\"א בדין המורד על אשתו דלקמן דתנן שמוסיף ג' דינרין כתב שהם משקל ל\"ו שעורות כסף. דהיינו השמינית משלשה דינרין של כסף צורי: \n",
+                    "<b>עד מתי הוא פוחת כו'</b>. כתב הר\"ב חזרו ונמנו שיהיו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו פירש\"י שבתות ממש שהם ימים שאינם של מלאכה והכל מצויין בב\"כ ובבתי מדרשות והיינו דקתני זו אחר זו דסד\"א דכיון דסוף סוף מפסקי ימי חול בינייהו שבתות גופייהו לא בעינן רצופים קמ\"ל זו אחר זו. אלא אי אמרת דהנך שבתות שבועות נינהו מנא תיתי דלסגי במפוזרים דליצטריך למתני זו אחר זו ובהדיא קתני בתוספתא פעם אחת בשבת. הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב ואפילו נדה פרכינן בגמרא. נדה בת תשמיש היא. ותירצו אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וכתבו התוספות ולעיל דגמר מדיר מנדה משום דמדיר הוי [טפי] פת בסלה ממורד שמא *)יפתח פתח לנדרו. תדע דבמורד מוסיפין אבל לא במדיר. והר\"ן כתב דהיינו טעמא דבמורד מוסיפין ובמדיר אין מוסיפין לפי שהמורד כל שעה ושעה עומד במרדו וכדי שיחזור ממרדו מוסיפין עליו כל שבת ושבת אבל מדיר מכיון שהדירה ואינו מוצא פתח לנדרו מה בידו לעשות ולפיכך אין מוסיפין על כתובתה כלום אלא יוציאה ויתן כתובה לסוף שבוע אחת וכיון שהיא יודעת שלסוף שבוע אחת תפטר ממנו פת בסלה מקרי ומש\"ה גמרי לה ב\"ה מנדה אבל כשהאיש או האשה מורדין מתשמיש כיון שאין למורדן קצבה לאו פת בסלו מקרי ומש\"ה פוחתין או מוסיפין אפילו כשהיא נדה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואפילו שומרת יבם כלומר שאינה רוצה להתיבם וכמשנה ראשונה דמצות יבום קודמת וכן פסק הר\"ב בספ\"ק דבכורות: \n",
+                    "<b>וכן המורד על אשתו מוסיפין כו'</b>. מלבד האיסור שהוא עושה. וז\"ל הרמב\"ם פי\"ד מה\"א ואע\"פ שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בל\"ת שנאמר לא יגרע. שאם שנאה ישלח אבל לענות אסור: \n",
+                    "<b>שלשה דינרין בשבת</b>. פירש הר\"ב משום דצערא דגברא קשה כו' ומפרש בגמרא דלכך אמרו ג' ולא ג' וחצי שיהא מחצית שיעורא דאתתא. לחצאין אי אפשר דהאי דפוחתין לאשה ז' דינרין לשבת הם כנגד ז' ימי השבת דינר ליום אבל באיש דמוסיפין לה אי יהיב לה עוד חצי דינר כנגד יום השבת מיחזי כשכר שבת שהרי אין מוסיפין לכל השבוע ביחד שיהא שכר שבת מובלע בכלל אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל ימי השבוע זה עם זה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המשרה את אשתו על ידי שליש</b>. עיין ברפ\"ז ומ\"ש שם בס\"ד. \n",
+                    "<b>לא יפחות לה מב' קבים</b>. לר' יוחנן בן ברוקא דמתניתין ב' פ\"ח דעירובין [*שכשאתה מחשב] מה שמשתכר החנוני יהיה [*שתי] סעודות בכל רובע קב. נמצא שבשני קבים הם ט\"ז סעודות והרי אינה צריכה אלא לי\"ד. ב' ליום. דבליל שבת אוכלת עמו כדלקמן. מפרש בגמרא דהני תרי סעודות יתירות לארחי ופרחי ובהכי מתרצת מתניתין נמי אליבא דר\"ש דהתם דהיו תמניא סרי [סעודות]. בקבים דדל ארבע לארחי ופרחי: \n",
+                    "<b>קטנות</b>. וכן גרוגרות או דבילה לאכול בהן את הפת ושמן לאכילה ולהדלקת הנר. רמב\"ם פי\"ב מה\"א: \n",
+                    "<b>מטה מפץ ומחצלת</b>. לשון הרמב\"ם פי\"ג מה\"א מטה מוצעת וכן פירש\"י בגמרא עור שטוח על מטה. ופריך בגמרא ותסגי לה בכך וכתבו התוספות דממפץ לא פריך שהוא רך וראוי לסמיכה ונהי דלשכיבה א\"צ דהא אית לה מטה. לסמיכה מיהא צריכה ע\"כ. ויש גורסים ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת וכן גירסת הערוך ולגירסא זו פריך בין ממפץ בין ממחצלת גם הרמב\"ם העתיק ומפץ או מחצלת: \n",
+                    "<b>ומנעלים ממועד למועד</b>. לשון הר\"ב ומנעלים כו' דממועד למועד לא קאי אלא אמנעלים דתנא במקום הרים קאי דלא סגי בלא תלתא זוגי מסאני ואגב אורחיה קמ\"ל דניתבינהו ניהלה במועד כי היכי דניהוי לה שמחה בגוייהו גמרא. וכתב הר\"ן דמה\"ט דבמקום הרים קאי לא תנן דיהיב ציבי לבשל מאכלה לפי שיש לה. א\"נ האי תנא לא חשיב [*מידי דאכשורי אכילה כי היכי דלא חשיב] נר [*ופתילה] וחבית וקדרה דיהיב לה כדאיתא בירושלמי ובתוספתא: \n",
+                    "<b>חמשים זוז</b>. בגמרא מפרש בשל מדינה קאמר דהא תנן לקמן בד\"א בעני ואי בשל צורי עני חמשים זוז מנליה דהא דתנן בסוף פאה מי שיש לו מאתים זוז לא יטול כו' בשל מדינה הן ואינן עולין אלא כ\"ה זוזי צורי. ועיין מה שאכתוב במ\"ה פ\"ו: \n",
+                    "<b>והשחקים</b>. והם מותר הכסות. רמב\"ם פי\"ג מה\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לצרכיה</b>. פירש הר\"ב לצורך דברים קטנים. כגון פרוטה לכבוס או למרחץ וכיוצא בהן. הרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות אישות: \n",
+                    "<b>ואוכלת עמו מלילי שבת כו'</b>. פירש הר\"ב שהוא ליל עונה וסתים לן תנא כמדת תלמיד חכם וכיוצא בזה משנה י\"א פרק ד' דיבמות ואפשר ג\"כ כמו שאכתוב בשם הרמב\"ם בפרק ח' דנדרים משנה ו' שמצד עונג שבת מחויבת העונה בו לכל אדם ולשון הר\"ב חייב לאכול עמה כן לשון הרמב\"ם וכפי תיקון הלשון היה        ראוי שיכתבו חייב להאכילה עמו: \n",
+                    "<b>ואם אין נותן לה מעה כסף כו'</b>. ולאו למימרא דבדידיה תליא שיכול לומר איני נותן ואיני נוטל דהא קי\"ל יכולה אשה שתאמר איני ניזונית ואיני עושה וכן במותר וכמו שכתבתי במשנה ד' ואי הוא נמי יכול לומר כן מה הועילו חכמים הרי כל אחד יכול לעכב אלא ודאי ה\"ק שאם שתקה היא ולא תבעה מעה כסף לצרכיה ועשתה מותר הרי הוא לעצמה ואין הבעל יכול לומר ויתרה וכתב הרמב\"ן ז\"ל דה\"ה למזונות ולמעשה ידיה אלא רבותא קמ\"ל שאפי' במעה כסף שאינ' צריכה לו כל כך לא אמרי' ויתרה. הר\"ן ועי' מה שכתבתי ריש פ\"ז: \n",
+                    "<b>ומה היא עושה לו</b>. אף ע\"ג דמעשה ידיה מאן דכר שמיה הכא דהא דתנן במתניתין מעשה ידיה מפרשינן במותר הכי קאמר מעשה ידיה כמה הוו דלידע מותר דידה כמה. גמרא. ריש דף נ\"ט: \n",
+                    "<b>[*שתי</b>. כתב הר\"ב קשה לטוות כו' דבצמר איירינן כדתנן לעיל ועושה בצמר אבל בשל פשתן ודאי דאין חלוק וכמו שכתב הר\"ב והרמב\"ם במשנה א' פרק י\"א דנגעים]: \n",
+                    "<b>ומוסיפין לה על מזונותיה</b>. יין ודברים שיפים לחלב. רמב\"ם פרק י\"א מהלכות אישות: \n",
+                    "<b>הכל לפי כבודו</b>. דעולה עמו כמו שכתבתי במ\"ד פ\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מציאת האשה כו'</b>. גמרא מאי קמשמע לן [תנינא בפרק ד' משנה ד'] האב זכאי כו' יתר עמו הבעל כו' בושתה ופגמה איצטריכא ליה ופלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן: \n",
+                    "<b>בושתה ופגמה</b>. פירש הר\"ב        ופגמה חבלה כו' וז\"ל רש\"י פגמה נזק חבלה כו' ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ה דב\"ק. וכתב הרא\"ש הא דלא תני שבת. דמלתא דפשיטא הוא דהוי דבעל שהיא מתבטלת ממעשה ידיה. וצער פשיטא דהוי דידה כדאמר בפרק החובל צערא דגופה לא תקינו ליה רבנן. וריפוי נותן לרופא לרפאותה ואי אמדוה לה' יומי ועבדה לה סמא חריפא ואתסית בתלתא יומי היינו בכלל צער שציערה עצמה בסמא חריפא להשתכר המותר לדידה הוי. ודלא כהרמב\"ם שכתב בפרק ד' בהלכות חובל ומזיק החובל בא\"א הריפוי לבעלה עכ\"ל. וכתב הב\"י בא\"ה סימן פ\"ג מה שהקשה [הרא\"ש] על הרמב\"ם נתיישב מתוך דברי המגיד שכתב שהריפוי ינתן לבעל מפני שהוא חייב לרפאותה. וכך כתב הר\"ן בריש פרק מציאת האשה הא דלא תני במתניתין ריפוי משום דלדידיה בעי למיתן דהא איהו חייב לרפאותה עכ\"ל הבית יוסף. ולי נראה דעיקר קושיית הרא\"ש מההיא דסמא חריפא דמותר הרפואה שלה ומשום הכי הוא דליכא למימר דהא דלא תנא ריפוי משום דפשיטא דלבעל דהא לא פסיקא דלבעל ואם כן לאו מלתא דפשיטא הוא ותדע דהא שבת מתרץ הרא\"ש דלא תנן משום דלבעל ואמאי אינו מתרץ כמו כן הריפוי ובחדא מחתא לחתינהו אלא דעיקר קושייתו דלאו פשיטא הוא וכי תימא דלהרמב\"ם אה\"נ דאפילו סמא חריפא המותר לבעל והויא פסיקא דלעולם דבעל ולהכי משום פשיטות לא שנאו במשנה דתקשה לך אמאי לא תהא צערה שלה דאם כן טובא הוה שמעינן ממתניתין אי תנא דריפוי כולו לבעל וכי תימא איפכא דהרמב\"ם מודה בזה להרא\"ש דהמותר דידה הוי ומתרצת מתניתין דלהכי לא תני כיון דלאו פסיקא הוא הא נמי ליתא דכי היכי דר' יהודה בן בתירה פליג ואשמעינן מלתא דלאו פסיקא. הכי נמי דלאשמעינן מילתא דלאו פסיקא לכ\"ע: \n",
+                    "<b>בזמן שבסתר</b>. פגם שבסתר במקום שאין בני אדם יכולין לראות. שבגלוי שפצעה בפניה במקום שנראה לכל. בושת שבסתר שביישה בינו לבינה. שבגלוי שביישה בפני כל אדם. תוס': \n",
+                    "<b>ושלה ילקח בהן קרקע כו'</b>. שהרי זה כשאר נכסים הנופלים לה שהן תלויין. רש\"י. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה [כרבי יהודה] כ\"כ הרי\"ף בשם רב האי גאון מדמקשו ומפרקו בגמרא אליביה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יכול הוא שיאמר כו'</b>. לשון הר\"ב ואילו לאחיו או יתן מה שפסק או תשב עד שתלבין ראשה. כ\"כ רש\"י ז\"ל והוא תימא דהא קיימא לן כאדמון במתניתין ה' ריש פרק בתרא יכולה היא שתאמר או כנוס או פטור. אלא ה\"פ שאילו היה אחיו קיים היה כונס ומוציא ממנו בדיינין דדברים הנקנים באמירה הן אבל יבם לא. שלא פסק אלא ע\"מ שיכנוס האח. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והוא פוסק כנגדן ט\"ו מנה</b>. פירש הר\"ב מפני שהוא משתכר בהן. וז\"ל הר\"ן טעמא דמתניתין מפורש בירושלמי שהביא הרי\"ף מה ראו לומר בכספים כו' דמדינא כל מה שהאשה מכנסת בין כספים בין כלים אין הבעל רשאי להשתמש בהן אלא שיהיו מיוחדים לה וכן היא אינה רשאה להשתמש בכליה אבל עשו חכמים תקנה ביניהם שישתמש הוא בכספים וירויח בהן ויוסיף שליש וכשהכניסה לו שום דהינו בגדים וכלים הנישומין שמו דעתה שרוצה היא להשתמש בכליה ושיפחות הבעל בכתובתה חומש משוויין ע\"כ ואהא דאמרן דישתמש וירויח ויוסיף שליש כתב המרדכי בשם הר\"ר שמואל בר ברוך ומיהו לא הוה ריבית כיון שאם היה מגרש מיד היה צריך להוסיף שליש אבל כל אדם שמלוה בריבית לא היה נותן אא\"כ ירחיב לו הזמן והוי אגר נטר ליה עכ\"ל. ולי היה נראה דמעיקרא לאו קושיא היא דכיון שאם מתה היא בחייו יורש אותה ואינו משלם ליורשיה כלום נמצא שאין זו הלואה והתורה לא אסרה אלא בהלואה כדפירש הר\"ב ברפ\"ה דב\"מ מאי אמרת מדרבנן ליתסר הא ודאי לאו קושיא דהם אמרו לאסור מה שאמרו והם אמרו דגבי כתובת אשה לא ליתסר משום תקנת נשואין. כך נראה לי. [*ומה\"ט ניחא דהרמב\"ם פי\"ו מהלכות אישות ופ\"ד מהלכות מלוה ולוה פסק דלענין הוספה על המטבע דין כתובה שוה לדין מלוה ואסור משום ריבית והמרדכי ג\"כ כתב כך והיינו טעמייהו דמה שמצינו להדיא שאמרו להתירא אמרינן הם אמרו כו' אבל מה שלא מצינו שהתירו להדיא דהיינו הוספת מטבע מנלן להתיר שהרי י\"ל דדוקא הוספת שליש דרגילי אינשי לסלוקי אריא דאיסור ריבית דרביע עליה זה התירו משום תקנת נשואין אבל הוספת מטבע דלא רגילי ביה אינשי לסלוקי כו' משום דלא מסקי אדעתייהו במלתא דלא שכיחא לא חשו חכמים לומר בו היתר והיה די להם לענין תקנת נישואין כשהתירו להוסיף שליש דשכיחא ונתקנו בנשואין בכך]: \n",
+                    "<b>שום במנה ושוה מנה</b>. פירש הר\"ב אם לא שמו כו' אלא כמו שהם שוים בשוק. וקשה דמלתא דפשיטא היא ורש\"י מסיים אין לו לומר תנו לי עוד חמישיתו שהרי אמרו לפחות חומש מן השום לפי שלא נאמרו דברים הללו אלא משום ששמאוהו בבית חתנים והנשואים ומיהו תוספת שליש לא יוסיף שלא אמרו להוסיף שליש אלא לכספים שהם ראויים להשתכר מיד. וכתבו התוספות ופירושו מגומגם ונראה כפירש ר\"ח דמיירי כגון שפסקה להכניס לו בזה הלשון דכשאמרה שום במנה שוה מנה משמע שאף על פי שלא יהא שוה אלא מנה יכתוב לה בכתובתה מנה ולפיכך אין לו אלא מנה בלבד וא\"צ שישוה ל\"א [סלע ו]דינר אבל שום במנה סתם היא נותנת ל\"א [סלע ו]דינר דהכי קאמרה ליה שתכניס לו שום במנה שיכתוב לה בכתובה הלכך צריכה להוסיף חומש: \n",
+                    "<b>שום במנה היא נותנת כו'</b>. פירש הר\"ב במשנה דלקמן ואשמעינן בין במרובים בין במועטים פירש\"י דלא תימא שומא רבה הוא דדרך השמאים להעלותו על שויו א\"נ שומא זוטא איכא דמעלו לה טפי שלא תתבזה בעיני הנועדים: \n",
+                    "<b>ובארבע מאות כו'</b>. פירש הר\"ב כשיקבל עליו החתן לכתוב כו'. ומפרש במתניתין דלקמן דהיינו שהוא כתב תחלה והא דבתרה וכשחתן פוסק כו' מיירי שהם שמו תחלה. והני תרתי בבי אתו לאשמעינן דל\"ש לן בין שהוא כתב תחלה כו' בין שהם שמו תחלה וכו' וכספים מרובים וכספים מועטים דרישא וכן שומא מרובה ושומא מועט. מיירי בהוא כתב תחלה וכ\"פ בהדיא שום מנה היא נותנת כו' שא\"ל כתוב מנה בכתובה והיא תכניס לך כו'. ועלייהו שונה התנא דל\"ש שהוא כתב תחלה כו' דהיינו ארבע מאות וכו' שהוא כותב בתחלה ד' מאות דל\"ש לן בהו בין מרובה למועט בין בכספים בין בשומא כדתנינן להו בהדיא ברישא וה\"נ כשהחתן פוסק דהיינו שהם שמו תחילה ואח\"כ פוסק הוא בהא נמי ל\"ש לן בין מרובה למועט ומשום דרישא פירשה כשהוא כתב תחלה ולא נשנו בהדיא מרובה ומועט בכשהם שמו תחלה לפיכך הוצרך הר\"ב לפרש בבבא וכשהחתן וכו' בין שום קטן בין שום גדול וה\"נ ה\"ל לכתוב ולפרש בין בשומא בין בכספים. אלא דממילא משמע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פסקה להכניס לו כו'</b>. פירש הר\"ב לאשמעינן בין במרובים ובין מועטים. דלא תימא מרובה דנפיש רווחא לפיכך ראוי להוסיף שליש. א\"נ במועטים דלא תימא משום דזוטר זיונא פירוש הוצאות ואחריות. גמרא: \n",
+                    "<b>לכל מנה ומנה</b>. כתב הר\"ב לא אתפרש במתניתין אם לכל שבוע כו'. בגמרא איבעיא להו. ופירשו התוספות דודאי נראה דעשר דינר יתן לה לכל מנה להתקשט לעולם דאלת\"ה במהרה יכלה הממון והכי מיבעיא להו אם יתן לה בבת אחת והיא תשמרנו להתקשט בו עד שתכנה ומשם ואילך אין קצבה לתכשיטין ויתן לפי כבודה או לא יתן לה בבת אחת אלא כדי קישוטה ליום: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה</b>. לשון הרמב\"ם והלכה כרבן שמעון בן גמליאל בכל מה שזכרנו מן התוספות והפחת וזולתה וכתב הר\"ן דה\"ק שאם אין מנהג המדינה לפחות או להוסיף דאלת\"ה אלא דמנהג המדינה שלא לפחות ושלא להוסיף פשיטא והיכי פליג עליה תנא קמא ואפשר דת\"ק ורשב\"ג לא פליגי [ועיין מ\"ש בפ\"ג דבכורים דכי האי גוונא טובא בלישנא דרבי פלוני אומר ולא פליג] אלא דרבנן איירי בעיר חדשה דליכא מנהגא ואתי לאשמעינן דהכי דינא ורשב\"ג אתי למימר דבעיר שיש בה מנהג הולך אחריו. וכיוצא בזה במסכת [ביצה רפ\"ג] [כג: ובשבת קו:] רשב\"ג אומר לא כל הביברין שוין דל\"פ את\"ק ולפיכך פסקו הגאונים ז\"ל כרשב\"ג ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ד דפסחים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המשיא את בתו כו'</b>. כתב המגיד רפ\"כ מה\"א מדכתיב (ירמיה כט) ואת בנותיכם תתנו וכו' כמו שכתבתי במשנה י' פ\"ד: \n",
+                    "<b>לא יפחות לה מחמשים זוז</b>. מפרש בגמרא כסף מדינה מדתנן אם יש בכיס כו' ואי אמרת צורי כמה יהבינן לה. והקשו בתוס' דתיפוק ליה דכל של דבריהם של מדינה [כמו שכתבתי במשנה ב' פ\"ק דכתובות] וי\"ל דדוקא בסלע אמרו זה הכלל אבל לא בזוזי ומנה וכו' ע\"כ ולפי דהני חמשין זוזי של מדינה לפיכך כתב הרמב\"ם בפ\"ך מהלכות אישות לא יפחות לה מכסות שפוסקים לאשת עני שבישראל: \n",
+                    "<b>אם יש בכיס מפרנסים אותה לפי כבודה</b>. ל' הר\"ן ואפשר שחמשים זוז נותנים לה אפילו אינם בכיס שמחייבים את הגבאים ללוות דאי בישנן בכיס דוקא מאי איריא חמשים אפילו טובא נמי לפי כבודה ופלוגתא היא בירושלמי. אמר רבי חנינא זאת אומרת שאומרים לפרנסים ללוות פתר לה בשאין בכיס אבל יש בכיס מוסיף אמר רבי יוסי זאת אומרת שאין לפרנסים ללוות פתר לה כשיש בכיס אבל אין בכיס פוחת. משמע דרבי יוסי הכי מפרש לה אם יש בכיס לפרנס אחרות אם תבאנה היום או מחר מפרנסים אותה לפי כבודה אבל אפילו יש בכיס כדי לפרנס זו בלבד לפי כבודה אין נותנין לה כל מה שיש בכיס עכ\"ל. ובב\"י טור י\"ד סימן רנ\"ז [כתב] בשם הגה\"ת מרדכי דבבא בתרא שכתבו בשם א\"ז דבירושלמי משמע שהגבאים צריכין להלוות וכו' ולא הזכיר שיש בה מחלוקת ואפשר משום דפשטא דמתניתין דייקא טפי כאותו מאן דאמר הילכך נקטינן אליביה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מדעתה</b>. רבותא קמ\"ל דאע\"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה. רש\"י: \n",
+                    "<b>במאה או בחמשים זוז</b>. איצטריך למתני מאה דלא תימא שפטרו עצמן בהוספה זו הואיל והוסיפו עצמן על שיעור הראוי. ואיצטריך לאשמעינן נמי בחמשים זוז למימר דאפילו הכי אינה יכולה להוציא מידן אלא כשתגדיל ולא קודם לכן אף על פי שהשיאוה ולא נתנו לה אלא הפחות שבשעורין אפילו הכי אין לה עליהם דין הפרנסה אלא לאחר שתגדיל. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>מה שראוי לתת לה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>פירש הר\"ב עישור נכסים וכ\"כ רש\"י וטעמייהו שכן מצינו דעת שלישית לרבי בברייתא דסובר עישור נכסים וכתב הר\"ן שאפשר דת\"ק הכי קאמר מה שראוי לינתן לרבי יהודה לפי אומדנא דאב ולרבנן לפי שומת הנכסים: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אם השיא וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י [גמרא] דאזלינן בתר אומדנא דאב. ואם א\"א לעמוד על אומדן דעתו של אב כו' ולא כתב בקצרה ואם לא השיא כו' משום דלא תלי מידי בהשיא ולא השיא אלא באומדנא אי וותרן אי קמצן אף על גב דלא השיא ולא גילה דעתו בהשאת בת. והא דנקט השיא להודיעך כחן דרבנן דפליגי עליה אפילו בהשיא כדאיתא בגמרא וכך תפרש דברי הר\"ב והלכה כרבי יהודה דאזלינן בתר אומדנא. אי וותרן אי קמצן אפילו בלא השיא. ואם אי אפשר לעמוד על אומדן כו' פירוש שלא גר בינינו ולא עמדנו על סוף דעתו אם וותרן אם קמצן. ומ\"ש עוד הר\"ב ואם נשאת וכו' ולא אמרינן אחולי כו' אבל אם פסקו כו' אחולי כו'. תמיהא מלתא דמה מחילה שייך בקטנה דהא מתניתין בקטנה מיתניא שהיא הנקראת יתומה הנשאת ע\"י אמה ואחיה ועוד שכן תנן לכשתגדיל ואפשר שר\"ל כשלא מחתה לאחר שתגדיל אבל אין נראה כן ממ\"ש תובעת לאחר שנשאת. גם המגיד בפ\"כ מה' אישות כתב בשם הרשב\"א דאע\"ג דגדלה משנישאת ולא תבעה אחר גדלות מיד לא איבדה לעולם. לפי שכל שלא אבדה אותה בשעת נישואין שוב אינה צריכה למחות וברור הוא וכן נראה מדעת רבינו ע\"כ לכך נראה לפרש דבריו דלא מיירי אלא בגדולה הנשאת ר\"ל שהיא נערה אבל בקטנה לאו בת מחילה היא וכדעת כל הפוסקים שאפילו לא מחתה ולא מתזנה אפילו הכי כשתגדיל יכולה להוציא. ופירוש מחתה כלשון הטור סימן קי\"ג לומר דעו שאיני מוחלת על פרנסתי. ופרנסה ר\"ל צורכי הנדוניא: \n",
+                    "<b>פעמים שאדם עני</b>. מפרש בגמרא דליכא למימר עני ועשיר בנכסים דאם כן היכי קאמר תנא קמא כדמעיקרא ובעשיר והעני הא לית ליה אלא עני בדעת שאין בדעתו ליתן לה נדוניית עשיר אלא נדוניית עני וכן עשיר עשיר בדעת: \n",
+                    "<b>אלא שמין את הנכסים</b>. כלומר רואין שכנגדו היאך מתפרנסות מנכסים כאלו. והכי איתא בתוספתא. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נאמן בעלי עלי</b>. שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי שדה לכשארצה כ\"כ רש\"י. ולרבותא לרבי מאיר הוא שמפרש כן כלומר דאפילו שאומרת שהבעל יעשה כציוויו של האב אפילו הכי אין שומעין לה. ולשון הרמב\"ם פרק כ' מה' אישות והטור סימן נ\"ד תנם לבעלי כל מה שירצה יעשה בהן אם היתה גדולה ונשאת הרשות בידה וכו' משום דתחלת דבריהם במי ששומעין לה והוי רבותא דאפילו כשאומרת כל מה שירצה כו': \n",
+                    "<b>יעשה שליש כו'</b>. כתב הר\"ב דמצוה לקיים דברי המת. גמרא. ואפילו צוה כשהיה בריא דאלת\"ה מה מצוה לקיים דקאמר הרי דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו כמו שפסק הר\"ב במשנה ז' פ\"ט דבבא בתרא ולא שייך לומר מצוה לקיים אלא דבריו שרירין וקיימין וכן כתבו מהגמרא סוף פרק קמא דגיטין. וכתבו התוספות דנפקא מינה בין ככתובים כו' ובין מצוה לקיים וכו' דלא אמרינן מצוה אלא כשהושלש מתחלה לכך אי נמי דוקא במת נותן בחיי מקבל. ופירש הר\"ן דמיירי הכא שמעכשיו זיכה אותה במעות אלא שצוה שיקחו לה מהן שדה ומש\"ה אי לאו טעמא דמצוה לקיים כו' נותנין לה מיד ששלה הן לגמרי דאלת\"ה אלא שאמר שלא תזכה במעות אלא לקנות בהן שדה אפילו בלא טעמא דמצוה כו' אין שומעין לה שלא זכתה בהן אלא בענין זה: \n",
+                    "<b>הרי היא מכורה</b>. ור\"מ סבר דאינה יכולה למוכרה תוספות. כלומר ובהא הוא דפליגי אבל דמצוה לקיים אף ר' יוסי מודה אלא דבכי הא שאני כיון שיכולה למוכרה וכ\"כ הר\"ן וכתב עוד ואפשר דטעמיה דרבי יוסי משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ע\"כ. וצריך לומר דהא דתלי טעמא משום שהרי היא מכורה ותיפוק ליה דאין מצוה. דלדבריו דר\"מ הוא דקאמר הכי. וכ\"כ התוספות בד\"ה הא מני וכו': \n",
+                    "<b>מעכשיו</b>. כלומר מיד יכולה למכור ונמצא שאין תועלת כלל בקניית השדה ועוד נ\"ל דלהכי הוסיף לומר מעכשיו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>משום הא דמקשה הר\"ן מפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ\"ה) דאמרינן שאין הבן רשאי למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים וניחא ליה די\"ל ה\"מ בקרקע שהיה מאביו. אבל שדה זו אע\"פ שבמעות אביו לקחו אותה מ\"מ לא היה מאביו ע\"כ. ועוד מחלק בגווני אחריני ע\"ש בדבריו. ולמסקנת חו\"מ סימן רל\"ה דוקא ירושה א\"נ מתנת ש\"מ שהיא כירושה. אבל הכא מתנת בריא והוה כשדה שקנאה בעצמו. ואומר אני שזהו שרצה התנא לומר במאי דהוסיף מעכשיו כלומר והרי זו אפילו מעכשיו יכולה למכור ואינה צריכה להמתין עד שתהא בת כ' שנה. ונמצא שהקושיא של הר\"ן נשמר ממנה התנא בעצמו ובא לומר דליתא ואל תשיבני וכי היאך בא התנא לשמור עצמו ממימרא דאמוראי דההיא דבן אינו מוכר כו' מימרא דאמוראי היא. לא קשיא כלל דע\"כ לאו תקנתא שהם תקנוה בדורותם היא דהא מותיב עלה ממעשה בא' שמכר בנכסי אביו ומת כו' ובאו ושאלו את ר\"ע מהו לבודקו וכו' ואי אמרת מבן כ' כי בדקו ליה מאי הוי כלומר אפילו לא הביא ב' שערות כגדול מחזקינן ליה. ואי תקנתא דאמוראי מאי פריך מדר\"ע: \n",
+                    "<b>בד\"א בגדולה</b>. כתב הר\"ב דבגדולה מן הנשואין ד\"ה שומעין לה. גמרא. ופירש\"י שאף האב לא עלה בדעתו למוסרה ביד שליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל זכאי לאכול פירות וכתב הר\"ב והלכה כר\"מ כן הוא בגמרא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>המדיר את אשתו מליהנות לו</b>. פירש הר\"ב על הנאת תשמיש אין הנדר חל משום דמשועבד לה וכ\"כ רש\"י ופירשו הר\"ן דר\"ל דכיון שהוא מדיר אותה בלשון הזה דהיינו שמדירה ליהנות משלו אין הנדר חל אלא בנכסיו בכגון דמפרש לקמן דאילו בתשמיש לאו כל כמיניה אלא באומר הנאת תשמישך עלי לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ועל הנאת מזונות כו' שמספיקים מעשה ידיה למזונותיה. ותימא דאפילו אם מספיקים היאך יחול הנדר דהא קיימא לן דעיקר תקנתא מזונות וכמו שכתבתי בפרק ה' משנה ד' ונמצא שהוא משועבד לה למזונות אלא שחכמים תקנו לו כנגד זה שיהיה מעשה ידיה שלו וכיון שהוא משועבד לה אין כח בנדר להפקיע אף על פי שיהיה מעשה ידיה מספיקין לה והרי שיעבודא דמעשה ידיה דאית ליה לבעל על האשה שאינן אלא מכח התקנתא דמזונות שיש לה עליו ואפילו הכי תנן במשנה ד' פרק י\"א דנדרים שאינה יכולה להקדישם מטעמא שהיא משועבדת בהן לבעלה. כל שכן עיקר התקנתא שהן המזונות ששעבדנו לבעל בהן שאינו יכול להפקיע שעבודא שיש לה עליו וכ\"ש לאותם התנאים שסוברים דמזוני דאורייתא כמ\"ש במשנה ד' פ\"ד וחילוק דמחלק הר\"ן בין שעבוד שלה על הבעל לשעבוד שלו ליכא למימר אלא להרמב\"ם דס\"ל דהדרה חל על שעבוד המזונות בין מספיקים מעשה ידיה בין אין מספיקין. ועוד שלא תירץ כן הר\"ן אלא אם כן אמרינן דסוגיא דגמרא סברה אין קונמות מפקיעין מידי שיעבוד ואתיא כתנא קמא דריב\"ן פרק י\"א דנדרים ואיהו מצי סביר ליה הכי ולא [צריך כלל ל]טעמא דאלמוהו [לשעבוד' דבעל] אבל הר\"ב מפרש בהדיא התם בדברי ת\"ק דס\"ל נמי דקונמות מפקיעין כו' אלא משום דאלמוהו וכו' ולפי זה סוגיא דגמרא דהכא לא אתיא כמאן ואין להאריך בזה. הלכך קיצור לשון אני רואה בכאן שה\"ל להר\"ב להתנות עוד כדאתני בגמרא באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וכיון דמספיקין לה יכול להדירה והנדר חל אבל כשאינו אומר כן אלא מדיר לה מן המזונות לאו כל כמיניה ואי אפשר לנדר שיחול ואין אומרים דכיון שהדירה מן המזונות הוי כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דהא האשה קיימא לן שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה כמ\"ש במתניתין ד' פ\"ה ואפילו הכי כי אסרה מעשה ידיה על בעלה אינו צריך להפר כדתנן פרק י\"א דנדרים ולא אמרינן דהוי כאומרת איני ניזונית כו' אלא כל בסתמא הוי כמדיר ורוצה להפקיע השעבוד. ושלא לוותר במה שכנגד זה. וכל זה מבואר בגמרא שכן הוא למאי דסברינן דאין הנדר חל על שעבודא דמזונות. ולפיכך הוה ליה להר\"ב לכתוב דמיירי באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואכתי איכא למידק דכי נמי א\"ל צאי מעשה ידיך למזונותיך. מאי הוה דהא אינו מפטר בכך דא\"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וכמו שכתבתי בספ\"ה בשם הר\"ן. ולא קשיא. דמיירי ששתקה. וכדפסק הרמב\"ם בפי\"ב מה\"א דכי אמר כן ושתקה שאין לה מזונות דאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה ה\"ל לתובעו או לומר אין מעשה ידי מספיקין לי ע\"כ. אף על פי שדברי הרמב\"ם אינן אמורין אלא בהלך למ\"ה וכן כתב ג\"כ בפירושו פי\"ג שיש לו רשות לומר כן כשאינו מצוי [ובפירושו משמע אפילו בעל כרחה וזה צ\"ע] מ\"מ יש לנו לומר אפילו בלא הלך נמי. ואין הסוגיא דגמרא מכרעת דוקא בהלך אבל להרמב\"ם א\"צ שהוא סובר דיכול להפקיע על ידי הדרה שעבוד שיש לה עליו אפילו אין מספיקין מעשה ידיה כמ\"ש לעיל. ולפיכך אפילו אין יכול לומר צאי כו' בלא הלך למדינת הים ניחא. דע\"י הדרה יכול להפקיע. אבל לדידן נאמר אפילו בלא הלך כי שתקה סגי. ומשום הכי פריך בגמרא למה יעמיד פרנס. והרי מועיל הנדר כיון דקבלה עלה בשתיקתה אין לה עליו שעבוד. ומשני כגון שאין מספיקין לדברים שהיתה רגילה בהם בבית אביה. כמו שכתב הר\"ב. ומסיים בגמרא דאמרה ליה עד האידנא דלא אדרת גלגילנא בהדך. ופירשו התוספות דאביה שהיה עשיר הוא היה מוותר. אבל לא שאר בני משפחתה ולפיכך היתה מתגלגלת עמו ולא היה משועבד לה בכך כיון שאין כל בני משפחתה רגילים בה ולפיכך חל הנדר כשהדירה. וכשאינה עוד אצלו חייב להנהיגה בכבוד בית אביה. הלכך אמרה ליה השתא דאדרתן לא מצינא לגלגולי בהדך. ואם תאמר ואמאי לא מוקמינן מתניתין שתלה הנאת נכסים בתשמיש המטה כדלקמן משנה ד'. [ויש לומר] דהתם קתני שלא תלך כו'. משמע שפיר דתלהו בתשמיש מדלא תני מלילך אבל הכא דקתני המדיר מליהנות משמע שמהנאה ממש מדירה תוספות בד\"ה הכא נמי כו'. ועיין עוד שם. ובענין הדרת הנאת תשמיש. עיין בריש פרק ב' דנדרים מש\"ש בס\"ד: \n",
+                    "<b>עד שלשים יום יעמיד פרנס</b>. כלומר עד שלשים יום ממתינין בין אם פירש נדרו ושלמו. או לא פירש והתיר נדרו. דהלכה כשמואל דאמר אפילו בסתם וכו' כדמוכח פירוש הר\"ב במתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>יעמיד פרנס</b>. פירש הר\"ב שאומר כל המפרנס אינו מפסיד. כיון שאינו אומר כל השומע יזון. לא עביד שליח מה שאין כן במשנה ו' פרק ו' דגיטין באומר כל השומע קולי יכתוב גט דעבדינהו שלוחים. גמרא. ועיין מה שאכתוב בזה במשנה ג' פרק ד' דנדרים. ודוקא נמי כשאומר כל המפרנס דלעלמא קאמר. אבל אם אומר ליחיד אם תזון לא תפסיד הוי שלוחי כדמוכח מתניתין דסוף פרק ד' דנדרים. תוספות. ועיין מה שאכתוב שם בסיעתא דשמיא. וכן נמי שרי על ידי חנוני. וכגוונא דתנן בפרק ד' ממסכת נדרים: \n",
+                    "<b>יתר מכן יוציא ויתן כתובה</b>. פירש הר\"ב דטפי משלשים יום איכא זילותא. והא דהמשרה במשנה ח' פ\"ה. שלא על ידי נדר הוא. כ\"כ הרמב\"ם. אבל בירושלמי דמתניתין דלעיל. דוקא כשקבלה עליה. וכן דעת הרא\"ש ז\"ל: \n",
+                    "<b>חדש אחד יקיים</b>. פליגי אביי ורבא בגמרא אביי אמר בכהנת לחוד פליג וחדש היינו שלשים יום כדאמר תנא קמא ורבא אמר חדש מלא וחדש חסר נמי איכא בינייהו: \n",
+                    "<b>ובכהנת</b>. ר\"ל אשת כהן. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלא תטעום וכו'</b>. פירש הר\"ב כגון שאמרה היא וכו' והוא קיים לה. גמרא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאי לא תימא הכי מ\"ש לעיל דתנן עד שלשים יום ומיירי אפילו בסתם כמו שכתבתי לעיל. ומסיק הר\"ן בטעמא דמתניתין דשאני היכא דנדר איהו דסברה מרתח רתח עלי והשתא מותיב דעתיה אבל הכא דנדרה איהי ושתק לה סברה מסנא הוא דסני לי הואיל ואישתיק ולא הפר ואינה יכולה לגור אצלו כלל. ולפיכך לא תקנו חכמים שתמתין כלל הואיל וקשה לה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר</b>. כתב הר\"ב והלכה כר' יוסי. מדשקלו וטרו אמוראי אליביה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה</b>. פירש בטוא\"ה סימן ע\"ד שאמרה קונם תשמישך עלי. שאם לא תלאו בתשמיש אלא אמרה קונם בית אבי עלי אינו יכול להפר אלא כיון שתלאו בתשמיש יכול להפר וכיון ששמע ולא הפר אם אביה בעיר נדרה עד חדש יקיים. יותר מחדש או סתם יוציא מיד ויתן כתובה. ופירש הב\"י דבנדרה היא וקיים לה אמרן לעיל דיוציא מיד ויתן כתובה. והלכך על כרחך הא דתנן חדש אחד יקיים במפרשת בשעת נדרה עד חדש א' מיתוקמא דאילו בנודרת סתם וקיים לה איהו. יוציא מיד ויתן כתובה: \n",
+                    "<b>ובזמן שהוא בעיר אחרת</b>. דרך בתם ללכת אצלם ברגלים. רגל אחד מצי מוקמא אנפשה. שלשה לא מצי מוקמא. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל כו'</b>. שנדרה היא ותלתה בתשמיש המטה וקיים לה הוא. כן פירש טור אה\"ע סימן ע\"ד: \n",
+                    "<b>אמר לה על מנת כו'</b>. שנדרה נדר של עינוי נפש או מדברים שבינו לבינה שעליו להפר ואמר לה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אני מיפר לך על מנת כו'. וזה אינה יכולה לעשות ואין נדרה מופר והרי דנדרה היא וקיים לה הוא. דיוציא מיד. כן פירש טוא\"ה סימן ע\"ו. וי\"ד סימן רל\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויהודית</b>. שנהגו בנות ישראל ואע\"ג דלא כתיבא. רש\"י: \n",
+                    "<b>מאכילתו שאינו מעושר</b>. פירש הר\"ב ולא נודע לו אלא אחר שאכלו. דאי רצתה להאכילו ולא אכל מצי אמרה משחקת הייתי בך וכשהיית בא לאכול הייתי מונעך. הרא\"ש. וכן בתוספות. וה\"ה באינך דמתניתין דוקא לאחר שעבר הוא. [*ומ\"ש הר\"ב כגון דאמר' ליה פלוני כהן כו' הכי איתא בסוגיא. ויש לגמגם למה נקט כהן והרא\"ש לא נקט כהן וגם הביא ירושלמי ולא כתב שם כהן]. ומ\"ש הר\"ב ואזל שייליה ואשתכח שיקרא. וכגון דאתו סהדי ואמרו עמנו היה במקום פלוני באותה שעה שאמרת שתיקן לך או לא זזה ידו מתוך ידינו ולא תקנו אבל על פי הכחשת הכהן עצמו אינה מפסדת כתובתה דעד אחד הוא. כן הסכמת הפוסקים אע\"פ שבשם הרמב\"ן כתב הר\"ן דכאן שהיא אמרה משמו הואיל והוא כופר היא אינה נאמנת שכן קבל הדין בעד מפי עד אם בא זה וכפר זה האומר משמו אינו נאמן. דאכתי תקשי לי אע\"פ שמפני שזה שאומרת משמו הוא כופר ולפיכך לא תהא היא נאמנת. דמ\"מ לא תפסיד בזה כתובתה. דהיאך נוכל להוציא ממונה ולהפסיד שטר כתובתה שבידה ע\"פ ע\"א: \n",
+                    "<b>שאינו מעושר</b>. ואצ\"ל שקצים ורמשים. רמב\"ם פרק כ\"ד מה' אישות. וכתב המגיד שהרי המעשר בזמן הזה אינו אלא מדבריהם כנזכר [בסוף] פרק ראשון מהל' תרומות. ומ\"מ אפי' יהיה מה\"ת ק\"ו הוא לשאר דברים האסורים. שהרי המעשר אפשר לו לבעל להפריש ולא יסמוך עליה אעפ\"כ יוצאת בלא כתובה מחמת כן. כ\"ש אם מאכילתו דברים האסורים והוא לא ידע ואשם: \n",
+                    "<b>ונודרת ואינה מקיימת</b>. גמרא. דאמר מר בעון נדרים בנים מתים שנאמר (קהלת ה׳:ה׳) אל תתן את פיך וגומר וחבל מעשה ידיך ואיזו הן מעשה ידיו של אדם. הוי אומר אלו בניו ובנותיו. ומשום כך דקדק הרא\"ש דאי לאו דעונש בניו אלא שהיא עוברת בעצמה כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור. לא הפסידה כתובתה. ודת יהודית משום חציפותא ומשום חשד זנות הוא דמפסדה: \n",
+                    "<b>וראשה פרוע</b>. מקשין בגמרא דאורייתא הוא דכתיב (במדבר ה׳:י״ח) ופרע את ראש האשה מכלל דההיא שעתה לאו פרועה הוית שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרוע ראש ומשנינין דאורייתא כשמכוסה במטפחת שפיר דמי ואפילו ברשות הרבים ובמבוי המפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו. ומדת יהודית שלא תצא לכל אלו אא\"כ שיש על ראשה רדיד ככל הנשים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקדש את האשה וכו'</b>. וכן שנויה עוד בפ\"ב דקדושין משנה ה' וע\"ש: \n",
+                    "<b>על מנת וכו'</b>. עיין בסיפא מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ונמצאו עליה נדרים</b>. כתב הר\"ב באלו נדרים אמרו כו' דמידי דקפדי ביה אינשי הוה קפידיה קפידא מידי דלא קפדי אינשי לא הוה קפידיה קפידא. גמרא. ופירשו התוספות דבדאתני סתם איירינן אבל אם פירש בהדיא על מנת שאין עליך נדר זה ודאי יכול להתנות בכל נדרים אפילו לא קפדי אינשי ע\"כ וכן הביאו הרא\"ש והר\"ן ירושלמי וכתב עוד הר\"ן והוא הדין לדברים שבינו לבינה שדרך רוב בני אדם להקפיד בהם מסתמא אף על גב דלא פירש קפידיה קפידא: \n",
+                    "<b>כנסה סתם כו'</b>. ארישא קאי דקדשה על תנאי וכנסה סתם דדילמא אחולי אחלי לתנאה כיון שכנסה בסתם. כדרב בגמרא: \n",
+                    "<b>תצא שלא בכתובה</b>. כתב הר\"ב בפ\"ב דקדושין וגט מיהא בעי. ובגמרא דמספקא לן אי אחולי אחליה לתנאה ולאיסורא לחומרא. ולממונא המע\"ה. ופירשו הכ\"מ ספ\"ד מה\"א ובב\"י סימן ל\"ח אליביה דרב נמי. וכ\"כ הר\"ן: \n",
+                    "<b>על מנת שאין בה מומין כו'</b>. אפילו בסתם נמי דהא בפ\"ה משנה ג' גזרינן דארוסה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה שמא ימצא בה מום כו' ומשום סיפא דכנסה סתם נקט קידשה על תנאי לאשמעינן דאע\"ג דקידשה על תנאי בעיא גט. תוספות: \n",
+                    "<b>כל המומין הפוסלין בכהנים כו'</b>. כתב הר\"ב והוסיפו עליהם בנשים זיעה וריח הפה. ורמינן בגמרא דהא תנן בבכורות סוף פ\"ז והמזוהם ותנן עלה רפ\"ז מומין אלו כו' פוסלין באדם ומשנינן מזוהם גופו מסריח אבל זיעה אפשר לעבורי בקיוהא דיין עד שיעבוד עבודתו ולכך לא הוי מום. וריח הפה נמי לאו בכלל מזוהם הוא דאפשר דנקיט פלפלא בפומיה ועביד עבודה. אבל לגבי אשה שהוא מדבר עמה כל שעה לא אפשר. ומ\"ש הר\"ב ושומא כו' פירש בערוך שאת או ספחת (ויקרא י״ג:ב׳) תרגום ירושלמי שומא או בהק ע\"כ. ונ\"ל שאינו ר\"ל דשומא דהכא היינו שאת ממש שהוא צרעת גמור אלא ר\"ל כעין שומא דקרא דאי רוצה לומר שומא דקרא ממש. א\"כ בכ\"מ שיהא בה ואפילו אין בה שער יהא מום דלא עדיפא אתתא מגברא דתנן ביה בסוף פרקין. דמצורע כופין להוציא. ודוחק לומר משום שממיקתו הוא ודלא שייכא באתתא. וב\"י סימן ל\"ט הביא תשובה אחת שכתוב בה דמצורעת אינו מום ותמה עליה דאין מום גדול מזה אי משום דמאיסה אי משום שהוא חולי המתדבק כו' ע\"כ. ואני תמה למה לא תמה מההיא מתניתין דסוף פירקין. ורש\"י מפרש שומא וורוא\"ה בלע\"ז. וכ\"כ בסוף יבמות. ושמעתי שהוא בל\"א וואר\"ץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האב צריך להביא ראיה</b>. פירש הר\"ב אם בא לתבוע כתובה מן הארוסין עיין מ\"ש במשנה (ח') [ז'] פט\"ו דיבמות [ד\"ה ומניח] . ומ\"ש ואף ע\"פ שיש לאשה חזקה דגופה כלומר והא קיימא לן כרבן גמליאל במשנה ו' פ\"ק דהעמד אשה על חזקתה. וה\"נ יש לה חזקה שבלא מומין נולדה כדפירש\"י. הכא שאני הואיל ונמצאו המומין ברשות האב ואיתרע לה חזקתו הואיל וברשותו נמצאו. ובפרק קמא נמי פלוגתייהו בנכנסה לרשות הבעל הוא. ובה אמר ר\"ג דלא הורע חזקת אביה בכך. כך פירש\"י ומסיימי התוספות ואיירי בענין שיכול להיות שנאנסה תחת בעלה דאי בענין שוודאי לא נאנסה משנשאת אע\"ג שנכנסה לרשות הבעל איתרע לה חזקת רשות האב הואיל וודאי ברשות אביה נאנסה. ע\"כ. ולהר\"ן דוחק לפרש מתניתין דפרק קמא בענין זה דוקא דלישנא פסיקתא אמר רבן גמליאל דנאמנת. אפילו א\"א שנאנסה תחתיו. ומפרש דמתניתין דהכא מיירי שגם היא טוענת שמא דהיינו במומין שאינה בקיאה בהן מתי נולדו כריח הפה. מה שאין כן בפ\"ק דהיא טוענת ברי והוא שמא. והכא שמא ושמא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אמרינן כאן נמצאו כאן היו. ומפרש הרא\"ש דמתניתין בנערה דכתובתה לאביה והיא ברשות האב לכל מילי הלכך אתרע חזקתה ברשות [האב] ועל האב להביא ראיה. אבל בוגרת כיון שיצאת מרשות אביה ואינה נקראת על שם בית אביה כך לי עומדת בבית אביה כעומדת בבית אינש דעלמא וחשיבא כאילו נכנסה ברשות הבעל. ובנערה נמי משנתארסה בדין היה שתהא ברשות הבעל וכל מומין שיולדו בה אמרינן נסתחפה שדהו אלא כיון שהיא ברשות האב לכל מילי והכתובה שלו אמרינן כאן נמצאו כאן היו קודם אירוסין. ע\"כ. ומתניתין הכי דייקא. דלא קתני עליה להביא ראיה אלא האב צריך להביא ראיה: \n",
+                    "<b>שעד שלא נתארסה כו'</b>. אבל אם הביא ראיה שמשנתארסה לא סגי. ולא אמרינן כאן נמצאו בבית אביה כאן היו משום דאיכא תרתי העמד הגוף על חזקתו וחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וזה הכניסה לחופה וראה ונתפייס מאי אמרת חזקה אין אדם מפייס במומין הוי חדא במקום תרתי דהעמד ממון על חזקתו לא אמרינן כנגד חזקת הגוף [ולפיכך כאן נמצאו כאן היו נמי ליכא למימר כיון דאין כאן חזקת ממון וליכא אלא חדא. תוספות]. וחדא במקום תרתי לא אמרינן. עד שלא תתארס העמד הגוף על חזקתו ליכא למימר. מאי איכא דחזקה דאין אדם [*שותה בכוס אלא אם כן בודקו והאי ראהו ונתפייס הוא אדרבא חזקה אין אדם] מפייס במומין והעמד ממון על חזקתו. גמרא: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים במה דברים אמורים במומין שבסתר כו'</b>. כתבו התוספות דר' מאיר לא פליג אמומין שבגלוי דמודה דאין יכול לטעון דראה ונתפייס הוא ע\"כ. ורבנן לא אתו לאפלוגי אלא באם יש מרחץ כו' וגדולה מזו בריש פירקין ר' יהודה אומר חדש אחד כו' לאביי כדכתיבנא התם דתנא קמא אמר לה ואפ\"ה חזר ושנאו ר' יהודה כ\"ש הכא דלא תני לה אכתי החלוק דתנו להו רבנן אע\"ג דר' מאיר מודה בכך דהא ראה ונתפייס: \n",
+                    "<b>אבל במומין שבגלוי אין יכול לטעון</b>. שאף על פי שהתנה. דאמתניתין דלעיל קאי. לא על מומין שבגלוי נתכוין דאותם ראה ונתפייס. אלא על מומין שלא ראה נתכוין. וכשיש נמי מרחץ באותו העיר אית לן למימר שלא התנה. אלא על מומין שאין נבדקים ע\"י מרחץ כגון ריח הפה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וקאי בין ארשות אב ובין ארשות הבעל והכי קאמר אינו יכול לטעון אפילו הביא הבעל ראיה אינו מועיל לו כלום. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האיש שנולדו בו מומין</b>. וכ\"ש היו גמרא. פירש הר\"ב משנשאה וכ\"כ הרמב\"ם בסוף הלכות אישות אחר שנשאה. ונראה דר\"ל דאי לאחר שארסה אף ע\"ג דאין כופין להוציא. ה\"נ אין כופין אותה שתכנס. משא\"כ משנשאה דאם אינה רוצה שתשב עמו. דנין אותה דין מורדת כדמסיים שם הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אמר רבן שמעון בן גמליאל בד\"א כו'</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כרשב\"ג עיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ח דעירובין: \n",
+                    "<b>אבל במומין הגדולים כופין אותו להוציא</b>. דגבי איש ליכא למימר נסתחפה שדה של אשה דאיש אינו שדה של אשתו. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סבורה הייתי כו'</b>. כתבו התוספות קצת תימה דא\"כ כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה ושמא כשיש חשש ערמה אין לה כתובה. ע\"כ. ולא הבינותי דמאי קושיא דכיון שהוא יודע מומו שהרי התנה בכך איהו דאפסיד אנפשיה שלקחה ויודע שיכולה לטעון סבורה הייתי וכו': \n",
+                    "<b>מפני שהוא ממיקתו</b>. ולפיכך אפילו מדעתה שלא בעל כרחה אין מניחין אותה שתשב עמו כיון שסכנה היא לו אלא א\"כ רצתה שתשב עמו בעדים כדי שלא יבא עליה כדאיתא בגמרא ול' הרמב\"ם סוף הלכות אישות שמפרישין אותן בעל כרחן מפני שהיא ממקתו: \n",
+                    "<b>ולך איני יכולה לקבל</b>. ויחלוץ ויתן כתובה רמב\"ם סוף הלכות אישות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>האשה שנפלו לה נכסים</b>. כלומר בירושה ולאו דוקא אלא הוא הדין אפילו נתנו לה במתנה או שמצאה מציאה. כל ששייך הבעל שיזכה בהן מדין נכסי מלוג. כן מבואר מתשובת רשב\"א בב\"י ס\"ס פ\"ה וצ\"ו וכ\"כ הרמב\"ם בפרק כ\"ב מהלכות אישות בדין מתניתין ג' והוא הדין בכל מקום ששונה שנפלו: \n",
+                    "<b>בש\"א תמכור כו'</b>. כתבו התוספות בשם הירושלמו דפאה [ומקצתו הביא הרי\"ף בסוף פרקין] דבעי אמאי לא תני לה [בעדיות] גבי דברים שהם מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה ומשני דלא תנא אלא דבר שהוא חמור משני צדדין וקל משני צדדין והכא קל לאשה וחומר לבעל והתנן בש\"א הפקר לעניים כו' והרי קל לעניים וחומר לבע\"ה ומשני אינו חומר לבע\"ה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שמדעתו הוא מפקיר [וכן עוד התם בסיפא דכרם רבעי] וקשה לרבינו יצחק והא קתני התם בש\"א שתי שבתות דהוי קל לאיש וחומר לאשה שאינה נוטלת כתובתה בהדרת שבת אחת כב\"ה. וי\"ל שאין זה קולא אלא חומרא. שממהר לגרשה בהדרת שבת אחת אף ע\"פ שרצונה בכך לאחר מכן שמא תחזור בה ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובה\"א לא תמכור</b>. דאירוסין עושה ספק נשואין שמא תבוא לידי נישואין שמא לא תבא ולפיכך לכתחילה לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים. גמרא. [*והקשו בתוספות דכיון שהיא מוחזקת הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כדאשכחן בשומרת יבם במ\"ו. ותירצו דהכא ודאי קיימת לינשא משא\"כ התם דכך עומדת לחליצה כמו ליבום ע\"כ. ול\"נ דמשומרת יבם מעיקרא לאו קושיא דהתם הספק אם זיקה עושה ארוסה או לא. משא\"כ כאן שהיא ודאי ארוסה. אבל אי קשיא מבעלמא קשיא דבכל דוכתי אמרינן שאין ספק מוציא מידי ודאי כדאמרינן סתמא בגמרא ד' פ\"א ועל זה אין תירוצם של התוספות מספיק דמ\"מ עדיין בספק עומד אם תינשא שתירוצם של התוספות דוקא לחלק בין הכא לשומרת יבם אכן גם על זה נראה לי ליישב מתוך פירש\"י שבגמרא גבי ורבי חנינא בן עקביא כב\"ש כו' דפרש\"י בתמיה. דהא ב\"ה אפילו במוכרת באירוסין אמרי לכתחלה לא. ואם בא לוקח לב\"ד לימלך אמרינן ליה לא תזבון וכ\"ש משניסת עכ\"ל. ואמאי הוצרך לפרש ואם בא לוקח כו' אלא כדי ליישב דלא תקשה אמאי לא תמכור היא והרי היא ודאי כו' לכך מפרש דלא תמכור לאו אדידה קאי דעליה אין אנו יכולין למחות אבל ללוקח הבא לימלך <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דמוחין אנו לו. והוי לא תמכור כלומר אינה יכולה למכור שאין קונה שכשבא הקונה לקנות ובא לימלך א\"ל שלא יקנה שחזקה שלה אינה מועלת ללוקח שהוא כספק וכה\"ג אשכחן ל' לא תמכור שכן לקמן במ\"ה מוציא הר\"ב ג\"כ לשון לא תמכור דהתם ממשמעותו וכפירש\"י שם והשתא אה\"נ שהיא מצדה רשאית למכור ואין למחות ואם קנה מי שהוא ממנה ולא בא לימלך שלא מחינו בו אין יכולין להוציא ממנו ועי' עוד מ\"ש במ\"ו בס\"ד]: \n",
+                    "<b>שהבעל מוציא</b>. עיין בפירוש הר\"ב במתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>ערד שלא נשאת ונישאת</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>משמע שנפלו לפני נישואין ואין דבר מפסיק בין נפילת נכסים לנשואין וה\"ה אפילו נפלו לה קודם אירוסין דלא תמכור משניסת כדפירש הר\"ב בריש מתניתין וכפירש\"י שם והא דנקט עד שלא ניסת דמשמע דמשנתארסה. לאשמעינן דאפילו [הכי] אם מכרה ונתנה קיים. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נכסים ידועים</b>. כתב הר\"ב אית דמפרשי מקרקעי פירש\"י [שעל מנת] אותם נכסים נשאה לפיכך מכרה בטל שהיה מצפה [שתפול] לה אותה ירושה: \n",
+                    "<b>לא תמכור [*ואם מכרה ונתנה קיים</b>.*) נראה דאכולהו בבי דמתניתין דלעיל מהדר ואפילו אמשניסת] דמדתלינן באין ידועים לבעל והיינו טעמא דכיון שאינן ידועים לו לא זכה בהן א\"כ מה לי שנפלו לה קודם שנישאת או לאחר שניסת כיון שלא ידע בהן לא זכה בהו וזה נ\"ל טעמא דטור [סימן צ'] שכתב אפילו נפלו לה משניסת. והב\"י לא ביאר בזה כלום גם לא כתב שיש מי שחולק עליו והתשובות שהביא שם משמעון נמי דמיירי בנפלו לאחר שניסת ובש\"ע שלו העתיק נכסים שנפלו לה משנתארסה. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כר' שמעון רי\"ף מסוגית הגמרא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והתלושין וכו'</b>. היינו ת\"ק ור' מאיר נמי לא פליג בהו. אלא נראה לי משום דבמשנה ז' צריכא להו לרבנן למתני והתלושין דכל הקודם זכה הלכך תני להו ה\"נ והתלושין וכו' ומשום הכי לא תני בקצרה. וחכמים אומרים שלו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וביציאתה שלה</b>. כתב הר\"ב ואיכא בין חכמים לר\"ש פירות המחוברים בשעת יציאה וכו' דקסברי רבנן מה שגדלו ברשותו הרי הן שלו. ועיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ח דב\"ב. וכתב רש\"י תלוש בשעת יציאה ליכא למימר דפליגי עליה ונימרו שלה דכיון דתלשן הכל מודים שזכה בהן. ע\"כ ונמצא עכשיו שר' שמעון משוה מדותיו בכניסה וביציאה הלכך מסתברא טעמיה והלכה כר' שמעון כ\"כ הרא\"ש. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והר\"ן כתב בשם הראב\"ד משום דבתוספתא שנאו בסתם ולגבי הלכות פסוקות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ימכרו וילקח בהן קרקע</b>. כלומר שאם ירצה האיש למכור או שהאשה רוצה למכור כדי לקנות בהן קרקע כדי שתתקיים לה הקרן אין אחד מהם יכול לעכב כ\"כ הטור סימן פ\"ה בשם הרמ\"ה ושהרא\"ש חולק וסובר דימכרו ע\"י הבעל קאמר כלומר אם ירצה. והיא אינה יכולה לעכב. אבל היא אינה יכולה לכופו. וטעמא נ\"ל לפי שהוא יכול לומר הרי אין אני אוכל אלא הפירות ואם ימותו מה לי לעשות. [*ועוד דבסוגיא דלעיל מהך פסקינן כחנניה דלמיתה לא חיישינן וגם שם הוי טעמא הכי כמ\"ש הרא\"ש גבי הכניסה עז לחלבה כו' לפי שהוא אינו מכלה כו'] ולקמן בדין זיתים וגפנים ימכרו כתב בשם הרמב\"ם ואינה יכולה לעכב עליו גם אינה יכולה לכופו למוכר וזה כדעת הרא\"ש אלא שהרמב\"ם ברישא אינו פוסק כת\"ק ולפיכך לא כתב שם אבל אני לא מצאתי בפרק כ\"ה מהל' אישות אלא שהעתיק לשון המשנה ולא ביאר בזה כלום: \n",
+                    "<b>שבח בית אביה</b>. דהויא לה ולבית אביה לשם ולתפארת. רש\"י: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר לא תמכור מפני שהן שבח בית אביה</b>. וקשיא לי אמאי לא פליג רבן שמעון בן גמליאל בסיפא ואפשר דאה\"נ דפליג אלא כי אמרה רשב\"ג למלתיה ברישא אמרה ור' יהודה כי אמר בסיפא אמר דמר מאי דשמיע ליה מרביה קאמר ומר מאי דשמיע ליה מרביה קאמר. וקבען רבי במשנתינו כשמועתן. וכיוצא בזה עיין בשם הר\"ן משנה ד' פרק ב' דנדרים. ולעולם תרווייהו בחדא שיטהקיימי והיינו טעמא נמי דפסק הר\"ב וכן הרמב\"ם בפירושו כר' יהודה ולא כת\"ק כיון דר' יהודה כרשב\"ג ס\"ל וקיימא לן כל מקום ששנה ר' שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו אפילו למ\"ש במשנה ה' פרק ד' דפסחים דאיכא מאן דאמר דוקא היכא דמסתברא טעמיה. איכא למימר מסתברא טעמיה דהא בסיפא מוקמינן בגמרא דדוקא בשדה שאינה שלה כגון שאביה קנה זיתים בלא קרקע לאכול פירות עד שיבשו דומיא דעבדים דנמי כשדה שאינה שלה דמיין דכי מייתי כליא קרנא אבל בשדה שלה ד\"ה לא תמכור מפני שבח בית אביה. דש\"מ דלת\"ק נמי שייכא סברא זו הלכך מסתברא טעמיה דרשב\"ג דלא מחלק בסברא זו כלל. ומיהו אכתי איכא למידק תרתי למה לי כיון דזיתים דומיא דעבדים. ונראה לי דאדרבה הא אתא לאשמועינן ממשנה יתירה דזיתים דדוקא בשדה שאינה שלה חולק ת\"ק ואי לאו משנה יתירה ה\"א דלא תליא טעמא בשדה שאינה שלה כלל ולעולם סבירא ליה לתנא קמא דלא חיישינן לשבח בית אביה ואפילו בשדה שלה ולא הוה דייקינן מדתנן עבדים ולא אשמועינן זיתים בשדה שלה דלא סבר תנא קמא שבח בית אביה וכ\"ש בעבדים דה\"א להודיעך כחו דרשב\"ג תני עבדים דכשדה שאינה שלה דמי ואפילו הכי סבר דלא תמכור משום שבח בית אביה להכי אשמועינן משנה יתירה דזיתים דוקא דומיא דעבדים חולק תנא קמא אבל בשדה שלה מודה. ועוד נראה לי דאיצטריך לר' יהודה דאי מרישא הוה אמינא התם דוקא בעבדים שאין לאחר שום שייכות בהו דאף ע\"ג דדמי לשדה שאינה שלה לענין מכליא קרנא מכל מקום אינן דומין בזה שבזיתים יש שייכות לאחרים ובעבדים אין שייכות לאחרים והוה אמינא דכי סבר רבי שמעון בן גמליאל דאיכא משום שבח בית אביה בעבדים שאין לאחרים שום שייכות בהן הילכך איכא בהו משום שבח בית אביה אבל בזיתים שהם בשדה שאינה שלה אימא כיון דיש לאחרים שייכות בקרקע שהם עומדים וכו' ליכא בהו טעמא דשבח בית אביה קמל\"ן דאפילו הכי ס\"ל לר' יהודה דיש שבח בית אביה והשתא אפשר דאה\"נ דרשב\"ג לא פליג בסיפא ומודה לתנא קמא ואף ע\"פ שלדברי הר\"ב והרמב\"ם בפירושו א\"א לומר כן הואיל ופסקו כר' יהודה ואין טעם בדבר אלא משום דבשיטתיה דרשב\"ג אמרה ואם רשב\"ג מודה לתנא קמא בסיפא אם כן הלכתא כת\"ק דר' יהודה מ\"מ חזינן להרמב\"ם שבחיבורו פכ\"ב מהלכות אישות חזר בו ואע\"פ שפסק שם כרשב\"ג דרישא. בסיפא פסק כת\"ק. הלכך נראה לי ודאי דטעמו כמו שכתבתי באחרונה ודר' שמעון בן גמליאל מודה בסיפא לת\"ק מהטעם שכתבתי ואתי נמי שפיר דברישא נקט רבי רשב\"ג ובסיפא נקט רבי יהודה: \n",
+                    "<b>ישבע</b>. פירש הר\"ב כעין של תורה שכן כל שבועות המשנה כעין של תורה תקנוה כמ\"ש הר\"ב בפרק דלקמן מ\"ז והא נמי דכתב אבל אם היתה היציאה יתירה וכו' ישבע שבועת התורה לאו למימרא שהיא שבועה מן התורה דהא תנן ברפ\"ז דשבועות כל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמין. אלא שבועה כעין של תורה קאמר. ומ\"ש הר\"ב אבל אם מרדה וכו' ישבע כמה הוציא ויטול דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. הרי\"ף. וכתב הרמב\"ם פרק כ\"ג מהלכות אישות דמה שאכל ישומו לו וינכו לו ממה שראוי ליתן לו מן ההוצאה. ולא ידעתי למה לא העתיקו הטור והש\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מודים ב\"ש וב\"ה שמוכרת וכו'</b>. אע\"ג דפליגי [*בריש פירקין] בארוסה ממש דב\"ש אומרים תמכור וב\"ה אומרים לא תמכור הכא מודים ב\"ה שמוכרת בתחלה דלא דמי שומרת יבם לארוסה לפי שארוסה קנויה עד שנתחייב הבא עליה סקילה הלכך כ\"כ זכה בה שאין לה למכור לכתחילה אבל בשומרת יבם שהבא עליה לא מחייב אלא מלקות אימור ודאי דבזכותה נפלו הילכך מוכרת לכתחלה כ\"כ נ\"י בפ\"ד דיבמות. והתוספות בריש פירקין כתבו דשאני ארוסה דבודאי לינשא קיימא דכל המארס דעתו לישא הלכך לכתחלה לא תמכור אף ע\"פ שהיא ודאי אבל בשומרת יבם כך עומדת לחליצה כמו ליבום והואיל והיא ודאי אמרו חכמים דתמכור לכתחלה [*ועיין מ\"ש במשנה א' בד\"ה וב\"ה אומרים כו']: \n",
+                    "<b>יורשי הבעל</b>. עם יורשי האב. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ד דיבמות: \n",
+                    "<b>נכסים בחזקתן</b>. כתב הר\"ב ולא אתפרש כו' עיין מ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המחוברין בקרקע שלו</b>. כתב הר\"ב ובגמרא פריך והא כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובה פירש\"י והמחובר לקרקע כקרקע ולא דמי למחוברים דנכסי מלוג [במשנה ג'] דהתם פירא תקינו ליה רבנן היכא דאיכא קרן קיים והני נמי פירי נינהו דגמרי ברשותיה אבל הכא קרנא ופירי דידיה הוא ושיעבודא הוא דאית לה עלייהו ומאי דאשתעביד לה מחיים דבעל לא אמרינן פירי הוא לאפקועי שיעבודא ומשני תני שלה ולא פליגי רבנן עליה אלא אתלושין וכספים ולמימרא דלא משעבדי מטלטלי לכתובה ע\"כ. וא\"כ הכא לא הוה להו לחכמים למימרא פירות המחוברין כו' כיון דבהכי לא פליגי אלא משום דלעיל בנכסי מלוג פליגי עליה בהא הלכך נקטינהו נמי הכא וכיוצא בזה צריך לומר התם בתלושין כמ\"ש שם ומפני שזה שאמרו חכמים בכאן המחוברים לא צריכא הכא אלא איידי דלעיל משום כך אשתבוש תנא ותנא שלו כדלעיל ובענין מטלטלי דלא משעבדי לכתובה עיין מ\"ש במ\"ה פ\"ט דנדרים: \n",
+                    "<b>הרי היא כאשתו</b>. פירש הר\"ב שמגרשה כו' ולא אמרינן כו' מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה הואיל וגירשה ליקו עליה בנישואי שניה באיסור אשת אח. אע\"ג דכשיבמה מותר לבא עליה ביאות הרבה בכל עת שירצה ולית לן למימר מצוה דרמא רחמנא כו' דסברא הוא דלא אמר רחמנא ויבמה כדי לגרשה לאלתר תוספות. וכתב הר\"ב קמ\"ל כתב רש\"י והאי ויבמה דרשינן לבע\"כ ביבמות ע\"כ וכ\"כ בפ\"ד דיבמות. ונראה לי דבחנם נדחק לפרש כן דאף לענין יבומי הראשון עליה איצטריך לענין אשת אחיו שלא היה בעולמו ונתיבמה ומת כמו שכתבתי במשנה ב' דפרק ב' דיבמות. ואמרינן התם בגמרא דף כ' דמסתברא למשדי היתירא דלאשה אהיתרא דמיבם אשת אח וכי הכא. ולמשדי איסורא דעדיין יבומי הראשונים עליה אאיסורא כי התם פרק ב'. ומ\"ש הר\"ב דאמר רחמנא ולקחה לו לאשה. דלאשה קרא יתירה רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על השלחן</b>. הן מעות שהוא משתמש בהן אם הוא שולחני. רש\"י דף פ\"א: \n",
+                    "<b>וכן לא יאמר אדם לאשתו כו'</b>. דמהו דתימא דטעמא דלא ייחד לה ליבמה כדי למכור שאר נכסים דאינו יכול למכרם כיון דלא כתב לה דקנאי אבל באשתו לא שייך לומר שלא יוכל למכור מהאי טעמא. דהא כתב לה דקנאי וסמכה דעתה כשמייחד קמ\"ל. גמרא. כפי פירוש התוספות. \n",
+                    "<b>גירשה אין לה אלא כתובתה</b>. פירש הר\"ב אבל כל זמן שלא גירש היו כל הנכסים משועבדים לה כלומר ואינו רשאי למכור כלום. גמרא. דאי משום גופה פשיטא דאין לה אלא כתובתה. אלא ודאי לדיוקא דיליה תניא למידק הא לא גירשה לא וכתב רש\"י ומרישא לא שמעינן דתנן כל נכסיו אחראין דהתם עצה טובה דהא (ברשותו) [באשתו] דיכול למכור ואפ\"ה תנן דלא כדאיתא בגמרא לעיל דף פ\"א ופירש שם רש\"י שמא יאבדו המטלטלין ונמצאת בלא כתובה וצריך לכתוב כתובה אחרת והתוספות פירשו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ועוד כתבו התוספות והא שמעינן מרישא הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע וכיון דצריך לקנות א\"כ א\"א לו למכור וי\"ל דאי מרישא ה\"א דוקא כנגד כתובתה אבל כל הנכסים לא קמ\"ל ממשנה יתירה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ואין לה אלא כתובתה בלבד</b>. כתב הר\"ב ואיצטריך לאשמועינן הא ביבמה. כלומר אף ע\"ג דבשאר הנשים תנן לה בס\"פ דלקמן. ומ\"ש אימא כתובתה מיניה כלומר מלבד מה שיש לה על הראשון לפי שעכשיו כשלקחה בנישואי עצמו יהיה מחויב לעשות לה כתובה ממנו והראשונה במקומה עומדת קמ\"ל דאין לה אלא כתובתה פירש האחת שהיה לה כבר. וכתב התוספות ותימה וליתני ההיא דהכא ולא ליתני ההיא דלקמן דאשתו שמעינן מק\"ו דיבמתו וי\"ל דשמא ה\"א סברא איפכא. ע\"כ. דה\"א דוקא יבמה שקודם שגירשה נמי לא הוה לה כתובה מיניה ומעולם לא שעבד הוא כלום כנגדה ולפיכך דין הוא שעכשיו כשמחזירה שעל דעת כתובה הראשונה הוא מחזירה אבל אשתו שכבר בנישואין הראשון היה הוא משועבד כנגדה. כשעכשיו חוזר ונושאה אימא מסתמא אדעתא שישעבד לה שנית כנגדה הוא שנשאה ויהיו לה שתי כתובות. הלכך צריכא. נ\"ל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכותב לאשתו וכו'</b>. פירש הר\"ב אע\"ג דלא קנו מידו וה\"ה לאומר בלבד דמהני כדתני ר' חייא האומר. גמרא. ומ\"ש הר\"ב שנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר פירש\"י שאינה ירושת אבותיו אלא ע\"י מעשיו תבא לו כגון נחלת אשתו הבאה לו ע\"י נשואין שלו דהואיל ומשום תקנתא דידיה תקון רבנן והוא בא למחול עליה מחול. ומקשה בגמרא א\"ה אפילו נשואה נמי ומשני דכיון שנשאה הרי הוא כשותף בנכסיה וכיון שנכסים שלו צריך [לשון] מתנה ואין מועיל לשון דין ודברים. ומ\"ש הר\"ב אדם מתנה עליה שלא יירשנה. הכי איתא בגמרא. ומייתי ראיה דכמו שאם יתנה בהדיא שלא יירשנה דמהני הוא הדין נמי לענין שאר תנאים שיכול להתנות ומהני אלא דהכא בתנאי זה אינו בכלל שלא יירש כמו שמפרש הר\"ב בסמוך. ומ\"ש הר\"ב ואי קנו מיניה לאחר שנשאת כדמפרש טעמא בגמרא דמגופה של קרקע קנו מידו ומתנה גמורה היא: \n",
+                    "<b>דין ודברים</b>. נ\"ל דבלשון דין אין לי בלחוד הוי סגי שהרי מסלק עצמו שלא יהיה לו דין על אלו הנכסים ומה לו עוד ולא נקט ודברים אלא לשופרא בעלמא שכן דרך בני אדם לומר שאפילו בדברים לאוקמי לה בדינא ודיינא מסלק עצמו: \n",
+                    "<b>אין לי</b>. לשון חכמים הוא לומר אין לי במקום לא יהא לי. רשב\"ם פ' חזקת (בבא בתרא דף מ\"ג:) \n",
+                    "<b>שאם מכרה ונתנה קיים</b>. והקשה הר\"ן דהא בלאו תנאה נמי הכי דינא כדתנן ריש פרק דלעיל עד שלא נשאת ונשאת אם מכרה ונתנה קיים ואע\"ג דאמרינן לעיל אמרו ליה לרבן גמליאל הואיל וזכה באשה כו' בעיא בעלמא היא ורבן גמליאל לא חש לה וראיה לדבר דמתמיהין בגמרא עלייהו דרב ושמואל דאמרי דבין נפלו לה משנשאת כו' הבעל מוציא כו'. [כמ\"ש הר\"ב לעיל לפסק הלכה] כמאן ואמרינן כרבותינו ולא אמרינן כאמרו לו. [וי\"ל] דמהא שמעינן דהאי תנאי מהני אפילו לנכסים שנפלו לה אחר שנשאת דלכ\"ע מכרה בטל ואם כתב לה דין ודברים בעודה ארוסה מכרה קיים ע\"כ. וכן מסיק הרא\"ש. ובתוספות בד\"ה רב אשי כו' כתבו תימה אמאי קתני שאם מכרה ונתנה קיים דיעבד. לכתחלה נמי תמכור עכ\"ל. ולתרץ תמיהתם איכא למימר דאה\"נ דאפילו מוכרת לכתחלה ודקתני בלשון דיעבד איידי דר\"פ דלעיל דקתני דיעבד תנא נמי הכא דיעבד. ואם נפשך לומר כן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אף קושיית הר\"ן מסולקת דלהכי מהני תנאה דאפילו לכתחלה יכולה שתמכור. וכבר כתב הטור סימן צ\"ב בשם ר\"י דס\"ל שאין תנאי דבעודה ארוסה מועיל בנכסים שנפלו לה משנישאת וא\"כ ע\"כ לתרץ קושיית הר\"ן צ\"ל דלכתחלה מועיל התנאי: \n",
+                    "<b>עד עולם</b>. דאי לא כתב לה עד עולם. ה\"א פירי דפירי פירות אכיל להכי איצטריך עד עולם ואי כתב לה עד עולם ולא כתב לה פירי פירות ה\"א לעולם אפירותיהן קאי ופירשו התוספות דהוה אמינא עד עולם אפירות שבחייה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ושבמותה לא יאכל פירות להכי איצטריך פירי פירות לומר דלא יאכל לעולם לא פירות ולא פירי פירות. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"י עיין בדבור דלקמן]: \n",
+                    "<b>כתב לה כו' ובפירי פירותיהן</b>. הכי גרסינן ברוב ספרים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>וצ\"ל דסתם לן כר' יהודה. והא דלא תני נמי עד עולם שמא לא חש להאריך אלא לסתום כר' יהודה. תוספות: \n",
+                    "<b>מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה</b>. כתב הר\"ב דכתיב וירש אותה וכו'. עיין ברפ\"ח דב\"ב ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>וכל המתנה וכו'</b>. תנאו בטל. מסקי הפוסקים. דהכא דבממון אפילו בשל תורה תנאו קיים וכמו שפסק הר\"ב בסוף פרק שביעי דב\"מ וכתבתיו לעיל ריש פרק ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והיה לו פקדון או מלוה</b>. צריכא דאי תנא מלוה. בהא קאמר ר' טרפון משום דמלוה להוצאה נתנה ואינה קיימא בעין דמחסרא גוביינה משום הכי אמר רבי טרפון דלא מנחי ברשותא דיתמי אבל פקדון דאיתא בעיניה אימא מודה ליה לר' עקיבא [דכל היכא דאיכא ברשותא דיתמי איתא] ואי תנא הא. בהא קאמר ר' עקיבא כו'. גמרא: \n",
+                    "<b>לכושל שבהן</b>. כתב הר\"ב אית דמפרשי למי ששטרו מאוחר כו' מסיים בגמרא והוא כשר. פירש [רש\"י] והדבר כשר והגון לעשות כן. ואית דמפרשי לכתובת אשה מסיים בגמרא משום חינא ופירשו התוספות שימצאו הנשים חן בעיני האנשים ויהיה להן קופצים יותר. ומ\"ש הר\"ב ואע\"ג דמטלטלי כו'. הכא דלאו ברשותייהו קיימי כו'. כך כתב רש\"י <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכתב הרב רבינו נסים דצריך לומר דר' טרפון ס\"ל כר' מאיר. דאמר [פרק דלעיל מ\"ז] דמטלטלי משתעבדי לכתובה דאי לא תימא הכי תינח ב\"ח דאיכא למימר דכל שלא זכו בהן יורשים לאו מטלטלי דיתמי נינהו ומשתעבדי לבע\"ח אבל לכתובה אמאי. דלא עדיפא מטלטלי דברשות אחרים מאותם שהם ברשות הבעל מחיים דלא משתעבדי לכתובה לרבנן דר\"מ: \n",
+                    "<b>ינתנו ליורשים</b>. כתב הר\"ב ולא מהני תפיסה אלא א\"כ מחיים [דבעל] דההיא שעתא לא שייכא שבועה ולא קרינא ביה הבא ליפרע מנכסי יתומים וכו' וכיון דאין צריכין שבועה זכו במה שבידם. תוספות. [*ומשום ב\"ח יהיב ר' עקיבא להך טעמא. דלענין כתובה בלאו הכי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפילו מיניה כמו שאכתוב בנדרים פ\"ט מ\"ה. ובירושלמי הביאו הרא\"ש מבואר נמי. דבלאו הכי לא אמר ר\"ע לטעמו אלא לרווחא דמלתא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל הקודם בהן זכה</b>. ובגמרא אפליגי אמוראי אי בעי דוקא שתפסו מר\"ה שאינו מקום קנייה כלל וליכא למימר שזכו בהן יורשים או אפילו תפסו מסימטא ולא אמרינן דכיון שסימטא מקום ראוי לקנייה כדפירש הר\"ב במ\"ד פרק קמא דב\"מ וזכו בהן יורשים משעת מיתה והמחזיק בהן כמחזיק בביתם: \n",
+                    "<b>ינתנו לכושל</b>. פירש הר\"ב בעל השטר ר\"ל שט\"ח או שטר כתובה דשניהן כושל הן כנגד היתומים ולשון הר\"ן לכושל שבהם כושל שבראיה או כתובת אשה משום חינא ע\"כ ונראה שנתכוין לומר אם יש שני ב\"ח וכתובת אשה וקדם אחד מהן ותפס יותר מחובו שינתנו לכושל שבהן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: \n",
+                    "<b>המותר ר\"ע אומר אין מרחמין בדין וכו'</b>. ומפרשינן בגמרא דלר\"ע אפילו כולהו נמי דיתמי ואי תפס לא מהני ומפקינן מיניה ואיידי דתנא ר' טרפון מותר תנא איהו נמי מותר כלומר דלר\"ט איצטריך לאשמועינן דלא תימא דמותר הוי כמאן דמונח אכתי במקום שמהם תפס הלה ואי קדם חד ותפסו מהך א\"נ איהו יהיב ליה דתפיסתו תפיסה קמ\"ל דלא. אלא דהוה כמו פקדון דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המושיב את אשתו חנונית וכו'</b>. והאי דינא לאו דוקא באשתו דכל אדם נמי שמינה אותו אפוטרופא משביעו כל זמן שירצה. כדתנן בפרק כל הנשבעים ואלו נשבעים שלא בטענה כו' והאפוטרופין ונקט אשתו לרבותא דלא תימא כיון שיש לה להשביעה כשתתבע כתובתה דלא תשבע אלא לבסוף וכסברתיה דר\"ש בסיפא [דמתניתין ח'] דאינה תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותה על אפוטרופא. הר\"ן: \n",
+                    "<b>משביעה</b>. שלא עיכבה משלו כלום. רש\"י. וכתב הר\"ב ויכול לגלגל שלא עשתה אונאה על פלכה וכו' וכן לשון הרמב\"ם ולישנא דאונאה כלומר שהונית אותו שלא נתנה לו הכל ולא שיש בזה קפידה בין שתות לפחות משתות כדין האונאה ובלא גלגול לא תקינו להשביעה על פלכה ועיסתה ומפרש טעמא בברייתא בגמרא דאין אדם דר עם נחש בכפיפה [בתוך קופה] אחת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כתב לה</b>. לאו דווקא וה\"ה באמירה כל שהוא פוטרה דמחילה באמירה בעלמא סגי. נמוקי יוסף: \n",
+                    "<b>נדר</b>. כתבו התוספות תימא אמאי נקט נדר דנדר לא שייך אלא באלמנה כדמוכח בפ\"ד דגיטין [מ\"ג] דתיקן ר\"ג שתהא נודרת כו' ולי עליך לא שייך אלא בגרושה. וי\"ל דאיידי דנקט בסמוך נדר גבי יורשין נקט נמי ברישא ע\"כ ונ\"י מתרץ דאע\"ג דלא נתקנה [*אלא] באלמנה מ\"מ כיון שהנדר הוא להקל עליה ודינה הוא בשבועה אם לא פטרה בפירוש משתיהן היה יכול לומר לה לא פטרתיך אלא מן השבועה אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבועה ופטרו ממנו הרי פטור מכל נדר וכן איפכא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אבל משביע הוא את יורשיה</b>. פירש הר\"ב שלא פקדתנו ששטר זה פרוע. ובגמרא שהוא טוען שפרע ומבקש שבועה כדלקמן במ\"ז וא\"נ היכא דאינהו מודו שמקצתה פרוע מידי דהוה היא עצמה שפגמה שנשבעת בלא טעין השבעי כדלקמן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל כשהיא פגמה ומתה [*ומת בעלה קודם שמתה] אין יורשים נוטלין אפילו בשבועה כמ\"ש בסמוך: \n",
+                    "<b>ואת הבאים ברשותה</b>. פירש הר\"ב אם מכרה או נתנה הרמב\"ם וכן בתוספות. ומ\"ש הר\"ב ומתה כך פירש\"י וטעמא אם היא בחיים איך ישבעו הלקוחות ששטר זה אינו פרוע והלא למחר תאמר שהוא פרוע ומהימנא מיגו שיכולה לחזור ולמחול. נ\"י והרא\"ש והאריך עוד: \n",
+                    "<b>אבל יורשיו משביעין אותה וכו'</b>. כן הוא בכל הספרים והא דלא תנן אבל יורשיו והבאים ברשותו משביעין אותה וכו' דכ\"ש הוא שהבאים ברשותו יכולין להשביעה. ועוד אפשר לי לומר לדעת הרי\"ף ור\"ח שפוסקים דאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות אפילו פטרו בפירוש דלאו כל כמיניה לאפסודי ללקוחות. אי נמי משום קנוניא דלמא החזיר השטר ודוקא על יורשיו מועיל הנאמנות דאינון כרעא דאבוהון והרי הוא כאילו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינא אבל לא בלקוחות ודתנן לקמן ולא לבאים ברשותי אין הפירוש כמ\"ש הר\"ב אם אמכור נכסי אלא כמ\"ש נ\"י בשם הרמב\"ן דהני באים ברשותי לאו דומיא דהני אחריני שפירש שהם לקוחות אלא הני הם אפוטרופא שמינה על נכסיו או נתן נכסיו במתנת ש\"מ דכיורשין שויוה רבנן ע\"כ. ולפיכך בבבא זו דלא תני הבאים ברשותו משום סיפא דבפטור לומר דלגבי דידיה יורשים ודומיא דיורשים דווקא דהיינו מתנת ש\"מ ואפוטרופא במכ\"ש אבל לקוחות לא אלא היכא דאתי במכ\"ש כגון במשביעין אבל בפטור לא. ואין נראה לומר דמשום דבהך בבא דמשביעין אתין במכ\"ש לכך לא שנה והבאים ברשותו דזה אין דרך התנא להשמיט בבא אחת היכא דבשאר בבות תני ליה. אבל משום דאיכא למדחי בכך הואיל ואתא במכ\"ש הלכך לא מסתייע הרי\"ף מהא וגם לא תיובתא לחולקים עליו. אבל מיהו לפי דרכו של הרי\"ף ודעמיה י\"ל כן: \n",
+                    "<b>ואת יורשיה</b>. לשון הר\"ב אם נתאלמנה והיא או יורשיה נפרעין מן היתומים כו' וכן לשון רש\"י ותימה דבריש פרק דלקמן מפרש הר\"ב דכשהיא חייבת שבועה ומתה קודם שנשבעה אין ליורשיה כלום והכא כשנתאלמנה חייבת שבועה ליורשיו כדתנן במשנה זו ואין ליורשיה כלום והטור סימן צ\"ח כתב כגון אם נתגרשה ומתה אבל נתאלמנה ומתה קודם שנשבעה אין יורשיה יורשים כתובתה. ועיין עוד בפירש הר\"ב מ\"ז פ\"ז דשבועות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על העתיד לבוא</b>. פירש הר\"ב מן העסק שנעשית אפוטרופא עליו לאחר קבורת בעלה וכו' ונשבעת כדין אפוטרופא כדתנן בשבועות [סוף פרק ז'] אלו נשבעין שלא בטענת ברי השותפין והאריסין והאפוטרופין. רש\"י בגמרא: \n",
+                    "<b>על מה שעבר</b>. הא כבר תנא מדלעיל. אלא גלגול שבועה אתא לאשמועינן. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפוגמת כתובתה וכו' עד אחד וכו' לא תפרע אלא בשבועה</b>. ואפילו לא טעין השבע לי אבל כי לא פגום צריך שיטעון השבע לי כדפירש הר\"ב בבבא מנכסים משועבדים. ואי לא טעין לא. הואיל ונקט שטרא. רש\"י: \n",
+                    "<b>מנכסי יתומים</b>. עיין מ\"ש פרק דלקמן מ\"ה ועיין רפ\"ו דערכין בפירוש הר\"ב ובסדר המשנה דירושל' וכן בספר הרי\"ף גרסינן מנכסים משועבדים קודם מנכסי יתומים וכדנקט סידרא במתניתין דלקמן והכי מסתברא דודאי דמסתבר טפי שתשבע ללקוחות משתשבע ליתומים. וכי קתני קודם הוה לא זו אף זו ואילו לפי סדר הספרים הוה זו ואין צריך לומר זו: \n",
+                    "<b>יתומים</b>. עיין מ\"ש במ\"ד פרק ו' דשבועות: \n",
+                    "<b>מנכסים משועבדים</b>. פירש הר\"ב משום דאי הוה גבי מן הלוה גופיה כו'. וכן לשון רש\"י והך דינא איתמר בגמרא פרק שבועות הדיינים דף מ\"א גבי שט\"ח דעלמא משום הכי אסברה להו בלוה ולא בבעל הטוען כך כנגד הכתובה אע\"ג דמשנתינו בה קיימא: \n",
+                    "<b>משועבדים</b>. עיין מ\"ש במשנה רביעית פרק ו' דשבועות: \n",
+                    "<b>ושלא בפניו</b>. כשהיא מוציאה כתובה וגט והיה בעלה בדרך רחוקה [לאפוקי כשהוא במקום קרוב בכדי שיוכל לילך שליח ויחזור תוך שלשים יום דמודיעין אותו ואם לא יבא ישביעוה ותטול. הרא\"ש] אבל אם הלך בעלה ולא גירשה לא תפרע מן הכתובה לפי שהעיקר אצלנו לא נתנה כתובה לגבות מחיים אבל יש לה מזונות כמו שיתבאר בפרק האחרון מזאת המסכתא. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר כל זמן שהיא תובעת כתובתה היורשין משביעין אותה</b>. פירש הר\"ב ואפילו כתב לה נדר ושבועה כו'. מפרש בגמרא [דר\"ש ס\"ל] כאבא שאול בן מרים דאמר [דף פ\"ז ע\"א] בין דלא נדר בין נקי נדר כו' בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה פירש רש\"י דלעולם יורשים משביעין אותה אם מת הוא והיא נפרעת מהם ע\"כ. ונראה בעיני דהיינו טעמא דרבינו הקדוש נטר ליה לר' שמעון ולא סדרו אמתניתין ג' דלעיל דעלה קאי פלוגתא. משום דטעמיה נפק ליה מהך מתניתין דהכא. דתנן בה מנכסי יתומים כו' ותקנה קדומה היא ואמר רבי שמעון שלח חילקו בה אלא לעולם אמרו שהנפרעת מנכסי יתומים [לא תפרע אלא בשבועה] ואפילו פטרה מהם: \n",
+                    "<b>ואם אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה</b>. פירש הר\"ב על אפוטרופא שבחיי בעלה ואפילו לא פטרה כו' ואית לן למימר דהאי דנקט אין היורשים וכו' לאו דוקא. דהוא הדין הוא עצמו. דהואיל ובאפוטרופא בחיי בעלה מיירי מאי חילוקא איכא. ואיידי דנקט ברישא דמלתא תובעת כתובתה יורשים משביעין אותה דהתם יורשים דוקא. תנא נמי סיפא יורשים. תוספות. וכתב הר\"ב אין הלכה כרבי שמעון. ור\"ת פוסק הלכה כמותו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוציאה גט ואין עמה כתובתה גובה כתובתה</b>. ובגמרא מפרש דקרעינן לגיטא וכותבין אגביה גיטא דנן דקרענוהו לאו משום דגיטא פסולא הוא אלא דלא מיהדר ותגבה ביה זימנא אחריני והלכך הואיל ומוציאה הגט בלא נקרע גובה כתובתה. ופירש הר\"ב במקום שאין כותבין כתובה דאילו במקום שכותבין כתובה אינה גובה אע\"ג דקיימא לן כותבין שובר [כמ\"ש הר\"ב] במ\"ו פ\"ט דב\"ב [וכן כתבתי בריש פ\"ב לעיל] משום דריעא טענתה שהדבר מוכיח שפרעה והחזירה לו הכתובה הר\"ן. וכך כתב הרא\"ש סוף פרק קמא דב\"מ: \n",
+                    "<b>והוא אומר אבד שוברי</b>. ולא מיבעיא למ\"ד כותבין שובר שהוצרך לפרוע ע\"י שובר. אלא אפילו למ\"ד אין כותבין אתיא מתניתין משום דכיון דבמקום שאין כותבין כתובה איירינן הלכך כשהוציאה גט אע\"ג דטען דאיהו כתב לה כתובה אינו נאמן אלא אם כן הביא עדים שכתב וכיון דלא אייתי סהדי אמרינן ליה זיל פרע. וכיון שפרע ביקש לכתוב לו שובר: \n",
+                    "<b>פרוזבול</b>. כתב הר\"ב הלל תקן כו' שמוסר שטרותיו כו' עיין במ\"ד פ\"י דשביעית: \n",
+                    "<b>הרי אלו לא יפרעו</b>. פרכינן בגמרא תינח עיקר כתובה שיש לו טענה שובר היה לי כשפרעתיה על ידי הגט בלא כתובה אבל תוספת שאין לו לפרוע ע\"י הגט אלא ע\"י הכתובה עצמה כמ\"ש הר\"ב למה יהא נאמן בטענתו כיון שמוציאה הכתובה ומשנינן הב\"ע כשאין שם עדי גירושין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מגו דיכול לומר לא גרשתיה יכול למימר גרשתיה ונתתי לה כתובתה. וחסורי מחסרא וה\"ק הרי אלו לא יפרעו בד\"א כשאין שם עידי גירושין אבל יש שם עידי גירושין גביא תוספות. ועיקר אי מפקא גיטא גביא. ואי לא מפקא גיטא לא גביא. ומן הסכנה ואילך אף ע\"ג דלא מפקא גיטא גביא שרשב\"ג אומר וכו' וכתבו התוספות וא\"ת ומאי מגו הוא זה דאם יאמר לא גרשתיך יתחייב בשאר וכסות. ועכשיו דאמר פרעתי פוטר עצמו וי\"ל דכשאמר לא גרשתיך נמי פטור גם משאר וכסות דדמי לטענו חטין והודה לו בשעורים דפטור [כדתנן במשנה ג' פרק ו' דשבועות] ע\"כ: \n",
+                    "<b>שני גיטין ושתי כתובות</b>. פירש רש\"י זמן [כתובה] ראשונה קדמה לזמן גט ראשון וזמן כתובה שנייה קודם לגט שני גובה שתי כתובות שהרי גירשה והחזירה וכתב לה כתובה שנייה אבל קדמו שתי הכתובות לגט ראשון לא שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא שתי כתובות [וגט] אינו גובה אלא אחת שעל מנת כתובה ראשונה החזירה. שתי כתובות וגט. שקדמו שתיהן לגט ובגמרא מפרש כגון דאוסיף לה דיקלא בשניה ולא כתב בה צביתי ואוסיפת לה הך אקמייתא ה\"ק אם תתרצי למחול שעבוד קמייתא גבי כתובה זו המרובה ואם לאו גבי הראשונה המועטת הלכך הי מינייהו דבעיא גביא אבל תרווייהו לא. כתובה ושני גיטין. כתובה בנישואין הראשונה וגירשה והחזירה ולא כתב לה כתובה וחזר וגירשה. ומיתה. ועידי מיתה. ובאה לגבות שתי כתובות אחת בתורת גירושין ואחת בתורת אלמנות. רש\"י: \n",
+                    "<b>כתובתה קיימת</b>. שע\"מ כן קיימה. ולא לכולי מילתא קיימי דאי אפשר שתטרוף מן הלקוחות דשטר מוקדם הוא דקטן אינו יכול לשעבד וכיון דמוקדם פסול לטרוף ביה מהלקוחות כמפורש במ\"ה פרק בתרא דשביעית. וכ\"כ התוספות. ובגמרא נמי דלא שנו אלא מנה ומאתים. אבל תוספת אין לה. וכתבו התוספות א\"כ מאי קא משמע לן מתניתין שע\"מ כן קיימה אפילו לא כתב לה מעולם יש לה כתובה [כדתנן במ\"ז פ\"ד] וי\"ל דאשמועינן היכא דנשאה בתולה אע\"ג דכשגדל או שנתגייר כבר היא בעולה. אפ\"ה יש לה כתובה מאתים שע\"מ כן קיימה שיהא עכשיו כתחלת נשואיה. ע\"כ. ויש לתמוה דכיון שהגיורת היתירה מבת ג' ויום אחד בחזקת בעולה היא כדתנן במ\"ד פ\"ק למה תהא לה מאתים כלל דודאי דליכא לאוקמי מתניתין דמיירי בכשנשאה פחותה מבת ג' ויום א'. והרמב\"ם בפרק י\"א מה\"א כתב וכן גר וכו' כתובתה מנה ויהיב המגיד האי טעמא אלא דהשתא הדרא קושיא לדוכתא מאי קמ\"ל ואין לומר דקמ\"ל אפילו לא בא עליה דהמגיד כתב בשם הרשב\"א דדוקא אם בא עליה משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכן מפורש בירושלמי ע\"כ. ונ\"ל דנ\"מ לענין שינוי המטבע כדתנן בסוף מכילתין נשא אשה בא\"י וכו' וקמ\"ל מתניתין דכתובתה הראשונה קיימת כלומר שהוא חייב לה באותן מעות היוצאים במקום נישואיהן הראשונים ויש בדבר להקל ולהחמיר: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה</b>. פירש הר\"ב דיורשי ראשונה באים לירש כו' ומה שנשאר ירשו. וא\"צ <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שיהא שם מותר דינר דתנן לקמן דמידי הוא טעמא להתקיים נחלה דאורייתא כמ\"ש הר\"ב בפרק ד' מ\"י והכא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>בפרעון כתובת השניה מתקיים נחלה דאורייתא שכשמת נפלו נכסים לפני יורשים וכשיוצא שט\"ח על אביהן אלו ואלו עושין מצוה לפרוע חובות אביהם והיא היא ירושתן. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דקי\"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו. עיין בפירושו משנה ז' פ\"ז דשבועות ומ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה שם מותר</b>. טעמא פירש הר\"ב במשנה י' פרק ד': \n",
+                    "<b>דינר</b>. בפרק דלקמן משנה ד' מצינו גם כן שיעור דינר ושם אכתוב בשם הרא\"ש דלאו דוקא אבל הכא כתב בית יוסף בסימן קי\"א וז\"ל ומשמע בגמרא דמותר דינר דוקא בעינן אבל פחות מדינר לא הוי מותר ע\"כ. ועיין משנה ב' פ\"ו דערכין ומ\"ש שם. גם במשנה ח' פרק ח' דפאה ומשנה ח' [צ\"ל ה'] פ\"ט דב\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נכסים שאין להם אחריות וכו'</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ה' פרק קמא דקידושין ומה שכתבתי שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>עד שיהיו שם נכסים שיש להן אחריות כו'</b>. ולעיל פ\"ד משנה י' כתבתי משמא דגמרא. דכתובת בנין דכרין לא נגבית אלא ממקרקעי ולפיכך כתב הרא\"ש אהא דרבי שמעון דרבנן לא פליגי עליה בשיעור שתי כתובות עצמן דבעינן שיהא במקרקעי כשיעורן. דתנאי כתובה ככתובה [ומטלטלי לא משעבדי לכתובה לרבנן דרבי מאיר במשנה ז' פרק ח'] ולא פליגי אלא במותר משום דסברי דאף במטלטלי מתוקמא נחלה דאורייתא. עד כאן דבריו. אבל נראה לי דלהר\"ב והרמב\"ם שכתבו הלכה כרבי שמעון דסבירא להו דליכא פלוגתא כלל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולכולי עלמא בעינן שיהא אפילו המותר ממקרקעי דאי לא תימא הכי מנא להו לפסוק דלא כתנא קמא אלא דסבירא להו דליכא פלוגתא כלל. וכיוצא בזה שכתבתי בשם הרב רבינו ניסים לעיל בפרק ו' משנה ד'. והטור שסובר כדעת הרא\"ש דאיכא פלוגתא פסק בסימן קי\"א דבמותר אפילו במטלטלי סגי. אך נראה שהרמב\"ם בחיבורו חזר בו שהרי פסק בפרק ט\"ז מהלכות אישות דאפילו האידנא אינה נגבית אלא ממקרקעי ובפרק י\"ט שכתב דין המותר לא התנה שיהא דוקא ממקרקעי והרי תנא דידן פירש ולפיכך לא הוה ליה לסתום אלא ודאי שסובר דרבי שמעון אליביה דנפשיה מפרש ותנא קמא פליג עליה במותר כדעת הרא\"ש ואפילו במטלטלי סגי והלכה כמותו ולכך כתב בסתם שיהא מותר דינר דהיינו אפילו ממטלטלי כך נראה לי. ומ\"ש הר\"ב אף בזמן הזה כו' כתבתי הטעם לעיל בפרק ד' משנה י' בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של זו מנה ושל זו מאתים כו'</b>. כתב הר\"ב ושלשתן נחתמו ביום אחד. עיין במשנה דלקמן. ומה שכתב הר\"ב או שלא הניח אלא מטלטלין כו' וכ\"כ הרמב\"ם. וכשתפסו מחיים דאי לא תימא הכי מתניתין דלא כהלכתא דמשנה ז' פרק ח'. ובגמרא איכא אוקימתא הכי אבל לאותה אוקימתא לא מוקמינן לקמן בדכתבה דין ודברים כו' אלא בשתי תפיסות. רישא דהיו שם מאתים וכו' דנפלו ע\"ה בחד זימנא וקכ\"ה בחד זימנא סיפא דנפלו ע\"ה בחד זימנא ומאתים וחמשה ועשרים בחד זימנא [*ופירש\"י דנפלו ע\"ה בחד זימנא ובאו לדין עליהם אמרינן להו חולקות בשוה שהרי שעבוד שלשתן על מנה וקכ\"ה בחד זימנא בעלת מנה כבר גבתה כ\"ה ובאת לריב על ע\"ה הלכך ע\"ה משועבדים לכולנה וחולקין אותם הרי ביד כל אחת חמשים. והמותר אין לבעלת מנה חלק בו היינו דקאמר של מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב. סיפא בשתי תפיסות כו' ורכ\"ה בחד זימנא. ע\"ה מינייהו יד כולן שוין בהן ובעלת מאתים [צ\"ל מנה] שלא גבתה בתפיסה ראשונה אלא עשרים וחמשה באה לריב על שניה על מאה שבעים וחמשה ופלגי ע\"ה בין שלשתן ומאה בין בעלת מאתים ובעלת שלש מאות וחצי מאה שלישית שנשאר כולו לבעלת שלש מאות נמצאת של מנה נוטלת חמשים. ושל מאתים מנה. ושל שלש מאות מאה וחמשים שהן ששה דנרי זהב] וצריך לומר דאף על גב דתפיסה מחיים בעינן ומחיים תפסום דמכל מקום כשבאו לדין לפנינו הביאו בשתי תפיסות וכשבאו בראשונה לא ידעינן בתפיסה שניה ויצא הדין וחלקו כבר קודם שבאו לפנינו בתפיסה שניה דאי לא תימא הכי כיון דאין דין קדימה במטלטלין יחלקו בשוה והכי דייק לישנא דרש\"י ולא נמצא להן מאתים בפ\"א אלא בב' פעמים כלומר שעל פי האמת יש להן הכל אלא שבפנינו לא נמצאו להן כו'. דאל\"כ למאי הוצרך להאריך בזה הלשון כלל דהיא היא לישנא דבשתי תפיסות עצמו ומאי מפרש אלא כמו שכתבתי. והר\"ן בריש פרק דלקמן כתב דליכא למימר דתפסה מחיים דאם כן קודם שהגיע זמנה לגבות כבר באה תפיסה שנייה. אלא דבתפיסה דלאחר מיתה מיירי ובמעות דלא אמרו דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני אלא במטלטלין דמ\"מ מחסרי גוביינא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל במעות לא שהרי כבר נפרעה ע\"כ. אבל לשון רש\"י בשתי תפיסות שתפסו מטלטלין לכתובתן ע\"כ. וצריך לומר כמ\"ש. ומה שלא פירשו הרמב\"ם והר\"ב דדוקא בשתי תפיסות יש לומר דניחא להו לאוקמי מתניתין בחד אוקימתא דהיינו בדכתבה ובין בשכתובות שלשתן ביום אחד ובין שאין זמנם שוה ובמטלטלים ממאי דמוקים בשתי תפיסות ושתיהן היו מחיים אלא שלא באו לפנינו בפעם אחת ורבינא לרווחא דמלתא קאמר. ומיהו מכל מקום תפיסה מחיים היה להרמב\"ם ולהר\"ב לפרש. הלכך נראה שזה שכתבו לא כתבו לדין המשנה. אלא לדידן דהאידנא אף מטלטלי משתעבדי לכתובה מתקנת הגאונים כמ\"ש הרמב\"ם בפרק י\"ו מה\"א וכיוצא בזה בר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>של מנה נוטלת חמשים</b>. כתב הר\"ב בגמרא פריך וכו' ומשני דמתניתין איירי דא\"ל וכו' ונראה בעיני דמיירי נמי בשקנו מידה כדלקמן ריש מתניתין ו' דמאי שנא. ומ\"ש ומפני שלא נתנה כו' וז\"ל רש\"י מדין ודברים סליקית נפשאי לא נתתי חלקי במתנה ומה שגבת לא בשליחותי גבת שתאמר לי נטלה זו חלקך אני סלקתי עצמי מלריב לה ומלמעט חלקה במנה וגבר ידה לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה עכשיו אני באה לחלוק עמך בנותר שלא סלקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוים ע\"כ ומ\"מ אין דין ודברים מסולקים מהדין הזה שיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שתוכל בעלת השלש מאות לומר לה הרי מנה מונח ובין שלשתנו נחלוק ולמה מפני שסלקת נפשך לא אטול אני חלקי שבכל המנה והתוס' כתבו דא\"ל מדין ודברים סליקית נפשאי לא אתפרש שפיר טעמא דהא מלתא ע\"כ. והפוסקים לא כתבו זה הדין ואע\"פ שלכאורה רבי דפסקינן כמותו אינו חולק עם רבי נתן בזה בשכותב ונ\"מ נמי לדידיה כגון אם אין כאן אלא מנה בלבד וכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה שנוטלת בעלת מנה חמשים והיה מן הדין שבעלת ג' מאות תטול ל\"ג ושליש אבל בטענה דמדין ודברים סליקית כו' אינה נוטלת אלא כ\"ה ואולי לפי דלא אתפרש טעמא סוברים שרבי חולק בכל אע\"פ שלא אמר אלא בזה הלשון אין אני רואה דבריו של ר' נתן בזה אלא חולקות בשוה וכתבו עוד התוספות ולא ידעתי אמאי לא משני כגון שכתבה בעלת ש' ובעלת ר' לבעלת ק' דין ודברים אין לנו עמך בכ\"ה ע\"כ. ומיהו בזה לא הקשו כלום דכיון דבעל הגמרא סובר שהדין הוא כך שתוכל לטעון מדין ודברים סליקת נפשאי וכו' א\"כ טובא קמ\"ל מתניתין משא\"כ אילו היה דין המשנה ששתיהן כתבו לבעלת הק' מאי קמ\"ל במלתא דפשיטא יותר מביעתא בכותחא: \n",
+                    "<b>היו שם ג' מאות של מנה נוטלת חמשים כו'</b>. כתב הר\"ב כגון דאמרה להו בעלת שלש מאות כו' וכתב הר\"ן דלאשמעינן דלא תימא בשלמא רישא כיון דאסתלקא לה (רישא) בעלת מנה לגמרי ודאי דעתה של בעלת מאתים היה שתטול בעלת מנה נ' שהרי אין לה לחלוק עמה עוד אבל בסיפא דמצי אמרה בעלת ש' לבעלת ר' לא להוסיף על חלקך נסתלקתי ממנה ראשון אלא לא רציתי לטרוח כל כך בחלוקות וסמכתי שאבא לחשבון עמך במנה שני שיש לנו לחלוק קמ\"ל זה נ\"ל ע\"כ: \n",
+                    "<b>וכן שלשה</b>. כלומר כד אתרמי כבבא דסיפא דמתניתין כ\"כ הרי\"ף דודאי שאין דיניהם שווין דבכתובה דוקא כשכתבה דין ודברים כו' אלא כלומר כד אתרמי כו': \n",
+                    "<b>שהטילו לכיס</b>. פירש הר\"ב מעות לקנות סחורה לשכר. רש\"י: \n",
+                    "<b>פחתו או הותירו</b>. כתב הר\"ב ודוקא כשהשביחו מחמת מעות עצמן כגון שנשתנה המטבע מסיים הרמב\"ם או הוסיפו עליו בחלוף או פחתו על דרך זה עד כאן. ונראה דעתו כדעת רש\"י שמפרש שנשאו ונתנו במעות ואפילו הכי חולקין לפי המעות וכל חד מאי דיהיב שקיל. פירש טור ח\"מ סימן קע\"ו הואיל ואין להם אלא סכום הראשון וז\"ל התוספות שלדעת [כן] נשתתפו יחד שאם לא ירויחו אלא חלוף המעות שבשביל ריוח מועט כזה לא יקפידו אלא כל אחד וא' יקח חשבון מעותיו ע\"כ. אבל הרמב\"ם בחבורו כתב בפרק ד' מהלכות שותפין וז\"ל אם המעות קיימים ועדיין לא הוציאו אותן ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששינה המלך או אנשי המדינה חולקין השכר או ההפסד לפי המעות עד כאן. וזה נראה ודאי כדעת הרמ\"ה בטור ח\"מ דדוקא כשנשתתפו במעות ועלה בהם ריוח או הפסד בלא עסק וכו' דאפילו לא נשתתפו אלא היה לכל אחד מעותיו בביתו היה עולה לו זה הריוח או ההפסד וכתב הטור דכדבריו מסתברא וכן יש לפרש דעת הר\"ב. ומ\"ש עוד אבל אם קנו סחורה אין מחלקים הריוח וההפסד אלא לפי מספר השותפים וכן לשון הרמב\"ם בפירושו. וכפי פשטא דמלתא משמע דבכל מיני סחורה הדין כן. וז\"ל הרא\"ש וכן דעת רוב המפרשים שבכל מיני שיתוף סחורות אם נשתתפו בסתם לוקח המועט כמרובה בשכר ובהפסד והטעם כמפורש בירושלמי או משום דאיבעי ליה לאתנויי בעל המאתים שיטול בריוח כפי הקרן ומדלא התנה אנו אומדים דעתו שהסכים שיטול בעל המנה חצי הריוח לפי שהוא חריף ובקי במשא ומתן או שום אמתלא אחרת לפי שדרך כל המשתתפים להתנות לחלוק הריוח לפי הקרן ומדלא התנה אומדנא דמוכח הוא ע\"כ. אבל הרמב\"ם בחבורו שם כתב בענין אחר דדוקא לסחורה שאינה עומדת לחלק אלא למוכרה ביחד ומכרו ביחד דזו הסתורה כל חלקיה מצטרפין יחד וא\"א לזה בלא זה ומשום הכי חולקין בשוה אבל בדבר העומד לחלק ולא מכרוהו כגון שור שטבחוהו ומכרו הבשר או חלקוהו ביניהם כיון דהחתיכות אינן צריכין זה לזה ועומדין לחלק חולקין לפי מעותיהן. ועיין מ\"ש רפ\"ד דב\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שהיה נשוי ארבע נשים</b>. אע\"ג דפלוגתא דתנא קמא ובן ננס שייכים בב' נשים נקט טפי לאשמעינן דשבועה לאחד שבועה למאה וכי נשבעה ראשונה לשניה אינה צריכה לישבע לשלישית. ואיצטריך לאשמעינן בארבעה דלא תימא משום דשלישית אינה נשבעת עוד כיון שהיא אחרונה. שמא כבר נתקבלה כתובתה. ולכך אמרו שהראשונה אינה נשבעת עוד לשלישית אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית כגון שיש רביעית. דהשתא ידעינן דלא נתקבלה כתובתה ה\"א דנחמיר טפי ותשבע גם לשלישית אע\"פ שכבר נשבעה לשניה להכי תנינא ד' נשים. תוספות: \n",
+                    "<b>הראשונה נשבעת לשניה</b>. כתב הר\"ב אם שניה טוענת השבעי לי וכו' וכן לשון רש\"י וצריך לי עיון דמידי הוא טעמא דנשבעת בטענת שמא אלא לפי שזהו בכלל מנכסים משועבדים דלא תפרע אלא בשבועה כדתנן פרק דלעיל משנה ז' ח' דמה לי מכר מה לי לוה או נתחייב באיזה ענין שיהיה שנמצא אלו נכסים משועבדים לו והלה בא לגבותן ואם כן אפילו בלא טענה תהא נשבעת דאנן טענינן שתשבע כמו שפירשתי לעיל שם: \n",
+                    "<b>והרביעית נפרעת שלא בשבועה</b>. כתב הר\"ב וכגון שאין שם יורש פירש אפילו גדול דהא דתנן במשנה ז' פרק דלעיל מנכסי יתומים היינו בין גדולים בין קטנים כן מסקנת הפוסקים: \n",
+                    "<b>בן ננס אומר וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה כו'</b>. כתב הר\"ב מפרש בגמרא כגון שנמצאת שדה אחת כו' שנודע שגזלה כו' וכן פירש\"י וכתבו התוספות וקשה לרבי דמסתמא כשמשביעין הרביעית משמע שעדיין לא גבתה מדקתני גבי רביעית נפרעת לא תפרע והואיל וכן הקודמת לה למה אינה לוקחת אותה שדה דבבירור שלו ואין סברא לומר שנמצאת אחת מהן שדה שאינו שלו ואינו ידוע איזו. ועוד ק\"ל מאי קאמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה. נפסדה קאמר [ת\"ק] שאינו נשבעת לפי שאין גבייתה כלום שהקודמת לה נוטלת אותה שדה והיכא שהאחרונה נפרעת כגון שלא נמצאת אחת מהן שאינה שלו התם מודה נמי בן ננס דנפרעת שלא בשבועה. ע\"כ נראה כפר\"ח דאפילו לא נמצאת פליגי דקאמר בן ננס שנשבעת הרביעית משום חשש שמא תמצא אחת מהן שדה שאינה שלו ולא יוכלו אח\"כ לחזור עליה דמה שגבתה גבתה ע\"כ: \n",
+                    "<b>היו יוצאות כולן ביום אחד</b>. כלומר יוצאות לפנינו ומלמדות שכולן [נכתבו] ביום אחד. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואין שם אלא מנה</b>. שהיא הכתובה הפחותה בתורתנו. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>חולקות בשוה</b>. צ\"ע מאי קמל\"ן תנינא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בריש מתניתין דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכתבה ראשונה כו'</b>. כתב הר\"ב וכגון שקנו מידה. גמרא. ופירשו התוספות דדמיא לנשואה דר\"פ דלעיל. שאין הבעל מסתלק אלא ע\"י קנין וה\"נ היא אינה מסתלקת אלא על ידי קנין. ומ\"ש הר\"ב ובגמרא פריך ותימא נחת רוח וכו' מי לא תנן [במשנה ו' פ\"ה דגיטין] לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל וכתבו התוספות ליכא לשנויי בלקח מהאשה תחלה דאז הוי קיים. כדקתני סיפא. לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים. דבמתניתין משמע דלאחר מכירת השדה כתבה ללוקח דהכי קתני ומכר שדהו וכתבה ע\"כ: \n",
+                    "<b>וכן בעל חוב וכן אשה בעלת חוב</b>. צריכא דאי מקמייתא ה\"א הראשונה מוציאה מיד השניה כיון דאין לשניה כל כך פסידא שתוכל לגבות מבעלה ושעבודה של ראשונה קודם ובדין (תפסה) [צ\"ל הוציאה] אבל ב\"ח מלקוחות לא. ואי אשמעינן בעל חוב מלוקח כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אבל אשה ב\"ח מלוקח לא להכי צריכי כולהו. תוספות. ופירש בעל חכמת שלמה דר\"ל דבאשה שהשניה לא היתה לה אלא שעבוד בעלמא נוכל לומר שאם יהיה נכסים לבעלה שתוכל לגבות עוד וא\"כ אף שסילקה הראשונה עצמה מן השדה מ\"מ שיעבודה קודם אבל גבי לוקח שקנה השדה והוי שלו ממש ואף השדה השנית שטרף בעד שדה [זו] הוי כשלו דס\"ס לוקח הוא גבי שדה והשניה במקום השדה הראשונה עומדת א\"כ נימא מאחר שסילק ב\"ח את עצמו מאותה השדה שהוא של לוקח א\"כ ה\"א דשוב לא יוכל לחזור ולגבות וק\"ל עכ\"ל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן</b>. ה\"ג התוספות ולא גרסינן ומעשה ידיה [בוי\"ו]  מדאיבעיא להו בגמרא הניזונת תנן וכאנשי יהודה [דספ\"ד] דביתמי תלי ואי בעי לא יהבי לה. או ניזונת תנן וכאנשי גליל ולא סגי דלא יהבי לה. ואי גריס ומעשה ידיה ע\"כ ניזונת תנן עכ\"ד. ולפי פסק הר\"ב דספ\"ד כאנשי גליל אע\"ג דלא תנן ומעשה ידיה ה\"פ ניזונת בעל כרחן של היתומים ומעשה ידיה שלהן: \n",
+                    "<b>מנכסי יתומים</b>. פירש הר\"ב בין קרקעות בין מטלטלין. היינו אחר תקנת הגאונים דכתובה נגבית ממטלטלי ותנאי כתובה ככתובה דמי אבל לא מדין הגמרא. וה\"ל לפרש זה אבל נמצא כיוצא בזה במשנה ד' פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>ואין חייבין בקבורתה</b>. מסקי התוספות דאיצטריך לאשמעינן אפילו היכא דלא שקלה אלמנה כתובתה כגון דליכא אלא מטלטלי אינן חייבין בקבורתה ואע\"ג דהשתא הוו כיורשי כתובתה כיון שאינה גובה אותה מהם. דלגופיה לא איצטריך דפשיטא כיון דקבורתה תחת כתובתה. וליכא למימר דהיא גופה קמ\"ל דקבורתה תחת כתובתה. דלא שמעינן במשנה עד השתא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דא\"כ ליתני נמי ואין חייבין בפרקונה. ואי משום דבעי למתני יורשי כתובתה חייבין בקבורתה הא נמי פשיטא אלא מי יקברנה: \n",
+                    "<b>יורשיה יורשי כתובתה כו'</b>. מדאיצטריך לתנא למתני אותן יורשין שיורשין כתובתה ש\"מ איכא יורשים אחריני בהדייהו דלא ירתי כתובתה ואיזו אלמנה שיש לה שני יורשים הוי אומר זו שומרת יבם כדתנן בפרק ח' משנה ו' בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל הכי מפרש התם בגמרא דף פ\"א וכתבו התוספות מיתורא דייק אבל עיקר מתניתין לא מיירי בשומרת יבם אלא בסתם אלמנה דהא קתני מנכסי יתומים ושומרת יבם לית לה יתומים ע\"כ. ומש\"ה נמי דמיתורא דיורשיה יורשי דייק. ליכא לתרוצי לעיל דהא דתנן ואין חייבין בקבורתה דלגופיה לא איצטריך אלא משום סיפא דאשמעינן בשומרת יבם דיורשי כתובתה חייבים ולא יורשי נכסי מלוג דא\"כ תיפוק ליה מדאיצטריך למתני הך בבא כלל. תוספות דהכא: \n",
+                    "<b>יורשי כתובתה חייבין בקבורתה</b>. כתב הר\"ב וממילא שמעינן שאם מתה ולא נשבעה שעכשיו אין יורשיה גובין כתובתה [כמ\"ש בריש פרק דלעיל] על יורשי הבעל מוטל לקוברה. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובפרק י\"ח מהלכות אישות וכדאשכחן בשומרת יבם שכתבתי לעיל דיורשי כתובתה והן יורשי הבעל חייבין בקבורתה. אבל הראב\"ד השיג עליו דשאני שומרת יבם דיורשי הבעל יורשים הכתובה ממש. אבל זו שמפני שלא נשבעה. הוא שאין יורשיה נוטלים הכתובה. לא מפני כן נוכל לקרוא ליורשי הבעל יורשי כתובתה והלא הם אומרים שכבר נפרעה ונטלה צררי והורישה אלא ודאי יורשי נדוניתה ונכסי מלוג שלה קוברים אותה ואף על פי שלא ירשו כלום. ע\"כ. וכן השיב עליו הטור ס\"ס פ\"ט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן הארוסין</b>. פירש הר\"ב שמוכרת לכתובתה. ועיין מ\"ש במשנה ח' [צ\"ל במ\"ז] פרק ט\"ו דיבמות [ד\"ה ומניח] : \n",
+                    "<b>מוכרת שלא בבית דין</b>. טעמא פירש הר\"ב בסוף מתניתין דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכרה כתובתה</b>. לשון הר\"ב מנה ומאתים כך כתבו התוספות ומסיימי והשתא אתי שפיר דקאמר לא תמכור השאר אלא בבית דין דהיינו תוספות. עד כאן. כלומר דהשתא קאי שאר אכולהו ואמכרה כתובתה נמי ואפשר דה\"ה שאם מכרה התוספת או המקצת שאבדה מזונות ג\"כ וכ\"ש לרש\"י ורמב\"ם והר\"ן שלא פירשו מנה ומאתים:  ",
+                    "<b>נתנה כתובתה לאחר</b>. מסיק הר\"ן דכ\"ש כשמחלתה ליתומים רכיון שאין לה עליהן כתובה הא אסתלקה מביתייהו לגמרי ואין לה עליהם מזונות:  ",
+                    "<b>אפילו ד' וה' פעמים</b>. עיין מה שכתבתי בריש פרק י\"ח דשבת:  ",
+                    "<b>ומוכרת למזונות שלא בב\"ד</b>. לא איצטריך למיתני שלא בב\"ד דאפילו רבי שמעון מודה דכל שמוכרת למזונות שתמכור שלא בב\"ד ולא אתא לאשמעינן אלא שמוכרת למזונות ולא איבדם ואפשר דלא תימא דמודו רבנן מיהא דצריכה עכשיו לב\"ד הואיל והתחילה למכור הכתובה מש\"ה איצטריך למתני דאפילו בכה\"ג אין צריכין ב\"ד אבל מלשון הר\"ב נראה דלא איצטריך למתני שלא בב\"ד:  ",
+                    "<b>וכותבת למזונות מכרתי</b>. בגמרא דף צ\"ו מפרשים דעצה טובה קמשמע לן דלא לקרא לה רעבתנותא שהרואה שמוכרת כל קרקעות אלו סבור שמוכרתן למזונות מוציא עליה שם רעבתנות ושוב אין אדם נושאה. וכלומר שאם תמכור בסתם יאמרו שהכל מכרה למזונות אבל אם כותבת במקצתן למזונות ממילא משתמע לאינשי שמה שלא נכתב בה דלאו למזונות מכרה ואע\"ג דיותר טוב הוי לה שבמכירות שלא היו למזונות שתפרש בהן שהיו לכתובה דהשתא כולי עלמא ידעי שהמכירה הזאת לא היתה למזונות. והטור כ\"כ בסימן ק\"ג ועצה טובה היא לה שתפרש מה שמוכרת לצורך כתובתה שלא יאמרו כו'. אבל נראה לי דמשנתינו נקטה בדוקא וכותבת למזונתה לפי שיש לה עוד עלה טובה אחרת בכך והיא שאם יכלו כל הנכסים תאמר כל מה שמכרה הוא לצורך מזונות ותטרוף מהלקוחות שקנו מבעלה לצורך כתובתה. ומפני עצה טובה זו אמר רבי יוסי שכותבת סתם אבל תנא דמתניתין חש לה לטובה זו ג\"כ שלא תהא נקראת רעבתנותא. ולפיכך במקצת מהן תכתוב שהן למזונות וממילא דאחרות לא. אבל אינה כותבת בהדיא באחרות דלכתובה. לפי שאם יכלו כל הנכסים תאמר שמכרה הכל למזונות. ועוד יש לי לומר דתנא לשון קצרה הוא שונה. והכי קאמר באותן שמוכרת למזונות תפרש למזונות. ובאותן שמוכרת לכתובה תפרש לכתובה וכלשון רבי יהודה בברייתא מוכרת וכותבת אלו למזונות מכרתי. ואלו לכתובה מכרתי:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה</b>. במשנה ו' פרק בתרא דשביעית כתבתי מחלוקת הפוסקים. איכא דסברי דאין אונאה לקרקעות כלל ולדידהו מתניתין דהכא כפשטא. ואיכא דסברי דאין אונאה עד פלג אבל בפלג איתא אונאה. ומפרש בירושלמי דהכא שוה מנה במאתים מיירי שהוקר ועמד במאתים והלוקח רוצה לקיים המקח. ושוה מאתים במנה כשהוזל ועומד על מנה. וכתב הטור והיא רוצה לקיים המקח וזה דוחק. אבל התוספות כתבו דהואיל ובשעה שקבלה הקרקע היה שוה מאתים מיד רצתה להוציא הקרקע מרשות היתומים ולהכניסה לרשות הלוקח והרי היא כמו שנתכוונה לקנות הקרקע [בכתובתה כאותה שעה] ע\"כ: \n",
+                    "<b>נתקבלה כתובתה</b>. כתב הר\"ב שהשולח שלוחו לשוק לקנות סחורה כו' כדתניא בגמרא ומשום הכי לא אסברה בשולח למכור כי מתניתין ומ\"ש אבל דבר שיש לו קצבה כו' חולקין פירש\"י דהמותר מתנה היא וי\"ל לשליח נתנה וי\"ל למשלח: \n",
+                    "<b>היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר</b>. משום דכולה מתניתין אסברה לה במכרה מנה מנה. והכא דבעי למיתני דמכרה בטל כי אסברה לה נמי במכירת מנה צריך שלא תהא כתובתה יתירה ממנה דאם לא כן לא נתבטל המקח אלא כל מה שהטעת נתקבלה כמו ברישא. ולפיכך הוצרך להקדים ולאסברה נמי דכתובתה מנה בלבד כו': \n",
+                    "<b>ודינר</b>. כתב הרא\"ש לאו דוקא דינר ה\"ה בפחות. ויש מפרשים דינר דוקא. ולא נהירא כיון דאפילו פחות מכדי אונאה בטל אין חילוק בין דינר לפחות ע\"כ. ואע\"ג דהרא\"ש הוא מהני דסברי דיש אונאה לקרקעות אין נראה שכתב כן דוקא אליביה דסבירא ליה הכי אלא ה\"ה לדסברי דאין אונאה. ועיין בריש פרק דלעיל דאשכחן דינר דוקא: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר' שמעון בן גמליאל וכך כתב הרמב\"ם ועיין מה שכתבתי בפרק ח' דעירובין משנה ז': \n",
+                    "<b>עד שתשייר בשדה וכו'</b>. לשון הר\"ב שאילו לא היתה האונאה היה משתייר כו'. וכן לשון רש\"י וכלומר שנשאר ביד היתומים מן הקרקע ואילו לא היתה אונאה זו היה בין הכל בשדה וכו' ומסיים רש\"י או האונאה עצמה תשעה קבין והוא הדין אם נשאר ליתומים שם לבד האונאה תשעה קבין דכיון דיש ליתומים קרקע שם כשיעור שדה יאמרו אין רצונינו למכור קרקע הראוי לנו אבל אם אין האונאה ראוי להצטרף לכדי שדה לא הפסידתן כלל. ע\"כ: \n",
+                    "<b>וכדברי רבי עקיבא</b>. ששמענו ממנו במקום אחר [בסוף פרק קמא דבבא בתרא] בית רובע הוא שיעור גינה. רש\"י: \n",
+                    "<b>היתה כתובתה ארבע מאות זוז</b>. מפרשינן בגמרא דאצטריך דלא תימא דווקא ברישא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דכי מכרה מנה במאתים דאסתלקא מהאי ביתא לגמרי אבל הכא נימא דאם טעתה במנה ראשון יהא מכרה בטל אטו מנה אחרון דלא ניתי למימר מכרה קיים קמ\"ל. וצריך לומר דאע\"ג דהוי מצי למשמע בהיתה כתובתה מאתים דבה איירי ברישא ומכרה לזה במנה ולזה במנה ודינר כו' אפילו הכי ניחא ליה טפי לאשמעי' בהיתה כתובתה מרובה שיש בה הרבה מכירות ולא גזרינן כלל. ולהכי נקט היתה ת' זוז שכן נמצאו' כתובות כהנים במ\"ה פ\"ק אע\"ג דבמשנה ד' פרק דלעיל נקט כתובה דשלש מאות היינו לפי דמיירי בשלש נשים התחיל במנה וסיים בשלש מאות אבל הכא ניחא ליה טפי למנקט כתובה הנהוגה מיהת ברבים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שום</b>. בערוך [ע' שם] הביא ויקרא רבה פרשה צו [ט'] ושם דרך אראנו בישע אלהים (תהילים נ׳:כ״ג) בשי\"ן כתיב דשיים אורחיה סגי שוה ע\"כ וכ\"כ רא\"ם פרשת לך לך [פיסקא שנאב] דשומא בשין ימנית: \n",
+                    "<b>שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>סתמא אפילו בקרקע משמע וכן מוכח מאוקמתא דגמרא שאכתוב לקמן בס\"ד. וכתב הראב\"ד פרק י\"ג מהלכות מכירה דהיינו טעמא לפי שכל מי שקונה מבית דין לא עלה בדעתו שיתאנה. ויהיה שם טעות. הלכך אפילו קרקעות קפידי אינשי: \n",
+                    "<b>שתות</b>. הכא ביתמי תקון שיהא בטל אע\"ג דקי\"ל שתות קנה ומחזיר אונאה כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פרק ד' דב\"מ כ\"כ מהר\"ר פאלק כהן בש\"ע ח\"מ סימן ק\"ט: \n",
+                    "<b>מכרן בטל</b>. הא פחות משתות קיים ומקשינן בגמרא מדקתני סיפא אבל אם עשו אגרת בקורת. [פירש הר\"ב הכרזה] ש\"מ דרישא בדלא אכרוז והא תנן [בריש פרק ו' דערכין] שום היתומים שלשים יום כו' ומכריזין כו' וכל טועה בדבר משנה חוזר [כמ\"ש הר\"ב בריש פרק ג' דסנהדרין ובמשנה ד' פרק ד' דבכורות] ומוקמינן למתניתין בדברים שאין צריך הכרזה ואלו הן עבדים שמא ישמעו ויברחו מטלטלים ושטרות שמא יגנבו ואיבעית אימא בשעה שאין מכריזין דלכרגי ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא ואי בעית אימא במקום שאין מכריזין שבמקום ההוא אין קונה לנכסים הנמכרים בהכרזה משום דקרו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא בדרך בזיון לבזותם על שקונים השדות הנמכרים בזול ע\"י הלחץ זו הדחק של הנושה הבא לקחת: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'</b>. פסק הר\"ב כת\"ק דהכי אפסיק בגמרא: \n",
+                    "<b>מכרן קיים</b>. עד פלגא ותניא נמי הכי גמרא: \n",
+                    "<b>אגרת</b>. שטר. הרמב\"ם. לפי שכל הקונה או שהוחלט לו ניחא ליה דלקריוה אינשי להאי שטרא. כי היכי דלידעו כולי עלמא שעל ידי הבית דין ובדקדוק היתה הקנייה שלא יבא לידי בזיון וקצף רב הואיל והמכר לא נעשה מן הבעלים עצמם ולמיחש איכא לקלא בישא שיוציאו עליו ולפיכך נוח לו ביותר שזה השטר יהא קרוי גלוי לכל לכך קראוהו אגרת שכן דרך אגרת לפשטה ולא לסתמה וכמו שכתבו הפוסקים בשם רב האי בקריאת המגילה שפושטה כאגרת ולא כרוכה כספר תורה כך נ\"ל. ועיין משנה ח' פרק קמא דב\"מ: \n",
+                    "<b>שוה מנה במאתים וכו'</b>. וכתב בכסף משנה פרק י\"ב מהלכות מלוה ולוה שהרמב\"ן כתב דוקא מאתים במנה אבל בפחות ממנה לא עד כאן ואפשר שזה כדעת הסוברים דהא דבקרקעות אין להם אונאה דהיינו עד מחצה דוקא עכ\"ל הכסף משנה. ומסתברא ודאי דהרמב\"ן חד מתרתי נקט והוא הדין מנה במאתים דדוקא אבל ביותר ממאתים לא ומוכח נמי שסברת הרמב\"ן דלמאי דאמרינן דיש אונאה לקרקעות שזהו דוקא ביתר מפלג. ובאמת דפשטא דמתניתין הכי משמע מדנקט מנה במאתים ולהפך דמכרן קיים ומסתמא בדוקא מיתניא. אלא דקשיא לי דאי הכי אם כן רישא דמתניתין דלעיל מכרה שוה מנה במאתים כו' דנתקבלה כתובתה שמפרש הירושלמי בהוקר והוזל והיינו משום דקשיא ליה שיחזור המקח. ומאי קשיא ליה כלל הא ליכא חזרה בפלג אלא ודאי דסבר ליה להירושלמי דבפלג איכא אונאה לקרקעות [דהיינו ביטול מקח אלא נקט לישנא דאיסורא דבקרא לא תונו] וכן הוא בטור חושן משפט סימן רכ\"ז דבמחצה הוי אונאה לקרקעות. ומיהו התוספות בפרק ב' דקדושין דף מ\"ב ע\"ב נסתפקו בזה אי אמרינן במחצה הויא אונאה. אי דוקא ביתר ממחצה. ומאי דמספקא להו בקידושין מפשט פשיטא להו בפרק קמא דב\"ק דף י\"ד ע\"ב. שכתבו דיתר מפלגא יש להם אונאה. וזה כסברת הרמב\"ן. ולכך נראה בעיני דאף הירושלמי סבר ליה דוקא ביתר מפלגא וכפשטא דהך מתניתין דמסתמא בדוקא מתניא. והא דמקשה אמתניתין דלעיל ויחזור המקח היינו משום דסבירא ליה דלאו בדוקא נקטה מנה במאתים וכו' אלא הוא הדין נמי בפחות ויתר דההיא מתניתין לא אתיא לאשמעינן אלא דנתקבלה כתובתה ולפיכך לאו בדוקא מתניא. אבל הך דהכא דאשמעינן בדין המכירה עצמה. אם היא קיימת אם לא. היא ודאי בדוקא מתניא. ולפיכך נשמעינה מינה דאין אונאה אלא ביתר מפלג. [*ועיין מה שכתבתי בסוף משנה ב' פרק ו' דערכין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השנייה</b>. בין הכיר בה בין לא הכיר בה מדמפליג בסיפא באילונית ולא בשנייה ועוד דבמשנה ג' פרק ט' דיבמות תנן לה בהדי אלמנה והיא דוקא בהכירה כמ\"ש שם הר\"ב ואם כן שניה דפליג בדידה נמי בהכיר בה. הרי\"ף: \n",
+                    "<b>אין להם כתובה</b>. פירש הר\"ב מנה ומאתים. ועיין בפירושו משנה ג' פרק ט' דיבמות ומ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב שניה קנסוה רבנן מפני שהיא מרגילתו דאשה רוצה להנשא יותר מהאיש. רש\"י יבמות דף פ\"ה. ולעיל ביבמות פרק ט' כתב הר\"ב טעם אחר שהשניות מד\"ס וצריכין חיזוק וההוא טעמא ר' אמרה בברייתא ולאותו טעם חלוצה דתנן בהדי דדאורייתא אשגרת לישן הוא כמ\"ש שם בס\"ד. וגם כתבתי שם דלהך טעמא דהכא חלוצה דינה כשל תורה מפני שגם היא אינה מרגילתו דהואיל ומחמת קדושת כהונה מתסרא מפסלא מכהונה ונמצא דברי הר\"ב דהתם ודהכא לאו בחדא מחתא נינהו: \n",
+                    "<b>ולא פירות</b>. כתב הר\"ב הפירות שאכל הבעל אין מוציאין ממנו עיין בפירוש משנה ג' פרק ט' דיבמות. וכתב הר\"ן ובממאנת היינו טעמא משום דכיון דתיקון רבנן נשואין לקטנה משום תקנתא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר זיכו פירות נכסיה לבעל. ובשניה משום קנסא. ובאיילונית היינו טעמא משום דאף ע\"ג דנישואי טעות הוא כיון שלא הכיר בה אפילו הכי כיון שראתה האשה בעלה אוכל פירות נכסיה ושתקה מחלה ואף ע\"ג דמחילה בטעות הוא אמר רב נחמן בפרק איזהו נשך דהוי מחילה. ואפילו תימא לא הוה מחילה הכא מהני משום דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות ע\"כ. והקשה הרא\"ש דבממאנת פשיטא דאין משלם פירות שאכל דאפילו קרן גופיה אם אכלו אין לה ואיצטריך לאשמועי' דאין לה פירות שליקט אפילו הן מונחין בעין בתוך ביתו. ועוד יש לפרש תקנת פירות כגון שנשבית ולוותה ופדתה את עצמה ואח\"כ מיאנה דומיא דמזונות. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולא מזונות</b>. פי' הר\"ב דאילונית אין לה מזונות בעודה תחתיו כדין השניה וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב הר\"ן ואי ביושבת תחתיו לאחר שנמצאת אילונית אמאי לית לה. והרי היא כנשאה מתחילה לשם אילונית שיש לה מזונות ע\"כ. ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בס\"ד: \n",
+                    "<b>ולא בלאות</b>. פירש הר\"ב ממאנת בין מנכסי מלוג בין מנכסי צאן ברזל דנכסי צאן ברזל יכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות בית דין נשאתיה וכשאוציאנה מדעתי אחזיר מה שקבלתי ונכסי מלוג קיימא לן דעיילא גלימא פירי הוה ומכסי ביה עד דבלו ולפיכך כשהוציאם ברשות הוציאם. כן מסיק הר\"ן. והשני' פירש הר\"ב דאין לה של מלוג אבל של צאן ברזל יש לה מהטעם שכתב הרמב\"ם בפירוש משנה ג' דפרק ט' דיבמות. ואמר שזה הדין אמנם קנס הוא לשני' על העבירה לפי שהדעת נוטה אחר שאין לה כתובה שלא יהי' לבעל חקי הנשואין ולא יהנה מנכסי מלוג אבל מצד הקנס עשינו נכסי מלוג שלה כנכסי שאר הנשים שהעיקר אצלנו עיילא גלימא פירי הוה כו' ודין האילונית לא פירש הר\"ב מה דינה בבלאות. ולכאורה מובן משטחות לשונו דדינה כדין הממאנת הואיל והוציא השני' מן הכלל ופירש מה דינה ולא כן באילונית. אלא היינו טעמא דסבירא ליה דדינה כדין הממאנת שכבר מפורשת בדבריו. וכן הוא גם כן דעת הר\"ן ויהי' טעמא דהשתא אתי ולא בלאות כפשטוה. דממאנת ואילונית אין להם בלאות כלל. והשנייה אף על פי שיש לה בלאות של צאן ברזל אין לה בלאות מלוג ונמצא כולן שוין בבלאות מלוג אבל שנפרש ולא בלאות דאילונית ודשניה בהיפך גמור אינו מחוור. עד כאן. אבל מה נעשה שכן כל הפוסקים מפרשים דאילונית נכסי צאן ברזל אין לה ונכסי מלוג יש לה וז\"ל הרמב\"ם נכסי צאן ברזל אין לה שהרי היא נתנה לו רשות להיותן אצלו. ונכסי מלוג יש לה מפני שאין שם אישות גמורה לא זכה בנכסי מלוג: \n",
+                    "<b>יש לה כתובה</b>. והוא הדין לכל תנאיה דתנאי כתובה ככתובה. וכתב הטור בסימן קי\"ו אפילו מזוני אית לה בחייו. וכן דעת הר\"ן כמו שהעתקתיו לעיל. וק' לי דבמ\"ה פרק ו' דיבמות מפורש דאסור לישא אילונית ואם כן בעמוד והוצא קאי ולא תהי' לה מזונות כמו השני' שפירש כך הר\"ב ביבמות פרק ט' ובהדיא כתב הרמב\"ם בריש פרק כ\"ד מהלכות אישות דמי שאין לו בנים ולא אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה ונשא אילונית שכופין אותו להוציא. ואע\"פ שמשמע מזה שאם קיים או יוכל לקיים פריה ורביה דאין כופין להוציא מכל מקום איסורא דרבנן עבד כמבואר בדברי הרמב\"ם פרק כ\"א מהא\"ב ודוחק לומר דכיון דלא פסיקא ולאו כל הנושא אילונית בעמוד והוצא לפיכך לא חלקו ולא קנסוה ממזונות הואיל והכיר בה. ויותר נראה לומר דאין הכי נמי דלית לה והוי דומיא דאלמנה ואינך דבהו נמי תנן יש לה כתובה ואפילו הכי לית לה מזונות בחייו. ומתרצי נמי בכך מה שהקשה הר\"ן לעיל כמ\"ש בפסקא ולא מזונות: \n",
+                    "<b>אלמנה לכהן גדול וכו'</b>. אהכיר בה דאילונית קאי וקאמר דאלמנה כו' נמי כי הכיר בה יש לה כתובה גמרא. וכבר פירש כן הר\"ב בפ\"ט [מ\"ג] דיבמות. ובדין חלוצה כתבתי ברישא דמתניתין: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ופסקה עמו</b>. פירש הר\"ב שאמר לעדים אתם עדי וכו' דאי לא אמר אתם עדי פטור מטעם שלא להשביע את עצמו. כדפירש הר\"ב במ\"ו פ\"ג דסנהדרין והתוספות כתבו דפטור ג\"כ מטעם משטה הייתי בך. אבל בטור סימן פ\"א כתב בלא שום חילוק דליתא טענה זו אלא כשהיתה ההודאה ע\"י תביעה. ובנדון דידן לא משמע שהיתה שום תביעה. ומכי אמר מיהת מתחייב אע\"פ שמעולם לא היה חייב לה כלום. שיכול אדם להתחייב בהודאת אתם עדי אף על פי שמעולם לא היה חייב. וזו דעת הרמב\"ם פרק י\"א מהל' מכירה סימן ט\"ו: \n",
+                    "<b>חמש שנים</b>. דברו בהווה שכן מקפדת שתהא ניזונת עד שתהא בת שבע שנים ואין האשה מתקדשת עד אחר זמן יניקה דהיינו כ\"ד חדש כמפורש בא\"ה סימן י\"ג. ולעיל פירש הר\"ב פ\"ד מ\"ו דקטני קטנים נקראת בת שש שנים ומקפדת עוד על שנה: \n",
+                    "<b>נשאת האם לאחר</b>. שגירשה הראשון. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבעל נותן לה מזונות</b>. ס\"ד דלא מחייב דכיון דיש לה מזונות מאחר כאילו התנה עמה ע\"מ שאין לה עליו מזונות קמ\"ל. תוספות. ואפילו אי מזוני דאורייתא כדעת רוב הפוסקים כמ\"ש במ\"ד פ\"ד מ\"מ כל תנאי שבממון קיים ואפילו התנה בשל תורה וכמ\"ש ברפ\"ט: \n",
+                    "<b>והן נותנין לה</b>. איצטריך ס\"ד דלא פסקו אלא כל זמן שלא נשאת. תוספות: \n",
+                    "<b>מתו</b>. משום בנותיהן דאין להם מזונות אלא לאחר מיתה איצטריך למתני אם מתו. ולאשמעינן דאין להם אלא מב\"ח ואפילו קנו מידו [כמו שאפרש לקמן] אבל בבת אשתו ה\"ה דאפילו בחייהם היה יכול להשמיענו שהיא ניזונת מהמשועבדין מגיד ספכ\"ג מה\"א: \n",
+                    "<b>שהיא כבעלת חוב</b>. לשון הר\"ב שיש לה עליהן שטר מזונות. וכן לשון רש\"י והיינו כמסקנא דגמרא דמוקים למתניתין בשקנו מידו וכ\"כ הרמב\"ם ס\"פ כ\"ג או שחייב עצמו בשטר ופירש הכ\"מ כלומר אם צוה לכתוב שטר ע\"כ. אבל בההוא גוונא שכתב הר\"ב לעיל שאמר לעדים אתם עדי לא. דמלוה ע\"פ בעדים לא גבי ממשעבדי כדתנן בסוף ב\"ב. אבל התוספות כתבו שם וכן בפ\"ה דגיטין ד' נ\"א [ד\"ה א\"ד] דבכה\"ג קלא אית ליה דלא בעינן שטר אלא בהלואה משום דמאן דיזיף בצנעה יזיף ע\"כ. וא\"ת כי איכא שטרא מה מהני שהרי אין הלקוחות יודעים וכו' וי\"ל דכיון דהכא בקצב זמן עסקינן כדתנן ה' שנים הוי דבר קצוב וכן הוא בפירש\"י דגיטין שם. אבל בבנותיהן אע\"ג דאיכא נמי זמן קצוב דבוגרת אין לה מזונות כמ\"ש הר\"ב במי\"א פ\"ד מ\"מ י\"ל כמ\"ש תוספות דריש פרקין דכיון דלא ידעי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כמה בנות יהיו לו לפיכך אינן קצובין ולפי זה בנותיהן לאו דומיא דבנות אשתו והוא דוחק אבל במסקנא בגמרא אפילו כי הוויין דומיא דבנות אשתו ממש וכגון דגירשה והדר אהדרה וקנו מיניה על מזונות בנותיו אפילו הכי תנן דמבני חרי דוקא וטעמא כיון דאיתנהו בתנאי ב\"ד אימר אתפסה צררי ומפרש הר\"ן לאו דוקא אימר דאי הכי תשקול בשבועה כדין בא לפרוע מנכסי יתומים [ומנכסים משועבדים כדתנן במשנה ז' פרק ט'] דחיישינן לצררי ואפילו הכי שקיל בשבועה אלא הכי לגבי משעבדי כודאי חשבינן לה כיון דמקרבא דעתיה לגבי ברתיה ובתנאי בית דין קאכלה ואפ\"ה מבני חרי גביא ע\"כ. ועמ\"ש ר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>כבעלת חוב</b>. ומיהו לאו ב\"ח ממש קאמר שאם מתה אין לה מזונות ולא דמיא לנשאת דנשאת בת מזונות היא וזו אינה כן והכי איתא בירושל' חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה עכ\"ל והיינו דלא תנן מפני שהיא ב\"ח אלא תנן כב\"ח: \n",
+                    "<b>הפקחים היו כותבין כו'</b>. פשוט הוא שהכל לפי מה שהתנו ומשנתינו הודיעתנו כיצד היו עושין. מגיד ספכ\"ג מה' אישות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונותנין לה מדור לפי כבודה</b>. כתב הר\"ב ואם נפל כו' דאת תהא יתבא בביתי תנן. ודבר תימה הוא לדייק הכי וכי סגי ליה לכתוב את תהא יתבא אלא לא סגי ליה בלאו הכי וליכא למידק מיניה. והיה אפשר לומר דדייק מדלא כתב את תהא מתיתבת [בביתי] ומתזנת מנכסי. אבל בגמרא הכי איתא נקטינן מדור אלמנה שנפל וכו' שמעת מיניה דלא דייק כלל אלא דהכי נקטינן מקמאי. ומיהו איכא בביתי יתירה בלשון הכתובה כדתנן ספ\"ד ושם מפורש בס\"ד: \n",
+                    "<b>אם את אצלנו יש ליך מזונות</b>. פירש הר\"ב שברכת הבית מרובה ופירש\"י בני אדם שעוזרין זה את זה ומשתכרין ומזל דרבים עדיף. ובגמרא לפי ברכת הביתמיהא יהבינן לה. וכתבו התוס' דנר לאחד נר למאה וכל כה\"ג אין נותנין [לה] ולשון הרמב\"ם בפרק י\"ח מהלכות אישות [הל\"ד] חמשה שהיה מזונות כל אחד מהן קב כשיאכל לבדו. אם היו חמשתן בבית אחד ואוכלין בעירוב. מספיק להן ארבעה קבין. וה\"ה לשאר צרכי הבית: \n",
+                    "<b>ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות</b>. כי אם לפי ברכת הבית כמו שכתבתי. אבל בפוסק לבת אשתו דלעיל תנן דמוליך לה מזונותיה כלומר כל המזונות משלם. והיינו טעמא דהתם מתחייב עצמו בחוב משא\"כ הכא דבין כתב ובין לא כתב מתחייב מכח תנאי בית דין ומעיקרא כי אתקון הכי תקינו. נ\"ל. והר\"ן כתב בריש פירקין דבאלמנה כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי. אבל בבת אשתו לא. ע\"כ. ותמיהני דא\"כ אפילו מזונות לפי ברכת הבית נמי לית לה. ועוד דהך בביתי קמא לא דרשינן לה כלל דאי דרשינן. טפי איכא למדרש על הבית עצמו לכי נפל ולא דרשינן ליה כמו שכתבתי לעיל ועוד דאפילו בביתי תניין דמיותר וכתיב בתר ומתזנא מנכסי מסקינן בגמרא ספ\"ד דלא דרשינן ליה אמזוני אלא אבית עצמו דבביתי ולא בבקתי. אלא טעמא כדפרישית דשאני הכא דתנאי ב\"ד הוא. ובכה\"ג הוא דאתקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל זמן שהיא בבית אביה</b>. פירש הר\"ב והיורשים נתנו לה מזונותיה כו' כ\"כ רש\"י. ונראה לי דמשום רבנן מפרשי הכי כלומר דכולה מתניתין בנותנין לה מזונות מיירי ואפ\"ה לרבנן כשהיא בבית אביה שייך מחילה ולאפוקי מפר\"ח שכתב הרא\"ש דס\"ל דכשניזונת בבית אביה גובה כתובתה לעולם מההוא עובדא דבגמרא דאמטייה לה אכתפיה וחייבוהו בכתובתה אלא כמו שכתב הרא\"ש דהתם דוקא שהביא בעצמו שבשביל אותו הכבוד שתקה ולא מחלה וכן דעת הרמב\"ם [פט\"ז מה\"א]: \n",
+                    "<b>שתעשה טובה</b>. פירש הר\"ב נותנת לחם ומלח כו' ואפילו מרתא בת בייתוס דכתובתה מרובה דלפום גמלא שיחנא. כלומר לפי העושר היו מתנותיה מרובות. גמרא: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה וכו'</b>. א\"ל אביי לרב יוסף אתאי קודם שקיעת החמה גובה כתובתה. לאחר שקיעת החמה לא גביא בההוא פורתא אחילתא אמר ליה אין. כל מדת חכמים כן היא [העמידוה יתד ולא תמוט] במ' סאה טובל במ' סאה חסר קורטב אין יכול לטבול בהם ומסקינן בגמרא דמחלוקת כשאין כתובה יוצאה מתחת ידיה כגון במקום שאין כותבין. דאי כתובה בידה דברי הכל דגובה לעולם בין שהיא בבית אביה בין שהיא בבית בעלה והלכה כחכמים: \n",
+                    "<b>יורשיה מזכירין כו'</b>. כתב הר\"ב ודוקא כשנשבעה וכו' שאין אדם מוריש וכו' מפורש ברפ\"י: \n",
+                    "<b>מזכירין</b>. הכא ודאי איבעי למתני מזכירין. דאי תני זוכרין הוה משמע אפילו בינם לבין עצמם וליתא. אלא שיתבעו: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שני דייני גזירות</b>. לשון הר\"ב שני דייני גזילות שהיו גוזרין כו' בגמרא רמי אמתניתין דקתני גזירות מברייתא דקתני בה גזילות ומשני שהיו גוזרין כו' ומצאתי נ\"א דגרס במשנה גזילות. ונראה דלגירסא זו גרסינן בברייתא גזירות: \n",
+                    "<b>תשבע בסוף</b>. פירש הרע\"ב כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה. וצריך עיון דהכא אמרינן דמזונות גביא בלא שבועה מה שאין כן כתובה ולענין משעבדי חיישינן במזונות טפי לצררי מבכתובה דכתובה נפרעת בשבועה מנכסים משועבדין [כדתנן במשנה ז' פרק ט'] ומזוני לא גביא כלל אפילו בשבועה [כמ\"ש במשנה ב' פרק דלעיל] תוספות פרק ה' דגיטין ד' נ\"א. [*ומ\"ש הר\"ב בכאן ובמתניתין דלקמן דהלכה כר' יוחנן בן זכאי. גמרא דף ק\"ט]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חנן אומר איבד את מעותיו</b>. כמ\"ש הר\"ב במ\"ב פרק ד' דנדרים שאין זה אלא מניעת תביעה. וכיון שאין מביא לו תועלת אלא מסלק ממנו נזק חיובו. אין זה חייב לו כלום וכן אין לומר בזה שישתלם לפי שההנה את האשה וזן אותה לפי שהיא כבר היה לה מי שהיה מחוייב לזונה והוא הבעל. ואילו לא זן אותה זה. היתה ניזונית מנכסי הבעל או היתה לוה ואוכלת והוא פורע נמצא שאינו מביא לה שום תועלת מחודש שכבר היה לה מי שמחויב לעשות כן. כך כתב המגיד פרק י\"ב מהלכות אישות [הלכה י\"ט]: \n",
+                    "<b>הניח מעותיו על קרן הצבי</b>. שהצבי קל לרוץ כההיא דתנינן פרק ה' דאבות. הוי רץ כצבי ונמצא שזה שמניח מעותיו על קרן צבי הוא מזומן להפסיד שהצבי ירוץ קל חיש ולא יוכל להשיגו. ושמעתי שטבע הצבי להפיל קרנותיו לזמן ידוע ושמא יפילם באחת הגאיות או הפחתים ולא ימצאו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבנים יורשים והבנות ניזונות</b>. כתב המגיד בפרק י\"ט מהלכות אישות פירוש בזמן שהנכסים מרובים הבנות ניזונות תחת יד אחיהן וכל הנכסים עומדים ברשותם וכן הוא מוכרח בגמרא ריש פרק ט' דבבא בתרא ע\"כ. וכמ\"ש הרא\"ש שם מדאמרינן לקמן מוציאין שמע מינה דהכא לא. ע\"כ. ולי נראה שמן המשנה עצמה מוכרחים לומר כן דהא הך רישא לא איצטריך כלל דתנינא לה ספ\"ד בנן נוקבן כו' אלא הא קמ\"ל שהבנות ניזונות מהיורשים. ואין מוציאין מהם בפעם אחת: \n",
+                    "<b>והבנות ניזונות</b>. הר\"ב נקט בלישניה פרנסה. וכן בפירש\"י. ורוצים לרבות גם כסות ומלבוש כדברי נמוקי יוסף ריש פרק תשיעי דבבא בתרא: \n",
+                    "<b>ובנכסים מועטים הבנות יזונו כו'</b>. פירש הר\"ב שאין בהם פרנסה לבנים ולבנות. והקשו בגמרא ריש פ\"ט דב\"ב ואי ליכא לכולהו יקחו הבנות את הכל דודאי מה שהוא עודף על מזון הבנות לא יטלוהו הבנות ומתרץ מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים ואי ליכא שאר ישאלו על הפתחים. ומה שכתב הר\"ב בשם הרמב\"ם הכי סתים לה בריש פרק ט' דבבא בתרא. והדין נותן כדבריו שהרי שני הפירושים שם בגמרא ופירוש הראשון רב אמרה והשני שמואל ורבי יוחנן. והלכה כר' יוחנן לגבי רב. כ\"ש דשמואל עמו. וכן הלכתא כשמואל בדיני: \n",
+                    "<b>[*בשביל כו'</b>. וכתב הר\"ב דאין הלכה כאדמון. כן הוכיח הרי\"ף אחר משנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והודה בקנקנים</b>. אין לפרש דלהכי נקט קנקנים דמשמע דוקא ריקן כמו שהוא משיב בריקנים דהא תנן התם באבות [פרק ד' משנה כ'] יש קנקן מלא כו' ונ\"ל לפרש דכד וקנקן שני מינים הם ולא שטענות שניהם היה. זה טוען כד וזה משיב קנקן דאם כן פשיטא דלא הוי ממין הטענה דהכי קיימא לן במנורה גדולה ומנורה קטנה כמ\"ש בטור ח\"מ סימן פ\"ח. אלא שניהם טוענים או כד או קנקן. ומתניתין קמ\"ל לענין מקח וממכר כדמשנינן ברפ\"ג דבבא קמא כמו שאעתיק שם בס\"ד. ול\"ק דקמ\"ל חדא זימנא. שהרי בכד וחבית כי התם אשמעינן נמי בסוף מסכת דמאי כמ\"ש שם בשם הר\"ש וע\"ש: \n",
+                    "<b>אדמון אומר הואיל וכו'</b>. פירש הר\"ב כגון שטענו עשרה כדי שמן. כלומר לאפוקי אם אמר עשרה כדים מלאים דלכולי עלמא טוענו שמן וכדים. והכי איתא בגמרא. ובפרק ו' דשבועות משנה ג' מפרש לפלוגתייהו בעשרה כדים מלאים ושם אפרש בס\"ד. גם באותו פ' מפורש דין הודאת מקצת ממין הטענה. [*ומ\"ש הר\"ב בכאן ובמתניתין דלקמן דהלכה כאדמון. גמרא אמתניתין דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ופשט לו את הרגל</b>. פירוש הר\"ב בפירוש השני תלה כו' שאין לו כו' וכן נמי בפירוש הראשון בטוען אין לי וגם בפירוש השלישי מיירי שלא הניח כאן נכסים לפי דמיירי שהפסיקה היתה בענין שקנה ומחויב לשלם ואילו היה לו נכסים היה החתן מוציא ממנו בדין: \n",
+                    "<b>עד שילבין</b>. ה\"ג וכן הוא בסיפא. והר\"ב שגורס שתלבין וכן העתיק במשנה ב' פ\"ו צ\"ל דגורסבסיפא עד שאלבין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואיבד את זכותו</b>. פירוש אפילו יש לו עידי זכות או עידי גזלה ואין לחבירו עידי מקח. ב\"י ח\"מ סימן קמ\"ז בשם ריטב\"א. וכן לשון רמב\"ם בסוף הלכות טוען ואין משגיחין על ראיות שיביא על אותה שדה ע\"כ: \n",
+                    "<b>עשאה סימן לאחר</b>. פירש\"י עשאה המוחזק בה סימן לאחר לא לראובן זה העורר עליו אלא לאיש אחר היה מוכר שדה בצד זה ומסר לו ד' מצרי השדה. וכתב לו מצרים מצר פלוני שדה שלי וזה חתם על השטר ולא ערער אבד את זכותו אפילו לאדמון דאין לומר כאן השני נוח לי. ע\"כ. והתוספות מפרשים. עשאה המערער סימן לאחר. שמכר קרקע סמוך לשדה זו שהוא מערער עליה לאדם אחר וכתב במצרים מצר פלוני שדה של שמעון. אבד את זכותו שהרי הודה שהוא שלו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואבדה דרך כו'</b>. עיין ריש קדושין: \n",
+                    "<b>יקח לו דרך במאה מנה וכו'</b>. מפרש הר\"ב כשהקיפהו אדם אחד שבא מכח ד' בני אדם דמצי אמר ליה אי שתקת שתקת כו' פירש\"י ואוזיל גבך כשתקנה הדרך ממני. וכתבו התוספות דזה לפי שסובר שזה יאמר לו לכי תהדר לפיכך הוצרך לפרש שזה אומר אוזיל גבך דהשתא מרוית במה שאינומחזיר להם ולא משמע כלל הלשון כן ועוד דקתני במתניתין יקח לו דרך בק' מנה משמע כמו שירצה מוכר ע\"כ. וכן סברתם לעיל פ\"י דף צ\"ב ע\"ב דלא מצי למימר לכי תהדר. וכתב הרא\"ש בפ\"ק דב\"ק לפי שכל דבר שאדם יכול לעשות רואין אותו כאילו הוא כבר עשוי ע\"כ. אבל בב\"ק פ\"ק דף ח' ע\"ב כתבו התוספות כפירש\"י דיכול לומר לכי תהדר. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואי לא מהדרנא כו' כתב הרא\"ש שם דלאו דוקא. שאם היה מחזיר לו השטר לא נתבטל המקח בשביל זה אם לא שיקנה השדה בקנין או שימסור לו השטר ויכתוב לו שטר מכירה קני לך כו'. וכתבו התוספות דהכא אבל הא לא מצי למימר בחד דאתי מכח חד מזבנינא ליה לארבעה דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו שלא יוכל להפקיע דינו על ידי מכירתו הואיל וקודם שבאת לידו לא היה ראוי לומר כן. אבל בחד דאתי מכח ד' יכול לומר מהדרנא שטרא למרייהו וזכות הבא על ידו הוא יכול להפקיע ולהעמידו בזכותו שהיה לו קודם שבאו לו אלו שדות לידו ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והלה</b>. עיין מ\"ש במשנה ו' פ\"ק: \n",
+                    "<b>זה היה פקח כו'</b>. כתב הר\"ב ובאתרא דהלוקח יהיב זוזי כו' כ\"ע ל\"פ שהיה למוכר לעכב בחובו. וכשהגיע זמן פרעון החוב קודם. ר\"ן. [*ומה שאמרו חכמים זה היה פקח כו' מפני כו'. דאילו כדי שיוכל למכור זה היה מוצא הרבה דקונים מצוים הם כמ\"ש [התוספות] בד\"ה ורבנן כו' דהרבה לוקחים ימצא דאמרי אינשי זבין קנית זבנת אפסדת]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנים שהוציאו שט\"ח זה על זה</b>. ראובן על שמעון ושמעון על ראובן ושטר שהוציא ראובן מוקדם ושל שמעון מאוחר אדמון אומר יכול לומר לו אילו הייתי חייב לך כדברי שטרך כיצד אתה לוה ממני אחר כך היה לך לתבוע חובך ממני וחכ\"א זה גובה שט\"ח כו' שאף הראשון גובה ופרכינן בגמרא אי דמטא זימניה כלומר של החוב הראשון מ\"ט דרבנן דאמרו שהראשון גובה חובו ולא משמע לן [דפליגי] באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי ורבנן סברי דזה היה פקח כדי שיוכל למשכנו דבכה\"ג הא תנא ליה פלוגתא במתניתין דבסמוך אלא ודאי אפילו באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא קאמרי רבנן דזה גובה ומשום הכי קשיא ליה אי דמטי זימנא מ\"ט דרבנן ואי לא מטי זימנא מ\"ט דאדמון דהא לא מצי א\"ל אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני דמשום דלא הגיע זמנו [הוצרך] ללות ממנו ומוקמינן לה בגמרא כגון שלוה ממנו ביומא דמשלם זימניה ופליגי אי עביד אניש דיזיף ליומא או לא. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלש ארצות לנשואין</b>. שלש ארצות הן בארץ ישראל חלוקות לענין נשואי אשה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב שאם נשא אשה כו' פירוש והוא מאותה הארץ שנשאה ועיין בפירושו סוף משנתינו: \n",
+                    "<b>יהודה ועבר הירדן והגליל</b>. קשה לי למה הפסיק בעבר הירדן בין יהודה וגליל ששניהם מארץ ישראל בעבר הירדן המערבי: \n",
+                    "<b>ומכרך</b>. עיין במשנה ה' פ\"ט דברכות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל מעלין כו'.</b> כתב הר\"ב אפילו עבד עברי. מפרש בגמרא דהיינו למאן דלא תני עבדים בהדיא [*ומ\"ש הר\"ב לעלות עמו לירושלים. וכך לשון רש\"י לעלות ולישב עמו בירושלים. וקשיא לי אמאי נטרי עד סיפא ולא פירשו ברישא דהכא הכל מעלין לארץ ישראל]: ",
+                    "<b>ואין הכל מוציאין.</b> לאתויי עבד [*היינו כנעני ומש\"ה רישא בעברי דאי רישא בכנעני השתא מעלין אמרת. צריכא למימר דאין מוציאין. הר\"ן] שברח מחוצה לארץ לארץ דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל. גמרא: ",
+                    "<b>הכל מעלין לירושלים.</b> לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה. ואין הכל מוציאין איידי דתנא רישא אין מוציאין כו' פירש\"י דאילו משום מנוה הרעה לנוה היפה דלא. לא איצטריך כיון דאשמעינן דמעלין מנוה היפה לנוה הרעה כ\"ש דאין מוציאין אפילו מן הרע ליפה: ",
+                    "<b>נותן לה ממעות ארץ ישראל.</b> ובלבד שלא יהא פחות מתקנת חכמים לבתולה מאתים ולאלמנה מנה שכל הפוחת כו' כדתנן ריש פרק ה'. מגיד פ\"ו מה\"א. ",
+                    "<b>בקפוטקיא.</b> וייחד אותה ע\"ד משל מפני שהיא קרובה לארץ ישראל. רמב\"ם: ",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לה ממעות קפוטקיא.</b> כתב הר\"ב דסבר כתובה דאורייתא ומש\"ה אזיל בה לחומרא. הלכך בתר שעבודא אזלינן כדין שטרי חוב. רש\"י. וכך כתב הרמב\"ם וכתב על זה הר\"ן ואי תימא היכי מודה ברישא דנשא בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל והוא סבר שהכתובה היא של תורה וא\"כ לעולם יהא לה מאתים דצורי דהא מהיכא יליף לה ממוהר הבתול' דבאונס ומפתה והן של צורי ואין לומר דהיינו טעמא משום דהוי כאילו התנה עמה בפירוש שלא יתן לה אלא ממעות א\"י דהא אית ליה לרבן שמעון בן גמליאל דמתנ' על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כדתנן בריש פרק ט'. אלא י\"ל דלרשב\"ג סבר ליה שיש כתובה לאשה מן התורה אבל איזו כתובה שיסכימו בו שניהן משתעבד לה מן התורה ולפיכך חל שעבודו במקום הנשואין אבל לא שיהא סך המוהר כסך של אונס ומפתה אלא בסך שיסכימו בו. וחכמים השוו מדותיהם למאתים. ע\"כ. דל\"נ שעל פי מה שכתבתי לעיל בשם המגיד דבלבד שלא יפחות כו' דל\"ק ולא מידי. דעד כאן לא פליגי אלא ביותר משיעור אבל בפחות לכ\"ע לא. והיינו לרבנן בפחות משעור דרבנן ולרשב\"ג בפחות משיעור דאורייתא ופלוגתייהו דוקא ביתר וסברי רבנן דכיון דכתובה דרבנן הקילו בה ולא אזלינן בתר מקום השיעבוד כמו בחוב דעלמא ורשב\"ג סובר דכתובה דאורייתא ולפיכך אזלינן בתר מקום השעבוד כמו בשאר חוב. [*ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כרשב\"ג. הרמב\"ם. ועיין מ\"ש במ\"ז פ\"ח דעירובין]: ",
+                    "<b>נשא אשה בקפוטקיא.</b> אתאן לכ\"ע: ",
+                    "<small>סליק מסכת כתובות</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה כתובות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה כתובות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Ketubot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Ketubot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה כתובות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Ketubot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8b37ab94b974fc3770271888bce01a263c311911
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kiddushin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,382 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kiddushin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה קידושין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Kiddushin, Introduction": [
+            "לשון הרמב\"ם. ויש לשאול בכאן מפני מה סידר קדושין באחרונה. והיה הנכון להקדימה ולהיות סדורה קודם כתובות. וא\"ת שלא סידר אותה קודם כתובות בשביל שלא נפריש בין יבמות לכתובות שענינם אחד. והוא ענין ביאה , ושיהיו דבריהם נקשרים [אלו באלו]. ואלו נצרך עכ\"פ לסדרו היה כותבו קודם גיטין כדי שיבא על סדר בראשונה קדושין. ואחריה גיטין. ויהיו סידורם נכון ותהיה התשובה שסידורם נעשה כך מפני שהיה רצונו לילך ע\"ד הכתוב שהקדים גרושין קודם נשואין. והוא מה שאמר הקב\"ה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ומתוך דברו שאמר והיתה לאיש אחר למדנו פרק מפרקי הקדושין. כמו שנתבאר בגמרא מקיש הויה ליציאה ע\"כ. ולשון קדושין תמצא בריש פ\"ב בס\"ד:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>האשה הכא תנא בה\"א</b>. וכתבתי הטעם בריש כתובות ועיין רפ\"ק דיומא:\n",
+                    "<b> נקנית</b>. לבעלה להצריכה ממנו גט. ר\"ן. וכתב הר\"ב לפי שאין מתקדשת אלא לדעתה כו'. גמ'. ומש\"ה לא תני האיש קונה. כדתנן ברפ\"ב האיש מקדש. ואכתי קשיא דליתני מתקדשת. ומתרצים בגמ' משום דקא בעי למתני כסף. דילפינן קיחה קיחה. וקיחה אקרי קנין. דכתיב (בראשית מ״ט:ל׳) השדה אשר קנה אברהם. א\"נ (ירמיהו ל״ב:מ״ד) שדות בכסף יקנו. וכתבו התוס' דלא תני האשה נקחית. משום דלא שייך למתני סיפא ולוקחת עצמה: \n",
+                    "<b>נקנית</b>. כתב הר\"ב מדעתה. וא\"נ מדעת אביה כשהוא זכאי בקדושיה כדלקמן. ומ\"ש דיבמה נקנית שלא מדעתה. ברפ\"ו דיבמות: \n",
+                    "<b>בשלש דרכים</b>. תנא שלש דלשון נקבה נקנית. הוא משום דכל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>היכא דאיכא פלוגתא [חילוק בדרכיו] תנא דרכים. ודרך לשון נקבה היא. את הדרך אשר ילכו בה (שמות י״ח:כ׳). ואע\"ג דאשכחן דרך בלשון זכר (דברים כ״ח:ז׳) בדרך אחד יצאו אליך. ומש\"ה נמי בפרק בתרא דנזיר משנה ד' תנן בשבעה דרכים. הכא גבי אשה קאי. קתני לה בלשון נקבה: \n",
+                    "<b>בשלש דרכים</b>. מנינא למעוטי חליפין דל\"ת הואיל וגמרינן קיחה קיחה משדה [עפרון] מה התם בחליפין. אף כאן בחליפין. קמ\"ל דלא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דאשה בפחות מש\"פ לא מקניא נפשה. וחליפין אפילו בפחות משוה פרוטה הן. ולא דבר הכתוב בקיחה דאשה אלא בקנין דמים. גמרא: \n",
+                    "<b>וקונה את עצמה</b>. להיות ברשותה להנשא לאחר. לשון רש\"י: \n",
+                    "<b>בשתי דרכים</b>. מנינא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>למעוטי חליצה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>דלא תיתי מק\"ו מיבמה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"5\"></i>שאינה יוצאה בגט. ויוצאה בחליצה. ת\"ל ספר כריתות [וה\"ל למכתב [ספר] כרת] ספר כורתה. ואין ד\"א כורתה. גמ' דף ג'. ומיהו בדף ה' הך דרשא לרבי יוסי הגלילי היא. אבל לרבנן מוכתב לה בכתיבה מתגרשת ואין מתגרשת בכסף [ומינה נמי דחליצה לא] וליכא למימר בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה. דכיון דקאי בגירושין מסתברא דממעט גירושין: \n",
+                    "<b>בכסף</b>. כתב הר\"ב דגמרינן קיחה קיחה כו'. ובמשנה ד' פ\"ד דכתובות כתבתי דכסף קדושיה לאביה מויצאה חנם אין כסף (שמות כ״א:י״א). ושמעת מינה דבכסף מתקדשת. הא מצריכינן להו בגמ' דף ד' דאי כתב כי יקח. ה\"א קדושין דיהיב לה בעל דידה הוו. כתב רחמנא ויצאה חנם. ואי כתב רחמנא ויצאה חנם ה\"א היכא דיהבא לה איהי לדידיה וקדשתו הוו קדושי כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח. ופי' התוס' שאומרת הרי אני מקודשת לך. שהוא אינו מתקדש. דקדושין היינו לשון איסור על אחרים [כמ\"ש ברפ\"ב]. ומ\"ש הר\"ב וכתיב התם כסף השדה קח ממני כתבו התוס' דאי לאו ג\"ש אע\"ג דדרשינן כי יקח ולא כי תקח. דלא תימא דקרא בקדושי ביאה ואמרה היא מיירי. ע\"כ. ותמיהא מילתא על הר\"ב והרמב\"ם. שלא פירשו דנתינת כסף צריך שיהיה לשם קדושין ולפני עדים כמו באינך: \n",
+                    "<b>בכסף בשטר כו'</b>. כתב הר\"ן והא דהקדים כסף לשטר. לפי שרוב הקנינים הם בכסף. ונקט בתריה שטר. משום דדמי ליה שאף קנינו מרובה ע\"כ. ול\"נ דכיון דאמרן דמשום דתני כסף הלכך תנא ל' נקנית. והואיל וכן הקדים כסף לכולם. דהא מש\"ה הוצרך לשנות ל' קנין: \n",
+                    "<b>בשטר</b>. פי' הר\"ב כגון שכתב על הנייר. או על החרס כו'. ברייתא דף ט'. ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ב דגטין ומשנה ו' פ\"ק דב\"מ. ומ\"ש בתך מקודשת לי איברא דלישנא דברייתא הכי איתא אבל הר\"ב מסיים ונתנו לה משמע דלאו במתקדשת ע\"י אביה איירי. והרמב\"ם כתב שכותב הרי את מקודשת לי. ואיתא בגמ' אמר רבא אמר רב נחמן כתב לו על הנייר בתך מקודשת לי כו' בין ע\"י אביה בין ע\"י עצמה מקודשת מדעתו [של אב] והוא שלא בגרה. ואם לזה הוא שנתכוין הר\"ב ה\"ל לפרש מדעתו. ועוד שה\"ל לכתוב ע\"י אביה נמי שהוא העיקר כשלא בגרה. ולפיכך הדעת מכרעת שתחלת דבריו הוא העתק הברייתא וסוף דבריו שכתב ונתנו לה בפני עדים העתיק מל' הרמב\"ם בפירושו ולא השגיח על שהרמב\"ם אסברה לה בכתב הרי את מקודשת לי. והא דהמקדש שהוא הקונה כותב ולא האב שהוא המוכר כמו בשטר מכר דמתני' ה'. משום דכתיב כי יקח איש אשה. גמ' [שם]. וטעמא שצריך להיות בפני עדים אמרי' בפ\"ג דף ס\"ה דיליף דבר דבר מממון. כתיב בעריות ערות דבר. ובממון כתיב יקום דבר. ומקשינן אי מה להלן הודאת בעל דין כק' עדים דמי. פירש\"י דכתיב כי הוא זה. הרי שסמך על מקצת הודאתו אף כאן כו'. ומשני. התם לא קא חייבת לאחריני בהודאתו שאין נפסד אלא הוא. הכא קא חייבת לאחריני שקרובותיה נאסרו בו. וקרוביו נאסרו בה: \n",
+                    "<b>ובביאה</b>. כתב הר\"ב בא עליה בפני עדים. וכ\"כ הרמב\"ם. ולאו דוקא אלא נתייחד עמה וכמ\"ש במשנה ט' פרק ח' דגטין: \n",
+                    "<b>בדינר</b>. מסקי בגמ' דף י\"ב דטעמייהו דב\"ש שלא יהו בנות ישראל כהפקר. ומצאנו שיעור דינר שהוא שיעור חשוב. כמ\"ש במ\"ח פ' ח' דפאה. וכמה שיעורו. פי' הר\"ב בפ\"ד דעדיות מ\"ז ובפ\"ד דב\"מ [מ\"ג וה']: \n",
+                    "<b>ובשוה דינר</b>. מסיק הר\"ן דסברא היא. דכיון שהיא מתרצית (בדינר) [בדבר] וניחא לה בשוה כסף. דככסף דמי. ואין צריך קרא לרבויי: \n",
+                    "<b>בפרוטה ובשוה פרוטה</b>. תימה דלא ה\"ל למתני אלא בשוה פרוטה. כדתנן בהזהב [משנה ז'] ה' פרוטות הן ההודאה בשוה פרוטה [*והאשה מתקדשת בשוה פרוטה]. וי\"ל משום דתנא בכאן בכסף מפרש באיזה כסף. דינר לב\"ש. ופרוטה לב\"ה. ולפי שלא נטעה לומר כסף דוקא. ולא שוה כסף כדיליף קיחה קיחה משדה עפרון. דכתיב ביה כסף. מפרש שוה כסף. תוס': \n",
+                    "<b>וכמה היא פרוטה</b>. הא דלא מפרש כמה הוא דינר. משום דדינר היו יודעים כמה היה וכו'. ועוד דדברי ב\"ה דקיי\"ל כוותיה. איבעי ליה לפרושי טפי. תוספות: \n",
+                    "<b>האיטלקי</b>. פי' הר\"ב בפ\"ד דעדיות מ\"ז. ובפי\"ז דכלים משנה י\"א שהוא אטליא של יון. ועיין מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>וקונה את עצמה בגט וכו'</b>. מפרש בגמ' [דף י\"ג] גט דכתיב (דברים כ״ד:ג׳) וכתב לה ספר [*כריתות. במיתת הבעל. כדכתיב (שם) ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות. או כי ימות האיש האחרון]. ואתקוש מיתה לגירושין. מה גירושין שריא וגומרת. [*אף מיתה שריא וגומרת] ופירש\"י דממשמעותיה דכתיב בתריה לא יוכל בעלה הראשון. לא מצי למילף הא לאחר שריא. דמצי למפרך לזה בלאו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"6\"></i>ולכ\"ע בעשה. וכבר כתבתי בדבור בשתי דרכים אמאי אינה קונה עצמה בכסף: \n",
+                    "<b>היבמה נקנית בביאה כו'</b>. תימה דלא תני מנינא כדלעיל וליתני נקנית בדרך אחד וקונה עצמה בשתי דרכים. וכמו מנינא דלעיל [*למעוטי. (הכי נמי) [האי] מנינא [נמי למעוטי]. דרישא] למעוטי כסף ושטר. ומנינא דסיפא למעוטי גט. וי\"ל דבחדא מלתא אין לשנות מנינא. ואע\"ג דגבי אתרוג [תנן במשנה ו' פ\"ב דבכורים] ששוה לאילן בג' דרכים. ולירק בדרך אחד. התם בא לפרש דברים החלוקים בו. ומאחר דלא תנא מנינא ביבמה. לא חש לשנות מנינא בעבד עברי וכנעני. אי נמי משום דלא איצטריך למיתני בהם מנינא למעוטי מידי. תוס': \n",
+                    "<b>בביאה</b>. כתב הר\"ב אבל כסף ושטר לא. כדתניא ויבמה. ביאה גומרת בה. ואין כסף ושטר גומרין בה. [*ואימא מאי ויבמה דבע\"כ מיבם [כדתנן ברפ\"ו דיבמות] והכי תניא התם בהדיא. א\"כ לימא קרא ויבם. מאי ויבמה. ש\"מ תרתי] ועיין בפי' הר\"ב רפ\"ו דיבמות דדריש יבא עליה מ\"מ ולא מויבמה. [*והוא כדתניא אידך דהתם]. ומ\"ש הר\"ב אלא רבנן הוא דתקון כו'. עיין בפירוש הר\"ב רפ\"ב דיבמות. ומ\"ש אבל לא לפטרה כו' וכן לירשה כמ\"ש רש\"י והר\"ן: \n",
+                    "<b>וקונה את עצמה בחליצה</b>. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל (שם כ\"ה) כיון שחלץ בה נעל. הותרה לכל ישראל. ודתנן ספי\"ב דיבמות מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל. ההוא מונקרא שמו נפקא. גמ': \n",
+                    "<b>ובמיתת היבם</b>. ק\"ו. ומה אשת איש שהיא בחנק מיתת הבעל מתירתה. יבמה שהיא בלאו לא כ\"ש. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"7\"></i>דכמו שאשת איש יוצאה בגט. זו יוצאה בחליצה. וכמו שאשת איש אוסרה מתירה זו נמי יבם אוסרה יבם מתירה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"8\"></i>ופרכינן דתצא בגט מק\"ו דאשת איש שאינה יוצאת בחליצה. ומסיק אמר קרא נעל. נעל אין מידי אחרינא לא. ואע\"ג דאיצטריך למאי דכתבינן במ\"ב פי\"ב דיבמות. א\"כ נכתוב קרא נעל. מאי הנעל. ש\"מ תרתי. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עבד עברי נקנה בכסף</b>. כתב הר\"ב דכתיב מכסף מקנתו כו'. וכן כתב הרמב\"ם. ובגמ' אשכחן עבד עברי הנמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף. פירשו התוספות *) דעבד עברי אינו קונה בשטר. דישראל שקונה בשטר מאחרת נ\"ל כדלקמן. ונכרי שאינו בתורת גיטין וקדושין לא שייך ה\"ט. ע\"כ. נמכר לישראל מנלן. אמר קרא (שמות כ\"א) והפדה מלמד שמגרע פדיונה ויוצאה. פירש\"י. אלמא בכסף נקנה. דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה. ע\"כ. והוקש עברי לעבריה כדפי' הר\"ב לקמן. ואהא נמי פרכינן אשכחן מכרוהו ב\"ד. הואיל ונמכר בעל כרחו. מוכר עצמו מנלן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>יליף שכיר שכיר. פירש\"י נאמר במוכר עצמו (ויקרא כ\"ה) כשכיר כתושב יהיה עמך. ונאמר במכרוהו ב\"ד (דברים ט\"ו) כי משנה שכר שכיר: \n",
+                    "<b>בכסף</b>. ולא פירשה משנתינו זו. בכמה. והרמב\"ם בפ\"ד מה' עבדים כתב אמה העבריה נקנית בכסף כו' ואינה נקנית בפרוטה מפני שצריך לקנותה בדמים שראוים לגרעון כדי שתגרע פדיונה ותצא. ע\"כ. ולא הראה הכ\"מ מקומו איה. ואני מצאתים בפירקין בגמ' לעיל דף י\"א ויליף לה מיעוד דכל היכא דלא מצי מייעד לא הוו זביניה זביני ואע\"ג דאי בעי מייעד ואי בעי לא מייעד. ה\"נ כל היכא דלא מצי מגרעא לא הוה זביניה זביני. ובעבד עברי לא כתב כן הרמב\"ם. ומשמע להכ\"מ דדינו ככל קנין שהוא בפרוטה. וכתב וז\"ל קשה דהא לא ילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף. אלא מדכתיב והפדה כו' והוקש עברי לעבריה. ומהאי ילפינן נמי גרעון כסף וכיון שכן היה לנו לומר דגם [עבד עברי] נמכר לישראל לא יקנה בפרוטה כמו אמה. ואיני רואה דבר מתיישב בזה. רק ששאלו בגמ' ע\"ע נקנה בכסף מנלן אמר קרא מכסף מקנתו אשכחן כו' עד יליף שכיר שכיר הניחא למאן דיליף [שפיר שכיר] אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר מא\"ל אמר קרא (ויקרא כ\"ה) וכי תשיג וי\"ו מוסיף על ענין ראשון וילמוד עליון מתחתון כלומר וכי תשיג כתיב בנמכר לנכרי ולעיל מיניה כתיב נמכר לישראל ואע\"ג דבגמ' לא אשכחן בתר הכי תנא דיליף שכיר שכיר אלא כולהו ילפי עבד עברי מדכתיב וכי תשיג מצינו למילף דכיון דאיכא כסף דהיינו פרוטה נקנה בכך עכ\"ל ויש ט\"ס בדבריו דאדרבא לא אשכחן תנא דלא יליף שכיר שכיר ועוד אי כולהו ילפי מוכי תשיג א\"כ שפיר מצינו למילף ומאי דוחקיה למימר אע\"ג כו': \n",
+                    "<b>בכסף</b>. ובשוה כסף הרמב\"ם פ\"ב מה' עבדים. ועיין מ\"ש לקמן בדבור ובגרעון כסף: \n",
+                    "<b>ובשטר</b>. כתב הר\"ב שנאמר באמה העבריה אם אחרת כו' מה אחרת בשטר. כלומר קיחת קדושין. ולפי זה שטר דאמה נמי הקונה כותב בתך קנויה לי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ובגמ' פליגי בה רב הונא ורב חסדא. והרמב\"ם פסק בפ\"ד מהלכות עבדים כרב חסדא שסובר הא בכותב בתי קנויה לך וכ\"כ בפירושו. ולרב חסדא יליף ליה מלא תצא כצאת עבדים אבל נקנית בקנין עבדים ואתי אחרת וגלי לן דקנין שטר מרבינן: \n",
+                    "<b>וקונה את עצמו בשנים</b>. כתב הר\"ב לסוף שש שנים כו'. ובשביעית פעמים כו'. וכ\"פ הרמב\"ם. והכ\"מ בפ\"ב מהל' עבדים הביא ל' מכילתא בענין אחר. והך קרא במכרוהו ב\"ד כתיב אבל במוכר עצמו דינו שמוכר עצמו אפי' לעשרים שנה ואם פגע בו יובל אפילו אחר שנה [אחת]. יוצא. [שנאמר (שם)] עד שנת היובל יעבוד עמך כמ\"ש שם הרמב\"ם. ויראה לי דהואיל ומ\"מ יוצא בשנים שקצב במכירתו שפיר תני סתם דע\"ע יוצא בשנים. ואלא מיהא הא כדאיתא והא כדאיתא. \n",
+                    "<b>וביובל</b>. גמ' שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך. ובמוכר עצמו כתיב. ומכרוהו ב\"ד יליף ליה דף ט\"ו מדכתיב (שם) ושב אל משפחתו: \n",
+                    "<b>ובגרעון כסף</b>. תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ויליף ליה מדכתיב (שם) ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף אבל מסברא לא נפקא לן כמו בקדושין דהכא סד\"א כיון שמגרע פדיונו ויוצא בע\"כ של רבו דלימא ליה רביה זיל טרח וזבין ואייתי לי להכי איצטריך קרא לרבויי דמסברא לית לן דכל כה\"ג שוה כסף [ככסף]. כ\"כ הר\"ן בריש פירקין. ונ\"ל דגבי נקנה אין ה\"נ דנפקא לן מסברא כמו בקדושין כיון שמתרצים גם שניהם ומיהו אפילו אי לאו סברא הואיל וקנין כסף מוהפדה נפקא לן ודאי דמייתינן נמי שוה כסף [*לכל קנין]. ודע דתנא דברייתא תני ובשטר כלומר שטר שחרור וכתבו התוס' דתנא דמתני' לא חשיב אלא יציאות שהם בעל כרחו של אדון. אבל שטר מדעתו של אדון. יתירה עליו אמה העבריה. כתב הר\"ב שקונה עצמה בכל אלה מהקישא דעברי ועבריה. הרמב\"ם. וכתב הר\"ב דקונה את עצמה ג\"כ במיתת האדון כנרצע. וכיון דאיכא נמי באיש לא קתני. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עבד כנעני נקנה כו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב והתנחלתם וכו'. גמ'. והאי קרא בפ' בהר כתיב ובאומות שאינן מז' עממין כדמפורש לעיל מיניה מאת הגוים אשר סביבותיכם וגו' וגם מבני התושבים הגרים עמכם כלומר הבאים מאומות אחרות לישא נשים בארצכם. הלכך כתב רש\"י וז\"ל וכל אומות ככנענים משנמכר לעבד אלא שכל עבדים נקראים ע\"ש כנען משום דכתיב ביה (בראשית ט׳:כ״ה) עבד עבדים. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב מה קרקע נקנה בכסף כו' כמפורש במשנה ה': \n",
+                    "<b>בכסף בשטר ובחזקה</b>. בגמ' דה\"ה בחליפין ובמשיכה ותנא מילתא דליתא במטלטלי קתני. מילתא דאיתא במטלטלי לא קתני: \n",
+                    "<b>וקונה את עצמה בכסף כו' וביובל לא</b>. ואע\"ג דאתקוש לקרקעות לשדה אחוזה ושדה אחוזה יוצאת ביובל. כמפורש בכתוב. ותנינן לדיניה בפ\"ז דערכין. בעבד כתיב (ויקרא כ״ה:מ״ו) לעולם בהם תעבודו כדאיתא בגמ'. ומ\"ש הר\"ב דקונה עצמו אם סימא כו' או הפיל שינו כדכתיב בקרא. ומ\"ש או קטע ממנו אחד מכ\"ד ראשי אברים כו' גמ' יליף להו בכלל ופרט וכלל. ומ\"ש דאפ\"ה צריך גט שחרור יליף ליה שילוח שילוח מאשה. דכתיב הכא (שמות כ\"א) לחפשי ישלחנו. \n",
+                    "<b>בכסף ע\"י אחרים</b>. כתב הר\"ב אבל הוא עצמו לא כו' ואפילו על מנת שאין לרבו רשות בו. עיין מ\"ש בסוף מתני': \n",
+                    "<b>ובשטר</b>. דגמר לה לה מאשה כדלקמן וכתבתיה כבר במשנה ג' פ\"ג דברכות: \n",
+                    "<b>על ידי עצמו</b>. כתב הר\"ב דסבר חובה כו' ואם עבד ישראל הוא אוסרו בשפחה עיין מ\"ש בספ\"ק דגטין: \n",
+                    "<b>ובשטר ע\"י אחרים</b>. כתב הר\"ב דסברי זכות הוא לעבד כו' ולפי זה כ\"ש ע\"י עצמו. וא\"ת לערבינהו ולתני בכסף ובשטר בין ע\"י עצמו בין ע\"י אחרים בגמ' משנינן לה דהך בבא דבשטר ע\"י אחרים לאו חכמים אמרי לה אלא רשב\"א היא וג' מחלוקות בדבר. ופירש\"י רישא ה\"ק ליה רבנן לר\"מ אף בכסף ע\"י עצמו דיש קנין וכ\"ש ע\"י אחרים דזכות [הוא] לו וכ\"ש שטר דזכות. וסיפא ובשטר ע\"י אחרים. רשב\"א היא. ואית ליה בין בכסף בין בשטר ע\"י אחרים דקסבר זכות הוא לו ולא ע\"י עצמו דגבי כסף אית ליה אין קנין לעבד בלא רבו. וגבי שטר לית ליה גטו וידו באין כאחד. וה\"ק אף בשטר ע\"י אחרים וכ\"ש בכסף דעל ידי אחרים דוקא. דאין קנין. ואמרינן בגמרא דרשב\"א גמר לה לה מאשה. מה אשה עד שיוציא גט לרשות שאינו שלו דכתיב ונתן בידה ואיהי לא אקניא לבעל לגופה. אף עבד נמי עד שיוציא לרשות שאינו של רבו. וכתב רש\"י ורבנן גמרי הכי. מה אשה מקבלת גטה. אף עבד מקבל גטו: \n",
+                    "<b>ובלבד שיהא הכסף משל אחרים</b>. כתב הר\"ב שיתנהו לו ע\"מ שאין לרבו רשות בו. וכ\"כ ג\"כ בפירוש דברי ר\"מ דאפילו ע\"מ שאין לרבו רשות בו אין קנין כו'. ופסק הלכה כחכמים. ושמעינן מינה דסברת הר\"ב דהלכה כי אמר ע\"מ שאין לרבו רשות בו מהני ולא קנה רבו וא\"כ כ\"ש אשה שאם א\"ל כן שלא קנה בעלה שהרי העבד גופו קנוי לרבו. ולא כן האשה לבעלה. וכן לשון הר\"ב בהדיא במשנה ג' פרק ח' דסנהדרין. ותימה על שבמשנה ח' פרק בתרא דנדרים דמצריך תנא דהתם לומר ע\"מ שאין לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך. לא פירש הר\"ב כלום ולא דחאה מהלכה וכבר הזכרתי שם. ובגמ' פליגי אמוראי רב ששת מוקי פלוגתייהו דר\"מ ורבנן דמתני' באמר ליה ע\"מ שאין לרבך רשות כו'. וזה כדברי הר\"ב דהכא. ועיין עוד שכן לשון הר\"ב בפירוש משנה ב' פ\"ח דפסחים. ורבי אלעזר אומר דכל כה\"ג כ\"ע לא פליגי דקני עבד קני רבו. והב\"ע כגון דא\"ל ע\"מ שתצא בהן לחירות. פירוש שתתנהו לרבך בפדיונך. ודברי ר\"א פירשם הרמב\"ם בפירושו דבהא פליגי ופסק נמי כחכמים דלישנא דע\"מ שתצא בהן לחירות מהני ומינה דע\"מ שאין לרבך רשות כו' לא מהני אפי' לרבנן. וכן העתיק בחבורו ריש פ\"ה מהלכות עבדים ע\"מ שתצא בהן לחירות. אבל נ\"ל מתוך דבריו וביחוד ממ\"ש בספ\"ג מה' זכייה דבלשון זה א\"צ שיאמר ג\"כ ע\"מ שאין לרבך רשות בהן. וכשאמר ע\"מ שאין לרבך רשות בהן אע\"ג דבלחוד לא מהני אם אמר ג\"כ ועשה בהם כל מה שתרצה לא קנה רבו. וכבר הזכרתי כל זה בנדרים. ומ\"מ בנדרים הוי ליה לפרש דלהלכה לאו דוקא שיאמר אלא מה שאת נושאת כו' אלא אם אומר ג\"כ מה שתרצה תעשה סגי. וכ\"ש דקשיא טובא להר\"ב דלדידיה כי אמר ע\"מ שאין לבעלך רשות בו בלבד סגי וא\"צ שיאמר עוד כלום. שהוה ליה לפרש שם. ולא להניח המשנה כלשונה. והקשו בתוספות לרב ששת [שהוא פירוש הר\"ב] לא אמר ר\"מ דקנה רבו. אלא באינו אומר אלא ע\"מ שאין לרבך רשות בו. ומשמע דכי אמר ע\"מ שתצא בו לחירות. אפילו ר\"מ מודה. וא\"כ אמאי קאמר ר\"מ בכסף ע\"י עצמו לא. הא משכחת לה ע\"י עצמו כשאמר ע\"מ שתצא בו לחירות. ותירצו דרב ששת סובר דכהאי גוונא ע\"י אחרים מקרי כיון דלא קנה אותם העבד לגמרי. ולא נתנו לו אלא ע\"מ שיצא בהן לחירות ע\"כ. ואחרי שמבואר דהר\"ב מפרש כרב ששת. דפלוגתייהו באומר על מנת שאין לרבך רשות בלחוד קא מיפלגי. ולדידיה ר\"מ מודה באומר ע\"מ שתצא בו לחירות. קשיא לי היאך כתב. וזה לשונו. דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במסירה</b>. כתב הר\"ב בעלים מוסרים כו' וכפירש\"י. וכתב הר\"ן דלאו דוקא שא\"צ שימסרנה מיד ליד אלא כל שאחזה במצותו סגי כו' ואף רש\"י ז\"ל כו' ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>בהגבהה</b>. ג' טפחים דנפקא ליה מתורת לבוד. כ\"פ רש\"י [בגמ'] ולא דמי לעירוב דמשנה ו' פ\"ז דערובין שפירש הר\"ב דהגבהה טפח סגי לזכות בו. דשאני שתופי מבואות דרבנן לא הצריכו קנייה כל כך. ור\"ת מפרש דכל הגבהה בטפח קני. ועיון מ\"ש במשנה ג' פ\"ג דב\"ק: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה</b>. כתב הר\"ב ופסק הלכה בין דקה בין גסה במשיכה וכ\"ש בהגבהה וכ\"כ הרמב\"ם. ומשמע דבמסירה לא. ש\"מ משיכה עדיפא ממסירה וכ\"כ המגיד בפ\"ב מה' מכירה שכן דעת הרמב\"ם וכן דעת רוב הפוסקים. ומ\"ש ומשיכה קונה בסימטא [עיין בפירוש הר\"ב במשנה ד' פ\"ק דב\"מ] ובחצר (שאינה) של שניהם וכו' כ\"כ הרמב\"ם וכתב הר\"ן טעמא דמלתא משום דבמשיכה היינו שמושך הדבר ברשותו ואילו ר\"ה לאו רשותו הוא שהרי אין לו רשות להביא שם כליו. וכי תימא היאך אפשר. דהא משיכה עדיפא ממסירה כדכתבינן ועוד דבכלל משיכה מסירה שהרי א\"צ מיד ליד אלא שיתפסנה במצות המוכר כמ\"ש לעיל [וכן דין המשיכה שתהא במצות המוכר וא\"נ בפניו שלא במצותו וכן דין המסירה כמו כן עיין בטח\"מ סי' קצ\"ז וקצ\"ח ועיין מ\"ש רפ\"ו דב\"ק] וכיון שהמסירה קונה ברה\"ר היאך אפשר שהמשיכה לא תקנה. לאו קושיא היא דכיון שמשך גלי דעתיה דלא ניחא ליה דלקני במסירה אלא במשיכה. [*ומשיכה ברה\"ר לאו מידי היא וכדכתיבנא. והא דמסירה אינו קונה אלא ברה\"ר או בחצר שאינו של שניהם היינו טעמא] דכיון דבסימטא ובחצר שאינה של שניהם. אפשר למעבד בה משיכה אין המסירה קונה בה. א\"נ היינו טעמא דמסירה לא קניא בסימטא משום שכיון שיש רשות לכל א' להניח שם כליו וסתמא דמלתא שהמוכר קדם ומניח שם כליו קודם שבא הלוקח זכה באותו המקום. וה\"ל מסירה ברשות מוכר דודאי לא מהניא שהרי רשותו של מוכר מבטלת תפיסתו ע\"כ. ודברים הללו כתובים ג\"כ בתוס'. ומ\"ש הר\"ב ומסירה כו' ובחצר שאינה של שניהם. והכניסה שלא ברשות בעל החצר דאל\"כ הוי חצר שלו או של שניהם. מ\"מ פ\"ד מה' מכירה. ומ\"ש הר\"ב וכל מה שדרכו כו' מסיים הרמב\"ם ואפי' שאנו אומרים [בו] שנקנה במשיכה. וסייעתא למה שכתבתי במשנה ב' פ\"ג דדמאי. ומ\"מ יצא מן הכלל בהמה דקה שכתב כבר הר\"ב טעם הדבר משום דמחרכא כו'. ואל תטעה לומר שז\"ש לעיל אינו לפי פסק ההלכה שכתב עכשיו. והרמב\"ם נשמר מזה שלא לטעות שהוא כתב דין בהמה דקה במשיכה אחר שכתב וכל מה שדרכו בהגבהה כו' להוציאו מן הכלל. ומ\"ש הר\"ב ודבר הנקנה במסירה אינו נקנה במשיכה. כו' לא ידעתי טעם הדבר דודאי במשיכה דעדיפא ממסירה כמו שכתבתי מהני בדבר הנקנה במסירה דגריע מינה. וכי תימא דסברתו כדעת שאר הפוסקים שסוברים דמסירה עדיפא ובעינן מסירה מיד ליד כמשמעות לשונו בריש מתני' ולא יקשה עליך לשונו שכתב בהמה גסה נקנית במשיכה*) וכ\"ש בהגבהה והול\"ל לפי\"ז ג\"כ וכ\"ש במסירה. מ\"מ קשיא בחלוקה שנייה דדבר שנקנה במשיכה אינו נקנה במסירה. ואי מסירה עדיפא אמאי לא יקנה. אבל לשון הרמב\"ם ובמקומות שאמרנו שקונים בהם במסירה. לא תועיל בהם המשיכה והמקומות שתועיל בהם המשיכה. לא תועיל בהם המסירה. ע\"כ. ואין זה כפל לשון. לפי שאע\"פ שכבר כתב ומשיכה קונה בסימטא כו' וכלשון הר\"ב. היה אפשר לומר שהכוונה בזה. שכן עיקר דיניהם לכתחלה. ואי עביד משיכה במקום שתקנו מסירה אי נמי איפכא ה\"א דבדיעבד סגי ומהני. להכי שינה עליו לעכב ולומר דלא תועיל וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחריות</b>. כתב הר\"ב פירוש אחריות חזרה כו'. כ\"כ הרמב\"ם. וכלומר שחוזר לאחור. ולשון הערוך ואחריתך תאכל באש (יחזקאל כ״ג:כ״ה) תרגום ושפר ארעך תתוקד בנורא: \n",
+                    "<b>בכסף</b>. פסקו הפוסקים בשוה פרוטה. דבפחות משוה פרוטה לא מיקרי כסף. ב\"י ח\"מ ר\"ס ק\"ץ: \n",
+                    "<b>בכסף</b>. כתב הר\"ב דכתיב שדות בכסף יקנו. ואימא עד דאיכא שטר דכתיב [שם] [וכתוב] בספר וחתום אי כתיב יקנו לבסוף כדקאמרת השתא דכתיב יקנו מעיקרא. כסף קני שטר ראיה בעלמא הוא. גמ'. וכתבו התוס' הא דלא מייתי מקרא דכתיב גבי עפרון משום דדלמא ה\"מ מנכרים שכל קנינו בכסף. ע\"כ. ועיין מ\"ש בריש משנה ב'. ומ\"ש הר\"ב ה\"מ במקום שאין רגילות לכתוב שטר אבל כו' לא קנה. פירש\"י כיון דרגילים בהכי לא סמכה דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא ע\"כ. והעלה הר\"ן דבכל שטר עסקינן שכיון שדרכן לכתוב שטר. לוקח לא סמכה דעתיה עד שיכתוב השטר. ואפי' בשטר הודאה. מיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף. אבל במקום שנוהגים לכתוב שטר ראיה בלבד א\"א ללוקח שיתנה קנייתו בו שהרי אינו קונה. אלא כשנכתב אותו שטר קונה בכסף משעה ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בשטר</b>. לשון הר\"ב שכותב על הנייר או על החרס. עיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ב דגטין. ומה שכתב שדי נתונה לך. שדי קנויה לך. או או קאמר. ומשכחת לה בקניה. במוכר שדהו מפני רעתה כדמפרש ואזיל. ומ\"ש הר\"ב אבל במכירה עד שיתן את הכסף. לשון רש\"י דלא גמר מוכר ומקנה עד דמקבל דמים ואע\"ג דקבל דמים בעי שטרא כדאמרי' לעיל. ומ\"ש הר\"ב אלא א\"כ מוכר שדהו מפני רעתה. ל' רש\"י דניחא ליה דלקני ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא מצי למיהדר ביה. ומה שכתב הר\"ב ומנלן כו' דכתיב וכתוב בספר וחתום. וכ\"כ הרמב\"ם. ותימה דהא אמרן לעיל דהאי קרא לשטר ראיה בעלמא הוא והכי איתא בגמ'. אילימא משום דכתיב וכתוב בספר וחתום והאמרת [כמ\"ש לעיל] שטר ראיה בעלמא הוא. אלא מהכא (ירמיהו ל״ב:י״א) ואקח את ספר המקנה. פירש\"י אלמא יש קנין אף בספר לבדו: \n",
+                    "<b>ובחזקה</b>. כתב הר\"ב שחפר כו' או נעל כו'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>*)ותמה אני דאמאי שייר קנין חליפין דקונין בהן קרקעות כדפי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה</b>. כתב הר\"ב דכתיב או קנה מיד וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ותימה דבמשנה ב' פ\"ד דב\"מ מפרשים דבר תורה מעות קונות וחכמים תקנו משיכה כו'. ובגמ' סתמא דתלמודא קאמר. דכתיב או קנה מיד כו' והדר אמרי' ולר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות מאי איכא למימר. תנא תקנתא דרבנן קא תני: \n",
+                    "<b>אלא במשיכה</b>. לשון הר\"ן. ולא אתא למעוטי [אלא] קנינין דנכסים שיש להם אחריות. דהיינו כסף. ושטר. וחזקה. אבל אין הכי נמי דנקנין במסירה והגבהה. אלא דנקט משיכה משום דרוב קניות מטלטלין במשיכה הן כדאמר בכל דוכתא. והא לא משך. אי נמי משום דמשיכה עיקר וכו'. דלמאי דאמרי' טעמא שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה [כמו שכתב הר\"ב במ\"ב פ\"ד דב\"מ] עיקר תקנתא במשיכה הות. שכיון שהוציאה מרשות מוכר לרשותו נפק ליה מההיא חששא. אלא דאמור רבנן דתקני ליה הגבהה ומסירה משום דכיון שמסרה לו או הגביהה ודאי שיוציאנה משם ויביאנה לביתו. ואי ממנע ולא עבד. איהו דאפסיד אנפשיה. ועוד י\"ל טעם אחר במסירה. שמאחר שאין המסירה קונה אלא ברשות הרבים. ובחצר שאינה של שניהם. ליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך. ובדין הוא דלקני ליה מעות ברשות הרבים. כיון דליכא למיחש להכי. אלא דלא פלוג רבנן. ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ואכתי קשיא. חליפין לא יקנו משום הך גזירה. וראיתי למהר\"ר ואל\"ק כהן שכתב בפי' הש\"ע ח\"מ סי' רצ\"ח. דכל זמן שלא קבל המוכר דמי שווי הפירות. מציל הוא הפירות כי לא ניחא ליה לילך אח\"כ עם הלוקח בדינא ודיינא: \n",
+                    "<b>נקנין עם נכסים</b>. ומסקינן בגמ' דלא בעינן צבורין ומונחין בקרקע: \n",
+                    "<b>וזוקקין כו'</b>. כתב הר\"ב דאין נשבעים על הקרקעות כו' כדתנן במשנה ה' פ\"ו דשבועות. ומ\"ש הר\"ב למדנו גלגול שבועה מסוטה. ואף על גב דסוטה איסורא. ילפינן מינה לממונא. ובקל וחומר. ומה סוטה שלא נתנה להתבע בעד אחד [דצריך שני עדי סתירה כדתנן במשנה ג' פרק ו' דסוטה] מגלגלין. ממון שניתן להתבע בעד אחד [להשביעו] אינו דין שמגלגלין. גמ'. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ואמרה האשה אמן כו' כדתנן סוף פ\"ב דסוטה. ועיין שם: \n",
+                    "<b>וזוקקין</b>. גוררין. לשון הר\"ב ורש\"י במ\"ג פרק ו' דשבועות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיון שזכה זה כו'</b>. כתב הר\"ב לפי שבמשיכת המוכר הסודר כו'. כדכתיב (רות ד׳:ז׳) שלף איש נעלו וגו'. ומ\"ש הר\"ב ובלבד שלא יהיה מטבע או פירות כו' וטעמא דמטבע כתב הר\"ב משום דדעתיה דאינש אצורתא וכו' וצורתא עבידא דבטלה. גמ' פ\"ד דב\"מ דף מ\"ה. ופירש\"י שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת. הלכך ה\"ל כדבר שאינו מסוים ושלם. דממעטינן דבר שאינו מסוים מדכתיב נעל. ע\"כ. וטעם דבפירות לא. מדכתיב נעלו נעל אין מידי אחריני לא. ב\"מ דף מ\"ז. וע\"ש רפ\"ד. וקשה אדפי' הר\"ב ברישא כל הנעשה כו' כל הנשום כו'. דהיינו כל מטלטלין כו' ולפירש\"י לא קיימא ההיא אוקמתא דכל הנשום למ\"ד אין קונין בפירות. דהא בעינן נעל אין. מידי אחרינא לא. ומוקמינן משנתינו שנתחייב לו דמי פרה. ואח\"כ קונה חמור באותן דמים שכבר נתחייב לו מהפרה. וכיון דקנין כזה אינו מצוי ולא שכיחא. לא תקנו בו רבנן שלא יהיו מעות קונות. והתוס' שמקיימים אוקמתא דכל הנשום אפי' למ\"ד אין קונים בפירות. לא אמרו אלא בבהמה דוקא. שהבהמה כנעל דומה הואיל ומשתמשין בה וחזי למלאכה. ע\"כ. וראיתי להר\"ן שכתב וז\"ל כל הנשום כו' דהיינו כל מטלטלים כו'. ואשמועינן דתורת חליפין הוו במטלטלים. ולמימר דאע\"ג דליתנהו כלי אלא מטלטלים בעלמא הוי חליפין. ולהא מלתא נעל לאו דוקא. עכ\"ל. והב\"י ח\"מ סי' קצ\"ה שנראה מדבריו שסובר דלהר\"ן לא מרבינן אלא בהמה. אשתמיטתיה לשון הר\"ן דהכא. וגם לא דייק בלשון השני שהביא עצמו מהר\"ן דפ' הזהב. ואין להאריך בזה. והרמב\"ם מפרש כל הנשום כו'. כגון שיאמר אדם אלו בהמות או זו השדה שוים כך וכך לטרות מפלפלין. לפיכך כשהחליף הפלפלים עם הבהמה כו' ולא יתקיים הקנין לא בפירות וכו'. ע\"כ. ול\"ק לפי דלדבריו הראשונים אין הקנין כמו ק\"ס שבו אמרו שאין קונים בפירות דאמעיטו מנעל. אבל דבריו הראשונים בתורת שווי דמים הן. וס\"ל דבכי הא כ\"ע ס\"ל דקונין זה את זה. וכמ\"ש ברפ\"ה מהלכות מכירה. ומ\"ש הר\"ב וכל הדברים כו'. וקרקעות דשלף איש את נעלו אחלקת השדה הוא. כדכתיב בהדיא בקרא. והר\"ן שהוצרך להביא ראיה מן התוס' דתניא החליף קרקעות בקרקעות כו'. קרקעות בקרקעות איצטריך ליה. וכתב הר\"ן ותנא דמתני' דמפרש לה במטלטלין. אורחא דמלתא נקט. שדרך המטלטלים להחליפם תמיד. משא\"כ בקרקעות ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אם לקח אדם מטבע בלא משקל כו' דהא גלי דעתיה דלאו אצורתא קפיד הואיל ולא שקל ולא מנה. כ\"פ הרמב\"ם. וקשה בעיני דהרי אפשר שאע\"פ שלא שקל ולא מנה. שאעפ\"כ עיקר דעתו על הצורה. אלא שאינו חושש כמה הם. ובגמ' דב\"מ פ\"ד דף מ\"ז אמרינן טעמא דד\"ת מעות קונות. אלא חכמים תקנו משיכה גזירה שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה כו' כמ\"ש הר\"ב שם משנה ב' ומלתא דשכיחא גזרו ביה רבנן ומלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. וכן העתיק בפ\"ה מה' מכירה. ועיין מ\"ש ברפ\"ה דב\"מ. ומ\"ש ואין שום דרך שיועיל בקנין המטבע כו' אלא להקנותו אגב קרקע. שהוא מועיל כדאשכחן בעובדא דרב פפא בגמ' פ\"ד דב\"מ דף מ\"ו. ונ\"ל טעמא דקרא דילפינן מיניה קנין אגב במתני' דלעיל הכי כתיב. (ד\"ה ב' כ\"א) ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים מצורות. ואין לנו להוציא המטבע מכלל דלכסף ולזהב. ופירוש בקניית מטבע שכתב הר\"ב היינו שיזכה במטבע עצמה ואם נאבדה נאבדה לו. אבל ודאי כשמשך מטלטלים נתחייב במשיכתו דמי המכירה. כ\"כ ב\"י סוף סי' ר\"ג. ונראה בעיני דמשום קנין מטבע נהגו עלמא לכתוב בכל ק\"ס שהוא באגב. [*ונ\"ל שלשון הר\"ב מסורס שמ\"ש וכל כו' עד בחליפין צ\"ל אחר ולא מנה]. או חמור בשור. עיין כיוצא בזה רפ\"ח דסוטה: \n",
+                    "<b>רשות הגבוה בכסף</b>. גמ' מ\"ט. ונתן הכסף וקם לו. ועיין מ\"ש במשנה ו' פ\"ד דמעשר שני. [*וכתבו התוס' בפ' י\"ח דשבת דף קכ\"ח שאין הפסוק כן. אלא ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו (ויקרא כ״ז:ט״ו). ואשכחן שמקצר ואומר בל' אחר קצר כהאי דפרק הדר כו' ופרק הרואה כו']: \n",
+                    "<b>ורשות ההדיוט בחזקה</b>. לשון הר\"ב. כלומר. עד שימשוך. וכן פירש\"י ורמב\"ם. ור\"ל דחזקה לאו דוקא אבל משיכה נמי לאו דוקא. אלא טעמא [משום] דרישא במשיכה איירי. ועוד עיין מ\"ש במשנה ד'. ומ\"ש הר\"ב ואם נתן ההדיוט דמים כו'. וצריך לקבל עליו מישפרע. עיין במשנה ב' פרק ד' דב\"מ: \n",
+                    "<b>אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט</b>. פירש הר\"ב האומר שור זה עולה כו'. הכי איתא בברייתא בגמ'. ותמיהה לי דהא במקח וממכר נמי משכחת לה כדתנן במ\"ב פ\"ח דערכין. אמר אחד הרי היא שלי כו'. חזר בו של נ' ממשכנין מנכסיו כו'. שנמצאת למד. דבדבורו בעלמא נתחייב להקדש. וכ\"ת דרבותא קמ\"ל דאפילו נותן מתנה להקדש זוכה באמירה. וכ\"ש כשהוא דרך מקח וממכר. דאיידי דקני מקני. דאכתי תקשה לך. א\"כ רשות הגבוה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בכסף ל\"ל כלל תיפוק לי דבאמירה בלחוד קנה ההקדש. ומיהו בזה כתבו התוס' דלא שייך לומר אמירתו לגבוה. אלא כששם הדבר בפחות משויו שמתכוין לוותר להקדש [וכ\"ש בחנם]. בכי הא שייך לומר אמירתו לגבוה כו'. אבל כשמוכר הדבר בשוויו. ולא נתכוין לוותר כלל. לא שייך אמירתו כו' ולא יתחייב באמירה כלל. ע\"כ. ולפי זה מתני' דערכין דוקא כשנראה שמתכוין לוותר היא שנויה. וצ\"ע. ולהמגיד ברפ\"ט מהלכות מכירה הא דערכין מדבריהם היא שהחמירו לחייבו בדבור בעלמא. שאין זה כנדר גמור. ולפ\"ז א\"ש דברייתא מפרשא למתני' שאומר שור זה עולה דהוי נדר גמור. והוא מדין תורה כמו רשות הגבוה בכסף שהוא ג\"כ דין תורה. והכ\"מ כתב שם דדברי התוס' יותר נכונים. אבל לדעתי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>צריכין לדחוק במתני' דערכין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל מצות הבן על האב</b>. [*פי' הר\"ב כל מצות הבן המוטלות על האב הכי מפרשים בגמרא ודלא כדמשמע לכאורה דר\"ל כל מצוה דמחייב ברא למעבד לאבא. דליתא דהא אף נשים חייבין כדלקמן בד\"ה אחד כו' ונ\"ל דתנא דעקים לישנא וקתני מצות הבן אע\"ג דה\"ל למתני כל מצות האב. לאשמועי' דאלו המצות שחייב האב לבנו הם ג\"כ מצות הבן עצמו שכולן אם לא עשאן לו אביו חייב הוא בעצמו לעשותן כדילפינן בגמ'. מיהו בסיפא לא קתני הך לישנא אלא מכח איידי דרישא דהא לא שייך לומר שמצות כבוד ומורא אף על האב לומר שיתחייב להכריח לבן לקיימם דהא לכ\"ע האב שמחל על כבודו כבודו מחל כדאיתא בסוגיין דף ל\"ב. עוד] כתב הר\"ב למולו לפדותו כו'. וכולהו ילפינן להו בגמ' מקראי למולו דכתיב (בראשית כ״א:ד׳) וימל אברהם את יצחק בנו ומילה אין זמנה אלא ביום כדתנן במשנה ד' פ\"ב דמגילה ולפיכך הנשים פטורות. ובגמ' יליף לה אפילו למ\"ד דזמנה בין ביום בין בלילה. מדכתיב (שם) כאשר צוה אותו אותו ולא אותה. ואין צו אלא מיד ולדורות כדכתיב (במדבר ט״ו:כ״ג) מיום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. לפדותו דכתיב (שמות ל״ד:כ׳) כל בכור בניך תפדה. ואיהי לא. דכתיב תפדה תפדה. כל שמצווה לפדות א\"ע מצווה לפדות אחרים פי' מל' תפדה ילפינן נמי דהיכא דלא פרקיה אבוה מחויב לפדות א\"ע. ופירש הר\"ן דל' תפדה משמע תפדה אחרים. או תפדה עצמך. ע\"כ. והשתא דריש שאין בכלל המצוה לפדות לאחרים מי שלא שייך בו ג\"כ לפדות עצמו דהא תרווייהו במשמעות. כך נ\"ל. ללמדו תורה. דכתיב (דברים י״א:י״ט) ולמדתם אותם את בניכם. ואיהי מנלן דלא. דכתיב ולמדכם. ולמדתם: כל שמצווה ללמוד. מצווה ללמד וכו'. והאשה אינה מצווה ללמוד. כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דברכות. ה\"נ דרשינן דהיכא דלא אגמריה אבוה מחייב איהו למגמר נפשיה. דכתיב ולמדתם. פי' הר\"ן דבכלל ולמדתם הוא. שכיון שהוא מחוייב ללמד לאחרים. יש לו ללמוד תחלה. ע\"כ. ודלא כפירש\"י. דמקרא אחרינא יליף לה. והשתא דריש דאין בכלל ללמד לאחרים. אלא אם יש ג\"כ בו המצוה דללמוד לנפשיה. דהא תרווייהו במשמע. ללמדו אומנות. להשיאו אשה. דכתיב (ירמיהו כ״ט:ו׳) קחו נשים וגו' וקחו לבניכם נשים. והכא לא צריך למעוטי לאשה דלא. דהא קחו נשים כתיב. וללמדו אומנות. דכתיב (קהלת ט׳:ט׳) ראה חיים עם אשה. אם אשה ממש היא. כשם שחייב להשיאו. כך חייב ללמדו אומנות. אי תורה היא. כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות. להשיטו בנהר. חיותיה היא. שמא יפרוש בספינה ותטבע. ויסתכן. אם אינו יודע לשוט: \n",
+                    "<b>וכל מצות האב על הבן</b>. פי' הר\"ב שהם מורא וכבוד. מורא. לא ישב כו'. כללים הם. ולדוגמא נקטינהו כמ\"ש הרמב\"ם. ומה שכ' הר\"ב ולא יכריע את דבריו. פירש\"י אם היה חולק עם אחר בדבר הלכה. לא יאמר נראים דברי פלוני. והרמ\"ה כתב זה אין צריך. דהיינו. סותר את דבריו. אלא אפי' נראין לו דברי אביו. אין לו לומר נראין דברי אבא. שנראה כמכריע דברי אביו אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקים ישיב. טור י\"ד סי' ר\"ס [צ\"ל ר\"מ]: \n",
+                    "<b>אחד אנשים כו' חייבין</b>. דכתיב. תיראו. ומה ת\"ל איש שהוא סיפק בידו לעשות. אשה רשות אחרים עליה. ברייתא בגמ'. [*ופירש\"י סיפק. יכולת שאין מוחה בידו. רשות אחרים. בעלה]: \n",
+                    "<b>וכל מצות עשה שהזמן גרמא</b>. כתב הר\"ב כגון כו' וציצית פי' בתוספות כמ\"ד כסות לילה פטור מציצית מדכתיב (במדבר ט״ו:ל״ט) וראיתם אותו. ואפי' למ\"ד ציצית חובת טלית הוא ואפי' מונח בקופסא חייב בציצית. ועוד דבירושלמי [אמרי'] כסות יום שלבשה בלילה חייבת בציצית. אפ\"ה חשיב לה זמן גרמא כיון שחיובו תלוי במה שהזמן גרם לבישתו ביום יש לה לחשב זמן גרמא שזמן לבישתה גורם החיוב: \n",
+                    "<b>ונשים פטורות</b>. כדגמרינן מתפילין מה תפילין נשים פטורות [כמפורש במשנה ג' פ\"ג דברכות] אף כל מ\"ע שהזמן גרמא נשים פטורות. גמ': \n",
+                    "<b>וכל מ\"ע שלא הזמן גרמא</b>. כתב הר\"ב כגון מזוזה כו'. מזוזה מפורש במ\"ג פ\"ג דברכות. מעקה. אע\"ג דאית ביה לאו ולא תשים דמים (דברים כ״ב:ח׳). <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וא\"כ תיפוק ליה דנשים חייבות משום הלאו. מסיק הר\"ן דלאו ועשה אינם באים כאחד. דלא תשים דמים ההוא כשבנה ע\"מ שלא לעשות. ואעפ\"כ מחוייב אח\"כ לעשות מעקה משום העשה. אבדה. נמי לאו דלא תוכל להתעלם (שם) כשנטלה ע\"מ שלא להחזירה עבר הלאו. ומ\"מ מחוייב לקיים העשה דהשב תשיבם (שם) שילוח הקן. אם נטלה ע\"מ שלא לשלחה עובר משום לא תקח האם (שם) ואח\"כ חייב בעשה דשלח לרבנן לאו מעיקרא משמע. כדמוכח בפ' שילוח הקן (חולין דף קמ\"א). ע\"כ: \n",
+                    "<b>וכל כו'</b>. כתב הר\"ב הני תרי כללי לאו דוקא כו'. ומה שאמר כל אמנם ר\"ל הרוב. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב שהרי מצה בליל פסח. דזמן גרם ונשים חייבות. כדאיתא בפסחים [דמ\"ג] נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה שנאמר (שם ט\"ו) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. כל שישנו בבל תאכל חמץ. ישנו בקום אכול מצה. ונשים איתנהו בבל תאכל חמץ דמצות ל\"ת הוא. ושמחה במועדים. דכתיב (שם) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך. רש\"י. והקהל בחג הסוכות כדכתיב (שם ל\"א) הקהל את העם האנשים והנשים. ומ\"ש הר\"ב דת\"ת כו' ממ\"ע שלא הזמן גמרא ונשים פטורות. ת\"ת פירשו בפ\"ג דברכות. פריה ורביה כת\"ק דסוף פ\"ו דיבמות דהלכתא כוותיה. פדיון הבן מפורש לעיל. \n",
+                    "<b>וכל כו</b>. כתב הר\"ב וילפינן לה מדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וכו' לכל עונשין וכו'. פירש\"י ולאוין עונשי מלקיות הן.*) [ובגמ' אי מהכא אימא דוקא משום כפרה חס רחמנא עלה פי' התוס' כגון עריות דכתיב בנשים עונשין. כתב רחמנא (שמות כ״א:א׳) אשר תשים לפניהם השוה וכו' לכל דינים ועיין בתוס' ספ\"ק דב\"ק דט\"ו. ואי מהכא ה\"א משום דחיותא הוא דאי אין עליה דין הכל גוזלים אותה והיא גוזלת אחרים והכל בדילין הימנה כתב רחמנא (שם) והמית איש או אשה בשור המועד שהרג השה וכו'. ואי מהא משום דאיכא איבוד נשמה חס רחמנא אבל הנך תרתי אימא לא. צריכא]. ועמ\"ש במ\"ז פ\"ד דב\"ק: \n",
+                    "<b>וכל מצות לא תעשה כו'</b>. כתב הר\"ב והאי כללא דוקא כו' וכ\"כ הרמב\"ם. ואין להקשות מדפי' בפ' בתרא מ\"ד דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים. דהא אמרי' בגמ' פ\"ט דיבמות דפ\"ד. דכל היכא דהוא מוזהר. היא מוזהרת. שכשם שהכהן מוזהר שלא ליקח אשה זונה וחללה. כך היא מוזהרת שלא תשאנו. וכל היכא דהוא לא מוזהר. כגון חלל בכשרה היא לא מוזהרת שנמצאת אומר דגם בזה הושוה האשה לאיש: \n",
+                    "<b>חוץ מבל תשחית</b>. כתב הר\"ב זקנך ולא זקן אשתך אפי' העלתה זקן. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הסמיכות וכו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לשון התוס' נראה דמהגשות ואילך מיירי בכהנים וכו'. אבל סמיכות ותנופות איירי בישראל. ע\"כ. ובגמ' סמיכות. דכתיב (ויקרא א') דבר אל בני ישראל וסמך. בני ישראל סומכין. ואין בנות ישראל סומכות. תנופות. דבר אל בני ישראל והניף (שם כ\"ג) בני כו'. הגשות. זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן (שם ו') בני כו'. קמיצות והביאה אל בני אהרן. וקמץ (שם ב'). הקטרות. והקטירו אותו בני אהרן (שם ג'). הקבלות. והקריבו אותו בני אהרן (שם א') ואמר מר והקריבו. זו קבלת הדם. המליקות. דכתיב (שם) ומלק והקטיר. אתקש מליקה להקטרה. כמ\"ש במ\"ה פ\"ו דזבחים. ואע\"ג דלא אתקש אלא עולה. בני אהרן גלוי מלתא בעלמא הוא תוס' שם דס\"ה. והזאות. אי דפרה אלעזר כתיב בהאי דפנים [שלא על מזבח החיצון] משוח כתיב בה. אלא הזאה דבן עוף [חטאת דכתיב בה והזה] אתיא בק\"ו. ומה בן צאן שלא קבע לו כהן בשחיטתו. [שהשחיטה כשרה בזר כדתנן ריש פ\"ג דזבחים] קבע לו כהן בהזאתו. בן עוף שקבע לו כהן למליקתו. אינו דין שיקבע לו להזאתו. פירשו התוספות שהרי בכל מקום טעון כהן בסוף יותר מבתחלה. דעיקר עבודה דקרבן הויא בסוף. והשתא הוי ק\"ו מיניה וביה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ואין להביא בהאי ק\"ו שום פירכא. ע\"כ. וכתבו עוד דליכא למעוטי נשים מכל הני משום דאינן כשרים אלא ביום [כדתנן במשנה ה' פ\"ב דמגילה] והוו מצות עשה שהזמן גרמא דהנשים פטורות. דמ\"מ איצטריך למעוטינהו ולמיפסל הקרבן. וסמיכה. אע\"ג דודאי לא מפסל קרבן בסמיכתה. איצטריך למעוטי משום דכתיב וסמך ושחט וסד\"א אתקש סמיכה לשחיטה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>וכי היכי דשחיטה כשרה בנשים כדתנן בזבחים (רפ\"ג) אף סמיכה כשרה בנשים. ותנופה נמי איצטריך למעוטי כיון דאשכחן סוטה ונזירה דמניפות. וא\"ת תיפוק ליה דכל הני אינן כשרות בנשים לפי שהם מחוסרי בגדים דפסולים לעבודה [כדתנן ברפ\"ב דזבחים] וי\"ל דמיירי שלבשו הבגדים אי נמי י\"ל כיון שלא נצטוו בבגדים לא הוו מחוסרי בגדים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הקבלות וההזאות</b>. והולכה וזריקה [דעבודות הן כדתנן ספ\"ק דזבחים] לא קתני דהולכה בכלל קבלה. שהרי מן והקריבו הכהן נפקא כמו קבלה [כדלעיל] וזריקה בכלל הזאה. תוס'. ומלשונם מוכח דגרסי קבלות קודם הזאות. וכן ראוי. וכך הוא בירושלמי: \n",
+                    "<b>חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות</b>. סוטה מפורש רפ\"ג דמסכת סוטה [דף י\"ט]. ונזירה מפרש בגמ' אתיא כף כף מסוטה. וז\"ל הרמב\"ם לפי שנאמר בסוטה (במדבר ה') ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ונאמר בנזיר (שם ו') ונתן על כפי הנזיר. ודין הנזירה והנזיר בענין הקרבן שוה למה שנאמר בתחלת הפרשה (שם) איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל מצוה שהיא תלויה בארץ</b>. פי' הר\"ב שהיא חובת קרקע. פירש\"י שמוטלת על הקרקע או גדוליו. כגון תרומות. ומעשרות. חלה. לקט. שכחה. ופיאה. שביעית. חדש. ערלה. כלאים. [*עכ\"ל. ונראה בעיני דלפי שגדולי קרקע היה מקום לבעל הדין לומר שאינם פטורים בח\"ל. ולהוי בכלל חובת הגוף. מש\"ה דייק מתני' למיתני בלשון תלויה בארץ. ולא חובת קרקע. אלא כל דתליא בארץ כלומר שהן גדוליו. ואע\"ג דלישנא דתלויה [בארץ] ס\"ד דהמקשן בגמרא. דר\"ל שנכתב בו ביאת הארץ ומש\"ה מקשה. ודחינן דר\"ל חובת קרקע. וא\"כ ה\"ל לתנא לשנות להדיא חובת קרקע. אלא מהטעם דפרישית הוא דתני תלויה בארץ]: \n",
+                    "<b>אינה נוהגת כו'</b>. לקמן אפרש מנלן: \n",
+                    "<b>ושאינה תלויה בארץ</b>. פי' הר\"ב שהיא חובת הגוף. פירש\"י אינה מוטלת על הקרקע ולא על גדוליו. אלא על גופו של אדם. כגון שבת. תפילין. ע\"ז. פטר חמור. מילה. עריות. וכיוצא בהם: \n",
+                    "<b>נוהגת בין בארץ כו'</b>. דת\"ר אלה החוקים. אלו המדרשות. והמשפטים. אלו הדינין. אשר תשמרון. זו משנה. לעשות זה מעשה. בארץ. יכול לא יהא נוהג אלא בארץ. ת\"ל כל הימים. אי כל הימים. יכול יהא נוהג אפי' בח\"ל. ת\"ל בארץ. אחר שריבה הכתוב מיעט. צא ולמד ממה שאמור בענין [על איזה מהם הכתוב אומר כל הימים] אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו'. מה עבודה זרה מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ. בין בח\"ל. אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח\"ל: \n",
+                    "<b>חוץ מן הערלה והכלאים</b>. [*לשון התוס']. בירושלמי פריך אמאי לא תני לה חלה [כדתנן במשנה ח' פ\"ד דחלה] ומשני לפי שאינה בעיסה של נכרים. ולא מיירי מתני' אלא בדברים הנוהגים בישראל ובנכרים. וקשה אמאי לא פריך נמי התם אמאי לא תני תרומה ומעשר. כדפריך מחלה. וא\"ל לפי שאינה אלא מדרבנן. דהא חלה נמי בח\"ל. אינה אלא מדרבנן. ואפ\"ה בעי אמאי לא תני חלה ולא משני לפי שהיא מדרבנן. וי\"ל דלהכי בעי מחלה. לפי שגזרו על חלה בכ\"מ. אבל על תרומה ומעשר לא גזרו במקומות הרחוקים מא\"י אלא דוקא אעיירות הסמוכות לארץ. והיינו טעמא דגזרו על החלה בכ\"מ טפי מתרומה ומעשר. לפי שהחלה דומה יותר לחובת הגוף. שהרי החיוב בא ע\"י גלגול שאדם עושה. והלכך דין הוא שינהג בכ\"מ אפי' בח\"ל. אבל תרומה ומעשר אינן מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע ודמי טפי לחובת הארץ. ע\"כ. ואע\"פ שמי שקנה טבל. ודאי שנתחייב לעשרן. מ\"מ עיקר החיוב ותחילתו היא על בעל הקרקע: \n",
+                    "<b>הערלה וכלאים</b>. עיין בפי' הר\"ב דסוף ערלה: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אף מן החדש</b>. כתב הר\"ב שנאמר בכל מושבותיכם [כו'] ות\"ק מפרש בגמ' דס\"ל דלאו למימרא בכ\"מ שאתם יושבים. אלא לומר שאף בארץ לא נתחייבו כל י\"ד שנה שהיו בגלגל שכבשו ושחלקו עד שנתיישבו בה. והכיר כל אחד את שלו. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"א וכ\"כ הרמב\"ם וז\"ל הרי\"ף והרא\"ש דסתם לן תנא כוותיה בסוף מסכת ערלה. ומכאן סתירה לדברי הכ\"מ שכתב דבתרי סדרי איכא סדר. כמו שהעתקתי דבריו בריש פ' בתרא דסוטה. וראיתי בכ\"מ פ\"י מה' מאכלות אסורות. שאחר שכתב דפסק כסתם משנה כתב ובמנחות פ' ר' ישמעאל אמרי' דרבנן דבי רב אשי סברי חדש בח\"ל דאורייתא. ע\"כ. ובאמת שמזה תימה על הרי\"ף והרא\"ש דבפ' ר\"י דס\"ח רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כו' קסברי חדש בח\"ל דרבנן שמעינן דההוא דערלה לא מכרעא. אלא דאנן אית לן למעבד כרבנן דבי רב אשי דבתראה ומרא דגמ' הוא. [*ותו איכא התם דרבינא אמר. שאמרה לו אם. שאביו ס\"ל חדש בח\"ל דאורייתא ומדרבינא אמר להך מלתא ודאי דהכי ס\"ל והוא בתראה ג\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ה' פרק ז' דתמורה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטיבין לו ומאריכין לו ימיו</b>. ל' הר\"ב לעולם הבא. וכלומר שזוכה לעולם שכולו ארוך. שהרי אין שם קצור ימים כלל וכדפי' הר\"ב בר\"פ חלק. וא\"ת דהיינו נוחל את הארץ. ל\"ק דה\"ק. דבעולם הזה מתקנין לו כדי להטיב ולהאריך ימיו בעולם הבא. כאביי [דאמר] בגמ' מתני' דעבדין ליה יום טוב ויום ביש פירש\"י מי שעושה מצוה יתירה דהוה רובה זכיות מתקנין לו בעולם הזה יום טוב שנפרעין ממנו עונותיו וזהו תקון יום טוב לעולם הבא. וכל שעונותיו מרובין דקתני מריעין לו. היינו דעבדין ליה הזמנת יום ביש שמשלמים לו שכר מצותיו כאן להיות מתוקן לו יום רע. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ונוחל את הארץ</b>. פי' הר\"ב ארץ החיים. ומסיים הרמב\"ם ר\"ל העוה\"ב וכן ל' רש\"י חיי העוה\"ב והא דתנן בריש מסכת פיאה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה\"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא אלו הן כבוד אב ואם דליכא למימר דאפי' לא קיים שאר מנות דהא רובו עונות הוא ואמאי תנן דוקא לאלו. מוקמינן בגמ' שאם היתה שקולה פירוש הכף מאזנים ויש במחצה זכיות אחת מאלו מכרעה. פי' מכרעת את הכף כאלו הוי רובה זכיות ואינו צריך למצוה יתירה דמתני' אלא יש לו דין עושה מצוה יתירה: \n",
+                    "<b>וכל שאינו עושה כו'</b>. פי' הר\"ב שהיו עונותיו מרובין מזכיותיו ואינו עושה מצוה אחת שיהיה מחצה זכאי כו' וכ\"פ הרמב\"ם. ונראה בעיני שהוכרחו לפרש כן אע\"ג דקשיין דיוקי דמתני' אהדדי דמרישא דפי' כל העושה מצוה אחת יתירה והכי איתא בגמ' שמעינן דבעינן מרובה בזכיות והשתא מפרשינן דלא בעינן אלא מחצה על מחצה. לפי שהכריחם לכך הא דאיתא בגמ' פ\"ק דר\"ה דף י\"ז בינונים דהיינו שיש להם מחצה על מחצה בה\"א ורב חסד מטה כלפי חסד. וברישא דמפרשינן כל העושה מצוה אחת יתירה. ואע\"פ שכשהוא מחצה על מחצה סגי. לפי שהקב\"ה מטה כלפי חסד. מ\"מ אינו דומה צדיק מרובה בזכיותיו. למי שהוא בינוני אלא שעל ידי חסד אל יתברך נעשה כמרובה בזכיות. וכן מחלקים התוס'. וכלפי הא אמרו בגמ' דרישא מיירי ביתירה משום דבה מטיבין ומאריכין כו' על פי שורת הדין. אבל הכא בסיפא דתנן אין מטיבין כו'. לא רצו לפרש כשאין עושה יתירה דהא אפילו אין לו מצוה יתירה נמי מטיבין לו מצד החסד כדאמרן. ועיין ר\"פ חלק. ובפ\"ג דאבות משנה י\"א. עוד שם סוף פ\"ד.\n",
+                    "<b>אינו מן הישוב</b>. כתב הר\"ב והוי מושבו מושב לצים. גמ'. ופירש\"י שזה שאינו באחת מאלו במה יתעסק אם לא בליצנות. ומ\"ש הר\"ב ופסול לעדות. גמ' ופירש\"י דכיון שאינו מן הישוב. אין מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים:\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>האיש מקדש</b>. וניתני האיש קונה [כדתנן האשה נקנית] מעיקרא תני לישנא דאורייתא. [כמפורש שם] ולבסוף תני לישנא דרבנן דאסר לה אכולי עלמא כהקדש. גמרא. ריש פ\"ק. ולשון התקדשי לי כתבו התוס' כלומר להיות לי. מקודשת לעולם בשבילי. כמו הרי הן מקודשים לשמים. להיות לשמים. ופשטא דמלתא מקודשת לי מיוחדת לי ומזומנת לי ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובשלוחו</b>. כתב הר\"ב וילפינן שלוחו של אדם כמותו. מקרא דכתיב ושחטו כו' גמ'. והלא אינו שוחט אלא אחד. פי' הר\"ן דנפקא לן מדכתיב תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד כדאיתא בחולין בפרק השוחט (חולין דף כ\"ט ע\"ב). ואפי' הכי אמר רחמנא ושחטו. דמשמע שכולם ישחטו. והיינו משום שהוא שוחט בשביל כולם ובשליחותם. ושלוחו של אדם כמותו. ע\"כ. וגם הרי\"ף כתב דמושחטו ילפינן. וכתב עליו הר\"ן מיהו בגמ' מסקינן דמהאי קרא לחוד ליכא למגמר לכל התורה. דמה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע\"י שליח. ואדרבא ע\"י שליח דוקא. ולא ע\"י הבעלים. אלא דבגירושין נמי ילפינן שליח מדכתיב ושלחה ומבינייהו דהיינו מגירושין וקדשים ילפינן לכל התורה כולה וכו'. והרי\"ף כתב להך דרשא משום דתנא בה בהדיא מכאן אמרו ששלוחו של אדם כמותו. ומיהו לאו דוקא. דמינה בלחוד לא ילפינן הכי. אלא מבינייהו דידיה ודגירושין כדכתיבנא. ועיין מ\"ש במ\"ד פ\"ו דב\"ק והא דברפ\"ק דתרומות כתב הר\"ב גם אתם. גם לרבות שלוחכם. מסקינן נמי בגמ' דלא אצטריך אלא משום אתם. מה אתם בני ברית כו': \n",
+                    "<b>האיש מקדש את בתו כשהיא נערה</b>. ולא היא. ואע\"ג דרבנן פליגי עליה דר' יהודה בגירושין כדתנן במ\"ב פ\"ו דגטין שאני קדושין דמדעתה. דהא בעינן דעת המקנה הלכך אביה ולא היא. שהתורה זכתה לו. אבל גירושין שישנן בע\"כ בין היא בין אביה. דמה לנו ולדעתו כי מקבל ליה איהו. נמי בע\"כ הוא. גמ': \n",
+                    "<b>כשהיא נערה</b>. דמדזכאי בכסף קדושיה כדתנן במ\"ד פ\"ד דכתובות. סברא הוא דאיהו נמי מקדש. דהשתא אביה מקבל כסף קדושין ואיהי תקדש נפשה. תוס' שם דף מ\"ו: \n",
+                    "<b>התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו</b>. גמ' מאן תנא התקדשי הוא דהוי פרטא. אבל בזו בזו. [*וכן לשון רש\"י. ואע\"ג דבמתני' נשנו בוי\"ו לאו דוקא. ועיין מ\"ש במ\"ג פ\"ה דשבועות בד\"ה רמ\"א כו'] לאו פרטא היא. אמר רבה ר\"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל א' וא' במ\"ג פ\"ה דשבועות. ויש לתמוה דהתם פסקו הר\"ב והרמב\"ם דלא כר\"ש. וכן עוד במ\"ז פ\"ט דנדרים תנן סתמא כר\"ש ודחוה מהלכה. ואילו הכא לא דחוה. וכן תמה הכ\"מ בפ\"ה מה\"א. אבל בפ\"ד מהלכות נדרים כתב שאפשר לומר דמדחזינן דבקדושין סתם לן תנא כר\"ש ובשבועת הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה. אמרינן ראה רבי דבריו של ר\"ש בקדושין ודברי ר\"י בשבועת הפקדון. ואע\"ג דבנדרים סתם לן כר\"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיאטי שייטי. אית לן למיסמך טפי אסתמא דשבועת הפקדון דאתיא כרבים מלמסמך אסתמא דנדרים דאתיא כיחידאי. ע\"כ. ועוד נ\"ל לפי דרכו של הכ\"מ דבתרי סדרי יש סדר. וכמ\"ש במ\"ט פ\"ק. לענין נדרים ושבועות דבחדא שיאטי שייטי. הוה (מחלוקת ואח\"כ סתם) [סתם ואח\"כ מחלוקת]. ועוד נ\"ל דהכא פסקו כר\"ש כדכתב הר\"ן דשקלו וטרו אמוראי אליביה. ע\"כ. ואילו בשבועות שקלו וטרו אמוראי אליביה דרבי מאיר ורבי יהודה דפליגי אר\"ש. ובנדרים לית שקלא וטריא כלל. אזלינן בתר שבועות דשייכים לנדרים טפי: \n",
+                    "<b>עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה</b>. כתב הר\"ב האי אחת מהן כו' עד והמקדש במלוה אינה מקודשת. ויהיב טעמא בגמ' דף מ\"ז דמלוה להוצאה נתנה וכיון שרשאי להוציאם אינם של המלוה כלל ולאו מידי יהיב לה. ועמ\"ש ברפ\"ה דב\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונמצא של דבש</b>. כגון שהיה מכוסה ולא הכירה בו עד אח\"כ. שאילו ראתה אותו וקבלתו סברה וקבלה. טור סי' ל\"ח ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>[*של דבש</b>. פירוש משקה הנעשה מדבש שקורין מיד\"ו. ובהדיא שנינו בפרק ג' דשבועות משנה ג' שבועה שלא אשתה יין. ושמן ודבש. וכמו שמצינו בשמות העצם שנקרא פרט בשם הכלל. והנולד על שם המולידו כמו ישראל ויהודה ודומיהם רבים. וכן כתבתי בפתיחה למסכת טהרות בשם הרמב\"ם. ע\"ש. אבל אין ראיה ממה שהדבש נמנה בשבעה משקים במסכת מכשירין פרק ו' משנה ד'. שכן לכל הפירושים שכתב הר\"ב במסכת עוקצים פ\"ג מי\"א אותו דבש אינו כשנעשה ממנו משקה כי אם הדבש עצמו כמות שהוא. הוא נמנה בשבעה משקים ואפילו קרוש. כחכמים דבמשנה ב' פ\"ג דמסכת טהרות. וכן הוא בהדיא ג\"כ בלשון הרמב\"ם שכתבתי במ\"ז פ\"ב דמסכת ע\"ז בד\"ה והדברניות כו'. אבל הדבר נלמד מענינו הוא. בכאן שפירושו המשקה הנעשה מהדבש ולא הדבש עצמו. דמסתמא להשקותה קאמר דומיא דיין. וכן נמי אין רגילות לתת בכוס של שתייה דבש שעדיין לא נעשה ממנו המשקה. וזה נ\"ל פשוט וברור. ועיין בפ\"ט דמסכת כלים משנה ח' בד\"ה לשאר וכו'. ובזה מיושב תמיהת הב\"י שעל דברי הרמב\"ם ועל מעשה מהמרדכי שהביא בטור י\"ד סי' ק\"ג ועיין במסכת ע\"ז פ\"ה מ\"ב]: \n",
+                    "<b>של זהב ונמצא של כסף</b>. כתב הר\"ב דאיכא דניחא לה בהא. גמ'. וז\"ל הרמב\"ם אפשר שדעתה ורצונה בזה הדבר הפחות לכוונת שום ענין יותר ממה שרוצה הדבר האחר. ע\"כ. ועיין מ\"ו פ\"ה דב\"ב. וז\"ל התוס' כגון שצריכה כסף להשלים תכשיט של כסף שעושה: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אם הטעה לשבח מקודשת</b>. פרכינן בגמ' ולית ליה לר\"ש [מ\"ו פ\"ה דב\"ב] יין ונמצא חומץ. חומץ ונמצא יין שניהם יכולים לחזור. ומפרקינן הב\"ע כגון שאמרה היא לשלוחה צא וקבל לי קדושין מפלוני שאמר לי התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב. ומאי נמצא. דקא צייר בבליתא כשנתנו לשליח. מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום. והיכא דטעי איהי גופה מודה ר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בן עיר ונמצא בן כרך</b>. ישיבת הכרכים קשה. שהכרך הוא מקום שווקים והיוקר מצוי בו ודוחק עוברים ושבים. רש\"י: \n",
+                    "<b>כרך</b>. מפורש במשנה ד' פ\"ט דברכות: \n",
+                    "<b>שפחה גדלת</b>. פירש הר\"ב קולעת שער הנשים לשון התוס' כמו מגדלא נשיא. ע\"כ. ולי משנה שלימה סוף פרק י' דשבת וכן הגודלת: \n",
+                    "<b>או ע\"מ שאין לי ויש לו</b>. דניחא לה באין לו [שפחה גדלת]. דמתוך שהולכת מבית לבית לקלוע. מספרת כל הדברים ממנה. תוס' [דף מט.]: \n",
+                    "<b>אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו</b>. לשון רש\"י אע\"פ שאין הדבר כן אלא כמו שהוא עכשיו שאין תנאו אמת. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פרק דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר לשלוחו כו' והלך כו'</b>. עיין מ\"ש בריש פ' דלקמן. \n",
+                    "<b>אינה מקודשת</b>. דדוקא קא\"ל במקום פלוני שיש לי שם אוהבים. ואם בא אדם לומר דברים עלי בפניהם. ימחו בידו. רש\"י. ובגמ' ותנן נמי גבי גיטין [במשנה ג' פ\"ו דגיטין] האומר תנו גט כו'. וצריכא דאי אשמועינן גבי קדושין משום דלקורבה קאתי. בהאי אתרא רחמי לי ולא ממלי מילי עלי וכו' אבל גבי גיטין דלרחוקה קאתי אימר לא אכפת ליה. ואי אשמועינן גבי גירושין בהאי אתרא ניחא ליה דנבזי. בהאי אתרא לא ניחא ליה. אבל גבי קדושין אימא לא אכפת ליה. צריכא. והשתא אתא שפיר דתנן הכא לרישא דמתני' דהתם ולא תנא נמי לסיפא האשה שאמרה התקבל כו'. וכתבוה הרמב\"ם בספ\"ז מה\"א. וכן הטור סי' ל\"ו לענין קדושין. דאפילו רישא אי לאו דצריכה לא הוה ליה למתנייה תרי זמני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקדש את האשה</b>. משנה זו שנויה בפ\"ז דכתובות [מ\"ז]. וע\"ש. ואמרינן בגמ' תנן נמי גבי כתובות כה\"ג. הכא קדושין איצטריכא ליה תנא כתובות אטו קדושין. התם כתובות איצטריכא ליה תנא קדיושין אטו כתובות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או אשה אחת בפחות מש\"פ</b>. וצריכא דאי אשמועינן ש\"פ איידי דקא נפיק ממונא מיניה טעי אבל פחות מש\"פ אימא יודע שאין קדושין תופסים בפחות מש\"פ וכי קא משדר סבלונות אדעתא דקדושין קא משדר. ואי אשמועינן הני תרתי משום דבין פרוטה לפחות מש\"פ לא קים להו לאינשי. אבל קטן שקדש הכל יודעים שאין קדושי קטן כלום. אימא כי קא משדר סבלונות אדעתא דקדושין קא משדר. קמ\"ל. גמ': \n",
+                    "<b>סבלונות</b>. פירש הר\"ב דורונות. ועיין עוד בפירוש משנה ה' פ\"ט דב\"ב. וכתב הרמב\"ם כאן ובב\"ב. ונגזר זה השם מסבל והוא נושא המשא שנושאים אותה מיד זה ליד זה. ע\"כ. ובספר התשבי הוסיף. וכן פירש\"י סבלות מצרים. משא מצרים. ונמצא משא בלשון מתנה כמו (בראשית מ\"ג ל\"ד) וישא משאות. פי' ויתן מתנות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקדש אשה ובתה</b>. עיין משנה ד' פ\"ג דיבמות: \n",
+                    "<b>אינן מקודשות</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא ואשה אל אחותה לא תקח לצרור. בשעה שנעשו צרות זו לזו אין לך לקוחים אפי' באחת. גמ'. ופרכינן (א\"כ כי כתיב) [א\"ה היינו דכתיב] ונכרתו הנפשות. והרי אין כאן איסור אחות אשה. [משא\"כ לר\"ש מ\"ד פ\"ג דיבמות דדריש הכי כדפי' הר\"ב שם דהתם הוי כרת משום אשת אחיו שלא במקום מצוה. תוס']. אלא קרא בזה אחר זה. שבקדושין הראשונים היא אשתו. וקאמר אין קדושין תופסים באחותה. ואם בא עליה ענוש כרת. ומתני' דבבת אחת לאו מהאי קרא נפקא וסברא בעלמא הוא. כל שאינו בזה אחר זה. אפי' בבת אחת אינו. הלכך כיון דבאחות אשה לא תפסי קידושין. כי קדשינהו בבת אחת נמי לא הוי קדושין. ומ\"ש הר\"ב וה\"ה לכל שאר עריות שיש בהן כרת כו'. ובגמ' פרק ג' דף ס\"ז דאיכא למפרך אשת איש ואשת אח שיש להן היתר. אלא אמר קרא (ויקרא י״ח:כ״ט) כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו. הוקשו כל עריות כו'. חוץ מנדה. כמ\"ש סוף פ\"ד דיבמות ע\"ש. וכתבו התוס' תימה אם לא תקח משמע שאין לקוחים תופסים בה א\"כ אמאי תפסי קידושין בחייבי לאוין. כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. [כדמוכח סוף פרק ד' דיבמות ובשאר דוכתי] הא כתיב בהן לא תקח. וי\"ל דלא ממשמעות דלא תקח דרשינן אלא משמע ליה דהכי פירושו דקרא. ואשה אל אחותה לא תקח בבת אחת פירוש לכל אחת ואחת יש דין אחות אשה ואסורה. ואחות אשה נפקא לן בפ' האומר דאין קדושין תופסים בה. דחייבי כריתות היא. ע\"כ. ודקדקתי בפרק האומר. ולא מצאתי ממאי נפקא לן אחות אשה. ואדרבה התם כולהו חייבי כריתות מאחות אשה ילפינן. ופירש\"י מאחות אשה דכתיב בה לא תקח לא תקדשנה. ע\"כ. ול\"נ דכמו דלרב פפא דהתם בפ' האומר [ס\"ח ע\"א] דיליף דאין קדושין תופסים בחייבי כריתות בק\"ו מיבמה. ולדידיה פרכינן שאר חייבי לאוין נמי. ומשני רב פפא בהדיא כתיב בהו (דברים כ״א:ט״ו) כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה. דהיינו שנואה לפי המקום וכו'. הכי נמי לסתמא דגמ' דמאחות אשה נפקא ומלא תקח. כי פרכת חייבי לאוין נמי כתיב בהו לא תקח. מצית למיהדר. בהדיא כתיב בהו כי תהיין. אלא דמכיון דרב פפא משני הכי אילפותא דידיה להכי קבעוה בגמ' בילפותא דידיה. וממילא נמי לסתמא דגמ' דמאחות אשה יליף: \n",
+                    "<b>כאחת אינן מקודשות</b>. כתב הר\"ב הא אחת מאשה ובתה כו'. וקבלה אחת מהן קדושין ע\"י חברתה. וכן לשון הרמב\"ם ור\"ל גם בשביל חברתה. שחברתה עשתה שליח. והוא אמר לה אחת מכם ולא פירש. ולשון הטור סי' מ\"א או שאחת עשתה שליח לחברתה לקבל קדושיה ונתן בידה וא\"ל אחת מכם כו'. ועיין מ\"ש במשנה ו' פ\"ב דיבמות ובפרק דלקמן סוף מ\"ח: \n",
+                    "<b>הרי כולכם כו'</b>. כתב הר\"ב דבגמ' מתרצא דאם אמר כלכם לא היתה שום א' מקודשת. וטעמא משום דהוי כאומר קני את וחמור. ואת וחמור לא קנה שהרי לא הקנה לזה בלא זה. וחמור לא קני את נמי לא קנה. והר\"ן והמגיד ריש פ\"ט מהלכות אישות האריכו ליישב אפי' למאן דאמר דאת וחמור קנה מחצה. דפלוגתא היא בב\"ב [דף קע\"ג] וקים לן כמאן דאמר קנה. ואין זה מענין כוונת החבור הזה להאריך בכך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקדש בחלקו וכו' אינה מקודשת</b>. כתב הר\"ב דכהנים משלחן גבוה קא זכו. ואמר קרא וזה יהיה לך וגו'. וכ\"פ הרמב\"ם. ותמיהני דכיון דקרא וזה יהיה לך כתיב. למאי צריכין לטעמא דמשלחן גבוה קא זכו. ובגמ' איתא הכי לימא מתני' דלא כריה\"ג דדריש ומעלה מעל בה'. (ויקרא ה׳:כ״א) לרבות קדשים קלים שהם ממונו. אפי' תימא ר\"י הגלילי. דע\"כ לא אמר אלא מחיים. אבל לאחר שחיטה לא. מ\"ט כי קא זכו. משלחן גבוה קא זכו. ובתר הכי תניא רבי יהודה אומר מקודשת. רבי יוסי אומר אינה מקודשת. אמר רבי יוחנן שניהם מקרא א' דרשו וזה יהיה לך וגו'. רבי יהודה סבר. לך ולכל צרכך. רבי יוסי סבר כאש וכו'. וצריך לומר דהאמת מפרשים. ובגמ' פרק קמא דבבא קמא דף י\"ב לא נקט אלא משלחן גבוה קא זכו. ותו איתא בגמ' דלהכי תנן בחלקו משום ר\"י הגלילי. דמחיים לא. [ועיין מה שכתבתי במשנה ט' פ\"ד דבב\"מ]. ומה שפירש הר\"ב. מה אש אין אתה משתמש בו אלא לאכילה. כן כתב הרמב\"ם. ודבר תימה בעיני שהרי למלאכה ג\"כ אתה משתמש בו. וכן להתחמם במדורת עצים ואש. ובגמ' כאש מה אש לאכילה. אף הוא נמי לאכילה. ופירש\"י כאש חלקו של אהרן הושוה לחלקו של מזבח. מה מזבח לאכילה. אף כהן לאכילה. ולא לדבר אחר. אינה מקודשת. כתבו התוס' ואם תאמר מי גרע מהמקדש ע\"מ שאדבר עליך לשלטון [במ\"ו פ' דלקמן] דמקודשת אע\"פ שלא נתן לה כלום אלא שעשה לה הנאה. וי\"ל דלא דמי דהתם יכול ליטול שכר מדבורו והוי כאילו נתן לה פרוטה. אבל הכא הטובת הנאה אינה משלו. דהא ממון גבוה הוא ואינו יכול ליקח ממון מהנאה (שלו) [שעשה לה]: \n",
+                    "<b>במעשר שני</b>. לשון הר\"ב ובמעשר כתיב מעשר לה' הוא. בהויתו. יהא. קרא הכי כתיב (שם כ\"ז) כל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא. והכי מייתי לה בגמ'. ולשון הרמב\"ם וכתוב בתורה בענין מעשר לה' הוא. ע\"כ. ומ\"מ נראה דלא איצטריך אלא לר\"י. אבל לרבי מאיר הא ס\"ל מעשר שני ממון גבוה הוא. כדפירש הר\"ב בריש מסכת מעשר שני וכן כתב רש\"י בפירוש המשנה דמעשר שני כו' דקסבר ר\"מ מעשר [שני] ממון גבוה הוא: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר בשוגג לא קדש</b>. ובהקדש סבר ר\"מ דלא קדש. ואמרו בגמ' דר' יוחנן אמר בטעמייהו [תרתי] חדא לפי שאין אשה רוצה [אם היתה יודעת שהוא כן לא קבלתו לשם קדושין וה\"ל קדושי טעות] וחדא לפי שאין שניהם רוצים. ופליגי אמוראי. רבי ירמיה אמר מעשר איהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא איהו ניחא ליה דנקני אתתא ממילא [בחנם בלא טורח]. והקדש תרווייהו לא ניחא להו דנתחיל הקדש על ידייהו. ורבי יעקב אמר איפכא מסתברא. דמעשר איהו נמי לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא [דלא ניחא ליה דליהוי לה תרעומת עליה] והקדש איהי לא ניחא לה דלתחול הקדש על ידה. ואיהו מי לא ניחא ליה דנקני אתתא ממילא. [*[ואע\"פ שעליו לשלם להקדש השתא מיהא ניחא ליה שמא אין לו משלו עכשיו כלום]. והא דבמזיד קדש. ופי' הר\"ב הואיל ויוצא לחולין כו'. עיין מ\"ש במ\"ג פ\"ק דבכורות]: \n",
+                    "<b>ובהקדש במזיד קדש</b>. פי' הר\"ב דכיון שידע שהוא הקדש כו'. לשון התוס' דר\"מ לטעמיה. דאמר הקדש במזיד מתחלל. ומפיק ליה מקרא או מעלה מעל. ואין מעילה אלא בשינוי כלומר במזיד. דאם ירצה לגוזלו יקננו מיד. וזה שינה היכא דקדש במזיד. וראיה דדין מעלה מעל הוי במזיד. דכתיב גבי סוטה גבי איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל (במדבר ה׳:י״ב). והתם על כרחך במזיד קאמר. דודאי כשמזנה מזידה היא. וקרא דונתן הכסף וקם לו למצוה בעלמא. דבלאו כסף הוא מתחלל. אם ירצה לגוזלו. ומיהו במעשר קאמר ר\"מ דבין בשוגג בין במזיד לא קדש. ובמעילה הוא דגלי קרא דבמזיד מתחלל. אבל מעשר כל היכא דאיתא שם מעשר עליו. ור\"י סבר ממון בעלים הוא ולכך במזיד קדש דממונו הוא. אבל בשוגג לא. משום טירחא דאורחא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקדש בערלה כו'</b>. והאי דלא תני אסורי ע\"ז משום דבעי למתני מכרם וקדש בדמיהן מקודשת. ומיהו שייר חמץ בפסח ונותר ופגול שאם קדש בהן אינה מקודשת. מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ע\"כ לשון הר\"ן. ותוס' כתבו דבקדשים לא קמיירי. ובחמץ סבירא ליה כר\"י הגלילי דשרי בהנאה. [כדאיתא בפ\"ב דפסחים דף כ\"ג]. [*ועיין בפירוש הר\"ב בריש פ\"ג דערלה]: \n",
+                    "<b>המקדש בערלה</b>. כתב הר\"ב ערלה אסור בהנאה. דכתיב לא יאכל. אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. גמ'. עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה. ופירש\"י דמדאיצטריך לפרש בנבילה (דברים י״ד:כ״א) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה למשרייה בהנאה. ולא נכתב בו אלא לא תאכלו. ש\"מ לא תתננו איסור הנאה הוא. ובפסחים דף כ\"א פרכינן עליה טובא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בשור הנסקל</b>. כתב הר\"ב דכתיב ביה ולא יאכל את בשרו. ואת בשרו אע\"ג דשחטיה. כעין בשר. גמ': \n",
+                    "<b>ובעגלה ערופה</b>. כתב הר\"ב דכתיב בה כפרה כקדשים. פירש\"י וקדשים אסורים בהנאה שהרי מועלין בהן. ולא פרכינן אי מה קדש תופס את דמיו [כדלקמן] דאין משיבין על ההיקש. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בציפורי מצורע</b>. כתב הר\"ב והצפור השחוטה בלבד היא שאסורה בהנאה. וכ\"כ הרמב\"ם. גם רש\"י אדרבי יוחנן דסבר משעת שחיטה. כתב והמשולחת מותרת. ואילו בדריש לקיש דאמר משעת לקיחה כתב נאסרו שתיהן עד שישלח המשולחת וקשיא לפי זה לישנא דצפורי מצורע. וכן תנן נמי במשנה ד' פ\"ז דתמורה. והל\"ל צפור. אבל התוספות כתבו וז\"ל משעת שחיטה. פי' ומשולחת [נמי] מתסרא משחיטת חברתה עד השלוח. ואין לפרש משעת שחיטה בשחוטה ובמשולחת ליכא איסור כלל. דהא תנא צפורי מצורע דמשמע תרווייהו. ע\"כ. ול' הרמב\"ם בחבורו פי\"א מה' טומאת צרעת. צפור המשתלחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים. מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה. אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה. ומאימתי תאסר משעת שחיטה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובשער נזיר</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא קדש יהיה. גמ' אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין. אף שער נזיר כו'. ובסיפא תנן דאינו תופס דמיו. ומשני מי קרינא קדש דמשמע שם קדושה קדוש קרינן משמע הוא קדוש. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ט' פ\"ה דע\"ז. ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>[*ופטר חמור</b>. כתב הר\"ב דאינו אסור אלא לאחר עריפה. דהא מוערפתו ילפינן. ומיהו אין כן הלכה כמו שאכתוב בס\"ד במשנה ג' פ\"ק דבכורות]: \n",
+                    "<b>וחולין שנשחטו בעזרה</b>. כתב הר\"ב דכתיב כי ירחק וכו'. יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר. ת\"ל כי ירחק וגו' וזבחת ואכלת. מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל במה שאתה זובח במקום קרוב. גמ'. ומרבינן נמי בגמ' דף כ\"ח בעלי מומין שאינן ראוים להקרבה. וכן חיה וכן עוף. [ועיין משנה ד' פ\"ז דזבחים מ\"ש שם] ומ\"ש הר\"ב אותו אתה משליך לכלב כו'. פירש\"י ודריש הכי אותו הוא דנאסרה ביציאת מחיצה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה. ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרים ע\"י כניסת מחיצה. דאסורים אף בהנאה. ע\"כ. ובפ\"ב דפסחים [דף כ\"ב] ביאר דזה דאמר דנאסר ביציאת מחיצה משום דמהאי קרא ובשר בשדה טריפה. נפקא לן איסור [חוץ ל] מחיצה כגון הוציא העובר את ידו בשעת שחיטה בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"ג): \n",
+                    "<b>מכרן וקדש בדמיהן מקודשת</b>. כתב הר\"ב שאין לך דבר התופס את דמיו וכו'. ושביעית שנאמר קדש היא תופסת דמיה כהקדש גמ'. ותמה אני למאי איצטריך ע\"ז הא הוו שביעית וקדש ב' כתובים כיון דמשביעית מצי למילף אע\"ג דחולין מקדשים לא ילפינן ה\"ל ב' כתובים שכן כתבו התוס' וז\"ל תימה היכי הוו ב' כתובים הבאים כאחד. הא לא אתו שביעית מע\"ז דאיכא למפרך מה לע\"ז שכן אסורה בהנאה. וי\"ל מ\"מ לכתוב שביעית וניתי ע\"ז מינה וכה\"ג מקרי שפיר ב' כתובים הבאים כאחד בכמה דוכתי ולא בעינן שיהא כל אחד יכול ללמוד. ע\"כ. וה\"נ כיון דקדש משביעית מצית למילף הוו ב' כתובים. ונ\"ל די\"ל כיון דתפיסת דמים בשביעית לא כתב אלא בלשון קדש לא הוו ב' כתובים דהא קדש גופיה איצטריך למכתב. דאל\"ה לא הוה ידעינן קדש הוא דבשביעית מאי ניהו: \n",
+                    "<b>מכרן וקדש בדמיהן מקודשת</b>. כתב הרא\"ש וא\"ת הא הני זוזי לאו דידיה נינהו שצריך להחזיר הדמים כיון שמכר לו איסורי הנאה. וי\"ל דמיירי כשמכרו לנכרי. או לישראל והכיר בהם דהוו מעות מתנה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקדש  בתרומות</b>. דתרומות לא משלחן גבוה זכו [כמו קדשים דמשנה ח'] כדאיתא בגמ' ספ\"ט דיבמות דף פ\"ז מלחם אביה תאכל. לחם הקנוי לאביה. פרט לחזה ושוק דמשלחן גבוה זכו ופירש\"י תרומה היא קנויה לכהנים שאינה שירי שלחן מלך אבל שירי קדשים הרי הן כמשאת מאת פני אלהים שהן שירי שלחן: \n",
+                    "<b>ובמי חטאת</b>. ל' הר\"ב ובמי אפר חטאת. וכן ל' הר\"ן ונראה דל\"ג ובאפר חטאת. אבל ל' הרמב\"ם ואפר פרה אדומה. והמים שהוא מזה עליו. וכ\"כ בחבורו פ\"ה מהלכות אישות. ומ\"ש הר\"ב וראוים למכרם כו' אבל שכר הזאה כו' אסור. כדתנן במשנה ו' פ\"ד דבכורות. הכי איתא בגמ'. וכתב רש\"י שכר הבאה ומלוי דמלתא דטירחא הוא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אגרא מקודשת. ומתני' דבכורות בשכר הזאה וקידוש דליכא טירחא ושכר למוד מצוה הוא ניטל והתורה אמרה (דברים ד׳:ה׳) ראה למדתי אתכם וגו' כאשר צוני וגו'. מה אני בחנם. אף אתם בחנם. ע\"כ. ועיין מ\"ש בזה בבכורות. וכתבו התוס' דמקרא ממש לא נפקא ליה. דהא לא שמעינן מיניה היכא דעבד בשכר דלא מהני. אלא אסמכתא בעלמא הוא דלא מהני אפילו דיעבד: \n",
+                    "<b>אפילו ישראל</b>. כתב הר\"ב ה\"ק ואפי' ישראל שנפלו לו תרומות ומתנות כו'. דאי מתבואה ובהמה שלו לית ליה בתרומות ומתנות אלא טובת הנאה וטובת הנאה לאו ממון ועיין מ\"ש בשם הכ\"מ במשנה ג' בפי\"א דנדרים. והא דכתב הר\"ב שנפלו לו תרומות כו' מלתא דפשיטא הוא ולא איצטריך תנא לאשמועינן. אלא עיקר מלתא דמתני' בנפלו לו טבלים כו' והכי מוקים בגמ' בנפלו לו טבלים וכו'. וכתב רש\"י וה\"ה נמי דמצי לאוקמה בתרומה שנפלה לו כו'. אלא הא קשיא ליה. א\"כ מאי קמ\"ל מתני'. פשיטא דמקודשת. [ע\"כ]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>האומר לחבירו וכו' והלך וקדשה לעצמו</b>. כתב הר\"ב אמרינן בגמ' מאי והלך שהלך ברמאות. דאילו במשנה ד' פרק דלעיל דתנן האומר לשלוחו כו' והלך וקדשה במקום אחר שפיר תנן והלך. כלפי הא דעבר על דעת משלחו שא\"ל וקדש לי במקום פלוני. ומ\"ש הר\"ב ולהכי תנן האומר לחבירו ולא תנן האומר לשלוחו. כלומר כהא דפ' דלעיל. ומסיק בגמ' דלעיל דתנן שלוחו הוי נמי לרבותא דקמ\"ל דאפילו בשלוחו דטרח לבקש במקום אחר. הואיל ועשאו שליח לא אמרינן מראה מקום הוא לו. ולא משוי שליח אלא באותו מקום. ומ\"ש הר\"ב אלא שא\"ל קדש לי אשה פלונית. פירש\"י שלא שלחו לשם כך. אלא אם יזדמן לו במקום פלוני דרך אצלה: \n",
+                    "<b>מקודשת</b>. ל' הר\"ן וא\"ת מאי קמ\"ל. פשיטא וכי מפני שנהג בה מנהג רמאות לא תהא מקודשת. י\"ל אה\"נ דסד\"א כיון שעשה שלא כהוגן לפקעו רבנן לקדושי מיניה כההיא דיבמות [ק\"י ע\"א] דאותבוהו אבי כורסיה וחטפה מיניה קמ\"ל. א\"נ סד\"א קדושי טעות נינהו שאילו ידעה שהלה עשאו שליח לקדשה לא היתה מתקדשת לו קמ\"ל. ובתוס' פירשו דהכא בשאמר לה שליח. פלוני אמר לי לקדשך לו ואח\"כ אמר לה הרי את מקודשת לי [והיא ידעה דקידשה לנפשו] דסד\"א מקודשת לי לצורך המשלח קאמר. קמ\"ל דמקודשת לשני. ע\"כ. וכתב המרדכי בשם ר\"ב דמיירי שלא קידש במעות המשלח דא\"כ ה\"ל כמו קדשה בגזל דאינה מקודשת. [ע\"כ]. כדפירש הר\"ב בפרק דלעיל משנה ז': \n",
+                    "<b>מקודשת לשני</b>. ובגמ' אמר רב לעולם. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ז מה\"א לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש ולאחר הל' יום כשיבואו קדושי ראשון <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ימצאו אותה אשת איש. ונמצא הראשון כמו שקדש אשת איש שאין הקדושין תופסין בה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בת ישראל לכהן תאכל בתרומה</b>. ל' הר\"ן תנא הכי לאשמועינן דלא תימא דכי אמרינן מקודשת לשני. ה\"מ לחומרא בלבד דליתא. אלא מקודשת לשני לגמרי. ואין חוששין לקדושי ראשון [כלל] אבל בפירוש המשנה להרמב\"ם ז\"ל מצאתי ומה שאמר *)בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. חוזר לפסקא הראשונה והוא מה שאמר הרי את מקודשת [לי] לאחר ל' יום שהיא אוכלת בתרומה כל אותן ל' יום ואם אמר לה מעכשיו ולאחר שלשים יום אינה אוכלת בתרומה מעת שקבלה הקדושין. ע\"כ. ונראה שהוא גורס ברישא בת כהן לישראל תאכל בתרומה. ומפ' כשלא בא אחר וקדשה וסד\"א כיון שקבלה הקדושין לאחר ל' יום. אף מהיום לא תאכל בתרומה משום דמחלפא במקודשת מעכשיו ולאחר ל' יום דאף מעכשיו [לא] תאכל. קמ\"ל דלא. עכ\"ל הר\"ן. [*וגירסת הר\"ב תסייעה להר\"ן בפירושו לדברי הרמב\"ם. וכן צריכין אנו ג\"כ לפירושו זה של הר\"ן לדברי הר\"ב]: \n",
+                    "<b>מקודשת ואינה מקודשת</b>. ובגמ' א\"ר לעולם. ואפי' לאחר ל' יום עומדת בספק קדושי שניהם ואסורה לשניהם בלא גט האחד. וטעמא משום דמספקא לן האי ולאחר ל' אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך ל' יהו קדושין מעכשיו. אם חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו. וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר ל' יום [דכיון שלא גמר מעכשיו משמע שרוצה הוא לימלך אלא שאומר מעכשיו כדי שלא תוכל היא לחזור בה. הר\"ן] הלכך לעולם היא בספיקא דאי תנאי הוא. קדושי ראשון חיילי קדושי שני לא חיילי. ואי חזרה הוא קדושי שני חיילי קדושי ראשון לא חיילי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ועיין מ\"ג פ\"ז דגטין: \n",
+                    "<b>בת ישראל לכהן וכו'</b>. אגב דתנא ברישא תני נמי בסיפא אע\"ג דפשיטא היא דהא תנא ליה מקודשת ואינה מקודשת. א\"נ סיפא איצטריכא. דסד\"א נהי דלענין ערוה חמורה חששו לקדושי שני לענין תרומה לא ניחוש. קמ\"ל. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והוא יתן</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ה' פרק ז' דגיטין: \n",
+                    "<b>על מנת שאתן לך מכאן וכו' ואם לאו אינה מקודשת</b>. גמ' פשיטא. מהו דתימא לאו תנאה הוא ולזרוזי קאמר. קמ\"ל. ופי' הר\"ן כלומר דתנאי זה אע\"פ שהוא מתנה אותו אף היא ודאי לא נתרצית אלא בכך וסד\"א דלאו משום קפידא קא עבדה ושיהו הקדושין תלוין בזה אלא לזרוזי בלחוד שישלים לה תנאו הוא דאמרה בתוך שלשים יום. קמ\"ל דקפידא הוי אם לא נתנם בתוך ל' [יום] אינה מקודשת: \n",
+                    "<b>[*לך וברי\"ף גריס ליך</b>. וכן לקמן. ומיהו אין קפידא כמ\"ש במשנה ח' פי\"א דנדרים]: \n",
+                    "<b>ויראה לה</b>. אפי' איכא סהדי דיכול לאחזויי לה לא הוו קדושין עד דמחזי לה דלהכי אמר לה על מנת שאראך ולא אמר לה ע\"מ שיש לי. דלא ניחא לה למסמך אסהדי עד דמחזי לה. ומכי מחזי לה אגלאי מלתא דמעיקרא תפסו בה קדושין. טור אה\"ע סימן ל\"ח בשם הרמ\"ה: \n",
+                    "<b>ואם הראה לה על השלחן</b>. פירש הר\"ב שהיה שולחני. ופרכינן בגמ' פשיטא. ומפרקינן לא צריכא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאע\"ג דנקיט דמי בעסקא. פירש\"י בעיסקא למחצית שכר היו לפניו על שולחנו להחליף ולהשתכר. וכתב הר\"ן ויש מי שפירש שאע\"פ שהרויחו בכדי שיעשו לחלקו ק\"ק זוז. אפ\"ה אינה מקודשת. דכיון שלא הגיע זמן העסק ורווחא לקרנא משתעבד כדאיתא בהמקבל [דף ק\"ה] לא חשיבי כשלו. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית כור</b>. עיין בפירוש הר\"ב רפ\"ז דב\"ב ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>על מנת שיש לי במקום פלוני כו'</b>. ואם לאו אינה מקודשת. גמ' פשיטא. מ\"ד א\"ל מאי נפקא לך מינה. אנא טרחנא ומייתינא [התבואה לביתי] קמ\"ל. וכתב הרמב\"ם והרא\"ש דה\"ה נמי במעות. אם אמר על מנת שיש לי במקום פלוני. שאם אין לו במקום פלוני אינה מקודשת. ולהרמב\"ם קדושי ספק הן בתרוייהו. דשמא יש לו במקום פלוני שאמר. ומתכוין לקלקלה: \n",
+                    "<b>ואם הראה בבקעה</b>. פירש הר\"ב ואע\"ג דנחת לה לחכירות או לקבלנות. וכתב הר\"ן אפילו באריסות בתי אבות. דמ\"מ אינה שלו ואי מפסיד נמי יכול בעל הקרקע לסלוקיה וכדאיתא בב\"מ [דף ק\"ט]. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b> רמ\"א כל תנאי כו'</b>. לשון רש\"י כגון הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ולא פירש לכפול כו'. וכ\"כ הרמב\"ם. דר\"מ חולק על אלו הבבות הקודמות שאומר ע\"מ ומצריך ג\"כ תנאי כפול. אבל אין הלכה כמותו בעל מנת כו': \n",
+                    "<b>תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן</b>. כתב הר\"ב ושמעינן נמי מינה דבעינן תנאי קודם למעשה. עיין מה שאכתוב בזה בספ\"ז דב\"מ. ומ\"ש עוד וש\"מ דבעינן הן קודם ללאו ונ\"ל דמאי דבעינן הן קודם ללאו היינו שלא יהא מסיים דבריו בהן דבגמר דבריו אדם מתפיס. ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל. כ\"כ הר\"ן פ\"ז דגטין אהא דאתקין שמואל בגיטא כו'. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ק דנדרים. וכל הני דשמעינן בתנאי בני גד ובני ראובן ליכא בהו הכרח מן המקרא אלא הכפילא. אבל אינך איכא למימר דעובדא הכי הוה. וכבר כ\"כ הר\"ן דלא נהירא לומר דלא פליג ר' חנינא אלא בכופל כמ\"ש רש\"י. [וכ\"כ הר\"ב] אלא בכולהו פליג ולא חש לאפלוגי אלא בתנאי כפול משום דשארה לא צריכי טעמא דמעשה שהיה כך היה. אבל בכפל ודאי צריך טעם למה הוצרך לכפול התנאי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו</b>. פי' התוס' לא מיבעיא בארץ גלעד לא ינחלו דכיון שהיה להם יפוי כח בארץ גלעד אם יעברו דבשביל זה נתנה להם. א\"כ דין הוא שהורע כחם אם לא יעברו אלא אפי' בארץ כנען שלא יפו כחם אם יעברו שהרי בשביל זה לא נתן להם בארץ כנען אפ\"ה הורע כחם אם לא יעברו. אלמלא היתה הכפילות דואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען. ובגמרא שפיר קאמר ליה ר\"ח בן גמליאל לר\"מ אמר לך ר\"מ אי ס\"ד לאו לתנאי כפול הוא דאתא. לכתוב ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם. בארץ כנען ל\"ל. ש\"מ לתנאי כפול הוא דאתא. ור\"ח בן גמליאל אמר אי לא כתב רחמנא בארץ כנען ה\"א ונאחזו בתוככם בארץ גלעד אבל בארץ כנען כלל לא וכתבו התוס' דפשטיה דקרא הכי אם יעברו חלוצים בראשי הצבא להיות ראשונים במלחמה בשכר טובה זו שיעשו עם אחיהם תנתן להם ארץ הגלעד. ואם לא יתאמצו יותר מאחיהם ונאחזו ואי לא כתב בארץ כנען ה\"א שאם לא יעברו חלוצים בראש המלחמה ולא יסייעו בכבוש הארץ אלא כשאר שבטים כלל וכלל לא יטלו מארץ כנען. קמ\"ל דאעפ\"כ יטלו וקשה דהיכי תיסק אדעתין שלא יטלו כלל בארץ כנען כיון שסייעו בכיבוש כמו האחרים. וי\"ל דסד\"א כיון שהוקצה ארץ כנען לשאר שבטים שהרי מאותה שעה ששאלו בני גד ובני ראובן ארץ גלעד נעשו כמי שסלקו עצמן מלחלוק בארץ כנען. ונימא שאם לא יקיימו תנאם לא יהיה להם חלק בה. קמ\"ל בארץ כנען לומר שיטלו חלקם כשאר שבטים כאן וכאן. וא\"ת לכתוב קרא בארץ כנען בלבד. ולא נכתוב ונאחזו בתוככם. וממילא ידענו כיון שנוטלים חלקם בארץ שהוקצה לשאר שבטים כ\"ש שיטלו חלקם בארץ גלעד שלא הוקצה לשאר שבטים. וי\"ל דאדרבא ה\"א בארץ כנען שלא נתייפה כחם דין הוא שיטלו. אבל בארץ גלעד שנתייפה כחם בה יקנסו ממנה ולא יקחו בה כלל לכך נכתבו שניהם. ע\"כ. ור\"מ כל בתוככם כל היכא דאית לכו משמע. ועל כרחך לא כתב בארץ כנען אלא למעוטי ארץ גלעד שלא יטלוהו כולה ע\"פ מתנתו שנאמר ונתתם להם וללמדנו מכלל הן לא הוה שמעינן לאו. ותו בגמ' מייתי קראי דמוכחי כר\"מ ואיכא דמוכחי כר' חנינא ומפרש להו אליבא דתרווייהו. ואין להאריך בזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כסבור הייתי</b>. לא ידעתי*) מה הוא שמוש הכ\"ף ואפשר שבלשון המשנה ג\"כ באה הכ\"ף להוראה זו במקום קו\"ף שבלשון הגמ' קסבר. ובספר הרי\"ף. ואמר סבור הייתי. וכן העתיק הר\"ן: \n",
+                    "<b>מפני שלא הטעתו</b>. פירש\"י אלא הוא הטעה את עצמו. וכיון דלא פי' לאו כל כמינה דה\"ל דברים שבלב. ע\"כ. וכתב הר\"ן ויש לתמוה למה נשנית משנה זו כאן. דלעיל בפרק האיש [מקדש מ\"ג] גבי ע\"מ שאני כהן ונמצא לוי וכו' דקתני סיפא וכולן אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש אינה מקודשת ה\"ל למתנייה ונראה לי שסמכה ענין לפלוגתא דתנאי כפול לאשמועי' דאפילו ר\"מ דבעי תנאי כפול ה\"מ בשהתנה. דהואיל והתנה ולא כפל יש במשמע דבכל ענין יהיה המעשה קיים. אבל מי שגלה דעתו שעל דעת כך הוא עושה הרי הוא כאילו התנה וכפל והיינו דתנן מקודשת מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת דבגילוי דעתא לא צריך כפילא. או שמא לר\"ח בן גמליאל בלחוד תנא הכי לומר דאע\"ג דלא בעי כפילא אפ\"ה כל כה\"ג מקודשת. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לאחר שיחלוץ לך יבמיך</b>. כתב רש\"י קסבר האי תנא אין קדושין תופסין ביבמה לשוק. ע\"כ. וכלומר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ר\"ע היא דסבר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואינה הלכה כמ\"ש הר\"ב בזה במשנה ג' פ\"י דיבמות ובמשנה ה' פ\"ב דסוטה [*ובר\"ן נקט ליך. אע\"פ שבהעתקתו למשנה העתיק לך ועיין לעיל במשנה ב']: \n",
+                    "<b>והוכר עוברה דבריו קיימים</b>. כתב הר\"ב בשם הרמב\"ם דאין לו לבא עליה עד שיקדשנה קדושין שניים [*כ\"כ בפירושו וכן בחיבורו] ומסיים בה בפ\"ז מהלכות אישות כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהן דופי [*וצריכין לומר דגירסת הר\"ב והרמב\"ם בגמ'. דלא כגירסא שלפנינו בגמ'. דא\"ר חנינא אהאומר לחבירו אם ילדה כו' ל\"ש אלא שאין אשתו מעוברת כו' ובגמ' מוקי לה בהוכר עוברה וכו' וא\"כ לא נשנית הסיפא במשנה וכן במשנה שבסדר ירושלמי ליתא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על מנת שאדבר עליך לשלטון וכו'</b>. פירש הר\"ב ולאו דמקדש לה בשכר פעולה כו' גמ'. והא קמ\"ל מתני' דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דאל\"ה פשיטא דתנאי זה מועיל כשאר תנאין דעלמא רש\"י ור\"ן. ועיין במשנה ג' פ\"ט דב\"ק. ומ\"ש הר\"ב כשגמר פעולתו כלומר ואז יחולו הקדושין: \n",
+                    "<b>דבר עליה לשלטון</b>. מסיים הרמב\"ם בפ\"ה מה\"א והניחה השלטון ולא תבעה והיינו כהתוספתא שכתב הרא\"ש דתני אם דבר עליה לשלטון כדרך המדברים*) דמשמע שדברים ידועים הן מה שיש לו לדבר עליה: \n",
+                    "<b>מקודשת</b>. לשון הטור סי' ל\"ח אם יש עדים שעשה עמה כפועל ודבר עליה לשלטון מקודשת בודאי ואם אין עדים מקודשת מספק וממשנה ב' ע\"מ שיש לי מאתים זוז וכו' הוא שלמד כן: \n",
+                    "<b>ע\"מ שירצה אבא</b>. אביו של חתן. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אני קדשתיה נאמן</b>. כתב הר\"ב לכנסה. וכתב הר\"ן ואע\"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים [כדילפינן בספ\"ו דסוטה וכמ\"ש בריש דמכילתין] ועד אחד דמהימן לומר מת בעליך [כדתנן בריש פ\"י דיבמות] היינו טעמא משום דאיהי דייקא למנסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה. והכא ליתיה להאי טעמא. התם הוא להוציא מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשת לו נאמן. ועיין לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כשהיא קטנה והרי היא קטנה</b>. כתב הר\"ב דכתיב את בתי וכו'. וקרא בין בקטנה בין בנערה אלא שאינה בוגרת מיירי. ולפיכך צריך לפרש דקטנה דתנן. היינו לאפוקי בוגרת ולשון הטור סוף סי' ל\"ז בעודה קטנה או נערה. ועיין מ\"ש במשנה ב' פרק י\"ד דיבמות: \n",
+                    "<b>נאמן</b>. דוקא בתוך כדי דבור. אבל היכא שהוחזקה א\"א על פיו אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה דלא הימניה רחמנא בגירושין. לשון הר\"ן. דהא קרא כי כתיב את בתי נתתי [לאיש] הוא דכתיב: \n",
+                    "<b>נשבית כו' אינו נאמן</b>. כתב הר\"ב דבנשואין הימניה רחמנא לאב. לשבויה לא הימניה. גמ'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכתב הר\"ן וא\"ת להימנו במיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול בה דמפסלא נמי מכהונה ומתרומה ומהימן בהכי דהא בנשואין הימניה רחמנא. לאו קושיא היא דבקידושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה והכי מוכח בירושלמי. וכתב עוד ונהימניה במגו דאי בעי אמר קדשתיה וגרשתיה דמהימן ופסיל לה לכהונה. י\"ל דמגו לחצי טענה כי הכא דבגרושין אינה פסולה אלא לכהונה לא אמרינן ואפי' בבת ישראל דפוסלה נמי מתרומה בגרושין. אינו נאמן כיון שאילו היתה בת כהן לא נפגמה כל כך בגרושין כמו בשבויה ולהכי פסיק ותני אינו נאמן אפי' בבת ישראל. ואחרים אמרו דכיון דמה שהאמינה תורה לאב חדוש הוא שהרי לא היה ראוי להיות נאמן יותר מעד אחד דעלמא דיינו שנאמין אותו באותו טענה עצמו. אבל אין אומרים מיגו מחמת דאין לנו בו אלא חדושו בלבד. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בשעת מיתתו</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אורחא דמלתא נקט. הרשב\"ם פ\"ח דבב\"ב דקל\"ד: \n",
+                    "<b>יש לי בנים</b>. כתב הר\"ב ואין אשתי זקוקה ליבום ולא התנה הר\"ב שעד עכשיו לא תהא מוחזקת לזקוקה כמו שהתנה בסיפא דיש לי אחים ודברי הר\"ב מועתקים מפירש\"י וטעמא כי אמר יש לי בנים אינו עוקר החזקה אלא שבא להתירה מצד אחר והכי איתא בגמ' פרק ח' דבב\"ב אמתני' ו' יש לי בנים נאמן דהיינו דקתני תרתי זימני לאשמועינן הא דאפי' כי מוחזק באחי נאמן ועיין שם. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ופי' מוחזק לא שיש עדים בדבר אלא חזקה בעלמא שכך שמענו עליו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אין הבוגרות בכלל</b>. הא קטנות בכלל דקדושין שאין מסורין לביאה דכל אחת ספק אחות אשה אפ\"ה הוו בכלל ספק קדושין וצריכות גט והכי מיתרצה מתני' ז' דפרק דלעיל כמ\"ש הר\"ב שם. ומ\"ש הר\"ב ואע\"פ שעשאתו הבוגרת שליח כו' דאל\"ה למאי תנן אין הבוגרות בכלל דמלתא דפשיטא הוא ואע\"ג דמדיוקא דהא קטנות בכלל שמעינן טובא דקדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושין אפ\"ה דחיקא לן מלתא למימר דלגופיה לא אצטריך כלל משום דאי הכי ליתני לדיוקא בהדיא כל הקטנות בכלל. ולמאי נ\"מ תני אין הבוגרות בכלל דלא אצטריך כלל. הלכך מפרש לה הר\"ב דלגופיה נמי אצטריך וכגון שעשאתו שליח כו' ואע\"ג דסוגיא דבגמ' דמוקי למתני' בהכי כגון שעשאתו שליח כו' למ\"ד קדושין שאין מסורים לביאה לא הוו קדושין דהשתא קטנות נמי אינן בכלל וצריך לאוקמי מתני' בקטנה וגדולה בלבד ולא אצטריך לדיוקא והלכך צריך לומר דלגופיה אצטריך. אבל למ\"ד דקדושין שאין מסורים לביאה [הוו] קדושין. משמע דלא קשיא לן פשיטא דאין הבוגרות בכלל כיון דלדיוקא איצטריך. ס\"ל להר\"ב דאע\"ג דגמ' לא מקשה פשיטא אלא למ\"ד קדושין שאין מסורים לביאה לא הוו קדושין. היינו משום דלמ\"ד דהוו קדושין לא קשיא דאיכא למימר דלדיוקא איצטריך אבל כי משנינן ומוקמינן למתני' דלגופיה נמי איצטריך. אית לן למימר דלכ\"ע הכי איתא. משום דודאי דחיקא לן למימר דלגופיה לא איצטריך אלא לדיוקא בלחוד. והוי מצי למתני לדיוקא בהדיא. וכן הרמב\"ם פ\"ט מהלכות אישות וטור סי' ל\"ז פסקו להאי אע\"פ שעשאתו שליח כו'. אע\"ג דקיי\"ל דקדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושין. והמגיד כתב שפסקו לסוגיא זו משום דכיון ששנאוה כבר בפ\"ב גבי פלוגתייהו דקדושין שאין מסורים לביאה וחזר ושנאה בפרקין אמתני' ש\"מ דדינא קושטא הוא לכ\"ע. ע\"כ. ובעיני נראה מה שכתבתי וגם הטור פסק להך אוקימתא בסי' ל\"ז ותימה לי שלא כתב שאביו הרא\"ש לא ס\"ל הכי. ומשום כך לא השיב על הרשב\"א שפסק שאין האב יכול לעשות שליח לבתו בוגרת אבל הטור ה\"ל להשיב מהך אוקימתא. ומ\"ש הר\"ב אמרי' לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה. דמתני' סתמא קתני ואפי' אמרה לו קידושי לך דאית ליה נמי הנאה מינה. גמ'. והא דקרי ליה מצוה דרמיא עליה. פירש\"י דכתיב (ירמיהו כ״ט:ו׳) ואת בנותיכם תנו לאנשים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משתי נשים</b>. שנשא שנייה לאחר מיתת הראשונה. גדולות כת הראשונה. קטנות כת שנייה. רש\"י. וכתב הרמב\"ם פ\"ט מהלכות אישות וכולן ברשותו וכלומר שכולן קטנות או נערות. או שכולן בוגרות ונתנו לו רשות לקדשן דאילו בוגרות במקום קטנת או נערות כבר נתבאר [במתני' דלעיל] דאפילו שויתיה שליח אינה בכלל. בית יוסף סי' ל\"ז:  ",
+                    "<b>ואמר קדשתי כו'</b>. נראה בעיני דדומה לאותה ששנינו במ\"ז קדשתי את בתי ואיני יודע למי כו'. וה\"נ שאומר קדשתי אחת מהן ואיני יודע איזוהי. ואע\"ג שהמקדש יאמר שזו היא שקידש. אינו נאמן. דהתם היינו טעמא דנאמן כמו שכתבתי בשם הר\"ן. דהתם חזקתה מקודשת. ואינו מוציאה מחזקתה. אבל הכא דלמא לא זו היא שקידש ונמצא שאותה שנתקדשה באמת מוציאה מן הספק שיש לנו בה. ואין דבר שבערוה פחות משנים מלבד האב שהאמינתו התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה. ול' הרמב\"ם בפ\"ט מה\"א ובשעת הקדושין אמר לבעל קדשתי לך את בתי הגדולה וכן ל' הר\"ן ואין נראה שנתכוונו לומר דדוקא שהספק היה בשעת קדושין דהשתא אין למקדש שום טענה לומר קדשתי לזאת אבל אם פירש בשעת קדושין והאב נסתפק אח\"כ שיהא המקדש נאמן דהא אין דבר שבערוה פחות משנים. אלא אורחא דמילתא נקטי שע\"י שבשעת הקדושין אמר גדולה ולא פירש בשמה בא לו הספק איזו שקידש אבל אה\"נ כשפירש בשמה בשעת הקדושין ועכשיו נולד לו הספק אע\"פ שהמקדש <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אמר זו היא אינו נאמן שהרי מוציא האחרות מהספק. והטור סי' ל\"ז העתיק המשנה כלשונה:  ",
+                    "<b>כולן אסורות חוץ מן הקטנה כו'</b>. מפרשים בגמ' דבשאין בכת שנייה אלא גדולה וקטנה עסקינן שאילו היה אמצעית בכת שנייה אפי' לר\"מ היו מותרות. משום דלא מקריא גדולה אא\"כ היא גדולה לגבי כל כת אחת. והיינו דלא קתני אינו יודע אם אמצעית שבקטנות. ואע\"ג דלא קתני ואיני יודע אם אמצעית שבגדולות ואע\"ג דודאי אסורות שהרי הן הגדולות לכל כת שנייה הנהו לא אצטריכו ליה למתני דכיון דקתני אינו יודע אם קטנה שבגדולות ממילא משמע דכ\"ש אמצעיות שבגדולות. הר\"ן:  ",
+                    "<b>דברי ר\"מ ר\"י אומר כולן מותרות</b>. מפרשי' בגמ' דבהא קא מפלגי ר\"מ סבר מחית איניש נפשיה לספיקא ור\"י סבר לא מחית אינש נפשיה למימר מילתא דליתי בה לידי שאלה לחכמים. וכי אמר גדולה. גדולה ממש שבכולן קאמר. ועיין מ\"ש במ\"ב פ\"ח דנדרים:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר לאשה קדשתיך</b>. בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דהא אין קדושין בלא עדים כמ\"ש בריש מכילתין. גמ': \n",
+                    "<b>הוא אסור בקרובותיה</b>. דשוינהו עליה חתיכה דאיסורא בהודאתו. רש\"י: \n",
+                    "<b>והיא אסורה בקרוביו</b>. עיין בפי' הר\"ב משנה דלקמן ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>גדולה</b>. האם. קטנה הבת. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קדשתי את בתך</b>. אין לפרש ביתומה וכדתנן במ\"ב פרק י\"ג דיבמות והשיאוה אמה ואחיה דכתבתי התם והשיאוה דוקא אלא הכא בגדולה שעשאתה שליח. והיא קבלה קדושין לעצמה ואמרה שגם הוא כשקידשה נתכוין לקדש את עצמה: \n",
+                    "<b>וגדולה אסורה בקרוביו</b>. כתב הר\"ב בכל הני דהיא אומרת קדשתני מבקשים ממנו ליתן גט. וכופין לא. דאמר לא ניחא לי דאתסר בקריבתה. גמ'. ומ\"ש ואם מעצמו נתן גט כופין ליתן כתובה גמ' ופירש\"י דגלי דעתיה דקדשה וארוסה יש לה כתובה ע\"כ. ואני כתבתי במ\"ח פט\"ו דיבמות די\"א דאין לארוסה כתובה. וכתב המגיד בפ\"ט מהלכות אישות דלדבריהם הכא בשכתב לה וא\"ת היאך יכול לומר לא קדשתיך. י\"ל דמיירי במקום שכותבין כתובה ואח\"כ מקדשין. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל מקום שיש קדושין ואין עבירה</b>. כתב הר\"ב והאי כללא לאו דוקא שהרי גר וכו'. ובגמ' אמרי' דאיזו [זו] דתנן. אתא למעוטי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>האי גוונא: \n",
+                    "<b>הולד הולך אחר הזכר</b>. דלמשפחותם לבית אבותם כתיב. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואיזו זו כהנת לויה כו'</b>. גמ' ותו לא. והרי חלל שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הזכר [כדתנן בפ' דלקמן מ\"ו] הא לא קשיא כרבי דוסתאי ב\"ר ינאי ס\"ל. כלומר תנא דידן כוותיה ס\"ל דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים להכשיר בת ממנה לכהונה ויליף לה בגמ' דף ע\"ז מדלא כתיב ולא יחלל זרעו בעממיו ש\"מ דבעם אחד מחלל כששניהם חללים. ופרכינן והרי ישראל שנשא חללה דיש קדושין ואין עבירה. הולד הולך אחר הזכר תנא כל מקום דרישא לאתויי. ונתנייה בהדיא. משום דלא מתני לה [עם השאר בלשון קצר] היכי נתני. כהנת לויה וישראלית וחללה שנשאת לכהן וללוי כו' חללה לכהן מי חזיא. וכתבו התוס' אבל חלל שנשא בת ישראל ה\"מ למתני כהנת וכו' שנשאת לכהן וכו' ולחלל שהרי לא הוזהרו כהנות לינשא לפסולים ע\"כ. עיין פי' לא הוזהרו וכו' במ\"ז דפ\"ק: \n",
+                    "<b>הולד הולך אחר הפגום</b>. הנולד מפסולי כהונה [הולד] פסול. בן ממזרת לישראל ממזר. וכן בן ממזר מישראלית [ממזר]. וכן בנתין ונתינה ויש עבירה ואפ\"ה קדושי תפסי דקסבר קדושין תופסין בחייבי לאוין. רש\"י. והכי אפסיק הלכתא בפ\"ה דיבמות ובכמה דוכתי. וטעמא דהולך אחר הפגום ממזר דכתיב (דברים כ\"ג) לא יבא לו ודייקינן מלו בסוף פרקין ונתינה כיון שהוא מחייבי לאוין השוין בכל ילפינן מממזר. ואיסורי כהונה הכתיב (ויקרא כ״א:ט״ו) לא יחלל זרעו. ועיין מ\"ש פרק דלקמן מ\"ו: \n",
+                    "<b>ואיזו זו אלמנה וכו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ותמהני דלא חשיב נמי לחייבי עשה מצרי ואדומי דמכלל עשה דדור שלישי הם באים והטור בסי' ד' כתב נתגיירה אחת מאלו [*ונשאת לישראל או שנתגייר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית. הולד הולך אחר הפסול ע\"כ. וכתב הב\"י שממשנתינו כל מקום שיש קדושין ויש עבירה כו' למד כן ע\"כ. וצ\"ל דתנא ושייר. שייר מצרי ושייר אדומי: \n",
+                    "<b>וחלוצה לכהן הדיוט</b>. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ט דיבמות: \n",
+                    "<b>ונתינה</b>. עיין מ\"ש בריש פ\"ג דמכות: \n",
+                    "<b>הולד ממזר ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות</b>. כתב הר\"ב ביבמות נפקא לן מקרא וכו' כמ\"ש שם בספ\"ד בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב עריות דחייבי כריתות. עיין מ\"ש בפרק דלעיל משנה ו' ועיין בספ\"ד דיבמות שכתב הר\"ב חוץ מן הנדה (וכן) [וכמו] שכתבתי הטעם לפי שיש בה קדושין וע\"ש: \n",
+                    "<b>וכל מי שאין לה עליו וכו'</b>. גמ'. שפחה מנלן דלא תפסי בה קדושין דאמר קרא (בראשית כ״ב:ה׳) שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. ומ\"ש הר\"ב בולדה כמוה דכתיב בשפחה האשה וילדיה. גמ'. ובשפחה כנענית נשואה לעבד עברי מיירי [*ואמר קרא דלא יצא הבן חפשי עם אביו. רש\"י] וכתבו התוס' דלישראל הבא על השפחה דולדה כמוה לא איצטריך דכיון דאין קדושין ויש עבירה א\"א להכשיר יותר מיש קדושין ויש עבירה. דהולד הולך אחר הפגום. וכי תימא דאתא לאשמועינן דאפי' בא עליה ממזר הולד כמוה ויש לו תקנה בשחרור. הא ליתא. אלא לר\"ט [דלקמן] אבל לרבנן לא. ונראה דאתא לאשמועינן שלא יהא קרוי בנו לשום דבר ואפילו כבנו ממזר לא הוי לא ליורשו ולא לטמא לו. ולא ליבם אשת אחיו ולא לפטור אשת אחיו מיבום. ע\"כ. ולאינך דתנן במ\"ה פ\"ב דיבמות דמסיימינן בה חוץ מן השפחה והנכרית. והר\"ב שלא כתב לקרא דשבו לכם לראיה על שאין קדושין תפסי בה נראה דלא גרס לה בגמ' וכן מוכיח גי' הר\"ן שכתב וכיון דפשטיה דולדה כמוה ממילא פשיטא לן דלא תפסי בה קדושין. ואע\"ג דאשכחן יש עבירה ויש קדושין והולד הולך אחר הפגום. מ\"מ בהני דכשנשאת ליותר פגום ממנה והוא ישראל ממזר שא\"א לו לבא בקהל ע\"י גרות או שחרור ואפ\"ה הולד כמוה שמעינן משום דאין שום תפיסה בה לנשואה לו. ועכ\"ז כי כתיב קרא כגי' הגמ' שבידינו ניחא טפי: \n",
+                    "<b>ונכרית</b>. כתב הר\"ב דכתיב כי יסיר כו' ועיין מ\"ש בזה במשנה ה' פ\"ב דיבמות. וכתב הר\"ן וכיון דפשיט בולדה כמוה ממילא מפשיט לן דלא תפסי בה קדושי. ומיהו רש\"י ז\"ל נראה שגורס נכרית מנלן. אמר קרא (דברים ז׳:ב׳-ג׳) לא תתחתן בם. לא יהא לך בם תורת חתון ע\"כ. וכן היא גי' ספרים דידן. והאי קרא דלא תתחתן כבר כתבתי בפ\"ק דשבת במשנת י\"ח דבר דלהרמב\"ם בכל הנכרים ולתוס' בז' עממין ודסוגיא זו דלא כהלכתא. ומיהו לדידהו נפקא לן כדמפקי לרבנן דהאי קרא ר' שמעון דריש ליה והואיל והר\"ב נסיב לדרשה דר\"ש וכמ\"ש בפ\"ב דיבמות אין להאריך עוד ועיין עוד שם שכתבתי צריכותא לקראי דשפחה ונכרית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יכולין ממזרים ליטהר</b>. מפסול זרעם. שלא יהו בניהם ממזרים. רש\"י: \n",
+                    "<b>ממזר שנשא שפחה הולד עבד</b>. ואין ממזר. דהא ולדה כמוה רש\"י. וכתב הר\"ב ואפי' לכתחלה יכול ממזר לישא שפחה כו'. הכי מסקינן בגמ'. וכתב הר\"ן בשם ר\"ת טעמא דאע\"ג דממזר חייב הוא בכל הלאוין שבתורה. לאו דשפחה שאני. דלא אמר רחמנא לא תקח שפחה ואפקיה בלשון לא יהיה קדש דמתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה. משמע שאין ממזר בכלל. שכיון שיצירתו בעבירה קדש ועומד הוא. עכ\"ד. ולפי מ\"ש הר\"ן בר\"פ דלקמן דממזר מותר בנתינה משום דחייבת בכל המצות כמו שאעתיק לשונו שם. אפשר לי לומר דמש\"ה נמי מותר בשפחה כיון דשייכי במצות שהנשים חייבות בהן והרי היא אשה אלא מדאפקיה רחמנא בלשון לא יהיה קדש צריכין לאפוקי לממזר מזה הלשון ושאני נתינה דכתיב גבה לא יסיר כמ\"ש הר\"ן שם. ולפי זה ניחא לי דאע\"ג דכשנושא נכרית יכול ג\"כ ליטהר דולדה נמי כמוה והרי הוא נכרי גמור. ואם יתגייר הרי הוא כשאר הגרים. וכ\"כ הרמב\"ם פט\"ו מה' איסורי ביאה והטור סי' ד'. דהכא בשפחה לכתחלה יכול לישא. אבל נכרית קאי באיסור כמו שאר ישראל. ומיהו בלא\"ה לא קשיא דלא נקט נכרית משום דבשפחה יכול לקנות לו שפחה וישאנה והרי הבן שלו ובידו לשחררו משא\"כ לגייר הבן אין בידו שאין מטבילין גר קטן ע\"ד ב\"ד כמ\"ש בשם התוספות במ\"ג פ\"ד דכתובות והיינו דלא דייקינן בגמ' דר\"ט ס\"ל לכתחלה מדלא תנן נמי נכרית אלא דאפילו אי דיעבד לא מצי למתני נכרית משום דאין יכול לטהר שמא ישאר נכרי ולא יתגייר. ומ\"ש הר\"ב ומודה ר\"ט שעבד שנשא ממזרת הולד ממזר שעבד אין לו יחוס. גמ'. ופירש\"י אינו מתיחס אחר אביו דכתיב עם הדומה לחמור כבהמה שאין הולד כרוך אחרי האב הלכך אי מנסבא לעבדא לא מהני מידי. ועיין לקמן. רבי אליעזר אומר ה\"ז עבד ממזר. גמ'. דאמר קרא לו [לא יבא לו דור אחריו הוא מושך דהכי משמע דור עשירי לא יבא אפילו אין בו צד ממזרות אלא מאותו] הלך אחר פסולו. ורבנן ההוא בישראל שנשא ממזרת כתיב סד\"א למשפחותם לבית אבותם כתיב. אתא לו אפקיה. ור\"א [לאו אע\"ג דכתיב למשפחותם לבית אבותם אתא לו אפקיה]. ה\"נ אע\"ג דכתיב האשה וילדיה אתא לו אפקיה ורבנן כל ולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי. פירש\"י שאין מתיחס אחר אביו כלל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עשרה יוחסין כו'</b>. שם היחס הונח על ידיעת האיש לבית אבותיו לדעת ענינו. על איזה דרך שנולד. ולפיכך כל אלו דתנינן ובאו במספר עשרה יוחסין יצדק עליהם שם היחס אחרי שנודעו מי הם אביהם. ועל איזה דרך שנולדו: \n",
+                    "<b>עלו מבבל</b>. כתב הר\"ב שהפריש עזרא כל הפסולים כו' מדלא תנן עלו לא\"י אלא עלו מבבל. לאשמועינן שכולם עלו מבבל. גמ'. ומ\"ש מפני שאין [שם] בית דין כלומר סנהדרי גדולה שהיו יושבים ודנין את הכהונה כו' כדתנן בסוף מסכת מדות: \n",
+                    "<b>כהני</b>. הנו\"ן בחירק כמו שאתה קורא החנוכי הפלואי: \n",
+                    "<b>כהני לויי ישראלי</b>. מנלן דסליקו. דכתיב (עזרא ב׳:ע׳) וישבו הכהנים והלוים ומן העם המשוררים והשוערים והנתינים בעריהם וכל ישראל בעריהם. גמ': \n",
+                    "<b>לויי</b>. והא דכתיב (שם ח') ומבני לוי לא מצאתי שם. תירץ רש\"י והתוס' דכל הלוים שעלו עמו היו קצוצי בהונות כשאמר להם נבוכד נצר שירו לנו משיר ציון עמדו וקצצו בהונות ידיהם בשיניהם ואמרו ליה איך נשיר [לא נשיר לא נאמר אלא איך נשיר] אין לנו במה [למשמש בנימי הכנורות ואינם ראוים לשורר שירה של דוכן ע\"כ. וזה לדסברי עיקר שירה בכלי. אבל דעת הר\"ב במ\"ד פ\"ב דערכין דעיקר שירה בפה. וכן דעת הרמב\"ם כמ\"ש במי\"ג פ' בתרא דעירובין אין תירוצם עולה דאי משום מום. הא תנן במ\"ו פ\"ק דחולין דפסול בכהנים דהיינו מומים כשר בלוים. ומפני כן תלה רש\"י הטעם שלא יוכל למשמש ולא משום שהם בעלי מומין. ונ\"ל דמעיקרא לאו קושיא. דזה שנאמר ולא מצאתי מבני לוי היה בעודו בבבל. כמ\"ש שם [ח' ט\"ו] ואקבצם על הנהר הבא על אהוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם ואח\"כ כתיב ואשלחה לאליעזר וגו' ויביאו לנו כיד אלקינו הטובה עלינו איש שכל מבני מחלי בן לוי בן ישראל ושרביה וגו' ואת חשביה וגו' מבני מררי. והא דאמרי' שעזרא קנס הלוים מפני שלא עלו עמו כמו שכתב הר\"ב בסוף מסכת מעשר שני ובפרק בתרא דסוטה מ\"י. היינו לפי שלא נתעוררו מעצמם לעלות עד שהוצרך לשלוח אחריהם ניחא טפי דאילו עלו קצוצי בהונות למה קנס אותם. [*ומיהו אפשר דאע\"ג דעיקר שירה בפה. מ\"מ תקנה קדומה מימות שמואל הרואה ודוד המלך ע\"ה ככתוב בדברי הימים לשורר בכלים ולפיכך קנסום מאחר שלא עלו [אותם] שלא נקצצו בהונותם וזה י\"ל בדעת רש\"י ותוס' ומ\"מ מה שכתבתי נ\"ל עיקר ועיין מ\"ש ג\"כ בסוף מסכת מע\"ש]: חללי. גמ' מנלן שנאמר (עזרא ב׳:ס״ב) ומבני הכהנים וגו' אלה בקשו כתבם המתיחסים ולא נמצא ויגאלו מן הכהונה ש\"מ נתחללו מן הכהונה והיינו חללים. ומ\"ש הר\"ב חללי כו'. כגון אלמנה לכ\"ג כו' ולא מני חלוצה משום דד\"ס היא וכמ\"ש במ\"ג פ\"ט דיבמות ומ\"מ הנולד מחלוצה לכ\"ה הולד חלל מדבריהם כמ\"ש הרמב\"ם בפי\"ט מהא\"ב. אבל הא קשיא לי שה\"ל להר\"ב לחשוב חללה עצמה והחללה היא שנולדה מאסורי כהונה כמ\"ש הר\"ב וכן האסורה לכהונה ונבעלה לכהן בגמ' דף ע\"ז וזונה מפורשת במ\"ה פ\"ו דיבמות ועיין מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>גירי וחרורי</b>. גמ' מנלן דאמר קרא (שם ו') כל הנבדל מטומאת גויי הארץ אליהם: \n",
+                    "<b>ממזרי וכו'</b>. גמ' מנלן דכתיב (שם ב') ואלה העולים מתל מלח תל חרשא כרוב אדן אימר ולא יכלו להגיד בית אבותם [וזרעם] אם מזרע ישראל הם. תל מלח אלו בני אדם שדומים מעשיהם למעשי סדום שנהפכה לתל מלח. פירש\"י שהיו מגלי עריות דכתיב (בראשית י״ג:י״ג) רעים וחטאים רעים בגופם וחטאים בממונם ואמר בחלק דף ק\"ט דמחי לאתתא דחבריה ומפילה. א\"ל תיהוי גבך עד דמעברא. הרי ממזרים לגבי ישראל ע\"כ. תל חרשא זה שקורא אבא ואמו משתקתו ולא יכלו להגיד וגו' זה הוא אסופי שנאסף מן השוק: \n",
+                    "<b>נתיני</b>. לא אמרו בגמ' מנלן אבל בהדיא כתיב בעזרא [ח'] ומן הנתינים שנתן דוד וגו' מאתים ועשרים. ומ\"ש הר\"ב גבעונים שמלו בימי יהושע שנאמר (יהושע ח׳:י״ג) ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה. וחייבים ישראל למול עבדיהם הכנענים והני הוו בכלל מקנת כספו. ומדין הנתינים אם הם מדאורייתא כתבתי במ\"ג פ\"ח דיבמות וריש פ\"ג דמכות: \n",
+                    "<b>לויי ישראלי חללי גרי כו'</b>. אבל כהני בחללי גירי וחרורי לא. שחללה בלאו וגיורת ומשוחררת בחזקת זונה. רש\"י. כדתנן במ\"ה פ\"ו דיבמות. ועיין מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>וחרורי</b>. לשון הר\"ן והא דתנא חרורי דמשמע דעבדים לא אליבא דר\"ט דקי\"ל כוותיה ה\"ה לממזרים דמותרין בעבדים. אלא דמשום אינך השנויים במשנתינו שאין מותרים בעבדים תנא חרורי. כולם מותרים לבא זה בזה. לשון הר\"ן וא\"ת והני כולהו היאך מותרים בנתינים. והא קיימא בלא תתחתן בם דקאי אשבעה עממין בגירותן. [כמ\"ש ברפ\"ג דמכות ע\"ש] [ואיכא] למימר דלא מחייבי בלאו דחיתון אלא היכא דאיכא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>חששא דכי יסיר לפי שלא חששה תורה *) ליחס אלא המיוחסים אבל הפסולים לא אלא דבגיותן אסירי משום חשש הסרה אבל נתיני שהם גרים וחייבים בכל המצות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>לאו בני הסרה נינהו ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ושתוקי ואסופי ספק ממזרים כו' דאמרי' בקהל ודאי כו' גמ'. וה\"נ איכא למדרש ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא ולשרו בישראל שתוקי ואסופי. וה\"נ אמרינן בהדיא בגמ' אלא דחכמים הם שעשו מעלה ביוחסין ולא רצו להכשירם לישראל. אבל זה בזה לא עשו מעלה ולקמן במ\"ג חולק ר\"א ופסק הר\"ב הלכה כמותו וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי</b>. פי' הר\"ב שבודקין את אמו וכו' וכה\"ג דתנן בפרק קמא דכתובות מ\"ט ועיין לקמן מ\"ח. ולא קשיא תנינא חדא זמנא דאבא שאול עדיפא מדר\"ג דאי מהתם ה\"א התם דרוב כשרים אצלה אבל היכא דרוב פסולים אצלה כגון ארוסה שעיברה או פנויה ורוב העיר פסולין אצלה אימא לא מהימנינן לה צריכא. ומ\"ש הר\"ב והלכה כאבא שאול הכי אפסק בגמרא ומשמע ודאי דלאבא שאול לכתחילה כשרה. וכבר כתבתי בשם הר\"ן והמגיד לחלק בטוב טעם בין אמה דאיירי בה ר\"ג התם וכתב הר\"ב דלכתחילה לא תנשא לבין בתה דאיירינן בה הכא ולכתחילה תנשא ואפילו לפי מ\"ש שם שדעת הר\"ב אפשר לפרשו שסובר דגם בתה לכתחילה לא אפ\"ה לא קשיא ולא מידי דבין לר\"ג בין לאבא שאול אמה ובתה אפילו לכתחילה שריין ושמואל הוא דאמר התם בדר\"ג ואת לא תעביד עובדא כו' ומינה יליף לה הר\"ב לדין בתה. וכ\"כ המגיד בשם מאן דהו בפרק ט\"ו מה' אסורי ביאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר כו' ודאן בספיקן כו'</b>. דס\"ל עשו מעלה ביוחסין אפי' בהני. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כמותו. משום דרב פסק כן בגמ': \n",
+                    "<b>ספיקן בספיקן</b>. אין להגיה בדברי הר\"ב חלוקת שתוקי באסופית. לפי שגם רש\"י והר\"ן השמיטום. דממילא משמע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנושא אשה כהנת</b>. כתבו התוס' פי' כהן שבא לישא אשה כהנת וקאמר דצריך לבדוק משום שאנו רוצים שבנה ישמש על גבי המזבח. אבל אין לפרש דמיירי בישראל הבא לישא אשה כהנת ורוצה שיהיה בנה [כלומר ולדה] כשר לכהונה דא\"כ אמאי נקט כהנת. אפי' היתה חללה נמי הוי בנה [כלומר ולדה] כשר לכהונה ע\"כ. וכדתנן במשנה ו'. והא דכתבו בכהן משום בנו שישמש על גבי המזבח [*וכ\"כ עוד בדבור דלקמן המתחיל צריך לבדוק וכו' בשם ספר הישר דדוקא להכשיר בניהם לעבודה. א\"נ להכשיר עצמו לעבודה] ונראה דלא כתבו כן אלא למאן דלא מוקים מתני' בשקרא עליה ערעור. אבל הר\"ב שמפרש למשנתינו בשקרא עליה ערעור דין הבדיקה משום עצמו היא שלא ישא למוזהר עליה. ואפ\"ה אין לפרש משנתינו בישראל מפני שאע\"פ שקרא עליה ערעור דממזרות הרי צריכין אנו לפרש דכל שאין כאן פסול חללות לא הצריכו בדיקה אפי' לממזרות ודלא כהמגיד פרק י\"ט מה' אסורי ביאה שפי' הנושא כהנת כו' מי שיהיה הנושא אם כהן אם לוי אם ישראל. וידוע הוא שהכהן יש לו לחוש אף לספק חללות ולא האחרים. ע\"כ. והוא עצמו הביא לשון רש\"י דבסיפא. דעיקר בדיקה משום חללות. ועיין מ\"ש לקמן בזה וכן אוכיח בדבור לויה וישראלית. שדעת רש\"י והר\"ב דמתני' דוקא בכהן: \n",
+                    "<b>צריך לבדוק כו'</b>. כתב הר\"ב שלא היה בהן אחת מן הפסולות. ולשון רש\"י בודקים שלא היו ממזרות או אחת מן הפסולות לקהל. וכן דעת הרמב\"ם בפרק י\"ט מהא\"ב. ועיין מ\"ש לקמן. ומ\"ש הר\"ב שלא נאמרה בדיקה זו אלא במשפחה שקרא עליה ערעור פירש\"י שאמרו עליה ב' עדים שמץ פסול ולא שמעידים עדות גמורה אלא יציאת קול. והרמב\"ם כתב בפי\"ט מהא\"ב שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל או שיש בהן עבדות. ומ\"ש הר\"ב שהאיש בלבד הוא שצריך לבדוק. אבל כהנת כו' שלא הוזהרו כו'. וכבר כתבתי במ\"ז דפ\"ק דלמי שהוזהר עליה הן ג\"כ מוזהרות עליו. ולפיכך כתב רש\"י וז\"ל וכיון שלא הקפידה תורה עליהם ליוחסים רבנן נמי לא עביד בהו מעלה לאצרכינהו בדיקה ואפי' מחמתממזרות ושתוקות אלא כי אתחזק איסורא ביה. אבל לחששא ולמבדק לא אצרוכינהו ע\"כ. וכ\"כ התוס' דעיקר הבדיקה ותקנה משום פסול חללות ואגב בדיקה דחללות כו'. אבל גבי איהי דליכא פסול חללות כו'. ע\"כ. ואין ספק שבפירש\"י שבידיהם לא היה דבור זה שלפנינו ומכאן ראיה למה שכתבתי לעיל. דלעולם אין לפרש משנתינו בישראל הנושא. דכיון שאין בישראל איסור נשואי חללות לא בו ולא בולד הנולד לא הוצרכו לבדוק כמו שלא הצריכו באשה לבדוק באיש. וזה תימה על המגיד שמפרש אף בישראל הנושא כמ\"ש לעיל בשמו. ואין לדקדק מלשון רש\"י דלא הצריכו לאשה שתבדוק באיש. אלא כשלא הוחזקו וכו' וכלומר אבל כשקרא ערעור אה\"נ דבודקת. והמגיד בקרא עליה ערעור קאי ולפיכך פי' דאף ישראל יבדוק. שא\"א לומר כן. מפני שאע\"פ שאפשר שרש\"י לכך נתכוין. וזה לפי שהוא מפרש כן קודם דמוקמינן בקרא עליה ערעור. אבל המגיד א\"א שכך היה דעתו. שהרי הרמב\"ם פוסק שם בקרא עליה ערעור ופוסק נמי שאשה אינה בודקת. והביא המגיד לשון רש\"י והשמיט מלשונו כי אתחזק כו'. והטעם נ\"ל דס\"ל כמ\"ש שרש\"י לא כתב כן אלא דאכתי לא איירי בקרא ערעור. אבל כי איירי בקרא ערעור אפילו אתחזק דהיינו קרא ערעור האשה אינה בודקת. וכיון שכן הוא אף הוא אם הוא ישראל שלא הוזהר על החללות. לא נצרכינהו בדיקה. וגם נ\"ל שאין להסתייע מלשון הרמב\"ם שכתבתי לעיל שכתב שנתערב בהן ממזר או חלל וכו' די\"ל לפי שכיון שיש בכהנת צד איסור חלל היכא דנתערב בהו והצריכו בדיקה. לפיכך אף כשאין כאן אלא חשש ממזרות הצריכוה בדיקה מידי דהוה אלויה וישראלית דלקמן בסיפא כמו שאכתוב בשם תוס': \n",
+                    "<b>ארבע אמהות שהן שמנה</b>. נקט האי לישנא לפי שמפני בדיקות הארבע צריך לבדוק האחרות שאין הארבע נבדקות יפה אא\"כ הוא בודק שלמעלה מהן. הר\"ן: \n",
+                    "<b>לויה וישראלית</b>. כתב הר\"ב וכהן בא לכנסה. וכן ל' רש\"י ומכאן ראיה דלא מיירי מתני' לדברי רש\"י והר\"ב אלא בכהן. ומשום דהכא לויה וישראלית תנן ואיכא למטעי ולומר בין ברישא בין בסיפא. הנושא הוא כמו הנישאת. ורישא דכהנת. הנושא ג\"כ כהן. והכא לויה וישראלית הנושא ג\"כ לוי וישראל. הלכך פירשו בכאן בהדיא דמיירי בכהן. אבל אי אמרת דרישא בין כהן בין ישראל. א\"כ הכא בסיפא אמאי הצריכו כהן לבדוק יותר מישראל. וכתבו התוס'. דאע\"ג דלויה וישראלית אין בהם חשש פסול חללות. שאביה הוא לוי וישראל אפילו כשאמה חללה היא כשרה לכהונה כדתנן במשנה ו' מ\"מ הואיל והצריכו לכהן לבדוק משום פסול חללות בכהנת דשייכי בה. הלכך הצריכוהו לבדוק היאך דלא שייך אלא פסול ממזרות. כגון לויה וישראלית: \n",
+                    "<b>מוסיפין כו'</b>. לפי שהתערובות בהם יותר. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין בודקין לא מן המזבח וכו'</b>. כתב הר\"ב התחיל וכו' ומצא שאבי אביה שמש כו' וכן לשון רש\"י וה\"ה באביה שא\"צ לבדוק עוד לא באמו ולא באם [אם] אביה וכן בכל אב: \n",
+                    "<b>מן המזבח ולמעלה</b>. הקשו בתוס' למ\"ד מעלין מתרומה ליוחסין שכתבתי במשנה ח' פרק ב' דכתובות דמתני' דלא כוותיה. ותירצו דהכא רבותא קמ\"ל דמיירי אפי' בעבודות הכשירות בזרים כגון שחיטה או הפשט. אע\"ג דשחיטה כשרה בנשים ובעבדים היינו דיעבד אבל לכתחלה לא עבדי כי אם כשרים מיוחסים ע\"כ. ודוחק הוא שא\"כ זה שמצאוהו עובד יהיה דוקא לכתחילה ומאין נדע זה. היתכן לומר שמצוים לשחוט ולהפשיט בכל פעם ופעם ובפ\"ב דכתובות דף כ\"ד תירצו עוד תירוץ אחר דתרומה בכלל מזבח. אבל לשון הר\"ב ששמש ע\"ג מזבח. וגם לתירוץ הראשון קשיא לשון ע\"ג שכתב הר\"ב שאין במשמעו אלא עבודות הכהנים שהם ע\"ג המזבח. ועוד הקשו שם בתוס' אמאי לא חשיב ספר תורה שקרא בחזקת כהן וי\"ל דאיכא למימר תנא ושייר ס\"ת ותרומה ונשיאת כפים וכן לשטרות דאיכא דסבר דמכולהו מעלין ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*ולא מן הדוכן ולמעלה</b>. דאמר מר ששם היו יושבין סנהדרי גדולה מיחסי כהונה מיחסי לויה. גמ'. ועיין בסוף מסכת מדות]: \n",
+                    "<b>ולא מן הסנהדרין ולמעלה</b>. כתב הר\"ב בירושלים ותימה לי דהא תנן במשנה ב' פ\"ד דסנהדרין דאין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלח המשיאים לכהונה. וכיון שהסנהדרין היו דנין דיני נפשות כדתנן במשנה ד' פ\"ק דסנהדרין א\"כ אין הכל כשרים לה וכל עיר שיש בה ק\"ך ראויה לסנהדרין כדתנן התם ספ\"ק. אלא עיקרא דמילתא דסנהדרין בכל מקום ומקום יהיו מיוחסין. ותנאי דבירושלים לא אמרו בגמ' אלא בשוטרי הרבים משום דבמשנה ב' פ\"ד דסנהדרין תנן דהכל כשרים לדון דיני ממונות ומפרשינן ואפי' ממזר. לפיכך מוקמי' מתני' דהכא בירושלים והשתא קרא דוהתיצבו שם עמך לא אתא כלל אשוטרי הרבים דא\"כ בכ\"מ ומקום. אלא אסנהדרין קאי. ובגמ' הקשו היכי מצי למילף מהאי קרא דוהתיצבו שם עמך דדלמא משום שכינה דלנבואה נאספו כדכתיב (במדבר י״א:י״ז) ואצלתי מן הרוח וגו'. אבל סנהדרין שהן לדון כגון סנהדרי דיתרו לא ומסיק דילפינן מונשאו אתך בדומין לך דהאי קרא בסנהדרי דיתרו כתיב וכ\"פ הר\"ב במשנה ב' פ\"ד דסנהדרין וכדמסיק נמי התם בגמ'. אבל הרמב\"ם בפירושו כתב ג\"כ קרא דוהתיצבו וכ\"כ עוד הר\"ב גם הרמב\"ם במשנה ד' פ\"ק דהוריות וגם שם בגמ' מסקינן כי הכא. ומצאתי בכסף משנה פ\"ב מה' סנהדרין ששם כתב ג\"כ הרמב\"ם לקרא דוהתיצבו והקשה הכ\"מ דהא מהאי קרא ליכא למילף כדדייק בגמ' דדלמא משום שכינה וכתב שאפשר לומר דס\"ל דהאי קושיא לא הויא אלא אליבא דרבי יהודה ולא אליבא דרבנן דאמרי בספ\"ק דסנהדרין סנהדרי גדולה של ע\"א ואמרינן התם ור\"י עמך משום שכינה משמע ע\"כ. ועיין מ\"ש בספ\"ק דסנהדרין: \n",
+                    "<b>משוטרי הרבים</b>. היינו דפי' הר\"ב שדנין דיני ממונות וכן מבואר בפירש\"י והרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מי שחתום עד בערכי הישנה</b>. כתב הר\"ב שהיו עורכין ומסדרין היוחסין וז\"ל רש\"י בערכי שהיה כתוב בסדרי הדיינין שהיו רגילין לייחס את הראוים לדון שהיו מיוחסין וכותבין על הסדר פלוני ופלוני מיוחסין הן שאין רגילים בני המקום למנות דיין שאינו מיוחס ע\"כ. ונ\"ל דלא גרס עד והכי מסתבר דלא אשכחן שיהא ממזר פסול לעדות אבל ל' הרמב\"ם וערכי הישנה של ציפורי לא היה מעיד בה אלא מיוחס: \n",
+                    "<b>מי שהיה מוכתב באסטרטיא של מלך</b>. דאמר קרא (ד\"ה א' ז') והתיחשם בצבא המלחמה גמ'. ומה שפי' הר\"ב שתהא זכותן וזכות אבותם מסייעתן. הכי איתא בגמ' ותמיהני מה זכות עצמו ביחס ובפירש\"י שתסייעם זכות אבותם. וגם בפי' הרמב\"ם שתהא זכות אבותן מסייעתן [*ונ\"ל ליישב דמאי דאיתא בגמ' שזכותן היינו לומר דכמו שמצינו דבעינן זכותן. ואליבא דר\"י הגלילי. ור' יוסי דמ\"ה פ\"ח דסוטה. דפירש איש הירא ורך הלבב. זה המתירא מעבירות שבידו וכו'. הכי נמי הצריך דוד המלך ע\"ה שיהיה להם ג\"כ זכות אבותם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בת חלל זכר פסולה לכהונה</b>. עיין במי\"ב פרק דלעיל. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>לעולם</b>. גמ' מהו דתימא מידי דהוה אמצרי ואדומי. מה להלן לאחר ג' דורות. אף כאן לאחר ג' דורות. קמ\"ל: \n",
+                    "<b>ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה</b>. יליף בגמ' נאמר כאן (ויקרא כ״א:ד׳) לא יחלל זרעו בעמיו. ונאמר להלן (שם) לא יטמא בעל בעמיו. מה להלן זכרים ולא נקבות. [כדתנן במשנה ז' פ\"ג דסוטה] אף כאן זכרים ולא נקבות. וליכא למילף אולד עצמו הנולד מאיסורי כהונה דא\"כ לכתוב בנו. מדכתב זרעו. ש\"מ דולד עצמו אפי' נקבות הוי חללה. אלא כי אתא קרא להכשיר הבא מהולד הזה. וליכא למימר להכשיר הבא מהולד בין שהולד הוא זכר או נקבה. מדכתיב זרעו האב והזרע הוזכרו בתיבה זו. הוקש זרעו לו. מה הוא בתו פסולה. אף זרעו בתו פסולה. וכדתנן בת חלל זכר כו'. וכי אהני ג\"ש לבת בתו אהני. והיינו ישראל שנשא חללה כו' וכתב רש\"י אבל כהן שנשא חללה בתו חללה. דכל ולד הנולד בביאת איסור. כהונה הוי חלל וכדכתיבנא בריש פירקין. \n",
+                    "<b>חלל שנשא בת ישראל כו'</b>. גמ' הא תנא לה רישא בת חלל זכר כו' איידי דתנא ישראל שנשא חללה תנא נמי חלל שנשא בת ישראל: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר</b>. ובמתני' דלקמן פליגי עליה תנאי ושם אכתוב טעם שלשתם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ראב\"י אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשרה כו' ר\"י אומר אף גר שנשא גיורת כו'</b>. הרי ג' מחלוקת בדבר. לרבי יהודה דלעיל. בת גר זכר פסולה. ואפי' נשא ישראלית. לר\"א איכא צד אחד ישראל מכשיר ומיהו גר וגיורת בתו פסולה. ולרבי יוסי אפי' גר שנשא גיורת בתו כשרה. ומיהו הורתה ולידתה בקדושה בעי. ובגמ' וכולן מקרא אחד דרשו אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל (יחזקאל מ״ד:כ״ב). ר\"י סבר עד דאיתא כל זרע מישראל פירש\"י כלומר כל עיקר הקרוי זרע היינו מן האב לאפוקי בת גר זכר. ראב\"י סבר מזרע ואפי' מקצת זרע פירש\"י אפי' זרע כחוש כגון מן האם גר שנשא ישראלית. ר' יוסי סבר משנזרעו בישראל. פירש\"י שתהא הורתה בקדושה ע\"כ. ואע\"ג דרישא דקרא בכ\"ג כתיב. דהא אלמנה לא מתסרי לכ\"ה הך מזרע בית ישראל בכל כהן כתיב: \n",
+                    "<b>[*אפילו עד עשרה דורות</b>. עיין מ\"ש בזה בפ\"ק דבכורים משנה ה']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו נאמן</b>. כתב הר\"ב דקרוב הוא אצלו. ואין קרוב כשר להעיד. וכ\"כ רש\"י. וכתב הר\"ן ותמיהני למה הוצרך לכך. דהא כיון דבחזקת כשרות הוא. אין ערעור פחות משנים. ע\"כ. וכתבו הר\"ב במשנה ח' פ\"ב דכתובות. ולי נראה דמשום עובר שאין לו חזקה דכשרות. כמ\"ש הר\"ב. והכי איתא בגמ' מש\"ה הוצרך לכתוב כן: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר נאמנים</b>. פירש הר\"ב יכיר יכירנו לאחרים. כי את הבכור בן השנואה יכיר (דברים כ\"א) ופי' הרשב\"ם בפ\"ח דב\"ב דף קכ\"ז דיכיר קרא יתירה. ונ\"ל דר\"ל דכולה קרא כי את הבכור בן השנואה יכיר יתירה הוא דסגי לכתוב לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו'. לתת לו וגו' והא דלא נקט אלא יכיר משום דאלישנא דר\"י דנקט יכיר קאי. והיינו דדייק לכתוב קרא יתירה. ולא יתירה בלבד. ובגמ' לרבנן יכיר למה לי. בדצריך היכר כשבא ממ\"ה ולא הוחזק שהוא בכור אלא ע\"פ אביו ובנכסים שנפלו לאחר מיכן דלית ליה מגו דאי בעי יהיב ליה דאין אדם מקנה דשלב\"ל [ומשמע דבמוחזק בבכור פליגי ר\"י ורבנן וכן בהדיא בפ\"ח דב\"ב דף קכ\"ו היו מוחזקים בא' שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן. ואמרי' דרבי יהודה היא ובסיפא פליגי עליה רבנן. ותימה על רש\"י שפי' דבבכור ל\"פ] וא\"ת והא קרא בבכור איירי ואכתי מנלן שיהא נאמן לפסול ותירצו התוס' [*לעיל דף ע\"ד ע\"א] ובפ\"ח דב\"ב דיכיר נמי קאי אבן השנואה כלומר בן השנואה יכיר דנאמן לומר שהוא בן שנואה. דהיינו שנואה בנשואיה כדמפרש ברפ\"ב דיבמות כגון חייבי לאוין שנשא [כהן] גרושה. ע\"כ. וקצת קשה בעיני. דאי הכי דלמא ע\"כ לא האמינתו התורה אלא לפוסלו מכהונה. אבל לפוסלו מלבא בקהל דלמא לא האמינתו דעל כרחך שנואה בנשואיה ליתא אלא בדתפסי בהו קדושין ומהכא ילפינן דקדושין תפסו בהו מדכתיב גבה כי תהיין כמ\"ש במשנה ז' פ\"ב והיא עצמה הסוגיא ההיא דפ\"ב דיבמות. [*ובגמ' ברייתא דר' יהודה אומר שנאמן לומר שהוא בן גרושה ובן חלוצה. משמע דאה\"נ דדוקא להא נאמן ולא לממזר אבל א\"כ ה\"ל להגמ' למירמי משנה וברייתא אהדדי] וצ\"ל דסברא הוא שאין לחלק אחרי שהאמינתו התורה לומר כי הוא זה. והתוס' כתבו עוד פי' אחר דמדיכול לומר שהבן השני הוא בכור א\"כ הראשון ממזר אבל כתבו דבירושלמי משמע דמיכיר יליף [*ובתוס' דפרקין דף ע\"ד ע\"א כתבו דבירושלמי פירשו כמו הפי' הראשון שכתבתי לעיל בשמם] ומה שכתב הר\"ב ואין האם נאמנת כו'. אע\"פ שלהכשיר נאמנת כדלעיל במשנה ב' לאבא שאול וכן הלכה וכיון שנאמנת להכשיר היה נראה שכ\"ש שנאמנת לפסול. כתב המגיד בפט\"ו מהא\"ב דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר. וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבא בקהל כמ\"ש במשנה א'. אלא דרבנן גזרו עליהן. והאמינוה בשל דבריהם. אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא. בקהל ואסור בממזרת ודאית. ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית היו מקילין בשל תורה ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב ואפי' לאב נחלקו חכמים ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שאם היו לבן זה בנים אינו נאמן לפסלם. והואיל ואינו נאמן לפסול לבני הבן. אף אבנו אינו נאמן שאם נאמינהו על הבן ממילא יהיו נפסלין בני הבן. הר\"ן. ובית יוסף בשם הרא\"ש תוספות והמגיד. \n",
+                    "<b>נאמנים</b>. כן הוא בכל הנוסחאות. וכן העתיק הר\"ן אבל ברש\"י העתיק נאמן. ונראה לי לקיים גירסת הספר דכיון דארישא נמי פליג. וכן כתב רש\"י ור\"ן. קאי נאמנים אאב האומר בני זה ממזר והיינו דרישא. ואב האומר על העובר כו' והיינו סיפא. ומה שכתב דהלכה כר\"י הכי איפסיקבפרק יש נוחלין וכן בפרק החולץ. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שניהם נותנים גט</b>. אם באת לינשא לאחר. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו צריך להביא ראיה על האשה</b>. פי' הר\"ב שכבר נבדקת כשנשאה וכ\"כ רש\"י והקשו בתוס' מאי קמ\"ל מתני' פשיטא דכיון דנבדקה כבר דשוב א\"צ להביא ראיה וע\"ק אמאי איצטריך לחזור ולמתני [בסיפא ואינו מביא ראיה על האשה] הא תנא ליה ברישא. לכן פר\"י א\"צ להביא ראיה על הבנים שהן שלו דלא אמרי' שלקחה האשה איש אחר במ\"ה ולא על האשה שיהיו בניה כיון דכרוכים אחריה. מתה מביא ראיה על הבנים. פי' [שהן שלו מן האשה שמתה אבל אינו מביא ראיה] שהם מן האשה שהלכה עמו למ\"ה דידעינן בה שהיא מיוחסת שהרי כבר בדקניה אלא מאחר שהביא ראיה שהבנים הם מאשתו שמתה במ\"ה. א\"צ תו להביא ראיה שאותה אשה היתה מיוחסת דאין לחוש שלקח אשה אחרת שם והוליד ממנה אלו בנים. דמסתמא מאשתו שהוציא מכאן הם. מאחר שלא שמענו שנשא שם אשה אחרת. והאשה שהוציא מכאן כבר בדקנוה קודם שהלכה למ\"ה. ע\"כ. ובאמת שפי' התוס' דחוק. דעל הבנים דסיפא וכן על האשה לא הוי דומיא דברישא גם דחוק מה שפירשו ברישא ולא על האשה שיהיו בניה. ומה שהקשו פשיטא כיון דנבדקת כו'. ועוד אמאי אצטריך לחזור ולמתני כו'. י\"ל דאה\"נ דכולה מתני' לא איצטריך אלא משום ראיה דעל הבנים דברישא א\"צ כיון דכרוכים. ובסיפא כיון דמתה צריך. ואגב נסיב נמי בין ברישא בין בסיפא דא\"צ ראיה על האשה. כך נ\"ל. ודברי הרמב\"ם בפ\"ק מהא\"ב מטין ג\"כ כפירש\"י: \n",
+                    "<b>ולא על הבנים</b>. לשון הר\"ב קטנים שכרוכים אחרי אמן. גמ'. ופירש\"י כרוכים. נדבקים אצלה: \n",
+                    "<b>מביא ראיה על הבנים</b>. נ\"ל דמתני' אפילו לרבי יהודה דמ\"ח שסובר דדין תורה האב נאמן לפוסלו. ואם האמינתו התורה לפוסלו כ\"ש להכשירו. וכמ\"ש שם בשם המגיד דלהכשיר אין כאן אלא להוציאו מספק ממזר. וספק ממזר מותר מן התורה. אבל לפסול ולעשותו ממזר שנמצאת אתה מתירו בממזרת ודאית. נמצא שחומרו קולו. אפ\"ה משום מעלה דיוחסין אמרו חכמים שלא להאמינו. וא\"ת ולמה לא נאמינהו. ולא עוד אלא שאף בלא דבריו מהיכא תיתי שלא יהא כשר. והא לא אמרו לבדוק אלא בשקרא ערער כמ\"ש הר\"ב לעיל משנה ד'. אבל בלא ערעור כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות. כבר כתב המגיד בזה בשם יש מן המפרשים אהא דכתב הרמב\"ם בפ\"ך מהא\"ב כהן מיוחס שאמר בני זה כהן. אין מעלין אותו ליוחסין. דה\"פ שכל כהן שהוא בודק אינו נושא את בתו. וכן המשפחות הבדוקות כגון של דוכן. ושל מזבח ושל סנהדרין. אינן נבדקות בו כדי שתהא משפחתן בדוקה. אבל אם לא רצו לבדוק ולהחזיק משפחתן לאחד מדברים אלו. הרי הוא נושא שכל אדם בחזקת כשרות עד שיפסל. ע\"כ. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין צריך להביא ראיה על הבנים</b>. הקטנים הכרוכים אחריה כדאיתא בגמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יתיחד אדם כו'</b>. גמ' רמז ליחוד מן התורה מנין שנאמר (דברים י״ג:ז׳) כי יסיתך אחיך בן אמך. וכי בן אם מסית. בן אב אינו מסית. אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו [כלומר להכי נקט קרא בן אמך לומר שהבן מצוי אצל האם] ואסור להתיחד עם כל עריות שבתורה. פשטיה דקרא במאי כתיב וכו'. לפי שזה אינו אלא רמז בעלמא. ולכך כתב הרמב\"ם פכ\"ב מהא\"ב ואיסור יחוד העריות מפי הקבלה. וכתב עוד כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד וב\"ד על יחוד פנויה. ואע\"פ שאינה ערוה בכלל יחוד עריות היא. ושמאי והלל גזרו על יחוד כותים. ע\"כ. ולכך סתמא תנן לא יתיחד אדם עם שתי נשים. וכל נשים במשמע. ומיהו בראויה לביאה הוא שאסור. אבל בפחות מג' שנים ויום א' לא. כך פירש בירושלמי ופסקו הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב שמתיחד כששתי הנשים צרות וכו'. לפי שאלו שונאות כו' וטעמא מפורש במשנה ד' פט\"ו דיבמות. והתם תנן נמי בת חמותה וכן במשנה ב' פ\"ו דסוטה. אבל לשון הר\"ב דברי רבא בגמ'. וכן העתיקו הרמב\"ם בפירושו אבל בפירוש רש\"י נסיב נמי ובת חמותו וכן העתיק הרמב\"ם בחיבורו סוף [הלכות] איסורי ביאה. ומ\"ש הר\"ב או אשה עם תנוקות שיודעת טעם ביאה פירש\"י כלומר מה היא ביאה שתדע לספר דברים בשוק ואינה מוסרת עצמה לביאה מתוך קוטנה עדיין לא לבשה יצר אין כאן משום דעת קלה שלא תהא נוחה להתפתות. ומ\"ש הר\"ב ומלקים על יחוד וכו'. כתב הרמב\"ם שניהם בכלל: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אף איש אחד מתיחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן כו'</b>. הקשו בתוס' מרפ\"ב דעבודה זרה דתנן ולא תתיחד אשה עמהם. ומפרשינן אפי' כשאשתו עמו דבישראל שרי כמ\"ש שם הר\"ב. משמע שאשה אחת מתיחדת עם איש שאשתו עמו. ואילו הכא משמע דר\"ש לא התיר באשתו עמו אלא בשתי נשים. וכ\"ש לרבנן אפילו אשתו עמו לא התירו. א\"כ מתני' דפ\"ב דע\"ז דלא כמאן. לכך כתבו דה\"ג רש\"א אף איש אחד מתיחד עם שתי נשים. ובזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו ואתאן אפי' לרבנן ואפי' עם אשה א'. ע\"כ. וכן גירסת הרי\"ף בראש משנה בזמן שאשתו עמו ישן כו': \n",
+                    "<b>ועם בתו</b>. כדאמר לעיל בן מתיחד עם אמו וה\"ה לאב עם בתו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ואם הגדילו כו'</b>. כתב הר\"ב ובזמן שהיא בושה לעמוד לפניו ערומה כו'. פירש\"י בידוע שיש בה טעם ביאה כלומר ויש לחוש שמוסרת עצמה לביאה ואין זה כטעם ביאה דלעיל דהתם אינה מוסרת כו'. [*ומשום הכי לעיל אמרי' שיודעת והכא שיש בה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא ילמד אדם כו' כתב הר\"ב מפני אמותיהן דאילו תינוקות עצמן לא נחשדו ישראל על הזכור</b>. כדלעיל. וכחכמים דלקמן. גמ': \n",
+                    "<b>רווק</b>. תרגום של ובחורים כשול יכשלו (ישעיה ט') הוי רווקים. תוספות. וכ\"כ הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ולא תלמד אשה סופרים</b>. לא תרגיל עצמה להיות ממלמדי תינוקות. רש\"י. וטעמא מפרשינן בגמ'. מפני אביהם שבאים להביא את בניהם וכו': \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אף מי שאין לו אשה</b>. פי' הר\"ב שאינה שרויה עמו. גמ'. וכתב הר\"ב דאין הלכה כר\"א וכן כתב הרמב\"ם בפירושו וזה מכריע פי' השני דהמגיד בסוף הא\"ב. שדעת הרמב\"ם לפסוק כת\"ק. ול' הרמב\"ם ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר. אלא היא בביתה. והוא מלמד במקומו. ע\"כ. ונמצא דהאי שרויה אצלו לר\"א. אצלו בבית הספר קאמר. וטעמא דת\"ק משום דאע\"פ שאינה עמו בבית הספר. מקרי פת בסלו על דרך שנתבאר במ\"ז פ\"ה דכתובות. נ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים מתירין.</b> כתב הר\"ב שלא נחשדו ישראל על הזכור. ועל הבהמה. ר\"ן ורש\"י. [ועיין מ\"ש ברפ\"ד דזבים]: ",
+                    "<b>כל שאומנתו בין הנשים לא יתיחד כו'.</b> כתב הר\"ב בשם הרמב\"ם דלא שרינן <small>[אפילו]</small> משום כדי חייו כו'. כלומר דה\"א דלשרי להתיחד עם שתי נשים משום כדי חייו ובסוף הא\"ב מסיים הרמב\"ם. כיצד יעשה. יתעסק עמהן ואשתו עמו. או יפנה למלאכה אחרת: ",
+                    "<b>אומנות נקייה וקלה.</b> בגמ' מחטא דתלמיותא. כלומר תופר בגדים קרועים. והיינו תלמיות שהתפירות עשויות תלמים תלמים שורות שורות כתלמים של מחרישה כן יובן מל' רש\"י שבסוף מס' ברכות <small>[ס\"ג ע\"א]</small> ובערוך ערך תלם. ומסיים הערוך. נקייה מגזל. וקלה דאין בה חסרון כיס: ",
+                    "<b>ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו.</b> לשון רש\"י. ואל יאמר בלבו אומנות זו אינה מעשרת אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו. ע\"כ: ",
+                    "<b>שלא עניות וכו'.</b> בברייתא <small>[מסיים]</small> שנא' <small>(חגי ב׳:ח׳)</small> לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות: ",
+                    "<b>אלא הכל לפי זכותו.</b> וקשיא לי דאם הכל לפי זכותו א\"כ תפלה מאי מהניא ליה. שאם זכותו כדאי אין הקב\"ה מקפח שכרו. ואם זכותו אינו כדאי הא אמרן הכל לפי זכותו. וניחא לי במה שכתבו התוס' בסוף מסכת שבת ובסוף מסכת מ\"ק שהקשו אדאמרי' בשבת אין מזל לישראל מדאמר בסוף מ\"ק בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ותרצו דלפעמים המזל משתנה ע\"י זכות גדול כדאי' בפ' החולץ זכה מוסיפין לו כו'. ופעמים שאין משתנה כדאמרי' בתענית <small>[כ\"ה ע\"א]</small> גבי ר\"א בן פדת דאמר ליה ניחא לך דאחריב עלמא ואולי דאברית בעידנא דמזוני. ע\"כ. ואומר אני שלענין כזה תועיל תפלתו וצריך לה כיון שהזכות לפעמים אינו משנה המזל. על כן על זאת יתפלל כל חסיד שתועיל זכותו להשתנות המזל. ואני תמה על התוס' דהכא שכתבו וז\"ל אלא הכל לפי זכותו. פי' לפי מזלו. דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא עכ\"ל. היאך אפשר לפרש זכותו דתנן דהיינו מזלא והם ב' ענינים דלא ראי זה כראי זה. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו לראיה ועוד דכ\"ש דקשיא מה תועיל תפלתו כיון דבמזלא תליא ועולם כמנהגו נוהג. אלא דבתלוי במזלא לא עסקינן שאם כן כל אומנות שבעולם לא יועילו ולא יזיקו לו. אלא כפי מזלו. שאם הגזירה אמת. א\"כ החריצות שקר. והב\"ע לומר שאפילו שהמזל לא יורה על הצלחתו וגם הוא עוסק באומנות שאינה כדאי להתעשר. יתפלל למי שהעושר כו' כי הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך ומסיים שהכל לפי זכותו. שאם אין זכות. אי אפשר שישתנה המזל. דהא אפילו זכות. כולי האי ואולי שלא ישתנה. כההיא דר\"א בן פדת. ולפיכך יתפלל כו' כדי שזכותו תגרום לשנות המזל. כך נראה בעיני: ",
+                    "<b>רבי שמעון בן אליעזר אומר כו'.</b> כלומר ר\"מ הביא ראיה מן השכר שאמר למי שהעושר וכו'. ורשב\"א הביא ראיה מן העונש: ",
+                    "<b>אלא שהורעתי מעשי וכו'.</b> בברייתא מסיים שנאמר <small>(ירמיה ה')</small> עונותיכם הטו: ",
+                    "<b>ספר. </b>בנוסח ש\"ס וכן בירושלמי קדר ופירש\"י בעל קרנות. ועיין רפ\"ו דב\"מ: ",
+                    "<b>רבי יהודה אומר משמו.</b> לשון רש\"י של אבא גוריא. החמרים רובן רשעים מפני לסטיות. הגמלים רובן כשרים. שפורשין למדברות למקום גדודי חיות ולסטים ויראים לנפשם ומשברים לבן למקום. הספנים רובן חסידים שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלים. טוב שברופאים לגיהנם. אינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים ואינו משבר לבו למקום ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא. טוב שבטבחים. ספיקי טרפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן. ע\"כ לשון רש\"י. ושותפו של עמלק לא ניחא. דמה ענין עמלק למאכיל טרפות. ולכן נראה לפרש טוב שבטבחים הוא אכזרי ומזגו רע. והוא שותפו של עמלק האכזרי שזינב כל הנחשלים. ולא היה אומה ולשון שנזדווגו בישראל אחר שיצאו ממצרים והנסים שנעשו להם. כי אם עמלק ראשונה. וזה מורה על אכזריות לבבו שלא שם אל לבו הנסים והנפלאות שנעשו לישראל והמכות של מצרים במצרים ועל הים אלא אכזריותו וזדונו הכריעו לכך כמ\"ש <small>(דברים כ״ה:י״ח)</small> ולא ירא אלהים: ",
+                    "<b>וקרן קיימת לעולם הבא.</b> עיין מ\"ש בסוף פרק קמא. <small>[ופירוש קרן כתבתי בריש פרק קמא דמס' פאה]</small>: ",
+                    "<b>אבל התורה אינו כן.</b> לשון רש\"י. שאף הבא לידי זקנה או יסורין ואינו יכול לעסוק בה. הוא אוכל ממתן שכרה. דכתיב עוד ינובון בשיבה. ע\"כ. ואע\"ג דלא כתיב בתורה אלא זקנה. ה\"ה יסורין. דכל שאין יכול לעסוק. מה לי מחמת זקנה מה לי מחמת יסורין. ובברייתא גם ברישא לא תני יסורין. אלא הניחו בממילא דמאי שנא. משום דכיון דבתורה לא כתיב בקרא אלא זקנה. הניחו ג\"כ באומנות בממילא. ומתני' פירשה בהדיא היכא דליכא קרא: ",
+                    "<b>אחרית. </b>נ\"ל שהוא מענין אחריות שפירושו מיטב. כמ\"ש בשם הערוך במשנה ה' פרק קמא. וכן מסיים קרא דשנים ורעננים יהיו: ",
+                    "<b>עוד ינובון בשיבה.</b> יצמחו צמח. ויתיחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו. לשון רש\"י בגמ': ",
+                    "סליקא לה מסכת קדושין \n"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה קידושין",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kiddushin",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kiddushin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה קידושין, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Kiddushin, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..df63cbbd19ff341e3306870ed81b1788dce8861b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kiddushin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,378 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kiddushin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Kiddushin",
+    "text": {
+        "Mishnah Kiddushin, Introduction": [
+            "לשון הרמב\"ם. ויש לשאול בכאן מפני מה סידר קדושין באחרונה. והיה הנכון להקדימה ולהיות סדורה קודם כתובות. וא\"ת שלא סידר אותה קודם כתובות בשביל שלא נפריש בין יבמות לכתובות שענינם אחד. והוא ענין ביאה , ושיהיו דבריהם נקשרים [אלו באלו]. ואלו נצרך עכ\"פ לסדרו היה כותבו קודם גיטין כדי שיבא על סדר בראשונה קדושין. ואחריה גיטין. ויהיו סידורם נכון ותהיה התשובה שסידורם נעשה כך מפני שהיה רצונו לילך ע\"ד הכתוב שהקדים גרושין קודם נשואין. והוא מה שאמר הקב\"ה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ומתוך דברו שאמר והיתה לאיש אחר למדנו פרק מפרקי הקדושין. כמו שנתבאר בגמרא מקיש הויה ליציאה ע\"כ. ולשון קדושין תמצא בריש פ\"ב בס\"ד:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>האשה הכא תנא בה\"א</b>. וכתבתי הטעם בריש כתובות ועיין רפ\"ק דיומא:\n",
+                    "<b> נקנית</b>. לבעלה להצריכה ממנו גט. ר\"ן. וכתב הר\"ב לפי שאין מתקדשת אלא לדעתה כו'. גמ'. ומש\"ה לא תני האיש קונה. כדתנן ברפ\"ב האיש מקדש. ואכתי קשיא דליתני מתקדשת. ומתרצים בגמ' משום דקא בעי למתני כסף. דילפינן קיחה קיחה. וקיחה אקרי קנין. דכתיב (בראשית מ״ט:ל׳) השדה אשר קנה אברהם. א\"נ (ירמיהו ל״ב:מ״ד) שדות בכסף יקנו. וכתבו התוס' דלא תני האשה נקחית. משום דלא שייך למתני סיפא ולוקחת עצמה: \n",
+                    "<b>נקנית</b>. כתב הר\"ב מדעתה. וא\"נ מדעת אביה כשהוא זכאי בקדושיה כדלקמן. ומ\"ש דיבמה נקנית שלא מדעתה. ברפ\"ו דיבמות: \n",
+                    "<b>בשלש דרכים</b>. תנא שלש דלשון נקבה נקנית. הוא משום דכל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>היכא דאיכא פלוגתא [חילוק בדרכיו] תנא דרכים. ודרך לשון נקבה היא. את הדרך אשר ילכו בה (שמות י״ח:כ׳). ואע\"ג דאשכחן דרך בלשון זכר (דברים כ״ח:ז׳) בדרך אחד יצאו אליך. ומש\"ה נמי בפרק בתרא דנזיר משנה ד' תנן בשבעה דרכים. הכא גבי אשה קאי. קתני לה בלשון נקבה: \n",
+                    "<b>בשלש דרכים</b>. מנינא למעוטי חליפין דל\"ת הואיל וגמרינן קיחה קיחה משדה [עפרון] מה התם בחליפין. אף כאן בחליפין. קמ\"ל דלא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דאשה בפחות מש\"פ לא מקניא נפשה. וחליפין אפילו בפחות משוה פרוטה הן. ולא דבר הכתוב בקיחה דאשה אלא בקנין דמים. גמרא: \n",
+                    "<b>וקונה את עצמה</b>. להיות ברשותה להנשא לאחר. לשון רש\"י: \n",
+                    "<b>בשתי דרכים</b>. מנינא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>למעוטי חליצה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>דלא תיתי מק\"ו מיבמה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"5\"></i>שאינה יוצאה בגט. ויוצאה בחליצה. ת\"ל ספר כריתות [וה\"ל למכתב [ספר] כרת] ספר כורתה. ואין ד\"א כורתה. גמ' דף ג'. ומיהו בדף ה' הך דרשא לרבי יוסי הגלילי היא. אבל לרבנן מוכתב לה בכתיבה מתגרשת ואין מתגרשת בכסף [ומינה נמי דחליצה לא] וליכא למימר בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה. דכיון דקאי בגירושין מסתברא דממעט גירושין: \n",
+                    "<b>בכסף</b>. כתב הר\"ב דגמרינן קיחה קיחה כו'. ובמשנה ד' פ\"ד דכתובות כתבתי דכסף קדושיה לאביה מויצאה חנם אין כסף (שמות כ״א:י״א). ושמעת מינה דבכסף מתקדשת. הא מצריכינן להו בגמ' דף ד' דאי כתב כי יקח. ה\"א קדושין דיהיב לה בעל דידה הוו. כתב רחמנא ויצאה חנם. ואי כתב רחמנא ויצאה חנם ה\"א היכא דיהבא לה איהי לדידיה וקדשתו הוו קדושי כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח. ופי' התוס' שאומרת הרי אני מקודשת לך. שהוא אינו מתקדש. דקדושין היינו לשון איסור על אחרים [כמ\"ש ברפ\"ב]. ומ\"ש הר\"ב וכתיב התם כסף השדה קח ממני כתבו התוס' דאי לאו ג\"ש אע\"ג דדרשינן כי יקח ולא כי תקח. דלא תימא דקרא בקדושי ביאה ואמרה היא מיירי. ע\"כ. ותמיהא מילתא על הר\"ב והרמב\"ם. שלא פירשו דנתינת כסף צריך שיהיה לשם קדושין ולפני עדים כמו באינך: \n",
+                    "<b>בכסף בשטר כו'</b>. כתב הר\"ן והא דהקדים כסף לשטר. לפי שרוב הקנינים הם בכסף. ונקט בתריה שטר. משום דדמי ליה שאף קנינו מרובה ע\"כ. ול\"נ דכיון דאמרן דמשום דתני כסף הלכך תנא ל' נקנית. והואיל וכן הקדים כסף לכולם. דהא מש\"ה הוצרך לשנות ל' קנין: \n",
+                    "<b>בשטר</b>. פי' הר\"ב כגון שכתב על הנייר. או על החרס כו'. ברייתא דף ט'. ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ב דגטין ומשנה ו' פ\"ק דב\"מ. ומ\"ש בתך מקודשת לי איברא דלישנא דברייתא הכי איתא אבל הר\"ב מסיים ונתנו לה משמע דלאו במתקדשת ע\"י אביה איירי. והרמב\"ם כתב שכותב הרי את מקודשת לי. ואיתא בגמ' אמר רבא אמר רב נחמן כתב לו על הנייר בתך מקודשת לי כו' בין ע\"י אביה בין ע\"י עצמה מקודשת מדעתו [של אב] והוא שלא בגרה. ואם לזה הוא שנתכוין הר\"ב ה\"ל לפרש מדעתו. ועוד שה\"ל לכתוב ע\"י אביה נמי שהוא העיקר כשלא בגרה. ולפיכך הדעת מכרעת שתחלת דבריו הוא העתק הברייתא וסוף דבריו שכתב ונתנו לה בפני עדים העתיק מל' הרמב\"ם בפירושו ולא השגיח על שהרמב\"ם אסברה לה בכתב הרי את מקודשת לי. והא דהמקדש שהוא הקונה כותב ולא האב שהוא המוכר כמו בשטר מכר דמתני' ה'. משום דכתיב כי יקח איש אשה. גמ' [שם]. וטעמא שצריך להיות בפני עדים אמרי' בפ\"ג דף ס\"ה דיליף דבר דבר מממון. כתיב בעריות ערות דבר. ובממון כתיב יקום דבר. ומקשינן אי מה להלן הודאת בעל דין כק' עדים דמי. פירש\"י דכתיב כי הוא זה. הרי שסמך על מקצת הודאתו אף כאן כו'. ומשני. התם לא קא חייבת לאחריני בהודאתו שאין נפסד אלא הוא. הכא קא חייבת לאחריני שקרובותיה נאסרו בו. וקרוביו נאסרו בה: \n",
+                    "<b>ובביאה</b>. כתב הר\"ב בא עליה בפני עדים. וכ\"כ הרמב\"ם. ולאו דוקא אלא נתייחד עמה וכמ\"ש במשנה ט' פרק ח' דגטין: \n",
+                    "<b>בדינר</b>. מסקי בגמ' דף י\"ב דטעמייהו דב\"ש שלא יהו בנות ישראל כהפקר. ומצאנו שיעור דינר שהוא שיעור חשוב. כמ\"ש במ\"ח פ' ח' דפאה. וכמה שיעורו. פי' הר\"ב בפ\"ד דעדיות מ\"ז ובפ\"ד דב\"מ [מ\"ג וה']: \n",
+                    "<b>ובשוה דינר</b>. מסיק הר\"ן דסברא היא. דכיון שהיא מתרצית (בדינר) [בדבר] וניחא לה בשוה כסף. דככסף דמי. ואין צריך קרא לרבויי: \n",
+                    "<b>בפרוטה ובשוה פרוטה</b>. תימה דלא ה\"ל למתני אלא בשוה פרוטה. כדתנן בהזהב [משנה ז'] ה' פרוטות הן ההודאה בשוה פרוטה [*והאשה מתקדשת בשוה פרוטה]. וי\"ל משום דתנא בכאן בכסף מפרש באיזה כסף. דינר לב\"ש. ופרוטה לב\"ה. ולפי שלא נטעה לומר כסף דוקא. ולא שוה כסף כדיליף קיחה קיחה משדה עפרון. דכתיב ביה כסף. מפרש שוה כסף. תוס': \n",
+                    "<b>וכמה היא פרוטה</b>. הא דלא מפרש כמה הוא דינר. משום דדינר היו יודעים כמה היה וכו'. ועוד דדברי ב\"ה דקיי\"ל כוותיה. איבעי ליה לפרושי טפי. תוספות: \n",
+                    "<b>האיטלקי</b>. פי' הר\"ב בפ\"ד דעדיות מ\"ז. ובפי\"ז דכלים משנה י\"א שהוא אטליא של יון. ועיין מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>וקונה את עצמה בגט וכו'</b>. מפרש בגמ' [דף י\"ג] גט דכתיב (דברים כ״ד:ג׳) וכתב לה ספר [*כריתות. במיתת הבעל. כדכתיב (שם) ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות. או כי ימות האיש האחרון]. ואתקוש מיתה לגירושין. מה גירושין שריא וגומרת. [*אף מיתה שריא וגומרת] ופירש\"י דממשמעותיה דכתיב בתריה לא יוכל בעלה הראשון. לא מצי למילף הא לאחר שריא. דמצי למפרך לזה בלאו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"6\"></i>ולכ\"ע בעשה. וכבר כתבתי בדבור בשתי דרכים אמאי אינה קונה עצמה בכסף: \n",
+                    "<b>היבמה נקנית בביאה כו'</b>. תימה דלא תני מנינא כדלעיל וליתני נקנית בדרך אחד וקונה עצמה בשתי דרכים. וכמו מנינא דלעיל [*למעוטי. (הכי נמי) [האי] מנינא [נמי למעוטי]. דרישא] למעוטי כסף ושטר. ומנינא דסיפא למעוטי גט. וי\"ל דבחדא מלתא אין לשנות מנינא. ואע\"ג דגבי אתרוג [תנן במשנה ו' פ\"ב דבכורים] ששוה לאילן בג' דרכים. ולירק בדרך אחד. התם בא לפרש דברים החלוקים בו. ומאחר דלא תנא מנינא ביבמה. לא חש לשנות מנינא בעבד עברי וכנעני. אי נמי משום דלא איצטריך למיתני בהם מנינא למעוטי מידי. תוס': \n",
+                    "<b>בביאה</b>. כתב הר\"ב אבל כסף ושטר לא. כדתניא ויבמה. ביאה גומרת בה. ואין כסף ושטר גומרין בה. [*ואימא מאי ויבמה דבע\"כ מיבם [כדתנן ברפ\"ו דיבמות] והכי תניא התם בהדיא. א\"כ לימא קרא ויבם. מאי ויבמה. ש\"מ תרתי] ועיין בפי' הר\"ב רפ\"ו דיבמות דדריש יבא עליה מ\"מ ולא מויבמה. [*והוא כדתניא אידך דהתם]. ומ\"ש הר\"ב אלא רבנן הוא דתקון כו'. עיין בפירוש הר\"ב רפ\"ב דיבמות. ומ\"ש אבל לא לפטרה כו' וכן לירשה כמ\"ש רש\"י והר\"ן: \n",
+                    "<b>וקונה את עצמה בחליצה</b>. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל (שם כ\"ה) כיון שחלץ בה נעל. הותרה לכל ישראל. ודתנן ספי\"ב דיבמות מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל. ההוא מונקרא שמו נפקא. גמ': \n",
+                    "<b>ובמיתת היבם</b>. ק\"ו. ומה אשת איש שהיא בחנק מיתת הבעל מתירתה. יבמה שהיא בלאו לא כ\"ש. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"7\"></i>דכמו שאשת איש יוצאה בגט. זו יוצאה בחליצה. וכמו שאשת איש אוסרה מתירה זו נמי יבם אוסרה יבם מתירה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"8\"></i>ופרכינן דתצא בגט מק\"ו דאשת איש שאינה יוצאת בחליצה. ומסיק אמר קרא נעל. נעל אין מידי אחרינא לא. ואע\"ג דאיצטריך למאי דכתבינן במ\"ב פי\"ב דיבמות. א\"כ נכתוב קרא נעל. מאי הנעל. ש\"מ תרתי. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עבד עברי נקנה בכסף</b>. כתב הר\"ב דכתיב מכסף מקנתו כו'. וכן כתב הרמב\"ם. ובגמ' אשכחן עבד עברי הנמכר לנכרי הואיל וכל קנינו בכסף. פירשו התוספות *) דעבד עברי אינו קונה בשטר. דישראל שקונה בשטר מאחרת נ\"ל כדלקמן. ונכרי שאינו בתורת גיטין וקדושין לא שייך ה\"ט. ע\"כ. נמכר לישראל מנלן. אמר קרא (שמות כ\"א) והפדה מלמד שמגרע פדיונה ויוצאה. פירש\"י. אלמא בכסף נקנה. דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה. ע\"כ. והוקש עברי לעבריה כדפי' הר\"ב לקמן. ואהא נמי פרכינן אשכחן מכרוהו ב\"ד. הואיל ונמכר בעל כרחו. מוכר עצמו מנלן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>יליף שכיר שכיר. פירש\"י נאמר במוכר עצמו (ויקרא כ\"ה) כשכיר כתושב יהיה עמך. ונאמר במכרוהו ב\"ד (דברים ט\"ו) כי משנה שכר שכיר: \n",
+                    "<b>בכסף</b>. ולא פירשה משנתינו זו. בכמה. והרמב\"ם בפ\"ד מה' עבדים כתב אמה העבריה נקנית בכסף כו' ואינה נקנית בפרוטה מפני שצריך לקנותה בדמים שראוים לגרעון כדי שתגרע פדיונה ותצא. ע\"כ. ולא הראה הכ\"מ מקומו איה. ואני מצאתים בפירקין בגמ' לעיל דף י\"א ויליף לה מיעוד דכל היכא דלא מצי מייעד לא הוו זביניה זביני ואע\"ג דאי בעי מייעד ואי בעי לא מייעד. ה\"נ כל היכא דלא מצי מגרעא לא הוה זביניה זביני. ובעבד עברי לא כתב כן הרמב\"ם. ומשמע להכ\"מ דדינו ככל קנין שהוא בפרוטה. וכתב וז\"ל קשה דהא לא ילפינן דנמכר לישראל נקנה בכסף. אלא מדכתיב והפדה כו' והוקש עברי לעבריה. ומהאי ילפינן נמי גרעון כסף וכיון שכן היה לנו לומר דגם [עבד עברי] נמכר לישראל לא יקנה בפרוטה כמו אמה. ואיני רואה דבר מתיישב בזה. רק ששאלו בגמ' ע\"ע נקנה בכסף מנלן אמר קרא מכסף מקנתו אשכחן כו' עד יליף שכיר שכיר הניחא למאן דיליף [שפיר שכיר] אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר מא\"ל אמר קרא (ויקרא כ\"ה) וכי תשיג וי\"ו מוסיף על ענין ראשון וילמוד עליון מתחתון כלומר וכי תשיג כתיב בנמכר לנכרי ולעיל מיניה כתיב נמכר לישראל ואע\"ג דבגמ' לא אשכחן בתר הכי תנא דיליף שכיר שכיר אלא כולהו ילפי עבד עברי מדכתיב וכי תשיג מצינו למילף דכיון דאיכא כסף דהיינו פרוטה נקנה בכך עכ\"ל ויש ט\"ס בדבריו דאדרבא לא אשכחן תנא דלא יליף שכיר שכיר ועוד אי כולהו ילפי מוכי תשיג א\"כ שפיר מצינו למילף ומאי דוחקיה למימר אע\"ג כו': \n",
+                    "<b>בכסף</b>. ובשוה כסף הרמב\"ם פ\"ב מה' עבדים. ועיין מ\"ש לקמן בדבור ובגרעון כסף: \n",
+                    "<b>ובשטר</b>. כתב הר\"ב שנאמר באמה העבריה אם אחרת כו' מה אחרת בשטר. כלומר קיחת קדושין. ולפי זה שטר דאמה נמי הקונה כותב בתך קנויה לי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ובגמ' פליגי בה רב הונא ורב חסדא. והרמב\"ם פסק בפ\"ד מהלכות עבדים כרב חסדא שסובר הא בכותב בתי קנויה לך וכ\"כ בפירושו. ולרב חסדא יליף ליה מלא תצא כצאת עבדים אבל נקנית בקנין עבדים ואתי אחרת וגלי לן דקנין שטר מרבינן: \n",
+                    "<b>וקונה את עצמו בשנים</b>. כתב הר\"ב לסוף שש שנים כו'. ובשביעית פעמים כו'. וכ\"פ הרמב\"ם. והכ\"מ בפ\"ב מהל' עבדים הביא ל' מכילתא בענין אחר. והך קרא במכרוהו ב\"ד כתיב אבל במוכר עצמו דינו שמוכר עצמו אפי' לעשרים שנה ואם פגע בו יובל אפילו אחר שנה [אחת]. יוצא. [שנאמר (שם)] עד שנת היובל יעבוד עמך כמ\"ש שם הרמב\"ם. ויראה לי דהואיל ומ\"מ יוצא בשנים שקצב במכירתו שפיר תני סתם דע\"ע יוצא בשנים. ואלא מיהא הא כדאיתא והא כדאיתא. \n",
+                    "<b>וביובל</b>. גמ' שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך. ובמוכר עצמו כתיב. ומכרוהו ב\"ד יליף ליה דף ט\"ו מדכתיב (שם) ושב אל משפחתו: \n",
+                    "<b>ובגרעון כסף</b>. תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ויליף ליה מדכתיב (שם) ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף אבל מסברא לא נפקא לן כמו בקדושין דהכא סד\"א כיון שמגרע פדיונו ויוצא בע\"כ של רבו דלימא ליה רביה זיל טרח וזבין ואייתי לי להכי איצטריך קרא לרבויי דמסברא לית לן דכל כה\"ג שוה כסף [ככסף]. כ\"כ הר\"ן בריש פירקין. ונ\"ל דגבי נקנה אין ה\"נ דנפקא לן מסברא כמו בקדושין כיון שמתרצים גם שניהם ומיהו אפילו אי לאו סברא הואיל וקנין כסף מוהפדה נפקא לן ודאי דמייתינן נמי שוה כסף [*לכל קנין]. ודע דתנא דברייתא תני ובשטר כלומר שטר שחרור וכתבו התוס' דתנא דמתני' לא חשיב אלא יציאות שהם בעל כרחו של אדון. אבל שטר מדעתו של אדון. יתירה עליו אמה העבריה. כתב הר\"ב שקונה עצמה בכל אלה מהקישא דעברי ועבריה. הרמב\"ם. וכתב הר\"ב דקונה את עצמה ג\"כ במיתת האדון כנרצע. וכיון דאיכא נמי באיש לא קתני. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עבד כנעני נקנה כו'</b>. כתב הר\"ב דכתיב והתנחלתם וכו'. גמ'. והאי קרא בפ' בהר כתיב ובאומות שאינן מז' עממין כדמפורש לעיל מיניה מאת הגוים אשר סביבותיכם וגו' וגם מבני התושבים הגרים עמכם כלומר הבאים מאומות אחרות לישא נשים בארצכם. הלכך כתב רש\"י וז\"ל וכל אומות ככנענים משנמכר לעבד אלא שכל עבדים נקראים ע\"ש כנען משום דכתיב ביה (בראשית ט׳:כ״ה) עבד עבדים. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב מה קרקע נקנה בכסף כו' כמפורש במשנה ה': \n",
+                    "<b>בכסף בשטר ובחזקה</b>. בגמ' דה\"ה בחליפין ובמשיכה ותנא מילתא דליתא במטלטלי קתני. מילתא דאיתא במטלטלי לא קתני: \n",
+                    "<b>וקונה את עצמה בכסף כו' וביובל לא</b>. ואע\"ג דאתקוש לקרקעות לשדה אחוזה ושדה אחוזה יוצאת ביובל. כמפורש בכתוב. ותנינן לדיניה בפ\"ז דערכין. בעבד כתיב (ויקרא כ״ה:מ״ו) לעולם בהם תעבודו כדאיתא בגמ'. ומ\"ש הר\"ב דקונה עצמו אם סימא כו' או הפיל שינו כדכתיב בקרא. ומ\"ש או קטע ממנו אחד מכ\"ד ראשי אברים כו' גמ' יליף להו בכלל ופרט וכלל. ומ\"ש דאפ\"ה צריך גט שחרור יליף ליה שילוח שילוח מאשה. דכתיב הכא (שמות כ\"א) לחפשי ישלחנו. \n",
+                    "<b>בכסף ע\"י אחרים</b>. כתב הר\"ב אבל הוא עצמו לא כו' ואפילו על מנת שאין לרבו רשות בו. עיין מ\"ש בסוף מתני': \n",
+                    "<b>ובשטר</b>. דגמר לה לה מאשה כדלקמן וכתבתיה כבר במשנה ג' פ\"ג דברכות: \n",
+                    "<b>על ידי עצמו</b>. כתב הר\"ב דסבר חובה כו' ואם עבד ישראל הוא אוסרו בשפחה עיין מ\"ש בספ\"ק דגטין: \n",
+                    "<b>ובשטר ע\"י אחרים</b>. כתב הר\"ב דסברי זכות הוא לעבד כו' ולפי זה כ\"ש ע\"י עצמו. וא\"ת לערבינהו ולתני בכסף ובשטר בין ע\"י עצמו בין ע\"י אחרים בגמ' משנינן לה דהך בבא דבשטר ע\"י אחרים לאו חכמים אמרי לה אלא רשב\"א היא וג' מחלוקות בדבר. ופירש\"י רישא ה\"ק ליה רבנן לר\"מ אף בכסף ע\"י עצמו דיש קנין וכ\"ש ע\"י אחרים דזכות [הוא] לו וכ\"ש שטר דזכות. וסיפא ובשטר ע\"י אחרים. רשב\"א היא. ואית ליה בין בכסף בין בשטר ע\"י אחרים דקסבר זכות הוא לו ולא ע\"י עצמו דגבי כסף אית ליה אין קנין לעבד בלא רבו. וגבי שטר לית ליה גטו וידו באין כאחד. וה\"ק אף בשטר ע\"י אחרים וכ\"ש בכסף דעל ידי אחרים דוקא. דאין קנין. ואמרינן בגמרא דרשב\"א גמר לה לה מאשה. מה אשה עד שיוציא גט לרשות שאינו שלו דכתיב ונתן בידה ואיהי לא אקניא לבעל לגופה. אף עבד נמי עד שיוציא לרשות שאינו של רבו. וכתב רש\"י ורבנן גמרי הכי. מה אשה מקבלת גטה. אף עבד מקבל גטו: \n",
+                    "<b>ובלבד שיהא הכסף משל אחרים</b>. כתב הר\"ב שיתנהו לו ע\"מ שאין לרבו רשות בו. וכ\"כ ג\"כ בפירוש דברי ר\"מ דאפילו ע\"מ שאין לרבו רשות בו אין קנין כו'. ופסק הלכה כחכמים. ושמעינן מינה דסברת הר\"ב דהלכה כי אמר ע\"מ שאין לרבו רשות בו מהני ולא קנה רבו וא\"כ כ\"ש אשה שאם א\"ל כן שלא קנה בעלה שהרי העבד גופו קנוי לרבו. ולא כן האשה לבעלה. וכן לשון הר\"ב בהדיא במשנה ג' פרק ח' דסנהדרין. ותימה על שבמשנה ח' פרק בתרא דנדרים דמצריך תנא דהתם לומר ע\"מ שאין לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך. לא פירש הר\"ב כלום ולא דחאה מהלכה וכבר הזכרתי שם. ובגמ' פליגי אמוראי רב ששת מוקי פלוגתייהו דר\"מ ורבנן דמתני' באמר ליה ע\"מ שאין לרבך רשות כו'. וזה כדברי הר\"ב דהכא. ועיין עוד שכן לשון הר\"ב בפירוש משנה ב' פ\"ח דפסחים. ורבי אלעזר אומר דכל כה\"ג כ\"ע לא פליגי דקני עבד קני רבו. והב\"ע כגון דא\"ל ע\"מ שתצא בהן לחירות. פירוש שתתנהו לרבך בפדיונך. ודברי ר\"א פירשם הרמב\"ם בפירושו דבהא פליגי ופסק נמי כחכמים דלישנא דע\"מ שתצא בהן לחירות מהני ומינה דע\"מ שאין לרבך רשות כו' לא מהני אפי' לרבנן. וכן העתיק בחבורו ריש פ\"ה מהלכות עבדים ע\"מ שתצא בהן לחירות. אבל נ\"ל מתוך דבריו וביחוד ממ\"ש בספ\"ג מה' זכייה דבלשון זה א\"צ שיאמר ג\"כ ע\"מ שאין לרבך רשות בהן. וכשאמר ע\"מ שאין לרבך רשות בהן אע\"ג דבלחוד לא מהני אם אמר ג\"כ ועשה בהם כל מה שתרצה לא קנה רבו. וכבר הזכרתי כל זה בנדרים. ומ\"מ בנדרים הוי ליה לפרש דלהלכה לאו דוקא שיאמר אלא מה שאת נושאת כו' אלא אם אומר ג\"כ מה שתרצה תעשה סגי. וכ\"ש דקשיא טובא להר\"ב דלדידיה כי אמר ע\"מ שאין לבעלך רשות בו בלבד סגי וא\"צ שיאמר עוד כלום. שהוה ליה לפרש שם. ולא להניח המשנה כלשונה. והקשו בתוספות לרב ששת [שהוא פירוש הר\"ב] לא אמר ר\"מ דקנה רבו. אלא באינו אומר אלא ע\"מ שאין לרבך רשות בו. ומשמע דכי אמר ע\"מ שתצא בו לחירות. אפילו ר\"מ מודה. וא\"כ אמאי קאמר ר\"מ בכסף ע\"י עצמו לא. הא משכחת לה ע\"י עצמו כשאמר ע\"מ שתצא בו לחירות. ותירצו דרב ששת סובר דכהאי גוונא ע\"י אחרים מקרי כיון דלא קנה אותם העבד לגמרי. ולא נתנו לו אלא ע\"מ שיצא בהן לחירות ע\"כ. ואחרי שמבואר דהר\"ב מפרש כרב ששת. דפלוגתייהו באומר על מנת שאין לרבך רשות בלחוד קא מיפלגי. ולדידיה ר\"מ מודה באומר ע\"מ שתצא בו לחירות. קשיא לי היאך כתב. וזה לשונו. דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במסירה</b>. כתב הר\"ב בעלים מוסרים כו' וכפירש\"י. וכתב הר\"ן דלאו דוקא שא\"צ שימסרנה מיד ליד אלא כל שאחזה במצותו סגי כו' ואף רש\"י ז\"ל כו' ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>בהגבהה</b>. ג' טפחים דנפקא ליה מתורת לבוד. כ\"פ רש\"י [בגמ'] ולא דמי לעירוב דמשנה ו' פ\"ז דערובין שפירש הר\"ב דהגבהה טפח סגי לזכות בו. דשאני שתופי מבואות דרבנן לא הצריכו קנייה כל כך. ור\"ת מפרש דכל הגבהה בטפח קני. ועיון מ\"ש במשנה ג' פ\"ג דב\"ק: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה</b>. כתב הר\"ב ופסק הלכה בין דקה בין גסה במשיכה וכ\"ש בהגבהה וכ\"כ הרמב\"ם. ומשמע דבמסירה לא. ש\"מ משיכה עדיפא ממסירה וכ\"כ המגיד בפ\"ב מה' מכירה שכן דעת הרמב\"ם וכן דעת רוב הפוסקים. ומ\"ש ומשיכה קונה בסימטא [עיין בפירוש הר\"ב במשנה ד' פ\"ק דב\"מ] ובחצר (שאינה) של שניהם וכו' כ\"כ הרמב\"ם וכתב הר\"ן טעמא דמלתא משום דבמשיכה היינו שמושך הדבר ברשותו ואילו ר\"ה לאו רשותו הוא שהרי אין לו רשות להביא שם כליו. וכי תימא היאך אפשר. דהא משיכה עדיפא ממסירה כדכתבינן ועוד דבכלל משיכה מסירה שהרי א\"צ מיד ליד אלא שיתפסנה במצות המוכר כמ\"ש לעיל [וכן דין המשיכה שתהא במצות המוכר וא\"נ בפניו שלא במצותו וכן דין המסירה כמו כן עיין בטח\"מ סי' קצ\"ז וקצ\"ח ועיין מ\"ש רפ\"ו דב\"ק] וכיון שהמסירה קונה ברה\"ר היאך אפשר שהמשיכה לא תקנה. לאו קושיא היא דכיון שמשך גלי דעתיה דלא ניחא ליה דלקני במסירה אלא במשיכה. [*ומשיכה ברה\"ר לאו מידי היא וכדכתיבנא. והא דמסירה אינו קונה אלא ברה\"ר או בחצר שאינו של שניהם היינו טעמא] דכיון דבסימטא ובחצר שאינה של שניהם. אפשר למעבד בה משיכה אין המסירה קונה בה. א\"נ היינו טעמא דמסירה לא קניא בסימטא משום שכיון שיש רשות לכל א' להניח שם כליו וסתמא דמלתא שהמוכר קדם ומניח שם כליו קודם שבא הלוקח זכה באותו המקום. וה\"ל מסירה ברשות מוכר דודאי לא מהניא שהרי רשותו של מוכר מבטלת תפיסתו ע\"כ. ודברים הללו כתובים ג\"כ בתוס'. ומ\"ש הר\"ב ומסירה כו' ובחצר שאינה של שניהם. והכניסה שלא ברשות בעל החצר דאל\"כ הוי חצר שלו או של שניהם. מ\"מ פ\"ד מה' מכירה. ומ\"ש הר\"ב וכל מה שדרכו כו' מסיים הרמב\"ם ואפי' שאנו אומרים [בו] שנקנה במשיכה. וסייעתא למה שכתבתי במשנה ב' פ\"ג דדמאי. ומ\"מ יצא מן הכלל בהמה דקה שכתב כבר הר\"ב טעם הדבר משום דמחרכא כו'. ואל תטעה לומר שז\"ש לעיל אינו לפי פסק ההלכה שכתב עכשיו. והרמב\"ם נשמר מזה שלא לטעות שהוא כתב דין בהמה דקה במשיכה אחר שכתב וכל מה שדרכו בהגבהה כו' להוציאו מן הכלל. ומ\"ש הר\"ב ודבר הנקנה במסירה אינו נקנה במשיכה. כו' לא ידעתי טעם הדבר דודאי במשיכה דעדיפא ממסירה כמו שכתבתי מהני בדבר הנקנה במסירה דגריע מינה. וכי תימא דסברתו כדעת שאר הפוסקים שסוברים דמסירה עדיפא ובעינן מסירה מיד ליד כמשמעות לשונו בריש מתני' ולא יקשה עליך לשונו שכתב בהמה גסה נקנית במשיכה*) וכ\"ש בהגבהה והול\"ל לפי\"ז ג\"כ וכ\"ש במסירה. מ\"מ קשיא בחלוקה שנייה דדבר שנקנה במשיכה אינו נקנה במסירה. ואי מסירה עדיפא אמאי לא יקנה. אבל לשון הרמב\"ם ובמקומות שאמרנו שקונים בהם במסירה. לא תועיל בהם המשיכה והמקומות שתועיל בהם המשיכה. לא תועיל בהם המסירה. ע\"כ. ואין זה כפל לשון. לפי שאע\"פ שכבר כתב ומשיכה קונה בסימטא כו' וכלשון הר\"ב. היה אפשר לומר שהכוונה בזה. שכן עיקר דיניהם לכתחלה. ואי עביד משיכה במקום שתקנו מסירה אי נמי איפכא ה\"א דבדיעבד סגי ומהני. להכי שינה עליו לעכב ולומר דלא תועיל וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחריות</b>. כתב הר\"ב פירוש אחריות חזרה כו'. כ\"כ הרמב\"ם. וכלומר שחוזר לאחור. ולשון הערוך ואחריתך תאכל באש (יחזקאל כ״ג:כ״ה) תרגום ושפר ארעך תתוקד בנורא: \n",
+                    "<b>בכסף</b>. פסקו הפוסקים בשוה פרוטה. דבפחות משוה פרוטה לא מיקרי כסף. ב\"י ח\"מ ר\"ס ק\"ץ: \n",
+                    "<b>בכסף</b>. כתב הר\"ב דכתיב שדות בכסף יקנו. ואימא עד דאיכא שטר דכתיב [שם] [וכתוב] בספר וחתום אי כתיב יקנו לבסוף כדקאמרת השתא דכתיב יקנו מעיקרא. כסף קני שטר ראיה בעלמא הוא. גמ'. וכתבו התוס' הא דלא מייתי מקרא דכתיב גבי עפרון משום דדלמא ה\"מ מנכרים שכל קנינו בכסף. ע\"כ. ועיין מ\"ש בריש משנה ב'. ומ\"ש הר\"ב ה\"מ במקום שאין רגילות לכתוב שטר אבל כו' לא קנה. פירש\"י כיון דרגילים בהכי לא סמכה דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא ע\"כ. והעלה הר\"ן דבכל שטר עסקינן שכיון שדרכן לכתוב שטר. לוקח לא סמכה דעתיה עד שיכתוב השטר. ואפי' בשטר הודאה. מיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף. אבל במקום שנוהגים לכתוב שטר ראיה בלבד א\"א ללוקח שיתנה קנייתו בו שהרי אינו קונה. אלא כשנכתב אותו שטר קונה בכסף משעה ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתו. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בשטר</b>. לשון הר\"ב שכותב על הנייר או על החרס. עיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ב דגטין. ומה שכתב שדי נתונה לך. שדי קנויה לך. או או קאמר. ומשכחת לה בקניה. במוכר שדהו מפני רעתה כדמפרש ואזיל. ומ\"ש הר\"ב אבל במכירה עד שיתן את הכסף. לשון רש\"י דלא גמר מוכר ומקנה עד דמקבל דמים ואע\"ג דקבל דמים בעי שטרא כדאמרי' לעיל. ומ\"ש הר\"ב אלא א\"כ מוכר שדהו מפני רעתה. ל' רש\"י דניחא ליה דלקני ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא מצי למיהדר ביה. ומה שכתב הר\"ב ומנלן כו' דכתיב וכתוב בספר וחתום. וכ\"כ הרמב\"ם. ותימה דהא אמרן לעיל דהאי קרא לשטר ראיה בעלמא הוא והכי איתא בגמ'. אילימא משום דכתיב וכתוב בספר וחתום והאמרת [כמ\"ש לעיל] שטר ראיה בעלמא הוא. אלא מהכא (ירמיהו ל״ב:י״א) ואקח את ספר המקנה. פירש\"י אלמא יש קנין אף בספר לבדו: \n",
+                    "<b>ובחזקה</b>. כתב הר\"ב שחפר כו' או נעל כו'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>*)ותמה אני דאמאי שייר קנין חליפין דקונין בהן קרקעות כדפי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה</b>. כתב הר\"ב דכתיב או קנה מיד וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ותימה דבמשנה ב' פ\"ד דב\"מ מפרשים דבר תורה מעות קונות וחכמים תקנו משיכה כו'. ובגמ' סתמא דתלמודא קאמר. דכתיב או קנה מיד כו' והדר אמרי' ולר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות מאי איכא למימר. תנא תקנתא דרבנן קא תני: \n",
+                    "<b>אלא במשיכה</b>. לשון הר\"ן. ולא אתא למעוטי [אלא] קנינין דנכסים שיש להם אחריות. דהיינו כסף. ושטר. וחזקה. אבל אין הכי נמי דנקנין במסירה והגבהה. אלא דנקט משיכה משום דרוב קניות מטלטלין במשיכה הן כדאמר בכל דוכתא. והא לא משך. אי נמי משום דמשיכה עיקר וכו'. דלמאי דאמרי' טעמא שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה [כמו שכתב הר\"ב במ\"ב פ\"ד דב\"מ] עיקר תקנתא במשיכה הות. שכיון שהוציאה מרשות מוכר לרשותו נפק ליה מההיא חששא. אלא דאמור רבנן דתקני ליה הגבהה ומסירה משום דכיון שמסרה לו או הגביהה ודאי שיוציאנה משם ויביאנה לביתו. ואי ממנע ולא עבד. איהו דאפסיד אנפשיה. ועוד י\"ל טעם אחר במסירה. שמאחר שאין המסירה קונה אלא ברשות הרבים. ובחצר שאינה של שניהם. ליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך. ובדין הוא דלקני ליה מעות ברשות הרבים. כיון דליכא למיחש להכי. אלא דלא פלוג רבנן. ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ואכתי קשיא. חליפין לא יקנו משום הך גזירה. וראיתי למהר\"ר ואל\"ק כהן שכתב בפי' הש\"ע ח\"מ סי' רצ\"ח. דכל זמן שלא קבל המוכר דמי שווי הפירות. מציל הוא הפירות כי לא ניחא ליה לילך אח\"כ עם הלוקח בדינא ודיינא: \n",
+                    "<b>נקנין עם נכסים</b>. ומסקינן בגמ' דלא בעינן צבורין ומונחין בקרקע: \n",
+                    "<b>וזוקקין כו'</b>. כתב הר\"ב דאין נשבעים על הקרקעות כו' כדתנן במשנה ה' פ\"ו דשבועות. ומ\"ש הר\"ב למדנו גלגול שבועה מסוטה. ואף על גב דסוטה איסורא. ילפינן מינה לממונא. ובקל וחומר. ומה סוטה שלא נתנה להתבע בעד אחד [דצריך שני עדי סתירה כדתנן במשנה ג' פרק ו' דסוטה] מגלגלין. ממון שניתן להתבע בעד אחד [להשביעו] אינו דין שמגלגלין. גמ'. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ואמרה האשה אמן כו' כדתנן סוף פ\"ב דסוטה. ועיין שם: \n",
+                    "<b>וזוקקין</b>. גוררין. לשון הר\"ב ורש\"י במ\"ג פרק ו' דשבועות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיון שזכה זה כו'</b>. כתב הר\"ב לפי שבמשיכת המוכר הסודר כו'. כדכתיב (רות ד׳:ז׳) שלף איש נעלו וגו'. ומ\"ש הר\"ב ובלבד שלא יהיה מטבע או פירות כו' וטעמא דמטבע כתב הר\"ב משום דדעתיה דאינש אצורתא וכו' וצורתא עבידא דבטלה. גמ' פ\"ד דב\"מ דף מ\"ה. ופירש\"י שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת. הלכך ה\"ל כדבר שאינו מסוים ושלם. דממעטינן דבר שאינו מסוים מדכתיב נעל. ע\"כ. וטעם דבפירות לא. מדכתיב נעלו נעל אין מידי אחריני לא. ב\"מ דף מ\"ז. וע\"ש רפ\"ד. וקשה אדפי' הר\"ב ברישא כל הנעשה כו' כל הנשום כו'. דהיינו כל מטלטלין כו' ולפירש\"י לא קיימא ההיא אוקמתא דכל הנשום למ\"ד אין קונין בפירות. דהא בעינן נעל אין. מידי אחרינא לא. ומוקמינן משנתינו שנתחייב לו דמי פרה. ואח\"כ קונה חמור באותן דמים שכבר נתחייב לו מהפרה. וכיון דקנין כזה אינו מצוי ולא שכיחא. לא תקנו בו רבנן שלא יהיו מעות קונות. והתוס' שמקיימים אוקמתא דכל הנשום אפי' למ\"ד אין קונים בפירות. לא אמרו אלא בבהמה דוקא. שהבהמה כנעל דומה הואיל ומשתמשין בה וחזי למלאכה. ע\"כ. וראיתי להר\"ן שכתב וז\"ל כל הנשום כו' דהיינו כל מטלטלים כו'. ואשמועינן דתורת חליפין הוו במטלטלים. ולמימר דאע\"ג דליתנהו כלי אלא מטלטלים בעלמא הוי חליפין. ולהא מלתא נעל לאו דוקא. עכ\"ל. והב\"י ח\"מ סי' קצ\"ה שנראה מדבריו שסובר דלהר\"ן לא מרבינן אלא בהמה. אשתמיטתיה לשון הר\"ן דהכא. וגם לא דייק בלשון השני שהביא עצמו מהר\"ן דפ' הזהב. ואין להאריך בזה. והרמב\"ם מפרש כל הנשום כו'. כגון שיאמר אדם אלו בהמות או זו השדה שוים כך וכך לטרות מפלפלין. לפיכך כשהחליף הפלפלים עם הבהמה כו' ולא יתקיים הקנין לא בפירות וכו'. ע\"כ. ול\"ק לפי דלדבריו הראשונים אין הקנין כמו ק\"ס שבו אמרו שאין קונים בפירות דאמעיטו מנעל. אבל דבריו הראשונים בתורת שווי דמים הן. וס\"ל דבכי הא כ\"ע ס\"ל דקונין זה את זה. וכמ\"ש ברפ\"ה מהלכות מכירה. ומ\"ש הר\"ב וכל הדברים כו'. וקרקעות דשלף איש את נעלו אחלקת השדה הוא. כדכתיב בהדיא בקרא. והר\"ן שהוצרך להביא ראיה מן התוס' דתניא החליף קרקעות בקרקעות כו'. קרקעות בקרקעות איצטריך ליה. וכתב הר\"ן ותנא דמתני' דמפרש לה במטלטלין. אורחא דמלתא נקט. שדרך המטלטלים להחליפם תמיד. משא\"כ בקרקעות ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אם לקח אדם מטבע בלא משקל כו' דהא גלי דעתיה דלאו אצורתא קפיד הואיל ולא שקל ולא מנה. כ\"פ הרמב\"ם. וקשה בעיני דהרי אפשר שאע\"פ שלא שקל ולא מנה. שאעפ\"כ עיקר דעתו על הצורה. אלא שאינו חושש כמה הם. ובגמ' דב\"מ פ\"ד דף מ\"ז אמרינן טעמא דד\"ת מעות קונות. אלא חכמים תקנו משיכה גזירה שמא יאמר נשרפו חטיך בעליה כו' כמ\"ש הר\"ב שם משנה ב' ומלתא דשכיחא גזרו ביה רבנן ומלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. וכן העתיק בפ\"ה מה' מכירה. ועיין מ\"ש ברפ\"ה דב\"מ. ומ\"ש ואין שום דרך שיועיל בקנין המטבע כו' אלא להקנותו אגב קרקע. שהוא מועיל כדאשכחן בעובדא דרב פפא בגמ' פ\"ד דב\"מ דף מ\"ו. ונ\"ל טעמא דקרא דילפינן מיניה קנין אגב במתני' דלעיל הכי כתיב. (ד\"ה ב' כ\"א) ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים מצורות. ואין לנו להוציא המטבע מכלל דלכסף ולזהב. ופירוש בקניית מטבע שכתב הר\"ב היינו שיזכה במטבע עצמה ואם נאבדה נאבדה לו. אבל ודאי כשמשך מטלטלים נתחייב במשיכתו דמי המכירה. כ\"כ ב\"י סוף סי' ר\"ג. ונראה בעיני דמשום קנין מטבע נהגו עלמא לכתוב בכל ק\"ס שהוא באגב. [*ונ\"ל שלשון הר\"ב מסורס שמ\"ש וכל כו' עד בחליפין צ\"ל אחר ולא מנה]. או חמור בשור. עיין כיוצא בזה רפ\"ח דסוטה: \n",
+                    "<b>רשות הגבוה בכסף</b>. גמ' מ\"ט. ונתן הכסף וקם לו. ועיין מ\"ש במשנה ו' פ\"ד דמעשר שני. [*וכתבו התוס' בפ' י\"ח דשבת דף קכ\"ח שאין הפסוק כן. אלא ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו (ויקרא כ״ז:ט״ו). ואשכחן שמקצר ואומר בל' אחר קצר כהאי דפרק הדר כו' ופרק הרואה כו']: \n",
+                    "<b>ורשות ההדיוט בחזקה</b>. לשון הר\"ב. כלומר. עד שימשוך. וכן פירש\"י ורמב\"ם. ור\"ל דחזקה לאו דוקא אבל משיכה נמי לאו דוקא. אלא טעמא [משום] דרישא במשיכה איירי. ועוד עיין מ\"ש במשנה ד'. ומ\"ש הר\"ב ואם נתן ההדיוט דמים כו'. וצריך לקבל עליו מישפרע. עיין במשנה ב' פרק ד' דב\"מ: \n",
+                    "<b>אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט</b>. פירש הר\"ב האומר שור זה עולה כו'. הכי איתא בברייתא בגמ'. ותמיהה לי דהא במקח וממכר נמי משכחת לה כדתנן במ\"ב פ\"ח דערכין. אמר אחד הרי היא שלי כו'. חזר בו של נ' ממשכנין מנכסיו כו'. שנמצאת למד. דבדבורו בעלמא נתחייב להקדש. וכ\"ת דרבותא קמ\"ל דאפילו נותן מתנה להקדש זוכה באמירה. וכ\"ש כשהוא דרך מקח וממכר. דאיידי דקני מקני. דאכתי תקשה לך. א\"כ רשות הגבוה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בכסף ל\"ל כלל תיפוק לי דבאמירה בלחוד קנה ההקדש. ומיהו בזה כתבו התוס' דלא שייך לומר אמירתו לגבוה. אלא כששם הדבר בפחות משויו שמתכוין לוותר להקדש [וכ\"ש בחנם]. בכי הא שייך לומר אמירתו לגבוה כו'. אבל כשמוכר הדבר בשוויו. ולא נתכוין לוותר כלל. לא שייך אמירתו כו' ולא יתחייב באמירה כלל. ע\"כ. ולפי זה מתני' דערכין דוקא כשנראה שמתכוין לוותר היא שנויה. וצ\"ע. ולהמגיד ברפ\"ט מהלכות מכירה הא דערכין מדבריהם היא שהחמירו לחייבו בדבור בעלמא. שאין זה כנדר גמור. ולפ\"ז א\"ש דברייתא מפרשא למתני' שאומר שור זה עולה דהוי נדר גמור. והוא מדין תורה כמו רשות הגבוה בכסף שהוא ג\"כ דין תורה. והכ\"מ כתב שם דדברי התוס' יותר נכונים. אבל לדעתי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>צריכין לדחוק במתני' דערכין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל מצות הבן על האב</b>. [*פי' הר\"ב כל מצות הבן המוטלות על האב הכי מפרשים בגמרא ודלא כדמשמע לכאורה דר\"ל כל מצוה דמחייב ברא למעבד לאבא. דליתא דהא אף נשים חייבין כדלקמן בד\"ה אחד כו' ונ\"ל דתנא דעקים לישנא וקתני מצות הבן אע\"ג דה\"ל למתני כל מצות האב. לאשמועי' דאלו המצות שחייב האב לבנו הם ג\"כ מצות הבן עצמו שכולן אם לא עשאן לו אביו חייב הוא בעצמו לעשותן כדילפינן בגמ'. מיהו בסיפא לא קתני הך לישנא אלא מכח איידי דרישא דהא לא שייך לומר שמצות כבוד ומורא אף על האב לומר שיתחייב להכריח לבן לקיימם דהא לכ\"ע האב שמחל על כבודו כבודו מחל כדאיתא בסוגיין דף ל\"ב. עוד] כתב הר\"ב למולו לפדותו כו'. וכולהו ילפינן להו בגמ' מקראי למולו דכתיב (בראשית כ״א:ד׳) וימל אברהם את יצחק בנו ומילה אין זמנה אלא ביום כדתנן במשנה ד' פ\"ב דמגילה ולפיכך הנשים פטורות. ובגמ' יליף לה אפילו למ\"ד דזמנה בין ביום בין בלילה. מדכתיב (שם) כאשר צוה אותו אותו ולא אותה. ואין צו אלא מיד ולדורות כדכתיב (במדבר ט״ו:כ״ג) מיום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. לפדותו דכתיב (שמות ל״ד:כ׳) כל בכור בניך תפדה. ואיהי לא. דכתיב תפדה תפדה. כל שמצווה לפדות א\"ע מצווה לפדות אחרים פי' מל' תפדה ילפינן נמי דהיכא דלא פרקיה אבוה מחויב לפדות א\"ע. ופירש הר\"ן דל' תפדה משמע תפדה אחרים. או תפדה עצמך. ע\"כ. והשתא דריש שאין בכלל המצוה לפדות לאחרים מי שלא שייך בו ג\"כ לפדות עצמו דהא תרווייהו במשמעות. כך נ\"ל. ללמדו תורה. דכתיב (דברים י״א:י״ט) ולמדתם אותם את בניכם. ואיהי מנלן דלא. דכתיב ולמדכם. ולמדתם: כל שמצווה ללמוד. מצווה ללמד וכו'. והאשה אינה מצווה ללמוד. כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דברכות. ה\"נ דרשינן דהיכא דלא אגמריה אבוה מחייב איהו למגמר נפשיה. דכתיב ולמדתם. פי' הר\"ן דבכלל ולמדתם הוא. שכיון שהוא מחוייב ללמד לאחרים. יש לו ללמוד תחלה. ע\"כ. ודלא כפירש\"י. דמקרא אחרינא יליף לה. והשתא דריש דאין בכלל ללמד לאחרים. אלא אם יש ג\"כ בו המצוה דללמוד לנפשיה. דהא תרווייהו במשמע. ללמדו אומנות. להשיאו אשה. דכתיב (ירמיהו כ״ט:ו׳) קחו נשים וגו' וקחו לבניכם נשים. והכא לא צריך למעוטי לאשה דלא. דהא קחו נשים כתיב. וללמדו אומנות. דכתיב (קהלת ט׳:ט׳) ראה חיים עם אשה. אם אשה ממש היא. כשם שחייב להשיאו. כך חייב ללמדו אומנות. אי תורה היא. כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות. להשיטו בנהר. חיותיה היא. שמא יפרוש בספינה ותטבע. ויסתכן. אם אינו יודע לשוט: \n",
+                    "<b>וכל מצות האב על הבן</b>. פי' הר\"ב שהם מורא וכבוד. מורא. לא ישב כו'. כללים הם. ולדוגמא נקטינהו כמ\"ש הרמב\"ם. ומה שכ' הר\"ב ולא יכריע את דבריו. פירש\"י אם היה חולק עם אחר בדבר הלכה. לא יאמר נראים דברי פלוני. והרמ\"ה כתב זה אין צריך. דהיינו. סותר את דבריו. אלא אפי' נראין לו דברי אביו. אין לו לומר נראין דברי אבא. שנראה כמכריע דברי אביו אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקים ישיב. טור י\"ד סי' ר\"ס [צ\"ל ר\"מ]: \n",
+                    "<b>אחד אנשים כו' חייבין</b>. דכתיב. תיראו. ומה ת\"ל איש שהוא סיפק בידו לעשות. אשה רשות אחרים עליה. ברייתא בגמ'. [*ופירש\"י סיפק. יכולת שאין מוחה בידו. רשות אחרים. בעלה]: \n",
+                    "<b>וכל מצות עשה שהזמן גרמא</b>. כתב הר\"ב כגון כו' וציצית פי' בתוספות כמ\"ד כסות לילה פטור מציצית מדכתיב (במדבר ט״ו:ל״ט) וראיתם אותו. ואפי' למ\"ד ציצית חובת טלית הוא ואפי' מונח בקופסא חייב בציצית. ועוד דבירושלמי [אמרי'] כסות יום שלבשה בלילה חייבת בציצית. אפ\"ה חשיב לה זמן גרמא כיון שחיובו תלוי במה שהזמן גרם לבישתו ביום יש לה לחשב זמן גרמא שזמן לבישתה גורם החיוב: \n",
+                    "<b>ונשים פטורות</b>. כדגמרינן מתפילין מה תפילין נשים פטורות [כמפורש במשנה ג' פ\"ג דברכות] אף כל מ\"ע שהזמן גרמא נשים פטורות. גמ': \n",
+                    "<b>וכל מ\"ע שלא הזמן גרמא</b>. כתב הר\"ב כגון מזוזה כו'. מזוזה מפורש במ\"ג פ\"ג דברכות. מעקה. אע\"ג דאית ביה לאו ולא תשים דמים (דברים כ״ב:ח׳). <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וא\"כ תיפוק ליה דנשים חייבות משום הלאו. מסיק הר\"ן דלאו ועשה אינם באים כאחד. דלא תשים דמים ההוא כשבנה ע\"מ שלא לעשות. ואעפ\"כ מחוייב אח\"כ לעשות מעקה משום העשה. אבדה. נמי לאו דלא תוכל להתעלם (שם) כשנטלה ע\"מ שלא להחזירה עבר הלאו. ומ\"מ מחוייב לקיים העשה דהשב תשיבם (שם) שילוח הקן. אם נטלה ע\"מ שלא לשלחה עובר משום לא תקח האם (שם) ואח\"כ חייב בעשה דשלח לרבנן לאו מעיקרא משמע. כדמוכח בפ' שילוח הקן (חולין דף קמ\"א). ע\"כ: \n",
+                    "<b>וכל כו'</b>. כתב הר\"ב הני תרי כללי לאו דוקא כו'. ומה שאמר כל אמנם ר\"ל הרוב. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב שהרי מצה בליל פסח. דזמן גרם ונשים חייבות. כדאיתא בפסחים [דמ\"ג] נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה שנאמר (שם ט\"ו) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. כל שישנו בבל תאכל חמץ. ישנו בקום אכול מצה. ונשים איתנהו בבל תאכל חמץ דמצות ל\"ת הוא. ושמחה במועדים. דכתיב (שם) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך. רש\"י. והקהל בחג הסוכות כדכתיב (שם ל\"א) הקהל את העם האנשים והנשים. ומ\"ש הר\"ב דת\"ת כו' ממ\"ע שלא הזמן גמרא ונשים פטורות. ת\"ת פירשו בפ\"ג דברכות. פריה ורביה כת\"ק דסוף פ\"ו דיבמות דהלכתא כוותיה. פדיון הבן מפורש לעיל. \n",
+                    "<b>וכל כו</b>. כתב הר\"ב וילפינן לה מדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וכו' לכל עונשין וכו'. פירש\"י ולאוין עונשי מלקיות הן.*) [ובגמ' אי מהכא אימא דוקא משום כפרה חס רחמנא עלה פי' התוס' כגון עריות דכתיב בנשים עונשין. כתב רחמנא (שמות כ״א:א׳) אשר תשים לפניהם השוה וכו' לכל דינים ועיין בתוס' ספ\"ק דב\"ק דט\"ו. ואי מהכא ה\"א משום דחיותא הוא דאי אין עליה דין הכל גוזלים אותה והיא גוזלת אחרים והכל בדילין הימנה כתב רחמנא (שם) והמית איש או אשה בשור המועד שהרג השה וכו'. ואי מהא משום דאיכא איבוד נשמה חס רחמנא אבל הנך תרתי אימא לא. צריכא]. ועמ\"ש במ\"ז פ\"ד דב\"ק: \n",
+                    "<b>וכל מצות לא תעשה כו'</b>. כתב הר\"ב והאי כללא דוקא כו' וכ\"כ הרמב\"ם. ואין להקשות מדפי' בפ' בתרא מ\"ד דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים. דהא אמרי' בגמ' פ\"ט דיבמות דפ\"ד. דכל היכא דהוא מוזהר. היא מוזהרת. שכשם שהכהן מוזהר שלא ליקח אשה זונה וחללה. כך היא מוזהרת שלא תשאנו. וכל היכא דהוא לא מוזהר. כגון חלל בכשרה היא לא מוזהרת שנמצאת אומר דגם בזה הושוה האשה לאיש: \n",
+                    "<b>חוץ מבל תשחית</b>. כתב הר\"ב זקנך ולא זקן אשתך אפי' העלתה זקן. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הסמיכות וכו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לשון התוס' נראה דמהגשות ואילך מיירי בכהנים וכו'. אבל סמיכות ותנופות איירי בישראל. ע\"כ. ובגמ' סמיכות. דכתיב (ויקרא א') דבר אל בני ישראל וסמך. בני ישראל סומכין. ואין בנות ישראל סומכות. תנופות. דבר אל בני ישראל והניף (שם כ\"ג) בני כו'. הגשות. זאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן (שם ו') בני כו'. קמיצות והביאה אל בני אהרן. וקמץ (שם ב'). הקטרות. והקטירו אותו בני אהרן (שם ג'). הקבלות. והקריבו אותו בני אהרן (שם א') ואמר מר והקריבו. זו קבלת הדם. המליקות. דכתיב (שם) ומלק והקטיר. אתקש מליקה להקטרה. כמ\"ש במ\"ה פ\"ו דזבחים. ואע\"ג דלא אתקש אלא עולה. בני אהרן גלוי מלתא בעלמא הוא תוס' שם דס\"ה. והזאות. אי דפרה אלעזר כתיב בהאי דפנים [שלא על מזבח החיצון] משוח כתיב בה. אלא הזאה דבן עוף [חטאת דכתיב בה והזה] אתיא בק\"ו. ומה בן צאן שלא קבע לו כהן בשחיטתו. [שהשחיטה כשרה בזר כדתנן ריש פ\"ג דזבחים] קבע לו כהן בהזאתו. בן עוף שקבע לו כהן למליקתו. אינו דין שיקבע לו להזאתו. פירשו התוספות שהרי בכל מקום טעון כהן בסוף יותר מבתחלה. דעיקר עבודה דקרבן הויא בסוף. והשתא הוי ק\"ו מיניה וביה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ואין להביא בהאי ק\"ו שום פירכא. ע\"כ. וכתבו עוד דליכא למעוטי נשים מכל הני משום דאינן כשרים אלא ביום [כדתנן במשנה ה' פ\"ב דמגילה] והוו מצות עשה שהזמן גרמא דהנשים פטורות. דמ\"מ איצטריך למעוטינהו ולמיפסל הקרבן. וסמיכה. אע\"ג דודאי לא מפסל קרבן בסמיכתה. איצטריך למעוטי משום דכתיב וסמך ושחט וסד\"א אתקש סמיכה לשחיטה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>וכי היכי דשחיטה כשרה בנשים כדתנן בזבחים (רפ\"ג) אף סמיכה כשרה בנשים. ותנופה נמי איצטריך למעוטי כיון דאשכחן סוטה ונזירה דמניפות. וא\"ת תיפוק ליה דכל הני אינן כשרות בנשים לפי שהם מחוסרי בגדים דפסולים לעבודה [כדתנן ברפ\"ב דזבחים] וי\"ל דמיירי שלבשו הבגדים אי נמי י\"ל כיון שלא נצטוו בבגדים לא הוו מחוסרי בגדים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הקבלות וההזאות</b>. והולכה וזריקה [דעבודות הן כדתנן ספ\"ק דזבחים] לא קתני דהולכה בכלל קבלה. שהרי מן והקריבו הכהן נפקא כמו קבלה [כדלעיל] וזריקה בכלל הזאה. תוס'. ומלשונם מוכח דגרסי קבלות קודם הזאות. וכן ראוי. וכך הוא בירושלמי: \n",
+                    "<b>חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות</b>. סוטה מפורש רפ\"ג דמסכת סוטה [דף י\"ט]. ונזירה מפרש בגמ' אתיא כף כף מסוטה. וז\"ל הרמב\"ם לפי שנאמר בסוטה (במדבר ה') ונתן על כפיה את מנחת הזכרון ונאמר בנזיר (שם ו') ונתן על כפי הנזיר. ודין הנזירה והנזיר בענין הקרבן שוה למה שנאמר בתחלת הפרשה (שם) איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל מצוה שהיא תלויה בארץ</b>. פי' הר\"ב שהיא חובת קרקע. פירש\"י שמוטלת על הקרקע או גדוליו. כגון תרומות. ומעשרות. חלה. לקט. שכחה. ופיאה. שביעית. חדש. ערלה. כלאים. [*עכ\"ל. ונראה בעיני דלפי שגדולי קרקע היה מקום לבעל הדין לומר שאינם פטורים בח\"ל. ולהוי בכלל חובת הגוף. מש\"ה דייק מתני' למיתני בלשון תלויה בארץ. ולא חובת קרקע. אלא כל דתליא בארץ כלומר שהן גדוליו. ואע\"ג דלישנא דתלויה [בארץ] ס\"ד דהמקשן בגמרא. דר\"ל שנכתב בו ביאת הארץ ומש\"ה מקשה. ודחינן דר\"ל חובת קרקע. וא\"כ ה\"ל לתנא לשנות להדיא חובת קרקע. אלא מהטעם דפרישית הוא דתני תלויה בארץ]: \n",
+                    "<b>אינה נוהגת כו'</b>. לקמן אפרש מנלן: \n",
+                    "<b>ושאינה תלויה בארץ</b>. פי' הר\"ב שהיא חובת הגוף. פירש\"י אינה מוטלת על הקרקע ולא על גדוליו. אלא על גופו של אדם. כגון שבת. תפילין. ע\"ז. פטר חמור. מילה. עריות. וכיוצא בהם: \n",
+                    "<b>נוהגת בין בארץ כו'</b>. דת\"ר אלה החוקים. אלו המדרשות. והמשפטים. אלו הדינין. אשר תשמרון. זו משנה. לעשות זה מעשה. בארץ. יכול לא יהא נוהג אלא בארץ. ת\"ל כל הימים. אי כל הימים. יכול יהא נוהג אפי' בח\"ל. ת\"ל בארץ. אחר שריבה הכתוב מיעט. צא ולמד ממה שאמור בענין [על איזה מהם הכתוב אומר כל הימים] אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו'. מה עבודה זרה מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ. בין בח\"ל. אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח\"ל: \n",
+                    "<b>חוץ מן הערלה והכלאים</b>. [*לשון התוס']. בירושלמי פריך אמאי לא תני לה חלה [כדתנן במשנה ח' פ\"ד דחלה] ומשני לפי שאינה בעיסה של נכרים. ולא מיירי מתני' אלא בדברים הנוהגים בישראל ובנכרים. וקשה אמאי לא פריך נמי התם אמאי לא תני תרומה ומעשר. כדפריך מחלה. וא\"ל לפי שאינה אלא מדרבנן. דהא חלה נמי בח\"ל. אינה אלא מדרבנן. ואפ\"ה בעי אמאי לא תני חלה ולא משני לפי שהיא מדרבנן. וי\"ל דלהכי בעי מחלה. לפי שגזרו על חלה בכ\"מ. אבל על תרומה ומעשר לא גזרו במקומות הרחוקים מא\"י אלא דוקא אעיירות הסמוכות לארץ. והיינו טעמא דגזרו על החלה בכ\"מ טפי מתרומה ומעשר. לפי שהחלה דומה יותר לחובת הגוף. שהרי החיוב בא ע\"י גלגול שאדם עושה. והלכך דין הוא שינהג בכ\"מ אפי' בח\"ל. אבל תרומה ומעשר אינן מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע ודמי טפי לחובת הארץ. ע\"כ. ואע\"פ שמי שקנה טבל. ודאי שנתחייב לעשרן. מ\"מ עיקר החיוב ותחילתו היא על בעל הקרקע: \n",
+                    "<b>הערלה וכלאים</b>. עיין בפי' הר\"ב דסוף ערלה: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אף מן החדש</b>. כתב הר\"ב שנאמר בכל מושבותיכם [כו'] ות\"ק מפרש בגמ' דס\"ל דלאו למימרא בכ\"מ שאתם יושבים. אלא לומר שאף בארץ לא נתחייבו כל י\"ד שנה שהיו בגלגל שכבשו ושחלקו עד שנתיישבו בה. והכיר כל אחד את שלו. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"א וכ\"כ הרמב\"ם וז\"ל הרי\"ף והרא\"ש דסתם לן תנא כוותיה בסוף מסכת ערלה. ומכאן סתירה לדברי הכ\"מ שכתב דבתרי סדרי איכא סדר. כמו שהעתקתי דבריו בריש פ' בתרא דסוטה. וראיתי בכ\"מ פ\"י מה' מאכלות אסורות. שאחר שכתב דפסק כסתם משנה כתב ובמנחות פ' ר' ישמעאל אמרי' דרבנן דבי רב אשי סברי חדש בח\"ל דאורייתא. ע\"כ. ובאמת שמזה תימה על הרי\"ף והרא\"ש דבפ' ר\"י דס\"ח רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כו' קסברי חדש בח\"ל דרבנן שמעינן דההוא דערלה לא מכרעא. אלא דאנן אית לן למעבד כרבנן דבי רב אשי דבתראה ומרא דגמ' הוא. [*ותו איכא התם דרבינא אמר. שאמרה לו אם. שאביו ס\"ל חדש בח\"ל דאורייתא ומדרבינא אמר להך מלתא ודאי דהכי ס\"ל והוא בתראה ג\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ה' פרק ז' דתמורה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מטיבין לו ומאריכין לו ימיו</b>. ל' הר\"ב לעולם הבא. וכלומר שזוכה לעולם שכולו ארוך. שהרי אין שם קצור ימים כלל וכדפי' הר\"ב בר\"פ חלק. וא\"ת דהיינו נוחל את הארץ. ל\"ק דה\"ק. דבעולם הזה מתקנין לו כדי להטיב ולהאריך ימיו בעולם הבא. כאביי [דאמר] בגמ' מתני' דעבדין ליה יום טוב ויום ביש פירש\"י מי שעושה מצוה יתירה דהוה רובה זכיות מתקנין לו בעולם הזה יום טוב שנפרעין ממנו עונותיו וזהו תקון יום טוב לעולם הבא. וכל שעונותיו מרובין דקתני מריעין לו. היינו דעבדין ליה הזמנת יום ביש שמשלמים לו שכר מצותיו כאן להיות מתוקן לו יום רע. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ונוחל את הארץ</b>. פי' הר\"ב ארץ החיים. ומסיים הרמב\"ם ר\"ל העוה\"ב וכן ל' רש\"י חיי העוה\"ב והא דתנן בריש מסכת פיאה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה\"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא אלו הן כבוד אב ואם דליכא למימר דאפי' לא קיים שאר מנות דהא רובו עונות הוא ואמאי תנן דוקא לאלו. מוקמינן בגמ' שאם היתה שקולה פירוש הכף מאזנים ויש במחצה זכיות אחת מאלו מכרעה. פי' מכרעת את הכף כאלו הוי רובה זכיות ואינו צריך למצוה יתירה דמתני' אלא יש לו דין עושה מצוה יתירה: \n",
+                    "<b>וכל שאינו עושה כו'</b>. פי' הר\"ב שהיו עונותיו מרובין מזכיותיו ואינו עושה מצוה אחת שיהיה מחצה זכאי כו' וכ\"פ הרמב\"ם. ונראה בעיני שהוכרחו לפרש כן אע\"ג דקשיין דיוקי דמתני' אהדדי דמרישא דפי' כל העושה מצוה אחת יתירה והכי איתא בגמ' שמעינן דבעינן מרובה בזכיות והשתא מפרשינן דלא בעינן אלא מחצה על מחצה. לפי שהכריחם לכך הא דאיתא בגמ' פ\"ק דר\"ה דף י\"ז בינונים דהיינו שיש להם מחצה על מחצה בה\"א ורב חסד מטה כלפי חסד. וברישא דמפרשינן כל העושה מצוה אחת יתירה. ואע\"פ שכשהוא מחצה על מחצה סגי. לפי שהקב\"ה מטה כלפי חסד. מ\"מ אינו דומה צדיק מרובה בזכיותיו. למי שהוא בינוני אלא שעל ידי חסד אל יתברך נעשה כמרובה בזכיות. וכן מחלקים התוס'. וכלפי הא אמרו בגמ' דרישא מיירי ביתירה משום דבה מטיבין ומאריכין כו' על פי שורת הדין. אבל הכא בסיפא דתנן אין מטיבין כו'. לא רצו לפרש כשאין עושה יתירה דהא אפילו אין לו מצוה יתירה נמי מטיבין לו מצד החסד כדאמרן. ועיין ר\"פ חלק. ובפ\"ג דאבות משנה י\"א. עוד שם סוף פ\"ד.\n",
+                    "<b>אינו מן הישוב</b>. כתב הר\"ב והוי מושבו מושב לצים. גמ'. ופירש\"י שזה שאינו באחת מאלו במה יתעסק אם לא בליצנות. ומ\"ש הר\"ב ופסול לעדות. גמ' ופירש\"י דכיון שאינו מן הישוב. אין מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים:\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>האיש מקדש</b>. וניתני האיש קונה [כדתנן האשה נקנית] מעיקרא תני לישנא דאורייתא. [כמפורש שם] ולבסוף תני לישנא דרבנן דאסר לה אכולי עלמא כהקדש. גמרא. ריש פ\"ק. ולשון התקדשי לי כתבו התוס' כלומר להיות לי. מקודשת לעולם בשבילי. כמו הרי הן מקודשים לשמים. להיות לשמים. ופשטא דמלתא מקודשת לי מיוחדת לי ומזומנת לי ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובשלוחו</b>. כתב הר\"ב וילפינן שלוחו של אדם כמותו. מקרא דכתיב ושחטו כו' גמ'. והלא אינו שוחט אלא אחד. פי' הר\"ן דנפקא לן מדכתיב תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד כדאיתא בחולין בפרק השוחט (חולין דף כ\"ט ע\"ב). ואפי' הכי אמר רחמנא ושחטו. דמשמע שכולם ישחטו. והיינו משום שהוא שוחט בשביל כולם ובשליחותם. ושלוחו של אדם כמותו. ע\"כ. וגם הרי\"ף כתב דמושחטו ילפינן. וכתב עליו הר\"ן מיהו בגמ' מסקינן דמהאי קרא לחוד ליכא למגמר לכל התורה. דמה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע\"י שליח. ואדרבא ע\"י שליח דוקא. ולא ע\"י הבעלים. אלא דבגירושין נמי ילפינן שליח מדכתיב ושלחה ומבינייהו דהיינו מגירושין וקדשים ילפינן לכל התורה כולה וכו'. והרי\"ף כתב להך דרשא משום דתנא בה בהדיא מכאן אמרו ששלוחו של אדם כמותו. ומיהו לאו דוקא. דמינה בלחוד לא ילפינן הכי. אלא מבינייהו דידיה ודגירושין כדכתיבנא. ועיין מ\"ש במ\"ד פ\"ו דב\"ק והא דברפ\"ק דתרומות כתב הר\"ב גם אתם. גם לרבות שלוחכם. מסקינן נמי בגמ' דלא אצטריך אלא משום אתם. מה אתם בני ברית כו': \n",
+                    "<b>האיש מקדש את בתו כשהיא נערה</b>. ולא היא. ואע\"ג דרבנן פליגי עליה דר' יהודה בגירושין כדתנן במ\"ב פ\"ו דגטין שאני קדושין דמדעתה. דהא בעינן דעת המקנה הלכך אביה ולא היא. שהתורה זכתה לו. אבל גירושין שישנן בע\"כ בין היא בין אביה. דמה לנו ולדעתו כי מקבל ליה איהו. נמי בע\"כ הוא. גמ': \n",
+                    "<b>כשהיא נערה</b>. דמדזכאי בכסף קדושיה כדתנן במ\"ד פ\"ד דכתובות. סברא הוא דאיהו נמי מקדש. דהשתא אביה מקבל כסף קדושין ואיהי תקדש נפשה. תוס' שם דף מ\"ו: \n",
+                    "<b>התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו</b>. גמ' מאן תנא התקדשי הוא דהוי פרטא. אבל בזו בזו. [*וכן לשון רש\"י. ואע\"ג דבמתני' נשנו בוי\"ו לאו דוקא. ועיין מ\"ש במ\"ג פ\"ה דשבועות בד\"ה רמ\"א כו'] לאו פרטא היא. אמר רבה ר\"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל א' וא' במ\"ג פ\"ה דשבועות. ויש לתמוה דהתם פסקו הר\"ב והרמב\"ם דלא כר\"ש. וכן עוד במ\"ז פ\"ט דנדרים תנן סתמא כר\"ש ודחוה מהלכה. ואילו הכא לא דחוה. וכן תמה הכ\"מ בפ\"ה מה\"א. אבל בפ\"ד מהלכות נדרים כתב שאפשר לומר דמדחזינן דבקדושין סתם לן תנא כר\"ש ובשבועת הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה. אמרינן ראה רבי דבריו של ר\"ש בקדושין ודברי ר\"י בשבועת הפקדון. ואע\"ג דבנדרים סתם לן כר\"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיאטי שייטי. אית לן למיסמך טפי אסתמא דשבועת הפקדון דאתיא כרבים מלמסמך אסתמא דנדרים דאתיא כיחידאי. ע\"כ. ועוד נ\"ל לפי דרכו של הכ\"מ דבתרי סדרי יש סדר. וכמ\"ש במ\"ט פ\"ק. לענין נדרים ושבועות דבחדא שיאטי שייטי. הוה (מחלוקת ואח\"כ סתם) [סתם ואח\"כ מחלוקת]. ועוד נ\"ל דהכא פסקו כר\"ש כדכתב הר\"ן דשקלו וטרו אמוראי אליביה. ע\"כ. ואילו בשבועות שקלו וטרו אמוראי אליביה דרבי מאיר ורבי יהודה דפליגי אר\"ש. ובנדרים לית שקלא וטריא כלל. אזלינן בתר שבועות דשייכים לנדרים טפי: \n",
+                    "<b>עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה</b>. כתב הר\"ב האי אחת מהן כו' עד והמקדש במלוה אינה מקודשת. ויהיב טעמא בגמ' דף מ\"ז דמלוה להוצאה נתנה וכיון שרשאי להוציאם אינם של המלוה כלל ולאו מידי יהיב לה. ועמ\"ש ברפ\"ה דב\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונמצא של דבש</b>. כגון שהיה מכוסה ולא הכירה בו עד אח\"כ. שאילו ראתה אותו וקבלתו סברה וקבלה. טור סי' ל\"ח ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>[*של דבש</b>. פירוש משקה הנעשה מדבש שקורין מיד\"ו. ובהדיא שנינו בפרק ג' דשבועות משנה ג' שבועה שלא אשתה יין. ושמן ודבש. וכמו שמצינו בשמות העצם שנקרא פרט בשם הכלל. והנולד על שם המולידו כמו ישראל ויהודה ודומיהם רבים. וכן כתבתי בפתיחה למסכת טהרות בשם הרמב\"ם. ע\"ש. אבל אין ראיה ממה שהדבש נמנה בשבעה משקים במסכת מכשירין פרק ו' משנה ד'. שכן לכל הפירושים שכתב הר\"ב במסכת עוקצים פ\"ג מי\"א אותו דבש אינו כשנעשה ממנו משקה כי אם הדבש עצמו כמות שהוא. הוא נמנה בשבעה משקים ואפילו קרוש. כחכמים דבמשנה ב' פ\"ג דמסכת טהרות. וכן הוא בהדיא ג\"כ בלשון הרמב\"ם שכתבתי במ\"ז פ\"ב דמסכת ע\"ז בד\"ה והדברניות כו'. אבל הדבר נלמד מענינו הוא. בכאן שפירושו המשקה הנעשה מהדבש ולא הדבש עצמו. דמסתמא להשקותה קאמר דומיא דיין. וכן נמי אין רגילות לתת בכוס של שתייה דבש שעדיין לא נעשה ממנו המשקה. וזה נ\"ל פשוט וברור. ועיין בפ\"ט דמסכת כלים משנה ח' בד\"ה לשאר וכו'. ובזה מיושב תמיהת הב\"י שעל דברי הרמב\"ם ועל מעשה מהמרדכי שהביא בטור י\"ד סי' ק\"ג ועיין במסכת ע\"ז פ\"ה מ\"ב]: \n",
+                    "<b>של זהב ונמצא של כסף</b>. כתב הר\"ב דאיכא דניחא לה בהא. גמ'. וז\"ל הרמב\"ם אפשר שדעתה ורצונה בזה הדבר הפחות לכוונת שום ענין יותר ממה שרוצה הדבר האחר. ע\"כ. ועיין מ\"ו פ\"ה דב\"ב. וז\"ל התוס' כגון שצריכה כסף להשלים תכשיט של כסף שעושה: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אם הטעה לשבח מקודשת</b>. פרכינן בגמ' ולית ליה לר\"ש [מ\"ו פ\"ה דב\"ב] יין ונמצא חומץ. חומץ ונמצא יין שניהם יכולים לחזור. ומפרקינן הב\"ע כגון שאמרה היא לשלוחה צא וקבל לי קדושין מפלוני שאמר לי התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב. ומאי נמצא. דקא צייר בבליתא כשנתנו לשליח. מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום. והיכא דטעי איהי גופה מודה ר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בן עיר ונמצא בן כרך</b>. ישיבת הכרכים קשה. שהכרך הוא מקום שווקים והיוקר מצוי בו ודוחק עוברים ושבים. רש\"י: \n",
+                    "<b>כרך</b>. מפורש במשנה ד' פ\"ט דברכות: \n",
+                    "<b>שפחה גדלת</b>. פירש הר\"ב קולעת שער הנשים לשון התוס' כמו מגדלא נשיא. ע\"כ. ולי משנה שלימה סוף פרק י' דשבת וכן הגודלת: \n",
+                    "<b>או ע\"מ שאין לי ויש לו</b>. דניחא לה באין לו [שפחה גדלת]. דמתוך שהולכת מבית לבית לקלוע. מספרת כל הדברים ממנה. תוס' [דף מט.]: \n",
+                    "<b>אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו</b>. לשון רש\"י אע\"פ שאין הדבר כן אלא כמו שהוא עכשיו שאין תנאו אמת. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פרק דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר לשלוחו כו' והלך כו'</b>. עיין מ\"ש בריש פ' דלקמן. \n",
+                    "<b>אינה מקודשת</b>. דדוקא קא\"ל במקום פלוני שיש לי שם אוהבים. ואם בא אדם לומר דברים עלי בפניהם. ימחו בידו. רש\"י. ובגמ' ותנן נמי גבי גיטין [במשנה ג' פ\"ו דגיטין] האומר תנו גט כו'. וצריכא דאי אשמועינן גבי קדושין משום דלקורבה קאתי. בהאי אתרא רחמי לי ולא ממלי מילי עלי וכו' אבל גבי גיטין דלרחוקה קאתי אימר לא אכפת ליה. ואי אשמועינן גבי גירושין בהאי אתרא ניחא ליה דנבזי. בהאי אתרא לא ניחא ליה. אבל גבי קדושין אימא לא אכפת ליה. צריכא. והשתא אתא שפיר דתנן הכא לרישא דמתני' דהתם ולא תנא נמי לסיפא האשה שאמרה התקבל כו'. וכתבוה הרמב\"ם בספ\"ז מה\"א. וכן הטור סי' ל\"ו לענין קדושין. דאפילו רישא אי לאו דצריכה לא הוה ליה למתנייה תרי זמני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקדש את האשה</b>. משנה זו שנויה בפ\"ז דכתובות [מ\"ז]. וע\"ש. ואמרינן בגמ' תנן נמי גבי כתובות כה\"ג. הכא קדושין איצטריכא ליה תנא כתובות אטו קדושין. התם כתובות איצטריכא ליה תנא קדיושין אטו כתובות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או אשה אחת בפחות מש\"פ</b>. וצריכא דאי אשמועינן ש\"פ איידי דקא נפיק ממונא מיניה טעי אבל פחות מש\"פ אימא יודע שאין קדושין תופסים בפחות מש\"פ וכי קא משדר סבלונות אדעתא דקדושין קא משדר. ואי אשמועינן הני תרתי משום דבין פרוטה לפחות מש\"פ לא קים להו לאינשי. אבל קטן שקדש הכל יודעים שאין קדושי קטן כלום. אימא כי קא משדר סבלונות אדעתא דקדושין קא משדר. קמ\"ל. גמ': \n",
+                    "<b>סבלונות</b>. פירש הר\"ב דורונות. ועיין עוד בפירוש משנה ה' פ\"ט דב\"ב. וכתב הרמב\"ם כאן ובב\"ב. ונגזר זה השם מסבל והוא נושא המשא שנושאים אותה מיד זה ליד זה. ע\"כ. ובספר התשבי הוסיף. וכן פירש\"י סבלות מצרים. משא מצרים. ונמצא משא בלשון מתנה כמו (בראשית מ\"ג ל\"ד) וישא משאות. פי' ויתן מתנות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקדש אשה ובתה</b>. עיין משנה ד' פ\"ג דיבמות: \n",
+                    "<b>אינן מקודשות</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא ואשה אל אחותה לא תקח לצרור. בשעה שנעשו צרות זו לזו אין לך לקוחים אפי' באחת. גמ'. ופרכינן (א\"כ כי כתיב) [א\"ה היינו דכתיב] ונכרתו הנפשות. והרי אין כאן איסור אחות אשה. [משא\"כ לר\"ש מ\"ד פ\"ג דיבמות דדריש הכי כדפי' הר\"ב שם דהתם הוי כרת משום אשת אחיו שלא במקום מצוה. תוס']. אלא קרא בזה אחר זה. שבקדושין הראשונים היא אשתו. וקאמר אין קדושין תופסים באחותה. ואם בא עליה ענוש כרת. ומתני' דבבת אחת לאו מהאי קרא נפקא וסברא בעלמא הוא. כל שאינו בזה אחר זה. אפי' בבת אחת אינו. הלכך כיון דבאחות אשה לא תפסי קידושין. כי קדשינהו בבת אחת נמי לא הוי קדושין. ומ\"ש הר\"ב וה\"ה לכל שאר עריות שיש בהן כרת כו'. ובגמ' פרק ג' דף ס\"ז דאיכא למפרך אשת איש ואשת אח שיש להן היתר. אלא אמר קרא (ויקרא י״ח:כ״ט) כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו. הוקשו כל עריות כו'. חוץ מנדה. כמ\"ש סוף פ\"ד דיבמות ע\"ש. וכתבו התוס' תימה אם לא תקח משמע שאין לקוחים תופסים בה א\"כ אמאי תפסי קידושין בחייבי לאוין. כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. [כדמוכח סוף פרק ד' דיבמות ובשאר דוכתי] הא כתיב בהן לא תקח. וי\"ל דלא ממשמעות דלא תקח דרשינן אלא משמע ליה דהכי פירושו דקרא. ואשה אל אחותה לא תקח בבת אחת פירוש לכל אחת ואחת יש דין אחות אשה ואסורה. ואחות אשה נפקא לן בפ' האומר דאין קדושין תופסים בה. דחייבי כריתות היא. ע\"כ. ודקדקתי בפרק האומר. ולא מצאתי ממאי נפקא לן אחות אשה. ואדרבה התם כולהו חייבי כריתות מאחות אשה ילפינן. ופירש\"י מאחות אשה דכתיב בה לא תקח לא תקדשנה. ע\"כ. ול\"נ דכמו דלרב פפא דהתם בפ' האומר [ס\"ח ע\"א] דיליף דאין קדושין תופסים בחייבי כריתות בק\"ו מיבמה. ולדידיה פרכינן שאר חייבי לאוין נמי. ומשני רב פפא בהדיא כתיב בהו (דברים כ״א:ט״ו) כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה. דהיינו שנואה לפי המקום וכו'. הכי נמי לסתמא דגמ' דמאחות אשה נפקא ומלא תקח. כי פרכת חייבי לאוין נמי כתיב בהו לא תקח. מצית למיהדר. בהדיא כתיב בהו כי תהיין. אלא דמכיון דרב פפא משני הכי אילפותא דידיה להכי קבעוה בגמ' בילפותא דידיה. וממילא נמי לסתמא דגמ' דמאחות אשה יליף: \n",
+                    "<b>כאחת אינן מקודשות</b>. כתב הר\"ב הא אחת מאשה ובתה כו'. וקבלה אחת מהן קדושין ע\"י חברתה. וכן לשון הרמב\"ם ור\"ל גם בשביל חברתה. שחברתה עשתה שליח. והוא אמר לה אחת מכם ולא פירש. ולשון הטור סי' מ\"א או שאחת עשתה שליח לחברתה לקבל קדושיה ונתן בידה וא\"ל אחת מכם כו'. ועיין מ\"ש במשנה ו' פ\"ב דיבמות ובפרק דלקמן סוף מ\"ח: \n",
+                    "<b>הרי כולכם כו'</b>. כתב הר\"ב דבגמ' מתרצא דאם אמר כלכם לא היתה שום א' מקודשת. וטעמא משום דהוי כאומר קני את וחמור. ואת וחמור לא קנה שהרי לא הקנה לזה בלא זה. וחמור לא קני את נמי לא קנה. והר\"ן והמגיד ריש פ\"ט מהלכות אישות האריכו ליישב אפי' למאן דאמר דאת וחמור קנה מחצה. דפלוגתא היא בב\"ב [דף קע\"ג] וקים לן כמאן דאמר קנה. ואין זה מענין כוונת החבור הזה להאריך בכך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקדש בחלקו וכו' אינה מקודשת</b>. כתב הר\"ב דכהנים משלחן גבוה קא זכו. ואמר קרא וזה יהיה לך וגו'. וכ\"פ הרמב\"ם. ותמיהני דכיון דקרא וזה יהיה לך כתיב. למאי צריכין לטעמא דמשלחן גבוה קא זכו. ובגמ' איתא הכי לימא מתני' דלא כריה\"ג דדריש ומעלה מעל בה'. (ויקרא ה׳:כ״א) לרבות קדשים קלים שהם ממונו. אפי' תימא ר\"י הגלילי. דע\"כ לא אמר אלא מחיים. אבל לאחר שחיטה לא. מ\"ט כי קא זכו. משלחן גבוה קא זכו. ובתר הכי תניא רבי יהודה אומר מקודשת. רבי יוסי אומר אינה מקודשת. אמר רבי יוחנן שניהם מקרא א' דרשו וזה יהיה לך וגו'. רבי יהודה סבר. לך ולכל צרכך. רבי יוסי סבר כאש וכו'. וצריך לומר דהאמת מפרשים. ובגמ' פרק קמא דבבא קמא דף י\"ב לא נקט אלא משלחן גבוה קא זכו. ותו איתא בגמ' דלהכי תנן בחלקו משום ר\"י הגלילי. דמחיים לא. [ועיין מה שכתבתי במשנה ט' פ\"ד דבב\"מ]. ומה שפירש הר\"ב. מה אש אין אתה משתמש בו אלא לאכילה. כן כתב הרמב\"ם. ודבר תימה בעיני שהרי למלאכה ג\"כ אתה משתמש בו. וכן להתחמם במדורת עצים ואש. ובגמ' כאש מה אש לאכילה. אף הוא נמי לאכילה. ופירש\"י כאש חלקו של אהרן הושוה לחלקו של מזבח. מה מזבח לאכילה. אף כהן לאכילה. ולא לדבר אחר. אינה מקודשת. כתבו התוס' ואם תאמר מי גרע מהמקדש ע\"מ שאדבר עליך לשלטון [במ\"ו פ' דלקמן] דמקודשת אע\"פ שלא נתן לה כלום אלא שעשה לה הנאה. וי\"ל דלא דמי דהתם יכול ליטול שכר מדבורו והוי כאילו נתן לה פרוטה. אבל הכא הטובת הנאה אינה משלו. דהא ממון גבוה הוא ואינו יכול ליקח ממון מהנאה (שלו) [שעשה לה]: \n",
+                    "<b>במעשר שני</b>. לשון הר\"ב ובמעשר כתיב מעשר לה' הוא. בהויתו. יהא. קרא הכי כתיב (שם כ\"ז) כל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא. והכי מייתי לה בגמ'. ולשון הרמב\"ם וכתוב בתורה בענין מעשר לה' הוא. ע\"כ. ומ\"מ נראה דלא איצטריך אלא לר\"י. אבל לרבי מאיר הא ס\"ל מעשר שני ממון גבוה הוא. כדפירש הר\"ב בריש מסכת מעשר שני וכן כתב רש\"י בפירוש המשנה דמעשר שני כו' דקסבר ר\"מ מעשר [שני] ממון גבוה הוא: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר בשוגג לא קדש</b>. ובהקדש סבר ר\"מ דלא קדש. ואמרו בגמ' דר' יוחנן אמר בטעמייהו [תרתי] חדא לפי שאין אשה רוצה [אם היתה יודעת שהוא כן לא קבלתו לשם קדושין וה\"ל קדושי טעות] וחדא לפי שאין שניהם רוצים. ופליגי אמוראי. רבי ירמיה אמר מעשר איהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא איהו ניחא ליה דנקני אתתא ממילא [בחנם בלא טורח]. והקדש תרווייהו לא ניחא להו דנתחיל הקדש על ידייהו. ורבי יעקב אמר איפכא מסתברא. דמעשר איהו נמי לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא [דלא ניחא ליה דליהוי לה תרעומת עליה] והקדש איהי לא ניחא לה דלתחול הקדש על ידה. ואיהו מי לא ניחא ליה דנקני אתתא ממילא. [*[ואע\"פ שעליו לשלם להקדש השתא מיהא ניחא ליה שמא אין לו משלו עכשיו כלום]. והא דבמזיד קדש. ופי' הר\"ב הואיל ויוצא לחולין כו'. עיין מ\"ש במ\"ג פ\"ק דבכורות]: \n",
+                    "<b>ובהקדש במזיד קדש</b>. פי' הר\"ב דכיון שידע שהוא הקדש כו'. לשון התוס' דר\"מ לטעמיה. דאמר הקדש במזיד מתחלל. ומפיק ליה מקרא או מעלה מעל. ואין מעילה אלא בשינוי כלומר במזיד. דאם ירצה לגוזלו יקננו מיד. וזה שינה היכא דקדש במזיד. וראיה דדין מעלה מעל הוי במזיד. דכתיב גבי סוטה גבי איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל (במדבר ה׳:י״ב). והתם על כרחך במזיד קאמר. דודאי כשמזנה מזידה היא. וקרא דונתן הכסף וקם לו למצוה בעלמא. דבלאו כסף הוא מתחלל. אם ירצה לגוזלו. ומיהו במעשר קאמר ר\"מ דבין בשוגג בין במזיד לא קדש. ובמעילה הוא דגלי קרא דבמזיד מתחלל. אבל מעשר כל היכא דאיתא שם מעשר עליו. ור\"י סבר ממון בעלים הוא ולכך במזיד קדש דממונו הוא. אבל בשוגג לא. משום טירחא דאורחא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקדש בערלה כו'</b>. והאי דלא תני אסורי ע\"ז משום דבעי למתני מכרם וקדש בדמיהן מקודשת. ומיהו שייר חמץ בפסח ונותר ופגול שאם קדש בהן אינה מקודשת. מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. ע\"כ לשון הר\"ן. ותוס' כתבו דבקדשים לא קמיירי. ובחמץ סבירא ליה כר\"י הגלילי דשרי בהנאה. [כדאיתא בפ\"ב דפסחים דף כ\"ג]. [*ועיין בפירוש הר\"ב בריש פ\"ג דערלה]: \n",
+                    "<b>המקדש בערלה</b>. כתב הר\"ב ערלה אסור בהנאה. דכתיב לא יאכל. אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. גמ'. עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה. ופירש\"י דמדאיצטריך לפרש בנבילה (דברים י״ד:כ״א) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה למשרייה בהנאה. ולא נכתב בו אלא לא תאכלו. ש\"מ לא תתננו איסור הנאה הוא. ובפסחים דף כ\"א פרכינן עליה טובא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בשור הנסקל</b>. כתב הר\"ב דכתיב ביה ולא יאכל את בשרו. ואת בשרו אע\"ג דשחטיה. כעין בשר. גמ': \n",
+                    "<b>ובעגלה ערופה</b>. כתב הר\"ב דכתיב בה כפרה כקדשים. פירש\"י וקדשים אסורים בהנאה שהרי מועלין בהן. ולא פרכינן אי מה קדש תופס את דמיו [כדלקמן] דאין משיבין על ההיקש. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בציפורי מצורע</b>. כתב הר\"ב והצפור השחוטה בלבד היא שאסורה בהנאה. וכ\"כ הרמב\"ם. גם רש\"י אדרבי יוחנן דסבר משעת שחיטה. כתב והמשולחת מותרת. ואילו בדריש לקיש דאמר משעת לקיחה כתב נאסרו שתיהן עד שישלח המשולחת וקשיא לפי זה לישנא דצפורי מצורע. וכן תנן נמי במשנה ד' פ\"ז דתמורה. והל\"ל צפור. אבל התוספות כתבו וז\"ל משעת שחיטה. פי' ומשולחת [נמי] מתסרא משחיטת חברתה עד השלוח. ואין לפרש משעת שחיטה בשחוטה ובמשולחת ליכא איסור כלל. דהא תנא צפורי מצורע דמשמע תרווייהו. ע\"כ. ול' הרמב\"ם בחבורו פי\"א מה' טומאת צרעת. צפור המשתלחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים. מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה. אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה. ומאימתי תאסר משעת שחיטה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובשער נזיר</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא קדש יהיה. גמ' אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין. אף שער נזיר כו'. ובסיפא תנן דאינו תופס דמיו. ומשני מי קרינא קדש דמשמע שם קדושה קדוש קרינן משמע הוא קדוש. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ט' פ\"ה דע\"ז. ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>[*ופטר חמור</b>. כתב הר\"ב דאינו אסור אלא לאחר עריפה. דהא מוערפתו ילפינן. ומיהו אין כן הלכה כמו שאכתוב בס\"ד במשנה ג' פ\"ק דבכורות]: \n",
+                    "<b>וחולין שנשחטו בעזרה</b>. כתב הר\"ב דכתיב כי ירחק וכו'. יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר. ת\"ל כי ירחק וגו' וזבחת ואכלת. מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל במה שאתה זובח במקום קרוב. גמ'. ומרבינן נמי בגמ' דף כ\"ח בעלי מומין שאינן ראוים להקרבה. וכן חיה וכן עוף. [ועיין משנה ד' פ\"ז דזבחים מ\"ש שם] ומ\"ש הר\"ב אותו אתה משליך לכלב כו'. פירש\"י ודריש הכי אותו הוא דנאסרה ביציאת מחיצה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה. ולא חולין שנשחטו בעזרה הנאסרים ע\"י כניסת מחיצה. דאסורים אף בהנאה. ע\"כ. ובפ\"ב דפסחים [דף כ\"ב] ביאר דזה דאמר דנאסר ביציאת מחיצה משום דמהאי קרא ובשר בשדה טריפה. נפקא לן איסור [חוץ ל] מחיצה כגון הוציא העובר את ידו בשעת שחיטה בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע\"ג): \n",
+                    "<b>מכרן וקדש בדמיהן מקודשת</b>. כתב הר\"ב שאין לך דבר התופס את דמיו וכו'. ושביעית שנאמר קדש היא תופסת דמיה כהקדש גמ'. ותמה אני למאי איצטריך ע\"ז הא הוו שביעית וקדש ב' כתובים כיון דמשביעית מצי למילף אע\"ג דחולין מקדשים לא ילפינן ה\"ל ב' כתובים שכן כתבו התוס' וז\"ל תימה היכי הוו ב' כתובים הבאים כאחד. הא לא אתו שביעית מע\"ז דאיכא למפרך מה לע\"ז שכן אסורה בהנאה. וי\"ל מ\"מ לכתוב שביעית וניתי ע\"ז מינה וכה\"ג מקרי שפיר ב' כתובים הבאים כאחד בכמה דוכתי ולא בעינן שיהא כל אחד יכול ללמוד. ע\"כ. וה\"נ כיון דקדש משביעית מצית למילף הוו ב' כתובים. ונ\"ל די\"ל כיון דתפיסת דמים בשביעית לא כתב אלא בלשון קדש לא הוו ב' כתובים דהא קדש גופיה איצטריך למכתב. דאל\"ה לא הוה ידעינן קדש הוא דבשביעית מאי ניהו: \n",
+                    "<b>מכרן וקדש בדמיהן מקודשת</b>. כתב הרא\"ש וא\"ת הא הני זוזי לאו דידיה נינהו שצריך להחזיר הדמים כיון שמכר לו איסורי הנאה. וי\"ל דמיירי כשמכרו לנכרי. או לישראל והכיר בהם דהוו מעות מתנה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקדש  בתרומות</b>. דתרומות לא משלחן גבוה זכו [כמו קדשים דמשנה ח'] כדאיתא בגמ' ספ\"ט דיבמות דף פ\"ז מלחם אביה תאכל. לחם הקנוי לאביה. פרט לחזה ושוק דמשלחן גבוה זכו ופירש\"י תרומה היא קנויה לכהנים שאינה שירי שלחן מלך אבל שירי קדשים הרי הן כמשאת מאת פני אלהים שהן שירי שלחן: \n",
+                    "<b>ובמי חטאת</b>. ל' הר\"ב ובמי אפר חטאת. וכן ל' הר\"ן ונראה דל\"ג ובאפר חטאת. אבל ל' הרמב\"ם ואפר פרה אדומה. והמים שהוא מזה עליו. וכ\"כ בחבורו פ\"ה מהלכות אישות. ומ\"ש הר\"ב וראוים למכרם כו' אבל שכר הזאה כו' אסור. כדתנן במשנה ו' פ\"ד דבכורות. הכי איתא בגמ'. וכתב רש\"י שכר הבאה ומלוי דמלתא דטירחא הוא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אגרא מקודשת. ומתני' דבכורות בשכר הזאה וקידוש דליכא טירחא ושכר למוד מצוה הוא ניטל והתורה אמרה (דברים ד׳:ה׳) ראה למדתי אתכם וגו' כאשר צוני וגו'. מה אני בחנם. אף אתם בחנם. ע\"כ. ועיין מ\"ש בזה בבכורות. וכתבו התוס' דמקרא ממש לא נפקא ליה. דהא לא שמעינן מיניה היכא דעבד בשכר דלא מהני. אלא אסמכתא בעלמא הוא דלא מהני אפילו דיעבד: \n",
+                    "<b>אפילו ישראל</b>. כתב הר\"ב ה\"ק ואפי' ישראל שנפלו לו תרומות ומתנות כו'. דאי מתבואה ובהמה שלו לית ליה בתרומות ומתנות אלא טובת הנאה וטובת הנאה לאו ממון ועיין מ\"ש בשם הכ\"מ במשנה ג' בפי\"א דנדרים. והא דכתב הר\"ב שנפלו לו תרומות כו' מלתא דפשיטא הוא ולא איצטריך תנא לאשמועינן. אלא עיקר מלתא דמתני' בנפלו לו טבלים כו' והכי מוקים בגמ' בנפלו לו טבלים וכו'. וכתב רש\"י וה\"ה נמי דמצי לאוקמה בתרומה שנפלה לו כו'. אלא הא קשיא ליה. א\"כ מאי קמ\"ל מתני'. פשיטא דמקודשת. [ע\"כ]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>האומר לחבירו וכו' והלך וקדשה לעצמו</b>. כתב הר\"ב אמרינן בגמ' מאי והלך שהלך ברמאות. דאילו במשנה ד' פרק דלעיל דתנן האומר לשלוחו כו' והלך וקדשה במקום אחר שפיר תנן והלך. כלפי הא דעבר על דעת משלחו שא\"ל וקדש לי במקום פלוני. ומ\"ש הר\"ב ולהכי תנן האומר לחבירו ולא תנן האומר לשלוחו. כלומר כהא דפ' דלעיל. ומסיק בגמ' דלעיל דתנן שלוחו הוי נמי לרבותא דקמ\"ל דאפילו בשלוחו דטרח לבקש במקום אחר. הואיל ועשאו שליח לא אמרינן מראה מקום הוא לו. ולא משוי שליח אלא באותו מקום. ומ\"ש הר\"ב אלא שא\"ל קדש לי אשה פלונית. פירש\"י שלא שלחו לשם כך. אלא אם יזדמן לו במקום פלוני דרך אצלה: \n",
+                    "<b>מקודשת</b>. ל' הר\"ן וא\"ת מאי קמ\"ל. פשיטא וכי מפני שנהג בה מנהג רמאות לא תהא מקודשת. י\"ל אה\"נ דסד\"א כיון שעשה שלא כהוגן לפקעו רבנן לקדושי מיניה כההיא דיבמות [ק\"י ע\"א] דאותבוהו אבי כורסיה וחטפה מיניה קמ\"ל. א\"נ סד\"א קדושי טעות נינהו שאילו ידעה שהלה עשאו שליח לקדשה לא היתה מתקדשת לו קמ\"ל. ובתוס' פירשו דהכא בשאמר לה שליח. פלוני אמר לי לקדשך לו ואח\"כ אמר לה הרי את מקודשת לי [והיא ידעה דקידשה לנפשו] דסד\"א מקודשת לי לצורך המשלח קאמר. קמ\"ל דמקודשת לשני. ע\"כ. וכתב המרדכי בשם ר\"ב דמיירי שלא קידש במעות המשלח דא\"כ ה\"ל כמו קדשה בגזל דאינה מקודשת. [ע\"כ]. כדפירש הר\"ב בפרק דלעיל משנה ז': \n",
+                    "<b>מקודשת לשני</b>. ובגמ' אמר רב לעולם. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ז מה\"א לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש ולאחר הל' יום כשיבואו קדושי ראשון <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ימצאו אותה אשת איש. ונמצא הראשון כמו שקדש אשת איש שאין הקדושין תופסין בה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בת ישראל לכהן תאכל בתרומה</b>. ל' הר\"ן תנא הכי לאשמועינן דלא תימא דכי אמרינן מקודשת לשני. ה\"מ לחומרא בלבד דליתא. אלא מקודשת לשני לגמרי. ואין חוששין לקדושי ראשון [כלל] אבל בפירוש המשנה להרמב\"ם ז\"ל מצאתי ומה שאמר *)בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. חוזר לפסקא הראשונה והוא מה שאמר הרי את מקודשת [לי] לאחר ל' יום שהיא אוכלת בתרומה כל אותן ל' יום ואם אמר לה מעכשיו ולאחר שלשים יום אינה אוכלת בתרומה מעת שקבלה הקדושין. ע\"כ. ונראה שהוא גורס ברישא בת כהן לישראל תאכל בתרומה. ומפ' כשלא בא אחר וקדשה וסד\"א כיון שקבלה הקדושין לאחר ל' יום. אף מהיום לא תאכל בתרומה משום דמחלפא במקודשת מעכשיו ולאחר ל' יום דאף מעכשיו [לא] תאכל. קמ\"ל דלא. עכ\"ל הר\"ן. [*וגירסת הר\"ב תסייעה להר\"ן בפירושו לדברי הרמב\"ם. וכן צריכין אנו ג\"כ לפירושו זה של הר\"ן לדברי הר\"ב]: \n",
+                    "<b>מקודשת ואינה מקודשת</b>. ובגמ' א\"ר לעולם. ואפי' לאחר ל' יום עומדת בספק קדושי שניהם ואסורה לשניהם בלא גט האחד. וטעמא משום דמספקא לן האי ולאחר ל' אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך ל' יהו קדושין מעכשיו. אם חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו. וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר ל' יום [דכיון שלא גמר מעכשיו משמע שרוצה הוא לימלך אלא שאומר מעכשיו כדי שלא תוכל היא לחזור בה. הר\"ן] הלכך לעולם היא בספיקא דאי תנאי הוא. קדושי ראשון חיילי קדושי שני לא חיילי. ואי חזרה הוא קדושי שני חיילי קדושי ראשון לא חיילי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ועיין מ\"ג פ\"ז דגטין: \n",
+                    "<b>בת ישראל לכהן וכו'</b>. אגב דתנא ברישא תני נמי בסיפא אע\"ג דפשיטא היא דהא תנא ליה מקודשת ואינה מקודשת. א\"נ סיפא איצטריכא. דסד\"א נהי דלענין ערוה חמורה חששו לקדושי שני לענין תרומה לא ניחוש. קמ\"ל. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והוא יתן</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ה' פרק ז' דגיטין: \n",
+                    "<b>על מנת שאתן לך מכאן וכו' ואם לאו אינה מקודשת</b>. גמ' פשיטא. מהו דתימא לאו תנאה הוא ולזרוזי קאמר. קמ\"ל. ופי' הר\"ן כלומר דתנאי זה אע\"פ שהוא מתנה אותו אף היא ודאי לא נתרצית אלא בכך וסד\"א דלאו משום קפידא קא עבדה ושיהו הקדושין תלוין בזה אלא לזרוזי בלחוד שישלים לה תנאו הוא דאמרה בתוך שלשים יום. קמ\"ל דקפידא הוי אם לא נתנם בתוך ל' [יום] אינה מקודשת: \n",
+                    "<b>[*לך וברי\"ף גריס ליך</b>. וכן לקמן. ומיהו אין קפידא כמ\"ש במשנה ח' פי\"א דנדרים]: \n",
+                    "<b>ויראה לה</b>. אפי' איכא סהדי דיכול לאחזויי לה לא הוו קדושין עד דמחזי לה דלהכי אמר לה על מנת שאראך ולא אמר לה ע\"מ שיש לי. דלא ניחא לה למסמך אסהדי עד דמחזי לה. ומכי מחזי לה אגלאי מלתא דמעיקרא תפסו בה קדושין. טור אה\"ע סימן ל\"ח בשם הרמ\"ה: \n",
+                    "<b>ואם הראה לה על השלחן</b>. פירש הר\"ב שהיה שולחני. ופרכינן בגמ' פשיטא. ומפרקינן לא צריכא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאע\"ג דנקיט דמי בעסקא. פירש\"י בעיסקא למחצית שכר היו לפניו על שולחנו להחליף ולהשתכר. וכתב הר\"ן ויש מי שפירש שאע\"פ שהרויחו בכדי שיעשו לחלקו ק\"ק זוז. אפ\"ה אינה מקודשת. דכיון שלא הגיע זמן העסק ורווחא לקרנא משתעבד כדאיתא בהמקבל [דף ק\"ה] לא חשיבי כשלו. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית כור</b>. עיין בפירוש הר\"ב רפ\"ז דב\"ב ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>על מנת שיש לי במקום פלוני כו'</b>. ואם לאו אינה מקודשת. גמ' פשיטא. מ\"ד א\"ל מאי נפקא לך מינה. אנא טרחנא ומייתינא [התבואה לביתי] קמ\"ל. וכתב הרמב\"ם והרא\"ש דה\"ה נמי במעות. אם אמר על מנת שיש לי במקום פלוני. שאם אין לו במקום פלוני אינה מקודשת. ולהרמב\"ם קדושי ספק הן בתרוייהו. דשמא יש לו במקום פלוני שאמר. ומתכוין לקלקלה: \n",
+                    "<b>ואם הראה בבקעה</b>. פירש הר\"ב ואע\"ג דנחת לה לחכירות או לקבלנות. וכתב הר\"ן אפילו באריסות בתי אבות. דמ\"מ אינה שלו ואי מפסיד נמי יכול בעל הקרקע לסלוקיה וכדאיתא בב\"מ [דף ק\"ט]. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b> רמ\"א כל תנאי כו'</b>. לשון רש\"י כגון הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ולא פירש לכפול כו'. וכ\"כ הרמב\"ם. דר\"מ חולק על אלו הבבות הקודמות שאומר ע\"מ ומצריך ג\"כ תנאי כפול. אבל אין הלכה כמותו בעל מנת כו': \n",
+                    "<b>תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן</b>. כתב הר\"ב ושמעינן נמי מינה דבעינן תנאי קודם למעשה. עיין מה שאכתוב בזה בספ\"ז דב\"מ. ומ\"ש עוד וש\"מ דבעינן הן קודם ללאו ונ\"ל דמאי דבעינן הן קודם ללאו היינו שלא יהא מסיים דבריו בהן דבגמר דבריו אדם מתפיס. ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל. כ\"כ הר\"ן פ\"ז דגטין אהא דאתקין שמואל בגיטא כו'. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ק דנדרים. וכל הני דשמעינן בתנאי בני גד ובני ראובן ליכא בהו הכרח מן המקרא אלא הכפילא. אבל אינך איכא למימר דעובדא הכי הוה. וכבר כ\"כ הר\"ן דלא נהירא לומר דלא פליג ר' חנינא אלא בכופל כמ\"ש רש\"י. [וכ\"כ הר\"ב] אלא בכולהו פליג ולא חש לאפלוגי אלא בתנאי כפול משום דשארה לא צריכי טעמא דמעשה שהיה כך היה. אבל בכפל ודאי צריך טעם למה הוצרך לכפול התנאי. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו</b>. פי' התוס' לא מיבעיא בארץ גלעד לא ינחלו דכיון שהיה להם יפוי כח בארץ גלעד אם יעברו דבשביל זה נתנה להם. א\"כ דין הוא שהורע כחם אם לא יעברו אלא אפי' בארץ כנען שלא יפו כחם אם יעברו שהרי בשביל זה לא נתן להם בארץ כנען אפ\"ה הורע כחם אם לא יעברו. אלמלא היתה הכפילות דואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען. ובגמרא שפיר קאמר ליה ר\"ח בן גמליאל לר\"מ אמר לך ר\"מ אי ס\"ד לאו לתנאי כפול הוא דאתא. לכתוב ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם. בארץ כנען ל\"ל. ש\"מ לתנאי כפול הוא דאתא. ור\"ח בן גמליאל אמר אי לא כתב רחמנא בארץ כנען ה\"א ונאחזו בתוככם בארץ גלעד אבל בארץ כנען כלל לא וכתבו התוס' דפשטיה דקרא הכי אם יעברו חלוצים בראשי הצבא להיות ראשונים במלחמה בשכר טובה זו שיעשו עם אחיהם תנתן להם ארץ הגלעד. ואם לא יתאמצו יותר מאחיהם ונאחזו ואי לא כתב בארץ כנען ה\"א שאם לא יעברו חלוצים בראש המלחמה ולא יסייעו בכבוש הארץ אלא כשאר שבטים כלל וכלל לא יטלו מארץ כנען. קמ\"ל דאעפ\"כ יטלו וקשה דהיכי תיסק אדעתין שלא יטלו כלל בארץ כנען כיון שסייעו בכיבוש כמו האחרים. וי\"ל דסד\"א כיון שהוקצה ארץ כנען לשאר שבטים שהרי מאותה שעה ששאלו בני גד ובני ראובן ארץ גלעד נעשו כמי שסלקו עצמן מלחלוק בארץ כנען. ונימא שאם לא יקיימו תנאם לא יהיה להם חלק בה. קמ\"ל בארץ כנען לומר שיטלו חלקם כשאר שבטים כאן וכאן. וא\"ת לכתוב קרא בארץ כנען בלבד. ולא נכתוב ונאחזו בתוככם. וממילא ידענו כיון שנוטלים חלקם בארץ שהוקצה לשאר שבטים כ\"ש שיטלו חלקם בארץ גלעד שלא הוקצה לשאר שבטים. וי\"ל דאדרבא ה\"א בארץ כנען שלא נתייפה כחם דין הוא שיטלו. אבל בארץ גלעד שנתייפה כחם בה יקנסו ממנה ולא יקחו בה כלל לכך נכתבו שניהם. ע\"כ. ור\"מ כל בתוככם כל היכא דאית לכו משמע. ועל כרחך לא כתב בארץ כנען אלא למעוטי ארץ גלעד שלא יטלוהו כולה ע\"פ מתנתו שנאמר ונתתם להם וללמדנו מכלל הן לא הוה שמעינן לאו. ותו בגמ' מייתי קראי דמוכחי כר\"מ ואיכא דמוכחי כר' חנינא ומפרש להו אליבא דתרווייהו. ואין להאריך בזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כסבור הייתי</b>. לא ידעתי*) מה הוא שמוש הכ\"ף ואפשר שבלשון המשנה ג\"כ באה הכ\"ף להוראה זו במקום קו\"ף שבלשון הגמ' קסבר. ובספר הרי\"ף. ואמר סבור הייתי. וכן העתיק הר\"ן: \n",
+                    "<b>מפני שלא הטעתו</b>. פירש\"י אלא הוא הטעה את עצמו. וכיון דלא פי' לאו כל כמינה דה\"ל דברים שבלב. ע\"כ. וכתב הר\"ן ויש לתמוה למה נשנית משנה זו כאן. דלעיל בפרק האיש [מקדש מ\"ג] גבי ע\"מ שאני כהן ונמצא לוי וכו' דקתני סיפא וכולן אע\"פ שאמרה בלבי היה להתקדש אינה מקודשת ה\"ל למתנייה ונראה לי שסמכה ענין לפלוגתא דתנאי כפול לאשמועי' דאפילו ר\"מ דבעי תנאי כפול ה\"מ בשהתנה. דהואיל והתנה ולא כפל יש במשמע דבכל ענין יהיה המעשה קיים. אבל מי שגלה דעתו שעל דעת כך הוא עושה הרי הוא כאילו התנה וכפל והיינו דתנן מקודשת מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת דבגילוי דעתא לא צריך כפילא. או שמא לר\"ח בן גמליאל בלחוד תנא הכי לומר דאע\"ג דלא בעי כפילא אפ\"ה כל כה\"ג מקודשת. ע\"כ: \n",
+                    "<b>לאחר שיחלוץ לך יבמיך</b>. כתב רש\"י קסבר האי תנא אין קדושין תופסין ביבמה לשוק. ע\"כ. וכלומר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ר\"ע היא דסבר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואינה הלכה כמ\"ש הר\"ב בזה במשנה ג' פ\"י דיבמות ובמשנה ה' פ\"ב דסוטה [*ובר\"ן נקט ליך. אע\"פ שבהעתקתו למשנה העתיק לך ועיין לעיל במשנה ב']: \n",
+                    "<b>והוכר עוברה דבריו קיימים</b>. כתב הר\"ב בשם הרמב\"ם דאין לו לבא עליה עד שיקדשנה קדושין שניים [*כ\"כ בפירושו וכן בחיבורו] ומסיים בה בפ\"ז מהלכות אישות כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהן דופי [*וצריכין לומר דגירסת הר\"ב והרמב\"ם בגמ'. דלא כגירסא שלפנינו בגמ'. דא\"ר חנינא אהאומר לחבירו אם ילדה כו' ל\"ש אלא שאין אשתו מעוברת כו' ובגמ' מוקי לה בהוכר עוברה וכו' וא\"כ לא נשנית הסיפא במשנה וכן במשנה שבסדר ירושלמי ליתא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על מנת שאדבר עליך לשלטון וכו'</b>. פירש הר\"ב ולאו דמקדש לה בשכר פעולה כו' גמ'. והא קמ\"ל מתני' דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דאל\"ה פשיטא דתנאי זה מועיל כשאר תנאין דעלמא רש\"י ור\"ן. ועיין במשנה ג' פ\"ט דב\"ק. ומ\"ש הר\"ב כשגמר פעולתו כלומר ואז יחולו הקדושין: \n",
+                    "<b>דבר עליה לשלטון</b>. מסיים הרמב\"ם בפ\"ה מה\"א והניחה השלטון ולא תבעה והיינו כהתוספתא שכתב הרא\"ש דתני אם דבר עליה לשלטון כדרך המדברים*) דמשמע שדברים ידועים הן מה שיש לו לדבר עליה: \n",
+                    "<b>מקודשת</b>. לשון הטור סי' ל\"ח אם יש עדים שעשה עמה כפועל ודבר עליה לשלטון מקודשת בודאי ואם אין עדים מקודשת מספק וממשנה ב' ע\"מ שיש לי מאתים זוז וכו' הוא שלמד כן: \n",
+                    "<b>ע\"מ שירצה אבא</b>. אביו של חתן. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אני קדשתיה נאמן</b>. כתב הר\"ב לכנסה. וכתב הר\"ן ואע\"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים [כדילפינן בספ\"ו דסוטה וכמ\"ש בריש דמכילתין] ועד אחד דמהימן לומר מת בעליך [כדתנן בריש פ\"י דיבמות] היינו טעמא משום דאיהי דייקא למנסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה. והכא ליתיה להאי טעמא. התם הוא להוציא מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשת לו נאמן. ועיין לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כשהיא קטנה והרי היא קטנה</b>. כתב הר\"ב דכתיב את בתי וכו'. וקרא בין בקטנה בין בנערה אלא שאינה בוגרת מיירי. ולפיכך צריך לפרש דקטנה דתנן. היינו לאפוקי בוגרת ולשון הטור סוף סי' ל\"ז בעודה קטנה או נערה. ועיין מ\"ש במשנה ב' פרק י\"ד דיבמות: \n",
+                    "<b>נאמן</b>. דוקא בתוך כדי דבור. אבל היכא שהוחזקה א\"א על פיו אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה דלא הימניה רחמנא בגירושין. לשון הר\"ן. דהא קרא כי כתיב את בתי נתתי [לאיש] הוא דכתיב: \n",
+                    "<b>נשבית כו' אינו נאמן</b>. כתב הר\"ב דבנשואין הימניה רחמנא לאב. לשבויה לא הימניה. גמ'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכתב הר\"ן וא\"ת להימנו במיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול בה דמפסלא נמי מכהונה ומתרומה ומהימן בהכי דהא בנשואין הימניה רחמנא. לאו קושיא היא דבקידושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה והכי מוכח בירושלמי. וכתב עוד ונהימניה במגו דאי בעי אמר קדשתיה וגרשתיה דמהימן ופסיל לה לכהונה. י\"ל דמגו לחצי טענה כי הכא דבגרושין אינה פסולה אלא לכהונה לא אמרינן ואפי' בבת ישראל דפוסלה נמי מתרומה בגרושין. אינו נאמן כיון שאילו היתה בת כהן לא נפגמה כל כך בגרושין כמו בשבויה ולהכי פסיק ותני אינו נאמן אפי' בבת ישראל. ואחרים אמרו דכיון דמה שהאמינה תורה לאב חדוש הוא שהרי לא היה ראוי להיות נאמן יותר מעד אחד דעלמא דיינו שנאמין אותו באותו טענה עצמו. אבל אין אומרים מיגו מחמת דאין לנו בו אלא חדושו בלבד. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בשעת מיתתו</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אורחא דמלתא נקט. הרשב\"ם פ\"ח דבב\"ב דקל\"ד: \n",
+                    "<b>יש לי בנים</b>. כתב הר\"ב ואין אשתי זקוקה ליבום ולא התנה הר\"ב שעד עכשיו לא תהא מוחזקת לזקוקה כמו שהתנה בסיפא דיש לי אחים ודברי הר\"ב מועתקים מפירש\"י וטעמא כי אמר יש לי בנים אינו עוקר החזקה אלא שבא להתירה מצד אחר והכי איתא בגמ' פרק ח' דבב\"ב אמתני' ו' יש לי בנים נאמן דהיינו דקתני תרתי זימני לאשמועינן הא דאפי' כי מוחזק באחי נאמן ועיין שם. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ופי' מוחזק לא שיש עדים בדבר אלא חזקה בעלמא שכך שמענו עליו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אין הבוגרות בכלל</b>. הא קטנות בכלל דקדושין שאין מסורין לביאה דכל אחת ספק אחות אשה אפ\"ה הוו בכלל ספק קדושין וצריכות גט והכי מיתרצה מתני' ז' דפרק דלעיל כמ\"ש הר\"ב שם. ומ\"ש הר\"ב ואע\"פ שעשאתו הבוגרת שליח כו' דאל\"ה למאי תנן אין הבוגרות בכלל דמלתא דפשיטא הוא ואע\"ג דמדיוקא דהא קטנות בכלל שמעינן טובא דקדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושין אפ\"ה דחיקא לן מלתא למימר דלגופיה לא אצטריך כלל משום דאי הכי ליתני לדיוקא בהדיא כל הקטנות בכלל. ולמאי נ\"מ תני אין הבוגרות בכלל דלא אצטריך כלל. הלכך מפרש לה הר\"ב דלגופיה נמי אצטריך וכגון שעשאתו שליח כו' ואע\"ג דסוגיא דבגמ' דמוקי למתני' בהכי כגון שעשאתו שליח כו' למ\"ד קדושין שאין מסורים לביאה לא הוו קדושין דהשתא קטנות נמי אינן בכלל וצריך לאוקמי מתני' בקטנה וגדולה בלבד ולא אצטריך לדיוקא והלכך צריך לומר דלגופיה אצטריך. אבל למ\"ד דקדושין שאין מסורים לביאה [הוו] קדושין. משמע דלא קשיא לן פשיטא דאין הבוגרות בכלל כיון דלדיוקא איצטריך. ס\"ל להר\"ב דאע\"ג דגמ' לא מקשה פשיטא אלא למ\"ד קדושין שאין מסורים לביאה לא הוו קדושין. היינו משום דלמ\"ד דהוו קדושין לא קשיא דאיכא למימר דלדיוקא איצטריך אבל כי משנינן ומוקמינן למתני' דלגופיה נמי איצטריך. אית לן למימר דלכ\"ע הכי איתא. משום דודאי דחיקא לן למימר דלגופיה לא איצטריך אלא לדיוקא בלחוד. והוי מצי למתני לדיוקא בהדיא. וכן הרמב\"ם פ\"ט מהלכות אישות וטור סי' ל\"ז פסקו להאי אע\"פ שעשאתו שליח כו'. אע\"ג דקיי\"ל דקדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושין. והמגיד כתב שפסקו לסוגיא זו משום דכיון ששנאוה כבר בפ\"ב גבי פלוגתייהו דקדושין שאין מסורים לביאה וחזר ושנאה בפרקין אמתני' ש\"מ דדינא קושטא הוא לכ\"ע. ע\"כ. ובעיני נראה מה שכתבתי וגם הטור פסק להך אוקימתא בסי' ל\"ז ותימה לי שלא כתב שאביו הרא\"ש לא ס\"ל הכי. ומשום כך לא השיב על הרשב\"א שפסק שאין האב יכול לעשות שליח לבתו בוגרת אבל הטור ה\"ל להשיב מהך אוקימתא. ומ\"ש הר\"ב אמרי' לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה. דמתני' סתמא קתני ואפי' אמרה לו קידושי לך דאית ליה נמי הנאה מינה. גמ'. והא דקרי ליה מצוה דרמיא עליה. פירש\"י דכתיב (ירמיהו כ״ט:ו׳) ואת בנותיכם תנו לאנשים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משתי נשים</b>. שנשא שנייה לאחר מיתת הראשונה. גדולות כת הראשונה. קטנות כת שנייה. רש\"י. וכתב הרמב\"ם פ\"ט מהלכות אישות וכולן ברשותו וכלומר שכולן קטנות או נערות. או שכולן בוגרות ונתנו לו רשות לקדשן דאילו בוגרות במקום קטנת או נערות כבר נתבאר [במתני' דלעיל] דאפילו שויתיה שליח אינה בכלל. בית יוסף סי' ל\"ז:  ",
+                    "<b>ואמר קדשתי כו'</b>. נראה בעיני דדומה לאותה ששנינו במ\"ז קדשתי את בתי ואיני יודע למי כו'. וה\"נ שאומר קדשתי אחת מהן ואיני יודע איזוהי. ואע\"ג שהמקדש יאמר שזו היא שקידש. אינו נאמן. דהתם היינו טעמא דנאמן כמו שכתבתי בשם הר\"ן. דהתם חזקתה מקודשת. ואינו מוציאה מחזקתה. אבל הכא דלמא לא זו היא שקידש ונמצא שאותה שנתקדשה באמת מוציאה מן הספק שיש לנו בה. ואין דבר שבערוה פחות משנים מלבד האב שהאמינתו התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה. ול' הרמב\"ם בפ\"ט מה\"א ובשעת הקדושין אמר לבעל קדשתי לך את בתי הגדולה וכן ל' הר\"ן ואין נראה שנתכוונו לומר דדוקא שהספק היה בשעת קדושין דהשתא אין למקדש שום טענה לומר קדשתי לזאת אבל אם פירש בשעת קדושין והאב נסתפק אח\"כ שיהא המקדש נאמן דהא אין דבר שבערוה פחות משנים. אלא אורחא דמילתא נקטי שע\"י שבשעת הקדושין אמר גדולה ולא פירש בשמה בא לו הספק איזו שקידש אבל אה\"נ כשפירש בשמה בשעת הקדושין ועכשיו נולד לו הספק אע\"פ שהמקדש <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אמר זו היא אינו נאמן שהרי מוציא האחרות מהספק. והטור סי' ל\"ז העתיק המשנה כלשונה:  ",
+                    "<b>כולן אסורות חוץ מן הקטנה כו'</b>. מפרשים בגמ' דבשאין בכת שנייה אלא גדולה וקטנה עסקינן שאילו היה אמצעית בכת שנייה אפי' לר\"מ היו מותרות. משום דלא מקריא גדולה אא\"כ היא גדולה לגבי כל כת אחת. והיינו דלא קתני אינו יודע אם אמצעית שבקטנות. ואע\"ג דלא קתני ואיני יודע אם אמצעית שבגדולות ואע\"ג דודאי אסורות שהרי הן הגדולות לכל כת שנייה הנהו לא אצטריכו ליה למתני דכיון דקתני אינו יודע אם קטנה שבגדולות ממילא משמע דכ\"ש אמצעיות שבגדולות. הר\"ן:  ",
+                    "<b>דברי ר\"מ ר\"י אומר כולן מותרות</b>. מפרשי' בגמ' דבהא קא מפלגי ר\"מ סבר מחית איניש נפשיה לספיקא ור\"י סבר לא מחית אינש נפשיה למימר מילתא דליתי בה לידי שאלה לחכמים. וכי אמר גדולה. גדולה ממש שבכולן קאמר. ועיין מ\"ש במ\"ב פ\"ח דנדרים:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר לאשה קדשתיך</b>. בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים דהא אין קדושין בלא עדים כמ\"ש בריש מכילתין. גמ': \n",
+                    "<b>הוא אסור בקרובותיה</b>. דשוינהו עליה חתיכה דאיסורא בהודאתו. רש\"י: \n",
+                    "<b>והיא אסורה בקרוביו</b>. עיין בפי' הר\"ב משנה דלקמן ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>גדולה</b>. האם. קטנה הבת. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קדשתי את בתך</b>. אין לפרש ביתומה וכדתנן במ\"ב פרק י\"ג דיבמות והשיאוה אמה ואחיה דכתבתי התם והשיאוה דוקא אלא הכא בגדולה שעשאתה שליח. והיא קבלה קדושין לעצמה ואמרה שגם הוא כשקידשה נתכוין לקדש את עצמה: \n",
+                    "<b>וגדולה אסורה בקרוביו</b>. כתב הר\"ב בכל הני דהיא אומרת קדשתני מבקשים ממנו ליתן גט. וכופין לא. דאמר לא ניחא לי דאתסר בקריבתה. גמ'. ומ\"ש ואם מעצמו נתן גט כופין ליתן כתובה גמ' ופירש\"י דגלי דעתיה דקדשה וארוסה יש לה כתובה ע\"כ. ואני כתבתי במ\"ח פט\"ו דיבמות די\"א דאין לארוסה כתובה. וכתב המגיד בפ\"ט מהלכות אישות דלדבריהם הכא בשכתב לה וא\"ת היאך יכול לומר לא קדשתיך. י\"ל דמיירי במקום שכותבין כתובה ואח\"כ מקדשין. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל מקום שיש קדושין ואין עבירה</b>. כתב הר\"ב והאי כללא לאו דוקא שהרי גר וכו'. ובגמ' אמרי' דאיזו [זו] דתנן. אתא למעוטי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>האי גוונא: \n",
+                    "<b>הולד הולך אחר הזכר</b>. דלמשפחותם לבית אבותם כתיב. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואיזו זו כהנת לויה כו'</b>. גמ' ותו לא. והרי חלל שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הזכר [כדתנן בפ' דלקמן מ\"ו] הא לא קשיא כרבי דוסתאי ב\"ר ינאי ס\"ל. כלומר תנא דידן כוותיה ס\"ל דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים להכשיר בת ממנה לכהונה ויליף לה בגמ' דף ע\"ז מדלא כתיב ולא יחלל זרעו בעממיו ש\"מ דבעם אחד מחלל כששניהם חללים. ופרכינן והרי ישראל שנשא חללה דיש קדושין ואין עבירה. הולד הולך אחר הזכר תנא כל מקום דרישא לאתויי. ונתנייה בהדיא. משום דלא מתני לה [עם השאר בלשון קצר] היכי נתני. כהנת לויה וישראלית וחללה שנשאת לכהן וללוי כו' חללה לכהן מי חזיא. וכתבו התוס' אבל חלל שנשא בת ישראל ה\"מ למתני כהנת וכו' שנשאת לכהן וכו' ולחלל שהרי לא הוזהרו כהנות לינשא לפסולים ע\"כ. עיין פי' לא הוזהרו וכו' במ\"ז דפ\"ק: \n",
+                    "<b>הולד הולך אחר הפגום</b>. הנולד מפסולי כהונה [הולד] פסול. בן ממזרת לישראל ממזר. וכן בן ממזר מישראלית [ממזר]. וכן בנתין ונתינה ויש עבירה ואפ\"ה קדושי תפסי דקסבר קדושין תופסין בחייבי לאוין. רש\"י. והכי אפסיק הלכתא בפ\"ה דיבמות ובכמה דוכתי. וטעמא דהולך אחר הפגום ממזר דכתיב (דברים כ\"ג) לא יבא לו ודייקינן מלו בסוף פרקין ונתינה כיון שהוא מחייבי לאוין השוין בכל ילפינן מממזר. ואיסורי כהונה הכתיב (ויקרא כ״א:ט״ו) לא יחלל זרעו. ועיין מ\"ש פרק דלקמן מ\"ו: \n",
+                    "<b>ואיזו זו אלמנה וכו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ותמהני דלא חשיב נמי לחייבי עשה מצרי ואדומי דמכלל עשה דדור שלישי הם באים והטור בסי' ד' כתב נתגיירה אחת מאלו [*ונשאת לישראל או שנתגייר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית. הולד הולך אחר הפסול ע\"כ. וכתב הב\"י שממשנתינו כל מקום שיש קדושין ויש עבירה כו' למד כן ע\"כ. וצ\"ל דתנא ושייר. שייר מצרי ושייר אדומי: \n",
+                    "<b>וחלוצה לכהן הדיוט</b>. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ט דיבמות: \n",
+                    "<b>ונתינה</b>. עיין מ\"ש בריש פ\"ג דמכות: \n",
+                    "<b>הולד ממזר ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות</b>. כתב הר\"ב ביבמות נפקא לן מקרא וכו' כמ\"ש שם בספ\"ד בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב עריות דחייבי כריתות. עיין מ\"ש בפרק דלעיל משנה ו' ועיין בספ\"ד דיבמות שכתב הר\"ב חוץ מן הנדה (וכן) [וכמו] שכתבתי הטעם לפי שיש בה קדושין וע\"ש: \n",
+                    "<b>וכל מי שאין לה עליו וכו'</b>. גמ'. שפחה מנלן דלא תפסי בה קדושין דאמר קרא (בראשית כ״ב:ה׳) שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור. ומ\"ש הר\"ב בולדה כמוה דכתיב בשפחה האשה וילדיה. גמ'. ובשפחה כנענית נשואה לעבד עברי מיירי [*ואמר קרא דלא יצא הבן חפשי עם אביו. רש\"י] וכתבו התוס' דלישראל הבא על השפחה דולדה כמוה לא איצטריך דכיון דאין קדושין ויש עבירה א\"א להכשיר יותר מיש קדושין ויש עבירה. דהולד הולך אחר הפגום. וכי תימא דאתא לאשמועינן דאפי' בא עליה ממזר הולד כמוה ויש לו תקנה בשחרור. הא ליתא. אלא לר\"ט [דלקמן] אבל לרבנן לא. ונראה דאתא לאשמועינן שלא יהא קרוי בנו לשום דבר ואפילו כבנו ממזר לא הוי לא ליורשו ולא לטמא לו. ולא ליבם אשת אחיו ולא לפטור אשת אחיו מיבום. ע\"כ. ולאינך דתנן במ\"ה פ\"ב דיבמות דמסיימינן בה חוץ מן השפחה והנכרית. והר\"ב שלא כתב לקרא דשבו לכם לראיה על שאין קדושין תפסי בה נראה דלא גרס לה בגמ' וכן מוכיח גי' הר\"ן שכתב וכיון דפשטיה דולדה כמוה ממילא פשיטא לן דלא תפסי בה קדושין. ואע\"ג דאשכחן יש עבירה ויש קדושין והולד הולך אחר הפגום. מ\"מ בהני דכשנשאת ליותר פגום ממנה והוא ישראל ממזר שא\"א לו לבא בקהל ע\"י גרות או שחרור ואפ\"ה הולד כמוה שמעינן משום דאין שום תפיסה בה לנשואה לו. ועכ\"ז כי כתיב קרא כגי' הגמ' שבידינו ניחא טפי: \n",
+                    "<b>ונכרית</b>. כתב הר\"ב דכתיב כי יסיר כו' ועיין מ\"ש בזה במשנה ה' פ\"ב דיבמות. וכתב הר\"ן וכיון דפשיט בולדה כמוה ממילא מפשיט לן דלא תפסי בה קדושי. ומיהו רש\"י ז\"ל נראה שגורס נכרית מנלן. אמר קרא (דברים ז׳:ב׳-ג׳) לא תתחתן בם. לא יהא לך בם תורת חתון ע\"כ. וכן היא גי' ספרים דידן. והאי קרא דלא תתחתן כבר כתבתי בפ\"ק דשבת במשנת י\"ח דבר דלהרמב\"ם בכל הנכרים ולתוס' בז' עממין ודסוגיא זו דלא כהלכתא. ומיהו לדידהו נפקא לן כדמפקי לרבנן דהאי קרא ר' שמעון דריש ליה והואיל והר\"ב נסיב לדרשה דר\"ש וכמ\"ש בפ\"ב דיבמות אין להאריך עוד ועיין עוד שם שכתבתי צריכותא לקראי דשפחה ונכרית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יכולין ממזרים ליטהר</b>. מפסול זרעם. שלא יהו בניהם ממזרים. רש\"י: \n",
+                    "<b>ממזר שנשא שפחה הולד עבד</b>. ואין ממזר. דהא ולדה כמוה רש\"י. וכתב הר\"ב ואפי' לכתחלה יכול ממזר לישא שפחה כו'. הכי מסקינן בגמ'. וכתב הר\"ן בשם ר\"ת טעמא דאע\"ג דממזר חייב הוא בכל הלאוין שבתורה. לאו דשפחה שאני. דלא אמר רחמנא לא תקח שפחה ואפקיה בלשון לא יהיה קדש דמתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה. משמע שאין ממזר בכלל. שכיון שיצירתו בעבירה קדש ועומד הוא. עכ\"ד. ולפי מ\"ש הר\"ן בר\"פ דלקמן דממזר מותר בנתינה משום דחייבת בכל המצות כמו שאעתיק לשונו שם. אפשר לי לומר דמש\"ה נמי מותר בשפחה כיון דשייכי במצות שהנשים חייבות בהן והרי היא אשה אלא מדאפקיה רחמנא בלשון לא יהיה קדש צריכין לאפוקי לממזר מזה הלשון ושאני נתינה דכתיב גבה לא יסיר כמ\"ש הר\"ן שם. ולפי זה ניחא לי דאע\"ג דכשנושא נכרית יכול ג\"כ ליטהר דולדה נמי כמוה והרי הוא נכרי גמור. ואם יתגייר הרי הוא כשאר הגרים. וכ\"כ הרמב\"ם פט\"ו מה' איסורי ביאה והטור סי' ד'. דהכא בשפחה לכתחלה יכול לישא. אבל נכרית קאי באיסור כמו שאר ישראל. ומיהו בלא\"ה לא קשיא דלא נקט נכרית משום דבשפחה יכול לקנות לו שפחה וישאנה והרי הבן שלו ובידו לשחררו משא\"כ לגייר הבן אין בידו שאין מטבילין גר קטן ע\"ד ב\"ד כמ\"ש בשם התוספות במ\"ג פ\"ד דכתובות והיינו דלא דייקינן בגמ' דר\"ט ס\"ל לכתחלה מדלא תנן נמי נכרית אלא דאפילו אי דיעבד לא מצי למתני נכרית משום דאין יכול לטהר שמא ישאר נכרי ולא יתגייר. ומ\"ש הר\"ב ומודה ר\"ט שעבד שנשא ממזרת הולד ממזר שעבד אין לו יחוס. גמ'. ופירש\"י אינו מתיחס אחר אביו דכתיב עם הדומה לחמור כבהמה שאין הולד כרוך אחרי האב הלכך אי מנסבא לעבדא לא מהני מידי. ועיין לקמן. רבי אליעזר אומר ה\"ז עבד ממזר. גמ'. דאמר קרא לו [לא יבא לו דור אחריו הוא מושך דהכי משמע דור עשירי לא יבא אפילו אין בו צד ממזרות אלא מאותו] הלך אחר פסולו. ורבנן ההוא בישראל שנשא ממזרת כתיב סד\"א למשפחותם לבית אבותם כתיב. אתא לו אפקיה. ור\"א [לאו אע\"ג דכתיב למשפחותם לבית אבותם אתא לו אפקיה]. ה\"נ אע\"ג דכתיב האשה וילדיה אתא לו אפקיה ורבנן כל ולד במעי שפחה כולד במעי בהמה דמי. פירש\"י שאין מתיחס אחר אביו כלל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עשרה יוחסין כו'</b>. שם היחס הונח על ידיעת האיש לבית אבותיו לדעת ענינו. על איזה דרך שנולד. ולפיכך כל אלו דתנינן ובאו במספר עשרה יוחסין יצדק עליהם שם היחס אחרי שנודעו מי הם אביהם. ועל איזה דרך שנולדו: \n",
+                    "<b>עלו מבבל</b>. כתב הר\"ב שהפריש עזרא כל הפסולים כו' מדלא תנן עלו לא\"י אלא עלו מבבל. לאשמועינן שכולם עלו מבבל. גמ'. ומ\"ש מפני שאין [שם] בית דין כלומר סנהדרי גדולה שהיו יושבים ודנין את הכהונה כו' כדתנן בסוף מסכת מדות: \n",
+                    "<b>כהני</b>. הנו\"ן בחירק כמו שאתה קורא החנוכי הפלואי: \n",
+                    "<b>כהני לויי ישראלי</b>. מנלן דסליקו. דכתיב (עזרא ב׳:ע׳) וישבו הכהנים והלוים ומן העם המשוררים והשוערים והנתינים בעריהם וכל ישראל בעריהם. גמ': \n",
+                    "<b>לויי</b>. והא דכתיב (שם ח') ומבני לוי לא מצאתי שם. תירץ רש\"י והתוס' דכל הלוים שעלו עמו היו קצוצי בהונות כשאמר להם נבוכד נצר שירו לנו משיר ציון עמדו וקצצו בהונות ידיהם בשיניהם ואמרו ליה איך נשיר [לא נשיר לא נאמר אלא איך נשיר] אין לנו במה [למשמש בנימי הכנורות ואינם ראוים לשורר שירה של דוכן ע\"כ. וזה לדסברי עיקר שירה בכלי. אבל דעת הר\"ב במ\"ד פ\"ב דערכין דעיקר שירה בפה. וכן דעת הרמב\"ם כמ\"ש במי\"ג פ' בתרא דעירובין אין תירוצם עולה דאי משום מום. הא תנן במ\"ו פ\"ק דחולין דפסול בכהנים דהיינו מומים כשר בלוים. ומפני כן תלה רש\"י הטעם שלא יוכל למשמש ולא משום שהם בעלי מומין. ונ\"ל דמעיקרא לאו קושיא. דזה שנאמר ולא מצאתי מבני לוי היה בעודו בבבל. כמ\"ש שם [ח' ט\"ו] ואקבצם על הנהר הבא על אהוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם ואח\"כ כתיב ואשלחה לאליעזר וגו' ויביאו לנו כיד אלקינו הטובה עלינו איש שכל מבני מחלי בן לוי בן ישראל ושרביה וגו' ואת חשביה וגו' מבני מררי. והא דאמרי' שעזרא קנס הלוים מפני שלא עלו עמו כמו שכתב הר\"ב בסוף מסכת מעשר שני ובפרק בתרא דסוטה מ\"י. היינו לפי שלא נתעוררו מעצמם לעלות עד שהוצרך לשלוח אחריהם ניחא טפי דאילו עלו קצוצי בהונות למה קנס אותם. [*ומיהו אפשר דאע\"ג דעיקר שירה בפה. מ\"מ תקנה קדומה מימות שמואל הרואה ודוד המלך ע\"ה ככתוב בדברי הימים לשורר בכלים ולפיכך קנסום מאחר שלא עלו [אותם] שלא נקצצו בהונותם וזה י\"ל בדעת רש\"י ותוס' ומ\"מ מה שכתבתי נ\"ל עיקר ועיין מ\"ש ג\"כ בסוף מסכת מע\"ש]: חללי. גמ' מנלן שנאמר (עזרא ב׳:ס״ב) ומבני הכהנים וגו' אלה בקשו כתבם המתיחסים ולא נמצא ויגאלו מן הכהונה ש\"מ נתחללו מן הכהונה והיינו חללים. ומ\"ש הר\"ב חללי כו'. כגון אלמנה לכ\"ג כו' ולא מני חלוצה משום דד\"ס היא וכמ\"ש במ\"ג פ\"ט דיבמות ומ\"מ הנולד מחלוצה לכ\"ה הולד חלל מדבריהם כמ\"ש הרמב\"ם בפי\"ט מהא\"ב. אבל הא קשיא לי שה\"ל להר\"ב לחשוב חללה עצמה והחללה היא שנולדה מאסורי כהונה כמ\"ש הר\"ב וכן האסורה לכהונה ונבעלה לכהן בגמ' דף ע\"ז וזונה מפורשת במ\"ה פ\"ו דיבמות ועיין מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>גירי וחרורי</b>. גמ' מנלן דאמר קרא (שם ו') כל הנבדל מטומאת גויי הארץ אליהם: \n",
+                    "<b>ממזרי וכו'</b>. גמ' מנלן דכתיב (שם ב') ואלה העולים מתל מלח תל חרשא כרוב אדן אימר ולא יכלו להגיד בית אבותם [וזרעם] אם מזרע ישראל הם. תל מלח אלו בני אדם שדומים מעשיהם למעשי סדום שנהפכה לתל מלח. פירש\"י שהיו מגלי עריות דכתיב (בראשית י״ג:י״ג) רעים וחטאים רעים בגופם וחטאים בממונם ואמר בחלק דף ק\"ט דמחי לאתתא דחבריה ומפילה. א\"ל תיהוי גבך עד דמעברא. הרי ממזרים לגבי ישראל ע\"כ. תל חרשא זה שקורא אבא ואמו משתקתו ולא יכלו להגיד וגו' זה הוא אסופי שנאסף מן השוק: \n",
+                    "<b>נתיני</b>. לא אמרו בגמ' מנלן אבל בהדיא כתיב בעזרא [ח'] ומן הנתינים שנתן דוד וגו' מאתים ועשרים. ומ\"ש הר\"ב גבעונים שמלו בימי יהושע שנאמר (יהושע ח׳:י״ג) ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה. וחייבים ישראל למול עבדיהם הכנענים והני הוו בכלל מקנת כספו. ומדין הנתינים אם הם מדאורייתא כתבתי במ\"ג פ\"ח דיבמות וריש פ\"ג דמכות: \n",
+                    "<b>לויי ישראלי חללי גרי כו'</b>. אבל כהני בחללי גירי וחרורי לא. שחללה בלאו וגיורת ומשוחררת בחזקת זונה. רש\"י. כדתנן במ\"ה פ\"ו דיבמות. ועיין מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>וחרורי</b>. לשון הר\"ן והא דתנא חרורי דמשמע דעבדים לא אליבא דר\"ט דקי\"ל כוותיה ה\"ה לממזרים דמותרין בעבדים. אלא דמשום אינך השנויים במשנתינו שאין מותרים בעבדים תנא חרורי. כולם מותרים לבא זה בזה. לשון הר\"ן וא\"ת והני כולהו היאך מותרים בנתינים. והא קיימא בלא תתחתן בם דקאי אשבעה עממין בגירותן. [כמ\"ש ברפ\"ג דמכות ע\"ש] [ואיכא] למימר דלא מחייבי בלאו דחיתון אלא היכא דאיכא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>חששא דכי יסיר לפי שלא חששה תורה *) ליחס אלא המיוחסים אבל הפסולים לא אלא דבגיותן אסירי משום חשש הסרה אבל נתיני שהם גרים וחייבים בכל המצות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>לאו בני הסרה נינהו ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ושתוקי ואסופי ספק ממזרים כו' דאמרי' בקהל ודאי כו' גמ'. וה\"נ איכא למדרש ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא ולשרו בישראל שתוקי ואסופי. וה\"נ אמרינן בהדיא בגמ' אלא דחכמים הם שעשו מעלה ביוחסין ולא רצו להכשירם לישראל. אבל זה בזה לא עשו מעלה ולקמן במ\"ג חולק ר\"א ופסק הר\"ב הלכה כמותו וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי</b>. פי' הר\"ב שבודקין את אמו וכו' וכה\"ג דתנן בפרק קמא דכתובות מ\"ט ועיין לקמן מ\"ח. ולא קשיא תנינא חדא זמנא דאבא שאול עדיפא מדר\"ג דאי מהתם ה\"א התם דרוב כשרים אצלה אבל היכא דרוב פסולים אצלה כגון ארוסה שעיברה או פנויה ורוב העיר פסולין אצלה אימא לא מהימנינן לה צריכא. ומ\"ש הר\"ב והלכה כאבא שאול הכי אפסק בגמרא ומשמע ודאי דלאבא שאול לכתחילה כשרה. וכבר כתבתי בשם הר\"ן והמגיד לחלק בטוב טעם בין אמה דאיירי בה ר\"ג התם וכתב הר\"ב דלכתחילה לא תנשא לבין בתה דאיירינן בה הכא ולכתחילה תנשא ואפילו לפי מ\"ש שם שדעת הר\"ב אפשר לפרשו שסובר דגם בתה לכתחילה לא אפ\"ה לא קשיא ולא מידי דבין לר\"ג בין לאבא שאול אמה ובתה אפילו לכתחילה שריין ושמואל הוא דאמר התם בדר\"ג ואת לא תעביד עובדא כו' ומינה יליף לה הר\"ב לדין בתה. וכ\"כ המגיד בשם מאן דהו בפרק ט\"ו מה' אסורי ביאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר כו' ודאן בספיקן כו'</b>. דס\"ל עשו מעלה ביוחסין אפי' בהני. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כמותו. משום דרב פסק כן בגמ': \n",
+                    "<b>ספיקן בספיקן</b>. אין להגיה בדברי הר\"ב חלוקת שתוקי באסופית. לפי שגם רש\"י והר\"ן השמיטום. דממילא משמע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנושא אשה כהנת</b>. כתבו התוס' פי' כהן שבא לישא אשה כהנת וקאמר דצריך לבדוק משום שאנו רוצים שבנה ישמש על גבי המזבח. אבל אין לפרש דמיירי בישראל הבא לישא אשה כהנת ורוצה שיהיה בנה [כלומר ולדה] כשר לכהונה דא\"כ אמאי נקט כהנת. אפי' היתה חללה נמי הוי בנה [כלומר ולדה] כשר לכהונה ע\"כ. וכדתנן במשנה ו'. והא דכתבו בכהן משום בנו שישמש על גבי המזבח [*וכ\"כ עוד בדבור דלקמן המתחיל צריך לבדוק וכו' בשם ספר הישר דדוקא להכשיר בניהם לעבודה. א\"נ להכשיר עצמו לעבודה] ונראה דלא כתבו כן אלא למאן דלא מוקים מתני' בשקרא עליה ערעור. אבל הר\"ב שמפרש למשנתינו בשקרא עליה ערעור דין הבדיקה משום עצמו היא שלא ישא למוזהר עליה. ואפ\"ה אין לפרש משנתינו בישראל מפני שאע\"פ שקרא עליה ערעור דממזרות הרי צריכין אנו לפרש דכל שאין כאן פסול חללות לא הצריכו בדיקה אפי' לממזרות ודלא כהמגיד פרק י\"ט מה' אסורי ביאה שפי' הנושא כהנת כו' מי שיהיה הנושא אם כהן אם לוי אם ישראל. וידוע הוא שהכהן יש לו לחוש אף לספק חללות ולא האחרים. ע\"כ. והוא עצמו הביא לשון רש\"י דבסיפא. דעיקר בדיקה משום חללות. ועיין מ\"ש לקמן בזה וכן אוכיח בדבור לויה וישראלית. שדעת רש\"י והר\"ב דמתני' דוקא בכהן: \n",
+                    "<b>צריך לבדוק כו'</b>. כתב הר\"ב שלא היה בהן אחת מן הפסולות. ולשון רש\"י בודקים שלא היו ממזרות או אחת מן הפסולות לקהל. וכן דעת הרמב\"ם בפרק י\"ט מהא\"ב. ועיין מ\"ש לקמן. ומ\"ש הר\"ב שלא נאמרה בדיקה זו אלא במשפחה שקרא עליה ערעור פירש\"י שאמרו עליה ב' עדים שמץ פסול ולא שמעידים עדות גמורה אלא יציאת קול. והרמב\"ם כתב בפי\"ט מהא\"ב שיעידו שנים שנתערב בהם ממזר או חלל או שיש בהן עבדות. ומ\"ש הר\"ב שהאיש בלבד הוא שצריך לבדוק. אבל כהנת כו' שלא הוזהרו כו'. וכבר כתבתי במ\"ז דפ\"ק דלמי שהוזהר עליה הן ג\"כ מוזהרות עליו. ולפיכך כתב רש\"י וז\"ל וכיון שלא הקפידה תורה עליהם ליוחסים רבנן נמי לא עביד בהו מעלה לאצרכינהו בדיקה ואפי' מחמתממזרות ושתוקות אלא כי אתחזק איסורא ביה. אבל לחששא ולמבדק לא אצרוכינהו ע\"כ. וכ\"כ התוס' דעיקר הבדיקה ותקנה משום פסול חללות ואגב בדיקה דחללות כו'. אבל גבי איהי דליכא פסול חללות כו'. ע\"כ. ואין ספק שבפירש\"י שבידיהם לא היה דבור זה שלפנינו ומכאן ראיה למה שכתבתי לעיל. דלעולם אין לפרש משנתינו בישראל הנושא. דכיון שאין בישראל איסור נשואי חללות לא בו ולא בולד הנולד לא הוצרכו לבדוק כמו שלא הצריכו באשה לבדוק באיש. וזה תימה על המגיד שמפרש אף בישראל הנושא כמ\"ש לעיל בשמו. ואין לדקדק מלשון רש\"י דלא הצריכו לאשה שתבדוק באיש. אלא כשלא הוחזקו וכו' וכלומר אבל כשקרא ערעור אה\"נ דבודקת. והמגיד בקרא עליה ערעור קאי ולפיכך פי' דאף ישראל יבדוק. שא\"א לומר כן. מפני שאע\"פ שאפשר שרש\"י לכך נתכוין. וזה לפי שהוא מפרש כן קודם דמוקמינן בקרא עליה ערעור. אבל המגיד א\"א שכך היה דעתו. שהרי הרמב\"ם פוסק שם בקרא עליה ערעור ופוסק נמי שאשה אינה בודקת. והביא המגיד לשון רש\"י והשמיט מלשונו כי אתחזק כו'. והטעם נ\"ל דס\"ל כמ\"ש שרש\"י לא כתב כן אלא דאכתי לא איירי בקרא ערעור. אבל כי איירי בקרא ערעור אפילו אתחזק דהיינו קרא ערעור האשה אינה בודקת. וכיון שכן הוא אף הוא אם הוא ישראל שלא הוזהר על החללות. לא נצרכינהו בדיקה. וגם נ\"ל שאין להסתייע מלשון הרמב\"ם שכתבתי לעיל שכתב שנתערב בהן ממזר או חלל וכו' די\"ל לפי שכיון שיש בכהנת צד איסור חלל היכא דנתערב בהו והצריכו בדיקה. לפיכך אף כשאין כאן אלא חשש ממזרות הצריכוה בדיקה מידי דהוה אלויה וישראלית דלקמן בסיפא כמו שאכתוב בשם תוס': \n",
+                    "<b>ארבע אמהות שהן שמנה</b>. נקט האי לישנא לפי שמפני בדיקות הארבע צריך לבדוק האחרות שאין הארבע נבדקות יפה אא\"כ הוא בודק שלמעלה מהן. הר\"ן: \n",
+                    "<b>לויה וישראלית</b>. כתב הר\"ב וכהן בא לכנסה. וכן ל' רש\"י ומכאן ראיה דלא מיירי מתני' לדברי רש\"י והר\"ב אלא בכהן. ומשום דהכא לויה וישראלית תנן ואיכא למטעי ולומר בין ברישא בין בסיפא. הנושא הוא כמו הנישאת. ורישא דכהנת. הנושא ג\"כ כהן. והכא לויה וישראלית הנושא ג\"כ לוי וישראל. הלכך פירשו בכאן בהדיא דמיירי בכהן. אבל אי אמרת דרישא בין כהן בין ישראל. א\"כ הכא בסיפא אמאי הצריכו כהן לבדוק יותר מישראל. וכתבו התוס'. דאע\"ג דלויה וישראלית אין בהם חשש פסול חללות. שאביה הוא לוי וישראל אפילו כשאמה חללה היא כשרה לכהונה כדתנן במשנה ו' מ\"מ הואיל והצריכו לכהן לבדוק משום פסול חללות בכהנת דשייכי בה. הלכך הצריכוהו לבדוק היאך דלא שייך אלא פסול ממזרות. כגון לויה וישראלית: \n",
+                    "<b>מוסיפין כו'</b>. לפי שהתערובות בהם יותר. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין בודקין לא מן המזבח וכו'</b>. כתב הר\"ב התחיל וכו' ומצא שאבי אביה שמש כו' וכן לשון רש\"י וה\"ה באביה שא\"צ לבדוק עוד לא באמו ולא באם [אם] אביה וכן בכל אב: \n",
+                    "<b>מן המזבח ולמעלה</b>. הקשו בתוס' למ\"ד מעלין מתרומה ליוחסין שכתבתי במשנה ח' פרק ב' דכתובות דמתני' דלא כוותיה. ותירצו דהכא רבותא קמ\"ל דמיירי אפי' בעבודות הכשירות בזרים כגון שחיטה או הפשט. אע\"ג דשחיטה כשרה בנשים ובעבדים היינו דיעבד אבל לכתחלה לא עבדי כי אם כשרים מיוחסים ע\"כ. ודוחק הוא שא\"כ זה שמצאוהו עובד יהיה דוקא לכתחילה ומאין נדע זה. היתכן לומר שמצוים לשחוט ולהפשיט בכל פעם ופעם ובפ\"ב דכתובות דף כ\"ד תירצו עוד תירוץ אחר דתרומה בכלל מזבח. אבל לשון הר\"ב ששמש ע\"ג מזבח. וגם לתירוץ הראשון קשיא לשון ע\"ג שכתב הר\"ב שאין במשמעו אלא עבודות הכהנים שהם ע\"ג המזבח. ועוד הקשו שם בתוס' אמאי לא חשיב ספר תורה שקרא בחזקת כהן וי\"ל דאיכא למימר תנא ושייר ס\"ת ותרומה ונשיאת כפים וכן לשטרות דאיכא דסבר דמכולהו מעלין ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*ולא מן הדוכן ולמעלה</b>. דאמר מר ששם היו יושבין סנהדרי גדולה מיחסי כהונה מיחסי לויה. גמ'. ועיין בסוף מסכת מדות]: \n",
+                    "<b>ולא מן הסנהדרין ולמעלה</b>. כתב הר\"ב בירושלים ותימה לי דהא תנן במשנה ב' פ\"ד דסנהדרין דאין הכל כשרים לדון דיני נפשות אלח המשיאים לכהונה. וכיון שהסנהדרין היו דנין דיני נפשות כדתנן במשנה ד' פ\"ק דסנהדרין א\"כ אין הכל כשרים לה וכל עיר שיש בה ק\"ך ראויה לסנהדרין כדתנן התם ספ\"ק. אלא עיקרא דמילתא דסנהדרין בכל מקום ומקום יהיו מיוחסין. ותנאי דבירושלים לא אמרו בגמ' אלא בשוטרי הרבים משום דבמשנה ב' פ\"ד דסנהדרין תנן דהכל כשרים לדון דיני ממונות ומפרשינן ואפי' ממזר. לפיכך מוקמי' מתני' דהכא בירושלים והשתא קרא דוהתיצבו שם עמך לא אתא כלל אשוטרי הרבים דא\"כ בכ\"מ ומקום. אלא אסנהדרין קאי. ובגמ' הקשו היכי מצי למילף מהאי קרא דוהתיצבו שם עמך דדלמא משום שכינה דלנבואה נאספו כדכתיב (במדבר י״א:י״ז) ואצלתי מן הרוח וגו'. אבל סנהדרין שהן לדון כגון סנהדרי דיתרו לא ומסיק דילפינן מונשאו אתך בדומין לך דהאי קרא בסנהדרי דיתרו כתיב וכ\"פ הר\"ב במשנה ב' פ\"ד דסנהדרין וכדמסיק נמי התם בגמ'. אבל הרמב\"ם בפירושו כתב ג\"כ קרא דוהתיצבו וכ\"כ עוד הר\"ב גם הרמב\"ם במשנה ד' פ\"ק דהוריות וגם שם בגמ' מסקינן כי הכא. ומצאתי בכסף משנה פ\"ב מה' סנהדרין ששם כתב ג\"כ הרמב\"ם לקרא דוהתיצבו והקשה הכ\"מ דהא מהאי קרא ליכא למילף כדדייק בגמ' דדלמא משום שכינה וכתב שאפשר לומר דס\"ל דהאי קושיא לא הויא אלא אליבא דרבי יהודה ולא אליבא דרבנן דאמרי בספ\"ק דסנהדרין סנהדרי גדולה של ע\"א ואמרינן התם ור\"י עמך משום שכינה משמע ע\"כ. ועיין מ\"ש בספ\"ק דסנהדרין: \n",
+                    "<b>משוטרי הרבים</b>. היינו דפי' הר\"ב שדנין דיני ממונות וכן מבואר בפירש\"י והרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מי שחתום עד בערכי הישנה</b>. כתב הר\"ב שהיו עורכין ומסדרין היוחסין וז\"ל רש\"י בערכי שהיה כתוב בסדרי הדיינין שהיו רגילין לייחס את הראוים לדון שהיו מיוחסין וכותבין על הסדר פלוני ופלוני מיוחסין הן שאין רגילים בני המקום למנות דיין שאינו מיוחס ע\"כ. ונ\"ל דלא גרס עד והכי מסתבר דלא אשכחן שיהא ממזר פסול לעדות אבל ל' הרמב\"ם וערכי הישנה של ציפורי לא היה מעיד בה אלא מיוחס: \n",
+                    "<b>מי שהיה מוכתב באסטרטיא של מלך</b>. דאמר קרא (ד\"ה א' ז') והתיחשם בצבא המלחמה גמ'. ומה שפי' הר\"ב שתהא זכותן וזכות אבותם מסייעתן. הכי איתא בגמ' ותמיהני מה זכות עצמו ביחס ובפירש\"י שתסייעם זכות אבותם. וגם בפי' הרמב\"ם שתהא זכות אבותן מסייעתן [*ונ\"ל ליישב דמאי דאיתא בגמ' שזכותן היינו לומר דכמו שמצינו דבעינן זכותן. ואליבא דר\"י הגלילי. ור' יוסי דמ\"ה פ\"ח דסוטה. דפירש איש הירא ורך הלבב. זה המתירא מעבירות שבידו וכו'. הכי נמי הצריך דוד המלך ע\"ה שיהיה להם ג\"כ זכות אבותם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בת חלל זכר פסולה לכהונה</b>. עיין במי\"ב פרק דלעיל. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>לעולם</b>. גמ' מהו דתימא מידי דהוה אמצרי ואדומי. מה להלן לאחר ג' דורות. אף כאן לאחר ג' דורות. קמ\"ל: \n",
+                    "<b>ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה</b>. יליף בגמ' נאמר כאן (ויקרא כ״א:ד׳) לא יחלל זרעו בעמיו. ונאמר להלן (שם) לא יטמא בעל בעמיו. מה להלן זכרים ולא נקבות. [כדתנן במשנה ז' פ\"ג דסוטה] אף כאן זכרים ולא נקבות. וליכא למילף אולד עצמו הנולד מאיסורי כהונה דא\"כ לכתוב בנו. מדכתב זרעו. ש\"מ דולד עצמו אפי' נקבות הוי חללה. אלא כי אתא קרא להכשיר הבא מהולד הזה. וליכא למימר להכשיר הבא מהולד בין שהולד הוא זכר או נקבה. מדכתיב זרעו האב והזרע הוזכרו בתיבה זו. הוקש זרעו לו. מה הוא בתו פסולה. אף זרעו בתו פסולה. וכדתנן בת חלל זכר כו'. וכי אהני ג\"ש לבת בתו אהני. והיינו ישראל שנשא חללה כו' וכתב רש\"י אבל כהן שנשא חללה בתו חללה. דכל ולד הנולד בביאת איסור. כהונה הוי חלל וכדכתיבנא בריש פירקין. \n",
+                    "<b>חלל שנשא בת ישראל כו'</b>. גמ' הא תנא לה רישא בת חלל זכר כו' איידי דתנא ישראל שנשא חללה תנא נמי חלל שנשא בת ישראל: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר בת גר זכר כבת חלל זכר</b>. ובמתני' דלקמן פליגי עליה תנאי ושם אכתוב טעם שלשתם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ראב\"י אומר ישראל שנשא גיורת בתו כשרה כו' ר\"י אומר אף גר שנשא גיורת כו'</b>. הרי ג' מחלוקת בדבר. לרבי יהודה דלעיל. בת גר זכר פסולה. ואפי' נשא ישראלית. לר\"א איכא צד אחד ישראל מכשיר ומיהו גר וגיורת בתו פסולה. ולרבי יוסי אפי' גר שנשא גיורת בתו כשרה. ומיהו הורתה ולידתה בקדושה בעי. ובגמ' וכולן מקרא אחד דרשו אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל (יחזקאל מ״ד:כ״ב). ר\"י סבר עד דאיתא כל זרע מישראל פירש\"י כלומר כל עיקר הקרוי זרע היינו מן האב לאפוקי בת גר זכר. ראב\"י סבר מזרע ואפי' מקצת זרע פירש\"י אפי' זרע כחוש כגון מן האם גר שנשא ישראלית. ר' יוסי סבר משנזרעו בישראל. פירש\"י שתהא הורתה בקדושה ע\"כ. ואע\"ג דרישא דקרא בכ\"ג כתיב. דהא אלמנה לא מתסרי לכ\"ה הך מזרע בית ישראל בכל כהן כתיב: \n",
+                    "<b>[*אפילו עד עשרה דורות</b>. עיין מ\"ש בזה בפ\"ק דבכורים משנה ה']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו נאמן</b>. כתב הר\"ב דקרוב הוא אצלו. ואין קרוב כשר להעיד. וכ\"כ רש\"י. וכתב הר\"ן ותמיהני למה הוצרך לכך. דהא כיון דבחזקת כשרות הוא. אין ערעור פחות משנים. ע\"כ. וכתבו הר\"ב במשנה ח' פ\"ב דכתובות. ולי נראה דמשום עובר שאין לו חזקה דכשרות. כמ\"ש הר\"ב. והכי איתא בגמ' מש\"ה הוצרך לכתוב כן: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר נאמנים</b>. פירש הר\"ב יכיר יכירנו לאחרים. כי את הבכור בן השנואה יכיר (דברים כ\"א) ופי' הרשב\"ם בפ\"ח דב\"ב דף קכ\"ז דיכיר קרא יתירה. ונ\"ל דר\"ל דכולה קרא כי את הבכור בן השנואה יכיר יתירה הוא דסגי לכתוב לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו'. לתת לו וגו' והא דלא נקט אלא יכיר משום דאלישנא דר\"י דנקט יכיר קאי. והיינו דדייק לכתוב קרא יתירה. ולא יתירה בלבד. ובגמ' לרבנן יכיר למה לי. בדצריך היכר כשבא ממ\"ה ולא הוחזק שהוא בכור אלא ע\"פ אביו ובנכסים שנפלו לאחר מיכן דלית ליה מגו דאי בעי יהיב ליה דאין אדם מקנה דשלב\"ל [ומשמע דבמוחזק בבכור פליגי ר\"י ורבנן וכן בהדיא בפ\"ח דב\"ב דף קכ\"ו היו מוחזקים בא' שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן. ואמרי' דרבי יהודה היא ובסיפא פליגי עליה רבנן. ותימה על רש\"י שפי' דבבכור ל\"פ] וא\"ת והא קרא בבכור איירי ואכתי מנלן שיהא נאמן לפסול ותירצו התוס' [*לעיל דף ע\"ד ע\"א] ובפ\"ח דב\"ב דיכיר נמי קאי אבן השנואה כלומר בן השנואה יכיר דנאמן לומר שהוא בן שנואה. דהיינו שנואה בנשואיה כדמפרש ברפ\"ב דיבמות כגון חייבי לאוין שנשא [כהן] גרושה. ע\"כ. וקצת קשה בעיני. דאי הכי דלמא ע\"כ לא האמינתו התורה אלא לפוסלו מכהונה. אבל לפוסלו מלבא בקהל דלמא לא האמינתו דעל כרחך שנואה בנשואיה ליתא אלא בדתפסי בהו קדושין ומהכא ילפינן דקדושין תפסו בהו מדכתיב גבה כי תהיין כמ\"ש במשנה ז' פ\"ב והיא עצמה הסוגיא ההיא דפ\"ב דיבמות. [*ובגמ' ברייתא דר' יהודה אומר שנאמן לומר שהוא בן גרושה ובן חלוצה. משמע דאה\"נ דדוקא להא נאמן ולא לממזר אבל א\"כ ה\"ל להגמ' למירמי משנה וברייתא אהדדי] וצ\"ל דסברא הוא שאין לחלק אחרי שהאמינתו התורה לומר כי הוא זה. והתוס' כתבו עוד פי' אחר דמדיכול לומר שהבן השני הוא בכור א\"כ הראשון ממזר אבל כתבו דבירושלמי משמע דמיכיר יליף [*ובתוס' דפרקין דף ע\"ד ע\"א כתבו דבירושלמי פירשו כמו הפי' הראשון שכתבתי לעיל בשמם] ומה שכתב הר\"ב ואין האם נאמנת כו'. אע\"פ שלהכשיר נאמנת כדלעיל במשנה ב' לאבא שאול וכן הלכה וכיון שנאמנת להכשיר היה נראה שכ\"ש שנאמנת לפסול. כתב המגיד בפט\"ו מהא\"ב דלהכשיר דבר תורה אין אנו צריכין לה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהא מדינא לא הוי אלא ספק ממזר. וספק ממזר מן התורה מותר גמור לבא בקהל כמ\"ש במשנה א'. אלא דרבנן גזרו עליהן. והאמינוה בשל דבריהם. אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא. בקהל ואסור בממזרת ודאית. ואם היו מאמינים אותה ומתירין אותו בממזרת ודאית היו מקילין בשל תורה ולא נתנה תורה נאמנות אלא לאב ואפי' לאב נחלקו חכמים ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שאם היו לבן זה בנים אינו נאמן לפסלם. והואיל ואינו נאמן לפסול לבני הבן. אף אבנו אינו נאמן שאם נאמינהו על הבן ממילא יהיו נפסלין בני הבן. הר\"ן. ובית יוסף בשם הרא\"ש תוספות והמגיד. \n",
+                    "<b>נאמנים</b>. כן הוא בכל הנוסחאות. וכן העתיק הר\"ן אבל ברש\"י העתיק נאמן. ונראה לי לקיים גירסת הספר דכיון דארישא נמי פליג. וכן כתב רש\"י ור\"ן. קאי נאמנים אאב האומר בני זה ממזר והיינו דרישא. ואב האומר על העובר כו' והיינו סיפא. ומה שכתב דהלכה כר\"י הכי איפסיקבפרק יש נוחלין וכן בפרק החולץ. הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שניהם נותנים גט</b>. אם באת לינשא לאחר. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו צריך להביא ראיה על האשה</b>. פי' הר\"ב שכבר נבדקת כשנשאה וכ\"כ רש\"י והקשו בתוס' מאי קמ\"ל מתני' פשיטא דכיון דנבדקה כבר דשוב א\"צ להביא ראיה וע\"ק אמאי איצטריך לחזור ולמתני [בסיפא ואינו מביא ראיה על האשה] הא תנא ליה ברישא. לכן פר\"י א\"צ להביא ראיה על הבנים שהן שלו דלא אמרי' שלקחה האשה איש אחר במ\"ה ולא על האשה שיהיו בניה כיון דכרוכים אחריה. מתה מביא ראיה על הבנים. פי' [שהן שלו מן האשה שמתה אבל אינו מביא ראיה] שהם מן האשה שהלכה עמו למ\"ה דידעינן בה שהיא מיוחסת שהרי כבר בדקניה אלא מאחר שהביא ראיה שהבנים הם מאשתו שמתה במ\"ה. א\"צ תו להביא ראיה שאותה אשה היתה מיוחסת דאין לחוש שלקח אשה אחרת שם והוליד ממנה אלו בנים. דמסתמא מאשתו שהוציא מכאן הם. מאחר שלא שמענו שנשא שם אשה אחרת. והאשה שהוציא מכאן כבר בדקנוה קודם שהלכה למ\"ה. ע\"כ. ובאמת שפי' התוס' דחוק. דעל הבנים דסיפא וכן על האשה לא הוי דומיא דברישא גם דחוק מה שפירשו ברישא ולא על האשה שיהיו בניה. ומה שהקשו פשיטא כיון דנבדקת כו'. ועוד אמאי אצטריך לחזור ולמתני כו'. י\"ל דאה\"נ דכולה מתני' לא איצטריך אלא משום ראיה דעל הבנים דברישא א\"צ כיון דכרוכים. ובסיפא כיון דמתה צריך. ואגב נסיב נמי בין ברישא בין בסיפא דא\"צ ראיה על האשה. כך נ\"ל. ודברי הרמב\"ם בפ\"ק מהא\"ב מטין ג\"כ כפירש\"י: \n",
+                    "<b>ולא על הבנים</b>. לשון הר\"ב קטנים שכרוכים אחרי אמן. גמ'. ופירש\"י כרוכים. נדבקים אצלה: \n",
+                    "<b>מביא ראיה על הבנים</b>. נ\"ל דמתני' אפילו לרבי יהודה דמ\"ח שסובר דדין תורה האב נאמן לפוסלו. ואם האמינתו התורה לפוסלו כ\"ש להכשירו. וכמ\"ש שם בשם המגיד דלהכשיר אין כאן אלא להוציאו מספק ממזר. וספק ממזר מותר מן התורה. אבל לפסול ולעשותו ממזר שנמצאת אתה מתירו בממזרת ודאית. נמצא שחומרו קולו. אפ\"ה משום מעלה דיוחסין אמרו חכמים שלא להאמינו. וא\"ת ולמה לא נאמינהו. ולא עוד אלא שאף בלא דבריו מהיכא תיתי שלא יהא כשר. והא לא אמרו לבדוק אלא בשקרא ערער כמ\"ש הר\"ב לעיל משנה ד'. אבל בלא ערעור כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות. כבר כתב המגיד בזה בשם יש מן המפרשים אהא דכתב הרמב\"ם בפ\"ך מהא\"ב כהן מיוחס שאמר בני זה כהן. אין מעלין אותו ליוחסין. דה\"פ שכל כהן שהוא בודק אינו נושא את בתו. וכן המשפחות הבדוקות כגון של דוכן. ושל מזבח ושל סנהדרין. אינן נבדקות בו כדי שתהא משפחתן בדוקה. אבל אם לא רצו לבדוק ולהחזיק משפחתן לאחד מדברים אלו. הרי הוא נושא שכל אדם בחזקת כשרות עד שיפסל. ע\"כ. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין צריך להביא ראיה על הבנים</b>. הקטנים הכרוכים אחריה כדאיתא בגמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יתיחד אדם כו'</b>. גמ' רמז ליחוד מן התורה מנין שנאמר (דברים י״ג:ז׳) כי יסיתך אחיך בן אמך. וכי בן אם מסית. בן אב אינו מסית. אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו [כלומר להכי נקט קרא בן אמך לומר שהבן מצוי אצל האם] ואסור להתיחד עם כל עריות שבתורה. פשטיה דקרא במאי כתיב וכו'. לפי שזה אינו אלא רמז בעלמא. ולכך כתב הרמב\"ם פכ\"ב מהא\"ב ואיסור יחוד העריות מפי הקבלה. וכתב עוד כשאירע מעשה אמנון ותמר גזר דוד וב\"ד על יחוד פנויה. ואע\"פ שאינה ערוה בכלל יחוד עריות היא. ושמאי והלל גזרו על יחוד כותים. ע\"כ. ולכך סתמא תנן לא יתיחד אדם עם שתי נשים. וכל נשים במשמע. ומיהו בראויה לביאה הוא שאסור. אבל בפחות מג' שנים ויום א' לא. כך פירש בירושלמי ופסקו הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב שמתיחד כששתי הנשים צרות וכו'. לפי שאלו שונאות כו' וטעמא מפורש במשנה ד' פט\"ו דיבמות. והתם תנן נמי בת חמותה וכן במשנה ב' פ\"ו דסוטה. אבל לשון הר\"ב דברי רבא בגמ'. וכן העתיקו הרמב\"ם בפירושו אבל בפירוש רש\"י נסיב נמי ובת חמותו וכן העתיק הרמב\"ם בחיבורו סוף [הלכות] איסורי ביאה. ומ\"ש הר\"ב או אשה עם תנוקות שיודעת טעם ביאה פירש\"י כלומר מה היא ביאה שתדע לספר דברים בשוק ואינה מוסרת עצמה לביאה מתוך קוטנה עדיין לא לבשה יצר אין כאן משום דעת קלה שלא תהא נוחה להתפתות. ומ\"ש הר\"ב ומלקים על יחוד וכו'. כתב הרמב\"ם שניהם בכלל: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אף איש אחד מתיחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן כו'</b>. הקשו בתוס' מרפ\"ב דעבודה זרה דתנן ולא תתיחד אשה עמהם. ומפרשינן אפי' כשאשתו עמו דבישראל שרי כמ\"ש שם הר\"ב. משמע שאשה אחת מתיחדת עם איש שאשתו עמו. ואילו הכא משמע דר\"ש לא התיר באשתו עמו אלא בשתי נשים. וכ\"ש לרבנן אפילו אשתו עמו לא התירו. א\"כ מתני' דפ\"ב דע\"ז דלא כמאן. לכך כתבו דה\"ג רש\"א אף איש אחד מתיחד עם שתי נשים. ובזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו ואתאן אפי' לרבנן ואפי' עם אשה א'. ע\"כ. וכן גירסת הרי\"ף בראש משנה בזמן שאשתו עמו ישן כו': \n",
+                    "<b>ועם בתו</b>. כדאמר לעיל בן מתיחד עם אמו וה\"ה לאב עם בתו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ואם הגדילו כו'</b>. כתב הר\"ב ובזמן שהיא בושה לעמוד לפניו ערומה כו'. פירש\"י בידוע שיש בה טעם ביאה כלומר ויש לחוש שמוסרת עצמה לביאה ואין זה כטעם ביאה דלעיל דהתם אינה מוסרת כו'. [*ומשום הכי לעיל אמרי' שיודעת והכא שיש בה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא ילמד אדם כו' כתב הר\"ב מפני אמותיהן דאילו תינוקות עצמן לא נחשדו ישראל על הזכור</b>. כדלעיל. וכחכמים דלקמן. גמ': \n",
+                    "<b>רווק</b>. תרגום של ובחורים כשול יכשלו (ישעיה ט') הוי רווקים. תוספות. וכ\"כ הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ולא תלמד אשה סופרים</b>. לא תרגיל עצמה להיות ממלמדי תינוקות. רש\"י. וטעמא מפרשינן בגמ'. מפני אביהם שבאים להביא את בניהם וכו': \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אף מי שאין לו אשה</b>. פי' הר\"ב שאינה שרויה עמו. גמ'. וכתב הר\"ב דאין הלכה כר\"א וכן כתב הרמב\"ם בפירושו וזה מכריע פי' השני דהמגיד בסוף הא\"ב. שדעת הרמב\"ם לפסוק כת\"ק. ול' הרמב\"ם ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר. אלא היא בביתה. והוא מלמד במקומו. ע\"כ. ונמצא דהאי שרויה אצלו לר\"א. אצלו בבית הספר קאמר. וטעמא דת\"ק משום דאע\"פ שאינה עמו בבית הספר. מקרי פת בסלו על דרך שנתבאר במ\"ז פ\"ה דכתובות. נ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים מתירין.</b> כתב הר\"ב שלא נחשדו ישראל על הזכור. ועל הבהמה. ר\"ן ורש\"י. [ועיין מ\"ש ברפ\"ד דזבים]: ",
+                    "<b>כל שאומנתו בין הנשים לא יתיחד כו'.</b> כתב הר\"ב בשם הרמב\"ם דלא שרינן <small>[אפילו]</small> משום כדי חייו כו'. כלומר דה\"א דלשרי להתיחד עם שתי נשים משום כדי חייו ובסוף הא\"ב מסיים הרמב\"ם. כיצד יעשה. יתעסק עמהן ואשתו עמו. או יפנה למלאכה אחרת: ",
+                    "<b>אומנות נקייה וקלה.</b> בגמ' מחטא דתלמיותא. כלומר תופר בגדים קרועים. והיינו תלמיות שהתפירות עשויות תלמים תלמים שורות שורות כתלמים של מחרישה כן יובן מל' רש\"י שבסוף מס' ברכות <small>[ס\"ג ע\"א]</small> ובערוך ערך תלם. ומסיים הערוך. נקייה מגזל. וקלה דאין בה חסרון כיס: ",
+                    "<b>ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו.</b> לשון רש\"י. ואל יאמר בלבו אומנות זו אינה מעשרת אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו. ע\"כ: ",
+                    "<b>שלא עניות וכו'.</b> בברייתא <small>[מסיים]</small> שנא' <small>(חגי ב׳:ח׳)</small> לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות: ",
+                    "<b>אלא הכל לפי זכותו.</b> וקשיא לי דאם הכל לפי זכותו א\"כ תפלה מאי מהניא ליה. שאם זכותו כדאי אין הקב\"ה מקפח שכרו. ואם זכותו אינו כדאי הא אמרן הכל לפי זכותו. וניחא לי במה שכתבו התוס' בסוף מסכת שבת ובסוף מסכת מ\"ק שהקשו אדאמרי' בשבת אין מזל לישראל מדאמר בסוף מ\"ק בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ותרצו דלפעמים המזל משתנה ע\"י זכות גדול כדאי' בפ' החולץ זכה מוסיפין לו כו'. ופעמים שאין משתנה כדאמרי' בתענית <small>[כ\"ה ע\"א]</small> גבי ר\"א בן פדת דאמר ליה ניחא לך דאחריב עלמא ואולי דאברית בעידנא דמזוני. ע\"כ. ואומר אני שלענין כזה תועיל תפלתו וצריך לה כיון שהזכות לפעמים אינו משנה המזל. על כן על זאת יתפלל כל חסיד שתועיל זכותו להשתנות המזל. ואני תמה על התוס' דהכא שכתבו וז\"ל אלא הכל לפי זכותו. פי' לפי מזלו. דבני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא עכ\"ל. היאך אפשר לפרש זכותו דתנן דהיינו מזלא והם ב' ענינים דלא ראי זה כראי זה. כמו שיורה לשון המאמר שהביאו לראיה ועוד דכ\"ש דקשיא מה תועיל תפלתו כיון דבמזלא תליא ועולם כמנהגו נוהג. אלא דבתלוי במזלא לא עסקינן שאם כן כל אומנות שבעולם לא יועילו ולא יזיקו לו. אלא כפי מזלו. שאם הגזירה אמת. א\"כ החריצות שקר. והב\"ע לומר שאפילו שהמזל לא יורה על הצלחתו וגם הוא עוסק באומנות שאינה כדאי להתעשר. יתפלל למי שהעושר כו' כי הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך ומסיים שהכל לפי זכותו. שאם אין זכות. אי אפשר שישתנה המזל. דהא אפילו זכות. כולי האי ואולי שלא ישתנה. כההיא דר\"א בן פדת. ולפיכך יתפלל כו' כדי שזכותו תגרום לשנות המזל. כך נראה בעיני: ",
+                    "<b>רבי שמעון בן אליעזר אומר כו'.</b> כלומר ר\"מ הביא ראיה מן השכר שאמר למי שהעושר וכו'. ורשב\"א הביא ראיה מן העונש: ",
+                    "<b>אלא שהורעתי מעשי וכו'.</b> בברייתא מסיים שנאמר <small>(ירמיה ה')</small> עונותיכם הטו: ",
+                    "<b>ספר. </b>בנוסח ש\"ס וכן בירושלמי קדר ופירש\"י בעל קרנות. ועיין רפ\"ו דב\"מ: ",
+                    "<b>רבי יהודה אומר משמו.</b> לשון רש\"י של אבא גוריא. החמרים רובן רשעים מפני לסטיות. הגמלים רובן כשרים. שפורשין למדברות למקום גדודי חיות ולסטים ויראים לנפשם ומשברים לבן למקום. הספנים רובן חסידים שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלים. טוב שברופאים לגיהנם. אינו ירא מן החולי ומאכלו מאכל בריאים ואינו משבר לבו למקום ופעמים שהורג נפשות ויש בידו לרפאות העני ואינו מרפא. טוב שבטבחים. ספיקי טרפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן. ע\"כ לשון רש\"י. ושותפו של עמלק לא ניחא. דמה ענין עמלק למאכיל טרפות. ולכן נראה לפרש טוב שבטבחים הוא אכזרי ומזגו רע. והוא שותפו של עמלק האכזרי שזינב כל הנחשלים. ולא היה אומה ולשון שנזדווגו בישראל אחר שיצאו ממצרים והנסים שנעשו להם. כי אם עמלק ראשונה. וזה מורה על אכזריות לבבו שלא שם אל לבו הנסים והנפלאות שנעשו לישראל והמכות של מצרים במצרים ועל הים אלא אכזריותו וזדונו הכריעו לכך כמ\"ש <small>(דברים כ״ה:י״ח)</small> ולא ירא אלהים: ",
+                    "<b>וקרן קיימת לעולם הבא.</b> עיין מ\"ש בסוף פרק קמא. <small>[ופירוש קרן כתבתי בריש פרק קמא דמס' פאה]</small>: ",
+                    "<b>אבל התורה אינו כן.</b> לשון רש\"י. שאף הבא לידי זקנה או יסורין ואינו יכול לעסוק בה. הוא אוכל ממתן שכרה. דכתיב עוד ינובון בשיבה. ע\"כ. ואע\"ג דלא כתיב בתורה אלא זקנה. ה\"ה יסורין. דכל שאין יכול לעסוק. מה לי מחמת זקנה מה לי מחמת יסורין. ובברייתא גם ברישא לא תני יסורין. אלא הניחו בממילא דמאי שנא. משום דכיון דבתורה לא כתיב בקרא אלא זקנה. הניחו ג\"כ באומנות בממילא. ומתני' פירשה בהדיא היכא דליכא קרא: ",
+                    "<b>אחרית. </b>נ\"ל שהוא מענין אחריות שפירושו מיטב. כמ\"ש בשם הערוך במשנה ה' פרק קמא. וכן מסיים קרא דשנים ורעננים יהיו: ",
+                    "<b>עוד ינובון בשיבה.</b> יצמחו צמח. ויתיחד שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו. לשון רש\"י בגמ': ",
+                    "סליקא לה מסכת קדושין \n"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה קידושין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה קידושין",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kiddushin",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kiddushin",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה קידושין, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Kiddushin, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Nazir/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Nazir/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..07ef66cfc6ff445b274465e09c22989a6632ed47
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Nazir/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,421 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Nazir",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נזיר",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Nazir, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר נדרים נזירות מפני שנזירות גם כן בכלל נדרים וכשהאשה נודרת בנזיר יכול הבעל להפר ולפיכך סידר אחר נדרים נזירות עכ\"ל. והכי איתא בגמ' ריש מסכת סוטה איידי דתנא נדרים תני נזיר דדמי לנדרים. אבל בריש מכילתין בגמרא מכדי תנא בסדר נשים קאי מ\"ט תני נזיר [שהוא הלכות קרבנות וה\"ל למתני בסדר קדשים] תנא אקרא קאי (דברים כ״ד:א׳) והיה אם לא תמצא הן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וה\"ק מי גרם לה לעבירה יין וקאמר כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. וכתבו התוספת דאי לאו האי טעימא. אדרבא ה\"ל למתני נזיר בסדר קדשים. ואגב ליתני התם נדרים. לכך צריך לומר דתנא אקרא קאי: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>האומר אהא</b>. כתב הר\"ב לאו כינוי כו' ומתני' חסורי מחסרא כו'. ועיין מ\"ש בזה בריש נדרים בס\"ד: \n",
+                    "<b>אהא</b>. פירש הר\"ב אם נתכוין להיות נזיר כו' ומ\"מ בעינן שיהא נזיר [עובר] לפניו דקבלה שבלב אינה כלום דגבי נזיר כתיב כי יפליא שיפריש בפיו. אבל כי נזיר עובר לפניו ופירש בשפתיו אהא ובלבו חשב להיות נזיר מחשבת הלב מהניא כאילו אמר בפיו אהא נזיר כזה שעובר לפניו. תוספות: \n",
+                    "<b>הרי זה נזיר</b>. משום דידות נזירות כנזירות וילפינן לה בריש פרק קמא דנדרים דכתיב (במדבר ו׳:ב׳) כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר: \n",
+                    "<b>או אהא נוה</b>. פירש הר\"ב שהיה תופס בשערו. דאי לאו הכי דלמא אתנאה לפניו במצות [קאמר] כדתניא זה אלי ואנוהו (שמות ט״ו:ב׳) התנאה לפניו במצות וכו'. גמרא. ועיין מ\"ש במשנה ה' פרק ח' דב\"ק. וכתבו התוספות והכא ליכא לשנויי בלא תפס בשערו ובנזיר עובר לפניו דהכא דבור שלם קאמר אהא נאה ואי לא תפס בשערו אפי' כי נזיר עובר לפניו משתמע שפיר אהא נאה בשאר מצות כמו אנזירות וגבי הא דאמרינן שנזיר עובר לפניו ליכא לשנויי בשתפס בשערו בלא נזיר עובר לפניו. דלעולם משתמע שפיר אהא בתענית. כי אין נזיר עובר לפניו אע\"ג דתופס בשערו. והשתא אתא שפיר דמתניתין פלגינהו בתרי בבי האומר אהא הרי זה נזיר או אהא נאה אע\"ג דתרווייהו ידות נינהו משום דמפרשינן בתרי טעמי. ע\"כ. \n",
+                    "<b>נזיק וכו'</b>. כתב הר\"ב לשונות גוים הם וכו'. לשון הרמב\"ם שהעלגים מן האומות המשתתפין לישראל היו משבשין לשון נזיר על צד שינוי לשונם אח\"כ נעתק זה אל ההמון ונפסד הלשון לפי דבורם עד שהיו אומרים בשביל נזיר נזיק כו' ע\"כ. וה\"ה לשאר כנויים כפי המקום וכפי הזמן כמו שכתבתי בריש נדרים משנה ב'. והתוספות כתבו דשלשה לשונות אלה. משבעים לשון הם ומשום דדמו טפי ללשון תורה מלשונות אחרים תני לה מתניתין דהוי נזיר נהי נמי דאין מתכוין. ובשאר לשונות צריך שיהא מכירם ומבינם ומתכוין לקבל עליו נזירות. ע\"כ. ותימה דבלא כוונת הלב אין כאן נזירות כלל שהנזירות מכלל הנדרים הוא כדכתיב כי ידור נדר נדר ובעינן שיהיו פיו ולבו שוין וכדתנן במשנה ח' פ\"ג דתרומות: \n",
+                    "<b>הריני כזה</b>. פירש הר\"ב ורומז לנזיר שכנגדו. גמרא. ולגופיה לא איצטריך דהא ברישא אפי' אומר אהא הרי זה נזיר אלא לדיוקא אצטריך טעמא דאמר כזה [הא] האומר הריני אפי' נזיר עובר לפניו לא מהני <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דטפי משמע אהא כזה מן הריני כי לא סיים כזה. תוספות. וראיה לדבריהם בריש פרק ג' ועיין שם: \n",
+                    "<b>הריני מסלסל וכו'</b>. הני לאו ידות נזירות נינהו. דא\"כ ליתנינהו לעיל בהדי ידות. אלא כיון דגמר דבורו. אלא שלא פירש להדיא אנזירות ואנן הוא דמפרשים דבוריה משמע דנזירות בא לומר כי אמר הני לשונות ותפס בשעריה. תוספות: \n",
+                    "<b>הריני מסלסל כו' הרי עלי לשלח פרע</b>. כתב הר\"ב וכולהו דוקא כשתופס בשערו. בגמ'. דאי לאו הכי מסלסל אימא תורה [שמקבל עליו ללמוד תורה] דכתיב (משלי ד׳:ח׳) סלסלה ותרוממך. מכלכל אימא מיזן עניים כדכתיב (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. אבל בשלוח פרע לא מוקים לה בגמ' כשתופס בשערו ומסיק נמי דמשמעותיה גדול שער כדכתיב (שיר השירים ד׳:י״ג) שלחיך פרדס רמונים [*)וכו' כדמתרגם] (ומתרגם) רב יוסף כד משקיין מיא לפירי ורבי. והרמב\"ם בפירושו כתב וז\"ל כששלח ידו בשער ראשו ואוחז בו ואמר הריני מסלסל הריני מכלכל חייב בנזירות. ע\"כ. ובלשון חבורו פ\"א מהלכות נזירות משמע דבעי אחיזת שער גם ללשון שלוח פרע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הריני נזיר מן החרצנים וכו' הרי זה נזיר</b>. גמרא מ\"ט אמר קרא (במדבר ו') מיין ושכר יזיר פירש\"י דמשמע דאפי' לא נזר אלא מיין לחודיה הוי כנזיר מכולם ע\"כ כלומר דהא כבר כתיב מכל אשר יצא מגפן היין ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ו. ועוד אמרו בגמרא דמתני' דלא כרבי שמעון דמשנה ד' פרק שני. ועיין מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>הריני כשמשון וכו'</b>. בגמרא למה לי כל הלין. צריכי וכו'. ופירש\"י וכן התוספות דכשאומר שמשון וא\"נ שמשון בן מנוח לא סגי דאימר לאחר נתכוין [ועיין בפי' הר\"ב משנה ה']. עד שיאמר עוד סימן אחד משלשה סימנים כבעל דלילה או כמי שנקרו וכו'. ואי אמר חד מהני שלשה סימנים בלבד נמי סגי ור\"ת גורס וכבעל דלילה בוי\"ו. וכן מכאן ואילך ולהרמב\"ם בפרק ג' מה\"נ כמו שפי' הכסף משנה בכל חד סגי ואפי' אומר כשמשון בלבד ומסייע ליה דתנן כבן מנוח בכ\"ף וכן כולם ולהלשון שכתב הר\"ב בס\"פ בתרא בשמואל. הריני כשמואל. או כבן אלקנה כו' והוא ל' הרמב\"ם בחבורו שם והוכיח הכ\"מ פירושו מזה הלשון דבחד סגי כנדון דשמשון דמ\"ש. א\"כ גם סברת הר\"ב מוכחת שכך היא: \n",
+                    "<b>הרי זה נזיר שמשון</b>. כדתנן בסיפא שמותר להטמא למתים. וכתב הרמב\"ם ואשר התירו לו זה. שהוא לא נדר בנזיר אבל המלאך אמר לאמו כי נזיר אלהים יהיה הנער. ענינו פרוש. ע\"כ. ותימה דא\"כ האומר הריני כשמשון למה יהיה נזיר והרי אין נזיר עד שיתפיס בדבר הנדור כדתנן רפ\"ב דנדרים והנזירות מכלל הנדרים הוא שנאמר כי ידור נדר נזיר. וכן התחיל הרמב\"ם הלכות נזירות. ומצאתי בכ\"מ פ\"ג מה\"נ שהביא לר\"י בן לב שהקשה קושיא זו ואמר בתירוצה במאי דאתמר בגמרא דפריך אר\"ש דס\"ל האומר כשמשון לא אמר כלום דלא הוה דבר הנדור. גבי נזיר נמי הא כתיב לה' [כלומר כי היכי דמרבינן מלה' דכתיב גבי בכור תקדיש לה' דאע\"ג דבכור לא הוי דבר הנדור דמתפיסים בו לנדרים הכי נמי בנזיר דכתיב נזיר לה'] אימא דאתי לאתויי האומר הריני כשמשון ומשני ההוא מבעי ליה לכדתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר כו' איכא למימר דלסתם מתני' דסבר ליה דהוי נזיר היינו דדריש ליה מדכתיב לה' ע\"כ. וכתב עליו הכ\"מ וז\"ל ודבר ברור הוא כמה דוחק הוא לומר דבר שלא נזכר בגמרא אפי' ברמז ול\"נ לתרץ בע\"א דאמרינן בגמרא ושמשון לאו נדור הוא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן התם מלאך הוא דקאמר ופרש\"י הא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער וקס\"ד דמנוח קאמר להא מלתא. דהוה ליה נדור. דאדם מדיר את בנו בנזיר. מלאך הוא דקאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. אבל מפיו לא יצא ע\"כ. והשתא איכא למימר טעמא משום דסבר ליה דהוה דבר הנדור דמאי דכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער. מנוח הוא דקאמר ליה עכ\"ל הכ\"מ. ואני אומר שדבר ברור הוא שכשכתב כן הכ\"מ שלא שפטו רעיוניו אלא בסתירת המשניות דסתרן אהדדי וכמו שכתבתי אבל לא שפטו בסתירת דברי הרמב\"ם שפסק לתרתי המשניות ועליו הוא שהשיב הר\"י בן לב ז\"ל כמבואר שם. שאילו היה רוצה הכ\"מ ליישב דברי הרמב\"ם לא היה עולה על לבו לכתוב זה. לפי שהרמב\"ם כתב שם וז\"ל שמשון לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה ע\"כ. וכמ\"ש ג\"כ בפירושו כמ\"ש לעיל. מבואר שדעת הרמב\"ם כדעת המתרץ בגמרא ולא כדעת המקשה דסבר ליה דמנוח קא\"ל נמצא שאין תירוצו של הכ\"מ עולה כלל להרמב\"ם. משא\"כ דברי הר\"י בן לב שהן עולין ג\"כ לפי דברי הרמב\"ם. ולא עוד אלא שלא ידעתי מאי אולמיה דפירושיה של הכ\"מ מפירושיה דבן לב שכמו שהוא תופס סברת המקשן כן בן לב ג\"כ אתפסיה בסברת המקשן הפירוש שכתב הוא ז\"ל ולא ידעתי לאיזו מן הפירושים יש בגמרא רמז יותר או פחות: \n",
+                    "<b>הכביד שערו</b>. פי' הר\"ב דילפינן מאבשלום דאבשלום נזיר עולם היה. בגמרא משמע דמקרא ילפינן ליה דכתיב (שמואל ב' ט\"ו) אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה'. ופי' התוס' והתם נדר משמע ליה נזירות. ועוד אחר שלא היה מגלח אלא מימים לימים משמע שהכביד עליו שערו מכלל דנזירות נדר ע\"כ. והרמב\"ם כתב בפירושו ובחבורו דה\"נ גמרא גמירי לה. וכתב הכ\"מ דר\"ל דקרא אסמכתא בעלמא הוא שיש לפרשו בגונא אחרינא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דמי\"ב חדש לי\"ב חדש ויליף ימים מימים. גמ' ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ה דכתובות: \n",
+                    "<b>מיקל בתער</b>. ולא לגמרי. מאבשלום שלא גלח לגמרי שהרי נתלה בשערו. תוס'. כלומר שהרי מעשה תלייתו סמוך למעשה גלוחו היה ועיין מ\"ש במשנה ה': \n",
+                    "<b>ומביא ג' בהמות</b>. בשעה שמיקל. הלכה למשה מסיני ואסמכתא מאבשלום [מדאמר] אשלם נדרי חטאת עולה ושלמים כנזיר טהור. קרבן טומאה שתי תורים ואשם. תוספות. \n",
+                    "<b>אינו מיקל ואם נטמא וכו'</b>. לא אתא לאשמועי' אלא החילוקים שבין נזיר עולם לנזיר שמשון. אבל ביין אסורים שניהם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכ\"כ הרמב\"ם בחבורו שדינו של שמשון שהי' אסור ביין ופשוט הוא שהאשה נצטוית שלא תשתה יין ותלה טעמא כי נזיר אלהים יהיה הנער משמע ודאי שהוא יהיה אסור ביין. אבל מה שנאמר לאשה (שופטים יג) אל תאכלי כל טמא פירושו טמא לאכול ותדע שהרי נגיעה לא נאסר לה ועוד שהנזיר לא הוזהר אלא על טומאת מת: \n",
+                    "<b>ואם נטמא כו'</b>. כתב הר\"ב דשמשון היה מטמא למתים והכי גמירי לה כדמסיק בגמ' משום דלא מוכח מקראי שהיה מטמא למתים דהא דכתיב (שם ט\"ו) בלחי החמור הכיתי אלף איש דלמא ע\"י חצים שזרק בהם והא דכתיב (שם) ויך בהם אלף איש ויקח חליצותם דלמא גוססים [שווינהו] ופירשו התוס' כלומר קרוב לגוססין דנזיר אסור ליגע לגוסס: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סתם נזירות ל' יום</b>. כתב הר\"ב דכתיב קדוש יהיה כו' ומכאן סמכו לומר וכו'. וז\"ל הרמב\"ם וזה ענין מקובל ואמנם סמך לזה על דרך סימן: \n",
+                    "<b>מכאן ועד סוף העולם</b>. כתב הר\"ב דהכי משמע מרובה עלי וכו'. גמ'. ולא אמרי' דליהוי נזיר לעולם כמו במשנה דלקמן. וכתבו התוספות משום דאם הוא ר\"ל כן ה\"ל להזכיר מנין סוף העולם דיודע הוא שפיר דהעולם יש בו חמש מאות [שנה] מהלך והל\"ל חמש מאות שנים ולפיכך אזלינן לקולא. [*ועוד כתבו התוס' וגדולה דקאמר כלומר גדול עלי הנזירות דטריחא עלי או קטנה כלומר דלא טריחא עלי כלל. ועיין בפי' הר\"ב משנה ה']: \n",
+                    "<b>הריני נזיר [*אחת וכו' נזיר] ויום א' וכו' ה\"ז נזיר שתים דסמיך נזיר בדבורו אצל היום ואצל השעה</b>. תוס': \n",
+                    "<b>הריני נזיר ושעה אחת וכו'</b>. צריכי דלא תימא דדי לנו מאותה שעה [לעשותה] יום ומצטרפין בהדי ל' יום ויהיה ל\"א יום קמ\"ל כיון שיש להוסיף על דבורו מוסיף נזירות שלם. גמ'. ותוס': \n",
+                    "<b>הריני נזיר אחת ומחצה</b>. ה\"נ קירב נזיר אצל מחצה שלא היה יכול לקרב תיבת נזיר יותר אצל מחצה שלא היה יכול לומר הריני נזיר ומחצה דלא משמע מידי על מה מחצה. תוס'. וצריכא דלא תימא שאני שעות דהואיל ואין נודרים לשעות וצריכין להוסיף על דבורו נוסיף נזירות שלם. אבל אחת ומחצה דנחית לדוקא שיכול להיות נזיר אימא לא לימני תרתי אלא מ\"ה יום. גמ' ותוס'. ומרישא דהריני נזיר [ויום] א' נמי לא שמעית משום דשאני הכא דנחית לדוקא ופרט מספר ימים דה\"א דבדוקא נקט וליהוי נזיר מ\"ה יום כאילו היה פורט מ\"ה יום וכדלקמן בסמוך אבל כשאמר רק ויום א' משמע טפי דר\"ל עוד נזירות א' כיון דלא נחית למספר כי האחד אינו מספר: \n",
+                    "<b>הריני נזיר ל' יום ושעה אחת</b>. כתב הר\"ב והרי הוא כאילו אמר ל' וא' יום. דודאי חייל עליה ל\"א יום דיום א' מצטרף שפיר בהדי שלשים יום למיהוי נזיר כל ל\"א יום. וה\"ה אם אמר הריני נזיר שלשים ויום אחד דלא הוי נזיר אלא ל\"א יום. כיון שהפסיק בתיבת שלשים דארישא קאי. אלא דנקט אחד מן הדינין וממאי דסליק חילק דהיינו דקאמר הריני נזיר ושעה אחת. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי זה נזיר עולם</b>. לפי ששערות ראשו מרובים משני חייו. רש\"י: \n",
+                    "<b>ומגלח אחת לשלשים יום</b>. כתב הר\"ב הואיל ותלה נזירתו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בדברים חלוקים גמ' דף ז' ופירש\"י אבל מכאן ועד סוף עולם דלעיל א\"נ עד מקום פלוני דלקמן אע\"ג דכמה פרסאות איכא סדנא דארעא חד הוא. וכתב הרמב\"ם סוף פ\"ג מה' נזירות ובכל תגלחת ותגלחת אינו שותה ביין ולא מטמא למתים ואם שתה או נטמא אפילו ביום התגלחת הרי זה לוקה. ע\"כ. וכתב הכ\"מ פשוט הוא שהרי אין שום דבר שמבדיל בין נזירות לנזירות לשיהיה מותר ביין או להטמא למתים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב ואין הל' כרבי וכך כתב הרמב\"ם. ועיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מלא הבית או מלא הקופה</b>. פירוש בית רקנית או קופה רקנית. תוס': \n",
+                    "<b>אם אמר אחת גדולה כו'</b>. אבל מסתמא לא משום שאינו במשמע הלשון. כמו גבי מכאן ועד סוף העולם: \n",
+                    "<b>ואם אמר סתם נזרתי</b>. פירש הר\"ב כמו שידונו חכמים וכו' וזה כפי' השני שכתב הרא\"ש במשנה ד' פרק ב' דנדרים. ודלא כמ\"ש הר\"ב שם: \n",
+                    "<b>רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל וכו'</b>. ובגמ' ואימא לחזייה כאילו היא מלאה קישואין ודלועין וליהוי ליה תקנתא כמספר הקישואין שמחזקת הקופה או הבית [מי לא תנן במשנה י\"ב פ\"ד דטהרות דספק נזירות מותר] וכתבו התוס' דה\"ה דה\"מ למימר וליחזי כמאן דמלי בצק ולא נתכוין זה אלא לנזירות אחת. ומסקינן התם כלומר בההיא דטהרות דמיירי שאמר ע\"מ שיהא בכרי זה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שנאבד כדפי' הר\"ב שם. לא נחית ליה לנזירות כלל ומספיקא לא אמרינן ליה דליהוי נזיר כי היכי דלא לייתי חולין לעזרה לכי משלים נזירותיה דלכתחילה אינו מגלח אלא א\"כ הקריב ג' קרבנותיו. ובחטאת אי אפשר לו להתנות שתהא נדבה. כ\"כ הר\"ן פרק ב' דנדרים דף י\"ח. [והיינו נמי טעמא דבנדרים תנן במשנה ד' פ\"ב. סתם נדרים להחמיר משום דאין חומרא בספיקתו יותר מבודאי ואילו בנזיר ספיקו חמור שאינו יכול להביא חולין לעזרה ולא יהא מותר מדין נזירתו] הכא נחית ליה לנזירות שאפי' מלאה קישואין א\"נ בצק. נזירות חיילא עליה. וכיון דנחית לנזירות במאי לסלקה דדלמא כמלא חרדל קיבל עליו. והדר פריך דאכתי ליהוי ליה תקנתא דמכיון שהשלים נזירות קישואין אי נמי דבצק. ומייתי ליה קרבן הוי כמסולק ועומד דכלא נחית לנזירות דמיא. ומשני דהאי תנא סבירא ליה כרבי דמתניתין דלעיל שאין מגלח אחת לל' יום עד שיאמר הרי עלי נזירות כו' וכלומר ושמא כחרדל קבל עליה ונדון עד יום מותו נזירות חד וארוך. וכן פי' רש\"י ותוס' ואע\"ג דלר' נמי מגלח כל י\"ב חדש כדין נזיר עולם וא\"כ ליהוי ליה תקנתא בסוף י\"ב חדש הא ליתא דהא דנזיר עולם מגלח לסוף י\"ב חדש אינה אלא הקלת הכבדת השער בעלמא ולא גילוח ממש כמו שכתבתי לעיל בשם התוספות. וכיון שאין מגלח ממש. א\"כ לית ליה תקנתא. כך נראה לי: \n",
+                    "<b>ונזיר כל ימיו</b>. פי' הר\"ב ומגלח כל י\"ב חדש. וכך כתב הרמב\"ם והדין עמהם כמו שכתבתי דמתני' סברה בהא כר' דאי לתנא קמא דרבי אינו נזיר כי אם שלשים יום בלבד ובתר תלתין יומין הוי ספק נזירות דמותר. ולפי שממ\"ש למשנתינו בי\"ב חדש שמעינן מינה דכרבי מוקים לה ולפיכך לא הוצרכו לפרש דלית הלכתא כמתני'. אבל קשה דאף ע\"ג דשמעינן דלית הלכתא כמתני' מ\"מ איכא למטעי ולמימר דנזיר עולם ומגלח כל שלשים יום וזה אינו אלא כמו שכתבתי שאין זה נזיר יותר משלשים יום. והוי ליה לפרש. ולא עוד אלא שראיתי להרמב\"ם בפרק ג' מהלכות נזירות שפסק בדלעיל דלא כרבי. ובדהכא פסק דמגלח כל שנים עשר חדש. הא הוי כמזכי שטרא אבי תרי. וצ\"ע שהראב\"ד והכ\"מ לא העירו בזה כלל. ועיין מ\"ש בסוף פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני</b>. פירש הר\"ב והחזיק בדרך כו'. גמרא דף ז'. ופירש\"י דהואיל והחזיק בדרך ואמר מכאן עד מקום פלוני. מוכחא מלתא דאדעתא דליהוי נזיר כל זמן שיהא בדרך קאמר. ועוד דכיון דהחזיק בדרך. ליכא למימר דאריכא ליה מלתא כמכאן ועד מקום פלוני. דהא חזינן דלא אריכא ליה דרך. דהחזיק בדרך כבר ע\"כ. והתוספות כתבו דמסתמא מפני אונסי הדרך קיבל עליו נזירות להנצל מסכנת הדרך לכך [אומדין] מהלך הימים עד מקום פלוני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אסר ר' יהודה מעשה היה כו'</b>. כתב הר\"ב ר' יהודה שמעיה ליה לרבי דאפליג ליה אתנא קמא כו'. והכי איתא בהדיא ברייתא בגמרא דפליג והשתא רבי יהודה ס\"ל כת\"ק דהכא ואלא מיהו איכא בין מתני' דהכא לת\"ק דרבי דמתני' ד' דאילו הכא אמר כמנין ולפיכך סבר ר' יהודה ותנא דמתני' דנזירות חלוקות קיבל עליו. אבל היכא שלא מנה דלא אמר כמנין סברי נמי כר' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דנזירות חדא אריכא קיבל עליו עד שיאמר הרי עלי נזירות וכו'. והכי מפרש בגמרא דרבי יהודה בחדא ס\"ל כרבי ובחדא פליג עליה דרבי וכדכתיבנא. ומהאי טעמא מתני' ה' ר' יהודה היא והשתא איכא תרי סתמא הך דהכא והך דמתני' ה' ותרווייהו דלא כת\"ק דר' דמתני' ד'. והרמב\"ם והר\"ב פסקו שם אין הלכה כרבי משמע אלא כתנא קמא וא\"כ אפילו בלא מנין אמרינן נזירות חלוקות קיבל עליו והכא פסקו דהלכה כרבי יהודה ומבואר דלדידיה דוקא היכא שהזכיר מנין. והוה תרתי דסתרן אהדדי. וצריך עיון וגם בזה לא העירו הראב\"ד והכסף משנה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הריני נזיר מן הגרוגרות.</b> עיין מ״ש במ״ח פ״ח דב״מ ומ״ש במ״ג פי״א דמסכת פרה:",
+                    "<b>ובית הלל אומרים אינו נזיר.</b> פי׳ הר״ב הואיל ולא נדר כדרך הנודרים וכו'. בגמ' וכתבו התו' וא״ת לימא בית הלל ס״ל יש שאלה להקדש וי״ל משום דאכתי לב״ה נהי דנזיר מיין לא הוי מיהו להוי [נדור] מן הגרוגרות להכי קאמר דפטור לגמרי שלא התנדב כדרך המתנדבים שאם בא להיות נדור הן הגרוגרות הל״ל בל' קונם כדרך הנודרים. ע״כ. ועיין בסמוך:",
+                    "<b>אמר ר' יהודה אף כשאמרו בית שמאי וכו׳.</b> כתב הר״ב בית שמאי סברי דהוי נדור מן הגרוגרות. ובית הלל סברי דלא הוי נדור ואע״ג דלת״ק נמי ב״ה ס״ל דלא הוי נדור כדכתיבנא לעיל. וא״כ ר׳ יהודה לא אתא לאשמועינן אלא טעמא דב״ש. לא קשיא שמצינו כיוצא בזה וכמו שכתבתי ברפ״ג דפיאה. אבל הרמב״ם כ׳ בפירושו ולת״ק לב״ה נדור הוי ואסור בגרוגרות ודבילה ורבי יהודה אומר דאף לב״ש אינו נזיר אלא עד שיאמר ג\"כ הרי הן עלי קרבן שזכר הנזירות והקרבן שהוא בתנאי נזיר. ע\"כ. וגם בחיבורו פ\"א מהלכות נדרים פסק דאסור בהן ואע\"פ שהראב\"ד השיגו כבר הליץ בעדו הכ\"מ ואילו זכר לדבריו שבפי' המשנה היה מביא ראיה לפירושו בדברי הרמב\"ם שכן הוא: ",
+                    "<b>אלא באומר הרי הן עלי קרבן</b>. פי' הר\"ב דהוי נדור מן הגרוגרות וכפירש\"י. וכתבו התוספות וא\"ת והא איהו נזיר קאמר. ואיך יהיה נדור. וי\"ל דנזיר לשון הפרשה כאילו אמר הריני פרוש מן הגרוגרות. ע\"כ. וכ\"פ הרמב\"ם כי נזיר אלהים דשמשון. כמ\"ש בשמו במשנה ב' פרק קמא. וכתבו עוד התוספת וא\"ת הא בנדרים [בפ\"ק משנה ד'] מוכח [לרבי יהודה] אמר קרבן לא הוי נדר בקרבן עד שיאמר כקרבן בכ\"ף וי\"ל דה\"מ כשלא אמר עלי אלא ככר זה כקרבן. אבל כי אמר ככר זה עלי קרבן אצ\"ל כ\"ף ע\"כ. דאע\"ג דר\"י אליבא דב\"ש אמר למלתיה דהכא מ\"מ לא משמע דבהא פליגי נמי והיה יכול לומר הרי עלי כקרבן אלא ודאי דבלאו הכי ס\"ל לר\"י דבלא כ\"ף סגי והיינו משום דאומר הרי עלי:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני וכו'</b>. פי' הר\"ב אמר פרה זו סבורה שלא תעמוד ואומרת בלבה וכו'. וז\"ל הרמב\"ם. אמרה זאת הפרה נזירה אני ע\"ד העברה כמו שאומרים בני אדם בזמנינו זה בשביל הרבה מן הגולמים [לשון גולמי כלי מתכות פי\"ב דכלים משנה ו'] כשקשה עליו המלאכה בהם נשבע זה הדבר שהוא לא יתפעל כמו כן בלא ספק היה ג\"כ בזמנם אלו הדברים משתמשין הרבה בין בני אדם ע\"כ. ובלשון הכתוב נמצא מחשבה אף בדבר שאין בו רוח חיים שנאמר (יונה א׳:ד׳) והאניה חשבה להשבר לפי שהאדם הרואה האניה חושב עליה להשבר ותולה הפסוק המחשבה באניה ה\"נ תולה המחשבה בפרה ובדלת. תוספות. ונמצא מחשבה בלשון אמירה בכתוב כגון ודובר אמת בלבבו (תהילים ט״ו:ב׳) <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ויאמר עשו בלבו (בראשית כ״ז:מ״א) רש\"י: \n",
+                    "<b>אמר הדלת הזה וכו'</b>. וצריכא דלא תימא דוקא גרוגרות ובשר מחלפי בענבים בהא אמרי ב\"ש. אבל בדלת מודו ואי אשמועינן דלת ה\"א בהא אמרי ב\"ה וכו'. גמרא. [*ופירש\"י מחלפא בענבים דגרוגרות ודבילה פירי בפירי מיחלף. בשרא וחמרא אורחייהו דאינשי דאמרי בהדי הדדי ואמטו להכי איכא למימר כי אמר מבשרא כמ\"ד מיין דמי ע\"כ ולשון התוס' פירי כו' ושמא דעתו היה לומר ענבים ועלה בפיו גרוגרות ובשרא וחמרא זו היא עיקר הסעודה ומיחלף בלשון בני אדם זה לזה עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>הזה</b>. אף על פי שבכתוב נמצא הדלת תסוב על צירה [משלי כ\"ו] ובבנינא דשלמה ודיחזקאל ושתים דלתות לדלת האחת. כבר אמר החכם הראב\"ע כל אשר אין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. גם נמצא חומה גבוהה דלתים ובריח בסוף פרשת דברים בסימן הרבים: \n",
+                    "<b>הרי פרה זו עלי קרבן</b>. כלומר נדור וכדלעיל וכן מן הדלת שייך לדור בקרבן שהרי כל דברים שבעולם יכול לאסור עליו בהתפסת קרבן כדתנן בפ\"ק דנדרים. ולפי' הרמב\"ם דלעיל ר\"ל שיאמר ג\"כ לשון זה שכיון שהזכיר נזיר וקרבן הוי נזיר: \n",
+                    "<b>אם עומדת היא</b>. ולשון הר\"ב בלבי היה וכו' אם לא תעמוד וכדמפרשים ברישא. ונ\"ל לפרש דה\"ק היה בלבי לומר הרי פרה זו עלי קרבן כשאמרתי שהפרה אמרה שתהא נזירה אם עומדת היא שאני אומר הריני נזיר ממנה וכו'. והרמב\"ם כתב כמו כן עד שיאמר ג\"כ והרי בשרה קרבן אם לא עמדה. ע\"כ. ולפי פירושו שר\"ל שיהא נזיר כשאומר שתי לשונות לשון נזיר ולשון קרבן צריך לפרש דה\"ק באומר הריני נזיר ממנה. והרי פרה זו עלי קרבן ולא כמאמרה שאמרה שתהא נזירה אם עומדת היא. [*ורש\"י לא גרס בדברי תנא קמא אלא אם עומדת ולא גרס אני ומפרש דהכי משמע היא סבורה שתהא מתעכבת שם הריני נזיר אם תתקיים מחשבתה שתהא עומדת שם. ע\"כ. וכתב עוד אבל בדלת לא פליג ר\"י דהא*) לא שייכא לישנא דנדרים גבי דלת כלל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי זה נזיר</b>. כמו הנודר מן החרצנים דמשנה ב' פרק קמא ולא קתני לה אלא משום סיפא: \n",
+                    "<b>מעשה באשה אחת וכו'</b>. פירש הר\"ב מתני' חסורי מחסרא. ואם היה שכור וכו' ופירש הרמב\"ם אבל לא הגיע לשכרותו של לוט שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בר חיובא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים</b>. משום דכתיב (במדבר ו׳:ז׳) נזר אלהיו על ראשו ניחא להו לאינשי לידור בתגלחת. אבל הוא הדין כשנודר על מנת לגלח. וכן לשון הרמב\"ם בפרק א' מה\"נ או לגלח: \n",
+                    "<b>[*ואסור בכולן וכו'</b>. פירש הר\"ב מפני שהתנה כו' עיין מ\"ש במשנה י' פרק י\"ג דמנחות]: \n",
+                    "<b>אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור</b>. פירש הר\"ב דהניזר מאחד מהן אסור בכולן ומשמע דאין לו התרה. וכן פסק הרמב\"ם בפרק א' מהלכות נזירות. אבל הראב\"ד כתב שאם בא לפני חכם וא\"ל כך דרך שאלה שהחכם מתיר לו שאין פתח לנדרו גדול מזה ולא אמרו אסור. אלא כשהוא סובר להתיר לעצמו מזה הדרך. ע\"כ. וכתב הכ\"מ שטעמו של הרמב\"ם משום דמתני' סתמא קתני דאסור. משמע אפי' בא לפני חכם. וטעם הדבר שהרי הנודר מן החרצנים אפילו יאמר אלו הייתי יודע שהייתי אסור בכולן לא הייתי נודר עם כל זה אסור ע\"כ אבל זה הדין דאפי' יאמר כו'. הרמב\"ם הוא שכתבו שם. והראב\"ד יאמר דערבא ערבא צריך דגם זה מניין לו. ועיין מ\"ש בדר\"ש לקמן: \n",
+                    "<b>או מפני שאני קובר מתים</b>. כלומר שאני צריך ליטמאות בהם וליטפל בהם בשכר מחמת דוחקי. תוס'. ובגמ' פירש\"י שאין קוברין באותו מקום אלא הוא: \n",
+                    "<b>הרי זה מותר</b>. פי' הר\"ב דהוי נדרי אונסים. גמרא. והקשו בתוס' דמי דָמִי דנדרי אונסים היינו שהאונס בא אח\"כ. אבל בשעת הנדר לא ידע האונס כדתנן במ\"ג פ\"ג דנדרים ומפר\"ת דמתני' נמי איירי שהאונס בא אח\"כ כגון שבשעת הנדר היה בריא וחזק ויכול לחיות בלא יין. ולבסוף החליש. או תחלה היה עשיר ולא היה צריך להטפל למתים. ולבסוף העני. א\"נ משום דאין פיו ולבו שוים. דפיו היה להיות נזיר מיין. אבל בלבו לא היה. ומה דאמר אבל כסבור הייתי בלבי כשעשיתי הנדר. ע\"כ. וכ\"כ רש\"י בלשון אחר והביא ראיה דבכה\"ג קרי ליה גמ' לבו אנסו. כלומר אבל זה אין בכלל נדרי אונסים אלא בכלל נדרי שגגות הוא שאין פיו ולבו שוין אלא דגמ' קרי ליה אונס הלב על שם זה אמרי' נמי הכא שהן נדרי אונסין. ולעולם נדרי שגגות הן בל' המשנה ואף הרמב\"ם בפירושו כתב נדרי אונסין הן כלשון הגמ' אבל בחבורו כתב שאלו בכלל נדרי שגגות: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אוסר</b>. פי' הר\"ב דסבר ד' נדרים וכו' צריכין שאלה וע\"י שאלה מותרים אף לר\"ש ולא אסר אלא עד שישאל ומכאן סייעתא לפי' הראב\"ד דמפרש לאסור דבדברי ת\"ק דרישא היינו נמי עד שישאל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועלי לגלח נזיר כו'</b>. כתב הר\"ב להביא קרבנות. מסיים הרמב\"ם שחייב בהם בשעת התגלחת כשנשלם הנזירות: \n",
+                    "<b>מגלחים זה את זה</b>. כתב הר\"ב ואע\"פ שבשעה שנדר הראשון כו' אכתי לא הוי השני [נזיר] משום דה\"ק דאי משכחנא דהוי נזיר אגלחיה. גמרא: \n",
+                    "<b>ואם לאו</b>. שאין להם פקחות זה. אלא כל א' הביא קרבן לעצמו צריך לגלח לנזיר אחר להביא קרבנותיו תחתיו. תוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*זה מגלח כו'</b>. כאשר הגהתי בפי' הר\"ב כן הוא לשון רש\"י ז\"ל]: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים זה מגלח חצי נזיר כו'</b>. פי' הר\"ב נדר ופתחו עמו והויא כאומר חצי קרבנות נזיר עלי וכו' שהכל מודים כיון שתלה החצי בקרבן וכשאומר קרבנות חצי נזיר עלי הכל מודים דכולה בעי אתויי כך היא שיטת התוס'. וכתבו דושמע חברו ואמר ואני בכדי נקט דהא בראשון נמי פליגי עכ\"ל. וללשון אחר שפירש\"י לאו בכדי נקטיה דמפרש דר\"מ ורבנן פליגי אי הנזיר מיפטר בקרבנותיהן של אלו וסבר ר\"מ דמפטר משום שזה מגלח נזיר שלם כו' ומטעם שפי' הר\"ב ולכך יוצא הנזיר בקרבנות אלו ורבנן סברי דהואיל ושנים הם ויכולים להביא יחד קרבן נזיר שלם הלכך מביאין ביחד קרבן נזיר שלם ואין הנזיר יוצא בקרבנותיהן שהיאך יוצא והרי אין אחד מהם נדר אלא בחצי. ואי לא הוה אלא חד שאמר כן. היו מודים חכמים שמביא קרבן נזיר שלם שאין חצי נזירות והיה יוצא הנזיר בקרבנותיו. אבל עכשיו ששנים הם ויכולים להביא ביחד קרבן נזיר שלם הרי אלו מביאים ביחד. וכיון שאין על שום אחד מהם נדר אלא חצי אין נזיר יוצא בכך ומחוייב להביא חובתו ומה שמביאין אלו הוא לנדבה בעלמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הריני נזיר לכשיהיה לי בן</b>. פי' הודאה ושבח להקב\"ה שחנני וזכני ונולד לי בן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>תוס': \n",
+                    "<b>הרי זה נזיר</b>. בגמרא פריך פשיטא ומשני משום סיפא בת טומטום כו' שאינו נזיר דמהו דתימא לכשאבנה הוא דקאמר [דכתיב (בראשית ל׳:ג׳) ואבנה גם אנכי ממנה] וכי נולד בת. טומטום. ואנדרוגינוס. [דבהני נמי בנוי] ליהוי נזיר קא משמע לן דלא: \n",
+                    "<b>כשאראה כשיהיה לי ולד</b>. וכן הוא בנוסח משנה שבגמ' ויש נוסחאות דלא גרסינן כשיהיה. וכן בנוסח משנה דבירושלמי ולא ידענא אמאי שני בסיפא מלישנא דברישא ולשון הרמב\"ם בספ\"א מהלכות נזיר אמר הריני נזיר כשיהיה לי ולד: \n",
+                    "<b>אפילו נולד לו בת כו'</b>. דמהו דתימא ולד דמחשב ביני אינשי קאמר דהיינו בן קמ\"ל. דבת טומטום וכו' נמי מקרי ולד. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפילה אשתו אינו נזיר</b>. כתב הר\"ב ומתני' ר' יהודה היא דאמר לא מחית איניש כו' היינו ר' יהודה דס\"פ דלעיל גם מתני' ה' דפרק דלעיל כוותיה וע\"ש: \n",
+                    "<b>ר\"ש אומר וכו'</b>. ולא פליג אהא דנולד לו בן דלעיל דכשאמר שיהיה לי בן ודאי לא היה דעתו אלא לבן ודאי. לא לטומטום. ולא פליג ר\"ש אלא היכא דהפילה בן זכר דמספקא ליה דשמא הוה בן קיימא והוי בן גמור. תוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מניח את שלו ומונה את של בנו ואח\"כ משלים וכו'</b>. ואח\"כ יגלח על שתיהם ומביא ב' קרבנות אחד לו לנזירות בנו וא' לנזירות עצמו אבל לא יגלח אחר שהשלים נזירות [בנו] דא\"כ היאך ישלים נזירותו כי לא יוכל לגלח בהשלמת נזירות דאין גידול שער פחות מל' יום ונהי דאי נדר נזירות מרובה שהיה נשאר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אחר נזירות דבנו ל' יום דאז היה יכול לגלח לנזירות בנו להשלים נזירתו ולשוב ולגלח מ\"מ במתני' דמיירי בסתם נזירות דהוי ל' יום הלכך אם יגלח לנזירות בנו לא יוכל לקיים מצות גילוח אנזירות דנפשיה לכך לא יגלח עד שישלים שתי הנזירות ויביא שתי קרבנות. תוס'. וכן דעת רש\"י כמ\"ש במשנה דלקמן. אבל להרמב\"ם בחבורו פ\"ד נראה דאין בין נזירות מרובה לנזירות מועטת כלום ואחר השלמת בנו מגלח וחוזר לשלו וצריך שימנה שלשים אפילו אם אין לו עליו שלשים לפי שאין בין תגלחת לתגלחת פחות מל'. ונראה דלדבריו מתני' דלקמן פירושא דמתני' דהכא היא וכאילו הוא שונה כיצד הריני וכו' ואין להכריע מה דעת הר\"ב אם הוא סובר כמו הרמב\"ם או כרש\"י ותוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאחר שבעים יום סותר</b>. ולא גרסינן סותר שבעים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כ\"כ התוספות וכן הוא לדעת הר\"ב שמפרש שמפסיד כל אותן הימים שמנה אחר שבעים ש\"מ דאין סותר הכל וכן פי' הרמב\"ם. ובחבורו פ\"ד כתב סותר עד שבעים. ואולי שכן גירסתו במשנה. אבל רש\"י מפרש כגירסת הספר שכתב סותר את הכל ומתחיל למנות את של בנו ומגלח ואח\"כ מונה מאה שלו. וה\"מ בנזירות מרובה. אבל בנזירות מועטת אינו סותר כלל כדתנן לעיל מניח את שלו ומונה את של בנו ואח\"כ משלים את שלו. ואינו סותר. וטעמא מאי כדאמרן שאין תגלחת בינתים וכחדא נזירות אריכא הוא. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>ואת השניה וכו'</b>. עיין מ\"ש בשם הרמב\"ם בפ\"ק משנה ד': \n",
+                    "<b>ואת השניה יום ששים ואחד</b>. שכשגלח הראשונה ביום שלשים ואחד נגמר הנזירות. ומתחיל נזירות שניה בו ביום. מידי דהוה אאדם שמקבל עליו נזירות בחצי היום. שעולה לו אותו יום ליום שלם הלכך ביום ששים כלו שתי נזירות ובששים ואחד מגלח על השניה. ונמצא דכל תגלחת ביום שלשים ואחד. תוספות פ\"ק דף ה' ע\"ב: \n",
+                    "<b>ואם גלח יום ס' חסר א' יצא</b>. עי' מ\"ש בספ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סותר</b>. כדכתיב (במדבר ו׳:ט׳) וכי ימות מת עליו וגו' והימים הראשונים יפלו: \n",
+                    "<b>סותר את הכל</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן דיום שלשים עולה לכאן ולכאן וכו'. עיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>אינו סותר אלא שבעה</b>. פירש\"י כדי שיביא קרבנותיו בטהרה שיזה עליו בג' ובז'. ומסיימי התוס' פ\"ק דף ו' והיינו סותר ז' שאסור לשתות יין ולהטמא למתים עד שיביא קרבנותיו: \n",
+                    "<b>סותר את הכל</b>. כתב הר\"ב ור\"א דסבירא ליה שהנטמא ביום מלאת ממש כו'. עיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שלשים</b>. כדפירש הר\"ב במתני' דלעיל. מדכתיב וזאת תורת הנזיר ביום מלאת וכו' ואע\"ג דסבירא ליה לר\"א מקצת היום ככולו. פירש\"י בפ\"ק דף ו' ע\"ב הואיל דקאמר מאה יום שלמים משמע. ע\"כ. וקצת קשה דאלא היכי ה\"ל למימר דבשלמא כשאמר שלשים דשלמים משמע היינו טעמא שהיה יכול לידור בנזיר סתם והוה שלשים כי פירש ואמר שלשים ודאי שלמים בעי למימר אבל כשרוצה לידור בנזירות מרובה על כרחו צריך לפרש. ומנלן דשלמים בעי למימר. לכן נראה כפי' התו' שם דמשמעות דקרא דזאת תורת הנזיר. משמע דאיירי בדמפרש נזירתו ולא בסתם נזיר. מדקאמר נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר פי' סתם נזירות. מכלל דעד השתא לאו בסתם נזירות קיימי. אבל כי נדר נזירות סתם בהא לא מיירי כלל. שאם נטמא ביום מלאת שניתן לו עוד תורת סתם נזיר [כו'] אבל כשנדר בפירוש שלשים אז לא הוי נמי סתם נזיר דהא פירש שלשים יום ובההיא מודה ר\"א כי נטמא ביום ל' דסותר ל' דבדידיה נמי [איירי] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>קרא דוזאת תורת הנזיר. ע\"כ:  ",
+                    "<b>נטמא יום ק\"א סותר שלשים יום</b>. כתב הר\"ב דגזרו יום ק\"א שהוא יום תגלחת אטו יום מאה. ומכל מקום לא החמירו וכו'. וקצת קשה דמכיון שלא יסתור אלא שלשים אכתי איכא למיחש נטמא ביום מאה דלמא נמי לא יסתור אלא ל' כ\"ש דלר\"א דינא הכי דאיכא למטעי ומאי תקנתא היא כיון שאפשר שגם על ידה יבואו לכלל טעות. אבל התוס' כתבו דלכך אינו סותר אלא ל' דהואיל ויום ק\"א יום תגלחת ויום הבאת קרבנותיו גזרינן אטו היכא דנטמא ביום שלשים היכא דאמר הריני נזיר סתמא והוי יום שלשים. יום תגלחת מן התורה. משום דאמרינן מקצת היום ככולו וסותר כל שלשים מדין תורה כדלעיל. וגזרינן יום ק\"א אטו יום שלשים וה\"ה לעיל הוי מצי למתני הכי גבי הריני נזיר נטמא יום ל\"א <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>סותר הכל מדרבנן וכ\"כ ג\"כ בפ\"ק דף ו':  ",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה</b>. כתב הר\"ב ואזדא לטעמיה דאפי' ביום שלשים לא גזר באומר הריני נזיר סתם. כלומר דלית ליה גזירה כלל ואפי' ביום שלשים עצמו אינו גוזר. אבל לאו למימרא דאיהו לא גזר בשלשים עצמו ורבנן גזרו בשלשים. דלרבנן דסותר ביום ל' לאו משום גזירה הוא. אלא מן התורה הוא. כמ\"ש לעיל בשם התוס' והכי מוכיחים גם דברי הר\"ב במשנה דלעיל. ואע\"ג דלבר פדא דס\"ל דאין נזירות אלא כ\"ט יום. פירשו התוס' בפ\"ק דלרבנן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>יום ל' דסותר משום גזירה דרבנן הוא ודגזרו נמי יום ק\"א משום דאי לא הא לא קיימא הא. אנן אליביה דרב מתנא קיימין דס\"ל סתם נזירות ל' יום:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>והוא בבית הקברות</b>. וה\"ה אם היה טמא ונדר. תוס': \n",
+                    "<b>ואינו מביא קרבן טומאה</b>. אם נטמא טומאה שהנזיר מגלח עליה. הרמב\"ם וכדפירש הר\"ב בסיפא: \n",
+                    "<b>עולין לו מן המנין</b>. כתב הר\"ב שאין סותר בנזיר אלא י\"ב טומאות כו'. נ\"ל שכתב כן לפי שראה בדברי הרמב\"ם פ\"ז מהלכות נזירות שכתב כל אלו י\"ב טומאות שמנינו כו' כמו שאכתוב בשמו רפ\"ז בס\"ד. אבל יש עוד שתי טומאות שמגלח עליהן והן עצם כשעורה ורובע קב עצמות שאלו בנזיר אין מטמא באוהל. אבל מטמא לנזיר במגע ובמשא כדלקמן פ\"ז משנה א' וג' ולפיכך לא ה\"ל להר\"ב לכתוב י\"ב טומאות בלבד. והרמב\"ם שכלל אותן י\"ב הוא מטעם שבכולן יש דין מגע ומשא ואוהל מלבד אחד מהן שאין בהם טומאת מגע מפני שאי אפשר ליגע בכולו כמו שאכתוב לקמן והואיל ומצד הבלתי אפשרי הוא שאינו מטמא במגע לא הוציאו מן הכלל וכללו בי\"ב. וכן עשתה המשנה שם. אבל הר\"ב שמפרש בלשון שלילה שאין הנזיר סותר כו' לא ה\"ל לכתוב רק י\"ב. שהרי י\"ד הן. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ז על טומאת בית הפרס: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר לא בו ביום וכו'</b>. עד שיהיו לו ימים ראשונים. פי' הר\"ב אין הטומאה סותרת עד שיהיו לו ב' ימים של נזירות מנויין וה\"ה בנזיר דעלמא שנטמא ביום ראשון וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו אם נטמא בשני [או] אח\"כ אז סותר הראשונים ולפ\"ז מ\"ש הר\"ב עד שיהיו לו ב' ימים כלומר עד שיתחיל יום השני. וכן הוא ללשון האחרון שפירש\"י אדפשיט ליה בגמרא ועביד צריכותא מדכתיב ימים וכתיב יפלו דה\"מ למכתב יעזוב א\"נ מלבד ימים הראשונים. וכן פי' התוס' דיפלו משמע כל דהו דנפיק חד וקאי בתרין ואי כתב יפלו הוי אמינא ואפי' לבו ביום דנפילה כל דהו משמע. וה\"נ משמע לישנא דמתני' דאמר ר\"א לא בו ביום. מכלל דליום שלאחריו סותר. אבל הרמב\"ם בחבורו פ\"ו פסק שאינו סותר אלא אם נטמא משלישי והלאה דמפרש יפלו קאי אימים ובעינן שיפלו ב' ימים שלמים. ויש לפרש דברי הר\"ב דהא דכתב עד שיהא לו ב' ימים בדוקא. ומ\"ש אח\"כ שנטמא ביום ראשון לאו דוקא וה\"ה ביום ב' והא דנקט ר\"א לא בו ביום. כמו שתירצו התוס' דליכא למשמע ממתניתין די\"ל דלא חש ר\"א להזכיר רק ממה דפליג אדרבנן דאמרי בו ביום מביא קרבן טומאה ואמר להו ר\"א לא בו ביום וה\"ה נמי לא ביום שני עד שלישי. ע\"כ. ומה שפסק הר\"ב הלכה כר\"א כך כתב הרמב\"ם בפירושו וטעמא כמ\"ש הכסף משנה דאמוראי בעו אליביה. וכן נראה דעת הרמב\"ם בחיבורו. ומה שהקשה הכ\"מ דלא הוה ליה להרמב\"ם להשמיט הא דתני' נטמא בסוף יכול יהא סותר כו' נראה לי דלא קשה ולא מידי דבדרשא זו לית הלכתא כרבי אליעזר אלא כדפסק כרבנן בנטמא ביום מלאת. ולאחר מלאת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שנזר נזירות הרבה</b>. פירשו התוספות הרבה מל' יום וביש ספרים גרסי' מרובה וה\"ג בכל הספרים במשנה י\"א פ\"ד דעדיות: \n",
+                    "<b>ואח\"כ בא לארץ</b>. כתב הר\"ב שאין נזירות נוהגת אלא בארץ משום טומאת ארץ העמים ומי שנדר נזירות בחוץ לארץ מחייבין אותו לעלות לארץ ישראל כו' וכתבו התוס' דהא דתנן ואח\"כ בא לארץ לאו דוקא במקרה בעלמא. דלא סגי דלא אתי לארץ ישראל להקריב קרבנותיו. ולהשלים נזירות. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. ע\"כ. ומשמע מדברי הר\"ב שזה שמחייבין אותו היינו מיד. שהרי כתב שאין נזירות נוהג אלא בארץ כו'. ואהא קאמר דמחייבין כו' משמע דמיד מחייבין אותו. כדי שיקיים נזירתו. וכן דעת הרמב\"ם. וכתב הכ\"מ דטעמא מפני שכל שהוא בח\"ל בכל יום מיטמא בארץ העמים. והקשה הכ\"מ בסוף פ\"ב אם כדבריהם למה לא חייבו להילני המלכה שתעלה לארץ. ותירץ שאפשר שלא ידעו חכמים בנזירותה עד שעלתה לארץ או אפשר שהיתה צריכה לעמוד אותם שנים בח\"ל מפני תיקון המלכות א\"נ אפשר שלא עלתה לארץ אלא מפני שחייבוה לעלות. ע\"כ. וצ\"ל דהא דלבית שמאי אינו נזיר אלא שלשים יום היינו אם לא עלה אבל אם עלה ודאי שחייב הוא כל הימים שהזיר אע\"פ שאין כן דעת הרמב\"ם בפירושו. והא דאם נהג נזירותו שנחייבהו לעלות. טעמא משום קנסא כדאיתא בגמ' וכתבו הר\"ב בפ\"ד דעדיות מי\"א. וטעמא דכיון דטומאת ארץ העמים מדרבנן היא וכמ\"ש הר\"ב לקמן פ\"ו מ\"ג. ועמ\"ש שם. א\"כ כל דין נזירות יש עליו גם יכול לקיימו בח\"ל אלא שחכמים קנסוהו וחייבוהו לעלות לא\"י ולקיים נזירתו ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והשתא דאתית להכי אפשר לומר שלפי שאינו אלא קנס בעלמא לא חייבוה להילני אלא לאחר שקיימה נזירתה בח\"ל ולא להילני בלבד אלא לכל מי שידור כן לא נחייבוהו לעלות לא\"י אלא כשהשלים נזירתו בחו\"ל ולא דמי לנוזר והוא בבית הקברות שאם התרו בו ומשהה שם נחייבהו מלקות כמ\"ש הר\"ב לעיל. דאותה טומאה מדאורייתא היא אבל בטומאת ארץ העמים שהיא מדרבנן לא חייבוהו לעלות מיד אלא משלים נזירותו. וגם דברי הר\"ב יש לפרש כן שאין נזירות נוהג כו' מדרבנן ולפיכך מי שנדר כו' מחייבין כו' היינו אחר השלמתו ולהורות שזהו דעתו לפיכך כשלקח לשון המשנה לפרשה נקט והשלים את נזירתו ואח\"כ בא לארץ ולא הספיק לו למנקט ואח\"כ בא לארץ בלחוד אלא לומר דאנן קיימין במי שהשלים נזירותו ועל זה אנו אומרים שנחייבהו וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו מעידים שנדר וכו'</b>. אע\"פ שבמשנה גרסי' שנזר בזי\"ן אין להגיה בלשון הר\"ב שכן גם לשונו בדל\"ת במשנה י\"א פ\"ד דעדיות ושם אף במשנה הגירסא בדל\"ת ויש ספרים דגרסי התם נמי בזיי\"ן ומה שפי' הר\"ב והוא אומר שלא נדר כלל א\"נ (מודה) [צ\"ל באומר] אינו יודע והשתא צריך לידון לפי העדות א\"נ ששותק ובאו שתי הכתות יחד דלא הוי שתיקתו כהודאתו דלאו מודה הוא דאמר מה לי להכחישן הא שתיהן מכחישות זו את זו. תוס': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואמר ואני ואני</b>. כלומר שנים שמעו לראשון שקבל נזירות והאחד אמר ואני וכן השני אמר ואני [תוספות]: \n",
+                    "<b>ואני ואני כולם נזירים</b>. פירש הר\"ב והוא שהתפיס כל אחד בתוך כדי דבור חבירו. דחד בחבריה מתפיס ולאו בקמא. הכי אפשיט בגמ'. ולפיכך משנתינו ששנאה ואני ואני ה\"ה אפי' עד מאה דהא א\"צ שיתפיסו בתוך כדי דבור של ראשון אלא דתנא לאו כי רוכלא ליחשב וליזל ומיהו תרתי איצטריך לאשמועינן משום דבעי למיתני הותר האחרון האחרון מותר מכלל דאיכא אמצעי ולמידק אחרון הוא דליכא אחרינא בתריה אבל אמצעי דאיכא אחרינא בתריה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>משתרי אותו שאחריו הכי מסיק בגמ' ומוכח בהדיא דל\"ג אלא תרי ואני דלא כיש ספריס דגרסי תלת: \n",
+                    "<b>כולם נזירים</b>. פי' הר\"ב והוא שהתפיס כל אחד מהן בתוך כדי דבור של חבירו וכו' גמ'. ומסייע להו להתוס' שכתבתי בשמם בריש פ\"ק גבי הריני כזה דהריני לא סגי כמו אהא דהא ה\"נ ואני לחוד לא מהני אלא ע\"י התפסה דתוך כדי דבור אע\"פ שהנזיר עומד לפניו ושיעור הדבור כתב הרמב\"ם כדרך בינונית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואמרה אמן</b>. דאי לא אמרה אמן היא מותרת שאינו יכול להדירה בעל כרחה תוס'. וכן פירש\"י בברייתא בגמ'. וכבר כתבתי ג\"כ בזה במשנה ה' פרק ה' דכתובות: \n",
+                    "<b>מיפר את שלה ושלו קיים</b>. כן הגירסא בכל הספרים ובספר הרמב\"ם פי\"ג מהלכות נדרים א\"ל הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן הרי זה יפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמי שתלה נדרו בנדרה וכן העתיקו ב\"י י\"ד סימן רל\"ד ושם בש\"ע שלו ולא העיר בזה כלל. והרי הוא היפך דין המשנה ואין נראה שתהא לו גירסא אחרת. דבגמ' מוכח שהגירסא כן היא במשנה מיפר שלה ושלו קיים. לפיכך נ\"ל שיש טעות סופר בדבריו שאחר ה\"ז יפר חסר מן הספר וכצ\"ל את שלה ושלו קיים. א\"ל הריני נזיר אם את נזירה כמותי ואמרה אמן שניהם נזירים ואם הפר לה וכו' ודין הראשון הוא השנוי במשנתינו והדין השני שהגהתי הוא מה שאמרו בברייתא ואוקימתא דאביי ודוק בלשון הרמב\"ם שקודם לזה ואין להאריך כאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והיתה שותה ביין וכו'</b>. פירש הר\"ב ואח\"כ הפר לה הרי זו סופגת כו' דבעל מיגז גייז ולא מעקר כדלעיל: \n",
+                    "<b>סופגת</b>. מפורש במ\"ה פ\"ו דזבחים: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר וכו'</b>. ופסקו הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פי\"ב מהלכות נדרים וכתב הכ\"מ משום דמשמע ליה דלאו לאפלוגי אתא אלא לפרושי ע\"כ. וכיוצא בזה רבים שנשנו בלשון פלוגתא אע\"פ שלא באו לחלוק וכתבתי בפ\"ג דבכורים: \n",
+                    "<b>תספוג מכת מרדות</b>. פי' הר\"ב מדברי סופרים וכו' וכתב הר\"ן בפ\"ד דכתובות ולמה קורין אותו מכת מרדות מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים [*ע\"כ והטעם שכתב שמרד בדברי תורה אתיא אליבא דסבירא ליה דמכין על מצות עשה ומכין על דברי סופרים שניהם שוין בלא אומד ובלא מספר ועד שתצא נפשו. וכן דעת הרמב\"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ששי. אבל הר\"ן עצמו לא מסיק כן דא\"כ יש חומר בדברי סופרים מבדברי תורה. אלא כהרמ\"ה דכתב שמכין אותו באומד <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולהקל ממלקות של תורה. וכך הם דברי הר\"ב. וכתב עוד הר\"ן ומיהו ודאי מכת מרדות שהיא על עבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים ומ\"מ אין מדקדקין במכות מרדות ברצועה של מלקות וגם אלו הדברים אפשר שהם בכלל דברי הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם שלו היתה בהמתה תצא ותרעה בעדר</b>. דכי אקני לה מידי דצריכא לה מידי דלא צריכא לה לא אקני לה. גמ'. [*ועמ\"ש במ\"ד פרק דלקמן]: \n",
+                    "<b>ואם שלה וכו'</b>. פירש הר\"ב כגון שנתן לה אחר במתנה ע\"מ שאין לבעלה רשות בהם. הכי איתא בגמרא. וכתבו התוספות שצריך ג\"כ שיאמר לה [אלא] מה שאת נושאת ונותנת לפיך כדתנן במ\"ח פרק בתרא דנדרים. ועיין מ\"ש שם. וכך כתב הרמב\"ם בפ\"ט מהל' נזירות: \n",
+                    "<b>החטאת תמות</b>. כדמפרשינן בגמ' לעיל [דאשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה צריכה כפרה וסליחה שנאמר (במדבר ל׳:י״ג) אישה הפרם וה' יסלח לה] והויא כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלא. רש\"י. [*ועיין בריש פרק ו' דיומא וריש פ\"ד דתמורה]: \n",
+                    "<b>ואינם טעונים לחם</b>. וטעמא פי' הר\"ב במ\"ב פ\"ג דמעילה: \n",
+                    "<b>סתומין</b>. פירש הר\"ב שלא הפרישתן אלו הם לחטאת ואלו הם לעולה כו'. לאו דוקא. אלא אפילו אמרה אלו לחטאת ולעולה ולשלמים. ואיכא דאמרי אפילו אמרה אלו הן לחובתי מפורשים הן. וכא\"ד פסק הרמב\"ם בפ\"ד מה\"נ: \n",
+                    "<b>יפלו לנדבה</b>. טעמא שם במעילה במשנה. וכתבו התוס' דלא חשמ למתני הכא אם שלו הן חולין כדתני ברישא: \n",
+                    "<b>לים המלח</b>. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ג דמסכת עבודה זרה ועיין מ\"ש ברפ\"ב דפסחים: \n",
+                    "<b>ולא מועלין בהם</b>. דכיון דלים המלח אזלי לא קרינן ביה קדש לה' וה\"ה דלעיל גבי בהמה מצי למתני לא נהנין ולא מועלין. תוס': \n",
+                    "<b>יביאו שלמים</b>. ואצ\"ל דאין מועלין בהן וכדמפרש בפ\"ק דמס' מעילה. רש\"י. ועוד ממשנה גופה מפורש דמידי הוא טעמא דיפלו לנדבה. אלא משום דדמי שלמים מעורבים בו שמע מינה דבשלמים אין מועלין [*ומיהו אע\"ג דפשטא דמתני' דבמעילה הכי משמע ליתא למסקנא אלא דיפלו לנדבה הלכה היא בנזיר כמ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נזרק עליה אחד מן הדמים</b>. עיין במ\"ט פ\"ו ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>אינו יכול להפר</b>. כתב הר\"ב דלאחר שנזרק כו' היא יכולה לשתות יין ולהטמא למתים לישנא דמתני' ט' פרק ו' [הוא] דנקט. אבל ודאי דבמניעה מלטמא למתים אין כאן ענוי נפש: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר וכו' אין יכול להפר</b>. פי' הר\"ב משום הפסד קדשים. ומסיק בגמרא כשנשחטה החטאת שאם יפר לה נמצאת בהמה זו תצא לבית השרפה שהיא אינה צריכה לחטאת. וגם לא יכול לזרוק דמה לשם שלמים דחטאת שלא לשמה פסולה: \n",
+                    "<b>אבל בתגלחת הטומאה יפר</b>. אע\"פ שקרבו הקרבנות של תגלחת הטומאה. רמב\"ם ספ\"ד מה\"נ: \n",
+                    "<b>אי אפשי באשה מנוולת</b>. פי' הר\"ב מעונה ומנועה משתיית יין ומצינו ניוול עם שם הענוי בסוף פ\"ט דנדרים שהעניות מנוולתן. והקשו התוס' דלמה לא אמר לישנא דענוי וצריך לומר דקאי אדרבי עקיבא דקאמר [שאפילו] שנשחטה אחת מן הבהמות אינו יכול להפר מפני שאפשר לבא להפסד קדשים אע\"ג דאסורה ביין עד [שיזרק הדם] ויש כאן ענוי נפש פורתא [*בשביל ההוא פורתא אינו יכול להפר] בשביל הפסד קדשים אבל בתגלחת דטומאה דאיכא ענוי נפש גדול שסותרת ובעיא לממני נזירות אחרת [מודה] שיכול לומר לה אי אפשי [בענוי] גדול ע\"כ: \n",
+                    "<b>אי אפשי באשה מגלחת</b>. כתב הר\"ב ותנא קמא סבר אין הגלוח נוול שהרי יכולה לעשות פיאה נכרית ור' סבר בפיאה נכרית איידי דזוהמה [שאינה מגופה ומגניא לבעלה] לא ניחא ליה. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האיש מדיר את בנו בנזיר</b>. פירש הר\"ב כשהוא קטן עד שיביא ב' שערות. עיין בפירושו ספ\"ג דסוטה ומ\"ש שם: \n",
+                    "היתה לו בהמה מופרשת כו' כדלעיל במשנה ד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שהיה אביו נזיר כו' ומת ואמר וכו'</b>. כתב הר\"ב בין שהיו כו' וכלומר או שהיה וכו'. ועיין ספ\"ג דסוטה [וא\"נ יש לגרוס בדברי הר\"ב אלא *)בין שמת]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש וכו' משום דבתר הכי איירי בנזירות בטעות נקט הני פלוגתא במכילתין</b>. וכן משום פלוגתא דב\"ש וב\"ה דבסמוך. גבי מי שנדר ונשאל לחכמים כו' א\"ל ב\"ה לב\"ש אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות וכו'. תוס': \n",
+                    "<b>הקדש טעות הקדש</b>. פירש הר\"ב דילפינן מתמורה כו' ובגמרא פרכינן מה אילו אמר הרי זה תחת זה לחצי היום מי הויא תמורה מההיא שעתא [בתמיה] אלא עד דמטי חצי היום הוא דהויא תמורה. ה\"נ לכי מגליא מלתא. ומסיק [כפירוש התוס'] דשאני תמורה דליכא לפרושי מלתא בענין אחר כלל ממה שאמר זו תחת זו לחצי היום אבל הכא יש לנו לפרש דבריו דמתחלה נתכוין להקדיש ל\"ש שחור ל\"ש לבן שיצא מפתח ראשון והא דקאמר שחור לפי שטעה והיה סבור שהשחור יצא ראשון הלכך טעותו לא ימנע את ההקדש מלחול על השור שיצא מביתו ראשון אפילו על הלבן חל ההקדש ע\"כ. ועיין לעיל רפ\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית של יין שתעלה כו'</b>. מסיק בגמרא במקום שהיין שם ביוקר מן השמן ואפ\"ה קאמרי ב\"ה דאינו קדוש אע\"פ שמה שתעלה בידו הוא פחות מדמיו מדמי מה שנדר והוי דומיא דדינר זהב וכו'. וא\"ת למאי איצטריך למתני חבית כו' ונ\"ל דהואיל ושמעינן קדוש קדושת הגוף וכן קדוש קדושת דמים. אשמועינן נמי דדבר הקדוש קדושת דמים ונפדה דהכי הוה דינא דמקדיש יין או שמן סתם דאע\"ג דראוי למזבח אפי' הכי סתם הקדש לבדק הבית וימכר לצריכין והדמים יפלו לבדק הבית. וכדתנן במשנה ח' פ\"ד דשקלים. ואין לחלק דהתם דוקא משום דהקדיש כל נכסיו. שהרי הרמב\"ם כתב בהדיא בפ' ה' מהלכות ערכין. המקדיש את בהמתו סתם. או שהקדיש נכסיו סתם רואין כל בהמה תמימה וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שנדר בנזיר כו'</b>. פירש הר\"ב והוא לא נזהר מלשתות יין והכי נקט הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות נזירות. ובדוקא נקטי. משום דשתיית יין אינו סותר. אבל טומאה וגילוח דסותרין. כדתנן בפרק דלקמן מ\"ה לא גרעי מגלח או גלחוהו לסטים דהתם מ\"ג: \n",
+                    "<b>מונה משעה שנדר</b>. פי' הר\"ב ולא קנסינן ליה וכו'. משמע אפילו מדברי סופרים דאילו מדין תורה לא שייך קנסא אלא דינא הוא או לאו דינא ומדמי להו הר\"ב לדברי החכמים דס\"פ ב' דנדרים שפסק שם הלכה כמותם. ובגמ' דהכא מוכח דקנסינן ליה בנזירות מועטת לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר. ובמרובה ל' יום. וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"ד מה' נזירות. וי\"ל שהר\"ב סובר דהא דאמרי' בגמרא מני מתני' לא ר' יהודה ולא רבנן דאה\"נ לא כר\"י ולא כבר פלוגתייהו אלא כחכמים שכתבתי. ומה שתירצו בגמ' דחייה בעלמא היא: \n",
+                    "<b>בהמה</b>. עיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>תצא ותרעה בעדר</b>. אע\"ג דבאשה שהפר לה בעלה אם שלה בהמתה החטאת תמות. התם שאני <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דבעל מיגז גייז. אבל החכם עוקר הנדר מעיקרו. תוס': \n",
+                    "<b>אמרו להם ב\"ה לא השבט קדשו</b>. לשון הר\"ב בתמיה משמע דה\"ק דהתם שאני שעל ידי גזירת הכתוב קדשו השבט. ודוחק לפרש כן שהרי הוא אומר ומה אילו טעה והניח השבט כו'. משמע דאדרבה ה\"ק. שאין השבט מקדשו אלא גזירת הכתוב וכדמסיים אלא כתוב כו'. וכן פירש\"י כלומר לא לכך מקודש תשיעי וי\"א שיהא מתקדש בשבט שעבר עליה בטעות וקורא לו עשירי ותדע שאינו מתקדש בשביל השבט מה אילו כו'. וכן פירשו התוס'. ויש לפרש דהר\"ב הכי מפרש למתני' דה\"ק לא כמו שאתם אומרים וכי השבט קדשו בתמיה וכמו זה נמצא במשנה שמשיבים בדרך לא כן בפרק ו' דפסחים מ\"ה ובסוף פ\"ג דכריתות. נ\"ל: \n",
+                    "<b>אלא כתוב כו'</b>. לשון הר\"ב וגזירת הכתוב הוא ולא ילפינן מיניה ואף ב\"ש לא השיבו זה לעיקר טעמם כמ\"ש הר\"ב לעיל אלא עיקר טעמם דמתמורה ילפינן כמ\"ש הר\"ב בריש פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והלך להביא בהמתו</b>. מבואר הוא כי מה שאמר בכאן בהמתו ר\"ל ג' בהמות המחויבות לו. לשון הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פ\"ב מהל' נזירות כתב והלך להביא קרבנותיו כו' מצאן שנגנבו או נגנבה בהמה מהן. ע\"כ. ואפשר שהמשנה נתכוונה להורות זה שאפילו לא נגנבה אלא אחת ולפיכך שנאן הכל בלשון בהמה אחת: \n",
+                    "<b>הרי זה נזיר</b>. פירש הר\"ב דנולד הוי. וכתבו התוספות דנולד דלא שכיח הוא וכן חורבן הבית כשהיה קיים בשעת הנזירות. ועיין במשנה ב' ג' פרק ט' דנדרים ומ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היו מהלכים</b>. פי' ששה שהיו מהלכים כו'. כמ\"ש הר\"ב במשנה ז': \n",
+                    "<b>שאין אחד מכם נזיר</b>. משמע שאין אחד מהם נזיר וחבירו מיהא הוי נזיר. ולא שאין [בשנים] הראשונים שום נזיר דא\"כ לר\"ט ליהוי נזיר שהרי שניהם אינם נזירים לדידיה ושפיר הוה חשוב להפלאה ומהאי טעמא ניחא אמאי לא תני תו. שאין שניכם נזירים. שאין כולכם נזירים. דאי אמר הכי הוה ודאי נזיר לר\"ט. שהאמת הוא שאין שניהם נזירים ולא כולם נזירים. תוס': \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו</b>. גמ'. מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר אמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו אביי אמר כגון דאמר א\"נ לאו פלוני הוא אהוי נזיר. ומאי לא נתקיימו דבריו. לא נתקיימו דבריו הראשונים אלא דבריו האחרונים. ופירש\"י דה\"ק ב\"ה לא מבעיא כי נתקיימו דבריו הראשונים דהוי נזיר אלא אפי' לא נתקיימו דבריו הראשונים הרי זה נזיר משום דבריו האחרונים. ע\"כ. והתוס' פירשו דמיירי שחזר בו תוך כדי דבור ואגב אורחיה קמ\"ל דתוך כדי דבור כדבור דמי ודבריו האחרונים עקרים ע\"כ. והרמב\"ם כתב וז\"ל מי שלא נתקיים מדבריו דבר שיצילו מן הנזירות הוא המחייבו בנזירות לפיכך אם אמר הריני נזיר שזה פלוני אם נתקיימו דבריו והרי הוא פלוני חל עליו הנזירות ואם אמר הריני נזיר שאין זה פלוני ונמצא [שלא היה] אותו פלוני שלא נתקיימו דבריו כדי שינצל מן הנזירות חל עליו הנזירות. והכוונה בודאי ממאמר מי שלא נתקיימו דבריו הוא מה שאמרנו עכ\"ל. ונתקיימו דבריו. אע\"פ שבגמרא לא פירשו כן. הואיל לענין דינא לא נפקא מינה ולא מידי. הרשות נתונה לפרש. שאין אני רואה הפרש בין פירוש המשנה לפירוש המקרא שהרשות נתונה לפרש במקראות כאשר עינינו הרואות חבורי הפירושים שמימות הגמ'. אלא שצריך שלא יכריע ויפרש שום דין שיהא סותר דעת בעלי הגמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו נזיר</b>. פירש הר\"ב דלא מחית אינש נפשיה לספיקא כו' ורבי יהודה היא כדפירש הר\"ב במשנה ח' פ\"ב. ופי' התוס' דפלוגתייהו דמתני' אליבא דב\"ה היא. [*ועיין מ\"ש במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי כולם נזירים</b>. פי' הר\"ב ולב\"ה הוי נזירות ספק וכו' ספק בריה בפני עצמה. לכאורה משמע ששלש ספיקות בדבר. וליתא שכך אמרו בריה בפני עצמה ולא הכריעו בו חכמים אם חיה. אם בהמה. כמ\"ש הר\"ב במשנה ח' פ\"ב דבכורים אבל לשון התוס' [ריש דף ל\"ג] שאין זה לא חיה. ולא בהמה. דמשמע בריה ולא יכול להרביעה לא עם חיה ולא עם בהמה ע\"כ. [*וברפ\"ה דכריתות אדאיתא התם לאתויי דמו של כוי ופרכינן איצטריך קרא למיסר ספיקא ומשני אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה הוא. פירשו התוס' דר\"ל שאינו לא חיה ולא בהמה. דאי הוה או בהמה. או חיה. לא איצטריך לרבויי דמו דלא כההיא דאמרי' בריה בפני עצמו ולא הכריעו חכמים אי מין בהמה אי מין חיה. דהתם הוה. או מין חיה או מין בהמה. מדקאמר ולא הכריעו ע\"כ] ועיין בסוף פ\"ב דבכורים במשנה. ועוד כתבו התוס' וז\"ל וכולה ר\"ש אליבא דב\"ה מסיק לה. דאמר גבי הרתיע לאחוריו דהוי נזיר מספק לב\"ה. אע\"ג דאין ספיקו עומד להתברר כו' וששה הראשונים נזירים מספק כו' והשלשה האחרונים ג\"כ אינם נזירים אלא מספק שהרי יש להסתפק בדבריהם שאותו שאמר שאחד מכם נזיר איכא לספוקי במילתא שיש לפרש דבריו בשני פנים. ושמא ר\"ל אם יש לכם אחד מכם שיש עליו נזירות. וזהו אמת שהאחד מהם ודאי נזיר. וגם יש לספוקי דשמא ר\"ל אם יש אחד מכם שידע בעצמו שהוא ודאי נזיר והרי אין מהן יודע. מש\"ה נזיר מספק. וכן האחד שאומר שאין אחד מכם נזיר משמע אם אין אחד מכם שאינו נזיר. דמשמע שידע בעצמו שאינו ודאי נזיר והרי אין אחד מהם שיודע בברור שאינו ודאי נזיר. וכן השלישי שאמר שכולכם. יש לפרש דבריו שכולכם נזירים ודאים ולא אמר כלום. וגם יש לפרש דבריו שאמר בספק נזירות. לכך כולן נזירים מספק וצריכין להתנות. וצ\"ע אמאי לא תני תו [שאין כולכם נזירין] בשלמא לעיל לא מצי למתני בעבור פלוגתא דר\"ט דא\"כ לא הוה אמר ר\"ט אין אחד מהם נזיר כדפי' לעיל. אבל הכא מצי למתני עכ\"ל. וי\"ל דאיידי דלעיל לא מצי למתני משום פלוגתא דר\"ט. הלכך ה\"נ לא תני תו. אבל הא קשיא דארבעה הוי מצי למתני הכא. דהא ששניכם נזירים דתנא לעיל לא תני ליה הכא דבר שכנגדו ואי אמרת שכולכם נזירים דתנא הכא קאי על הששה בלבד והוי כנגד ששניכם נזירים דלעיל א\"כ לא תני שכולכם נזירים דומיא דלעיל דקאי אכולהו. ובאמת שלא מצאנו מספר ששה*) מתרבה בלשון הקדש. [*אך ראיתי במסכת מכות פ\"ב משנה ד' ששתן קולטות א\"כ יתכן שיאמר לנכח ששתכם כמו שבמספר שלשה נאמר בפ' בהעלתך צאו שלשתכם] ותרתי שכולכם נזירים לא ניחא ליה למתני. ובענין הספיקות שכתבו התוספות. בשלשה האחרונים. ופירשו שהספק מחמת אותו שעליו הוא נודר שאינו יודע בודאי בעצמו אם הוא נזיר. אפשר לי לומר דבלאו הכי ספיקא הוי והיינו מצד המדיר שזה שהוא מדיר ואומר אם הוא נזיר. לפי שחושב שבודאי הוא נזיר וזה אינו שאע\"פ שהוא נזיר אינו אלא מפני הספק וכי הזיר הוא לא נתכוין אלא לודאי. והוי דומיא דראשונים. שהאומר שזה חיה נתכוין לומר שודאי חיה הוא ואינה חיה ודאית. אלא ספק חיה. ומה שנחייבהו בנזירות הוא מפני הספק דמחית אינש נפשיה לספיקא. וכן האחרונים בעצמן זה שאומר שאחד מכם נזיר נתכוין לומר שודאי נזיר הוא ואינו אלא נזיר ספק ונחייבהו מפני הספק ועכשיו ספק כל התשעה שווים הם. וכל זה לדברי הר\"ב והתוס'. אבל פירושם דחוק לומר דכולה מתניתין ר\"ש הוא ודלא כהלכתא. ובפירוש המפרש בגמרא כתב ואמר לנו המורה דהך סתם מתניתין דהכא. מתוקמא אפי' לב\"ה. דע\"כ לא פליגי ב\"ה עלייהו דב\"ש דלעיל. אלא בטעות הקדש. אבל בספק הקדש כגון הכא דאין ידוע אם כוי זה מין חיה. או מין בהמה וכו'. אפילו ב\"ה מודו דהוי נזיר. והרתיע לאחוריו נמי לב\"ה הוי נזיר גמור ע\"כ. וגם זה אינו נראה דא\"כ ר' יהודה דפסקינן כוותיה בפ\"ב דלא כהלכה. ועוד סתם מתני' דפ\"ב דטהרות דתנן ספק נזירות מותר דלא כב\"ה. אבל נראה כפי' הרמב\"ם שכתב וכבר נקדם לך בפ' [ב'] מבכורים כוי יש בו דרכים שוה לחיה ולבהמה וכו'. ולפי' חל עליו הנזירות באיזה צד שיאמר כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שכבר אמר אמת במקצת ע\"כ. והוסיף ביאור בחבורו פ\"ב מהלכות נזירות. וכל הדרכים האלו בעניני המצות. ולא בטבעו ותולדתו וכו' ע\"כ. כלומר וזה אמת ודאי שיש בו דרך חיה. ודרך בהמה כו'. ונמצא שהוא נזיר ודאי ולא בא זה בכלל דלא מחית אינש נפשיה בספיקא: והאי דקתני ענבים לאפוקי מר\"א דאמר אפילו עלין ולולבין. רש\"י:\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עד שיאכל מן הענבים כזית</b>. פירש הר\"ב וה\"ה לשיעור שתייה והיינו כמשנה האחרונה ור' עקיבא נמי הכי סבירא ליה דאמר כדי לצרף כזית. וכתבו התוס' [ד' ל\"ח]. וקשה לר\"ת דאין דרך התנא בשום מקום להקדים משנה אחרונה למשנה ראשונה בסדר. ועוד קשה דר' עקיבא כמשנה אחרונה שהקדימה והפסיק ביניהם במשנה ראשונה. ועוד קשה דלפי\"ז היה לו לשנות במשנה ראשונה. עד שיאכל רביעית כיון דבאכילה פליגי דלישנא דמתני' משמע דבאכילה לא פליגי. לכן נראה לר\"ת דמתני' דקתני ברישא עד שיאכל מן הענבים כזית היינו אליבא [דכולי עלמא] דבאכילה מודו כולי עלמא דבכזית ולא פליגי אלא בשתייה דמשנה ראשונה עד שישתה רביעית יין כדרך כל שתייה ולא גמר שתייה מאכילה ור' עקיבא גמר כיון דכתיב (במדבר ו׳:ג׳) וענבים לחים וכו'. *)(מה ענבים). וי\"ו קדריש דכתיב לעיל מיניה וכל משרת ענבים לא ישתה והשתא ו' דוענבים מוסיף על דלעיל דכי היכי דענבים בכזית. ה\"נ שתייה הכתוב לעיל בכזית. ע\"כ. ועוד כתבו ושתייה בכזית כיצד משערינן מביאין זית אגור ושוקעין בכוס מלא יין [*והיין יוצא ממנו] אם שותה כיוצא בו היינו כזית. ע\"כ. [*וכמו שהגהתי כן הוא בפירש\"י בחולין דף ק\"ח [ע\"ב ד\"ה חצי זית] וכ\"כ בשם התוספתא דמכילתין פרק נזיר שאכל]: \n",
+                    "<b>משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין</b>. כתב הר\"ב וגמרינן אכילה משתייה וכתבו התוספות ואכילה משערינן דכמו שאכל מן הענבים נותנים בכוס מלא יין אם יוצא מן היין רביעית. הרי אכל כרביעית ע\"כ. וכבר כתבתי לעיל דס\"ל להתוס' דלא כהאי פירושא. אלא דבאכילה כולי עלמא לא פליגי דבכזית: \n",
+                    "<b>רביעית</b>. מדה שיעור אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע ואלו האצבעות שמשערים בהם הוא הגודל מאצבעות היד רמב\"ם ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ח דפיאה: \n",
+                    "<b>שרה</b>. הוא לשון עברי וכל משרת ענבים: \n",
+                    "<b>ויש בה כדי לצרף</b>. כתב הר\"ב דס\"ל היתר מצטרף לאיסור שהרי אמרה תורה משרת. ורבנן דרשי ליה ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב. ורבי עקיבא נמי אית ליה טעם כעיקר ויליף לה מגיעולי עכו\"ם ורבנן גיעולי עכו\"ם חידוש הוא דהא בכל התורה כולה נ\"ט לפגם מותר וגבי גיעולי עכו\"ם אסור. ולרבי עקיבא נמי חדוש הוא. לא אסרה תורה אלא לקדירה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא והל\"ל כי היכי דפגם מרובה שרי רחמנא אף פגם מועט שרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחייב על היין בפני עצמו כו'</b>. ונראה דעיקר חדוש לתנא קמא בא לומר חייב על הזגים בפני עצמן אם אכל לבד מן הזגים [ואההיא] אתא לאפלוגי ראב\"ע כו'. תוספות: \n",
+                    "<b>ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגים בפני עצמן</b>. עיין מ\"ש בסוף פ\"ט דב\"מ: \n",
+                    "<b>שני חרצנים וזגן</b>. פירש הר\"ב דכתיב מחרצנים ועד זג ומיעוט חרצנים שנים ויש להם זג אחד כלומר ועל שניהם הכתוב אומר זג אחד. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כראב\"ע אלא האוכל מן החרצן והזג אינו לוקה עד שיאכל מהם כזית. אף על גב דלפי לשון המשנה שאמר ראב\"ע אין חייב עד שיאכל וכו'. דמשמע דלהקל אתא וכלומר אפילו אכל כזית מחרצנים. או מן הזגים אינו חייב עד שיאכל כו'. ואם כן ה\"ל להר\"ב לכתוב ואין הלכה כראב\"ע. אלא כשיאכל החרצנים. או הזגים כזית לוקה. וכן לשון הרמב\"ם. אבל סובר הר\"ב שכמו שיש בדברי ראב\"ע להקל כן יש בדבריו להחמיר שאם אכל חרצנים וזגן שיהא חייב. אפילו אם הוא בפחות מכזית שסובר שהתורה הקפידה שיהיו חרצנים שנים וזג אחד. ושאם אכל כך הרי הוא חייב ואפילו אין בהם כזית ויש בדבר להקל ולהחמיר. וכלפי הך סברא הוא דכתב שאין הלכה. אלא אינו לוקה עד שיאכל כזית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סותר ל' יום</b>. כתב הר\"ב כלומר סותר עד שיהיה לו גידול שער של ל' יום כשהוא מגלח תגלחת של מצוה. לומר שזה שסותר היינו אם אין מיום שגלח. או גלחוהו לסטים. עד סוף ימי נזירתו ל' יום כגון שגלחוהו ביום מלאת צריך שימתין ל' יום אבל אם יש לו עוד ל' יום אינו סותר כלומר כיון דאיכא עדיין גידול שער שלשים יום וכ\"כ התוס'. אבל הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות נזירות כתב דלעולם אפילו בנזירות מרובה סותר ל' יום וכל אותן ל' יום כל דקדוקי נזירות עמו. אלא שאין עולין לו מן המנין: \n",
+                    "<b>או שספסף כל שהוא</b>. פירש הר\"ב דכתיב תער לא יעבור לרבות כל המעבירין דה\"ל למכתב בתער לא יגלח ותניא מאחר שסופינו לרבות כל דבר מה ת\"ל תער לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה דטהרה לאחר תשלום ימי הנזירות שיהא בתער דלא כתיב התם אלא וגילח ומסתבר דלמסקנת הגמ' דאינו מחייב אלא כעין תער אצטריך קרא לגופי' לומר שלא יהא חייב אלא כעין תער. וכי תימא תגלחת אחרונה מנלן שהיא בתער י\"ל כמו שסובר רבי בברייתא דמן הכתוב עצמו אתה למד. תער וגו'. עד יום מלאת אמרה תורה אחר מלאת. לא תהא תגלחת. אלא בתער. כך נראה בעיני: \n",
+                    "<b>אבל לא סורק</b>. כתב הר\"ב אף על גב דהמשיר וכו'. מ\"מ אינו סותר וכו' בצד עקרו של שער כלומר שלא יניח ממנו שיכוף ראשו לעיקרו: \n",
+                    "<b>לא יחוף באדמה מפני שמשרת וכו'</b>. פי' הר\"ב מין ממיני האדמה כו' כלומר ולא בכל אדמה אמר רבי ישמעאל ואפילו שאינו משרת ולגזור אטו משרת. ואע\"ג דבגמ' איבעיא לן היכי תנן אי מפני שמשרת. או מפני המשרת ולא אפשיטא. פי' הר\"ב להקל. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות נזירות. וכתב הכ\"מ משום דקי\"ל ספק נזירות להקל ע\"כ. ותמיהני דמידי הוא טעמא להקל אלא משום דלא ליתי חולין לעזרה וכמו שכתבתי במשנה ה' דפרק קמא והכא דודאי נזיר הוא לא שייך האי טעמא כלל. אבל נ\"ל דמעיקרא לא קשיא ולא מידי אפילו אי איתא דתני מפני המשרת אכתי לא הוה אלא גזירה דרבנן וכיון דלא אפשיטא כל ספק דרבנן להקל. ומ\"ש הר\"ב והלכה כרבי ישמעאל. וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב הכ\"מ. ואף על גב דיחידאה הוא אפשר שסובר דר' ישמעאל לפרש דברי תנא קמא אתא ע\"כ ולישנא דרבי ישמעאל אומר ל\"ק כמו שכתבתי הרבה כיוצא בזה בפ\"ג דבכורים מ\"ו. אבל איכא למידק אמאי משמע ליה דלא לאפלוגי אתא. הלכך נראה לי דהא דפסק כר' ישמעאל משום דבגמרא איבעיא לן אליביה כמו שכתבתי או שמשרת תנן או המשרת ואמרינן נמי למאי נ\"מ כגון דאיכא אדמה דלא מתרא כו' משמע דכוותיה קי\"ל ולהכי איבעיא לן אליביה ומפרשינן מאי נ\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו חייב אלא אחת</b>. אין זה אלא בדיני אדם שאינו מחויב מלקות אלא אחר ההתראה על כל מלקות והוא מה שאמרו אמרו לו אל תשתה. אבל בדיני שמים כל זמן ששתה רביעית יין עבירה ועל כל גילוח [שערה] עבירה וכל טומאה שיטמא עבירה ועל זה תעשה היקש לכל איסורים שבתורה אין הפרש בזה בין איסור לאו ובין איסור כרת או איסור מיתת ב\"ד. אבל תדע שהבא על הערוה איזה ערוה שתהיה חייב על כל ביאה וביאה בכלל [נ\"א בפרט] ואם אנחנו לא נוכל להעניש עליו אלא עונש אחד. הקב\"ה מעניש אותו על כל עבירה ועבירה ואם המיתו אותו ב\"ד על א' מאלו העבירות והתודה נתכפר לו על הכל. [כדמוכח מתני' ב' דפ\"ו דסנהדרין] מצד התשובה לא מצד שהעונש האחד שמענשין אותו ב\"ד יכפר עונות הרבה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אמרו לו אל תשתה אל תשתה</b>. פירש הר\"ב שהתרו בו בין שתייה לשתייה. ועיין מ\"ש הר\"ב במשנה ז' פ\"ג דמכות: \n",
+                    "<b>אמרו לו אל תטמא אל תטמא וכו'</b>. עיין מה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו</b>. פי' הר\"ב כגון לשתות יין מצוה דאמרינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מסיים הרמב\"ם. אבל בטומאה לא אמר לא יטמא בלבד. אבל אמר לאביו וכו'. משמע דמדסתם וכתב מיין ושכר יזיר ילפינן והכל בכלל ואפילו דמצוה. אבל בגמ' בפ\"ק דף ג' ע\"ב. משמע בהדיא דמיתורא קא דרשינן דהא כבר כתיב (במדבר ו׳:ד׳) מכל אשר יעשה מגפן היין ואע\"ג דדרשינן נמי לחייב בנזירות לנוזר מן האחד בלבד. כמ\"ש בפרק קמא משנה ב'. הא אמרינן התם דאם כן לימא קרא מיין מאי ושכר שמע מיניה תרתי. עוד שם בגמ' יין דמצוה מאי היא. קדושא ואבדלתא ליכא למימר שאף על פי שמצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ׳:ח׳) זכור את יום השבת לקדשו. זה שמקדשין על היין מד\"ס הוא [כמו שכתב הרמב\"ם בפרק כ\"ט מהלכות שבת] ואם כן קרא יתירה לאו להכי אצטריך. ומשני כגון שנשבע לשתות וקמ\"ל קרא יתירה דחייל עליה נזירות אף על גב שנשבע לשתות. כ\"פ התוספות וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות נזירות: \n",
+                    "<b>בתגלחת מצוה</b>. פירש הר\"ב דמצורע דאתי עשה ודחי לא תעשה דתער לא יעבור על ראשו וכ\"כ הרמב\"ם. ותימה דהא איכא נמי עשה דגדל פרע שער ראשו [וכ\"כ הרמב\"ם עצמו בתחלת הל' נזירות שזו מצות עשה היא ועוד מנה שם מצות עשה דכל היוצא מפיו יעשה] ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. וכמ\"ש במשנה יו\"ד פ\"ד דיבמות. ובגמ' [מקשינן] ותגלחת לא תותר מכללה קל וחומר מיין וכו'. אמר רחמנא ראשו אמר רחמנא זקנו פי' גבי מצורע. וכן לעיל דף מ\"א. ושם פי' התוספות בהדיא דלהכי איצטריך ראשו דאל\"ה הוה מקיימינן בנזיר ומצורע דיגלח כל שערו בשאר גופו. אבל ראשו יהיה אסור לגלח דלא אתי עשה דוגלח דמצורע ודחי לא תעשה דנזיר דתער לא יעבור על ראשו ועשה דגדל פרע שער ראשו. שוב ראיתי בספ\"ז מהלכות נזירות שהרמב\"ם עצמו הקשה קושיא זו דהא ל\"ת ועשה הוא. וניחא ליה מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה. ע\"כ. והשיג עליו הראב\"ד דבריש יבמות [דף ה] אמרו דהוה ליה לא תעשה ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי ע\"כ. ומיהו התם לא אמרו כך אלא דלא ליליף מנזיר מצורע לכל התורה שיהיה דוחה לא תעשה ועשה. אבל דביה גופיה דחי ילפינן מראשו וזקנו [ואיצטריך תרווייהו כדאיתא התם] ומעתה סוגיא דהכא ודהתם דלא כהרמב\"ם. ומ\"ש הכ\"מ בישוב זה דגמרא חדא מתרי טעמי נקט אינו מתיישב כלל דבשלמא לענין דלא ליליף מינייהו בעלמא איכא למימר דחד מתרתי נקט אבל אי איתא סברת הרמב\"ם. דאין כאן עשה כלל למאי איצטריך למכתב ראשו וזקנו. ואפשר דלסברא של הרמב\"ם אה\"נ דראשו וזקנו לא אתי אלא להקפה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כאידך ברייתא דבריש יבמות: \n",
+                    "<b>ובמת מצוה</b>. פירש הר\"ב דכתיב לאביו וכו'. גמרא דהכא ודריש פרק דלקמן. ומה שכתב הרמב\"ם בסוף פרק ז' מהלכות נזירות. ודברים אלו דברי קבלה הם. רי\"ל כמ\"ש בפירושו ובא בקבלה לאביו לא יטמא. אבל מטמא למת מצוה ע\"כ. ותניא איזו מת מצוה כל שאין לו קוברים. קורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה. גמרא דף מ\"ג ע\"ב: \n",
+                    "<b>וקרבנותיו שתי תורים או שני בני יונה</b>. אחד לעולה. ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם: \n",
+                    "<b>ואינו מביא קרבן אלא א\"כ היה מעורב שמש</b>. ולכאורה קאי אמצורע והכי קאמר ומצורע [טהרתו] תלויה בתגלחתו וכי גלח צריך שיטבול ואינו מביא קרבן עד שיעריב שמשו אחר שטבל. אי נמי יש לפרש דקאי אנזיר. וכן רש\"י מפרש ונזיר אינו מביא קרבנותיו. אלא א\"כ היה מעורב שמש שטובל בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני. וכן אם לא טבל בשביעי עד לשמיני אינו יכול להביא קרבנותיו בו ביום עד התשיעי. אע\"ג דלדידי' במצורע אין צריך הערב שמש [*כדמסיים בהדיא ויהיב טעמא. לפי שהוא טהור ועומד משעת טבילה הראשונה דהא כתיב ביה וטהר ע\"כ] מכל מקום נוכל לפרש אף לדעת הר\"ב דאנזיר קאי וכן נראה שפירש הרמב\"ם. וכך כתב בחיבורו הרי שהזה בשלישי ובשביעי ולא טבל ונתאחר כמה ימים. כשיטבול. יעריב שמשו. ויביא קרבנותיו למחר. והכ\"מ לא כתב מנין לו ונ\"ל דהיינו הך בבא: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>היה מביא שלש בהמות חטאת עולה ושלמים ושוחט את השלמים ומגלח עליהם</b>. לשון התוס' אחרי שאמר הכתוב שעל השלמים יגלח דין הוא שיקדימו וקשה א\"כ למה הקדים חטאת ועולה לשלמים ע\"כ. וכן משמע לישנא דושוחט את השלמים לומר דמקדים לשחוט השלמים אבל הר\"ב העתיק שחט את השלמים וללשון זה י\"ל דה\"ק דאשחיטת שלמים מגלח ולא על הקודמים. והשתא ניחא דנקטינהו כסדרן וכן הם כתובים בפרשה בין בהבאה בין בעשייה ולפיכך נראה שכסדרן בכתוב כן הוא סדרן דמנלן לשנות הסדר ממה שסדורין בכתוב וכן לשון הרמב\"ם בפ\"ח מה\"נ ושוחט החטאת תחלה ואחר כך העולה ואח\"כ שלמים ואח\"כ מגלח ובפי' המשנה פסק כרבי יהודה הרי שסובר דלר\"י שחיטת שלמים באחרונה ועליהם מגלח ובזה מסולק כל מה שנדחק הכ\"מ לומר שהרמב\"ם פוסק בסדורן כר\"א ובגילוח על השלמים [פסק כר\"י] ואע\"ג דלר\"י השלמים קודמים שזהו דוחק גדול מאד שלפי זה לקח לו הרמב\"ם שיטה מדנפשיה דמנלי' למעבד הכי לשחוט החטאת ראשונה ולגלח על האחרונה והא ודאי דלא כמאן לסברת הכ\"מ. אבל לדידי ניחא שהרמב\"ם מפרש דר\"י הכי ס\"ל וכוותיה הוא דפסק. ומשום דתנאי כוותיה ס\"ל בברייתא אבל בסדור הקרבנות אין מחלוקת בין ר\"י לר\"א ולפיכך נקטינהו ר\"י נמי חטאת עולה ושלמים. ולפי דעתי א\"א שיחלוק ר\"י בסדור הקרבנות שהרי בפרשה כך הם סדורים בעשיה. ועיין מ\"ש בסוף הפרק בס\"ד. אבל קשה קצת לשון דר\"א שאמר החטאת קודמת בכ\"מ איתא דר\"י נמי ס\"ל דקודם בנזיר ולא פליגי אלא בגילוח אי קודם מאי בכל מקום דקאמר לא לימא אלא שהחטאת קודמת וי\"ל שהאמת הוא אומר אע\"ג דלא איצטריך למימר: \n",
+                    "<b>ושוחט את השלמים</b>. פירש הר\"ב דכתיב וגלח את ראשו פתח אהל מועד ומפרשינן לקרא וכו'. דאי פתח אהל מועד ממש. א\"נ כנגד הפתח בזיון מקדש הוא כדאיתא בגמרא. ועיין משנה דלקמן [*וגי' הר\"ב שחט כתבתי לעיל] ומקום גילוחו שנינו בפ\"ב דמדות משנה ה': \n",
+                    "<b>ומגלח עליהם</b>. שתהיה תגלחת ואחר שחיטתן. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואם גילח וכו'</b>. אתיא ככ\"ע כדמוכח במשנה י' ובירושלמי יליף ליה מן ואת האיל יעשה. דיעשה יתירה דה\"מ למכתב ועשה את חטאתו ואת עולתו ואת האיל זבח השלמים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הראויה כו'</b>. כתב הר\"ב דכבשה אינה ראויה וכו' היינו בנזיר דכתיב ביה כבשה וכבש ואיל. אבל בעלמא ראויה היא לשלמים: \n",
+                    "<b>ומשלח תחת הדוד</b>. פי' הר\"ב של שלמים ואם שלח תחת חטאת יצא. בגמ' יליף לה מדכתיב זבח: \n",
+                    "<b>ואם גילח במדינה</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דכתיב פתח אהל מועד כו' עד שיהיה פתח כו'. הכי דריש אבא חנן בברייתא ודרשא דלעיל דבשלמים הכתוב מדבר סתם ברייתא היא ותפיס הר\"ב לתרוייהו וכן הרמב\"ם בפ\"ח מה\"נ משום דס\"ל דהכל במשמע [*וכאשר הגהתי בדברי הר\"ב כן הוא בגמרא]: \n",
+                    "<b>במדינה</b>. פי' הר\"ב בירושלים. עמ\"ש במ\"ג פ\"ק דשקלים: \n",
+                    "<b>ואם גילח במדינה היה משלח כו'</b>. כן גירסת הספר וכן בסדר המשנה דבבלי וירושלמי והכי ס\"ל רבי יהודה בברייתא טהורים כאן וכאן היו משלחים. טמאים כאן וכאן לא היו משלחים וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות נזירות. ותמה הכ\"מ ואמאי לא פסק כחכמים דפליגי בברייתא [והביאם הרמב\"ם בפירושו] וסברי דאינו משלח <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אלא נזיר טהור שגלח פתח אהל מועד וכן הוא סתם מתני' ע\"כ. וזהו כנוסחא אחרינא והיא נוסחת הר\"ב ג\"כ. וכן פסק הלכה. וכן נראה שהיא נוסחת הרמב\"ם בפירושו אבל בחבורו נראה לי שתפס הנוסחא שבספרים דלא גרסי' לא: \n",
+                    "<b>הכל משלחין</b>. כתב הר\"ב טהור וכו' וטמא במקדש. ויליף לה בגמ' מזבח לרבות חטאת בנזיר טהור ואשם בנזיר טמא. והרמב\"ם בפ\"ו מה\"נ אע\"ג דפסק דשער נזיר טמא יקבר כתב שאם גילח במקדש והשליכם תחת דוד האשם יצא. והכ\"מ לא כתב מנין לו. ונ\"ל דמן התוספתא למד כן דאיתא התם טמא שבמדינה יקבר. הטמא שבמקדש משלח תחת הדוד של חטאת ושל אשם. דברי ר\"מ. ואח\"כ שונה פלוגתא דר\"י וחכמים. וחוזר ושונה אם שלח תחת דוד חטאת ואשם יצא ואין אשם אלא בשל טמא. ש\"מ דלד\"ה יצא בדיעבד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או שלקן</b>. בפרק שני דפסחים משנה ו' פי' הר\"ב <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דשליקה בשול יותר מדאי עד שנימוח. ושם כתבו התוספות דף ל\"ט דאפילו הכי לא הוי הכא זו ואין צריך לומר זו דקמ\"ל דבשליקה אינו יוצא מתורת בשול: \n",
+                    "<b>וחלה מצה אחת</b>. דיניהן במ\"ב פ\"ז דמנחות: \n",
+                    "<b>ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים</b>. כתב הר\"ב דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין אחר המעשים כולם. ברייתא. ופירש\"י אחר המעשים כולם אחר קרבן ואחר התגלחת ותגלחת מעכבת ע\"כ. והיינו דלא תני הותר לגלח לפי שכבר גלח שהרי גילוח מעכבת: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים כו'</b>. כתב הר\"ב כתיב הכא ואחר וכו' וכתיב אחר התגלחו ולקח הכהן את הזרוע וגו'. והניף וגו' אחר התגלחו וגו' מה התם אחר מעשה יחידי פירש\"י דלאחר גילוח עביד תנופה אף כאן אחר מעשה יחידי אחר קרבן אף ע\"פ שעדיין לא גילח ותגלחת לא מעכבא ע\"כ. ובגמרא אימא עד דאיכא תרוייהו דמה התם אחר תגלחת כדכתיב אחר התגלחו. אף כאן נמי אחר התגלחו. ומשני אי הכי גזרה שוה למה לי: \n",
+                    "<b>כיון שנזרק כו' הותר כו'</b>. כתב הר\"ב וכן הלכה. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות נזירות אע\"פ שבפירושו כתב דאין הלכה כרבי שמעון. ותמה הכ\"מ לפסוק הלכה כרבי שמעון דלא כתנא קמא ומסיק דבברייתא ר\"א כת\"ק ור\"ש כחכמים. ותו אשכחן סתמא כר' שמעון דלא כרבי אלעזר במשנה ה' פ\"ד דתנן נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר ומוקי התם בגמרא דלא כר\"א. דאי כר' אלעזר כיון דתגלחת מעכבת אסירא בחמרא ומצי מיפר. ומכיון דאשכחן סתמא דלעיל כחכמים אע\"ג דסתם דהכא כר' אלעזר נקטי' כסתמא דאתיא כחכמים עכ\"ד. ולי קשיא דמה לי סתמא כחכמים ומה לי סתמא כר\"א כיון דאשכחן לר' דסתם לעיל ואח\"כ שנה כאן מחלוקת יש לנו לפסוק ככללא דסתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. וכ\"ש הכא דסתם דלא כסתמא דלעיל. ואפשר דהא דאמרינן דאין הלכה כסתם כלומר שאין זה בכלל הלכה כסתם משנה. אבל לא לומר שהלכה כדעת החולק אלא הרי הסתם ודעת החולק הוא כשאר החולקים שלא הכריע בהם רבי במשנתו הלכה כמאן. והלכך פסקינן כחכמים דברייתא [*ועיין ברפ\"ו דכלים] אבל נ\"ל דאין צריכין לכל זה דטעמו דהרמב\"ם לפי שבסה\"פ חזר ושנה רבי עצמו לדר\"ש בלשון חכמים כדתנן וחכ\"א יביא שאר קרבנותיו וטעמייהו כדפי' הר\"ב דס\"ל אחר מעשה יחידי וכו' וזה אמת ברור. ברוך שהנחני בדרך אמת: \n",
+                    "<b>הותר וכו'</b>. משמע ודאי מיד הותר ועיין מ\"ש ספ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תגלחתו פסולה</b>. כתב הר\"ב דאמרינן לעיל לר\"א סותר ז' ימים. לפום ריהטא כתב כן דסתמא תנן לעיל משנה ג' דסותר ל' יום. ומיהו בגמ' דהתם דף ל\"ט ע\"ב אמרינן דלר\"א סותר שבעה ימים בלבד. וטעמא כי היכי דגדלי שערות דקים להו לרבנן כל ז' יומין אתיא מזיא כדי לכוף ראשו לעקרו: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אותו זבח לא עלה לו אבל שאר זבחים עלו לו</b>. פי' הר\"ב דסבר דאם גלח על עולת נדבה ושלמי נדבה יצא. גמ'. ויליף לה דאמר קרא (במדבר ז׳:פ״ח) ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ולא כתב על שלמיו. ופי' יצא היינו מצות גילוחו. אבל ידי נדרו דקרבן נזיר לא יצא. וכדתנן בריש זבחים שלא עלו לבעלים לשם חובה. והיינו דקאמר אותו זבח לא עלה לו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר סותר את הכל</b>. כתב הר\"ב לא כל הימים קאמר דהא אמר כל לאחר מלאת שבעה סותר. גמ': \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים יביא שאר קרבנותיו [וכו']</b>. פירש הר\"ב רבנן לטעמייהו. דאמרי אחר מעשה יחידי מותר לשתות יין ומותר לגלח. הלכך קודם שנטמא היה ראוי לתגלחת. קצת יש לדקדק מדכתב ומותר לגלח שסובר כמו שכתבתי במ\"ז דלר\"י שכן הלכה מצות הגילוח אחר השלמים שקרב לאחרונה. אבל מ\"מ קשה. דלמאי נקט כלל דין הגילוח ושני מלישנא דר\"ש ור\"א דלא נקטי אלא שתיה וטומאה וגילוח מכ\"ש דלר\"א גילוח מעכב ולרבי שמעון נהי דלא מעכב. מכל מקום מצותו קודמת: \n",
+                    "<b>ומצאה שמתה</b>. ונטמאת עליה. רש\"י: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אבל מיטמאין למת מצוה</b>. נזיר מפרש במשנה ה' פ' דלעיל מדכתיב גביה לאביו ולאמו כו'. וה\"נ כתיב בכה\"ג: \n",
+                    "<b>ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן כו'</b>. שקדושתו עדיפא כיון שהזקיקתו תורה להביא קרבן על טומאתו. תוס': \n",
+                    "<b>יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם</b>. ואפי' אמר נזיר עולם מ\"מ סתם נזירות הוה שלשים יום. תוס'. ואפשר נמי לומר שקדושתו לא היתה עליו מעולם אלא משנזר. [*משא\"כ כהן גדול שאע\"פ שלא היתה עליו קדושת כהן גדול אלא משנתמנה להיות כהן גדול מ\"מ היתה עליו קדושת כהן הדיוט. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ושאלני בני האלוף כמהר\"ר שמואל יצ\"ו שהרי אפשר שיהיה נזיר מעולם. דהיינו כשהדירו אביו וכדתנן במ\"ו פ\"ד והשלים הוא אח\"כ ונדר נזירות עולם ומשמע נמי דבנו סתמא תנן והיינו אף משנולד. ושמשון יוכיח שהיה נזיר עולם מבטן אמו. והשבתיו דסברא פשוטה היא שאין האיש מדיר בנו כל עוד שאין הבן יודע להשמר ולהזהר מכל אשר יצוהו אביו מדיני הנזירות. שאע\"פ שכשהוא עודו מוטל בעריסה אמו שומרתו. הנה כשיכול להלוך אנה ואנה לא תועיל לו שמירת אמו שהיא מתעסקת בשאר צרכי הבית שכן ר\"י קרי לאשתו ביתו [שבת קי\"ח] כמ\"ש בפ\"ק דסוטה מ\"א בד\"ה רי\"א כו' ואין לכל אדם יכולת לשכור שומר וכדי שלא נאמר שנתנו חכמים דבריהם לשיעורין על כרחינו צריכים לומר דהא דתנן שמדיר בנו בנזיר. היינו משהגיע לחינוך שהוא יודע להזהר מדיני הנזירות כשמלמדין אותו. וכי הא דתנן בספ\"ג דסוכה לענין לולב ובברייתא התם מפורש שכן גם לענין תפילין ושאר מצות וה\"נ דכוותה ואף בסוגיא שעל מ\"ו דפ\"ד הכי מוכח דאע\"ג דכתב הר\"ב לעיל שם דהלכה היא מפי הקבלה היינו שפירש כדברי רבי יוחנן אבל ריש לקיש אמר דטעמא כדי לחנכן במצות. וא\"כ קודם שמגיע לכלל חינוך אין כאן נזירות כלל אף מאביו. ואין נראה שיחלוק עליו ר' יוחנן בזה. דאל\"כ כי קא מקשה בסוגיא כמה זימני בשלמא לרבי יוחנן כו' ה\"ל להקשות ג\"כ בשלמא לר\"י בנו סתמא קתני אלא ודאי דאף לר' יוחנן מסתמא כפי הסברא דדוקא בשהגיע לחינוך הכי אגמרו לה. וא\"כ לא משכחת שיהיה נזיר מעולם אלא מאחר שהגיע לחינוך אליבא דכ\"ע ואין להשיב עלי מדהרמב\"ם לא כתב בחבורו דדוקא בהגיע לחינוך שהרי כך דרכו להעתיק המשנה כצורתה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על אלו טומאות כו'</b>. כתב הרמב\"ם למעוטי עצם כשעורה שאינו מטמא באהל. גמרא. ופירשו התוס' [דתנא] והדר מפרש: \n",
+                    "<b>על המת</b>. פי' הר\"ב אע\"פ שאינו שלם וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם דאלת\"ה על כזית מן המת [מגלח]. על עצמו לא כ\"ש. ובריש פ\"ב דאהלות מפרש לה הר\"ב לנפל שלא נתקשרו איבריו וטעמא דהתם תנן בהדיא רוב בנינו ורוב מנינו על כרחין לנפל הוא דאתא. ומיהו יש לדקדק אמאי לא מפרש על המת דהכא כמו על המת דהתם. ובגמרא רבי יוחנן מוקי לי בנפל כי התם. ורבא מוקים לה ברוב בנין וכו'. והרמב\"ם ברפ\"ז מהלכות נזירות כתב לתרוייהו ובזה הוא מונה י\"ב טומאות עד ועל עצם כשעורה. ולא עד בכלל. לפי שאין לעצם כשעורה טומאת אהל. ואע\"פ שתמה עליו הכ\"מ שמנה שדרה וגולגולת לשנים וכדפירש נמי הר\"ב ובגמרא בעיא דלא איפשיטא היא. [*ועיין מ\"ש בזה ברפ\"ב דאהלות] וטעמא דשיעור כזית מפרש הר\"ב בספ\"ו דעדיות ומשנה ה' פרק ב' דאהלות. ומה שכתב הר\"ב ברוב בנין. עיין בזה ספ\"ו דעדיות. ורפ\"ב דאהלות. ומה שאמר הר\"ב אפילו אין בהן רובע הקב עיין בפירושו למשנה ז' פ\"ק דעדיות ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>נצל</b>. לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית ל״א:ט׳) רש\"י: \n",
+                    "<b>[*ועל מלא תרוד כו'</b>. פי' הר\"ב כף גדולה שמחזקת מלא חפנים כחכמים בברייתא. ודלא קתני במשנה מלא חפניים נ\"ל לפי שאין מדרך העולם ליקח בחפניו רקבון של המת אלא בתרוד וכיוצא בו]: \n",
+                    "<b>ועל חצי לוג דם</b>. משמע מפי' הר\"ב דהלכה היא. ועיין מ\"ש בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>על מגען</b>. חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שא\"א שיגע בכולו שהרי אינו גוף א'. רמב\"ם פ\"ז מה\"נ ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ג. [*ובפי' הר\"ב דמ\"ב פ\"ב דאהלות ומ\"ש שם]: \n",
+                    "<b>על אלו כו'</b>. כתב הרמב\"ם למעוטי סככות ופרעות. גמ'. ופירשו התוס' דתנא והדר מפרש: \n",
+                    "<b>ומביא את קרבנותיו</b>. לא גרסינן במשנה. דבגמ' מיבעיא ליה. ואע\"ג דאפשיטא ליה דמביא את קרבנותיו מ\"מ ש\"מ דל\"ג ליה וכ\"כ התוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אבל הסככות והפרעות</b>. הארכתי בפירושם בס\"ד במשנה ב' פ\"ח דאהלות]: \n",
+                    "<b>ובית הפרס</b>. ואף טומאת בית הקברות תנן בפ' ג' משנה ה' דאינה סותרת אבל לאו מלתא פסיקא היא. שהרי יכול להטמאות בבית הקברות במתים שלשם. ויסתור. לפיכך לא תני ליה הכא: \n",
+                    "<b>וארץ העמים</b>. שנזר בארץ ובתוך ימי נזירותו יצא לארץ העמים ונכנס. והא דתנן בפ\"ג מ\"ו מי שנזר וכו'. ואח\"כ בא לארץ כו' בה\"א נזיר בתחילה וסותר הקודמין התם טעמא לפי שעשה נזירתו בח\"ל וכו'. רש\"י ועיין מ\"ש לעיל: \n",
+                    "<b>והגולל והדופק</b>. פי' הר\"ב כיסוי הארון והארון עצמו. ובמשנה ד' פ\"ב דאהלות מפרש בע\"א. התם כפי' ר\"ת והכא כפירש\"י: \n",
+                    "<b>ורביעית דם</b>. פי' הר\"ב אפילו על משאו כו'. גמ' [דף נ\"ג] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לאפוקי מר\"ע דסוף פרקין דאלת\"ה לא איצטריך. דהא מרישא דתנן על חצי לוג דם ש\"מ דעל רביעית דם לא: \n",
+                    "<b>ואהל ורובע עצמות</b>. פירש הר\"ב אם האהיל על רובע כו'. וצ\"ע לישנא דורובע. והרמב\"ם פירש ואהל. ר\"ל שנגע באהל המת או אם האהיל על רובע עצמות והוא ענין מ\"ש רובע עצמות. וכן פסק בחבורו [פ\"ז] נגע באהל המת: \n",
+                    "<b>ורובע עצמות</b>. כתב הר\"ב אבל על מגע ומשא מגלח. גמ'. דאלת\"ה לא איצטריך למתנייה. דהא מרישא דתנן ועל חצי קב. ש\"מ דעל רובע לא. והרמב\"ם בחבורו לא כתב כן בהדיא. אבל הניחו במשמע מדכתב או שנטמא באהל רובע עצמות וכו' שאינו סותר. דש\"מ דהא נטמא במגע ובמשא רובע עצמות דסותר. ולא ידעתי למה לא פירש כן בהדיא: \n",
+                    "<b>וכלים הנוגעים במת</b>. פירוש בעודם נוגעים שאינן מטמאין טומאת ז' אלא בחבורין ראב\"ד פ\"ז מהלכות נזירות. [*והכ\"מ כתב שכן גם דעת הרמב\"ם. אבל כשלמדתי מסכת אהלות יגעתי ומצאתי שלא כן הוא כדברי הכ\"מ אלא דלהרמב\"ם א\"צ חבורין לשום כלי. וגם הראב\"ד אינו מצריך חבורין אלא לכלי שטף. ועיין לקמן בד\"ה ומזה כו']: \n",
+                    "<b>וימי ספרו וימי גמרו</b>. וצ\"ע דלא ליתני אלא ימי ספרו. וליכא למימר אבל גמרו סותר. דא\"כ מאי נ\"מ במה שימי ספרו אינו סותר. הרי כבר סתר מטעם ימי גמרו. תוס': \n",
+                    "<b>על אלו אין הנזיר מגלח</b>. לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת. רמב\"ם. וכ\"כ התוספות בד\"ה ורביעית דם: \n",
+                    "<b>ומזה בג' ובז'</b>. כתב הר\"ב הא לא קאי אימי ספרו כו' ומשמע דאאינך כולהו קאי. ובארץ העמים מפורש בגמ' דדוקא למת טמא בגושה ולא באוירה. ובאהל וכלים להרמב\"ם א\"צ הזייה ויהיב טעמא כדי שיהא עולין לו ככתוב בחבורו פ\"ז אע\"פ שבפירושו לא משמע כן. בתוס' נחלקו ר\"ת סובר דבכלי מתכות צריך הזייה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ור\"ח כהן השיב לו איזה בית אשר תבנו לי דכל שהנזיר מגלח הכהן מוזהר עליו ע\"ש ולפי מה שאמר לעיל דדוקא בחבורין צריך הזייה נ\"ל דלא קשיא דכשאינו בחבורין אין הנזיר מגלח ואין הכהן מוזהר עליו. [*וזהו לפי מה שהוא מובן מל' הראב\"ד פ\"ז מהלכות נזירות שהעתקתיו לעיל. אבל מדבריו שבפ\"ה מהט\"מ מבואר דבכלי מתכות אינו מצריך חבורין. ולפיכך קושית ר\"ח כהן במקומה עומדת. וראיתי להרמב\"ן בפירוש החומש ריש פרשת חוקת על בחלל חרב שכתב והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמ' שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל. שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל. אדם כי ימות באהל שאינו רק על האדם עצמו. ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל. היו הכהנים אסורים בכל הבתים שבכלן החרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל. וכן נראה עוד בגמ' שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאת ג' וז' אע\"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה. והיה זה מפני שבכתוב השני שאמר והזה על האהל כתוב (וכל) הנוגע (במת או) בעצם או בחלל. ולא אמר או בחלל חרב. וא\"כ הרי החרב כחלל לטמא במגע [ובמשא] טומאת ז' אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה. ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל והוא הקרוב והנראה מדברי רז\"ל. עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>ואינו סותר את הקודמים</b>. ומתחיל ומונה מיד. והוא שתהא נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שער שלשים יום לאחר שנתגלח בתגלחות שתים של מצורע. רש\"י: \n",
+                    "<b>באמת אמרו</b>. עיין בפירוש הר\"ב ריש פרק שני דתרומות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח כו'</b>. עיין משנה ד' פי\"א דפרה ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וה\"ה דהל\"ל על אהילות דלר\"ע אית ליה האי סברא אלא משום דלגבי שעורה דקמייתי ליה מינה מק\"ו לא מצי אמר על אהילות לא אמר נמי גבי רביעית דם. רש\"י. [*ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>אין דנין כאן ק\"ו</b>. פי' הר\"ב שעצם כשעורה הלכה היא ואין דנין וכו'. וצ\"ל דהא דאמרן לעיל משנה ב' דחצי לוג דם הלכה היא כדמשמע מפירוש הר\"ב דזהו דוקא לענין אהל. [*ולרש\"י שכתבתי לית ליה לר\"ע הלכה כלל]: \n",
+                    "<b>והרציתי</b>. פירשתי בסוף יבמות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שאמר להם אחד</b>. דהא [או] הודע אליו חטאתו כתיב (או הודע אליו) מ\"מ. רש\"י. וברייתא היא רפ\"ג דכריתות. ומ\"ש הר\"ב דאם מכחישין כו'. ועיין ספ\"ה דמס' טהרות. ומ\"ש הר\"ב ומתני' איירי כו'. שאם היה העד אצלם במקומם. להרמב\"ם באותו חצר או בית ולהראב\"ד באותו מעמד פ\"ט מה' נזירות. ומ\"ש דה\"ל כספק טומאה בר\"ה דספק טומאה בר\"ה [כו'] לא מהכא ילפינן אלא כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"א פ\"ד דטהרות. ולהכי כתב כספק כו'. ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ח דעדיות: \n",
+                    "<b>ומגלחין</b>. אם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הם נשים או קטנים. דאילו גדולים אין מגלחין. משום דאסורים בהקפת ראש מספק. גמ': \n",
+                    "<b>ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה</b>. ואע\"ג דספק טומאה ברה\"י ספקו טמא מדאורייתא. אין לטמא שניהן מכח זה. ולייתו שניהם קרבן טומאה. כיון דממ\"נ חד מינייהו טהור דמסוטה ילפינן ולא ילפינן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אלא דבר שיכול להיות. הר\"ש במשנה ה' פ\"ח דתרומות: \n",
+                    "<b>וסופרין כו'</b>. ואומר אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שנעשה כבר שלי וקרבן טהרה שנעשה כבר שלך. תוס': \n",
+                    "<b>אלא מביא חטאת העוף</b>. כתב הר\"ב ואשם אינו מביא כרבנן דאמרי לעיל [כו']. רצה לומר בגמ' פ\"ג דף י\"ח וילפי להו מדכתיב (במדבר ו׳:י״א) וקדש את ראשו ביום ההוא. ההוא אע\"פ שלא הביא אשמו. ע\"כ. וכתב רש\"י ועולת העוף אי בעי מייתי לה לשם נדבה. ואי בעי לא מייתי לה כלל. כיון דדורון בעלמא הוא. לא מעכבא. והרמב\"ם בפ\"י כתב שאינו מביאה לפי שאינה מעכבת. וכתב הכ\"מ תמיה לי אע\"פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה. ויתנה עליה: \n",
+                    "<b>ועולת בהמה</b>. כדי לגלח על אחד מן הדמים. שכיון שהוא ספק טמא. בסוף שלשים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>אינו רשאי לגלח בלא הבאת קרבנותיו. תוספות. והכי תניא בתוספתא דמתני' דלקמן וחטאת אינו יכול להביא שאין חטאת בהמה באה מספק. ושלמים טעונים לחם וזרוע בשלה. ואין שלמים כאלו באים נדבה. תוספות פרק בתרא דנדה דף ע': \n",
+                    "<b>אמר רבי יהושע נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין</b>. גמ' ולייתי ומה בכך ומשני לא אמר ר' יהושע אלא לחדד בה את התלמידים פירש\"י שיהיו נושאין ק\"ו בעצמן ומה ר\"י שיודע הוא בעצמו שאין בדבריו ולא כלום משיב דבר שאינו משנה ק\"ו לשאר כל אדם שאפי' יודע שאין בדבריו ולא כלום ושאר חביריו יהיו מלעיגים עליו לא ימנע מלשאול כל צרכו וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכל בקדשים אחר ששים יום כו'</b>. כתב הר\"ב אבל קודם לכן לא כו' ולאחר ל' יום מגלח מוקי לה בגמ' באשה וקטן דלאו בני חיובא דהקפת ראש נינהו כדלעיל. ומ\"ש הר\"ב ומביא ב' צפורים והם נעשים בחוץ ולא הוי בהו משום חולין בעזרה. בגמ'. ומ\"ש ועולת בהמה. משום ספק נזיר דאלו חטאת ושלמים לא. כמו שכתבתי לעיל. ועוד דהכא דספק מצורע הוא ואינו יכול להניף ושלמי נזיר טעונות תנופה. תוס' דנדה [שם]. ומ\"ש הלכך צריך להמתין שלשים יום שלספק נזירות לשון הרמב\"ם לפי שאינו מתנאי טהרה שלא יהיה בין תגלחת ותגלחת אלא ז' ימים ולא יותר. אלא הכוונה שלא יהיה פחות. ע\"כ. ומ\"ש ולמחרת יום תגלחתו מביא קרבן מצורע כו' ומביא חטאת העוף שחטאת בהמה אינה באה על הספק. תוספתא בפרק בתרא. ומסיים בה הכי להביא חטאת העוף אינו יכול שעשיר שהביא קרבן עני לא יצא [כדתנן במשנה י\"ב פרק י\"ד דנגעים] כיצד עושה יכתוב נכסיו לאחר ומביא קרבן עני [וע\"ש משנה י\"א אימתי כותב] ופסקה הרמב\"ם בסוף הלכות נזירות. וכ\"כ התוספות סוף פרק דלעיל דף נ\"ה. ומ\"ש ותגלחת מצורע אינו עולה לא לתגלחת נזיר טהור. ולא לתגלחת נזיר טמא. כך השיב רשב\"י לתלמידיו. לפי שאינן שוין. דגילוח חילוטו של מצורע לגדל שער של ימי ספרו. וגילוח נזיר טהור להעביר דא\"צ עוד גידול. וגילוח דימי ספירו שהוא ג\"כ להעביר מ\"מ גילוחו לפני זריקת דמים. שהרי ביום השביעי מגלח וביום השמיני מביא קרבנותיו [כדתנן במשנה ו' פ\"ו]. וגילוח דנזיר טהור אחר זריקת אחד מן הדמים. וגילוח דנזיר טמא שהוא ג\"כ קודם זריקת אחד מן הדמים. [כדתנן התם] מ\"מ אינם שוים דמצורע לפני ביאת מים כדכתיב (ויקרא י״ד:ח׳) ביום השביעי יגלח [את] כל שערו [וגו'] ורחץ [את] (כל) בשרו במים וטהר. ונזיר טמא אחר ביאת מים כדכתיב (במדבר ו׳:ט׳) וגלח ראשו ביום טהרתו משמע לאחר טהרה. דמגלח לאחר ביאת מים: \n",
+                    "<b>אחר ששים יום</b>. הקשו בתוס' פרק דלעיל דף נ\"ה. דהא תנן במשנה ב' פ\"ג שמי שנזר שתי נזירות מגלח הראשונה ביום ל\"א. והשניה ביום ס\"א וא\"כ לא היה אוכל בקדשים עד יום ס\"ב שהוא יום הבאת קרבנותיו ביום שאחר יום התגלחת. ותירצו דכיון דתנן לעיל שאם גלח ביום ל' דיצא ש\"מ דמדאו' מגלח ביום ל'. והכא משום אכילת קדשים הקילו בשני תגלחות הראשונות. וכתבו דלפי\"ז אוכל ביום ששים גופיה. דהא תנן לעיל אם גלח השניה ביום ששים חסר אחד יצא. ואע\"ג דלאחר ס' [תנן] ה\"נ אמרינן פרק שני [נזירים] אוכל בקדשים אחר ח' ימים ור\"ל ביום הח' עצמו. ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל דברי הר\"ב אין לפרש כן. שהרי כתב ולאחר ל' יום מגלח ספק תגלחת מצורע ונ\"ל שהר\"ב סובר דאחר ס' יום דוקא וטעמא לפי שאמרו שיהא נזיר שני נזירות שלמים. דהיינו ב' פעמים שלשים. והואיל וכן. התגלחת הראשונה יכול לגלחה כדין כל תגלחת נזיר שמצותה לכתחלה ביום ל\"א. והיינו דכתב ולאחר ל' כו' אבל השניה מגלחה ביום הס' והיינו דבתגלחת שנייה כתב צריך להמתין ל' יום ומגלח וכו'. ויש לפרש דה\"ק ומגלח ביום הל' עצמו. וזה רשאי לעשות כדתנן נמי לעיל שאם גלח הראשונה ביום ל' והשניה יום ס' חסר א' דיצא. וה\"נ דכוותה שהתגלחת הראשונה בראשון מימי נזירות השניה ותגלחת שניה ביום הל'. ודלא נקט לעיל בכה\"ג דאמרן. לפי דאשמועינן רבותא דתרתי ניהו בתגלחת ראשונה שהוא ביום שלשים מימי נזירות הראשונה והוא עצמו יום הראשון מהשניה. וכ\"ש דהכא דמגלח ביום ל\"א שכבר עברו כל ימי נזירות הראשונה. ותוס' פרק בתרא דנדה דף ע' כתבו ג\"כ דביום ס\"א אוכל. אבל לא דקדקו לפרש למה כן: \n",
+                    "<b>ושותה יין ומיטמא למתים אחר ק\"כ יום</b>. לפי מ\"ש בדברי הר\"ב דאחר ס' דוקא. ויום הגילוח הוא ביום הס' ונמצא שמחשב לנזירות השלישית מיום הס'. לפי שעולה לכאן ולכאן כדלעיל. ואם גלח הראשונה יום שלשים. מגלח השנייה יום ס'. ונמצא שתגלחת השלישית ביום תשעים. ותגלחת הרביעית ביום ק\"ך וקשיא דתנן אחר ק\"ך. והתוספות כתבו שמנינו התחיל ביום ס\"א ומגלח ביום צ\"א. דהוא יום ל\"א לנזירות השלישית. ומשלים על הצ\"א עוד כ\"ט יום. והן כלים ביום הק\"ך. ומגלח ביום קכ\"א שהוא יום ל\"א. ובו ביום הותר לשתות יין ולהטמא למתים. אבל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>קשה לי דכיון דביום ס' מגלח כמו שהוכיחו דאם לא כן לא הותר בקדשים אלא עד יום ס\"ב. והיאך נאמר שמנינו מתחיל ביום ס\"א. ולא תנן הכי בפ\"ג. אלא דאותו יום עולה לו לכאן ולכאן. ובדבור שאח\"כ כתבו דהא דשותה יין לאחר ק\"ך היינו ביום ק\"ך. וזה כפי שיטתם שמפרשים כן ג\"כ לאחר ס' שהוא ביום ס'. אבל לפירושי שכתבתי בדברי הר\"ב קשיא. וי\"ל דאיידי דתנן לאחר ס' דדוקא. תנא נמי לאחר ק\"ך. אבל אה\"נ דלאו דוקא אלא אף ביום הק\"ך עצמו הותר לשתות ביין ולהטמא למתים. ומצאתי להרמב\"ם בפ\"ח מהלכות נזירות שכתב ואם הביא קרבנותיו ולא גילח אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומטמא לערב ע\"כ. ולא ידעתי למה התנה לערב. ואף הכ\"מ לא כתב זו מנין לו. גם לא העיר בזה כלל. ועוד לעיל מהך העתיק משנה ט' דפ\"ו נוטל הכהן הזרוע כו' ואח\"כ הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. ולא התנה לערב אלא משמע דמיד הותר. ואחשוב דשמא דקדק כן ממשנתינו זאת. דלהכי קאמרה לאחר ק\"ך דנקטה מלתא פסיקתא לפי שאפשר שיביא קרבנותיו ולא יגלח ואז לא הותר כל אותו יום עד לערב. אלא דלא ידענא טעמא מאי שכיון שאין התגלחת מעכבת. מה לי יום המחרת מה לי יום הבאת קרבנות משיזרק עליו הדם יהא מותר ביומו כמו לאחר היום כיון דאין התגלחת מעכבת. מנלן לחלק בין הימים בלא ראיה מוכרחת: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הגוים אין להם נזירות</b>. כתב הר\"ב דכתיב בריש פרשת נזיר דבר אל בני ישראל. בני ישראל נודרים בנזיר ואין גוים נודרים בנזיר. גמ'. ופריך לה דהא כתיב נמי איש. ובערכין דכתיב בני ישראל ואיש. מקיימין שניהם למעוטי עובד כוכבים מענין אחד דערכין ולרבויי מאיש לענין אחר כדתנן במשנה ב' פ\"ח דערכין ומשני שאני הכא דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו טומאה יצא עכו\"ם שאין לו טומאה פירש\"י כי נגע במת דאמר קרא (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא כלומר אתקש טומאה לטהרה. וכתבו התוספות ועכו\"ם אין לו טהרה דכתיב (שם) והיתה לבני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא. למשמרת לבני ישראל ולא לעכו\"ם: \n",
+                    "<b>שהוא כופה את עבדו</b>. כתב הר\"ב ובשאר נדרים שיש בהם ענוי נפש וכו'. וכ\"ת א\"כ אמאי יש להן נזירות. דבגמ' מפיק ליה מקרא דכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים ולא תילף לה משאר נדרים. ומ\"ש הר\"ב וכן השבועות כולם וכו' קשה מאי שנא שבועות מנדרים ובגמ' בשבועה מ\"ט דאמר קרא (ויקרא ה׳:ד׳) להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין רשות בידו. ופירש\"י הכי נמי כיון דקא מכחיש כי לא אכל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילא עליה שבועה. ע\"כ. ותו משמע בגמ' דקרא דלאסור אסר לא צריכין לנדרים דילפינן להו משבועות ואם אינו ענין לנדרים תנהו לנזירות ושתועיל בהן כפייה. כך פי' בתוס'. ולפיכך נראה ודאי שגירסא אחרת היתה להר\"ב בגמ' וטעמא רבה נ\"ל לחלק בין נדרים לשבועות. שהנדרים אסר חפצא עליה. והשבועות אסר נפשיה אחפצא. כדפי' הר\"ב במ\"ב פ\"ב דנדרים. ולפיכך שבועות דאוסר נפשיה ואין לו רשות לעצמו כמ\"ש הר\"ב אין חלין כלל איזה שבועה שתהיה. אבל נדרים שאוסר החפץ עליו כשאין לרבו שום הרעה בזה הנדר. שפיר נאסר החפץ עליו: \n",
+                    "<b>ואינו כופה את אשתו</b>. פירש הכפייה לחודה לא מהניא אלא צריך שג\"כ יבטלנו בלבו כמ\"ש במ\"ח פ\"י דנדרים: \n",
+                    "<b>מיפר נדרי אשתו</b>. פי' הר\"ב שאם נתרצה וכו' לפי זה הפר לאשתו הפר עולמית פירושא קא מפרש. וז\"ל רש\"י חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו. ואיזה חומר בעבדים מבנשים שאם הפר לאשתו הפר לה עולמית [כו']: \n",
+                    "<b>הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו</b>. פי' הר\"ב שאם יצא לחירות חייב להשלים. וז\"ל רש\"י משלים נזירותו שקבל עליו ומתחיל ומונה כבתחלה. ואם מנה קצת בפני רבו משלים את השאר. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם היינו כגירסת הספרים דגרסי ומשלים: \n",
+                    "<b>ורבי יוסי אומר ישתה</b>. כן הגי' בכל הספרים גם בשתי *) הגמרות במשנה ובגמ' ואם כן הלכה דישתה דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י וכבר השיג הראב\"ד להרמב\"ם שפסק בפ\"ב מהל' נזירות דלא ישתה ומ\"ש הכסף משנה שנראה שהיה גורס **) בהיפוך רבי מאיר אומר ישתה ור\"י אומר לא ישתה אין נראה כן מלשון פירושו שבמשנה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טומאה ידועה</b>. פירש הר\"ב שאפשר שהיתה ידועה כגון שאינה קבר התהום. ומשמע דאילו קבר התהום לא היתה ידועה מקרי וכ\"ה בהדיא בברייתא בגמ'. ותימה לי שהרי נודע למי שקברוהו שם. והרמב\"ם כתב ולא שהיה הרוג וכן בחבורו ויהיב טעמא שהרי יודע בו זה שהרג וגם הראב\"ד מודה לו בזה הטעם ושוב מצאתי בתוס' פ\"ז דפסחים דף פ\"א וז\"ל וא\"ת היכי שייכא טומאת התהום בקבר. והלא נודע כשקברוהו שם. ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם עד שלא גילח וכו'</b>. פירש הר\"ב אע\"פ שכבר הביא קרבנותיו הואיל ונודע לו קודם הגילוח וכו' דהא דגמירי דטומאת התהום אינה סותרת היינו דוקא אחר גילוח של טהרה וכ\"כ התוס'. ובמ\"ז פ\"ז דפסחים כתב נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו א\"צ להביא קרבן טומאה כו'. משמע דלא איכפת לן בגילוח. ובגמ' אמתני' מאן תנא א\"ר יוחנן רבי אלעזר היא. דאמר תגלחת מעכבת כדתנן סוף פרק ח'. ועוד שם במשנה ט' לת\"ק. ופירש\"י דאילו לרבנן כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים שוב אינו סותר. וכן פסק הרמב\"ם בחבורו פרק ו' מהלכות נזירות נודע לו אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים אע\"פ שלא גילח הואיל וטומאה שאינה ידועה היא אינו סותר. ע\"כ. ואכתי לא ניחא ההוא לישנא דהר\"ב דבפסחים שהוה ליה לכתוב לאחר שנזרק עליו אחד מן הדמים. גם הא דהכא לא ניחא שהיה לו לפרש דדוקא לר\"א היא מתני'. ולא עוד אלא מדכתב דהא דגמירי כו' משמע ודאי דלרבנן הוא דקאמר הכי דאילו לר\"א לא איצטריך לגמירי אלא טעמיה משום דס\"ל בעלמא דתגלחת מעכבת. לכך נראה שהר\"ב סובר כלשון אחר שבפירוש רש\"י אאמר רבא ת\"ש עד שלא גילח וכו' דמפרש דרבא חולק אדר\"י דמוקים למתני' כר\"א ולא כרבנן דקסבר רבא דמתני' נמי מתוקמא כרבנן דמודו רבנן גבי טומאת התהום כו'. ומיהו לשונו דבפסחים שלא בדקדוק נכתב ממ\"נ דאי כר\"א ואי נמי כרבנן אליביה דרבא הל\"ל אחר הגילוח. ואי כרבנן אליביה דר' יוחנן ה\"ל למכתב אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים: \n",
+                    "<b>ונמצא מת צף כו' טמא</b>. דספק טומאה ברה\"י ספיקו טמא. תוס'. ומ\"ש הר\"ב והא דקיי\"ל ספק טומאה כו'. במ\"ח פ\"ד דטהרות ופלוגתייהו דהנהו תנאי בשרץ פליגי כמו שאפרש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>נמצא משוקע כו'</b>. לשון הרמב\"ם וכבר הגיע לך מזה המקום ענין צריך שיהיה מצוי לזכרון תמיד והוא שהמת כשנמצאהו בענין שאי אפשר שלא ידע אותו שום אדם בזה המקום הנה אנחנו נחשבהו במדרגת טומאת התהום אא\"כ שנמצא מי שידע בו ואם נמצאהו מגולה ונראה. לא נאמר אולי לא עבר שום אדם עליו ולא ראהו ואין מי שידעהו אלא נאמר שכבר נודע ואינה טומאת התהום. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שרגלים לדבר</b>. פירש הר\"ב כלומר טעם ועיקר יש לדבר לומר דלא גמירי הלכתא לטומאת התהום כו' אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור כו'. וכך פירשו התוס'. וקצת קשה מה הוסיף התנא באמרו שרגלים לדבר אם הרגלים הללו אינן אלא החזקות שכבר הזכיר ויהיב בהו טעמא למה ירד להקר טהור. ולטבול מטומאת המת טמא. ואמר שהוא מפני החזקות. והרמב\"ם מפרש וז\"ל ופירוש רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה נניחהו בחזקתו עד שיבא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה. ע\"כ. ולדבריו אתי שפיר שזה שכתב שרגלים לדבר הוא טעם למה נלך אחר החזקות. וזה לפי שאם לא נלך אחר החזקה אלא נאמר שאפשר שנשתנה ממה שהיה מוחזק בו לא נוכל לעמוד בשום ענין שכשתאמר אפשר שהוא כך תוכל כמו כן לומר אפשר שאינו כך שהדברים האפשרים אין להם תכלית שנוכל לעמוד בשום אחד מהם. וזהו שרגלים לדבר כלומר שאין עמידה בדבר האפשרי וכאילו יש לו רגלים להלוך תמיד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוצא</b>. פירש הר\"ב שלא היה ידוע שהיה שם קבר [והיינו] דאמרינן בגמ' המוצא ולא שהיה מצוי. ומסקי התוס' בב\"ב פ\"ו דף ק\"ב. וכן פירש הר\"ש בפי\"ז דאהלות משנה ג' ולא שהיה מצוי שהיה ידוע שלשם קבורה נקבר שם. אבל ידוע שיש כאן קבר אבל לא נודע אי לשם קבורה אי לפי שעה. לא מקרי מצוי. וגם הר\"ב פירש לקמן ואפי' מת אחד אם ניכר שלשם קבורה נתון שם אסור לפנותו. ולפ זה מ\"ש בכאן שלא היה ידוע שהיה שם קבר כלומר שהיה שם קבר דלשם קבורה: \n",
+                    "<b>מת</b>. פירש הר\"ב ולא שהיה הרוג. פירש רש\"י שאם מצא אחד מגוייד או שלשתן מגויידים אמרינן הכי אתרמי שנהרגו לשם ונקברו שם שלא בבית הקברות ולא מחזקינן לה בשכונת קברות אלא נוטלן ואת תפוסתן. ע\"כ. ותוס' מפרשים כדאמרינן בגמ'. דמת שחסר אין לו תבוסה ואין לו שכונת קברות. ושמא הלכה למשה מסיני הוא. וכ\"כ הר\"ש באהלות [*והר\"ב נקט התם בפשיטות דהלכתא גמירי לה: \n",
+                    "בתחלה עיין במשנה ג' פי\"ו דאהלות]: \n",
+                    "<b>מושכב כדרכו</b>. פירש הר\"ב ולא שהיה יושב כו' דכל הני חיישינן להו שמא גוים הם והגוים אין להם טומאת קברות הואיל ואינן מטמאין באהל הרי הנוגע בקברן טהור עד שיגע בעצמה של טומאה או ישאנה. הרמב\"ם פ\"ט מהלכות טומאת מת [ה\"ד]. ולמשנה ז' פרק בתרא דאהלות דמדורות הגוים טמאים יש לומר דהכי גמירי לה שאין לגוים שכונת קברות: \n",
+                    "<b>תבוסתן</b>. הרמב\"ם פירש תבוסה המקום שמתגלגל בו נגזר מלשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט״ז:ו׳) גם הר\"ב כתב גירסא זו ופירשה במשנה ג' פרק ט\"ז דאהלות. ומ\"ש הר\"ב שהוא כל עפר תיחוח שתחתיו פירש רש\"י שנעשה מחמת הדם שיצא ממנו ומחמת מוהל שיצא מן המת. ומ\"ש הר\"ב וחופר בקרקע בתולה ג' אצבעות פירש רש\"י דאמרינן כשיעור ג' אצבעות נבלע בקרקע. וכן כתבו התוס' בשם ירושלמי. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ונשאתני ממצרים וכו' הכי קאמר מעפר של מצרים ולא נמצא בכתוב שנקבר מתחלה במצרים. והרמב\"ם כתב דאסמכתא הוא: \n",
+                    "<b>אם יש בין זה לזה מד' אמות וכו'</b>. פירש הר\"ב כלומר מקבר הראשון עד ג' אין פחות מד' אמות. כלומר דאילו נקברין רצופין בפחות מארבע אמות איכא למימר דעל ידי הדחק נקברו לשם על מנת לפנותן היום ולמחר. אבל קשיא דבין לרבנן ובין לר\"ש דפרק ו' דב\"ב משנה ח' לא משכחת ג' מתים בד' אמות. וכן הקשו התוספות שם. ועוד דבאהלות פי\"ו שנויה משנתינו ותנן בתרה הבודק בודק אמה ומניח אמה. ואמאי מניח אמה והרי אין אמה בין מת למת. ומפר\"ת דהני שלש לא שיהיו שלשתן לרוחב המערה. אלא שנים לרוחב ואחד לאורך. ע\"כ. ומה שכתב הר\"ב ואורך המערה דרכה להיות ששה ורוחב ארבעה ואלכסונה עודף ב' אמות דהיינו שמנה להכי תנן מארבעה ועד שמנה וכך כתב הרמב\"ם בפירושו בפי\"ו דאהלות. ולפי זה רישא דהכא נמי כרבנן כמו הסיפא. ואע\"ג דבגמ' דב\"ב לא מוקמינן לרישא באלכסונה אלא כמשמעה ולאו רבנן היא אלא תנא דברייתא. יש לומר שהרמב\"ם והר\"ב סוברים דהיינו מקמי דמוקמינן לסיפא כרבנן אבל לבתר דמוקמינן לסיפא כרבנן ומפרש לה באלכסונה אתיא רישא נמי כרבנן ואע\"ג דבגמ' לא קאמר לה משום דלא הוצרך למימר דממילא שמעינן לה דרישא נמי איכא לאוקמי משום אלכסונה. ובענין האלכסון עיין מה שאכתוב לקמן. ומה שכתב הר\"ב כמלא מטה וקובריה לא גרסי' לה הכא. כלומר אבל בב\"ב פ\"ו גרסינן לה. אבל במשנה דאהלות פרק ט\"ז איתא הכי בספרים אע\"ג דהר\"ב גם שם כתב דלא גרס לה. הר\"ש הביא שם בירושלמי דגרס ליה ולא עוד אלא דבבבא בתרא לא גרסינן וקובריה וקאמר דהתם במטה עומדת. והכא במטה חוזרת. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ט מה' טומאת מת: \n",
+                    "<b>בודק הימנו ולהלן כ' אמה</b>. כתב הר\"ב שהמערה ד' על שש כו' והחצר כו' שש על שש כו' נמצא אורך שני המערות וחצר שביניהן י\"ח אמות וכן מפורש בגמ' [דב\"ב דף ק\"ב] ולפי זה החצר עודף אמה מכאן ואמה מכאן שאין אורך המערה כנגד החצר אלא רחבה. ומ\"ש הר\"ב ולפי שפעמים בודק מערה אחת באלכסונה. וכ\"כ הרמב\"ם בפי' אהלות [בפט\"ז] ולשון גמ' כגון דבדק באלכסונה פי' הרשב\"ם והר\"ש שבדק מערה ראשונה באלכסונה וכתב עוד כדי שימצא יפה את המתים שאם זה נמשך לפנים מזה או האחד מן המתים קצר והאחד ארוך הרי נקל למצוא כולן באלכסון. ומ\"ש הר\"ב והאלכסון של מערה אחת עודף ב' אמות בקירוב. וכ\"כ התוס' דב\"ב וז\"ל שכשתתן חוט באלכסון של ד' על ד' יהיה לו ד' אמות וח' חומשין [דכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה] ועוד נשאר צד למטה ב' אמות ובין הכל לא יהא החוט ארוך אלא ז' אמות וג' חומשין וכ\"ש אם ילך החוט ביושר באלכסון מארבע על שש שיהא פחות ועוד ע\"כ אלכסון של ה' על ה' [שהוא ז'] גדול יותר דהא בה' על ה' יש כ\"ה אמות ובד' על ו' יש כ\"ד. עכ\"ל. וכך כתב הרמב\"ם בפי' אהלות [בפט\"ז] אלכסונה של מערה יותר מז' אמות. לכך לקח הוא שמנה לחומרא. ע\"כ. גם לפי חכמי המדות שזכרתי ברפ\"ג ופ\"ה דכלאים שהוכיחו במופת שאלכסון מרובע ארוך הוא גדר למרובע העולה כמספר שני רבוע קוי האורך והרוחב. כמו כן בנדון דידן קו האורך ו' יהיה רבועו ו' פעם ו' עולה ל\"ו. וקו הרחב ד' יהיה רבועו ד' פעם ד' יהיה י\"ו. צרפם יהיו נ\"ב ומספר ח' היא שורש מרובע ס\"ד שכן ח' פעם ח' הוא ס\"ד הרי שאין אלכסון מרובע ו' על ד' ח' אמות אבל בקירוב: \n",
+                    "<b>בודק הימנו ולהלן כ' אמה</b>. כתב הר\"ב ועוד צריך לבדוק מלמעלה ומלמטה כ' אמות דהיינו ארבעים אמה. דשמא זו היא שבמזרח החצר ויש עדיין אחרת שכנגדה במערב החצר. אי נמי זו היא שבמערב וכו' וכ\"כ (הרמב\"ם) (הרשב\"ם). ומסיים ותנא לשון קצר נקט בדיקת עשרים אמה לאשמועינן דאורך שתי מערות וחצר לא הוו אלא כ' אמות ומדעתך צא ובדוק בדיקות כ' טובא בכל צד דאיכא לספוקינהו וכו'. ע\"כ. וזה שאם יש כאן מערה ויבדוק ממנה עשרים אמה לצפון העולם. נאמר ושמא מערה זו היא שממנה ולדרום העולם יש חצר ועוד מערה ולכן צריך שיבדוק עשרים אמה עם מערה זו לדרום העולם. וכמו כן יש להסתפק דשמא זו היא מערה שבמזרח חצר. והחצר למערבה. ועוד מערה כנגדה וצריך שיבדוק עשרים אמה עם מערה זו ולמערב העולם. ונחזור ונאמר שמא זו היא מערה שבמערב החצר והחצר למזרחה ועוד מערה כנגדה וצריך שיבדוק עשרים אמה עם מערה זו ולמזרח העולם. ואתאן לרבנן דפרק ו' דב\"ב דסברי דפותח לתוך חצר ב' מערות אחת מכאן ואחת מכאן. אבל לר\"ש שסובר ד' לד' רוחותיה צריך שיבדוק בכל ספק חצר מארבע רוחותיו וזהו שכתב שם הרשב\"ם וכללא דמלתא כל היכא דמספקא ליה חצר צריך לבדוק מארבע רוחותיו לרבי שמעון. ע\"כ. וכתב עוד ספיקות אחרות שיעלו בין אם נמצאו בענין שנוכל לומר שהם בכותל רוחב המערה. או אם נמצאו בענין שנוכל לומר שהם בכותל אורך המערה ואין להאריך ע\"ש. והר\"ב כתב ספק אחד וממנו תקיש לכל הספיקות. ודבריו בזה לקוחים מהר\"ש: \n",
+                    "<b>מצא אחד בסוף עשרים וכו'</b>. כתב הר\"ב דמי יימר דמבית הקברות הויא וכו' וכן לשונו בפט\"ז דאהלות. וכן לשון הר\"ש שם ול' הרשב\"ם פ\"ו דב\"ב מי יימר דמבית הקברות זה הויא וכו': \n",
+                    "<b>שרגלים לדבר</b>. פי' הר\"ב שזו השדה וכו'. ולפירוש הרמב\"ם שכתבתי לעיל ה\"ק שחזקת השדה מוחזקת לשכונת קברות ולמה נלך אחר החזקה ולא נאמר שאפשר שאין כאן אלא קבר זה שרגלים לדבר האפשרי וילך ללא תכלית. ולפיכך נעמיד על החזקה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל ספק נגעים בתחלה טהור</b>. כתב הר\"ב כגון שנים וכו'. אליבא דכ\"ע מפרש אבל לחכמים אפילו באחד שבא בב' נגעים וכו' כדתנן במשנה ד' פרק ה' דנגעים. והתם מפרש להו הר\"ב מהמקרא עיין שם. ועוד שם בראש הפרק דכל ספק נגעים טהור חוץ משני ספיקות הוא: \n",
+                    "<b>בשבעה דרכים</b>. לשון זכר. ואע\"ג דבריש קדושין תנן שלש דרכים. לשון נקבה כמ\"ש שם אשכחן נמי דרך בלשון זכר כדכתיב (דברים כ״ח:ז׳) בדרך אחד יצאו אליך. והכא לגבי זכר קתני לה ודרכו של איש ליבדק. ואין דרכה של אשה ליבדק. דהא אשה באונס נמי מיטמיא. תנן לשון זכר. גמרא דריש קדושין: \n",
+                    "<b>בודקין את הזב</b>. פירש הר\"ב שאם ראה מחמת אונס טהור דדרשינן זב מבשרו ולא מחמת אונסו. בריש פ\"ב דכריתות. ופירש\"י מבשרו מכח אברו ומתוקף יצרו ע\"כ. ותימה דאדרבא הרי יצרו מצילו דהיינו הרהור. ול' הרמב\"ם בפי' משנה ב' פ\"ב דזבים הזיבות הוא חולי מחוליי כלי הזרע. וזה כי כלי הזרע יחלשו כחם המחזיק והמעכל וכל כחות הגוף נשארים בענינם הטבעי. ואז ישתות הזרע בלתי מבושל ויוצא בלא הנאה *)מאין תשמיש ויהיה עינו נוטה לאדמימות מעט ועצמו (רקיק) [בנ\"א דקיק]. ולשון התוספתא מה בין זוב לשכבת זרע. זוב בא מבשר המת. שכבת זרע בא מבשר החי. זוב דומה ללובן ביצה המוזרת. ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת. וכשתקרה לו השתיתה הזאת מסיבה מתחדשת בו מחלישות כוללת כחות הגוף כולן. או מחמת כובד שהכבידן ה\"ז אינו זב עד שתהיה סיבת השתיתה חולשת כלי הזרע לבד. והוא אמרו יתעלה כי יהיה זב מבשרו ואמרו בפירושו מבשרו טמא לא מדבר אחר מכאן אמרו בשבעה דברים כו': \n",
+                    "<b>עד שלא נזקק לטומאה</b>. פירש הר\"ב דהיינו כשרואה ראיה שניה שבה נעשה זב גמור לטמא משכב ומושב. ומסיים התם בזבים ולספור ז' נקיים ולטעון ביאת מים חיים. ומ\"ש אבל ראיה ראשונה וכו' ומצטרפת עם השניה. אבל לא עם השלישית לקרבן כמפורש בסוף משנה ב' פ\"ב דזבים: \n",
+                    "<b>במאכל</b>. פי' הר\"ב אם אכל דברים כו'. ובזבים פי' ג\"כ אם אכל אכילה גסה [*ואין תליית כולם שוה אלא כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ב דזבים]: \n",
+                    "<b>ובמראה ובהרהור</b>. כתב הר\"ב ראה אשה אפילו לא הרהר וכו' וז\"ל הרמב\"ם פ\"ב דזבים ופירוש במראה שיראה בריה יפת הצורה ותערב לו לתשמיש ואע\"ג שלא קדמה לו לעולם מחשבה בתשמיש הבריה ההיא וכן אם קדמה מחשבתו בעניני התשמיש ואע\"פ שאין בדמיונו צורת בריה ידועה והוא אמרו בכאן בבירור בענין הזה הרהר עד שלא ראה [או] ראה עד שלא הרהר ע\"כ: \n",
+                    "<b>משנזקק לטומאה</b>. פירש הר\"ב ואף אם ראה שלישית באונס כרבנן דמשנה ב' פ\"ב דזבים דלרבי אליעזר דוקא לרביעית: \n",
+                    "<b>אונסו</b>. כמו מאכל ומשתה והנך שבע דאמרינן שמרגילין זיבות טמא משנזקק לטומאה. תוספות. והרמב\"ם בזבים פירש אונסו כגון שיוכה על גביו או יפחד. ע\"כ. אבל נראה לי שחוזר ג\"כ על אחד מהשבעה והוא הדין לאינך. שבחבורו פ\"ב מהלכות מחוסרי כפרה כתב אהא דתנן קפיצה וז\"ל או שקפץ ממקום למקום ובכלל דבר זה אם הוכה על גביו: \n",
+                    "<b>וספיקו ושכבת זרעו</b>. פי' הר\"ב ספקו מחמת שכבת זרעו כגון אם ראה שכבת זרע תחלה וטיפת זיבה הבאה אח\"כ אינה מטמא שהרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת. [כדתנן בזבים בתר הך מתני' דהכא ששנויה ג\"כ שם. ופי' הר\"ב דהאי זיבה מחמת חולשא דקרי היא] ועד שלא נזקק לטומאה. הקרי *) מטהר את הזיבה משום דהוי אונס. ונראה לי דס\"ל דהוי בכלל חולי שבשבעה דרכים ולהכי לא תני בשמונה דרכים אבל ק\"ל דמאי וספיקו ושכבת זרעו. ספק שכבת זרעו הוה ליה למתני. ועוד שלא ביאר הר\"ב אלא דין קרי דמטהר זיבה קודם שנזקק. ולאחר שנזקק לא. ולא ביאר הספק מאי היא. ונמצא שעיקר פירושו החסיר מן הספר. וכי תימא שהספק הוא אם ראה מחמת ש\"ז אם לא. דתקשה לך מאי קמ\"ל כיון שאפילו ודאי ראה מחמת ש\"ז טמא משנזקק דהא תנן אונסו א\"כ כ\"ש ספק דטמא. ובגמ' וספקו אמר [רבא] לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא. ספק מחמת ש\"ז ספק מחמת ראיה כיון שנזקק לטומאה ספיקו טמא והדר פריך ש\"ז טמא למאי וכו'. ש\"מ דספקו וש\"ז תרי עניני נינהו. אבל בפירוש דברי רבא אע\"פ שהר\"ש כתב במס' זבים בפירוש השני דמספקא לן אם בא הזוב קודם הקרי או לאחריו היינו למאי דמפרש הוא אח\"כ בפירוש המשנה דבתרה דקרי אינו מטמא בזיבה מעל\"ע אפילו בנזקק לטומאה דהא דקרי מטהר לא מחמת חולשתו ודמקרי אונס. אלא דחשבינן לכל הבא מעל\"ע שהוא קרי הנשתייר כו' אבל הר\"ב כבר פירש בטעם קרי דמשום אונס מטהר ודוקא קודם שנזקק לטומאה [א\"כ] צריכין לפרש לדרבא כמ\"ש הר\"ש בפי' הראשון. וכן פירשו התוס' דאמרינן בפרק המפלת זיבה דפתיכה ביה ש\"ז לא סתרה אלא יום אחד זיבה דלא פתיך ביה ש\"ז סתרה ז' ורבא מיירי כגון שבדק עצמו ומצא ש\"ז וגם זיבה על הבגד ולא נודע אם בא הזיבה לבדה והש\"ז לבדו יסתור ז' או פתך בה זיבה שבאו יחד ולא יסתור רק יום א' ע\"כ. והדר אמרינן בגמ' ש\"ז טמאה למאי אילימא למגע מי גרע מש\"ז דטהור אלא לטמא במשא מאן שמעת ליה כו'. אלא אמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה [פי' בקרי דהרואה קרי אינו מטמא מעל\"ע וקאמר דמשנזקק אין תולין בה] סבר רב פפא קמיה דרבא למימר איידי חולשא הוא דחזי. א\"ל רבא והתניא גר שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד. [ותני עלה בברייתא בד\"א בזמן שנתגייר מהול] א\"ל אין לך חולי גדול מזה. אלא תנאי היא. דתניא שכבת זרע של זב מטמא במשא וכו'. ובמשנה ב' פרק ג' דזבים אמתניתין דגוי שראה קרי וכו' מפרש הר\"ב דמיירי שראה זיבות כשהוא גוי וזיבה שרואה אחר שנתגייר היא השנייה ואפ\"ה מטמאה ואין הקרי מבטלה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. והרי זיבה זו היא הראשונה דמטמאה באונס עכ\"ד. ולפיכך אין לפרש לפי דבריו כפירוש רש\"י דמפרש דרב פפא סבר דטעמא דמשנזקק לטומאה אין תולין משום דודאי מחולשא דזיבה אתיא הואיל ונזקק כבר לטומאה. ופריך מגוי דמטמא בזיבה מיד. משמע דעדיין לא נזקק ואין כאן חולשא. ומשני דחולשת עול קבלת מצות יש לו וחולשא לאו כחולי דשל שבעה דרכים אלא כחולשא דזוב מבשר המת. ע\"כ. ולהר\"ב הא מיירי כשראה כבר זיבה. ועוד כיון דמוקים כשראה כבר זיבה. אי סבר כפירוש רש\"י הל\"ל דמשום חולשת הזיבות הוא. ועוד דלפי' זה הא דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת לאו משום חולשא הוא. דהא אדרבא החולשא גורמת הזיבה. אלא טעמא משום דאמרינן שהוא קרי הנשתייר. וכך כתב הר\"ש. וכבר כתבתי שהר\"ב אינו סובר כן. אלא טעמא דרואה קרי שאינו מטמא מעל\"ע הוא משום חולשא. והתוס' מפרשים וכ\"כ הר\"ש בפי' הראשון דה\"ק ר\"פ איידי דחולשא הוא דחזי. דהא דראה קרי שאינו מטמא מעל\"ע משום דחולשא דקרי הוא ואונס פוטרו והלכך משנזקק לטומאה אין תולין לפי שאין אונס פוטרו. וא\"ל רבא והא תניא גר כו' ואין לך חולי כו' ול\"ג א\"ל אלא רבא קאמר הכל וכלומר אי ס\"ד דמשום חולשא דקרי הוא דאינו מטמא מה לי שראה כשהוא גוי. מה לי שראה כשהוא ישראל. אלא ודאי דגזירת הכתוב הוא דקרי דישראל מטהר ודגוי אינו מטהר ונדחין דברי רב אדא ורב פפא. כ\"כ התוס'. וכן צריך להגיה בדברי הר\"ש. ומסקינן בגמ' אלא תנאי היא כו' כלומר דש\"ז דמתניתין לומר דש\"ז של זב מטמא במשא אתא לאשמועינן ע\"כ. וגם זה הפירוש לא נוכל לפרש לדברי הר\"ב שהרי הוא מפרש דגם קרי של גוי מחלישו ועושהו כאונס. אלא משום דכקטן שנולד דמי ומחשבינן לזו שרואה בגירותו לראיה ראשונה דמטמא באונס. הלכך נ\"ל לפרש לדברי הר\"ב ולהעמיד הגירסא דגרסינן א\"ל ונפרש כפירוש התוספות דרב פפא טעמא דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת הוא דקאמר דמחמת חולשא הוא. ולפיכך משנזקק לא איכפת בחולשא דאונסו מטמא. ומקשה רבא מגוי שנתגייר דמטמא אחר שראה קרי. ואי מחמת חולשא מה לי דישראל. מה לי דגוי. ומהדר ליה רב פפא ואמר ליה אין לך חולי גדול מזה. כלומר וליטעמך הא אין לך חולי גדול מזה מחמת עול קבלת מצות. ולמה יטמא בזיבה מיד. אלא התם אה\"נ דמטמא באונס לפי שהיא ראשונה. והא קמ\"ל שלא נחשוב הזיבות שראה קודם שנתגייר ותהיה זו שניה שאינו מטמא באונס. לפי שכקטן שנולד דמי. [*והא דמסיק אלא תנאי היא. רבא הוא דמסיק הכי. וכן פירש ר\"ש בפירוש הב'] כך נראה בעיני לפרש הסוגיא מבלי שנצטרך למחוק הגירסא אלא דקשיא מה שהקשה הר\"ש על פירוש התוס' דלמאי דקאמר רב פפא טעמא דתולין בקרי משום חולשא והיכא דנזקק לא חיישינן לחולשא. הא כבר תנא ליה אונסו טמא ע\"כ. ונ\"ל לתרץ דכיון דתנא תני ליה קרי בתר הכי משום פלוגתא דמעת לעת ויומו כדאיתא התם בזבים. הלכך איצטריך לאשמועינן הכא דדין ש\"ז לענין לא נזקק ונזקק. שוה לשאר אונסים. ולא תימא כיון שחזר ופרטו שאינו שוה ג\"כ לשאר דרכים. ושמטהר אפילו לאחר שנזקק. איצטריך לאשמועינן דלא. ומה שהקשה הר\"ש דלתני שמנה כבר תרצתי לעיל דבכלל חולי הוא. הכלל העולה דספיקו להר\"ש דסובר דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת אפי' אחר שנזקק דטעמא דטהור משום דאמרינן קרי שנשתייר הוא. פירושו דספיקו. היינו רואה זיבה וספק אם כבר ראה קרי אם לא. דמשנזקק לטומאה טמא. ולהר\"ב והתוס' דמפרשים טעמא דקרי משום חולשא. ודמשנזקק אינו מטהרו כלל. פירושא דספקו כשמצא על בגדו זיבה ושכבת זרע ולא ידע אם בא הזיבה לבדו וסותר שבעה ואם באו יחד לא יסתור אלא יומו. ופירש ושכבת זרעו לרב פפא כפי' התוס' והר\"ב היינו לתלות בקרי דלא תלינן אלא קודם שנזקק ולא אח\"כ. ואצטריך למתני. דלא תימא הואיל ופרטו בתר הכי דלא הוי דינו כדין שאר אונסין כמ\"ש לעיל אלא דלהתוס' נדחין דברי רב פפא. ולדברי הר\"ב כפי מה שפירשתי אני בגירסת הספרים דברי רב פפא שרירין וקיימין. ועוד [יש לפרש] בפי' שכבת זרעו כמסקנת רבא דהיינו דאתא מתניתין לאשמועינן דש\"ז דזב מטמא במשא אפילו אין בה צחצוחי זיבה ולהתוס' א\"א לפרש בע\"א. וכן היא מסקנת הר\"ש. הנה הראיתיך פירוש מלות המשנה וענינה. אבל אין בי כח ליישב לשון הר\"ב. והרמב\"ם מפרש במסכת זבים. וז\"ל וכבר ביארנו כי הזב כשראה ראיה של זוב בשבעה ימי נקיים סתר את הכל. ואם ראה ש\"ז סתר יומו וכל הראיות א\"צ בדיקה. אבל אם היה באונס כגון שיוכה על גביו או יפחד ותשתות שכבת זרעו ואפילו אם היה בספק סותר והוא פי' אמרו משנזקק לזיבה אין בודקין אותו ע\"כ. ומה שנראה לי דעתו בפי' אונסו כבר כתבתי בדבור דלעיל אבל ממשמע לשונו נראה דסובר כמו כן דספיקו ושכבת זרעו ענין אחד הוא. ולומר דאפילו בספק אם היא שכבת זרע אם לא. דסותר. ואע\"פ שנאמר שגירסתו היא ספק שכבת זרעו. כי הוא לא העתיק לשון המשנה היאך היא אכתי קשיא סוגיא דגמ' דבין לרב פפא בין לרבא. לאו לענין סתירה נשנית במשנתינו. וגם לישנא דרבא דאמר לא תימא ספק חזא כו' משמע דודאי חזא ומלשון הרמב\"ם משמע דספק אי חזא כלל אי לא. ובחבורו פרק ב' מהלכות מחוסרי כפרה לא הזכיר דין הספק: \n",
+                    "<b>שרגלים לדבר</b>. פירש הר\"ב שאין אותה ראיה מחמת אונס. והקשה הר\"ש דהא רבנן ורבי אליעזר בקראי פליגי אי בשלישית אי ברביעית [כמו שאפרש בפ\"ב דזבים בס\"ד] וי\"ל דרגלים לדבר אספיקו לחודה קאי. ע\"כ. אבל קשה בבבא דלקמן במכה את חבירו דפליגי נמי בקראי כמו שאפרש בס\"ד והתם ליכא לאוקמי למלתא אחריתא. לכן נראה לי דאאונסו קאי ולא קשיא דהיינו נמי דקאמרי רבנן שרגלים לדבר לומר דלהכי מקשינן שלישית לאשה ולא דרשינן אתים ולא נקיש לאשה אלא הרביעית משום שרגלים לדבר. ומכח סברא זו מקשינן שלישית וכן אפרש בבבא דלקמן. ובפרק קמא דסוטה דף ג' תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה האמינה התורה ע\"א בסוטה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה וע\"א מעידה שהיא טמאה ע\"כ ומקרא ילפינן דע\"א נאמן כמ\"ש במשנה ג' פ\"ו דסוטה וכן יש לפרש גם בכאן דזהו שאמר שרגלים לדבר טעמא דקרא קדריש: \n",
+                    "<b>המכה את חבירו ואמדוהו למיתה</b>. שנויה עוד בריש פ\"ט דסנהדרין וע\"ש בפירש הר\"ב: \n",
+                    "<b>ורבי נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר</b>. תנו רבנן את זו דרש רבי נחמיה אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה (שמות כ״א:י״ט) וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר כך הכביד ומת שהוא פטור. ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה מלמד שחובשין אותו [דונקה המכה משמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא] ור\"נ חבישה מנליה וכו'. פרק ט' דסנהדרין דף ע\"ח. ואע\"ג דמן המקרא קדריש ליה ר\"נ. אפ\"ה קאמר שרגלים לדבר. להכריח סברתו שדורש המקרא לפוטרו ולא דורשו לענין חבישה וכדרבנן. אבל הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות רוצח העתיק דברי ת\"ק ומסיים בה שרגלים לדבר משמע דסבירא ליה דארישא אדברי ת\"ק קאי. וכלומר שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו. שהרי מתחלה אמדוהו למיתה. ודברי הר\"ב הן מפירש\"י דהכא ודסנהדרין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נזיר היה שמואל.</b> לכאורה נראה מדיליף ליה משמשון שנזירתו היה כנזירת שמשון דתנן במ\"ב פרק קמא. אבל הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות נזירות כתב שמואל הרמתי נזיר עולם היה. לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי וכו' הרי זה נזיר עולם. ע\"כ. ולעיל תנן דאיכא בינייהו דשמשון ונזיר עולם. ונראה בעיני דהרמב\"ם סובר דזהו בכלל פלוגתא דר\"מ ורבנן בדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה בפרק ד' דשבועות דף ל\"א והלכה כרבנן דס\"ל דון מינה ואוקי באתרה וא\"א לומר דאוקי באתרה ולא ליהוי נזיר אלא סתם נזירות. דהא הכי כתיב קרא דשמואל (א' א') ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו. דש\"מ דהך מורה אכל ימי חייו קאי. והלכך דון משמשון דמורה האמורה היא נזירות. ואוקי באתרה דכל ימי חייו. והכ\"מ לא העיר בזה: ",
+                    "<b>נזיר היה שמואל.</b> פירש הר\"ב והאומר הריני כשמואל או כבן אלקנה כו' וכבר כתבתי במשנה ב' פרק קמא דמזה הל' משמע שאין צריך שיצרף עמו שם כנוי כמו שכתבתי שם שכן הוכיח הכ\"מ. ומ\"מ קשה לי בדברי הרמב\"ם שכתב בחבורו שמואל הרמתי ולא ה\"ל לכתוב אלא שמואל כסברתו בשמשון לדעת הכ\"מ: ",
+                    "<b>כדברי ר' נהוראי.</b> כך דברי רבי נהוראי. רש\"י: ",
+                    "<b>מה מורה האמורה בשמשון נזיר.</b> כדכתיב (שופטים י״ג:ה׳) כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. רש\"י: ",
+                    "<b>אמר רבי יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם.</b> שיטת הרב המזרחי שבכל מקום שאמרו בכיוצא בזה שלא באו לשלול בכל המקומות. אלא במקום שעליו הם אומרים כך. באו לשלול שאין פירושו אלא כך וכך. וזהו מפורסם בפירושו לפי' רש\"י שבחומש. וככה נפרש דברי רבי יוסי. והלא אין מורה כלומר בשמואל אין לפרש מורה אלא של בשר ודם דהכי כתיב קרא (שמואל א א׳:י״א) ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו. שמשמעותו שיהיה לה' שעול מלכות שמים יהיה עליו: ולא עול מורה בשר ודם. והשיבו רבי נהוראי שא\"א שיהיה כן שהרי מצאנו שכבר היה עליו מורה בשר דם. ולפי שנחלקו בו חכמים אם היה נזיר אם לא. לפיכך לא סדרו רבינו הקדוש במשנתו אלא לבסוף של המסכתא: ",
+                    "<small>סליק מסכת נזיר</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נזיר",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Nazir",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Nazir",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה נזיר, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Nazir, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..231b8639a5845f42e1e049d27b43971547f036a7
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Nazir/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,417 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Nazir",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Nazir",
+    "text": {
+        "Mishnah Nazir, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר נדרים נזירות מפני שנזירות גם כן בכלל נדרים וכשהאשה נודרת בנזיר יכול הבעל להפר ולפיכך סידר אחר נדרים נזירות עכ\"ל. והכי איתא בגמ' ריש מסכת סוטה איידי דתנא נדרים תני נזיר דדמי לנדרים. אבל בריש מכילתין בגמרא מכדי תנא בסדר נשים קאי מ\"ט תני נזיר [שהוא הלכות קרבנות וה\"ל למתני בסדר קדשים] תנא אקרא קאי (דברים כ״ד:א׳) והיה אם לא תמצא הן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וה\"ק מי גרם לה לעבירה יין וקאמר כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. וכתבו התוספת דאי לאו האי טעימא. אדרבא ה\"ל למתני נזיר בסדר קדשים. ואגב ליתני התם נדרים. לכך צריך לומר דתנא אקרא קאי: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>האומר אהא</b>. כתב הר\"ב לאו כינוי כו' ומתני' חסורי מחסרא כו'. ועיין מ\"ש בזה בריש נדרים בס\"ד: \n",
+                    "<b>אהא</b>. פירש הר\"ב אם נתכוין להיות נזיר כו' ומ\"מ בעינן שיהא נזיר [עובר] לפניו דקבלה שבלב אינה כלום דגבי נזיר כתיב כי יפליא שיפריש בפיו. אבל כי נזיר עובר לפניו ופירש בשפתיו אהא ובלבו חשב להיות נזיר מחשבת הלב מהניא כאילו אמר בפיו אהא נזיר כזה שעובר לפניו. תוספות: \n",
+                    "<b>הרי זה נזיר</b>. משום דידות נזירות כנזירות וילפינן לה בריש פרק קמא דנדרים דכתיב (במדבר ו׳:ב׳) כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר: \n",
+                    "<b>או אהא נוה</b>. פירש הר\"ב שהיה תופס בשערו. דאי לאו הכי דלמא אתנאה לפניו במצות [קאמר] כדתניא זה אלי ואנוהו (שמות ט״ו:ב׳) התנאה לפניו במצות וכו'. גמרא. ועיין מ\"ש במשנה ה' פרק ח' דב\"ק. וכתבו התוספות והכא ליכא לשנויי בלא תפס בשערו ובנזיר עובר לפניו דהכא דבור שלם קאמר אהא נאה ואי לא תפס בשערו אפי' כי נזיר עובר לפניו משתמע שפיר אהא נאה בשאר מצות כמו אנזירות וגבי הא דאמרינן שנזיר עובר לפניו ליכא לשנויי בשתפס בשערו בלא נזיר עובר לפניו. דלעולם משתמע שפיר אהא בתענית. כי אין נזיר עובר לפניו אע\"ג דתופס בשערו. והשתא אתא שפיר דמתניתין פלגינהו בתרי בבי האומר אהא הרי זה נזיר או אהא נאה אע\"ג דתרווייהו ידות נינהו משום דמפרשינן בתרי טעמי. ע\"כ. \n",
+                    "<b>נזיק וכו'</b>. כתב הר\"ב לשונות גוים הם וכו'. לשון הרמב\"ם שהעלגים מן האומות המשתתפין לישראל היו משבשין לשון נזיר על צד שינוי לשונם אח\"כ נעתק זה אל ההמון ונפסד הלשון לפי דבורם עד שהיו אומרים בשביל נזיר נזיק כו' ע\"כ. וה\"ה לשאר כנויים כפי המקום וכפי הזמן כמו שכתבתי בריש נדרים משנה ב'. והתוספות כתבו דשלשה לשונות אלה. משבעים לשון הם ומשום דדמו טפי ללשון תורה מלשונות אחרים תני לה מתניתין דהוי נזיר נהי נמי דאין מתכוין. ובשאר לשונות צריך שיהא מכירם ומבינם ומתכוין לקבל עליו נזירות. ע\"כ. ותימה דבלא כוונת הלב אין כאן נזירות כלל שהנזירות מכלל הנדרים הוא כדכתיב כי ידור נדר נדר ובעינן שיהיו פיו ולבו שוין וכדתנן במשנה ח' פ\"ג דתרומות: \n",
+                    "<b>הריני כזה</b>. פירש הר\"ב ורומז לנזיר שכנגדו. גמרא. ולגופיה לא איצטריך דהא ברישא אפי' אומר אהא הרי זה נזיר אלא לדיוקא אצטריך טעמא דאמר כזה [הא] האומר הריני אפי' נזיר עובר לפניו לא מהני <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דטפי משמע אהא כזה מן הריני כי לא סיים כזה. תוספות. וראיה לדבריהם בריש פרק ג' ועיין שם: \n",
+                    "<b>הריני מסלסל וכו'</b>. הני לאו ידות נזירות נינהו. דא\"כ ליתנינהו לעיל בהדי ידות. אלא כיון דגמר דבורו. אלא שלא פירש להדיא אנזירות ואנן הוא דמפרשים דבוריה משמע דנזירות בא לומר כי אמר הני לשונות ותפס בשעריה. תוספות: \n",
+                    "<b>הריני מסלסל כו' הרי עלי לשלח פרע</b>. כתב הר\"ב וכולהו דוקא כשתופס בשערו. בגמ'. דאי לאו הכי מסלסל אימא תורה [שמקבל עליו ללמוד תורה] דכתיב (משלי ד׳:ח׳) סלסלה ותרוממך. מכלכל אימא מיזן עניים כדכתיב (בראשית מ״ז:י״ב) ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו. אבל בשלוח פרע לא מוקים לה בגמ' כשתופס בשערו ומסיק נמי דמשמעותיה גדול שער כדכתיב (שיר השירים ד׳:י״ג) שלחיך פרדס רמונים [*)וכו' כדמתרגם] (ומתרגם) רב יוסף כד משקיין מיא לפירי ורבי. והרמב\"ם בפירושו כתב וז\"ל כששלח ידו בשער ראשו ואוחז בו ואמר הריני מסלסל הריני מכלכל חייב בנזירות. ע\"כ. ובלשון חבורו פ\"א מהלכות נזירות משמע דבעי אחיזת שער גם ללשון שלוח פרע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הריני נזיר מן החרצנים וכו' הרי זה נזיר</b>. גמרא מ\"ט אמר קרא (במדבר ו') מיין ושכר יזיר פירש\"י דמשמע דאפי' לא נזר אלא מיין לחודיה הוי כנזיר מכולם ע\"כ כלומר דהא כבר כתיב מכל אשר יצא מגפן היין ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ו. ועוד אמרו בגמרא דמתני' דלא כרבי שמעון דמשנה ד' פרק שני. ועיין מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>הריני כשמשון וכו'</b>. בגמרא למה לי כל הלין. צריכי וכו'. ופירש\"י וכן התוספות דכשאומר שמשון וא\"נ שמשון בן מנוח לא סגי דאימר לאחר נתכוין [ועיין בפי' הר\"ב משנה ה']. עד שיאמר עוד סימן אחד משלשה סימנים כבעל דלילה או כמי שנקרו וכו'. ואי אמר חד מהני שלשה סימנים בלבד נמי סגי ור\"ת גורס וכבעל דלילה בוי\"ו. וכן מכאן ואילך ולהרמב\"ם בפרק ג' מה\"נ כמו שפי' הכסף משנה בכל חד סגי ואפי' אומר כשמשון בלבד ומסייע ליה דתנן כבן מנוח בכ\"ף וכן כולם ולהלשון שכתב הר\"ב בס\"פ בתרא בשמואל. הריני כשמואל. או כבן אלקנה כו' והוא ל' הרמב\"ם בחבורו שם והוכיח הכ\"מ פירושו מזה הלשון דבחד סגי כנדון דשמשון דמ\"ש. א\"כ גם סברת הר\"ב מוכחת שכך היא: \n",
+                    "<b>הרי זה נזיר שמשון</b>. כדתנן בסיפא שמותר להטמא למתים. וכתב הרמב\"ם ואשר התירו לו זה. שהוא לא נדר בנזיר אבל המלאך אמר לאמו כי נזיר אלהים יהיה הנער. ענינו פרוש. ע\"כ. ותימה דא\"כ האומר הריני כשמשון למה יהיה נזיר והרי אין נזיר עד שיתפיס בדבר הנדור כדתנן רפ\"ב דנדרים והנזירות מכלל הנדרים הוא שנאמר כי ידור נדר נזיר. וכן התחיל הרמב\"ם הלכות נזירות. ומצאתי בכ\"מ פ\"ג מה\"נ שהביא לר\"י בן לב שהקשה קושיא זו ואמר בתירוצה במאי דאתמר בגמרא דפריך אר\"ש דס\"ל האומר כשמשון לא אמר כלום דלא הוה דבר הנדור. גבי נזיר נמי הא כתיב לה' [כלומר כי היכי דמרבינן מלה' דכתיב גבי בכור תקדיש לה' דאע\"ג דבכור לא הוי דבר הנדור דמתפיסים בו לנדרים הכי נמי בנזיר דכתיב נזיר לה'] אימא דאתי לאתויי האומר הריני כשמשון ומשני ההוא מבעי ליה לכדתניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר כו' איכא למימר דלסתם מתני' דסבר ליה דהוי נזיר היינו דדריש ליה מדכתיב לה' ע\"כ. וכתב עליו הכ\"מ וז\"ל ודבר ברור הוא כמה דוחק הוא לומר דבר שלא נזכר בגמרא אפי' ברמז ול\"נ לתרץ בע\"א דאמרינן בגמרא ושמשון לאו נדור הוא והא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן התם מלאך הוא דקאמר ופרש\"י הא כתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער וקס\"ד דמנוח קאמר להא מלתא. דהוה ליה נדור. דאדם מדיר את בנו בנזיר. מלאך הוא דקאמר כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. אבל מפיו לא יצא ע\"כ. והשתא איכא למימר טעמא משום דסבר ליה דהוה דבר הנדור דמאי דכתיב כי נזיר אלהים יהיה הנער. מנוח הוא דקאמר ליה עכ\"ל הכ\"מ. ואני אומר שדבר ברור הוא שכשכתב כן הכ\"מ שלא שפטו רעיוניו אלא בסתירת המשניות דסתרן אהדדי וכמו שכתבתי אבל לא שפטו בסתירת דברי הרמב\"ם שפסק לתרתי המשניות ועליו הוא שהשיב הר\"י בן לב ז\"ל כמבואר שם. שאילו היה רוצה הכ\"מ ליישב דברי הרמב\"ם לא היה עולה על לבו לכתוב זה. לפי שהרמב\"ם כתב שם וז\"ל שמשון לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה ע\"כ. וכמ\"ש ג\"כ בפירושו כמ\"ש לעיל. מבואר שדעת הרמב\"ם כדעת המתרץ בגמרא ולא כדעת המקשה דסבר ליה דמנוח קא\"ל נמצא שאין תירוצו של הכ\"מ עולה כלל להרמב\"ם. משא\"כ דברי הר\"י בן לב שהן עולין ג\"כ לפי דברי הרמב\"ם. ולא עוד אלא שלא ידעתי מאי אולמיה דפירושיה של הכ\"מ מפירושיה דבן לב שכמו שהוא תופס סברת המקשן כן בן לב ג\"כ אתפסיה בסברת המקשן הפירוש שכתב הוא ז\"ל ולא ידעתי לאיזו מן הפירושים יש בגמרא רמז יותר או פחות: \n",
+                    "<b>הכביד שערו</b>. פי' הר\"ב דילפינן מאבשלום דאבשלום נזיר עולם היה. בגמרא משמע דמקרא ילפינן ליה דכתיב (שמואל ב' ט\"ו) אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה'. ופי' התוס' והתם נדר משמע ליה נזירות. ועוד אחר שלא היה מגלח אלא מימים לימים משמע שהכביד עליו שערו מכלל דנזירות נדר ע\"כ. והרמב\"ם כתב בפירושו ובחבורו דה\"נ גמרא גמירי לה. וכתב הכ\"מ דר\"ל דקרא אסמכתא בעלמא הוא שיש לפרשו בגונא אחרינא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דמי\"ב חדש לי\"ב חדש ויליף ימים מימים. גמ' ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ה דכתובות: \n",
+                    "<b>מיקל בתער</b>. ולא לגמרי. מאבשלום שלא גלח לגמרי שהרי נתלה בשערו. תוס'. כלומר שהרי מעשה תלייתו סמוך למעשה גלוחו היה ועיין מ\"ש במשנה ה': \n",
+                    "<b>ומביא ג' בהמות</b>. בשעה שמיקל. הלכה למשה מסיני ואסמכתא מאבשלום [מדאמר] אשלם נדרי חטאת עולה ושלמים כנזיר טהור. קרבן טומאה שתי תורים ואשם. תוספות. \n",
+                    "<b>אינו מיקל ואם נטמא וכו'</b>. לא אתא לאשמועי' אלא החילוקים שבין נזיר עולם לנזיר שמשון. אבל ביין אסורים שניהם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכ\"כ הרמב\"ם בחבורו שדינו של שמשון שהי' אסור ביין ופשוט הוא שהאשה נצטוית שלא תשתה יין ותלה טעמא כי נזיר אלהים יהיה הנער משמע ודאי שהוא יהיה אסור ביין. אבל מה שנאמר לאשה (שופטים יג) אל תאכלי כל טמא פירושו טמא לאכול ותדע שהרי נגיעה לא נאסר לה ועוד שהנזיר לא הוזהר אלא על טומאת מת: \n",
+                    "<b>ואם נטמא כו'</b>. כתב הר\"ב דשמשון היה מטמא למתים והכי גמירי לה כדמסיק בגמ' משום דלא מוכח מקראי שהיה מטמא למתים דהא דכתיב (שם ט\"ו) בלחי החמור הכיתי אלף איש דלמא ע\"י חצים שזרק בהם והא דכתיב (שם) ויך בהם אלף איש ויקח חליצותם דלמא גוססים [שווינהו] ופירשו התוס' כלומר קרוב לגוססין דנזיר אסור ליגע לגוסס: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סתם נזירות ל' יום</b>. כתב הר\"ב דכתיב קדוש יהיה כו' ומכאן סמכו לומר וכו'. וז\"ל הרמב\"ם וזה ענין מקובל ואמנם סמך לזה על דרך סימן: \n",
+                    "<b>מכאן ועד סוף העולם</b>. כתב הר\"ב דהכי משמע מרובה עלי וכו'. גמ'. ולא אמרי' דליהוי נזיר לעולם כמו במשנה דלקמן. וכתבו התוספות משום דאם הוא ר\"ל כן ה\"ל להזכיר מנין סוף העולם דיודע הוא שפיר דהעולם יש בו חמש מאות [שנה] מהלך והל\"ל חמש מאות שנים ולפיכך אזלינן לקולא. [*ועוד כתבו התוס' וגדולה דקאמר כלומר גדול עלי הנזירות דטריחא עלי או קטנה כלומר דלא טריחא עלי כלל. ועיין בפי' הר\"ב משנה ה']: \n",
+                    "<b>הריני נזיר [*אחת וכו' נזיר] ויום א' וכו' ה\"ז נזיר שתים דסמיך נזיר בדבורו אצל היום ואצל השעה</b>. תוס': \n",
+                    "<b>הריני נזיר ושעה אחת וכו'</b>. צריכי דלא תימא דדי לנו מאותה שעה [לעשותה] יום ומצטרפין בהדי ל' יום ויהיה ל\"א יום קמ\"ל כיון שיש להוסיף על דבורו מוסיף נזירות שלם. גמ'. ותוס': \n",
+                    "<b>הריני נזיר אחת ומחצה</b>. ה\"נ קירב נזיר אצל מחצה שלא היה יכול לקרב תיבת נזיר יותר אצל מחצה שלא היה יכול לומר הריני נזיר ומחצה דלא משמע מידי על מה מחצה. תוס'. וצריכא דלא תימא שאני שעות דהואיל ואין נודרים לשעות וצריכין להוסיף על דבורו נוסיף נזירות שלם. אבל אחת ומחצה דנחית לדוקא שיכול להיות נזיר אימא לא לימני תרתי אלא מ\"ה יום. גמ' ותוס'. ומרישא דהריני נזיר [ויום] א' נמי לא שמעית משום דשאני הכא דנחית לדוקא ופרט מספר ימים דה\"א דבדוקא נקט וליהוי נזיר מ\"ה יום כאילו היה פורט מ\"ה יום וכדלקמן בסמוך אבל כשאמר רק ויום א' משמע טפי דר\"ל עוד נזירות א' כיון דלא נחית למספר כי האחד אינו מספר: \n",
+                    "<b>הריני נזיר ל' יום ושעה אחת</b>. כתב הר\"ב והרי הוא כאילו אמר ל' וא' יום. דודאי חייל עליה ל\"א יום דיום א' מצטרף שפיר בהדי שלשים יום למיהוי נזיר כל ל\"א יום. וה\"ה אם אמר הריני נזיר שלשים ויום אחד דלא הוי נזיר אלא ל\"א יום. כיון שהפסיק בתיבת שלשים דארישא קאי. אלא דנקט אחד מן הדינין וממאי דסליק חילק דהיינו דקאמר הריני נזיר ושעה אחת. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי זה נזיר עולם</b>. לפי ששערות ראשו מרובים משני חייו. רש\"י: \n",
+                    "<b>ומגלח אחת לשלשים יום</b>. כתב הר\"ב הואיל ותלה נזירתו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בדברים חלוקים גמ' דף ז' ופירש\"י אבל מכאן ועד סוף עולם דלעיל א\"נ עד מקום פלוני דלקמן אע\"ג דכמה פרסאות איכא סדנא דארעא חד הוא. וכתב הרמב\"ם סוף פ\"ג מה' נזירות ובכל תגלחת ותגלחת אינו שותה ביין ולא מטמא למתים ואם שתה או נטמא אפילו ביום התגלחת הרי זה לוקה. ע\"כ. וכתב הכ\"מ פשוט הוא שהרי אין שום דבר שמבדיל בין נזירות לנזירות לשיהיה מותר ביין או להטמא למתים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב ואין הל' כרבי וכך כתב הרמב\"ם. ועיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מלא הבית או מלא הקופה</b>. פירוש בית רקנית או קופה רקנית. תוס': \n",
+                    "<b>אם אמר אחת גדולה כו'</b>. אבל מסתמא לא משום שאינו במשמע הלשון. כמו גבי מכאן ועד סוף העולם: \n",
+                    "<b>ואם אמר סתם נזרתי</b>. פירש הר\"ב כמו שידונו חכמים וכו' וזה כפי' השני שכתב הרא\"ש במשנה ד' פרק ב' דנדרים. ודלא כמ\"ש הר\"ב שם: \n",
+                    "<b>רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל וכו'</b>. ובגמ' ואימא לחזייה כאילו היא מלאה קישואין ודלועין וליהוי ליה תקנתא כמספר הקישואין שמחזקת הקופה או הבית [מי לא תנן במשנה י\"ב פ\"ד דטהרות דספק נזירות מותר] וכתבו התוס' דה\"ה דה\"מ למימר וליחזי כמאן דמלי בצק ולא נתכוין זה אלא לנזירות אחת. ומסקינן התם כלומר בההיא דטהרות דמיירי שאמר ע\"מ שיהא בכרי זה מאה כור והלך ומצאו שנגנב או שנאבד כדפי' הר\"ב שם. לא נחית ליה לנזירות כלל ומספיקא לא אמרינן ליה דליהוי נזיר כי היכי דלא לייתי חולין לעזרה לכי משלים נזירותיה דלכתחילה אינו מגלח אלא א\"כ הקריב ג' קרבנותיו. ובחטאת אי אפשר לו להתנות שתהא נדבה. כ\"כ הר\"ן פרק ב' דנדרים דף י\"ח. [והיינו נמי טעמא דבנדרים תנן במשנה ד' פ\"ב. סתם נדרים להחמיר משום דאין חומרא בספיקתו יותר מבודאי ואילו בנזיר ספיקו חמור שאינו יכול להביא חולין לעזרה ולא יהא מותר מדין נזירתו] הכא נחית ליה לנזירות שאפי' מלאה קישואין א\"נ בצק. נזירות חיילא עליה. וכיון דנחית לנזירות במאי לסלקה דדלמא כמלא חרדל קיבל עליו. והדר פריך דאכתי ליהוי ליה תקנתא דמכיון שהשלים נזירות קישואין אי נמי דבצק. ומייתי ליה קרבן הוי כמסולק ועומד דכלא נחית לנזירות דמיא. ומשני דהאי תנא סבירא ליה כרבי דמתניתין דלעיל שאין מגלח אחת לל' יום עד שיאמר הרי עלי נזירות כו' וכלומר ושמא כחרדל קבל עליה ונדון עד יום מותו נזירות חד וארוך. וכן פי' רש\"י ותוס' ואע\"ג דלר' נמי מגלח כל י\"ב חדש כדין נזיר עולם וא\"כ ליהוי ליה תקנתא בסוף י\"ב חדש הא ליתא דהא דנזיר עולם מגלח לסוף י\"ב חדש אינה אלא הקלת הכבדת השער בעלמא ולא גילוח ממש כמו שכתבתי לעיל בשם התוספות. וכיון שאין מגלח ממש. א\"כ לית ליה תקנתא. כך נראה לי: \n",
+                    "<b>ונזיר כל ימיו</b>. פי' הר\"ב ומגלח כל י\"ב חדש. וכך כתב הרמב\"ם והדין עמהם כמו שכתבתי דמתני' סברה בהא כר' דאי לתנא קמא דרבי אינו נזיר כי אם שלשים יום בלבד ובתר תלתין יומין הוי ספק נזירות דמותר. ולפי שממ\"ש למשנתינו בי\"ב חדש שמעינן מינה דכרבי מוקים לה ולפיכך לא הוצרכו לפרש דלית הלכתא כמתני'. אבל קשה דאף ע\"ג דשמעינן דלית הלכתא כמתני' מ\"מ איכא למטעי ולמימר דנזיר עולם ומגלח כל שלשים יום וזה אינו אלא כמו שכתבתי שאין זה נזיר יותר משלשים יום. והוי ליה לפרש. ולא עוד אלא שראיתי להרמב\"ם בפרק ג' מהלכות נזירות שפסק בדלעיל דלא כרבי. ובדהכא פסק דמגלח כל שנים עשר חדש. הא הוי כמזכי שטרא אבי תרי. וצ\"ע שהראב\"ד והכ\"מ לא העירו בזה כלל. ועיין מ\"ש בסוף פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני</b>. פירש הר\"ב והחזיק בדרך כו'. גמרא דף ז'. ופירש\"י דהואיל והחזיק בדרך ואמר מכאן עד מקום פלוני. מוכחא מלתא דאדעתא דליהוי נזיר כל זמן שיהא בדרך קאמר. ועוד דכיון דהחזיק בדרך. ליכא למימר דאריכא ליה מלתא כמכאן ועד מקום פלוני. דהא חזינן דלא אריכא ליה דרך. דהחזיק בדרך כבר ע\"כ. והתוספות כתבו דמסתמא מפני אונסי הדרך קיבל עליו נזירות להנצל מסכנת הדרך לכך [אומדין] מהלך הימים עד מקום פלוני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אסר ר' יהודה מעשה היה כו'</b>. כתב הר\"ב ר' יהודה שמעיה ליה לרבי דאפליג ליה אתנא קמא כו'. והכי איתא בהדיא ברייתא בגמרא דפליג והשתא רבי יהודה ס\"ל כת\"ק דהכא ואלא מיהו איכא בין מתני' דהכא לת\"ק דרבי דמתני' ד' דאילו הכא אמר כמנין ולפיכך סבר ר' יהודה ותנא דמתני' דנזירות חלוקות קיבל עליו. אבל היכא שלא מנה דלא אמר כמנין סברי נמי כר' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דנזירות חדא אריכא קיבל עליו עד שיאמר הרי עלי נזירות וכו'. והכי מפרש בגמרא דרבי יהודה בחדא ס\"ל כרבי ובחדא פליג עליה דרבי וכדכתיבנא. ומהאי טעמא מתני' ה' ר' יהודה היא והשתא איכא תרי סתמא הך דהכא והך דמתני' ה' ותרווייהו דלא כת\"ק דר' דמתני' ד'. והרמב\"ם והר\"ב פסקו שם אין הלכה כרבי משמע אלא כתנא קמא וא\"כ אפילו בלא מנין אמרינן נזירות חלוקות קיבל עליו והכא פסקו דהלכה כרבי יהודה ומבואר דלדידיה דוקא היכא שהזכיר מנין. והוה תרתי דסתרן אהדדי. וצריך עיון וגם בזה לא העירו הראב\"ד והכסף משנה: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הריני נזיר מן הגרוגרות.</b> עיין מ״ש במ״ח פ״ח דב״מ ומ״ש במ״ג פי״א דמסכת פרה:",
+                    "<b>ובית הלל אומרים אינו נזיר.</b> פי׳ הר״ב הואיל ולא נדר כדרך הנודרים וכו'. בגמ' וכתבו התו' וא״ת לימא בית הלל ס״ל יש שאלה להקדש וי״ל משום דאכתי לב״ה נהי דנזיר מיין לא הוי מיהו להוי [נדור] מן הגרוגרות להכי קאמר דפטור לגמרי שלא התנדב כדרך המתנדבים שאם בא להיות נדור הן הגרוגרות הל״ל בל' קונם כדרך הנודרים. ע״כ. ועיין בסמוך:",
+                    "<b>אמר ר' יהודה אף כשאמרו בית שמאי וכו׳.</b> כתב הר״ב בית שמאי סברי דהוי נדור מן הגרוגרות. ובית הלל סברי דלא הוי נדור ואע״ג דלת״ק נמי ב״ה ס״ל דלא הוי נדור כדכתיבנא לעיל. וא״כ ר׳ יהודה לא אתא לאשמועינן אלא טעמא דב״ש. לא קשיא שמצינו כיוצא בזה וכמו שכתבתי ברפ״ג דפיאה. אבל הרמב״ם כ׳ בפירושו ולת״ק לב״ה נדור הוי ואסור בגרוגרות ודבילה ורבי יהודה אומר דאף לב״ש אינו נזיר אלא עד שיאמר ג\"כ הרי הן עלי קרבן שזכר הנזירות והקרבן שהוא בתנאי נזיר. ע\"כ. וגם בחיבורו פ\"א מהלכות נדרים פסק דאסור בהן ואע\"פ שהראב\"ד השיגו כבר הליץ בעדו הכ\"מ ואילו זכר לדבריו שבפי' המשנה היה מביא ראיה לפירושו בדברי הרמב\"ם שכן הוא: ",
+                    "<b>אלא באומר הרי הן עלי קרבן</b>. פי' הר\"ב דהוי נדור מן הגרוגרות וכפירש\"י. וכתבו התוספות וא\"ת והא איהו נזיר קאמר. ואיך יהיה נדור. וי\"ל דנזיר לשון הפרשה כאילו אמר הריני פרוש מן הגרוגרות. ע\"כ. וכ\"פ הרמב\"ם כי נזיר אלהים דשמשון. כמ\"ש בשמו במשנה ב' פרק קמא. וכתבו עוד התוספת וא\"ת הא בנדרים [בפ\"ק משנה ד'] מוכח [לרבי יהודה] אמר קרבן לא הוי נדר בקרבן עד שיאמר כקרבן בכ\"ף וי\"ל דה\"מ כשלא אמר עלי אלא ככר זה כקרבן. אבל כי אמר ככר זה עלי קרבן אצ\"ל כ\"ף ע\"כ. דאע\"ג דר\"י אליבא דב\"ש אמר למלתיה דהכא מ\"מ לא משמע דבהא פליגי נמי והיה יכול לומר הרי עלי כקרבן אלא ודאי דבלאו הכי ס\"ל לר\"י דבלא כ\"ף סגי והיינו משום דאומר הרי עלי:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני וכו'</b>. פי' הר\"ב אמר פרה זו סבורה שלא תעמוד ואומרת בלבה וכו'. וז\"ל הרמב\"ם. אמרה זאת הפרה נזירה אני ע\"ד העברה כמו שאומרים בני אדם בזמנינו זה בשביל הרבה מן הגולמים [לשון גולמי כלי מתכות פי\"ב דכלים משנה ו'] כשקשה עליו המלאכה בהם נשבע זה הדבר שהוא לא יתפעל כמו כן בלא ספק היה ג\"כ בזמנם אלו הדברים משתמשין הרבה בין בני אדם ע\"כ. ובלשון הכתוב נמצא מחשבה אף בדבר שאין בו רוח חיים שנאמר (יונה א׳:ד׳) והאניה חשבה להשבר לפי שהאדם הרואה האניה חושב עליה להשבר ותולה הפסוק המחשבה באניה ה\"נ תולה המחשבה בפרה ובדלת. תוספות. ונמצא מחשבה בלשון אמירה בכתוב כגון ודובר אמת בלבבו (תהילים ט״ו:ב׳) <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ויאמר עשו בלבו (בראשית כ״ז:מ״א) רש\"י: \n",
+                    "<b>אמר הדלת הזה וכו'</b>. וצריכא דלא תימא דוקא גרוגרות ובשר מחלפי בענבים בהא אמרי ב\"ש. אבל בדלת מודו ואי אשמועינן דלת ה\"א בהא אמרי ב\"ה וכו'. גמרא. [*ופירש\"י מחלפא בענבים דגרוגרות ודבילה פירי בפירי מיחלף. בשרא וחמרא אורחייהו דאינשי דאמרי בהדי הדדי ואמטו להכי איכא למימר כי אמר מבשרא כמ\"ד מיין דמי ע\"כ ולשון התוס' פירי כו' ושמא דעתו היה לומר ענבים ועלה בפיו גרוגרות ובשרא וחמרא זו היא עיקר הסעודה ומיחלף בלשון בני אדם זה לזה עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>הזה</b>. אף על פי שבכתוב נמצא הדלת תסוב על צירה [משלי כ\"ו] ובבנינא דשלמה ודיחזקאל ושתים דלתות לדלת האחת. כבר אמר החכם הראב\"ע כל אשר אין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו. גם נמצא חומה גבוהה דלתים ובריח בסוף פרשת דברים בסימן הרבים: \n",
+                    "<b>הרי פרה זו עלי קרבן</b>. כלומר נדור וכדלעיל וכן מן הדלת שייך לדור בקרבן שהרי כל דברים שבעולם יכול לאסור עליו בהתפסת קרבן כדתנן בפ\"ק דנדרים. ולפי' הרמב\"ם דלעיל ר\"ל שיאמר ג\"כ לשון זה שכיון שהזכיר נזיר וקרבן הוי נזיר: \n",
+                    "<b>אם עומדת היא</b>. ולשון הר\"ב בלבי היה וכו' אם לא תעמוד וכדמפרשים ברישא. ונ\"ל לפרש דה\"ק היה בלבי לומר הרי פרה זו עלי קרבן כשאמרתי שהפרה אמרה שתהא נזירה אם עומדת היא שאני אומר הריני נזיר ממנה וכו'. והרמב\"ם כתב כמו כן עד שיאמר ג\"כ והרי בשרה קרבן אם לא עמדה. ע\"כ. ולפי פירושו שר\"ל שיהא נזיר כשאומר שתי לשונות לשון נזיר ולשון קרבן צריך לפרש דה\"ק באומר הריני נזיר ממנה. והרי פרה זו עלי קרבן ולא כמאמרה שאמרה שתהא נזירה אם עומדת היא. [*ורש\"י לא גרס בדברי תנא קמא אלא אם עומדת ולא גרס אני ומפרש דהכי משמע היא סבורה שתהא מתעכבת שם הריני נזיר אם תתקיים מחשבתה שתהא עומדת שם. ע\"כ. וכתב עוד אבל בדלת לא פליג ר\"י דהא*) לא שייכא לישנא דנדרים גבי דלת כלל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי זה נזיר</b>. כמו הנודר מן החרצנים דמשנה ב' פרק קמא ולא קתני לה אלא משום סיפא: \n",
+                    "<b>מעשה באשה אחת וכו'</b>. פירש הר\"ב מתני' חסורי מחסרא. ואם היה שכור וכו' ופירש הרמב\"ם אבל לא הגיע לשכרותו של לוט שמשהגיע לשכרותו של לוט אינו בר חיובא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על מנת שאהא שותה יין ומיטמא למתים</b>. משום דכתיב (במדבר ו׳:ז׳) נזר אלהיו על ראשו ניחא להו לאינשי לידור בתגלחת. אבל הוא הדין כשנודר על מנת לגלח. וכן לשון הרמב\"ם בפרק א' מה\"נ או לגלח: \n",
+                    "<b>[*ואסור בכולן וכו'</b>. פירש הר\"ב מפני שהתנה כו' עיין מ\"ש במשנה י' פרק י\"ג דמנחות]: \n",
+                    "<b>אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור</b>. פירש הר\"ב דהניזר מאחד מהן אסור בכולן ומשמע דאין לו התרה. וכן פסק הרמב\"ם בפרק א' מהלכות נזירות. אבל הראב\"ד כתב שאם בא לפני חכם וא\"ל כך דרך שאלה שהחכם מתיר לו שאין פתח לנדרו גדול מזה ולא אמרו אסור. אלא כשהוא סובר להתיר לעצמו מזה הדרך. ע\"כ. וכתב הכ\"מ שטעמו של הרמב\"ם משום דמתני' סתמא קתני דאסור. משמע אפי' בא לפני חכם. וטעם הדבר שהרי הנודר מן החרצנים אפילו יאמר אלו הייתי יודע שהייתי אסור בכולן לא הייתי נודר עם כל זה אסור ע\"כ אבל זה הדין דאפי' יאמר כו'. הרמב\"ם הוא שכתבו שם. והראב\"ד יאמר דערבא ערבא צריך דגם זה מניין לו. ועיין מ\"ש בדר\"ש לקמן: \n",
+                    "<b>או מפני שאני קובר מתים</b>. כלומר שאני צריך ליטמאות בהם וליטפל בהם בשכר מחמת דוחקי. תוס'. ובגמ' פירש\"י שאין קוברין באותו מקום אלא הוא: \n",
+                    "<b>הרי זה מותר</b>. פי' הר\"ב דהוי נדרי אונסים. גמרא. והקשו בתוס' דמי דָמִי דנדרי אונסים היינו שהאונס בא אח\"כ. אבל בשעת הנדר לא ידע האונס כדתנן במ\"ג פ\"ג דנדרים ומפר\"ת דמתני' נמי איירי שהאונס בא אח\"כ כגון שבשעת הנדר היה בריא וחזק ויכול לחיות בלא יין. ולבסוף החליש. או תחלה היה עשיר ולא היה צריך להטפל למתים. ולבסוף העני. א\"נ משום דאין פיו ולבו שוים. דפיו היה להיות נזיר מיין. אבל בלבו לא היה. ומה דאמר אבל כסבור הייתי בלבי כשעשיתי הנדר. ע\"כ. וכ\"כ רש\"י בלשון אחר והביא ראיה דבכה\"ג קרי ליה גמ' לבו אנסו. כלומר אבל זה אין בכלל נדרי אונסים אלא בכלל נדרי שגגות הוא שאין פיו ולבו שוין אלא דגמ' קרי ליה אונס הלב על שם זה אמרי' נמי הכא שהן נדרי אונסין. ולעולם נדרי שגגות הן בל' המשנה ואף הרמב\"ם בפירושו כתב נדרי אונסין הן כלשון הגמ' אבל בחבורו כתב שאלו בכלל נדרי שגגות: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אוסר</b>. פי' הר\"ב דסבר ד' נדרים וכו' צריכין שאלה וע\"י שאלה מותרים אף לר\"ש ולא אסר אלא עד שישאל ומכאן סייעתא לפי' הראב\"ד דמפרש לאסור דבדברי ת\"ק דרישא היינו נמי עד שישאל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועלי לגלח נזיר כו'</b>. כתב הר\"ב להביא קרבנות. מסיים הרמב\"ם שחייב בהם בשעת התגלחת כשנשלם הנזירות: \n",
+                    "<b>מגלחים זה את זה</b>. כתב הר\"ב ואע\"פ שבשעה שנדר הראשון כו' אכתי לא הוי השני [נזיר] משום דה\"ק דאי משכחנא דהוי נזיר אגלחיה. גמרא: \n",
+                    "<b>ואם לאו</b>. שאין להם פקחות זה. אלא כל א' הביא קרבן לעצמו צריך לגלח לנזיר אחר להביא קרבנותיו תחתיו. תוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*זה מגלח כו'</b>. כאשר הגהתי בפי' הר\"ב כן הוא לשון רש\"י ז\"ל]: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים זה מגלח חצי נזיר כו'</b>. פי' הר\"ב נדר ופתחו עמו והויא כאומר חצי קרבנות נזיר עלי וכו' שהכל מודים כיון שתלה החצי בקרבן וכשאומר קרבנות חצי נזיר עלי הכל מודים דכולה בעי אתויי כך היא שיטת התוס'. וכתבו דושמע חברו ואמר ואני בכדי נקט דהא בראשון נמי פליגי עכ\"ל. וללשון אחר שפירש\"י לאו בכדי נקטיה דמפרש דר\"מ ורבנן פליגי אי הנזיר מיפטר בקרבנותיהן של אלו וסבר ר\"מ דמפטר משום שזה מגלח נזיר שלם כו' ומטעם שפי' הר\"ב ולכך יוצא הנזיר בקרבנות אלו ורבנן סברי דהואיל ושנים הם ויכולים להביא יחד קרבן נזיר שלם הלכך מביאין ביחד קרבן נזיר שלם ואין הנזיר יוצא בקרבנותיהן שהיאך יוצא והרי אין אחד מהם נדר אלא בחצי. ואי לא הוה אלא חד שאמר כן. היו מודים חכמים שמביא קרבן נזיר שלם שאין חצי נזירות והיה יוצא הנזיר בקרבנותיו. אבל עכשיו ששנים הם ויכולים להביא ביחד קרבן נזיר שלם הרי אלו מביאים ביחד. וכיון שאין על שום אחד מהם נדר אלא חצי אין נזיר יוצא בכך ומחוייב להביא חובתו ומה שמביאין אלו הוא לנדבה בעלמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הריני נזיר לכשיהיה לי בן</b>. פי' הודאה ושבח להקב\"ה שחנני וזכני ונולד לי בן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>תוס': \n",
+                    "<b>הרי זה נזיר</b>. בגמרא פריך פשיטא ומשני משום סיפא בת טומטום כו' שאינו נזיר דמהו דתימא לכשאבנה הוא דקאמר [דכתיב (בראשית ל׳:ג׳) ואבנה גם אנכי ממנה] וכי נולד בת. טומטום. ואנדרוגינוס. [דבהני נמי בנוי] ליהוי נזיר קא משמע לן דלא: \n",
+                    "<b>כשאראה כשיהיה לי ולד</b>. וכן הוא בנוסח משנה שבגמ' ויש נוסחאות דלא גרסינן כשיהיה. וכן בנוסח משנה דבירושלמי ולא ידענא אמאי שני בסיפא מלישנא דברישא ולשון הרמב\"ם בספ\"א מהלכות נזיר אמר הריני נזיר כשיהיה לי ולד: \n",
+                    "<b>אפילו נולד לו בת כו'</b>. דמהו דתימא ולד דמחשב ביני אינשי קאמר דהיינו בן קמ\"ל. דבת טומטום וכו' נמי מקרי ולד. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפילה אשתו אינו נזיר</b>. כתב הר\"ב ומתני' ר' יהודה היא דאמר לא מחית איניש כו' היינו ר' יהודה דס\"פ דלעיל גם מתני' ה' דפרק דלעיל כוותיה וע\"ש: \n",
+                    "<b>ר\"ש אומר וכו'</b>. ולא פליג אהא דנולד לו בן דלעיל דכשאמר שיהיה לי בן ודאי לא היה דעתו אלא לבן ודאי. לא לטומטום. ולא פליג ר\"ש אלא היכא דהפילה בן זכר דמספקא ליה דשמא הוה בן קיימא והוי בן גמור. תוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מניח את שלו ומונה את של בנו ואח\"כ משלים וכו'</b>. ואח\"כ יגלח על שתיהם ומביא ב' קרבנות אחד לו לנזירות בנו וא' לנזירות עצמו אבל לא יגלח אחר שהשלים נזירות [בנו] דא\"כ היאך ישלים נזירותו כי לא יוכל לגלח בהשלמת נזירות דאין גידול שער פחות מל' יום ונהי דאי נדר נזירות מרובה שהיה נשאר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אחר נזירות דבנו ל' יום דאז היה יכול לגלח לנזירות בנו להשלים נזירתו ולשוב ולגלח מ\"מ במתני' דמיירי בסתם נזירות דהוי ל' יום הלכך אם יגלח לנזירות בנו לא יוכל לקיים מצות גילוח אנזירות דנפשיה לכך לא יגלח עד שישלים שתי הנזירות ויביא שתי קרבנות. תוס'. וכן דעת רש\"י כמ\"ש במשנה דלקמן. אבל להרמב\"ם בחבורו פ\"ד נראה דאין בין נזירות מרובה לנזירות מועטת כלום ואחר השלמת בנו מגלח וחוזר לשלו וצריך שימנה שלשים אפילו אם אין לו עליו שלשים לפי שאין בין תגלחת לתגלחת פחות מל'. ונראה דלדבריו מתני' דלקמן פירושא דמתני' דהכא היא וכאילו הוא שונה כיצד הריני וכו' ואין להכריע מה דעת הר\"ב אם הוא סובר כמו הרמב\"ם או כרש\"י ותוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאחר שבעים יום סותר</b>. ולא גרסינן סותר שבעים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כ\"כ התוספות וכן הוא לדעת הר\"ב שמפרש שמפסיד כל אותן הימים שמנה אחר שבעים ש\"מ דאין סותר הכל וכן פי' הרמב\"ם. ובחבורו פ\"ד כתב סותר עד שבעים. ואולי שכן גירסתו במשנה. אבל רש\"י מפרש כגירסת הספר שכתב סותר את הכל ומתחיל למנות את של בנו ומגלח ואח\"כ מונה מאה שלו. וה\"מ בנזירות מרובה. אבל בנזירות מועטת אינו סותר כלל כדתנן לעיל מניח את שלו ומונה את של בנו ואח\"כ משלים את שלו. ואינו סותר. וטעמא מאי כדאמרן שאין תגלחת בינתים וכחדא נזירות אריכא הוא. ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>ואת השניה וכו'</b>. עיין מ\"ש בשם הרמב\"ם בפ\"ק משנה ד': \n",
+                    "<b>ואת השניה יום ששים ואחד</b>. שכשגלח הראשונה ביום שלשים ואחד נגמר הנזירות. ומתחיל נזירות שניה בו ביום. מידי דהוה אאדם שמקבל עליו נזירות בחצי היום. שעולה לו אותו יום ליום שלם הלכך ביום ששים כלו שתי נזירות ובששים ואחד מגלח על השניה. ונמצא דכל תגלחת ביום שלשים ואחד. תוספות פ\"ק דף ה' ע\"ב: \n",
+                    "<b>ואם גלח יום ס' חסר א' יצא</b>. עי' מ\"ש בספ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סותר</b>. כדכתיב (במדבר ו׳:ט׳) וכי ימות מת עליו וגו' והימים הראשונים יפלו: \n",
+                    "<b>סותר את הכל</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן דיום שלשים עולה לכאן ולכאן וכו'. עיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>אינו סותר אלא שבעה</b>. פירש\"י כדי שיביא קרבנותיו בטהרה שיזה עליו בג' ובז'. ומסיימי התוס' פ\"ק דף ו' והיינו סותר ז' שאסור לשתות יין ולהטמא למתים עד שיביא קרבנותיו: \n",
+                    "<b>סותר את הכל</b>. כתב הר\"ב ור\"א דסבירא ליה שהנטמא ביום מלאת ממש כו'. עיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שלשים</b>. כדפירש הר\"ב במתני' דלעיל. מדכתיב וזאת תורת הנזיר ביום מלאת וכו' ואע\"ג דסבירא ליה לר\"א מקצת היום ככולו. פירש\"י בפ\"ק דף ו' ע\"ב הואיל דקאמר מאה יום שלמים משמע. ע\"כ. וקצת קשה דאלא היכי ה\"ל למימר דבשלמא כשאמר שלשים דשלמים משמע היינו טעמא שהיה יכול לידור בנזיר סתם והוה שלשים כי פירש ואמר שלשים ודאי שלמים בעי למימר אבל כשרוצה לידור בנזירות מרובה על כרחו צריך לפרש. ומנלן דשלמים בעי למימר. לכן נראה כפי' התו' שם דמשמעות דקרא דזאת תורת הנזיר. משמע דאיירי בדמפרש נזירתו ולא בסתם נזיר. מדקאמר נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר פי' סתם נזירות. מכלל דעד השתא לאו בסתם נזירות קיימי. אבל כי נדר נזירות סתם בהא לא מיירי כלל. שאם נטמא ביום מלאת שניתן לו עוד תורת סתם נזיר [כו'] אבל כשנדר בפירוש שלשים אז לא הוי נמי סתם נזיר דהא פירש שלשים יום ובההיא מודה ר\"א כי נטמא ביום ל' דסותר ל' דבדידיה נמי [איירי] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>קרא דוזאת תורת הנזיר. ע\"כ:  ",
+                    "<b>נטמא יום ק\"א סותר שלשים יום</b>. כתב הר\"ב דגזרו יום ק\"א שהוא יום תגלחת אטו יום מאה. ומכל מקום לא החמירו וכו'. וקצת קשה דמכיון שלא יסתור אלא שלשים אכתי איכא למיחש נטמא ביום מאה דלמא נמי לא יסתור אלא ל' כ\"ש דלר\"א דינא הכי דאיכא למטעי ומאי תקנתא היא כיון שאפשר שגם על ידה יבואו לכלל טעות. אבל התוס' כתבו דלכך אינו סותר אלא ל' דהואיל ויום ק\"א יום תגלחת ויום הבאת קרבנותיו גזרינן אטו היכא דנטמא ביום שלשים היכא דאמר הריני נזיר סתמא והוי יום שלשים. יום תגלחת מן התורה. משום דאמרינן מקצת היום ככולו וסותר כל שלשים מדין תורה כדלעיל. וגזרינן יום ק\"א אטו יום שלשים וה\"ה לעיל הוי מצי למתני הכי גבי הריני נזיר נטמא יום ל\"א <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>סותר הכל מדרבנן וכ\"כ ג\"כ בפ\"ק דף ו':  ",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה</b>. כתב הר\"ב ואזדא לטעמיה דאפי' ביום שלשים לא גזר באומר הריני נזיר סתם. כלומר דלית ליה גזירה כלל ואפי' ביום שלשים עצמו אינו גוזר. אבל לאו למימרא דאיהו לא גזר בשלשים עצמו ורבנן גזרו בשלשים. דלרבנן דסותר ביום ל' לאו משום גזירה הוא. אלא מן התורה הוא. כמ\"ש לעיל בשם התוס' והכי מוכיחים גם דברי הר\"ב במשנה דלעיל. ואע\"ג דלבר פדא דס\"ל דאין נזירות אלא כ\"ט יום. פירשו התוס' בפ\"ק דלרבנן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>יום ל' דסותר משום גזירה דרבנן הוא ודגזרו נמי יום ק\"א משום דאי לא הא לא קיימא הא. אנן אליביה דרב מתנא קיימין דס\"ל סתם נזירות ל' יום:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>והוא בבית הקברות</b>. וה\"ה אם היה טמא ונדר. תוס': \n",
+                    "<b>ואינו מביא קרבן טומאה</b>. אם נטמא טומאה שהנזיר מגלח עליה. הרמב\"ם וכדפירש הר\"ב בסיפא: \n",
+                    "<b>עולין לו מן המנין</b>. כתב הר\"ב שאין סותר בנזיר אלא י\"ב טומאות כו'. נ\"ל שכתב כן לפי שראה בדברי הרמב\"ם פ\"ז מהלכות נזירות שכתב כל אלו י\"ב טומאות שמנינו כו' כמו שאכתוב בשמו רפ\"ז בס\"ד. אבל יש עוד שתי טומאות שמגלח עליהן והן עצם כשעורה ורובע קב עצמות שאלו בנזיר אין מטמא באוהל. אבל מטמא לנזיר במגע ובמשא כדלקמן פ\"ז משנה א' וג' ולפיכך לא ה\"ל להר\"ב לכתוב י\"ב טומאות בלבד. והרמב\"ם שכלל אותן י\"ב הוא מטעם שבכולן יש דין מגע ומשא ואוהל מלבד אחד מהן שאין בהם טומאת מגע מפני שאי אפשר ליגע בכולו כמו שאכתוב לקמן והואיל ומצד הבלתי אפשרי הוא שאינו מטמא במגע לא הוציאו מן הכלל וכללו בי\"ב. וכן עשתה המשנה שם. אבל הר\"ב שמפרש בלשון שלילה שאין הנזיר סותר כו' לא ה\"ל לכתוב רק י\"ב. שהרי י\"ד הן. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ז על טומאת בית הפרס: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר לא בו ביום וכו'</b>. עד שיהיו לו ימים ראשונים. פי' הר\"ב אין הטומאה סותרת עד שיהיו לו ב' ימים של נזירות מנויין וה\"ה בנזיר דעלמא שנטמא ביום ראשון וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו אם נטמא בשני [או] אח\"כ אז סותר הראשונים ולפ\"ז מ\"ש הר\"ב עד שיהיו לו ב' ימים כלומר עד שיתחיל יום השני. וכן הוא ללשון האחרון שפירש\"י אדפשיט ליה בגמרא ועביד צריכותא מדכתיב ימים וכתיב יפלו דה\"מ למכתב יעזוב א\"נ מלבד ימים הראשונים. וכן פי' התוס' דיפלו משמע כל דהו דנפיק חד וקאי בתרין ואי כתב יפלו הוי אמינא ואפי' לבו ביום דנפילה כל דהו משמע. וה\"נ משמע לישנא דמתני' דאמר ר\"א לא בו ביום. מכלל דליום שלאחריו סותר. אבל הרמב\"ם בחבורו פ\"ו פסק שאינו סותר אלא אם נטמא משלישי והלאה דמפרש יפלו קאי אימים ובעינן שיפלו ב' ימים שלמים. ויש לפרש דברי הר\"ב דהא דכתב עד שיהא לו ב' ימים בדוקא. ומ\"ש אח\"כ שנטמא ביום ראשון לאו דוקא וה\"ה ביום ב' והא דנקט ר\"א לא בו ביום. כמו שתירצו התוס' דליכא למשמע ממתניתין די\"ל דלא חש ר\"א להזכיר רק ממה דפליג אדרבנן דאמרי בו ביום מביא קרבן טומאה ואמר להו ר\"א לא בו ביום וה\"ה נמי לא ביום שני עד שלישי. ע\"כ. ומה שפסק הר\"ב הלכה כר\"א כך כתב הרמב\"ם בפירושו וטעמא כמ\"ש הכסף משנה דאמוראי בעו אליביה. וכן נראה דעת הרמב\"ם בחיבורו. ומה שהקשה הכ\"מ דלא הוה ליה להרמב\"ם להשמיט הא דתני' נטמא בסוף יכול יהא סותר כו' נראה לי דלא קשה ולא מידי דבדרשא זו לית הלכתא כרבי אליעזר אלא כדפסק כרבנן בנטמא ביום מלאת. ולאחר מלאת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שנזר נזירות הרבה</b>. פירשו התוספות הרבה מל' יום וביש ספרים גרסי' מרובה וה\"ג בכל הספרים במשנה י\"א פ\"ד דעדיות: \n",
+                    "<b>ואח\"כ בא לארץ</b>. כתב הר\"ב שאין נזירות נוהגת אלא בארץ משום טומאת ארץ העמים ומי שנדר נזירות בחוץ לארץ מחייבין אותו לעלות לארץ ישראל כו' וכתבו התוס' דהא דתנן ואח\"כ בא לארץ לאו דוקא במקרה בעלמא. דלא סגי דלא אתי לארץ ישראל להקריב קרבנותיו. ולהשלים נזירות. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. ע\"כ. ומשמע מדברי הר\"ב שזה שמחייבין אותו היינו מיד. שהרי כתב שאין נזירות נוהג אלא בארץ כו'. ואהא קאמר דמחייבין כו' משמע דמיד מחייבין אותו. כדי שיקיים נזירתו. וכן דעת הרמב\"ם. וכתב הכ\"מ דטעמא מפני שכל שהוא בח\"ל בכל יום מיטמא בארץ העמים. והקשה הכ\"מ בסוף פ\"ב אם כדבריהם למה לא חייבו להילני המלכה שתעלה לארץ. ותירץ שאפשר שלא ידעו חכמים בנזירותה עד שעלתה לארץ או אפשר שהיתה צריכה לעמוד אותם שנים בח\"ל מפני תיקון המלכות א\"נ אפשר שלא עלתה לארץ אלא מפני שחייבוה לעלות. ע\"כ. וצ\"ל דהא דלבית שמאי אינו נזיר אלא שלשים יום היינו אם לא עלה אבל אם עלה ודאי שחייב הוא כל הימים שהזיר אע\"פ שאין כן דעת הרמב\"ם בפירושו. והא דאם נהג נזירותו שנחייבהו לעלות. טעמא משום קנסא כדאיתא בגמ' וכתבו הר\"ב בפ\"ד דעדיות מי\"א. וטעמא דכיון דטומאת ארץ העמים מדרבנן היא וכמ\"ש הר\"ב לקמן פ\"ו מ\"ג. ועמ\"ש שם. א\"כ כל דין נזירות יש עליו גם יכול לקיימו בח\"ל אלא שחכמים קנסוהו וחייבוהו לעלות לא\"י ולקיים נזירתו ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והשתא דאתית להכי אפשר לומר שלפי שאינו אלא קנס בעלמא לא חייבוה להילני אלא לאחר שקיימה נזירתה בח\"ל ולא להילני בלבד אלא לכל מי שידור כן לא נחייבוהו לעלות לא\"י אלא כשהשלים נזירתו בחו\"ל ולא דמי לנוזר והוא בבית הקברות שאם התרו בו ומשהה שם נחייבהו מלקות כמ\"ש הר\"ב לעיל. דאותה טומאה מדאורייתא היא אבל בטומאת ארץ העמים שהיא מדרבנן לא חייבוהו לעלות מיד אלא משלים נזירותו. וגם דברי הר\"ב יש לפרש כן שאין נזירות נוהג כו' מדרבנן ולפיכך מי שנדר כו' מחייבין כו' היינו אחר השלמתו ולהורות שזהו דעתו לפיכך כשלקח לשון המשנה לפרשה נקט והשלים את נזירתו ואח\"כ בא לארץ ולא הספיק לו למנקט ואח\"כ בא לארץ בלחוד אלא לומר דאנן קיימין במי שהשלים נזירותו ועל זה אנו אומרים שנחייבהו וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלו מעידים שנדר וכו'</b>. אע\"פ שבמשנה גרסי' שנזר בזי\"ן אין להגיה בלשון הר\"ב שכן גם לשונו בדל\"ת במשנה י\"א פ\"ד דעדיות ושם אף במשנה הגירסא בדל\"ת ויש ספרים דגרסי התם נמי בזיי\"ן ומה שפי' הר\"ב והוא אומר שלא נדר כלל א\"נ (מודה) [צ\"ל באומר] אינו יודע והשתא צריך לידון לפי העדות א\"נ ששותק ובאו שתי הכתות יחד דלא הוי שתיקתו כהודאתו דלאו מודה הוא דאמר מה לי להכחישן הא שתיהן מכחישות זו את זו. תוס': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואמר ואני ואני</b>. כלומר שנים שמעו לראשון שקבל נזירות והאחד אמר ואני וכן השני אמר ואני [תוספות]: \n",
+                    "<b>ואני ואני כולם נזירים</b>. פירש הר\"ב והוא שהתפיס כל אחד בתוך כדי דבור חבירו. דחד בחבריה מתפיס ולאו בקמא. הכי אפשיט בגמ'. ולפיכך משנתינו ששנאה ואני ואני ה\"ה אפי' עד מאה דהא א\"צ שיתפיסו בתוך כדי דבור של ראשון אלא דתנא לאו כי רוכלא ליחשב וליזל ומיהו תרתי איצטריך לאשמועינן משום דבעי למיתני הותר האחרון האחרון מותר מכלל דאיכא אמצעי ולמידק אחרון הוא דליכא אחרינא בתריה אבל אמצעי דאיכא אחרינא בתריה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>משתרי אותו שאחריו הכי מסיק בגמ' ומוכח בהדיא דל\"ג אלא תרי ואני דלא כיש ספריס דגרסי תלת: \n",
+                    "<b>כולם נזירים</b>. פי' הר\"ב והוא שהתפיס כל אחד מהן בתוך כדי דבור של חבירו וכו' גמ'. ומסייע להו להתוס' שכתבתי בשמם בריש פ\"ק גבי הריני כזה דהריני לא סגי כמו אהא דהא ה\"נ ואני לחוד לא מהני אלא ע\"י התפסה דתוך כדי דבור אע\"פ שהנזיר עומד לפניו ושיעור הדבור כתב הרמב\"ם כדרך בינונית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואמרה אמן</b>. דאי לא אמרה אמן היא מותרת שאינו יכול להדירה בעל כרחה תוס'. וכן פירש\"י בברייתא בגמ'. וכבר כתבתי ג\"כ בזה במשנה ה' פרק ה' דכתובות: \n",
+                    "<b>מיפר את שלה ושלו קיים</b>. כן הגירסא בכל הספרים ובספר הרמב\"ם פי\"ג מהלכות נדרים א\"ל הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן הרי זה יפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמי שתלה נדרו בנדרה וכן העתיקו ב\"י י\"ד סימן רל\"ד ושם בש\"ע שלו ולא העיר בזה כלל. והרי הוא היפך דין המשנה ואין נראה שתהא לו גירסא אחרת. דבגמ' מוכח שהגירסא כן היא במשנה מיפר שלה ושלו קיים. לפיכך נ\"ל שיש טעות סופר בדבריו שאחר ה\"ז יפר חסר מן הספר וכצ\"ל את שלה ושלו קיים. א\"ל הריני נזיר אם את נזירה כמותי ואמרה אמן שניהם נזירים ואם הפר לה וכו' ודין הראשון הוא השנוי במשנתינו והדין השני שהגהתי הוא מה שאמרו בברייתא ואוקימתא דאביי ודוק בלשון הרמב\"ם שקודם לזה ואין להאריך כאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והיתה שותה ביין וכו'</b>. פירש הר\"ב ואח\"כ הפר לה הרי זו סופגת כו' דבעל מיגז גייז ולא מעקר כדלעיל: \n",
+                    "<b>סופגת</b>. מפורש במ\"ה פ\"ו דזבחים: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר וכו'</b>. ופסקו הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פי\"ב מהלכות נדרים וכתב הכ\"מ משום דמשמע ליה דלאו לאפלוגי אתא אלא לפרושי ע\"כ. וכיוצא בזה רבים שנשנו בלשון פלוגתא אע\"פ שלא באו לחלוק וכתבתי בפ\"ג דבכורים: \n",
+                    "<b>תספוג מכת מרדות</b>. פי' הר\"ב מדברי סופרים וכו' וכתב הר\"ן בפ\"ד דכתובות ולמה קורין אותו מכת מרדות מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים [*ע\"כ והטעם שכתב שמרד בדברי תורה אתיא אליבא דסבירא ליה דמכין על מצות עשה ומכין על דברי סופרים שניהם שוין בלא אומד ובלא מספר ועד שתצא נפשו. וכן דעת הרמב\"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ששי. אבל הר\"ן עצמו לא מסיק כן דא\"כ יש חומר בדברי סופרים מבדברי תורה. אלא כהרמ\"ה דכתב שמכין אותו באומד <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולהקל ממלקות של תורה. וכך הם דברי הר\"ב. וכתב עוד הר\"ן ומיהו ודאי מכת מרדות שהיא על עבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים ומ\"מ אין מדקדקין במכות מרדות ברצועה של מלקות וגם אלו הדברים אפשר שהם בכלל דברי הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם שלו היתה בהמתה תצא ותרעה בעדר</b>. דכי אקני לה מידי דצריכא לה מידי דלא צריכא לה לא אקני לה. גמ'. [*ועמ\"ש במ\"ד פרק דלקמן]: \n",
+                    "<b>ואם שלה וכו'</b>. פירש הר\"ב כגון שנתן לה אחר במתנה ע\"מ שאין לבעלה רשות בהם. הכי איתא בגמרא. וכתבו התוספות שצריך ג\"כ שיאמר לה [אלא] מה שאת נושאת ונותנת לפיך כדתנן במ\"ח פרק בתרא דנדרים. ועיין מ\"ש שם. וכך כתב הרמב\"ם בפ\"ט מהל' נזירות: \n",
+                    "<b>החטאת תמות</b>. כדמפרשינן בגמ' לעיל [דאשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה צריכה כפרה וסליחה שנאמר (במדבר ל׳:י״ג) אישה הפרם וה' יסלח לה] והויא כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלא. רש\"י. [*ועיין בריש פרק ו' דיומא וריש פ\"ד דתמורה]: \n",
+                    "<b>ואינם טעונים לחם</b>. וטעמא פי' הר\"ב במ\"ב פ\"ג דמעילה: \n",
+                    "<b>סתומין</b>. פירש הר\"ב שלא הפרישתן אלו הם לחטאת ואלו הם לעולה כו'. לאו דוקא. אלא אפילו אמרה אלו לחטאת ולעולה ולשלמים. ואיכא דאמרי אפילו אמרה אלו הן לחובתי מפורשים הן. וכא\"ד פסק הרמב\"ם בפ\"ד מה\"נ: \n",
+                    "<b>יפלו לנדבה</b>. טעמא שם במעילה במשנה. וכתבו התוס' דלא חשמ למתני הכא אם שלו הן חולין כדתני ברישא: \n",
+                    "<b>לים המלח</b>. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ג דמסכת עבודה זרה ועיין מ\"ש ברפ\"ב דפסחים: \n",
+                    "<b>ולא מועלין בהם</b>. דכיון דלים המלח אזלי לא קרינן ביה קדש לה' וה\"ה דלעיל גבי בהמה מצי למתני לא נהנין ולא מועלין. תוס': \n",
+                    "<b>יביאו שלמים</b>. ואצ\"ל דאין מועלין בהן וכדמפרש בפ\"ק דמס' מעילה. רש\"י. ועוד ממשנה גופה מפורש דמידי הוא טעמא דיפלו לנדבה. אלא משום דדמי שלמים מעורבים בו שמע מינה דבשלמים אין מועלין [*ומיהו אע\"ג דפשטא דמתני' דבמעילה הכי משמע ליתא למסקנא אלא דיפלו לנדבה הלכה היא בנזיר כמ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נזרק עליה אחד מן הדמים</b>. עיין במ\"ט פ\"ו ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>אינו יכול להפר</b>. כתב הר\"ב דלאחר שנזרק כו' היא יכולה לשתות יין ולהטמא למתים לישנא דמתני' ט' פרק ו' [הוא] דנקט. אבל ודאי דבמניעה מלטמא למתים אין כאן ענוי נפש: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר וכו' אין יכול להפר</b>. פי' הר\"ב משום הפסד קדשים. ומסיק בגמרא כשנשחטה החטאת שאם יפר לה נמצאת בהמה זו תצא לבית השרפה שהיא אינה צריכה לחטאת. וגם לא יכול לזרוק דמה לשם שלמים דחטאת שלא לשמה פסולה: \n",
+                    "<b>אבל בתגלחת הטומאה יפר</b>. אע\"פ שקרבו הקרבנות של תגלחת הטומאה. רמב\"ם ספ\"ד מה\"נ: \n",
+                    "<b>אי אפשי באשה מנוולת</b>. פי' הר\"ב מעונה ומנועה משתיית יין ומצינו ניוול עם שם הענוי בסוף פ\"ט דנדרים שהעניות מנוולתן. והקשו התוס' דלמה לא אמר לישנא דענוי וצריך לומר דקאי אדרבי עקיבא דקאמר [שאפילו] שנשחטה אחת מן הבהמות אינו יכול להפר מפני שאפשר לבא להפסד קדשים אע\"ג דאסורה ביין עד [שיזרק הדם] ויש כאן ענוי נפש פורתא [*בשביל ההוא פורתא אינו יכול להפר] בשביל הפסד קדשים אבל בתגלחת דטומאה דאיכא ענוי נפש גדול שסותרת ובעיא לממני נזירות אחרת [מודה] שיכול לומר לה אי אפשי [בענוי] גדול ע\"כ: \n",
+                    "<b>אי אפשי באשה מגלחת</b>. כתב הר\"ב ותנא קמא סבר אין הגלוח נוול שהרי יכולה לעשות פיאה נכרית ור' סבר בפיאה נכרית איידי דזוהמה [שאינה מגופה ומגניא לבעלה] לא ניחא ליה. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האיש מדיר את בנו בנזיר</b>. פירש הר\"ב כשהוא קטן עד שיביא ב' שערות. עיין בפירושו ספ\"ג דסוטה ומ\"ש שם: \n",
+                    "היתה לו בהמה מופרשת כו' כדלעיל במשנה ד': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שהיה אביו נזיר כו' ומת ואמר וכו'</b>. כתב הר\"ב בין שהיו כו' וכלומר או שהיה וכו'. ועיין ספ\"ג דסוטה [וא\"נ יש לגרוס בדברי הר\"ב אלא *)בין שמת]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש וכו' משום דבתר הכי איירי בנזירות בטעות נקט הני פלוגתא במכילתין</b>. וכן משום פלוגתא דב\"ש וב\"ה דבסמוך. גבי מי שנדר ונשאל לחכמים כו' א\"ל ב\"ה לב\"ש אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות וכו'. תוס': \n",
+                    "<b>הקדש טעות הקדש</b>. פירש הר\"ב דילפינן מתמורה כו' ובגמרא פרכינן מה אילו אמר הרי זה תחת זה לחצי היום מי הויא תמורה מההיא שעתא [בתמיה] אלא עד דמטי חצי היום הוא דהויא תמורה. ה\"נ לכי מגליא מלתא. ומסיק [כפירוש התוס'] דשאני תמורה דליכא לפרושי מלתא בענין אחר כלל ממה שאמר זו תחת זו לחצי היום אבל הכא יש לנו לפרש דבריו דמתחלה נתכוין להקדיש ל\"ש שחור ל\"ש לבן שיצא מפתח ראשון והא דקאמר שחור לפי שטעה והיה סבור שהשחור יצא ראשון הלכך טעותו לא ימנע את ההקדש מלחול על השור שיצא מביתו ראשון אפילו על הלבן חל ההקדש ע\"כ. ועיין לעיל רפ\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית של יין שתעלה כו'</b>. מסיק בגמרא במקום שהיין שם ביוקר מן השמן ואפ\"ה קאמרי ב\"ה דאינו קדוש אע\"פ שמה שתעלה בידו הוא פחות מדמיו מדמי מה שנדר והוי דומיא דדינר זהב וכו'. וא\"ת למאי איצטריך למתני חבית כו' ונ\"ל דהואיל ושמעינן קדוש קדושת הגוף וכן קדוש קדושת דמים. אשמועינן נמי דדבר הקדוש קדושת דמים ונפדה דהכי הוה דינא דמקדיש יין או שמן סתם דאע\"ג דראוי למזבח אפי' הכי סתם הקדש לבדק הבית וימכר לצריכין והדמים יפלו לבדק הבית. וכדתנן במשנה ח' פ\"ד דשקלים. ואין לחלק דהתם דוקא משום דהקדיש כל נכסיו. שהרי הרמב\"ם כתב בהדיא בפ' ה' מהלכות ערכין. המקדיש את בהמתו סתם. או שהקדיש נכסיו סתם רואין כל בהמה תמימה וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שנדר בנזיר כו'</b>. פירש הר\"ב והוא לא נזהר מלשתות יין והכי נקט הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות נזירות. ובדוקא נקטי. משום דשתיית יין אינו סותר. אבל טומאה וגילוח דסותרין. כדתנן בפרק דלקמן מ\"ה לא גרעי מגלח או גלחוהו לסטים דהתם מ\"ג: \n",
+                    "<b>מונה משעה שנדר</b>. פי' הר\"ב ולא קנסינן ליה וכו'. משמע אפילו מדברי סופרים דאילו מדין תורה לא שייך קנסא אלא דינא הוא או לאו דינא ומדמי להו הר\"ב לדברי החכמים דס\"פ ב' דנדרים שפסק שם הלכה כמותם. ובגמ' דהכא מוכח דקנסינן ליה בנזירות מועטת לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר. ובמרובה ל' יום. וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"ד מה' נזירות. וי\"ל שהר\"ב סובר דהא דאמרי' בגמרא מני מתני' לא ר' יהודה ולא רבנן דאה\"נ לא כר\"י ולא כבר פלוגתייהו אלא כחכמים שכתבתי. ומה שתירצו בגמ' דחייה בעלמא היא: \n",
+                    "<b>בהמה</b>. עיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>תצא ותרעה בעדר</b>. אע\"ג דבאשה שהפר לה בעלה אם שלה בהמתה החטאת תמות. התם שאני <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דבעל מיגז גייז. אבל החכם עוקר הנדר מעיקרו. תוס': \n",
+                    "<b>אמרו להם ב\"ה לא השבט קדשו</b>. לשון הר\"ב בתמיה משמע דה\"ק דהתם שאני שעל ידי גזירת הכתוב קדשו השבט. ודוחק לפרש כן שהרי הוא אומר ומה אילו טעה והניח השבט כו'. משמע דאדרבה ה\"ק. שאין השבט מקדשו אלא גזירת הכתוב וכדמסיים אלא כתוב כו'. וכן פירש\"י כלומר לא לכך מקודש תשיעי וי\"א שיהא מתקדש בשבט שעבר עליה בטעות וקורא לו עשירי ותדע שאינו מתקדש בשביל השבט מה אילו כו'. וכן פירשו התוס'. ויש לפרש דהר\"ב הכי מפרש למתני' דה\"ק לא כמו שאתם אומרים וכי השבט קדשו בתמיה וכמו זה נמצא במשנה שמשיבים בדרך לא כן בפרק ו' דפסחים מ\"ה ובסוף פ\"ג דכריתות. נ\"ל: \n",
+                    "<b>אלא כתוב כו'</b>. לשון הר\"ב וגזירת הכתוב הוא ולא ילפינן מיניה ואף ב\"ש לא השיבו זה לעיקר טעמם כמ\"ש הר\"ב לעיל אלא עיקר טעמם דמתמורה ילפינן כמ\"ש הר\"ב בריש פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והלך להביא בהמתו</b>. מבואר הוא כי מה שאמר בכאן בהמתו ר\"ל ג' בהמות המחויבות לו. לשון הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו פ\"ב מהל' נזירות כתב והלך להביא קרבנותיו כו' מצאן שנגנבו או נגנבה בהמה מהן. ע\"כ. ואפשר שהמשנה נתכוונה להורות זה שאפילו לא נגנבה אלא אחת ולפיכך שנאן הכל בלשון בהמה אחת: \n",
+                    "<b>הרי זה נזיר</b>. פירש הר\"ב דנולד הוי. וכתבו התוספות דנולד דלא שכיח הוא וכן חורבן הבית כשהיה קיים בשעת הנזירות. ועיין במשנה ב' ג' פרק ט' דנדרים ומ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היו מהלכים</b>. פי' ששה שהיו מהלכים כו'. כמ\"ש הר\"ב במשנה ז': \n",
+                    "<b>שאין אחד מכם נזיר</b>. משמע שאין אחד מהם נזיר וחבירו מיהא הוי נזיר. ולא שאין [בשנים] הראשונים שום נזיר דא\"כ לר\"ט ליהוי נזיר שהרי שניהם אינם נזירים לדידיה ושפיר הוה חשוב להפלאה ומהאי טעמא ניחא אמאי לא תני תו. שאין שניכם נזירים. שאין כולכם נזירים. דאי אמר הכי הוה ודאי נזיר לר\"ט. שהאמת הוא שאין שניהם נזירים ולא כולם נזירים. תוס': \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו</b>. גמ'. מי שלא נתקיימו דבריו אמאי הוי נזיר אמר רב יהודה אימא מי שנתקיימו דבריו אביי אמר כגון דאמר א\"נ לאו פלוני הוא אהוי נזיר. ומאי לא נתקיימו דבריו. לא נתקיימו דבריו הראשונים אלא דבריו האחרונים. ופירש\"י דה\"ק ב\"ה לא מבעיא כי נתקיימו דבריו הראשונים דהוי נזיר אלא אפי' לא נתקיימו דבריו הראשונים הרי זה נזיר משום דבריו האחרונים. ע\"כ. והתוס' פירשו דמיירי שחזר בו תוך כדי דבור ואגב אורחיה קמ\"ל דתוך כדי דבור כדבור דמי ודבריו האחרונים עקרים ע\"כ. והרמב\"ם כתב וז\"ל מי שלא נתקיים מדבריו דבר שיצילו מן הנזירות הוא המחייבו בנזירות לפיכך אם אמר הריני נזיר שזה פלוני אם נתקיימו דבריו והרי הוא פלוני חל עליו הנזירות ואם אמר הריני נזיר שאין זה פלוני ונמצא [שלא היה] אותו פלוני שלא נתקיימו דבריו כדי שינצל מן הנזירות חל עליו הנזירות. והכוונה בודאי ממאמר מי שלא נתקיימו דבריו הוא מה שאמרנו עכ\"ל. ונתקיימו דבריו. אע\"פ שבגמרא לא פירשו כן. הואיל לענין דינא לא נפקא מינה ולא מידי. הרשות נתונה לפרש. שאין אני רואה הפרש בין פירוש המשנה לפירוש המקרא שהרשות נתונה לפרש במקראות כאשר עינינו הרואות חבורי הפירושים שמימות הגמ'. אלא שצריך שלא יכריע ויפרש שום דין שיהא סותר דעת בעלי הגמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו נזיר</b>. פירש הר\"ב דלא מחית אינש נפשיה לספיקא כו' ורבי יהודה היא כדפירש הר\"ב במשנה ח' פ\"ב. ופי' התוס' דפלוגתייהו דמתני' אליבא דב\"ה היא. [*ועיין מ\"ש במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי כולם נזירים</b>. פי' הר\"ב ולב\"ה הוי נזירות ספק וכו' ספק בריה בפני עצמה. לכאורה משמע ששלש ספיקות בדבר. וליתא שכך אמרו בריה בפני עצמה ולא הכריעו בו חכמים אם חיה. אם בהמה. כמ\"ש הר\"ב במשנה ח' פ\"ב דבכורים אבל לשון התוס' [ריש דף ל\"ג] שאין זה לא חיה. ולא בהמה. דמשמע בריה ולא יכול להרביעה לא עם חיה ולא עם בהמה ע\"כ. [*וברפ\"ה דכריתות אדאיתא התם לאתויי דמו של כוי ופרכינן איצטריך קרא למיסר ספיקא ומשני אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה הוא. פירשו התוס' דר\"ל שאינו לא חיה ולא בהמה. דאי הוה או בהמה. או חיה. לא איצטריך לרבויי דמו דלא כההיא דאמרי' בריה בפני עצמו ולא הכריעו חכמים אי מין בהמה אי מין חיה. דהתם הוה. או מין חיה או מין בהמה. מדקאמר ולא הכריעו ע\"כ] ועיין בסוף פ\"ב דבכורים במשנה. ועוד כתבו התוס' וז\"ל וכולה ר\"ש אליבא דב\"ה מסיק לה. דאמר גבי הרתיע לאחוריו דהוי נזיר מספק לב\"ה. אע\"ג דאין ספיקו עומד להתברר כו' וששה הראשונים נזירים מספק כו' והשלשה האחרונים ג\"כ אינם נזירים אלא מספק שהרי יש להסתפק בדבריהם שאותו שאמר שאחד מכם נזיר איכא לספוקי במילתא שיש לפרש דבריו בשני פנים. ושמא ר\"ל אם יש לכם אחד מכם שיש עליו נזירות. וזהו אמת שהאחד מהם ודאי נזיר. וגם יש לספוקי דשמא ר\"ל אם יש אחד מכם שידע בעצמו שהוא ודאי נזיר והרי אין מהן יודע. מש\"ה נזיר מספק. וכן האחד שאומר שאין אחד מכם נזיר משמע אם אין אחד מכם שאינו נזיר. דמשמע שידע בעצמו שאינו ודאי נזיר והרי אין אחד מהם שיודע בברור שאינו ודאי נזיר. וכן השלישי שאמר שכולכם. יש לפרש דבריו שכולכם נזירים ודאים ולא אמר כלום. וגם יש לפרש דבריו שאמר בספק נזירות. לכך כולן נזירים מספק וצריכין להתנות. וצ\"ע אמאי לא תני תו [שאין כולכם נזירין] בשלמא לעיל לא מצי למתני בעבור פלוגתא דר\"ט דא\"כ לא הוה אמר ר\"ט אין אחד מהם נזיר כדפי' לעיל. אבל הכא מצי למתני עכ\"ל. וי\"ל דאיידי דלעיל לא מצי למתני משום פלוגתא דר\"ט. הלכך ה\"נ לא תני תו. אבל הא קשיא דארבעה הוי מצי למתני הכא. דהא ששניכם נזירים דתנא לעיל לא תני ליה הכא דבר שכנגדו ואי אמרת שכולכם נזירים דתנא הכא קאי על הששה בלבד והוי כנגד ששניכם נזירים דלעיל א\"כ לא תני שכולכם נזירים דומיא דלעיל דקאי אכולהו. ובאמת שלא מצאנו מספר ששה*) מתרבה בלשון הקדש. [*אך ראיתי במסכת מכות פ\"ב משנה ד' ששתן קולטות א\"כ יתכן שיאמר לנכח ששתכם כמו שבמספר שלשה נאמר בפ' בהעלתך צאו שלשתכם] ותרתי שכולכם נזירים לא ניחא ליה למתני. ובענין הספיקות שכתבו התוספות. בשלשה האחרונים. ופירשו שהספק מחמת אותו שעליו הוא נודר שאינו יודע בודאי בעצמו אם הוא נזיר. אפשר לי לומר דבלאו הכי ספיקא הוי והיינו מצד המדיר שזה שהוא מדיר ואומר אם הוא נזיר. לפי שחושב שבודאי הוא נזיר וזה אינו שאע\"פ שהוא נזיר אינו אלא מפני הספק וכי הזיר הוא לא נתכוין אלא לודאי. והוי דומיא דראשונים. שהאומר שזה חיה נתכוין לומר שודאי חיה הוא ואינה חיה ודאית. אלא ספק חיה. ומה שנחייבהו בנזירות הוא מפני הספק דמחית אינש נפשיה לספיקא. וכן האחרונים בעצמן זה שאומר שאחד מכם נזיר נתכוין לומר שודאי נזיר הוא ואינו אלא נזיר ספק ונחייבהו מפני הספק ועכשיו ספק כל התשעה שווים הם. וכל זה לדברי הר\"ב והתוס'. אבל פירושם דחוק לומר דכולה מתניתין ר\"ש הוא ודלא כהלכתא. ובפירוש המפרש בגמרא כתב ואמר לנו המורה דהך סתם מתניתין דהכא. מתוקמא אפי' לב\"ה. דע\"כ לא פליגי ב\"ה עלייהו דב\"ש דלעיל. אלא בטעות הקדש. אבל בספק הקדש כגון הכא דאין ידוע אם כוי זה מין חיה. או מין בהמה וכו'. אפילו ב\"ה מודו דהוי נזיר. והרתיע לאחוריו נמי לב\"ה הוי נזיר גמור ע\"כ. וגם זה אינו נראה דא\"כ ר' יהודה דפסקינן כוותיה בפ\"ב דלא כהלכה. ועוד סתם מתני' דפ\"ב דטהרות דתנן ספק נזירות מותר דלא כב\"ה. אבל נראה כפי' הרמב\"ם שכתב וכבר נקדם לך בפ' [ב'] מבכורים כוי יש בו דרכים שוה לחיה ולבהמה וכו'. ולפי' חל עליו הנזירות באיזה צד שיאמר כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שכבר אמר אמת במקצת ע\"כ. והוסיף ביאור בחבורו פ\"ב מהלכות נזירות. וכל הדרכים האלו בעניני המצות. ולא בטבעו ותולדתו וכו' ע\"כ. כלומר וזה אמת ודאי שיש בו דרך חיה. ודרך בהמה כו'. ונמצא שהוא נזיר ודאי ולא בא זה בכלל דלא מחית אינש נפשיה בספיקא: והאי דקתני ענבים לאפוקי מר\"א דאמר אפילו עלין ולולבין. רש\"י:\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עד שיאכל מן הענבים כזית</b>. פירש הר\"ב וה\"ה לשיעור שתייה והיינו כמשנה האחרונה ור' עקיבא נמי הכי סבירא ליה דאמר כדי לצרף כזית. וכתבו התוס' [ד' ל\"ח]. וקשה לר\"ת דאין דרך התנא בשום מקום להקדים משנה אחרונה למשנה ראשונה בסדר. ועוד קשה דר' עקיבא כמשנה אחרונה שהקדימה והפסיק ביניהם במשנה ראשונה. ועוד קשה דלפי\"ז היה לו לשנות במשנה ראשונה. עד שיאכל רביעית כיון דבאכילה פליגי דלישנא דמתני' משמע דבאכילה לא פליגי. לכן נראה לר\"ת דמתני' דקתני ברישא עד שיאכל מן הענבים כזית היינו אליבא [דכולי עלמא] דבאכילה מודו כולי עלמא דבכזית ולא פליגי אלא בשתייה דמשנה ראשונה עד שישתה רביעית יין כדרך כל שתייה ולא גמר שתייה מאכילה ור' עקיבא גמר כיון דכתיב (במדבר ו׳:ג׳) וענבים לחים וכו'. *)(מה ענבים). וי\"ו קדריש דכתיב לעיל מיניה וכל משרת ענבים לא ישתה והשתא ו' דוענבים מוסיף על דלעיל דכי היכי דענבים בכזית. ה\"נ שתייה הכתוב לעיל בכזית. ע\"כ. ועוד כתבו ושתייה בכזית כיצד משערינן מביאין זית אגור ושוקעין בכוס מלא יין [*והיין יוצא ממנו] אם שותה כיוצא בו היינו כזית. ע\"כ. [*וכמו שהגהתי כן הוא בפירש\"י בחולין דף ק\"ח [ע\"ב ד\"ה חצי זית] וכ\"כ בשם התוספתא דמכילתין פרק נזיר שאכל]: \n",
+                    "<b>משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין</b>. כתב הר\"ב וגמרינן אכילה משתייה וכתבו התוספות ואכילה משערינן דכמו שאכל מן הענבים נותנים בכוס מלא יין אם יוצא מן היין רביעית. הרי אכל כרביעית ע\"כ. וכבר כתבתי לעיל דס\"ל להתוס' דלא כהאי פירושא. אלא דבאכילה כולי עלמא לא פליגי דבכזית: \n",
+                    "<b>רביעית</b>. מדה שיעור אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע ואלו האצבעות שמשערים בהם הוא הגודל מאצבעות היד רמב\"ם ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ח דפיאה: \n",
+                    "<b>שרה</b>. הוא לשון עברי וכל משרת ענבים: \n",
+                    "<b>ויש בה כדי לצרף</b>. כתב הר\"ב דס\"ל היתר מצטרף לאיסור שהרי אמרה תורה משרת. ורבנן דרשי ליה ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב. ורבי עקיבא נמי אית ליה טעם כעיקר ויליף לה מגיעולי עכו\"ם ורבנן גיעולי עכו\"ם חידוש הוא דהא בכל התורה כולה נ\"ט לפגם מותר וגבי גיעולי עכו\"ם אסור. ולרבי עקיבא נמי חדוש הוא. לא אסרה תורה אלא לקדירה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא והל\"ל כי היכי דפגם מרובה שרי רחמנא אף פגם מועט שרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחייב על היין בפני עצמו כו'</b>. ונראה דעיקר חדוש לתנא קמא בא לומר חייב על הזגים בפני עצמן אם אכל לבד מן הזגים [ואההיא] אתא לאפלוגי ראב\"ע כו'. תוספות: \n",
+                    "<b>ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגים בפני עצמן</b>. עיין מ\"ש בסוף פ\"ט דב\"מ: \n",
+                    "<b>שני חרצנים וזגן</b>. פירש הר\"ב דכתיב מחרצנים ועד זג ומיעוט חרצנים שנים ויש להם זג אחד כלומר ועל שניהם הכתוב אומר זג אחד. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כראב\"ע אלא האוכל מן החרצן והזג אינו לוקה עד שיאכל מהם כזית. אף על גב דלפי לשון המשנה שאמר ראב\"ע אין חייב עד שיאכל וכו'. דמשמע דלהקל אתא וכלומר אפילו אכל כזית מחרצנים. או מן הזגים אינו חייב עד שיאכל כו'. ואם כן ה\"ל להר\"ב לכתוב ואין הלכה כראב\"ע. אלא כשיאכל החרצנים. או הזגים כזית לוקה. וכן לשון הרמב\"ם. אבל סובר הר\"ב שכמו שיש בדברי ראב\"ע להקל כן יש בדבריו להחמיר שאם אכל חרצנים וזגן שיהא חייב. אפילו אם הוא בפחות מכזית שסובר שהתורה הקפידה שיהיו חרצנים שנים וזג אחד. ושאם אכל כך הרי הוא חייב ואפילו אין בהם כזית ויש בדבר להקל ולהחמיר. וכלפי הך סברא הוא דכתב שאין הלכה. אלא אינו לוקה עד שיאכל כזית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סותר ל' יום</b>. כתב הר\"ב כלומר סותר עד שיהיה לו גידול שער של ל' יום כשהוא מגלח תגלחת של מצוה. לומר שזה שסותר היינו אם אין מיום שגלח. או גלחוהו לסטים. עד סוף ימי נזירתו ל' יום כגון שגלחוהו ביום מלאת צריך שימתין ל' יום אבל אם יש לו עוד ל' יום אינו סותר כלומר כיון דאיכא עדיין גידול שער שלשים יום וכ\"כ התוס'. אבל הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות נזירות כתב דלעולם אפילו בנזירות מרובה סותר ל' יום וכל אותן ל' יום כל דקדוקי נזירות עמו. אלא שאין עולין לו מן המנין: \n",
+                    "<b>או שספסף כל שהוא</b>. פירש הר\"ב דכתיב תער לא יעבור לרבות כל המעבירין דה\"ל למכתב בתער לא יגלח ותניא מאחר שסופינו לרבות כל דבר מה ת\"ל תער לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה דטהרה לאחר תשלום ימי הנזירות שיהא בתער דלא כתיב התם אלא וגילח ומסתבר דלמסקנת הגמ' דאינו מחייב אלא כעין תער אצטריך קרא לגופי' לומר שלא יהא חייב אלא כעין תער. וכי תימא תגלחת אחרונה מנלן שהיא בתער י\"ל כמו שסובר רבי בברייתא דמן הכתוב עצמו אתה למד. תער וגו'. עד יום מלאת אמרה תורה אחר מלאת. לא תהא תגלחת. אלא בתער. כך נראה בעיני: \n",
+                    "<b>אבל לא סורק</b>. כתב הר\"ב אף על גב דהמשיר וכו'. מ\"מ אינו סותר וכו' בצד עקרו של שער כלומר שלא יניח ממנו שיכוף ראשו לעיקרו: \n",
+                    "<b>לא יחוף באדמה מפני שמשרת וכו'</b>. פי' הר\"ב מין ממיני האדמה כו' כלומר ולא בכל אדמה אמר רבי ישמעאל ואפילו שאינו משרת ולגזור אטו משרת. ואע\"ג דבגמ' איבעיא לן היכי תנן אי מפני שמשרת. או מפני המשרת ולא אפשיטא. פי' הר\"ב להקל. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות נזירות. וכתב הכ\"מ משום דקי\"ל ספק נזירות להקל ע\"כ. ותמיהני דמידי הוא טעמא להקל אלא משום דלא ליתי חולין לעזרה וכמו שכתבתי במשנה ה' דפרק קמא והכא דודאי נזיר הוא לא שייך האי טעמא כלל. אבל נ\"ל דמעיקרא לא קשיא ולא מידי אפילו אי איתא דתני מפני המשרת אכתי לא הוה אלא גזירה דרבנן וכיון דלא אפשיטא כל ספק דרבנן להקל. ומ\"ש הר\"ב והלכה כרבי ישמעאל. וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב הכ\"מ. ואף על גב דיחידאה הוא אפשר שסובר דר' ישמעאל לפרש דברי תנא קמא אתא ע\"כ ולישנא דרבי ישמעאל אומר ל\"ק כמו שכתבתי הרבה כיוצא בזה בפ\"ג דבכורים מ\"ו. אבל איכא למידק אמאי משמע ליה דלא לאפלוגי אתא. הלכך נראה לי דהא דפסק כר' ישמעאל משום דבגמרא איבעיא לן אליביה כמו שכתבתי או שמשרת תנן או המשרת ואמרינן נמי למאי נ\"מ כגון דאיכא אדמה דלא מתרא כו' משמע דכוותיה קי\"ל ולהכי איבעיא לן אליביה ומפרשינן מאי נ\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו חייב אלא אחת</b>. אין זה אלא בדיני אדם שאינו מחויב מלקות אלא אחר ההתראה על כל מלקות והוא מה שאמרו אמרו לו אל תשתה. אבל בדיני שמים כל זמן ששתה רביעית יין עבירה ועל כל גילוח [שערה] עבירה וכל טומאה שיטמא עבירה ועל זה תעשה היקש לכל איסורים שבתורה אין הפרש בזה בין איסור לאו ובין איסור כרת או איסור מיתת ב\"ד. אבל תדע שהבא על הערוה איזה ערוה שתהיה חייב על כל ביאה וביאה בכלל [נ\"א בפרט] ואם אנחנו לא נוכל להעניש עליו אלא עונש אחד. הקב\"ה מעניש אותו על כל עבירה ועבירה ואם המיתו אותו ב\"ד על א' מאלו העבירות והתודה נתכפר לו על הכל. [כדמוכח מתני' ב' דפ\"ו דסנהדרין] מצד התשובה לא מצד שהעונש האחד שמענשין אותו ב\"ד יכפר עונות הרבה. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אמרו לו אל תשתה אל תשתה</b>. פירש הר\"ב שהתרו בו בין שתייה לשתייה. ועיין מ\"ש הר\"ב במשנה ז' פ\"ג דמכות: \n",
+                    "<b>אמרו לו אל תטמא אל תטמא וכו'</b>. עיין מה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו</b>. פי' הר\"ב כגון לשתות יין מצוה דאמרינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מסיים הרמב\"ם. אבל בטומאה לא אמר לא יטמא בלבד. אבל אמר לאביו וכו'. משמע דמדסתם וכתב מיין ושכר יזיר ילפינן והכל בכלל ואפילו דמצוה. אבל בגמ' בפ\"ק דף ג' ע\"ב. משמע בהדיא דמיתורא קא דרשינן דהא כבר כתיב (במדבר ו׳:ד׳) מכל אשר יעשה מגפן היין ואע\"ג דדרשינן נמי לחייב בנזירות לנוזר מן האחד בלבד. כמ\"ש בפרק קמא משנה ב'. הא אמרינן התם דאם כן לימא קרא מיין מאי ושכר שמע מיניה תרתי. עוד שם בגמ' יין דמצוה מאי היא. קדושא ואבדלתא ליכא למימר שאף על פי שמצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ׳:ח׳) זכור את יום השבת לקדשו. זה שמקדשין על היין מד\"ס הוא [כמו שכתב הרמב\"ם בפרק כ\"ט מהלכות שבת] ואם כן קרא יתירה לאו להכי אצטריך. ומשני כגון שנשבע לשתות וקמ\"ל קרא יתירה דחייל עליה נזירות אף על גב שנשבע לשתות. כ\"פ התוספות וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות נזירות: \n",
+                    "<b>בתגלחת מצוה</b>. פירש הר\"ב דמצורע דאתי עשה ודחי לא תעשה דתער לא יעבור על ראשו וכ\"כ הרמב\"ם. ותימה דהא איכא נמי עשה דגדל פרע שער ראשו [וכ\"כ הרמב\"ם עצמו בתחלת הל' נזירות שזו מצות עשה היא ועוד מנה שם מצות עשה דכל היוצא מפיו יעשה] ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. וכמ\"ש במשנה יו\"ד פ\"ד דיבמות. ובגמ' [מקשינן] ותגלחת לא תותר מכללה קל וחומר מיין וכו'. אמר רחמנא ראשו אמר רחמנא זקנו פי' גבי מצורע. וכן לעיל דף מ\"א. ושם פי' התוספות בהדיא דלהכי איצטריך ראשו דאל\"ה הוה מקיימינן בנזיר ומצורע דיגלח כל שערו בשאר גופו. אבל ראשו יהיה אסור לגלח דלא אתי עשה דוגלח דמצורע ודחי לא תעשה דנזיר דתער לא יעבור על ראשו ועשה דגדל פרע שער ראשו. שוב ראיתי בספ\"ז מהלכות נזירות שהרמב\"ם עצמו הקשה קושיא זו דהא ל\"ת ועשה הוא. וניחא ליה מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה. ע\"כ. והשיג עליו הראב\"ד דבריש יבמות [דף ה] אמרו דהוה ליה לא תעשה ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי ע\"כ. ומיהו התם לא אמרו כך אלא דלא ליליף מנזיר מצורע לכל התורה שיהיה דוחה לא תעשה ועשה. אבל דביה גופיה דחי ילפינן מראשו וזקנו [ואיצטריך תרווייהו כדאיתא התם] ומעתה סוגיא דהכא ודהתם דלא כהרמב\"ם. ומ\"ש הכ\"מ בישוב זה דגמרא חדא מתרי טעמי נקט אינו מתיישב כלל דבשלמא לענין דלא ליליף מינייהו בעלמא איכא למימר דחד מתרתי נקט אבל אי איתא סברת הרמב\"ם. דאין כאן עשה כלל למאי איצטריך למכתב ראשו וזקנו. ואפשר דלסברא של הרמב\"ם אה\"נ דראשו וזקנו לא אתי אלא להקפה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כאידך ברייתא דבריש יבמות: \n",
+                    "<b>ובמת מצוה</b>. פירש הר\"ב דכתיב לאביו וכו'. גמרא דהכא ודריש פרק דלקמן. ומה שכתב הרמב\"ם בסוף פרק ז' מהלכות נזירות. ודברים אלו דברי קבלה הם. רי\"ל כמ\"ש בפירושו ובא בקבלה לאביו לא יטמא. אבל מטמא למת מצוה ע\"כ. ותניא איזו מת מצוה כל שאין לו קוברים. קורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה. גמרא דף מ\"ג ע\"ב: \n",
+                    "<b>וקרבנותיו שתי תורים או שני בני יונה</b>. אחד לעולה. ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם: \n",
+                    "<b>ואינו מביא קרבן אלא א\"כ היה מעורב שמש</b>. ולכאורה קאי אמצורע והכי קאמר ומצורע [טהרתו] תלויה בתגלחתו וכי גלח צריך שיטבול ואינו מביא קרבן עד שיעריב שמשו אחר שטבל. אי נמי יש לפרש דקאי אנזיר. וכן רש\"י מפרש ונזיר אינו מביא קרבנותיו. אלא א\"כ היה מעורב שמש שטובל בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני. וכן אם לא טבל בשביעי עד לשמיני אינו יכול להביא קרבנותיו בו ביום עד התשיעי. אע\"ג דלדידי' במצורע אין צריך הערב שמש [*כדמסיים בהדיא ויהיב טעמא. לפי שהוא טהור ועומד משעת טבילה הראשונה דהא כתיב ביה וטהר ע\"כ] מכל מקום נוכל לפרש אף לדעת הר\"ב דאנזיר קאי וכן נראה שפירש הרמב\"ם. וכך כתב בחיבורו הרי שהזה בשלישי ובשביעי ולא טבל ונתאחר כמה ימים. כשיטבול. יעריב שמשו. ויביא קרבנותיו למחר. והכ\"מ לא כתב מנין לו ונ\"ל דהיינו הך בבא: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>היה מביא שלש בהמות חטאת עולה ושלמים ושוחט את השלמים ומגלח עליהם</b>. לשון התוס' אחרי שאמר הכתוב שעל השלמים יגלח דין הוא שיקדימו וקשה א\"כ למה הקדים חטאת ועולה לשלמים ע\"כ. וכן משמע לישנא דושוחט את השלמים לומר דמקדים לשחוט השלמים אבל הר\"ב העתיק שחט את השלמים וללשון זה י\"ל דה\"ק דאשחיטת שלמים מגלח ולא על הקודמים. והשתא ניחא דנקטינהו כסדרן וכן הם כתובים בפרשה בין בהבאה בין בעשייה ולפיכך נראה שכסדרן בכתוב כן הוא סדרן דמנלן לשנות הסדר ממה שסדורין בכתוב וכן לשון הרמב\"ם בפ\"ח מה\"נ ושוחט החטאת תחלה ואחר כך העולה ואח\"כ שלמים ואח\"כ מגלח ובפי' המשנה פסק כרבי יהודה הרי שסובר דלר\"י שחיטת שלמים באחרונה ועליהם מגלח ובזה מסולק כל מה שנדחק הכ\"מ לומר שהרמב\"ם פוסק בסדורן כר\"א ובגילוח על השלמים [פסק כר\"י] ואע\"ג דלר\"י השלמים קודמים שזהו דוחק גדול מאד שלפי זה לקח לו הרמב\"ם שיטה מדנפשיה דמנלי' למעבד הכי לשחוט החטאת ראשונה ולגלח על האחרונה והא ודאי דלא כמאן לסברת הכ\"מ. אבל לדידי ניחא שהרמב\"ם מפרש דר\"י הכי ס\"ל וכוותיה הוא דפסק. ומשום דתנאי כוותיה ס\"ל בברייתא אבל בסדור הקרבנות אין מחלוקת בין ר\"י לר\"א ולפיכך נקטינהו ר\"י נמי חטאת עולה ושלמים. ולפי דעתי א\"א שיחלוק ר\"י בסדור הקרבנות שהרי בפרשה כך הם סדורים בעשיה. ועיין מ\"ש בסוף הפרק בס\"ד. אבל קשה קצת לשון דר\"א שאמר החטאת קודמת בכ\"מ איתא דר\"י נמי ס\"ל דקודם בנזיר ולא פליגי אלא בגילוח אי קודם מאי בכל מקום דקאמר לא לימא אלא שהחטאת קודמת וי\"ל שהאמת הוא אומר אע\"ג דלא איצטריך למימר: \n",
+                    "<b>ושוחט את השלמים</b>. פירש הר\"ב דכתיב וגלח את ראשו פתח אהל מועד ומפרשינן לקרא וכו'. דאי פתח אהל מועד ממש. א\"נ כנגד הפתח בזיון מקדש הוא כדאיתא בגמרא. ועיין משנה דלקמן [*וגי' הר\"ב שחט כתבתי לעיל] ומקום גילוחו שנינו בפ\"ב דמדות משנה ה': \n",
+                    "<b>ומגלח עליהם</b>. שתהיה תגלחת ואחר שחיטתן. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואם גילח וכו'</b>. אתיא ככ\"ע כדמוכח במשנה י' ובירושלמי יליף ליה מן ואת האיל יעשה. דיעשה יתירה דה\"מ למכתב ועשה את חטאתו ואת עולתו ואת האיל זבח השלמים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הראויה כו'</b>. כתב הר\"ב דכבשה אינה ראויה וכו' היינו בנזיר דכתיב ביה כבשה וכבש ואיל. אבל בעלמא ראויה היא לשלמים: \n",
+                    "<b>ומשלח תחת הדוד</b>. פי' הר\"ב של שלמים ואם שלח תחת חטאת יצא. בגמ' יליף לה מדכתיב זבח: \n",
+                    "<b>ואם גילח במדינה</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דכתיב פתח אהל מועד כו' עד שיהיה פתח כו'. הכי דריש אבא חנן בברייתא ודרשא דלעיל דבשלמים הכתוב מדבר סתם ברייתא היא ותפיס הר\"ב לתרוייהו וכן הרמב\"ם בפ\"ח מה\"נ משום דס\"ל דהכל במשמע [*וכאשר הגהתי בדברי הר\"ב כן הוא בגמרא]: \n",
+                    "<b>במדינה</b>. פי' הר\"ב בירושלים. עמ\"ש במ\"ג פ\"ק דשקלים: \n",
+                    "<b>ואם גילח במדינה היה משלח כו'</b>. כן גירסת הספר וכן בסדר המשנה דבבלי וירושלמי והכי ס\"ל רבי יהודה בברייתא טהורים כאן וכאן היו משלחים. טמאים כאן וכאן לא היו משלחים וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות נזירות. ותמה הכ\"מ ואמאי לא פסק כחכמים דפליגי בברייתא [והביאם הרמב\"ם בפירושו] וסברי דאינו משלח <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אלא נזיר טהור שגלח פתח אהל מועד וכן הוא סתם מתני' ע\"כ. וזהו כנוסחא אחרינא והיא נוסחת הר\"ב ג\"כ. וכן פסק הלכה. וכן נראה שהיא נוסחת הרמב\"ם בפירושו אבל בחבורו נראה לי שתפס הנוסחא שבספרים דלא גרסי' לא: \n",
+                    "<b>הכל משלחין</b>. כתב הר\"ב טהור וכו' וטמא במקדש. ויליף לה בגמ' מזבח לרבות חטאת בנזיר טהור ואשם בנזיר טמא. והרמב\"ם בפ\"ו מה\"נ אע\"ג דפסק דשער נזיר טמא יקבר כתב שאם גילח במקדש והשליכם תחת דוד האשם יצא. והכ\"מ לא כתב מנין לו. ונ\"ל דמן התוספתא למד כן דאיתא התם טמא שבמדינה יקבר. הטמא שבמקדש משלח תחת הדוד של חטאת ושל אשם. דברי ר\"מ. ואח\"כ שונה פלוגתא דר\"י וחכמים. וחוזר ושונה אם שלח תחת דוד חטאת ואשם יצא ואין אשם אלא בשל טמא. ש\"מ דלד\"ה יצא בדיעבד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או שלקן</b>. בפרק שני דפסחים משנה ו' פי' הר\"ב <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דשליקה בשול יותר מדאי עד שנימוח. ושם כתבו התוספות דף ל\"ט דאפילו הכי לא הוי הכא זו ואין צריך לומר זו דקמ\"ל דבשליקה אינו יוצא מתורת בשול: \n",
+                    "<b>וחלה מצה אחת</b>. דיניהן במ\"ב פ\"ז דמנחות: \n",
+                    "<b>ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים</b>. כתב הר\"ב דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין אחר המעשים כולם. ברייתא. ופירש\"י אחר המעשים כולם אחר קרבן ואחר התגלחת ותגלחת מעכבת ע\"כ. והיינו דלא תני הותר לגלח לפי שכבר גלח שהרי גילוח מעכבת: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים כו'</b>. כתב הר\"ב כתיב הכא ואחר וכו' וכתיב אחר התגלחו ולקח הכהן את הזרוע וגו'. והניף וגו' אחר התגלחו וגו' מה התם אחר מעשה יחידי פירש\"י דלאחר גילוח עביד תנופה אף כאן אחר מעשה יחידי אחר קרבן אף ע\"פ שעדיין לא גילח ותגלחת לא מעכבא ע\"כ. ובגמרא אימא עד דאיכא תרוייהו דמה התם אחר תגלחת כדכתיב אחר התגלחו. אף כאן נמי אחר התגלחו. ומשני אי הכי גזרה שוה למה לי: \n",
+                    "<b>כיון שנזרק כו' הותר כו'</b>. כתב הר\"ב וכן הלכה. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות נזירות אע\"פ שבפירושו כתב דאין הלכה כרבי שמעון. ותמה הכ\"מ לפסוק הלכה כרבי שמעון דלא כתנא קמא ומסיק דבברייתא ר\"א כת\"ק ור\"ש כחכמים. ותו אשכחן סתמא כר' שמעון דלא כרבי אלעזר במשנה ה' פ\"ד דתנן נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר ומוקי התם בגמרא דלא כר\"א. דאי כר' אלעזר כיון דתגלחת מעכבת אסירא בחמרא ומצי מיפר. ומכיון דאשכחן סתמא דלעיל כחכמים אע\"ג דסתם דהכא כר' אלעזר נקטי' כסתמא דאתיא כחכמים עכ\"ד. ולי קשיא דמה לי סתמא כחכמים ומה לי סתמא כר\"א כיון דאשכחן לר' דסתם לעיל ואח\"כ שנה כאן מחלוקת יש לנו לפסוק ככללא דסתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. וכ\"ש הכא דסתם דלא כסתמא דלעיל. ואפשר דהא דאמרינן דאין הלכה כסתם כלומר שאין זה בכלל הלכה כסתם משנה. אבל לא לומר שהלכה כדעת החולק אלא הרי הסתם ודעת החולק הוא כשאר החולקים שלא הכריע בהם רבי במשנתו הלכה כמאן. והלכך פסקינן כחכמים דברייתא [*ועיין ברפ\"ו דכלים] אבל נ\"ל דאין צריכין לכל זה דטעמו דהרמב\"ם לפי שבסה\"פ חזר ושנה רבי עצמו לדר\"ש בלשון חכמים כדתנן וחכ\"א יביא שאר קרבנותיו וטעמייהו כדפי' הר\"ב דס\"ל אחר מעשה יחידי וכו' וזה אמת ברור. ברוך שהנחני בדרך אמת: \n",
+                    "<b>הותר וכו'</b>. משמע ודאי מיד הותר ועיין מ\"ש ספ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תגלחתו פסולה</b>. כתב הר\"ב דאמרינן לעיל לר\"א סותר ז' ימים. לפום ריהטא כתב כן דסתמא תנן לעיל משנה ג' דסותר ל' יום. ומיהו בגמ' דהתם דף ל\"ט ע\"ב אמרינן דלר\"א סותר שבעה ימים בלבד. וטעמא כי היכי דגדלי שערות דקים להו לרבנן כל ז' יומין אתיא מזיא כדי לכוף ראשו לעקרו: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אותו זבח לא עלה לו אבל שאר זבחים עלו לו</b>. פי' הר\"ב דסבר דאם גלח על עולת נדבה ושלמי נדבה יצא. גמ'. ויליף לה דאמר קרא (במדבר ז׳:פ״ח) ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ולא כתב על שלמיו. ופי' יצא היינו מצות גילוחו. אבל ידי נדרו דקרבן נזיר לא יצא. וכדתנן בריש זבחים שלא עלו לבעלים לשם חובה. והיינו דקאמר אותו זבח לא עלה לו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר סותר את הכל</b>. כתב הר\"ב לא כל הימים קאמר דהא אמר כל לאחר מלאת שבעה סותר. גמ': \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים יביא שאר קרבנותיו [וכו']</b>. פירש הר\"ב רבנן לטעמייהו. דאמרי אחר מעשה יחידי מותר לשתות יין ומותר לגלח. הלכך קודם שנטמא היה ראוי לתגלחת. קצת יש לדקדק מדכתב ומותר לגלח שסובר כמו שכתבתי במ\"ז דלר\"י שכן הלכה מצות הגילוח אחר השלמים שקרב לאחרונה. אבל מ\"מ קשה. דלמאי נקט כלל דין הגילוח ושני מלישנא דר\"ש ור\"א דלא נקטי אלא שתיה וטומאה וגילוח מכ\"ש דלר\"א גילוח מעכב ולרבי שמעון נהי דלא מעכב. מכל מקום מצותו קודמת: \n",
+                    "<b>ומצאה שמתה</b>. ונטמאת עליה. רש\"י: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אבל מיטמאין למת מצוה</b>. נזיר מפרש במשנה ה' פ' דלעיל מדכתיב גביה לאביו ולאמו כו'. וה\"נ כתיב בכה\"ג: \n",
+                    "<b>ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן כו'</b>. שקדושתו עדיפא כיון שהזקיקתו תורה להביא קרבן על טומאתו. תוס': \n",
+                    "<b>יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם</b>. ואפי' אמר נזיר עולם מ\"מ סתם נזירות הוה שלשים יום. תוס'. ואפשר נמי לומר שקדושתו לא היתה עליו מעולם אלא משנזר. [*משא\"כ כהן גדול שאע\"פ שלא היתה עליו קדושת כהן גדול אלא משנתמנה להיות כהן גדול מ\"מ היתה עליו קדושת כהן הדיוט. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ושאלני בני האלוף כמהר\"ר שמואל יצ\"ו שהרי אפשר שיהיה נזיר מעולם. דהיינו כשהדירו אביו וכדתנן במ\"ו פ\"ד והשלים הוא אח\"כ ונדר נזירות עולם ומשמע נמי דבנו סתמא תנן והיינו אף משנולד. ושמשון יוכיח שהיה נזיר עולם מבטן אמו. והשבתיו דסברא פשוטה היא שאין האיש מדיר בנו כל עוד שאין הבן יודע להשמר ולהזהר מכל אשר יצוהו אביו מדיני הנזירות. שאע\"פ שכשהוא עודו מוטל בעריסה אמו שומרתו. הנה כשיכול להלוך אנה ואנה לא תועיל לו שמירת אמו שהיא מתעסקת בשאר צרכי הבית שכן ר\"י קרי לאשתו ביתו [שבת קי\"ח] כמ\"ש בפ\"ק דסוטה מ\"א בד\"ה רי\"א כו' ואין לכל אדם יכולת לשכור שומר וכדי שלא נאמר שנתנו חכמים דבריהם לשיעורין על כרחינו צריכים לומר דהא דתנן שמדיר בנו בנזיר. היינו משהגיע לחינוך שהוא יודע להזהר מדיני הנזירות כשמלמדין אותו. וכי הא דתנן בספ\"ג דסוכה לענין לולב ובברייתא התם מפורש שכן גם לענין תפילין ושאר מצות וה\"נ דכוותה ואף בסוגיא שעל מ\"ו דפ\"ד הכי מוכח דאע\"ג דכתב הר\"ב לעיל שם דהלכה היא מפי הקבלה היינו שפירש כדברי רבי יוחנן אבל ריש לקיש אמר דטעמא כדי לחנכן במצות. וא\"כ קודם שמגיע לכלל חינוך אין כאן נזירות כלל אף מאביו. ואין נראה שיחלוק עליו ר' יוחנן בזה. דאל\"כ כי קא מקשה בסוגיא כמה זימני בשלמא לרבי יוחנן כו' ה\"ל להקשות ג\"כ בשלמא לר\"י בנו סתמא קתני אלא ודאי דאף לר' יוחנן מסתמא כפי הסברא דדוקא בשהגיע לחינוך הכי אגמרו לה. וא\"כ לא משכחת שיהיה נזיר מעולם אלא מאחר שהגיע לחינוך אליבא דכ\"ע ואין להשיב עלי מדהרמב\"ם לא כתב בחבורו דדוקא בהגיע לחינוך שהרי כך דרכו להעתיק המשנה כצורתה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על אלו טומאות כו'</b>. כתב הרמב\"ם למעוטי עצם כשעורה שאינו מטמא באהל. גמרא. ופירשו התוס' [דתנא] והדר מפרש: \n",
+                    "<b>על המת</b>. פי' הר\"ב אע\"פ שאינו שלם וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם דאלת\"ה על כזית מן המת [מגלח]. על עצמו לא כ\"ש. ובריש פ\"ב דאהלות מפרש לה הר\"ב לנפל שלא נתקשרו איבריו וטעמא דהתם תנן בהדיא רוב בנינו ורוב מנינו על כרחין לנפל הוא דאתא. ומיהו יש לדקדק אמאי לא מפרש על המת דהכא כמו על המת דהתם. ובגמרא רבי יוחנן מוקי לי בנפל כי התם. ורבא מוקים לה ברוב בנין וכו'. והרמב\"ם ברפ\"ז מהלכות נזירות כתב לתרוייהו ובזה הוא מונה י\"ב טומאות עד ועל עצם כשעורה. ולא עד בכלל. לפי שאין לעצם כשעורה טומאת אהל. ואע\"פ שתמה עליו הכ\"מ שמנה שדרה וגולגולת לשנים וכדפירש נמי הר\"ב ובגמרא בעיא דלא איפשיטא היא. [*ועיין מ\"ש בזה ברפ\"ב דאהלות] וטעמא דשיעור כזית מפרש הר\"ב בספ\"ו דעדיות ומשנה ה' פרק ב' דאהלות. ומה שכתב הר\"ב ברוב בנין. עיין בזה ספ\"ו דעדיות. ורפ\"ב דאהלות. ומה שאמר הר\"ב אפילו אין בהן רובע הקב עיין בפירושו למשנה ז' פ\"ק דעדיות ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>נצל</b>. לשון הפרש כמו ויצל אלהים (בראשית ל״א:ט׳) רש\"י: \n",
+                    "<b>[*ועל מלא תרוד כו'</b>. פי' הר\"ב כף גדולה שמחזקת מלא חפנים כחכמים בברייתא. ודלא קתני במשנה מלא חפניים נ\"ל לפי שאין מדרך העולם ליקח בחפניו רקבון של המת אלא בתרוד וכיוצא בו]: \n",
+                    "<b>ועל חצי לוג דם</b>. משמע מפי' הר\"ב דהלכה היא. ועיין מ\"ש בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>על מגען</b>. חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שא\"א שיגע בכולו שהרי אינו גוף א'. רמב\"ם פ\"ז מה\"נ ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ג. [*ובפי' הר\"ב דמ\"ב פ\"ב דאהלות ומ\"ש שם]: \n",
+                    "<b>על אלו כו'</b>. כתב הרמב\"ם למעוטי סככות ופרעות. גמ'. ופירשו התוס' דתנא והדר מפרש: \n",
+                    "<b>ומביא את קרבנותיו</b>. לא גרסינן במשנה. דבגמ' מיבעיא ליה. ואע\"ג דאפשיטא ליה דמביא את קרבנותיו מ\"מ ש\"מ דל\"ג ליה וכ\"כ התוס': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אבל הסככות והפרעות</b>. הארכתי בפירושם בס\"ד במשנה ב' פ\"ח דאהלות]: \n",
+                    "<b>ובית הפרס</b>. ואף טומאת בית הקברות תנן בפ' ג' משנה ה' דאינה סותרת אבל לאו מלתא פסיקא היא. שהרי יכול להטמאות בבית הקברות במתים שלשם. ויסתור. לפיכך לא תני ליה הכא: \n",
+                    "<b>וארץ העמים</b>. שנזר בארץ ובתוך ימי נזירותו יצא לארץ העמים ונכנס. והא דתנן בפ\"ג מ\"ו מי שנזר וכו'. ואח\"כ בא לארץ כו' בה\"א נזיר בתחילה וסותר הקודמין התם טעמא לפי שעשה נזירתו בח\"ל וכו'. רש\"י ועיין מ\"ש לעיל: \n",
+                    "<b>והגולל והדופק</b>. פי' הר\"ב כיסוי הארון והארון עצמו. ובמשנה ד' פ\"ב דאהלות מפרש בע\"א. התם כפי' ר\"ת והכא כפירש\"י: \n",
+                    "<b>ורביעית דם</b>. פי' הר\"ב אפילו על משאו כו'. גמ' [דף נ\"ג] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לאפוקי מר\"ע דסוף פרקין דאלת\"ה לא איצטריך. דהא מרישא דתנן על חצי לוג דם ש\"מ דעל רביעית דם לא: \n",
+                    "<b>ואהל ורובע עצמות</b>. פירש הר\"ב אם האהיל על רובע כו'. וצ\"ע לישנא דורובע. והרמב\"ם פירש ואהל. ר\"ל שנגע באהל המת או אם האהיל על רובע עצמות והוא ענין מ\"ש רובע עצמות. וכן פסק בחבורו [פ\"ז] נגע באהל המת: \n",
+                    "<b>ורובע עצמות</b>. כתב הר\"ב אבל על מגע ומשא מגלח. גמ'. דאלת\"ה לא איצטריך למתנייה. דהא מרישא דתנן ועל חצי קב. ש\"מ דעל רובע לא. והרמב\"ם בחבורו לא כתב כן בהדיא. אבל הניחו במשמע מדכתב או שנטמא באהל רובע עצמות וכו' שאינו סותר. דש\"מ דהא נטמא במגע ובמשא רובע עצמות דסותר. ולא ידעתי למה לא פירש כן בהדיא: \n",
+                    "<b>וכלים הנוגעים במת</b>. פירוש בעודם נוגעים שאינן מטמאין טומאת ז' אלא בחבורין ראב\"ד פ\"ז מהלכות נזירות. [*והכ\"מ כתב שכן גם דעת הרמב\"ם. אבל כשלמדתי מסכת אהלות יגעתי ומצאתי שלא כן הוא כדברי הכ\"מ אלא דלהרמב\"ם א\"צ חבורין לשום כלי. וגם הראב\"ד אינו מצריך חבורין אלא לכלי שטף. ועיין לקמן בד\"ה ומזה כו']: \n",
+                    "<b>וימי ספרו וימי גמרו</b>. וצ\"ע דלא ליתני אלא ימי ספרו. וליכא למימר אבל גמרו סותר. דא\"כ מאי נ\"מ במה שימי ספרו אינו סותר. הרי כבר סתר מטעם ימי גמרו. תוס': \n",
+                    "<b>על אלו אין הנזיר מגלח</b>. לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת. רמב\"ם. וכ\"כ התוספות בד\"ה ורביעית דם: \n",
+                    "<b>ומזה בג' ובז'</b>. כתב הר\"ב הא לא קאי אימי ספרו כו' ומשמע דאאינך כולהו קאי. ובארץ העמים מפורש בגמ' דדוקא למת טמא בגושה ולא באוירה. ובאהל וכלים להרמב\"ם א\"צ הזייה ויהיב טעמא כדי שיהא עולין לו ככתוב בחבורו פ\"ז אע\"פ שבפירושו לא משמע כן. בתוס' נחלקו ר\"ת סובר דבכלי מתכות צריך הזייה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ור\"ח כהן השיב לו איזה בית אשר תבנו לי דכל שהנזיר מגלח הכהן מוזהר עליו ע\"ש ולפי מה שאמר לעיל דדוקא בחבורין צריך הזייה נ\"ל דלא קשיא דכשאינו בחבורין אין הנזיר מגלח ואין הכהן מוזהר עליו. [*וזהו לפי מה שהוא מובן מל' הראב\"ד פ\"ז מהלכות נזירות שהעתקתיו לעיל. אבל מדבריו שבפ\"ה מהט\"מ מבואר דבכלי מתכות אינו מצריך חבורין. ולפיכך קושית ר\"ח כהן במקומה עומדת. וראיתי להרמב\"ן בפירוש החומש ריש פרשת חוקת על בחלל חרב שכתב והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמ' שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל. שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל. אדם כי ימות באהל שאינו רק על האדם עצמו. ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל. היו הכהנים אסורים בכל הבתים שבכלן החרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל. וכן נראה עוד בגמ' שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאת ג' וז' אע\"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה. והיה זה מפני שבכתוב השני שאמר והזה על האהל כתוב (וכל) הנוגע (במת או) בעצם או בחלל. ולא אמר או בחלל חרב. וא\"כ הרי החרב כחלל לטמא במגע [ובמשא] טומאת ז' אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה. ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל והוא הקרוב והנראה מדברי רז\"ל. עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>ואינו סותר את הקודמים</b>. ומתחיל ומונה מיד. והוא שתהא נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שער שלשים יום לאחר שנתגלח בתגלחות שתים של מצורע. רש\"י: \n",
+                    "<b>באמת אמרו</b>. עיין בפירוש הר\"ב ריש פרק שני דתרומות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח כו'</b>. עיין משנה ד' פי\"א דפרה ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וה\"ה דהל\"ל על אהילות דלר\"ע אית ליה האי סברא אלא משום דלגבי שעורה דקמייתי ליה מינה מק\"ו לא מצי אמר על אהילות לא אמר נמי גבי רביעית דם. רש\"י. [*ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>אין דנין כאן ק\"ו</b>. פי' הר\"ב שעצם כשעורה הלכה היא ואין דנין וכו'. וצ\"ל דהא דאמרן לעיל משנה ב' דחצי לוג דם הלכה היא כדמשמע מפירוש הר\"ב דזהו דוקא לענין אהל. [*ולרש\"י שכתבתי לית ליה לר\"ע הלכה כלל]: \n",
+                    "<b>והרציתי</b>. פירשתי בסוף יבמות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שאמר להם אחד</b>. דהא [או] הודע אליו חטאתו כתיב (או הודע אליו) מ\"מ. רש\"י. וברייתא היא רפ\"ג דכריתות. ומ\"ש הר\"ב דאם מכחישין כו'. ועיין ספ\"ה דמס' טהרות. ומ\"ש הר\"ב ומתני' איירי כו'. שאם היה העד אצלם במקומם. להרמב\"ם באותו חצר או בית ולהראב\"ד באותו מעמד פ\"ט מה' נזירות. ומ\"ש דה\"ל כספק טומאה בר\"ה דספק טומאה בר\"ה [כו'] לא מהכא ילפינן אלא כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"א פ\"ד דטהרות. ולהכי כתב כספק כו'. ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ח דעדיות: \n",
+                    "<b>ומגלחין</b>. אם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הם נשים או קטנים. דאילו גדולים אין מגלחין. משום דאסורים בהקפת ראש מספק. גמ': \n",
+                    "<b>ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה</b>. ואע\"ג דספק טומאה ברה\"י ספקו טמא מדאורייתא. אין לטמא שניהן מכח זה. ולייתו שניהם קרבן טומאה. כיון דממ\"נ חד מינייהו טהור דמסוטה ילפינן ולא ילפינן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אלא דבר שיכול להיות. הר\"ש במשנה ה' פ\"ח דתרומות: \n",
+                    "<b>וסופרין כו'</b>. ואומר אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שנעשה כבר שלי וקרבן טהרה שנעשה כבר שלך. תוס': \n",
+                    "<b>אלא מביא חטאת העוף</b>. כתב הר\"ב ואשם אינו מביא כרבנן דאמרי לעיל [כו']. רצה לומר בגמ' פ\"ג דף י\"ח וילפי להו מדכתיב (במדבר ו׳:י״א) וקדש את ראשו ביום ההוא. ההוא אע\"פ שלא הביא אשמו. ע\"כ. וכתב רש\"י ועולת העוף אי בעי מייתי לה לשם נדבה. ואי בעי לא מייתי לה כלל. כיון דדורון בעלמא הוא. לא מעכבא. והרמב\"ם בפ\"י כתב שאינו מביאה לפי שאינה מעכבת. וכתב הכ\"מ תמיה לי אע\"פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה. ויתנה עליה: \n",
+                    "<b>ועולת בהמה</b>. כדי לגלח על אחד מן הדמים. שכיון שהוא ספק טמא. בסוף שלשים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>אינו רשאי לגלח בלא הבאת קרבנותיו. תוספות. והכי תניא בתוספתא דמתני' דלקמן וחטאת אינו יכול להביא שאין חטאת בהמה באה מספק. ושלמים טעונים לחם וזרוע בשלה. ואין שלמים כאלו באים נדבה. תוספות פרק בתרא דנדה דף ע': \n",
+                    "<b>אמר רבי יהושע נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין</b>. גמ' ולייתי ומה בכך ומשני לא אמר ר' יהושע אלא לחדד בה את התלמידים פירש\"י שיהיו נושאין ק\"ו בעצמן ומה ר\"י שיודע הוא בעצמו שאין בדבריו ולא כלום משיב דבר שאינו משנה ק\"ו לשאר כל אדם שאפי' יודע שאין בדבריו ולא כלום ושאר חביריו יהיו מלעיגים עליו לא ימנע מלשאול כל צרכו וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכל בקדשים אחר ששים יום כו'</b>. כתב הר\"ב אבל קודם לכן לא כו' ולאחר ל' יום מגלח מוקי לה בגמ' באשה וקטן דלאו בני חיובא דהקפת ראש נינהו כדלעיל. ומ\"ש הר\"ב ומביא ב' צפורים והם נעשים בחוץ ולא הוי בהו משום חולין בעזרה. בגמ'. ומ\"ש ועולת בהמה. משום ספק נזיר דאלו חטאת ושלמים לא. כמו שכתבתי לעיל. ועוד דהכא דספק מצורע הוא ואינו יכול להניף ושלמי נזיר טעונות תנופה. תוס' דנדה [שם]. ומ\"ש הלכך צריך להמתין שלשים יום שלספק נזירות לשון הרמב\"ם לפי שאינו מתנאי טהרה שלא יהיה בין תגלחת ותגלחת אלא ז' ימים ולא יותר. אלא הכוונה שלא יהיה פחות. ע\"כ. ומ\"ש ולמחרת יום תגלחתו מביא קרבן מצורע כו' ומביא חטאת העוף שחטאת בהמה אינה באה על הספק. תוספתא בפרק בתרא. ומסיים בה הכי להביא חטאת העוף אינו יכול שעשיר שהביא קרבן עני לא יצא [כדתנן במשנה י\"ב פרק י\"ד דנגעים] כיצד עושה יכתוב נכסיו לאחר ומביא קרבן עני [וע\"ש משנה י\"א אימתי כותב] ופסקה הרמב\"ם בסוף הלכות נזירות. וכ\"כ התוספות סוף פרק דלעיל דף נ\"ה. ומ\"ש ותגלחת מצורע אינו עולה לא לתגלחת נזיר טהור. ולא לתגלחת נזיר טמא. כך השיב רשב\"י לתלמידיו. לפי שאינן שוין. דגילוח חילוטו של מצורע לגדל שער של ימי ספרו. וגילוח נזיר טהור להעביר דא\"צ עוד גידול. וגילוח דימי ספירו שהוא ג\"כ להעביר מ\"מ גילוחו לפני זריקת דמים. שהרי ביום השביעי מגלח וביום השמיני מביא קרבנותיו [כדתנן במשנה ו' פ\"ו]. וגילוח דנזיר טהור אחר זריקת אחד מן הדמים. וגילוח דנזיר טמא שהוא ג\"כ קודם זריקת אחד מן הדמים. [כדתנן התם] מ\"מ אינם שוים דמצורע לפני ביאת מים כדכתיב (ויקרא י״ד:ח׳) ביום השביעי יגלח [את] כל שערו [וגו'] ורחץ [את] (כל) בשרו במים וטהר. ונזיר טמא אחר ביאת מים כדכתיב (במדבר ו׳:ט׳) וגלח ראשו ביום טהרתו משמע לאחר טהרה. דמגלח לאחר ביאת מים: \n",
+                    "<b>אחר ששים יום</b>. הקשו בתוס' פרק דלעיל דף נ\"ה. דהא תנן במשנה ב' פ\"ג שמי שנזר שתי נזירות מגלח הראשונה ביום ל\"א. והשניה ביום ס\"א וא\"כ לא היה אוכל בקדשים עד יום ס\"ב שהוא יום הבאת קרבנותיו ביום שאחר יום התגלחת. ותירצו דכיון דתנן לעיל שאם גלח ביום ל' דיצא ש\"מ דמדאו' מגלח ביום ל'. והכא משום אכילת קדשים הקילו בשני תגלחות הראשונות. וכתבו דלפי\"ז אוכל ביום ששים גופיה. דהא תנן לעיל אם גלח השניה ביום ששים חסר אחד יצא. ואע\"ג דלאחר ס' [תנן] ה\"נ אמרינן פרק שני [נזירים] אוכל בקדשים אחר ח' ימים ור\"ל ביום הח' עצמו. ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל דברי הר\"ב אין לפרש כן. שהרי כתב ולאחר ל' יום מגלח ספק תגלחת מצורע ונ\"ל שהר\"ב סובר דאחר ס' יום דוקא וטעמא לפי שאמרו שיהא נזיר שני נזירות שלמים. דהיינו ב' פעמים שלשים. והואיל וכן. התגלחת הראשונה יכול לגלחה כדין כל תגלחת נזיר שמצותה לכתחלה ביום ל\"א. והיינו דכתב ולאחר ל' כו' אבל השניה מגלחה ביום הס' והיינו דבתגלחת שנייה כתב צריך להמתין ל' יום ומגלח וכו'. ויש לפרש דה\"ק ומגלח ביום הל' עצמו. וזה רשאי לעשות כדתנן נמי לעיל שאם גלח הראשונה ביום ל' והשניה יום ס' חסר א' דיצא. וה\"נ דכוותה שהתגלחת הראשונה בראשון מימי נזירות השניה ותגלחת שניה ביום הל'. ודלא נקט לעיל בכה\"ג דאמרן. לפי דאשמועינן רבותא דתרתי ניהו בתגלחת ראשונה שהוא ביום שלשים מימי נזירות הראשונה והוא עצמו יום הראשון מהשניה. וכ\"ש דהכא דמגלח ביום ל\"א שכבר עברו כל ימי נזירות הראשונה. ותוס' פרק בתרא דנדה דף ע' כתבו ג\"כ דביום ס\"א אוכל. אבל לא דקדקו לפרש למה כן: \n",
+                    "<b>ושותה יין ומיטמא למתים אחר ק\"כ יום</b>. לפי מ\"ש בדברי הר\"ב דאחר ס' דוקא. ויום הגילוח הוא ביום הס' ונמצא שמחשב לנזירות השלישית מיום הס'. לפי שעולה לכאן ולכאן כדלעיל. ואם גלח הראשונה יום שלשים. מגלח השנייה יום ס'. ונמצא שתגלחת השלישית ביום תשעים. ותגלחת הרביעית ביום ק\"ך וקשיא דתנן אחר ק\"ך. והתוספות כתבו שמנינו התחיל ביום ס\"א ומגלח ביום צ\"א. דהוא יום ל\"א לנזירות השלישית. ומשלים על הצ\"א עוד כ\"ט יום. והן כלים ביום הק\"ך. ומגלח ביום קכ\"א שהוא יום ל\"א. ובו ביום הותר לשתות יין ולהטמא למתים. אבל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>קשה לי דכיון דביום ס' מגלח כמו שהוכיחו דאם לא כן לא הותר בקדשים אלא עד יום ס\"ב. והיאך נאמר שמנינו מתחיל ביום ס\"א. ולא תנן הכי בפ\"ג. אלא דאותו יום עולה לו לכאן ולכאן. ובדבור שאח\"כ כתבו דהא דשותה יין לאחר ק\"ך היינו ביום ק\"ך. וזה כפי שיטתם שמפרשים כן ג\"כ לאחר ס' שהוא ביום ס'. אבל לפירושי שכתבתי בדברי הר\"ב קשיא. וי\"ל דאיידי דתנן לאחר ס' דדוקא. תנא נמי לאחר ק\"ך. אבל אה\"נ דלאו דוקא אלא אף ביום הק\"ך עצמו הותר לשתות ביין ולהטמא למתים. ומצאתי להרמב\"ם בפ\"ח מהלכות נזירות שכתב ואם הביא קרבנותיו ולא גילח אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומטמא לערב ע\"כ. ולא ידעתי למה התנה לערב. ואף הכ\"מ לא כתב זו מנין לו. גם לא העיר בזה כלל. ועוד לעיל מהך העתיק משנה ט' דפ\"ו נוטל הכהן הזרוע כו' ואח\"כ הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. ולא התנה לערב אלא משמע דמיד הותר. ואחשוב דשמא דקדק כן ממשנתינו זאת. דלהכי קאמרה לאחר ק\"ך דנקטה מלתא פסיקתא לפי שאפשר שיביא קרבנותיו ולא יגלח ואז לא הותר כל אותו יום עד לערב. אלא דלא ידענא טעמא מאי שכיון שאין התגלחת מעכבת. מה לי יום המחרת מה לי יום הבאת קרבנות משיזרק עליו הדם יהא מותר ביומו כמו לאחר היום כיון דאין התגלחת מעכבת. מנלן לחלק בין הימים בלא ראיה מוכרחת: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הגוים אין להם נזירות</b>. כתב הר\"ב דכתיב בריש פרשת נזיר דבר אל בני ישראל. בני ישראל נודרים בנזיר ואין גוים נודרים בנזיר. גמ'. ופריך לה דהא כתיב נמי איש. ובערכין דכתיב בני ישראל ואיש. מקיימין שניהם למעוטי עובד כוכבים מענין אחד דערכין ולרבויי מאיש לענין אחר כדתנן במשנה ב' פ\"ח דערכין ומשני שאני הכא דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו טומאה יצא עכו\"ם שאין לו טומאה פירש\"י כי נגע במת דאמר קרא (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא כלומר אתקש טומאה לטהרה. וכתבו התוספות ועכו\"ם אין לו טהרה דכתיב (שם) והיתה לבני ישראל למשמרת למי נדה חטאת היא. למשמרת לבני ישראל ולא לעכו\"ם: \n",
+                    "<b>שהוא כופה את עבדו</b>. כתב הר\"ב ובשאר נדרים שיש בהם ענוי נפש וכו'. וכ\"ת א\"כ אמאי יש להן נזירות. דבגמ' מפיק ליה מקרא דכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים ולא תילף לה משאר נדרים. ומ\"ש הר\"ב וכן השבועות כולם וכו' קשה מאי שנא שבועות מנדרים ובגמ' בשבועה מ\"ט דאמר קרא (ויקרא ה׳:ד׳) להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין רשות בידו. ופירש\"י הכי נמי כיון דקא מכחיש כי לא אכל ולא שתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילא עליה שבועה. ע\"כ. ותו משמע בגמ' דקרא דלאסור אסר לא צריכין לנדרים דילפינן להו משבועות ואם אינו ענין לנדרים תנהו לנזירות ושתועיל בהן כפייה. כך פי' בתוס'. ולפיכך נראה ודאי שגירסא אחרת היתה להר\"ב בגמ' וטעמא רבה נ\"ל לחלק בין נדרים לשבועות. שהנדרים אסר חפצא עליה. והשבועות אסר נפשיה אחפצא. כדפי' הר\"ב במ\"ב פ\"ב דנדרים. ולפיכך שבועות דאוסר נפשיה ואין לו רשות לעצמו כמ\"ש הר\"ב אין חלין כלל איזה שבועה שתהיה. אבל נדרים שאוסר החפץ עליו כשאין לרבו שום הרעה בזה הנדר. שפיר נאסר החפץ עליו: \n",
+                    "<b>ואינו כופה את אשתו</b>. פירש הכפייה לחודה לא מהניא אלא צריך שג\"כ יבטלנו בלבו כמ\"ש במ\"ח פ\"י דנדרים: \n",
+                    "<b>מיפר נדרי אשתו</b>. פי' הר\"ב שאם נתרצה וכו' לפי זה הפר לאשתו הפר עולמית פירושא קא מפרש. וז\"ל רש\"י חומר בעבדים מבנשים שהוא מיפר נדרי אשתו. ואיזה חומר בעבדים מבנשים שאם הפר לאשתו הפר לה עולמית [כו']: \n",
+                    "<b>הפר לעבדו יצא לחירות משלים נזירותו</b>. פי' הר\"ב שאם יצא לחירות חייב להשלים. וז\"ל רש\"י משלים נזירותו שקבל עליו ומתחיל ומונה כבתחלה. ואם מנה קצת בפני רבו משלים את השאר. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם היינו כגירסת הספרים דגרסי ומשלים: \n",
+                    "<b>ורבי יוסי אומר ישתה</b>. כן הגי' בכל הספרים גם בשתי *) הגמרות במשנה ובגמ' ואם כן הלכה דישתה דר\"מ ור\"י הלכה כר\"י וכבר השיג הראב\"ד להרמב\"ם שפסק בפ\"ב מהל' נזירות דלא ישתה ומ\"ש הכסף משנה שנראה שהיה גורס **) בהיפוך רבי מאיר אומר ישתה ור\"י אומר לא ישתה אין נראה כן מלשון פירושו שבמשנה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טומאה ידועה</b>. פירש הר\"ב שאפשר שהיתה ידועה כגון שאינה קבר התהום. ומשמע דאילו קבר התהום לא היתה ידועה מקרי וכ\"ה בהדיא בברייתא בגמ'. ותימה לי שהרי נודע למי שקברוהו שם. והרמב\"ם כתב ולא שהיה הרוג וכן בחבורו ויהיב טעמא שהרי יודע בו זה שהרג וגם הראב\"ד מודה לו בזה הטעם ושוב מצאתי בתוס' פ\"ז דפסחים דף פ\"א וז\"ל וא\"ת היכי שייכא טומאת התהום בקבר. והלא נודע כשקברוהו שם. ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אם עד שלא גילח וכו'</b>. פירש הר\"ב אע\"פ שכבר הביא קרבנותיו הואיל ונודע לו קודם הגילוח וכו' דהא דגמירי דטומאת התהום אינה סותרת היינו דוקא אחר גילוח של טהרה וכ\"כ התוס'. ובמ\"ז פ\"ז דפסחים כתב נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו א\"צ להביא קרבן טומאה כו'. משמע דלא איכפת לן בגילוח. ובגמ' אמתני' מאן תנא א\"ר יוחנן רבי אלעזר היא. דאמר תגלחת מעכבת כדתנן סוף פרק ח'. ועוד שם במשנה ט' לת\"ק. ופירש\"י דאילו לרבנן כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים שוב אינו סותר. וכן פסק הרמב\"ם בחבורו פרק ו' מהלכות נזירות נודע לו אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים אע\"פ שלא גילח הואיל וטומאה שאינה ידועה היא אינו סותר. ע\"כ. ואכתי לא ניחא ההוא לישנא דהר\"ב דבפסחים שהוה ליה לכתוב לאחר שנזרק עליו אחד מן הדמים. גם הא דהכא לא ניחא שהיה לו לפרש דדוקא לר\"א היא מתני'. ולא עוד אלא מדכתב דהא דגמירי כו' משמע ודאי דלרבנן הוא דקאמר הכי דאילו לר\"א לא איצטריך לגמירי אלא טעמיה משום דס\"ל בעלמא דתגלחת מעכבת. לכך נראה שהר\"ב סובר כלשון אחר שבפירוש רש\"י אאמר רבא ת\"ש עד שלא גילח וכו' דמפרש דרבא חולק אדר\"י דמוקים למתני' כר\"א ולא כרבנן דקסבר רבא דמתני' נמי מתוקמא כרבנן דמודו רבנן גבי טומאת התהום כו'. ומיהו לשונו דבפסחים שלא בדקדוק נכתב ממ\"נ דאי כר\"א ואי נמי כרבנן אליביה דרבא הל\"ל אחר הגילוח. ואי כרבנן אליביה דר' יוחנן ה\"ל למכתב אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים: \n",
+                    "<b>ונמצא מת צף כו' טמא</b>. דספק טומאה ברה\"י ספיקו טמא. תוס'. ומ\"ש הר\"ב והא דקיי\"ל ספק טומאה כו'. במ\"ח פ\"ד דטהרות ופלוגתייהו דהנהו תנאי בשרץ פליגי כמו שאפרש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>נמצא משוקע כו'</b>. לשון הרמב\"ם וכבר הגיע לך מזה המקום ענין צריך שיהיה מצוי לזכרון תמיד והוא שהמת כשנמצאהו בענין שאי אפשר שלא ידע אותו שום אדם בזה המקום הנה אנחנו נחשבהו במדרגת טומאת התהום אא\"כ שנמצא מי שידע בו ואם נמצאהו מגולה ונראה. לא נאמר אולי לא עבר שום אדם עליו ולא ראהו ואין מי שידעהו אלא נאמר שכבר נודע ואינה טומאת התהום. ע\"כ: \n",
+                    "<b>שרגלים לדבר</b>. פירש הר\"ב כלומר טעם ועיקר יש לדבר לומר דלא גמירי הלכתא לטומאת התהום כו' אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור כו'. וכך פירשו התוס'. וקצת קשה מה הוסיף התנא באמרו שרגלים לדבר אם הרגלים הללו אינן אלא החזקות שכבר הזכיר ויהיב בהו טעמא למה ירד להקר טהור. ולטבול מטומאת המת טמא. ואמר שהוא מפני החזקות. והרמב\"ם מפרש וז\"ל ופירוש רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה נניחהו בחזקתו עד שיבא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה. ע\"כ. ולדבריו אתי שפיר שזה שכתב שרגלים לדבר הוא טעם למה נלך אחר החזקות. וזה לפי שאם לא נלך אחר החזקה אלא נאמר שאפשר שנשתנה ממה שהיה מוחזק בו לא נוכל לעמוד בשום ענין שכשתאמר אפשר שהוא כך תוכל כמו כן לומר אפשר שאינו כך שהדברים האפשרים אין להם תכלית שנוכל לעמוד בשום אחד מהם. וזהו שרגלים לדבר כלומר שאין עמידה בדבר האפשרי וכאילו יש לו רגלים להלוך תמיד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוצא</b>. פירש הר\"ב שלא היה ידוע שהיה שם קבר [והיינו] דאמרינן בגמ' המוצא ולא שהיה מצוי. ומסקי התוס' בב\"ב פ\"ו דף ק\"ב. וכן פירש הר\"ש בפי\"ז דאהלות משנה ג' ולא שהיה מצוי שהיה ידוע שלשם קבורה נקבר שם. אבל ידוע שיש כאן קבר אבל לא נודע אי לשם קבורה אי לפי שעה. לא מקרי מצוי. וגם הר\"ב פירש לקמן ואפי' מת אחד אם ניכר שלשם קבורה נתון שם אסור לפנותו. ולפ זה מ\"ש בכאן שלא היה ידוע שהיה שם קבר כלומר שהיה שם קבר דלשם קבורה: \n",
+                    "<b>מת</b>. פירש הר\"ב ולא שהיה הרוג. פירש רש\"י שאם מצא אחד מגוייד או שלשתן מגויידים אמרינן הכי אתרמי שנהרגו לשם ונקברו שם שלא בבית הקברות ולא מחזקינן לה בשכונת קברות אלא נוטלן ואת תפוסתן. ע\"כ. ותוס' מפרשים כדאמרינן בגמ'. דמת שחסר אין לו תבוסה ואין לו שכונת קברות. ושמא הלכה למשה מסיני הוא. וכ\"כ הר\"ש באהלות [*והר\"ב נקט התם בפשיטות דהלכתא גמירי לה: \n",
+                    "בתחלה עיין במשנה ג' פי\"ו דאהלות]: \n",
+                    "<b>מושכב כדרכו</b>. פירש הר\"ב ולא שהיה יושב כו' דכל הני חיישינן להו שמא גוים הם והגוים אין להם טומאת קברות הואיל ואינן מטמאין באהל הרי הנוגע בקברן טהור עד שיגע בעצמה של טומאה או ישאנה. הרמב\"ם פ\"ט מהלכות טומאת מת [ה\"ד]. ולמשנה ז' פרק בתרא דאהלות דמדורות הגוים טמאים יש לומר דהכי גמירי לה שאין לגוים שכונת קברות: \n",
+                    "<b>תבוסתן</b>. הרמב\"ם פירש תבוסה המקום שמתגלגל בו נגזר מלשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט״ז:ו׳) גם הר\"ב כתב גירסא זו ופירשה במשנה ג' פרק ט\"ז דאהלות. ומ\"ש הר\"ב שהוא כל עפר תיחוח שתחתיו פירש רש\"י שנעשה מחמת הדם שיצא ממנו ומחמת מוהל שיצא מן המת. ומ\"ש הר\"ב וחופר בקרקע בתולה ג' אצבעות פירש רש\"י דאמרינן כשיעור ג' אצבעות נבלע בקרקע. וכן כתבו התוס' בשם ירושלמי. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ונשאתני ממצרים וכו' הכי קאמר מעפר של מצרים ולא נמצא בכתוב שנקבר מתחלה במצרים. והרמב\"ם כתב דאסמכתא הוא: \n",
+                    "<b>אם יש בין זה לזה מד' אמות וכו'</b>. פירש הר\"ב כלומר מקבר הראשון עד ג' אין פחות מד' אמות. כלומר דאילו נקברין רצופין בפחות מארבע אמות איכא למימר דעל ידי הדחק נקברו לשם על מנת לפנותן היום ולמחר. אבל קשיא דבין לרבנן ובין לר\"ש דפרק ו' דב\"ב משנה ח' לא משכחת ג' מתים בד' אמות. וכן הקשו התוספות שם. ועוד דבאהלות פי\"ו שנויה משנתינו ותנן בתרה הבודק בודק אמה ומניח אמה. ואמאי מניח אמה והרי אין אמה בין מת למת. ומפר\"ת דהני שלש לא שיהיו שלשתן לרוחב המערה. אלא שנים לרוחב ואחד לאורך. ע\"כ. ומה שכתב הר\"ב ואורך המערה דרכה להיות ששה ורוחב ארבעה ואלכסונה עודף ב' אמות דהיינו שמנה להכי תנן מארבעה ועד שמנה וכך כתב הרמב\"ם בפירושו בפי\"ו דאהלות. ולפי זה רישא דהכא נמי כרבנן כמו הסיפא. ואע\"ג דבגמ' דב\"ב לא מוקמינן לרישא באלכסונה אלא כמשמעה ולאו רבנן היא אלא תנא דברייתא. יש לומר שהרמב\"ם והר\"ב סוברים דהיינו מקמי דמוקמינן לסיפא כרבנן אבל לבתר דמוקמינן לסיפא כרבנן ומפרש לה באלכסונה אתיא רישא נמי כרבנן ואע\"ג דבגמ' לא קאמר לה משום דלא הוצרך למימר דממילא שמעינן לה דרישא נמי איכא לאוקמי משום אלכסונה. ובענין האלכסון עיין מה שאכתוב לקמן. ומה שכתב הר\"ב כמלא מטה וקובריה לא גרסי' לה הכא. כלומר אבל בב\"ב פ\"ו גרסינן לה. אבל במשנה דאהלות פרק ט\"ז איתא הכי בספרים אע\"ג דהר\"ב גם שם כתב דלא גרס לה. הר\"ש הביא שם בירושלמי דגרס ליה ולא עוד אלא דבבבא בתרא לא גרסינן וקובריה וקאמר דהתם במטה עומדת. והכא במטה חוזרת. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ט מה' טומאת מת: \n",
+                    "<b>בודק הימנו ולהלן כ' אמה</b>. כתב הר\"ב שהמערה ד' על שש כו' והחצר כו' שש על שש כו' נמצא אורך שני המערות וחצר שביניהן י\"ח אמות וכן מפורש בגמ' [דב\"ב דף ק\"ב] ולפי זה החצר עודף אמה מכאן ואמה מכאן שאין אורך המערה כנגד החצר אלא רחבה. ומ\"ש הר\"ב ולפי שפעמים בודק מערה אחת באלכסונה. וכ\"כ הרמב\"ם בפי' אהלות [בפט\"ז] ולשון גמ' כגון דבדק באלכסונה פי' הרשב\"ם והר\"ש שבדק מערה ראשונה באלכסונה וכתב עוד כדי שימצא יפה את המתים שאם זה נמשך לפנים מזה או האחד מן המתים קצר והאחד ארוך הרי נקל למצוא כולן באלכסון. ומ\"ש הר\"ב והאלכסון של מערה אחת עודף ב' אמות בקירוב. וכ\"כ התוס' דב\"ב וז\"ל שכשתתן חוט באלכסון של ד' על ד' יהיה לו ד' אמות וח' חומשין [דכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה] ועוד נשאר צד למטה ב' אמות ובין הכל לא יהא החוט ארוך אלא ז' אמות וג' חומשין וכ\"ש אם ילך החוט ביושר באלכסון מארבע על שש שיהא פחות ועוד ע\"כ אלכסון של ה' על ה' [שהוא ז'] גדול יותר דהא בה' על ה' יש כ\"ה אמות ובד' על ו' יש כ\"ד. עכ\"ל. וכך כתב הרמב\"ם בפי' אהלות [בפט\"ז] אלכסונה של מערה יותר מז' אמות. לכך לקח הוא שמנה לחומרא. ע\"כ. גם לפי חכמי המדות שזכרתי ברפ\"ג ופ\"ה דכלאים שהוכיחו במופת שאלכסון מרובע ארוך הוא גדר למרובע העולה כמספר שני רבוע קוי האורך והרוחב. כמו כן בנדון דידן קו האורך ו' יהיה רבועו ו' פעם ו' עולה ל\"ו. וקו הרחב ד' יהיה רבועו ד' פעם ד' יהיה י\"ו. צרפם יהיו נ\"ב ומספר ח' היא שורש מרובע ס\"ד שכן ח' פעם ח' הוא ס\"ד הרי שאין אלכסון מרובע ו' על ד' ח' אמות אבל בקירוב: \n",
+                    "<b>בודק הימנו ולהלן כ' אמה</b>. כתב הר\"ב ועוד צריך לבדוק מלמעלה ומלמטה כ' אמות דהיינו ארבעים אמה. דשמא זו היא שבמזרח החצר ויש עדיין אחרת שכנגדה במערב החצר. אי נמי זו היא שבמערב וכו' וכ\"כ (הרמב\"ם) (הרשב\"ם). ומסיים ותנא לשון קצר נקט בדיקת עשרים אמה לאשמועינן דאורך שתי מערות וחצר לא הוו אלא כ' אמות ומדעתך צא ובדוק בדיקות כ' טובא בכל צד דאיכא לספוקינהו וכו'. ע\"כ. וזה שאם יש כאן מערה ויבדוק ממנה עשרים אמה לצפון העולם. נאמר ושמא מערה זו היא שממנה ולדרום העולם יש חצר ועוד מערה ולכן צריך שיבדוק עשרים אמה עם מערה זו לדרום העולם. וכמו כן יש להסתפק דשמא זו היא מערה שבמזרח חצר. והחצר למערבה. ועוד מערה כנגדה וצריך שיבדוק עשרים אמה עם מערה זו ולמערב העולם. ונחזור ונאמר שמא זו היא מערה שבמערב החצר והחצר למזרחה ועוד מערה כנגדה וצריך שיבדוק עשרים אמה עם מערה זו ולמזרח העולם. ואתאן לרבנן דפרק ו' דב\"ב דסברי דפותח לתוך חצר ב' מערות אחת מכאן ואחת מכאן. אבל לר\"ש שסובר ד' לד' רוחותיה צריך שיבדוק בכל ספק חצר מארבע רוחותיו וזהו שכתב שם הרשב\"ם וכללא דמלתא כל היכא דמספקא ליה חצר צריך לבדוק מארבע רוחותיו לרבי שמעון. ע\"כ. וכתב עוד ספיקות אחרות שיעלו בין אם נמצאו בענין שנוכל לומר שהם בכותל רוחב המערה. או אם נמצאו בענין שנוכל לומר שהם בכותל אורך המערה ואין להאריך ע\"ש. והר\"ב כתב ספק אחד וממנו תקיש לכל הספיקות. ודבריו בזה לקוחים מהר\"ש: \n",
+                    "<b>מצא אחד בסוף עשרים וכו'</b>. כתב הר\"ב דמי יימר דמבית הקברות הויא וכו' וכן לשונו בפט\"ז דאהלות. וכן לשון הר\"ש שם ול' הרשב\"ם פ\"ו דב\"ב מי יימר דמבית הקברות זה הויא וכו': \n",
+                    "<b>שרגלים לדבר</b>. פי' הר\"ב שזו השדה וכו'. ולפירוש הרמב\"ם שכתבתי לעיל ה\"ק שחזקת השדה מוחזקת לשכונת קברות ולמה נלך אחר החזקה ולא נאמר שאפשר שאין כאן אלא קבר זה שרגלים לדבר האפשרי וילך ללא תכלית. ולפיכך נעמיד על החזקה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל ספק נגעים בתחלה טהור</b>. כתב הר\"ב כגון שנים וכו'. אליבא דכ\"ע מפרש אבל לחכמים אפילו באחד שבא בב' נגעים וכו' כדתנן במשנה ד' פרק ה' דנגעים. והתם מפרש להו הר\"ב מהמקרא עיין שם. ועוד שם בראש הפרק דכל ספק נגעים טהור חוץ משני ספיקות הוא: \n",
+                    "<b>בשבעה דרכים</b>. לשון זכר. ואע\"ג דבריש קדושין תנן שלש דרכים. לשון נקבה כמ\"ש שם אשכחן נמי דרך בלשון זכר כדכתיב (דברים כ״ח:ז׳) בדרך אחד יצאו אליך. והכא לגבי זכר קתני לה ודרכו של איש ליבדק. ואין דרכה של אשה ליבדק. דהא אשה באונס נמי מיטמיא. תנן לשון זכר. גמרא דריש קדושין: \n",
+                    "<b>בודקין את הזב</b>. פירש הר\"ב שאם ראה מחמת אונס טהור דדרשינן זב מבשרו ולא מחמת אונסו. בריש פ\"ב דכריתות. ופירש\"י מבשרו מכח אברו ומתוקף יצרו ע\"כ. ותימה דאדרבא הרי יצרו מצילו דהיינו הרהור. ול' הרמב\"ם בפי' משנה ב' פ\"ב דזבים הזיבות הוא חולי מחוליי כלי הזרע. וזה כי כלי הזרע יחלשו כחם המחזיק והמעכל וכל כחות הגוף נשארים בענינם הטבעי. ואז ישתות הזרע בלתי מבושל ויוצא בלא הנאה *)מאין תשמיש ויהיה עינו נוטה לאדמימות מעט ועצמו (רקיק) [בנ\"א דקיק]. ולשון התוספתא מה בין זוב לשכבת זרע. זוב בא מבשר המת. שכבת זרע בא מבשר החי. זוב דומה ללובן ביצה המוזרת. ושכבת זרע קשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת. וכשתקרה לו השתיתה הזאת מסיבה מתחדשת בו מחלישות כוללת כחות הגוף כולן. או מחמת כובד שהכבידן ה\"ז אינו זב עד שתהיה סיבת השתיתה חולשת כלי הזרע לבד. והוא אמרו יתעלה כי יהיה זב מבשרו ואמרו בפירושו מבשרו טמא לא מדבר אחר מכאן אמרו בשבעה דברים כו': \n",
+                    "<b>עד שלא נזקק לטומאה</b>. פירש הר\"ב דהיינו כשרואה ראיה שניה שבה נעשה זב גמור לטמא משכב ומושב. ומסיים התם בזבים ולספור ז' נקיים ולטעון ביאת מים חיים. ומ\"ש אבל ראיה ראשונה וכו' ומצטרפת עם השניה. אבל לא עם השלישית לקרבן כמפורש בסוף משנה ב' פ\"ב דזבים: \n",
+                    "<b>במאכל</b>. פי' הר\"ב אם אכל דברים כו'. ובזבים פי' ג\"כ אם אכל אכילה גסה [*ואין תליית כולם שוה אלא כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ב דזבים]: \n",
+                    "<b>ובמראה ובהרהור</b>. כתב הר\"ב ראה אשה אפילו לא הרהר וכו' וז\"ל הרמב\"ם פ\"ב דזבים ופירוש במראה שיראה בריה יפת הצורה ותערב לו לתשמיש ואע\"ג שלא קדמה לו לעולם מחשבה בתשמיש הבריה ההיא וכן אם קדמה מחשבתו בעניני התשמיש ואע\"פ שאין בדמיונו צורת בריה ידועה והוא אמרו בכאן בבירור בענין הזה הרהר עד שלא ראה [או] ראה עד שלא הרהר ע\"כ: \n",
+                    "<b>משנזקק לטומאה</b>. פירש הר\"ב ואף אם ראה שלישית באונס כרבנן דמשנה ב' פ\"ב דזבים דלרבי אליעזר דוקא לרביעית: \n",
+                    "<b>אונסו</b>. כמו מאכל ומשתה והנך שבע דאמרינן שמרגילין זיבות טמא משנזקק לטומאה. תוספות. והרמב\"ם בזבים פירש אונסו כגון שיוכה על גביו או יפחד. ע\"כ. אבל נראה לי שחוזר ג\"כ על אחד מהשבעה והוא הדין לאינך. שבחבורו פ\"ב מהלכות מחוסרי כפרה כתב אהא דתנן קפיצה וז\"ל או שקפץ ממקום למקום ובכלל דבר זה אם הוכה על גביו: \n",
+                    "<b>וספיקו ושכבת זרעו</b>. פי' הר\"ב ספקו מחמת שכבת זרעו כגון אם ראה שכבת זרע תחלה וטיפת זיבה הבאה אח\"כ אינה מטמא שהרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת. [כדתנן בזבים בתר הך מתני' דהכא ששנויה ג\"כ שם. ופי' הר\"ב דהאי זיבה מחמת חולשא דקרי היא] ועד שלא נזקק לטומאה. הקרי *) מטהר את הזיבה משום דהוי אונס. ונראה לי דס\"ל דהוי בכלל חולי שבשבעה דרכים ולהכי לא תני בשמונה דרכים אבל ק\"ל דמאי וספיקו ושכבת זרעו. ספק שכבת זרעו הוה ליה למתני. ועוד שלא ביאר הר\"ב אלא דין קרי דמטהר זיבה קודם שנזקק. ולאחר שנזקק לא. ולא ביאר הספק מאי היא. ונמצא שעיקר פירושו החסיר מן הספר. וכי תימא שהספק הוא אם ראה מחמת ש\"ז אם לא. דתקשה לך מאי קמ\"ל כיון שאפילו ודאי ראה מחמת ש\"ז טמא משנזקק דהא תנן אונסו א\"כ כ\"ש ספק דטמא. ובגמ' וספקו אמר [רבא] לא תימא ספק חזא ספק לא חזא אלא ודאי חזא. ספק מחמת ש\"ז ספק מחמת ראיה כיון שנזקק לטומאה ספיקו טמא והדר פריך ש\"ז טמא למאי וכו'. ש\"מ דספקו וש\"ז תרי עניני נינהו. אבל בפירוש דברי רבא אע\"פ שהר\"ש כתב במס' זבים בפירוש השני דמספקא לן אם בא הזוב קודם הקרי או לאחריו היינו למאי דמפרש הוא אח\"כ בפירוש המשנה דבתרה דקרי אינו מטמא בזיבה מעל\"ע אפילו בנזקק לטומאה דהא דקרי מטהר לא מחמת חולשתו ודמקרי אונס. אלא דחשבינן לכל הבא מעל\"ע שהוא קרי הנשתייר כו' אבל הר\"ב כבר פירש בטעם קרי דמשום אונס מטהר ודוקא קודם שנזקק לטומאה [א\"כ] צריכין לפרש לדרבא כמ\"ש הר\"ש בפי' הראשון. וכן פירשו התוס' דאמרינן בפרק המפלת זיבה דפתיכה ביה ש\"ז לא סתרה אלא יום אחד זיבה דלא פתיך ביה ש\"ז סתרה ז' ורבא מיירי כגון שבדק עצמו ומצא ש\"ז וגם זיבה על הבגד ולא נודע אם בא הזיבה לבדה והש\"ז לבדו יסתור ז' או פתך בה זיבה שבאו יחד ולא יסתור רק יום א' ע\"כ. והדר אמרינן בגמ' ש\"ז טמאה למאי אילימא למגע מי גרע מש\"ז דטהור אלא לטמא במשא מאן שמעת ליה כו'. אלא אמר רב אדא בר אהבה לומר שאין תולין בה [פי' בקרי דהרואה קרי אינו מטמא מעל\"ע וקאמר דמשנזקק אין תולין בה] סבר רב פפא קמיה דרבא למימר איידי חולשא הוא דחזי. א\"ל רבא והתניא גר שראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד. [ותני עלה בברייתא בד\"א בזמן שנתגייר מהול] א\"ל אין לך חולי גדול מזה. אלא תנאי היא. דתניא שכבת זרע של זב מטמא במשא וכו'. ובמשנה ב' פרק ג' דזבים אמתניתין דגוי שראה קרי וכו' מפרש הר\"ב דמיירי שראה זיבות כשהוא גוי וזיבה שרואה אחר שנתגייר היא השנייה ואפ\"ה מטמאה ואין הקרי מבטלה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. והרי זיבה זו היא הראשונה דמטמאה באונס עכ\"ד. ולפיכך אין לפרש לפי דבריו כפירוש רש\"י דמפרש דרב פפא סבר דטעמא דמשנזקק לטומאה אין תולין משום דודאי מחולשא דזיבה אתיא הואיל ונזקק כבר לטומאה. ופריך מגוי דמטמא בזיבה מיד. משמע דעדיין לא נזקק ואין כאן חולשא. ומשני דחולשת עול קבלת מצות יש לו וחולשא לאו כחולי דשל שבעה דרכים אלא כחולשא דזוב מבשר המת. ע\"כ. ולהר\"ב הא מיירי כשראה כבר זיבה. ועוד כיון דמוקים כשראה כבר זיבה. אי סבר כפירוש רש\"י הל\"ל דמשום חולשת הזיבות הוא. ועוד דלפי' זה הא דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת לאו משום חולשא הוא. דהא אדרבא החולשא גורמת הזיבה. אלא טעמא משום דאמרינן שהוא קרי הנשתייר. וכך כתב הר\"ש. וכבר כתבתי שהר\"ב אינו סובר כן. אלא טעמא דרואה קרי שאינו מטמא מעל\"ע הוא משום חולשא. והתוס' מפרשים וכ\"כ הר\"ש בפי' הראשון דה\"ק ר\"פ איידי דחולשא הוא דחזי. דהא דראה קרי שאינו מטמא מעל\"ע משום דחולשא דקרי הוא ואונס פוטרו והלכך משנזקק לטומאה אין תולין לפי שאין אונס פוטרו. וא\"ל רבא והא תניא גר כו' ואין לך חולי כו' ול\"ג א\"ל אלא רבא קאמר הכל וכלומר אי ס\"ד דמשום חולשא דקרי הוא דאינו מטמא מה לי שראה כשהוא גוי. מה לי שראה כשהוא ישראל. אלא ודאי דגזירת הכתוב הוא דקרי דישראל מטהר ודגוי אינו מטהר ונדחין דברי רב אדא ורב פפא. כ\"כ התוס'. וכן צריך להגיה בדברי הר\"ש. ומסקינן בגמ' אלא תנאי היא כו' כלומר דש\"ז דמתניתין לומר דש\"ז של זב מטמא במשא אתא לאשמועינן ע\"כ. וגם זה הפירוש לא נוכל לפרש לדברי הר\"ב שהרי הוא מפרש דגם קרי של גוי מחלישו ועושהו כאונס. אלא משום דכקטן שנולד דמי ומחשבינן לזו שרואה בגירותו לראיה ראשונה דמטמא באונס. הלכך נ\"ל לפרש לדברי הר\"ב ולהעמיד הגירסא דגרסינן א\"ל ונפרש כפירוש התוספות דרב פפא טעמא דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת הוא דקאמר דמחמת חולשא הוא. ולפיכך משנזקק לא איכפת בחולשא דאונסו מטמא. ומקשה רבא מגוי שנתגייר דמטמא אחר שראה קרי. ואי מחמת חולשא מה לי דישראל. מה לי דגוי. ומהדר ליה רב פפא ואמר ליה אין לך חולי גדול מזה. כלומר וליטעמך הא אין לך חולי גדול מזה מחמת עול קבלת מצות. ולמה יטמא בזיבה מיד. אלא התם אה\"נ דמטמא באונס לפי שהיא ראשונה. והא קמ\"ל שלא נחשוב הזיבות שראה קודם שנתגייר ותהיה זו שניה שאינו מטמא באונס. לפי שכקטן שנולד דמי. [*והא דמסיק אלא תנאי היא. רבא הוא דמסיק הכי. וכן פירש ר\"ש בפירוש הב'] כך נראה בעיני לפרש הסוגיא מבלי שנצטרך למחוק הגירסא אלא דקשיא מה שהקשה הר\"ש על פירוש התוס' דלמאי דקאמר רב פפא טעמא דתולין בקרי משום חולשא והיכא דנזקק לא חיישינן לחולשא. הא כבר תנא ליה אונסו טמא ע\"כ. ונ\"ל לתרץ דכיון דתנא תני ליה קרי בתר הכי משום פלוגתא דמעת לעת ויומו כדאיתא התם בזבים. הלכך איצטריך לאשמועינן הכא דדין ש\"ז לענין לא נזקק ונזקק. שוה לשאר אונסים. ולא תימא כיון שחזר ופרטו שאינו שוה ג\"כ לשאר דרכים. ושמטהר אפילו לאחר שנזקק. איצטריך לאשמועינן דלא. ומה שהקשה הר\"ש דלתני שמנה כבר תרצתי לעיל דבכלל חולי הוא. הכלל העולה דספיקו להר\"ש דסובר דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת אפי' אחר שנזקק דטעמא דטהור משום דאמרינן קרי שנשתייר הוא. פירושו דספיקו. היינו רואה זיבה וספק אם כבר ראה קרי אם לא. דמשנזקק לטומאה טמא. ולהר\"ב והתוס' דמפרשים טעמא דקרי משום חולשא. ודמשנזקק אינו מטהרו כלל. פירושא דספקו כשמצא על בגדו זיבה ושכבת זרע ולא ידע אם בא הזיבה לבדו וסותר שבעה ואם באו יחד לא יסתור אלא יומו. ופירש ושכבת זרעו לרב פפא כפי' התוס' והר\"ב היינו לתלות בקרי דלא תלינן אלא קודם שנזקק ולא אח\"כ. ואצטריך למתני. דלא תימא הואיל ופרטו בתר הכי דלא הוי דינו כדין שאר אונסין כמ\"ש לעיל אלא דלהתוס' נדחין דברי רב פפא. ולדברי הר\"ב כפי מה שפירשתי אני בגירסת הספרים דברי רב פפא שרירין וקיימין. ועוד [יש לפרש] בפי' שכבת זרעו כמסקנת רבא דהיינו דאתא מתניתין לאשמועינן דש\"ז דזב מטמא במשא אפילו אין בה צחצוחי זיבה ולהתוס' א\"א לפרש בע\"א. וכן היא מסקנת הר\"ש. הנה הראיתיך פירוש מלות המשנה וענינה. אבל אין בי כח ליישב לשון הר\"ב. והרמב\"ם מפרש במסכת זבים. וז\"ל וכבר ביארנו כי הזב כשראה ראיה של זוב בשבעה ימי נקיים סתר את הכל. ואם ראה ש\"ז סתר יומו וכל הראיות א\"צ בדיקה. אבל אם היה באונס כגון שיוכה על גביו או יפחד ותשתות שכבת זרעו ואפילו אם היה בספק סותר והוא פי' אמרו משנזקק לזיבה אין בודקין אותו ע\"כ. ומה שנראה לי דעתו בפי' אונסו כבר כתבתי בדבור דלעיל אבל ממשמע לשונו נראה דסובר כמו כן דספיקו ושכבת זרעו ענין אחד הוא. ולומר דאפילו בספק אם היא שכבת זרע אם לא. דסותר. ואע\"פ שנאמר שגירסתו היא ספק שכבת זרעו. כי הוא לא העתיק לשון המשנה היאך היא אכתי קשיא סוגיא דגמ' דבין לרב פפא בין לרבא. לאו לענין סתירה נשנית במשנתינו. וגם לישנא דרבא דאמר לא תימא ספק חזא כו' משמע דודאי חזא ומלשון הרמב\"ם משמע דספק אי חזא כלל אי לא. ובחבורו פרק ב' מהלכות מחוסרי כפרה לא הזכיר דין הספק: \n",
+                    "<b>שרגלים לדבר</b>. פירש הר\"ב שאין אותה ראיה מחמת אונס. והקשה הר\"ש דהא רבנן ורבי אליעזר בקראי פליגי אי בשלישית אי ברביעית [כמו שאפרש בפ\"ב דזבים בס\"ד] וי\"ל דרגלים לדבר אספיקו לחודה קאי. ע\"כ. אבל קשה בבבא דלקמן במכה את חבירו דפליגי נמי בקראי כמו שאפרש בס\"ד והתם ליכא לאוקמי למלתא אחריתא. לכן נראה לי דאאונסו קאי ולא קשיא דהיינו נמי דקאמרי רבנן שרגלים לדבר לומר דלהכי מקשינן שלישית לאשה ולא דרשינן אתים ולא נקיש לאשה אלא הרביעית משום שרגלים לדבר. ומכח סברא זו מקשינן שלישית וכן אפרש בבבא דלקמן. ובפרק קמא דסוטה דף ג' תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה האמינה התורה ע\"א בסוטה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה וע\"א מעידה שהיא טמאה ע\"כ ומקרא ילפינן דע\"א נאמן כמ\"ש במשנה ג' פ\"ו דסוטה וכן יש לפרש גם בכאן דזהו שאמר שרגלים לדבר טעמא דקרא קדריש: \n",
+                    "<b>המכה את חבירו ואמדוהו למיתה</b>. שנויה עוד בריש פ\"ט דסנהדרין וע\"ש בפירש הר\"ב: \n",
+                    "<b>ורבי נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר</b>. תנו רבנן את זו דרש רבי נחמיה אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה (שמות כ״א:י״ט) וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא זה שאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה ולאחר כך הכביד ומת שהוא פטור. ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה מלמד שחובשין אותו [דונקה המכה משמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא] ור\"נ חבישה מנליה וכו'. פרק ט' דסנהדרין דף ע\"ח. ואע\"ג דמן המקרא קדריש ליה ר\"נ. אפ\"ה קאמר שרגלים לדבר. להכריח סברתו שדורש המקרא לפוטרו ולא דורשו לענין חבישה וכדרבנן. אבל הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות רוצח העתיק דברי ת\"ק ומסיים בה שרגלים לדבר משמע דסבירא ליה דארישא אדברי ת\"ק קאי. וכלומר שרגלים לדבר שמת מחמת מכה זו. שהרי מתחלה אמדוהו למיתה. ודברי הר\"ב הן מפירש\"י דהכא ודסנהדרין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נזיר היה שמואל.</b> לכאורה נראה מדיליף ליה משמשון שנזירתו היה כנזירת שמשון דתנן במ\"ב פרק קמא. אבל הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות נזירות כתב שמואל הרמתי נזיר עולם היה. לפיכך האומר הריני כשמואל הרמתי וכו' הרי זה נזיר עולם. ע\"כ. ולעיל תנן דאיכא בינייהו דשמשון ונזיר עולם. ונראה בעיני דהרמב\"ם סובר דזהו בכלל פלוגתא דר\"מ ורבנן בדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה בפרק ד' דשבועות דף ל\"א והלכה כרבנן דס\"ל דון מינה ואוקי באתרה וא\"א לומר דאוקי באתרה ולא ליהוי נזיר אלא סתם נזירות. דהא הכי כתיב קרא דשמואל (א' א') ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו. דש\"מ דהך מורה אכל ימי חייו קאי. והלכך דון משמשון דמורה האמורה היא נזירות. ואוקי באתרה דכל ימי חייו. והכ\"מ לא העיר בזה: ",
+                    "<b>נזיר היה שמואל.</b> פירש הר\"ב והאומר הריני כשמואל או כבן אלקנה כו' וכבר כתבתי במשנה ב' פרק קמא דמזה הל' משמע שאין צריך שיצרף עמו שם כנוי כמו שכתבתי שם שכן הוכיח הכ\"מ. ומ\"מ קשה לי בדברי הרמב\"ם שכתב בחבורו שמואל הרמתי ולא ה\"ל לכתוב אלא שמואל כסברתו בשמשון לדעת הכ\"מ: ",
+                    "<b>כדברי ר' נהוראי.</b> כך דברי רבי נהוראי. רש\"י: ",
+                    "<b>מה מורה האמורה בשמשון נזיר.</b> כדכתיב (שופטים י״ג:ה׳) כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן. רש\"י: ",
+                    "<b>אמר רבי יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם.</b> שיטת הרב המזרחי שבכל מקום שאמרו בכיוצא בזה שלא באו לשלול בכל המקומות. אלא במקום שעליו הם אומרים כך. באו לשלול שאין פירושו אלא כך וכך. וזהו מפורסם בפירושו לפי' רש\"י שבחומש. וככה נפרש דברי רבי יוסי. והלא אין מורה כלומר בשמואל אין לפרש מורה אלא של בשר ודם דהכי כתיב קרא (שמואל א א׳:י״א) ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו. שמשמעותו שיהיה לה' שעול מלכות שמים יהיה עליו: ולא עול מורה בשר ודם. והשיבו רבי נהוראי שא\"א שיהיה כן שהרי מצאנו שכבר היה עליו מורה בשר דם. ולפי שנחלקו בו חכמים אם היה נזיר אם לא. לפיכך לא סדרו רבינו הקדוש במשנתו אלא לבסוף של המסכתא: ",
+                    "<small>סליק מסכת נזיר</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נזיר",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נזיר",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Nazir",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Nazir",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה נזיר, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Nazir, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Nedarim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Nedarim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..31a4aaef9cf3ec7020c960cfba73181b1d561c04
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Nedarim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,689 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Nedarim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נדרים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Nedarim, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר כתובות נדרים שפרשתת נדרים כולה וההתבוננות שיש בה הוא נדרי נשים כמו שנאמר (במדבר ל׳:י״ז) בין איש לאשתו בין אב לביתו וכשיהיו הנשואין גמורין ותהיה האשה נכנסת לחופה יש לבעלה רשות להפר נדרים ומפני זה סמך נדרים לכתובות. עכ\"ל. ובריש מסכת סוטה איתא בגמרא. איידי דתנא כותובות ותנא המדיר. תנא נדרים: \n\nלשון הר\"ן נדר הוא באחד משני ענינים. אם נדרי הקדש שהוא מקדיש לבדק הבית או למזבח ובענין זה אינו יכול להקדיש אלא מה שהוא שלו ואיסורו כולל כל אדם. או נדרי איסור שאסר על עצמודברים המותרים ובענין זה יכול לאסור אפילו נכסי חבירו עליו ואין איסורו שוה לכל. ומסכת זו היא בענין נדרי איסור. וחרמים כשם שהוא כולל חרמי בדק הבית כך הוא כולל נדרי האיסור. והך דהכא היינו נמי בנדרי איסור דאילו חרמי בדק הבית לא שייכי בהאי מסכתא אלא בסדר קדשים. ונדרי איסור הם באחד משלשה דרכים. עיקר הנדר וכינויו. וידות. עיקר הנדר. הוא שיאמר דבר זה אסור עלי בין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה. אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור. וכינוים וידות מפורשים במשנתינו עכ\"ל: \n\nומ\"ש זהו נדר האמור בתורה ואף על פי שאין שם שבועה כלל ולא הזכרת שם ולא כינוי וע\"ז נאמר בתורה (במדבר ל׳:ג׳) לאסור אסר על נפשו שיאסר על עצמו דברים המותרים. לשון הרמב\"ם פרק א' מהלכות נדרים ומינה דדוקא שיאסור או שיתפיס אבל האומר נדר שלא אוכל אינו כלום. וכן מצאתי בתשובת מהר\"ם אלשקר סי' ע\"ה שכתב כן בשם תשובה להרמב\"ם. וסיים בה היה הנודר עם הארץ פותחין לו פתח ממקום אחר כדי שלא יקלו בנדרים: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>כל כנויי נדרים</b>. כתב הר\"ב בגמ' מוקמינן דמתניתין חסורי מחסרא וה\"ק כל ידות כו' כל כנויי כו' ובריש נזיר מפרש הר\"ב דח\"מ והכי קתני כל כנויי כו' כל ידות כו' וזה עיקר. דאמר הכא בגמרא למ\"ד כנויים לשון נכרים הוא [וכן פירש הר\"ב במשנה דלקמן] דמתניתין פתח בכנויין שהן דאורייתא דמסתמא כיוונה התורה לכל לשון בני אדם. וידות לא אתיא אלא מדרשא ועוד סברת הגמרא דאע\"ג דח\"מ לא מחסרא רישא שאין אדם מחסר בראש דבריו אלא באמצען ומשום הכי נמי פריך בגמרא דכי היכי דפתח בכנויין לפתח נמי בפירושא דכנויין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומשני דזמנין מפרש התנא במאי דפתח וזמנין בההוא דסליק וכמ\"ש בריש מסכת שבת ולא מסיק בתר הכי דה\"ק כל ידות כו' כל כנויי וכו' אלא למ\"ד כנויין לשון שבדו חכמים מלבן הילכך פירושו דבנזיר הוא עיקר. ודידות נדרים כנדרים נפקא לן מהיקשא דנזירות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>א\"נ מלנדור נדר א\"נ מן כל היוצא מפיו יעשה כדאיתא בגמרא. ומ\"ש הר\"ב ידות נדרים כמו בית יד כו' וז\"ל הרא\"ש כמו בית יד הכלי שאינו עיקר הכלי והאוחז בה הכלי אוחז כולו עמו. וכך הנך ידות אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכו ניכר שדעתו לדור ומחשביה ליה כאילו גמר דבריו. ואע\"ג דגמר בלבו לדור אי לאו דחשבינן להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמרינן בפ\"ג דשבועות דף [כ\"ו ע\"ב] אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו: \n",
+                    "<b>וחרמים כחרמים וכו'</b>. משום דנדר ושבועה גבי הדדי כתיבן (שם) [כל נדר וכל שבועת איסר א\"נ כי ידור נדר לה' או השבע שבועה] תני להו לשבועות נמי הכא [מה שאין כן בריש מסכת נזיר] ואיידי תנא נמי לאינך כולהו. ונדרים דמתסר חפצא עליה דאומר קונם ככר זה עלי שעושה הככר עליו הקדש [ואף ע\"ג דכתיב כי ידור דמשמע ליה דר\"ל אגברא מ\"מ כתיב כי ידור נדר דר\"ל דמתפיס בנדור. תוספות] וגבי חרמים נמי אסר חפצא עליה [דגלי קרא (ויקרא כ\"ז) ואשר יחרם מכל אשר לו משמע דהחפץ יהיה חרם. תוספות] תני להו גבי הדדי לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מחפצא [ואע\"ג דגבי שבועה כתיב (במדבר ל׳:ג׳) או השבע שבועה [לאסור איסר על נפשו דמשמע דאסר חפצא עליה]. מ\"מ גלי קרא(ויקרא י\"ט) לא תשבעו דמזהר אגברא. תוספות]: \n",
+                    "<b>מודרני ממך כו'</b>. כתב הר\"ב שאומר מודרני ממך שאיני אוכל לך כו' וטעמא בגמרא משום דעל כרחין משנתינו סברה דידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים. מדתני שאיני אוכל לך [ואי אמרת דמודרני מלתא באנפי נפשה ושאיני אוכל נמי מלתא באנפי נפשה] ליתני שאיני אוכל גרידא [וממילא ידענא דלאותו שמדבר אליו ומסרהב בו שיאכל עמו קאמר ועיין בפירוש הר\"ב מ\"ב פ\"ב] אלא מדתני לך ש\"מ דסברה מתניתין ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים. הרא\"ש [ועמ\"ש לקמן בשם הר\"ן] הלכך כי אמר נמי מודרני ולא אמר שאיני אוכל לך לא משמע דבאכילה קאמר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>אלא דלא משתעינא בהדך. ואם תאמר כיון דלא מתסר עד דאמר מודרני ממך שאיני אוכל לך אמאי איקרי יד. כבר כתב הר\"ן דטעמא משום דלא מסיק דבוריה למימר כקרבן. א\"נ דלא אמר אסור בהדיא: \n",
+                    "<b>שאיני אוכל</b>. ולא דמי לשאיני ישן שאיני מדבר כו' דריש פרק דלקמן דתנן דמותר [מדאורייתא] דהוי דבר שאין בו ממש. דהתם אין בו ממש לא בדבור ולא בשינה. אבל הכא מ\"מ במאכל שהוא מזכיר יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו ענין זה שאני אוכל. תוספות. וכ\"כ ג\"כ פ\"ה דכתובות דף נ\"ט והביאו ברייתא דתניא קונם שלא אתן תבן לבקרך אינו יכול להפר. והרא\"ש כתב שאני אוכל לך כלומר בקונם יהא עלי מה שאוכל לך ול\"ג שאיני אוכל לך שאין לנדר מקום לחול עליו ע\"כ כלומר דהאי לישנא דשבועה היא דמיסר נפשיה אחפצא ועיין בריש פ\"ב. וזה לפי דרכו שהוא מפרש דמתניתין קשיתיה דאפילו בדלא אמר קונם כלל אלא ממה שמסרהב ידעינן דלאסור מכוין וכמו שתראה מלשונו שכתבתי לעיל. אבל הר\"ן מפרש דלמאי דאמרינן מתניתין קשיתיה [כלומר אי הוה [אמר] מודרני בלחוד] שצריך שיאמר קונם ולפי שאמר קונם ואמר שאיני. שהוא לשון שבועה הוה ליה נדר ולא נדר גמור והוי יד לנדר ועיין סוף פרק ג': \n",
+                    "<b>לך</b>. פירוש משלך. ועיין בפרק ג' משנה י\"א [*ומצינו לרש\"י שפירש בפירוש החומש בפרשת וישלח על למי אתה. של מי אתה]: \n",
+                    "<b>מנודה אני לך</b>. לשון הרמב\"ם מי שאמר מנודה אני לך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לך [וכו'] אבל התוספות כתבו דהכא א\"צ לסיים שאיני אוכל דאין לספקו בהרחקת ד\"א דא\"ל בלשון נדוי לפי שאין אדם רגיל להזכיר לשון נדר לעצמו אלא אומר בפירוש להרחיק ארבע אמות ממנו והלכך כיון דאין לספק מנודה אני לך בהרחקת ד\"א. א\"כ ודאי לשון נדר הוא לשון נע ונד ומרוחק מהנאתו: \n",
+                    "<b>להחמיר</b>. כ' הראב\"ד [פ\"א מה\"נ] פירש לאכול בד' אמותיו. נראה מדבריו דלענין לאכול בד' אמותיו החמיר ר\"ע ולא לענין לאכול משלו. ואין פירוש זה מוכרח במשנה. דאדרבה איכא למימר דלענין לאכול משלו אתנייה דומיא דמודרני מופרשני מרוחקני ממך שאיני אוכל לך דאתנו בהדה ולזה מטין דברי הרמב\"ם בפשטן. ומדברי הטור נראה שמפרש בדעת הרמב\"ם כפירש הראב\"ד ז\"ל. ב\"י סימן ר\"ו: \n",
+                    "<b>כנדרי רשעים</b>. הך בבא נמי פירושא דידות הוא. ר\"ן: \n",
+                    "<b>כנדרי רשעים נדר בנזיר כו'</b>. לשון הר\"ב אם אמר הרי עלי כנדרי רשעים שנדריהם נזיר וקרבן ושבועה אם אוכל ככר זו כו' וכן פירש לקמן בנדבות אם אמר כנדבות כשרים הריני נזיר והרי זה קרבן וכן פירש הרמב\"ם ולפי זה רישא פשיטא ועיקרה משום סיפא דכנדרי כשרים וכו' אבל בגמרא מפרשינן באומר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו כלומר אם אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו. וכתב הר\"ן ולא איצטריך אלא משום סיפא דכשרים דלא מהני משום דבאומר כנדרי*) [כשרים] בטל ליה אבל כשאומר הריני אפילו אם לא אמר כנדרי רשעים מהני <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>כדתנן בריש נזיר באומר אהא ע\"כ. וכן אם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן. וכתב הר\"ן דמסתברא [דוקא] כשהיתה בהמה מונחת לפניו. והכ\"מ בפי\"ד מהלכות מעשה קרבנות כתב דמדברי רמב\"ם נראה דבעלי אינו מצריך ואינו מוכרח. גם בהלכות נדרים כתב שדברי הרמב\"ם סתומים. וכן אם אמר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"5\"></i>כנדרי רשעים הימנו משמע שלא אוכל ופירש הר\"ן והיה ככר מונח לפניו גם בזה כתב ב\"י סימן רל\"ז שאין נראה כן מדברי הרמב\"ם. ע\"כ. וקמ\"ל דאע\"ג דלא מפיק שבועה מפומיה אפילו הכי הואיל ואמר כנדרי רשעים משתמע ודאי דהכי בעי למימר דרכן של רשעים הוא דאגב רתחייהו נודרים בנזיר בקרבן ובשבועה והא דלא אמר אלא כנדרי ואמרנו שבכלל זה אית ביה שבועה. הכי איתא בגמרא דר\"פ בתרא דבלשון חכמים שבועות בכלל נדרים וכמו שכתוב שם בפי' הר\"ב. ותימה להרמב\"ם והר\"ב שמפרשים למשנתנו בדרך אחר מפירוש הגמרא. ועוד דלדידהו כולה רישא לא אשמעינן ולא מידי. והרמב\"ם בחבורו פרק א' מהלכות נדרים כתב האומר לחברו הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה ואכל. חייב בכולן כו' אמר כנדרי רשעים הריני וכו' כנדרי רשעים עלי כו' כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו וכו'. וכתב הכ\"מ מ\"ש כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר כו' כלומר שפירש כן וזה הצעה למה שיכתוב אח\"כ ע\"כ. נראה מדבריו שרוצה לומר שזו הצעה היא אבל אינו עניין בפני עצמו להורות שאם אמר כן מה דינו שזה הענין לא נזכר לא במשנה ולא בגמרא אבל אח\"כ מפרש והולך באיזו לשון הוא אומר דהיינו הריני. עלי. והימנו. וזו אינו אלא הצעה והקדמה דמה בין רשעים לכשרים ואמר שרשעים מנדריהם נזיר כו' אבל בפרק י\"ד מהלכות מעשה הקרבנות לא כתב הרמב\"ם אלא בבא ראשונה האומר עלי כנדרי רשעים שמנדריהן נזיר וקרבן וכו' והביא שם הכ\"מ לישנא דגמרא ולשון הרמב\"ם מהלכות נדרים וסיים בהו וז\"ל ונראה מדבריו שהוא מפרש שדברי המשנה הם כוללין שני חלקים האחד שאומר מנדריהם נזיר כו' השני הוא שלא אמר אלא כנדרי רשעים בלבד. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>כנררי כשרים</b>. כתב הר\"ב שהכשרים יראים שלא לעבור בבל תאחר. פירש שהנדר הוא הרי עלי כדמסיק הר\"ב וכיון שכן אפילו כשהוא בפתח העזרה אין נודרין דהא איכא חששא שמא תמות והוא חייב באחריות ואתי לידי תקלה בבל תאחר. תוספות בד\"ה כהלל הזקן. ומ\"ש הר\"ב ונזהרין שלא להוציא שבועה מפיהם והא דכתיב (תהילים קי״ט:ק״ו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ההוא לזרוזי נפשיה בעלמא שכבר הם מחוייבים לקיים את המצוה וכדי לזרז עצמו לקיים המצוה או שלא לעבור על לא תעשה שרי ליה למנדר ועל זה שנו נדרים סייג לפרישות. בפסקי הרא\"ש וכ\"כ הרמב\"ם בסוף הלכות נדרים. ועיין מ\"ש במ\"ג פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>וכנדבותם נדר בנזיר</b>. מקשים בגמרא אדקתני נדר והא אמרת דאינן נודרין ומשני תני נדב בנזיר ובקרבן. ומ\"ש הר\"ב שהכשרים פעמים נודרים בנזיר בדוקא נקט לפי שלא שייך בנזירות אלא נדר. ופירש הר\"ן דנדר פירוש דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב ונדבה פירש מה שאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים ומש\"ה אמרינן דנדר הוא הרי עלי לפי שאינו מתנדב לגמרי כיון שלא הפרישו עכשיו ונדבה הוא באומר הרי זו לפי שמתנדב ונדרו יותר רצוי וכיון שזהו פירושו של נדר ונדבה אף בנזיר אע\"פ שאין הנדר של נזירות אלא בענין אחד [והיינו בלשון נדר] מי שהכוונה שלו רצוייה יותר קרוי נזירתו נדבה ומי שאינו רצויה כל כך קרוי נדר והרשעים כשנודרים בנזיר אין כוונתם רצויה לגמרי אבל הכשרים מתוך שכוונתם שלמה ורצוייה ואין בנזירתם שום נדנוד עבירה קרוי נזירתם נדבה ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם בסוף הלכות נזירות האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה וכיוצא בזה ה\"ז רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא אבל הנודר לה' דרך קדושה ה\"ז נאה ומשובח ועל זה נאמר (במדבר ז') נזר אלקיו על ראשו וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם</b>. שאמר קונם ככר זה עלי. רש\"י: \n",
+                    "<b>הרי אלו כנויין לקרבן</b>. פירש הר\"ב לשונות של גוים הם. לשון רש\"י דף ג' והני קחשיב להו והוא הדין לכל לשון הנודר אדם מיחייב והא דקא מנו חכמים הני לשונות משום דבהני לשונות בקיאי ע\"כ. והר\"ן כתב בריש פירקין דמאי דפריש הני טפי משאר לישני ולא אמר הנודר בכל לשון הרי זה נדר דרבותא אשמועינן דלא מיבעיא בלשונות גוים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר אלא שאפילו בלשונות שאינם גמורים שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד\"א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינו לשון גמור בפני עצמו קמשמע לן. ע\"כ. ועיין מ\"ש בריש מסכת נזיר. ומיהו הכל לפי המקום והזמן בין בכנויים שהזכירו או שלא הזכירו וז\"ל הרמב\"ם סוף פ\"א מהל' נדרים וכן כל כיוצא בזה הולכים אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן. וכך כתב בריש הל' נזירות. ובפ\"ב מהלכות שבועות: \n",
+                    "<b>כנויין לקרבן</b>. להתפיס בקרבן דאכינויים דרישא קאי לפרושי. ומשום דסתם נודר מתפיס בקרבן שהוא דבר הווה ומצוי נקט הרי אלו כנויין לקרבן. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>חרק</b>. האומר ככר זה עליך חרם [צ\"ל חרק] רש\"י ועיין משנה ד' פ\"ב: \n",
+                    "<b>נזיק</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שאומר הריני נזיק אם אוכל ככר זה. רש\"י: \n",
+                    "<b>שבותה</b>. שלא אוכל ככר זה. רש\"י. והא דלא נקט כינויי שבועה קודם כינויי נזיר כמו במשנה דלעיל אכתוב בסמוך: \n",
+                    "<b>נדר במותא</b>. פירוש נשבע ומשום דקאי בנדרים נקט לשון נדר כדלעיל [בגמרא דף ח'] האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר וכו' ומשום דבמוהי אינו מענין שבותה שקוקה דהוו להו ל' גוים ובמוהי אינו מענין אותן כנויין אלא לפי שהוא לשון שבועה הפסיק ושנה ביניהן נדר [וז\"ל הר\"ן משום דשבותה שקוקה נגזרים משבועה מה שאין כן במומי ולפי שהן כנויין חלק ביניהן בנדר] ומה שהקדים נזירות לשבועה משום דבעי למתני גבי הדדי אותם שיש ביניהם ג' לשונות של כינויים. הרא\"ש. ועיין עוד מזה בסמוך: \n",
+                    "<b>במותא</b>. וגירסת הרמב\"ם בפ\"ב מהל' שבועות במוהא ומפרש נמי שהוא כינוי בלשון תרגום. וגירסת טור סימן רל\"ז מומי או אומי ובלא בי\"ת דוקא. והגירסא בנוסח משנה דגמרא במוהי וכן גירסת הר\"ן ומפרש דבמוהי כינוי למשה בשבועת משה כדכתיב (שמות ב׳:כ״א) ויואל משה והכי איתא בירושלמי. ומש\"ה תנן נדר במוהי דאילו אמר שבותה שקוקה במוהי היה משמע דאמר במוהי בלחוד ומש\"ה תנן נדר לאשמעינן דבעינן שיזכיר נדרו של משה דהיינו שבועה וה\"ג בברייתא במומתא דאמר מוהי. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר לא חולין לא אוכל לך</b>. וכך היא גירסת הרמב\"ם בפירושו ומפרש שכל מה שאוכל לך לא יהיה חולין והוא כאילו אמר כל שאוכל לך יהיה קרבן. ע\"כ. אבל גירסת הר\"ב לחולין שאוכל לך. וכן היא גירסת הרמב\"ם בחבורו וגירסת הפוסקים. וכתב הרא\"ש שכן משמע לשון הגמרא דקאמר עלה סברוה מאי לחולין לא חולין ליהוי אלא קרבן [משמע דסיומיה הוא שאוכל לך] וגם מתניתין מוכחת דכל הני דמתניתין אשאני אוכל לך דרישא קיימא ע\"כ: \n",
+                    "<b>לא חולין לא אוכל לך כו' אסור</b>. טעמא משום דמכלל לאו אתה שומע הן שכן משמעו לא חולין אלא קרבן וגירסת הר\"ב נמי לחולין כמו לא חולין אלא קדש ולפי מה שאכתוב לקמן דכולה מתניתין רבי יהודה היא והר\"ב כתב דאין הלכה כמותו ניחא דא\"כ ככולה מתניתין לית הלכתא והיינו כמו שפסק במ\"ד פ\"ג דקדושין דלית לן מכלל לאו אתה שומע הן אבל לפי שלא פירש כן הר\"ב דכולה מתניתין ר' יהודה היא נוכל לומר דברישא קי\"ל דהלכה היא ולא אתיא כר\"י ולא קשיא שאפשר שדעתו דטעמא דמתניתין לא הוה משום דמכלל לאו אתה שומע הן אלא כמ\"ש כ\"מ ריש הלכות נדרים וכן בב\"י סימן ר\"ד להרמב\"ם דסובר דכיון שאומר לחולין שמשמעו לא חולין ממילא משמע דקרבן יהא דהאומר דבר זה אינו מותר ממילא משמע שהוא אסור ע\"כ. ולגירסא שנייה לא חולין לא אוכל לך אע\"ג דהרא\"ש כתב דכשמסיים לא אוכל לך הוי מוכח דמכלל לאו כו' כיון שבא לאסור ובהא כ\"ע מודו דאמרינן ביה מכלל לאו כו' וא\"כ ל\"ק אפסק דלעיל הא ליתא. דאי הגירסא כן במשנה. אף הרא\"ש לא יוכל לכתוב כן. דהא הגמרא מוקי למתניתין כמ\"ד מכלל לאו כו' ולהרא\"ש הך אוקימתא קיימא הלכך אין לנו במשנתינו בין לגירסא זו ובין לגירסא זו אלא באחת משני הדרכים שכתבנו אי דאתיא כמ\"ד מכלל לאו כו' ואין הלכה כמשנתינו. ואי דהכא לאו מטעמא דמכלל לאו כו' הוא כלל: \n",
+                    "<b>לא כשר ולא דכי</b>. ארישא קאי דמסיים שלא אוכל וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ולגירסת הר\"ב מסיים שאוכל לך וכ\"כ הרמב\"ם בחבורו. ואיכא למתמה לגירסא זו דאמאי גרס לחולין בפתח והדר תני לא כשר. והוה ליה למתני באינך נמי דכוותיה בלמ\"ד לחוד. וכן דברי הר\"ן דגרסינן להו בלמ\"ד וכ\"ש לדעת הרא\"ש דמחלק בין למ\"ד בפתח ולמ\"ד בחולם וסובר דכשהוא בחולם כ\"ע מודו ואין כאן ענין למכלל לאו כו' אלא דממילא משמע דמה שאינו מותר שהוא אסור וכ\"כ התוספות א\"כ הוה זו ואין צריך לומר זו. ואפשר לתרץ דהכי קתני האומר לחולין בפתח נעשה כאומר לא כשר בחולם דבהא כולי עלמא מודו להרא\"ש וא\"נ להרמב\"ם דאין חלוק בין למ\"ד פתוחה ללמ\"ד חולם מ\"מ משתמע יותר כשהיא בחולם שר\"ל לא ולפיכך ה\"ק לחולין בפתח נעשה כלא כשר בחולם: \n",
+                    "<b>ולא דכי</b>. כתב הר\"ב לא מותר כמו איל קמצא דכן בעבודה זרה פ\"ב דף ל\"ז. והיא מ\"ד פרק בתרא דעדיות. ומ\"ש ואנן קי\"ל דאין מתפיסין כו' בריש פרק דלקמן מפורש. וכן מ\"ש התנן סתם נדרים להחמיר. שם מ\"ד: \n",
+                    "<b>טהור</b>. פירש הר\"ב אם אמר לא טהור כו'. וכתב הר\"ן ומשום דתנא למ\"ד בדכי לא חש למתנייה בטהור. דמלתא פשיטא הוא דדכי וטהור שוה להדדי דחד ענינא הוא עכ\"ל. ומ\"מ קשיא ל\"ל למתני תרווייהו. והרא\"ש מפרש טהור וטמא אם אומר טהור או טמא שאוכל לך דהיינו קדשים שנוהג בהם טומאה וטהרה: \n",
+                    "<b>וטמא נותר ופגול</b>. כתב הר\"ן ובהני לא שייך למ\"ד פתוחה בתחלתן דאדרבה אי אמר להו בלמ\"ד איכא למימר דלהתירא קא מכוין ובהני נמי אע\"ג דלא אמר בהו כ\"ף הדמיון מתסרי. שכיון ששמו מורה אסור. בלא כ\"ף נמי מתסר לכ\"ע. ועיין מ\"ש על כאימרא כו': \n",
+                    "<b>טמא</b>. להר\"ן ניחא דקמ\"ל אפילו בלא כ\"ף ולא קשיא דכ\"ש הוא מלא טהור <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והתוספות כתבו דסד\"א דדוקא לא דכי שהזכיר טהרה קצת שייך אקרבנות שצריכין לנהוג בטהרה אבל טמא בהדיא ה\"א אדרבה משתמע דבר שנוהגין בו טומאה דהיינו חולין קמ\"ל. דכקרבן טמא קאמר ועיין מ\"ש בריש מתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>נותר ופגול</b>. אע\"ג דהוי דבר האסור דמתפיס בעיקר קדושת הקרבן שנעשה נותר ופגול. גמרא: \n",
+                    "<b>אסור</b>. לפי שהתחיל בכ\"ף הפסיק באסורה. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>כאימרא</b>. פירש הר\"ב כשה של קרבן דסתם נדרים להחמיר. ועוד דמשמע דמשה הידוע קאמר הר\"ן: \n",
+                    "<b>כאימרא</b>. וכו' בכ\"ף דהני כולהו אין שמן מורה על שם איסור. הר\"ן. וכתב עוד הר\"ן א\"נ טעמא דבלא כ\"ף משמע דנשבע בחיי אימרא וכן אשארא ע\"כ. וקשיא עצים מאי חיי שייך בהו. מיהו הר\"ב מפרש במשנה דלקמן ג\"כ טעמא דחיי וקתני גבייהו מנחה וע\"ש: \n",
+                    "<b>כדירים</b>. פירש הר\"ב כלשכת העצים או כלשכת הטלאים וכתבו התוספות לפי ששני עניני דירים הם. נקט לשון רבים כדירים. ועיין לקמן מ\"ש בדבור כמזבח: \n",
+                    "<b>כעצים</b>. לשון הר\"ב כגזרי עצים. ולשון הרא\"ש שני גזרי עצים ע\"כ והיינו כדתנן בספ\"ו דשקלים האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזרי עצים להכי תני עצים לשון רבים: \n",
+                    "<b>כאישים</b>. פירש הר\"ב כקרבנות כו'. ופירשו התוספות שנקראים אשה ריח ניחוח והרא\"ש מפרש כאישים כקרבנות*) ירושלים כאש המזבח ע\"כ. ואפשר דלשון אישים שהוא לשון רבים דייק לפרש דתנא כולל לתרוייהו ותוספות בשם ירושלמי פירש שלהבת של אש על המזבח. ועיין במשנה ה' פרק בתרא דביצה: \n",
+                    "<b>כמזבח</b>. פירש הר\"ב כקרבנות וכן כהיכל. וכן כירושלים כך כתב הרא\"ש בשם ירושלמי וכתב דהכי מסתברא דהא לא קאמר כחומות ירושלים ע\"כ. ולפי דכירושלים ר\"ל כקרבנות הה\"נ למזבח ולהיכל ששנויים גבי ירושלים אע\"ג דאינהו ודאי דבר הנדור הן כמו כדירים דלעיל דלא פירשו כטלאים שבדירים או כעצים שבהם. והר\"ן מפרש כדירים כקרבנות שבדירים: \n",
+                    "<b>הרי זה נדר בקרבן</b>. משום דסתם נודר בקרבן הוא מתפיס. הרא\"ש. וכמ\"ש בריש מתניתין דלעיל: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום</b>. כתב הר\"ב ות\"ק פליג עליה כלומר ומתניתין דתנן כירושלים וכן כולהו בכ\"ף. רבי יהודה היא ולא ת\"ק. והכי אמרינן בגמרא דכולה מתניתין ר\"י היא דרישא דמתניתין לחולין כו' נמי רבי יהודה היא דהא שמעינן לר\"מ בפרק ג' דקדושין משנה ד' דסבירא ליה דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אלא רבי יהודה היא דהוא בר פלוגתא דרבי מאיר בכל מקום. הרא\"ש]. והכי קאמר שר' יהודה אומר וכו' וכבר כתבתי בריש מתניתין דהב\"י מפרש לרישא דאתיא ככ\"ע והך אוקימתא לקושטא דמלתא ליתא ומ\"מ נראה ודאי דמציעתא ר' יהודה היא אפילו לקושטא דמלתא דהא שמעינן דמציעתא תני דוקא בכ\"ף והיא סברת ר\"י. ובדברי הר\"ב אין הכרע כבר כתבתי בזה בריש משנתינו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קרבן עולה מנחה חטאת וכו'</b>. וכתב הר\"ב כל הני קרבנות חובה הם דעולה ומנחה משכחת לה בתמידין ובמוספין ושלמים משכחת להו שלמי צבור דביכורים א\"נ שלמי נזיר. ומ\"ש הר\"ב וסד\"א דאין זה נודר בדבר הנדור כלומר קמ\"ל דהוי דבר הנדור ומטעם שמפרש ברפ\"ב ומסתבר לפרש קרבן עולה כו' דקרבן לאו מלתא באנפי נפשיה הוא דביה לא שייך לומר דחובה הוא. ומיהו נראה דמ\"מ משום פלוגתא דר\"י דבעי כ\"ף נסיב ליה ומ\"מ איכא למידק דבשלמא חטאת ותודה שהם באים חובה ניחא דאיצטריך לאשמועינן. אבל עולה ודדמי ליה שהם באים בין בנדר בין בחובה למאי איצטריך ליה הא כבר שמעינן לה מדלעיל דכל לישנא דמשתמע לתרי אפי דהולכים להחמיר. ונ\"ל דהכא איצטריכו ליה דסד\"א דהואיל ופרט לאלו מיני קרבן דמש\"ה פרט להו להתפיס במילי דחובה דוקא וכעין מה שכתבתי במתניתין דלעיל אטמא בשם התוספות: \n",
+                    "<b>שאני אוכל לך</b>. הכי גרסינן דאי שאיני אוכל לך הא תנן במתניתין ב' פ\"ב קרבן לא אוכל לך מותר וכן מוכח מסיפא דתנן קרבן שאוכל לך ופירשו דלא איצטריך ומיהו בזה י\"ל דלא איצטריך משום דבמכ\"ש הוא. ועוד עיין מ\"ש במשנה א' בשם הרא\"ש ועיין בספ\"ג: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מתיר</b>. כתב הר\"ב משום דאמרן בלא כ\"ף דמי לנשבע בחיי הקרבן. ואיכא למידק מנחה שאינה באה מבעלי חיים מאי נשבע בחייו שייך ביה. ולשון הרא\"ש במשנה ב' פ\"ב גבי שבועה שלא אוכל לך כתב. ולא אמרינן בחיי שבועה קא משתבע כדאמרינן בקרבן ובמנחה בפרק קמא משום דשבועה לית בה ממשא ולא שייך למימר בה בחיי שבועה עכ\"ל. משמע דחיי דאמרינן לאו חי מרגיש אמרינן אלא כל דבר יש ממשי קורא לה חי בל' בני אדם. ולפיכך אמרינן בנדר דבהני משתבע: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מתיר</b>. פירש הר\"ב משום דאמרן בלא כ\"ף דמי לנשבע כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ועיין מ\"ש ברפ\"ב דנזיר. וכתב הר\"ן במתניתין דלעיל אמאי פליג ר' יהודה הכא והרי הני שמן מורה איסור ומאי שנא מפגול ונותר. [דהא אוקימנא לכולה מתניתין דלעיל כר' יהודה] לאו קושיא היא שאלו אע\"פ ששמן מורה איסורן. מ\"מ אין שמן על שם איסורן שהאומר בהמה זו עולה או חטאת אינו מתכוין בשם זה אסורא אלא שצריך לעשות ממנו דיני עולה או חטאת מה שאין כן בפגול ונותר. ששמן עליהן משום איסור בלבד. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הקרבן כו' אסור</b>. כ' הר\"ב הא דתנן בפ\"ב הקרבן שאוכל לך מותר. התם הא קרבן קאמר דמשמע חיי קרבן. וכן בגמרא סוף פירקין איתא הא קרבן וכן לשון הברייתא בגמרא הא קרבן וז\"ל התוספות הא קרבן בשתי תיבות בחיי קרבן קאמר והכי משמע הא הנה בקרבן אני נשבע והקרבן שאמר בתיבה א' אסור דלא שייך לומר שהוא לשון שבועה כיון דאמר לה בתיבה אחת ומתניתין נמי דייקי דמיירי בתיבה אחת דומיא דקרבן אע\"ג דהעבודה הוה לשון שבועה אף כי [הוא] בתיבה אחת שאני הכא כיון דבלשון נדר קא\"ל דקאמר הקרבן שאוכל לך אין לפרשו בלשון שבועה ע\"כ. ול\"נ דמהעבודה לא קשיא דלאו שבועה היא אלא שכך הרגיל עצמו כדי שלא לישבע דומה למה שפירשתי בהמעון הזה במשנה ט' פ\"ב דכתובות וגירסת הב\"י הי' קרבן בציר\"י דמשמע חי קרבן. אלא שהחליף חי\"ת בה\"י וכן גירסת הרמב\"ם והרא\"ש: \n",
+                    "<b>לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר</b>. כתב הר\"ב דנעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. הכי איתא בגמרא וכלומר אע\"ג דר\"מ לית ליה מכלל לאו כו' הכא נעשה כאומר לקרבן. פירש בשב\"א. ולישנא דנעשה מוכח דלפי האמת אינו אומר בשב\"א אלא נעשה וכן דעת ר\"ת בתוספות דלעולם בפת\"ח אומר אלא נעשה כו' וכן משמע לשון הרא\"ש שם בגמרא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אע\"ג דבריש מתניתין ג' לחולין שאוכל לך פליג ר\"מ לאחד מן הפירושים שכתבתי מחלק הרא\"ש דהכא דמסיים לא אוכל לך מוכח דלאסור בא ולדבריו במשנה ב' פ\"ב דלקמן דתנן לא קרבן לא אוכל לך מותר צריך לחלק כיון דאומר לא קרבן בחול\"ם ליכא לפרושי כלל דהוי כמו בשב\"א ודלקרבן יהא אלא שאתה צריך לבא עליו במכלל לאו כו' כלומר מה שלא אוכל לא יהא קרבן אבל מה שאוכל יהא קרבן והא לית ליה לר\"מ. אלא דקשיא לי דמתוך לשונו של הרא\"ש משמע דכי מסיים לא אוכל לך אית ליה לר\"מ מכלל לאו כו' שכ\"כ ואע\"ג דלר\"מ כי אמר לחולין בפת\"ח לא אמרינן מכלל לאו כו'. ה\"מ כי קא מסיים שאוכל לך אבל הכא דמסיים למלתיה לא אוכל לך משמע שפיר דלאסור בא. מכלל לאו כי האי דמוכח אית ליה שפיר לר\"מ ע\"כ. ומיהו לקמן פ\"ב כתב הרא\"ש בזה הלשון לקרבן לא אוכל לך אשמעינן דשני ליה לר\"מ בין לקרבן בשב\"א. בין לקרבן בפת\"ח ע\"כ. מזה מוכח דלקושטא דמלתא דלעולם אית ליה לר\"מ דלקרבן בפת\"ח מותר משום דליכא למיסר אלא מטעם דמכלל לאו כו' והכא במתניתין דאוסר ר\"מ מיירי באומר בהדיא בשב\"א. וזו היא ראיה גדולה אלי שכן היא סברת הרא\"ש יותר משתי הראיות שהביא הב\"י להוכיח דלקושטא דמלתא לא אמר הרא\"ש דבפת\"ח כמו בשב\"א. וכתב הב\"י דיש לפרש נעשה כאומר דלאו דוקא אלא היינו לומר דבאומר לקרבן בשב\"א הלמ\"ד מש\"ה אסר ר\"מ אבל בפת\"ח משרי שרי ע\"כ. ואשכחן בסוף פירקין דאמרינן באומר. והוא כמו נעשה. ועיין עוד מזה במשנה ב' פ\"ב: \n",
+                    "<b>לא אוכל לך</b>. כתב הר\"ן וה\"ה דאי אמר לקרבן שאוכל לך דמשמע שפיר לקרבן יהא מה שאוכל לך והאי דלא עריב האי בהדי הני דרישא דלתני הקרבן כקרבן קרבן לקרבן שאוכל לך אסור משום דהנהו תלתא הקרבן כקרבן קרבן דוקא כי אמר שאוכל אסור <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>אבל כי אמר לא אוכל שרי [ועיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ב] אבל כי אמר לקרבן אפילו אמר לא אוכל אסור: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אוסר</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"מ. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו גם הב\"י ס\"ס ר\"ד כתב על דברי הרמב\"ם שבחיבורו דלא פסק כהך דהכא משום ההוא סתמא דפ\"ב דתנן לא קרבן לא אוכל לך מותר וכל זה צ\"ע דמאי דאסר הכא ר\"מ כ\"ש לבר פלוגתיה דאסור. ולר\"מ הוא דאיצטריך לאשמועינן דאע\"ג דלא סבר מכלל לאו כו' אפ\"ה בכי הא מודי דאסור ומטעם דנעשה וכפי הפירושים שכתבתי לעיל. וכ\"כ התוספות בהדיא דכ\"ש לרבנן אלא רבותא לר\"מ אשמועינן ומלתא דפשיטא היא. וכיון שכן. היאך שייך לומר אין הלכה. וליכא למימר דהכי קאמרי דאין הלכה כר\"מ במה שסובר דוקא בכה\"ג ולאו במכלל לאו כו' דאנן אפילו במכלל לאו לא פסקינן כוותיה דליתא כמ\"ש במשנה דלעיל דהר\"ב פוסק כר\"מ דלית ליה מכלל לאו כו' בפ\"ג דקדושין וכן דעת הרמב\"ם שם בפירושו גם כבר כתבתי לעיל בשם הבית יוסף דס\"ל דהרמב\"ם מוקים למתניתין דלעיל אפילו כר' מאיר משום דקי\"ל כוותיה דלית לן מכלל וכו'. וא\"כ קשיא טובא מאי האי דקאמר אין הלכה כר\"מ. וכן מ\"ש הבית יוסף דהרמב\"ם לא חש להך דהכא מההוא סתמא דלקמן. ועוד שהרי אכתוב לקמן דגמרא רמי לה אמתניתין דהכא. ומשני התם דקאמר לא בחול\"ם [א\"נ בפת\"ח למאי דאסיקנא לעיל בסמוך דהכא דוקא בשב\"א] ואם כן הך דהכא ל\"פ אדלקמן. וליתא מ\"ש הב\"י. [וכן יש ט\"ס בדבריו שכתב וז\"ל ומ\"ש הרמב\"ם דבאומר לקרבן לא אוכל כלומר בשב\"א הלמ\"ד דשרי דהא אע\"ג דאסר ר\"מ בפת\"ח הלמ\"ד שרי בשב\"א הלמ\"ד ע\"כ. וכבר מבואר ממ\"ש לעיל דבשב\"א אסור טפי הלכך במקום שב\"א צ\"ל פת\"ח ובמקום פת\"ח צ\"ל שב\"א]. וכן בכ\"מ חזר בו מהך סברא שכתב על דברי הרמב\"ם שכתב ב' פעמים לקרבן לא אוכל לך דמותר ומפרש דחדא בפת\"ח וחדא בחול\"ם כלומר אבל בשב\"א אסור כהך מתניתין דהכא וכאוקימתא דלעיל דדוקא בשב\"א. וכתב איכא למידק למה השמיט רבינו לקרבן לא אוכל לך בשב\"א תחת הלמ\"ד דאסור דאתמר בגמרא וצ\"ע. עכ\"ל. הרי שסובר דמתניתין לא פליגי אהדדי ותרוייהו הלכתא נינהו אלא שהניח בצ\"ע למה השמיט הרמב\"ם להך דהכא אבל לפי לשונו של הרמב\"ם בפירושו אין מקום עיון למה פסק דלא כר\"מ ולמה השמיטו ג\"כ מחבורו שכתב וז\"ל ור\"מ אומר שפירוש לקרבן גם כן שלא יהיה קרבן הדבר שלא אוכל לך אבל הדבר שאוכל לך לקרבן יהיה לפיכך לא אוכל לך אסור עכ\"ל. הא קמן בהדיא דס\"ל דר\"מ דהכא סובר דאמרינן מכלל כו' והך סתמא דלקמן פליגא וכר\"מ דקדושין אתיא וכן הלכה ותרי תנאי נינהו אליבא דר\"מ וזהו דבר שאין בו שום ספק שזו היא דעת הרמב\"ם בין בפירושו בין בחבורו. אלא דאכתי קשיא סוגית הגמרא דמוקים בהדיא לתרי מתניתין כחד תנא ודאית ליה הא אית ליה הא. ועל כרחינו [צריכין אנו] לומר דסוגיא זו לא גרס לה הרמב\"ם ואע\"ג דגרסינן הכי בדף י\"א ושנוי בדף י\"ג ומשולש בפ\"ב דף ט\"ז אבל מה נעשה שדבריו מראים באצבע בין בפירושו בין בחיבורו דמפרש למתניתין דהכא דטעמא דאסר ר\"מ משום דמכלל לאו כו'. והנה אע\"פ שהלצתי בעד הרמב\"ם*) עדיין קשה לדעת הר\"ב כי הוא כתב בהדיא סוגיא דמוקים לר\"מ דהכא מטעם דנעשה וכו'. וא\"כ משניות דהכא ודלקמן לא סתרן אהדדי ותרווייהו ס\"ל דלית לן מכלל לאו כו' וכך פסק ג\"כ בקדושין והיאך פוסק בכאן דלא כר\"מ וזה צ\"ע: \n",
+                    "<b>קונם פי מדבר עמך וכו' אסור</b>. כתבו התוספות דר\"י נמי פליג בהא דכיון דסבירא ליה דקרבן בלא כ\"ף הדמיון לא הוי נדר ה\"ה בלשון קונם בלא כ\"ף דמותר (דטפי) [צ\"ל דקונם פי] לא עדיף מלשון קרבן עצמו ור\"י פירש דאומר קונם יש לפרש לשון פעולה כמו מקונם ובלשון פעולה מודה ר\"י. ע\"כ: \n",
+                    "<b>פי מדבר עמך</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דאין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש כו' מ\"מ כשאומר קונם פי מדבר עמך אסור הפה מלדבר כו' גמרא. ופירש הר\"ן קונם פי מדבר משמע דקונם קאי אדיבור ומשמע נמי דקאי אפה הלכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרינן דאפה קאי ופיו דבר שיש בו ממש הוא ודכוותה בגמרא דאמרינן באומר ופירושו נעשה כאומר ועיין מ\"ש במ\"ד בפרק בתרא וכתב עוד ובדין הוא דהוה מצי למימר דאפילו אי קאי קונם אדיבור אסור מדרבנן דהנדרים חלים מדרבנן אפילו על דבר שאין בו ממש כדאיתא לקמן בריש פ\"ב אלא קושטא דמלתא מתרץ ליה דאפילו מדאורייתא נמי אסור ע\"כ. וענ\"ל בזה דאי מדרבנן ה\"ל למתני ה\"ז בלא יחל כדתנן לקמן ועוד דא\"כ תרתי למה לי:\n",
+                    "<b>בגמרא מי איכא לאסוקי אדעתא הכי הא קתני סיפא האומר לאשתו כו' פותחין לו מכלל דרישא לא בעי שאלה אלא מחוורתא חולין ממילא נסבא כלומר כדשני מעיקרא דאיידי דקתני כבשר חזיר כו' דמותרת תני נמי להך אע\"ג דלא איצטריך ואם כן הוה ליה להר\"ב לפרש כתירוץ דאיידי</b>. הלכך נ\"ל דבספר גמרא דהר\"ב לא היתה גירסא זו דומי איכא לאסוקי כו' והרי הרא\"ש כתב בפסקיו אסיפא דהאומר לאשתו וכו' ודוקא המדיר אשתו כו' אבל הנך דרישא לא מדקתני סיפא דמתניתין הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה ע\"כ. משמע מלשונו דדברי עצמו הם ונמצא שגם הוא אינו גורס כן בגמרא דאי גורס ליה הל\"ל משמיה דגמרא והכ\"מ בפ\"ב מהל' נדרים הביא דברי הרא\"ש ותמה עליהם למה כתב מעצמו ולא משמא דגמרא ואין זו תמיה קיימת אבל נקל לדחותה ממאי דאמרן דחלוף גרסאות שכיחי טובא. ובזה ג\"כ אין מקום כלל למה שתמה הכ\"מ על הרמב\"ם שהוא פוסק בכל אלו דרישא. דצריך שאלה. דסובר דמאי דתנן בסיפא קאי אכולה מתניתין. ותמה עליו הכ\"מ מהאי דגמרא דמי איכא לאסוקי כו' והניח בצ\"ע. ואני אומר דמהרא\"ש נשמע להרמב\"ם ג\"כ ודתרוייהו לא גרסי להאי דמי איכא כו' ואין בגירסתם אלא שינויא קמא איידי קתני ורבינא אמר לסימנא כו' שכתבו הר\"ב אבל ומי איכא כו' ל\"ג להו. ובהא קמפלגי הרא\"ש והרמב\"ם דהרא\"ש פסק כרבינא דבתראה הוא ועוד דסיפא דייק כוותיה. והרמב\"ם פוסק כסתמא דגמרא דמשני איידי. ולענין הסיפא דקתני בה ליכא דיוקא. דאדרבא איכא למימר דנטר עד סיפא למימר דאכולהו דלעיל קאי. וכמ\"ש גם הכ\"מ לתרץ הך אליבא דהרמב\"ם. וזה נראה פשוט בעיני. דהרמב\"ם והרא\"ש לא גרסי ומי איכא לאסוקי וכו'. ומוכרח מדבריהם ואין צריך עיון עוד. ובזה מיושב גם כן שהר\"ב לא פירש כמסקנת גירסא דידן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כבשר חזיר כו'</b>. כל מיני אסורין קתני. אסורין באכילה כבשר חזיר. ואסורים בהנאה כע\"ז. ואסורים בהנאה שאין להן בטלה כעורות לבובין שהן תקרובות לע\"ז ואין להם ביטול. ותנא נמי שאסורים באכילה בלבד. ויש בהן טומאה כנבלות. ושטומאתן חמורה בכעדשה כשקצים ורמשים. הר\"ן: \n",
+                    "<b>כעורות לבובין</b>. פירש הר\"ב היו נוקבין וכו' ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע\"ז וכו' ועיין במ\"ג פרק ב' דמסכת עבודה זרה: \n",
+                    "<b>כרמשים</b>. כדכתיב (ויקרא י\"א) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ: \n",
+                    "<b>כחלת אהרן וכתרומתו</b>. שאף על פי שחל איסור ע\"י קריאת שם לא מיקרי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הוא אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא השירים מידי טבל. פירוש הרא\"ש פרק קמא דף י\"ב: \n",
+                    "<b>מותר</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא איש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ולכך אינו אוסר עליו האכילה באמרו הרי הוא כבשר חזיר וכע\"ז ואסר עליו כשאומר כקרבן לפי שהוא יכול לדור קרבן ולומר על מה שירצה הרי זה קרבן ויהיה קרבן ואי אפשר שידור ויאמר על שום דבר ה\"ז בשר חזיר או ע\"ז וכו'. [הרמב\"ם]: \n",
+                    "<b>מותר</b>. משום דקבעי למתני האומר לאשתו כו' דצריך [פתח] ואי לא הדר ותני הרי זה מותר לא ידענו ואלו מותרין דרישא כלומר שהן מותרין בלא פתח אהי מינייהו קאי אי אכולהו אי אתרתי מינייהו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>האומר לאשתו הרי את עלי כאמא</b>. הה\"נ במתפיס בשאר איסורי הנאה בע\"ז וערלה וכלאי כרם ובברייתא תניא נמי בגמרא וכו' אלא האי דנקט כאמא חדא דאית בה תרתי אשמעינן. חדא דאע\"ג דמתפיס בדבר האסור בע\"ה מדרבנן צריך פתח ואשמועינן תו דצריך שיהא ממקום אחר אבל אין פותחין לו בכבוד אמו כלומר אילו היה יודע שלא יהא כבוד לאמו בכך לא היה נודר דלא תימא נהי דאין פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו ה\"מ בנדרים דאורייתא אבל האי דליתא אלא מדרבנן פותחין קמשמע לן דלא. ודוקא במדיר אשתו ומתפיס בדבר האסור צריך פתח מפני שדרכו לאסור את אשתו מתוך ההקפדה ואי שרית ליה בלא פתח כי מתפיס בדבר האסור אתי למשרי נמי אפילו מתפיס בדבר הנדור אבל שאר נדרים מתוך שאינן מצויין כל כך לא גזרו בהן ואין צריכין שאלה. הר\"ן: \n",
+                    "<b>פותחין לו פתח כו'</b>. פירש הר\"ב ולא סגי בכדו וכו' עיין מ\"ש בזה בסוף פירקין בס\"ד: \n",
+                    "<b>ממקום אחר</b>. מ\"ש הר\"ב בכדו תהית פירש הר\"ן פ\"ג דף כ\"א כלום אתה מתחרט חרטה דמעיקרא מלשון תוהה על הראשונות. ומ\"ש לבך עליך פירש\"י שם כלומר עומד אתה על דעתך הראשונה שרצונך עדיין באותו הנדר: \n",
+                    "<b>שלא יקל ראשו</b>. עיין סוף פרקין: \n",
+                    "<b>קונם שאיני ישן כו'</b>. כתב הר\"ן בכולהו גרסי' שאני בלא יו\"ד ובשבועות גרסי' שאיני ביו\"ד משום דנדרים מתפיס חפצא אנפשיה תני להו בלשון שאני כלומר מה שאני ומשום דשבועות אסר נפשיה תני להו בלשון שאיני ביו\"ד עכ\"ל הר\"ן. וכך כתב הכ\"מ בפ\"ה מהלכות נדרים להגיה בכל הני שהעתיקה הרמב\"ם שאני בלא יו\"ד. ואני תמה שגם הטור סימן רי\"ג העתיק ביו\"ד. ואף הכ\"מ עצמו בש\"ע שלו העתיקם ביו\"ד וצ\"ע. ועמ\"ש בריש פ\"ק גבי מרוחקני ממך שאיני אוכל לך ועיין במשנה דלקמן ועיין סוף פרק ג': \n",
+                    "<b>קונם שאיני משמשך</b>. כתב הר\"ב בגמרא מקשים והא משועבד לה כו' עי' מ\"ש ברפ\"ז דכתובות. ומ\"ש הר\"ב ומשני כגון דאמר הנאת תשמישך עלי קונם. כתב הר\"ן וא\"ת אמאי מתסר והא מצות לאו ליהנות נתנו [כדכתב הר\"ב במשנה ג' פרק ד'] וי\"ל דכי אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו ה\"מ לומר שאין קיום המצות חשוב הנאה אבל מכל מקום אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מטה הנאה מקריא. ומשום הכי אמרינן בפרק ראוהו ב\"ד (ראש השנה כח.). הנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ע\"כ וכתב עוד הר\"ן דהא דאיני משמשך שאינו אלא מדרבנן דומיא דשאיני ישן כו' וא\"ת היכי חייל נדרא דיליה דליתיה אלא מדרבנן בעלמא לאפקועי מצות עונה ומצות פריה ורביה י\"ל כיון דנדר מיהא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות. דחכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ע\"כ [ועיין רפ\"י דיבמות]. אבל התוספות כתבו דאיני משמשך מדאורייתא ומתניתין לצדדין קתני גבי שאיני ישן הוי בבל יחל דרבנן וגבי שאיני משמשך הוי דאורייתא ע\"כ וצריך לומר דמיירי באומר קונם גופך עלי מתשמיש ודומיא דסוף פרק דלעיל והרמב\"ם בפ\"ג מהלכות נדרים כלל לאיני משמשך בהדי הני דמדרבנן ולא כן הטור בסימן רי\"ג: \n",
+                    "<b>הרי זה בלא יחל</b>. פירש הר\"ב מדרבנן. גמרא דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר (במדבר ל׳:ג׳) לא יחל דברו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וכתבו התוספות תימה מה ענין זה לנהגו בו איסור וי\"ל דהאי נמי שנדר ונתכוין לאסור עצמו גם בדבר שאין בו ממש אין לך נהגו גדול מזה ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם אמר באלו הדברים הרי זה בלא יחל ר\"ל בזה שאלו הדברים אע\"פ שהם בלתי חלות אחר שבני אדם מחשבין אותן נדרים הרי הן אסורים מטעם לא יחל דברו לפי מה שבא עליו הפירוש שאמרו דברים המותרים וכו'. ומ\"ש הר\"ב דנדרים אין חלין וכו' כדתנן במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>שבועה כו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>צ\"ע דלא תנן נמי שבועה שאיני משמשך ולדעת התוספות דגבי נדרים נמי לא משכחת לה אלא כשאוסר עצמו בכגוונא דאסור מדאורייתא ניחא. אבל להר\"ן והרמב\"ם צ\"ע: \n",
+                    "<b>שאיני ישן</b>. כתב הר\"ב אם נשבע שלא יישן כו' לוקה כו' משום שבועת שוא רמב\"ם פרק ה' מהלכות שבועות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קרבן לא אוכל לך כו' מותר</b>. כתב הר\"ב דהוי כנשבע בחיי קרבן וקרבן לאו בר אשתבועי הוא ואי אמרי' דקרבן יהא מה שלא אוכל לך נמי שרי דלא שוי' איסור קרבן אלא מה שלא יאכל. הר\"ן. וכתב הב\"י ס\"ס ר\"ד וא\"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך אסור [אף לר' מאיר כמו שכתבתי לאחד מהפירושים בריש מתניתין ג' דפ\"ק] משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי ולתסר וי\"ל דלא חולין לא אוכל לך שאני דליכא לפרושי בי' שנשבע בקרבן שלא יאכל לי' אבל באומר קרבן לא אוכל לך וכל אינך לישני כיון דאיכא לפרושינהו הכי אע\"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושא דלקולא משתמעי טפי בלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא ע\"כ: \n",
+                    "<b>קרבן שאוכל לך</b>. עיין בפירש הר\"ב דס\"פ דלעיל ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>לא קרבן לא אוכל לך</b>. מפורש בס\"פ דלעיל בס\"ד: \n",
+                    "<b>לא שבועה לא אוכל לך אסור</b>. ואע\"ג דמתניתין ר\"מ היא דלית לי' מכלל לאו כו' אפ\"ה בשבועה אסור. ונראה בעיני דהיינו טעמא משום דהא מסקינן בס\"פ שבועת העדות דכי לית ליה לר\"מ מכלל לאו כו' ה\"מ בממונא אי נמי באיסורא דאית ביה ממונא אבל באיסורא גרידא אית ליה. ונדרים איסורא דאית בהו ממונא ניהו. משום דלא משכחת בהו בלא חפצא דהא אינן חלין על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינן אלא איסור גרידא שהוא חל בגופו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>זה חומר בשבועות כו'</b>. פירש הר\"ב שהשבועה תלה אפילו על דבר שאין בו ממש. והטעם בזה שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש. טור סימן רל\"ט: \n",
+                    "<b>וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה וכו'</b>. לא דייקינן מכלל דשבועה מיהא איתא משום דאה\"נ דאיתא ולקי בה משום שבועת שוא אלא שאינה חלה לבטל את המצוה [כדתנן במ\"ח פ\"ג דשבועות]. הר\"ן: \n",
+                    "<b>קונם סוכה כו'</b>. והה\"נ כי אמר ישיבת סוכה עלי דהואיל והזכיר החפץ אע\"ג דבישיבה אין בה ממש. הר\"ן בשם התוספות וכמ\"ש בשמו בס\"פ דלעיל. ועיין מ\"ש במשנה ד' דפרק בתרא: \n",
+                    "<b>בנדרים אסור <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כתב הר\"ב ואם אמר הרי עלי קרבן אם אניח תפילין חל הנדר וחייב כו'</b>. כן כתב הרמב\"ם ומילתא דפשיטא היא דלמה יגרע נדרו שחייב עצמו בקרבן משום שתלאו בעשיית המצוה. והרי אפילו בתלאו בדבר שאין בו ממש שאין הנדר חל עליו כתב הרמב\"ם בס\"פ דלעיל דחייב בקרבן שחייב עצמו בו בנדר. ומיהו הטעם שכתב שם בפירושו לפי שהוא מין ממיני השבועה לא ידעתי למה. ובחבורו פ\"ג מהלכות נדרים כתב שאין זה ממין נדרי איסור אלא ממין נדרי הקדש. והואיל והר\"ב כתב להא כ\"ש שה\"ל לכתוב לדלעיל בתלאו בדבר שאין בו ממש דהוי רבותא קצת. ואין לומר דדוקא הא דהכא ס\"ל ולא הא דלעיל דודאי דליתא דדבר פשוט הוא דלא נ\"מ במה שתלאו בדבר שאין בו ממש: \n",
+                    "<b>בשבועות מותר</b>. לשון הר\"ב אבל כל ל' שבועה הוא אוסר את עצמו כו'. אפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה דכיון דסתם שבועה אוסר עצמו מתריצנא שבועתו וחזרה על נפשיה והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה ולא חשבינן ללשון זה שאמר אלא יד שבועה דבשבועה לא שייך איסור חפצא עליה וכך כתבו התוספות וכתבו שכן גם כן בנדרים לאידך גיסא: \n",
+                    "<b>שאין נשבעין לעבור על המצות</b>. ולקיים נמי לא. כדתנן לקמן כמו שכתבתי שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יש נדר בתוך נדר כו' כיצד אמר הריני נזיר וכו'</b>. כתבו התוספות וא\"ת פתח בנדר דמשמע קונם וסיים בנזירות וי\"ל דנזירות נמי איקרי נדר דכתיב (במדבר ו׳:ב׳) לנדור נדר נזיר. אבל מ\"מ אמאי שביק סתם נדר דפתח ביה וי\"ל משום דבנדרים לא משכחת נדר בתוך נדר דאי אמר ככר זה עלי קונם [ככר זה עלי קונם] לא חייל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאין איסור חל על איסור ע\"כ. ונפקא לן בגמרא בברייתא נזיר להזיר מכאן שהנזירות חל על הנזירות שיכול והלא דין הוא ומה שבועה חמורה [דכתיב בה בשבועה (שמות כ) לא ינקה. גמרא] אין שבועה חלה על שבועה נזירות קלה לא כ\"ש ת\"ל (במדבר ו׳:ב׳) נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על הנזירות: \n",
+                    "<b>הריני נזיר אם אוכל</b>. כתב הר\"ן לאו דוקא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דהה\"נ אם אמר הריני נזיר הריני נזיר דחייב על כל אחת ואחת אלא איידי דתנא גבי שבועה שלא אוכל תני נמי [גבי] נזיר אם אוכל. \n",
+                    "<b>חייב על כל אחת ואחת</b>. פירש הר\"ב שיהיה נזיר וכו' ויחזור ויהיה נזיר כו'. וקרי ליה להאי גוונא נדר בתוך נדר לפי שהנזירות שנייה היא חלה בתוך הזמן הראשונה אלא שא\"א לו שימנה אותה עד שימנה את הראשונה. דאם איתא דלא חיילא בשעת נדרו היאך תחול אחר מכן והרי אינו נודר באותו זמן וכיון דלא חיילא השתא לא חיילא נמי בתר זימנא אלא ודאי מהשתא הוא דחיילא מש\"ה קתני יש נדר בתוך נדר. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אינו חייב אלא אחת</b>. דאין שבועה חלה על שבועה דאין נשבעין לקיים המצות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>דליתא בלאו והן עכ\"ל הרא\"ש. וההיא דנשבעתי ואקיימה שכתבתי ברפ\"ק אינו ענין לענין לחול שבועה דאורייתא דההיא ליתא אלא נשבע לזרוזי נפשיה כמ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב אבל אם נשאל על הראשונה חלה השנייה. רווחא הוא דלית לה. כי מתשיל על חברתה חיילא. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סתם נדרים להחמיר</b>. כתב הר\"ב דסתם נודר דעתו לאסור. מסיים הרא\"ש מדלא שתק ע\"כ. ועיין מ\"ה פ\"ק דנזיר מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ופירושם להקל</b>. כתב הר\"ב אע\"ג דכשפירש דבריו אזלינן בתר פירושו. כך פירש הרא\"ש בפירושו אבל בפסקיו כתב ולא נהירא דמה הוצרך לשנות ופירושן להקל ועוד מה קולא שייך כשפירש כיון שביאר היאך נדר לא שייך להזכיר קולא וחומרא ככל היוצא מפיו יעשה [והתוספות הקשו עוד דלשון של שמים ושל עבודה זרה לא משמע כפירש זה והוי ליה למימר אם אמר הרי עלי כבשר מליח של שמים אסור ואם אמר כבשר מליח של עבודה זרה מותר כיון דאשעת נדרו קאי] ויש מפרשים אף על פי שסתם נדרים להחמיר היינו כשלא פירש מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשים לחומרא אבל אם אמר הרי עלי כבשר מליח וחזר ואמר בלבי היה כבשר מליח של ע\"ז אזלינן בתר פירושו להקל. ואי תקשי לך דא\"כ הל\"ל כדקתני בסיפא נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים הכי נמי ה\"ל למתני נדר בבשר מליח ואמר לא נדרתי אלא בבשר מליח של ע\"ז. וי\"ל דלא דמי דהכא אין הלשון משונה זה מזה דהכל נקרא בשר מליח הלכך די בזה במה שאמר ופירושן להקל אבל לקמן שהוא משנה הלשון לגמרי שאין דרך לקרוא לחרמו של ים חרם סתם ולקרבנות מלכים קרבן סתם הוצרך להאריך ולפרש דאפילו בכהאי גוונא מהימנינן ליה ולקמן נמי צריך שאלה אבל הכא מהימנינן ליה ולא בעי שאלה ע\"כ. וכפירש האחרון כתב הר\"ב במ\"ה פ\"ק דנזיר. וז\"ל הרמב\"ם בפרק ב' מהלכות נדרים סתם נדרים להחמיר ופירושן יש בו להקל ולהחמיר. כיצד האומר בשר מליח וכו'. אומרים לו מה היה בלבך וכו' ואם אמר לא היה בלבי אלא תקרובת ע\"ז וכו' הרי זה מותר אם נדר סתם הרי זה אסור ע\"כ. מבואר שדעתו כפירוש האחרון ולא ידענא למה כתב הב\"י בסי' ר\"ח שדברי הרמב\"ם כדברי פירוש הראשון: \n",
+                    "<b>אם של עבודה זרה</b>. דגם לעבודה זרה רגילות היא למלוח ולהכי לא קתני של חולין משום דאין רגילות לקרות בשר מליח אלא אלו דקתני של שמים. ושל עבודה זרה. ולא של חולין. תוספות: \n",
+                    "<b>אם כמעשר בהמה נדר אסור</b>. וכתב הר\"ב שצריך להקדישו. וכתבו התוספות ואם תאמר והלא עשירי מאליו הוי קדוש [כמו שכתבתי בס\"ד בסוף פ' בתרא דבכורות] וי\"ל דבעינן העברת מנין ואם היו עשרה ונטל אחד בלא מנין אינו קדוש כדאמר פ' בתרא דבכורות [משנה ז'] ע\"כ: \n",
+                    "<b>שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלשכה</b>. כתב הר\"ב לפי שהיו רחוקים מירושלים ולא היו רגילין בתרומת הלשכה לא קרו לה תרומת סתמא אלא תרומת הלשכה קרו לה הלכך כי נדרי בתרומה סתם ליכא לספוקי כלל בתרומת הלשכה. הר\"ן: \n",
+                    "<b>שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים</b>. פירש\"י שלא היו כהנים ביניהם ומסיים הר\"ן לחרמי כהנים לא קרו להו חרם סתם הלכך כי נדרי בחרם ליכא לספוקי במידי דודאי חרם גבוה קאמרי. ובגמרא מפרש דסיפא דקתני שאין אנשי גליל מכירין. טעמא דאין מכירין. הא מכירין אלו ואלו מותרין אתיא כרבי אלעזר בר צדוק דפליג ארישא וסבירא ליה ספיקא לקולא. וכתב הר\"ן וסתם תרומה נמי ביהודה לר\"א בר צדוק מותרת והאי דנקט ר' יהודה תרומה ונקט ר\"א חרמים לאו דוקא דה\"ה בתרומה גופה. א\"נ בחרמים גופייהו ה\"מ לאפלוגי אלא מר דשמיע ליה מרביה קאמר ומר דשמיע ליהמרביה קאמר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נדר בחרם</b>. דאמר חפץ זה חרם עלי ושוב אמר לא נדרתי. רש\"י: \n",
+                    "<b>אלא בקרבנות של מלכים</b>. דורונות שמקריבין [לפני] מלכים. רש\"י: \n",
+                    "<b>אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו</b>. לשון הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות נדרים להיות נודר בו דרך שחוק. וז\"ל התוספות שהנחתי לי בתיבותי להיות נודר בו להטעות העולם להאמין דברי שיהיו סבורים כי אני נודר נדר גמור: \n",
+                    "<b>ואם נשאלו</b>. פירש הר\"ב ואם ע\"ה הוא. לשון הר\"ן ולפיכך צריך שאלה ע\"כ דלא כהתוספות שנסתפקו אי אמרינן דוקא בא לשאול אבל אי לא בא לשאול לא אסרינן ליה ע\"כ ולקמן אכתוב עוד מזה בס\"ד. וכתב עוד הר\"ן ודוקא בהני דסיפא דמשמעותא דידהו הויא להחמיר טפי מלהקל פליגי ר\"מ ורבנן אבל בהנך דרישא אפילו בע\"ה א\"צ שאלה וז\"ל התוספות דהני דהכא נראין כנודר נדר גמור ואחר כך אמר שלא נתכוין אלא לדברי הבאי שלא שייך כלל נדר אבל בשר מליח וכ\"ש הני דבתר הכי ברישא שייך קצת להתפיס בהם אלא מ\"מ אין הנדר חל דלא הוה נדר גמור ולהכי מהימן שפיר בלא כלום: \n",
+                    "<b>עונשין אותו ומחמירין עליו</b>. לשון הר\"ב אין פותחין לו פתח לחרטה ואין מתירין לו ואם עבר על נדרו זה מנדין אותו. הא דכתב אין פותחין וכו' הוא פירושא דמחמירין עליו. ולישנא דגמרא אין פותחין לו פתח בחרטה. ומפרש הרא\"ש לומר לו כדו תהית. או לבך עלך. ועיין עוד לקמן ורפ\"ג דמ\"ק. ומ\"ש ואם עבר מנדין אותו הוא פירש דעונשים אותו וכ\"פ הרמב\"ם והיה נראה לי טעמייהו דבגמרא איתא ועונשים אתו ה\"ד כדקתני מי שנדר ועבר על נזירתו אין נזקקין לו עד שינהוג בו איסור כו' אמר רב יוסף הואיל ואמרי רבנן אין נזקקין ב\"ד דמזדקקי לא עביד שפיר רב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה ומפרשים הם רב אחא קאי אהיכי דמי אבל הרמב\"ם בספ\"ד מה\"נ פסק לרב אחא על הבית דין דמזדקקי לכך נ\"ל דמסברא בעלמא פירש כן א\"נ במכ\"ש. ומשמע נמי מהגמרא דהאי אם עבר שכתב הר\"ב היינו אם עבר קודם ששאל. וזה סייעתא לפירוש הר\"ן דלעיל שצריך לשאול דאי אמרת דאי לא בא לשאול אין אוסרין היאך אפשר לומר שאם עבר ואח\"כ בא לשאול שיהו עונשים אותו על מה שעבר ואי לא שאל כלל לא היינו אוסרים עליו ולא יהא כל מה שעבר אלא כאילו לא שאל כלל שהרי עדיין לא שאל קודם שעבר: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים</b>. כתב הר\"ב והלכה כחכמים וכן כתב הרמב\"ם והעור סי' ר\"ח והתוס' כתבו וצ\"ע דנימא הלכה כר\"מ משום דהלכה כר\"מ בגזירותיו כחומרותיו [כמ\"ש בריש פ\"ה דכתובות] [ושמא] *)חשבינן ליה. הלכה כר\"מ בגזירותיו ולא בקנסותיו. ע\"כ. ותמיהני על הב\"י שכתב ומשמע ודאי דהלכה כחכמים. והרי להתוספת ספוקי מספקי להו: \n",
+                    "<b>פותחין להן פתח ממקום אחר</b>. פירש הר\"ב פותחין לו פתח מטעם אחר והוא לשון הרמב\"ם בפירושו ובריש פרקין דתנינן נמי כה\"ג והורה הרמב\"ם אדהכא. ושם פירש הר\"ב וז\"ל ממקום אחר מבקשים לו פתח וטעם לחרטתו ולא סגי בכדו תהית כו'. וא\"כ ה\"נ לא סגי בכדו כו' וכתבו התוס' וקשה א\"כ [אמאי] שבק לישנא דמתניתין דמחמירין עליו דת\"ק הואיל ולא פליגי עלה דמחמירין ונקט בלישנא אחרינא פותחין ה\"ל למימר מחמירין ועוד דבירושלמי משמע דרבנן פליגי עליה אף במחמירין. לכך נראה לרבי יצחק דרבנן פליגי אף במחמירין עליו דפותחין ממקום אחר לאפוקי שלא יתירו לו [מגופו של] נדר כלל כיון שהיה בדעתו לקרבנות מלכים וכיוצא בהן אלא מבקשים לו ממקום אחר כמו בשאר נדרים או ע\"י פתח דאדעתא דהכי [לא [נדרת]. או] ע\"י חרטה [דכדו] וכן פירשו התוספות לעיל גבי הרי את עלי [כאימא] פותחין לו פתח ממקום אחר ע\"כ. ורש\"י מפרש לעיל פותחין לו ממקום אחר ואין פותחין לו לומר הואיל ונדרת בדבר האסור לא כלום נדרת. אלא מפתח אחר מראים לו ההיתר ובכאן כתב פותחין לו פתח לחרטה. ונראין דבריו כפירש התוס' ודברי הר\"ב דלעיל דברי הרא\"ש הן וכ\"כ הטור בסי' ר\"ה בהא דר\"פ שאין די לו בחרטה וכו' אבל אהא דהכא כתב בסי' ר\"ח דבחרטה סגי וא\"צ לפתוח לו פתח וצ\"ע דהא מתני' דלעיל ודהכא בחד לישנא מתניין. והיאך יש לפרש בלשון אחד שני פירושים שונים: \n",
+                    "<b>ומלמדין אותו</b>. פירש\"י ומוכיחין אותו והא דלא תנן הכי בר\"פ גבי את עלי כאימא. לפי שבכאן שזה שנודר בחרם ואומר שר\"ל בחרמו של ים וכל אינך הרי הוא כעושה חוכא ואטלולא מהנדרים. משא\"כ באוסר באימא דאע\"ג שאינו נדר משום דלא חל מ\"מ לא משויא כחוכא ואטלולא ולכך לעיל אין אנו מחוייבים להוכיחם אבל הכא דמחזי כאילו עושים חוכא ואטלולא מהנדרים. ולפיכך מוכיחין אותם. והרמב\"ם כתב פרק שני מהלכות נדרים ובין שהוא ת\"ת ובין שהוא ע\"ה גוערין בו ומלמדין כו'. סובר דהאי ומלמדין קאי אף את\"ח והיינו נמי מה\"ט שכתבתי. והטור השמיט ומלמדין אותם ולא ידעתי למה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>התירו חכמים</b>. עיין בפירש הר\"ב בסוף משנה ד' ועי' במ\"ד פ\"ב דנזיר: \n",
+                    "<b>שאיני</b>. נראה דגרס שאני וכן הוא בפירש הרא\"ש והר\"ן ועיין רפ\"ב: \n",
+                    "<b>שניהם רוצים בשלשה דינרים</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דדברים שבלב כו' דהכא ליכא למימר לא נדרתי אלא בשלשה דינרים והוא אמר בפירוש בסלע או בשקל: \n",
+                    "<b>אף הרוצה להדיר</b>. כתב הר\"ב וחסורי מחסרא וכו' ומסרב בו ומדירו פירוש שאסר עליו הנאתו: \n",
+                    "<b>אומר לו כל נדר שאני כו'</b>. במנהגי מהר\"ר אייזיק טירנא ובעל לבוש מלכות הגיהו בכל נדרי במקום דנדרנא שיאמר דאנדרנא ואשתמיט להו שקדמו בעלי התוספות וכתבו וז\"ל והא דאמרי' בכל נדרי דנדרנא דמשמע לשעבר י\"ל דנדרנא (ועיין במג\"א סימן תרי\"ט) משמע שתי לשונות כמו אמרי פי [*בפ\"ק דברכות ד\"ט] משמע כדאמרי משמע לשעבר ומשמע דאמינא דהיינו להבא ה\"נ דנדרנא משמע להבא ולשעבר ע\"כ. ומה שהגיה עוד בעל הלבוש לומר על נפשאי וכן הכל ל' יחיד ואמר שאם אמר בלשון רבים אפילו לעצמו אינו מועיל לא ידעתי זו מנין לו ואשכחן בהיפוך לענין עירוב תבשילין שמערב על כל בני העיר ואם יש פושע מי לא הועיל לעצמו: \n",
+                    "<b>ובלבד שיהא זכור וכו'</b>. כתב הר\"ב אבל אם לא נזכר וכו' ולא בתוך כדי דיבור כדפירש הר\"ב ברפ\"ד דנזיר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נדרי הבאי</b>. פירש הר\"ב גוזמא ושפת יתר כך פירש הרא\"ש וכ\"כ הרמב\"ם. נדרי הבאי הגוזמא. והר\"ן כתב נדר שאינו כלום. שמיר ושית מתרגמינן הבאי ובור ע\"כ וכ\"כ בתשבי וכתב שגוזמא הוא ל' יון: \n",
+                    "<b>קונם אם לא ראיתי כו'</b>. פירש הר\"ב קונם עלי ככר זו. עיין פ\"ג דשבועות משנה ח' בפירש הר\"ב ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים כו' כקורת בית הבד</b>. כתב הר\"ן נ\"ל דתנא תרי גוונא נקט חד דשייך בה גוזמא דהיינו כעולי מצרים דעביד אינש דכי חזי אינשי טובא גזים ואומר כעולי מצרים וחד דלא שייך ביה גוזמא דהיינו נחש כקורת בית הבד שהרי מפרשינן [בגמרא] טרוף ואין שום נחש טרוף כלל ואשמועינן תנא דכי תלה איסור. פירות בחד מהני נדרו בטל וכל חד וחד טעמיה לחוד דכי אמר כעולי מצרים בדין הוא דלא לתסרו דקושטא קאמר כיון שראה עם רב דעביד אינש דגזים בכה\"ג [ובפ\"ג דשבועות כתב דאה\"נ דאם לא ראה עם רב שיהא ראוי לומר עליהם דרך גוזמא כעולי מצרים דהפירות אסורים עליו אבל ב\"י סימן רל\"ב תמה עליו בזה דאטו קצבה יש לדבר יש אדם שרואה מאה אנשים ואומר שהם כעולי מצרים] וכי אמר כקורת בית הבד נמי הפירות מותרין מטעמא אחרינא דאע\"ג דודאי שקרא קאמר דאפילו בדרך גוזמא לא שייך למימר הכי אפ\"ה מותר משום דאמדינן ליה לדעתיה שלא לאסור את הפירות נתכוין שא\"כ לא ה\"ל לתלות איסורו בתנאי אלא ה\"ל לאוסרם עליו במוחלט שהרי אף כשהתנה בכיוצא בזה אין לתנאו ענין שהדבר ברור שלא ראה נחש כזה ומש\"ה ניחא דתנן בפ\"ג דשבועות גבי שבועת שוא אם לא ראיתי גמל הפורח באויר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד ולא תנא התם כעולי מצרים משום דבכה\"ג לא לקי משום שבועת שוא דעל הגוזמא קושטא קאמר וה\"נ לא חש תנא למיתני גמל הפורח באויר דתרי גוונא דבעי למתני דהיינו מידי דשייך ביה גוזמא ודלא שייך ביה גוזמא הא תננהו ע\"כ אבל לדברי התוספות והרא\"ש שאכתוב במ\"ח פ\"ג דשבועות לא סלקא אליבייהו הך תירוצא לכן כתבו שם התוספות תימה דלא קתני התם כמו הכא ולא הכא כהתם: \n",
+                    "<b>כקורת בית הבד</b>. עיין בפירש הר\"ב מ\"ח פ\"ג דשבועות ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>ושכח ואכל ושתה</b>. כתב הר\"ב דכתיב האדם בשבועה דבעינן שיהא אדם וכו' פירש\"י שיהא לבו עליו פ\"ג דשבועות דף כ\"ו: \n",
+                    "<b>קונם אשתי נהנית לי</b>. פירש ר\"י [מידי] דלא משועבד לה. תוספות: \n",
+                    "<b>ונמצאו אביו ואחיו וכו'</b>. וטעמא דמלתא משום דכיון שאילו היה יודע שאביו או אחיו היו עמהן היה מוציאן מן הכלל הרי זה מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוין ובטל מעצמו ומש\"ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע\"פ שהיה דעתו בשביל כך מ\"מ כיון דלהדיר את אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוין להדיר את זה מעולם הרי הנדר בטל מאליו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אלו ואלו מותרין</b>. כתב הר\"ב דנדר שהותר מקצתו הותר כולו כדתנן במ\"ו פ\"ט וע\"ש ועוד ע\"ש בפירש הר\"ב דמ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה וכו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בגמרא דף כ\"ד פרכינן הא לאו הכי לא והא הוי נדרי זרוזין לראב\"י דריש פרקין ומוקמינן למתניתין דהכא כשביקש המזומן מן המזמן שידירהו מנכסיו אם לא יאכל אצלו כגון שהיו מזמנים אותו גם במקום אחר וחפץ יותר לאכול עמו הלכך ליכא למימר דלזרוזי קא מכוון שהרי לא היה צריך לזרז אותו דאדרבא הוא בקש ממנו שיזמינו: \n",
+                    "<b>שחלה בנו</b>. וצריך לשומרו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>או שעכבו נהר</b>. היינו שגדל הנהר מהפשרת שלגים. דלא שכיח. ולא ה\"ל לאסוקי אדעתיה להתנות. הרא\"ש בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נודרין להרגין וכו' שהיא תרומה</b>. באומר יאסרו פירות עולם עלי אם אינה תרומה. ומפרשים בגמרא שצריך שיחשוב בלבו יאסרו עלי רק היום והוי דברים שבלב [*דברים] כיון דאונסא הוא: \n",
+                    "<b>ולמוכסין</b>. כתב הר\"ב אבל מוכס שהעמידו וכו' ולוקח דבר קצוב דאילו אין לו קצבה ליקח לא. גמרא. ופירש הרא\"ש משום דדוקא בדבר שהוא שוה לכל כו' אבל לא בדבר שאינו שוה למעט לזה ולרבות לזה א\"נ כיון שאין לו קצבה מרבה ליקח יותר ממה שהמלך חפץ הלכך כולו גזל ע\"כ: \n",
+                    "<b>שהיא תרומה כו'</b>. כתב הר\"ב אעפ\"י שהורגין וגוזלין אין אוכלין כו'. והקשו בתוספות דתינח הרגים וחרמים דאינם מתכוונים כי אם לגזל. אבל מוכסין מאי אהני. לעולם ישאל המכס. וי\"ל שלא היו רגילים ליקח מכס [ממוליכי] תרומה לכהנים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>חוץ מבשבועה</b>. פירש\"י שלא יאמר יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה אם אינן של תרומה. והיינו דתנן בשבועה ולא תנן אבל לא נשבעין (אלא) דאי תני לא נשבעין הוה משמע דמיירי בנשבע שכדבריו כן הוא ובהכי לא איירי. והכריחני לדקדוק זה מאי שראיתי בב\"י סימן רל\"ב שכתב ואע\"ג דמתניתין לא קתני אלא נדרים בירושלמי ה\"ה דנשבעין עכ\"ל. וזהו לשון הירושלמי הוון בעיין מימר בנדרים הא בשבועות לא. אשכח תנא דבי ר' ישמעאל אומר לא תשבעו בשמי לשקר. נשבע את להרגים ולחרמין ולמוכסין ע\"כ והיכן הוון בעין מימר כו' והא תנן בה\"א אף בשבועה אלא ודאי דממתניתין לא שמעינן אלא באומר יאסרו כו' בשבועה ואלא מיהא תנא דבי ר' ישמעאל לא לאפלוגי אב\"ה אתא. אלא ב\"ש דנקטי בשבועה לרבותא דידהו דאפילו באומר יאסרו כו' בשבועה אמרי דלא. מש\"ה קאמרי ב\"ה נמי בשבועה אבל ה\"ה בנשבע שכדבריו כן הוא נמי משרי שרי ב\"ה כדתני ר' ישמעאל וא\"ת מה לי באומר יאסרו כו' בשבועה. או נשבע שכדבריו כן הוא. כיון דבתרוייהו לישנא דשבועה נקטו והיכן הוה בעי מימר דלא. וי\"ל דה\"א דשבועה דכעין נדר. דהיינו שאוסר עליו פירות וכיוצא בזה לא חמירא כשבועה שאין בה שום נדנוד נדר: \n",
+                    "<b>חוץ מבשבועה</b>. דחמירא דכתיב בה (שמות כ') לא ינקה. כמ\"ש בפרק דלעיל משנה ג': \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים אף בשבועה</b>. כ' הר\"ב כל הני ד' נדרים דין נדרים ושבועות שוים כו' ועיין מ\"ש במ\"ח פ\"ג דשבועות: \n",
+                    "<b>קונם אשתי נהנית לי</b>. עיין מ\"ש במ\"ב בשם התוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו נטיעות כו'</b>. [מהו דתימא] דהוי כמו נדרי שגגות דאדעתא דהכי אקדשינהו שהיה סבור שא\"א שינצלו ולא גמר בלבו להקדישן קמ\"ל דדברים שבלב כי הני דלא מוכח לא הוין דברים הרא\"ש. והיינו דתנן לה הכא בפירקין וכך כתבו התוספות: \n",
+                    "<b>אם אינן נקצצות</b>. פירש הר\"ב ראה רוח סערה כו' הכי מוקי בגמרא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאל\"ה אימת קדשי: \n",
+                    "<b>יש להם פדיון</b>. פי' הר\"ב כשאר הקדשות ויפדו וכו' ובדין ה\"ל למתני קדושות דהא אכתי לא שמעינן דקדושות וכי אשמעינן דקדושות אנא ידענא דיש להם פדיון מתרצים בגמרא איידי דבעי למתני סיפא אין להם פדיון תני נמי רישא יש להם פדיון. ומ\"ש הר\"ב דכיון דלא אמר הרי הן עלי כקרבן. זה לשון הרא\"ש ולא אמר שאסרן עליו כקרבן כיון דלא אמר עלי ע\"כ. אבל אי אמר עלי קרבן אע\"ג דלא אמר כקרבן. הוי נדר לאסור איסר על נפשו ולא להקדישו. ולא בדוקא נקט הר\"ב כקרבן וכדתנן במ\"ד פרק קמא: \n",
+                    "<b>אין להם פדיון</b>. פירש הר\"ב דה\"ק לכשאפדם יחזרו ויקדשו. עד שיקצצו. ופירש הרמב\"ם כמ\"ד בגמרא דלאחר שיקצצו פודן פעם אחת ודיו [*אבל בחבורו סוף פרק ד' מהלכות מעילה פסק כמ\"ד כיון שנקצצו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אינן צריכין פדיון אלא נהנין בהן מיד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מותר ביושבי היבשה</b>. לשון הר\"ב שאין דרכם לרדת בים וז\"ל הר\"ן באותן שאין רגילין להיות יורדי הים באניות: \n",
+                    "<b>בכלל יושבי היבשה</b>. כתב הר\"ב שסופם לרדת וכו'. וז\"ל הר\"ן אפילו הם עכשיו בים. שסופם לעלות ליבשה: \n",
+                    "<b>לא כאלו שהולכין מעכו ליפו</b>. לאית דמפרשי בתרא שכתב הר\"ב דקאי אסיפא כתב הר\"ן נודר מיורדי הים אף בהולכים מעכו ליפו בכלל. מדלא פירש מידי ארישא. ומיהו כתב הרשב\"א דמסתברא דאינו אסור במי שירד פעם אחת מעכו [ליפו] אלא במי שרגיל לירד שם תדיר. א\"נ במי שהיה יורד בשעת נדרו מעכו ליפו ע\"כ: \n",
+                    "<b>שדרכו לפרש</b>. נקרא היורד בים באניות גדולות ומתרחק מן הארץ רחוק גדול אבל מעכו ליפו הולכים על חוף הים וקרוב מן היבשה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למי שהחמה רואה אותו</b>. כתב הר\"ב מדלא קאמר מן הרואים. גמרא. ומסיים לאפוקי דגים ועוברין כלומר לאפוקי דגים שבים ועוברין שבמעי אמן שאין חמה רואה אותן שמותר בהן. וכתבו התוספות אבל שאר ב\"ח אסורים. ומיהו מה שאין ב\"ח דלא שייך בראיה ודאי דלא הוי בכלל רואי החמה אע\"ג דהחמה רואה אותם דכיון דהזכיר רואי חמה משמע דוקא ב\"ח שעשויים לראות החמה ע\"כ. וכתב הרמב\"ם בפירושו למתניתין דהכא ודלקמן דתנא מדבר לפי המלות המפורסמות המורות אצלם באותו הזמן. והעיקר בכל זה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ועיין גם כן בפירש הר\"ב במ\"ב פ\"ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אסור בקרחים ובבעלי שיבות</b>. כתב הר\"ב מדלא קאמר בבעלי השער. גמרא. ומפרש הר\"ן אלמא אפילו קרחין בכלל וכיון דשחורי הראש לגבי קרחין לאו דוקא. לבעלי שיבות נמי לאו דוקא. ומש\"ה אמר דכי קאמר שחורי הראש לאותם שאדם מתאר אותם בשחורי הראש נתכוין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהיינו אנשים וכו'. ע\"כ. והרא\"ש כתב דבעלי שיבות נמי בכלל שחורי הראש. ולפי שכבר היו שחורי הראש והא דקאמר מדלא קאמר בבעלי השער. האי טעמא לפרש קרחין. ע\"כ. ועיין במשנה י\"ב פרק ג' דאבות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן הילודים</b>. כתב הר\"ב משמע שנולדו כבר. כתב הר\"ן משום דלשון ב\"א כך הוא דאילו בלשון תורה כי היכי דמשמע נולדים כבר כדכתיב (יהושע ה׳:ה׳) כל העם הילודים במדבר. ה\"נ משמע עתידים להולד כדכתיב (שמות א׳:כ״ב) כל הבן הילוד: \n",
+                    "<b>מותר בנולדים</b>. פירש הר\"ב הנולדים משמע שעתידים להוולד. מפרש בגמרא דבלשון תורה משמע הכי ומשמע הכי דכתיב (בראשית מ״ח:ה׳) שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים והוה ילדין וכתיב (מלכים א י״ג:ב׳) הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו ועדיין מנשה לא בא. אבל (בנדרים) [צ\"ל בל' ב\"א] משמע דמתילדים ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם: \n",
+                    "<b>מן הנולדים אסור בילודים</b>. לשון הר\"ן דס\"ל דנהי דאמר מן הילודים אין הנולדים דהיינו אותם שעתידים להוולד בכלל ה\"מ בילודים שהוא לשון מיוחד אבל הנולדים כולל שניהם דהיינו אותם שנולדו ואותן שעתידין להולד ע\"כ. ור\"ל בלשון בני אדם ועיין בסמוך לקמן: \n",
+                    "<b>[*רבי מאיר מתיר אף בילודים</b>. הא דכתב הר\"ב מן הנולדים ר' מאיר מתיר וכו' דח\"מ וה\"ק וכו' משמע דגירסתו במשנה כך היא. ואסור בילודים לחוד הוא דל\"ג. ולא מיחסרא במשנה רק אלו שתי תיבות ולא כן היא גירסת הרא\"ש אלא דל\"ג כל הבבא של מן הנולדים אסור בילודים והיא נראית יותר כמ\"ש בס\"ד בספר מעדני מלך]: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים לא נתכוין כו'</b>. כתב רש\"י חכמים דסיפא היינו ת\"ק וכ\"כ הר\"ן לא דעת שלישי הוא אלא דפרושי קא מפרשי טעמייהו דאמרי דהנודר מן הנולדים אסור בכל וקיהבי טעמא למלתייהו שלא נתכוין אלא ממי שדרכו להולד בין להבא בין לשעבר. לפי שאין במשמעות לשון זה כוונה אחת מיוחדת לשעבר דוקא או להבא דוקא. ור' מאיר סבר דבלשון בני אדם לא מקרי נולדים אלא עתידים להוולד ע\"כ. והרא\"ש כתב דחכמים פליגי אתרווייהו ואף מן הילודים אסור בשניהם ע\"כ. ודעת הרמב\"ם נראה שהיא כדעת הר\"ן שכן כתב בפירושו וחכמים אומרים שפירש נולדים וכו'. ובחבורו פרק ט' השמיט משנה זו וכתב הב\"י סימן רי\"ז דהיינו טעמא דמשום דכיון דפליגי בלשון ב\"א לא שייך לפסוק הלכה כמאן ע\"כ. כלומר וכיון דלא שייך לפסוק הלכה כמאן הלכך לא היה יכול להעתיק אחד מהסברות דאם כן כבר היה פוסק הלכה. מה שאין כן בשאר משניות דסתמא תנינן שהעתיקן אע\"פ שגם בהן הכל אחר לשון בני אדם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משובתי שבת כו' ואסור בכותים</b>. מפרש בגמרא שאין בכלל דבריו אלא מצווין ועושין. והרי כותים שהם גרים הם מצווים ועושים משא\"כ גוים דאע\"ג אי משכחת דעושין אינן מצווין: \n",
+                    "<b>מאוכלי שום וכו' ואסור בכותים ה\"ג</b>. ותימא על ב\"י סימן רי\"ז שכתב וז\"ל ויש נוסחאות שגורסין גבי אוכלי השום ומותר בכותים וכן עיקר. דמשמע דודאי כותים לא הוו אוכלי שום בע\"ש שהיא תקנת עזרא ע\"כ. והוא בעצמו העתיק הגמרא דאמתניתין דאמרינן בתרתי בבי קמייתא ישראל וכותים מצווים ועושין. גוים ההוא דעבדי עושים ואינם מצווים. עולי ירושלים ישראל מצווים ועושים וכו' הא קמן בהדיא דשום כותים נמי עבדי. ואין זה דבר תימא דאע\"פ שאינה אלא תקנה מעזרא שהחזיקו בה לפי שהיה נראה להם תקנה טובה. מידי דהוי כל אומה ולשון שיש להם נימוסין ותקנות. הגע עצמך הרי אמרו גוים עבדי שבת ואין להם שום צווי כלל כ\"ש הם שיחזיקו ג\"כ בתקנה ואע\"פ שאין מוחזקם אלא בתורה שבכתב מ\"מ מפני גרותם מצווים על הכל ואם החזיקו בתקנה הם מצווים ועושים. וז\"ל התוספות וגם הכותים שומרים תקנה דאכילת שום בע\"ש ע\"כ. וכן פירש\"י והר\"ן בתרתי בבי קמייתא בשבת ושום. וכן במשנה כתבו ואסור בכותים שהם נמי אוכלים שום בליל שבת. והרמב\"ם בחבורו פרק ט' השמיט דין מאוכלי שום ולא ידעתי למה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם שאיני נהנה וכו'</b>. וכן הוא בכל הנוסחאות ותמיהני דהוה ליה למימר שאני וכמו שכתבתי בריש פ\"ב בשם הכ\"מ וע\"ש. וכן בריש פרק קמא בשם הר\"ן ובפסקי הרא\"ש גרס לכולהו שאני [*והתוספות פרק הערל (יבמות ד' ע\"א) כתבו דשפיר גרס שאיני שאין דרך התנא לדקדק בלשונו והביאו ראיה לדבר]:  ",
+                    "<b>לבני נח</b>. כמו משל בני נח. וכמו כל לישנא דלך דבפ\"ק. והר\"ב כתב כן גבי שאיני נהנה לישראל ן*ושאין ישראל נהנין לי. ועיין מ\"ש ברפ\"ק בד\"ה לך כו']:  ",
+                    "<b>מותר בישראל</b>. פי' הר\"ב שיצאו מכלל בני נח כיון דאקדש אברהם אתקרו על שמיה. גמרא:  ",
+                    "<b>ומותר באומות העולם</b>. כתב הר\"ב דכתי' כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק. גמרא. ומסיים הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות נדרים והרי יצחק אמר ליעקב (בראשית כ״ח:ד׳) ויתן לך את ברכת אברהם ע\"כ. והיה יכול להביא דברי הש\"י שאמר (שם) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. ועוד א\"ל (שם ל\"ה) את הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך וכו' אלא דקרא דויתן לך קודם לאלו המקראות והם דברי הנביא ואע\"פ שלא אמרן בנבואה:  ",
+                    "<b>שאיני נהנה לישראל וכו'</b>. דוקא נקט אומה שלימה דאילו מחבירו תנן בס\"פ דלקמן דלא ימכור ופירש הר\"ב גזירה שמא יקח כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל אומה שלימה לא גזרו דא\"א לו שיפרוש מכולם כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ז מה' נדרים:  ",
+                    "<b>לוקח ביותר ומוכר בפחות</b>. דמתניתין מוקמי' לה בגמרא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>בזבינא מציעתא. כלומר שאינו חריף בקופצים הרבה. ואינו מוטל ג\"כ דלא קפץ עליה כלל דאיכא הנאת לוקח ומוכר כל שהוא נמכר שוה בשוה. וכי אמר דפחות ויתר שרי דוקא כשאסר על עצמו שלא יהנה מישראל דבכה\"ג לא מתהני מינייהו אבל אי אסר על עצמו נכסיהם אפילו לקח שוה מנה במאתים אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהם הר\"ן:  ",
+                    "<b>לוקח בפחות ומוכר ביותר אם שומעין לו</b>. כי היכי דלא למתפיס תנא בלישנא דתימר ליה אטו בשופטני עסקינן הלכך קאמר תנא גופא אם שומעין לו:  ",
+                    "<b>שאיני נהנה להן והן לי יהנה לעכו\"ם</b>. כתב הרא\"ה ז\"ל דהא קמ\"ל דלא תימא כיון דהכי נדר א\"א לו לעמוד בנדרו והו\"ל כי ההיא דאמר לעיל בפ\"ב שבועה שלא אישן שלשה ימים כו' [כמו שכתב הר\"ב שם בר\"פ] לוקה וישן לאלתר והכא נמי נימא דיהנה לאלתר דדבר שאי אפשר לעמוד בו הוא. קמ\"ל דלא. כיון דאיכא תקנתא באומות אע\"פ שהיא תקנה רחוקה לו. הר\"ן:  ",
+                    "<b>ואומר והיה הפלשתי הערל הזה</b>. וכ' הר\"ן כלומר אי מקרא קמא איכא לדחויי דכי קאמר כל הגוים ערלים. ערלי לב קאמר והיינו דקאמר סיפא דקרא דכל בית ישראל ערלי לב כמותם מש\"ה אמר ואומר והיה הפלשתי הערל הזה דקא קרי ליה דוד ערל אע\"ג דלא ידע אי נולד כשהוא מהול. וכי תימא נולד כשהוא מהול לא שכיחא ואומר פן תעלוזנה בנות הערלים וא\"א לעם גדול שלא יהא בהם כמה אנשים שנולדו כשהם מולים ואפילו הכי אמר בנות הערלים עכ\"ל. ואפ\"ה ניחא ליה לתנא למנקט קרא דכי כל הגוים משום דההוא קרא נביא מפי הקב\"ה אמרו ומהאי טעמא נמי אקדמיה ואע\"ג דירמיה בתר דוד הוה:  ",
+                    "<b>שנכרתו עליה י\"ג בריתות</b>. שנאמרו בפרשת מילה ומנאן הרמב\"ם בפירושו וזיל קרי ביה רב. אבל קשיא לי שאין כולם מורים על כריתות ברית כמו והיה לאות ברית. את בריתי הפר שאינם אלא כמו סיפור דברים. ועוד למאי נ\"מ כרת ה' י\"ג בריתות דכיון דהחזיק דבריו בברית א' כבר נתקיים ומה לי עוד יותר לכך נ\"ל דודאי שאלו הי\"ג בריתות שבפרשת מילה לא באו כולם על כריתת ברית אבל הענין שממספרם וממנינם אנו יודעים שנכרתו עליה י\"ג בריתות כלומר שלכך באו במספר י\"ג לומר לך שזאת המצוה שקולה וגדולה וברית כרותה עליה כמו שנכרת ברית על הי\"ג מדות שנאמרו למשה רבינו ע\"ה ושם נאמר (שמות ל״ד:י׳) הנה אנכי כורת ברית והוא מוסב על כל מדה ומדה שאין שום אחת מהן חוזרת ריקם והרי שם אותו הברית הוא כולל י\"ג בריתות ברית לכל מדה ומדה וזהו שנכפלו הבריתות במילה י\"ג פעמים להורות שגדולה היא ושאינה חוזרת ריקם כמו כל הי\"ג מדות שהברית על כל אחת ואחת והן י\"ג. ואות אמת על פירוש זה שכן אלו י\"ג לא באו כולם בפרשה א' אבל יש הפסק פרשה ביניהם והיו\"ד מהם בפרשה א' והג' בפרשת אחרת כמו הי\"ג מדות עצמן כפי הסדר המפורסם בהם שהג' מהם שמות שאינם נמחקים. והשאר כינויים ונמחקים. ואצל אברהם אבינו ע\"ה נאמרו בהדרגה ממטה למעלה כי כן השגת כל משיג מן המאוחר אל הקודם. ולמרע\"ה נמסרו כסדר תפלה להמשיך שפע שבע רצון ממעלה למטה. אבל אע\"פ שבאו הי\"ג בריתות שבמילה בב' פרשיות. מ\"מ היתה נבואה אחת שלא נסתלק הדבור ממנו עד אחר כל אמירות הי\"ג בריתות אח\"כ נאמר (בראשית י״ז:כ״ב) ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם ונמצא שכולם נאמרו בדבור אחד ובמראה אחת וזה מפני האחדות הגמור:  ",
+                    "<b>שדוחה את השבת החמורה</b>. קשה לי למאי איצטריך למימר החמורה אטו לא ידעי' דשבת חמורה היא וכי קאמר שדוחה את השבת לסגי ליה ושפיר ידעינן גדולתה של המילה. ונ\"ל לתרץ מהא דאיתא בפי\"ט דשבת דף קל\"ב דאיכא מ\"ד דהא דמילה דוחה את השבת מק\"ו דצרעת נפקא לן ומה צרעת דחמורה שדוחה את העבודה שהעבודה נדחה מפני כהן המצורע ועבודה דוחה את השבת בקרבנות שזמנן קבוע מילה דוחה אותה כלומר צרעת. שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא המילה דוחה אותה. ואיכא מאן דאמר דלא צרעת חמירא אלא שבת חמירא והא דצרעת דוחה העבודה לאו משום חומרא דצרעת אלא משום גברא הוא דלא חזי. ומש\"ה דייק תנא למתני החמורה לומר דהא דדוחה שבת לאו מק\"ו מצרעת חמורה וכו' נפקא לן דהא שבת חמורה. וכתב הר\"ב דנפקא ליה מביום הכי מסיק התם בגמרא. ועיין סוף פי\"ח דשבת מ\"ש שם:  ",
+                    "<b>שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה</b>. דיש זכות תולה כדתנן במ\"ד פ\"ג דסוטה. וא\"ת טעמא מאי אין זכות תולה לעונש עון מילה ונ\"ל דטעמא דכל המצות כולן הן חוץ לגופו וזו מצוה שבגופו היא לפיכך אין כח בשום מצוה לתלות עונש עונה:  ",
+                    "<b>מלא שעה</b>. כדאמר רבי בברייתא שלא נתרשל מרע\"ה אלא כך אמר אמול ואצא סכנה שנאמר (בראשית ל״ד:כ״ה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אמול ואשהה ג' ימים הקב\"ה אמר לי לך שוב מצרימה אלא מפני מה נענש משה מפני שנתעסק במלון תחלה שנאמר (שמות ד׳:כ״ד) ויהי בדרך במלון כלומר משמע מיד שבא מן הדרך נתעסק במלון ושמע מינה דמלא שעה של התעסקות במלון תחלה לא נתלה לו ואם תאמר כיון שהיה במלון עדיין היה לו לצאת לדרך היאך ימול. כבר כתב רש\"י דאותו מלון סמוך למצרים היה:  ",
+                    "<b>שדוחה את הנגעים</b>. קשה לי מאי קמ\"ל כיון דאמר ר' יוסי שדוחה [את ה]שבת [החמורה כל שכן] (מאי רבותא) שדוחה את הנגעים אבל במה שכתבתי לעיל אתי שפיר דאיכא למימר דרבי נחמיה סבירא ליה דאדרבא נגעים חמירא וכדכתבתי לעיל ושבת דנדחה לא אתא אלא בקל וחומר מנגעים והא דאמרת דדילמא צרעת לא חמירא אלא משום גברא דלא חזי. נראה לי דאיכא לסתור מדאשכחן טמאי מתים דאין דוחין העבודה כדאשכחן בפסחים [*פ\"ז משנה ד'] ש\"מ דליכא קפידא בגברא אי חזי אי לא אלא עיקר טעמא. משום חומרא דצרעת הוא שתדחה העבודה ולפי זה רב ספרא דאמר התם דלמא צרעת חמרה והקשו עליו התוספות שם דהא דחינן ליה משום דגברא הוא דלא חזי ונדחקו לומר דבדרך דחייא בעלמא אמר רב ספרא. ולדידי לקושטא דמלתא קאמר. ומ\"ש הר\"ב מהשמר עיין בפירושו למשנה ד' פ\"ז דנגעים:  ",
+                    "<b>הנגעים</b>. דמראות נגעים טובא אינון כדתנן בפ\"ק דנגעים משא\"כ שבת דכולהו שבתות חדא שמא הוא:  ",
+                    "<b>שכל המצות כו' לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים</b>. פירש\"י וכתיב בתריה ואתנה בריתי ביני ובינך. וקשה לי דקרא לא משמע הכי אלא שהקב\"ה א\"ל לאברהם אבינו ע\"ה שיהיה תמים לפניו ושהוא יתברך יתן לו הברית משמע שהתמימות יהיה קודם שיתן לו הברית ושהתמימות ענין בפני עצמו. ועוד קשה לי היכי איכא למשמע מינה כלל שעל ידי המילה נעשה תמים ודלמא אילו היה חסר מצוה אחרת לא היה ג\"כ תמים אלא על ידי אותה המצוה. ולכן נראה לי דמקרא גופיה דייק דמאי התהלך לפני אלא שעד שלא היה נמול היה נופל על פניו כשנראה לו הקב\"ה וכמו שכתוב בפירש\"י בפסוק ויפול אברם על פניו (בראשית י\"ו) וטעמא לפי שהוא בעל מום ואין ראוי להקרב לפני הקב\"ה אלא בנפילת אפים כמכסה מומו. ועל זה אמר לו הקב\"ה מכאן ואילך התהלך לפני ואינך צריך לנפילת אפים כי תהיה תמים בלא מום וכן הוא ג\"כ בפירש\"י על והיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני:  ",
+                    "<b>שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה</b>. ואע\"ג דתנן בפ' ב' דמגילה דאין מלין אלא ביום מ\"מ הרי משעה שנימול הנה המצוה קיימת בגופו יומם ולילה. ועוד נראה לי דהכי משמע לי' קרא אם לא בריתי והוא ברית מילה. ופסוקי פסקינן לקרא בסכינא חריפא וכיוצא בזה צריך לפרש לזה הכתוב לדברי הר\"ב במשנה ב' פרק קמא דאבות כמו שאכתוב שם בס\"ד. ואומר יומם ולילה חוקות שמים וארץ גם שניהם לא שמתי וזה לפי שבששת ימי בראשית לא היו חוקות שמים וארץ אבל אור הראשון הבדיל בין יום ובין לילה ואותו אור גנוז לצדיקים לעתיד לבוא. ואמר קרא שבין יום ולילה שהוא רמז לעולם הבא ובין חוקות שמים וארץ שהוא עולם הזה גם שניהם לא שמתי והיינו דתני את עולמו ולא תני העולם לרמוז לעולם הבא המיוחד להקב\"ה ששם שכינת עוזו וכל שכן לעולם הזה שלא שמתי:  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*נפח וכברה רחים ותנור</b>. פירש הר\"ב וכ\"ש קדירה ושפוד וזה לשון הרא\"ש ואיצטריך לאשמעינן כלים הללו דל\"ת דוקא קדירה ושפוד שהאוכל עומד בתוכו לאכילה אבל הם גורם דגורם מקרי קמ\"ל. עכ\"ל. וכן כתב הר\"ן ולפי זה צריכין אנו לומר דתנור דקתני לא שאופין בו הוא דאם כן היינו כמו קדירה ושפוד. אלא תנור שעומדים קדירות ושפודים בתוכו להתבשל ולצלות. וקצת קשה דא\"כ גבי קדירה ושפוד ה\"ל לומר ג\"כ ותנור שאופים בו נראה לי. ומ\"ש הר\"ב שיאמר לו הנאת כו' עיין מ\"ש על זה בדבור דלקמן]: \n",
+                    "<b>מקום שמשכירין וכו'</b>. פירש\"י שנוהגין להשאיל כל אלו הדברים על ידי שכירות אסור למדיר להשאילו. ומה שכתב הר\"ב באותם הדמים וכו' כן לשון הרא\"ש ובמשנה ו' פרק קמא דמגילה כתב הר\"ב שוה פרוטה. וכן כתב שם רש\"י. והתוספות. ומה שכתב הר\"ב והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל הכי מוקים לה בגמרא. וז\"ש לעיל מהך שיאמר לו הנאת מאכלך עלי לא קאי בגמרא ההיא אוקימתא ומשום דאי הכי לא משמע אלא הנאה מגוף המאכל ובלא אכילה כגון לעיסת חיטים על גב מכתו ולפיכך יש לתמוה על הר\"ב דכתב אוקימתא דלא קאי אלא שיאמר הנאה המביאה לידי מאכל כו' וכמו שכתב בכאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שוקל לו שקלו</b>. פירש הר\"ב דמצוה בעלמא קא עביד. כן לשון הרא\"ש ומסיים ואין דינו כשאר פורע חובותיו. ונ\"ל שזה שמפרש כן היינו לאית דאוקמא קמא שכתב הר\"ב בסמוך דאתיא מתניתין אף כרבנן דחנן [*בר\"פ בתרא דכתובות] וקשה לי דאפילו כי אמרת דמצוה בעלמא עביד. הרי מ\"מ נמצא שזה נהנה וניצול מתביעות ממון והרי מהנהו לרבנן דחנן וכמו שכתבתי בשם הר\"ן גבי קונם שאיני משמשך בריש פרק ב' הלכך נראה כפירש הר\"ן בההיא אוקימתא קמייתא דשוקל שקלו משכחת לה כגון ששלח את שקלו ונגנב או אבד משנתרמה תרומה בכה\"ג פטור מלשלם כדתניא בפרק הזהב (בבא מציעא נח.) [ומשנה היא ריש פ\"ב דשקלים] וקמ\"ל שאף על פי שהיה דרכן לפרוע אותו. שרי. כיון שאין הגזברים יכולים לכופו וכפירש\"י: \n",
+                    "<b>ופורע לו חובו</b>. כתב הר\"ב אית דמוקמי לה דוקא בחוב כו' ואתיא מתניתין ככ\"ע אפילו לרבנן דר\"פ בתרא דכתובות דס\"ל דיטול מבעל חוב ואית דמוקמי בכל חוב כו' ואתיא מתניתין כחנן. דאילו לרבנן גזירה בחוב שהתנה משום חוב שלא התנה. גמרא דהכא. ובכתובות דלרבנן לא. דאית לי' הנאה בההיא הנאה דמכסף מיניה: \n",
+                    "<b>ומחזיר לו אבדתו</b>. כתב הר\"ב בין שהיו נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר ואף על גב דמתהני בפרוטה דרב יוסף דאמר העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא בעי למיתב פרוטה לעניא בשביל אותה מצוה שמקיים [ולא הוי מניעת תביעה מה שמונע הפרוטה מן העני כיון שהמונע הוא מונעו מעל עצמו וברי הזיקא משא\"כ בפריעת חוב שמונעו מעל חבירו דלא ברי דדלמא פייסיה. תוספות] דלא שכיח דליהוי שביק ולא יהיב פרוטה לעני בשביל אותה מצוה. והרא\"ש והר\"ן פירשו דלא שכיח שיזדמן לו עני באותה שעה ע\"כ: \n",
+                    "<b>מקום שנוטלים עליה שכר</b>. פירש הר\"ן דהיינו אם היה מחזיר בטל מן הסלע דבכה\"ג מחייב בעל אבידה ליתן לו שכר כדאיתא באלו מציאות. וכתב עוד דאין על המחזיר שום איסור לקבל אפילו כשנכסי בעל אבידה אסורים עליו לפי ששכר הזה כבר מצוי בידו במלאכתו שהיה עושה וכדמוקמינן למתניתין דסוף פרק דלעיל דלוקח ביותר ומוכר בפחות בזבינא מציעתא דאי בזבינא דרמי על אפיה ששכיח לקנות לא הוי הנאה לקונה כלל משום דמצוי הוא. ולפי זה מתניתין כשאין המחזיר רוצה לקבל וכך פירש ב\"י סימן רכ\"א לדעת הר\"ן אבל דברי הר\"ב אינם כן שהרי כתב אם הוא נוטל שכר נמצא נהנה וכבר כתב הב\"י דכולהו רבוותא פליגי אהר\"ן וסברי אפילו כה\"ג חשיבא להו הנאה ע\"כ. ול\"נ לדחות לפי שאפשר דרבוותא לא מפרשי למשנתינו מקום שנוטלין וכו' בבטל מן הסלע כפירש הר\"ן. אלא במנהגא וכן ל' הרמב\"ם בפירושו ואם היה מנהג שהמחזיר אבידה מקבל שום דבר הרי זה לא יקבל ממנו לפי שבזה המנהג יצא מדין תורה וכאילו החזירה מצד מה שיקבל ממנו וכו' ע\"כ. וכן כתב ג\"כ בחיבורו רפ\"ז מהלכות נדרים ובמקום שדרכן שנוטל כו' והשתא לא איירי כלל בדינא דהר\"ן דבטל מן הסלע. ואפשר שיסברו סברתו בזה דמותר למחזיר לקבל שכרו בכה\"ג אפילו אם נכסי בעל אבידה אסורים עליו ומ\"מ לבי מהסס בפירוש הרמב\"ם דכיון שהחזרת אבידה מצוה היא אסור ליטול שכר שהרי חייב להחזיר והיינו בחנם וכדמוכח מדין פריקה במשנה י' פרק ב' דבבא מציעא וכך כתב בהדיא טוח\"מ ר\"ס רס\"ה המוצא אבדה חייב להחזירה בחנם וכיון שכן דוחק להעמיד משנתינו במנהג שלא כהלכה דכל כי הא איכא למרמי אטו ברשיעי עסקינן וכן בכולי פירקין לא העמידו נטילת שכר כגון למוד או בקור חולה כשהמנהג כן אלא שאם הוא מותר ג\"כ מצד דין תורה ועיין במשנה ד' בפירוש הר\"ב ומה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>תפול הנאה להקדש</b>. פירש הר\"ב לפי שאסר עליו הנייתו כהקדש ופירש רש\"י ומודר היינו קונם כלומר ויש מעילה בקונמות שהוא כינוי לקרבן וכדאיתא בגמרא דף ל\"ה והכי מסקי' בפרק ג' דשבועות דף כ\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ותורם כו'</b>. לא משמע אלא משל בעל הפירות כמ\"ש במשנה י' פ\"ט דבבא קמא: \n",
+                    "<b>לדעתו</b>. פירש הר\"ב כגון שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דכשאומר כל הרוצה לאו שליחות גמור הוא ולא הוי כמו כל השומע דהוי שליח כדתנן במשנה ו' פרק ו' דגיטין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכמו שכתבתי בריש פ\"ז דכתובות. דלשון כל השומע שליחות מעליא הוי. כך כתב הר\"ן והתוספות. ובשם רבינו יצחק כתבו התוספות דהכא אפילו כל השומע שרי. ע\"ש. והא דלא נקט הכא באומר כל התורם אינו מפסיד כדאמרינן ברפ\"ז דכתובות כ' הר\"ן משום דאפשר דלא מהני. דלאו לישנא מעליא הוא ולא הוי מדעתו: \n",
+                    "<b>ומקריב עליו</b>. שהכהנים שלוחי שמים הם ואינם שלוחי בעל הקרבן. רמב\"ם פ\"ו מהלכות נדרים. והוא מסקנא דגמרא פ\"ק דקדושין [כג:] כמ\"ש הר\"ן. וכתב עוד דמתניתין דנקט הני קרבנות לרבותא דאף ע\"ג שמתיר למחוסר כפורים לאכול בקדשים. אפ\"ה שרי שאין זה אלא גרמת הנאה בעלמא: \n",
+                    "<b>קני זבים וכו'</b>. לפי שכל אלו מביאים שתי תורים. קראם כן. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ומלמדו מדרש וכו'</b>. כתב הר\"ב שאין אדם רשאי ליקח שכר כו' עיין בפירוש הר\"ב במשנה ה' פ\"ד דאבות ומה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>אבל מלמד הוא את בנו מקרא</b>. וכתבו התוספות ואפילו מקום נמי דנוטלים שכר עליה מ\"מ לא היה המודר [חייב] שכר מלמד לבניו ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואף ע\"ג דמצוה על האב וכו' דמצות לאו ליהנות נתנו. זהו כלל לכל מקום שאמרנו מצוה קא עביד דהיינו אע\"פ שזה נהנה כשיוצא בזה ידי מצותו שא\"צ עוד לעשותה לא מקרי הנאה דלאו ליהנות נתנו. ומיהו הנאה אחרת הבאה לו על ידי מצוה מקרי הנאה. וכמ\"ש בשם הר\"ן ברפ\"ב גבי קונם שאני משמשך: \n",
+                    "<b>ואת בנותיו</b>. ביש נוסחאות ל\"ג וכן הרמב\"ם והטור לא העתיקו אלא ומלמד את בנו. ועיין במשנה ד' פ\"ג דסוטה דפליגי תנאי בלמוד תורה לבנות: \n",
+                    "<b>וזן את אשתו ואת בניו וכו'</b>. לאית דמוקמי קמא דכתב הר\"ב בפירוש המשנה ב' דאתיא אף כרבנן דחנן. ה\"נ איכא לאוקמי מתניתין דהכא אפילו כרבנן וכדפירש\"י שהוא מענגה במזונות יתירים והבעל נותן לה קצבה. והרא\"ש מפרש בשם ר\"ת דהכא מיירי כשזן אותה לפניו והוא במדינה. דכיון שזן אותה לפניו ואינו אומר כלום דרך מתנה הוא והר\"ב לא כתב כלום מזה אלא הניח המשנה כפשטה לפי דמאי דוחקיה לאוקמא בכה\"ג והרי הלכה כחנן ומתניתין כחנן. ובכל גווני מיירי. וכן נמי בגמרא לא מוקמינן למתניתין דהכא בכלום לפי שהלכה כחנן לא רצו בעלי הגמרא לדקדק גם כן במתניתין דהכא ושבקוה בממילא ממאי דאתמר אמתניתין דלעיל. ועיין בפירוש הר\"ב במשנה ח' פרק י\"א. ומה שכתבתי שם. ובסמוך אכתוב טעם אחר שלא דקדקו בגמרא אמתניתין דהכא: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר זן את הטמאה כו'</b>. כתב הר\"ן ונראה לי דר' אליעזר לא שרי בטמאה אלא לזונה מזונות יתירים כדי לפטמה משום דסבירא ליה כיון דאינה עומדת לאכילה אלא למלאכה אינן נהנין בעליה בפטומה. דאדרבא מפנקא טפי ולא עבדא שפיר. אבל במזונות הצריכין לכדי חייה לא שרי ר' אליעזר דבכה\"ג ודאי מהנהו. ומשום דת\"ק פסיק ותני לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה דמשמע דבכולהו גווני דמתסר בטהורה מתסר נמי בטמאה מהדר ליה ר\"א לא כי אלא איכא גוונא דזן את הטמא' אע\"פ שאינו זן את הטהור' ונהי דתנא מסתם לישני'. סמיך לי' אמאי דאמרו לו. ודקמהדר להו ר\"א. דמשקלא וטריא דידהו מוכח דר\"א לא שרי בטמאה אלא במזונות יתירים כדי לפטמה ולא בכדי חייה. ע\"כ. ולרש\"י לא איירי מתניתין אפילו בת\"ק אלא במזונות יתירות. ואפשר שזה הכריח לרש\"י לפרש מתניתין בכה\"ג וא\"כ מתניתין דוקא כרבנן דחנן דמדר' אליעזר נשמע לרבנן דלא מיירי אלא במזונות יתירות. ולפיכך לא דקדקו כלום בגמרא אמתניתין דהכא משום דמינה ובה מוכח. דכרבנן אתיא: \n",
+                    "<b>וטמאה נפשה וגופה לשמים</b>. שאינו יכול ליהנות אלא בעוד נפשה בה הלכך לאו הנאה [היא] אבל טהורה נפשה לשמים. כלומר אע\"פ שנפשה לשמים. גופה שלו לשחוט. תוספות [דף ל\"ח ריש ע\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עומד אבל לא יושב</b>. כתב הר\"ב מתניתין איירי כשנכסי המבקר אסורים על החולה. דאי נכסי חולה אסורים על המבקר סברה מתניתין דנכנס ומבקרו אפילו יושב דמחיותיה לא אדריה דבדבר שחיותו תלוי בו לא אדריה שלא יהנה ממנו. וישיבה נמי חיותיה הוא. ועיין מ\"ש במ\"ו: \n",
+                    "<b>אבל לא יושב</b>. פירש הר\"ב ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה עם החולה שהוא מותר משום דמצות בקור <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>די לה בעמידה הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב אבל עמידה דזמן מועט הוא ואין רגילים ליטול עליה שכר זהו על דרך הרמב\"ם בפירוש משנה ב' לענין שכר דהשבת אבידה. אבל אין נראה כן מהגמרא. דאמרינן בגמרא דהא קמ\"ל מתניתין דאף במקום שנוטלין שכר. על הישיבה בעי למשקל. על העמידה לא בעי למשקל. ופירש הרא\"ש לא בעי למשקל דנראה כמבזה מצות בקור. על הישיבה בעי למשקל כי נוטל שכר טרחו וביטול מלאכתו ע\"כ. ומכל מקום לא קשיא מהכא על פירש הרמב\"ם גבי שכר השבת אבידה. די\"ל דוקא עמידה אצל חולה שהוא דבר קטן מעט נראה כמבזה כו' מה שאין כן בהשבת אבידה דמסתמא יש בה טיפול וטורח והויא דומיא דיושב אצל החולה: \n",
+                    "<b>רפואת הנפש</b>. פירש הר\"ב רפואת גופו כו' ומצוה קא עביד לפיכך וכו' מרפאו בידיו. וכתב הר\"ן ומיהו דוקא שיהא משל מודר אבל משל מדיר לא. דאפילו היכא דאין לו למודר ממה שיתרפא דמצוה קא עביד אפ\"ה כיון דיהיב ליה מיד ליד אסור כי ההיא דמודר הנאה מחבירו דבעינן שיניח ע\"ג סלע אבל לא שיתן מידו לידו ממש כדלקמן סוף פרקין ע\"כ. וכתב הרא\"ש דמתניתין במקום שאין נוטלין שכר על הרפואה דאי לאו הכי פשיטה דאסור לרפאותו בחנם ועוד עיין לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>אבל לא רפואת ממון</b>. פירש הר\"ן [בגמרא] בשיש שם רופא אחר. דאי לא שרי לרפאות. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דהא תנן מחזיר אבידתו ואין לך השבה גדולה מזו. אלא ודאי בשיש שם רופא אחר עסקינן אפ\"ה מרפאהו רפואת גופו לפי שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות והכי איתא בירושלמי. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל אומר לו סם פלוני וכו' גמרא וכתב הר\"ן דהיינו טעמא דכיון דאיהו לא יהיב ההוא סם עליה שרי. דהנאה ממילא אתיא ע\"כ. וכתב ב\"י דמשמע דוקא במקום שאין נוטלין עליה שכר דאי נוטלין אסור לומר בחנם דהא מהני ליה: \n",
+                    "<b>באמבטיא</b>. לשון הרמב\"ם כיור המרחץ. ובמ\"י פ\"ו דמקואות כתב רהט המרחץ: \n",
+                    "<b>וישן עמו במטה</b>. ר' יהודה אומר בימות החמה וכו' בגמרא מוכח דר' יהודה פרושי קא מפרש ואמבטי נמי איהו קאמר ליה ומ\"מ כתב הר\"ב הלכה כר' יהודה מכלל דפליגי משום דר\"מ בברייתא פליג בההיא. וגוזר גדולה אטו קטנה. וימות החמה אטו ימות הגשמים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ור\"מ ור' יהודה הלכה כר\"י. ותנא דמתניתין נמי דייק למתני ר' יהודה אומר בלשון פלוגתא לאשמועינן דאיכא דפליג: \n",
+                    "<b>ומיסב עמו על המטה</b>. ולא חיישינן שמא יישן אצלו. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>ואוכל עמו על השלחן</b>. ולא חיישינן שמא יאכל עמו דכיון שהדירו מסתמא שונאין זה את זה טפי משני אכסנאים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה [כדתנן במ\"ב פ\"ח דחולין] הרא\"ש: \n",
+                    "<b>האבוס שלפני הפועלים</b>. שמתוך שהם עמלים אוכלים הרבה ואובסין אותן כבהמות ומש\"ה נקרא אבוס ואם א' מהן אוכל מעט נמצא מהנה את חבירו הר\"ן. וכתב עוד דאבוס החוזר לא שייך גבי פועלים להכי לא תני שריותא באבוס החוזר: \n",
+                    "<b>באומן</b>. פירוש המלה כתבתי במסכת פיאה פ\"ד משנה ה': \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים עושה הוא ברחוק</b>. גמרא. בקרוב כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי ברחוק ר' מאיר סבר גזרינן רחוק אטו קרוב. ורבנן סברי לא גזרינן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המורר הנאה מחבירו לפני שביעית</b>. שהדירו חבירו קודם שנכנס שביעית אין יורד וכו' דאסור בדריסת הרגל ואין אוכל מן הנוטות וכו' שיכול ליקח מהן ואין צריך לכנוס בתוך השדה ואע\"ג דהן שביעית לא יאכל מהן כדאמרינן בגמרא אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו והאי נמי כיון דלפני שביעית הדירו חבירו כי אתא נמי שביעית אסור בהן. רש\"י: \n",
+                    "<b>ובשביעית</b>. אבל אם הדירו בשביעית. רש\"י: \n",
+                    "<b>לא ירד לתוך שדהו</b>. כתב הר\"ב אף ע\"ג דפירות שביעית אפקרינהו וכו' וחיישינן שמא בשעה שאינו אוכל הפירות ישהה בשדה דאילו בשעה שאוכל ארעא נמי הפקירא היא. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו</b>. כתב הר\"ב גזירה שמא ישאל ממנו והוא אסר הנאת אותו פלוני עליו. נראה דלאו בדוקא נקט והוא אסר וכו' וכעין שכתב הר\"ן לעיל במבקר אמרי' דמחיותיה לא אדריה שזה דוקא כשהחולה הדיר למבקר דאיכא אומדנא דמחיותיה לא אדריה אבל אם המבקר אסר על עצמו נכסיו של חולה לא יכנס לביתו כלל. דהכא ודאי נראה דלא שנא והה\"נ אם חבירו הדירו מנכסיו. וכך כתבו התוס' המודר הנאה מחבירו שחבירו הדירו שלא יהנה משלו ע\"כ. ונראה לי דלרבותא נקטה מתניתין המודר מחבירו דהיינו שחברו הדירו דלא תימא כיון שהוא לא פשע שלא נחמיר עליו לגזור שלא ישאיל משום שמא ישאול. והשתא קשה קצת על הר\"ב דנקט בלישניה מלתא דפשיטא טפי ממאי דתנן במתניתין: \n",
+                    "<b>לא ישאילנו וכו'</b>. דוקא הני כמו שאכתוב בשם הר\"ן בפרק דלקמן מ\"ד: \n",
+                    "<b>ולא ימכור לו</b>. פירש הר\"ב בפחות משויו גזירה וכו' דאילו שוה בשוה איכא הנאה למוכר וללוקח בזבינא מציעתא כמו שכתבתי בפרק דלעיל משנה י\"א ועיין מה שכתבתי עוד שם ומתניתין משמע דכולהו בחד גוונא ובחד טעמא מתניין. ולהכי לא פירש לה בזבינא מציעתא ולא משום גזירה: \n",
+                    "<b>אמר לו השאילני פרתך</b>. לאו במודר ומדיר עסקינן. אינה פנויה. [דבמלאכת'] היא ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואמר הואיל וסרבת להשאילה לי קונם שדי שאני חורש בה שלא אחרוש שדי בפרתך עולמית ואחר כך השאילה לו. רש\"י: \n",
+                    "<b>שאני חורש</b>. כן הוא בגמרא ובספרים גרסינן שאיני. והרמב\"ם פ\"ח מהלכות נדרים העתיק קונם שדי איני חורש כו' ועיין פרק דלקמן מ\"ג. ועיין רפ\"ק מ\"ש בדבור שאיני וכו': \n",
+                    "<b>וכל אדם מותרין</b>. לחרוש לו שדהו באותו פרה. ואם אין דרכו כו'. שיש לו אריסין החורשים בשבילו. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין לו מה יאכל</b>. כתב הר\"ב אורחא דמלתא נקט וכ\"כ התוספות והרא\"ש ועיין מה שאכתוב בזה במ\"י פ\"ט דב\"ק: \n",
+                    "<b>הולך אצל החנוני</b>. דלאו שליח שווייה וה\"ה אם אומר כל המפרנס אינו מפסיד דלא עבדיה שליח כמ\"ש ברפ\"ז דכתובות. והכי איתא התם בגמרא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר. אבל חנווני כיון דרגיל אצלו וקאזיל קאמר ליה כמאן דא\"ל זיל הב ליה את דמי. קמ\"ל. ועיין עוד מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ובא ונוטל מזה</b>. כתב הר\"ב ואינו עובר על נדרו. שהחנונים והפועלים הם בעלי חובות והוא מה שנתן להם שכרם פרע לו חובו וזה מותר כדתנן במ\"ב הרמב\"ם. ולאית דמוקמי קמא שכתב הר\"ב שם. הכא דרך מתנה היא ושפיר דמי שהחנווני נותן לזה פירות במתנה וחוזר ומקבל מזה מעות דרך מתנה. כ\"כ תוספות פ\"ט דב\"ק ד' ק\"ט: \n",
+                    "<b>היה ביתו וכו'</b>. לא זו אף זו קתני ברישא אשמעינן דלצורך מזונות שרי וסיפא קמשמע לן דאפילו לצורך בנין ביתו התירו. ר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותן לאחר לשום מתנה</b>. הכא ליכא תקנה שיאמר אם תזון לא תפסיד כיון דליחיד הוא אומר הוי כשלוחו דלא אמרינן ברפ\"ז דכתובות דלא הוי שלוחו אלא באומר כל הזן כו' בלשון רבים. תוספות שם. והטור אבן העזר סימן ע\"ב כתב שיאמר לו כל הזן כו' אבל לא יאמר לו להדיא לך ותזון כו'. וכתב ב\"י דמשמע לי' דכיון שבלשון רבים הוא אומר אע\"פ שאומר כן ליחידאה לא מיחזי כשלוחו *)כיון שבל' רבים הוא אומר ע\"כ. ונ\"ל דוחק לומר כן שהרי התוספות שדקדקו דדוקא בסתם שיאמר כל הזן וכו' אבל למימר ליחיד אם תזון וכו' אסור. הוכיחו כן ממשנתינו דהכא דלא שרינן למימר הכי ועוד מחנוני דלעיל דמפרש בגמרא דל\"מ קאמר ל\"מ כל הזן וכו' ואי הוה שרי למימר ליחיד הוה לי' למתני בחנוני הרגיל אצלו אם תזון לא תפסיד והוה משמע לן רבותא טפי ע\"כ. ואי איתא דכל הזן רשאי לומר אפילו ליחידאה אכתי הוה ליה למתני גבי חנוני רבותא הולך אצל חנוני ואומר ליה כל הזן כו' ואמאי קתני שאומר איני יודע מה אעשה שהוא ודאי לישנא קלילא טפי ואין בו צד נדנוד שליחות כמו בלשון כל הזן אינו מפסיד וכן במתניתין דהכא אמאי נותן [לשום] מתנה לימא כל הזן וכו' וכי תימא דנותן מתנה הוה רבותא טפי שהמודר עצמו מקבל ממה שהיה של מדיר א\"כ לא הוכיחו התוספות כלום דדילמא אפילו אם תזון וכו' נמי שרי והכא דתנן נותן [לשום] מתנה משום הך רבותא תני הכי. הלכך נראה בעיני דליחידאה ליכא למימר אפילו בלשון רבים כל הזן וכו' דכיון שאין כאן אלא הוא הוי כשלוחו דדוקא כשיש כאן רבים ואומר כל הזן כו' לא הוה כשלוחו אבל ליחיד לא. ולפיכך בין בחנוני בין בבא בדרך דהכא לא תנן דשרי בלישנא דכל הזן וכו'. והטור שכתב שיאמר לו כל הזן וכו' שלא בדוקא כתב כן אלא כלפי שזה מפרנסה הוי כאומר לו אבל לעולם צריך שיהיו כאן רבים כשיאמר כל הזן וכו': \n",
+                    "<b>והלה מותר בה</b>. ודוקא בכי האי גוונא שנותן לאחר בסתם אבל היכא שניכר שיש ערמה בדבר לא. כההיא דבית חורון דס\"פ דלקמן. וכתב הר\"ב ודוקא באין לו מה יאכל כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כ\"כ הרא\"ש בפירושו ונראה טעמא משום דהכא מוכחא קצת הערמה. הלכך לא שרי אלא דווקא באין לו מה יאכל ולא פירשו דאורחא דמלתא נקט כדלעיל. וביאור שם הלה עיין במ\"ו פרק קמא דכתובות: \n",
+                    "<b>ורבי יוסי אוסר</b>. פירש הר\"ב כיון שאין שם אחר כו' הוי כמתנה כלומר דגזרינן משום מתנה דבית חורון דסוף פרק דלקמן. גמרא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>השותפין וכו' אסורים וכו' ראב\"י אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב בזמן שיש בחצר דין חלוקה וכו' מודו כולי עלמא דשניהם אסורים וכו' ולא אפליגו אלא בחצר שאין בה דין חלוקה וכו'. וראב\"י סבר יש ברירה. ובמתניתין דלקמן פסק הר\"ב כראב\"י וכן הוא בגמרא. וקשיא היכי פסקינן כראב\"י דסבירא ליה דיש ברירה. והא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה כמו שכתב הר\"ב במשנה ד' פרק ז' דדמאי. ומצאתי בנמוקי יוסף פ\"ה דב\"ק שכתב בשם הרמב\"ן ז\"ל דהכא גבי חצר שזה משתמש בכל החצר אין אפשר לומר אחר שחלקו הוברר הדבר שזה בחלקו משתמש והרי אנו מתירין לו להשתמש בכולה אלא ברירה האמורה כאן רצה לומר כל אחד ואחד בשביל זכותו שיש לו משתמש כלשון שאומר זה בחלקו משתמש וכו'. וברירה דנקט זה אחד מן הלשונות מהגמרא שהלשון אחד והפירוש מתחלף. ובזה לא קשיא הלכתא אהלכתא ע\"כ. אבל הר\"ן הניח ל' ברירה דהכא כמו בכל מקום. והעלה דהיינו טעמא משום דהך ברירה דהכא עדיפא ששותפין בשעה שלקחו החצר על דעת כן לקחוהו שבשעה שישתמש בה אחד מהם תהא כולו שלו לתשמיש וכו' ובזמן כל אחד ואחד קנוי הוא לו לגמרי דהיינו נכסי לך ואחריך לפלוני אלא משום דהכא אין זמן כל אחד ואחד ידוע לא מהני אלא מטעם דיש ברירה. ואע\"ג דבעלמא בדאורייתא אין ברירה. היינו טעמא לפי שאין ראוי שיחול דבר על הספק ולפיכך האומר לסופר כתוב גט לאשתי ולאיזה מהן שארצה אגרש פסול לגרש בו. [כדתנן ריש פ\"ג דגטין] לפי שיש ספק משעה ראשונה בעיקר הגט לשם מי חל וכן נמי גבי האחין שחלקו [במשנה ג' פ\"ח דבכורות בפירוש הר\"ב] כיון דמשעה ראשונה איכא לספוקי שמא לא יזכה [לו] החלק זה כלל. נמצא שהוא ספק גמור משעה ראשונה וכל כיוצא בזה אין ברירה. אבל הכא כיון שעיקרו של דבר מתברר מתחלתו ומה שהוא מתברר לאחר מכאן שלא נתברר מתחלה אינו אלא מיעוטו דהיינו הזמן שרצה לזכות בגופה של חצר וזכה בה. כל כהאי גוונא יש ברירה. שאין המיעוט המסופק מתחלתו ומתברר לאחר מכאן. מעכב את הרוב שהיה ברור מתחלתו ומשום הכי הכא פסקינן כראב\"י. ע\"כ. וכתב עוד ותמיהני נהי דקסברי רבנן אין ברירה היאך יכול לאסור על חברו הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו נדרו ג\"כ הן עצמן זה מזה למה הן אסורים הרי כשכל א' נכנס לחצר משלו הוא נהנה ולא משל חבירו שהרי אין חבירו יכול לכוף לחלוק ולא לעכב עליו לכנס לחצר. ונראה לי דהיינו טעמייהו דרבנן משום דכיון דא\"א לומר דכל חד קנה לכולי [חצר] קנין הגוף לעולם. דאי [דמר לאו דמר]. וס\"ל נמי דאין ברירה למפרע אלא כל חד יש לו לעולם בחצר זה קנין הגוף דהיינו חלקו וקנין שעבוד בחלקו של חבירו שאין הלה יכול לעכב עליו מן הדין אע\"ג דלא קני ליה גופיה קסברי רבנן דאותו קנין שעבוד שיש לו על חלקו של חבירו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>קונמות מפקיעין אותו ומש\"ה אסור דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כדאמרינן בסוף מכילתין. וראב\"י פליג משום דסבירא ליה דיש ברירה ומש\"ה אמרינן בכל שעה ושעה שנכנס לחצר דבנפשיה קא עייל. וגוף החצר קנוי לו לגמרי שכל שאני יכול לומר שיש לכל אחד קנין הגוף אין ראוי לומר שיהא קנין שעבוד שאין נקרא קנין שעבוד מה שהוא עומד כן לעולם בעל כרחו של כל אחד מהם ורבנן נמי לא דייני ליה בקנין שעבוד אלא מפני שא\"א להם לדונו בקנין הגוף דאין ברירה וכו' ע\"כ. ובחצר שיש בו דין חלוקה דכולי עלמא מודו דאסורין כתב הטעם משום דכיון שחצר זו לחלוקה היא עומדת א\"א לומר שמתחלה קנאוה כולה כל אחד לתשמישו דשמא הא' יכוף את חברו הלכך אפילו לראב\"י אסורין ע\"כ. והרא\"ש כתב כיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ה'. ומ\"ש הר\"ב דאסורים עד שיחלוקו כך כתב הרמב\"ם בפ\"ז מה\"נ. ולסברת הרא\"ש ניחא אבל להר\"ן שכתב הטעם שנאסרו משום דאין ברירה קשיא היאך הותרה ע\"י חלוקה והוי כקונה זה מזה ובמשנה ג' לא הותר אלא כשנמכר לאחר כמ\"ש לקמן. ותירץ הר\"ן דהיינו טעמא משום דאנן סהדי דעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאסרה על חברו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דאי הכי אסר עליה נכסי דידיה ואינו בדין ע\"כ: \n",
+                    "<b>ושניהם אסורים להעמיד שם רחים כו'</b>. כתב הר\"ב ומודה ראב\"י בכל הני דשותפין מעכבים זה על זה כו' דאע\"ג דאמרינן בפרק חזקת הבתים דשותפין אהעמדה כדי לא קפדי [כמ\"ש הר\"ב שם במשנה ה'] מ\"מ אי קפדי יכולין לעכב זה ע\"ז. ואע\"פ שדרכן לוותר. ויתור אסור במודר הנאה הר\"ן. וכיון שהר\"ן לא תפס תירוץ דגמרא דהתם דמוקי להא דהתם ברחבה. איכא למשמע מינה כדברי ב\"י בטוח\"מ סימן ק\"מ וסימן קס\"א שכתב דהרי\"ף השמיטו והייתי תמה לפי שבספרי הרי\"ף שבידינו איתא: \n",
+                    "<b>היה אחד מהם מודר וכו'</b>. משום דבעי למתני כופין נקטה. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>וכופין את הנודר וכו'</b>. פירש הר\"ב דחיישינן מאחר שרואה כו'. אבל כשנדרו הנאה זה מזה דשניהם אסורים לא חיישינן. דכל חד וחד מיזדהר באיסוריה. וכן באוסר נכסיו על עצמו מהאי טעמא גופיה אין כופין אותו למכור דדוקא בשותפין שנדר אחד מהם הוא שכופין ואפילו לראב\"י נמי דשרי לכנוס לחצר כופין אותו למכור דלדידיה נמי איכא למיחש שמתוך שרואה את חבירו מעמיד רחים ותנור והוא אינו רשאי יתקנא בו ויבא לעשות כן וכי תימא כיון דבדריסת הרגל שרי לראב\"י אי מקנא בחבריה. בהעמדת רחים ליעכב עליה. דהא כהאי גוונא שותפין יכולין לעכב. איכא למימר דכיון דהשותפין כהאי גוונא לא קפדי זילא ביה מלתא לעכובי דהא הך סיפא בנדרו זה מזה. וכיון שחבירו לא גרם לו איסור אלא הוא בעצמו גרם שנדר למה יעכב על חבירו. מדבר שאין השותפין מקפידין בו. הלכך לעכובי כסיפא ליה מלתא. ומתוך שחבירו יעמיד רחים יתקנא בו לומר אעשה כן גם אני. הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב ודוקא כשנדר מעצמו שלא יהנה בשל חבירו וכו' אבל אם חברו הדירו וכו'. אנוס הוא ומשמע נמי דחברו המדיר נמי לא כייפינן למכור שמשמעות דברי הר\"ב הן שאין לנו כפייה אלא על הנאסר שהוא שיש בו חששא דמכשול. ולפיכך מחלק בין אוסר מעצמו לנאסר מחבירו. אבל חברו האוסר לא תיסק אדעתין לכוף אותו למכור משום שאסר נכסיו על חבירו וזו היא סברת הרמב\"ן והראב\"ד ויהיב הר\"ן טעמא שאינו בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו ואיכא למיחש שמא יכשל ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה אחד מן השוק וכו'</b>. כתב הר\"ב להודיעך כחו דר' אליעזר בן יעקב ובמשנה דלפנינו תראה דעת הר\"ן. דאפילו לרבותא דרבנן תנא לי': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר</b>. פירוש שהיו מושכרים כבר אבל השכירן אחר מכן לא דאע\"ג דתנן בסמוך לביתך שאני נכנס מת או מכרן לאחר מותר דוקא במכירה הוא דשרי אבל בשכירות לא דאם איתא דאפילו בשכירות שרי לתני השכירן ומכ\"ש מכרן אלא ודאי כל שקדם נדרו לשכירתו אין האיסור מסתלק על ידי שכירות אבל מתניתין בשהשכירן כבר. הרשב\"א. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אין לו בהן תפיסת היד מותר</b>. ואע\"ג דקיימא לן דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כדפירש הר\"ב במשנה ד' פרק בתרא וכמ\"ש לעיל בשם הר\"ן. מסיק הרא\"ש בב\"ק בפרק הפרה דכיון דשכירות ליומיה ממכר הוא הרי מכר הנאתו ואין איסור קונם שהוא איסור הנאה שאינו חל על גוף הקרקע. אלא על הנאה יכול לאסור הנאתו המושכר ביד אחרים. ע\"כ. ולפי זה יש לפרש דכי תנן לעיל היה אחד מן השוק כו' לאו משום דרבי אליעזר בלחוד תנא ליה אלא לרבותא דרבנן נמי נקטיה כמ\"ש הר\"ן דסד\"א דנהי דקסברי רבנן דשותף מצי אסר אחבריה הני מילי משום דמפקע מיניה קנין שעבוד וכדכתי' לעיל אבל לאחד מן השוק לא מצי אסר הך חצר שאין בה דין חלוקה דמצי אמר ליה דכיון דשעבוד חברך עדיין נשאר אצלו לתוך שלו אני נכנס ולא לתוך שלך קמ\"ל דכיון דהך מדיר מצי קני ליה בהא חצר קנין גוף ופירות. לא כל הימנו: \n",
+                    "<b>קונם לביתך שאני נכנס וכו'</b>. הכי גרסינן בגמרא בכולהו. שאני. וכן העתיקם בטור סימן רי\"ו. ופירש הר\"ן שאני נכנס כלומר למה שאני נכנס בו שדה שאני לוקח כלומר אם אקחנו. והרמב\"ם העתיק בפ\"ח מהלכות נדרים קונם לביתך אני נכנס וכו' וכן כולם. ועיין במשנה ו' פ\"ד: \n",
+                    "<b>או שמכרו לאחר</b>. כתב הר\"ן והוא הדין אם נתנן לאחר נמי שרי אלא להכי נקט מכרן לאשמעינן דדוקא מכרן לאחר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל אמר ביתך שאני נכנס ומכרו [לו] אסור. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הריני עליך חרם</b>. פירש הר\"ב הנאתי תהיה אסורה עליך בחרם וכן פירש\"י ואין נראה שכוונתם לומר שצריך שיאמר כן בפירוש שהרי אפילו אמר הנאתי תהיה אסורה עליך בלבד אסור ולא בעינן התפסה שיאמר בחרם וכמו שכתבתי כללי הנדרים בריש מכילתין בשם הר\"ן. אבל כוונתם לפרש הריני דקאמר שר\"ל הנאתי וז\"ל התוספות דהכי קאמר הרי ממוני אסור עליך ע\"כ וכן לשון רש\"י עצמו [בביצה] דף ל\"ט שכתב דה\"ק ממוני עליך הקדש: \n",
+                    "<b>חרם</b>. ובגליל מיירי דסתם חרמים לבדק הבית הר\"ן. וכדתנן במשנה ד' פ\"ב: \n",
+                    "<b>המודר אסור</b>. ל' הרמב\"ם שהשבועה והנדרים אדם מחוייב לקיימן ואפילו שהוא אינו הנשבע והנודר אבל נשבע עליו זולתו. ע\"כ. ור\"ל בדבר שהוא של המדיר אבל בדבר שאינו שלו ודאי לא. וז\"ל פרק ה' מה\"נ. ראובן שאמר לשמעון הרי פירות פלוני אסורים עליך או הרי את אסור בהניית פלוני אין זה כלום שאין אדם אוסר חבירו בדבר שאינו שלו אא\"כ ענה אמן. ע\"כ. והן הן הדברים שכתבן הטור סימן רכ\"ה והב\"י לא הראה מקום ממי העתיקן: \n",
+                    "<b>המודר אסור</b>. אבל מדיר לא. וא\"ת ואמאי לא מתסר משום גזירה כדלעיל במשנה ו' וכי לאו כל דכן הוא דהא הכא המדיר פושע בנדרו וכ\"ש שנגזור עליו. כבר כתב הר\"ן בזה לעיל דכי גזרינן התם דוקא בהנהו דתנינן התם השאלה והלואה ומקח וממכר דלא משמע להו לאנשי דלתסרי במודר הנאה. ואי עביד להו מודר למדיר. אתי נמי למשקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למגזר הלכך לא תני שניהם אסורים: \n",
+                    "<b>[*הרי את</b>. אין תימה על שלא נשנה אתה הנהוג לומר לזכר בלשון הקדש. שהנה מצאתי ראיתי להרמב\"ן בפרשת בהעלותך שכתב שמנהג הלשון גם בזכר. את כרוב ממשח (יחזקאל כ״ח:י״ד) וכן פירש על מ\"ש שם ואם ככה את עושה לי. וכן ואת תדבר אלינו שבפרשת ואתחנן אע\"פ ששם לא הזכיר לזה]: \n",
+                    "<b>הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים</b>. הא לא איצטריך אלא אגב דבעי למתני שניהם מותרים בדבר של עולי בבל. לאשמועינן דהפקר הוא. ולא דשותפין. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>בדבר של עולי בבל</b>. פירש הר\"ב כגון בור כו' וכן ל' התוספות ולא ידעתי מאי טעם הוצרכו לפרש כגון כיון שמשנתינו מפרשת להו ואזיל. וכן למה נקט בור טפי מאינך ואי משום דבעו לפרש בור מאי היא. יותר היה נכון שיפרשו לה במתניתין דלקמן ומ\"ש הר\"ב וידן של כל ישראל שוה בו. והוה כהפקר. וז\"ל הרמב\"ם אע\"פ שהוצאה והבנין שלהם מממון כל ישראל וכל אחד מהן יש בהן זכות אין זה כי אם זכות מעט מאד שאין לאחד מהם שום רשות ע\"כ. ולשון התוספות לפי שהפקירוהו לכל ישראל ולא נתנוהו להם להיות שותפין כך. לענין שיוכל האחד לאסור חלק חבירו: \n",
+                    "<b>ואסורים בדבר של אותה העיר</b>. שהם דרים בו מפני שאין לאנשי עיר אחרת חלק בהם שהם יכולים למכרן בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. הר\"ן. וכדתנן בפ\"ג ממסכת מגילה ועיין במשנה דלקמן מ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הר הבית והעזרות</b>. וכל המקדש אלא שבאלו כל ישראל שוים ורשאים לכנוס בהם. ומיהו קשיא לי דלתני חומות ירושלים ומגדלותיה וכל צרכי העיר שהם באים משירי הלשכה שהיא נתרמה מממון כל ישראל וכדתנן במשנה ב' פ\"ד דשקלים ובירושלים זבין וזבות כו' נכנסים משא\"כ באלו וכדתנן בפ\"ק דכלים. וכל לתרץ דאשכחן תנא דס\"ל שאין באין משירי הלשכה כדתניא בפ\"ק דמכילתין דף י\"א האומר כירושלים לא אמר כלום ופירש הרא\"ש דסובר חומות ירושלים לא אתו משירי הלשכה ע\"כ. וממילא דה\"ה לאינך ומשום דאיכא תנא דס\"ל דלא אתו משירי הלשכה לא נקטינהו וכללינהו בכגון: \n",
+                    "<b>ובית הכנסת</b>. כתב הר\"ן רבנן היא ולא ר' אליעזר בן יעקב דבית הכנסת כחצר שאין בה דין חלוקה דמי הלכך כיון דאיפסק הלכתא כר\"א בן יעקב ליתא למתניתין ויש לתמוה על הרמב\"ם ז\"ל שפסק בפ\"ז מהלכות נדרים כראב\"י ופסק נמי למתניתין וכבר השיגו הרמב\"ן ז\"ל בהלכותיו היכי מזכי שטרא לבי תרי עכ\"ל והב\"י סימן רכ\"ד כתב עוד בשם רבינו ירוחם שיש פוסקין כן בכל דברים שיש לבני העיר חלק בהם מהאי טעמא. ע\"כ. אבל הטור שם פסק ג\"כ למשנתינו זו וכן הרא\"ש ז\"ל העתיקה בפסקיו ואילו היה דעתו שאינה הלכה לא הוה ליה לשתוק מלכתוב עליה דלית הלכתא כותיה וא\"א לשוויינהו לכולהו טועים בדבר כזה. אבל נ\"ל דלאו קושיא היא כלל אלא שסוברים דמשנתינו ככולי עלמא ואף ראב\"י מודה בה וטעמא כדכתבתי לעיל לענין חצר שיש בה דין חלוקה דכ\"ע מודו דאסורה שכתב הרא\"ש שהטעם שכיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה וה\"נ דכוותיה כיון דאפשר לכתוב חלקו לנשיא לא סמכינן אברירה ולפי שהר\"ן יהיב טעמא אחרינא בחצר כמ\"ש ג\"כ לעיל בשמו לפיכך לא סלקא דעתיה לתרץ כן אבל נ\"ל ברור כשמש שזוהי דעת הפוסקים למשנתינו: \n",
+                    "<b>והכותב חלקו לנשיא</b>. והא דלעיל גבי חצר לא קאמר הך תקנתא. דחצר שהיא מיוחד [להם] ממש אין תקנה לתת אותה לנשיא אבל הכא דמעיקרא נמי אין כל הדברים הללו מיוחדים להם לא יפסידו אם יכתבו חלקם לנשיא שגם אח\"כ יכולין לילך ולהנות שהנשיא לא יקפיד עליהם כיון שגם לו אינה מיוחדת שהרי היא לכל בני העיר. תוספות: \n",
+                    "<b>שהכותב לנשיא אין צריך לזכות</b>. כתב הר\"ב דמשום חשיבותו של נשיא קונה אע\"פ שלא זיכה לו ע\"י אחר חכמים תקנו כן. וכך כתב הרא\"ש מפני כבודו של נשיא תקנו כו' ומסקינן בפ\"י דיבמות דף צ' דלמגדר מלתא מצי עקרי מידי דאורייתא אפילו בקום עשה הלכך ה\"נ בדבר של אותה העיר שא\"א לו שלא יהנה מהם אלא יהא צריך לעקור דירתו מהעיר וזה ג\"כ קשה על האדם מאד לגור בארץ אחרת וא\"כ ישאר בעיר וא\"א שיהא נזהר בנדרו אין לך מגדר מלתא גדול מזה ועוד כתבתי בר\"פ הנ\"ל בשם התוספות היכא שיש קצת טעם וסמך יכולין לעקור דבר מן התורה ועיין מ\"ש בסוף מכילתין: \n",
+                    "וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה וכו' חכמים היינו ת\"ק ולפרושי טעמא קאתו: \n",
+                    "<b>אחר זה ואחד זה צריכין לזכות</b>. וקשה מאי קמ\"ל מתניתין והא תנן לה תרי זימני נותן לו משום מתנה והלה מותר בה בשלמא לר\"י קמ\"ל דא\"צ לזכות אלא לרבנן מאי קמ\"ל ונראה בעיני דקמל\"ן דאע\"ג דאין הלה מסתלק ממה שנתן שעדיין משתמש בבית הכנסת כבתחלה שרי דלא תימא הערמה בעלמא היא ואסור. הר\"ן: \n",
+                    "<b>לא דברו בנשיא אלא בהוה</b>. פרש\"י שכן דרך לחלוק כבוד לנשיאים והר\"ן פירש שאין אדם סומך להקנות לאדם אחר דמסתפי שמא יאסרנו עליו ולפיכך נהגו לכתוב לנשיא שאין דרכו לאסור הנאתו על הבריות: \n",
+                    "<b>שכבר כתבו אבותיהם</b>. כלומר מדורות הראשונים עמדו ראשי בית אבות שלהם והכריחום שיכתבו חלקיהם לנשיא. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המודר הנאה מחברו וכו'</b>. כתב הרא\"ש [פ\"ד מ\"ח] לעיל קתני היה מהלך בדרך והכח קמ\"ל דאפילו בעיר אם אין לו מה יאכל מותר: \n",
+                    "<b>ויהא עון תלוי בראשו</b>. שיהא אביו מודר הנאה אוכל על ידו. רש\"י: \n",
+                    "<b>כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת</b>. כלומר דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה [כדפירש הר\"ב במשנה י\"ג פ\"ג דסוכה] שאני מתנה זו של בית חורון דאפילו לשעתה אינה שלא נתכוין להקנותה כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא דמתניתין דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' משום דתנא ה\"ק כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודש'. אינה מתנה. והכי איתא בירושלמי. הר\"ן. ויש ספרים גורסין תהא מקודשת: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>תבשיל שאיני טועם</b>. כן הגירסא בספרים בכל הפרק וכבר כתבתי בזה בריש מכילתין אבל בתוספות ובפסקי הרא\"ש כתובים כולם שאני [בלא יו\"ד] וכן העתיקם הטור סימן רי\"ז: \n",
+                    "<b>שאני טועם אסור במעשה קדירה רך</b>. פירש הר\"ב שנאכל עם הפת דהאי תנא כל מידי דמתאכלי ביה ריפתא. תבשיל קרי ליה. כדאיתא בגמרא. ואמרינן בגמרא דאסור בצלי ושלוק. דהא מתאכלי ביה ריפתא. וכתבו התוספות וצ\"ע אמאי שני למתני ענין אחר מרישא. לפלוג בנודר מן התבשיל בלא שאומר שאני טועם וכו'. וי\"ל דרבותא נקטי אפ\"ה מותר בעבה. וברישא נמי מצי למתני מבושל שאני טועם מותר בצלי ובשלוק אלא לא היה תופס חדוש דלא משמע בשום יתור צלי ושלוק ע\"כ ועיין מ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>מעשה קדירה</b>. פירש הר\"ב במשנה ה' פ\"ו דברכות הריפות וגרש כרמל וכו'. וכן פירש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ומותר בעבה</b>. מפרש בירושלמי דכי היכי דבקונם תבשיל מותר בעבה ה\"נ הנודר מן המבושל מותר בעבה. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ביצת טרמיטא</b>. כתב הר\"ב מבושלת במים חמים. ומשמרים אותה שלא תקפה וכ\"פ הרמב\"ם. וצ\"ל שאין אוכלין עמה פת. דאי לא תימא הכי הא אמרן דהאי תנא כל דמיתאכלה ביה ריפתא תבשיל קרי ליה. וכ\"כ הכ\"מ בפ\"ט מה\"נ וז\"ל ולפי זה ביצה זו אינה קרושה כלל. אלא מחוממת בלבד. ועושין אותה לרפואה. ואין אוכלין עמה פת. ולפיכך מותר בה ע\"כ. אבל בגמרא מפרשים שהיא ביצה דמעיילו לה כמה פעמים במיא חמימי. וכמה פעמים במיא קרירי עד שמתמעטת כדי שיכול לבולעה שלימה בלא לעיסה. ואם יש לו כאב במעיו. נדבק ונסרך באותה ביצה וכשיוצאת שלימה מגופו יודע הרופא לפי מראה שבה באיזה סם יתרפא החולה. וכבר הליץ הכ\"מ בעד הרמב\"ם מה שלא כתב כפירוש הגמרא ואמר וז\"ל ונ\"ל שסובר דההוא גוונא דמפרש בגמרא לאו דווקא אלא בכל גוונא דעבדי לה לרפואה ואין דרך לאכול עמה פת מקרי ביצה טרמיטא ולפי שבזמן הזה לא נהגו הרופאים לעשות ביצה כדאיתא בגמרא לא כתבה וכתב במקומה ביצה שנהגו הרופאים לעשותה בזמנו שהיתה רכה ביותר: \n",
+                    "<b>ובדלעת הרמוצה</b>. כתב הר\"ב שטומנין אותה ברמץ. עיין מ\"ש בפ\"ק דכלאים משנה ב': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ממעשה רתחתה</b>. פירש הר\"ב אוכל עשוי מקמח שהורתח בקדירה. וז\"ל הר\"ן מפרש בירושלמי איזהו מעשה רתחתה כגון חילקא וטרגיס. וטיסני. סלת. ואורז. זריד. וערסן. והיינו דקאמר אינו אסור אלא ממעשה רתחתה. ע\"ש שצריך להרתיח לבשל הרבה. ע\"כ. וכתב ב\"י סימן רי\"ז. ולפ\"ז משמע דמתניתין הכי מפרשה. הנודר ממעשה קדירה אינו אסור אלא ממעשה רתחתה. דהיינו חילקא וטרגיס וכו' בלבד. שדברים אלו נקראים מעשה קדירה. ולא דברים אחרים. אמר קונם היורד לקדירה שאיני טועם. אסור בכל המתבשלים בקדירה. דכולהו בכלל היורד לקדרה הם. וכ\"נ מדברי הרמב\"ם בפ\"ט מה\"נ. אבל מדברי הטור נראה שהוא מפרש דמעשה קדרה. ומעשה רתחתה. היינו דברים שבישולם נגמר בקדרה. אמר היורד לקדירה. אסור בכל המתבשלים בקדירה. אע\"פ שלא נגמר בישולם בקדירה. אלא באלפס. או בכלי אחר עכ\"ל הב\"י. וכפירוש הטור. כן מפרש הרא\"ש בפירוש המשנה. גם התוספות מפרשים כן. ומיהו קחזינן דבין למר ובין למר שאני טועם דתנן בסיפא. נמי לאו דוקא כמו במתניתין דלעיל [ועיין מ\"ש במתניתין דלקמן בשם הר\"ן] והא דגרס שאיני כתבתי בראש הפרק. ואין צורך לחזור עליו עוד בכל הפרק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כבוש שאיני טועם</b>. כתב הר\"ב ומשמע כל מיני כבוש. וכן שלוק. צלוי. מליח בלא ה\"א וכו'. וכ\"פ הרמב\"ם. וכתב הר\"ן ודקתני שאני טועם. לאו משום דאי לא אמר שאני טועם. לא מתסר בכל הכבוש. דודאי כיון דאמר כבוש מתסר בכולהו. אלא לרבותא נקטיה דאפילו אומר שאני טועם. אי אמר כבוש אין ואי לא לא. והכ\"מ כתב בפ\"ט מה\"נ. שהרמב\"ם כפי מ\"ש בחבורו סובר דמתניתין הכי מפרשה. הנודר מן הכבוש. זימנין אינו אסור אלא בכבוש של ירק. וזימנין אסור בכל הכבושים. והיינו כפי מה שדרך בני אדם לקרות לכבוש. וה\"נ מפרשי לשלוק ומליח ע\"כ. וא\"כ שאני טועם דכולי פרקין לא לרבותא וכ\"ש שלא בדוקא נקטיה אלא לפי שהמשנה רוצה לחלק בין זמן לזמן. מחלק נמי בלשונות. ואיידי דהכא. תני נמי בתרתי מתניתין דלעיל. אבל הוא פירוש רחוק מאד. גם הטור אינו מפרש דברי הרמב\"ם כן. אלא שמה שהרמב\"ם לא כתב בחבורו חלוק לשונות. אלא כתב אם דרכם לקרות וכו'. ואם אין דרכם לקרות כו' לפי שאינו רוצה לכתוב דין המשנה. כיון דבנדרים הולכים אחר הלשון. כפי המקום. וכפי הזמן. וכן נראה ממ\"ש עוד בפירוש המשנה ולא תפשע בעיקר הידוע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ע\"כ. לומר לך שאע\"פ שבכאן שהחלוק הוא בקריאת שם הידוע וזה כלל לכל הלשונות. כמ\"ש בפירושו. אפ\"ה אם יארע מקום שאין לשונם בכך שאעפ\"כ הולכים אחר לשונם. ואע\"פ שהם יוצאים מן הכלל של כל הלשונות. ולפי שזהו חדוש יותר ממה ששונה התנא במשנתו. לפיכך השמיט דין המשנה. לפי שהוא דין פשוט בעצמו שההפרש שבין השם בה\"א הידוע. לשם בלא ה\"א. הוא דבר נודע ומפורסם בכל הלשונות. וא\"צ להזכירם. וראה יותר לכתוב במקומו מה שחידש הוא דאזלינן בתר לשון בני אדם אפילו בכי האי. ונסתלקה השגת הטור שעליו דלמה לא הזכיר דין המשנה. שהוא במקום שאין מנהג. לפי שהוא דבר פשוט מאד. ועוד שכתב ג\"כ שאם אין מנהג הולכים להחמיר. והר\"ן כתב עוד. אית דמפרש דלא הוה הפרשה דמתניתין בין הכבוש לכבוש. אלא סיפא דקתני בכל הכבושין משום דקאמר שאיני טועם הוא. ובכה\"ג נמי באינך כולהו ע\"כ. וכן פירשו התוספות והרא\"ש. ועיין במשנה ז' דפרק בתרא: \n",
+                    "<b>[*אינו אסור אלא מן השלוק של בשר</b>. וכן הגירסא בסדר המשנה. וכפירש רש\"י. אבל התוספות גרסי אלא מן השלוק של ירק. וכן הוא גירסת הרא\"ש. וכך העתיק הטור סימן רי\"ז. עוד גירסת הרא\"ש דגורס בבבא זו דברי ר' יהודה כי היכי דגרס לקמן. וכן הוא בירושלמי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דג דגים כו' אסור בהן בין גדולים בין קטנים</b>. לשון הר\"ב לא דג. ולא דגים והכל במשמע. וז\"ל הר\"ן. משום דאמר תרי לישני. דג. דגים. דדג משמע גדול משום דנמכר בפני עצמו. ודגים משמע קטנים לפי שאין נמכרים אלא ביחד ע\"כ. והרמב\"ם כתב דע כי בלשונינו כשיתחבר שם האחד עם הרבים. הרי הוא מורה על הכלל. ועל הפלגה ברבוי. כגון הבל הבלים. שיר השירים. ואם אמר דג דגים. כלל כל המין כולו. באיזה ענין שיהיה: \n",
+                    "<b>ספלין</b>. פירש הר\"ב מבלי מלח כמ\"ש תפל מבלי מלח (איוב ו׳:ו׳) והטי\"ת מתחלפת בתי\"ו ששניהם ממוצא הלשון [דטלנ\"ת]: \n",
+                    "<b>מותר בטרית טרופה</b>. פירש הר\"ב דג שחתכו וכו' ויש לו שם בפני עצמו שכן הוא נקרא טרית ועיין בספ\"ב דמס' ע\"ז: \n",
+                    "<b>ובציר</b>. עיין מ\"ש לקמן משנה ז' באיזה ציר אמרו: \n",
+                    "<b>ובציר</b>. הר\"ב גורס ג\"כ ובמוריס ולא ראיתי כן בנוסחאות המשניות. אבל ראוי הוא דלגרוס הכי מדגרסינן ליה בסמוך. ועוד דלפירוש הר\"ב הוה לא זו אף זו דפירוש מוריס שומן. וציר פירוש מים וכו': \n",
+                    "<b>הצחנה</b>. כתב הר\"ב תערובות מיני דגים טרופים. עיין עוד בפירש הר\"ב רפ\"י דתרומות ומש\"ה אסור בטרית טרופה. לפי שהטרית חתוכה בחתיכות קטנות. הוה בכלל צחנה. תוספות. וכן הוא דעת הרא\"ש. וכתב הב\"י סימן רי\"ז מלתא דפשיטא דבכלל צחנה הוא. ולא איצטריך מתניתין לאשמעינן אלא דמותר בציר ובמורייס. כיון שאין עיקר ממשות הדג מעורב בהם. אבל הר\"ן פירש צחנה דגים קטנים הרבה מלוחים. ויש מהם טרופים אלא שרובם שלמים. וקתני דכיון שיש מהם טרופים. אסור בטרית טרופה. ומיהו בציר ומוריס מותר. לפי שאין בהם חתיכות של דג: \n",
+                    "<b>הנודר מטרית טרופה אסור בציר ובמורייס</b>. כתב הר\"ב דכיון שהזכיר טרופה. מכל דבר שמעורב בו מין דג משמע. ולכאורה בכל ציר ומורייס קאמר. ודוחק לומר כן שהרי הזכיר טרית והוא שם למין דג בפני עצמו כמ\"ש לעיל. וז\"ל הרא\"ש שמכל דבר שמעורב בו ממין הדג משמע. ולפי זה דוקא בציר ובמוריס של טרית הוא שנאסר. וז\"ל התוספות אסור בציר ומוריס טרופה. דאין טרופה גדולה מזה. שאין בהם רק לחלוחית הדג ושמט ע\"כ. ונראה בעיני שחסר בלשונם מלת טרית בין ומוריס לטרופה דאל\"כ מלת טרופה בכאן תפל מבלי מלח. והר\"ן כתב וז\"ל נ\"ל דלא שייך למתני הכא לא אסור בצחנה ולא מותר בה. משום דבמקצתה מותר. ובמקצתה אסור. דכיון דבצחנה איכא שלמים וטרופים. בשלמים [כפי פירושו דלעיל] שרי. בטרופים אסור. ומש\"ה לא תני הכא צחנה כלל. ע\"כ: משמע מדבריו אע\"פ שהזכיר טרית לא מיעט בזה שאר דגים. והיינו טעמא דלטעמיה אזיל שהוא אינו מפרש טרית. שהוא מין דג ששמו טרית. אלא הכי פירש טרית טרופה דג גדול טרוף דק דק ומש\"ה שרי משום דדג דגים שלמים משמע. ולא טרופים. ע\"כ וכ\"כ הרא\"ש בפירוש השני. אבל להר\"ב וכ\"פ הרא\"ש בפירוש הראשון דטרית שם מין הדג. מסתבר כמ\"ש שאינו נאסר בציר ומוריס. אלא שמזה המין ר\"ל טרית. ומה\"ט נמי לא שייך למתני בצחנה מאי דיניה. דפשיטא דמותר בכל שאר תערובות מיני דגים. כל שאינו ממין הטרית שהזכיר בנדרו: \n",
+                    "<b>אסור בציר ובמוריס</b>. ובנוסח אחרינא מותר בציר ומוריס והיא גירסת הר\"ן. וכ' איצטריך לי' למתני. דסלקא דעתך אמינא כיון דנדר מטרית שהיא טרופה דק דק יאסר אף בציר ומוריס. קמ\"ל. והב\"י כתב ג\"כ שבנוסחת המשנה שבידו. כתוב מותר וכבר ראית שגירסת הרא\"ש והתוספות אסור וכן גירסת הטור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ורבי יוסי אוסר</b>. פירש רש\"י דקסבר יש בו צחצוח חלב. והוה בכלל חלב. ונראה שלא כתב כן לפי האמת אלא כלומר אליבא דסלקא דעתא שהרי בגמרא רמינן למתניתין אדסוף פרקין מן העדשים אסור באשישית. ורבי יוסי מתיר דהוה פלוגתייהו בפסולות איפכא מדהכא. ומסיק דרבי יוסי כי אתריה. דבאתריה קרו לקומא. קומא דחלבא. וא\"כ לא פליגי אלא מר כי אתריה. ומר כי אתריה. והכי איתא בהדיא בגמרא מר כי אתריה. ומר כי אתריה. באתריה דתנא קמא קרו לחלבא חלבא. ולקומא קומא. וכו'. וכן דעת הטור סימן רי\"ז ועיין במשנה ז' שכן כוונת הר\"ן והרשב\"א. אבל הב\"י מדקדק. שהרמב\"ם סובר דפליגי. ורבנן מתירין אפילו באתרא דקורין לקומא קומא דחלבא ומביא ראייה מן הירושלמי. ונוכל לומר דגמרא דידן לרווחא דמלתא קאמרה הכי. אבל לפום קושטא פליגי: \n",
+                    "<b>מן הקום מותר בחלב</b>. ד\"ה דקום אינו בכלל חלב. רש\"י. והר\"ן כתב לפום לישנא דמתניתין משמע דרבי יוסי מודה נמי בהא. ומיהו בגמרא בברייתא פליג ושם כתב טעמו. כיון דקרו לקומא קומא דחלבא הוי ליה חלב וקום דבר אחד. ע\"כ. והוא דוחק מאד. וגם בגמרא דידן ליתא שום פלוגתא בהא. וכ\"כ ב\"י שלא מצא בגמרא דרבי יוסי פליג. ושכן דעת הטור דליכא פלוגתא בהא: \n",
+                    "<b>הנודר מן הגבינה כו'</b>. כתב הר\"ב דלא תימא הגבינה המיוחדת וכו'. וכן לשון הרא\"ש וא\"כ דוקא היכא דנקט בה\"א אצטריך לאשמעינן. אבל הר\"ן כתב דלא תימא מפני שרוב הגבינות מלוחות הן. סתמא מלוחה משמע. קמ\"ל. ע\"כ וכן דעת התוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הנודר מן הבשר</b>. עיין בר\"פ כל הבשר במסכת חולין]: \n",
+                    "<b>ובקיפה</b>. פירש הר\"ב רוטב הנקפא בשולי קדירה וקשיא דא\"ה היינו רוטב עצמו ועוד אדרבה הואיל ונקפא בשולי קדירה מגרע גרע מרוטב עצמו. ומאי קמשמע לן ודוחק לומר דזו ואין צריך לומר זו קתני. וז\"ל הרא\"ש מותר ברוטב ובקיפה. היינו דק דק בשר ורוטב. הנקפא בשולי קדרה. דמשמע בשר דוקא מה שנקרא בשר. עכ\"ל. וכ\"פ התוספות. דקיפה היינו בשר שנקפא בשולי קדירה ומותר משום דלא קרו אינשי בשר. אלא חתיכות שהן בשר בעין. אבל ברפ\"ט דחולין. מפרש הר\"ב קיפה היינו תבלין וכו'. וכן פירש הרמב\"ם בכאן והתם ובפ\"ג דזבחים משנה ד'. ושם מפרש הר\"ב קיפה תבלין. ודק דק שבשולי קדירה. אבל שם כתבתי דהתם אי אפשר לפרש דק דק כו': \n",
+                    "<b>בזמן שיאמר בשר זה עלי</b>. כתב הר\"ב אבל אמר קונם בשר עלי וכו' ועיין מה שכתבתי במשנה דלקמן בס\"ד: \n",
+                    "<b>אם יש בו בנותן טעם אסור</b>. עיין בסוף פרק שלישי דחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר קונם יין זה שאיני טועם כו' קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם</b>. מסיק בגמרא דזה ואלו ודאי דוקא. כלומר דכי אמר זה. ואלו. בלבד בלא שאני טועם מהני לאסור בנותן טעם או ביוצא [מהן] כדתנן לעיל מהך לענין נותן טעם וה\"ה ליוצא מהן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל שאני טועם מבעיא אי מהני נמי אפילו בלא זה. ואלו. ואו או קתני. א\"נ דשאיני טועם בלא זה או אלו לא סגי. והא דקתני שאני טועם. הא קמ\"ל. דאף על גב דאמר שאני טועם. אי דאמר זה מתסר. ואי לא לא. ובעי למפשט מדתנן לעיל דג דגים שאיני טועם אסור וכו' ומותר בציר. ודחו לה דדילמא דדוקא בציר שכבר יצא מהן קודם שנדר. ולהכי מותר. אבל אם לאחר שנדר יצא מהן. לעולם אימא לך דאסור. ולא אפשיטא. פסקו הפוסקים. הלכך בשל תורה הלך להחמיר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים</b>. פירוש דאמר קונם תמרים עלי. מותר בדבש היוצא מהם. דדבש מקרי. תמרים [לא מקרי]. וקשה אמאי לא תנא הכא כדקתני בשאר בבי. תמרים אלו שאני טועם אסור ביוצא מהם. תוספות. וכתב הר\"ן איכא למידק ת\"ק [מני] לא רבנן. ולא רבי יוסי. דהא אמרינן לעיל דאפילו רבנן מודו. היכא דקרו לקומא קומא דחלבא. אסור. ודבש תמרים וחומץ סתוניות ליתסר מה\"ט. [איכא למימר] לא דמי. דאילו גבי קום דחלב הקום לא נשתנה מצורה לצורה. דמעיקרא נמי כשהיה מעורב בחלב באותה צורה עצמה היה. אבל הכא הרי נשתנה הגוף. הרשב\"א. ועוד דבקום כי קרי ליה קומא דחלבא. מפני שעדיין תורת חלב עליו קרי ליה. ולא להפריש בין זה לאחר. שאין נקרא קום אלא זה. אבל הכא כי אמרינן דבש תמרים. וחומץ סתוניות. לא שיהא עדיין תורת תמרים וסתוניות עליהם. אלא להפריש בין דבש תמרים לדבש אחר. ובין חומץ סתוניות לחומץ אחר: \n",
+                    "<b>[*כל ששם תולדתו קרויה כו'</b>. תיבת קרויה מוסבת על תולדה]. [שהיא לשון נקבה]: \n",
+                    "<b>וחכמים מתירין</b>. פירש הר\"ב איכא בין ת\"ק לחכמים וכו' ורבי יהודה בן בתירא אוסר בו וביוצא מהם. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב בפירוש אחר וחכמים מתירין בין בדברים שראוין לאכילה ובין שאינם ראויין לאכילה כן פירש הרמב\"ם. וז\"ל התוספות איכא בינייהו דת\"ק נקט מן התמרים מותר בדבש משמע דדוקא בתמרים וסתוניות שהן ראויין אסור בהן ומותר ביוצא מהן. הא נדר מדברים שאינם ראויים לאכול אסור בין בהם בין ביוצא מהם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן השמן</b>. משמע שמן זית להכי מותר בשמן שומשמין. רש\"י: \n",
+                    "<b>מן הדבש מותר בדבש תמרים</b>. שסתם דבש אינו אלא דבש דבורים. טור סימן רי\"ז: \n",
+                    "<b>מן הירק מותר בירקות שדה</b>. כתב הר\"ב אבל בשביעית לפי שאין ירקות גינה מצויין כו' ירקות סתם הוו ירקות שדה. ומיהו לפי מה שכתב הר\"ב במשנה ה' פ\"ו דשביעית שהיו מביאין ירק מח\"ל הנודר בשביעית מן הירק אסור בכל ירק לפי שמסתפקין מזה ומזה ולא אמרו דנודר בשביעית שאינו במשמע אלא בירקות שדה אלא במקום שאין מביאין ירק מח\"ל ופלוגתא דתנאי הוא אי מביאין אי לא משום גוש עפר ארץ העמים שנדבק בירק ונמצא עכשיו שהר\"ב שמפר' התם סתם שהיו מביאין וכו' והכא מפרש אליבא דמ\"ד שאין מביאין הוו תרתי דסתרן אהדדי וכתנאי: \n",
+                    "<b>לווי</b>. פירש הר\"ב חבור. כמו הפעם ילוה אישי אלי (בראשית כ״ט:ל״ד): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אספרגוס</b>. פירש אחר שכתב הר\"ב שהם המים ששלקו בהם הכרוב כ\"פ הרמב\"ם וז\"ל אספרגוס קוראים המים ששולקים בהם הירקות איזו ירק שיהיה והוא ר\"ל בכאן באמרו אספרגוס המים ששולקים בהן הכרוב. ע\"כ. ובחיבורו מסיים שהרי מי שלקות כשלקות. ע\"כ. וצריך לחלק בין אספרגוס שהם מי שליקה לציר שהוא מי מליחה דבדג דגים אע\"פ שאמר שאיני טועם תנן דמותר בציר. ואפילו לפי מ\"ש במשנה ד' דמחמירין ואוסרים הציר היוצא ממנו אחר שנדר. ה\"מ הואיל ואמר שאיני טועם אבל בלאו הכי לא. ואפשר דבל' בני אדם כשאומר כרוב ר\"ל אספרגוס כמו כרוב עצמו ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם: \n",
+                    "<b>הגריסין</b>. שם נופל על הפולים הטחונים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>המקפה</b>. פירש הר\"ב תבשיל עב של קטנית כו' ופול נמי מין קטנית הוא כמו שהוא בפרק דלקמן משנה ב'. וז\"ל הרמב\"ם מקפה שם התבשיל איזה תבשיל שיהיה הלא תראה שהם קוראים תבשיל הפולים מקפה של גריסין: \n",
+                    "<b>מן המקפה מותר בגריסין</b>. וכן מן האשישים מותר בעדשים דברי הכל. רש\"י: \n",
+                    "<b>חטה חטים שאיני טועם וכו'</b>. כתב הר\"ב חטה משמע פת אפויה חטים משמע לכוס. וז\"ל הר\"ן דפת חטה מיקרי דחד גופא נמי הוא. ובירושלמי ארחא דבר נשא מחמי פתאנקטא ומימר בריך דברא הדא חטתא. חטים משמע לכוס מפני שאדם כוסס חטים חלוקים יחד: \n",
+                    "<b>ר' יהודה חומר וכו'</b>. ולא פליג את\"ק וכן רשב\"ג בברייתא תני ללישנא דת\"ק ור\"י ופסקו הרמב\"ם בפ\"ט מה\"נ ואל תתמה על ל' ר\"י אומר דמשמע דפליג שהרבה שנויים במשנה כיוצא בזה ול\"פ וכתבתי' בפ\"ג דבכורים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ורבי עקיבא אוסר</b>. מפרש בגמרא דלא אסר אלא באומר ירק המתבשל בקדרה עלי. אז אסור בכל ירקות המתבשלים אף בדלעת. והר\"ב שכתב והלכה כחכמים כ\"כ הרמב\"ם בפירושו אבל בחיבורו פרק ט' פסק כר\"ע. וכן פסקו כל הפוסקים: \n",
+                    "<b>ואסור בפול המצרי לח וכו'</b>. דכיון שאין עושין ממנו כרי אלא כשהוא יבש ומקמי הכי לא. עד ההיא שעתא ירק הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בחמשת המינין</b>. הם החטים. והשעורים. והכוסמין. ושבולת שועל. ושיפון. כוסמין מין חטין. ושבולת שועל ושיפון מין שעורים. הרמב\"ם. ור\"ל שאע\"פ שבתורה לא נמצא דגן אלא חטים ושעורים הני נמי מינייהו נינהו. והא דאמר כוסמין מין חטים. לאו לכל מילי. ועיין בריש כלאים: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה וכו'</b>. בהא ודאי מודינא לך שהנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין. אבל הנודר מן הדגן אסור בכל מין דמדגן וכו'. רש\"י. והא דכתי' [ד\"ה ב' ל\"א] וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל (מעשר)[ראשית] דגן תירוש ויצהר [ודבש] וכל תבואת שדה [וגו'] לרוב אע\"ג דדגן כל דמדגן משמע. מרבינן בכל תבואת השדה פירות [האילן] וירק. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשק ביריעה ובחמילה</b>. שק ארוג במטוה שער. ויריעה בגד גס ועבה שאינו תפור. וחמילה מסך והיא אצל בני אדם בתכלית העובי. מגין בה אדם ראשו מהמטר. וכמו כן יריעה הנזכרת בכאן. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב הרא\"ש בשם הרמב\"ן דטעמא דאף על גב דתני לה ביחידאה לית לן ראיה דפליגי רבנן עליה. ועוד הא סתם לן תנא הכל לפי הנודר דתנן באידך פירקא שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתיה: \n",
+                    "<b>טען והזיע והיה ריחו קשה כו'</b>. אבל בנודר סתם דרישא לא משמע אלא ללבוש ובהא לא קאמר רבי יודא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כן כתב הרא\"ש. אבל להרמב\"ם למשרי טעינה נמי בעי ר' יהודה הוכחה כגון שיהא לבוש ומיצר לו שהמלבוש היה צר ונצטער בו ואמר קונם וכו' אבל כל בסתם נאסר בין בלבישה בין בטעינה: \n",
+                    "<b>באניצי פשתן</b>. דדייק ולא נפיץ. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואסור להפשיל לאחוריו</b>. וכל שכן לטעון לפניו שהוא בכלל הנדר שהוא טעינה מעולה שנשמר יותר כדאיתא במשנה ד' פרק י' דשבת אי נמי אורחא דטעינת בגדי פשתן וצמר הן להפשילן לאחוריו ותנא אורחא דמלתא נקט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים אומרים עלייה בכלל הבית</b>. ונראה דחכמים מודים בחדר ויציע דלא הוו בכלל בית דהמוכר את הבית לא מכר חדר ויציע [כדתנן בריש פרק ד' דב\"ב] אלמא בלשון בני אדם לא הוו בכלל בית. הרא\"ש ועיין מ\"ש שם בב\"ב: \n",
+                    "<b>הנודר מן העלייה כו'</b>. דברי הכל. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנודר מן הדרגש כו'</b>. דברי הכל. רש\"י. [*ושם דרגש לשון ארמית כמ\"ש [הר\"ב] במשנה ה' פרק ט' דמקואות]: \n",
+                    "<b>מותר לכנס לתחומה של עיר ואסור לכנס לעבורה</b>. דאמר קרא [יהושע ה'] ויהי בהיות יהושע ביריחו אילימא ביריחו ממש והא כתיב [שם י'] ויריחו סוגרת ומסוגרת אלא ש\"מ בעיבורה אימר אפילו בתחומין הא כתיב [במדבר ל\"ח] ומדותם מחוץ לעיר אלפי' באמה אלמא תחום העיר מיקרי חוץ לעיר. גמרא: \n",
+                    "<b>לעבורה</b>. פירש הר\"ב הבתים וכו' בתוך ע' אמה ושירים כמפורש בריש פ\"ה דעירובין: \n",
+                    "<b>מן האגף ולפנים</b>. מן סגירת הדלת ולפנים אבל מן האגף ולחוץ על עובי המפתן אינו אסור. רש\"י. והיינו דתנן אבל כלומר אע\"ג דעל עובי המפתן דומה לעבורו של בית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם פירות האלו</b>. לשון הרא\"ש והה\"נ אם לא אמר האלו דכיון דאמר קונם ולא הזכיר אכילה אסר עצמו בחילופין וגידולין והא דקאמר האלו משום דבעי למימר ובגידוליהן דאי אסר עצמו בכל הפירות מאי נ\"מ בגידולין של אלו בלאו הכי אסר עצמו בכל הפירות שבעולם אי לאו דאמרינן בגידולין קודם שהגיעו לכלל פירות ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>אסור בחילופיהן</b>. פירש הר\"ב אם החליפן לכתחלה וכ\"כ הרא\"ש וכתב עליו ב\"י סימן רי\"ו שלא קנסו אלא כשהנודר עצמו החליפן לכתחלה וכדין שאר איסורי הנאה וכדתניא בפ\"ק דחולין [ד:] חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין דש\"מ דחילופיהם מותר לאחרים אלא טעמא שלא קנסו אלא למחליף באיסור: \n",
+                    "<b>אסור בחילופיהן ובגידוליהן</b>. אע\"פ דשניהם לא היו בשעה שאסרן עליו וכ\"ש ביוצא מהן וכמו שכבר נתבאר במשנה ז' דפרק דלעיל: \n",
+                    "<b>בדבר שזרעו כלה וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ז דתרומות וע\"ש במשנה ו' פ\"ט. וכתב הר\"ן ואכולה מתניתין קאי וה\"ק מאי דאמרינן ברישא אסור בגידוליהן דמשמע דוקא בגידוליהן מתסרי אבל בגידולי גידולין שרי הני מילי בדבר שזרעו כלה וכן סיפא דקתני מותר בחילופיהן ובגידוליהן דוקא בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה בין ברישא בין בסיפא אפילו גידולי גידולין אסורים משום דכיון דאין זרעו כלה הרי בגידולי גידולין הללו מעורב מהאיסור הראשון ונדרים הוו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל ע\"כ [כדאיתא בגמרא כיון דמצוה לאתשולי עליהן משום דר' נתן דאר\"נ כל הנודר כאילו בנה במה וכל המקיימו כאילו מקטיר עליה הוי כמו דאתשיל עליה דמי לאפוקי תרומה כמ\"ש בפ\"ד דתרומות משנה ז'] ובהכי מתרץ הכ\"מ מה שהשיג הראב\"ד דלמה יהיו גידולין אסור בדבר שזרעו כלה והרי זה וזה גורם מותר [כמ\"ש הר\"ב במשנה ח' פ\"ג דמסכת ע\"ז] דכיון דנדרים דבר שיש לו מתירין להכי לא שרו בהו זה וזה גורם ע\"כ <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ועדיין תקשה לך דטבל מיקרי נמי דבר שיש לו מתירין כמ\"ש בספ\"ג דחלה ותנן במשנה ד' פ\"ט דתרומות דגדולי טבל מותרין ולא קשיא כדמפרש התם הר\"ב והוא מהירושלמי דטבל רובו חולין ע\"כ. ודבר שיש לו מתירין חומרת חכמים היא כמ\"ש במשנה ד' פרק בתרא דביצה והואיל ומעיקרא קודם שנזרע הרי רובו חולין לא החמירו בו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר לאשתו קונם מעשה ידיך</b>. עיין בפירש הר\"ב פרק בתרא משנה ד': \n",
+                    "<b>ואסור בחילופיהן ובגידוליהן</b>. הא קמ\"ל דא\"צ שיאמר האלו ודתנן במתניתין דלעיל אלו לאו דוקא ואיידי דנסיב ליה רישא נסיב ליה נמי לכולה מתניתין כך נ\"ל לפירש הרא\"ש דאלו דלעיל לאו דוקא. אבל הר\"ן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כתב לעיל דדוקא האלו שמייחד הפירות ואי לא לא והכא הא קמ\"ל דכיון שמייחד פירותיו של פלוני הוי כאומר האלו ובסיפא שאני טועם כו' קמ\"ל דאע\"ג דהכא הוה כאילו אמר האלו והוסיף ג\"כ ואמר שאני טועם כו' אפ\"ה משתרי ולא אמרינן דכיון שאמר האלו הא דשאני טועם לא גרע לי' ובמתניתין דלעיל לא קאי שאני טועם אאלו דרישא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מותר לאכול ולהתכסות אחר הפסח</b>. ולא אמרינן עד פסח לא קאי כ\"א על שאת עושה אבל איסור אכילה וכסוי הוא לעולם הרא\"ש. ומשמע דעל שאת עושה נמי קאי. ולפיכך מ\"ש הר\"ב הכי משמע שאת עושה עכשיו. לאו דוקא עכשיו. אלא כלומר קודם הפסח ולאפוקי לעולם. וכל מכאן עד הפסח בכלל עכשיו הוא. דמנלן להקל ולומר דעד הפסח לא קאי נמי אאת עושה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לי</b>. כלומר משלי הר\"ן פ\"ב דף ט\"ו: \n",
+                    "<b>עד החג</b>. עד סוכות רש\"י. ועיין מ\"ש בפ\"ק דר\"ה משנה ב': \n",
+                    "<b>הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח</b>. מפרשינן בגמרא פ\"ב דף ט\"ו דכשהלכה אסורה ולוקה על הנאתו שלמפרע ולעולם אסורה ליהנות קודם הפסח גזירה שמא תלך וכמ\"ש בסמוך: \n",
+                    "<b>אחר הפסח בלא יחל דברו</b>. פירש הר\"ב עוברת בבל יחל למפרע וז\"ל הרא\"ש בפרק ב' דרחמנא אמר [במדבר ל'] איש כי ידור נדר לא יחל דברו לא יתבטלו דבריו ומה שאסר בנדר חל עליו אסור בלא יחל כאילו הקדישו אם על עצמו אסרו עובר בבל יחל ואם אסרו על אחר הנהנה ממנו עובר בבל יחל. וז\"ל הר\"ן דאע\"ג דכתיב לא יחל דברו לא יוחל הדבר קאמר וכתבו עוד הר\"ן והתוספות [דהיא גופה] קמ\"ל שתזהר ליהנות קודם הפסח כדי שאם תלך לאחר הפסח לא תבא לידי בל יחל כדרב יהודה דאמר האומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר. ורמב\"ם בספ\"י מה\"נ פסק שאם ההנה הוא אותה שהוא לוקה ופירש הכ\"מ דר\"ל היא ודאי לוקה אלא אפילו הוא שההנה נמי לוקה אע\"ג דבעלמא המאכיל איסור לחבירו אינו לוקה שאני האי שהוא המדיר והמיחל דברו: \n",
+                    "<b>ומותרת לילך אחר הפסח</b>. ולא חיישינן שמא לא תזכור שעברה על תנאה קודם הפסח ואי [מניחה] לה לילך אתא לאתהני סד\"א תתסר בהליכה מדרבנן כדי שתזכור שאסורה ליהנות. קמ\"ל. כך כתב הר\"ן [ט\"ו:]. אבל התוספות כתבו [שם] ומותרת לילך אחר הפסח כלומר אם לא הלכה לפני הפסח מותרת לילך אחר הפסח וליכא למיחש למידי ואין זה חדוש אלא איידי דתנא אחר הפסח משום לא יחל תנא נמי בהאי סיפא דמותרת כו' משמע מדבריהם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאה\"נ דאם הלכה לפני הפסח שאסורה לילך אח\"כ כדי שתזכור שעברה על תנאה ושאסורה ליהנות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>וראש חדש להבא</b>. פירש הר\"ב ואפילו היה ר\"ח ביום שלשים לחדש שעבר. גמרא. וכלומר שהם שני ימים ר\"ח ונמצא שהיום הראשון נמנה לחדש הזה שעליו נדר. אפ\"ה מותר בו דאינשי קרו ליה ריש ירחא ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם: \n",
+                    "<b>ורא\"ש השנה לעתיד לבוא</b>. ולשון העולם לומר חדש הבא ושנה העתידה לבא הרא\"ש. וז\"ל רש\"י. ולהכי קרי [ליה] לע\"ל לפי שהוא נמנה לימים ולחדשים הנכנסים שהוא זמן אחר ולהכי קאמר לעתיד ולא קאמר להבא: \n",
+                    "<b>ואם אמר יום אחד וכו'</b>. כתב הר\"ב וכן אם אמר קונם עלי יום סתם כו'. אבעיא בגמ' ולא אפשיטא דממתניתי' ליכא למשמע דכי דייקית מסיפא דוקא יום אחד. הא יום סתם. כהיום. תידוק מרישא איפכא דהיום אינו אסור אלא עד שתחשך הא יום כיום אחד. ומכל מקום זה שכתב הר\"ב דינו מעל\"ע היינו לאיסורא לחוד משום דספיקא לחומרא אבל ללקות לא דאין מלקין על הספק וכן פסק הרמב\"ם בחבורו פרק י' מה\"נ. והר\"ב נמשך אחר לשון רמב\"ם בפירושו שלא כתב ג\"כ החלוק דבמלקות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד הפסח אסור עד שיגיע</b>. כשיגיע מותר ה\"ל למתני אלא משום דבסיפא שייך למתני אסור נקט ברישא נמי אסור. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>עד שיהא וכו'</b>. במתניתין ה' פליג רבי יהודה ביין. עיין מ\"ש במשנה ו': \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר אסור עד שיגיע</b>. כתב הר\"ב דלא מעייל אינש נפשיה אספיקא דיש במשמעות זה הלשון ג' ענינים איכא למימר עד פני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד פני ימים האחרונים ויהיה מותר בימים האחרונים ואיכא למימר עד פני פסח והיינו עד שיצא. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>ר\"י אומר עד שיצא</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י משום דקי\"ל ר\"מ ור\"י הלכה כר' יוסי אבל תימא דבגמרא רמינן מתני' דהכא אמתניתין ט' פ\"ק [צ\"ל פ\"ג] דקדושין היו לו שתי כתי בנות כו' דשמעינן להו רצוני לומר לר\"מ ור\"י דפליגי איפכא דרבי מאיר סבר מעייל איניש נפשיה אספיקא ור\"י סובר לא מעייל וכו'. ומשני מוחלפת השיטה דהכא. *)והכי תנינא כל שזמנו קבוע ואמר עד לפני. ר\"מ אומר עד שיצא ור' יוסי אומר עד שיגיע. וכיון שכן א\"כ הלכה עד שיגיע. ואע\"ג דהתם בקדושין עוד סוגיא אחרת דלא תיפוך והכא לא פליגי במעייל אינש נפשיה אספיקא אלא בלישנא בעלמא פליגי ר\"מ סבר עד פני הפסח עד קמי פסחא משמע ור' יוסי סבר עד דמתפני פסחא משמע ולפי אותה סוגי' מתניתין כדקיימא קיימא והלכה כר\"י שאומר עד שיצא וכן דעת הרמב\"ם והרא\"ש. אבל הר\"ב שמפרש למתניתין דפליגי במעייל איניש וכו' כסוגיא דהכא וכתב ג\"כ הלכה כר\"י דבריו סותרין זה את זה. והרמב\"ם בפירושו כתב הלכה כר\"י אבל לא פירש כלום במשנתינו במאי קא מפלגי ואיכא למימר דס\"ל בלישנא בעלמא פליגי וכסוגיא דקדושין ולפיכך הניח המשנה כדקיימא ופסק כר\"י אבל בחבורו פסק עד שיגיע. וכסוגיא דהכא דמפכינן למתניתין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו אסור אלא עד שיגיע</b>. פירש הר\"ב ל\"ש אמר עד שיהא וכו' דכיון דתנא אינו אסור אלא עד שיגיע. הוה כאילו תנא עד שיהא דהכי משמע לישנא באיזה לשון שיאמר אינו אסור אלא עד שיגיע. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>כל שזמנו קבוע</b>. כלומר שיש להמשכתו זמן קבוע כגון פסח שקבעה בו תורה שבעה ימים כי אמר שיהא אסור עד שיצא דכיון דידע זמן המשך אסורו אוסר עצמו בו. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד הקיץ</b>. ל' הרמב\"ם קיץ שם לימות השרב אבל היה מפורסם זה השם אצלם על זמן בישול התאנים: \n",
+                    "<b>עד שיקפלו המקצועות</b>. תנא שיקפלו רוב המקצועות. גמרא: \n",
+                    "<b>עד הקציר</b>. ובמקומו יש קציר חטים וקניר שעורים. עד שיתחיל קציר חטים דקציר המיוחד קאמר. תוספות: \n",
+                    "<b>אם היה בהר</b>. פירש הר\"ב בשעת הנדר כלומר שאע\"פ שאחר כן ירד לבקעה והגיע קציר של בקעה כיון שעדיין לא הגיע קציר של הר אסור עד שיגיע קציר של הר וכדאיתא בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שתרד רביעה שניה</b>. דגשמים משמע לת\"ק ירידת גשמים וגם משמע לשון רבים ומיעוט רבים שנים [וכפירש\"י בפ\"ק דתענית ד' ו' ועוד פירש שאז מתלכלכת הארץ בגשמים] ולפיכך עד שתרד רביעה שניה ואפילו אמר עד שיהיו לפי שאין זמן קבוע למשך ירידתן ורבן שמעון בן גמליאל מיקל טפי ואמר עד זמן רביעה ואף על פי שלא ירדו גשמים. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>שתרד רביעה שניה</b>. פירש הר\"ב כיון שהתחילו כו' הילכך הנודר עד הגשמים וכו' נראה לי שיש טעות סופר בדברי הר\"ב שמ\"ש עד הגשמים צ\"ל עד הגשם וכן הוא בפירוש הרמב\"ם. והיינו הא דקאמר עלה דמתניתין בגמרא מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר כלומר אף ת\"ק מודה שאין נודר עד שתרד אלא עד שיגיע ומיהו לא סגי עד זמן אחרון שהוא ר\"ח כסליו אבל כשירדו אפילו בזמן הראשון סגי דכך הוא חשוב ירדו מזמן הבכירה ואילך כמו הגיע זמן רביעה ג' וכך פירש הכ\"מ לדעת הרמב\"ם בפ\"י מהלכות נדרים אבל נמצא עכשיו שבעיקר הדין השנוי במשנתינו לא ביאר הר\"ב אימתי זמן ירידת גשמים שכשירדו עבר זמן נדרו. אם נלך אחר הבכירה או הבינונית [*דז\"ש הר\"ב שהוא בשנה המאוחרת כו' משום דלקמיה נקטיה ולא נמשך אדלעיל דאין סברא שנלך אחר המאוחרת אם ירדו בבינונית דהא תלינן ברביעה שנייה משום דמסתמא שנייה משמע שאינה מקדמת כ\"כ כרביעה ראשונה ואינה מאחרת כ\"כ כשלישית כמ\"ש הר\"ן] גם הרמב\"ם בפירושו לא ביאר בזה אבל בחבורו כתב כשירדו מכ\"ג במרחשון ואילך שהיא הבינונית ואפשר שהר\"ב סומך על המסתבר דמסתמא אזלינן בבינונית דכיון שבנדרים הולכין אחר ל' בני אדם וכל לשון בני אדם מסתמא על דבר הממוצע הם מדברים ומתכוונים [*וכמ\"ש]. ועוד סמך ג\"כ על מ\"ש ברפ\"ח דפיאה לענין מתנות עניים שהולכים אחר זמן הבינונית ואם במתנות עניים שיש להחמיר בהן כדתנן בספ\"ד דפיא' אין מחמירין עד האפיל'. כ\"ש בנדרי' שאע\"פ שגם סתמן להחמי' כדתנן במשנה ד' פ\"ב מ\"מ יש צד להקל משום דהלך אחר לשון בני אדם. ולפיכך אי אפשר להחמיר בהן יותר מגבי מתנות עניים והרי הרמב\"ם בנדרים פוסק בחבורו עד הבינונית כמו שכתבתי ואילו במ\"ע מחמיר ופוסק עדר\"ח כסליו שהיא המאוחרת כמ\"ש בפ\"א מהלכות מתנות עניים. והיינו טעמא דספק מ\"ע להחמיר כמ\"ש שם הכ\"מ. ועוד פירש הר\"ב כבינונית משנה ו' פרק (בתרא) [ט'] דשביעית ועיין עוד מ\"ש במשנה ג' פ\"ק דתענית: \n",
+                    "<b>רביעה</b>. עיין בפירש הר\"ב רפ\"ח דפיאה א\"נ במשנה ו' פ\"ט דשביעית: \n",
+                    "<b>ר\"ש בן גמליאל אומר וכו'</b>. כ' הר\"ב ואין הלכה כרשב\"ג וכ\"כ הרמב\"ם וכבר כתבתי בזה במשנה ז' פ\"ח דעירובין ואזלא לה תמיהת הכ\"מ פ\"י מה\"נ דהא קי\"ל כל מקום ששנה רבן שמעון ב\"ג במשנתינו הלכה כמותו וכו': \n",
+                    "<b>שאיני טועם</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ק גבי שאיני אוכל לך ובפסקי הרא\"ש כתוב שאני: \n",
+                    "<b>השנה</b>. כתב הר\"ן נראה לי דרבותא דמתניתין דמתסר בעיבורה לנודר מתחלת השנה איצטריך דאי בנודר בר\"ח שבט פשיטא דהשנה עד ר\"ה משמע אלא ודאי בנודר בתחלת השנה אתא לאשמועינן דמתסר בעבורה וכו'. ואני חוכך עוד לומר דאפילו בנדר שנה אחת סתם אסור בעיבורה כל שקדם נדר לחדש העיבור דמסתמא שנה זו משמע ע\"כ. והרא\"ש בפסקיו כתב עלה דמתניתין דהיינו לומר שאם אמר שנה אחת אסור י\"ג חדש ולא אמרינן לא היתה דעתו על שנה מעוברת אלא כסתם השנים שהן י\"ב חדש אלא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ובין פשוטה ובין מעוברת קרוי שנה ע\"כ. ועיין במשנה ח' פ\"ח דב\"מ: \n",
+                    "<b>עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון</b>. כך הוא גירסת הראב\"ד והר\"ן. והרא\"ש כתב בפסקיו ויש דגרסי עד סוף אדר. עד סוף אדר שני. ואותה גרסא נ\"ל עיקר דלשני האדרים חשיב חד ירחא. דלאידך גרסא ראש וסוף ל\"ל חדא סגי ע\"כ. וכן היא גירסת הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שאיני טועם</b>. הטור העתיק שאני טועם: \n",
+                    "<b>שלא נתכוין זה כו'</b>. שדרך בני אדם לשתות יין. דודאי רוצה הוא לשתות ד' כוסות של יין בלילי פסח שכל אדם שותין. רש\"י ולענין הלכה עיין בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן. ומה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאיני טועם</b>. הטור העתיק שאני טועם וכן בסיפא: \n",
+                    "<b>אינו אסור אלא עד לילי הצום</b>. פירש הר\"ב שמצוה להרבות בסעודה כו' כמפורש במשנה ג' פ\"ה דחולין. וכתב הר\"ן והא עדיפא מקמייתא שהרי אינו מגיע איסורו עד הצום וכי קתני עד לילי הצום לאו דוקא שהרי אוכל הוא מבערב אלא עד סעודה של לילי הצום קאמר: \n",
+                    "<b>לילי הצום</b>. עיין מ\"ש במשנה ג' פרק ח' דתרומות בפירוש מלת לילי: \n",
+                    "<b>אינו אסור אלא עד לילי שבת</b>. פירש הר\"ב שעזרא תיקן שיהיו אוכלין שום בלילי שבת מפני שמרבה הזרע. מסיים הרמב\"ם לפי מאכלם וארצם וכבר ידעת שעונת ת\"ח מלילי שבת עד לילי שבת מוסף עם היות השבת בעצמו מחוייב בו העונג מכל צד מצדי ההנאה לבני אדם כולם ע\"כ. והיינו נמי דתנן בספ\"ה דכתובות ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת. ובכל אדם מיירי. וכן עיין במשנה י\"א פ\"ד דיבמות: \n",
+                    "<b>שלא נתכוין זה וכו'</b>. כתב הר\"ב שאין הלכה לא כר' יודא ולא כר' יוסי בנו אלא כדאמרינן לעיל כו' עד שיהא [אסור] עד שיצא וכ\"כ הרמב\"ם וצריך לחלק בין לא נתכוין דהכא. לשלא נתכוין דסוף פרקין. דהכא לא מוכח כמו לקמן. וכן מחלק הר\"ן בשם הרמב\"ן. וה\"נ בטען והזיע דמשנה ג' דפרק דלעיל דמודו ביה רבנן כמ\"ש שם. טעמא נמי דהתם מוכח טפי. אבל הרא\"ש כתב שאין נראה לחלק דגבי לבית שאני נכנס כו' דסוף פרקין אנן סותרין דבריו מפני כונתו והנדר בטל לגמרי. כ\"ש שנלך אחר כונתו לזמן נדרו והכונה זו בריאה וטובה שאינו רוצה להיות נמנע מן המצוה. גם הר\"ן כתב בשם הרא\"ה דהלכה כמותם כיון דקתני להו גבי הלכתא פסיקתא דהיינו כולהו דיני דאומדנא ואף על גב דתנן לעיל עד הפסח כו'. עד שיצא אפשר דלא אקונם יין קאי ואי נמי אמרת דעלה קאי אגב גררא דהני אחריני תנא עד הפסח דהתם לא אתא לאשמועינן [אלא] כונת הל' היאך היא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם שאני נהנה לך</b>. קונם מה שאני נהנה משלך. הר\"ן פ\"ג דף כ\"ד: \n",
+                    "<b>ונוטל לבניך</b>. דרך כבוד הוא שיקבל מתנה לבניו ולא לעצמו. הרא\"ש שם: \n",
+                    "<b>להפר</b>. צ\"ע דלישנא דהפרה לא שייך אלא בין איש לאשתו ובין אב לבתו ועיין בפירוש הר\"ב ספ\"י. והרמב\"ם בר\"פ דלקמן כתב ג\"כ לשון הפרה במקום התרה. [*וכן עוד לשונו במשנה ט' פ\"ט כמ\"ש לשונו שם]. אבל בגמרא פ\"ג דף כ\"ד דמייתי לה להך מתניתין גרסינן בין ברישא בין בסיפא להתיר. וכן העתיקה הרמב\"ם ספ\"ח מה\"נ וכן הטור ס\"ס רל\"ב [*ובבכורות פ\"ה משנה ה' כתבתי בשם התוספות דלישנא דקרא נקט כו']: \n",
+                    "<b>ויאמר לו כלום אמרת כו'</b>. מפרש התם בגמרא טעמא דאמר הא לא אמר נדר הוא ולא הוי נדרי זירוזין דשריין כדתנן התם ומפרש טעמא דודאי לנדר נתכוין דאמר ליה לא כלבא אנא דמיתהנינא מינך. ולא מיתהנית מינאי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>פירש הרא\"ש דכיון שהוא רוצה שיקבל ממנו מתנה מרובה. [כור חטים ושתי חביות של יין] מסתמא גם הוא נהנה ממנו הרבה. וכיון שיש טעם לדבר אמרינן דלנדר איכוין. כלומר מה שאין כן המזמין חבירו כו' דתנן התם דהוי נדרי זירוזין. דעביד אינש להאכיל את חבירו אצלו. אע\"ג דחבריה לא יהיב ליה מעיקרא מידי: \n",
+                    "<b>אלא מפני כבודי</b>. שאתכבד על ידך בפני הבריות. שיראו שאני חשוב בעיניך. שאתה רוצה ליתן לי מתנה. זהו כבודי. שאתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן. ואני איני רוצה לקבל הר\"ן. והרא\"ש כתב זהו כבודי לשנוא מתנות: \n",
+                    "<b>קונם שאתה נהנה לי</b>. כלומר משלי: וכן דרך בני אדם שנודרין ואוסרין הנאתן. על מי שלא יהנה אותם. וברישא שרוצה שהלה יקבל הנאה ממנו. הרי הוא נודר שלא יהנה הוא ממנו. אם לא יקבל ההנאה: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר אסור עד שיתן</b>. כתבו התוספות אבל ברישא מודה. דקאמר [אם] אי אתה בא ונוטל וזה אינו [רוצה ליקח] רגילות שיאמר זה הוא [כבודי] והתירא מעליא הוא אבל הכא אינו רגילות לומר התקבלתי מאחר שמפצירו ליתן לבנו. ע\"כ. אבל הר\"ן כתב דהה\"נ דפליג אקמייתא דאסור עד שיטול. והכי איתא בירושלמי ע\"כ: \n",
+                    "<b>ויאמר לו הרי אני וכו'</b>. בגמרא פ\"ג מפרש דדוקא כשיאמר לו. הא לאו הכי הוה נדר. ולא הוו נדרי זירוזין ומפרש טעמא משום דודאי לנדר נתכוון. דאמר ליה לאו מלכא אנא דמהני לך ואת לא מהנית לי. פירש הרא\"ש לאו מלכא אנא ומסתם ההנהו הרבה. מאחר שתובע ממנו מתנה מרובה: \n",
+                    "<b>הרי אני וכו'</b>. הריני מחזיק לך טובה. כאילו התקבלתי ממך. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>כאילו התקבלתי</b>. מפרש בגמרא בפרק מי שאחזו דהיינו טעמא משום דלהרווחה דידיה מכוין והא לא איצטריך ודוקא כשהבנים סמוכים על שלחנו דבכהאי גוונא שייך למימר דלהרווחה דידיה איכוין שלא יצטרך להוציא משלו לצרכן והא לא איצטריך ובכה\"ג היה יכול לומר כן. אבל אם אין הבנים סמוכים על שלחן אביהם הוי איפכא דלהרווחה דידהו קא מכוין וכל שאמרו הם הריני כאילו התקבלנו התירו הנדר ואילו אמר האב כן אין בדבריו כלום הר\"ן: \n",
+                    "<b>התקבלתי</b>. כן ל' המשנה בפ\"ו דגיטין וכן ברפ\"ז דשבועות: \n",
+                    "<b>היו מסרבין</b>. פירש הר\"ב מפצירין ונקרא סירוב שהוא תרגום מיאון לפי שגם זה המפציר הוא מסרב וממאן במה שחבירו רוצה. כגון הכא שחבירו רוצה שלא ישא בת אחותו וזה המפציר הוא ממאן ברצון זה וירצה שישאנה: \n",
+                    "<b>לשאת בת אחותו</b>. פירש הר\"ב מפני שהיא בת גילו. פירש בערוך גילו מזלו. ומ\"ש הר\"ב ואמרינן הנושא כו' בפ\"ו דיבמות דף ס\"ג [צ\"ל ס\"ב] ושם כתבו התוספות בשם ר\"ת דטעמא לפי שהיא בת מזלו כדאמרינן רוב בנים הולכים אחר אחי האם. ועוד כתבו בשם רשב\"ם דה\"ה בת אחיו. אבל אחותו נקט לפי שמשדלתו בדברים ושכיח שנושא בתה: \n",
+                    "<b>מותרות להנות לו</b>. שאר הנאה. אלא לשום אישות. שנדר שלא תהנה ממנו דרך אישות. רש\"י: \n",
+                    "<b>שאיני נכנס כו'</b>. שאיני טועם. הטור סימן רי\"ח העתיק שניהם שאני: \n",
+                    "<b>שלא נתכוין זה</b>. המסרב בו אלא לאכילה ושתיה המרובה וכי אמר זה קונם לביתך כו' לא נתכוין לדור הנאה ממנו אלא לאכילה ושתיה מרובה נתכוון. רש\"י: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו</b>. כתב הר\"ב כגון שיאמרו לו וכו' כמה בנכם קל בנדרים כלומר וזה דבר קל ופריצות שכן רשעים דרכם לנדור כדתנן בפ\"ק. רש\"י. ועוד כתב ואם אמר לאו דאילו הייתי יודע לא הייתי נודר מתירין לו ע\"כ. והתרת נדרים מאין לנו. מפורש בספ\"ק דחגיגה: \n",
+                    "<b>אם כן אין נדרים</b>. כתב הר\"ב אמרו ליה חכמים דר\"א כו' דגורס א\"ל א\"כ וכו'. וכן היא גירסת תוספות הרא\"ש והר\"ן. ומ\"ש הר\"ב דודאי ישקר דלא חציף כו' זהו פירש דא\"כ אין נדרים וכאביי בגמרא. דפירש א\"כ אין נדרים ניתרים יפה ול\"ג במשנה א\"כ אין נדרים נשאלים לחכם כגירסת הספרים לפי שזהו פירושו דרבא. בגמרא. וא\"ת למה נסיב הר\"ב לדאביי ושביק לדרבא והא קי\"ל אביי ורבא הלכה כרבא. וי\"ל שזה דוקא בדינים ולא בטעמם וטעמא דאביי מסתבר טפי. ושוב מצאתי שגם הטור בסימן רכ\"ח כתב נמי לדאביי ופירש בב\"י כמ\"ש. אבל בפירוש הרמב\"ם נראה דל\"ג א\"ל אלא כולה ר' צדוק היא. ומ\"ש הר\"ב ולא דמי לרשב\"ג וכו'. דהתם א\"ל מן הפסוקים כו' הרא\"ש. וכן פותחין בי\"ט ושבתות דמשנה ו' משום דמצוה אחת היא לא חמירא לאינשי כולי האי ולא ישקר וכו'. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ומודים וכו' בדבר שבינו לבין אביו ואמו</b>. פירש הר\"ב כגון שהדיר את אביו מנכסיו דכיון דאחציף כולי האי מעיקרא דאדריה לאביו ואמו מנכסיו הא אחציף ליה ואם אין לו חרטה גמורה יחצוף פניו ויאמר שלא היה מניח בשביל כבודם. גמרא ופירוש הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועוד אמר רבי אליעזר</b>. פירש הר\"ב קולא אחרת. כלומר דאילו חומרא הא אמרינן היכי דאפסיקו רבנן במלתייהו לא שייך למתני ועוד כמ\"ש במשנה ה' פ\"ב דעירובין. והיינו דוקא בחומרא לפי שאין חידוש להחמיר. תוספות. [*וראיה לדבריהם שכך שנינו במשנה ז' פ\"ד דביצה וכמו שפירשו שם התוספות בעצמם וגם שמה לא הביאו ראיה מדהכא]: \n",
+                    "<b>פותחין בנולד</b>. גמרא מאי טעמא דרבי אליעזר [דאילו רבנן מסתבר טעמייהו כמו שכתב הר\"ב] אמר רב חסדא דאמר קרא (שמות ד׳:י״ט) כי מתו כל האנשים שהיה נשבע ליתרו שלא לשוב מצרימה [כמ\"ש לקמן במשנה ד'] בשביל אותם האנשים המבקשים את נפשו. ופתח לו המקום בנולד דמיתה ורבנן קאמרי דמתו דקרא היינו עוני. כדאמרינן כל נצים ונצבים שהן דתן ואבירם. שמע מיניה דלא מתו. אלא מאי מתו שירדו מנכסיהן ועני חשוב כמת. ושאני עניות דשכיח. ולא הוי נולד. כ\"כ הרא\"ש. וכן הביא בשם ירושלמי בפסקיו והיינו שפירש הר\"ב כגון דבר שאינו מצוי וכו'. וכתב ב\"י סימן רכ\"ח דמיתה אף ע\"ג דאין לך דבר השכיח יותר [ובמשנה ז' פ\"ק דעירובין כתבתי דארז\"ל מיתה שכיח. וכן בסוף פ\"ג דגיטין מכל מקום] למות שונאיו בחייו לא שכיח טובא שהרי דהע\"ה צווח ואומר (תהילים ל״ח:כ׳) ואויבי חיים עצמו. א\"נ כ\"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא דאע\"פ שזה בחור וזה זקן הא כמה גמלי סבא טעוני ממשכי דהוגני [סנהדרין נ\"ב.] וכיון דשקולים הם לא חשבינן מיתה דאידך בחיי זה שכיח ע\"כ. ובסוף פ\"ג דגיטין [ל:] דאמרינן דמיתה שכיחא לגבי עושר. ול\"ק דעניות שכיח טפי מהתעשר. לפיכך אף ע\"ג דעניות שכיח. יותר ממיתה. אפ\"ה לגבי עושר מיקרי מיתה שכיח: \n",
+                    "<b>שאיני נהנה כו'</b>. שאיני נכנס בתרווייהו גרס בפסקי הרא\"ש שאני [בלא יו\"ד]. וכן העתיקם הטור סימן רכ\"ח: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר מתיר וכו'</b>. משום דנקט גווני טובא הדר ותני דבכולהו ר\"א מתיר וחכמים אוסרים. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואינן כנולד</b>. פירש הר\"ב ופותחין בהם. ואומרים אילו היית יודע וכו' והוא אומר לאו. רש\"י. [*ומשום הכי כתב הר\"ב בפירוש קמא דתנאי גמור לא הוי]. וז\"ל ב\"י בשם הרמב\"ן. משום דלא הוה נדר טעות לגמרי. כמו נדרי שוגגים. אלא כעין טעות. [*ועיין בסוף פירקין]: \n",
+                    "<b>ואין חכמים מודים לו</b>. כתב הרא\"ש בפסקיו. ויש נוסחאות. וחכמים מודים לו. וסוגיא דהגמרא משמע. כאותה הגירסא וחכמים מודים לו. וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל כר\"מ: \n",
+                    "<b>שאיני נושא וכו' שאיני נכנס</b>. בתרווייהו גרס הרא\"ש בפסקיו שאני: \n",
+                    "<b>שאביה רע</b>. עיין בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>[*מת הכלב או שנהרג הנחש</b>. וה\"ה נהרג הכלב או שמת הנחש אלא נקט מלתא דשכיחא. דגבי כלב לא שכיחא הריגה. ולגבי נחש שכיחא טפי הריגה. וליכא למידק דמש\"ה נקט התנא מלתא דשכיחא בכל חד. לאשמעי' דדוקא בכהאי גוונא הוא דאינן כנולד. הא ליתא דמידי הוא טעמא דאינו כנולד משום דהואיל ופירש בשעת נדרו בעבור מה היה נודר. ונעשה משום כך כתולה נדרו בדבר. כאילו פירש כל זמן כו' וכמ\"ש הר\"ב. וא\"כ <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מה לי שמת או נהרג. בין הכלב בין הנחש הואיל ואינם קיימים. נ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועוד אמר ר\"מ</b>. קולא אחרת תוספות. ולגירסא דלעיל וחכמים מודים לו. ה\"נ מודים לו מדקתני ועוד. כסף משנה פ\"ו מהלכות שבועות: \n",
+                    "<b>שאתה עובר על לא תקום וכו'</b>. שאם בקשת ממנו כלי ולא השאילך והדרתו הנאתך [דהני קראי דרשינן להו במסכת נזיר [צ\"ל במס' יומא כ\"ג.] על שאלת כלים. הרא\"ש]. או שעשה לך דבר שלא כהוגן ומתוך שנאה הדרתו. והתורה אמרה לא תשנא את אחיך בלבבך *)התורה הזקיקתו. לפרנסו. ולאהבו. ולהחיותו. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואין אתה יכול לפרנסו</b>. בגמרא פריך דהא לאו עליו מוטל לפרנסו אלא על ידי הגבאים. וזהו אינו אסור. כדאשכחן בספ\"ד דנותן מתנה לאחר. והכי נמי כשנותן ליד הגבאים והגבאי אם רצה לתתו לאחר רשאי ודאי משתרי שרי. ומשני דכל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה. פירש\"י אלא קרוביו מתגלגלין עמו. ופירש הרא\"ש עד שיעיינו הגבאים אם אין סיפק ביד הקרובים אז יפרנסוהו: \n",
+                    "<b>הרי זה מותר</b>. וכתב הר\"ב והמודר הנאה מחבירו וכו' דכתיב ויואל משה. הכי תניא דף ס\"ה ומפרש אין אלה אלא שבועה דכתיב (יחזקאל י״ז:י״ג) ויבא אותו באלה. וגם בנבוכדנצר מרד אשר השביעו באלקים. ואע\"ג דשבועת משה ליתרו לאו מודר הנאה ממנו היה אלא שנדר לו ס\"ל לתנא דברייתא דלא שנא כיון שעל דעת חבירו היה הנדר צריך שיהא ההתרה ג\"כ בפניו דהיינו בידיעתו. וי\"א מדעתו. ויש עוד מחלוקת בין הפוסקים. אי דוקא שנדר משום שעשה לו הלה טובה. כמו יתרו למשה שנתן לו בתו. עיין בי\"ד סימן רכ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר לו רבי ח' מאות דינרין וכו' אמר לו ר' עקיבא אפילו אתה מוכר שער ראשך</b>. לשון הרמב\"ם העיקר אצלינו מטלטלי לא משעבדי לכתובה. [כחכמים דמשנה ד' פרק ח' דכתובות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואפילו מיניה דידיה משום דאינה סומכת דעתה על המטלטלין הואיל ואין לה זמן לגבייתה ושמא לא תגבה לעולם וכשגובה אינה גובה אלא ע\"י מיתה וגרושין] אלא בתקנת בתראי ולכך ביאר בגמרא שאלו הח' מאות זוז שהיה לו אמנם היה לו קרקע שוה זה הסך. ואמר לו אפילו לא ישאר לך שום דבר אחר פרעון הכתובה. אלא ע\"ד משל שתצטרך למכור שער ראשך לצורך אכילה. יש לך ליתן כתובתה. ואינו ר\"ל שיתן לה כתובה מדמי המטלטלין ע\"כ. ומפרש עוד בגמרא דלא תידוק מיניה מדאמר אפילו אתה מוכר שער ראשך דשמע מיניה דאין מסדרין לב\"ח כמו שמסדרין לערכין. כדתנן בפרק ו' ממסכת ערכין. דרבי עקיבא הכי קאמר. שאפילו יותר על הסידור אין מקרעין שטר הכתובה. וכשישיג ידו ישלם אף ע\"ג דבערכין קי\"ל דנתן סלע והעשיר. אין לו עליו כלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פותחין בימים טובים ובשבתות</b>. פירש הר\"ב אם נדר להתענות או שלא לאכול בשר. וכך כתב הרמב\"ם ויהיב טעמא שמחוייב בו באכילת בשר. לפי שנאמר (ישעיהו נ״ח:י״ג) וקראת לשבת עונג. גם הרא\"ש פירש. או שלא לאכול בשר. ומ\"ש הר\"ב שאין זה פותח בכבוד המקום. כבר כתבתי בזה בריש פרקין: \n",
+                    "<b>עד שבא ר\"ע ולימד שנדר שהותר וכו'</b>. פירש הר\"ב דלא נדר מעיקרא כו' וכך כתב הרא\"ש. ומיהו לימד לא משמע דמסברא הוא. אלא דמקרא למדו והיינו דכתב הר\"ן דילפינן לה בירושלמי מדכתיב (במדבר ל') ככל היוצא מפיו יעשה. דמשמע דוקא כשכולו קיים: \n",
+                    "<b>שהותר מקצתו</b>. על ידי חרטה בהתרת חכם או מעצמו. כגון שהיה אביו אחד מהם. [כדתנן בריש פרק ג'] הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאיני נהנה וכו'</b>. ובכולהו גרס הרא\"ש בפסקיו שאני וכן העתיקה הטור בסימן רכ\"ט: \n",
+                    "<b>לזה ולזה הותר הראשון וכו'</b>. פירש הר\"ב כגון שאסר כו' ואמר על השני הרי זה כראשון וכו' דאי לאו הכי שלא אמר בכ\"ף אלא כלישנא דמתניתין בוי\"ו לא תלאן זה בזה. אלא לרבנן כל אחד נדר בפני עצמו כדמסיק הר\"ב בסיפא. ולר\"ש כללא הוי והותר לאחד הותר לכולם. לפי זה רישא דהכא כרבנן דאי כר\"ש למאי תנן שאיני נהנה לכולכם לתני רבותא. שאיני נהנה לזה ולזה. וכלומר בלא כף. וא\"כ מתניתין תברא מי ששנה זו לא שנה זו דרישא רבנן. וסיפא ר\"ש. אבל להרמב\"ם בפ\"ד מהלכות נדרים שהעתיק משנתינו כלשונה. נראה מדבריו דסובר שכשאומר לזה ולזה הרי כמי שתלאן זה בזה. כיון שאמר וי\"ו הנוספת. והא דס\"ל רבנן כל אחד ואחד נדר בפני עצמו היינו כשאומר לזה לזה בלא וי\"ו. ולדבריו רישא ככולי עלמא אפילו כר\"ש. ומה שהכריחו להר\"ב לפרש בכ\"ף היינו דה\"ג בפ\"ג דף כ\"ו אהך בבא כגון שתלאן זה בזה ואמר פלוני כפלוני. ופלוני כפלוני. וסובר הר\"ב דדוקא בכ\"ף ובלאו הכי לא. אבל הרמב\"ם נ\"ל שסובר דלאו דוקא שאומר כן בכ\"ף. אלא דגמרא מפרשה למתניתין דהיינו טעמא שכשאינו אומר כולכם. ואומר לזה ולזה בוי\"ו. הרי תלאן וכאומר פלוני כפלוני הוי. ולישנא דמתניתין דריש פרק ג' דנזיר מסייע ליה דהתם נמי תנן ואומר ואני ואני וכו' הותר הראשון וכו'. ואי בכ\"ף דוקא א\"כ התם נמי היה צריך שיאמר ואני כמותו ולא אישתמט גמרא לפרושי הכי. ואף על גב דבתוספות שם כתבו שאמר ואני כמוהו. לאו למימרא שאמר כמוהו. אלא שכך כוונת לשונו. וזה מבואר מלשונם שם שכן הוא. אלא דודאי דוי\"ו הנוספת משמעותה הוי כמו בכ\"ף. ומיהו בזה י\"ל דשאני ליה להר\"ב בין הנודרים על עצמם. שאף על פי שאין אומרים כמותו. הרי מ\"מ נדרו היה בדרך שתלאו באחר. משא\"כ הנודר לאחרים לא סגי כשאומר ולזה. עד שיאמר בכ\"ף דבלא כ\"ף לאו תליי' הוי זה בזה: \n",
+                    "<b>הותר האמצעי כו'</b>. ברפ\"ג [צ\"ל ברפ\"ד] דנזיר ל\"ג לה במשנתינו. וכן מוכח שם בגמרא. וכן הביא הרא\"ש בפסקיו. גמרא דפ\"ג דמייתי להך דהכא בשמא דברייתא. ומיהו הלכתא היא [וכ\"כ הרא\"ש בפירושו לנדרים כ\"ו ע\"ב]: \n",
+                    "<b>לזה קרבן וכו'</b>. כתב הר\"ב הא מתניתין ר\"ש היא וכו' ועמ\"ש במשנה ו' דפרק בתרא. ומ\"ש הר\"ב אבל חכמים כו' וכן הלכה. וכך פסק במשנה ג' פ\"ה דשבועות. ועמ\"ש ברפ\"ב דקדושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם יין וכו'</b>. צריכא. כמ\"ש הרמב\"ם דתנא נדר שהותר מקצתו וכו' לענין זמן הנדר ולענין דברים שנשבעים עליהם ומן האדם שנשבע עליהם: \n",
+                    "<b>שאיני טועם</b>. בפ\"ג דף כ\"ו מייתי לה וגרסינן שאני [בלא יו\"ד] וכן העתיק הר\"ן בפירושו: \n",
+                    "<b>והלא המיושן יפה למעים</b>. מפרש בגמרא דחדא ועוד קאמר. דהא לא נדר אלא משום שהוא רע. ונמצא שכשאינו רע אין נדרו נדר. אלא הכי נמי קאמר חדא דאין רע ובהכי שרי. ועוד מפני שהוא יפה. וכן מפרשינן בבצל: \n",
+                    "<b>ולא במיושן בלבד הותר וכו'</b>. כתב הר\"ב ודוקא שאמר כו'. הכי איתא בגמרא פ\"ג דף כ\"ו ובכולהו נדרים שהותרו מקצתן דינא הכי וכן בנמצא בהן אביו ואמו דפ\"ג וטעמא דכשעכשיו בחזרה עדיין הוא אומר הכל אסור חוץ כו' לא הורע כח הנדר וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ח מה\"נ שהרי גילה דעתו שלא הותר מקצת הנדר אלא כמו שנדר היה נודר ומתנה על אביו: \n",
+                    "<b>הכופרי</b>. פירשו הר\"ב במשנה ה' פ\"ב דתרומות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועל בנותיך</b>. כלומר ולא ימצאו מי שישא אותן. דאמרי אינשי [כתובות ס\"ג] רחילא בתר רחילא אזלא. כאמה כן בתה: \n",
+                    "<b>מה ראתה אמן של אלו להתגרש</b>. כן הנוסח בכל הספרים ויש לפרש כלומר מה ראתה לעשות מה שעשתה שעל ידי כן נתגרשה והטור סימן רכ\"ח כתב מה ראה פלוני לגרש אשתו אלא שמצא עליה שם רע: \n",
+                    "<b>הרי זה מותר</b>. וצריך בכל זה הפרה. אחר שאלה לחכם. הרמב\"ם. [*ועיין מ\"ש במשנה ז' פרק דלעיל] [ד\"ה להפר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאיני נושא</b>. הרא\"ש בפסקיו העתיק שאני [בלא יו\"ד] וכן בטור סימן רל\"ב שאשא וכו': \n",
+                    "<b>ומעשה באחד כו'</b>. כתב הר\"ב בגמרא מפרש דחסורי וכו' ואין הלכה כר' ישמעאל. ואם תאמר מאי שנא מהאומר שאביה רע ושמע שמת או עשה תשובה דתנן במשנה ג' דהוי נדר טעות. כבר כתב הר\"ן לעיל וז\"ל היינו טעמא משום דאדם רע עשוי לעשות תשובה ועשוי למות. הלכך אומדים דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שאביה רע קאמר. מה שאין כן באשה כעורה. שאין עשויה להיות נאה. הלכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לו לכשתהא נאה. הרשב\"א ז\"ל. א\"נ אי אמר הכי שאני נושא אשה פלונית שהיא כעורה. כדקתני שאביה רע. ה\"נ דמשמע כל זמן שהיא כעורה. אבל הכא כיון דלפלונית כעורה קאמר לא משמע כתולה נדרו בדבר. החכם הותיק ר' שמואל בן החכם הגדול רבי יהודה בר חסדאי ז\"ל עכ\"ל. והרמב\"ם פ\"ח מה\"נ העתיק המשנה. פלונית הכעורה. אבל הטור סימן רל\"ב העתיק לפלונית שהיא כעורה: \n",
+                    "<b>בנות ישראל אל שאול בכינה</b>. וסיפיה המלבישכם שני עם עדנים וגו': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נערה</b>. עיין מ\"ש במשנה ד' פרק ד' דכתובות. ומ\"ש הר\"ב ובת י\"א שנה ויום אחד נדריה נבדקים כו' הוא משנה ו' פ\"ה דנדה:  ",
+                    "<b>אביה ובעלה מפירין נדריה</b>. כתב הרמב\"ם וראיה לזה הדין מה שאמר בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה. הכי תנא דבי ר' ישמעאל [סח.]. ופירש הר\"ן דמשמע לי' דבנערה המאורסה איירי מדכתיב בהאי קרא בנעוריה בית אביה. ומדסמך אב לבתו בהדי איש משמע דאב ובעל מפירין נדריה ע\"כ. וכתב הרא\"ש ומיהו מצי לאקשויי אימא בנשואה נמי מפירין אביה ובעלה ואיכא לשנויי כדשנינן לעיל מדכתיב בנשואה בית אישה מכאן דאין הבעל מיפר בקודמין ובהך קרא דבין איש לאשתו לא מיעט קודמין על כרחך משום שותפותיה דאב מכלל דבעל מיפר לחודיה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולכך אינו מיפר בקודמין:  ",
+                    "<b>ולא הפר הבעל</b>. אלא שתק מעת לעת רש\"י:  ",
+                    "<b>ואין צריך לומר שקיים אחד מהם</b>. פירש הר\"ב שאם קיים אחד מהן אין השני יכול להפר והא קמ\"ל וכו'. והקשה הר\"ן כיון דהאי דינא אתא תנא לאשמועינן מאי אצ\"ל דקתני דמרישא משמע הכי אדרבא צריכא. יש לי לומר דתנא הכי קתני כיון דהפרה דחד בלא חבריה לאו כלום הוא אצ\"ל דכשקיים אחד הפרה קמייתא לאו מידי היא וסמיך תנא דלשתמע ממלתיה דתו לא חזיא לצרופה דאי חזיא ל\"ל למתני אצ\"ל כדפריך בגמרא. ואע\"ג דארחיה דתנא למתני זו ואצ\"ל זו היינו דוקא במילי דלא דמי להדדי דאע\"ג דאתיא בתרייתא מק\"ו מקמייתא תני להו אבל הכא חדא מלתא היא דהפר אחד וקיים אחד היינו ממש הפר זה בלא זה ועדיפא מיניה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אין זה שנשאל על ההיקם יכול להפר יותר. הקשה הר\"ן בשם הרשב\"א. הא כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו. [כמ\"ש הר\"ב בסוף פרקין] הרי הוי כאילו לא הקים כלל ותירץ הוא ז\"ל דשאני הפרה דהפרה דחד מהני קלשה לה טפי דבאפי נפשה לא מידי היא אלא בצירופא דאידך ואפילו בצירופא דאידך לא מהניא כל זמן שאינם ראויים להצטרף ביחד וכדקתני דהפר אחד מהם ומת בטלה לה הפרתו הלכך כיון דהפרה דחד אפילו כי לא הקים חבריה קלישא טובא כל היכא דהקים כיון דהאי שעתא לא חזיא לאצטרופי בטלה לה לגמרי וכיון דלא חזיא ההיא [זימנא] לא חזיא בתר זימנא ע\"כ. וב\"י סימן רל\"ד כתב בשם הרשב\"א תירוץ אחר. ומ\"ש הר\"ב הואיל ולא היו שניהם יכולין להפר בבת אחת פירש הרא\"ש שהיה הפסק ושעה בין ב' ההפרות שלא היה האחרון ראוי להפר. שקודם שנשאל לא היה ראוי להפר. הלכך נתבטלה הפרתו ואפילו אם יפר הראשון עמו פעם שנית אינו מועיל וכן משמע לישנא דמתניתין דמדמי הך קיים להפר אחד ולא הפר השני ביום שמועתו. דשוב אין תקנה. ע\"כ:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל</b>. יליף לה בגמרא מדכתיב בנעוריה בית אביה פירש\"י כל זמן שהיא נערה שלא בגרה לא תצא מרשות אביה ואפילו היא ארוסה במשמע הילכך כי מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל ע\"כ. ורישא דהאי קרא בין איש לאשתו בין אב לבתו מוקמינן לעיל בנערה המאורסה ולפיכך לא נפקא ליה מקרא דבבית אביה בנעוריה דלקמן בסמוך [*לענין שהאב אינו מפר בבגר] שהוא נכתב בתחלת הפרשה וזה בסופה:  ",
+                    "<b>מת הבעל נתרוקנה רשות לאב</b>. כתב הר\"ב דכתיב בנעוריה בית אביה. דכיון שאמרנו שבמשמעו שכל ימי נערותה לא תצא מרשות אביה שמעת מינה דברשות אביה היא ואלא מיהת כשרשות אחר שולט עליה דהיינו הארוס. קאמר רישא דקרא בין איש לאשתו בין אב לבתו. אבל כשאינו שולט עליה שכבר מת לא יצתה מרשות אביה. וקשיא מנלן ללמוד מהך קרא תרתי דלמא לא אתי אלא למעוטי שלא יתרוקן רשות לבעל כדאמרן אבל נתרוקן רשות לאב מנלן דהא מסתבר למימר שכיון שיצאה מרשותו שעה אחת שלא יכול להפר לבדו. שוב לא תתרוקן לרשותו. וכיון דקרא קא מפרשינן ליה לשלא יתרוקן רשות לבעל. מנלן לדרוש מיניה שיתרוקן לאב ולהקל. ונ\"ל לומר דה\"ק דמדאיצטריך קרא למדרש מיניה שלא יתרוקן רשות לבעל ש\"מ דהא לאב מתרוקן דאל\"כ לא צריך קרא דהא מסברא בעלמא ידעינן דלא יתרוקן כיון שמעולם לא היה יכול להפר לבדו וגם הרמב\"ם לא כתב אלא להך קרא וכד מעיינת בגמרא תמצא שזו היא סברא מעלייתא דאע\"ג דמצריך קרא אחרינא להתרוקן לרשות האב מהיו תהיה לאיש מקיש הויות להדדי דשתי הויות כתיבי מה קודם הויה ראשונה שלא היה לה ארוס אב מפר לחודיה. אף קודם הויה שניה אב מיפר לחודיה. הא אמרינן עלה אימא ה\"מ בנדרים שלא נראו לארוס שלא שמען הארוס קודם שמת אבל בנדרים שנראו לארוס לא מצי מיפר אב. ומשני אי בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא. ופירש הרא\"ש ומשמע כל ימי נעוריה היא ברשות אביה כל זמן שאין רשות אחר שולט עליה ולכל הפחות בנדרים שלא נראו לארוס וכי איצטריך ואם היו תהיה אף לנדרים שנראו לארוס ע\"כ. וקשיא דאימא דבנעוריה לא אתא אלא למעוטי שלא יתרוקן לבעל ומנלן דאפילו בנדרים שלא נראו לארוס שיתרוקן לאב ואכתי אימא דקרא היו תהיה לנדרים שלא נראו לארוס אתא. אבל לפי מה שכתבתי ניחא שפיר דמינה גופה דדרשת דקרא ממעט שלא יתרוקן רשות לבעל ממילא שמעת דהא לאב מתרוקן דאי לאו הכי לא איצטריך קרא כלל לאשמועינן שלא יתרוקן דמהיכי תיתי להתרוקן דהא מסברא דנפשין איכא למימר דלא יתרוקן כיון דמעיקרא לא היה יכול להפר לבדו. ואלא מיהת הא ודאי דלענין נדרים שנראו לארוס לא שמעינן אלא מקרא דהיו תהיה כדאיתא בגמרא. מ\"מ הרמב\"ם והר\"ב נקטו הך קרא דשמעת מיניה תרתי ומתניתין מתפרשת מהך קרא לחודיה דלבעל אינו נתרוקן ולאב נתרוקן מאי אמרת אימא דדוקא נדרים שלא נראו לארוס נתרוקן לאב אבל נדרים שנראו לארוס לא. בזה אין שום תפיסה עליהם שלפי כוונת חבורם לפרש המשנה אין לתפוס אם לא השמיעונו כל חלוקי דיניה אלא מכיון שנתפרשה המשנה בטעמה כבר יצאו ידי חובת ביאור:  ",
+                    "<b>שהבעל מפר בבגר</b>. לא [*מיירי בקדשה כשהיא נערה ובגרה ומטעם] שנתרוקן רשות האב דמאי שנא ממיתת האב שלא נתרוקנה. אלא בקדשה כשהיא בוגרת אמרינן. ואע\"ג דתנינא חדא זימנא לקמן במשנה ה'. איידי דנסיב רישא בזו יפה כח האב כו' נקט סיפא בזו יפה כח הבעל כו'. גמרא. ומש\"ה לא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת דהא פוסקין לקמן כחכמים. דהכא לאו תורת סתם עליו כיון שלא שנאה אלא משום איידי:  ",
+                    "<b>והאב אינו מפר בבגר</b>. כתב הר\"ב כדכתיב בבית אביה בנעוריה. עמ\"ש במ\"ד פ\"ד דכתובות:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>נתגרשה בו ביום</b>. פירש הר\"ב ששמע האב וכו' בדוקא נקט ששמע האב. כלומר ולא הבעל דהכי מוקמינן לה בגמרא דף ע\"ב דלא תפשוט מינה הא דאיבעי לן גירושין כשתיקה דמיא או כהקמה דמיא ואי מתניתין דקאמרה בו ביום והיינו משום דבשמען מיירי איצטריך למימר דכולהו עניני ביה ביומא הוון וקאמרת דשמיעה הוה בין לאב בין לבעל תפשוט דגירושין כשתיקה דאי כהקמה אין עוד הפרה. ודוקא נתגרשה אבל מת פשיטא דלאו כהקמה שבעל כרחו מת ואי נמי אמרת דגרושין לאו כהקמה. תנן נתגרשה ולא מת לרבותא: \n",
+                    "<b>אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה</b>. פירש הר\"ב שהארוס מיפר בקודמין. גמרא. דכתיב (במדבר ל׳:ז׳) ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה נדרים שהיו עליה כבר. ובגמרא דף ס\"ז דמדכתיב הויה שמע מיניה דבקדושין מיירי לא בנישואין אבל לגבי נשואה כתיב (שם) ואם בית אישה נדרה דמשמע ולא מה שקודם לכן. וזה שכתב הר\"ב ארוס. וכן הוא בכולי דוכתא דבגמרא. ונמצא שם התואר על זה המשקל כמו עצום וכן שרוע וקלוט צרוע שבוע כי פתחות העי\"ן מפני שהיא גרונית. וכן תמצא גם כן עוד בדבריהם בפ\"ק דב\"מ [ח:]. רכוב שהוא כמו רוכב ועיין עוד מ\"ש בסוף פ\"ב דע\"ז. ועוד נמצא בדבריהם מסור ולא אמרו מוסר כי בא השם על זה המשקל. ול' הקדש על לשונם ז\"ל יותר ממנו כמ\"ש בריש תרומות. ואני שמעתי בדרשה מפי רבינו מהר\"ר ליווא ז\"ל שאמר בשם מסור לפי שאף על פי שלשעתו הוא הפועל ומוסר אחרים. אבל קראוהו מסור להורות כי בא יבא יומו ולא יאחר והרי הוא נמסר. ועל פי זה אפשר לי גם כן לתת טוב טעם לשם ארוס שאף ע\"פ שלפי האמת הוא המארס ומקדש לאשה. עם כל זה הרי גם הוא מתחייב ע\"י כן בכמה דברים שהאיש נתחייב לאשתו. ולפיכך יצדק גם בו שם ארוס שהרי גם הוא נכנס בזה בכמה חיובים. ובזה שב הוא פעול: \n",
+                    "<b>זה הכלל</b>. לאתויי הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל. גמרא פרק בתרא דף פ\"ט ע\"א ועיין במשנה ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר כו'</b>. כתב הר\"ב ושמעינן ממתניתין שהבעל יכול להפר נדרי אשתו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אפילו בלא שמיעה וכך כתב הרמב\"ם בפירושו. ומשמע מלשונם דדייקו מדמתניתין סתמא קתני דמפר דאיכא במשמע ואפילו לא שמען. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>והר\"ן פירש מדקאמר כל נדרים ולא אמר נדר פלוני ופלוני ע\"כ. והה\"נ ברישא גבי אב איכא למשמע הכי אלא דבגמרא בעי רמי בר חמא בעל מהו שיפר בלא שמיעה נקטי אינהו נמי בעל ושם פירשו כל המפרשים דה\"ה אב ועוד דאלת\"ה כי תנן לעיל בדבר אחר יפה כח הבעל שמיפר בבגר הוי ליה למתני נמי שמיפר בלא שמיעה. וכן הרמב\"ם בחבורו פי\"א וי\"ב. דנקט בעל מיפר בלא שמיעה מהאי טעמא הוא. דנקט לישנא דרמי. ואע\"פ שיש מקום לבעל הדין לחלוק אבל כך נראה לי אחר העיון אלא שלא רציתי להאריך כאן: \n",
+                    "<b>לרשותו</b>. עיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בוגרת ששהתה י\"ב חדש</b>. פירש הר\"ב ותבעוה לינשא ושהתה י\"ב חדש פירוש תבעה ביום הבגר שאם לא תבעה ביום הבגר אין לה י\"ב חדש מיום התביעה אלא מיום הבגר ואם כבר עברו עליה י\"ב חדש אחר הבגר קודם שתבעה אין לה אלא שלשים יום כדין אלמנה דתנן במשנה ב' פ\"ה דכתובות הכי איתא התם בגמרא. אבל משום דלא משכחת לה בוגרת שצריכה י\"ב חדש אחר התביעה. אלא דוקא כשהתביעה היתה ביום הבגר אמרינן בגמרא דפרקין לעיל דף [ע.] (ע\"ד). ומשום האי אנפא דחיקא לא ה\"ל למתני בבוגרת י\"ב חדש. אלא מתניתין תני בוגרת וששהתה י\"ב חדש. כלומר בוגרת כדינה שזמנה בחסר ויתר כדכתיבנא והנערה ששהתה זמן הקצוב לה דהיינו י\"ב חדש. והרא\"ש כתב תני בוגרת ששהתה שנים עשר חדש ומתניתין חדא קתני בוגרת ששהתה יב\"ח בבגרותה ואלמנה שנתקדשה. לכל אחת נותנין ל' יום ע\"כ: \n",
+                    "<b>הואיל ובעלה חייב במזונותיה</b>. מסיק בגמרא דטעמא משום דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת. כלומר מה שאמרה התורה דבעל מפר נדרי אשתו משום כיון שאשה ניזונת משל בעלה אינה נודרת אלא לפי דעתו וכאילו פירשה אם לא ירצה לא יהיה נדר. הלכך בקל חשבינן לה ככנוסה לענין הפרת נדרים כיון דנזונת משלו ומצי ס\"ל לר\"א אפילו כמשנה אחרונה דמתניתין ג' פרק ה' דכתובות דאינה אוכלת בתרומה דהחמירו לענין תרומה שלא לעשותה ככנוסה: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים אין הבעל מיפר יחידי</b>. רש\"י: \n",
+                    "<b>עד שתכנס לרשותו</b>. פירש הר\"ן דלא אמרינן על דעת בעלה נודרת מכשנתחייב במזונותיה אלא מכשנכנסה לרשותו. ע\"כ. וכניסת רשותה מאי היא. הטור סימן רל\"ד כתב דדוקא בכניסתה לחופה אבל מסירה לשלוחיו לא סגי לענין הפרת נדרים. אלא בין הוא בין אביה עמו אין יכולין להפר כדתנן בפרק דלקמן משנה ט'. והבית יוסף כתב דלהרמב\"ם מסירתה זו היא כניסתה גם לענין הפרת נדרים כמו לשאר דברים שכתבתי במשנה ה' פ\"ד דכתובות וכן דקדק בכ\"מ פרק י\"א מהלכות נדרים סימן כ\"ב ולפי זה מ\"ש הרמב\"ם שם סימן ח' ומאימתי מיפר הבעל נדרי אשתו ושבועותיה משתכנס לחופה וכתב בכסף משנה וז\"ל במשנה [ד'] פרק י'. ומבואר הוא מאחר שכתוב בתורה שלארוסה אינו מיפר לבדו ואם בית אישה נדרה מיפר לבדו וגדר הנשואה הוא משתכנס לחופה ע\"כ. לא הוי ליה לכסף משנה לסתום אלא לפרש. שאף על פי שגדר הנשואה כניסת החופה מכל מקום מסירתה כמו כניסתה הוא כדי שלא נטעה לומר דאין לפרוץ גדר הנשואה ושאינו מיפר אלא בכניסת החופה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שומרת יבם</b>. מפורש במשנה ג' פרק ד' דיבמות: \n",
+                    "<b>רבי יהושע אומר לאחד ולא לשנים</b>. פירש הר\"ב דס\"ל דיש זיקה וזיקה ככנוסה. וכן לשון הרא\"ש. ולפי זה אפילו לבדו מצי מיפר ותימה מנלן לעשות מחלוקת שניה בין ר\"א לר\"י דלר\"א הא פרשינן דמיפר בשותפות ולר\"י מצי מיפר לבדו. והר\"ן אע\"פ שגם הוא מפרש כן כתב אח\"כ. א\"נ כי אמרינן ר\"י קסבר יש זיקה. לאו למימרא דלהוי ככנוסה אלא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהויא כארוסה ומיפר בשותפות. ע\"כ. ואפשר לי לומר דנקט ככנוסה לפי דהכי אשכחן דאמר ר' אושעיא בגמרא פ\"ב דיבמות דף י\"ח אליביה דר\"ש ואילו דזיקה כארוסה לא אשכחן בשום דוכתא להכי פירשו להו נמי ככנוסה אע\"ג דבהכי משוי להו מחלוקת שניה: \n",
+                    "<b>אבל לא לשנים</b>. כתב הר\"ב <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שאין ברירה עיין בפירוש הר\"ב משנה ד' פ\"ז דדמאי: \n",
+                    "<b>שיש לאחרים רשות בה</b>. פירש הר\"ב שגם היא זקוקה לשאר אחים. שאם עשה בה מאמר יבם זה. ובא אחיו אחר כך ועשה בה מאמר תפיס שני כדאמר [בפ\"ה דיבמות]. יש מאמר אחר מאמר. רש\"י: \n",
+                    "<b>אין היבמה גמורה ליבם</b>. פירש הר\"ב להתחייב מיתה הבא עליה. לפי שדברי הכל יבמה ארוסה אין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה. רמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכאן עד שאבא ממקום פלוני</b>. מאותה שעה שאצא מכאן ועד שאבא ממקום פלוני והיינו דקתני מכאן ולא קתני מיום זה לפי שאין דעתו אלא מיום שיצא מכאן ומש\"ה לא מפר לה מהשתא דחיישינן דילמא בעודה אצלו תדור נדרים שירצה בקיומן. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אמרו לו הרי הוא אומר כו'</b>. דאע\"ג דאיכא ק\"ו בעל כרחך הקישן הכתוב. ר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפרת נדרים</b>. כתב הר\"ב שאמרה תורה ואם ביום שמוע אישה. וכן ל' הרא\"ש ואע\"ג דגבי אב דכתיב קודם. כתיב נמי ואם הניא אביה אותה ביום שמעו ניחא להו למנקט קרא דגבי בעל. משום דגביה כתיב מיום אל יום: \n",
+                    "<b>נדרה בלילי שבת</b>. כתב הר\"ב האי דנקט בלילי שבת לאשמועינן שמפירין כו' ואפילו שלא לצורך שבת. מדקתני נדרה עם חשכה משמע שאפילו נדרים שלא לצורך השבת דכבר אכלה ודרך להפשיט תכשיטי שבת משחשיכה ותלי טעמא שאם חשכה ולא הפר וכו' והא אפילו בתוך היום אינו יכול להפר אלא ש\"מ דאפילו שלא לצורך מיפר. גמרא. וטעמא כתב הר\"ב במשנה ה' פרק בתרא דשבת: \n",
+                    "<b>בלילי שבת</b>. דקדוק לילי מפורש במשנה ג' פ\"ח דתרומות: \n",
+                    "<b>יפר בלילי שבת וביום השבת</b>. [שהיום הולך אחר הלילה] כדכתיב (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. רש\"י. [*ועיין בספ\"ה דחולין במשנה עצמה. וכן בלשון הר\"ב בפירושו להמשנה ב' פ\"ב דגיטין ובמ\"ה פ\"ד דפסחים]: \n",
+                    "<b>נדרה עם חשיכה מפר עד שלא תחשך</b>. ובדין הוא דליתני אינו מפר *) לכשתחשך כיון דלהחמיר קתני אלא להכי תנא האי לישנא משום דשייך ביה טפי מאי דמסיים מלתיה שאם קודם חשיכה לא הפר אינו יכול להפר דאשמועינן בהאי לישנא דמפירין נדרים בשבת אפילו שלא לצורך השבת. הר\"ן. והא דכתב הר\"ב ולענין הפרה כו' וחכם הוא שאומר מותר לך. בגמרא. ופירש הר\"ן דמשמע ליה מדכתיב (במדבר ל׳:ג׳) לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שהוא עוקר הנדר מעיקרו וכ\"כ ברפ\"ד דנזיר ופ\"ג דשבועות משנה ז'. וכ\"כ הרא\"ש והר\"ן. ומה שנראה מדברי הרמב\"ם בפירושו ובחבורו בהפך מבואר בכ\"מ רפי\"ג מה\"נ. ומ\"ש הר\"ב אם אינו יכול להכריחה מבטל בלבו וא\"צ להוציא בשפתיו. לא שאם יכול להכריחה שא\"צ ביטול דליתא דלעולם לא סגי בלא ביטול שבלב וכדאיתא בהדיא בגמרא אדתניא אומר לה טלי אכלי אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו אומר לה טלי אכלי כו' וצריך שיבטל בלבו ואם אי אפשר לו שיבטל נדרה בשבת במעשה שיכריחנה לעשותו כמו שזכרנו. יבטל בלבו. לפי שכך הוא לשון התוספתא יבטל בלבו וא\"צ להוציא בשפתיו בין בחול בין בשבת ע\"כ. נמצאת למד שדברי הר\"ב יפורשו באופן זה שמ\"ש ואם אינו יכול להכריחה מבטל בלבו וא\"צ להוציא בשפתיו הכי קאמר שאם אינו יכול להכריחה סגי ליה במה שמבטל בלבו. ואין צריך שיוציא לשון הפרה בשפתיו. שכיון שאמר לה טלי אכלי ורצונו להכריחה אלא שאין ביכלתו כי מבטלו בלבו סגי. אבל אפילו כשמכריחה ושומעת לו צריך נמי שיהא מבטל בלבו וכדאמרן אלא שזה חדוש הוא שכשאינו יכול להכריחה שיהא סגי בבטול. זה הוא שרוצה להשמיענו. לא בא לומר דבדוקא כשאינו יכול להכריחה צריך לבטול וכששומעת להכרחתו א\"צ לבטול דליתא וכמו שכתבתי. וכ\"כ בכ\"מ על דברי הרמב\"ם תרי גווני נינהו חדא מקרי בטול וחדא מקרי הפרה. בטול היינו שיאמר לה טלי אכלי ושתי ובזה בטל הנדר והוא שיבטלנו בלבו אבל כשאומר לה מופר ליכי הופר הנדר אף על פי שאינו אומר לה טלי אכלי ושתי והוא שיוציא הפרה בשפתיו ע\"כ. ונמצא עכשיו שגם להרמב\"ם כשמפר ואינו אומר טלי אכלי צריך שיוציא בשפתיו לשון הפרה ואם אמר טלי אכלי סגי בבטול שבלב בין שומעת לו בין אינה שומעת לו. וא\"נ ששומעת לו צריך גם כן שיבטל בלב. ובזה מסולקת השגת הראב\"ד בריש פרק ט' דנזיר דתנן ואינו כופה לאשתו דהתם בלא בטול שבלב. וכך נראה לי לפרש דבריו שבחבורו שכתב המבטל נדרי אשתו או בתו אין צריך לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים ומהו הבטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו. ע\"כ. שז\"ש אין צריך לומר כלום ר\"ל שא\"צ לומר כלום מן הלשונות שכתב לעיל מהך שמועילים בלשון הפרה. והיינו שאח\"כ כתב כיצד נדרה כו' נטל ונתן לה ואמר לה טלי ואכלי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאיליו. הרי שהוא בעצמו מפרש לבטול הנדר דכיצד הוא ואומר שאמר לה טלי כו' מבואר הדבר שז\"ש בתחלה א\"צ לומר כלום שמוסב על אמירת הלשונות של ההפרה שכתבם בראש הפרק. וכן נמי מ\"ש אח\"כ המיפר צריך להוציא בשפתיו אבל המבטל אין צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר ע\"כ. היינו נמי שאין צריך להוציא בשפתיו שום לשון הפרה. אלא מבטל בלבו וכופה דהיינו שאומר טלי אכלי כו' והכפייה דטלי אכלי מועלת לבטול שבלב דסגי וא\"צ להוציא בשפתיו לשון הפרה. דאי לא תימא הכי מה כפייה היא בלא אמירה. דאטו טול מקל והך על קדקדה קאמר פשיטא שלא הותר לו להכותה. ודלא כמו שהעתיק הטור דברי הרמב\"ם אמר לה טלי אכלי ואפילו אם אמר כך בלבו וכפה אותה כו' אלא כדפרישית לדבריו דבטול שבלב דאמרן להרמב\"ם נמי כדפירש רש\"י שיאמר בלבו מופר ליכי. לפי שאין אני רואה שום הכרע בדבריו שאינו מפרש כן שאע\"פ שהעתיק סתם ולא ביאר. זהו כפי דרכו להעתיק לשון הגמרא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואלו נדרים שהוא מפר</b>. כדמסיק הר\"ב בסוף מתניתין בין האב בין הבעל וקרא כתיב (במדבר ל׳:י״ד) כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו. ומ\"ש הר\"ב דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו מקיש אב לבעל מה בעל אינו מיפר אלא נדרי ענוי נפש כו' בספרי מפורש שם דהה\"נ דברים שבינו לבינה. והר\"ב השמיטו משום דאכתי לא איירינן בהו ולא קאמר אלא לאפוקי דעת הרמב\"ם וז\"ש בשם הרמב\"ם שהאב מפר הכל. שנאמר כל נדריה ואסריה ולא ס\"ל הקישא דלעיל. ואע\"ג דברייתא דספרי היא כבר כתב בעל מגדול עוז ברפי\"ב מהל' נדרים שהרמב\"ם נשאל בזה. והשיב דכיון שלא נזכר בשני התלמודים ותוספתא לא שבקינן פשטיה דקרא מפני דרשת ספרי דסתמי' אליבי' דר\"ש ויחידאה הוא. ותמה ע\"ז הכ\"מ לדחות משום כך ברייתא שלימה אע\"פ שלא נזכרה בשום מקום אחר ובכמה מקומות פוסק הרמב\"ם כברייתא דספרי אע\"פ שלא נזכרה בשום מקום אחר. ועוד דבהדיא איתא בירו'. ועוד דקדק כן מהבבלי. ולענין פשטיה דקרא איכא למימר דכיון דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו זה לזה לכל דבריהם כדדרש בספרי. ע\"כ. ועוד כתב הטור סימן רל\"ד בשם הר\"ר יחיאל דקרא דכל נדריה היינו קודם שנתארסה. והקישא אתי לנתארסה ומת הבעל וחזרה לרשותו דכיון דבעודה ארוסה אין האב מפר אלא נדרים שהבעל יכול להפר שהרי אינו מפר אלא בשותפות הבעל. אף כשמת הבעל וחזרה לרשותו אינו בדין שיפר נדרים שלא היה יכול להפר קודם לכן: \n",
+                    "<b>דברים שיש בהם ענוי נפש</b>. מפרש בגמרא דה\"ק אלו נדרים שהוא מפר בין לעצמו בין לאחרים דברים שיש בהם ענוי נפש כו': \n",
+                    "<b>ואם לא ארחץ</b>. פירש הר\"ב שבועה שלא ארחץ וכתב דבלשון חכמים שבועות בכלל נדרים. כדתנן ברפ\"ק כנדרי רשעים (וכו') [נדר בנזיר ובקרבן] ובשבועה. וכמו שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>אם אתקשט</b>. פירש הר\"ן קשוט הפנים כגון כחול ופקוס דבהא הוא דסבירא להו לרבנן דמפר משום נדרי ענוי נפש. אבל קשוט של מטה אפילו רבנן מודו לרבי יוסי דאין אלו נדרי ענוי נפש אלא דברים שבינו לבינה וה\"נ מוכח בגמרא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אמר ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש</b>. מסקינן בגמרא מדלא קאמר סתמא לא יפר ש\"מ דה\"ק נדרי ענוי נפש הוא דלא הוו הא דברים שבינו לבינה הוויין ועמ\"ש בזה במשנה ב' וכן על מה שכתב הר\"ב דלא פליג [*אלא] אנדר בלבד. ומ\"ש הר\"ב דאין הלכה כר\"י כ\"כ הרמב\"ם בפירושו ואכתוב בזה במשנה דלקמן בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואלו הן וכו'</b>. מסקנא דמלתא דר\"י היא. הר\"ן: \n",
+                    "<b>פירות מדינה עלי</b>. כתב הר\"ן ומסתברא דלר' יוסי נמי בנדרה מפירות מדינה שהיא דרה בו יפר דלא גרעה מדינתה מחנווני המקיפו וכי קתני יביא לה ממדינה אחרת כשלא נדרה מפירות מדינתה. ע\"כ. אבל הר\"ב כתב לקמן מדינה זו. וכן העתיק הרמב\"ם מדינה זו. וכן הוא בספרים אחרים וקשה לומר דגרעה מחנוני המקיפו: \n",
+                    "<b>ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו</b>. פירש הר\"ב שהוא מאמינו עד שירויח ויפרע לו. ולא ימצא אחר שהוא מקיפו ופעמים שאין לו מעות ונמצאת היא מתענה הר\"ן. וצ\"ע דלהרמב\"ם בחבורו משמע. דלא הוי אלא דברים שבינו לבינה דמש\"ה השמיט הא דחנוני. וכמ\"ש שם הכ\"מ. והרי כולה מתניתין בענוי נפש מיירי מדדייק יתורא דדברי ר' יוסי [*כדלקמן] ואין להאריך: \n",
+                    "<b>הרי זה יפר</b>. עיין מ\"ש במתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>דברי ר\"י</b>. כתב הר\"ב וכל מתניתין דהאי פירקא אזלא כוותיה. גמרא. ודייקינן לה כיון דקתני ר\"י אומר אין אלו נדרי ענוי נפש. ואיהו גופיה אמר אלו הן נדרי ענוי נפש למה לי למתני תו הרי זה יפר דברי רבי יוסי אלא לאשמועינן מכאן ואילך נמי רבי יוסי הוא. וכתב הר\"ב ואינה הלכה וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. וטעמא כדכתב הרא\"ש והר\"ן דכיון דמש\"ה תנן דברי ר' יוסי לאשמועינן דכולהו פירקא ר' יוסי הוא הלכך לאו סתמא נינהו. דתימא דהוה מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם. אלא הרי הוא כאילו הוא שונה בכולהו דברי רבי יוסי. ומה שכתב הר\"ב כל נדר וכו'. ואפילו שעה אחת היינו טעמא דזה שכתב לעיל דניוול של יום א' לא הוי ניוול לרבי יוסי דהא לרבנן הוה ניוול ה\"ה של שעה אחת דל\"ש וכ\"כ הכ\"מ. ומ\"ש וכן מפר נדרים ושבועות שבינו לבינה ילפינן מדכתיב (במדבר ל׳:י״ז) בין איש לאשתו בין אב לבתו. ומ\"ש כגון אם נשבעה או נדרה שלא תכחול ושלא תתקשט. תמיהה טובא כיון שאין הלכה כרבי יוסי והרי לרבנן כל קישוט הוי בכלל ענוי נפש. ואפילו לר\"י כתב הר\"ב דלא פליג בנשבעה. ועוד דמידי הוא טעמא דלא פליג בנשבעה אלא משום דשבועה ליכא תנאה גבה אלא שבועה דלא ירחץ לעולם קאמר ובהא לא פליג. וא\"כ הכא דסתמא קאמר ולא התנה שנשבעה ונדרה לפי שעה אם כן אף רבי יוסי מודה דהוי עינוי נפש. ומה שכתב הרמב\"ם בפירושו הכל מודים שנדרים שבינו לבינה יפר כגון שנשבעה על ענין מעניני הקישוט י\"ל שנתכוין לקשוטי פנים של מטה. והיינו דדייק לכתוב ענין מעניני כו' ותדע שהרי תשמיש הכניס ג\"כ בדברים שבינה לבינו. שכתב ומה שתלוי בענין התשמיש. ולקמן בסוף הפרק כתב פלוגתא ודלרבנן יפר הכל. אלא דהכא בענינים התלויים בתשמיש. לא תשמיש עצמו. אבל דברי הר\"ב סתומין ומשמע ודאי דבכל כיחול וקישוט קאמר ועיין מה שאכתוב בסוף פרקין ובמשנה ד' מנדר דתשמיש שכתב הר\"ב. והרמב\"ם בחבורו בריש פ\"י כ' דברים שבינה לבינו כגון שנשבעה שלא תכחול ושלא תתקשט שנאמר בין איש לאשתו ע\"כ. ולדידיה איכא למימר דכרבי יוסי כ' כן ודרבי יוסי אף בנשבעה חולק וכן בנדרים דלעולם. ובכולהו סובר שאינו אלא דברים שבינו לבינה. וכן סברת הר\"ש והר\"ן. וז\"ל הרא\"ש רבי יוסי לא מבעיא קאמר ל\"מ ניוול דחד יומא דלא הוה ענוי נפש אלא אפילו רחיצת עולם לא הוי ענוי נפש. ע\"כ. וכמחלקותם ברחיצה כן מחלקותם בקישוט. וכמו שכתב הרמב\"ם בפירושו וז\"ל. ולפי זה הפירוש ג\"כ מה שאמר אם אתקשט אם לא אתקשט ע\"כ. אבל גם לדברי הרמב\"ם קשה שאף ע\"פ שנאמר שבחבורו חזר בו ופסק כרבי יוסי וכדעת הרמב\"ן שכתב הרא\"ש ומטעם דבגמרא איבעיא להו אליביה דר\"י. אי קאמר אין בהם ענוי נפש הא משום דברים שבינו לבינה הויין אי לא ומדאיבעיא לן אליביה שמע מיניה דקיימא לן כוותיה. ע\"כ. אכתי קשיא דא\"כ ברחיצה נמי לפסוק כוותיה. ולא מצינן כן בדבריו בחבורו אלא איפכא. שהרי הוא חושב לרחיצה בהדי אכילה ושתיה שחשבן לנדרי ענוי נפש. והכ\"מ לא העיר בזה כלל. אבל בב\"י סימן רל\"ד כתב וז\"ל ויש לתמוה למה בקישוט פסק כרבי יוסי וברחיצה פסק כרבנן. ואפשר שהוא ז\"ל מפרש דכי תנן אמר רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש לא ארחיצה קאי אלא אקישוט. והא דאמר אין אלו נדרי כו' בלשון רבים היינו משום דקישוט הוו גווני טובא כחול ופרכוס. ועוד דמשום דתנא קמא אמר בין נשבעה שלא להתקשט בין נדרה מיפר משום ענוי נפש. אתא איהו למימר דליתא. אלא בין נדר בין נשבע אינו מפר משום נדרי ענוי נפש. עכ\"ל. ואכתי קשיא לי דמי הכניסו להרמב\"ם לחלק בכך ואדרבא סוגיא דגמרא רהטא דנקטא לפלוגתייהו דר' יוסי ות\"ק בענין רחיצה וכמו שכתוב בפירוש הר\"ב והרמב\"ם. ואפשר לי לומר דבגמרא איתא ורמי דר' יוסי אדרבי יוסי מעין של בני העיר וכו'. רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים. השתא כביסה אמר רבי יוסי יש בה צער. גוף כולו לא כ\"ש. ומשני אמרי אין. כביסה אלימא לרבי יוסי. דאמר שמואל ערביבותא דרישא מתיא לידי עוירא. ערביבותא דמני מתיא לידי שעמימותא. ערביבותא דגופא מתיא לידי שיחנא וכיבי. כלומר ושעמום קשה מכולן. ואיכא למימר שסובר הרמב\"ם דשינויא דחיקא הוא ולא סמכינן עליה. ודסברא דרומיא עדיפא לפי שחשש שיחנא וכיבי קרוב יותר לבא ע\"י מניעת הרחיצה. ממה שיבא שעמום ע\"י מניעת כביסה. ולפיכך שמעת מינה מהברייתא דאית לי' לרבי יוסי דרחיצה הוה ענוי הגוף במכל שכן דכביסה ולפיכך יש לפרש המשנה ג\"כ דלא פליג אלא אדסמיך ליה והיינו קישוט אבל לא ארחיצה. וסוגיא דגמרא דרהטא ונקטא פלוגתייהו דר\"י ורבנן ברחיצה היינו מקמי דאתמר ההוא רומיא והשתא לרבי יוסי אפילו ברחיצה דיומא לא פליג. דכולה מלתא דוקא בקישוט הוא דקאמר. ולפיכך פסק הרמב\"ם ג\"כ בחבורו דאין בין ניוול דחד יומא. לניוול לעולם. ואלא מיהא הא כדאיתא והא כדאיתא דרחיצה הכל משום ענוי נפש. וקישוט הכל משום דברים שבינו לבינה. ומעכשיו אע\"פ שדברי הרמב\"ם שרירין וקיימין אכתי דברי הר\"ב בתמיהתן הן עומדין מכל הני קושיות שהקשיתי עליו. וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם שאני נהנה לבריות</b>. לשון רש\"י קונם יהא עלי כל מה שאני נהנה לבריות. וגם הרא\"ש והטור סימן רל\"ד העתיקו שאני: \n",
+                    "<b>אינו יכול להפר</b>. פירש הר\"ב שאין זה מנדרי עינוי נפש שהרי יכולה להתפרנס משל בעל. וכתב הר\"ן וכי תימא דהא ודאי בעל אין פרנסתו אלא מן הבריות. וה\"ל בריות כחנוני שאין פרנסתו אלא ממנו דאמר יפר. לאו קושיא היא דהתם אסר לה לפירות חנוני אפילו בזמן שמביאם לה בעל. הלכך יפר. אבל הכא לא אסרה אנפשה פירות הבריות אלא הנאת הבריות הלכך כל היכא שהבעל לוקח אותם מותרת בהן שאינה נהנה מן הבריות אלא מן הבעל. ע\"כ. וכ\"כ הרא\"ש: \n",
+                    "<b>ויכולה היא ליהנות בלקט וכו'</b>. כתב הר\"ב ה\"ק ועוד טעמא אחרינא כו' שהרי יכולה ליהנות כו'. גמרא. וכתבו הרא\"ש והתוספות. וקשה גבי חנוני אמאי יפר והרי יכולה ליהנות מלקט שכחה ופיאה וי\"ל דמיירי בימות הגשמים דליכא לקט שכחה ופיאה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בלקט שכחה ופיאה</b>. אפי' טובת הנאה [דאסרינן לקמן] ליכא בהו. דדוקא היכא דכתיב נתינה שייך טובת הנאה. הרא\"ש. ומהאי טעמא מפרש בגמרא דלא תנן נמי מעשר עני משום דלא פסיקא ליה דדוקא במתחלק בתוך הגרנות דכתיב גביה והנחת בשעריך שרי לה לאתהנויי. אבל במתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה ונתת ללוי ולגר וכו' אסור לה לאתהנויי. והא דבפ\"ח דפיאה משנה ה' משמע דמתחלק בגורן לאו לכל מי שירצה [הוא] אלא לכל הבא צריך לחלק לו בעל כרחו משא\"כ בביתו שמחלק למי שירצה [הוא]: \n",
+                    "<b>וקונם כהנים וכו'</b>. אין זה תלוי בנדר אשה ואמרו בכאן לדמיון הדין ממה שאמר שמי שנדרה שלא תהנה מן הבריות יכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופיאה שזה ממתנות העניים אמר גם כן הנודר שלא יהנו ממנו הכהנים והלוים כו'. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>יטלו על כרחו</b>. ובגמרא אלמא טובת הנאה אינה ממון. אימא סיפא כהנים ולוים אלו. יטלו אחרים אבל לאילין*) לא. אלמא טובת הנאה ממון. ושני רבא שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו ע\"כ משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתא למסרי עליה שויא כעפרא בעלמא. ופירשו המפרשים דלעולם טובת הנאה ממון ורישא משום דכיון שאסר כל הכהנים בהנאה אי אפשר ליתנו לשום כהן ואין לו בהם טובת הנאה וא\"א לעכבו לעצמו [וכן במעשרות אע\"ג דשרי לזרים מ\"מ נתינת מעשר ללוי היא] הלכך הוו כאילו אינם שלו. אבל סיפא כיון שיכול ליתנו לאחרים יש בהם טובת הנאה. ע\"כ. והא דמוכח מפירש הר\"ב דספ\"ב דקדושין דטובת הנאה דתרומות ומעשרות אינו ממון. כתב הכ\"מ בפ\"ז מהלכות נדרים דמצא כתוב שיש לחלק בין טובת הנאה דמודר הנאה לטובת הנאה דעלמא. מתרי טעמי. חדא דהא ס\"ל דאפילו ויתור אסור במודר הנאה וסתם לן תנא דמתניתין בתלת דוכתי בהאי מסכת הכי. ועוד דהא חזינא מלתא דאסורי הנאה אפילו [לתתו] בהנאה אסור דאילו יין נסך אם נגע כותי ביינו בכוונה אסור בהנאה ואפילו לתתו לכותי ה\"נ גבי מודר הנאה כיון דאסור לאתהנויי מיניה אסור לתת התרומות אע\"פ שאינם שלו ויש לו ליתנם על כרחו ואפ\"ה אסור ע\"כ. ועיין במ\"ג פ\"ג דפסחים ועיין במשנה י' פרק ט' דב\"ק שם כתבתי דלהר\"ן יטלו דוקא. אבל לתת בידים לא ולב\"י אפילו לתת בידים: \n",
+                    "<b>יטלו אחרים</b>. ולא אלו וטעמא משום דשייך בהו טובת הנאה. וכדכתבינן. ולהכי לקט שכחה ופאה ומ\"ע דגורן דלא שייך בהו טובת הנאה כלל תנן דיכולה ליהנות ואע\"ג דהוי כמו האומר אלו שהרי לא נאסרו אלא לאשה זו מחמת נדר עצמה אלא טעמא משום דלא שייך בהו כלל שום טובת הנאה ולהכי לא תנן נמי עניים נהנים לי ולפיכך אני תמה שהרמב\"ם בפ\"ז מה\"נ וכן הטור סימן רכ\"ז כתבו אמתניתין דקונם כהנים ולוים וכו'. וכן הדין במתנות עניים וכלומר לקט שכחה ופיאה ומעשר עני וכ\"כ ב\"י והרי לא שייך בהו טובת הנאה כלל חוץ ממעשר עני שבבית הואיל והאשה המודרת הנאה מהבריות יכולה ליהנות ממנו. וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם שאיני עושה וכו'</b>. פירש הר\"ב הקדש יהא כל מה שאני עושה וכו'. וכן העתיקו תוספות והרא\"ש בפסקיו. שאני. וכן בסיפא. והתוספות פ\"ה דכתובות דף נ\"ט כתבו בזה וכבר כתבתי דבריהם ברפ\"ק בדבור שאיני אוכל. והא דאיצטריך הר\"ב לפרש קונם הקדש משא\"כ בכולי מכילתין משום דבעי למיפרך עליו. ואע\"ג דהקדש מוציא כו'. אבל עיקר לשון קונם כינוי קרבן כדתנן ריש מכילתין. ומיהו קרבן הוא הקדש: \n",
+                    "<b>על פיך א\"צ להפר</b>. כתב הר\"ב משום דמשעבדא ליה ואין להקשות והרי יכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה כמו שכתבתי במשנה ד' פרק ה' דכתובות. דהא לא אמרה אלא איני עושה ולפיכך (לא) הויא כמפקעת מידי שעבוד שאינה יכולה וכבר כתבתי בזה ברפ\"ז דכתובות. ומ\"ש הר\"ב ואע\"ג דהקדש מוציא מידי שעבוד. והא דתנן במשנה ב' פ\"ו דערכין דאין הקדש מוציא מידי שעבוד מלוה. התם הקדש דמים והכא קרבן דקדושת הגוף הוא. כן פירש\"י פ\"ה דכתובות דף נ\"ט ע\"ב: \n",
+                    "<b>יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו</b>. בפ\"ה דכתובות במשנה ד' כתבתי דאם מעלה לה מעה כסף המותר שלו והיינו דכתב הר\"ן דהעדפה דהכא מוקמינן בכתובות בהעדפה שע\"י הדחק ובהא פליגי דת\"ק ס\"ל דאפילו האי העדפה נמי דידיה: \n",
+                    "<b>שמא יגרשנה</b>. פירש הר\"ב וא זיחול הנדר ותהא אסורה לחזור לו דכיון דמדינא חייל אי לאו דאלמוהו רבנן לשיעבודיה. כי אלמוהו ה\"מ דכל היכא דקיימא קמיה לא ליחול אבל נתגרשה כאילו חייל מעיקרא דמי כיון דמדינא ראוי לחול. הר\"ן. וכ\"כ התוספות. ומשמע דהפרה מועלת לאחר הגירושין ולהכי מ\"ש הר\"ב בסוף משנה ב' דנתגרשה אסורה בתשמיש כל אדם היינו באם תנשא אבל קודם שתנשא מותרת לחזיר לו שהרי הופר חלקו. וכ\"כ הטור סימן רל\"ד. ומ\"ש הר\"ב באומרת יקדשו ידי לעושיהם. פירש לעושיהן*) להקב\"ה שעשאן אבל אין לפרש למלאכתן דא\"כ הל\"ל למעשיהן כדאשכחן ספ\"ק דנדרים [ע\"ש בפירש הר\"ב]. תוספות פ\"ה דכתובות דנ\"ח ופרק האשה רבה דצ\"ג. וכתב הב\"י דלאו למימרא שהיא מקדשת מעשה ידיה לגמרי עסקינן דא\"כ מאי קונם שאני עושה על פיך דקתני שאני עושה הקדש מבעי ליה אלא הכי פירושא באומרת יקדשו ידי לעושיהן על פיך. כלומר שידיה יהיו אסורין על פיו כהקדש ע\"כ. ולפי מ\"ש בספ\"ק גבי קונם פי מדבר עמך שכיון שמזכיר הפה הוי כאומר תקדש פי לדבורי. ה\"נ דאמרינן באומרת יקדשו ידי לעושיהן. לאו דוקא באומרת אלא נעשה כאומרת כיון שהזכירה הידים כלומר אם אמרה קונם מעשה ידי שאני עושה לפיך. וכ\"כ הר\"ן בעצמו לעיל פ\"ב די\"ז ע\"ב ועיין מ\"ש שם במשנה ב'. וז\"ל הרמב\"ם בפי\"ב מהלכות נדרים אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה כו'. אבל צריך להפר שמא יגרשנה וכו'. והיינו נמי מהאי טעמא שכשנדרה והזכירה ידיה נעשה כאומרת יקדשו ידי כו'. כך נ\"ל. ואני תמה מאוד על הר\"ן. שתמה בזה על הרמב\"ם. במה שאמר שכשנדרה שלא יהנה במעשה ידיה שצריך להפר והא דבר שלא בא לעולם הוא ע\"כ. וגם הכ\"מ נדחק בישוב זה. והרי הר\"ן הוא בעל סברא זו בעצמה דכיון שהזכירה הידים אמרינן נעשה כאומר וכו'. ומאי קשיא ליה. וגם הרא\"ש והתוספות והטור יו\"ד סימן רי\"ג כתבו דנעשה כלומר ושם כתב ב\"י שכן סברת הרמב\"ם לפיכך אין תפיסה כלל על הרמב\"ם בזה. אבל אי קשיא הא קשיא. דהא תנן במשנה ד' פ\"ה דכתובות המקדיש מעשה ידי אשתו וכו'. רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין וטעמא משום דאין אדם מקדיש דשלב\"ל וכן הלכה והעתיקו הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות ערכין ושם כתב דכי אמר יקדשו ידיך לעושיהן דקדיש. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ותקשה דא\"כ במקדיש מעשה ידיה נמי ליקדש כיון שהזכיר הידים. אבל הטור בא\"ה סימן פ\"א לא העתיק אלא המשנה ולא כתב דיקדשו ידיך לעושיהן דקדיש משמע ודאי בין כך ובין כך ס\"ל דלא קדיש. וטעמא נראה ודאי דס\"ל דכיון שהיא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה הלכך אינה משועבדת לו ולפיכך אינו יכול להקדיש אפילו כי אמר יקדשו ידיה לעושיהם מ\"מ אילו היו המעשים ר\"ל מה שעשתה היו בעולם כבר זכה בהם ויכול להקדישם אבל ידיה אינו יכול להקדיש. וכבר השיג הר\"ן בזה על הרמב\"ם דהיאך יכול להקדיש ידיה כי אמר יקדשו ידיך לעושיהם והרי אינם משועבדים לו. וכל מה שכתב הכ\"מ בישוביו נ\"ל שאינם עולים כלל לעיקר הקושיא ודעת לנבון נקל. ואין להאריך בכאן. גם בב\"י כשהעתיק דברי הר\"ן בזה. לא השיב עליהם כלום. אבל נמצא עכשיו שלא בלבד קושיות הר\"ן שעליו. מטעם שאין ידיה משועבדים לו. שיש ג\"כ להשיג עליו מיניה וביה באותה הבבא עצמה דא\"כ כשמקדיש מעשה ידי אשתו נמי תקדוש [ומ\"ש הר\"ב] [*והלכה כריב\"ן. גמרא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וסבור שנדרה בתו</b>. והפר לשם בתו. רש\"י: \n",
+                    "<b>הרי זה יחזור ויפר</b>. כתב הר\"ב דהפרה בטעות וכו'. וגם שיכוין לנדר שנדרה דכתיב ושמע אביה את נדרה עד שידע איזה נדר נדרה. וז\"ל הרמב\"ם ועל הדבר שנדרה עליו ושידע הדבר שנדרה הראיה ג\"כ למה שאמר ושמע אביה את נדרה. ע\"כ. לפי שיש שני שנויים אם על איזה דבר שנדרה כלומר או תאנים או ענבים ואם באיזה דבר נדרה כלומר או בנזיר או בקרבן. ואפשר שז\"ש הר\"ב לנדר שנדרה ר\"ל על איזה דבר נדרה או תאנים או ענבים וז\"ש שידע איזה נדר נדרה ר\"ל אם בנזיר אם בקרבן. אבל מ\"מ דחיקא לישנא שכתב הראיה בין שתי החלוקות ואיכא למטעי שאינן אלא חלוקה אחת. והשניה חוזרת על הראשונה לביאור הראיה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תאנים וענבים וכו'</b>. עיין משנה ח' פרק ו' דברכות מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>אלו שאיני טועמת</b>. יש לדקדק למאי תנא כל אריכות זה. א\"נ ליתני שאיני טועמת בלבד כמו בסיפא. ולשון הרמב\"ם בפרק י\"ג אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאמרה תאנים וענבים אלו ע\"כ. משמע שמפרש דמתניתין תרתי קאמרה או שאמרה אלו. או שאמרה שאיני טועמת דהיינו בכל המין. ואף על פי שכתבתי במשנה ג' פרק ו' לענין כבוש שאיני טועם דלהרמב\"ם הא דקאמר שאיני טועם אינו מוסיף באיסור. לא קשיא דה\"נ לא אמינא לך שלשון איני טועם הוא שמוסיף לאסרה בכל המין דודאי אם לא אמרה אלא תאנים עלי בלחוד שהיא נאסרת בכל המין. אלא דמתניתין בעיא לאשמועינן תרי גווני ואי לא תני אלא תאנים וענבים אלו לא שמענו אלא שהוא נדר אחד ואוסרת עצמה באלו בלבד ולפיכך הוצרך התנא להוסיף שאיני טועמת כלומר אי נמי אסרה עצמה מלטעום בכל המין: \n",
+                    "<b>שאיני טועמת</b>. הרא\"ש בפסקיו העתיק שאני וכן בסיפא: \n",
+                    "<b>אינו מופר עד שיפר אף לענבים</b>. לשון הר\"ב עד שיפר כולו כלומר שאין הנדר כולו מופר עד שיפר כולו אבל מה שהפר מופר דאלת\"ה היאך כתב דחכמים קאמרי מה הפרה מה שהפר מופר דמשמע דכולי עלמא מודו בהכי. הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב אלא אורחיה דקרא למכתב הכי הוצרך לכתוב כן דאלת\"ה ליתקש הפרה להקמה. ומ\"ש הר\"ב ואף על גב דבהתרת חכם אמרינן נדר שהותר מקצתו וכו' דדוקא גבי התרת חכם הוא דאמרינן הכי משום דנעשה הנדר טעות מעיקרו הלכך כיון דהותר מקצתו הותר כולו שלא היה דעתו אלא שיהא כל הנדר קיים אבל הפרת הבעל שהיא מכאן ולהבא מה שהותר הותר והשאר עומד באיסורו. הרא\"ש דף פ\"ב ע\"ב: \n",
+                    "<b>קונם תאנים כו' הרי אלו ב' נדרים</b>. בגמרא מוקמינן למתניתין דרבי שמעון היא דאמר רבי שמעון עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד [במשנה ג' פרק ה' דשבועות] פירש הר\"ן ה\"נ לא חשיבי ליה שני נדרים עד שתאמר שאני טועמת לכל אחד ואחד. אבל אם אמרה קונם שאני טועמת לא תאנה ולא ענב. לרבי שמעין נדר אחד הוי. ולרבנן ה\"ל שני נדרים ע\"כ. וכן פירש רש\"י. אבל הרא\"ש וכן הטור סימן רל\"ד העתיקו שאמרה קונם פעמים. וכן כתבו התוספות. וכבר כתבו הר\"ב והרמב\"ם בפירוש משנה ז' פ\"ט דאין הלכה כר\"ש ועיין מ\"ש רפ\"ב דקדושין: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>המודר הנאה מחתנו</b>. קרי ביה חותנו כמו חתן משה ובסדר משנה שבגמרא גרסינן המדיר [*אלא דלפי זה תהיה הגירסא לחתנו]א): \n",
+                    "<b>והוא רוצה לתת לבתו מעות</b>. הא דקתני מעות משום דאי יהיב לה מזונות אינו צריך לומר לה כלום לפי שאין לבעל זכייה בהן. והיינו דתנן בפרק אין בין המודר וזן את אשתו ולא הצריכוהו לומר ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן משום דכיון דאיהו זנה במקום הבעל לית ליה לבעל שום זכות באותן מזונות שהרי אפילו נתן לה הבעל מזונות הקצובים לה וצמצמה והותירה אין לו לבעל זכות באותו מותר כלום וכו'. הר\"ן: \n",
+                    "<b>[*לך</b>. וכן במשנה ב' וה' פ\"ג דקדושין אע\"פ שבכל מקום לנקבה הלשון ליך ביו\"ד הרי נמצא ג\"כ שאמרה המילדת לרחל (בראשית לה) כי גם זה לך בן וכן אמרה האשה הזונה לפני שלמה המלך ע\"ה לאחרת (מלכים א ג׳:כ״ו) גם לי גם לך לא יהיה] [ומלאך אמר (ובראשית ה\"א) מה לך הגר]: \n",
+                    "<b>ובלבד שלא יהא וכו'</b>. כתב הר\"ב אצולי מטרחא כו'. וכחנן דריש פרק בתרא דכתובות דהלכתא כוותיה ועיין מ\"ש לעיל פ\"ד מ\"ג: \n",
+                    "<b>אלא מה שאת נושאת כו'</b>. הר\"ב וכן הרמב\"ם לא פירשו. אי מתניתין דוקא קתני דבעינן הני תרי לישני אבל אי אמר על מנת שאין לבעלך רשות בהם בלחוד לא מהני. ואי לאו דוקא. ובגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת בתוך פיך אבל אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל. ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל. וכתב הר\"ן שדעת הרמב\"ם דלכולי עלמא על מנת שאין לבעלך רשות בהן בלחוד לא מהני ומתניתין רבי מאיר היא דס\"ל במשנה ג' פ\"ק דקדושין מה שקנה עבד קנה רבו וה\"ה לאשה ובעל דהכא. ורב סבר דוקא כשמיחד לאיזה דבר שיהיה לא קנה בעל. ושמואל סובר אפילו כשיאמר כל מה שתרצי וכו' הואיל ואמר שאין לבעלך רשות ואמר מה שתרצי תעשי מהני. וטעמא נ\"ל משום דכי אמר לה מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לה לגמרי. דנימא לאלתר זכה בהם בעל. אלא הרי הוא כאומר לא יהו שלך אלא לאותו דבר שתרצי לעשות מהן בכל שעה ושעה. וס\"ל לשמואל דכי היכי דמיחד לדבר אחד מיוחד מהני. הכי נמי כיון דמיחד לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה מהני שאין קנין חל אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן איזו דבר לאותו דבר בלחוד עכ\"ל הר\"ן. ולדבריו דעת הרמב\"ם לפסוק כרבי מאיר ודרב ושמואל תרווייהו אליביה דרבי מאיר פליגי. וקשיא לי מפירושו למשנה ג' פרק קמא דקדושין דהתם פסק כחכמים דר\"מ. לפיכך נראה לי דהרמב\"ם מפרש כאותן המפרשים שפירשו דרב הוא דס\"ל כר' מאיר. אבל שמואל כרבנן וסובר דלרבנן נמי על מנת שאין לבעליך רשות לא מהני בלחוד ולפיכך בקדושין מפרש באומר על מנת שתצא לחירות פליגי ר\"מ ורבנן כמו שאכתוב שם בס\"ד. וסובר נמי דעד כאן לא אמר שמואל דבעינן תרי לישני בהדדי אלא באומר מה שתרצי וכו'. אבל כי אמר מה שאת כו' אפילו לא אמר על מנת שאין לבעלך כו' מהני. לפי שכשאומר מה שאת נושאת וכו' שמיחד תנאי במתנה עצמה סגי לרבנן. וכן מוכח לשונו בסוף פרק ג' מהלכות זכייה שכתב נתן כו' על מנת שאין לבעלה רשות כו' וקנה הבעל. אבל הנותן מתנה לאשה או לעבד והתנה עמהן הנותן בגופה של מתנה שתהיה לכך וכך לא קנה האדון ולא קנה הבעל. כיצד אמר לה על מנת שתלבשי בהן או על מנת שתשתי בהן ותעשה מה שתרצה בלא רשות הבעל. לא קנה הבעל. וכן אם אמר לעבד על מנת שתאכל בהן ותשתה בהן על מנת שתצא בהם לחירות. או על מנת שתעשה בהם כל מה שתרצה בלא רשות האדון שלך. לא קנה האדון ע\"כ. הרי למדנו מסוף דבריו שכתב או ע\"מ שתעשה וכו' בלא רשות כו'. אבל בתחילת דבריו בשאר תנאים לא הזכיר בלא רשות. ופשוט שכן ג\"כ יתבארו דבריו גבי אשה ברישא אע\"פ שלא הזכיר מלת או המחלקת. ולפי דברי. פוסק כשמואל מטעם דאתיא כרבנן. ועוד מטעם שכתב הר\"ן. למאן דפסיק כשמואל משום דאף על גב דבאיסור איתמר. עיקר פלוגתייהו בדינא תליא אי אמרינן יד אשה כיד בעלה. ולפיכך הלכתא כשמואל בדיני. ותימה על הכ\"מ בפ\"ג מה' זכייה שכתב וז\"ל כתב הרב המגיד שפסק המחבר כשמואל דדיני נינהו. ויש לתמוה עליו דאדרבה כרב פסק וצריך טעם למה. ע\"כ. ותימה על תמיהתו שכיון שמפרש הרמב\"ם דמהני באומר על מנת שתרצי כו' ודאי כשמואל פסק. ומה שהזכיר ג\"כ ע\"מ שתלבשי כו' זהו כשאינו אומר ע\"מ שאין לבעלך וכו' וכמו שכתבתי [*ובטור יורה דעה סי' רכ\"ב וכן בטור אבן העזר סי' פ\"ה כתב הב\"י עצמו ללשון הר\"ן שכתב שהרמב\"ם פוסק כשמואל ולא נחלק עליו כלל וגם שם בא\"ה סי' הנזכר סעיף י\"א כתב או ע\"מ שתעשי מה שתרצי בלא כו'] ועיין עוד במשנה ג' פ\"ק דקדושין. ואף על פי שנתברר דעת הרמב\"ם לא ידעתי דעת הר\"ב מה אדון בה וזה לפי שבמשנה ג' פ\"ק דקדושין מפרש דהלכה כחכמים ולא הצריך לומר אלא ע\"מ שאין לרבך רשות בהן וכ\"כ בהדיא במ\"ג פ\"ח דסנהדרין וכאן הניח המשנה בצורתה ולשונה ולא דחאה מהלכה דאילו לרבנן אינו צריך שתי הלשונות נראה מזה שסובר שמשנתינו הלכה היא וקשיא לדידיה הלכתא אהלכתא וצ\"ע. ועיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ח דפסחים. עוד עיין מה שכתבתי במשנה ו' פ\"ז דעירובין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נדרה בו ביום</b>. [*ביום שנשאת וכדאוקי לה בפרק נערה המאורסה בשנשאת ונתגרשה בו ביום דכי קתני נדרה בו ביום] לרבותא נקטיה דאע\"ג דבו ביום היתה ברשות אביה קודם שנדרה אפ\"ה כיון שנשאת אין לה תקנה אפי' באותו יום עצמו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אינו יכול להפר</b>. פי' הר\"ב שאין הבעל מיפר בקודמין במ\"ג דפרק דלעיל מפורש מנא לן [*וכתב הר\"ן ואי הך חזרה דאירוסין בלחוד [היא] [והארוס מפר בקודמים כדכתב הר\"ב במ\"ג פ' דלעיל] נמי אינו יכול להפר בשותפות האב דכיון שנשאת שוב אין לאביה זכות בה עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>זה הכלל כל שיצאת וכו'</b>. לאתויי מסר האב או שלוחיו. לשלוחי הבעל גמרא. ועיין מ\"ש בזה במ\"ה דפ' דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תשע נערות נדריהן קיימין</b>. כתב הר\"ב נערות לאו דוקא וכ\"כ הרא\"ש וטעמייהו שהרי יש מהן שנדריהן קיימין מפני שכבר נתבגרה. אבל הרמב\"ם כתב כי באמרו תשע נערות ר\"ל שהן היו נערות בשעת קבלת הקידושין וכל מה שמונה בהן בוגרת ר\"ל שהיא בשעת הנדר כבר בגרה ע\"כ. ואף הר\"ב שכתב גבי בוגרת והיא יתומה שנשאת ומת בעלה כשהיא נערה לא הוי ליה לכתוב כשהיא נערה אם לא כדי ליישב דתנן בוגרת ואילו רישא קאמרה תשע נערות. והנה תפס בתחלה פירש הרא\"ש. ואח\"כ פירש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>תשע</b>. כתב הר\"ב ובגמרא אמרינן דחכמים לא שנו אלא שלש נערות וכו' וז\"ל הר\"ן הנך תשע כולהו איתנהו בכלל תלת דהיינו יתומה בחיי האב. ויתומה ממש. ובוגרת. דבכל חד מהנך תלתא גווני היא יוצאה מרשות אביה ורבנן לא מנו אלא הנך תלתא דאמרן כדאיתא בגמרא אלא דרבי יהודה פליג כל חד מהני תלת גווני לתלתא. ואמרינן בירושל' שאף ר' יהודה לא אמרה אלא לחדד בהן את התלמידים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בוגרות והיא יתומה</b>. כתב הר\"ב ואין האב יכול להפר שהרי היא בוגרת ועוד שהיא יתומה וכו' וכ\"כ הרמב\"ם. והאמת מפרשים שמפני שני דברים נמנעת ההפרה בזו אבל לפי סדר הכללות. לא נקטה לזאת אלא מפני סבת היתמות שיש בה בלבד: \n",
+                    "<b>נערה שמת אביה וכו'</b>. אע\"פ שבשתי הכללות הקודמות התחיל בשתיהן בבוגרת. אבל לפי שבאותן יש בהן שתי סבות המונעות שהרי הן בוגרות גם יתומה אם בחיי האב אם מן האב ממש ואילו הכא בכלל זה אותה שהיא מתחלת בבוגרת אין בה אלא סיבה אחת המונעת והיא הבוגרת ולפיכך התחיל בנערה שמת אביה ובגרה שיש גם בה שתי סיבות מונעות ואע\"פ שבכולן אין אנו צריכין אלא סבה אחת מונעת: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף המשיא בתו הקטנה וכו' ועדיין היא נערה</b>. אשמועינן דאפילו היתה קטנה כשנשאה יצתה מרשות אביה בהנהו נישואין וכי קתני ועדיין היא נערה הה\"נ אפילו היא קטנה כיון שנשאת אין לאביה רשות בה והאי דנקט נערה משום דנדרי קטנה אינם כלום עכ\"ל הר\"ן. וכלומר סתם קטנה ואלא מיהת יש קטנה שנדריה נבדקים כדפירש הר\"ב בר\"פ דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם שאיני נהנה וכו'</b>. הרא\"ש בפסקיו העתיק שאני וכן בסיפא: \n",
+                    "<b>אם עושה אני על פיך</b>. פירש הר\"ב דכיון וכו' על ידי שהיא עושה לבעלה גנאי הוא לבעל וכן פירש הרא\"ש. וכ\"כ הטור סימן רל\"ד בטעמא דסיפא שכן מה שאינה רשאה לעשות לאביה ולאביו כדי שלא תיאסר עליו ג\"כ גנאי הוא לו. ע\"כ. ויש לומר שיותר הוא גנאי לו שלא תהנה ממה שלא תעשה א\"נ יותר גנאי לו שלא תעשה ממה שלא תהנה הלכך תרווייהו צריכי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומרת טמאה אני לך.</b> כתב הר\"ב באשת כהן מיירי דנאסרה לבעלה באונסה ולא הפסידה כתובתה כדאיתא בגמרא דיכולה למימר אנא הא חזינא גברא הוא דנסתחפה שדהו. כלומר קדושת כהונתו גרמה לו דהא אונס בישראל משרי שרי הלכך מזלו גרם ויש לה כתובה: ",
+                    "<b>השמים ביני לבינך.</b> כתב הר\"ב בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה. עץ שתשען עליו לעת זקנתה. ואם תמות יקברנה. רש\"י ספ\"ו דיבמות: ",
+                    "<b>נטולה אני מן היהודים.</b> פירש הר\"ב שאסרה תשמיש של כל ישראל עליה ובעל בכלל. ואע\"ג דבמשנה ג' לא הוה בעל בכלל כל הבריות. הכא מוכחא מלתא דהא מכונה לאסור המותר ולכל ישראל הא קיימא באיסור אשת איש. גמרא לעיל דף פ\"ד: ",
+                    "<b>שלא תהא נותנת עיניה באחר.</b> דשמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא. הר\"ן: ",
+                    "<b>טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה.</b> ואיכא למידק כיון דמדינא מתסרא אבעלה כמשנה ראשונה. איסור שבה להיכן הלך. וכ\"ת דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכי אמרה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושין מעיקרא ונמצא שהיתה פנויה כשנאנסה. דהתינח כשאומרת לכשר נבעלתי. אבל כשנבעלה לפסול שנעשית חללה אכתי אסורה לבעלה ומתניתין סתמא קתני. ותירצו דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להימנוה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוות מזלזלא נפשה למימר הכי ומשנה אחרונה אוקמוה אדינא כ\"כ הר\"ן. והתוספות כתבו דכיון דיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מכל וכל בסברא גדולה כזאת ע\"כ. וכך כתבתי בשמם ברפ\"י דיבמות. וכך לשון רש\"י בפ\"ד דמנחות שהעתקתיו בס\"ד במשנה י' פ\"ד דעדיות: ",
+                    "<b>יפר חלקו.</b> כתב הר\"ב דהוי דברים שבינו לבינה. ולמאי דכתב הר\"ב במ\"ב דכולי פרקין רבי יוסי היא ואינה הלכה. ה\"נ אינה הלכה. אלא לרבנן ענוי נפש הוא כך כתב הרמב\"ם. ומיהו הר\"ב כתב לעיל במשנה ב' להלכה דהוי בינו לבינה. והיא מחלוקת בין הפוסקים דאיבעיא לן בגמרא דף פ\"א [ע\"ב] לרבנן מאי. ויש שסוברים דלא אפשיטא ולחומרא ולא יפר אלא חלקו. ויש סוברים דאיפשיטא ע\"ש בפירש הר\"ן. ולא קשיא על מ\"ש הר\"ב בשם רש\"י דמדנדרה על כל העולם ש\"מ דתשמיש קשה לה וא\"כ היכי אמרינן הכא דהוי ענוי נפש אי להלכה אי לאיבעיא. דלא אמר רש\"י הכי אלא למשנה ראשונה. אבל לאחרונה. אמרינן דלא קשה לה התשמיש ולא נדרה אלא שתהא מקלקלת על בעלה: ",
+                    "<b>ותהא נטולה מן היהודים.</b> בפ\"ג דכריתות מפורש כמה גווני דאיסור חל על איסור ומינייהו איסור מוסיף וה\"נ דכוותה דאע\"ג דכבר היא אסורה לעלמא באיסור אשת איש מנו דאתוסף איסור בנדרה על בעלה שהיתה מותרת לו חל נמי על האחרים ובאיסור מוסיף מודה ר\"י כדאשכחן ליה במ\"ה פ\"ג דכריתות ואזדא לה תמיהת התוספות מדאמרינן דכולי פרקין רבי יוסי היא. ואיהו סבר [במשנה ד' פ\"ט דסנהדרין] בא\"א ונעשית חמותו נדון בזיקה ראשונה משום דלית ליה איסור חל על איסור ע\"כ. ולא קשיא דבגמרא דהתם מסיק איסור מוסיף אית ליה והא דאמר נעשית חמותו נידון בזיקה ראשונה. משום דתרי קטלי לא קטלינן ליה: ",
+                    "<small>סלק מסכת נדרים</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נדרים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Nedarim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Nedarim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה נדרים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Nedarim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b09e94b82af632552b5410f8a0946fd590e7b446
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Nedarim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,685 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Nedarim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Nedarim",
+    "text": {
+        "Mishnah Nedarim, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר כתובות נדרים שפרשתת נדרים כולה וההתבוננות שיש בה הוא נדרי נשים כמו שנאמר (במדבר ל׳:י״ז) בין איש לאשתו בין אב לביתו וכשיהיו הנשואין גמורין ותהיה האשה נכנסת לחופה יש לבעלה רשות להפר נדרים ומפני זה סמך נדרים לכתובות. עכ\"ל. ובריש מסכת סוטה איתא בגמרא. איידי דתנא כותובות ותנא המדיר. תנא נדרים: \n\nלשון הר\"ן נדר הוא באחד משני ענינים. אם נדרי הקדש שהוא מקדיש לבדק הבית או למזבח ובענין זה אינו יכול להקדיש אלא מה שהוא שלו ואיסורו כולל כל אדם. או נדרי איסור שאסר על עצמודברים המותרים ובענין זה יכול לאסור אפילו נכסי חבירו עליו ואין איסורו שוה לכל. ומסכת זו היא בענין נדרי איסור. וחרמים כשם שהוא כולל חרמי בדק הבית כך הוא כולל נדרי האיסור. והך דהכא היינו נמי בנדרי איסור דאילו חרמי בדק הבית לא שייכי בהאי מסכתא אלא בסדר קדשים. ונדרי איסור הם באחד משלשה דרכים. עיקר הנדר וכינויו. וידות. עיקר הנדר. הוא שיאמר דבר זה אסור עלי בין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה. אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור. וכינוים וידות מפורשים במשנתינו עכ\"ל: \n\nומ\"ש זהו נדר האמור בתורה ואף על פי שאין שם שבועה כלל ולא הזכרת שם ולא כינוי וע\"ז נאמר בתורה (במדבר ל׳:ג׳) לאסור אסר על נפשו שיאסר על עצמו דברים המותרים. לשון הרמב\"ם פרק א' מהלכות נדרים ומינה דדוקא שיאסור או שיתפיס אבל האומר נדר שלא אוכל אינו כלום. וכן מצאתי בתשובת מהר\"ם אלשקר סי' ע\"ה שכתב כן בשם תשובה להרמב\"ם. וסיים בה היה הנודר עם הארץ פותחין לו פתח ממקום אחר כדי שלא יקלו בנדרים: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>כל כנויי נדרים</b>. כתב הר\"ב בגמ' מוקמינן דמתניתין חסורי מחסרא וה\"ק כל ידות כו' כל כנויי כו' ובריש נזיר מפרש הר\"ב דח\"מ והכי קתני כל כנויי כו' כל ידות כו' וזה עיקר. דאמר הכא בגמרא למ\"ד כנויים לשון נכרים הוא [וכן פירש הר\"ב במשנה דלקמן] דמתניתין פתח בכנויין שהן דאורייתא דמסתמא כיוונה התורה לכל לשון בני אדם. וידות לא אתיא אלא מדרשא ועוד סברת הגמרא דאע\"ג דח\"מ לא מחסרא רישא שאין אדם מחסר בראש דבריו אלא באמצען ומשום הכי נמי פריך בגמרא דכי היכי דפתח בכנויין לפתח נמי בפירושא דכנויין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומשני דזמנין מפרש התנא במאי דפתח וזמנין בההוא דסליק וכמ\"ש בריש מסכת שבת ולא מסיק בתר הכי דה\"ק כל ידות כו' כל כנויי וכו' אלא למ\"ד כנויין לשון שבדו חכמים מלבן הילכך פירושו דבנזיר הוא עיקר. ודידות נדרים כנדרים נפקא לן מהיקשא דנזירות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>א\"נ מלנדור נדר א\"נ מן כל היוצא מפיו יעשה כדאיתא בגמרא. ומ\"ש הר\"ב ידות נדרים כמו בית יד כו' וז\"ל הרא\"ש כמו בית יד הכלי שאינו עיקר הכלי והאוחז בה הכלי אוחז כולו עמו. וכך הנך ידות אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכו ניכר שדעתו לדור ומחשביה ליה כאילו גמר דבריו. ואע\"ג דגמר בלבו לדור אי לאו דחשבינן להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמרינן בפ\"ג דשבועות דף [כ\"ו ע\"ב] אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו: \n",
+                    "<b>וחרמים כחרמים וכו'</b>. משום דנדר ושבועה גבי הדדי כתיבן (שם) [כל נדר וכל שבועת איסר א\"נ כי ידור נדר לה' או השבע שבועה] תני להו לשבועות נמי הכא [מה שאין כן בריש מסכת נזיר] ואיידי תנא נמי לאינך כולהו. ונדרים דמתסר חפצא עליה דאומר קונם ככר זה עלי שעושה הככר עליו הקדש [ואף ע\"ג דכתיב כי ידור דמשמע ליה דר\"ל אגברא מ\"מ כתיב כי ידור נדר דר\"ל דמתפיס בנדור. תוספות] וגבי חרמים נמי אסר חפצא עליה [דגלי קרא (ויקרא כ\"ז) ואשר יחרם מכל אשר לו משמע דהחפץ יהיה חרם. תוספות] תני להו גבי הדדי לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מחפצא [ואע\"ג דגבי שבועה כתיב (במדבר ל׳:ג׳) או השבע שבועה [לאסור איסר על נפשו דמשמע דאסר חפצא עליה]. מ\"מ גלי קרא(ויקרא י\"ט) לא תשבעו דמזהר אגברא. תוספות]: \n",
+                    "<b>מודרני ממך כו'</b>. כתב הר\"ב שאומר מודרני ממך שאיני אוכל לך כו' וטעמא בגמרא משום דעל כרחין משנתינו סברה דידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים. מדתני שאיני אוכל לך [ואי אמרת דמודרני מלתא באנפי נפשה ושאיני אוכל נמי מלתא באנפי נפשה] ליתני שאיני אוכל גרידא [וממילא ידענא דלאותו שמדבר אליו ומסרהב בו שיאכל עמו קאמר ועיין בפירוש הר\"ב מ\"ב פ\"ב] אלא מדתני לך ש\"מ דסברה מתניתין ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים. הרא\"ש [ועמ\"ש לקמן בשם הר\"ן] הלכך כי אמר נמי מודרני ולא אמר שאיני אוכל לך לא משמע דבאכילה קאמר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>אלא דלא משתעינא בהדך. ואם תאמר כיון דלא מתסר עד דאמר מודרני ממך שאיני אוכל לך אמאי איקרי יד. כבר כתב הר\"ן דטעמא משום דלא מסיק דבוריה למימר כקרבן. א\"נ דלא אמר אסור בהדיא: \n",
+                    "<b>שאיני אוכל</b>. ולא דמי לשאיני ישן שאיני מדבר כו' דריש פרק דלקמן דתנן דמותר [מדאורייתא] דהוי דבר שאין בו ממש. דהתם אין בו ממש לא בדבור ולא בשינה. אבל הכא מ\"מ במאכל שהוא מזכיר יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו ענין זה שאני אוכל. תוספות. וכ\"כ ג\"כ פ\"ה דכתובות דף נ\"ט והביאו ברייתא דתניא קונם שלא אתן תבן לבקרך אינו יכול להפר. והרא\"ש כתב שאני אוכל לך כלומר בקונם יהא עלי מה שאוכל לך ול\"ג שאיני אוכל לך שאין לנדר מקום לחול עליו ע\"כ כלומר דהאי לישנא דשבועה היא דמיסר נפשיה אחפצא ועיין בריש פ\"ב. וזה לפי דרכו שהוא מפרש דמתניתין קשיתיה דאפילו בדלא אמר קונם כלל אלא ממה שמסרהב ידעינן דלאסור מכוין וכמו שתראה מלשונו שכתבתי לעיל. אבל הר\"ן מפרש דלמאי דאמרינן מתניתין קשיתיה [כלומר אי הוה [אמר] מודרני בלחוד] שצריך שיאמר קונם ולפי שאמר קונם ואמר שאיני. שהוא לשון שבועה הוה ליה נדר ולא נדר גמור והוי יד לנדר ועיין סוף פרק ג': \n",
+                    "<b>לך</b>. פירוש משלך. ועיין בפרק ג' משנה י\"א [*ומצינו לרש\"י שפירש בפירוש החומש בפרשת וישלח על למי אתה. של מי אתה]: \n",
+                    "<b>מנודה אני לך</b>. לשון הרמב\"ם מי שאמר מנודה אני לך שאיני אוכל לך או שאיני טועם לך [וכו'] אבל התוספות כתבו דהכא א\"צ לסיים שאיני אוכל דאין לספקו בהרחקת ד\"א דא\"ל בלשון נדוי לפי שאין אדם רגיל להזכיר לשון נדר לעצמו אלא אומר בפירוש להרחיק ארבע אמות ממנו והלכך כיון דאין לספק מנודה אני לך בהרחקת ד\"א. א\"כ ודאי לשון נדר הוא לשון נע ונד ומרוחק מהנאתו: \n",
+                    "<b>להחמיר</b>. כ' הראב\"ד [פ\"א מה\"נ] פירש לאכול בד' אמותיו. נראה מדבריו דלענין לאכול בד' אמותיו החמיר ר\"ע ולא לענין לאכול משלו. ואין פירוש זה מוכרח במשנה. דאדרבה איכא למימר דלענין לאכול משלו אתנייה דומיא דמודרני מופרשני מרוחקני ממך שאיני אוכל לך דאתנו בהדה ולזה מטין דברי הרמב\"ם בפשטן. ומדברי הטור נראה שמפרש בדעת הרמב\"ם כפירש הראב\"ד ז\"ל. ב\"י סימן ר\"ו: \n",
+                    "<b>כנדרי רשעים</b>. הך בבא נמי פירושא דידות הוא. ר\"ן: \n",
+                    "<b>כנדרי רשעים נדר בנזיר כו'</b>. לשון הר\"ב אם אמר הרי עלי כנדרי רשעים שנדריהם נזיר וקרבן ושבועה אם אוכל ככר זו כו' וכן פירש לקמן בנדבות אם אמר כנדבות כשרים הריני נזיר והרי זה קרבן וכן פירש הרמב\"ם ולפי זה רישא פשיטא ועיקרה משום סיפא דכנדרי כשרים וכו' אבל בגמרא מפרשינן באומר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו כלומר אם אמר כנדרי רשעים הריני והיה נזיר עובר לפניו. וכתב הר\"ן ולא איצטריך אלא משום סיפא דכשרים דלא מהני משום דבאומר כנדרי*) [כשרים] בטל ליה אבל כשאומר הריני אפילו אם לא אמר כנדרי רשעים מהני <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>כדתנן בריש נזיר באומר אהא ע\"כ. וכן אם אמר כנדרי רשעים עלי חייב קרבן. וכתב הר\"ן דמסתברא [דוקא] כשהיתה בהמה מונחת לפניו. והכ\"מ בפי\"ד מהלכות מעשה קרבנות כתב דמדברי רמב\"ם נראה דבעלי אינו מצריך ואינו מוכרח. גם בהלכות נדרים כתב שדברי הרמב\"ם סתומים. וכן אם אמר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"5\"></i>כנדרי רשעים הימנו משמע שלא אוכל ופירש הר\"ן והיה ככר מונח לפניו גם בזה כתב ב\"י סימן רל\"ז שאין נראה כן מדברי הרמב\"ם. ע\"כ. וקמ\"ל דאע\"ג דלא מפיק שבועה מפומיה אפילו הכי הואיל ואמר כנדרי רשעים משתמע ודאי דהכי בעי למימר דרכן של רשעים הוא דאגב רתחייהו נודרים בנזיר בקרבן ובשבועה והא דלא אמר אלא כנדרי ואמרנו שבכלל זה אית ביה שבועה. הכי איתא בגמרא דר\"פ בתרא דבלשון חכמים שבועות בכלל נדרים וכמו שכתוב שם בפי' הר\"ב. ותימה להרמב\"ם והר\"ב שמפרשים למשנתנו בדרך אחר מפירוש הגמרא. ועוד דלדידהו כולה רישא לא אשמעינן ולא מידי. והרמב\"ם בחבורו פרק א' מהלכות נדרים כתב האומר לחברו הרי עלי כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר וקרבן ושבועה ואכל. חייב בכולן כו' אמר כנדרי רשעים הריני וכו' כנדרי רשעים עלי כו' כנדרי רשעים שלא אוכל ממנו וכו'. וכתב הכ\"מ מ\"ש כנדרי רשעים אם אוכל לך שמנדריהם נזיר כו' כלומר שפירש כן וזה הצעה למה שיכתוב אח\"כ ע\"כ. נראה מדבריו שרוצה לומר שזו הצעה היא אבל אינו עניין בפני עצמו להורות שאם אמר כן מה דינו שזה הענין לא נזכר לא במשנה ולא בגמרא אבל אח\"כ מפרש והולך באיזו לשון הוא אומר דהיינו הריני. עלי. והימנו. וזו אינו אלא הצעה והקדמה דמה בין רשעים לכשרים ואמר שרשעים מנדריהם נזיר כו' אבל בפרק י\"ד מהלכות מעשה הקרבנות לא כתב הרמב\"ם אלא בבא ראשונה האומר עלי כנדרי רשעים שמנדריהן נזיר וקרבן וכו' והביא שם הכ\"מ לישנא דגמרא ולשון הרמב\"ם מהלכות נדרים וסיים בהו וז\"ל ונראה מדבריו שהוא מפרש שדברי המשנה הם כוללין שני חלקים האחד שאומר מנדריהם נזיר כו' השני הוא שלא אמר אלא כנדרי רשעים בלבד. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>כנררי כשרים</b>. כתב הר\"ב שהכשרים יראים שלא לעבור בבל תאחר. פירש שהנדר הוא הרי עלי כדמסיק הר\"ב וכיון שכן אפילו כשהוא בפתח העזרה אין נודרין דהא איכא חששא שמא תמות והוא חייב באחריות ואתי לידי תקלה בבל תאחר. תוספות בד\"ה כהלל הזקן. ומ\"ש הר\"ב ונזהרין שלא להוציא שבועה מפיהם והא דכתיב (תהילים קי״ט:ק״ו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ההוא לזרוזי נפשיה בעלמא שכבר הם מחוייבים לקיים את המצוה וכדי לזרז עצמו לקיים המצוה או שלא לעבור על לא תעשה שרי ליה למנדר ועל זה שנו נדרים סייג לפרישות. בפסקי הרא\"ש וכ\"כ הרמב\"ם בסוף הלכות נדרים. ועיין מ\"ש במ\"ג פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>וכנדבותם נדר בנזיר</b>. מקשים בגמרא אדקתני נדר והא אמרת דאינן נודרין ומשני תני נדב בנזיר ובקרבן. ומ\"ש הר\"ב שהכשרים פעמים נודרים בנזיר בדוקא נקט לפי שלא שייך בנזירות אלא נדר. ופירש הר\"ן דנדר פירוש דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב ונדבה פירש מה שאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים ומש\"ה אמרינן דנדר הוא הרי עלי לפי שאינו מתנדב לגמרי כיון שלא הפרישו עכשיו ונדבה הוא באומר הרי זו לפי שמתנדב ונדרו יותר רצוי וכיון שזהו פירושו של נדר ונדבה אף בנזיר אע\"פ שאין הנדר של נזירות אלא בענין אחד [והיינו בלשון נדר] מי שהכוונה שלו רצוייה יותר קרוי נזירתו נדבה ומי שאינו רצויה כל כך קרוי נדר והרשעים כשנודרים בנזיר אין כוונתם רצויה לגמרי אבל הכשרים מתוך שכוונתם שלמה ורצוייה ואין בנזירתם שום נדנוד עבירה קרוי נזירתם נדבה ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם בסוף הלכות נזירות האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך או אם לא אעשה וכיוצא בזה ה\"ז רשע ונזירות כזו מנזירות רשעים הוא אבל הנודר לה' דרך קדושה ה\"ז נאה ומשובח ועל זה נאמר (במדבר ז') נזר אלקיו על ראשו וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם</b>. שאמר קונם ככר זה עלי. רש\"י: \n",
+                    "<b>הרי אלו כנויין לקרבן</b>. פירש הר\"ב לשונות של גוים הם. לשון רש\"י דף ג' והני קחשיב להו והוא הדין לכל לשון הנודר אדם מיחייב והא דקא מנו חכמים הני לשונות משום דבהני לשונות בקיאי ע\"כ. והר\"ן כתב בריש פירקין דמאי דפריש הני טפי משאר לישני ולא אמר הנודר בכל לשון הרי זה נדר דרבותא אשמועינן דלא מיבעיא בלשונות גוים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר אלא שאפילו בלשונות שאינם גמורים שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד\"א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינו לשון גמור בפני עצמו קמשמע לן. ע\"כ. ועיין מ\"ש בריש מסכת נזיר. ומיהו הכל לפי המקום והזמן בין בכנויים שהזכירו או שלא הזכירו וז\"ל הרמב\"ם סוף פ\"א מהל' נדרים וכן כל כיוצא בזה הולכים אחר לשון כלל העם באותו מקום ובאותו זמן. וכך כתב בריש הל' נזירות. ובפ\"ב מהלכות שבועות: \n",
+                    "<b>כנויין לקרבן</b>. להתפיס בקרבן דאכינויים דרישא קאי לפרושי. ומשום דסתם נודר מתפיס בקרבן שהוא דבר הווה ומצוי נקט הרי אלו כנויין לקרבן. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>חרק</b>. האומר ככר זה עליך חרם [צ\"ל חרק] רש\"י ועיין משנה ד' פ\"ב: \n",
+                    "<b>נזיק</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שאומר הריני נזיק אם אוכל ככר זה. רש\"י: \n",
+                    "<b>שבותה</b>. שלא אוכל ככר זה. רש\"י. והא דלא נקט כינויי שבועה קודם כינויי נזיר כמו במשנה דלעיל אכתוב בסמוך: \n",
+                    "<b>נדר במותא</b>. פירוש נשבע ומשום דקאי בנדרים נקט לשון נדר כדלעיל [בגמרא דף ח'] האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר וכו' ומשום דבמוהי אינו מענין שבותה שקוקה דהוו להו ל' גוים ובמוהי אינו מענין אותן כנויין אלא לפי שהוא לשון שבועה הפסיק ושנה ביניהן נדר [וז\"ל הר\"ן משום דשבותה שקוקה נגזרים משבועה מה שאין כן במומי ולפי שהן כנויין חלק ביניהן בנדר] ומה שהקדים נזירות לשבועה משום דבעי למתני גבי הדדי אותם שיש ביניהם ג' לשונות של כינויים. הרא\"ש. ועיין עוד מזה בסמוך: \n",
+                    "<b>במותא</b>. וגירסת הרמב\"ם בפ\"ב מהל' שבועות במוהא ומפרש נמי שהוא כינוי בלשון תרגום. וגירסת טור סימן רל\"ז מומי או אומי ובלא בי\"ת דוקא. והגירסא בנוסח משנה דגמרא במוהי וכן גירסת הר\"ן ומפרש דבמוהי כינוי למשה בשבועת משה כדכתיב (שמות ב׳:כ״א) ויואל משה והכי איתא בירושלמי. ומש\"ה תנן נדר במוהי דאילו אמר שבותה שקוקה במוהי היה משמע דאמר במוהי בלחוד ומש\"ה תנן נדר לאשמעינן דבעינן שיזכיר נדרו של משה דהיינו שבועה וה\"ג בברייתא במומתא דאמר מוהי. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר לא חולין לא אוכל לך</b>. וכך היא גירסת הרמב\"ם בפירושו ומפרש שכל מה שאוכל לך לא יהיה חולין והוא כאילו אמר כל שאוכל לך יהיה קרבן. ע\"כ. אבל גירסת הר\"ב לחולין שאוכל לך. וכן היא גירסת הרמב\"ם בחבורו וגירסת הפוסקים. וכתב הרא\"ש שכן משמע לשון הגמרא דקאמר עלה סברוה מאי לחולין לא חולין ליהוי אלא קרבן [משמע דסיומיה הוא שאוכל לך] וגם מתניתין מוכחת דכל הני דמתניתין אשאני אוכל לך דרישא קיימא ע\"כ: \n",
+                    "<b>לא חולין לא אוכל לך כו' אסור</b>. טעמא משום דמכלל לאו אתה שומע הן שכן משמעו לא חולין אלא קרבן וגירסת הר\"ב נמי לחולין כמו לא חולין אלא קדש ולפי מה שאכתוב לקמן דכולה מתניתין רבי יהודה היא והר\"ב כתב דאין הלכה כמותו ניחא דא\"כ ככולה מתניתין לית הלכתא והיינו כמו שפסק במ\"ד פ\"ג דקדושין דלית לן מכלל לאו אתה שומע הן אבל לפי שלא פירש כן הר\"ב דכולה מתניתין ר' יהודה היא נוכל לומר דברישא קי\"ל דהלכה היא ולא אתיא כר\"י ולא קשיא שאפשר שדעתו דטעמא דמתניתין לא הוה משום דמכלל לאו אתה שומע הן אלא כמ\"ש כ\"מ ריש הלכות נדרים וכן בב\"י סימן ר\"ד להרמב\"ם דסובר דכיון שאומר לחולין שמשמעו לא חולין ממילא משמע דקרבן יהא דהאומר דבר זה אינו מותר ממילא משמע שהוא אסור ע\"כ. ולגירסא שנייה לא חולין לא אוכל לך אע\"ג דהרא\"ש כתב דכשמסיים לא אוכל לך הוי מוכח דמכלל לאו כו' כיון שבא לאסור ובהא כ\"ע מודו דאמרינן ביה מכלל לאו כו' וא\"כ ל\"ק אפסק דלעיל הא ליתא. דאי הגירסא כן במשנה. אף הרא\"ש לא יוכל לכתוב כן. דהא הגמרא מוקי למתניתין כמ\"ד מכלל לאו כו' ולהרא\"ש הך אוקימתא קיימא הלכך אין לנו במשנתינו בין לגירסא זו ובין לגירסא זו אלא באחת משני הדרכים שכתבנו אי דאתיא כמ\"ד מכלל לאו כו' ואין הלכה כמשנתינו. ואי דהכא לאו מטעמא דמכלל לאו כו' הוא כלל: \n",
+                    "<b>לא כשר ולא דכי</b>. ארישא קאי דמסיים שלא אוכל וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ולגירסת הר\"ב מסיים שאוכל לך וכ\"כ הרמב\"ם בחבורו. ואיכא למתמה לגירסא זו דאמאי גרס לחולין בפתח והדר תני לא כשר. והוה ליה למתני באינך נמי דכוותיה בלמ\"ד לחוד. וכן דברי הר\"ן דגרסינן להו בלמ\"ד וכ\"ש לדעת הרא\"ש דמחלק בין למ\"ד בפתח ולמ\"ד בחולם וסובר דכשהוא בחולם כ\"ע מודו ואין כאן ענין למכלל לאו כו' אלא דממילא משמע דמה שאינו מותר שהוא אסור וכ\"כ התוספות א\"כ הוה זו ואין צריך לומר זו. ואפשר לתרץ דהכי קתני האומר לחולין בפתח נעשה כאומר לא כשר בחולם דבהא כולי עלמא מודו להרא\"ש וא\"נ להרמב\"ם דאין חלוק בין למ\"ד פתוחה ללמ\"ד חולם מ\"מ משתמע יותר כשהיא בחולם שר\"ל לא ולפיכך ה\"ק לחולין בפתח נעשה כלא כשר בחולם: \n",
+                    "<b>ולא דכי</b>. כתב הר\"ב לא מותר כמו איל קמצא דכן בעבודה זרה פ\"ב דף ל\"ז. והיא מ\"ד פרק בתרא דעדיות. ומ\"ש ואנן קי\"ל דאין מתפיסין כו' בריש פרק דלקמן מפורש. וכן מ\"ש התנן סתם נדרים להחמיר. שם מ\"ד: \n",
+                    "<b>טהור</b>. פירש הר\"ב אם אמר לא טהור כו'. וכתב הר\"ן ומשום דתנא למ\"ד בדכי לא חש למתנייה בטהור. דמלתא פשיטא הוא דדכי וטהור שוה להדדי דחד ענינא הוא עכ\"ל. ומ\"מ קשיא ל\"ל למתני תרווייהו. והרא\"ש מפרש טהור וטמא אם אומר טהור או טמא שאוכל לך דהיינו קדשים שנוהג בהם טומאה וטהרה: \n",
+                    "<b>וטמא נותר ופגול</b>. כתב הר\"ן ובהני לא שייך למ\"ד פתוחה בתחלתן דאדרבה אי אמר להו בלמ\"ד איכא למימר דלהתירא קא מכוין ובהני נמי אע\"ג דלא אמר בהו כ\"ף הדמיון מתסרי. שכיון ששמו מורה אסור. בלא כ\"ף נמי מתסר לכ\"ע. ועיין מ\"ש על כאימרא כו': \n",
+                    "<b>טמא</b>. להר\"ן ניחא דקמ\"ל אפילו בלא כ\"ף ולא קשיא דכ\"ש הוא מלא טהור <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והתוספות כתבו דסד\"א דדוקא לא דכי שהזכיר טהרה קצת שייך אקרבנות שצריכין לנהוג בטהרה אבל טמא בהדיא ה\"א אדרבה משתמע דבר שנוהגין בו טומאה דהיינו חולין קמ\"ל. דכקרבן טמא קאמר ועיין מ\"ש בריש מתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>נותר ופגול</b>. אע\"ג דהוי דבר האסור דמתפיס בעיקר קדושת הקרבן שנעשה נותר ופגול. גמרא: \n",
+                    "<b>אסור</b>. לפי שהתחיל בכ\"ף הפסיק באסורה. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>כאימרא</b>. פירש הר\"ב כשה של קרבן דסתם נדרים להחמיר. ועוד דמשמע דמשה הידוע קאמר הר\"ן: \n",
+                    "<b>כאימרא</b>. וכו' בכ\"ף דהני כולהו אין שמן מורה על שם איסור. הר\"ן. וכתב עוד הר\"ן א\"נ טעמא דבלא כ\"ף משמע דנשבע בחיי אימרא וכן אשארא ע\"כ. וקשיא עצים מאי חיי שייך בהו. מיהו הר\"ב מפרש במשנה דלקמן ג\"כ טעמא דחיי וקתני גבייהו מנחה וע\"ש: \n",
+                    "<b>כדירים</b>. פירש הר\"ב כלשכת העצים או כלשכת הטלאים וכתבו התוספות לפי ששני עניני דירים הם. נקט לשון רבים כדירים. ועיין לקמן מ\"ש בדבור כמזבח: \n",
+                    "<b>כעצים</b>. לשון הר\"ב כגזרי עצים. ולשון הרא\"ש שני גזרי עצים ע\"כ והיינו כדתנן בספ\"ו דשקלים האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזרי עצים להכי תני עצים לשון רבים: \n",
+                    "<b>כאישים</b>. פירש הר\"ב כקרבנות כו'. ופירשו התוספות שנקראים אשה ריח ניחוח והרא\"ש מפרש כאישים כקרבנות*) ירושלים כאש המזבח ע\"כ. ואפשר דלשון אישים שהוא לשון רבים דייק לפרש דתנא כולל לתרוייהו ותוספות בשם ירושלמי פירש שלהבת של אש על המזבח. ועיין במשנה ה' פרק בתרא דביצה: \n",
+                    "<b>כמזבח</b>. פירש הר\"ב כקרבנות וכן כהיכל. וכן כירושלים כך כתב הרא\"ש בשם ירושלמי וכתב דהכי מסתברא דהא לא קאמר כחומות ירושלים ע\"כ. ולפי דכירושלים ר\"ל כקרבנות הה\"נ למזבח ולהיכל ששנויים גבי ירושלים אע\"ג דאינהו ודאי דבר הנדור הן כמו כדירים דלעיל דלא פירשו כטלאים שבדירים או כעצים שבהם. והר\"ן מפרש כדירים כקרבנות שבדירים: \n",
+                    "<b>הרי זה נדר בקרבן</b>. משום דסתם נודר בקרבן הוא מתפיס. הרא\"ש. וכמ\"ש בריש מתניתין דלעיל: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום</b>. כתב הר\"ב ות\"ק פליג עליה כלומר ומתניתין דתנן כירושלים וכן כולהו בכ\"ף. רבי יהודה היא ולא ת\"ק. והכי אמרינן בגמרא דכולה מתניתין ר\"י היא דרישא דמתניתין לחולין כו' נמי רבי יהודה היא דהא שמעינן לר\"מ בפרק ג' דקדושין משנה ד' דסבירא ליה דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אלא רבי יהודה היא דהוא בר פלוגתא דרבי מאיר בכל מקום. הרא\"ש]. והכי קאמר שר' יהודה אומר וכו' וכבר כתבתי בריש מתניתין דהב\"י מפרש לרישא דאתיא ככ\"ע והך אוקימתא לקושטא דמלתא ליתא ומ\"מ נראה ודאי דמציעתא ר' יהודה היא אפילו לקושטא דמלתא דהא שמעינן דמציעתא תני דוקא בכ\"ף והיא סברת ר\"י. ובדברי הר\"ב אין הכרע כבר כתבתי בזה בריש משנתינו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קרבן עולה מנחה חטאת וכו'</b>. וכתב הר\"ב כל הני קרבנות חובה הם דעולה ומנחה משכחת לה בתמידין ובמוספין ושלמים משכחת להו שלמי צבור דביכורים א\"נ שלמי נזיר. ומ\"ש הר\"ב וסד\"א דאין זה נודר בדבר הנדור כלומר קמ\"ל דהוי דבר הנדור ומטעם שמפרש ברפ\"ב ומסתבר לפרש קרבן עולה כו' דקרבן לאו מלתא באנפי נפשיה הוא דביה לא שייך לומר דחובה הוא. ומיהו נראה דמ\"מ משום פלוגתא דר\"י דבעי כ\"ף נסיב ליה ומ\"מ איכא למידק דבשלמא חטאת ותודה שהם באים חובה ניחא דאיצטריך לאשמועינן. אבל עולה ודדמי ליה שהם באים בין בנדר בין בחובה למאי איצטריך ליה הא כבר שמעינן לה מדלעיל דכל לישנא דמשתמע לתרי אפי דהולכים להחמיר. ונ\"ל דהכא איצטריכו ליה דסד\"א דהואיל ופרט לאלו מיני קרבן דמש\"ה פרט להו להתפיס במילי דחובה דוקא וכעין מה שכתבתי במתניתין דלעיל אטמא בשם התוספות: \n",
+                    "<b>שאני אוכל לך</b>. הכי גרסינן דאי שאיני אוכל לך הא תנן במתניתין ב' פ\"ב קרבן לא אוכל לך מותר וכן מוכח מסיפא דתנן קרבן שאוכל לך ופירשו דלא איצטריך ומיהו בזה י\"ל דלא איצטריך משום דבמכ\"ש הוא. ועוד עיין מ\"ש במשנה א' בשם הרא\"ש ועיין בספ\"ג: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מתיר</b>. כתב הר\"ב משום דאמרן בלא כ\"ף דמי לנשבע בחיי הקרבן. ואיכא למידק מנחה שאינה באה מבעלי חיים מאי נשבע בחייו שייך ביה. ולשון הרא\"ש במשנה ב' פ\"ב גבי שבועה שלא אוכל לך כתב. ולא אמרינן בחיי שבועה קא משתבע כדאמרינן בקרבן ובמנחה בפרק קמא משום דשבועה לית בה ממשא ולא שייך למימר בה בחיי שבועה עכ\"ל. משמע דחיי דאמרינן לאו חי מרגיש אמרינן אלא כל דבר יש ממשי קורא לה חי בל' בני אדם. ולפיכך אמרינן בנדר דבהני משתבע: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מתיר</b>. פירש הר\"ב משום דאמרן בלא כ\"ף דמי לנשבע כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ועיין מ\"ש ברפ\"ב דנזיר. וכתב הר\"ן במתניתין דלעיל אמאי פליג ר' יהודה הכא והרי הני שמן מורה איסור ומאי שנא מפגול ונותר. [דהא אוקימנא לכולה מתניתין דלעיל כר' יהודה] לאו קושיא היא שאלו אע\"פ ששמן מורה איסורן. מ\"מ אין שמן על שם איסורן שהאומר בהמה זו עולה או חטאת אינו מתכוין בשם זה אסורא אלא שצריך לעשות ממנו דיני עולה או חטאת מה שאין כן בפגול ונותר. ששמן עליהן משום איסור בלבד. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הקרבן כו' אסור</b>. כ' הר\"ב הא דתנן בפ\"ב הקרבן שאוכל לך מותר. התם הא קרבן קאמר דמשמע חיי קרבן. וכן בגמרא סוף פירקין איתא הא קרבן וכן לשון הברייתא בגמרא הא קרבן וז\"ל התוספות הא קרבן בשתי תיבות בחיי קרבן קאמר והכי משמע הא הנה בקרבן אני נשבע והקרבן שאמר בתיבה א' אסור דלא שייך לומר שהוא לשון שבועה כיון דאמר לה בתיבה אחת ומתניתין נמי דייקי דמיירי בתיבה אחת דומיא דקרבן אע\"ג דהעבודה הוה לשון שבועה אף כי [הוא] בתיבה אחת שאני הכא כיון דבלשון נדר קא\"ל דקאמר הקרבן שאוכל לך אין לפרשו בלשון שבועה ע\"כ. ול\"נ דמהעבודה לא קשיא דלאו שבועה היא אלא שכך הרגיל עצמו כדי שלא לישבע דומה למה שפירשתי בהמעון הזה במשנה ט' פ\"ב דכתובות וגירסת הב\"י הי' קרבן בציר\"י דמשמע חי קרבן. אלא שהחליף חי\"ת בה\"י וכן גירסת הרמב\"ם והרא\"ש: \n",
+                    "<b>לקרבן לא אוכל לך ר\"מ אוסר</b>. כתב הר\"ב דנעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. הכי איתא בגמרא וכלומר אע\"ג דר\"מ לית ליה מכלל לאו כו' הכא נעשה כאומר לקרבן. פירש בשב\"א. ולישנא דנעשה מוכח דלפי האמת אינו אומר בשב\"א אלא נעשה וכן דעת ר\"ת בתוספות דלעולם בפת\"ח אומר אלא נעשה כו' וכן משמע לשון הרא\"ש שם בגמרא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אע\"ג דבריש מתניתין ג' לחולין שאוכל לך פליג ר\"מ לאחד מן הפירושים שכתבתי מחלק הרא\"ש דהכא דמסיים לא אוכל לך מוכח דלאסור בא ולדבריו במשנה ב' פ\"ב דלקמן דתנן לא קרבן לא אוכל לך מותר צריך לחלק כיון דאומר לא קרבן בחול\"ם ליכא לפרושי כלל דהוי כמו בשב\"א ודלקרבן יהא אלא שאתה צריך לבא עליו במכלל לאו כו' כלומר מה שלא אוכל לא יהא קרבן אבל מה שאוכל יהא קרבן והא לית ליה לר\"מ. אלא דקשיא לי דמתוך לשונו של הרא\"ש משמע דכי מסיים לא אוכל לך אית ליה לר\"מ מכלל לאו כו' שכ\"כ ואע\"ג דלר\"מ כי אמר לחולין בפת\"ח לא אמרינן מכלל לאו כו'. ה\"מ כי קא מסיים שאוכל לך אבל הכא דמסיים למלתיה לא אוכל לך משמע שפיר דלאסור בא. מכלל לאו כי האי דמוכח אית ליה שפיר לר\"מ ע\"כ. ומיהו לקמן פ\"ב כתב הרא\"ש בזה הלשון לקרבן לא אוכל לך אשמעינן דשני ליה לר\"מ בין לקרבן בשב\"א. בין לקרבן בפת\"ח ע\"כ. מזה מוכח דלקושטא דמלתא דלעולם אית ליה לר\"מ דלקרבן בפת\"ח מותר משום דליכא למיסר אלא מטעם דמכלל לאו כו' והכא במתניתין דאוסר ר\"מ מיירי באומר בהדיא בשב\"א. וזו היא ראיה גדולה אלי שכן היא סברת הרא\"ש יותר משתי הראיות שהביא הב\"י להוכיח דלקושטא דמלתא לא אמר הרא\"ש דבפת\"ח כמו בשב\"א. וכתב הב\"י דיש לפרש נעשה כאומר דלאו דוקא אלא היינו לומר דבאומר לקרבן בשב\"א הלמ\"ד מש\"ה אסר ר\"מ אבל בפת\"ח משרי שרי ע\"כ. ואשכחן בסוף פירקין דאמרינן באומר. והוא כמו נעשה. ועיין עוד מזה במשנה ב' פ\"ב: \n",
+                    "<b>לא אוכל לך</b>. כתב הר\"ן וה\"ה דאי אמר לקרבן שאוכל לך דמשמע שפיר לקרבן יהא מה שאוכל לך והאי דלא עריב האי בהדי הני דרישא דלתני הקרבן כקרבן קרבן לקרבן שאוכל לך אסור משום דהנהו תלתא הקרבן כקרבן קרבן דוקא כי אמר שאוכל אסור <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>אבל כי אמר לא אוכל שרי [ועיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ב] אבל כי אמר לקרבן אפילו אמר לא אוכל אסור: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אוסר</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"מ. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו גם הב\"י ס\"ס ר\"ד כתב על דברי הרמב\"ם שבחיבורו דלא פסק כהך דהכא משום ההוא סתמא דפ\"ב דתנן לא קרבן לא אוכל לך מותר וכל זה צ\"ע דמאי דאסר הכא ר\"מ כ\"ש לבר פלוגתיה דאסור. ולר\"מ הוא דאיצטריך לאשמועינן דאע\"ג דלא סבר מכלל לאו כו' אפ\"ה בכי הא מודי דאסור ומטעם דנעשה וכפי הפירושים שכתבתי לעיל. וכ\"כ התוספות בהדיא דכ\"ש לרבנן אלא רבותא לר\"מ אשמועינן ומלתא דפשיטא היא. וכיון שכן. היאך שייך לומר אין הלכה. וליכא למימר דהכי קאמרי דאין הלכה כר\"מ במה שסובר דוקא בכה\"ג ולאו במכלל לאו כו' דאנן אפילו במכלל לאו לא פסקינן כוותיה דליתא כמ\"ש במשנה דלעיל דהר\"ב פוסק כר\"מ דלית ליה מכלל לאו כו' בפ\"ג דקדושין וכן דעת הרמב\"ם שם בפירושו גם כבר כתבתי לעיל בשם הבית יוסף דס\"ל דהרמב\"ם מוקים למתניתין דלעיל אפילו כר' מאיר משום דקי\"ל כוותיה דלית לן מכלל וכו'. וא\"כ קשיא טובא מאי האי דקאמר אין הלכה כר\"מ. וכן מ\"ש הבית יוסף דהרמב\"ם לא חש להך דהכא מההוא סתמא דלקמן. ועוד שהרי אכתוב לקמן דגמרא רמי לה אמתניתין דהכא. ומשני התם דקאמר לא בחול\"ם [א\"נ בפת\"ח למאי דאסיקנא לעיל בסמוך דהכא דוקא בשב\"א] ואם כן הך דהכא ל\"פ אדלקמן. וליתא מ\"ש הב\"י. [וכן יש ט\"ס בדבריו שכתב וז\"ל ומ\"ש הרמב\"ם דבאומר לקרבן לא אוכל כלומר בשב\"א הלמ\"ד דשרי דהא אע\"ג דאסר ר\"מ בפת\"ח הלמ\"ד שרי בשב\"א הלמ\"ד ע\"כ. וכבר מבואר ממ\"ש לעיל דבשב\"א אסור טפי הלכך במקום שב\"א צ\"ל פת\"ח ובמקום פת\"ח צ\"ל שב\"א]. וכן בכ\"מ חזר בו מהך סברא שכתב על דברי הרמב\"ם שכתב ב' פעמים לקרבן לא אוכל לך דמותר ומפרש דחדא בפת\"ח וחדא בחול\"ם כלומר אבל בשב\"א אסור כהך מתניתין דהכא וכאוקימתא דלעיל דדוקא בשב\"א. וכתב איכא למידק למה השמיט רבינו לקרבן לא אוכל לך בשב\"א תחת הלמ\"ד דאסור דאתמר בגמרא וצ\"ע. עכ\"ל. הרי שסובר דמתניתין לא פליגי אהדדי ותרוייהו הלכתא נינהו אלא שהניח בצ\"ע למה השמיט הרמב\"ם להך דהכא אבל לפי לשונו של הרמב\"ם בפירושו אין מקום עיון למה פסק דלא כר\"מ ולמה השמיטו ג\"כ מחבורו שכתב וז\"ל ור\"מ אומר שפירוש לקרבן גם כן שלא יהיה קרבן הדבר שלא אוכל לך אבל הדבר שאוכל לך לקרבן יהיה לפיכך לא אוכל לך אסור עכ\"ל. הא קמן בהדיא דס\"ל דר\"מ דהכא סובר דאמרינן מכלל כו' והך סתמא דלקמן פליגא וכר\"מ דקדושין אתיא וכן הלכה ותרי תנאי נינהו אליבא דר\"מ וזהו דבר שאין בו שום ספק שזו היא דעת הרמב\"ם בין בפירושו בין בחבורו. אלא דאכתי קשיא סוגית הגמרא דמוקים בהדיא לתרי מתניתין כחד תנא ודאית ליה הא אית ליה הא. ועל כרחינו [צריכין אנו] לומר דסוגיא זו לא גרס לה הרמב\"ם ואע\"ג דגרסינן הכי בדף י\"א ושנוי בדף י\"ג ומשולש בפ\"ב דף ט\"ז אבל מה נעשה שדבריו מראים באצבע בין בפירושו בין בחיבורו דמפרש למתניתין דהכא דטעמא דאסר ר\"מ משום דמכלל לאו כו'. והנה אע\"פ שהלצתי בעד הרמב\"ם*) עדיין קשה לדעת הר\"ב כי הוא כתב בהדיא סוגיא דמוקים לר\"מ דהכא מטעם דנעשה וכו'. וא\"כ משניות דהכא ודלקמן לא סתרן אהדדי ותרווייהו ס\"ל דלית לן מכלל לאו כו' וכך פסק ג\"כ בקדושין והיאך פוסק בכאן דלא כר\"מ וזה צ\"ע: \n",
+                    "<b>קונם פי מדבר עמך וכו' אסור</b>. כתבו התוספות דר\"י נמי פליג בהא דכיון דסבירא ליה דקרבן בלא כ\"ף הדמיון לא הוי נדר ה\"ה בלשון קונם בלא כ\"ף דמותר (דטפי) [צ\"ל דקונם פי] לא עדיף מלשון קרבן עצמו ור\"י פירש דאומר קונם יש לפרש לשון פעולה כמו מקונם ובלשון פעולה מודה ר\"י. ע\"כ: \n",
+                    "<b>פי מדבר עמך</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דאין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש כו' מ\"מ כשאומר קונם פי מדבר עמך אסור הפה מלדבר כו' גמרא. ופירש הר\"ן קונם פי מדבר משמע דקונם קאי אדיבור ומשמע נמי דקאי אפה הלכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרינן דאפה קאי ופיו דבר שיש בו ממש הוא ודכוותה בגמרא דאמרינן באומר ופירושו נעשה כאומר ועיין מ\"ש במ\"ד בפרק בתרא וכתב עוד ובדין הוא דהוה מצי למימר דאפילו אי קאי קונם אדיבור אסור מדרבנן דהנדרים חלים מדרבנן אפילו על דבר שאין בו ממש כדאיתא לקמן בריש פ\"ב אלא קושטא דמלתא מתרץ ליה דאפילו מדאורייתא נמי אסור ע\"כ. וענ\"ל בזה דאי מדרבנן ה\"ל למתני ה\"ז בלא יחל כדתנן לקמן ועוד דא\"כ תרתי למה לי:\n",
+                    "<b>בגמרא מי איכא לאסוקי אדעתא הכי הא קתני סיפא האומר לאשתו כו' פותחין לו מכלל דרישא לא בעי שאלה אלא מחוורתא חולין ממילא נסבא כלומר כדשני מעיקרא דאיידי דקתני כבשר חזיר כו' דמותרת תני נמי להך אע\"ג דלא איצטריך ואם כן הוה ליה להר\"ב לפרש כתירוץ דאיידי</b>. הלכך נ\"ל דבספר גמרא דהר\"ב לא היתה גירסא זו דומי איכא לאסוקי כו' והרי הרא\"ש כתב בפסקיו אסיפא דהאומר לאשתו וכו' ודוקא המדיר אשתו כו' אבל הנך דרישא לא מדקתני סיפא דמתניתין הכי מכלל דרישא לא בעי שאלה ע\"כ. משמע מלשונו דדברי עצמו הם ונמצא שגם הוא אינו גורס כן בגמרא דאי גורס ליה הל\"ל משמיה דגמרא והכ\"מ בפ\"ב מהל' נדרים הביא דברי הרא\"ש ותמה עליהם למה כתב מעצמו ולא משמא דגמרא ואין זו תמיה קיימת אבל נקל לדחותה ממאי דאמרן דחלוף גרסאות שכיחי טובא. ובזה ג\"כ אין מקום כלל למה שתמה הכ\"מ על הרמב\"ם שהוא פוסק בכל אלו דרישא. דצריך שאלה. דסובר דמאי דתנן בסיפא קאי אכולה מתניתין. ותמה עליו הכ\"מ מהאי דגמרא דמי איכא לאסוקי כו' והניח בצ\"ע. ואני אומר דמהרא\"ש נשמע להרמב\"ם ג\"כ ודתרוייהו לא גרסי להאי דמי איכא כו' ואין בגירסתם אלא שינויא קמא איידי קתני ורבינא אמר לסימנא כו' שכתבו הר\"ב אבל ומי איכא כו' ל\"ג להו. ובהא קמפלגי הרא\"ש והרמב\"ם דהרא\"ש פסק כרבינא דבתראה הוא ועוד דסיפא דייק כוותיה. והרמב\"ם פוסק כסתמא דגמרא דמשני איידי. ולענין הסיפא דקתני בה ליכא דיוקא. דאדרבא איכא למימר דנטר עד סיפא למימר דאכולהו דלעיל קאי. וכמ\"ש גם הכ\"מ לתרץ הך אליבא דהרמב\"ם. וזה נראה פשוט בעיני. דהרמב\"ם והרא\"ש לא גרסי ומי איכא לאסוקי וכו'. ומוכרח מדבריהם ואין צריך עיון עוד. ובזה מיושב גם כן שהר\"ב לא פירש כמסקנת גירסא דידן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כבשר חזיר כו'</b>. כל מיני אסורין קתני. אסורין באכילה כבשר חזיר. ואסורים בהנאה כע\"ז. ואסורים בהנאה שאין להן בטלה כעורות לבובין שהן תקרובות לע\"ז ואין להם ביטול. ותנא נמי שאסורים באכילה בלבד. ויש בהן טומאה כנבלות. ושטומאתן חמורה בכעדשה כשקצים ורמשים. הר\"ן: \n",
+                    "<b>כעורות לבובין</b>. פירש הר\"ב היו נוקבין וכו' ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע\"ז וכו' ועיין במ\"ג פרק ב' דמסכת עבודה זרה: \n",
+                    "<b>כרמשים</b>. כדכתיב (ויקרא י\"א) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ: \n",
+                    "<b>כחלת אהרן וכתרומתו</b>. שאף על פי שחל איסור ע\"י קריאת שם לא מיקרי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הוא אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא השירים מידי טבל. פירוש הרא\"ש פרק קמא דף י\"ב: \n",
+                    "<b>מותר</b>. כתב הר\"ב דאמר קרא איש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ולכך אינו אוסר עליו האכילה באמרו הרי הוא כבשר חזיר וכע\"ז ואסר עליו כשאומר כקרבן לפי שהוא יכול לדור קרבן ולומר על מה שירצה הרי זה קרבן ויהיה קרבן ואי אפשר שידור ויאמר על שום דבר ה\"ז בשר חזיר או ע\"ז וכו'. [הרמב\"ם]: \n",
+                    "<b>מותר</b>. משום דקבעי למתני האומר לאשתו כו' דצריך [פתח] ואי לא הדר ותני הרי זה מותר לא ידענו ואלו מותרין דרישא כלומר שהן מותרין בלא פתח אהי מינייהו קאי אי אכולהו אי אתרתי מינייהו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>האומר לאשתו הרי את עלי כאמא</b>. הה\"נ במתפיס בשאר איסורי הנאה בע\"ז וערלה וכלאי כרם ובברייתא תניא נמי בגמרא וכו' אלא האי דנקט כאמא חדא דאית בה תרתי אשמעינן. חדא דאע\"ג דמתפיס בדבר האסור בע\"ה מדרבנן צריך פתח ואשמועינן תו דצריך שיהא ממקום אחר אבל אין פותחין לו בכבוד אמו כלומר אילו היה יודע שלא יהא כבוד לאמו בכך לא היה נודר דלא תימא נהי דאין פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו ה\"מ בנדרים דאורייתא אבל האי דליתא אלא מדרבנן פותחין קמשמע לן דלא. ודוקא במדיר אשתו ומתפיס בדבר האסור צריך פתח מפני שדרכו לאסור את אשתו מתוך ההקפדה ואי שרית ליה בלא פתח כי מתפיס בדבר האסור אתי למשרי נמי אפילו מתפיס בדבר הנדור אבל שאר נדרים מתוך שאינן מצויין כל כך לא גזרו בהן ואין צריכין שאלה. הר\"ן: \n",
+                    "<b>פותחין לו פתח כו'</b>. פירש הר\"ב ולא סגי בכדו וכו' עיין מ\"ש בזה בסוף פירקין בס\"ד: \n",
+                    "<b>ממקום אחר</b>. מ\"ש הר\"ב בכדו תהית פירש הר\"ן פ\"ג דף כ\"א כלום אתה מתחרט חרטה דמעיקרא מלשון תוהה על הראשונות. ומ\"ש לבך עליך פירש\"י שם כלומר עומד אתה על דעתך הראשונה שרצונך עדיין באותו הנדר: \n",
+                    "<b>שלא יקל ראשו</b>. עיין סוף פרקין: \n",
+                    "<b>קונם שאיני ישן כו'</b>. כתב הר\"ן בכולהו גרסי' שאני בלא יו\"ד ובשבועות גרסי' שאיני ביו\"ד משום דנדרים מתפיס חפצא אנפשיה תני להו בלשון שאני כלומר מה שאני ומשום דשבועות אסר נפשיה תני להו בלשון שאיני ביו\"ד עכ\"ל הר\"ן. וכך כתב הכ\"מ בפ\"ה מהלכות נדרים להגיה בכל הני שהעתיקה הרמב\"ם שאני בלא יו\"ד. ואני תמה שגם הטור סימן רי\"ג העתיק ביו\"ד. ואף הכ\"מ עצמו בש\"ע שלו העתיקם ביו\"ד וצ\"ע. ועמ\"ש בריש פ\"ק גבי מרוחקני ממך שאיני אוכל לך ועיין במשנה דלקמן ועיין סוף פרק ג': \n",
+                    "<b>קונם שאיני משמשך</b>. כתב הר\"ב בגמרא מקשים והא משועבד לה כו' עי' מ\"ש ברפ\"ז דכתובות. ומ\"ש הר\"ב ומשני כגון דאמר הנאת תשמישך עלי קונם. כתב הר\"ן וא\"ת אמאי מתסר והא מצות לאו ליהנות נתנו [כדכתב הר\"ב במשנה ג' פרק ד'] וי\"ל דכי אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו ה\"מ לומר שאין קיום המצות חשוב הנאה אבל מכל מקום אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מטה הנאה מקריא. ומשום הכי אמרינן בפרק ראוהו ב\"ד (ראש השנה כח.). הנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ע\"כ וכתב עוד הר\"ן דהא דאיני משמשך שאינו אלא מדרבנן דומיא דשאיני ישן כו' וא\"ת היכי חייל נדרא דיליה דליתיה אלא מדרבנן בעלמא לאפקועי מצות עונה ומצות פריה ורביה י\"ל כיון דנדר מיהא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות. דחכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ע\"כ [ועיין רפ\"י דיבמות]. אבל התוספות כתבו דאיני משמשך מדאורייתא ומתניתין לצדדין קתני גבי שאיני ישן הוי בבל יחל דרבנן וגבי שאיני משמשך הוי דאורייתא ע\"כ וצריך לומר דמיירי באומר קונם גופך עלי מתשמיש ודומיא דסוף פרק דלעיל והרמב\"ם בפ\"ג מהלכות נדרים כלל לאיני משמשך בהדי הני דמדרבנן ולא כן הטור בסימן רי\"ג: \n",
+                    "<b>הרי זה בלא יחל</b>. פירש הר\"ב מדרבנן. גמרא דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר (במדבר ל׳:ג׳) לא יחל דברו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וכתבו התוספות תימה מה ענין זה לנהגו בו איסור וי\"ל דהאי נמי שנדר ונתכוין לאסור עצמו גם בדבר שאין בו ממש אין לך נהגו גדול מזה ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם אמר באלו הדברים הרי זה בלא יחל ר\"ל בזה שאלו הדברים אע\"פ שהם בלתי חלות אחר שבני אדם מחשבין אותן נדרים הרי הן אסורים מטעם לא יחל דברו לפי מה שבא עליו הפירוש שאמרו דברים המותרים וכו'. ומ\"ש הר\"ב דנדרים אין חלין וכו' כדתנן במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>שבועה כו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>צ\"ע דלא תנן נמי שבועה שאיני משמשך ולדעת התוספות דגבי נדרים נמי לא משכחת לה אלא כשאוסר עצמו בכגוונא דאסור מדאורייתא ניחא. אבל להר\"ן והרמב\"ם צ\"ע: \n",
+                    "<b>שאיני ישן</b>. כתב הר\"ב אם נשבע שלא יישן כו' לוקה כו' משום שבועת שוא רמב\"ם פרק ה' מהלכות שבועות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קרבן לא אוכל לך כו' מותר</b>. כתב הר\"ב דהוי כנשבע בחיי קרבן וקרבן לאו בר אשתבועי הוא ואי אמרי' דקרבן יהא מה שלא אוכל לך נמי שרי דלא שוי' איסור קרבן אלא מה שלא יאכל. הר\"ן. וכתב הב\"י ס\"ס ר\"ד וא\"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך אסור [אף לר' מאיר כמו שכתבתי לאחד מהפירושים בריש מתניתין ג' דפ\"ק] משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי ולתסר וי\"ל דלא חולין לא אוכל לך שאני דליכא לפרושי בי' שנשבע בקרבן שלא יאכל לי' אבל באומר קרבן לא אוכל לך וכל אינך לישני כיון דאיכא לפרושינהו הכי אע\"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושא דלקולא משתמעי טפי בלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא ע\"כ: \n",
+                    "<b>קרבן שאוכל לך</b>. עיין בפירש הר\"ב דס\"פ דלעיל ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>לא קרבן לא אוכל לך</b>. מפורש בס\"פ דלעיל בס\"ד: \n",
+                    "<b>לא שבועה לא אוכל לך אסור</b>. ואע\"ג דמתניתין ר\"מ היא דלית לי' מכלל לאו כו' אפ\"ה בשבועה אסור. ונראה בעיני דהיינו טעמא משום דהא מסקינן בס\"פ שבועת העדות דכי לית ליה לר\"מ מכלל לאו כו' ה\"מ בממונא אי נמי באיסורא דאית ביה ממונא אבל באיסורא גרידא אית ליה. ונדרים איסורא דאית בהו ממונא ניהו. משום דלא משכחת בהו בלא חפצא דהא אינן חלין על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינן אלא איסור גרידא שהוא חל בגופו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>זה חומר בשבועות כו'</b>. פירש הר\"ב שהשבועה תלה אפילו על דבר שאין בו ממש. והטעם בזה שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש. טור סימן רל\"ט: \n",
+                    "<b>וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה וכו'</b>. לא דייקינן מכלל דשבועה מיהא איתא משום דאה\"נ דאיתא ולקי בה משום שבועת שוא אלא שאינה חלה לבטל את המצוה [כדתנן במ\"ח פ\"ג דשבועות]. הר\"ן: \n",
+                    "<b>קונם סוכה כו'</b>. והה\"נ כי אמר ישיבת סוכה עלי דהואיל והזכיר החפץ אע\"ג דבישיבה אין בה ממש. הר\"ן בשם התוספות וכמ\"ש בשמו בס\"פ דלעיל. ועיין מ\"ש במשנה ד' דפרק בתרא: \n",
+                    "<b>בנדרים אסור <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כתב הר\"ב ואם אמר הרי עלי קרבן אם אניח תפילין חל הנדר וחייב כו'</b>. כן כתב הרמב\"ם ומילתא דפשיטא היא דלמה יגרע נדרו שחייב עצמו בקרבן משום שתלאו בעשיית המצוה. והרי אפילו בתלאו בדבר שאין בו ממש שאין הנדר חל עליו כתב הרמב\"ם בס\"פ דלעיל דחייב בקרבן שחייב עצמו בו בנדר. ומיהו הטעם שכתב שם בפירושו לפי שהוא מין ממיני השבועה לא ידעתי למה. ובחבורו פ\"ג מהלכות נדרים כתב שאין זה ממין נדרי איסור אלא ממין נדרי הקדש. והואיל והר\"ב כתב להא כ\"ש שה\"ל לכתוב לדלעיל בתלאו בדבר שאין בו ממש דהוי רבותא קצת. ואין לומר דדוקא הא דהכא ס\"ל ולא הא דלעיל דודאי דליתא דדבר פשוט הוא דלא נ\"מ במה שתלאו בדבר שאין בו ממש: \n",
+                    "<b>בשבועות מותר</b>. לשון הר\"ב אבל כל ל' שבועה הוא אוסר את עצמו כו'. אפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה דכיון דסתם שבועה אוסר עצמו מתריצנא שבועתו וחזרה על נפשיה והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה ולא חשבינן ללשון זה שאמר אלא יד שבועה דבשבועה לא שייך איסור חפצא עליה וכך כתבו התוספות וכתבו שכן גם כן בנדרים לאידך גיסא: \n",
+                    "<b>שאין נשבעין לעבור על המצות</b>. ולקיים נמי לא. כדתנן לקמן כמו שכתבתי שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יש נדר בתוך נדר כו' כיצד אמר הריני נזיר וכו'</b>. כתבו התוספות וא\"ת פתח בנדר דמשמע קונם וסיים בנזירות וי\"ל דנזירות נמי איקרי נדר דכתיב (במדבר ו׳:ב׳) לנדור נדר נזיר. אבל מ\"מ אמאי שביק סתם נדר דפתח ביה וי\"ל משום דבנדרים לא משכחת נדר בתוך נדר דאי אמר ככר זה עלי קונם [ככר זה עלי קונם] לא חייל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאין איסור חל על איסור ע\"כ. ונפקא לן בגמרא בברייתא נזיר להזיר מכאן שהנזירות חל על הנזירות שיכול והלא דין הוא ומה שבועה חמורה [דכתיב בה בשבועה (שמות כ) לא ינקה. גמרא] אין שבועה חלה על שבועה נזירות קלה לא כ\"ש ת\"ל (במדבר ו׳:ב׳) נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על הנזירות: \n",
+                    "<b>הריני נזיר אם אוכל</b>. כתב הר\"ן לאו דוקא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דהה\"נ אם אמר הריני נזיר הריני נזיר דחייב על כל אחת ואחת אלא איידי דתנא גבי שבועה שלא אוכל תני נמי [גבי] נזיר אם אוכל. \n",
+                    "<b>חייב על כל אחת ואחת</b>. פירש הר\"ב שיהיה נזיר וכו' ויחזור ויהיה נזיר כו'. וקרי ליה להאי גוונא נדר בתוך נדר לפי שהנזירות שנייה היא חלה בתוך הזמן הראשונה אלא שא\"א לו שימנה אותה עד שימנה את הראשונה. דאם איתא דלא חיילא בשעת נדרו היאך תחול אחר מכן והרי אינו נודר באותו זמן וכיון דלא חיילא השתא לא חיילא נמי בתר זימנא אלא ודאי מהשתא הוא דחיילא מש\"ה קתני יש נדר בתוך נדר. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אינו חייב אלא אחת</b>. דאין שבועה חלה על שבועה דאין נשבעין לקיים המצות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>דליתא בלאו והן עכ\"ל הרא\"ש. וההיא דנשבעתי ואקיימה שכתבתי ברפ\"ק אינו ענין לענין לחול שבועה דאורייתא דההיא ליתא אלא נשבע לזרוזי נפשיה כמ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב אבל אם נשאל על הראשונה חלה השנייה. רווחא הוא דלית לה. כי מתשיל על חברתה חיילא. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סתם נדרים להחמיר</b>. כתב הר\"ב דסתם נודר דעתו לאסור. מסיים הרא\"ש מדלא שתק ע\"כ. ועיין מ\"ה פ\"ק דנזיר מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ופירושם להקל</b>. כתב הר\"ב אע\"ג דכשפירש דבריו אזלינן בתר פירושו. כך פירש הרא\"ש בפירושו אבל בפסקיו כתב ולא נהירא דמה הוצרך לשנות ופירושן להקל ועוד מה קולא שייך כשפירש כיון שביאר היאך נדר לא שייך להזכיר קולא וחומרא ככל היוצא מפיו יעשה [והתוספות הקשו עוד דלשון של שמים ושל עבודה זרה לא משמע כפירש זה והוי ליה למימר אם אמר הרי עלי כבשר מליח של שמים אסור ואם אמר כבשר מליח של עבודה זרה מותר כיון דאשעת נדרו קאי] ויש מפרשים אף על פי שסתם נדרים להחמיר היינו כשלא פירש מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשים לחומרא אבל אם אמר הרי עלי כבשר מליח וחזר ואמר בלבי היה כבשר מליח של ע\"ז אזלינן בתר פירושו להקל. ואי תקשי לך דא\"כ הל\"ל כדקתני בסיפא נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים הכי נמי ה\"ל למתני נדר בבשר מליח ואמר לא נדרתי אלא בבשר מליח של ע\"ז. וי\"ל דלא דמי דהכא אין הלשון משונה זה מזה דהכל נקרא בשר מליח הלכך די בזה במה שאמר ופירושן להקל אבל לקמן שהוא משנה הלשון לגמרי שאין דרך לקרוא לחרמו של ים חרם סתם ולקרבנות מלכים קרבן סתם הוצרך להאריך ולפרש דאפילו בכהאי גוונא מהימנינן ליה ולקמן נמי צריך שאלה אבל הכא מהימנינן ליה ולא בעי שאלה ע\"כ. וכפירש האחרון כתב הר\"ב במ\"ה פ\"ק דנזיר. וז\"ל הרמב\"ם בפרק ב' מהלכות נדרים סתם נדרים להחמיר ופירושן יש בו להקל ולהחמיר. כיצד האומר בשר מליח וכו'. אומרים לו מה היה בלבך וכו' ואם אמר לא היה בלבי אלא תקרובת ע\"ז וכו' הרי זה מותר אם נדר סתם הרי זה אסור ע\"כ. מבואר שדעתו כפירוש האחרון ולא ידענא למה כתב הב\"י בסי' ר\"ח שדברי הרמב\"ם כדברי פירוש הראשון: \n",
+                    "<b>אם של עבודה זרה</b>. דגם לעבודה זרה רגילות היא למלוח ולהכי לא קתני של חולין משום דאין רגילות לקרות בשר מליח אלא אלו דקתני של שמים. ושל עבודה זרה. ולא של חולין. תוספות: \n",
+                    "<b>אם כמעשר בהמה נדר אסור</b>. וכתב הר\"ב שצריך להקדישו. וכתבו התוספות ואם תאמר והלא עשירי מאליו הוי קדוש [כמו שכתבתי בס\"ד בסוף פ' בתרא דבכורות] וי\"ל דבעינן העברת מנין ואם היו עשרה ונטל אחד בלא מנין אינו קדוש כדאמר פ' בתרא דבכורות [משנה ז'] ע\"כ: \n",
+                    "<b>שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלשכה</b>. כתב הר\"ב לפי שהיו רחוקים מירושלים ולא היו רגילין בתרומת הלשכה לא קרו לה תרומת סתמא אלא תרומת הלשכה קרו לה הלכך כי נדרי בתרומה סתם ליכא לספוקי כלל בתרומת הלשכה. הר\"ן: \n",
+                    "<b>שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים</b>. פירש\"י שלא היו כהנים ביניהם ומסיים הר\"ן לחרמי כהנים לא קרו להו חרם סתם הלכך כי נדרי בחרם ליכא לספוקי במידי דודאי חרם גבוה קאמרי. ובגמרא מפרש דסיפא דקתני שאין אנשי גליל מכירין. טעמא דאין מכירין. הא מכירין אלו ואלו מותרין אתיא כרבי אלעזר בר צדוק דפליג ארישא וסבירא ליה ספיקא לקולא. וכתב הר\"ן וסתם תרומה נמי ביהודה לר\"א בר צדוק מותרת והאי דנקט ר' יהודה תרומה ונקט ר\"א חרמים לאו דוקא דה\"ה בתרומה גופה. א\"נ בחרמים גופייהו ה\"מ לאפלוגי אלא מר דשמיע ליה מרביה קאמר ומר דשמיע ליהמרביה קאמר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נדר בחרם</b>. דאמר חפץ זה חרם עלי ושוב אמר לא נדרתי. רש\"י: \n",
+                    "<b>אלא בקרבנות של מלכים</b>. דורונות שמקריבין [לפני] מלכים. רש\"י: \n",
+                    "<b>אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו</b>. לשון הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות נדרים להיות נודר בו דרך שחוק. וז\"ל התוספות שהנחתי לי בתיבותי להיות נודר בו להטעות העולם להאמין דברי שיהיו סבורים כי אני נודר נדר גמור: \n",
+                    "<b>ואם נשאלו</b>. פירש הר\"ב ואם ע\"ה הוא. לשון הר\"ן ולפיכך צריך שאלה ע\"כ דלא כהתוספות שנסתפקו אי אמרינן דוקא בא לשאול אבל אי לא בא לשאול לא אסרינן ליה ע\"כ ולקמן אכתוב עוד מזה בס\"ד. וכתב עוד הר\"ן ודוקא בהני דסיפא דמשמעותא דידהו הויא להחמיר טפי מלהקל פליגי ר\"מ ורבנן אבל בהנך דרישא אפילו בע\"ה א\"צ שאלה וז\"ל התוספות דהני דהכא נראין כנודר נדר גמור ואחר כך אמר שלא נתכוין אלא לדברי הבאי שלא שייך כלל נדר אבל בשר מליח וכ\"ש הני דבתר הכי ברישא שייך קצת להתפיס בהם אלא מ\"מ אין הנדר חל דלא הוה נדר גמור ולהכי מהימן שפיר בלא כלום: \n",
+                    "<b>עונשין אותו ומחמירין עליו</b>. לשון הר\"ב אין פותחין לו פתח לחרטה ואין מתירין לו ואם עבר על נדרו זה מנדין אותו. הא דכתב אין פותחין וכו' הוא פירושא דמחמירין עליו. ולישנא דגמרא אין פותחין לו פתח בחרטה. ומפרש הרא\"ש לומר לו כדו תהית. או לבך עלך. ועיין עוד לקמן ורפ\"ג דמ\"ק. ומ\"ש ואם עבר מנדין אותו הוא פירש דעונשים אותו וכ\"פ הרמב\"ם והיה נראה לי טעמייהו דבגמרא איתא ועונשים אתו ה\"ד כדקתני מי שנדר ועבר על נזירתו אין נזקקין לו עד שינהוג בו איסור כו' אמר רב יוסף הואיל ואמרי רבנן אין נזקקין ב\"ד דמזדקקי לא עביד שפיר רב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה ומפרשים הם רב אחא קאי אהיכי דמי אבל הרמב\"ם בספ\"ד מה\"נ פסק לרב אחא על הבית דין דמזדקקי לכך נ\"ל דמסברא בעלמא פירש כן א\"נ במכ\"ש. ומשמע נמי מהגמרא דהאי אם עבר שכתב הר\"ב היינו אם עבר קודם ששאל. וזה סייעתא לפירוש הר\"ן דלעיל שצריך לשאול דאי אמרת דאי לא בא לשאול אין אוסרין היאך אפשר לומר שאם עבר ואח\"כ בא לשאול שיהו עונשים אותו על מה שעבר ואי לא שאל כלל לא היינו אוסרים עליו ולא יהא כל מה שעבר אלא כאילו לא שאל כלל שהרי עדיין לא שאל קודם שעבר: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים</b>. כתב הר\"ב והלכה כחכמים וכן כתב הרמב\"ם והעור סי' ר\"ח והתוס' כתבו וצ\"ע דנימא הלכה כר\"מ משום דהלכה כר\"מ בגזירותיו כחומרותיו [כמ\"ש בריש פ\"ה דכתובות] [ושמא] *)חשבינן ליה. הלכה כר\"מ בגזירותיו ולא בקנסותיו. ע\"כ. ותמיהני על הב\"י שכתב ומשמע ודאי דהלכה כחכמים. והרי להתוספת ספוקי מספקי להו: \n",
+                    "<b>פותחין להן פתח ממקום אחר</b>. פירש הר\"ב פותחין לו פתח מטעם אחר והוא לשון הרמב\"ם בפירושו ובריש פרקין דתנינן נמי כה\"ג והורה הרמב\"ם אדהכא. ושם פירש הר\"ב וז\"ל ממקום אחר מבקשים לו פתח וטעם לחרטתו ולא סגי בכדו תהית כו'. וא\"כ ה\"נ לא סגי בכדו כו' וכתבו התוס' וקשה א\"כ [אמאי] שבק לישנא דמתניתין דמחמירין עליו דת\"ק הואיל ולא פליגי עלה דמחמירין ונקט בלישנא אחרינא פותחין ה\"ל למימר מחמירין ועוד דבירושלמי משמע דרבנן פליגי עליה אף במחמירין. לכך נראה לרבי יצחק דרבנן פליגי אף במחמירין עליו דפותחין ממקום אחר לאפוקי שלא יתירו לו [מגופו של] נדר כלל כיון שהיה בדעתו לקרבנות מלכים וכיוצא בהן אלא מבקשים לו ממקום אחר כמו בשאר נדרים או ע\"י פתח דאדעתא דהכי [לא [נדרת]. או] ע\"י חרטה [דכדו] וכן פירשו התוספות לעיל גבי הרי את עלי [כאימא] פותחין לו פתח ממקום אחר ע\"כ. ורש\"י מפרש לעיל פותחין לו ממקום אחר ואין פותחין לו לומר הואיל ונדרת בדבר האסור לא כלום נדרת. אלא מפתח אחר מראים לו ההיתר ובכאן כתב פותחין לו פתח לחרטה. ונראין דבריו כפירש התוס' ודברי הר\"ב דלעיל דברי הרא\"ש הן וכ\"כ הטור בסי' ר\"ה בהא דר\"פ שאין די לו בחרטה וכו' אבל אהא דהכא כתב בסי' ר\"ח דבחרטה סגי וא\"צ לפתוח לו פתח וצ\"ע דהא מתני' דלעיל ודהכא בחד לישנא מתניין. והיאך יש לפרש בלשון אחד שני פירושים שונים: \n",
+                    "<b>ומלמדין אותו</b>. פירש\"י ומוכיחין אותו והא דלא תנן הכי בר\"פ גבי את עלי כאימא. לפי שבכאן שזה שנודר בחרם ואומר שר\"ל בחרמו של ים וכל אינך הרי הוא כעושה חוכא ואטלולא מהנדרים. משא\"כ באוסר באימא דאע\"ג שאינו נדר משום דלא חל מ\"מ לא משויא כחוכא ואטלולא ולכך לעיל אין אנו מחוייבים להוכיחם אבל הכא דמחזי כאילו עושים חוכא ואטלולא מהנדרים. ולפיכך מוכיחין אותם. והרמב\"ם כתב פרק שני מהלכות נדרים ובין שהוא ת\"ת ובין שהוא ע\"ה גוערין בו ומלמדין כו'. סובר דהאי ומלמדין קאי אף את\"ח והיינו נמי מה\"ט שכתבתי. והטור השמיט ומלמדין אותם ולא ידעתי למה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>התירו חכמים</b>. עיין בפירש הר\"ב בסוף משנה ד' ועי' במ\"ד פ\"ב דנזיר: \n",
+                    "<b>שאיני</b>. נראה דגרס שאני וכן הוא בפירש הרא\"ש והר\"ן ועיין רפ\"ב: \n",
+                    "<b>שניהם רוצים בשלשה דינרים</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דדברים שבלב כו' דהכא ליכא למימר לא נדרתי אלא בשלשה דינרים והוא אמר בפירוש בסלע או בשקל: \n",
+                    "<b>אף הרוצה להדיר</b>. כתב הר\"ב וחסורי מחסרא וכו' ומסרב בו ומדירו פירוש שאסר עליו הנאתו: \n",
+                    "<b>אומר לו כל נדר שאני כו'</b>. במנהגי מהר\"ר אייזיק טירנא ובעל לבוש מלכות הגיהו בכל נדרי במקום דנדרנא שיאמר דאנדרנא ואשתמיט להו שקדמו בעלי התוספות וכתבו וז\"ל והא דאמרי' בכל נדרי דנדרנא דמשמע לשעבר י\"ל דנדרנא (ועיין במג\"א סימן תרי\"ט) משמע שתי לשונות כמו אמרי פי [*בפ\"ק דברכות ד\"ט] משמע כדאמרי משמע לשעבר ומשמע דאמינא דהיינו להבא ה\"נ דנדרנא משמע להבא ולשעבר ע\"כ. ומה שהגיה עוד בעל הלבוש לומר על נפשאי וכן הכל ל' יחיד ואמר שאם אמר בלשון רבים אפילו לעצמו אינו מועיל לא ידעתי זו מנין לו ואשכחן בהיפוך לענין עירוב תבשילין שמערב על כל בני העיר ואם יש פושע מי לא הועיל לעצמו: \n",
+                    "<b>ובלבד שיהא זכור וכו'</b>. כתב הר\"ב אבל אם לא נזכר וכו' ולא בתוך כדי דיבור כדפירש הר\"ב ברפ\"ד דנזיר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נדרי הבאי</b>. פירש הר\"ב גוזמא ושפת יתר כך פירש הרא\"ש וכ\"כ הרמב\"ם. נדרי הבאי הגוזמא. והר\"ן כתב נדר שאינו כלום. שמיר ושית מתרגמינן הבאי ובור ע\"כ וכ\"כ בתשבי וכתב שגוזמא הוא ל' יון: \n",
+                    "<b>קונם אם לא ראיתי כו'</b>. פירש הר\"ב קונם עלי ככר זו. עיין פ\"ג דשבועות משנה ח' בפירש הר\"ב ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים כו' כקורת בית הבד</b>. כתב הר\"ן נ\"ל דתנא תרי גוונא נקט חד דשייך בה גוזמא דהיינו כעולי מצרים דעביד אינש דכי חזי אינשי טובא גזים ואומר כעולי מצרים וחד דלא שייך ביה גוזמא דהיינו נחש כקורת בית הבד שהרי מפרשינן [בגמרא] טרוף ואין שום נחש טרוף כלל ואשמועינן תנא דכי תלה איסור. פירות בחד מהני נדרו בטל וכל חד וחד טעמיה לחוד דכי אמר כעולי מצרים בדין הוא דלא לתסרו דקושטא קאמר כיון שראה עם רב דעביד אינש דגזים בכה\"ג [ובפ\"ג דשבועות כתב דאה\"נ דאם לא ראה עם רב שיהא ראוי לומר עליהם דרך גוזמא כעולי מצרים דהפירות אסורים עליו אבל ב\"י סימן רל\"ב תמה עליו בזה דאטו קצבה יש לדבר יש אדם שרואה מאה אנשים ואומר שהם כעולי מצרים] וכי אמר כקורת בית הבד נמי הפירות מותרין מטעמא אחרינא דאע\"ג דודאי שקרא קאמר דאפילו בדרך גוזמא לא שייך למימר הכי אפ\"ה מותר משום דאמדינן ליה לדעתיה שלא לאסור את הפירות נתכוין שא\"כ לא ה\"ל לתלות איסורו בתנאי אלא ה\"ל לאוסרם עליו במוחלט שהרי אף כשהתנה בכיוצא בזה אין לתנאו ענין שהדבר ברור שלא ראה נחש כזה ומש\"ה ניחא דתנן בפ\"ג דשבועות גבי שבועת שוא אם לא ראיתי גמל הפורח באויר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד ולא תנא התם כעולי מצרים משום דבכה\"ג לא לקי משום שבועת שוא דעל הגוזמא קושטא קאמר וה\"נ לא חש תנא למיתני גמל הפורח באויר דתרי גוונא דבעי למתני דהיינו מידי דשייך ביה גוזמא ודלא שייך ביה גוזמא הא תננהו ע\"כ אבל לדברי התוספות והרא\"ש שאכתוב במ\"ח פ\"ג דשבועות לא סלקא אליבייהו הך תירוצא לכן כתבו שם התוספות תימה דלא קתני התם כמו הכא ולא הכא כהתם: \n",
+                    "<b>כקורת בית הבד</b>. עיין בפירש הר\"ב מ\"ח פ\"ג דשבועות ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>ושכח ואכל ושתה</b>. כתב הר\"ב דכתיב האדם בשבועה דבעינן שיהא אדם וכו' פירש\"י שיהא לבו עליו פ\"ג דשבועות דף כ\"ו: \n",
+                    "<b>קונם אשתי נהנית לי</b>. פירש ר\"י [מידי] דלא משועבד לה. תוספות: \n",
+                    "<b>ונמצאו אביו ואחיו וכו'</b>. וטעמא דמלתא משום דכיון שאילו היה יודע שאביו או אחיו היו עמהן היה מוציאן מן הכלל הרי זה מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוין ובטל מעצמו ומש\"ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע\"פ שהיה דעתו בשביל כך מ\"מ כיון דלהדיר את אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוין להדיר את זה מעולם הרי הנדר בטל מאליו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אלו ואלו מותרין</b>. כתב הר\"ב דנדר שהותר מקצתו הותר כולו כדתנן במ\"ו פ\"ט וע\"ש ועוד ע\"ש בפירש הר\"ב דמ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה וכו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בגמרא דף כ\"ד פרכינן הא לאו הכי לא והא הוי נדרי זרוזין לראב\"י דריש פרקין ומוקמינן למתניתין דהכא כשביקש המזומן מן המזמן שידירהו מנכסיו אם לא יאכל אצלו כגון שהיו מזמנים אותו גם במקום אחר וחפץ יותר לאכול עמו הלכך ליכא למימר דלזרוזי קא מכוון שהרי לא היה צריך לזרז אותו דאדרבא הוא בקש ממנו שיזמינו: \n",
+                    "<b>שחלה בנו</b>. וצריך לשומרו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>או שעכבו נהר</b>. היינו שגדל הנהר מהפשרת שלגים. דלא שכיח. ולא ה\"ל לאסוקי אדעתיה להתנות. הרא\"ש בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נודרין להרגין וכו' שהיא תרומה</b>. באומר יאסרו פירות עולם עלי אם אינה תרומה. ומפרשים בגמרא שצריך שיחשוב בלבו יאסרו עלי רק היום והוי דברים שבלב [*דברים] כיון דאונסא הוא: \n",
+                    "<b>ולמוכסין</b>. כתב הר\"ב אבל מוכס שהעמידו וכו' ולוקח דבר קצוב דאילו אין לו קצבה ליקח לא. גמרא. ופירש הרא\"ש משום דדוקא בדבר שהוא שוה לכל כו' אבל לא בדבר שאינו שוה למעט לזה ולרבות לזה א\"נ כיון שאין לו קצבה מרבה ליקח יותר ממה שהמלך חפץ הלכך כולו גזל ע\"כ: \n",
+                    "<b>שהיא תרומה כו'</b>. כתב הר\"ב אעפ\"י שהורגין וגוזלין אין אוכלין כו'. והקשו בתוספות דתינח הרגים וחרמים דאינם מתכוונים כי אם לגזל. אבל מוכסין מאי אהני. לעולם ישאל המכס. וי\"ל שלא היו רגילים ליקח מכס [ממוליכי] תרומה לכהנים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>חוץ מבשבועה</b>. פירש\"י שלא יאמר יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה אם אינן של תרומה. והיינו דתנן בשבועה ולא תנן אבל לא נשבעין (אלא) דאי תני לא נשבעין הוה משמע דמיירי בנשבע שכדבריו כן הוא ובהכי לא איירי. והכריחני לדקדוק זה מאי שראיתי בב\"י סימן רל\"ב שכתב ואע\"ג דמתניתין לא קתני אלא נדרים בירושלמי ה\"ה דנשבעין עכ\"ל. וזהו לשון הירושלמי הוון בעיין מימר בנדרים הא בשבועות לא. אשכח תנא דבי ר' ישמעאל אומר לא תשבעו בשמי לשקר. נשבע את להרגים ולחרמין ולמוכסין ע\"כ והיכן הוון בעין מימר כו' והא תנן בה\"א אף בשבועה אלא ודאי דממתניתין לא שמעינן אלא באומר יאסרו כו' בשבועה ואלא מיהא תנא דבי ר' ישמעאל לא לאפלוגי אב\"ה אתא. אלא ב\"ש דנקטי בשבועה לרבותא דידהו דאפילו באומר יאסרו כו' בשבועה אמרי דלא. מש\"ה קאמרי ב\"ה נמי בשבועה אבל ה\"ה בנשבע שכדבריו כן הוא נמי משרי שרי ב\"ה כדתני ר' ישמעאל וא\"ת מה לי באומר יאסרו כו' בשבועה. או נשבע שכדבריו כן הוא. כיון דבתרוייהו לישנא דשבועה נקטו והיכן הוה בעי מימר דלא. וי\"ל דה\"א דשבועה דכעין נדר. דהיינו שאוסר עליו פירות וכיוצא בזה לא חמירא כשבועה שאין בה שום נדנוד נדר: \n",
+                    "<b>חוץ מבשבועה</b>. דחמירא דכתיב בה (שמות כ') לא ינקה. כמ\"ש בפרק דלעיל משנה ג': \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים אף בשבועה</b>. כ' הר\"ב כל הני ד' נדרים דין נדרים ושבועות שוים כו' ועיין מ\"ש במ\"ח פ\"ג דשבועות: \n",
+                    "<b>קונם אשתי נהנית לי</b>. עיין מ\"ש במ\"ב בשם התוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו נטיעות כו'</b>. [מהו דתימא] דהוי כמו נדרי שגגות דאדעתא דהכי אקדשינהו שהיה סבור שא\"א שינצלו ולא גמר בלבו להקדישן קמ\"ל דדברים שבלב כי הני דלא מוכח לא הוין דברים הרא\"ש. והיינו דתנן לה הכא בפירקין וכך כתבו התוספות: \n",
+                    "<b>אם אינן נקצצות</b>. פירש הר\"ב ראה רוח סערה כו' הכי מוקי בגמרא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאל\"ה אימת קדשי: \n",
+                    "<b>יש להם פדיון</b>. פי' הר\"ב כשאר הקדשות ויפדו וכו' ובדין ה\"ל למתני קדושות דהא אכתי לא שמעינן דקדושות וכי אשמעינן דקדושות אנא ידענא דיש להם פדיון מתרצים בגמרא איידי דבעי למתני סיפא אין להם פדיון תני נמי רישא יש להם פדיון. ומ\"ש הר\"ב דכיון דלא אמר הרי הן עלי כקרבן. זה לשון הרא\"ש ולא אמר שאסרן עליו כקרבן כיון דלא אמר עלי ע\"כ. אבל אי אמר עלי קרבן אע\"ג דלא אמר כקרבן. הוי נדר לאסור איסר על נפשו ולא להקדישו. ולא בדוקא נקט הר\"ב כקרבן וכדתנן במ\"ד פרק קמא: \n",
+                    "<b>אין להם פדיון</b>. פירש הר\"ב דה\"ק לכשאפדם יחזרו ויקדשו. עד שיקצצו. ופירש הרמב\"ם כמ\"ד בגמרא דלאחר שיקצצו פודן פעם אחת ודיו [*אבל בחבורו סוף פרק ד' מהלכות מעילה פסק כמ\"ד כיון שנקצצו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אינן צריכין פדיון אלא נהנין בהן מיד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מותר ביושבי היבשה</b>. לשון הר\"ב שאין דרכם לרדת בים וז\"ל הר\"ן באותן שאין רגילין להיות יורדי הים באניות: \n",
+                    "<b>בכלל יושבי היבשה</b>. כתב הר\"ב שסופם לרדת וכו'. וז\"ל הר\"ן אפילו הם עכשיו בים. שסופם לעלות ליבשה: \n",
+                    "<b>לא כאלו שהולכין מעכו ליפו</b>. לאית דמפרשי בתרא שכתב הר\"ב דקאי אסיפא כתב הר\"ן נודר מיורדי הים אף בהולכים מעכו ליפו בכלל. מדלא פירש מידי ארישא. ומיהו כתב הרשב\"א דמסתברא דאינו אסור במי שירד פעם אחת מעכו [ליפו] אלא במי שרגיל לירד שם תדיר. א\"נ במי שהיה יורד בשעת נדרו מעכו ליפו ע\"כ: \n",
+                    "<b>שדרכו לפרש</b>. נקרא היורד בים באניות גדולות ומתרחק מן הארץ רחוק גדול אבל מעכו ליפו הולכים על חוף הים וקרוב מן היבשה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למי שהחמה רואה אותו</b>. כתב הר\"ב מדלא קאמר מן הרואים. גמרא. ומסיים לאפוקי דגים ועוברין כלומר לאפוקי דגים שבים ועוברין שבמעי אמן שאין חמה רואה אותן שמותר בהן. וכתבו התוספות אבל שאר ב\"ח אסורים. ומיהו מה שאין ב\"ח דלא שייך בראיה ודאי דלא הוי בכלל רואי החמה אע\"ג דהחמה רואה אותם דכיון דהזכיר רואי חמה משמע דוקא ב\"ח שעשויים לראות החמה ע\"כ. וכתב הרמב\"ם בפירושו למתניתין דהכא ודלקמן דתנא מדבר לפי המלות המפורסמות המורות אצלם באותו הזמן. והעיקר בכל זה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ועיין גם כן בפירש הר\"ב במ\"ב פ\"ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אסור בקרחים ובבעלי שיבות</b>. כתב הר\"ב מדלא קאמר בבעלי השער. גמרא. ומפרש הר\"ן אלמא אפילו קרחין בכלל וכיון דשחורי הראש לגבי קרחין לאו דוקא. לבעלי שיבות נמי לאו דוקא. ומש\"ה אמר דכי קאמר שחורי הראש לאותם שאדם מתאר אותם בשחורי הראש נתכוין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהיינו אנשים וכו'. ע\"כ. והרא\"ש כתב דבעלי שיבות נמי בכלל שחורי הראש. ולפי שכבר היו שחורי הראש והא דקאמר מדלא קאמר בבעלי השער. האי טעמא לפרש קרחין. ע\"כ. ועיין במשנה י\"ב פרק ג' דאבות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן הילודים</b>. כתב הר\"ב משמע שנולדו כבר. כתב הר\"ן משום דלשון ב\"א כך הוא דאילו בלשון תורה כי היכי דמשמע נולדים כבר כדכתיב (יהושע ה׳:ה׳) כל העם הילודים במדבר. ה\"נ משמע עתידים להולד כדכתיב (שמות א׳:כ״ב) כל הבן הילוד: \n",
+                    "<b>מותר בנולדים</b>. פירש הר\"ב הנולדים משמע שעתידים להוולד. מפרש בגמרא דבלשון תורה משמע הכי ומשמע הכי דכתיב (בראשית מ״ח:ה׳) שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים והוה ילדין וכתיב (מלכים א י״ג:ב׳) הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו ועדיין מנשה לא בא. אבל (בנדרים) [צ\"ל בל' ב\"א] משמע דמתילדים ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם: \n",
+                    "<b>מן הנולדים אסור בילודים</b>. לשון הר\"ן דס\"ל דנהי דאמר מן הילודים אין הנולדים דהיינו אותם שעתידים להוולד בכלל ה\"מ בילודים שהוא לשון מיוחד אבל הנולדים כולל שניהם דהיינו אותם שנולדו ואותן שעתידין להולד ע\"כ. ור\"ל בלשון בני אדם ועיין בסמוך לקמן: \n",
+                    "<b>[*רבי מאיר מתיר אף בילודים</b>. הא דכתב הר\"ב מן הנולדים ר' מאיר מתיר וכו' דח\"מ וה\"ק וכו' משמע דגירסתו במשנה כך היא. ואסור בילודים לחוד הוא דל\"ג. ולא מיחסרא במשנה רק אלו שתי תיבות ולא כן היא גירסת הרא\"ש אלא דל\"ג כל הבבא של מן הנולדים אסור בילודים והיא נראית יותר כמ\"ש בס\"ד בספר מעדני מלך]: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים לא נתכוין כו'</b>. כתב רש\"י חכמים דסיפא היינו ת\"ק וכ\"כ הר\"ן לא דעת שלישי הוא אלא דפרושי קא מפרשי טעמייהו דאמרי דהנודר מן הנולדים אסור בכל וקיהבי טעמא למלתייהו שלא נתכוין אלא ממי שדרכו להולד בין להבא בין לשעבר. לפי שאין במשמעות לשון זה כוונה אחת מיוחדת לשעבר דוקא או להבא דוקא. ור' מאיר סבר דבלשון בני אדם לא מקרי נולדים אלא עתידים להוולד ע\"כ. והרא\"ש כתב דחכמים פליגי אתרווייהו ואף מן הילודים אסור בשניהם ע\"כ. ודעת הרמב\"ם נראה שהיא כדעת הר\"ן שכן כתב בפירושו וחכמים אומרים שפירש נולדים וכו'. ובחבורו פרק ט' השמיט משנה זו וכתב הב\"י סימן רי\"ז דהיינו טעמא דמשום דכיון דפליגי בלשון ב\"א לא שייך לפסוק הלכה כמאן ע\"כ. כלומר וכיון דלא שייך לפסוק הלכה כמאן הלכך לא היה יכול להעתיק אחד מהסברות דאם כן כבר היה פוסק הלכה. מה שאין כן בשאר משניות דסתמא תנינן שהעתיקן אע\"פ שגם בהן הכל אחר לשון בני אדם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>משובתי שבת כו' ואסור בכותים</b>. מפרש בגמרא שאין בכלל דבריו אלא מצווין ועושין. והרי כותים שהם גרים הם מצווים ועושים משא\"כ גוים דאע\"ג אי משכחת דעושין אינן מצווין: \n",
+                    "<b>מאוכלי שום וכו' ואסור בכותים ה\"ג</b>. ותימא על ב\"י סימן רי\"ז שכתב וז\"ל ויש נוסחאות שגורסין גבי אוכלי השום ומותר בכותים וכן עיקר. דמשמע דודאי כותים לא הוו אוכלי שום בע\"ש שהיא תקנת עזרא ע\"כ. והוא בעצמו העתיק הגמרא דאמתניתין דאמרינן בתרתי בבי קמייתא ישראל וכותים מצווים ועושין. גוים ההוא דעבדי עושים ואינם מצווים. עולי ירושלים ישראל מצווים ועושים וכו' הא קמן בהדיא דשום כותים נמי עבדי. ואין זה דבר תימא דאע\"פ שאינה אלא תקנה מעזרא שהחזיקו בה לפי שהיה נראה להם תקנה טובה. מידי דהוי כל אומה ולשון שיש להם נימוסין ותקנות. הגע עצמך הרי אמרו גוים עבדי שבת ואין להם שום צווי כלל כ\"ש הם שיחזיקו ג\"כ בתקנה ואע\"פ שאין מוחזקם אלא בתורה שבכתב מ\"מ מפני גרותם מצווים על הכל ואם החזיקו בתקנה הם מצווים ועושים. וז\"ל התוספות וגם הכותים שומרים תקנה דאכילת שום בע\"ש ע\"כ. וכן פירש\"י והר\"ן בתרתי בבי קמייתא בשבת ושום. וכן במשנה כתבו ואסור בכותים שהם נמי אוכלים שום בליל שבת. והרמב\"ם בחבורו פרק ט' השמיט דין מאוכלי שום ולא ידעתי למה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם שאיני נהנה וכו'</b>. וכן הוא בכל הנוסחאות ותמיהני דהוה ליה למימר שאני וכמו שכתבתי בריש פ\"ב בשם הכ\"מ וע\"ש. וכן בריש פרק קמא בשם הר\"ן ובפסקי הרא\"ש גרס לכולהו שאני [*והתוספות פרק הערל (יבמות ד' ע\"א) כתבו דשפיר גרס שאיני שאין דרך התנא לדקדק בלשונו והביאו ראיה לדבר]:  ",
+                    "<b>לבני נח</b>. כמו משל בני נח. וכמו כל לישנא דלך דבפ\"ק. והר\"ב כתב כן גבי שאיני נהנה לישראל ן*ושאין ישראל נהנין לי. ועיין מ\"ש ברפ\"ק בד\"ה לך כו']:  ",
+                    "<b>מותר בישראל</b>. פי' הר\"ב שיצאו מכלל בני נח כיון דאקדש אברהם אתקרו על שמיה. גמרא:  ",
+                    "<b>ומותר באומות העולם</b>. כתב הר\"ב דכתי' כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק. גמרא. ומסיים הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות נדרים והרי יצחק אמר ליעקב (בראשית כ״ח:ד׳) ויתן לך את ברכת אברהם ע\"כ. והיה יכול להביא דברי הש\"י שאמר (שם) הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. ועוד א\"ל (שם ל\"ה) את הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך וכו' אלא דקרא דויתן לך קודם לאלו המקראות והם דברי הנביא ואע\"פ שלא אמרן בנבואה:  ",
+                    "<b>שאיני נהנה לישראל וכו'</b>. דוקא נקט אומה שלימה דאילו מחבירו תנן בס\"פ דלקמן דלא ימכור ופירש הר\"ב גזירה שמא יקח כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל אומה שלימה לא גזרו דא\"א לו שיפרוש מכולם כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ז מה' נדרים:  ",
+                    "<b>לוקח ביותר ומוכר בפחות</b>. דמתניתין מוקמי' לה בגמרא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>בזבינא מציעתא. כלומר שאינו חריף בקופצים הרבה. ואינו מוטל ג\"כ דלא קפץ עליה כלל דאיכא הנאת לוקח ומוכר כל שהוא נמכר שוה בשוה. וכי אמר דפחות ויתר שרי דוקא כשאסר על עצמו שלא יהנה מישראל דבכה\"ג לא מתהני מינייהו אבל אי אסר על עצמו נכסיהם אפילו לקח שוה מנה במאתים אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהם הר\"ן:  ",
+                    "<b>לוקח בפחות ומוכר ביותר אם שומעין לו</b>. כי היכי דלא למתפיס תנא בלישנא דתימר ליה אטו בשופטני עסקינן הלכך קאמר תנא גופא אם שומעין לו:  ",
+                    "<b>שאיני נהנה להן והן לי יהנה לעכו\"ם</b>. כתב הרא\"ה ז\"ל דהא קמ\"ל דלא תימא כיון דהכי נדר א\"א לו לעמוד בנדרו והו\"ל כי ההיא דאמר לעיל בפ\"ב שבועה שלא אישן שלשה ימים כו' [כמו שכתב הר\"ב שם בר\"פ] לוקה וישן לאלתר והכא נמי נימא דיהנה לאלתר דדבר שאי אפשר לעמוד בו הוא. קמ\"ל דלא. כיון דאיכא תקנתא באומות אע\"פ שהיא תקנה רחוקה לו. הר\"ן:  ",
+                    "<b>ואומר והיה הפלשתי הערל הזה</b>. וכ' הר\"ן כלומר אי מקרא קמא איכא לדחויי דכי קאמר כל הגוים ערלים. ערלי לב קאמר והיינו דקאמר סיפא דקרא דכל בית ישראל ערלי לב כמותם מש\"ה אמר ואומר והיה הפלשתי הערל הזה דקא קרי ליה דוד ערל אע\"ג דלא ידע אי נולד כשהוא מהול. וכי תימא נולד כשהוא מהול לא שכיחא ואומר פן תעלוזנה בנות הערלים וא\"א לעם גדול שלא יהא בהם כמה אנשים שנולדו כשהם מולים ואפילו הכי אמר בנות הערלים עכ\"ל. ואפ\"ה ניחא ליה לתנא למנקט קרא דכי כל הגוים משום דההוא קרא נביא מפי הקב\"ה אמרו ומהאי טעמא נמי אקדמיה ואע\"ג דירמיה בתר דוד הוה:  ",
+                    "<b>שנכרתו עליה י\"ג בריתות</b>. שנאמרו בפרשת מילה ומנאן הרמב\"ם בפירושו וזיל קרי ביה רב. אבל קשיא לי שאין כולם מורים על כריתות ברית כמו והיה לאות ברית. את בריתי הפר שאינם אלא כמו סיפור דברים. ועוד למאי נ\"מ כרת ה' י\"ג בריתות דכיון דהחזיק דבריו בברית א' כבר נתקיים ומה לי עוד יותר לכך נ\"ל דודאי שאלו הי\"ג בריתות שבפרשת מילה לא באו כולם על כריתת ברית אבל הענין שממספרם וממנינם אנו יודעים שנכרתו עליה י\"ג בריתות כלומר שלכך באו במספר י\"ג לומר לך שזאת המצוה שקולה וגדולה וברית כרותה עליה כמו שנכרת ברית על הי\"ג מדות שנאמרו למשה רבינו ע\"ה ושם נאמר (שמות ל״ד:י׳) הנה אנכי כורת ברית והוא מוסב על כל מדה ומדה שאין שום אחת מהן חוזרת ריקם והרי שם אותו הברית הוא כולל י\"ג בריתות ברית לכל מדה ומדה וזהו שנכפלו הבריתות במילה י\"ג פעמים להורות שגדולה היא ושאינה חוזרת ריקם כמו כל הי\"ג מדות שהברית על כל אחת ואחת והן י\"ג. ואות אמת על פירוש זה שכן אלו י\"ג לא באו כולם בפרשה א' אבל יש הפסק פרשה ביניהם והיו\"ד מהם בפרשה א' והג' בפרשת אחרת כמו הי\"ג מדות עצמן כפי הסדר המפורסם בהם שהג' מהם שמות שאינם נמחקים. והשאר כינויים ונמחקים. ואצל אברהם אבינו ע\"ה נאמרו בהדרגה ממטה למעלה כי כן השגת כל משיג מן המאוחר אל הקודם. ולמרע\"ה נמסרו כסדר תפלה להמשיך שפע שבע רצון ממעלה למטה. אבל אע\"פ שבאו הי\"ג בריתות שבמילה בב' פרשיות. מ\"מ היתה נבואה אחת שלא נסתלק הדבור ממנו עד אחר כל אמירות הי\"ג בריתות אח\"כ נאמר (בראשית י״ז:כ״ב) ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם ונמצא שכולם נאמרו בדבור אחד ובמראה אחת וזה מפני האחדות הגמור:  ",
+                    "<b>שדוחה את השבת החמורה</b>. קשה לי למאי איצטריך למימר החמורה אטו לא ידעי' דשבת חמורה היא וכי קאמר שדוחה את השבת לסגי ליה ושפיר ידעינן גדולתה של המילה. ונ\"ל לתרץ מהא דאיתא בפי\"ט דשבת דף קל\"ב דאיכא מ\"ד דהא דמילה דוחה את השבת מק\"ו דצרעת נפקא לן ומה צרעת דחמורה שדוחה את העבודה שהעבודה נדחה מפני כהן המצורע ועבודה דוחה את השבת בקרבנות שזמנן קבוע מילה דוחה אותה כלומר צרעת. שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא המילה דוחה אותה. ואיכא מאן דאמר דלא צרעת חמירא אלא שבת חמירא והא דצרעת דוחה העבודה לאו משום חומרא דצרעת אלא משום גברא הוא דלא חזי. ומש\"ה דייק תנא למתני החמורה לומר דהא דדוחה שבת לאו מק\"ו מצרעת חמורה וכו' נפקא לן דהא שבת חמורה. וכתב הר\"ב דנפקא ליה מביום הכי מסיק התם בגמרא. ועיין סוף פי\"ח דשבת מ\"ש שם:  ",
+                    "<b>שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה</b>. דיש זכות תולה כדתנן במ\"ד פ\"ג דסוטה. וא\"ת טעמא מאי אין זכות תולה לעונש עון מילה ונ\"ל דטעמא דכל המצות כולן הן חוץ לגופו וזו מצוה שבגופו היא לפיכך אין כח בשום מצוה לתלות עונש עונה:  ",
+                    "<b>מלא שעה</b>. כדאמר רבי בברייתא שלא נתרשל מרע\"ה אלא כך אמר אמול ואצא סכנה שנאמר (בראשית ל״ד:כ״ה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אמול ואשהה ג' ימים הקב\"ה אמר לי לך שוב מצרימה אלא מפני מה נענש משה מפני שנתעסק במלון תחלה שנאמר (שמות ד׳:כ״ד) ויהי בדרך במלון כלומר משמע מיד שבא מן הדרך נתעסק במלון ושמע מינה דמלא שעה של התעסקות במלון תחלה לא נתלה לו ואם תאמר כיון שהיה במלון עדיין היה לו לצאת לדרך היאך ימול. כבר כתב רש\"י דאותו מלון סמוך למצרים היה:  ",
+                    "<b>שדוחה את הנגעים</b>. קשה לי מאי קמ\"ל כיון דאמר ר' יוסי שדוחה [את ה]שבת [החמורה כל שכן] (מאי רבותא) שדוחה את הנגעים אבל במה שכתבתי לעיל אתי שפיר דאיכא למימר דרבי נחמיה סבירא ליה דאדרבא נגעים חמירא וכדכתבתי לעיל ושבת דנדחה לא אתא אלא בקל וחומר מנגעים והא דאמרת דדילמא צרעת לא חמירא אלא משום גברא דלא חזי. נראה לי דאיכא לסתור מדאשכחן טמאי מתים דאין דוחין העבודה כדאשכחן בפסחים [*פ\"ז משנה ד'] ש\"מ דליכא קפידא בגברא אי חזי אי לא אלא עיקר טעמא. משום חומרא דצרעת הוא שתדחה העבודה ולפי זה רב ספרא דאמר התם דלמא צרעת חמרה והקשו עליו התוספות שם דהא דחינן ליה משום דגברא הוא דלא חזי ונדחקו לומר דבדרך דחייא בעלמא אמר רב ספרא. ולדידי לקושטא דמלתא קאמר. ומ\"ש הר\"ב מהשמר עיין בפירושו למשנה ד' פ\"ז דנגעים:  ",
+                    "<b>הנגעים</b>. דמראות נגעים טובא אינון כדתנן בפ\"ק דנגעים משא\"כ שבת דכולהו שבתות חדא שמא הוא:  ",
+                    "<b>שכל המצות כו' לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים</b>. פירש\"י וכתיב בתריה ואתנה בריתי ביני ובינך. וקשה לי דקרא לא משמע הכי אלא שהקב\"ה א\"ל לאברהם אבינו ע\"ה שיהיה תמים לפניו ושהוא יתברך יתן לו הברית משמע שהתמימות יהיה קודם שיתן לו הברית ושהתמימות ענין בפני עצמו. ועוד קשה לי היכי איכא למשמע מינה כלל שעל ידי המילה נעשה תמים ודלמא אילו היה חסר מצוה אחרת לא היה ג\"כ תמים אלא על ידי אותה המצוה. ולכן נראה לי דמקרא גופיה דייק דמאי התהלך לפני אלא שעד שלא היה נמול היה נופל על פניו כשנראה לו הקב\"ה וכמו שכתוב בפירש\"י בפסוק ויפול אברם על פניו (בראשית י\"ו) וטעמא לפי שהוא בעל מום ואין ראוי להקרב לפני הקב\"ה אלא בנפילת אפים כמכסה מומו. ועל זה אמר לו הקב\"ה מכאן ואילך התהלך לפני ואינך צריך לנפילת אפים כי תהיה תמים בלא מום וכן הוא ג\"כ בפירש\"י על והיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני:  ",
+                    "<b>שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה</b>. ואע\"ג דתנן בפ' ב' דמגילה דאין מלין אלא ביום מ\"מ הרי משעה שנימול הנה המצוה קיימת בגופו יומם ולילה. ועוד נראה לי דהכי משמע לי' קרא אם לא בריתי והוא ברית מילה. ופסוקי פסקינן לקרא בסכינא חריפא וכיוצא בזה צריך לפרש לזה הכתוב לדברי הר\"ב במשנה ב' פרק קמא דאבות כמו שאכתוב שם בס\"ד. ואומר יומם ולילה חוקות שמים וארץ גם שניהם לא שמתי וזה לפי שבששת ימי בראשית לא היו חוקות שמים וארץ אבל אור הראשון הבדיל בין יום ובין לילה ואותו אור גנוז לצדיקים לעתיד לבוא. ואמר קרא שבין יום ולילה שהוא רמז לעולם הבא ובין חוקות שמים וארץ שהוא עולם הזה גם שניהם לא שמתי והיינו דתני את עולמו ולא תני העולם לרמוז לעולם הבא המיוחד להקב\"ה ששם שכינת עוזו וכל שכן לעולם הזה שלא שמתי:  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*נפח וכברה רחים ותנור</b>. פירש הר\"ב וכ\"ש קדירה ושפוד וזה לשון הרא\"ש ואיצטריך לאשמעינן כלים הללו דל\"ת דוקא קדירה ושפוד שהאוכל עומד בתוכו לאכילה אבל הם גורם דגורם מקרי קמ\"ל. עכ\"ל. וכן כתב הר\"ן ולפי זה צריכין אנו לומר דתנור דקתני לא שאופין בו הוא דאם כן היינו כמו קדירה ושפוד. אלא תנור שעומדים קדירות ושפודים בתוכו להתבשל ולצלות. וקצת קשה דא\"כ גבי קדירה ושפוד ה\"ל לומר ג\"כ ותנור שאופים בו נראה לי. ומ\"ש הר\"ב שיאמר לו הנאת כו' עיין מ\"ש על זה בדבור דלקמן]: \n",
+                    "<b>מקום שמשכירין וכו'</b>. פירש\"י שנוהגין להשאיל כל אלו הדברים על ידי שכירות אסור למדיר להשאילו. ומה שכתב הר\"ב באותם הדמים וכו' כן לשון הרא\"ש ובמשנה ו' פרק קמא דמגילה כתב הר\"ב שוה פרוטה. וכן כתב שם רש\"י. והתוספות. ומה שכתב הר\"ב והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל הכי מוקים לה בגמרא. וז\"ש לעיל מהך שיאמר לו הנאת מאכלך עלי לא קאי בגמרא ההיא אוקימתא ומשום דאי הכי לא משמע אלא הנאה מגוף המאכל ובלא אכילה כגון לעיסת חיטים על גב מכתו ולפיכך יש לתמוה על הר\"ב דכתב אוקימתא דלא קאי אלא שיאמר הנאה המביאה לידי מאכל כו' וכמו שכתב בכאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שוקל לו שקלו</b>. פירש הר\"ב דמצוה בעלמא קא עביד. כן לשון הרא\"ש ומסיים ואין דינו כשאר פורע חובותיו. ונ\"ל שזה שמפרש כן היינו לאית דאוקמא קמא שכתב הר\"ב בסמוך דאתיא מתניתין אף כרבנן דחנן [*בר\"פ בתרא דכתובות] וקשה לי דאפילו כי אמרת דמצוה בעלמא עביד. הרי מ\"מ נמצא שזה נהנה וניצול מתביעות ממון והרי מהנהו לרבנן דחנן וכמו שכתבתי בשם הר\"ן גבי קונם שאיני משמשך בריש פרק ב' הלכך נראה כפירש הר\"ן בההיא אוקימתא קמייתא דשוקל שקלו משכחת לה כגון ששלח את שקלו ונגנב או אבד משנתרמה תרומה בכה\"ג פטור מלשלם כדתניא בפרק הזהב (בבא מציעא נח.) [ומשנה היא ריש פ\"ב דשקלים] וקמ\"ל שאף על פי שהיה דרכן לפרוע אותו. שרי. כיון שאין הגזברים יכולים לכופו וכפירש\"י: \n",
+                    "<b>ופורע לו חובו</b>. כתב הר\"ב אית דמוקמי לה דוקא בחוב כו' ואתיא מתניתין ככ\"ע אפילו לרבנן דר\"פ בתרא דכתובות דס\"ל דיטול מבעל חוב ואית דמוקמי בכל חוב כו' ואתיא מתניתין כחנן. דאילו לרבנן גזירה בחוב שהתנה משום חוב שלא התנה. גמרא דהכא. ובכתובות דלרבנן לא. דאית לי' הנאה בההיא הנאה דמכסף מיניה: \n",
+                    "<b>ומחזיר לו אבדתו</b>. כתב הר\"ב בין שהיו נכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר ואף על גב דמתהני בפרוטה דרב יוסף דאמר העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא בעי למיתב פרוטה לעניא בשביל אותה מצוה שמקיים [ולא הוי מניעת תביעה מה שמונע הפרוטה מן העני כיון שהמונע הוא מונעו מעל עצמו וברי הזיקא משא\"כ בפריעת חוב שמונעו מעל חבירו דלא ברי דדלמא פייסיה. תוספות] דלא שכיח דליהוי שביק ולא יהיב פרוטה לעני בשביל אותה מצוה. והרא\"ש והר\"ן פירשו דלא שכיח שיזדמן לו עני באותה שעה ע\"כ: \n",
+                    "<b>מקום שנוטלים עליה שכר</b>. פירש הר\"ן דהיינו אם היה מחזיר בטל מן הסלע דבכה\"ג מחייב בעל אבידה ליתן לו שכר כדאיתא באלו מציאות. וכתב עוד דאין על המחזיר שום איסור לקבל אפילו כשנכסי בעל אבידה אסורים עליו לפי ששכר הזה כבר מצוי בידו במלאכתו שהיה עושה וכדמוקמינן למתניתין דסוף פרק דלעיל דלוקח ביותר ומוכר בפחות בזבינא מציעתא דאי בזבינא דרמי על אפיה ששכיח לקנות לא הוי הנאה לקונה כלל משום דמצוי הוא. ולפי זה מתניתין כשאין המחזיר רוצה לקבל וכך פירש ב\"י סימן רכ\"א לדעת הר\"ן אבל דברי הר\"ב אינם כן שהרי כתב אם הוא נוטל שכר נמצא נהנה וכבר כתב הב\"י דכולהו רבוותא פליגי אהר\"ן וסברי אפילו כה\"ג חשיבא להו הנאה ע\"כ. ול\"נ לדחות לפי שאפשר דרבוותא לא מפרשי למשנתינו מקום שנוטלין וכו' בבטל מן הסלע כפירש הר\"ן. אלא במנהגא וכן ל' הרמב\"ם בפירושו ואם היה מנהג שהמחזיר אבידה מקבל שום דבר הרי זה לא יקבל ממנו לפי שבזה המנהג יצא מדין תורה וכאילו החזירה מצד מה שיקבל ממנו וכו' ע\"כ. וכן כתב ג\"כ בחיבורו רפ\"ז מהלכות נדרים ובמקום שדרכן שנוטל כו' והשתא לא איירי כלל בדינא דהר\"ן דבטל מן הסלע. ואפשר שיסברו סברתו בזה דמותר למחזיר לקבל שכרו בכה\"ג אפילו אם נכסי בעל אבידה אסורים עליו ומ\"מ לבי מהסס בפירוש הרמב\"ם דכיון שהחזרת אבידה מצוה היא אסור ליטול שכר שהרי חייב להחזיר והיינו בחנם וכדמוכח מדין פריקה במשנה י' פרק ב' דבבא מציעא וכך כתב בהדיא טוח\"מ ר\"ס רס\"ה המוצא אבדה חייב להחזירה בחנם וכיון שכן דוחק להעמיד משנתינו במנהג שלא כהלכה דכל כי הא איכא למרמי אטו ברשיעי עסקינן וכן בכולי פירקין לא העמידו נטילת שכר כגון למוד או בקור חולה כשהמנהג כן אלא שאם הוא מותר ג\"כ מצד דין תורה ועיין במשנה ד' בפירוש הר\"ב ומה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>תפול הנאה להקדש</b>. פירש הר\"ב לפי שאסר עליו הנייתו כהקדש ופירש רש\"י ומודר היינו קונם כלומר ויש מעילה בקונמות שהוא כינוי לקרבן וכדאיתא בגמרא דף ל\"ה והכי מסקי' בפרק ג' דשבועות דף כ\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ותורם כו'</b>. לא משמע אלא משל בעל הפירות כמ\"ש במשנה י' פ\"ט דבבא קמא: \n",
+                    "<b>לדעתו</b>. פירש הר\"ב כגון שאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דכשאומר כל הרוצה לאו שליחות גמור הוא ולא הוי כמו כל השומע דהוי שליח כדתנן במשנה ו' פרק ו' דגיטין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכמו שכתבתי בריש פ\"ז דכתובות. דלשון כל השומע שליחות מעליא הוי. כך כתב הר\"ן והתוספות. ובשם רבינו יצחק כתבו התוספות דהכא אפילו כל השומע שרי. ע\"ש. והא דלא נקט הכא באומר כל התורם אינו מפסיד כדאמרינן ברפ\"ז דכתובות כ' הר\"ן משום דאפשר דלא מהני. דלאו לישנא מעליא הוא ולא הוי מדעתו: \n",
+                    "<b>ומקריב עליו</b>. שהכהנים שלוחי שמים הם ואינם שלוחי בעל הקרבן. רמב\"ם פ\"ו מהלכות נדרים. והוא מסקנא דגמרא פ\"ק דקדושין [כג:] כמ\"ש הר\"ן. וכתב עוד דמתניתין דנקט הני קרבנות לרבותא דאף ע\"ג שמתיר למחוסר כפורים לאכול בקדשים. אפ\"ה שרי שאין זה אלא גרמת הנאה בעלמא: \n",
+                    "<b>קני זבים וכו'</b>. לפי שכל אלו מביאים שתי תורים. קראם כן. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ומלמדו מדרש וכו'</b>. כתב הר\"ב שאין אדם רשאי ליקח שכר כו' עיין בפירוש הר\"ב במשנה ה' פ\"ד דאבות ומה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>אבל מלמד הוא את בנו מקרא</b>. וכתבו התוספות ואפילו מקום נמי דנוטלים שכר עליה מ\"מ לא היה המודר [חייב] שכר מלמד לבניו ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואף ע\"ג דמצוה על האב וכו' דמצות לאו ליהנות נתנו. זהו כלל לכל מקום שאמרנו מצוה קא עביד דהיינו אע\"פ שזה נהנה כשיוצא בזה ידי מצותו שא\"צ עוד לעשותה לא מקרי הנאה דלאו ליהנות נתנו. ומיהו הנאה אחרת הבאה לו על ידי מצוה מקרי הנאה. וכמ\"ש בשם הר\"ן ברפ\"ב גבי קונם שאני משמשך: \n",
+                    "<b>ואת בנותיו</b>. ביש נוסחאות ל\"ג וכן הרמב\"ם והטור לא העתיקו אלא ומלמד את בנו. ועיין במשנה ד' פ\"ג דסוטה דפליגי תנאי בלמוד תורה לבנות: \n",
+                    "<b>וזן את אשתו ואת בניו וכו'</b>. לאית דמוקמי קמא דכתב הר\"ב בפירוש המשנה ב' דאתיא אף כרבנן דחנן. ה\"נ איכא לאוקמי מתניתין דהכא אפילו כרבנן וכדפירש\"י שהוא מענגה במזונות יתירים והבעל נותן לה קצבה. והרא\"ש מפרש בשם ר\"ת דהכא מיירי כשזן אותה לפניו והוא במדינה. דכיון שזן אותה לפניו ואינו אומר כלום דרך מתנה הוא והר\"ב לא כתב כלום מזה אלא הניח המשנה כפשטה לפי דמאי דוחקיה לאוקמא בכה\"ג והרי הלכה כחנן ומתניתין כחנן. ובכל גווני מיירי. וכן נמי בגמרא לא מוקמינן למתניתין דהכא בכלום לפי שהלכה כחנן לא רצו בעלי הגמרא לדקדק גם כן במתניתין דהכא ושבקוה בממילא ממאי דאתמר אמתניתין דלעיל. ועיין בפירוש הר\"ב במשנה ח' פרק י\"א. ומה שכתבתי שם. ובסמוך אכתוב טעם אחר שלא דקדקו בגמרא אמתניתין דהכא: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר זן את הטמאה כו'</b>. כתב הר\"ן ונראה לי דר' אליעזר לא שרי בטמאה אלא לזונה מזונות יתירים כדי לפטמה משום דסבירא ליה כיון דאינה עומדת לאכילה אלא למלאכה אינן נהנין בעליה בפטומה. דאדרבא מפנקא טפי ולא עבדא שפיר. אבל במזונות הצריכין לכדי חייה לא שרי ר' אליעזר דבכה\"ג ודאי מהנהו. ומשום דת\"ק פסיק ותני לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה דמשמע דבכולהו גווני דמתסר בטהורה מתסר נמי בטמאה מהדר ליה ר\"א לא כי אלא איכא גוונא דזן את הטמא' אע\"פ שאינו זן את הטהור' ונהי דתנא מסתם לישני'. סמיך לי' אמאי דאמרו לו. ודקמהדר להו ר\"א. דמשקלא וטריא דידהו מוכח דר\"א לא שרי בטמאה אלא במזונות יתירים כדי לפטמה ולא בכדי חייה. ע\"כ. ולרש\"י לא איירי מתניתין אפילו בת\"ק אלא במזונות יתירות. ואפשר שזה הכריח לרש\"י לפרש מתניתין בכה\"ג וא\"כ מתניתין דוקא כרבנן דחנן דמדר' אליעזר נשמע לרבנן דלא מיירי אלא במזונות יתירות. ולפיכך לא דקדקו כלום בגמרא אמתניתין דהכא משום דמינה ובה מוכח. דכרבנן אתיא: \n",
+                    "<b>וטמאה נפשה וגופה לשמים</b>. שאינו יכול ליהנות אלא בעוד נפשה בה הלכך לאו הנאה [היא] אבל טהורה נפשה לשמים. כלומר אע\"פ שנפשה לשמים. גופה שלו לשחוט. תוספות [דף ל\"ח ריש ע\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עומד אבל לא יושב</b>. כתב הר\"ב מתניתין איירי כשנכסי המבקר אסורים על החולה. דאי נכסי חולה אסורים על המבקר סברה מתניתין דנכנס ומבקרו אפילו יושב דמחיותיה לא אדריה דבדבר שחיותו תלוי בו לא אדריה שלא יהנה ממנו. וישיבה נמי חיותיה הוא. ועיין מ\"ש במ\"ו: \n",
+                    "<b>אבל לא יושב</b>. פירש הר\"ב ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה עם החולה שהוא מותר משום דמצות בקור <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>די לה בעמידה הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב אבל עמידה דזמן מועט הוא ואין רגילים ליטול עליה שכר זהו על דרך הרמב\"ם בפירוש משנה ב' לענין שכר דהשבת אבידה. אבל אין נראה כן מהגמרא. דאמרינן בגמרא דהא קמ\"ל מתניתין דאף במקום שנוטלין שכר. על הישיבה בעי למשקל. על העמידה לא בעי למשקל. ופירש הרא\"ש לא בעי למשקל דנראה כמבזה מצות בקור. על הישיבה בעי למשקל כי נוטל שכר טרחו וביטול מלאכתו ע\"כ. ומכל מקום לא קשיא מהכא על פירש הרמב\"ם גבי שכר השבת אבידה. די\"ל דוקא עמידה אצל חולה שהוא דבר קטן מעט נראה כמבזה כו' מה שאין כן בהשבת אבידה דמסתמא יש בה טיפול וטורח והויא דומיא דיושב אצל החולה: \n",
+                    "<b>רפואת הנפש</b>. פירש הר\"ב רפואת גופו כו' ומצוה קא עביד לפיכך וכו' מרפאו בידיו. וכתב הר\"ן ומיהו דוקא שיהא משל מודר אבל משל מדיר לא. דאפילו היכא דאין לו למודר ממה שיתרפא דמצוה קא עביד אפ\"ה כיון דיהיב ליה מיד ליד אסור כי ההיא דמודר הנאה מחבירו דבעינן שיניח ע\"ג סלע אבל לא שיתן מידו לידו ממש כדלקמן סוף פרקין ע\"כ. וכתב הרא\"ש דמתניתין במקום שאין נוטלין שכר על הרפואה דאי לאו הכי פשיטה דאסור לרפאותו בחנם ועוד עיין לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>אבל לא רפואת ממון</b>. פירש הר\"ן [בגמרא] בשיש שם רופא אחר. דאי לא שרי לרפאות. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דהא תנן מחזיר אבידתו ואין לך השבה גדולה מזו. אלא ודאי בשיש שם רופא אחר עסקינן אפ\"ה מרפאהו רפואת גופו לפי שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות והכי איתא בירושלמי. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל אומר לו סם פלוני וכו' גמרא וכתב הר\"ן דהיינו טעמא דכיון דאיהו לא יהיב ההוא סם עליה שרי. דהנאה ממילא אתיא ע\"כ. וכתב ב\"י דמשמע דוקא במקום שאין נוטלין עליה שכר דאי נוטלין אסור לומר בחנם דהא מהני ליה: \n",
+                    "<b>באמבטיא</b>. לשון הרמב\"ם כיור המרחץ. ובמ\"י פ\"ו דמקואות כתב רהט המרחץ: \n",
+                    "<b>וישן עמו במטה</b>. ר' יהודה אומר בימות החמה וכו' בגמרא מוכח דר' יהודה פרושי קא מפרש ואמבטי נמי איהו קאמר ליה ומ\"מ כתב הר\"ב הלכה כר' יהודה מכלל דפליגי משום דר\"מ בברייתא פליג בההיא. וגוזר גדולה אטו קטנה. וימות החמה אטו ימות הגשמים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ור\"מ ור' יהודה הלכה כר\"י. ותנא דמתניתין נמי דייק למתני ר' יהודה אומר בלשון פלוגתא לאשמועינן דאיכא דפליג: \n",
+                    "<b>ומיסב עמו על המטה</b>. ולא חיישינן שמא יישן אצלו. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>ואוכל עמו על השלחן</b>. ולא חיישינן שמא יאכל עמו דכיון שהדירו מסתמא שונאין זה את זה טפי משני אכסנאים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה [כדתנן במ\"ב פ\"ח דחולין] הרא\"ש: \n",
+                    "<b>האבוס שלפני הפועלים</b>. שמתוך שהם עמלים אוכלים הרבה ואובסין אותן כבהמות ומש\"ה נקרא אבוס ואם א' מהן אוכל מעט נמצא מהנה את חבירו הר\"ן. וכתב עוד דאבוס החוזר לא שייך גבי פועלים להכי לא תני שריותא באבוס החוזר: \n",
+                    "<b>באומן</b>. פירוש המלה כתבתי במסכת פיאה פ\"ד משנה ה': \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים עושה הוא ברחוק</b>. גמרא. בקרוב כ\"ע לא פליגי דאסור כי פליגי ברחוק ר' מאיר סבר גזרינן רחוק אטו קרוב. ורבנן סברי לא גזרינן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המורר הנאה מחבירו לפני שביעית</b>. שהדירו חבירו קודם שנכנס שביעית אין יורד וכו' דאסור בדריסת הרגל ואין אוכל מן הנוטות וכו' שיכול ליקח מהן ואין צריך לכנוס בתוך השדה ואע\"ג דהן שביעית לא יאכל מהן כדאמרינן בגמרא אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו והאי נמי כיון דלפני שביעית הדירו חבירו כי אתא נמי שביעית אסור בהן. רש\"י: \n",
+                    "<b>ובשביעית</b>. אבל אם הדירו בשביעית. רש\"י: \n",
+                    "<b>לא ירד לתוך שדהו</b>. כתב הר\"ב אף ע\"ג דפירות שביעית אפקרינהו וכו' וחיישינן שמא בשעה שאינו אוכל הפירות ישהה בשדה דאילו בשעה שאוכל ארעא נמי הפקירא היא. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו</b>. כתב הר\"ב גזירה שמא ישאל ממנו והוא אסר הנאת אותו פלוני עליו. נראה דלאו בדוקא נקט והוא אסר וכו' וכעין שכתב הר\"ן לעיל במבקר אמרי' דמחיותיה לא אדריה שזה דוקא כשהחולה הדיר למבקר דאיכא אומדנא דמחיותיה לא אדריה אבל אם המבקר אסר על עצמו נכסיו של חולה לא יכנס לביתו כלל. דהכא ודאי נראה דלא שנא והה\"נ אם חבירו הדירו מנכסיו. וכך כתבו התוס' המודר הנאה מחבירו שחבירו הדירו שלא יהנה משלו ע\"כ. ונראה לי דלרבותא נקטה מתניתין המודר מחבירו דהיינו שחברו הדירו דלא תימא כיון שהוא לא פשע שלא נחמיר עליו לגזור שלא ישאיל משום שמא ישאול. והשתא קשה קצת על הר\"ב דנקט בלישניה מלתא דפשיטא טפי ממאי דתנן במתניתין: \n",
+                    "<b>לא ישאילנו וכו'</b>. דוקא הני כמו שאכתוב בשם הר\"ן בפרק דלקמן מ\"ד: \n",
+                    "<b>ולא ימכור לו</b>. פירש הר\"ב בפחות משויו גזירה וכו' דאילו שוה בשוה איכא הנאה למוכר וללוקח בזבינא מציעתא כמו שכתבתי בפרק דלעיל משנה י\"א ועיין מה שכתבתי עוד שם ומתניתין משמע דכולהו בחד גוונא ובחד טעמא מתניין. ולהכי לא פירש לה בזבינא מציעתא ולא משום גזירה: \n",
+                    "<b>אמר לו השאילני פרתך</b>. לאו במודר ומדיר עסקינן. אינה פנויה. [דבמלאכת'] היא ונתעצב השואל כנגד המשאיל ואמר הואיל וסרבת להשאילה לי קונם שדי שאני חורש בה שלא אחרוש שדי בפרתך עולמית ואחר כך השאילה לו. רש\"י: \n",
+                    "<b>שאני חורש</b>. כן הוא בגמרא ובספרים גרסינן שאיני. והרמב\"ם פ\"ח מהלכות נדרים העתיק קונם שדי איני חורש כו' ועיין פרק דלקמן מ\"ג. ועיין רפ\"ק מ\"ש בדבור שאיני וכו': \n",
+                    "<b>וכל אדם מותרין</b>. לחרוש לו שדהו באותו פרה. ואם אין דרכו כו'. שיש לו אריסין החורשים בשבילו. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין לו מה יאכל</b>. כתב הר\"ב אורחא דמלתא נקט וכ\"כ התוספות והרא\"ש ועיין מה שאכתוב בזה במ\"י פ\"ט דב\"ק: \n",
+                    "<b>הולך אצל החנוני</b>. דלאו שליח שווייה וה\"ה אם אומר כל המפרנס אינו מפסיד דלא עבדיה שליח כמ\"ש ברפ\"ז דכתובות. והכי איתא התם בגמרא לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר. אבל חנווני כיון דרגיל אצלו וקאזיל קאמר ליה כמאן דא\"ל זיל הב ליה את דמי. קמ\"ל. ועיין עוד מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ובא ונוטל מזה</b>. כתב הר\"ב ואינו עובר על נדרו. שהחנונים והפועלים הם בעלי חובות והוא מה שנתן להם שכרם פרע לו חובו וזה מותר כדתנן במ\"ב הרמב\"ם. ולאית דמוקמי קמא שכתב הר\"ב שם. הכא דרך מתנה היא ושפיר דמי שהחנווני נותן לזה פירות במתנה וחוזר ומקבל מזה מעות דרך מתנה. כ\"כ תוספות פ\"ט דב\"ק ד' ק\"ט: \n",
+                    "<b>היה ביתו וכו'</b>. לא זו אף זו קתני ברישא אשמעינן דלצורך מזונות שרי וסיפא קמשמע לן דאפילו לצורך בנין ביתו התירו. ר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותן לאחר לשום מתנה</b>. הכא ליכא תקנה שיאמר אם תזון לא תפסיד כיון דליחיד הוא אומר הוי כשלוחו דלא אמרינן ברפ\"ז דכתובות דלא הוי שלוחו אלא באומר כל הזן כו' בלשון רבים. תוספות שם. והטור אבן העזר סימן ע\"ב כתב שיאמר לו כל הזן כו' אבל לא יאמר לו להדיא לך ותזון כו'. וכתב ב\"י דמשמע לי' דכיון שבלשון רבים הוא אומר אע\"פ שאומר כן ליחידאה לא מיחזי כשלוחו *)כיון שבל' רבים הוא אומר ע\"כ. ונ\"ל דוחק לומר כן שהרי התוספות שדקדקו דדוקא בסתם שיאמר כל הזן וכו' אבל למימר ליחיד אם תזון וכו' אסור. הוכיחו כן ממשנתינו דהכא דלא שרינן למימר הכי ועוד מחנוני דלעיל דמפרש בגמרא דל\"מ קאמר ל\"מ כל הזן וכו' ואי הוה שרי למימר ליחיד הוה לי' למתני בחנוני הרגיל אצלו אם תזון לא תפסיד והוה משמע לן רבותא טפי ע\"כ. ואי איתא דכל הזן רשאי לומר אפילו ליחידאה אכתי הוה ליה למתני גבי חנוני רבותא הולך אצל חנוני ואומר ליה כל הזן כו' ואמאי קתני שאומר איני יודע מה אעשה שהוא ודאי לישנא קלילא טפי ואין בו צד נדנוד שליחות כמו בלשון כל הזן אינו מפסיד וכן במתניתין דהכא אמאי נותן [לשום] מתנה לימא כל הזן וכו' וכי תימא דנותן מתנה הוה רבותא טפי שהמודר עצמו מקבל ממה שהיה של מדיר א\"כ לא הוכיחו התוספות כלום דדילמא אפילו אם תזון וכו' נמי שרי והכא דתנן נותן [לשום] מתנה משום הך רבותא תני הכי. הלכך נראה בעיני דליחידאה ליכא למימר אפילו בלשון רבים כל הזן וכו' דכיון שאין כאן אלא הוא הוי כשלוחו דדוקא כשיש כאן רבים ואומר כל הזן כו' לא הוה כשלוחו אבל ליחיד לא. ולפיכך בין בחנוני בין בבא בדרך דהכא לא תנן דשרי בלישנא דכל הזן וכו'. והטור שכתב שיאמר לו כל הזן וכו' שלא בדוקא כתב כן אלא כלפי שזה מפרנסה הוי כאומר לו אבל לעולם צריך שיהיו כאן רבים כשיאמר כל הזן וכו': \n",
+                    "<b>והלה מותר בה</b>. ודוקא בכי האי גוונא שנותן לאחר בסתם אבל היכא שניכר שיש ערמה בדבר לא. כההיא דבית חורון דס\"פ דלקמן. וכתב הר\"ב ודוקא באין לו מה יאכל כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כ\"כ הרא\"ש בפירושו ונראה טעמא משום דהכא מוכחא קצת הערמה. הלכך לא שרי אלא דווקא באין לו מה יאכל ולא פירשו דאורחא דמלתא נקט כדלעיל. וביאור שם הלה עיין במ\"ו פרק קמא דכתובות: \n",
+                    "<b>ורבי יוסי אוסר</b>. פירש הר\"ב כיון שאין שם אחר כו' הוי כמתנה כלומר דגזרינן משום מתנה דבית חורון דסוף פרק דלקמן. גמרא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>השותפין וכו' אסורים וכו' ראב\"י אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב בזמן שיש בחצר דין חלוקה וכו' מודו כולי עלמא דשניהם אסורים וכו' ולא אפליגו אלא בחצר שאין בה דין חלוקה וכו'. וראב\"י סבר יש ברירה. ובמתניתין דלקמן פסק הר\"ב כראב\"י וכן הוא בגמרא. וקשיא היכי פסקינן כראב\"י דסבירא ליה דיש ברירה. והא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה כמו שכתב הר\"ב במשנה ד' פרק ז' דדמאי. ומצאתי בנמוקי יוסף פ\"ה דב\"ק שכתב בשם הרמב\"ן ז\"ל דהכא גבי חצר שזה משתמש בכל החצר אין אפשר לומר אחר שחלקו הוברר הדבר שזה בחלקו משתמש והרי אנו מתירין לו להשתמש בכולה אלא ברירה האמורה כאן רצה לומר כל אחד ואחד בשביל זכותו שיש לו משתמש כלשון שאומר זה בחלקו משתמש וכו'. וברירה דנקט זה אחד מן הלשונות מהגמרא שהלשון אחד והפירוש מתחלף. ובזה לא קשיא הלכתא אהלכתא ע\"כ. אבל הר\"ן הניח ל' ברירה דהכא כמו בכל מקום. והעלה דהיינו טעמא משום דהך ברירה דהכא עדיפא ששותפין בשעה שלקחו החצר על דעת כן לקחוהו שבשעה שישתמש בה אחד מהם תהא כולו שלו לתשמיש וכו' ובזמן כל אחד ואחד קנוי הוא לו לגמרי דהיינו נכסי לך ואחריך לפלוני אלא משום דהכא אין זמן כל אחד ואחד ידוע לא מהני אלא מטעם דיש ברירה. ואע\"ג דבעלמא בדאורייתא אין ברירה. היינו טעמא לפי שאין ראוי שיחול דבר על הספק ולפיכך האומר לסופר כתוב גט לאשתי ולאיזה מהן שארצה אגרש פסול לגרש בו. [כדתנן ריש פ\"ג דגטין] לפי שיש ספק משעה ראשונה בעיקר הגט לשם מי חל וכן נמי גבי האחין שחלקו [במשנה ג' פ\"ח דבכורות בפירוש הר\"ב] כיון דמשעה ראשונה איכא לספוקי שמא לא יזכה [לו] החלק זה כלל. נמצא שהוא ספק גמור משעה ראשונה וכל כיוצא בזה אין ברירה. אבל הכא כיון שעיקרו של דבר מתברר מתחלתו ומה שהוא מתברר לאחר מכאן שלא נתברר מתחלה אינו אלא מיעוטו דהיינו הזמן שרצה לזכות בגופה של חצר וזכה בה. כל כהאי גוונא יש ברירה. שאין המיעוט המסופק מתחלתו ומתברר לאחר מכאן. מעכב את הרוב שהיה ברור מתחלתו ומשום הכי הכא פסקינן כראב\"י. ע\"כ. וכתב עוד ותמיהני נהי דקסברי רבנן אין ברירה היאך יכול לאסור על חברו הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו נדרו ג\"כ הן עצמן זה מזה למה הן אסורים הרי כשכל א' נכנס לחצר משלו הוא נהנה ולא משל חבירו שהרי אין חבירו יכול לכוף לחלוק ולא לעכב עליו לכנס לחצר. ונראה לי דהיינו טעמייהו דרבנן משום דכיון דא\"א לומר דכל חד קנה לכולי [חצר] קנין הגוף לעולם. דאי [דמר לאו דמר]. וס\"ל נמי דאין ברירה למפרע אלא כל חד יש לו לעולם בחצר זה קנין הגוף דהיינו חלקו וקנין שעבוד בחלקו של חבירו שאין הלה יכול לעכב עליו מן הדין אע\"ג דלא קני ליה גופיה קסברי רבנן דאותו קנין שעבוד שיש לו על חלקו של חבירו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>קונמות מפקיעין אותו ומש\"ה אסור דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כדאמרינן בסוף מכילתין. וראב\"י פליג משום דסבירא ליה דיש ברירה ומש\"ה אמרינן בכל שעה ושעה שנכנס לחצר דבנפשיה קא עייל. וגוף החצר קנוי לו לגמרי שכל שאני יכול לומר שיש לכל אחד קנין הגוף אין ראוי לומר שיהא קנין שעבוד שאין נקרא קנין שעבוד מה שהוא עומד כן לעולם בעל כרחו של כל אחד מהם ורבנן נמי לא דייני ליה בקנין שעבוד אלא מפני שא\"א להם לדונו בקנין הגוף דאין ברירה וכו' ע\"כ. ובחצר שיש בו דין חלוקה דכולי עלמא מודו דאסורין כתב הטעם משום דכיון שחצר זו לחלוקה היא עומדת א\"א לומר שמתחלה קנאוה כולה כל אחד לתשמישו דשמא הא' יכוף את חברו הלכך אפילו לראב\"י אסורין ע\"כ. והרא\"ש כתב כיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ה'. ומ\"ש הר\"ב דאסורים עד שיחלוקו כך כתב הרמב\"ם בפ\"ז מה\"נ. ולסברת הרא\"ש ניחא אבל להר\"ן שכתב הטעם שנאסרו משום דאין ברירה קשיא היאך הותרה ע\"י חלוקה והוי כקונה זה מזה ובמשנה ג' לא הותר אלא כשנמכר לאחר כמ\"ש לקמן. ותירץ הר\"ן דהיינו טעמא משום דאנן סהדי דעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאסרה על חברו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דאי הכי אסר עליה נכסי דידיה ואינו בדין ע\"כ: \n",
+                    "<b>ושניהם אסורים להעמיד שם רחים כו'</b>. כתב הר\"ב ומודה ראב\"י בכל הני דשותפין מעכבים זה על זה כו' דאע\"ג דאמרינן בפרק חזקת הבתים דשותפין אהעמדה כדי לא קפדי [כמ\"ש הר\"ב שם במשנה ה'] מ\"מ אי קפדי יכולין לעכב זה ע\"ז. ואע\"פ שדרכן לוותר. ויתור אסור במודר הנאה הר\"ן. וכיון שהר\"ן לא תפס תירוץ דגמרא דהתם דמוקי להא דהתם ברחבה. איכא למשמע מינה כדברי ב\"י בטוח\"מ סימן ק\"מ וסימן קס\"א שכתב דהרי\"ף השמיטו והייתי תמה לפי שבספרי הרי\"ף שבידינו איתא: \n",
+                    "<b>היה אחד מהם מודר וכו'</b>. משום דבעי למתני כופין נקטה. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>וכופין את הנודר וכו'</b>. פירש הר\"ב דחיישינן מאחר שרואה כו'. אבל כשנדרו הנאה זה מזה דשניהם אסורים לא חיישינן. דכל חד וחד מיזדהר באיסוריה. וכן באוסר נכסיו על עצמו מהאי טעמא גופיה אין כופין אותו למכור דדוקא בשותפין שנדר אחד מהם הוא שכופין ואפילו לראב\"י נמי דשרי לכנוס לחצר כופין אותו למכור דלדידיה נמי איכא למיחש שמתוך שרואה את חבירו מעמיד רחים ותנור והוא אינו רשאי יתקנא בו ויבא לעשות כן וכי תימא כיון דבדריסת הרגל שרי לראב\"י אי מקנא בחבריה. בהעמדת רחים ליעכב עליה. דהא כהאי גוונא שותפין יכולין לעכב. איכא למימר דכיון דהשותפין כהאי גוונא לא קפדי זילא ביה מלתא לעכובי דהא הך סיפא בנדרו זה מזה. וכיון שחבירו לא גרם לו איסור אלא הוא בעצמו גרם שנדר למה יעכב על חבירו. מדבר שאין השותפין מקפידין בו. הלכך לעכובי כסיפא ליה מלתא. ומתוך שחבירו יעמיד רחים יתקנא בו לומר אעשה כן גם אני. הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב ודוקא כשנדר מעצמו שלא יהנה בשל חבירו וכו' אבל אם חברו הדירו וכו'. אנוס הוא ומשמע נמי דחברו המדיר נמי לא כייפינן למכור שמשמעות דברי הר\"ב הן שאין לנו כפייה אלא על הנאסר שהוא שיש בו חששא דמכשול. ולפיכך מחלק בין אוסר מעצמו לנאסר מחבירו. אבל חברו האוסר לא תיסק אדעתין לכוף אותו למכור משום שאסר נכסיו על חבירו וזו היא סברת הרמב\"ן והראב\"ד ויהיב הר\"ן טעמא שאינו בדין לכוף אדם למכור את שלו מפני שאסר נכסיו על חבירו אבל לנודר עצמו ראוי לכוף דמה הנאה יש לו לאסור על עצמו נכסיו ואיכא למיחש שמא יכשל ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה אחד מן השוק וכו'</b>. כתב הר\"ב להודיעך כחו דר' אליעזר בן יעקב ובמשנה דלפנינו תראה דעת הר\"ן. דאפילו לרבותא דרבנן תנא לי': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים בעיר</b>. פירוש שהיו מושכרים כבר אבל השכירן אחר מכן לא דאע\"ג דתנן בסמוך לביתך שאני נכנס מת או מכרן לאחר מותר דוקא במכירה הוא דשרי אבל בשכירות לא דאם איתא דאפילו בשכירות שרי לתני השכירן ומכ\"ש מכרן אלא ודאי כל שקדם נדרו לשכירתו אין האיסור מסתלק על ידי שכירות אבל מתניתין בשהשכירן כבר. הרשב\"א. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אין לו בהן תפיסת היד מותר</b>. ואע\"ג דקיימא לן דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כדפירש הר\"ב במשנה ד' פרק בתרא וכמ\"ש לעיל בשם הר\"ן. מסיק הרא\"ש בב\"ק בפרק הפרה דכיון דשכירות ליומיה ממכר הוא הרי מכר הנאתו ואין איסור קונם שהוא איסור הנאה שאינו חל על גוף הקרקע. אלא על הנאה יכול לאסור הנאתו המושכר ביד אחרים. ע\"כ. ולפי זה יש לפרש דכי תנן לעיל היה אחד מן השוק כו' לאו משום דרבי אליעזר בלחוד תנא ליה אלא לרבותא דרבנן נמי נקטיה כמ\"ש הר\"ן דסד\"א דנהי דקסברי רבנן דשותף מצי אסר אחבריה הני מילי משום דמפקע מיניה קנין שעבוד וכדכתי' לעיל אבל לאחד מן השוק לא מצי אסר הך חצר שאין בה דין חלוקה דמצי אמר ליה דכיון דשעבוד חברך עדיין נשאר אצלו לתוך שלו אני נכנס ולא לתוך שלך קמ\"ל דכיון דהך מדיר מצי קני ליה בהא חצר קנין גוף ופירות. לא כל הימנו: \n",
+                    "<b>קונם לביתך שאני נכנס וכו'</b>. הכי גרסינן בגמרא בכולהו. שאני. וכן העתיקם בטור סימן רי\"ו. ופירש הר\"ן שאני נכנס כלומר למה שאני נכנס בו שדה שאני לוקח כלומר אם אקחנו. והרמב\"ם העתיק בפ\"ח מהלכות נדרים קונם לביתך אני נכנס וכו' וכן כולם. ועיין במשנה ו' פ\"ד: \n",
+                    "<b>או שמכרו לאחר</b>. כתב הר\"ן והוא הדין אם נתנן לאחר נמי שרי אלא להכי נקט מכרן לאשמעינן דדוקא מכרן לאחר. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל אמר ביתך שאני נכנס ומכרו [לו] אסור. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הריני עליך חרם</b>. פירש הר\"ב הנאתי תהיה אסורה עליך בחרם וכן פירש\"י ואין נראה שכוונתם לומר שצריך שיאמר כן בפירוש שהרי אפילו אמר הנאתי תהיה אסורה עליך בלבד אסור ולא בעינן התפסה שיאמר בחרם וכמו שכתבתי כללי הנדרים בריש מכילתין בשם הר\"ן. אבל כוונתם לפרש הריני דקאמר שר\"ל הנאתי וז\"ל התוספות דהכי קאמר הרי ממוני אסור עליך ע\"כ וכן לשון רש\"י עצמו [בביצה] דף ל\"ט שכתב דה\"ק ממוני עליך הקדש: \n",
+                    "<b>חרם</b>. ובגליל מיירי דסתם חרמים לבדק הבית הר\"ן. וכדתנן במשנה ד' פ\"ב: \n",
+                    "<b>המודר אסור</b>. ל' הרמב\"ם שהשבועה והנדרים אדם מחוייב לקיימן ואפילו שהוא אינו הנשבע והנודר אבל נשבע עליו זולתו. ע\"כ. ור\"ל בדבר שהוא של המדיר אבל בדבר שאינו שלו ודאי לא. וז\"ל פרק ה' מה\"נ. ראובן שאמר לשמעון הרי פירות פלוני אסורים עליך או הרי את אסור בהניית פלוני אין זה כלום שאין אדם אוסר חבירו בדבר שאינו שלו אא\"כ ענה אמן. ע\"כ. והן הן הדברים שכתבן הטור סימן רכ\"ה והב\"י לא הראה מקום ממי העתיקן: \n",
+                    "<b>המודר אסור</b>. אבל מדיר לא. וא\"ת ואמאי לא מתסר משום גזירה כדלעיל במשנה ו' וכי לאו כל דכן הוא דהא הכא המדיר פושע בנדרו וכ\"ש שנגזור עליו. כבר כתב הר\"ן בזה לעיל דכי גזרינן התם דוקא בהנהו דתנינן התם השאלה והלואה ומקח וממכר דלא משמע להו לאנשי דלתסרי במודר הנאה. ואי עביד להו מודר למדיר. אתי נמי למשקל להו ממדיר אבל בהנאה גמורה כאכילת פירות וכיוצא בה ליכא למגזר הלכך לא תני שניהם אסורים: \n",
+                    "<b>[*הרי את</b>. אין תימה על שלא נשנה אתה הנהוג לומר לזכר בלשון הקדש. שהנה מצאתי ראיתי להרמב\"ן בפרשת בהעלותך שכתב שמנהג הלשון גם בזכר. את כרוב ממשח (יחזקאל כ״ח:י״ד) וכן פירש על מ\"ש שם ואם ככה את עושה לי. וכן ואת תדבר אלינו שבפרשת ואתחנן אע\"פ ששם לא הזכיר לזה]: \n",
+                    "<b>הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים</b>. הא לא איצטריך אלא אגב דבעי למתני שניהם מותרים בדבר של עולי בבל. לאשמועינן דהפקר הוא. ולא דשותפין. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>בדבר של עולי בבל</b>. פירש הר\"ב כגון בור כו' וכן ל' התוספות ולא ידעתי מאי טעם הוצרכו לפרש כגון כיון שמשנתינו מפרשת להו ואזיל. וכן למה נקט בור טפי מאינך ואי משום דבעו לפרש בור מאי היא. יותר היה נכון שיפרשו לה במתניתין דלקמן ומ\"ש הר\"ב וידן של כל ישראל שוה בו. והוה כהפקר. וז\"ל הרמב\"ם אע\"פ שהוצאה והבנין שלהם מממון כל ישראל וכל אחד מהן יש בהן זכות אין זה כי אם זכות מעט מאד שאין לאחד מהם שום רשות ע\"כ. ולשון התוספות לפי שהפקירוהו לכל ישראל ולא נתנוהו להם להיות שותפין כך. לענין שיוכל האחד לאסור חלק חבירו: \n",
+                    "<b>ואסורים בדבר של אותה העיר</b>. שהם דרים בו מפני שאין לאנשי עיר אחרת חלק בהם שהם יכולים למכרן בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. הר\"ן. וכדתנן בפ\"ג ממסכת מגילה ועיין במשנה דלקמן מ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הר הבית והעזרות</b>. וכל המקדש אלא שבאלו כל ישראל שוים ורשאים לכנוס בהם. ומיהו קשיא לי דלתני חומות ירושלים ומגדלותיה וכל צרכי העיר שהם באים משירי הלשכה שהיא נתרמה מממון כל ישראל וכדתנן במשנה ב' פ\"ד דשקלים ובירושלים זבין וזבות כו' נכנסים משא\"כ באלו וכדתנן בפ\"ק דכלים. וכל לתרץ דאשכחן תנא דס\"ל שאין באין משירי הלשכה כדתניא בפ\"ק דמכילתין דף י\"א האומר כירושלים לא אמר כלום ופירש הרא\"ש דסובר חומות ירושלים לא אתו משירי הלשכה ע\"כ. וממילא דה\"ה לאינך ומשום דאיכא תנא דס\"ל דלא אתו משירי הלשכה לא נקטינהו וכללינהו בכגון: \n",
+                    "<b>ובית הכנסת</b>. כתב הר\"ן רבנן היא ולא ר' אליעזר בן יעקב דבית הכנסת כחצר שאין בה דין חלוקה דמי הלכך כיון דאיפסק הלכתא כר\"א בן יעקב ליתא למתניתין ויש לתמוה על הרמב\"ם ז\"ל שפסק בפ\"ז מהלכות נדרים כראב\"י ופסק נמי למתניתין וכבר השיגו הרמב\"ן ז\"ל בהלכותיו היכי מזכי שטרא לבי תרי עכ\"ל והב\"י סימן רכ\"ד כתב עוד בשם רבינו ירוחם שיש פוסקין כן בכל דברים שיש לבני העיר חלק בהם מהאי טעמא. ע\"כ. אבל הטור שם פסק ג\"כ למשנתינו זו וכן הרא\"ש ז\"ל העתיקה בפסקיו ואילו היה דעתו שאינה הלכה לא הוה ליה לשתוק מלכתוב עליה דלית הלכתא כותיה וא\"א לשוויינהו לכולהו טועים בדבר כזה. אבל נ\"ל דלאו קושיא היא כלל אלא שסוברים דמשנתינו ככולי עלמא ואף ראב\"י מודה בה וטעמא כדכתבתי לעיל לענין חצר שיש בה דין חלוקה דכ\"ע מודו דאסורה שכתב הרא\"ש שהטעם שכיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה וה\"נ דכוותיה כיון דאפשר לכתוב חלקו לנשיא לא סמכינן אברירה ולפי שהר\"ן יהיב טעמא אחרינא בחצר כמ\"ש ג\"כ לעיל בשמו לפיכך לא סלקא דעתיה לתרץ כן אבל נ\"ל ברור כשמש שזוהי דעת הפוסקים למשנתינו: \n",
+                    "<b>והכותב חלקו לנשיא</b>. והא דלעיל גבי חצר לא קאמר הך תקנתא. דחצר שהיא מיוחד [להם] ממש אין תקנה לתת אותה לנשיא אבל הכא דמעיקרא נמי אין כל הדברים הללו מיוחדים להם לא יפסידו אם יכתבו חלקם לנשיא שגם אח\"כ יכולין לילך ולהנות שהנשיא לא יקפיד עליהם כיון שגם לו אינה מיוחדת שהרי היא לכל בני העיר. תוספות: \n",
+                    "<b>שהכותב לנשיא אין צריך לזכות</b>. כתב הר\"ב דמשום חשיבותו של נשיא קונה אע\"פ שלא זיכה לו ע\"י אחר חכמים תקנו כן. וכך כתב הרא\"ש מפני כבודו של נשיא תקנו כו' ומסקינן בפ\"י דיבמות דף צ' דלמגדר מלתא מצי עקרי מידי דאורייתא אפילו בקום עשה הלכך ה\"נ בדבר של אותה העיר שא\"א לו שלא יהנה מהם אלא יהא צריך לעקור דירתו מהעיר וזה ג\"כ קשה על האדם מאד לגור בארץ אחרת וא\"כ ישאר בעיר וא\"א שיהא נזהר בנדרו אין לך מגדר מלתא גדול מזה ועוד כתבתי בר\"פ הנ\"ל בשם התוספות היכא שיש קצת טעם וסמך יכולין לעקור דבר מן התורה ועיין מ\"ש בסוף מכילתין: \n",
+                    "וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה וכו' חכמים היינו ת\"ק ולפרושי טעמא קאתו: \n",
+                    "<b>אחר זה ואחד זה צריכין לזכות</b>. וקשה מאי קמ\"ל מתניתין והא תנן לה תרי זימני נותן לו משום מתנה והלה מותר בה בשלמא לר\"י קמ\"ל דא\"צ לזכות אלא לרבנן מאי קמ\"ל ונראה בעיני דקמל\"ן דאע\"ג דאין הלה מסתלק ממה שנתן שעדיין משתמש בבית הכנסת כבתחלה שרי דלא תימא הערמה בעלמא היא ואסור. הר\"ן: \n",
+                    "<b>לא דברו בנשיא אלא בהוה</b>. פרש\"י שכן דרך לחלוק כבוד לנשיאים והר\"ן פירש שאין אדם סומך להקנות לאדם אחר דמסתפי שמא יאסרנו עליו ולפיכך נהגו לכתוב לנשיא שאין דרכו לאסור הנאתו על הבריות: \n",
+                    "<b>שכבר כתבו אבותיהם</b>. כלומר מדורות הראשונים עמדו ראשי בית אבות שלהם והכריחום שיכתבו חלקיהם לנשיא. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המודר הנאה מחברו וכו'</b>. כתב הרא\"ש [פ\"ד מ\"ח] לעיל קתני היה מהלך בדרך והכח קמ\"ל דאפילו בעיר אם אין לו מה יאכל מותר: \n",
+                    "<b>ויהא עון תלוי בראשו</b>. שיהא אביו מודר הנאה אוכל על ידו. רש\"י: \n",
+                    "<b>כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת</b>. כלומר דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה [כדפירש הר\"ב במשנה י\"ג פ\"ג דסוכה] שאני מתנה זו של בית חורון דאפילו לשעתה אינה שלא נתכוין להקנותה כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא דמתניתין דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' משום דתנא ה\"ק כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודש'. אינה מתנה. והכי איתא בירושלמי. הר\"ן. ויש ספרים גורסין תהא מקודשת: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>תבשיל שאיני טועם</b>. כן הגירסא בספרים בכל הפרק וכבר כתבתי בזה בריש מכילתין אבל בתוספות ובפסקי הרא\"ש כתובים כולם שאני [בלא יו\"ד] וכן העתיקם הטור סימן רי\"ז: \n",
+                    "<b>שאני טועם אסור במעשה קדירה רך</b>. פירש הר\"ב שנאכל עם הפת דהאי תנא כל מידי דמתאכלי ביה ריפתא. תבשיל קרי ליה. כדאיתא בגמרא. ואמרינן בגמרא דאסור בצלי ושלוק. דהא מתאכלי ביה ריפתא. וכתבו התוספות וצ\"ע אמאי שני למתני ענין אחר מרישא. לפלוג בנודר מן התבשיל בלא שאומר שאני טועם וכו'. וי\"ל דרבותא נקטי אפ\"ה מותר בעבה. וברישא נמי מצי למתני מבושל שאני טועם מותר בצלי ובשלוק אלא לא היה תופס חדוש דלא משמע בשום יתור צלי ושלוק ע\"כ ועיין מ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>מעשה קדירה</b>. פירש הר\"ב במשנה ה' פ\"ו דברכות הריפות וגרש כרמל וכו'. וכן פירש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ומותר בעבה</b>. מפרש בירושלמי דכי היכי דבקונם תבשיל מותר בעבה ה\"נ הנודר מן המבושל מותר בעבה. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ביצת טרמיטא</b>. כתב הר\"ב מבושלת במים חמים. ומשמרים אותה שלא תקפה וכ\"פ הרמב\"ם. וצ\"ל שאין אוכלין עמה פת. דאי לא תימא הכי הא אמרן דהאי תנא כל דמיתאכלה ביה ריפתא תבשיל קרי ליה. וכ\"כ הכ\"מ בפ\"ט מה\"נ וז\"ל ולפי זה ביצה זו אינה קרושה כלל. אלא מחוממת בלבד. ועושין אותה לרפואה. ואין אוכלין עמה פת. ולפיכך מותר בה ע\"כ. אבל בגמרא מפרשים שהיא ביצה דמעיילו לה כמה פעמים במיא חמימי. וכמה פעמים במיא קרירי עד שמתמעטת כדי שיכול לבולעה שלימה בלא לעיסה. ואם יש לו כאב במעיו. נדבק ונסרך באותה ביצה וכשיוצאת שלימה מגופו יודע הרופא לפי מראה שבה באיזה סם יתרפא החולה. וכבר הליץ הכ\"מ בעד הרמב\"ם מה שלא כתב כפירוש הגמרא ואמר וז\"ל ונ\"ל שסובר דההוא גוונא דמפרש בגמרא לאו דווקא אלא בכל גוונא דעבדי לה לרפואה ואין דרך לאכול עמה פת מקרי ביצה טרמיטא ולפי שבזמן הזה לא נהגו הרופאים לעשות ביצה כדאיתא בגמרא לא כתבה וכתב במקומה ביצה שנהגו הרופאים לעשותה בזמנו שהיתה רכה ביותר: \n",
+                    "<b>ובדלעת הרמוצה</b>. כתב הר\"ב שטומנין אותה ברמץ. עיין מ\"ש בפ\"ק דכלאים משנה ב': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ממעשה רתחתה</b>. פירש הר\"ב אוכל עשוי מקמח שהורתח בקדירה. וז\"ל הר\"ן מפרש בירושלמי איזהו מעשה רתחתה כגון חילקא וטרגיס. וטיסני. סלת. ואורז. זריד. וערסן. והיינו דקאמר אינו אסור אלא ממעשה רתחתה. ע\"ש שצריך להרתיח לבשל הרבה. ע\"כ. וכתב ב\"י סימן רי\"ז. ולפ\"ז משמע דמתניתין הכי מפרשה. הנודר ממעשה קדירה אינו אסור אלא ממעשה רתחתה. דהיינו חילקא וטרגיס וכו' בלבד. שדברים אלו נקראים מעשה קדירה. ולא דברים אחרים. אמר קונם היורד לקדירה שאיני טועם. אסור בכל המתבשלים בקדירה. דכולהו בכלל היורד לקדרה הם. וכ\"נ מדברי הרמב\"ם בפ\"ט מה\"נ. אבל מדברי הטור נראה שהוא מפרש דמעשה קדרה. ומעשה רתחתה. היינו דברים שבישולם נגמר בקדרה. אמר היורד לקדירה. אסור בכל המתבשלים בקדירה. אע\"פ שלא נגמר בישולם בקדירה. אלא באלפס. או בכלי אחר עכ\"ל הב\"י. וכפירוש הטור. כן מפרש הרא\"ש בפירוש המשנה. גם התוספות מפרשים כן. ומיהו קחזינן דבין למר ובין למר שאני טועם דתנן בסיפא. נמי לאו דוקא כמו במתניתין דלעיל [ועיין מ\"ש במתניתין דלקמן בשם הר\"ן] והא דגרס שאיני כתבתי בראש הפרק. ואין צורך לחזור עליו עוד בכל הפרק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כבוש שאיני טועם</b>. כתב הר\"ב ומשמע כל מיני כבוש. וכן שלוק. צלוי. מליח בלא ה\"א וכו'. וכ\"פ הרמב\"ם. וכתב הר\"ן ודקתני שאני טועם. לאו משום דאי לא אמר שאני טועם. לא מתסר בכל הכבוש. דודאי כיון דאמר כבוש מתסר בכולהו. אלא לרבותא נקטיה דאפילו אומר שאני טועם. אי אמר כבוש אין ואי לא לא. והכ\"מ כתב בפ\"ט מה\"נ. שהרמב\"ם כפי מ\"ש בחבורו סובר דמתניתין הכי מפרשה. הנודר מן הכבוש. זימנין אינו אסור אלא בכבוש של ירק. וזימנין אסור בכל הכבושים. והיינו כפי מה שדרך בני אדם לקרות לכבוש. וה\"נ מפרשי לשלוק ומליח ע\"כ. וא\"כ שאני טועם דכולי פרקין לא לרבותא וכ\"ש שלא בדוקא נקטיה אלא לפי שהמשנה רוצה לחלק בין זמן לזמן. מחלק נמי בלשונות. ואיידי דהכא. תני נמי בתרתי מתניתין דלעיל. אבל הוא פירוש רחוק מאד. גם הטור אינו מפרש דברי הרמב\"ם כן. אלא שמה שהרמב\"ם לא כתב בחבורו חלוק לשונות. אלא כתב אם דרכם לקרות וכו'. ואם אין דרכם לקרות כו' לפי שאינו רוצה לכתוב דין המשנה. כיון דבנדרים הולכים אחר הלשון. כפי המקום. וכפי הזמן. וכן נראה ממ\"ש עוד בפירוש המשנה ולא תפשע בעיקר הידוע בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ע\"כ. לומר לך שאע\"פ שבכאן שהחלוק הוא בקריאת שם הידוע וזה כלל לכל הלשונות. כמ\"ש בפירושו. אפ\"ה אם יארע מקום שאין לשונם בכך שאעפ\"כ הולכים אחר לשונם. ואע\"פ שהם יוצאים מן הכלל של כל הלשונות. ולפי שזהו חדוש יותר ממה ששונה התנא במשנתו. לפיכך השמיט דין המשנה. לפי שהוא דין פשוט בעצמו שההפרש שבין השם בה\"א הידוע. לשם בלא ה\"א. הוא דבר נודע ומפורסם בכל הלשונות. וא\"צ להזכירם. וראה יותר לכתוב במקומו מה שחידש הוא דאזלינן בתר לשון בני אדם אפילו בכי האי. ונסתלקה השגת הטור שעליו דלמה לא הזכיר דין המשנה. שהוא במקום שאין מנהג. לפי שהוא דבר פשוט מאד. ועוד שכתב ג\"כ שאם אין מנהג הולכים להחמיר. והר\"ן כתב עוד. אית דמפרש דלא הוה הפרשה דמתניתין בין הכבוש לכבוש. אלא סיפא דקתני בכל הכבושין משום דקאמר שאיני טועם הוא. ובכה\"ג נמי באינך כולהו ע\"כ. וכן פירשו התוספות והרא\"ש. ועיין במשנה ז' דפרק בתרא: \n",
+                    "<b>[*אינו אסור אלא מן השלוק של בשר</b>. וכן הגירסא בסדר המשנה. וכפירש רש\"י. אבל התוספות גרסי אלא מן השלוק של ירק. וכן הוא גירסת הרא\"ש. וכך העתיק הטור סימן רי\"ז. עוד גירסת הרא\"ש דגורס בבבא זו דברי ר' יהודה כי היכי דגרס לקמן. וכן הוא בירושלמי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דג דגים כו' אסור בהן בין גדולים בין קטנים</b>. לשון הר\"ב לא דג. ולא דגים והכל במשמע. וז\"ל הר\"ן. משום דאמר תרי לישני. דג. דגים. דדג משמע גדול משום דנמכר בפני עצמו. ודגים משמע קטנים לפי שאין נמכרים אלא ביחד ע\"כ. והרמב\"ם כתב דע כי בלשונינו כשיתחבר שם האחד עם הרבים. הרי הוא מורה על הכלל. ועל הפלגה ברבוי. כגון הבל הבלים. שיר השירים. ואם אמר דג דגים. כלל כל המין כולו. באיזה ענין שיהיה: \n",
+                    "<b>ספלין</b>. פירש הר\"ב מבלי מלח כמ\"ש תפל מבלי מלח (איוב ו׳:ו׳) והטי\"ת מתחלפת בתי\"ו ששניהם ממוצא הלשון [דטלנ\"ת]: \n",
+                    "<b>מותר בטרית טרופה</b>. פירש הר\"ב דג שחתכו וכו' ויש לו שם בפני עצמו שכן הוא נקרא טרית ועיין בספ\"ב דמס' ע\"ז: \n",
+                    "<b>ובציר</b>. עיין מ\"ש לקמן משנה ז' באיזה ציר אמרו: \n",
+                    "<b>ובציר</b>. הר\"ב גורס ג\"כ ובמוריס ולא ראיתי כן בנוסחאות המשניות. אבל ראוי הוא דלגרוס הכי מדגרסינן ליה בסמוך. ועוד דלפירוש הר\"ב הוה לא זו אף זו דפירוש מוריס שומן. וציר פירוש מים וכו': \n",
+                    "<b>הצחנה</b>. כתב הר\"ב תערובות מיני דגים טרופים. עיין עוד בפירש הר\"ב רפ\"י דתרומות ומש\"ה אסור בטרית טרופה. לפי שהטרית חתוכה בחתיכות קטנות. הוה בכלל צחנה. תוספות. וכן הוא דעת הרא\"ש. וכתב הב\"י סימן רי\"ז מלתא דפשיטא דבכלל צחנה הוא. ולא איצטריך מתניתין לאשמעינן אלא דמותר בציר ובמורייס. כיון שאין עיקר ממשות הדג מעורב בהם. אבל הר\"ן פירש צחנה דגים קטנים הרבה מלוחים. ויש מהם טרופים אלא שרובם שלמים. וקתני דכיון שיש מהם טרופים. אסור בטרית טרופה. ומיהו בציר ומוריס מותר. לפי שאין בהם חתיכות של דג: \n",
+                    "<b>הנודר מטרית טרופה אסור בציר ובמורייס</b>. כתב הר\"ב דכיון שהזכיר טרופה. מכל דבר שמעורב בו מין דג משמע. ולכאורה בכל ציר ומורייס קאמר. ודוחק לומר כן שהרי הזכיר טרית והוא שם למין דג בפני עצמו כמ\"ש לעיל. וז\"ל הרא\"ש שמכל דבר שמעורב בו ממין הדג משמע. ולפי זה דוקא בציר ובמוריס של טרית הוא שנאסר. וז\"ל התוספות אסור בציר ומוריס טרופה. דאין טרופה גדולה מזה. שאין בהם רק לחלוחית הדג ושמט ע\"כ. ונראה בעיני שחסר בלשונם מלת טרית בין ומוריס לטרופה דאל\"כ מלת טרופה בכאן תפל מבלי מלח. והר\"ן כתב וז\"ל נ\"ל דלא שייך למתני הכא לא אסור בצחנה ולא מותר בה. משום דבמקצתה מותר. ובמקצתה אסור. דכיון דבצחנה איכא שלמים וטרופים. בשלמים [כפי פירושו דלעיל] שרי. בטרופים אסור. ומש\"ה לא תני הכא צחנה כלל. ע\"כ: משמע מדבריו אע\"פ שהזכיר טרית לא מיעט בזה שאר דגים. והיינו טעמא דלטעמיה אזיל שהוא אינו מפרש טרית. שהוא מין דג ששמו טרית. אלא הכי פירש טרית טרופה דג גדול טרוף דק דק ומש\"ה שרי משום דדג דגים שלמים משמע. ולא טרופים. ע\"כ וכ\"כ הרא\"ש בפירוש השני. אבל להר\"ב וכ\"פ הרא\"ש בפירוש הראשון דטרית שם מין הדג. מסתבר כמ\"ש שאינו נאסר בציר ומוריס. אלא שמזה המין ר\"ל טרית. ומה\"ט נמי לא שייך למתני בצחנה מאי דיניה. דפשיטא דמותר בכל שאר תערובות מיני דגים. כל שאינו ממין הטרית שהזכיר בנדרו: \n",
+                    "<b>אסור בציר ובמוריס</b>. ובנוסח אחרינא מותר בציר ומוריס והיא גירסת הר\"ן. וכ' איצטריך לי' למתני. דסלקא דעתך אמינא כיון דנדר מטרית שהיא טרופה דק דק יאסר אף בציר ומוריס. קמ\"ל. והב\"י כתב ג\"כ שבנוסחת המשנה שבידו. כתוב מותר וכבר ראית שגירסת הרא\"ש והתוספות אסור וכן גירסת הטור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ורבי יוסי אוסר</b>. פירש רש\"י דקסבר יש בו צחצוח חלב. והוה בכלל חלב. ונראה שלא כתב כן לפי האמת אלא כלומר אליבא דסלקא דעתא שהרי בגמרא רמינן למתניתין אדסוף פרקין מן העדשים אסור באשישית. ורבי יוסי מתיר דהוה פלוגתייהו בפסולות איפכא מדהכא. ומסיק דרבי יוסי כי אתריה. דבאתריה קרו לקומא. קומא דחלבא. וא\"כ לא פליגי אלא מר כי אתריה. ומר כי אתריה. והכי איתא בהדיא בגמרא מר כי אתריה. ומר כי אתריה. באתריה דתנא קמא קרו לחלבא חלבא. ולקומא קומא. וכו'. וכן דעת הטור סימן רי\"ז ועיין במשנה ז' שכן כוונת הר\"ן והרשב\"א. אבל הב\"י מדקדק. שהרמב\"ם סובר דפליגי. ורבנן מתירין אפילו באתרא דקורין לקומא קומא דחלבא ומביא ראייה מן הירושלמי. ונוכל לומר דגמרא דידן לרווחא דמלתא קאמרה הכי. אבל לפום קושטא פליגי: \n",
+                    "<b>מן הקום מותר בחלב</b>. ד\"ה דקום אינו בכלל חלב. רש\"י. והר\"ן כתב לפום לישנא דמתניתין משמע דרבי יוסי מודה נמי בהא. ומיהו בגמרא בברייתא פליג ושם כתב טעמו. כיון דקרו לקומא קומא דחלבא הוי ליה חלב וקום דבר אחד. ע\"כ. והוא דוחק מאד. וגם בגמרא דידן ליתא שום פלוגתא בהא. וכ\"כ ב\"י שלא מצא בגמרא דרבי יוסי פליג. ושכן דעת הטור דליכא פלוגתא בהא: \n",
+                    "<b>הנודר מן הגבינה כו'</b>. כתב הר\"ב דלא תימא הגבינה המיוחדת וכו'. וכן לשון הרא\"ש וא\"כ דוקא היכא דנקט בה\"א אצטריך לאשמעינן. אבל הר\"ן כתב דלא תימא מפני שרוב הגבינות מלוחות הן. סתמא מלוחה משמע. קמ\"ל. ע\"כ וכן דעת התוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הנודר מן הבשר</b>. עיין בר\"פ כל הבשר במסכת חולין]: \n",
+                    "<b>ובקיפה</b>. פירש הר\"ב רוטב הנקפא בשולי קדירה וקשיא דא\"ה היינו רוטב עצמו ועוד אדרבה הואיל ונקפא בשולי קדירה מגרע גרע מרוטב עצמו. ומאי קמשמע לן ודוחק לומר דזו ואין צריך לומר זו קתני. וז\"ל הרא\"ש מותר ברוטב ובקיפה. היינו דק דק בשר ורוטב. הנקפא בשולי קדרה. דמשמע בשר דוקא מה שנקרא בשר. עכ\"ל. וכ\"פ התוספות. דקיפה היינו בשר שנקפא בשולי קדירה ומותר משום דלא קרו אינשי בשר. אלא חתיכות שהן בשר בעין. אבל ברפ\"ט דחולין. מפרש הר\"ב קיפה היינו תבלין וכו'. וכן פירש הרמב\"ם בכאן והתם ובפ\"ג דזבחים משנה ד'. ושם מפרש הר\"ב קיפה תבלין. ודק דק שבשולי קדירה. אבל שם כתבתי דהתם אי אפשר לפרש דק דק כו': \n",
+                    "<b>בזמן שיאמר בשר זה עלי</b>. כתב הר\"ב אבל אמר קונם בשר עלי וכו' ועיין מה שכתבתי במשנה דלקמן בס\"ד: \n",
+                    "<b>אם יש בו בנותן טעם אסור</b>. עיין בסוף פרק שלישי דחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר קונם יין זה שאיני טועם כו' קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם</b>. מסיק בגמרא דזה ואלו ודאי דוקא. כלומר דכי אמר זה. ואלו. בלבד בלא שאני טועם מהני לאסור בנותן טעם או ביוצא [מהן] כדתנן לעיל מהך לענין נותן טעם וה\"ה ליוצא מהן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל שאני טועם מבעיא אי מהני נמי אפילו בלא זה. ואלו. ואו או קתני. א\"נ דשאיני טועם בלא זה או אלו לא סגי. והא דקתני שאני טועם. הא קמ\"ל. דאף על גב דאמר שאני טועם. אי דאמר זה מתסר. ואי לא לא. ובעי למפשט מדתנן לעיל דג דגים שאיני טועם אסור וכו' ומותר בציר. ודחו לה דדילמא דדוקא בציר שכבר יצא מהן קודם שנדר. ולהכי מותר. אבל אם לאחר שנדר יצא מהן. לעולם אימא לך דאסור. ולא אפשיטא. פסקו הפוסקים. הלכך בשל תורה הלך להחמיר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים</b>. פירוש דאמר קונם תמרים עלי. מותר בדבש היוצא מהם. דדבש מקרי. תמרים [לא מקרי]. וקשה אמאי לא תנא הכא כדקתני בשאר בבי. תמרים אלו שאני טועם אסור ביוצא מהם. תוספות. וכתב הר\"ן איכא למידק ת\"ק [מני] לא רבנן. ולא רבי יוסי. דהא אמרינן לעיל דאפילו רבנן מודו. היכא דקרו לקומא קומא דחלבא. אסור. ודבש תמרים וחומץ סתוניות ליתסר מה\"ט. [איכא למימר] לא דמי. דאילו גבי קום דחלב הקום לא נשתנה מצורה לצורה. דמעיקרא נמי כשהיה מעורב בחלב באותה צורה עצמה היה. אבל הכא הרי נשתנה הגוף. הרשב\"א. ועוד דבקום כי קרי ליה קומא דחלבא. מפני שעדיין תורת חלב עליו קרי ליה. ולא להפריש בין זה לאחר. שאין נקרא קום אלא זה. אבל הכא כי אמרינן דבש תמרים. וחומץ סתוניות. לא שיהא עדיין תורת תמרים וסתוניות עליהם. אלא להפריש בין דבש תמרים לדבש אחר. ובין חומץ סתוניות לחומץ אחר: \n",
+                    "<b>[*כל ששם תולדתו קרויה כו'</b>. תיבת קרויה מוסבת על תולדה]. [שהיא לשון נקבה]: \n",
+                    "<b>וחכמים מתירין</b>. פירש הר\"ב איכא בין ת\"ק לחכמים וכו' ורבי יהודה בן בתירא אוסר בו וביוצא מהם. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב בפירוש אחר וחכמים מתירין בין בדברים שראוין לאכילה ובין שאינם ראויין לאכילה כן פירש הרמב\"ם. וז\"ל התוספות איכא בינייהו דת\"ק נקט מן התמרים מותר בדבש משמע דדוקא בתמרים וסתוניות שהן ראויין אסור בהן ומותר ביוצא מהן. הא נדר מדברים שאינם ראויים לאכול אסור בין בהם בין ביוצא מהם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן השמן</b>. משמע שמן זית להכי מותר בשמן שומשמין. רש\"י: \n",
+                    "<b>מן הדבש מותר בדבש תמרים</b>. שסתם דבש אינו אלא דבש דבורים. טור סימן רי\"ז: \n",
+                    "<b>מן הירק מותר בירקות שדה</b>. כתב הר\"ב אבל בשביעית לפי שאין ירקות גינה מצויין כו' ירקות סתם הוו ירקות שדה. ומיהו לפי מה שכתב הר\"ב במשנה ה' פ\"ו דשביעית שהיו מביאין ירק מח\"ל הנודר בשביעית מן הירק אסור בכל ירק לפי שמסתפקין מזה ומזה ולא אמרו דנודר בשביעית שאינו במשמע אלא בירקות שדה אלא במקום שאין מביאין ירק מח\"ל ופלוגתא דתנאי הוא אי מביאין אי לא משום גוש עפר ארץ העמים שנדבק בירק ונמצא עכשיו שהר\"ב שמפר' התם סתם שהיו מביאין וכו' והכא מפרש אליבא דמ\"ד שאין מביאין הוו תרתי דסתרן אהדדי וכתנאי: \n",
+                    "<b>לווי</b>. פירש הר\"ב חבור. כמו הפעם ילוה אישי אלי (בראשית כ״ט:ל״ד): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אספרגוס</b>. פירש אחר שכתב הר\"ב שהם המים ששלקו בהם הכרוב כ\"פ הרמב\"ם וז\"ל אספרגוס קוראים המים ששולקים בהם הירקות איזו ירק שיהיה והוא ר\"ל בכאן באמרו אספרגוס המים ששולקים בהן הכרוב. ע\"כ. ובחיבורו מסיים שהרי מי שלקות כשלקות. ע\"כ. וצריך לחלק בין אספרגוס שהם מי שליקה לציר שהוא מי מליחה דבדג דגים אע\"פ שאמר שאיני טועם תנן דמותר בציר. ואפילו לפי מ\"ש במשנה ד' דמחמירין ואוסרים הציר היוצא ממנו אחר שנדר. ה\"מ הואיל ואמר שאיני טועם אבל בלאו הכי לא. ואפשר דבל' בני אדם כשאומר כרוב ר\"ל אספרגוס כמו כרוב עצמו ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם: \n",
+                    "<b>הגריסין</b>. שם נופל על הפולים הטחונים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>המקפה</b>. פירש הר\"ב תבשיל עב של קטנית כו' ופול נמי מין קטנית הוא כמו שהוא בפרק דלקמן משנה ב'. וז\"ל הרמב\"ם מקפה שם התבשיל איזה תבשיל שיהיה הלא תראה שהם קוראים תבשיל הפולים מקפה של גריסין: \n",
+                    "<b>מן המקפה מותר בגריסין</b>. וכן מן האשישים מותר בעדשים דברי הכל. רש\"י: \n",
+                    "<b>חטה חטים שאיני טועם וכו'</b>. כתב הר\"ב חטה משמע פת אפויה חטים משמע לכוס. וז\"ל הר\"ן דפת חטה מיקרי דחד גופא נמי הוא. ובירושלמי ארחא דבר נשא מחמי פתאנקטא ומימר בריך דברא הדא חטתא. חטים משמע לכוס מפני שאדם כוסס חטים חלוקים יחד: \n",
+                    "<b>ר' יהודה חומר וכו'</b>. ולא פליג את\"ק וכן רשב\"ג בברייתא תני ללישנא דת\"ק ור\"י ופסקו הרמב\"ם בפ\"ט מה\"נ ואל תתמה על ל' ר\"י אומר דמשמע דפליג שהרבה שנויים במשנה כיוצא בזה ול\"פ וכתבתי' בפ\"ג דבכורים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ורבי עקיבא אוסר</b>. מפרש בגמרא דלא אסר אלא באומר ירק המתבשל בקדרה עלי. אז אסור בכל ירקות המתבשלים אף בדלעת. והר\"ב שכתב והלכה כחכמים כ\"כ הרמב\"ם בפירושו אבל בחיבורו פרק ט' פסק כר\"ע. וכן פסקו כל הפוסקים: \n",
+                    "<b>ואסור בפול המצרי לח וכו'</b>. דכיון שאין עושין ממנו כרי אלא כשהוא יבש ומקמי הכי לא. עד ההיא שעתא ירק הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בחמשת המינין</b>. הם החטים. והשעורים. והכוסמין. ושבולת שועל. ושיפון. כוסמין מין חטין. ושבולת שועל ושיפון מין שעורים. הרמב\"ם. ור\"ל שאע\"פ שבתורה לא נמצא דגן אלא חטים ושעורים הני נמי מינייהו נינהו. והא דאמר כוסמין מין חטים. לאו לכל מילי. ועיין בריש כלאים: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה וכו'</b>. בהא ודאי מודינא לך שהנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין. אבל הנודר מן הדגן אסור בכל מין דמדגן וכו'. רש\"י. והא דכתי' [ד\"ה ב' ל\"א] וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל (מעשר)[ראשית] דגן תירוש ויצהר [ודבש] וכל תבואת שדה [וגו'] לרוב אע\"ג דדגן כל דמדגן משמע. מרבינן בכל תבואת השדה פירות [האילן] וירק. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשק ביריעה ובחמילה</b>. שק ארוג במטוה שער. ויריעה בגד גס ועבה שאינו תפור. וחמילה מסך והיא אצל בני אדם בתכלית העובי. מגין בה אדם ראשו מהמטר. וכמו כן יריעה הנזכרת בכאן. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב הרא\"ש בשם הרמב\"ן דטעמא דאף על גב דתני לה ביחידאה לית לן ראיה דפליגי רבנן עליה. ועוד הא סתם לן תנא הכל לפי הנודר דתנן באידך פירקא שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתיה: \n",
+                    "<b>טען והזיע והיה ריחו קשה כו'</b>. אבל בנודר סתם דרישא לא משמע אלא ללבוש ובהא לא קאמר רבי יודא. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כן כתב הרא\"ש. אבל להרמב\"ם למשרי טעינה נמי בעי ר' יהודה הוכחה כגון שיהא לבוש ומיצר לו שהמלבוש היה צר ונצטער בו ואמר קונם וכו' אבל כל בסתם נאסר בין בלבישה בין בטעינה: \n",
+                    "<b>באניצי פשתן</b>. דדייק ולא נפיץ. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואסור להפשיל לאחוריו</b>. וכל שכן לטעון לפניו שהוא בכלל הנדר שהוא טעינה מעולה שנשמר יותר כדאיתא במשנה ד' פרק י' דשבת אי נמי אורחא דטעינת בגדי פשתן וצמר הן להפשילן לאחוריו ותנא אורחא דמלתא נקט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים אומרים עלייה בכלל הבית</b>. ונראה דחכמים מודים בחדר ויציע דלא הוו בכלל בית דהמוכר את הבית לא מכר חדר ויציע [כדתנן בריש פרק ד' דב\"ב] אלמא בלשון בני אדם לא הוו בכלל בית. הרא\"ש ועיין מ\"ש שם בב\"ב: \n",
+                    "<b>הנודר מן העלייה כו'</b>. דברי הכל. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנודר מן הדרגש כו'</b>. דברי הכל. רש\"י. [*ושם דרגש לשון ארמית כמ\"ש [הר\"ב] במשנה ה' פרק ט' דמקואות]: \n",
+                    "<b>מותר לכנס לתחומה של עיר ואסור לכנס לעבורה</b>. דאמר קרא [יהושע ה'] ויהי בהיות יהושע ביריחו אילימא ביריחו ממש והא כתיב [שם י'] ויריחו סוגרת ומסוגרת אלא ש\"מ בעיבורה אימר אפילו בתחומין הא כתיב [במדבר ל\"ח] ומדותם מחוץ לעיר אלפי' באמה אלמא תחום העיר מיקרי חוץ לעיר. גמרא: \n",
+                    "<b>לעבורה</b>. פירש הר\"ב הבתים וכו' בתוך ע' אמה ושירים כמפורש בריש פ\"ה דעירובין: \n",
+                    "<b>מן האגף ולפנים</b>. מן סגירת הדלת ולפנים אבל מן האגף ולחוץ על עובי המפתן אינו אסור. רש\"י. והיינו דתנן אבל כלומר אע\"ג דעל עובי המפתן דומה לעבורו של בית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם פירות האלו</b>. לשון הרא\"ש והה\"נ אם לא אמר האלו דכיון דאמר קונם ולא הזכיר אכילה אסר עצמו בחילופין וגידולין והא דקאמר האלו משום דבעי למימר ובגידוליהן דאי אסר עצמו בכל הפירות מאי נ\"מ בגידולין של אלו בלאו הכי אסר עצמו בכל הפירות שבעולם אי לאו דאמרינן בגידולין קודם שהגיעו לכלל פירות ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>אסור בחילופיהן</b>. פירש הר\"ב אם החליפן לכתחלה וכ\"כ הרא\"ש וכתב עליו ב\"י סימן רי\"ו שלא קנסו אלא כשהנודר עצמו החליפן לכתחלה וכדין שאר איסורי הנאה וכדתניא בפ\"ק דחולין [ד:] חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין דש\"מ דחילופיהם מותר לאחרים אלא טעמא שלא קנסו אלא למחליף באיסור: \n",
+                    "<b>אסור בחילופיהן ובגידוליהן</b>. אע\"פ דשניהם לא היו בשעה שאסרן עליו וכ\"ש ביוצא מהן וכמו שכבר נתבאר במשנה ז' דפרק דלעיל: \n",
+                    "<b>בדבר שזרעו כלה וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ז דתרומות וע\"ש במשנה ו' פ\"ט. וכתב הר\"ן ואכולה מתניתין קאי וה\"ק מאי דאמרינן ברישא אסור בגידוליהן דמשמע דוקא בגידוליהן מתסרי אבל בגידולי גידולין שרי הני מילי בדבר שזרעו כלה וכן סיפא דקתני מותר בחילופיהן ובגידוליהן דוקא בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה בין ברישא בין בסיפא אפילו גידולי גידולין אסורים משום דכיון דאין זרעו כלה הרי בגידולי גידולין הללו מעורב מהאיסור הראשון ונדרים הוו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל ע\"כ [כדאיתא בגמרא כיון דמצוה לאתשולי עליהן משום דר' נתן דאר\"נ כל הנודר כאילו בנה במה וכל המקיימו כאילו מקטיר עליה הוי כמו דאתשיל עליה דמי לאפוקי תרומה כמ\"ש בפ\"ד דתרומות משנה ז'] ובהכי מתרץ הכ\"מ מה שהשיג הראב\"ד דלמה יהיו גידולין אסור בדבר שזרעו כלה והרי זה וזה גורם מותר [כמ\"ש הר\"ב במשנה ח' פ\"ג דמסכת ע\"ז] דכיון דנדרים דבר שיש לו מתירין להכי לא שרו בהו זה וזה גורם ע\"כ <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ועדיין תקשה לך דטבל מיקרי נמי דבר שיש לו מתירין כמ\"ש בספ\"ג דחלה ותנן במשנה ד' פ\"ט דתרומות דגדולי טבל מותרין ולא קשיא כדמפרש התם הר\"ב והוא מהירושלמי דטבל רובו חולין ע\"כ. ודבר שיש לו מתירין חומרת חכמים היא כמ\"ש במשנה ד' פרק בתרא דביצה והואיל ומעיקרא קודם שנזרע הרי רובו חולין לא החמירו בו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר לאשתו קונם מעשה ידיך</b>. עיין בפירש הר\"ב פרק בתרא משנה ד': \n",
+                    "<b>ואסור בחילופיהן ובגידוליהן</b>. הא קמ\"ל דא\"צ שיאמר האלו ודתנן במתניתין דלעיל אלו לאו דוקא ואיידי דנסיב ליה רישא נסיב ליה נמי לכולה מתניתין כך נ\"ל לפירש הרא\"ש דאלו דלעיל לאו דוקא. אבל הר\"ן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כתב לעיל דדוקא האלו שמייחד הפירות ואי לא לא והכא הא קמ\"ל דכיון שמייחד פירותיו של פלוני הוי כאומר האלו ובסיפא שאני טועם כו' קמ\"ל דאע\"ג דהכא הוה כאילו אמר האלו והוסיף ג\"כ ואמר שאני טועם כו' אפ\"ה משתרי ולא אמרינן דכיון שאמר האלו הא דשאני טועם לא גרע לי' ובמתניתין דלעיל לא קאי שאני טועם אאלו דרישא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מותר לאכול ולהתכסות אחר הפסח</b>. ולא אמרינן עד פסח לא קאי כ\"א על שאת עושה אבל איסור אכילה וכסוי הוא לעולם הרא\"ש. ומשמע דעל שאת עושה נמי קאי. ולפיכך מ\"ש הר\"ב הכי משמע שאת עושה עכשיו. לאו דוקא עכשיו. אלא כלומר קודם הפסח ולאפוקי לעולם. וכל מכאן עד הפסח בכלל עכשיו הוא. דמנלן להקל ולומר דעד הפסח לא קאי נמי אאת עושה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לי</b>. כלומר משלי הר\"ן פ\"ב דף ט\"ו: \n",
+                    "<b>עד החג</b>. עד סוכות רש\"י. ועיין מ\"ש בפ\"ק דר\"ה משנה ב': \n",
+                    "<b>הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח</b>. מפרשינן בגמרא פ\"ב דף ט\"ו דכשהלכה אסורה ולוקה על הנאתו שלמפרע ולעולם אסורה ליהנות קודם הפסח גזירה שמא תלך וכמ\"ש בסמוך: \n",
+                    "<b>אחר הפסח בלא יחל דברו</b>. פירש הר\"ב עוברת בבל יחל למפרע וז\"ל הרא\"ש בפרק ב' דרחמנא אמר [במדבר ל'] איש כי ידור נדר לא יחל דברו לא יתבטלו דבריו ומה שאסר בנדר חל עליו אסור בלא יחל כאילו הקדישו אם על עצמו אסרו עובר בבל יחל ואם אסרו על אחר הנהנה ממנו עובר בבל יחל. וז\"ל הר\"ן דאע\"ג דכתיב לא יחל דברו לא יוחל הדבר קאמר וכתבו עוד הר\"ן והתוספות [דהיא גופה] קמ\"ל שתזהר ליהנות קודם הפסח כדי שאם תלך לאחר הפסח לא תבא לידי בל יחל כדרב יהודה דאמר האומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר. ורמב\"ם בספ\"י מה\"נ פסק שאם ההנה הוא אותה שהוא לוקה ופירש הכ\"מ דר\"ל היא ודאי לוקה אלא אפילו הוא שההנה נמי לוקה אע\"ג דבעלמא המאכיל איסור לחבירו אינו לוקה שאני האי שהוא המדיר והמיחל דברו: \n",
+                    "<b>ומותרת לילך אחר הפסח</b>. ולא חיישינן שמא לא תזכור שעברה על תנאה קודם הפסח ואי [מניחה] לה לילך אתא לאתהני סד\"א תתסר בהליכה מדרבנן כדי שתזכור שאסורה ליהנות. קמ\"ל. כך כתב הר\"ן [ט\"ו:]. אבל התוספות כתבו [שם] ומותרת לילך אחר הפסח כלומר אם לא הלכה לפני הפסח מותרת לילך אחר הפסח וליכא למיחש למידי ואין זה חדוש אלא איידי דתנא אחר הפסח משום לא יחל תנא נמי בהאי סיפא דמותרת כו' משמע מדבריהם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאה\"נ דאם הלכה לפני הפסח שאסורה לילך אח\"כ כדי שתזכור שעברה על תנאה ושאסורה ליהנות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>וראש חדש להבא</b>. פירש הר\"ב ואפילו היה ר\"ח ביום שלשים לחדש שעבר. גמרא. וכלומר שהם שני ימים ר\"ח ונמצא שהיום הראשון נמנה לחדש הזה שעליו נדר. אפ\"ה מותר בו דאינשי קרו ליה ריש ירחא ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם: \n",
+                    "<b>ורא\"ש השנה לעתיד לבוא</b>. ולשון העולם לומר חדש הבא ושנה העתידה לבא הרא\"ש. וז\"ל רש\"י. ולהכי קרי [ליה] לע\"ל לפי שהוא נמנה לימים ולחדשים הנכנסים שהוא זמן אחר ולהכי קאמר לעתיד ולא קאמר להבא: \n",
+                    "<b>ואם אמר יום אחד וכו'</b>. כתב הר\"ב וכן אם אמר קונם עלי יום סתם כו'. אבעיא בגמ' ולא אפשיטא דממתניתי' ליכא למשמע דכי דייקית מסיפא דוקא יום אחד. הא יום סתם. כהיום. תידוק מרישא איפכא דהיום אינו אסור אלא עד שתחשך הא יום כיום אחד. ומכל מקום זה שכתב הר\"ב דינו מעל\"ע היינו לאיסורא לחוד משום דספיקא לחומרא אבל ללקות לא דאין מלקין על הספק וכן פסק הרמב\"ם בחבורו פרק י' מה\"נ. והר\"ב נמשך אחר לשון רמב\"ם בפירושו שלא כתב ג\"כ החלוק דבמלקות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד הפסח אסור עד שיגיע</b>. כשיגיע מותר ה\"ל למתני אלא משום דבסיפא שייך למתני אסור נקט ברישא נמי אסור. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>עד שיהא וכו'</b>. במתניתין ה' פליג רבי יהודה ביין. עיין מ\"ש במשנה ו': \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר אסור עד שיגיע</b>. כתב הר\"ב דלא מעייל אינש נפשיה אספיקא דיש במשמעות זה הלשון ג' ענינים איכא למימר עד פני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד פני ימים האחרונים ויהיה מותר בימים האחרונים ואיכא למימר עד פני פסח והיינו עד שיצא. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>ר\"י אומר עד שיצא</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י משום דקי\"ל ר\"מ ור\"י הלכה כר' יוסי אבל תימא דבגמרא רמינן מתני' דהכא אמתניתין ט' פ\"ק [צ\"ל פ\"ג] דקדושין היו לו שתי כתי בנות כו' דשמעינן להו רצוני לומר לר\"מ ור\"י דפליגי איפכא דרבי מאיר סבר מעייל איניש נפשיה אספיקא ור\"י סובר לא מעייל וכו'. ומשני מוחלפת השיטה דהכא. *)והכי תנינא כל שזמנו קבוע ואמר עד לפני. ר\"מ אומר עד שיצא ור' יוסי אומר עד שיגיע. וכיון שכן א\"כ הלכה עד שיגיע. ואע\"ג דהתם בקדושין עוד סוגיא אחרת דלא תיפוך והכא לא פליגי במעייל אינש נפשיה אספיקא אלא בלישנא בעלמא פליגי ר\"מ סבר עד פני הפסח עד קמי פסחא משמע ור' יוסי סבר עד דמתפני פסחא משמע ולפי אותה סוגי' מתניתין כדקיימא קיימא והלכה כר\"י שאומר עד שיצא וכן דעת הרמב\"ם והרא\"ש. אבל הר\"ב שמפרש למתניתין דפליגי במעייל איניש וכו' כסוגיא דהכא וכתב ג\"כ הלכה כר\"י דבריו סותרין זה את זה. והרמב\"ם בפירושו כתב הלכה כר\"י אבל לא פירש כלום במשנתינו במאי קא מפלגי ואיכא למימר דס\"ל בלישנא בעלמא פליגי וכסוגיא דקדושין ולפיכך הניח המשנה כדקיימא ופסק כר\"י אבל בחבורו פסק עד שיגיע. וכסוגיא דהכא דמפכינן למתניתין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו אסור אלא עד שיגיע</b>. פירש הר\"ב ל\"ש אמר עד שיהא וכו' דכיון דתנא אינו אסור אלא עד שיגיע. הוה כאילו תנא עד שיהא דהכי משמע לישנא באיזה לשון שיאמר אינו אסור אלא עד שיגיע. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>כל שזמנו קבוע</b>. כלומר שיש להמשכתו זמן קבוע כגון פסח שקבעה בו תורה שבעה ימים כי אמר שיהא אסור עד שיצא דכיון דידע זמן המשך אסורו אוסר עצמו בו. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד הקיץ</b>. ל' הרמב\"ם קיץ שם לימות השרב אבל היה מפורסם זה השם אצלם על זמן בישול התאנים: \n",
+                    "<b>עד שיקפלו המקצועות</b>. תנא שיקפלו רוב המקצועות. גמרא: \n",
+                    "<b>עד הקציר</b>. ובמקומו יש קציר חטים וקניר שעורים. עד שיתחיל קציר חטים דקציר המיוחד קאמר. תוספות: \n",
+                    "<b>אם היה בהר</b>. פירש הר\"ב בשעת הנדר כלומר שאע\"פ שאחר כן ירד לבקעה והגיע קציר של בקעה כיון שעדיין לא הגיע קציר של הר אסור עד שיגיע קציר של הר וכדאיתא בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שתרד רביעה שניה</b>. דגשמים משמע לת\"ק ירידת גשמים וגם משמע לשון רבים ומיעוט רבים שנים [וכפירש\"י בפ\"ק דתענית ד' ו' ועוד פירש שאז מתלכלכת הארץ בגשמים] ולפיכך עד שתרד רביעה שניה ואפילו אמר עד שיהיו לפי שאין זמן קבוע למשך ירידתן ורבן שמעון בן גמליאל מיקל טפי ואמר עד זמן רביעה ואף על פי שלא ירדו גשמים. הרא\"ש: \n",
+                    "<b>שתרד רביעה שניה</b>. פירש הר\"ב כיון שהתחילו כו' הילכך הנודר עד הגשמים וכו' נראה לי שיש טעות סופר בדברי הר\"ב שמ\"ש עד הגשמים צ\"ל עד הגשם וכן הוא בפירוש הרמב\"ם. והיינו הא דקאמר עלה דמתניתין בגמרא מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר כלומר אף ת\"ק מודה שאין נודר עד שתרד אלא עד שיגיע ומיהו לא סגי עד זמן אחרון שהוא ר\"ח כסליו אבל כשירדו אפילו בזמן הראשון סגי דכך הוא חשוב ירדו מזמן הבכירה ואילך כמו הגיע זמן רביעה ג' וכך פירש הכ\"מ לדעת הרמב\"ם בפ\"י מהלכות נדרים אבל נמצא עכשיו שבעיקר הדין השנוי במשנתינו לא ביאר הר\"ב אימתי זמן ירידת גשמים שכשירדו עבר זמן נדרו. אם נלך אחר הבכירה או הבינונית [*דז\"ש הר\"ב שהוא בשנה המאוחרת כו' משום דלקמיה נקטיה ולא נמשך אדלעיל דאין סברא שנלך אחר המאוחרת אם ירדו בבינונית דהא תלינן ברביעה שנייה משום דמסתמא שנייה משמע שאינה מקדמת כ\"כ כרביעה ראשונה ואינה מאחרת כ\"כ כשלישית כמ\"ש הר\"ן] גם הרמב\"ם בפירושו לא ביאר בזה אבל בחבורו כתב כשירדו מכ\"ג במרחשון ואילך שהיא הבינונית ואפשר שהר\"ב סומך על המסתבר דמסתמא אזלינן בבינונית דכיון שבנדרים הולכין אחר ל' בני אדם וכל לשון בני אדם מסתמא על דבר הממוצע הם מדברים ומתכוונים [*וכמ\"ש]. ועוד סמך ג\"כ על מ\"ש ברפ\"ח דפיאה לענין מתנות עניים שהולכים אחר זמן הבינונית ואם במתנות עניים שיש להחמיר בהן כדתנן בספ\"ד דפיא' אין מחמירין עד האפיל'. כ\"ש בנדרי' שאע\"פ שגם סתמן להחמי' כדתנן במשנה ד' פ\"ב מ\"מ יש צד להקל משום דהלך אחר לשון בני אדם. ולפיכך אי אפשר להחמיר בהן יותר מגבי מתנות עניים והרי הרמב\"ם בנדרים פוסק בחבורו עד הבינונית כמו שכתבתי ואילו במ\"ע מחמיר ופוסק עדר\"ח כסליו שהיא המאוחרת כמ\"ש בפ\"א מהלכות מתנות עניים. והיינו טעמא דספק מ\"ע להחמיר כמ\"ש שם הכ\"מ. ועוד פירש הר\"ב כבינונית משנה ו' פרק (בתרא) [ט'] דשביעית ועיין עוד מ\"ש במשנה ג' פ\"ק דתענית: \n",
+                    "<b>רביעה</b>. עיין בפירש הר\"ב רפ\"ח דפיאה א\"נ במשנה ו' פ\"ט דשביעית: \n",
+                    "<b>ר\"ש בן גמליאל אומר וכו'</b>. כ' הר\"ב ואין הלכה כרשב\"ג וכ\"כ הרמב\"ם וכבר כתבתי בזה במשנה ז' פ\"ח דעירובין ואזלא לה תמיהת הכ\"מ פ\"י מה\"נ דהא קי\"ל כל מקום ששנה רבן שמעון ב\"ג במשנתינו הלכה כמותו וכו': \n",
+                    "<b>שאיני טועם</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ק גבי שאיני אוכל לך ובפסקי הרא\"ש כתוב שאני: \n",
+                    "<b>השנה</b>. כתב הר\"ן נראה לי דרבותא דמתניתין דמתסר בעיבורה לנודר מתחלת השנה איצטריך דאי בנודר בר\"ח שבט פשיטא דהשנה עד ר\"ה משמע אלא ודאי בנודר בתחלת השנה אתא לאשמועינן דמתסר בעבורה וכו'. ואני חוכך עוד לומר דאפילו בנדר שנה אחת סתם אסור בעיבורה כל שקדם נדר לחדש העיבור דמסתמא שנה זו משמע ע\"כ. והרא\"ש בפסקיו כתב עלה דמתניתין דהיינו לומר שאם אמר שנה אחת אסור י\"ג חדש ולא אמרינן לא היתה דעתו על שנה מעוברת אלא כסתם השנים שהן י\"ב חדש אלא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ובין פשוטה ובין מעוברת קרוי שנה ע\"כ. ועיין במשנה ח' פ\"ח דב\"מ: \n",
+                    "<b>עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון</b>. כך הוא גירסת הראב\"ד והר\"ן. והרא\"ש כתב בפסקיו ויש דגרסי עד סוף אדר. עד סוף אדר שני. ואותה גרסא נ\"ל עיקר דלשני האדרים חשיב חד ירחא. דלאידך גרסא ראש וסוף ל\"ל חדא סגי ע\"כ. וכן היא גירסת הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שאיני טועם</b>. הטור העתיק שאני טועם: \n",
+                    "<b>שלא נתכוין זה כו'</b>. שדרך בני אדם לשתות יין. דודאי רוצה הוא לשתות ד' כוסות של יין בלילי פסח שכל אדם שותין. רש\"י ולענין הלכה עיין בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן. ומה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאיני טועם</b>. הטור העתיק שאני טועם וכן בסיפא: \n",
+                    "<b>אינו אסור אלא עד לילי הצום</b>. פירש הר\"ב שמצוה להרבות בסעודה כו' כמפורש במשנה ג' פ\"ה דחולין. וכתב הר\"ן והא עדיפא מקמייתא שהרי אינו מגיע איסורו עד הצום וכי קתני עד לילי הצום לאו דוקא שהרי אוכל הוא מבערב אלא עד סעודה של לילי הצום קאמר: \n",
+                    "<b>לילי הצום</b>. עיין מ\"ש במשנה ג' פרק ח' דתרומות בפירוש מלת לילי: \n",
+                    "<b>אינו אסור אלא עד לילי שבת</b>. פירש הר\"ב שעזרא תיקן שיהיו אוכלין שום בלילי שבת מפני שמרבה הזרע. מסיים הרמב\"ם לפי מאכלם וארצם וכבר ידעת שעונת ת\"ח מלילי שבת עד לילי שבת מוסף עם היות השבת בעצמו מחוייב בו העונג מכל צד מצדי ההנאה לבני אדם כולם ע\"כ. והיינו נמי דתנן בספ\"ה דכתובות ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת. ובכל אדם מיירי. וכן עיין במשנה י\"א פ\"ד דיבמות: \n",
+                    "<b>שלא נתכוין זה וכו'</b>. כתב הר\"ב שאין הלכה לא כר' יודא ולא כר' יוסי בנו אלא כדאמרינן לעיל כו' עד שיהא [אסור] עד שיצא וכ\"כ הרמב\"ם וצריך לחלק בין לא נתכוין דהכא. לשלא נתכוין דסוף פרקין. דהכא לא מוכח כמו לקמן. וכן מחלק הר\"ן בשם הרמב\"ן. וה\"נ בטען והזיע דמשנה ג' דפרק דלעיל דמודו ביה רבנן כמ\"ש שם. טעמא נמי דהתם מוכח טפי. אבל הרא\"ש כתב שאין נראה לחלק דגבי לבית שאני נכנס כו' דסוף פרקין אנן סותרין דבריו מפני כונתו והנדר בטל לגמרי. כ\"ש שנלך אחר כונתו לזמן נדרו והכונה זו בריאה וטובה שאינו רוצה להיות נמנע מן המצוה. גם הר\"ן כתב בשם הרא\"ה דהלכה כמותם כיון דקתני להו גבי הלכתא פסיקתא דהיינו כולהו דיני דאומדנא ואף על גב דתנן לעיל עד הפסח כו'. עד שיצא אפשר דלא אקונם יין קאי ואי נמי אמרת דעלה קאי אגב גררא דהני אחריני תנא עד הפסח דהתם לא אתא לאשמועינן [אלא] כונת הל' היאך היא. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם שאני נהנה לך</b>. קונם מה שאני נהנה משלך. הר\"ן פ\"ג דף כ\"ד: \n",
+                    "<b>ונוטל לבניך</b>. דרך כבוד הוא שיקבל מתנה לבניו ולא לעצמו. הרא\"ש שם: \n",
+                    "<b>להפר</b>. צ\"ע דלישנא דהפרה לא שייך אלא בין איש לאשתו ובין אב לבתו ועיין בפירוש הר\"ב ספ\"י. והרמב\"ם בר\"פ דלקמן כתב ג\"כ לשון הפרה במקום התרה. [*וכן עוד לשונו במשנה ט' פ\"ט כמ\"ש לשונו שם]. אבל בגמרא פ\"ג דף כ\"ד דמייתי לה להך מתניתין גרסינן בין ברישא בין בסיפא להתיר. וכן העתיקה הרמב\"ם ספ\"ח מה\"נ וכן הטור ס\"ס רל\"ב [*ובבכורות פ\"ה משנה ה' כתבתי בשם התוספות דלישנא דקרא נקט כו']: \n",
+                    "<b>ויאמר לו כלום אמרת כו'</b>. מפרש התם בגמרא טעמא דאמר הא לא אמר נדר הוא ולא הוי נדרי זירוזין דשריין כדתנן התם ומפרש טעמא דודאי לנדר נתכוין דאמר ליה לא כלבא אנא דמיתהנינא מינך. ולא מיתהנית מינאי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>פירש הרא\"ש דכיון שהוא רוצה שיקבל ממנו מתנה מרובה. [כור חטים ושתי חביות של יין] מסתמא גם הוא נהנה ממנו הרבה. וכיון שיש טעם לדבר אמרינן דלנדר איכוין. כלומר מה שאין כן המזמין חבירו כו' דתנן התם דהוי נדרי זירוזין. דעביד אינש להאכיל את חבירו אצלו. אע\"ג דחבריה לא יהיב ליה מעיקרא מידי: \n",
+                    "<b>אלא מפני כבודי</b>. שאתכבד על ידך בפני הבריות. שיראו שאני חשוב בעיניך. שאתה רוצה ליתן לי מתנה. זהו כבודי. שאתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן. ואני איני רוצה לקבל הר\"ן. והרא\"ש כתב זהו כבודי לשנוא מתנות: \n",
+                    "<b>קונם שאתה נהנה לי</b>. כלומר משלי: וכן דרך בני אדם שנודרין ואוסרין הנאתן. על מי שלא יהנה אותם. וברישא שרוצה שהלה יקבל הנאה ממנו. הרי הוא נודר שלא יהנה הוא ממנו. אם לא יקבל ההנאה: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר אסור עד שיתן</b>. כתבו התוספות אבל ברישא מודה. דקאמר [אם] אי אתה בא ונוטל וזה אינו [רוצה ליקח] רגילות שיאמר זה הוא [כבודי] והתירא מעליא הוא אבל הכא אינו רגילות לומר התקבלתי מאחר שמפצירו ליתן לבנו. ע\"כ. אבל הר\"ן כתב דהה\"נ דפליג אקמייתא דאסור עד שיטול. והכי איתא בירושלמי ע\"כ: \n",
+                    "<b>ויאמר לו הרי אני וכו'</b>. בגמרא פ\"ג מפרש דדוקא כשיאמר לו. הא לאו הכי הוה נדר. ולא הוו נדרי זירוזין ומפרש טעמא משום דודאי לנדר נתכוון. דאמר ליה לאו מלכא אנא דמהני לך ואת לא מהנית לי. פירש הרא\"ש לאו מלכא אנא ומסתם ההנהו הרבה. מאחר שתובע ממנו מתנה מרובה: \n",
+                    "<b>הרי אני וכו'</b>. הריני מחזיק לך טובה. כאילו התקבלתי ממך. רש\"י שם: \n",
+                    "<b>כאילו התקבלתי</b>. מפרש בגמרא בפרק מי שאחזו דהיינו טעמא משום דלהרווחה דידיה מכוין והא לא איצטריך ודוקא כשהבנים סמוכים על שלחנו דבכהאי גוונא שייך למימר דלהרווחה דידיה איכוין שלא יצטרך להוציא משלו לצרכן והא לא איצטריך ובכה\"ג היה יכול לומר כן. אבל אם אין הבנים סמוכים על שלחן אביהם הוי איפכא דלהרווחה דידהו קא מכוין וכל שאמרו הם הריני כאילו התקבלנו התירו הנדר ואילו אמר האב כן אין בדבריו כלום הר\"ן: \n",
+                    "<b>התקבלתי</b>. כן ל' המשנה בפ\"ו דגיטין וכן ברפ\"ז דשבועות: \n",
+                    "<b>היו מסרבין</b>. פירש הר\"ב מפצירין ונקרא סירוב שהוא תרגום מיאון לפי שגם זה המפציר הוא מסרב וממאן במה שחבירו רוצה. כגון הכא שחבירו רוצה שלא ישא בת אחותו וזה המפציר הוא ממאן ברצון זה וירצה שישאנה: \n",
+                    "<b>לשאת בת אחותו</b>. פירש הר\"ב מפני שהיא בת גילו. פירש בערוך גילו מזלו. ומ\"ש הר\"ב ואמרינן הנושא כו' בפ\"ו דיבמות דף ס\"ג [צ\"ל ס\"ב] ושם כתבו התוספות בשם ר\"ת דטעמא לפי שהיא בת מזלו כדאמרינן רוב בנים הולכים אחר אחי האם. ועוד כתבו בשם רשב\"ם דה\"ה בת אחיו. אבל אחותו נקט לפי שמשדלתו בדברים ושכיח שנושא בתה: \n",
+                    "<b>מותרות להנות לו</b>. שאר הנאה. אלא לשום אישות. שנדר שלא תהנה ממנו דרך אישות. רש\"י: \n",
+                    "<b>שאיני נכנס כו'</b>. שאיני טועם. הטור סימן רי\"ח העתיק שניהם שאני: \n",
+                    "<b>שלא נתכוין זה</b>. המסרב בו אלא לאכילה ושתיה המרובה וכי אמר זה קונם לביתך כו' לא נתכוין לדור הנאה ממנו אלא לאכילה ושתיה מרובה נתכוון. רש\"י: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו</b>. כתב הר\"ב כגון שיאמרו לו וכו' כמה בנכם קל בנדרים כלומר וזה דבר קל ופריצות שכן רשעים דרכם לנדור כדתנן בפ\"ק. רש\"י. ועוד כתב ואם אמר לאו דאילו הייתי יודע לא הייתי נודר מתירין לו ע\"כ. והתרת נדרים מאין לנו. מפורש בספ\"ק דחגיגה: \n",
+                    "<b>אם כן אין נדרים</b>. כתב הר\"ב אמרו ליה חכמים דר\"א כו' דגורס א\"ל א\"כ וכו'. וכן היא גירסת תוספות הרא\"ש והר\"ן. ומ\"ש הר\"ב דודאי ישקר דלא חציף כו' זהו פירש דא\"כ אין נדרים וכאביי בגמרא. דפירש א\"כ אין נדרים ניתרים יפה ול\"ג במשנה א\"כ אין נדרים נשאלים לחכם כגירסת הספרים לפי שזהו פירושו דרבא. בגמרא. וא\"ת למה נסיב הר\"ב לדאביי ושביק לדרבא והא קי\"ל אביי ורבא הלכה כרבא. וי\"ל שזה דוקא בדינים ולא בטעמם וטעמא דאביי מסתבר טפי. ושוב מצאתי שגם הטור בסימן רכ\"ח כתב נמי לדאביי ופירש בב\"י כמ\"ש. אבל בפירוש הרמב\"ם נראה דל\"ג א\"ל אלא כולה ר' צדוק היא. ומ\"ש הר\"ב ולא דמי לרשב\"ג וכו'. דהתם א\"ל מן הפסוקים כו' הרא\"ש. וכן פותחין בי\"ט ושבתות דמשנה ו' משום דמצוה אחת היא לא חמירא לאינשי כולי האי ולא ישקר וכו'. הר\"ן: \n",
+                    "<b>ומודים וכו' בדבר שבינו לבין אביו ואמו</b>. פירש הר\"ב כגון שהדיר את אביו מנכסיו דכיון דאחציף כולי האי מעיקרא דאדריה לאביו ואמו מנכסיו הא אחציף ליה ואם אין לו חרטה גמורה יחצוף פניו ויאמר שלא היה מניח בשביל כבודם. גמרא ופירוש הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועוד אמר רבי אליעזר</b>. פירש הר\"ב קולא אחרת. כלומר דאילו חומרא הא אמרינן היכי דאפסיקו רבנן במלתייהו לא שייך למתני ועוד כמ\"ש במשנה ה' פ\"ב דעירובין. והיינו דוקא בחומרא לפי שאין חידוש להחמיר. תוספות. [*וראיה לדבריהם שכך שנינו במשנה ז' פ\"ד דביצה וכמו שפירשו שם התוספות בעצמם וגם שמה לא הביאו ראיה מדהכא]: \n",
+                    "<b>פותחין בנולד</b>. גמרא מאי טעמא דרבי אליעזר [דאילו רבנן מסתבר טעמייהו כמו שכתב הר\"ב] אמר רב חסדא דאמר קרא (שמות ד׳:י״ט) כי מתו כל האנשים שהיה נשבע ליתרו שלא לשוב מצרימה [כמ\"ש לקמן במשנה ד'] בשביל אותם האנשים המבקשים את נפשו. ופתח לו המקום בנולד דמיתה ורבנן קאמרי דמתו דקרא היינו עוני. כדאמרינן כל נצים ונצבים שהן דתן ואבירם. שמע מיניה דלא מתו. אלא מאי מתו שירדו מנכסיהן ועני חשוב כמת. ושאני עניות דשכיח. ולא הוי נולד. כ\"כ הרא\"ש. וכן הביא בשם ירושלמי בפסקיו והיינו שפירש הר\"ב כגון דבר שאינו מצוי וכו'. וכתב ב\"י סימן רכ\"ח דמיתה אף ע\"ג דאין לך דבר השכיח יותר [ובמשנה ז' פ\"ק דעירובין כתבתי דארז\"ל מיתה שכיח. וכן בסוף פ\"ג דגיטין מכל מקום] למות שונאיו בחייו לא שכיח טובא שהרי דהע\"ה צווח ואומר (תהילים ל״ח:כ׳) ואויבי חיים עצמו. א\"נ כ\"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא דאע\"פ שזה בחור וזה זקן הא כמה גמלי סבא טעוני ממשכי דהוגני [סנהדרין נ\"ב.] וכיון דשקולים הם לא חשבינן מיתה דאידך בחיי זה שכיח ע\"כ. ובסוף פ\"ג דגיטין [ל:] דאמרינן דמיתה שכיחא לגבי עושר. ול\"ק דעניות שכיח טפי מהתעשר. לפיכך אף ע\"ג דעניות שכיח. יותר ממיתה. אפ\"ה לגבי עושר מיקרי מיתה שכיח: \n",
+                    "<b>שאיני נהנה כו'</b>. שאיני נכנס בתרווייהו גרס בפסקי הרא\"ש שאני [בלא יו\"ד]. וכן העתיקם הטור סימן רכ\"ח: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר מתיר וכו'</b>. משום דנקט גווני טובא הדר ותני דבכולהו ר\"א מתיר וחכמים אוסרים. הר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואינן כנולד</b>. פירש הר\"ב ופותחין בהם. ואומרים אילו היית יודע וכו' והוא אומר לאו. רש\"י. [*ומשום הכי כתב הר\"ב בפירוש קמא דתנאי גמור לא הוי]. וז\"ל ב\"י בשם הרמב\"ן. משום דלא הוה נדר טעות לגמרי. כמו נדרי שוגגים. אלא כעין טעות. [*ועיין בסוף פירקין]: \n",
+                    "<b>ואין חכמים מודים לו</b>. כתב הרא\"ש בפסקיו. ויש נוסחאות. וחכמים מודים לו. וסוגיא דהגמרא משמע. כאותה הגירסא וחכמים מודים לו. וכ\"כ הרמב\"ם ז\"ל כר\"מ: \n",
+                    "<b>שאיני נושא וכו' שאיני נכנס</b>. בתרווייהו גרס הרא\"ש בפסקיו שאני: \n",
+                    "<b>שאביה רע</b>. עיין בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>[*מת הכלב או שנהרג הנחש</b>. וה\"ה נהרג הכלב או שמת הנחש אלא נקט מלתא דשכיחא. דגבי כלב לא שכיחא הריגה. ולגבי נחש שכיחא טפי הריגה. וליכא למידק דמש\"ה נקט התנא מלתא דשכיחא בכל חד. לאשמעי' דדוקא בכהאי גוונא הוא דאינן כנולד. הא ליתא דמידי הוא טעמא דאינו כנולד משום דהואיל ופירש בשעת נדרו בעבור מה היה נודר. ונעשה משום כך כתולה נדרו בדבר. כאילו פירש כל זמן כו' וכמ\"ש הר\"ב. וא\"כ <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מה לי שמת או נהרג. בין הכלב בין הנחש הואיל ואינם קיימים. נ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועוד אמר ר\"מ</b>. קולא אחרת תוספות. ולגירסא דלעיל וחכמים מודים לו. ה\"נ מודים לו מדקתני ועוד. כסף משנה פ\"ו מהלכות שבועות: \n",
+                    "<b>שאתה עובר על לא תקום וכו'</b>. שאם בקשת ממנו כלי ולא השאילך והדרתו הנאתך [דהני קראי דרשינן להו במסכת נזיר [צ\"ל במס' יומא כ\"ג.] על שאלת כלים. הרא\"ש]. או שעשה לך דבר שלא כהוגן ומתוך שנאה הדרתו. והתורה אמרה לא תשנא את אחיך בלבבך *)התורה הזקיקתו. לפרנסו. ולאהבו. ולהחיותו. רש\"י: \n",
+                    "<b>ואין אתה יכול לפרנסו</b>. בגמרא פריך דהא לאו עליו מוטל לפרנסו אלא על ידי הגבאים. וזהו אינו אסור. כדאשכחן בספ\"ד דנותן מתנה לאחר. והכי נמי כשנותן ליד הגבאים והגבאי אם רצה לתתו לאחר רשאי ודאי משתרי שרי. ומשני דכל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה. פירש\"י אלא קרוביו מתגלגלין עמו. ופירש הרא\"ש עד שיעיינו הגבאים אם אין סיפק ביד הקרובים אז יפרנסוהו: \n",
+                    "<b>הרי זה מותר</b>. וכתב הר\"ב והמודר הנאה מחבירו וכו' דכתיב ויואל משה. הכי תניא דף ס\"ה ומפרש אין אלה אלא שבועה דכתיב (יחזקאל י״ז:י״ג) ויבא אותו באלה. וגם בנבוכדנצר מרד אשר השביעו באלקים. ואע\"ג דשבועת משה ליתרו לאו מודר הנאה ממנו היה אלא שנדר לו ס\"ל לתנא דברייתא דלא שנא כיון שעל דעת חבירו היה הנדר צריך שיהא ההתרה ג\"כ בפניו דהיינו בידיעתו. וי\"א מדעתו. ויש עוד מחלוקת בין הפוסקים. אי דוקא שנדר משום שעשה לו הלה טובה. כמו יתרו למשה שנתן לו בתו. עיין בי\"ד סימן רכ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר לו רבי ח' מאות דינרין וכו' אמר לו ר' עקיבא אפילו אתה מוכר שער ראשך</b>. לשון הרמב\"ם העיקר אצלינו מטלטלי לא משעבדי לכתובה. [כחכמים דמשנה ד' פרק ח' דכתובות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואפילו מיניה דידיה משום דאינה סומכת דעתה על המטלטלין הואיל ואין לה זמן לגבייתה ושמא לא תגבה לעולם וכשגובה אינה גובה אלא ע\"י מיתה וגרושין] אלא בתקנת בתראי ולכך ביאר בגמרא שאלו הח' מאות זוז שהיה לו אמנם היה לו קרקע שוה זה הסך. ואמר לו אפילו לא ישאר לך שום דבר אחר פרעון הכתובה. אלא ע\"ד משל שתצטרך למכור שער ראשך לצורך אכילה. יש לך ליתן כתובתה. ואינו ר\"ל שיתן לה כתובה מדמי המטלטלין ע\"כ. ומפרש עוד בגמרא דלא תידוק מיניה מדאמר אפילו אתה מוכר שער ראשך דשמע מיניה דאין מסדרין לב\"ח כמו שמסדרין לערכין. כדתנן בפרק ו' ממסכת ערכין. דרבי עקיבא הכי קאמר. שאפילו יותר על הסידור אין מקרעין שטר הכתובה. וכשישיג ידו ישלם אף ע\"ג דבערכין קי\"ל דנתן סלע והעשיר. אין לו עליו כלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פותחין בימים טובים ובשבתות</b>. פירש הר\"ב אם נדר להתענות או שלא לאכול בשר. וכך כתב הרמב\"ם ויהיב טעמא שמחוייב בו באכילת בשר. לפי שנאמר (ישעיהו נ״ח:י״ג) וקראת לשבת עונג. גם הרא\"ש פירש. או שלא לאכול בשר. ומ\"ש הר\"ב שאין זה פותח בכבוד המקום. כבר כתבתי בזה בריש פרקין: \n",
+                    "<b>עד שבא ר\"ע ולימד שנדר שהותר וכו'</b>. פירש הר\"ב דלא נדר מעיקרא כו' וכך כתב הרא\"ש. ומיהו לימד לא משמע דמסברא הוא. אלא דמקרא למדו והיינו דכתב הר\"ן דילפינן לה בירושלמי מדכתיב (במדבר ל') ככל היוצא מפיו יעשה. דמשמע דוקא כשכולו קיים: \n",
+                    "<b>שהותר מקצתו</b>. על ידי חרטה בהתרת חכם או מעצמו. כגון שהיה אביו אחד מהם. [כדתנן בריש פרק ג'] הרא\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאיני נהנה וכו'</b>. ובכולהו גרס הרא\"ש בפסקיו שאני וכן העתיקה הטור בסימן רכ\"ט: \n",
+                    "<b>לזה ולזה הותר הראשון וכו'</b>. פירש הר\"ב כגון שאסר כו' ואמר על השני הרי זה כראשון וכו' דאי לאו הכי שלא אמר בכ\"ף אלא כלישנא דמתניתין בוי\"ו לא תלאן זה בזה. אלא לרבנן כל אחד נדר בפני עצמו כדמסיק הר\"ב בסיפא. ולר\"ש כללא הוי והותר לאחד הותר לכולם. לפי זה רישא דהכא כרבנן דאי כר\"ש למאי תנן שאיני נהנה לכולכם לתני רבותא. שאיני נהנה לזה ולזה. וכלומר בלא כף. וא\"כ מתניתין תברא מי ששנה זו לא שנה זו דרישא רבנן. וסיפא ר\"ש. אבל להרמב\"ם בפ\"ד מהלכות נדרים שהעתיק משנתינו כלשונה. נראה מדבריו דסובר שכשאומר לזה ולזה הרי כמי שתלאן זה בזה. כיון שאמר וי\"ו הנוספת. והא דס\"ל רבנן כל אחד ואחד נדר בפני עצמו היינו כשאומר לזה לזה בלא וי\"ו. ולדבריו רישא ככולי עלמא אפילו כר\"ש. ומה שהכריחו להר\"ב לפרש בכ\"ף היינו דה\"ג בפ\"ג דף כ\"ו אהך בבא כגון שתלאן זה בזה ואמר פלוני כפלוני. ופלוני כפלוני. וסובר הר\"ב דדוקא בכ\"ף ובלאו הכי לא. אבל הרמב\"ם נ\"ל שסובר דלאו דוקא שאומר כן בכ\"ף. אלא דגמרא מפרשה למתניתין דהיינו טעמא שכשאינו אומר כולכם. ואומר לזה ולזה בוי\"ו. הרי תלאן וכאומר פלוני כפלוני הוי. ולישנא דמתניתין דריש פרק ג' דנזיר מסייע ליה דהתם נמי תנן ואומר ואני ואני וכו' הותר הראשון וכו'. ואי בכ\"ף דוקא א\"כ התם נמי היה צריך שיאמר ואני כמותו ולא אישתמט גמרא לפרושי הכי. ואף על גב דבתוספות שם כתבו שאמר ואני כמוהו. לאו למימרא שאמר כמוהו. אלא שכך כוונת לשונו. וזה מבואר מלשונם שם שכן הוא. אלא דודאי דוי\"ו הנוספת משמעותה הוי כמו בכ\"ף. ומיהו בזה י\"ל דשאני ליה להר\"ב בין הנודרים על עצמם. שאף על פי שאין אומרים כמותו. הרי מ\"מ נדרו היה בדרך שתלאו באחר. משא\"כ הנודר לאחרים לא סגי כשאומר ולזה. עד שיאמר בכ\"ף דבלא כ\"ף לאו תליי' הוי זה בזה: \n",
+                    "<b>הותר האמצעי כו'</b>. ברפ\"ג [צ\"ל ברפ\"ד] דנזיר ל\"ג לה במשנתינו. וכן מוכח שם בגמרא. וכן הביא הרא\"ש בפסקיו. גמרא דפ\"ג דמייתי להך דהכא בשמא דברייתא. ומיהו הלכתא היא [וכ\"כ הרא\"ש בפירושו לנדרים כ\"ו ע\"ב]: \n",
+                    "<b>לזה קרבן וכו'</b>. כתב הר\"ב הא מתניתין ר\"ש היא וכו' ועמ\"ש במשנה ו' דפרק בתרא. ומ\"ש הר\"ב אבל חכמים כו' וכן הלכה. וכך פסק במשנה ג' פ\"ה דשבועות. ועמ\"ש ברפ\"ב דקדושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם יין וכו'</b>. צריכא. כמ\"ש הרמב\"ם דתנא נדר שהותר מקצתו וכו' לענין זמן הנדר ולענין דברים שנשבעים עליהם ומן האדם שנשבע עליהם: \n",
+                    "<b>שאיני טועם</b>. בפ\"ג דף כ\"ו מייתי לה וגרסינן שאני [בלא יו\"ד] וכן העתיק הר\"ן בפירושו: \n",
+                    "<b>והלא המיושן יפה למעים</b>. מפרש בגמרא דחדא ועוד קאמר. דהא לא נדר אלא משום שהוא רע. ונמצא שכשאינו רע אין נדרו נדר. אלא הכי נמי קאמר חדא דאין רע ובהכי שרי. ועוד מפני שהוא יפה. וכן מפרשינן בבצל: \n",
+                    "<b>ולא במיושן בלבד הותר וכו'</b>. כתב הר\"ב ודוקא שאמר כו'. הכי איתא בגמרא פ\"ג דף כ\"ו ובכולהו נדרים שהותרו מקצתן דינא הכי וכן בנמצא בהן אביו ואמו דפ\"ג וטעמא דכשעכשיו בחזרה עדיין הוא אומר הכל אסור חוץ כו' לא הורע כח הנדר וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ח מה\"נ שהרי גילה דעתו שלא הותר מקצת הנדר אלא כמו שנדר היה נודר ומתנה על אביו: \n",
+                    "<b>הכופרי</b>. פירשו הר\"ב במשנה ה' פ\"ב דתרומות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועל בנותיך</b>. כלומר ולא ימצאו מי שישא אותן. דאמרי אינשי [כתובות ס\"ג] רחילא בתר רחילא אזלא. כאמה כן בתה: \n",
+                    "<b>מה ראתה אמן של אלו להתגרש</b>. כן הנוסח בכל הספרים ויש לפרש כלומר מה ראתה לעשות מה שעשתה שעל ידי כן נתגרשה והטור סימן רכ\"ח כתב מה ראה פלוני לגרש אשתו אלא שמצא עליה שם רע: \n",
+                    "<b>הרי זה מותר</b>. וצריך בכל זה הפרה. אחר שאלה לחכם. הרמב\"ם. [*ועיין מ\"ש במשנה ז' פרק דלעיל] [ד\"ה להפר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאיני נושא</b>. הרא\"ש בפסקיו העתיק שאני [בלא יו\"ד] וכן בטור סימן רל\"ב שאשא וכו': \n",
+                    "<b>ומעשה באחד כו'</b>. כתב הר\"ב בגמרא מפרש דחסורי וכו' ואין הלכה כר' ישמעאל. ואם תאמר מאי שנא מהאומר שאביה רע ושמע שמת או עשה תשובה דתנן במשנה ג' דהוי נדר טעות. כבר כתב הר\"ן לעיל וז\"ל היינו טעמא משום דאדם רע עשוי לעשות תשובה ועשוי למות. הלכך אומדים דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שאביה רע קאמר. מה שאין כן באשה כעורה. שאין עשויה להיות נאה. הלכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לו לכשתהא נאה. הרשב\"א ז\"ל. א\"נ אי אמר הכי שאני נושא אשה פלונית שהיא כעורה. כדקתני שאביה רע. ה\"נ דמשמע כל זמן שהיא כעורה. אבל הכא כיון דלפלונית כעורה קאמר לא משמע כתולה נדרו בדבר. החכם הותיק ר' שמואל בן החכם הגדול רבי יהודה בר חסדאי ז\"ל עכ\"ל. והרמב\"ם פ\"ח מה\"נ העתיק המשנה. פלונית הכעורה. אבל הטור סימן רל\"ב העתיק לפלונית שהיא כעורה: \n",
+                    "<b>בנות ישראל אל שאול בכינה</b>. וסיפיה המלבישכם שני עם עדנים וגו': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נערה</b>. עיין מ\"ש במשנה ד' פרק ד' דכתובות. ומ\"ש הר\"ב ובת י\"א שנה ויום אחד נדריה נבדקים כו' הוא משנה ו' פ\"ה דנדה:  ",
+                    "<b>אביה ובעלה מפירין נדריה</b>. כתב הרמב\"ם וראיה לזה הדין מה שאמר בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה. הכי תנא דבי ר' ישמעאל [סח.]. ופירש הר\"ן דמשמע לי' דבנערה המאורסה איירי מדכתיב בהאי קרא בנעוריה בית אביה. ומדסמך אב לבתו בהדי איש משמע דאב ובעל מפירין נדריה ע\"כ. וכתב הרא\"ש ומיהו מצי לאקשויי אימא בנשואה נמי מפירין אביה ובעלה ואיכא לשנויי כדשנינן לעיל מדכתיב בנשואה בית אישה מכאן דאין הבעל מיפר בקודמין ובהך קרא דבין איש לאשתו לא מיעט קודמין על כרחך משום שותפותיה דאב מכלל דבעל מיפר לחודיה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולכך אינו מיפר בקודמין:  ",
+                    "<b>ולא הפר הבעל</b>. אלא שתק מעת לעת רש\"י:  ",
+                    "<b>ואין צריך לומר שקיים אחד מהם</b>. פירש הר\"ב שאם קיים אחד מהן אין השני יכול להפר והא קמ\"ל וכו'. והקשה הר\"ן כיון דהאי דינא אתא תנא לאשמועינן מאי אצ\"ל דקתני דמרישא משמע הכי אדרבא צריכא. יש לי לומר דתנא הכי קתני כיון דהפרה דחד בלא חבריה לאו כלום הוא אצ\"ל דכשקיים אחד הפרה קמייתא לאו מידי היא וסמיך תנא דלשתמע ממלתיה דתו לא חזיא לצרופה דאי חזיא ל\"ל למתני אצ\"ל כדפריך בגמרא. ואע\"ג דארחיה דתנא למתני זו ואצ\"ל זו היינו דוקא במילי דלא דמי להדדי דאע\"ג דאתיא בתרייתא מק\"ו מקמייתא תני להו אבל הכא חדא מלתא היא דהפר אחד וקיים אחד היינו ממש הפר זה בלא זה ועדיפא מיניה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אין זה שנשאל על ההיקם יכול להפר יותר. הקשה הר\"ן בשם הרשב\"א. הא כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו. [כמ\"ש הר\"ב בסוף פרקין] הרי הוי כאילו לא הקים כלל ותירץ הוא ז\"ל דשאני הפרה דהפרה דחד מהני קלשה לה טפי דבאפי נפשה לא מידי היא אלא בצירופא דאידך ואפילו בצירופא דאידך לא מהניא כל זמן שאינם ראויים להצטרף ביחד וכדקתני דהפר אחד מהם ומת בטלה לה הפרתו הלכך כיון דהפרה דחד אפילו כי לא הקים חבריה קלישא טובא כל היכא דהקים כיון דהאי שעתא לא חזיא לאצטרופי בטלה לה לגמרי וכיון דלא חזיא ההיא [זימנא] לא חזיא בתר זימנא ע\"כ. וב\"י סימן רל\"ד כתב בשם הרשב\"א תירוץ אחר. ומ\"ש הר\"ב הואיל ולא היו שניהם יכולין להפר בבת אחת פירש הרא\"ש שהיה הפסק ושעה בין ב' ההפרות שלא היה האחרון ראוי להפר. שקודם שנשאל לא היה ראוי להפר. הלכך נתבטלה הפרתו ואפילו אם יפר הראשון עמו פעם שנית אינו מועיל וכן משמע לישנא דמתניתין דמדמי הך קיים להפר אחד ולא הפר השני ביום שמועתו. דשוב אין תקנה. ע\"כ:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל</b>. יליף לה בגמרא מדכתיב בנעוריה בית אביה פירש\"י כל זמן שהיא נערה שלא בגרה לא תצא מרשות אביה ואפילו היא ארוסה במשמע הילכך כי מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל ע\"כ. ורישא דהאי קרא בין איש לאשתו בין אב לבתו מוקמינן לעיל בנערה המאורסה ולפיכך לא נפקא ליה מקרא דבבית אביה בנעוריה דלקמן בסמוך [*לענין שהאב אינו מפר בבגר] שהוא נכתב בתחלת הפרשה וזה בסופה:  ",
+                    "<b>מת הבעל נתרוקנה רשות לאב</b>. כתב הר\"ב דכתיב בנעוריה בית אביה. דכיון שאמרנו שבמשמעו שכל ימי נערותה לא תצא מרשות אביה שמעת מינה דברשות אביה היא ואלא מיהת כשרשות אחר שולט עליה דהיינו הארוס. קאמר רישא דקרא בין איש לאשתו בין אב לבתו. אבל כשאינו שולט עליה שכבר מת לא יצתה מרשות אביה. וקשיא מנלן ללמוד מהך קרא תרתי דלמא לא אתי אלא למעוטי שלא יתרוקן רשות לבעל כדאמרן אבל נתרוקן רשות לאב מנלן דהא מסתבר למימר שכיון שיצאה מרשותו שעה אחת שלא יכול להפר לבדו. שוב לא תתרוקן לרשותו. וכיון דקרא קא מפרשינן ליה לשלא יתרוקן רשות לבעל. מנלן לדרוש מיניה שיתרוקן לאב ולהקל. ונ\"ל לומר דה\"ק דמדאיצטריך קרא למדרש מיניה שלא יתרוקן רשות לבעל ש\"מ דהא לאב מתרוקן דאל\"כ לא צריך קרא דהא מסברא בעלמא ידעינן דלא יתרוקן כיון שמעולם לא היה יכול להפר לבדו וגם הרמב\"ם לא כתב אלא להך קרא וכד מעיינת בגמרא תמצא שזו היא סברא מעלייתא דאע\"ג דמצריך קרא אחרינא להתרוקן לרשות האב מהיו תהיה לאיש מקיש הויות להדדי דשתי הויות כתיבי מה קודם הויה ראשונה שלא היה לה ארוס אב מפר לחודיה. אף קודם הויה שניה אב מיפר לחודיה. הא אמרינן עלה אימא ה\"מ בנדרים שלא נראו לארוס שלא שמען הארוס קודם שמת אבל בנדרים שנראו לארוס לא מצי מיפר אב. ומשני אי בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא. ופירש הרא\"ש ומשמע כל ימי נעוריה היא ברשות אביה כל זמן שאין רשות אחר שולט עליה ולכל הפחות בנדרים שלא נראו לארוס וכי איצטריך ואם היו תהיה אף לנדרים שנראו לארוס ע\"כ. וקשיא דאימא דבנעוריה לא אתא אלא למעוטי שלא יתרוקן לבעל ומנלן דאפילו בנדרים שלא נראו לארוס שיתרוקן לאב ואכתי אימא דקרא היו תהיה לנדרים שלא נראו לארוס אתא. אבל לפי מה שכתבתי ניחא שפיר דמינה גופה דדרשת דקרא ממעט שלא יתרוקן רשות לבעל ממילא שמעת דהא לאב מתרוקן דאי לאו הכי לא איצטריך קרא כלל לאשמועינן שלא יתרוקן דמהיכי תיתי להתרוקן דהא מסברא דנפשין איכא למימר דלא יתרוקן כיון דמעיקרא לא היה יכול להפר לבדו. ואלא מיהת הא ודאי דלענין נדרים שנראו לארוס לא שמעינן אלא מקרא דהיו תהיה כדאיתא בגמרא. מ\"מ הרמב\"ם והר\"ב נקטו הך קרא דשמעת מיניה תרתי ומתניתין מתפרשת מהך קרא לחודיה דלבעל אינו נתרוקן ולאב נתרוקן מאי אמרת אימא דדוקא נדרים שלא נראו לארוס נתרוקן לאב אבל נדרים שנראו לארוס לא. בזה אין שום תפיסה עליהם שלפי כוונת חבורם לפרש המשנה אין לתפוס אם לא השמיעונו כל חלוקי דיניה אלא מכיון שנתפרשה המשנה בטעמה כבר יצאו ידי חובת ביאור:  ",
+                    "<b>שהבעל מפר בבגר</b>. לא [*מיירי בקדשה כשהיא נערה ובגרה ומטעם] שנתרוקן רשות האב דמאי שנא ממיתת האב שלא נתרוקנה. אלא בקדשה כשהיא בוגרת אמרינן. ואע\"ג דתנינא חדא זימנא לקמן במשנה ה'. איידי דנסיב רישא בזו יפה כח האב כו' נקט סיפא בזו יפה כח הבעל כו'. גמרא. ומש\"ה לא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת דהא פוסקין לקמן כחכמים. דהכא לאו תורת סתם עליו כיון שלא שנאה אלא משום איידי:  ",
+                    "<b>והאב אינו מפר בבגר</b>. כתב הר\"ב כדכתיב בבית אביה בנעוריה. עמ\"ש במ\"ד פ\"ד דכתובות:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>נתגרשה בו ביום</b>. פירש הר\"ב ששמע האב וכו' בדוקא נקט ששמע האב. כלומר ולא הבעל דהכי מוקמינן לה בגמרא דף ע\"ב דלא תפשוט מינה הא דאיבעי לן גירושין כשתיקה דמיא או כהקמה דמיא ואי מתניתין דקאמרה בו ביום והיינו משום דבשמען מיירי איצטריך למימר דכולהו עניני ביה ביומא הוון וקאמרת דשמיעה הוה בין לאב בין לבעל תפשוט דגירושין כשתיקה דאי כהקמה אין עוד הפרה. ודוקא נתגרשה אבל מת פשיטא דלאו כהקמה שבעל כרחו מת ואי נמי אמרת דגרושין לאו כהקמה. תנן נתגרשה ולא מת לרבותא: \n",
+                    "<b>אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה</b>. פירש הר\"ב שהארוס מיפר בקודמין. גמרא. דכתיב (במדבר ל׳:ז׳) ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה נדרים שהיו עליה כבר. ובגמרא דף ס\"ז דמדכתיב הויה שמע מיניה דבקדושין מיירי לא בנישואין אבל לגבי נשואה כתיב (שם) ואם בית אישה נדרה דמשמע ולא מה שקודם לכן. וזה שכתב הר\"ב ארוס. וכן הוא בכולי דוכתא דבגמרא. ונמצא שם התואר על זה המשקל כמו עצום וכן שרוע וקלוט צרוע שבוע כי פתחות העי\"ן מפני שהיא גרונית. וכן תמצא גם כן עוד בדבריהם בפ\"ק דב\"מ [ח:]. רכוב שהוא כמו רוכב ועיין עוד מ\"ש בסוף פ\"ב דע\"ז. ועוד נמצא בדבריהם מסור ולא אמרו מוסר כי בא השם על זה המשקל. ול' הקדש על לשונם ז\"ל יותר ממנו כמ\"ש בריש תרומות. ואני שמעתי בדרשה מפי רבינו מהר\"ר ליווא ז\"ל שאמר בשם מסור לפי שאף על פי שלשעתו הוא הפועל ומוסר אחרים. אבל קראוהו מסור להורות כי בא יבא יומו ולא יאחר והרי הוא נמסר. ועל פי זה אפשר לי גם כן לתת טוב טעם לשם ארוס שאף ע\"פ שלפי האמת הוא המארס ומקדש לאשה. עם כל זה הרי גם הוא מתחייב ע\"י כן בכמה דברים שהאיש נתחייב לאשתו. ולפיכך יצדק גם בו שם ארוס שהרי גם הוא נכנס בזה בכמה חיובים. ובזה שב הוא פעול: \n",
+                    "<b>זה הכלל</b>. לאתויי הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל. גמרא פרק בתרא דף פ\"ט ע\"א ועיין במשנה ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר כו'</b>. כתב הר\"ב ושמעינן ממתניתין שהבעל יכול להפר נדרי אשתו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אפילו בלא שמיעה וכך כתב הרמב\"ם בפירושו. ומשמע מלשונם דדייקו מדמתניתין סתמא קתני דמפר דאיכא במשמע ואפילו לא שמען. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>והר\"ן פירש מדקאמר כל נדרים ולא אמר נדר פלוני ופלוני ע\"כ. והה\"נ ברישא גבי אב איכא למשמע הכי אלא דבגמרא בעי רמי בר חמא בעל מהו שיפר בלא שמיעה נקטי אינהו נמי בעל ושם פירשו כל המפרשים דה\"ה אב ועוד דאלת\"ה כי תנן לעיל בדבר אחר יפה כח הבעל שמיפר בבגר הוי ליה למתני נמי שמיפר בלא שמיעה. וכן הרמב\"ם בחבורו פי\"א וי\"ב. דנקט בעל מיפר בלא שמיעה מהאי טעמא הוא. דנקט לישנא דרמי. ואע\"פ שיש מקום לבעל הדין לחלוק אבל כך נראה לי אחר העיון אלא שלא רציתי להאריך כאן: \n",
+                    "<b>לרשותו</b>. עיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בוגרת ששהתה י\"ב חדש</b>. פירש הר\"ב ותבעוה לינשא ושהתה י\"ב חדש פירוש תבעה ביום הבגר שאם לא תבעה ביום הבגר אין לה י\"ב חדש מיום התביעה אלא מיום הבגר ואם כבר עברו עליה י\"ב חדש אחר הבגר קודם שתבעה אין לה אלא שלשים יום כדין אלמנה דתנן במשנה ב' פ\"ה דכתובות הכי איתא התם בגמרא. אבל משום דלא משכחת לה בוגרת שצריכה י\"ב חדש אחר התביעה. אלא דוקא כשהתביעה היתה ביום הבגר אמרינן בגמרא דפרקין לעיל דף [ע.] (ע\"ד). ומשום האי אנפא דחיקא לא ה\"ל למתני בבוגרת י\"ב חדש. אלא מתניתין תני בוגרת וששהתה י\"ב חדש. כלומר בוגרת כדינה שזמנה בחסר ויתר כדכתיבנא והנערה ששהתה זמן הקצוב לה דהיינו י\"ב חדש. והרא\"ש כתב תני בוגרת ששהתה שנים עשר חדש ומתניתין חדא קתני בוגרת ששהתה יב\"ח בבגרותה ואלמנה שנתקדשה. לכל אחת נותנין ל' יום ע\"כ: \n",
+                    "<b>הואיל ובעלה חייב במזונותיה</b>. מסיק בגמרא דטעמא משום דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת. כלומר מה שאמרה התורה דבעל מפר נדרי אשתו משום כיון שאשה ניזונת משל בעלה אינה נודרת אלא לפי דעתו וכאילו פירשה אם לא ירצה לא יהיה נדר. הלכך בקל חשבינן לה ככנוסה לענין הפרת נדרים כיון דנזונת משלו ומצי ס\"ל לר\"א אפילו כמשנה אחרונה דמתניתין ג' פרק ה' דכתובות דאינה אוכלת בתרומה דהחמירו לענין תרומה שלא לעשותה ככנוסה: \n",
+                    "<b>וחכמים אומרים אין הבעל מיפר יחידי</b>. רש\"י: \n",
+                    "<b>עד שתכנס לרשותו</b>. פירש הר\"ן דלא אמרינן על דעת בעלה נודרת מכשנתחייב במזונותיה אלא מכשנכנסה לרשותו. ע\"כ. וכניסת רשותה מאי היא. הטור סימן רל\"ד כתב דדוקא בכניסתה לחופה אבל מסירה לשלוחיו לא סגי לענין הפרת נדרים. אלא בין הוא בין אביה עמו אין יכולין להפר כדתנן בפרק דלקמן משנה ט'. והבית יוסף כתב דלהרמב\"ם מסירתה זו היא כניסתה גם לענין הפרת נדרים כמו לשאר דברים שכתבתי במשנה ה' פ\"ד דכתובות וכן דקדק בכ\"מ פרק י\"א מהלכות נדרים סימן כ\"ב ולפי זה מ\"ש הרמב\"ם שם סימן ח' ומאימתי מיפר הבעל נדרי אשתו ושבועותיה משתכנס לחופה וכתב בכסף משנה וז\"ל במשנה [ד'] פרק י'. ומבואר הוא מאחר שכתוב בתורה שלארוסה אינו מיפר לבדו ואם בית אישה נדרה מיפר לבדו וגדר הנשואה הוא משתכנס לחופה ע\"כ. לא הוי ליה לכסף משנה לסתום אלא לפרש. שאף על פי שגדר הנשואה כניסת החופה מכל מקום מסירתה כמו כניסתה הוא כדי שלא נטעה לומר דאין לפרוץ גדר הנשואה ושאינו מיפר אלא בכניסת החופה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שומרת יבם</b>. מפורש במשנה ג' פרק ד' דיבמות: \n",
+                    "<b>רבי יהושע אומר לאחד ולא לשנים</b>. פירש הר\"ב דס\"ל דיש זיקה וזיקה ככנוסה. וכן לשון הרא\"ש. ולפי זה אפילו לבדו מצי מיפר ותימה מנלן לעשות מחלוקת שניה בין ר\"א לר\"י דלר\"א הא פרשינן דמיפר בשותפות ולר\"י מצי מיפר לבדו. והר\"ן אע\"פ שגם הוא מפרש כן כתב אח\"כ. א\"נ כי אמרינן ר\"י קסבר יש זיקה. לאו למימרא דלהוי ככנוסה אלא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהויא כארוסה ומיפר בשותפות. ע\"כ. ואפשר לי לומר דנקט ככנוסה לפי דהכי אשכחן דאמר ר' אושעיא בגמרא פ\"ב דיבמות דף י\"ח אליביה דר\"ש ואילו דזיקה כארוסה לא אשכחן בשום דוכתא להכי פירשו להו נמי ככנוסה אע\"ג דבהכי משוי להו מחלוקת שניה: \n",
+                    "<b>אבל לא לשנים</b>. כתב הר\"ב <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שאין ברירה עיין בפירוש הר\"ב משנה ד' פ\"ז דדמאי: \n",
+                    "<b>שיש לאחרים רשות בה</b>. פירש הר\"ב שגם היא זקוקה לשאר אחים. שאם עשה בה מאמר יבם זה. ובא אחיו אחר כך ועשה בה מאמר תפיס שני כדאמר [בפ\"ה דיבמות]. יש מאמר אחר מאמר. רש\"י: \n",
+                    "<b>אין היבמה גמורה ליבם</b>. פירש הר\"ב להתחייב מיתה הבא עליה. לפי שדברי הכל יבמה ארוסה אין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה. רמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכאן עד שאבא ממקום פלוני</b>. מאותה שעה שאצא מכאן ועד שאבא ממקום פלוני והיינו דקתני מכאן ולא קתני מיום זה לפי שאין דעתו אלא מיום שיצא מכאן ומש\"ה לא מפר לה מהשתא דחיישינן דילמא בעודה אצלו תדור נדרים שירצה בקיומן. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אמרו לו הרי הוא אומר כו'</b>. דאע\"ג דאיכא ק\"ו בעל כרחך הקישן הכתוב. ר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפרת נדרים</b>. כתב הר\"ב שאמרה תורה ואם ביום שמוע אישה. וכן ל' הרא\"ש ואע\"ג דגבי אב דכתיב קודם. כתיב נמי ואם הניא אביה אותה ביום שמעו ניחא להו למנקט קרא דגבי בעל. משום דגביה כתיב מיום אל יום: \n",
+                    "<b>נדרה בלילי שבת</b>. כתב הר\"ב האי דנקט בלילי שבת לאשמועינן שמפירין כו' ואפילו שלא לצורך שבת. מדקתני נדרה עם חשכה משמע שאפילו נדרים שלא לצורך השבת דכבר אכלה ודרך להפשיט תכשיטי שבת משחשיכה ותלי טעמא שאם חשכה ולא הפר וכו' והא אפילו בתוך היום אינו יכול להפר אלא ש\"מ דאפילו שלא לצורך מיפר. גמרא. וטעמא כתב הר\"ב במשנה ה' פרק בתרא דשבת: \n",
+                    "<b>בלילי שבת</b>. דקדוק לילי מפורש במשנה ג' פ\"ח דתרומות: \n",
+                    "<b>יפר בלילי שבת וביום השבת</b>. [שהיום הולך אחר הלילה] כדכתיב (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. רש\"י. [*ועיין בספ\"ה דחולין במשנה עצמה. וכן בלשון הר\"ב בפירושו להמשנה ב' פ\"ב דגיטין ובמ\"ה פ\"ד דפסחים]: \n",
+                    "<b>נדרה עם חשיכה מפר עד שלא תחשך</b>. ובדין הוא דליתני אינו מפר *) לכשתחשך כיון דלהחמיר קתני אלא להכי תנא האי לישנא משום דשייך ביה טפי מאי דמסיים מלתיה שאם קודם חשיכה לא הפר אינו יכול להפר דאשמועינן בהאי לישנא דמפירין נדרים בשבת אפילו שלא לצורך השבת. הר\"ן. והא דכתב הר\"ב ולענין הפרה כו' וחכם הוא שאומר מותר לך. בגמרא. ופירש הר\"ן דמשמע ליה מדכתיב (במדבר ל׳:ג׳) לא יחל דברו כלומר לא יעשה דבריו חולין ודרשינן אבל אחרים מוחלין לו שעושין אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שהוא עוקר הנדר מעיקרו וכ\"כ ברפ\"ד דנזיר ופ\"ג דשבועות משנה ז'. וכ\"כ הרא\"ש והר\"ן. ומה שנראה מדברי הרמב\"ם בפירושו ובחבורו בהפך מבואר בכ\"מ רפי\"ג מה\"נ. ומ\"ש הר\"ב אם אינו יכול להכריחה מבטל בלבו וא\"צ להוציא בשפתיו. לא שאם יכול להכריחה שא\"צ ביטול דליתא דלעולם לא סגי בלא ביטול שבלב וכדאיתא בהדיא בגמרא אדתניא אומר לה טלי אכלי אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו אומר לה טלי אכלי כו' וצריך שיבטל בלבו ואם אי אפשר לו שיבטל נדרה בשבת במעשה שיכריחנה לעשותו כמו שזכרנו. יבטל בלבו. לפי שכך הוא לשון התוספתא יבטל בלבו וא\"צ להוציא בשפתיו בין בחול בין בשבת ע\"כ. נמצאת למד שדברי הר\"ב יפורשו באופן זה שמ\"ש ואם אינו יכול להכריחה מבטל בלבו וא\"צ להוציא בשפתיו הכי קאמר שאם אינו יכול להכריחה סגי ליה במה שמבטל בלבו. ואין צריך שיוציא לשון הפרה בשפתיו. שכיון שאמר לה טלי אכלי ורצונו להכריחה אלא שאין ביכלתו כי מבטלו בלבו סגי. אבל אפילו כשמכריחה ושומעת לו צריך נמי שיהא מבטל בלבו וכדאמרן אלא שזה חדוש הוא שכשאינו יכול להכריחה שיהא סגי בבטול. זה הוא שרוצה להשמיענו. לא בא לומר דבדוקא כשאינו יכול להכריחה צריך לבטול וכששומעת להכרחתו א\"צ לבטול דליתא וכמו שכתבתי. וכ\"כ בכ\"מ על דברי הרמב\"ם תרי גווני נינהו חדא מקרי בטול וחדא מקרי הפרה. בטול היינו שיאמר לה טלי אכלי ושתי ובזה בטל הנדר והוא שיבטלנו בלבו אבל כשאומר לה מופר ליכי הופר הנדר אף על פי שאינו אומר לה טלי אכלי ושתי והוא שיוציא הפרה בשפתיו ע\"כ. ונמצא עכשיו שגם להרמב\"ם כשמפר ואינו אומר טלי אכלי צריך שיוציא בשפתיו לשון הפרה ואם אמר טלי אכלי סגי בבטול שבלב בין שומעת לו בין אינה שומעת לו. וא\"נ ששומעת לו צריך גם כן שיבטל בלב. ובזה מסולקת השגת הראב\"ד בריש פרק ט' דנזיר דתנן ואינו כופה לאשתו דהתם בלא בטול שבלב. וכך נראה לי לפרש דבריו שבחבורו שכתב המבטל נדרי אשתו או בתו אין צריך לומר כלום ונתבטלו כל הנדרים ומהו הבטול שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו. ע\"כ. שז\"ש אין צריך לומר כלום ר\"ל שא\"צ לומר כלום מן הלשונות שכתב לעיל מהך שמועילים בלשון הפרה. והיינו שאח\"כ כתב כיצד נדרה כו' נטל ונתן לה ואמר לה טלי ואכלי הרי זו אוכלת ושותה והנדר בטל מאיליו. הרי שהוא בעצמו מפרש לבטול הנדר דכיצד הוא ואומר שאמר לה טלי כו' מבואר הדבר שז\"ש בתחלה א\"צ לומר כלום שמוסב על אמירת הלשונות של ההפרה שכתבם בראש הפרק. וכן נמי מ\"ש אח\"כ המיפר צריך להוציא בשפתיו אבל המבטל אין צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר ע\"כ. היינו נמי שאין צריך להוציא בשפתיו שום לשון הפרה. אלא מבטל בלבו וכופה דהיינו שאומר טלי אכלי כו' והכפייה דטלי אכלי מועלת לבטול שבלב דסגי וא\"צ להוציא בשפתיו לשון הפרה. דאי לא תימא הכי מה כפייה היא בלא אמירה. דאטו טול מקל והך על קדקדה קאמר פשיטא שלא הותר לו להכותה. ודלא כמו שהעתיק הטור דברי הרמב\"ם אמר לה טלי אכלי ואפילו אם אמר כך בלבו וכפה אותה כו' אלא כדפרישית לדבריו דבטול שבלב דאמרן להרמב\"ם נמי כדפירש רש\"י שיאמר בלבו מופר ליכי. לפי שאין אני רואה שום הכרע בדבריו שאינו מפרש כן שאע\"פ שהעתיק סתם ולא ביאר. זהו כפי דרכו להעתיק לשון הגמרא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואלו נדרים שהוא מפר</b>. כדמסיק הר\"ב בסוף מתניתין בין האב בין הבעל וקרא כתיב (במדבר ל׳:י״ד) כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו. ומ\"ש הר\"ב דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו מקיש אב לבעל מה בעל אינו מיפר אלא נדרי ענוי נפש כו' בספרי מפורש שם דהה\"נ דברים שבינו לבינה. והר\"ב השמיטו משום דאכתי לא איירינן בהו ולא קאמר אלא לאפוקי דעת הרמב\"ם וז\"ש בשם הרמב\"ם שהאב מפר הכל. שנאמר כל נדריה ואסריה ולא ס\"ל הקישא דלעיל. ואע\"ג דברייתא דספרי היא כבר כתב בעל מגדול עוז ברפי\"ב מהל' נדרים שהרמב\"ם נשאל בזה. והשיב דכיון שלא נזכר בשני התלמודים ותוספתא לא שבקינן פשטיה דקרא מפני דרשת ספרי דסתמי' אליבי' דר\"ש ויחידאה הוא. ותמה ע\"ז הכ\"מ לדחות משום כך ברייתא שלימה אע\"פ שלא נזכרה בשום מקום אחר ובכמה מקומות פוסק הרמב\"ם כברייתא דספרי אע\"פ שלא נזכרה בשום מקום אחר. ועוד דבהדיא איתא בירו'. ועוד דקדק כן מהבבלי. ולענין פשטיה דקרא איכא למימר דכיון דכתיב בין איש לאשתו בין אב לבתו הוקשו זה לזה לכל דבריהם כדדרש בספרי. ע\"כ. ועוד כתב הטור סימן רל\"ד בשם הר\"ר יחיאל דקרא דכל נדריה היינו קודם שנתארסה. והקישא אתי לנתארסה ומת הבעל וחזרה לרשותו דכיון דבעודה ארוסה אין האב מפר אלא נדרים שהבעל יכול להפר שהרי אינו מפר אלא בשותפות הבעל. אף כשמת הבעל וחזרה לרשותו אינו בדין שיפר נדרים שלא היה יכול להפר קודם לכן: \n",
+                    "<b>דברים שיש בהם ענוי נפש</b>. מפרש בגמרא דה\"ק אלו נדרים שהוא מפר בין לעצמו בין לאחרים דברים שיש בהם ענוי נפש כו': \n",
+                    "<b>ואם לא ארחץ</b>. פירש הר\"ב שבועה שלא ארחץ וכתב דבלשון חכמים שבועות בכלל נדרים. כדתנן ברפ\"ק כנדרי רשעים (וכו') [נדר בנזיר ובקרבן] ובשבועה. וכמו שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>אם אתקשט</b>. פירש הר\"ן קשוט הפנים כגון כחול ופקוס דבהא הוא דסבירא להו לרבנן דמפר משום נדרי ענוי נפש. אבל קשוט של מטה אפילו רבנן מודו לרבי יוסי דאין אלו נדרי ענוי נפש אלא דברים שבינו לבינה וה\"נ מוכח בגמרא. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אמר ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש</b>. מסקינן בגמרא מדלא קאמר סתמא לא יפר ש\"מ דה\"ק נדרי ענוי נפש הוא דלא הוו הא דברים שבינו לבינה הוויין ועמ\"ש בזה במשנה ב' וכן על מה שכתב הר\"ב דלא פליג [*אלא] אנדר בלבד. ומ\"ש הר\"ב דאין הלכה כר\"י כ\"כ הרמב\"ם בפירושו ואכתוב בזה במשנה דלקמן בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואלו הן וכו'</b>. מסקנא דמלתא דר\"י היא. הר\"ן: \n",
+                    "<b>פירות מדינה עלי</b>. כתב הר\"ן ומסתברא דלר' יוסי נמי בנדרה מפירות מדינה שהיא דרה בו יפר דלא גרעה מדינתה מחנווני המקיפו וכי קתני יביא לה ממדינה אחרת כשלא נדרה מפירות מדינתה. ע\"כ. אבל הר\"ב כתב לקמן מדינה זו. וכן העתיק הרמב\"ם מדינה זו. וכן הוא בספרים אחרים וקשה לומר דגרעה מחנוני המקיפו: \n",
+                    "<b>ואם לא היתה פרנסתו אלא ממנו</b>. פירש הר\"ב שהוא מאמינו עד שירויח ויפרע לו. ולא ימצא אחר שהוא מקיפו ופעמים שאין לו מעות ונמצאת היא מתענה הר\"ן. וצ\"ע דלהרמב\"ם בחבורו משמע. דלא הוי אלא דברים שבינו לבינה דמש\"ה השמיט הא דחנוני. וכמ\"ש שם הכ\"מ. והרי כולה מתניתין בענוי נפש מיירי מדדייק יתורא דדברי ר' יוסי [*כדלקמן] ואין להאריך: \n",
+                    "<b>הרי זה יפר</b>. עיין מ\"ש במתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>דברי ר\"י</b>. כתב הר\"ב וכל מתניתין דהאי פירקא אזלא כוותיה. גמרא. ודייקינן לה כיון דקתני ר\"י אומר אין אלו נדרי ענוי נפש. ואיהו גופיה אמר אלו הן נדרי ענוי נפש למה לי למתני תו הרי זה יפר דברי רבי יוסי אלא לאשמועינן מכאן ואילך נמי רבי יוסי הוא. וכתב הר\"ב ואינה הלכה וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. וטעמא כדכתב הרא\"ש והר\"ן דכיון דמש\"ה תנן דברי ר' יוסי לאשמועינן דכולהו פירקא ר' יוסי הוא הלכך לאו סתמא נינהו. דתימא דהוה מחלוקת ואחר כך סתם והלכה כסתם. אלא הרי הוא כאילו הוא שונה בכולהו דברי רבי יוסי. ומה שכתב הר\"ב כל נדר וכו'. ואפילו שעה אחת היינו טעמא דזה שכתב לעיל דניוול של יום א' לא הוי ניוול לרבי יוסי דהא לרבנן הוה ניוול ה\"ה של שעה אחת דל\"ש וכ\"כ הכ\"מ. ומ\"ש וכן מפר נדרים ושבועות שבינו לבינה ילפינן מדכתיב (במדבר ל׳:י״ז) בין איש לאשתו בין אב לבתו. ומ\"ש כגון אם נשבעה או נדרה שלא תכחול ושלא תתקשט. תמיהה טובא כיון שאין הלכה כרבי יוסי והרי לרבנן כל קישוט הוי בכלל ענוי נפש. ואפילו לר\"י כתב הר\"ב דלא פליג בנשבעה. ועוד דמידי הוא טעמא דלא פליג בנשבעה אלא משום דשבועה ליכא תנאה גבה אלא שבועה דלא ירחץ לעולם קאמר ובהא לא פליג. וא\"כ הכא דסתמא קאמר ולא התנה שנשבעה ונדרה לפי שעה אם כן אף רבי יוסי מודה דהוי עינוי נפש. ומה שכתב הרמב\"ם בפירושו הכל מודים שנדרים שבינו לבינה יפר כגון שנשבעה על ענין מעניני הקישוט י\"ל שנתכוין לקשוטי פנים של מטה. והיינו דדייק לכתוב ענין מעניני כו' ותדע שהרי תשמיש הכניס ג\"כ בדברים שבינה לבינו. שכתב ומה שתלוי בענין התשמיש. ולקמן בסוף הפרק כתב פלוגתא ודלרבנן יפר הכל. אלא דהכא בענינים התלויים בתשמיש. לא תשמיש עצמו. אבל דברי הר\"ב סתומין ומשמע ודאי דבכל כיחול וקישוט קאמר ועיין מה שאכתוב בסוף פרקין ובמשנה ד' מנדר דתשמיש שכתב הר\"ב. והרמב\"ם בחבורו בריש פ\"י כ' דברים שבינה לבינו כגון שנשבעה שלא תכחול ושלא תתקשט שנאמר בין איש לאשתו ע\"כ. ולדידיה איכא למימר דכרבי יוסי כ' כן ודרבי יוסי אף בנשבעה חולק וכן בנדרים דלעולם. ובכולהו סובר שאינו אלא דברים שבינו לבינה. וכן סברת הר\"ש והר\"ן. וז\"ל הרא\"ש רבי יוסי לא מבעיא קאמר ל\"מ ניוול דחד יומא דלא הוה ענוי נפש אלא אפילו רחיצת עולם לא הוי ענוי נפש. ע\"כ. וכמחלקותם ברחיצה כן מחלקותם בקישוט. וכמו שכתב הרמב\"ם בפירושו וז\"ל. ולפי זה הפירוש ג\"כ מה שאמר אם אתקשט אם לא אתקשט ע\"כ. אבל גם לדברי הרמב\"ם קשה שאף ע\"פ שנאמר שבחבורו חזר בו ופסק כרבי יוסי וכדעת הרמב\"ן שכתב הרא\"ש ומטעם דבגמרא איבעיא להו אליביה דר\"י. אי קאמר אין בהם ענוי נפש הא משום דברים שבינו לבינה הויין אי לא ומדאיבעיא לן אליביה שמע מיניה דקיימא לן כוותיה. ע\"כ. אכתי קשיא דא\"כ ברחיצה נמי לפסוק כוותיה. ולא מצינן כן בדבריו בחבורו אלא איפכא. שהרי הוא חושב לרחיצה בהדי אכילה ושתיה שחשבן לנדרי ענוי נפש. והכ\"מ לא העיר בזה כלל. אבל בב\"י סימן רל\"ד כתב וז\"ל ויש לתמוה למה בקישוט פסק כרבי יוסי וברחיצה פסק כרבנן. ואפשר שהוא ז\"ל מפרש דכי תנן אמר רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש לא ארחיצה קאי אלא אקישוט. והא דאמר אין אלו נדרי כו' בלשון רבים היינו משום דקישוט הוו גווני טובא כחול ופרכוס. ועוד דמשום דתנא קמא אמר בין נשבעה שלא להתקשט בין נדרה מיפר משום ענוי נפש. אתא איהו למימר דליתא. אלא בין נדר בין נשבע אינו מפר משום נדרי ענוי נפש. עכ\"ל. ואכתי קשיא לי דמי הכניסו להרמב\"ם לחלק בכך ואדרבא סוגיא דגמרא רהטא דנקטא לפלוגתייהו דר' יוסי ות\"ק בענין רחיצה וכמו שכתוב בפירוש הר\"ב והרמב\"ם. ואפשר לי לומר דבגמרא איתא ורמי דר' יוסי אדרבי יוסי מעין של בני העיר וכו'. רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים. השתא כביסה אמר רבי יוסי יש בה צער. גוף כולו לא כ\"ש. ומשני אמרי אין. כביסה אלימא לרבי יוסי. דאמר שמואל ערביבותא דרישא מתיא לידי עוירא. ערביבותא דמני מתיא לידי שעמימותא. ערביבותא דגופא מתיא לידי שיחנא וכיבי. כלומר ושעמום קשה מכולן. ואיכא למימר שסובר הרמב\"ם דשינויא דחיקא הוא ולא סמכינן עליה. ודסברא דרומיא עדיפא לפי שחשש שיחנא וכיבי קרוב יותר לבא ע\"י מניעת הרחיצה. ממה שיבא שעמום ע\"י מניעת כביסה. ולפיכך שמעת מינה מהברייתא דאית לי' לרבי יוסי דרחיצה הוה ענוי הגוף במכל שכן דכביסה ולפיכך יש לפרש המשנה ג\"כ דלא פליג אלא אדסמיך ליה והיינו קישוט אבל לא ארחיצה. וסוגיא דגמרא דרהטא ונקטא פלוגתייהו דר\"י ורבנן ברחיצה היינו מקמי דאתמר ההוא רומיא והשתא לרבי יוסי אפילו ברחיצה דיומא לא פליג. דכולה מלתא דוקא בקישוט הוא דקאמר. ולפיכך פסק הרמב\"ם ג\"כ בחבורו דאין בין ניוול דחד יומא. לניוול לעולם. ואלא מיהא הא כדאיתא והא כדאיתא דרחיצה הכל משום ענוי נפש. וקישוט הכל משום דברים שבינו לבינה. ומעכשיו אע\"פ שדברי הרמב\"ם שרירין וקיימין אכתי דברי הר\"ב בתמיהתן הן עומדין מכל הני קושיות שהקשיתי עליו. וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם שאני נהנה לבריות</b>. לשון רש\"י קונם יהא עלי כל מה שאני נהנה לבריות. וגם הרא\"ש והטור סימן רל\"ד העתיקו שאני: \n",
+                    "<b>אינו יכול להפר</b>. פירש הר\"ב שאין זה מנדרי עינוי נפש שהרי יכולה להתפרנס משל בעל. וכתב הר\"ן וכי תימא דהא ודאי בעל אין פרנסתו אלא מן הבריות. וה\"ל בריות כחנוני שאין פרנסתו אלא ממנו דאמר יפר. לאו קושיא היא דהתם אסר לה לפירות חנוני אפילו בזמן שמביאם לה בעל. הלכך יפר. אבל הכא לא אסרה אנפשה פירות הבריות אלא הנאת הבריות הלכך כל היכא שהבעל לוקח אותם מותרת בהן שאינה נהנה מן הבריות אלא מן הבעל. ע\"כ. וכ\"כ הרא\"ש: \n",
+                    "<b>ויכולה היא ליהנות בלקט וכו'</b>. כתב הר\"ב ה\"ק ועוד טעמא אחרינא כו' שהרי יכולה ליהנות כו'. גמרא. וכתבו הרא\"ש והתוספות. וקשה גבי חנוני אמאי יפר והרי יכולה ליהנות מלקט שכחה ופיאה וי\"ל דמיירי בימות הגשמים דליכא לקט שכחה ופיאה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בלקט שכחה ופיאה</b>. אפי' טובת הנאה [דאסרינן לקמן] ליכא בהו. דדוקא היכא דכתיב נתינה שייך טובת הנאה. הרא\"ש. ומהאי טעמא מפרש בגמרא דלא תנן נמי מעשר עני משום דלא פסיקא ליה דדוקא במתחלק בתוך הגרנות דכתיב גביה והנחת בשעריך שרי לה לאתהנויי. אבל במתחלק בתוך הבית דכתיב ביה נתינה ונתת ללוי ולגר וכו' אסור לה לאתהנויי. והא דבפ\"ח דפיאה משנה ה' משמע דמתחלק בגורן לאו לכל מי שירצה [הוא] אלא לכל הבא צריך לחלק לו בעל כרחו משא\"כ בביתו שמחלק למי שירצה [הוא]: \n",
+                    "<b>וקונם כהנים וכו'</b>. אין זה תלוי בנדר אשה ואמרו בכאן לדמיון הדין ממה שאמר שמי שנדרה שלא תהנה מן הבריות יכולה היא ליהנות בלקט שכחה ופיאה שזה ממתנות העניים אמר גם כן הנודר שלא יהנו ממנו הכהנים והלוים כו'. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>יטלו על כרחו</b>. ובגמרא אלמא טובת הנאה אינה ממון. אימא סיפא כהנים ולוים אלו. יטלו אחרים אבל לאילין*) לא. אלמא טובת הנאה ממון. ושני רבא שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו ע\"כ משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דאתא למסרי עליה שויא כעפרא בעלמא. ופירשו המפרשים דלעולם טובת הנאה ממון ורישא משום דכיון שאסר כל הכהנים בהנאה אי אפשר ליתנו לשום כהן ואין לו בהם טובת הנאה וא\"א לעכבו לעצמו [וכן במעשרות אע\"ג דשרי לזרים מ\"מ נתינת מעשר ללוי היא] הלכך הוו כאילו אינם שלו. אבל סיפא כיון שיכול ליתנו לאחרים יש בהם טובת הנאה. ע\"כ. והא דמוכח מפירש הר\"ב דספ\"ב דקדושין דטובת הנאה דתרומות ומעשרות אינו ממון. כתב הכ\"מ בפ\"ז מהלכות נדרים דמצא כתוב שיש לחלק בין טובת הנאה דמודר הנאה לטובת הנאה דעלמא. מתרי טעמי. חדא דהא ס\"ל דאפילו ויתור אסור במודר הנאה וסתם לן תנא דמתניתין בתלת דוכתי בהאי מסכת הכי. ועוד דהא חזינא מלתא דאסורי הנאה אפילו [לתתו] בהנאה אסור דאילו יין נסך אם נגע כותי ביינו בכוונה אסור בהנאה ואפילו לתתו לכותי ה\"נ גבי מודר הנאה כיון דאסור לאתהנויי מיניה אסור לתת התרומות אע\"פ שאינם שלו ויש לו ליתנם על כרחו ואפ\"ה אסור ע\"כ. ועיין במ\"ג פ\"ג דפסחים ועיין במשנה י' פרק ט' דב\"ק שם כתבתי דלהר\"ן יטלו דוקא. אבל לתת בידים לא ולב\"י אפילו לתת בידים: \n",
+                    "<b>יטלו אחרים</b>. ולא אלו וטעמא משום דשייך בהו טובת הנאה. וכדכתבינן. ולהכי לקט שכחה ופאה ומ\"ע דגורן דלא שייך בהו טובת הנאה כלל תנן דיכולה ליהנות ואע\"ג דהוי כמו האומר אלו שהרי לא נאסרו אלא לאשה זו מחמת נדר עצמה אלא טעמא משום דלא שייך בהו כלל שום טובת הנאה ולהכי לא תנן נמי עניים נהנים לי ולפיכך אני תמה שהרמב\"ם בפ\"ז מה\"נ וכן הטור סימן רכ\"ז כתבו אמתניתין דקונם כהנים ולוים וכו'. וכן הדין במתנות עניים וכלומר לקט שכחה ופיאה ומעשר עני וכ\"כ ב\"י והרי לא שייך בהו טובת הנאה כלל חוץ ממעשר עני שבבית הואיל והאשה המודרת הנאה מהבריות יכולה ליהנות ממנו. וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם שאיני עושה וכו'</b>. פירש הר\"ב הקדש יהא כל מה שאני עושה וכו'. וכן העתיקו תוספות והרא\"ש בפסקיו. שאני. וכן בסיפא. והתוספות פ\"ה דכתובות דף נ\"ט כתבו בזה וכבר כתבתי דבריהם ברפ\"ק בדבור שאיני אוכל. והא דאיצטריך הר\"ב לפרש קונם הקדש משא\"כ בכולי מכילתין משום דבעי למיפרך עליו. ואע\"ג דהקדש מוציא כו'. אבל עיקר לשון קונם כינוי קרבן כדתנן ריש מכילתין. ומיהו קרבן הוא הקדש: \n",
+                    "<b>על פיך א\"צ להפר</b>. כתב הר\"ב משום דמשעבדא ליה ואין להקשות והרי יכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה כמו שכתבתי במשנה ד' פרק ה' דכתובות. דהא לא אמרה אלא איני עושה ולפיכך (לא) הויא כמפקעת מידי שעבוד שאינה יכולה וכבר כתבתי בזה ברפ\"ז דכתובות. ומ\"ש הר\"ב ואע\"ג דהקדש מוציא מידי שעבוד. והא דתנן במשנה ב' פ\"ו דערכין דאין הקדש מוציא מידי שעבוד מלוה. התם הקדש דמים והכא קרבן דקדושת הגוף הוא. כן פירש\"י פ\"ה דכתובות דף נ\"ט ע\"ב: \n",
+                    "<b>יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו</b>. בפ\"ה דכתובות במשנה ד' כתבתי דאם מעלה לה מעה כסף המותר שלו והיינו דכתב הר\"ן דהעדפה דהכא מוקמינן בכתובות בהעדפה שע\"י הדחק ובהא פליגי דת\"ק ס\"ל דאפילו האי העדפה נמי דידיה: \n",
+                    "<b>שמא יגרשנה</b>. פירש הר\"ב וא זיחול הנדר ותהא אסורה לחזור לו דכיון דמדינא חייל אי לאו דאלמוהו רבנן לשיעבודיה. כי אלמוהו ה\"מ דכל היכא דקיימא קמיה לא ליחול אבל נתגרשה כאילו חייל מעיקרא דמי כיון דמדינא ראוי לחול. הר\"ן. וכ\"כ התוספות. ומשמע דהפרה מועלת לאחר הגירושין ולהכי מ\"ש הר\"ב בסוף משנה ב' דנתגרשה אסורה בתשמיש כל אדם היינו באם תנשא אבל קודם שתנשא מותרת לחזיר לו שהרי הופר חלקו. וכ\"כ הטור סימן רל\"ד. ומ\"ש הר\"ב באומרת יקדשו ידי לעושיהם. פירש לעושיהן*) להקב\"ה שעשאן אבל אין לפרש למלאכתן דא\"כ הל\"ל למעשיהן כדאשכחן ספ\"ק דנדרים [ע\"ש בפירש הר\"ב]. תוספות פ\"ה דכתובות דנ\"ח ופרק האשה רבה דצ\"ג. וכתב הב\"י דלאו למימרא שהיא מקדשת מעשה ידיה לגמרי עסקינן דא\"כ מאי קונם שאני עושה על פיך דקתני שאני עושה הקדש מבעי ליה אלא הכי פירושא באומרת יקדשו ידי לעושיהן על פיך. כלומר שידיה יהיו אסורין על פיו כהקדש ע\"כ. ולפי מ\"ש בספ\"ק גבי קונם פי מדבר עמך שכיון שמזכיר הפה הוי כאומר תקדש פי לדבורי. ה\"נ דאמרינן באומרת יקדשו ידי לעושיהן. לאו דוקא באומרת אלא נעשה כאומרת כיון שהזכירה הידים כלומר אם אמרה קונם מעשה ידי שאני עושה לפיך. וכ\"כ הר\"ן בעצמו לעיל פ\"ב די\"ז ע\"ב ועיין מ\"ש שם במשנה ב'. וז\"ל הרמב\"ם בפי\"ב מהלכות נדרים אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה כו'. אבל צריך להפר שמא יגרשנה וכו'. והיינו נמי מהאי טעמא שכשנדרה והזכירה ידיה נעשה כאומרת יקדשו ידי כו'. כך נ\"ל. ואני תמה מאוד על הר\"ן. שתמה בזה על הרמב\"ם. במה שאמר שכשנדרה שלא יהנה במעשה ידיה שצריך להפר והא דבר שלא בא לעולם הוא ע\"כ. וגם הכ\"מ נדחק בישוב זה. והרי הר\"ן הוא בעל סברא זו בעצמה דכיון שהזכירה הידים אמרינן נעשה כאומר וכו'. ומאי קשיא ליה. וגם הרא\"ש והתוספות והטור יו\"ד סימן רי\"ג כתבו דנעשה כלומר ושם כתב ב\"י שכן סברת הרמב\"ם לפיכך אין תפיסה כלל על הרמב\"ם בזה. אבל אי קשיא הא קשיא. דהא תנן במשנה ד' פ\"ה דכתובות המקדיש מעשה ידי אשתו וכו'. רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין וטעמא משום דאין אדם מקדיש דשלב\"ל וכן הלכה והעתיקו הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות ערכין ושם כתב דכי אמר יקדשו ידיך לעושיהן דקדיש. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ותקשה דא\"כ במקדיש מעשה ידיה נמי ליקדש כיון שהזכיר הידים. אבל הטור בא\"ה סימן פ\"א לא העתיק אלא המשנה ולא כתב דיקדשו ידיך לעושיהן דקדיש משמע ודאי בין כך ובין כך ס\"ל דלא קדיש. וטעמא נראה ודאי דס\"ל דכיון שהיא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה הלכך אינה משועבדת לו ולפיכך אינו יכול להקדיש אפילו כי אמר יקדשו ידיה לעושיהם מ\"מ אילו היו המעשים ר\"ל מה שעשתה היו בעולם כבר זכה בהם ויכול להקדישם אבל ידיה אינו יכול להקדיש. וכבר השיג הר\"ן בזה על הרמב\"ם דהיאך יכול להקדיש ידיה כי אמר יקדשו ידיך לעושיהם והרי אינם משועבדים לו. וכל מה שכתב הכ\"מ בישוביו נ\"ל שאינם עולים כלל לעיקר הקושיא ודעת לנבון נקל. ואין להאריך בכאן. גם בב\"י כשהעתיק דברי הר\"ן בזה. לא השיב עליהם כלום. אבל נמצא עכשיו שלא בלבד קושיות הר\"ן שעליו. מטעם שאין ידיה משועבדים לו. שיש ג\"כ להשיג עליו מיניה וביה באותה הבבא עצמה דא\"כ כשמקדיש מעשה ידי אשתו נמי תקדוש [ומ\"ש הר\"ב] [*והלכה כריב\"ן. גמרא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וסבור שנדרה בתו</b>. והפר לשם בתו. רש\"י: \n",
+                    "<b>הרי זה יחזור ויפר</b>. כתב הר\"ב דהפרה בטעות וכו'. וגם שיכוין לנדר שנדרה דכתיב ושמע אביה את נדרה עד שידע איזה נדר נדרה. וז\"ל הרמב\"ם ועל הדבר שנדרה עליו ושידע הדבר שנדרה הראיה ג\"כ למה שאמר ושמע אביה את נדרה. ע\"כ. לפי שיש שני שנויים אם על איזה דבר שנדרה כלומר או תאנים או ענבים ואם באיזה דבר נדרה כלומר או בנזיר או בקרבן. ואפשר שז\"ש הר\"ב לנדר שנדרה ר\"ל על איזה דבר נדרה או תאנים או ענבים וז\"ש שידע איזה נדר נדרה ר\"ל אם בנזיר אם בקרבן. אבל מ\"מ דחיקא לישנא שכתב הראיה בין שתי החלוקות ואיכא למטעי שאינן אלא חלוקה אחת. והשניה חוזרת על הראשונה לביאור הראיה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תאנים וענבים וכו'</b>. עיין משנה ח' פרק ו' דברכות מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>אלו שאיני טועמת</b>. יש לדקדק למאי תנא כל אריכות זה. א\"נ ליתני שאיני טועמת בלבד כמו בסיפא. ולשון הרמב\"ם בפרק י\"ג אסרה עצמה בתאנים וענבים בין בנדר בין בשבועה בין שאסרה עצמה בכל המין בין שאמרה תאנים וענבים אלו ע\"כ. משמע שמפרש דמתניתין תרתי קאמרה או שאמרה אלו. או שאמרה שאיני טועמת דהיינו בכל המין. ואף על פי שכתבתי במשנה ג' פרק ו' לענין כבוש שאיני טועם דלהרמב\"ם הא דקאמר שאיני טועם אינו מוסיף באיסור. לא קשיא דה\"נ לא אמינא לך שלשון איני טועם הוא שמוסיף לאסרה בכל המין דודאי אם לא אמרה אלא תאנים עלי בלחוד שהיא נאסרת בכל המין. אלא דמתניתין בעיא לאשמועינן תרי גווני ואי לא תני אלא תאנים וענבים אלו לא שמענו אלא שהוא נדר אחד ואוסרת עצמה באלו בלבד ולפיכך הוצרך התנא להוסיף שאיני טועמת כלומר אי נמי אסרה עצמה מלטעום בכל המין: \n",
+                    "<b>שאיני טועמת</b>. הרא\"ש בפסקיו העתיק שאני וכן בסיפא: \n",
+                    "<b>אינו מופר עד שיפר אף לענבים</b>. לשון הר\"ב עד שיפר כולו כלומר שאין הנדר כולו מופר עד שיפר כולו אבל מה שהפר מופר דאלת\"ה היאך כתב דחכמים קאמרי מה הפרה מה שהפר מופר דמשמע דכולי עלמא מודו בהכי. הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב אלא אורחיה דקרא למכתב הכי הוצרך לכתוב כן דאלת\"ה ליתקש הפרה להקמה. ומ\"ש הר\"ב ואף על גב דבהתרת חכם אמרינן נדר שהותר מקצתו וכו' דדוקא גבי התרת חכם הוא דאמרינן הכי משום דנעשה הנדר טעות מעיקרו הלכך כיון דהותר מקצתו הותר כולו שלא היה דעתו אלא שיהא כל הנדר קיים אבל הפרת הבעל שהיא מכאן ולהבא מה שהותר הותר והשאר עומד באיסורו. הרא\"ש דף פ\"ב ע\"ב: \n",
+                    "<b>קונם תאנים כו' הרי אלו ב' נדרים</b>. בגמרא מוקמינן למתניתין דרבי שמעון היא דאמר רבי שמעון עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד [במשנה ג' פרק ה' דשבועות] פירש הר\"ן ה\"נ לא חשיבי ליה שני נדרים עד שתאמר שאני טועמת לכל אחד ואחד. אבל אם אמרה קונם שאני טועמת לא תאנה ולא ענב. לרבי שמעין נדר אחד הוי. ולרבנן ה\"ל שני נדרים ע\"כ. וכן פירש רש\"י. אבל הרא\"ש וכן הטור סימן רל\"ד העתיקו שאמרה קונם פעמים. וכן כתבו התוספות. וכבר כתבו הר\"ב והרמב\"ם בפירוש משנה ז' פ\"ט דאין הלכה כר\"ש ועיין מ\"ש רפ\"ב דקדושין: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>המודר הנאה מחתנו</b>. קרי ביה חותנו כמו חתן משה ובסדר משנה שבגמרא גרסינן המדיר [*אלא דלפי זה תהיה הגירסא לחתנו]א): \n",
+                    "<b>והוא רוצה לתת לבתו מעות</b>. הא דקתני מעות משום דאי יהיב לה מזונות אינו צריך לומר לה כלום לפי שאין לבעל זכייה בהן. והיינו דתנן בפרק אין בין המודר וזן את אשתו ולא הצריכוהו לומר ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן משום דכיון דאיהו זנה במקום הבעל לית ליה לבעל שום זכות באותן מזונות שהרי אפילו נתן לה הבעל מזונות הקצובים לה וצמצמה והותירה אין לו לבעל זכות באותו מותר כלום וכו'. הר\"ן: \n",
+                    "<b>[*לך</b>. וכן במשנה ב' וה' פ\"ג דקדושין אע\"פ שבכל מקום לנקבה הלשון ליך ביו\"ד הרי נמצא ג\"כ שאמרה המילדת לרחל (בראשית לה) כי גם זה לך בן וכן אמרה האשה הזונה לפני שלמה המלך ע\"ה לאחרת (מלכים א ג׳:כ״ו) גם לי גם לך לא יהיה] [ומלאך אמר (ובראשית ה\"א) מה לך הגר]: \n",
+                    "<b>ובלבד שלא יהא וכו'</b>. כתב הר\"ב אצולי מטרחא כו'. וכחנן דריש פרק בתרא דכתובות דהלכתא כוותיה ועיין מ\"ש לעיל פ\"ד מ\"ג: \n",
+                    "<b>אלא מה שאת נושאת כו'</b>. הר\"ב וכן הרמב\"ם לא פירשו. אי מתניתין דוקא קתני דבעינן הני תרי לישני אבל אי אמר על מנת שאין לבעלך רשות בהם בלחוד לא מהני. ואי לאו דוקא. ובגמרא אמר רב לא שנו אלא דאמר לה מה שאת נושאת ונותנת בתוך פיך אבל אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל. ושמואל אמר אפילו אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל. וכתב הר\"ן שדעת הרמב\"ם דלכולי עלמא על מנת שאין לבעלך רשות בהן בלחוד לא מהני ומתניתין רבי מאיר היא דס\"ל במשנה ג' פ\"ק דקדושין מה שקנה עבד קנה רבו וה\"ה לאשה ובעל דהכא. ורב סבר דוקא כשמיחד לאיזה דבר שיהיה לא קנה בעל. ושמואל סובר אפילו כשיאמר כל מה שתרצי וכו' הואיל ואמר שאין לבעלך רשות ואמר מה שתרצי תעשי מהני. וטעמא נ\"ל משום דכי אמר לה מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לה לגמרי. דנימא לאלתר זכה בהם בעל. אלא הרי הוא כאומר לא יהו שלך אלא לאותו דבר שתרצי לעשות מהן בכל שעה ושעה. וס\"ל לשמואל דכי היכי דמיחד לדבר אחד מיוחד מהני. הכי נמי כיון דמיחד לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה מהני שאין קנין חל אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן איזו דבר לאותו דבר בלחוד עכ\"ל הר\"ן. ולדבריו דעת הרמב\"ם לפסוק כרבי מאיר ודרב ושמואל תרווייהו אליביה דרבי מאיר פליגי. וקשיא לי מפירושו למשנה ג' פרק קמא דקדושין דהתם פסק כחכמים דר\"מ. לפיכך נראה לי דהרמב\"ם מפרש כאותן המפרשים שפירשו דרב הוא דס\"ל כר' מאיר. אבל שמואל כרבנן וסובר דלרבנן נמי על מנת שאין לבעליך רשות לא מהני בלחוד ולפיכך בקדושין מפרש באומר על מנת שתצא לחירות פליגי ר\"מ ורבנן כמו שאכתוב שם בס\"ד. וסובר נמי דעד כאן לא אמר שמואל דבעינן תרי לישני בהדדי אלא באומר מה שתרצי וכו'. אבל כי אמר מה שאת כו' אפילו לא אמר על מנת שאין לבעלך כו' מהני. לפי שכשאומר מה שאת נושאת וכו' שמיחד תנאי במתנה עצמה סגי לרבנן. וכן מוכח לשונו בסוף פרק ג' מהלכות זכייה שכתב נתן כו' על מנת שאין לבעלה רשות כו' וקנה הבעל. אבל הנותן מתנה לאשה או לעבד והתנה עמהן הנותן בגופה של מתנה שתהיה לכך וכך לא קנה האדון ולא קנה הבעל. כיצד אמר לה על מנת שתלבשי בהן או על מנת שתשתי בהן ותעשה מה שתרצה בלא רשות הבעל. לא קנה הבעל. וכן אם אמר לעבד על מנת שתאכל בהן ותשתה בהן על מנת שתצא בהם לחירות. או על מנת שתעשה בהם כל מה שתרצה בלא רשות האדון שלך. לא קנה האדון ע\"כ. הרי למדנו מסוף דבריו שכתב או ע\"מ שתעשה וכו' בלא רשות כו'. אבל בתחילת דבריו בשאר תנאים לא הזכיר בלא רשות. ופשוט שכן ג\"כ יתבארו דבריו גבי אשה ברישא אע\"פ שלא הזכיר מלת או המחלקת. ולפי דברי. פוסק כשמואל מטעם דאתיא כרבנן. ועוד מטעם שכתב הר\"ן. למאן דפסיק כשמואל משום דאף על גב דבאיסור איתמר. עיקר פלוגתייהו בדינא תליא אי אמרינן יד אשה כיד בעלה. ולפיכך הלכתא כשמואל בדיני. ותימה על הכ\"מ בפ\"ג מה' זכייה שכתב וז\"ל כתב הרב המגיד שפסק המחבר כשמואל דדיני נינהו. ויש לתמוה עליו דאדרבה כרב פסק וצריך טעם למה. ע\"כ. ותימה על תמיהתו שכיון שמפרש הרמב\"ם דמהני באומר על מנת שתרצי כו' ודאי כשמואל פסק. ומה שהזכיר ג\"כ ע\"מ שתלבשי כו' זהו כשאינו אומר ע\"מ שאין לבעלך וכו' וכמו שכתבתי [*ובטור יורה דעה סי' רכ\"ב וכן בטור אבן העזר סי' פ\"ה כתב הב\"י עצמו ללשון הר\"ן שכתב שהרמב\"ם פוסק כשמואל ולא נחלק עליו כלל וגם שם בא\"ה סי' הנזכר סעיף י\"א כתב או ע\"מ שתעשי מה שתרצי בלא כו'] ועיין עוד במשנה ג' פ\"ק דקדושין. ואף על פי שנתברר דעת הרמב\"ם לא ידעתי דעת הר\"ב מה אדון בה וזה לפי שבמשנה ג' פ\"ק דקדושין מפרש דהלכה כחכמים ולא הצריך לומר אלא ע\"מ שאין לרבך רשות בהן וכ\"כ בהדיא במ\"ג פ\"ח דסנהדרין וכאן הניח המשנה בצורתה ולשונה ולא דחאה מהלכה דאילו לרבנן אינו צריך שתי הלשונות נראה מזה שסובר שמשנתינו הלכה היא וקשיא לדידיה הלכתא אהלכתא וצ\"ע. ועיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ח דפסחים. עוד עיין מה שכתבתי במשנה ו' פ\"ז דעירובין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נדרה בו ביום</b>. [*ביום שנשאת וכדאוקי לה בפרק נערה המאורסה בשנשאת ונתגרשה בו ביום דכי קתני נדרה בו ביום] לרבותא נקטיה דאע\"ג דבו ביום היתה ברשות אביה קודם שנדרה אפ\"ה כיון שנשאת אין לה תקנה אפי' באותו יום עצמו. הר\"ן: \n",
+                    "<b>אינו יכול להפר</b>. פי' הר\"ב שאין הבעל מיפר בקודמין במ\"ג דפרק דלעיל מפורש מנא לן [*וכתב הר\"ן ואי הך חזרה דאירוסין בלחוד [היא] [והארוס מפר בקודמים כדכתב הר\"ב במ\"ג פ' דלעיל] נמי אינו יכול להפר בשותפות האב דכיון שנשאת שוב אין לאביה זכות בה עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>זה הכלל כל שיצאת וכו'</b>. לאתויי מסר האב או שלוחיו. לשלוחי הבעל גמרא. ועיין מ\"ש בזה במ\"ה דפ' דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תשע נערות נדריהן קיימין</b>. כתב הר\"ב נערות לאו דוקא וכ\"כ הרא\"ש וטעמייהו שהרי יש מהן שנדריהן קיימין מפני שכבר נתבגרה. אבל הרמב\"ם כתב כי באמרו תשע נערות ר\"ל שהן היו נערות בשעת קבלת הקידושין וכל מה שמונה בהן בוגרת ר\"ל שהיא בשעת הנדר כבר בגרה ע\"כ. ואף הר\"ב שכתב גבי בוגרת והיא יתומה שנשאת ומת בעלה כשהיא נערה לא הוי ליה לכתוב כשהיא נערה אם לא כדי ליישב דתנן בוגרת ואילו רישא קאמרה תשע נערות. והנה תפס בתחלה פירש הרא\"ש. ואח\"כ פירש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>תשע</b>. כתב הר\"ב ובגמרא אמרינן דחכמים לא שנו אלא שלש נערות וכו' וז\"ל הר\"ן הנך תשע כולהו איתנהו בכלל תלת דהיינו יתומה בחיי האב. ויתומה ממש. ובוגרת. דבכל חד מהנך תלתא גווני היא יוצאה מרשות אביה ורבנן לא מנו אלא הנך תלתא דאמרן כדאיתא בגמרא אלא דרבי יהודה פליג כל חד מהני תלת גווני לתלתא. ואמרינן בירושל' שאף ר' יהודה לא אמרה אלא לחדד בהן את התלמידים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>בוגרות והיא יתומה</b>. כתב הר\"ב ואין האב יכול להפר שהרי היא בוגרת ועוד שהיא יתומה וכו' וכ\"כ הרמב\"ם. והאמת מפרשים שמפני שני דברים נמנעת ההפרה בזו אבל לפי סדר הכללות. לא נקטה לזאת אלא מפני סבת היתמות שיש בה בלבד: \n",
+                    "<b>נערה שמת אביה וכו'</b>. אע\"פ שבשתי הכללות הקודמות התחיל בשתיהן בבוגרת. אבל לפי שבאותן יש בהן שתי סבות המונעות שהרי הן בוגרות גם יתומה אם בחיי האב אם מן האב ממש ואילו הכא בכלל זה אותה שהיא מתחלת בבוגרת אין בה אלא סיבה אחת המונעת והיא הבוגרת ולפיכך התחיל בנערה שמת אביה ובגרה שיש גם בה שתי סיבות מונעות ואע\"פ שבכולן אין אנו צריכין אלא סבה אחת מונעת: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף המשיא בתו הקטנה וכו' ועדיין היא נערה</b>. אשמועינן דאפילו היתה קטנה כשנשאה יצתה מרשות אביה בהנהו נישואין וכי קתני ועדיין היא נערה הה\"נ אפילו היא קטנה כיון שנשאת אין לאביה רשות בה והאי דנקט נערה משום דנדרי קטנה אינם כלום עכ\"ל הר\"ן. וכלומר סתם קטנה ואלא מיהת יש קטנה שנדריה נבדקים כדפירש הר\"ב בר\"פ דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קונם שאיני נהנה וכו'</b>. הרא\"ש בפסקיו העתיק שאני וכן בסיפא: \n",
+                    "<b>אם עושה אני על פיך</b>. פירש הר\"ב דכיון וכו' על ידי שהיא עושה לבעלה גנאי הוא לבעל וכן פירש הרא\"ש. וכ\"כ הטור סימן רל\"ד בטעמא דסיפא שכן מה שאינה רשאה לעשות לאביה ולאביו כדי שלא תיאסר עליו ג\"כ גנאי הוא לו. ע\"כ. ויש לומר שיותר הוא גנאי לו שלא תהנה ממה שלא תעשה א\"נ יותר גנאי לו שלא תעשה ממה שלא תהנה הלכך תרווייהו צריכי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומרת טמאה אני לך.</b> כתב הר\"ב באשת כהן מיירי דנאסרה לבעלה באונסה ולא הפסידה כתובתה כדאיתא בגמרא דיכולה למימר אנא הא חזינא גברא הוא דנסתחפה שדהו. כלומר קדושת כהונתו גרמה לו דהא אונס בישראל משרי שרי הלכך מזלו גרם ויש לה כתובה: ",
+                    "<b>השמים ביני לבינך.</b> כתב הר\"ב בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה. עץ שתשען עליו לעת זקנתה. ואם תמות יקברנה. רש\"י ספ\"ו דיבמות: ",
+                    "<b>נטולה אני מן היהודים.</b> פירש הר\"ב שאסרה תשמיש של כל ישראל עליה ובעל בכלל. ואע\"ג דבמשנה ג' לא הוה בעל בכלל כל הבריות. הכא מוכחא מלתא דהא מכונה לאסור המותר ולכל ישראל הא קיימא באיסור אשת איש. גמרא לעיל דף פ\"ד: ",
+                    "<b>שלא תהא נותנת עיניה באחר.</b> דשמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא. הר\"ן: ",
+                    "<b>טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה.</b> ואיכא למידק כיון דמדינא מתסרא אבעלה כמשנה ראשונה. איסור שבה להיכן הלך. וכ\"ת דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכי אמרה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושין מעיקרא ונמצא שהיתה פנויה כשנאנסה. דהתינח כשאומרת לכשר נבעלתי. אבל כשנבעלה לפסול שנעשית חללה אכתי אסורה לבעלה ומתניתין סתמא קתני. ותירצו דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להימנוה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוות מזלזלא נפשה למימר הכי ומשנה אחרונה אוקמוה אדינא כ\"כ הר\"ן. והתוספות כתבו דכיון דיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מכל וכל בסברא גדולה כזאת ע\"כ. וכך כתבתי בשמם ברפ\"י דיבמות. וכך לשון רש\"י בפ\"ד דמנחות שהעתקתיו בס\"ד במשנה י' פ\"ד דעדיות: ",
+                    "<b>יפר חלקו.</b> כתב הר\"ב דהוי דברים שבינו לבינה. ולמאי דכתב הר\"ב במ\"ב דכולי פרקין רבי יוסי היא ואינה הלכה. ה\"נ אינה הלכה. אלא לרבנן ענוי נפש הוא כך כתב הרמב\"ם. ומיהו הר\"ב כתב לעיל במשנה ב' להלכה דהוי בינו לבינה. והיא מחלוקת בין הפוסקים דאיבעיא לן בגמרא דף פ\"א [ע\"ב] לרבנן מאי. ויש שסוברים דלא אפשיטא ולחומרא ולא יפר אלא חלקו. ויש סוברים דאיפשיטא ע\"ש בפירש הר\"ן. ולא קשיא על מ\"ש הר\"ב בשם רש\"י דמדנדרה על כל העולם ש\"מ דתשמיש קשה לה וא\"כ היכי אמרינן הכא דהוי ענוי נפש אי להלכה אי לאיבעיא. דלא אמר רש\"י הכי אלא למשנה ראשונה. אבל לאחרונה. אמרינן דלא קשה לה התשמיש ולא נדרה אלא שתהא מקלקלת על בעלה: ",
+                    "<b>ותהא נטולה מן היהודים.</b> בפ\"ג דכריתות מפורש כמה גווני דאיסור חל על איסור ומינייהו איסור מוסיף וה\"נ דכוותה דאע\"ג דכבר היא אסורה לעלמא באיסור אשת איש מנו דאתוסף איסור בנדרה על בעלה שהיתה מותרת לו חל נמי על האחרים ובאיסור מוסיף מודה ר\"י כדאשכחן ליה במ\"ה פ\"ג דכריתות ואזדא לה תמיהת התוספות מדאמרינן דכולי פרקין רבי יוסי היא. ואיהו סבר [במשנה ד' פ\"ט דסנהדרין] בא\"א ונעשית חמותו נדון בזיקה ראשונה משום דלית ליה איסור חל על איסור ע\"כ. ולא קשיא דבגמרא דהתם מסיק איסור מוסיף אית ליה והא דאמר נעשית חמותו נידון בזיקה ראשונה. משום דתרי קטלי לא קטלינן ליה: ",
+                    "<small>סלק מסכת נדרים</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נדרים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה נדרים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Nedarim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Nedarim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה נדרים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Nedarim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yevamot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yevamot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b5369c020e80af147856bbb337bcaa9d3b176d0a
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yevamot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,807 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yevamot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה יבמות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Yevamot, Introduction": [
+            "סדר נשים סידר אחר סדר מועד. כדאסמכוהו אקרא והיה אמונת עתך חוסן. וכבר דברתי בזה בפתיחה. וכתב הרמב\"ם ראה להקדים דיני נשים לדיני נזיקין כדי ללכת אחרי הכתוב שנא' כי ימכור איש את בתו לאמה. וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה. ואח\"כ כי יגח שור את איש. ובשביל זה הקדים סדר נשים על סדר נזיקין: ",
+            "מסכת יבמות. כתב הרמב\"ם התחיל במסכת יבמות. והטעם שהצריכהו להתחיל ביבמות. ולא התחיל במסכת כתובות. ועיון השכל נותן שהיתה ראויה להקדים. אבל עשה זה מפני שהנשואים הוא דבר עומד ברשות אדם ורצונו. דאין לב\"ד לכוף אדם עד שישא אשה. אבל היבום הוא מוכרח לעשותו ולומר לו או חלוץ או יבם וההתחלה בדברים המוכרחים הוא הנכון והראוי מן הדבר שאינם מוכרחים ועל כן התחיל ביבמות. וסידר אחר כך כתובות עכ\"ל. ואע\"ג דאמר רב הונא בפ\"ק דקדושין דף כ\"ט בן כ' ולא נשא כל ימיו בהרהור עבירה וכן תנא דבי ר\"י עד כ' שנה יושב הקב\"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע כ' ולא נשא אומר תיפח עצמותיו לא משמע ליה להרמב\"ם שמפני כן יכפוהו הב\"ד דא\"כ ה\"ל למתני בהדיא כופין אותו וכן בפט\"ו מהל' אישות שהעתיק דברים אלו. לא ביאר בהם שיכופו אותו. אבל הרא\"ש בספ\"ו דיבמות כתב שהיה נכון ברווק שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא אשה שיכפוהו ב\"ד לישא לקיים פריה ורביה כמו שאר מצות עשה שמכין אותו עד שתצא נפשו ע\"כ ואפשר לי לומר כיון דתניא התם בקדושין לעיל מהך ללמוד תורה ולישא אשה ילמוד תורה ואח\"כ ישא אשה ומצינו בפ\"ו דיבמות דף ס\"ג בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה ולא נשא כל ימיו. ונמצא דלא פסיקא כפייה זו. דדילמא חשקה נפשו בתורה כבן עזאי. א\"נ דגי' הרא\"ש כגי' התוס' בסוף מ\"ק [כ\"ח ע\"ב ד\"ה בלע] דגרסי מועד קטן בסוף סדר מועד וכתבו דמש\"ה מתחיל סדר נשים ביבמות. כדי להסמיך פורענות לפורענות. ועוד נראה לי טעם שהקדים מסכת יבמות לפי שבה נתפרשו האסורים לבא בקהל וזה ראוי להקדים לדיניה אישות [ולי נראה לתת עוד טעם טוב. שהקדים מסכת יבמות לפי שהיבום לקיים שתי מצות. אחת היא להקים זרע לאחיו. ואחת לקיים מצות פריה ורביה ומקרא מלא טובים השנים מן האחד. כנ\"ל וק\"ל]: "
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>חמש עשרה נשים פוטרות וכו'</b>. מנינא דהכא וכן דסיפא הרי אלו וכו'. למעוטי צרת איילונית שהכיר בה או צרת קטנה ממאנת ביבם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>גזירה משום צרת בתו ממאנת או צרת מחזיר גרושתו. גמרא. וכתבו התוס' דהיינו טעמא דתני נשים ולא עריות כדתני בסיפא דאי הוי תני עריות הוה משמע דלמעוטי עריות דלא קחשיב קאתי: \n",
+                    "<b>פוטרות</b>. לא תני אוסרות אף על גב דודאי איסורא איכא ליבם. ולחלוץ נמי שייך למיסר שאם אתה אומר חולצת אתי למימר דתתיבם אלא משום שכיון דבמקום מצוה הוא דאסורה ושלא במקום מצוה כגון נכרי שנעשה חתנו ולו אשה אחרת ומת מותרת אשתו לחמיו כדתנן במשנה ג' משום הכי תני פוטרות ולא אוסרות דאי תני אוסרות משמע שהבת אוסרתה עליו ליקח והוא הדין שלא במקום מצוה: \n",
+                    "<b>פוטרות צרותיהן</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דאילו הן עצמן דפטורות מלתא דפשיטא ולא אצטריך למתני דודאי דלא אתי עשה דיבום ודוחה לא תעשה שיש בו כרת והא דכתב עליה כדפירש הר\"ב משום דרשא דלצור הוא דאצטריך ליה. גמרא דף ח'. ומ\"ש הר\"ב והוא הדין לשאר עריות דאמר קרא (ויקרא י״ח:כ״ט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הוקשו כל העריות כולן להדדי. גמרא שם. ומ\"ש הר\"ב צרת צרתה מנין תלמוד לומר לצרור וכו' התורה ריבתה צרות הרבה גמרא דף י\"ג: \n",
+                    "<b>מן החליצה</b>. שנאמר (דברים כ״ה:ז׳) ועלתה יבמתו השערה וגו' מאן יבמי וגו' וחלצה נעלו כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה אלא תפטר כמ\"ש הר\"ב במשנה י' פרק ד': \n",
+                    "<b>ומן היבום</b>. להכי לא סגי ליה למתני מן החליצה לחודיה לאשמועינן דמצות חליצה קודמת. גמרא [דף ג.] ואע\"ג דמשנה שלימה היא סוף פרק קמא דבכורות כבר כתבתי בריש ברכות בשם התוספות דרגילין המשניות לשנות בקוצר אף למה שמפורש כבר ועיין במשנה ג' פרק י\"א מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>בתו ובת בתו וכו'</b>. פירש הר\"ב דנפקא מערות בת בנך וגו' בק\"ו דאם בת בנו אסור כ\"ש בתו ועיין בגמרא פ\"ט דסנהדרין דף ע\"ו לענין אין עונשין מן הדין דהכא גלוי מלתא היא א\"נ אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. ועי' מ\"ש בריש ב\"ק. והא דנקט סידרא דלא ככתוב. מפ' בגמ' דתנא קורבה [קורבה] נקט בתו בת בתו ובת בנו קרובי עצמו הן ואיידי דתנא ג' דורות למטה דידיה תנא נמי ג' דורות למטה דידה ואיידי דתנא ג' דורות למטה דידה תני נמי ג' דורות למעלה דידה ותנא אחותו ואחות אמו דקרובי עצמו ואיידי דאיירי באסור אחוה תנא אחות אשתו ובדין הוא דלקדמה לכלתו [דחמירא טפי א\"נ הוה קורבה דעצמו] מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו [והוא הדין מקמי אשת אחיו מאמו] אלא איידי דאיירי באיסור אחוה תנא אשת אחיו שלא היה בעולמו והדר תנא כלתו. גמרא: \n",
+                    "<b>ובת בתו ובת בנו</b>. ובפרק ג' דכתובות וכן בריש פרק ט' דסנהדרין נסיב ליה נמי הכי ונראה לי טעמא דתנא [דאיידי] דאיירי בבתו ניחא ליה למנקט בתרה בת בתו אבל קרא דלא כתב בהדיא בתו ניחא ליה למנקט בת בנך ברישא דזכרים עדיפי: \n",
+                    "<b>חמותו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים</b>. רש\"י. ומ\"ש משום ערות אשה ובתה וכו' ויש בכלל זה חמותו וכו' עיין ריש פ\"ט דסנהדרין: \n",
+                    "<b>אחותו מאמו וכו'</b>. פירש הר\"ב שאין יבום אלא באחיו מן האב דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב דכתיב הכא (שם) כי ישבו אחים והתם כתיב (בראשית מ״ב:י״ג) שנים עשר עבדיך אחים [אנחנו] בני אבינו ולא ילפינן מלוט דכתיב (שם י\"ג) כי אנשים אחים אנחנו דלהכי כתב רחמנא יחדיו. ואי כתב יחדיו לחוד הוה אמינא עד דמיחדו באבא ואימא גמרא פ\"ב ד' י\"ז ע\"ב: \n",
+                    "<b>ואשת אחיו שלא היה בעולמו</b>. פירש הר\"ב כגון ראובן שמת וכו' ונולד לו וכו' ויבם שמעון וכו' וכפירש\"י וכתבו המפרשים דלא נקטה בדיוקא אלא דבעי לפירושי לדברי הכל ומיהו אליבא דהלכתא קיי\"ל כרבנן דפרק ב' [משנה ב'] דאסירא עליה בין שנולד ואחר כך יבם בין יבם ואח\"כ נולד. נ\"י. ומ\"ש הר\"ב שנאמר כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה וכו' מישבו ילפינן דיחדיו הא אצטריך ליה לעיל. וכתבו התוס' פ\"ב דף י\"ז ואין להקשות דלמה אצטריך דרשא דישבו הא גבי בני יעקב לא מצינו אחים אלא כשהיו בעולם כאחד דפשיטא דאפילו הכי אחין מיקרי. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב כשם שהיא אסורה וכו'. כ\"כ רש\"י ונ\"י. ולפי דלזו הוצרכנו מיעוטא דכי ישבו יחדיו להכי נמי הוצרכו לפרש בה וכשם שהיא וכו': \n",
+                    "<b>או מיאנו</b>. פירש הר\"ב בתו משכחת לה וכו' דקרינן [לה] לקמן משנה ו' פרק י\"ג: \n",
+                    "<b>או שנמצאו אילוניות</b>. פירש הר\"ב שמקחה מקח טעות וכפירש\"י <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>משום דלישנא דנמצאו הכי דייק. וכך מפרש רב אסי בגמ' דף י\"ב אבל רבא פסק הלכתא אפילו הכיר בה אחיו וקיימה והויא אשתו לא מתסרא צרתה משום צרת הבת ופירש רש\"י דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא ליבום [כדתנן במשנה ה' פ\"ח] הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכך מפורש בה\"ג ע\"כ. ואלא הא דקתני שנמצאו תני שהיו. והיינו נמי שכתבתי לעיל דאמעוט צרת אילונית שהכיר בה. ועיין במשנה ג' פ\"ב דאיכא למידק נמי פירוש הר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולו אשה אחרת</b>. עיין במשנה ז' פ\"ג: \n",
+                    "<b>[*מתה בתו או נתגרשה וכו'</b>. הא דלא נקט מיאנה או שנמצאת אילונית משום דמתניתין אתא לאשמועינן אפילו כנס ולבסוף גירש ובמיאנה או שנמצאת איילונית אין שום חדוש דבטלי להו קדושי קמאי ולכך כנס ולבסוף מיאנה כמו מיאנה ולבסוף כנס אי נמי משום דקאי אאחת מכל העריות האלו ומיאנה או שנמצאת אילונית לא שייך בכל העריות האלו. כ\"כ התוס' ועיין בפרק ג' משנה ז' בד\"ה גירש וכו']: \n",
+                    "<b>ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת</b>. ובריש פרק י\"ג תנן בית הלל אומרים ממאנת ביבם ושם משנה ז' אמר רבי אליעזר מלמדין שתמאן וכן פסק הר\"ב הלכה ולכולי עלמ' אם מיאנה מיאנה אפילו הכי תנן הכא דלעולם צרתה חולצת ולא מתיבמת ואין לה תקנה במיאון כדמפרש בגמ'. משום דמשעת נפילה נראית כצרת בתו והלכך גזרו שלא תמאן ליבומי צרתה דלא לזלזולי בצרת ערוה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דלמא אתי למשרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>צרותיהן מותרות</b>. פירש הר\"ב שאין צרת הערוה אסורה אלא בנופלת לפניו ליבום וכפירש\"י והני ט\"ו דלעיל נמי כשנישאו לאחרים צרותיהן מותרות וכדדייקינן במשנה א' מדלא תנן אוסרות והכא הכי קאמר ששה עריות חמורות מאלו ט\"ו שהט\"ו נשואים לאחיו וצרותיהן אסורות ואלו השש חמורות שאסורות לאחיו וצרותיהן מותרות: \n",
+                    "<b>[*ואשת אביו וכו'</b>. כתב הר\"ב אשת אביו אשת אחיו מאביו וכו' ואחות אביו ורש\"י הוסיף אשת אחי אביו והשמיט ג\"כ אחותו מאביו ולא ידעתי למה השמיטו. ולרש\"י קשיא בחדא ולהר\"ב בתרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חלצו</b>. עיין משנה ד' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>ובית הלל מכשירין</b>. פשיטא לאפוקי מדריב\"ן דאמר באו ונתקן להם לצרות שיהו חולצות ולא מתיבמות קמ\"ל דבית הלל מכשירין דאפי' תקנתא מדרבנן לית להו בצרות דלחלצו. גמ': \n",
+                    "<b>נתיבמו וכו'</b>. הא תו למה לי איידי דתנא חלצו תני נמי נתיבמו. גמרא: \n",
+                    "<b>שאלו אוסרים ואלו מתירין</b>. נ\"א ל\"ג וה\"נ ליתא בשום נוסחא במשנה ח' פרק ד' דעדיות: \n",
+                    "<b>לא נמנעו ב\"ש מלישא נשים</b>. לא נצרכה אלא לצרה עצמה דלדידהו אסורה לשוק בלא תהיה וגו'. דאילו לבני הצרות לא שייך לאמניעי דבני חייבי לאוין נינהו וכשרים: \n",
+                    "<b>ולא ב\"ה מב\"ש</b>. פירש הר\"ב בבני הצרות. וכו' וכפירש\"י ולרבותא פירש כן ולא בצרה עצמה ובגמרא נמי דפריך אמאי לא נמנעו פריך ליה מבניהן משום דאלים טפי להקשות: \n",
+                    "<b>כל הטהרות כו'</b>. מהכא שמעינן דמודעי להו דאי מרישא איכא למימר דלא מודעי והא דלא נמנעו דצרה קלא אית לה והוו ידעי כדאיתא בגמרא. ומ\"ש הר\"ב ובגמרא פריך אהא דתנן ב\"ש מתירין וב\"ה אוסרים קרי כאן לא תתגודדו לאו אפלוגתייהו פרכינן דעד כאן לא שנית פלוגתא ואמאי לא פרכת עלה אלא כי פריך על לא נמנעו וכו' דאלו ואלו עשו כדבריהם הוא דפריך. וכן אריש פ\"ק דמגילה דנקראת בכרכים בט\"ו ובעיירות בי\"ד. וכן במשנה ה' פ\"ד דפסחים לחכמים דהתם. והכי דרשינן לא תתגודדו דאי לגופיה לא תעשו חבורה על מת. לימא קרא לא תגודדו מאי תתגודדו. ואי להכי לימא לא תגודו. ונראה לי דהכי דייק מאי תתגודדו שהוא מההתפעל אבל עשיית חבורה הוא פעולה עושה על ידי ידו או חרבו בגופו. ויאמר תגודדו שהוא פועל מהקל אלא למדרש אגודות אגודות שמתאגדים ומתאספים אגודות אגודות ואי להכי לימא תגודו דלישנא דאגודה אינו מהכפולים ושרשו אגד אלא אתיא לחבורה וגדידה ששרשו גדד וטעמא דלא תעשו אגודות פירש\"י דנראה כנוהגים כשתי תורות: \n",
+                    "<b>עושין טהרות אלו ע\"ג אלו</b>. לב\"ה נמי אצטריך דאשכחן נמי דמחמרי בטומאה כדתנן במס' עדיות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עשה בה מאמר ומת שנייה חולצת וכו'</b>. למאי דפסקינן כרבי יהודה בן בתירא דמשנה ט' פ\"ד כמ\"ש שם הר\"ב דיש זיקה כלומר דמשעה שמת בעלה נעשית שומרת יבם וזקיקה לו וחשובה כארוסתו מפרשים הכי בגמרא דמתני' דקתני עשה בה מאמר הוא הדין אף ע\"ג דלא עבד בה מאמר שניה מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה. והא דקתני מאמר לאפוקי מב\"ש דאמרי במשנה ה' פ\"ג דמאמר קונה קנין גמור. ותפטר אף בלא חליצה קמ\"ל דאינו אלא מדרבנן וטעמא בריש פ\"ה. ועיין פ\"ג משנה ו'. מאמר פירש הר\"ב שקידשה בכסף ונקרא מאמר לפי שאין דין קדושין אלא באמירה. ולא בשתיקה. דעכ\"פ צריך שיהו עסוקים באותו ענין כדתנן בפ\"ד דמעשר שני משנה ז' אבל יבום אפי' בשוגג דכסבור אשה אחרת היא קניא כדתנן לקמן ריש פ\"ו. והא דנקט הר\"ב בכסף הוא הדין בשטר וכ\"כ נ\"י בפ\"ג משנה ד' בכסף או בשטר ובגמרא פ\"ה דף נ\"ב פשיטא לתלמודא מדכסף מהני דשטר נמי מהני ולהכי תנא דברייתא דהתם לא תני אלא כסף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויבם השני וכו' ואח\"כ נולד וכו'</b>. דלא היה על זה זיקת נשואי אחיו שלא היה בעולמו אפ\"ה קרא קאמר ויבמה עדיין יבומי הראשונים עליה. ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ד: \n",
+                    "<b>עשה בה מאמר</b>. לא אצטריך דמרישא שמעינן לה אלא דאיידי דמתני לה ברישא מתני לה נמי בסיפא. תוס' [ריש פרקין]: \n",
+                    "<b>ר\"ש אומר וכו'</b>. פי' הר\"ב כיון שכשנולד וכו' ובבבא דרישא לא פליג ולא קשיא א\"כ רישא לא אצטריך. דמסיפא שמעת אפי' ביבם ואח\"כ נולד אסרי רבנן כ\"ש בנולד ואח\"כ יבם. דלא זו אף זו קתני. גמרא: \n",
+                    "<b>חולץ</b>. לפי שהיבם מסייע בחליצה שצריך שיתכוין לחלוץ תני שפיר חולץ בכולה מכילתין בר ממשנה ד' פי\"ב כמו שאכתוב שם בס\"ד בשם נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא חולצת ולא מתייבמת</b>. כתב הר\"ב צרתה וכ\"ש היא וכן אילונית וכו'. מ\"ש צרתה הכי מוכח בגמרא. וכתבו התוס' משום דהוי בכלל שאסורה איסור ערוה דמשמע שאסורה בא מחמת הערוה דהיינו צרה ולא הוצרך להזכיר הצרה בהדיא משום דאפירקין דלעיל קאי ע\"כ. ומ\"ש וכן אילונית נראה לי לפרש דאהיא קאי ולא אצרתה וכל שכן היא דצרת אילונית ממעטינן לה בריש פ\"ק וכן הלכה כמ\"ש שם בדבור או שנמצאו וכו' וה\"נ לאיכא דאמרי בגמרא ממעטינן לה מכל שאסורה אסור ערוה הוא דצרתה אסירא. הא לא הוי לה איסורה איסור ערוה צרתה לא אסירא והיינו דלא כתב הר\"ב וכן צרת אילונית וכלישנא קמא דבגמרא. דכלל אמרו לאתויי צרת אילונית כרב אסי שכתבתי לעיל. ועוד ניחא לי לפרש כך ולא לפרש דמ\"ש וכן אילונית ר\"ל וכן צרת אילונית וכפירושו דלעיל משום דהא כתיבנא התם דאין כן הלכה בגמ' בהדיא אלא דהתם לישנא דמתניתין דייקא טפי אליבא דרב אסי להכי מפרש לה אליביה. ואילו הכא דפסק הלכה בא לכתוב ולהשמיענו ודאי דלא כיון אלא להלכה. שנמצאת אומר דאילונית דוקא אבל לא צרתה. ואע\"ג דכל כלל לאתויי אתא. הכא לסימנא בעלמא הוא ולא בא לרבות אלא למעט כ\"כ נ\"י. וע' מ\"ב פ\"ד דמגילה דאפי' למעוטי נמי לא. ומ\"ש הר\"ב וכן אשת סריס חמה ע' בפ\"ח מ\"ד. ומ\"ש ואנדרוגינוס. ודין הטומטום. עיין ספ\"ח. ומ\"ש אבל עקרה וזקנה וכו' שזקנה ועקרה היתה להן שעת הכושר רמב\"ם פ\"ו מהל' יבום: \n",
+                    "<b>[*איסור מצוה וכו'</b>. מפורש במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>אחותה כשהיא יבמתה וכו'</b>. פירש הר\"ב כגון שהיא חמותו או כלתו וכו' והכי אסברא לה רש\"י והרמב\"ם ר\"פ ז' מהלכות יבום אע\"ג דבתו תנן לה ברישא ריש מכילתין והטור סימן קע\"ה נקיט בתו ותרוייהו איתנהו בגמרא פ\"ג ד' כ\"ח רב יהודה מתרגם מחמותו ואילך אבל שיתא בבי דרישא לא מ\"ט דבתו וכו' לא משכחת לה אלא בבתו מאנוסתו דאחותה שיש לה מאיש אחר מותרת לו אבל בנשואין לא משכחת לה. ואביי מתרגם אף בבתו כיון דאשכוחי משכחת לה אי בעיא באונסין תהוי אי בעיא בנשואין תהוי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שניות</b>. כתב הר\"ב [*ונקראו אסור מצוה שמצוה לשמוע דברי חכמים ופי' נ\"י דכתיב (דברים י\"ז) לא תסור *) מן המצוה וגו' וכתב הר\"ב] ואלו הן אם אמו ואין לה הפסק. גמרא. משום דשייכי בדורותיה ערוה דאורייתא שהיא אמו. ומ\"ש ואם אביו ואין לה הפסק טעמא דגזרו בה משום אם אמו ואע\"ג דה\"ל גזירה לגזירה משום דתרוויוהו אימא רבתא קרי להו ויש חסרון בדברי הר\"ב דה\"ל למכתב ואם אבי אביו בלבד. וכן חסר בדברי הרמב\"ם דבירושלמי שממנו יצא להם אם אבי אמו בלבד שם הוסיפו ג\"כ להך וברמב\"ם מבואר יותר החסרון שהרי מנה שהם עשרים וכשתעמוד למניין חסר אחד. ומ\"ש ואשת אבי אביו ואין לה הפסק משום דיש בדורותיה ערוה דאורייתא דהיינו אשת אב. ומ\"ש הר\"ב ואשת אבי אמו בלבד ולא חיישינן דמחלפת באשת אבי האב דאדם רגיל ושכיח דאזיל למשפחת אביו. ויודע שיש שם קורבה יותר מאמו הלכך לא מיחלפי. ומ\"ש ואשת אחי האב וכו' עד וכלת בנו כולם בלבד משמע וכסברת הרמב\"ם וסיעתו. ומ\"ש הר\"ב וכלת בנו ואין לה הפסק הואיל ושייכים [בדורותיה] אסור כלה דאורייתא שהיא אשת בנו. ומ\"ש וכלת בתו היינו בלבד משום דאין בדורותיה אסור דאורייתא. ומ\"ש ובת בת בנו וכו' עד ובת בת בן אשתו גם בזה נראה מלשון הר\"ב שסובר דיש להם הפסק. וגם זה כשיטת הרמב\"ם. ורבים חולקים ומסתייעו מן הירושלמי. ומ\"ש בת בת בן אשתו ובת בת בת אשתו וכן הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו פ\"א מהלכות אישות והקשה בכ\"מ דהרי יש למנות נמי בת בן בן אשתו ובת בן בת אשתו כדחשבינן הכי גבי שניות דבת בנו ובת בתו דהא שוים הם בדורותיהם והכי מתניא בתני דר' חייא שלישי שבבנו ושבבתו שבבן אשתו ושבבת אשתו שניה ע\"כ וכל הני עד סופן משמע דלהר\"ב יש להן הפסק. וכן להרמב\"ם. והרא\"ש חולק: \n",
+                    "<b>איסור קדושה אלמנה לכהן גדול וכו'</b>. וקרי להו איסור קדושה דכתיב (ויקרא כ״א:ז׳) קדושים יהיו לאלהיהם גמרא. [*וכתיב בתריהו אשה גרושה מאישה לא יקחו ותמיהני דלא נקיט לסיפא דהך קרא גופיה כי קדוש הוא לאלהיו. ובאלמנה לכהן גדול כתיב (שם) כי אני ה' מקדשו. אבל בממזרת ונתינה לא מצאתי בהם קדושה. וצל\"ע. ואולי דהואיל ואין אלו אלא אסורי לאוין כליל לגבייהו ממזרת ונתינה שאין בהם ג\"כ אלא אסור לאו]: \n",
+                    "<b>אלמנה לכהן גדול וגרושה וכו'</b>. דאע\"ג דאתי עשה ודחי ל\"ת דהא א\"א לקיים שניהם דמצות יבום גדולה מחליצה דהא אם לא יחפוץ כתיב. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה דכבר קיים העשה. גמרא. ובמשנה דלקמן פירשה הרי\"ף ועיין פ\"ד מ\"י מ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב דילפינן לה מאחות אשה שהיא בכרת וכ\"כ רש\"י <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>לפי המסקנא א\"צ. גם כתבתי בריש פירקין דלערוה גופה לא צריך קרא דאחות אשה: \n",
+                    "<b>וחלוצה</b>. פירש הר\"ב במ\"ג פ\"ט דמדברי סופרים היא ושם אפרש בס\"ד דהא דשנאוה בכמה מקומות במשנה עם הגרושה בדברים שהן מן התורה לאו בדוקא הוא אלא אשיגרת לישנא ניהו: \n",
+                    "<b>ממזרת ונתינה</b>. איזהו ממזר תנן לה במשנה י\"ג פ\"ד ומהו נתינה מפורש במ\"ג פ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שיש לו אח מכל מקום</b>. פי' הר\"ב ואפי' ממזר דממתניתין דלעיל בבת ישראל לנתין וממזר דחולצת לא שמענו דהוה אמינא כששניהם ממזרים אבל כשאחיו המת כשר אין אחיו ממזר זוקק אשתו קמשמע לן. תוספות. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וטעמא מאי הואיל והוא בנו לפוטרו מן היבום כדלקמן הלכך מזקק נמי זקיק. גמרא: \n",
+                    "<b>אשת אחיו</b>. לכאורה הול\"ל אשתו דהא מי שיש לו אח תנן ש\"מ דאיירי בבעל אשה. וכן לקמן באשת אביו הוה ליה למימר באשתו: \n",
+                    "<b>ואחיו לכל דבר</b>. פירש הר\"ב ליורשו ולהטמא לו. גמרא. וקאמרינן דס\"ד הואיל ואינו מטמא לאשתו פסולה ה\"נ לא ליטמא לאח פסול קמ\"ל דשאני התם דלאפוקי קיימא. הכא אחיו הוא: \n",
+                    "<b>מן השפחה</b>. כתב הר\"ב דכתיב בשפחה האשה וילדיה וגו'. עמ\"ש במי\"ב פרק ג' דקדושין: \n",
+                    "<b>ומן הנכרית</b>. כתב הר\"ב דכתיב כי יסיר וגו'. ופריך בגמרא האי בז' אומות כתיב ומשני כי יסיר לרבות כל המסירים דלגופיה לא איצטריך טעמא כר\"ש דדריש טעמא דקרא בכל מקום ולא איצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר כי יסיר לרבות שאר מסירין. ומדנסיב לה הר\"ב דרשה דר\"ש. וכ\"כ עוד במי\"ב פ\"ג דקדושין ש\"מ דכותיה ס\"ל. דהך קרא בכל האומות מיירי ולא תתחתן דרישא בכל האומות. וכדעת הרמב\"ם בפי\"ב מהלכות אסורי ביאה ומש\"ה בפירושו דהכא וכן בחיבורו פרק א' מהלכות יבום כתב נמי להך דרשה דר\"ש. וכתב עליו המגיד ויש מפרש אותו בדרך אחרת ואין זה מעלה ומוריד בעיקר הדין ע'\"כ. ואומר אני שאע\"פ שבעיקר זה הדין אינו מעלה ואינו מוריד מ\"מ הוצרך הרמב\"ם לכתוב דרשה דר\"ש משום דס\"ל כותיה. ועיין בפ\"ק דשבת גבי י\"ח דבר מ\"ש שם. וכן עיין ברפ\"ג דמכות. ומ\"מ קשיא לי דהך דרשא ליתא אלא משום דר\"ש דריש טעמא דקרא וכמו שכתבתי וא\"כ בספ\"ט דב\"מ בחובל בגד אלמנה בין עניה ובין עשירה כדתנן התם ופסקה הרמב\"ם רפ\"ג מהל' מלוה. וכן במ\"ד [פ\"ב] דסנהדרין בלא ירבה לו נשים. ופסק הר\"ב כת\"ק. וכן הרמב\"ם שם ובפ\"ג מה' מלכים. והיינו דלא כר\"ש דדריש טעמיה דקרא. דלר\"ש דוקא בגד עניה כמ\"ש שם הר\"ב. ובנשים נמי דלא כר\"ש כמבואר במשנה שם וצ\"ע. ועיין רפ\"ב דסוטה ומ\"ג פ\"ה דפסחים ומ\"ה פ\"ק דסנהדרין [*ומ\"ז פ\"ג דפרה ומ\"ד פ' בתרא דמכשירין]. ומ\"ש הר\"ב ומדלא כתיב כי תסיר וכו' ש\"מ וכו' אבל אבתו לא תקח לבנך לא מהדר שאין וכו' אלא בנה. ל' הר'\"ן ספ\"ג דקדושין והלכך בנה ליכא בה משום הסרה וכל האיסור בשעה ראשונה נעשה שהוא מוציא זרעו מכנפי שכינה אבל אחר שנולד אין הסרתו כלום שעכו\"ם גמור הוא עד כאן. וא\"ת הא כתיב בפרשת כי תשא ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן. ויש לומר דוהזנו את בנך ר\"ל בעלה הנושאה שהוא בנך ולא מיירי בבנים הנולדים ממנה מדלא קפיד הכא בלא תסיר ואתי שפיר דלא קפיד התם אאיפכא כשתתן בתך לבנו שיסיר הבת שתתן לו כדכתב נ\"י הכא אקרא דלא יסיר דלא חייש לשמא יסירו האשה משום שדרך הבעל להניחה לעבוד לכל מי שתרצה עד כאן. וצריכי תרי קראי חד לשפחה וחד לעכו\"ם דאי משפחה הוי אמינא משום דאין לה חייס דכתיב (בראשית כ״ב:ה׳) עם החמור ומסיים בספ\"ג דקדושין [דס\"ח וכן ביבמות לקמן דס\"ב] עם הדומה לחמור כבהמה שאין הולד כרוך אחריה ואילו עכו\"ם יש לו חייס דכתיב בלאדן בן בלאדן הדרימן בן טברימון. ואי מעכו\"ם הוה אמינא משום דלא שייכי במצות אבל שפחה אתקיש לאשה. גמרא. ולקמן בפ\"ו בגמרא דף ס\"ב מותיב מדכתיב (שמואל ב ט׳:י׳) ולציבא חמשה עשר בנים וציבא עבד כנעני של מפיבושת היה ומפרק כיון דלא מפרש בשמייהו הוי כמו פר בן בקר [אבל התם מפרש בשמייהו]. א\"נ [בן] הדד בן טברימון בן חזיון [מ\"א ט\"ו י\"ח] דיחוס באבא דאבוהון: \n",
+                    "<b>פוטר אשת אביו</b>. דאמר קרא (דברים כ״ה:ז׳) ובן אין לו עיין עליו דהוה מצי למכתב אן בלא יו\"ד כמו מאן יבמי מאן בלעם הכי איתא פ\"ק דקדושין דף ד' ואע\"פ שתיבת מאן הוא פעל ואין הוא מלה גם המ\"ם שרשית גם בכל התורה מלת אין מלא יו\"ד דרשה זו אינה אלא אסמכתא ויכולים להסמיכה משום דמאן ענינו כמו כן שלילה כמו אין. וראיתי בספר מאירת עינים שחבר מהר\"ר ואלק כהן ז\"ל על ש\"ע ח\"מ שכתב בהלכות נחלות ריש סי' רע\"ו וז\"ל דדרשינן בלשון אין ואפס ור\"ל שאין בנמצא שום זרע. ואע\"ג דבגמרא אמרינן לשון עיין עליו בעי\"ן נראה דלאו דוקא קאמרי אלא כונתן דמשום הכי נכתב אין ביו\"ד לדרשו כאילו נכתב איין עליו והיינו דאין זה מלשון איין בנמצא ולא כמו ששמעתי מפרשים דעיין ממש קאמר ומשום דאותיות אחה\"ע מתחלפין וזהו דוחק עכ\"ד. ואני אומר שלפרש לשון הגמרא שאמרה עיין בעי\"ן דלאו דוקא שזהו דוחק גדול כי אילו היתה כונת הגמרא כמו שהוא אומר הוה ליה למימר אל תקרא אין אלא איין כלומר אל תקרי אין בציר\"י אלא אין בפתח וחיר\"ק וזה היה לשון מרווח ומבואר יותר ממ\"ש עיין עליו שהוסיפו מלת עליו וגם אמרו הענין בלבד ולא קריאת המלות עצמם וגם מה שהוא מחלק בין אין בציר\"י לאין בפת\"ח וחיר\"ק אינו מוכרח כלל אלא שלפי הענין אין הפרש בין שתי המלות אלא שזה ר\"ל שבציר\"י סמוך וזה ר\"ל שבפת\"ח מוכרת ולפיכך האמת שדורשין עיין עליו בעי\"ן ומטעם אסמכתא וכמו שכתבתי: \n",
+                    "<b>וחייב על מכתו וכו'</b>. אם הכה או קלל את אביו חייב מיתה. רש\"י. בגמרא מוקי כשעשה תשובה דאם לא כן הא כתיב (שמות כ״ב:כ״ז) ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך [כמ\"ש במ\"ג פ\"ב דמכות] ואפי' לר' שמעון בן מנסיא פ\"ק דחגיגה מ\"ז דקרי ליה מעוות לא יוכל לתקון היינו דעונו נזכר הואיל והממזר קיים אבל עושה מעשה עמך מקרי כיון ששב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אחת משתי אחיות ואינו יודע וכו'</b>. וה\"ה בשתים אחרות שהאחת מהן ערוה עם האחרת אלא דהספק שכיח יותר שיהיה בשתי אחיות שבקל אינם ניכרות זו מזו מה שאין כן בשאר כגון אשה ובתה. וכל שכן אשה ובת בתה או בת בנה דתנן בפרק דלקמן משנה ד' שהם ניכרות איזו היא האם ואיזו היא הבת וכל שכן הנכד משום הכי נקט אחיות ועיין בריש פרק דלקמן]: \n",
+                    "<b>ואינו יודע איזה מהן קידש</b>. אפילו לא הוכרו בשעת הקדושין שנמצא שאי אפשר שיבא על אחת מהן אפילו הכי שתיהן צריכות גט כמפורש במשנה ז' פרק ב' דקדושין ולא תידוק מדקתני ואינו יודע דמשמע השתא אינו יודע ולא קתני אינו ידוע דהוי משמע לא נודע הדבר מעולם. שמע מיניה דמיירי דוקא בהוכרו ולבסוף נתערבו. ליתא דאינו יודע משמע הכי ומשמע הכי כמו שכתבו התוספות: \n",
+                    "<b>קדמו וכנסו</b>. כתב הר\"ב קודם שנמלכו בב\"ד. וכפירוש רש\"י שאם נמלכו בבית דין ועברו יוציאו כיון שעברו על דברי בית דין. הרא\"ש. ועיין בבית יוסף סוף סימן י\"א בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>קדמו וכנסו</b>. אפילו בקדושין דזיקה דרבנן היא ותפסי קדושין באחותה אלא שאומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה כדתנן במשנה ט' פרק ד'. והא דכתב הר\"ב וכן לשון רש\"י ההוא שעתא הוא דעבד איסורא וזה לא שייך אלא בביאה לרבותא נקט הכי דאפילו כי בעיל באיסור אפילו הכי אין מוציאין וטעמא משים דלא הוי אלא ספק זיקה כמו שכתב התוספות דבודאי זקוקה כי בא עליה בלא קדושין מוציאין ועיין מה שכתבתי בפרק ד' במשנה ט': \n",
+                    "<b>אין מוציאין מידם</b>. פירש הר\"ב משום דכל חד וחד אמר אנא שפיר נסבי כו'. עיין מה שכתבתי בסייעתא דשמיא בריש פרק ג': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנים שקדשו כו' והשנים אחד חולץ ואחד מיבם</b>. וצריכא דמהו דתימא לגזור דהני תרי לא ייבם חד מינייהו אטו ההוא אח יחידי קמשמע לן ודוקא מיחלץ והדר יבומי. אבל יבומי ברישא לא. דקא פגע ביבמה לשוק. גמרא: \n",
+                    "<b>קדמו וכנסו אין מוציאין מידם</b>. הכא נמי טעמא כדלעיל ולא ידעתי למה פירש הר\"ב וכן רש\"י לקמן בסיפא ולא הכא. אי נמי התם נמי לא יפרשו דהא בחד טעמא שייכו כולהו בבי. ועיין ריש פרק ג' מה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>אין מוציאין מידם</b>. אפילו הם כהנים דהא סתמא ודאי קתני. וטעמא דחלוצה [לכהן] דרבנן הוא וספק חלוצה לא גזרו. גמרא. ועיין מה שכתבתי ריש פרק ט' בסייעתא דשמיא: \n",
+                    "<b>לזה שנים ולזה שנים</b>. צריכא דמהו דתימא כיון דלבסוף תרווייהו מתייבמין הך להאי ביתא והך להאי ביתא אתו למימר מה לנו ולחליצה ודלמא מייבמו בלא חליצה קמ\"ל. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצוה בגדול ליבם</b>. כתב הר\"ב דדרשינן ולקחה לו לאשה והיה הבכור וגו'. וילפינן בגמרא מדכתיב (דברים כ״ה:ה׳) כי ישבו אחים יחדיו הוקשה ישיבת אחים זה לזה לענין יבום ואם קדם הקטן זכה. ומשום הכי בכור נמי לאו דוקא אלא שבכורתו גרמה לו והוא הדין אם אין בכור הגדול שבאחין גדולתו גרמה לו והיינו דתנן מצוה בגדול ולא תנן מצוה בבכור וקרי ליה בכור שאינו נוטל בראוי כבמוחזק כבכור. ומה שכתב הר\"ב יקום הבכור היבם על שם אחיו לנחול אותו מפרש בגמרא מגזירה שוה דנאמר כאן (שם) יקום על שם אחיו ונאמר להלן (בראשית מ\"ד) על שם אחיהם יקראו בנחלתם ואמרינן בגמרא דאע\"ג דבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתי גזרה שוה ואפקתיה לגמרי דאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו כלל. ואתי שפיר השתא שהר\"ב הוכרח לכתוב דרשה זו דכוליה קרא ולכאורה לא היה צריך לכתוב דרשה דנחלה כלל אלא דכיון דהך דרשה מפיק לקרא מפשוטיה לגמרי זה מכריח לדרשה דוהיה הבכור דאי אפשר לפרשו השתא כפשוטו וכמו שכתבו התוספות אלא ביבם דאי על הבכור שתלד היבמה קאמר קרא שיקום על שם המת לנחלה שאותו בכור יירש את המת דא\"כ יקום על שם אחי אביו מבעי ליה ע\"כ. וכמו כן סובר אני שלפי שגזרה שוה זו מפקא לקרא מפשוטיה. שזה הכריח להרמב\"ם שכתב בפירושו גם בחבורו פרק ב' מהלכות יבום אשר תלד ר\"ל אשר תלד אם המת ותלד במקום ילדה ובא העתיד במקום עבר. ע\"כ. וקשה שהרי תלמודא דרשה אחרת דרשה כמו שכתב הר\"ב פרט לאילונית וגם הרמב\"ם העתיקה פרק ו' מהלכות יבום אלא משום דפשטיה דקרא מתעקר לגמרי סובר הרמב\"ם שא\"א לומר כן שלא יהא פשט מובן למקרא. וראיה לדברי דבפרק ג' דכתובות דף ל\"ח ע\"ב מתמה תלמודא לרבי עקיבא דברייתא אתא גזרה שוה ומפקיה מפשטיה לגמרי ומשני קרי ביה כו'. שמע מינה דאי אפשר שתעקר הפשט לגמרי שלא יהא לו שום הבנה כלל. וזהו שהכריחו להרמב\"ם בזה הפסוק שעל כל פנים יש פשט פשוט ומובן לכל למקרא זה כמו לכל המקראות רק שפשוטו הנראה דהיינו הבכור רצה לומר בן הראשון ויקום על שם ר\"ל שם ממש לזה הפשט עקרתיה הגזירה שוה לגמרי אלא תפרש הבכור בכור דאחין ועל שם היינו שם הנחלה וכל זה קרוב לפשוטו ומשמע המקרא וקשיא ליה להרמב\"ם האי אשר תלד שאם נפרשהו כמדרשו פרט לאיילונית מלתא דפשיטא שזו היא דרשה גמורה דוהיה הבכור משתעי במיבם ואשר תלד משתעי ביבמה ואם כן אין פשט כלל לאלו שתי המלות לכך מפרש דכפי הפשט שאמרנו מוסב אשר תלד על והיה הבכור כמשמעו ורוצה לומר אם המת אלא שהוא עתיד במקום עבר וכזה נמצא רבים במקרא כמפורסם. ולכולם טעמים בלי ספק וגם לזה שכן ניתן לידרש פרט לאיילונית ויצא לנו מזה שהכתוב יש לו משמעות מובן קרוב לפשטיה אף על גב דעקרתיה הגזרה שוה מפשטיה לגמרי: \n",
+                    "<b>הנטען</b>. פירש הר\"ב החשוד כלומר שטוענין עליו דברי לעז. רש\"י. פירש בספר התשבי שעיקר ענין טענה מלשון טענו את בעירכם (בראשית מ\"ח) שמעמיסין ונושאין עליו דבר זה: \n",
+                    "<b>לא יכנוס</b>. גמרא. דאמר קרא (משלי ד׳:כ״ד ) הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך והכי נמי איכא לעז שיאמרו אמת היה הקול הראשון: \n",
+                    "<b>ואם כנס כו'</b>. כתב ב\"י סוף סימן י\"א בשם הרשב\"א שאפילו לא כנס בנשואין אלא שקידש אין מוציאין מתחת ידו שכל שצריכה גט מוציאין קרינן ביה ואין מוציאין בדיעבד ויש חולקין וחלוף נוסחאות בירושלמי הן. ע\"כ. ובעיני נראה לדקדק כסברת הרשב\"א דמדכנס דגבי יבמה דלעיל שהוכחתי שם דאפילו בקדושין בלבד דינא הכי דאין מוציאין ודאי דהך דהכא נמי דכוותה דהא משום דדמיין בדין כנס אין מוציאין הוא דתנינן לה הכא: \n",
+                    "<b>אין מוציאין מידו</b>. דברננה לא מפקי אשה מתותי בעלה דכתיב (משלי ג׳:י״ז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולאו דוקא רננה אלא אפילו בא על השפחה ועל הנכרית בודאי. ובתוספתא קתני לה בהדיא. נ\"י: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שכנס יוציא</b>. עיין בפירש הר\"ב דסוף פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואמר בפני נכתב ובפני נחתם</b>. כתב הר\"ב וטעמא מפורש בגיטין ברפ\"ק: \n",
+                    "<b>לא ישא את אשתו</b>. כתב הר\"ב משום דאדיבוריה סמכינן. וכתב נ\"י וא\"ת מ\"ש מאותן נשים שאין נאמנות לומר מת בעלה ואעפ\"כ נאמנות להביא את גיטה ממדינת הים [כדתנן בסוף פרק ב' דגיטין ולקמן משנה ד' פרק ט\"ו] ואף על גב דעלייהו קא סמכינן משום דאיכא כתבא י\"ל דהתם כיון דמשום איבה בלחוד הוא דחיישינן לא מעיילא נפשה לשקורי כיון דאפשר דאתי בעלה ומכחיש לה חיישא ומרתתה אבל הכא דחיישינן שמא יצרו תקפו משקר ודאי כיון דעליה סמכינן ע\"כ: \n",
+                    "<b>מת וכו'</b>. פי' הר\"ב הואיל ועל עדותו כו' אבל תנשא לאחר דאשה נשאת ע\"פ עד אחד לקמן ברפ\"י. ושם מפורש טעמא דאתתא דייקא עד שיודעת שמת ודאי ומנסבא. ומשום הכי מקשינן הכא בגמרא ארישא דתנן המביא גט ממדינת הים כו' הא בארץ ישראל שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ישא. ומאי שנא מאומר מת דהתם לא סמכינן עליה אלא אאתתא גופה ואפילו הכי לא ישא ומשני שאני גיטא דהא איכא כתבא וכדתנן במשנה ד' פרק ט\"ו מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח וכן בסוף פרק ב' דגיטין. ועיין מ\"ש פט\"ו משנה ה': \n",
+                    "<b>הרגתיו הרגנוהו</b>. לא הוה צריך למתני הרגנוהו כיון דאפילו [*במת לא ישא את אשתו *) (לא היה צריך למתני הרגנוהו) ואפילו] בהרגתיו תנשא לאחר ולא תני ליה אלא משום דר\"י מפליג בין הרגתיו להרגנוהו. תוס'. ועיין גדולה מזו במ\"ו פ\"ק דביצה. [*ועיין במשנה דלקמן בסד\"ה מיאנה כו']: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר הרגתיו לא תנשא</b>. פי' הר\"ב אפילו לאחר מפני שהוא רשע. עי' בפירושו למ\"ג פ\"ג דסנהדרין: \n",
+                    "<b>הרגגוהו תנשא</b>. כתב הר\"ב מפרש בגמרא באומר וכו'. ופירשו התוספות דאע\"ג דאמר הרגנוהו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החכם שאסר את האשה בנדר</b>. לשון הר\"ב ולא מצא פתח לחרטה וכן לשון רש\"י וכבר כתבתי בזה בריש פ\"ג דמ\"ק: \n",
+                    "<b>מיאנה כו' מפני שהוא ב\"ד</b>. כתב הר\"ב משום דקיי\"ל חליצה ומיאונים בשנים ושלשה לא חשידי. בגמרא מפרש דהא דקתני מפני שהוא בית דין לא דתלתא מהימני הא תרי לא. דתרי נמי מהימני והא דקתני מפני שהוא בית דין. לאו משום לאפוקי מחשד אלא לאשמועינן דאין מיאון בפחות מג' לאפוקי ממ\"ד בפ\"ק דסנהדרין מיאון בשנים ולפי דברים הללו ראוי להגיה שמ\"ש הר\"ב בב' צ\"ל בג' אבל קשיא הא דכתב הר\"ב משום דקי\"ל חליצה ומיאונים בשלשה ובמ\"ג פ\"ק דסנהדרין פסק דסגי בשנים והכי איתא בהדיא בגמרא ריש פי\"ב דמכילתין דהל' כמ\"ד בשנים והיה נראה להגיה עוד דז\"ש דקי\"ל צ\"ל דקמ\"ל. אבל לשון משום לא דייק לפום כך וצ\"ע. [*וטעמא דלא חשידי שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד ירושלמי כתבו הרי\"ף. וכתב ב\"י ריש סי' י\"ב בטוא\"ה דהא דתנן במשנה דלעיל הרגנוהו לא ישא כו' לא ששנים מעידין כן אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה]: \n",
+                    "<b>שהיו להם נשים</b>. דלא לישא את זו נתכוין. רש\"י: \n",
+                    "<b>ומתו</b>. דאילו נתגרשו והבעלים גרמו הגירושין אסורות כדאיתא בגמרא: \n",
+                    "<b>וכולן וכו' או שנתאלמנו מותרות לינשא להן</b>. פירש הר\"ב לחכם ולעד כו' ומפרשים בגמרא דלעד המעיד על בעלה שמת לא תנשא אלא כשנתגרשה אבל כי נתאלמנה קי\"ל דהויא קטלנית ואסורה להנשא כמו שאכתוב במשנה שניה פרק ד' דכתובות: \n",
+                    "<b>וכולן מותרות לבניהם וכו'</b>. כ\"ש לאביהן דמותרים דלא חיישינן שמא יזנה מתיר זה [עמה] משום שהבן בוש מאביו ועי' רפי\"א מ\"ש שם בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב וכל הני דאמרינן לא יכנוס כו' אם כנס לא יוציא ובעד אחד שאמר מת כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>צריכין למימר בהיא אומרת ברי לי שמת דאלת\"ה היא קיימא באשם תלוי שהרי ספק הוא לה והכי איתא בגמרא פרק ב' דכתובות דף כ\"ב ועיין משנה ה' פט\"ו דלקמן ועיין מ\"ש בריש פרק ד' דכריתות. ומ\"ש חוץ מהנטען על אשת איש דבנטען שהוציאוה בבית דין בעדים וראיה ברורה הרי נאסרה על הבועל מדאורייתא כדלעיל. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>מה שאין כן בכולהו ואפילו בעד המשיאה דאתתא מנסבא ורייקא וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והיינו טעמא דאם באו עדי כיעור בלבד שכתב הר\"ב דאם כנס לא יוציא משום דהשתא אין מוציאין בב\"ד מהבעל ונמצאת אומר שלא נאסרה לבועל ואף כי איכא נמי בהדי עדי כיעור קלא דלא פסיק לא מפקינן בב\"ד מהבעל ולכך כשיש לו בנים ממנה אין מוציאין ופירוש היו לו בנים ממנה שכתב הר\"ב נראין דבריו כדברי הרי\"ף ורמב\"ם דבנטען קאמרי דלא כפירש\"י דמפרשה ביש לה בנים מבעל הראשון: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ארבעה אחין וכו'</b>. לא מיבעיא ג' אחין ושנים מהן נשואים ב' אחיות ומתו דתרוייהו עליה רמיא וזיקתו חמורה וכי נסיב פוגע באחות זקוקתו אלא אפילו ד' אחים כו' דנפלי קמי תרי אחי ולא אלימא זיקתו דקמא דמיבם מצינו למימר היאך היא דרמיא עליה ואחותה על אחיו אפ\"ה אסירי. כך פירש\"י: \n",
+                    "<b>נשואים שתי אחיות</b>. כ' הרמב\"ם סוף פ\"ז מהלכות יבום כל מקום שאמרו שתי אחיות אחת ב' אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה וכיוצא בו ענין הדברים שהן שתי נשים שהאחת מהן ערוה עם האחרת וא\"א לישא שתיהן משום ערוה. ע\"כ. אלא דתנא נקט ב' אחיות משום דמינייהו ילפינן [דכתיב בהו] ואשה אל אחותה לא תקח. ועיון משנה ד': \n",
+                    "<b>הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו</b>. כתב הר\"ב כיון דתרווייהו זקוקין כו' וליכא למימר דכי חליץ חד לחדא דלייבם אידך לאידך דכל יבמה שנאסרה שעה אחת על יבמה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לעולם. משא\"כ במתניתין ז' פ\"ב דאחד חולץ ואחד מיבם ואם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם דהתם זו שנאסרה משום אחות זקוקה לאו יבמה היתה וכי פקע איסור אחות זקוקה ביבום אחותה הרי זו מותרת ועומדת דלאו אשת אח היא הלכך מספיקא לא מפקינן לה דאימא כל חד וחד דידיה אתרמי ליה. כדלעיל בגמרא פ\"ב דף כ\"ד: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר ב\"ש אומרים יקיימו</b>. כתב הר\"ב בגמרא מפכינן לה כו' ובמסכת עדיות מני בשם ר\"א כו' כלומר וחכמים פליגי עליה וסברי דב\"ה אומרים יקיימו והיינו בברייתא אבא שאול הוא דאמר הכי. ור\"ש נמי סובר דלא נחלקו אלא כ\"ע סברי יקיימו. וז\"ש הר\"ב בגמרא מפכינן לה לא משכחת לה בהדיא כלל ועיין רפ\"ח דחולין. וכן פסק הרמב\"ם בפירושו דיקיימו ומשמע דע\"כ ל\"פ אלא ביקיימו ויוציאו אבל בחולצות ולא מתייבמות בהא ל\"פ ולכ\"ע חולצות ולא מתייבמות ותקשה לך השתא מאי שנא מהא דפ\"ב דאחד חולץ ואחד מיבם דהא השתא דכיון דקי\"ל יקיימו ליכא לתרוצי משום דכל יבמה כו' דא\"כ לא יקיימו. ונראה דאה\"נ דקשיא והא דלא פרכינן לה בגמרא היינו טעמא דבלאו הכי מותבינן לה אדרבי יוחנן דאמר כשנפלו ב' אחיות בזו אחר זו אין לשנייה היתר לעולם כיון דבשעת נפילתה אין אני קורא בה יבמה יבא עליה אבל נחלצה השנייה חזרה הראשונה להיתירה הראשון ומותיב ליה מדתנן חולצות ולא מתיבמות ואמאי ליקו חד מינייהו לחלוץ לה לשנייה ותיהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון. ומחולצות ל\"ק דאיכא למימר דלכתחלה לא א\"ל לחלוץ ולייבם לאידך גזירה שמא יחלוץ לראשונה ברישא וייבם לשנייה. אלא מדקתני ולא מתייבמות דמשמע דליכא כאן דין יבום כלל קשיא. וכי תימא דלא ידעינן הי נפול ברישא א\"ה הא דקתני קדמו וכנסו יוציאו בשלמא ראשונה א\"ל מאן שריא לך אלא שניה אמר חברא שניה מיבם אנא ראשונה מיבם ופירש רש\"י <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה ובכה\"ג אמרינן בפרק דלעיל קדמו וכנסו אין מוציאין מידן. ומסיק דאמר רבי יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן. כלומר זו אינה משנה. נמצינו למדין דלפום קושטא דדינא אם קדמו וכנסו אין מוציאין מיד מי שלקח הראשונה אחר שנתיבמה השנייה ואם לא נודע מי ראשונה ומי שנייה הך דמיבם בשנייה אינו מוציאה ולכתחלה חולצות ולא מתייבמות ואי קדים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וחליץ אחד מן האחין לאחרונה הותרה הראשונה אלא דלכתחלה לא שבקינן להו לחלוץ לאחרונה תחלה דילמא אתי למיעבד איפכא. ומפני זה אני תמה על הרמב\"ם שבחבורו פ\"ז מה\"י פסק כר' יוחנן דאם נחלצה האחרונה הותרה הראשונה ואפילו הכי פסק שאם קדמו וכנסו מוציאין אותן מידם. והכ\"מ הסכים על ידו משום דר\"א הוא דאמר בש\"א יקיימו ובה\"א יוציאו ואנן כת\"ק אית לן למפסק ומשום הכי חזר בו מדבריו שבפירושו שפירש דב\"ש במקום ב\"ה אינו משנה ולפיכך פסק ההלכה בכאן יקיימו עכ\"ד הכ\"מ. ולמאי דאמרן הא משכחת [לה] דמקיים אותו שכנס השנייה אחר כניסת אחיו את הראשונה והמגיד כתב על דברי הרמב\"ם ואף בשאין ידוע איזה מהן מת ראשון אם קדמו וכנסו יוציאו ע\"כ. וקשיא נמי דהא בהדיא אמרינן דזה שיבם בשנייה יקיים. וגם הרי\"ף והרא\"ש אע\"פ שכתבו להא דר\"י דקי\"ל כוותיה השמיטו סוגיא זו דאותבינן עליה ודדחי משנה זו אלא הביאו המשנה כצורתה ולא הביאו עליה ג\"כ ברייתא דאבא שאול דנראה מזה שרצונם לפסוק כת\"ק דלא מתיבמות כלל ודיוציאו ולזאת הסוגיא משכחת לה דמתיבמת האחת ושאם קדמו וכו' האחד מקיים וצריך עיון. ויש ג\"כ בדברי הרמב\"ם ט\"ס שכתב מתה האחרונה וכו' חולצות ולא מתיבמות. ופשוט שצריך להיות או מתיבמות. והטור בסי' קע\"ה פוסק כמשנתינו דאין מוציאין מידן וכדברי הרמב\"ם והר\"ב בפירושם. וקשיא לי ג\"כ עליו שבסי' קע\"ו אמתני' דפרק [ב' מ\"ו] דאם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם כתב בשם הרא\"ש ז\"ל דוקא היכא שכל אחד ואחד אומר כנסתי הזקוקה אבל מי שעבר ויבם אחות זקוקתו בודאי יוציא כיון שבא עליה באיסור בודאי צריך להוציא. ע\"כ. ובודאי דאע\"ג דהותרה הזיקה מיירי. דאי לא תימא הכי פשיטא דיוציא דכל דבעיל באיסור בעיל. ומאי האי דקאמר כיון שבא עליה באיסור והרי עדיין הוא עומד באיסור. אלא אע\"ג דהותרה הזיקה קאמר. וכן לא הביא הרא\"ש לברייתא דאבא שאול אלא כתב המשנה כפשטה משמע דכתנא קמא רוצה לפסוק דיוציאו כשהיו זקוקות בודאי וכל זה דלא כמו שכתב בסי' קע\"ה במשנתינו דשתיהן זקוקות בודאי ואפילו הכי אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם וצ\"ע. [*ומ\"ש הר\"ב והכי אמרינן בעלמא רוצה לומר בפרק כיצד מברכין (ברכות ד' ל\"ו)] [ע\"ב יבמותט' ע\"א ביצה י\"א]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הייתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה וכו'</b>. בגמרא הא תני חדא זימנא במ\"ג פ\"ב אחותה שהיא יבמתה וכו' ומשני צריכא. דאי מהתם משום דליכא למגזר משום שני דהתם ליכא אלא חד אחא. אבל הכא דאיכא למגזר דילמא שני אתא לייבומי כאחיו אימא לגזור קמ\"ל. ואי מהכא משום דאיכא שני ולא מיבם קא מוכח דאחות זקיקתו אסירא ולא אתא למשרי בעלמא אלא ידעינן מדהאי מיבם והאי לא מיבם דטעמא משום דערוה לא רמיא קמיה אבל היכא דליכא אלא חד אח אימא לגזור דילמא אתי למשרי אחות זקוקתו בעלמא צריכא: \n",
+                    "<b>איסור ערוה</b>. פי' הר\"ב כגון חמותו ואם חמותו. עמ\"ש במ\"ג פ' שני: \n",
+                    "<b>והשני אסור בשתיהן</b>. מוקי בגמרא כגון דנפלה הך דאינה חמות ברישא. דכי נפלה החמות ברישא ואזל חתן ויבם הך דאינה חמות הויא חמות לגבי אידך יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור להיתירה הראשון וכמ\"ש לעיל להא דר' יוחנן. והב\"י שכתב על דברי הטור בזה שסיים הרמב\"ם ז\"ל ואם קדמו וכנסו כל אחד אחת מן האחיות מוציאין אותן מהן ע\"כ. ונראה מדבריו שסובר שנשמטו מהטור שלא במתכוין. ולי נראה שבדין ובמתכוין השמיטן לפי שהוא אינו סובר כן אלא דיקיימו וסמך בזה אמה שיכתוב כן אח\"כ בסמוך בהעתיקו משנה דלעיל ופוסק בה דיקיימו: \n",
+                    "<b>איסור מצוה וכו'</b>. בגמרא הא תנינא חדא זימנא במ\"ג פ\"ב איסור מצוה וכו'. [התם איסור מצוה לחודה הכא איסור מצוה ואחותה] סד\"א משום מצוה עבוד רבנן שתתקיים מצות יבום. ולא העמידו איסור זיקה דמדבריהם לאסור את אחותה. [היכא דהיה עליו איסור מצוה] קמ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה אחת מהן וכו'</b>. בגמרא הא תו למה לי היינו הך. מה לי לחד מה לי לתרי. צריכא דאי אשמועינן התם משום דאיכא שני דמוכח. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל הכא דליכא שני דקמוכח. שהרי שתיהן מתייבמות. ואתי למשרי אחות זקוקה בעלמא. ואימא לא לייבמן קמ\"ל. ואי אשמועינן הכא אדרבה תרווייהו מוכחי אהדדי. שזה לא יוכל לישא את אחרת. וכן זה. מוכח מילתא שזו אסורה ע\"ז וזו ע\"ז. לפיכך ליכא אחות זקוקתו אבל אידך לא. צריכא: \n",
+                    "<b>וזו היא שאמרו אחותה כו'</b>. גמרא זו היא למעוטי מאי למעוטי איסור מצוה לזה. ואיסור מצוה לזה. וצריכא דמהו דתימא כי לא אמר אוקי איסור מצוה במקום איסור ערוה להתייבם אחותה היכא דאין איסור מצוה אלא באחת. ולשני שתיהן זקוקות דאיכא למגזר משום שני. אבל היכא דליכא למיגזר משום שני. אימא להאי אוקימנא איסור מצוה במקום איסור ערוה. וכן להאי. ולייבמו קמ\"ל. ואתי נמי שפיר דלא תני וזו היא שאמרו במתני' דלעיל. דא\"כ לא אתי למעוטי מידי. כיון דאיסור מצוה וכו' בהדיא קתני לה התם. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או אשה ובתה</b>. דהני שכיחי טפי שיהיו נשואות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לשני אחין מבתו ובת בתו השנויות בתחלה בריש מכילתין. להכי נקטינהו. והוא הדין לכל העריות. וכמו שכתבתי בר\"פ. והא דפריש להו תנא הכא. נ\"ל דמשום ר\"ש נקטיה דלא תימא הא דפוטר דוקא באשה אל אחותה דמינה יליף ובשאר עריות מודה דאין זיקה אלא מדרבנן. ותדע דמשום ר\"ש נקטיה. דהא סיפא תנינא חדא זימנא במשנה ג' פ\"ב. אחותה שהיא יבמתה וכו' אלא כולה מתני' משום ר\"ש נקטיה: \n",
+                    "<b>הרי אלו חולצות</b>. דסבירא לן יש זיקה ולפיכך חולצות מדאורייתא. ולא מתיבמות מדרבנן. נ\"י: \n",
+                    "<b>ורבי שמעון פוטר</b>. פירש הר\"ב טעמא דר\"ש דכתיב וכו' בשעה שנעשות צרות זו לזו. היינו כשנפלו לפני אח אחד דנעשות צרות. וכן פי' הרמב\"ם וכ\"כ התוס'. דכשנפלו לפני ב' יבמין לא פליג והכי תניח וכו' ע\"כ והיינו טעמא דלא פליג בד' אחין דריש פירקין: \n",
+                    "<b>היתה אחת וכו'</b>. ומפרש בגמרא דמשום ר\"ש תני ליה דמהו דתימא הואיל וס\"ל דזיקה דאורייתא לגזור באחת מהן ערוה משום אחיות דעלמא ולא ליבם לאחותה של הערוה קמ\"ל: \n",
+                    "<b>איסור מצוה וכו' חולצות ולא מתיבמות</b>. פריך בגמרא הא אמר ר\"ש דזיקה דאורייתא ולפטור בלא חליצה והא ודאי דלר\"ש איצטריך ומשני גזירה משום ההיא דאיסור מצוה דעלמא שאינו אחות ערוה דאתו לפטור נמי בלא חליצה שיאמרו דאיסור מצוה יוצאת בלא חליצה [דהוי כערוה] ובאחותה דאיסור מצוה נמי גזרו לחלוץ ולא פטרו בלא חליצה אע\"ג דזיקה דאורייתא היא לר\"ש משום ההיא דאיסור מצוה ואע\"ג דבאחות ערוה ל\"ג משום הערוה דשאני ערוה דכ\"ע גמירי לה וידעו דלא רמיא קמיה ואחותה לאו אחות זקוקה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ולא אתי למשרי אחות זקוקה דעלמא אבל ערוה דנעשות צרות דר\"ש לא כ\"ע גמירי לה ואי אתית ומפקה בלא חליצה אתי נמי למיפק אחותה שהיא איסור מצוה בלא חליצה ונפקא מינה חורבא לאיסור מצוה בעלמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחד מופנה</b>. כתב הר\"ב בלא אשה. וה\"ה אם הוי נשוי נכרית אלא לאשמועינן שאין צריך שיהיה נשוי אלא סגי ליה במופנה דאילו במתני' אחרינא לא סגי ליה במופנה אלא צריך שיהיה נשוי נכרית. נ\"י: \n",
+                    "<b>מאמר</b>. מפורש רפ\"ב: \n",
+                    "<b>ב\"ש אומרים אשתו עמו</b>. פי' הר\"ב דקסברי ב\"ש בעלת המאמר היא חשובה ככנוסה. ולשון רש\"י ככנוסה דמיא. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ד. וכתבו התוספות דלבית שמאי אפילו מדאורייתא וכו': \n",
+                    "<b>והלה תצא</b>. פירש הר\"ב אף מן החליצה. לפי שהמאמר דוחה לאחותה דחייה גמורה. וה\"מ ביבמה דחזיא לכולהו מילי דיבמה להתייבם ולחלוץ כי הכא הילכך חזיא למקצתייהו למאמר לדחות אחותה דחייה גמורה. אבל בר\"פ דקודם שיעשה מאמר כבר נפלו שתיהן ולא חזיין לכולהו מילי דיבמה דהא לא מצי ליבומי הלכך למקצתה למאמר נמי לא חזיא שתדחה בה אחותה דחייה גמורה ומשום הכי תנן התם בית שמאי אומרים יקיימו דדוקא דיעבד אבל לכתחילה לא מצי חד אחא לעשות מאמר אע\"פ שאין במאמר שום איסור ותדחה אחותה דחייה גמורה והלה יכניסנה. משום דלא חזיא לכולהו לא חזיא למקצתה כמפורש בגמרא: \n",
+                    "<b>זו היא שאמרו וכו'</b>. למעוטי הך דר' יהושע דבמשנה ז' פי\"ג דקאמר נמי אוי לו וכו' אלא אי כר\"ג אי כר\"מ דפליגי התם. גמרא: \n",
+                    "<b>אוי לו וכו'</b>. כלומר ראוי לו להצטער שהפסיד אשתו בלא פשיעתו וכן בהך דפי\"ג שכתבתי הפסיד בלא פשיעתו ומש\"ה בשאר דוכתי בפ\"ד ובפי\"ד דתנן נמי תצא אשתו וכו' לא קתני ביה אוי לו וכו' משום דבהנהו איהו דאפסיד אנפשיה דפשע שהכניס עצמו בספק וכו'. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הראשונה לנפילה</b>. רש\"י: \n",
+                    "<b>עשה בה מאמר כו'</b>. כתב הר\"ב ה\"ה אע\"ג דלא עשה בה מאמר וכו' הכי אמר רב אשי בגמרא אמתני' דלקמן וברפ\"ב תנן נמי עשה בה מאמר וכו' ואמרינן עלה בגמרא דה\"ה לא עשה בה מאמר וכו' אלא לאפוקי מבית שמאי וכו'. ותמהו התוספות דמה צריך למתני בב' מקומות לאפוקי מב\"ש. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וי\"ל דאי לאו משנה יתירה הוי דייקינן מתניתין כפשטא דמשמע דוקא עשה בה מאמר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הראשונה</b>. לנשואין. רש\"י. והתוספות כתבו דהכא גרסינן השנייה: \n",
+                    "<b>ושניה משום צרתה</b>. בגמרא בעי למה לי הך מתני' השתא ומה משנה ראשונה דאחות אשה קא הוי' צרה לנכרית אמרת נכרית אסירא הכא דאחות אשה עיקר נשואה היא לא כ\"ש דאוסרת נכרית שהיא טפלה. ומשני דאחרונה נשנית ראשונה מפני שהיה סבור דראשונה שריא והדר סברא לאיסורא וכתבה תחלה משום דחביבה ליה דחידוש הוא ומשנה זו אחרונה משום שכבר היתה שגורה בפי התלמידים לא זזה ממקומה וכתבו התוספות לפי שבבא שלימה דלא צריכה היא לא משני כמו בשאר מקומות דזו ואצ\"ל זו קתני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחר נשוי נכרית</b>. כתבו התוספות לא תנא מופנה משום דקמ\"ל דצרת אחות אשה שעה אחת אסורה וקצת קשה שאינו מזכיר הצרה כלל עכ\"ל. והר\"ב כתב ומסתברא דחולצת ולא מתיבמת. ומהרמב\"ם למד כן שכתב לפי שאני מסופק אם אסורה משום ערוה ותהיה צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום או אסורה עליו מדרבנן שאמרו הואיל ונאסרה עליו שעה אחת נאסרה עליו עולמית והיא [כמו] שנייה וצרת שנייה או חולצת או מתיבמת לפיכך תחלוץ להחמיר: \n",
+                    "<b>הואיל ונאסרה עליו שעה אחת</b>. עיין בר\"פ מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>גירש אחד מבעלי אחיות וכו' ומת נשוי נכרית</b>. ואיכא למידק דבריש מכילתין בצרת ערוה מן הנשואין תנן וכולן שגירשו מותרין ואלו הכא טעמא שגירש ואחר כך מת נשוי נכרית אבל מת נשוי נכרית ואח\"כ גירש לא הותרה לפי שקודם שגירשה היתה זקוקה לשני אחין נשואין ב' אחיות וה\"ל צרת אחות אשה בזיקה והלכך אסורה עליו עולמית והכי מפרש לה רב אשי למתניתין. ותירץ הרי\"ף דהתם כיון דערוה היא מגמר גמרי לה אינשי וקלא אית לה הכא זיקה דרבנן היא ואיכא למגזר משום זיקה דעלמא. א\"נ התם גבי ערוה כיון דגרשה מקמי דנפלה לה קמי יבם מהני בה גירושין דכי נפלה צרה קמי יבם בהיתירא נפלה קמיה אבל הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהני בה גירושין ולא מידי והאי טעמא טפי עדיף ומסתבר מההוא קמא ע\"כ. וכתבו התוספות וא\"ת והיאך כנסה המגרש והא ה\"ל צרת אחות אשה בזיקה ר\"ל דלא חשיב צרת אחות אשה בזיקה אלא כשמת אחיו ונפלו שתיהן לפניו אבל כשהוא חי לא. ע\"כ. ולשון רש\"י בשלמא אי לא כנסה הוי מותרת לי' מחמת זיקת אחיו הראשון אבל משכנסה ועכשיו זקוקה לזה מכח בעל הערוה אסורה ואע\"ג דלא היתה צרתה אלא בזיקה ע\"כ. ומדבריו למדנו בביאור דדוקא בכנסה להאחרת לא מהניא בה גירושין דהואיל ונעשית זקוקה קודם שגירש והכי משמע דדיוקא דדייקינן ממתניתין דדומיא דמתניתין היא דהיינו בכנס. וכ\"כ המגיד בשם הרשב\"א לדעת הרי\"ף דאם לא כנס לא יפה כח זיקתו של השני כשהוא מת מכח זיקתו כשהוא קיים שכל אחד היה יכול לכנסה אבל הרמב\"ם בפ\"ו מה\"י כמ\"ש עליו המגיד סובר אפילו בלא כנסה ולשון הטור סימן קע\"ה אם מת נשוי נכרית קודם שגירש אחד מבעלי אחיות את אשתו אפילו אם לא כנס את הנכרית ומת וכו' אסורה לאח הנשאר אפילו גירש הערוה קודם שמת וכ\"ש אם לא גירש הערוה ומת אבל אם כנס בעל האחות את הנכרית וגירש הערוה ומת ל\"ש גירש קודם שכנס ול\"ש אח\"כ מותרת לאח הנשאר עכ\"ל ודבריו סותרים זא\"ז שמתחילה כתב אפילו אם לא כנס וכו' וזהו כדעת הרמב\"ם. ואח\"כ כתב בהפך אבל אם כנס וכו' מותרת דדוקא לא כנס אסורה אבל כנס מותרת משום דהוי כצרת ערוה מן הנשואין דגירושין מתירתה. וזה דלא כהרמב\"ם כמ\"ש עליו המגיד וכרש\"י וסיעתו נמי לא דלדידהו דוקא בכנס. ותמיהני שהבית יוסף לא העיר בזה כלל. ומה שכתב הבית יוסף על אבל אם כנס וכו'. בפרק קמא אהא דתנן היתה בתו וכו' נתגרשה ואחר כך מת אחיו צרתה מותרת אמרינן בגמרא אליבא דרבא לא שנא גירש ולבסוף כנס ולא שנא כנס ולבסוף גירש צרתה מותרת. עד כאן לשון הבית יוסף. זו אינה ראייה מכרחת לנדון דידן דהיתה צרת אחות אשה בזיקה קודם שכנסה ולפיכך שוב אין לו היתר על ידי הגרושין אפילו אחר שכנסה וכמו שהיא סברת רש\"י בדוקא כשכנסה ולהרמב\"ם לא מיבעיא כשכנסה אלא אפילו לא כנסה כמו שכתב המגיד. אבל יש לי לומר שגם הרמב\"ם סובר דוקא לא כנס וכדמסיים הטור דמכיון שכנוסה היא הרי הגירושין של הערוה מתירתה שזהו לשון הרמב\"ם גירש אחד מבעלי האחיות את אשתו אחר שמת נשוי הנכרית ומת המגרש הרי הנכרית חולצת וכו'. ויש לפרש דבריו דדוקא בלא כנסה מיירי ויהיו דברי הטור האחרונים כדעת הרמב\"ם אבל דבריו הראשונים שכתב אפילו אם לא כנס. נשארים בצריך עיון. ונראה לי דתיבת <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אפילו טעות סופר היא. [*אבל מ\"מ צריך עיון על הטור שאין [נראה] כן מדברי אביו ז\"ל אלא דסבירא ליה כהרי\"ף דדוקא בכנסה]: \n",
+                    "<b>זו היא שאמרו וכו'</b>. לשון הרמב\"ם רוצה לומר שזאת המשנה ג\"כ נכללת בזה העיקר ע\"כ. ועיין סוף פרק ז' דגיטין. וקשיא לי אמאי אינו מפרש דלמעוטי מת ואחר כך גירש כדכתבינן לעיל והכי משמע בגמרא דהא אדרב נחמן פרכינן וכי תימא דהוא הדין אפילו מת ואחר כך גירש צרתה מותרת אלא זו היא למעוטי מאי. שמע מינה דכי אמרינן מת ואחר כך גירש צרתה אסורה. זו היא דתנן למעוטי הך הוא דאתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספק קרוב לו ספק קרוב לה</b>. פירש הר\"ב שהיו ח' אמות מצומצמות ביניהן ברה'\"ר וכו' ובמשנה ב' פרק ח' דגיטין מפרש בענין אחר ותנן התם במשנה ג' וכן לענין קדושין ושם אפרש בסייעתא דשמיא. ומה שכתב הר\"ב דד' אמות של אדם קונות לו ברה\"ר למאי דפירש הר\"ב במשנה ד' פרק קמא דבבא מציעא דארבע אמות ברשות הרבים לא תקינו הא דקאמר הכא ברשות הרבים לאו דוקא אלא בסמטא או בצידי רשות הרבים קאמר כמו שמפרש שם כן כתבו תוספות פרק ח' דגיטין דף ע\"ח ומסיים הר\"ן ואמאי קרי לי' רשות הרבים לפי שאינן רשות היחיד כדמפרקינן בעלמא ע\"כ וכלומר בריש מסכת שבת [דף ו']. גם בפ\"ה דב\"ב ריש דף פ\"ה לענין מקח וממכר. אבל למאי דפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ד דפיאה דדוקא כי נפל על המציאה דגלי דעתיה [דבנפילה ניחא ליה דלקני הוא] דלא קנה. כי לא נפל קונות ד\"א אפילו ברה\"ר: \n",
+                    "<b>זהו ספק קדושין</b>. גמרא זהו למעוטי זמן דליכא בקדושין דלמ\"ד רפ\"ב דגיטין משום פירי ארוסה לית ליה פירי ולמ\"ד משום שמא יחפה על בת אחותו. בגירושין מהניא תקנתא דזמן לפי שהיא יראה למחוק דסברה שהגט יפסול בכך אבל בקדושין מחקה לי' לזמן דאם יפסל שטר הקדושין כ\"ש דלא הוי אשת איש מעולם. ומספקא לר\"י כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אי מהני בקדושין או לא. דכיון דאין צריך זמן מה לנו אם אין עליו עדים. תוספות: \n",
+                    "<b>ספק גירושין כתב בכתב ידו וכו'</b>. הני גיטין פסולין הם ואם נשאת הולד כשר כדתנן במשנה ד' פרק ט' דגיטין והיינו טעמא דחולצת צרתה דכיון דגיטא הוא דאם נשאת הולד כשר. ולא מתיבמת כיון דלאו גיטא מעליא הוא דקרו להו פסולין לכתחלה הלכך אי שרית לה אמרי אינשי צרת ערוה מתיבמת. וכתב נמוקי יוסף דספק גירושין דקתני לאו דוקא דודאי כשר מדאורייתא ופסול ודאי מדרבנן אלא קרי להו ספק משום דכשרין מדאורייתא: \n",
+                    "<b>זהו ספק גירושין</b>. [מפרשינן] בגמרא דלאו דוקא דלא אתי למעוטי מידי דכל שיש בקדושין יש בגרושין וכדתנן בגיטין פרק ח'. אלא משום דתנא זהו בקדושין תנא נמי זהו בגרושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה אחין נשואין וכו'</b>. ה\"מ למנקט ואחד מופנה. תוספות: \n",
+                    "<b>חולצות ולא מתיבמות</b>. ופליג אמתניתין דספ\"י כמ\"ש בס\"ד: \n",
+                    "<b>ולא שעליה זיקת שני יבמין</b>. כתב הר\"ב דגזירה וכו'. שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחד וכו' דתנן במשנה י\"א פ\"ד דאחת פוטרת כולן ואי שרית ליה הכא לחלוץ לבעלת זיקת שני יבמין וליבם לאידך חיישינן דלמא בשתי יבמות הבאות מבית אחד אתי נמי לחלוץ ברישא והדר ליבומי והא קאי עליה בלא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. גמרא. ועיין פ\"י משנה ח' וט': \n",
+                    "<b>שני אחין וכו' ה\"ז אסורה עליו עולמית וכו'</b>. משנה זו נשנית ראשונה מפני שהיה סבור דמתניתין ז' בשלשה אחין דלא מדחיא מהאי ביתא לגמרי דחזיא לנשוי נכרית היה סובר דשריא דקורא אני בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה. והדר סברא לאסורא ושנאה תחילה משום דחביבה לי' דחידוש הוא. ומשנה זו אחרונה לא זזה ממקומה. גמרא. ועיין מ\"ש בשם התוספות במשנה ו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החליפו</b>. בגמרא תני הוחלפו דאי לת\"ה הא דתנן ומפרישין אותן ג\"ח שמא מעוברות הן הא לאו הכי שריין ואי במזיד מי שריא ואתי שפיר שפירש הר\"ב חייבין קרבן משום דבשוגג איירינן: \n",
+                    "<b>היו אחין משום אשת אח</b>. כתב הר\"ב אית ליה להאי תנא דבאיסור כולל וכו' לשון רש\"י כשקידש ראובן את רחל תחילה נאסרה על שמעון משום אשת אח וא\"א היינו בת אחת. חזר שמעון וקדש לאה מגו דאסרי ליה הנך קדושין בכולהו שאר אחוותא משום אחות אשה אסרי ליה נמי באשת אחיו משום אחות אשה ואף ע\"ג דאסורה עליה וקיימא היינו איסור כולל. ועדיין רחל זו מותרת לראובן בעלה. פירשה נדה מגו דאתוסף איסור עלה לגבי בעלה משום נדה אתוסף בה נמי איסור לגבי שמעון הרי איסור מוסיף עכ\"ל. וכן נאסרה לאה על ראובן כשקדשה שמעון באיסור אשת אח וא\"א אע\"ג דאסורה עליה וקיימא משום אחות אשה. מגו דאתוסף בה איסור א\"א לכ\"ע ואיסור אשת אח לגבי שאר אחים אתוסף בה נמי לגבי ראובן: \n",
+                    "<b>ואם היו כהנות</b>. פירש הר\"ב בנות כהנים כלומר ונשואות לישראל דהשתא לא מהני זנות דאונס לאוסרה על בעלה אפילו הכי נפסלו מן התרומה לאחר מיתת בעלה וכן לינשא לכהנים כדפירש הר\"ב במשנה ב' פרק ו' וע\"ש וכן בפרש\"י:\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת</b>. לא בעי למימר החולץ ליבמתו מעוברת משום דלאו אורח ארעא וכ\"ש בסיפא דהכונס <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שהוא רשע אי מכניס לאשת אחיו מעוברת דרובן יולדות ולד של קיימא. נ\"י: \n",
+                    "<b>בזמן שהולד של קיימא</b>. עיין מ\"ג פ\"ה דנדה ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה</b>. אע\"ג דתנן לקמן משנה י' דלא תחלוץ עד שיהא לה ג' חדשים והכא בתוך ג' חדשים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>כיון שנמצאת מעוברת קתני [ולאו חליצה היה] מ\"מ אסור בקרובותיה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>דבדיעבד הוי חליצה. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחייבין באשם תלוי</b>. ואע\"ג דלא אקבע איסורא ואפשר שאין כאן איסור כלל וכמתניתין דהכא מפרש נמי הר\"ב במשנה ב' פרק ב' דנדה. אבל בריש פ\"ד דכריתות מפרש דבעינן דוקא דאקבע איסורא ושם אפרש בס\"ד:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שומרת יבם</b>. כתב הר\"ב שהיא ממתנת. וכתב רש\"י כמו עניה זו לשוא שמרה בפ' אע\"פ (כתובות דף ס\"ב) ע\"כ. ולי מקרא מלא כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית ל\"ז). ושוב מצאתי כן בפירוש הרא\"ש למשנה ו' פרק י' דנדרים ועוד מצאתי כן בפירש\"י עצמו ספ\"ב דסוטה והביא עוד ראיה מדכתיב (איוב י\"ד) לא תשמור על חטאתי: \n",
+                    "<b>שנפלו לה נכסים</b>. במשנה ו' פ\"ח דכתובות מפרש הר\"ב כאוקימתא דבגמרא דמיירי שנפלו לה בעוד שומרת יבם: \n",
+                    "<b>מודים וכו'</b>. משנה זו שנויה בפ\"ח דכתובות וקאי אדלעיל מינה דאפליגו ב\"ש וב\"ה בארוסה וקאמר דבשומרת יבם מודו וע\"ש: \n",
+                    "<b>בכתובתה</b>. לשון הר\"ב מנה ומאתים ותוספת ונדוניא. והן נכסי צאן ברזל ונקראין כתובה מפני שהן כתובין בה נ\"י. ופירוש נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג ברפ\"ז: \n",
+                    "<b>ב\"ש אומרים יחלוקו</b>. פירש הר\"ב דספק נשואה היא כדמוקי' רבא בגמרא דסיפא מיירי בעשה בה מאמר ולא אמרי ב\"ש במשנה ה' פרק דלעיל אשתו עמו וכו' אלא משום דסברי דמאמר עושה ודאי ארוסה לדחות בצרה ומיהו לא כודאי נשואה משוי לה למקני יבם כולה ירושה דילה אלא כספק נשואה ויחלוקו. וכתבו התוספות ודוקא מתה אבל מחיים לא אע\"ג דעבד בה מאמר משום דמחיים איהי ודאי ואינהו ספק. מ\"מ רישא לא מוקי בדעבד [בה] מאמר דמשום דהויא איהי ודאי אין נראה דתמכור לכתחילה אלא רישא מוקי בלא עבד בה מאמר. מכל מקום לב\"ה לא נ\"מ מידי בין עבד מאמר ללא עבד דלדידיה לא אלים מאמר כלל כדלעיל: \n",
+                    "<b>יורשי הבעל עם יורשי האב</b>. דייקינן בגמרא דלא אמרו ב\"ש יחלוקו אלא בנכסים הנכנסים ויוצאים עמה מדקתני יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יורשי האב עם יורשי הבעל וה\"ק מה יעשה בכתובתה ושבקה עד שפירש דינא בדברי בית הלל וה\"ה לב\"ש דל\"פ ב\"ש ובית הלל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אלא בנכסי מלוג בלבד. ועיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ד דסוטה: \n",
+                    "<b>עם יורשי האב</b>. שמאביה באו לה כדפירש הרשב\"ם פרק ט' דב\"ב [קנח.] בסיפא. והא דלא קתני יורשי האשה כדקתני פרק מי שמת [שם] [יורשי האשה אומרים וכו'] משום דהכא אין ידוע אם היבם יורשה או בני משפחתה. נ\"י: \n",
+                    "<b>נכסים בחזקתן</b>. כתב הר\"ב ולא פירשו ב\"ה אי בחזקת יורשי האשה. ולא קשיא א\"כ לתני להו בהדי נכסי מלוג. דלא שוו להו ממש. דנכסי צאן ברזל אחריותן על הבעל משא\"כ נכסי מלוג. ומש\"ה נמי לא ידעי' אי בחזקת יורשי הבעל קאמר ול\"ק דאם כן ליתנו בהדי כתובה דלא שוו לכתובה. דנכסי צאן ברזל היא הביאם מביתה אבל מנה ומאתים הוא נותן. תוספות פ\"ט דב\"ב [שם]. ועיין מ\"ש שם במשנה ט' בטענות יורשי האשה אע\"פ שלא נשבעה: \n",
+                    "<b>כתובה וכו'</b>. עיין גם בזה בפ\"ט דב\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כנסה שבא עליה כדכתיב (דברים כ\"ח) יבמה יבא עליה</b>. נ\"י: \n",
+                    "<b>הרי היא כאשתו לכל דבר</b>. פירש הר\"ב שמגרשה בגט ומחזירה. ובפירושו למשנה ז' פ\"ח דכתובות האריך בזה ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>ובלבד שתהא כתובתה וכו'</b>. כלומר ובלבד לענין הזה אינה כאשתו שאין כתובתה על נכסיו אלא על נכסי בעלה הראשון. ובגמרא מ\"ט. אשה הקנו לו מן השמים. וכתב הר\"ב ואי לית לה כתובה מבעלה הראשון. ופירש\"י דלית ליה נכסים. כתב הר\"ב כותב לה היבם וכו' והיא מנה בלבד. וכ\"כ הטור סי' קס\"ח והרמב\"ם פכ\"ב מהלכות אישות. ובזה נסתלק מ\"ש התוספת מה מרויח היבם בכך כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני ונדחקו למצוא מאי דנ\"מ. ולפירושם ל\"ק ולא מידי דמתניתין סתמא קתני. ומן הסתם היא אלמנה מן הנשואין אבל ודאי היכא דהוה שומרת יבם מן האירוסין וכמ\"ש במשנה ב' דפ\"ט דנפלה נמי לפני יבם. ודאי דאית לה מאתים כדתנן במשנה ב' פרק קמא דכתובות. והר\"ן בספ\"ק דכתובות הקשה כך [וז\"ל] ואם תאמר ומאי נפקא מינה במאי דאמרינן שאין שעבודה על נכסי השני דסוף סוף אית לה כתובה מיניה. דנכסי ראשון נמי דידיה נינהו. י\"ל דנפקא מינה אם מכר [היבם] נכסיו ואחר כך אשתדוף נכסים [של מת] שאינה יכולה להוציא מן הלקוחות [ותירוץ זה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כתבו התוספות גם כן] אי נמי דנ\"מ לענין נדוניא דאפילו ליכא נכסים מהראשון אין לה על השני אלא עיקר כתובה אע\"פי שהוציא משל אחיו נכסים שהיו מספיקין לנדוניתה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצוה בגדול ליבם</b>. כתב הר\"ב כדילפינן מוהיה הבכור. כמ\"ש במשנה ח' פ\"ב וע' מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>לא רצה</b>. מפרש בגמרא לא רצה ליבם אלא לחלוץ הולכים על כל האחין למי שהוא קרוב לו בשנים ואם לא רצה גם הוא ליבם הולכים לשלישי שהוא גדול אחריו וכן לעולם. דנוח לנו ביבום של קטן מחליצת הגדול. וקטן כלומר קטן דאחים ואינו פחות משלשה עשר שנים ויום א' והביא ב' שערות. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תלה וכו'</b>. ונמלך בו ואם לא ירצה אני איבם או אני אחלוץ. הרמב\"ם פרק ב' מהלכות יבום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם</b>. יש שם אב כו'. דאמר מר [משנה ב' פרק ח' דבבא בתרא] והאב קודם לכל יוצאי יריכו. גמרא: \n",
+                    "<b>זכה בנכסים של אחיו</b>. פירש הר\"ב דיקום וכו'. מפורש במשנה ח' פ\"ב: \n",
+                    "<b>ובאבי אביו</b>. משום כלת בנו אף על גב דבאשתו גמורה אין אסורה לאבי אביו אלא מד\"ס דהא כלת בנו משניות דרבנן היא אפילו הכי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>גזרוה רבנן נמי בחלוצה כפירש\"י והיינו למסקנא דגמרא דגזרו שניות בחלוצה וכתבו התוספות והא דלא תני במתניתין אבי אמו ובן בתו משום דתנא ושייר: \n",
+                    "<b>ואסור בצרת קרובת חלוצתו</b>. פי' הר\"ב ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי וכו' וכן פירש\"י ותמהו בתוספות דהא תנא במתניתין ובאחותה בזמן שהיא קיימת הא מתה שריא. ותנן נמי לקמן חלץ לה ומתה מותר באחותה ואמאי הא סברי שחלץ לאחותה דאפילו צרת אחות הנשואה לנכרי אסרינן מה\"ט. ועוד דתנן האחין מותרים אע\"ג דאזלי בהדיה לבי דינא. אלא נראה דמיירי דוקא כשנשואה לאחין והיינו טעמא האי דאתעביד בה מעשה שנחלצה ודמיא טפי לגרושה אסרו גם צרת קרובתה כשנשואה לאחין דדמיא לצרת ערוה. אבל צרת חלוצתו דלא אתעביד בה מעשה לא דמיא לגרושה הלכך קרובתה שריא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונשא אחיו וכו' חולצת</b>. עיין במשנה י\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שקדש אחיו את אחותה</b>. כתב הרא\"ש דוקא נקט שקידש משום דבשעת נישואין הוה נושא אחות זקוקתו אבל כנסה לחופה אין צריך להמתין מלבעול. דכיון דכנסה אשתו גמורה היא ופקעה לה זיקה לגמרי וכ\"כ התוספות דף י\"ח. אבל הנימוקי יוסף כתב דוקא במעשה אחיו ביבמתו הוא דפקעה זיקתה מיניה אבל משום נשואין דאחותה לא פקע ולפיכך ימתין ע\"כ. ונ\"ל שכן היא סברת רש\"י שפירש במשנה ו' פ\"ב. וכ\"כ הר\"ב שם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם משום דכל חד וחד כו'. א\"נ הוי איפכא שהראשון כנס אחות זקוקתו ההוא שעתא הוא דעבד איסורא ומשבא אחיו ויבם השניה שהיא יבמתו פקעה זיקתה למפרע מאידך. ואי איתא דכדברי התוספות סבירא ליה מיד שכנס פקע הזיקה ולא איצטריך למימר ומשבא אחיו כו'. והב\"י ס\"ס קנ\"ט לא העיר בזה כלום: \n",
+                    "<b>אחיך הגדול</b>. אמרו הגדול על העיקר הנקדם מצוה בגדול ליבם. הרמב\"ם. כלומר וגדול דנקט לאו דוקא אלא משום דמצוה ביה: \n",
+                    "<b>ואשת אחיו בחליצה</b>. שאינה נפטרת מן החליצה מחמת שהיא אחות גרושתו. הואיל וזיקתה קדמה לקידושי הגרושה והכא לא שייך למתני אוי לו כו' כדתנן בפרק דלעיל מ\"ה. כמ\"ש שם בשם התוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היבמה לא תחלוץ וכו'</b>. כתב הר\"ב בגמרא מפרש וכו' כל העולה ליבום וכו' וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. וכל הנך דאמרו רבנן חולצות ולא מתיבמות כגון אחות חלוצתו ואחות זקוקתו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וספק צרת ערוה התם משום דלא אפשר הוא דא\"כ לעולם תאסור הלכך כיון דמדאורייתא בת ייבום היא חלצה אבל הכא דאפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר בהיתר. רש\"י. ואיכא נמי דמאורייתא חלצה ולא מיבמה ההיא דקידש אחת <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>משתי אחיות פ\"ב מ\"ו. וטעמא אמרינן בגמרא דפירקין [מב.] דבת יבום היא דאם יבוא אליהו ויאמר זוהי שקדש תתיבם משא\"כ בשלשה חדשים דהכא אפילו יבוא אליהו ויאמר זאת אינה מעוברת לא תתיבם דלא פלוג אלא כולהו צריכי להמתין ג' חדשים. וחייבי לאוין דתנן במ\"ד פ\"ב דלא מיבמים וחולצים הא כתבינן לעיל מדאורייתא חזי ליבום אלא חכמים אמרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. אע\"ג דקא פסיק ותני אלמנה לכהן גדול ואפילו מן הנשואין דהשתא איכא ל\"ת דאלמנה לא יקח ועשה דבתולה מעמיו יקח אשה הא [בעולה] לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. ולא אתי עשה דיבום ודחי ל\"ת ועשה ונמצא שאין יבום לאלמנה לכהן גדול מן התורה ואפילו הכי חולצת. משום דרבייה קרא ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו מה תלמוד לומר יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום כדאיתא בגמרא רפ\"ב דף כ'. [*והא דכתב הר\"ב כל העולה ליבום כו' פירש\"י דף מ\"א ע\"ב עולה השערה לפני הזקנים]: \n",
+                    "<b>וכן כל שאר הנשים כו'</b>. פירש הר\"ב לקמן כדי להבחין בין זרע ראשון לזרע שני. ובגמרא יהיב טעמא משום דכתיב (בראשית י״ז:ח׳) להיות לך [לאלקים] ולזרעך אחריך. ופירש\"י שאין השכינה שורה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ואצרכוה להמתין כל שלשה חדשים ולא אמרינן תשהה מעט ותנשא ותבדק כי מלו לה שלשה חדשים. דהיכי תבדק דבדדיה אין מגנין הנשואות אי בפסיעותיה אשה מחפה עצמה שלא תראה מעוברת כדי שיירש בנה בנכסי בעלה. גמרא: \n",
+                    "<b>אחד בתולות ואחד בעולות וכו' אחד נשואות ואחד ארוסות</b>. מפרש בגמרא דהכי קאמר אחד בתולות ואחד בעולות שנתארמלו או שנתגרשו בין מן האירוסין. דהיינו בתולות. בין מן הנשואין דהיינו בעולות: \n",
+                    "<b>הארוסות שביהודה</b>. עיין במשנה ה' פ\"ק דכתובות דלא כל שביהודה: \n",
+                    "<b>גס</b>. פי' הר\"ב רגיל. ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ב דברכות ומ\"ש הר\"ב לכך חיישינן שמא בעל. וה\"ה לנשואה שלא תתארס מה\"ט שמא יבעול ולשון רש\"י דילמא בעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבעה אחין כו' ומתו</b>. מפרש בגמרא דה\"ק ארבעה מאחין כו' דאלת\"ה ומתו כי מתו כולן מאן מיבם: \n",
+                    "<b>הרשות בידו</b>. כתב הר\"ב דה\"ה טפי מד' נמי וכו' ונקט ד' כו' כי היכי דנמטינהו עונה בחדש. פירש\"י עונת תלמיד חכם מערב שבת לערב שבת. כדאמר בפרק ה' דכתובות דף ס\"ב ע\"ב. וכתב נ\"י ואע\"ג דמתניתין סתמא בכל אדם מיירי ולא סגי לכל חדא וחדא עונה בחודש הכא ביבמה שאני שאשה הקנו לו מן השמים ואפילו בפחות מזה סגי ליה אלא דמשום עצה טובה אמרינן דלית ליה לגרועי בפחות מעונה בחדש לכל חדא. אבל בנושא נשים דעלמא חייב לעשות עונה עם כל אחת כדין המפורש פרק אע\"פ עכ\"ל. ואכתי צריכא למודעי מ\"ט אמרו דלא לגרועי בפחות מעונה בחדש. ונ\"ל כי היכי דמשכחת באיש דלא מוקי אנפשיה מלבעול טפי משלשים יום כשיש אשתו עמו כדתנן במשנה י\"ב מפרק י\"ג דמכילתין וטעמא דמצטער ביותר וה\"נ באשה אמרו חכמים שלא יצערה כשישהנה בלא בעילה יותר מחדש ועוד נ\"ל ראיה מדתנן בפ\"ה דכתובות משנה ו' דת\"ח יוצאין שלא ברשות שלשים יום הא טפי לא ש\"מ דעד ל' יום אין לה צער וטפי יש לה צער. ואע\"ג דהתם ר\"א תנן וחכמים פליגי כמ\"ש שם הר\"ב ל\"ק דל\"פ רבנן אלא משום דללמוד תורה לא חשו לצער שלה אבל בסברא דשלשים יום בעלמא לא משכחת דפליגי והא דמסתם סתים לן תנא כמדת ת\"ח לפי שכיון שרצו להשיא עצה טובה ראוי הוא להשיא ראשונה לת\"ח כפי מדתו. ועוד שכן ג\"כ סתים לן תנא בסוף פ\"ה דכתובות ועוד עמ\"ש במשנה ו' פ\"ח דנדרים. [*ונשאלתי שה\"ל לתת טעם לשיעור [עונה] אחד לל' יום שכן סתם נשים טובלות אחד לל' יום שכן וסתות נשים מל' יום לל' יום כדפירש הר\"ב במשנה ה' פ\"א דנדה. וטעות גמור הוא שזה אחר חומרא שהחמירו לישב ז' נקיים על ראיית טפת דם כחרדל כמ\"ש הר\"ב בריש פ\"י דנדה אבל בדורות הראשונים היתה טובלת לנדה לח' ימים ולזבה גדולה לז' ימים ולשומרת יום כנגד יום ביומה]: \n",
+                    "<b>ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה</b>. כתב הר\"ב ולא מיבם לתרווייהו כו' ולא חליץ לתרווייהו שכל שאינו עולה כו' ומה\"ט נמי לא מיבם לחד וחליץ לאידך. וכתבו התוספות דלחלוץ לחד וליבם לחד נמי לא כיון דחליץ לחדא א\"א ליבם לשניה כיון דאין עולה לחליצה כדאמר לעיל בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ ב' בתים. ועוד דאינו חולץ לב' בתים [*ובתוספות דפוס ישן אלו חמשה תיבות ליתנהו וכן נראה למחקם מהדפוסים החדשים] משמע שהשניה מותרת לשוק בלא כלום: \n",
+                    "<b>מיבם לכשרה</b>. כלומר רשאי ליבם לכשרה. ולשון הרמב\"ם בפ\"א מה\"י מיבם לאיזה שירצה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*המחזיר את גרושתו</b>. פירש הר\"ב משנשאת. וכן פירש\"י וכפשטיה דקרא (דברים כ״ד:א׳-ב׳) ושלחה מביתו ויצאה והיתה לאיש אחר וגו' לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. ובספ\"ב דסוטה כתב הר\"ב דבקדושין תלה רחמנא היינו מדכתיב והיתה הויה דקדושין במשמע ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה כמ\"ש הר\"ב בריש מסכת קידושין]: \n",
+                    "<b>והנושא קרובת חלוצתו</b>. כתב הר\"ב דקסבר ר\"ע דחלוצתו כאשתו שהכתוב קראה ביתו וכו'. גמרא. ופירש\"י ולית ליה סתמא דמתני' [ח'] החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת. דלר' עקיבא פטורה לגמרי: \n",
+                    "<b>ומודים בנושא קרובת גרושתו</b>. וקמ\"ל דל\"פ אלא מחייבי לאוין. אבל בחייבי כריתות מודו ולא בעי חייבי מיתות בית דין. ואיידי דתנא מחזיר גרושתו ונושא חלוצתו וקרובת חלוצתו תנא נמי קרובת גרושתו. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שאר בשר שהוא בלא יבא</b>. כתב הר\"ב כל קורבה שהוא בלאו וכו'. וכן כתב רש\"י. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וקשיא לי דהא מחזיר גרושתו דלאו קורבה הוא ואמר ר' עקיבא לעיל דהולד ממזר. ול' הרמב\"ם שיעור דברי ר\"ע כל שאר בשר וכל שהוא בלא יבא לפי שעיקר דעתו כל שאין לו ביאה בקהל הולד ממזר ואפילו הוא מחייבי לאוין: \n",
+                    "<b>שהוא בלא יבא</b>. גמרא דכתיב (דברים כ״ג:א׳-ב׳) לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו. כנף שראה אביו לא יגלה. כרבי יהודה דריש פי\"א דמפרש לקרא באנוסת אביו דהוי ליה חייבי לאוין וסמיך ליה לא יבא ממזר בקהל ה'. ואע\"ג דמפסיק קרא דלא יבא פצוע דכא בינתים. כתבו התוספות וכ\"כ הרי\"ף דכיון דלאו בני בנים נינהו ולא שייך מינייהו ממזר לא חשיב הפסק <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ומדכתיב ולא שמעינן דאפילו לאוין דלאו דשאר. ועיין משנה ד' פ\"ח מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>כל שחייבין עליו כרת</b>. סבר לה כרבנן דר' יהודה דסברי דולא יגלה כנף בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר [כמ\"ש לקמן ריש פי\"א] דה\"ל חייבי כריתות אשת אחי אביו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ולהכי הדר כתביה במשנה תורה משום למסמך לא יבא ממזר אלמא מחייבי כריתות הוי ממזר: \n",
+                    "<b>והלכה כדבריו</b>. כתב הר\"ב וכן הלכה. וכך כתב הרמב\"ם דלא סגי לן ההלכה פסוקה שבמשנה כמ\"ש במ\"ו פ\"ג דפיאה דאין למדין הלכה מפי התלמוד והכא היינו טעמא שפסקו כמותו משום דהכי תנן בספ\"ג דקידושין וכל מי שאין לה עליו קדושין אבל יש לה על אחרים קדושין הולד ממזר. ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה כמ\"ש התוספות והרי\"ף. והואיל ובקדושין תלוי כמפורש התם ה\"ט דכתב הר\"ב חוץ מן הנדה. ויהיב טעמא בגמרא משום דתפסי בה קדושין דכתיב (ויקרא ט״ו:כ״ד) ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תפסי בה קדושין דתהי לשון הוויה דקדושין. ועיין מ\"ש במשנה י\"ב פ\"ג דקדושין: \n",
+                    "<b>כל שחייבין עליו מיתת בית דין</b>. דאי מלא יגלה לא לכתוב לא יקח אשת אביו אלא לא יגלה לגופיה. לר' יהודה לחייב באנוסת אביו. ולרבנן לחייב שני לאוין בשומרת יבם של אביו. ולא יקח איש את אשת אביו [למאי] כתביה לאשמועינן דממזר מחייבי מיתת ב\"ד דוקא: \n",
+                    "<b>מאשת איש</b>. וכתבו התוספות תימא דלא נקט חייבי מיתות ב\"ד סתם ואי משום דמעשה שהיה כך היה אם כן מנלן דהוי כר' יהושע וי\"ל דנקט אשת איש לרבותא. דאע\"פ שהוא קל משאר חייבי מיתות דהוי בחנק ויש לה היתר בחיי אוסרה: \n",
+                    "<b>לקיים דברי ר' יהושע</b>. לא היה כתוב במגילה. אלא ארישא קאי אר\"ש בן עזאי לקיים דברי ר' יהושע. רש\"י: \n",
+                    "<b>יבמתו שמתה מותר באחותה</b>. אמרינן בגמרא דמשנה שאינה צריכה היא. [דזיל קרי בי רב הוא. עליה בחייה שלא נאסרה אחותה אלא בחייה. רש\"י. והתוספת כתבו בשם ר\"י] דאתי במכ\"ש דאשתו: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[* אין גט אחר גט כו'</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>ולא מאמר אחר מאמר</b>. עיין מ\"ש בס\"ד במשנה ג': \n",
+                    "<b>ולא בעילה כו'</b>. ולא חליצה כו'. מפורש במשנה דסוף פירקין: \n",
+                    "<b>יש גט אחר גט וכו'</b>. פירש הר\"ב דקמא לא דחה לגמרי וכו' ואהני גט שני כו'. כדאיתא בגמרא דאע\"ג דמדאורייתא לא הוי גט ביבמה כלל. אמרי רבנן כיון דבא\"א מהני אי אמרת ביבמה לא מהני אמרי גט להוציאה וחליצה להוציאה ומדגט לא מהני חליצה נמי לא מהני ואתי למיבעל אחר חליצה. ופי' התוספות דאע\"ג דבאשת איש לא חיישינן לשמא יאמרו מדחליצה לא מהני כו' לפי דלא שייך באשת איש חליצה וקריאה. והא נמי ליכא למיחש ביבמה שיאמרו מדחליצה לחודא מהני גט לחודא נמי מהני ותיבעי גט וחליצה לעולם. דבהא ליכא למטעי דחליצה בהדיא כתיב אבל חיישינן שיאמרו דחליצה הצריכה הכתוב מלבד הגט שבכל הנשים. ויאמרו מדגט לחודא לא מהני כו'. ומ\"ש הר\"ב וכן הלכה. לא קאי אלא על יש גט כו' ויש מאמר וכו' ולא קאי על לא אחר בעילה וכו' כמ\"ש במשנה ג': \n",
+                    "<b>ויש מאמר אחר מאמר</b>. ומ\"ט אמור רבנן מאמר ביבמה מהני. משום דמהני בעלמא. דאי אמרת לא מהני. אמרי מאמר לקנות וביאה לקנות. ומדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהני. ואתי למיבעל אחר ביאה והוי ליה בונה שני בתים דאיסורא דאורייתא. בפרק דלעיל משנה י\"א. הילכך אמרו דמהני שלא לבעול אחריה יבמה אחרת. ומהשתא ליכא למיחש למידי דשמא יבעול אחר בעילה. כיון דאחר מאמר נמי אסור למבעל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד עשה מאמר כו'</b>. כתב נ\"י לעולם מפרש התנא דיני מאמר וגט תחלה משום דהוו דרבנן וחביבא ליה והדר מפרש חליצה וביאה דאורייתא ופתח בחליצה דהתרת יבמה לשוק עדיפא ליה כדאיתא בגמרא. ע\"כ. והואיל וגט אינה מתירתה לגמרי לשוק להכי לא אקדימיה למאמר כמו שמקדים חליצה לביאה. ואלא מיהו קשיא סידרא דמתניתין דלעיל דהקדים גט למאמר ואחר כך הקדים בעילה לחליצה. ובמשנה ג' דהקדים נתן גט ובעל י\"ל כי היכי דלסיים אין אחר חליצה כלום ובמשנה ד' ברישא דהקדים עשה מאמר ובעל י\"ל משום דדמיא לאינך דבעי נמי חליצה. אבל בסיפא דהקדים גט ובעל קודם גט ועשה מאמר לא ידעתי למה: \n",
+                    "<b>הרי זו כמצותה</b>. דהכי תקינו רבנן שלא יבא עליה עד שיקדשה קדושין גמורין בפני עדים ובשוה פרוטה ואם בעל ולא קידש קנה ולוקה מכת מרדות על שנהג קלות ראש בעצמו כדאיתא בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתן גט ועשה מאמר צריכה גט וחליצה כו'</b>. כתב הרע\"ב דגט דחי קצת ושייר קצת וכו' ומה\"ט אפילו רבן גמליאל מודה דיש מאמר אחר גט ויש גט אחר מאמר וכן ביאה יש אחר מאמר וכן אחר גט. כדאיתא בגמרא: \n",
+                    "<b>נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה</b>. כ' הר\"ב שמשעה שנתן גט קיימא עליה בלא יבנה. ומ\"מ לא הוה גט כחליצה לאפקועי כולה זיקה הלכך לא עמדה עליה בלאו גמור ואפילו לרבי עקיבא דמתני' כוותיה מודה דקדושין תפיס בה: \n",
+                    "<b>חלץ ועשה מאמר</b>. כתבו התוספות לא הוה צריך למיתני דכיון דתנא נתן גט וחלץ דאין אחר חליצה כלום אע\"ג דחליצה פסולה היא כ\"ש דאחר חליצה כשירה אין אחריה כלום אלא כל הענינות שונה ע\"כ. ולי נראה דאי משום הא לא איריא דאיכא למימר דאצטריך דלא תימא דוקא גט וחליצה אין אחריה כלום משום דכי אמר רחמנא חליצה ביבמה מלבד גט הוא דקאמר דהא משום הכי אמרו בגט דמהני ביבמה. כמ\"ש בר\"פ בשם התוספות: \n",
+                    "<b>חלץ ועשה מאמר נתן גט ובעל</b>. או או קתני ועשה מאמר או נתן גט או בעל. וגט דלאחר חליצה לא הוה צריך למתני לאשמעינן דלאו כלום. דלמאי אהני. לתסרו בקרובותיה הא מתסר וקאי מחמת חליצה. אלא איידי דבעי למתני גט דאחר בעילה כדקתני או בעל ועשה מאמר ונתן גט לאשמעינן דאין לאחר ביאה כלום זיקת יבמה ובהאי גט סגי ליה בלא חליצה תנא נמי גט דאחר חליצה והכי מפרש בגמרא. רש\"י: \n",
+                    "<b>או בעל ועשה מאמר או נתן גט או חלץ</b>. ומאמר דאחר ביאה לא הוה צריך למתני דלמאי להני דאפילו מאמר אחר מאמר ביבמה אחת מאי מהני אלא איידי דתנא רישא חלץ ועשה מאמר דאצטריך לאשמעינן כר\"ע דאין קדושין תופסין כו'. והכי מפרש בגמרא. רש\"י: \n",
+                    "<b>אין אחר חליצה כלום</b>. ארישא אחלץ ועשה מאמר כו' [קאי] ואלישנא י ......... דסיפא דקתני או בעל ועשה מאמר כו' הוה שייך למתני אין אחר ביאה כלום. ולישנא קלילא הוא למתני חדא והתרת יבמה לשוק עדיפא ליה למתני. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דמתניתין ר' עקיבא היא וכו'. וכן בהא דאין אחר ביאה כלום לרבנן נמי משכחת לה דיש אחריה בשתי יבמות ויבם אחד א\"נ שני יבמים שאם בעל האחת וקידש הוא או אחיו השנייה תפיס כדמסקי הרי\"ף והרא\"ש דלא הוה צרה אחר בעילה אלא עשה בית אחד הוא בונה ואין בונה שתי בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה. ולגירסת התוספות פ\"ק דף י\"א בלאו. ובר\"פ כתבו התוספות דר\"ג דאמר אין מאמר אחר מאמר אתיא אפילו כרבנן דר' עקיבא. דדוקא בקדושין שאחר ביאה דביאה פקעה לזיקה לגמרי וכיון שבנה וכו' ולא הוה אלא עשה. אבל במאמר שעדיין זקוקה לו אין לו לתפוס אלא מדרבנן ולא תקנו שיהא מאמר אחר מאמר ולהכי לא קאמר עלה בגמרא זו דברי ר\"ע ע\"כ. ומיהו מזה אין ראיה דהא לא אמרו בגמרא על אין אחר חליצה כלום שבדברי ר\"ג אלא דנטר לה עד חלץ ועשה מאמר וכו' משום דבה מיתני בהדיא דאין מאמר אחר חליצה כלל. ומ\"ש הר\"ב ואין אחר ביאה שבתחלה וכו' מפורש בסוף פירקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד</b>. בשתי יבמות ליבם אחד. רש\"י: \n",
+                    "<b>עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין</b>. ויבומי לא דהיכי ליעבד אי ליבומי לתרווייהו ה\"ל שני בתים ואי לחדא הואיל וחברתה ביה אגידא ה\"ל בונה שני בתים. רש\"י. ומכיון דיהיב גיטא לחדא קם עליה בלא יבנה אף לשניה ואפילו כי יהיב גיטא ופירש דלמאמרו ולא לזיקתו דיש מפרשים דשריא אפילו לדידיה ה\"מ דיעבד אבל לכתחלה לא כמ\"ש התוספות פ\"ג דף ל\"ב: \n",
+                    "<b>מאמר בזו ובעל את זו צריכות שני גיטין וחליצה</b>. דבגט לחודא לא נפקא בעלת ביאה דביאה פסולה היא כמ\"ש הר\"ב לקמן והיינו טעמא דפסולה לא תסגי לה בגט. דגזירה ביאה אחר מאמר דאי תסגי בגט יאמרו דביאה אחר מאמר קנין מעלייתא וה\"ה ביאה אחר ביאה דקנין מעליא ויבעול השניה אחר שבעל הראשונה. גמרא: \n",
+                    "<b>צריכות הימנו חליצה</b>. לשון רש\"י צריכות הימנו חליצה אחת ע\"כ כלומר ופוטרת צרתה כמ\"ש הר\"ב באינך. ולפי' זה אמרינן בגמרא מאי צריכות. [צריכות] דעלמא: \n",
+                    "<b>גט לזו ובעל את זו צריכה גט וחליצה</b>. דביאה פסולה היא כדפירש הר\"ב וטעמא דלא סני לה בגט גזירה ביאה אחר גט [אטו ביאה אחר חליצה] דאי סגי בגט יאמרו כמו שקונה ביאה אחר הגט דביאה מעלייתא הוא ה\"נ אחר חליצה ואתי למבעל לכתחלה אחר חליצה. גמרא: \n",
+                    "<b>אין לאחר חליצה כלום</b>. כתב הר\"ב ואי הדר מקדש וכו'. דליכא למיגזר בחליצה פסולה כמו בביאה פסולה דלגזור חליצה אחר גט שאם נחשבה לחליצה מעולה שיחלוץ אחר חליצה ג\"כ. דלא איכפת לן שתחלוץ כל ימיה. ואי בחליצה אחר מאמר שאם נחשבה לחליצה מעולה אתי לחלוץ אחר ביאה ולא יהיב גיטא ליכא למיחש. דחליצה אחר מאמר מי לא בעית גיטא. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין אחר חליצה כלום</b>. כתב הר\"ב ארישא קאי כו'. וכמ\"ש לעיל במשנה ג': \n",
+                    "<b>בין שני יבמין ליבמה אחת</b>. ואצ\"ל בשני יבמין לשתי יבמות דאיכא למ\"ד בגמרא פ\"ק דף י' וי\"א. דצרה על האחין בכרת דכדקיימא קיימא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חלץ ועשה מאמר כו'</b>. פירש הר\"ב איבם אחד ויבמה אחת מהדר כו'. וכן פירש\"י ומשום דהאי לישנא מתניא במתניתין ג' ביבם אחד ויבמה אחת קא מפרשי הכי. אבל לקושטא דמלתא קא מהדרי אכולהו דכולהו שוים בין יבם אחד ויבמה אחת בין יבם אחד ושתי יבמות וכו' והיינו טעמא דהדר אסברא להו רש\"י והר\"ב בשתי יבמות כגון גט לזו וחלץ לזו וכו' ולא באו לומר אלא דאין זה [דין] חדש: \n",
+                    "<b>בין באמצע</b>. לא מהני מאמר שאחריו. ולעיל במשנה ב' בעשה מאמר וחליצה לא תנן אין אחריו כלום. כמ\"ש שם התוספות כיון שצריכה מעשה דגט אחריו על המאמר שקדמו: \n",
+                    "<b>והבעילה וכו' באמצע</b>. פי' הר\"ב כגון גט לזו כו'. ועשה מאמר בשלישית אסור בקרובותיה. וכן לשון רש\"י. וה\"מ למימר ועשה מאמר בבעלת הגט דהא תנן לעיל גט ומאמר באחת שצריכה גט וחליצה אלא משום איסור קרובות נקטו בשלישית דאילו בעלת גט בלאו הכי משום גיטא נאסרו הקרובות: \n",
+                    "<b>רבי נחמיה אומר אחת בעילה כו'</b>. דקאמרת לגזור ביאה אחר גט משום ביאה אחר חליצה כיון דחליצה דאורייתא מידע ידעי. ודקאמרת לגזור ביאה אחר מאמר משום ביאה אחר ביאה. כיון דביאה דאורייתא היא מידע ידעי. גמ' [דף נ\"ג ע\"ב]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בין בשוגג</b>. פי' הר\"ב כסבור אשה אחרת היא ואפילו אינה אשתו. שנמצא שנתכוין ג\"כ לזנות אלא מיהו אינו מזיד ביבמתו. ושוגג בה מקרי. ותדע דאי לא תימא הכי אלא כלומר כסבור אשתו היא שלא נתכוין לזנות כלל. בהיא שוגגת היכי משכחת לה שלא תהא לשם זנות או לשם מצוה אלא ודאי כל ששוגג ומחשב שזו אשה אחרת או ששוגגת וסוברת שזה איש אחר אע\"פ שנמצא שלא כיונו למצוה מקרי שפיר שוגג. ולשון רש\"י כסבור שהיא אשתו או אשה אחרת: \n",
+                    "<b>בין באונס</b>. מפרשינן בגמרא כגון <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שנתכוין לאשתו ונתקשה ותקפתו יבמתו אי נמי גוים הדביקוהו ביבמתו בעל כרחו: \n",
+                    "<b>בין ברצון</b>. היינו למצות יבום. ואע\"ג דפשיטא הוא קתני ליה דהכי אורחיה בכל דוכתא. תוספות: \n",
+                    "<b>והיא לא אנוסה</b>. אבל מזידה או שוגגת. תוספות: \n",
+                    "<b>המערה</b>. פי' הר\"ב שלא גמר ביאתו שהוא הכנסת האבר כולו כמ\"ש הרמב\"ם. אלא הכניס העטרה. ומהו עטרה פירש הר\"ב במ\"ב פרק שמיני: \n",
+                    "<b>קנה</b>. דלקמן ילפינן להעראה בעריות ואפילו בחייבי לאוין. ויבמה ליבם אתיא ביאה ביאה דכתיב (דברים כ״ה:ה׳) יבמה יבא עליה וכתיב (שם כ\"ג) לא יבא ממזר. גמרא דף נ\"ה: \n",
+                    "<b>ולא חלק בין ביאה לביאה</b>. פירש הר\"ב בין ביאה כדרכה כו' דכתיב משכבי אשה. וכ\"כ הרמב\"ם. וברייתא היא בפרק ז' דסנהדרין דף נ\"ד ובזכר הוא דכתיב וא\"ר ישמעאל הרי זה בא ללמד ונמצא למד פירש רש\"י הרי זה בא ללמד על זכר שחייב אפילו שלא כדרכה ונמצא למד. למשכב זכור לא אצטריך קרא דפשיטא לן דכל משכב זכר שלא כדרכה הוא אלא האי משכבי לאשמעינן אתא דהבא על אשה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב עד כאן. ומכל מקום תמיהני דלענין יבמה דרשו בברייתא בגמרא יבמה יבא עליה כדרכה ולקחה שלא כדרכה. ואמאי שבקוה לדרשה זו ודרשה דמשכבי אשה הוה ליה לפרש במשנה ב' לענין כל העריות [*ואין לומר משום דסבירא להו דמכיון דאמר ר' ישמעאל הרי זה בא ללמד כו' תו לא איצטריך להך דרשה דולקחה דהא דר' ישמעאל דרשא כוללת היא. הא ליתא דא\"כ ולקחה למה לי אלא ודאי דמדר' ישמעאל לא שמעינן אלא לענין חיובא דומיא דזכר. אבל למצוה וזכיה כי הכא לא שמעינן דהא איכא למימר דלהחמיר ולחייב עביד רחמנא שלא כדרכה כמו כדרכה. משא\"כ לענין מצוה וזכייה. הלכך ודאי דאצטריך ולקחה. ולפיכך צ\"ל עיון על הר\"ב והרמב\"ם בזה. וא\"ת היאך פי' הר\"ב יבא עליה מ\"מ הא אפיקתיה הך ברייתא לכדרכה הא פרכינן לה בסוגיא ומסקינן דלכדרכה מלהקים לאחיו שם נפקא. במקום שמקים שם. וכי אתא קרא בין בשוגג בין במזיד כו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן הבא וכו' העריות</b>. דאמר קרא (ויקרא י״ח:כ״ט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות הוקשו כל העריות כולן לנדה מה נדה בהעראה דכתיב בה (שם כ ) את מקורה הערה אף כל בהעראה. גמרא: \n",
+                    "<b>או פסולות לכהונה כו'</b>. אתיא קיחה קיחה כתיב גבי חייבי כריתות (שם) איש כי יקח את אחותו וכתיב בחייבי לאוין דכהונה (שם כ\"א) לא יקחו. גמרא. [* ומ\"ש הר\"ב פסלה לכהונה משום זונה. עיין מ\"ש בזה במשנה ה' בס\"ד]: \n",
+                    "<b>ממזרת ונתינה כו'</b>. גמרא. מדגלי רחמנא ש\"ז גבי שפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה. ואי לא כתיב בחייבי כריתות ה\"א דנילף <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לחייבי לאוין משפחה חרופה אבל השתא דכתיב בחייבי כריתות אי כל חייבי לאוין בגמר ביאה לשתוק קרא משפחה חרופה: \n",
+                    "<b>פסל</b>. פי' הר\"ב ואע\"פ שאשת ישראל כו'. וכ\"פ הרמב'\"ם. וטעמא כדכתבו התוספות ספ\"ג דכיון דאשכחן באשת כהן דאפילו באונס אסורה אין לנו לחלק בין אונס לרצון לענין תרומה וכהונה אפילו אשת ישראל. ומ\"ש הר\"ב דאלמנה כו' נעשית זונה דברי תימה הן שלא מצאנו מי שסובר כן כמו שאכתוב לקמן במ\"ה. והרמב\"ם בפירושו כתב דנעשית חללה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר' אליעזר ור\"ש מכשירין</b>. פי' הר\"ב דכתיב ולא יחלל שני חילולין מדלא כתיב לא יחל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בין אלמנה מן הארוסין</b>. דילפינן בגמרא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אלמנה מגרושה מה גרושה [אף] מן הארוסין אף אלמנה אפילו מן הארוסין. נ\"י: \n",
+                    "<b>ולא ישא את הבוגרת</b>. כתב הר\"ב כתיב והוא אשה בבתוליה יקח פרט לבוגרת. גמרא דאי כתב בתולה הוה משמע אפילו מקצת בתולים דהיינו בוגרת שכלו בתוליה [ופי' התוספות לאו דוקא אלא כלומר נתמעטו קצתה] כתב רחמנא בתוליה. עד דאיכא כל הבתולים. ועיין בפי' הר\"ב דריש כתובות: \n",
+                    "<b>בוגרת</b>. נקראת הבתולה כשיהיה לה ששה חדשים אחר הבאת סימני נערות וסימני נערות הם שתביא שתי שערות אחר שנשלמו לה שנים עשר שנה לפי שהבאת ב' שערות קודם י\"ב שנה אינם סימנים אלא הם שומא. וכן כל זמן שלא תביא שתי שערות אפילו אחר הי\"ב שנה היא קטנה עד שתשלים כ' שנה. הרמב\"ם. ר\"א ור\"ש מכשירין בבוגרת. דסברי בתולה בתולה שלמה משמע. בתוליה אפילו מקצת בתולים. גמרא: \n",
+                    "<b>יכנוס</b>. גמרא דכתיב (שם) בתולה מעמיו יקח אשה והאי אשה לא איצטריך אלא לדרשה: \n",
+                    "<b>ומינהו המלך</b>. שלא הי' חכם ולא היה ראוי לכך וע\"י שוחד מינהו המלך כדאיתא בגמרא והיינו דלא תנן ונתמנה: \n",
+                    "<b>לא יכנוס</b>. דמאשה דילפינן מינה אירס ממעטינן אשה ולא יבמה. גמרא. ועיין מ\"ש בפ\"ב מ\"ד: \n",
+                    "<b>חולץ ולא מיבם</b>. וא\"ת מרישא שמעינן לה דקתני שומרת יבם כו' ואר\"י דחולץ אתא לאשמועינן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דס\"ד משום בזיון דכ\"ג שרוקקת בפניו לא תחלוץ אע\"ג דתנן לה לעיל [פ\"ב מ\"ד] ובפרק כהן גדול בסנהדרין [דף י\"ח] תוס' וע' מ\"ש פ\"ד מ\"י וע' מ\"ש בריש ברכות ובמ\"ה פ\"ד דכתובות: \n",
+                    "<b>ולא מיבם</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ב דסנהדרין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כהן הדיוט לא ישא אילונית</b>. [* וסימניה פירש' הר\"ב בפרק קמא משנה א'] וכתב הר\"ב ה\"ה לישראל דמידי הוא טעמא אלא משום שאינה בת בנים. ישראל לא מפקדי אפריה ורביה [בתמיהה] גמרא. ועוד הא תנן לקמן לא יבטל כו' ועיין במשנה ג' פ\"ד דסוטה דה\"ה זקנה ושאינה ראויה לילד: \n",
+                    "<b>אלא אם כן יש לו אשה ובנים</b>. או אשה לפרות ולרבות עמה או בנים קתני. רמב\"ם פרק ט\"ו מהלכות אישות. [ *ובנים דקתני היינו שקיים בהם מצות פריה ורביה וכ\"כ הרמב\"ם ועיין במשנה דלקמן]. רבי יהודה אומר וכו' שהיא זונה. דכתיב (הושע ד') הזנו ולא יפרוצו כל ביאה שאין בה פירצה [פי' גידול בנים] אינה אלא בעילת זנות. גמרא. [* וכתבו התוספות וז\"ל קטנה אתיא לכלל פרצה לכשתתגדל ולא ממעט אלא היכא דלא אתיא לעולם לכלל פרצה ע\"כ]: \n",
+                    "<b>גיורת ומשוחררת</b>. לפי שהעובדי כוכבים שטופי זימה הן ובניהם ילדי זנונים המה ולפיכך סתם תנן אע\"פ שלא נבעלה אפילו פחותה מבת שלש ויום א' הרמב\"ם והרא\"ש. ועיין מ\"ה פ\"ז והא דהוצרכו ב\"ד של חשמונאי לגזור משום זנות כמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דשבת היינו קודם שנתגיירה דלא שייך בה קיחה וחלול: \n",
+                    "<b>ושנבעלה בעילת זנות</b>. כתב הר\"ב כגון חייבי לאוין או חייבי עשה. פירוש חייבי עשה ג' הן מצרי ואדומי ראשון ושני דאתיין מכלל עשה. דדור שלישי יבא. וכן בעולה לכ\"ג אתיא מכלל עשה דבבתוליה יקח ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל הרמב\"ם בפי\"ח מה' א\"ב ביאר שאין חייבי לאוין ועשה עושין זונה אלא השוים בכל וקחשיב נמי חלל וטעמא דהכי תניא בברייתא בהדי חייבי לאוין ועשה אבל בפירושו למשנה ו' פרק ד' דקידושין תמה על הברייתא שמנאה חלל בכלל הפוסלים לכהונה ואמר דאי משום זונה אמרינן לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין כמ\"ש בפירש הר\"ב שם משנה ד' ומשום כך ג\"כ א\"א שיהא משום חללה כיון שאינה אסורה לו ואין חללה אלא מאיסורי כהונה. ואין לומר שזה שפוסלה הוא כשבא עליה שלא לשם אישות שהרי אמרו כל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנותו ובת חלל אי אתה נושא א\"כ אלמנותו שהיא הנשואה לו ג\"כ אי אתה נושא. עכ\"ד. ואעפ\"כ לא זז מלכתוב בכלל זונה הנבעלת לחלל בחיבורו פי\"ח מה' א\"ב לפי שלא ראה לדחות ברייתא שחשבה חלל בהדי הפסולים מהכהונה ומפרשיו לא הביאו דברים הללו אבל בסמוך אכתוב טעם פסול החלל מטעם אחר לא משום זונה ולא משום חללה. ותחלה אני אומר דאהא דסברי הרמב\"ם והר'\"ב דזונה מחייבי לאוין וחייבי עשה דיש לתמוה ממתני' ב' דלא חשיב אלא חייבי כריתות ופסולי כהונה ומיהו לקמן פ\"ז משנה ה' חשיב נמי שאינן ראוין לבא בקהל שפוסלין מן התרומה וה\"ה לכהונה מק\"ו דגרושה כמו שכתבתי שם משנה ד' אבל הראב\"ד והתוספות והרא\"ש סוברין דאין זונה אלא מחייבי כריתות או נכרי ועבד שאין תופסין בהן קדושין ונ\"ל שיש להם ראיה מהמשנה דלעיל דלא חשיב לחייבי לאוין ועשה והא דחשיב פסולי כהונה היינו לעשות חללה ולא לעשות זונה וכמ\"ש לעיל הרמב\"ם ואע\"ג דממתניתין דפ\"ז מוכח דפסולים לתרומה ולכהונה לאו משום דעשאה זונה אלא גזירת הכתוב מובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לזר לה כו' וזוהי דעת הראב\"ד בהשגות בהדיא. ולפיכך לא נשנו לעיל משום דהיא עצמה לא נעשית לא זונה ולא חללה ולעיל בהכי הוא דאיירינן ולא בפסול מתרומה וכהונה אלא באיסור זונה וחללה בלבד. ומפני משנה זו דלעיל דחו הברייתא ששנאה חייבי לאוין ועשה בכלל הפוסלים לכהונה שכתב הב\"י טוא\"ה סימן ו' שאינו יודע היאך אפשר לדחותה ועוד דהם מפרשים הברייתא דלאו משום פסול זנות נגעו בה אלא משום דגזירת הכתוב דובת כהן ולא נדחית כלל וכבר כתב המגיד להראב\"ד שסובר דחלל אע\"ג דלאו בעילת איסור היא פוסלה מן הכהונה ועושה חללה דמקיש זרעו לו שגם הזרע עושה חללה ע\"כ. ואני אומר שאפשר שמפרשים הברייתא דפסלוה לא מטעם זנות ולא מטעם חללה אלא מטעם גזירת הכתוב ובת כהן וגו' כי תהיה לאיש זר כלומר שיש זרות בביאתו וכל איסורי לאוין זרים הם בביאתן. וגם החלל קרוי זר כיון שנעשה זרות ע\"י ביאתו בזרע שיבא ממנו וזוהי הפסול לה כלומר שיש צד פסול כמו שזכרנו. ואם נפשך לומר דחלל עושה חללה מן ההיקש שזכר המגיד כ\"ש דניחא טפי ומ\"מ באיסור לאוין אינך צריך לאיסור זונה כלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יבטל אדם מפריה ורביה</b>. מלת יבטל היו\"ד בחיר\"ק והבי\"ת בקמ\"ץ והטי\"ת דגושה שהוא מבנין התפעל והא דלא תנן לא יבטל אדם פריה ורביה כו' נ\"ל לפי שאע\"פ שמשמש מטתו אפשר שלא יוליד ונמצא שפריה ורביה לאו בידו ולכך לא שייך למתני לא יבטל ולשון הרמב\"ם בפט\"ו מה\"א לא יבטל מלפרות ולרבות: \n",
+                    "<b>ובה\"א זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם</b>. וב\"ש אין דנין אפשר משא\"א דאי לא איבראי חוה לא הוה נקבה אחריתי אבל הכא מי שיש לו שני זכרים נקבות הרבה בעולם. ומ\"ש הר\"ב לב\"ה דממשה אין ראיה שע\"פ הדיבור עשה שנאמר (דברים ה׳:כ״ז-כ״ח) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי: \n",
+                    "<b>ושהה עמה עשר שנים וכו'</b>. כתב הר\"ב כדאשכחן באברהם לאחר ששהה עשר כו' ויצחק ששהה עשרים שהרי בן ארבעים שנה היה בקחתו את רבקה ובן ששים שנה בלדת אותם תירצו בגמרא דיצחק עקר הוה ויודע שמחמת עצמו הוא וכו' ורש\"י בפירש החומש כתב על פי הברייתא דסדר עולם דבת ג' נשאה ושהה עשרה עד שתהא ראויה לילד ואחר כך עוד עשרה כמו שעשה אביו: \n",
+                    "<b>גירשה</b>. כתב הר\"ב נותן לה כתובתה אם היא טוענת דמיניה הוא שאינו יורה כחץ לפי שהיא נאמנת בזה שהיא יודעת ומרגשת אם יורה כחץ אם לאו והוא אינו מרגיש. גמרא. ומ\"ש מטילין חרם כו' לפי שכל שאין טוען בבריא אין משביעין אפילו היסת. אבל מתקנת הגאונים להחרים סתם ואף על פי שבכל מקום לא הזכירו אלא חרם סתם ואף לשון הרמב\"ם בכאן ובחיבורו פט\"ו מה\"א כתב חרם סתם אין לתפוס בזה על הר\"ב שכתב ומטילין חרם עליה לפי שבכאן אין מי שיודע בדבר אלא היא א\"כ החרם סתם הרי אין יכול לחול כי אם עליה: \n",
+                    "<b>[* מותרת לינשא לאחר</b>. לשני אין לשלישי לא. מתני' [מני רבי] היא כמ\"ש כבר לעיל סוף פרק ב']: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עבדי מלוג לא יאכלו</b>. כתב הר\"ב לפי שהן שלה והיא חללה דאי לאו שהיא חללה היו אוכלין אע\"פ שהן שלה כדמפרש במתני' דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בת  ישראל שניסת לכהן כו' הרי אלו יאכלו בתרומה</b>. וכתב הר\"ב דכתיב וכהן כי יקנה וכו' שעבדו של כהן כו' אף על גב דבאשתו שכנסה איירינן מיהו עבד שקנה נמי ילפינן בברייתא דמאי שנא הך אתתא קנינו והך עבד קנינו וכתב רש\"י ואם תאמר מה שקנה עבד קנה רבו ולמאי אצטריך קרא לרבויינהו משכחת לה כגון שנתנו לו לעבד מתנה על מנת שאין לרבו רשות בו. עד כאן. עיין מה שכתבתי משנה ח' פרק י\"א דנדרים: \n",
+                    "<b>שניסת</b>. כמו שנשאת שהשי\"ן מתחלפת בסמ\"ך שהם ממוצא אחד והאל\"ף נעלמת במבטא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף בת כהן לכהן כו'</b>. כ' הר\"ב כיון דאמרת שאינו ילוד כו' דרבנן הוו סברי דטעמא משום דילוד מאכיל ולא סברי דטעמא משום עובר במעי זרה כו' כ\"כ התוספות וכן פירש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מפני חלקו של עובר</b>. לשון הר\"ב שהרי עבדיו הם ואינם אוכלים אלא בשבילו. וכן ל' רש\"י. ומשמע דר\"ל דלאו דוקא מפני חלקו של עובר ומיירי ביש לו אחים ובהא הוא דאפליגו עליה רבנן לומר דודאי אין לו זכייה היכא דאיכא אחים אבל כי ליכא אחים כלל מודו רבנן דיש לו זכייה ושאינו ילוד אינו מאכיל אלא רבנן אפילו באין לו אחים שאין אוכלים משום אחים סברי דאין לעובר קנין בעבדים ואוכלים. וחולקין על ר' יוסי ותמהו עליו שא\"כ אף בת כהן לכהן כו' ואין כאן אלא עובר לדבריך לא יאכלו אלא אוכלים הם לפי שאין לעובר קנין בהם ואוכלים בשביל המשפחה שכל זמן שלא נולד העובר זוכה הקרוב לירושת כהן ואוכלים בגינו כדאמר שמואל בגמרא וזוהי דעת הרי\"ף אבל במ\"ג פ\"ה דנדה מפרש הר\"ב דהא דעובר אין לו זכייה ביש לו אחים ומשמע דאי אין לו אחים יש לו זכייה וזוהי דעת הרא\"ש. והב\"י טור י\"ד סימן של\"א כתב דדעת הרמב\"ם כהרי\"ף אבל בכסף משנה פ\"ח מה' תרומות הכריח שדעתו כדעת הרא\"ש ז\"ל וכן נ\"ל מפי' המשנה שלו דהכא ודנדה מדאסברה לה ביש לה בנים ומיהו איכא בינייהו דלהרמב\"ם לרבנן טעמא משום דילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל והלכך אפילו בת כהן לכהן מעוברת אינו מאכיל לעבדים כלל אבל להרא\"ש כמ\"ש בטור שם בת כהן לכהן מעוברת יאכלו אפילו קודם שתלד לפי שסובר דטעמא שאינו ילוד כו' קאי בקושיא בגמרא ונתקיים טעמא דעובר במעי זרה זר הוא נמצא שבמעי כהנת כהן הוא ומאכיל ומכל מקום חכמים דאמרו לו היו סוברים שטעם רבי יוסי משום דילוד מאכיל כו' הוא כמו שכתבתי לעיל. והרמב\"ם סובר דלפי האמת לרבנן טעמא משום דילוד כו' הוא. והטעם דהא דקאי הך טעמא בגמרא בקושיא היינו מדרבי יוסי דאמר בברייתא זו שמעתי וזו לא שמעתי רוצה לומר בת כהן לכהן לא שמע ואי האי טעמא מאי לא שמעתי דהא היא היא וממילא לרבנן לאו קושיא דאיכא למימר דסברי כפי האמת הטעם משום דילוד כו'. וקצת תימה לדברי הרא\"ש דהא במתניתין דלקמן מפרש בגמרא טעמא דילוד וכו' כמו שכתב הר\"ב שם גם הרא\"ש שם הביאו ואי כדבריו הוה ליה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>למנקט גמ' טעמא דעובר במעי זרה וכו' והנימוקי יוסף כתב לקמן טעמא דעובר במעי זרה כו' סובר דגמרא לא דק למנקט אליבא דהלכתא. [* ומיהו התוספות בד\"ה למאי נ\"מ וכו' כתבו דאע\"ג דדרשינן לקמן ילוד מאכיל כו' שבת ישראל לכהן והניחה מעוברת דלא מאכיל מ\"מ מבעי ליה לענין עבדים דאיכא למימר דוקא לענין אמו דכתיב בי' קרא ילידי ביתו הם יאכלו דמיניה דרשינן ילוד מאכיל אבל עבדים שאוכלים מטעם קנין כספו לא קאמר קרא ילוד מאכיל שאינו ילוד לא. עכ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העובר</b>. כ' הר\"ב אי בת כהן לישראל כו' דכתיב כנעוריה פרט למעוברת דכנעוריה משמע בזמן שהיא דומה לנעוריה. רש\"י: \n",
+                    "<b>והיבם</b>. פירש הר\"ב קנין כספו אמר רחמנא וזו קנין אחיו. מיהו דוקא כששומרת ליבם וכ\"כ הר\"ב במשנה ג' פרק ה' דכתובות אבל אחר שיבמה הרי היא כאשתו לכל דבר כדתנן במשנה ד' פרק ד'. שוב מצאתי כן בפירש\"י פרק ה' דכתובות ד' נ\"ח ומסיים והכתוב קראה אשתו דכתיב (דברים כ״ה:ה׳) ולקחה לו לאשה דקנייה בביאה וכי היכי דקדושי ביאה מאכילין בארוסה דאתקש הויות להדדי כך מאכילין ביבמה. ומ\"ש הר\"ב אי בת כהן כו' ושבה עמ\"ש בזה בכתובות שם: \n",
+                    "<b>והאירוסין</b>. מ\"ש הר\"ב מדכתיב ובת כהן כי תהיה כו' לפום מסקנא מושבה נפקא כמ\"ש לקמן: \n",
+                    "<b>והחרש</b>. כתב הר\"ב דהא קנאה בתקנתא דרבנן. לקמן בפרק י\"ד: \n",
+                    "<b>ובן תשע שנים ויום אחד</b>. כתב הר\"ב אחד מן הפסולים לכהונה וכו' פסלה מלאכול בתרומה הכי מפרש בגמרא דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ולאירוסין דלעיל נפקא לן מושבה אל בית אביה כו' מכלל דמעיקרא לא אכלה וכו' כדאיתא בגמרא ואין להאריך בזה. אשכחן כהנת. לויה וישראלית מנלן. כגון דאכלה בשביל בנה. ולא ילפינן מכהנת דדילמא דוקא כהנת דקדיש גופה פסיל לה הא דלא קדיש גופה לא פסיל לה. ומשני ובת קרא יתירה. וכתב הר\"ב ונתחללה בבעילתו. כלומר ופסולה להנשא לכהונה וקל וחומר מגרושה מה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שפסולה לכהונה. ומ\"ש הר\"ב ואי בת ישראל נשאת לכהן כו' אינו מאכילה שאין קנינו קנין גמור. לשון נמוקי יוסף דנשואי קטן אינו כלום [ כדתנן משנה ח' פ\"י]: \n",
+                    "<b>ספק שהוא בן תשע שנים וכו'</b>. ולא מוקמינן ליה אחזקה. ול\"מ לכהונה דלא כדאשכחן בספ\"ק דכתובות דמעלה עשו ביוחסין ואפילו לרבן גמליאל ורבי אליעזר דוקא התם דידעה ואמרה לכשר נבעלתי אבל הכא לא ידעינן. אלא אפילו לתרומה. דמיירי כגון דהשתא דאתא קמן הוי ודאי בן תשע אע\"פ שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמין ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן תשע דחזקה קמייתא איתרע לה. תוספות: \n",
+                    "<b>ספק הביא וכו'</b>. כתב הר\"ב קטן שקידש כו' אשתו חולצת ולא מתיבמת. ותימה דממ\"נ תתיבם. אי קדושיו קדושין הרי מצוה ליבמה ואי לא הוו קדושין לא היתה אשת אח מעולם ועוד חולצת ולא מתיבמת מאן דכר שמיה ואי משום סיפא התם צרתה תנן. ורש\"י פי' לענין שפוסל בת כהן המאורסת לו מלאכול בתרומה וכן פי' נ\"י. והרמב\"ם מפרש ספק שהביא כו' בחולץ ליבמתו ונפל הספק אם הביא ב' שערות וחליצה גמורה היא או לא חולצת ולא מתיבמת והקרוב אלי שהר\"ב כתב מתחלה פירש\"י ואח\"כ פי' הרמב\"ם ונשמטו שורה או שורותים מידי הסופר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והשוטה</b>. כתבו התוספות הא דלא תנן קטן בהדייהו דלא תקינו ליה רבנן נשואין [כדתנן פ\"י משנה ח'] אומר ר\"י דהיינו משום דבעיא למתני בסיפא וילדה דלא מתני ליה לקטן: \n",
+                    "<b>לא פוסלין ולא מאכילין</b>. לא אצטריך לאשמעינן באונס ומפתה דאין מאכילין ומשום לא פוסלין נקטיה. תוספות: \n",
+                    "<b>ואם אינם ראויים לבא בישראל</b>. ותנא סיפא דהכא לגלויי רישא דלעיל בן ט' ויום א' דמוקמינן לה בפסולי כהונה שלא תאמר רישא פסולי קהל דוקא. תוספות. ועמ\"ש בזה במ\"ה פ' דלעיל: \n",
+                    "<b>ישראל שבא על בת כהן</b>. באונס או בפתוי שלא לשם קידושין. רש\"י: \n",
+                    "<b>עיברה לא תאכל שהעובר פוסל</b>. והקשו בגמרא וכי לא עיברה ניחוש שמא עיברה מי לא תנן [ספ\"ג] מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן ומסקינן בזנות לא חששו פירש רש\"י כדקי\"ל אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר הלכך ליכא ספק וכתבו התוספות וכן בשוטה אע\"פ שנשאת לו מתהפכת ואין רוצה להתעבר ממנו לפי שיראה שלא תוכל לסובלו כדאמרינן בפ' חרש דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת: \n",
+                    "<b>ילדה תאכל</b>. כדמרבינן לקמן אפילו ממזר: \n",
+                    "<b>העבד פוסל משום ביאה</b>. שנאמר (שם) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו' מי שיש לו אלמנות וגרושין בה אני קורא בה ושבה אל בית אביה וגו' יצאו עובדי כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין [דלגופיה לומר שחוזרת כשנתאלמנה או נתגרשה לא ה\"ל למכתב אלא חד מינייהו. תוספות] אשכחן כהנת. לויה וישראלית מנלן ובת קרא יתירה. דהא כתיב בקרא דלעיל ובת כהן ומצי למכתב אבתריה וכי תהיה אלמנה וגרושה. גמרא דף ס\"ט: \n",
+                    "<b>ואינו פוסל משום זרע</b>. כתב הר\"ב אם יש לה זרע וכו' וז\"ל רש\"י אם יש לה זרע לבת כהן שהוא עבד מישראל כשר ומת בעלה ישראל ונשאר זה כו': \n",
+                    "<b>ונכבש על השפחה</b>. פירש הר\"ב נדחק וכו' ומסיים רש\"י לשון מכבש פריש\"א בלע\"ז ולשון גנאי הוא ע\"כ. וכן כשכעס אחשורוש אמר להמן בלשון גנאי הגם לכבוש את המלכה (אסתר ז׳:ח׳): \n",
+                    "<b>הרי זה עבד</b>. פי' הר\"ב שולד שפחה כמוה. כדלעיל מ\"ה פ\"ב: \n",
+                    "<b>בת ישראל לכהן</b>. ומת בנה מכהן ובנו בן בנה קיים והוא עבד. רש\"י: \n",
+                    "<b>ממזר פוסל ומאכיל</b>. ת\"ר וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מניין ת\"ל וזרע אין לה מ\"מ ולזרע כשר לא איצטריך קרא דבני בנים הרי הן כבנים [כדאיתא בגמרא פ\"ו דף ס\"ב ע\"ב מדכתיב (ד\"ה א' ב') ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד ותלד לו את שגוב וכתיב (שופטים ה׳:י״ד) מני מכיר ירדו מחוקקים וכתיב (תהילים ס׳:ט׳) יהודה מחוקקי והיינו חצרון שהוא מיהודה שהוליד מבת מכיר מחוקקים דהשתא הוה מחוקקים מיהודה וממכיר והם בני בתו של מכיר] כי איצטריך קרא לזרע פסול וה\"ה לזרע זרעה בבת ישראל מכהן שמאכיל כמ\"ש הרמב\"ם בסוף פירקין: \n",
+                    "<b>ונשאת לעבד</b>. תימא דלא קתני ונכבשה עם העבד כדקתני ונכבש *) עם השפחה דנשואין לא שייכי בה. תוספות: \n",
+                    "<b>הרי זה ממזר</b>. כתב הרמב\"ם זאת ההלכה על דעת מי שאמר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר והרבה בגמרא נושא ונותן בזה [בפ' החולץ דף מ\"ה] ופסקו גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש בין באונס בין ברצון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מאכיל את אמו</b>. לאחר מיתת אביו. רש\"י: \n",
+                    "<b>ופוסל אם אמו</b>. כתב הר\"ב דכתיב וזרע אין לה עיין עליה כו' עמ\"ש במ\"ה פרק ב': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הערל</b>. פי' הר'\"ב שמתו אחיו מחמת מילה וכ\"פ רש\"י אבל ערלה שלא בזמנה מיבעי לן בגמרא אי הוה ערלה. ומ\"ש הר\"ב דילפינן מפסח וכו' עיין בפירושו לסוף פרק י\"ט דשבת: \n",
+                    "<b>וכל הטמאים</b>. דאמר קרא (ויקרא כ״ב:ד׳) איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל איזה קודש שאוכלין אותו כל זרע אהרן זכרים ונקבות הוי אומר זו תרומה דאילו חזה ושוק אינו בחזרה. בת כהן שנשאת לישראל וזרע אין לה אינה חוזרת לחזה ושוק [כדנפקא לן מבתרומת הקדשים לא תאכל במורם מן הקדשים בגמרא פ\"ז דף ס\"ח ע\"ב. ומדלא כתיב בקדשים לחוד וכתיב בתרומה שמעת מינה נמי להא דכיון שנבעלה לפסול לה כו' [כמו] שכתבתי במ\"ד פ\"ז] וכי תימא תרומה נמי אינה בחללה. חללה לאו זרעו דאהרן היא. ואם לא ידעה. פי' הר\"ב ואם לא בא עליה והוא מלשון וידע אדם [צ\"ל והאדם ידע] את חוה אשתו (בראשית ד׳:א׳): הרי אלו יאכלו. ובנשואה לו קודם שנעשה פצוע דכא דהואיל וכבר אכלה ואפילו לת\"ק דמ\"ג פ\"ו דסבירא ליה משתמרת לביאה פסולה לא תאכל. הכא שאני שכבר אכלה. ולא דמי נמי לבת ישראל שניסת לכהן ומת דהתם פקע קניניה הכא לא פקע קניניה. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו פצוע דכא</b>. כתב הר\"ב והני מילי בידי אדם וכו'. עיין מה שכתבתי בסוף פירקין ובמשנה ד' פרק ד' דסוטה: \n",
+                    "<b>[* מותרין בגיורת וכו'</b>. הא בנתינה אסורין אימא סיפא אינן אסורים וכו' הא בנתינה שרו [אלא מהא ליכא למשמע מינה]. גמרא. ולעיל מהא בברייתא דשרו בנתינה]. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[* עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם</b>. נ\"ל דתנא לישנא דקרא נקט דכתיב (דברים כ״ג:ד׳) לא יבא עמוני ומואבי וגומר עד דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם ומשום הכי לא קתני עמוני ומואבי אסורים איסור עולם וכן לקמן גבי ממזר נמי קתני כפל לשון שכן גם הוא בכתוב שם תרי זימני לא יבא ועיין מ\"ש במסכת ידים פרק אחרון משנה ד': \n",
+                    "<b>מצרי ואדומי</b>. אף על גב דבקרא מקדים אדומי נ\"ל דהיינו טעמא דבקרא מהדר אהתירא לא תתעב וגומר קתני מצרי לבסוף דהוי רבותא אפילו מצרי שעשו כמה רעות לישראל אפילו הכי לא תתעב והתנא דמהדר אאיסור כדמסיק אף הנקבות. הוה הרבותא איפכא דאפילו באדומי אסורות הנקבות]: \n",
+                    "<b>אחד זכרים ואחד נקבות</b>. תניא אמר רבי יהודה הרי הוא אומר בנים אשר יולדו להם דור שלישי הכתוב תלאן בלידה פירש\"י כל הנולדים להם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אפילו נקבה. ל\"א תלה הבנים באם שיולדת אותם שהאם ראשונה והבן שני ואי לאו דנקבות אסורות למאי הלכתא תלאן בלידה: \n",
+                    "<b>לא כי</b>. פירש הר\"ב אין לכם תשובה דהיה להם להקדים נשים לקראת נשים וחכמים סברי כל כבודה בת מלך פנימה א\"נ דכתיב [בראשית י\"ח] ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו'. גמרא: \n",
+                    "<b>הלכה אני אומר</b>. לאו הלכה למשה מסיני קאמר דאם כן אמאי פליגי עליה אלא הכי קאמר הלכה אני אומר כך קבלתי מרבותי. תוספות [עז:]. ועיין במשנה ט' פ\"ד דסוכה ובמשנה ב' פ\"ב דסוטה: \n",
+                    "<b>ממזרין וכו' ואיסורן איסור עולם וכו'</b>. ויליף בגמרא עשירי דכתיב בממזר מעשירי דכתיב בעמון ומואב מה להלן עד עולם אף ממזר עד עולם ודון מינה ואוקי באתרא כדמעיקרא י' דורות דקרא א' זכרים וא' נקבות דכתיב ממזר מום זר ה\"נ עד עולם דמייתינן בג\"ש אחד זכרים וא' נקבות: \n",
+                    "<b>ונתינים</b>. כתב הר\"ב נתונים לחוטבי עצים כו' זה פי' השם דמקרו נתינים ולא בא לומר באיסורייהו דמיהושע הוא דהא הר\"ב סובר דנתינים דאורייתא אסירי כמ\"ש ברפ\"ג דמכות ועיין מ\"ש שם וכ\"כ נ\"י וקראם נתינים על שם ויתנם יהושע וגו' ואפילו נתגיירו כתיב בהו (דברים ז׳:ג׳) לא תתחתן בם וכתב עוד וכיון דלא כתיב בהו דורות ילפינן להו מממזרים לחומרא ע\"כ. אבל יש חולקין בזה כמו שאכתוב בריש פ\"ג דמכות בס\"ד ושאין לנו הכרע בדברי הר\"ב מה דעתו בזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והסריס לא חולץ</b>. דכתיב (שם כ\"ה) להקים לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא כ\"פ הר\"ב בספ\"ה דנדה וכיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כמ\"ש ברפ\"ק. ומ\"ש הר\"ב בכאן דכתיב לא ימחה כו' קאי על ולא חולצין לאשתו: \n",
+                    "<b>אמר רבי עקיבא אני אפרש סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו</b>. מסקינן בגמרא דתנאי נינהו אליבא דרבי עקיבא והאי תנא סבר אליביה דמחייבי לאוין דשאר הוי ממזר מחייבי לאוין גרידא לא הוי ממזר דאי לתנא דאליביה בספ\"ד הא ס\"ל דאפילו מלאו גרידא הוי ממזר כמו מחייבי כריתות. וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו: \n",
+                    "<b>וחולצין לאשתו</b>. פירש הר\"ב ומיבמין לאשתו וכן כתב הרמב\"ם ואמנם אמר רבי עקיבא חולץ תשובה לרבי יהושע שלא דבר [אלא] בחליצה ומבואר הוא שסריס אדם אינו מיבם לפי שהוא אסור לבא בקהל ע\"כ. ותמה אני מה קושיא דקאמר ואמנם אר\"ע חולץ דהא א\"א לו שיאמר אלא חולץ כיון שאינו מיבם והא דאמר בגמרא הכי היינו לאוקימתא דמוקמינן למתניתין כגון שנשא אחיו גיורת דאפילו איהו מצי מיבם דקהל גרים לא אקרי קהל אבל למסקנא וכן פירש הוא ז\"ל דמתניתין דנשא ישראלית ואיהו לא מצי מיבם שפיר קתני חולץ והכי הל\"ל דלא קתני מיבמין איידי דנקט בדידיה חולץ. וכך פירש ב\"י סימן קע\"ב משום האי איידי: \n",
+                    "<b>מפני שהיתה לו שעת הכושר</b>. ופרכינן בגמרא ומה בכך והא השתא איקרי כאן להקים לאחיו שם ולאו בר הכי הוא. ומשני א\"כ אין לך אשה כשירה ליבם שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה אחת קודם מיתתו דיסורי מיתה מתישים כוחו אלא אמרינן הואיל ומעיקרא בר הקמה הוה בת חליצה [היא] ה\"נ ל\"ש: \n",
+                    "<b>סריס חמה</b>. כתב הר\"ב וסימניו מפורשים כו' ופירשן רש\"י לקוי. רך. מחליק. חלק כבשר אשה דרך בשר איש להיות שעיר אשפר\"א *) בלע\"ז. רתיחות. אשקו\"מה *). כיפה. קילוח ארוך למרחוק. דיהה. שאינו קשור אלא צלול כמים. מחמיצין. מסריחין כששוהין בכלי. הבל. חמימות כעין עשן: \n",
+                    "<b>מפני שלא היתה לו שעת הכושר</b>. ולא חיישינן שמא הבריא בינתים כדחיישינן לענין מום במשנה ג' פ\"ו דבכורות דבודקין אותו ג' פעמים בתוך פ' יום דשאני התם דלחד אבר הלכך חיישינן אבל הכא דמחמת חולי כל הגוף הוא לא חיישינן. גמרא: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר לא כי אלא סריס חמה חולץ</b>. עיין ספ\"ה דנדה: \n",
+                    "<b>מפני שאין לו רפואה</b>. ושאני סריסות דבשעת מיתה דהא ודאי שאין לה רפואה ואפילו הכי מתיבמת דלאו משום שעת הכושר דמעיקרא הוא אלא דהתשת כחו דשעת מיתה לאו סירוס הוא אלא כחישות כח דאתחלה ביה מחמת מיתה. גמרא: \n",
+                    "<b>לקיים דברי ר\"ע</b>. עדות זו של רבי יהושע בן בתירה לקיים דברי ר\"ע העיד. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הסריס</b>. פירש הר\"ב סריס חמה דדומיא דאילונית דבידי שמים. סתמא כר\"ע. גמרא: \n",
+                    "<b>וכן אילונית</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ג' פ\"ב: \n",
+                    "<b>לא פסלה</b>. מן הכהונה שאין חליצתה חליצה. רש\"י: \n",
+                    "<b>מפני שהיא בעילת זנות</b>. שהרי היא עליו באיסור אשת אח שלא במקום מצוה והר\"ב שלא פירש כן בכאן אלא בסיפא משום דלשיטתיה אזיל כדמפרש במשנה ה' פרק ו' דחייבי לאוין עושין זונה ותיפוק לי' משום לאו דלא יבא פצוע דכא ולהראב\"ד וסייעתו שכתבתי שם דס\"ל דאין זונה אלא מחייבי כריתות מפרשינן לרישא נמי מטעמא דאיסור אשת אח כדפרישית: \n",
+                    "<b>וכן אילונית כו'</b>. מפני שבעילתה בעילת זנות. פירש הר\"ב דעומדת באיסור אשת אח דלא כר\"י דמשנה ה' פ\"ו ומיירי בהכיר בה האח דאל\"כ הוי קדושי טעות ולא היתה אשת אח מעולם כמ\"ש בסוף משנה א' דפ\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סריס חמה כו' מאכילה בתרומה</b>. דסריס חמה כשר לבוא בקהל כדילפינן בגמרא בריש פירקין (יבמות דף ע״ה) מדלא כתיב הפצוע דהוי משמע מעיקרו ממעי אמו ובברייתא מייתי לה מג״ש נאמר (דברים כ״ג:ב׳) לא יבא פצוע ונאמר (שם) לא יבא ממזר מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם. ועיין מ״ש במשנה ד' פ״ד דסוטה. וא״ת כיון דכשר לבא בקהל פשיטא דמאכילה בתרומה. מיתרצה בגמרא דהכא דמהו דתימא מוליד מאכיל דדייקינן ויליד ביתו הם יאכלו. שאינו מוליד אינו מאכיל קמ״ל: \n",
+                    "<b>אנדרוגינוס כהן וכו'</b>. כתב הר\"ב והדר ביה רבי יוסי וכו' וכלומר וכן הלכה כמו שחזר בו וכן פסק הר\"ב בספ\"ו ממסכת בכורות וכן פסק הרמב\"ם ועיין מ\"ש לקמן בזה: \n",
+                    "<b>אנדרוגינוס</b>. כתב בספר התשבי שהיא מלה יוונית אנדרי איש גינוס אשה: \n",
+                    "<b>אבל לא נישא</b>. פירש הר\"ב והשוכב עמו הוי בא על הזכור בין בזכרות שלו בין בנקבות שלו דכתיב (ויקרא י״ח:כ״ב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה איזהו זכר שיש בו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס כלומר זכר כל זכרים במשמע משכבי לרבות משכב שני של אנדרוגינוס והא דתנן ריש פ\"ו ולא חלק בין ביאה לביאה ופי' הר\"ב ממשכבי אשה. מאשה קאמר דיליף. גמרא [דף פ\"ג ב'] [* ופי' בזכרות לקמן בד\"ה חייבים וכו']: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר</b>. כתבו התוספות דגרסינן רבי אליעזר ונ\"ל שצ\"ל ר' אלעזר מדאמרינן עלה בגמרא [פ\"ד א'] א\"ר כשהלכתי ללמוד תורה לפני ר' אלעזר בן שמוע וכו' ולא הניחוני ללמוד אלא דבר א' במשנתינו ר\"א אומר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר ש\"מ דר\"א בן שמוע הוא שאמר זה ור' אלעזר שמו כמ\"ש רש\"י בפרקין דף ע\"ב וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו מעשרה פרקיו שהקדים לפי' המשניות [ולעד\"ן שהתוספות מוכחי מכאן גרסתם דהא ר\"א בן שמוע למד לרבי. ר' אליעזר אומר אנדרוגינוס וכו' ולא אמר אני אומר אנדרוגינוס וכו' הרי משמיה דזולתו אמר והוא ר' אליעזר. וק\"ל כן נ\"ל]: \n",
+                    "<b>חייבין עליו סקילה כזכר</b>. כתב הר\"ב דווקא במקום זכרות. כלומר מאחריו. נ\"י ועיין ברפ\"ו. ובגמרא דס\"ל דה\"ק קרא את זכר לא תשכב משכבי אשה. את זכרות של מי שיש בו שני משכבות לא תשכב. וזכר גרידא נפקא ליה מואת. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"א וכ\"פ הרמב\"ם ולעיל פסקו דבריה בפני עצמו הוא. וכתב נ\"י בשם הרשב\"א וז\"ל. ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקים הללו שאם אתה מספקו בנקיבה היאך אתה סוקל על ביאתו כזכר. ושמא הוא סובר דאף ר\"א סבר דבריה בפני עצמו הוא. אלא שחייבין עליו סקילה כזכר. מגזירת הכתיב דואת זכר וכו' וכי כתיב את זכר. לאו דקרייה רחמנא זכר אלא לומר שאין חייבין במי שיש בו ב' משכבות דהיינו אנדרוגינוס אלא ממקום זכרות והיינו דאמרינן לא לכל אר\"א אנדרוגינוס זכר הוא ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>יש מותרות וכו'</b>. כתבו התוספות כן דרך התנא לאחר שפירש הלכות המסכת חוזר ושונה אותם בלשון קנר כדי שיהיו מסודרים בידך ושמורים בפה ובלב. ועוד י\"ל דנקטינהו לכולהו משום בבא דאסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן. דאע\"ג דמכח בעל דמית קא מייבם לא אסרי לה איבם אע\"ג דאסורות לבעליהן. וז\"ל הנ\"י דאע\"ג דבעליהן בעמוד והוצא קאי. ואיהו גופיה לא הוה בר הקמת זרע באשה זו. אפ\"ה אחיו מיקם לו זרע ומיבמה: \n",
+                    "<b>ואלו מותרות וכו'</b>. תנא ושייר כדמסיק בגמרא: \n",
+                    "<b>חלל שנשא כשרה כו'</b>. כך גירסת רש\"י ז\"ל והחלל מותר בה והיא מותרת בו מ\"מ כיון שבא עליה נתחללה לכהונה ויש גורסים כשר וכן גורס הרמב\"ם בפירושו וכן הגירסא בירושלמי כשר שנשא כשרה ויש לו אח חלל ופשיט מינה דהוזהרה כשרה להנשא לפסולים אבל א\"א לגרוס כן לפום גמרא דילן כמ\"ש [הר\"ב] לעיל דדייקינן דלהכי קתני נשא מפני שנתחללה בביאתו דש\"מ בחלל שנשא כשירה איירינן ודייקינן נמי מינה בגמרא דלא הוזהרו וכו' מדקתני חלל שנשא כשרה בכלל המותרים לבעליהן והכי הלכתא [וכמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פרק בתרא דקידושין] נ\"י. ועיין מ\"ש בסוף משנה ז' פ\"ק דקידושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כהן גדול שקידש</b>. כאן שנה ר' שדין יבום מן האירוסין. וכן מוכח ממתניתין דרפ\"ג דכתובות עיין במשנה ד' פ\"ד מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ויש לו אח כהן גדול</b>. כההיא דתנינן במשנה ט' פ\"ק דמגילה: \n",
+                    "<b>ושאר כל הנשים כו'</b>. לאו דוקא דהא איכא פצוע דכא וט\"ו עריות שמותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן וכו'. נ\"י בשם ירושלמי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שניה לבעל ולא שניה ליבם</b>. פי' הר\"ב אם אמו של בעל וכו' וכן לשון רש\"י. ונקטו קמייתא דמתני בברייתא כמו שהביאה הר\"ב במשנה ד' פרק ב' ועיין שם דמשכחת טפי ואפילו בתולות דמותרות לבעל ואסורות ליבם והיינו דפי' בסמוך אכתובה מנה ומאתים ואילו אם אמו בלבד אין לה אלא מנה בהכרח: \n",
+                    "<b>אין לה כתובה</b>. כתב הר\"ב אבל תוספת יש לה דמתנה בעלמא יהיב לה משום חיבת ביאה. רש\"י בפרק י\"א דכתובות דף ק\"א: \n",
+                    "<b>ולא פירות</b>. פירש הר\"ב אין משלם לה פירות שאכל וכן פירש\"י וכתב הר\"ן בכאן ופרק י\"א דכתובות שכן הוא בירושלמי. והקשו בתוספות דכתובות ד' ק' ודפרק איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס\"ד.) דמאי קמ\"לן בפירות דהא קרן גופי' אם אכלו אין לה כדתנן ולא בלאות אלא אין לה פירות שליקט והם עדיין בעין א\"נ תקנות פירות קאמר דאין לה כגון שנשבית ולותה ופדתה עצמה דומיא דמזונות עד כאן. ויש לי לתרץ דברי רש\"י והר\"ב דאע\"ג דבכלל ולא בלאות הוה ולא פירות. לפי פירושם מ\"מ נקטה התנא בהדיא משום סיפא דאלמנה לכהן גדול כו' דהוי רבותא דאפילו פירות שאכל יש לה. אבל בסוף פרק י\"א דכתובות פי' רש\"י ולא פירות דין פירות. והוא פרקונה שתקנו חכמים תחת פירות. ומ\"ש הר\"ב משום דתנאי כתובה ככתובה ומש\"ה הוא הדין לכל תנאי כתובה. אלא דפירות איצטריך. דסד\"א דמשום פרקונה כו' וכן מזונות איצטריך דסד\"א דא\"א לה בלא מזונות וליחייב בה. ומ\"מ קשיא דלא תנן לאינך דיני דריש פ\"י. ונימוקי יוסף הביא מקצתן לא זכאין במציאתה כו' אף כאן בשם תוספתא: \n",
+                    "<b>ולא מזונות</b>. פירש הר\"ב בהלך למדינת הים ולותה כו' ותימה דהא בכי הא אפילו אלמנה לכ\"ג לית לה כדפירש הר\"ב בסמוך. ומיהו להרמב\"ם דפי' נמי הכי לא קשיא. דהוא ז\"ל פסק בפרק כ\"ד מה' אישות. דאלמנה יש לה מזונות בלותה ואכלה. ולרש\"י נמי לא קשיא דמשום דבגמרא בעי לאלמנה לכ\"ג בדין מזונות ולותה ואכלה. הילכך מפרש למתניתין כס\"ד דאבעיין שכן דרכו בהרבה מקומות. וכבר כתבתי בכיוצא בזה במס' פאה פ\"ב אבל הר\"ב יש לו לפרש המשנה כפי האמת שא\"א לפרש בלותה כיון דאף אלמנה לכה\"ג אין לה לפי דעתו ז\"ל וכן הסכמת הפוסקים. וז\"ל התוספות בפ' איזהו נשך שניה אין לה מזונות לאו ביתבה תותיה וכו' ובלוותה ליכא לאוקמי דהא אלמנה לכ\"ג נמי לית לה בכה\"ג אלא לאחר מיתה מיירי דס\"ד דיש לה כמו באלמנה ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולא בלאות</b>. פי' הר\"ב דנכסי מלוג. ודין נכסי צאן ברזל פי' בסוף פרק י\"א דכתובות: \n",
+                    "<b>והולד כשר</b>. ואפילו מזוהם לכהונה לא הוי מדאמרינן בגמרא שהיא מרגילתו אלמא לא פסיל לה ולא לזרעה כלל. נ\"י: \n",
+                    "<b>וכופין אותו להוציא</b>. אע\"פ שיש לה בנים ואיכא לעז עליהם ביציאתה הכא לא חיישינן. נ\"י: \n",
+                    "<b>וחלוצה לכהן הדיוט</b>. כתב הר\"ב ובפרק אלו הן הלוקין מוכח דחלוצה לכ\"ג דאורייתא היא וכו' אמינא דכי ניים ושכיב ר\"ב אמר להא מלתא דבהדיא אמרינן בגמרא דהכא ודפ\"ב דף כ\"ד דחלוצה מדרבנן אלא דאסמכוה אקרא דואשה גרושה אוי\"ו יתירה וכן בריש פרק [ד'] דקידושין לא כתבה הר\"ב בהדי פסולי כהונה לא בכהן הדיוט ולא בכהן גדול [* ועוד במכילתין פ\"ד משנה ח' פירש הר\"ב אחות חלוצה מד\"ס ומשם הביאו התוספות דריש פרק הלוקין ראיה דחלוצה דרבנן] וכי תימא דהכי קאמר דלכהן גדול אסורה החלוצה מדאורייתא לפי שהיא אלמנה אם כן מאי האי דקאמר דהכי מוכח באלו הן הלוקין. ועוד קשיא על מ\"ש הר\"ב דהללו מדברי תורה והללו מד\"ס וכתב דאף על גב דחלוצה מד\"ס עשאוה כשל תורה לענין זה. קשה דמאי טעמא עשאו חלוצה כשל תורה יותר מן השניות ובהדיא איתא בגמרא דמשום הך קושיא צריכין לטעם אחר דשהוא מרגילה והיא מרגילתו. וכתב הר\"ב בפרק י\"א דכתובות והויא חלוצה כמו באלמנה לכ\"ג דה\"נ כיון שחלוצה מיפסלא מתרומה [הואיל ומחמת קדושת כהונה מיתסרא] לא היא מרגילתו. אבל לטעמא דהללו מדברי תורה והללו מדברי סופרים אין הכי נמי דחלוצה דינה כדין השניה. והא דתני לה בהדי דדברי תורה כתב ב\"י סימן קי\"ו די\"ל דאשיגרת לישנא הוא שכן דרך בכל מקום לשנות חלוצה בהדי גרושה ולא משום דדינם שוה לענין זה ע\"כ. וכ\"כ המגיד פרק א' מה\"א והר\"ן בפרק בני העיר וכך כתבו התוספות בפרק אלו הן הלוקין: \n",
+                    "<b>יש להן כתובה</b>. כתב הר\"ב ופירות כו' כיון דשלא כדין אכלן דהא אינו חייב בפרקונה כדאמר רבא בפרק נערה. תוספות. ומ\"ש וה\"מ כשהכיר בהן כו' אבל בשנייה אפילו הכיר בהן. עיין בספי\"א דכתובות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא תאכל במעשר</b>. כתב הר\"ב מתניתין ר\"מ היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים. וטעמא דכתיב (במדבר י״ח:כ״ד) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר ראשון אסור לזרים. אבל מיתה וחומש לא דאמעוט מדכתיב ומתו בו ולא במעשר ויסף חמישיתו עליו ולא על המעשר ורבנן לחייב מיתה בטבל טבול למעשר קראו הכתוב תרומה. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מת ולה ממנו בן תאכל במעשר</b>. פי' הר'\"ב ולא בתרומה שהרי יש לה זרע מן הזר ואע\"ג דקרא וזרע אין לה ושבה בבת כהן כתיב. מרבינן מיניה לקמן בת ישראל האוכלת בשביל בנה כהן וניסת לזר כו'. רש\"י: \n",
+                    "<b>מת בנה מישראל תאכל במעשר</b>. דהדרא אכלה ילפינן מובת כהן וגו' דכולי ובת יתירא הוא וכמו שכתבתי במשנה ד' פרק ז' לענין ההוא דרשא דהתם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>האשה שהלך בעלה למדינת הים</b>. איידי דאיירי לעיל ביש מותרות בפסול תרומה ומעשר קתני נמי הא פירקא בתריה דאיירי נמי בהכי דקתני היתה בת לוי כו'. תוספות: \n",
+                    "<b>ואמרו לה</b>. פי' הר\"ב שא\"ל ע\"א וכתב נמוקי יוסף אף ע\"ג דקתני ואמרו לה לשון רבים הא איתא בריש פרק ג' דכריתות דאורחיה דתנא הוא למתני אמרו לו אפילו משום חד ע\"כ ועיין מ\"ב פט\"ז ואפשר לתת טעם לאשמעינן דאפילו היתה האמירה ע\"י רבים כגון עד מפי עד אפילו הכי תנשא כדתנן בסוף מכילתין ואורחיה דתנא לאשמעינן בקיצור לדבר המפורש כבר כמ\"ש לעיל פ\"ו מ\"ד ועיין לקמן פרק י\"ב מ\"ה ובפ\"ז דגיטין מ\"ד: \n",
+                    "<b>וניסת</b>. פי' נכנסה לחופה כמ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>תצא מזה ומזה</b>. וכ הר\"ב ואע\"ג דהימנוהו רבנן לעד אחד כו' ואין זה עוקר דבר מן התורה ולא מטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה דהא מפרש הר\"ב לקמן אחיו של ראשון חולץ מן התורה כו' ואי הכי איפכא הוה [וכן בצריכה גט משני דמשום הרואים בלבד ואי הכי מדאורייתא בעיא גט] אלא טעמא דמלתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורסם וניכרים דברי אמת שיהא חשוב כעדות. והא דקאמר משום עגונה. הכי קאמר חכמים שהם מחמירין בכל מקום הקלו בזה וחשבו פירסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא באו עליו עדי הכחשה והיינו דאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד וכו' אלמא דאורייתא היא כך כתב נמוקי יוסף בשם הרא\"ה ושתלמידו הריטב\"א שבחהו בזה ע\"כ. ואומר אני שודאי הוא ראוי להשתבח שהרי היא כעין נבואה כדאיתא בפ\"ק דב\"ב [יב.] דמתאמרה מפי הרמב\"ם ז\"ל כוותיה כמ\"ש בסוף הלכות גרושין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל התוספות כתבו דתקנת חכמים היא ולא הוה עוקר דבר מן התורה כיון שיש בדבר קצת טעם וסמך וכ\"כ בפ\"ו דנזיר דף מ\"ג ע\"ב בד\"ה והאי מת מצוה כו' ועיין מ\"ש בסוף מסכת נדרים: \n",
+                    "<b>תצא מזה מזה</b>. כתב הר\"ב ובגמרא מוכח דניסת ע\"פ ב' עדים נמי כו' ולא דמי להוחלפו דספ\"ג דהתם מאי הוה לה למעבד דסברה זו היא בעלה אבל הכא לא הוה לה להנשא לאחר דדילמא סהדי שקרי נינהו: \n",
+                    "<b>ואין לה כתובה</b>. כתב נמוקי יוסף כתובה מנה ומאתים ותוספת ונדוניא דהא עוברת על דת היא ובעוברת על דת וחברותיה אמרינן בכתובות שאין לה תוספת וזו ודאי אף נדוניא אין לה דהא כתובת בנין דכרין שהיא הנדוניא אין ליורשיה ואי איהי שקלה כל שכן זרעה וזו ראיה שאין עליה תשובה הריטב\"א ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפירושו לא כתב אלא דאף תוספת אין לה וכך כתב המגיד פרק י' מהלכות גירושין וטעמא דנדוניא בכלל הבלאות: \n",
+                    "<b>ולא פירות</b>. משני מה שאכל קודם שבא ראשון ירושלמי. נ\"י: \n",
+                    "<b>ולא מזונות</b>. ואפילו מה שלוותה ואכלה תחתיו. רש\"י: \n",
+                    "<b>ולא בלאות</b>. עיין סוף פרק י\"א דכתובות: \n",
+                    "<b>אם נטלה מזה ומזה תחזיר</b>. גמרא פשיטא מהו דתימא כיון דתפסה לא מפקינן מינה קמ\"ל ואפילו תפסה שלא בעדים דלא מהני לה שום מיגו [* ופי' בירושלמי דדוקא מה שנטלה לאחר שבא הראשון אבל מה שתפסה קודם לכן לא תחזיר ואפילו תפסה בעדים. ומסיים בירושלמי כמו דלא מפקא מיניה כך לא מפקא מינה ע\"כ כלומר השוו המדות דלפי הסברא היתה מחוייבת להחזיר כשתפסה קודם שבא ראשון דלא ידעה שאסירה לו]: \n",
+                    "<b>והולד ממזר מזה ומזה</b>. פי' הר\"ב אם החזירה הראשון וילדה ופי' הרמב\"ם קודם שגירש השני ויהיב המגיד טעמא בפרק י' מה\"ג דאחר שגרשה השני דאפילו היה כמחזיר גרושתו אחר שנשאת. הא קי\"ל שאין ממזר מחייבי לאוין ולא קנסו בו חכמים ומ\"ש הר\"ב מדבריהם לומר שאסור בממזרת: \n",
+                    "<b>ולא זה וזה מטמאין לה</b>. דכתיב (ויקרא כ״א:ד׳) לא יטמא בעל בעמיו להחלו ללמד שאינו מטמא על אשתו פסולה. גמרא. וזו פסולה לו דאשת כהן אפילו שנאנסה אסורה לבעלה: [מטמאין. המ\"ם בחיר\"ק והטי\"ת דגושה ותי\"ו התפעל מובלע בדגשות הטי\"ת]: \n",
+                    "<b>ולא זה וזה זכאין כו'</b>. פי' הר\"ב דטעמא מאי כו' ופירש המגיד דהיינו הראשון אבל השני מדינא לית ליה: \n",
+                    "<b>נפסלה  מן הכהונה</b>. פי' הר\"ב משום זונה דאע\"פ שהיא אשת ישראל ומותרת לבעלה כשנאנסה. פסולה מיהת לכהונה כמ\"ש סוף פ\"ג: \n",
+                    "<b>מן המעשר</b>. כתב הר\"ב קנסא היא וכו' ונסתפקו התוספות [צא. ד\"ה אמר] אי מתניתין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ר\"מ היא כדלעיל אבל לרבנן לא גרעה מזרה אחרת. א\"נ אפילו כרבנן וקנסוה שלא ליתן לה מעשר אף על פי שמותרת לאכלו [* ולהרמב\"ם בריש הלכות מעשר מפשט פשיטא ליה דקנסוה]: \n",
+                    "<b>ומן התרומה</b>. פירש הר\"ב אפילו תרומה דרבנן. דאילו בתרומה דאורייתא לא איצטריך למתני דכיון דקנסוה אמעשר כ\"ש אתרומה: \n",
+                    "<b>ואין יורשים כו' את כתובתה</b>. פי' הר\"ב כתובת בנין דכרין. מפורש במשנה י' פ\"ד דכתובות. וצריכא לאשמעינן דאפילו לזרעה קנסו רבנן. גמרא: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כתובתה על נכסי כו' ר' אלעזר אומר וכו'</b>. בגמרא פליגי איכא מ\"ד דבתראי מודו לקמאי. ר\"ש מודה לר\"א דאי לא קניס בביאה דעיקר איסורא כל שכן בממונא. ור\"א לא מודה לר\"ש באיסורא. ותרווייהו מודו לר\"י דביתבה תותיה לא קנסו כ\"ש בכתובה דלמשקל ומפיק. ורבי יוסי לא מודה להו ביתבה תותיה. ור' יוחנן אמר קמאי מודו לבתראי. ר' יוסי מודה לר\"א כתובה דמדידיה לדידה לא קניס כ\"ש במדידה לדידיה. ור\"א לא מודה לר\"י במדידיה לדידה. ותרווייהו מודו לר\"ש דבמחיים לא קנסו כ\"ש לאחר מיתה ור\"ש לא מודה במחיים: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר ביאתה וכו'</b>. כתב הר\"ב ארישא פליג דקתני לא מיבמין. וכן לשון רש\"י. ונ\"ל שרוצה לומר דפליג וסבר דאפילו לכתחלה מיבם והא דתנן פוטרת צרתה משום דאשכחן בפי\"ג דיש נשים שאין פוטרות צרותיהן קמ\"ל דזו פוטרת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ופטירה מן הקרבן</b>. כתב הר\"ב ולית הלכתא כו' וטעמא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שאין זו הוראת בית דין אלא טעות כדאיתא בגמרא וכ\"כ הרמב\"ם פי\"ד מה' שגגות אע\"פ שבפירושו כתב בלשון אחר: \n",
+                    "<b>וקלקלה</b>. מפרש רבי יוחנן בגמרא ותניא כוותיה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דלהכי לא שריא. אבל זינתה לא. מ\"ט אתון הוא דשויתון פנויה [*ועיין בדבור דלעיל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים וכו'</b>. יש לפרש דאו בנה קאמר דכיון שזה שהוא בכאן אנו יודעים אימתי מת וכשאומרים אחר כך שאותו שבמדינת הים מת ביום פלוני ממילא ידעינן על מי שהעידו שמת ראשון: \n",
+                    "<b>ואחר כך אמרו לה חלוף כו'</b>. שנים אחרים הזימו לראשונים והתורה האמינה להמזימין יותר מן הראשונים. נ\"י. וטעמא אכתוב במשנה ד' פ\"ק דמכות [והוא לפי שהעדות על עצמן של עדים והן אין נאמנים על עצמן] ועיין במשנה ד' פרק ט\"ו: \n",
+                    "<b>והולד ראשון ואחרון</b>. ה\"ל למתני סתם והולד ממזר אלא משום סיפא דמחלק בין ראשון לאחרון תנא נמי הכי ברישא. גמרא: \n",
+                    "<b>אמרו לה מת בנך כו' והולד ראשון ואחרון ממזר</b>. אליבא דכ\"ע שהרי פוגע הוא באשת אחיו כיון שהיה לו בן כשמת ואשת אח בכרת. נ\"י: \n",
+                    "<b>אמרו לה מת בעליך כו' תצא</b>. דקנסינן לה אע\"פ שכבר מת משום דאיבעי לה לאמתוני ולחקור האמת ולית לה כתובה ולא שום תנאי כתובה. הולד הראשון. דלפני השמועה שנולד בעוד שבעלה חי [ממזר]. והאחרון. דלאחר שמועה כלומר שלא רצה היבם לגרשה. אינו ממזר. מן התורה אלא מדרבנן דקנסוה. כ\"כ נ\"י. והרי מצאנו לו חבר להטור שכ\"כ ג\"כ ס\"ס י\"ז והב\"י לא הביא לו ראיה [* ומ\"מ ז\"ש נ\"י שלא רצה היבם כו' אע\"פ שהדין דין אמת מ\"מ מתני' לאו *) [בהכי] מיירי ולהכי שלא בדקדוק כתב כן]: \n",
+                    "<b>מותרת לחזור לו</b>. אף ע\"פ שנתן לה אחרון גט לפי שא\"צ גט ואין חוששין שמא יאמרו א\"א יוצאת בלא גט כדאמרינן בנשאת דתלו למימר דבטעות הוו קדושין שהיתה סבורה שמת בעלה ולא היה אמת והואיל ולא עבדה איסורא לא קנסינן לה אבל בנשאת דעבדה אסורא קנסינן לה. גמרא דף פ\"ט. וכתב נמוקי יוסף לאו עבדה ממש שנבעלה אלא כיון שנכנסה לחופה אע\"פ שלא נבעלה עבדה איסורא קרינן לה דהא לא שרינן לה הכא אלא בנתקדשה בלבד וטעם קנס זה כדי לעגן אותה שלא תנשא בלא גט. א\"נ כדפרשו בירושלמי והוא הנכון משני צריכה גט כדי לברר איסורו של ראשון שיהא הולד ממנו ממזר אם החזירה קודם גירושי השני ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובאו ואמרו לו</b>. כתבו התוספות דהאי א\"ל היינו דוקא כשא\"ל ב' עדים שמתה אשתו אבל כשאמר לו ע\"א על מיתת אשתו אין יכול לישא אחותה ומדברי רש\"י לא משמע כן והמגיד פ\"י מה' גירושין כתב כדברי התוספות. ב\"י ס\"ס ט\"ו:  ",
+                    "<b>מותרת לחזור לו</b>. כתב הר\"ב ושכב איש אותה ואין שכיבת אחותה וכו' דה\"א דק\"ו הוא ומה במקום שבא על אשת איש דיש לה היתר בחייו ע\"י גט נאסר בעלה האוסרה. מקום שבא על איסור חמור כגון אחות אשתו שאשתו אוסרת אחותה כל ימיה אינו דין שנאסר אשתו האוסרת אחותה קמ\"ל קרא ושכב וגו' דמזיד לא אסרה הלכך בשוגג כי מתני' לא גזרו בה רבנן. גמרא:  ",
+                    "<b>ומותר בקרובות שניה</b>. כתב הר\"ב לישא בתה וכן פי' במשנה דלקמן והוא הדין לכל הקרובות אלא שזאת היא הראשונה הנשנית בריש פ\"ק. וכיוצא בזה בפרק דלעיל משנה ג':  ",
+                    "<b>ושניה מותרת בקרוביו</b>. דנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו מתני' דלא כר' יהודה. דריש פרק דלקמן. ואם מתה ראשונה מותר בשניה. דפקע לה איסור אחות אשה וכ\"ש דאם מתה השניה דמותר בראשונה. ב\"י [סי' ט\"ו]:  ",
+                    "<b>ר\"י אומר כל שפוסל על ידי אחרים</b>. פי' הר\"ב דאזלי ארוסתו וגיסו כו' דכיון דנפקא מיניה בגיטא אפסלה לה מבעלה דהא להכי צריכה גט שיאמרו גירשה ואח\"כ נשאה זה ונמצאת שכשמחזירה עכשיו שהוא מחזיר גרושתו לאחר שנישאת אבל היכא דאזלי אשתו וגיסו וכו' דליכא למימר תנאה הוה בנשואין פירש\"י בגמרא לעיל דהא כ\"ע ידעי דאין אדם משים בעילתו בעילת זנות הלכך קים להו דנשואין שנייה אינה כלום ולא בעי גט כו'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכתב עוד ולתנא קמא טעמא דהניסת בעד אחד אסור לחזור. לאו משום שמא יאמרו זה מחזיר גרושתו אלא משום דלא דייקא שפיר הלכך מאן דנסבה פסל לה אקמא:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה</b>. עיין מ\"ש בריש מתניתין דלעיל: \n",
+                    "<b>מותר בראשונה</b>. וכתב הר\"ב ותניא אנס אשה וכו' ברייתא בגמרא ר\"פ דלקמן והא דנקט בתה כתבתי לעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על ידי אחין</b>. עליהן. נ\"י:  ",
+                    "<b>הוא פוסל</b>. כתב הר\"ב דביאתו ביאה דוקא לענין יבום וכמאמר כמ\"ש הר\"ב במשנה ח' ועיין במשנה ה' פ\"ה דנדה ומ\"ש עוד הר\"ב שיש לו גט ויש לו מאמר וכ\"כ הרמב\"ם וחליצה לא כדכתבו לקמן מ\"ד פרק י\"ב דלרבנן אין בחליצת קטן כלום. וקשיא דאם חליצה ביבמה לית לי' כ\"ש גט דלית ליה דהא בגדול לא אתי גט אלא מכח חליצה. וכן חזר בו הרמב\"ם בפרק ה' מהלכות יבום דאין לו גט וכ\"כ הטור סימן ק\"ע והיינו נמי דבגמרא מפרש שכ' הר\"ב בסמוך לא נקיט בההוא ברייתא דמינה מפרשינן הכי. אלא מאמר בלחוד. ורבינו ירוחם בסוף נתיב כ\"ה כתב דיש לו גט ויש לו חליצה:  ",
+                    "<b>כיצד בן תשע וכו' פסל ע\"י אחין</b>. שעשו בה מאמר תחלה דהא כיצד אבסוף קאי. לשון רש\"י:  "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר לא פסל</b>. דלרבי שמעון ספק קניא ספק לא קניא. אי קניא קני לגמרי ולא קמהניא ביאת אחיו וכן ביאתו בצרתה ואי לא קני הוה ליה כמי שלא בעל לא זו ולא זו ומותר לקיים הראשונה. אבל שניה לא מקיים דדילמא ביאתו קניא בראשונה וקיימא שניה עליה באיסור שני בתים. רש\"י: \n",
+                    "<b>חולצת ולא מתיבמת</b>. עיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>נשא אשה ומת הרי זו פטורה</b>. פירש הר\"ב דאין קנינו קנין כלום כלומר אפילו מדרבנן דלא תקנו לו נישואין כדאיתא בגמרא ריש פרק י\"ד [קי\"ב. ] כיון דאתא לכלל נישואין ואע\"ג דבקטנה תקנו משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם לא ידע</b>. המלה מפורשת ברפ\"ח: \n",
+                    "<b>והשניה או חולצת או מתיבמת</b>. ופליגא אמשנה ט' דפ\"ג דתנן חולצת ולא מתיבמת משום דמאמר דוחה אפילו לצרת בעלת זיקת שני יבמין וה\"נ הרי עשו ביאת קטן כמאמר בגדול. אלא ההוא תנא גזר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>משום שתי יבמות הבאות מבית א' כמפורש התם ומשום דבגדול קאי אשמעינן בגדול והוא הדין לקטן והאי תנא דהכא סבירא ליה דלא גזר. ומשום דבקטן קאי אשמעינן בקטן והוא הדין לגדול. הכי איתא בגמרא. והוא הדין דתנא דהכא פליג אמתניתין דלעיל בפרקין. בן תשע שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתיבמת. ואע\"ג דליכא צרה. אפילו הכי גזרו שעליה זיקת שני יבמין. משום שתי יבמות הבאות מבית אחד: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר מיבם לאיזו שירצה</b>. כתב הר\"ב דלית ליה לרבי שמעון זיקת שני יבמין. וכ\"כ רש\"י. ורוצה לומר דלא משכחת אליביה דר' שמעון זיקת שני יבמין משום דמספקא ליה אי קני לגמרי אי לא קני כלל. ומ\"ש והכי נמי אמרינן בפרק ד' אחין. כלומר וה\"נ אמרינן במאמר בגדול דפליג ר' שמעון בפרק ד' אחין. שוב מצאתי כדברי בספר חכמת שלמה. וצריך עיון דלא אכפל ר' לאשמועינן במתניתין דלעיל דפליג [ר\"ש] וסבר [דשרי] ליבומי כשירצה כי היכי דאכפל לאשמעינן דרבי שמעון לא פסל: \n",
+                    "<b>וחולץ לשניה</b>. כתב הר\"ב ויבומי תרווייהו לא הואיל והוי צרתה במקצת מאמר דרבנן וכן לשון רש\"י. גם זה הלשון אינו מדוקדק. ולעיל פרק ד' אחין כתבו ויבומי תרווייהו לא דדילמא מאמר קני והוי ב' יבמות הבאות מבית אחד: \n",
+                    "<b>ואחד שהוא בן עשרים</b>. ולא נראו בו סימני סריס כמ\"ש הר\"ב בסוף פרק ה' דנדה. [* ומה שכתב הר\"ב המפורשים למעלה. רצונו לומר בפרק ח' משנה ד']: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נושאין על האנוסה וכו'</b>. איידי דתני בהאשה רבה דאין שכיבת אחותה אוסרתה תנא נמי האי פירקא. דאם אנס אשה מותר לישא קרובותיה. תוספות: \n",
+                    "<b>נושאין על האנוסה וכו'</b>. פי' הר\"ב בתה או אמה או אחותה וכן לשון רש\"י. ונקטי לישנא דברייתא שהביא הר\"ב לקמן בדין נטען מן האשה אבל ודאי דה\"ה וכ\"ש בשאר קרובות דשרי. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ואיש אשר יקח וכו' לומר לך דרך לקיחה וכו'. פירש\"י שהיתה ראשונה לקוחתו חייב על השניה כשבא עליה דבשניה ליכא למימר לקוחין דהא לא תפסי בה קדושין. וכתב נ\"י ומיהו קשה מנלן דמותר לישא בתה דילמא דכל היכא דאית בה לקוחין אסרה תורה ובין בשניה בין בראשונה. וי\"ל דמשמעות קראי הכי הוא שהקיחה היא בראשונה דהכי אסרה תורה לשכב באחת אחר שיש לו האחרת ואם הראשונה אנוסה לבד בשביל זה אינה שלו. ובגמרא פריך אלא מעתה ואיש אשר יקח את אחותו דרך לקיחה הוא דאסור דרך שכיבה שרי א\"ל לקוחין אמורים בתורה סתם. הראוין לשכיבה שכיבה. כי הכא גבי אחותו דליכא למימר לקוחין ממש דהא לא תפסי בה קדושין. הראוין לקיחה קיחה. כאשה ואמה אשה ואחותה דשייך בהו קיחה. אמרינן דדוקא בלקוחין אסרה תורה: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אוסר</b>. פירש הר\"ב דכתיב ולא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו ומנלן דבאנוסה. דכתיב מעלויה דקרא. ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף. ורבנן הא לא סמיך ליה אלא כי אתא קרא לשומרת יבם של אביו וכנף הראוי לאביו הוא. ותיפוק ליה משום דודתו לעבור עליו בשני לאוין ותיפוק ליה משום יבמה לשוק לעבור בשלשה לאוין. א\"נ לאחר מיתת אביו. ומ\"ש הר\"ב אבל חכמים אסרו וכו' קאי ארישא דמתניתין נושאין על האנוסה וכו' והא דאסרו לנטען כו' ולא אסרו לבניהם של המתירין דסוף פרק ב'. כדמפרש התם בגמרא נשי לגבי נשי שכיחין גברי לגבי גברי לא שכיחין. א\"נ נשי דלא מתסרי משכיבת המזנה בקרובותיה לא קפדי אהדדי. גברי דמתסרא עליו אשתו המזנה קפדי אהדדי. ומ\"ש הר\"ב קרובותיה פירש הרמב\"ם שנאסרה הביאה עמהם אם היתה אשתו ופשוט הוא. ומ\"ש ואתו לידי הרגל עבירה. ולשון רש\"י והוי אונס ומפתה על הנשואה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין כו'</b>. פירש הר\"ב דאחוה מן האב בעינן [כמפורש בריש פרק קמא] וגרים אין להם שאר [מן] האב כדמפרש בגמרא דרחמנא אפקרה לזרעם כזרע בהמה דכתיב (יחזקאל כ״ג:כ׳) וזרמת סוסים זרמתם. זרמת. זרע שהוא יורה כחץ כזרם מים המקלח בכח וכתב נמוקי יוסף דרישא בהורתן ולידתן שלא בקדושה וכן דייקא לישנא שנתגיירו עמה ע\"כ. והא דתנן הגיורת משום סיפא דלידתן בקדושה. דלא משכחת אלא כשנתגיירה האם ומכל מקום לא צריכא למימרא וכן הרמב\"ם והטור לא העתיקו אלא גרים וכו' ועיין במשנה ג' פרק ד' דכתובות מ\"ש בשם התוספות. וכתב עוד נ\"י והא דתנן לא חולצין ואינהו לאו אחין נינהו כלל אלא קמשמע לן אפילו מדרבנן אינן בתורת יבום וחליצה. ואיבעו למנסב נשי דהדדי לאחר מיתה אפילו יש להם בנים נסבי ובגמרא שקלו וטרו בה. ע\"כ. ומסקנת הפוסקים דכשנשאום לאחר שנתגיירו. דאיסורא איכא מדרבנן למנסב נשי דהדדי: \n",
+                    "<b>אפילו הורתו וכו'</b>. ולידתו בקדושה. והשני וכו' דאף על גב דהורתו של ראשון שלא בקדושה וכשתי אמהות דמיא ואיכא למימר דתהוי עליה כנכרית ואי בעי ליבומי מיבם אפילו הכי אסירי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i> וקיימי עליה באשת אח. גמרא. וכתבו התוספות וליכא למימר דאשמעינן רבותא טפי ואפילו הורתו ולידתו של ראשון שלא בקדושה. דהתם יכול להיות דשרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חמש נשים</b>. בפרק ב' דקדושין משנה ז' מעשה בחמש נשים ומעשה שהיה כך היה ומסרך תנא דהכא למתני נמי חמש נשים וכהאי גוונא בפרק ט\"ו משנה ז': \n",
+                    "<b>ויבום לכל אחת ואחת</b>. כתב הר\"ב והוא הדין דאחד כונם לכולן אלא כו' דילמא לכל חד וחד מתרמי דיליה כו' בגמרא דאי משום דלא מתרמי לכל חד עונה בחדש כדלעיל משנה י\"א פרק ד'. הא לא הוה אלא עצה טובה והוא הדין דטפי נמי כמפורש התם. וכתב המגיד סוף הלכות יבום ופשוט הוא אם רצו כולן לחלוץ לכל אחת הרשות בידן אבל לפי שמצות יבום קודמת פרשו במשנה דרך [עצה] ליבם כל אחד אחת. ע\"כ. וזה כמשנה ראשונה דסוף פרק קמא דבכורות ועיין משנה י\"ב פרק י\"ג מה שכתב בשם התוספות וכדברי הר\"ב בבכורות כן הלכה דלעולם מצות יבום קודמת [ואפילו יבמה לשם נוי ולשם ממון הואיל ופקע איסור אשת אח מינה כשמת אחיו בלא בנים הותרה לו לגמרי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובני הזקנה או חולצין או מייבמין</b>. פירוש אחר שבני הכלה חלצו תחלה כ\"כ הרמב\"ם פרק ח' מה\"י וטור סימן קע\"ו ופשוט [הוא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחולקים חלק אחד</b>. פירש הר\"ב חלק כאחד כו' דקסבר האי תנא אין חולקין כו' כלומר ולא קיימא לן כוותיה דהאי תנא רבי יהודה הוא ולטעמיה דס\"ל מעלין מתרומה ליוחסין ולא קיימא לן הכי כמו שאכתוב בס\"ד במשנה ח' פ\"ב דכתובות. ומיהו תו סתם לן תנא דאין חולקין כו' בסוף אותו פרק ויש לי בזה קושיא בדעת הרמב\"ם בחבורו כמו שאכתוב במשנה ח' פרק ב' דכתובות: \n",
+                    "<b>ושחררו</b>. מפרש בגמרא אימא כופין אותם ומשחררין זה את זה דלישא שפחה אינו יכול. בת חורין אינו יכול. כדתנן במשנה ה' פ\"ד דגיטין: \n",
+                    "<b>ואינן מיטמאין למתים</b>. כתבו התוספות תימה לר' יצחק דאמאי לא קתני נמי ואין סופגין את הארבעים כדקתני בסיפא ואי משום דקתני בסיפא לא חש לשנותו הא קתני ואין מיטמאין למתים ואף על גב דתנא בסיפא ע\"כ. אבל ואין חולקין בקדשי המקדש כו' לא חש למתני ברישא משום דתנן להו בסיפא: \n",
+                    "<b>סופגין</b>. פירש הר\"ב במשנה ה' פרק ו' דזבחים: \n",
+                    "<b>אינן משלמין קרן וחומש</b>. אבל צריכין להפריש משום כפרה. תוספות: \n",
+                    "<b>ואינן חולקין על הגורן</b>. שהמשוחרר ישראל הוא. רש\"י. וכתבו התוספות ואפילו יבואו שניהם על הגורן ויהיו מתנין אם כהן אני תנו לי בשבילי ואם חבירי כהן תנו לי בשבילו אפ\"ה אין חולקין כיון דאין אוכלין דילמא אתי לידי תקלה: ואין נותנים להם קדשים. פירש הר\"ב להקריב. וכן פירש רש'\"י בלשון ראשון ומלתא דפשיטא שאסורים להקריב. אלא נ\"ל דהכי קאמר שאין נותנים להם קדשים להקריב ושהם יתנו אח\"כ לכל כהן שירצו אפילו שאינו במשמר ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>ואין מוציאים שלהם מידם</b>. פירש הר\"ב כגון אם נולד להם בכור כן פירש רש\"י בלשון אחר ולאותו פירוש מפרש נמי ואין נותנים להם בבכור אבל לפירוש קמא שפירש הר\"ב להקריב מפ' ואין מוציאין וכו' ואם היו חייבים חטאת או אשם או עולה אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר דכל חד אמר אנא כהן אנא וכהן מקריב בכל שעה שירצה ואפילו במשמר שאינו שלו אלא או יקריבו להם קרבנותיהן ויחזרו להם הבשר [* והעור] ויתנום לכל מי שירצו או אלו יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב [* את קרבנם או ישהו את קרבנם עד שיתרצו הם לתתם לאנשי משמר.] ע\"כ. [והכי ה\"ל להר\"ב לפרש] ואי משום שהקשה על זה בקו' מפרק הגוזל קמא דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא מצי משוי. הרי תירצו התוספות דשאני הכא שאם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע\"י הדחק ראוי לעבוד עבודה כדמפורש בהגוזל וכן מצא הר\"ר אלחנן בהדיא בירושלמי דמסיק דהתערובות עבדינן להו כזקן וחולה דתנינן אין מוציאין שלהם מידם ע\"כ. ועוד שראוי היה לו לפרש רישא וסיפא בחד מחתא. ומ\"ש הר\"ב כגון לרבות חרמים דדכותיה דבכור. כמו שפירש רש\"י בבכור וחרמים: \n",
+                    "<b>ובכורו יהא רועה</b>. השתא אורי לה מאי עביד בבכור שלו. רש\"י: \n",
+                    "<b>יהא רועה וכו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אפילו בזמן הבית דהא לא מצו למכייפינהו למיתן לכהנים לאקרובי ולאכול את בשרו ואינהו נמי לא מצי למיתביה לכהן ולהחזיר להן הבשר דבכור תם אינו נאכל אלא לכהנים דכתיב ביה (במדבר י״ח:י״ח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה הלכך ירעה עד שיסתאב ומותר לשוחטו במדינה ויאכלוהו הם דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל דמתנת כהונה והכא גזל ליכא דהמוציא מחבירו עליו הראיה. רש\"י: \n",
+                    "<b>עד שיסתאב</b>. שיפול בו מום ופירשו הר\"ב במשנה ט' פרק בתרא דמנחות: \n",
+                    "<b>ונותנים עליו חומרי כהנים וכו'</b>. פירש הר\"ב שמנחתן נקמצת וכו' ואין שיריה נאכלין אלא נשרפה כו' ואפ\"ה צריכה קמיצה דמנחה שלא נקמצה פסולה כזבח שלא נשחט רש\"י. ומ\"ש הר\"ב נשרפה ולא כתב קריבה משום דלא קריבה על המזבח. כדאיתא בגמרא דאקרי כאן כל שממנו לאשים בבל תקטירו כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פרק ח' דזבחים ומש\"ה אינה קריבה אלא נשרפת בבית הדשן כההיא דתנינין במשנה ג' פרק ג' דסוטה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היו לו אחים כו'</b>. כתב הר\"ב וכגון שאין שם אח אלא הוא וכן פירש רש\"י. וז\"ל התוספות היו לו אחים וכו' פירוש ומתו כולן ולא נשאר כי אם הוא לבדו ע\"כ. ואין ספק אצלי שרש\"י והר\"ב שכתבו היו לו אחים מן הראשון ומן האחרון והשמיטו אחים בתרא. לומר דאחים בתרא מיותר במשנה וכאילו לא תנן אלא אחים קמא וקאי אמן הראשון ומן האחרון והיינו מכל אחד אח אחד אבל מדלא כתבו דה\"ג ש\"מ דגרסתם כגירסתינו דאי לא תימא הכי אלא שגירסתם כמו שהעתיקו ולא הוצרכו לכתוב דה\"ג. אם כן קשיא למאי כתבו כלל והעתיקו זו הבבא מהמשנה בלא פירוש ולא צורך אלא דגירסתם כגירסתינו והוציאו אחים בתרא דכמאן דליתא דמי. ובין לתוספות ובין לרש\"י המשנה ששנאה אחים בתרא צ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא אונן עליהם</b>. כתב הר\"ב אסור לאכול קדשים. וכן אסור בעבודה כדאיתא בריש פרק ב' דזבחים וכתב הר\"ב דמשכחת לה דרואה במיתת שניהם וכהן כשר הוא דהא אינו מיטמא להם. דאילו חלל אינו מוזהר על הטומאה כמו שפירש רש\"י בפרשת אמור. ומהוא אונן עליהם גופיה לא מצינן למידק דאיכא למימר במיתתו דשני ולקוט עצמות דקמא דעל נקוט עצמות חייב באנינות מדרבנן כדתנן בסוף פ\"ק ח' דפסחים ולא מוקים לה שבאו עליה שניהם בזנות דלא נעשה זרעה חלל בכך משום דחכמים גזרו שמשתקין אותו מדין כהונה הואיל ואינו יודע אביו הודאי שנאמר (שם כ\"ה) והיתה לו ולזרעו אחריו עד שיהיה זרעו מיוחס אחריו. גמרא: \n",
+                    "<b>אבל הם יורשים אותו</b>. בשלא הניח זרע רמב\"ם עיין מ\"ב פ\"ח דב\"ב: \n",
+                    "<b>ופטור על מכתו ועל קללתו של זה וזה</b>. כשהכה זה בזמן אחד וזה בזמן אחר [דאיכא ב' התראות וכל חדא וחדא היא התראת ספק] אבל שניהם ביחד או שקלל אותם בדבור א' חייב. הרמב\"ם וכר\"י בברייתא: \n",
+                    "<b>ועולה במשמרו כו'</b>. פי' הר\"ב לעבוד ואין בני משמר מעכבין עליו וכ\"כ רש\"י ותימה למה לא יוכלו לעכב ולדחותו מן העבודה כל חדא לגבי חברתה כמו שדוחין אותו מן החלוקה. ובגמרא דייקינן מדלא תנן עלה אינו חולק אלא עולה בעל כרחו. דאע\"ג דאינו חולק כפינן ליה לעבוד משום פגם שתי המשפחות שיאמרו לו הואיל ואומרים עליך שאתה ממשפחה שלנו עבוד במשמר שלנו שלא יאמרו בני אדם שלא ראוך עובד פסול הוא זה וכן במשמרו של אחר. הרי דמפרשי' בעל כרחו ולא בעל כרחם. ועם תמיהתי זאת מתיישבת תמיהת התוספות שכתבו עולה בעל כרחו תימה קצת היכא משמע ליה דעולה בעל כרחו דלמא בעל כרחן דבני משמרה קאי. ע\"כ. דמשום הכי לא משמע ליה לגמרא דבעל כרחן דמשמרה משום דודאי אי אפשר לנו לכוף למשמרה דיכולין הם כל אחד לדחות לגבי חברתה מן העבודה כמו מן החלוקה ויתכן דהיינו שכתבו תימה קצת: \n",
+                    "<b>אם היו שניהם במשמר אחד</b>. ובמשנה ו' פרק ב' דתענית מפורש דכל משמרה מתחלקת לז' בתי אבות ואם כן כל משמרה יכולה לדחותו מבית אב לבית אב. להכי מפרשינן בגמרא דהכי קאמר אם היו שניהם במשמר אחד ובית אב אחד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בשלשה</b>. מפורש במשנה ג' פ\"ק דסנהדרין. ואפילו שלשתן הדיוטות. יליף בגמרא מזקני דמיותר: \n",
+                    "<b>בסנדל שיש לו עקב</b>. פירשו הר\"ב במ\"ד פרק כ\"ו דכלים עור של סנדל המכסה את גובה הרגל שכנגד שוקיו מאחוריו ע\"כ. ואתי שפיר הא דתנן כשר דמשמע דיעבד אבל לכתחלה לא משום דמיירי שאין לו שולו\"א ואפילו הכי כשר הואיל ויש לה עקב שזה מעכב הרגל שלא יצא חוצה אבל לכתחלה בעינן שיהא לו ג\"כ שולו\"א. אבל לפרש\"י שמפרש עקב שולו\"א וכתב נ\"י לרבותא נקט אע\"ג שיש למנעל עקב מן הפנתא סביב כיון דלית ליה למנעל שולו\"א סביב למטה אע\"פ שאינה חסירה אלא מעט במקום העקב פסולה ע\"כ קשיא דכשר משמע דיעבד אין לכתחלה לא ואלא איזהו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שחולצין בו לכתחלה: \n",
+                    "<b>מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה</b>. דכתיב (דברים כ״ה:ט׳) מעל רגלו דמשמע מדבר שהוא על רגלו מדלא כתיב מרגלו אבל למעלה מארכובה לא דהוי מעל דמעל. גמ'. ותו מותיב בגמרא מובשליתה היוצאת מבין רגליה שמע מינה דקרי רגליה לירכים ומשני בשעה שכורעת [לילד] נועצת עקבה בירכותיה ויולדת ויוצא הולד מבין רגליה ממש. והכתיב (שמואל א כ״ד:ד׳) ויבא שאול להסך רגליו וקראי אחריני. ומשני לישנא מעליא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסנדל שאין שלו</b>. דת\"ר נעלו אין לי אלא נעלו נעל של כל אדם מנין ת\"ל נעל [נעל] מ\"מ [פירש\"י חלוץ הנעל] א\"כ מת\"ל נעלו פרט לגדול שאין יכול להלוך בו. ופרט לקטן שאינו חופה רוב רגלו. ופרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב: \n",
+                    "<b>בלילה</b>. אסיקנא בגמרא דבהא פליגי מר סבר חליצה כתחלת דין דמיא. ומר סבר כגמר דין דמיא. ותנן בפ\"ד דסנהדרין דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. וכתב נ\"י דחליצה דיני ממונות הוא דגובה כתובתה. וכתב הר\"ב הלכה כר\"א וכ\"כ הרמב\"ם וטעמיה משום דבגמרא מסיק בחד לישנא דחליצת לילה דכשרה יחידאה היא: \n",
+                    "<b>בשמאל כו'</b>. תנא קמא יליף רגל רגל ממצורע דכתיב ביה (ויקרא י״ד:י״ד) על בהן רגלו הימנית ור\"א קאמר דאין מופנה אלא מצד אחד ומשיבין ואיכא למפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב</b>. עמ\"ש בשם התוספות בסוף פירקין בדיבור מצוה בדיינין. [* וכתב הרמב\"ם דהלכה כר\"ע]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החרש שנחלץ</b>. כתב הר\"ב שאינו פוטרה במקום שיש אח [אחר] כשר וכ\"כ רש\"י ונ\"י ומשמע דאילו אין כאן אח אלא הוא דנתרת לשוק וליתא דהא דין יבום יש לו כדתנן ספי\"ד וא\"כ אינה נפטרת אלא ביבום הל\"ל כמו שכתבו בחרשת וטעמא דחליצה פסולה פי' הר\"ב במ\"ג פי\"ד ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>שנחלץ</b>. כתב נ\"י לא נאמר הל' מזה בדקדוק בכולה מכילתין אלא בכאן דבכל דוכתא אמרינן החולץ גבי יבם ואף על פי שהוא נחלץ ונראה טעם הדבר מפני שהיבם מסייע בחליצה כיון שצריך שיתכון לחלוץ כדאי' בגמרא דף ק\"ו ע\"א וגבי חרש דלאו בר כוונה נקרא שנחלץ וכן פירש הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה שלו ע\"כ: \n",
+                    "<b>והחולצת לקטן חליצתה פסלה</b>. כתב הר\"ב דזו ר\"מ היא דאילו רבנן אמרו אין בחליצת קטן כלום. הכי איתא בגמרא. ומשמע דאילו חרש וחרשת אע\"פ שבכל מקום השוו אותם חכמים לקטן לכל דבר שצריך דעת הכא אינן שווים אלא חליצה דחרש וחרשת חליצה פסולה היא הכי דייקי הרמב\"ן והרשב\"א מדפרט קטן אבל הרמב\"ם פ\"ד מה\"י פוסק דשוים לקטן ואין בחליצתן כלום ויש לו ראיה מן התוספתא והא דפרט הקטן פירש המגיד משום דהוה משמע [ליה] דמשום קטן בלחוד הוא דתני מתני' פסולה אבל בחרש וחרשת אפילו תנא דמתניתין מודה דאינו כלום ואגב גררא דקטן נקט בהו פסולה הילכך לא איצטריך ליה [לפרט] אלא קטן א\"נ פלוגתא דר\"מ ורבנן בקטן שמעינן באינך לא שמעינן להו: \n",
+                    "<b>קטנה שחלצה וכו'</b>. בגמרא דמקשינן אשה לאיש דאיש כתיב בפרשה. וכתבו התוס' [קה: ד\"ה קטנה] ואם תאמר אמאי לא עריב ותני להו קטנה בהדי חרש וחרשת וקטן וי\"ל משום דבקטנה פליג רבי יוסי בגמרא ולא סבירא ליה היקשא. ואם תאמר מ\"מ כיון דתנא פסולה אמאי תני שתחלוץ משתגדיל ועוד דלא תני ליה גבי קטן וי\"ל דאי לא הוה תני גבי קטנה ה\"א דחליצתה פסולה מדרבנן דהא דמקשינן אשה לאיש אינו מן התורה להכי תני תחלוץ משתגדיל יתור לשון לאשמעינן דחליצת קטנה אינה כלום כמו חליצת קטן ומיהו בירושלמי גרסינן בסדר המשנה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה משמע שסובר דהקישא לר\"מ מדרבנן אבל לרבי יוסי חולצת לכתחילה ע\"כ והב\"י כתב שגירסת הרי\"ף כגירסת הירושלמי ונ\"ל שמל' נמוקי יוסף כתב כן. [* ושוב ראיתי שהרא\"ש כתב שכן גירסת הרי\"ף] וכתב עוד דמ\"מ כיון דאסיקנא בגמרא דהלכתא עד שתביא ב' שערות משמע דקודם לכן חליצתה פסולה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין</b>. ול\"ג בשנים דהא בשנים עסיק נמי ת\"ק כך כ' רש\"י וכתבו התוספות דאי גרס לאו דוקא שנים אלא לשון עדות בעלמא נקט שנים ע\"כ. ועמ\"ש במ\"ב פרק בתרא ומ\"ג פ\"ק דסוטה ואתי שפיר דהאי מעשה דבינו לבינה דמייתי דלא הוה מעשה לסתור דאינהו לא מכשרי אלא בשנים דאת\"ק קיימי ומעשה היה אפילו בינו לבינה אבל אי הא דמצרכי שנים מיהת משום עדות בעלמא לא הוה מעשה לסתור דההוא עובדא נמי מוקמינן בגמרא ועדים רואים אותן מבחוץ וטעמא כתב נ\"י משום דאפילו מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום דאין דבר שבערוה פחות משנים ע\"כ: \n",
+                    "<b>בבית האסורים ובא מעשה לפני ר\"ע</b>. בגמרא מסיק דבבית האסורים היה מעשה ובבית האסורים שהיה חבוש שם ר\"ע בא מעשה וכתבו התוספות דבהרבה ספרים גרסינן בא מעשה כו' וקאי נמי בבית האסורים אר\"ע <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ועוד בלאו הכי ידע הגמ' שהמעשה בא לפניו בבית האסורים כדאיתא בהדיא בירושלמי כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והם משיאין לו עצה ההוגנת לו</b>. כתב הר\"ב אם הוא ילדוהיא זקנה וכו'. וכ\"כ רש\"י ומסיים אל תכניס קטטה לתוך ביתך. והרמב\"ם כתב ואם היתה הוגנת לו מצד שנותם יועצים לו שייבם יותר משיחלוץ ע\"כ ועיין פרק דלעיל מ\"ג: \n",
+                    "<b>והיא אומרת מאן יבמי כו'</b>. מ\"ש הר\"ב קוראה מאן יבמי כו' עד ככה יעשה לאיש. ספר מוטעה נזדמן לו בפירש\"י וכמו שכן גם הוא בספרים שלנו שלא נכתב גמרא בפרש\"י קודם דבור קוראה כו' והיה סבור הר\"ב לפום ריהטא שכן גירסתו במשנה ולא כן הוא אלא שהוא מעתיק ומפרש לישנא דרב יהודה בגמרא דקאמר מצות חליצה קוראה וקורא וחולצת ורוקקת וקוראה ואע\"ג דממתניתין שמעינן הא קמ\"ל מצוה הכי ואי אפיך לית לן בה: \n",
+                    "<b>ונקרא וכו'</b>. זהו גומרין הפרשה דאמרן: \n",
+                    "<b>מצוה בדיינים כו'</b>. וא\"ת היכי דרשינן במ\"ב מנעל לרבות אפילו שאינו שלו והא איצטריך לגופיה שצריך לקרוא חלוץ הנעל וי\"ל דדרשינן שפיר ממה שצריך לקרוא דה\"נ דרשינן במתניתין ג' מככה עכובא אע\"ג שהוא עיקר קריאה. תוספות ד' כ\"ג [צ\"ל קג: ד\"ה ת\"ל]: \n",
+                    "<b>בתלמידים</b>. היושבים שם לפני רבן בשעת החליצה רש\"י: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י וכן פסק הרמב\"ם וטעמא דבגמרא אמר שכן עשה ר\"ט מעשה ומעשה רב: \n",
+                    "<b>מצוה על כל העומדים שם</b>. לשון הטור וכל הנמצאים שם ע\"כ כלומר בין עומדים ובין יושבים והרמב\"ם פ\"ד מה\"י שהעתיק כל היושבים שם לשון הברייתא הוא א\"ר יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני ר\"ט וכו'. ואמר לנו ענו כולכם כו': \n",
+                    "<b>לומר חלוץ הנעל</b>. כתב רבינו גור אריה פ' תצא למה לא תהיה הקריאה בית חלוץ הנעל שהרי כתיב ונקרא בית חלוץ הנעל וי\"ל דאי הכי ה\"ל למכתב ויקראו בית חלוץ הנעל ומדכתיב ונקרא פירושו כי הקריאה היתה חלוץ הנעל וכאשר יקראו חלוץ הנעל א\"כ נקרא הבית בית חלוץ הנעל מעצמו ממילא ושייך בזה ונקרא כיון שלא היתה הקריאה רק חלוץ הנעל ונקרא הבית מעצמו בית חלוץ הנעל ע\"כ. ועמ\"ש בריש קדושין והא דתנינן ג' זימני חלוץ הנעל ע' בזה בפי' מ\"ג פרק ג' דשקלים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות כו'</b>. מפרש רבא בגמרא משום שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואי אמרת תמאן ממנעי ולא נסבי וב\"ה תרווייהו ניחא להו דליפוק עלייהו קלא דאישות כלומר ולא מיבעיא היא דיותר משהאיש וכו' וטב למיתב טן דו כו' אלא אפילו הוא נמי והלכך לא ממנעי: \n",
+                    "<b>ובה\"א בב\"ד ושלא בב\"ד</b>. עיין בפי' מ\"ג פ\"ק דסנהדרין ומ\"ש לעיל ספ\"ב: \n",
+                    "<b>אמרו להן ב\"ה כו'</b>. משום דב\"ש יהבי טעמא למלתייהו נקט להו בלשון אמרו להן: \n",
+                    "<b>אפילו ד' וה' פעמים</b>. עמ\"ש ברפי\"ח דשבת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שצריכה למאן</b>. ואיזהו מיאון אמרה אי אפשי בפלוני בעלי או אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי אפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי הרי זה מיאון. ברייתא [דף ק\"ח]. וכך העתיקה רמב\"ם בפי\"א מה' גירושין:  ",
+                    "<b>שהשיאוה אמה ואחיה</b>. דוקא שהשיאוה שהכניסוה לחופה אע\"פ שקבלו הם הקדושין אבל קדשוה אמה ואחיה אפילו לדעתה אינה מקודשת כלל ואינה צריכה מיאון לפי שלא מצינו שתקנו חכמים שליחות לקטן וכל הני דמוכחן דארוסה צריכה למאן דוקא כשקבלה היא קדושיה ופי' אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי כלומר הם פתוני לקבל הקדושין. נ\"י בשם הרמב\"ן ז\"ל:  ",
+                    "<b>אמה ואחיה</b>. לשון הטור סי' קנ\"ה אחיה או אמה. [* והכי תנן בהדיא במ\"ו פרק ו' דכתובות]:  ",
+                    "<b>לדעתה</b>. ירושלמי הביאו המגיד ונ\"י איזוהי לדעתה עבדין לה גננא ומלבשין לה קוזמרין. ומדכרין לה גבר. איזוהי שלא לדעתה עבדין לה גננא ומלבשין לה קוזמרין ולא מדכרן לה גבר:  ",
+                    "<b>שאינה יכולה לשמור קדושיה</b>. ושהן קדושין לא שתשמור אותן כדרך שמשמרת האגוז ותמרה וכיוצא בהן. הרמב\"ם פי\"א מהלכות גירושין. ומ\"ש הר\"ב ויותר מבת עשר וכו' אע\"פ שהיא סכלה ביותר כן כתב הרמב\"ם ופירש הכ\"מ בפ\"ד מהלכות אישות לאו למימרא שעושה מעשה שטות דא\"כ הויא כשוטה ואין קדושיה קדושין כלל אלא היינו לומר שאינה חריפה כלל. ומכל מקום כיון שהיא בת עשר חזקה על הרוב שהיא יודעת לשמור קדושיה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואם בא עליה כו' חיישינן כו' כך כתב הרמב\"ם ומסיים לפי שכבר נקנית בקדושין דאורייתא ר\"ל הביאה. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ז':  ",
+                    "<b>אינה צריכה למאן</b>. ופי' הרמב\"ם שענינו שהיא א\"צ למאן בפני שנים אלא שתלך ותעשה רצונה כן הנוסחא בפירושו שלפנינו וכן לשונו בחבורו פרק י\"א מהלכות גירושין א\"צ למאן אלא הולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם ודלא כנוסחת נימוקי יוסף שתלך ותנשא ותעשה וכו'. וכתב שהקשו עליו מדאמרינן בגמרא דנישואיה הן הן מיאוניה וכו' ע\"ש:  ",
+                    "<b>אלא כמפותה</b>. כדקתני בת ישראל לכהן כו'. רש\"י. ולא שסובר ר' אליעזר א\"צ מיאון שהרי מצינו לו מלמדים את הקטנה שתמאן בו לקמן במתניתין ז' אלא כדמפרש בברייתא ר\"א אומר אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ואינו יורשה ואינו מיטמא לה כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר [לאתויי בת ישראל לכהן וכו' תוספות] אלא שצריכה מיאון. והא דלרבנן בעלה זכאי בכולהו מפרש רש\"י דרבנן אפקרוה גביה והפקר ב\"ד הפקר והא דמטמא לה אם כהן הוא ואע\"ג דנישואיה דרבנן אוקימנא בהאשה [דף פ\"ט] כיון דירית לה הויא כמת מצוה שאין לה מי שיקברנה [* והא דמיפר נדריה אף ע\"ג דמן התורה נדריה נבדקים כשהיא בת י\"א שנים ויום א' כדתנן בפ\"ה מ\"ו תירצו התוספות בפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף ק\"א) דכל הנודרת ע\"ד בעלה היא נודרת דכה\"ג מתרץ התם בנדה אמילתא אחריתא]:  "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל שיצאת הימנו בגט אסורה לחזור לו</b>. פירש הר\"ב אע\"פי שיצתה משלאחריו במיאון לא בטליה לגיטא דידיה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כדמסיק בגמרא דמיאון דידיה מבטל גיטא דידיה אבל מיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה. שאילו היה מבטלו חיישינן שמא יפתה אותה מתחת בעלה שתמאן בו ותחזור אליו בשכבר היתה אשתו ומכרת בקריצותיו וברמיזותיו לפיכך אמרינן שכיון שיוצאת ממנו בגט שוב לא תחזור במיאון דחבריה מה שאין כן במיאון דידיה אחר גט דידיה דמאי אמרת דאתי לפתותה אחר שיכולה לחזור אליו ויוציאנה מבעלה שהיא עכשיו תחתיו שעל ידי פתוייו תמאן בו. הא ליכא למימר דהא שבשה ולא אשתבוש כלומר שהרי אחר גירושין החזירה ולא היה יכול לפייסה שתעמוד עמו שהרי מיאנה בו הילכך ליכא למיחש לשבושא וכן כל היוצאות במיאון לא חיישינן לשבושא דמסתמא פייסה כי הוות גביה שלא תמאן ולא אפייסא אבל כי נשאת לאחר מתוך גט הולך ומפייסה ואמר מתחרט אני בגירושין והיא אוהבתו שהרי על כרחה יצאה הימנו הלכך הדרא וממאנה בשני להכי אמרו דלא אתי מיאון דחבריה ובטל גיטא דידיה. ורמינן בגמרא מרישא דקתני ברישא מיאנה בו והחזירה ונתן לה גט ונשאת לאחר נתארמלה או נתגרשה אסורה לחזור לו דמשמע הא מיאנה מותרת לחזור לו דאלמא דאתי מיאון דחבריה ובטיל גיטא דידיה. ומשני תברא מי ששנה זו לא שנה זו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החזירה דברי הכל אסורה ליבם</b>. פירש הר\"ב אם מת בקטנותה דאילו נתגדלה אצלו סתם ביאה ראשונה משגדלה קדושין הן וכדלעיל בפירוש משנה ב' וקאמר בגמרא דפשיטא הוא ולא תני לה אלא לאשמעינן דטעמא דרבי אליעזר בקמייתא דגזור משום הא. ומיהו הא דאמרן דדוקא מת בקטנותה לרבנן הוא דבעינן למימר הכי. אבל לרבי אליעזר כי גדלה אצלו היינו כשאר מגרש אשה והחזירה דגזור בה ואסור. והכי פליג בברייתא בגדלה אצלו. ונימוקי יוסף כתב דקסבר ר' אליעזר דעל דעת קידושין הראשונים הוא בועל ומדינא אינה מתיבמת דגירושיה גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה. הלכך גזר גדולה שנתגרשה והחזירה אטו הא. דתרוייהו בשעת נפילה גדולות נינהו. וגדולה אטו גדולה מיחלפא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן שתי חרשות</b>. [אמרינן] בגמרא ריש פ' דלקמן דאין לחרשת נישואין מדאורייתא דלאו בת דעת היא אלא רבנן תקינו להו כדי שלא תשאר פנויה לעולם: [* רבי אליעזר אומר כו'. כתב הר\"ב. והלכתא כוותיה. גמרא]: \n",
+                    "<b>תמתין עד שתגדיל</b>. פירש הר\"ב ויהיו נשואיה דאורייתא ולעיל משנה ב' כתב אם בא עליה. ומיהו בגמרא דהכא אפליגו אמוראי אי בעינן שבעל אי לא. ולא אפסיק הלכתא וכיון דמילתא דספקא הוא עבדי בה לחומרא כו' כדאיתא ברי\"ף: \n",
+                    "<b>אי לו</b>. וכן הלשון במשנה ט' פרק ד' דעדיות ולעיל בפרק ג' [משנה ה'] כתב נמוקי יוסף כדכתיב (קהלת י׳:ט״ז) אי לך ארץ ועדיפא ה\"ל לכתוב כדכתיב (שם ד') ואי לו האחד שיפול דדמי ליה וגם קדים: \n",
+                    "<b>על אשתו</b>. פירש הר\"ב שמוציאה בגט ואין מלמדין אותה למאן דאמרינן שיתרחק אדם מן המיאונין ומסיים רש\"י ומיתב נמי לא יתבא תותיה דקסבר יש זיקה וטעמא דיתרחק מהמיאונים איתא בגמרא דילמא גדלה ומיחרטה בה. ורבי אליעזר דאמר מלמדין ס\"ל מיאון דמצוה שאני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן שתי חרשות</b>. פי' הר\"ב כלומר ביאת אחת כו' אבל חליצה כו' דלאו בת חליצה היא. כמפורש במ\"ג פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן</b>. כתב הר\"ב דלא ידעינן בהי מינייהו ניחא ליה. אי בקטנה דאתיא לכלל דעה אי בחרשת דגדולה ובת ביאה היא. גמרא: \n",
+                    "<b>ביאת הפקחת כו'</b>. וה\"ה חליצתה אלא משום דלא מצי למנקט ואין חליצת החרשת דלאו בת חליצה כלל היא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא פסל את הראשונה</b>. כתב הר\"ב אבל האחרונה לא יקיים דילמא כו' באיסור שני בתים. כדמפורש במשנה י\"א פ\"ד: \n",
+                    "<b>פסל את החרשת</b>. כתב הר\"ב דמסקינן בגמרא קטנה ספק אם היא קנויה לגמרי ספק אם אינה קנויה ואפילו לרבנן דר\"ש דמשנה ז' פרק י' דבקטן לא תקנו נשואין כלל ולפיכך אף ביאתו ביבמה אינה אלא כמאמר אבל קטנה תקנו לה נישואין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאיתא בגמרא ר\"פ דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פקחת וחרשת</b>. כולה מתניתין לא צריכא דנשמעינה ממתניתין דלעיל אלא דתנא בעי למתני לכל הצדדין וכן במשנה ג' פרק דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אלעזר</b>. ה\"ג בלא יו\"ד ולעיל משנה ז' גרסינן ביו\"ד והכי איתא בפ\"ק דנדה דף ח' ע\"א ור\"א ביו\"ד הוא ר\"א בן הורקנוס תלמיד ר' יוחנן בן זכאי ור' אלעזר בלא יו\"ד הוא רבי אלעזר בן שמוע הכהן שהיה בדורו של *) ר\"ג ורבי רצה ללמוד לפניו כדאיתא בגמרא סוף פרק הערל: \n",
+                    "<b>מלמדין הקטנה</b>. והר\"ב העתיק בכולן מלמדין וכבר נחלקו בזה אבות העולם הראב\"ד סובר דלא אמר רבי אלעזר דמלמדין אלא בגדולה וקטנה כדי לקיים יבום דאורייתא אבל בחרשת וקטנה דתרווייהו מדרבנן [* והא קיים לה בביאה ראשונה]. לא אמר. אלא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לעולם יתרחק אדם מן המיאונין וכתב דבנוסחתו לא גרס בכולן והרמב\"ן כתב שנמצא בנוסחאות בכולן וכן הוא בתוספתא וקאי אף אחרשת וקטנה. דמידי הוא טעמא דמתרחקין מן המיאונים דדילמא גדלה ומחרטה בה. וזו יוצאת על כל פנים למה תתעגן ותמתין עד שתגדיל ותחלוץ ותפסול מן הכהונה שופך מי בורו ואחרים צריכין לו ותאסר חרשת על בעלה שכנסה בהיתר ואפילו אי ל\"ג בכולן לא איצטריך לאשמועינן בחרשת וקטנה דפשיטא דכיון שאין תקנה אלא להוציא שתיהן למה לא ילמדוה למאן לתקנתה ולתקנת חברתה אבל איצטריך לאשמועינן בבא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה דאיקיים מצות יבום והוא פסלן על עצמו בפשיעה. ולפיכך היה ראוי שלא לחזור ולהתיר לו כלום וכן ברישא משום דגדולה לא רמיא קמיה. דמעיקרא כאחות אשה דמיא ומוטב שתצא משתתיבם. הלכך צריכי תרווייהו וכדאיתא נמי בתוספתא עכ\"ד וכן דעת הפוסקים. ומעתה בין לנוסחא דגרס בכולן. ובין לנוסחא דל\"ג בכולן. ניחא דאיצטריך למתני הך משום דר' אלעזר אע\"ג דדברי ת\"ק נשמעוניה מקמייתא: \n",
+                    "<b>הקטנה</b>. אבל חרשת לא לפי שלא תיקנו לחרשת שום מיאון כלל וטעמא בגמרא דריש פרק דלקמן משום דממנעי ולא נסבי לה הואיל ולעולם יכולה למאן מפני חרשותה אבל קטנה גבול יש לה וסבר מפייסנא לה כל שעתא עד שיעבור זמן מיאונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יבם קטן וכו'</b>. גמרא. קרי כאן להקים לאחיו שם. והא לאו בר הכי הוא. ומסיק אמר קרא (דברים כ״ה:ז׳) כי ישבו אחים יחדיו. הא אחיו שלא היה בעולמו לא. מכלל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שאם היה בעולמו אפילו בן יום א':  ",
+                    "<b>כופין אותו שיחלוץ</b>. כתב הר\"ב ואין כופין ליבם ופירשו התוספות דאין לומר כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת [כדתנן סוף פ\"ק דבכורות] דמתניתין דאיירי בדיני יבום לפי משנה ראשונה קיימא ע\"כ ועיין מ\"ש במשנה ג' פרק י\"א. ומ\"ש הר\"ב כגון שגט יוצא מתחת ידה. וא\"ת כיון דלדבריו כבר נפטרה ממנו שהרי אמר שבעל ופטורה היא ממנו על ידי הגט מה איכפת ליה בחליצתה שיצטרך כפייה. ותירצו התוספות די\"ל שהוא מתבייש בב\"ד לחלוץ לה שתרוק בפניו. ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ונימוקי יוסף תירץ מפני שהוא יכול לטעון אף על פי שנתתי לה גט אינה אסורה עלי בחזרה. ואולי תתפייס ותחזור לי ואיני רוצה לאסרה עלי בחליצה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שכיון שנתן לה גט לזיקתו נפסלה עליו. וא\"ת דכיון שנפסלה עליו אם כן לאחר שלשים היאך אמרינן דלא מוקי אנפשיה והרי היא באיסור עליו. כבר כתב המגיד פרק ב' מה\"י דפירשו ז\"ל דהגט הזה נתן עכשיו דאי קודם כניסה אפילו לאחר שלשים יום היתה היא נאמנת לומר שלא נבעלתי. דכיון דאיכא איסורא מוקי נפשיה מלבעול. ע\"כ. ומה שהאריך הר\"ב לכתוב לזיקתו נראה בעיני שנתכוין למאי דאמר רב אשי גט לזיקתו גט לביאתו שסובר דכשאומר שבעל אחר הגט והוא לאחר ל' יום דלא סגי לה בגט קמא שלא היה אלא לזיקתו וקי\"ל בפ\"ה דיש ביאה אחר הגט וצריכה גט שני לביאתו וכן פסק הטור סי' קס\"ז. ותמיהני על הרמב\"ם שלא פסק בפ\"ב מה\"י להא דרב אשי דהא בתראה הוא ומרא דגמרא. והרי\"וף אף על פי שלא כתב לדרב אשי נ\"ל שסמך על הברייתא שהביא דתני בה צריכה גט וחליצה ולא הביא עלה לדרב אשי שמפרשה דה\"ק צריכה חליצה עם גיטה. ותדע שהרי הרא\"ש כתב כדברי הרי\"ף. ובנו בעל הטורים פסק כרב אשי. וכתב נ\"י וא\"ת אמאי צריכה גט. תהא נאמנת לגמרי לומר שאינה בת גט כלל מגו דאי בעיא שתקא ומפקא גיטא שהוא כתב סתם ומשתריא בלא שום גט. וי\"ל דלפירש\"י ניחא דפירש גט יבמין יוצא מתחת ידיה ואינו גט סתם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ואפילו למאן דמפרש לה בגט סתם לאחר שלשים יום חזקה בעל. ובמקום חזקה לא אמרינן מגו אף על גב דלענין ממונא בעיא דלא אפשיטא היא. ועוד שאין כל החזקות שוות והרי מסייעו טענתו שבעל לחזקה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואי אמרה היא נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אין חוששין לדבריו מסיים הרמב\"ם בפרק ב' מה\"י שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה. וכתב המגיד נראה שהוא מפרשה אפילו תוך ל' יום. וז\"ש שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה ולא כתב אחר ששהה ל' יום אבל רש\"י ז\"ל פירש דווקא לאחר שלשים ודברי רבינו נ\"ל עיקר דחזקת כנוסה בעולה וכו' ע\"כ:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>לאחר מיתת בעלה</b>. פי' רש\"י אלא שהיה להם כעס זה עם זה וכתב המגיד בפ\"ב פירוש לפירושו שהיה שם כעס חוששין שמא נתכוונה לכך ואין כופין אותו לחלוץ שמה ששנינו במשנה ואם נתכוונה לכך אינה ר\"ל כשידוע בבירור שלכך נתכוונה. ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרינן דלא מסקא אדעתה דמיית בעל וכדאיתא בגמרא ע\"כ. [* ועכשיו דקדקתי במלת אלא שבלשון רש\"י ומפני כן נ\"ל דאין דברי המגיד דבכאן כהוגן לפי שלדבריו רש\"י אסיפא מהדר וכך נמשכתי אני אחריו להעתיק דברי רש\"י אסיפא ואין הדבר כן אלא רש\"י לא פי' כי אם הרישא בלבד דזהו לשונו בחיי בעלה ולא נתכוונה לפטור עצמה הימנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להם כעס זה על זה עכ\"ל. והא דכתב לאחר מיתה אינה פיסקא מסיפא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כמו שחשב המגיד גם אנכי אחריו גם הב\"י סימן קע\"ה העתיק דברי המגיד אבל האמת שאינה פיסקא כלל ואין דברי רש\"י אמורים אלא לפרש הרישא בלבד. כן נראה לי]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואם רצה יקיים</b>. הא פשיטא אלא אגב דתנא יוציא תנא יקיים. תוספות: \n",
+                    "<b>כשם שהוא כונס ברמיזה</b>. כתב הר\"ב כלומר כקדושין וכו' וז\"ל רש\"י ונ\"י מה טעם קאמר כלומר כקידושין וכו': \n",
+                    "<b>כך מוציא ברמיזה</b>. עיין במשנה ז' פ\"ה דגיטין: \n",
+                    "<b>נשתטית לא יוציא</b>. פירש הר\"ב מדרבנן והיינו טעמא דהכא לא קתני עולמית כמו בנשתטה הוא דקתני עולמית. גמרא. וכתב נ\"י דלפי שאין גרושיו כלום מן התורה קתני האי לישנא שאין לגרושין תקנה עולמית. שאפילו נשאת בגט זה ויש לה בנים תצא. משא\"כ בחרשת דבדיעבד אם נשאת לא תצא ואע\"פ שאין לה בנים. ואפשר שאם נתגרשה תנשא אפילו לכתחילה. הריטב\"א ז\"ל: \n",
+                    "<b>אמר רבי יוחנן בן נורי מפני מה האשה וכו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מפרש בגמרא דלדבריהם קאמר לדידי כי היכי דאיש לא מצי מגרש. אשה לא מגרשה. אלא לדידכו מ\"ש אשה ומ\"ש איש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיר רבי יוחנן בן גודגדה</b>. רבנן הביאוה לבית המדרש להביא ראיה לדבריהם וא\"ל אף זו כיוצא בה. תוספות: \n",
+                    "<b>שהשיאה אביה</b>. פירש הר\"ב בקטנותה וכ\"כ עוד במשנה ה' פ\"ה דגיטין ומשנה ט' פ\"ז דעדות. וכפירש\"י ורצונם לומר כשעדיין לא בגרה דהא אף בנערותה יכול אביה לקדשה כדאיתא בגיטין פ\"ו משנה ב' ופ\"ד דכתובות משנה ד' ורפ\"ב דקדושין ונמצא כלשונם במשנה ח' פ\"ג דקדושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לשתי אחיות</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ג: \n",
+                    "<b>או לשני אחים חרשים</b>. היינו רישא שני אחים חרשים נשואים לשתי אחיות חרשות. אלא דתני כולי גוונא בדידיה ובדידה. ועיין משנה י' פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>יכנסו</b>. כתב הר\"ב שאינן בואמר ואמרה ואע\"ג דקריאה אינה מעכבת. כדתנן פרק י\"ב משנה ג' מפרש התם בגמרא [כדפירש הר\"ב במשנה ד' פרק י\"ב דמנחות] כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו: \n",
+                    "<b>ואם רצו להוציא יוציאו</b>. ל' הר\"ב דאתי גט ברמיזה ומפקע נשואין דידיה וזיקת אחיו דהואי ברמיזה וכן ל' רש\"י וה\"ק דמפקע נישואין דידיה שהיו מכח זיקת אחיו דהויא ברמיזה אבל זיקה עצמה אין גט דוחה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוציא את אשתו בגט וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ט' פ\"ד:  "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא את אשתו בגט</b>. ופרכינן בגמרא ותיתב גביה קטן אוכל נבלות הוא ואין ב\"ד מצווין להפרישו כמ\"ש בספ\"ט דשבת ומשני גזירה משום התרת יבמה לשוק שיאמרו נפטרה משום אחות אשה. ולא ידעי אינשי דטעמא משום קטן אוכל נבלות הוא:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>ואינו מוציא לעולם</b>. ל' הר\"ב דלא אתי גט דידיה ומפקע זיקת כו' וכן לשון רש\"י ור\"ל דלא מפקע נשואיו. שהיו מכח זיקת כו':  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שלום בינו לבינה כו'</b>. גמרא תנא שלום בינו לבינה משום דקא בעי למתני קטטה בינו לבינה. תנא שלום בעולם משום דקא בעי למתני מלחמה בעולם. ופירשו התוספות דסתמא דמלתא הכי הוא דשלום בינו לבינה ושלום בעולם ולא הוה צריך למתני וז\"ל המגיד פי\"ב מה' גירושין פי' שאין אנו צריכין לידע בבירור שיש שלום בינו ובינה ושיש שלום בעולם. אלא סתמא דמילתא הכי הוא ומבואר כן בדברי הרמב\"ם פי\"ג: \n",
+                    "תנשא כמ\"ש ריש פ\"י בטעם שתנשא על פי עד אחד: \n",
+                    "<b>קטטה בינו לבינה</b>. מפרשים בגמרא באומרת לבעלה גרשתני בפני פלוני ופלוני ואמרו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לא היו דברים מעולם: \n",
+                    "<b>אמרו לו</b>. אין להקשות היינו ת\"ק דהא מעיקרא לא פי' אי מיירי אפילו בלא בוכה והכא מפרש ליה. תוספות: \n",
+                    "<b>אחת זו</b>. לשון הר\"ב א\"ל פקחת תנשא. שוטה לא תנשא. בברייתא [קט\"ו]. ונ\"ל דה\"פ פקחת יודעת שיש לבא לב\"ד באמיתת דברים ולכך תתחכמה לאמת את דבריה ותבא בבכי וקריעת בגדים. אבל השוטה אף על פי שתבכה על מיתת בעלה כי תרגיש ההעדר כי רע לה מכל מקום בבואה לבית דין אינה נותנת לב לאמת דבריה על ידי בכיה וראיה לזה הפירוש דבגמרא ההיא דאתיא לבי דינא דרבי יהודה אמרי לה ספדי [בעלך] קרע מאניך סתר מזייך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בבאה מן הקציר וכו'</b>. כתב הר\"ב ולא התירו כו'. אבל ממדינת הים אינה נאמנת. וכך כתב בדברי בית שמאי והוא הדין לשאר מקומות וכפירש\"י. ומשמע דלא קפדי ב\"ה אלא שיהא ממקום קרוב וכדבריהם מוכח בגמרא דתניא אמרו להן בית שמאי לבית הלל לדבריכם אין לי אלא קציר חטים. קציר שעורים מנין ואין לי אלא קוצר. בוצר. מוסק. גודר. עודר מנין אלא מעשה שהיה בקציר והוא הדין לכולהו ה\"נ מעשה שהיה והוא הדין לכולהו. ובית הלל באותה מדינה דשכיחי אינשי מירתתא ממדינה למדינה אחרת דלא שכיחי אינשי לא מירתתא ובית שמאי הכא נמי שכיחי שיירתא. הא קמן דאף לב\"ה בבאה מן הקציר לאו דוקא אלא הוא הדין לכולהו וקשיא למאן תני ליה בבאה מן הקציר ומיהו בעדיות פ\"ק משנה י\"ב ל\"ג אלא בבאה מן הקציר בלבד. וכן בנוסחא דוקנית דהכא. ואם כן לא נקיט בקציר אלא כלומר בקרוב שהקציר סביבות העיר הוא אלא התוספות הביאו ירושלמי למה קציר. אמר רבי מנא דאונסא דשכיח שאני החמה קודחת בראשו של אדם בשעת הקציר. הה\"ד (מלכים ב ד׳:י״ח-י״ט) ויגדל הילד ויהי היום ויצא אל אביו אל הקוצרים ויאמר אל אביו ראשי ראשי. ורבנן אמרי דריחשא שכיח. ע\"כ. נראה לומר דבדוקא נקטי קציר. ואלא מיהת מודו בכל דדמו ליה כדחשבי להו ב\"ש בברייתא. ובא\"י כל אלו הדברים נעשים בימות החמה שהיא קודחת כו' וא\"נ דשכיח ריחשא [* וכשגגה מהתוספות שכתבו הירושלמי אסיפא. דלפירש הר\"ב בסיפא והוא פירש\"י לא שייכא קושית הירושלמי וכן הוא בירושלמי ארישא]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>חמותה</b>. עיין במשנה ז': \n",
+                    "<b>ובת חמותה</b>. פי' הר\"ב אומרת זאת תירש כל עמל אבי ואמי וכן לשון רש\"י ונמוקי יוסף אפשר דדקדקו לכתוב עמל אבי. לומר דלאו דוקא בת חמותה. אלא הוא הדין בת חמיה שאינה בת חמותה. והיא בעיא בגמרא דלא אפשיטא ונקטוה לחומרא אף על פי שהפוסקים השמיטוה: \n",
+                    "<b>ויבמתה</b>. [* כתב הר\"ב וכן] פירש\"י יראה שמא סופה להיות צרתה. וכתבו התוספות ואם תאמר והלא כשמעידה על יבמה שמת <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שמא ייבמנה בעלה ותהא צרתה לאלתר. ויש לומר שאינה חוששת בכך כיון שיודעת שבעלה חי ויחזור ולבסוף יקלקלנה: \n",
+                    "<b>מה בין גט למיתה</b>. מ\"ש הר\"ב דאמרינן. הוא במשנה סוף פ\"ב דגיטין. עד אומר מת ונשאת. פי' הר\"ב לאו דוקא נשאת אלא התירו כו' דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים כדאיתא בגמרא. ומכל מקום התירוה בעינן דאי לאו הכי כיון שעדיין לא סמכינן עליה לא חשבינן ליה כתרי. וכפירש\"י ועיין בסוף פ\"ו דסוטה: \n",
+                    "<b>עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אף ע\"פ שנשאת תצא</b>. פי' הר\"ב כגון שהם פסולי עדות וכו' דאי לאו הכי פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים. ועוד דאוקי תרי לבהדי תרי ועיין מ\"ש בסוף פ\"ו דסוטה אלא מיירי בפסולי עדות. ובין העד הבא ראשון. ובין השנים הבאים אחר שהתירוה כולם פסולים. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ואשמועינן הואיל והאמינה תורה כו' ומ\"ש הר\"ב בין כשרים. בחנם נקטיה. אבל עד כשר הבא בתחילה והתירוה ואח\"כ באו הפסולים לא תצא דשתי נשים באיש א' כפלגא ופלגא דמי כדמסיק בגמרא: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שנשאת תצא</b>. כתב כסף משנה בשם ריב\"ש כיון שנשאת ועבדה איסורא אע\"פ שלא נבעלה תצא עכ\"ל הכסף משנה. וראיה לדבריו ממה שכתבתי במשנה ג' פ\"י: \n",
+                    "<b>שנים אומרים כו'</b>. ל' הר\"ב הא קמ\"לן וכו' בין לקולא ובין לחומרא וכן לשונו בסוף פ' ו' דסוטה. וכן ל' הרמב\"ם שם ובפי\"ב מהלכות גרושין. ובגמרא מהו דתימא לחומרא אבל לקולא לא קמ\"ל וכתב הרא\"ש קמ\"ל דאפילו לקולא ואע\"פ שלא התירוה עדיין לינשא תנשא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וזו שאומרת לא מת לא תנשא</b>. ופשיטא דהיא לא תנשא דהא שויתה נפשה חתיכה דאיסורא ולא איצטריך למיהדר ולמתני וזו שאומרת לא מת אלא הא קמ\"ל דמהו דתימא כיון דאתיא ומערערה גליא דעתה דלצעורי לצרה קא אתיא. ולעגנה שלא תנשא. ותמות נפשה עם פלשתים קא עבדה. הלכך אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה אפילו היא תשתרי ולא אמרינן לעיל דאין צרה מעידה לחברתה אלא כי שתקה השניה. קמ\"ל. גמרא ותוספות: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר הואיל ומכחישות כו'</b>. וקאמרינן בגמרא דרבי מאיר פליג נמי ברישא. והא דלא נקט פלוגתייהו ברישא משום דה\"א דבסיפא מודה הואיל וזו וזו מודות שאין קיים. תוספות: \n",
+                    "<b>עד אומר מת וכו'</b>. אשה אומרת מת כו' לא תנשא אבל עד פסול ועד כשר אף על גב דבבת אחת. כי היכי דהורע כח שתי נשים לגבי עד כשר כדלעיל הכי נמי הורע כח אשה אחת לגבי עד כשר. דאי לא תימא הכי ליתני רבותא עד אומר מת. ואשה אומרת לא מת. וזוהי דעת הרמב\"ם אבל בירושלמי אמרו תני דבי רבי כן ויש פוסקים כותיה ועיין מ\"ש עוד בזה במשנה ח' פרק בתרא דסוטה בס\"ד אם באו הנשים זו אחר זו: \n",
+                    "<b>אשה אומרת מת ואשה אומרת כו'</b>. ואפילו צרתה במשמע [ואף על גב דבסוף פרק ו' דסוטה אשה אומרת נטמאת כו' ולא קאי אצרות אלא אנשים דעלמא ואפילו הכי קתני אשה. התם ליכא דמטעי דבצרות איירי. תוספות. וכן במשנה ח' פרק בתרא דסוטה] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וסתמא כר\"מ. גמרא: \n",
+                    "<b>לא תנשא</b>. ומדלא קתני ואם נשאת תצא. כדתני לעיל אע\"פ שנשאת תצא. דקדק הרמב\"ם [פי\"ב מהל' גירושין הי\"ט] שאם נשאת לאותו שאמר מת לא תצא. וכ\"כ הר\"ב בסוף פ\"ב בעד אומר מת לא תנשא כדתנן התם. שאם כנס לא יוציא ועיין מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין זו דרך כו'</b>. עיין בריש קדושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחר כך מת חמי כו' וחמותה אסורה</b>. פי' הר\"ב שאין כלה מעידה על חמותה דכמו דחמותה אינה מעידה לכלה וטעמא ששונאה ה\"נ כלה שונאה לחמותה דכמים הפנים לפנים כן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לב האדם לאדם (משלי כ״ז:י״ט) גמרא דף קי\"ז. וכתב הר\"ב אע\"ג דאמרה ברישא מת בעלי ונמצא שאין זו חמותה והרי היא לה כנכרית אפילו הכי לא מהימנה אחמותה משום <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דאמרינן לא בעלה מיית ולא חמוה מיית והא דקאמרה הכי לקלקולא לחמותה הוא דקא מכוונא סברה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>לבתר שעתא כשישוב בעלי ובעלה תדחה לחרפות ולא תיתי לטרדן. גמרא שם. ואיצטריך לאשמועינן בצרה ואיצטריך לאשמועינן בחמותה דאי אשמועינן בצרה בהא קאמר ר' טרפון דמשקרא משום צערא דגופה שמונעת לה תשמיש מבעלה אבל בחמותה [דצערה מילי דעלמא] אימא מודה ליה לר' עקיבא דלא מחזקינן לה כשקרנית כולי האי ואי איתמר בחמותה בחמותה הוא דקאמר רבי עקיבא וכו'. גמרא: \n",
+                    "<b>קידש וכו' וכן גזל וכו'</b>. אוקימנא בגמרא דוקא קידש בביאה דאיסורא דרבנן עבד בהא סבר ר\"ע דקנסוהו רבנן אבל קידש שלא בביאה לא נחלקו אלא מניח כתובה ביניהן ומסתלק. וגזל נמי דוקא הואיל ואוסורא דאורייתא עבד סבר ר\"ע דקנסוהו רבנן אבל לקח מקח לא נחלקו שמניח ביניהם ומסתלק. ותנא קידש להודיעך כחו דר\"ע דאע\"ג דלא עבד אלא איסורא דרבנן קניס. ותנא גזל להודיעך כחו דר' טרפון דאע\"ג דאיסורא דאורייתא עבד לא קנס: \n",
+                    "<b>מחמש נשים</b>. עיין פרק י\"א משנה ג' מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ומניח כתובה ביניהן</b>. הרמב\"ם בפ\"ט מה' אישות כתב כגון שכתב לה כתובה ואבדה וכל אחת אומרת לי כתבת ונאבדה ולטעמיה אזיל דס\"ל דארוסה אין לה כתובה. וכן התנה עוד שם על משנה ב' פ\"ד דכתובות המארס כו' דמיירי שכתב לה כתובה והר\"ב ורש\"י שמפרשים שם דקסבר דיש לארוסה כתובה הוא הדין הכא נמי קסברי דיש לה כתובה והוי להו לפרש כן ובמשנה ח' פרק ז' דכתובות מפרשים סתם. כתובה מאירוסין. ועיין בגמרא סוף פ\"ט דכתובות דף פ\"ט ע\"ב דלא מייתי ראיה מהני מתניתין דיש לארוסה כתובה ונ\"ל משום דאפילו כי מתוקמא בכתב לה קמ\"ל טובא ואין להאריך בזה [* ועיין פ\"ד דכתובות דף מ\"ד ע\"א בתוספות בד\"ה והלכתא] ומש\"ה נמי לא מייתי ממשנה ב' פי\"א דכתובות דאף על גב דבכתב לה אצטריך לאשמועינן פלוגתא דר\"ש. וכן בריש פ\"ד דסוטה. ודעת הטור בסימן נ\"ה דיש לארוסה כתובה ותימה עליו שבסימן מ\"ט העתיק לשון הרמב\"ם במשנתנו דמוקי לה בכתב כתובה. והלא לסברתו אין צורך: \n",
+                    "<b>ומניח כתובה ביניהן ומסתלק</b>. לאו דוקא ביניהן דשקלי להו כולהו ואזלי דהא לדידן מספקא לן למי היא הכתובה. והוי כספק הינוח דלא יטול. כדמוכח מתניתין ג' פ\"ב דב\"מ. אלא יניח עד שיתברר הדבר מי הם הבעלים. גמרא פ\"ג דב\"מ דף ל\"ז: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר וכו' עד שיתן כו'</b>. אחר שישבעו כדמפרש הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דב\"מ וע\"ש. ופסק הר\"ב בקידש וגזל כר\"ע וטעמא כמ\"ש הרי\"ף דקי\"ל כר\"ע מחבירו ור\"ט חבירו הוא כדאמרינן בהכותב [פ\"ד:] ע\"כ ולעיל פסק כר\"ט. משום דבגמרא פסקו בהדיא כמותו: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אינה נאמנת</b>. ולא מהימנה במגו דעדיין קיים דהא רוב נשים מתעברות ויולדות. משום דאיכא מיעוט דמפילות. וחזקה דקיימא ליבום כנגד הרוב. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כבר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>וחולצת</b>. ובר\"פ דלקמן בגמרא מוקמינן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>למתניתין בגרושה דפסולה לכהונה א\"נ באמרה אני והוא נחבאנו במערה ואין איש עמנו לבוא ולהעיד דאל\"כ לא תחלוץ אלא תתעגן כדלקמן בריש הפרק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי כו'</b>. כדפירש הר\"ב במשנה דלעיל ולא מתה אחותי כו' דלא מקלקלה בהכי. הלכך לא דייקא ומינסבא. ולשון הרמב\"ם בפ\"ג מה' יבום שלא האמינו עד אחד אלא משום התרת עגונה. ע\"כ. והיא גופא מטעמא דאיתתא דייקא הוא. כפי' הר\"ב ריש פרק י': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>לא תנשא</b>. דאף על גב דרוב נשים מתעברות ויולדות ואם כן שילדה צרתה ולד של קיימא מותרת אשה זו לשוק מ\"מ איכא מיעוט דמפילות [ומרע לרובא דמתעברות ממש דמאותו חלק המרובה שמתעברות אתה מסלקו שיש מקצתן מפילות א\"נ ה\"ק מיעוט מפילות. ובכלל זה מיעוט שאין מתעברות. אלא דגרוע הוא אפילו למיעוט. אבל תרווייהו חשבינן דלהוו מיעוט שלם. כ\"כ נ\"י]. וחזקה שאסורה לשוק דבחזקת יבום קיימא כיון דאית לה יבם וסמוך מיעוט לחזקה וה'\"ל פלגא ופלגא דחזקה לא עדיף כי רובא. וא\"צ לומר דאתיא מתניתין כרבי מאיר דחייש אפילו למיעוטא כו' כ\"כ נ\"י שכן היא מסקנתא דגמרא. וכן נראה דעת הר\"ב דאל\"כ הוה ליה לפרש דמתניתין כרבי מאיר ודלא קי\"ל הכי. דהא במשנה ח' פרק ג' דטהרות פסק דלא כרבי מאיר דחייש למיעוטא. ולדבריהם הא דקאמר בגמרא מחוורתא דמתניתין כר\"מ. לא קיימא לבסוף כשמפרש בגמרא סמוך מיעוט לחזקה וכו' אליביה דר\"מ. אלא דהשתא איכא נמי לפרושי הכי אליביה דרבנן ואתיא רישא כרבנן: \n",
+                    "<b>היא צרתה</b>. ובגמרא מאי היא צרתה דצרתה מיותר הוא ומפרש הא קמ\"ל להא צרה הוא דחיישינן. לצרה אחריתא לא חיישינן. פירש\"י אינה חוששת שמא אשה אחרת נשא. ע\"כ. ובפ\"ג מה' יבום כתב הרמב\"ם וז\"ל אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת וכו' לא תיחוש לצרתה שבמדינה אחרת הואיל ולא היה בעלה עמה במדינה ע\"כ. נראה דהכי מפרש לצרה אחריתי לא חיישינן. אבל נראה דאי משום הכי לא איצטריך מתניתין לאשמעינן דמלתא דפשיטא בטעמיה הוא: \n",
+                    "<b>יצתה מלאה חוששת</b>. דכיון שיצתה מלאה ועבר זמן לידתה אין אומרים שמא הפילה. דה\"ל כמיתה. ואסיקנא בפרק כל הגט (גיטין כח.) דלשמא מת לא חיישינן וכיון שנסתלק מיעוט מפילות. וחזקה [דאסורה] לשוק לא נשאר כאן אלא ספק דמחצה זכרים ומחצה נקבות ולפיכך חוששת. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זו אסורה מפני בעלה של זו וכו'</b>. פי' הר\"ב שאין יבמה מעידה לחברתה ועי' מ\"ש בזה פרק דלעיל ריש מ\"ז: \n",
+                    "<b>לזו עדים</b>. פי' בעדות המועיל לה והיינו אף עד אחד וכיוצא בזה כתב הרא\"ש ברפ\"ק דב\"מ גבי עד אחד פוטר מן השבועה ע\"ש וכיוצא בזה כתבתי בפרק י\"ב משנה ה' בשם התוספות ועיין עוד מ\"ש במשנה ב' פרק ד' דגיטין ול' הרמב\"ם בפ\"ג מה\"י היה לאחת מהן עד וכו': \n",
+                    "<b>את שיש לה עדים אסורה כו'</b>. תימא לרבינו יצחק מאי קמ\"ל ושמא אשמועינן דלא אסרינן הא אכוו הא. תוספות: \n",
+                    "<b>נתיבמו</b>. ארישא קאי שאין להם לא עדים ולא בנים. רש\"י: \n",
+                    "<b>ומתו</b>. דאילו נתגרשה מותרת לזר וכ\"כ הרמב\"ם ופשוט הוא שאפילו היה בעל חברתה קיים אסורה לו. מפני שהיא גרושת אחיו [המגיד שם]: \n",
+                    "<b>ומתו היבמין</b>. פירש בלא בנים דאם היו להם בנים מותרת לינשא לעלמא שאפילו היה בעל חבירתה קיים אסורה לו וכפי' המגיד. רבי אלעזר אומר הואיל והותרו וכו'. דהואיל ואנסיבא לא מקלקלא נפשה. והקשו בתוספות דבפרק דלעיל משנה ז' אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי חמותה אסורה ה\"ל לרבי אליעזר לפלוגי ולא למיסר אם נשאת הכלה ונראה לרבינו יצחק דלא דמי דלעיל ודאי שהצרה או היבמה [* וכן הכלה] באה להעיד על חברתה. אין לה להיות נאמנת אפילו לר' אלעזר אבל הכא כל אחת אינה מתכוונת להעיד על חברתה אלא על עצמה וממילא נאמנת על צרתה כיון שאין מתכוונת להעיד על חבירתה ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרצוף פנים</b>. וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ\"ה זה הפרצוף פנים הם הלחיים עצמם. ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה. ב\"י סימן י\"ז: \n",
+                    "<b>אף על פי שיש סימנים בגופו</b>. פירוש שאינו סימן מובהק ביותר [ופירוש מובהק ע' בספ\"ב דב\"מ] כגון קטן או ארוך או חיור וסמוק ואפילו שומא [ועיין פי' במ\"ז פ\"ז דכתובות] אבל בסימן המובהק ביותר כגון שהיה לו חסר או יתר באחד מאבריו מעידין עליו. תדע דבמשנה דלקמן התירו על ידי שעלה בידם רגלו מן הארכובה ולמעלה ואי אמרת בשלמא דסימן המובהק ביותר מהני ניחא. אלא אי אמרת דשום סימן לא מהני הא איכא למיחש דלמא אבר דאחר הוא. מסקנת הפוסקים. והביאו עוד ראייה. ועיין במשנה דלקמן ועיין מ\"ש במשנה ג' פרק ג' דגיטין לענין טביעות עין: \n",
+                    "<b>ובכליו</b>. אפילו סימן מובהק לא. דחיישינן לשאלה. מסקנת הפוסקים. ועין משנה ג' פרק ג' דגיטין וסוף פ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>מגוייד</b>. פי' הר\"ב מנותח ואפילו במקום שאינו יכול לחיות דחיישינן שמא בסכין מלובנת היה שמתוך המכוה מתרפא. גמרא. ונ\"י: \n",
+                    "<b>וצלוב</b>. תרגום ותלית אותו על עץ (דברים כ״א:כ״ב) ותצלוב יתיה על צליבא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועלה לאחר שלשה ימים</b>. כתב הר\"ב אבל חכמים פליגי בברייתא [* ואמרו לו] לרבי מאיר אין מזכירין מעשה נסים דמדלא ניים תוך שלשה ימים אי אפשר לו לחיות ורבי מאיר אפשר דמסרך באבנים שבמים וניים פורתא. גמרא: \n",
+                    "<b>ששלשלוהו לים ולא עלה בידם אלא רגלו וכו'</b>. ופירשו בשם הרשב\"א שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו דאל\"כ חוששין זה הלך לו ממקום זה ורגל זה מאדם אחר. ולפי מ\"ש לעיל דאיירי בשיש להם סימן מובהק ברגלו. לא בעינן קשרוהו ברגלו. וזה נראה דעת הרמב\"ם בפרק י\"ג מהלכות גירושין שכתב בדין משנתינו והעלו ממנו אבר ודקדק בנ\"י מדקאמר אבר אחד ממנו. נראה שניכר להם בודאי שהיה האבר ממנו: \n",
+                    "<b>מן הארכובה ולמעלה תנשא לפי שנעשה טריפה בכך ואינו יכול לחיות</b>. וא\"ת דאף ע\"ג דאינו יכול לחיות. ובהכרח הוא שימות מכל מקום אי אפשר שתנשא אשתו אלא לאחר מיתה. כבר כתב המגיד בשם הרמב\"ן והרשב\"א שלא התירוה אלא לאחר שנים עשר חדש גם [כן] לפי שידוע שטריפה אינה חיה י\"ב חדש וכן אמרו בירושלמי ע\"כ. וכתב בכסף משנה יש לגמגם על זה ממ\"ש בר\"פ אלו טריפות דאדם טריפה חי יותר מי\"ב חדש ע\"כ. ולא מצאתי כדבריו. גם בספרו בית יוסף לא השיג בזה כלל [*שוב דקדקתי בתוספות דפרק אלו טרפות שם מצאתי דמ\"ב ע\"ב בד\"ה ואמר רב יהודה כו' דמחלקים בשם ר\"ת לענין חסרון בגולגולת דמפרש דלא הוי אלא עם הקרום ובהמה מטרפא בנקיבת הקרום לחודיה אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרון גולגולת עם הקרום ע\"כ. אבל זה אינו ענין לטרפה שאינו חי י\"ב חדש גם הקשו שם ודחו את פירושו ומחלקים דקרומו של אדם חזק וקשה יותר ולא מצטרף אבל במה שמצטרף שניהם שווין אדם ובהמה ובפרק אחרון דזבחים דף קי\"ז [צ\"ל קט\"ז] שם מצאתי דכתבו התוס' דר\"ת רגיל לחלק בין טריפות אדם לטריפו' בהמה ומיירי התם לענין חיות י\"ב חדש אבל בר\"פ אלו טריפות מייתי ראיה מאיוב אבהמה. אך בפרק הניזקין (גיטין דף נ\"ו ע\"ב) בענין יתוש שנקר במוח טיטוס כתבו דדרך חוטמו נכנס ועוד דיש חילוק בין טריפת אדם לבהמה כדפרישית פרק קמא דעירובין ע\"כ. אבל לא מצאתי שם כלום]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו שמע מן הנשים</b>. טעמא דהקילו מפורש ברפ\"י: \n",
+                    "<b>הרי אנו הולכים לספוד וכו'</b>. כתב הר\"ב בגמרא מוקי שצריך שיאמרו אנו באים מלספוד וכו' ומתניתין הכי פירושו הרי אנו הולכים לבתינו שבאנו מלספוד. גמרא: \n",
+                    "<b>בין שהוא מתכוין</b>. לשון רש\"י לעדות וכ\"כ נ\"י ומשמע דאילו נתכוין להתיר לא. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>ובגוי אם היה מתכוין</b>. בין להתיר שאמר איש פלוני מת השיאו את אשתו ובין להעיד שאמר מת סתם אלא היכי משכחת לה דנאמן דהא קתני אם היה מתכוין הא לאו הכי עדותו עדות במסיח לפי תומו כי ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאור הנר כו'</b>. שלא ראוהו אלא לאור הנר או לאור הלבנה. נמוקי יוסף: \n",
+                    "<b>ומשיאים על פי בת קול</b>. כההוא דתנן במשנה ו' פרק ו' דגיטין מי שהיה מושלך לבור כו' כותבין ונותנין משום דשעת הסכנה הוא סומכין עליו בכל דבריו וה\"נ סומכין משום שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה ולהכי לא חיישינן דלמא צרה הואי ומכוונת לקלקלה. גמרא: \n",
+                    "<b>בת קול</b>. לשון הר\"ב שמעו קול צווחת וכ\"כ רש\"י ונ\"ל שהוא שם מושאל מבת קול שנזכר הרבה פעמים בדברי רז\"ל שהוא קול שנשתמשו בו לאחר שפסקה הנבואה והוא קול מחודש לשעתו מהבורא יתברך להודיע סודו ליראיו ואותו קול קראוהו בת קול. וכתבו התוספות בפ\"ק דמסכת סנהדרין ד' י\"א וז\"ל י\"א שלא היו שומעים קול היוצא מן השמים אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר כמו פעמים שאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק ואותו קול היו שומעין לכך קורין אותו בת קול ע\"כ ולי נראה שנקרא בת קול לפי שאינו קול לו קול אליו כמו שנאמר (במדבר ז׳:פ״ט) וישמע את הקול מדבר אליו שזהו נבואה ממש אבל קול זה שאנו בו הוא מעינו ודוגמתו במדריגה למטה ממנו ולכך קראוהו בת קול שהיא הבת לאביה ולתשות כחה לא קראוהו בן קול אלא בת קול ועל זה הדרך אמר משה רבינו עליו השלום (שם י\"א) ואם ככה את עושה לי כינהו ית' בלשון נקבה אם לא יעשה עמו נפלאותיו וכן אתה מוצא (דברים ל״ב:י״ח) צור ילדך תשי שפירשו רבותינו אתם מתישים כחו מלהטיב לכם ורז\"ל שאמרו תשש כחו של משה כנקיבה נתכונו גם לענין זה שכחו של משה גדול היה על כל הנביאים אשר לא קם עוד כמוהו וגו' לכל האותות והמופתים וגו' ועכשיו תש כחו כנקיבה שלא היה כחו אלא ככח שאר הנביאים. ובת קול דמשנתנו אינו מענין הזה אלא לפי שהלכו ולא מצאו שם אדם השאילו לו זה השם כלפי שלא נמצא לעינינו שום אדם שהקול נשמע ממנו אבל לפי האמת אנו דנין שהיה אדם שם והלך לו וזהו ששנינו מעשה באחד שעמד וכו' ומי הגיד לנו שאדם עמד שם אחרי שהלכו ולא מצאוהו אלא ודאי דהכי קאמר מעשה שהיה ודאי כך היה שהיה אדם עומד שם ועל זה אנו סומכין ודנין להשיא את אשתו דאילו היינו מחשבין אותו לבת קול דעלמא וכעין נבואה. לא היינו סומכין עליו דהלכה שאין משגיחין בבת קול בכל דוכתא. כמ\"ש התוספות פרק קמא דמכילתין דף י\"ד ע\"א ולזה נראה לי שנתכוין הרמב\"ם שכתב בת קול הוא אשר ביאר במעשה באחד ובמעשה בצלמון. ע\"כ. ור\"ל שלא תחשוב דשני ענינים הם ומשגיחים בבת קול. אפילו אם ידענו בבירור שאין אדם שם ממקום שהקול נשמע. ועוד דאי הכי הוי מעשה לסתור דמעיקרא קאמר משיאין על פי בת קול אפילו ידענו שלא נשמע כן מפי אדם והדר קאמר מעשה באחד שעמד וכו' דבא לומר דדוקא כשיש לתלותו באדם וכמו שהצריכו בגמרא שראו לו דמות אדם כו' ואף על גב דלמסקנא לא קאי ההיא אוקימתא כמ\"ש ב\"י להרמב\"ם אלא דבשעת הסכנה כי הא אין חוששין לצרה ולא לשד. מ\"מ סברא זו אמיתית דיותר יש לסמוך כשידענו שאדם שם מכשלא ידענו. אלא שמשום הסכנה אין חוששין אפילו בלא ידענו וא\"כ הוי מעשה לסתור. אלא כדאמרן דבת קול דהכא לאו היינו בת קול דעלמא אלא שם מושאל. כן נ\"ל. וכעין זה יש לפרש בסוף פרק בני העיר במסכת מגילה. מנין שמשתמשין בבת קול כו' וה\"מ דשמע קל גברא במתא. וקל אתתא בדברא וכו' ופי' רש\"י קול שאינו מצוי היא ובת קול באה אליו. ע\"כ. אפשר לומר לפי שאינו מצוי הוי סימנא ובת קול קרינא ליה. שהרי כתבו תוספות בשם ירושלמי דמשום סימנא שרי ולא הוה ניחוש. איש פלוני בן איש פלוני נשכני וכו'. נ\"ל דה\"נ בעינן שיאמר ג\"כ ממקום פלוני כמו ברישא. וארישא הוא דסמך. וכן פי' הר\"ב ורש\"י במשנה ו' פרק ו' דגיטין במתניתין דמושלך לבור שהזכיר שמו ושם עירו. והרי\"ף והרא\"ש ל\"ג ברישא אלא איש פלוני והכא בסיפא גרסי איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני. וכן העתיק הטור הך סיפא. וכתב פלוני בן פלוני ממקום פלוני ובהרמב\"ם פרק י\"ג מה\"ג ואמר שהוא פלוני בן פלוני או פלוני ממקום פלוני. ונראה לי שהוא טעות סופר ובהדיא כתב בסוף הפרק ההוא ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו וכו' אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא. עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצאתי נחמיה.</b> בס\"א וכן ברי\"ף ורא\"ש מצאני וזה לפי שנחמיה חזר אחר ר\"ע כששמע שבא לו מארץ ישראל כדי להגיד לו העדות. ולפיכך שייך לומר שנחמיה מצאו לר\"ע כיון שהוא היה מבקשו לר\"ע: ",
+                    "<b>ונומתי.</b> פירש הר\"ב אמרתי ונ\"ל שהוא מלשון נאום כמו ונאומתי והאל\"ף נבלע כדין אותיות יהו\"א: ",
+                    "<b>והרצתי הדברים.</b> וכן בסוף פרק ז' דנזיר וכן נמצא בגמרא פ\"ב דחגיגה ד' י\"ד ע\"ב רבי יהושע הרצה דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי וכו' ונראה לי שהמלה ארמית שכן תרגום יונתן משלי ו' והקיצות היא תשיחך היא תהוי רציך. הרי ששיחה מתורגם בלשון רצוי אלא שזה מן הקל וזה מן הכבד הנוסף. [ויונתן זה אינו בן עוזיאל ועיין תוספות דמגילה דף כ\"א ד\"ה ובמגילה]: ",
+                    "<b>מפי עבד.</b> עיין בפירוש הר\"ב דפ\"ק דר\"ה במ\"ח: ",
+                    "<b>מפי עבד מפי אשה מפי שפחה.</b> בכולי דוכתי תני נשים ברישא והדר עבדים וטעמא רבה איכא דהא עבד מאשה ילפינן בג\"ש כמו שכתבתי בפ\"ג דברכות. והכא דתני שפחה סמך אשה לשפחה דכוותה אלא דקשיא שפחה גופה למאי איצטריך וי\"ל דכיון דאיכא תרתי לגריעותא שאינה בכל המצות והיא נקבה ה\"א דלא הקילו בה להכשיר עדותה מידי דהוי אשאר פסולי דאורייתא דלא מכשרינן כמ\"ש הר\"ב בפרק קמא דר\"ה אף על גב דעבד שהוא פסול דאורייתא וכשר לעדות אשה. ומ\"ש הר\"ב חוץ מחמש נשים דתנן בפרק דלעיל משנה ד' וע\"ש משנה ז': ",
+                    "<b>אמרו לו.</b> לרבי עקיבא מעשה כו' רש\"י: ",
+                    "<b>כפונדקית.</b> פירש הר\"ב מסיחה לפי תומה דגויה היתה כדמוקמינן בגמרא ושהיתה בוכה כשראתה אותם קודם שאמרו לה איה חברינו דאל\"ה לא הוה לפי תומה: ",
+                    "<b>הוציאה להם מקלו וכו'.</b> הרי שלא עליה סמכו אלא לפי תומה הסיחה והביאה להם מקלו ותרמילו. רש\"י: ",
+                    "<small>סליק מסכת יבמות</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה יבמות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yevamot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yevamot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה יבמות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Yevamot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cc2eddeadd140abf50af050f024dd1d85427c682
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yevamot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,803 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yevamot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Yevamot",
+    "text": {
+        "Mishnah Yevamot, Introduction": [
+            "סדר נשים סידר אחר סדר מועד. כדאסמכוהו אקרא והיה אמונת עתך חוסן. וכבר דברתי בזה בפתיחה. וכתב הרמב\"ם ראה להקדים דיני נשים לדיני נזיקין כדי ללכת אחרי הכתוב שנא' כי ימכור איש את בתו לאמה. וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה. ואח\"כ כי יגח שור את איש. ובשביל זה הקדים סדר נשים על סדר נזיקין: ",
+            "מסכת יבמות. כתב הרמב\"ם התחיל במסכת יבמות. והטעם שהצריכהו להתחיל ביבמות. ולא התחיל במסכת כתובות. ועיון השכל נותן שהיתה ראויה להקדים. אבל עשה זה מפני שהנשואים הוא דבר עומד ברשות אדם ורצונו. דאין לב\"ד לכוף אדם עד שישא אשה. אבל היבום הוא מוכרח לעשותו ולומר לו או חלוץ או יבם וההתחלה בדברים המוכרחים הוא הנכון והראוי מן הדבר שאינם מוכרחים ועל כן התחיל ביבמות. וסידר אחר כך כתובות עכ\"ל. ואע\"ג דאמר רב הונא בפ\"ק דקדושין דף כ\"ט בן כ' ולא נשא כל ימיו בהרהור עבירה וכן תנא דבי ר\"י עד כ' שנה יושב הקב\"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע כ' ולא נשא אומר תיפח עצמותיו לא משמע ליה להרמב\"ם שמפני כן יכפוהו הב\"ד דא\"כ ה\"ל למתני בהדיא כופין אותו וכן בפט\"ו מהל' אישות שהעתיק דברים אלו. לא ביאר בהם שיכופו אותו. אבל הרא\"ש בספ\"ו דיבמות כתב שהיה נכון ברווק שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא אשה שיכפוהו ב\"ד לישא לקיים פריה ורביה כמו שאר מצות עשה שמכין אותו עד שתצא נפשו ע\"כ ואפשר לי לומר כיון דתניא התם בקדושין לעיל מהך ללמוד תורה ולישא אשה ילמוד תורה ואח\"כ ישא אשה ומצינו בפ\"ו דיבמות דף ס\"ג בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה ולא נשא כל ימיו. ונמצא דלא פסיקא כפייה זו. דדילמא חשקה נפשו בתורה כבן עזאי. א\"נ דגי' הרא\"ש כגי' התוס' בסוף מ\"ק [כ\"ח ע\"ב ד\"ה בלע] דגרסי מועד קטן בסוף סדר מועד וכתבו דמש\"ה מתחיל סדר נשים ביבמות. כדי להסמיך פורענות לפורענות. ועוד נראה לי טעם שהקדים מסכת יבמות לפי שבה נתפרשו האסורים לבא בקהל וזה ראוי להקדים לדיניה אישות [ולי נראה לתת עוד טעם טוב. שהקדים מסכת יבמות לפי שהיבום לקיים שתי מצות. אחת היא להקים זרע לאחיו. ואחת לקיים מצות פריה ורביה ומקרא מלא טובים השנים מן האחד. כנ\"ל וק\"ל]: "
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>חמש עשרה נשים פוטרות וכו'</b>. מנינא דהכא וכן דסיפא הרי אלו וכו'. למעוטי צרת איילונית שהכיר בה או צרת קטנה ממאנת ביבם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>גזירה משום צרת בתו ממאנת או צרת מחזיר גרושתו. גמרא. וכתבו התוס' דהיינו טעמא דתני נשים ולא עריות כדתני בסיפא דאי הוי תני עריות הוה משמע דלמעוטי עריות דלא קחשיב קאתי: \n",
+                    "<b>פוטרות</b>. לא תני אוסרות אף על גב דודאי איסורא איכא ליבם. ולחלוץ נמי שייך למיסר שאם אתה אומר חולצת אתי למימר דתתיבם אלא משום שכיון דבמקום מצוה הוא דאסורה ושלא במקום מצוה כגון נכרי שנעשה חתנו ולו אשה אחרת ומת מותרת אשתו לחמיו כדתנן במשנה ג' משום הכי תני פוטרות ולא אוסרות דאי תני אוסרות משמע שהבת אוסרתה עליו ליקח והוא הדין שלא במקום מצוה: \n",
+                    "<b>פוטרות צרותיהן</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דאילו הן עצמן דפטורות מלתא דפשיטא ולא אצטריך למתני דודאי דלא אתי עשה דיבום ודוחה לא תעשה שיש בו כרת והא דכתב עליה כדפירש הר\"ב משום דרשא דלצור הוא דאצטריך ליה. גמרא דף ח'. ומ\"ש הר\"ב והוא הדין לשאר עריות דאמר קרא (ויקרא י״ח:כ״ט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הוקשו כל העריות כולן להדדי. גמרא שם. ומ\"ש הר\"ב צרת צרתה מנין תלמוד לומר לצרור וכו' התורה ריבתה צרות הרבה גמרא דף י\"ג: \n",
+                    "<b>מן החליצה</b>. שנאמר (דברים כ״ה:ז׳) ועלתה יבמתו השערה וגו' מאן יבמי וגו' וחלצה נעלו כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה אלא תפטר כמ\"ש הר\"ב במשנה י' פרק ד': \n",
+                    "<b>ומן היבום</b>. להכי לא סגי ליה למתני מן החליצה לחודיה לאשמועינן דמצות חליצה קודמת. גמרא [דף ג.] ואע\"ג דמשנה שלימה היא סוף פרק קמא דבכורות כבר כתבתי בריש ברכות בשם התוספות דרגילין המשניות לשנות בקוצר אף למה שמפורש כבר ועיין במשנה ג' פרק י\"א מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>בתו ובת בתו וכו'</b>. פירש הר\"ב דנפקא מערות בת בנך וגו' בק\"ו דאם בת בנו אסור כ\"ש בתו ועיין בגמרא פ\"ט דסנהדרין דף ע\"ו לענין אין עונשין מן הדין דהכא גלוי מלתא היא א\"נ אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה. ועי' מ\"ש בריש ב\"ק. והא דנקט סידרא דלא ככתוב. מפ' בגמ' דתנא קורבה [קורבה] נקט בתו בת בתו ובת בנו קרובי עצמו הן ואיידי דתנא ג' דורות למטה דידיה תנא נמי ג' דורות למטה דידה ואיידי דתנא ג' דורות למטה דידה תני נמי ג' דורות למעלה דידה ותנא אחותו ואחות אמו דקרובי עצמו ואיידי דאיירי באסור אחוה תנא אחות אשתו ובדין הוא דלקדמה לכלתו [דחמירא טפי א\"נ הוה קורבה דעצמו] מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו [והוא הדין מקמי אשת אחיו מאמו] אלא איידי דאיירי באיסור אחוה תנא אשת אחיו שלא היה בעולמו והדר תנא כלתו. גמרא: \n",
+                    "<b>ובת בתו ובת בנו</b>. ובפרק ג' דכתובות וכן בריש פרק ט' דסנהדרין נסיב ליה נמי הכי ונראה לי טעמא דתנא [דאיידי] דאיירי בבתו ניחא ליה למנקט בתרה בת בתו אבל קרא דלא כתב בהדיא בתו ניחא ליה למנקט בת בנך ברישא דזכרים עדיפי: \n",
+                    "<b>חמותו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים</b>. רש\"י. ומ\"ש משום ערות אשה ובתה וכו' ויש בכלל זה חמותו וכו' עיין ריש פ\"ט דסנהדרין: \n",
+                    "<b>אחותו מאמו וכו'</b>. פירש הר\"ב שאין יבום אלא באחיו מן האב דילפינן אחוה אחוה מבני יעקב דכתיב הכא (שם) כי ישבו אחים והתם כתיב (בראשית מ״ב:י״ג) שנים עשר עבדיך אחים [אנחנו] בני אבינו ולא ילפינן מלוט דכתיב (שם י\"ג) כי אנשים אחים אנחנו דלהכי כתב רחמנא יחדיו. ואי כתב יחדיו לחוד הוה אמינא עד דמיחדו באבא ואימא גמרא פ\"ב ד' י\"ז ע\"ב: \n",
+                    "<b>ואשת אחיו שלא היה בעולמו</b>. פירש הר\"ב כגון ראובן שמת וכו' ונולד לו וכו' ויבם שמעון וכו' וכפירש\"י וכתבו המפרשים דלא נקטה בדיוקא אלא דבעי לפירושי לדברי הכל ומיהו אליבא דהלכתא קיי\"ל כרבנן דפרק ב' [משנה ב'] דאסירא עליה בין שנולד ואחר כך יבם בין יבם ואח\"כ נולד. נ\"י. ומ\"ש הר\"ב שנאמר כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה וכו' מישבו ילפינן דיחדיו הא אצטריך ליה לעיל. וכתבו התוס' פ\"ב דף י\"ז ואין להקשות דלמה אצטריך דרשא דישבו הא גבי בני יעקב לא מצינו אחים אלא כשהיו בעולם כאחד דפשיטא דאפילו הכי אחין מיקרי. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב כשם שהיא אסורה וכו'. כ\"כ רש\"י ונ\"י. ולפי דלזו הוצרכנו מיעוטא דכי ישבו יחדיו להכי נמי הוצרכו לפרש בה וכשם שהיא וכו': \n",
+                    "<b>או מיאנו</b>. פירש הר\"ב בתו משכחת לה וכו' דקרינן [לה] לקמן משנה ו' פרק י\"ג: \n",
+                    "<b>או שנמצאו אילוניות</b>. פירש הר\"ב שמקחה מקח טעות וכפירש\"י <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>משום דלישנא דנמצאו הכי דייק. וכך מפרש רב אסי בגמ' דף י\"ב אבל רבא פסק הלכתא אפילו הכיר בה אחיו וקיימה והויא אשתו לא מתסרא צרתה משום צרת הבת ופירש רש\"י דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא ליבום [כדתנן במשנה ה' פ\"ח] הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכך מפורש בה\"ג ע\"כ. ואלא הא דקתני שנמצאו תני שהיו. והיינו נמי שכתבתי לעיל דאמעוט צרת אילונית שהכיר בה. ועיין במשנה ג' פ\"ב דאיכא למידק נמי פירוש הר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולו אשה אחרת</b>. עיין במשנה ז' פ\"ג: \n",
+                    "<b>[*מתה בתו או נתגרשה וכו'</b>. הא דלא נקט מיאנה או שנמצאת אילונית משום דמתניתין אתא לאשמועינן אפילו כנס ולבסוף גירש ובמיאנה או שנמצאת איילונית אין שום חדוש דבטלי להו קדושי קמאי ולכך כנס ולבסוף מיאנה כמו מיאנה ולבסוף כנס אי נמי משום דקאי אאחת מכל העריות האלו ומיאנה או שנמצאת אילונית לא שייך בכל העריות האלו. כ\"כ התוס' ועיין בפרק ג' משנה ז' בד\"ה גירש וכו']: \n",
+                    "<b>ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת</b>. ובריש פרק י\"ג תנן בית הלל אומרים ממאנת ביבם ושם משנה ז' אמר רבי אליעזר מלמדין שתמאן וכן פסק הר\"ב הלכה ולכולי עלמ' אם מיאנה מיאנה אפילו הכי תנן הכא דלעולם צרתה חולצת ולא מתיבמת ואין לה תקנה במיאון כדמפרש בגמ'. משום דמשעת נפילה נראית כצרת בתו והלכך גזרו שלא תמאן ליבומי צרתה דלא לזלזולי בצרת ערוה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דלמא אתי למשרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>צרותיהן מותרות</b>. פירש הר\"ב שאין צרת הערוה אסורה אלא בנופלת לפניו ליבום וכפירש\"י והני ט\"ו דלעיל נמי כשנישאו לאחרים צרותיהן מותרות וכדדייקינן במשנה א' מדלא תנן אוסרות והכא הכי קאמר ששה עריות חמורות מאלו ט\"ו שהט\"ו נשואים לאחיו וצרותיהן אסורות ואלו השש חמורות שאסורות לאחיו וצרותיהן מותרות: \n",
+                    "<b>[*ואשת אביו וכו'</b>. כתב הר\"ב אשת אביו אשת אחיו מאביו וכו' ואחות אביו ורש\"י הוסיף אשת אחי אביו והשמיט ג\"כ אחותו מאביו ולא ידעתי למה השמיטו. ולרש\"י קשיא בחדא ולהר\"ב בתרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חלצו</b>. עיין משנה ד' פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>ובית הלל מכשירין</b>. פשיטא לאפוקי מדריב\"ן דאמר באו ונתקן להם לצרות שיהו חולצות ולא מתיבמות קמ\"ל דבית הלל מכשירין דאפי' תקנתא מדרבנן לית להו בצרות דלחלצו. גמ': \n",
+                    "<b>נתיבמו וכו'</b>. הא תו למה לי איידי דתנא חלצו תני נמי נתיבמו. גמרא: \n",
+                    "<b>שאלו אוסרים ואלו מתירין</b>. נ\"א ל\"ג וה\"נ ליתא בשום נוסחא במשנה ח' פרק ד' דעדיות: \n",
+                    "<b>לא נמנעו ב\"ש מלישא נשים</b>. לא נצרכה אלא לצרה עצמה דלדידהו אסורה לשוק בלא תהיה וגו'. דאילו לבני הצרות לא שייך לאמניעי דבני חייבי לאוין נינהו וכשרים: \n",
+                    "<b>ולא ב\"ה מב\"ש</b>. פירש הר\"ב בבני הצרות. וכו' וכפירש\"י ולרבותא פירש כן ולא בצרה עצמה ובגמרא נמי דפריך אמאי לא נמנעו פריך ליה מבניהן משום דאלים טפי להקשות: \n",
+                    "<b>כל הטהרות כו'</b>. מהכא שמעינן דמודעי להו דאי מרישא איכא למימר דלא מודעי והא דלא נמנעו דצרה קלא אית לה והוו ידעי כדאיתא בגמרא. ומ\"ש הר\"ב ובגמרא פריך אהא דתנן ב\"ש מתירין וב\"ה אוסרים קרי כאן לא תתגודדו לאו אפלוגתייהו פרכינן דעד כאן לא שנית פלוגתא ואמאי לא פרכת עלה אלא כי פריך על לא נמנעו וכו' דאלו ואלו עשו כדבריהם הוא דפריך. וכן אריש פ\"ק דמגילה דנקראת בכרכים בט\"ו ובעיירות בי\"ד. וכן במשנה ה' פ\"ד דפסחים לחכמים דהתם. והכי דרשינן לא תתגודדו דאי לגופיה לא תעשו חבורה על מת. לימא קרא לא תגודדו מאי תתגודדו. ואי להכי לימא לא תגודו. ונראה לי דהכי דייק מאי תתגודדו שהוא מההתפעל אבל עשיית חבורה הוא פעולה עושה על ידי ידו או חרבו בגופו. ויאמר תגודדו שהוא פועל מהקל אלא למדרש אגודות אגודות שמתאגדים ומתאספים אגודות אגודות ואי להכי לימא תגודו דלישנא דאגודה אינו מהכפולים ושרשו אגד אלא אתיא לחבורה וגדידה ששרשו גדד וטעמא דלא תעשו אגודות פירש\"י דנראה כנוהגים כשתי תורות: \n",
+                    "<b>עושין טהרות אלו ע\"ג אלו</b>. לב\"ה נמי אצטריך דאשכחן נמי דמחמרי בטומאה כדתנן במס' עדיות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עשה בה מאמר ומת שנייה חולצת וכו'</b>. למאי דפסקינן כרבי יהודה בן בתירא דמשנה ט' פ\"ד כמ\"ש שם הר\"ב דיש זיקה כלומר דמשעה שמת בעלה נעשית שומרת יבם וזקיקה לו וחשובה כארוסתו מפרשים הכי בגמרא דמתני' דקתני עשה בה מאמר הוא הדין אף ע\"ג דלא עבד בה מאמר שניה מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה. והא דקתני מאמר לאפוקי מב\"ש דאמרי במשנה ה' פ\"ג דמאמר קונה קנין גמור. ותפטר אף בלא חליצה קמ\"ל דאינו אלא מדרבנן וטעמא בריש פ\"ה. ועיין פ\"ג משנה ו'. מאמר פירש הר\"ב שקידשה בכסף ונקרא מאמר לפי שאין דין קדושין אלא באמירה. ולא בשתיקה. דעכ\"פ צריך שיהו עסוקים באותו ענין כדתנן בפ\"ד דמעשר שני משנה ז' אבל יבום אפי' בשוגג דכסבור אשה אחרת היא קניא כדתנן לקמן ריש פ\"ו. והא דנקט הר\"ב בכסף הוא הדין בשטר וכ\"כ נ\"י בפ\"ג משנה ד' בכסף או בשטר ובגמרא פ\"ה דף נ\"ב פשיטא לתלמודא מדכסף מהני דשטר נמי מהני ולהכי תנא דברייתא דהתם לא תני אלא כסף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויבם השני וכו' ואח\"כ נולד וכו'</b>. דלא היה על זה זיקת נשואי אחיו שלא היה בעולמו אפ\"ה קרא קאמר ויבמה עדיין יבומי הראשונים עליה. ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ד: \n",
+                    "<b>עשה בה מאמר</b>. לא אצטריך דמרישא שמעינן לה אלא דאיידי דמתני לה ברישא מתני לה נמי בסיפא. תוס' [ריש פרקין]: \n",
+                    "<b>ר\"ש אומר וכו'</b>. פי' הר\"ב כיון שכשנולד וכו' ובבבא דרישא לא פליג ולא קשיא א\"כ רישא לא אצטריך. דמסיפא שמעת אפי' ביבם ואח\"כ נולד אסרי רבנן כ\"ש בנולד ואח\"כ יבם. דלא זו אף זו קתני. גמרא: \n",
+                    "<b>חולץ</b>. לפי שהיבם מסייע בחליצה שצריך שיתכוין לחלוץ תני שפיר חולץ בכולה מכילתין בר ממשנה ד' פי\"ב כמו שאכתוב שם בס\"ד בשם נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא חולצת ולא מתייבמת</b>. כתב הר\"ב צרתה וכ\"ש היא וכן אילונית וכו'. מ\"ש צרתה הכי מוכח בגמרא. וכתבו התוס' משום דהוי בכלל שאסורה איסור ערוה דמשמע שאסורה בא מחמת הערוה דהיינו צרה ולא הוצרך להזכיר הצרה בהדיא משום דאפירקין דלעיל קאי ע\"כ. ומ\"ש וכן אילונית נראה לי לפרש דאהיא קאי ולא אצרתה וכל שכן היא דצרת אילונית ממעטינן לה בריש פ\"ק וכן הלכה כמ\"ש שם בדבור או שנמצאו וכו' וה\"נ לאיכא דאמרי בגמרא ממעטינן לה מכל שאסורה אסור ערוה הוא דצרתה אסירא. הא לא הוי לה איסורה איסור ערוה צרתה לא אסירא והיינו דלא כתב הר\"ב וכן צרת אילונית וכלישנא קמא דבגמרא. דכלל אמרו לאתויי צרת אילונית כרב אסי שכתבתי לעיל. ועוד ניחא לי לפרש כך ולא לפרש דמ\"ש וכן אילונית ר\"ל וכן צרת אילונית וכפירושו דלעיל משום דהא כתיבנא התם דאין כן הלכה בגמ' בהדיא אלא דהתם לישנא דמתניתין דייקא טפי אליבא דרב אסי להכי מפרש לה אליביה. ואילו הכא דפסק הלכה בא לכתוב ולהשמיענו ודאי דלא כיון אלא להלכה. שנמצאת אומר דאילונית דוקא אבל לא צרתה. ואע\"ג דכל כלל לאתויי אתא. הכא לסימנא בעלמא הוא ולא בא לרבות אלא למעט כ\"כ נ\"י. וע' מ\"ב פ\"ד דמגילה דאפי' למעוטי נמי לא. ומ\"ש הר\"ב וכן אשת סריס חמה ע' בפ\"ח מ\"ד. ומ\"ש ואנדרוגינוס. ודין הטומטום. עיין ספ\"ח. ומ\"ש אבל עקרה וזקנה וכו' שזקנה ועקרה היתה להן שעת הכושר רמב\"ם פ\"ו מהל' יבום: \n",
+                    "<b>[*איסור מצוה וכו'</b>. מפורש במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>אחותה כשהיא יבמתה וכו'</b>. פירש הר\"ב כגון שהיא חמותו או כלתו וכו' והכי אסברא לה רש\"י והרמב\"ם ר\"פ ז' מהלכות יבום אע\"ג דבתו תנן לה ברישא ריש מכילתין והטור סימן קע\"ה נקיט בתו ותרוייהו איתנהו בגמרא פ\"ג ד' כ\"ח רב יהודה מתרגם מחמותו ואילך אבל שיתא בבי דרישא לא מ\"ט דבתו וכו' לא משכחת לה אלא בבתו מאנוסתו דאחותה שיש לה מאיש אחר מותרת לו אבל בנשואין לא משכחת לה. ואביי מתרגם אף בבתו כיון דאשכוחי משכחת לה אי בעיא באונסין תהוי אי בעיא בנשואין תהוי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שניות</b>. כתב הר\"ב [*ונקראו אסור מצוה שמצוה לשמוע דברי חכמים ופי' נ\"י דכתיב (דברים י\"ז) לא תסור *) מן המצוה וגו' וכתב הר\"ב] ואלו הן אם אמו ואין לה הפסק. גמרא. משום דשייכי בדורותיה ערוה דאורייתא שהיא אמו. ומ\"ש ואם אביו ואין לה הפסק טעמא דגזרו בה משום אם אמו ואע\"ג דה\"ל גזירה לגזירה משום דתרוויוהו אימא רבתא קרי להו ויש חסרון בדברי הר\"ב דה\"ל למכתב ואם אבי אביו בלבד. וכן חסר בדברי הרמב\"ם דבירושלמי שממנו יצא להם אם אבי אמו בלבד שם הוסיפו ג\"כ להך וברמב\"ם מבואר יותר החסרון שהרי מנה שהם עשרים וכשתעמוד למניין חסר אחד. ומ\"ש ואשת אבי אביו ואין לה הפסק משום דיש בדורותיה ערוה דאורייתא דהיינו אשת אב. ומ\"ש הר\"ב ואשת אבי אמו בלבד ולא חיישינן דמחלפת באשת אבי האב דאדם רגיל ושכיח דאזיל למשפחת אביו. ויודע שיש שם קורבה יותר מאמו הלכך לא מיחלפי. ומ\"ש ואשת אחי האב וכו' עד וכלת בנו כולם בלבד משמע וכסברת הרמב\"ם וסיעתו. ומ\"ש הר\"ב וכלת בנו ואין לה הפסק הואיל ושייכים [בדורותיה] אסור כלה דאורייתא שהיא אשת בנו. ומ\"ש וכלת בתו היינו בלבד משום דאין בדורותיה אסור דאורייתא. ומ\"ש ובת בת בנו וכו' עד ובת בת בן אשתו גם בזה נראה מלשון הר\"ב שסובר דיש להם הפסק. וגם זה כשיטת הרמב\"ם. ורבים חולקים ומסתייעו מן הירושלמי. ומ\"ש בת בת בן אשתו ובת בת בת אשתו וכן הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו פ\"א מהלכות אישות והקשה בכ\"מ דהרי יש למנות נמי בת בן בן אשתו ובת בן בת אשתו כדחשבינן הכי גבי שניות דבת בנו ובת בתו דהא שוים הם בדורותיהם והכי מתניא בתני דר' חייא שלישי שבבנו ושבבתו שבבן אשתו ושבבת אשתו שניה ע\"כ וכל הני עד סופן משמע דלהר\"ב יש להן הפסק. וכן להרמב\"ם. והרא\"ש חולק: \n",
+                    "<b>איסור קדושה אלמנה לכהן גדול וכו'</b>. וקרי להו איסור קדושה דכתיב (ויקרא כ״א:ז׳) קדושים יהיו לאלהיהם גמרא. [*וכתיב בתריהו אשה גרושה מאישה לא יקחו ותמיהני דלא נקיט לסיפא דהך קרא גופיה כי קדוש הוא לאלהיו. ובאלמנה לכהן גדול כתיב (שם) כי אני ה' מקדשו. אבל בממזרת ונתינה לא מצאתי בהם קדושה. וצל\"ע. ואולי דהואיל ואין אלו אלא אסורי לאוין כליל לגבייהו ממזרת ונתינה שאין בהם ג\"כ אלא אסור לאו]: \n",
+                    "<b>אלמנה לכהן גדול וגרושה וכו'</b>. דאע\"ג דאתי עשה ודחי ל\"ת דהא א\"א לקיים שניהם דמצות יבום גדולה מחליצה דהא אם לא יחפוץ כתיב. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה דכבר קיים העשה. גמרא. ובמשנה דלקמן פירשה הרי\"ף ועיין פ\"ד מ\"י מ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב דילפינן לה מאחות אשה שהיא בכרת וכ\"כ רש\"י <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>לפי המסקנא א\"צ. גם כתבתי בריש פירקין דלערוה גופה לא צריך קרא דאחות אשה: \n",
+                    "<b>וחלוצה</b>. פירש הר\"ב במ\"ג פ\"ט דמדברי סופרים היא ושם אפרש בס\"ד דהא דשנאוה בכמה מקומות במשנה עם הגרושה בדברים שהן מן התורה לאו בדוקא הוא אלא אשיגרת לישנא ניהו: \n",
+                    "<b>ממזרת ונתינה</b>. איזהו ממזר תנן לה במשנה י\"ג פ\"ד ומהו נתינה מפורש במ\"ג פ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שיש לו אח מכל מקום</b>. פי' הר\"ב ואפי' ממזר דממתניתין דלעיל בבת ישראל לנתין וממזר דחולצת לא שמענו דהוה אמינא כששניהם ממזרים אבל כשאחיו המת כשר אין אחיו ממזר זוקק אשתו קמשמע לן. תוספות. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וטעמא מאי הואיל והוא בנו לפוטרו מן היבום כדלקמן הלכך מזקק נמי זקיק. גמרא: \n",
+                    "<b>אשת אחיו</b>. לכאורה הול\"ל אשתו דהא מי שיש לו אח תנן ש\"מ דאיירי בבעל אשה. וכן לקמן באשת אביו הוה ליה למימר באשתו: \n",
+                    "<b>ואחיו לכל דבר</b>. פירש הר\"ב ליורשו ולהטמא לו. גמרא. וקאמרינן דס\"ד הואיל ואינו מטמא לאשתו פסולה ה\"נ לא ליטמא לאח פסול קמ\"ל דשאני התם דלאפוקי קיימא. הכא אחיו הוא: \n",
+                    "<b>מן השפחה</b>. כתב הר\"ב דכתיב בשפחה האשה וילדיה וגו'. עמ\"ש במי\"ב פרק ג' דקדושין: \n",
+                    "<b>ומן הנכרית</b>. כתב הר\"ב דכתיב כי יסיר וגו'. ופריך בגמרא האי בז' אומות כתיב ומשני כי יסיר לרבות כל המסירים דלגופיה לא איצטריך טעמא כר\"ש דדריש טעמא דקרא בכל מקום ולא איצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר כי יסיר לרבות שאר מסירין. ומדנסיב לה הר\"ב דרשה דר\"ש. וכ\"כ עוד במי\"ב פ\"ג דקדושין ש\"מ דכותיה ס\"ל. דהך קרא בכל האומות מיירי ולא תתחתן דרישא בכל האומות. וכדעת הרמב\"ם בפי\"ב מהלכות אסורי ביאה ומש\"ה בפירושו דהכא וכן בחיבורו פרק א' מהלכות יבום כתב נמי להך דרשה דר\"ש. וכתב עליו המגיד ויש מפרש אותו בדרך אחרת ואין זה מעלה ומוריד בעיקר הדין ע'\"כ. ואומר אני שאע\"פ שבעיקר זה הדין אינו מעלה ואינו מוריד מ\"מ הוצרך הרמב\"ם לכתוב דרשה דר\"ש משום דס\"ל כותיה. ועיין בפ\"ק דשבת גבי י\"ח דבר מ\"ש שם. וכן עיין ברפ\"ג דמכות. ומ\"מ קשיא לי דהך דרשא ליתא אלא משום דר\"ש דריש טעמא דקרא וכמו שכתבתי וא\"כ בספ\"ט דב\"מ בחובל בגד אלמנה בין עניה ובין עשירה כדתנן התם ופסקה הרמב\"ם רפ\"ג מהל' מלוה. וכן במ\"ד [פ\"ב] דסנהדרין בלא ירבה לו נשים. ופסק הר\"ב כת\"ק. וכן הרמב\"ם שם ובפ\"ג מה' מלכים. והיינו דלא כר\"ש דדריש טעמיה דקרא. דלר\"ש דוקא בגד עניה כמ\"ש שם הר\"ב. ובנשים נמי דלא כר\"ש כמבואר במשנה שם וצ\"ע. ועיין רפ\"ב דסוטה ומ\"ג פ\"ה דפסחים ומ\"ה פ\"ק דסנהדרין [*ומ\"ז פ\"ג דפרה ומ\"ד פ' בתרא דמכשירין]. ומ\"ש הר\"ב ומדלא כתיב כי תסיר וכו' ש\"מ וכו' אבל אבתו לא תקח לבנך לא מהדר שאין וכו' אלא בנה. ל' הר'\"ן ספ\"ג דקדושין והלכך בנה ליכא בה משום הסרה וכל האיסור בשעה ראשונה נעשה שהוא מוציא זרעו מכנפי שכינה אבל אחר שנולד אין הסרתו כלום שעכו\"ם גמור הוא עד כאן. וא\"ת הא כתיב בפרשת כי תשא ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן. ויש לומר דוהזנו את בנך ר\"ל בעלה הנושאה שהוא בנך ולא מיירי בבנים הנולדים ממנה מדלא קפיד הכא בלא תסיר ואתי שפיר דלא קפיד התם אאיפכא כשתתן בתך לבנו שיסיר הבת שתתן לו כדכתב נ\"י הכא אקרא דלא יסיר דלא חייש לשמא יסירו האשה משום שדרך הבעל להניחה לעבוד לכל מי שתרצה עד כאן. וצריכי תרי קראי חד לשפחה וחד לעכו\"ם דאי משפחה הוי אמינא משום דאין לה חייס דכתיב (בראשית כ״ב:ה׳) עם החמור ומסיים בספ\"ג דקדושין [דס\"ח וכן ביבמות לקמן דס\"ב] עם הדומה לחמור כבהמה שאין הולד כרוך אחריה ואילו עכו\"ם יש לו חייס דכתיב בלאדן בן בלאדן הדרימן בן טברימון. ואי מעכו\"ם הוה אמינא משום דלא שייכי במצות אבל שפחה אתקיש לאשה. גמרא. ולקמן בפ\"ו בגמרא דף ס\"ב מותיב מדכתיב (שמואל ב ט׳:י׳) ולציבא חמשה עשר בנים וציבא עבד כנעני של מפיבושת היה ומפרק כיון דלא מפרש בשמייהו הוי כמו פר בן בקר [אבל התם מפרש בשמייהו]. א\"נ [בן] הדד בן טברימון בן חזיון [מ\"א ט\"ו י\"ח] דיחוס באבא דאבוהון: \n",
+                    "<b>פוטר אשת אביו</b>. דאמר קרא (דברים כ״ה:ז׳) ובן אין לו עיין עליו דהוה מצי למכתב אן בלא יו\"ד כמו מאן יבמי מאן בלעם הכי איתא פ\"ק דקדושין דף ד' ואע\"פ שתיבת מאן הוא פעל ואין הוא מלה גם המ\"ם שרשית גם בכל התורה מלת אין מלא יו\"ד דרשה זו אינה אלא אסמכתא ויכולים להסמיכה משום דמאן ענינו כמו כן שלילה כמו אין. וראיתי בספר מאירת עינים שחבר מהר\"ר ואלק כהן ז\"ל על ש\"ע ח\"מ שכתב בהלכות נחלות ריש סי' רע\"ו וז\"ל דדרשינן בלשון אין ואפס ור\"ל שאין בנמצא שום זרע. ואע\"ג דבגמרא אמרינן לשון עיין עליו בעי\"ן נראה דלאו דוקא קאמרי אלא כונתן דמשום הכי נכתב אין ביו\"ד לדרשו כאילו נכתב איין עליו והיינו דאין זה מלשון איין בנמצא ולא כמו ששמעתי מפרשים דעיין ממש קאמר ומשום דאותיות אחה\"ע מתחלפין וזהו דוחק עכ\"ד. ואני אומר שלפרש לשון הגמרא שאמרה עיין בעי\"ן דלאו דוקא שזהו דוחק גדול כי אילו היתה כונת הגמרא כמו שהוא אומר הוה ליה למימר אל תקרא אין אלא איין כלומר אל תקרי אין בציר\"י אלא אין בפתח וחיר\"ק וזה היה לשון מרווח ומבואר יותר ממ\"ש עיין עליו שהוסיפו מלת עליו וגם אמרו הענין בלבד ולא קריאת המלות עצמם וגם מה שהוא מחלק בין אין בציר\"י לאין בפת\"ח וחיר\"ק אינו מוכרח כלל אלא שלפי הענין אין הפרש בין שתי המלות אלא שזה ר\"ל שבציר\"י סמוך וזה ר\"ל שבפת\"ח מוכרת ולפיכך האמת שדורשין עיין עליו בעי\"ן ומטעם אסמכתא וכמו שכתבתי: \n",
+                    "<b>וחייב על מכתו וכו'</b>. אם הכה או קלל את אביו חייב מיתה. רש\"י. בגמרא מוקי כשעשה תשובה דאם לא כן הא כתיב (שמות כ״ב:כ״ז) ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך [כמ\"ש במ\"ג פ\"ב דמכות] ואפי' לר' שמעון בן מנסיא פ\"ק דחגיגה מ\"ז דקרי ליה מעוות לא יוכל לתקון היינו דעונו נזכר הואיל והממזר קיים אבל עושה מעשה עמך מקרי כיון ששב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אחת משתי אחיות ואינו יודע וכו'</b>. וה\"ה בשתים אחרות שהאחת מהן ערוה עם האחרת אלא דהספק שכיח יותר שיהיה בשתי אחיות שבקל אינם ניכרות זו מזו מה שאין כן בשאר כגון אשה ובתה. וכל שכן אשה ובת בתה או בת בנה דתנן בפרק דלקמן משנה ד' שהם ניכרות איזו היא האם ואיזו היא הבת וכל שכן הנכד משום הכי נקט אחיות ועיין בריש פרק דלקמן]: \n",
+                    "<b>ואינו יודע איזה מהן קידש</b>. אפילו לא הוכרו בשעת הקדושין שנמצא שאי אפשר שיבא על אחת מהן אפילו הכי שתיהן צריכות גט כמפורש במשנה ז' פרק ב' דקדושין ולא תידוק מדקתני ואינו יודע דמשמע השתא אינו יודע ולא קתני אינו ידוע דהוי משמע לא נודע הדבר מעולם. שמע מיניה דמיירי דוקא בהוכרו ולבסוף נתערבו. ליתא דאינו יודע משמע הכי ומשמע הכי כמו שכתבו התוספות: \n",
+                    "<b>קדמו וכנסו</b>. כתב הר\"ב קודם שנמלכו בב\"ד. וכפירוש רש\"י שאם נמלכו בבית דין ועברו יוציאו כיון שעברו על דברי בית דין. הרא\"ש. ועיין בבית יוסף סוף סימן י\"א בשם הרשב\"א: \n",
+                    "<b>קדמו וכנסו</b>. אפילו בקדושין דזיקה דרבנן היא ותפסי קדושין באחותה אלא שאומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה כדתנן במשנה ט' פרק ד'. והא דכתב הר\"ב וכן לשון רש\"י ההוא שעתא הוא דעבד איסורא וזה לא שייך אלא בביאה לרבותא נקט הכי דאפילו כי בעיל באיסור אפילו הכי אין מוציאין וטעמא משים דלא הוי אלא ספק זיקה כמו שכתב התוספות דבודאי זקוקה כי בא עליה בלא קדושין מוציאין ועיין מה שכתבתי בפרק ד' במשנה ט': \n",
+                    "<b>אין מוציאין מידם</b>. פירש הר\"ב משום דכל חד וחד אמר אנא שפיר נסבי כו'. עיין מה שכתבתי בסייעתא דשמיא בריש פרק ג': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנים שקדשו כו' והשנים אחד חולץ ואחד מיבם</b>. וצריכא דמהו דתימא לגזור דהני תרי לא ייבם חד מינייהו אטו ההוא אח יחידי קמשמע לן ודוקא מיחלץ והדר יבומי. אבל יבומי ברישא לא. דקא פגע ביבמה לשוק. גמרא: \n",
+                    "<b>קדמו וכנסו אין מוציאין מידם</b>. הכא נמי טעמא כדלעיל ולא ידעתי למה פירש הר\"ב וכן רש\"י לקמן בסיפא ולא הכא. אי נמי התם נמי לא יפרשו דהא בחד טעמא שייכו כולהו בבי. ועיין ריש פרק ג' מה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>אין מוציאין מידם</b>. אפילו הם כהנים דהא סתמא ודאי קתני. וטעמא דחלוצה [לכהן] דרבנן הוא וספק חלוצה לא גזרו. גמרא. ועיין מה שכתבתי ריש פרק ט' בסייעתא דשמיא: \n",
+                    "<b>לזה שנים ולזה שנים</b>. צריכא דמהו דתימא כיון דלבסוף תרווייהו מתייבמין הך להאי ביתא והך להאי ביתא אתו למימר מה לנו ולחליצה ודלמא מייבמו בלא חליצה קמ\"ל. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצוה בגדול ליבם</b>. כתב הר\"ב דדרשינן ולקחה לו לאשה והיה הבכור וגו'. וילפינן בגמרא מדכתיב (דברים כ״ה:ה׳) כי ישבו אחים יחדיו הוקשה ישיבת אחים זה לזה לענין יבום ואם קדם הקטן זכה. ומשום הכי בכור נמי לאו דוקא אלא שבכורתו גרמה לו והוא הדין אם אין בכור הגדול שבאחין גדולתו גרמה לו והיינו דתנן מצוה בגדול ולא תנן מצוה בבכור וקרי ליה בכור שאינו נוטל בראוי כבמוחזק כבכור. ומה שכתב הר\"ב יקום הבכור היבם על שם אחיו לנחול אותו מפרש בגמרא מגזירה שוה דנאמר כאן (שם) יקום על שם אחיו ונאמר להלן (בראשית מ\"ד) על שם אחיהם יקראו בנחלתם ואמרינן בגמרא דאע\"ג דבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתי גזרה שוה ואפקתיה לגמרי דאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו כלל. ואתי שפיר השתא שהר\"ב הוכרח לכתוב דרשה זו דכוליה קרא ולכאורה לא היה צריך לכתוב דרשה דנחלה כלל אלא דכיון דהך דרשה מפיק לקרא מפשוטיה לגמרי זה מכריח לדרשה דוהיה הבכור דאי אפשר לפרשו השתא כפשוטו וכמו שכתבו התוספות אלא ביבם דאי על הבכור שתלד היבמה קאמר קרא שיקום על שם המת לנחלה שאותו בכור יירש את המת דא\"כ יקום על שם אחי אביו מבעי ליה ע\"כ. וכמו כן סובר אני שלפי שגזרה שוה זו מפקא לקרא מפשוטיה. שזה הכריח להרמב\"ם שכתב בפירושו גם בחבורו פרק ב' מהלכות יבום אשר תלד ר\"ל אשר תלד אם המת ותלד במקום ילדה ובא העתיד במקום עבר. ע\"כ. וקשה שהרי תלמודא דרשה אחרת דרשה כמו שכתב הר\"ב פרט לאילונית וגם הרמב\"ם העתיקה פרק ו' מהלכות יבום אלא משום דפשטיה דקרא מתעקר לגמרי סובר הרמב\"ם שא\"א לומר כן שלא יהא פשט מובן למקרא. וראיה לדברי דבפרק ג' דכתובות דף ל\"ח ע\"ב מתמה תלמודא לרבי עקיבא דברייתא אתא גזרה שוה ומפקיה מפשטיה לגמרי ומשני קרי ביה כו'. שמע מינה דאי אפשר שתעקר הפשט לגמרי שלא יהא לו שום הבנה כלל. וזהו שהכריחו להרמב\"ם בזה הפסוק שעל כל פנים יש פשט פשוט ומובן לכל למקרא זה כמו לכל המקראות רק שפשוטו הנראה דהיינו הבכור רצה לומר בן הראשון ויקום על שם ר\"ל שם ממש לזה הפשט עקרתיה הגזירה שוה לגמרי אלא תפרש הבכור בכור דאחין ועל שם היינו שם הנחלה וכל זה קרוב לפשוטו ומשמע המקרא וקשיא ליה להרמב\"ם האי אשר תלד שאם נפרשהו כמדרשו פרט לאיילונית מלתא דפשיטא שזו היא דרשה גמורה דוהיה הבכור משתעי במיבם ואשר תלד משתעי ביבמה ואם כן אין פשט כלל לאלו שתי המלות לכך מפרש דכפי הפשט שאמרנו מוסב אשר תלד על והיה הבכור כמשמעו ורוצה לומר אם המת אלא שהוא עתיד במקום עבר וכזה נמצא רבים במקרא כמפורסם. ולכולם טעמים בלי ספק וגם לזה שכן ניתן לידרש פרט לאיילונית ויצא לנו מזה שהכתוב יש לו משמעות מובן קרוב לפשטיה אף על גב דעקרתיה הגזרה שוה מפשטיה לגמרי: \n",
+                    "<b>הנטען</b>. פירש הר\"ב החשוד כלומר שטוענין עליו דברי לעז. רש\"י. פירש בספר התשבי שעיקר ענין טענה מלשון טענו את בעירכם (בראשית מ\"ח) שמעמיסין ונושאין עליו דבר זה: \n",
+                    "<b>לא יכנוס</b>. גמרא. דאמר קרא (משלי ד׳:כ״ד ) הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך והכי נמי איכא לעז שיאמרו אמת היה הקול הראשון: \n",
+                    "<b>ואם כנס כו'</b>. כתב ב\"י סוף סימן י\"א בשם הרשב\"א שאפילו לא כנס בנשואין אלא שקידש אין מוציאין מתחת ידו שכל שצריכה גט מוציאין קרינן ביה ואין מוציאין בדיעבד ויש חולקין וחלוף נוסחאות בירושלמי הן. ע\"כ. ובעיני נראה לדקדק כסברת הרשב\"א דמדכנס דגבי יבמה דלעיל שהוכחתי שם דאפילו בקדושין בלבד דינא הכי דאין מוציאין ודאי דהך דהכא נמי דכוותה דהא משום דדמיין בדין כנס אין מוציאין הוא דתנינן לה הכא: \n",
+                    "<b>אין מוציאין מידו</b>. דברננה לא מפקי אשה מתותי בעלה דכתיב (משלי ג׳:י״ז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולאו דוקא רננה אלא אפילו בא על השפחה ועל הנכרית בודאי. ובתוספתא קתני לה בהדיא. נ\"י: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שכנס יוציא</b>. עיין בפירש הר\"ב דסוף פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואמר בפני נכתב ובפני נחתם</b>. כתב הר\"ב וטעמא מפורש בגיטין ברפ\"ק: \n",
+                    "<b>לא ישא את אשתו</b>. כתב הר\"ב משום דאדיבוריה סמכינן. וכתב נ\"י וא\"ת מ\"ש מאותן נשים שאין נאמנות לומר מת בעלה ואעפ\"כ נאמנות להביא את גיטה ממדינת הים [כדתנן בסוף פרק ב' דגיטין ולקמן משנה ד' פרק ט\"ו] ואף על גב דעלייהו קא סמכינן משום דאיכא כתבא י\"ל דהתם כיון דמשום איבה בלחוד הוא דחיישינן לא מעיילא נפשה לשקורי כיון דאפשר דאתי בעלה ומכחיש לה חיישא ומרתתה אבל הכא דחיישינן שמא יצרו תקפו משקר ודאי כיון דעליה סמכינן ע\"כ: \n",
+                    "<b>מת וכו'</b>. פי' הר\"ב הואיל ועל עדותו כו' אבל תנשא לאחר דאשה נשאת ע\"פ עד אחד לקמן ברפ\"י. ושם מפורש טעמא דאתתא דייקא עד שיודעת שמת ודאי ומנסבא. ומשום הכי מקשינן הכא בגמרא ארישא דתנן המביא גט ממדינת הים כו' הא בארץ ישראל שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ישא. ומאי שנא מאומר מת דהתם לא סמכינן עליה אלא אאתתא גופה ואפילו הכי לא ישא ומשני שאני גיטא דהא איכא כתבא וכדתנן במשנה ד' פרק ט\"ו מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח וכן בסוף פרק ב' דגיטין. ועיין מ\"ש פט\"ו משנה ה': \n",
+                    "<b>הרגתיו הרגנוהו</b>. לא הוה צריך למתני הרגנוהו כיון דאפילו [*במת לא ישא את אשתו *) (לא היה צריך למתני הרגנוהו) ואפילו] בהרגתיו תנשא לאחר ולא תני ליה אלא משום דר\"י מפליג בין הרגתיו להרגנוהו. תוס'. ועיין גדולה מזו במ\"ו פ\"ק דביצה. [*ועיין במשנה דלקמן בסד\"ה מיאנה כו']: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר הרגתיו לא תנשא</b>. פי' הר\"ב אפילו לאחר מפני שהוא רשע. עי' בפירושו למ\"ג פ\"ג דסנהדרין: \n",
+                    "<b>הרגגוהו תנשא</b>. כתב הר\"ב מפרש בגמרא באומר וכו'. ופירשו התוספות דאע\"ג דאמר הרגנוהו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החכם שאסר את האשה בנדר</b>. לשון הר\"ב ולא מצא פתח לחרטה וכן לשון רש\"י וכבר כתבתי בזה בריש פ\"ג דמ\"ק: \n",
+                    "<b>מיאנה כו' מפני שהוא ב\"ד</b>. כתב הר\"ב משום דקיי\"ל חליצה ומיאונים בשנים ושלשה לא חשידי. בגמרא מפרש דהא דקתני מפני שהוא בית דין לא דתלתא מהימני הא תרי לא. דתרי נמי מהימני והא דקתני מפני שהוא בית דין. לאו משום לאפוקי מחשד אלא לאשמועינן דאין מיאון בפחות מג' לאפוקי ממ\"ד בפ\"ק דסנהדרין מיאון בשנים ולפי דברים הללו ראוי להגיה שמ\"ש הר\"ב בב' צ\"ל בג' אבל קשיא הא דכתב הר\"ב משום דקי\"ל חליצה ומיאונים בשלשה ובמ\"ג פ\"ק דסנהדרין פסק דסגי בשנים והכי איתא בהדיא בגמרא ריש פי\"ב דמכילתין דהל' כמ\"ד בשנים והיה נראה להגיה עוד דז\"ש דקי\"ל צ\"ל דקמ\"ל. אבל לשון משום לא דייק לפום כך וצ\"ע. [*וטעמא דלא חשידי שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד ירושלמי כתבו הרי\"ף. וכתב ב\"י ריש סי' י\"ב בטוא\"ה דהא דתנן במשנה דלעיל הרגנוהו לא ישא כו' לא ששנים מעידין כן אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה]: \n",
+                    "<b>שהיו להם נשים</b>. דלא לישא את זו נתכוין. רש\"י: \n",
+                    "<b>ומתו</b>. דאילו נתגרשו והבעלים גרמו הגירושין אסורות כדאיתא בגמרא: \n",
+                    "<b>וכולן וכו' או שנתאלמנו מותרות לינשא להן</b>. פירש הר\"ב לחכם ולעד כו' ומפרשים בגמרא דלעד המעיד על בעלה שמת לא תנשא אלא כשנתגרשה אבל כי נתאלמנה קי\"ל דהויא קטלנית ואסורה להנשא כמו שאכתוב במשנה שניה פרק ד' דכתובות: \n",
+                    "<b>וכולן מותרות לבניהם וכו'</b>. כ\"ש לאביהן דמותרים דלא חיישינן שמא יזנה מתיר זה [עמה] משום שהבן בוש מאביו ועי' רפי\"א מ\"ש שם בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב וכל הני דאמרינן לא יכנוס כו' אם כנס לא יוציא ובעד אחד שאמר מת כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>צריכין למימר בהיא אומרת ברי לי שמת דאלת\"ה היא קיימא באשם תלוי שהרי ספק הוא לה והכי איתא בגמרא פרק ב' דכתובות דף כ\"ב ועיין משנה ה' פט\"ו דלקמן ועיין מ\"ש בריש פרק ד' דכריתות. ומ\"ש חוץ מהנטען על אשת איש דבנטען שהוציאוה בבית דין בעדים וראיה ברורה הרי נאסרה על הבועל מדאורייתא כדלעיל. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>מה שאין כן בכולהו ואפילו בעד המשיאה דאתתא מנסבא ורייקא וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש והיינו טעמא דאם באו עדי כיעור בלבד שכתב הר\"ב דאם כנס לא יוציא משום דהשתא אין מוציאין בב\"ד מהבעל ונמצאת אומר שלא נאסרה לבועל ואף כי איכא נמי בהדי עדי כיעור קלא דלא פסיק לא מפקינן בב\"ד מהבעל ולכך כשיש לו בנים ממנה אין מוציאין ופירוש היו לו בנים ממנה שכתב הר\"ב נראין דבריו כדברי הרי\"ף ורמב\"ם דבנטען קאמרי דלא כפירש\"י דמפרשה ביש לה בנים מבעל הראשון: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ארבעה אחין וכו'</b>. לא מיבעיא ג' אחין ושנים מהן נשואים ב' אחיות ומתו דתרוייהו עליה רמיא וזיקתו חמורה וכי נסיב פוגע באחות זקוקתו אלא אפילו ד' אחים כו' דנפלי קמי תרי אחי ולא אלימא זיקתו דקמא דמיבם מצינו למימר היאך היא דרמיא עליה ואחותה על אחיו אפ\"ה אסירי. כך פירש\"י: \n",
+                    "<b>נשואים שתי אחיות</b>. כ' הרמב\"ם סוף פ\"ז מהלכות יבום כל מקום שאמרו שתי אחיות אחת ב' אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה וכיוצא בו ענין הדברים שהן שתי נשים שהאחת מהן ערוה עם האחרת וא\"א לישא שתיהן משום ערוה. ע\"כ. אלא דתנא נקט ב' אחיות משום דמינייהו ילפינן [דכתיב בהו] ואשה אל אחותה לא תקח. ועיון משנה ד': \n",
+                    "<b>הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו</b>. כתב הר\"ב כיון דתרווייהו זקוקין כו' וליכא למימר דכי חליץ חד לחדא דלייבם אידך לאידך דכל יבמה שנאסרה שעה אחת על יבמה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לעולם. משא\"כ במתניתין ז' פ\"ב דאחד חולץ ואחד מיבם ואם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם דהתם זו שנאסרה משום אחות זקוקה לאו יבמה היתה וכי פקע איסור אחות זקוקה ביבום אחותה הרי זו מותרת ועומדת דלאו אשת אח היא הלכך מספיקא לא מפקינן לה דאימא כל חד וחד דידיה אתרמי ליה. כדלעיל בגמרא פ\"ב דף כ\"ד: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר ב\"ש אומרים יקיימו</b>. כתב הר\"ב בגמרא מפכינן לה כו' ובמסכת עדיות מני בשם ר\"א כו' כלומר וחכמים פליגי עליה וסברי דב\"ה אומרים יקיימו והיינו בברייתא אבא שאול הוא דאמר הכי. ור\"ש נמי סובר דלא נחלקו אלא כ\"ע סברי יקיימו. וז\"ש הר\"ב בגמרא מפכינן לה לא משכחת לה בהדיא כלל ועיין רפ\"ח דחולין. וכן פסק הרמב\"ם בפירושו דיקיימו ומשמע דע\"כ ל\"פ אלא ביקיימו ויוציאו אבל בחולצות ולא מתייבמות בהא ל\"פ ולכ\"ע חולצות ולא מתייבמות ותקשה לך השתא מאי שנא מהא דפ\"ב דאחד חולץ ואחד מיבם דהא השתא דכיון דקי\"ל יקיימו ליכא לתרוצי משום דכל יבמה כו' דא\"כ לא יקיימו. ונראה דאה\"נ דקשיא והא דלא פרכינן לה בגמרא היינו טעמא דבלאו הכי מותבינן לה אדרבי יוחנן דאמר כשנפלו ב' אחיות בזו אחר זו אין לשנייה היתר לעולם כיון דבשעת נפילתה אין אני קורא בה יבמה יבא עליה אבל נחלצה השנייה חזרה הראשונה להיתירה הראשון ומותיב ליה מדתנן חולצות ולא מתיבמות ואמאי ליקו חד מינייהו לחלוץ לה לשנייה ותיהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון. ומחולצות ל\"ק דאיכא למימר דלכתחלה לא א\"ל לחלוץ ולייבם לאידך גזירה שמא יחלוץ לראשונה ברישא וייבם לשנייה. אלא מדקתני ולא מתייבמות דמשמע דליכא כאן דין יבום כלל קשיא. וכי תימא דלא ידעינן הי נפול ברישא א\"ה הא דקתני קדמו וכנסו יוציאו בשלמא ראשונה א\"ל מאן שריא לך אלא שניה אמר חברא שניה מיבם אנא ראשונה מיבם ופירש רש\"י <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה ובכה\"ג אמרינן בפרק דלעיל קדמו וכנסו אין מוציאין מידן. ומסיק דאמר רבי יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן. כלומר זו אינה משנה. נמצינו למדין דלפום קושטא דדינא אם קדמו וכנסו אין מוציאין מיד מי שלקח הראשונה אחר שנתיבמה השנייה ואם לא נודע מי ראשונה ומי שנייה הך דמיבם בשנייה אינו מוציאה ולכתחלה חולצות ולא מתייבמות ואי קדים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וחליץ אחד מן האחין לאחרונה הותרה הראשונה אלא דלכתחלה לא שבקינן להו לחלוץ לאחרונה תחלה דילמא אתי למיעבד איפכא. ומפני זה אני תמה על הרמב\"ם שבחבורו פ\"ז מה\"י פסק כר' יוחנן דאם נחלצה האחרונה הותרה הראשונה ואפילו הכי פסק שאם קדמו וכנסו מוציאין אותן מידם. והכ\"מ הסכים על ידו משום דר\"א הוא דאמר בש\"א יקיימו ובה\"א יוציאו ואנן כת\"ק אית לן למפסק ומשום הכי חזר בו מדבריו שבפירושו שפירש דב\"ש במקום ב\"ה אינו משנה ולפיכך פסק ההלכה בכאן יקיימו עכ\"ד הכ\"מ. ולמאי דאמרן הא משכחת [לה] דמקיים אותו שכנס השנייה אחר כניסת אחיו את הראשונה והמגיד כתב על דברי הרמב\"ם ואף בשאין ידוע איזה מהן מת ראשון אם קדמו וכנסו יוציאו ע\"כ. וקשיא נמי דהא בהדיא אמרינן דזה שיבם בשנייה יקיים. וגם הרי\"ף והרא\"ש אע\"פ שכתבו להא דר\"י דקי\"ל כוותיה השמיטו סוגיא זו דאותבינן עליה ודדחי משנה זו אלא הביאו המשנה כצורתה ולא הביאו עליה ג\"כ ברייתא דאבא שאול דנראה מזה שרצונם לפסוק כת\"ק דלא מתיבמות כלל ודיוציאו ולזאת הסוגיא משכחת לה דמתיבמת האחת ושאם קדמו וכו' האחד מקיים וצריך עיון. ויש ג\"כ בדברי הרמב\"ם ט\"ס שכתב מתה האחרונה וכו' חולצות ולא מתיבמות. ופשוט שצריך להיות או מתיבמות. והטור בסי' קע\"ה פוסק כמשנתינו דאין מוציאין מידן וכדברי הרמב\"ם והר\"ב בפירושם. וקשיא לי ג\"כ עליו שבסי' קע\"ו אמתני' דפרק [ב' מ\"ו] דאם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם כתב בשם הרא\"ש ז\"ל דוקא היכא שכל אחד ואחד אומר כנסתי הזקוקה אבל מי שעבר ויבם אחות זקוקתו בודאי יוציא כיון שבא עליה באיסור בודאי צריך להוציא. ע\"כ. ובודאי דאע\"ג דהותרה הזיקה מיירי. דאי לא תימא הכי פשיטא דיוציא דכל דבעיל באיסור בעיל. ומאי האי דקאמר כיון שבא עליה באיסור והרי עדיין הוא עומד באיסור. אלא אע\"ג דהותרה הזיקה קאמר. וכן לא הביא הרא\"ש לברייתא דאבא שאול אלא כתב המשנה כפשטה משמע דכתנא קמא רוצה לפסוק דיוציאו כשהיו זקוקות בודאי וכל זה דלא כמו שכתב בסי' קע\"ה במשנתינו דשתיהן זקוקות בודאי ואפילו הכי אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם וצ\"ע. [*ומ\"ש הר\"ב והכי אמרינן בעלמא רוצה לומר בפרק כיצד מברכין (ברכות ד' ל\"ו)] [ע\"ב יבמותט' ע\"א ביצה י\"א]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הייתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה וכו'</b>. בגמרא הא תני חדא זימנא במ\"ג פ\"ב אחותה שהיא יבמתה וכו' ומשני צריכא. דאי מהתם משום דליכא למגזר משום שני דהתם ליכא אלא חד אחא. אבל הכא דאיכא למגזר דילמא שני אתא לייבומי כאחיו אימא לגזור קמ\"ל. ואי מהכא משום דאיכא שני ולא מיבם קא מוכח דאחות זקיקתו אסירא ולא אתא למשרי בעלמא אלא ידעינן מדהאי מיבם והאי לא מיבם דטעמא משום דערוה לא רמיא קמיה אבל היכא דליכא אלא חד אח אימא לגזור דילמא אתי למשרי אחות זקוקתו בעלמא צריכא: \n",
+                    "<b>איסור ערוה</b>. פי' הר\"ב כגון חמותו ואם חמותו. עמ\"ש במ\"ג פ' שני: \n",
+                    "<b>והשני אסור בשתיהן</b>. מוקי בגמרא כגון דנפלה הך דאינה חמות ברישא. דכי נפלה החמות ברישא ואזל חתן ויבם הך דאינה חמות הויא חמות לגבי אידך יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור להיתירה הראשון וכמ\"ש לעיל להא דר' יוחנן. והב\"י שכתב על דברי הטור בזה שסיים הרמב\"ם ז\"ל ואם קדמו וכנסו כל אחד אחת מן האחיות מוציאין אותן מהן ע\"כ. ונראה מדבריו שסובר שנשמטו מהטור שלא במתכוין. ולי נראה שבדין ובמתכוין השמיטן לפי שהוא אינו סובר כן אלא דיקיימו וסמך בזה אמה שיכתוב כן אח\"כ בסמוך בהעתיקו משנה דלעיל ופוסק בה דיקיימו: \n",
+                    "<b>איסור מצוה וכו'</b>. בגמרא הא תנינא חדא זימנא במ\"ג פ\"ב איסור מצוה וכו'. [התם איסור מצוה לחודה הכא איסור מצוה ואחותה] סד\"א משום מצוה עבוד רבנן שתתקיים מצות יבום. ולא העמידו איסור זיקה דמדבריהם לאסור את אחותה. [היכא דהיה עליו איסור מצוה] קמ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היתה אחת מהן וכו'</b>. בגמרא הא תו למה לי היינו הך. מה לי לחד מה לי לתרי. צריכא דאי אשמועינן התם משום דאיכא שני דמוכח. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל הכא דליכא שני דקמוכח. שהרי שתיהן מתייבמות. ואתי למשרי אחות זקוקה בעלמא. ואימא לא לייבמן קמ\"ל. ואי אשמועינן הכא אדרבה תרווייהו מוכחי אהדדי. שזה לא יוכל לישא את אחרת. וכן זה. מוכח מילתא שזו אסורה ע\"ז וזו ע\"ז. לפיכך ליכא אחות זקוקתו אבל אידך לא. צריכא: \n",
+                    "<b>וזו היא שאמרו אחותה כו'</b>. גמרא זו היא למעוטי מאי למעוטי איסור מצוה לזה. ואיסור מצוה לזה. וצריכא דמהו דתימא כי לא אמר אוקי איסור מצוה במקום איסור ערוה להתייבם אחותה היכא דאין איסור מצוה אלא באחת. ולשני שתיהן זקוקות דאיכא למגזר משום שני. אבל היכא דליכא למיגזר משום שני. אימא להאי אוקימנא איסור מצוה במקום איסור ערוה. וכן להאי. ולייבמו קמ\"ל. ואתי נמי שפיר דלא תני וזו היא שאמרו במתני' דלעיל. דא\"כ לא אתי למעוטי מידי. כיון דאיסור מצוה וכו' בהדיא קתני לה התם. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>או אשה ובתה</b>. דהני שכיחי טפי שיהיו נשואות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לשני אחין מבתו ובת בתו השנויות בתחלה בריש מכילתין. להכי נקטינהו. והוא הדין לכל העריות. וכמו שכתבתי בר\"פ. והא דפריש להו תנא הכא. נ\"ל דמשום ר\"ש נקטיה דלא תימא הא דפוטר דוקא באשה אל אחותה דמינה יליף ובשאר עריות מודה דאין זיקה אלא מדרבנן. ותדע דמשום ר\"ש נקטיה. דהא סיפא תנינא חדא זימנא במשנה ג' פ\"ב. אחותה שהיא יבמתה וכו' אלא כולה מתני' משום ר\"ש נקטיה: \n",
+                    "<b>הרי אלו חולצות</b>. דסבירא לן יש זיקה ולפיכך חולצות מדאורייתא. ולא מתיבמות מדרבנן. נ\"י: \n",
+                    "<b>ורבי שמעון פוטר</b>. פירש הר\"ב טעמא דר\"ש דכתיב וכו' בשעה שנעשות צרות זו לזו. היינו כשנפלו לפני אח אחד דנעשות צרות. וכן פי' הרמב\"ם וכ\"כ התוס'. דכשנפלו לפני ב' יבמין לא פליג והכי תניח וכו' ע\"כ והיינו טעמא דלא פליג בד' אחין דריש פירקין: \n",
+                    "<b>היתה אחת וכו'</b>. ומפרש בגמרא דמשום ר\"ש תני ליה דמהו דתימא הואיל וס\"ל דזיקה דאורייתא לגזור באחת מהן ערוה משום אחיות דעלמא ולא ליבם לאחותה של הערוה קמ\"ל: \n",
+                    "<b>איסור מצוה וכו' חולצות ולא מתיבמות</b>. פריך בגמרא הא אמר ר\"ש דזיקה דאורייתא ולפטור בלא חליצה והא ודאי דלר\"ש איצטריך ומשני גזירה משום ההיא דאיסור מצוה דעלמא שאינו אחות ערוה דאתו לפטור נמי בלא חליצה שיאמרו דאיסור מצוה יוצאת בלא חליצה [דהוי כערוה] ובאחותה דאיסור מצוה נמי גזרו לחלוץ ולא פטרו בלא חליצה אע\"ג דזיקה דאורייתא היא לר\"ש משום ההיא דאיסור מצוה ואע\"ג דבאחות ערוה ל\"ג משום הערוה דשאני ערוה דכ\"ע גמירי לה וידעו דלא רמיא קמיה ואחותה לאו אחות זקוקה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ולא אתי למשרי אחות זקוקה דעלמא אבל ערוה דנעשות צרות דר\"ש לא כ\"ע גמירי לה ואי אתית ומפקה בלא חליצה אתי נמי למיפק אחותה שהיא איסור מצוה בלא חליצה ונפקא מינה חורבא לאיסור מצוה בעלמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחד מופנה</b>. כתב הר\"ב בלא אשה. וה\"ה אם הוי נשוי נכרית אלא לאשמועינן שאין צריך שיהיה נשוי אלא סגי ליה במופנה דאילו במתני' אחרינא לא סגי ליה במופנה אלא צריך שיהיה נשוי נכרית. נ\"י: \n",
+                    "<b>מאמר</b>. מפורש רפ\"ב: \n",
+                    "<b>ב\"ש אומרים אשתו עמו</b>. פי' הר\"ב דקסברי ב\"ש בעלת המאמר היא חשובה ככנוסה. ולשון רש\"י ככנוסה דמיא. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ד. וכתבו התוספות דלבית שמאי אפילו מדאורייתא וכו': \n",
+                    "<b>והלה תצא</b>. פירש הר\"ב אף מן החליצה. לפי שהמאמר דוחה לאחותה דחייה גמורה. וה\"מ ביבמה דחזיא לכולהו מילי דיבמה להתייבם ולחלוץ כי הכא הילכך חזיא למקצתייהו למאמר לדחות אחותה דחייה גמורה. אבל בר\"פ דקודם שיעשה מאמר כבר נפלו שתיהן ולא חזיין לכולהו מילי דיבמה דהא לא מצי ליבומי הלכך למקצתה למאמר נמי לא חזיא שתדחה בה אחותה דחייה גמורה ומשום הכי תנן התם בית שמאי אומרים יקיימו דדוקא דיעבד אבל לכתחילה לא מצי חד אחא לעשות מאמר אע\"פ שאין במאמר שום איסור ותדחה אחותה דחייה גמורה והלה יכניסנה. משום דלא חזיא לכולהו לא חזיא למקצתה כמפורש בגמרא: \n",
+                    "<b>זו היא שאמרו וכו'</b>. למעוטי הך דר' יהושע דבמשנה ז' פי\"ג דקאמר נמי אוי לו וכו' אלא אי כר\"ג אי כר\"מ דפליגי התם. גמרא: \n",
+                    "<b>אוי לו וכו'</b>. כלומר ראוי לו להצטער שהפסיד אשתו בלא פשיעתו וכן בהך דפי\"ג שכתבתי הפסיד בלא פשיעתו ומש\"ה בשאר דוכתי בפ\"ד ובפי\"ד דתנן נמי תצא אשתו וכו' לא קתני ביה אוי לו וכו' משום דבהנהו איהו דאפסיד אנפשיה דפשע שהכניס עצמו בספק וכו'. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הראשונה לנפילה</b>. רש\"י: \n",
+                    "<b>עשה בה מאמר כו'</b>. כתב הר\"ב ה\"ה אע\"ג דלא עשה בה מאמר וכו' הכי אמר רב אשי בגמרא אמתני' דלקמן וברפ\"ב תנן נמי עשה בה מאמר וכו' ואמרינן עלה בגמרא דה\"ה לא עשה בה מאמר וכו' אלא לאפוקי מבית שמאי וכו'. ותמהו התוספות דמה צריך למתני בב' מקומות לאפוקי מב\"ש. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וי\"ל דאי לאו משנה יתירה הוי דייקינן מתניתין כפשטא דמשמע דוקא עשה בה מאמר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הראשונה</b>. לנשואין. רש\"י. והתוספות כתבו דהכא גרסינן השנייה: \n",
+                    "<b>ושניה משום צרתה</b>. בגמרא בעי למה לי הך מתני' השתא ומה משנה ראשונה דאחות אשה קא הוי' צרה לנכרית אמרת נכרית אסירא הכא דאחות אשה עיקר נשואה היא לא כ\"ש דאוסרת נכרית שהיא טפלה. ומשני דאחרונה נשנית ראשונה מפני שהיה סבור דראשונה שריא והדר סברא לאיסורא וכתבה תחלה משום דחביבה ליה דחידוש הוא ומשנה זו אחרונה משום שכבר היתה שגורה בפי התלמידים לא זזה ממקומה וכתבו התוספות לפי שבבא שלימה דלא צריכה היא לא משני כמו בשאר מקומות דזו ואצ\"ל זו קתני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחר נשוי נכרית</b>. כתבו התוספות לא תנא מופנה משום דקמ\"ל דצרת אחות אשה שעה אחת אסורה וקצת קשה שאינו מזכיר הצרה כלל עכ\"ל. והר\"ב כתב ומסתברא דחולצת ולא מתיבמת. ומהרמב\"ם למד כן שכתב לפי שאני מסופק אם אסורה משום ערוה ותהיה צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום או אסורה עליו מדרבנן שאמרו הואיל ונאסרה עליו שעה אחת נאסרה עליו עולמית והיא [כמו] שנייה וצרת שנייה או חולצת או מתיבמת לפיכך תחלוץ להחמיר: \n",
+                    "<b>הואיל ונאסרה עליו שעה אחת</b>. עיין בר\"פ מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>גירש אחד מבעלי אחיות וכו' ומת נשוי נכרית</b>. ואיכא למידק דבריש מכילתין בצרת ערוה מן הנשואין תנן וכולן שגירשו מותרין ואלו הכא טעמא שגירש ואחר כך מת נשוי נכרית אבל מת נשוי נכרית ואח\"כ גירש לא הותרה לפי שקודם שגירשה היתה זקוקה לשני אחין נשואין ב' אחיות וה\"ל צרת אחות אשה בזיקה והלכך אסורה עליו עולמית והכי מפרש לה רב אשי למתניתין. ותירץ הרי\"ף דהתם כיון דערוה היא מגמר גמרי לה אינשי וקלא אית לה הכא זיקה דרבנן היא ואיכא למגזר משום זיקה דעלמא. א\"נ התם גבי ערוה כיון דגרשה מקמי דנפלה לה קמי יבם מהני בה גירושין דכי נפלה צרה קמי יבם בהיתירא נפלה קמיה אבל הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהני בה גירושין ולא מידי והאי טעמא טפי עדיף ומסתבר מההוא קמא ע\"כ. וכתבו התוספות וא\"ת והיאך כנסה המגרש והא ה\"ל צרת אחות אשה בזיקה ר\"ל דלא חשיב צרת אחות אשה בזיקה אלא כשמת אחיו ונפלו שתיהן לפניו אבל כשהוא חי לא. ע\"כ. ולשון רש\"י בשלמא אי לא כנסה הוי מותרת לי' מחמת זיקת אחיו הראשון אבל משכנסה ועכשיו זקוקה לזה מכח בעל הערוה אסורה ואע\"ג דלא היתה צרתה אלא בזיקה ע\"כ. ומדבריו למדנו בביאור דדוקא בכנסה להאחרת לא מהניא בה גירושין דהואיל ונעשית זקוקה קודם שגירש והכי משמע דדיוקא דדייקינן ממתניתין דדומיא דמתניתין היא דהיינו בכנס. וכ\"כ המגיד בשם הרשב\"א לדעת הרי\"ף דאם לא כנס לא יפה כח זיקתו של השני כשהוא מת מכח זיקתו כשהוא קיים שכל אחד היה יכול לכנסה אבל הרמב\"ם בפ\"ו מה\"י כמ\"ש עליו המגיד סובר אפילו בלא כנסה ולשון הטור סימן קע\"ה אם מת נשוי נכרית קודם שגירש אחד מבעלי אחיות את אשתו אפילו אם לא כנס את הנכרית ומת וכו' אסורה לאח הנשאר אפילו גירש הערוה קודם שמת וכ\"ש אם לא גירש הערוה ומת אבל אם כנס בעל האחות את הנכרית וגירש הערוה ומת ל\"ש גירש קודם שכנס ול\"ש אח\"כ מותרת לאח הנשאר עכ\"ל ודבריו סותרים זא\"ז שמתחילה כתב אפילו אם לא כנס וכו' וזהו כדעת הרמב\"ם. ואח\"כ כתב בהפך אבל אם כנס וכו' מותרת דדוקא לא כנס אסורה אבל כנס מותרת משום דהוי כצרת ערוה מן הנשואין דגירושין מתירתה. וזה דלא כהרמב\"ם כמ\"ש עליו המגיד וכרש\"י וסיעתו נמי לא דלדידהו דוקא בכנס. ותמיהני שהבית יוסף לא העיר בזה כלל. ומה שכתב הבית יוסף על אבל אם כנס וכו'. בפרק קמא אהא דתנן היתה בתו וכו' נתגרשה ואחר כך מת אחיו צרתה מותרת אמרינן בגמרא אליבא דרבא לא שנא גירש ולבסוף כנס ולא שנא כנס ולבסוף גירש צרתה מותרת. עד כאן לשון הבית יוסף. זו אינה ראייה מכרחת לנדון דידן דהיתה צרת אחות אשה בזיקה קודם שכנסה ולפיכך שוב אין לו היתר על ידי הגרושין אפילו אחר שכנסה וכמו שהיא סברת רש\"י בדוקא כשכנסה ולהרמב\"ם לא מיבעיא כשכנסה אלא אפילו לא כנסה כמו שכתב המגיד. אבל יש לי לומר שגם הרמב\"ם סובר דוקא לא כנס וכדמסיים הטור דמכיון שכנוסה היא הרי הגירושין של הערוה מתירתה שזהו לשון הרמב\"ם גירש אחד מבעלי האחיות את אשתו אחר שמת נשוי הנכרית ומת המגרש הרי הנכרית חולצת וכו'. ויש לפרש דבריו דדוקא בלא כנסה מיירי ויהיו דברי הטור האחרונים כדעת הרמב\"ם אבל דבריו הראשונים שכתב אפילו אם לא כנס. נשארים בצריך עיון. ונראה לי דתיבת <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אפילו טעות סופר היא. [*אבל מ\"מ צריך עיון על הטור שאין [נראה] כן מדברי אביו ז\"ל אלא דסבירא ליה כהרי\"ף דדוקא בכנסה]: \n",
+                    "<b>זו היא שאמרו וכו'</b>. לשון הרמב\"ם רוצה לומר שזאת המשנה ג\"כ נכללת בזה העיקר ע\"כ. ועיין סוף פרק ז' דגיטין. וקשיא לי אמאי אינו מפרש דלמעוטי מת ואחר כך גירש כדכתבינן לעיל והכי משמע בגמרא דהא אדרב נחמן פרכינן וכי תימא דהוא הדין אפילו מת ואחר כך גירש צרתה מותרת אלא זו היא למעוטי מאי. שמע מינה דכי אמרינן מת ואחר כך גירש צרתה אסורה. זו היא דתנן למעוטי הך הוא דאתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספק קרוב לו ספק קרוב לה</b>. פירש הר\"ב שהיו ח' אמות מצומצמות ביניהן ברה'\"ר וכו' ובמשנה ב' פרק ח' דגיטין מפרש בענין אחר ותנן התם במשנה ג' וכן לענין קדושין ושם אפרש בסייעתא דשמיא. ומה שכתב הר\"ב דד' אמות של אדם קונות לו ברה\"ר למאי דפירש הר\"ב במשנה ד' פרק קמא דבבא מציעא דארבע אמות ברשות הרבים לא תקינו הא דקאמר הכא ברשות הרבים לאו דוקא אלא בסמטא או בצידי רשות הרבים קאמר כמו שמפרש שם כן כתבו תוספות פרק ח' דגיטין דף ע\"ח ומסיים הר\"ן ואמאי קרי לי' רשות הרבים לפי שאינן רשות היחיד כדמפרקינן בעלמא ע\"כ וכלומר בריש מסכת שבת [דף ו']. גם בפ\"ה דב\"ב ריש דף פ\"ה לענין מקח וממכר. אבל למאי דפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ד דפיאה דדוקא כי נפל על המציאה דגלי דעתיה [דבנפילה ניחא ליה דלקני הוא] דלא קנה. כי לא נפל קונות ד\"א אפילו ברה\"ר: \n",
+                    "<b>זהו ספק קדושין</b>. גמרא זהו למעוטי זמן דליכא בקדושין דלמ\"ד רפ\"ב דגיטין משום פירי ארוסה לית ליה פירי ולמ\"ד משום שמא יחפה על בת אחותו. בגירושין מהניא תקנתא דזמן לפי שהיא יראה למחוק דסברה שהגט יפסול בכך אבל בקדושין מחקה לי' לזמן דאם יפסל שטר הקדושין כ\"ש דלא הוי אשת איש מעולם. ומספקא לר\"י כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אי מהני בקדושין או לא. דכיון דאין צריך זמן מה לנו אם אין עליו עדים. תוספות: \n",
+                    "<b>ספק גירושין כתב בכתב ידו וכו'</b>. הני גיטין פסולין הם ואם נשאת הולד כשר כדתנן במשנה ד' פרק ט' דגיטין והיינו טעמא דחולצת צרתה דכיון דגיטא הוא דאם נשאת הולד כשר. ולא מתיבמת כיון דלאו גיטא מעליא הוא דקרו להו פסולין לכתחלה הלכך אי שרית לה אמרי אינשי צרת ערוה מתיבמת. וכתב נמוקי יוסף דספק גירושין דקתני לאו דוקא דודאי כשר מדאורייתא ופסול ודאי מדרבנן אלא קרי להו ספק משום דכשרין מדאורייתא: \n",
+                    "<b>זהו ספק גירושין</b>. [מפרשינן] בגמרא דלאו דוקא דלא אתי למעוטי מידי דכל שיש בקדושין יש בגרושין וכדתנן בגיטין פרק ח'. אלא משום דתנא זהו בקדושין תנא נמי זהו בגרושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה אחין נשואין וכו'</b>. ה\"מ למנקט ואחד מופנה. תוספות: \n",
+                    "<b>חולצות ולא מתיבמות</b>. ופליג אמתניתין דספ\"י כמ\"ש בס\"ד: \n",
+                    "<b>ולא שעליה זיקת שני יבמין</b>. כתב הר\"ב דגזירה וכו'. שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחד וכו' דתנן במשנה י\"א פ\"ד דאחת פוטרת כולן ואי שרית ליה הכא לחלוץ לבעלת זיקת שני יבמין וליבם לאידך חיישינן דלמא בשתי יבמות הבאות מבית אחד אתי נמי לחלוץ ברישא והדר ליבומי והא קאי עליה בלא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. גמרא. ועיין פ\"י משנה ח' וט': \n",
+                    "<b>שני אחין וכו' ה\"ז אסורה עליו עולמית וכו'</b>. משנה זו נשנית ראשונה מפני שהיה סבור דמתניתין ז' בשלשה אחין דלא מדחיא מהאי ביתא לגמרי דחזיא לנשוי נכרית היה סובר דשריא דקורא אני בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה. והדר סברא לאסורא ושנאה תחילה משום דחביבה לי' דחידוש הוא. ומשנה זו אחרונה לא זזה ממקומה. גמרא. ועיין מ\"ש בשם התוספות במשנה ו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החליפו</b>. בגמרא תני הוחלפו דאי לת\"ה הא דתנן ומפרישין אותן ג\"ח שמא מעוברות הן הא לאו הכי שריין ואי במזיד מי שריא ואתי שפיר שפירש הר\"ב חייבין קרבן משום דבשוגג איירינן: \n",
+                    "<b>היו אחין משום אשת אח</b>. כתב הר\"ב אית ליה להאי תנא דבאיסור כולל וכו' לשון רש\"י כשקידש ראובן את רחל תחילה נאסרה על שמעון משום אשת אח וא\"א היינו בת אחת. חזר שמעון וקדש לאה מגו דאסרי ליה הנך קדושין בכולהו שאר אחוותא משום אחות אשה אסרי ליה נמי באשת אחיו משום אחות אשה ואף ע\"ג דאסורה עליה וקיימא היינו איסור כולל. ועדיין רחל זו מותרת לראובן בעלה. פירשה נדה מגו דאתוסף איסור עלה לגבי בעלה משום נדה אתוסף בה נמי איסור לגבי שמעון הרי איסור מוסיף עכ\"ל. וכן נאסרה לאה על ראובן כשקדשה שמעון באיסור אשת אח וא\"א אע\"ג דאסורה עליה וקיימא משום אחות אשה. מגו דאתוסף בה איסור א\"א לכ\"ע ואיסור אשת אח לגבי שאר אחים אתוסף בה נמי לגבי ראובן: \n",
+                    "<b>ואם היו כהנות</b>. פירש הר\"ב בנות כהנים כלומר ונשואות לישראל דהשתא לא מהני זנות דאונס לאוסרה על בעלה אפילו הכי נפסלו מן התרומה לאחר מיתת בעלה וכן לינשא לכהנים כדפירש הר\"ב במשנה ב' פרק ו' וע\"ש וכן בפרש\"י:\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת</b>. לא בעי למימר החולץ ליבמתו מעוברת משום דלאו אורח ארעא וכ\"ש בסיפא דהכונס <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שהוא רשע אי מכניס לאשת אחיו מעוברת דרובן יולדות ולד של קיימא. נ\"י: \n",
+                    "<b>בזמן שהולד של קיימא</b>. עיין מ\"ג פ\"ה דנדה ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה</b>. אע\"ג דתנן לקמן משנה י' דלא תחלוץ עד שיהא לה ג' חדשים והכא בתוך ג' חדשים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>כיון שנמצאת מעוברת קתני [ולאו חליצה היה] מ\"מ אסור בקרובותיה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>דבדיעבד הוי חליצה. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחייבין באשם תלוי</b>. ואע\"ג דלא אקבע איסורא ואפשר שאין כאן איסור כלל וכמתניתין דהכא מפרש נמי הר\"ב במשנה ב' פרק ב' דנדה. אבל בריש פ\"ד דכריתות מפרש דבעינן דוקא דאקבע איסורא ושם אפרש בס\"ד:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שומרת יבם</b>. כתב הר\"ב שהיא ממתנת. וכתב רש\"י כמו עניה זו לשוא שמרה בפ' אע\"פ (כתובות דף ס\"ב) ע\"כ. ולי מקרא מלא כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית ל\"ז). ושוב מצאתי כן בפירוש הרא\"ש למשנה ו' פרק י' דנדרים ועוד מצאתי כן בפירש\"י עצמו ספ\"ב דסוטה והביא עוד ראיה מדכתיב (איוב י\"ד) לא תשמור על חטאתי: \n",
+                    "<b>שנפלו לה נכסים</b>. במשנה ו' פ\"ח דכתובות מפרש הר\"ב כאוקימתא דבגמרא דמיירי שנפלו לה בעוד שומרת יבם: \n",
+                    "<b>מודים וכו'</b>. משנה זו שנויה בפ\"ח דכתובות וקאי אדלעיל מינה דאפליגו ב\"ש וב\"ה בארוסה וקאמר דבשומרת יבם מודו וע\"ש: \n",
+                    "<b>בכתובתה</b>. לשון הר\"ב מנה ומאתים ותוספת ונדוניא. והן נכסי צאן ברזל ונקראין כתובה מפני שהן כתובין בה נ\"י. ופירוש נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג ברפ\"ז: \n",
+                    "<b>ב\"ש אומרים יחלוקו</b>. פירש הר\"ב דספק נשואה היא כדמוקי' רבא בגמרא דסיפא מיירי בעשה בה מאמר ולא אמרי ב\"ש במשנה ה' פרק דלעיל אשתו עמו וכו' אלא משום דסברי דמאמר עושה ודאי ארוסה לדחות בצרה ומיהו לא כודאי נשואה משוי לה למקני יבם כולה ירושה דילה אלא כספק נשואה ויחלוקו. וכתבו התוספות ודוקא מתה אבל מחיים לא אע\"ג דעבד בה מאמר משום דמחיים איהי ודאי ואינהו ספק. מ\"מ רישא לא מוקי בדעבד [בה] מאמר דמשום דהויא איהי ודאי אין נראה דתמכור לכתחילה אלא רישא מוקי בלא עבד בה מאמר. מכל מקום לב\"ה לא נ\"מ מידי בין עבד מאמר ללא עבד דלדידיה לא אלים מאמר כלל כדלעיל: \n",
+                    "<b>יורשי הבעל עם יורשי האב</b>. דייקינן בגמרא דלא אמרו ב\"ש יחלוקו אלא בנכסים הנכנסים ויוצאים עמה מדקתני יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יורשי האב עם יורשי הבעל וה\"ק מה יעשה בכתובתה ושבקה עד שפירש דינא בדברי בית הלל וה\"ה לב\"ש דל\"פ ב\"ש ובית הלל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אלא בנכסי מלוג בלבד. ועיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ד דסוטה: \n",
+                    "<b>עם יורשי האב</b>. שמאביה באו לה כדפירש הרשב\"ם פרק ט' דב\"ב [קנח.] בסיפא. והא דלא קתני יורשי האשה כדקתני פרק מי שמת [שם] [יורשי האשה אומרים וכו'] משום דהכא אין ידוע אם היבם יורשה או בני משפחתה. נ\"י: \n",
+                    "<b>נכסים בחזקתן</b>. כתב הר\"ב ולא פירשו ב\"ה אי בחזקת יורשי האשה. ולא קשיא א\"כ לתני להו בהדי נכסי מלוג. דלא שוו להו ממש. דנכסי צאן ברזל אחריותן על הבעל משא\"כ נכסי מלוג. ומש\"ה נמי לא ידעי' אי בחזקת יורשי הבעל קאמר ול\"ק דאם כן ליתנו בהדי כתובה דלא שוו לכתובה. דנכסי צאן ברזל היא הביאם מביתה אבל מנה ומאתים הוא נותן. תוספות פ\"ט דב\"ב [שם]. ועיין מ\"ש שם במשנה ט' בטענות יורשי האשה אע\"פ שלא נשבעה: \n",
+                    "<b>כתובה וכו'</b>. עיין גם בזה בפ\"ט דב\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כנסה שבא עליה כדכתיב (דברים כ\"ח) יבמה יבא עליה</b>. נ\"י: \n",
+                    "<b>הרי היא כאשתו לכל דבר</b>. פירש הר\"ב שמגרשה בגט ומחזירה. ובפירושו למשנה ז' פ\"ח דכתובות האריך בזה ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>ובלבד שתהא כתובתה וכו'</b>. כלומר ובלבד לענין הזה אינה כאשתו שאין כתובתה על נכסיו אלא על נכסי בעלה הראשון. ובגמרא מ\"ט. אשה הקנו לו מן השמים. וכתב הר\"ב ואי לית לה כתובה מבעלה הראשון. ופירש\"י דלית ליה נכסים. כתב הר\"ב כותב לה היבם וכו' והיא מנה בלבד. וכ\"כ הטור סי' קס\"ח והרמב\"ם פכ\"ב מהלכות אישות. ובזה נסתלק מ\"ש התוספת מה מרויח היבם בכך כיון דאי לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני ונדחקו למצוא מאי דנ\"מ. ולפירושם ל\"ק ולא מידי דמתניתין סתמא קתני. ומן הסתם היא אלמנה מן הנשואין אבל ודאי היכא דהוה שומרת יבם מן האירוסין וכמ\"ש במשנה ב' דפ\"ט דנפלה נמי לפני יבם. ודאי דאית לה מאתים כדתנן במשנה ב' פרק קמא דכתובות. והר\"ן בספ\"ק דכתובות הקשה כך [וז\"ל] ואם תאמר ומאי נפקא מינה במאי דאמרינן שאין שעבודה על נכסי השני דסוף סוף אית לה כתובה מיניה. דנכסי ראשון נמי דידיה נינהו. י\"ל דנפקא מינה אם מכר [היבם] נכסיו ואחר כך אשתדוף נכסים [של מת] שאינה יכולה להוציא מן הלקוחות [ותירוץ זה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כתבו התוספות גם כן] אי נמי דנ\"מ לענין נדוניא דאפילו ליכא נכסים מהראשון אין לה על השני אלא עיקר כתובה אע\"פי שהוציא משל אחיו נכסים שהיו מספיקין לנדוניתה. ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצוה בגדול ליבם</b>. כתב הר\"ב כדילפינן מוהיה הבכור. כמ\"ש במשנה ח' פ\"ב וע' מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>לא רצה</b>. מפרש בגמרא לא רצה ליבם אלא לחלוץ הולכים על כל האחין למי שהוא קרוב לו בשנים ואם לא רצה גם הוא ליבם הולכים לשלישי שהוא גדול אחריו וכן לעולם. דנוח לנו ביבום של קטן מחליצת הגדול. וקטן כלומר קטן דאחים ואינו פחות משלשה עשר שנים ויום א' והביא ב' שערות. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תלה וכו'</b>. ונמלך בו ואם לא ירצה אני איבם או אני אחלוץ. הרמב\"ם פרק ב' מהלכות יבום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם</b>. יש שם אב כו'. דאמר מר [משנה ב' פרק ח' דבבא בתרא] והאב קודם לכל יוצאי יריכו. גמרא: \n",
+                    "<b>זכה בנכסים של אחיו</b>. פירש הר\"ב דיקום וכו'. מפורש במשנה ח' פ\"ב: \n",
+                    "<b>ובאבי אביו</b>. משום כלת בנו אף על גב דבאשתו גמורה אין אסורה לאבי אביו אלא מד\"ס דהא כלת בנו משניות דרבנן היא אפילו הכי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>גזרוה רבנן נמי בחלוצה כפירש\"י והיינו למסקנא דגמרא דגזרו שניות בחלוצה וכתבו התוספות והא דלא תני במתניתין אבי אמו ובן בתו משום דתנא ושייר: \n",
+                    "<b>ואסור בצרת קרובת חלוצתו</b>. פי' הר\"ב ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי וכו' וכן פירש\"י ותמהו בתוספות דהא תנא במתניתין ובאחותה בזמן שהיא קיימת הא מתה שריא. ותנן נמי לקמן חלץ לה ומתה מותר באחותה ואמאי הא סברי שחלץ לאחותה דאפילו צרת אחות הנשואה לנכרי אסרינן מה\"ט. ועוד דתנן האחין מותרים אע\"ג דאזלי בהדיה לבי דינא. אלא נראה דמיירי דוקא כשנשואה לאחין והיינו טעמא האי דאתעביד בה מעשה שנחלצה ודמיא טפי לגרושה אסרו גם צרת קרובתה כשנשואה לאחין דדמיא לצרת ערוה. אבל צרת חלוצתו דלא אתעביד בה מעשה לא דמיא לגרושה הלכך קרובתה שריא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונשא אחיו וכו' חולצת</b>. עיין במשנה י\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שקדש אחיו את אחותה</b>. כתב הרא\"ש דוקא נקט שקידש משום דבשעת נישואין הוה נושא אחות זקוקתו אבל כנסה לחופה אין צריך להמתין מלבעול. דכיון דכנסה אשתו גמורה היא ופקעה לה זיקה לגמרי וכ\"כ התוספות דף י\"ח. אבל הנימוקי יוסף כתב דוקא במעשה אחיו ביבמתו הוא דפקעה זיקתה מיניה אבל משום נשואין דאחותה לא פקע ולפיכך ימתין ע\"כ. ונ\"ל שכן היא סברת רש\"י שפירש במשנה ו' פ\"ב. וכ\"כ הר\"ב שם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם משום דכל חד וחד כו'. א\"נ הוי איפכא שהראשון כנס אחות זקוקתו ההוא שעתא הוא דעבד איסורא ומשבא אחיו ויבם השניה שהיא יבמתו פקעה זיקתה למפרע מאידך. ואי איתא דכדברי התוספות סבירא ליה מיד שכנס פקע הזיקה ולא איצטריך למימר ומשבא אחיו כו'. והב\"י ס\"ס קנ\"ט לא העיר בזה כלום: \n",
+                    "<b>אחיך הגדול</b>. אמרו הגדול על העיקר הנקדם מצוה בגדול ליבם. הרמב\"ם. כלומר וגדול דנקט לאו דוקא אלא משום דמצוה ביה: \n",
+                    "<b>ואשת אחיו בחליצה</b>. שאינה נפטרת מן החליצה מחמת שהיא אחות גרושתו. הואיל וזיקתה קדמה לקידושי הגרושה והכא לא שייך למתני אוי לו כו' כדתנן בפרק דלעיל מ\"ה. כמ\"ש שם בשם התוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היבמה לא תחלוץ וכו'</b>. כתב הר\"ב בגמרא מפרש וכו' כל העולה ליבום וכו' וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. וכל הנך דאמרו רבנן חולצות ולא מתיבמות כגון אחות חלוצתו ואחות זקוקתו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וספק צרת ערוה התם משום דלא אפשר הוא דא\"כ לעולם תאסור הלכך כיון דמדאורייתא בת ייבום היא חלצה אבל הכא דאפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר בהיתר. רש\"י. ואיכא נמי דמאורייתא חלצה ולא מיבמה ההיא דקידש אחת <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>משתי אחיות פ\"ב מ\"ו. וטעמא אמרינן בגמרא דפירקין [מב.] דבת יבום היא דאם יבוא אליהו ויאמר זוהי שקדש תתיבם משא\"כ בשלשה חדשים דהכא אפילו יבוא אליהו ויאמר זאת אינה מעוברת לא תתיבם דלא פלוג אלא כולהו צריכי להמתין ג' חדשים. וחייבי לאוין דתנן במ\"ד פ\"ב דלא מיבמים וחולצים הא כתבינן לעיל מדאורייתא חזי ליבום אלא חכמים אמרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. אע\"ג דקא פסיק ותני אלמנה לכהן גדול ואפילו מן הנשואין דהשתא איכא ל\"ת דאלמנה לא יקח ועשה דבתולה מעמיו יקח אשה הא [בעולה] לא ולאו הבא מכלל עשה עשה. ולא אתי עשה דיבום ודחי ל\"ת ועשה ונמצא שאין יבום לאלמנה לכהן גדול מן התורה ואפילו הכי חולצת. משום דרבייה קרא ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו מה תלמוד לומר יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום כדאיתא בגמרא רפ\"ב דף כ'. [*והא דכתב הר\"ב כל העולה ליבום כו' פירש\"י דף מ\"א ע\"ב עולה השערה לפני הזקנים]: \n",
+                    "<b>וכן כל שאר הנשים כו'</b>. פירש הר\"ב לקמן כדי להבחין בין זרע ראשון לזרע שני. ובגמרא יהיב טעמא משום דכתיב (בראשית י״ז:ח׳) להיות לך [לאלקים] ולזרעך אחריך. ופירש\"י שאין השכינה שורה אלא על הודאים שזרעו מיוחס אחריו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ואצרכוה להמתין כל שלשה חדשים ולא אמרינן תשהה מעט ותנשא ותבדק כי מלו לה שלשה חדשים. דהיכי תבדק דבדדיה אין מגנין הנשואות אי בפסיעותיה אשה מחפה עצמה שלא תראה מעוברת כדי שיירש בנה בנכסי בעלה. גמרא: \n",
+                    "<b>אחד בתולות ואחד בעולות וכו' אחד נשואות ואחד ארוסות</b>. מפרש בגמרא דהכי קאמר אחד בתולות ואחד בעולות שנתארמלו או שנתגרשו בין מן האירוסין. דהיינו בתולות. בין מן הנשואין דהיינו בעולות: \n",
+                    "<b>הארוסות שביהודה</b>. עיין במשנה ה' פ\"ק דכתובות דלא כל שביהודה: \n",
+                    "<b>גס</b>. פי' הר\"ב רגיל. ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ב דברכות ומ\"ש הר\"ב לכך חיישינן שמא בעל. וה\"ה לנשואה שלא תתארס מה\"ט שמא יבעול ולשון רש\"י דילמא בעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ארבעה אחין כו' ומתו</b>. מפרש בגמרא דה\"ק ארבעה מאחין כו' דאלת\"ה ומתו כי מתו כולן מאן מיבם: \n",
+                    "<b>הרשות בידו</b>. כתב הר\"ב דה\"ה טפי מד' נמי וכו' ונקט ד' כו' כי היכי דנמטינהו עונה בחדש. פירש\"י עונת תלמיד חכם מערב שבת לערב שבת. כדאמר בפרק ה' דכתובות דף ס\"ב ע\"ב. וכתב נ\"י ואע\"ג דמתניתין סתמא בכל אדם מיירי ולא סגי לכל חדא וחדא עונה בחודש הכא ביבמה שאני שאשה הקנו לו מן השמים ואפילו בפחות מזה סגי ליה אלא דמשום עצה טובה אמרינן דלית ליה לגרועי בפחות מעונה בחדש לכל חדא. אבל בנושא נשים דעלמא חייב לעשות עונה עם כל אחת כדין המפורש פרק אע\"פ עכ\"ל. ואכתי צריכא למודעי מ\"ט אמרו דלא לגרועי בפחות מעונה בחדש. ונ\"ל כי היכי דמשכחת באיש דלא מוקי אנפשיה מלבעול טפי משלשים יום כשיש אשתו עמו כדתנן במשנה י\"ב מפרק י\"ג דמכילתין וטעמא דמצטער ביותר וה\"נ באשה אמרו חכמים שלא יצערה כשישהנה בלא בעילה יותר מחדש ועוד נ\"ל ראיה מדתנן בפ\"ה דכתובות משנה ו' דת\"ח יוצאין שלא ברשות שלשים יום הא טפי לא ש\"מ דעד ל' יום אין לה צער וטפי יש לה צער. ואע\"ג דהתם ר\"א תנן וחכמים פליגי כמ\"ש שם הר\"ב ל\"ק דל\"פ רבנן אלא משום דללמוד תורה לא חשו לצער שלה אבל בסברא דשלשים יום בעלמא לא משכחת דפליגי והא דמסתם סתים לן תנא כמדת ת\"ח לפי שכיון שרצו להשיא עצה טובה ראוי הוא להשיא ראשונה לת\"ח כפי מדתו. ועוד שכן ג\"כ סתים לן תנא בסוף פ\"ה דכתובות ועוד עמ\"ש במשנה ו' פ\"ח דנדרים. [*ונשאלתי שה\"ל לתת טעם לשיעור [עונה] אחד לל' יום שכן סתם נשים טובלות אחד לל' יום שכן וסתות נשים מל' יום לל' יום כדפירש הר\"ב במשנה ה' פ\"א דנדה. וטעות גמור הוא שזה אחר חומרא שהחמירו לישב ז' נקיים על ראיית טפת דם כחרדל כמ\"ש הר\"ב בריש פ\"י דנדה אבל בדורות הראשונים היתה טובלת לנדה לח' ימים ולזבה גדולה לז' ימים ולשומרת יום כנגד יום ביומה]: \n",
+                    "<b>ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה</b>. כתב הר\"ב ולא מיבם לתרווייהו כו' ולא חליץ לתרווייהו שכל שאינו עולה כו' ומה\"ט נמי לא מיבם לחד וחליץ לאידך. וכתבו התוספות דלחלוץ לחד וליבם לחד נמי לא כיון דחליץ לחדא א\"א ליבם לשניה כיון דאין עולה לחליצה כדאמר לעיל בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ ב' בתים. ועוד דאינו חולץ לב' בתים [*ובתוספות דפוס ישן אלו חמשה תיבות ליתנהו וכן נראה למחקם מהדפוסים החדשים] משמע שהשניה מותרת לשוק בלא כלום: \n",
+                    "<b>מיבם לכשרה</b>. כלומר רשאי ליבם לכשרה. ולשון הרמב\"ם בפ\"א מה\"י מיבם לאיזה שירצה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*המחזיר את גרושתו</b>. פירש הר\"ב משנשאת. וכן פירש\"י וכפשטיה דקרא (דברים כ״ד:א׳-ב׳) ושלחה מביתו ויצאה והיתה לאיש אחר וגו' לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה. ובספ\"ב דסוטה כתב הר\"ב דבקדושין תלה רחמנא היינו מדכתיב והיתה הויה דקדושין במשמע ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה כמ\"ש הר\"ב בריש מסכת קידושין]: \n",
+                    "<b>והנושא קרובת חלוצתו</b>. כתב הר\"ב דקסבר ר\"ע דחלוצתו כאשתו שהכתוב קראה ביתו וכו'. גמרא. ופירש\"י ולית ליה סתמא דמתני' [ח'] החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת. דלר' עקיבא פטורה לגמרי: \n",
+                    "<b>ומודים בנושא קרובת גרושתו</b>. וקמ\"ל דל\"פ אלא מחייבי לאוין. אבל בחייבי כריתות מודו ולא בעי חייבי מיתות בית דין. ואיידי דתנא מחזיר גרושתו ונושא חלוצתו וקרובת חלוצתו תנא נמי קרובת גרושתו. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שאר בשר שהוא בלא יבא</b>. כתב הר\"ב כל קורבה שהוא בלאו וכו'. וכן כתב רש\"י. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וקשיא לי דהא מחזיר גרושתו דלאו קורבה הוא ואמר ר' עקיבא לעיל דהולד ממזר. ול' הרמב\"ם שיעור דברי ר\"ע כל שאר בשר וכל שהוא בלא יבא לפי שעיקר דעתו כל שאין לו ביאה בקהל הולד ממזר ואפילו הוא מחייבי לאוין: \n",
+                    "<b>שהוא בלא יבא</b>. גמרא דכתיב (דברים כ״ג:א׳-ב׳) לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו. כנף שראה אביו לא יגלה. כרבי יהודה דריש פי\"א דמפרש לקרא באנוסת אביו דהוי ליה חייבי לאוין וסמיך ליה לא יבא ממזר בקהל ה'. ואע\"ג דמפסיק קרא דלא יבא פצוע דכא בינתים. כתבו התוספות וכ\"כ הרי\"ף דכיון דלאו בני בנים נינהו ולא שייך מינייהו ממזר לא חשיב הפסק <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ומדכתיב ולא שמעינן דאפילו לאוין דלאו דשאר. ועיין משנה ד' פ\"ח מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>כל שחייבין עליו כרת</b>. סבר לה כרבנן דר' יהודה דסברי דולא יגלה כנף בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר [כמ\"ש לקמן ריש פי\"א] דה\"ל חייבי כריתות אשת אחי אביו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ולהכי הדר כתביה במשנה תורה משום למסמך לא יבא ממזר אלמא מחייבי כריתות הוי ממזר: \n",
+                    "<b>והלכה כדבריו</b>. כתב הר\"ב וכן הלכה. וכך כתב הרמב\"ם דלא סגי לן ההלכה פסוקה שבמשנה כמ\"ש במ\"ו פ\"ג דפיאה דאין למדין הלכה מפי התלמוד והכא היינו טעמא שפסקו כמותו משום דהכי תנן בספ\"ג דקידושין וכל מי שאין לה עליו קדושין אבל יש לה על אחרים קדושין הולד ממזר. ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה כמ\"ש התוספות והרי\"ף. והואיל ובקדושין תלוי כמפורש התם ה\"ט דכתב הר\"ב חוץ מן הנדה. ויהיב טעמא בגמרא משום דתפסי בה קדושין דכתיב (ויקרא ט״ו:כ״ד) ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תפסי בה קדושין דתהי לשון הוויה דקדושין. ועיין מ\"ש במשנה י\"ב פ\"ג דקדושין: \n",
+                    "<b>כל שחייבין עליו מיתת בית דין</b>. דאי מלא יגלה לא לכתוב לא יקח אשת אביו אלא לא יגלה לגופיה. לר' יהודה לחייב באנוסת אביו. ולרבנן לחייב שני לאוין בשומרת יבם של אביו. ולא יקח איש את אשת אביו [למאי] כתביה לאשמועינן דממזר מחייבי מיתת ב\"ד דוקא: \n",
+                    "<b>מאשת איש</b>. וכתבו התוספות תימא דלא נקט חייבי מיתות ב\"ד סתם ואי משום דמעשה שהיה כך היה אם כן מנלן דהוי כר' יהושע וי\"ל דנקט אשת איש לרבותא. דאע\"פ שהוא קל משאר חייבי מיתות דהוי בחנק ויש לה היתר בחיי אוסרה: \n",
+                    "<b>לקיים דברי ר' יהושע</b>. לא היה כתוב במגילה. אלא ארישא קאי אר\"ש בן עזאי לקיים דברי ר' יהושע. רש\"י: \n",
+                    "<b>יבמתו שמתה מותר באחותה</b>. אמרינן בגמרא דמשנה שאינה צריכה היא. [דזיל קרי בי רב הוא. עליה בחייה שלא נאסרה אחותה אלא בחייה. רש\"י. והתוספת כתבו בשם ר\"י] דאתי במכ\"ש דאשתו: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[* אין גט אחר גט כו'</b>. עיין מ\"ש בזה במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>ולא מאמר אחר מאמר</b>. עיין מ\"ש בס\"ד במשנה ג': \n",
+                    "<b>ולא בעילה כו'</b>. ולא חליצה כו'. מפורש במשנה דסוף פירקין: \n",
+                    "<b>יש גט אחר גט וכו'</b>. פירש הר\"ב דקמא לא דחה לגמרי וכו' ואהני גט שני כו'. כדאיתא בגמרא דאע\"ג דמדאורייתא לא הוי גט ביבמה כלל. אמרי רבנן כיון דבא\"א מהני אי אמרת ביבמה לא מהני אמרי גט להוציאה וחליצה להוציאה ומדגט לא מהני חליצה נמי לא מהני ואתי למיבעל אחר חליצה. ופי' התוספות דאע\"ג דבאשת איש לא חיישינן לשמא יאמרו מדחליצה לא מהני כו' לפי דלא שייך באשת איש חליצה וקריאה. והא נמי ליכא למיחש ביבמה שיאמרו מדחליצה לחודא מהני גט לחודא נמי מהני ותיבעי גט וחליצה לעולם. דבהא ליכא למטעי דחליצה בהדיא כתיב אבל חיישינן שיאמרו דחליצה הצריכה הכתוב מלבד הגט שבכל הנשים. ויאמרו מדגט לחודא לא מהני כו'. ומ\"ש הר\"ב וכן הלכה. לא קאי אלא על יש גט כו' ויש מאמר וכו' ולא קאי על לא אחר בעילה וכו' כמ\"ש במשנה ג': \n",
+                    "<b>ויש מאמר אחר מאמר</b>. ומ\"ט אמור רבנן מאמר ביבמה מהני. משום דמהני בעלמא. דאי אמרת לא מהני. אמרי מאמר לקנות וביאה לקנות. ומדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהני. ואתי למיבעל אחר ביאה והוי ליה בונה שני בתים דאיסורא דאורייתא. בפרק דלעיל משנה י\"א. הילכך אמרו דמהני שלא לבעול אחריה יבמה אחרת. ומהשתא ליכא למיחש למידי דשמא יבעול אחר בעילה. כיון דאחר מאמר נמי אסור למבעל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד עשה מאמר כו'</b>. כתב נ\"י לעולם מפרש התנא דיני מאמר וגט תחלה משום דהוו דרבנן וחביבא ליה והדר מפרש חליצה וביאה דאורייתא ופתח בחליצה דהתרת יבמה לשוק עדיפא ליה כדאיתא בגמרא. ע\"כ. והואיל וגט אינה מתירתה לגמרי לשוק להכי לא אקדימיה למאמר כמו שמקדים חליצה לביאה. ואלא מיהו קשיא סידרא דמתניתין דלעיל דהקדים גט למאמר ואחר כך הקדים בעילה לחליצה. ובמשנה ג' דהקדים נתן גט ובעל י\"ל כי היכי דלסיים אין אחר חליצה כלום ובמשנה ד' ברישא דהקדים עשה מאמר ובעל י\"ל משום דדמיא לאינך דבעי נמי חליצה. אבל בסיפא דהקדים גט ובעל קודם גט ועשה מאמר לא ידעתי למה: \n",
+                    "<b>הרי זו כמצותה</b>. דהכי תקינו רבנן שלא יבא עליה עד שיקדשה קדושין גמורין בפני עדים ובשוה פרוטה ואם בעל ולא קידש קנה ולוקה מכת מרדות על שנהג קלות ראש בעצמו כדאיתא בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נתן גט ועשה מאמר צריכה גט וחליצה כו'</b>. כתב הרע\"ב דגט דחי קצת ושייר קצת וכו' ומה\"ט אפילו רבן גמליאל מודה דיש מאמר אחר גט ויש גט אחר מאמר וכן ביאה יש אחר מאמר וכן אחר גט. כדאיתא בגמרא: \n",
+                    "<b>נתן גט ובעל צריכה גט וחליצה</b>. כ' הר\"ב שמשעה שנתן גט קיימא עליה בלא יבנה. ומ\"מ לא הוה גט כחליצה לאפקועי כולה זיקה הלכך לא עמדה עליה בלאו גמור ואפילו לרבי עקיבא דמתני' כוותיה מודה דקדושין תפיס בה: \n",
+                    "<b>חלץ ועשה מאמר</b>. כתבו התוספות לא הוה צריך למיתני דכיון דתנא נתן גט וחלץ דאין אחר חליצה כלום אע\"ג דחליצה פסולה היא כ\"ש דאחר חליצה כשירה אין אחריה כלום אלא כל הענינות שונה ע\"כ. ולי נראה דאי משום הא לא איריא דאיכא למימר דאצטריך דלא תימא דוקא גט וחליצה אין אחריה כלום משום דכי אמר רחמנא חליצה ביבמה מלבד גט הוא דקאמר דהא משום הכי אמרו בגט דמהני ביבמה. כמ\"ש בר\"פ בשם התוספות: \n",
+                    "<b>חלץ ועשה מאמר נתן גט ובעל</b>. או או קתני ועשה מאמר או נתן גט או בעל. וגט דלאחר חליצה לא הוה צריך למתני לאשמעינן דלאו כלום. דלמאי אהני. לתסרו בקרובותיה הא מתסר וקאי מחמת חליצה. אלא איידי דבעי למתני גט דאחר בעילה כדקתני או בעל ועשה מאמר ונתן גט לאשמעינן דאין לאחר ביאה כלום זיקת יבמה ובהאי גט סגי ליה בלא חליצה תנא נמי גט דאחר חליצה והכי מפרש בגמרא. רש\"י: \n",
+                    "<b>או בעל ועשה מאמר או נתן גט או חלץ</b>. ומאמר דאחר ביאה לא הוה צריך למתני דלמאי להני דאפילו מאמר אחר מאמר ביבמה אחת מאי מהני אלא איידי דתנא רישא חלץ ועשה מאמר דאצטריך לאשמעינן כר\"ע דאין קדושין תופסין כו'. והכי מפרש בגמרא. רש\"י: \n",
+                    "<b>אין אחר חליצה כלום</b>. ארישא אחלץ ועשה מאמר כו' [קאי] ואלישנא י ......... דסיפא דקתני או בעל ועשה מאמר כו' הוה שייך למתני אין אחר ביאה כלום. ולישנא קלילא הוא למתני חדא והתרת יבמה לשוק עדיפא ליה למתני. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דמתניתין ר' עקיבא היא וכו'. וכן בהא דאין אחר ביאה כלום לרבנן נמי משכחת לה דיש אחריה בשתי יבמות ויבם אחד א\"נ שני יבמים שאם בעל האחת וקידש הוא או אחיו השנייה תפיס כדמסקי הרי\"ף והרא\"ש דלא הוה צרה אחר בעילה אלא עשה בית אחד הוא בונה ואין בונה שתי בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה. ולגירסת התוספות פ\"ק דף י\"א בלאו. ובר\"פ כתבו התוספות דר\"ג דאמר אין מאמר אחר מאמר אתיא אפילו כרבנן דר' עקיבא. דדוקא בקדושין שאחר ביאה דביאה פקעה לזיקה לגמרי וכיון שבנה וכו' ולא הוה אלא עשה. אבל במאמר שעדיין זקוקה לו אין לו לתפוס אלא מדרבנן ולא תקנו שיהא מאמר אחר מאמר ולהכי לא קאמר עלה בגמרא זו דברי ר\"ע ע\"כ. ומיהו מזה אין ראיה דהא לא אמרו בגמרא על אין אחר חליצה כלום שבדברי ר\"ג אלא דנטר לה עד חלץ ועשה מאמר וכו' משום דבה מיתני בהדיא דאין מאמר אחר חליצה כלל. ומ\"ש הר\"ב ואין אחר ביאה שבתחלה וכו' מפורש בסוף פירקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד</b>. בשתי יבמות ליבם אחד. רש\"י: \n",
+                    "<b>עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין</b>. ויבומי לא דהיכי ליעבד אי ליבומי לתרווייהו ה\"ל שני בתים ואי לחדא הואיל וחברתה ביה אגידא ה\"ל בונה שני בתים. רש\"י. ומכיון דיהיב גיטא לחדא קם עליה בלא יבנה אף לשניה ואפילו כי יהיב גיטא ופירש דלמאמרו ולא לזיקתו דיש מפרשים דשריא אפילו לדידיה ה\"מ דיעבד אבל לכתחלה לא כמ\"ש התוספות פ\"ג דף ל\"ב: \n",
+                    "<b>מאמר בזו ובעל את זו צריכות שני גיטין וחליצה</b>. דבגט לחודא לא נפקא בעלת ביאה דביאה פסולה היא כמ\"ש הר\"ב לקמן והיינו טעמא דפסולה לא תסגי לה בגט. דגזירה ביאה אחר מאמר דאי תסגי בגט יאמרו דביאה אחר מאמר קנין מעלייתא וה\"ה ביאה אחר ביאה דקנין מעליא ויבעול השניה אחר שבעל הראשונה. גמרא: \n",
+                    "<b>צריכות הימנו חליצה</b>. לשון רש\"י צריכות הימנו חליצה אחת ע\"כ כלומר ופוטרת צרתה כמ\"ש הר\"ב באינך. ולפי' זה אמרינן בגמרא מאי צריכות. [צריכות] דעלמא: \n",
+                    "<b>גט לזו ובעל את זו צריכה גט וחליצה</b>. דביאה פסולה היא כדפירש הר\"ב וטעמא דלא סני לה בגט גזירה ביאה אחר גט [אטו ביאה אחר חליצה] דאי סגי בגט יאמרו כמו שקונה ביאה אחר הגט דביאה מעלייתא הוא ה\"נ אחר חליצה ואתי למבעל לכתחלה אחר חליצה. גמרא: \n",
+                    "<b>אין לאחר חליצה כלום</b>. כתב הר\"ב ואי הדר מקדש וכו'. דליכא למיגזר בחליצה פסולה כמו בביאה פסולה דלגזור חליצה אחר גט שאם נחשבה לחליצה מעולה שיחלוץ אחר חליצה ג\"כ. דלא איכפת לן שתחלוץ כל ימיה. ואי בחליצה אחר מאמר שאם נחשבה לחליצה מעולה אתי לחלוץ אחר ביאה ולא יהיב גיטא ליכא למיחש. דחליצה אחר מאמר מי לא בעית גיטא. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין אחר חליצה כלום</b>. כתב הר\"ב ארישא קאי כו'. וכמ\"ש לעיל במשנה ג': \n",
+                    "<b>בין שני יבמין ליבמה אחת</b>. ואצ\"ל בשני יבמין לשתי יבמות דאיכא למ\"ד בגמרא פ\"ק דף י' וי\"א. דצרה על האחין בכרת דכדקיימא קיימא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חלץ ועשה מאמר כו'</b>. פירש הר\"ב איבם אחד ויבמה אחת מהדר כו'. וכן פירש\"י ומשום דהאי לישנא מתניא במתניתין ג' ביבם אחד ויבמה אחת קא מפרשי הכי. אבל לקושטא דמלתא קא מהדרי אכולהו דכולהו שוים בין יבם אחד ויבמה אחת בין יבם אחד ושתי יבמות וכו' והיינו טעמא דהדר אסברא להו רש\"י והר\"ב בשתי יבמות כגון גט לזו וחלץ לזו וכו' ולא באו לומר אלא דאין זה [דין] חדש: \n",
+                    "<b>בין באמצע</b>. לא מהני מאמר שאחריו. ולעיל במשנה ב' בעשה מאמר וחליצה לא תנן אין אחריו כלום. כמ\"ש שם התוספות כיון שצריכה מעשה דגט אחריו על המאמר שקדמו: \n",
+                    "<b>והבעילה וכו' באמצע</b>. פי' הר\"ב כגון גט לזו כו'. ועשה מאמר בשלישית אסור בקרובותיה. וכן לשון רש\"י. וה\"מ למימר ועשה מאמר בבעלת הגט דהא תנן לעיל גט ומאמר באחת שצריכה גט וחליצה אלא משום איסור קרובות נקטו בשלישית דאילו בעלת גט בלאו הכי משום גיטא נאסרו הקרובות: \n",
+                    "<b>רבי נחמיה אומר אחת בעילה כו'</b>. דקאמרת לגזור ביאה אחר גט משום ביאה אחר חליצה כיון דחליצה דאורייתא מידע ידעי. ודקאמרת לגזור ביאה אחר מאמר משום ביאה אחר ביאה. כיון דביאה דאורייתא היא מידע ידעי. גמ' [דף נ\"ג ע\"ב]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בין בשוגג</b>. פי' הר\"ב כסבור אשה אחרת היא ואפילו אינה אשתו. שנמצא שנתכוין ג\"כ לזנות אלא מיהו אינו מזיד ביבמתו. ושוגג בה מקרי. ותדע דאי לא תימא הכי אלא כלומר כסבור אשתו היא שלא נתכוין לזנות כלל. בהיא שוגגת היכי משכחת לה שלא תהא לשם זנות או לשם מצוה אלא ודאי כל ששוגג ומחשב שזו אשה אחרת או ששוגגת וסוברת שזה איש אחר אע\"פ שנמצא שלא כיונו למצוה מקרי שפיר שוגג. ולשון רש\"י כסבור שהיא אשתו או אשה אחרת: \n",
+                    "<b>בין באונס</b>. מפרשינן בגמרא כגון <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שנתכוין לאשתו ונתקשה ותקפתו יבמתו אי נמי גוים הדביקוהו ביבמתו בעל כרחו: \n",
+                    "<b>בין ברצון</b>. היינו למצות יבום. ואע\"ג דפשיטא הוא קתני ליה דהכי אורחיה בכל דוכתא. תוספות: \n",
+                    "<b>והיא לא אנוסה</b>. אבל מזידה או שוגגת. תוספות: \n",
+                    "<b>המערה</b>. פי' הר\"ב שלא גמר ביאתו שהוא הכנסת האבר כולו כמ\"ש הרמב\"ם. אלא הכניס העטרה. ומהו עטרה פירש הר\"ב במ\"ב פרק שמיני: \n",
+                    "<b>קנה</b>. דלקמן ילפינן להעראה בעריות ואפילו בחייבי לאוין. ויבמה ליבם אתיא ביאה ביאה דכתיב (דברים כ״ה:ה׳) יבמה יבא עליה וכתיב (שם כ\"ג) לא יבא ממזר. גמרא דף נ\"ה: \n",
+                    "<b>ולא חלק בין ביאה לביאה</b>. פירש הר\"ב בין ביאה כדרכה כו' דכתיב משכבי אשה. וכ\"כ הרמב\"ם. וברייתא היא בפרק ז' דסנהדרין דף נ\"ד ובזכר הוא דכתיב וא\"ר ישמעאל הרי זה בא ללמד ונמצא למד פירש רש\"י הרי זה בא ללמד על זכר שחייב אפילו שלא כדרכה ונמצא למד. למשכב זכור לא אצטריך קרא דפשיטא לן דכל משכב זכר שלא כדרכה הוא אלא האי משכבי לאשמעינן אתא דהבא על אשה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב עד כאן. ומכל מקום תמיהני דלענין יבמה דרשו בברייתא בגמרא יבמה יבא עליה כדרכה ולקחה שלא כדרכה. ואמאי שבקוה לדרשה זו ודרשה דמשכבי אשה הוה ליה לפרש במשנה ב' לענין כל העריות [*ואין לומר משום דסבירא להו דמכיון דאמר ר' ישמעאל הרי זה בא ללמד כו' תו לא איצטריך להך דרשה דולקחה דהא דר' ישמעאל דרשא כוללת היא. הא ליתא דא\"כ ולקחה למה לי אלא ודאי דמדר' ישמעאל לא שמעינן אלא לענין חיובא דומיא דזכר. אבל למצוה וזכיה כי הכא לא שמעינן דהא איכא למימר דלהחמיר ולחייב עביד רחמנא שלא כדרכה כמו כדרכה. משא\"כ לענין מצוה וזכייה. הלכך ודאי דאצטריך ולקחה. ולפיכך צ\"ל עיון על הר\"ב והרמב\"ם בזה. וא\"ת היאך פי' הר\"ב יבא עליה מ\"מ הא אפיקתיה הך ברייתא לכדרכה הא פרכינן לה בסוגיא ומסקינן דלכדרכה מלהקים לאחיו שם נפקא. במקום שמקים שם. וכי אתא קרא בין בשוגג בין במזיד כו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן הבא וכו' העריות</b>. דאמר קרא (ויקרא י״ח:כ״ט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות הוקשו כל העריות כולן לנדה מה נדה בהעראה דכתיב בה (שם כ ) את מקורה הערה אף כל בהעראה. גמרא: \n",
+                    "<b>או פסולות לכהונה כו'</b>. אתיא קיחה קיחה כתיב גבי חייבי כריתות (שם) איש כי יקח את אחותו וכתיב בחייבי לאוין דכהונה (שם כ\"א) לא יקחו. גמרא. [* ומ\"ש הר\"ב פסלה לכהונה משום זונה. עיין מ\"ש בזה במשנה ה' בס\"ד]: \n",
+                    "<b>ממזרת ונתינה כו'</b>. גמרא. מדגלי רחמנא ש\"ז גבי שפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה. ואי לא כתיב בחייבי כריתות ה\"א דנילף <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לחייבי לאוין משפחה חרופה אבל השתא דכתיב בחייבי כריתות אי כל חייבי לאוין בגמר ביאה לשתוק קרא משפחה חרופה: \n",
+                    "<b>פסל</b>. פי' הר\"ב ואע\"פ שאשת ישראל כו'. וכ\"פ הרמב'\"ם. וטעמא כדכתבו התוספות ספ\"ג דכיון דאשכחן באשת כהן דאפילו באונס אסורה אין לנו לחלק בין אונס לרצון לענין תרומה וכהונה אפילו אשת ישראל. ומ\"ש הר\"ב דאלמנה כו' נעשית זונה דברי תימה הן שלא מצאנו מי שסובר כן כמו שאכתוב לקמן במ\"ה. והרמב\"ם בפירושו כתב דנעשית חללה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר' אליעזר ור\"ש מכשירין</b>. פי' הר\"ב דכתיב ולא יחלל שני חילולין מדלא כתיב לא יחל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בין אלמנה מן הארוסין</b>. דילפינן בגמרא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אלמנה מגרושה מה גרושה [אף] מן הארוסין אף אלמנה אפילו מן הארוסין. נ\"י: \n",
+                    "<b>ולא ישא את הבוגרת</b>. כתב הר\"ב כתיב והוא אשה בבתוליה יקח פרט לבוגרת. גמרא דאי כתב בתולה הוה משמע אפילו מקצת בתולים דהיינו בוגרת שכלו בתוליה [ופי' התוספות לאו דוקא אלא כלומר נתמעטו קצתה] כתב רחמנא בתוליה. עד דאיכא כל הבתולים. ועיין בפי' הר\"ב דריש כתובות: \n",
+                    "<b>בוגרת</b>. נקראת הבתולה כשיהיה לה ששה חדשים אחר הבאת סימני נערות וסימני נערות הם שתביא שתי שערות אחר שנשלמו לה שנים עשר שנה לפי שהבאת ב' שערות קודם י\"ב שנה אינם סימנים אלא הם שומא. וכן כל זמן שלא תביא שתי שערות אפילו אחר הי\"ב שנה היא קטנה עד שתשלים כ' שנה. הרמב\"ם. ר\"א ור\"ש מכשירין בבוגרת. דסברי בתולה בתולה שלמה משמע. בתוליה אפילו מקצת בתולים. גמרא: \n",
+                    "<b>יכנוס</b>. גמרא דכתיב (שם) בתולה מעמיו יקח אשה והאי אשה לא איצטריך אלא לדרשה: \n",
+                    "<b>ומינהו המלך</b>. שלא הי' חכם ולא היה ראוי לכך וע\"י שוחד מינהו המלך כדאיתא בגמרא והיינו דלא תנן ונתמנה: \n",
+                    "<b>לא יכנוס</b>. דמאשה דילפינן מינה אירס ממעטינן אשה ולא יבמה. גמרא. ועיין מ\"ש בפ\"ב מ\"ד: \n",
+                    "<b>חולץ ולא מיבם</b>. וא\"ת מרישא שמעינן לה דקתני שומרת יבם כו' ואר\"י דחולץ אתא לאשמועינן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דס\"ד משום בזיון דכ\"ג שרוקקת בפניו לא תחלוץ אע\"ג דתנן לה לעיל [פ\"ב מ\"ד] ובפרק כהן גדול בסנהדרין [דף י\"ח] תוס' וע' מ\"ש פ\"ד מ\"י וע' מ\"ש בריש ברכות ובמ\"ה פ\"ד דכתובות: \n",
+                    "<b>ולא מיבם</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ב דסנהדרין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כהן הדיוט לא ישא אילונית</b>. [* וסימניה פירש' הר\"ב בפרק קמא משנה א'] וכתב הר\"ב ה\"ה לישראל דמידי הוא טעמא אלא משום שאינה בת בנים. ישראל לא מפקדי אפריה ורביה [בתמיהה] גמרא. ועוד הא תנן לקמן לא יבטל כו' ועיין במשנה ג' פ\"ד דסוטה דה\"ה זקנה ושאינה ראויה לילד: \n",
+                    "<b>אלא אם כן יש לו אשה ובנים</b>. או אשה לפרות ולרבות עמה או בנים קתני. רמב\"ם פרק ט\"ו מהלכות אישות. [ *ובנים דקתני היינו שקיים בהם מצות פריה ורביה וכ\"כ הרמב\"ם ועיין במשנה דלקמן]. רבי יהודה אומר וכו' שהיא זונה. דכתיב (הושע ד') הזנו ולא יפרוצו כל ביאה שאין בה פירצה [פי' גידול בנים] אינה אלא בעילת זנות. גמרא. [* וכתבו התוספות וז\"ל קטנה אתיא לכלל פרצה לכשתתגדל ולא ממעט אלא היכא דלא אתיא לעולם לכלל פרצה ע\"כ]: \n",
+                    "<b>גיורת ומשוחררת</b>. לפי שהעובדי כוכבים שטופי זימה הן ובניהם ילדי זנונים המה ולפיכך סתם תנן אע\"פ שלא נבעלה אפילו פחותה מבת שלש ויום א' הרמב\"ם והרא\"ש. ועיין מ\"ה פ\"ז והא דהוצרכו ב\"ד של חשמונאי לגזור משום זנות כמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דשבת היינו קודם שנתגיירה דלא שייך בה קיחה וחלול: \n",
+                    "<b>ושנבעלה בעילת זנות</b>. כתב הר\"ב כגון חייבי לאוין או חייבי עשה. פירוש חייבי עשה ג' הן מצרי ואדומי ראשון ושני דאתיין מכלל עשה. דדור שלישי יבא. וכן בעולה לכ\"ג אתיא מכלל עשה דבבתוליה יקח ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל הרמב\"ם בפי\"ח מה' א\"ב ביאר שאין חייבי לאוין ועשה עושין זונה אלא השוים בכל וקחשיב נמי חלל וטעמא דהכי תניא בברייתא בהדי חייבי לאוין ועשה אבל בפירושו למשנה ו' פרק ד' דקידושין תמה על הברייתא שמנאה חלל בכלל הפוסלים לכהונה ואמר דאי משום זונה אמרינן לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין כמ\"ש בפירש הר\"ב שם משנה ד' ומשום כך ג\"כ א\"א שיהא משום חללה כיון שאינה אסורה לו ואין חללה אלא מאיסורי כהונה. ואין לומר שזה שפוסלה הוא כשבא עליה שלא לשם אישות שהרי אמרו כל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנותו ובת חלל אי אתה נושא א\"כ אלמנותו שהיא הנשואה לו ג\"כ אי אתה נושא. עכ\"ד. ואעפ\"כ לא זז מלכתוב בכלל זונה הנבעלת לחלל בחיבורו פי\"ח מה' א\"ב לפי שלא ראה לדחות ברייתא שחשבה חלל בהדי הפסולים מהכהונה ומפרשיו לא הביאו דברים הללו אבל בסמוך אכתוב טעם פסול החלל מטעם אחר לא משום זונה ולא משום חללה. ותחלה אני אומר דאהא דסברי הרמב\"ם והר'\"ב דזונה מחייבי לאוין וחייבי עשה דיש לתמוה ממתני' ב' דלא חשיב אלא חייבי כריתות ופסולי כהונה ומיהו לקמן פ\"ז משנה ה' חשיב נמי שאינן ראוין לבא בקהל שפוסלין מן התרומה וה\"ה לכהונה מק\"ו דגרושה כמו שכתבתי שם משנה ד' אבל הראב\"ד והתוספות והרא\"ש סוברין דאין זונה אלא מחייבי כריתות או נכרי ועבד שאין תופסין בהן קדושין ונ\"ל שיש להם ראיה מהמשנה דלעיל דלא חשיב לחייבי לאוין ועשה והא דחשיב פסולי כהונה היינו לעשות חללה ולא לעשות זונה וכמ\"ש לעיל הרמב\"ם ואע\"ג דממתניתין דפ\"ז מוכח דפסולים לתרומה ולכהונה לאו משום דעשאה זונה אלא גזירת הכתוב מובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לזר לה כו' וזוהי דעת הראב\"ד בהשגות בהדיא. ולפיכך לא נשנו לעיל משום דהיא עצמה לא נעשית לא זונה ולא חללה ולעיל בהכי הוא דאיירינן ולא בפסול מתרומה וכהונה אלא באיסור זונה וחללה בלבד. ומפני משנה זו דלעיל דחו הברייתא ששנאה חייבי לאוין ועשה בכלל הפוסלים לכהונה שכתב הב\"י טוא\"ה סימן ו' שאינו יודע היאך אפשר לדחותה ועוד דהם מפרשים הברייתא דלאו משום פסול זנות נגעו בה אלא משום דגזירת הכתוב דובת כהן ולא נדחית כלל וכבר כתב המגיד להראב\"ד שסובר דחלל אע\"ג דלאו בעילת איסור היא פוסלה מן הכהונה ועושה חללה דמקיש זרעו לו שגם הזרע עושה חללה ע\"כ. ואני אומר שאפשר שמפרשים הברייתא דפסלוה לא מטעם זנות ולא מטעם חללה אלא מטעם גזירת הכתוב ובת כהן וגו' כי תהיה לאיש זר כלומר שיש זרות בביאתו וכל איסורי לאוין זרים הם בביאתן. וגם החלל קרוי זר כיון שנעשה זרות ע\"י ביאתו בזרע שיבא ממנו וזוהי הפסול לה כלומר שיש צד פסול כמו שזכרנו. ואם נפשך לומר דחלל עושה חללה מן ההיקש שזכר המגיד כ\"ש דניחא טפי ומ\"מ באיסור לאוין אינך צריך לאיסור זונה כלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יבטל אדם מפריה ורביה</b>. מלת יבטל היו\"ד בחיר\"ק והבי\"ת בקמ\"ץ והטי\"ת דגושה שהוא מבנין התפעל והא דלא תנן לא יבטל אדם פריה ורביה כו' נ\"ל לפי שאע\"פ שמשמש מטתו אפשר שלא יוליד ונמצא שפריה ורביה לאו בידו ולכך לא שייך למתני לא יבטל ולשון הרמב\"ם בפט\"ו מה\"א לא יבטל מלפרות ולרבות: \n",
+                    "<b>ובה\"א זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם</b>. וב\"ש אין דנין אפשר משא\"א דאי לא איבראי חוה לא הוה נקבה אחריתי אבל הכא מי שיש לו שני זכרים נקבות הרבה בעולם. ומ\"ש הר\"ב לב\"ה דממשה אין ראיה שע\"פ הדיבור עשה שנאמר (דברים ה׳:כ״ז-כ״ח) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי: \n",
+                    "<b>ושהה עמה עשר שנים וכו'</b>. כתב הר\"ב כדאשכחן באברהם לאחר ששהה עשר כו' ויצחק ששהה עשרים שהרי בן ארבעים שנה היה בקחתו את רבקה ובן ששים שנה בלדת אותם תירצו בגמרא דיצחק עקר הוה ויודע שמחמת עצמו הוא וכו' ורש\"י בפירש החומש כתב על פי הברייתא דסדר עולם דבת ג' נשאה ושהה עשרה עד שתהא ראויה לילד ואחר כך עוד עשרה כמו שעשה אביו: \n",
+                    "<b>גירשה</b>. כתב הר\"ב נותן לה כתובתה אם היא טוענת דמיניה הוא שאינו יורה כחץ לפי שהיא נאמנת בזה שהיא יודעת ומרגשת אם יורה כחץ אם לאו והוא אינו מרגיש. גמרא. ומ\"ש מטילין חרם כו' לפי שכל שאין טוען בבריא אין משביעין אפילו היסת. אבל מתקנת הגאונים להחרים סתם ואף על פי שבכל מקום לא הזכירו אלא חרם סתם ואף לשון הרמב\"ם בכאן ובחיבורו פט\"ו מה\"א כתב חרם סתם אין לתפוס בזה על הר\"ב שכתב ומטילין חרם עליה לפי שבכאן אין מי שיודע בדבר אלא היא א\"כ החרם סתם הרי אין יכול לחול כי אם עליה: \n",
+                    "<b>[* מותרת לינשא לאחר</b>. לשני אין לשלישי לא. מתני' [מני רבי] היא כמ\"ש כבר לעיל סוף פרק ב']: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>עבדי מלוג לא יאכלו</b>. כתב הר\"ב לפי שהן שלה והיא חללה דאי לאו שהיא חללה היו אוכלין אע\"פ שהן שלה כדמפרש במתני' דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בת  ישראל שניסת לכהן כו' הרי אלו יאכלו בתרומה</b>. וכתב הר\"ב דכתיב וכהן כי יקנה וכו' שעבדו של כהן כו' אף על גב דבאשתו שכנסה איירינן מיהו עבד שקנה נמי ילפינן בברייתא דמאי שנא הך אתתא קנינו והך עבד קנינו וכתב רש\"י ואם תאמר מה שקנה עבד קנה רבו ולמאי אצטריך קרא לרבויינהו משכחת לה כגון שנתנו לו לעבד מתנה על מנת שאין לרבו רשות בו. עד כאן. עיין מה שכתבתי משנה ח' פרק י\"א דנדרים: \n",
+                    "<b>שניסת</b>. כמו שנשאת שהשי\"ן מתחלפת בסמ\"ך שהם ממוצא אחד והאל\"ף נעלמת במבטא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף בת כהן לכהן כו'</b>. כ' הר\"ב כיון דאמרת שאינו ילוד כו' דרבנן הוו סברי דטעמא משום דילוד מאכיל ולא סברי דטעמא משום עובר במעי זרה כו' כ\"כ התוספות וכן פירש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מפני חלקו של עובר</b>. לשון הר\"ב שהרי עבדיו הם ואינם אוכלים אלא בשבילו. וכן ל' רש\"י. ומשמע דר\"ל דלאו דוקא מפני חלקו של עובר ומיירי ביש לו אחים ובהא הוא דאפליגו עליה רבנן לומר דודאי אין לו זכייה היכא דאיכא אחים אבל כי ליכא אחים כלל מודו רבנן דיש לו זכייה ושאינו ילוד אינו מאכיל אלא רבנן אפילו באין לו אחים שאין אוכלים משום אחים סברי דאין לעובר קנין בעבדים ואוכלים. וחולקין על ר' יוסי ותמהו עליו שא\"כ אף בת כהן לכהן כו' ואין כאן אלא עובר לדבריך לא יאכלו אלא אוכלים הם לפי שאין לעובר קנין בהם ואוכלים בשביל המשפחה שכל זמן שלא נולד העובר זוכה הקרוב לירושת כהן ואוכלים בגינו כדאמר שמואל בגמרא וזוהי דעת הרי\"ף אבל במ\"ג פ\"ה דנדה מפרש הר\"ב דהא דעובר אין לו זכייה ביש לו אחים ומשמע דאי אין לו אחים יש לו זכייה וזוהי דעת הרא\"ש. והב\"י טור י\"ד סימן של\"א כתב דדעת הרמב\"ם כהרי\"ף אבל בכסף משנה פ\"ח מה' תרומות הכריח שדעתו כדעת הרא\"ש ז\"ל וכן נ\"ל מפי' המשנה שלו דהכא ודנדה מדאסברה לה ביש לה בנים ומיהו איכא בינייהו דלהרמב\"ם לרבנן טעמא משום דילוד מאכיל ושאינו ילוד אינו מאכיל והלכך אפילו בת כהן לכהן מעוברת אינו מאכיל לעבדים כלל אבל להרא\"ש כמ\"ש בטור שם בת כהן לכהן מעוברת יאכלו אפילו קודם שתלד לפי שסובר דטעמא שאינו ילוד כו' קאי בקושיא בגמרא ונתקיים טעמא דעובר במעי זרה זר הוא נמצא שבמעי כהנת כהן הוא ומאכיל ומכל מקום חכמים דאמרו לו היו סוברים שטעם רבי יוסי משום דילוד מאכיל כו' הוא כמו שכתבתי לעיל. והרמב\"ם סובר דלפי האמת לרבנן טעמא משום דילוד כו' הוא. והטעם דהא דקאי הך טעמא בגמרא בקושיא היינו מדרבי יוסי דאמר בברייתא זו שמעתי וזו לא שמעתי רוצה לומר בת כהן לכהן לא שמע ואי האי טעמא מאי לא שמעתי דהא היא היא וממילא לרבנן לאו קושיא דאיכא למימר דסברי כפי האמת הטעם משום דילוד כו'. וקצת תימה לדברי הרא\"ש דהא במתניתין דלקמן מפרש בגמרא טעמא דילוד וכו' כמו שכתב הר\"ב שם גם הרא\"ש שם הביאו ואי כדבריו הוה ליה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>למנקט גמ' טעמא דעובר במעי זרה וכו' והנימוקי יוסף כתב לקמן טעמא דעובר במעי זרה כו' סובר דגמרא לא דק למנקט אליבא דהלכתא. [* ומיהו התוספות בד\"ה למאי נ\"מ וכו' כתבו דאע\"ג דדרשינן לקמן ילוד מאכיל כו' שבת ישראל לכהן והניחה מעוברת דלא מאכיל מ\"מ מבעי ליה לענין עבדים דאיכא למימר דוקא לענין אמו דכתיב בי' קרא ילידי ביתו הם יאכלו דמיניה דרשינן ילוד מאכיל אבל עבדים שאוכלים מטעם קנין כספו לא קאמר קרא ילוד מאכיל שאינו ילוד לא. עכ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העובר</b>. כ' הר\"ב אי בת כהן לישראל כו' דכתיב כנעוריה פרט למעוברת דכנעוריה משמע בזמן שהיא דומה לנעוריה. רש\"י: \n",
+                    "<b>והיבם</b>. פירש הר\"ב קנין כספו אמר רחמנא וזו קנין אחיו. מיהו דוקא כששומרת ליבם וכ\"כ הר\"ב במשנה ג' פרק ה' דכתובות אבל אחר שיבמה הרי היא כאשתו לכל דבר כדתנן במשנה ד' פרק ד'. שוב מצאתי כן בפירש\"י פרק ה' דכתובות ד' נ\"ח ומסיים והכתוב קראה אשתו דכתיב (דברים כ״ה:ה׳) ולקחה לו לאשה דקנייה בביאה וכי היכי דקדושי ביאה מאכילין בארוסה דאתקש הויות להדדי כך מאכילין ביבמה. ומ\"ש הר\"ב אי בת כהן כו' ושבה עמ\"ש בזה בכתובות שם: \n",
+                    "<b>והאירוסין</b>. מ\"ש הר\"ב מדכתיב ובת כהן כי תהיה כו' לפום מסקנא מושבה נפקא כמ\"ש לקמן: \n",
+                    "<b>והחרש</b>. כתב הר\"ב דהא קנאה בתקנתא דרבנן. לקמן בפרק י\"ד: \n",
+                    "<b>ובן תשע שנים ויום אחד</b>. כתב הר\"ב אחד מן הפסולים לכהונה וכו' פסלה מלאכול בתרומה הכי מפרש בגמרא דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. ולאירוסין דלעיל נפקא לן מושבה אל בית אביה כו' מכלל דמעיקרא לא אכלה וכו' כדאיתא בגמרא ואין להאריך בזה. אשכחן כהנת. לויה וישראלית מנלן. כגון דאכלה בשביל בנה. ולא ילפינן מכהנת דדילמא דוקא כהנת דקדיש גופה פסיל לה הא דלא קדיש גופה לא פסיל לה. ומשני ובת קרא יתירה. וכתב הר\"ב ונתחללה בבעילתו. כלומר ופסולה להנשא לכהונה וקל וחומר מגרושה מה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שפסולה לכהונה. ומ\"ש הר\"ב ואי בת ישראל נשאת לכהן כו' אינו מאכילה שאין קנינו קנין גמור. לשון נמוקי יוסף דנשואי קטן אינו כלום [ כדתנן משנה ח' פ\"י]: \n",
+                    "<b>ספק שהוא בן תשע שנים וכו'</b>. ולא מוקמינן ליה אחזקה. ול\"מ לכהונה דלא כדאשכחן בספ\"ק דכתובות דמעלה עשו ביוחסין ואפילו לרבן גמליאל ורבי אליעזר דוקא התם דידעה ואמרה לכשר נבעלתי אבל הכא לא ידעינן. אלא אפילו לתרומה. דמיירי כגון דהשתא דאתא קמן הוי ודאי בן תשע אע\"פ שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמין ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן תשע דחזקה קמייתא איתרע לה. תוספות: \n",
+                    "<b>ספק הביא וכו'</b>. כתב הר\"ב קטן שקידש כו' אשתו חולצת ולא מתיבמת. ותימה דממ\"נ תתיבם. אי קדושיו קדושין הרי מצוה ליבמה ואי לא הוו קדושין לא היתה אשת אח מעולם ועוד חולצת ולא מתיבמת מאן דכר שמיה ואי משום סיפא התם צרתה תנן. ורש\"י פי' לענין שפוסל בת כהן המאורסת לו מלאכול בתרומה וכן פי' נ\"י. והרמב\"ם מפרש ספק שהביא כו' בחולץ ליבמתו ונפל הספק אם הביא ב' שערות וחליצה גמורה היא או לא חולצת ולא מתיבמת והקרוב אלי שהר\"ב כתב מתחלה פירש\"י ואח\"כ פי' הרמב\"ם ונשמטו שורה או שורותים מידי הסופר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והשוטה</b>. כתבו התוספות הא דלא תנן קטן בהדייהו דלא תקינו ליה רבנן נשואין [כדתנן פ\"י משנה ח'] אומר ר\"י דהיינו משום דבעיא למתני בסיפא וילדה דלא מתני ליה לקטן: \n",
+                    "<b>לא פוסלין ולא מאכילין</b>. לא אצטריך לאשמעינן באונס ומפתה דאין מאכילין ומשום לא פוסלין נקטיה. תוספות: \n",
+                    "<b>ואם אינם ראויים לבא בישראל</b>. ותנא סיפא דהכא לגלויי רישא דלעיל בן ט' ויום א' דמוקמינן לה בפסולי כהונה שלא תאמר רישא פסולי קהל דוקא. תוספות. ועמ\"ש בזה במ\"ה פ' דלעיל: \n",
+                    "<b>ישראל שבא על בת כהן</b>. באונס או בפתוי שלא לשם קידושין. רש\"י: \n",
+                    "<b>עיברה לא תאכל שהעובר פוסל</b>. והקשו בגמרא וכי לא עיברה ניחוש שמא עיברה מי לא תנן [ספ\"ג] מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן ומסקינן בזנות לא חששו פירש רש\"י כדקי\"ל אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר הלכך ליכא ספק וכתבו התוספות וכן בשוטה אע\"פ שנשאת לו מתהפכת ואין רוצה להתעבר ממנו לפי שיראה שלא תוכל לסובלו כדאמרינן בפ' חרש דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת: \n",
+                    "<b>ילדה תאכל</b>. כדמרבינן לקמן אפילו ממזר: \n",
+                    "<b>העבד פוסל משום ביאה</b>. שנאמר (שם) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו' מי שיש לו אלמנות וגרושין בה אני קורא בה ושבה אל בית אביה וגו' יצאו עובדי כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין [דלגופיה לומר שחוזרת כשנתאלמנה או נתגרשה לא ה\"ל למכתב אלא חד מינייהו. תוספות] אשכחן כהנת. לויה וישראלית מנלן ובת קרא יתירה. דהא כתיב בקרא דלעיל ובת כהן ומצי למכתב אבתריה וכי תהיה אלמנה וגרושה. גמרא דף ס\"ט: \n",
+                    "<b>ואינו פוסל משום זרע</b>. כתב הר\"ב אם יש לה זרע וכו' וז\"ל רש\"י אם יש לה זרע לבת כהן שהוא עבד מישראל כשר ומת בעלה ישראל ונשאר זה כו': \n",
+                    "<b>ונכבש על השפחה</b>. פירש הר\"ב נדחק וכו' ומסיים רש\"י לשון מכבש פריש\"א בלע\"ז ולשון גנאי הוא ע\"כ. וכן כשכעס אחשורוש אמר להמן בלשון גנאי הגם לכבוש את המלכה (אסתר ז׳:ח׳): \n",
+                    "<b>הרי זה עבד</b>. פי' הר\"ב שולד שפחה כמוה. כדלעיל מ\"ה פ\"ב: \n",
+                    "<b>בת ישראל לכהן</b>. ומת בנה מכהן ובנו בן בנה קיים והוא עבד. רש\"י: \n",
+                    "<b>ממזר פוסל ומאכיל</b>. ת\"ר וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מניין ת\"ל וזרע אין לה מ\"מ ולזרע כשר לא איצטריך קרא דבני בנים הרי הן כבנים [כדאיתא בגמרא פ\"ו דף ס\"ב ע\"ב מדכתיב (ד\"ה א' ב') ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד ותלד לו את שגוב וכתיב (שופטים ה׳:י״ד) מני מכיר ירדו מחוקקים וכתיב (תהילים ס׳:ט׳) יהודה מחוקקי והיינו חצרון שהוא מיהודה שהוליד מבת מכיר מחוקקים דהשתא הוה מחוקקים מיהודה וממכיר והם בני בתו של מכיר] כי איצטריך קרא לזרע פסול וה\"ה לזרע זרעה בבת ישראל מכהן שמאכיל כמ\"ש הרמב\"ם בסוף פירקין: \n",
+                    "<b>ונשאת לעבד</b>. תימא דלא קתני ונכבשה עם העבד כדקתני ונכבש *) עם השפחה דנשואין לא שייכי בה. תוספות: \n",
+                    "<b>הרי זה ממזר</b>. כתב הרמב\"ם זאת ההלכה על דעת מי שאמר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר והרבה בגמרא נושא ונותן בזה [בפ' החולץ דף מ\"ה] ופסקו גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש בין באונס בין ברצון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מאכיל את אמו</b>. לאחר מיתת אביו. רש\"י: \n",
+                    "<b>ופוסל אם אמו</b>. כתב הר\"ב דכתיב וזרע אין לה עיין עליה כו' עמ\"ש במ\"ה פרק ב': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הערל</b>. פי' הר'\"ב שמתו אחיו מחמת מילה וכ\"פ רש\"י אבל ערלה שלא בזמנה מיבעי לן בגמרא אי הוה ערלה. ומ\"ש הר\"ב דילפינן מפסח וכו' עיין בפירושו לסוף פרק י\"ט דשבת: \n",
+                    "<b>וכל הטמאים</b>. דאמר קרא (ויקרא כ״ב:ד׳) איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל איזה קודש שאוכלין אותו כל זרע אהרן זכרים ונקבות הוי אומר זו תרומה דאילו חזה ושוק אינו בחזרה. בת כהן שנשאת לישראל וזרע אין לה אינה חוזרת לחזה ושוק [כדנפקא לן מבתרומת הקדשים לא תאכל במורם מן הקדשים בגמרא פ\"ז דף ס\"ח ע\"ב. ומדלא כתיב בקדשים לחוד וכתיב בתרומה שמעת מינה נמי להא דכיון שנבעלה לפסול לה כו' [כמו] שכתבתי במ\"ד פ\"ז] וכי תימא תרומה נמי אינה בחללה. חללה לאו זרעו דאהרן היא. ואם לא ידעה. פי' הר\"ב ואם לא בא עליה והוא מלשון וידע אדם [צ\"ל והאדם ידע] את חוה אשתו (בראשית ד׳:א׳): הרי אלו יאכלו. ובנשואה לו קודם שנעשה פצוע דכא דהואיל וכבר אכלה ואפילו לת\"ק דמ\"ג פ\"ו דסבירא ליה משתמרת לביאה פסולה לא תאכל. הכא שאני שכבר אכלה. ולא דמי נמי לבת ישראל שניסת לכהן ומת דהתם פקע קניניה הכא לא פקע קניניה. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו פצוע דכא</b>. כתב הר\"ב והני מילי בידי אדם וכו'. עיין מה שכתבתי בסוף פירקין ובמשנה ד' פרק ד' דסוטה: \n",
+                    "<b>[* מותרין בגיורת וכו'</b>. הא בנתינה אסורין אימא סיפא אינן אסורים וכו' הא בנתינה שרו [אלא מהא ליכא למשמע מינה]. גמרא. ולעיל מהא בברייתא דשרו בנתינה]. \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[* עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם</b>. נ\"ל דתנא לישנא דקרא נקט דכתיב (דברים כ״ג:ד׳) לא יבא עמוני ומואבי וגומר עד דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם ומשום הכי לא קתני עמוני ומואבי אסורים איסור עולם וכן לקמן גבי ממזר נמי קתני כפל לשון שכן גם הוא בכתוב שם תרי זימני לא יבא ועיין מ\"ש במסכת ידים פרק אחרון משנה ד': \n",
+                    "<b>מצרי ואדומי</b>. אף על גב דבקרא מקדים אדומי נ\"ל דהיינו טעמא דבקרא מהדר אהתירא לא תתעב וגומר קתני מצרי לבסוף דהוי רבותא אפילו מצרי שעשו כמה רעות לישראל אפילו הכי לא תתעב והתנא דמהדר אאיסור כדמסיק אף הנקבות. הוה הרבותא איפכא דאפילו באדומי אסורות הנקבות]: \n",
+                    "<b>אחד זכרים ואחד נקבות</b>. תניא אמר רבי יהודה הרי הוא אומר בנים אשר יולדו להם דור שלישי הכתוב תלאן בלידה פירש\"י כל הנולדים להם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אפילו נקבה. ל\"א תלה הבנים באם שיולדת אותם שהאם ראשונה והבן שני ואי לאו דנקבות אסורות למאי הלכתא תלאן בלידה: \n",
+                    "<b>לא כי</b>. פירש הר\"ב אין לכם תשובה דהיה להם להקדים נשים לקראת נשים וחכמים סברי כל כבודה בת מלך פנימה א\"נ דכתיב [בראשית י\"ח] ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו'. גמרא: \n",
+                    "<b>הלכה אני אומר</b>. לאו הלכה למשה מסיני קאמר דאם כן אמאי פליגי עליה אלא הכי קאמר הלכה אני אומר כך קבלתי מרבותי. תוספות [עז:]. ועיין במשנה ט' פ\"ד דסוכה ובמשנה ב' פ\"ב דסוטה: \n",
+                    "<b>ממזרין וכו' ואיסורן איסור עולם וכו'</b>. ויליף בגמרא עשירי דכתיב בממזר מעשירי דכתיב בעמון ומואב מה להלן עד עולם אף ממזר עד עולם ודון מינה ואוקי באתרא כדמעיקרא י' דורות דקרא א' זכרים וא' נקבות דכתיב ממזר מום זר ה\"נ עד עולם דמייתינן בג\"ש אחד זכרים וא' נקבות: \n",
+                    "<b>ונתינים</b>. כתב הר\"ב נתונים לחוטבי עצים כו' זה פי' השם דמקרו נתינים ולא בא לומר באיסורייהו דמיהושע הוא דהא הר\"ב סובר דנתינים דאורייתא אסירי כמ\"ש ברפ\"ג דמכות ועיין מ\"ש שם וכ\"כ נ\"י וקראם נתינים על שם ויתנם יהושע וגו' ואפילו נתגיירו כתיב בהו (דברים ז׳:ג׳) לא תתחתן בם וכתב עוד וכיון דלא כתיב בהו דורות ילפינן להו מממזרים לחומרא ע\"כ. אבל יש חולקין בזה כמו שאכתוב בריש פ\"ג דמכות בס\"ד ושאין לנו הכרע בדברי הר\"ב מה דעתו בזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והסריס לא חולץ</b>. דכתיב (שם כ\"ה) להקים לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא כ\"פ הר\"ב בספ\"ה דנדה וכיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כמ\"ש ברפ\"ק. ומ\"ש הר\"ב בכאן דכתיב לא ימחה כו' קאי על ולא חולצין לאשתו: \n",
+                    "<b>אמר רבי עקיבא אני אפרש סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו</b>. מסקינן בגמרא דתנאי נינהו אליבא דרבי עקיבא והאי תנא סבר אליביה דמחייבי לאוין דשאר הוי ממזר מחייבי לאוין גרידא לא הוי ממזר דאי לתנא דאליביה בספ\"ד הא ס\"ל דאפילו מלאו גרידא הוי ממזר כמו מחייבי כריתות. וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו: \n",
+                    "<b>וחולצין לאשתו</b>. פירש הר\"ב ומיבמין לאשתו וכן כתב הרמב\"ם ואמנם אמר רבי עקיבא חולץ תשובה לרבי יהושע שלא דבר [אלא] בחליצה ומבואר הוא שסריס אדם אינו מיבם לפי שהוא אסור לבא בקהל ע\"כ. ותמה אני מה קושיא דקאמר ואמנם אר\"ע חולץ דהא א\"א לו שיאמר אלא חולץ כיון שאינו מיבם והא דאמר בגמרא הכי היינו לאוקימתא דמוקמינן למתניתין כגון שנשא אחיו גיורת דאפילו איהו מצי מיבם דקהל גרים לא אקרי קהל אבל למסקנא וכן פירש הוא ז\"ל דמתניתין דנשא ישראלית ואיהו לא מצי מיבם שפיר קתני חולץ והכי הל\"ל דלא קתני מיבמין איידי דנקט בדידיה חולץ. וכך פירש ב\"י סימן קע\"ב משום האי איידי: \n",
+                    "<b>מפני שהיתה לו שעת הכושר</b>. ופרכינן בגמרא ומה בכך והא השתא איקרי כאן להקים לאחיו שם ולאו בר הכי הוא. ומשני א\"כ אין לך אשה כשירה ליבם שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה אחת קודם מיתתו דיסורי מיתה מתישים כוחו אלא אמרינן הואיל ומעיקרא בר הקמה הוה בת חליצה [היא] ה\"נ ל\"ש: \n",
+                    "<b>סריס חמה</b>. כתב הר\"ב וסימניו מפורשים כו' ופירשן רש\"י לקוי. רך. מחליק. חלק כבשר אשה דרך בשר איש להיות שעיר אשפר\"א *) בלע\"ז. רתיחות. אשקו\"מה *). כיפה. קילוח ארוך למרחוק. דיהה. שאינו קשור אלא צלול כמים. מחמיצין. מסריחין כששוהין בכלי. הבל. חמימות כעין עשן: \n",
+                    "<b>מפני שלא היתה לו שעת הכושר</b>. ולא חיישינן שמא הבריא בינתים כדחיישינן לענין מום במשנה ג' פ\"ו דבכורות דבודקין אותו ג' פעמים בתוך פ' יום דשאני התם דלחד אבר הלכך חיישינן אבל הכא דמחמת חולי כל הגוף הוא לא חיישינן. גמרא: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר לא כי אלא סריס חמה חולץ</b>. עיין ספ\"ה דנדה: \n",
+                    "<b>מפני שאין לו רפואה</b>. ושאני סריסות דבשעת מיתה דהא ודאי שאין לה רפואה ואפילו הכי מתיבמת דלאו משום שעת הכושר דמעיקרא הוא אלא דהתשת כחו דשעת מיתה לאו סירוס הוא אלא כחישות כח דאתחלה ביה מחמת מיתה. גמרא: \n",
+                    "<b>לקיים דברי ר\"ע</b>. עדות זו של רבי יהושע בן בתירה לקיים דברי ר\"ע העיד. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הסריס</b>. פירש הר\"ב סריס חמה דדומיא דאילונית דבידי שמים. סתמא כר\"ע. גמרא: \n",
+                    "<b>וכן אילונית</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ג' פ\"ב: \n",
+                    "<b>לא פסלה</b>. מן הכהונה שאין חליצתה חליצה. רש\"י: \n",
+                    "<b>מפני שהיא בעילת זנות</b>. שהרי היא עליו באיסור אשת אח שלא במקום מצוה והר\"ב שלא פירש כן בכאן אלא בסיפא משום דלשיטתיה אזיל כדמפרש במשנה ה' פרק ו' דחייבי לאוין עושין זונה ותיפוק לי' משום לאו דלא יבא פצוע דכא ולהראב\"ד וסייעתו שכתבתי שם דס\"ל דאין זונה אלא מחייבי כריתות מפרשינן לרישא נמי מטעמא דאיסור אשת אח כדפרישית: \n",
+                    "<b>וכן אילונית כו'</b>. מפני שבעילתה בעילת זנות. פירש הר\"ב דעומדת באיסור אשת אח דלא כר\"י דמשנה ה' פ\"ו ומיירי בהכיר בה האח דאל\"כ הוי קדושי טעות ולא היתה אשת אח מעולם כמ\"ש בסוף משנה א' דפ\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סריס חמה כו' מאכילה בתרומה</b>. דסריס חמה כשר לבוא בקהל כדילפינן בגמרא בריש פירקין (יבמות דף ע״ה) מדלא כתיב הפצוע דהוי משמע מעיקרו ממעי אמו ובברייתא מייתי לה מג״ש נאמר (דברים כ״ג:ב׳) לא יבא פצוע ונאמר (שם) לא יבא ממזר מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם. ועיין מ״ש במשנה ד' פ״ד דסוטה. וא״ת כיון דכשר לבא בקהל פשיטא דמאכילה בתרומה. מיתרצה בגמרא דהכא דמהו דתימא מוליד מאכיל דדייקינן ויליד ביתו הם יאכלו. שאינו מוליד אינו מאכיל קמ״ל: \n",
+                    "<b>אנדרוגינוס כהן וכו'</b>. כתב הר\"ב והדר ביה רבי יוסי וכו' וכלומר וכן הלכה כמו שחזר בו וכן פסק הר\"ב בספ\"ו ממסכת בכורות וכן פסק הרמב\"ם ועיין מ\"ש לקמן בזה: \n",
+                    "<b>אנדרוגינוס</b>. כתב בספר התשבי שהיא מלה יוונית אנדרי איש גינוס אשה: \n",
+                    "<b>אבל לא נישא</b>. פירש הר\"ב והשוכב עמו הוי בא על הזכור בין בזכרות שלו בין בנקבות שלו דכתיב (ויקרא י״ח:כ״ב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה איזהו זכר שיש בו שני משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס כלומר זכר כל זכרים במשמע משכבי לרבות משכב שני של אנדרוגינוס והא דתנן ריש פ\"ו ולא חלק בין ביאה לביאה ופי' הר\"ב ממשכבי אשה. מאשה קאמר דיליף. גמרא [דף פ\"ג ב'] [* ופי' בזכרות לקמן בד\"ה חייבים וכו']: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר</b>. כתבו התוספות דגרסינן רבי אליעזר ונ\"ל שצ\"ל ר' אלעזר מדאמרינן עלה בגמרא [פ\"ד א'] א\"ר כשהלכתי ללמוד תורה לפני ר' אלעזר בן שמוע וכו' ולא הניחוני ללמוד אלא דבר א' במשנתינו ר\"א אומר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר ש\"מ דר\"א בן שמוע הוא שאמר זה ור' אלעזר שמו כמ\"ש רש\"י בפרקין דף ע\"ב וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו מעשרה פרקיו שהקדים לפי' המשניות [ולעד\"ן שהתוספות מוכחי מכאן גרסתם דהא ר\"א בן שמוע למד לרבי. ר' אליעזר אומר אנדרוגינוס וכו' ולא אמר אני אומר אנדרוגינוס וכו' הרי משמיה דזולתו אמר והוא ר' אליעזר. וק\"ל כן נ\"ל]: \n",
+                    "<b>חייבין עליו סקילה כזכר</b>. כתב הר\"ב דווקא במקום זכרות. כלומר מאחריו. נ\"י ועיין ברפ\"ו. ובגמרא דס\"ל דה\"ק קרא את זכר לא תשכב משכבי אשה. את זכרות של מי שיש בו שני משכבות לא תשכב. וזכר גרידא נפקא ליה מואת. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"א וכ\"פ הרמב\"ם ולעיל פסקו דבריה בפני עצמו הוא. וכתב נ\"י בשם הרשב\"א וז\"ל. ולא ידעתי היאך יתקיימו שני פסקים הללו שאם אתה מספקו בנקיבה היאך אתה סוקל על ביאתו כזכר. ושמא הוא סובר דאף ר\"א סבר דבריה בפני עצמו הוא. אלא שחייבין עליו סקילה כזכר. מגזירת הכתיב דואת זכר וכו' וכי כתיב את זכר. לאו דקרייה רחמנא זכר אלא לומר שאין חייבין במי שיש בו ב' משכבות דהיינו אנדרוגינוס אלא ממקום זכרות והיינו דאמרינן לא לכל אר\"א אנדרוגינוס זכר הוא ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>יש מותרות וכו'</b>. כתבו התוספות כן דרך התנא לאחר שפירש הלכות המסכת חוזר ושונה אותם בלשון קנר כדי שיהיו מסודרים בידך ושמורים בפה ובלב. ועוד י\"ל דנקטינהו לכולהו משום בבא דאסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן. דאע\"ג דמכח בעל דמית קא מייבם לא אסרי לה איבם אע\"ג דאסורות לבעליהן. וז\"ל הנ\"י דאע\"ג דבעליהן בעמוד והוצא קאי. ואיהו גופיה לא הוה בר הקמת זרע באשה זו. אפ\"ה אחיו מיקם לו זרע ומיבמה: \n",
+                    "<b>ואלו מותרות וכו'</b>. תנא ושייר כדמסיק בגמרא: \n",
+                    "<b>חלל שנשא כשרה כו'</b>. כך גירסת רש\"י ז\"ל והחלל מותר בה והיא מותרת בו מ\"מ כיון שבא עליה נתחללה לכהונה ויש גורסים כשר וכן גורס הרמב\"ם בפירושו וכן הגירסא בירושלמי כשר שנשא כשרה ויש לו אח חלל ופשיט מינה דהוזהרה כשרה להנשא לפסולים אבל א\"א לגרוס כן לפום גמרא דילן כמ\"ש [הר\"ב] לעיל דדייקינן דלהכי קתני נשא מפני שנתחללה בביאתו דש\"מ בחלל שנשא כשירה איירינן ודייקינן נמי מינה בגמרא דלא הוזהרו וכו' מדקתני חלל שנשא כשרה בכלל המותרים לבעליהן והכי הלכתא [וכמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פרק בתרא דקידושין] נ\"י. ועיין מ\"ש בסוף משנה ז' פ\"ק דקידושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כהן גדול שקידש</b>. כאן שנה ר' שדין יבום מן האירוסין. וכן מוכח ממתניתין דרפ\"ג דכתובות עיין במשנה ד' פ\"ד מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ויש לו אח כהן גדול</b>. כההיא דתנינן במשנה ט' פ\"ק דמגילה: \n",
+                    "<b>ושאר כל הנשים כו'</b>. לאו דוקא דהא איכא פצוע דכא וט\"ו עריות שמותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן וכו'. נ\"י בשם ירושלמי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שניה לבעל ולא שניה ליבם</b>. פי' הר\"ב אם אמו של בעל וכו' וכן לשון רש\"י. ונקטו קמייתא דמתני בברייתא כמו שהביאה הר\"ב במשנה ד' פרק ב' ועיין שם דמשכחת טפי ואפילו בתולות דמותרות לבעל ואסורות ליבם והיינו דפי' בסמוך אכתובה מנה ומאתים ואילו אם אמו בלבד אין לה אלא מנה בהכרח: \n",
+                    "<b>אין לה כתובה</b>. כתב הר\"ב אבל תוספת יש לה דמתנה בעלמא יהיב לה משום חיבת ביאה. רש\"י בפרק י\"א דכתובות דף ק\"א: \n",
+                    "<b>ולא פירות</b>. פירש הר\"ב אין משלם לה פירות שאכל וכן פירש\"י וכתב הר\"ן בכאן ופרק י\"א דכתובות שכן הוא בירושלמי. והקשו בתוספות דכתובות ד' ק' ודפרק איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס\"ד.) דמאי קמ\"לן בפירות דהא קרן גופי' אם אכלו אין לה כדתנן ולא בלאות אלא אין לה פירות שליקט והם עדיין בעין א\"נ תקנות פירות קאמר דאין לה כגון שנשבית ולותה ופדתה עצמה דומיא דמזונות עד כאן. ויש לי לתרץ דברי רש\"י והר\"ב דאע\"ג דבכלל ולא בלאות הוה ולא פירות. לפי פירושם מ\"מ נקטה התנא בהדיא משום סיפא דאלמנה לכהן גדול כו' דהוי רבותא דאפילו פירות שאכל יש לה. אבל בסוף פרק י\"א דכתובות פי' רש\"י ולא פירות דין פירות. והוא פרקונה שתקנו חכמים תחת פירות. ומ\"ש הר\"ב משום דתנאי כתובה ככתובה ומש\"ה הוא הדין לכל תנאי כתובה. אלא דפירות איצטריך. דסד\"א דמשום פרקונה כו' וכן מזונות איצטריך דסד\"א דא\"א לה בלא מזונות וליחייב בה. ומ\"מ קשיא דלא תנן לאינך דיני דריש פ\"י. ונימוקי יוסף הביא מקצתן לא זכאין במציאתה כו' אף כאן בשם תוספתא: \n",
+                    "<b>ולא מזונות</b>. פירש הר\"ב בהלך למדינת הים ולותה כו' ותימה דהא בכי הא אפילו אלמנה לכ\"ג לית לה כדפירש הר\"ב בסמוך. ומיהו להרמב\"ם דפי' נמי הכי לא קשיא. דהוא ז\"ל פסק בפרק כ\"ד מה' אישות. דאלמנה יש לה מזונות בלותה ואכלה. ולרש\"י נמי לא קשיא דמשום דבגמרא בעי לאלמנה לכ\"ג בדין מזונות ולותה ואכלה. הילכך מפרש למתניתין כס\"ד דאבעיין שכן דרכו בהרבה מקומות. וכבר כתבתי בכיוצא בזה במס' פאה פ\"ב אבל הר\"ב יש לו לפרש המשנה כפי האמת שא\"א לפרש בלותה כיון דאף אלמנה לכה\"ג אין לה לפי דעתו ז\"ל וכן הסכמת הפוסקים. וז\"ל התוספות בפ' איזהו נשך שניה אין לה מזונות לאו ביתבה תותיה וכו' ובלוותה ליכא לאוקמי דהא אלמנה לכ\"ג נמי לית לה בכה\"ג אלא לאחר מיתה מיירי דס\"ד דיש לה כמו באלמנה ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולא בלאות</b>. פי' הר\"ב דנכסי מלוג. ודין נכסי צאן ברזל פי' בסוף פרק י\"א דכתובות: \n",
+                    "<b>והולד כשר</b>. ואפילו מזוהם לכהונה לא הוי מדאמרינן בגמרא שהיא מרגילתו אלמא לא פסיל לה ולא לזרעה כלל. נ\"י: \n",
+                    "<b>וכופין אותו להוציא</b>. אע\"פ שיש לה בנים ואיכא לעז עליהם ביציאתה הכא לא חיישינן. נ\"י: \n",
+                    "<b>וחלוצה לכהן הדיוט</b>. כתב הר\"ב ובפרק אלו הן הלוקין מוכח דחלוצה לכ\"ג דאורייתא היא וכו' אמינא דכי ניים ושכיב ר\"ב אמר להא מלתא דבהדיא אמרינן בגמרא דהכא ודפ\"ב דף כ\"ד דחלוצה מדרבנן אלא דאסמכוה אקרא דואשה גרושה אוי\"ו יתירה וכן בריש פרק [ד'] דקידושין לא כתבה הר\"ב בהדי פסולי כהונה לא בכהן הדיוט ולא בכהן גדול [* ועוד במכילתין פ\"ד משנה ח' פירש הר\"ב אחות חלוצה מד\"ס ומשם הביאו התוספות דריש פרק הלוקין ראיה דחלוצה דרבנן] וכי תימא דהכי קאמר דלכהן גדול אסורה החלוצה מדאורייתא לפי שהיא אלמנה אם כן מאי האי דקאמר דהכי מוכח באלו הן הלוקין. ועוד קשיא על מ\"ש הר\"ב דהללו מדברי תורה והללו מד\"ס וכתב דאף על גב דחלוצה מד\"ס עשאוה כשל תורה לענין זה. קשה דמאי טעמא עשאו חלוצה כשל תורה יותר מן השניות ובהדיא איתא בגמרא דמשום הך קושיא צריכין לטעם אחר דשהוא מרגילה והיא מרגילתו. וכתב הר\"ב בפרק י\"א דכתובות והויא חלוצה כמו באלמנה לכ\"ג דה\"נ כיון שחלוצה מיפסלא מתרומה [הואיל ומחמת קדושת כהונה מיתסרא] לא היא מרגילתו. אבל לטעמא דהללו מדברי תורה והללו מדברי סופרים אין הכי נמי דחלוצה דינה כדין השניה. והא דתני לה בהדי דדברי תורה כתב ב\"י סימן קי\"ו די\"ל דאשיגרת לישנא הוא שכן דרך בכל מקום לשנות חלוצה בהדי גרושה ולא משום דדינם שוה לענין זה ע\"כ. וכ\"כ המגיד פרק א' מה\"א והר\"ן בפרק בני העיר וכך כתבו התוספות בפרק אלו הן הלוקין: \n",
+                    "<b>יש להן כתובה</b>. כתב הר\"ב ופירות כו' כיון דשלא כדין אכלן דהא אינו חייב בפרקונה כדאמר רבא בפרק נערה. תוספות. ומ\"ש וה\"מ כשהכיר בהן כו' אבל בשנייה אפילו הכיר בהן. עיין בספי\"א דכתובות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא תאכל במעשר</b>. כתב הר\"ב מתניתין ר\"מ היא דאמר מעשר ראשון אסור לזרים. וטעמא דכתיב (במדבר י״ח:כ״ד) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה מה תרומה אסורה לזרים אף מעשר ראשון אסור לזרים. אבל מיתה וחומש לא דאמעוט מדכתיב ומתו בו ולא במעשר ויסף חמישיתו עליו ולא על המעשר ורבנן לחייב מיתה בטבל טבול למעשר קראו הכתוב תרומה. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מת ולה ממנו בן תאכל במעשר</b>. פי' הר'\"ב ולא בתרומה שהרי יש לה זרע מן הזר ואע\"ג דקרא וזרע אין לה ושבה בבת כהן כתיב. מרבינן מיניה לקמן בת ישראל האוכלת בשביל בנה כהן וניסת לזר כו'. רש\"י: \n",
+                    "<b>מת בנה מישראל תאכל במעשר</b>. דהדרא אכלה ילפינן מובת כהן וגו' דכולי ובת יתירא הוא וכמו שכתבתי במשנה ד' פרק ז' לענין ההוא דרשא דהתם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>האשה שהלך בעלה למדינת הים</b>. איידי דאיירי לעיל ביש מותרות בפסול תרומה ומעשר קתני נמי הא פירקא בתריה דאיירי נמי בהכי דקתני היתה בת לוי כו'. תוספות: \n",
+                    "<b>ואמרו לה</b>. פי' הר\"ב שא\"ל ע\"א וכתב נמוקי יוסף אף ע\"ג דקתני ואמרו לה לשון רבים הא איתא בריש פרק ג' דכריתות דאורחיה דתנא הוא למתני אמרו לו אפילו משום חד ע\"כ ועיין מ\"ב פט\"ז ואפשר לתת טעם לאשמעינן דאפילו היתה האמירה ע\"י רבים כגון עד מפי עד אפילו הכי תנשא כדתנן בסוף מכילתין ואורחיה דתנא לאשמעינן בקיצור לדבר המפורש כבר כמ\"ש לעיל פ\"ו מ\"ד ועיין לקמן פרק י\"ב מ\"ה ובפ\"ז דגיטין מ\"ד: \n",
+                    "<b>וניסת</b>. פי' נכנסה לחופה כמ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>תצא מזה ומזה</b>. וכ הר\"ב ואע\"ג דהימנוהו רבנן לעד אחד כו' ואין זה עוקר דבר מן התורה ולא מטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה דהא מפרש הר\"ב לקמן אחיו של ראשון חולץ מן התורה כו' ואי הכי איפכא הוה [וכן בצריכה גט משני דמשום הרואים בלבד ואי הכי מדאורייתא בעיא גט] אלא טעמא דמלתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורסם וניכרים דברי אמת שיהא חשוב כעדות. והא דקאמר משום עגונה. הכי קאמר חכמים שהם מחמירין בכל מקום הקלו בזה וחשבו פירסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא באו עליו עדי הכחשה והיינו דאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד וכו' אלמא דאורייתא היא כך כתב נמוקי יוסף בשם הרא\"ה ושתלמידו הריטב\"א שבחהו בזה ע\"כ. ואומר אני שודאי הוא ראוי להשתבח שהרי היא כעין נבואה כדאיתא בפ\"ק דב\"ב [יב.] דמתאמרה מפי הרמב\"ם ז\"ל כוותיה כמ\"ש בסוף הלכות גרושין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל התוספות כתבו דתקנת חכמים היא ולא הוה עוקר דבר מן התורה כיון שיש בדבר קצת טעם וסמך וכ\"כ בפ\"ו דנזיר דף מ\"ג ע\"ב בד\"ה והאי מת מצוה כו' ועיין מ\"ש בסוף מסכת נדרים: \n",
+                    "<b>תצא מזה מזה</b>. כתב הר\"ב ובגמרא מוכח דניסת ע\"פ ב' עדים נמי כו' ולא דמי להוחלפו דספ\"ג דהתם מאי הוה לה למעבד דסברה זו היא בעלה אבל הכא לא הוה לה להנשא לאחר דדילמא סהדי שקרי נינהו: \n",
+                    "<b>ואין לה כתובה</b>. כתב נמוקי יוסף כתובה מנה ומאתים ותוספת ונדוניא דהא עוברת על דת היא ובעוברת על דת וחברותיה אמרינן בכתובות שאין לה תוספת וזו ודאי אף נדוניא אין לה דהא כתובת בנין דכרין שהיא הנדוניא אין ליורשיה ואי איהי שקלה כל שכן זרעה וזו ראיה שאין עליה תשובה הריטב\"א ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפירושו לא כתב אלא דאף תוספת אין לה וכך כתב המגיד פרק י' מהלכות גירושין וטעמא דנדוניא בכלל הבלאות: \n",
+                    "<b>ולא פירות</b>. משני מה שאכל קודם שבא ראשון ירושלמי. נ\"י: \n",
+                    "<b>ולא מזונות</b>. ואפילו מה שלוותה ואכלה תחתיו. רש\"י: \n",
+                    "<b>ולא בלאות</b>. עיין סוף פרק י\"א דכתובות: \n",
+                    "<b>אם נטלה מזה ומזה תחזיר</b>. גמרא פשיטא מהו דתימא כיון דתפסה לא מפקינן מינה קמ\"ל ואפילו תפסה שלא בעדים דלא מהני לה שום מיגו [* ופי' בירושלמי דדוקא מה שנטלה לאחר שבא הראשון אבל מה שתפסה קודם לכן לא תחזיר ואפילו תפסה בעדים. ומסיים בירושלמי כמו דלא מפקא מיניה כך לא מפקא מינה ע\"כ כלומר השוו המדות דלפי הסברא היתה מחוייבת להחזיר כשתפסה קודם שבא ראשון דלא ידעה שאסירה לו]: \n",
+                    "<b>והולד ממזר מזה ומזה</b>. פי' הר\"ב אם החזירה הראשון וילדה ופי' הרמב\"ם קודם שגירש השני ויהיב המגיד טעמא בפרק י' מה\"ג דאחר שגרשה השני דאפילו היה כמחזיר גרושתו אחר שנשאת. הא קי\"ל שאין ממזר מחייבי לאוין ולא קנסו בו חכמים ומ\"ש הר\"ב מדבריהם לומר שאסור בממזרת: \n",
+                    "<b>ולא זה וזה מטמאין לה</b>. דכתיב (ויקרא כ״א:ד׳) לא יטמא בעל בעמיו להחלו ללמד שאינו מטמא על אשתו פסולה. גמרא. וזו פסולה לו דאשת כהן אפילו שנאנסה אסורה לבעלה: [מטמאין. המ\"ם בחיר\"ק והטי\"ת דגושה ותי\"ו התפעל מובלע בדגשות הטי\"ת]: \n",
+                    "<b>ולא זה וזה זכאין כו'</b>. פי' הר\"ב דטעמא מאי כו' ופירש המגיד דהיינו הראשון אבל השני מדינא לית ליה: \n",
+                    "<b>נפסלה  מן הכהונה</b>. פי' הר\"ב משום זונה דאע\"פ שהיא אשת ישראל ומותרת לבעלה כשנאנסה. פסולה מיהת לכהונה כמ\"ש סוף פ\"ג: \n",
+                    "<b>מן המעשר</b>. כתב הר\"ב קנסא היא וכו' ונסתפקו התוספות [צא. ד\"ה אמר] אי מתניתין <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ר\"מ היא כדלעיל אבל לרבנן לא גרעה מזרה אחרת. א\"נ אפילו כרבנן וקנסוה שלא ליתן לה מעשר אף על פי שמותרת לאכלו [* ולהרמב\"ם בריש הלכות מעשר מפשט פשיטא ליה דקנסוה]: \n",
+                    "<b>ומן התרומה</b>. פירש הר\"ב אפילו תרומה דרבנן. דאילו בתרומה דאורייתא לא איצטריך למתני דכיון דקנסוה אמעשר כ\"ש אתרומה: \n",
+                    "<b>ואין יורשים כו' את כתובתה</b>. פי' הר\"ב כתובת בנין דכרין. מפורש במשנה י' פ\"ד דכתובות. וצריכא לאשמעינן דאפילו לזרעה קנסו רבנן. גמרא: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כתובתה על נכסי כו' ר' אלעזר אומר וכו'</b>. בגמרא פליגי איכא מ\"ד דבתראי מודו לקמאי. ר\"ש מודה לר\"א דאי לא קניס בביאה דעיקר איסורא כל שכן בממונא. ור\"א לא מודה לר\"ש באיסורא. ותרווייהו מודו לר\"י דביתבה תותיה לא קנסו כ\"ש בכתובה דלמשקל ומפיק. ורבי יוסי לא מודה להו ביתבה תותיה. ור' יוחנן אמר קמאי מודו לבתראי. ר' יוסי מודה לר\"א כתובה דמדידיה לדידה לא קניס כ\"ש במדידה לדידיה. ור\"א לא מודה לר\"י במדידיה לדידה. ותרווייהו מודו לר\"ש דבמחיים לא קנסו כ\"ש לאחר מיתה ור\"ש לא מודה במחיים: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר ביאתה וכו'</b>. כתב הר\"ב ארישא פליג דקתני לא מיבמין. וכן לשון רש\"י. ונ\"ל שרוצה לומר דפליג וסבר דאפילו לכתחלה מיבם והא דתנן פוטרת צרתה משום דאשכחן בפי\"ג דיש נשים שאין פוטרות צרותיהן קמ\"ל דזו פוטרת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ופטירה מן הקרבן</b>. כתב הר\"ב ולית הלכתא כו' וטעמא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שאין זו הוראת בית דין אלא טעות כדאיתא בגמרא וכ\"כ הרמב\"ם פי\"ד מה' שגגות אע\"פ שבפירושו כתב בלשון אחר: \n",
+                    "<b>וקלקלה</b>. מפרש רבי יוחנן בגמרא ותניא כוותיה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דלהכי לא שריא. אבל זינתה לא. מ\"ט אתון הוא דשויתון פנויה [*ועיין בדבור דלעיל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים וכו'</b>. יש לפרש דאו בנה קאמר דכיון שזה שהוא בכאן אנו יודעים אימתי מת וכשאומרים אחר כך שאותו שבמדינת הים מת ביום פלוני ממילא ידעינן על מי שהעידו שמת ראשון: \n",
+                    "<b>ואחר כך אמרו לה חלוף כו'</b>. שנים אחרים הזימו לראשונים והתורה האמינה להמזימין יותר מן הראשונים. נ\"י. וטעמא אכתוב במשנה ד' פ\"ק דמכות [והוא לפי שהעדות על עצמן של עדים והן אין נאמנים על עצמן] ועיין במשנה ד' פרק ט\"ו: \n",
+                    "<b>והולד ראשון ואחרון</b>. ה\"ל למתני סתם והולד ממזר אלא משום סיפא דמחלק בין ראשון לאחרון תנא נמי הכי ברישא. גמרא: \n",
+                    "<b>אמרו לה מת בנך כו' והולד ראשון ואחרון ממזר</b>. אליבא דכ\"ע שהרי פוגע הוא באשת אחיו כיון שהיה לו בן כשמת ואשת אח בכרת. נ\"י: \n",
+                    "<b>אמרו לה מת בעליך כו' תצא</b>. דקנסינן לה אע\"פ שכבר מת משום דאיבעי לה לאמתוני ולחקור האמת ולית לה כתובה ולא שום תנאי כתובה. הולד הראשון. דלפני השמועה שנולד בעוד שבעלה חי [ממזר]. והאחרון. דלאחר שמועה כלומר שלא רצה היבם לגרשה. אינו ממזר. מן התורה אלא מדרבנן דקנסוה. כ\"כ נ\"י. והרי מצאנו לו חבר להטור שכ\"כ ג\"כ ס\"ס י\"ז והב\"י לא הביא לו ראיה [* ומ\"מ ז\"ש נ\"י שלא רצה היבם כו' אע\"פ שהדין דין אמת מ\"מ מתני' לאו *) [בהכי] מיירי ולהכי שלא בדקדוק כתב כן]: \n",
+                    "<b>מותרת לחזור לו</b>. אף ע\"פ שנתן לה אחרון גט לפי שא\"צ גט ואין חוששין שמא יאמרו א\"א יוצאת בלא גט כדאמרינן בנשאת דתלו למימר דבטעות הוו קדושין שהיתה סבורה שמת בעלה ולא היה אמת והואיל ולא עבדה איסורא לא קנסינן לה אבל בנשאת דעבדה אסורא קנסינן לה. גמרא דף פ\"ט. וכתב נמוקי יוסף לאו עבדה ממש שנבעלה אלא כיון שנכנסה לחופה אע\"פ שלא נבעלה עבדה איסורא קרינן לה דהא לא שרינן לה הכא אלא בנתקדשה בלבד וטעם קנס זה כדי לעגן אותה שלא תנשא בלא גט. א\"נ כדפרשו בירושלמי והוא הנכון משני צריכה גט כדי לברר איסורו של ראשון שיהא הולד ממנו ממזר אם החזירה קודם גירושי השני ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובאו ואמרו לו</b>. כתבו התוספות דהאי א\"ל היינו דוקא כשא\"ל ב' עדים שמתה אשתו אבל כשאמר לו ע\"א על מיתת אשתו אין יכול לישא אחותה ומדברי רש\"י לא משמע כן והמגיד פ\"י מה' גירושין כתב כדברי התוספות. ב\"י ס\"ס ט\"ו:  ",
+                    "<b>מותרת לחזור לו</b>. כתב הר\"ב ושכב איש אותה ואין שכיבת אחותה וכו' דה\"א דק\"ו הוא ומה במקום שבא על אשת איש דיש לה היתר בחייו ע\"י גט נאסר בעלה האוסרה. מקום שבא על איסור חמור כגון אחות אשתו שאשתו אוסרת אחותה כל ימיה אינו דין שנאסר אשתו האוסרת אחותה קמ\"ל קרא ושכב וגו' דמזיד לא אסרה הלכך בשוגג כי מתני' לא גזרו בה רבנן. גמרא:  ",
+                    "<b>ומותר בקרובות שניה</b>. כתב הר\"ב לישא בתה וכן פי' במשנה דלקמן והוא הדין לכל הקרובות אלא שזאת היא הראשונה הנשנית בריש פ\"ק. וכיוצא בזה בפרק דלעיל משנה ג':  ",
+                    "<b>ושניה מותרת בקרוביו</b>. דנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו מתני' דלא כר' יהודה. דריש פרק דלקמן. ואם מתה ראשונה מותר בשניה. דפקע לה איסור אחות אשה וכ\"ש דאם מתה השניה דמותר בראשונה. ב\"י [סי' ט\"ו]:  ",
+                    "<b>ר\"י אומר כל שפוסל על ידי אחרים</b>. פי' הר\"ב דאזלי ארוסתו וגיסו כו' דכיון דנפקא מיניה בגיטא אפסלה לה מבעלה דהא להכי צריכה גט שיאמרו גירשה ואח\"כ נשאה זה ונמצאת שכשמחזירה עכשיו שהוא מחזיר גרושתו לאחר שנישאת אבל היכא דאזלי אשתו וגיסו וכו' דליכא למימר תנאה הוה בנשואין פירש\"י בגמרא לעיל דהא כ\"ע ידעי דאין אדם משים בעילתו בעילת זנות הלכך קים להו דנשואין שנייה אינה כלום ולא בעי גט כו'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכתב עוד ולתנא קמא טעמא דהניסת בעד אחד אסור לחזור. לאו משום שמא יאמרו זה מחזיר גרושתו אלא משום דלא דייקא שפיר הלכך מאן דנסבה פסל לה אקמא:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה</b>. עיין מ\"ש בריש מתניתין דלעיל: \n",
+                    "<b>מותר בראשונה</b>. וכתב הר\"ב ותניא אנס אשה וכו' ברייתא בגמרא ר\"פ דלקמן והא דנקט בתה כתבתי לעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על ידי אחין</b>. עליהן. נ\"י:  ",
+                    "<b>הוא פוסל</b>. כתב הר\"ב דביאתו ביאה דוקא לענין יבום וכמאמר כמ\"ש הר\"ב במשנה ח' ועיין במשנה ה' פ\"ה דנדה ומ\"ש עוד הר\"ב שיש לו גט ויש לו מאמר וכ\"כ הרמב\"ם וחליצה לא כדכתבו לקמן מ\"ד פרק י\"ב דלרבנן אין בחליצת קטן כלום. וקשיא דאם חליצה ביבמה לית לי' כ\"ש גט דלית ליה דהא בגדול לא אתי גט אלא מכח חליצה. וכן חזר בו הרמב\"ם בפרק ה' מהלכות יבום דאין לו גט וכ\"כ הטור סימן ק\"ע והיינו נמי דבגמרא מפרש שכ' הר\"ב בסמוך לא נקיט בההוא ברייתא דמינה מפרשינן הכי. אלא מאמר בלחוד. ורבינו ירוחם בסוף נתיב כ\"ה כתב דיש לו גט ויש לו חליצה:  ",
+                    "<b>כיצד בן תשע וכו' פסל ע\"י אחין</b>. שעשו בה מאמר תחלה דהא כיצד אבסוף קאי. לשון רש\"י:  "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר לא פסל</b>. דלרבי שמעון ספק קניא ספק לא קניא. אי קניא קני לגמרי ולא קמהניא ביאת אחיו וכן ביאתו בצרתה ואי לא קני הוה ליה כמי שלא בעל לא זו ולא זו ומותר לקיים הראשונה. אבל שניה לא מקיים דדילמא ביאתו קניא בראשונה וקיימא שניה עליה באיסור שני בתים. רש\"י: \n",
+                    "<b>חולצת ולא מתיבמת</b>. עיין במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>נשא אשה ומת הרי זו פטורה</b>. פירש הר\"ב דאין קנינו קנין כלום כלומר אפילו מדרבנן דלא תקנו לו נישואין כדאיתא בגמרא ריש פרק י\"ד [קי\"ב. ] כיון דאתא לכלל נישואין ואע\"ג דבקטנה תקנו משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם לא ידע</b>. המלה מפורשת ברפ\"ח: \n",
+                    "<b>והשניה או חולצת או מתיבמת</b>. ופליגא אמשנה ט' דפ\"ג דתנן חולצת ולא מתיבמת משום דמאמר דוחה אפילו לצרת בעלת זיקת שני יבמין וה\"נ הרי עשו ביאת קטן כמאמר בגדול. אלא ההוא תנא גזר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>משום שתי יבמות הבאות מבית א' כמפורש התם ומשום דבגדול קאי אשמעינן בגדול והוא הדין לקטן והאי תנא דהכא סבירא ליה דלא גזר. ומשום דבקטן קאי אשמעינן בקטן והוא הדין לגדול. הכי איתא בגמרא. והוא הדין דתנא דהכא פליג אמתניתין דלעיל בפרקין. בן תשע שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתיבמת. ואע\"ג דליכא צרה. אפילו הכי גזרו שעליה זיקת שני יבמין. משום שתי יבמות הבאות מבית אחד: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר מיבם לאיזו שירצה</b>. כתב הר\"ב דלית ליה לרבי שמעון זיקת שני יבמין. וכ\"כ רש\"י. ורוצה לומר דלא משכחת אליביה דר' שמעון זיקת שני יבמין משום דמספקא ליה אי קני לגמרי אי לא קני כלל. ומ\"ש והכי נמי אמרינן בפרק ד' אחין. כלומר וה\"נ אמרינן במאמר בגדול דפליג ר' שמעון בפרק ד' אחין. שוב מצאתי כדברי בספר חכמת שלמה. וצריך עיון דלא אכפל ר' לאשמועינן במתניתין דלעיל דפליג [ר\"ש] וסבר [דשרי] ליבומי כשירצה כי היכי דאכפל לאשמעינן דרבי שמעון לא פסל: \n",
+                    "<b>וחולץ לשניה</b>. כתב הר\"ב ויבומי תרווייהו לא הואיל והוי צרתה במקצת מאמר דרבנן וכן לשון רש\"י. גם זה הלשון אינו מדוקדק. ולעיל פרק ד' אחין כתבו ויבומי תרווייהו לא דדילמא מאמר קני והוי ב' יבמות הבאות מבית אחד: \n",
+                    "<b>ואחד שהוא בן עשרים</b>. ולא נראו בו סימני סריס כמ\"ש הר\"ב בסוף פרק ה' דנדה. [* ומה שכתב הר\"ב המפורשים למעלה. רצונו לומר בפרק ח' משנה ד']: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נושאין על האנוסה וכו'</b>. איידי דתני בהאשה רבה דאין שכיבת אחותה אוסרתה תנא נמי האי פירקא. דאם אנס אשה מותר לישא קרובותיה. תוספות: \n",
+                    "<b>נושאין על האנוסה וכו'</b>. פי' הר\"ב בתה או אמה או אחותה וכן לשון רש\"י. ונקטי לישנא דברייתא שהביא הר\"ב לקמן בדין נטען מן האשה אבל ודאי דה\"ה וכ\"ש בשאר קרובות דשרי. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ואיש אשר יקח וכו' לומר לך דרך לקיחה וכו'. פירש\"י שהיתה ראשונה לקוחתו חייב על השניה כשבא עליה דבשניה ליכא למימר לקוחין דהא לא תפסי בה קדושין. וכתב נ\"י ומיהו קשה מנלן דמותר לישא בתה דילמא דכל היכא דאית בה לקוחין אסרה תורה ובין בשניה בין בראשונה. וי\"ל דמשמעות קראי הכי הוא שהקיחה היא בראשונה דהכי אסרה תורה לשכב באחת אחר שיש לו האחרת ואם הראשונה אנוסה לבד בשביל זה אינה שלו. ובגמרא פריך אלא מעתה ואיש אשר יקח את אחותו דרך לקיחה הוא דאסור דרך שכיבה שרי א\"ל לקוחין אמורים בתורה סתם. הראוין לשכיבה שכיבה. כי הכא גבי אחותו דליכא למימר לקוחין ממש דהא לא תפסי בה קדושין. הראוין לקיחה קיחה. כאשה ואמה אשה ואחותה דשייך בהו קיחה. אמרינן דדוקא בלקוחין אסרה תורה: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אוסר</b>. פירש הר\"ב דכתיב ולא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו ומנלן דבאנוסה. דכתיב מעלויה דקרא. ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף. ורבנן הא לא סמיך ליה אלא כי אתא קרא לשומרת יבם של אביו וכנף הראוי לאביו הוא. ותיפוק ליה משום דודתו לעבור עליו בשני לאוין ותיפוק ליה משום יבמה לשוק לעבור בשלשה לאוין. א\"נ לאחר מיתת אביו. ומ\"ש הר\"ב אבל חכמים אסרו וכו' קאי ארישא דמתניתין נושאין על האנוסה וכו' והא דאסרו לנטען כו' ולא אסרו לבניהם של המתירין דסוף פרק ב'. כדמפרש התם בגמרא נשי לגבי נשי שכיחין גברי לגבי גברי לא שכיחין. א\"נ נשי דלא מתסרי משכיבת המזנה בקרובותיה לא קפדי אהדדי. גברי דמתסרא עליו אשתו המזנה קפדי אהדדי. ומ\"ש הר\"ב קרובותיה פירש הרמב\"ם שנאסרה הביאה עמהם אם היתה אשתו ופשוט הוא. ומ\"ש ואתו לידי הרגל עבירה. ולשון רש\"י והוי אונס ומפתה על הנשואה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין כו'</b>. פירש הר\"ב דאחוה מן האב בעינן [כמפורש בריש פרק קמא] וגרים אין להם שאר [מן] האב כדמפרש בגמרא דרחמנא אפקרה לזרעם כזרע בהמה דכתיב (יחזקאל כ״ג:כ׳) וזרמת סוסים זרמתם. זרמת. זרע שהוא יורה כחץ כזרם מים המקלח בכח וכתב נמוקי יוסף דרישא בהורתן ולידתן שלא בקדושה וכן דייקא לישנא שנתגיירו עמה ע\"כ. והא דתנן הגיורת משום סיפא דלידתן בקדושה. דלא משכחת אלא כשנתגיירה האם ומכל מקום לא צריכא למימרא וכן הרמב\"ם והטור לא העתיקו אלא גרים וכו' ועיין במשנה ג' פרק ד' דכתובות מ\"ש בשם התוספות. וכתב עוד נ\"י והא דתנן לא חולצין ואינהו לאו אחין נינהו כלל אלא קמשמע לן אפילו מדרבנן אינן בתורת יבום וחליצה. ואיבעו למנסב נשי דהדדי לאחר מיתה אפילו יש להם בנים נסבי ובגמרא שקלו וטרו בה. ע\"כ. ומסקנת הפוסקים דכשנשאום לאחר שנתגיירו. דאיסורא איכא מדרבנן למנסב נשי דהדדי: \n",
+                    "<b>אפילו הורתו וכו'</b>. ולידתו בקדושה. והשני וכו' דאף על גב דהורתו של ראשון שלא בקדושה וכשתי אמהות דמיא ואיכא למימר דתהוי עליה כנכרית ואי בעי ליבומי מיבם אפילו הכי אסירי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i> וקיימי עליה באשת אח. גמרא. וכתבו התוספות וליכא למימר דאשמעינן רבותא טפי ואפילו הורתו ולידתו של ראשון שלא בקדושה. דהתם יכול להיות דשרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חמש נשים</b>. בפרק ב' דקדושין משנה ז' מעשה בחמש נשים ומעשה שהיה כך היה ומסרך תנא דהכא למתני נמי חמש נשים וכהאי גוונא בפרק ט\"ו משנה ז': \n",
+                    "<b>ויבום לכל אחת ואחת</b>. כתב הר\"ב והוא הדין דאחד כונם לכולן אלא כו' דילמא לכל חד וחד מתרמי דיליה כו' בגמרא דאי משום דלא מתרמי לכל חד עונה בחדש כדלעיל משנה י\"א פרק ד'. הא לא הוה אלא עצה טובה והוא הדין דטפי נמי כמפורש התם. וכתב המגיד סוף הלכות יבום ופשוט הוא אם רצו כולן לחלוץ לכל אחת הרשות בידן אבל לפי שמצות יבום קודמת פרשו במשנה דרך [עצה] ליבם כל אחד אחת. ע\"כ. וזה כמשנה ראשונה דסוף פרק קמא דבכורות ועיין משנה י\"ב פרק י\"ג מה שכתב בשם התוספות וכדברי הר\"ב בבכורות כן הלכה דלעולם מצות יבום קודמת [ואפילו יבמה לשם נוי ולשם ממון הואיל ופקע איסור אשת אח מינה כשמת אחיו בלא בנים הותרה לו לגמרי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובני הזקנה או חולצין או מייבמין</b>. פירוש אחר שבני הכלה חלצו תחלה כ\"כ הרמב\"ם פרק ח' מה\"י וטור סימן קע\"ו ופשוט [הוא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחולקים חלק אחד</b>. פירש הר\"ב חלק כאחד כו' דקסבר האי תנא אין חולקין כו' כלומר ולא קיימא לן כוותיה דהאי תנא רבי יהודה הוא ולטעמיה דס\"ל מעלין מתרומה ליוחסין ולא קיימא לן הכי כמו שאכתוב בס\"ד במשנה ח' פ\"ב דכתובות. ומיהו תו סתם לן תנא דאין חולקין כו' בסוף אותו פרק ויש לי בזה קושיא בדעת הרמב\"ם בחבורו כמו שאכתוב במשנה ח' פרק ב' דכתובות: \n",
+                    "<b>ושחררו</b>. מפרש בגמרא אימא כופין אותם ומשחררין זה את זה דלישא שפחה אינו יכול. בת חורין אינו יכול. כדתנן במשנה ה' פ\"ד דגיטין: \n",
+                    "<b>ואינן מיטמאין למתים</b>. כתבו התוספות תימה לר' יצחק דאמאי לא קתני נמי ואין סופגין את הארבעים כדקתני בסיפא ואי משום דקתני בסיפא לא חש לשנותו הא קתני ואין מיטמאין למתים ואף על גב דתנא בסיפא ע\"כ. אבל ואין חולקין בקדשי המקדש כו' לא חש למתני ברישא משום דתנן להו בסיפא: \n",
+                    "<b>סופגין</b>. פירש הר\"ב במשנה ה' פרק ו' דזבחים: \n",
+                    "<b>אינן משלמין קרן וחומש</b>. אבל צריכין להפריש משום כפרה. תוספות: \n",
+                    "<b>ואינן חולקין על הגורן</b>. שהמשוחרר ישראל הוא. רש\"י. וכתבו התוספות ואפילו יבואו שניהם על הגורן ויהיו מתנין אם כהן אני תנו לי בשבילי ואם חבירי כהן תנו לי בשבילו אפ\"ה אין חולקין כיון דאין אוכלין דילמא אתי לידי תקלה: ואין נותנים להם קדשים. פירש הר\"ב להקריב. וכן פירש רש'\"י בלשון ראשון ומלתא דפשיטא שאסורים להקריב. אלא נ\"ל דהכי קאמר שאין נותנים להם קדשים להקריב ושהם יתנו אח\"כ לכל כהן שירצו אפילו שאינו במשמר ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>ואין מוציאים שלהם מידם</b>. פירש הר\"ב כגון אם נולד להם בכור כן פירש רש\"י בלשון אחר ולאותו פירוש מפרש נמי ואין נותנים להם בבכור אבל לפירוש קמא שפירש הר\"ב להקריב מפ' ואין מוציאין וכו' ואם היו חייבים חטאת או אשם או עולה אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר דכל חד אמר אנא כהן אנא וכהן מקריב בכל שעה שירצה ואפילו במשמר שאינו שלו אלא או יקריבו להם קרבנותיהן ויחזרו להם הבשר [* והעור] ויתנום לכל מי שירצו או אלו יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב [* את קרבנם או ישהו את קרבנם עד שיתרצו הם לתתם לאנשי משמר.] ע\"כ. [והכי ה\"ל להר\"ב לפרש] ואי משום שהקשה על זה בקו' מפרק הגוזל קמא דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא מצי משוי. הרי תירצו התוספות דשאני הכא שאם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע\"י הדחק ראוי לעבוד עבודה כדמפורש בהגוזל וכן מצא הר\"ר אלחנן בהדיא בירושלמי דמסיק דהתערובות עבדינן להו כזקן וחולה דתנינן אין מוציאין שלהם מידם ע\"כ. ועוד שראוי היה לו לפרש רישא וסיפא בחד מחתא. ומ\"ש הר\"ב כגון לרבות חרמים דדכותיה דבכור. כמו שפירש רש\"י בבכור וחרמים: \n",
+                    "<b>ובכורו יהא רועה</b>. השתא אורי לה מאי עביד בבכור שלו. רש\"י: \n",
+                    "<b>יהא רועה וכו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אפילו בזמן הבית דהא לא מצו למכייפינהו למיתן לכהנים לאקרובי ולאכול את בשרו ואינהו נמי לא מצי למיתביה לכהן ולהחזיר להן הבשר דבכור תם אינו נאכל אלא לכהנים דכתיב ביה (במדבר י״ח:י״ח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה הלכך ירעה עד שיסתאב ומותר לשוחטו במדינה ויאכלוהו הם דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל דמתנת כהונה והכא גזל ליכא דהמוציא מחבירו עליו הראיה. רש\"י: \n",
+                    "<b>עד שיסתאב</b>. שיפול בו מום ופירשו הר\"ב במשנה ט' פרק בתרא דמנחות: \n",
+                    "<b>ונותנים עליו חומרי כהנים וכו'</b>. פירש הר\"ב שמנחתן נקמצת וכו' ואין שיריה נאכלין אלא נשרפה כו' ואפ\"ה צריכה קמיצה דמנחה שלא נקמצה פסולה כזבח שלא נשחט רש\"י. ומ\"ש הר\"ב נשרפה ולא כתב קריבה משום דלא קריבה על המזבח. כדאיתא בגמרא דאקרי כאן כל שממנו לאשים בבל תקטירו כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פרק ח' דזבחים ומש\"ה אינה קריבה אלא נשרפת בבית הדשן כההיא דתנינין במשנה ג' פרק ג' דסוטה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היו לו אחים כו'</b>. כתב הר\"ב וכגון שאין שם אח אלא הוא וכן פירש רש\"י. וז\"ל התוספות היו לו אחים וכו' פירוש ומתו כולן ולא נשאר כי אם הוא לבדו ע\"כ. ואין ספק אצלי שרש\"י והר\"ב שכתבו היו לו אחים מן הראשון ומן האחרון והשמיטו אחים בתרא. לומר דאחים בתרא מיותר במשנה וכאילו לא תנן אלא אחים קמא וקאי אמן הראשון ומן האחרון והיינו מכל אחד אח אחד אבל מדלא כתבו דה\"ג ש\"מ דגרסתם כגירסתינו דאי לא תימא הכי אלא שגירסתם כמו שהעתיקו ולא הוצרכו לכתוב דה\"ג. אם כן קשיא למאי כתבו כלל והעתיקו זו הבבא מהמשנה בלא פירוש ולא צורך אלא דגירסתם כגירסתינו והוציאו אחים בתרא דכמאן דליתא דמי. ובין לתוספות ובין לרש\"י המשנה ששנאה אחים בתרא צ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא אונן עליהם</b>. כתב הר\"ב אסור לאכול קדשים. וכן אסור בעבודה כדאיתא בריש פרק ב' דזבחים וכתב הר\"ב דמשכחת לה דרואה במיתת שניהם וכהן כשר הוא דהא אינו מיטמא להם. דאילו חלל אינו מוזהר על הטומאה כמו שפירש רש\"י בפרשת אמור. ומהוא אונן עליהם גופיה לא מצינן למידק דאיכא למימר במיתתו דשני ולקוט עצמות דקמא דעל נקוט עצמות חייב באנינות מדרבנן כדתנן בסוף פ\"ק ח' דפסחים ולא מוקים לה שבאו עליה שניהם בזנות דלא נעשה זרעה חלל בכך משום דחכמים גזרו שמשתקין אותו מדין כהונה הואיל ואינו יודע אביו הודאי שנאמר (שם כ\"ה) והיתה לו ולזרעו אחריו עד שיהיה זרעו מיוחס אחריו. גמרא: \n",
+                    "<b>אבל הם יורשים אותו</b>. בשלא הניח זרע רמב\"ם עיין מ\"ב פ\"ח דב\"ב: \n",
+                    "<b>ופטור על מכתו ועל קללתו של זה וזה</b>. כשהכה זה בזמן אחד וזה בזמן אחר [דאיכא ב' התראות וכל חדא וחדא היא התראת ספק] אבל שניהם ביחד או שקלל אותם בדבור א' חייב. הרמב\"ם וכר\"י בברייתא: \n",
+                    "<b>ועולה במשמרו כו'</b>. פי' הר\"ב לעבוד ואין בני משמר מעכבין עליו וכ\"כ רש\"י ותימה למה לא יוכלו לעכב ולדחותו מן העבודה כל חדא לגבי חברתה כמו שדוחין אותו מן החלוקה. ובגמרא דייקינן מדלא תנן עלה אינו חולק אלא עולה בעל כרחו. דאע\"ג דאינו חולק כפינן ליה לעבוד משום פגם שתי המשפחות שיאמרו לו הואיל ואומרים עליך שאתה ממשפחה שלנו עבוד במשמר שלנו שלא יאמרו בני אדם שלא ראוך עובד פסול הוא זה וכן במשמרו של אחר. הרי דמפרשי' בעל כרחו ולא בעל כרחם. ועם תמיהתי זאת מתיישבת תמיהת התוספות שכתבו עולה בעל כרחו תימה קצת היכא משמע ליה דעולה בעל כרחו דלמא בעל כרחן דבני משמרה קאי. ע\"כ. דמשום הכי לא משמע ליה לגמרא דבעל כרחן דמשמרה משום דודאי אי אפשר לנו לכוף למשמרה דיכולין הם כל אחד לדחות לגבי חברתה מן העבודה כמו מן החלוקה ויתכן דהיינו שכתבו תימה קצת: \n",
+                    "<b>אם היו שניהם במשמר אחד</b>. ובמשנה ו' פרק ב' דתענית מפורש דכל משמרה מתחלקת לז' בתי אבות ואם כן כל משמרה יכולה לדחותו מבית אב לבית אב. להכי מפרשינן בגמרא דהכי קאמר אם היו שניהם במשמר אחד ובית אב אחד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בשלשה</b>. מפורש במשנה ג' פ\"ק דסנהדרין. ואפילו שלשתן הדיוטות. יליף בגמרא מזקני דמיותר: \n",
+                    "<b>בסנדל שיש לו עקב</b>. פירשו הר\"ב במ\"ד פרק כ\"ו דכלים עור של סנדל המכסה את גובה הרגל שכנגד שוקיו מאחוריו ע\"כ. ואתי שפיר הא דתנן כשר דמשמע דיעבד אבל לכתחלה לא משום דמיירי שאין לו שולו\"א ואפילו הכי כשר הואיל ויש לה עקב שזה מעכב הרגל שלא יצא חוצה אבל לכתחלה בעינן שיהא לו ג\"כ שולו\"א. אבל לפרש\"י שמפרש עקב שולו\"א וכתב נ\"י לרבותא נקט אע\"ג שיש למנעל עקב מן הפנתא סביב כיון דלית ליה למנעל שולו\"א סביב למטה אע\"פ שאינה חסירה אלא מעט במקום העקב פסולה ע\"כ קשיא דכשר משמע דיעבד אין לכתחלה לא ואלא איזהו. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שחולצין בו לכתחלה: \n",
+                    "<b>מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה</b>. דכתיב (דברים כ״ה:ט׳) מעל רגלו דמשמע מדבר שהוא על רגלו מדלא כתיב מרגלו אבל למעלה מארכובה לא דהוי מעל דמעל. גמ'. ותו מותיב בגמרא מובשליתה היוצאת מבין רגליה שמע מינה דקרי רגליה לירכים ומשני בשעה שכורעת [לילד] נועצת עקבה בירכותיה ויולדת ויוצא הולד מבין רגליה ממש. והכתיב (שמואל א כ״ד:ד׳) ויבא שאול להסך רגליו וקראי אחריני. ומשני לישנא מעליא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסנדל שאין שלו</b>. דת\"ר נעלו אין לי אלא נעלו נעל של כל אדם מנין ת\"ל נעל [נעל] מ\"מ [פירש\"י חלוץ הנעל] א\"כ מת\"ל נעלו פרט לגדול שאין יכול להלוך בו. ופרט לקטן שאינו חופה רוב רגלו. ופרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב: \n",
+                    "<b>בלילה</b>. אסיקנא בגמרא דבהא פליגי מר סבר חליצה כתחלת דין דמיא. ומר סבר כגמר דין דמיא. ותנן בפ\"ד דסנהדרין דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. וכתב נ\"י דחליצה דיני ממונות הוא דגובה כתובתה. וכתב הר\"ב הלכה כר\"א וכ\"כ הרמב\"ם וטעמיה משום דבגמרא מסיק בחד לישנא דחליצת לילה דכשרה יחידאה היא: \n",
+                    "<b>בשמאל כו'</b>. תנא קמא יליף רגל רגל ממצורע דכתיב ביה (ויקרא י״ד:י״ד) על בהן רגלו הימנית ור\"א קאמר דאין מופנה אלא מצד אחד ומשיבין ואיכא למפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב</b>. עמ\"ש בשם התוספות בסוף פירקין בדיבור מצוה בדיינין. [* וכתב הרמב\"ם דהלכה כר\"ע]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החרש שנחלץ</b>. כתב הר\"ב שאינו פוטרה במקום שיש אח [אחר] כשר וכ\"כ רש\"י ונ\"י ומשמע דאילו אין כאן אח אלא הוא דנתרת לשוק וליתא דהא דין יבום יש לו כדתנן ספי\"ד וא\"כ אינה נפטרת אלא ביבום הל\"ל כמו שכתבו בחרשת וטעמא דחליצה פסולה פי' הר\"ב במ\"ג פי\"ד ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>שנחלץ</b>. כתב נ\"י לא נאמר הל' מזה בדקדוק בכולה מכילתין אלא בכאן דבכל דוכתא אמרינן החולץ גבי יבם ואף על פי שהוא נחלץ ונראה טעם הדבר מפני שהיבם מסייע בחליצה כיון שצריך שיתכון לחלוץ כדאי' בגמרא דף ק\"ו ע\"א וגבי חרש דלאו בר כוונה נקרא שנחלץ וכן פירש הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה שלו ע\"כ: \n",
+                    "<b>והחולצת לקטן חליצתה פסלה</b>. כתב הר\"ב דזו ר\"מ היא דאילו רבנן אמרו אין בחליצת קטן כלום. הכי איתא בגמרא. ומשמע דאילו חרש וחרשת אע\"פ שבכל מקום השוו אותם חכמים לקטן לכל דבר שצריך דעת הכא אינן שווים אלא חליצה דחרש וחרשת חליצה פסולה היא הכי דייקי הרמב\"ן והרשב\"א מדפרט קטן אבל הרמב\"ם פ\"ד מה\"י פוסק דשוים לקטן ואין בחליצתן כלום ויש לו ראיה מן התוספתא והא דפרט הקטן פירש המגיד משום דהוה משמע [ליה] דמשום קטן בלחוד הוא דתני מתני' פסולה אבל בחרש וחרשת אפילו תנא דמתניתין מודה דאינו כלום ואגב גררא דקטן נקט בהו פסולה הילכך לא איצטריך ליה [לפרט] אלא קטן א\"נ פלוגתא דר\"מ ורבנן בקטן שמעינן באינך לא שמעינן להו: \n",
+                    "<b>קטנה שחלצה וכו'</b>. בגמרא דמקשינן אשה לאיש דאיש כתיב בפרשה. וכתבו התוס' [קה: ד\"ה קטנה] ואם תאמר אמאי לא עריב ותני להו קטנה בהדי חרש וחרשת וקטן וי\"ל משום דבקטנה פליג רבי יוסי בגמרא ולא סבירא ליה היקשא. ואם תאמר מ\"מ כיון דתנא פסולה אמאי תני שתחלוץ משתגדיל ועוד דלא תני ליה גבי קטן וי\"ל דאי לא הוה תני גבי קטנה ה\"א דחליצתה פסולה מדרבנן דהא דמקשינן אשה לאיש אינו מן התורה להכי תני תחלוץ משתגדיל יתור לשון לאשמעינן דחליצת קטנה אינה כלום כמו חליצת קטן ומיהו בירושלמי גרסינן בסדר המשנה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה משמע שסובר דהקישא לר\"מ מדרבנן אבל לרבי יוסי חולצת לכתחילה ע\"כ והב\"י כתב שגירסת הרי\"ף כגירסת הירושלמי ונ\"ל שמל' נמוקי יוסף כתב כן. [* ושוב ראיתי שהרא\"ש כתב שכן גירסת הרי\"ף] וכתב עוד דמ\"מ כיון דאסיקנא בגמרא דהלכתא עד שתביא ב' שערות משמע דקודם לכן חליצתה פסולה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון ורבי יוחנן הסנדלר מכשירין</b>. ול\"ג בשנים דהא בשנים עסיק נמי ת\"ק כך כ' רש\"י וכתבו התוספות דאי גרס לאו דוקא שנים אלא לשון עדות בעלמא נקט שנים ע\"כ. ועמ\"ש במ\"ב פרק בתרא ומ\"ג פ\"ק דסוטה ואתי שפיר דהאי מעשה דבינו לבינה דמייתי דלא הוה מעשה לסתור דאינהו לא מכשרי אלא בשנים דאת\"ק קיימי ומעשה היה אפילו בינו לבינה אבל אי הא דמצרכי שנים מיהת משום עדות בעלמא לא הוה מעשה לסתור דההוא עובדא נמי מוקמינן בגמרא ועדים רואים אותן מבחוץ וטעמא כתב נ\"י משום דאפילו מודים ויהיו נאמנים אלינו אין זה כלום דאין דבר שבערוה פחות משנים ע\"כ: \n",
+                    "<b>בבית האסורים ובא מעשה לפני ר\"ע</b>. בגמרא מסיק דבבית האסורים היה מעשה ובבית האסורים שהיה חבוש שם ר\"ע בא מעשה וכתבו התוספות דבהרבה ספרים גרסינן בא מעשה כו' וקאי נמי בבית האסורים אר\"ע <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ועוד בלאו הכי ידע הגמ' שהמעשה בא לפניו בבית האסורים כדאיתא בהדיא בירושלמי כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והם משיאין לו עצה ההוגנת לו</b>. כתב הר\"ב אם הוא ילדוהיא זקנה וכו'. וכ\"כ רש\"י ומסיים אל תכניס קטטה לתוך ביתך. והרמב\"ם כתב ואם היתה הוגנת לו מצד שנותם יועצים לו שייבם יותר משיחלוץ ע\"כ ועיין פרק דלעיל מ\"ג: \n",
+                    "<b>והיא אומרת מאן יבמי כו'</b>. מ\"ש הר\"ב קוראה מאן יבמי כו' עד ככה יעשה לאיש. ספר מוטעה נזדמן לו בפירש\"י וכמו שכן גם הוא בספרים שלנו שלא נכתב גמרא בפרש\"י קודם דבור קוראה כו' והיה סבור הר\"ב לפום ריהטא שכן גירסתו במשנה ולא כן הוא אלא שהוא מעתיק ומפרש לישנא דרב יהודה בגמרא דקאמר מצות חליצה קוראה וקורא וחולצת ורוקקת וקוראה ואע\"ג דממתניתין שמעינן הא קמ\"ל מצוה הכי ואי אפיך לית לן בה: \n",
+                    "<b>ונקרא וכו'</b>. זהו גומרין הפרשה דאמרן: \n",
+                    "<b>מצוה בדיינים כו'</b>. וא\"ת היכי דרשינן במ\"ב מנעל לרבות אפילו שאינו שלו והא איצטריך לגופיה שצריך לקרוא חלוץ הנעל וי\"ל דדרשינן שפיר ממה שצריך לקרוא דה\"נ דרשינן במתניתין ג' מככה עכובא אע\"ג שהוא עיקר קריאה. תוספות ד' כ\"ג [צ\"ל קג: ד\"ה ת\"ל]: \n",
+                    "<b>בתלמידים</b>. היושבים שם לפני רבן בשעת החליצה רש\"י: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"י וכן פסק הרמב\"ם וטעמא דבגמרא אמר שכן עשה ר\"ט מעשה ומעשה רב: \n",
+                    "<b>מצוה על כל העומדים שם</b>. לשון הטור וכל הנמצאים שם ע\"כ כלומר בין עומדים ובין יושבים והרמב\"ם פ\"ד מה\"י שהעתיק כל היושבים שם לשון הברייתא הוא א\"ר יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני ר\"ט וכו'. ואמר לנו ענו כולכם כו': \n",
+                    "<b>לומר חלוץ הנעל</b>. כתב רבינו גור אריה פ' תצא למה לא תהיה הקריאה בית חלוץ הנעל שהרי כתיב ונקרא בית חלוץ הנעל וי\"ל דאי הכי ה\"ל למכתב ויקראו בית חלוץ הנעל ומדכתיב ונקרא פירושו כי הקריאה היתה חלוץ הנעל וכאשר יקראו חלוץ הנעל א\"כ נקרא הבית בית חלוץ הנעל מעצמו ממילא ושייך בזה ונקרא כיון שלא היתה הקריאה רק חלוץ הנעל ונקרא הבית מעצמו בית חלוץ הנעל ע\"כ. ועמ\"ש בריש קדושין והא דתנינן ג' זימני חלוץ הנעל ע' בזה בפי' מ\"ג פרק ג' דשקלים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות כו'</b>. מפרש רבא בגמרא משום שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואי אמרת תמאן ממנעי ולא נסבי וב\"ה תרווייהו ניחא להו דליפוק עלייהו קלא דאישות כלומר ולא מיבעיא היא דיותר משהאיש וכו' וטב למיתב טן דו כו' אלא אפילו הוא נמי והלכך לא ממנעי: \n",
+                    "<b>ובה\"א בב\"ד ושלא בב\"ד</b>. עיין בפי' מ\"ג פ\"ק דסנהדרין ומ\"ש לעיל ספ\"ב: \n",
+                    "<b>אמרו להן ב\"ה כו'</b>. משום דב\"ש יהבי טעמא למלתייהו נקט להו בלשון אמרו להן: \n",
+                    "<b>אפילו ד' וה' פעמים</b>. עמ\"ש ברפי\"ח דשבת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שצריכה למאן</b>. ואיזהו מיאון אמרה אי אפשי בפלוני בעלי או אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי אפילו היו אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי הרי זה מיאון. ברייתא [דף ק\"ח]. וכך העתיקה רמב\"ם בפי\"א מה' גירושין:  ",
+                    "<b>שהשיאוה אמה ואחיה</b>. דוקא שהשיאוה שהכניסוה לחופה אע\"פ שקבלו הם הקדושין אבל קדשוה אמה ואחיה אפילו לדעתה אינה מקודשת כלל ואינה צריכה מיאון לפי שלא מצינו שתקנו חכמים שליחות לקטן וכל הני דמוכחן דארוסה צריכה למאן דוקא כשקבלה היא קדושיה ופי' אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי כלומר הם פתוני לקבל הקדושין. נ\"י בשם הרמב\"ן ז\"ל:  ",
+                    "<b>אמה ואחיה</b>. לשון הטור סי' קנ\"ה אחיה או אמה. [* והכי תנן בהדיא במ\"ו פרק ו' דכתובות]:  ",
+                    "<b>לדעתה</b>. ירושלמי הביאו המגיד ונ\"י איזוהי לדעתה עבדין לה גננא ומלבשין לה קוזמרין. ומדכרין לה גבר. איזוהי שלא לדעתה עבדין לה גננא ומלבשין לה קוזמרין ולא מדכרן לה גבר:  ",
+                    "<b>שאינה יכולה לשמור קדושיה</b>. ושהן קדושין לא שתשמור אותן כדרך שמשמרת האגוז ותמרה וכיוצא בהן. הרמב\"ם פי\"א מהלכות גירושין. ומ\"ש הר\"ב ויותר מבת עשר וכו' אע\"פ שהיא סכלה ביותר כן כתב הרמב\"ם ופירש הכ\"מ בפ\"ד מהלכות אישות לאו למימרא שעושה מעשה שטות דא\"כ הויא כשוטה ואין קדושיה קדושין כלל אלא היינו לומר שאינה חריפה כלל. ומכל מקום כיון שהיא בת עשר חזקה על הרוב שהיא יודעת לשמור קדושיה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואם בא עליה כו' חיישינן כו' כך כתב הרמב\"ם ומסיים לפי שכבר נקנית בקדושין דאורייתא ר\"ל הביאה. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ז':  ",
+                    "<b>אינה צריכה למאן</b>. ופי' הרמב\"ם שענינו שהיא א\"צ למאן בפני שנים אלא שתלך ותעשה רצונה כן הנוסחא בפירושו שלפנינו וכן לשונו בחבורו פרק י\"א מהלכות גירושין א\"צ למאן אלא הולכת לבית אמה כאילו לא נתקדשה מעולם ודלא כנוסחת נימוקי יוסף שתלך ותנשא ותעשה וכו'. וכתב שהקשו עליו מדאמרינן בגמרא דנישואיה הן הן מיאוניה וכו' ע\"ש:  ",
+                    "<b>אלא כמפותה</b>. כדקתני בת ישראל לכהן כו'. רש\"י. ולא שסובר ר' אליעזר א\"צ מיאון שהרי מצינו לו מלמדים את הקטנה שתמאן בו לקמן במתניתין ז' אלא כדמפרש בברייתא ר\"א אומר אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ואינו יורשה ואינו מיטמא לה כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר [לאתויי בת ישראל לכהן וכו' תוספות] אלא שצריכה מיאון. והא דלרבנן בעלה זכאי בכולהו מפרש רש\"י דרבנן אפקרוה גביה והפקר ב\"ד הפקר והא דמטמא לה אם כהן הוא ואע\"ג דנישואיה דרבנן אוקימנא בהאשה [דף פ\"ט] כיון דירית לה הויא כמת מצוה שאין לה מי שיקברנה [* והא דמיפר נדריה אף ע\"ג דמן התורה נדריה נבדקים כשהיא בת י\"א שנים ויום א' כדתנן בפ\"ה מ\"ו תירצו התוספות בפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף ק\"א) דכל הנודרת ע\"ד בעלה היא נודרת דכה\"ג מתרץ התם בנדה אמילתא אחריתא]:  "
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>כל שיצאת הימנו בגט אסורה לחזור לו</b>. פירש הר\"ב אע\"פי שיצתה משלאחריו במיאון לא בטליה לגיטא דידיה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כדמסיק בגמרא דמיאון דידיה מבטל גיטא דידיה אבל מיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה. שאילו היה מבטלו חיישינן שמא יפתה אותה מתחת בעלה שתמאן בו ותחזור אליו בשכבר היתה אשתו ומכרת בקריצותיו וברמיזותיו לפיכך אמרינן שכיון שיוצאת ממנו בגט שוב לא תחזור במיאון דחבריה מה שאין כן במיאון דידיה אחר גט דידיה דמאי אמרת דאתי לפתותה אחר שיכולה לחזור אליו ויוציאנה מבעלה שהיא עכשיו תחתיו שעל ידי פתוייו תמאן בו. הא ליכא למימר דהא שבשה ולא אשתבוש כלומר שהרי אחר גירושין החזירה ולא היה יכול לפייסה שתעמוד עמו שהרי מיאנה בו הילכך ליכא למיחש לשבושא וכן כל היוצאות במיאון לא חיישינן לשבושא דמסתמא פייסה כי הוות גביה שלא תמאן ולא אפייסא אבל כי נשאת לאחר מתוך גט הולך ומפייסה ואמר מתחרט אני בגירושין והיא אוהבתו שהרי על כרחה יצאה הימנו הלכך הדרא וממאנה בשני להכי אמרו דלא אתי מיאון דחבריה ובטל גיטא דידיה. ורמינן בגמרא מרישא דקתני ברישא מיאנה בו והחזירה ונתן לה גט ונשאת לאחר נתארמלה או נתגרשה אסורה לחזור לו דמשמע הא מיאנה מותרת לחזור לו דאלמא דאתי מיאון דחבריה ובטיל גיטא דידיה. ומשני תברא מי ששנה זו לא שנה זו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החזירה דברי הכל אסורה ליבם</b>. פירש הר\"ב אם מת בקטנותה דאילו נתגדלה אצלו סתם ביאה ראשונה משגדלה קדושין הן וכדלעיל בפירוש משנה ב' וקאמר בגמרא דפשיטא הוא ולא תני לה אלא לאשמעינן דטעמא דרבי אליעזר בקמייתא דגזור משום הא. ומיהו הא דאמרן דדוקא מת בקטנותה לרבנן הוא דבעינן למימר הכי. אבל לרבי אליעזר כי גדלה אצלו היינו כשאר מגרש אשה והחזירה דגזור בה ואסור. והכי פליג בברייתא בגדלה אצלו. ונימוקי יוסף כתב דקסבר ר' אליעזר דעל דעת קידושין הראשונים הוא בועל ומדינא אינה מתיבמת דגירושיה גירושין גמורין ואין חזרתה חזרה גמורה. הלכך גזר גדולה שנתגרשה והחזירה אטו הא. דתרוייהו בשעת נפילה גדולות נינהו. וגדולה אטו גדולה מיחלפא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן שתי חרשות</b>. [אמרינן] בגמרא ריש פ' דלקמן דאין לחרשת נישואין מדאורייתא דלאו בת דעת היא אלא רבנן תקינו להו כדי שלא תשאר פנויה לעולם: [* רבי אליעזר אומר כו'. כתב הר\"ב. והלכתא כוותיה. גמרא]: \n",
+                    "<b>תמתין עד שתגדיל</b>. פירש הר\"ב ויהיו נשואיה דאורייתא ולעיל משנה ב' כתב אם בא עליה. ומיהו בגמרא דהכא אפליגו אמוראי אי בעינן שבעל אי לא. ולא אפסיק הלכתא וכיון דמילתא דספקא הוא עבדי בה לחומרא כו' כדאיתא ברי\"ף: \n",
+                    "<b>אי לו</b>. וכן הלשון במשנה ט' פרק ד' דעדיות ולעיל בפרק ג' [משנה ה'] כתב נמוקי יוסף כדכתיב (קהלת י׳:ט״ז) אי לך ארץ ועדיפא ה\"ל לכתוב כדכתיב (שם ד') ואי לו האחד שיפול דדמי ליה וגם קדים: \n",
+                    "<b>על אשתו</b>. פירש הר\"ב שמוציאה בגט ואין מלמדין אותה למאן דאמרינן שיתרחק אדם מן המיאונין ומסיים רש\"י ומיתב נמי לא יתבא תותיה דקסבר יש זיקה וטעמא דיתרחק מהמיאונים איתא בגמרא דילמא גדלה ומיחרטה בה. ורבי אליעזר דאמר מלמדין ס\"ל מיאון דמצוה שאני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן שתי חרשות</b>. פי' הר\"ב כלומר ביאת אחת כו' אבל חליצה כו' דלאו בת חליצה היא. כמפורש במ\"ג פרק דלקמן: \n",
+                    "<b>קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן</b>. כתב הר\"ב דלא ידעינן בהי מינייהו ניחא ליה. אי בקטנה דאתיא לכלל דעה אי בחרשת דגדולה ובת ביאה היא. גמרא: \n",
+                    "<b>ביאת הפקחת כו'</b>. וה\"ה חליצתה אלא משום דלא מצי למנקט ואין חליצת החרשת דלאו בת חליצה כלל היא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא פסל את הראשונה</b>. כתב הר\"ב אבל האחרונה לא יקיים דילמא כו' באיסור שני בתים. כדמפורש במשנה י\"א פ\"ד: \n",
+                    "<b>פסל את החרשת</b>. כתב הר\"ב דמסקינן בגמרא קטנה ספק אם היא קנויה לגמרי ספק אם אינה קנויה ואפילו לרבנן דר\"ש דמשנה ז' פרק י' דבקטן לא תקנו נשואין כלל ולפיכך אף ביאתו ביבמה אינה אלא כמאמר אבל קטנה תקנו לה נישואין כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאיתא בגמרא ר\"פ דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פקחת וחרשת</b>. כולה מתניתין לא צריכא דנשמעינה ממתניתין דלעיל אלא דתנא בעי למתני לכל הצדדין וכן במשנה ג' פרק דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אלעזר</b>. ה\"ג בלא יו\"ד ולעיל משנה ז' גרסינן ביו\"ד והכי איתא בפ\"ק דנדה דף ח' ע\"א ור\"א ביו\"ד הוא ר\"א בן הורקנוס תלמיד ר' יוחנן בן זכאי ור' אלעזר בלא יו\"ד הוא רבי אלעזר בן שמוע הכהן שהיה בדורו של *) ר\"ג ורבי רצה ללמוד לפניו כדאיתא בגמרא סוף פרק הערל: \n",
+                    "<b>מלמדין הקטנה</b>. והר\"ב העתיק בכולן מלמדין וכבר נחלקו בזה אבות העולם הראב\"ד סובר דלא אמר רבי אלעזר דמלמדין אלא בגדולה וקטנה כדי לקיים יבום דאורייתא אבל בחרשת וקטנה דתרווייהו מדרבנן [* והא קיים לה בביאה ראשונה]. לא אמר. אלא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לעולם יתרחק אדם מן המיאונין וכתב דבנוסחתו לא גרס בכולן והרמב\"ן כתב שנמצא בנוסחאות בכולן וכן הוא בתוספתא וקאי אף אחרשת וקטנה. דמידי הוא טעמא דמתרחקין מן המיאונים דדילמא גדלה ומחרטה בה. וזו יוצאת על כל פנים למה תתעגן ותמתין עד שתגדיל ותחלוץ ותפסול מן הכהונה שופך מי בורו ואחרים צריכין לו ותאסר חרשת על בעלה שכנסה בהיתר ואפילו אי ל\"ג בכולן לא איצטריך לאשמועינן בחרשת וקטנה דפשיטא דכיון שאין תקנה אלא להוציא שתיהן למה לא ילמדוה למאן לתקנתה ולתקנת חברתה אבל איצטריך לאשמועינן בבא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה דאיקיים מצות יבום והוא פסלן על עצמו בפשיעה. ולפיכך היה ראוי שלא לחזור ולהתיר לו כלום וכן ברישא משום דגדולה לא רמיא קמיה. דמעיקרא כאחות אשה דמיא ומוטב שתצא משתתיבם. הלכך צריכי תרווייהו וכדאיתא נמי בתוספתא עכ\"ד וכן דעת הפוסקים. ומעתה בין לנוסחא דגרס בכולן. ובין לנוסחא דל\"ג בכולן. ניחא דאיצטריך למתני הך משום דר' אלעזר אע\"ג דדברי ת\"ק נשמעוניה מקמייתא: \n",
+                    "<b>הקטנה</b>. אבל חרשת לא לפי שלא תיקנו לחרשת שום מיאון כלל וטעמא בגמרא דריש פרק דלקמן משום דממנעי ולא נסבי לה הואיל ולעולם יכולה למאן מפני חרשותה אבל קטנה גבול יש לה וסבר מפייסנא לה כל שעתא עד שיעבור זמן מיאונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יבם קטן וכו'</b>. גמרא. קרי כאן להקים לאחיו שם. והא לאו בר הכי הוא. ומסיק אמר קרא (דברים כ״ה:ז׳) כי ישבו אחים יחדיו. הא אחיו שלא היה בעולמו לא. מכלל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שאם היה בעולמו אפילו בן יום א':  ",
+                    "<b>כופין אותו שיחלוץ</b>. כתב הר\"ב ואין כופין ליבם ופירשו התוספות דאין לומר כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודמת [כדתנן סוף פ\"ק דבכורות] דמתניתין דאיירי בדיני יבום לפי משנה ראשונה קיימא ע\"כ ועיין מ\"ש במשנה ג' פרק י\"א. ומ\"ש הר\"ב כגון שגט יוצא מתחת ידה. וא\"ת כיון דלדבריו כבר נפטרה ממנו שהרי אמר שבעל ופטורה היא ממנו על ידי הגט מה איכפת ליה בחליצתה שיצטרך כפייה. ותירצו התוספות די\"ל שהוא מתבייש בב\"ד לחלוץ לה שתרוק בפניו. ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ונימוקי יוסף תירץ מפני שהוא יכול לטעון אף על פי שנתתי לה גט אינה אסורה עלי בחזרה. ואולי תתפייס ותחזור לי ואיני רוצה לאסרה עלי בחליצה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שכיון שנתן לה גט לזיקתו נפסלה עליו. וא\"ת דכיון שנפסלה עליו אם כן לאחר שלשים היאך אמרינן דלא מוקי אנפשיה והרי היא באיסור עליו. כבר כתב המגיד פרק ב' מה\"י דפירשו ז\"ל דהגט הזה נתן עכשיו דאי קודם כניסה אפילו לאחר שלשים יום היתה היא נאמנת לומר שלא נבעלתי. דכיון דאיכא איסורא מוקי נפשיה מלבעול. ע\"כ. ומה שהאריך הר\"ב לכתוב לזיקתו נראה בעיני שנתכוין למאי דאמר רב אשי גט לזיקתו גט לביאתו שסובר דכשאומר שבעל אחר הגט והוא לאחר ל' יום דלא סגי לה בגט קמא שלא היה אלא לזיקתו וקי\"ל בפ\"ה דיש ביאה אחר הגט וצריכה גט שני לביאתו וכן פסק הטור סי' קס\"ז. ותמיהני על הרמב\"ם שלא פסק בפ\"ב מה\"י להא דרב אשי דהא בתראה הוא ומרא דגמרא. והרי\"וף אף על פי שלא כתב לדרב אשי נ\"ל שסמך על הברייתא שהביא דתני בה צריכה גט וחליצה ולא הביא עלה לדרב אשי שמפרשה דה\"ק צריכה חליצה עם גיטה. ותדע שהרי הרא\"ש כתב כדברי הרי\"ף. ובנו בעל הטורים פסק כרב אשי. וכתב נ\"י וא\"ת אמאי צריכה גט. תהא נאמנת לגמרי לומר שאינה בת גט כלל מגו דאי בעיא שתקא ומפקא גיטא שהוא כתב סתם ומשתריא בלא שום גט. וי\"ל דלפירש\"י ניחא דפירש גט יבמין יוצא מתחת ידיה ואינו גט סתם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ואפילו למאן דמפרש לה בגט סתם לאחר שלשים יום חזקה בעל. ובמקום חזקה לא אמרינן מגו אף על גב דלענין ממונא בעיא דלא אפשיטא היא. ועוד שאין כל החזקות שוות והרי מסייעו טענתו שבעל לחזקה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואי אמרה היא נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אין חוששין לדבריו מסיים הרמב\"ם בפרק ב' מה\"י שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה. וכתב המגיד נראה שהוא מפרשה אפילו תוך ל' יום. וז\"ש שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם אחר שכנסה ולא כתב אחר ששהה ל' יום אבל רש\"י ז\"ל פירש דווקא לאחר שלשים ודברי רבינו נ\"ל עיקר דחזקת כנוסה בעולה וכו' ע\"כ:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>לאחר מיתת בעלה</b>. פי' רש\"י אלא שהיה להם כעס זה עם זה וכתב המגיד בפ\"ב פירוש לפירושו שהיה שם כעס חוששין שמא נתכוונה לכך ואין כופין אותו לחלוץ שמה ששנינו במשנה ואם נתכוונה לכך אינה ר\"ל כשידוע בבירור שלכך נתכוונה. ורישא דקתני כופין אותו משום דאמרינן דלא מסקא אדעתה דמיית בעל וכדאיתא בגמרא ע\"כ. [* ועכשיו דקדקתי במלת אלא שבלשון רש\"י ומפני כן נ\"ל דאין דברי המגיד דבכאן כהוגן לפי שלדבריו רש\"י אסיפא מהדר וכך נמשכתי אני אחריו להעתיק דברי רש\"י אסיפא ואין הדבר כן אלא רש\"י לא פי' כי אם הרישא בלבד דזהו לשונו בחיי בעלה ולא נתכוונה לפטור עצמה הימנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להם כעס זה על זה עכ\"ל. והא דכתב לאחר מיתה אינה פיסקא מסיפא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כמו שחשב המגיד גם אנכי אחריו גם הב\"י סימן קע\"ה העתיק דברי המגיד אבל האמת שאינה פיסקא כלל ואין דברי רש\"י אמורים אלא לפרש הרישא בלבד. כן נראה לי]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואם רצה יקיים</b>. הא פשיטא אלא אגב דתנא יוציא תנא יקיים. תוספות: \n",
+                    "<b>כשם שהוא כונס ברמיזה</b>. כתב הר\"ב כלומר כקדושין וכו' וז\"ל רש\"י ונ\"י מה טעם קאמר כלומר כקידושין וכו': \n",
+                    "<b>כך מוציא ברמיזה</b>. עיין במשנה ז' פ\"ה דגיטין: \n",
+                    "<b>נשתטית לא יוציא</b>. פירש הר\"ב מדרבנן והיינו טעמא דהכא לא קתני עולמית כמו בנשתטה הוא דקתני עולמית. גמרא. וכתב נ\"י דלפי שאין גרושיו כלום מן התורה קתני האי לישנא שאין לגרושין תקנה עולמית. שאפילו נשאת בגט זה ויש לה בנים תצא. משא\"כ בחרשת דבדיעבד אם נשאת לא תצא ואע\"פ שאין לה בנים. ואפשר שאם נתגרשה תנשא אפילו לכתחילה. הריטב\"א ז\"ל: \n",
+                    "<b>אמר רבי יוחנן בן נורי מפני מה האשה וכו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מפרש בגמרא דלדבריהם קאמר לדידי כי היכי דאיש לא מצי מגרש. אשה לא מגרשה. אלא לדידכו מ\"ש אשה ומ\"ש איש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העיר רבי יוחנן בן גודגדה</b>. רבנן הביאוה לבית המדרש להביא ראיה לדבריהם וא\"ל אף זו כיוצא בה. תוספות: \n",
+                    "<b>שהשיאה אביה</b>. פירש הר\"ב בקטנותה וכ\"כ עוד במשנה ה' פ\"ה דגיטין ומשנה ט' פ\"ז דעדות. וכפירש\"י ורצונם לומר כשעדיין לא בגרה דהא אף בנערותה יכול אביה לקדשה כדאיתא בגיטין פ\"ו משנה ב' ופ\"ד דכתובות משנה ד' ורפ\"ב דקדושין ונמצא כלשונם במשנה ח' פ\"ג דקדושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לשתי אחיות</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ג: \n",
+                    "<b>או לשני אחים חרשים</b>. היינו רישא שני אחים חרשים נשואים לשתי אחיות חרשות. אלא דתני כולי גוונא בדידיה ובדידה. ועיין משנה י' פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>יכנסו</b>. כתב הר\"ב שאינן בואמר ואמרה ואע\"ג דקריאה אינה מעכבת. כדתנן פרק י\"ב משנה ג' מפרש התם בגמרא [כדפירש הר\"ב במשנה ד' פרק י\"ב דמנחות] כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו: \n",
+                    "<b>ואם רצו להוציא יוציאו</b>. ל' הר\"ב דאתי גט ברמיזה ומפקע נשואין דידיה וזיקת אחיו דהואי ברמיזה וכן ל' רש\"י וה\"ק דמפקע נישואין דידיה שהיו מכח זיקת אחיו דהויא ברמיזה אבל זיקה עצמה אין גט דוחה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוציא את אשתו בגט וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ט' פ\"ד:  "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא את אשתו בגט</b>. ופרכינן בגמרא ותיתב גביה קטן אוכל נבלות הוא ואין ב\"ד מצווין להפרישו כמ\"ש בספ\"ט דשבת ומשני גזירה משום התרת יבמה לשוק שיאמרו נפטרה משום אחות אשה. ולא ידעי אינשי דטעמא משום קטן אוכל נבלות הוא:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>ואינו מוציא לעולם</b>. ל' הר\"ב דלא אתי גט דידיה ומפקע זיקת כו' וכן לשון רש\"י ור\"ל דלא מפקע נשואיו. שהיו מכח זיקת כו':  "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שלום בינו לבינה כו'</b>. גמרא תנא שלום בינו לבינה משום דקא בעי למתני קטטה בינו לבינה. תנא שלום בעולם משום דקא בעי למתני מלחמה בעולם. ופירשו התוספות דסתמא דמלתא הכי הוא דשלום בינו לבינה ושלום בעולם ולא הוה צריך למתני וז\"ל המגיד פי\"ב מה' גירושין פי' שאין אנו צריכין לידע בבירור שיש שלום בינו ובינה ושיש שלום בעולם. אלא סתמא דמילתא הכי הוא ומבואר כן בדברי הרמב\"ם פי\"ג: \n",
+                    "תנשא כמ\"ש ריש פ\"י בטעם שתנשא על פי עד אחד: \n",
+                    "<b>קטטה בינו לבינה</b>. מפרשים בגמרא באומרת לבעלה גרשתני בפני פלוני ופלוני ואמרו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לא היו דברים מעולם: \n",
+                    "<b>אמרו לו</b>. אין להקשות היינו ת\"ק דהא מעיקרא לא פי' אי מיירי אפילו בלא בוכה והכא מפרש ליה. תוספות: \n",
+                    "<b>אחת זו</b>. לשון הר\"ב א\"ל פקחת תנשא. שוטה לא תנשא. בברייתא [קט\"ו]. ונ\"ל דה\"פ פקחת יודעת שיש לבא לב\"ד באמיתת דברים ולכך תתחכמה לאמת את דבריה ותבא בבכי וקריעת בגדים. אבל השוטה אף על פי שתבכה על מיתת בעלה כי תרגיש ההעדר כי רע לה מכל מקום בבואה לבית דין אינה נותנת לב לאמת דבריה על ידי בכיה וראיה לזה הפירוש דבגמרא ההיא דאתיא לבי דינא דרבי יהודה אמרי לה ספדי [בעלך] קרע מאניך סתר מזייך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בבאה מן הקציר וכו'</b>. כתב הר\"ב ולא התירו כו'. אבל ממדינת הים אינה נאמנת. וכך כתב בדברי בית שמאי והוא הדין לשאר מקומות וכפירש\"י. ומשמע דלא קפדי ב\"ה אלא שיהא ממקום קרוב וכדבריהם מוכח בגמרא דתניא אמרו להן בית שמאי לבית הלל לדבריכם אין לי אלא קציר חטים. קציר שעורים מנין ואין לי אלא קוצר. בוצר. מוסק. גודר. עודר מנין אלא מעשה שהיה בקציר והוא הדין לכולהו ה\"נ מעשה שהיה והוא הדין לכולהו. ובית הלל באותה מדינה דשכיחי אינשי מירתתא ממדינה למדינה אחרת דלא שכיחי אינשי לא מירתתא ובית שמאי הכא נמי שכיחי שיירתא. הא קמן דאף לב\"ה בבאה מן הקציר לאו דוקא אלא הוא הדין לכולהו וקשיא למאן תני ליה בבאה מן הקציר ומיהו בעדיות פ\"ק משנה י\"ב ל\"ג אלא בבאה מן הקציר בלבד. וכן בנוסחא דוקנית דהכא. ואם כן לא נקיט בקציר אלא כלומר בקרוב שהקציר סביבות העיר הוא אלא התוספות הביאו ירושלמי למה קציר. אמר רבי מנא דאונסא דשכיח שאני החמה קודחת בראשו של אדם בשעת הקציר. הה\"ד (מלכים ב ד׳:י״ח-י״ט) ויגדל הילד ויהי היום ויצא אל אביו אל הקוצרים ויאמר אל אביו ראשי ראשי. ורבנן אמרי דריחשא שכיח. ע\"כ. נראה לומר דבדוקא נקטי קציר. ואלא מיהת מודו בכל דדמו ליה כדחשבי להו ב\"ש בברייתא. ובא\"י כל אלו הדברים נעשים בימות החמה שהיא קודחת כו' וא\"נ דשכיח ריחשא [* וכשגגה מהתוספות שכתבו הירושלמי אסיפא. דלפירש הר\"ב בסיפא והוא פירש\"י לא שייכא קושית הירושלמי וכן הוא בירושלמי ארישא]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>חמותה</b>. עיין במשנה ז': \n",
+                    "<b>ובת חמותה</b>. פי' הר\"ב אומרת זאת תירש כל עמל אבי ואמי וכן לשון רש\"י ונמוקי יוסף אפשר דדקדקו לכתוב עמל אבי. לומר דלאו דוקא בת חמותה. אלא הוא הדין בת חמיה שאינה בת חמותה. והיא בעיא בגמרא דלא אפשיטא ונקטוה לחומרא אף על פי שהפוסקים השמיטוה: \n",
+                    "<b>ויבמתה</b>. [* כתב הר\"ב וכן] פירש\"י יראה שמא סופה להיות צרתה. וכתבו התוספות ואם תאמר והלא כשמעידה על יבמה שמת <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שמא ייבמנה בעלה ותהא צרתה לאלתר. ויש לומר שאינה חוששת בכך כיון שיודעת שבעלה חי ויחזור ולבסוף יקלקלנה: \n",
+                    "<b>מה בין גט למיתה</b>. מ\"ש הר\"ב דאמרינן. הוא במשנה סוף פ\"ב דגיטין. עד אומר מת ונשאת. פי' הר\"ב לאו דוקא נשאת אלא התירו כו' דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים כדאיתא בגמרא. ומכל מקום התירוה בעינן דאי לאו הכי כיון שעדיין לא סמכינן עליה לא חשבינן ליה כתרי. וכפירש\"י ועיין בסוף פ\"ו דסוטה: \n",
+                    "<b>עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אף ע\"פ שנשאת תצא</b>. פי' הר\"ב כגון שהם פסולי עדות וכו' דאי לאו הכי פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים. ועוד דאוקי תרי לבהדי תרי ועיין מ\"ש בסוף פ\"ו דסוטה אלא מיירי בפסולי עדות. ובין העד הבא ראשון. ובין השנים הבאים אחר שהתירוה כולם פסולים. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ואשמועינן הואיל והאמינה תורה כו' ומ\"ש הר\"ב בין כשרים. בחנם נקטיה. אבל עד כשר הבא בתחילה והתירוה ואח\"כ באו הפסולים לא תצא דשתי נשים באיש א' כפלגא ופלגא דמי כדמסיק בגמרא: \n",
+                    "<b>אף ע\"פ שנשאת תצא</b>. כתב כסף משנה בשם ריב\"ש כיון שנשאת ועבדה איסורא אע\"פ שלא נבעלה תצא עכ\"ל הכסף משנה. וראיה לדבריו ממה שכתבתי במשנה ג' פ\"י: \n",
+                    "<b>שנים אומרים כו'</b>. ל' הר\"ב הא קמ\"לן וכו' בין לקולא ובין לחומרא וכן לשונו בסוף פ' ו' דסוטה. וכן ל' הרמב\"ם שם ובפי\"ב מהלכות גרושין. ובגמרא מהו דתימא לחומרא אבל לקולא לא קמ\"ל וכתב הרא\"ש קמ\"ל דאפילו לקולא ואע\"פ שלא התירוה עדיין לינשא תנשא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וזו שאומרת לא מת לא תנשא</b>. ופשיטא דהיא לא תנשא דהא שויתה נפשה חתיכה דאיסורא ולא איצטריך למיהדר ולמתני וזו שאומרת לא מת אלא הא קמ\"ל דמהו דתימא כיון דאתיא ומערערה גליא דעתה דלצעורי לצרה קא אתיא. ולעגנה שלא תנשא. ותמות נפשה עם פלשתים קא עבדה. הלכך אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה אפילו היא תשתרי ולא אמרינן לעיל דאין צרה מעידה לחברתה אלא כי שתקה השניה. קמ\"ל. גמרא ותוספות: \n",
+                    "<b>רבי מאיר אומר הואיל ומכחישות כו'</b>. וקאמרינן בגמרא דרבי מאיר פליג נמי ברישא. והא דלא נקט פלוגתייהו ברישא משום דה\"א דבסיפא מודה הואיל וזו וזו מודות שאין קיים. תוספות: \n",
+                    "<b>עד אומר מת וכו'</b>. אשה אומרת מת כו' לא תנשא אבל עד פסול ועד כשר אף על גב דבבת אחת. כי היכי דהורע כח שתי נשים לגבי עד כשר כדלעיל הכי נמי הורע כח אשה אחת לגבי עד כשר. דאי לא תימא הכי ליתני רבותא עד אומר מת. ואשה אומרת לא מת. וזוהי דעת הרמב\"ם אבל בירושלמי אמרו תני דבי רבי כן ויש פוסקים כותיה ועיין מ\"ש עוד בזה במשנה ח' פרק בתרא דסוטה בס\"ד אם באו הנשים זו אחר זו: \n",
+                    "<b>אשה אומרת מת ואשה אומרת כו'</b>. ואפילו צרתה במשמע [ואף על גב דבסוף פרק ו' דסוטה אשה אומרת נטמאת כו' ולא קאי אצרות אלא אנשים דעלמא ואפילו הכי קתני אשה. התם ליכא דמטעי דבצרות איירי. תוספות. וכן במשנה ח' פרק בתרא דסוטה] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וסתמא כר\"מ. גמרא: \n",
+                    "<b>לא תנשא</b>. ומדלא קתני ואם נשאת תצא. כדתני לעיל אע\"פ שנשאת תצא. דקדק הרמב\"ם [פי\"ב מהל' גירושין הי\"ט] שאם נשאת לאותו שאמר מת לא תצא. וכ\"כ הר\"ב בסוף פ\"ב בעד אומר מת לא תנשא כדתנן התם. שאם כנס לא יוציא ועיין מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין זו דרך כו'</b>. עיין בריש קדושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחר כך מת חמי כו' וחמותה אסורה</b>. פי' הר\"ב שאין כלה מעידה על חמותה דכמו דחמותה אינה מעידה לכלה וטעמא ששונאה ה\"נ כלה שונאה לחמותה דכמים הפנים לפנים כן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לב האדם לאדם (משלי כ״ז:י״ט) גמרא דף קי\"ז. וכתב הר\"ב אע\"ג דאמרה ברישא מת בעלי ונמצא שאין זו חמותה והרי היא לה כנכרית אפילו הכי לא מהימנה אחמותה משום <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דאמרינן לא בעלה מיית ולא חמוה מיית והא דקאמרה הכי לקלקולא לחמותה הוא דקא מכוונא סברה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>לבתר שעתא כשישוב בעלי ובעלה תדחה לחרפות ולא תיתי לטרדן. גמרא שם. ואיצטריך לאשמועינן בצרה ואיצטריך לאשמועינן בחמותה דאי אשמועינן בצרה בהא קאמר ר' טרפון דמשקרא משום צערא דגופה שמונעת לה תשמיש מבעלה אבל בחמותה [דצערה מילי דעלמא] אימא מודה ליה לר' עקיבא דלא מחזקינן לה כשקרנית כולי האי ואי איתמר בחמותה בחמותה הוא דקאמר רבי עקיבא וכו'. גמרא: \n",
+                    "<b>קידש וכו' וכן גזל וכו'</b>. אוקימנא בגמרא דוקא קידש בביאה דאיסורא דרבנן עבד בהא סבר ר\"ע דקנסוהו רבנן אבל קידש שלא בביאה לא נחלקו אלא מניח כתובה ביניהן ומסתלק. וגזל נמי דוקא הואיל ואוסורא דאורייתא עבד סבר ר\"ע דקנסוהו רבנן אבל לקח מקח לא נחלקו שמניח ביניהם ומסתלק. ותנא קידש להודיעך כחו דר\"ע דאע\"ג דלא עבד אלא איסורא דרבנן קניס. ותנא גזל להודיעך כחו דר' טרפון דאע\"ג דאיסורא דאורייתא עבד לא קנס: \n",
+                    "<b>מחמש נשים</b>. עיין פרק י\"א משנה ג' מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>ומניח כתובה ביניהן</b>. הרמב\"ם בפ\"ט מה' אישות כתב כגון שכתב לה כתובה ואבדה וכל אחת אומרת לי כתבת ונאבדה ולטעמיה אזיל דס\"ל דארוסה אין לה כתובה. וכן התנה עוד שם על משנה ב' פ\"ד דכתובות המארס כו' דמיירי שכתב לה כתובה והר\"ב ורש\"י שמפרשים שם דקסבר דיש לארוסה כתובה הוא הדין הכא נמי קסברי דיש לה כתובה והוי להו לפרש כן ובמשנה ח' פרק ז' דכתובות מפרשים סתם. כתובה מאירוסין. ועיין בגמרא סוף פ\"ט דכתובות דף פ\"ט ע\"ב דלא מייתי ראיה מהני מתניתין דיש לארוסה כתובה ונ\"ל משום דאפילו כי מתוקמא בכתב לה קמ\"ל טובא ואין להאריך בזה [* ועיין פ\"ד דכתובות דף מ\"ד ע\"א בתוספות בד\"ה והלכתא] ומש\"ה נמי לא מייתי ממשנה ב' פי\"א דכתובות דאף על גב דבכתב לה אצטריך לאשמועינן פלוגתא דר\"ש. וכן בריש פ\"ד דסוטה. ודעת הטור בסימן נ\"ה דיש לארוסה כתובה ותימה עליו שבסימן מ\"ט העתיק לשון הרמב\"ם במשנתנו דמוקי לה בכתב כתובה. והלא לסברתו אין צורך: \n",
+                    "<b>ומניח כתובה ביניהן ומסתלק</b>. לאו דוקא ביניהן דשקלי להו כולהו ואזלי דהא לדידן מספקא לן למי היא הכתובה. והוי כספק הינוח דלא יטול. כדמוכח מתניתין ג' פ\"ב דב\"מ. אלא יניח עד שיתברר הדבר מי הם הבעלים. גמרא פ\"ג דב\"מ דף ל\"ז: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר וכו' עד שיתן כו'</b>. אחר שישבעו כדמפרש הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דב\"מ וע\"ש. ופסק הר\"ב בקידש וגזל כר\"ע וטעמא כמ\"ש הרי\"ף דקי\"ל כר\"ע מחבירו ור\"ט חבירו הוא כדאמרינן בהכותב [פ\"ד:] ע\"כ ולעיל פסק כר\"ט. משום דבגמרא פסקו בהדיא כמותו: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אינה נאמנת</b>. ולא מהימנה במגו דעדיין קיים דהא רוב נשים מתעברות ויולדות. משום דאיכא מיעוט דמפילות. וחזקה דקיימא ליבום כנגד הרוב. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כבר\"פ דלקמן: \n",
+                    "<b>וחולצת</b>. ובר\"פ דלקמן בגמרא מוקמינן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>למתניתין בגרושה דפסולה לכהונה א\"נ באמרה אני והוא נחבאנו במערה ואין איש עמנו לבוא ולהעיד דאל\"כ לא תחלוץ אלא תתעגן כדלקמן בריש הפרק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי כו'</b>. כדפירש הר\"ב במשנה דלעיל ולא מתה אחותי כו' דלא מקלקלה בהכי. הלכך לא דייקא ומינסבא. ולשון הרמב\"ם בפ\"ג מה' יבום שלא האמינו עד אחד אלא משום התרת עגונה. ע\"כ. והיא גופא מטעמא דאיתתא דייקא הוא. כפי' הר\"ב ריש פרק י': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>לא תנשא</b>. דאף על גב דרוב נשים מתעברות ויולדות ואם כן שילדה צרתה ולד של קיימא מותרת אשה זו לשוק מ\"מ איכא מיעוט דמפילות [ומרע לרובא דמתעברות ממש דמאותו חלק המרובה שמתעברות אתה מסלקו שיש מקצתן מפילות א\"נ ה\"ק מיעוט מפילות. ובכלל זה מיעוט שאין מתעברות. אלא דגרוע הוא אפילו למיעוט. אבל תרווייהו חשבינן דלהוו מיעוט שלם. כ\"כ נ\"י]. וחזקה שאסורה לשוק דבחזקת יבום קיימא כיון דאית לה יבם וסמוך מיעוט לחזקה וה'\"ל פלגא ופלגא דחזקה לא עדיף כי רובא. וא\"צ לומר דאתיא מתניתין כרבי מאיר דחייש אפילו למיעוטא כו' כ\"כ נ\"י שכן היא מסקנתא דגמרא. וכן נראה דעת הר\"ב דאל\"כ הוה ליה לפרש דמתניתין כרבי מאיר ודלא קי\"ל הכי. דהא במשנה ח' פרק ג' דטהרות פסק דלא כרבי מאיר דחייש למיעוטא. ולדבריהם הא דקאמר בגמרא מחוורתא דמתניתין כר\"מ. לא קיימא לבסוף כשמפרש בגמרא סמוך מיעוט לחזקה וכו' אליביה דר\"מ. אלא דהשתא איכא נמי לפרושי הכי אליביה דרבנן ואתיא רישא כרבנן: \n",
+                    "<b>היא צרתה</b>. ובגמרא מאי היא צרתה דצרתה מיותר הוא ומפרש הא קמ\"ל להא צרה הוא דחיישינן. לצרה אחריתא לא חיישינן. פירש\"י אינה חוששת שמא אשה אחרת נשא. ע\"כ. ובפ\"ג מה' יבום כתב הרמב\"ם וז\"ל אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת וכו' לא תיחוש לצרתה שבמדינה אחרת הואיל ולא היה בעלה עמה במדינה ע\"כ. נראה דהכי מפרש לצרה אחריתי לא חיישינן. אבל נראה דאי משום הכי לא איצטריך מתניתין לאשמעינן דמלתא דפשיטא בטעמיה הוא: \n",
+                    "<b>יצתה מלאה חוששת</b>. דכיון שיצתה מלאה ועבר זמן לידתה אין אומרים שמא הפילה. דה\"ל כמיתה. ואסיקנא בפרק כל הגט (גיטין כח.) דלשמא מת לא חיישינן וכיון שנסתלק מיעוט מפילות. וחזקה [דאסורה] לשוק לא נשאר כאן אלא ספק דמחצה זכרים ומחצה נקבות ולפיכך חוששת. נ\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זו אסורה מפני בעלה של זו וכו'</b>. פי' הר\"ב שאין יבמה מעידה לחברתה ועי' מ\"ש בזה פרק דלעיל ריש מ\"ז: \n",
+                    "<b>לזו עדים</b>. פי' בעדות המועיל לה והיינו אף עד אחד וכיוצא בזה כתב הרא\"ש ברפ\"ק דב\"מ גבי עד אחד פוטר מן השבועה ע\"ש וכיוצא בזה כתבתי בפרק י\"ב משנה ה' בשם התוספות ועיין עוד מ\"ש במשנה ב' פרק ד' דגיטין ול' הרמב\"ם בפ\"ג מה\"י היה לאחת מהן עד וכו': \n",
+                    "<b>את שיש לה עדים אסורה כו'</b>. תימא לרבינו יצחק מאי קמ\"ל ושמא אשמועינן דלא אסרינן הא אכוו הא. תוספות: \n",
+                    "<b>נתיבמו</b>. ארישא קאי שאין להם לא עדים ולא בנים. רש\"י: \n",
+                    "<b>ומתו</b>. דאילו נתגרשה מותרת לזר וכ\"כ הרמב\"ם ופשוט הוא שאפילו היה בעל חברתה קיים אסורה לו. מפני שהיא גרושת אחיו [המגיד שם]: \n",
+                    "<b>ומתו היבמין</b>. פירש בלא בנים דאם היו להם בנים מותרת לינשא לעלמא שאפילו היה בעל חבירתה קיים אסורה לו וכפי' המגיד. רבי אלעזר אומר הואיל והותרו וכו'. דהואיל ואנסיבא לא מקלקלא נפשה. והקשו בתוספות דבפרק דלעיל משנה ז' אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי חמותה אסורה ה\"ל לרבי אליעזר לפלוגי ולא למיסר אם נשאת הכלה ונראה לרבינו יצחק דלא דמי דלעיל ודאי שהצרה או היבמה [* וכן הכלה] באה להעיד על חברתה. אין לה להיות נאמנת אפילו לר' אלעזר אבל הכא כל אחת אינה מתכוונת להעיד על חברתה אלא על עצמה וממילא נאמנת על צרתה כיון שאין מתכוונת להעיד על חבירתה ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרצוף פנים</b>. וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ\"ה זה הפרצוף פנים הם הלחיים עצמם. ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה. ב\"י סימן י\"ז: \n",
+                    "<b>אף על פי שיש סימנים בגופו</b>. פירוש שאינו סימן מובהק ביותר [ופירוש מובהק ע' בספ\"ב דב\"מ] כגון קטן או ארוך או חיור וסמוק ואפילו שומא [ועיין פי' במ\"ז פ\"ז דכתובות] אבל בסימן המובהק ביותר כגון שהיה לו חסר או יתר באחד מאבריו מעידין עליו. תדע דבמשנה דלקמן התירו על ידי שעלה בידם רגלו מן הארכובה ולמעלה ואי אמרת בשלמא דסימן המובהק ביותר מהני ניחא. אלא אי אמרת דשום סימן לא מהני הא איכא למיחש דלמא אבר דאחר הוא. מסקנת הפוסקים. והביאו עוד ראייה. ועיין במשנה דלקמן ועיין מ\"ש במשנה ג' פרק ג' דגיטין לענין טביעות עין: \n",
+                    "<b>ובכליו</b>. אפילו סימן מובהק לא. דחיישינן לשאלה. מסקנת הפוסקים. ועין משנה ג' פרק ג' דגיטין וסוף פ\"ק דב\"מ: \n",
+                    "<b>מגוייד</b>. פי' הר\"ב מנותח ואפילו במקום שאינו יכול לחיות דחיישינן שמא בסכין מלובנת היה שמתוך המכוה מתרפא. גמרא. ונ\"י: \n",
+                    "<b>וצלוב</b>. תרגום ותלית אותו על עץ (דברים כ״א:כ״ב) ותצלוב יתיה על צליבא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועלה לאחר שלשה ימים</b>. כתב הר\"ב אבל חכמים פליגי בברייתא [* ואמרו לו] לרבי מאיר אין מזכירין מעשה נסים דמדלא ניים תוך שלשה ימים אי אפשר לו לחיות ורבי מאיר אפשר דמסרך באבנים שבמים וניים פורתא. גמרא: \n",
+                    "<b>ששלשלוהו לים ולא עלה בידם אלא רגלו וכו'</b>. ופירשו בשם הרשב\"א שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו דאל\"כ חוששין זה הלך לו ממקום זה ורגל זה מאדם אחר. ולפי מ\"ש לעיל דאיירי בשיש להם סימן מובהק ברגלו. לא בעינן קשרוהו ברגלו. וזה נראה דעת הרמב\"ם בפרק י\"ג מהלכות גירושין שכתב בדין משנתינו והעלו ממנו אבר ודקדק בנ\"י מדקאמר אבר אחד ממנו. נראה שניכר להם בודאי שהיה האבר ממנו: \n",
+                    "<b>מן הארכובה ולמעלה תנשא לפי שנעשה טריפה בכך ואינו יכול לחיות</b>. וא\"ת דאף ע\"ג דאינו יכול לחיות. ובהכרח הוא שימות מכל מקום אי אפשר שתנשא אשתו אלא לאחר מיתה. כבר כתב המגיד בשם הרמב\"ן והרשב\"א שלא התירוה אלא לאחר שנים עשר חדש גם [כן] לפי שידוע שטריפה אינה חיה י\"ב חדש וכן אמרו בירושלמי ע\"כ. וכתב בכסף משנה יש לגמגם על זה ממ\"ש בר\"פ אלו טריפות דאדם טריפה חי יותר מי\"ב חדש ע\"כ. ולא מצאתי כדבריו. גם בספרו בית יוסף לא השיג בזה כלל [*שוב דקדקתי בתוספות דפרק אלו טרפות שם מצאתי דמ\"ב ע\"ב בד\"ה ואמר רב יהודה כו' דמחלקים בשם ר\"ת לענין חסרון בגולגולת דמפרש דלא הוי אלא עם הקרום ובהמה מטרפא בנקיבת הקרום לחודיה אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרון גולגולת עם הקרום ע\"כ. אבל זה אינו ענין לטרפה שאינו חי י\"ב חדש גם הקשו שם ודחו את פירושו ומחלקים דקרומו של אדם חזק וקשה יותר ולא מצטרף אבל במה שמצטרף שניהם שווין אדם ובהמה ובפרק אחרון דזבחים דף קי\"ז [צ\"ל קט\"ז] שם מצאתי דכתבו התוס' דר\"ת רגיל לחלק בין טריפות אדם לטריפו' בהמה ומיירי התם לענין חיות י\"ב חדש אבל בר\"פ אלו טריפות מייתי ראיה מאיוב אבהמה. אך בפרק הניזקין (גיטין דף נ\"ו ע\"ב) בענין יתוש שנקר במוח טיטוס כתבו דדרך חוטמו נכנס ועוד דיש חילוק בין טריפת אדם לבהמה כדפרישית פרק קמא דעירובין ע\"כ. אבל לא מצאתי שם כלום]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו שמע מן הנשים</b>. טעמא דהקילו מפורש ברפ\"י: \n",
+                    "<b>הרי אנו הולכים לספוד וכו'</b>. כתב הר\"ב בגמרא מוקי שצריך שיאמרו אנו באים מלספוד וכו' ומתניתין הכי פירושו הרי אנו הולכים לבתינו שבאנו מלספוד. גמרא: \n",
+                    "<b>בין שהוא מתכוין</b>. לשון רש\"י לעדות וכ\"כ נ\"י ומשמע דאילו נתכוין להתיר לא. וצ\"ע: \n",
+                    "<b>ובגוי אם היה מתכוין</b>. בין להתיר שאמר איש פלוני מת השיאו את אשתו ובין להעיד שאמר מת סתם אלא היכי משכחת לה דנאמן דהא קתני אם היה מתכוין הא לאו הכי עדותו עדות במסיח לפי תומו כי ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי. גמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאור הנר כו'</b>. שלא ראוהו אלא לאור הנר או לאור הלבנה. נמוקי יוסף: \n",
+                    "<b>ומשיאים על פי בת קול</b>. כההוא דתנן במשנה ו' פרק ו' דגיטין מי שהיה מושלך לבור כו' כותבין ונותנין משום דשעת הסכנה הוא סומכין עליו בכל דבריו וה\"נ סומכין משום שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה ולהכי לא חיישינן דלמא צרה הואי ומכוונת לקלקלה. גמרא: \n",
+                    "<b>בת קול</b>. לשון הר\"ב שמעו קול צווחת וכ\"כ רש\"י ונ\"ל שהוא שם מושאל מבת קול שנזכר הרבה פעמים בדברי רז\"ל שהוא קול שנשתמשו בו לאחר שפסקה הנבואה והוא קול מחודש לשעתו מהבורא יתברך להודיע סודו ליראיו ואותו קול קראוהו בת קול. וכתבו התוספות בפ\"ק דמסכת סנהדרין ד' י\"א וז\"ל י\"א שלא היו שומעים קול היוצא מן השמים אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר כמו פעמים שאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק ואותו קול היו שומעין לכך קורין אותו בת קול ע\"כ ולי נראה שנקרא בת קול לפי שאינו קול לו קול אליו כמו שנאמר (במדבר ז׳:פ״ט) וישמע את הקול מדבר אליו שזהו נבואה ממש אבל קול זה שאנו בו הוא מעינו ודוגמתו במדריגה למטה ממנו ולכך קראוהו בת קול שהיא הבת לאביה ולתשות כחה לא קראוהו בן קול אלא בת קול ועל זה הדרך אמר משה רבינו עליו השלום (שם י\"א) ואם ככה את עושה לי כינהו ית' בלשון נקבה אם לא יעשה עמו נפלאותיו וכן אתה מוצא (דברים ל״ב:י״ח) צור ילדך תשי שפירשו רבותינו אתם מתישים כחו מלהטיב לכם ורז\"ל שאמרו תשש כחו של משה כנקיבה נתכונו גם לענין זה שכחו של משה גדול היה על כל הנביאים אשר לא קם עוד כמוהו וגו' לכל האותות והמופתים וגו' ועכשיו תש כחו כנקיבה שלא היה כחו אלא ככח שאר הנביאים. ובת קול דמשנתנו אינו מענין הזה אלא לפי שהלכו ולא מצאו שם אדם השאילו לו זה השם כלפי שלא נמצא לעינינו שום אדם שהקול נשמע ממנו אבל לפי האמת אנו דנין שהיה אדם שם והלך לו וזהו ששנינו מעשה באחד שעמד וכו' ומי הגיד לנו שאדם עמד שם אחרי שהלכו ולא מצאוהו אלא ודאי דהכי קאמר מעשה שהיה ודאי כך היה שהיה אדם עומד שם ועל זה אנו סומכין ודנין להשיא את אשתו דאילו היינו מחשבין אותו לבת קול דעלמא וכעין נבואה. לא היינו סומכין עליו דהלכה שאין משגיחין בבת קול בכל דוכתא. כמ\"ש התוספות פרק קמא דמכילתין דף י\"ד ע\"א ולזה נראה לי שנתכוין הרמב\"ם שכתב בת קול הוא אשר ביאר במעשה באחד ובמעשה בצלמון. ע\"כ. ור\"ל שלא תחשוב דשני ענינים הם ומשגיחים בבת קול. אפילו אם ידענו בבירור שאין אדם שם ממקום שהקול נשמע. ועוד דאי הכי הוי מעשה לסתור דמעיקרא קאמר משיאין על פי בת קול אפילו ידענו שלא נשמע כן מפי אדם והדר קאמר מעשה באחד שעמד וכו' דבא לומר דדוקא כשיש לתלותו באדם וכמו שהצריכו בגמרא שראו לו דמות אדם כו' ואף על גב דלמסקנא לא קאי ההיא אוקימתא כמ\"ש ב\"י להרמב\"ם אלא דבשעת הסכנה כי הא אין חוששין לצרה ולא לשד. מ\"מ סברא זו אמיתית דיותר יש לסמוך כשידענו שאדם שם מכשלא ידענו. אלא שמשום הסכנה אין חוששין אפילו בלא ידענו וא\"כ הוי מעשה לסתור. אלא כדאמרן דבת קול דהכא לאו היינו בת קול דעלמא אלא שם מושאל. כן נ\"ל. וכעין זה יש לפרש בסוף פרק בני העיר במסכת מגילה. מנין שמשתמשין בבת קול כו' וה\"מ דשמע קל גברא במתא. וקל אתתא בדברא וכו' ופי' רש\"י קול שאינו מצוי היא ובת קול באה אליו. ע\"כ. אפשר לומר לפי שאינו מצוי הוי סימנא ובת קול קרינא ליה. שהרי כתבו תוספות בשם ירושלמי דמשום סימנא שרי ולא הוה ניחוש. איש פלוני בן איש פלוני נשכני וכו'. נ\"ל דה\"נ בעינן שיאמר ג\"כ ממקום פלוני כמו ברישא. וארישא הוא דסמך. וכן פי' הר\"ב ורש\"י במשנה ו' פרק ו' דגיטין במתניתין דמושלך לבור שהזכיר שמו ושם עירו. והרי\"ף והרא\"ש ל\"ג ברישא אלא איש פלוני והכא בסיפא גרסי איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני. וכן העתיק הטור הך סיפא. וכתב פלוני בן פלוני ממקום פלוני ובהרמב\"ם פרק י\"ג מה\"ג ואמר שהוא פלוני בן פלוני או פלוני ממקום פלוני. ונראה לי שהוא טעות סופר ובהדיא כתב בסוף הפרק ההוא ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו וכו' אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא. עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מצאתי נחמיה.</b> בס\"א וכן ברי\"ף ורא\"ש מצאני וזה לפי שנחמיה חזר אחר ר\"ע כששמע שבא לו מארץ ישראל כדי להגיד לו העדות. ולפיכך שייך לומר שנחמיה מצאו לר\"ע כיון שהוא היה מבקשו לר\"ע: ",
+                    "<b>ונומתי.</b> פירש הר\"ב אמרתי ונ\"ל שהוא מלשון נאום כמו ונאומתי והאל\"ף נבלע כדין אותיות יהו\"א: ",
+                    "<b>והרצתי הדברים.</b> וכן בסוף פרק ז' דנזיר וכן נמצא בגמרא פ\"ב דחגיגה ד' י\"ד ע\"ב רבי יהושע הרצה דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי וכו' ונראה לי שהמלה ארמית שכן תרגום יונתן משלי ו' והקיצות היא תשיחך היא תהוי רציך. הרי ששיחה מתורגם בלשון רצוי אלא שזה מן הקל וזה מן הכבד הנוסף. [ויונתן זה אינו בן עוזיאל ועיין תוספות דמגילה דף כ\"א ד\"ה ובמגילה]: ",
+                    "<b>מפי עבד.</b> עיין בפירוש הר\"ב דפ\"ק דר\"ה במ\"ח: ",
+                    "<b>מפי עבד מפי אשה מפי שפחה.</b> בכולי דוכתי תני נשים ברישא והדר עבדים וטעמא רבה איכא דהא עבד מאשה ילפינן בג\"ש כמו שכתבתי בפ\"ג דברכות. והכא דתני שפחה סמך אשה לשפחה דכוותה אלא דקשיא שפחה גופה למאי איצטריך וי\"ל דכיון דאיכא תרתי לגריעותא שאינה בכל המצות והיא נקבה ה\"א דלא הקילו בה להכשיר עדותה מידי דהוי אשאר פסולי דאורייתא דלא מכשרינן כמ\"ש הר\"ב בפרק קמא דר\"ה אף על גב דעבד שהוא פסול דאורייתא וכשר לעדות אשה. ומ\"ש הר\"ב חוץ מחמש נשים דתנן בפרק דלעיל משנה ד' וע\"ש משנה ז': ",
+                    "<b>אמרו לו.</b> לרבי עקיבא מעשה כו' רש\"י: ",
+                    "<b>כפונדקית.</b> פירש הר\"ב מסיחה לפי תומה דגויה היתה כדמוקמינן בגמרא ושהיתה בוכה כשראתה אותם קודם שאמרו לה איה חברינו דאל\"ה לא הוה לפי תומה: ",
+                    "<b>הוציאה להם מקלו וכו'.</b> הרי שלא עליה סמכו אלא לפי תומה הסיחה והביאה להם מקלו ותרמילו. רש\"י: ",
+                    "<small>סליק מסכת יבמות</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה יבמות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Nashim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה יבמות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yevamot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yevamot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה יבמות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Yevamot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..334b3a85aa7c802a572ea4217c2f50350b899b9c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,324 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ברכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>מאימתי קורין את שמע בערבית</b>. תנא אקרא קאי. דכתיב (דברים ו׳:ז׳) ודברת בם וגו' בשכבך ובקומך משם למד שחובה על אדם לקרות שמע בערב ובבקר ושאל עכשיו מאימתי זמנו ומדכתיב בשכבך ברישא הקדים של ערבית. גמ' (ועיין במשנה ד'): \n",
+                    "<b>משעה שהכהנים וכו'</b>. כתב הרב מברטנורה מילתא אגב אורחיה קמ\"ל וכו'. הקשו בתוספות תנינא חדא זימנא בנגעים (פרק י\"ד משנה ג') העריב שמשו אוכל בתרומה. ותירצו דרגילות של משנה לאשמועינן בקיצור אף למה שמפורש כבר ע\"כ וכ\"כ בפ' י\"א דשבת (דף צ\"ט ד\"ה מסייע) ועי' סוף דמאי וריש פ' י' דשבת ורפ\"ק ופ\"ו דיבמות [דף מ\"ד]: \n",
+                    "<b>לאכול בתרומתן</b>. כתב הר\"ב דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ובפ' הערל (יבמות דף ע\"ד) מוקמינן לה בתרומה. ומ\"ש הר\"ב דהיינו עד צאת הכוכבים דהכי משמע קרא עד שיטהר הרקיע מן האור והיינו כשיצאו כוכבים. (רמב\"ם פרק ז' מהלכות תרומות) ועי' ריש פרק ג' דר\"ה: \n",
+                    "<b>בתרומתן</b>. וכן לשון חכמים בברייתא בגמ' ותנא קמא אמר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בע\"ש כלומר שהכל מוכן. ומש\"ה נקט פתן כלומר שהוכן להם ואינן חסרים כלום ולהכי נמי נקטי חכמים ותנא דידן תרומתן כלומר שהיא מוכנת לפניהם. וכלום חסר כי אם לאכול *[א\"נ תנא לישנא דקרא קתני דכתיב (ויקרא כ\"ב) כי לחמו הוא. נ\"ל]: \n",
+                    "<b>עד סוף האשמורה</b>. פי' הר\"ב שהלילה נחלקה לג' משמרות ופירש\"י משמרות עבודה של מלאכים ושיר שלהם נחלק לג' חלקים ראשונה לכת אחת וכו'. והוי מצי למיתני עד ד' שעות אלא נקט עד סוף האשמורה כדאמר בגמ' לאשמועינן שיש היכר לכל אדם בדבר דהא בסוף האשמורה הראשונה חמור נוער [*ובפירושו לחומש פרשת במדבר בפסוק ושמרו את משמרתי. כ' כל מינוי שהאדם ממונה ומוטל עליו לעשותו קרוי משמרת בכל המקרא. ובלשון משנה כמו שאמור בבגתן ותרש וכו']: \n",
+                    "<b>עד שיעלה עמוד השחר</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"ג שגם חכמים מודים לו ולא אמרו כו' רבנן כוותי ס\"ל והאי דקאמרי כו' וכ\"כ הרמב\"ם. כלומר בפירוש בשכבך כוותי ס\"ל דפירושו כל הלילה. ודלא כר\"א. והאי דקאמרי כו' שהם עשו סייג ובהא פליגי עלי. וכ\"כ ר\"י ורא\"ש. דבסייג פליגי. וא\"כ בסייג אין הלכה כר\"ג דהא ר\"ג עצמו הוצרך לומר כוותי ס\"ל. משום דאי לאו הכי יחיד ורבים הלכה כרבים. ולא כתבו הלכה כר\"ג. אלא על עיקר דין תורה (וכ\"כ ב\"י סימן רל\"ה) דלהרמב\"ם אין הלכה כר\"ג לענין סייג: \n",
+                    "<b>עמוד השחר יש רגילין לפותרו כוכב השחר</b>. [*וראיתי לרד\"ק במזמור אילת השחר (תהילים כ״ב:א׳) שיש מפרשים אילת שם לכוכב השחר ע\"כ]. אך בכאן אין נכון [*לפרש שעמוד יהיה שם לכוכב ההוא] דאע\"פ דכוכב נוגה קראוהו כוכב השחר מטעם שאין כאן מקומו. מ\"מ לשון עמוד לא יצדק. וז\"ל הרמב\"ם הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות וטעם זה קרבת שטח אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ תמיד אשר די עלותה מן הארץ אחד וחמשים מיל ע\"כ. ופירוש שעות זמניות במשנה דלקמן תמצאנו. אבל ז\"ש נ\"א מיל *) [אם נפרשהו בערך האדם ההולך יכחישנו החוש. ואם בערך סבוב השמש יכחישו המושכל. כי לכל שעה ט\"ו מעלות ולכל מעלה ט\"ו פרסאות. הנה לשעה וחומש תתר\"ף מילין. והר\"ר ענשכן חפץ אמר שמלת עלותה צ\"ל עלותם. ומוסב על הקיטורים עכ\"ד. והיטב אשר דיבר שאילו הי' מוסב על השמש. הי' ראוי שיאמר מן האופק כלשונו במ\"ה פ\"ק דר\"ה. ועכ\"ז תמיה לי דכתיב בלוט כמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו'. וכתי' השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וא\"ר חנינא לדידי חזי לי ההוא אתרא והויא חמשא מילי. בפ\"ט דפסחים. ושם אמרו דמהלך אדם בינוני כל היום יו\"ד פרסאות לפ\"ז יתכן שיאמר עלות השמש בכדי שעה וחצי שעה מן השעות הזמניות כו' אשר די עלותה מן הארץ חמשה מיל וכו' וזה במהלך אדם בשיעור שעות ההשויה. וכן שיער מהלך האדם בשעות ההשויה במ\"ב פ\"ג דפסחים. אבל שם ג\"כ מקום עיון. ומיהו שיעור עלות השמש כפי שעות הזמניות שכן משתנה כפי הזמן ע\"פ נטייתו. ובחבורו פ\"א מה' ק\"ש. כתוב כמו שיעור שעה. ובנ\"א עישור שעה. ולזו הסכים הכ\"מ. והיינו ששיער רק תחלת עלייתו. ולפי פירושו דבמשנה מבואר שעל עליית כל גופו משערינן. [*ומצאתי לרופא מומחה וחכם כולל מהר\"ר יוסף שלמה דאלמדיגא מן קנדיאה בספרו בחלק שממנו שקראו בשם גבורות ה' שכתב שם בשם הרמב\"ם נ\"ב מיל ויהיה איך שיהיה הנה תיבת עלותה שבלשון פירוש הרמב\"ם צ\"ל עלותם כי מוסב על הקיטורים. והוי יודע שבספר הנזכר ביאר במופת מאין יצא לו להרמב\"ם שהוא דקדק יותר ועשה מופת על שאין עלייתם כי אם מ\"ד מילין. ועוד תמצא בספר הנזכר בחלק שממנו שקראו אילם (עי' שם בדף י\"א) גם עיין במשנה ב' פרק ג' דפסחים. וראה עוד זה מצאתי להראב\"ע שבפירושו לחומש פרשת בא בפסוק בין הערבים כתב שעה ושליש שעה מהשעות השוות. וכן עוד לו בפירושו לקהלת בפסוק עד שלא תחשך השמש עיין שם. ויש מי שר\"ל שהרמב\"ם קאי על קריאת הותיקים שזכר הר\"ב במשנה דלקמן ואין נ\"ל לפי שא\"כ לא היה סותם את דבריו]: \n",
+                    "<b>הקטר חלבים ואיברים</b>. פירש הר\"ב של בין הערבים דכתיב היא העולה וכו' וכ\"כ עוד סוף פרק ב' דמגילה וכן הרמב\"ם שם. ואע\"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב ולאו דווקא בעולת תמיד ובריש פרק ו' דפסחים מוכח דכל אימורי קדשים דינן כל הלילה אלא נקטי מילתא פסיקא ובפירוש הרמב\"ם שבכאן ובספרו פרק ד' מהלכות מעשה קרבנות ופרק א' מהלכות תמידין מבואר שעל כל חלבי הקרבנות וכל איברי העולה נאמר. ולשון רש\"י הקטר חלבים ואיברים של קרבנות נזרק דמן ביום: \n",
+                    "<b>וכל הנאכלין ליום א'</b>. עיין מה שכתבתי בסוף פסחים: \n",
+                    "<b>א\"כ למה אמרו וכו'</b>. כתב הר\"ב אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל וכו' עד כשר כל הלילה וכן כתב רש\"י וסיים והכי נמי תנן בפרק ב' דמגילה כל הלילה כשר וכו' להקטר חלבים ואיברים ע\"כ. כלומר ובשום דוכתא לא אשתמיט למיתני עד חצות. ומכל מקום זו לאו ראיה גמורה היא דדילמא רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דקאמרי הכי וכיון שסידר רבינו הקדוש דברי רבן גמליאל בכאן שוב סמך על עדותו ולא הוצרך לשנות דברי חכמים בהדיא והרמב\"ם בפ\"ד מהלכות מעשה הקרבנות פסק בהקטר חלבים ואיברים עד חצות. וכתב עליו בעל כסף משנה דמשנה היא בברכות ע\"כ. והא ליתא לדברי רש\"י. ולכך נראה לי דלאו ממתניתין שמעה לה הרמב\"ם אלא מדתניא בתוספתא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i> (פ\"ב דמגילה) ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה אבל אין חייבין עליהן משום נותר וכו' עד שיעלה עמוד השחר ולישנא דאבל לא יצדק דהא אדרבה היא הנותנת הואיל וכשר כל הלילה משום הכי בדין הוא שאין חייבים עליהם משום נותר כו'. אלא הכי קאמר כשר כל הלילה בדיעבד [*לענין חיוב נותר [אם] לאכלו ולהחמיר] לכתחלה לא אבל אין חייבים וכו' [*שאין חיוב כרת אלא על העובר על דברי תורה] ומ\"ש הר\"ב דלא נקט אלא להודיע וכו' שכן רגילות המשניות לשנות בקוצר מה שכתוב בפירוש בתורה כמ\"ש התוספות סוף פרק החולץ (נ'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וגומרה עד הנץ החמה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i> כדי שיסמוך גאולה לתפלה כותיקים שזכר הר\"ב במשנה ה' פ\"ג. ונ\"א ל\"ג וגומרה ונראה שכן נוסחת (טור אורח חיים סימן תפ\"ח והמרדכי פרק ב' דשבת) מדלא הביאו ראיה ממשנתנו לברכת לגמור ההלל אלא הביאו מלשון הש\"ס וברייתא דותיקין גומרין: \n",
+                    "<b>הנץ החמה</b>. הוא מלשון הנצו הרמונים (שיר השירים ו׳:י״א) כלומר עד שעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים. הר\"י וכ\"פ בערוך: \n",
+                    "<b><i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שכן דרך בני מלכים לעמוד</b>. וכתבו הר\"ב והרמב\"ם שכך הלכה. ואף על גב דבסוף פי\"ד וריש פרק י\"ח דשבת פסקו דלא כמ\"ד כל ישראל בני מלכים הם. כבר כתב הר\"י דהכא שאני דהואיל ועדיין זמן קימה למקצת יוצא בדיעבד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשעה שבני אדם וכו'</b>. [*בית הלל מביאין ראיה מפסוק] ובלכתך בדרך כלומר כפי שיזדמן לאדם שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה. וב\"ש אומרים שלא בא ובלכתך בדרך אלא ללמדנו שכל העוסק במצוה פטור מק\"ש כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצוה אתה חייב בקריאת שמע אבל כשתעסוק במצוה וכו'. וכן דברי הכל העוסק במצוה וכו'. ועיין בפירוש הר\"ב פ\"ב משנה ה' ולכך אמרי ב\"ה דאם כן הוא מבואר שבלכתו בדרך קורא ק\"ש. [*הרמב\"ם והוא טעות סופר] כמו שאני עתיד להעתיק במשנה ז' פ\"ז דפיאה וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשחר</b>. הכא דמיירי בברכות דלא כתיבי בקרא. ניחא ליה למנקט ברישא דשחר כדאשכחן בתמיד דכתיב בקר בתחלה אבל בריש פרקין דמיירי בק\"ש דקאי אקרא נקט ברישא דערבית כמ\"ש שם תוספות דלעיל: \n",
+                    "<b>ושתים לאחריה</b>. לשון רש\"י כדאי' בירושלמי ז' ברכות הללו על שם שבע ביום הללתיך (תהילים קי״ט:קס״ד) עכ\"ל. ויראו עינינו לא חשיב דתקנה אחרת היא. תוספות דריש פרקין: \n",
+                    "<b>להאריך אינו רשאי לקצר</b>. לפירוש הר\"ב והרמב\"ם בארוכה וקצרה. ה\"פ להאריך לפתוח. אינו רשאי לקצר שלא לפתוח. לקצר שלא לפתוח. אינו רשאי להאריך לפתוח והדר תני לחתום וכו'. ולשון בעל כסף משנה בתחלת הלכות ק\"ש פי' המשנה לדעת הרמב\"ם להאריך כלומר להתחיל ולחתום בברוך אינו רשאי לקצר כלומר שלא להתחיל או שלא לחתום מקום שאמרו לקצר כלומר שלא להתחיל בברוך או שלא לחתום אינו רשאי להאריך כלומר להתחיל בברוך או לחתום עכ\"ד. ומן הירושלמי שהביא שם למד דארוך וקצר בחתימה נמי מישך שייכי ולכך כללינהו כחדא וזהו אמר רבי יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם. מטבע ארוך פותח וחותם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מזכירין</b>. איכא למידק אמאי לא תני זוכרין כדדייקינן במשנה ז' פרק ד' דר\"ה גבי השני מתקיע. וי\"ל כיון שעיקר הפרשה במצות ציצית ועל ידה זוכרין יציאת מצרים שיוך שפיר לישנא דמזכירין שע\"י פרשת ציצית מזכירין יציאת מצרים: \n",
+                    "<b>כבן שבעים שנה</b>. פירש הר\"ב שהלבינו שערותיו וכו' כדי שיראה זקן וראוי לנשיאות. הכי איתא בגמ' פרק תפלת השחר (כ\"ח). וצ\"ל דרבותא קאמר ולא זכיתי עד וכו' כלומר דאע\"פ שהיה חכם מופלג וראוי לנשיאות מצד חכמתו שהרי זכה לנס מפני כן אפילו הכי בזה לא זכיתי עד וכו' וכיוצא בזה דברי הרמב\"ם אלא שכתב שאמנם קרה לו השיבה מצד שהרבה לשנות וללמוד ולקרות יום ולילה עד שתשש כחו ונזרקה בו סיבה וכו' ואמר אע\"פ שהשתדלתי והתחברתי עם אנשי החכמה עד ששבתי ע\"י כן כבן שבעים שנה לא זכיתי וכו' עכ\"ד רצה לקרב הענין אל הטבע ושלא היה זה הנס שהזכירו חז\"ל בדבר היוצא חוץ להיקש. ודעתו בכיוצא בזה ודעת אחרים תמצא בס\"ד במשנה ו' פרק ה' ממסכת אבות: \n",
+                    "<b>ולא זכיתי</b>. פי' הר\"ב לא נצחתי גם בערוך [כתב] די\"מ כן ובהש\"ס תניא אמר להו בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר (ירמיהו כ״ג:ז׳) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בנ\"י מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה וגו' אמרו ליה לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל וכו' וכיוצא בו אתה אומר (בראשית ל״ה:י׳) ולא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל וכו'. ומצינו שקראו אח\"כ יעקב וכו' ולפי דפשטיה דקרא דהנה ימים וגו' משמע כבן זומא. בזה נצחם דאע\"ג דמשנו ליה רבנן. שנויא בעלמא היא ולא סמכי' עלי' דשאני קרא דיעקב דהתם הדריה קרא בפירוש. כנ\"ל. וראיה לדברי מן המכילתא שהובא בילקוט פ' בא שלא הביא לדברי חכמים שהשיבו לא שתעקר וכו' ומזה הטעם דבתר פשטיה דקרא אזלינן. ורבי לא סידר במשנה אלא התחלת הויכוח שבין בן זומא לחכמים בלבד אבל אין נראה לומר שראב\"ע לא שמע מאמר וחכמים אומרים דא\"כ אין כאן ניצוח כיון שאין חולק ועיין לקמן. והרמב\"ם מפרשו לשון זכות שלא זכה לדעת הרמז שנרמז בכתוב לחיוב זה וכו'. גם בערוך פירש לשון זכות. ומ\"מ בפ\"א מהלכות ק\"ש פסק הרמב\"ם כבן זומא: \n",
+                    "<b>עד שדרשה בן זומא</b>. פי' הר\"ב באותו היום שנתמנה וכו' וכפירש\"י ונ\"ל שפי' כן מדאמר בגמ' פ' תפלת השחר (כ\"ח) בו ביום שנתמנה וכו' לא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה. וגם מזה ראיה למ\"ש לעיל דדברי חכמים נשמעו לראב\"ע כיון שכל הלכות התלויות פירשם ראוי שיהיו נאמרים כל חלקי הסותר: \n",
+                    "<b>שנא' למען תזכור וגו'</b>. ומפני שפרשת ציצית שגורה בפי כל מפני קריאתה ביום בעבור מצות ציצית שבה הלכך הנהיגו לקרותה בלילה לצאת בה הזכרת יציאת מצרים בלילה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אם כיון לבו וכו'</b>. כתב הר\"ב ואנן קיימא לן כמאן דאמר מצות צריכות כונה. עיין מה שכתבתי במשנה י\"ד פ' ג' דסוכה: \n",
+                    "<b>[*בפרקים שואל וכו' ומשיב וכו'</b>. פי' הר\"ב שואל כו'. ובישיבה הקשיתי דאמאי לא פירש התנא וליתני הכא שואל בשלום ומשיב שלום כדתנן בסוף המשנה ומשיב שלום לכל אדם והשיב בני מהר\"ר שמואל שי' דבטור י\"ד סימן ר\"מ ורמ\"ב דהשואל שלום לרבו אומר לו שלום [עליך] רבי וכשמשיבו אומר רבי ומורי וא\"כ כל שכן דמפני היראה שיוסיף ולא רצה התנא להאריך אבל בכל אדם שאינו צריך להוסיף קתני התנא שלום. וכדי לאשמעינן מלתא אגב אורחיה דבכל אדם אין מוסיפין ומפני הכבוד והיראה מוסיפין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאמת ויציב לא יפסיק</b>. פירש הר\"ב דכתיב וה' אלהים אמת. גמרא. והואיל ובקרא לא כתיב ויציב נראה ודאי דבין אמת לויציב רשאי להפסיק כמו [*באמצע הפרק]. וכן כתב בשלחן ערוך בסימן ס\"ו וצריך לומר דתנא דנקט אמת ויציב אשגרת לישן ולסימן בעלמא נקטיה כמו דנקיט לוהיה אם שמוע ולא אמר לוהיה בלבד ובגמ' איתא חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת כו' ולא נקט כלל ויציב. [*ומיהו מצינו בסוף זבחים (פי\"ד) ששנה וריח ניחוח אע\"ג דלא אצטריך כלל לניחוח. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"י. גמ']: \n",
+                    "<b>למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע</b>. ואם תאמר תיפוק ליה דקדמה בתורה. ויש לומר דה\"ק למה קדמה אף לפרשת ציצית דקדמה לכולן אלא ודאי אין אנו חוששין לזה שהיא קודמת בתורה משום דאמרינן אין מוקדם ומאוחר [בתורה] וא\"כ הי' לנו להקדים והיה שהיא מדברת בלשון רבים. תוספות (דף יד: ד\"ה למה) ומדשני משום שיקבל עליו עול וכו' הלכך פריך ליה דא\"כ תקדים ויאמר שיש בה ג\"כ מעין קבלת עול כו' דכתיב [בה] אני ה' אלהיכם ולהיות לכם לאלהים: \n",
+                    "<b>אלא ביום</b>. לשון הר\"ב דאית ביה פרשת ציצית וז\"ל הרמב\"ם כי המצוה האמורה בפרשת ויאמר והיא מצות ציצית אינה מחוייבת אלא ביום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יצא</b>. לשון הר\"ב דכתיב שמע השמע לאזנך. גמרא. כלומר כיון דבלשון שמיעה הוציאה הכתוב שמע מיניה שצריך שישמיע לאזנו וכאילו אמר קרא השמע ודלא כבעל כף נחת שכתב קרי ביה השמע. כי שמע מבנין קל והשמע מבנין הנוסף. ועיין בפרק ז' דסוטה. ומ\"ש הר\"ב והלכה כת\"ק עיין בזה במשנה ב' פ\"ק דתרומות: \n",
+                    "<b>ולא דקדק באותיותיה</b>. כמו שפירש וכתבתם שתהא כתיבה תמה כך פירש ושננתם שתהא משנה תמה כך פירש בעל כף נחת. [*ומבלי עיון בש\"ס הוא שכתב כן דהא תני רבי עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם כדי ליתן ריוח בין הדבקים. ובספרי ספר מעדני מלך כתבתי למה לא למד מושננתם המוקדם. ועיין עוד שם]. והא דנקט הר\"ב התזת תזכרו וכו'. שהרי אין ראוי וכו' [*כדתנן במ\"ג פרק קמא דאבות] כלומר ולכך יש קפידא יתירה בהתזת זי\"ן זו. ולעולם בכל האותיות יש לדקדק: \n",
+                    "<b>הקורא למפרע</b>. וכתב הר\"ב ומיהו וכו' שהרי אינן סדורין כן זו אחר זו בתורה ורבי יהושע לא קפיד לעיל אלא לכתחלה וכן הא דתנן בין ויאמר לאמת לא יפסיק היינו דווקא כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים. הר\"י ורא\"ש: \n",
+                    "<b>יחזור למקום שטעה</b>. מ\"ש הר\"ב והרמב\"ם אומר וכו'. בפ\"ב מהלכות קריאת שמע והב\"י בסימן ס\"ד כתב משום שצריך להפסיק בין עולם ועד לואהבת (כמ\"ש סוף פ\"ד דפסחים נ\"ו) . א\"כ זהו הפסק הראשון שצריך לחזור לו ומאחר שברור לו שכבר קרא פרשה אחת מק\"ש א\"א שלא קרא עד לעולם ועד ולכך אינו צריך להתחיל מתחלת שמע ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל אינו יודע באיזה מקום מאותו פרק פירשו המפרשים וכ\"כ הרא\"ש בשם תוספות שגם אינו יודע אם קרא כלום מהפרק אבל מה שברי לו שקרא אין צריך שיקרא עוד. ומ\"ש הר\"ב היה קורא וכתבתם וכו' הכי איתא בגמרא אבל בין וקשרתם לוקשרתם אין לטעות דקמא קמץ וטעמו מאריך ותניין פתוח וטעמו אזלא: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>בלילה הראשון</b>. שם לילה זכר בסימן ה' נקבה. וכ\"כ בפרשת מקץ ונחלמה וגו' בלילה אחד: \n",
+                    "<b>בלילה הראשון עד מ\"ש</b>. מדלא תני מלילה הראשון עד וכו' יש לומר דלומר דבלילות דוקא פטור אבל בימים חייב דישראל קדושים הן ומסח דעתו מינה ואין כאן טרדא וכסברת הר\"ר מנוח שכתב בשמו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בכסף משנה (פרק ד' מהלכות ק\"ש). ואי תנא מלילה וכו' עד כו' הוי הכל בכלל אף הימים. וכן יש לדקדק בלשון הר\"ב דהכי סבירא ליה שכתב לקמן עד מוצאי שבת שהם ד' לילות. ומנינא למה לי אלא לומר דבד' לילות הוא שפטור אבל לא בימים. שבזה יש לומר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דסירכא דלישנא דמתני' דפרק בתרא דנדה (משנה א) נקטיה וגם בדקדוק המשנה י\"ל דלהכי תני בלילה לפי דמן הסתם בלילה הראשון הוא בועל שכן המצוה דהא משום הכי כונסין הבתולה ברביעי לפי שב\"ד יושבין בה' כדתנן בריש כתובות והכי קאמר פטור בלילה הראשון דביה בלילה בעיל ואי לא פטור גם עד מ\"ש: \n",
+                    "<b>בלילה וכו'</b>. פי' הר\"ב דטריד טרדא דמצוה. גמרא. ופי' הרמב\"ם מצות פריה ורביה. ובאלמנה אין טרדא עם המצוה. מה שאין כן בבתולה איתנהו טרדות בתרי גווני כמ\"ש הר\"ב: \n",
+                    "<b>עד מוצאי שבת וכו'</b>. פי' הר\"ב דמשם ואילך לבו גס בה לשון הערוך לבו קרוב לה. וכן כל לשון גס שבתלמוד והמשכילים יבינו ע\"כ. והכא לפי' הא' כשלבו קרוב לה ימחול לה אף אם לא ימצאנה בתולה דהא להכי מצרכינן להנשא ברביעי כדי שישכים לב\"ד בעוד כעסו עלה כדמפרש בריש כתובות. ולפירוש השני כשהוא קרוב לה ישהה בבעילתו ולא יבוש. כדי שלא יעשה כרות שפכה. ובפ\"ד דיבמות (מא.) פירש\"י והר\"ב גס רגיל. וכן פי' רמב\"ם פרק קמא דסוטה. והעיקר בעיני שהוא לשון גסות הרוח: \n",
+                    "<b>מעשה ברבן גמליאל</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>לאו מעשה לסתור הוא דקמ\"ל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>אם אדם גדול הוא ובטוח בעצמו שיוכל להתכוין והוא ראוי ליטול את השם [*כבסוף פרקין] הרשות בידו. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רחץ</b>. פירש הרמב\"ם במים חמין וטעמו דרחץ אפי' מקצת גופו במשמע וזה אינו אסור אלא בחמין כמ\"ש הר\"ב במשנה ו' פרק ג' דמועד קטן. [*ואי נמי דכתב הרמב\"ם במים חמין משום שהיה איסטניס ולחמין הוא שהיה צריך]: \n",
+                    "<b>אסטניס</b>. פירוש הר\"ב לשון צנה ממלת צנת שלג (משלי כה) ואף על פי שנכתב בסמ\"ך וזה נמצא הרבה בלשונות. הרמב\"ם. וטעמו ששניהם ממוצא השינים: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רשב\"ג אומר לא כל וכו'</b>. עיין משנה ה' פ\"ד דפסחים: \n",
+                    "<b>השם</b>. שם טוב שהוא מדקדק במצות וכו': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>פטור מקריאת שמע</b>. כתב הר\"ב משום דטריד טרדא דמצוה ע' מ\"ש משנה ד' פ\"ב דסוכה: \n",
+                    "<b>מק\"ש ומן התפלה ומן התפילין</b>. נושאי כו'. ה\"ג בספר מדוייק וה\"ה דפטור מכל שאר המצות אלא דתנא אלו שהן חמורות שיש בהם קבלת עול מ\"ש ותפילין נמי כדאמר בפ\"ב בגמרא (יד:) הרוצה לקבל עול וכו' מניח תפילין וקורא ק\"ש ומתפלל כו'. הר\"י. ולפי שהתפילין מונחין עליו אפילו לאחר התפלה להכי נקטינהו בסוף. א\"נ משום דק\"ש ותפלה תדירי דשבת ולילה לאו זמן תפילין [*כדפי' הר\"ב במ\"ג] וכה\"ג ריש פ\"ד בשם התוס' [*ועי' מ\"ש בס\"ד לקמן במ\"ג] והתוס' לא גרסי מן התפלה [*וכן בסדר משניות דבירושלמי לא גרסינן] דהא אתיא במכל שכן כמו שכתבו בד\"ה אלו ואלו וכו' ויש טעות סופר בדבור שלפניו. וכן יובן מספר חכמת שלמה: \n",
+                    "<b>[*ומן התפילין</b>. שם תפילין פירשתיו בריש פ\"ד דמנחות: \n",
+                    "<b>ואת שאין למטה צורך בהן</b>. פי' הר\"ב כגון ההולכים ללוות את המת בלבד וכו'. אין להקשות דאכתי גמ\"ח הוא ובמשנה דלקמן כתבתי בשם הר\"י דגמ\"ח יש לו דין העוסק במצוה שיש בה טרדא שכתב הר\"ב בר\"פ דפטור. דיש לחלק בין תנחומין שיש לו עסק לנחם משא\"כ הלויה שאין לו עסק רק שהולך ולא מיקרי טרדא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>להתחיל</b>. כתב הר\"ב פרשה א' של קריאת שמע וכן פי' הרמב\"ם. ובגמרא אפי' פרק אחד אפילו פסוק אחד וטעמא דפסוק ראשון מיקרי פ' כמ\"ש במ\"ג פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>לא יתחילו</b>. דתנחומי אבלים מדאורייתא דבכלל גמילות חסד הוי וג\"ח מן התורה כדאמרי' [ב\"ק ק. ב\"מ ל:] והודעת להם את הדרך (שמות י״ח:כ׳) זו ג\"ח והעוסק במצוה כו'. הרבינו יונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועבדים</b>. בפ' קמא דחגיגה (דף ד.) גמרינן לה לה פי' רש\"י דבאשה כתיב (דברים כד) וכתב לה ובשפחה כתיב (ויקרא י״ט:כ׳) <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>או חפשה לא נתן לה: \n",
+                    "<b>התפילין</b>. מ\"ש הר\"ב דשבת לאו זמן תפילין לא פסק כן בריש פרק בתרא דעירובין ושם אאריך בס\"ד ועוד עיין בסוף פרק קמא דביצה. ומה שכתב דאיתקש תפילין למזוזה פירש רש\"י דכתיב (דברים ו) וקשרתם וכתבתם. ומ\"ש קא משמע לן. וטעמא דתפילין אתקשו בפרשת ראשונה לת\"ת דכתיב (שם) ושננתם וגו' וקשרתם. וכן בשניה (שם יא) והיו לטוטפות וגו'. ולמדתם וגו'. ואילו למזוזה הפסיק ביניהם בשניה בת\"ת. גמ' פרק קמא דקדושין (דף לד:): \n",
+                    "<b>ובמזוזה</b>. פי' הר\"ב דמ\"ד הואיל ואתקש לת\"ת. פירש רש\"י דכתיב ולמדתם וגו' וכתבתם. ומ\"ש הר\"ב קמ\"ל דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי. רש\"י וגמרא דקדושין. ומיהו הך סברא לא אלימא כולי האי למעקר מיעוטא דולמדתם את בניכם ולומר דנשים חייבות גם בת\"ת כך תירצו התוס' בקדושין אדכתיב (דברים ל) כי הוא חייך <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ואימא גברי בעו חיי וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מברך לאחריו</b>. כלומר מהרהר לאחריו הר\"י. ופירש הר\"ב דחיובא דאורייתא הוא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ועיין מ\"ח פ\"ו ומ\"ש הר\"ב דבטלוה לטבילותא עי' בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>מברך לפניהם ולאחריהם</b>. פירש רבינו יונה דר\"ל בפה ופליג בתרתי. ועיין סוף פירקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא יקצר</b>. פירש הר\"ב כל ברכה וברכה כלומר פתיחתה וחתימתה בלבד. ועי' במ\"ג פ\"ד. והשתא ג' מחלוקות בדבר. ק\"ש. דמדאורייתא יהרהר ואפי' [לא] התחיל ואין לו לקצר רק יהרהר. ותפלה דמדרבנן לא יתחיל. ואם התחיל יקצר דהם שתקנו תפלה אמרו שיקצר. וברכות דק\"ש דמדרבנן נינהו ואינם רחמי כתפלה. משמע שאף אם התחיל יפסיק: \n",
+                    "<b>שיטיל לתוכן מים</b>. פירש הר\"ב רביעית. ושיעורו תמצא במשנה ה' פרק ח' דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שפלטה שכבת זרע</b>. שע\"י שתטמא לא יהיו נשמעות לבעליהן ותתקיים שלא יהיו מצויים וכו'. ומ\"ש כל ג' ימים כ\"כ הרמב\"ם וכמתני' ג' פ\"ט דשבת ואינה הלכה כמו שכתבו שם ובפ\"ח דמקואות ובחיבורו פ\"ה מהלכות אבות הטומאות: \n",
+                    "<b>והמשמשת</b>. טמאה אף בלא פליטה. הרמב\"ם. ומטעם דלעיל. ועוד כל דתקון כעין דאורייתא תקון וכתיב (ויקרא ט״ו:י״ח) ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע וגו'. ומהאי טעמא אצטריך למתניה ולא אצטריך למתני בעל קרי שראה זיבה ועוד משום דלא פסיקא ליה דתוך מעת לעת לקריו אינו נעשה זב כדאיתא סוף נזיר (דף סד) ובפ' ב' דזבים (משנה ג): \n",
+                    "<b>[*צריכין טבילה</b>. עמ\"ש בסוף פ' ג' דמקואות]: \n",
+                    "<b>ורבי יהודה פוטר</b>. לדבריו דתנא קמא קאמר דלדידיה לא נתקנה תקנת עזרא לא לקריאת שמע ולא לברכותיה כדלעיל במ\"ד אי נמי בדברי תורה מיירי דמודה בה ר' יהודה שאין לו להוציא בשפתיו מפני שמתוך הדבור יעמיק בהם כמ\"ש ר' יונה לעיל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>תפלת השחר</b>. עיין בפ\"ק משנה ד' ופירוש השעות שם משנה ב': \n",
+                    "<b>תפלת המנחה עד הערב</b>. שכן תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב ור' יהודה סבר שקרב והולך עד פלג המנחה. הכי מפורש בברייתא בגמרא. ותימה שהר\"ב פירש בדרבי יהודה דזמן מנחה עד הלילה. [*ובברייתא אפלג המנחה דלרבנן מהדר]. וכתבו התוס' בריש פרק בתרא דפסחים (דף קז.) תימה אמאי קרי ליה מנחה דאי משום דמנחה היתה קריבה בין הערבים הלא גם בשחר קריבה. וי\"ל בשחרית יש שם אחר שחרית. ועוד י\"ל משום דשעת רצון הוא בשעת הקרבת המנחה שאליהו נענה כעלות המנחה. [*והרמב\"ם בפירושו כתב מנחה שם נופל על עת מן היום והוא כשישאר מן היום ב' שעות ומחצה זמניות ונקראת התפלת השניה מנחה מפני היות תחלת זמנה בעת ההיא עכ\"ל. ולא נתן טעם על השם של זמן ההוא. ומצאתי בפירוש החומש להרמב\"ן בפרשת בא בפסוק בין הערבים שהביא שם פסוקים שכתב בהם מנחת בוקר מנחת ערב וכתב שמנחה מלשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול כדמתרגמינן למנח יומא והן מנחה גדול' ומנחה קטנה שהזכירו חכמים עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>כל היום</b>. דתחלתה מיד אחר תמיד של שחר מה שאין כן מנחה דתחלתה קודם שש ומחצה כדתנן ריש פרק ה' דפסחים. ומ\"מ משום דמנחה תדיר הקדימה מתניתין. ולשון הרר\"י דזמן מוספין כל היום אלא שיש להקדים תפלת יוצר תחילה שהוא דבר יום ביומו וכו' ע\"כ. ה\"ק שתמיד של שחר שכנגדו היא התפלת יוצר קודם לקרבן מוסף לפי שהוא דבר יום ביומו ותדיר קודם לשאינו תדיר כמ\"ש הר\"ב בריש פרק י' דזבחים. ומ\"ש הר\"ב להלכה דנקרא פושע עיין במשנה ה' פרק ב' דמגילה: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר עד ז' שעות</b>. בנ\"א ל\"ג [*וכן בסדר משנה דירושלמי ל\"ג]. וכן העידו התוספות שבכל הספרים ישנים אינו במשנה ואע\"פ שהוא בברייתא רבי לא שנאו במשנה דלא ס\"ל כותיה [וכן במשנה ה' פרק ב' דמגילה סתם לה כת\"ק] אבל בשל שחר ס\"ל כותיה דבבחירתא (ר\"ל בעדיות) תנן כותיה ובשל מנחה נמי קי\"ל דעבד כמר עבד וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה מתפלל וכו'</b>. כתב הר\"ב שהן חובה וכו'. דהכי אמרינן וכו'. מה הוא אומר. ולא אמרינן מה היה אומר כדי שיהיה סיפור למה שהיה אומר ר' נחוניא בן הקנה ואז יהיה רשות בידינו אבל אמר בכניסתו מה הוא אומר ר\"ל כשיכנס לבהמ\"ד מה חייב לומר. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>שלא תארע תקלה על ידי</b>. לשון הר\"ב שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו חבירי הרי רעה שתבא על ידי שאגרום להם שיענשו ע\"כ. אבל הכשלון בדבר הלכה לא חשיב ליה רעה כיון שחביריו רבו עליו והרי הלכה כרבים ולא יבא מזה שום תקלה. אבל לשון רש\"י הרי רעות שתים שיבואו על ידי שאגרום להם שיענשו ע\"כ. וכשלון בדבר הלכה היא אחת מהשתים ולא הוצרך לזכרה בפירוש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>י\"ח</b>. ואעפ\"י שהן י\"ט ברכת המינין ביבנה תקעה לאחר זמן בימי ר\"ג ואלו י\"ח הם שאנשי כנסת הגדולה תקנום: \n",
+                    "<b>[*אם שגורה בפיו</b>. פירש הר\"ב שהוא למוד ורגיל בה ובסוף פרק דלקמן פי' סדורה בפי במרוצה ובערוך מסיים כמו תרגום נבלתם למאכל [נבלתא] משגרא למיכל. עוד שם בערוך פירוש אחר אם נרדפת התפלה בפיו מלשון שיגר אחריו (ברכות סג.)]: \n",
+                    "<b>מעין שמונה עשרה</b>. כתב הר\"ב האמצעיות בקוצר כו' כגון אתה חונן אדם דעת בא\"י חונן הדעת. סלח לנו אבינו בא\"י חנון המרבה לסלוח וכן כולם חוץ משלש ראשונות ושלש אחרונות שלא יוסיף ולא יגרע בהם. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואם לאו וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב בשעת הדחק. ומיהו אינו מקום סכנה דדיניה שנוי לקמן. ומ\"ש חוץ מימות הגשמים וכו' שצריך לומר שאלה בברכת השנים וכו' בגמרא מתקיף לה מר זוטרא ונכללה וכו' ושני אתי לאטרודי ויטעה. ובהבדלה דלא שייך לאטרודי שהרי יאמרה בתחלת הביננו קאי בקושיא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קבע</b>. במשנה י\"ג פ\"ב דאבות כתב הר\"ב שני פירושים ופלוגתא דרבי אושעיא ורבנן הן (דף כט): \n",
+                    "<b>הושע וכו' עד ישראל</b>. מקרא מלא הוא בירמיה לא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יחזיר את פניו</b>. לשון הר\"ב לצד ירושלים וכ\"כ רש\"י. וכתב הר\"י ולא תימא כנגד ירושלים לחוד אלא כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי קדשים ע\"כ. ורש\"י נקט תחלת המכוון ותנא נקט קדשי קדשים שהוא תכלית המכוון. ומ\"ש הר\"ב שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם. אגב ריהטא לא דק דה\"ל למנקט והתפללו אליך דרך העיר. (מלכים א ח׳:מ״ח) והך קרא דדרך ארצם קאי להעומדים בח\"ל והכי איתא בברייתא ומיהו פירש רש\"י במתניתין לצד ירושלים משום דתנא בא\"י קאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה יושב וכו'</b>. ולא תנן יחזיר את פניו. דאפי' לעמוד אינו צריך אלא יושב ומתפלל כמ\"ש הטור סימן צ\"ד ופירש ב\"י הטעם בקרון א\"א שיעמוד מפני שמתנועע לכאן ולכאן והך טעמא שייך נמי בספינה ורש\"י כתב דטעמא דספינה משום ביעתותא דמיא ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*או באסדא</b>. פי' הר\"ב עצים הרבה קשורים וכו' וכן פירש בריש פ\"ג דזבים והיה נ\"ל לגרוס ברי\"ש באסרא וכמו שראיתי כן בספר הרי\"ף ויהיה מל' איסור וקישור אלא לפי שרש\"י גם הוא כתב לפי' זה דהר\"ב. וכתב עוד פירוש אחר שהוא לשון ותשם בסד רגלי (איוב י״ג:כ״ז) א\"כ גירסא שלו בדלי\"ת אף לפי פירוש הראשון שכתב הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא בחבר עיר</b>. דסבירא ליה דכיון שאין בה אלא שבח שאין בה תחנונים כמו בי\"ת וגם אין אנו מתפללים אותה כנגד תפלת תחנונים של חול כמו שמתפללים תפלת יוצר או תפלת מנחה די שהציבור בלבד יתפללו אותה. הר\"ר יונה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כובד ראש</b>. פירש הר\"ב הכנעה. וכובד ראש דרך משל הוא כלומר מפני שראשו הוא עיקר כל האברים וכשמכביד אותו עליו כל האברים נכנעים ויושב בהכנעה. הר\"י:  ",
+                    "<b>שעה אחת</b>. כתב הר\"י אעפ\"י שבהרבה מקומות כשאומר שעה אינו ר\"ל שעה דוקא אלא זמן מועט הכא אינו כן אלא שעה ממש ומוכח לה מגמ':  ",
+                    "<b>למקום</b>. פי' הר\"י שתהיה כוונתם כולה ברוממות המקום בלבד. ואין הפירוש שיכונו לאמירת התפלה. דאמאי קאמר למקום. לתפלה הל\"ל עכ\"ד. [*אבל במשנה שבירושלמי לא גרסינן למקום וא\"כ יכול להיות הפירוש לאמירת התפלה]:  ",
+                    "<b>לא יפסיק</b>. בדבור דאילו הליכה לא מצינו בשום מקום שנקרא הפסק. כ\"פ ר\"י:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>מזכירין</b>. עיין מ\"ש ריש מסכת תענית: \n",
+                    "<b>גבורות גשמים</b>. כתב הר\"ב דכתיב עושה גדולות **) עד אין חקר. והתם כתיב בורא קצות ארץ וגו' אין חקר (ישעיהו מ׳:כ״ח) וכתיב מכין הרים בכחו נאזר בגבורה (תהילים ס״ה:ז׳). גמ' ריש תענית. וכתבו התוס' ולא נקט כח גשמים או גדולות גשמים משום דבגבורה איכא כח ואיכא גדולה. א\"נ משום דהברכה מתחלת בגבורה: \n",
+                    "<b>בתחיית המתים</b>. דתניא ולעבדו בכל לבבכם (דברים י״א:י״ד) איזהו עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה וכתיב בתריה ונתתי מטר ארצכם. גמרא פ\"ק דתענית. ודתקנו בתחיית המתים כתב הר\"י שכמו שתחיית המתים חיים לעולם כך ירידת גשמים חיים לעולם ע\"כ. [*ומהירושלמי הוא]. והיינו נמי דאמרינן בגמרא ששקולה כתחיית המתים: \n",
+                    "<b>ברכה רביעית</b>. ולא יכללה בחונן הדעת והכי אמרינן בגמרא דלעיל (דף כט.) דלרבי עקיבא תשסרי הויין: \n",
+                    "<b>בהודאה</b>. פירוש קודם שיחתום ברכת מודים וטעמו מפני שמודה לשם שזיכה אותו להבין ולהבדיל בין קודש לחול. הר\"ר יונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר על קן צפור וכו'</b>. ושנויה גם כן סוף מסכת מגילה. ונוסף שם בבא דויברכוך טובים ולא מצאתי בשום נוסח משנה דהכא. אך בסדר שבגמ'. וכן ברי\"ף איתא נמי הכא: \n",
+                    "<b>על קן צפור וכו'</b>. פי' הר\"ב כמו שהגיעו רחמיך וכו' כן חוס וכו'. כ\"כ הרמב\"ם וז\"ל רש\"י האומר בתפלתו וכו' וטעמייהו דוקא בתפלה שכשאומר בתפלה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו מה שאין כן דרך דרש או פשט וכן בגמ' ההוא דנחית וכו' ואמר וכו' כלומר שהיה יורד לפני התיבה: \n",
+                    "<b>משתקין</b>. כתב הר\"ב שעושה מצותיו של הקב\"ה רחמים וכו'. לשון הרמב\"ם ואין הדבר כן שאילו היה מדרך רחמנות לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל אבל היא מצוה מקובלת אין לה טעם ע\"כ. כלומר זו המצוה וא\"נ כיוצא בה. וז\"ל בפ\"ט מהלכות תפלה [שמצות] אלו גזירות וכו': אעפ\"י שבספר המורה חלק ג' פרק מ\"ח נראה שהוציא זו המשנה מהלכה ודאתיא כמ\"ד אין טעם לשום מצוה. והר\"ן פרק ד' דמגילה מ\"ט כתב ואינן אלא גזירות כלומר שאינן רחמים במקום הזה שהרי התיר הכתוב שחיטתה ואכילתה אלא גזירות כלו' שאינן מטעם הזה של רחמים ואין אנו יודעין טעמן ע\"כ. [*והרמב\"ן בפי' החומש בפרשת תצא כתב שהטעם ללמד אותנו מדת רחמנות ושלא נתאכזר וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם הבטחתו וכו'</b>. כתבו הגהות מיימוני והטעם כדי שלא תתבטל נשיאת כפים אבל אם יש שם כהן אחר שישא את כפיו לא ישא שליח צבור את ידיו ואפי' אם הבטחתו וכו'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכ\"כ הר\"מ ע\"כ: והלכך לא התירו בעובר לפני התיבה לענות אמן אפי' אם הבטחתו וכו' דסתמא תנן לא יענה וכו' דדוקא משום בטול נשיאות כפים התירו בסיפא באם הבטחתו. [*והנה בספרי בספר לחם חמודות בפרקין סעיף נ\"ב כתבתי דמשום שהראו לי במדרש רבה פרשת כי תבא דלמדונו רבותינו שעונה אמן באם הבטחתו וכו' לכך חזרתי לומר דמתני' לרבותא דהפסק גדול כמו נשיאת כפים רשאי באם הבטחתו וכ\"ש לעניית אמן. אך עתה שבתי וראיתי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שאין למדין הלכה ממדרש רבות. שהרי ברבות פרשת בראשית סוף פרשה ח' מייתי למתניתין דסוף פרק ו' דיבמות דריב\"ן אמר שעל שניהם הוא אומר פרו ורבו וקאמר עלה ר' ירמיה ורבי יצחק בר מריון בשם רבי חנינא דהלכה כותיה ואנן לא קי\"ל הכי. וכן בירוש' פ\"ב דפאה הלכה ו' רבי זעירא בשם שמואל אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ששלוחו של אדם כמותו</b>. וילפינן ליה מדכתיב (שמות י״ב:ו׳) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל דודאי לא היו שוחטין כל ישראל אלא ששלוחו של אדם כמותו. הר\"י [*ועיין מ\"ש ברפ\"ב דקדושין: \n",
+                    "<b>שגורה</b>. פירשתיו בפ' ד' משנה ג']: \n",
+                    "<b>שהוא מטורף</b>. מ\"ש הר\"ב לשון טורפים לו וכו' כלומר התפלה שהתפללו עליו טרופה ומטורדת ממנו. וזה לשון רש\"י שהוא מטורף החולה לשון טורפין וכו' כלומר התפלה וכו' נראה שזה שכתב כלומר התפלה לא להסביר פי' המשנה אלא פי' דטורפים הסביר. [*ויותר נראה לי דבפירש\"י וכצ\"ל שהוא מטורף החולה לשון אחר לשון טורפים וכו' וטעות כזה מצוי שידלג הסופר התיבות הדומות זו לזו כגון הכא שדלג מתיבת לשון לתיבת לשון]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כיצד</b>. מלה מורכבת משלש מלות כאי זה צד על איזה ענין וכו'. הרמב\"ם. ובחנם הגיה הח\"ש בריש פרק הזהב ובפרק איזהו נשך ששנוי שם כאיזה צד שכן דרך בעל הלשון ברצותו מרחיב וברצותו מקצר: \n",
+                    "<b>כיצד מברכין</b>. דסברא שמברכין כדי שלא יהנה מעולם הזה בלא ברכה. תוס'. והר\"י כתב דקאי אדתנן בפרק קמא לחתום ושלא לחתום. אלא שקודם לזה הוצרך ללמוד ולפרש כל דיני ק\"ש וברכותיה והתפלה: \n",
+                    "<b>האילן</b>. עיין במשנה דלקמן בפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>בורא פרי העץ</b>. הניח תחלת כל ברכה מפני שהוא דבר משתתף בכל הברכות ר\"ל ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם. הרמב\"ם. ועיין רפ\"ט בפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>היין</b>. פי' הר\"ב שמתוך חשיבותו וכו'. דכתיב (תהילים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש ועוד אי שתי פורתא סעיד נמי. ובפת משום דכתיב (שם) ולחם לבב אנוש יסעד. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יצא</b>. בגמ' אמרינן סבירא ליה דעיקר אילן ארעא כלומר הכל גדל מהארץ ורבי יהודה היא דאמר במשנה ו' פ\"ק דבכורים נקצץ האילן מביא וקורא. והתם בבכורים פסק הר\"ב דלא כר' יהודה וכן הרמב\"ם וא\"כ הוי ליה לכתוב גם בכאן דמתני' יחידאה היא וכ\"כ ב\"י בסימן ר\"ו דהרמב\"ם פוסק דלא כמתניתין דהכא מהאי טעמא. אבל בכ\"מ פ' ח' (דין יו\"ד) מהלכות ברכות כתב שמצא נוסח בדברי הרמב\"ם דפוסק כמתניתין דהכא. וטעמא משום דבירושלמי איתא מ\"ד דמתניתין ד\"ה היא פירות האילן בכלל פירות האדמה. ואין פירות האדמה בכלל פירות האילן. ונ\"ל ראיה לדברי הכ\"מ שכן הרר\"י פירש למשנתינו בזה הלשון יצא שגם האילן יונק מן האדמה ונמצא שבכלל פרי האדמה הוי ולפיכך יצא ע\"כ. וזה כדברי הירושלמי: \n",
+                    "<b>ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא</b>. דס\"ד אמינא הואיל ואר\"י חטה מין אילן הוא (כמ\"ש הר\"ב במ\"ב פ\"ק דר\"ה) לברך עליה בפה\"ע קמ\"ל. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החומץ</b>. עיין מ\"ש בפ\"ב דע\"ז: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו</b>. י\"מ לומר דלא קאי אלא אחומץ ונובלות בלבד שהיו טובים מתחלה ונפסדו אבל בגובאי כיון שעומד טעמו בו לא הוי מין קללה ומודה דמברכין עליו. וי\"מ דאכולהו קאי דאפילו גובאי שלא נפסד טעמו כיון שמזיק לעולם ואוכל התבואה אין מברכין עליו. הר\"י: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מעשה קדירה</b>. מ\"ש ר\"ב אבל מעשה קדרה וכו' חוזר גם לפי' הראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והוא אומר על המוגמר</b>. פירש הר\"ב המברך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר. וכן פירש הרמב\"ם ובחבורו פרק ז' מהלכות ברכות פסק כן. ולישנא דוהוא לא דייק לדידהו דהא משמע דאדסליק מיניה קאי שהוא המברך על היין שלאחר המזון וכפירש רש\"י. וכתב הר\"י בשם רש\"י אע\"פ שאין מביאין וכו' אלא לאחר הסעודה היינו לאחר ברכת המזון ובאותו שעה כבר עברה הסעודה לגמרי ואין אנו חייבים לתת לזה לברך אפילו הכי עכשיו שהביאו אותו מיד אחר סיום האכילה קודם ברכת המזון אותו שברך על היין שלאחר המזון מברך על זה ע\"כ. ויש לתמוה על הב\"י שכתב בא\"ח סימן קע\"ד שדעת הרמב\"ם כדעת רש\"י שהרי מבואר שחלוקים הם [*כמו שחלוקים הם הרמב\"ם עם הרר\"י שבשם הגאונים]: \n",
+                    "<b>המוגמר</b>. פי' הר\"ב עצי בשמים במחתה על האש וכן לשון רש\"י. ובמשנה ז' פ\"ב דביצה כתבו לבונה ע\"ג גחלים וזה עיקר. ובכאן שכתבו אש לאו דוקא שהדבר ידוע שאין הבל תמרתן עולה מן האש לפי שמתאכלין מיד אלא על גחלים מתמרין ועולין ועל שם הגחלים נקרא מוגמר שתרגום גחלים גומרין. ובשיר השירים מקוטרת מור ולבונה תרגומו מתגמרת מן קטורת בוסמין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מליח בתחלה</b>. נראה לי לדקדק ממלת בתחלה לאפוקי אם אוכל הטפל בתחלה שאינו רשאי שיסמוך על הברכה שיברך על המליח שיאכל אח\"כ שא\"כ נמצא שנהנה מן הטפל כשלא ברך עדיין. ומצאתי בב\"י סימן רי\"ב שבעל תרומת הדשן הורה כן ולפי שלא הביא ראיה ממשנתינו וחכם גדול היה נ\"ל שאפשר שסובר דממשנתינו אין ראיה דאיכא למימר דאיצטריך למתני בתחלה דלא תימא דוקא כשנאכלים בבת אחת כדרך שהיה עושה הלל במצה ומרור: \n",
+                    "<b>שהפת טפלה לו</b>. ואע\"ג דשמעינן דפת פוטר את הפרפרת. איצטריך לאשמעינן דפעמים דפת טפל. תוס'. ומ\"ש הר\"ב מי שאכל וכו' מפירות מתוקים ביותר וכו' דוקא בכי הא ולא בענין אחר. וכ\"כ הרמב\"ם בלשון שלילה דברי זאת המשנה אינה אלא וכו'. וכתבו התוספות וא\"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולברך על הפירות ולפטור כולהו. וי\"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד. אי נמי בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת מתיקות ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ונראה לי דלפירוש קמא מיירי שבאכילת הפירות היה לפניו מליח ופת אבל נמלך אחר כך מלאכלן לאיזה סיבה והלך לו. ואחר כך חזר ונמלך לאכלן מפני חלישת הלב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תאנים וענבים</b>. וכן במ\"ו פ\"ב. דמעשרות גם בריש פ\"ג דבכורים לא שנאן כסדרן בכתוב גפן ותאנה. וי\"ל דקרא דאתא למימר בשבח ארץ ישראל הקדים המשובח יותר וכדאמרינן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה. והתנא דמיירי באכילתן מקדים המתבשל תחלה. וכן בבכורים המתבכר תחלה [*כדאמרינן בהמקבל דף ק\"ו חצי סיון ותמוז וחצי אב קיץ ואילו הבציר הוא בתשרי כמו שהוכיחו התוס' ברפ\"ג דב\"ב (כח). ועמ\"ש שם]: \n",
+                    "<b>ברכה אחת</b>. דס\"ל ארץ אשר לא במסכנות הפסיק הענין. גמרא. והר\"ב שכתב ברכת היין דפותחת על הגפן וכו' ולא פירש החתימה כמו שמפרש חתימה דברכת חמשת מיני דגן משום דס\"ל כמ\"ש התוס' דבכולן חותמין על הארץ ועל הפירות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>לזמן</b>. פירש הר\"ב לברך בלשון רבים. דכתיב (תהילים ל״ד:ד׳) גדלו לה' אתי. א\"נ דכתיב (דברים ל״ב:ג׳) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. גמרא: \n",
+                    "<b>דמאי</b>. פירש הר\"ב דרוב עמי הארץ מעשרין הן. כלומר ולהכי מאכילין את העניים דמאי ומשום הכי חזי ליה ולא הוי אכילה בעבירה דמגו דאי בעי מפקיר לנכסיה וחזי ליה. וכ\"פ במשנה ד' פ\"ק דדמאי וכן הוא בגמרא: \n",
+                    "<b>ומעשר שני</b>. כתב הר\"ב שהבעלים מוסיפים חומש. עיין במס' מעשר שני פ\"ד משנה ג' ובפרק ה' דערכין ועיין בפ\"ק דתרומות משנה ה' דהתם לא פי' הר\"ב לענין חומש [*והן דברי הר\"ש ואע\"ג דהך דהכא הן דברי גמ'. י\"ל כמ\"ש התוספות בפ\"ג דעירובין דף לא דלא פשיט בפרק הזהב מהמשנה דאין חומש מעכב משום דאיכא למדחי ולאוקמי כשנתן החומש ולא קתני למעשר שני אלא אגב דקתני מעשר ראשון]: \n",
+                    "<b>והכותי</b>. פי' הר\"ב מן העובדי כוכבים שהביא מלך אשור מכותא. כמו שנאמר (מלכים ב י״ז:כ״ד) ויבא מלך אשור מבבל ומכותא ומעוא ומחמת וגו'. ונראה לי שלכך לא קראם בשם בבלי שהוזכר ראשונה בכתוב. לפי ששם בבליים הושאל לבני אומתינו כמו שתראה במשנה ד' פ\"ו דיומא ופ' י\"א דמנחות ולכך קראם בשם אומה הנזכרת ראשונה אחר בבל. ומ\"ש הר\"ב והיו שומרים התורה אע\"ג דהכתוב צווח (שם) את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים. כתב הרמב\"ם לקמן בסוף פ\"ח שבאורך הימים למדו תורה וקבלוה על פשוטה. וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסוכה דף ח: \n",
+                    "<b>טבל</b>. פי' הר\"ב דגן שצמח בעציץ וכו'. דמן התורה אינו חייב אלא דומיא דהיוצא השדה. הרר\"י: \n",
+                    "<b>שלא נטלה תרומתו</b>. פירש הר\"ב שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח פירשו בגמ' וכתיב גבי לוים מכל מעשרותיכם תרימו תרומה כל צד תרומה שבו תרימו. והכא אידגן וחלה עליו רשות כהן. דכתיב גבי' ראשית דגנך. ובעודו בשבלים דלא אידגן לא חלה עליו רשות כהן. ופטור הלוי כדלעיל [*ועיין בפ' ה' דפאה משנה ב' מ\"ש בשם הר\"ש בד\"ה מעשר וכו']. וכ' הר\"י ז\"ל דמש\"ה הכא דחל עליו כבר חיוב תרומה גדולה כשעדיין לא נטלה אע\"ג דתרומת מעשר נטלה קרי לי' לא נטלה תרומתו. ולעיל דלא חל עליו חיובא בשנטלה תרומת מעשר קרי לי' נטלה תרומתו אע\"ג דהתרומה גדולה לא נטלה ע\"כ. ופירוש מלת מרוח בסוף פ\"ק דפאה: \n",
+                    "<b>[*והקדש שלא נפדו</b>. פי' הר\"ב שחללו ע\"ג קרקע וכו' ורחמנא אמר ונתן את הכסף אין הפסוק כן אלא (ויקרא כ״ז:ט״ו) ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו ודרך הסוגיא לקצר ולומר בל' אחר קל וכו'. תוס' פי\"ח דשבת דף קכח ע\"א ועיין מ\"ש שם משנה א' ]: \n",
+                    "<b>אין מזמנין עליהן</b>. איכא מרבוותא דסברי דווקא נקט מזמנין. דאילו ברכת הנהנין מברך דהא נהנה אלא לפי שהן דברים האסורים הוי כאין להם קבע לזמן עליהם. ואיכא מרבוותא דסברי דאף ברכת הנהנין אין מברכין משום שנאמר (תהילים י׳:ג׳) ובוצע ברך נאץ ה' והכי מסיק בב\"י סימן קצ\"ו וכתב בכ\"מ דמשום רישא דאף מזמנין נקט נמי בסיפא אין מזמנין ודעת הר\"ב בזה ע' במשנה ד' פ\"ק דדמאי ובמה שאכתוב שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נשים</b>. כתב הר\"י על שם רש\"י ז\"ל דאפי' עם בעליהן לא משום דאין חברתן נאה: \n",
+                    "<b>ועבדים</b>. כתב הרר\"י מפרש בגמרא טעמא משום פריצותא דעבדים שטופי זמה הן וכיון שעם האנשים חשודים משום פריצותא כל שכן עם הנשים. ועיין במ\"ז פ\"ח דפסחים: \n",
+                    "<b>עד כזית</b>. כדמפרש אביי בגמ' ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית. ור' יהודה ס\"ל ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה. ואע\"ג דקרא בברכת המזון בעלמא בלא זימון נמי מיירי כבר כתבו התוס' דאין הכי נמי דה\"ה בברכת המזון בלא זימון אלא דרבותא אשמעי' דאפי' על כזית נמי מזמנין. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פרק ב' דסוכה. ופסק הר\"ב וכן הלכה אע\"ג דהוי סתם דלעיל והשמש שאכל כזית ואח\"כ מחלוקת הכא. אשכחן ר' יוחנן דס\"ל בכזית כדאיתא בתוספות [דף מט ע\"ב] ומה שהאריך הר\"ב לכתוב ולא כר\"י דאמר כביצה משום דבסוף פ' ג' דפסחים שמעינן לר' מאיר ור\"י איפכא. ומשום הכי אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה ואשמעינן הר\"ב דלא ס\"ל למוחלפת אלא כדמשני אביי דהכא בקראי פליגי כמ\"ש *) (שם בס\"ד) ומ\"מ הני קראי אסמכתא בעלמא כמ\"ש **) (שם) התוס' דמדאורייתא שביעה גמורה בעינן כמ\"ש במ\"י פרק בתרא דמגילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעשרה אומר נברך לאלהינו</b>. עי' במ\"ג פ\"ד דמגילה: \n",
+                    "<b>נברך לאלהינו</b>. כתבו התוס' והר\"י דלא גרסי' בלמ\"ד דבשיר והודאה כתיב שירו לה' הודו לה' אבל בברכה לא מצינו בלמ\"ד כדכתיב במקהלות ברכו אלהים ברכו עמים אלהינו. וכן מפורש בסדר רב עמרם ע\"כ. וכתב הב\"י סי' קצ\"א שהטעם כדפרש\"י אדאמרינן דאין אומרים נברך למי שאכלנו משלו דמשום דהוה משמע דמרובין הן זה זן את זה וזה זן את זה. והכא נמי דכותיה ע\"כ. ופסק הר\"ב דאין לומר ברכו אלא נברך. כדאמר שמואל דעדיף הכי כדי שלא יוציא את עצמו מן הכלל. והרי\"ף הביא ירושלמי דמותיב מקורא בתורה ומשני דאומר המבורך ובזה כולל עצמו ע\"כ. ואכתי איכא למידק דלתקנו בתרווייהו בחד נוסחא ואפשר שראו לקצר בברכת הזימון הואיל דברהמ\"ז ארוכות הן. ובברכת התורה היה נראה להם להאריך שנברך את ה' היה קצרה ביותר ויש עוד שינוי בנוסחי אלו הברכות זו מזו. דבברכת הזימון תקנו אלהינו ובברכת התורה ה'. אמנם זה מבואר כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין והוראתו אלהות ואדנות. אבל התורה לא נתנה אלא בחסדו כדאמר (ישעיהו מ״ב:כ״א) למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר כי איזה שורת הדין הנותנת להודיע דרכיו ומשפטיו לברואים והרי לא עשה כן לכל עובדי כוכבים שהם גם כן ברואיו ולפיכך תקנו בברכת תורה שם זה שהוא מדת הרחמים: \n",
+                    "<b>במקהלות</b>. ור' עקיבא סבירא ליה בעוברים שבמעי אמן שאמרו שירה על הים משתעי קרא. ור' יוסי הגלילי ההוא ממקור נפקא. גמ': \n",
+                    "<b>מה מצינו בבה\"כ</b>. וכתבו התוס' דבהא מודה רבי יוסי הגלילי וטעמא דבבית הכנסת אלו נכנסים ואלו יוצאים ולאו אדעתיה דש\"צ אבל בברכת המזון הן קבועין ומעורבין ואין יוצאין עד נאחר ברכת המזון אין לטעות במנינא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין לחלק</b>. גמרא. מאי קמ\"ל תנינא חדא זימנא בריש פרקין שלשה שאכלו וכו'. הא קמ\"ל שלשה שישבו לאכול כאחת אע\"פ שלא אכלו. אי נמי שכל אחד אכל מככרו אי נמי שלשה שבאו מג' חבורות של ג' ג' ולא אקדימו הנך ואזמינו עלייהו בדוכתייהו: \n",
+                    "<b>ששה נחלקים</b>. דהא דתני בשלשה והוא אומר ברכו לאו משום דעדיפא מלברך. אלא רשאי גם כן לומר ברכו. כדמסקינן בגמרא אליבא הא דשמואל שכתבתי לעיל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מברך על היום כו'</b>. כתב הר\"ב וכשם שקדם וכו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כן הלשון בברייתא ומפרש בגמרא דחדא ועוד קאמר: \n",
+                    "<b>על היין</b>. כתב הר\"ב שהיין או הפת גורמין. והכא נמי איכא חדא דאמרן ועוד דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (כדפירש הר\"ב בריש פרקי' דזבחים). הכי מסיק בברייתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נוטלין לידים</b>. תמן תנינן בריש מסכת ידים מי רביעית נותנין לידים והיינו נמי נוטלין לידים כלומר לוקחים מים לידים. ונוסח הברכה תוכיח נטילת ידים כמו נטילת לולב שענינו לקיחה [*כמה דאת אומר ולקחתם לכם וכו'] ואע\"ג דהתם עיקר המצוה לקיחת הלולב והכא עיקר המצוה אינה לקיחת המים אלא רחיצת הידים. כבר כתב הרא\"ש בסוף המסכת הזאת בטעם למה לא תקנו בנטילה דשחרית לברך על נקיית ידים. ואמר שלא חילקו בברכות לפי שבנטילת ידים דלאכילה תקנו לברך על נטילת ידים לפי שצריך ליטול מן הכלי והכלי שמו נטלא בלשון הגמרא עכ\"ד. והכא נמי טעמא דלא תקנו על רחיצת ידים כדי שתהא בכללה הזכרת הכלי דלא סגי בלאו הכי אבל אין לומר שדברי הרא\"ש שלשון נטילת לא נתקן אלא על שם הכלי בלבד. דתקשה חדא שהיה לנו לומר נטלת בלא יו\"ד. ועוד דהכי איתא בגמרא פרק כל הבשר (חולין דף קז) אתקין רב יעקב מנהר פקוד נטלא (של זכוכית) בת רביעתא. אתקין רב אשי בהוצל כוזא (של חרס) בת רביעתא ואי איתא דמשום הכלי בלבד דאתקון הכי מאי חזית לתקן בלישנא דרב יעקב ולא בלישנא דתיקונו של רב אשי וכל שכן דבתראה הוא: \n",
+                    "<b>נוטלין לידים</b>. מ\"ש הר\"ב ויחזרו המשקים ויטמאו אחורי הכוס. אזיל לשיטתיה דסוף זבים. אבל להרמב\"ם דהתם אין משקין מטמאין כלים אלא שנטמאו באב הטומאה כמ\"ש שם ובחיבורו פרק ז' מהלכות אבות הטומאות. וכתב הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס דהא דלא פליגי בית הלל אבית שמאי מהאי טעמא דלטעמייהו דב\"ש קאמרי דאפילו יהיה הדין כן איכא טעמא להקדים מזיגת הכוס ע\"כ. ואע\"ג דמי\"ח דבר הוא כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פ\"ק דשבת צ\"ל דגזירה שעמדו למנין לא היה אלא לנטמא מאב הטומאה ודוק שם בגמרא. ואוגנו שכתב הר\"ב פי' רש\"י שפתו הכפולה לצד חוץ הראוי לתשמיש ועיין במשנה ג' פרק י\"א דכלים: \n",
+                    "<b>ואחר כך מוזגין את הכוס</b>. ומשום דהלכה כבית הלל וברכת כוס קודם לנטילת ידים הלכך שונה לעיל תחלה ברכת היום והיין ואח\"כ נט\"י [*ופירוש מוזגים כתבתי במ\"ב פרק בתרא דפסחים]: \n",
+                    "<b>מוזגין את הכוס</b>. כתב הר\"ב דסברי אין אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאות. דנצוצות לא שכיחי. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ולא יהיו ידיו נגובות יפה. דבשתייה אין אדם מדקדק לנגב ידיו כל כך מה שאין כן כשיטול ידיו ויאכל מיד דמדקדק לנגבם יפה כדאמרינן סוטה (דף ד:) האוכל בלא נגוב ידים וכו'. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומניחה על השלחן</b>. כתב הר\"ב שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה. דמותר להשתמש בו דאין ראשון מטמא למפה שהוא כלי ולא לאדם עצמו כדאיתא בגמ' ופירש רש\"י דבידיו שיוכלו להטמאות (כדתנן בפרק ג' דידים) הוא נזהר מליגע בכסת. ונראה דמשום הכי נקט הר\"ב ראשון אע\"ג דשני נמי מטמא למשקין כדלקמן מכל מקום רבותא הוא לגבי הא דאף בראשון נזהר מליגע בידיו. אבל אב הטומאה נראה דאסור להשתמש בו משום דמטמא לאדם וכלים מן התורה לא נסמוך שיהיה נזהר מליגע. ומה שכתב הר\"ב דלבית שמאי אסור להשתמש בשלחן שהוא שני מפרש בגמרא גזירה משום אוכלי תרומה וב\"ה סברי אוכלי תרומה זריזין הן. אבל ראשון דעושה שני בחולין כבסמוך לבית הלל נמי אסור. ומ\"ש שמא יטמאו המשקין שבמפה עי' מ\"ש במשנה ו' פרק ד' דעדיות. ומ\"ש הר\"ב דאין נ\"י לחולין מן התורה הכי איתא בגמרא. ומיהו לא לאפוקי תרומה דתרומה נמי מי\"ח דבר הוא ואף לקדש שלמה הוא דתקון כדאיתא בגמרא פרק קמא דשבת (דף יד) אלא דהכא באוכלי חולין עסקינן. וטעמא דתיקון נטילת ידים בחולין ואע\"ג דידים שהן אינן אלא שניות אין עושין שלישי בחולין כדתנן פרק ב' דטהרות משנה ג'. גזרו נטילה לחולין משום סרך תרומה כדי שיהו רגילין אוכלי תרומה ליטול ידיהם כדאיתא בגמרא פרק ח' דחולין (דף קו): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נוטלין לידים ואחר כך מכבדין</b>. ופי' הר\"ב והכי איתא בגמרא דפלוגתייהו אי מותר להשתמש בשמש עם הארץ. ולא נשנית בעדיות גבי מקולי ב\"ש וחומרי בית הלל. דכי אתשל בבית המדרש לענין נ\"י אתשיל ולא לענין שמש עם הארץ. וכה\"ג משנינן בגמ' בפ' ג' דחולין (דף נב) על משנת פ\"ב דאהלות. וכה\"ג צריכין לתרץ ג\"כ בסוף פרקין וכן משנה ה' פרק ד' דכלאים וכיוצא בזה כתבו התוספות במסכת נדה דף לה [ד\"ה בשופעת]. וכ\"כ בריש קדושין בד\"ה ב\"ש וכו'. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כב\"ש בזה שמותר להשתמש וכו' כלומר לאפוקי בכולי פרקין דלית הלכתא כוותייהו. והא דקאמר שמותר וכו' נ\"ל דה\"ק דלהכי הלכה כמותם בזה משום דמסתבר שמותר להשתמש בע\"ה כדי שלא להשתמש בתלמיד חכם וכמ\"ש הר\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נר ומזון וכו'</b>. כתב הרר\"י הנר שמביאין ונהנה ממנה מיד יש לו להקדים ואחר כך המזון שכבר אכל ובית הלל סברי דיש לו להסמיך בשמים לנר שהוא גם כן מענין שבת שמראה הצער שהיה לו בנפש יתירה שהלכה לה ולכך מריח לישב נשמתו ע\"כ. ול' הר\"ב לא נחלקו כו' לכאורה לישנא אריכא הוא. אבל בגמרא אמרינן אמתניתין זו דברי רבי מאיר אבל רבי יהודה אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחילה ועל הבדלה שהוא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבית שמאי אומרים על המאור ואחר כך על הבשמים. ובית הלל אומרים בשמים ואח\"כ מאור. והרמב\"ם כתבו לזה בפירושו. ולכן נראה בעיני שגם הר\"ב כך כתב דכ\"ע מזון בתחילה והבדלה בסוף וכו' לא נחלקו אלא על הנר ועל הבשמים וכו'. ותלמיד טועה שלא ידע או לא זכר הגמ' הגיה הלשון כמו שהוא לפנינו: \n",
+                    "<b>בורא</b>. כתב הר\"ב משמע נמי לשעבר וכתבו התוספות ונימא ברא דלא פליגי דלשעבר משמע וי\"ל דלשון קרא עדיף ע\"כ. דכתיב בורא חשך בורא רוח בורא השמים כדמייתי להו בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על הנר וכו' של עובדי כוכבים</b>. כתב הר\"ב שהעובד כוכבים עשה מלאכה לאורו וכ\"כ רש\"י. והר\"י כתב שהדליקו או שהטה אותו בשבת ע\"כ. וכן פירש\"י בגמ' בברייתא (דף נג): \n",
+                    "<b>בשמים של מתים</b>. כתב הר\"ב דלעבורי ריחא עבידי. פי' רש\"י לעבורי ריחא דסרחונו של מת עבידי ולא להריח: \n",
+                    "<b>[*עד שיאותו לאורו</b>. פירש הר\"ב שיהנו מאורו ובירושל' רב אמר יאותו ושמואל אומר יעותו מאן דאמר יאותו אך בזאת נאות לכם (בראשית ל״ד:ט״ו) מאן דאמר יעותו לדעת לעות את יעף דבר (ישעיהו נ׳:ד׳) ע\"כ. ופירוש לעות כתבו רש\"י ורד\"ק מלשון עת ויהיה ענינו כאן שהגיע העת של האור להאיר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובה\"א יברך וכו'</b>. כתב הר\"ב ודוקא בשכח וכו' ולא תימא דשכח דתנן להודיעך כחן דבית שמאי. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאחר המזון</b>. כל ימות השנה קאמר כפי' רש\"י בגמ'. ותנא הקדים תחלה דיני קידוש משום דיין לקידוש קודם לצרכי סעודה אם אין ידו משגת כדמסיק בטור או\"ח סימן רע\"א ומדהתחיל בדיני שבת ויו\"ט שונה כמו כן דיני מזון והבדלה ואח\"כ דיני הבדלה עצמה: \n",
+                    "<b>מברך על היין</b>. אם ירצה. וכן נמצא בפי' הנדפס ברי\"ף. ומ\"ש הר\"ב שאין ברכת המזון טעונה כוס בגמרא דריש פרקין רמינן עלה מדאיצטריך בית שמאי מזון והבדלה לצרופינהו שמע מיניה דברכת המזון טעונה כוס. ומשני תרי תנאי אליבא דבית שמאי. ועיין מה שכתבתי לעיל במשנה ד': \n",
+                    "<b>עד שישמע וכו'</b>. כתב הר\"ב שמא ברך להר גריזים. עיין מ\"ש הר\"ב בריש פרק ז': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שעקר עבודת כוכבים מארצנו</b>. ירושלמי כשנעקרה עבודת כוכבים ממקומה בא\"י אבל נעקרה עבודת כוכבים ממקום אחר אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים ממקום הזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על הזיקין</b>. פירש הר\"ב כוכב הנראה וכו'. א\"נ וכו'. וז\"ל הרמב\"ם זיקים הם נצוצות והם תבניות הנראות בשמים כדמות כוכבים ויש להם זנבות ע\"כ. ואינם כוכבי השמים וכסיליהם אלא נבראים לשעתם ולעתים רחוקים מפני האידים העולים. והיינו דאמר שמואל (נח:) נהירין לי שבילי דרקיע לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי ניהו. הכונה שלא ידע סיבת התהותו והפסדו ועיין במשנה ג' פרק ב' דראש השנה: \n",
+                    "<b>מלא עולם</b>. מתוך פירוש הר\"ב משמע שאלו נראין ברוב העולם ול' רש\"י שאלו נראין או נשמעין למרחוק: *) \n",
+                    "<b>[רי\"א הרואה את הים כו'</b>. פירש הר\"ב ים אוקינוס המקיף כו' עכ\"ל ולא זהו הים שעוברים בו לא\"י ולמצרים אע\"פ שבש\"ע סי' רכ\"ח כתוב הים הגדול הוא זה הים כו' הטעתו לשון תשובת הרא\"ש ז\"ל שהעתיק שם בב\"י והוכחתי זה באריכות בס\"ד בספרי לחם חמודות בפירקין סעיף נ\"ו]: \n",
+                    "<b>על הגשמים</b>. כתב הר\"ב והוא דאית ליה ארעא בשותפות עם אחריני זוהי שיטת הרי\"ף. וכתב עליו הרא\"ש ולא נהירא דהא כיון שיש לו קרקע כל שכניו משותפים עמו וכו' ולא בעי שיהא שותף עמו בטובתו רק שיהא בבשורה טובה גם לאחרים בשלהם. הלכך גרסי' כגרסת הספרים וכו' דאית לה ולאחריני בהדיה וכו': \n",
+                    "<b>בשורות טובות</b>. שהן טובות לו ולאחרים כדתניא בגמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועל הטובה וכו'</b>. כתב הר\"ב דאי שמע בה מלכא כו' לישנא דגמרא הוא. וכתב הרמב\"ם שראהו איש בשעת מציאתו ע\"כ. נ\"ל דטעמי' משום דבעינן שתהיה הרעה מבוררת כמו שבטובה שמבוררת היא הטובה. וכתב עוד והטעם שהדברים המצויים אשר אין במציאותם ספק יברך על מה שנמצא מהם תחלה ואל יהא חושש למה שיקרה בסופם. לפי שהעתידות ההם אפשר שיהיו או שלא יהיו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לכרך</b>. שהיא עיר גדולה ובצורה כדמתרגם והערים בצורות גדולות (במדבר יג) וקרויא כריכן רברבן. ופירש רש\"י לכרך ושם מצויין מושלים רעים ומחפשים עלילות ע\"כ. ולמאי דתנינן בריש מגילה מוכח דכרך מקרי דוקא המוקפת חומה. וזהו דמתרגם בסוף פרשת חיי שרה בחצריהם ובטירותם בפצחיהון ובכרכיהון וכיון דבחצריהם פתוחים כרכיהם מוקפין: \n",
+                    "<b>מתפלל</b>. כתב הרמב\"ם אינו רוצה לומר תפלה בכונה ולפאת מזרח ולא גם כן ברכה אבל היא בקשה: \n",
+                    "<b>אחת בכניסתו וכו'</b>. שיכנס לשלום. ואחת ביציאתו שיצא לשלום כפירוש רש\"י. והרמב\"ם מפרש ביציאתו שיודה לאל שהוציאו ממנו לשלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייב לברך וכו'.</b> פירש הר\"ב בשמחה ובלב טוב וכו'. והרמב\"ם נתן טעם לדבר לפי שיש דברים רבים נראה בתתלתם טובה ויהיה אחריתם רעה ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבא עליו צרה גדולה מפני שאין יודע סופה ע\"כ. והר\"י כתב שיחשוב כי הכל כפרת עונותיו: ",
+                    "<b>וביצר רע.</b> לשון הרמב\"ם [אפילו] בשעת העברה והכעס והאף שכל זה הוא יצר רע: ",
+                    "<b>לא יקל וכו'.</b> נראה לי דהואיל והזכיר אהבת הש\"י עד היכן תגיע בא להזכיר כמו כן עד היכן תגיע יראתו שזה שלא יקל וכו' הוא לירא אותו יתברך השוכן בבית הזה כדאמרינן בפרק קמא דיבמות דף ו ומקדשי תיראו (ויקרא י״ט:ל׳) לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש ואיזו היא מורא מקדש לא יכנס אדם להר הבית במקלו וכו': ",
+                    "<b>בית קדש הקדשים.</b> כתב הר\"ב בימי בית ראשון. והוא לשון רש\"י ומסיים שהיה אמה טרקסין ע\"כ. שפירושו לשון טרוקו גלי (ברכות דף כח.) כלומר שסוגר הלוחות שנתנו בסיני ואותה אמה חומה היתה בבית ראשון ובה פתח או שער. אבל בבית שני לא היתה חומה ובה פתח או שער רק שתי פרוכות זה לפנים מזה כדתנן בפ\"ה דיומא והלכך אסברי לה אבית ראשון: ",
+                    "<b>[*ובמנעלו.</b> וכהאי גונא תנן במשנה ב' פ\"ג דשקלים ושם כתבתי לפרש\"י]: ",
+                    "<b>בפונדתו.</b> פי' הר\"ב אזור חלול שנותנים בו מעות. עיין במשנה ב' פרק ז' דשקלים: ",
+                    "<b>מקל וחומר.</b> כתב הר\"ב ומה מנעל שאינו דרך בזיון. גמ'. ופי' הרמב\"ם שנעשה לשמירת הרגלים: ",
+                    "<b>ואומר אל תבוז וגו'.</b> פי' הר\"ב אלא למוד מבעז. [*גמ' דהכא] וכי תימא א\"כ קרא דה' עמך למאי בעי הכא. וי\"ל דאי לאו דמלאך שאמר כן לא הוינן מפרשי לקרא דאל תבוז לענין בעז. [*ובגמ' דסוף מכות (כג:) שלשה דברים עשו ב\"ד של מטה והסכימו ב\"ד של מעלה וכו'. ושאילת שלום דכתיב והנה בעז וגו' ואומר ה' עמך גבור החיל]. והרמב\"ם מפרש שזה שאמר ואומר אל תבוז אינה ראיה על שישאל בשם אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנת חכמים אע\"פ שהם ישנות וקדמוניות ועל זה הזהיר שלמה בזה המשל: ",
+                    "<b>רבי נתן אומר וכו'.</b> כ' הר\"ב פעמים שמבטלין וכו'. וכפירש\"י בפיסקא שבגמ' ולדבריהם הביא התנא להא דר\"נ לראיה לאוקימתא דאל תבוז וכו' אלא למוד וכו' דכתיב עת לעשות וא\"ר נתן שנדרשהו מסיפיה לרישיה ושמעת מיניה שפעמים מבטלים וכו' ואע\"ג דכיון דלא פליג הוה ליה למנקטיה בלשון א\"ר נתן ולא ר' נתן אומר דמשמע דפליג לא קשיא כלל דאיכא טובא במשנה כהאי גוונא ובפרק בתרא דבכורים רצוני להזכיר הרבה. והרמב\"ם כתב שהביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם כי יבא זמן להפרע מהם ולענוש אותם כי הם הפרו תורה. וז\"ש הפרו תורתך עת לעשות לה'. אבל מי שיעזוב הפסוק על סדורו ויפרשהו ויאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך יאמר כי כשיבא העת להפרע מהם ולהנקם יזדמנו סבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבא עליהם העונש במשפט וזה הענין ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו וכו' כי אין ביכולת אדם להשיגו כאשר אין בכח שכל האדם להיות שכלו כולל דעת הקב\"ה וזהו שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ה:ט׳) כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם וכבר העיד הכתוב כי משפטיו ישרים כי כל דרכיו משפט. עכ\"ד: ",
+                    "<small>סליק מסכת ברכות</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ברכות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..13720c7ec46a1755fd453abb489806951db5ef54
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,320 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Berakhot",
+    "text": {
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>מאימתי קורין את שמע בערבית</b>. תנא אקרא קאי. דכתיב (דברים ו׳:ז׳) ודברת בם וגו' בשכבך ובקומך משם למד שחובה על אדם לקרות שמע בערב ובבקר ושאל עכשיו מאימתי זמנו ומדכתיב בשכבך ברישא הקדים של ערבית. גמ' (ועיין במשנה ד'): \n",
+                    "<b>משעה שהכהנים וכו'</b>. כתב הרב מברטנורה מילתא אגב אורחיה קמ\"ל וכו'. הקשו בתוספות תנינא חדא זימנא בנגעים (פרק י\"ד משנה ג') העריב שמשו אוכל בתרומה. ותירצו דרגילות של משנה לאשמועינן בקיצור אף למה שמפורש כבר ע\"כ וכ\"כ בפ' י\"א דשבת (דף צ\"ט ד\"ה מסייע) ועי' סוף דמאי וריש פ' י' דשבת ורפ\"ק ופ\"ו דיבמות [דף מ\"ד]: \n",
+                    "<b>לאכול בתרומתן</b>. כתב הר\"ב דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ובפ' הערל (יבמות דף ע\"ד) מוקמינן לה בתרומה. ומ\"ש הר\"ב דהיינו עד צאת הכוכבים דהכי משמע קרא עד שיטהר הרקיע מן האור והיינו כשיצאו כוכבים. (רמב\"ם פרק ז' מהלכות תרומות) ועי' ריש פרק ג' דר\"ה: \n",
+                    "<b>בתרומתן</b>. וכן לשון חכמים בברייתא בגמ' ותנא קמא אמר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בע\"ש כלומר שהכל מוכן. ומש\"ה נקט פתן כלומר שהוכן להם ואינן חסרים כלום ולהכי נמי נקטי חכמים ותנא דידן תרומתן כלומר שהיא מוכנת לפניהם. וכלום חסר כי אם לאכול *[א\"נ תנא לישנא דקרא קתני דכתיב (ויקרא כ\"ב) כי לחמו הוא. נ\"ל]: \n",
+                    "<b>עד סוף האשמורה</b>. פי' הר\"ב שהלילה נחלקה לג' משמרות ופירש\"י משמרות עבודה של מלאכים ושיר שלהם נחלק לג' חלקים ראשונה לכת אחת וכו'. והוי מצי למיתני עד ד' שעות אלא נקט עד סוף האשמורה כדאמר בגמ' לאשמועינן שיש היכר לכל אדם בדבר דהא בסוף האשמורה הראשונה חמור נוער [*ובפירושו לחומש פרשת במדבר בפסוק ושמרו את משמרתי. כ' כל מינוי שהאדם ממונה ומוטל עליו לעשותו קרוי משמרת בכל המקרא. ובלשון משנה כמו שאמור בבגתן ותרש וכו']: \n",
+                    "<b>עד שיעלה עמוד השחר</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"ג שגם חכמים מודים לו ולא אמרו כו' רבנן כוותי ס\"ל והאי דקאמרי כו' וכ\"כ הרמב\"ם. כלומר בפירוש בשכבך כוותי ס\"ל דפירושו כל הלילה. ודלא כר\"א. והאי דקאמרי כו' שהם עשו סייג ובהא פליגי עלי. וכ\"כ ר\"י ורא\"ש. דבסייג פליגי. וא\"כ בסייג אין הלכה כר\"ג דהא ר\"ג עצמו הוצרך לומר כוותי ס\"ל. משום דאי לאו הכי יחיד ורבים הלכה כרבים. ולא כתבו הלכה כר\"ג. אלא על עיקר דין תורה (וכ\"כ ב\"י סימן רל\"ה) דלהרמב\"ם אין הלכה כר\"ג לענין סייג: \n",
+                    "<b>עמוד השחר יש רגילין לפותרו כוכב השחר</b>. [*וראיתי לרד\"ק במזמור אילת השחר (תהילים כ״ב:א׳) שיש מפרשים אילת שם לכוכב השחר ע\"כ]. אך בכאן אין נכון [*לפרש שעמוד יהיה שם לכוכב ההוא] דאע\"פ דכוכב נוגה קראוהו כוכב השחר מטעם שאין כאן מקומו. מ\"מ לשון עמוד לא יצדק. וז\"ל הרמב\"ם הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות וטעם זה קרבת שטח אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ תמיד אשר די עלותה מן הארץ אחד וחמשים מיל ע\"כ. ופירוש שעות זמניות במשנה דלקמן תמצאנו. אבל ז\"ש נ\"א מיל *) [אם נפרשהו בערך האדם ההולך יכחישנו החוש. ואם בערך סבוב השמש יכחישו המושכל. כי לכל שעה ט\"ו מעלות ולכל מעלה ט\"ו פרסאות. הנה לשעה וחומש תתר\"ף מילין. והר\"ר ענשכן חפץ אמר שמלת עלותה צ\"ל עלותם. ומוסב על הקיטורים עכ\"ד. והיטב אשר דיבר שאילו הי' מוסב על השמש. הי' ראוי שיאמר מן האופק כלשונו במ\"ה פ\"ק דר\"ה. ועכ\"ז תמיה לי דכתיב בלוט כמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו'. וכתי' השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וא\"ר חנינא לדידי חזי לי ההוא אתרא והויא חמשא מילי. בפ\"ט דפסחים. ושם אמרו דמהלך אדם בינוני כל היום יו\"ד פרסאות לפ\"ז יתכן שיאמר עלות השמש בכדי שעה וחצי שעה מן השעות הזמניות כו' אשר די עלותה מן הארץ חמשה מיל וכו' וזה במהלך אדם בשיעור שעות ההשויה. וכן שיער מהלך האדם בשעות ההשויה במ\"ב פ\"ג דפסחים. אבל שם ג\"כ מקום עיון. ומיהו שיעור עלות השמש כפי שעות הזמניות שכן משתנה כפי הזמן ע\"פ נטייתו. ובחבורו פ\"א מה' ק\"ש. כתוב כמו שיעור שעה. ובנ\"א עישור שעה. ולזו הסכים הכ\"מ. והיינו ששיער רק תחלת עלייתו. ולפי פירושו דבמשנה מבואר שעל עליית כל גופו משערינן. [*ומצאתי לרופא מומחה וחכם כולל מהר\"ר יוסף שלמה דאלמדיגא מן קנדיאה בספרו בחלק שממנו שקראו בשם גבורות ה' שכתב שם בשם הרמב\"ם נ\"ב מיל ויהיה איך שיהיה הנה תיבת עלותה שבלשון פירוש הרמב\"ם צ\"ל עלותם כי מוסב על הקיטורים. והוי יודע שבספר הנזכר ביאר במופת מאין יצא לו להרמב\"ם שהוא דקדק יותר ועשה מופת על שאין עלייתם כי אם מ\"ד מילין. ועוד תמצא בספר הנזכר בחלק שממנו שקראו אילם (עי' שם בדף י\"א) גם עיין במשנה ב' פרק ג' דפסחים. וראה עוד זה מצאתי להראב\"ע שבפירושו לחומש פרשת בא בפסוק בין הערבים כתב שעה ושליש שעה מהשעות השוות. וכן עוד לו בפירושו לקהלת בפסוק עד שלא תחשך השמש עיין שם. ויש מי שר\"ל שהרמב\"ם קאי על קריאת הותיקים שזכר הר\"ב במשנה דלקמן ואין נ\"ל לפי שא\"כ לא היה סותם את דבריו]: \n",
+                    "<b>הקטר חלבים ואיברים</b>. פירש הר\"ב של בין הערבים דכתיב היא העולה וכו' וכ\"כ עוד סוף פרק ב' דמגילה וכן הרמב\"ם שם. ואע\"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב ולאו דווקא בעולת תמיד ובריש פרק ו' דפסחים מוכח דכל אימורי קדשים דינן כל הלילה אלא נקטי מילתא פסיקא ובפירוש הרמב\"ם שבכאן ובספרו פרק ד' מהלכות מעשה קרבנות ופרק א' מהלכות תמידין מבואר שעל כל חלבי הקרבנות וכל איברי העולה נאמר. ולשון רש\"י הקטר חלבים ואיברים של קרבנות נזרק דמן ביום: \n",
+                    "<b>וכל הנאכלין ליום א'</b>. עיין מה שכתבתי בסוף פסחים: \n",
+                    "<b>א\"כ למה אמרו וכו'</b>. כתב הר\"ב אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל וכו' עד כשר כל הלילה וכן כתב רש\"י וסיים והכי נמי תנן בפרק ב' דמגילה כל הלילה כשר וכו' להקטר חלבים ואיברים ע\"כ. כלומר ובשום דוכתא לא אשתמיט למיתני עד חצות. ומכל מקום זו לאו ראיה גמורה היא דדילמא רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דקאמרי הכי וכיון שסידר רבינו הקדוש דברי רבן גמליאל בכאן שוב סמך על עדותו ולא הוצרך לשנות דברי חכמים בהדיא והרמב\"ם בפ\"ד מהלכות מעשה הקרבנות פסק בהקטר חלבים ואיברים עד חצות. וכתב עליו בעל כסף משנה דמשנה היא בברכות ע\"כ. והא ליתא לדברי רש\"י. ולכך נראה לי דלאו ממתניתין שמעה לה הרמב\"ם אלא מדתניא בתוספתא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i> (פ\"ב דמגילה) ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה אבל אין חייבין עליהן משום נותר וכו' עד שיעלה עמוד השחר ולישנא דאבל לא יצדק דהא אדרבה היא הנותנת הואיל וכשר כל הלילה משום הכי בדין הוא שאין חייבים עליהם משום נותר כו'. אלא הכי קאמר כשר כל הלילה בדיעבד [*לענין חיוב נותר [אם] לאכלו ולהחמיר] לכתחלה לא אבל אין חייבים וכו' [*שאין חיוב כרת אלא על העובר על דברי תורה] ומ\"ש הר\"ב דלא נקט אלא להודיע וכו' שכן רגילות המשניות לשנות בקוצר מה שכתוב בפירוש בתורה כמ\"ש התוספות סוף פרק החולץ (נ'): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וגומרה עד הנץ החמה</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i> כדי שיסמוך גאולה לתפלה כותיקים שזכר הר\"ב במשנה ה' פ\"ג. ונ\"א ל\"ג וגומרה ונראה שכן נוסחת (טור אורח חיים סימן תפ\"ח והמרדכי פרק ב' דשבת) מדלא הביאו ראיה ממשנתנו לברכת לגמור ההלל אלא הביאו מלשון הש\"ס וברייתא דותיקין גומרין: \n",
+                    "<b>הנץ החמה</b>. הוא מלשון הנצו הרמונים (שיר השירים ו׳:י״א) כלומר עד שעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים. הר\"י וכ\"פ בערוך: \n",
+                    "<b><i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שכן דרך בני מלכים לעמוד</b>. וכתבו הר\"ב והרמב\"ם שכך הלכה. ואף על גב דבסוף פי\"ד וריש פרק י\"ח דשבת פסקו דלא כמ\"ד כל ישראל בני מלכים הם. כבר כתב הר\"י דהכא שאני דהואיל ועדיין זמן קימה למקצת יוצא בדיעבד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשעה שבני אדם וכו'</b>. [*בית הלל מביאין ראיה מפסוק] ובלכתך בדרך כלומר כפי שיזדמן לאדם שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה. וב\"ש אומרים שלא בא ובלכתך בדרך אלא ללמדנו שכל העוסק במצוה פטור מק\"ש כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצוה אתה חייב בקריאת שמע אבל כשתעסוק במצוה וכו'. וכן דברי הכל העוסק במצוה וכו'. ועיין בפירוש הר\"ב פ\"ב משנה ה' ולכך אמרי ב\"ה דאם כן הוא מבואר שבלכתו בדרך קורא ק\"ש. [*הרמב\"ם והוא טעות סופר] כמו שאני עתיד להעתיק במשנה ז' פ\"ז דפיאה וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשחר</b>. הכא דמיירי בברכות דלא כתיבי בקרא. ניחא ליה למנקט ברישא דשחר כדאשכחן בתמיד דכתיב בקר בתחלה אבל בריש פרקין דמיירי בק\"ש דקאי אקרא נקט ברישא דערבית כמ\"ש שם תוספות דלעיל: \n",
+                    "<b>ושתים לאחריה</b>. לשון רש\"י כדאי' בירושלמי ז' ברכות הללו על שם שבע ביום הללתיך (תהילים קי״ט:קס״ד) עכ\"ל. ויראו עינינו לא חשיב דתקנה אחרת היא. תוספות דריש פרקין: \n",
+                    "<b>להאריך אינו רשאי לקצר</b>. לפירוש הר\"ב והרמב\"ם בארוכה וקצרה. ה\"פ להאריך לפתוח. אינו רשאי לקצר שלא לפתוח. לקצר שלא לפתוח. אינו רשאי להאריך לפתוח והדר תני לחתום וכו'. ולשון בעל כסף משנה בתחלת הלכות ק\"ש פי' המשנה לדעת הרמב\"ם להאריך כלומר להתחיל ולחתום בברוך אינו רשאי לקצר כלומר שלא להתחיל או שלא לחתום מקום שאמרו לקצר כלומר שלא להתחיל בברוך או שלא לחתום אינו רשאי להאריך כלומר להתחיל בברוך או לחתום עכ\"ד. ומן הירושלמי שהביא שם למד דארוך וקצר בחתימה נמי מישך שייכי ולכך כללינהו כחדא וזהו אמר רבי יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם. מטבע ארוך פותח וחותם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מזכירין</b>. איכא למידק אמאי לא תני זוכרין כדדייקינן במשנה ז' פרק ד' דר\"ה גבי השני מתקיע. וי\"ל כיון שעיקר הפרשה במצות ציצית ועל ידה זוכרין יציאת מצרים שיוך שפיר לישנא דמזכירין שע\"י פרשת ציצית מזכירין יציאת מצרים: \n",
+                    "<b>כבן שבעים שנה</b>. פירש הר\"ב שהלבינו שערותיו וכו' כדי שיראה זקן וראוי לנשיאות. הכי איתא בגמ' פרק תפלת השחר (כ\"ח). וצ\"ל דרבותא קאמר ולא זכיתי עד וכו' כלומר דאע\"פ שהיה חכם מופלג וראוי לנשיאות מצד חכמתו שהרי זכה לנס מפני כן אפילו הכי בזה לא זכיתי עד וכו' וכיוצא בזה דברי הרמב\"ם אלא שכתב שאמנם קרה לו השיבה מצד שהרבה לשנות וללמוד ולקרות יום ולילה עד שתשש כחו ונזרקה בו סיבה וכו' ואמר אע\"פ שהשתדלתי והתחברתי עם אנשי החכמה עד ששבתי ע\"י כן כבן שבעים שנה לא זכיתי וכו' עכ\"ד רצה לקרב הענין אל הטבע ושלא היה זה הנס שהזכירו חז\"ל בדבר היוצא חוץ להיקש. ודעתו בכיוצא בזה ודעת אחרים תמצא בס\"ד במשנה ו' פרק ה' ממסכת אבות: \n",
+                    "<b>ולא זכיתי</b>. פי' הר\"ב לא נצחתי גם בערוך [כתב] די\"מ כן ובהש\"ס תניא אמר להו בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר (ירמיהו כ״ג:ז׳) הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בנ\"י מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה וגו' אמרו ליה לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל וכו' וכיוצא בו אתה אומר (בראשית ל״ה:י׳) ולא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל וכו'. ומצינו שקראו אח\"כ יעקב וכו' ולפי דפשטיה דקרא דהנה ימים וגו' משמע כבן זומא. בזה נצחם דאע\"ג דמשנו ליה רבנן. שנויא בעלמא היא ולא סמכי' עלי' דשאני קרא דיעקב דהתם הדריה קרא בפירוש. כנ\"ל. וראיה לדברי מן המכילתא שהובא בילקוט פ' בא שלא הביא לדברי חכמים שהשיבו לא שתעקר וכו' ומזה הטעם דבתר פשטיה דקרא אזלינן. ורבי לא סידר במשנה אלא התחלת הויכוח שבין בן זומא לחכמים בלבד אבל אין נראה לומר שראב\"ע לא שמע מאמר וחכמים אומרים דא\"כ אין כאן ניצוח כיון שאין חולק ועיין לקמן. והרמב\"ם מפרשו לשון זכות שלא זכה לדעת הרמז שנרמז בכתוב לחיוב זה וכו'. גם בערוך פירש לשון זכות. ומ\"מ בפ\"א מהלכות ק\"ש פסק הרמב\"ם כבן זומא: \n",
+                    "<b>עד שדרשה בן זומא</b>. פי' הר\"ב באותו היום שנתמנה וכו' וכפירש\"י ונ\"ל שפי' כן מדאמר בגמ' פ' תפלת השחר (כ\"ח) בו ביום שנתמנה וכו' לא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה. וגם מזה ראיה למ\"ש לעיל דדברי חכמים נשמעו לראב\"ע כיון שכל הלכות התלויות פירשם ראוי שיהיו נאמרים כל חלקי הסותר: \n",
+                    "<b>שנא' למען תזכור וגו'</b>. ומפני שפרשת ציצית שגורה בפי כל מפני קריאתה ביום בעבור מצות ציצית שבה הלכך הנהיגו לקרותה בלילה לצאת בה הזכרת יציאת מצרים בלילה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אם כיון לבו וכו'</b>. כתב הר\"ב ואנן קיימא לן כמאן דאמר מצות צריכות כונה. עיין מה שכתבתי במשנה י\"ד פ' ג' דסוכה: \n",
+                    "<b>[*בפרקים שואל וכו' ומשיב וכו'</b>. פי' הר\"ב שואל כו'. ובישיבה הקשיתי דאמאי לא פירש התנא וליתני הכא שואל בשלום ומשיב שלום כדתנן בסוף המשנה ומשיב שלום לכל אדם והשיב בני מהר\"ר שמואל שי' דבטור י\"ד סימן ר\"מ ורמ\"ב דהשואל שלום לרבו אומר לו שלום [עליך] רבי וכשמשיבו אומר רבי ומורי וא\"כ כל שכן דמפני היראה שיוסיף ולא רצה התנא להאריך אבל בכל אדם שאינו צריך להוסיף קתני התנא שלום. וכדי לאשמעינן מלתא אגב אורחיה דבכל אדם אין מוסיפין ומפני הכבוד והיראה מוסיפין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאמת ויציב לא יפסיק</b>. פירש הר\"ב דכתיב וה' אלהים אמת. גמרא. והואיל ובקרא לא כתיב ויציב נראה ודאי דבין אמת לויציב רשאי להפסיק כמו [*באמצע הפרק]. וכן כתב בשלחן ערוך בסימן ס\"ו וצריך לומר דתנא דנקט אמת ויציב אשגרת לישן ולסימן בעלמא נקטיה כמו דנקיט לוהיה אם שמוע ולא אמר לוהיה בלבד ובגמ' איתא חוזר ואומר אמת או אינו חוזר ואומר אמת כו' ולא נקט כלל ויציב. [*ומיהו מצינו בסוף זבחים (פי\"ד) ששנה וריח ניחוח אע\"ג דלא אצטריך כלל לניחוח. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"י. גמ']: \n",
+                    "<b>למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע</b>. ואם תאמר תיפוק ליה דקדמה בתורה. ויש לומר דה\"ק למה קדמה אף לפרשת ציצית דקדמה לכולן אלא ודאי אין אנו חוששין לזה שהיא קודמת בתורה משום דאמרינן אין מוקדם ומאוחר [בתורה] וא\"כ הי' לנו להקדים והיה שהיא מדברת בלשון רבים. תוספות (דף יד: ד\"ה למה) ומדשני משום שיקבל עליו עול וכו' הלכך פריך ליה דא\"כ תקדים ויאמר שיש בה ג\"כ מעין קבלת עול כו' דכתיב [בה] אני ה' אלהיכם ולהיות לכם לאלהים: \n",
+                    "<b>אלא ביום</b>. לשון הר\"ב דאית ביה פרשת ציצית וז\"ל הרמב\"ם כי המצוה האמורה בפרשת ויאמר והיא מצות ציצית אינה מחוייבת אלא ביום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יצא</b>. לשון הר\"ב דכתיב שמע השמע לאזנך. גמרא. כלומר כיון דבלשון שמיעה הוציאה הכתוב שמע מיניה שצריך שישמיע לאזנו וכאילו אמר קרא השמע ודלא כבעל כף נחת שכתב קרי ביה השמע. כי שמע מבנין קל והשמע מבנין הנוסף. ועיין בפרק ז' דסוטה. ומ\"ש הר\"ב והלכה כת\"ק עיין בזה במשנה ב' פ\"ק דתרומות: \n",
+                    "<b>ולא דקדק באותיותיה</b>. כמו שפירש וכתבתם שתהא כתיבה תמה כך פירש ושננתם שתהא משנה תמה כך פירש בעל כף נחת. [*ומבלי עיון בש\"ס הוא שכתב כן דהא תני רבי עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם כדי ליתן ריוח בין הדבקים. ובספרי ספר מעדני מלך כתבתי למה לא למד מושננתם המוקדם. ועיין עוד שם]. והא דנקט הר\"ב התזת תזכרו וכו'. שהרי אין ראוי וכו' [*כדתנן במ\"ג פרק קמא דאבות] כלומר ולכך יש קפידא יתירה בהתזת זי\"ן זו. ולעולם בכל האותיות יש לדקדק: \n",
+                    "<b>הקורא למפרע</b>. וכתב הר\"ב ומיהו וכו' שהרי אינן סדורין כן זו אחר זו בתורה ורבי יהושע לא קפיד לעיל אלא לכתחלה וכן הא דתנן בין ויאמר לאמת לא יפסיק היינו דווקא כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים. הר\"י ורא\"ש: \n",
+                    "<b>יחזור למקום שטעה</b>. מ\"ש הר\"ב והרמב\"ם אומר וכו'. בפ\"ב מהלכות קריאת שמע והב\"י בסימן ס\"ד כתב משום שצריך להפסיק בין עולם ועד לואהבת (כמ\"ש סוף פ\"ד דפסחים נ\"ו) . א\"כ זהו הפסק הראשון שצריך לחזור לו ומאחר שברור לו שכבר קרא פרשה אחת מק\"ש א\"א שלא קרא עד לעולם ועד ולכך אינו צריך להתחיל מתחלת שמע ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל אינו יודע באיזה מקום מאותו פרק פירשו המפרשים וכ\"כ הרא\"ש בשם תוספות שגם אינו יודע אם קרא כלום מהפרק אבל מה שברי לו שקרא אין צריך שיקרא עוד. ומ\"ש הר\"ב היה קורא וכתבתם וכו' הכי איתא בגמרא אבל בין וקשרתם לוקשרתם אין לטעות דקמא קמץ וטעמו מאריך ותניין פתוח וטעמו אזלא: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>בלילה הראשון</b>. שם לילה זכר בסימן ה' נקבה. וכ\"כ בפרשת מקץ ונחלמה וגו' בלילה אחד: \n",
+                    "<b>בלילה הראשון עד מ\"ש</b>. מדלא תני מלילה הראשון עד וכו' יש לומר דלומר דבלילות דוקא פטור אבל בימים חייב דישראל קדושים הן ומסח דעתו מינה ואין כאן טרדא וכסברת הר\"ר מנוח שכתב בשמו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בכסף משנה (פרק ד' מהלכות ק\"ש). ואי תנא מלילה וכו' עד כו' הוי הכל בכלל אף הימים. וכן יש לדקדק בלשון הר\"ב דהכי סבירא ליה שכתב לקמן עד מוצאי שבת שהם ד' לילות. ומנינא למה לי אלא לומר דבד' לילות הוא שפטור אבל לא בימים. שבזה יש לומר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דסירכא דלישנא דמתני' דפרק בתרא דנדה (משנה א) נקטיה וגם בדקדוק המשנה י\"ל דלהכי תני בלילה לפי דמן הסתם בלילה הראשון הוא בועל שכן המצוה דהא משום הכי כונסין הבתולה ברביעי לפי שב\"ד יושבין בה' כדתנן בריש כתובות והכי קאמר פטור בלילה הראשון דביה בלילה בעיל ואי לא פטור גם עד מ\"ש: \n",
+                    "<b>בלילה וכו'</b>. פי' הר\"ב דטריד טרדא דמצוה. גמרא. ופי' הרמב\"ם מצות פריה ורביה. ובאלמנה אין טרדא עם המצוה. מה שאין כן בבתולה איתנהו טרדות בתרי גווני כמ\"ש הר\"ב: \n",
+                    "<b>עד מוצאי שבת וכו'</b>. פי' הר\"ב דמשם ואילך לבו גס בה לשון הערוך לבו קרוב לה. וכן כל לשון גס שבתלמוד והמשכילים יבינו ע\"כ. והכא לפי' הא' כשלבו קרוב לה ימחול לה אף אם לא ימצאנה בתולה דהא להכי מצרכינן להנשא ברביעי כדי שישכים לב\"ד בעוד כעסו עלה כדמפרש בריש כתובות. ולפירוש השני כשהוא קרוב לה ישהה בבעילתו ולא יבוש. כדי שלא יעשה כרות שפכה. ובפ\"ד דיבמות (מא.) פירש\"י והר\"ב גס רגיל. וכן פי' רמב\"ם פרק קמא דסוטה. והעיקר בעיני שהוא לשון גסות הרוח: \n",
+                    "<b>מעשה ברבן גמליאל</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>לאו מעשה לסתור הוא דקמ\"ל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>אם אדם גדול הוא ובטוח בעצמו שיוכל להתכוין והוא ראוי ליטול את השם [*כבסוף פרקין] הרשות בידו. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רחץ</b>. פירש הרמב\"ם במים חמין וטעמו דרחץ אפי' מקצת גופו במשמע וזה אינו אסור אלא בחמין כמ\"ש הר\"ב במשנה ו' פרק ג' דמועד קטן. [*ואי נמי דכתב הרמב\"ם במים חמין משום שהיה איסטניס ולחמין הוא שהיה צריך]: \n",
+                    "<b>אסטניס</b>. פירוש הר\"ב לשון צנה ממלת צנת שלג (משלי כה) ואף על פי שנכתב בסמ\"ך וזה נמצא הרבה בלשונות. הרמב\"ם. וטעמו ששניהם ממוצא השינים: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>רשב\"ג אומר לא כל וכו'</b>. עיין משנה ה' פ\"ד דפסחים: \n",
+                    "<b>השם</b>. שם טוב שהוא מדקדק במצות וכו': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>פטור מקריאת שמע</b>. כתב הר\"ב משום דטריד טרדא דמצוה ע' מ\"ש משנה ד' פ\"ב דסוכה: \n",
+                    "<b>מק\"ש ומן התפלה ומן התפילין</b>. נושאי כו'. ה\"ג בספר מדוייק וה\"ה דפטור מכל שאר המצות אלא דתנא אלו שהן חמורות שיש בהם קבלת עול מ\"ש ותפילין נמי כדאמר בפ\"ב בגמרא (יד:) הרוצה לקבל עול וכו' מניח תפילין וקורא ק\"ש ומתפלל כו'. הר\"י. ולפי שהתפילין מונחין עליו אפילו לאחר התפלה להכי נקטינהו בסוף. א\"נ משום דק\"ש ותפלה תדירי דשבת ולילה לאו זמן תפילין [*כדפי' הר\"ב במ\"ג] וכה\"ג ריש פ\"ד בשם התוס' [*ועי' מ\"ש בס\"ד לקמן במ\"ג] והתוס' לא גרסי מן התפלה [*וכן בסדר משניות דבירושלמי לא גרסינן] דהא אתיא במכל שכן כמו שכתבו בד\"ה אלו ואלו וכו' ויש טעות סופר בדבור שלפניו. וכן יובן מספר חכמת שלמה: \n",
+                    "<b>[*ומן התפילין</b>. שם תפילין פירשתיו בריש פ\"ד דמנחות: \n",
+                    "<b>ואת שאין למטה צורך בהן</b>. פי' הר\"ב כגון ההולכים ללוות את המת בלבד וכו'. אין להקשות דאכתי גמ\"ח הוא ובמשנה דלקמן כתבתי בשם הר\"י דגמ\"ח יש לו דין העוסק במצוה שיש בה טרדא שכתב הר\"ב בר\"פ דפטור. דיש לחלק בין תנחומין שיש לו עסק לנחם משא\"כ הלויה שאין לו עסק רק שהולך ולא מיקרי טרדא]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>להתחיל</b>. כתב הר\"ב פרשה א' של קריאת שמע וכן פי' הרמב\"ם. ובגמרא אפי' פרק אחד אפילו פסוק אחד וטעמא דפסוק ראשון מיקרי פ' כמ\"ש במ\"ג פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>לא יתחילו</b>. דתנחומי אבלים מדאורייתא דבכלל גמילות חסד הוי וג\"ח מן התורה כדאמרי' [ב\"ק ק. ב\"מ ל:] והודעת להם את הדרך (שמות י״ח:כ׳) זו ג\"ח והעוסק במצוה כו'. הרבינו יונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועבדים</b>. בפ' קמא דחגיגה (דף ד.) גמרינן לה לה פי' רש\"י דבאשה כתיב (דברים כד) וכתב לה ובשפחה כתיב (ויקרא י״ט:כ׳) <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>או חפשה לא נתן לה: \n",
+                    "<b>התפילין</b>. מ\"ש הר\"ב דשבת לאו זמן תפילין לא פסק כן בריש פרק בתרא דעירובין ושם אאריך בס\"ד ועוד עיין בסוף פרק קמא דביצה. ומה שכתב דאיתקש תפילין למזוזה פירש רש\"י דכתיב (דברים ו) וקשרתם וכתבתם. ומ\"ש קא משמע לן. וטעמא דתפילין אתקשו בפרשת ראשונה לת\"ת דכתיב (שם) ושננתם וגו' וקשרתם. וכן בשניה (שם יא) והיו לטוטפות וגו'. ולמדתם וגו'. ואילו למזוזה הפסיק ביניהם בשניה בת\"ת. גמ' פרק קמא דקדושין (דף לד:): \n",
+                    "<b>ובמזוזה</b>. פי' הר\"ב דמ\"ד הואיל ואתקש לת\"ת. פירש רש\"י דכתיב ולמדתם וגו' וכתבתם. ומ\"ש הר\"ב קמ\"ל דכתיב למען ירבו ימיכם גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי. רש\"י וגמרא דקדושין. ומיהו הך סברא לא אלימא כולי האי למעקר מיעוטא דולמדתם את בניכם ולומר דנשים חייבות גם בת\"ת כך תירצו התוס' בקדושין אדכתיב (דברים ל) כי הוא חייך <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ואימא גברי בעו חיי וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מברך לאחריו</b>. כלומר מהרהר לאחריו הר\"י. ופירש הר\"ב דחיובא דאורייתא הוא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ועיין מ\"ח פ\"ו ומ\"ש הר\"ב דבטלוה לטבילותא עי' בסוף פרקין: \n",
+                    "<b>מברך לפניהם ולאחריהם</b>. פירש רבינו יונה דר\"ל בפה ופליג בתרתי. ועיין סוף פירקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא יקצר</b>. פירש הר\"ב כל ברכה וברכה כלומר פתיחתה וחתימתה בלבד. ועי' במ\"ג פ\"ד. והשתא ג' מחלוקות בדבר. ק\"ש. דמדאורייתא יהרהר ואפי' [לא] התחיל ואין לו לקצר רק יהרהר. ותפלה דמדרבנן לא יתחיל. ואם התחיל יקצר דהם שתקנו תפלה אמרו שיקצר. וברכות דק\"ש דמדרבנן נינהו ואינם רחמי כתפלה. משמע שאף אם התחיל יפסיק: \n",
+                    "<b>שיטיל לתוכן מים</b>. פירש הר\"ב רביעית. ושיעורו תמצא במשנה ה' פרק ח' דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שפלטה שכבת זרע</b>. שע\"י שתטמא לא יהיו נשמעות לבעליהן ותתקיים שלא יהיו מצויים וכו'. ומ\"ש כל ג' ימים כ\"כ הרמב\"ם וכמתני' ג' פ\"ט דשבת ואינה הלכה כמו שכתבו שם ובפ\"ח דמקואות ובחיבורו פ\"ה מהלכות אבות הטומאות: \n",
+                    "<b>והמשמשת</b>. טמאה אף בלא פליטה. הרמב\"ם. ומטעם דלעיל. ועוד כל דתקון כעין דאורייתא תקון וכתיב (ויקרא ט״ו:י״ח) ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע וגו'. ומהאי טעמא אצטריך למתניה ולא אצטריך למתני בעל קרי שראה זיבה ועוד משום דלא פסיקא ליה דתוך מעת לעת לקריו אינו נעשה זב כדאיתא סוף נזיר (דף סד) ובפ' ב' דזבים (משנה ג): \n",
+                    "<b>[*צריכין טבילה</b>. עמ\"ש בסוף פ' ג' דמקואות]: \n",
+                    "<b>ורבי יהודה פוטר</b>. לדבריו דתנא קמא קאמר דלדידיה לא נתקנה תקנת עזרא לא לקריאת שמע ולא לברכותיה כדלעיל במ\"ד אי נמי בדברי תורה מיירי דמודה בה ר' יהודה שאין לו להוציא בשפתיו מפני שמתוך הדבור יעמיק בהם כמ\"ש ר' יונה לעיל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>תפלת השחר</b>. עיין בפ\"ק משנה ד' ופירוש השעות שם משנה ב': \n",
+                    "<b>תפלת המנחה עד הערב</b>. שכן תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב ור' יהודה סבר שקרב והולך עד פלג המנחה. הכי מפורש בברייתא בגמרא. ותימה שהר\"ב פירש בדרבי יהודה דזמן מנחה עד הלילה. [*ובברייתא אפלג המנחה דלרבנן מהדר]. וכתבו התוס' בריש פרק בתרא דפסחים (דף קז.) תימה אמאי קרי ליה מנחה דאי משום דמנחה היתה קריבה בין הערבים הלא גם בשחר קריבה. וי\"ל בשחרית יש שם אחר שחרית. ועוד י\"ל משום דשעת רצון הוא בשעת הקרבת המנחה שאליהו נענה כעלות המנחה. [*והרמב\"ם בפירושו כתב מנחה שם נופל על עת מן היום והוא כשישאר מן היום ב' שעות ומחצה זמניות ונקראת התפלת השניה מנחה מפני היות תחלת זמנה בעת ההיא עכ\"ל. ולא נתן טעם על השם של זמן ההוא. ומצאתי בפירוש החומש להרמב\"ן בפרשת בא בפסוק בין הערבים שהביא שם פסוקים שכתב בהם מנחת בוקר מנחת ערב וכתב שמנחה מלשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול כדמתרגמינן למנח יומא והן מנחה גדול' ומנחה קטנה שהזכירו חכמים עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>כל היום</b>. דתחלתה מיד אחר תמיד של שחר מה שאין כן מנחה דתחלתה קודם שש ומחצה כדתנן ריש פרק ה' דפסחים. ומ\"מ משום דמנחה תדיר הקדימה מתניתין. ולשון הרר\"י דזמן מוספין כל היום אלא שיש להקדים תפלת יוצר תחילה שהוא דבר יום ביומו וכו' ע\"כ. ה\"ק שתמיד של שחר שכנגדו היא התפלת יוצר קודם לקרבן מוסף לפי שהוא דבר יום ביומו ותדיר קודם לשאינו תדיר כמ\"ש הר\"ב בריש פרק י' דזבחים. ומ\"ש הר\"ב להלכה דנקרא פושע עיין במשנה ה' פרק ב' דמגילה: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר עד ז' שעות</b>. בנ\"א ל\"ג [*וכן בסדר משנה דירושלמי ל\"ג]. וכן העידו התוספות שבכל הספרים ישנים אינו במשנה ואע\"פ שהוא בברייתא רבי לא שנאו במשנה דלא ס\"ל כותיה [וכן במשנה ה' פרק ב' דמגילה סתם לה כת\"ק] אבל בשל שחר ס\"ל כותיה דבבחירתא (ר\"ל בעדיות) תנן כותיה ובשל מנחה נמי קי\"ל דעבד כמר עבד וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה מתפלל וכו'</b>. כתב הר\"ב שהן חובה וכו'. דהכי אמרינן וכו'. מה הוא אומר. ולא אמרינן מה היה אומר כדי שיהיה סיפור למה שהיה אומר ר' נחוניא בן הקנה ואז יהיה רשות בידינו אבל אמר בכניסתו מה הוא אומר ר\"ל כשיכנס לבהמ\"ד מה חייב לומר. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>שלא תארע תקלה על ידי</b>. לשון הר\"ב שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו חבירי הרי רעה שתבא על ידי שאגרום להם שיענשו ע\"כ. אבל הכשלון בדבר הלכה לא חשיב ליה רעה כיון שחביריו רבו עליו והרי הלכה כרבים ולא יבא מזה שום תקלה. אבל לשון רש\"י הרי רעות שתים שיבואו על ידי שאגרום להם שיענשו ע\"כ. וכשלון בדבר הלכה היא אחת מהשתים ולא הוצרך לזכרה בפירוש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>י\"ח</b>. ואעפ\"י שהן י\"ט ברכת המינין ביבנה תקעה לאחר זמן בימי ר\"ג ואלו י\"ח הם שאנשי כנסת הגדולה תקנום: \n",
+                    "<b>[*אם שגורה בפיו</b>. פירש הר\"ב שהוא למוד ורגיל בה ובסוף פרק דלקמן פי' סדורה בפי במרוצה ובערוך מסיים כמו תרגום נבלתם למאכל [נבלתא] משגרא למיכל. עוד שם בערוך פירוש אחר אם נרדפת התפלה בפיו מלשון שיגר אחריו (ברכות סג.)]: \n",
+                    "<b>מעין שמונה עשרה</b>. כתב הר\"ב האמצעיות בקוצר כו' כגון אתה חונן אדם דעת בא\"י חונן הדעת. סלח לנו אבינו בא\"י חנון המרבה לסלוח וכן כולם חוץ משלש ראשונות ושלש אחרונות שלא יוסיף ולא יגרע בהם. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואם לאו וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב בשעת הדחק. ומיהו אינו מקום סכנה דדיניה שנוי לקמן. ומ\"ש חוץ מימות הגשמים וכו' שצריך לומר שאלה בברכת השנים וכו' בגמרא מתקיף לה מר זוטרא ונכללה וכו' ושני אתי לאטרודי ויטעה. ובהבדלה דלא שייך לאטרודי שהרי יאמרה בתחלת הביננו קאי בקושיא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קבע</b>. במשנה י\"ג פ\"ב דאבות כתב הר\"ב שני פירושים ופלוגתא דרבי אושעיא ורבנן הן (דף כט): \n",
+                    "<b>הושע וכו' עד ישראל</b>. מקרא מלא הוא בירמיה לא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יחזיר את פניו</b>. לשון הר\"ב לצד ירושלים וכ\"כ רש\"י. וכתב הר\"י ולא תימא כנגד ירושלים לחוד אלא כנגד ירושלים וכנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי קדשים ע\"כ. ורש\"י נקט תחלת המכוון ותנא נקט קדשי קדשים שהוא תכלית המכוון. ומ\"ש הר\"ב שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם. אגב ריהטא לא דק דה\"ל למנקט והתפללו אליך דרך העיר. (מלכים א ח׳:מ״ח) והך קרא דדרך ארצם קאי להעומדים בח\"ל והכי איתא בברייתא ומיהו פירש רש\"י במתניתין לצד ירושלים משום דתנא בא\"י קאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה יושב וכו'</b>. ולא תנן יחזיר את פניו. דאפי' לעמוד אינו צריך אלא יושב ומתפלל כמ\"ש הטור סימן צ\"ד ופירש ב\"י הטעם בקרון א\"א שיעמוד מפני שמתנועע לכאן ולכאן והך טעמא שייך נמי בספינה ורש\"י כתב דטעמא דספינה משום ביעתותא דמיא ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*או באסדא</b>. פי' הר\"ב עצים הרבה קשורים וכו' וכן פירש בריש פ\"ג דזבים והיה נ\"ל לגרוס ברי\"ש באסרא וכמו שראיתי כן בספר הרי\"ף ויהיה מל' איסור וקישור אלא לפי שרש\"י גם הוא כתב לפי' זה דהר\"ב. וכתב עוד פירוש אחר שהוא לשון ותשם בסד רגלי (איוב י״ג:כ״ז) א\"כ גירסא שלו בדלי\"ת אף לפי פירוש הראשון שכתב הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא בחבר עיר</b>. דסבירא ליה דכיון שאין בה אלא שבח שאין בה תחנונים כמו בי\"ת וגם אין אנו מתפללים אותה כנגד תפלת תחנונים של חול כמו שמתפללים תפלת יוצר או תפלת מנחה די שהציבור בלבד יתפללו אותה. הר\"ר יונה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כובד ראש</b>. פירש הר\"ב הכנעה. וכובד ראש דרך משל הוא כלומר מפני שראשו הוא עיקר כל האברים וכשמכביד אותו עליו כל האברים נכנעים ויושב בהכנעה. הר\"י:  ",
+                    "<b>שעה אחת</b>. כתב הר\"י אעפ\"י שבהרבה מקומות כשאומר שעה אינו ר\"ל שעה דוקא אלא זמן מועט הכא אינו כן אלא שעה ממש ומוכח לה מגמ':  ",
+                    "<b>למקום</b>. פי' הר\"י שתהיה כוונתם כולה ברוממות המקום בלבד. ואין הפירוש שיכונו לאמירת התפלה. דאמאי קאמר למקום. לתפלה הל\"ל עכ\"ד. [*אבל במשנה שבירושלמי לא גרסינן למקום וא\"כ יכול להיות הפירוש לאמירת התפלה]:  ",
+                    "<b>לא יפסיק</b>. בדבור דאילו הליכה לא מצינו בשום מקום שנקרא הפסק. כ\"פ ר\"י:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>מזכירין</b>. עיין מ\"ש ריש מסכת תענית: \n",
+                    "<b>גבורות גשמים</b>. כתב הר\"ב דכתיב עושה גדולות **) עד אין חקר. והתם כתיב בורא קצות ארץ וגו' אין חקר (ישעיהו מ׳:כ״ח) וכתיב מכין הרים בכחו נאזר בגבורה (תהילים ס״ה:ז׳). גמ' ריש תענית. וכתבו התוס' ולא נקט כח גשמים או גדולות גשמים משום דבגבורה איכא כח ואיכא גדולה. א\"נ משום דהברכה מתחלת בגבורה: \n",
+                    "<b>בתחיית המתים</b>. דתניא ולעבדו בכל לבבכם (דברים י״א:י״ד) איזהו עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה וכתיב בתריה ונתתי מטר ארצכם. גמרא פ\"ק דתענית. ודתקנו בתחיית המתים כתב הר\"י שכמו שתחיית המתים חיים לעולם כך ירידת גשמים חיים לעולם ע\"כ. [*ומהירושלמי הוא]. והיינו נמי דאמרינן בגמרא ששקולה כתחיית המתים: \n",
+                    "<b>ברכה רביעית</b>. ולא יכללה בחונן הדעת והכי אמרינן בגמרא דלעיל (דף כט.) דלרבי עקיבא תשסרי הויין: \n",
+                    "<b>בהודאה</b>. פירוש קודם שיחתום ברכת מודים וטעמו מפני שמודה לשם שזיכה אותו להבין ולהבדיל בין קודש לחול. הר\"ר יונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האומר על קן צפור וכו'</b>. ושנויה גם כן סוף מסכת מגילה. ונוסף שם בבא דויברכוך טובים ולא מצאתי בשום נוסח משנה דהכא. אך בסדר שבגמ'. וכן ברי\"ף איתא נמי הכא: \n",
+                    "<b>על קן צפור וכו'</b>. פי' הר\"ב כמו שהגיעו רחמיך וכו' כן חוס וכו'. כ\"כ הרמב\"ם וז\"ל רש\"י האומר בתפלתו וכו' וטעמייהו דוקא בתפלה שכשאומר בתפלה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו מה שאין כן דרך דרש או פשט וכן בגמ' ההוא דנחית וכו' ואמר וכו' כלומר שהיה יורד לפני התיבה: \n",
+                    "<b>משתקין</b>. כתב הר\"ב שעושה מצותיו של הקב\"ה רחמים וכו'. לשון הרמב\"ם ואין הדבר כן שאילו היה מדרך רחמנות לא צוה לשחוט חיה או עוף כלל אבל היא מצוה מקובלת אין לה טעם ע\"כ. כלומר זו המצוה וא\"נ כיוצא בה. וז\"ל בפ\"ט מהלכות תפלה [שמצות] אלו גזירות וכו': אעפ\"י שבספר המורה חלק ג' פרק מ\"ח נראה שהוציא זו המשנה מהלכה ודאתיא כמ\"ד אין טעם לשום מצוה. והר\"ן פרק ד' דמגילה מ\"ט כתב ואינן אלא גזירות כלומר שאינן רחמים במקום הזה שהרי התיר הכתוב שחיטתה ואכילתה אלא גזירות כלו' שאינן מטעם הזה של רחמים ואין אנו יודעין טעמן ע\"כ. [*והרמב\"ן בפי' החומש בפרשת תצא כתב שהטעם ללמד אותנו מדת רחמנות ושלא נתאכזר וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם הבטחתו וכו'</b>. כתבו הגהות מיימוני והטעם כדי שלא תתבטל נשיאת כפים אבל אם יש שם כהן אחר שישא את כפיו לא ישא שליח צבור את ידיו ואפי' אם הבטחתו וכו'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכ\"כ הר\"מ ע\"כ: והלכך לא התירו בעובר לפני התיבה לענות אמן אפי' אם הבטחתו וכו' דסתמא תנן לא יענה וכו' דדוקא משום בטול נשיאות כפים התירו בסיפא באם הבטחתו. [*והנה בספרי בספר לחם חמודות בפרקין סעיף נ\"ב כתבתי דמשום שהראו לי במדרש רבה פרשת כי תבא דלמדונו רבותינו שעונה אמן באם הבטחתו וכו' לכך חזרתי לומר דמתני' לרבותא דהפסק גדול כמו נשיאת כפים רשאי באם הבטחתו וכ\"ש לעניית אמן. אך עתה שבתי וראיתי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שאין למדין הלכה ממדרש רבות. שהרי ברבות פרשת בראשית סוף פרשה ח' מייתי למתניתין דסוף פרק ו' דיבמות דריב\"ן אמר שעל שניהם הוא אומר פרו ורבו וקאמר עלה ר' ירמיה ורבי יצחק בר מריון בשם רבי חנינא דהלכה כותיה ואנן לא קי\"ל הכי. וכן בירוש' פ\"ב דפאה הלכה ו' רבי זעירא בשם שמואל אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ששלוחו של אדם כמותו</b>. וילפינן ליה מדכתיב (שמות י״ב:ו׳) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל דודאי לא היו שוחטין כל ישראל אלא ששלוחו של אדם כמותו. הר\"י [*ועיין מ\"ש ברפ\"ב דקדושין: \n",
+                    "<b>שגורה</b>. פירשתיו בפ' ד' משנה ג']: \n",
+                    "<b>שהוא מטורף</b>. מ\"ש הר\"ב לשון טורפים לו וכו' כלומר התפלה שהתפללו עליו טרופה ומטורדת ממנו. וזה לשון רש\"י שהוא מטורף החולה לשון טורפין וכו' כלומר התפלה וכו' נראה שזה שכתב כלומר התפלה לא להסביר פי' המשנה אלא פי' דטורפים הסביר. [*ויותר נראה לי דבפירש\"י וכצ\"ל שהוא מטורף החולה לשון אחר לשון טורפים וכו' וטעות כזה מצוי שידלג הסופר התיבות הדומות זו לזו כגון הכא שדלג מתיבת לשון לתיבת לשון]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כיצד</b>. מלה מורכבת משלש מלות כאי זה צד על איזה ענין וכו'. הרמב\"ם. ובחנם הגיה הח\"ש בריש פרק הזהב ובפרק איזהו נשך ששנוי שם כאיזה צד שכן דרך בעל הלשון ברצותו מרחיב וברצותו מקצר: \n",
+                    "<b>כיצד מברכין</b>. דסברא שמברכין כדי שלא יהנה מעולם הזה בלא ברכה. תוס'. והר\"י כתב דקאי אדתנן בפרק קמא לחתום ושלא לחתום. אלא שקודם לזה הוצרך ללמוד ולפרש כל דיני ק\"ש וברכותיה והתפלה: \n",
+                    "<b>האילן</b>. עיין במשנה דלקמן בפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>בורא פרי העץ</b>. הניח תחלת כל ברכה מפני שהוא דבר משתתף בכל הברכות ר\"ל ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם. הרמב\"ם. ועיין רפ\"ט בפי' הר\"ב: \n",
+                    "<b>היין</b>. פי' הר\"ב שמתוך חשיבותו וכו'. דכתיב (תהילים ק״ד:ט״ו) ויין ישמח לבב אנוש ועוד אי שתי פורתא סעיד נמי. ובפת משום דכתיב (שם) ולחם לבב אנוש יסעד. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יצא</b>. בגמ' אמרינן סבירא ליה דעיקר אילן ארעא כלומר הכל גדל מהארץ ורבי יהודה היא דאמר במשנה ו' פ\"ק דבכורים נקצץ האילן מביא וקורא. והתם בבכורים פסק הר\"ב דלא כר' יהודה וכן הרמב\"ם וא\"כ הוי ליה לכתוב גם בכאן דמתני' יחידאה היא וכ\"כ ב\"י בסימן ר\"ו דהרמב\"ם פוסק דלא כמתניתין דהכא מהאי טעמא. אבל בכ\"מ פ' ח' (דין יו\"ד) מהלכות ברכות כתב שמצא נוסח בדברי הרמב\"ם דפוסק כמתניתין דהכא. וטעמא משום דבירושלמי איתא מ\"ד דמתניתין ד\"ה היא פירות האילן בכלל פירות האדמה. ואין פירות האדמה בכלל פירות האילן. ונ\"ל ראיה לדברי הכ\"מ שכן הרר\"י פירש למשנתינו בזה הלשון יצא שגם האילן יונק מן האדמה ונמצא שבכלל פרי האדמה הוי ולפיכך יצא ע\"כ. וזה כדברי הירושלמי: \n",
+                    "<b>ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא</b>. דס\"ד אמינא הואיל ואר\"י חטה מין אילן הוא (כמ\"ש הר\"ב במ\"ב פ\"ק דר\"ה) לברך עליה בפה\"ע קמ\"ל. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החומץ</b>. עיין מ\"ש בפ\"ב דע\"ז: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו</b>. י\"מ לומר דלא קאי אלא אחומץ ונובלות בלבד שהיו טובים מתחלה ונפסדו אבל בגובאי כיון שעומד טעמו בו לא הוי מין קללה ומודה דמברכין עליו. וי\"מ דאכולהו קאי דאפילו גובאי שלא נפסד טעמו כיון שמזיק לעולם ואוכל התבואה אין מברכין עליו. הר\"י: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מעשה קדירה</b>. מ\"ש ר\"ב אבל מעשה קדרה וכו' חוזר גם לפי' הראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והוא אומר על המוגמר</b>. פירש הר\"ב המברך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר. וכן פירש הרמב\"ם ובחבורו פרק ז' מהלכות ברכות פסק כן. ולישנא דוהוא לא דייק לדידהו דהא משמע דאדסליק מיניה קאי שהוא המברך על היין שלאחר המזון וכפירש רש\"י. וכתב הר\"י בשם רש\"י אע\"פ שאין מביאין וכו' אלא לאחר הסעודה היינו לאחר ברכת המזון ובאותו שעה כבר עברה הסעודה לגמרי ואין אנו חייבים לתת לזה לברך אפילו הכי עכשיו שהביאו אותו מיד אחר סיום האכילה קודם ברכת המזון אותו שברך על היין שלאחר המזון מברך על זה ע\"כ. ויש לתמוה על הב\"י שכתב בא\"ח סימן קע\"ד שדעת הרמב\"ם כדעת רש\"י שהרי מבואר שחלוקים הם [*כמו שחלוקים הם הרמב\"ם עם הרר\"י שבשם הגאונים]: \n",
+                    "<b>המוגמר</b>. פי' הר\"ב עצי בשמים במחתה על האש וכן לשון רש\"י. ובמשנה ז' פ\"ב דביצה כתבו לבונה ע\"ג גחלים וזה עיקר. ובכאן שכתבו אש לאו דוקא שהדבר ידוע שאין הבל תמרתן עולה מן האש לפי שמתאכלין מיד אלא על גחלים מתמרין ועולין ועל שם הגחלים נקרא מוגמר שתרגום גחלים גומרין. ובשיר השירים מקוטרת מור ולבונה תרגומו מתגמרת מן קטורת בוסמין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מליח בתחלה</b>. נראה לי לדקדק ממלת בתחלה לאפוקי אם אוכל הטפל בתחלה שאינו רשאי שיסמוך על הברכה שיברך על המליח שיאכל אח\"כ שא\"כ נמצא שנהנה מן הטפל כשלא ברך עדיין. ומצאתי בב\"י סימן רי\"ב שבעל תרומת הדשן הורה כן ולפי שלא הביא ראיה ממשנתינו וחכם גדול היה נ\"ל שאפשר שסובר דממשנתינו אין ראיה דאיכא למימר דאיצטריך למתני בתחלה דלא תימא דוקא כשנאכלים בבת אחת כדרך שהיה עושה הלל במצה ומרור: \n",
+                    "<b>שהפת טפלה לו</b>. ואע\"ג דשמעינן דפת פוטר את הפרפרת. איצטריך לאשמעינן דפעמים דפת טפל. תוס'. ומ\"ש הר\"ב מי שאכל וכו' מפירות מתוקים ביותר וכו' דוקא בכי הא ולא בענין אחר. וכ\"כ הרמב\"ם בלשון שלילה דברי זאת המשנה אינה אלא וכו'. וכתבו התוספות וא\"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולברך על הפירות ולפטור כולהו. וי\"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד. אי נמי בשעה שאכל פירות גינוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת מתיקות ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ונראה לי דלפירוש קמא מיירי שבאכילת הפירות היה לפניו מליח ופת אבל נמלך אחר כך מלאכלן לאיזה סיבה והלך לו. ואחר כך חזר ונמלך לאכלן מפני חלישת הלב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תאנים וענבים</b>. וכן במ\"ו פ\"ב. דמעשרות גם בריש פ\"ג דבכורים לא שנאן כסדרן בכתוב גפן ותאנה. וי\"ל דקרא דאתא למימר בשבח ארץ ישראל הקדים המשובח יותר וכדאמרינן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה. והתנא דמיירי באכילתן מקדים המתבשל תחלה. וכן בבכורים המתבכר תחלה [*כדאמרינן בהמקבל דף ק\"ו חצי סיון ותמוז וחצי אב קיץ ואילו הבציר הוא בתשרי כמו שהוכיחו התוס' ברפ\"ג דב\"ב (כח). ועמ\"ש שם]: \n",
+                    "<b>ברכה אחת</b>. דס\"ל ארץ אשר לא במסכנות הפסיק הענין. גמרא. והר\"ב שכתב ברכת היין דפותחת על הגפן וכו' ולא פירש החתימה כמו שמפרש חתימה דברכת חמשת מיני דגן משום דס\"ל כמ\"ש התוס' דבכולן חותמין על הארץ ועל הפירות: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>לזמן</b>. פירש הר\"ב לברך בלשון רבים. דכתיב (תהילים ל״ד:ד׳) גדלו לה' אתי. א\"נ דכתיב (דברים ל״ב:ג׳) כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. גמרא: \n",
+                    "<b>דמאי</b>. פירש הר\"ב דרוב עמי הארץ מעשרין הן. כלומר ולהכי מאכילין את העניים דמאי ומשום הכי חזי ליה ולא הוי אכילה בעבירה דמגו דאי בעי מפקיר לנכסיה וחזי ליה. וכ\"פ במשנה ד' פ\"ק דדמאי וכן הוא בגמרא: \n",
+                    "<b>ומעשר שני</b>. כתב הר\"ב שהבעלים מוסיפים חומש. עיין במס' מעשר שני פ\"ד משנה ג' ובפרק ה' דערכין ועיין בפ\"ק דתרומות משנה ה' דהתם לא פי' הר\"ב לענין חומש [*והן דברי הר\"ש ואע\"ג דהך דהכא הן דברי גמ'. י\"ל כמ\"ש התוספות בפ\"ג דעירובין דף לא דלא פשיט בפרק הזהב מהמשנה דאין חומש מעכב משום דאיכא למדחי ולאוקמי כשנתן החומש ולא קתני למעשר שני אלא אגב דקתני מעשר ראשון]: \n",
+                    "<b>והכותי</b>. פי' הר\"ב מן העובדי כוכבים שהביא מלך אשור מכותא. כמו שנאמר (מלכים ב י״ז:כ״ד) ויבא מלך אשור מבבל ומכותא ומעוא ומחמת וגו'. ונראה לי שלכך לא קראם בשם בבלי שהוזכר ראשונה בכתוב. לפי ששם בבליים הושאל לבני אומתינו כמו שתראה במשנה ד' פ\"ו דיומא ופ' י\"א דמנחות ולכך קראם בשם אומה הנזכרת ראשונה אחר בבל. ומ\"ש הר\"ב והיו שומרים התורה אע\"ג דהכתוב צווח (שם) את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים. כתב הרמב\"ם לקמן בסוף פ\"ח שבאורך הימים למדו תורה וקבלוה על פשוטה. וכ\"כ התוס' בפ\"ק דסוכה דף ח: \n",
+                    "<b>טבל</b>. פי' הר\"ב דגן שצמח בעציץ וכו'. דמן התורה אינו חייב אלא דומיא דהיוצא השדה. הרר\"י: \n",
+                    "<b>שלא נטלה תרומתו</b>. פירש הר\"ב שהקדים לוי את הכהן בכרי לאחר שנתמרח פירשו בגמ' וכתיב גבי לוים מכל מעשרותיכם תרימו תרומה כל צד תרומה שבו תרימו. והכא אידגן וחלה עליו רשות כהן. דכתיב גבי' ראשית דגנך. ובעודו בשבלים דלא אידגן לא חלה עליו רשות כהן. ופטור הלוי כדלעיל [*ועיין בפ' ה' דפאה משנה ב' מ\"ש בשם הר\"ש בד\"ה מעשר וכו']. וכ' הר\"י ז\"ל דמש\"ה הכא דחל עליו כבר חיוב תרומה גדולה כשעדיין לא נטלה אע\"ג דתרומת מעשר נטלה קרי לי' לא נטלה תרומתו. ולעיל דלא חל עליו חיובא בשנטלה תרומת מעשר קרי לי' נטלה תרומתו אע\"ג דהתרומה גדולה לא נטלה ע\"כ. ופירוש מלת מרוח בסוף פ\"ק דפאה: \n",
+                    "<b>[*והקדש שלא נפדו</b>. פי' הר\"ב שחללו ע\"ג קרקע וכו' ורחמנא אמר ונתן את הכסף אין הפסוק כן אלא (ויקרא כ״ז:ט״ו) ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו ודרך הסוגיא לקצר ולומר בל' אחר קל וכו'. תוס' פי\"ח דשבת דף קכח ע\"א ועיין מ\"ש שם משנה א' ]: \n",
+                    "<b>אין מזמנין עליהן</b>. איכא מרבוותא דסברי דווקא נקט מזמנין. דאילו ברכת הנהנין מברך דהא נהנה אלא לפי שהן דברים האסורים הוי כאין להם קבע לזמן עליהם. ואיכא מרבוותא דסברי דאף ברכת הנהנין אין מברכין משום שנאמר (תהילים י׳:ג׳) ובוצע ברך נאץ ה' והכי מסיק בב\"י סימן קצ\"ו וכתב בכ\"מ דמשום רישא דאף מזמנין נקט נמי בסיפא אין מזמנין ודעת הר\"ב בזה ע' במשנה ד' פ\"ק דדמאי ובמה שאכתוב שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נשים</b>. כתב הר\"י על שם רש\"י ז\"ל דאפי' עם בעליהן לא משום דאין חברתן נאה: \n",
+                    "<b>ועבדים</b>. כתב הרר\"י מפרש בגמרא טעמא משום פריצותא דעבדים שטופי זמה הן וכיון שעם האנשים חשודים משום פריצותא כל שכן עם הנשים. ועיין במ\"ז פ\"ח דפסחים: \n",
+                    "<b>עד כזית</b>. כדמפרש אביי בגמ' ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית. ור' יהודה ס\"ל ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה. ואע\"ג דקרא בברכת המזון בעלמא בלא זימון נמי מיירי כבר כתבו התוס' דאין הכי נמי דה\"ה בברכת המזון בלא זימון אלא דרבותא אשמעי' דאפי' על כזית נמי מזמנין. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פרק ב' דסוכה. ופסק הר\"ב וכן הלכה אע\"ג דהוי סתם דלעיל והשמש שאכל כזית ואח\"כ מחלוקת הכא. אשכחן ר' יוחנן דס\"ל בכזית כדאיתא בתוספות [דף מט ע\"ב] ומה שהאריך הר\"ב לכתוב ולא כר\"י דאמר כביצה משום דבסוף פ' ג' דפסחים שמעינן לר' מאיר ור\"י איפכא. ומשום הכי אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה ואשמעינן הר\"ב דלא ס\"ל למוחלפת אלא כדמשני אביי דהכא בקראי פליגי כמ\"ש *) (שם בס\"ד) ומ\"מ הני קראי אסמכתא בעלמא כמ\"ש **) (שם) התוס' דמדאורייתא שביעה גמורה בעינן כמ\"ש במ\"י פרק בתרא דמגילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעשרה אומר נברך לאלהינו</b>. עי' במ\"ג פ\"ד דמגילה: \n",
+                    "<b>נברך לאלהינו</b>. כתבו התוס' והר\"י דלא גרסי' בלמ\"ד דבשיר והודאה כתיב שירו לה' הודו לה' אבל בברכה לא מצינו בלמ\"ד כדכתיב במקהלות ברכו אלהים ברכו עמים אלהינו. וכן מפורש בסדר רב עמרם ע\"כ. וכתב הב\"י סי' קצ\"א שהטעם כדפרש\"י אדאמרינן דאין אומרים נברך למי שאכלנו משלו דמשום דהוה משמע דמרובין הן זה זן את זה וזה זן את זה. והכא נמי דכותיה ע\"כ. ופסק הר\"ב דאין לומר ברכו אלא נברך. כדאמר שמואל דעדיף הכי כדי שלא יוציא את עצמו מן הכלל. והרי\"ף הביא ירושלמי דמותיב מקורא בתורה ומשני דאומר המבורך ובזה כולל עצמו ע\"כ. ואכתי איכא למידק דלתקנו בתרווייהו בחד נוסחא ואפשר שראו לקצר בברכת הזימון הואיל דברהמ\"ז ארוכות הן. ובברכת התורה היה נראה להם להאריך שנברך את ה' היה קצרה ביותר ויש עוד שינוי בנוסחי אלו הברכות זו מזו. דבברכת הזימון תקנו אלהינו ובברכת התורה ה'. אמנם זה מבואר כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין והוראתו אלהות ואדנות. אבל התורה לא נתנה אלא בחסדו כדאמר (ישעיהו מ״ב:כ״א) למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר כי איזה שורת הדין הנותנת להודיע דרכיו ומשפטיו לברואים והרי לא עשה כן לכל עובדי כוכבים שהם גם כן ברואיו ולפיכך תקנו בברכת תורה שם זה שהוא מדת הרחמים: \n",
+                    "<b>במקהלות</b>. ור' עקיבא סבירא ליה בעוברים שבמעי אמן שאמרו שירה על הים משתעי קרא. ור' יוסי הגלילי ההוא ממקור נפקא. גמ': \n",
+                    "<b>מה מצינו בבה\"כ</b>. וכתבו התוס' דבהא מודה רבי יוסי הגלילי וטעמא דבבית הכנסת אלו נכנסים ואלו יוצאים ולאו אדעתיה דש\"צ אבל בברכת המזון הן קבועין ומעורבין ואין יוצאין עד נאחר ברכת המזון אין לטעות במנינא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין לחלק</b>. גמרא. מאי קמ\"ל תנינא חדא זימנא בריש פרקין שלשה שאכלו וכו'. הא קמ\"ל שלשה שישבו לאכול כאחת אע\"פ שלא אכלו. אי נמי שכל אחד אכל מככרו אי נמי שלשה שבאו מג' חבורות של ג' ג' ולא אקדימו הנך ואזמינו עלייהו בדוכתייהו: \n",
+                    "<b>ששה נחלקים</b>. דהא דתני בשלשה והוא אומר ברכו לאו משום דעדיפא מלברך. אלא רשאי גם כן לומר ברכו. כדמסקינן בגמרא אליבא הא דשמואל שכתבתי לעיל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מברך על היום כו'</b>. כתב הר\"ב וכשם שקדם וכו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כן הלשון בברייתא ומפרש בגמרא דחדא ועוד קאמר: \n",
+                    "<b>על היין</b>. כתב הר\"ב שהיין או הפת גורמין. והכא נמי איכא חדא דאמרן ועוד דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (כדפירש הר\"ב בריש פרקי' דזבחים). הכי מסיק בברייתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נוטלין לידים</b>. תמן תנינן בריש מסכת ידים מי רביעית נותנין לידים והיינו נמי נוטלין לידים כלומר לוקחים מים לידים. ונוסח הברכה תוכיח נטילת ידים כמו נטילת לולב שענינו לקיחה [*כמה דאת אומר ולקחתם לכם וכו'] ואע\"ג דהתם עיקר המצוה לקיחת הלולב והכא עיקר המצוה אינה לקיחת המים אלא רחיצת הידים. כבר כתב הרא\"ש בסוף המסכת הזאת בטעם למה לא תקנו בנטילה דשחרית לברך על נקיית ידים. ואמר שלא חילקו בברכות לפי שבנטילת ידים דלאכילה תקנו לברך על נטילת ידים לפי שצריך ליטול מן הכלי והכלי שמו נטלא בלשון הגמרא עכ\"ד. והכא נמי טעמא דלא תקנו על רחיצת ידים כדי שתהא בכללה הזכרת הכלי דלא סגי בלאו הכי אבל אין לומר שדברי הרא\"ש שלשון נטילת לא נתקן אלא על שם הכלי בלבד. דתקשה חדא שהיה לנו לומר נטלת בלא יו\"ד. ועוד דהכי איתא בגמרא פרק כל הבשר (חולין דף קז) אתקין רב יעקב מנהר פקוד נטלא (של זכוכית) בת רביעתא. אתקין רב אשי בהוצל כוזא (של חרס) בת רביעתא ואי איתא דמשום הכלי בלבד דאתקון הכי מאי חזית לתקן בלישנא דרב יעקב ולא בלישנא דתיקונו של רב אשי וכל שכן דבתראה הוא: \n",
+                    "<b>נוטלין לידים</b>. מ\"ש הר\"ב ויחזרו המשקים ויטמאו אחורי הכוס. אזיל לשיטתיה דסוף זבים. אבל להרמב\"ם דהתם אין משקין מטמאין כלים אלא שנטמאו באב הטומאה כמ\"ש שם ובחיבורו פרק ז' מהלכות אבות הטומאות. וכתב הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס דהא דלא פליגי בית הלל אבית שמאי מהאי טעמא דלטעמייהו דב\"ש קאמרי דאפילו יהיה הדין כן איכא טעמא להקדים מזיגת הכוס ע\"כ. ואע\"ג דמי\"ח דבר הוא כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פ\"ק דשבת צ\"ל דגזירה שעמדו למנין לא היה אלא לנטמא מאב הטומאה ודוק שם בגמרא. ואוגנו שכתב הר\"ב פי' רש\"י שפתו הכפולה לצד חוץ הראוי לתשמיש ועיין במשנה ג' פרק י\"א דכלים: \n",
+                    "<b>ואחר כך מוזגין את הכוס</b>. ומשום דהלכה כבית הלל וברכת כוס קודם לנטילת ידים הלכך שונה לעיל תחלה ברכת היום והיין ואח\"כ נט\"י [*ופירוש מוזגים כתבתי במ\"ב פרק בתרא דפסחים]: \n",
+                    "<b>מוזגין את הכוס</b>. כתב הר\"ב דסברי אין אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאות. דנצוצות לא שכיחי. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ולא יהיו ידיו נגובות יפה. דבשתייה אין אדם מדקדק לנגב ידיו כל כך מה שאין כן כשיטול ידיו ויאכל מיד דמדקדק לנגבם יפה כדאמרינן סוטה (דף ד:) האוכל בלא נגוב ידים וכו'. תוספות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומניחה על השלחן</b>. כתב הר\"ב שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה. דמותר להשתמש בו דאין ראשון מטמא למפה שהוא כלי ולא לאדם עצמו כדאיתא בגמ' ופירש רש\"י דבידיו שיוכלו להטמאות (כדתנן בפרק ג' דידים) הוא נזהר מליגע בכסת. ונראה דמשום הכי נקט הר\"ב ראשון אע\"ג דשני נמי מטמא למשקין כדלקמן מכל מקום רבותא הוא לגבי הא דאף בראשון נזהר מליגע בידיו. אבל אב הטומאה נראה דאסור להשתמש בו משום דמטמא לאדם וכלים מן התורה לא נסמוך שיהיה נזהר מליגע. ומה שכתב הר\"ב דלבית שמאי אסור להשתמש בשלחן שהוא שני מפרש בגמרא גזירה משום אוכלי תרומה וב\"ה סברי אוכלי תרומה זריזין הן. אבל ראשון דעושה שני בחולין כבסמוך לבית הלל נמי אסור. ומ\"ש שמא יטמאו המשקין שבמפה עי' מ\"ש במשנה ו' פרק ד' דעדיות. ומ\"ש הר\"ב דאין נ\"י לחולין מן התורה הכי איתא בגמרא. ומיהו לא לאפוקי תרומה דתרומה נמי מי\"ח דבר הוא ואף לקדש שלמה הוא דתקון כדאיתא בגמרא פרק קמא דשבת (דף יד) אלא דהכא באוכלי חולין עסקינן. וטעמא דתיקון נטילת ידים בחולין ואע\"ג דידים שהן אינן אלא שניות אין עושין שלישי בחולין כדתנן פרק ב' דטהרות משנה ג'. גזרו נטילה לחולין משום סרך תרומה כדי שיהו רגילין אוכלי תרומה ליטול ידיהם כדאיתא בגמרא פרק ח' דחולין (דף קו): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נוטלין לידים ואחר כך מכבדין</b>. ופי' הר\"ב והכי איתא בגמרא דפלוגתייהו אי מותר להשתמש בשמש עם הארץ. ולא נשנית בעדיות גבי מקולי ב\"ש וחומרי בית הלל. דכי אתשל בבית המדרש לענין נ\"י אתשיל ולא לענין שמש עם הארץ. וכה\"ג משנינן בגמ' בפ' ג' דחולין (דף נב) על משנת פ\"ב דאהלות. וכה\"ג צריכין לתרץ ג\"כ בסוף פרקין וכן משנה ה' פרק ד' דכלאים וכיוצא בזה כתבו התוספות במסכת נדה דף לה [ד\"ה בשופעת]. וכ\"כ בריש קדושין בד\"ה ב\"ש וכו'. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כב\"ש בזה שמותר להשתמש וכו' כלומר לאפוקי בכולי פרקין דלית הלכתא כוותייהו. והא דקאמר שמותר וכו' נ\"ל דה\"ק דלהכי הלכה כמותם בזה משום דמסתבר שמותר להשתמש בע\"ה כדי שלא להשתמש בתלמיד חכם וכמ\"ש הר\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נר ומזון וכו'</b>. כתב הרר\"י הנר שמביאין ונהנה ממנה מיד יש לו להקדים ואחר כך המזון שכבר אכל ובית הלל סברי דיש לו להסמיך בשמים לנר שהוא גם כן מענין שבת שמראה הצער שהיה לו בנפש יתירה שהלכה לה ולכך מריח לישב נשמתו ע\"כ. ול' הר\"ב לא נחלקו כו' לכאורה לישנא אריכא הוא. אבל בגמרא אמרינן אמתניתין זו דברי רבי מאיר אבל רבי יהודה אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על המזון שהוא בתחילה ועל הבדלה שהוא בסוף על מה נחלקו על המאור ועל הבשמים שבית שמאי אומרים על המאור ואחר כך על הבשמים. ובית הלל אומרים בשמים ואח\"כ מאור. והרמב\"ם כתבו לזה בפירושו. ולכן נראה בעיני שגם הר\"ב כך כתב דכ\"ע מזון בתחילה והבדלה בסוף וכו' לא נחלקו אלא על הנר ועל הבשמים וכו'. ותלמיד טועה שלא ידע או לא זכר הגמ' הגיה הלשון כמו שהוא לפנינו: \n",
+                    "<b>בורא</b>. כתב הר\"ב משמע נמי לשעבר וכתבו התוספות ונימא ברא דלא פליגי דלשעבר משמע וי\"ל דלשון קרא עדיף ע\"כ. דכתיב בורא חשך בורא רוח בורא השמים כדמייתי להו בגמרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על הנר וכו' של עובדי כוכבים</b>. כתב הר\"ב שהעובד כוכבים עשה מלאכה לאורו וכ\"כ רש\"י. והר\"י כתב שהדליקו או שהטה אותו בשבת ע\"כ. וכן פירש\"י בגמ' בברייתא (דף נג): \n",
+                    "<b>בשמים של מתים</b>. כתב הר\"ב דלעבורי ריחא עבידי. פי' רש\"י לעבורי ריחא דסרחונו של מת עבידי ולא להריח: \n",
+                    "<b>[*עד שיאותו לאורו</b>. פירש הר\"ב שיהנו מאורו ובירושל' רב אמר יאותו ושמואל אומר יעותו מאן דאמר יאותו אך בזאת נאות לכם (בראשית ל״ד:ט״ו) מאן דאמר יעותו לדעת לעות את יעף דבר (ישעיהו נ׳:ד׳) ע\"כ. ופירוש לעות כתבו רש\"י ורד\"ק מלשון עת ויהיה ענינו כאן שהגיע העת של האור להאיר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובה\"א יברך וכו'</b>. כתב הר\"ב ודוקא בשכח וכו' ולא תימא דשכח דתנן להודיעך כחן דבית שמאי. גמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לאחר המזון</b>. כל ימות השנה קאמר כפי' רש\"י בגמ'. ותנא הקדים תחלה דיני קידוש משום דיין לקידוש קודם לצרכי סעודה אם אין ידו משגת כדמסיק בטור או\"ח סימן רע\"א ומדהתחיל בדיני שבת ויו\"ט שונה כמו כן דיני מזון והבדלה ואח\"כ דיני הבדלה עצמה: \n",
+                    "<b>מברך על היין</b>. אם ירצה. וכן נמצא בפי' הנדפס ברי\"ף. ומ\"ש הר\"ב שאין ברכת המזון טעונה כוס בגמרא דריש פרקין רמינן עלה מדאיצטריך בית שמאי מזון והבדלה לצרופינהו שמע מיניה דברכת המזון טעונה כוס. ומשני תרי תנאי אליבא דבית שמאי. ועיין מה שכתבתי לעיל במשנה ד': \n",
+                    "<b>עד שישמע וכו'</b>. כתב הר\"ב שמא ברך להר גריזים. עיין מ\"ש הר\"ב בריש פרק ז': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שעקר עבודת כוכבים מארצנו</b>. ירושלמי כשנעקרה עבודת כוכבים ממקומה בא\"י אבל נעקרה עבודת כוכבים ממקום אחר אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים ממקום הזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>על הזיקין</b>. פירש הר\"ב כוכב הנראה וכו'. א\"נ וכו'. וז\"ל הרמב\"ם זיקים הם נצוצות והם תבניות הנראות בשמים כדמות כוכבים ויש להם זנבות ע\"כ. ואינם כוכבי השמים וכסיליהם אלא נבראים לשעתם ולעתים רחוקים מפני האידים העולים. והיינו דאמר שמואל (נח:) נהירין לי שבילי דרקיע לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי ניהו. הכונה שלא ידע סיבת התהותו והפסדו ועיין במשנה ג' פרק ב' דראש השנה: \n",
+                    "<b>מלא עולם</b>. מתוך פירוש הר\"ב משמע שאלו נראין ברוב העולם ול' רש\"י שאלו נראין או נשמעין למרחוק: *) \n",
+                    "<b>[רי\"א הרואה את הים כו'</b>. פירש הר\"ב ים אוקינוס המקיף כו' עכ\"ל ולא זהו הים שעוברים בו לא\"י ולמצרים אע\"פ שבש\"ע סי' רכ\"ח כתוב הים הגדול הוא זה הים כו' הטעתו לשון תשובת הרא\"ש ז\"ל שהעתיק שם בב\"י והוכחתי זה באריכות בס\"ד בספרי לחם חמודות בפירקין סעיף נ\"ו]: \n",
+                    "<b>על הגשמים</b>. כתב הר\"ב והוא דאית ליה ארעא בשותפות עם אחריני זוהי שיטת הרי\"ף. וכתב עליו הרא\"ש ולא נהירא דהא כיון שיש לו קרקע כל שכניו משותפים עמו וכו' ולא בעי שיהא שותף עמו בטובתו רק שיהא בבשורה טובה גם לאחרים בשלהם. הלכך גרסי' כגרסת הספרים וכו' דאית לה ולאחריני בהדיה וכו': \n",
+                    "<b>בשורות טובות</b>. שהן טובות לו ולאחרים כדתניא בגמ': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועל הטובה וכו'</b>. כתב הר\"ב דאי שמע בה מלכא כו' לישנא דגמרא הוא. וכתב הרמב\"ם שראהו איש בשעת מציאתו ע\"כ. נ\"ל דטעמי' משום דבעינן שתהיה הרעה מבוררת כמו שבטובה שמבוררת היא הטובה. וכתב עוד והטעם שהדברים המצויים אשר אין במציאותם ספק יברך על מה שנמצא מהם תחלה ואל יהא חושש למה שיקרה בסופם. לפי שהעתידות ההם אפשר שיהיו או שלא יהיו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לכרך</b>. שהיא עיר גדולה ובצורה כדמתרגם והערים בצורות גדולות (במדבר יג) וקרויא כריכן רברבן. ופירש רש\"י לכרך ושם מצויין מושלים רעים ומחפשים עלילות ע\"כ. ולמאי דתנינן בריש מגילה מוכח דכרך מקרי דוקא המוקפת חומה. וזהו דמתרגם בסוף פרשת חיי שרה בחצריהם ובטירותם בפצחיהון ובכרכיהון וכיון דבחצריהם פתוחים כרכיהם מוקפין: \n",
+                    "<b>מתפלל</b>. כתב הרמב\"ם אינו רוצה לומר תפלה בכונה ולפאת מזרח ולא גם כן ברכה אבל היא בקשה: \n",
+                    "<b>אחת בכניסתו וכו'</b>. שיכנס לשלום. ואחת ביציאתו שיצא לשלום כפירוש רש\"י. והרמב\"ם מפרש ביציאתו שיודה לאל שהוציאו ממנו לשלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייב לברך וכו'.</b> פירש הר\"ב בשמחה ובלב טוב וכו'. והרמב\"ם נתן טעם לדבר לפי שיש דברים רבים נראה בתתלתם טובה ויהיה אחריתם רעה ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבא עליו צרה גדולה מפני שאין יודע סופה ע\"כ. והר\"י כתב שיחשוב כי הכל כפרת עונותיו: ",
+                    "<b>וביצר רע.</b> לשון הרמב\"ם [אפילו] בשעת העברה והכעס והאף שכל זה הוא יצר רע: ",
+                    "<b>לא יקל וכו'.</b> נראה לי דהואיל והזכיר אהבת הש\"י עד היכן תגיע בא להזכיר כמו כן עד היכן תגיע יראתו שזה שלא יקל וכו' הוא לירא אותו יתברך השוכן בבית הזה כדאמרינן בפרק קמא דיבמות דף ו ומקדשי תיראו (ויקרא י״ט:ל׳) לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש ואיזו היא מורא מקדש לא יכנס אדם להר הבית במקלו וכו': ",
+                    "<b>בית קדש הקדשים.</b> כתב הר\"ב בימי בית ראשון. והוא לשון רש\"י ומסיים שהיה אמה טרקסין ע\"כ. שפירושו לשון טרוקו גלי (ברכות דף כח.) כלומר שסוגר הלוחות שנתנו בסיני ואותה אמה חומה היתה בבית ראשון ובה פתח או שער. אבל בבית שני לא היתה חומה ובה פתח או שער רק שתי פרוכות זה לפנים מזה כדתנן בפ\"ה דיומא והלכך אסברי לה אבית ראשון: ",
+                    "<b>[*ובמנעלו.</b> וכהאי גונא תנן במשנה ב' פ\"ג דשקלים ושם כתבתי לפרש\"י]: ",
+                    "<b>בפונדתו.</b> פי' הר\"ב אזור חלול שנותנים בו מעות. עיין במשנה ב' פרק ז' דשקלים: ",
+                    "<b>מקל וחומר.</b> כתב הר\"ב ומה מנעל שאינו דרך בזיון. גמ'. ופי' הרמב\"ם שנעשה לשמירת הרגלים: ",
+                    "<b>ואומר אל תבוז וגו'.</b> פי' הר\"ב אלא למוד מבעז. [*גמ' דהכא] וכי תימא א\"כ קרא דה' עמך למאי בעי הכא. וי\"ל דאי לאו דמלאך שאמר כן לא הוינן מפרשי לקרא דאל תבוז לענין בעז. [*ובגמ' דסוף מכות (כג:) שלשה דברים עשו ב\"ד של מטה והסכימו ב\"ד של מעלה וכו'. ושאילת שלום דכתיב והנה בעז וגו' ואומר ה' עמך גבור החיל]. והרמב\"ם מפרש שזה שאמר ואומר אל תבוז אינה ראיה על שישאל בשם אבל ראיה שלא יבוז וילעיג לתקנת חכמים אע\"פ שהם ישנות וקדמוניות ועל זה הזהיר שלמה בזה המשל: ",
+                    "<b>רבי נתן אומר וכו'.</b> כ' הר\"ב פעמים שמבטלין וכו'. וכפירש\"י בפיסקא שבגמ' ולדבריהם הביא התנא להא דר\"נ לראיה לאוקימתא דאל תבוז וכו' אלא למוד וכו' דכתיב עת לעשות וא\"ר נתן שנדרשהו מסיפיה לרישיה ושמעת מיניה שפעמים מבטלים וכו' ואע\"ג דכיון דלא פליג הוה ליה למנקטיה בלשון א\"ר נתן ולא ר' נתן אומר דמשמע דפליג לא קשיא כלל דאיכא טובא במשנה כהאי גוונא ובפרק בתרא דבכורים רצוני להזכיר הרבה. והרמב\"ם כתב שהביא ראיה על כל העוברים על התקנות ההם כי יבא זמן להפרע מהם ולענוש אותם כי הם הפרו תורה. וז\"ש הפרו תורתך עת לעשות לה'. אבל מי שיעזוב הפסוק על סדורו ויפרשהו ויאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך יאמר כי כשיבא העת להפרע מהם ולהנקם יזדמנו סבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבא עליהם העונש במשפט וזה הענין ארוך ורחוק עמוק עמוק מי ימצאנו וכו' כי אין ביכולת אדם להשיגו כאשר אין בכח שכל האדם להיות שכלו כולל דעת הקב\"ה וזהו שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ה:ט׳) כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם וכבר העיד הכתוב כי משפטיו ישרים כי כל דרכיו משפט. עכ\"ד: ",
+                    "<small>סליק מסכת ברכות</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ברכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ברכות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Berakhot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3c84b0924d6de5ed89d52dcf749e44527a9606b4
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,197 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Bikkurim, Introduction": [
+            "כבר כתבתי טעם סידורה אחר ערלה בריש מסכת ערלה. עיין עליו: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ודרך היחיד ודרך הרבים</b>. מפורשים בריש פ\"ב דפאה: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כזה מביא</b>. פי' הר\"ב שמותר לו לעשו' חלל תחת רה\"ר וכו'. ואע\"פ שמביא אינו קורא. ומפ' הר\"ש בשם הירוש' דר' יהודה אתיא כר' אליעזר דסוף פ' חזקת [הבתים ס.] דמתיר לעשות חלל תחת רשות הרבים כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת. ומסיק דמתיר לעשות אבל אינו שלו לעולם. ואם בא אחר להשתמש באותו חלל שתחת רה\"ר כל הקודם זכה. הלכך מביא ואינו קורא. ע\"כ. ומכל הלין דרבי יהודה לא פליג אלא בדרך הרבים באמצע. אבל לא בדרך היחיד: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר</b>. פי' הר\"ב דכתיב זית שמן זית אגורי שבאים עליו גשמים וכו'. לאפוקי הזיתים שבאים עליהם גשמים והם פולטים שמנם. הר\"ש מן הירוש': \n",
+                    "<b>ולא קבלו מהן</b>. עי' מה שכתבתי בסוף מסכת חלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגר מביא ואינו קורא</b>. כתב הר\"ב בשם הרמב\"ם שאינו הלכה דאברהם נקרא אב לכל העולם. ומסיים הרמב\"ם לפי שהוא למדם אמונה ע\"כ. אבל כ\"ע מודו דלא נתחלקה הארץ לגרים. וזה באר בחבורו מטעם דשבועה שנשבע לאברהם היתה קודם שנקרא אברהם: \n",
+                    "<b>ואם היתה אמו מישראל</b>. לשון הר\"ש בירושלמי פריך כלום נשבע לנקבות ולא משני מידי. ושמא לא חש לשנויי דלאו פירכא היא עכ\"ל. והיינו טעמא דלאו פירכא היא דאף על גב דלאמו לא נשבע [כדפי' במשנה דלקמן] לאבי אמו שהוא מישראל נשבע ועוד הגע בעצמך דשבועה דלאבותינו ליוצאי מצרים או לבאי הארץ היתה. אי נמי לאברהם ליצחק ויעקב ולאו אבות המביאים ממש*): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ואפילו עד עשרה דורות</b>. ונראה לי דלאו דוקא אלא כמו שנאמר בממזר עד דור עשירי ופירושו עד עולם ה\"נ דכותי' ול' הרמב\"ם בפ' י\"ט מהלכות אסורי ביאה אפילו לאחר כמה דורות]: \n",
+                    "<b>והאשה</b>. פי' הר\"ב שלא נתחלקה הארץ לנקבות. וכן פירשו הרמב\"ם. והר\"ש. ובנות צלפחד לאו בתורת חלוקה לקחו אלא בתורת ירושה. כמו שעי\"ז ציוה לדורות והעברתם את נחלתו וגו': \n",
+                    "<b>[*וטומטום ואנדרוגינוס</b>. וכתב הר\"ב וכתיב איש לפי פקודיו וכו'. תמיהני דכל דוכתי אימעטו מכח ספק. ובמתני' דלקמן נמי ממעטינן קונה שני אילנות מחמת ספק]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי מאיר אומר וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב ז\"ל כמלא אורה וסלו. ענינו כתבתי בסוף פרקין. ופי' מלת אורה כתבתי במ\"ד פ\"ה דב\"ב]: \n",
+                    "<b>יבש המעיין וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב היכא דנראו ונדחו ירקבו. וכ\"כ הר\"ש. ועי' במשנה דלקמן ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כרבי יהודה עיין מ\"ש במ\"ב פ\"ו דברכות: \n",
+                    "<b>מן החג ועד החנוכה</b>. פירש הר\"ב דמחנוכה ואילך אינן מצויין בארצך. עי' בפי' מ\"ו פ\"ה דמעשר שני ומה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפריש בכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא</b>. ואין להקשות הרי נראו ונדחו ולעיל פירש הר\"ב והר\"ש דירקבו. דבירושלמי מוקים למתניתין שנתן דעתו משעה ראשונה למוכרה והביאו התוס' ר\"פ הספינה דף פב: \n",
+                    "<b>והשני מאותו המין אינו מביא</b>. פירש הר\"ב דכתיב הגדתי היום וכו'. ירושלמי. וצריך לומר דאע\"ג דמוכר נמי אינו קורא כל שהביא הוא בכלל הגדתי היום. ומ\"ש בפירוש הרמב\"ם שהביא הראשון וקורא מלת וקורא מיותרת שאינה במשנה ולא בחבורו פ\"ד מהל' בכורים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*נבזזו נמקו נגנבו</b>. והר\"ב בפירושו הקדים נמקו לנבזזו. וכן בפירוש הרמב\"ם. וכן הוא בסדר המשנה שבירוש' וגרס' נכונה להסמיך נבזזו לנגנבו כי אחים הם גזילה וגניבה אבל הר\"ש העתיק כגירסת הספר. ועל הרמב\"ם בחבורו אני תמה שבפ\"ד מהלכות בכורים השמיט לכל אלו הג' ולא כתב אלא אבדו. ולא ידעתי למה דדלמא אבדו גריע כיון שאינן כלל]: \n",
+                    "<b>מביא אחרים תחתיהם</b>. כדתנן במשנה דלקמן דחייב באחריותן: \n",
+                    "<b>נטמאו בעזרה נופץ</b>. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ד. וקשה דהואיל ואינו חייב באחריותן אלא עד הר הבית כדתנן בסמוך. ליתני נטמאו בהר הבית. ויש לומר דמשום אינו קורא הוי רבותא. דאפילו הביאם טהורים עד לעזרה אפילו הכי אינו קורא. ולהראב\"ד שכתב דיניחם שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו הוה נמי רבותא. ועי' במ\"ח פ\"ו דשבת דתנן לעזרה והמכוון להר הבית. כמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא. וכן במ\"ג פ\"ג דסוטה. ולפי זה יש לומר דהר הבית דהכא נמי לאו דוקא. אלא כלומר לבית המקדש. אבל רצה לומר עד העזרה. וכיוצא בזה בריש מס' חגיגה: \n",
+                    "<b>ואינו קורא</b>. פי' הר\"ש לחד פירושא לירושלמי דטעמא משום דאם נטמאו ליכא שמחה. וכתיב ואמרת ושמחת: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומזיתי שמן</b>. פי' הר\"ב העושים שמן. ועיין בפי' מ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מביא וקורא</b>. דבסתם קנה קרקע שתחתיהן וחוצה להן וכדפירש [הר\"ב] במ\"ו בדרבי מאיר וחוצה להן כמלוא אורה וסלו. וברייתא ומימרא בפרק הספינה דף פב. ופי' רשב\"ם תחתיהם תחת עיקר האילנות והנופות וביניהם קרקע מגולה שבין נופות אילן זה לנופות אילן זה וחוצה להן סביב האילנות מקום שכלין נופותיהן ולחוץ: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף בעלי אריסות וחכירות</b>. כתב הר\"ש בשם הירושלמי אמר רבי חייא בחכירי בתי אבות היא מתניתין תני חכירי בתי אבות אינן מביאין רבי יהודה אומר הן עצמן מביאין וקוראין. ע\"כ. והשתא אתי שפיר דרבי יהודה לא פליג במ\"ב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חייבים עליהן מיתה וחומש</b>. ואסורים לזרים. עיין מה שכתבתי בסוף פרק קמא דחלה: \n",
+                    "<b>והערב שמש</b>. פי' הר\"ב דכתיב ואחר יאכל מן הקדשים. עיין מה שכתבתי בריש ברכות דהך קדשים בתרומה הוא: \n",
+                    "<b>[*מה שאין כן במעשר וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב ובטל ברוב היכא דאין לו מתירין. עיין בפי' הר\"ב דבמשנה דלקמן. ומה שכתב הר\"ב דאמרינן טבל ועלה וכו'. בנגעים פ' יד מ\"ג. ואע\"ג דהתם לא נשנה בלשון הזה. הנה בפ' הערל (יבמות דף עד) . ובפ' תינוקת (נדה עא). ובפ' כל שעה (פסחים לה) . הובאה בלשון הזה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואסורין בכל שהן</b>. בסוף פ\"ו מהלכות מעשר שני. כתב הרמב\"ם אם נתערבו בירושלים אסורים בכל שהן במנין. וגירסת כסף משנה כמנין. וכתב דהכי פי' כמו שאוסר דבר שבמנין. ע\"כ. ולי נראה שגרסתו וגם גרסת הספר שניהם ט\"ס. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וצריך להיות במינן ולאפוקי כשאינו מינו דבטל. וכן לשונו בבכורים פ\"ד סי' טו. וטעם הדבר מבואר בה' מאכלות אסורות פט\"ו: \n",
+                    "<b>וגדוליהן אסורים וכו' אף לזרים וכו'</b>. משא\"כ בתרומה. ותימה דבמ\"ד פ\"ט דתרומות תנן גדולי תרומה תרומה. והר\"ש מפ' למתני' בענין אחר שפי' הר\"ב והרמב\"ם ומיישב לזה בדוחק. ולכן לא רציתי להעתיקו. גם התוס' בפ' כל שעה (פסחים דף לד) [סד\"ה טהרו מלטמא] לא הבינו המשנה כפירושם. והקשו קושיא זו ותירצו דלזרים דמתני' פירושו עובדי כוכבים. ושכן משמע בירוש' וגם זה דוחק. ויש לפי' הר\"ב והרמב\"ם סעד מן הירושל' כמו שכתב הכסף משנה בפ\"ד מהלכות בכורים ואזלה לה מ\"ש הר\"ש דלא משני הכי בירושלמי. ולענין התימה נראה לי דלאו קושיא דהא מאי דתני אף לזרים נפרש אף ע\"פ שנשאר אסור לזרים [*ונימא דתיהוי כגדולי תרומה שאסורים לזרים ולא לדברים אחרים כמ\"ש בסמוך] וא\"כ עיקר הדין השנוי. אין זה ששונה לזרים. אלא עיקר הדין דגדוליהן אסורים. הוא ששונה עליו משא\"כ בתרומה. וזה אמת דהא דגדולי תרומה תרומה. מפרש בירושלמי ופסקו הרמב\"ם בפ' י\"א מהלכות תרומה סי' כ\"א דוקא לזרים אבל לשאר דברים הרי הן כחולין לכל דבר כגון להתחייב בלקט שכחה ופאה ומעשרות וכן הביאו התוס' דפ' כל שעה תוספתא דתני גדולי תרומה [ומע\"ש] הרי הן כחולין והביאו הך ירושלמי לתרצה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוסרים את הגורן</b>. ע' בפ\"ק דמעשרות מ\"ה ו' ובריש פ\"ב: \n",
+                    "<b>ויש להם שיעור</b>. פי' הר\"ב מדרבנן א' מחמשים אבל בכורים אפי' מדרבנן לא וכן משמע לשונו במשנה ה. ובפ\"ק דפאה מפרש דבכורים אין להם שיעור דלא נתנה בהם התורה שיעור משמע דאילו מדרבנן יש להם שיעור. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות בכורים דמדבריהם צריך להפריש א' מששים. וכתב בכ\"מ שהוא מהירושלמי דריש פ\"ג ודהכי משמע בגמ' דידן בפ' ראשית הגז וע\"ש דף קלז. ולמה שכתבתי בריש פאה בשם רש\"י דשיעור תרומה רמוזה בפסוקים יש לומר דה\"ק דתרומה יש לה שיעור מדרבנן בדרך אסמכתא. אבל בכורים אין להם שיעור מדרבנן בדרך אסמכתא: \n",
+                    "<b>בפני הבית ושלא בפני הבית</b>. עיין בפי' הר\"ב בסוף מס' שקלים. ובספרי פרשת קרח כל תרומת הקדשים וגו' נתתי לך ולבניך ולבנותיך לחק עולם עד שינהג הדבר לדורות. עוד שם נתתי ללוים לנחלה למה נאמר לפי שהוא אומר ולבני לוי הנה נתתי אין לי אלא בפני הבית. שלא בפני הבית מנין. ת\"ל לנחלה מה נחלה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. אף מעשר ראשון נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית [*עוד שם בפרשת ראה ר' שמעון אומר יכול יהיה אדם מעלה מעשר שני בזמן הזה ואוכלו ודין הוא וכו' ת\"ל ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר מקיש מעשר שני לבכור מה בכור אינו נאכל [אלא] בפני הבית אף מעשר שני אינו נאכל [אלא] בפני הבית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועושה אדם כל שדהו בכורים</b>. כתב הר\"ב דכתיב בכורי כל מראשית כל. ובירושלמי דכתיב וראשית כל בכורי כל. והכי מייתי ליה הר\"ש בריש מסכת פאה. וכן ראוי להיות שכן הוא ביחזקאל סימן מד [ל]. [*ואע\"ג דביכורי כל מקרא בסוף פ' קרח ומראשית כל בתחלת פ' כי תבא נ\"ל דמינייהו ליכא למשמע דכל שדהו דביכורי סמוך וכן מראשית סמוך כדפירש\"י על בראשית ומשמעותה ביכורי ראשית של כל אבל מקרא דיחזקאל דייק מיתורא דכפל לשון דלא מיירי אלא בחד ענינא שלכהנים יהיו הבכורים משא\"כ הני קראי דחד במתנות כהונה וחד בממה שמביאין הבכורים ואין כאן כפל]: \n",
+                    "<b>וחייב באחריותם</b>. כדתנן בפ' קמא משנה ט: \n",
+                    "<b>ולינה</b>. פי' הר\"ב דכתיב ופנית בבקר הא כל פונות וכו'. ירושלמי וקרא גבי פסח כתיב ויליף ליה כל פונות וכו'. ותו בירושלמי אמר ר' יונה הדא דתימא בשאין עמהן קרבן אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושלא מן המוקף</b>. בירוש' [ריש] פ\"ב דתרומות מנין שתרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף. מכל מעשרותיכם אתד ביהודה ואחד בגליל: \n",
+                    "<b>כבכורים</b>. כתב הרמב\"ם מבואר הוא כי מאחר שהוא מפריש הבכורים ממקצת האילנות מספיק לו על שאר אילנות. וזהו ענין שלא מן המוקף. ואפשר בבכורים להפריש מן הטהור על הטמא אחר לקיטתן לפי שהפירות אינם מקבלים טומאה בעודם מחוברים לקרקע ע\"כ: \n",
+                    "<b>ויש לה שיעור</b>. עיין במשנה ג ומה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים</b>. עי' מה שכתבתי בריש יומא [*ובריש קדושין]: \n",
+                    "<b>[*ולירק בדרך אחד</b>. משום דגדל על כל מים כדאמר בראש השנה [דף יד] ותבואה ואילנות גדלים על מי גשמים ואתרוג גדל על כל מים שמשקים אותו תמיד כירק כדאמרינן בפ\"ק דקדושין. כך לשון רש\"י פ' לולב הגזול (סוכה דף לט.) והא דגדלים וכו' כתבתי במס' שביעית משנה ו פ\"ב. וכתבו התוס' דלולב הגזול וא\"ת ואמאי לא אזלינן באתרוג בתר לקיטה לכל דבר כיון דגדל על כל מים כירק. וי\"ל משום דדרשינן בפ\"ק דראש השנה גבי ערלה פעמים שברביעית ואסורים משום ערלה כמו שכתבתי בס\"ד בפ\"ק דראש השנה בד\"ה לנטיעה וכו']: \n",
+                    "<b>לערלה</b>. פי' הר\"ב ומונים לו שלש לערלה משעת חניטתו. פי' השנה השלישית מונין לו לחניטתו אבל מספר השלש' שנים מונין משעת קליטתו וכמפורש בריש ראש השנה: \n",
+                    "<b>וברבעי</b>. כמ\"ד נטע רבעי עיין במשנה ב פ\"ה דמעשר שני. וכן כתבו התוספות פ\"ג דסוכה דף לט: \n",
+                    "<b>ובשביעית</b>. פי' הר\"ב דאם נחנט בששית ונגמר בשביעית מותר. והרמב\"ם פי' שאם נגמר בשביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר כדין פירות שביעית ושני הפירושים בירושלמי: \n",
+                    "<b>[*בכל דבר</b>. כיון ששוה ואין בו חלוק לא קתני דרכים כדתני ת\"ק הכי איתא בגמ' דריש קדושין וכתבתיו שם בד\"ה בג' דרכים וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*דם מהלכי שתים</b>. פי' הר\"ב היינו דם האדם [וכן פירשו הרמב\"ם והר\"ש] וצריך לי עיון דמי סני ליה לתנא למתני דם האדם להדיא] [ולעד\"נ דתני לישנא דפסיקא. הכולל כל מיני אדם לכל הדעות מה שלא היה יכול לכלול במלת אדם למ\"ד יבמות [דף סא א] ובבא מציעא [דף קיד ב] וכריתות [דף ו ב] כן נראה לי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כוי</b>. כתב הר\"ב ויש אומרים שהוא תיש הבא על הצביה. בחולין פ\"ה דף פ זה הבא מן התיש ומן הצביה וכל הני ג' דעות דתנאי נינהו כדאיתא התם. ולפיכך תמיהני על הרמב\"ם שכתב הכוי הוא מין מורכב מן העז ומן הצבי. וכן אמרו כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמי' וכו' והא מפליג פליגי דמר אמר מורכב ומר אמר בריה וכו'. ובחיבורו פ\"ט מהלכות בכורים פוסק דכוי בריה וכו'. ואינו מורכב. ומה שכתב הר\"ב וי\"א (כוי) בריה וכו' עיין בסוף פ\"ה דנזיר ומ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין שוחטין אותו ביום טוב</b>. משום דתני דטעון כסוי אצטריך למתני דאין שוחטין אותו ביום טוב. כי היכי דלא תטעה לומר דודאי טעון כסוי ואפר כירה מוכן הוא לגביה. אבל אינו ענין לשוה לחיה כלל: \n",
+                    "<b>בטומאת נבלה כחיה</b>. עי' במשנה תשיעית פרק בתרא דעוקצין: \n",
+                    "<b>ואין פודין בו פטר חמור</b>. וכל שכן דאינו קרב לגבי המזבח ולהכי לא אצטריך למתני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ואין חייבין עליו כרת</b>. פי' הר\"ב להביא חטאת וכו'. כלומר דאילו כרת גופיה הא קמי שמיא גליא. אבל הרמב\"ם והר\"ש לא כתבו כן אלא פירשו דלמא חיה הוא ונראה לי טעמם דהא מכל מקום בספק אכלו ולפיכך אע\"פ שהוא מזיד אין עונשו כרת]: \n",
+                    "<b>ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים</b>. פי' הר\"ב דשמא בהמה [הוא]. ואין לוקחין בהמה לבשר תאוה מכסף מעשר. והוסיף ר' יצחק בר מלכי צדק [המפרש סוף מסכת זו בסדר המשנה דגמרא] וז\"ל גם לקנותן לזבחי שלמים אינו יכול דלאו בהמה ודאי הוא הלכך אינו נקנה כוי כלל בירושלים בכסף מעשר ע\"כ. ופשוט הוא. וקשיא לי דהוי ליה לתנא לשנות זה הדין במשנה דלקמן שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה. תו קשיא לי דלמאי תני לאכול בירושלים וכי בא עכשיו להודיענו דין אכילת הלקוח בכסף מעשר. והר\"י ברמ\"ץ כתב עוד פי' אחר וז\"ל כלומר אפילו בשעה שהיו לוקחים בהמה לבשר התאוה אינו נלקח בכסף מעשר עכ\"ל. ור\"ל מ\"ש הר\"ב במ\"ד פ\"ק דמעשר שני שבראשונה היו לוקחים וכו'. ולפי' הזה ניחא קצת הא דתני בירושלים דקונין בהמה לבשר תאוה. דאילו חוץ לירושלים אסור כדתנן התם במ\"ו. וכמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות מעשר שני סי' ט\"ז. ותנן לאכול דאילו להקריב פשיטא דאינו נקנה. וצריך לומר דאגב תנייה דלא תימא הואיל ושוה לבהמה דנלקח וכעין שפירשתי לעיל. וכן צריך לומר לפי' הרמב\"ם דמפרש ואינו נלקח וכו' לפי שהוא ספק בהמה ואי אפשר להקריבו שלמים. לפי שהוא ספק חיה ע\"כ והא אנן בשוה לבהמה קיימינן אלא דאגב תני ליה. ומכל מקום קושיא הראשונה במקומה עומדת: \n",
+                    "<b>[*רבי אליעזר פוטר וכו'</b>. ור\"א האי אם למה לי מיבעיא ליה לחלק ורבנן וכו'. גמ' פ\"י דחולין דף קלב. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"א. כן כתב הרמב\"ם בפי' אבל בחיבורו פ\"ט מהלכות בכורים פסק דחייב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכותב חיתו ובהמתו</b>. לפי' שכתב הר\"ב בשם הרמב\"ם או או קתני וכן כתב בפירושו: \n",
+                    "<b>אם אמר הריני נזיר שזה חיה או בהמה</b>. וכתב הר\"ב ואפילו אם אמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה או איפכא. ומשום הכי הוא דתני לה בהך בבא והיה יכול לשנות בכל הבבות דשוה לחיה באומר הריני נזיר שזה חיה. ושוה לבהמה באומר שזה בהמה. ושוה לחיה ולבהמה נמי מהאי טעמא. וכולהו גווני שנויים בסוף פ\"ה דנזיר וע\"ש: \n",
+                    "<b>שוים לחיה ולבהמה וטעון שחיטה</b>. כיצד טעון וכו' לשון רבי יצחק ברמ\"ץ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>תאנה</b>. מה שהקדים תאנה לאשכול שלא ככתוב כתבתי במשנה ח פ\"ו דברכות [ועיין במשנה ו פ\"ב דמעשרות] : \n",
+                    "<b>שבכרה</b>. פירש הר\"ב ואפילו בוסר. ואפילו פגין. ירושלמי. ונראה דלאו דוקא והוא הדין סמדר דפחות מבוסר כמו שכתבתי במ\"ה פ\"ה דמע\"ש. אלא נקט בוסר *) שעדיין לא בא לכלל עונת מעשר וכמ\"ש שם. ורמב\"ם בחבורו פ\"ב כתב ואע\"פ שעדיין לא בשלו כל צרכם: \n",
+                    "<b>קושרו בגמי</b>. כתב הרמב\"ם והכונה בזה שירשום אותם באיזה דבר שיזדמן כדי שיכיר אותם. ומה שייחד גמי כפי הנהוג. ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*ורבי שמעון אומר אע\"פ וכו'</b>. פירש הר\"ב דבשעת קריאת השם צריך שיהיו הפירות בתלוש. ואיני יודע היכי מפיק ליה מפרי דהא אף במחובר פרי הוא ובפרט לאחר שנגמר בשולו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל העיירות שבמעמד</b>. פירש הר\"ב ישראלים היו שלוחי' וכו'. ועיין עוד בפירושו למ\"ב פ\"ד דתענית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והחליל</b>. עי' בפי' משנה דלקמן ומ\"ג פ\"ב דערכין ומ\"ש שם. \n",
+                    "<b>שלחו לפניהם</b>. שלוחים להודיע לאנשי ירושלים. הרמב\"ם בחבורו סוף פ\"ד: \n",
+                    "<b>ועטרו את בכוריהם</b>. עיין במ\"ט וי'. ומה שכתב הר\"ב ואם מביאים ענבים היה מראה הטובים וכו'. הוא הדין לתאנים ושאר פירות. וז\"ל הרמב\"ם ואם היו הכל רטובים היה מראה הטוב והיפה שבכולם: \n",
+                    "<b>הפחות</b>. פי' הר\"ב סגני כהונה. וכן פי' הרמב\"ם. ולכאורה כונתם דהפחות הסגנים דתנן הם שני שמות נרדפים ועל מינוי אחד הונחו. אבל ל' הרמב\"ם בחבורו ספ\"ד כתב הפחות והסגנים ולפ\"ז נראה דהסגנים סגני לויה. וכלפי סגני לויה קורא לסגני כהונה בשם יותר נכבד והוא הפחות ששם זה מעין שם מלוכה הוא כמה דאת אומר (חגי א׳:א׳) זרובבל פחת יהודה (נחמיה ה׳:י״ד) לחם הפחה לא אכלתי. ואין להגיה במשנה והסגנים בוי\"ו שכן אתה מוצא שם חם ויפת. יששכר זבולון ובנימין (ורבים) [וכן רבים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו אגריפס המלך</b>. ממלכי בית שני בעל נפש גדולה ושררה רבה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומה שבידם</b>. זה שכתב הר\"ב ול\"נ וכו'. וכדבריו כתב הראב\"ד בהשגותיו בפ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגיע לארמי אובד אבי</b>. אתאן לתנא קמא שהרי הרמב\"ם העתיק כל זה בחיבורו בספ\"ג. וכאן בפירושו כתב דאין הלכה כר' יהודה. ואין לפרש דלר' יהודה אינו קורא אלא עד ארמי דבהדיא כתיב וענית ואמרת ארמי. אלא דבהא פליגי אי הוי יד כהן עם הבעלים כשהוא קורא ארמי אי לא. ויש לפרש בשני דרכים האחד דתנא קמא ס\"ל שאין הכהן מניח ידו אלא להניף קודם הקריאה ומניחו והבעל נוטלו בלבד וקורא. ויהיה וקורא מארמי וכו' ומניחו וכו' הכל שב אל הבעל בלבד. ומעשה הכהן נגמר באמרו ומניפו. והכי הוי פשטיה דקרא. ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח וגו'. והדר וענית ואמרת. ור' יהודה סובר דהאי והניחו היינו והנחת דכתיב בתר קריאת ארמי וגו'. וה\"ק קרא והניחו וקודם לכן וענית ואמרת כדאמרינן בפ\"ק דסוטה ד\"ג ועבר עליו רוח קנאה וכבר עבר. וז\"ל רש\"י בפי' החומש והנחתו מגיד שנוטלו אחר הנחת הכהן ואוחזו בידו כשהוא קורא וחוזר ומניף ע\"כ. וזה כדעת הת\"ק לפי מה שפירשתי שהכהן אין ידו עם יד הבעלים בשעת הקריאה ויהיה פירושו עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד שגומר. ה\"ק עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי ואין יד כהן עמו ועד שגומר אין יד כהן עמו. לפי שאע\"פ שמשהגיע לארמי הניף הכהן עמו זהו בלבד בין הקריאות כשסיים הגדתי קודם שהתחיל ארמי אבל משיתחיל ארמי כבר הניחו הכהן כמו שמבאר בסיפא. ור' יהודה אומר עד ארמי דמארמי ואילך הכהן ידו עם יד הבעלים עד גמר הקריאה. אבל מה שכתב רש\"י וחוזר ומניף זה לדעת תנא דספרי. והר\"ר אליהו מזרחי כתב ואחר הקריאה מניח הכהן את הסל לפני מזבח ה' ע\"כ. ולפ\"ז נפרש בהפך דתנא קמא דאמר עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד שגומר ה\"ק עודהו הסל על כתפו מתחיל לקרות מהגדתי ואין גמר מעשה עד שיגמור כל הפרשה שאע\"פ שמוריד הסל כמו שיפרש אח\"כ בסיפא והכהן יניח ידו עמו. הנה לא יניחו הסל עד שיגמור כל הפרשה דוהניחו קמא היינו והנחת דבתרא וכמו שכתבתי לעיל לר' יהודה. ור' יהודה אומר עד ארמי שקודם שיקרא ארמי כבר הניח הכהן הסל ונגמרה מעשה שהרי הונח הסל לפני מזבח ה'. ונלחצתי בכל זה מפני שהרמב\"ם והר\"ב כתבו ואין הלכה כר' יהודה. אבל אחרי שמצאתי הרבה ששנוים בל' מחלוקת ולא באו אלא לפרש. מהם בפ\"ב דפאה ובפ\"ו דדמאי. וריש ערלה. ופ\"ק ופ' י\"ג ופט\"ו דשבת. ופ\"ב דפסחים וריש פ\"ג דביצה ופ\"ק דתענית ופ\"ד דמגילה. ופ\"ק דחגיגה ופ\"ו דכתובות. ועוד במנחות חולין וערכין וכלים ומקואות. ועיין מה שכתבתי בשם הרמב\"ן בפ\"ז דנדרים מ\"ג. ואחרי שכן הנה גם במשנתנו צ\"ל דר' יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש דברי ת\"ק דזהו שאמר עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד וכו'. דלאו למימרא דכל זה בעוד הסל על כתפו שזה אינו אלא עד ארמי וכו' ומשהגיע לארמי וכו' מוריד וכו' ות\"ק לא נחית לפרושי מאי דעביד ביני ביני אלא התחלת הענין הוא אומר שבעוד הסל על כתפו מתחיל לקרות הגדתי ומה שאמר וגומר כל הפרשה אינו מוסב על עודהו הסל על כתפו אלא אומר שגומר הפרשה כולה ולא באר באיזה ענין ואתא ר\"י ומבארו והולך. ומיהו אין הכרע אי יד הכהן עם יד הבעלים עד גמירא. ואין כאן אלא הנחה אחת. או שיש כאן שתי הנחות שלאחר שהניף מניחו הכהן והבעל חוזר ונוטלו וקורא: \n",
+                    "<b>ואוחזו בשפתותיו</b>. פי' הר\"ב ושלא כדברי האומר כהן מניח ידו תחת יד הבעלים. והיה קשה עלי לעשות מחלוקת ביניהם שהרמב\"ם בפ\"ח מהלכות מעשה הקרבנות כתב מניח ידו תחת יד וכו'. ואף על פי כן העתיק סוף פ\"ג מה' בכורים ואוחז בשפתותיו. ושוב מצאתי בתוס' בפ\"ה דמנחות דס\"א דתחת יד לאו דוקא אלא הבעל אוחז בשפתותיו. ומיהו הביאו הירוש' דמוכח שתחת יד ממש ואעתיקהו בריש פ\"ג דסוטה עי\"ש. וכן עי' בספ\"ט דמנחות ששם כתבתי יישוב למה שמקשים התוס' דאי דוקא הא הוי חציצה דלא עדיפא יד בעל מיד כהן. וא\"כ יש מחלוקת ביניהם וכדברי הר\"ב: \n",
+                    "<b>בצד המזבח</b>. פי' הר\"ב בקרן דרומית מערבית. ירושלמי. דכתיב (ויקרא ו) לפני ה' יכול במערב [שההיכל במערב המזבח] ת\"ל (שם) אל פני המזבח. אי לפני המזבח יכול בדרום [ששם הכבש והוא פני המזבח] ת\"ל לפני ה' הא כיצד מגישין על קרן דרומית מערבית. [*וכן בבבלי פ' הקומץ רבה (מנחות דף יט)]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכל מי שאינו יודע לקרות</b>. שמקרא בכורים בל' הקודש כדתנן במ\"ג פ\"ז דסוטה. והרמב\"ם כתב זה בשם ספרי ולא ידעתי למה. שבאותו לשון עצמו שנוי במשנתנו דסוטה וכתב עוד שלא היו כולם יודעים לה\"ק כמו שנתבאר בעזרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נצרים של ערבה קלופה</b>. נצרים הם ענפים או שבטים כמו ונצר משרשיו יפרה (ישעיה יא א) ופי' קלופה שמסירין קליפתה תרגום מחשוף הלבן קליף. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*והסלים וכו' נתנים לכהנים</b>. ל' הר\"ב סלי עניים נתנים לכהנים וקלתות של עשירים מחזירים להם מכאן אמרו בתר עניא אזלא עניותא. וקשיא לי דאי הכי עניים מתביישים ולמה לא תקנו כדרך שתקנו בנשים המתות להטביל כל הכלים וכו' כדי שלא יתביישו המתות נדות [צ\"ל הנדות חיות נ\"ל] כדפי' הר\"ב במ\"ד פ\"י דמס' נדה ולתקנו שאף העשירים יביאו בסלים נצרים ואשכחן יותר דומה לזה הנדון שלנו שתקנו לענין בית האבל. כדאי' בסוף מ\"ק בראשונה היו מוליכין לבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב. ועניים בסלי נצרים והיו עניים מתביישים התקינו שיהו הכל מוליכים בסלים של נצרים. וי\"ל דמשום כבוד בית אלהינו ומשרתיו לא חשו על שיתביישו העניים. ומ\"מ זה שכתב הר\"ב וקלתות של עשירים מחזירים להם נ\"ל דלא דק. שכן בפ' החובל דצ\"ב אמרו בזה הלשון הסלים והבכורים נתנים לכהני' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והעשירי' לא היו נותנים קלתותיהם לכהנים. וא\"ת בשלמא לפי' הר\"ב ניחא דגם העשירים היו נותנים קלתותיהם אלא שהיו מחזירים להם. אבל ללישנא דגמ' כי היכי דהעשירים לא היו נותנים עניים נמי לא לתנו להם. וצ\"ל דאדרבה זה היה להם גנאי יותר שלא יתנו הסל לכהן עם הפירות והסל לבדו אינו נחשב. ובספרי ולקח הכהן הטנא מידך מכאן אמרו העשירים מביאין בכורים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה. והסלים נתנו לכהן בשביל לזכות מתנה לכהן ע\"כ. שהעניים מביאין מעט ועם הסל יהיה נחשב מתנה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי שמעון בן ננס</b>. עי' מה שכתבתי במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועטור הבכורים מין בשאינו מינו</b>. כתב הר\"ב ואפילו מפירות שאינם משבעת המינים לדברי ר' שמעון וכן כתב הרמב\"ם. והיינו ר' שמעון סתמא דהכא. ולא גרסי' לעיל רבי שמעון בן ננס דאי גרסי הרי אינו ר' שמעון סתמא שהוא רבי שמעון בן יוחאי [*כמו שכתב הר\"ב במשנה ה פרק קמא דשבועות] ולמה לי לאוקמי לרבי שמעון בן יוחאי אליבא דלא כהלכתא. אלא דרבי שמעון דלעיל נמי רבי שמעון סתמא הוא. וכן נראה מלשונו דמתניתין דלקמן. ואל תתמה ששונה רבי שמעון קודם ר' עקיבא והרי ר' שמעון בן יוחאי תלמידו של רבי עקיבא הוא. כמ\"ש בפרק ה להקדמת הרמב\"ם. אבל רבי שמעון בן ננס כתב שם בפרק ד שהיה בדורו. לא קשיא שכבר כתבו התוס' בפרק קמא דבבא מציעא דף ד אברייתא דהתם דר' שמעון בן אלעזר תלמידו של רבי עקיבא חולק עמו. ונזכר קודם אליו ע\"ש. ואני מצאתי במ\"ז פ\"ק דמכות כנדון דידן ממש דנשנה ר\"ש קודם ר\"ע: \n",
+                    "<b>ועטור בכורים חייב בדמאי</b>. וצ\"ע אי נאכל אף בטומאה הואיל ולא תני בהדיא ובדברי הרמב\"ם פ\"ב מהלכות בכורים סי' י\"ח גם כן אין הכרע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם אינה באה מן הארץ</b>. כתב הר\"ב אי נמי מתניתין ר\"ש היא וכו'. והוא הדין מפירות חו\"ל וכו'. הכי נמי התוספת [וכו']. מ\"ש הוא הדין מפירות חו\"ל ירוש'. אבל הא דבעי למילף מיניה דהוא הדין לתוספת מלתא דתמיהא הוא. דהא חומר בתוספת מבעטור כדלעיל. [*דאין לומר מדלא קתני במשנה דלעיל דתוספת בכורים מהארץ ועטור בכורים מחו\"ל. דהכי נמי לא קתני דעטור בכורים חוץ משבעת המינים אלא על כרחך משום דבכלל מין בשאינו מינו הוא אם כן אף מחו\"ל בכלל הזה הוא. ותדע דבמ\"ט לא קתני עטור בכורים מחו\"ל אלא שהוא בכלל חוץ משבעת המינים. וכן הכא נמי הכל בכלל מין בשאינו מינו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למה אמרו.</b> עיין מה שכתבתי במ\"ו פ\"ב דערלה: ",
+                    "<b>ואשה בכתובתה.</b> לגבות מחיים אם נתגרשה אי נמי דתפסה מחיים ואפי' לרבנן דרבי מאיר דמתניתין ז פרק ח דכתובות: ",
+                    "<b>בספר תורה.</b> כתב הר\"ב כלומר וספר תורה וכו'. פי' אחר ומותר לקנות וכו' מהכותב על מנת למכור. אי נמי ממי שמכר ללמוד תורה ולישא אשה. אי נמי משום כדי חייו. עי' בבית יוסף טור יורה דעה סימן ר\"ע ובבית יוסף טור אורח חיים סי' קנ\"ג. ואלא מיהת לשני הפירושים דוחק דהאנן לא תנן וספר אלא כספר. ורבי יצחק בר' מלכי צדק כתב בסוף פרקין דתניא רבי שמעון בן גמליאל אומר מוכר אדם ספר תורה לישא אשה. וללמוד תורה ומלתא אגב אורחיה קמ\"ל. דכי היכי דספר תורה אע\"ג דמכרה קדושתיה עליה דספר תורה הוא. הכי נמי הבכורים בכורים נינהו ולא נפקי מקדושתייהו להיאכל לזרים אלא לעולם צריך לזבוני להו לכהנים טהורים למכלינהו בטהרה. והיינו דקתני כספר תורה. ע\"כ: ",
+                    "<b>בטובה.</b> פירש הר\"ב בתורת חסד ונדבה. ואינו רשאי לקנות בהן דבר. פירוש הכהן לאחר שבאו לידו ובטובה פליג עם ת\"ק. ובאין נותנין אלא לחבר דקאמר. מהדרי לי' חכמים. נותנין אותם לאנשי משמר וכו'. ואע\"ג דאין נותנין דר' יהודה בכהנים. נותנים דחכמים בבעלים: ",
+                    "הדרן עלך מסכת בכורים. וכולהו מסכייתי דסדר זרעים ",
+                    "מה יקר אף נעים. שהשלמתי סדר זרעים ובכן אתחיל סדר מועד [עת לחננה] כי בא מועד האל אשר סייעני להשלים סדר זרעים עם פירוש הר\"ב ותי\"ט המפוארים. יתן עוז להתחיל ולגמור שאר הסדרים: \n"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ביכורים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה ביכורים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Bikkurim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..003268e09ed28760613a86141a1ad903eff770d8
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,193 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Bikkurim",
+    "text": {
+        "Mishnah Bikkurim, Introduction": [
+            "כבר כתבתי טעם סידורה אחר ערלה בריש מסכת ערלה. עיין עליו: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ודרך היחיד ודרך הרבים</b>. מפורשים בריש פ\"ב דפאה: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כזה מביא</b>. פי' הר\"ב שמותר לו לעשו' חלל תחת רה\"ר וכו'. ואע\"פ שמביא אינו קורא. ומפ' הר\"ש בשם הירוש' דר' יהודה אתיא כר' אליעזר דסוף פ' חזקת [הבתים ס.] דמתיר לעשות חלל תחת רשות הרבים כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת. ומסיק דמתיר לעשות אבל אינו שלו לעולם. ואם בא אחר להשתמש באותו חלל שתחת רה\"ר כל הקודם זכה. הלכך מביא ואינו קורא. ע\"כ. ומכל הלין דרבי יהודה לא פליג אלא בדרך הרבים באמצע. אבל לא בדרך היחיד: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר</b>. פי' הר\"ב דכתיב זית שמן זית אגורי שבאים עליו גשמים וכו'. לאפוקי הזיתים שבאים עליהם גשמים והם פולטים שמנם. הר\"ש מן הירוש': \n",
+                    "<b>ולא קבלו מהן</b>. עי' מה שכתבתי בסוף מסכת חלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגר מביא ואינו קורא</b>. כתב הר\"ב בשם הרמב\"ם שאינו הלכה דאברהם נקרא אב לכל העולם. ומסיים הרמב\"ם לפי שהוא למדם אמונה ע\"כ. אבל כ\"ע מודו דלא נתחלקה הארץ לגרים. וזה באר בחבורו מטעם דשבועה שנשבע לאברהם היתה קודם שנקרא אברהם: \n",
+                    "<b>ואם היתה אמו מישראל</b>. לשון הר\"ש בירושלמי פריך כלום נשבע לנקבות ולא משני מידי. ושמא לא חש לשנויי דלאו פירכא היא עכ\"ל. והיינו טעמא דלאו פירכא היא דאף על גב דלאמו לא נשבע [כדפי' במשנה דלקמן] לאבי אמו שהוא מישראל נשבע ועוד הגע בעצמך דשבועה דלאבותינו ליוצאי מצרים או לבאי הארץ היתה. אי נמי לאברהם ליצחק ויעקב ולאו אבות המביאים ממש*): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ואפילו עד עשרה דורות</b>. ונראה לי דלאו דוקא אלא כמו שנאמר בממזר עד דור עשירי ופירושו עד עולם ה\"נ דכותי' ול' הרמב\"ם בפ' י\"ט מהלכות אסורי ביאה אפילו לאחר כמה דורות]: \n",
+                    "<b>והאשה</b>. פי' הר\"ב שלא נתחלקה הארץ לנקבות. וכן פירשו הרמב\"ם. והר\"ש. ובנות צלפחד לאו בתורת חלוקה לקחו אלא בתורת ירושה. כמו שעי\"ז ציוה לדורות והעברתם את נחלתו וגו': \n",
+                    "<b>[*וטומטום ואנדרוגינוס</b>. וכתב הר\"ב וכתיב איש לפי פקודיו וכו'. תמיהני דכל דוכתי אימעטו מכח ספק. ובמתני' דלקמן נמי ממעטינן קונה שני אילנות מחמת ספק]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי מאיר אומר וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב ז\"ל כמלא אורה וסלו. ענינו כתבתי בסוף פרקין. ופי' מלת אורה כתבתי במ\"ד פ\"ה דב\"ב]: \n",
+                    "<b>יבש המעיין וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב היכא דנראו ונדחו ירקבו. וכ\"כ הר\"ש. ועי' במשנה דלקמן ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כרבי יהודה עיין מ\"ש במ\"ב פ\"ו דברכות: \n",
+                    "<b>מן החג ועד החנוכה</b>. פירש הר\"ב דמחנוכה ואילך אינן מצויין בארצך. עי' בפי' מ\"ו פ\"ה דמעשר שני ומה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפריש בכוריו ומכר שדהו מביא ואינו קורא</b>. ואין להקשות הרי נראו ונדחו ולעיל פירש הר\"ב והר\"ש דירקבו. דבירושלמי מוקים למתניתין שנתן דעתו משעה ראשונה למוכרה והביאו התוס' ר\"פ הספינה דף פב: \n",
+                    "<b>והשני מאותו המין אינו מביא</b>. פירש הר\"ב דכתיב הגדתי היום וכו'. ירושלמי. וצריך לומר דאע\"ג דמוכר נמי אינו קורא כל שהביא הוא בכלל הגדתי היום. ומ\"ש בפירוש הרמב\"ם שהביא הראשון וקורא מלת וקורא מיותרת שאינה במשנה ולא בחבורו פ\"ד מהל' בכורים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*נבזזו נמקו נגנבו</b>. והר\"ב בפירושו הקדים נמקו לנבזזו. וכן בפירוש הרמב\"ם. וכן הוא בסדר המשנה שבירוש' וגרס' נכונה להסמיך נבזזו לנגנבו כי אחים הם גזילה וגניבה אבל הר\"ש העתיק כגירסת הספר. ועל הרמב\"ם בחבורו אני תמה שבפ\"ד מהלכות בכורים השמיט לכל אלו הג' ולא כתב אלא אבדו. ולא ידעתי למה דדלמא אבדו גריע כיון שאינן כלל]: \n",
+                    "<b>מביא אחרים תחתיהם</b>. כדתנן במשנה דלקמן דחייב באחריותן: \n",
+                    "<b>נטמאו בעזרה נופץ</b>. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ד. וקשה דהואיל ואינו חייב באחריותן אלא עד הר הבית כדתנן בסמוך. ליתני נטמאו בהר הבית. ויש לומר דמשום אינו קורא הוי רבותא. דאפילו הביאם טהורים עד לעזרה אפילו הכי אינו קורא. ולהראב\"ד שכתב דיניחם שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו הוה נמי רבותא. ועי' במ\"ח פ\"ו דשבת דתנן לעזרה והמכוון להר הבית. כמו שכתבתי שם בסייעתא דשמיא. וכן במ\"ג פ\"ג דסוטה. ולפי זה יש לומר דהר הבית דהכא נמי לאו דוקא. אלא כלומר לבית המקדש. אבל רצה לומר עד העזרה. וכיוצא בזה בריש מס' חגיגה: \n",
+                    "<b>ואינו קורא</b>. פי' הר\"ש לחד פירושא לירושלמי דטעמא משום דאם נטמאו ליכא שמחה. וכתיב ואמרת ושמחת: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומזיתי שמן</b>. פי' הר\"ב העושים שמן. ועיין בפי' מ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מביא וקורא</b>. דבסתם קנה קרקע שתחתיהן וחוצה להן וכדפירש [הר\"ב] במ\"ו בדרבי מאיר וחוצה להן כמלוא אורה וסלו. וברייתא ומימרא בפרק הספינה דף פב. ופי' רשב\"ם תחתיהם תחת עיקר האילנות והנופות וביניהם קרקע מגולה שבין נופות אילן זה לנופות אילן זה וחוצה להן סביב האילנות מקום שכלין נופותיהן ולחוץ: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אף בעלי אריסות וחכירות</b>. כתב הר\"ש בשם הירושלמי אמר רבי חייא בחכירי בתי אבות היא מתניתין תני חכירי בתי אבות אינן מביאין רבי יהודה אומר הן עצמן מביאין וקוראין. ע\"כ. והשתא אתי שפיר דרבי יהודה לא פליג במ\"ב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חייבים עליהן מיתה וחומש</b>. ואסורים לזרים. עיין מה שכתבתי בסוף פרק קמא דחלה: \n",
+                    "<b>והערב שמש</b>. פי' הר\"ב דכתיב ואחר יאכל מן הקדשים. עיין מה שכתבתי בריש ברכות דהך קדשים בתרומה הוא: \n",
+                    "<b>[*מה שאין כן במעשר וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב ובטל ברוב היכא דאין לו מתירין. עיין בפי' הר\"ב דבמשנה דלקמן. ומה שכתב הר\"ב דאמרינן טבל ועלה וכו'. בנגעים פ' יד מ\"ג. ואע\"ג דהתם לא נשנה בלשון הזה. הנה בפ' הערל (יבמות דף עד) . ובפ' תינוקת (נדה עא). ובפ' כל שעה (פסחים לה) . הובאה בלשון הזה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואסורין בכל שהן</b>. בסוף פ\"ו מהלכות מעשר שני. כתב הרמב\"ם אם נתערבו בירושלים אסורים בכל שהן במנין. וגירסת כסף משנה כמנין. וכתב דהכי פי' כמו שאוסר דבר שבמנין. ע\"כ. ולי נראה שגרסתו וגם גרסת הספר שניהם ט\"ס. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וצריך להיות במינן ולאפוקי כשאינו מינו דבטל. וכן לשונו בבכורים פ\"ד סי' טו. וטעם הדבר מבואר בה' מאכלות אסורות פט\"ו: \n",
+                    "<b>וגדוליהן אסורים וכו' אף לזרים וכו'</b>. משא\"כ בתרומה. ותימה דבמ\"ד פ\"ט דתרומות תנן גדולי תרומה תרומה. והר\"ש מפ' למתני' בענין אחר שפי' הר\"ב והרמב\"ם ומיישב לזה בדוחק. ולכן לא רציתי להעתיקו. גם התוס' בפ' כל שעה (פסחים דף לד) [סד\"ה טהרו מלטמא] לא הבינו המשנה כפירושם. והקשו קושיא זו ותירצו דלזרים דמתני' פירושו עובדי כוכבים. ושכן משמע בירוש' וגם זה דוחק. ויש לפי' הר\"ב והרמב\"ם סעד מן הירושל' כמו שכתב הכסף משנה בפ\"ד מהלכות בכורים ואזלה לה מ\"ש הר\"ש דלא משני הכי בירושלמי. ולענין התימה נראה לי דלאו קושיא דהא מאי דתני אף לזרים נפרש אף ע\"פ שנשאר אסור לזרים [*ונימא דתיהוי כגדולי תרומה שאסורים לזרים ולא לדברים אחרים כמ\"ש בסמוך] וא\"כ עיקר הדין השנוי. אין זה ששונה לזרים. אלא עיקר הדין דגדוליהן אסורים. הוא ששונה עליו משא\"כ בתרומה. וזה אמת דהא דגדולי תרומה תרומה. מפרש בירושלמי ופסקו הרמב\"ם בפ' י\"א מהלכות תרומה סי' כ\"א דוקא לזרים אבל לשאר דברים הרי הן כחולין לכל דבר כגון להתחייב בלקט שכחה ופאה ומעשרות וכן הביאו התוס' דפ' כל שעה תוספתא דתני גדולי תרומה [ומע\"ש] הרי הן כחולין והביאו הך ירושלמי לתרצה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוסרים את הגורן</b>. ע' בפ\"ק דמעשרות מ\"ה ו' ובריש פ\"ב: \n",
+                    "<b>ויש להם שיעור</b>. פי' הר\"ב מדרבנן א' מחמשים אבל בכורים אפי' מדרבנן לא וכן משמע לשונו במשנה ה. ובפ\"ק דפאה מפרש דבכורים אין להם שיעור דלא נתנה בהם התורה שיעור משמע דאילו מדרבנן יש להם שיעור. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות בכורים דמדבריהם צריך להפריש א' מששים. וכתב בכ\"מ שהוא מהירושלמי דריש פ\"ג ודהכי משמע בגמ' דידן בפ' ראשית הגז וע\"ש דף קלז. ולמה שכתבתי בריש פאה בשם רש\"י דשיעור תרומה רמוזה בפסוקים יש לומר דה\"ק דתרומה יש לה שיעור מדרבנן בדרך אסמכתא. אבל בכורים אין להם שיעור מדרבנן בדרך אסמכתא: \n",
+                    "<b>בפני הבית ושלא בפני הבית</b>. עיין בפי' הר\"ב בסוף מס' שקלים. ובספרי פרשת קרח כל תרומת הקדשים וגו' נתתי לך ולבניך ולבנותיך לחק עולם עד שינהג הדבר לדורות. עוד שם נתתי ללוים לנחלה למה נאמר לפי שהוא אומר ולבני לוי הנה נתתי אין לי אלא בפני הבית. שלא בפני הבית מנין. ת\"ל לנחלה מה נחלה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית. אף מעשר ראשון נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית [*עוד שם בפרשת ראה ר' שמעון אומר יכול יהיה אדם מעלה מעשר שני בזמן הזה ואוכלו ודין הוא וכו' ת\"ל ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר מקיש מעשר שני לבכור מה בכור אינו נאכל [אלא] בפני הבית אף מעשר שני אינו נאכל [אלא] בפני הבית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועושה אדם כל שדהו בכורים</b>. כתב הר\"ב דכתיב בכורי כל מראשית כל. ובירושלמי דכתיב וראשית כל בכורי כל. והכי מייתי ליה הר\"ש בריש מסכת פאה. וכן ראוי להיות שכן הוא ביחזקאל סימן מד [ל]. [*ואע\"ג דביכורי כל מקרא בסוף פ' קרח ומראשית כל בתחלת פ' כי תבא נ\"ל דמינייהו ליכא למשמע דכל שדהו דביכורי סמוך וכן מראשית סמוך כדפירש\"י על בראשית ומשמעותה ביכורי ראשית של כל אבל מקרא דיחזקאל דייק מיתורא דכפל לשון דלא מיירי אלא בחד ענינא שלכהנים יהיו הבכורים משא\"כ הני קראי דחד במתנות כהונה וחד בממה שמביאין הבכורים ואין כאן כפל]: \n",
+                    "<b>וחייב באחריותם</b>. כדתנן בפ' קמא משנה ט: \n",
+                    "<b>ולינה</b>. פי' הר\"ב דכתיב ופנית בבקר הא כל פונות וכו'. ירושלמי וקרא גבי פסח כתיב ויליף ליה כל פונות וכו'. ותו בירושלמי אמר ר' יונה הדא דתימא בשאין עמהן קרבן אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושלא מן המוקף</b>. בירוש' [ריש] פ\"ב דתרומות מנין שתרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף. מכל מעשרותיכם אתד ביהודה ואחד בגליל: \n",
+                    "<b>כבכורים</b>. כתב הרמב\"ם מבואר הוא כי מאחר שהוא מפריש הבכורים ממקצת האילנות מספיק לו על שאר אילנות. וזהו ענין שלא מן המוקף. ואפשר בבכורים להפריש מן הטהור על הטמא אחר לקיטתן לפי שהפירות אינם מקבלים טומאה בעודם מחוברים לקרקע ע\"כ: \n",
+                    "<b>ויש לה שיעור</b>. עיין במשנה ג ומה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים</b>. עי' מה שכתבתי בריש יומא [*ובריש קדושין]: \n",
+                    "<b>[*ולירק בדרך אחד</b>. משום דגדל על כל מים כדאמר בראש השנה [דף יד] ותבואה ואילנות גדלים על מי גשמים ואתרוג גדל על כל מים שמשקים אותו תמיד כירק כדאמרינן בפ\"ק דקדושין. כך לשון רש\"י פ' לולב הגזול (סוכה דף לט.) והא דגדלים וכו' כתבתי במס' שביעית משנה ו פ\"ב. וכתבו התוס' דלולב הגזול וא\"ת ואמאי לא אזלינן באתרוג בתר לקיטה לכל דבר כיון דגדל על כל מים כירק. וי\"ל משום דדרשינן בפ\"ק דראש השנה גבי ערלה פעמים שברביעית ואסורים משום ערלה כמו שכתבתי בס\"ד בפ\"ק דראש השנה בד\"ה לנטיעה וכו']: \n",
+                    "<b>לערלה</b>. פי' הר\"ב ומונים לו שלש לערלה משעת חניטתו. פי' השנה השלישית מונין לו לחניטתו אבל מספר השלש' שנים מונין משעת קליטתו וכמפורש בריש ראש השנה: \n",
+                    "<b>וברבעי</b>. כמ\"ד נטע רבעי עיין במשנה ב פ\"ה דמעשר שני. וכן כתבו התוספות פ\"ג דסוכה דף לט: \n",
+                    "<b>ובשביעית</b>. פי' הר\"ב דאם נחנט בששית ונגמר בשביעית מותר. והרמב\"ם פי' שאם נגמר בשביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר כדין פירות שביעית ושני הפירושים בירושלמי: \n",
+                    "<b>[*בכל דבר</b>. כיון ששוה ואין בו חלוק לא קתני דרכים כדתני ת\"ק הכי איתא בגמ' דריש קדושין וכתבתיו שם בד\"ה בג' דרכים וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*דם מהלכי שתים</b>. פי' הר\"ב היינו דם האדם [וכן פירשו הרמב\"ם והר\"ש] וצריך לי עיון דמי סני ליה לתנא למתני דם האדם להדיא] [ולעד\"נ דתני לישנא דפסיקא. הכולל כל מיני אדם לכל הדעות מה שלא היה יכול לכלול במלת אדם למ\"ד יבמות [דף סא א] ובבא מציעא [דף קיד ב] וכריתות [דף ו ב] כן נראה לי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כוי</b>. כתב הר\"ב ויש אומרים שהוא תיש הבא על הצביה. בחולין פ\"ה דף פ זה הבא מן התיש ומן הצביה וכל הני ג' דעות דתנאי נינהו כדאיתא התם. ולפיכך תמיהני על הרמב\"ם שכתב הכוי הוא מין מורכב מן העז ומן הצבי. וכן אמרו כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמי' וכו' והא מפליג פליגי דמר אמר מורכב ומר אמר בריה וכו'. ובחיבורו פ\"ט מהלכות בכורים פוסק דכוי בריה וכו'. ואינו מורכב. ומה שכתב הר\"ב וי\"א (כוי) בריה וכו' עיין בסוף פ\"ה דנזיר ומ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין שוחטין אותו ביום טוב</b>. משום דתני דטעון כסוי אצטריך למתני דאין שוחטין אותו ביום טוב. כי היכי דלא תטעה לומר דודאי טעון כסוי ואפר כירה מוכן הוא לגביה. אבל אינו ענין לשוה לחיה כלל: \n",
+                    "<b>בטומאת נבלה כחיה</b>. עי' במשנה תשיעית פרק בתרא דעוקצין: \n",
+                    "<b>ואין פודין בו פטר חמור</b>. וכל שכן דאינו קרב לגבי המזבח ולהכי לא אצטריך למתני: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ואין חייבין עליו כרת</b>. פי' הר\"ב להביא חטאת וכו'. כלומר דאילו כרת גופיה הא קמי שמיא גליא. אבל הרמב\"ם והר\"ש לא כתבו כן אלא פירשו דלמא חיה הוא ונראה לי טעמם דהא מכל מקום בספק אכלו ולפיכך אע\"פ שהוא מזיד אין עונשו כרת]: \n",
+                    "<b>ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול בירושלים</b>. פי' הר\"ב דשמא בהמה [הוא]. ואין לוקחין בהמה לבשר תאוה מכסף מעשר. והוסיף ר' יצחק בר מלכי צדק [המפרש סוף מסכת זו בסדר המשנה דגמרא] וז\"ל גם לקנותן לזבחי שלמים אינו יכול דלאו בהמה ודאי הוא הלכך אינו נקנה כוי כלל בירושלים בכסף מעשר ע\"כ. ופשוט הוא. וקשיא לי דהוי ליה לתנא לשנות זה הדין במשנה דלקמן שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה. תו קשיא לי דלמאי תני לאכול בירושלים וכי בא עכשיו להודיענו דין אכילת הלקוח בכסף מעשר. והר\"י ברמ\"ץ כתב עוד פי' אחר וז\"ל כלומר אפילו בשעה שהיו לוקחים בהמה לבשר התאוה אינו נלקח בכסף מעשר עכ\"ל. ור\"ל מ\"ש הר\"ב במ\"ד פ\"ק דמעשר שני שבראשונה היו לוקחים וכו'. ולפי' הזה ניחא קצת הא דתני בירושלים דקונין בהמה לבשר תאוה. דאילו חוץ לירושלים אסור כדתנן התם במ\"ו. וכמו שפסק הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות מעשר שני סי' ט\"ז. ותנן לאכול דאילו להקריב פשיטא דאינו נקנה. וצריך לומר דאגב תנייה דלא תימא הואיל ושוה לבהמה דנלקח וכעין שפירשתי לעיל. וכן צריך לומר לפי' הרמב\"ם דמפרש ואינו נלקח וכו' לפי שהוא ספק בהמה ואי אפשר להקריבו שלמים. לפי שהוא ספק חיה ע\"כ והא אנן בשוה לבהמה קיימינן אלא דאגב תני ליה. ומכל מקום קושיא הראשונה במקומה עומדת: \n",
+                    "<b>[*רבי אליעזר פוטר וכו'</b>. ור\"א האי אם למה לי מיבעיא ליה לחלק ורבנן וכו'. גמ' פ\"י דחולין דף קלב. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"א. כן כתב הרמב\"ם בפי' אבל בחיבורו פ\"ט מהלכות בכורים פסק דחייב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכותב חיתו ובהמתו</b>. לפי' שכתב הר\"ב בשם הרמב\"ם או או קתני וכן כתב בפירושו: \n",
+                    "<b>אם אמר הריני נזיר שזה חיה או בהמה</b>. וכתב הר\"ב ואפילו אם אמר הריני נזיר שזה חיה ובהמה או איפכא. ומשום הכי הוא דתני לה בהך בבא והיה יכול לשנות בכל הבבות דשוה לחיה באומר הריני נזיר שזה חיה. ושוה לבהמה באומר שזה בהמה. ושוה לחיה ולבהמה נמי מהאי טעמא. וכולהו גווני שנויים בסוף פ\"ה דנזיר וע\"ש: \n",
+                    "<b>שוים לחיה ולבהמה וטעון שחיטה</b>. כיצד טעון וכו' לשון רבי יצחק ברמ\"ץ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>תאנה</b>. מה שהקדים תאנה לאשכול שלא ככתוב כתבתי במשנה ח פ\"ו דברכות [ועיין במשנה ו פ\"ב דמעשרות] : \n",
+                    "<b>שבכרה</b>. פירש הר\"ב ואפילו בוסר. ואפילו פגין. ירושלמי. ונראה דלאו דוקא והוא הדין סמדר דפחות מבוסר כמו שכתבתי במ\"ה פ\"ה דמע\"ש. אלא נקט בוסר *) שעדיין לא בא לכלל עונת מעשר וכמ\"ש שם. ורמב\"ם בחבורו פ\"ב כתב ואע\"פ שעדיין לא בשלו כל צרכם: \n",
+                    "<b>קושרו בגמי</b>. כתב הרמב\"ם והכונה בזה שירשום אותם באיזה דבר שיזדמן כדי שיכיר אותם. ומה שייחד גמי כפי הנהוג. ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*ורבי שמעון אומר אע\"פ וכו'</b>. פירש הר\"ב דבשעת קריאת השם צריך שיהיו הפירות בתלוש. ואיני יודע היכי מפיק ליה מפרי דהא אף במחובר פרי הוא ובפרט לאחר שנגמר בשולו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל העיירות שבמעמד</b>. פירש הר\"ב ישראלים היו שלוחי' וכו'. ועיין עוד בפירושו למ\"ב פ\"ד דתענית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והחליל</b>. עי' בפי' משנה דלקמן ומ\"ג פ\"ב דערכין ומ\"ש שם. \n",
+                    "<b>שלחו לפניהם</b>. שלוחים להודיע לאנשי ירושלים. הרמב\"ם בחבורו סוף פ\"ד: \n",
+                    "<b>ועטרו את בכוריהם</b>. עיין במ\"ט וי'. ומה שכתב הר\"ב ואם מביאים ענבים היה מראה הטובים וכו'. הוא הדין לתאנים ושאר פירות. וז\"ל הרמב\"ם ואם היו הכל רטובים היה מראה הטוב והיפה שבכולם: \n",
+                    "<b>הפחות</b>. פי' הר\"ב סגני כהונה. וכן פי' הרמב\"ם. ולכאורה כונתם דהפחות הסגנים דתנן הם שני שמות נרדפים ועל מינוי אחד הונחו. אבל ל' הרמב\"ם בחבורו ספ\"ד כתב הפחות והסגנים ולפ\"ז נראה דהסגנים סגני לויה. וכלפי סגני לויה קורא לסגני כהונה בשם יותר נכבד והוא הפחות ששם זה מעין שם מלוכה הוא כמה דאת אומר (חגי א׳:א׳) זרובבל פחת יהודה (נחמיה ה׳:י״ד) לחם הפחה לא אכלתי. ואין להגיה במשנה והסגנים בוי\"ו שכן אתה מוצא שם חם ויפת. יששכר זבולון ובנימין (ורבים) [וכן רבים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו אגריפס המלך</b>. ממלכי בית שני בעל נפש גדולה ושררה רבה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומה שבידם</b>. זה שכתב הר\"ב ול\"נ וכו'. וכדבריו כתב הראב\"ד בהשגותיו בפ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הגיע לארמי אובד אבי</b>. אתאן לתנא קמא שהרי הרמב\"ם העתיק כל זה בחיבורו בספ\"ג. וכאן בפירושו כתב דאין הלכה כר' יהודה. ואין לפרש דלר' יהודה אינו קורא אלא עד ארמי דבהדיא כתיב וענית ואמרת ארמי. אלא דבהא פליגי אי הוי יד כהן עם הבעלים כשהוא קורא ארמי אי לא. ויש לפרש בשני דרכים האחד דתנא קמא ס\"ל שאין הכהן מניח ידו אלא להניף קודם הקריאה ומניחו והבעל נוטלו בלבד וקורא. ויהיה וקורא מארמי וכו' ומניחו וכו' הכל שב אל הבעל בלבד. ומעשה הכהן נגמר באמרו ומניפו. והכי הוי פשטיה דקרא. ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח וגו'. והדר וענית ואמרת. ור' יהודה סובר דהאי והניחו היינו והנחת דכתיב בתר קריאת ארמי וגו'. וה\"ק קרא והניחו וקודם לכן וענית ואמרת כדאמרינן בפ\"ק דסוטה ד\"ג ועבר עליו רוח קנאה וכבר עבר. וז\"ל רש\"י בפי' החומש והנחתו מגיד שנוטלו אחר הנחת הכהן ואוחזו בידו כשהוא קורא וחוזר ומניף ע\"כ. וזה כדעת הת\"ק לפי מה שפירשתי שהכהן אין ידו עם יד הבעלים בשעת הקריאה ויהיה פירושו עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד שגומר. ה\"ק עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי ואין יד כהן עמו ועד שגומר אין יד כהן עמו. לפי שאע\"פ שמשהגיע לארמי הניף הכהן עמו זהו בלבד בין הקריאות כשסיים הגדתי קודם שהתחיל ארמי אבל משיתחיל ארמי כבר הניחו הכהן כמו שמבאר בסיפא. ור' יהודה אומר עד ארמי דמארמי ואילך הכהן ידו עם יד הבעלים עד גמר הקריאה. אבל מה שכתב רש\"י וחוזר ומניף זה לדעת תנא דספרי. והר\"ר אליהו מזרחי כתב ואחר הקריאה מניח הכהן את הסל לפני מזבח ה' ע\"כ. ולפ\"ז נפרש בהפך דתנא קמא דאמר עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד שגומר ה\"ק עודהו הסל על כתפו מתחיל לקרות מהגדתי ואין גמר מעשה עד שיגמור כל הפרשה שאע\"פ שמוריד הסל כמו שיפרש אח\"כ בסיפא והכהן יניח ידו עמו. הנה לא יניחו הסל עד שיגמור כל הפרשה דוהניחו קמא היינו והנחת דבתרא וכמו שכתבתי לעיל לר' יהודה. ור' יהודה אומר עד ארמי שקודם שיקרא ארמי כבר הניח הכהן הסל ונגמרה מעשה שהרי הונח הסל לפני מזבח ה'. ונלחצתי בכל זה מפני שהרמב\"ם והר\"ב כתבו ואין הלכה כר' יהודה. אבל אחרי שמצאתי הרבה ששנוים בל' מחלוקת ולא באו אלא לפרש. מהם בפ\"ב דפאה ובפ\"ו דדמאי. וריש ערלה. ופ\"ק ופ' י\"ג ופט\"ו דשבת. ופ\"ב דפסחים וריש פ\"ג דביצה ופ\"ק דתענית ופ\"ד דמגילה. ופ\"ק דחגיגה ופ\"ו דכתובות. ועוד במנחות חולין וערכין וכלים ומקואות. ועיין מה שכתבתי בשם הרמב\"ן בפ\"ז דנדרים מ\"ג. ואחרי שכן הנה גם במשנתנו צ\"ל דר' יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש דברי ת\"ק דזהו שאמר עודהו הסל על כתפו קורא מהגדתי עד וכו'. דלאו למימרא דכל זה בעוד הסל על כתפו שזה אינו אלא עד ארמי וכו' ומשהגיע לארמי וכו' מוריד וכו' ות\"ק לא נחית לפרושי מאי דעביד ביני ביני אלא התחלת הענין הוא אומר שבעוד הסל על כתפו מתחיל לקרות הגדתי ומה שאמר וגומר כל הפרשה אינו מוסב על עודהו הסל על כתפו אלא אומר שגומר הפרשה כולה ולא באר באיזה ענין ואתא ר\"י ומבארו והולך. ומיהו אין הכרע אי יד הכהן עם יד הבעלים עד גמירא. ואין כאן אלא הנחה אחת. או שיש כאן שתי הנחות שלאחר שהניף מניחו הכהן והבעל חוזר ונוטלו וקורא: \n",
+                    "<b>ואוחזו בשפתותיו</b>. פי' הר\"ב ושלא כדברי האומר כהן מניח ידו תחת יד הבעלים. והיה קשה עלי לעשות מחלוקת ביניהם שהרמב\"ם בפ\"ח מהלכות מעשה הקרבנות כתב מניח ידו תחת יד וכו'. ואף על פי כן העתיק סוף פ\"ג מה' בכורים ואוחז בשפתותיו. ושוב מצאתי בתוס' בפ\"ה דמנחות דס\"א דתחת יד לאו דוקא אלא הבעל אוחז בשפתותיו. ומיהו הביאו הירוש' דמוכח שתחת יד ממש ואעתיקהו בריש פ\"ג דסוטה עי\"ש. וכן עי' בספ\"ט דמנחות ששם כתבתי יישוב למה שמקשים התוס' דאי דוקא הא הוי חציצה דלא עדיפא יד בעל מיד כהן. וא\"כ יש מחלוקת ביניהם וכדברי הר\"ב: \n",
+                    "<b>בצד המזבח</b>. פי' הר\"ב בקרן דרומית מערבית. ירושלמי. דכתיב (ויקרא ו) לפני ה' יכול במערב [שההיכל במערב המזבח] ת\"ל (שם) אל פני המזבח. אי לפני המזבח יכול בדרום [ששם הכבש והוא פני המזבח] ת\"ל לפני ה' הא כיצד מגישין על קרן דרומית מערבית. [*וכן בבבלי פ' הקומץ רבה (מנחות דף יט)]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכל מי שאינו יודע לקרות</b>. שמקרא בכורים בל' הקודש כדתנן במ\"ג פ\"ז דסוטה. והרמב\"ם כתב זה בשם ספרי ולא ידעתי למה. שבאותו לשון עצמו שנוי במשנתנו דסוטה וכתב עוד שלא היו כולם יודעים לה\"ק כמו שנתבאר בעזרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נצרים של ערבה קלופה</b>. נצרים הם ענפים או שבטים כמו ונצר משרשיו יפרה (ישעיה יא א) ופי' קלופה שמסירין קליפתה תרגום מחשוף הלבן קליף. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*והסלים וכו' נתנים לכהנים</b>. ל' הר\"ב סלי עניים נתנים לכהנים וקלתות של עשירים מחזירים להם מכאן אמרו בתר עניא אזלא עניותא. וקשיא לי דאי הכי עניים מתביישים ולמה לא תקנו כדרך שתקנו בנשים המתות להטביל כל הכלים וכו' כדי שלא יתביישו המתות נדות [צ\"ל הנדות חיות נ\"ל] כדפי' הר\"ב במ\"ד פ\"י דמס' נדה ולתקנו שאף העשירים יביאו בסלים נצרים ואשכחן יותר דומה לזה הנדון שלנו שתקנו לענין בית האבל. כדאי' בסוף מ\"ק בראשונה היו מוליכין לבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב. ועניים בסלי נצרים והיו עניים מתביישים התקינו שיהו הכל מוליכים בסלים של נצרים. וי\"ל דמשום כבוד בית אלהינו ומשרתיו לא חשו על שיתביישו העניים. ומ\"מ זה שכתב הר\"ב וקלתות של עשירים מחזירים להם נ\"ל דלא דק. שכן בפ' החובל דצ\"ב אמרו בזה הלשון הסלים והבכורים נתנים לכהני' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והעשירי' לא היו נותנים קלתותיהם לכהנים. וא\"ת בשלמא לפי' הר\"ב ניחא דגם העשירים היו נותנים קלתותיהם אלא שהיו מחזירים להם. אבל ללישנא דגמ' כי היכי דהעשירים לא היו נותנים עניים נמי לא לתנו להם. וצ\"ל דאדרבה זה היה להם גנאי יותר שלא יתנו הסל לכהן עם הפירות והסל לבדו אינו נחשב. ובספרי ולקח הכהן הטנא מידך מכאן אמרו העשירים מביאין בכורים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה. והסלים נתנו לכהן בשביל לזכות מתנה לכהן ע\"כ. שהעניים מביאין מעט ועם הסל יהיה נחשב מתנה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי שמעון בן ננס</b>. עי' מה שכתבתי במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועטור הבכורים מין בשאינו מינו</b>. כתב הר\"ב ואפילו מפירות שאינם משבעת המינים לדברי ר' שמעון וכן כתב הרמב\"ם. והיינו ר' שמעון סתמא דהכא. ולא גרסי' לעיל רבי שמעון בן ננס דאי גרסי הרי אינו ר' שמעון סתמא שהוא רבי שמעון בן יוחאי [*כמו שכתב הר\"ב במשנה ה פרק קמא דשבועות] ולמה לי לאוקמי לרבי שמעון בן יוחאי אליבא דלא כהלכתא. אלא דרבי שמעון דלעיל נמי רבי שמעון סתמא הוא. וכן נראה מלשונו דמתניתין דלקמן. ואל תתמה ששונה רבי שמעון קודם ר' עקיבא והרי ר' שמעון בן יוחאי תלמידו של רבי עקיבא הוא. כמ\"ש בפרק ה להקדמת הרמב\"ם. אבל רבי שמעון בן ננס כתב שם בפרק ד שהיה בדורו. לא קשיא שכבר כתבו התוס' בפרק קמא דבבא מציעא דף ד אברייתא דהתם דר' שמעון בן אלעזר תלמידו של רבי עקיבא חולק עמו. ונזכר קודם אליו ע\"ש. ואני מצאתי במ\"ז פ\"ק דמכות כנדון דידן ממש דנשנה ר\"ש קודם ר\"ע: \n",
+                    "<b>ועטור בכורים חייב בדמאי</b>. וצ\"ע אי נאכל אף בטומאה הואיל ולא תני בהדיא ובדברי הרמב\"ם פ\"ב מהלכות בכורים סי' י\"ח גם כן אין הכרע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם אינה באה מן הארץ</b>. כתב הר\"ב אי נמי מתניתין ר\"ש היא וכו'. והוא הדין מפירות חו\"ל וכו'. הכי נמי התוספת [וכו']. מ\"ש הוא הדין מפירות חו\"ל ירוש'. אבל הא דבעי למילף מיניה דהוא הדין לתוספת מלתא דתמיהא הוא. דהא חומר בתוספת מבעטור כדלעיל. [*דאין לומר מדלא קתני במשנה דלעיל דתוספת בכורים מהארץ ועטור בכורים מחו\"ל. דהכי נמי לא קתני דעטור בכורים חוץ משבעת המינים אלא על כרחך משום דבכלל מין בשאינו מינו הוא אם כן אף מחו\"ל בכלל הזה הוא. ותדע דבמ\"ט לא קתני עטור בכורים מחו\"ל אלא שהוא בכלל חוץ משבעת המינים. וכן הכא נמי הכל בכלל מין בשאינו מינו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למה אמרו.</b> עיין מה שכתבתי במ\"ו פ\"ב דערלה: ",
+                    "<b>ואשה בכתובתה.</b> לגבות מחיים אם נתגרשה אי נמי דתפסה מחיים ואפי' לרבנן דרבי מאיר דמתניתין ז פרק ח דכתובות: ",
+                    "<b>בספר תורה.</b> כתב הר\"ב כלומר וספר תורה וכו'. פי' אחר ומותר לקנות וכו' מהכותב על מנת למכור. אי נמי ממי שמכר ללמוד תורה ולישא אשה. אי נמי משום כדי חייו. עי' בבית יוסף טור יורה דעה סימן ר\"ע ובבית יוסף טור אורח חיים סי' קנ\"ג. ואלא מיהת לשני הפירושים דוחק דהאנן לא תנן וספר אלא כספר. ורבי יצחק בר' מלכי צדק כתב בסוף פרקין דתניא רבי שמעון בן גמליאל אומר מוכר אדם ספר תורה לישא אשה. וללמוד תורה ומלתא אגב אורחיה קמ\"ל. דכי היכי דספר תורה אע\"ג דמכרה קדושתיה עליה דספר תורה הוא. הכי נמי הבכורים בכורים נינהו ולא נפקי מקדושתייהו להיאכל לזרים אלא לעולם צריך לזבוני להו לכהנים טהורים למכלינהו בטהרה. והיינו דקתני כספר תורה. ע\"כ: ",
+                    "<b>בטובה.</b> פירש הר\"ב בתורת חסד ונדבה. ואינו רשאי לקנות בהן דבר. פירוש הכהן לאחר שבאו לידו ובטובה פליג עם ת\"ק. ובאין נותנין אלא לחבר דקאמר. מהדרי לי' חכמים. נותנין אותם לאנשי משמר וכו'. ואע\"ג דאין נותנין דר' יהודה בכהנים. נותנים דחכמים בבעלים: ",
+                    "הדרן עלך מסכת בכורים. וכולהו מסכייתי דסדר זרעים ",
+                    "מה יקר אף נעים. שהשלמתי סדר זרעים ובכן אתחיל סדר מועד [עת לחננה] כי בא מועד האל אשר סייעני להשלים סדר זרעים עם פירוש הר\"ב ותי\"ט המפוארים. יתן עוז להתחיל ולגמור שאר הסדרים: \n"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ביכורים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bikkurim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה ביכורים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Bikkurim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..da749ed33cfa7bbc089b208dbf15ecc957061669
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,213 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Challah, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר מסכת מעשר שני. מסכת חלה. בשביל שאחר שמוציאין מן הזרע כל אלו המתנות שהם תרומה ומעשר ראשון ושני. ואז יטחנוהו. ועושין אותו קמח ולשין אותו. ואז יתחייב בחלה:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>חייבין בחלה</b>. פי' הר\"ב דאין בא לידי חמוץ אלא אלו בלבד. עיין בפי' הר\"ב מ\"ה פ\"ב דפסחים: \n",
+                    "<b>והכוסמין וכו'</b>. עיין בריש כלאים: \n",
+                    "<b>[*ומצטרפין זה עם זה</b>. עיין בפ\"ד מ\"ב]: \n",
+                    "<b>ואסורים בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר</b>. הכי גרסינן בספרים ובפירוש הרמב\"ם אבל הר\"ש גורס אסורים בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח. וכן נראה שהיא גירסת הר\"ב שהרי כתב ומלקצור לפני הפסח. וכן לשונו במנחות פ' רבי ישמעאל מ\"ז. ואין לומר דגורס ואסורין בחדש ומלקצור לפני הפסח. דהא בגמרא התם דף ע ע\"ב אמרינן בשלמא למ\"ד קודם הבאת העומר היינו דלא עריב וכו'. וכן גירסת רש\"י ותוס' שם. ולכאורה גירסא זו דבמשנה בחדש לפני העומר ומלקצור לפני הפסח נראית עקרית דלגירסת הספרים איכא למטעי דאסורים בחדש לפני הפסח והיינו קודם הפסח. אבל כשיגיע תחלת הפסח שרי. דהכי משמע לישנא דלפני הפסח כדתנן בסוף פ\"ז דנדרים. והא מלתא פשיטא דליתא. דמקרא מלא הוא (ויקרא כ״ג:י״ד) עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם. וזה בראשון לחול המועד. ואפי' למ\"ד משעת קצירה. מ\"מ למוצאי י\"ט הראשון הוא. הלכך בחדש מלפני העומר גרסינן. ופליגי התם בגמ' אי קצירת העומר אי הבאת העומר ומסיק כמאן דאמר הבאת העומר. דאי קצירת העומר לערבינהו וליתננהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר הואיל ותרוייהו אקודם קצירה קיימי וזו היא שיטת רש\"י וגרסתו בגמ'. ואני תמיה על הכ\"מ שבפ\"ז מהלכות תמידין על מ\"ש שם הרמב\"ם אסור לקצור בא\"י וכו' קודם קצירת העומר כתב שיש לתמוה דבגמ' משמע קודם הבאת העומר עכ\"ל. ותימה דלא פליגי אלא בחדש. אבל בקצירה ודאי כולי עלמא סברי קודם קצירה. והכי דייק מתני' לפני הפסח כמו שאפרש בסייעתא דשמיא. ועוד דאי אמרת קודם הבאה תקשה דלערבינהו וליתננהו. ואין ספק אצלי דדברי התוס' שכתבו דפלוגתייהו אמלקצור הטעהו לומר דמסקנת הגמרא קודם הבאה. דהא אמרי' בשלמא למ\"ד דקודם הבאה וכו'. אבל א\"א לומר כן דאדרבה למ\"ד קודם הבאה אם בקצירה אמרו קודם הבאה כ\"ש אכילת החדש דיאסור קודם הבאה קשיא דלערבינהו וליתננהו. לכך פשוט בעיני דלתוס' גרסינן איפכא בשלמא למ\"ד קודם קצירה וכו'. וכן נכון להגיה בדבריהם שצריך להיות ופריך תנן אסורים בחדש מלפני העומר ולקצור מלפני הפסח בשלמא למ\"ד קודם קצירת העומר היינו דלא קא עריב ותני להו. אלא למ\"ד קודם הבאת העומר לערבינהו וליתננהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר ע\"כ. נמצאת למד דלא מיבעיא לפרש\"י וגירסתו דל\"פ בקצירה דליכא משמעותא כלל בגמ' דקודם הבאה. אלא אפי' לדעת התוס' דפליגי בקצירה. אכתי משמעות הגמרא דקודם הקצירה לפי דלדבריהם על כרחינו הגירסא בהפך וכמו שכתבתי. ולפיכך צדקו דברי הרמב\"ם שכתב אסור לקצור בא\"י וכו' קודם קצירת העומר. וגרסי' מתני' ומלקצור לפני הפסח. ומשום דבלאו הכי אסור לקצור בי\"ט. ואי תני ומלקצור לפני העומר הוה משמע דמשום ראשית קצירכם הוא דאסור. והא בלאו הכי אסור משום י\"ט וכן כתבו שם רש\"י ותוספות. אבל בירושלמי ואסורין בחדש מלפני הפסח. אית תניי תני מלפני הפסח. ואית תניי תני מלפני העומר מאן דאמר מלפני הפסח מסייע לר' יוחנן. מאן דאמר מלפני העומר מסייע לחזקיה. דאמר ר' יונה בשם חזקיה בשעת הקרבן הקרבן מתיר. שלא בשעת הקרבן היום מתיר. ר' יוחנן אמר בין בשעת הקרבן בין שלא בשעת הקרבן היום מתיר. ופי' מלפני הפסח מלפני היום שבפסח שבו מביאין חדש למקדש. ולאפוקי מלפני העומר כחזקיה. ועיין מ\"ח פ\"ד דפסחים: \n",
+                    "<b>ואם השרישו</b>. פירש הר\"ב דכתיב אשר תזרע בשדה משעה שנזרע ונשרש בשדה. בגמ' פרק רבי ישמעאל (מנחות דף עא.) מדכתיב בשדה עד שיהא נקלט ונשרש בשדה. [*והך קרא דאשר תזרע בשתי הלחם כתיב ואזריעת העומר קאי דשתי הלחם לא שרו למקדש [אלא תבואה דשרי עומר להדיוט שרו שתי הלחם למקדש] כך פירש\"י שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייב בהכרת</b>. [*והכי מצינו בברייתא פרק הדיינים דף לט ע\"ב] ובסוף מכות דף כג ע\"ב [*שם] פירש [*תלמיד] רש\"י בהכרת לשון הכרת תכרת ע\"כ. כלומר דלא קרינן הה\"א בפת\"ח הא אי הכי לסגי ליה למתניתין לומר בכרת. אלא קרינן הה\"א בחירק ורומז לכרת דכתיב בקרא [*ובסדר המשנה שבירושלמי בהיכרת ביו\"ד וכן שם בגמרא בכמה דוכתי והרבה יש כן שם במסכת בכורים]: \n",
+                    "<b>הרי זה עובר בפסח</b>. פי' הר\"ב על בל יראה. אבל בריש פ\"ג דפסחים מפרש בענין אחר. ושם אפרש בסייעתא דשמיא: \n",
+                    "<b>הנודר מן הפת וכו' דברי ר\"מ וחכ\"א הנודר מן הדגן וכו'</b>. כן הנוסחא בספרים. ומלשון הר\"ב משמע דגרס בדברי ר\"מ הנודר מן הדגן אסור בכל המינים. וה\"ק ר\"מ במשנה ב פ\"ז דנדרים (דף נה.) הנודר מן הדגן אסור בכל אלא שלא מצאתי כן בשום נוסח. ולפי נוסחת הספרים פליגי רבנן אדיוקא דר\"מ דאיהו לא קאמר אלא הנודר מן הפת ומן התבואה שאינו אסור אלא בהן. וקאמרי רבנן דבנודר מן הדגן נמי דינא הכי שאינו אסור אלא בהן. ודברי הרמב\"ם מטין ג\"כ כנוסחת הספרים. שכתב ואין מחלוקת בין החכמים שהנודר מן הפת וכו'. וחולק ר\"מ *)לחכמים בנודר מן הדגן שחכמים אומרים אינו אסור אלא בה' מינין. ור\"מ אומר שהנודר מן הדגן אסור בכל וכו'. ועוד יתבאר [זה] מדעתם במסכת נדרים ע\"כ. ואי איתא דגרסי' לה הכא בהדיא מה היה צורך לראיה ממס' נדרים. [*ובמשנה של הפי' שהזכרתי הגירסא הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן. אבל הנודר מן הדגן אסור בכל המינין חוץ מפירות האילן דברי ר\"מ ע\"כ. ואף מלשון הרמב\"ם לא קשיא שאפשר שלא לראיה כתב ויתבאר עוד וכו' אלא לומר שכן יש עוד וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלקט וכו'</b>. פירש הר\"ב דכתיב ובא הלוי וגו'. עיין מה שכתבתי בריש מסכת מעשרות: \n",
+                    "<b>ומעשר ראשון שנטלה תרומתו</b>. מפרש בירושלמי שהקדימו בשבלים. ועיין בריש פ\"ז דברכות: \n",
+                    "<b>ומעשר שני והקדש שנפדו</b>. נראה לפרש כמ\"ש הר\"ב והר\"ש במ\"ה פ\"ק דתרומות. מעשר שני קמשמע לן כגון שהקדימו בשבלים. וכן משמע בירושלמי דהכא והביאו הר\"ש. וקודם שפדאו ממון גבוה הוא דהכי הלכתא כדפסק בפ\"ד דמעשר שני משנה ג. והקדש וגם מעשר שני כשמירחו הגזבר ואח\"כ פדאו ומשום הכי פטורין מן המעשרות. וטעמא דחייבים בחלה משום דמשעת הגלגול הוי חיובא דחלה. וכדמפרש רש\"י והר\"ב במסכת מנחות פ' ר' ישמעאל לענין מותר העומר: \n",
+                    "<b>ומותר העומר</b>. ירושלמי מתני' דלא כר\"ע בפ' ר' ישמעאל במנחות (דף סו): \n",
+                    "<b>ותבואה שלא הביאה שליש</b>. עי' בפירוש משנה ג פ\"ק דמעשרות. [*ועיין מה שהקשיתי על פירוש הר\"ב דהכא בפ\"ק דמסכת תרומות משנה ה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ופחות מחמשת רבעים</b>. לשון הר\"ב לפי ששיעור העיסה להתחייב בחלה היא ה' רביעים קמח ועוד ע\"כ. וכן כתב עוד בריש פ\"ק דפרה אבל משנתינו מוכחת דסברה דלא בעינן ועוד דאי לא תימא הכי לא הוה ליה למיתני פחות. וז\"ל הר\"ש ופחות מחמשת רבעים ודוקא פחות אבל מצומצמים חייב ע\"כ. ותנן נמי בפ\"ב משנה ו וריש פ\"ג דחמשת רביעים חייבים. ואף הר\"ב נקט הכי בלישניה פ\"ב משנה ה. ובפ\"ג משנה ה וח. ובריש פ\"ד. ופלוגתא דתנאי הוא במשנה ב פ\"ק דעדיות. ושם פוסק הר\"ב כחכמים דסברי דה' רבעים חייבים. וכן פסק הרמב\"ם. והתוס' פ\"ח דעירובין דף פג ע\"ב נסתפקו בזה משום דסתמא דגמרא דפרק כלל גדול (שבת עו:) ופ' אלו עוברין (פסחים מח:) נקט ה' רבעים ועוד משמע שכן הלכה:  ",
+                    "<b>והמדומע</b>. לפי מה שאכתוב בסוף פירקין דדימוע דרבנן מתני' בחלה בזמן הזה דרבנן. וכ\"כ הר\"ש דאי לאו הכי לא אתא דימוע דרבנן ופקעא חיובא דחלה דאורייתא וכן כתב עוד במשנה ב פ\"ג וריש פ\"ב דבכורים:  "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>חלות תודה ורקיקי נזיר</b>. וכן במשנה ה פ' שני דפסחים. ותלתא ברייתות בגמ' דהתם כולהו נקיטו בהך לישנא. ולא ידעתי טעם לדבר למה קרי לשל תודה חלות ולשל נזיר רקיקים הל\"ל חלות ורקיקי תודה ונזיר דשתיהן בשניהם. [*ונ\"ל ליישב קצת דלהכי קתני בלשון דצריכין לפרש דתני הך וה\"ה לאידך דהא קראי מוכחי דכתיבי חלות ורקיקים בתרווייהו כי היכי לגלאי ארישא דתהיה מתפרשת נמי בכה\"ג דמעיסה וה\"ה חליטה. וכן איפכא דתרי תנאי נינהו כדכתב הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם אין בשל אחת מהן כשיעור וכו'</b>. עיין ריש פרק ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומערבין בה</b>. פירש הר\"ב עירובי חצירות. וכן פירש הר\"ש. גם רש\"י פירש כן בפ\"ב דביצה דף כא. והרמב\"ם מפרש עירובי תתומין. ומשמע לכאורה דדוקא עירובי תחומין משום דדינו שבכל מה שמשתתפים במבוי מערבין בתחומין משא\"כ בעירובי חצרות שאין מערבין אלא בפת וכמפורש בריש פ\"ג דעירובין ופ\"ז מ\"י. אבל כי דייקת בה ליתא דהא טעמא דכולהו משום דכשהרועים אוכלים ממנה הוי פת. ועוד עיין בסמוך: \n",
+                    "<b>ומשתתפין בה</b>. עיין מ\"ש בסוף פ\"ק דדמאי וה\"נ איכא למימר דאי לא תנא משתתפין הוי אמינא דעירובין בתחומין דוקא שאין צריך פת להכי תני משתתפי' שאין צריך ג\"כ פת ולמאי תני עירובין אלא ש\"מ דאף לחצירות: \n",
+                    "<b>[*אינה חייבת בחלה</b>. פי' הר\"ב דכתיב וכו'. ולא של חיה וכלב מין חיה כדברי ת\"ק דסוף פ\"ח דכלאים והר\"ש הביא בל' ספרי זוטא של כלב אתיא ככולי עלמא אף לר\"מ דאמר שהוא מין חיה [צ\"ל בהמה]]: \n",
+                    "<b>[*מטמאה טומאת אוכלין</b>. פי' הר\"ב מטמאה עד שתפסל וכו'. עיין מה שכתבתי בפירוש זה הלשון במשנה ו פרק ח דמסכת טהרות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייבין עליה מיתה</b>. פירש הר\"ב זר האוכלן מזיד וכו'. ובתרומה כתיב ומתו בו כי יחללוהו וכן פירש הרמב\"ם והר\"ש והך קרא באוכל תרומה בטומאת הגוף הוא דכתיב. ותניא בסוף פרק הנשרפין דמפיק ליה מדסמיך להך קרא בתריה וכל זר לא יאכל קדש. ורש\"י בפרק הערל (יבמות דף עג) מפרש למתניתין בכהן טמא שאכל תרומה טהורה. ואולי משום דאשכחן לרב דפליג בהנשרפים (פג:) בזר שאכל תרומה וסבירא דלוקה משום דאני ה' מקדשם הפסיק הענין משום הכי מפרש למתני' דלא תקשה לרב והואיל וכן אין הכרע ממשנתנו אי בטמא אי בזר ולא ה\"ל לכ\"מ בפ\"ו מהלכות תרומות להביא ראיה ממנה לפסק הרמב\"ם שהזר במיתה. שאין ממנה ראיה דדלמא בטמא הוא מתני' והכי איתא בהדיא בירושלמי פ\"ב דבכורים מתני' פליגא על רב ומשני פתר לה בכהנים [פירוש טמאים] והא תנינן חומש וכי יש חומש בכהנים. ומשני פתר לה לצדדין היא מתני'. רישא בכהנים וסיפא בישראל: \n",
+                    "<b>ואסורים לזרים</b>. כתב הר\"ב בחנם היא שנויה וכו' ולר\"י דאמר חצי שיעור דאוריי' וכו'. כ\"כ הר\"ש מטעם הירוש' דפ\"ב דבכורים מתני' מסייע ליה לרבי יוחנן דאסורה לזרים פתר לה בפחות מכשיעור עכ\"ל. וקשה לי דהא אף למאן דאמר דחצי שיעור דרבנן לא בחנם היא שנויה דנוקים לה מדרבנן דהא הכי נמי תני רחיצת ידים דלאו דאורייתא אלא גזירה שביעית מי\"ח דבר שפירש הר\"ב במ\"ד פ\"ק דשבת. ואף דמוע פירש הר\"ש לעיל במ\"ד וכן בפ\"ב דבכורים דהוא מדרבנן וקראי דילפינן מינייהו כדפירש הר\"ב בפ\"ד דתרומות וריש פ\"ב דערלה אסמכתות נינהו וכן כתב הרמב\"ם בסוף פרק י\"ד מהל' תרומות שהוא מדרבנן. ושוב מצאתי כדברי בתוס' דפרק הערל (יבמות עג.) שכתבו בשם הערוך ערך טען דאסור לזרים אצטריך לחצי שיעור דאסור למאן דאמר מדרבנן ולמאן דאמר מדאורייתא עכ\"ל. והירושלמי מצאתי בזה הלשון מתני' מסייע לר\"י ואסורים לזרים פתר לה פחות מכשיעור. ונראה בעיני שטעות סופר יש וצ\"ל מתני' פליגא לר\"י וקאי אדלעיל מיניה ר\"ח בשם ר' יוחנן זר שאכל תרומה בעון מיתה וכו' מתני' פליגא על רב וכו'. ומשני לה כמו שהבאתיו לעיל. והשתא פריך מתני' על ר\"י מדקתני ואסורים לזרים שמע מיניה דאין כאן עון מיתה אלא איסור בעלמא. ומשני דר\"י פתר לה לאסורא בחצי שעור. ולא קאי השתא למימרא אי מדאורייתא אי מדרבנן. אלא קאמר דהכי פתר ללישנא דאסורים כי היכי דלא תקשה עליה דאין מיתה לזר האוכל תרומה: \n",
+                    "<b>[*וטעונין רחיצת ידים</b>. פירש הר\"ב הבא ליגע בהן וכו'. כמ\"ש הר\"ב בפ\"ק דשבת משנה ד בגזרה השביעית. ועי' בפרק שני דחגיגה מ\"ו מ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>והערב שמש</b>. עיין מ\"ש בריש מסכת ברכות: \n",
+                    "<b>המוקף</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ג פרק ד דתרומות: \n",
+                    "<b>ומן דבר הגמור</b>. עיין בפירוש הר\"ב סוף פרק קמא דתרומות ומה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>עד שישייר מקצת</b>. כתב הר\"ב דכתיב ראשית ובעינן שיהו שירים נכרין. כלומר דאי אין שירים אין כאן ראשית. ולשון הגמרא בפרק ראשית הגז ראשית ששיריה ניכרין. \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>בספינה</b>. פי' הר\"ב בספינה נקובה איירי. ועמ\"ש במ\"ב פ\"ק דערלה: \n",
+                    "<b>אמר רבי יהודה אימתי וכו'</b>. כתב הרמב\"ם וכבר בארנו כי בכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי שהוא מבאר למי שקדם לו ואינו חולק עליו. ע\"כ. והר\"ש כתב דבפ\"ק דגיטין מוכח דפליגי. ועיין שם דף ז בתוספות שכתבו דההיא דמוכח מינה דרבי יהודה דאמר אימתי שבא לחלוק ברייתא היא ולא משנתינו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שאינו יכול לעשות עסתו בטהרה</b>. פירש הר\"ב כגון שהוא טמא ואין שם מים וכו'. ופירש הר\"ש בשם ירושלמי ברחוק ד' מילין. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו. וכתב עוד דהיינו דוקא לפניו אבל [כן הוא בירושלמי] לאחריו אין מטריחין אותו כלל אפילו בשיעור מועט. אבל בחיבורו אינו מחלק בין לפניו ולאחריו. וכן הוא לפירוש רש\"י דהעור והרוטב בדף קכג: \n",
+                    "<b>ורבי עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים</b>. עיין בפירוש משנה ה פרק ד: \n",
+                    "<b>[*אבל קביים אין להם חלק בשם</b>. לשון הר\"ב ולא יהיה בה חלק לשם. וכן פירש הר\"ש ואין לשמים חלק בה. ומסיים בה ואית ספרים דגרסי' לזו קורא חלה לשם. ולזו קורא חלה לשם. אבל קבים אין בה חלק לשם ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שישוכו</b>. עיין רפ\"ד: \n",
+                    "<b>[*אף הרודה וכו'</b>. לדברי התוספות דפרק אלו עוברין (פסחים ד' מח:) גרסי' הרודה נותן לסל והסל וכו']: \n",
+                    "<b>הסל מצרפן</b>. [*טעמא מפורש בברייתא הביאה הרי\"ף בפרק אלו עוברין דכתיב (במדבר ט״ו:י״ט) והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו ופירש הר\"ן אלמא דזימנין דלא מחייב מעיסה ומחייב בתר הכי דהוי לחם והיינו על ידי צירוף סל]. ומ\"ש הר\"ב דלר' אליעזר בעי נגיעה נמי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כן כתב סמ\"ג עשין סימן קמ\"א. [*והא דכחב הר\"ב הלכה כר\"א גמרא פ\"ג דפסחים דף מח]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וגזל ביד כהן</b>. פירש הר\"ב שאם תשאר בידו יהיה סבור שעיסתו פטורה. הכי מסיק בפרק שני דקדושין דף מו. ופריך ותיהוי תרומה ויחזור ויתרום מי לא תנן [בפרק ה דדמאי משנה י] משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום [דהוי מפטור על החיוב כי הכא] הא אוקימנא בתרי מני [בשני כלים חד נקוב וחד לא] צאית. בחד מנא לא צאית. כגון חלת קמח על קמח: \n",
+                    "<b>[*אם יש בו כשיעור</b>. פירש הר\"ב ה' רבעים וכדתנן לקמן ועיין שם]: \n",
+                    "<b>וקפשה</b>. פירש הרמב\"ם כמו וכבשה וטעמו שאותיות גיכ\"ק וכן בומ\"ף מתחלפים במבטא: \n",
+                    "<b>ותיקן לאחרים</b>. שהאחרים העושים כן על פי הוראתו הרי הם שוגגים ולא מזידין שזקן זה לא קטיל קניא באגמא הוה אלא חכם היה שכן שם זקן בלשון הקודש [חכם] כמאמרם [קדושין לב:] בוהדרת פני זקן. ותדע דאי לאו הכי מאי מייתו אמרו לו ראיה ממי שאינו חכם וראוי להוראה. אלא שרבי יהושע הוא שאמר שבזה המעשה הוא שטעה אותו הזקן. ובטור יו\"ד סי' שכ\"ז פסק דלא כר' יהושע. והרמב\"ם פוסק בפירושו כר' יהושע. אבל מפרש בענין אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*חמשה</b>. רבעים. עיין מ\"ש בפרק קמא משנה ד]: \n",
+                    "<b>וסובן ומורסנן</b>. הר\"ב מפרש כאן כפירושו בפרק אחד עשר דתרומות משנה ה ובפרק שביעי דשבת מפרש נמי כפירוש רש\"י: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מעיסה שלא הורם חלתה</b>. כדי להפריש מן החייב על החייב. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ונותן פחות מכביצה</b>. פירש הר\"ב דאינו מטמא. ופירש\"י בסוטה דף ל' *) [*דמתרווייהו] מפרשי. [*ופירש הר\"ב דאינו מטמא כלומר] אע\"פ שהוא פחות מכביצה הרי הוא מקבל טומאה וכדתנן בריש פ\"ב דטהרות. ושם אאריך בזה בס\"ד. והרמב\"ם כתב שנוטל מהטמאה. וכ\"פ בחבורו פרק ז' מהלכות בכורים ופסק דאפילו כביצה שרי. וכדתני בברייתא בסוטה [*שם] בסוף פרק כשם ויהיב טעמא כדפירש רש\"י שם דהעיסה הראשונה לטומאה עושה לכביצה שני וקודם שקורא שם לחלה הויא עדיין כחולין ואין שני עושה שלישי בחולין ולכביצה עצמה רשאי לטמאה דמותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י. ועיין מ\"ש בסוף [*פרק ה] דמסכת שביעית [*ובמשנה ב פ\"ד דטבול יום]. ופסק בחבורו כר\"א דלא כמ\"ש בפירושו כחכמים. ועיין שם בכסף משנה. ומשנתינו דסברה דוקא פחות מכביצה כדפירש רש\"י שם באידך טעמא דלמא נגע חלה באמצעית אחר קריאת שם חלה. ותנא ברא לא חייש: \n",
+                    "<b>כדי שיטול מן המוקף</b>. עיין בפירוש מ\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים</b>. והכוסמים כחטין ושבולת שועל ושיפון כשעורים. רמב\"ם פרק ח' מהלכות בכורים: \n",
+                    "<b>[*ותטמטם בשעורים</b>. לשון הר\"ב לפי שעיסת השעורים מתפרדת וכו' אלא מטמטם ביד. וכן לשון הר\"ש ומסיים ועוזבו. והוא טעות סופר וצריך להיות ומערבו. ולדבריהם נראה לי דלשון מטמטם הוא מלשון ארמי כמו טמונון פלשתאי בפרשת תולדות. ואכתי ט' שניה למה באה שהיה לו לומר מטמם לכך נראה לי יותר מה שכתב הרא\"ש בפ' חלה וז\"ל. לפי שאין עיסת השעורים נדבקת יפה לפיכך נקראת לישתה טמטום]: \n",
+                    "<b>ובלבד שלא יהא שם חמשה רבעי קמח</b>. [*עיין מה שכתבתי בפרק קמא מ\"ד]. וכתב הר\"ב בשם הירושלמי שאם אמר הרי זו חלה וכו'. וכתב הר\"ש אע\"ג דחלה זו לא הוי' מוקף לקמח המתערב בעיסה אח\"כ. מ\"מ כיון דהויא עיקר העיסה מוקף. סגי בהכי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהמדומע פטור</b>. עיין מה שכתבתי בפ\"ק מ\"ד: \n",
+                    "<b>עד שלא גלגלה תעשה בטומאה</b>. וספק זה שנולד בה היינו ספק טומאה לחולין דהא עד שלא גלגלה אכתי לאו טבולין לחלה נינהו. הר\"ש ותוס' נדה פ\"ק דף ו. ומ\"ש הר\"ב דטעמא משום דאין כאן הפסד כהן ומשמע דאי לאו הכי הוי אסור לעשות בטומאה אפי' לחולין שעדיין אינם טבולים לחלה. כבר כתבתי בזה בסוף פרק חמישי דשביעית דטעמא דמ\"מ סופו לבא לידי חיוב חלה. ולפיכך אף למשנה אחרונה אסור לטמאו בידים. ולדברי הרמב\"ם שכתבתי שם אפי' לגרום נמי אסור: \n",
+                    "<b>תעשה בטהרה</b>. פירש הר\"ב דחולין הטבולים לחלה כחלה דמו. מפ' בגמ' דנדה ד\"ז כל שודאו מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה לאפוקי טבול יום כיון דלא מטמא ודאו חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה. כי היכי דלא תקשה אמ\"ב פ\"ד דמס' טבול יום. וה\"נ מתרצה מ\"ז פרק בתרא דנדה. ומ\"ש הר\"ב ותרומה תלויה צריכה שמור. לשון רש\"י הוא דפ\"ק דנדה אבל הר\"ב שפסק במ\"ח פ\"ח דתרומות כרבן גמליאל הוי ליה לכתוב ותרומה תלויה אסור לגרום לה טומאה. כ\"ש לטמאה בידים. והכי לישנא דגמ' נדה. חולין הטבולים לחלה כחלה דמו ואסור לגרום טומאה לחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבשעת חובתה היתה פטורה</b>. פי' הר\"ב דגלגול הקדש פוטר דכתיב עריסותיכם ולא של הקדש. ואע\"ג דבפ' דלעיל מ\"ו דריש ליה. הא אמרינן במנחות דף סז דתרי עריסותיכם כתיבי. והרמב\"ם הביא ספרי. תרימו תרומה. את שמורם ממנו קדש. והנשאר חול. ולא שזה וזה קדש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כיוצא בו המקדיש וכו'</b>. משנה זו שנויה כבר בפ\"ד ממס' פאה מ\"ח. ועיין מ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כשיעור חלה</b>. פי' הר\"ב שהן ה' רביעי'. ועיין מ\"ש בפ\"ק מ\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נעשית</b>. רוצה בו נתגלגלה בחטים. ונטמטמה בשעורים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואם ספק חייב</b>. פי' הר\"ב ומוכרה לכהן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכן משמע בירושלמי. ולפי מה שכתבתי בשם התוס' בריש דמאי. י\"ל דלהכי מוכרה לכהן משום דהוי דבר מרובה א' מכ\"ד משא\"כ תרומת מעשר שהוא א' ממאה. ועוד י\"ל דהכא עיסה בחזקת פטורה קיימה משא\"כ פירות של עם הארץ דבחזקת חייבין הן. וכה\"ג איכא שינויא בגמ' פ\"י דחולין לענין ממונא. כמ\"ש שם בס\"ד. אלא אכתי צריכין לתירוץ התוספות שם. דאמאי פטרינן ממעשרות. ואמרינן המוציא מחברו עליו הראיה: \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור</b>. לכאורה דוקא הכא פליג. והכי אמרינן בירושלמי חבריא בשם ר\"א מודה ר\"ע לחכמים בעיסת הדיוט שגלגולה טבלה רבי הילא בשם ר\"א מודה ר\"ע לחכמים בעיסת הקדש שגלגולה פוטרה. אבל הרמב\"ם הביא ספרי אין מפרישין עד שתגמר מלאכתה. איזהו גמר מלאכתה. קרימתה בתנור דברי ר\"ע. ע\"כ. משמע דבכל חלה קאמר שזהו גמר מלאכתה. וכן מוכח יותר למעיין [שם] בספרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייבת בחלה</b>. ויוצא בה וכו'. עיין ריש פ\"ק מ\"א ב ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אם יש לו וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב כשיעור חלה. עיין מ\"ש בזה בפ\"ק מ\"ד]: \n",
+                    "<b>מוציא חלה אחת על הכל</b>. עיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוציא תרומה וכו'</b>. היינו לתקן את שלו. אבל זיתי נקוף וענבי עוללות יכול לתקן בדרך אחר. כדתנן במ\"ב פ\"ה דפאה. וז\"ש הרמב\"ם בפירושו ובלי ספק שיכול לחזור וליקח ולקנות מן העניים זיתי נקוף וכו'. הוא על הדרך שנזכר בפאה: \n",
+                    "<b>לכל</b>. והיינו הא דתנן במ\"ז פ' בתרא דדמאי. כי כן כתב שם הר\"ש. וכך הם דברי הרמב\"ם ריש פ\"ת מהלכות מעשר: \n",
+                    "<b>לפי חשבון</b>. כתב הר\"ב אבל תרומה ותרומת מעשר וכו' וצריך שיתן הכל לכהן. והר\"ש נסתפק בכאן אם יתן בחנם או שמוכר לו היתר לפי חשבון. וכבר כתבתי בזה בריש דמאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטבל אוסר כל שהוא</b>. פי' הר\"ב כהתירו כך איסורו. הכי איתא בסוף ע\"ז דף עג ולפי זה דוקא טבול לתרומה גדולה דחטה אחת פוטרת כל הכרי. אבל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר לא. ומיהו התו' הביאו ירושלמי דיהיב טעמא אחרינא משום דהוי דבר שיש לו מתירין [שיכול להפריש עליהן ממקום אחר כדתנן בסמוך] ואפי' באלף לא בטיל. [וכמ\"ש במ\"ב פ\"ב דבכורי'] וכתבו דמ\"מ צריכין לטעמא דכהתירו וכו' משום דמטעם דיש לו מתירין לא היה נאסר אלא כשהבעלי' בעיר. דאז יש לו מתירין שהבעלי' יכולין להפריש. אבל אי ליכא בעיר [אע\"ג שיכול לילך למקום שהבעלים שם. מ\"מ] כיון שיש טורח והוצאה. הוי כשאין לו מתירין עכ\"ד. ודברי הירו' איתנהו נמי בבבלי סוף פ\"ז ממס' נדרים [דף נח.]: \n",
+                    "<b>ושלא במינו בנותן טעם</b>. דלא אמרו דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אלא במינו. ועמ\"ש במ\"ד פרק בתרא דביצה\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[שני קבים</b>.  כתב הר\"ב סתם מתני' כב\"ה וכו'. עמש\"כ בפ\"ק מ\"ד.]:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו במינו וכו'</b>. עיין ריש כלאים ובפירוש הר\"ב מ\"ז פ\"י דמנחות: \n",
+                    "<b>[*ר' יוחנן בן נורי אומר וכו'</b>. כ' הר\"ב והלכה כר' יוחנן בן נורי. וכן כתב הרמב\"ם. וטעמא כתב הכסף משנה פרק ז' מהלכות בכורים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וקב אורז או קב תרומה באמצע</b>. ונושך בזה ובזה. הר\"ש והרמב\"ם. ובירושל' אילו תנן אורז ולא תנן תרומה [*אמרינן אורז ע\"י שאינו ממינו [אינו] מצטרף תרומה ע\"י שהוא ממינו מצטרף הוי צורכא מיתני תרומה או אילו תנינן תרומה ולא תנינן אורז] אמרינן תרומה ע\"י שאין נגררת אינו מצטרף. כלומר אורז נגרר כדתנן לעיל דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים אוסרים</b>. פי' הר\"ב שהרואה סבור שמותר לתרום מן החדש וכו'. כך מפרש בירושלמי מכח קושיא דכמו דחטין וכוסמין שהן שני מינין ע\"י שהן דומין מצטרפין. חדש וישן לא כ\"ש. ואיסורא דאין תורמין מן החדש וכו' תנן לה במ\"ה פ\"ק דתרומות: \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר חלה</b>. פי' הר\"ב והוא שהשלים וכו'. דאי לא תימא הכי תקשה דידיה אדידיה ממשנה ג פ\"ב דאומר אל יעשנה קבים. ירושלמי שם: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי וכו'</b>. פי' הר\"ב הרוצה ללוש כמה עיסות של דמאי טמא יכול לקבוע חלתן וכו'. משמע דברוצה לתקן עיסות הדמאי מן החלות איירי מתני'. וכן כתב הרמב\"ם בהדיא בסוף פ\"ז מהלכות בכורים במה דברים אמורים כשהיו אותם העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה חלה מהן אי לא הורמה שחלת דמאי נטלת מן הטהור וכו' ע\"כ. ותימה על הר\"ב דמסיים ואומר וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ ומאכילה לעניים וכו' דהתם ודאי לא הופרשה החלה שהרי עדיין לא נתחייבה בחלה כשהיתה התבואה ביד עם הארץ ומאי ספק חלה איכא. איברא דהר\"ש מפרש כך למתני' ברם איהו לשיטתיה אזיל דמקשה וז\"ל ותימה מה היא חלת דמאי. אי בלוקח עיסה או לחם מעם הארץ דמפריש חלה משום דשמא לא הפרישה עם הארץ. היכן מצינו דנחשדו עמי הארץ על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומאי שנא חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דהוו סברי דלא הוי במיתה משום תרומת מעשר דאית בה כל זמן שלא קרא עליו שם מעשר. ויש לפרש דחלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי שלקח תבואה מעם הארץ וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ואותה חלה אסורה באכילה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי. דהא דתנן בפ\"ק דדמאי חלת עם הארץ והמדומע פטורין מן הדמאי [מפורש שם בס\"ד] הלכך בשאר דוכתי מחייב חלת דמאי במעשרות ובאותו תיקון מניח להיות מפריש עליה וכו'. וכי תימא היכי איתרמי שהפריש את החלה עד שלא עישר את הדמאי. זמנין דמיתרמי הכי. כההיא דאמר מאכילין את העניים דמאי. והכהן שאכל את החלה זקוק לעשר אם הוא עשיר עכ\"ל. ובדוחק יש לפרש תחלת דברי הר\"ב גם על דרך פירוש הר\"ש. ולהרמב\"ם צריך יישוב לקושית הר\"ש דלא מצינו שנחשדו וכו' דבסוף פרק ח' מהלכות בכורים פוסק דלא נחשדו אלא בחוצה לארץ אבל בסוריא לא. ומשמע ודאי דכ\"ש בא\"י דלא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסוריא</b>. פי' הר\"ב ארצות שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת א\"י וכן פי' בכמה דוכתי. וטעמא מפרש בירושלמי דריש פ\"ב לפי שהיה דוד מניח ספרי א\"י ומכבש ספרי חוצה לארץ. אבל אילו כבש כל ארץ כנען לגבולותיה ואח\"כ כבשן היה כבושו כמו בא\"י לכל דבר. ומפרש הרמב\"ם בפרק ראשון מה' תרומות כיון שהיה מלך ישראל וע\"פ ב\"ד הגדול היה עושה שא\"י הוא מכבוש מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל באיזה ארץ שתהיה ואם יחיד או שבט כבשו אפי' בארץ שנתנה לאברהם אינה נקראת א\"י כדי שינהגו בה כל המצות: \n",
+                    "<b>ור\"ג פוטר</b>. עיין מ\"ה פ\"ה דמעשרות: \n",
+                    "<b>שתי חלות</b>. עיין במשנה דלקמן בדין שתי חלות דחוצה לארץ והכי הוי דינא בסוריא לר\"ג כדפסק הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות בכורים: \n",
+                    "<b>חזרו לנהוג וכו'</b>. פי' הר\"ב משום דקיימא לן שעושה כקולי דמר וכו'. היכי דסתרי אהדדי כי הכא. וכדמסיק בפ\"ק דערובין ד\"ז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכזיב ועד הנהר וכו'</b>. עיין מה שכתבתי בארוכה ברפ\"ז דשביעית: \n",
+                    "<b>שתי חלות</b>. ולא מצינו בתרומה שיאמרו להפריש שתי תרומות מסקין התוס' בר\"פ כל הבשר בחולין [דף קד.] ובפרק עד כמה במסכת בכורות [דף כז] משום דבחלה יש לחוש יותר שלא תשתכח תורת חלה משום דשייכא בכל אדם המגלגל עיסתו. אבל תרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות וממרחי תבואות: \n",
+                    "<b>ואחת לכהן</b>. פירש הר\"ב לפי שאין טומאת החלה הראשונה מפורסמת וכו'. ובדין שלישי פירש שארץ העמים טמאה ממש. וכן דברי הרמב\"ם בחיבורו פרק ה' מהלכות בכורים. ועיין מה שכתבתי במשנה י: \n",
+                    "<b>של אור יש לה שיעור</b>. פירש הר\"ב מפני שזאת הארץ היתה קדושה כבר נראית חלתה כשל תורה. ואף במקומות שכבשו עולי בבל אינה מן התורה ואפילו בימי עזרא דדרשינן בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם וכדפסק הרמב\"ם בפ' חמישי מהלכות בכורים. ואף הראב\"ד שחולק עליו בתרומה בפרק א' מהלכות תרומה מודה הוא בחלה. ואפילו הכי לא אמרו בארץ ישראל אלא חלה אחת הואיל ואין הארץ טמאה: \n",
+                    "<b>יש לה שיעור</b>. פירש הר\"ב כשיעור שמפרישין מעיסה טמאה אחד מכ\"ד או ממ\"ח. גם הרמב\"ם בפירושו כתב ולפיכך צריך להוציא כשיעור שזכרנו. והוא חלק מכ\"ד או חלק ממ\"ח. ודבר תמוה דמאי שנא מדין השלישי דכתבו בו אחד ממ\"ח. והר\"ב נתן טעם דהוי דין עיסה שנטמאה באונס [כדתנן סוף פרק ב']. ואין סברא לחלק בין טומאת ארץ העמים לטומאת ארץ שלא כבשו עולי בבל. ושיהיה לנו בו ספק שמא שנחשב אותה ארץ למטמא במזיד ויתחייב אחד מכ\"ד. דאדרבה איפכא מסתברא שהדר באותה ארץ יותר יהא נחשב לאונס בטומאתו. מהדר בארץ העמים. ולהרמב\"ם אצל מה שאמר אחד מכ\"ד או ממ\"ח לא הזכיר טעם כשיעור שמפרישין מעיסה טמאה. יש לומר שסובר דהואיל והוא מכבוש עולי מצרים אמר שיש לה דין עיסה טהורה לענין השיעור. ונתן שני שיעורים האחד לעיסת בעל הבית. והאחד לעיסת נחתום. ומכל מקום בחיבורו פרק ה' מהלכות בכורים כתב גם בכבוש עולי בבל אחד ממ\"ח בלבד. [*אמנם אפשר להגיה בדברי הר\"ב שז\"ש טמאה צריך להיות טהורה והשתא מעיקרא לא קשיא ולא מידי]: \n",
+                    "<b>ואסורה לזבים ולזבות</b>. פירש הר\"ב רבנן קאמרי ליה דאילו לרבי יוסי שריא לזבים ולזבות וכו'. ורישא וטבול יום אוכלה מוקי לה הר\"ב בטבל לקריו. ויש לדקדק הך איסורא דזבים וזבות במאי מוקים לה אי בדלא טבלי פשיטא השתא בעל קרי שאין טומאתו חמירה כמו זבים וכו' קאסרי כשאינו טבול. כל שכן הני. והוי זו ואין צריך לומר זו. ועוד דאם כן בין לרבנן בין לרבי יוסי אין חלוק בין בעל קרי לזבים וכו'. ואמאי חלקינהו ולא תננהו בהדי הדדי. ואי בדטבלי נמי אסרי קשיא מאי שנא דגבייהו אסרינן בטבלי ולא כן בבעל קרי והרי שניהם צריכים הערב שמש. ושמא יש לומר הואיל וטומאתן חמורה החמירו לאכול אפילו חלת חוצה לארץ הראשונה עד שיעריב שמשן. אבל מדברי הראב\"ד בפ\"ה מהלכות בכורים ופ\"ז מהלכות תרומה מוכח דסובר דלעולם אסורה לזבים אפי' אחר שטבלו והעריב שמשן שלא הזכיר להם שום צד היתר. ואפשר שזהו דעת הר\"ב וכבר תמה הכסף משנה למה יחמירו על הזבים וכו' אחר שטבלו. ועוד קשיא לי על פירוש הר\"ב שמפרש דלר\"י שריא לזבים ולזבות כמו לבעל קרי. דאי הכי א\"כ לפלוג וליתני הכי רבי יוסי אומר חלה אחת. ואין סברא לומר דכשאין כאן כהן כלל סבירא ליה שמשליכה לאור ומפריש אחרת ומניחה עד שיבא כהן דלמה נחמיר בחוצה לארץ יותר מבארץ ישראל אם אין כאן כהן. ושמא משום דבארץ ישראל הטהורה אין יכולין לשרוף החלה מוטב להניח אותה ואין להפריש אחרת. והרמב\"ם פוסק דזבים וכו' מותרים אחר שטבלו כמו בעל קרי ודין אחד להם. ולדבריו נפרש דהך סיפא ר' יוסי אמרה וכן משמע בפירושו. וכן הכריחו התוספות והרא\"ש דפרק כל הבשר וז\"ל הרא\"ש (ומותר) [צ\"ל ואסורה] לזבים בירושלמי ה\"ג לר\"י נצרכה דאע\"ג דמתירה לבעל קרי אסר לה להני בלא טבילה דעל כרחך בלא טבילה איירי. דאי כשטבלו מיירי לרבנן נמי נצרכה אלא ודאי הכי נמי שרו כי היכי דשרי טבול יום דבעל קרי אע\"ג דטומאה יוצאה מגופו דאין לחלק אחר שטבלו בין טומאה חמורה לטומאה קלה כי היכי דפליג רבי יוסי קודם שטבל עכ\"ל: \n",
+                    "<b>ונתנת לכל כהן</b>. מ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם הוא מהירושלמי. ומה שהקשה הר\"ב נראה בעיני דלא קשיא דאף הרמב\"ם לא אמר אלא במי שלא קבל עליו דברי חברות לענין טומאה וטהרה. וזה אפילו בתלמיד חכם כמו שמפורש במ\"ג פרק ב דדמאי. ולמי שלא קבל עליו קרי ליה עם הארץ בההיא מתני'. ועוד בסוף פרק ב דחגיגה בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. והיינו במי שלא קבל עליו דברי חברות אף על פי שישנו בתורה ובמצות כמ\"ש הרמב\"ם בריש פרק י' מהלכות טומאת משכב ומושב. וכן תראה מלשון הרמב\"ם שכתב לפי שאינה כל כך באזהרה שלא תנתן לעם הארץ וניחוש שמא יאכלנו בטומאה כיון שהיא טמאה בארץ העמים וכן כתב ג\"כ בפירוש משנה דלקמן והטעם שלא נקדים באלו המתנות כהן חבר על זולתו לפי שאין בהן קדושה ולא נחוש שמא יטמאו אותם עמי הארץ ע\"כ. וגם בחבורו פ\"ה מהלכות בכורים כתב על חלת חוצה לארץ ונותנין אותה לכהן עם הארץ מפני שהיא טמאה באויר ארץ העמים: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ולא קבלו ממנו</b>. פירש הר\"ב לשרפן אי אפשר לפי שאין טומאה זו ידועה וכו'. ולעיל במשנה ח בדין השלישי מפרש דטומאת ארץ העמים היא טומאה ידועה דדוקא אותו חלק מן הארץ שלא כבשו עולי בבל מקרי טומאה שאינה ידועה. ומצאתי בספר כפתור ופרח פרק י\"א שכתב למערב ירושלים דרומי כשלש שעות הוא ביתר ע\"כ. ואם לביתר שבמשנתנו נתכוין נוכל לומר דגם בכלל ארץ ישראל שלא כבשו עולי בבל היא שהרי סמוכה לירושלים היא ומהארץ תחשב. אבל באלכסנדריא קשיא לפי שהיא לערך תשעים פרסאות ארצנו למערב ארץ ישראל כפי מה שראיתי במפות העולם. וגם נראה שביתר זו היא אותה ששנינו בסוף תענית. ואין סברא שהיתה קרובה כל כך לירושלים. [*ובפ' הניזקין (גיטין דף נז) דביתר רחוקה מיל מים הגדול] ובעל כפתור ופרח לא לזו נתכוין. ועוד שהרמב\"ם כתב בכל חלת חוצה לארץ שהובאה לארץ ישראל שמניחה עד הפסח ותשרף כתרומה. ובספ\"ב מהלכות תרומה כתב ולא תשרף שלא יאמרו תרומה שאינה נטמאת נשרף וכו' אלא מניחן וכו' או עד שיבא ערב פסח וכו'. וצ\"ל דאע\"ג דכשהיא בארץ העמים הויא טומאה ידועה ונשרפת מ\"מ כשהובאה לארץ ישראל מיקרי אינה ידועה דלאו כ\"ע ידעי מאיזה מקום הובאת אם מארץ העמים אם מהארץ שלא כבשו עולי בבל: \n",
+                    "<b>הביאו בכוריה' [קודם עצרת] ולא קבלו מהם</b>. כ' הר\"ש ובירוש' מפרש דהחזירום ופריך אמאי לא קבלו ממנו והתנן בפרק רבי ישמעאל דמנחות שאם הביא קודם לשתי הלחם כשר. ומשני שנייא היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה מפני שאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם. אי נמי משום דמנכרא מלתא טובא ע\"כ. ולשון הרמב\"ם בפ\"ב מהל' בכורים. אין מקבלים אלא יניחם עד שתבא עצרת ויקרא עליהן. וכתב הכ\"מ שכן כתוב בתוספתא בריש בכורים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העלה בכורות [מבבל] ולא קבלו ממנו.</b> כתב הר\"ש בירוש' פריך ולא תנן בסוף פ\"ג דתמורה ואם באו תמימים יקרבו ומשני שנייא היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה וכו' כמ\"ש לעיל. ובבבלי דתמורה משני רב חסדא הא ר' ישמעאל. הא רבי עקיבא. ובפרק א' מהלכות בכורות פסק הרמב\"ם דאם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב. [*והעתיקו הר\"ב שם בתמורה]: ",
+                    "<b>הביא בכורים יין ושמן ולא קבלו ממנו.</b> פירש הר\"ב לפי שלא בצרום מתחלה וכו'. דלא תקשה אדתנן בפרק בתרא דתרומות. ירושלמי. והרמב\"ם מפרש דמתני' (דהכא) [דהתם] רבי יהודה ואינה הלכה. וכבר תמה עליו הכסף משנה פרק ב מהלכות בכורים: ",
+                    "<b>הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים.</b> ומכל מקום תרומה אין מביאין מסוריא לארץ ישראל. דבסוף פרק ו ממסכת שביעית פסקו הר\"ב והרמב\"ם דאין הלכה כרבי שמעון שאומר דמסוריא מביאין. וטעמא בירושלמי דבתרומה חוששין שמא יהיו הכהנים מרדפים אחריה ויצאו לחוצה לארץ. אבל הבכורים. הבעלים מחוייבים להביאם לירושלים: ",
+                    "<small>סליק מסכת חלה </small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חלה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה חלה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Challah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dc3bedea3bcaf97a85699600758398308e3d19fa
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,209 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Challah",
+    "text": {
+        "Mishnah Challah, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר מסכת מעשר שני. מסכת חלה. בשביל שאחר שמוציאין מן הזרע כל אלו המתנות שהם תרומה ומעשר ראשון ושני. ואז יטחנוהו. ועושין אותו קמח ולשין אותו. ואז יתחייב בחלה:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>חייבין בחלה</b>. פי' הר\"ב דאין בא לידי חמוץ אלא אלו בלבד. עיין בפי' הר\"ב מ\"ה פ\"ב דפסחים: \n",
+                    "<b>והכוסמין וכו'</b>. עיין בריש כלאים: \n",
+                    "<b>[*ומצטרפין זה עם זה</b>. עיין בפ\"ד מ\"ב]: \n",
+                    "<b>ואסורים בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר</b>. הכי גרסינן בספרים ובפירוש הרמב\"ם אבל הר\"ש גורס אסורים בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח. וכן נראה שהיא גירסת הר\"ב שהרי כתב ומלקצור לפני הפסח. וכן לשונו במנחות פ' רבי ישמעאל מ\"ז. ואין לומר דגורס ואסורין בחדש ומלקצור לפני הפסח. דהא בגמרא התם דף ע ע\"ב אמרינן בשלמא למ\"ד קודם הבאת העומר היינו דלא עריב וכו'. וכן גירסת רש\"י ותוס' שם. ולכאורה גירסא זו דבמשנה בחדש לפני העומר ומלקצור לפני הפסח נראית עקרית דלגירסת הספרים איכא למטעי דאסורים בחדש לפני הפסח והיינו קודם הפסח. אבל כשיגיע תחלת הפסח שרי. דהכי משמע לישנא דלפני הפסח כדתנן בסוף פ\"ז דנדרים. והא מלתא פשיטא דליתא. דמקרא מלא הוא (ויקרא כ״ג:י״ד) עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם. וזה בראשון לחול המועד. ואפי' למ\"ד משעת קצירה. מ\"מ למוצאי י\"ט הראשון הוא. הלכך בחדש מלפני העומר גרסינן. ופליגי התם בגמ' אי קצירת העומר אי הבאת העומר ומסיק כמאן דאמר הבאת העומר. דאי קצירת העומר לערבינהו וליתננהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר הואיל ותרוייהו אקודם קצירה קיימי וזו היא שיטת רש\"י וגרסתו בגמ'. ואני תמיה על הכ\"מ שבפ\"ז מהלכות תמידין על מ\"ש שם הרמב\"ם אסור לקצור בא\"י וכו' קודם קצירת העומר כתב שיש לתמוה דבגמ' משמע קודם הבאת העומר עכ\"ל. ותימה דלא פליגי אלא בחדש. אבל בקצירה ודאי כולי עלמא סברי קודם קצירה. והכי דייק מתני' לפני הפסח כמו שאפרש בסייעתא דשמיא. ועוד דאי אמרת קודם הבאה תקשה דלערבינהו וליתננהו. ואין ספק אצלי דדברי התוס' שכתבו דפלוגתייהו אמלקצור הטעהו לומר דמסקנת הגמרא קודם הבאה. דהא אמרי' בשלמא למ\"ד דקודם הבאה וכו'. אבל א\"א לומר כן דאדרבה למ\"ד קודם הבאה אם בקצירה אמרו קודם הבאה כ\"ש אכילת החדש דיאסור קודם הבאה קשיא דלערבינהו וליתננהו. לכך פשוט בעיני דלתוס' גרסינן איפכא בשלמא למ\"ד קודם קצירה וכו'. וכן נכון להגיה בדבריהם שצריך להיות ופריך תנן אסורים בחדש מלפני העומר ולקצור מלפני הפסח בשלמא למ\"ד קודם קצירת העומר היינו דלא קא עריב ותני להו. אלא למ\"ד קודם הבאת העומר לערבינהו וליתננהו אסור בחדש ולקצור לפני העומר ע\"כ. נמצאת למד דלא מיבעיא לפרש\"י וגירסתו דל\"פ בקצירה דליכא משמעותא כלל בגמ' דקודם הבאה. אלא אפי' לדעת התוס' דפליגי בקצירה. אכתי משמעות הגמרא דקודם הקצירה לפי דלדבריהם על כרחינו הגירסא בהפך וכמו שכתבתי. ולפיכך צדקו דברי הרמב\"ם שכתב אסור לקצור בא\"י וכו' קודם קצירת העומר. וגרסי' מתני' ומלקצור לפני הפסח. ומשום דבלאו הכי אסור לקצור בי\"ט. ואי תני ומלקצור לפני העומר הוה משמע דמשום ראשית קצירכם הוא דאסור. והא בלאו הכי אסור משום י\"ט וכן כתבו שם רש\"י ותוספות. אבל בירושלמי ואסורין בחדש מלפני הפסח. אית תניי תני מלפני הפסח. ואית תניי תני מלפני העומר מאן דאמר מלפני הפסח מסייע לר' יוחנן. מאן דאמר מלפני העומר מסייע לחזקיה. דאמר ר' יונה בשם חזקיה בשעת הקרבן הקרבן מתיר. שלא בשעת הקרבן היום מתיר. ר' יוחנן אמר בין בשעת הקרבן בין שלא בשעת הקרבן היום מתיר. ופי' מלפני הפסח מלפני היום שבפסח שבו מביאין חדש למקדש. ולאפוקי מלפני העומר כחזקיה. ועיין מ\"ח פ\"ד דפסחים: \n",
+                    "<b>ואם השרישו</b>. פירש הר\"ב דכתיב אשר תזרע בשדה משעה שנזרע ונשרש בשדה. בגמ' פרק רבי ישמעאל (מנחות דף עא.) מדכתיב בשדה עד שיהא נקלט ונשרש בשדה. [*והך קרא דאשר תזרע בשתי הלחם כתיב ואזריעת העומר קאי דשתי הלחם לא שרו למקדש [אלא תבואה דשרי עומר להדיוט שרו שתי הלחם למקדש] כך פירש\"י שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייב בהכרת</b>. [*והכי מצינו בברייתא פרק הדיינים דף לט ע\"ב] ובסוף מכות דף כג ע\"ב [*שם] פירש [*תלמיד] רש\"י בהכרת לשון הכרת תכרת ע\"כ. כלומר דלא קרינן הה\"א בפת\"ח הא אי הכי לסגי ליה למתניתין לומר בכרת. אלא קרינן הה\"א בחירק ורומז לכרת דכתיב בקרא [*ובסדר המשנה שבירושלמי בהיכרת ביו\"ד וכן שם בגמרא בכמה דוכתי והרבה יש כן שם במסכת בכורים]: \n",
+                    "<b>הרי זה עובר בפסח</b>. פי' הר\"ב על בל יראה. אבל בריש פ\"ג דפסחים מפרש בענין אחר. ושם אפרש בסייעתא דשמיא: \n",
+                    "<b>הנודר מן הפת וכו' דברי ר\"מ וחכ\"א הנודר מן הדגן וכו'</b>. כן הנוסחא בספרים. ומלשון הר\"ב משמע דגרס בדברי ר\"מ הנודר מן הדגן אסור בכל המינים. וה\"ק ר\"מ במשנה ב פ\"ז דנדרים (דף נה.) הנודר מן הדגן אסור בכל אלא שלא מצאתי כן בשום נוסח. ולפי נוסחת הספרים פליגי רבנן אדיוקא דר\"מ דאיהו לא קאמר אלא הנודר מן הפת ומן התבואה שאינו אסור אלא בהן. וקאמרי רבנן דבנודר מן הדגן נמי דינא הכי שאינו אסור אלא בהן. ודברי הרמב\"ם מטין ג\"כ כנוסחת הספרים. שכתב ואין מחלוקת בין החכמים שהנודר מן הפת וכו'. וחולק ר\"מ *)לחכמים בנודר מן הדגן שחכמים אומרים אינו אסור אלא בה' מינין. ור\"מ אומר שהנודר מן הדגן אסור בכל וכו'. ועוד יתבאר [זה] מדעתם במסכת נדרים ע\"כ. ואי איתא דגרסי' לה הכא בהדיא מה היה צורך לראיה ממס' נדרים. [*ובמשנה של הפי' שהזכרתי הגירסא הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן. אבל הנודר מן הדגן אסור בכל המינין חוץ מפירות האילן דברי ר\"מ ע\"כ. ואף מלשון הרמב\"ם לא קשיא שאפשר שלא לראיה כתב ויתבאר עוד וכו' אלא לומר שכן יש עוד וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלקט וכו'</b>. פירש הר\"ב דכתיב ובא הלוי וגו'. עיין מה שכתבתי בריש מסכת מעשרות: \n",
+                    "<b>ומעשר ראשון שנטלה תרומתו</b>. מפרש בירושלמי שהקדימו בשבלים. ועיין בריש פ\"ז דברכות: \n",
+                    "<b>ומעשר שני והקדש שנפדו</b>. נראה לפרש כמ\"ש הר\"ב והר\"ש במ\"ה פ\"ק דתרומות. מעשר שני קמשמע לן כגון שהקדימו בשבלים. וכן משמע בירושלמי דהכא והביאו הר\"ש. וקודם שפדאו ממון גבוה הוא דהכי הלכתא כדפסק בפ\"ד דמעשר שני משנה ג. והקדש וגם מעשר שני כשמירחו הגזבר ואח\"כ פדאו ומשום הכי פטורין מן המעשרות. וטעמא דחייבים בחלה משום דמשעת הגלגול הוי חיובא דחלה. וכדמפרש רש\"י והר\"ב במסכת מנחות פ' ר' ישמעאל לענין מותר העומר: \n",
+                    "<b>ומותר העומר</b>. ירושלמי מתני' דלא כר\"ע בפ' ר' ישמעאל במנחות (דף סו): \n",
+                    "<b>ותבואה שלא הביאה שליש</b>. עי' בפירוש משנה ג פ\"ק דמעשרות. [*ועיין מה שהקשיתי על פירוש הר\"ב דהכא בפ\"ק דמסכת תרומות משנה ה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ופחות מחמשת רבעים</b>. לשון הר\"ב לפי ששיעור העיסה להתחייב בחלה היא ה' רביעים קמח ועוד ע\"כ. וכן כתב עוד בריש פ\"ק דפרה אבל משנתינו מוכחת דסברה דלא בעינן ועוד דאי לא תימא הכי לא הוה ליה למיתני פחות. וז\"ל הר\"ש ופחות מחמשת רבעים ודוקא פחות אבל מצומצמים חייב ע\"כ. ותנן נמי בפ\"ב משנה ו וריש פ\"ג דחמשת רביעים חייבים. ואף הר\"ב נקט הכי בלישניה פ\"ב משנה ה. ובפ\"ג משנה ה וח. ובריש פ\"ד. ופלוגתא דתנאי הוא במשנה ב פ\"ק דעדיות. ושם פוסק הר\"ב כחכמים דסברי דה' רבעים חייבים. וכן פסק הרמב\"ם. והתוס' פ\"ח דעירובין דף פג ע\"ב נסתפקו בזה משום דסתמא דגמרא דפרק כלל גדול (שבת עו:) ופ' אלו עוברין (פסחים מח:) נקט ה' רבעים ועוד משמע שכן הלכה:  ",
+                    "<b>והמדומע</b>. לפי מה שאכתוב בסוף פירקין דדימוע דרבנן מתני' בחלה בזמן הזה דרבנן. וכ\"כ הר\"ש דאי לאו הכי לא אתא דימוע דרבנן ופקעא חיובא דחלה דאורייתא וכן כתב עוד במשנה ב פ\"ג וריש פ\"ב דבכורים:  "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>חלות תודה ורקיקי נזיר</b>. וכן במשנה ה פ' שני דפסחים. ותלתא ברייתות בגמ' דהתם כולהו נקיטו בהך לישנא. ולא ידעתי טעם לדבר למה קרי לשל תודה חלות ולשל נזיר רקיקים הל\"ל חלות ורקיקי תודה ונזיר דשתיהן בשניהם. [*ונ\"ל ליישב קצת דלהכי קתני בלשון דצריכין לפרש דתני הך וה\"ה לאידך דהא קראי מוכחי דכתיבי חלות ורקיקים בתרווייהו כי היכי לגלאי ארישא דתהיה מתפרשת נמי בכה\"ג דמעיסה וה\"ה חליטה. וכן איפכא דתרי תנאי נינהו כדכתב הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם אין בשל אחת מהן כשיעור וכו'</b>. עיין ריש פרק ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומערבין בה</b>. פירש הר\"ב עירובי חצירות. וכן פירש הר\"ש. גם רש\"י פירש כן בפ\"ב דביצה דף כא. והרמב\"ם מפרש עירובי תתומין. ומשמע לכאורה דדוקא עירובי תחומין משום דדינו שבכל מה שמשתתפים במבוי מערבין בתחומין משא\"כ בעירובי חצרות שאין מערבין אלא בפת וכמפורש בריש פ\"ג דעירובין ופ\"ז מ\"י. אבל כי דייקת בה ליתא דהא טעמא דכולהו משום דכשהרועים אוכלים ממנה הוי פת. ועוד עיין בסמוך: \n",
+                    "<b>ומשתתפין בה</b>. עיין מ\"ש בסוף פ\"ק דדמאי וה\"נ איכא למימר דאי לא תנא משתתפין הוי אמינא דעירובין בתחומין דוקא שאין צריך פת להכי תני משתתפי' שאין צריך ג\"כ פת ולמאי תני עירובין אלא ש\"מ דאף לחצירות: \n",
+                    "<b>[*אינה חייבת בחלה</b>. פי' הר\"ב דכתיב וכו'. ולא של חיה וכלב מין חיה כדברי ת\"ק דסוף פ\"ח דכלאים והר\"ש הביא בל' ספרי זוטא של כלב אתיא ככולי עלמא אף לר\"מ דאמר שהוא מין חיה [צ\"ל בהמה]]: \n",
+                    "<b>[*מטמאה טומאת אוכלין</b>. פי' הר\"ב מטמאה עד שתפסל וכו'. עיין מה שכתבתי בפירוש זה הלשון במשנה ו פרק ח דמסכת טהרות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייבין עליה מיתה</b>. פירש הר\"ב זר האוכלן מזיד וכו'. ובתרומה כתיב ומתו בו כי יחללוהו וכן פירש הרמב\"ם והר\"ש והך קרא באוכל תרומה בטומאת הגוף הוא דכתיב. ותניא בסוף פרק הנשרפין דמפיק ליה מדסמיך להך קרא בתריה וכל זר לא יאכל קדש. ורש\"י בפרק הערל (יבמות דף עג) מפרש למתניתין בכהן טמא שאכל תרומה טהורה. ואולי משום דאשכחן לרב דפליג בהנשרפים (פג:) בזר שאכל תרומה וסבירא דלוקה משום דאני ה' מקדשם הפסיק הענין משום הכי מפרש למתני' דלא תקשה לרב והואיל וכן אין הכרע ממשנתנו אי בטמא אי בזר ולא ה\"ל לכ\"מ בפ\"ו מהלכות תרומות להביא ראיה ממנה לפסק הרמב\"ם שהזר במיתה. שאין ממנה ראיה דדלמא בטמא הוא מתני' והכי איתא בהדיא בירושלמי פ\"ב דבכורים מתני' פליגא על רב ומשני פתר לה בכהנים [פירוש טמאים] והא תנינן חומש וכי יש חומש בכהנים. ומשני פתר לה לצדדין היא מתני'. רישא בכהנים וסיפא בישראל: \n",
+                    "<b>ואסורים לזרים</b>. כתב הר\"ב בחנם היא שנויה וכו' ולר\"י דאמר חצי שיעור דאוריי' וכו'. כ\"כ הר\"ש מטעם הירוש' דפ\"ב דבכורים מתני' מסייע ליה לרבי יוחנן דאסורה לזרים פתר לה בפחות מכשיעור עכ\"ל. וקשה לי דהא אף למאן דאמר דחצי שיעור דרבנן לא בחנם היא שנויה דנוקים לה מדרבנן דהא הכי נמי תני רחיצת ידים דלאו דאורייתא אלא גזירה שביעית מי\"ח דבר שפירש הר\"ב במ\"ד פ\"ק דשבת. ואף דמוע פירש הר\"ש לעיל במ\"ד וכן בפ\"ב דבכורים דהוא מדרבנן וקראי דילפינן מינייהו כדפירש הר\"ב בפ\"ד דתרומות וריש פ\"ב דערלה אסמכתות נינהו וכן כתב הרמב\"ם בסוף פרק י\"ד מהל' תרומות שהוא מדרבנן. ושוב מצאתי כדברי בתוס' דפרק הערל (יבמות עג.) שכתבו בשם הערוך ערך טען דאסור לזרים אצטריך לחצי שיעור דאסור למאן דאמר מדרבנן ולמאן דאמר מדאורייתא עכ\"ל. והירושלמי מצאתי בזה הלשון מתני' מסייע לר\"י ואסורים לזרים פתר לה פחות מכשיעור. ונראה בעיני שטעות סופר יש וצ\"ל מתני' פליגא לר\"י וקאי אדלעיל מיניה ר\"ח בשם ר' יוחנן זר שאכל תרומה בעון מיתה וכו' מתני' פליגא על רב וכו'. ומשני לה כמו שהבאתיו לעיל. והשתא פריך מתני' על ר\"י מדקתני ואסורים לזרים שמע מיניה דאין כאן עון מיתה אלא איסור בעלמא. ומשני דר\"י פתר לה לאסורא בחצי שעור. ולא קאי השתא למימרא אי מדאורייתא אי מדרבנן. אלא קאמר דהכי פתר ללישנא דאסורים כי היכי דלא תקשה עליה דאין מיתה לזר האוכל תרומה: \n",
+                    "<b>[*וטעונין רחיצת ידים</b>. פירש הר\"ב הבא ליגע בהן וכו'. כמ\"ש הר\"ב בפ\"ק דשבת משנה ד בגזרה השביעית. ועי' בפרק שני דחגיגה מ\"ו מ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>והערב שמש</b>. עיין מ\"ש בריש מסכת ברכות: \n",
+                    "<b>המוקף</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ג פרק ד דתרומות: \n",
+                    "<b>ומן דבר הגמור</b>. עיין בפירוש הר\"ב סוף פרק קמא דתרומות ומה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>עד שישייר מקצת</b>. כתב הר\"ב דכתיב ראשית ובעינן שיהו שירים נכרין. כלומר דאי אין שירים אין כאן ראשית. ולשון הגמרא בפרק ראשית הגז ראשית ששיריה ניכרין. \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [],
+                [
+                    "<b>בספינה</b>. פי' הר\"ב בספינה נקובה איירי. ועמ\"ש במ\"ב פ\"ק דערלה: \n",
+                    "<b>אמר רבי יהודה אימתי וכו'</b>. כתב הרמב\"ם וכבר בארנו כי בכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי שהוא מבאר למי שקדם לו ואינו חולק עליו. ע\"כ. והר\"ש כתב דבפ\"ק דגיטין מוכח דפליגי. ועיין שם דף ז בתוספות שכתבו דההיא דמוכח מינה דרבי יהודה דאמר אימתי שבא לחלוק ברייתא היא ולא משנתינו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שאינו יכול לעשות עסתו בטהרה</b>. פירש הר\"ב כגון שהוא טמא ואין שם מים וכו'. ופירש הר\"ש בשם ירושלמי ברחוק ד' מילין. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו. וכתב עוד דהיינו דוקא לפניו אבל [כן הוא בירושלמי] לאחריו אין מטריחין אותו כלל אפילו בשיעור מועט. אבל בחיבורו אינו מחלק בין לפניו ולאחריו. וכן הוא לפירוש רש\"י דהעור והרוטב בדף קכג: \n",
+                    "<b>ורבי עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים</b>. עיין בפירוש משנה ה פרק ד: \n",
+                    "<b>[*אבל קביים אין להם חלק בשם</b>. לשון הר\"ב ולא יהיה בה חלק לשם. וכן פירש הר\"ש ואין לשמים חלק בה. ומסיים בה ואית ספרים דגרסי' לזו קורא חלה לשם. ולזו קורא חלה לשם. אבל קבים אין בה חלק לשם ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שישוכו</b>. עיין רפ\"ד: \n",
+                    "<b>[*אף הרודה וכו'</b>. לדברי התוספות דפרק אלו עוברין (פסחים ד' מח:) גרסי' הרודה נותן לסל והסל וכו']: \n",
+                    "<b>הסל מצרפן</b>. [*טעמא מפורש בברייתא הביאה הרי\"ף בפרק אלו עוברין דכתיב (במדבר ט״ו:י״ט) והיה באכלכם מלחם הארץ חלה תרימו ופירש הר\"ן אלמא דזימנין דלא מחייב מעיסה ומחייב בתר הכי דהוי לחם והיינו על ידי צירוף סל]. ומ\"ש הר\"ב דלר' אליעזר בעי נגיעה נמי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>כן כתב סמ\"ג עשין סימן קמ\"א. [*והא דכחב הר\"ב הלכה כר\"א גמרא פ\"ג דפסחים דף מח]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וגזל ביד כהן</b>. פירש הר\"ב שאם תשאר בידו יהיה סבור שעיסתו פטורה. הכי מסיק בפרק שני דקדושין דף מו. ופריך ותיהוי תרומה ויחזור ויתרום מי לא תנן [בפרק ה דדמאי משנה י] משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום [דהוי מפטור על החיוב כי הכא] הא אוקימנא בתרי מני [בשני כלים חד נקוב וחד לא] צאית. בחד מנא לא צאית. כגון חלת קמח על קמח: \n",
+                    "<b>[*אם יש בו כשיעור</b>. פירש הר\"ב ה' רבעים וכדתנן לקמן ועיין שם]: \n",
+                    "<b>וקפשה</b>. פירש הרמב\"ם כמו וכבשה וטעמו שאותיות גיכ\"ק וכן בומ\"ף מתחלפים במבטא: \n",
+                    "<b>ותיקן לאחרים</b>. שהאחרים העושים כן על פי הוראתו הרי הם שוגגים ולא מזידין שזקן זה לא קטיל קניא באגמא הוה אלא חכם היה שכן שם זקן בלשון הקודש [חכם] כמאמרם [קדושין לב:] בוהדרת פני זקן. ותדע דאי לאו הכי מאי מייתו אמרו לו ראיה ממי שאינו חכם וראוי להוראה. אלא שרבי יהושע הוא שאמר שבזה המעשה הוא שטעה אותו הזקן. ובטור יו\"ד סי' שכ\"ז פסק דלא כר' יהושע. והרמב\"ם פוסק בפירושו כר' יהושע. אבל מפרש בענין אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*חמשה</b>. רבעים. עיין מ\"ש בפרק קמא משנה ד]: \n",
+                    "<b>וסובן ומורסנן</b>. הר\"ב מפרש כאן כפירושו בפרק אחד עשר דתרומות משנה ה ובפרק שביעי דשבת מפרש נמי כפירוש רש\"י: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מעיסה שלא הורם חלתה</b>. כדי להפריש מן החייב על החייב. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ונותן פחות מכביצה</b>. פירש הר\"ב דאינו מטמא. ופירש\"י בסוטה דף ל' *) [*דמתרווייהו] מפרשי. [*ופירש הר\"ב דאינו מטמא כלומר] אע\"פ שהוא פחות מכביצה הרי הוא מקבל טומאה וכדתנן בריש פ\"ב דטהרות. ושם אאריך בזה בס\"ד. והרמב\"ם כתב שנוטל מהטמאה. וכ\"פ בחבורו פרק ז' מהלכות בכורים ופסק דאפילו כביצה שרי. וכדתני בברייתא בסוטה [*שם] בסוף פרק כשם ויהיב טעמא כדפירש רש\"י שם דהעיסה הראשונה לטומאה עושה לכביצה שני וקודם שקורא שם לחלה הויא עדיין כחולין ואין שני עושה שלישי בחולין ולכביצה עצמה רשאי לטמאה דמותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י. ועיין מ\"ש בסוף [*פרק ה] דמסכת שביעית [*ובמשנה ב פ\"ד דטבול יום]. ופסק בחבורו כר\"א דלא כמ\"ש בפירושו כחכמים. ועיין שם בכסף משנה. ומשנתינו דסברה דוקא פחות מכביצה כדפירש רש\"י שם באידך טעמא דלמא נגע חלה באמצעית אחר קריאת שם חלה. ותנא ברא לא חייש: \n",
+                    "<b>כדי שיטול מן המוקף</b>. עיין בפירוש מ\"ד: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים</b>. והכוסמים כחטין ושבולת שועל ושיפון כשעורים. רמב\"ם פרק ח' מהלכות בכורים: \n",
+                    "<b>[*ותטמטם בשעורים</b>. לשון הר\"ב לפי שעיסת השעורים מתפרדת וכו' אלא מטמטם ביד. וכן לשון הר\"ש ומסיים ועוזבו. והוא טעות סופר וצריך להיות ומערבו. ולדבריהם נראה לי דלשון מטמטם הוא מלשון ארמי כמו טמונון פלשתאי בפרשת תולדות. ואכתי ט' שניה למה באה שהיה לו לומר מטמם לכך נראה לי יותר מה שכתב הרא\"ש בפ' חלה וז\"ל. לפי שאין עיסת השעורים נדבקת יפה לפיכך נקראת לישתה טמטום]: \n",
+                    "<b>ובלבד שלא יהא שם חמשה רבעי קמח</b>. [*עיין מה שכתבתי בפרק קמא מ\"ד]. וכתב הר\"ב בשם הירושלמי שאם אמר הרי זו חלה וכו'. וכתב הר\"ש אע\"ג דחלה זו לא הוי' מוקף לקמח המתערב בעיסה אח\"כ. מ\"מ כיון דהויא עיקר העיסה מוקף. סגי בהכי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהמדומע פטור</b>. עיין מה שכתבתי בפ\"ק מ\"ד: \n",
+                    "<b>עד שלא גלגלה תעשה בטומאה</b>. וספק זה שנולד בה היינו ספק טומאה לחולין דהא עד שלא גלגלה אכתי לאו טבולין לחלה נינהו. הר\"ש ותוס' נדה פ\"ק דף ו. ומ\"ש הר\"ב דטעמא משום דאין כאן הפסד כהן ומשמע דאי לאו הכי הוי אסור לעשות בטומאה אפי' לחולין שעדיין אינם טבולים לחלה. כבר כתבתי בזה בסוף פרק חמישי דשביעית דטעמא דמ\"מ סופו לבא לידי חיוב חלה. ולפיכך אף למשנה אחרונה אסור לטמאו בידים. ולדברי הרמב\"ם שכתבתי שם אפי' לגרום נמי אסור: \n",
+                    "<b>תעשה בטהרה</b>. פירש הר\"ב דחולין הטבולים לחלה כחלה דמו. מפ' בגמ' דנדה ד\"ז כל שודאו מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה לאפוקי טבול יום כיון דלא מטמא ודאו חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה. כי היכי דלא תקשה אמ\"ב פ\"ד דמס' טבול יום. וה\"נ מתרצה מ\"ז פרק בתרא דנדה. ומ\"ש הר\"ב ותרומה תלויה צריכה שמור. לשון רש\"י הוא דפ\"ק דנדה אבל הר\"ב שפסק במ\"ח פ\"ח דתרומות כרבן גמליאל הוי ליה לכתוב ותרומה תלויה אסור לגרום לה טומאה. כ\"ש לטמאה בידים. והכי לישנא דגמ' נדה. חולין הטבולים לחלה כחלה דמו ואסור לגרום טומאה לחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבשעת חובתה היתה פטורה</b>. פי' הר\"ב דגלגול הקדש פוטר דכתיב עריסותיכם ולא של הקדש. ואע\"ג דבפ' דלעיל מ\"ו דריש ליה. הא אמרינן במנחות דף סז דתרי עריסותיכם כתיבי. והרמב\"ם הביא ספרי. תרימו תרומה. את שמורם ממנו קדש. והנשאר חול. ולא שזה וזה קדש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כיוצא בו המקדיש וכו'</b>. משנה זו שנויה כבר בפ\"ד ממס' פאה מ\"ח. ועיין מ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כשיעור חלה</b>. פי' הר\"ב שהן ה' רביעי'. ועיין מ\"ש בפ\"ק מ\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נעשית</b>. רוצה בו נתגלגלה בחטים. ונטמטמה בשעורים. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואם ספק חייב</b>. פי' הר\"ב ומוכרה לכהן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכן משמע בירושלמי. ולפי מה שכתבתי בשם התוס' בריש דמאי. י\"ל דלהכי מוכרה לכהן משום דהוי דבר מרובה א' מכ\"ד משא\"כ תרומת מעשר שהוא א' ממאה. ועוד י\"ל דהכא עיסה בחזקת פטורה קיימה משא\"כ פירות של עם הארץ דבחזקת חייבין הן. וכה\"ג איכא שינויא בגמ' פ\"י דחולין לענין ממונא. כמ\"ש שם בס\"ד. אלא אכתי צריכין לתירוץ התוספות שם. דאמאי פטרינן ממעשרות. ואמרינן המוציא מחברו עליו הראיה: \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור</b>. לכאורה דוקא הכא פליג. והכי אמרינן בירושלמי חבריא בשם ר\"א מודה ר\"ע לחכמים בעיסת הדיוט שגלגולה טבלה רבי הילא בשם ר\"א מודה ר\"ע לחכמים בעיסת הקדש שגלגולה פוטרה. אבל הרמב\"ם הביא ספרי אין מפרישין עד שתגמר מלאכתה. איזהו גמר מלאכתה. קרימתה בתנור דברי ר\"ע. ע\"כ. משמע דבכל חלה קאמר שזהו גמר מלאכתה. וכן מוכח יותר למעיין [שם] בספרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חייבת בחלה</b>. ויוצא בה וכו'. עיין ריש פ\"ק מ\"א ב ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אם יש לו וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב כשיעור חלה. עיין מ\"ש בזה בפ\"ק מ\"ד]: \n",
+                    "<b>מוציא חלה אחת על הכל</b>. עיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מוציא תרומה וכו'</b>. היינו לתקן את שלו. אבל זיתי נקוף וענבי עוללות יכול לתקן בדרך אחר. כדתנן במ\"ב פ\"ה דפאה. וז\"ש הרמב\"ם בפירושו ובלי ספק שיכול לחזור וליקח ולקנות מן העניים זיתי נקוף וכו'. הוא על הדרך שנזכר בפאה: \n",
+                    "<b>לכל</b>. והיינו הא דתנן במ\"ז פ' בתרא דדמאי. כי כן כתב שם הר\"ש. וכך הם דברי הרמב\"ם ריש פ\"ת מהלכות מעשר: \n",
+                    "<b>לפי חשבון</b>. כתב הר\"ב אבל תרומה ותרומת מעשר וכו' וצריך שיתן הכל לכהן. והר\"ש נסתפק בכאן אם יתן בחנם או שמוכר לו היתר לפי חשבון. וכבר כתבתי בזה בריש דמאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הטבל אוסר כל שהוא</b>. פי' הר\"ב כהתירו כך איסורו. הכי איתא בסוף ע\"ז דף עג ולפי זה דוקא טבול לתרומה גדולה דחטה אחת פוטרת כל הכרי. אבל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר לא. ומיהו התו' הביאו ירושלמי דיהיב טעמא אחרינא משום דהוי דבר שיש לו מתירין [שיכול להפריש עליהן ממקום אחר כדתנן בסמוך] ואפי' באלף לא בטיל. [וכמ\"ש במ\"ב פ\"ב דבכורי'] וכתבו דמ\"מ צריכין לטעמא דכהתירו וכו' משום דמטעם דיש לו מתירין לא היה נאסר אלא כשהבעלי' בעיר. דאז יש לו מתירין שהבעלי' יכולין להפריש. אבל אי ליכא בעיר [אע\"ג שיכול לילך למקום שהבעלים שם. מ\"מ] כיון שיש טורח והוצאה. הוי כשאין לו מתירין עכ\"ד. ודברי הירו' איתנהו נמי בבבלי סוף פ\"ז ממס' נדרים [דף נח.]: \n",
+                    "<b>ושלא במינו בנותן טעם</b>. דלא אמרו דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אלא במינו. ועמ\"ש במ\"ד פרק בתרא דביצה\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[שני קבים</b>.  כתב הר\"ב סתם מתני' כב\"ה וכו'. עמש\"כ בפ\"ק מ\"ד.]:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איזהו במינו וכו'</b>. עיין ריש כלאים ובפירוש הר\"ב מ\"ז פ\"י דמנחות: \n",
+                    "<b>[*ר' יוחנן בן נורי אומר וכו'</b>. כ' הר\"ב והלכה כר' יוחנן בן נורי. וכן כתב הרמב\"ם. וטעמא כתב הכסף משנה פרק ז' מהלכות בכורים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וקב אורז או קב תרומה באמצע</b>. ונושך בזה ובזה. הר\"ש והרמב\"ם. ובירושל' אילו תנן אורז ולא תנן תרומה [*אמרינן אורז ע\"י שאינו ממינו [אינו] מצטרף תרומה ע\"י שהוא ממינו מצטרף הוי צורכא מיתני תרומה או אילו תנינן תרומה ולא תנינן אורז] אמרינן תרומה ע\"י שאין נגררת אינו מצטרף. כלומר אורז נגרר כדתנן לעיל דאם יש בו טעם דגן חייב בחלה. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים אוסרים</b>. פי' הר\"ב שהרואה סבור שמותר לתרום מן החדש וכו'. כך מפרש בירושלמי מכח קושיא דכמו דחטין וכוסמין שהן שני מינין ע\"י שהן דומין מצטרפין. חדש וישן לא כ\"ש. ואיסורא דאין תורמין מן החדש וכו' תנן לה במ\"ה פ\"ק דתרומות: \n",
+                    "<b>ר\"ע אומר חלה</b>. פי' הר\"ב והוא שהשלים וכו'. דאי לא תימא הכי תקשה דידיה אדידיה ממשנה ג פ\"ב דאומר אל יעשנה קבים. ירושלמי שם: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>להיות מפריש עליה והולך חלת דמאי וכו'</b>. פי' הר\"ב הרוצה ללוש כמה עיסות של דמאי טמא יכול לקבוע חלתן וכו'. משמע דברוצה לתקן עיסות הדמאי מן החלות איירי מתני'. וכן כתב הרמב\"ם בהדיא בסוף פ\"ז מהלכות בכורים במה דברים אמורים כשהיו אותם העיסות שמפריש עליהן ספק אם הורמה חלה מהן אי לא הורמה שחלת דמאי נטלת מן הטהור וכו' ע\"כ. ותימה על הר\"ב דמסיים ואומר וחלת דמאי היינו הלוקח תבואה מעם הארץ ומאכילה לעניים וכו' דהתם ודאי לא הופרשה החלה שהרי עדיין לא נתחייבה בחלה כשהיתה התבואה ביד עם הארץ ומאי ספק חלה איכא. איברא דהר\"ש מפרש כך למתני' ברם איהו לשיטתיה אזיל דמקשה וז\"ל ותימה מה היא חלת דמאי. אי בלוקח עיסה או לחם מעם הארץ דמפריש חלה משום דשמא לא הפרישה עם הארץ. היכן מצינו דנחשדו עמי הארץ על החלה והלא לא נחשדו אתרומה גדולה ומאי שנא חלה דהא דנחשדו על המעשר משום דהוו סברי דלא הוי במיתה משום תרומת מעשר דאית בה כל זמן שלא קרא עליו שם מעשר. ויש לפרש דחלת דמאי היינו חלה שהורמה מתבואה של דמאי שלקח תבואה מעם הארץ וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה ואותה חלה אסורה באכילה אף לכהן עד שיפריש ממנה מעשר ותרומת מעשר כדין דמאי. דהא דתנן בפ\"ק דדמאי חלת עם הארץ והמדומע פטורין מן הדמאי [מפורש שם בס\"ד] הלכך בשאר דוכתי מחייב חלת דמאי במעשרות ובאותו תיקון מניח להיות מפריש עליה וכו'. וכי תימא היכי איתרמי שהפריש את החלה עד שלא עישר את הדמאי. זמנין דמיתרמי הכי. כההיא דאמר מאכילין את העניים דמאי. והכהן שאכל את החלה זקוק לעשר אם הוא עשיר עכ\"ל. ובדוחק יש לפרש תחלת דברי הר\"ב גם על דרך פירוש הר\"ש. ולהרמב\"ם צריך יישוב לקושית הר\"ש דלא מצינו שנחשדו וכו' דבסוף פרק ח' מהלכות בכורים פוסק דלא נחשדו אלא בחוצה לארץ אבל בסוריא לא. ומשמע ודאי דכ\"ש בא\"י דלא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסוריא</b>. פי' הר\"ב ארצות שכבש דוד ואינה קדושה כקדושת א\"י וכן פי' בכמה דוכתי. וטעמא מפרש בירושלמי דריש פ\"ב לפי שהיה דוד מניח ספרי א\"י ומכבש ספרי חוצה לארץ. אבל אילו כבש כל ארץ כנען לגבולותיה ואח\"כ כבשן היה כבושו כמו בא\"י לכל דבר. ומפרש הרמב\"ם בפרק ראשון מה' תרומות כיון שהיה מלך ישראל וע\"פ ב\"ד הגדול היה עושה שא\"י הוא מכבוש מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל באיזה ארץ שתהיה ואם יחיד או שבט כבשו אפי' בארץ שנתנה לאברהם אינה נקראת א\"י כדי שינהגו בה כל המצות: \n",
+                    "<b>ור\"ג פוטר</b>. עיין מ\"ה פ\"ה דמעשרות: \n",
+                    "<b>שתי חלות</b>. עיין במשנה דלקמן בדין שתי חלות דחוצה לארץ והכי הוי דינא בסוריא לר\"ג כדפסק הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות בכורים: \n",
+                    "<b>חזרו לנהוג וכו'</b>. פי' הר\"ב משום דקיימא לן שעושה כקולי דמר וכו'. היכי דסתרי אהדדי כי הכא. וכדמסיק בפ\"ק דערובין ד\"ז: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכזיב ועד הנהר וכו'</b>. עיין מה שכתבתי בארוכה ברפ\"ז דשביעית: \n",
+                    "<b>שתי חלות</b>. ולא מצינו בתרומה שיאמרו להפריש שתי תרומות מסקין התוס' בר\"פ כל הבשר בחולין [דף קד.] ובפרק עד כמה במסכת בכורות [דף כז] משום דבחלה יש לחוש יותר שלא תשתכח תורת חלה משום דשייכא בכל אדם המגלגל עיסתו. אבל תרומה אין רגילין בה אלא בעלי קרקעות וממרחי תבואות: \n",
+                    "<b>ואחת לכהן</b>. פירש הר\"ב לפי שאין טומאת החלה הראשונה מפורסמת וכו'. ובדין שלישי פירש שארץ העמים טמאה ממש. וכן דברי הרמב\"ם בחיבורו פרק ה' מהלכות בכורים. ועיין מה שכתבתי במשנה י: \n",
+                    "<b>של אור יש לה שיעור</b>. פירש הר\"ב מפני שזאת הארץ היתה קדושה כבר נראית חלתה כשל תורה. ואף במקומות שכבשו עולי בבל אינה מן התורה ואפילו בימי עזרא דדרשינן בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם וכדפסק הרמב\"ם בפ' חמישי מהלכות בכורים. ואף הראב\"ד שחולק עליו בתרומה בפרק א' מהלכות תרומה מודה הוא בחלה. ואפילו הכי לא אמרו בארץ ישראל אלא חלה אחת הואיל ואין הארץ טמאה: \n",
+                    "<b>יש לה שיעור</b>. פירש הר\"ב כשיעור שמפרישין מעיסה טמאה אחד מכ\"ד או ממ\"ח. גם הרמב\"ם בפירושו כתב ולפיכך צריך להוציא כשיעור שזכרנו. והוא חלק מכ\"ד או חלק ממ\"ח. ודבר תמוה דמאי שנא מדין השלישי דכתבו בו אחד ממ\"ח. והר\"ב נתן טעם דהוי דין עיסה שנטמאה באונס [כדתנן סוף פרק ב']. ואין סברא לחלק בין טומאת ארץ העמים לטומאת ארץ שלא כבשו עולי בבל. ושיהיה לנו בו ספק שמא שנחשב אותה ארץ למטמא במזיד ויתחייב אחד מכ\"ד. דאדרבה איפכא מסתברא שהדר באותה ארץ יותר יהא נחשב לאונס בטומאתו. מהדר בארץ העמים. ולהרמב\"ם אצל מה שאמר אחד מכ\"ד או ממ\"ח לא הזכיר טעם כשיעור שמפרישין מעיסה טמאה. יש לומר שסובר דהואיל והוא מכבוש עולי מצרים אמר שיש לה דין עיסה טהורה לענין השיעור. ונתן שני שיעורים האחד לעיסת בעל הבית. והאחד לעיסת נחתום. ומכל מקום בחיבורו פרק ה' מהלכות בכורים כתב גם בכבוש עולי בבל אחד ממ\"ח בלבד. [*אמנם אפשר להגיה בדברי הר\"ב שז\"ש טמאה צריך להיות טהורה והשתא מעיקרא לא קשיא ולא מידי]: \n",
+                    "<b>ואסורה לזבים ולזבות</b>. פירש הר\"ב רבנן קאמרי ליה דאילו לרבי יוסי שריא לזבים ולזבות וכו'. ורישא וטבול יום אוכלה מוקי לה הר\"ב בטבל לקריו. ויש לדקדק הך איסורא דזבים וזבות במאי מוקים לה אי בדלא טבלי פשיטא השתא בעל קרי שאין טומאתו חמירה כמו זבים וכו' קאסרי כשאינו טבול. כל שכן הני. והוי זו ואין צריך לומר זו. ועוד דאם כן בין לרבנן בין לרבי יוסי אין חלוק בין בעל קרי לזבים וכו'. ואמאי חלקינהו ולא תננהו בהדי הדדי. ואי בדטבלי נמי אסרי קשיא מאי שנא דגבייהו אסרינן בטבלי ולא כן בבעל קרי והרי שניהם צריכים הערב שמש. ושמא יש לומר הואיל וטומאתן חמורה החמירו לאכול אפילו חלת חוצה לארץ הראשונה עד שיעריב שמשן. אבל מדברי הראב\"ד בפ\"ה מהלכות בכורים ופ\"ז מהלכות תרומה מוכח דסובר דלעולם אסורה לזבים אפי' אחר שטבלו והעריב שמשן שלא הזכיר להם שום צד היתר. ואפשר שזהו דעת הר\"ב וכבר תמה הכסף משנה למה יחמירו על הזבים וכו' אחר שטבלו. ועוד קשיא לי על פירוש הר\"ב שמפרש דלר\"י שריא לזבים ולזבות כמו לבעל קרי. דאי הכי א\"כ לפלוג וליתני הכי רבי יוסי אומר חלה אחת. ואין סברא לומר דכשאין כאן כהן כלל סבירא ליה שמשליכה לאור ומפריש אחרת ומניחה עד שיבא כהן דלמה נחמיר בחוצה לארץ יותר מבארץ ישראל אם אין כאן כהן. ושמא משום דבארץ ישראל הטהורה אין יכולין לשרוף החלה מוטב להניח אותה ואין להפריש אחרת. והרמב\"ם פוסק דזבים וכו' מותרים אחר שטבלו כמו בעל קרי ודין אחד להם. ולדבריו נפרש דהך סיפא ר' יוסי אמרה וכן משמע בפירושו. וכן הכריחו התוספות והרא\"ש דפרק כל הבשר וז\"ל הרא\"ש (ומותר) [צ\"ל ואסורה] לזבים בירושלמי ה\"ג לר\"י נצרכה דאע\"ג דמתירה לבעל קרי אסר לה להני בלא טבילה דעל כרחך בלא טבילה איירי. דאי כשטבלו מיירי לרבנן נמי נצרכה אלא ודאי הכי נמי שרו כי היכי דשרי טבול יום דבעל קרי אע\"ג דטומאה יוצאה מגופו דאין לחלק אחר שטבלו בין טומאה חמורה לטומאה קלה כי היכי דפליג רבי יוסי קודם שטבל עכ\"ל: \n",
+                    "<b>ונתנת לכל כהן</b>. מ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם הוא מהירושלמי. ומה שהקשה הר\"ב נראה בעיני דלא קשיא דאף הרמב\"ם לא אמר אלא במי שלא קבל עליו דברי חברות לענין טומאה וטהרה. וזה אפילו בתלמיד חכם כמו שמפורש במ\"ג פרק ב דדמאי. ולמי שלא קבל עליו קרי ליה עם הארץ בההיא מתני'. ועוד בסוף פרק ב דחגיגה בגדי עם הארץ מדרס לפרושין. והיינו במי שלא קבל עליו דברי חברות אף על פי שישנו בתורה ובמצות כמ\"ש הרמב\"ם בריש פרק י' מהלכות טומאת משכב ומושב. וכן תראה מלשון הרמב\"ם שכתב לפי שאינה כל כך באזהרה שלא תנתן לעם הארץ וניחוש שמא יאכלנו בטומאה כיון שהיא טמאה בארץ העמים וכן כתב ג\"כ בפירוש משנה דלקמן והטעם שלא נקדים באלו המתנות כהן חבר על זולתו לפי שאין בהן קדושה ולא נחוש שמא יטמאו אותם עמי הארץ ע\"כ. וגם בחבורו פ\"ה מהלכות בכורים כתב על חלת חוצה לארץ ונותנין אותה לכהן עם הארץ מפני שהיא טמאה באויר ארץ העמים: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ולא קבלו ממנו</b>. פירש הר\"ב לשרפן אי אפשר לפי שאין טומאה זו ידועה וכו'. ולעיל במשנה ח בדין השלישי מפרש דטומאת ארץ העמים היא טומאה ידועה דדוקא אותו חלק מן הארץ שלא כבשו עולי בבל מקרי טומאה שאינה ידועה. ומצאתי בספר כפתור ופרח פרק י\"א שכתב למערב ירושלים דרומי כשלש שעות הוא ביתר ע\"כ. ואם לביתר שבמשנתנו נתכוין נוכל לומר דגם בכלל ארץ ישראל שלא כבשו עולי בבל היא שהרי סמוכה לירושלים היא ומהארץ תחשב. אבל באלכסנדריא קשיא לפי שהיא לערך תשעים פרסאות ארצנו למערב ארץ ישראל כפי מה שראיתי במפות העולם. וגם נראה שביתר זו היא אותה ששנינו בסוף תענית. ואין סברא שהיתה קרובה כל כך לירושלים. [*ובפ' הניזקין (גיטין דף נז) דביתר רחוקה מיל מים הגדול] ובעל כפתור ופרח לא לזו נתכוין. ועוד שהרמב\"ם כתב בכל חלת חוצה לארץ שהובאה לארץ ישראל שמניחה עד הפסח ותשרף כתרומה. ובספ\"ב מהלכות תרומה כתב ולא תשרף שלא יאמרו תרומה שאינה נטמאת נשרף וכו' אלא מניחן וכו' או עד שיבא ערב פסח וכו'. וצ\"ל דאע\"ג דכשהיא בארץ העמים הויא טומאה ידועה ונשרפת מ\"מ כשהובאה לארץ ישראל מיקרי אינה ידועה דלאו כ\"ע ידעי מאיזה מקום הובאת אם מארץ העמים אם מהארץ שלא כבשו עולי בבל: \n",
+                    "<b>הביאו בכוריה' [קודם עצרת] ולא קבלו מהם</b>. כ' הר\"ש ובירוש' מפרש דהחזירום ופריך אמאי לא קבלו ממנו והתנן בפרק רבי ישמעאל דמנחות שאם הביא קודם לשתי הלחם כשר. ומשני שנייא היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה מפני שאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם. אי נמי משום דמנכרא מלתא טובא ע\"כ. ולשון הרמב\"ם בפ\"ב מהל' בכורים. אין מקבלים אלא יניחם עד שתבא עצרת ויקרא עליהן. וכתב הכ\"מ שכן כתוב בתוספתא בריש בכורים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העלה בכורות [מבבל] ולא קבלו ממנו.</b> כתב הר\"ש בירוש' פריך ולא תנן בסוף פ\"ג דתמורה ואם באו תמימים יקרבו ומשני שנייא היא שהדבר מסויים שלא יקבע הדבר חובה וכו' כמ\"ש לעיל. ובבבלי דתמורה משני רב חסדא הא ר' ישמעאל. הא רבי עקיבא. ובפרק א' מהלכות בכורות פסק הרמב\"ם דאם הביא אין מקבלין ממנו ולא יקרב. [*והעתיקו הר\"ב שם בתמורה]: ",
+                    "<b>הביא בכורים יין ושמן ולא קבלו ממנו.</b> פירש הר\"ב לפי שלא בצרום מתחלה וכו'. דלא תקשה אדתנן בפרק בתרא דתרומות. ירושלמי. והרמב\"ם מפרש דמתני' (דהכא) [דהתם] רבי יהודה ואינה הלכה. וכבר תמה עליו הכסף משנה פרק ב מהלכות בכורים: ",
+                    "<b>הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים.</b> ומכל מקום תרומה אין מביאין מסוריא לארץ ישראל. דבסוף פרק ו ממסכת שביעית פסקו הר\"ב והרמב\"ם דאין הלכה כרבי שמעון שאומר דמסוריא מביאין. וטעמא בירושלמי דבתרומה חוששין שמא יהיו הכהנים מרדפים אחריה ויצאו לחוצה לארץ. אבל הבכורים. הבעלים מחוייבים להביאם לירושלים: ",
+                    "<small>סליק מסכת חלה </small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חלה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Challah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה חלה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Challah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Demai/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Demai/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4a1fbaf898665c379fd7a8c2c3ba1b4e07941a14
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Demai/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,352 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Demai",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה דמאי",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Demai, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם וסידר אחר פאה דמאי בשביל שיש בו לעניים זכות כמו שיש להם בפאה וכן אמרו מאכילין את העניים דמאי: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>דמאי</b>. ל' הר\"ב הם התבואה והפירות הנקחים מעמי הארץ. ודמאי דא מאי כמ\"ש [*הר\"ב] בריש פ\"ז דברכות. וכתבו התוס' פ\"ק דשבת דף יג. דהא דחשו הכא טפי למיעוטא מבמקום אחר משום דהוי מיעוט דשכיחא טובא והיו הרבה נכשלים ע\"כ. ומה שכתב הר\"ב ומעשר ראשון ומעשר עני אין צריך להוציא מן הדמאי אע\"פ שעמי הארץ חשודים עליהם. ובמשנה ג פרק ד מפרש דלא נחשדו על מעשר עני ושם אפרש בס\"ד. ושם יתבאר דכ\"ע סבירא להו דטבלי ונראה דאפילו הכי לא גזרו להפריש משום שאין בה חיוב מיתה אלא בלאו. וכמ\"ש הרמב\"ם בפ' עשירי מהלכות מאכלות אסורות דהואיל וקיי\"ל כמאן דאמר רוב עמי הארץ מעשרין כמו שסתם הר\"ב [*במתניתין דלקמן] ובריש פרק ז דברכות ובכמה דוכתי. ועוד התוס' פ\"ב דכתובות דף כד מסקי דלכ\"ע רוב עמי הארץ מעשרין הלכך לא גזרו בלאו. ובהכי ניחא נמי דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא למתני דלרבי מאיר דסבירא ליה במשנה ד פרק ט דיבמות דמעשר ראשון אסור לזרים. וא\"כ כמו כן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>יהא חייב להפרישו ולמכרו ללוים. אלא דאפילו לרבי מאיר הואיל ובמעשר אין חיוב מיתה אלא לאו בעלמא לא גזרו. ומהאי טעמא נמי ניחא דלא גזרו באונן כדלקמן בסמוך. ומ\"ש הר\"ב ומשום איסורא מפרשינן לה לתרומת מעשר. ולא פי' מה יעשה בה אם יתננה לכהן או ימכרנה לו. והרמב\"ם פרק ט מהלכות מעשר כתב ונותנה לכהן. וכ\"פ בסוף מסכת מעשר שני תרומת מעשר תנתן לכהן. וכך כתב בפרק ט ממסכת סוטה משנה י. ובמשנה ט פ\"ג דחלה תנן מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר לפי חשבון ומשמע נמי דתרומה נותן לכהן בחנם. אבל הר\"ש כתב או מוכר לו היתר לפי חשבון. והתוספות פ\"ק דיומא דף ט כתבו והא דלא אמרינן נמי בתרומת מעשר מפרישה והיא שלו וימכרנה לכהנים ויטול דמיה (כמו דאמרי' במעשרות). י\"ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא חלק אחד ממאה. ועוד דדמיה מועטין שהוא צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלים מרובים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>תקינו רבנן שיתננה לכהנים עכ\"ל. ועיין בפ\"ג דחלה משנה ו: \n",
+                    "<b>ועוזרדין</b>. בפרק חבית בספר הרי\"ף נדפס פירושו בלשון אשכנז שפייארלינ\"ג ועיין בריש מסכת כלאים: \n",
+                    "<b>ובנות שקמה</b>. נראה דבנות שקמה לחוד ושקמה לחוד ועיין במ\"ח פ\"ק דכלאים ובפ\"ו משנה ד: \n",
+                    "<b>ונובלות התמרה</b>. מ\"ש הר\"ב ותולשים אותן ר\"ל הזוכים בהן מההפקר: \n",
+                    "<b>וביהודה האוג</b>. כתב הר\"ב ולא היה זה הפרי חשוב ביהודה. ובפ\"ק דפאה משנה ה כתב דאוג חייב בפאה. והתם בריש הפרק אמרינן נשמר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ולמעוטי דהפקר. צריך לומר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>דלא נחית התם לחלק בין הארצות: \n",
+                    "<b>והחומץ שביהודה</b>. לשון הר\"ב בתחלה לא היה יין שביהודה מחמיץ לפי שהיו מביאין ממנו נסכים. ברייתא ירושלמי דהכא ובבבלי פ' אלו עוברין [דף ריב:]. ואע\"ג דתנן בסוף פרק ד דשקלים לענין מספק יין לנסכים ואם החמיץ יין החמיץ לו. משמע דבשעה שהיו מביאים נסכים היו חוששין שמא יחמיץ. לא קשיא ולא מידי חדא דהכי אמר רב נחמן בתחלה כשהיו מביאים נסכים מיהודה לא היה יינו של יהודה מחמיץ עד שנותן לתוכן שעורים וכו'. והכי נמי בירושלמי דאלו עוברין. וחששו שמא נפלו בו שעורים. ועוד דאפילו כי תימא שמעולם לא החמיץ מ\"מ איצטריך למתני. משום דאין סומכין על הנס כדאשכחן בריש מסכת יומא שהיו מתקינים כהן אחר שמא יארע בו פסול בכ\"ג אע\"ג דתנן במסכת אבות פ\"ה שמעולם לא אירע קרי לכהן גדול ביוה\"כ. והכי נמי פירש הר\"ב במשנה ד פרק ו דשקלים בשלחן של שיש שהיה במערב הכבש. ולא של כסף לפי שמסריח הבשר ואין סומכין על הנס וכו'. ומה שכתב הר\"ב מן התמד. מסיים הרמב\"ם והיה זה התמד הפקר: \n",
+                    "<b>והכסבר</b>. מדאפסיק שביהודה בין חומץ לכסבר שמע מיניה דכסבר לאו ביהודה הוא אלא בכל מקום. וכן הם דברי הרמב\"ם פרק י\"ג מהלכות מעשר. וקצת קשה שלא הקדים למתני כסבר קודם החוג. ויש ספרים גורסים וביהודה האוג והחומץ והכסבר. ולגירסא זו תלתייהו דוקא ביהודה. וכן כתב הר\"ש הני תלת ביהודה. וז\"ל ירושלמי. כסבורא. כוסברתא. מה בין ביהודה בין בגליל מן מה דמתלין מתל בדרומא כוסברא כוסברתא מן מתליך עם תבליא. הדא אמרה בגליל חייבת וביהודה פטורה ע\"כ. ושאל מה בינייהו דיהודה וגליל דביהודה פטור ובגליל חייב והשיב ממושלי משלים אתה למד שבדרום שהוא ארץ יהודה שהוא בנגב ארץ ישראל כדמפורש בספר יהושע ואומרים שם דרך משל כוסברא וכו' מי המשילך עם התבלין. הדא אמרה וכו'. ולא ידעתי ליישב הירושלמי לדעת הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הדמאי אין לו חומש</b>. פי' הר\"ב הפודה מעשר שני של דמאי וכו'. ולא כן באוכל תרומת מעשר של דמאי כדתנן בפרק הזהב משנה ח ועיין מה שאכתוב שם בס\"ד. והפודה היינו הבעל וכדתנן התם בהזהב ומפורש בפירוש הרמב\"ם דהכא והר\"ב זכרו לעיל בפאה בפרק ז משנה ו: \n",
+                    "<b>ונאכל לאונן</b>. עיין בפירוש [*הר\"ב] משנה י\"ב פרק ה דמסכת מעשר שני. ושאלני מהר\"ר משה כהן למה לא גזרו באונן דהא שב ואל תעשה עדיף וכל שכן להרמב\"ם דסבירא ליה בודאי דלוקין משום לא אכלתי באוני ממנו כמ\"ש בפרק ג מהלכות מעשר שני. ופשיטנא ליה מהירושלמי והביאו הר\"ש וז\"ל תני נאכל לאנינה. ואינו נאכל לטומאה. מה בין אנינה לטומאה אמר רב נחמן טומאה מצויה אנינה אינה מצויה גזרו על דבר המצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי דדבר המצוי שייך למיגזר שלא יזלזלו ע\"כ. והלכך הבאת מקום שהוא עיקר מצות מעשר שני הוצרכו לקיים בו. מה שאין כן אנינה דלא שכיחא. ומטעם דרוב עמי הארץ מעשרין וכדכתיבנא לעיל: \n",
+                    "<b>ויוצא</b>. לשון הר\"ב ונפדה. [*ובס\"א ראיתי דגרס כך במשנה] ועיין במ\"ו פ\"ג דמע\"ש *)ובפירושה ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>ונותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו</b>. כתב הר\"ש כההוא דתנינן במשנה ג פרק ג דמסכת מעשר שני ע\"כ. ולענין יאכל כנגדו כיוצא בזה בסוף פ\"ק דמעשר שני ועיין שם: \n",
+                    "<b>כסף על נחשת</b>. פי' הר\"ב אפילו שלא מדוחק. עיין במשנה ו פרק ב דמסכת מעשר שני. וכתבו התוספות בב\"מ דף נה ע\"ב וא\"ת כיון דתנא מחללין כסף על כסף אע\"ג דאסור בודאי אפילו מדוחק כל שכן כסף על נחשת דשרי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאפי' בודאי מדוחק שרי. וי\"ל איידי דתני נחשת על פירות דפליגי בה רבי מאיר ורבנן תנא נמי כסף על נחשת דהוי נמי טבעא אפירא (כדאיתא בריש פ\"ד דב\"מ) עכ\"ל: \n",
+                    "<b>[*ובלבד שיחזור ויפדה וכו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>כתב הר\"ב דלא גרס ליה אבל התוס' דב\"מ פ\"ד [דף נה: סד\"ה ויחזור] קיימו הגירסא ופירשו דיש לומר כך מחללין כסף על כסף אפילו לחזור ולפדות אותו הכסף על דבר אחר וכן נחשת על הפירות דומיא כמו שפי' כסף על כסף ובלבד שיפדה פירוש בלבד שיהא דעתו מתחלה כשיחלל נחשת על הפירות לחזור ולפדות הפירות אז מותר אבל אם היה אז דעתו להעלותן ונמלך לפדותם צריך להעלותן עכ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לזרע</b>. פירש הר\"ב דאילו טבל ודאי אסור לזרוע כדפי' בסוף פ\"ק דפאה: \n",
+                    "<b>חלת עם הארץ</b>. לשון הר\"ב שתקן לו חבר וכו'. וכ\"כ הר\"ש ובירושלמי פליגי רבי אושעיא ורבי יוחנן. רבי יוחנן אומר בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על דברים הללו. אמר רבי אושעיא אימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. על דעתיה דר\"א בחלת עם הארץ היא מתניתין אבל חבר שלקח עיסה מעם הארץ והפריש חלתה לא. על דעתיה דרבי יוחנן היא הדא היא הדא. והרמב\"ם בפירושו ובחבורו בפ' י\"ג תופס לטעמיה דרבי יוחנן. והיינו משום דסוגיא דירושלמי בריש פ\"ה כר\"י אתיא וכמ\"ש שם הר\"ש וכ\"כ התוספות פ\"ק דיומא דף ט ולכאורה מוקמי להו הר\"ש והר\"ב הכא בשתקן לו גבל חבר כי היכי דלא תקשי אדריש פ\"ה דלוקח מן הנחתום מפריש אף חלה [אף על חלה כצ\"ל] וכדרמי התם בירושלמי וחד שינויא ניהו דהכא שטרח להביא גבל שיגבל בטהרה דמסתמא ודאי תיקן. אלא שממה שפירשו בסמוך אוכיח דמפרשי למתניתין אליבא דרבי אושעיא ואליביה לא הקשה. דהכא בהפרישו עם הארץ והתם בהפרישו חבר דלא שייך טעמא דאימת קדשים. וכ\"כ שם הר\"ש. הלכך נראה שמה שמפרשים בכאן שתקן לו גבל חבר. דאי לאו הכי הויא החלה טמאה שאין עם הארץ נאמן על פירות שהוכשרו לומר שלא נטמאו כדלקמן במשנה ג' פ\"ב [*ולשון הר\"ש שתקן לו גבל חבר בטהרה. ונראה לי דהמגיה כן בדברי הר\"ב לא הפסיד] והא דלא פירשו אליבא דרבי יוחנן משום דסברי דר' אושעיא קשיש טפי והוי נמי תנא טפי מרבי יוחנן: \n",
+                    "<b>והמדומע</b>. פי' הר\"ב עם הארץ שנפלה לו סאה וכו' וכ\"כ הר\"ש. והיינו נמי אליבא דר' אושעיא כדמפרש בירושלמי אליביה דדוקא בפירות עם הארץ היא מתניתין אבל חבר שלקח פירות מעם הארץ ונדמעו לא. ופירוש מדומע כתב הרמב\"ם כי התרומה שמה דמעה והוא מה שאמר הכתוב (שמות כ״ב:כ״ח) מלאתך ודמעך: והלקוח בכסף מעשר שני. לשון הר\"ב שלקח דמאי וכו'. וכן לשון הר\"ש ולא פירש בירושלמי אליבא דר' אושעיא שלפי הסברא מסתברא דלרבי אושעיא דוקא כשעם הארץ יודע שזה נקח ממנו בכסף מעשר שני לאכלו בתורת מעשר שני דאז אימת קדשים עליו: \n",
+                    "<b>ושירי מנחות</b>. כתב הר\"ב והר\"ש ולא חיישינן שמא הביא עם הארץ דבר שאינו מתוקן. והיינו נמי אליבא דרבי אושעיא אבל לרבי יוחנן לא גזרו ואין צריך לטעם ולא חיישינן וכו'. ויראה לי לתת טעם למה לא גזרו. דחלה ומדומע ושירי מנחות כולם לכהן סמכו על הא דרוב עמי הארץ מעשרין. דומה למה ששנינו בסוף פ\"ה מן הדמאי על הדמאי תרומה ואין צריך להוציא עליה תרומה ומעשרות הואיל ולכהן היא. ולפיכך לרבי יוחנן הא דשירי מנחות אפילו חבר המביאה דמאי. ולא פירשו בירושלמי לא בזה ולא בלקוח בכסף מעשר שני כמו שכתבתי. וטעמא דלקוח בכסף מעשר שני שלא גזרו לר\"י היינו כדי שיהא מצוי לבעלי כסף מעשר שני פירות הרבה לקנות ולאכלן בירושלים: \n",
+                    "<b>שמן ערב</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לשון הר\"ש דעיקרו למשיחה ולא לאכילה דחמיר ע\"כ. כלומר אע\"ג דסיכה נמי כשתיה כדלקמן מ\"מ לא חמיר כמו אכילה ושתיה עצמה כדמפרש הר\"ב במ\"ד פ\"ט דשבת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הדמאי מערבין בו וכו'</b>. פירש הר\"ב ואע\"ג דלא חזי ליה מגו וכו' דהא תנן מאכילין וכו' עיין מ\"ש בסוף מתניתין דריש פ\"ג. ומצאתי בליקוטי מהרי\"ל שאמר מימי תמהתי על מתניתין מערבין בדמאי אמאי היא נשנית כמה פעמים בש\"ס [יותר] משום משנה ע\"כ. ותנא ושייר דשייר מצה כדתנן בפרק כל שעה (משנה ה) ושייר נמי אתרוג כדתנן בפרק לולב הגזול [משנה ה]: \n",
+                    "<b>ומשתתפין בו</b>. נראה בעיני דנקט שתוף לגלויי אמערבין דבין בחצרות בין בתחומין. ואי לא קתני שתוף הוה אמינא דעירוב דוקא בחצרות שאינו אלא תקנת שלמה ובית דינו. אבל תחומין דאפי' למאן דאמר דרבנן סמכוהו אקראי כדפי' הר\"ב בסוף פרק ב דשבת אימא דהחמירו בו. הלכך קתני משתתפין דנמי מתקנת שלמה ובית דינו וא\"כ למאי קתני עירובין אלא לתחומין הוא דאתא: \n",
+                    "<b>ומברכין עליו</b>. לשון הר\"ב ברכת המזון. ומסיים הר\"ש דטעונה כוס ע\"כ. ומשמע דאילו ברכת הנהנין פשיטא דמברך ולא הוי בו משום ובוצע ברך וכדאיכא מרבוותא דסברי הכי כמ\"ש בריש פ\"ז דברכות. אבל דברי הר\"ב בפירוש מתני' דרפ\"ז דברכות מדברי רש\"י העתיקם. ובעל כ\"מ כתב בפ\"א מה' ברכות דמדברי רש\"י בפי' משנה קמייתא דפ' שלשה שאכלו משמע דס\"ל דאין מברכין על דבר איסור ע\"כ. ואי הכי דברי הר\"ב סתרן אהדדי. ורש\"י מפ' אמתני' דהכא ומברכין ברכת המוציא. כ\"כ בפ\"ב דשבת דף כג. ויש לומר דהכי קאמר דאע\"פ ששאר דברים האסורים אינו מברך משום ובוצע ברך. [צ\"ל הכא בדמאי מברך. ב\"ד]: \n",
+                    "<b>ומפרישין אותו ערום</b>. לשון הר\"ב דלא בעי ברוכי דאילו בעי ברוכי הא בעינן וכו'. תלי תניא בדלא תניא דהיכי שמעינן דלא בעי ברוכי. וז\"ל הר\"ש ומפרישין אותו ערום מהכא דייקינן בפ' במה מדליקין (שבת כג). דלא בעי ברוכי דכי קאי ערום וכו' ע\"כ. וטעמא אביי אמר לפי שהוא ספק ורבא אמר דרוב עמי הארן מעשרין הן. ומ\"ש הר\"ב דכתיב והיה מחניך קדוש כלומר וסיפיה ולא יראה בך ערות דבר פירש\"י אפילו דבור שיש בו הזכרת השם: \n",
+                    "<b>בין השמשות</b>. כתב הר\"ב דספק חשיכה מעשרין וכו'. עי' מ\"ש בס\"ד ברפ\"ד: \n",
+                    "<b>הא אם הקדים וכו'</b>. והר\"ב והר\"ש העתיקו ואם וכן הגירסא בסדר המשנה דבירושלמי. ונראה לי דאין לשבש הספרים דגרסי הא אם משום דמסרך סריך מלישניה דמתני' י\"א פרק בתרא דמעשר שני. והנך רואה מה שכתבו התוס' פרק מקום שנהגו (פסחים דף נא) בדבור עבדינן כוותייהו דולא עבדינן כותייהו ה\"ל למימר ומשום פ\"ק דחולין [יח:] נקט הכי דקאמר התם וכו' ועבדינן כוותייהו ע\"כ. [*ועי' ספ\"ב דמכות. וי\"א שיש למחוק אות האל\"ף מתיבת הא ותשאר אות הה\"א לבדה ותהיה סימן על שזו היא משנה חמישית]: \n",
+                    "<b>אין בכך כלום</b>. כתב הר\"ב דאילו בודאי אם עשה כן אינו יכול להתודות. וא\"ת תיפוק לי שעובר בלא תעשה כדתנן במשנה ו פ\"ג דתרומות. ויש לומר דאי מש\"ה לא איריא למתני אין בכך כלום גבי דמאי טפי מבודאי דהא בודאי נמי אין בכך כלום אע\"פ שעובר בלאו כדתנן התם דמה שעשה עשוי. וכן אינו לוקה כמ\"ש הרמב\"ם בספ\"ג מהלכות תרומות. משא\"כ לענין הוידוי. שפיר קתני בדמאי דאין בכך כלום משא\"כ בודאי דמעכבו. ובפירוש הרמב\"ם למשנתינו יש טעות סופר שמ\"ש ר\"ל בטבל האמתי וכו' וזה מותר. הוא הפך משנת תרומות שכתבתי ופסקה בספ\"ג מה\"ת לכן נ\"ל שכצ\"ל אין בכך כלום משא\"כ בודאי ר\"ל בטבל האמתי אם הוציא מ\"ש קודם מע\"ר הוא עובר בל\"ת ואינו יכול להתודות וזה מותר בדמאי ובלבד וכו': \n",
+                    "<b>חייב בדמאי</b>. ל' הר\"ב שעל גופו הוא נותנו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וסיכה כשתיה. כדתנן בפ\"ט דשבת מ\"ד ולשון הרמב\"ם אינו מאבדנו בגופו. ר\"ל אלא נבלע בגופו. ולשונו בפי\"ג מהל' מעשר חייב בדמאי מפני שהוא נבלע בגופו וסיכה כו': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מתעשרין</b>. עי' מ\"ש בסייעתא דשמיא בריש פ\"ד: \n",
+                    "<b>בכל מקום</b>. פי' הר\"ב אפילו מכזיב ולהלן. וכ\"כ הר\"ש וגם הרמב\"ם פי' בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ. וא\"כ פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ חייבים בתרומות ובמעשרות. ובפ\"א מהלכות תרומות פסק דפטורים ואפי' מדבריהם מההיא דרשא דשמה שכתב הר\"ב בריש פ\"ב דחלה. ולשונו פרק י\"ג מהלכות מעשר מתעשרין דמאי בכל א\"י: \n",
+                    "<b>הדבילה וכו'</b>. פי' הר\"ב דהיינו הנהו דחשיבי וכו'. וז\"ל הרמב\"ם ואין רצונו באלו המינים הנזכרים המין כולו אלא חלק ידוע מאותו המין שלא ימצא כמוהו אלא בארץ ישראל בלבד וע\"כ יתחייב בו דמאי בכל מקום שהוא. דבלת תאנים ידועה בתכלית המתיקות אי אפשר למצוא כמוה בשום פנים אלא בארץ ישראל. ומה שאמר התמרים ר\"ל מין מהתמרים הגסים לא ימצא כמותם בשום פנים אלא בארץ ישראל. והחרובין מין ממיני החרוב שהם מיושרים ונאים מאד לא ימצא כהם אלא בארץ ישראל. אורז מין ממיני האורז לבן מאד לא ימצא כמוהו אלא שם. וכמון שגרגריו מיושרים ואותו ר\"ל באמרו כמון עכ\"ל. ושאר חלקי כל מין ומין מאלו המינים חוץ מן האורז יש כמותן גם בחוצה לארץ. ודינם לענין דמאי כפי המקום שנמצאו שם שאומרים כאן נמצאו כאן היו וגדלו. אבל האורז כמו שיש חלק ממנו בארץ ישראל שאין כמוהו בחוצה לארץ. יש ג\"כ חלק ממנו בחוצה לארץ שאין כמוהו גם בא\"י כמ\"ש הר\"ב. אע\"פ שלהרמב\"ם פי' אחר בהאורז שבחוצה לארץ שכ\"כ בפ' י\"ג מהלכות מעשר החמרים שהביאו פירות לצור חייבים בדמאי שחזקתן מהארץ שהחזיקו עולי בבל שהיא הקרובה לו. והאורז. אין חוששין לו אלא כל האורז הנמצא ח\"ל שהיא קרובה לא\"י שהחזיקו עולי בבל פטור מן הדמאי אלא אם כן היה ניכר כמו שביארנו ע\"כ. ובפירושו כתב כל המשתמש ר\"ל כל מה שנעשה ממנו בין קודם שימרח בין לאחר שימרח ולא נחוש שמא יתערב באורז של ארץ ישראל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעשר את שהוא אוכל וכו'</b>. לשון הרמב\"ם פ\"י מהלכות מעשר וצריך שיקבל עליו דברים אלו [ברבים] וכשיבואו עדים נאמנים שקיבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד הרי זה נאמן: \n",
+                    "<b>את שהוא לוקח</b>. ל' הר\"ב על מנת למכור. דאילו ע\"מ לאכול הא תנא ליה רישא וכו' עד קרקעותיו. ירושלמי. והא דמפרש את שהוא מוכר לבסוף משום דמדיוקא דשהוא לוקח שמעינן לפירושא דשהוא מוכר. ואין להקשות לוקים לאכול דרישא בפירות קרקעותיו ושהוא לוקח מאחרים לאכול ושהוא מוכר בין משלו בין משל אחרים. דיש לומר דאת שהוא אוכל בפירות קרקעותיו לא הוה ליה לתנא למתני דזיל קרי בי רב הוא (דברים י״ד:כ״ב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך. ופשיטא שאם יהיה נאמן. שיהא מחזיק בדבר המפורש בתורה: \n",
+                    "<b>ואינו מתארח</b>. עי' מ\"ב פ\"ד ובריש פ\"ז: \n",
+                    "<b>על עצמו אינו נאמן</b>. לשון הר\"ב שהרי הוא אוכל דבר שאינו מתוקן. ופי' הרמב\"ם שאינו נאמן שיאמר כי מה שאכלתי עמו היה מעושר מפני שהוא נוגע בעדותו [*ע\"כ. ועיין במ\"ד פ\"ה דבכורות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבר</b>. לשון הרמב\"ם חבר נקרא ת\"ח וכן יקראו לת\"ח חברים ונקראו בזה השם כי חברתם זה לזה חברה נאמנת כי היא חברה לש\"ש ע\"כ: \n",
+                    "<b>להיות חבר</b>. כתב הר\"ב ואפילו ת\"ח אינו נאמן לענין טהרות עד שיקבל וכו' אלא א\"כ היה זקן וכו' ואין קבלות דברי חברות בפחות משלשה אלא א\"כ היה המקבל ת\"ח שאין צריך בפני שלשה וכו' עכ\"ד. ולכאורה נראה דאיכא בינייהו דזקן ות\"ח דת\"ח אע\"פ שאינו צריך בפני שלשה צריך להרגיל עצמו שלשים יום אבל הזקן אינו צריך גם לזה. אלא שאי אפשר לומר כן דהכי איתא בפרק ד דבכורות דף ל ע\"ב. ת\"ר הבא לקבל דברי חברות צריך לקבל בפני שלשה חברים. זקן ויושב בישיבה אין צריך לקבל בפני שלשה חברים שכבר קבל עליו משעה שישב. אבא שאול אומר אף ת\"ח אין צריך לקבל בפני שלשה חברים ולא עוד אלא שאחרים מקבלים בפניו. אמר רבי יוחנן בימי בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס [שהיה כהן גדול] נשנית משנה זו [דאפילו תלמיד חכם צריך לקבל] ומפרש רבי יוסי דטעמא דמיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סלסול [מעלה] בעצמן שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם. ועינינו הרואות דדברי הר\"ב מעורבים דמ\"ש בתחלה ואפילו היה תלמיד חכם וכו' אלא א\"כ היה זקן וכו'. הם דברי ת\"ק ומשחרב בית המקדש. ומ\"ש אח\"כ דת\"ח אין צריך בפני שלשה וכו' הם דברי אבא שאול וקודם שחרב בית המקדש. אי נמי אף לאחר שחרב בהמ\"ק וכרבי יהודה שהקפיד על בנו של רבי חנינא שלא רצה למסור טהרות לתלמיד חכם ואמר שמבזה ת\"ח כדאיתא התם. ומכל מקום מי שאומר זקן סבירא ליה דת\"ח צריך קבלה. ומי שאמר דתלמיד חכם אין צריך קבלה דין תלמיד חכם שוה לדין זקן ואין חילוק ביניהם כלל. [*ואין לומר ולחלק דתלמיד חכם צריך הרגל מה שאין כן הזקן. דליתא לפום סוגיא זו דהא דאין צריך לקבל טעמא מפני שאנו מאמינים לו וא\"כ הרגל למה לי. וכן מוכח שם בהדיא. והרמב\"ם בפירושו דפסק כאבא שאול לא הצריך שלשים יום אלא לשאינו תלמיד חכם ומינה לזקן אע\"פ שת\"ח צריך קבלה. ובחבורו מוכח יותר דלת\"ק אין צריך שום הרגל לזקן. ור' יהודה שמצינו דלא סלקא דעתיה להא דאמר ר\"י נהגו כהנים סלסול וכו' מ\"מ לא אמר שום דבר לחלק כלל]. והר\"ש כתב כדברי ת\"ק וטעמו שהעתיק הירושלמי דלא תני התם להא דאבא שאול. והרמב\"ם בפירושו כתב לדאבא שאול אבל בחבורו פ' עשירי מהלכות משכב ומושב פוסק כתנא קמא ומשחרב בית המקדש: \n",
+                    "<b>אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש</b>. לשון הר\"ב שאסור לגרום טומאה וכו'. ועיין מ\"ש במ\"ו פ\"ו ועוד במשנה ט פרק ד דעבודת כוכבים: \n",
+                    "<b>ואיני לוקח ממנו לח</b>. כתב הר\"ב אבל יבש וכו' ונאמן עם הארץ לומר הפירות הללו לא הוכשרו וכו'. הכי תני בירושלמי. וטעמא דהא דאין עם הארץ נאמן לומר שלא נטמאו לפי שאינן בקיאין בדקדוק טהרות וטומאות ולפיכך אע\"פ שהוא ישראל וישנו בתורה ובמצות אינו נאמן לטהרות כמ\"ש הרמב\"ם בריש פ\"י מהלכות משכב ומושב. והלכך לענין לומר שלא הוכשרו נאמן לפי שאין זה צריך לשום בקיאות לדקדק. [*ועיין מ\"ש במשנה ג פרק בתרא דמכשירין]: \n",
+                    "<b>ואינו מתארח אצל עם הארץ</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואפילו עישר את פירותיו בפניו וז\"ש הר\"ב והר\"ש שלא יטמא וכו': \n",
+                    "<b>ולא מארחו אצלו בכסותו</b>. כתב הר\"ב דכסות עם הארץ טומאתו חמורה וכו'. עיין משנה ה פרק ז דטהרות וסוף פרק ב דחגיגה: \n",
+                    "<b>בכסותו</b>. כתב הר\"ב שמא ישבה עליהן אשתו נדה ובגדי עם הארץ מדרס וכו'. וכ\"כ הר\"ש עיין מ\"ש בס\"ד בסוף פ\"ב דחגיגה: \n",
+                    "<b>אף לא יגדל בהמה דקה וכו'</b>. כתב הר\"ב שלא ירעו בשדות אחרים. ובסוף פרק ז דבבא קמא מפרש בענין אחר ושם אפרש בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנחתומים</b>. כתב הר\"ב וכן הר\"ש נחתום חבר וכו' ודוקא כשמוכר לחבר וכו' אבל אם מוכר לעם הארץ וכו': והא דתנן לעיל אין חבר רשאי למכור לעם הארץ לח ויבש וכו'. ודוחק לומר דהכא באם עבר ומכר לעם הארץ קאמרי. ואפשר לומר דחבר דהכא לאו דוקא אלא נאמן בלבד דודאי לא בעינן הכא אלא נאמן למעשרות ולאו לענין טהרה עסקינן. וכה\"ג במשנה ח פרק ה. ועי' בסוף פ\"ו. ועוד אפשר לומר דהכא אליבא מאן דסבירא ליה דמותר לגרום טומאה וכו' פי' לה בחבר וכו'. ועי' מ\"ש בפרק ו משנה ו: \n",
+                    "<b>כדי תרומת מעשר וחלה</b>. מפורש בריש פ\"ה. ומ\"ש הר\"ב מתוך ששוטרי המלך וכו'. גמ' פ\"ק דיומא [ע.] ולקמן בריש פ\"ה מפרש הר\"ב דהכא בנחתומים המוכרים במדה דקה עסקינן ומהני תרי טעמי דמפרש הכא בחנונים לכך חייבוהו בתרומת מעשר וחלה כמ\"ש שם. ופטרוהו ממעשר שני מתוך ששוטרי וכו' כמ\"ש הכא. ולא קפדינן אתינוקות בטבול למעשר שני בדמאי: \n",
+                    "<b>הסיטונות</b>. כתב הרשב\"ם בסוף פ\"ה דב\"ב סיטון חטין בלשון יון ומשום שקונה הרבה חטין ביחד קורא לו סיטון ע\"כ. והוסיף הר\"ן ועל זה נקרא כל תגר גדול בין מיבש בין מלח סיטון שהוא שם יוני למוכר סחורות הרבה ע\"כ. אבל התוס' דב\"מ דף מח ע\"א כתבו דלא נקרא סיטון אלא מוכר בלח. ונראה לי ראיה לדבריהם מדתנן הכא הסיטונות ומוכרי תבואה דש\"מ דסיטונות לאו מוכרי תבואה הן שהוא ביבש. ולשון הר\"ב שכתב סיטונות הם הסוחרים הגדולים הקונים תבואה וכו'. איני יכול ליישבו דהא ומוכרי תבואה תנן. ולשון הר\"ש הסיטונות דרכן לקנות פירות מרובין ומוכרין לחנונים. וגם זה הפירוש דחוק דאם כן תרתי ביבש למה לי. ועוד דלקמן מפרש מתניתין גסה דלח. ולהר\"ב והר\"ש לח מאן דכר שמיה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>את שדרכו להמדד בגסה ומדדו בדקה טפלה דקה לגסה וכו'</b>. פירש הרמב\"ם כל הדברים שדרך בני אדם למכור במדה גסה מותר לו למכרן דמאי ואע\"פ שהוא מודד במדה קטנה וז\"ש טפלה דקה לגסה. ואם הדבר נמכר ממה שדרך בני אדם למדוד אותם במדה דקה שאינו מותר למכרו בדמאי כמו שאמרתי לא יהיה מותר לו מכירתו דמאי ואפילו למדוד אותה במדה גסה שר\"מ הולך אחר הדבר הנמכר ע\"כ. והר\"ב מפרש ע\"פ גירסא האחרת. [*ומ\"ש ופטור כשהוא מוכר בגסה ולא אמרי' וכו'. כ\"כ הר\"ש וטעמו נראה לי דר\"מ הולך אחר המדידה היאך היא ולא אחר הדבר הנמכר מה שהוא] ובסדר המשנה דירושלמי כגירסת הר\"ב אבל בגמרא שם הובאה כגירסת הרמב\"ם. וכן תני רבי חייא כגירסתו: \n",
+                    "<b>דינר</b>. כ' הרמב\"ם שיעור הדינר ששה זוזים מכסף. ומשקל כל זוז ששה עשר שעורים ע\"כ. וזוז שכתב רוצה לומר מעה כמ\"ש במ\"ו פ\"ו דפאה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מאכילין את העניים</b>. וטעמא כתב הר\"ב בפ\"ק משנה ד וריש פ\"ז דברכות ומ\"ש הר\"ב והרוצה לעשר יעשרן עיין פרק ה משנה ה. ועי' עוד מה שאכתוב בסוף מתניתין בס\"ד: \n",
+                    "<b>האכסניא</b>. פי' הר\"ב חיל של מלך ישראל וכו' אבל אם לנו וכו'. איכא דמוקי הכי בירושלמי. ועיין מ\"ש בספ\"ק דעירובין בס\"ד: \n",
+                    "<b>נמצאו כל האדם אוכלין מתוקן</b>. כתב הר\"ב וב\"ש לטעמייהו דאמרי וכו' בפ\"ג דברכות דף מז (ובשבח קכז:) ובסוף פ\"ק דעירובין [דף יז:] ובפ\"ג דעירובין דף לא אמר רב הונא תנא בש\"א אין מאכילין את העניים דמאי: \n",
+                    "<b>והרוצה לתקן יתקן</b>. כתב הר\"ב בשם הרמב\"ם שלא הותר הדמאי לעניים אלא כשאוכלין אכילה אחת אצל בעל הבית אבל הפירות שיבואו לידם וכו'. ולשון הרמב\"ם בפירושו אבל כשיחלקו עליהם הקופה ונפל לכל אחד מהם חלק טוב ובא ברשותו וכו' עכ\"ד. והלכך לא קשיא אדתנן בפ\"ק משנה ד דמערבין בדמאי במגו דחזי ליה וכו'. דאין צריך לערב בחלק טוב רק כפי שיעור. ואע\"ג דערובי תחומין צריך שיעור שתי סעודות כדתנן בפ\"ח דעירובין [מ\"ב] אכתי לא הוי אלא כעני האיכל אצל בעל הבית דהא תנן בסוף פאה שבת נותנין לו מזון שלש סעודות דהא כולה טעמא דמאכילין העניים דמאי אצל בעל הבית להרמב\"ם כמ\"ש כדי להקל עלינו הצדקה. אבל קשה טובא על הר\"ב שפירש לעיל במאכילין את העניים וכו' והרוצה לעשרן יעשרן ואם כן היינו הך דסיפא והרוצה לתקן יתקן ואין אנו צריכין למה שמחלק הרמב\"ם בין אכילה אצל בעל הבית וכו' אלא דלעולם הרוצה לתקן יתקן וז\"ש הר\"ב לעיל מן הירושלמי הוא וקשיא על הרמב\"ם. ובאמת שבחיבורו חזר בו שכן כתב שם בפרק עשירי מהלכות מעשר מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי וצריך להודיען והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקן. גבאי צדקה גובין סתם מכל אדם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן ע\"כ. ולענין דקדוקו מדקתני מאכילין ולא תני אוכלין וכו' נראה לי דלהכי תנן מאכילין דרשאי לתת לתוך ידם מה שאין כן רופא חבר אינו רשאי לתת לתוך ידו של חולה מדמאי של החבר אע\"ג דבשל חולה רשאי כדפסק שם הרמב\"ם מהירושלמי. ואפשר נמי דהכא אפילו מאכילין לתוך פיהם אע\"ג דבשל חולה אינו רשאי בעניים הקילו יותר. אבל נ\"ל יותר פי' קמא דלתוך ידו אשמעינן מלומר דהקילו בעניים יותר מבחולה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא ישליך עד שיעשר</b>. כתב הר\"ב והני מילי בירק הנאגד דאי בשלא נאגד אכתי לא אתחייב במעשר. ומסיים הר\"ש דתנן (בפ\"ק דמעשרות) ירק הנאגד משיאגד. וקודם לכן כי משליך הרי מפקירו והפקר פטור מן המעשרות. ובירושלמי מפרש טעמא דהזוכה זוכה בדקה ואין המפקיר מפקיר בגסה. כלומר זה שהשליך והפקיר לא דמי למודד בגסה דאמרינן בפרקין דלעיל שפטור מלעשר והזוכה דהיינו אותו שימצאם מלקט מעט מעט <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהיינו דקה ע\"כ. והיינו נמי טעמא דסוף פרק קמא דפאה דלאחר שנתמרחה התבואה אינו נותן משום הפקר: \n",
+                    "<b>ונמלך</b>. חזר בעצתו תרגום איעצך אמלכינך. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>עד שיעשר</b>. כתב הר\"ב דמכי אגבהינהו וכו'. לטעמיה אזל כמו שפסק במשנה ד מפ\"ק דקדושין שכל שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה וכדמסיק במשנה ז פרק ה דב\"ב. ואע\"ג דסיפא דמתניתין תנן מפני שלא משך <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>לאו דוקא אלא כלומר שלא קנאו כדין הקנייה ורוב דברים הנקנים הם במשיכה. וכהאי גוונא תירצו בתוספות בבא בתרא דף פו ע\"א בדבור המתחיל אבל וכו'. ובפ' מי שמת פריך ממלוגמא דשטרי והא לא משך לאו דוקא נקט משך אלא כלומר והא לא הגביה ע\"כ. וכן צריך לתרץ בסוף שביעית כמ\"ש שם בסייעתא דשמיא. ועי' במ\"ז פ\"ה דב\"ב. וז\"ש הר\"ש במשנתינו כבר קנה במשיכה או בהגבהה. ומעתה לא קשיא נמי על הרמב\"ם שהוא פוסק בפרק ג מהלכות מכירה המקבץ עצים או פשתן וכו' שהרי אפשר להתיר האגוד ולהגביה עץ עץ וכן כל כיוצא בזה ע\"כ. ובפ' י\"א מהלכות מעשר העתיק משנתינו כצורתה משך. ובפירושו ג\"כ כתב דמטלטלים אינם נקנים [בנתינת] ממון אבל עיקר זכותם במשיכה ולא קשיא דמשיכה לאו דוקא אלא שהשאילו לשון משיכה לקנייה ואפילו כי איכא בהגבהה. [*וז\"ל הרמב\"ם בפירוש משנה ד פרק קמא דקדושין כל מה שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה ואפילו שאנו אומרים בו שקנה במשיכה. ועי' מ\"ש שם משנה ה בשם הר\"ן]: \n",
+                    "<b>עד שיעשר</b>. כתב הר\"ש בירושלמי ולא נמצא עושה תקלה לבאין אחריו פירוש שיסברו הכל דמאי ויפרישו ממה שתקן זה שהוא פטור על השאר שהוא חייב ומשני עושה אותן צבור לפניו ויקבעם לתוך פירותיו ע\"כ. ותו בירושלמי ולא כן תני קובע הוא אדם מעשרותיו של חבירו לתוך פירותיו ואפילו עושה תקלה לבאים אחריו: \n",
+                    "<b>שאינו מחוסר</b>. גירסת הר\"ב והר\"ש מעושר וכן הוא בסדר המשנה בירושלמי. ופירשו בו מחוסר שכן לא יקפיד האומר מלומר מעושר במקום מחוסר. ומצאתי לו חבר בילקוט פ' ראה [רמז תתצ\"ג] עשר תעשר שלא תתחסר. ואין תימה כי העי\"ן והחי\"ת ממוצא הגרון והשי\"ן והסמ\"ך ממוצא השינים. וזה שהוסיפו תיבת שלא. לפי שאחרי שדרשו כאילו כתב עשר תתחסר הוקשה שאי אפשר לומר שיצוה הש\"י שיעשר ועל ידי כן יתחסר אלא שהוא כאילו כתוב עשר או תתחסר ואתיא כמ\"ד דלא בעינן או לחלק דממילא משמע וכדאיתא פרק ח' דב\"מ דף צד. וז\"ש עשר שלא תתחסר היינו כפי הענין אבל הדרשא תדרש עשר תתחסר כלומר עשר או תתחסר: \n",
+                    "<b>היה עומד ולוקח</b>. כתב הר\"ב ולא נטלם וכו'. פירש הרמב\"ם אבל היה המוכר מונה ומיחד אותם לקונה ע\"כ. ודתנן לשון מותר להחזיר היינו להחזירם מן היחוד. אי נמי איידי דרישא נסיב נמי בסיפא לשון להחזיר: \n",
+                    "<b>טוען</b>. פי' הר\"ב משאוי. וזאת המלה בלשון הקודש טעט את בעירכם (בראשית מה) . רמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוצא פירות בדרך</b>. ונקבעו למעשר. דומיא דפירש הר\"ב במתניתין דלעיל ובהכי אוקמה הרמב\"ם למתניתין דהכא כמו שנראין דבריו בפי\"א מהל' מעשר. ועיין בפרק ב דמסכת מכשירין: \n",
+                    "<b>ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר</b>. וכ\"ש אם יאכלם בעצמו שלא יאכל עד שיעשר. דהא בהוקבעו למעשר עסקינן כמ\"ש אלא קמ\"ל דאף להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן אסור וז\"ל הרמב\"ם בפרק הנזכר נטלן לאכלן ונמלך להצניע לא ישהה אותן עד שיעשר כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ואם מתחלה נטלן שלא יאבדו הרי זה מותר להשהותן אצלו עד שירצה לאוכלן או לשלחן או למוכרן יעשר אותן דמאי ע\"כ: \n",
+                    "<b>להצניע</b>. ל' הרמב\"ם לשמור ולגנוז וזאת המלה מצויה בלשון הקדש יהצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו׳:ח׳): \n",
+                    "<b>שלא יאבדו</b>. פי' הר\"ב ולא נתכוין לזכות בהן. עי' מ\"ש במשנה ג פרק ג דב\"ק: \n",
+                    "<b>רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו</b>. לשון הרמב\"ם ר\"ל כי הוא מותר לו לשלוח טבל ולהודיע למי שישלחנו שהוא טבל ואינו חושש ר\"י שמא אם נתיר לו זה ישלח לו ולא יודיענו ע\"כ. ומדבריו למדנו טעם למ\"ש הר\"ב והר\"ש מהירושלמי דמודה רבי יוסי שבדמאי אסור דמשום שהוא דמאי מודה רבי יוסי שיש לחוש שמא לא יודיענו. ועי' פ\"ה מ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למעשרות ולשביעית</b>. לא הוי זו ואצ\"ל זו דהא דתנן בסוף פרקין. דשביעית חמירא להו. באתרא דר' יהודה הוי הכי כדאי' בש\"ס פ\"ד דבכורות [דף ל. ובגיטין נד.] ושם במשנה דסוף הפרק דשקולים הם. והיינו בכל מקום חוץ ממקומו של ר' יהודה: \n",
+                    "<b>כפירותיו</b>. כתב הר\"ב והרמב\"ם ופירות של עובד כוכבים פטורים. ומוקי לה בחיבורו סוף פי\"א מה' מעשר במפקיד חולין מתוקנים. וז\"ש הר\"ב ברישא שמא החליפו אלו המתוקנים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעשר את שהוא נותן לה</b>. כתב הר\"ב דאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ירושלמי. וצ\"ע אמאי לא תנן הכי לעיל בטוחן עובד כוכבים שנחשד להחליף בקופות אחרות של ישראל ונמצא שישראל אחר שהחליף בישלו ויבא לידו פירותיו של החבר בלתי מתוקנים. ואפשר דהואיל ויד עובד כוכבים באמצע והחבר אינו מוציא מידו ליד ישראל לא הוי בכלל אין החבר מוציא מתחת ידו וכו': \n",
+                    "<b>אין אנו אחראין לרמאים</b>. וכתב הר\"ב ורבי יוסי סובר דלגזול היא מתכוונת. וכן כתב הר\"ש. וכלומר דבהא פליגי רבי יוסי ורבנן דרבנן סברי דלטובה מתכוונת כמו שכתב הר\"ב בפי' דת\"ק. אבל אי ידעינן דמכוונת לגזול בזה אין אנו אחראין אף לרבנן. והכי קאמר רבי יוסי אין אנו אחראין ובזה אתם מודים. ואני אומר שזו הפונדקית גם בכלל הרמאים היא שכוונתה לגזול. ובזה מתיישב קושית התוס' בפרק קמא דחולין דף ו שהקשו על פירוש רש\"י בדברי תנא קמא דלטובה מתכוונת. והאמר ר' יוסי לתנא קמא אין אנו אחראין לרמאים והביאה הר\"ש ובמה שכתבתי הותרה הקושיא. וניחא לפי זה דאף תנא קמא סבירא ליה דאין אנו אחראין לרמאים דהא אשכחן הכי לרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו דריש פ\"ה ממסכת מעשר שני דסבירא ליה הלעיטהו לרשע וימות ואין אנו חוששין שמא יאכל דבר איסור. והלכה כמותו כדאיתא בגמרא פרק מרובה (בבא קמא דף סט.) וכן פסק הרמב\"ם בפרק ט מהלכות מעשר שני. אבל בירושלמי דמעשר שני ודפרקין רבי יוסי ורבן שמעון בן גמליאל שניהן אמרו דבר אחד וכו' מסתברא ר' יוסי יודי לרבן שמעון בן גמליאל וכו'. ורבן שמעון בן גמליאל לא יודי לרבי יוסי שאין דרך חבר להיות מוציא מביתו דבר שאינו מתוקן. ע\"כ. משמע כדעת התוספות דלתנא קמא אע\"ג דרמאי הוא סבירא ליה דאחראין אנן לרמאין. ורש\"י והר\"ב פירשו כגמרין דלעיל. וכתב עוד הר\"ש דלא דמי הכא לעלי ירק דלעיל (במשנה ב דלא ישליך עד שיעשר) דהנוטלן אינו נוטלן בגזל דאפקורי מפקרי להו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לחלוף את המתקלקל</b>. וגבי פונדקית לא תני המתקלקל. היינו כדמפרש רש\"י בפרק קמא דחולין לפי שאכסנאי תמיד סומך על הפונדקית לפיכך חוששת ביותר: \n",
+                    "<b>אמר רבי יהודה וכו'</b>. כתב הר\"ב בירושלמי מפרש דקמייתא נמי מלתא דר' יהודה היא והכי קאמר וכו'. ותו התם ורבנן אמרי הנותן לחמותו כנותן לשכנתו כהדא דתני הנותן לשכנתו פת לאפות לו או תבשיל לעשות לו אינו חושש לא משום שביעית <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא משום מעשרות. ומזה אני תמה על הר\"ב שפסק כר' יהודה ונמשך אחר הרמב\"ם בפירושו שכתב והלכה כר' יהודה בשני המאמרים שחכמים מודים לו. והרי התבאר בש\"ס שחכמים חולקים עליו. [*וכוותייהו סתם לן התנא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>בסוף פרק ד' דבכורות]. ובחבורו פרק י\"א מהלכות מעשר חזר בו ופסק כהנך רבנן. \n",
+                    "<b>שאינה חשודה וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ד' בסייעתא דשמיא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חשכה מוצאי שבת</b>. רצה לומר ליל ראשון אחר צאת הכוכבים אבל בין השמשות במוצאי שבת אוכל על פיו מפני שלא נגמר היום. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מוצאי שבת לא יאכל</b>. לשון הרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות מעשר הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת עד שיעשר דמאי על הכל על שאכל בשבת ועל הנשאר שלא הקילו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והאמינוהו אלא לצורך אותו שבת [*ע\"כ. אבל בחול לא האמינוהו בסמך שאילת שבת משום דאיכא למיגזר אטו שאילת חול. כך מנאתי בפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>עד שיעשר</b>. לשון הרמב\"ם ז\"ל תרומת מעשר ומעשר שני המחוייבים לדמאי כמו שבארנו ע\"כ. לפי שתרומת מעשר גם היא מעשר מן המעשר לכך קראוהו בכלל מעשר. ועוד מצאנו בדברי רבי אליעזר במשנה ג פרק ו מעשרות שם לכלל מתנות כהונה ואף לתרומה גדולה. ועי' פרק ז משנה ו. ועיין לשון הירושלמי שאעתיק במשנה ד פרק ב דמעשרות: \n",
+                    "<b>אמר לו אחד וכו'</b>. לא יאכל וכו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>כסתם [משנה] דסוף פ\"ד דבכורות כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו והר\"ב סובר דזו וזו הלכתא נינהו וכמו שאכתוב במ\"ו בס\"ד: \n",
+                    "<b>למקומה</b>. כתב הר\"ש סתמא [כדאמר] בירושלמי תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת [*ר\"ש אומר בין למקומה בין שלא במקומה אינה מדמעת] והך פלוגתא דוקא בדמאי ולא בודאי עכ\"ל. [*ועי' לקמן]: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר</b>. ל' הרמב\"ם וחכמים אינם מודים לו וכו' והיינו דתנן ר\"ש אומר. ולא אמר ר\"ש. [*והא דכתבו הר\"ב והרמב\"ם דהלכה כרבי שמעון דגמרין פרק ד דחולין (עה.) ובשאר דוכתי איפסיק הכי כ\"כ בכ\"מ. ועוד בירושלמי אתא עובדא קמיה דרבי חנינא והורה כר' שמעון]: \n",
+                    "<b>שואלו ואוכלו על פיו</b>. פירוש אם שהפרישה החבר או העם הארץ בפנינו לפי שיודע שלא נאמינהו ונפלה למקומה דהיינו לצ\"ט שמהם הופרשה שואלין את העם הארץ אם כבר תיקנה גם כן לעצמו שנמצא שלא היה צריך לתרומת מעשר זאת להפרישה ואין כאן דימוע. וסומכין עליו מפני שאימת דימוע עליו כך פירש\"י בפרק ד דחולין דף עה. גם הראב\"ד בהשגותיו לפרק י\"ב מהלכות מעשר. והרמב\"ם מפרש שאם יפריש עם הארץ תרומת מעשר לפנינו בתחלה ונפלה [*לפנינו בין למקום אחר בין למקומה (כמ\"ש לעיל לר\"ש דבירושלמי וכ\"כ בכ\"מ אבל לא נתן טעם למה פסק כר\"ש וצ\"ע)] דמדמעת אם יאמר העם הארץ שחזר והתקינה אוכלין על פיו. ופי' בעל כ\"מ דהיינו שיאמר שנתערבה עם פירות חולין שלא במתכוין עד שעלתה בק\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המדיר</b>. פי' הר\"ב דא\"ל קונם מה שאתה נהנה לי. ור\"ל משלי. [*ועיין לקמן בדבור המתחיל ובשבת שניה וכו']: \n",
+                    "<b>חבירו</b>. בפרק ב כתב הר\"ש בפי' הירושלמי חבירין מלשון חבירו ולא לשון תלמידי חכמים אלא בני אדם דגייסי גבי הדדי קרי להו חבירים ע\"כ. והכא נמי אע\"ג דהואיל ואינו מאמינו וכו' א\"כ הרי הוא אינו עם הארץ כי הם מאמינים זה לזה אפילו הכי קרי ליה חבירו לענין דגייס ביה וכיוצא בזה כתבו התוס' בפרק ג דסוכה משנה י\"א: \n",
+                    "<b>בשבת הראשונה</b>. פי' הר\"ב של סעודת נשואין וכ\"כ הר\"ש. ועיין בפירושם פירוש אחר בריש פ\"ז: \n",
+                    "<b>[*ואע\"פ שאינו מאמינו</b>. ק\"ל שהוא כפל ולגירסת ירושלמי מיושב קצת]: \n",
+                    "<b>ובשבת שניה אע\"פ שנדר ממנו הנייה</b>. כלומר אע\"פ שההדרה שאמרנו היתה באיסור הנייה ממנו כמ\"ש הר\"ב דאמר ליה קונם וכו'. וכ\"כ שם הר\"ש. אבל להרמב\"ם אתיא כפשטה. דרישא המדיר וכו' פירש ר\"ל הנשבע על חבירו. וכ\"כ בחיבורו פרק י\"ב מהלכות מעשר ואם כן שפיר תנא בסיפא אע\"פ שנדר הנייה דהא אכתי לא איירינן בהדרת הנייה וצריכין לומר לפירוש הרמב\"ם שמפרש שהשביעו דהיינו שענה אמן כדתנן בסוף פרק ג דמסכת שבועות מפי אחרים ואמר אמן: \n",
+                    "<b>לא יאכל עד שיעשר</b>. ואף על פי שאמר ליה מעושרין הן. דלא דמי ללוקח פירות דלעיל דכשכבר לקח והרי הן שלו התירו לו שיסמוך בשבת על פיו אבל הכא לא התירו לו שיאכל עם העם הארץ על פיו אלא בשבת הראשונה מפני דרכי שלום. אבל אין לחלק דלעיל בלקח פירות מעם הארץ ואין לו מה יאכל. שהרי פסק הרמב\"ם מהירושלמי דאפילו היה לו פירות מתוקנים מאותו המין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני וכו'</b>. פי' הר\"ב דלא נחשדו עמי הארץ וכו' וחכמים אומרים אעפ\"כ קורא לו שם שהרי אינו מפסיד כלום וכו'. וקשה דבריש מכילתין מפרש דעמי הארץ חשודים על מעשר עני. וז\"ל הר\"ש. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יז) בעי רב יוסף למימר דמר סבר טביל ומר סבר לא טביל אמר ליה אביי אי הכי אדמפלגי בספיקו ליפלגו בודאי אלא דכולי עלמא טביל והכא בהא קמיפלגו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני דכיון דממונא דידיה הוא אפרושי מפריש. ומר סבר נחשדו כיון דטריחא ליה מלתא לא מפריש. ובירושלמי מפרש רב הונא רבי אבא בשם רב האוכל פירותיו טבולין למעשר עני חייב מיתה מאי טעמא דר' אליעזר מכיון שיודע שבעון מיתה הוא מפריש. מאי טעמא דרבנן בלא כך קורא לו שם וא\"צ להפריש. כלומר בלא כך שיפשוט לך שמפריש. הא סגי בקריאת שם הלכך אין לחוש אם נחמיר עליו לקרות מספק *)מעט. והיינו כההיא שיטה דמכות דרבי אליעזר סבר על מעשר ראשון ומעשר שני נחשדו דלא מפרשי להו. הראשון משום תרומת מעשר דאית ביה והשני משום דבעי אסוקי לירושלים. אבל מעשר עני מפריש. ורבנן סברי אפילו הכי חשודין הן הלכך הלוקח קורא עליו ואין צריך להפריש וליתן לעני עכ\"ל הר\"ש. וכלומר הירושלמי הכי קאמר דרבנן לדבריו דרבי אליעזר קאמרי לדבריך דסברת דלא נחשדו והיינו דקאמרי בלא כך כלומר בלא זה שנאמר דנחשדו כסברתנו אלא שנפשוט ונודה לך שמפריש ולא נחשד הא סגי בקריאת שם וכו'. והר\"ב שהוסיף על מלתייהו דרבנן דאמרי קורא לו שם וכתב הוא אע\"פ וכו' אינו מפסיד. נתן מקום לטעות לומר דהכי סבירא להו לרבנן והרי מפורש דדוקא רבי אליעזר הוא דסבירא ליה הכי. אבל אפשר שהר\"ב סובר דירושלמי חולק עם הבבלי וסבירא ליה דאף לרבנן לא נחשדו וכפשטא דמימרא דירושלמי. וא\"כ הא דפירש בריש מכילתין אתיא כש\"ס דבבלי והא דהכא כירושלמי. ואף הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פרק ט מהלכות מעשר כתב שסברת חכמים שיקרא שם למעשר עני גזירה משום מעשר שני דהא מעשר עני בשלישית וששית במקום מעשר שני שבשאר שני השבוע ע\"כ ס\"ל נמי דלא נחשדו לרבנן כמו הירושלמי והוסיף טעם לשבח. אבל צ\"ע דלא פירש כש\"ס דידן וסוגיא זו נשנית עוד בפרק ואלו נדרים (דף עו) [צ\"ל פ\"ד] ע\"ב. רבי אליעזר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני כיון דאילו מפקיר נכסיה והוי עני ושקיל ליה הוא לית ליה פסידא ורבנן סברי נכסי לא מפקר איניש דמרתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא הלכך נחשדו ושנויא דרבא ארומיא דמתני' וברייתא דהתם קאי נמי לאביי והראב\"ד לא השיגו בזה וגם בעל כ\"מ לא העיר בזה כלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שקרא שם וכו'</b>. רוצה לומר בע\"ש. וכן מפורש בהר\"ש. וכתב הר\"ב שאמר וכו' יהא מונח בצפונו או בדרומו ומסיים הרמב\"ם בפירושו וסימן עליו: \n",
+                    "<b>לתרומת מעשר וכו'</b>. כתב הר\"ש ולתני תרומה גדולה של ודאי ומסיק משום דלאו אורחיה לשהותה ורגילין להפרישה לאלתר אפילו **)הביאה לבית כדאמר בירושלמי פרק ג דמעשרות אי אפשר לגורן שתיעקר אלא א\"כ נתרמה תרומה גדולה וגם לפי שאין צריך לטרוח במדידה ואדרבה מצוה באומד עכ\"ל. ועיין בדברי הר\"ב ריש פרק ו ודלא תני מעשר ראשון של ודאי לפי שאע\"פ שקרא שם ויפרישה ויתנה בשבת ללוי אין לו בו תועלת בשבת זה שאינו יכול לקרות שם ולהפריש בשבת התרומ' שבמעשר דהוי כמתקן מנא כדתנן בפ' ה דביצה: \n",
+                    "<b>לא יטלם</b>. לשון הר\"ב כדי ליתנם לכהן וכו'. וז\"ל הר\"ש ולא יטלם לאו דוקא אלא כלומר לא יטלם כדי ליתנם לכהן וכו'. וכך הם דברי הרמב\"ם. ור\"ל דלהפריש המתנות אחר שקרא שם מע\"ש אינו אסור בשבת שאין אסור אח\"כ אלא בהולכת המתנות לכהן. ועי' במשנה ד פ\"ז ומה שאכתוב שם בס\"ד. והא דאמרינן שאסור ליתן מתנות לכהן ולעני בשבת לפום מסקנא דמפ' הר\"ב במ\"ו פ\"ק דביצה אתיא כבית שמאי. ועיין עוד שם דמתנות דאמרן אין כל מתנות כהונה שוין בזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ממי שהוא נאמן</b>. פירש הרמב\"ם וז\"ל. איש נאמן על טומאה וטהרה שאינו מאכיל איסור ולא טמא עכ\"ל. ומה שמסיים שאינו מאכיל איסור לאו בכל איסורין קאמר דכל ישראל בחזקת שאינם אוכלים דבר איסור אלא לענין יין בשר גבינה וחתיכת דג בלבד הוא שאמר. וכמ\"ש בסוף פרק י\"א מהלכות מאכלות אסורות. והכא לא אצטריך לאשמעינן נאמנות דאיסורים. דמכילתין לענין מעשרות וטומאה איירי. ולהכי בתחלת דבריו לא כתב איסור אלא לבסוף אשמעינן מלתא דאיסור אגב אורחיה. [*ומיהו קשה דטומאה מאי שייכא הכא ורש\"י פירש בפרק ה דבכורות [דף לו] ממי שהוא נאמן *)שלא לקח מע\"ה או שהוא לקח מע\"ה ומעשר דמאי]: \n",
+                    "<b>הלך ליקח וכו'</b>. אינו נאמן. וא\"ל דנהמניה במגו דאי בעי אמר שמצאו ולקח ממנו דאין זה מגו טוב שמתירא שימצא בדאי אם יבא אותו פלוני וישאלהו זה ששלחו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר לו אחד אני אינו נאמן איש פלוני נאמן</b>. [*כך העתיקו התוספות פ\"ב דכתובות דף כד ע\"א]**) ולשון הרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות מעשר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אמר לו איש פלוני וכן הוא בס\"א: \n",
+                    "<b>הרי זה נאמן</b>. כתב הר\"ב קולא הוא שהקילו באכסנאי ירושלמי משני הכי אדמקשה ועד אחד נאמן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ומתניתין דריש פירקין מוכחת נמי הכי דאינו נאמן אף על של אחרים דחשיכה מוצאי שבת לא יאכל על פיו וכסתם דבכורות כמ\"ש שם. ועיין מ\"ש בזה במ\"ד פרק ה דבכורות: \n",
+                    "<b>מי כאן מוכר ישן</b>. פי' הר\"ב שירא שמא יאכילהו חדש קודם שיקרב העומר וכו'. והקשו התוספות בפ\"ב דכתובות דף כד דהוה ליה למימר של חבירו אינו חדש כדאמר אינו מתוקן (במשנה דלקמן) ועוד היאך קנה ממי ששלחו אצלו והלא הוא בעצמו אומר שאינו נאמן ועוד מדקא שאיל להיאך מי מוכר ישן מכלל מה שקנה ממנו כבר היה חדש או שביעית והלא לא הלך אצלו אלא לפי שהוא נאמן. [*ועוד הקשו ממתני' דלקמן כמו שאכתוב שם בס\"ד]. ופירוש הקונטרס. שלי חדש ואינו יבש כל צרכו דסתם ישן טוב מן החדש כדאמרינן באיזהו נשך (דף עב:). היו חדשות מד' וישנות מג' ובמשנה דלקמן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>לרבותא דר\"י נקטיה ע\"כ. ולשון הרמב\"ם בפ' י\"ב מהל' מעשר נמי כפי' הקונטרס שכתב שאל לו מי כאן מוכר יין ישן וכו' ביאר והוסיף יין מהאי טעמא דבמשובח עסקינן ויין ישן משובח מן החדש כדאמרינן בפ\"ק דקדושין דף כ לענין עבד עברי שלא תהא אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש. [*וכה\"ג שנינו באבות פ\"ד יש קנקן חדש כו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רי\"א נאמנים</b>. פי' הר\"ב בדמאי הקילו משום חייהם של בני העיר. ירושלמי. ומסיק מה טעמיהון דרבנן מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת ע\"כ. ועי' מ\"ש מ\"ח פ\"ב דכתובות. [*וממתניתין דהכא הקשו נמי התוספות שהבאתי בדבור דלעיל על הפי' דחדש משום איסור דא\"כ הכא דהקילו הא תינח דמאי חדש וישן מאי איכא למימר]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אחד ממאה ממה שיש כאן</b>. לשון הר\"ב מכל מה שיש כאן משמע אף עם כדי שיעור חלה וכו'. כבר כתבתי בפ\"ק מ\"ג מדתנן התם וחלת דמאי פטורה מן המעשרות מה שנראה בזה לדעת הר\"ב: \n",
+                    "<b>[*הרי זה</b>. פירוש זה האחד ממאה יהיה בצד זה מעשר והיינו קביעות מקום ולא ידעתי למה אומר כאן בצד זה ולא בצפונו או בדרומו כדלקמן אבל מ\"ש הר\"ב שלא יפרישם הוא כפי מ\"ש הרמב\"ם בפירושו אבל בחבורו פרק ט מהל' מעשר פיסקא ה כתב מפריש וכו' ומניחה בצד הפירות]: \n",
+                    "<b>ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר וכו'</b>. ומסיים הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות מעשר לענין מעשר את הדמאי וה\"ה ללוקח מנחתום דהכא וז\"ל ונוטל אותה ונותנה לכהן שאינו רשאי להפריש תרומת מעשר קודם המעשר לכתחלה ע\"כ. וז\"ש הר\"ב לעיל אדתני נוטל כדי ת\"מ וחלה ולא שיפרישם מן הככר ע\"כ. והטעם מפורש בפי' הרמב\"ם שא\"א להפרישה קודם המעשר שהיא לו תרומה ע\"כ. וכמ\"ש בכ\"מ שאם אין המעשר היאך יפריש עשירתו. (ויש שם טעות סופר שצ\"ל אבל תרומת מעשר קודם מעשר לא) ע\"כ. ולפי שההפרשה היא לתרומת מעשר בלבד. אבל המעשר אין צריך להפריש דכיון שקרא שם ונטל תרומתו תו הוי הלוי המוציא מחבירו עליו הראיה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הלכך קובע מקום ומסיים לאחד ממאה ולא לכל המעשר דהיינו לעשרה חלקים ממאה לפי שאח\"כ יצטרך להפריש עוד אחד מהעשרה. ושתי קביעות מקום לשתי שיעורים למה לי. אלא קובע לשיעור אחד ממאה שזה יפריש אח\"כ ואומר ששאר מעשר סמוך לו בלא שיעור רק קובע בסתם שאר מעשר סמוך לו: \n",
+                    "<b>והשאר חלה ומעשר שני כו'</b>. כתב הרמב\"ם והקשו בש\"ס מפני מה הקדים הפרשת מעשר [ראשון] קודם החלה ואמרו כי הראוי להקדימה תחלה על המעשרות כולם כי נתחייבו בה כשנכנסו בא\"י והוא שאמר הכתוב (במדבר ט״ו:י״ט) והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו. אבל אחרו אותה מפני שקרא הכתוב שם מעשר ראשון ראשית ולא קרא שם מעשר שני ראשית ולפיכך תקנו להפריש אחר מעשר ראשון וקודם מעשר שני ע\"כ. ופי' הר\"ש דראשון שקראו הכתוב ראשית כלומר שיש בה תרומת מעשר ותרומה קרויה ראשית ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וא\"ת והרי חלה נקרא נמי ראשית כדכתיב (שם) ראשית עריסותיכם לא קשיא דתרומה נקראת (דברים י״ח:ד׳) ראשית דגנך והדגן קודם לעריסה: \n",
+                    "<b>[*בצפונו או בדרומו</b>. שכן דרכם של בני אדם בהושטת ידם ליקח ממה שלפניהם שלוקחים ממה שאצל מימינו או שאצל משמאלו ושכנגד ימינו הוא שמאלו של אותו דבר לכן מקדים צפונו. נ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נוטל א' משלשים ושלש ושליש</b>. שחולק המאה לג' חלקים ומכל חלק נוטל עשירית העשירית ושלש העשיריות הן אחד מל\"ג ושליש. וזה קל יותר משאם יקח ג' חלקים ממאה שיצטרך לחלק הצבור למאה חלקים [*וגם הוא קל יותר משאם מתחלק מתחילה לל\"ג ושליש חלקים ונוטל אחד מהן אעפ\"י שלשון המשנה כך משמע. נראה לפרש כמ\"ש לפי שהחלוקה ההיא היא קלה ביותר אף מזו] ודתנן נוטל היינו כדפירש הר\"ב לעיל ולא שיפריש וכמו שביארתי שם בס\"ד. והרמב\"ם פירשה גם בכאן: \n",
+                    "<b>אחד ממאה</b>. פי' הרמב\"ם ותהיה כוונתו בדבר הזה לג' חלקים. ונראה לי שצריך להיות לשליש החלקים: \n",
+                    "<b>תולין</b>. דהכא במפריש גם תרומה גדולה ואסור לקרוא מעשר קודם לתרומה גדולה כדתנן בפרק ג דתרומות להכי קורהו חולין ולא מעשר כדלעיל. ועיין במשנה ז פרק ז מה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>ומאה חולין</b>. פי' הרמב\"ם חלק ממאה מכלל זה. וגירסת הר\"ב והר\"ש מהחולין: \n",
+                    "<b>זה שעשיתו מעשר וכו'</b>. כתב הר'\"ב ולא שליש שלם אלא חסר דבר מועט וכו' ומתניתין אתיא כאבא אלעזר וכו'. ואיהו נמי שרי להפריש תרומת מעשר באומד וכו' עד כאן. וכלומר והשתא אין אנו צריכים לפרש שליש חסר דבר מועט כיון דבלאו הכי מתניתין כאבא אלעזר מדשרי להפריש הישראל תרומת מעשר דבודאי איירי מדמפריש תרומה גדולה וכן כתב הר\"ש. וכן העתיקה הרמב\"ם בפרק ג מהלכות תרומה לענין ודאי. וטעמו דשרי להפריש תרומת מעשר באומד כתבתי בפרק ט דבכורות משנה ז. ומ\"ש הר\"ב בפ' כל המנחות הוא בדף נד ע\"ב: \n",
+                    "<b>והשאר חלה</b>. הכי קאמר כדתני בירושלמי הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת וכמה הן אחד מעשרים ואומר אחד *)מכ' שיש כאן. ופירש הר\"ש אחד מכ' דהיינו ה' סאה ממאה דשנים מהם תרומה גדולה ואחד תרומת מעשר ושנים לחלה שהיא אחת ממ\"ח אלא דכן אין החשבון מצומצם עכ\"ל. ור\"ל לכך לא תני כך ולא כללינהו בחד בבא אלא תני בתחלה חשבון המצומצם יותר. ואחר כך קיצר ותני והשאר חלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומן הצוננת על החמה</b>. פירש הר\"ב דס\"ל כרבי אלעאי דאמר התורם וכו' וכוותיה סתים לן תנא בסוף פרק ב דתרומות. ועיין מה שאכתוב שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>מטפוסין</b>. פירש הרמב\"ם כמו דפוסים לפי שהיו עושין הלחם בדפוסים ע\"כ ועיין בפירש\"י לפ' תרומה (כה פ' כט): \n",
+                    "<b>רבי יהודה אוסר וכו'</b>. פי' הר\"ב דלא חייש לדפוסים. ופירש הרמב\"ם במתניתין דלקמן כי הנחתום בעצמו המתקן הלחם אפשר שיעשה מעיסה אחת מינים הרבה מן הלחם בדפוסים משתני' זה מזה: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אוסר וכו'</b>. כתבו הרמב\"ם והר\"ב והלכה כרבי שמעון. עיין בסמוך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר מאחת על הכל</b>. כתבו הרמב\"ם והר\"ב והלכה כרבי יהודה. ולעיל פסקו הלכה כר\"ש והלא ר\"ש אוסר בשני דפוסים. ור\"י דשרי בפלטר משום דלא חייש לדפוסים. ובסוף הלכות מעשר פוסק הרמב\"ם כר\"י בנחתום ובפלטר ולענין חלה פוסק בריש פרק ו מהלכות בכורים להא דר\"ש. ואם לא כוונו לומר הלכה כרבי שמעון אלא לענין חלה ובהא אף ר\"י מודה כמו שכתב הר\"ב והוא מהירושלמי ואף ר\"י מודה בה ותני כן וכו' היה להם לומר והל' כר\"ש בחלה שאין חולקים עליו. ודוחק לתרץ דלעיל פוסק הר\"ב כר\"ש לענין הכל והכא פוסק כרבי יהודה לענין חלה לאפוקי לרבי מאיר צריך שיתן חלה מכל דפוס ודפוס שזה דוחק לפי שמשנתנו במעשר שנויה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן העני</b>. ורוצה לעשר כדתנן בריש פרק ג והרוצה לתקן יתקן: \n",
+                    "<b>פרוסות פת</b>. לשון הר\"ש חתיכות לחם שנותנין לעני המחזר על הפתחים מלשון הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיהו נ״ח:ז׳) : \n",
+                    "<b>פלחי דבילה</b>. לשון הר\"ש כשנתייבשו ודרוסות בעיגול מתעגל העיגול לפלחים שיש בפלח כמה דבילות עד כאן. ופלח מלשון פולח ובוקע (תהלים קמא): \n",
+                    "<b>אבל בזמן שמתנה מועטת</b>. לשון הר\"ב כלומר שמתנה אחת מועטת מחברתה וכו'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט. וכן כתב הר\"ש. וכלומר דלא אתרמי לכל חד וחד דידיה הואיל ואין המתנות שוות ונמצא שהפריש מאחד על של שני ושמא זה חיוב וזה פטור. ולפי שלעולם המועט נכלל במרובה וכל דפריש מרובא פריש. הלכך נקטי שמא מן הרוב מפריש על המועט ואין הכי נמי דחשש בהפך נמי הוי שמא מן המועט על המרובה ושמא זה חיוב וזה פטור. אלא שדברו בהווה. ויש להרמב\"ם בזה פירוש אחר וז\"ל. לפי שנאמר מאחר שנתן זה הנותן מתנה גדולה איש נדיב הוא ולא יקשה בעיניו המעשר ונאמר שעל כל פנים הוציא המעשרות ויתעשר הכל דמאי ואם הית' מתנה מועטת נחשב עליו שהוא על כל פנים כילי ולא עישר ולפיכך לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי וזה אינו מותר כמו שיתבאר אח\"כ עכ\"ל. וסברתו שהנותנים מתנה מרובה הם בכלל רוב עניים (צ\"ל ע\"ה) דמעשרים והנותנים מתנה מועטת יצאו מכלל זה וקרובים לודאי שאינם מעושרים. וכתב עוד והלכה כר' יהודה שהוא מפריש הרבה מהמוקדם וצ\"ל שהוא מפרש הדבר המוקדם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הסיטון</b>. עיין בפרק ב משנה ד מה שכתבתי שם. ומה שכתב הר\"ב ומוכר לאחרים במדה גסה. מסיים הר\"ש דשרי למכור דמאי כדתנן לעיל בפרק ב: \n",
+                    "<b>מאותו המין</b>. לשון הר\"ב דשניהם שחמתית או לבנה. עיין פרק ה דב\"ב משנה ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומגנות אחרות</b>. אם לקח ממנו וחזר ולקח ממנו פעם שניה. הרמב\"ם סוף הלכות מעשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף ע\"פ שאמרו אין אדם רשאי וכו'</b>. שאין רשאי להוציא מידו בלתי מתוקן. דשמא לא יודיע ללוקח. כדלעיל פרק ג משנה ג [*והכי קאמר אע\"פ שאמרו הלוקח וכו' לא שרשאי שאין אדם רשאי וכו'] ויש מפרשים אע\"פ שאמרו וכו' אפי' הכי אם עבר מעשר וכו': \n",
+                    "<b>אלא לצורך</b>. כתב הר\"ב כגון שנתערב לחבירו חולין מועטין בטבל מרובה דאי איפכא טבל מועט בחולין מרובין נתבטל הטבל מועט בחולין המרובין מדאורייתא דבטל ברוב ולא נתחייבו אלא מדרבנן. הלכך אין לתקן בטבל ודאי שממקום אחר דהוי מן החיוב על הפטור. כ\"פ הר\"ש מגמרא מנחות פ\"ג דף לא. ועיין לקמן במשנה ז פרק ז. ומ\"ש הר\"ב ודוקא לחבר. כן הלשון בירושלמי. וכן העתיק הרמב\"ם בפרק ו מהלכות מעשר. ונראה דלאו דוקא אלא הוא הדין לנאמן על המעשרות. ועיין סוף פרק ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעשרין</b>. עיין מה שכתבתי בריש פרק ד. ובמנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף סו ע\"ב) איכא ברייתא דמתני' בהני דיני ותני תורמין: \n",
+                    "<b>על של נכרי</b>. כתב הר\"ב האי תנא סבר אין קנין וכו'. ורבי מאיר היא. וכך כתב הרמב\"ם. וכן פירשו במשנה ט פ\"ד דפאה. ועיין מ\"ש שם. [*עוד מ\"ש מדעת הרמב\"ם בסוף פ\"ד דגיטין]. ומה שקשה מדלקמן בסוף פ\"ק דע\"ז אפרש שם בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב הא אם נמכר צמותה. לר\"מ דרשינן בירושלמי והארץ לא תמכר לצמיתות לחלטנית כלומר דהא קמ\"ל קרא שלא תוכל למכרה לחלוטין להפקיע מן המעשרות: \n",
+                    "<b>על של כותים</b>. כתב הר\"ב פירות כותים ודאי טבל. וכ\"כ בפרק ז משנה ד וטעמא דסבר תנא דידן דכותים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>גירי אמת הן. ומה שכתב הר\"ב [*כשמוכרין אינן מעשרין] דלא חיישי על לפני עור. מסיים הר\"ש דררשי ליה כפשטיה. ומשום גוזל את הכהן ואת הלוי נמי לא חיישי דהוי ממון שאין לו תובעים. ועוד משום דלא הוברר חלקן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>כדתניא בהשוכר את הפועלים (דף פח) עשר תעשר ואכלת ולא מוכר ע\"כ: \n",
+                    "<b>משל כותים על של כותים</b>. לכאורה הוה ליה לשנות משל כותים על של ישראל כמו ברישא. וכן שנויה בתוספתא. והא דתני משל כותים על של כותים משום ר\"א נסיב לה ועיין פ\"ד דביצה משנה ו: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אוסר משל כותים על של כותים</b>. כתב הר\"ב דשמא האחד מעושר והא' לא וכו'. וכ\"ש דמהאי טעמא פליג על משל ישראל על של כותים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עציץ</b>. מ\"ש בפירוש הרמב\"ם שחורשים בו. רוצה לומר שזורעים בו. וכן בריש פרקין דלקמן כתב גם כן ואחר כך חרשה לחטים ולשעורים. ונמצא כן בכתוב פרשת ויגש אשר אין חריש וקציר ותרגם אונקלוס דלית זרועא וחצדא דתכלית חרישה לזריעה: \n",
+                    "<b>תרומה</b>. ועיין במשנה ה פ\"ב דחלה ומ\"ש שם בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב כיון שקרא לה שם וכו' עיין משנה ו פ\"ז: \n",
+                    "<b>[*משאינו נקוב על הנקוב וכו'</b>. ואם גם על שאינו נקוב עיין מ\"ש בשם הרמב\"ם במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>ולא תאכל וכו'</b>. פירש הר\"ב משום דהוי טבל דאורייתא. [*ואסור אף לכהנים כדתנן במשנה ב פרק ח דתרומות] ודרשו בספרי פרשת קרח יכול יאכלו לוים וכהנים פירותיהן בטבלן תלמוד לומר (במדבר י״ח:כ״ח) כן תרימו גם אתם. אתם אלו הלוים גם אתם לרבות את הכהנים וכתבה הרמב\"ם בריש הלכות מעשר: \n",
+                    "<b>[*עד שיוציא וכו'</b>. הבעל הבית ואחר כך יתננה לכהן. הרמב\"ם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תרם מן הדמאי</b>. תרומת מעשר בדמאי ובודאי אף תרומה גדולה בכלל להכי תנן סתמא: \n",
+                    "<b>ויחזור ויתרום</b>. כתב הרמב\"ם שהרי אפשר שאחד מהם טבל אבל אם תרם מעציץ שאינו נקוב על שאינו נקוב תרומתו תרומה לפי ששניהם בערך אחד וחיוב התרומה לשניהן מדרבנן ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מן העובד כוכבים ומן הכותי</b>. לכאורה הוה ליה לשנות מן הכותי ומן העובד כוכבים: \n",
+                    "<b>יחלק לפניהם</b>. מ\"ש הר\"ב ואינו צריך לעשר אינו רוצה לומר אבל לתרום צריך דא\"כ אין בין מקבל לחוכר אלא השאיל שם מעשר לכלל המתנות. וכמ\"ש כבר לעיל ריש פרק ד. ועיין במשנה ג: \n",
+                    "<b>לפניהם</b>. כתב הרמב\"ם בפירושו ועל תנאי שיהיה החלוק לפני בעל השדה שידע שמה שנתן לו הוא טבל. וכ\"כ בפ\"ו מהלכות מעשר: \n",
+                    "<b>מעשר ונותן לו</b>. כתב הר\"ב דדמי לפורע חובו. מה שאין כן בנתן לו מאותה שדה וכו' דאדעתא דהכי יורדים החוכרים ומעיקרא בשל רשות המחכיר גדלים אין זה פורע ומהאי טעמא נמי לא הוי כמוכר טבל לעם הארץ וכמ\"ש הר\"ש. [*והר\"ב לא כתב אם הלכה כן. אבל הרמב\"ם כתב דהלכה כר' יהודה והטעם שבכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו בא אלא לפרש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החוכר שדה מן העובד כוכבים</b>. לא פירשה משנתינו דין כותי קודם שעשאום כעובדי כוכבים מה דינם אם כישראל או כעובד כוכבים ועיין לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>מעשר ונותן לו</b>. כתב הר\"ב קנס קנסו וכו'. ירושלמי. וכתב הרמב\"ם וזה העיקר בידינו הוא מה שאמר הכתוב (דברים ו) לא תכרות להם ברית ולא תחנם ובא הקבלה לא תתן להם חנייה בקרקע ולפיכך נדחוק אותם שלא ישכרו אותה ממנו עד שיצטרך למוכרה ע\"כ. והר\"ש מפרש דמאן דמפרש בירושלמי מטעם קנס סבירא ליה דיש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הלכך לא הוי אלא קנס. אבל למאן דאמר אין קנין וכו'. מפרש בירושלמי דשורת הדין שיעשר דהוי כפורע חובו בטבל שהעובד כוכבים לא יעשר מה שאין כן בחוכר מישראל שהישראל סופו להפריש דרוב עמי הארץ מעשרין הן ע\"כ. ואף למאן דאמר קנס. לא אסרו לחכור דהא תנן במשנה ג פרק ד דשביעית חוכרין נירין מן העובד כוכבים וכו'. אלא אמרו החוכר יתן מעשר בדרך קנס: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כך חולקים בתרומה</b>. ובמעשרות כן לשון הרמב\"ם בפרק ו מהלכות מעשר. ואע\"ג דבנוסחי המשניות ליתא לרבותא נקט דאפי' תרומה שאינה ראויה כלל לזר \n",
+                    "<b>אף המעשרות שלהן</b>. כבר כתבתי בריש פ\"ד שהושאל שם מעשר לכלל המתנות ועוד דהוי הכא רבותא דאפי' המעשר הראוי לזר שיאכלה כמו הלוי אפי' הכי אין חולקין ועיין במשנה ה: \n",
+                    "<b>שעל מנת כן באו</b>. וכתב הר\"ב דאין הלכה דבמה קנו. ירושלמי התיבון רבנן לרבי אליעזר במה קנו. אמר להם אף אתם מודים שאם התנו ביניהם שהמעשרות שלהם אפי' התנו במה קנו. סתמו נעשה כאומר לו תלוש מקרקע זה שתקנה לך מעשרותיך. [*ובהכי קני כדתנן במשנה ז פרק (ח) [ה] דב\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי ישמעאל אומר וכו' מעשר שני וכו'</b>. כתב הר\"ש ירושלמי על דעתיה דרבי ישמעאל אילו כהן טמא שהיה שותף עם כהן טהור שמא אין חולקים במעשרות. תמן יכול הוא למכרו לכהן טהור ברם הכא יכול הוא הקרתני לעלות ולאכלו בירושלים. פירוש אבל למכרו אינו יכול למכור <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאין מעשר שני נמכר בירושלים ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*הקרתני</b>. פירש הר\"ב ל' קריה וכו' בכפרים. ומצאת. בפירוש שהזכרתי פעמים ובלשון ערבי קורין לכפר אלקוריא\"ה] \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקבל</b>. פי' הר\"ב והר\"ש ישראל שקבל מכהן או לוי. וכ\"ש איפכא וסתמא תנן. וכ\"פ הרמב\"ם ר\"ל על דרך כלל. אחד שיהא המקבל כהן או לוי מישראל או ישראל מכהן ולוי ע\"כ. ולפיכך דת\"ק בכלל קאמר הוצרך ר\"י לפרש בדבריו ולהוציא מן הכלל ישראל שקבל וכו': \n",
+                    "<b>כשם שחולקים וכו'</b>. פירש הר\"ב הכא שאני דלא קבל קרקע. וכ\"פ הר\"ש מהירושלמי וצריך לומר דהא דתנן לשמן היינו משום דלכך מקבלים הזיתים לעשות מהן שמן דאילו למוסקן לאכילה בלבד אין דרך לקבלן לפי שהבעל הזיתים בעצמו יכול למוסקן שאין בהן טורח ומלאכה. אבל הרמב\"ם מסיים בפרק ו מהלכות מעשר מפני שהשמן חשוב הוא משמע ודאי דדוקא לשמן תנן. וכתב בעל כ\"מ וסובר רבינו דשאר אילנות דינן כקרקע ע\"כ. ויש לפרש הירושלמי כדברי הרמב\"ם שזהו לשונו רבי יהודה עביד זיתים כקרקע ורבנן לא עבדי זיתים כקרקע: \n",
+                    "<b>בתרומה</b>.עיין במשנה ג מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>למחצית שכר</b>. לא קאי אהמקבל דהמקבל היינו לאריסות ונותן חלק השמן לבעלים. ולמחצית שכר היינו לעיסקא ומתעסק למכור ונותן חלק הדמים לבעלים וכן חילקן הרמב\"ם. ומלשון הר\"ב נראה דגריס או במתניתין. וכן הגירסא בירושלמי בסדר המשנה. ולפי שהשמיט הרמב\"ם בחיבורו דינא דלמחצית שכר מבואר הדבר שסובר שחולקין עליו חביריו על רבי יהודה גם בזה. [*וכ\"כ בפירושו דאין הלכה כר\"י וכמ\"ש הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף למעשר</b>. מ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם דבית הלל סברי מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ולעיל בפרק ב משנה ג דתנן ואינו מוכר לעם הארץ לח ויבש מפרשין הטעם שאסור לגרום וכו'. הרמב\"ם נשמר מזה דלעיל כתב וזהו סובר אסור לגרום כו' וכאן כתב וזו היא משנה אחרונה שהיא מותר וכן הלכה ע\"כ. וכן בחיבורו פרק י ממטמאי משכב ומושב השמיט ההיא בבא דאינו מוכר לעם הארץ וכו'. ומשנה אחרונה זו הובאת בש\"ס פרק ד דמסכת ע\"ז דף נו ע\"א ועיין מה שאכתוב שם משנה ט. ועיין מ\"ש סוף פרק ה דשביעית ומשנה ב פרק ג דחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחלקו בכל מקום שהוא</b>. כתב הר\"ב ומשום דאין ברירה וכו'. הכי אמר רבי יוחנן בירושלמי וכתב הר\"ש דלטעמיה דאמר בריש כל הגט (גיטין דף כה.) דאין ברירה ע\"כ. ובסוף מסכת ביצה (דף לז.) בגמ' מסקינן דס\"ל הכי בין בדאורייתא בין בדרבנן. והשתא הא דפסק הר\"ב לקמן בפרק ז משנה ד דקיימא לן בדרבנן דיש ברירה היינו כרבי אושעיא דסבירא ליה הכי ועיין מ\"ש עוד פרק ה ממסכת נדרים. אבל הרמב\"ם מפרש בענין אחר ולא קשיא ולא מידי שמפר' שכשיבצרו הכרם וחלקו הענבים והמעשר הפריש מחלקו מעשרותיו ואח\"כ עירבו הענבים של זה ושל זה בגת ודרכו כולם ביחד וכ\"פ דבריו בכ\"מ סוף פ\"ט מהלכות מעשר ונמצא לפי זה שמה שחוששין שיש חצי חלק חבירו בידו משום דאין ברירה אינו ענין ליש ברירה ואין ברירה דלקמן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהכא שכבר חלקו כי חזרו ונתערבו ודאי דלכולי עלמא יש לנו לומר שנתערבו ולא הוברר שמה שיחזור זה ויקח ויחזור זה ויקח שכל אחד ואחד יחזור לו לחלקו אותו החלק בעצמו שנתן ועירב עם של חבירו שדבר זה אין הדעת נותנת. וכיוצא בזה כתב הר\"ש דאפילו למאן דאמר יש ברירה אם בצרו שניהם לגת כל אחד כרם המיוחד לו כהאי גונא אי אפשר שלא יהא לכל אחד חצי חלק חבירו ע\"כ. אבל כשעדיין לא חלקו מעולם יש לנו לומר כשמחלקים שכל אחד מה שנוטל לחלקו הוא החלק שלו והוברר שכן הוא ובהא שייכא פלוגתא דיש ברירה. ועיין בסוף פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*או שירשו</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה י]: \n",
+                    "<b>טול אתה חטים וכו'</b>. כתב הר\"ב הכא מיירי שחלקו שדה בקמותיה וענבים המחוברים. וכ\"כ הר\"ש ומסיים אע\"ג דקתני חטים ויין ע\"כ. ולפירוש הרמב\"ם שכתבתי לעיל ניחא. שאין אנו צריכים לחלק בין קמה לתלוש. אלא דלעיל מיירי שנתערבו אחר שכבר חלקו. והכא מיירי שעדיין לא חלקו ולא הפריש המעשר כלום. וכתב בכסף משנה סוף פרק ט מהל' מעשר ולא אתא מתני' אלא ללמדנו דלא נימא דאסור משום דהוי כמוכר טבל לע\"ה קמ\"ל דכיון ששניהם מין א' שרי ע\"כ. ואע\"ג דבפירוש המשנה מפרשה הרמב\"ם לענין דיני ממונות לא לענין איסור והיתר אלא לאשמיעינן דכופין על מדת סדום. הרי בחיבורו חזר בו וכתבה בפרק ו מהלכות מעשר וכתב בסיפא דאסור משום שמוכרין את הטבל. ונראה לי שהרמב\"ם אינו מפרש משנתינו דומיא דלעיל באחד מעשר וא' אינו מעשר. אלא אף בששניהם מעשרין דכיון דטעמו לאסור משום שמוכרים הטבל א\"כ אף למעשר הא תנן במשנה ח פרק דלעיל דאין מוכרין אלא לצורך. ומסייעני מה שכתבה בחבורו קודם שהזכיר עדיין דין עם הארץ. שמע מיני' דלא מיירי כלל בדוקא אחד מעשר וא' אינו מעשר. וא\"כ מ\"ש בכ\"מ דהוי כמוכר טבל לעם הארץ אגב ריהטא כתב כן ולאו דוקא. ולפום כך נמי מ\"ש הר\"ב בסיפא ונקט מעשר ואינו מעשר בחנם נקט הכי ועיין לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבר ועם הארץ שירשו את אביהם</b>. לשון הר\"ש הא כבר תני ליה רישא או שירשו והא דתני ליה הכא משום דבעי למיתני גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים ועוד דתנא הכא לח ויבש ע\"כ. ולמה שכתבתי לעיל לדעת הרמב\"ם לא תני ליה לעיל אלא בשניהם חבירים. והכא אשמועינן כשירשו עם הארץ והוי דמאי דבתרי מינין הוי כמוכר דמאי דאסור כדתנן במשנה ד פרק ב: \n",
+                    "<b>טול אתה חטים וכו'</b>. לפירוש הר\"ב והר\"ש <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הכא נמי בקמותיה ובענבים המחוברים דוקא: \n",
+                    "<b>טול אתה הלח ואני אטול את היבש</b>. אבל איפכא [*ודאי] לא יאמר שכל שהוכשר לטומאה וביד עם הארץ הוא בחזקת טמא כדאיתא בפרק ב משנה ג. ומיהו אם הניח עד הגת בדבר שיש לו גת רשאי לחלוף כן בשעת הגתות כדתנן במשנה ד פרק ג דחגיגה. הכי מוכח התם בגמרא דף כה אלא דאבעיא דבעי אם עבר וקבל הוא דלא איפשטא כיון דהרמב\"ם לא כתבה בפרק י\"א מהלכות מעשר ולא בפרק י\"א מהלכות מטמאי משכב ומושב. אי נמי ה\"ה איפכא [*אינו] רשאי לומר והא דלא תני איפכא משום דה\"א דוקא היכא דתרווייהו לגריעותא שאסור למכור היבש לע\"ה ולקחת הלח ממנו כדתנן התם. אבל שיקח היבש דשרי ואין אסור אלא למכור הלח הוה אמינא כיון דלא הוי תרווייהו לגריעותא לא אסרו בירושה קמ\"ל דבכה\"ג נמי אסור. ועיין מ\"ש במשנה ו בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טול אתה עבודת כוכבים וכו'</b>. כתב הר\"ב משום דירושת גר את אביו אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים. וז\"ל הרמב\"ם לפי שאין ביניהם קורבה שהדת הבדיל ביניהם אבל יירשנו בתקנת חכמים שמא ימיר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ויחזור לעבודת כוכבים כדי שיירש את אביו ע\"כ. והיא מסקנא דפרק בתרא דע\"ז (דף סד.): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהפה שאסר הוא הפה שהתיר</b>. כתב הר\"ב מגו דאי בעי אמר של ח\"ל הן והיה נאמן כדתנן בפ\"ק מכזיב ולהלן נאמן. ודבריו העתיקם מהר\"ש. וקשיא דלא תנן נאמן אלא פטור ומנלן דנאמן. והרמב\"ם כתב מפני שלא גזרו דמאי על הקונה פירות מפירות סוריא אלא א\"כ ידוע שהפירות מקרקע ישראל. והראב\"ד כתב בהשגותיו פי\"ב מהלכות מעשר מפני שרוב פירות שבסוריא של עובדי כוכבים הם ומסתמא אינו חייב לעשר: \n",
+                    "<b>משלי הן וכו' מעושרין הן נאמן</b>. ולא אמרינן דהוי מגו גרוע דכיון שיש לו שדה ירא לשקר ולומר דמשל חוצה לארץ הן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לחבר</b>. אע\"ג דמשנתינו לענין מעשר איירי ולא לענין טהרות והוי מצי למנקט שאמר למעשר לא קפיד והרבה פעמים כתב הרמב\"ם בחיבורו חבר ולאו דוקא אלא ה\"ה נאמן: \n",
+                    "<b>לוקח סתם ופטור</b>. כתב הר\"ב דיש ברירה. הכי איתא בבבלי פרק בכל מערבין (עירובין דף לז.) וכתב בכ\"מ פ\"י מהלכות מעשר והא קי\"ל דבדרבנן יש ברירה. עיין מ\"ש במשנה ז ואולי יש לתרץ דשאני לעיל כשהיו שותפין בקמותיה וקצרוה בשותפות. כדמוקי במשנה ח שעכשיו עשו מעשה המורה שרוצים לעמוד בשותפות ולכך אין ברירה אפילו למ\"ד יש ברירה בדרבנן. ומ\"ש הר\"ב ואין חבר מחליפה בשלו. שנמצא שמוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ומה שכתב בפירוש אחר והקונה עליו מוטל לעשר. צריך לומר דמיירי הכא שמוכר במדה גסה. ועיין מה שכתבתי בריש פ\"ה: \n",
+                    "<b>ואפילו הן מאה</b>. פי' הר\"ב של ע\"ה. וכ\"כ הרמב\"ם. לפירוש הירושלמי הוי רבותא דאע\"ג דשל ע\"ה המעושרים מאה אפ\"ה לא נתבטל שלו המעורב בו הבלתי מעושר. ולפירוש הראשון הוי רבותא דאע\"ג דשל ע\"ה הן מאה אפ\"ה לא אזלינן בתר רוב ונימא דמה שנתן לע\"ה הרי הן שלו שהרי הרוב הם שלו. אלא אמרינן שמא החליף האחת שלו ונמצא מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חבירו</b>. עיין מ\"ש בפ\"ד מ\"ב: \n",
+                    "<b>אומר מע\"ש וכו'</b>. כתב הר\"ב הכא מיירי בלא הדירו וכו' וכ\"כ הר\"ש ולכאורה אפשר לומר דאפי' כי הדירו הואיל ובע\"ש הוא שיכול לתקן ע\"י תנאי חייב לעשות משא\"כ משנה דלעיל דבשבת עצמו הוא שהדירו שכן היא שנויה לעיל גבי שכח לעשרן (בשבת) שואלו בשבת וכו' וכן העתיקם בהדדי הרמב\"ם פי\"ב מהלכות מעשר. ומיהו הא לא קשיא לפירוש הר\"ב דאי בלא הדירו היאך אוכל אצלו והא תנן בפ\"ב שאינו מתארח אצל עם הארץ דיש לומר דהכא בעי למצוא תקנה למי שרוצה לאכול מתוקן ואף על פי שלא קבל עליו להיות נאמן אי נמי באם ייחד לו עדים שכך הוא עושה ואז אינו מפסיד נאמנותו בכך: \n",
+                    "<b>אומר מע\"ש</b>. והעיקר אצלינו כי בדמאי אדם מתנה על הדבר שאינו ברשותו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>הרי הוא מעשר ושאר מעשר וכו'</b>. מפורש ברפ\"ה. וע\"ש לענין חלה. ומ\"ש הר\"ב מודד לו האחד וכו'. וכן ל' הר\"ש נוכל לפרש שר\"ל שמשער באומד כמה שיעור אכילתו. ומחשב בלבו להתנות עכשיו ושיפריש כזה למחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מזגו לו את הכוס אומר וכו'</b>. פירש הר\"ב ואין די לו במה שהתנה וכו'. ותנא נקט שתיה וה\"ה למה שיאכל שצריך שיחזור וירחוש בשפתיו בשבת בשעה שמפריש זו אחר זו וכדאיתא בירושלמי וצריך (להחליט) [צ\"ל להלחיש וכן הגיה המפרש בירושלמי וכ\"ה בר\"ש והוא לשון לחש] בשפתיו. וקצת קשה דמתני' היא אומר וכו' ומאי קמ\"ל. ושמא דאי ממתני' הוה אמינא דבחול שנויה אבל בשבת לא יאמר וכו' משום דהוי כמתקן בשבת קמ\"ל דאף בשבת צריך שירחוש. והרמב\"ם אע\"פ שבפירושו פירש למשנתינו לענין שבת. בחיבורו פרק ט מהלכות מעשר העתיקה לענין חול שכן אחר שהעתיק נתן לו עם הארץ כוס לשתותו וכו'. כתב וכן אם זימנו חבירו לשתות בשבת מתנה: \n",
+                    "<b>שאני עתיד לשייר</b>. כתב הר\"ב דמוקי בירושלמי באומר מעכשיו ולכשאשתה תהא תרומה נמצא שלא שתה טבל. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומסיים הר\"ש וקשה על זה הא על כרחין מעכשיו קדשה דאל\"כ נמצא שותה טבלים כדקאמר מעיקרא ע\"כ. דהכא בדמאי. ובדרבנן קי\"ל דיש ברירה כדלקמן והוברר למפרע דמעכשיו קדשה. [*ועיין מ\"ש בשם הכ\"מ בסוף פ\"ב דמעשר שני וכן בפ\"ה סוף משנה א' בשם הר\"ש]: \n",
+                    "<b>ומעשר שני בפיו</b>. בכוס לא שייך כולי האי בצפונו או בדרומו והוי יותר קביעות מקום בפיו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומעשר שני באחרונה</b>. אבל ל' התוספתא הבאות אחריהן. וזה יותר נכון. וכן יש לפרש באחרונה. מה שאחרי אלו העשר ולא מה שהוא באחרונה לכל הגרוגרות כולן שאין לו טעם שיאחרם עד לאחרונה. ונמצא בכתוב כיוצא בזה שנאמר (בראשית לג) וישם את השפחות וילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים ולא נמנע לקרוא אחרונים לאמצעיים אע\"פ שיש עוד אחרים אחריהם והיינו דכלפי הקודמים אליהם קרויים אחרונים. ושמעתי שמן הכתוב הזה תשובה לשואל בפ' (חגי ב) גדול יהיה כבוד הבית האחרון שעל בית שני נאמר. ונמצא שאין עוד שלישי. והתשובה שפירושו כמו אחרונים דלאה שיש עוד יוסף ורחל אחרונים לה כן בית שלעתיד שיבנה במהרה בימינו יהיה אחרון לזה השני. וזכיתי אני להביא עד שני ועל פי שניהם יקום דבר דכתיב בפרשת שמות ושמעו לקול האות האחרון וחוזר ונותן עוד אות שלישי. [*וכן נמצאו ברייתות בסוף פ\"ק דתענית (יד.) ששנאו אחרונות וצריך לפרש דר\"ל כלפי הראשונות. ואין עד הכחשה ממשנהו פ\"ג דגיטין (דף כט:) דתנן אחרון ודייקינן התם בסוגיא מכלל דאיכא אמצעי ואמאי דלמא כלפי קמא קרי ליה אחרון. לא קשיא דהתם דנוכל לומר שיש אמצעי אי לאו דהכי הוא דאיכא אמצעי לא הוי ליה לשנות אחרון דהא איכא לפרש משום דאיכא אמצעי הוא ששונה כן מש\"ה דייק שפיר אבל היכא דליכא לומר שיש אמצעי מוכרח הוא שלשון אחרון כלפי קמא הוא ושייך לומר אחרון על השני אף שאין לפניו אלא אחד]: \n",
+                    "<b>וחושד</b>. כתב הר\"ב נמנע. מל' חשכת את בנך (בראשית כב) הר\"ש: \n",
+                    "<b>שהוא תנאי ב\"ד</b>. וכתב הר\"ב הלכך חייב בעל הבית ליתן לו וכו'. וכ\"כ הר\"ש ור\"ל הלכך מחויב בעל הבית ליתן לו וכו' ולכך רשאי לאכול. אבל אינו ר\"ל שחייב כלומר שנחייבהו לבעל הבית שיתן לו וכו' דמכיון שהוא ע\"ה לא ישמע לנו לעשר פירותיו דמאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מבין הכותים</b>. דאילו מישראל הא תנן בפ\"ה משנה ח' שאין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך וכיון דלא שכיח לא בעי למיתנא הכא ודיו במה ששנה התם לענין מעשר מזה על זה. ומ\"ש הר\"ב דיינן ודאי טבל עיין לעיל משנה ט פ\"ה: \n",
+                    "<b>שאני עתיד להפריש</b>. מוקי לה הר\"ב בבין השמשות. ולא מוקי לה כשרוצה לקחתו מהכותי בשבת ומתנה עליו בע\"ש מבעוד יום כבריש פרקין. דדוקא בדמאי התירו להתנות על שאינו ברשותו ולא בודאי כדמפרש הר\"ש לעיל בשם הירושלמי וכן פי' הרמב\"ם לעיל. [*ועיין במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>ועשרה מעשר ראשון וכו'</b>. [*הכי גרסינן בגמ' פ\"ג דגיטין דף כה]. וכתב הר\"ב לאו דוקא וכו' ומעשר שני שמנה לוגין ושמנה עשיריות וחומש עשירית. וכן ל' הרמב\"ם. והיינו שמנה מן השמונים ושמנה עשיריות מן השמנה וחומש מעשירית הלוג דהיינו עשירית מהחומש הנשאר ולפי שרוצים לומר מה שיהיה שיעור מעשר שני ולא רצו לומר ההפרשה הלכך לא כתבו ועשירית חומש: \n",
+                    "<b>מיחל ושותה</b>. כתב הר\"ב כרבי מאיר דאמר אף בדאוריי' יש ברירה עיין מ\"ש בזה במשנה ג פ\"ח דבכורות. ועיין מ\"ש כ\"ה ממסכת נדרים (מ\"א): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היו לו תאנים של טבל וכו'</b>. קצת קשה למאי איצטריך תו הא שמעינן לה ממשנה הקודמת: \n",
+                    "<b>להפריש למחר</b>. לא גרסינן למחר לפי מ\"ש הר\"ב לעיל לחלק בין כשאינו מתקן אלא מה שאוכל למתקן את כל הנאד. דאי גריס אין צריך לחלק בהכי אלא הוה ליה לחלק בין ודאי לדמאי. וכ\"כ הר\"ש בהדיא לעיל פ\"ד משנה ד דל\"ג למחר גם בהך בבא ולכך מסיק כדמחלק הר\"ב. וגם להרמב\"ם לא גרסינן למחר אבל מטעמא אחרינא שהוא מפרש לשתי המשניות לזאת ולהקודמת במתנה בערב שבת מבעוד יום וכדלעיל בר\"פ דמפריש למחר ה\"נ דכוותה. ואין חילוק בין דמאי לודאי. אלא דבדמאי אע\"פ שבערב שבת אינו ברשותו רשאי להתנות ובודאי צריך שיהיה ברשותו. וכ\"כ בהדיא בפרק ט מהלכות מעשר שזה החילוק בין דמאי לודאי ואח\"כ כתב כיצד היה לו מאה תאנים של טבל וכו' אומר שני תאנים וכו' ולמחר מפריש ואוכל וצריך לרחוש בשפתיו וכמ\"ש לעיל במ\"ב ולדידיה לא מוקמינן בבין השמשות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעשרות</b>. בריש פ\"ד כתבתי שהשאילו שם מעשרות לכלל המתנות ובכללן גם התרומה. ולכך אין הכרח למ\"ש התוס' פ\"ק דתמורה דף ד אמתני' וז\"ל ובדמאי מיירי מדלא קא מפרש תרומה ובמסכת דמאי מתניא עכ\"ל. וגם מצאנו הרבה דיני ודאי מתניין במכילתין. ויותר מוכח דבודאי מיירי מדקרי ליה טבל. והא דבגמ' התם אתמר ר' אלעזר אומר לוקה מפני שהקדים מעשר שני שבה למעשר ראשון שבחברתה ותיפוק ליה שהקדים שניהן לתרומה שבחברתה. ובשלמא אי מיירי בדמאי לא קשיא דלית בה תרומה גם מזה אין ראיה דאיכא למימר שכבר נתרמה וכדפירש הר\"ב במשנה דלקמן ואדרבא מדאמר לוקה ש\"מ דבודאי מיירי ועיין בספ\"ק דפסחים דאף בודאי אינו לוקה. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות מעשר מי שהיו לפניו שתי כלכלות של טבל שנטלה תרומתן ע\"כ. ובפרק דמפרש לדיני ודאי כתב למשנתנו. [*ונ\"ל שמן הירושלמי למד כן כמ\"ש במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>הראשונה מעושרת</b>. כתב הר\"ש בהך קמייתא ליכא חדוש במה שהראשונה [מעושרת] ומשום סיפא נקטה ע\"כ: \n",
+                    "<b>של זו בזו וכו' הראשונה מעושרת</b>. כתב הר\"ב וכי הדר ואמר ושל זו בזו נמצא מפריש מזו שכבר נפטרת וכו'. וכך פירשו הר\"ש והרמב\"ם. וכתב הר\"ש בשם ירושלמי אמר ר\"א דר\"מ היא דאמר אין תופס אלא לשון ראשון כדאמר גבי תמורת עולה תמורת שלמים בפרק כיצד מערימין במסכת תמורה ע\"כ. ומזה אני תמיה על הרמב\"ם שפוסק למשנתנו בהלכות מעשר ובמסכת תמורה פסק דלא כר\"מ. וכ\"כ בחבורו ספ\"ב מהלכות תמורה. ואין לתרץ דהרמב\"ם מפרשה כשחזר ואמר ושל זו בזו היה אחר כדי דבור ובהא כולי עלמא מודו דאין אדם נתפס בלאחר כדי דבור דא\"כ לא הו\"ל לסתום בחיבורו אלא לפרש דהא מדסתם נמי וכתב מעשרות שתי כלכלות וכו' כבסיפא איכא למידק דדוקא בכי האי גוונא דכללינהו בבת אחת. אבל כי לא כללינהו בבת אחת אע\"ג שאמרם בתוך כדי דבור תפוס לשון ראשון: \n",
+                    "<b>הראשונה מעושרת</b>. וכתב הר\"ב דעל השניה הוי מפטור על החיוב ולא אמר כלום ע\"כ. אם דעת הר\"ב לפרש משנתינו כפירוש התוספות או כפי' הרמב\"ם שכתבתי אין כאן ענין לתרומה וא\"נ מפרש לה לתרומה ומעשרות שם כלל כמ\"ש אפ\"ה לא תקשה מסוף פ\"ה דאי הפריש מפטור על החיוב תרומתו תרומה אלא דיחזור ויתרום וא\"כ לא הוה ליה לכתוב ולא אמר כלום. דשאני התם שהפריש ותרם והרי התרומה ניכרת אי לא אמרינן תרומתו תרומה אתו לזלזולי בתרומה. והכא לא נתרמה עדיין ולא ניכרת אין כאן בית מיחוש כלל אפילו כי אמרי' שהוא חולין. ועיין במשנה דלקמן בפי' הר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נוטל מאה ואחד</b>. פירש הר\"ב שחולין נעשין כטבל עצמו לענין תרומת מעשר בלבד. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וטעמא כמ\"ש הר\"ב לקמן משנה ט פ\"ג דחלה ע\"ש. וכן כתב הר\"ש. ויש להרמב\"ם טעמים אחרים במשנתנו והדברים ארוכים ולמבין נכוחים וראוים הם למי שאמרן הרוצה יעיין עליהם. ומקצתן שאני צריך להם אכתוב וכמו שפירשו בעל כ\"מ בפ\"ח מהלכות מעשר. וזה שהקשה הרמב\"ם מאחר שיש כאן מאה חולין כשנתערב עמהם מאה טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר והרי היא עולה במאה חולין וא\"כ לא היה צריך להעלות מהכרי אלא מאה של טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר ונשארו בכרי מאה חולין. וניחא ליה דכיון שנפלה סאה תרומה למאה של חולין הדין הוא שיעלה סאה אחת לתרומה וישארו החולין כמות שהיו ולא יעלה המאה של חולין וישאיר הסאה תרומה. ולכך אם היה מעלה מאה ותשאר מאה היה אפשר שיטעה ויחשוב שהמאה הנשארים הם של טבל והמאה שהעלה הם חולין ויאכלם ולפי האמת הם של טבל מהטעם הנזכר. ולפיכך אמרו שיעלה מאה ואחד כדי שיכיר שאלו שהעלה הם של טבל שכיון שמעלה מאה ואחד הרי יש היכר שאלו הם של טבל שיש בהם סאה יתירה של תרומת מעשר וזהו שאמר רבי יוסי בירושלמי אם אתה אומר אני נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידו ונמצאו אלו בטבלים עכ\"ד. ומ\"ש הר\"ב וטבל דאיירי ביה הכא הוא שהורמה ממנו תרומה גדולה הכי מוקי לה בירושלמי. ואולי שהרמב\"ם פי' כן למשנה דלעיל נמי מהך דאיתא בירושלמי אהכא רבי לוינטא בשם רבי יונה כל טבל דאנן קיימין הכא טבל לראשון ולשני ע\"כ. ומשמע ליה דאמתני' דשתי כלכלות נמי קאי מדלא תני בה אלא מעשרות. וכתב הרמב\"ם ואם היה טבול לתרומה מפסיד מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר: \n",
+                    "<b>חולין מתוקנים</b>. פירש הרמב\"ם שהטבל כשיוציא ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר יהיה אז נקרא חולין אע\"פ שלא הוציא ממנו שאר מעשרות מפני שהקדושה נטלה ממנו וחולין מתוקנים הוא הדבר שהוציאו ממנו כל התרומות והמעשרות ואילו יאמר מאה חולין מאה מעשר (נוטל מאה ועשר) היינו אומרים שאלו החולין לא הוציאו מהן מעשר וכשנתערב עמהם מאה מעשר נטלנו המאה של מעשר והמעשר שנשאר במאה של חולין וע\"כ הוצאנו מאה ועשר ולא חסר כלום. ולפיכך הודיענו שאפי' היו מתוקנים שאין בהם מעשר ואח\"כ נתערב בהן מעשר יחסר מאותן חולין כשיעור תרומת מעשר שבמעשר המתערב עכ\"ד. וע' ריש פ\"ו דמסכת תרומות. ויש ראיה לדבריו שחולין יקראו כשהוציאו מהם התרומות. מדלעיל משנה ב פ\"ה. והרישא נמי במתוקנים אלא שאין מקום לטעות ברישא כמו בסיפא דאיירי במעשר להכי לא איצטריך התם למתני בהדיא מתוקנים: \n",
+                    "<b>מאה מעשר</b>. לפי סדר השנוי במשנתנו שהדבר האוסר שונה בתחלה הוה ליה לשנות מאה מעשר מאה חולין מתוקנים. וכן העתיק הרמב\"ם מאה מעשר שנתערב במאה חולין וכו': \n",
+                    "<b>לא הפסיד כלום</b>. כתב הר\"ב דדיינינן ליה כאילו יש לו פרנסה ממקום אחר ע\"כ. וכולה מתניתין כשאין לו פרנסה ממקום אחר. הר\"ש ועיין בפרק ג דחלה משנה ט: \n",
+                    "<b>שהטבל מרובה</b>. פי' הר\"ב בשם הירושלמי והוא שיהיה מרובה עשר ע\"כ. ולא פורש הטעם גם הר\"ש סתם ולא פירש. וטעמו של הרמב\"ם משום שאם המעשר מועט לא תתבטל ולא תעלה אותה תרומת מעשר שנוציא מן הטבל המרובה ותחזור המעשר כולו מדומע. זה הטעם אינו מספיק למה שמצריך דוקא עשרה. ולכך בחיבורו סתם וכתב היה הטבל מרובה על המעשר מפריש המעשר בלבד ולא יפסיד מן הטבל כלום שאם יקרא שם לתרומת מעשר שבטבל נמצא המעשר מדומע בתרומת מעשר של טבל שעלתה עמו ע\"כ. ועוד שדבריו אינם עולים לפירוש הר\"ב והר\"ש דהוה כיש לו פרנסה וכו'. ונראה דלהכי בעינן עשרה. דהא משום דדיינין ליה כאילו יש לו פרנסה ממקום אחר הוא. וכל שיש לו עשרה חלקים יתירים כפי ערך חלקי הטבל או המעשר שעכשיו יש לנו עשרה חלקים להפריש מהן אחת לתרומת מעשר הראויה לחלק עשירית מעשרה חלקי הטבל או המעשר הלכך דיינינן ליה כפרנסה ממקום אחר ובפחות מזה לא נוכל לדונם כך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחת מעשר.</b> פי' הר\"ב על כדות אחרות שיש לי כדדייק הרמב\"ם דאי לא תימא הכי היאך יוציא חבית אחת מעשר ממאה חביות והלא עשיריותם עשר חביות: ",
+                    "<b>נוטל שתי חביות.</b> כתב הר\"ב וימלא משתיהן חבית אחת ותהיה מעשר. וכ\"כ הרמב\"ם וכתב בכסף משנה בסוף פרק ח מהלכות מעשר וז\"ל והיאך יצא ידי חובתו במה שיפריש מתערובות זה שיעור מה שקבע מעשר על מקום אחר והלא צריך להפריש מאותו חבית שקבע דוקא וצ\"ל שכיון שנתערב אנו רואים כאילו כל התערובות דבר אחד והוי כאילו כולו מאותו חבית שקבע עכ\"ל. ואולם כל החרדה הזאת משום התרומה של מעשר שיש בו: ",
+                    "<b>חביות.</b> כתב הר\"ש הא דפתח בכד וסיים בחבית לומר לך היינו כד היינו חבית כדמשנינן בפרק המניח את הכד (דף כז.) עכ\"ל. ושם תמצאהו בס\"ד ותו אשכחן כה\"ג במ\"ז פ\"ג דמעילה דקרי כד מה שהוא קורא חבית במקום אחר במס' סוכה ספ\"ד וצריכין נמי לשינויא דפרק המניח. וכ\"ז בכלל מ\"ש בריש ברכות בשם התוס' דרגילות המשניות לאשמועינן בקצור אף למה שמפורש כבר. וע\"ש: ",
+                    "<b>חצי שורה אחת מעשר.</b> ל' הרמב\"ם ואם אמר חבית אחת מחצי שורה א' מעשר ולא יחד איזו חצי שורה. יקח עשרים חביות עשר על אלכסון אחד ועשר על אלכסון אחר העובר עליו ונמצא לוקח חבית מכל חצי שורה מן השורות ואח\"כ יוציא מכולם חבית אחת והנני מצייר לך בהם צורה כדי שיהיה הדבר מבואר לעין הרואה (כזה*) ובענין ראשון מזו ההלכה הוא לוקח שתי חביות שכתוב על אחת א ועל השנית ב ובענין השני לוקח ד' חביות שכתוב על אחת א ועל שנית ב ועל שלישית ג ועל רביעית ד ובענין השלישי לוקח העשר חביות אשר יעבור עליהם הקו העובר מא' עד ב'. ובענין הרביעי לוקח העשרים אשר יעברו עליהם שני הקוים העוברים מא' עד ב' ומג' עד ד' ע\"כ: ",
+                    "<small>סליק מסכת דמאי</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה דמאי",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Demai",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Demai",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה דמאי, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Demai, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Demai/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Demai/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..610569af201fd9083cba0e3f9bb438e34c03d481
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Demai/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,348 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Demai",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Demai",
+    "text": {
+        "Mishnah Demai, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם וסידר אחר פאה דמאי בשביל שיש בו לעניים זכות כמו שיש להם בפאה וכן אמרו מאכילין את העניים דמאי: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>דמאי</b>. ל' הר\"ב הם התבואה והפירות הנקחים מעמי הארץ. ודמאי דא מאי כמ\"ש [*הר\"ב] בריש פ\"ז דברכות. וכתבו התוס' פ\"ק דשבת דף יג. דהא דחשו הכא טפי למיעוטא מבמקום אחר משום דהוי מיעוט דשכיחא טובא והיו הרבה נכשלים ע\"כ. ומה שכתב הר\"ב ומעשר ראשון ומעשר עני אין צריך להוציא מן הדמאי אע\"פ שעמי הארץ חשודים עליהם. ובמשנה ג פרק ד מפרש דלא נחשדו על מעשר עני ושם אפרש בס\"ד. ושם יתבאר דכ\"ע סבירא להו דטבלי ונראה דאפילו הכי לא גזרו להפריש משום שאין בה חיוב מיתה אלא בלאו. וכמ\"ש הרמב\"ם בפ' עשירי מהלכות מאכלות אסורות דהואיל וקיי\"ל כמאן דאמר רוב עמי הארץ מעשרין כמו שסתם הר\"ב [*במתניתין דלקמן] ובריש פרק ז דברכות ובכמה דוכתי. ועוד התוס' פ\"ב דכתובות דף כד מסקי דלכ\"ע רוב עמי הארץ מעשרין הלכך לא גזרו בלאו. ובהכי ניחא נמי דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא למתני דלרבי מאיר דסבירא ליה במשנה ד פרק ט דיבמות דמעשר ראשון אסור לזרים. וא\"כ כמו כן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>יהא חייב להפרישו ולמכרו ללוים. אלא דאפילו לרבי מאיר הואיל ובמעשר אין חיוב מיתה אלא לאו בעלמא לא גזרו. ומהאי טעמא נמי ניחא דלא גזרו באונן כדלקמן בסמוך. ומ\"ש הר\"ב ומשום איסורא מפרשינן לה לתרומת מעשר. ולא פי' מה יעשה בה אם יתננה לכהן או ימכרנה לו. והרמב\"ם פרק ט מהלכות מעשר כתב ונותנה לכהן. וכ\"פ בסוף מסכת מעשר שני תרומת מעשר תנתן לכהן. וכך כתב בפרק ט ממסכת סוטה משנה י. ובמשנה ט פ\"ג דחלה תנן מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר לפי חשבון ומשמע נמי דתרומה נותן לכהן בחנם. אבל הר\"ש כתב או מוכר לו היתר לפי חשבון. והתוספות פ\"ק דיומא דף ט כתבו והא דלא אמרינן נמי בתרומת מעשר מפרישה והיא שלו וימכרנה לכהנים ויטול דמיה (כמו דאמרי' במעשרות). י\"ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא חלק אחד ממאה. ועוד דדמיה מועטין שהוא צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלים מרובים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>תקינו רבנן שיתננה לכהנים עכ\"ל. ועיין בפ\"ג דחלה משנה ו: \n",
+                    "<b>ועוזרדין</b>. בפרק חבית בספר הרי\"ף נדפס פירושו בלשון אשכנז שפייארלינ\"ג ועיין בריש מסכת כלאים: \n",
+                    "<b>ובנות שקמה</b>. נראה דבנות שקמה לחוד ושקמה לחוד ועיין במ\"ח פ\"ק דכלאים ובפ\"ו משנה ד: \n",
+                    "<b>ונובלות התמרה</b>. מ\"ש הר\"ב ותולשים אותן ר\"ל הזוכים בהן מההפקר: \n",
+                    "<b>וביהודה האוג</b>. כתב הר\"ב ולא היה זה הפרי חשוב ביהודה. ובפ\"ק דפאה משנה ה כתב דאוג חייב בפאה. והתם בריש הפרק אמרינן נשמר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ולמעוטי דהפקר. צריך לומר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>דלא נחית התם לחלק בין הארצות: \n",
+                    "<b>והחומץ שביהודה</b>. לשון הר\"ב בתחלה לא היה יין שביהודה מחמיץ לפי שהיו מביאין ממנו נסכים. ברייתא ירושלמי דהכא ובבבלי פ' אלו עוברין [דף ריב:]. ואע\"ג דתנן בסוף פרק ד דשקלים לענין מספק יין לנסכים ואם החמיץ יין החמיץ לו. משמע דבשעה שהיו מביאים נסכים היו חוששין שמא יחמיץ. לא קשיא ולא מידי חדא דהכי אמר רב נחמן בתחלה כשהיו מביאים נסכים מיהודה לא היה יינו של יהודה מחמיץ עד שנותן לתוכן שעורים וכו'. והכי נמי בירושלמי דאלו עוברין. וחששו שמא נפלו בו שעורים. ועוד דאפילו כי תימא שמעולם לא החמיץ מ\"מ איצטריך למתני. משום דאין סומכין על הנס כדאשכחן בריש מסכת יומא שהיו מתקינים כהן אחר שמא יארע בו פסול בכ\"ג אע\"ג דתנן במסכת אבות פ\"ה שמעולם לא אירע קרי לכהן גדול ביוה\"כ. והכי נמי פירש הר\"ב במשנה ד פרק ו דשקלים בשלחן של שיש שהיה במערב הכבש. ולא של כסף לפי שמסריח הבשר ואין סומכין על הנס וכו'. ומה שכתב הר\"ב מן התמד. מסיים הרמב\"ם והיה זה התמד הפקר: \n",
+                    "<b>והכסבר</b>. מדאפסיק שביהודה בין חומץ לכסבר שמע מיניה דכסבר לאו ביהודה הוא אלא בכל מקום. וכן הם דברי הרמב\"ם פרק י\"ג מהלכות מעשר. וקצת קשה שלא הקדים למתני כסבר קודם החוג. ויש ספרים גורסים וביהודה האוג והחומץ והכסבר. ולגירסא זו תלתייהו דוקא ביהודה. וכן כתב הר\"ש הני תלת ביהודה. וז\"ל ירושלמי. כסבורא. כוסברתא. מה בין ביהודה בין בגליל מן מה דמתלין מתל בדרומא כוסברא כוסברתא מן מתליך עם תבליא. הדא אמרה בגליל חייבת וביהודה פטורה ע\"כ. ושאל מה בינייהו דיהודה וגליל דביהודה פטור ובגליל חייב והשיב ממושלי משלים אתה למד שבדרום שהוא ארץ יהודה שהוא בנגב ארץ ישראל כדמפורש בספר יהושע ואומרים שם דרך משל כוסברא וכו' מי המשילך עם התבלין. הדא אמרה וכו'. ולא ידעתי ליישב הירושלמי לדעת הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הדמאי אין לו חומש</b>. פי' הר\"ב הפודה מעשר שני של דמאי וכו'. ולא כן באוכל תרומת מעשר של דמאי כדתנן בפרק הזהב משנה ח ועיין מה שאכתוב שם בס\"ד. והפודה היינו הבעל וכדתנן התם בהזהב ומפורש בפירוש הרמב\"ם דהכא והר\"ב זכרו לעיל בפאה בפרק ז משנה ו: \n",
+                    "<b>ונאכל לאונן</b>. עיין בפירוש [*הר\"ב] משנה י\"ב פרק ה דמסכת מעשר שני. ושאלני מהר\"ר משה כהן למה לא גזרו באונן דהא שב ואל תעשה עדיף וכל שכן להרמב\"ם דסבירא ליה בודאי דלוקין משום לא אכלתי באוני ממנו כמ\"ש בפרק ג מהלכות מעשר שני. ופשיטנא ליה מהירושלמי והביאו הר\"ש וז\"ל תני נאכל לאנינה. ואינו נאכל לטומאה. מה בין אנינה לטומאה אמר רב נחמן טומאה מצויה אנינה אינה מצויה גזרו על דבר המצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי דדבר המצוי שייך למיגזר שלא יזלזלו ע\"כ. והלכך הבאת מקום שהוא עיקר מצות מעשר שני הוצרכו לקיים בו. מה שאין כן אנינה דלא שכיחא. ומטעם דרוב עמי הארץ מעשרין וכדכתיבנא לעיל: \n",
+                    "<b>ויוצא</b>. לשון הר\"ב ונפדה. [*ובס\"א ראיתי דגרס כך במשנה] ועיין במ\"ו פ\"ג דמע\"ש *)ובפירושה ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>ונותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו</b>. כתב הר\"ש כההוא דתנינן במשנה ג פרק ג דמסכת מעשר שני ע\"כ. ולענין יאכל כנגדו כיוצא בזה בסוף פ\"ק דמעשר שני ועיין שם: \n",
+                    "<b>כסף על נחשת</b>. פי' הר\"ב אפילו שלא מדוחק. עיין במשנה ו פרק ב דמסכת מעשר שני. וכתבו התוספות בב\"מ דף נה ע\"ב וא\"ת כיון דתנא מחללין כסף על כסף אע\"ג דאסור בודאי אפילו מדוחק כל שכן כסף על נחשת דשרי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאפי' בודאי מדוחק שרי. וי\"ל איידי דתני נחשת על פירות דפליגי בה רבי מאיר ורבנן תנא נמי כסף על נחשת דהוי נמי טבעא אפירא (כדאיתא בריש פ\"ד דב\"מ) עכ\"ל: \n",
+                    "<b>[*ובלבד שיחזור ויפדה וכו'</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>כתב הר\"ב דלא גרס ליה אבל התוס' דב\"מ פ\"ד [דף נה: סד\"ה ויחזור] קיימו הגירסא ופירשו דיש לומר כך מחללין כסף על כסף אפילו לחזור ולפדות אותו הכסף על דבר אחר וכן נחשת על הפירות דומיא כמו שפי' כסף על כסף ובלבד שיפדה פירוש בלבד שיהא דעתו מתחלה כשיחלל נחשת על הפירות לחזור ולפדות הפירות אז מותר אבל אם היה אז דעתו להעלותן ונמלך לפדותם צריך להעלותן עכ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לזרע</b>. פירש הר\"ב דאילו טבל ודאי אסור לזרוע כדפי' בסוף פ\"ק דפאה: \n",
+                    "<b>חלת עם הארץ</b>. לשון הר\"ב שתקן לו חבר וכו'. וכ\"כ הר\"ש ובירושלמי פליגי רבי אושעיא ורבי יוחנן. רבי יוחנן אומר בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על דברים הללו. אמר רבי אושעיא אימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. על דעתיה דר\"א בחלת עם הארץ היא מתניתין אבל חבר שלקח עיסה מעם הארץ והפריש חלתה לא. על דעתיה דרבי יוחנן היא הדא היא הדא. והרמב\"ם בפירושו ובחבורו בפ' י\"ג תופס לטעמיה דרבי יוחנן. והיינו משום דסוגיא דירושלמי בריש פ\"ה כר\"י אתיא וכמ\"ש שם הר\"ש וכ\"כ התוספות פ\"ק דיומא דף ט ולכאורה מוקמי להו הר\"ש והר\"ב הכא בשתקן לו גבל חבר כי היכי דלא תקשי אדריש פ\"ה דלוקח מן הנחתום מפריש אף חלה [אף על חלה כצ\"ל] וכדרמי התם בירושלמי וחד שינויא ניהו דהכא שטרח להביא גבל שיגבל בטהרה דמסתמא ודאי תיקן. אלא שממה שפירשו בסמוך אוכיח דמפרשי למתניתין אליבא דרבי אושעיא ואליביה לא הקשה. דהכא בהפרישו עם הארץ והתם בהפרישו חבר דלא שייך טעמא דאימת קדשים. וכ\"כ שם הר\"ש. הלכך נראה שמה שמפרשים בכאן שתקן לו גבל חבר. דאי לאו הכי הויא החלה טמאה שאין עם הארץ נאמן על פירות שהוכשרו לומר שלא נטמאו כדלקמן במשנה ג' פ\"ב [*ולשון הר\"ש שתקן לו גבל חבר בטהרה. ונראה לי דהמגיה כן בדברי הר\"ב לא הפסיד] והא דלא פירשו אליבא דרבי יוחנן משום דסברי דר' אושעיא קשיש טפי והוי נמי תנא טפי מרבי יוחנן: \n",
+                    "<b>והמדומע</b>. פי' הר\"ב עם הארץ שנפלה לו סאה וכו' וכ\"כ הר\"ש. והיינו נמי אליבא דר' אושעיא כדמפרש בירושלמי אליביה דדוקא בפירות עם הארץ היא מתניתין אבל חבר שלקח פירות מעם הארץ ונדמעו לא. ופירוש מדומע כתב הרמב\"ם כי התרומה שמה דמעה והוא מה שאמר הכתוב (שמות כ״ב:כ״ח) מלאתך ודמעך: והלקוח בכסף מעשר שני. לשון הר\"ב שלקח דמאי וכו'. וכן לשון הר\"ש ולא פירש בירושלמי אליבא דר' אושעיא שלפי הסברא מסתברא דלרבי אושעיא דוקא כשעם הארץ יודע שזה נקח ממנו בכסף מעשר שני לאכלו בתורת מעשר שני דאז אימת קדשים עליו: \n",
+                    "<b>ושירי מנחות</b>. כתב הר\"ב והר\"ש ולא חיישינן שמא הביא עם הארץ דבר שאינו מתוקן. והיינו נמי אליבא דרבי אושעיא אבל לרבי יוחנן לא גזרו ואין צריך לטעם ולא חיישינן וכו'. ויראה לי לתת טעם למה לא גזרו. דחלה ומדומע ושירי מנחות כולם לכהן סמכו על הא דרוב עמי הארץ מעשרין. דומה למה ששנינו בסוף פ\"ה מן הדמאי על הדמאי תרומה ואין צריך להוציא עליה תרומה ומעשרות הואיל ולכהן היא. ולפיכך לרבי יוחנן הא דשירי מנחות אפילו חבר המביאה דמאי. ולא פירשו בירושלמי לא בזה ולא בלקוח בכסף מעשר שני כמו שכתבתי. וטעמא דלקוח בכסף מעשר שני שלא גזרו לר\"י היינו כדי שיהא מצוי לבעלי כסף מעשר שני פירות הרבה לקנות ולאכלן בירושלים: \n",
+                    "<b>שמן ערב</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לשון הר\"ש דעיקרו למשיחה ולא לאכילה דחמיר ע\"כ. כלומר אע\"ג דסיכה נמי כשתיה כדלקמן מ\"מ לא חמיר כמו אכילה ושתיה עצמה כדמפרש הר\"ב במ\"ד פ\"ט דשבת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הדמאי מערבין בו וכו'</b>. פירש הר\"ב ואע\"ג דלא חזי ליה מגו וכו' דהא תנן מאכילין וכו' עיין מ\"ש בסוף מתניתין דריש פ\"ג. ומצאתי בליקוטי מהרי\"ל שאמר מימי תמהתי על מתניתין מערבין בדמאי אמאי היא נשנית כמה פעמים בש\"ס [יותר] משום משנה ע\"כ. ותנא ושייר דשייר מצה כדתנן בפרק כל שעה (משנה ה) ושייר נמי אתרוג כדתנן בפרק לולב הגזול [משנה ה]: \n",
+                    "<b>ומשתתפין בו</b>. נראה בעיני דנקט שתוף לגלויי אמערבין דבין בחצרות בין בתחומין. ואי לא קתני שתוף הוה אמינא דעירוב דוקא בחצרות שאינו אלא תקנת שלמה ובית דינו. אבל תחומין דאפי' למאן דאמר דרבנן סמכוהו אקראי כדפי' הר\"ב בסוף פרק ב דשבת אימא דהחמירו בו. הלכך קתני משתתפין דנמי מתקנת שלמה ובית דינו וא\"כ למאי קתני עירובין אלא לתחומין הוא דאתא: \n",
+                    "<b>ומברכין עליו</b>. לשון הר\"ב ברכת המזון. ומסיים הר\"ש דטעונה כוס ע\"כ. ומשמע דאילו ברכת הנהנין פשיטא דמברך ולא הוי בו משום ובוצע ברך וכדאיכא מרבוותא דסברי הכי כמ\"ש בריש פ\"ז דברכות. אבל דברי הר\"ב בפירוש מתני' דרפ\"ז דברכות מדברי רש\"י העתיקם. ובעל כ\"מ כתב בפ\"א מה' ברכות דמדברי רש\"י בפי' משנה קמייתא דפ' שלשה שאכלו משמע דס\"ל דאין מברכין על דבר איסור ע\"כ. ואי הכי דברי הר\"ב סתרן אהדדי. ורש\"י מפ' אמתני' דהכא ומברכין ברכת המוציא. כ\"כ בפ\"ב דשבת דף כג. ויש לומר דהכי קאמר דאע\"פ ששאר דברים האסורים אינו מברך משום ובוצע ברך. [צ\"ל הכא בדמאי מברך. ב\"ד]: \n",
+                    "<b>ומפרישין אותו ערום</b>. לשון הר\"ב דלא בעי ברוכי דאילו בעי ברוכי הא בעינן וכו'. תלי תניא בדלא תניא דהיכי שמעינן דלא בעי ברוכי. וז\"ל הר\"ש ומפרישין אותו ערום מהכא דייקינן בפ' במה מדליקין (שבת כג). דלא בעי ברוכי דכי קאי ערום וכו' ע\"כ. וטעמא אביי אמר לפי שהוא ספק ורבא אמר דרוב עמי הארן מעשרין הן. ומ\"ש הר\"ב דכתיב והיה מחניך קדוש כלומר וסיפיה ולא יראה בך ערות דבר פירש\"י אפילו דבור שיש בו הזכרת השם: \n",
+                    "<b>בין השמשות</b>. כתב הר\"ב דספק חשיכה מעשרין וכו'. עי' מ\"ש בס\"ד ברפ\"ד: \n",
+                    "<b>הא אם הקדים וכו'</b>. והר\"ב והר\"ש העתיקו ואם וכן הגירסא בסדר המשנה דבירושלמי. ונראה לי דאין לשבש הספרים דגרסי הא אם משום דמסרך סריך מלישניה דמתני' י\"א פרק בתרא דמעשר שני. והנך רואה מה שכתבו התוס' פרק מקום שנהגו (פסחים דף נא) בדבור עבדינן כוותייהו דולא עבדינן כותייהו ה\"ל למימר ומשום פ\"ק דחולין [יח:] נקט הכי דקאמר התם וכו' ועבדינן כוותייהו ע\"כ. [*ועי' ספ\"ב דמכות. וי\"א שיש למחוק אות האל\"ף מתיבת הא ותשאר אות הה\"א לבדה ותהיה סימן על שזו היא משנה חמישית]: \n",
+                    "<b>אין בכך כלום</b>. כתב הר\"ב דאילו בודאי אם עשה כן אינו יכול להתודות. וא\"ת תיפוק לי שעובר בלא תעשה כדתנן במשנה ו פ\"ג דתרומות. ויש לומר דאי מש\"ה לא איריא למתני אין בכך כלום גבי דמאי טפי מבודאי דהא בודאי נמי אין בכך כלום אע\"פ שעובר בלאו כדתנן התם דמה שעשה עשוי. וכן אינו לוקה כמ\"ש הרמב\"ם בספ\"ג מהלכות תרומות. משא\"כ לענין הוידוי. שפיר קתני בדמאי דאין בכך כלום משא\"כ בודאי דמעכבו. ובפירוש הרמב\"ם למשנתינו יש טעות סופר שמ\"ש ר\"ל בטבל האמתי וכו' וזה מותר. הוא הפך משנת תרומות שכתבתי ופסקה בספ\"ג מה\"ת לכן נ\"ל שכצ\"ל אין בכך כלום משא\"כ בודאי ר\"ל בטבל האמתי אם הוציא מ\"ש קודם מע\"ר הוא עובר בל\"ת ואינו יכול להתודות וזה מותר בדמאי ובלבד וכו': \n",
+                    "<b>חייב בדמאי</b>. ל' הר\"ב שעל גופו הוא נותנו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וסיכה כשתיה. כדתנן בפ\"ט דשבת מ\"ד ולשון הרמב\"ם אינו מאבדנו בגופו. ר\"ל אלא נבלע בגופו. ולשונו בפי\"ג מהל' מעשר חייב בדמאי מפני שהוא נבלע בגופו וסיכה כו': \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מתעשרין</b>. עי' מ\"ש בסייעתא דשמיא בריש פ\"ד: \n",
+                    "<b>בכל מקום</b>. פי' הר\"ב אפילו מכזיב ולהלן. וכ\"כ הר\"ש וגם הרמב\"ם פי' בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ. וא\"כ פירות ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ חייבים בתרומות ובמעשרות. ובפ\"א מהלכות תרומות פסק דפטורים ואפי' מדבריהם מההיא דרשא דשמה שכתב הר\"ב בריש פ\"ב דחלה. ולשונו פרק י\"ג מהלכות מעשר מתעשרין דמאי בכל א\"י: \n",
+                    "<b>הדבילה וכו'</b>. פי' הר\"ב דהיינו הנהו דחשיבי וכו'. וז\"ל הרמב\"ם ואין רצונו באלו המינים הנזכרים המין כולו אלא חלק ידוע מאותו המין שלא ימצא כמוהו אלא בארץ ישראל בלבד וע\"כ יתחייב בו דמאי בכל מקום שהוא. דבלת תאנים ידועה בתכלית המתיקות אי אפשר למצוא כמוה בשום פנים אלא בארץ ישראל. ומה שאמר התמרים ר\"ל מין מהתמרים הגסים לא ימצא כמותם בשום פנים אלא בארץ ישראל. והחרובין מין ממיני החרוב שהם מיושרים ונאים מאד לא ימצא כהם אלא בארץ ישראל. אורז מין ממיני האורז לבן מאד לא ימצא כמוהו אלא שם. וכמון שגרגריו מיושרים ואותו ר\"ל באמרו כמון עכ\"ל. ושאר חלקי כל מין ומין מאלו המינים חוץ מן האורז יש כמותן גם בחוצה לארץ. ודינם לענין דמאי כפי המקום שנמצאו שם שאומרים כאן נמצאו כאן היו וגדלו. אבל האורז כמו שיש חלק ממנו בארץ ישראל שאין כמוהו בחוצה לארץ. יש ג\"כ חלק ממנו בחוצה לארץ שאין כמוהו גם בא\"י כמ\"ש הר\"ב. אע\"פ שלהרמב\"ם פי' אחר בהאורז שבחוצה לארץ שכ\"כ בפ' י\"ג מהלכות מעשר החמרים שהביאו פירות לצור חייבים בדמאי שחזקתן מהארץ שהחזיקו עולי בבל שהיא הקרובה לו. והאורז. אין חוששין לו אלא כל האורז הנמצא ח\"ל שהיא קרובה לא\"י שהחזיקו עולי בבל פטור מן הדמאי אלא אם כן היה ניכר כמו שביארנו ע\"כ. ובפירושו כתב כל המשתמש ר\"ל כל מה שנעשה ממנו בין קודם שימרח בין לאחר שימרח ולא נחוש שמא יתערב באורז של ארץ ישראל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעשר את שהוא אוכל וכו'</b>. לשון הרמב\"ם פ\"י מהלכות מעשר וצריך שיקבל עליו דברים אלו [ברבים] וכשיבואו עדים נאמנים שקיבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד הרי זה נאמן: \n",
+                    "<b>את שהוא לוקח</b>. ל' הר\"ב על מנת למכור. דאילו ע\"מ לאכול הא תנא ליה רישא וכו' עד קרקעותיו. ירושלמי. והא דמפרש את שהוא מוכר לבסוף משום דמדיוקא דשהוא לוקח שמעינן לפירושא דשהוא מוכר. ואין להקשות לוקים לאכול דרישא בפירות קרקעותיו ושהוא לוקח מאחרים לאכול ושהוא מוכר בין משלו בין משל אחרים. דיש לומר דאת שהוא אוכל בפירות קרקעותיו לא הוה ליה לתנא למתני דזיל קרי בי רב הוא (דברים י״ד:כ״ב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך. ופשיטא שאם יהיה נאמן. שיהא מחזיק בדבר המפורש בתורה: \n",
+                    "<b>ואינו מתארח</b>. עי' מ\"ב פ\"ד ובריש פ\"ז: \n",
+                    "<b>על עצמו אינו נאמן</b>. לשון הר\"ב שהרי הוא אוכל דבר שאינו מתוקן. ופי' הרמב\"ם שאינו נאמן שיאמר כי מה שאכלתי עמו היה מעושר מפני שהוא נוגע בעדותו [*ע\"כ. ועיין במ\"ד פ\"ה דבכורות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבר</b>. לשון הרמב\"ם חבר נקרא ת\"ח וכן יקראו לת\"ח חברים ונקראו בזה השם כי חברתם זה לזה חברה נאמנת כי היא חברה לש\"ש ע\"כ: \n",
+                    "<b>להיות חבר</b>. כתב הר\"ב ואפילו ת\"ח אינו נאמן לענין טהרות עד שיקבל וכו' אלא א\"כ היה זקן וכו' ואין קבלות דברי חברות בפחות משלשה אלא א\"כ היה המקבל ת\"ח שאין צריך בפני שלשה וכו' עכ\"ד. ולכאורה נראה דאיכא בינייהו דזקן ות\"ח דת\"ח אע\"פ שאינו צריך בפני שלשה צריך להרגיל עצמו שלשים יום אבל הזקן אינו צריך גם לזה. אלא שאי אפשר לומר כן דהכי איתא בפרק ד דבכורות דף ל ע\"ב. ת\"ר הבא לקבל דברי חברות צריך לקבל בפני שלשה חברים. זקן ויושב בישיבה אין צריך לקבל בפני שלשה חברים שכבר קבל עליו משעה שישב. אבא שאול אומר אף ת\"ח אין צריך לקבל בפני שלשה חברים ולא עוד אלא שאחרים מקבלים בפניו. אמר רבי יוחנן בימי בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס [שהיה כהן גדול] נשנית משנה זו [דאפילו תלמיד חכם צריך לקבל] ומפרש רבי יוסי דטעמא דמיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סלסול [מעלה] בעצמן שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם. ועינינו הרואות דדברי הר\"ב מעורבים דמ\"ש בתחלה ואפילו היה תלמיד חכם וכו' אלא א\"כ היה זקן וכו'. הם דברי ת\"ק ומשחרב בית המקדש. ומ\"ש אח\"כ דת\"ח אין צריך בפני שלשה וכו' הם דברי אבא שאול וקודם שחרב בית המקדש. אי נמי אף לאחר שחרב בהמ\"ק וכרבי יהודה שהקפיד על בנו של רבי חנינא שלא רצה למסור טהרות לתלמיד חכם ואמר שמבזה ת\"ח כדאיתא התם. ומכל מקום מי שאומר זקן סבירא ליה דת\"ח צריך קבלה. ומי שאמר דתלמיד חכם אין צריך קבלה דין תלמיד חכם שוה לדין זקן ואין חילוק ביניהם כלל. [*ואין לומר ולחלק דתלמיד חכם צריך הרגל מה שאין כן הזקן. דליתא לפום סוגיא זו דהא דאין צריך לקבל טעמא מפני שאנו מאמינים לו וא\"כ הרגל למה לי. וכן מוכח שם בהדיא. והרמב\"ם בפירושו דפסק כאבא שאול לא הצריך שלשים יום אלא לשאינו תלמיד חכם ומינה לזקן אע\"פ שת\"ח צריך קבלה. ובחבורו מוכח יותר דלת\"ק אין צריך שום הרגל לזקן. ור' יהודה שמצינו דלא סלקא דעתיה להא דאמר ר\"י נהגו כהנים סלסול וכו' מ\"מ לא אמר שום דבר לחלק כלל]. והר\"ש כתב כדברי ת\"ק וטעמו שהעתיק הירושלמי דלא תני התם להא דאבא שאול. והרמב\"ם בפירושו כתב לדאבא שאול אבל בחבורו פ' עשירי מהלכות משכב ומושב פוסק כתנא קמא ומשחרב בית המקדש: \n",
+                    "<b>אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש</b>. לשון הר\"ב שאסור לגרום טומאה וכו'. ועיין מ\"ש במ\"ו פ\"ו ועוד במשנה ט פרק ד דעבודת כוכבים: \n",
+                    "<b>ואיני לוקח ממנו לח</b>. כתב הר\"ב אבל יבש וכו' ונאמן עם הארץ לומר הפירות הללו לא הוכשרו וכו'. הכי תני בירושלמי. וטעמא דהא דאין עם הארץ נאמן לומר שלא נטמאו לפי שאינן בקיאין בדקדוק טהרות וטומאות ולפיכך אע\"פ שהוא ישראל וישנו בתורה ובמצות אינו נאמן לטהרות כמ\"ש הרמב\"ם בריש פ\"י מהלכות משכב ומושב. והלכך לענין לומר שלא הוכשרו נאמן לפי שאין זה צריך לשום בקיאות לדקדק. [*ועיין מ\"ש במשנה ג פרק בתרא דמכשירין]: \n",
+                    "<b>ואינו מתארח אצל עם הארץ</b>. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואפילו עישר את פירותיו בפניו וז\"ש הר\"ב והר\"ש שלא יטמא וכו': \n",
+                    "<b>ולא מארחו אצלו בכסותו</b>. כתב הר\"ב דכסות עם הארץ טומאתו חמורה וכו'. עיין משנה ה פרק ז דטהרות וסוף פרק ב דחגיגה: \n",
+                    "<b>בכסותו</b>. כתב הר\"ב שמא ישבה עליהן אשתו נדה ובגדי עם הארץ מדרס וכו'. וכ\"כ הר\"ש עיין מ\"ש בס\"ד בסוף פ\"ב דחגיגה: \n",
+                    "<b>אף לא יגדל בהמה דקה וכו'</b>. כתב הר\"ב שלא ירעו בשדות אחרים. ובסוף פרק ז דבבא קמא מפרש בענין אחר ושם אפרש בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנחתומים</b>. כתב הר\"ב וכן הר\"ש נחתום חבר וכו' ודוקא כשמוכר לחבר וכו' אבל אם מוכר לעם הארץ וכו': והא דתנן לעיל אין חבר רשאי למכור לעם הארץ לח ויבש וכו'. ודוחק לומר דהכא באם עבר ומכר לעם הארץ קאמרי. ואפשר לומר דחבר דהכא לאו דוקא אלא נאמן בלבד דודאי לא בעינן הכא אלא נאמן למעשרות ולאו לענין טהרה עסקינן. וכה\"ג במשנה ח פרק ה. ועי' בסוף פ\"ו. ועוד אפשר לומר דהכא אליבא מאן דסבירא ליה דמותר לגרום טומאה וכו' פי' לה בחבר וכו'. ועי' מ\"ש בפרק ו משנה ו: \n",
+                    "<b>כדי תרומת מעשר וחלה</b>. מפורש בריש פ\"ה. ומ\"ש הר\"ב מתוך ששוטרי המלך וכו'. גמ' פ\"ק דיומא [ע.] ולקמן בריש פ\"ה מפרש הר\"ב דהכא בנחתומים המוכרים במדה דקה עסקינן ומהני תרי טעמי דמפרש הכא בחנונים לכך חייבוהו בתרומת מעשר וחלה כמ\"ש שם. ופטרוהו ממעשר שני מתוך ששוטרי וכו' כמ\"ש הכא. ולא קפדינן אתינוקות בטבול למעשר שני בדמאי: \n",
+                    "<b>הסיטונות</b>. כתב הרשב\"ם בסוף פ\"ה דב\"ב סיטון חטין בלשון יון ומשום שקונה הרבה חטין ביחד קורא לו סיטון ע\"כ. והוסיף הר\"ן ועל זה נקרא כל תגר גדול בין מיבש בין מלח סיטון שהוא שם יוני למוכר סחורות הרבה ע\"כ. אבל התוס' דב\"מ דף מח ע\"א כתבו דלא נקרא סיטון אלא מוכר בלח. ונראה לי ראיה לדבריהם מדתנן הכא הסיטונות ומוכרי תבואה דש\"מ דסיטונות לאו מוכרי תבואה הן שהוא ביבש. ולשון הר\"ב שכתב סיטונות הם הסוחרים הגדולים הקונים תבואה וכו'. איני יכול ליישבו דהא ומוכרי תבואה תנן. ולשון הר\"ש הסיטונות דרכן לקנות פירות מרובין ומוכרין לחנונים. וגם זה הפירוש דחוק דאם כן תרתי ביבש למה לי. ועוד דלקמן מפרש מתניתין גסה דלח. ולהר\"ב והר\"ש לח מאן דכר שמיה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>את שדרכו להמדד בגסה ומדדו בדקה טפלה דקה לגסה וכו'</b>. פירש הרמב\"ם כל הדברים שדרך בני אדם למכור במדה גסה מותר לו למכרן דמאי ואע\"פ שהוא מודד במדה קטנה וז\"ש טפלה דקה לגסה. ואם הדבר נמכר ממה שדרך בני אדם למדוד אותם במדה דקה שאינו מותר למכרו בדמאי כמו שאמרתי לא יהיה מותר לו מכירתו דמאי ואפילו למדוד אותה במדה גסה שר\"מ הולך אחר הדבר הנמכר ע\"כ. והר\"ב מפרש ע\"פ גירסא האחרת. [*ומ\"ש ופטור כשהוא מוכר בגסה ולא אמרי' וכו'. כ\"כ הר\"ש וטעמו נראה לי דר\"מ הולך אחר המדידה היאך היא ולא אחר הדבר הנמכר מה שהוא] ובסדר המשנה דירושלמי כגירסת הר\"ב אבל בגמרא שם הובאה כגירסת הרמב\"ם. וכן תני רבי חייא כגירסתו: \n",
+                    "<b>דינר</b>. כ' הרמב\"ם שיעור הדינר ששה זוזים מכסף. ומשקל כל זוז ששה עשר שעורים ע\"כ. וזוז שכתב רוצה לומר מעה כמ\"ש במ\"ו פ\"ו דפאה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מאכילין את העניים</b>. וטעמא כתב הר\"ב בפ\"ק משנה ד וריש פ\"ז דברכות ומ\"ש הר\"ב והרוצה לעשר יעשרן עיין פרק ה משנה ה. ועי' עוד מה שאכתוב בסוף מתניתין בס\"ד: \n",
+                    "<b>האכסניא</b>. פי' הר\"ב חיל של מלך ישראל וכו' אבל אם לנו וכו'. איכא דמוקי הכי בירושלמי. ועיין מ\"ש בספ\"ק דעירובין בס\"ד: \n",
+                    "<b>נמצאו כל האדם אוכלין מתוקן</b>. כתב הר\"ב וב\"ש לטעמייהו דאמרי וכו' בפ\"ג דברכות דף מז (ובשבח קכז:) ובסוף פ\"ק דעירובין [דף יז:] ובפ\"ג דעירובין דף לא אמר רב הונא תנא בש\"א אין מאכילין את העניים דמאי: \n",
+                    "<b>והרוצה לתקן יתקן</b>. כתב הר\"ב בשם הרמב\"ם שלא הותר הדמאי לעניים אלא כשאוכלין אכילה אחת אצל בעל הבית אבל הפירות שיבואו לידם וכו'. ולשון הרמב\"ם בפירושו אבל כשיחלקו עליהם הקופה ונפל לכל אחד מהם חלק טוב ובא ברשותו וכו' עכ\"ד. והלכך לא קשיא אדתנן בפ\"ק משנה ד דמערבין בדמאי במגו דחזי ליה וכו'. דאין צריך לערב בחלק טוב רק כפי שיעור. ואע\"ג דערובי תחומין צריך שיעור שתי סעודות כדתנן בפ\"ח דעירובין [מ\"ב] אכתי לא הוי אלא כעני האיכל אצל בעל הבית דהא תנן בסוף פאה שבת נותנין לו מזון שלש סעודות דהא כולה טעמא דמאכילין העניים דמאי אצל בעל הבית להרמב\"ם כמ\"ש כדי להקל עלינו הצדקה. אבל קשה טובא על הר\"ב שפירש לעיל במאכילין את העניים וכו' והרוצה לעשרן יעשרן ואם כן היינו הך דסיפא והרוצה לתקן יתקן ואין אנו צריכין למה שמחלק הרמב\"ם בין אכילה אצל בעל הבית וכו' אלא דלעולם הרוצה לתקן יתקן וז\"ש הר\"ב לעיל מן הירושלמי הוא וקשיא על הרמב\"ם. ובאמת שבחיבורו חזר בו שכן כתב שם בפרק עשירי מהלכות מעשר מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי וצריך להודיען והעני עצמו והאורח אם רצו לתקן מתקן. גבאי צדקה גובין סתם מכל אדם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן ע\"כ. ולענין דקדוקו מדקתני מאכילין ולא תני אוכלין וכו' נראה לי דלהכי תנן מאכילין דרשאי לתת לתוך ידם מה שאין כן רופא חבר אינו רשאי לתת לתוך ידו של חולה מדמאי של החבר אע\"ג דבשל חולה רשאי כדפסק שם הרמב\"ם מהירושלמי. ואפשר נמי דהכא אפילו מאכילין לתוך פיהם אע\"ג דבשל חולה אינו רשאי בעניים הקילו יותר. אבל נ\"ל יותר פי' קמא דלתוך ידו אשמעינן מלומר דהקילו בעניים יותר מבחולה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא ישליך עד שיעשר</b>. כתב הר\"ב והני מילי בירק הנאגד דאי בשלא נאגד אכתי לא אתחייב במעשר. ומסיים הר\"ש דתנן (בפ\"ק דמעשרות) ירק הנאגד משיאגד. וקודם לכן כי משליך הרי מפקירו והפקר פטור מן המעשרות. ובירושלמי מפרש טעמא דהזוכה זוכה בדקה ואין המפקיר מפקיר בגסה. כלומר זה שהשליך והפקיר לא דמי למודד בגסה דאמרינן בפרקין דלעיל שפטור מלעשר והזוכה דהיינו אותו שימצאם מלקט מעט מעט <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהיינו דקה ע\"כ. והיינו נמי טעמא דסוף פרק קמא דפאה דלאחר שנתמרחה התבואה אינו נותן משום הפקר: \n",
+                    "<b>ונמלך</b>. חזר בעצתו תרגום איעצך אמלכינך. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>עד שיעשר</b>. כתב הר\"ב דמכי אגבהינהו וכו'. לטעמיה אזל כמו שפסק במשנה ד מפ\"ק דקדושין שכל שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה וכדמסיק במשנה ז פרק ה דב\"ב. ואע\"ג דסיפא דמתניתין תנן מפני שלא משך <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>לאו דוקא אלא כלומר שלא קנאו כדין הקנייה ורוב דברים הנקנים הם במשיכה. וכהאי גוונא תירצו בתוספות בבא בתרא דף פו ע\"א בדבור המתחיל אבל וכו'. ובפ' מי שמת פריך ממלוגמא דשטרי והא לא משך לאו דוקא נקט משך אלא כלומר והא לא הגביה ע\"כ. וכן צריך לתרץ בסוף שביעית כמ\"ש שם בסייעתא דשמיא. ועי' במ\"ז פ\"ה דב\"ב. וז\"ש הר\"ש במשנתינו כבר קנה במשיכה או בהגבהה. ומעתה לא קשיא נמי על הרמב\"ם שהוא פוסק בפרק ג מהלכות מכירה המקבץ עצים או פשתן וכו' שהרי אפשר להתיר האגוד ולהגביה עץ עץ וכן כל כיוצא בזה ע\"כ. ובפ' י\"א מהלכות מעשר העתיק משנתינו כצורתה משך. ובפירושו ג\"כ כתב דמטלטלים אינם נקנים [בנתינת] ממון אבל עיקר זכותם במשיכה ולא קשיא דמשיכה לאו דוקא אלא שהשאילו לשון משיכה לקנייה ואפילו כי איכא בהגבהה. [*וז\"ל הרמב\"ם בפירוש משנה ד פרק קמא דקדושין כל מה שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה ואפילו שאנו אומרים בו שקנה במשיכה. ועי' מ\"ש שם משנה ה בשם הר\"ן]: \n",
+                    "<b>עד שיעשר</b>. כתב הר\"ש בירושלמי ולא נמצא עושה תקלה לבאין אחריו פירוש שיסברו הכל דמאי ויפרישו ממה שתקן זה שהוא פטור על השאר שהוא חייב ומשני עושה אותן צבור לפניו ויקבעם לתוך פירותיו ע\"כ. ותו בירושלמי ולא כן תני קובע הוא אדם מעשרותיו של חבירו לתוך פירותיו ואפילו עושה תקלה לבאים אחריו: \n",
+                    "<b>שאינו מחוסר</b>. גירסת הר\"ב והר\"ש מעושר וכן הוא בסדר המשנה בירושלמי. ופירשו בו מחוסר שכן לא יקפיד האומר מלומר מעושר במקום מחוסר. ומצאתי לו חבר בילקוט פ' ראה [רמז תתצ\"ג] עשר תעשר שלא תתחסר. ואין תימה כי העי\"ן והחי\"ת ממוצא הגרון והשי\"ן והסמ\"ך ממוצא השינים. וזה שהוסיפו תיבת שלא. לפי שאחרי שדרשו כאילו כתב עשר תתחסר הוקשה שאי אפשר לומר שיצוה הש\"י שיעשר ועל ידי כן יתחסר אלא שהוא כאילו כתוב עשר או תתחסר ואתיא כמ\"ד דלא בעינן או לחלק דממילא משמע וכדאיתא פרק ח' דב\"מ דף צד. וז\"ש עשר שלא תתחסר היינו כפי הענין אבל הדרשא תדרש עשר תתחסר כלומר עשר או תתחסר: \n",
+                    "<b>היה עומד ולוקח</b>. כתב הר\"ב ולא נטלם וכו'. פירש הרמב\"ם אבל היה המוכר מונה ומיחד אותם לקונה ע\"כ. ודתנן לשון מותר להחזיר היינו להחזירם מן היחוד. אי נמי איידי דרישא נסיב נמי בסיפא לשון להחזיר: \n",
+                    "<b>טוען</b>. פי' הר\"ב משאוי. וזאת המלה בלשון הקודש טעט את בעירכם (בראשית מה) . רמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המוצא פירות בדרך</b>. ונקבעו למעשר. דומיא דפירש הר\"ב במתניתין דלעיל ובהכי אוקמה הרמב\"ם למתניתין דהכא כמו שנראין דבריו בפי\"א מהל' מעשר. ועיין בפרק ב דמסכת מכשירין: \n",
+                    "<b>ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר</b>. וכ\"ש אם יאכלם בעצמו שלא יאכל עד שיעשר. דהא בהוקבעו למעשר עסקינן כמ\"ש אלא קמ\"ל דאף להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן אסור וז\"ל הרמב\"ם בפרק הנזכר נטלן לאכלן ונמלך להצניע לא ישהה אותן עד שיעשר כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ואם מתחלה נטלן שלא יאבדו הרי זה מותר להשהותן אצלו עד שירצה לאוכלן או לשלחן או למוכרן יעשר אותן דמאי ע\"כ: \n",
+                    "<b>להצניע</b>. ל' הרמב\"ם לשמור ולגנוז וזאת המלה מצויה בלשון הקדש יהצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו׳:ח׳): \n",
+                    "<b>שלא יאבדו</b>. פי' הר\"ב ולא נתכוין לזכות בהן. עי' מ\"ש במשנה ג פרק ג דב\"ק: \n",
+                    "<b>רבי יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו</b>. לשון הרמב\"ם ר\"ל כי הוא מותר לו לשלוח טבל ולהודיע למי שישלחנו שהוא טבל ואינו חושש ר\"י שמא אם נתיר לו זה ישלח לו ולא יודיענו ע\"כ. ומדבריו למדנו טעם למ\"ש הר\"ב והר\"ש מהירושלמי דמודה רבי יוסי שבדמאי אסור דמשום שהוא דמאי מודה רבי יוסי שיש לחוש שמא לא יודיענו. ועי' פ\"ה מ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>למעשרות ולשביעית</b>. לא הוי זו ואצ\"ל זו דהא דתנן בסוף פרקין. דשביעית חמירא להו. באתרא דר' יהודה הוי הכי כדאי' בש\"ס פ\"ד דבכורות [דף ל. ובגיטין נד.] ושם במשנה דסוף הפרק דשקולים הם. והיינו בכל מקום חוץ ממקומו של ר' יהודה: \n",
+                    "<b>כפירותיו</b>. כתב הר\"ב והרמב\"ם ופירות של עובד כוכבים פטורים. ומוקי לה בחיבורו סוף פי\"א מה' מעשר במפקיד חולין מתוקנים. וז\"ש הר\"ב ברישא שמא החליפו אלו המתוקנים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעשר את שהוא נותן לה</b>. כתב הר\"ב דאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ירושלמי. וצ\"ע אמאי לא תנן הכי לעיל בטוחן עובד כוכבים שנחשד להחליף בקופות אחרות של ישראל ונמצא שישראל אחר שהחליף בישלו ויבא לידו פירותיו של החבר בלתי מתוקנים. ואפשר דהואיל ויד עובד כוכבים באמצע והחבר אינו מוציא מידו ליד ישראל לא הוי בכלל אין החבר מוציא מתחת ידו וכו': \n",
+                    "<b>אין אנו אחראין לרמאים</b>. וכתב הר\"ב ורבי יוסי סובר דלגזול היא מתכוונת. וכן כתב הר\"ש. וכלומר דבהא פליגי רבי יוסי ורבנן דרבנן סברי דלטובה מתכוונת כמו שכתב הר\"ב בפי' דת\"ק. אבל אי ידעינן דמכוונת לגזול בזה אין אנו אחראין אף לרבנן. והכי קאמר רבי יוסי אין אנו אחראין ובזה אתם מודים. ואני אומר שזו הפונדקית גם בכלל הרמאים היא שכוונתה לגזול. ובזה מתיישב קושית התוס' בפרק קמא דחולין דף ו שהקשו על פירוש רש\"י בדברי תנא קמא דלטובה מתכוונת. והאמר ר' יוסי לתנא קמא אין אנו אחראין לרמאים והביאה הר\"ש ובמה שכתבתי הותרה הקושיא. וניחא לפי זה דאף תנא קמא סבירא ליה דאין אנו אחראין לרמאים דהא אשכחן הכי לרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו דריש פ\"ה ממסכת מעשר שני דסבירא ליה הלעיטהו לרשע וימות ואין אנו חוששין שמא יאכל דבר איסור. והלכה כמותו כדאיתא בגמרא פרק מרובה (בבא קמא דף סט.) וכן פסק הרמב\"ם בפרק ט מהלכות מעשר שני. אבל בירושלמי דמעשר שני ודפרקין רבי יוסי ורבן שמעון בן גמליאל שניהן אמרו דבר אחד וכו' מסתברא ר' יוסי יודי לרבן שמעון בן גמליאל וכו'. ורבן שמעון בן גמליאל לא יודי לרבי יוסי שאין דרך חבר להיות מוציא מביתו דבר שאינו מתוקן. ע\"כ. משמע כדעת התוספות דלתנא קמא אע\"ג דרמאי הוא סבירא ליה דאחראין אנן לרמאין. ורש\"י והר\"ב פירשו כגמרין דלעיל. וכתב עוד הר\"ש דלא דמי הכא לעלי ירק דלעיל (במשנה ב דלא ישליך עד שיעשר) דהנוטלן אינו נוטלן בגזל דאפקורי מפקרי להו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לחלוף את המתקלקל</b>. וגבי פונדקית לא תני המתקלקל. היינו כדמפרש רש\"י בפרק קמא דחולין לפי שאכסנאי תמיד סומך על הפונדקית לפיכך חוששת ביותר: \n",
+                    "<b>אמר רבי יהודה וכו'</b>. כתב הר\"ב בירושלמי מפרש דקמייתא נמי מלתא דר' יהודה היא והכי קאמר וכו'. ותו התם ורבנן אמרי הנותן לחמותו כנותן לשכנתו כהדא דתני הנותן לשכנתו פת לאפות לו או תבשיל לעשות לו אינו חושש לא משום שביעית <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא משום מעשרות. ומזה אני תמה על הר\"ב שפסק כר' יהודה ונמשך אחר הרמב\"ם בפירושו שכתב והלכה כר' יהודה בשני המאמרים שחכמים מודים לו. והרי התבאר בש\"ס שחכמים חולקים עליו. [*וכוותייהו סתם לן התנא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>בסוף פרק ד' דבכורות]. ובחבורו פרק י\"א מהלכות מעשר חזר בו ופסק כהנך רבנן. \n",
+                    "<b>שאינה חשודה וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה ד' בסייעתא דשמיא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חשכה מוצאי שבת</b>. רצה לומר ליל ראשון אחר צאת הכוכבים אבל בין השמשות במוצאי שבת אוכל על פיו מפני שלא נגמר היום. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>מוצאי שבת לא יאכל</b>. לשון הרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות מעשר הרי זה לא יאכל מאותן הפירות למוצאי שבת עד שיעשר דמאי על הכל על שאכל בשבת ועל הנשאר שלא הקילו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והאמינוהו אלא לצורך אותו שבת [*ע\"כ. אבל בחול לא האמינוהו בסמך שאילת שבת משום דאיכא למיגזר אטו שאילת חול. כך מנאתי בפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>עד שיעשר</b>. לשון הרמב\"ם ז\"ל תרומת מעשר ומעשר שני המחוייבים לדמאי כמו שבארנו ע\"כ. לפי שתרומת מעשר גם היא מעשר מן המעשר לכך קראוהו בכלל מעשר. ועוד מצאנו בדברי רבי אליעזר במשנה ג פרק ו מעשרות שם לכלל מתנות כהונה ואף לתרומה גדולה. ועי' פרק ז משנה ו. ועיין לשון הירושלמי שאעתיק במשנה ד פרק ב דמעשרות: \n",
+                    "<b>אמר לו אחד וכו'</b>. לא יאכל וכו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>כסתם [משנה] דסוף פ\"ד דבכורות כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו והר\"ב סובר דזו וזו הלכתא נינהו וכמו שאכתוב במ\"ו בס\"ד: \n",
+                    "<b>למקומה</b>. כתב הר\"ש סתמא [כדאמר] בירושלמי תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת [*ר\"ש אומר בין למקומה בין שלא במקומה אינה מדמעת] והך פלוגתא דוקא בדמאי ולא בודאי עכ\"ל. [*ועי' לקמן]: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר</b>. ל' הרמב\"ם וחכמים אינם מודים לו וכו' והיינו דתנן ר\"ש אומר. ולא אמר ר\"ש. [*והא דכתבו הר\"ב והרמב\"ם דהלכה כרבי שמעון דגמרין פרק ד דחולין (עה.) ובשאר דוכתי איפסיק הכי כ\"כ בכ\"מ. ועוד בירושלמי אתא עובדא קמיה דרבי חנינא והורה כר' שמעון]: \n",
+                    "<b>שואלו ואוכלו על פיו</b>. פירוש אם שהפרישה החבר או העם הארץ בפנינו לפי שיודע שלא נאמינהו ונפלה למקומה דהיינו לצ\"ט שמהם הופרשה שואלין את העם הארץ אם כבר תיקנה גם כן לעצמו שנמצא שלא היה צריך לתרומת מעשר זאת להפרישה ואין כאן דימוע. וסומכין עליו מפני שאימת דימוע עליו כך פירש\"י בפרק ד דחולין דף עה. גם הראב\"ד בהשגותיו לפרק י\"ב מהלכות מעשר. והרמב\"ם מפרש שאם יפריש עם הארץ תרומת מעשר לפנינו בתחלה ונפלה [*לפנינו בין למקום אחר בין למקומה (כמ\"ש לעיל לר\"ש דבירושלמי וכ\"כ בכ\"מ אבל לא נתן טעם למה פסק כר\"ש וצ\"ע)] דמדמעת אם יאמר העם הארץ שחזר והתקינה אוכלין על פיו. ופי' בעל כ\"מ דהיינו שיאמר שנתערבה עם פירות חולין שלא במתכוין עד שעלתה בק\"א: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המדיר</b>. פי' הר\"ב דא\"ל קונם מה שאתה נהנה לי. ור\"ל משלי. [*ועיין לקמן בדבור המתחיל ובשבת שניה וכו']: \n",
+                    "<b>חבירו</b>. בפרק ב כתב הר\"ש בפי' הירושלמי חבירין מלשון חבירו ולא לשון תלמידי חכמים אלא בני אדם דגייסי גבי הדדי קרי להו חבירים ע\"כ. והכא נמי אע\"ג דהואיל ואינו מאמינו וכו' א\"כ הרי הוא אינו עם הארץ כי הם מאמינים זה לזה אפילו הכי קרי ליה חבירו לענין דגייס ביה וכיוצא בזה כתבו התוס' בפרק ג דסוכה משנה י\"א: \n",
+                    "<b>בשבת הראשונה</b>. פי' הר\"ב של סעודת נשואין וכ\"כ הר\"ש. ועיין בפירושם פירוש אחר בריש פ\"ז: \n",
+                    "<b>[*ואע\"פ שאינו מאמינו</b>. ק\"ל שהוא כפל ולגירסת ירושלמי מיושב קצת]: \n",
+                    "<b>ובשבת שניה אע\"פ שנדר ממנו הנייה</b>. כלומר אע\"פ שההדרה שאמרנו היתה באיסור הנייה ממנו כמ\"ש הר\"ב דאמר ליה קונם וכו'. וכ\"כ שם הר\"ש. אבל להרמב\"ם אתיא כפשטה. דרישא המדיר וכו' פירש ר\"ל הנשבע על חבירו. וכ\"כ בחיבורו פרק י\"ב מהלכות מעשר ואם כן שפיר תנא בסיפא אע\"פ שנדר הנייה דהא אכתי לא איירינן בהדרת הנייה וצריכין לומר לפירוש הרמב\"ם שמפרש שהשביעו דהיינו שענה אמן כדתנן בסוף פרק ג דמסכת שבועות מפי אחרים ואמר אמן: \n",
+                    "<b>לא יאכל עד שיעשר</b>. ואף על פי שאמר ליה מעושרין הן. דלא דמי ללוקח פירות דלעיל דכשכבר לקח והרי הן שלו התירו לו שיסמוך בשבת על פיו אבל הכא לא התירו לו שיאכל עם העם הארץ על פיו אלא בשבת הראשונה מפני דרכי שלום. אבל אין לחלק דלעיל בלקח פירות מעם הארץ ואין לו מה יאכל. שהרי פסק הרמב\"ם מהירושלמי דאפילו היה לו פירות מתוקנים מאותו המין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני וכו'</b>. פי' הר\"ב דלא נחשדו עמי הארץ וכו' וחכמים אומרים אעפ\"כ קורא לו שם שהרי אינו מפסיד כלום וכו'. וקשה דבריש מכילתין מפרש דעמי הארץ חשודים על מעשר עני. וז\"ל הר\"ש. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף יז) בעי רב יוסף למימר דמר סבר טביל ומר סבר לא טביל אמר ליה אביי אי הכי אדמפלגי בספיקו ליפלגו בודאי אלא דכולי עלמא טביל והכא בהא קמיפלגו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני דכיון דממונא דידיה הוא אפרושי מפריש. ומר סבר נחשדו כיון דטריחא ליה מלתא לא מפריש. ובירושלמי מפרש רב הונא רבי אבא בשם רב האוכל פירותיו טבולין למעשר עני חייב מיתה מאי טעמא דר' אליעזר מכיון שיודע שבעון מיתה הוא מפריש. מאי טעמא דרבנן בלא כך קורא לו שם וא\"צ להפריש. כלומר בלא כך שיפשוט לך שמפריש. הא סגי בקריאת שם הלכך אין לחוש אם נחמיר עליו לקרות מספק *)מעט. והיינו כההיא שיטה דמכות דרבי אליעזר סבר על מעשר ראשון ומעשר שני נחשדו דלא מפרשי להו. הראשון משום תרומת מעשר דאית ביה והשני משום דבעי אסוקי לירושלים. אבל מעשר עני מפריש. ורבנן סברי אפילו הכי חשודין הן הלכך הלוקח קורא עליו ואין צריך להפריש וליתן לעני עכ\"ל הר\"ש. וכלומר הירושלמי הכי קאמר דרבנן לדבריו דרבי אליעזר קאמרי לדבריך דסברת דלא נחשדו והיינו דקאמרי בלא כך כלומר בלא זה שנאמר דנחשדו כסברתנו אלא שנפשוט ונודה לך שמפריש ולא נחשד הא סגי בקריאת שם וכו'. והר\"ב שהוסיף על מלתייהו דרבנן דאמרי קורא לו שם וכתב הוא אע\"פ וכו' אינו מפסיד. נתן מקום לטעות לומר דהכי סבירא להו לרבנן והרי מפורש דדוקא רבי אליעזר הוא דסבירא ליה הכי. אבל אפשר שהר\"ב סובר דירושלמי חולק עם הבבלי וסבירא ליה דאף לרבנן לא נחשדו וכפשטא דמימרא דירושלמי. וא\"כ הא דפירש בריש מכילתין אתיא כש\"ס דבבלי והא דהכא כירושלמי. ואף הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פרק ט מהלכות מעשר כתב שסברת חכמים שיקרא שם למעשר עני גזירה משום מעשר שני דהא מעשר עני בשלישית וששית במקום מעשר שני שבשאר שני השבוע ע\"כ ס\"ל נמי דלא נחשדו לרבנן כמו הירושלמי והוסיף טעם לשבח. אבל צ\"ע דלא פירש כש\"ס דידן וסוגיא זו נשנית עוד בפרק ואלו נדרים (דף עו) [צ\"ל פ\"ד] ע\"ב. רבי אליעזר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני כיון דאילו מפקיר נכסיה והוי עני ושקיל ליה הוא לית ליה פסידא ורבנן סברי נכסי לא מפקר איניש דמרתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא הלכך נחשדו ושנויא דרבא ארומיא דמתני' וברייתא דהתם קאי נמי לאביי והראב\"ד לא השיגו בזה וגם בעל כ\"מ לא העיר בזה כלום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מי שקרא שם וכו'</b>. רוצה לומר בע\"ש. וכן מפורש בהר\"ש. וכתב הר\"ב שאמר וכו' יהא מונח בצפונו או בדרומו ומסיים הרמב\"ם בפירושו וסימן עליו: \n",
+                    "<b>לתרומת מעשר וכו'</b>. כתב הר\"ש ולתני תרומה גדולה של ודאי ומסיק משום דלאו אורחיה לשהותה ורגילין להפרישה לאלתר אפילו **)הביאה לבית כדאמר בירושלמי פרק ג דמעשרות אי אפשר לגורן שתיעקר אלא א\"כ נתרמה תרומה גדולה וגם לפי שאין צריך לטרוח במדידה ואדרבה מצוה באומד עכ\"ל. ועיין בדברי הר\"ב ריש פרק ו ודלא תני מעשר ראשון של ודאי לפי שאע\"פ שקרא שם ויפרישה ויתנה בשבת ללוי אין לו בו תועלת בשבת זה שאינו יכול לקרות שם ולהפריש בשבת התרומ' שבמעשר דהוי כמתקן מנא כדתנן בפ' ה דביצה: \n",
+                    "<b>לא יטלם</b>. לשון הר\"ב כדי ליתנם לכהן וכו'. וז\"ל הר\"ש ולא יטלם לאו דוקא אלא כלומר לא יטלם כדי ליתנם לכהן וכו'. וכך הם דברי הרמב\"ם. ור\"ל דלהפריש המתנות אחר שקרא שם מע\"ש אינו אסור בשבת שאין אסור אח\"כ אלא בהולכת המתנות לכהן. ועי' במשנה ד פ\"ז ומה שאכתוב שם בס\"ד. והא דאמרינן שאסור ליתן מתנות לכהן ולעני בשבת לפום מסקנא דמפ' הר\"ב במ\"ו פ\"ק דביצה אתיא כבית שמאי. ועיין עוד שם דמתנות דאמרן אין כל מתנות כהונה שוין בזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ממי שהוא נאמן</b>. פירש הרמב\"ם וז\"ל. איש נאמן על טומאה וטהרה שאינו מאכיל איסור ולא טמא עכ\"ל. ומה שמסיים שאינו מאכיל איסור לאו בכל איסורין קאמר דכל ישראל בחזקת שאינם אוכלים דבר איסור אלא לענין יין בשר גבינה וחתיכת דג בלבד הוא שאמר. וכמ\"ש בסוף פרק י\"א מהלכות מאכלות אסורות. והכא לא אצטריך לאשמעינן נאמנות דאיסורים. דמכילתין לענין מעשרות וטומאה איירי. ולהכי בתחלת דבריו לא כתב איסור אלא לבסוף אשמעינן מלתא דאיסור אגב אורחיה. [*ומיהו קשה דטומאה מאי שייכא הכא ורש\"י פירש בפרק ה דבכורות [דף לו] ממי שהוא נאמן *)שלא לקח מע\"ה או שהוא לקח מע\"ה ומעשר דמאי]: \n",
+                    "<b>הלך ליקח וכו'</b>. אינו נאמן. וא\"ל דנהמניה במגו דאי בעי אמר שמצאו ולקח ממנו דאין זה מגו טוב שמתירא שימצא בדאי אם יבא אותו פלוני וישאלהו זה ששלחו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר לו אחד אני אינו נאמן איש פלוני נאמן</b>. [*כך העתיקו התוספות פ\"ב דכתובות דף כד ע\"א]**) ולשון הרמב\"ם פרק י\"ב מהלכות מעשר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אמר לו איש פלוני וכן הוא בס\"א: \n",
+                    "<b>הרי זה נאמן</b>. כתב הר\"ב קולא הוא שהקילו באכסנאי ירושלמי משני הכי אדמקשה ועד אחד נאמן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ומתניתין דריש פירקין מוכחת נמי הכי דאינו נאמן אף על של אחרים דחשיכה מוצאי שבת לא יאכל על פיו וכסתם דבכורות כמ\"ש שם. ועיין מ\"ש בזה במ\"ד פרק ה דבכורות: \n",
+                    "<b>מי כאן מוכר ישן</b>. פי' הר\"ב שירא שמא יאכילהו חדש קודם שיקרב העומר וכו'. והקשו התוספות בפ\"ב דכתובות דף כד דהוה ליה למימר של חבירו אינו חדש כדאמר אינו מתוקן (במשנה דלקמן) ועוד היאך קנה ממי ששלחו אצלו והלא הוא בעצמו אומר שאינו נאמן ועוד מדקא שאיל להיאך מי מוכר ישן מכלל מה שקנה ממנו כבר היה חדש או שביעית והלא לא הלך אצלו אלא לפי שהוא נאמן. [*ועוד הקשו ממתני' דלקמן כמו שאכתוב שם בס\"ד]. ופירוש הקונטרס. שלי חדש ואינו יבש כל צרכו דסתם ישן טוב מן החדש כדאמרינן באיזהו נשך (דף עב:). היו חדשות מד' וישנות מג' ובמשנה דלקמן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>לרבותא דר\"י נקטיה ע\"כ. ולשון הרמב\"ם בפ' י\"ב מהל' מעשר נמי כפי' הקונטרס שכתב שאל לו מי כאן מוכר יין ישן וכו' ביאר והוסיף יין מהאי טעמא דבמשובח עסקינן ויין ישן משובח מן החדש כדאמרינן בפ\"ק דקדושין דף כ לענין עבד עברי שלא תהא אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש. [*וכה\"ג שנינו באבות פ\"ד יש קנקן חדש כו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רי\"א נאמנים</b>. פי' הר\"ב בדמאי הקילו משום חייהם של בני העיר. ירושלמי. ומסיק מה טעמיהון דרבנן מצויין הן להתפרנס מעיר אחרת ע\"כ. ועי' מ\"ש מ\"ח פ\"ב דכתובות. [*וממתניתין דהכא הקשו נמי התוספות שהבאתי בדבור דלעיל על הפי' דחדש משום איסור דא\"כ הכא דהקילו הא תינח דמאי חדש וישן מאי איכא למימר]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אחד ממאה ממה שיש כאן</b>. לשון הר\"ב מכל מה שיש כאן משמע אף עם כדי שיעור חלה וכו'. כבר כתבתי בפ\"ק מ\"ג מדתנן התם וחלת דמאי פטורה מן המעשרות מה שנראה בזה לדעת הר\"ב: \n",
+                    "<b>[*הרי זה</b>. פירוש זה האחד ממאה יהיה בצד זה מעשר והיינו קביעות מקום ולא ידעתי למה אומר כאן בצד זה ולא בצפונו או בדרומו כדלקמן אבל מ\"ש הר\"ב שלא יפרישם הוא כפי מ\"ש הרמב\"ם בפירושו אבל בחבורו פרק ט מהל' מעשר פיסקא ה כתב מפריש וכו' ומניחה בצד הפירות]: \n",
+                    "<b>ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר וכו'</b>. ומסיים הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות מעשר לענין מעשר את הדמאי וה\"ה ללוקח מנחתום דהכא וז\"ל ונוטל אותה ונותנה לכהן שאינו רשאי להפריש תרומת מעשר קודם המעשר לכתחלה ע\"כ. וז\"ש הר\"ב לעיל אדתני נוטל כדי ת\"מ וחלה ולא שיפרישם מן הככר ע\"כ. והטעם מפורש בפי' הרמב\"ם שא\"א להפרישה קודם המעשר שהיא לו תרומה ע\"כ. וכמ\"ש בכ\"מ שאם אין המעשר היאך יפריש עשירתו. (ויש שם טעות סופר שצ\"ל אבל תרומת מעשר קודם מעשר לא) ע\"כ. ולפי שההפרשה היא לתרומת מעשר בלבד. אבל המעשר אין צריך להפריש דכיון שקרא שם ונטל תרומתו תו הוי הלוי המוציא מחבירו עליו הראיה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הלכך קובע מקום ומסיים לאחד ממאה ולא לכל המעשר דהיינו לעשרה חלקים ממאה לפי שאח\"כ יצטרך להפריש עוד אחד מהעשרה. ושתי קביעות מקום לשתי שיעורים למה לי. אלא קובע לשיעור אחד ממאה שזה יפריש אח\"כ ואומר ששאר מעשר סמוך לו בלא שיעור רק קובע בסתם שאר מעשר סמוך לו: \n",
+                    "<b>והשאר חלה ומעשר שני כו'</b>. כתב הרמב\"ם והקשו בש\"ס מפני מה הקדים הפרשת מעשר [ראשון] קודם החלה ואמרו כי הראוי להקדימה תחלה על המעשרות כולם כי נתחייבו בה כשנכנסו בא\"י והוא שאמר הכתוב (במדבר ט״ו:י״ט) והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו. אבל אחרו אותה מפני שקרא הכתוב שם מעשר ראשון ראשית ולא קרא שם מעשר שני ראשית ולפיכך תקנו להפריש אחר מעשר ראשון וקודם מעשר שני ע\"כ. ופי' הר\"ש דראשון שקראו הכתוב ראשית כלומר שיש בה תרומת מעשר ותרומה קרויה ראשית ע\"כ. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וא\"ת והרי חלה נקרא נמי ראשית כדכתיב (שם) ראשית עריסותיכם לא קשיא דתרומה נקראת (דברים י״ח:ד׳) ראשית דגנך והדגן קודם לעריסה: \n",
+                    "<b>[*בצפונו או בדרומו</b>. שכן דרכם של בני אדם בהושטת ידם ליקח ממה שלפניהם שלוקחים ממה שאצל מימינו או שאצל משמאלו ושכנגד ימינו הוא שמאלו של אותו דבר לכן מקדים צפונו. נ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נוטל א' משלשים ושלש ושליש</b>. שחולק המאה לג' חלקים ומכל חלק נוטל עשירית העשירית ושלש העשיריות הן אחד מל\"ג ושליש. וזה קל יותר משאם יקח ג' חלקים ממאה שיצטרך לחלק הצבור למאה חלקים [*וגם הוא קל יותר משאם מתחלק מתחילה לל\"ג ושליש חלקים ונוטל אחד מהן אעפ\"י שלשון המשנה כך משמע. נראה לפרש כמ\"ש לפי שהחלוקה ההיא היא קלה ביותר אף מזו] ודתנן נוטל היינו כדפירש הר\"ב לעיל ולא שיפריש וכמו שביארתי שם בס\"ד. והרמב\"ם פירשה גם בכאן: \n",
+                    "<b>אחד ממאה</b>. פי' הרמב\"ם ותהיה כוונתו בדבר הזה לג' חלקים. ונראה לי שצריך להיות לשליש החלקים: \n",
+                    "<b>תולין</b>. דהכא במפריש גם תרומה גדולה ואסור לקרוא מעשר קודם לתרומה גדולה כדתנן בפרק ג דתרומות להכי קורהו חולין ולא מעשר כדלעיל. ועיין במשנה ז פרק ז מה שכתבתי שם: \n",
+                    "<b>ומאה חולין</b>. פי' הרמב\"ם חלק ממאה מכלל זה. וגירסת הר\"ב והר\"ש מהחולין: \n",
+                    "<b>זה שעשיתו מעשר וכו'</b>. כתב הר'\"ב ולא שליש שלם אלא חסר דבר מועט וכו' ומתניתין אתיא כאבא אלעזר וכו'. ואיהו נמי שרי להפריש תרומת מעשר באומד וכו' עד כאן. וכלומר והשתא אין אנו צריכים לפרש שליש חסר דבר מועט כיון דבלאו הכי מתניתין כאבא אלעזר מדשרי להפריש הישראל תרומת מעשר דבודאי איירי מדמפריש תרומה גדולה וכן כתב הר\"ש. וכן העתיקה הרמב\"ם בפרק ג מהלכות תרומה לענין ודאי. וטעמו דשרי להפריש תרומת מעשר באומד כתבתי בפרק ט דבכורות משנה ז. ומ\"ש הר\"ב בפ' כל המנחות הוא בדף נד ע\"ב: \n",
+                    "<b>והשאר חלה</b>. הכי קאמר כדתני בירושלמי הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת וכמה הן אחד מעשרים ואומר אחד *)מכ' שיש כאן. ופירש הר\"ש אחד מכ' דהיינו ה' סאה ממאה דשנים מהם תרומה גדולה ואחד תרומת מעשר ושנים לחלה שהיא אחת ממ\"ח אלא דכן אין החשבון מצומצם עכ\"ל. ור\"ל לכך לא תני כך ולא כללינהו בחד בבא אלא תני בתחלה חשבון המצומצם יותר. ואחר כך קיצר ותני והשאר חלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומן הצוננת על החמה</b>. פירש הר\"ב דס\"ל כרבי אלעאי דאמר התורם וכו' וכוותיה סתים לן תנא בסוף פרק ב דתרומות. ועיין מה שאכתוב שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>מטפוסין</b>. פירש הרמב\"ם כמו דפוסים לפי שהיו עושין הלחם בדפוסים ע\"כ ועיין בפירש\"י לפ' תרומה (כה פ' כט): \n",
+                    "<b>רבי יהודה אוסר וכו'</b>. פי' הר\"ב דלא חייש לדפוסים. ופירש הרמב\"ם במתניתין דלקמן כי הנחתום בעצמו המתקן הלחם אפשר שיעשה מעיסה אחת מינים הרבה מן הלחם בדפוסים משתני' זה מזה: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אוסר וכו'</b>. כתבו הרמב\"ם והר\"ב והלכה כרבי שמעון. עיין בסמוך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר מאחת על הכל</b>. כתבו הרמב\"ם והר\"ב והלכה כרבי יהודה. ולעיל פסקו הלכה כר\"ש והלא ר\"ש אוסר בשני דפוסים. ור\"י דשרי בפלטר משום דלא חייש לדפוסים. ובסוף הלכות מעשר פוסק הרמב\"ם כר\"י בנחתום ובפלטר ולענין חלה פוסק בריש פרק ו מהלכות בכורים להא דר\"ש. ואם לא כוונו לומר הלכה כרבי שמעון אלא לענין חלה ובהא אף ר\"י מודה כמו שכתב הר\"ב והוא מהירושלמי ואף ר\"י מודה בה ותני כן וכו' היה להם לומר והל' כר\"ש בחלה שאין חולקים עליו. ודוחק לתרץ דלעיל פוסק הר\"ב כר\"ש לענין הכל והכא פוסק כרבי יהודה לענין חלה לאפוקי לרבי מאיר צריך שיתן חלה מכל דפוס ודפוס שזה דוחק לפי שמשנתנו במעשר שנויה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן העני</b>. ורוצה לעשר כדתנן בריש פרק ג והרוצה לתקן יתקן: \n",
+                    "<b>פרוסות פת</b>. לשון הר\"ש חתיכות לחם שנותנין לעני המחזר על הפתחים מלשון הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיהו נ״ח:ז׳) : \n",
+                    "<b>פלחי דבילה</b>. לשון הר\"ש כשנתייבשו ודרוסות בעיגול מתעגל העיגול לפלחים שיש בפלח כמה דבילות עד כאן. ופלח מלשון פולח ובוקע (תהלים קמא): \n",
+                    "<b>אבל בזמן שמתנה מועטת</b>. לשון הר\"ב כלומר שמתנה אחת מועטת מחברתה וכו'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט. וכן כתב הר\"ש. וכלומר דלא אתרמי לכל חד וחד דידיה הואיל ואין המתנות שוות ונמצא שהפריש מאחד על של שני ושמא זה חיוב וזה פטור. ולפי שלעולם המועט נכלל במרובה וכל דפריש מרובא פריש. הלכך נקטי שמא מן הרוב מפריש על המועט ואין הכי נמי דחשש בהפך נמי הוי שמא מן המועט על המרובה ושמא זה חיוב וזה פטור. אלא שדברו בהווה. ויש להרמב\"ם בזה פירוש אחר וז\"ל. לפי שנאמר מאחר שנתן זה הנותן מתנה גדולה איש נדיב הוא ולא יקשה בעיניו המעשר ונאמר שעל כל פנים הוציא המעשרות ויתעשר הכל דמאי ואם הית' מתנה מועטת נחשב עליו שהוא על כל פנים כילי ולא עישר ולפיכך לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי וזה אינו מותר כמו שיתבאר אח\"כ עכ\"ל. וסברתו שהנותנים מתנה מרובה הם בכלל רוב עניים (צ\"ל ע\"ה) דמעשרים והנותנים מתנה מועטת יצאו מכלל זה וקרובים לודאי שאינם מעושרים. וכתב עוד והלכה כר' יהודה שהוא מפריש הרבה מהמוקדם וצ\"ל שהוא מפרש הדבר המוקדם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הסיטון</b>. עיין בפרק ב משנה ד מה שכתבתי שם. ומה שכתב הר\"ב ומוכר לאחרים במדה גסה. מסיים הר\"ש דשרי למכור דמאי כדתנן לעיל בפרק ב: \n",
+                    "<b>מאותו המין</b>. לשון הר\"ב דשניהם שחמתית או לבנה. עיין פרק ה דב\"ב משנה ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומגנות אחרות</b>. אם לקח ממנו וחזר ולקח ממנו פעם שניה. הרמב\"ם סוף הלכות מעשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף ע\"פ שאמרו אין אדם רשאי וכו'</b>. שאין רשאי להוציא מידו בלתי מתוקן. דשמא לא יודיע ללוקח. כדלעיל פרק ג משנה ג [*והכי קאמר אע\"פ שאמרו הלוקח וכו' לא שרשאי שאין אדם רשאי וכו'] ויש מפרשים אע\"פ שאמרו וכו' אפי' הכי אם עבר מעשר וכו': \n",
+                    "<b>אלא לצורך</b>. כתב הר\"ב כגון שנתערב לחבירו חולין מועטין בטבל מרובה דאי איפכא טבל מועט בחולין מרובין נתבטל הטבל מועט בחולין המרובין מדאורייתא דבטל ברוב ולא נתחייבו אלא מדרבנן. הלכך אין לתקן בטבל ודאי שממקום אחר דהוי מן החיוב על הפטור. כ\"פ הר\"ש מגמרא מנחות פ\"ג דף לא. ועיין לקמן במשנה ז פרק ז. ומ\"ש הר\"ב ודוקא לחבר. כן הלשון בירושלמי. וכן העתיק הרמב\"ם בפרק ו מהלכות מעשר. ונראה דלאו דוקא אלא הוא הדין לנאמן על המעשרות. ועיין סוף פרק ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעשרין</b>. עיין מה שכתבתי בריש פרק ד. ובמנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף סו ע\"ב) איכא ברייתא דמתני' בהני דיני ותני תורמין: \n",
+                    "<b>על של נכרי</b>. כתב הר\"ב האי תנא סבר אין קנין וכו'. ורבי מאיר היא. וכך כתב הרמב\"ם. וכן פירשו במשנה ט פ\"ד דפאה. ועיין מ\"ש שם. [*עוד מ\"ש מדעת הרמב\"ם בסוף פ\"ד דגיטין]. ומה שקשה מדלקמן בסוף פ\"ק דע\"ז אפרש שם בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב הא אם נמכר צמותה. לר\"מ דרשינן בירושלמי והארץ לא תמכר לצמיתות לחלטנית כלומר דהא קמ\"ל קרא שלא תוכל למכרה לחלוטין להפקיע מן המעשרות: \n",
+                    "<b>על של כותים</b>. כתב הר\"ב פירות כותים ודאי טבל. וכ\"כ בפרק ז משנה ד וטעמא דסבר תנא דידן דכותים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>גירי אמת הן. ומה שכתב הר\"ב [*כשמוכרין אינן מעשרין] דלא חיישי על לפני עור. מסיים הר\"ש דררשי ליה כפשטיה. ומשום גוזל את הכהן ואת הלוי נמי לא חיישי דהוי ממון שאין לו תובעים. ועוד משום דלא הוברר חלקן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>כדתניא בהשוכר את הפועלים (דף פח) עשר תעשר ואכלת ולא מוכר ע\"כ: \n",
+                    "<b>משל כותים על של כותים</b>. לכאורה הוה ליה לשנות משל כותים על של ישראל כמו ברישא. וכן שנויה בתוספתא. והא דתני משל כותים על של כותים משום ר\"א נסיב לה ועיין פ\"ד דביצה משנה ו: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אוסר משל כותים על של כותים</b>. כתב הר\"ב דשמא האחד מעושר והא' לא וכו'. וכ\"ש דמהאי טעמא פליג על משל ישראל על של כותים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עציץ</b>. מ\"ש בפירוש הרמב\"ם שחורשים בו. רוצה לומר שזורעים בו. וכן בריש פרקין דלקמן כתב גם כן ואחר כך חרשה לחטים ולשעורים. ונמצא כן בכתוב פרשת ויגש אשר אין חריש וקציר ותרגם אונקלוס דלית זרועא וחצדא דתכלית חרישה לזריעה: \n",
+                    "<b>תרומה</b>. ועיין במשנה ה פ\"ב דחלה ומ\"ש שם בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב כיון שקרא לה שם וכו' עיין משנה ו פ\"ז: \n",
+                    "<b>[*משאינו נקוב על הנקוב וכו'</b>. ואם גם על שאינו נקוב עיין מ\"ש בשם הרמב\"ם במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>ולא תאכל וכו'</b>. פירש הר\"ב משום דהוי טבל דאורייתא. [*ואסור אף לכהנים כדתנן במשנה ב פרק ח דתרומות] ודרשו בספרי פרשת קרח יכול יאכלו לוים וכהנים פירותיהן בטבלן תלמוד לומר (במדבר י״ח:כ״ח) כן תרימו גם אתם. אתם אלו הלוים גם אתם לרבות את הכהנים וכתבה הרמב\"ם בריש הלכות מעשר: \n",
+                    "<b>[*עד שיוציא וכו'</b>. הבעל הבית ואחר כך יתננה לכהן. הרמב\"ם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תרם מן הדמאי</b>. תרומת מעשר בדמאי ובודאי אף תרומה גדולה בכלל להכי תנן סתמא: \n",
+                    "<b>ויחזור ויתרום</b>. כתב הרמב\"ם שהרי אפשר שאחד מהם טבל אבל אם תרם מעציץ שאינו נקוב על שאינו נקוב תרומתו תרומה לפי ששניהם בערך אחד וחיוב התרומה לשניהן מדרבנן ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מן העובד כוכבים ומן הכותי</b>. לכאורה הוה ליה לשנות מן הכותי ומן העובד כוכבים: \n",
+                    "<b>יחלק לפניהם</b>. מ\"ש הר\"ב ואינו צריך לעשר אינו רוצה לומר אבל לתרום צריך דא\"כ אין בין מקבל לחוכר אלא השאיל שם מעשר לכלל המתנות. וכמ\"ש כבר לעיל ריש פרק ד. ועיין במשנה ג: \n",
+                    "<b>לפניהם</b>. כתב הרמב\"ם בפירושו ועל תנאי שיהיה החלוק לפני בעל השדה שידע שמה שנתן לו הוא טבל. וכ\"כ בפ\"ו מהלכות מעשר: \n",
+                    "<b>מעשר ונותן לו</b>. כתב הר\"ב דדמי לפורע חובו. מה שאין כן בנתן לו מאותה שדה וכו' דאדעתא דהכי יורדים החוכרים ומעיקרא בשל רשות המחכיר גדלים אין זה פורע ומהאי טעמא נמי לא הוי כמוכר טבל לעם הארץ וכמ\"ש הר\"ש. [*והר\"ב לא כתב אם הלכה כן. אבל הרמב\"ם כתב דהלכה כר' יהודה והטעם שבכל מקום ששנה ר' יהודה אימתי אינו בא אלא לפרש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החוכר שדה מן העובד כוכבים</b>. לא פירשה משנתינו דין כותי קודם שעשאום כעובדי כוכבים מה דינם אם כישראל או כעובד כוכבים ועיין לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>מעשר ונותן לו</b>. כתב הר\"ב קנס קנסו וכו'. ירושלמי. וכתב הרמב\"ם וזה העיקר בידינו הוא מה שאמר הכתוב (דברים ו) לא תכרות להם ברית ולא תחנם ובא הקבלה לא תתן להם חנייה בקרקע ולפיכך נדחוק אותם שלא ישכרו אותה ממנו עד שיצטרך למוכרה ע\"כ. והר\"ש מפרש דמאן דמפרש בירושלמי מטעם קנס סבירא ליה דיש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הלכך לא הוי אלא קנס. אבל למאן דאמר אין קנין וכו'. מפרש בירושלמי דשורת הדין שיעשר דהוי כפורע חובו בטבל שהעובד כוכבים לא יעשר מה שאין כן בחוכר מישראל שהישראל סופו להפריש דרוב עמי הארץ מעשרין הן ע\"כ. ואף למאן דאמר קנס. לא אסרו לחכור דהא תנן במשנה ג פרק ד דשביעית חוכרין נירין מן העובד כוכבים וכו'. אלא אמרו החוכר יתן מעשר בדרך קנס: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כך חולקים בתרומה</b>. ובמעשרות כן לשון הרמב\"ם בפרק ו מהלכות מעשר. ואע\"ג דבנוסחי המשניות ליתא לרבותא נקט דאפי' תרומה שאינה ראויה כלל לזר \n",
+                    "<b>אף המעשרות שלהן</b>. כבר כתבתי בריש פ\"ד שהושאל שם מעשר לכלל המתנות ועוד דהוי הכא רבותא דאפי' המעשר הראוי לזר שיאכלה כמו הלוי אפי' הכי אין חולקין ועיין במשנה ה: \n",
+                    "<b>שעל מנת כן באו</b>. וכתב הר\"ב דאין הלכה דבמה קנו. ירושלמי התיבון רבנן לרבי אליעזר במה קנו. אמר להם אף אתם מודים שאם התנו ביניהם שהמעשרות שלהם אפי' התנו במה קנו. סתמו נעשה כאומר לו תלוש מקרקע זה שתקנה לך מעשרותיך. [*ובהכי קני כדתנן במשנה ז פרק (ח) [ה] דב\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי ישמעאל אומר וכו' מעשר שני וכו'</b>. כתב הר\"ש ירושלמי על דעתיה דרבי ישמעאל אילו כהן טמא שהיה שותף עם כהן טהור שמא אין חולקים במעשרות. תמן יכול הוא למכרו לכהן טהור ברם הכא יכול הוא הקרתני לעלות ולאכלו בירושלים. פירוש אבל למכרו אינו יכול למכור <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאין מעשר שני נמכר בירושלים ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*הקרתני</b>. פירש הר\"ב ל' קריה וכו' בכפרים. ומצאת. בפירוש שהזכרתי פעמים ובלשון ערבי קורין לכפר אלקוריא\"ה] \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המקבל</b>. פי' הר\"ב והר\"ש ישראל שקבל מכהן או לוי. וכ\"ש איפכא וסתמא תנן. וכ\"פ הרמב\"ם ר\"ל על דרך כלל. אחד שיהא המקבל כהן או לוי מישראל או ישראל מכהן ולוי ע\"כ. ולפיכך דת\"ק בכלל קאמר הוצרך ר\"י לפרש בדבריו ולהוציא מן הכלל ישראל שקבל וכו': \n",
+                    "<b>כשם שחולקים וכו'</b>. פירש הר\"ב הכא שאני דלא קבל קרקע. וכ\"פ הר\"ש מהירושלמי וצריך לומר דהא דתנן לשמן היינו משום דלכך מקבלים הזיתים לעשות מהן שמן דאילו למוסקן לאכילה בלבד אין דרך לקבלן לפי שהבעל הזיתים בעצמו יכול למוסקן שאין בהן טורח ומלאכה. אבל הרמב\"ם מסיים בפרק ו מהלכות מעשר מפני שהשמן חשוב הוא משמע ודאי דדוקא לשמן תנן. וכתב בעל כ\"מ וסובר רבינו דשאר אילנות דינן כקרקע ע\"כ. ויש לפרש הירושלמי כדברי הרמב\"ם שזהו לשונו רבי יהודה עביד זיתים כקרקע ורבנן לא עבדי זיתים כקרקע: \n",
+                    "<b>בתרומה</b>.עיין במשנה ג מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>למחצית שכר</b>. לא קאי אהמקבל דהמקבל היינו לאריסות ונותן חלק השמן לבעלים. ולמחצית שכר היינו לעיסקא ומתעסק למכור ונותן חלק הדמים לבעלים וכן חילקן הרמב\"ם. ומלשון הר\"ב נראה דגריס או במתניתין. וכן הגירסא בירושלמי בסדר המשנה. ולפי שהשמיט הרמב\"ם בחיבורו דינא דלמחצית שכר מבואר הדבר שסובר שחולקין עליו חביריו על רבי יהודה גם בזה. [*וכ\"כ בפירושו דאין הלכה כר\"י וכמ\"ש הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף למעשר</b>. מ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם דבית הלל סברי מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ולעיל בפרק ב משנה ג דתנן ואינו מוכר לעם הארץ לח ויבש מפרשין הטעם שאסור לגרום וכו'. הרמב\"ם נשמר מזה דלעיל כתב וזהו סובר אסור לגרום כו' וכאן כתב וזו היא משנה אחרונה שהיא מותר וכן הלכה ע\"כ. וכן בחיבורו פרק י ממטמאי משכב ומושב השמיט ההיא בבא דאינו מוכר לעם הארץ וכו'. ומשנה אחרונה זו הובאת בש\"ס פרק ד דמסכת ע\"ז דף נו ע\"א ועיין מה שאכתוב שם משנה ט. ועיין מ\"ש סוף פרק ה דשביעית ומשנה ב פרק ג דחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחלקו בכל מקום שהוא</b>. כתב הר\"ב ומשום דאין ברירה וכו'. הכי אמר רבי יוחנן בירושלמי וכתב הר\"ש דלטעמיה דאמר בריש כל הגט (גיטין דף כה.) דאין ברירה ע\"כ. ובסוף מסכת ביצה (דף לז.) בגמ' מסקינן דס\"ל הכי בין בדאורייתא בין בדרבנן. והשתא הא דפסק הר\"ב לקמן בפרק ז משנה ד דקיימא לן בדרבנן דיש ברירה היינו כרבי אושעיא דסבירא ליה הכי ועיין מ\"ש עוד פרק ה ממסכת נדרים. אבל הרמב\"ם מפרש בענין אחר ולא קשיא ולא מידי שמפר' שכשיבצרו הכרם וחלקו הענבים והמעשר הפריש מחלקו מעשרותיו ואח\"כ עירבו הענבים של זה ושל זה בגת ודרכו כולם ביחד וכ\"פ דבריו בכ\"מ סוף פ\"ט מהלכות מעשר ונמצא לפי זה שמה שחוששין שיש חצי חלק חבירו בידו משום דאין ברירה אינו ענין ליש ברירה ואין ברירה דלקמן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהכא שכבר חלקו כי חזרו ונתערבו ודאי דלכולי עלמא יש לנו לומר שנתערבו ולא הוברר שמה שיחזור זה ויקח ויחזור זה ויקח שכל אחד ואחד יחזור לו לחלקו אותו החלק בעצמו שנתן ועירב עם של חבירו שדבר זה אין הדעת נותנת. וכיוצא בזה כתב הר\"ש דאפילו למאן דאמר יש ברירה אם בצרו שניהם לגת כל אחד כרם המיוחד לו כהאי גונא אי אפשר שלא יהא לכל אחד חצי חלק חבירו ע\"כ. אבל כשעדיין לא חלקו מעולם יש לנו לומר כשמחלקים שכל אחד מה שנוטל לחלקו הוא החלק שלו והוברר שכן הוא ובהא שייכא פלוגתא דיש ברירה. ועיין בסוף פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*או שירשו</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה י]: \n",
+                    "<b>טול אתה חטים וכו'</b>. כתב הר\"ב הכא מיירי שחלקו שדה בקמותיה וענבים המחוברים. וכ\"כ הר\"ש ומסיים אע\"ג דקתני חטים ויין ע\"כ. ולפירוש הרמב\"ם שכתבתי לעיל ניחא. שאין אנו צריכים לחלק בין קמה לתלוש. אלא דלעיל מיירי שנתערבו אחר שכבר חלקו. והכא מיירי שעדיין לא חלקו ולא הפריש המעשר כלום. וכתב בכסף משנה סוף פרק ט מהל' מעשר ולא אתא מתני' אלא ללמדנו דלא נימא דאסור משום דהוי כמוכר טבל לע\"ה קמ\"ל דכיון ששניהם מין א' שרי ע\"כ. ואע\"ג דבפירוש המשנה מפרשה הרמב\"ם לענין דיני ממונות לא לענין איסור והיתר אלא לאשמיעינן דכופין על מדת סדום. הרי בחיבורו חזר בו וכתבה בפרק ו מהלכות מעשר וכתב בסיפא דאסור משום שמוכרין את הטבל. ונראה לי שהרמב\"ם אינו מפרש משנתינו דומיא דלעיל באחד מעשר וא' אינו מעשר. אלא אף בששניהם מעשרין דכיון דטעמו לאסור משום שמוכרים הטבל א\"כ אף למעשר הא תנן במשנה ח פרק דלעיל דאין מוכרין אלא לצורך. ומסייעני מה שכתבה בחבורו קודם שהזכיר עדיין דין עם הארץ. שמע מיני' דלא מיירי כלל בדוקא אחד מעשר וא' אינו מעשר. וא\"כ מ\"ש בכ\"מ דהוי כמוכר טבל לעם הארץ אגב ריהטא כתב כן ולאו דוקא. ולפום כך נמי מ\"ש הר\"ב בסיפא ונקט מעשר ואינו מעשר בחנם נקט הכי ועיין לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבר ועם הארץ שירשו את אביהם</b>. לשון הר\"ש הא כבר תני ליה רישא או שירשו והא דתני ליה הכא משום דבעי למיתני גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים ועוד דתנא הכא לח ויבש ע\"כ. ולמה שכתבתי לעיל לדעת הרמב\"ם לא תני ליה לעיל אלא בשניהם חבירים. והכא אשמועינן כשירשו עם הארץ והוי דמאי דבתרי מינין הוי כמוכר דמאי דאסור כדתנן במשנה ד פרק ב: \n",
+                    "<b>טול אתה חטים וכו'</b>. לפירוש הר\"ב והר\"ש <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הכא נמי בקמותיה ובענבים המחוברים דוקא: \n",
+                    "<b>טול אתה הלח ואני אטול את היבש</b>. אבל איפכא [*ודאי] לא יאמר שכל שהוכשר לטומאה וביד עם הארץ הוא בחזקת טמא כדאיתא בפרק ב משנה ג. ומיהו אם הניח עד הגת בדבר שיש לו גת רשאי לחלוף כן בשעת הגתות כדתנן במשנה ד פרק ג דחגיגה. הכי מוכח התם בגמרא דף כה אלא דאבעיא דבעי אם עבר וקבל הוא דלא איפשטא כיון דהרמב\"ם לא כתבה בפרק י\"א מהלכות מעשר ולא בפרק י\"א מהלכות מטמאי משכב ומושב. אי נמי ה\"ה איפכא [*אינו] רשאי לומר והא דלא תני איפכא משום דה\"א דוקא היכא דתרווייהו לגריעותא שאסור למכור היבש לע\"ה ולקחת הלח ממנו כדתנן התם. אבל שיקח היבש דשרי ואין אסור אלא למכור הלח הוה אמינא כיון דלא הוי תרווייהו לגריעותא לא אסרו בירושה קמ\"ל דבכה\"ג נמי אסור. ועיין מ\"ש במשנה ו בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טול אתה עבודת כוכבים וכו'</b>. כתב הר\"ב משום דירושת גר את אביו אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים. וז\"ל הרמב\"ם לפי שאין ביניהם קורבה שהדת הבדיל ביניהם אבל יירשנו בתקנת חכמים שמא ימיר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ויחזור לעבודת כוכבים כדי שיירש את אביו ע\"כ. והיא מסקנא דפרק בתרא דע\"ז (דף סד.): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהפה שאסר הוא הפה שהתיר</b>. כתב הר\"ב מגו דאי בעי אמר של ח\"ל הן והיה נאמן כדתנן בפ\"ק מכזיב ולהלן נאמן. ודבריו העתיקם מהר\"ש. וקשיא דלא תנן נאמן אלא פטור ומנלן דנאמן. והרמב\"ם כתב מפני שלא גזרו דמאי על הקונה פירות מפירות סוריא אלא א\"כ ידוע שהפירות מקרקע ישראל. והראב\"ד כתב בהשגותיו פי\"ב מהלכות מעשר מפני שרוב פירות שבסוריא של עובדי כוכבים הם ומסתמא אינו חייב לעשר: \n",
+                    "<b>משלי הן וכו' מעושרין הן נאמן</b>. ולא אמרינן דהוי מגו גרוע דכיון שיש לו שדה ירא לשקר ולומר דמשל חוצה לארץ הן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לחבר</b>. אע\"ג דמשנתינו לענין מעשר איירי ולא לענין טהרות והוי מצי למנקט שאמר למעשר לא קפיד והרבה פעמים כתב הרמב\"ם בחיבורו חבר ולאו דוקא אלא ה\"ה נאמן: \n",
+                    "<b>לוקח סתם ופטור</b>. כתב הר\"ב דיש ברירה. הכי איתא בבבלי פרק בכל מערבין (עירובין דף לז.) וכתב בכ\"מ פ\"י מהלכות מעשר והא קי\"ל דבדרבנן יש ברירה. עיין מ\"ש במשנה ז ואולי יש לתרץ דשאני לעיל כשהיו שותפין בקמותיה וקצרוה בשותפות. כדמוקי במשנה ח שעכשיו עשו מעשה המורה שרוצים לעמוד בשותפות ולכך אין ברירה אפילו למ\"ד יש ברירה בדרבנן. ומ\"ש הר\"ב ואין חבר מחליפה בשלו. שנמצא שמוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ומה שכתב בפירוש אחר והקונה עליו מוטל לעשר. צריך לומר דמיירי הכא שמוכר במדה גסה. ועיין מה שכתבתי בריש פ\"ה: \n",
+                    "<b>ואפילו הן מאה</b>. פי' הר\"ב של ע\"ה. וכ\"כ הרמב\"ם. לפירוש הירושלמי הוי רבותא דאע\"ג דשל ע\"ה המעושרים מאה אפ\"ה לא נתבטל שלו המעורב בו הבלתי מעושר. ולפירוש הראשון הוי רבותא דאע\"ג דשל ע\"ה הן מאה אפ\"ה לא אזלינן בתר רוב ונימא דמה שנתן לע\"ה הרי הן שלו שהרי הרוב הם שלו. אלא אמרינן שמא החליף האחת שלו ונמצא מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>חבירו</b>. עיין מ\"ש בפ\"ד מ\"ב: \n",
+                    "<b>אומר מע\"ש וכו'</b>. כתב הר\"ב הכא מיירי בלא הדירו וכו' וכ\"כ הר\"ש ולכאורה אפשר לומר דאפי' כי הדירו הואיל ובע\"ש הוא שיכול לתקן ע\"י תנאי חייב לעשות משא\"כ משנה דלעיל דבשבת עצמו הוא שהדירו שכן היא שנויה לעיל גבי שכח לעשרן (בשבת) שואלו בשבת וכו' וכן העתיקם בהדדי הרמב\"ם פי\"ב מהלכות מעשר. ומיהו הא לא קשיא לפירוש הר\"ב דאי בלא הדירו היאך אוכל אצלו והא תנן בפ\"ב שאינו מתארח אצל עם הארץ דיש לומר דהכא בעי למצוא תקנה למי שרוצה לאכול מתוקן ואף על פי שלא קבל עליו להיות נאמן אי נמי באם ייחד לו עדים שכך הוא עושה ואז אינו מפסיד נאמנותו בכך: \n",
+                    "<b>אומר מע\"ש</b>. והעיקר אצלינו כי בדמאי אדם מתנה על הדבר שאינו ברשותו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>הרי הוא מעשר ושאר מעשר וכו'</b>. מפורש ברפ\"ה. וע\"ש לענין חלה. ומ\"ש הר\"ב מודד לו האחד וכו'. וכן ל' הר\"ש נוכל לפרש שר\"ל שמשער באומד כמה שיעור אכילתו. ומחשב בלבו להתנות עכשיו ושיפריש כזה למחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מזגו לו את הכוס אומר וכו'</b>. פירש הר\"ב ואין די לו במה שהתנה וכו'. ותנא נקט שתיה וה\"ה למה שיאכל שצריך שיחזור וירחוש בשפתיו בשבת בשעה שמפריש זו אחר זו וכדאיתא בירושלמי וצריך (להחליט) [צ\"ל להלחיש וכן הגיה המפרש בירושלמי וכ\"ה בר\"ש והוא לשון לחש] בשפתיו. וקצת קשה דמתני' היא אומר וכו' ומאי קמ\"ל. ושמא דאי ממתני' הוה אמינא דבחול שנויה אבל בשבת לא יאמר וכו' משום דהוי כמתקן בשבת קמ\"ל דאף בשבת צריך שירחוש. והרמב\"ם אע\"פ שבפירושו פירש למשנתינו לענין שבת. בחיבורו פרק ט מהלכות מעשר העתיקה לענין חול שכן אחר שהעתיק נתן לו עם הארץ כוס לשתותו וכו'. כתב וכן אם זימנו חבירו לשתות בשבת מתנה: \n",
+                    "<b>שאני עתיד לשייר</b>. כתב הר\"ב דמוקי בירושלמי באומר מעכשיו ולכשאשתה תהא תרומה נמצא שלא שתה טבל. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומסיים הר\"ש וקשה על זה הא על כרחין מעכשיו קדשה דאל\"כ נמצא שותה טבלים כדקאמר מעיקרא ע\"כ. דהכא בדמאי. ובדרבנן קי\"ל דיש ברירה כדלקמן והוברר למפרע דמעכשיו קדשה. [*ועיין מ\"ש בשם הכ\"מ בסוף פ\"ב דמעשר שני וכן בפ\"ה סוף משנה א' בשם הר\"ש]: \n",
+                    "<b>ומעשר שני בפיו</b>. בכוס לא שייך כולי האי בצפונו או בדרומו והוי יותר קביעות מקום בפיו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומעשר שני באחרונה</b>. אבל ל' התוספתא הבאות אחריהן. וזה יותר נכון. וכן יש לפרש באחרונה. מה שאחרי אלו העשר ולא מה שהוא באחרונה לכל הגרוגרות כולן שאין לו טעם שיאחרם עד לאחרונה. ונמצא בכתוב כיוצא בזה שנאמר (בראשית לג) וישם את השפחות וילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים ולא נמנע לקרוא אחרונים לאמצעיים אע\"פ שיש עוד אחרים אחריהם והיינו דכלפי הקודמים אליהם קרויים אחרונים. ושמעתי שמן הכתוב הזה תשובה לשואל בפ' (חגי ב) גדול יהיה כבוד הבית האחרון שעל בית שני נאמר. ונמצא שאין עוד שלישי. והתשובה שפירושו כמו אחרונים דלאה שיש עוד יוסף ורחל אחרונים לה כן בית שלעתיד שיבנה במהרה בימינו יהיה אחרון לזה השני. וזכיתי אני להביא עד שני ועל פי שניהם יקום דבר דכתיב בפרשת שמות ושמעו לקול האות האחרון וחוזר ונותן עוד אות שלישי. [*וכן נמצאו ברייתות בסוף פ\"ק דתענית (יד.) ששנאו אחרונות וצריך לפרש דר\"ל כלפי הראשונות. ואין עד הכחשה ממשנהו פ\"ג דגיטין (דף כט:) דתנן אחרון ודייקינן התם בסוגיא מכלל דאיכא אמצעי ואמאי דלמא כלפי קמא קרי ליה אחרון. לא קשיא דהתם דנוכל לומר שיש אמצעי אי לאו דהכי הוא דאיכא אמצעי לא הוי ליה לשנות אחרון דהא איכא לפרש משום דאיכא אמצעי הוא ששונה כן מש\"ה דייק שפיר אבל היכא דליכא לומר שיש אמצעי מוכרח הוא שלשון אחרון כלפי קמא הוא ושייך לומר אחרון על השני אף שאין לפניו אלא אחד]: \n",
+                    "<b>וחושד</b>. כתב הר\"ב נמנע. מל' חשכת את בנך (בראשית כב) הר\"ש: \n",
+                    "<b>שהוא תנאי ב\"ד</b>. וכתב הר\"ב הלכך חייב בעל הבית ליתן לו וכו'. וכ\"כ הר\"ש ור\"ל הלכך מחויב בעל הבית ליתן לו וכו' ולכך רשאי לאכול. אבל אינו ר\"ל שחייב כלומר שנחייבהו לבעל הבית שיתן לו וכו' דמכיון שהוא ע\"ה לא ישמע לנו לעשר פירותיו דמאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מבין הכותים</b>. דאילו מישראל הא תנן בפ\"ה משנה ח' שאין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך וכיון דלא שכיח לא בעי למיתנא הכא ודיו במה ששנה התם לענין מעשר מזה על זה. ומ\"ש הר\"ב דיינן ודאי טבל עיין לעיל משנה ט פ\"ה: \n",
+                    "<b>שאני עתיד להפריש</b>. מוקי לה הר\"ב בבין השמשות. ולא מוקי לה כשרוצה לקחתו מהכותי בשבת ומתנה עליו בע\"ש מבעוד יום כבריש פרקין. דדוקא בדמאי התירו להתנות על שאינו ברשותו ולא בודאי כדמפרש הר\"ש לעיל בשם הירושלמי וכן פי' הרמב\"ם לעיל. [*ועיין במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>ועשרה מעשר ראשון וכו'</b>. [*הכי גרסינן בגמ' פ\"ג דגיטין דף כה]. וכתב הר\"ב לאו דוקא וכו' ומעשר שני שמנה לוגין ושמנה עשיריות וחומש עשירית. וכן ל' הרמב\"ם. והיינו שמנה מן השמונים ושמנה עשיריות מן השמנה וחומש מעשירית הלוג דהיינו עשירית מהחומש הנשאר ולפי שרוצים לומר מה שיהיה שיעור מעשר שני ולא רצו לומר ההפרשה הלכך לא כתבו ועשירית חומש: \n",
+                    "<b>מיחל ושותה</b>. כתב הר\"ב כרבי מאיר דאמר אף בדאוריי' יש ברירה עיין מ\"ש בזה במשנה ג פ\"ח דבכורות. ועיין מ\"ש כ\"ה ממסכת נדרים (מ\"א): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היו לו תאנים של טבל וכו'</b>. קצת קשה למאי איצטריך תו הא שמעינן לה ממשנה הקודמת: \n",
+                    "<b>להפריש למחר</b>. לא גרסינן למחר לפי מ\"ש הר\"ב לעיל לחלק בין כשאינו מתקן אלא מה שאוכל למתקן את כל הנאד. דאי גריס אין צריך לחלק בהכי אלא הוה ליה לחלק בין ודאי לדמאי. וכ\"כ הר\"ש בהדיא לעיל פ\"ד משנה ד דל\"ג למחר גם בהך בבא ולכך מסיק כדמחלק הר\"ב. וגם להרמב\"ם לא גרסינן למחר אבל מטעמא אחרינא שהוא מפרש לשתי המשניות לזאת ולהקודמת במתנה בערב שבת מבעוד יום וכדלעיל בר\"פ דמפריש למחר ה\"נ דכוותה. ואין חילוק בין דמאי לודאי. אלא דבדמאי אע\"פ שבערב שבת אינו ברשותו רשאי להתנות ובודאי צריך שיהיה ברשותו. וכ\"כ בהדיא בפרק ט מהלכות מעשר שזה החילוק בין דמאי לודאי ואח\"כ כתב כיצד היה לו מאה תאנים של טבל וכו' אומר שני תאנים וכו' ולמחר מפריש ואוכל וצריך לרחוש בשפתיו וכמ\"ש לעיל במ\"ב ולדידיה לא מוקמינן בבין השמשות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעשרות</b>. בריש פ\"ד כתבתי שהשאילו שם מעשרות לכלל המתנות ובכללן גם התרומה. ולכך אין הכרח למ\"ש התוס' פ\"ק דתמורה דף ד אמתני' וז\"ל ובדמאי מיירי מדלא קא מפרש תרומה ובמסכת דמאי מתניא עכ\"ל. וגם מצאנו הרבה דיני ודאי מתניין במכילתין. ויותר מוכח דבודאי מיירי מדקרי ליה טבל. והא דבגמ' התם אתמר ר' אלעזר אומר לוקה מפני שהקדים מעשר שני שבה למעשר ראשון שבחברתה ותיפוק ליה שהקדים שניהן לתרומה שבחברתה. ובשלמא אי מיירי בדמאי לא קשיא דלית בה תרומה גם מזה אין ראיה דאיכא למימר שכבר נתרמה וכדפירש הר\"ב במשנה דלקמן ואדרבא מדאמר לוקה ש\"מ דבודאי מיירי ועיין בספ\"ק דפסחים דאף בודאי אינו לוקה. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות מעשר מי שהיו לפניו שתי כלכלות של טבל שנטלה תרומתן ע\"כ. ובפרק דמפרש לדיני ודאי כתב למשנתנו. [*ונ\"ל שמן הירושלמי למד כן כמ\"ש במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>הראשונה מעושרת</b>. כתב הר\"ש בהך קמייתא ליכא חדוש במה שהראשונה [מעושרת] ומשום סיפא נקטה ע\"כ: \n",
+                    "<b>של זו בזו וכו' הראשונה מעושרת</b>. כתב הר\"ב וכי הדר ואמר ושל זו בזו נמצא מפריש מזו שכבר נפטרת וכו'. וכך פירשו הר\"ש והרמב\"ם. וכתב הר\"ש בשם ירושלמי אמר ר\"א דר\"מ היא דאמר אין תופס אלא לשון ראשון כדאמר גבי תמורת עולה תמורת שלמים בפרק כיצד מערימין במסכת תמורה ע\"כ. ומזה אני תמיה על הרמב\"ם שפוסק למשנתנו בהלכות מעשר ובמסכת תמורה פסק דלא כר\"מ. וכ\"כ בחבורו ספ\"ב מהלכות תמורה. ואין לתרץ דהרמב\"ם מפרשה כשחזר ואמר ושל זו בזו היה אחר כדי דבור ובהא כולי עלמא מודו דאין אדם נתפס בלאחר כדי דבור דא\"כ לא הו\"ל לסתום בחיבורו אלא לפרש דהא מדסתם נמי וכתב מעשרות שתי כלכלות וכו' כבסיפא איכא למידק דדוקא בכי האי גוונא דכללינהו בבת אחת. אבל כי לא כללינהו בבת אחת אע\"ג שאמרם בתוך כדי דבור תפוס לשון ראשון: \n",
+                    "<b>הראשונה מעושרת</b>. וכתב הר\"ב דעל השניה הוי מפטור על החיוב ולא אמר כלום ע\"כ. אם דעת הר\"ב לפרש משנתינו כפירוש התוספות או כפי' הרמב\"ם שכתבתי אין כאן ענין לתרומה וא\"נ מפרש לה לתרומה ומעשרות שם כלל כמ\"ש אפ\"ה לא תקשה מסוף פ\"ה דאי הפריש מפטור על החיוב תרומתו תרומה אלא דיחזור ויתרום וא\"כ לא הוה ליה לכתוב ולא אמר כלום. דשאני התם שהפריש ותרם והרי התרומה ניכרת אי לא אמרינן תרומתו תרומה אתו לזלזולי בתרומה. והכא לא נתרמה עדיין ולא ניכרת אין כאן בית מיחוש כלל אפילו כי אמרי' שהוא חולין. ועיין במשנה דלקמן בפי' הר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נוטל מאה ואחד</b>. פירש הר\"ב שחולין נעשין כטבל עצמו לענין תרומת מעשר בלבד. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וטעמא כמ\"ש הר\"ב לקמן משנה ט פ\"ג דחלה ע\"ש. וכן כתב הר\"ש. ויש להרמב\"ם טעמים אחרים במשנתנו והדברים ארוכים ולמבין נכוחים וראוים הם למי שאמרן הרוצה יעיין עליהם. ומקצתן שאני צריך להם אכתוב וכמו שפירשו בעל כ\"מ בפ\"ח מהלכות מעשר. וזה שהקשה הרמב\"ם מאחר שיש כאן מאה חולין כשנתערב עמהם מאה טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר והרי היא עולה במאה חולין וא\"כ לא היה צריך להעלות מהכרי אלא מאה של טבל שיש בהם אחת תרומת מעשר ונשארו בכרי מאה חולין. וניחא ליה דכיון שנפלה סאה תרומה למאה של חולין הדין הוא שיעלה סאה אחת לתרומה וישארו החולין כמות שהיו ולא יעלה המאה של חולין וישאיר הסאה תרומה. ולכך אם היה מעלה מאה ותשאר מאה היה אפשר שיטעה ויחשוב שהמאה הנשארים הם של טבל והמאה שהעלה הם חולין ויאכלם ולפי האמת הם של טבל מהטעם הנזכר. ולפיכך אמרו שיעלה מאה ואחד כדי שיכיר שאלו שהעלה הם של טבל שכיון שמעלה מאה ואחד הרי יש היכר שאלו הם של טבל שיש בהם סאה יתירה של תרומת מעשר וזהו שאמר רבי יוסי בירושלמי אם אתה אומר אני נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידו ונמצאו אלו בטבלים עכ\"ד. ומ\"ש הר\"ב וטבל דאיירי ביה הכא הוא שהורמה ממנו תרומה גדולה הכי מוקי לה בירושלמי. ואולי שהרמב\"ם פי' כן למשנה דלעיל נמי מהך דאיתא בירושלמי אהכא רבי לוינטא בשם רבי יונה כל טבל דאנן קיימין הכא טבל לראשון ולשני ע\"כ. ומשמע ליה דאמתני' דשתי כלכלות נמי קאי מדלא תני בה אלא מעשרות. וכתב הרמב\"ם ואם היה טבול לתרומה מפסיד מן החולין כדי תרומה ותרומת מעשר: \n",
+                    "<b>חולין מתוקנים</b>. פירש הרמב\"ם שהטבל כשיוציא ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר יהיה אז נקרא חולין אע\"פ שלא הוציא ממנו שאר מעשרות מפני שהקדושה נטלה ממנו וחולין מתוקנים הוא הדבר שהוציאו ממנו כל התרומות והמעשרות ואילו יאמר מאה חולין מאה מעשר (נוטל מאה ועשר) היינו אומרים שאלו החולין לא הוציאו מהן מעשר וכשנתערב עמהם מאה מעשר נטלנו המאה של מעשר והמעשר שנשאר במאה של חולין וע\"כ הוצאנו מאה ועשר ולא חסר כלום. ולפיכך הודיענו שאפי' היו מתוקנים שאין בהם מעשר ואח\"כ נתערב בהן מעשר יחסר מאותן חולין כשיעור תרומת מעשר שבמעשר המתערב עכ\"ד. וע' ריש פ\"ו דמסכת תרומות. ויש ראיה לדבריו שחולין יקראו כשהוציאו מהם התרומות. מדלעיל משנה ב פ\"ה. והרישא נמי במתוקנים אלא שאין מקום לטעות ברישא כמו בסיפא דאיירי במעשר להכי לא איצטריך התם למתני בהדיא מתוקנים: \n",
+                    "<b>מאה מעשר</b>. לפי סדר השנוי במשנתנו שהדבר האוסר שונה בתחלה הוה ליה לשנות מאה מעשר מאה חולין מתוקנים. וכן העתיק הרמב\"ם מאה מעשר שנתערב במאה חולין וכו': \n",
+                    "<b>לא הפסיד כלום</b>. כתב הר\"ב דדיינינן ליה כאילו יש לו פרנסה ממקום אחר ע\"כ. וכולה מתניתין כשאין לו פרנסה ממקום אחר. הר\"ש ועיין בפרק ג דחלה משנה ט: \n",
+                    "<b>שהטבל מרובה</b>. פי' הר\"ב בשם הירושלמי והוא שיהיה מרובה עשר ע\"כ. ולא פורש הטעם גם הר\"ש סתם ולא פירש. וטעמו של הרמב\"ם משום שאם המעשר מועט לא תתבטל ולא תעלה אותה תרומת מעשר שנוציא מן הטבל המרובה ותחזור המעשר כולו מדומע. זה הטעם אינו מספיק למה שמצריך דוקא עשרה. ולכך בחיבורו סתם וכתב היה הטבל מרובה על המעשר מפריש המעשר בלבד ולא יפסיד מן הטבל כלום שאם יקרא שם לתרומת מעשר שבטבל נמצא המעשר מדומע בתרומת מעשר של טבל שעלתה עמו ע\"כ. ועוד שדבריו אינם עולים לפירוש הר\"ב והר\"ש דהוה כיש לו פרנסה וכו'. ונראה דלהכי בעינן עשרה. דהא משום דדיינין ליה כאילו יש לו פרנסה ממקום אחר הוא. וכל שיש לו עשרה חלקים יתירים כפי ערך חלקי הטבל או המעשר שעכשיו יש לנו עשרה חלקים להפריש מהן אחת לתרומת מעשר הראויה לחלק עשירית מעשרה חלקי הטבל או המעשר הלכך דיינינן ליה כפרנסה ממקום אחר ובפחות מזה לא נוכל לדונם כך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אחת מעשר.</b> פי' הר\"ב על כדות אחרות שיש לי כדדייק הרמב\"ם דאי לא תימא הכי היאך יוציא חבית אחת מעשר ממאה חביות והלא עשיריותם עשר חביות: ",
+                    "<b>נוטל שתי חביות.</b> כתב הר\"ב וימלא משתיהן חבית אחת ותהיה מעשר. וכ\"כ הרמב\"ם וכתב בכסף משנה בסוף פרק ח מהלכות מעשר וז\"ל והיאך יצא ידי חובתו במה שיפריש מתערובות זה שיעור מה שקבע מעשר על מקום אחר והלא צריך להפריש מאותו חבית שקבע דוקא וצ\"ל שכיון שנתערב אנו רואים כאילו כל התערובות דבר אחד והוי כאילו כולו מאותו חבית שקבע עכ\"ל. ואולם כל החרדה הזאת משום התרומה של מעשר שיש בו: ",
+                    "<b>חביות.</b> כתב הר\"ש הא דפתח בכד וסיים בחבית לומר לך היינו כד היינו חבית כדמשנינן בפרק המניח את הכד (דף כז.) עכ\"ל. ושם תמצאהו בס\"ד ותו אשכחן כה\"ג במ\"ז פ\"ג דמעילה דקרי כד מה שהוא קורא חבית במקום אחר במס' סוכה ספ\"ד וצריכין נמי לשינויא דפרק המניח. וכ\"ז בכלל מ\"ש בריש ברכות בשם התוס' דרגילות המשניות לאשמועינן בקצור אף למה שמפורש כבר. וע\"ש: ",
+                    "<b>חצי שורה אחת מעשר.</b> ל' הרמב\"ם ואם אמר חבית אחת מחצי שורה א' מעשר ולא יחד איזו חצי שורה. יקח עשרים חביות עשר על אלכסון אחד ועשר על אלכסון אחר העובר עליו ונמצא לוקח חבית מכל חצי שורה מן השורות ואח\"כ יוציא מכולם חבית אחת והנני מצייר לך בהם צורה כדי שיהיה הדבר מבואר לעין הרואה (כזה*) ובענין ראשון מזו ההלכה הוא לוקח שתי חביות שכתוב על אחת א ועל השנית ב ובענין השני לוקח ד' חביות שכתוב על אחת א ועל שנית ב ועל שלישית ג ועל רביעית ד ובענין השלישי לוקח העשר חביות אשר יעבור עליהם הקו העובר מא' עד ב'. ובענין הרביעי לוקח העשרים אשר יעברו עליהם שני הקוים העוברים מא' עד ב' ומג' עד ד' ע\"כ: ",
+                    "<small>סליק מסכת דמאי</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה דמאי",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה דמאי",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Demai",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Demai",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה דמאי, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Demai, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kilayim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kilayim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f29d8eb7bd77dabd8c1453ae2be6e068264ba922
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kilayim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,439 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kilayim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה כלאים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Kilayim, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר דמאי כלאים שכך סידרם הכתוב בסדר קדושים תהיו לא תכלה פאת שדך ואחריו שדך לא תזרע כלאים ע\"כ. וכבר נתן טעם למה הקדים דמאי וסמכה לפאה: \n\n[*כלאים. ירושלמי. כתיב <b>(ויקרא יט)</b> שדך לא תזרע כלאים הייתי אומר אפילו שני מיני חטים אפילו שני מיני שעורים. בהמתך לא תרביע כלאים <b>(שם)</b> הייתי אומר אפילו שור שחור על גבי שור לבן או שור לבן על גבי שור שחור ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך <b>(שם)</b> הייתי אומר <b>[אפילו]</b> שני מיני צמר ואפילו שני מיני פשתן. פירש בבגדים <b>(דברים כ״ב:י״א-י״ב)</b> לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו מה כלאי בגדים שאסרתי לך לא זה ממין זה ולא זה ממין זה אף כלאים שאסרתי לך בכל מקום לא זה ממין זה ולא זה ממין זה]: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>החטים והזונין אינן כלאים זה בזה</b>. כדי להורות ששנויים זוגות זוגות להכי הפסיק בזוג קמא ותני עלה אינן כלאים זה בזה: \n",
+                    "<b>והזונין</b>. כ' הר\"ב ואע\"ג דלא חזי למאכל אדם מכל מקום כיון שמוליכים אותם ממקום למקום וכו' דאי לאו הכי לא היו אוסרין אלא באותו מקום לבד כחכמים דסוף פרק ה לענין קוצים בכרם והכי מפרש בירושלמי: \n",
+                    "<b>אינם כלאים זה בזה</b>. כתב הר\"ב והא דאמרינן במנחות (פרק עשירי משנה ז) הכוסמין וכו' הני מילי לענין חלה וכו'. עיין שם בפירוש הר\"ב וכן עיין בפרק ד ממסכת חלה (מ\"ב): \n",
+                    "<b>ושבולת שועל</b>. כתב הר\"ב בלע\"ז אוינ\"א. ושבולת שלה עשוי כזנב שועל. רש\"י פרק כל שעה (פסחים דף לה:) \n",
+                    "<b>וטופח</b>. עיין בפירוש הר\"ב במשנה ג פרק ה דפאה: \n",
+                    "<b>[* והשעועים</b>. בירושלמי הגירסא והשעועית בתי\"ו ושם בגמ' כיני מתניתא הלבן והשעועית. א\"ר יונה למה נקרא שמה שעועית שהיא משעשעת את הלב ומהלכת את בני מעים. ופי' הר\"ש כלומר שמטמטמת (את) הלב ומשלשלת מל' ועיניו השע (ישעיהו ו׳:י׳) וטח את הבית (ויקרא י״ד:מ״ב) תרגום ושוע]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[* כרישים</b>. פי' הר\"ב בלע\"ז פורו\"ש. ובאו\"ה ריש שער ל\"ח כתב שקורין לאוי\"ך ונכתב בגליון ובלע\"ז פאר\"י. והם דומים קצת לבצלים ולשומים בהיותם ירוקים עדיין כלומר שלא נתייבשו עדיין ע\"כ. ושם לאוי\"ך הוא ידוע בלשון אשכנז]: \n",
+                    "<b>והרמוצה</b>. פי' הר\"ב דלעת מרה שממתקים אותה ברמץ וכו'. ירושלמי. וכתב הר\"ש ובבבלי לא קיימא הך מילתא דאמרינן בפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נא.) מאי הרמוצה אמר שמואל קרי קקזאי (דלועים של אותו מקום שחינם מתבשלים לעולם יפה) רב אשי אמר דלעת הטמונה ברמץ איתבי' רבינא לרב אשי רבי נחמיה אמר דלעת מצרית כלאים עם הרמוצה תיובתא ע\"כ. לפירוש רש\"י ור\"ן דבנדרים הוי תיובתא דהתם קושיא לפירוש דהכא שמפרשים דמדברי ר' נחמיה משמע דרמוצה מין דלעת שנקרא רמוצה. אבל לפירוש הרא\"ש דהתם ניחא הירושלמי עם הבבלי שכך כתב אלמא מין בפני עצמו הנקרא כן על שם שמאותן המינין רגילין לטמון ברמץ אבל שאר מיני דלועים אינם נקראים כך אפילו אם טומנין אותם ברמץ ע\"כ. ובירושלמי אהך ברייתא דר' נחמיה איתא הכי והרמוצה אמר רבי חנינא כמין דלעת מרה היא והן ממתקין אותה ברמן. ויש עכשיו לפרש דברי הר\"ב דר\"ל כך דלעת מרה וכו' ואותו המין שהוא כך וטומנים ברמץ בה עסקינן והיא היא הנקראת רמוצה וכן נפרש דבריו בנדרים אע\"פ שלשם אינם סובלים הפירוש כל כך איכא למימר דסמך אדהכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והנפוץ</b>. כ' הר\"ב עליו דומין לעלי הלפת הלכך לא הוו כלאים. [* ובירושלמי במשנה ובגמרא הגירסא והנפוס] ועי' במשנה ה: [* והתורמוס. פירשו הר\"ב בד\"ה פלוסלוס וכו'. ועיין מ\"ש בזה בשם מהר\"ם במשנה ד פרק קמא דטבול יום]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובאילן</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ז בס\"ד: \n",
+                    "<b>הפרישים והעוזרדין</b>. בפ' חבית (שבת דף קמד) כתב בעל חכמת שלמה פרישים בל' אשכנז קוויט\"ן. עוזרדין בלשון אשכנז שפייארלינ\"ג. ועיין בריש דמאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הצנון והנפוץ וכו' כלאים</b>. כתב הר\"ב שהלכו בזה אחר טעם הפרי. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ג מה' כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר ע\"כ. משא\"כ לפת ונפוץ דמשנה ג שאין ריחוקן ריחוק גדול הקילו מפני דבר אחד שהן דומין בו דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד אם מפני העלין שדומין זה לזה או שהפרי דומה זה לזה שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית העין אלא א\"כ טעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר. כך עולים דברי הרמב\"ם שם. וז\"ל הירושלמי הביאו כ\"מ שם א\"ר יש מהם שהלכו אחר הפירי ויש מהם שהלכו אחר העלין התיבון הרי צנון ונפוץ הרי פרי דומה והעלין דומים ותימר כלאים. א\"ר יונה בזה הלכו אחר טעם הפרי עכ\"ל. ולכן מ\"ש הר\"ש שהירושלמי סובר שהולכין אחר פרי להחמיר וכן אחר העלים להחמיר וכן אחר הטעם להחמיר מלבד מאי דקשיא מלישנא דירוש' דמקשה והרי צנון ונפוץ עליו דומים ואת אמרת כלאים. דמאי קושיא הא כיון שאין הטעם דומה הולכים להחמיר [*דאם בפירי ובעלין הולכין להחמיר כ\"ש בטעם שהוא עיקר ענינו של הפרי] קשיא נמי מתני' דלעיל הלפת והנפוץ דמשום דדומה בעלין הולכים להקל כמ\"ש הר\"ב וכן הוא בירוש' והביאו הר\"ש שם: \n",
+                    "<b>[*והנפוץ</b>. גם כאן גרס בירושלמי במשנה וגמ' והנפוס וכן הוא במשנתנו במס' עוקצים פרק קמא משנה ב]: \n",
+                    "<b>עם המצרית והרמוצה</b>. לשון הרמב\"ם חסר השם המתואר וירצה לומר דלעת המצרית ועם דלעת הרמוצה ע\"כ. ופשוט הוא דאו או קתני וכ\"כ הרמב\"ם בפרק ג: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אין מביאין אילן באילן</b>. אע\"ג דכבר תני ליה במתני' ד חזר ושנאה כאן לפרושי דהא דאיתא כלאים באילן היינו דוקא בהרכבה דאילו לזרוע שני מיני זרע אילנות מותר שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד כמ\"ש הרמב\"ם פ\"א מהלכות כלאים: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מתיר ירק באילן</b>. ובמאי דסיים ת\"ק פתח איהו וה\"ה איפכא דמאי שנא וכן בהדיא בתוספתא ר\"י מתיר ירק באילן אילן בירק. והר\"ב והרמב\"ם ז\"ל לא פירשו טעמו של ר\"י. ונ\"ל דטעמו איתפרש בירושלמי שהביאו הר\"ש מחלפא שיטתיה דרבי יהודה. תמן הוא אומר נוטל אדם מעה (פירוש זרע) אחת מפיטמא של אבטיח ומעה אחת מפיטמא של תפוח ונותנו לתוך גומא אחת והן מתאחין ונעשין כלאים וכא הוא אומר הכין תמן ע\"י שהוא נותן זה בצד זה הן מתאחין ונעשין כלאים ברם הכא ירק באילן הוא ע\"כ. והיינו שסובר ר\"י דדוקא כשע\"י ההרכבה הן מתאחין ונעשה על ידיהן פרי או ירק משונה בהו אסרה התורה משום כלאים. וזה דוקא באילן ואילן או ירק בירק אבל ירק ואילן שאינם מתאחין להשתנות ולעשות ירק או פרי אחר אע\"פ שיונקים זה מזה לא אסרה התורה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שקמה</b>. פי' הר\"ב דהכא הוא פירושו של הרמב\"ם דריש מסכת דמאי וכן מפרש עוד לקמן פ\"ו משנה ד. ונ\"ל דאע\"ג דלהרמב\"ם היינו בנות שקמה היינו שקמה אלא דפירות שקמה קורא להו בנות להר\"ב תרתי נינהו וכמ\"ש בריש דמאי בס\"ד: \n",
+                    "<b>חצוב</b>. כתב הר\"ב בו תיחם יהושע את הארץ. גמ' פרק אין צדין במסכת ביצה דף כה. וסיים הרמב\"ם ועל כן נקרא חצוב ע\"כ. ונראה שר\"ל על שם שחוצב ומחלק הארץ ביושר לחלקים שוים. [*ועיין בפ\"ק דע\"ז מ\"ה]: \n",
+                    "<b>אין תוחבין זמורה וכו' שהוא אילן בירק</b>. כתב הר\"ש מטעם הירושלמי דמיירי כשהעמיק שורש הגפן והאבטיח למטה משלשה טפחים ושם הכניס זה לתוך זה ובמקום שהענפים יוצאים חוץ מן הארץ רחוקים זה מזה כשיעור הרחקת זרע מגפן יחידי בריש פ\"ו. דאי לאו הכי אפילו בלא תחיבה אסור להביא זרע תחת הגפן כדלקמן: [*שתהא משמרתו. החלמית מרטיב הזרע ושומרו עד שיהא הזרע נשרש בארץ מצאתי בפירוש שהזכרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפת וצנונות</b>. ופליגי הרמב\"ם והראב\"ד אי הוו כלאים זה בזה. הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות כלאים סבירא ליה דלא הוו כלאים שפרייהן שוה וראייתו כתב כסף משנה מהירושלמי. וכתב דנקט הכי משום דדרכן לאגדן ובאגודה מיירי כמו שכתב הר\"ב ואו או קתני. והראב\"ד סבירא ליה דהוו כלאים. ומלשון רש\"י בעירובין דף עז שכתב כלאים כלאי הכרם יראה דסבירא ליה דדוקא קתני דהא בעינן שני מינים עם הכרם כדמסיק הר\"ב בסוף פרקין ואם כן דוקא תרתי קתני וסבירא ליה כהראב\"ד דלפת וצנון כלאים זה בזה ומדברי הר\"ב בפירוש מ\"ה שכתבתי עליו שסובר דהולכין להקל היינו כדעת הרמב\"ם בפירוש הירושלמי והולכים בלפת וצנונות להקל ולא הוו כלאים: \n",
+                    "<b>תחת הגפן</b>. שהוא רך ובודאי יעברו שרשי הלפת וצנונות בו אפילו הכי מותר. כ\"כ כ\"מ פ\"ג מהלכות כלאים: \n",
+                    "<b>אם היו מקצת עלין מגולין</b>. כתב הר\"ב משום שבת נקטיה דאילו לכלאים אדרבה יותר מיחזי כדרך שתילה מה שהעלין מגולין. כן כתב הר\"ש. ואין נראה לפרש שדעת הר\"ב כהראב\"ד שמפרש ג\"כ משום שבת. אבל סובר דאם לא היה אגודה אלא לפת יחידי כשהיו מקצת עלין מגולין שרי דאי דעת הר\"ב כך לא היה צריך לפרש משנתנו באגודה אלא דכפשטא אתיא. אע\"ג דלהראב\"ד ר' חייא כך שנאה למשנתנו כמ\"ש בכ\"מ. מ\"מ אנן דלא תנינן הכי אין לנו לדחוק ולפרש כך: \n",
+                    "<b>לא משום כלאים</b>. כתב הר\"ב כדרך שמוסיפין הבצלים בתלוש. וז\"ל התוס' בשבת דף נ אומר ר\"י דרגילות הוא שמתוספים מחמת לחלוחית הקרקע כמו שאנו רואים שומין ובצלים שמתוספים אפילו כשמונחים בחלון. וכיוצא בזה כתב הרמב\"ם במ\"ט פ\"ב דשביעית: \n",
+                    "<b>ולא משום מעשרות</b>. פירש הר\"ב אינו חייב כשיתלוש וכו'. וזהו פירוש הרמב\"ם. ולמה שכתב הר\"ב באינך גם פירוש הר\"ש. הוה ליה לפרש גם בזה פירושו של הר\"ש שמפרש דאם היה משנה שנייה שדינה במעשר שני ונכנסו לשלישית והוציאו ספיחין יהבינן מעשר שני לפי שאינו רוצה בהשרשתן ושלא כדרך השרשה קיימי: \n",
+                    "<b>הרי זה כלאים</b>. לחיוב מלקות. אבל לענין איסור אפילו בלא זריעה כאחת יש איסור ואסור לקיימן כמו שמוכיחות המשניות דבמכילתין. וכתב הכ\"מ סוף פ\"ד מהלכות כלאים דמדרבנן הוא. דלא אסרה תורה אלא במפולת יד ולהכי דהוה מדבריהם הלכך הקילו בדרכים הרבה. ועיין בדברי הר\"ב פ\"ג מ\"ד וה: \n",
+                    "<b>שני חטים ושעורה וכו'</b>. כתב הר\"ב דלית הלכתא הכי אלא בכרם דלא אקרי כרם וכו' אבל שדה אקרי וכו'. וכ\"כ הר\"ש וש\"מ דכלאים מיהא לא הוי בפחות משני מינים ובריש פ\"ח הקשה על זה דאשכחן (ויקרא י״ט:י״ט) בהמתך לא תרביע כלאים ולא אמרינן שני מינין בבהמתך ויש לחלק עכ\"ל. וכלומר דבבהמה כשמרביע מין אחד על שאינו מינו הרי שני מינין מחוברין ומקרי כלאים. אבל בשדה כי תימא דחד מינא עושה כלאים אם כן אין לך דבר שתוכל לזרוע בשדך. ועוד בבהמה שני מינים בבת אחת דהיינו כעין במפולת יד איאפשר. [*ועי' פירוש בהמתך כלאים בתוס' דפסחים דף מז]: \n",
+                    "<b>[*רבי יהודה אומר אינו כלאים עד שיהו שני חטים ושעורה וכו'</b>. וכה\"ג פליגי בפרק בתרא לענין כלאי בגדים דלרבי יהודה שלש תכיפות הוי חבור. ולרבנן אף שני תכיפות חבור. מצאתי בפירוש שהזכרתי]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ימעט</b>. פי' הר\"ב עד שיפחת מרובע ויתבטל בתוך הסאה. דדבר תורה חד בתרי בטיל אלא דחכמים אסרו מפני מראית העין והם אמרו דפחות מרובע לסאה מתבטל. כך פירש בריש במס' שקלים. [*ותמיהא לי מילתא דלא שייך ביטול ברוב אלא כשאין ניכרין דבניכרין אין שייך לומר ביטול וכ\"פ בש\"ע י\"ד ר\"ס ק\"ט ובתורת חטאת ר\"ס ל\"ט ובשני מיני תבואה הרי ניכרין וכ\"ש בתבואה וקטנית דבמתני' דלקמן. ונ\"ל דקים להו לרבנן שהתורה לא אסרה אלא כשרוצה לזרוע כלאים אבל כשאינו רוצה לא אסרתו התורה אלא שחכמים אסרו מפני מראית העין ונתנו שיעור לדבר גם פטרוהו בממעט מקצתן שהם אמרו והם אמרו וכן משמע בירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין לזרע אפי' חטה א' אסור אם לערב אפי' כ\"ש אסור לערב [דרבי] אחא בר יעקב כו' אלא בשנתערבו דרך מכנס ופי' הראב\"ד בהשגותיו פרק ב' מהלכות כלאים שבשעה שכנס תבואה זו המעורבת היתה כונתו לאכלה ונמלך לזרעה. והכ\"מ פירש שבעת שכינס התבואה נתערב שלא מדעתו והוא היה חפץ שלא יראה ולא ימצא זה המין האחר]: \n",
+                    "<b>[*ימעט</b>. ירושלמי כיצד ימעט או יוסיף על סאה או פוחת מרובע לא כן א\"ר אבהו בשם ר\"י כל האיסורים שרבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור תמן *) את מרבה לבטל איסו' תורה וכה את מרבה לבטל מפני מראית עין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באמת אמרו</b>. עיין בפירוש הר\"ב בריש פרק ב דתרומות: \n",
+                    "<b>זרעוני גינה שאינן נאכלין</b>. מבואר בלשון הרמב\"ם שכתבתי בתחלת המסכת ועמ\"ש בספ\"ט דשבת: \n",
+                    "<b>אחד מכ\"ד בנופל לבית סאה</b>. פי' הר\"ב אחד מכ\"ד [של קב וחצי שהוא אחד] מט\"ז בקב. והוא רביעית הרובע. ושהוא כביצה וחצי מפורש בפ' כיצד משתתפין בעירובין וכבר התבאר גם בסוף מסכת פאה. ונקרא נופל על שם שהזריעה הוא במפולת יד כ\"כ רש\"י בפרק המקבל (בבא מציעא דף קה ע\"א). ומ\"ש הר\"ב ששיעור בית סאה חטין הוא נ' על נ'. סיים בו הרמב\"ם ויהיה מדת המקום אלפים וחמש מאות וכ\"מ מן הארץ שיש בו בחשבון התשבורת חלפים וחמש מאות אחד שתהיה מרובעת או עגולה או משולשת או על זולת תבנית זה נקראת בית סאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויופך</b>. כ' הרמב\"ם יופך ויהפך אחד והם הבקיאים בלשון הקדש אפשר שהיה אצלם זה הלשון שהיו אומרים [יפך] והפך וענינן אחד וזה אינו חידוש בלשונינו שהרי יאמר ילך והלך והם שני עקרים והענין אחד וכשיהיה הפעל העבר [יפך] יהיה הפעל העתיד ממנו יופך ואופך עכ\"ל. והטעם כי בבנין הכבד הנוסף ?נחי פ\"א יו\"ד ישתנו בעתיד לוי\"ו כאשר תאמר מן ידע יודיע אודיע ומן יסף אל תוסף ראות פני (שמות י) ובא צירי תחת סמ\"ך שהנח שאחריו הוא יו\"ד הנוסף בזה הבנין בין עי\"ן ללמ\"ד ומצינו בפתח (איוב מ) זכור מלחמה אל תוסף ולכך אין למנוע מלקרות יופך הפ\"א פתותה: \n",
+                    "<b>אם צמחה לא יאמר אזרע כו'</b>. ואף על פי שהצמחים ניכרים הם שבודאי יהפוך כולם אפילו הכי יהפך מתחילה: \n",
+                    "<b>כתלמי</b>. לשון הרמב\"ם פירוש תלם הוא בקע שעושה המחרשת בעוברה בארץ. ע\"כ. ולשון עברי הוא על תלמי שדי (הושע י): \n",
+                    "<b>כדי שלא ישייר</b>. פירש הר\"ב שלא ישאר בארץ כו'. לשון הר\"ש יש לפרש בכל הבית סאה רובע במקום א' ויש לפרש דכשתצטרף מה שאינו חרוש לא יעלה לרובע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זרועה ונמלך לנוטעה</b>. זריעת הזרעונים כמו התבואה והקטניו' וזרעוני גינה נקראות זריעה ומטע האילנות נקרא נטיעה. לשון הרמב\"ם. והשתא מ\"ש הר\"ב והר\"ש זרועה תבואה לדוגמא נקטה והוא הדין קטנית וזרעוני גינה ומצאנו נטיעה מושאל לירק בכוליה פ\"ג: \n",
+                    "<b>אלא הופך</b>. פירוש לאחר שהתליעה. שכך לשון הרמב\"ם במשנה דלעיל כשישחת הזרע בארץ והופכין אותה במחרישה לא יצמח אחר כן: \n",
+                    "<b>אשרש</b>. לשון הרמב\"ם מלת אשרש ומשרש גזור ממלת שורש וענינו לכרות השורש ולעקור אותו וכבר נמצא בספרי הנבואה (תהילים נ״ב:ז׳) ושרשך מארץ חיים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*קנבוס או לוף</b>. פי' הר\"ב שמינין הללו אין התלעה וחרישה מועלת בהן וכו'. והדר כ' ואין מתליעים לפי זה קשה מאי קאמר בתחלה שאין התלעה מועלת הא אין בהן התלעה. ולשון הר\"ש אין להם התלעה וחרישה שעומדין וכו'. וכתב הרמב\"ם שאינו יודע היאך עושות לשלש שנים ע\"כ. ובפירוש שהזכרתי מצאתי קנבוס מין פשתן ובלע\"ז קונבא. יש גרסי קרכוס וגירסתם עיקר שהרי אותם שאנחנו קוראין אותו קנבוס עושה בכל שנה כמו פשתן. ובערוך מצאתי קנבוס ופירש לשם שהוא מין תבלין שמשימין בקדרה עכ\"ל. ובסוף פרק ה כתב קנבוס קוטלו\"א בלע\"ז]: \n",
+                    "<b>ספיחי אסטיס</b>. עיין מ\"ש בפרק קמא דפאה משנה ד. ועיין ריש פרק ז דשביעית. ומ\"ש הר\"ב צבעו דומה לתכלת. לשון הרמב\"ם שצובעים בו תכלת. וכ\"כ בפרק ט ממס' שבת משנה ה שצובעים בו כעין הרקיע. אבל במורה חלק א' בהקדמה י' למדברים כתב שהוא צבע שחור. ומצאתי בפי' הראב\"ע בפרשת תרומה שכתב שיש קוראין לשחור תכלת בעבור שהיא תכלית הגוונים. [*ומ\"ש הר\"ב אי נמי מה שצומח וכו' קרוי ספיח ובפירוש החומש להרמב\"ן בפרשת בהר כתב שנקרא כן לפי שהוא נספח אל קציר השנה שעברה מגזרת ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד) ע\"כ. וכתב הרמב\"ם ויש מן הצמח מה שיזרעוהו ויקצרוהו ואח\"כ יצמח פעם שניה ושלישית כגון העשב כו' וזה הצמח שיצמח בפעם שניה נקרא ספיח ועליו נאמר (ויקרא כה) את ספיח קצירך ומה שיצמח פעם שלישית נקרא שחיס ועליו אמר הכתוב (ישעיה לז) אכול השנה ספיח ובשנה השנית שחיס עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>אין מחייבים אותו וכו'</b>. פירש הר\"ב העשבים קשים לתלתן כשנזרע למאכל אדם ובלאו הכי סופו לעקרם. וכ\"פ רש\"י בפרק מרובה (בבא קמא דף פא) והקשו התוס' דאין מחייבין משמע שאין אסור בהנאתו. ועוד דאם מתייאש ומתעצל לעקרן למה לא נחייבנו דהא איכא איסור כשנתייאש כדתנן בפרק ה דכלאים הרואה ירק בכרם ואומר לכשאחזור אלקטנו והוסיף מאתים אסור ונראה לר\"י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא שהרי הוא לא זרען אלא מאליהן באו ומשום מקיים כלאים ליכא דכיון דקשו להו עשבים דדוקא היכא דניחא ליה חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו שזרעם ע\"כ. וכך הם דברי הרמב\"ם בפרק ב' מהלכות כלאים דכל שיש לחשוד שנזרעו אסור מפני מראית העין אבל בזמן שנראה שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט עד כאן. וכתב עוד ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב. עד כאן. ואוקימתא בש\"ס הכי הוא. [*וז\"ש התוספות משמע שאין איסור בהנאתו שיטת הרשב\"ם וליתא כמ\"ש בריש פרק קמא [דשקלים] ממתניתין דריש פרק ח: \n",
+                    "<b>ואם נכש או כסח אומרים לו עקור</b>. כתב הר\"ב דהשתא גלי דעתיה וכו' מפני שהוא נראה כמקיים כלאים. ע\"כ. וקשה דמ\"ש מריש פרקין דאחר שמיעט רשאי לשייר המותר. ומיהו לפירוש התוספות שכתבתי לא קשיא דהתם חכמים חייבוהו למעט ואמרו דדיו בכך. והלכך כשממעט מפני החיוב שחייבוהו חכמים אין נראה כמקיים כלאי' במה שאינו בורר את הכל. מה שאין כן הכא דלא חייבוהו כלל למעט והוא עושה מעצמו ועוקר מקצת ומניח מקצת נראה ודאי במה שמניח כמקיים כלאים. אבל הר\"ב פי' שסופו לעקור. אם כן לא התירו לו אלא שיעקור ולמה לא תסגי ליה נמי במיעוט ואין לחלק כלל בין כשממעט קודם שנזרע לממעט אחר שכבר צמח דהשתא הכלאים זרועין ועומדין. דהא קי\"ל ברואה כלאים בשדהו ולא ידע בו כשזרע שחייב למעט כמו בתלוש וסגי ליה בכך וכמ\"ש הרמב\"ם בפירושו לריש פרקין. ובחבורו פ\"ב. ועיין במשנה ריש שקלים ובש\"ס מסכת מ\"ק ד' ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה תלמים של פתיח</b>. לשון הר\"ב ובירושלמי מפרש שהם שתי אמות רוחב וכו'. ולקמן משנה ח דבור וניר מפסיקין לכלאים ובפ\"ג משנה ו פירש הר\"ב דשתי אמות בורות הוו הפסק. אם כן שתי אמות דלקמן אליבא דב\"ש. ובירושלמי הכי איתא רבי זעירא ר\"א בשם ר' חייא רובא עושה שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אפילו כל שהוא ע\"כ. ומסתמא אליבא דהלכתא אתי לאשמועינן והיינו שיעורא דב\"ה. והיינו טעמא דהרמב\"ם שפסק לדר\"ח בפ\"ד מהלכות כלאים והא דבריש פ\"ב דפאה מפרש שיעור בור ג' תלמים. והתם ר' יוחנן אמר הכי בירושלמי י\"ל דשיעורא זוטא היא מדב\"ה. ולענין פאה מודו ב\"ה לחומרא דאפילו שיעור זוטא מחייב בשתי פאות. אך קשה דא\"כ ב\"ה דהכא לחומרא דבעינן שיעורא רבא לכלאים והו\"ל למתני בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ועיין עוד במשנה ג פ\"ג. ועיין בפי' הר\"ב ריש פרק ג דיבמות וריש פ\"ח דחולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ראש תור</b>. כתב הר\"ב ועל שמו קורין זוית המחודדת ראש תור. ור\"ל מכל איזה תבנית שתהיה בין משולש בין מרובע או שאר תבנית וכן מבואר בפירוש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>נכנס בתוך של שעורים מותר</b>. כבר כתבתי בסוף פ\"ק בשם כ\"מ דמן התורה לא נאסר אלא כשזורע במפולת יד ורבנן אסרו שלא במפולת יד כ\"מ שיש מראית עין ולפיכך התירו על הרבה דרכים: \n",
+                    "<b>מפני שהוא נראה כסוף שדהו</b>. וכן בלשון הרמב\"ם וכ\"ף כסוף צריך ביאור. ואפשר דמדנכנס הראש תור בשדה השנייה נחשבת הכניסה בכלל אותה שדה שהרי בה היא הלכך כשאנו מתירין ונחשבה מכלל השדה שממנו יצאה עלינו לומר שנראית כסוף שדה שיוצאה ממנו. אבל אין לנו לומר שהיא סוף שדה ממש שהרי היא בכלל השדה שבו נכנסה: \n",
+                    "<b>מותר לסמוך לו</b>. פירש הר\"ב אצל שדה חטין שלו. ומסיים הרמב\"ם ובלבד שיסמכהו לשדה חבירו: \n",
+                    "<b>שלו חטים ושל חברו חטים מותר לסמוך לו וכו'</b>. ולא הוי משום מראית העין כמו באמצע שדהו. ולהכי תנן ושל חברו חטים דאילו ממין אחר משלו לא הוה מצי למתני ולא תלם של מין אחר דהא מותר לסמוך לו מאותו המין ובכ\"מ בשם הר\"י קורקוס דלרבותא דלא של מין אחר נקט הכי: \n",
+                    "<b>של פשתן</b>. פירש הר\"ב שהרואה יודע שלא זרעוהו שם אלא כדי לבדוק שדהו. ומסיים הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות כלאים ונמצא כזורע להשחתה. ובירושלמי הביאו הר\"ש דאף תנא קמא דוקא במתכוין לבדוק שרי ומכל מקום אסור באמצע שדהו מפני מראית עין ובדפוס הירושלמי הגירסא משובשת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע</b>. ופירש הר\"ב ששני מינים הללו מזיקין לתבואה וכו' עד הלכך נראה כמקיים כלאים בשדה. עד כאן. גם הרמב\"ם בפירושו יהיב טעמא משום שאלו המינים מפסידים וכו'. וקשה דאם כן שאר כל המינים מותר לסמוך ולעיל לא שרינן אלא תלם של פשתן ושאר כל המינים אסור. [*והכא נמי דתנן אין סומכין לשדה משמע דבין שלו בין של חברו של תבואה ולא של מין אחר. וכן לשון הרמב\"ם בהדיא בסוף פרק ג' מהלכות כלאים היתה שדהו ושדה חברו שבצדו זרועים שני מיני תבואה. וידוע ששם תבואה אינו כולל רק החמשת מיני דגן וכדכתב שם הרמב\"ם בסוף פ\"ק וממשנתינו הוא במשנה פ\"ז דנדרים ולכך אין לומר דהכא מיירי ששדה של חברו זרוע חרדל וחריע וקמשמע לן דאפילו הכי אסור הוא לסמוך]. ועוד קשה מאי שנא דנקט הני ולא נקט ספיחי סטיס דמזיק נמי לתבואה ולא שרינן לעיל אלא בעלו מאליהן. כדתנן בהדיא. והרמב\"ם בחבורו סוף פרק ג' פירש הטעם בהפך שכתב מותר להקיף חרדל או חריע לכל מין חוץ מן התבואה מפני שאינן מזיקין אותה. והקשה בכסף משנה גם כן הקושיא דהא לא שרינן אלא פשתן ותירץ בשם הר\"י קורקוס דהא דנקט הכא חרדל וחריע משום התירא נקט להו דמותר לסמוך לירקות חרדל וחריע וסלקא דעתך אמינא שיהיה מותר לסמוך גם לתבואה קמשמע לן דלא. לפי שאין מפסידין אותה. וכל שכן שאר מינים שאסור לסמוך בין לירקות בין לתבואה עד כאן. אבל לפירושם דהכא אינו עולה זה התירוץ. ולקמן אכתוב קצת יישוב. ומה שכתב הר\"ב ואם לא שבעל השדה זרעם ורוצה בקיומם. כלומר דאי אפשר ג\"כ לומר שזרעם לבדוק בלבד דהא על כרחך אנן במתכוין לבדוק קיימינן דאי לאו הכי אפילו תלם של פשתן נמי אסור כמ\"ש לעיל בשם ירושלמי אפילו הכי מפני מראית העין אסרו בהני שלפי שהן מזיקין הדבר נראה שאילו לא רצה בקיומם לא היה זורען כדי לבדוק שדהו בלבד הואיל ומזיקין. והיינו שסיים הר\"ב הלכך נראה כמקיים כלאים. דעיקר קפידא אקיום כלאים אבל אזריעה ליכא קפידא דבמתכוין לבדוק קיימינן. אלא מפני שמזיקים יאמרו הרואים שלקיומן זרען. ומ\"ש לא היה מניח לאדם אחר וכו' אתיא כרבנן דרבי יוסי במשנה י פרק ב דבבא בתרא דסברי על המזיק להרחיק עצמו. [*ואפילו להרמב\"ם דמצריך שלשה טפחים להרחיק הא לא סגי לענין כלאים בירק בתבואה בפחות מששה טפחים]. והאי דקאמרי ולא את החרדל לדבורים רבותא קאמרי דאע\"ג דדבורים נמי מזקי לחרדל כמו שאכתוב שם בסייעתא דשמיא. אפילו הכי לא יסמוך. וכ\"ש דאסור לסמוך לתבואה שאין התבואה מזקת החרדל. ולפי שההלכה כרבי יוסי איכא לאוקמי מתני' נמי כותיה. וכגון שידוע שהשדה שבו זרוע החרדל וחריע היא של בעל שדה התבואה. וקמשמע לן דאסור לו להניח לאחר לזרען. דאע\"ג דלא אסרינן אלא כשהוא בעצמו זורע לו כדדייק הרמב\"ם בפרק ג' מהלכות כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים אלא שדך לא תזרע כלאים הלכך מותר לחבירו שיזרע שעורים בצד שדה חבירו של חטים. הכי נמי נידק אנן מדלא קרינן תזרע הזיי\"ן בקמץ ודגושה מלשון נפעל. והוה משמע שלא תהיה נזרעת בין על ידו בין על ידי אחרים אלא קרינן תזרע הזי\"ן בשבא ורפויה שמשמעו אתה לא תזרע שדך. אבל אין איסור לאחר הזורע מין אחר בתוך שדך כשזורע לעצמו. קמשמע לן מתניתין דאפילו הכי באלו המינין אסור להניח לאחר לזרוע משום הרואים שיאמרו שאי אפשר שהניח לאחר שיזרע בשדהו אלו המינין סמוך לתבואתו. אלא הוא זרען. ולפי זה ניחא נמי דנקט הני תרתי דהא באחר שזרען קיימינן ולא דמיא למאי דאסרינן לעיל כל המינין חוץ מתלם של פשתן דלעיל כשהוא עצמו זורע. אלא שלשון הר\"ב והרמב\"ם בפירושם לא משמע דאיירי באחר אלא בעצמו. וגם קושיא השנייה דאמאי לא תני ספיחי סטיס עדיין במקומה עומדת [*ואולי י\"ל בזה דאין דרך לזרוע ספיחי סטיס אלא ערוגה ולא תלם כל שכן שדה שלימה]: \n",
+                    "<b>[*וחריע</b>. פירש הר\"ב כרכום יערי וכו'. ועיין מ\"ש בזה במשנה ה פרק ג דעוקצין]: \n",
+                    "<b>לבור</b>. עיין פרק ג משנה ו ומה שכתבתי לעיל משנה ו: \n",
+                    "<b>ולגפה</b>. פירש הר\"ב גדר אבנים סדורות. ועיין מ\"ש במשנה ב פרק ו דפאה: \n",
+                    "<b>ולדרך</b>. פירש הר\"ב דרך היחיד. מפורש בריש פרק ב דפאה ארבע אמות. ולא תנא הכא שביל הרבים ושביל היחיד הקבועים כדתנן התם לענין פאה. י\"ל דהתם מפסיק וצריך ליתן שתי פאות. והכא אינן מפסיקין ואסור לזרוע שני מינין משני עבריהם מזה ומזה. ותרוייהו לחומרא. והיינו נמי טעמא דלא תני הכא נחל ושלולית דתני התם: \n",
+                    "<b>ולסלע</b>. כתב הר\"ב לאשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבעה רוחב [*<i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הואיל ולא נעשה לשם גדר שאילו נעשה לשם גדר סגי בגבוה עשרה ורוחב כל שהוא. כך מצאתי בפירוש שהזכרתי]. וכתב הר\"ש ורוחב ארבעה דקתני ברישא גבי חריץ אגפה וגדר נמי קאי ומיהו לא יתכן דאינו מענין אחד דארבעה דגדר לאו בעובי גדר אלא ברוחב אע\"פ שעביו כל שהוא אבל ארבעה דחריץ אפילו ארוך כמה אמות בעי ד' טפחים משפתו אל שפתו ע\"כ והטעם מבואר דגדר נראה שמפסיק מה שאין כן חריץ. ועיין בפרק ד מ\"ג ד. ועיין פרק ג משנה ג וריש פרק ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קרחת</b>. פירש הר\"ב מקום פנוי שאינו זרוע וכ\"פ הר\"ש. ועל שם שמתחילה קודם הזריעה חולק השדה לחלקים קורא כולן קרחת קרחת בין הנשארים בלתי זרועים ובין הנזרעים. והראב\"ד בפרק ד' מהלכות כלאים כתב מקום הזרע נקרא קרחת. ונראה לי שרוצה לומר נקרא גם כן קרחת לא כדברי כסף משנה שפי' דרוצה לומר דוקא מקום הזרע דמ\"ט. ומ\"ש הר\"ב כשהוא מרובע. כלומר דאילו ארוך היינו משור. וז\"ל הרמב\"ם בפרק הנזכר ומה בין המשור לקרחת שהמשור ארוך והקרחת מרובעת. ע\"כ. ומכל מקום אינו מרובע שוה הצלעות ממש שאי אפשר לך לרבע בית סאה מרובע לעשרים וארבעה חלקים שיהיה כל חלק מרובע שוה הצלעות שתצטרך לעשות ששה שורות של ארבע ארבע יעלה כל חלק שנים עשר אמות ומחצה על שמונה אמות ושליש. אבל יקרא גם כן מרובע אע\"פ שאינו שוה הצלעות כי תמונות רבות בכלל המרובע ואין להאריך בהם. ובתוספתא וכמה רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעת. רבי יוסי אומר אף ארכה כשנים ברחבה. וכבר כתב הר\"ב במשנה ו פרק ג דפאה דשיעור עשר אמות וכו' שהן בקירוב ובעל כסף משנה כתב בפרק ג דמחצה דבתוספתא לאו דוקא. והר\"ש כתב במשנה דלקמן המחצה באמה בת חמשה טפחים והעשר באמה בת ששה טפחים: \n",
+                    "<b>זורעם חרדל</b>. ומתני' דלעיל דלא כרבי מאיר ולא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת. דחכמים ל\"פ הכא לענין חרדל. אבל אין נראה לפרש דלהכי לא פליגי משום דבקרחת המרובע סבירא להו נמי דחרדל שרי דאם כן הוי ליה להרמב\"ם לפסוק כן בחיבורו: \n",
+                    "<b>שלש לא יזרע חרדל</b>. פי' הר\"ב שנראה כשדה חרדל אבל בפחות מכן לא. והיינו לענין כלאים. אבל לענין פאה הוי כל ערוגה כשדה בפני עצמה כדלעיל במסכת פאה פ\"ג מ\"ב. ועיין בפרק דלקמן מ\"ב: \n",
+                    "<b>תשע קרחות</b>. פירש הר\"ב עושה לבית סאה כ\"ה קרחות וכו'. מסתברא דכ\"ה קרחות שוים קאמר כל אחת עשר על עשר. אבל הרמב\"ם מפרש דקרחת הזרוע היא בית רובע והפנוי שיש בין הקרחות הזרועות הוא פחות מכן. וטעמא נראה שסובר שלא חלקו חכמים על ר' מאיר במה שאמר קרחת לבית רובע והוא מפרש קרחת מקום הזרוע כמו שכתבתי לעיל. ואע\"ג דבמשנה דלקמן תנן בית רובע לענין הרחקה התם לאו בהרבה קרחות והוי בית רובע דוקא: \n",
+                    "<b>עשר אסורות</b>. תימה אמאי לא יהיו אפילו שלש עשרה מותרות והיינו הראשונה ושלישית וחמישית מהשורה הראשונה. ושנייה ורביעית משורה שנייה. וראשונה ושלישית וחמישית משורה השלישית. ושנייה ורביעית משורה רביעית. וראשונה ושלישית וחמישית מהשורה החמישית ואע\"פ שבזויות נוגעים הזרעים זה בזה הא שרי ראש תור במ\"ז. והרמב\"ם כתב בסוף פ\"ג מהלכות כלאים דכ\"ש שתי זויות הנוגעות זו בזו וכמ\"ש בתחלת פירושו לרפ\"ג. וי\"ל כמו שפי' רש\"י במסכת שבת פרק ר\"ע דף פה ע\"ב אדאמרי' התם אין ראש תור בירק פי' אין תורת ראש תור אלא משדה גדולה לערוגה או מערוגה לתוך שדה גדולה אבל שתי ערוגות לא הוי היכר אלא דומה כאילו הן אחת דלא חשיבה כל חד באפי נפשה ע\"כ. ובפ\"ג מה' מתנות עניים קורא הרמב\"ם שדה קטנה לחמשים אמה על שתי אמות והיינו חלק אחד מכ\"ה לבית סאה והוא פחות מבית רובע. ועיין בפ\"ג משנה ד. אבל לדבריו שכ' שחלק הזרוע דהכא הוא בית רובע קשיא. ומיהו לשמואל בפי' התוס' דס\"ל התם דיש ראש תור בירק. וכן לפי' האחר של רש\"י בדר' יוחנן דסבר דיש ראש תור בירק. נמי קשיא. ואפשר לומר דשאני ראש תור אחת מהרבה ראש תור ביחד דלא שרי. וא\"ת נתיר עשר והיינו שיעשה אחת בראש תור וי\"ל דכיון שראוים כולן להעשות ראש תור גזרינן שלא לעשות אפילו אחת. אבל לא ניחא לפרש כן להרמב\"ם בפירושו לערוגה דרפ\"ג שהוא מתיר ראש תור בערוגה. וי\"ל דהתם נמי לא התירו אלא חמשה כמו שאכתוב שם בס\"ד. והלכך איכא למימר דבתבואה דבה איירינן השתא לא התירו ראש תור כשזורע מועט ודוקא משדה גדולה וכו' התירו. אע\"ג דאמר בירוש' אמתני' ו' שמותר להקריח בית רובע ולזרוע בו ה' מיני תבואה מק\"ו דערוגה. י\"ל שלא הביאו בק\"ו אלא ה' מינים אבל לא לענין ראש תור. [*ומ\"ש הר\"ב שעושה כ\"ה קרחות דהיינו ה' שורות וכל שורה מחמש קרחות. לאו בדוקא קאמר שהשורות הנשארות אין צריך לחלקם. ולשון הר\"ש ואח\"כ תחלק שורה ראשונה ושלישית וחמישית וכו']. ומ\"ש הר\"ב והל' כחכמים. אע\"ג דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי הכא לא אתפרש טעמיה ועיין מ\"ח פ\"ד: \n",
+                    "<b>[*בית כור</b>. פי' הר\"ב שלשים סאין ושיעורו מפורש ברפ\"ז דב\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שהוא בתוך בית רובע וכו'</b>. לאתויי נקעים מלאים מים וכו' [כמו] שפירשו הר\"ב והר\"ש: \n",
+                    "<b>אכילת הגפן</b>. ירושלמי הביאו הר\"ש ר' בון בר' חייא בשם ר' זעירא לא שנו אלא אכילת הגפן הא גפן עצמה לא למה מפני שהיא אסורה בהנייה והרי הקבר אסור בהנייה. קבר אין איסורו ניכר. ועבודת הגפן אין איסורו בהנייה. אלא כר' ישמעאל דאמר אין עבודה לגפן יחידית ע\"כ. ואכילת הגפן דהיינו עבודתה מפורש בפ\"ה מ\"ד. [*והא דקרי לה אכילה מצאתי בפי' הנזכר לפי שנראית נאכלת סביבותיו שאסור לזרעה]: \n",
+                    "<b>והסלע</b>. כתבו הר\"ב והר\"ש ובסלע שאינו גבוה עשרה מיירי דאי גבוה י' הוי מחיצה וכו'. ור\"ל בסלע שאינו גבוה י' אע\"ג דרוחב ד' דאי רוחב ד' וגבוה י' וכו': \n",
+                    "<b>תבואה בתבואה וכו'</b>. כתבו הר\"ב והר\"ש ובלבד שלא יהיו חטין מקיפין את השעורים מארבע רוחות דהתם לא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת ע\"כ. ולשונם זה אינו מדוקדק דעד שיהא וכו' קאי אדהתם דהיינו במוקף מארבע רוחות והתם מאי פתוח שייך. והכי הוי ליה למימר דלא מהניא וכו'. ולא שלחתי יד בלשון הר\"ב להגיה הואיל וגם בפירוש הר\"ש כתוב כן. רבי אליעזר אומר ירק בתבואה ששה טפחים. ל' הר\"ב דסבר לא מחמרינן במרובע טפי מבשורה. וכ\"פ הר\"ש וא\"כ לא פליג אלא ארוחב אבל באורך סבירא ליה נמי עשר אמות ומחצה וכיוצא בזה אשכחן בספ\"ג דתנן ששה טפחים רוחב ולא תנן לאורך בכמה ופירשה בתוספתא עשר אמות ומחצה כמ\"ש שם הר\"ב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>זורעים בתוכה ה' זרעונים</b>. ל' הר\"ב ויש בה כדי להפריש ביניהם הפרש הראוי ולא הוי ערבוב. ארבעה מארבע רוחות הערוגה. ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן ובאמצע אינו זורע אלא גרעין אחד כדי שיהיה הגרעין שבאמצע רחוק שלשה טפחים מן הזרוע שבכל רוח דשיעור יניקת כל זרוע טפח ומחצה. ואע\"פ שאצל הקרנות שברוחות הזרעים קרובים זה לזה ואין ביניהם הרחקה שלשה טפחים ויונקים זה מזה אין כאן בית מיחוש דאכלאים בלבד קפיד קרא דלא ליהוי ערבוב וליניקה לא חיישינן כדתנן (ב\"ב כו.) היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואע\"ג דינקי מתתאי וכאן יש היכר גדול שרוח זו זרוע צפון ודרום ורוח זו זרוע מזרח ומערב אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות אין היכר ואי מקרבי הוי ערבוב הלכך צריך הרחק כדי יניקה עכ\"ל הר\"ב במסכת שבת פ\"ט: \n",
+                    "<b>ערוגה</b>. ל' עברי הוא מערוגות מטעה דיחזקאל יז (ז): \n",
+                    "<b>זורעים בתוכה חמשה זרעונים</b>. כדתנן בפ\"ט דשבת שנאמר (ישעיהו ס״א:י״א) כי כארץ תוציא צמחה וגו' ושם פירשתיו בס\"ד: \n",
+                    "<b>[*חמשה זרעונים</b>. זה השם זרעונים כולל לכל הנזרע אבל בכאן הכונה לזרעים מיוחדים והם הזרע של מיני ירקות וכדתנן בריש מתני' דלקמן. ועיין בדברי הרמב\"ם שהקדמתי למסכתא הזאת]: \n",
+                    "<b>ארבעה בד' רוחות הערוגה וא' באמצע</b>. פירש הר\"ב דשיעור יניקת כל זרוע טפח ומחצה. וכן פי' רש\"י. וכתבו התוס' בד\"ה וקים להו וכו'. וא\"ת יזרעו ט' מינין בערוגה ד' בד' קרנות וד' באמצע כל רוח וא' באמצע דכל א' רחוק מחבירו שלשה טפחים וי\"ל דבכולי האי הוי ערבוב ע\"כ. והכי איתא בירושלמי דפליגי ר' יוחנן ור\"ל. ר\"י ס\"ל כולהו בתוך ו'. ור\"ל ס\"ל כולהו חוץ לו' ופריך אם כולהון חוץ לו' ניתני תשעה משמע דאילו למאן דאמר בתוך ו' לא קשיא ולא מידי והיינו טעמא דאע\"ג דלא ינקי אסור משום ערבוב וכ\"כ הר\"ש. ועוד תירצו בתוספות דהשתא יכול לזרוע הרבה מכל מין שברוח וכתבו ג\"כ דאע\"ג דבערוגה שהיא חמשה על חמשה יש באלכסונה שבעה דכל אמתא ברבוע יש באלכסונה אמתא ותרי חומשי ויכול לזרוע בד' קרנות ובאמצע. ותירץ ר\"י דהא מקרא ילפינן ואין להעמיד המקרא בענין זה שאינו שיעור לא ליניקה ולא לשום דבר. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דאכלאים קפיד קרא דלא ליהוי ערבוב. כבר כתבתי בספ\"ק בשם הכ\"מ שלא אסרה תורה אלא במפולת יד. וקרא דהכא דקפיד אערבוב אינו אלא אסמכתא. ומ\"ש הר\"ב שרוח זו זרוע צפון ודרום ורוח זו מזרח ומערב. ומ\"מ צריך שיניח קצת להפריש ביניהן כדפי' רש\"י בגמרא בד\"ה בממלא קרנות. ומ\"ש הר\"ב דאמצעי צריך הרחק כדי יניקה. ושיעור שלשה טפחים היינו עם מקום הזרעים. וכתב הר\"ש והא דתנן לעיל בפרק ב ירק בירק [*ששה טפחים] הני מילי בשדה גדולה שיש בה ירק הרבה אבל הכא דאין זורע מכל אחד ואחד אלא מעט לא חיישינן ודכותה אשכחן גבי תבואה בתבואה בית רובע ואמרינן בירושלמי שרשאי לזרוע ה' מיני תבואה בבית רובע אחת דבכל מקום שאין זורע מכל מין ומין אלא מעט לא חיישינן אלא ליניקה. ע\"כ. ורש\"י עצמו פירש בגמרא בברייתא עבודת ירק בירק ששה טפחים ורואים אותה כטבלא מרובעת. דהיינו בערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים קאמר שזו היא עבודת ירק בירק לזרוע בה ה' זרעונים. ע\"כ. ופשטא דמתניתין דירק בירק נראית כפירוש הר\"ש. וכה\"ג מתרצים הרמב\"ם והר\"ב במשנה ג בפרקין: \n",
+                    "<b>היה לה גבול גבוה טפח</b>. וגם ברחבו טפח כדאיתא בפרק ט דשבת דף פה מדרבי יהודה דאמר לקמן במתני' ג רוחב הפרסה. וכתבו התוספות דאע\"ג דר\"י דלקמן לא מיירי אלא לענין הפסק נראה לגמרא דלא שנא לגבול דה\"ה נמי ששיעורו טפח: \n",
+                    "<b>שלשה על כל גבול</b>. ותימה שלי\"ב זרעים צריך י\"ב מרחקים וכל מרחק שלשה טפחים הם ל\"ו טפחים ואין בכלנ הגבולים סביב כי אם כ\"ח טפחים. לשתים מהרוחות הארבעה. לכל אחת ח' טפחים. ולשתים לכל א' ו' טפחים. ואין נראה לפרש שר\"ל ג' שזורע על שטח הגבול מלמעלה ועל שני צדיו מזה ומזה ויכול לזרוע כל הרוח בין מלמעלה ובין מהצדדין. ואל תתמה על הזריעה שבצדדין שכן שנינו ג\"כ בסוף מס' ב\"מ (קיח:) שתי גנות זו על גב זו והירק בינתים שפירושו בזקיפה הגבוה שזו גבוה מזו. דלשון על גבול. אינו נראה כן. דהול\"ל שלשה בכל גבול וגבול ומדקתני שלשה על. משמע דעליו ממש הוא זורע שלש. ולכן נ\"ל שעל כל גבול הוא זורע ג' וכך יכול לעשות שמניח טפח הסמוכה לקרן וזורע מין אחד ומניח ג' טפחים וזורע ומניח עוד שלשה טפחים וזורע ונמצא שיש עוד טפח פנוי בקרן השני וכן הוא עושה לכל גבול וגבול ונמצא שיש בין מין ומין שלשה טפחים שיעור הרחקה. מלבד באותן שסמוכות לקרנות שאין ביניהן הרחקה לפי שאין צריכין שיש היכר בדרך שנזרעין שזה נזרע צפון ודרום וזה מזרח ומערב כדפירש הר\"ב ברישא. שהרי כתבתי דרוחב הגבול טפח. ונמצא שזורע באורך טפח ויש היכר בזריעתן כמו שבארנו. משא\"כ ברישא שאם יזרע ט' הויערבוב כמ\"ש בשם התוס' בתירוץ הראשון לפי שאין כאן היכר כלל. שלא יוכל לזרוע מכל מין כ\"א גרעין א': \n",
+                    "<b>ואחד באמצע</b>. דגבהות הגבול אינו מפסיק. ובירושלמי שלשה על כל גבול וכו' ניתני ששה באמצע תפתר שהגובלין ממעטין ששה. וכתב הר\"ש וז\"ל וטעות סופר הוא דחמשה גרסינן כלומר דנתני במתני' ג' על כל גבול וה' באמצע כמו בערוגה דרישא שאין לה גבול גובה וזורעים לתוכה חמשה זרעונים וליהוו השתא להך דאיכא גבול [י\"ז] זרעים ומשני תפתר שהגבולין ממעטין כלומר שזרע הגבולין נכנס לתוך הערוגה וממעטין אותה מששה על ששה טפחים. וצריך לדקדק היאך ממעטין ומדוע נכנסין לתוך הערוגה דלא מסתבר כלל למימר משום דאי אפשר שלא יפול לתוך הערוגה מזרעים שעל הגבול אלא היינו טעמא דממעט לפי שצריך להרחיק זרע הערוגה עצמה מזרע הגבולין מסביב. ע\"כ. והיינו ממעט. שע\"י זריעת הגבול לא יוכל לזרוע בארבע רוחות הערוגה ומה שהגיה שצ\"ל ה' אין נראה שגם הרמב\"ם בפירושו מביאו בזה הל' וניתני ששה באמצע. אבל נראה לומר שאע\"פ שאינו יכול להקשות אלא וליתני חמשה דודאי דמשום הגבול לא תהא אמצעית הערוגה עדיפא לזרוע מין אחד יותר ממה שיוכל לזרוע בה כשאין לה גבול מכל מקום נקט ששה לישנא דרבי יהודה. כלומר מאי טעמא דתנא קמא דפליג אדרבי יהודה דתני ששה. ומיהו למר כדאית ניה דהיינו ה': \n",
+                    "<b>לא יטע ראש הלפת בתוך הגבול מפני שהוא ממלאהו</b>. והרחקת ג' טפחים לא מהני דאכתי הוי נראה מעורבב ואע\"פ שאין יונקין זה מזה אבל בערוגה פשוטה דרישא רשאי ליטע אפילו ראש לפת באמצע לפי שאין כאן אלא ד' מינין לד' הרוחות לא נראה כערבוביא כך נראה בעיני. ולא נהירא מה שפירש בכף נחת וז\"ל ממלאהו וממעט מקום יניקת האחרים עד כאן דאם כן ברישא נמי: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר ששה באמצע</b>. מפרש בירושלמי דדריש זרע זרעה זרעיה זרועיה כלומר דמצי למיכתב זרע דמשמע חד וה\"מ למיכתב זרעה והוי משמע תרי וה\"מ למיכתב זרעיה והי משמע תלת וכתב זרועיה דמשמע ארבעה וכתיב תוציא צמחה דתוציא חד וצמחה חד כמו לת\"ק הרי שית. וכי רמיז קרא שית זרעונים בערוגה בת ו' טפחים קאמר דקים ליה לר' יהודה דשית בשית לא ינקי כי היכי דאמרינן לרבנן דקים להו דה' בו' לא ינקי כמ\"ש הר\"ב במסכת שבת וע\"ש. ולא אתברר כמה הוא שיעור הרחקה לר\"י. ואמר מהר\"ר וואלף ולעקל\"ש דלא פליג רבי יהודה אדרבנן בשיעור יניקה ולדידיה נמי שיעורו ג' טפחים כמו לת\"ק אלא דר\"י לטעמיה דפליג נמי בספ\"ק וסובר דאינו כלאים עד שיהו שני חטים ושעורה או חטה ושתי שעורים או חטה ושעורה וכוסמת והלכך קאמר הכא שיזרע ששה לפי שבאמצע הערוגה זורע שני מינין ואינן עושים כלאים לדידיה וגם עם מה שזרועים ברוחות לא הוו כלאים דכמו לרבנן שיעור ג' טפחים היינו עם מקום הזרעים ה\"נ לרבי יהודה שיעור היניקה עם מקום הזרעים ואע\"פ שהם שנים הואיל ושניהם אינן כלאים זה בזה אינן ממעטין שיעור ג' טפחים והא קמ\"ל קרא דתוציא צמחה [*דבשית רשאי לזרוע שית ותו לא דאינו רשאי לזרוע באותן שמן הצדדין בכל צד ב' מינין]: \n",
+                    "<b>ששה באמצע</b>. ר\"י פליג בין בסיפא בין ברישא והכי איתא בירושלמי שהבאתי לעיל תחלת דבריו. ניתני ששה באמצע תפתר שהגובלין ממעטין ששה אם כשהגובלין ממעטין ששה כדה תנינן ר\"י אומר ששה באמצע וקיימנוה ולא ידעין אי חבריא קיימניה אי רבי אמי קיימה. על ראשה. ואין על ראשה כדה תני ר' חייא ר' יהודה אומר שמנה עשר. ע\"כ בירושלמי. ותחלתו פירשתי לעיל. וכתב הר\"ש ומשני וקיימנוה ולא ידעין וכו' כלומר תירצו הדבר ולא ידעין אם החברים בני הישיבה תירצוה אם רבי אמי דרבי יהודה ארישא קאי ולא אגבול. הדר פריך ואין על ראשה כדה תני רבי חייא ר\"י אומר י\"ח כלומר על כרחין [אסיפא] קאי ואין מתרץ כלום בירושלמי ע\"ז עכ\"ל. גם הרמב\"ם כתב כבר הקשו בש\"ס על דברי תנא קמא א' באמצע ואמרו וניתני ששה באמצע והשתדלו לפרק זו הקושיא ולא עלתה בידם. ע\"כ. ולעניות דעתי נראה שהקושיא מיתרצת בתירוצא קמא שהגובלין ממעטין. והא דפריך עלה מדר\"י דאמר ששה. היינו שסובר המקשה דכי היכי דשמעינן לר\"י דאין הגובלין ממעטין לפי שיש היכר בגבהות הגבול ויכול לזרוע מתחת בערוגה כמו בערוגה שאין לה גבול. ה\"נ לרבנן. דלא ס\"ל שיהיו חולקים בסברא זאת וגם המתרץ לא רצה לעשות מחלוקת ביניהם בסברא זו ולהכי מתרץ ליה דר\"י ארישא קאי. דלמעט במחלוקת ולהשוות הדעות עדיף טפי. וכשהביא אח\"כ המקשן תני דרבי חייא ר\"י אומר י\"ח דאשכחן דפליג בסיפא אע\"ג דקושיא מדר\"י אדרבנן הדרא לדוכתא מ\"מ קושיא דניתני ששה לא קשיא ומיתרצת שפיר בתפתר שהגבולין ממעטין ואע\"ג דלר\"י ליתא להך סברא דהא אשכחן דבהדיא פליג אף בסיפא. לרבנן מיהו איתא שפיר. ור\"י ורבנן פליגי נמי בסברא זו דגובלין ממעטין דלרבנן ממעטין ולר\"י אין ממעטין ואפשר שגם הר\"ש סובר כן: \n",
+                    "<b>ומה שכתב והדרך השני להרחיק ביניהם טפח ומחצה והוא שיעור שלא יינק זה מזה</b>. כתב בכ\"מ וז\"ל ואע\"פ שכל זרע מתפשט יניקתו טפח ומחצה וא\"כ היה ראוי להרחיק ג' טפחים. י\"ל שלא חששו אלא שלא יינק מין זה מהמין האחר עצמו אבל לעירוב יניקות לא חששו והיינו דקאמר [בגמרא] לא ינקי מהדדי ולא אמר לא ינקי אהדדי דלא חשו אלא שלא יינק זרע זה מהזרע האחר עצמו וכ\"כ רבינו שלא יינקו זה מזה ולא כתב זה עם זה עד כאן: \n",
+                    "ומה שכתב תמצא מדת כל מסומן מן הששה המסומנים באמצע רצה לומר שהם מסומנים בסימני זריעה ואמר ג' טפחים וזה יבואר בסמוך: \n",
+                    "<b>ומ\"ש ותמצא המרחק בין שתי צלעים שהם משתנים מצלעות אותם המסומנים ר\"ל המרחק שיש בין מסומן למסומן</b>. ויש לגרוס משתוים לפי שכצלע המסומן האחד כן שוה וכדומה לו הוא הצלע שכנגדו במסומן השני שהמרחק הוא ביניהם ר\"ל בין אלו השתי צלעות. אבל נראה לי שלא. להגיה וירצה במה שקורא אותם משתנים כאילו אמר מתנגדים וכל שני קוים מתנגדים ומקבילים אם יוצאו עד בלתי תכלית לא יפגשו זה את זה. והרי אלו שני הצלעות שעל זה המרחק הם מתנגדים ומקבילים זה לעומת זה ואם יוצאו עד בלתי תכלית לא יפגשו וקורא המרחק לא כל השטח אלא קו ישר ממנו: \n",
+                    "<b>ומ\"ש גדר שלשה ורביע</b>. אמר שזה המרחק ר\"ל הקו הישר בין אלו שתי צלעות ממסומן למסומן הוא גדר שלשה ורביע ר\"ל שלשה טפחים ורביע מטפח בתשבורת. שתמצא בו בין כל שטחו ג' טפחים ורביע ואולם גדרו הוא צלע אחד מן המרובע. ואמר שמדת הצלע האחד שהוא גדר לג' ורביע הנה הוא טפח אחד וד' חמישיות בקרוב שהם ט' חומשין. ור\"ל בקרוב שכשתרבע ט' פעם ט' הם פ\"א עשה מהם טפחים יעלו כ\"ה לכל טפח שכן רבוע הטפח יכיל ה' פעם ה' חומשין שהן כ\"ה. יצאו ג' טפחים לע\"ה חומשין ונותרו ו' חומשין מן הפ\"א ואינם מגיעים לרביעית הטפח כי הטפח ד' פעמים ו' חומשין ועוד חומש אחד כאשר אמרנו. וט' חומשים הוא יותר מטפח ומחצה וזהו מה שבקשנו שיהיה טפח ומחצה בין כל צלע המסומן לצלע שכנגדו. ואני אציג לפניך שני מסימנים מן הששה ועם המרחק שביניהם וזו היא הצורה. *? הנה המרחק שהוא גדה\"ו וקו ג\"ה או קו ד\"ו כל אחד הוא קו ישר והוא אותו שקרא מרחק שבין שני צלעות והוא ט' חומשין כאשר אמרנו ויתבחר לפנינו בס\"ד: \n",
+                    "<b>ומ\"ש ופירוש זה שכל שטח משתוה הצלעות</b>. אולם כל אחד לדומה לו ר\"ל כל ב' קוים הדומים במדת אורך וכל שני קוים הדומים במדת רוחב הנה הנם כל אחת משתוה לדומה לו אבל צלע האורך וצלע הרוחב אינם צריכים להיותם שוים: \n",
+                    "<b>ומ\"ש כשנחלק כל צלע מצלעיו בשני חלקים והחברנו בין הנקודות בקוים ישרים כצורה זו *? ששתי צלעות האורך והן קו וא\"ז וקו חב\"ט הם משתוים בארכן והם כל א' ארכו שלשה טפחים ושתי צלעות הרוחב והן קו וג\"ח וקו זד\"ט משתוים ברחבן והם כל א' רחבו שני טפחים וחלקנום בנקודי אגב\"ד והחברנו הנקודות בקוים ישרים מנקודת א' לנקודת ג' עוד מנקודת א' לנקודת ד'</b>. וכן מנקודת ב' לנקודת ג'. עוד מנקודת ב' לנקודת ד': \n",
+                    "<b>ומ\"ש יהיה תבנית השני הנעשה בתוך תבנית הראשון יהיה מדת חצי תבנית הראשון אשר חלקנו צלעיו</b>. וזה מבואר מאד שאחרי שנקודת א' חולקת לקו וא\"ז לחלקים שוים. וכן היא הנקודה ב' חולקת קו חב\"ט לחלקים שוים. כשתחבר קו ישר בין האל\"ף והבי\"ת הנה חלקנו כל שטח וחז\"ט לשנים חלקים שוים. וכמו כן הנה נקודות ג\"ד חלקו קוי וג\"ח זד\"ט כל אחד לשנים חלקים שוים א\"כ כשנחברה בקו ישר נקודות ג\"ד. הנה כמו כן חלקנו עוד כל שטח וחז\"ט לשני חלקים שוים. ושני קוי החבורים מתחלקים על נקודה ה' ר\"ל קו גה\"ד וקו אה\"ב. ונמצא שכמו שנתחלק כל השטח לשנים חלקים שוים ע\"י קו אה\"ב. והחלק הא' אוח\"ב והשני אבט\"ז. וקו אה\"ב דומה לקו וג\"ח. וכמו שנקודת ג' חולקת קו וג\"ח כן נקודת ה' חולקת קו אה\"ב. הנה גם קו ג\"ה חולק זה השטח אוח\"ב ג\"כ לשני חלקים שוים. ועל זה הדרך בעצמו חלק השני שהוא אבט\"ז מתחלק לשנים חלקים שוים בקו ה\"ד והרי לפנינו בזה השטח ד' רביעיות שוים הצלעות. כל צלע לדומה לו וכל הרבועים שוים כזה כן זה. ונביט אל א' מהם ונאמר רבוע אוג\"ה קו א\"ו האורך הוא חצי קו אורך שטח כולו ויהיה אם כן ארכו טפח ומחצה שזה השטח אשר הנחנוהו כל מדת ארכו שלשה טפחים. וקו ו\"ג מזה הרבוע הוא חצי קו רוחב שטח כולו ויהיה א\"כ טפח אחד שכן השטח כולו שהנחנו רוחב כולו שני טפחים כאשר יזכיר הרמב\"ם לפנינו. וכמו כן קו ג\"ה שהוא דומה לקו ו\"א אורך טפח ומחצה. וקו א\"ה שהוא דומה לקו ו\"ג רוחב א' טפח שהרי הוא מרובע שוה הצלעות ואולם כל אחד לדומה לו. וכבר חברנו מנקודת א' לנקודת ג'. הנה נעשה מזה בתוך זה הרבוע. שני משולשים שוה [צ\"ל שוי] הצלעות כל אחד לדומה לו. שמשולש או\"ג שוה למשולש אה\"ג ואולם קו א\"ו ממשולש או\"ג שוה לקו ה\"ג ממשולש אה\"ג וקו ו\"ג ממשולש או\"ג שוה לקו א\"ה ממשולש אה\"ג והתושבת שהוא קו א\"ג משותף לשני המשולשים הנה כל משולש שוה למשולש כבר יצא לנו שזה הקו א\"ג מחלק לזה הרבוע אוג\"ה לשנים חלקים שוים. ובדרך הזה דעת לנבון נקל ביתר הרבועים והרי אתה מוצא שזה התבנית השני הנעשה בתוך תבנית הראשון ע\"י חבור אלו הנקודות הוא חצי תבנית הראשון. ודרך ידיעת חלוק כל קו לחלקים שוים. יש בו גם כן מופת חותך אין מן הצורך להאריך בו מלבד מה שנקל לעשותו במחוגה: \n",
+                    "<b>ומ\"ש וכשתסתכל כל מסומן כולו תמצא כל מסומן על הצורה אשר זכרנו</b>. ר\"ל שכל מסומן הוא חצי תבנית מן שטח משתוה הצלעות ר\"ל שני צלעי ארכו שוים זה לזה ושני צלעי רחבו שוים זה לזה והתבנית המסומן בתוכו נעשה בחבור הנקודות המחלקות כל קו וקו והנה השטח ר\"ל התבנית אשר בתוכו נעשה המסומן ארכו הוא שלשה טפחים שהרי הוא חצי כל אורך הערוגה ששה טפחים. ורחבו הוא שני טפחים שהרי הוא שליש מרוחב הערוגה כיון שנעשו ג' מסומנים זה בצד זה שנמצא שכל אחד מהם מחזיק השליש מהערוגה. ואם השטח אשר בו המסומן הוא ג' טפחים ברוחב ב' טפחים שהוא ברבוע שלש פעמים ב' שהוא ששה טפחים יהיה א\"כ מדת המסומן שבתוכו החצי ממנה שהוא שלשה טפחים: \n",
+                    "<b>ומעתה זכינו לדין שהמרחק יהיה א' וד' חומשים שזה הקו המשותף בין שני המשולשים אשר זכרנו הוא המרחק בעצמו שכן אתה רואה כל ד' קוי המשותפים לשני משולשים הם מקיפים להמרחק וזה הקו המשותף הוא מיתר ממשולש מתחלף הצלעות ונצב הזויות כי משולש אה\"ג זוית אה\"ג נצבת אחרי שקו א\"ה וקו ג\"ה הם קוים ישרים שנפלו זה על זה והזוית ההיא נצבת בהכרח</b>. והוא מתחלף הצלעות שאין צלע דומה לצלע במשולש וקו א\"ה הוא טפח וקו ה\"ג טפח ומחצה. וכשנרבע כל אחד. [*בדרך רבוע מספר שאין בו חלקים עוד דרך אחר תמצא בו במשנה ה פ\"ב דעירובין] יהיה הטפח עולה טפח בלבד. וטפח ומחצה עולה ב' טפחים ורביע. שתאמר חצי פעם חצי. רביע. ותאמר חצי פעם א'. חצי. הרי ג' רביעיות. אמור כמו כן א' פעם חצי. חצי. ותאמר א' פעם א'. א'. הרי עוד א' וחצי. תצטרפם לג' רביעיות עולים ב' טפחים ורביע. הרי רבוע הקו הא' הוא א' טפח. קו השני ב' טפחים ורביע. ובא מופת חותך שאין עליו סותר שכפי שני הרבועים הנעשים משתי הצלעות המקיפים הזויות הנצבת. כן יש ברבוע הנעשה על מיתר הזויות בלבדו. כמספר כל שניהם. נמצאת למד שזה המיתר שהוא בעצמו צלע המרחק. ששטח רבועו הוא ג' ורביע. וכבר התבאר כמו כן שגדר ג' ורביע הוא א' וד' חומשין שכן רבוע ט' חומשים עולים שלשה ורביע. ונמצא שהמרחק בין כל מסומן בסימני הזרע. לשני לו. הוא אחד וד' חומשין שהן יותר מטפח ומחצה כשיעור הדין. ואמנם שזה דבר אמתי שהרבוע מן המיתר כמו כל שני הרבועים מהצלעות מקיפים זוית הנצבת מבואר מאד. ועמדתי על אמתתו בלמוד מ\"ג [צ\"ל מ\"ז] מהמאמר הראשון לאקליד\"ו מהקדמוני' שבאתונ\"י עיר החכמה הנזכרת בדברי חז\"ל ואם הייתי מעתיק דבריו ולבארו להבינו כל קורא הייתי מצטרך לכמה הקדמות ולמופתים הקודמים בידיעתו עד שכמעט יהיה חבור קצר בפני עצמו. ואם אעתיקהו ואניחהו סתום א\"כ יהיה ללא הועיל כי אם ליודעים והמה כבר ידעוהו מהספר ההוא בעצמו ויהיה ג\"כ ללא צורך. אבל מה שרציתי בכאן הוא לבאר שטחית דברי הרמב\"ם עד שיוודעו דרכיו: \n",
+                    "<b>ואל יבהלוך רעיונך להשיב אל לבך ואיך יצדק שזה המיתר הוא גדר ג' ורביע כמו שאמרנו והרי כל ד' מיתרים המקיפין מסומן אחד מן המסומנים כולם הם מיתרים שגדר כל אחד מהם גדר ג' ורביע והשטח אשר בו מקיפים אינו כי אם ג' טפחים בלבד כמו שאמרנו ג\"כ בצורת השתי תבניות אשר זה בתוך זה</b>. כי מה שאמרנו שהמיתר גדר ג' ורביע הוא אם נרבע ממנו רבוע נצב הזויות. אבל כל הרבועים שבמסומנים האלו אינם נצבים הזויות אבל מעוינים ולפיכך נתמעטו. [*ואם נפשך לומר שהמיעוט מפני זוית החדוד נתמלא בזויות הנרחבות יהיה גם זה מכלל השטחים שאין גדרם ידוע. וכמ\"ש שם בעירובין. עוד במשנה ז פי\"ב דאהלות] ולעולם זה הקו ר\"ל המרחק והוא המיתר בעצמו הנה הוא גדר לשלשה ורביע אם נרבעהו לנצב הזויות ולפיכך זהו מופת עליו שארכו א' וד' חומשין כאמור: \n",
+                    "<b>ומ\"ש וכבר הקשה בגמ' על דברי ת\"ק ונתני ששה וכו'</b>. והשתדלו לפרק זו הקושיא ולא עלתה בידם. ולפיכך בחבורו אע\"פ שפוסק כר\"י בסיפא די\"ח זרעים זורעים. פסק ברישא דדוקא ה' לפי שסובר דתירוץ דגובלין ממעטים נדחה מכל וכל. אבל לפי מה שכתבתי לעיל על דרך פירש\"י ז\"ל דלא נדחה ומתורצת הקושיא. כמו כן נוכל לפרש בכאן ור\"י פליג נמי ברישא. ולהרמב\"ם קשה דרבי יהודה יסבור בסיפא ששה באמצע ואילו ברישא דאין גובלין מודה שאין זורעים רק חמשה. ואפשר שסובר שהגבול מקבץ הראות ויוכל להכיר ההבדל אף בששה זרעים: \n",
+                    "<b>ומ\"ש לפי שכל מה שנזרע ממנה הוא תשעה טפחים בלבד ועל הצורה שהקדמנו יהיה הנזרע ממנה כ\"ד טפחים אף על פי שהוא מספיק למה ששאל הוא ז\"ל</b>. אינה מספקת לשאלות אחרות. שנשאל ונאמר שיוכל לזרוע תשעה מינין ויהיה הנזרע ממנו עשרים ושמנה טפחים על זאת הצור' *? ודעת לנבון נקל כי כשיזרע בהפך זאת הצורה. שבזאת הצורה יש בכל קרן מרובעים וביניהם מעוינים ואם יעשה בהפך שיעשה בקרנות מעוינים וביניהם מרובעים שיהיו כמו כן תשעה מינים ויחזיקו כ\"ח טפחים. אבל בחבורו כתב בזה הלשון זורעים חמשה מיני ירקות בערוגה שהיא ששה על ששה. והוא שיזרע ד' מינים בד' רוחות הערוגה וא' באמצע וירחיק בין מין ומין כמו טפח ומחצה כדי שלא יינקו זה מזה אבל יותר על חמשה מינין לא יזרע. אע\"פ שמרחיק ביניהן. לפי שמינין הרבה בערוגה כזו הרי הן כנטועין בערבוביא עכ\"ל. וזה הטעם מספיק וכולל לומר שלא רצו להתיר מינין יותר משום שנראין כמעורבבין. [*ובני האלוף מהור\"ר אברהם שי' דן לפני שגם בפירוש המשנה מתורצת כמ\"ש על הצורה שלפני האחרונה שאין בין צלע לצלע רק אלכסון של טפח וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל מין זרעים</b>. פירש הר\"ב שדרכן לזרוע מהן שדה גדולה. כלומר יותר מערוגה ולא שדה גדולה ממש דהא במשנה ט דפרק דלעיל כתב שאין רגילות לזרוע מן החרדל שדה גדולה: \n",
+                    "<b>גבול שהיה גבוה טפח</b>. פירש הר\"ב כמין אצטבא של טיט מגובל. נראה דגרם גובל ולא גרס גבול. ואין לומר דגבול מפרש כמו גובל. דא\"כ כבר פירש במשנה דלעיל. [אע\"פ שבידינו לא נמצא פירושו] ולמה לו לפרש עוד שנית. [*אלא דהכא גרס גובל ומתני' דלעיל גרס גבול אבל בסדר המשנה דירושלמי הכא ולעיל הגירסא גובל]: \n",
+                    "<b>התלם ואמת המים</b>. לשון הר\"ש ורוחב התלם ששה וכן באמת המים זורעים לרחבה של אמה שהיא כמו כן ששה וכשיבשו המים דחזי לזריעה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב לזרוע כל מין עד שיהיו מרוחקים זה מזה טפח ומחצה. כן הוא לשון הר\"ש. ולטעמיה אזיל שפירש למשנה דלעיל דהרחקה שבין כל מין ומין טפח ומחצה וכדעת הרמב\"ם אלא שיש לו שיטה אחרת בסדרן והלכתן. אבל הר\"ב שסובר כרש\"י שצריך הרחקה ג' טפחים הנה ברוחב הששה לא יוכל לזרוע כי אם ג' גרעינין ובאורך יכול לזרוע כל האורך כולו ואין נראה כלל לחלק ולומר דהכא שרי הר\"ב בהרחקת יניקת הזרע מזרע עצמו אע\"פ שהיניקות מתערבין משא\"כ בערוגה דלעיל דלא ידענא טעמא לחלק ולכן אני אומר שלפום ריהטא העתיק לשון הר\"ש ולא דק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ראש תור</b>. עיין במשנה ז פ\"ב מה שכתבתי שם וכן מ\"ש שם על כסוף שדהו: \n",
+                    "<b>שורה של ירק אחר</b>. עי' במשנה [*ד ומשנה] ו: \n",
+                    "<b>מראש השדה ועד ראשו</b>. שתי הקצוות כל אחד ראש וסוף ובמשנה ג פ\"ה תנן מראש הכרם ועד סופו: \n",
+                    "<b>אורך ו' טפחים</b>. לשון הר\"ב לא בעינן מפולש אלא שיהיה התלם הזרוע ארוך ששה טפחים. כן דעת הר\"ש לפי מאי דס\"ד דכולהו מיירי ברוחב השורה הנזרעת אבל לענין הרחקה לא איירי הכא אלא לעיל תנן בפ\"ב עבודת ירק בירק ששה טפחים והכא שמעינן דאע\"ג דמרחיק כדינו בעינן שיעור לאורך ורוחב ירק אחר עצמו דבפחות מהכי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לא חשיב מילתא באפי נפשיה ובטיל אגב שדה וחשיב כלאים. וכתב על זה ותימה דבפרק רבי עקיבא [במסכת שבת] מייתי לדרבי יהודה לענין הרחקה ועוד היכי מצי למימר דבפחות משיעור זה לא מהניא הרחקה הא תניא בתוספתא אפי' אין שם אלא קלח אחד נותנין לה עבודה ששה טפחים לפיכך צריך לפרש דכולה מתני' בשיעור הרחקה דלרבי ישמעאל תלם חשיב הפסק ולרבי עקיבא ששה טפחים ולרבי יהודה פרסה ע\"כ. והר\"ב פירש בהדיא בדרבי יהודה לענין הפסק שכתב שצריך להיות בין ירק לירק וכו'. וכן פריך ומשני למתני' דלעיל עבודת ירק בירק. ובדרבי עקיבא מפרש לענין זרע עצמו כדסלקא דעתיה דהר\"ש. עירוב פירושים כתב כאן ואינו נכון. ומ\"ש אף על פי שזרע אחר מקיפו משלש רוחותיו. גם הוא לשון הר\"ש בדסלקא דעתיה וכלומר שההפסק הוא בזרע האחר שנזרע בתלם אע\"פ שמקיף בג' רוחות זרע השדה כיון שהוא תלם ובצד הרביעי אין בו זרע שעכשיו אינו חבוש הוי הפסק. ולמאי דהדר הר\"ש ומפרש משנתינו לענין הרחקה כתב בדרבי עקיבא דלא קאמר אורך ו' ורוחב מלואו למימרא דתסגי בהכי לשורה גדולה של ירק אחר אלא אשמעינן דאפילו בקלח אחד של ירק אחר בעינן הפסק ששה על ששה ולעולם לשורה גדולה בעינן [ששה] על פני כל השורה סביב ע\"כ. והרמב\"ם כתב ור\"ע פי' כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי אורך הזריעה. ורוחב מלואו. פירש הר\"ב היינו ששה טפחים שהוא שיעור רוחב תלם. וצריך לחלק בין תלם סתם דהכא לתלם של פתיח דבמשנה ו פ\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הנוטע שתי שורות של קישואין שתי שורות של דלועין וכו'</b>. עיין מ\"ש בסמוך בד\"ה וחכמים אוסרים וכו']: \n",
+                    "<b>שורה של קישואים וכו'</b>. אסור. כתב הר\"ב שנראין כאילו נזרעו כולן יחד במפולת יד. עיין מ\"ש בשם כסף משנה בסוף פ\"ק בס\"ד: \n",
+                    "<b>וחכמים אוסרים</b>. כתב הר\"ב לפי שאין שתי שורות של קישואים סמוכות וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם וחכמים גוזרין כאן מאחר שאינן וכו'. ומשמע דכי נסמכו מיהו שתי השורות של קשואין קא שרי וא\"כ הא דתנן ברישא שתי שורות של דלועים שתי שורות של פול המצרי לאו דוקא אלא כי הוו שתי שורות של קשואין תו שרי אפילו שורה אחת של דלועים ושורה אחת של פול המצרי דהא איכא שדה ורשאי לסמוך ירק אחר בהפסקת תלם. וכי תימא דלא שרינן אלא שורה אחת של ירק אחר כדמשמע פשטא דמתני' דלעיל. איכא למימר דהא על כרחינו ר' אליעזר מתיר שתי שורות של שני מינין ומדר\"א נשמע לרבנן היכא דשריא אינהו דשריין אף שתי שורות. והרמב\"ם בחבורו העתיק המשנה כצורתה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שער</b>. עיין בפ\"ב דפאה משנה ג: \n",
+                    "<b>שכל מה שאסרו חכמים וכו'</b>. עיין מה שכתבתי בספ\"ק ובפירוש הר\"ב במשנה דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זרועה בצלים</b>. לשון הרמב\"ם ויחד הבצלים מפני שאפשר שכן היה המנהג אצלם. ע\"כ. וזהו שכתב בחיבורו פ\"ד זרועה מין ממיני ירקות וכו': \n",
+                    "<b>ומבקש ליטע בתוכה שורות של דלועים וכו'</b>. לשון הר\"ש ולא דמי למתני' דלעיל שיכול ליטע ב' שורות של קשואין וב' שורות של דלועים וב' שורות של פול המצרי דשאני שדה מב' שורות ועוד דכיון שבא לעקור חמיר טפי כדאשכחן בירושלמי פ\"ד גבי כרם דב\"ש מחמיר בחורבנן יותר ממטעתן. ע\"כ. ואף לב\"ה מצינו הכי אליבא דר\"מ ור\"ש בסוף פ' דלקמן: \n",
+                    "<b>ונוטע שורה אחת</b>. כתב הר\"ב נמצא בין שורה ראשונה של דלועים לקמת הבצלים שתי אמות בורות. כלומר ותנן לעיל בפ\"ב משנה ח דבור הוי הפסק ועיין מ\"ש שם במשנה ו בס\"ד. ומסתבר דאע\"ג דהר\"ב לא פי' בדרבי ישמעאל דבעי נמי תלם נשמעיני' ממה שפי' בדר\"ע וחכמים [*ואינו מוכרח]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית רובע</b>. מפורש בפ\"ב משנה ט: \n",
+                    "<b>התחמיר זו מן הגפן</b>. כתב הר\"ב דאין להחמיר בכלאי זרעים יותר מבכלאי הכרם. וטעמא דכלאי כרם אסורים בהנאה וכלאי זרעים מותרים אפילו באכילה כדתנן ברפ\"ח: \n",
+                    "<b>שלגפן יחידית וכו'</b>. עיין ריש פ\"ו: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>קרחת הכרם</b>. כרם שחרב. ל' הרמב\"ם והוא גזור ממלת קרח הוא (ויקרא יג): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מחול הכרם</b>. לשון הר\"ב מקום פנוי בין כרם לגדר סביב כמו מחולות הנשים. וכ\"כ הר\"ש סביב כמו מחולות. וכן ל' רש\"י בריש עירובין. דעתם דמסתמא המקום הפנוי הוא סביב כל הכרם בין הגדר לד' רוחותיו. והה\"נ אם אינו אלא מצד אחד. ולשון הרמב\"ם מקום הפנוי כו' והוא מדבריהם מענין מחילה ר\"ל עזיבת הדבר. ומה שכתב הר\"ב וד' אמות דלהדי כותל לא מזדרעי מפני תקון הכותל כדתנן במתני' ד' פרק שני דב\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גדר הכרם</b>. כתב הר\"ב ואפי' אין שם אלא שש אמות וכ\"כ הר\"ש. ולשון הרמב\"ם בפ\"ז ארבע אמות ומחצה: \n",
+                    "<b>איזהו גדר וכו'</b>. לשון הר\"ש אגב שהזכירו מפרש ליה. ואגב גדר מפרש חריץ: \n",
+                    "<b>ורחב ארבעה</b>. עיין מ\"ש פ\"ב משנה ח ולהרמב\"ם בפ\"ז מהלכות כלאים ורחב ארבעה קאי נמי אגדר וכן בדברי הר\"ב במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה טפחים</b>. לשון הר\"ב דכל פחות מג' כלבוד דמי. ודבר זה הלכה למשה מסיני. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>נפרצו בו פרצות הרבה</b>. לשון הר\"ש שנפרץ במקומות הרבה פרצות פחותות מעשר יתירות משלש: \n",
+                    "<b>אם העומד מרובה וכו'</b>. ל' הרמב\"ם שתהיה מדת העומד מן הקיר יותר ממדת כל המקומות הפרוצות בו כשיהיו נכללות: \n",
+                    "<b>כנגד הפרצה אסור</b>. מ\"ש הר\"ב כנגד העומד מותר אם הוא רחב ארבעה. פירוש טפחים. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכ\"כ הר\"ש וטעמא ממתני' דלעיל. וכתב הרמב\"ם ואם יהיה פרוץ כעומד יהיה מותר לזרוע כנגד הפרצה. הכי מסיק בסוף פ\"ק דעירובין [דף טז] כרב פפא דאמר הכי אברייתא דמתנייא ברישא פרוץ מרובה על העומד אסור ובסיפא עומד מרובה על הפרוץ מותר וקאמר דעומד כפרוץ נמי מותר וסיפא תנא מרובה איידי דרישא ולפי גירסת משנתינו צריך לומר איפכא כדמשני התם אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שיהיו שם שתי שורות</b>. וכתב הרמב\"ם בפ\"ז וכמה יהיה בכל שורה שלשה גפנים או יותר. ובכ\"מ כתב הרבה ראיות לדבריו. והשתא הא דתנן לקמן דשתים כנגד שתים וא' יוצא זנב דהוי כרם. היינו כי הוו חמשה ונטועים בכה\"ג הוא דהוה כרם. אבל כי לא נטוע כה\"ג צריך ששה ג' לכל שורה: \n",
+                    "<b>לפיכך הזורע כו'</b>. קידש לב\"ה שתי שורות וכגון דזרע חוץ לכרם שהוא נטוע ה' על ה' דהיינו ה' שורות בכל שורה ה'. ולב\"ש מקדש אותה שורה חצונה של צד הזרע כשזרע בעבודת הכרם שהוא ארבע אמות. ולב\"ה קידש ג' בשורה חצונה ושלשה שכנגדן בשורה שניה. כדמפרש בירושלמי הביאו הר\"ש ואיתא תו התם גווני אחריני ולכולהו גווני לב\"ש קידש ה' חצונים. ולב\"ה ששה. וזה שכתב הר\"ש שיש בדבר להקל ולהחמיר. להחמיר כדכתבינן. ולהקל שאם אין ב' שורות שבכל שורה ג' גפנים לא הוי כרם להרחיק ארבע אמות. וכי אתשיל בבי מדרשא לענין כמה הוא כרם אתשיל אלא דמינה שמעינן הזורע וכו' כמה קידש והיינו דתנן לפיכך וכו'. ולהכי לא מתנייה בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה [*בפרק ד אבל רבי [יוסי] שנאה בפ\"ה משנה ב דאיהו אינו שונה כאן בלשון לפיכך]. ועיין מה שכתבתי פרק ח דברכות משנה ד. ומשנתנו בזורע חוץ לכרם דאילו בתוך הכרם החמירו לאסור. כדתנן במ\"ה בפרק דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחת יוצאה זנב</b>. פי' הר\"ב שתים בשורה שניה כנגד שתים מן השלש כזה *? ואחת בינתים. והה' כנגד אוירן כצורה זו *? וכ\"ה בפי' רש\"י פ\"ח דסוטה דף מג. ואחת באמצע. ארבעה גפנים לארבע רוחותיה ויהיה על זאת הצורה *? ולהרמב\"ם אתת יוצאת זנב כצורה זו *? ואחת בינתים כזה*? ואחת באמצע כזו *? ואני שמעתי מפי זקן אחד מצפת תוב\"ב שעל פי צורה של הרמב\"ם באחת יוצאת זנב כן הם כל הכרמים שראה הוא בארץ ישראל: \n",
+                    "<b>עד שיהיו שתים וכו'</b>. הא תו למה לי. ואפשר לי לומר דשתי צורות היינו אותה של הרמב\"ם ואותה של הר\"ב שתיהן ראוים להקרא בשם יוצאת זנב. ואחת מהן היא יותר ראויה. ואתא תנא בסיפא לאשמעינן דדוקא אותה היותר ראויה היא בכלל כרם ולא האחרת. ואילו לא חזר ושנה עליו עד שיהו וכו' הוה אמינא דשתי הצורות הוו כרם. והתנא סמך על שבימיו היה ידוע ומפורסם איזו היא הצורה היותר ראויה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ודרך הרבים</b>. לשון הר\"ב שאין אחד מהם ח' אמות. וגם הרמב\"ם בחיבורו פ\"ז כתב כן ולא כמ\"ש בפירושו ט\"ז אמה. וז\"ל הראב\"ד לא ט\"ז אמה כדרך הרבים [דתנן בפ\"ב דפאה] אלא שהוא שביל הדרכים לרבים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הרי אלו מצטרפות</b>. כתב הר\"ב ואפילו ר\"ש דאמר לקמן [פ\"ז מ\"ד] וכו'. מודה [דמצטרפין] לאסור הזרעים. והיינו כשהזרעים הם שלו. [*ומ\"ש הר\"ב שלו ושל חבירו כן לשון הר\"ש אבל היה ראוי יותר לכתוב שלו עם של חבירו]: \n",
+                    "<b>גבוה מעשרה טפחים</b>. הרמב\"ם בחבורו כתב גדר נמוך מעשרה מצטרפות ותו לא. דתידוק מיניה דאי גבוה עשרה אינן מצטרפות והדין עמו ממתניתין ג. והא דתנן גבוה מעשרה לרבותא דרבי יהודה אם ערסן וכו'. והרבה נמצאים כיוצא בזה וכתבתי קצתם במשנה ו פרק ד דביצה: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אם ערסן וכו'</b>. עיין מ\"ש בפרק דלקמן משנה ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם אין ביניהם שמנה אמות לא יביא זרע לשם</b>. כתב הר\"ב דמצטרפין להיות כרם. דלעיל לענין חוצה לה והכא לענין תוכה. וזהו שאמרו בירושלמי אמר רבי אליעזר החמירו תוכה יותר מחוצה לה. וטעמא דריחוק שמנה אמות. דאין שדה פחות מארבעה אמות וכו'. כדלעיל בריש פרקין. והרמב\"ם אע\"ג דבפירושו כתב כפירוש הר\"ב. בחבורו פרק ז' נראה מדבריו שמפרש שתי שורות של שלש שלש: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר בן יעקב אומר וכו'</b>. וכתבו הר\"ב והרמב\"ם דאין הלכה כמותו. וכתב בכ\"מ ואע\"ג דמשנתו קב ונקי איכא למימר דשאני הכא דמשום חנניא בן חכינאי קאמר לה ואפשר דליה לא ס\"ל ועוד דקאמר בירושל' דרבי אליעזר בן יעקב ס\"ל כב\"ש <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דשורה אחת הוי כרם ע\"כ. ובפרק ב מ\"ט נמי אין הלכה כראב\"י. והכא כת\"ק נמי אין הלכה כמו שתראה בסוף פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שער</b>. עיין בפרק ב דפאה משנה ג מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>וזורע את הניר</b>. כ' הר\"ב שכך היה דרכם וכו'. כלומר ולא משום איסור וכ\"כ הר\"ש. ורבי יהודה אתא לסיועי לת\"ק. וכ\"כ הרשב\"ם בפרק הספינה דפ\"ב ע\"ב: \n",
+                    "<b>רבי מאיר ורבי שמעון וכו'</b>. וכתב הר\"ב וכן הרמב\"ם שכך הלכה. דהכי אמר רב בירושלמי. ועיין מ\"ש בר\"פ דלקמן. ובסוף מ\"ה. ומ\"ש במשנה ד דפרק הספינה. והרמב\"ם בחבורו פרק ז' כתב תוכו מותר להביא זרע בהרחקת ששה טפחים לכל שורה אבל אם זרע חוצה לו צריך להרחיק משורה החיצונה ארבע אמות כשאר הכרמים ע\"כ. והשיג עליו הראב\"ד ואמר שלא מצא לו עיקר בירוש' ואם מפני מראית העין כ\"ש בתוכו. והכ\"מ אע\"פ שהליץ בעדו ואמר שמבחוץ אינו ניכר כמו בתוכו מ\"מ כתב שצ\"ע מנין לו לחלק. ולעניות דעתי נראה שמן הירושלמי למד כן דאמר רבי זעירא תוכו שמנה חוצה לו שש עשרה. ומאי שש עשרה דקאמר. אלא כלומר דין שש עשרה. דדוקא תוכו יש לו דין שמנה ואינו מרחיק אלא ששה טפחים אבל חוצה לו יש לו דין שש עשרה דקרחת הכרם שמרחיק ד\"א וזורע: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ונטועות כהלכתן</b>. כתב הר\"ב ולא פחות מארבע אמות. וכ\"כ הר\"ש ואליבא דר\"ש דמתניתין דלקמן דהא לרבנן הוי כרם אפי' בנטועות בפחות מד' אמות. ולכאורה הלכה כרבנן. ולא הוה ליה לפרושיה אליביה דר\"ש. והרמב\"ם בפירושו כתב דאין הלכה כר\"ש. אבל מצאתי בחיבורו פ\"ז שכתב דשתי שורות הנטועות בפחות מארבע אמות הן כגפן יחידית ובשלש שורות הוו כרם ורואין וכו'. וכתב עליו בכ\"מ שפוסק כר' שמעון ודוחק עצמו למה פסק כן משום דבירושלמי מפרש אמורא למלתיה גם מפני כן אמר שגירסא אחרת יש להרמב\"ם בירושלמי. וזה מפני מה שמפרש הרמב\"ם בכאן בפירושו ורואין את האמצעית וכו'. ענין בפני עצמו. לומר שרשאי להדלותן ולהטותן על הזרעים. כדאיתא בירושל'. והשתא אינו ענין לטעמא דרבנן כמו שפירשו הר\"ב והר\"ש וכן פירש הרשב\"ם בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף לז) ובפרק הספינה דף פג דרואין וכו' טעמייהו דרבנן הוא. והרמב\"ם מפרש דפלוגתייהו באי נטעי אינשי בכה\"ג דר\"ש סבר דלא נטעי ואי נטע לא הוי כרם. ורבנן סברי דנטעי נמי בכי האי גוונא. והכי מפרשינן בגמרא דסוף המוכר פירות. אבל לענין רואין וכו'. ליתא התם ולא מידי. ונוכל לפרש דאכתי קאי אטעמא דרבנן דאע\"ג דסברי נטעי בכה\"ג צריכין עדיין לטעמא דרואין וכו'. וע\"פ דברי הרמב\"ם בפירושו נ\"ל שכתב הכ\"מ דהרמב\"ם פוסק בחבורו כר\"ש. דהא פלוגתייהו בשתי שורות. וחזר ממה שפוסק בפירושו כחכמים. אבל אם נאמר דלא חזר בו מזה אלא חזר בו ממה שפירש בירושלמי בורואין וכו'. שזה נראה יותר שחזר בו משום דהו\"ל לפרש מאי ורואין וכו' דהיינו להדלותן דכל כה\"ג שאינו מובן מעצמו הוא מפרשו בחבורו. ומדלא פירש ש\"מ דסבר דכמשמען הם הדברים ודברי רבנן הן. והשתא פלוגתייהו דוקא בג' שורות. אבל בב' שורות אפילו לרבנן לא הוי כרם דכי רואין שורה [שאינה] לא נשארה רק שורה יחידה שאינה כרם לבית הלל. ועכשיו דברי הרמב\"ם בחבורו נמי כרבנן וכמו שפוסק ג\"כ בפירושו אלא שחזר מפירושו דורואין להדלותן וכו'. ולענין קושיתנו בדברי הר\"ב והר\"ש י\"ל שפוסקים כש\"ס דידן פרק הספינה לענין מקח וממכר בפחות מד' אמות וכמ\"ש הר\"ב שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו כרם</b>. כתב הר\"ב דכיון שאינו יכול לחרוש בשוורים. דצריך לחרישת שוורים ארבע אמות כדפרישית בריש פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שער כותש</b>. כתב הר\"ב שהשריגים של הגפנים שהם קרוים שער [כמ\"ש בפ\"ב דפאה משנה ג] היו מתערבים וכו'. וכ\"כ הר\"ש. וכ' דהיינו דאמר ר\"י בפרק דלעיל משנה ז אם עירסן. ודבר תימה הוא ששינה לשונו. ושמא ערסן בידי אדם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכותש ממילא ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר אם אין שם ד' אמות לא יביא זרע לשם</b>. כתב הר\"ב כדין מחול הכרם דפירקין דלעיל דנותן ארבע אמות לעבודת הכרם. ותימה דא\"כ צריך שיהיה יותר מארבע אמות דצריך שיהיה הכי נמי. אין זה במשמע לשון הר\"ב ועוד דהוה ליה לכתוב סתם כדין עבודת הכרם דמרחיק ארבע אמות. אבל לשון הרמב\"ם כך הוא ור\"י אוסר עד שיהא בגת ארבע אמות ואז ירחיק מן הגפן ששה טפחים וזורע את המותר על הדרך המחוייב במחול הכרם וקרחת הכרם ע\"כ. מדמה להו למחול וקרחת דכי היכי דמצריך התם ששה עשר אמה או י\"ב וכי הוו הכי סגי מיהא להרחיק רק ארבע אמות ושיזרע המותר. והכא נמי דכוותה שצריך שיעור ארבע אמות אבל כי הוו הכי אינו חייב להרחיק רק ששה טפחים וזורע המותר. ולשון הר\"ש אבל כשיש ארבע אמות סגי בהרחקת ששה. כמו עריס דבצד גדר לר\"י בן נורי כמו שאפרש בפ\"ו ע\"כ: \n",
+                    "<b>והבית שבכרם זורעין בתוכו</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן הואיל והגפנים וכו' אין המחיצות מועילות. וכאילו אויר הכרם מקיף הזרע שבבית וגרע משומירה. וכתב הר\"ש בירושלמי דריש לה מקרא ר' שמואל בשם רבי אבין ובבתי כלאים החבאו (ישעיהו מ״ב:כ״ב) בית שמחביאין בו את הכלאים ע\"כ. ולהרמב\"ם פירש אחר בחבורו: \n",
+                    "<b>אמר יום טוב ראיתי כי טוב</b>. שבתחלה אפרש המשנה בלשון קצרה כדי שתהא מפורשת לכל במעט עיון. ואח\"כ אעתיק לשון הרמב\"ם בפירושו ואשים ציוריו בתוכו ולא כאשר באו בדפוס הכסף משנה כי שם בלבלו המדפיסים ולא עלו בידם כהוגן. ואת\"כ אבאר אותם אחת לאחת בבאור מספיק מאד וממילא רווחא שמעתתא שדברי הר\"ש מנוחתו כבוד ובמקומו מונח הם בטלים במקום הזה לא שרירין ולא קיימין. ואחרי ככלות הכל. הנני יוסיף להפליא על דברי הרמב\"ם מה שגם בעיני כל משכיל יפלא הפלא ופלא. ואזכיר גם דברי הראב\"ד ופירושו ומה שיש להשיב גם עליו. ותדע אף תשכיל מן מוצא ותכלית הדברים. מה ראיתי על ככה ומה הגיע אלי שפירשתי המשנה בטעם אחר מפירושיהם. ואתה תבחר ותקרב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנוטע</b>. או מקיים. עד שהוסיף במאתים כדלקמן וכ\"כ הרמב\"ם בחבורו פ\"ו: \n",
+                    "<b>מקדש</b>. וישרפו. לשון פן תקדש: \n",
+                    "<b>ארבעים וחמשה גפנים</b>. סתם כרם נטוע על ארבע ארבע שכל שורה של גפנים רחוקה מחברתה ד\"א ותנן בסיפא דמקדש ט\"ז אמה לכל רוח עגולות ולא מרובעות ומפרש בירוש' והוא שתהא האמצעי עגולה ירק כלומר שסביב הגפן האמצעי נטוע הירק בעגול ונמצא שכשמקדש ט\"ז אמות לכל רוח ובעגול שהעגול ההוא המקודש יהיה מחזיק ל\"ב אמה על ל\"ב אמה. ובמרחק כזה נטועים גפנים ט' שורות על ט' שורות וביניהם ח' מרחקים שכל אחד ד' אמות. אבל מפני שהקדוש בעגול ולא במרובע על כן כל ד' שורות החצונות לא יהיו בתוך הקדוש וישארו א\"כ בתוך העיגול רק ז' שורות על ז' שורות שבין כולם מ\"ט גפנים ולפי שריבוע שורות הגפנים באלו ז' שורות על ז' שורות שביניהם ו' מרחקים לד' אמות עולים כ\"ד על כ\"ד ואלכסונו עודף תרי חומשי לאמה דכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה יהיה האלכסון מזה המרובע ל\"ג אמות ושלשה חומשים נמצא שכל גפני הזויות הארבעה הם חוץ לעיגול של ל\"ב על ל\"ב וישארו מקודשים מ\"ה גפנים: \n",
+                    "<b>אימתי בזמן שהיו נטועות על ד' ד' או על ה' ה'</b>. כמו שפירשתי שסתם כרם נטוע על ארבע ארבע ויכנסו בתוך העיגול של ל\"ב על ל\"ב מ\"ה גפנים לא פחות ולא יותר. אבל כשהם נטועים על ה' ה' שנמצא מטע ז' שורות על ז' שורו' וביניהן ו' מרחקים של ה' ה' אמות מחזיק בשטח שלשים אמה על שלשים אמה. ונמצא שבתוך עיגול של ל\"ב על ל\"ב שמרכזו הגפן האמצעי לא יפלו מכל המ\"ט גפנים בתוך העיגול כי אם ל\"ז גפנים. אפ\"ה הואיל ומטע הכרמים סתמן נטועין על ד' ד' ולמראית העין לא ישפטו בין מטע על ד' ד' למטע על ה' ה' הלכך גזרו חכמים ואמרו שבין הנטוע על ד' ד' או על ה' ה' לעולם יקדשו מ\"ה גפנים שאם יראו בכרם הנטוע על ה' ה' שלא יאסרו כי אם ל\"ז גפנים יאמרו הרואים שאינו נאסר בכרם סתם כי אם ל\"ז גפנים כי ההבדל שבין על ד' ד' לבין על ה' ה' לא ניכר ונודע לכל לפיכך אמרו שאף בנטוע על ה' ה' יקדש מ\"ה. כך נראה בעיני: \n",
+                    "<b>היו נטועות על שש שש כו'</b>. דכולי האי ליכא למגזר אטו על ד' ד' שזה ההבדל ניכר ונודע לכל וליכא למטעי. לפיכך העמידו על הדין דמקדש ט\"ז אמה לכל רוח וכל גפנים הנמצאים בתוך העיגול הם מקודשים ולא יותר: \n",
+                    "<b>או על שבע שבע</b>. וכשהן נטועות על ח' ח' אינו מקדש כלל ולא מיבעיא לר' מאיר ור' שמעון דס\"פ דלעיל דסברי דמותר להביא זרע לשם אלא אפילו לתנא קמא דאוסר מכל מקום אינו מקדש: \n",
+                    "<b>הרי זה מקדש ט\"ז אמה לכל רוח</b>. כדאשכחן בקרחת הכרם ריש פ' דלעיל דכל פחות מט\"ז מתבטל לגבי כרם ולפיכך כשזורע הירק באמצע כרם מקדש סביבו כל שיעור המתבטל עם הכרם ונחשב כמוהו:  \n",
+                    "<b>מה שכתב כשיהיה הכרם נטוע על ד' ד' והפרשנו מזה הכרם מרובע וכו' יהיה מרובע ט' שורות וכו'</b>. זה מבואר מאד שבין כל הט' שורות הם ח' מרחקים. וכל מרחק ד' אמות. ונמצאו ח' פעמים ד' שהם ל\"ב. ואתה מוצא שגפן האמצעי שבשורה האמצעית הוא על הנקודה האמצעית של המרובע עצמו ושם הוא נטיעת הירק והיינו דקאמר בירושלמי רבי יוסי בר חנינא והוא שזרע כנגד האמצעית. ומעתה כשתעגל עגולה בתוך זה המרובע ותהיה המרכז זאת הנקודה שאמרנו שממנו לכל צד עד הצלע שורה החיצונה הם ט\"ז אמה. העמד רגל המחוגה על זאת הנקודה וסבבה בעיגול יקיף העגול כל שבע שורות הפנימיות מלבד ארבע גפנים שבארבע זויות השורות השבעה. ויהיו א\"כ בתוך היקף העיגול מ\"ה גפנים כי ז' שירות שבכל שורה ז' גפנים עולים מ\"ט. וכבר יצאו הארבע שבזויות חוץ להיקף העיגול כאשר תראה בצורה. וכן מבואר מה שאמר בנטוע על חמש חמש. ומה שאמר בנטוע על שש שש שיהיו מנין הגפנים שבתוך העגולה כ\"ד גפן. זה גם כן מבואר שכשאתה מוצא כרם הנטוע בשש על שש ותפריש ממנו מרובע מטע ו' שורות על ו' שורות שיש בכל שורה שש גפנים ובין כל גפן וגפן ו' אמות. והרי המרחקים שבכל שורה הם ה'. הרי השטח כולו ל' אמות [על ל' אמות] ונמצא שכשאתה מעמיד רגל המחוגה באמצע המרובע הזה ותחוג במחוגה לעשות עגולה רחבה ל\"ב אמות עד שיהיה חצי אלכסונה ט\"ז אמה מבואר הדבר שיצא אמה מזה ואמה מזה לארבע רוחות המרובע ושכל ארבע גפני הזויות עם שני גפנים שיש לכל גפן שבזוית סמוך לו אל העבר מזה ואל העבר מזה נשארו חוץ מן העגולה וכשאתה מונה שש שורות של שש שש גפנים העולים ל\"ו גפנים ותחסר מהם ג' גפנים בכל זויות שהן חוץ לעגולה לא תמצא בתוכה יותר מכ\"ד גפן. וכן אם יהיו נטועים על ז' ז' שיהיה מנין הגפנים הנמצאים בתוך העגולה כ\"א אילנות. זה ג\"כ מבואר שכשיש כאן כרם הנטוע בשבעה על שבעה ונפריש ממנו מרובע חמש שורות על חמש שורות ובכל שורה חמש גפנים ובין כל גפן וגפן ז' אמות והמרחקים שבכל שורה הם ד' עולים כ\"ח שנמצא מדת השטח כולו כ\"ח על כ\"ח. וכשנעמיד רגל המחוגה באמצע השטח והוא בגפן האמצעי מהשורה האמצעית ונחוג לעשות עגולה רחבה ל\"ב אמות עד שיהיה חצי אלכסונה ט\"ז אמה. מבואר הדבר שהוא יוצא שתים אמות לכל אחת מארבע רוחות הרבוע ושגפני הזויות אינם בתוך העגולה. והרי כל אלו חמש שורות שברבוע הם כ\"ה גפנים וכשתחסר ד' גפני הזויות נשארו רק כ\"א שהם בתוך העגולה: \n",
+                    "<b>והנה יצאתי להשכילך בינה ולהבינך במראה עד שתראה גם בעין שכלך</b>. לא בלבד במוחש כאשר עיניך הרואות מתוך הציורים וחשבונם ועשיית העגולות במחוגת החוג. אבל רצוני לחשוב חשבונות ולהוכיח במופת על כל ציור וציור כי אי אפשר שיפלו יותר אילנות בכל העגולה מן העגולות כי אם כפי מספר מפקד האמור בכל אחת ואחת: \n",
+                    "<b>ואקדים שתי הקדמות אשר כבר ידעת אותם מתוך מה שכתבתי בפירושי לפירושו של הרמב\"ם במשנת ערוגה דריש פ\"ג והן אלו</b>. האחת שמכל שטח מרובע שוה הצלעות שנוציא הימנו גדרו נדע מזה מדת אורך כל צלע מצלעיו כאשר ידענו שם משטח ג' ורביע שגדרו אחד וארבעה חומשין והוא אורך כל צלע מצלעי שטח ג' ורביע. והשנית שכל משולש נצב הזויות יהיה המרובע שנעשה על המיתר כמדת שני המרובעים אשר נעשה בשתי צלעי מקיפי הזוית כאשר הראיתיך גם שמה מקום הלמוד ההוא: \n",
+                    "<b>ונביט אל הצורה הראשונה*? והיא שנעשה מט' ט' שורות ונטוע על ד' ד' ונוציא מן המרכז שהוא נקודת א' קו ישר עד נקודת ו' אשר שם הוא הגפן שבזויות ונעשה מזה משולש אה\"ו שזויות אה\"ו ממנו נצבת שכן קו א\"ה וקו ה\"ו קוים ישרים שנפלו זה על זה ביושר ונרבע שני קוי א\"ה ה\"ו שכל קו מהם ג' מרחקים שהן י\"ב אמה</b>. נרבע י\"ב פעמים י\"ב עולים קמ\"ד. אמור ב' פעם ב. ד'. ב' פעם עשרה. ך'. אמור י' פעם ב'. ך'. י' פעם י'. ק'. צרפם ד' וך' וך' וק'. עולים קמ\"ד. נחבר מספר רבוע שני הקוים והם רפ\"ח. נוציא שורש המרובע והוא י\"ז בקירוב. שכשתרבע י\"ז עולה רפ\"ט. אמור ז' פעם ז'. מ\"ט. ז' פעם י'. ע'. אמור י' פעם ז'. ע'. י' פעם י'. ק'. צרפם מ\"ט. ע'. ע'. ק'. עולים רפ\"ט. הנה קו א\"ו שהוא מיתר זוית הנצבת הוא גדר מרובע רפ\"ט שהוא י\"ז. הרי שאין ההיקף מגיע אל הגפן הזה שבזוית אחרי שכל קוי יוצאי מרכז העגולה אל המקיף לא יהיו כי אם חצי אלכסון העגולה שהוא ט\"ז. אבל הגפנים סמוכי הזויות יהיו בתוך העגולה וזה מבואר היטב כי נוציא קו ישר מנקודת א' לנקודת ג' ששם גפן הסמוך אצל שבזויות ונעשה משולש אב\"ג שזיות אב\"ג ממנו נצבת ומרובע קו ב\"ג שהוא קו לג' מרחקים עולה קמ\"ד. וקו א\"ב שהוא קו לשני מרחקים יהיה רבועו ס\"ד. שכן ח' פעם ח' ס\"ד ומספר כל שני הרבועים קמ\"ד ס\"ד הוא ר\"ח. נוציא שרשו והוא י\"ד וחצי בקירוב. שכן י\"ד וחצי פעם י\"ד וחצי. ר\"י ורביע. אמור [*כדרך רבוע מספר שאין בו חלקים. ודרך אחר עי' משנה ב' פ\"ה דעירובין] חצי פעם חצי. רביע. חצי פעם ד'. ב'. חצי פעם י'. ה'. אמור ד' פעם חצי. ב'. ד' פעם ד'. ט\"ז. ד' פעם י'. מ'. אמור י' פעם חצי. ה'. י' פעם ד'. מ'. י' פעם י'. ק'. צרפם רביע ב' ה' ב' ט\"ז מ' ה' מ' ק'. הם ר\"י ורביע הנה קו א\"ג שהוא מיתר זוית הנצבת הוא גדר מרובע ר\"ח שהוא י\"ד וחצי. וכל קוי יוצאי מרכז העגולה אל המקיף הם ט\"ז. ויעברו אמה וחצי חוץ מהגפן הזה. עוד נוציא קו ישר מנקודת א' לנקודת ד' ששם גפן הסמוך אצל שבזוית מזה ונעשה משולש אה\"ד שזוית אה\"ד ממנו נצבת. וקו א\"ה ממשולש אה\"ד דומה לקו ב\"ג ממשולש אב\"ג. ששניהם קוים כל אחד לג' מרחקים. וקו ה\"ד ממשולש אה\"ד דומה לקו א\"ב ממשולש אב\"ג ונמצא שתושבת א\"ד ממשולש אה\"ד שוה לתושבת א\"ג ממשולש אב\"ג כיון ששני קוי מקיפי זוית אה\"ד דומים לשני קוי מקיפי זוית אב\"ג הנה תושבת א\"ד גם הוא גדר מרובע ר\"ח שהוא י\"ד וחצי. והגענו למה שבקשנו שאין עגולה ל\"ב על ל\"ב בתוך מרובע ל\"ב על ל\"ב מגיע לגפן שבזוית אבל מגיע לכל גפן הסמוכה לו. והקש אל השאר: \n",
+                    "<b>ונביט אל הצורה השלישית*? והיא שנעשה מן ט' שורות על ט' שורות ונטוע על ה' ה'</b>. ונוציא קו א\"ו ונעשה משולש אה\"ו שזוית אה\"ו ממנה נצבת ונרבע קו א\"ה שהוא קו לשלש מרחקים וכל מרחק ה' יהיו ט\"ו פעם ט\"ו עולה רכ\"ה. אמור ה' פעם ה'. כ\"ה. ה' פעם י'. נ'. אמור י' פעם ה'. נ'. י' פעם י'. ק'. צרפם כ\"ה. נ'. נ'. ק'. עולים רכ\"ה וקו ה\"ו דומה לקו א\"ה נחבר שני הרבועים ב' פעם רכ\"ה הם ת\"ן. נוציא שרש המרובע יעלה על כל פנים כ\"א שכשתרבע כ\"א פעם כ\"א עולה תמ\"א. אמור א' פעם א' א'. א' פעם ך' ך'. אמור ך' פעם א' ך'. ך' פעם ך' ת'. צרפם א' ך' ך' ת' עולים תמ\"א. הנה קו א\"ו שהוא מיתר זוית אה\"ו הנצבת הוא גדר למרובע ת\"ן והוא כ\"א ויותר. וכל קוי יוצאי מרכז ומגיעים אל המקיף אינם כי אם ך' אמות. ונוציא קו א\"ג ונעשה משולש אב\"ג וקו ב\"ג רבועו עולה רכ\"ה שהוא קו לג' מרחקים. קו א\"ב שהוא קו לב' מרחקים שכל מרחק ה' אמה. רבועו י' פעם י' ק'. נחבר שני הרבועים רכ\"ה ק'. יהיו שכ\"ה. ושורש מרובע שכ\"ה י\"ח בקירוב שכשתרבע י\"ח פעם י\"ח עולה שכ\"ד. אמור ח' פעם ח' ס\"ד. ח' פעם י'. פ'. אמור י' פעם ח'. פ'. י' פעם י'. ק'. צרפם ס\"ד פ' פ' ק' עולים שכ\"ד. הנה קו א\"ג שהוא מיתר זוית אב\"ג הנצבת הוא גדר למרובע שכ\"ה והוא י\"ח בקירוב. ואנחנו הרחבנו העגול. עד עשרים אמה. ונוציא קו א\"ד ונעשה משולש אה\"ד. וקו א\"ה ממשולש אה\"ד דומה לקו ב\"ג ממשולש אב\"ג. וקו ה\"ד ממשולש אה\"ד דומה לקו א\"ב ממשולש אב\"ג ונמצא שתושבת א\"ד ממשולש אה\"ד שוה לתושבת א\"ג ממשולש אב\"ג כיון ששני קוי א\"ה ה\"ד שוים לשני קוי א\"ב ב\"ג. הרי תושבת א\"ד גם הוא גדר מרובע שכ\"ה שהוא שמנה עשר בקירוב. והגענו למה שבקשנו שאין עגולה מ' על מ' במרובע מ' על מ' מגיע לגפן שבזויות אבל מגיע לכל גפן הסמוכה לו. והקש אל השאר: \n",
+                    "<b>ונביט אל הצורה הרביעית*? והוא שנעשה משש שש שורות ונטוע על שש שש שנעשה זוית נצבת בנקודת ב' ונוציא קו ישר מנקודת א' שהוא המרכז אל נקודת ב'</b>. עוד נוציא קו ישר מנקודת א' אל נקודת ג' שהיא גפן הסמוכה אל הגפן שבזוית ונעשה משולש אב\"ג שזוית אב\"ג ממנו נצבת וקו א\"ב שהוא קו למרחק א' וחצי שהן ט' אמות. נרבעהו ט' פעם ט' פ\"א. וקו ב\"ג הוא קו לשני מרחקים וחצי הם ט\"ו. נרבע ט\"ו פעם ט\"ו. הם רכ\"ה כאשר ידענו כבר. נחבר שני הרבועים פ\"א רכ\"ה. ויהיו ש\"ו. נוציא שרשו והוא י\"ז וחצי בקירוב דק שכשתרבע י\"ז וחצי פעם י\"ז וחצי עולה ש\"ו ורביע. אמור חצי פעם חצי. רביע. חצי פעם ז'. ג' וחצי. חצי פעם י' ה'. אמור ז' פעם חצי. ג' וחצי. ז' פעם ז'. מ\"ט. ז' פעם י' ע'. אמור י' פעם חצי ה'. י' פעם ז' ע'. י' פעם י'. ק'. צרפם רביע. ג' וחצי. ה'. ג' וחצי. מ\"ט. ע' ה' ע' ק' עולים ש\"ו ורביע. הנה קו א\"ג שהוא מיתר זוית אב\"ג הנצבת הוא גדר מרובע ש\"ו שהוא י\"ז וחצי. וכל קוי יוצאי מרכז העגולה שהיא ל\"ב על ל\"ב ומגיעים אל המקיף הם ט\"ז אמה בלבד ואם ידענו שזה הגפן אינו מקודש כמו כן ידענו שהגפן שאל העבר מזה מן גפן הזוית כמו כן אינו מתקדש. כי כערך זה כן ערך זה ויחס אחד לשניהם. וכבר כפלנו הדבור בזה למעלה. ומפני זה עצמו יהיה אך למותר לברר שהגפן שבזוית עצמה אינה מתקדשת. כי התבאר פעמים רבות שקו אלכסון מן המרכז אל הזוית עודף על קו אלכסון מן המרכז אל הגפנים שבצדי גפן הזוית מזה ומזה. אבל הגפן הסמוך לזה הגפן שבנקודת ג' והוא הגפן שבנקודת ה' היא בהכרח בתוך העגולה ומתקדשת. נעשה זוית נצבת בנקודת ו' ונוציא קו ישר מנקודת א' אל נקודת ו'. ועוד נוציא קו ישר מנקודת א' אל נקודת ה' ונעשה משולש או\"ה שזוית או\"ה ממנה נצבת. ונרבע קו א\"ו וקו ו' ה'. הנה קו א\"ו שהוא קו לחצי מרחק הוא ג' פעם ג' עולה ט'. וקו ו' ה' הוא קו לשני מרחקים וחצי שהוא ט\"ו פעם ט\"ו שהן רכ\"ה נחבר שני הרבועים ט' רכ\"ה. עולים רל\"ד. נוציא שרש מרובע רל\"ד ויהיה ט\"ו וחצי בקירוב שכשתרבע ט\"ו וחצי פעם. ט\"ו וחצי. עולה ר\"מ ורביע. אמור חצי פעם חצי. רביע. חצי פעם ה'. ב' וחצי. חצי פעם י'. ה'. אמור ה' פעם חצי. ב' וחצי. ה' פעם ה' כ\"ה. ה' פעם י'. נ'. אמור י' פעם חצי. ה'. י' פעם ה'. נ'. י' פעם י'. ק'. צרפם רביע. ב' וחצי. ה'. ב' וחצי. כ\"ה. נ' ה' נ' ק'. עולים ר\"מ ורביע. הנה קו א\"ה שהוא מיתר לזוית או\"ה הנצבת הוא גדר מרובע רל\"ד שהוא ט\"ו וחצי בקירוב. וכל קוי יוצאי מרכז העגולה אל המקיף ט\"ז אמה. נמצא שמרחב העגולה עוד חצי אמה חוצה לגפן זה. וממנו תקיש אל השאר. \n",
+                    "<b>ונביט אל הצורה החמישית*? והיא שנעשה מה' שורות על ה' שורות ונטוע על ז' ז'</b>. ונוציא קו ישר מנקודת א' שהוא המרכז אל נקודת ג' שהוא גפן שבזוית ונעשה מזה משולש או\"ג שזוית או\"ג ממנה נצבת וקו א\"ו שהוא קו לב' מרחקים שהם י\"ד אמות. נרבעהו י\"ד פעם י\"ד עולה קצ\"ו. אמור ד' פעם ד'. ט\"ז. ד' פעם י'. מ'. אמור י' פעם ד'. מ'. י' פעם י'. ק'. צרפם ט\"ז. מ'. מ'. ק'. עולים קצ\"ו. וכן רבוע קו ו\"ג שהוא ג\"כ קו לשני מרחקים נחבר שני הרבועים. קצ\"ו קצ\"ו עולים שצ\"ב. נוציא שורש המרובע ויהיה ך' בקירוב. כי ך' פעם ך. ת'. הנה קו א\"ג שהוא מיתר זוית או\"ג הנצבת הוח גדר מרובע *) קצ\"ו שהוא ך' וכל קוי יוצאי מרכז העגולה אל המקיף רק ט\"ז. אבל כל גפן שסמוך אל זה שבזוית יפול בתוך העגולה ומתקדש. וזה מבואר כי נוציא קו מנקודה א' אל נקודה ד' ונעשה משולש אב\"ד שזוית אב\"ד ממנה נצבת. וקו ב\"ד שהוא קו לשני מרחקים רבועו קצ\"ו. וקו א\"ב שהוא קו למרחק א'. נרבעהו ז' פעם ז' מ\"ט. נחבר שני הרבועים קצ\"ו מ\"ט. יהיה רמ\"ה. נוציא שורש מרובע רמ\"ה והוא ט\"ו **) וחצי בקירוב. שכבר נזכר למעלה כי ט\"ו וחצי שורש לרבוע ר\"מ ורביע. הנה קו א\"ד שהוא מיתר לזוית אב\"ד הנצבת הוא גדר מרובע רמ\"ה. והוא ט\"ו וחצי וכל קוי יוצאי המרכז אל המקיף הם ט\"ז. אבל ט\"ז הוא גדר למרובע רנ\"ו. אמור ו' פעם ו'. ל\"ו. ו' פעם י'. ס'. אמור י' פעם ו'. ס'. י' פעם י'. ק'. צרפם ל\"ו ס' ס'. ק'. עולים רנ\"ו וכמו כן נוציא קו ישר מנקודת א' לנקודת ה' נעשה משולש או\"ה וזוית או\"ה ממנה נצבת וקו א\"ו דומה לקו ב\"ד שגם הוא קו לב' מרחקים וקו ו\"ה דומה לקו א\"ב שגם הוא קו למרחק אחד ויהיו שני רבועי קוי א\"ו ו\"ה כמו שני רבועי שני קוי א\"ב ב\"ד א\"כ גם קו א\"ה שוה לקו א\"ד וכבר נכפלו הדברים פעמים. ויהיה הגפן הסמוך אצל גפן שבזוית גם אל העבר מזה בתוך העגולה ומקודש: \n",
+                    "<b>ומעתה כבר יצאנו ידי חובת באור חמש הצורות בדרך המופת</b>. כי מה שאמר בצורה השניה והוא נטוע על ה' ה' ויהיו ז' שורות על ז' שורות וביניהם ו' מרחקים כל מרחק ה' והכל שלשים מבואר הוא מתוך מה שבארנו בצורה השלישית שקו אלכסון היוצא מן המרכז ששם נטיעת הירק כשנגיעהו אל הגפן שסמוך אצל הזוית יהיה י\"ח ונמצא שהעגולה שקו אלכסונה מן המרכז אל המקיף רק ט\"ז אינה מגעת אל הגפן ולפיכך אינה מתקדשת. מצורף למה שחוש ראות הצורה תעיד שא\"א שיפלו מ\"ה גפנים בתוך העגולה של ל\"ב על ל\"ב: \n",
+                    "<b>ולמה לא עשה לו הר\"ש צורה מוחשת לראות ולהבין בה כאשר לא האמין לדברי חכמי המדות ואמר וז\"ל וכן כשיש נמי ה' אמות בין גפן לגפן אוסר כמו כן מ\"ה גפנים שהרי אורך השורה לו' אוירים ל' אמה וכשתסיר שבזוית אין אחת מהן רחוקה מן האמצעית יותר מט\"ז אמה שהרי לכל זוית וזוית ה' על ה' ותמצא שאין מגפן הזרוע עד גפן הרחוקה אלא כשיעור חצי אלכסון של שלשים על עשרים</b>. וקל הדבר לעשות ציור ולהבין ואלכסון של שלשים על עשרים אינו מעדיף על הרבוע אפילו כעודף האלכסון של ך' על ך' [ויושר י' על י'] תדע דאם תקשור חוט שבקרן זוית ותוליכנו באלכסון לסוף עשרים ואח\"כ ביושר עד למטה עשר אמות נמצא אורך החוט ל\"ח אמות שהעדיף ח' אמות משום אלכסון של ך' על ך' ואם באת למותחן באלכסון מקרן לקרן דבר הנראה לעינים שמתקצר הרבה וכו' ואין אדם יכול לעשות כלל וקצבה לאלכסון של ריבוע שאורך יותר על רחבו ומתוך משנתינו יש לדקדק דאלכסון של ל' על ך' אינו מעדיף כי אם ב' אמות דהוה ליה ט\"ז לאמצעית. ובני אדם חכמי המדות אמרו דכל מרובע ב' קוים כמרובע האלכסון שמודדין מדת רחבו ועושין מרובע כמדתו ומודדין מדת ארכו ועושין רבוע כמדתו ומודדין מדת אלכסון ועושין רבוע כמדתו יעלה אלכסונו כשיעור אותן ב' רבועים אחד שעשו למדת ארכו ואחד שעשו למדת רחבו. תדע עשה לך רבוע של ק' על ק' וכו'. ואע\"פ שהוכחתי הדבר לרבוע שארכו כרחבו אין לנו הוכחה לרבוע שארכו יותר על רחבו ועל כרחין ליתא להאי כללא דהא אלכסון של ל' על כ' אין עולה כי אם ל\"ב כדמוכח מתניתין כדפרישית ואם תעשה ריבוע של ל\"ב על ל\"ב חסר טובא שאינו עולה ב' רבועין אחד של ל' על ל' ואחד של ך' על ך' עכ\"ל. ותימה האם לא היה לו מחוגה לחוגג עגולה ל\"ב על ל\"ב ולסמן בה שורות גפנים נטועים על ה' ה' ועין בעין היה רואה שאי אפשר שיפלו מ\"ה גפנים בעגולה הזאת. ואם הוקשה לו משנתינו לא מפני כן יכחיש מה שנראה לעינים ואפי' דברי חכמי המדות לא הוה ליה להכחיש כי כל דבריהם בנוים על מופתים חזקים אשר א\"א לסותרם בשום פנים [שאין מופתיהם כמופתי הפילוסופים הטבעיים] הלא תראה בעלי התוספות פ\"ק דעירובין דף יד ע\"א כתבו על הא דאיתא התם דכל שיש בהקיפו ג' טפחים יש בו רוחב טפח. כתבו וקשיא דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המדות ע\"כ. ומאי קשיא מחכמי המדות לחכמי הש\"ס והיה להם לדחות דברי חכמי המדות מפני דברי חכמי הש\"ס כמו שעשה הר\"ש שאמר ליתא להאי כללא. אבל הם ראו שדברי חכמי המדות אמתיים שא\"א לדחותם בשום פנים והנה זהו כמו בשארמקומות שהקשו התוס' ותמהו בדברים מן הדברים והניחו בקושיא או בתימה ולא מפני כן נזוז מדברי הש\"ס אבל נתלה זה בחסרון ידיעתנו מלתרץ. וכמו כן במשנתינו הוה ליה לר\"ש להקשות אבל לא לדחות ולקבל מה שהחוש מכחישו וכל רואיו יאמרו אינו. אבל אין ספק שלא עשה לו צורה מוחשת לראות בה. שאילו היה רואה אין ספק שהיה חוזר מדבריו כי לא היה מכחיש גם החוש. כי לא אאמין שהיה החכם ז\"ל משתבש בטעות המדברים מענין חטא החוש. אבל חכמי המשנה ז\"ל כבר נשמרו מן הטעות הזה ודקדקו במשנתם לעשות שתי חלוקות ואילו היה במטע על ה' ה' כמו כן מ\"ה גפנים בתוך ט\"ז עגולות הוי ליה למסתם ולתנויי דמקדש ט\"ז אמה עגולות כשנטוע ד' על ד' עד ז' על ז' אבל במה שאמרו דין הקדוש ברישא למנין הגפנים ובסיפא במדות האמות הורו באצבע שאין עניני שניהם שוין במדה ובמנין שאילו היו אומרין ט\"ז אמה לא היו בנטוע על ה' ה' מ\"ה גפנים כמבואר במופת והוא בלמוד מ\"ג מאמר א' לאקלידוס שהזכרתי בפירושי לפירוש הרמב\"ם לערוגה. קום משכהו כי הוא זה אשר יאמרו שמיתר משולש נצב הזויות עולה רבועו כמספר שני רבועי קוי מקיפי זוית הנצבת. והוא בעצמו אלכסון מרובע ארוך ר\"ל שארכו יותר מרחבו. כי כן כל מרובע ארוך כשתעשה בו אלכסון נמצאת בו שני משולשים נצבי הזוית. והם שוי הצלעות כל אחד לדומה לו. ומפני כן הלמוד ההוא בעצמו מלמדנו על האלכסון מרובע שארכו יותר מרחבו שיהיה רבוע כמספר שני קוי אורך ורוחב כאשר אמר הר\"ש בשם חכמי המדות. והנה כאשר נרבע האורך שהוא ל'. יהיה ל' פעם ל'. ט' מאות. ונרבע הרוחב שהוא ך'. יהיה ך' פעם ך'. ת'. נחבר שני הרבועים ויהיו אלף ש' ונוציא שורש מרובע אלף ש'. ויהיו ל\"ו בקירוב. שכשתרבע ל\"ו פעמים ל\"ו יעלה אלף רצ\"ו. אמור ו' פעם ו'. ל\"ו. ו' פעם ל'. ק\"פ. ל' פעם ו'. ק\"פ. ל' פעם ל'. תת\"ק. צרפם ל\"ו ק\"פ ק\"פ תת\"ק. עולים אלף רצ\"ו. והוא הדבר אשר אמרנו בצורה השלישית שקו היוצא מן המרכז כשנגיעהו אל הגפן שסמוך אל הזוית והוא הגפן בעצמו שבזוית מרובע ארוך ל' על ך' ואמרנו שהוא אמנם קו ארוך י\"ח והנה הוא בעצמו חצי אלכסון מרובע ארוך הזה שכן הוא יוצא מן המרכז. אבל העגולה שבתוך המרובע היא ל\"ב על ל\"ב וכל קוי אלכסוניה והם העוברים על המרכז אין מחציתם כי אם ט\"ז. ולפיכך א\"א שתהיה עגולה מגעת עד אותו הגפן שהוא י\"ח מן המרכז. ולפי שזה אמת שקו אלכסון מרובע ארוך ל' על ך' הוא ל\"ו מפני כן מתקצר החוט שזכר הר\"ש בדבריו ואינו מגיע לל\"ח אמות כי איננו רק ל\"ו. אבל עד ל\"ו הוא מעדיף. ולא כאשר סובר הר\"ש כי איננו רק ל\"ב מטעם משנתינו. דליתא כלל וכלל. ואדרבה משנתינו מוכחת בידים מוכיחות שנשמור עצמנו מהשבוש והטעות הזה ולפיכך לא כללה לכל הנטועים בבא אחת ולמיתני אכולהו דמקדשים ט\"ז אמה וכמו שכתבנו: \n",
+                    "<b>אשובה אראה אעבור בדברי הרמב\"ם האם יתכנו גם דבריו אם לא</b>. ואולם עין בעין נראה מה שלא יעלם מעין כל משכיל מן הקושי והדוחק הגדול שנצטרך לסבול ע\"פ פירושו. שבכל הנטיעות בעל ד' ד' ועל ה' ה' ועל ז' ז' הירק הוא נטוע בסמוך וסביב לגפן אחד מן הגפנים ובעל ו' ו' נצטרך לומר שהירק הנטוע הוא באמצע הרוחק שבין שתי הגפנים ומה נשתנה נטיעת ירק זו מכל הנטיעות. ועוד שאין נראה כן מן הירושלמי דאיתא עלה דמתניתין רבי יוסי בר חנינא אמר והוא שזרע כנגד האמצעית. משמע שהתנה תנאי זה שתהא הזריעה כנגד גפן האמצעית. אבל מה שהכריחו להרמב\"ם לפרש כן הוא לפי שאם נאמר בנטוע על ו' ו' שנטיעת ירק הוא ג\"כ סביב לגפן אחד מן הגפנים ונפריש מן הכרם מרובע שיהיה ז' שורות על ז' שורות ותהיה הצורה כולה ל\"ו על ל\"ו שכן ששה מרחקים שבין ז' שורות וכל מרחק ו' עולים ל\"ו. ונעמיד רגל המחוגה על הגפן האמצעי שבשורה האמצעית ששם הוא נטיעת הירק ונחוג עגולה ל\"ב על ל\"ב. ונמצא קו העגולה אינה מגעת לכל שורה החצונה אבל נכנסת במרחק שיש בין הב' שורות ויהיה מרחק קו העגולה מכל שורה מהשורות היוצאות מן העגול שתי אמות ולפי היסוד מוסד שהניח כיון שאין בינה לשורה שחוצה לה שיעור עבודת הכרם שהוא ד' אמות נצטרך לראות כאילו העגולה מלאה ירק ושנרחיבה עוד ד' אמות כמו שאמר בנטועות על ה' ה' ויקדש כמו כן ארבעים אמה כמו במטע על ה' ה' אבל לא יפול בעגולות ארבעים על ארבעים כי אם ל\"ז גפנים כמו שתראה בצורה זו *? והיא נטועה ז' שורות על ז' שורות ובין כל גפן וגפן ו' אמות והעגולה הפנימית היא ל\"ב על ל\"ב והעגולה החיצונה הרחבה היא מ' על מ' ותראה כי כל גפן הזוית עם שנים הסמוכים לו אל העבר מזה ואל העבר מזה לא יפלו בעגולה ויחסרו א\"כ י\"ב גפנים מכל הז' על ז' שהם בכללן מ\"ט וישארו א\"כ ל\"ז. אבל שכן הוא נוציא קו א\"ג והוא היוצא מהמרכז אל גפן הסמוך לגפן שבזוית הנה נעשה משולש אב\"ג וזוית אב\"ג ממנו נצבת ואולם קו א\"ב ממנו הוא קו לשני מרחקים שהם י\"ב אמה. נרבעהו עולה קמ\"ד כמו שכבר אמרנו בהביטנו אל הצורה הראשונה. וקו ב\"ג שהוא קו לג' מרחקים שהם י\"ח. נרבעהו עולה שכ\"ד כמו שכבר אמרנו בהביטנו אל הצורה השלישית. ונחבר שני הרבועים קמ\"ד שכ\"ד ויהיו תס\"ח. ונוציא שורש מרובע תס\"ח ונמצאהו כ\"א וחצי בקירוב. שכשתרבע כ\"א וחצי יעלה תס\"ב ורביע. אמור חצי פעם חצי. רביע. חצי פעם א'. חצי. חצי פעם ך'. י'. אמור א' פעם חצי. חצי. א' פעם א'. א'. א' פעם ך'. ך'. אמור ך' פעם חצי. י'. ך' פעם א'. ך'. ך' פעם ך'. ת'. צרפם רביע חצי י' חצי א' ך' י' כ' ת'. יעלה תס\"ב ורביע. הנה קו א\"ג שהוא מיתר לזוית אב\"ג הנצבת הוא גדר למרובע תס\"ח והוא כ\"א ומחצה וכל קוי יוצאי מרכז העגולה ומגיעים אל המקיף הם ך' אמה בלבד. אבל הגפן הסמוך לזה הגפן שבנקודה ג' כבר נפל בתוך העגולה כי תוציא קו א\"ה ונעשה משולש אד\"ה שזוית אד\"ה ממנה נצבת וקו ד\"ה הוא קו לג' מרחקים שהם י\"ח. נרבעהו ויהיה שכ\"ד כאמור. וקו א\"ד הוא קו למרחק אחד שהוא ו' אמה. ונרבעהו ו' פעם ו'. ל\"ו. נחבר שני הרבועים שכ\"ד ל\"ו יהיו ש\"ם. נוציא שורש המרובע ונמצאהו י\"ט בקירוב דק. שכשתרבע י\"ט תמצא שס\"א. אמור ט' פעם ט'. פ\"א. ט' פעם י'. צ'. אמור י' פעם ט'. צ'. י' פעם י'. ק'. צרפם פ\"א צ' צ' ק'. עולים שס\"א. הנה קו א\"ה שהוא מיתר לזוית אד\"ה הנצבת הוא גדר מרובע ש\"ס והוא י\"ט. וכל קוי יוצאי מרכז עגולות מ' ומגיעים אל המקיף הם ך' הנה שזה הגפן שמרחקו מן המרכז רק י\"ט כבר נפל לו בתוך העגולה ומתקדש. ומאלו תקיש אל השאר כי כבר נכפלו הדברים פעמים רבות. ואחרי שכן הוא שאם נעמיד נטיעת הירק בנטוע על ו' ו' שיהיה ג\"כ סביב גפן אחד מהגפנים נמצא שיתקדש ג\"כ ארבעים אמה עגולות אבל לא יהיו בתוך העגולה כי אם ל\"ז גפן ובהכי לא איירינן במשנתנו. אלא או ט\"ז אמה. ואם יותר שיהיו הגפנים מ\"ה. אבל שיהיה הקידוש יותר מט\"ז ולא יגיעו הגפנים למספר מ\"ה לא איירי תנא דידן. ולפיכך הוצרך הרמב\"ם להעמיד בנטוע ו' על ו'. בכגון שהירק הוא נטוע באמצע מרחק שבין ב' גפנים וכמו שראית בצורה הרביעית. והוא מן התימה להעמיד המשנה בשני ענינים דלא ראי זה כראי זה. ועוד למאי נפקא מינה תני הכי וכי אפשר לומר שליפות הלשון לשנות שתי עניני נטיעות ברישא וכן שתי עניני נטיעות בסיפא מפני כן עיקם הענינים ותני כל הנטיעות בכגון שהירק סביבות גפן ובעל ו' ו' שהירק באמצע מרחק שבין גפן לגפן אתמהה לא זו הדרך מדרכי המשנה כלל שאין דרך המשנה דרך שירי והלצה דגמרא גמור זמורתא תהא. ולפי שזה בעצמו לא ישר בעיניו לפיכך בחבורו פ\"ו מהלרית כלאים בחר לשון אחרת וכתב הזורע ירק וכו' הרי זה מקדש מן הגפנים שסביבותיו ט\"ז אמה לכל רוח וכו' במה דברים אמורים כשיהיה בין שפתי העגול הזה ובין שורות הגפנים שחוצה לו יותר על ארבע אמות אבל אם ביניהם ארבע אמות מצומצמות או פחות רואין את העגול כאילו הגיע לשורה הסמוכה לו וכאילו רוחב העגול ארבעים אמה ורואין כל גפן שתפול בתוך עגול זה של ארבעים אמה הרי היא מתקדשת עכ\"ל. ובכלל דברים הללו בין שיהיה הנטוע על ה' ה' או על ו' ו' אם שפתי העגול מגיע בד' אמות מצומצמות וכ\"ש פחות מזה לשורה הסמוכה לו שמרחיבין העגול עד שיהא מ' אמה ותהיה זריעת הירק על איזה דרך שיהיה לעולם מקדש או ט\"ז אמה או כ' אמה. אבל נשאלהו שאם זו היא דעת המשנה האם יבצר מן התנא לשנות בלשון ההוא שהוא שונה בחבורו. ולא הוה ליה לחלק לשתי בבות. ובבבא אחת מהן והיא הסיפא יהיו הנטועות על שני דרכים דלא ראי זה כראי זה. וכבר נתמרמר בזה הראב\"ד בהשגותיו על ששינה הלשון והמליצה וסבב פני השמועה לפנים אחרים. וגם בזה שחוץ לעגול ל\"ב אסור אמר הראב\"ד אין לו שורש בש\"ס ולא בתוספתא ולא השכל מורה ולמה יאסר כלל חוץ לעגול ל\"ב עכ\"ד. ועוד אני אומר לדבריו דכיון דעיקר דין קידוש ירק בכרם הוא שמקדש ט\"ז אמות ואילו מה שמקדש בנטוע על ה' ה' עד מ' אמה אינו אלא תוספת. וכן נמי מספר מנין מ\"ה גפנים שבה' ה' אינם מטעם הקידוש אלא שכן יקרה מקרה הכרם שבט\"ז אמה או ך' אמה יפלו מ\"ה גפנים. קשיא למאי נפקא מינה מחבר התנא ד' ד' וה' ה' להדדי. והרי אלו מ\"ה גפנים שבד' ד' אינם עיקר וטעם לענין הקידוש. וה\"ל למיתני ד' ד' גבי ו' ו' וז' ז' דגבייהו תני עיקר דין הקידוש שהוא בט\"ז. ולמיתני דין ה' ה' בפני עצמו והכי הוה ליה למימר הנוטע ירק בכרם או מקיים בזמן שהן נטועות על ד' ד' או על ו' ו' או על ז' ז' מקדש ט\"ז אמה לכל רוח עגולות ולא מרובעות ובזמן שהן נטועות על ה' ה' מקדש מ\"ה גפנים ואע\"ג דבד' ד' איכא נמי מ\"ה גפנים המתקדשים אפילו הכי כיון דלא נפקא מינה מידי במה ששנאו גבי ה' ה' טפי טובא איכא למיתני לד' ד' גבי עיקר דין קידוש. ותו איכא למידק בענין זה שהמציא מעצמו לומר שכשמגיע בד' מצומצמות ובפחות שנרחיב העגולה כדי לקדש יותר. הנה יש בו מן הדחוקים מה שלא יהיו מעטים. וזה שנצטרך לומר שזה דוקא כשנכנסה העגולה בתוך מרחק אבל בנטוע על ד' ד' שהעגולה נוגעת בכל שורה תשיעית וגם אין בינה לשורה עשירית כי אם ד' אמות מצומצמות לא נאמר להרחיב העגולה עוד ד' אמות ושיקדש כל מה שיפול בעגולה מ' על מ'. וזה לפי שלא נכנסה במרחק כלל לפיכך אינה מקדשת יותר מט\"ז לכל רוח. ואע\"פ שגם בכאן אין בין העגולה לשורה העשירית כי אם ארבע אמות מצומצמות ומה טעם יש בכניסת העגולה לתוך המרחק שיקדש עוד ד' אמות לכל רוח ולא כן כשלא נכנסת בתוך מרחק. והרי הכניסה ההיא אינה בעצם ולראיית הרואה אלא לפי שפיטת השכל. ואין כאן מראית עין שנאמר שמפני כן אסרו כדרך כל איסור כלאים. ולא עוד אלא שבנטוע על ד' ד' שהעגולה נוגעת ממש בכל גפן שבאמצע כל שורה תשיעית ואינה מקדשת אותה כלל. וזה מפני שאנו אומרים שכן כל מדת חכמים אדם טובל במ' סאה הוא טהור במ' סאה חסר קורטוב אינו טהור. וכשנכנס לתוך מרחק ואינו נוגע כלל ועדיין הוא רחוק ארבע אמות מצומצמות וכל הכניסה אינה למראית העין אלא לשפיטת השכל בלבד אנו מרחיבין העגולה עוד ארבע אמות ומתקדשים יותר. וכן בגפני הזוית או שאצלם בסמוך להם אשר במקצת הצורות אינן מקדשים בתוך עגולת ל\"ב על ל\"ב ואע\"פ שאין בין העגולה לבינם ארבע אמות. הרי אלו דוחקים ולא מעטים. ולפיכך מ\"ש בכ\"מ בשם החכם הר\"ר ישראל בתשובתו להרא\"ש על דברי הרמב\"ם בפירוש המשנה וז\"ל הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני עכ\"ל לא נאבה לו ולא נשמע אליו בזה כלל וכלל: \n",
+                    "<b>ונדעה נרדפה לדעת דעת הראב\"ד מה היא בפירוש המשנה</b>. ומצאנוהו שאחרי שהתלונן על הרמב\"ם בשנותו את טעמו ולשונו מלשון המשנה. ושאין שורש במה שהניח לאסור חוץ לעגול ל\"ב על ל\"ב. כתב וז\"ל אלא שקשה לו איך ישארו מ\"ה גפנים בתוך העגול [ר\"ל בנטוע על ה' ה'] והלא מרובע יותר על העגול רביע [כדאי' פ\"ק דסוכה דף ח] ועל כן הוצרך המאסף הזה להוסיף על שפת העגול ולחוץ ד' אמות מצומצמות לאסור וכל זה מדעתו שלא מהגמרא כלל וכלל. ואולי תירוץ הקושיא זהו שאמרו בגמ' רבי אבין בשם שמואל והוא שתהא האמצעית עגולה ירק כלומר הרבה ירק סביבותיה ואפשר שיהא העגול רוחב שתי אמות מרווחת מכל צדדיה שיגיעו ט\"ז אמה לסוף שתי השורות שבצד האמצעית ולא יגיעו לקרנות אבל חוץ לט\"ז אמות לא תאסר כלום עכ\"ל. ואומר שגם לפי דבריו ופירושו יש להקשות הקושיא בעצמה אותה שהקשיתי לדברי הרמב\"ם שהמשנה מתפרשת בשני ענינים דלא ראי זה כראי זה שבכל הנטיעות הנה הירק סביב גפן הוא זרוע מלבד בנטוע על ו' ו' ומה נשתנה וכמו שהקשיתי לשאול. הנה קושיא זו בעצמה ובעינה קשיא לפירוש הראב\"ד שכן גם לפי פירושו אתה מוצא שנצטרך להעמיד המשנה בשני ענינים דלא ראי זה כראי זה שבכל הנטיעות אין הירק סביב הגפן כי אם מעט נטיעות גרעין סביב ולא יותר. ובנטועות על ה' ה' נתרבה נטיעת הירק עד ב' אמות לכל רוח. ומה נשתנה נטיעה דעל ה' ה' משאר הנטיעות. אלא שאותה הקושיא שקשה על הרמב\"ם היא בנטועות על ו' ו'. ולהראב\"ד היא בנטועות על ה' ה' ולא עוד אלא שלדברי הראב\"ד נתת דבריך לשיעורין שאם נתרבה הירק יותר מב' אמות לכל רוח שיתקדשו בהכרח יותר גפנים ממ\"ה. וכן אם נתמעט מכך שלא יתקדש מ\"ה גפנים. וכל זה ממה שאין הדעת סובלת ולא השכל מורה שדברי המשנה יהיו מפורשים בזה האופן כלל. ועוד דקושית הרמב\"ם בפירושו לא מתרצה והיא מפני מה הצריכה המשנה לקצוב בדמיון אחד מ\"ה גפנים ולקצוב בדמיון השני במדת העגולה והוא מה שאמר ט\"ז וכו'. ומה שתלה עצמו באילן גדול והוא הירושלמי שאמר והוא שתהא האמצעית עגולה ירק. אינו נראה כלל שזה יהיה כוונת הירושלמי שא\"כ לא קאי אלא אנטועות על ה' ה' אבל ניחא טפי למימר דקאי אכולה מתניתין ואתא למימר טעמא למה הקידוש מתקדש עגולות ולא מרובעות וזהו בכל הבבות וקאמר והוא שתהא האמצעית עגולה ירק. כלומר שהירק יהא בעגול ולא ברבוע. והכסף משנה כתב על פי דרכו של הרמב\"ם שבא לומר שרואין העגולה כאילו היא מלאה ירק ע\"כ אבל גם זה אינו במשמע הלשון דוהוא שתהא משמע שבא להטיל תנאי בענין: \n",
+                    "<b>ואנחנו לא נדע מה נעשה</b>. ואל מי מקדושים נפנה בפירוש משנתינו אחרי שדברי כל המפרשים זכר כולם לחיי העולם הבא אין באחד מהם מה שמספיק שתנוח דעת כל משכיל עליו. כי דברי הר\"ש דחויין מעיקרן. ודברי הרמב\"ם גם המה לא יתכנו בפירוש המשנה כאשר הוכחנו. וכאשר נראה מדברי חבורו שהוצרך לשנות הלשון והמליצה מפני הקושי אשר הרגיש בעצמו מה שיפול במשנתנו לפי דרכו. וגם דברי הראב\"ד אינם מתיישבים כלל ואינם עולים בפי' המשנה ובעל כסף משנה לא הטריח עצמו בענין משנתנו לא מינה ולא מקצתה: \n",
+                    "<b>אולם לפי מה שכתבתי אני בפירוש הקצר שהקדמתי בו לפרש המשנה</b>. ונתתי טוב טעם לקידוש מ\"ה גפנים בנטוע על ה' ה' שהוא מגזירת החכמים גזירה משום סתם כרם שהן נטועות מן הסתם בעל ד' ד' והרואין כרם שהוא נטוע על ה' ה' ויהיה ירק נטוע באמצעו ולא יקדש מ\"ה גפנים רק ל\"ז ולא ירגישו במה שהוא אינו נטוע כסתם כרם כי לא יבדל במעט הבדל כזה שבין ד' ד' לה' ה'. אבל יהיו סוברים שהוא סתם כרם ולא יקדישו בכל סתם כרם כי אם במספר גפנים הללו שהיו ל\"ז. ולפיכך אמרו בנטוע על ה' ה' שיהא דינו כסתם כרם שהוא נטוע על ד' ד'. אבל בנטוע על ו' ו' שיש כאן הבדל רב שהרי מרחק כל שורה משורה הוא יותר במחצית הרחקת כל שורה משורה בסתם הכרמים ובזה אין לטעות דכולי עלמא ידעי שאין זה כסתם כרם ושמפני הרחקת שורותיו אינו מקדש כל כך וליכא למגזר. וכל הדוחקים שיהיו בין לפירוש הרמב\"ם בין לפירוש הראב\"ד ליתנהו והיו כלא היו לפי פירוש זה וגם טעם מספיק למה חלקם המשנה בשני דמיונין וקצב בדמיון הראשון מ\"ה גפנים ובדמיון השני מדת המקודש ט\"ז אמה. וכן ניחא ששונה ד' ד' עם ה' ה' לומר לנו שזהו טעם דמחמירים בה' ה' ומקדשים עד מ\"ה גפנים משום גזירה דנטוע על ד' ד' הוא: \n",
+                    "<b>וניחא נמי הירושלמי דאמר והוא שזרע כנגד האמצעית</b>. שכן לפי דרכי כל הזרועים בכל הנטועות בין דרישא בין דסיפא צריכין שיהיה סביב הגפן האמצעי שבשורה האמצעית וגם הא דאמר בירושלמי והוא שתהא האמצעי עגולה ירק אתיא כפשטא שבא להתנות דהא דתנן מקדש ט\"ז עגולות שהוא בתנאי שתהא הגפן האמצעי ששם הירק זרוע שתהא אותו הירק עגולה. ומתיישב נמי לפי דרכי מה שאמרו עוד בירושלמי וז\"ל אימתי בזמן שהן נטועות על ד' ד' או על ה' ה' הדא מסייע לרבי זעירא דרבי זעירא אמר שמנה חוץ ממקום כרתין. וכתב הר\"ש פירוש מקום כרתין הוא מקום הגזע של גפן קרחת הכרם ט\"ז אמה ונותנין ד' אמות לכרם זה וד' אמות לכרם זה וזורע שמנה אמות ואם היה זורע ד' אמות של עבודה היה מקדש שתי שורות וכן אם היה זורע לצד אחר ועכשיו שזורע בין הגפנים מקדש לכל רוח ט\"ז אמה כשיעור כרם שמצטרף ט\"ז אמה ומדמקדש מ\"ה גפנים בנטועות על חמש דייקינן סייעתא לרבי זעירא דאין מקום הגפנים בכלל דשמא אלכסון של ל' על ך' עולה לל\"ב [וזה לפי דרכו] חוץ ממקום גפנים אלמא מקדש ט\"ז אמה הוא חוץ ממקום גפנים עכ\"ל. וכמה חולשת זה הפי' לומר דאלכסון של ל' על ך' הוא חוץ ממקום כרתין שזה מבואר שהאלכסונים אינם מוסיפים ולא גורעים ברוחק או בקירוב מקום הכרתין אבל צריך שנניח תחלה מקום הכרתין ואחר כך נדע האלכסון ומבואר שמקום הכרתין בהנחתנו הוא שומר היחס בכל הצורות שאם לא כן נתת דבריך לשיעורין ואי אתה יודע איזה מקום הכרתין באחת אחת מן הבבות. ועוד שנשאל ונאמר ואלכסון אחרים היאך הם. א\"ת ג\"כ חוץ ממקום כרתין א\"כ למה דייק דוקא מזו הבבא. ואם תאמר שהאלכסונים האחרים הם עם מקום כרתין. נשאל ונאמר ולמה בנטוע על ה' ה' מקדש יותר מן האלכסון ולא כן בשאר הנטועות. ועוד דרבי זעירא לא קאי כלל אהא דקרחת הכרם. אלא קאי אמתניתין ח וט דפרק דלעיל בנוטע כרמו על שמנה שמנה ואהתם אתמר בירושלמי. והכי מייתי ראיה מדבנטוע על ה' ה' מחמירין לגזור משום הנטוע על ד' ד'. וטעמא דבעינן היכר טובא שיהא נראה לעינים כמו נטוע על ו' ו' דלא גזרינן תו. והכא נמי הני ח' יהיו מרווחין ולא יהיו מקום הגפנים בכלל השמנה. והיינו דאתמר עלה דרבי זעירא ודכוותה ד' חוץ ממקום כרתין. לומר דד' דעבודת כרם צריך נמי שיהא מרווח ד' אמות וחוץ ממקום כרתין: \n",
+                    "<b>ועל ז' ז'</b>. אבל על ח' ח' אינו מקדש והכי איתא בירושלמי אהך בבא הדא מסייע לר' לעזר דר' לעזר אמר מד' אמות ועד ח' אסור ומקדש. משמנה ועד ט\"ז אסור ואינו מקדש. ואע\"ג דהשתא סתמא כת\"ק דר\"מ ור\"ש דסוף פרק דלעיל והוי מחלוקת ואח\"כ סתם לא תקשה אפסק הרמב\"ם והר\"ב שפסקו התם כר\"מ ור\"ש. דליתא לכללא במקום דאיפסקא הלכתא בהדיא והתם בירושלמי רב חייא בר אשי בשם רב הלכה כר\"מ ור\"ש. ועוד אפשר דרב פליג אהך סתמא דגמ' דמוקי מתניתין כת\"ק. אלא אתיא כר\"מ ור' שמעון ולהכי לא תנן על ח' ח' משום דמותר להביא זרע לשם. והא לא קשיא אמתניתין דלא תנן מה דינו בנטועות בפחות מעל ד' ד'. לפי שאין כרם נטוע בפחות מכן שצריך ד' לחרישה בין השורות. ואף לרבנן דר' שמעון דלעיל דסברי דנטעי אינשי בפחות מד' ד'. היינו דמקרי לפעמים ולעתים רחוקות. אבל ודאי דלא שכיח כלל. ותדע דאי מלתא דשכיחא היאך פליג ר' שמעון במציאות ושכיח. ועוד שאין צריך לשנות כלל לפי שכל שש עשרה אמות מקודשות ואפילו יפלו בעגולה כמה גפנים שלא אמרו מ\"ה גפנים להקל אלא להחמיר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כשאחזור אלקטנו וכו' אסור</b>. כתב הר\"ב משום דנתעצל ונתייאש ודכוותה גבי מחיצת הכרם וכו'. בריש מסכת בבא בתרא. וכתבו שם התוספות והטעם יש לפרש משום דכתיב (דברים כ״ב:ט׳) לא תזרע כרמך כלאים דומיא דזריעה דניחא ליה ע\"כ. ועיין בפירש משנה דלקמן: \n",
+                    "<b>[*אם הוסיף במאתים</b>. פירוש אחד ממאתים כדמפרש הר\"ב בסוף משנתנו והטעם נ\"ל שכן זה שיעורו לענין בטול כדתנן במשנה א פרק ב דערלה ועיין שם בפירוש הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*לאחריו מותר</b>. פירש הר\"ב דשלא בכונה היה וכו'. וכתב הרמב\"ם בפרק ה' מהלכות כלאים וחייב לעקור כשיראה ואם קיימן הרי זה קדש ע\"כ]: \n",
+                    "<b>ינפץ</b>. כתב הר\"ב והקשין מותרים וכן כתב הרמב\"ם בפירושו ואתיא כר' אושעיא בירושלמי. אבל בחיבורו פ\"ה פסק כר' יוחנן דהכל אסור בהנאה. ודתנן ינפץ תירץ בירוש' משום דיותר ראוי לקבורה בעודו אביב ולח משהוא ראוי לשרפה ותנן בפרק קמא דתמורה כלאי הכרם שדרכו לישרף ישרף שדרכו ליקבר יקבר: \n",
+                    "<b>ואם הביאה דגן</b>. לשון הר\"ש דהיינו שהביאה שליש. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ועיין פ\"ז משנה ז ובסופו: \n",
+                    "<b>תדלק</b>. לשון הרמב\"ם הוא שאמר הכתוב (דברים כג) פן תקדש המלאה. ותרגומו דלמא תתוקד ע\"כ. [*וכתב הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות כלאים ואם ראה אותן וקיימן הרי אלו ישרפו עם הגפנים הסמוכים להם ע\"כ]. ועיין מ\"ש רפ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי אליעזר וכו'</b>. ולגירסת התוס' שכתבתי בפ\"ט דב\"ב משנה ז גרסי' ר' אלעזר בלא יו\"ד וע\"ש בד\"ה ר\"א אומר וכו' ובד\"ה תקברם וכו' ובד\"ה וחכ\"א וכו']: וכל מיני זרעים. פירש\"י במנחות דט\"ו. דכתיב כרמך כלאים זרעים הדומים לכרם ובקנבוס ולוף תולין אשכולות כעין ענבים. להכי הוו כלאים. והרמב\"ם בפ\"ה נתן טעם שנגמרים עם תבואת הכרם. ופי' הכ\"מ שכמו שהכרם אינו ניתר עד ג' שנים [מטעם ערלה] וקנבוס ולוף עושין לג' שנים כדתנן לעיל בפ\"ב מ\"ה ע\"כ. [*וע\"ש שכתבתי מהו קנבוס] ובמנחות קנבוס ולוף *) אמרה תורה דתנן היתה שדהו זרוע קנבוס ולוף וכו' דלעיל [פ\"ב מ\"ה] והיינו כהרמב\"ם דמייתי ראיה שעושים לג' שנים דאילו לענין כלאי כרם לא מתנייה כלל אלא לענין כלאי זרעים. וזהו מן התימה על פרש\"י דהתם. ומ\"ש הר\"ב דמדרבנן הוו כלאים להרמב\"ם בפ\"ה כפירוש הכ\"מ הני דהכא וכדומה להם שאינם נאכלים אפי' מדרבנן לא. שלא אסרו חכמים אלא הגרעינים הנאכלי' ולדידיה ניחא דנקט התנא להני לומר דדוקא אלו מותרים אפי' מדרבנן: \n",
+                    "<b>[*והקינרס</b>. עי' במ\"ב פ\"ג דעוקצין]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ורחב ארבעה</b>. עיין מ\"ש בפרק ב משנה ח: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים מן הגדר לשדה</b>. פי' הר\"ב אם היו הגפנים למזרחה וכו' ובא לזרוע למערבה וכו'. וכן פי' הר\"ש וגם הרמב\"ם בחיבורו פ\"ח. והקשה הראב\"ד דאמאי צריך הרחקה מאחורי הכותל שהרי הכותל בין הגפנים והזרע. ותירץ בכ\"מ די\"ל דשאני הכא שהגפנים ערוסים על הכותל חזר הגדר להיות כאילו הוא עיקר הגפנים. והקשה על הראב\"ד שפירש כמו שמפרש הרמב\"ם בפירושו דמן הגדר לשדה דהיינו למעט ההרחקה כפי ריחוק הגפנים מן הגדר דעיקר המדידה של ארבע אמות יהיו מן הגדר. הקשה אם כן אם היה בין עיקר גפנים ולגדר שלש אמות מרחיק מעיקר הגפנים רק אמה אחת בלבד ונמצא רחוק מן הגדר ארבע אמות והיאך אפשר שנחמיר להרחיק מהענפי' שהם על הגדר יותר ממה שאנו צריכים להרחיק מעיקר הגפנים. הלכך פירוש הרמב\"ם בחבורו עיקר. [*ועיין בפירוש הר\"ב במשנה ד פרק ב דעדיות. ומ\"ש שם בס\"ד]. ומה שהקשה הר\"ש דאמאי לא תני לה בעדיות גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל תירץ הכ\"מ די\"ל דשאני הכא דפליג ריב\"ן ואמר טועים כל האומרים כן: \n",
+                    "<b>וזורע את המותר</b>. כתב הר\"ב ור' יוחנן בן נורי ורבי יוסי אמרו דבר אחד. ולעיל מ\"ד כתב דאין הלכה כרבי יוסי וכ\"כ במ\"ז לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עריס שהוא יוצא מן המדרגה</b>. וזהו לשון הרמב\"ם בחבורו פ\"ח. גפנים שהיו [נטועים] במדרגה גבוהה והעריס שלהן יוצא ומסכך על השדה: \n",
+                    "<b>[*רבי אליעזר אומר אף הנוטע</b>. וכתב הר\"ב שאין הלכה כמותו. וכ כ הרמב\"ם בפירושו. ונ\"ל דטעמו מדתנן רבי אליעזר אומר משמע שבא לחלוק וא\"כ ר' אליעזר בן יעקב לא ס\"ל הכי ומשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי אבל בחיבורו פרק ח' פסק כמותו ופירש הכ\"מ לפי שאין חולק עליו ע\"כ. ולענין לישנא דר' אליעזר אומר עיין פ\"ג דבכורים משנה ו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפיפירות</b>. ל' הר\"ב עצים או קנים וכו'. והיינו עריס אלא שהעצים והקנים עצמן הם נקראים אפיפרות. כך כ' הרמב\"ם בחבורו פ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם הלך החדש יחזירנו</b>. כתב הר\"ב ויזרע המותר וכן לשון הר\"ש. והלך החדש דהכא לא הוי כמו הלך החדש דמתניתין דלעיל דהתם פירש הר\"ב שהלך על מה שנזרע כבר. והר\"ש לא פירש לעיל כלום. וי\"ל דלעיל אסור משהלך החדש ואפילו שיחזירנו אינו מועיל שכבר נתבטל האילן סרק ונעשה אפיפרות בכל מקום שהלך בו החדש אבל באילן מאכל כשמחזירו מוכיח שלא נתבטל. והרמב\"ם מפרש הך דהכא נמי שהלך על הזרע שכבר נזרע יחזירנו והזרעים מותרים ובאילן סרק כתב בחיבורו פ\"ו אסור לקיימו או להחזיר השריגים אלא כיצד עושה עוקר הזרע. ומעתה דברי הר\"ב דהכא דברי הר\"ש. ודלעיל דברי הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וסדן של שקמה</b>. כלומר וזה הקורה משל סדן של שקמה היה. [*ובס\"א בתוך סדן]. ופירוש שקמה עיין מה שכתבתי במ\"ח פ\"ק בס\"ד: \n",
+                    "<b>והשאר מותר</b>. כתב הר\"ב שאני רואה כל קורה וקורה כאילן בפני עצמו. כן הוא בתוספתא והביאה הר\"ש. ואני תמיהה שהרי אילן מאכל הוא ומאי צריך להאי טעמא והכי יהיב טעמא הרמב\"ם בפירושו. ואולי שכיון שהוא מין תאנה מדברית כמ\"ש הר\"ב הכא וריש מכילתין לא חשיב כאילן מאכל ותדע דאי הוה כאילן מאכל למה אסר לו כל הקורה והגפן לא היה מודלה אלא על מקצת הקורה אלא דאילן מאכל פירות מדברית יש לו דין אילן סרק לקורה ההיא שבו מודלה הגפן. ולהרמב\"ם שמחשבו כאילן מאכל ה\"ה בכל אילן מאכל שאותו ענף שבו הגפן כולו אסור ולא הותר בו אלא שאר הענפים. וכן לשונו בחבורו הדלה על מקצת אילן מאכל הרי זה מותר לזרוע תחת בדי האילן שלא נמשכו עליהן שריגי הגפן. משמע ודאי דאותו בד מיהו כולו אסור. ובלי ספק שיצא לו ממשנתינו זאת. וראיה לדברי שלא העתיק זה המעשה אלא שסתמו בכלל דבריו אלו: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ועוד </b>.פירש הר\"ב טפח. לשון הרמב\"ם ושיעור טפח הנזכר בכל המשנה בכל הש\"ס ובו יהיה השיעור תמיד. הוא ארבע אצבעות בגודל או שש באצבע אשר תחת הגודל ושני השיעורים שוים. ודין מותר פסקי עריס שזכר הר\"ב כדלקמן הוא בפרק ז משנה ג: \n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>תחתיה אסור</b>. כתב הר\"ב מכאן ומכאן מותר. ובלבד שלא יהיה בתוך עבודת עיקר הגפן. וכן כתב הר\"ש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>המבריך את הגפן</b>. ל' הרמב\"ם והוא שיטמיננה בארץ. ובמשנה ו פרק ב דשביעית כתבו הר\"ב. ושם כתב הרמב\"ם שעל ידי כן יצמחו בו אילנות רבות. ולשון רש\"י בפרק לא יחפור כמו ויברך את הגמלים (בראשית כד) כופף זמורות גפן וכו': \n",
+                    "<b>לא יביא זרע עליה</b>. כתב הר\"ב אבל מן הצד מותר וכו' ומלקין יסודות הכותל. ירושלמי. ומשום הא דתנן בפ' לא יחפור מרחיקין את הזרעים מן הכותל וכו' הוצרך לפרש כן והכי נמי איתא התם בבבלי: \n",
+                    "<b>[*אפילו הבריכה בדלעת</b>. שיבשה הרמב\"ם פרק ז מהלכות כלאים והר\"ב שכתב משום זרעים בדלעת וכו'. שהדלעת יבשה וכן כתב הר\"ש והוי ליה לפרש כן משום הברכת הגפן עצמו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הרי אלו מצטרפות</b>. להיות כרם ואם לאו אינן מצטרפות ודינן כגפן יחידית שעבודתה ו' טפחים. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>גפן שיבשה וכו'</b>. כתב הר\"ב ולא מיבעיא בחורף וכו' שכל הגפנים נראים כיבשים. כלומר ובאמת יש בהן עדיין לחות שהרי בימי הקיץ יחזרו לכמות שהיו. אלא אפילו בקיץ דניכר שהיא יבשה שהרי כל שאר הגפנים לחים הם ואילו היה בזה הגפן ליחה היתה נראית לחה כשאר הגפנים אפילו הכי גזרינן משום דגם בקיץ איכא גפנים וכו'. וגזרינן בכל גפן יבשה משום מראית עין. כך נראין דברי הר\"ב. וכן הבין הראב\"ד לדברי הרמב\"ם בפ\"ה והשיג עליו מן הירושלמי דקאמר בסתוא ניחא כלומר ושמא עדיין נשאר בו ליחה אע\"פ שנשרו עליו. אבל בקיץ וודאי לגמרי יבשה ואמאי נאסור ומשני אית אתרין שנושרים עליו אפילו בקיץ וכלומר ועדיין יש בה ליחה ואותה אסורה ובה קיימינן ואמרבכ\"מ שגם דברי הרמב\"ם יש לפרש בזה הדרך וכן הם דבריו בפירושו ע\"כ. והר\"ש מפרש הירושל' דמקשה למה נגזור וכו' ולא למה נאסור. וא\"כ אפשר שהרמב\"ם בחבורו חזר מפירושו ומפרש לירושלמי כהר\"ש והר\"ב ואין כאן השגה: \n",
+                    "<b>צמר גפן אסור ואינו מקדש</b>. כתב הר\"ב לפי שאינו מין זרעים כלומר כשיזרע צמר גפן בכרם אינו מקדש לפי וכו'. וכך כתב הרמב\"ם בהדיא. וצ\"ע דבסוף פרק ה שנינו דכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם. וכן פסק בחיבורו פרק ה בתחילתו ובסופו. ושם בסופו כתב וצמר גפן כשאר מיני ירקות ומקדשין בכרם והיינו דלא כרבי מאיר דהכא כמו שפוסק גם בפירושו ולפי זה היה ראוי להגיה שאינו ממין ירקות: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>המסכך את גפנו וכו'</b>. כתבו התוס' בסוף פרק הערל הוא הדין הזורע כההוא עובדא דמייתי בסיפא אלא נקט מסכך משום רבותא דתנא קמא דאף במסכך אסור ע\"כ. [*ועיין במ\"ש במ\"ז בסוף דבור המתחיל יגדור וכו']: \n",
+                    "<b>הרי זה קדש</b>. כתב הר\"ב דדריש כלאים מכ\"מ. ירושלמי. ונראה טעמא מדלא כתב כלאים בכרמך וכתב כרמך כלאים שלא סמך כלאים לכרמך ש\"מ דמ\"מ אסור כלאים: \n",
+                    "<b>[*וחייב באחריותו</b>. כתב הר\"ב ואפילו למאן דלא דאין וכו'. עיין במ\"ד פ\"ד דבכורות]: \n",
+                    "<b>רבי יוסי ורבי שמעון וכו'</b>. פסק הר\"ב וכן הרמב\"ם דאין הלכה כמותם ולא כרבי עקיבא ועיין מ\"ש לקמן בזה בס\"ד ומ\"ש בסוף הפרק: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>קוצרו ואפילו במועד</b>. כתב הר\"ב ואע\"פ שאינו דבר האבד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכ\"כ ג\"כ בפירוש השני. וא\"כ משנתנו כר\"י ורבי שמעון דלעיל והוה מחלוקת ואחר כך סתם דהלכה כסתם. ולעיל פסקו הר\"ב והרמב\"ם דלא כוותייהו ובפרק הערל (יבמות דף פג) פליגי אמוראי בפסק הלכה. והרמב\"ם בחבורו פ\"ה חזר מפסק דהכא ופוסק כר\"י ור' שמעון וכעובדא דר\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יגרור מיד</b>. פי' הר\"ב כמו גודר בתמרים כלומר יחתוך וילקט. וכן פי' הר\"ש לגירסא דיגרור בשני רישי\"ן וכ\"כ בכ\"מ לגירסת הרמב\"ם יגדוד בשני דלתי\"ן מלשון גודו אילנא. [*ונ\"ל לדייק כן מל' רש\"י פט\"ו דיבמות דף קיז ע\"ב שפי' גודר תמרים עודר מלקט תאנים ע\"כ דאם גירסתו בשני דלתי\"ן ה\"ט דבעודר הוסיף תיבת מלקט וק\"ל]. וקשה דהכא תנא יחתוך ובסיפא יחזור. ונראה דה\"ט כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ובחבורו שהענפים נשברו ונעקרו. וכלומר דלא נעקרו משרשיהן מן האילן דא\"כ אין כאן עוד קידוש כלל. אלא שלא נשברו ולא נעקרו לגמרי אבל אין להם תקנה להעמידם בנטייה שיטה אותם מעל גבי התבואה. גם אינו מעמידם בקנים לפי שאין תועלת עוד בהן וחותכין אותן ממקום שנשברו ונעקרו. והיינו שכתב הר\"ב וילקט דשייך בגפנים המונחים על התבואה ולא שייך זה בתבואה. גם יחתוך לא שייך למימר בתבואה. וגם ל' הרמב\"ם בחבורו יגדור אותן והיינו הגפנים. [*ובפירוש שהזכרתי כמה פעמים שם כתב להדיא כלומר יחתוך הגפנים שעל התבואה] אבל בסיפא בחזרה בעלמא סגי. ולהכי נמי לא הוצרך הרמב\"ם להביא הסיפא בחבורו משום דממילא משתמע. ובתוספתא זמורה של גפן שהיתה מודלה על גבי התבואה אפילו היא מאה אמה כל הגפן כולה אסורה היא ופירותיה תבואה שנוטה תחת הגפן מחזיר ואינו מקדש הגפנים. והירקות שנוטין לתוך הגפן. אבא שאול אומר ר\"ע אומר יחזיר ובן עזאי אומר יספר. משמע דסיכוך גפנים על התבואה חמיר ומקדש טפי מנטיית התבואה תחת הגפנים וצ\"ע: \n",
+                    "<b>משתשריש</b>. כתב הר\"ב אית דגרסי משתשליש כלומר משתביא שליש. עיין במ\"ג פ\"ק דמעשרות. ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>תבואה שיבשה וכו'</b>. פי' הר\"ב דשוב אינן קרוין מלאת זרע ותבואת כרם. וסיים הרמב\"ם אלא ענבים וחטים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ורבי שמעון אומר זה וזה אוסרין וכו'</b>. וה\"נ שטתו בספ\"י דשבת ועיין מ\"ש בזה במ\"ט פ\"ב דעוקצין]: \n",
+                    "<b>המעביר עציץ נקוב</b>. כתב הר\"ב שיש בו תבואה שהביאה שליש. היינו לאית דגרסי לעיל משתשליש. ולאית דגרסי משתשריש. ה\"נ דכוותה שיש בו תבואה שהשרישה: \n",
+                    "<b>אם הוסיף במאתים אסור</b>. בפרק כל שעה (פסחים דף כה) אמר רבא תרי קראי כתיבי כתיב הזרע וכתיב המלאה הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא: \n",
+                    "<b>אסור</b>. פי' הר\"ב הזרע אבל הגפנים לא קדשי כיון שלא הניחו בקרקע. הכי משמע בירושלמי דמעביר עציץ באויר הכרם לכ\"ע בין לר' יוחנן בין לר' אלעזר הזרעים נאסרים אע\"ג דגפנים לא נאסרו ולישנא דמתני' נמי מוכחא דלא קדשו הגפנים דהא תני אסור ולא תנן קידש. ועי' בפירוש [הר\"ב] מ\"ו פ\"ק דערלה ומ\"ש שם. אבל הרמב\"ם מפרש דבגמ' התנה באיסור דהכא ובלבד שיניחהו תחת הגפן. וא\"כ לענין קידוש הגפנים תנינן וכן נראין דבריו בחבורו סוף פ\"ה. וקשיא דלתני קידש. גם נראה מדבריו שם דכשלא הניחו בארץ וכו' דלא נאסרו גם הזרעים ומן הירושלמי לא נראה כן. והגמ' שהזכיר לא הראנו מקומו איה. ובתוספתא אסור אבל אין מתקדש עד שיניחנו תחת הגפן הרי כמו הירושלמי. ואמנם בטעמו של הירושלמי והתוספתא נראה דאוסר זרע העציץ לפי שבו נעשה צד איסור ואע\"ג שלפי האמת אינו כלאים שהרי לא קידש אפ\"ה בדרך קנס אסרוהו ואשכחן כה\"ג בבבלי פ\"ב דמנחות דף טו אלא דאותה סוגיא כרב דפסק כרבנן דר\"י ור\"ש כמו שהעלו שם בתוספות ולא כמו שהעלו בס\"פ הערל. ובירושלמי לעיל אמתני' ד במסכך גפנו איכא פלוגתא בכהאי גוונא ופוסק הרמב\"ם בפ\"ה דקידש גפנו אע\"פ שלא קידש התבואה שאינה שלו וזה לא תקשה על מה שפסק בכאן דשאני התם שעשה קידש אלא שמה שאינו שלו אינו יכול לקדש. משא\"כ הכא דלא עשה אלא העברה בעלמא. וגדולה מזו דבסערתו הרוח דלעיל מ\"ז פ\"ה פוסק הרמב\"ם כפי מ\"ש בספ\"ה [מה\"כ] דדגן ידלק כשימצאהו דגן ואז לא ישרף הגפנים. דאילו כשראה וקיים ישרף גם הגפנים והתם בכולו שלו איירינן דהא כשקיים ישרף הכל ואפ\"ה ל\"ק דהתם נשרשו הזרעים בארץ. ואע\"פ שהיה באונס הרוח. מ\"מ ע\"י זריעתו בשדה הלבן בא לו זה שסערתו הרוח. והנה נשרשו בארץ ולפיכך מחמירין לדלוק הדגן אע\"פ שלא קיימם והגפנים מותרים משא\"כ הכא דאע\"ג דהוא עצמו מבלי אונס או מכריח העביר העציץ. מ\"מ בהעברת אויר הכרם לא אכפת לן כלל זו היא סברת הרמב\"ם ועוד משכחת בדברי הרמב\"ם בפ\"ה [מה\"כ] סי' י\"ד דזרעים שזרע נאסרו משום קנס אע\"פ שהבוסר לא נאסר. והטעם מבואר ממה שכתבתי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כלאי הכרם וכו'</b>. פירש הר\"ב שני מינים שהן כלאים ויזרעם בכרם. כלומר עם החרצן יזרעם במפולת יד כדפרישית לעיל סוף פרק קמא ועיין מ\"ש שם בסייעתא דשמיא: \n",
+                    "<b>ומלקיים</b>. עיין במשנה ו פרק ה. ומ\"ש הר\"ב מדרשא דתוקד אש. הכי איתא בפ\"ב דקדושין דף נו. וצריך לומר דסברא הוא כיון דלשריפה קיימא היינו כדי שלא יהנה ממנו. ועיין בסוף תמורה: \n",
+                    "<b>כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים</b>. כלומר לגדלן ולקיימן לעצמו שיהנה בהם. אבל בלגדל לחוד הוה משמע דטורח הגידול הותר לו ולא שיהנה בהם ואי תנא לקיים הוה אמינא לאחר שגדלו על ידי נכרי אבל לגדלם הוה דומיא דזריעת כלאים וליתסר הלכך צריכי תרווייהו: \n",
+                    "<b>אסורים זה עם זה</b>. פירש הר\"ב הנולדים מן הסוס וכו'. עיין במשנה ד. ומ\"ש דלמאן דאמר חוששין כל מיני פרדות אחד הן שבשניהן יש שני צדדים. הכי מסיים רש\"י בחולין ד' עט. ומ\"ש הר\"ב בשם הירושלמי בהמה שאתה אסור להנהיגה היינו כדתנן בסמוך מ\"ב. ואהתם אתמר בירושלמי. אלא שהר\"ש העתיקו פה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ונמשך אחריו הר\"ב. והא דמשנינן אין למדין מן המלכות פירוש שהם תוקעין עצמן לדבר הלכה. כמו שהשיב בתוספתא אדמקשה מוהרכבתם וגו' ושאל השואל והכתיב (מלכים א ט״ו:ה׳) אשר עשה דוד את הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר צוהו. ולא נמצא בתוספתא כלום על זה. אבל הר\"ש כתב דתשובת הירושלמי עלה קאי דהיינו בריה וכו'. ועיין מ\"ש לקמן בס\"ד. [*ומ\"ש הר\"ב ומיהו חזינן כו' וטעמא כתב הרא\"ש בסוף מס' נדה משום <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דקל וחומר מעיקרא פריכא דאף בכלאי בהמה דוקא יחדו כתיב ואי מונח דף על ב' בהמות שהם שני מינים מותר לישב עליו ע\"ש. ולפי זה מ\"ש הר\"ב שמזהירים שלא להנהיג וכו' דוקא על ידי קשירה נ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בהמה וכו'</b>. פירש הר\"ב ילפינן שור שור משבת וכו'. בסוף פ\"ה דמסכת בבא קמא. ושם פסק דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה אינם אסורים לחרוש ולמשוך וכו' אלא מדרבנן. וזה דעת הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו דסובר שור וחמור מיהו דוקא מן התורה היינו טהור וטמא והרא\"ש חולק עליו. ונ\"ל ראיה לדבריו מן הירושלמי ותוספתא דלעיל שהקשו מקרא דדוד ובניו בפרד שהוא משני מינים ששניהם טמאים שמע מינה דמדאורייתא אסורין כי לא מצאנו גזירה זו באחד מספרי הנביאים [*ומיהו מצאתי ראיתי בתוס' פרק קמא דקדושין ריש דף לח בד\"ה דאקריב עומר וכו' דאדאמרינן התם בגמרא שלא אכלו ישראל מצות מחדש בבואם לארץ עד שהביאו העומר כתבו התוספות דמקשה בירושלמי למה לא אכלו דהא ליתי עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל\"ת דאחר הדבור א\"נ י\"ל דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני עכ\"ל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>א\"כ הכא נמי נוכל לומר שגזרו אף שלא מצינו כן]: \n",
+                    "<b>ולמשוך ולהנהיג</b>. [*פי' הר\"ב למשוך את שדרכו וכו'. עד אורחיה בהנהגה. וכ\"פ הר\"ש ומסוים כדאי' בפ' שנים אוחזין ע\"כ לא אמתני' דהכא אלא אבריי' דהתם סוף ד' ח שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגים בחמור וכו' אבל הכא נראה יותר מ\"ש] הרמב\"ם וז\"ל למשוך בהם העגלה או האבן וכדומה לו. ולהנהיג שיקשרם ביחד ויוליכם וזה ענין שאמר הכתוב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו ואמרו שענין יחדו ר\"ל לחבר ביניהם וליחדם על איזה דרך שיהיה או לחרישה וזולתה ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סופג</b>. במשנה ה פ\"ו דמס' זבחים כתב הר\"ב שני פירושים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף על פי שאביהן חמור</b>. כתב הר\"ב וקמ\"ל דלא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור וכו' דכיון דאמותיהן שוות אין חוששין לזרע האב וכו'. ולעיל במשנה ב מפרש דלמ\"ד חוששין דכל מיני פרדות מותרים. ודברי הר\"ב כדברי הרמב\"ם. וצריך לומר דודאי למ\"ד חוששין כולן מין א' שסובר כיון שבשניהם יש שני צדדין חשובין כמין אחד. כי מה שיש בזה יש כמו כן בזה. אבל רבי יהודה שסובר דפרדות שאמותיהן בלתי שוות אסורים והוי אמינא דכמו שחושש לזרע האם כמו כן חושש לזרע האב וכי נמי יש שני צדדין בכל אחד הואיל וכשאין אמותיהן שוות אוסר הוי אמינא דכי אמותיהן שוות ואביהם שוים נחוש לכל צד וצד שישתמש בצד אחר שאינו מינו. קמ\"ל דסברת רבי יהודה דאין חוששין כלל לזרע האב וכמאן דליתיה הלכך הנולדים מן הסוסים אזלינן בתר אמותיהן ששוות ואף ע\"פ שאביהן של שניהם מין אחר אין חוששין לזרע אביהם כלל. אבל קשה דאי סבירא ליה לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב. א\"כ רבותא הוה ליה לאשמעינן במתניתין דהנולדים מן הסוס אע\"פ שאבי האחד חמור ואבי האחד סוס אפילו הכי מותרין דזרע החמור אביו של האחד אין חוששין לו. והר\"ב דייק ומפרש שאביהן באבי שניהן. וכן הם דברי הרמב\"ם לפי שכל אחד מהן יש בו חלק כו' ובגמ' פרק אותו ואת בנו (חולין דף עט) בעו לפרושי הא דאע\"פ שאביהן חמור היינו דאבוה דחד סוס ואבוה דחד חמור וקאמר רבי יהודה דמרכיבין סוס גמור על פרד בן סוסיא ומאי שאביהן חמור אביו של פרד קאמר ומסיק דאבוה דהאי חמור ואבוה דהאי חמור בהו קאמר דוקא רבי יהודה דשרי משום דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב. וממ\"נ מותרין דאי חוששין הרי יש בשניהן שני צדדין ומין אחד הם. ואי אין חוששין כ\"ש דשרי. ופריך צריכא למימרא ומשני דמהו דתימא אתי צד כו' קמ\"ל דהא לא אמרינן. שאין כאן צד סוס מיוחד וצד חמור מיוחד הלכך אין מזכירין כאן צדדים. דהא מבלבל זרעיה ומינא באפי נפשיה הוא דמקרי והוי מין בפני עצמו מעין סוס וחמור. וכתבו התוס' ולא דמי לחציו עבד וחציו בן חורין דאסור בחציה שפחה וחציה בת חורין דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות [כמו שמוכח ממשנה ה פרק השולח בגיטין וכן במשנה יג פ\"ק דעדיות] דהכא כלאים אמר רחמנא דוקא תרי מיני וכל פרדות הבאים מסוס וחמור מין אחד הוא ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואדני השדה חיה</b>. עי' במשנה דלקמן. וכתב הר\"ב ואין כל בריה רשאה לקרב אליו. לשון הר\"ש כמלא החבל. [*ועיין בפירוש הר\"ב במשנה ז פרק ז דסנהדרין]: \n",
+                    "<b>כזית במשא</b>. פירש הר\"ב כנבלת בהמה דחיה בכלל בהמה כדאיתא בפרק בהמה המקשה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מין בהמה</b>. כתב הר\"ב וחלבו אסור כו'. וכ\"פ הרמב\"ם. וטעמם דאילו לענין כלאים לא נפקא מינה דכל שני מינים אפילו שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה כדתנן במשנה ב לענין לחרוש כו' וכ\"ש לענין הרבעה וכדתנן במשנה ו פ\"ק [*ומיהו למה שכתבתי לעיל [מ\"ב] בשם הרמב\"ם דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן איכא למימר דנפקא מינה לענין מלקות ולכן נראה לי דתרי מתלת נקט אבל לקמן בלשונו שאכתוב בד\"ה כלב כו' לא משמע כן וצריך עיון]: \n",
+                    "<b>מין חיה</b>. וכתב הר\"ב וסימנים שמנו חכמים. בפרק אלו טרפות בגמרא דף נט: \n",
+                    "<b>כלב מין חיה</b>. כתב הר\"ב נפקא מינה לכותב כל חיה כו'. בתוספתא פ' בתרא והביאה הר\"ש איתא הכי אהך פלוגתא ואולי דהתוספתא שנאה כלב בראשונה ולמאי דמתניתין שנאה לעיל ואדני השדה חיה הוי ליה לפרש לעיל וכן כללם הרמב\"ם במשנה זו וכתב והכלב ואדני השדה חיה וכו' לענין מקח וממכר כו'. [*ועיין מ\"ש לעיל בסוף דבור המתחיל מין בהמה כו'. גם עיין בפירוש הר\"ב ריש פ\"ב דפסחים דחתול מין חיה]: \n",
+                    "<b>[*למשוך ולחרוש ולהנהיג</b>. צריך לי עיון דלא תנן כדלעיל במשנה ב לחרוש ולמשוך ולהנהיג והכי עדיף טפי דתני משיכה והנהגה בהדדי ובפרק במה בהמה (שבת דף נד) מייתי לה לחרוש ולמשוך. וכן במשנה שבסדר ירושלמי לא גרסי ולנהוג וכן במשניות כתובים בקלף. ולא ידעתי אמאי לא גרסי ולנהוג אמנם בפרק במה בהמה כתוב ברי\"ף כי הכא]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אלא צמר</b>. כתב הר\"ב דכתיב מאה אלף כרים מאה אלף אילים צמר אין לך קרוי צמר סתם אלא צמר אילים כן הוא בירושלמי. וכלומר אילים וכרים וצמר מוסב על שניהם. ושניהם מין אחד אלא שאילים זכרים וכרים נקבות ולפיכך לא הוצרך הירושלמי לפרש שניהם. ומ\"מ נראה דאסמכתא בעלמא ולאו דרשה גמורה הוא דהא הוצרך לומר צמר לומר ששלחם עם צמרם. ולא תימא גזוזים שלחם לו. ואילו אמר צמר אילים הייתי אומר שהצמר של אילים שלח ולא אילים עם צמרם. ומיהו י\"ל דדייק דרשה גמורה מדלא כ' בצמרם דהא איכא למטעי בצמר ולומר שצמר גפן או צמר אחר שלח לו אלא ודאי דליכא למטעי דאין לך צמר סתם אלא של אלו: \n",
+                    "<b>ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתן</b>. במשנה ג פרק יא דמס' נגעים תנן דבגדים צבועים אינם מטמאי' בנגעי'. והני תרי כללי לא דמיין להדדי כדאי' בירושלמי דכלאים בין לבנים בין צבועים והכי נמי בגדי כהנים לבנים וצבועים: \n",
+                    "<b>אין הכהנים לובשים וכו'</b>. כ' הר\"ב דבבגדי כהנים וכו'. ור\"ל כהנים הדיוטים ולהכי נקט בתר הכי אבנט דאילו בבגדי כ\"ג איכא נמי מעיל אפוד וחשן. [*ומ\"ש הר\"ב בענין תולעת שני עיין מ\"ש בריש פרק י\"ד דנגעים בס\"ד]: \n",
+                    "<b>[*אם רוב מן הגמלים מותר</b>. פירש הר\"ב שהצמר נתבטל ברוב. וילפינן בפ\"ק דחולין דף יא מאחרי רבים להטות דכל האסורים בטלים ברובא דאית' קמן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ובמידי דיבש ביבש. מין במינו אפילו מדרבנן אין צריך יותר. כדתנן במשנה ה ריש פרק ז דחולין. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ובתר שמא אזלינן במין במינו. ואפילו אית לחד שם לווי. כדאיתא בפרק בתרא דע\"ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השיריים והכלך</b>. כתב הר\"ב מינים של משי הם. וסיים הרמב\"ם וידמו כאילו הם צמר ופשתים מפני שהאחד מהמינים ההם חלק כמו הפשתן והשני יש בו יבשות והוא שעיר כמו הצמר ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב בפירוש כלך. הוא לשון הרמב\"ם בחבורו ובר\"פ במה מדליקין כתב לשון אחר. ומה שכתב וכן הקנבוס וכו' שהכל מכירין בו. אינו מוסב על והאידנא אלא בא לומר דהקנבוס שרי לעולם שהכל מכירין בו. ותדע דהא תנן לעיל הפשתן והקנבוס שטרפן זה עם זה. דרוב קנבוס מבטל למיעוט פשתן ש\"מ שהיו מכירין בקנבוס. ואולי דכלפי שכתב הרא\"ש ז\"ל סוף פ\"ט דנדה הביאו בטור יורה דעה סי' רצ\"ח שאסר לקנבוס עם פשתן באשכנז לפי שלא היה מצוי וכו'. כתב הר\"ב דהאידנא ר\"ל בימיו מצוי והכל מכירים בו ושרי והרי הר\"ב ז\"ל היה שנת ר\"ץ וזה זמן רב אחר הרא\"ש ז\"ל שממה שכתב הרא\"ש בענין שנת השמטה בפ\"ק דע\"ז מבואר שעשה חיבורו בשנת ע\"ג: \n",
+                    "<b>הכרים והכסתות</b>. כתב הר\"ב דמונחים על גבי מטה אפי' עשר מצעות וכו'. ירושלמי. ופירש הר\"ש וז\"ל מטה של חבלים [שנשקע] תחתיו וצדי הכר עולים עליו אבל [נסרים] של עץ קשה ואינו נשקע ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם</b>. דאז חיישינן שמא תכרך וכו'. כמ\"ש הר\"ב בפירוש משנה ד]: \n",
+                    "<b>אין עראי לכלאים</b>. כתב הר\"ב דלבישת עראי לבישה וסיים הר\"ש וז\"ל ובריש התכלת מייתי לה ומשמע דאיירי בטלית קטנה אע\"פ שאין הגדול יוצא בה עראי: \n",
+                    "<b>את המכס</b>. וכ' הר\"ש ובמוכס העומד מאליו מיירי דאי בסתם [מוכס] בלא כלאים אסור דדינא דמלכותא דינא ע\"כ. וכמ\"ש הר\"ב בפי' לר\"פ הגוזל בתרא וכן במ\"ד פ\"ג דנדרים. ומ\"ש הר\"ב ופליגא אאידך סתמא לקמן מתניתין ה. וכ\"כ הר\"ש. והרמב\"ם לא פירש דפליגי. וכן בחבורו פסק לתרווייהו וכתב בכסף משנה שנראה שטעמו משום דהכא שאני דכוון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין. והאריך ליישב הגמ' דסוף הגוזל בתרא ואנו אין לנו כפי כוונת החבור אלא ליישב המשניות ופירושם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*מטפחות הספג</b>. פירש הר\"ב שמנגב וכו'. לשון ספוג שמקנחים בו דסוף פרק כא דשבת]: \n",
+                    "<b>[*רבי אלעזר אוסר</b>. כתב הר\"ב והלכה כרבי אלעזר. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פרק י' מהלכות כלאים. ומסיק הכ\"מ שכן פסקו בירושלמי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תכריכי המת</b>. כתב הר\"ב כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ומסיים הרמב\"ם ואינם חייבים החיים לנהוג בהם איסור ולא שום מצוה ממצות הכתוב כגון ציצית ותפילין ומזוזות ודומה לאלו: \n",
+                    "<b>לא יתן המרדעת על כתפו</b>. כתב בכ\"מ וטעמא משום דלא שרינן מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהוא מדרבנן אבל לא בהעלאה שהוא מדאורייתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ובלבד שלא יתכוונו</b>. פירש הר\"ב ואע\"ג כו' מסיים הר\"ש ופליגא אסתמא דלעיל. ע\"כ. היינו משנה ב]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומנעל של זרב</b>. פירש הר\"ב מחופים מבפנים בלבדים וכו' ואין חוששין שמא פשתן מעורב בהם. ולא ידענו טעמא מאי דאין חוששין ולמה נאמר שעושי המנעל ההוא יהיו נזהרים למנוע אפי' חוט של פשתן אחד. והר\"ש מפרש בהפך שמבפנים עושים פשתן ואין חוששין שמא יש ביניהם צמר. וגם לזה צריך טעם. והרמב\"ם בחבורו כתב מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב ומותר לפי שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר עור הגוף ומפרש כ\"מ דזרב כלומר בימות החמה לובשים אותו ויש בו פשתן ולפעמים משימים בו ג\"כ צמר כדי ללובשו בימות הקור וכתב דמ\"ש אין לו עקב לאו דוקא דהא עור העקב הוא הקשה שבעור הרגל אלא דצורתו של המנעל ההוא כך הוא. אבל בספרו ב\"י לטור יו\"ד סי' ש\"א כתב ושמא י\"ל דכל שיש לו עקב כיון דמיחזי כמלבוש אע\"פ שאין הגוף נהנה ממנו אסור. ומ\"ש הר\"ב מחופים בלבדים. עיין במשנה דלקמן [*ואי לא מסתפינא אמינא אנא שיש דילוג תיבה אחת בלשון הרמב\"ם ושכצ\"ל ואין לו אלא עקב ולפ\"ז יהיה מסכים עם מ\"ש בפירושו שהוא דמות מנעל שנותנים תחת כף הרגל להלוך בה על היציעות והכסתות ע\"כ. וכן הוא בארצות ישמעאל כאשר שמעתי. גם בימי חרפי ראיתי באשכנז ארץ מולדתי שהזקנים בימות החמה הלכו כך במנעל שאין לו אלא עור מתחת ולמעלה על האצבעות וכן קצת מצדדיו ומאחוריו ושאר כל כף הרגל אין עליו כלום ולפ\"ז מ\"ש [לפי] שעור הרגל כו' [פי'] כל תחתית הרגל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז</b>. תימה דפתח בטווי וארוג וסיים בשוע טווי ונוז ובתוס' דפ\"ק דיבמות ד' ה הקשה הר\"י הלבן לר\"ח שפירש כפי' הראשון שכתב הר\"ב דלישנא דמתני' משמע דארוג היינו נוז כדתנן שנאמר וכו' ואר\"ת דע\"כ לאו למדרש כל שעטנז קאתי מדלא קאמר אלא על שוע וטווי וארוג ולא מייתי שעטנז אלא וכו' ע\"כ וא\"ת אמאי תני ארוג י\"ל דכמו דתני טווי משום דמנוטריקון נפקא ה\"נ תני אריג דמדרשא דיחדו נפקא. ושע ונז דכתיב בהדיא לא הוצרך להתנות בהם ברישא. ולפירוש השני נמי י\"ל דשוע שהוא לשון ארמי השגור בפי כל בימי התנאים וגם אחריהם הלכך לא איצטריך למתני דהא שע כתיב בהדיא ותרגומו ידוע אבל טווי דבנוטריקון וכן נמי אריג דנפקא לן מנוז שהיא מלה בלתי מפורסם פירושה שהוא ארוג ותדע דהא לפי' הראשון של הר\"ב פירושה שזור הלכך איצטריך למתני. ומ\"ש הר\"ב דלפי' השני לית ליה פרכא איכא למיפרך דלמה לי קרא דנוז לאריגה מיחדו נפקא דדרשינן מיניה שתי תכיפות דהכי משמע כמו שכתב בפירוש הראשון וכל שכן אריג. [*והתוס' דיבמות הקשו ג\"כ דמ\"ש שוע וטווי דהוי כל אחד לבדו ונוז קאי אצמר ופשתן יחד ועוד הקשו מכח הסוגיא דפרק האשה (נדה דף סא ע\"ב) ] ולפירוש הרמב\"ם קשה דפי' שוע מחליק פני הבגד הוו הני מלאכות שלא כסדרן. ובחבורו פסק בספ\"ק בהפך ממ\"ש בפירושו. ועיין שם בכ\"מ: \n",
+                    "<b>ר\"ש בן אלעזר אומר נלוז</b>. לפי' הראשון של הר\"ב שהוא פירוש רבינו תם בתוס' דפ' האשה במס' נדה ד' סא ע\"ב מביאים שם בתוס' ראיה דנוז שזור כדקאמר הכא נוז נלוז ומליז הוא לאביו שבשמים אנטור\"ש הוא בלע\"ז לשון עקש ופתלתול. ע\"כ. [*ונלוז ל' עקום כמו אל יליזו מעיניך הרא\"ש]: \n",
+                    "<b>ומליז הוא את אביו שבשמים</b>. לשון הרמב\"ם נוטה מן האמת ומרחיק רחמי הקדוש ברוך הוא ממנו לעברו מצות שצוה הקדוש ברוך הוא בדבר שאין בו תאוה שתכריחהו וזה עון גדול: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*משיחות</b>. פירש הר\"ב יתירים וחבלים עיין מ\"ש במשנה ח פ\"ג דסוכה]: \n",
+                    "<b>[*אף על פי שהרצועה באמצע</b>. כ' הר\"ב שהרי מעשי' בכל יום והרא\"ש כתב דהך שרי טפי ע\"ש במס' נדה פרק האשה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*והשומטה בשבת פטור.</b> כתב הר\"ב ולא הוי כקורע על מנת לתפור דחייב כדתנן במשנה ב פ\"ז דשבת]: השק והקופה. מ\"ש הר\"ב וחברן יחד בשתי תכיפות. ז\"ל הר\"ש ותכף החתיכות זו בזו בב' תכיפות: ",
+                    "<b>[*והקופה.</b> שהוא ג\"כ דרך ללבשו עיין בס\"פ כ\"ד דכלי' ודלא כההיא דמ\"ה פ\"ו דמקואות]: ",
+                    "<small>סליק מסכת כלאים</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה כלאים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kilayim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kilayim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה כלאים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Kilayim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b7c6fcf9025ac33b50c8a2b3bd6e2550755cbd3a
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,435 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kilayim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Kilayim",
+    "text": {
+        "Mishnah Kilayim, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר דמאי כלאים שכך סידרם הכתוב בסדר קדושים תהיו לא תכלה פאת שדך ואחריו שדך לא תזרע כלאים ע\"כ. וכבר נתן טעם למה הקדים דמאי וסמכה לפאה: \n\n[*כלאים. ירושלמי. כתיב <b>(ויקרא יט)</b> שדך לא תזרע כלאים הייתי אומר אפילו שני מיני חטים אפילו שני מיני שעורים. בהמתך לא תרביע כלאים <b>(שם)</b> הייתי אומר אפילו שור שחור על גבי שור לבן או שור לבן על גבי שור שחור ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך <b>(שם)</b> הייתי אומר <b>[אפילו]</b> שני מיני צמר ואפילו שני מיני פשתן. פירש בבגדים <b>(דברים כ״ב:י״א-י״ב)</b> לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו מה כלאי בגדים שאסרתי לך לא זה ממין זה ולא זה ממין זה אף כלאים שאסרתי לך בכל מקום לא זה ממין זה ולא זה ממין זה]: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>החטים והזונין אינן כלאים זה בזה</b>. כדי להורות ששנויים זוגות זוגות להכי הפסיק בזוג קמא ותני עלה אינן כלאים זה בזה: \n",
+                    "<b>והזונין</b>. כ' הר\"ב ואע\"ג דלא חזי למאכל אדם מכל מקום כיון שמוליכים אותם ממקום למקום וכו' דאי לאו הכי לא היו אוסרין אלא באותו מקום לבד כחכמים דסוף פרק ה לענין קוצים בכרם והכי מפרש בירושלמי: \n",
+                    "<b>אינם כלאים זה בזה</b>. כתב הר\"ב והא דאמרינן במנחות (פרק עשירי משנה ז) הכוסמין וכו' הני מילי לענין חלה וכו'. עיין שם בפירוש הר\"ב וכן עיין בפרק ד ממסכת חלה (מ\"ב): \n",
+                    "<b>ושבולת שועל</b>. כתב הר\"ב בלע\"ז אוינ\"א. ושבולת שלה עשוי כזנב שועל. רש\"י פרק כל שעה (פסחים דף לה:) \n",
+                    "<b>וטופח</b>. עיין בפירוש הר\"ב במשנה ג פרק ה דפאה: \n",
+                    "<b>[* והשעועים</b>. בירושלמי הגירסא והשעועית בתי\"ו ושם בגמ' כיני מתניתא הלבן והשעועית. א\"ר יונה למה נקרא שמה שעועית שהיא משעשעת את הלב ומהלכת את בני מעים. ופי' הר\"ש כלומר שמטמטמת (את) הלב ומשלשלת מל' ועיניו השע (ישעיהו ו׳:י׳) וטח את הבית (ויקרא י״ד:מ״ב) תרגום ושוע]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[* כרישים</b>. פי' הר\"ב בלע\"ז פורו\"ש. ובאו\"ה ריש שער ל\"ח כתב שקורין לאוי\"ך ונכתב בגליון ובלע\"ז פאר\"י. והם דומים קצת לבצלים ולשומים בהיותם ירוקים עדיין כלומר שלא נתייבשו עדיין ע\"כ. ושם לאוי\"ך הוא ידוע בלשון אשכנז]: \n",
+                    "<b>והרמוצה</b>. פי' הר\"ב דלעת מרה שממתקים אותה ברמץ וכו'. ירושלמי. וכתב הר\"ש ובבבלי לא קיימא הך מילתא דאמרינן בפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נא.) מאי הרמוצה אמר שמואל קרי קקזאי (דלועים של אותו מקום שחינם מתבשלים לעולם יפה) רב אשי אמר דלעת הטמונה ברמץ איתבי' רבינא לרב אשי רבי נחמיה אמר דלעת מצרית כלאים עם הרמוצה תיובתא ע\"כ. לפירוש רש\"י ור\"ן דבנדרים הוי תיובתא דהתם קושיא לפירוש דהכא שמפרשים דמדברי ר' נחמיה משמע דרמוצה מין דלעת שנקרא רמוצה. אבל לפירוש הרא\"ש דהתם ניחא הירושלמי עם הבבלי שכך כתב אלמא מין בפני עצמו הנקרא כן על שם שמאותן המינין רגילין לטמון ברמץ אבל שאר מיני דלועים אינם נקראים כך אפילו אם טומנין אותם ברמץ ע\"כ. ובירושלמי אהך ברייתא דר' נחמיה איתא הכי והרמוצה אמר רבי חנינא כמין דלעת מרה היא והן ממתקין אותה ברמן. ויש עכשיו לפרש דברי הר\"ב דר\"ל כך דלעת מרה וכו' ואותו המין שהוא כך וטומנים ברמץ בה עסקינן והיא היא הנקראת רמוצה וכן נפרש דבריו בנדרים אע\"פ שלשם אינם סובלים הפירוש כל כך איכא למימר דסמך אדהכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והנפוץ</b>. כ' הר\"ב עליו דומין לעלי הלפת הלכך לא הוו כלאים. [* ובירושלמי במשנה ובגמרא הגירסא והנפוס] ועי' במשנה ה: [* והתורמוס. פירשו הר\"ב בד\"ה פלוסלוס וכו'. ועיין מ\"ש בזה בשם מהר\"ם במשנה ד פרק קמא דטבול יום]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובאילן</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ז בס\"ד: \n",
+                    "<b>הפרישים והעוזרדין</b>. בפ' חבית (שבת דף קמד) כתב בעל חכמת שלמה פרישים בל' אשכנז קוויט\"ן. עוזרדין בלשון אשכנז שפייארלינ\"ג. ועיין בריש דמאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הצנון והנפוץ וכו' כלאים</b>. כתב הר\"ב שהלכו בזה אחר טעם הפרי. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ג מה' כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר ע\"כ. משא\"כ לפת ונפוץ דמשנה ג שאין ריחוקן ריחוק גדול הקילו מפני דבר אחד שהן דומין בו דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד אם מפני העלין שדומין זה לזה או שהפרי דומה זה לזה שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית העין אלא א\"כ טעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר. כך עולים דברי הרמב\"ם שם. וז\"ל הירושלמי הביאו כ\"מ שם א\"ר יש מהם שהלכו אחר הפירי ויש מהם שהלכו אחר העלין התיבון הרי צנון ונפוץ הרי פרי דומה והעלין דומים ותימר כלאים. א\"ר יונה בזה הלכו אחר טעם הפרי עכ\"ל. ולכן מ\"ש הר\"ש שהירושלמי סובר שהולכין אחר פרי להחמיר וכן אחר העלים להחמיר וכן אחר הטעם להחמיר מלבד מאי דקשיא מלישנא דירוש' דמקשה והרי צנון ונפוץ עליו דומים ואת אמרת כלאים. דמאי קושיא הא כיון שאין הטעם דומה הולכים להחמיר [*דאם בפירי ובעלין הולכין להחמיר כ\"ש בטעם שהוא עיקר ענינו של הפרי] קשיא נמי מתני' דלעיל הלפת והנפוץ דמשום דדומה בעלין הולכים להקל כמ\"ש הר\"ב וכן הוא בירוש' והביאו הר\"ש שם: \n",
+                    "<b>[*והנפוץ</b>. גם כאן גרס בירושלמי במשנה וגמ' והנפוס וכן הוא במשנתנו במס' עוקצים פרק קמא משנה ב]: \n",
+                    "<b>עם המצרית והרמוצה</b>. לשון הרמב\"ם חסר השם המתואר וירצה לומר דלעת המצרית ועם דלעת הרמוצה ע\"כ. ופשוט הוא דאו או קתני וכ\"כ הרמב\"ם בפרק ג: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אין מביאין אילן באילן</b>. אע\"ג דכבר תני ליה במתני' ד חזר ושנאה כאן לפרושי דהא דאיתא כלאים באילן היינו דוקא בהרכבה דאילו לזרוע שני מיני זרע אילנות מותר שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד כמ\"ש הרמב\"ם פ\"א מהלכות כלאים: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מתיר ירק באילן</b>. ובמאי דסיים ת\"ק פתח איהו וה\"ה איפכא דמאי שנא וכן בהדיא בתוספתא ר\"י מתיר ירק באילן אילן בירק. והר\"ב והרמב\"ם ז\"ל לא פירשו טעמו של ר\"י. ונ\"ל דטעמו איתפרש בירושלמי שהביאו הר\"ש מחלפא שיטתיה דרבי יהודה. תמן הוא אומר נוטל אדם מעה (פירוש זרע) אחת מפיטמא של אבטיח ומעה אחת מפיטמא של תפוח ונותנו לתוך גומא אחת והן מתאחין ונעשין כלאים וכא הוא אומר הכין תמן ע\"י שהוא נותן זה בצד זה הן מתאחין ונעשין כלאים ברם הכא ירק באילן הוא ע\"כ. והיינו שסובר ר\"י דדוקא כשע\"י ההרכבה הן מתאחין ונעשה על ידיהן פרי או ירק משונה בהו אסרה התורה משום כלאים. וזה דוקא באילן ואילן או ירק בירק אבל ירק ואילן שאינם מתאחין להשתנות ולעשות ירק או פרי אחר אע\"פ שיונקים זה מזה לא אסרה התורה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שקמה</b>. פי' הר\"ב דהכא הוא פירושו של הרמב\"ם דריש מסכת דמאי וכן מפרש עוד לקמן פ\"ו משנה ד. ונ\"ל דאע\"ג דלהרמב\"ם היינו בנות שקמה היינו שקמה אלא דפירות שקמה קורא להו בנות להר\"ב תרתי נינהו וכמ\"ש בריש דמאי בס\"ד: \n",
+                    "<b>חצוב</b>. כתב הר\"ב בו תיחם יהושע את הארץ. גמ' פרק אין צדין במסכת ביצה דף כה. וסיים הרמב\"ם ועל כן נקרא חצוב ע\"כ. ונראה שר\"ל על שם שחוצב ומחלק הארץ ביושר לחלקים שוים. [*ועיין בפ\"ק דע\"ז מ\"ה]: \n",
+                    "<b>אין תוחבין זמורה וכו' שהוא אילן בירק</b>. כתב הר\"ש מטעם הירושלמי דמיירי כשהעמיק שורש הגפן והאבטיח למטה משלשה טפחים ושם הכניס זה לתוך זה ובמקום שהענפים יוצאים חוץ מן הארץ רחוקים זה מזה כשיעור הרחקת זרע מגפן יחידי בריש פ\"ו. דאי לאו הכי אפילו בלא תחיבה אסור להביא זרע תחת הגפן כדלקמן: [*שתהא משמרתו. החלמית מרטיב הזרע ושומרו עד שיהא הזרע נשרש בארץ מצאתי בפירוש שהזכרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפת וצנונות</b>. ופליגי הרמב\"ם והראב\"ד אי הוו כלאים זה בזה. הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות כלאים סבירא ליה דלא הוו כלאים שפרייהן שוה וראייתו כתב כסף משנה מהירושלמי. וכתב דנקט הכי משום דדרכן לאגדן ובאגודה מיירי כמו שכתב הר\"ב ואו או קתני. והראב\"ד סבירא ליה דהוו כלאים. ומלשון רש\"י בעירובין דף עז שכתב כלאים כלאי הכרם יראה דסבירא ליה דדוקא קתני דהא בעינן שני מינים עם הכרם כדמסיק הר\"ב בסוף פרקין ואם כן דוקא תרתי קתני וסבירא ליה כהראב\"ד דלפת וצנון כלאים זה בזה ומדברי הר\"ב בפירוש מ\"ה שכתבתי עליו שסובר דהולכין להקל היינו כדעת הרמב\"ם בפירוש הירושלמי והולכים בלפת וצנונות להקל ולא הוו כלאים: \n",
+                    "<b>תחת הגפן</b>. שהוא רך ובודאי יעברו שרשי הלפת וצנונות בו אפילו הכי מותר. כ\"כ כ\"מ פ\"ג מהלכות כלאים: \n",
+                    "<b>אם היו מקצת עלין מגולין</b>. כתב הר\"ב משום שבת נקטיה דאילו לכלאים אדרבה יותר מיחזי כדרך שתילה מה שהעלין מגולין. כן כתב הר\"ש. ואין נראה לפרש שדעת הר\"ב כהראב\"ד שמפרש ג\"כ משום שבת. אבל סובר דאם לא היה אגודה אלא לפת יחידי כשהיו מקצת עלין מגולין שרי דאי דעת הר\"ב כך לא היה צריך לפרש משנתנו באגודה אלא דכפשטא אתיא. אע\"ג דלהראב\"ד ר' חייא כך שנאה למשנתנו כמ\"ש בכ\"מ. מ\"מ אנן דלא תנינן הכי אין לנו לדחוק ולפרש כך: \n",
+                    "<b>לא משום כלאים</b>. כתב הר\"ב כדרך שמוסיפין הבצלים בתלוש. וז\"ל התוס' בשבת דף נ אומר ר\"י דרגילות הוא שמתוספים מחמת לחלוחית הקרקע כמו שאנו רואים שומין ובצלים שמתוספים אפילו כשמונחים בחלון. וכיוצא בזה כתב הרמב\"ם במ\"ט פ\"ב דשביעית: \n",
+                    "<b>ולא משום מעשרות</b>. פירש הר\"ב אינו חייב כשיתלוש וכו'. וזהו פירוש הרמב\"ם. ולמה שכתב הר\"ב באינך גם פירוש הר\"ש. הוה ליה לפרש גם בזה פירושו של הר\"ש שמפרש דאם היה משנה שנייה שדינה במעשר שני ונכנסו לשלישית והוציאו ספיחין יהבינן מעשר שני לפי שאינו רוצה בהשרשתן ושלא כדרך השרשה קיימי: \n",
+                    "<b>הרי זה כלאים</b>. לחיוב מלקות. אבל לענין איסור אפילו בלא זריעה כאחת יש איסור ואסור לקיימן כמו שמוכיחות המשניות דבמכילתין. וכתב הכ\"מ סוף פ\"ד מהלכות כלאים דמדרבנן הוא. דלא אסרה תורה אלא במפולת יד ולהכי דהוה מדבריהם הלכך הקילו בדרכים הרבה. ועיין בדברי הר\"ב פ\"ג מ\"ד וה: \n",
+                    "<b>שני חטים ושעורה וכו'</b>. כתב הר\"ב דלית הלכתא הכי אלא בכרם דלא אקרי כרם וכו' אבל שדה אקרי וכו'. וכ\"כ הר\"ש וש\"מ דכלאים מיהא לא הוי בפחות משני מינים ובריש פ\"ח הקשה על זה דאשכחן (ויקרא י״ט:י״ט) בהמתך לא תרביע כלאים ולא אמרינן שני מינין בבהמתך ויש לחלק עכ\"ל. וכלומר דבבהמה כשמרביע מין אחד על שאינו מינו הרי שני מינין מחוברין ומקרי כלאים. אבל בשדה כי תימא דחד מינא עושה כלאים אם כן אין לך דבר שתוכל לזרוע בשדך. ועוד בבהמה שני מינים בבת אחת דהיינו כעין במפולת יד איאפשר. [*ועי' פירוש בהמתך כלאים בתוס' דפסחים דף מז]: \n",
+                    "<b>[*רבי יהודה אומר אינו כלאים עד שיהו שני חטים ושעורה וכו'</b>. וכה\"ג פליגי בפרק בתרא לענין כלאי בגדים דלרבי יהודה שלש תכיפות הוי חבור. ולרבנן אף שני תכיפות חבור. מצאתי בפירוש שהזכרתי]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ימעט</b>. פי' הר\"ב עד שיפחת מרובע ויתבטל בתוך הסאה. דדבר תורה חד בתרי בטיל אלא דחכמים אסרו מפני מראית העין והם אמרו דפחות מרובע לסאה מתבטל. כך פירש בריש במס' שקלים. [*ותמיהא לי מילתא דלא שייך ביטול ברוב אלא כשאין ניכרין דבניכרין אין שייך לומר ביטול וכ\"פ בש\"ע י\"ד ר\"ס ק\"ט ובתורת חטאת ר\"ס ל\"ט ובשני מיני תבואה הרי ניכרין וכ\"ש בתבואה וקטנית דבמתני' דלקמן. ונ\"ל דקים להו לרבנן שהתורה לא אסרה אלא כשרוצה לזרוע כלאים אבל כשאינו רוצה לא אסרתו התורה אלא שחכמים אסרו מפני מראית העין ונתנו שיעור לדבר גם פטרוהו בממעט מקצתן שהם אמרו והם אמרו וכן משמע בירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין לזרע אפי' חטה א' אסור אם לערב אפי' כ\"ש אסור לערב [דרבי] אחא בר יעקב כו' אלא בשנתערבו דרך מכנס ופי' הראב\"ד בהשגותיו פרק ב' מהלכות כלאים שבשעה שכנס תבואה זו המעורבת היתה כונתו לאכלה ונמלך לזרעה. והכ\"מ פירש שבעת שכינס התבואה נתערב שלא מדעתו והוא היה חפץ שלא יראה ולא ימצא זה המין האחר]: \n",
+                    "<b>[*ימעט</b>. ירושלמי כיצד ימעט או יוסיף על סאה או פוחת מרובע לא כן א\"ר אבהו בשם ר\"י כל האיסורים שרבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור תמן *) את מרבה לבטל איסו' תורה וכה את מרבה לבטל מפני מראית עין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באמת אמרו</b>. עיין בפירוש הר\"ב בריש פרק ב דתרומות: \n",
+                    "<b>זרעוני גינה שאינן נאכלין</b>. מבואר בלשון הרמב\"ם שכתבתי בתחלת המסכת ועמ\"ש בספ\"ט דשבת: \n",
+                    "<b>אחד מכ\"ד בנופל לבית סאה</b>. פי' הר\"ב אחד מכ\"ד [של קב וחצי שהוא אחד] מט\"ז בקב. והוא רביעית הרובע. ושהוא כביצה וחצי מפורש בפ' כיצד משתתפין בעירובין וכבר התבאר גם בסוף מסכת פאה. ונקרא נופל על שם שהזריעה הוא במפולת יד כ\"כ רש\"י בפרק המקבל (בבא מציעא דף קה ע\"א). ומ\"ש הר\"ב ששיעור בית סאה חטין הוא נ' על נ'. סיים בו הרמב\"ם ויהיה מדת המקום אלפים וחמש מאות וכ\"מ מן הארץ שיש בו בחשבון התשבורת חלפים וחמש מאות אחד שתהיה מרובעת או עגולה או משולשת או על זולת תבנית זה נקראת בית סאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויופך</b>. כ' הרמב\"ם יופך ויהפך אחד והם הבקיאים בלשון הקדש אפשר שהיה אצלם זה הלשון שהיו אומרים [יפך] והפך וענינן אחד וזה אינו חידוש בלשונינו שהרי יאמר ילך והלך והם שני עקרים והענין אחד וכשיהיה הפעל העבר [יפך] יהיה הפעל העתיד ממנו יופך ואופך עכ\"ל. והטעם כי בבנין הכבד הנוסף ?נחי פ\"א יו\"ד ישתנו בעתיד לוי\"ו כאשר תאמר מן ידע יודיע אודיע ומן יסף אל תוסף ראות פני (שמות י) ובא צירי תחת סמ\"ך שהנח שאחריו הוא יו\"ד הנוסף בזה הבנין בין עי\"ן ללמ\"ד ומצינו בפתח (איוב מ) זכור מלחמה אל תוסף ולכך אין למנוע מלקרות יופך הפ\"א פתותה: \n",
+                    "<b>אם צמחה לא יאמר אזרע כו'</b>. ואף על פי שהצמחים ניכרים הם שבודאי יהפוך כולם אפילו הכי יהפך מתחילה: \n",
+                    "<b>כתלמי</b>. לשון הרמב\"ם פירוש תלם הוא בקע שעושה המחרשת בעוברה בארץ. ע\"כ. ולשון עברי הוא על תלמי שדי (הושע י): \n",
+                    "<b>כדי שלא ישייר</b>. פירש הר\"ב שלא ישאר בארץ כו'. לשון הר\"ש יש לפרש בכל הבית סאה רובע במקום א' ויש לפרש דכשתצטרף מה שאינו חרוש לא יעלה לרובע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זרועה ונמלך לנוטעה</b>. זריעת הזרעונים כמו התבואה והקטניו' וזרעוני גינה נקראות זריעה ומטע האילנות נקרא נטיעה. לשון הרמב\"ם. והשתא מ\"ש הר\"ב והר\"ש זרועה תבואה לדוגמא נקטה והוא הדין קטנית וזרעוני גינה ומצאנו נטיעה מושאל לירק בכוליה פ\"ג: \n",
+                    "<b>אלא הופך</b>. פירוש לאחר שהתליעה. שכך לשון הרמב\"ם במשנה דלעיל כשישחת הזרע בארץ והופכין אותה במחרישה לא יצמח אחר כן: \n",
+                    "<b>אשרש</b>. לשון הרמב\"ם מלת אשרש ומשרש גזור ממלת שורש וענינו לכרות השורש ולעקור אותו וכבר נמצא בספרי הנבואה (תהילים נ״ב:ז׳) ושרשך מארץ חיים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*קנבוס או לוף</b>. פי' הר\"ב שמינין הללו אין התלעה וחרישה מועלת בהן וכו'. והדר כ' ואין מתליעים לפי זה קשה מאי קאמר בתחלה שאין התלעה מועלת הא אין בהן התלעה. ולשון הר\"ש אין להם התלעה וחרישה שעומדין וכו'. וכתב הרמב\"ם שאינו יודע היאך עושות לשלש שנים ע\"כ. ובפירוש שהזכרתי מצאתי קנבוס מין פשתן ובלע\"ז קונבא. יש גרסי קרכוס וגירסתם עיקר שהרי אותם שאנחנו קוראין אותו קנבוס עושה בכל שנה כמו פשתן. ובערוך מצאתי קנבוס ופירש לשם שהוא מין תבלין שמשימין בקדרה עכ\"ל. ובסוף פרק ה כתב קנבוס קוטלו\"א בלע\"ז]: \n",
+                    "<b>ספיחי אסטיס</b>. עיין מ\"ש בפרק קמא דפאה משנה ד. ועיין ריש פרק ז דשביעית. ומ\"ש הר\"ב צבעו דומה לתכלת. לשון הרמב\"ם שצובעים בו תכלת. וכ\"כ בפרק ט ממס' שבת משנה ה שצובעים בו כעין הרקיע. אבל במורה חלק א' בהקדמה י' למדברים כתב שהוא צבע שחור. ומצאתי בפי' הראב\"ע בפרשת תרומה שכתב שיש קוראין לשחור תכלת בעבור שהיא תכלית הגוונים. [*ומ\"ש הר\"ב אי נמי מה שצומח וכו' קרוי ספיח ובפירוש החומש להרמב\"ן בפרשת בהר כתב שנקרא כן לפי שהוא נספח אל קציר השנה שעברה מגזרת ונספחו על בית יעקב (ישעיה יד) ע\"כ. וכתב הרמב\"ם ויש מן הצמח מה שיזרעוהו ויקצרוהו ואח\"כ יצמח פעם שניה ושלישית כגון העשב כו' וזה הצמח שיצמח בפעם שניה נקרא ספיח ועליו נאמר (ויקרא כה) את ספיח קצירך ומה שיצמח פעם שלישית נקרא שחיס ועליו אמר הכתוב (ישעיה לז) אכול השנה ספיח ובשנה השנית שחיס עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>אין מחייבים אותו וכו'</b>. פירש הר\"ב העשבים קשים לתלתן כשנזרע למאכל אדם ובלאו הכי סופו לעקרם. וכ\"פ רש\"י בפרק מרובה (בבא קמא דף פא) והקשו התוס' דאין מחייבין משמע שאין אסור בהנאתו. ועוד דאם מתייאש ומתעצל לעקרן למה לא נחייבנו דהא איכא איסור כשנתייאש כדתנן בפרק ה דכלאים הרואה ירק בכרם ואומר לכשאחזור אלקטנו והוסיף מאתים אסור ונראה לר\"י דאין מחייבין אותו לעקור דליכא איסורא שהרי הוא לא זרען אלא מאליהן באו ומשום מקיים כלאים ליכא דכיון דקשו להו עשבים דדוקא היכא דניחא ליה חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו שזרעם ע\"כ. וכך הם דברי הרמב\"ם בפרק ב' מהלכות כלאים דכל שיש לחשוד שנזרעו אסור מפני מראית העין אבל בזמן שנראה שאין זה מדעתו של בעל השדה אלא מאליהן עלו אין מחייבין אותו למעט עד כאן. וכתב עוד ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם כשהיתה זרועה ערוגות ערוגות ולה גבול סביב. עד כאן. ואוקימתא בש\"ס הכי הוא. [*וז\"ש התוספות משמע שאין איסור בהנאתו שיטת הרשב\"ם וליתא כמ\"ש בריש פרק קמא [דשקלים] ממתניתין דריש פרק ח: \n",
+                    "<b>ואם נכש או כסח אומרים לו עקור</b>. כתב הר\"ב דהשתא גלי דעתיה וכו' מפני שהוא נראה כמקיים כלאים. ע\"כ. וקשה דמ\"ש מריש פרקין דאחר שמיעט רשאי לשייר המותר. ומיהו לפירוש התוספות שכתבתי לא קשיא דהתם חכמים חייבוהו למעט ואמרו דדיו בכך. והלכך כשממעט מפני החיוב שחייבוהו חכמים אין נראה כמקיים כלאי' במה שאינו בורר את הכל. מה שאין כן הכא דלא חייבוהו כלל למעט והוא עושה מעצמו ועוקר מקצת ומניח מקצת נראה ודאי במה שמניח כמקיים כלאים. אבל הר\"ב פי' שסופו לעקור. אם כן לא התירו לו אלא שיעקור ולמה לא תסגי ליה נמי במיעוט ואין לחלק כלל בין כשממעט קודם שנזרע לממעט אחר שכבר צמח דהשתא הכלאים זרועין ועומדין. דהא קי\"ל ברואה כלאים בשדהו ולא ידע בו כשזרע שחייב למעט כמו בתלוש וסגי ליה בכך וכמ\"ש הרמב\"ם בפירושו לריש פרקין. ובחבורו פ\"ב. ועיין במשנה ריש שקלים ובש\"ס מסכת מ\"ק ד' ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה תלמים של פתיח</b>. לשון הר\"ב ובירושלמי מפרש שהם שתי אמות רוחב וכו'. ולקמן משנה ח דבור וניר מפסיקין לכלאים ובפ\"ג משנה ו פירש הר\"ב דשתי אמות בורות הוו הפסק. אם כן שתי אמות דלקמן אליבא דב\"ש. ובירושלמי הכי איתא רבי זעירא ר\"א בשם ר' חייא רובא עושה שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אפילו כל שהוא ע\"כ. ומסתמא אליבא דהלכתא אתי לאשמועינן והיינו שיעורא דב\"ה. והיינו טעמא דהרמב\"ם שפסק לדר\"ח בפ\"ד מהלכות כלאים והא דבריש פ\"ב דפאה מפרש שיעור בור ג' תלמים. והתם ר' יוחנן אמר הכי בירושלמי י\"ל דשיעורא זוטא היא מדב\"ה. ולענין פאה מודו ב\"ה לחומרא דאפילו שיעור זוטא מחייב בשתי פאות. אך קשה דא\"כ ב\"ה דהכא לחומרא דבעינן שיעורא רבא לכלאים והו\"ל למתני בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ועיין עוד במשנה ג פ\"ג. ועיין בפי' הר\"ב ריש פרק ג דיבמות וריש פ\"ח דחולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ראש תור</b>. כתב הר\"ב ועל שמו קורין זוית המחודדת ראש תור. ור\"ל מכל איזה תבנית שתהיה בין משולש בין מרובע או שאר תבנית וכן מבואר בפירוש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>נכנס בתוך של שעורים מותר</b>. כבר כתבתי בסוף פ\"ק בשם כ\"מ דמן התורה לא נאסר אלא כשזורע במפולת יד ורבנן אסרו שלא במפולת יד כ\"מ שיש מראית עין ולפיכך התירו על הרבה דרכים: \n",
+                    "<b>מפני שהוא נראה כסוף שדהו</b>. וכן בלשון הרמב\"ם וכ\"ף כסוף צריך ביאור. ואפשר דמדנכנס הראש תור בשדה השנייה נחשבת הכניסה בכלל אותה שדה שהרי בה היא הלכך כשאנו מתירין ונחשבה מכלל השדה שממנו יצאה עלינו לומר שנראית כסוף שדה שיוצאה ממנו. אבל אין לנו לומר שהיא סוף שדה ממש שהרי היא בכלל השדה שבו נכנסה: \n",
+                    "<b>מותר לסמוך לו</b>. פירש הר\"ב אצל שדה חטין שלו. ומסיים הרמב\"ם ובלבד שיסמכהו לשדה חבירו: \n",
+                    "<b>שלו חטים ושל חברו חטים מותר לסמוך לו וכו'</b>. ולא הוי משום מראית העין כמו באמצע שדהו. ולהכי תנן ושל חברו חטים דאילו ממין אחר משלו לא הוה מצי למתני ולא תלם של מין אחר דהא מותר לסמוך לו מאותו המין ובכ\"מ בשם הר\"י קורקוס דלרבותא דלא של מין אחר נקט הכי: \n",
+                    "<b>של פשתן</b>. פירש הר\"ב שהרואה יודע שלא זרעוהו שם אלא כדי לבדוק שדהו. ומסיים הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות כלאים ונמצא כזורע להשחתה. ובירושלמי הביאו הר\"ש דאף תנא קמא דוקא במתכוין לבדוק שרי ומכל מקום אסור באמצע שדהו מפני מראית עין ובדפוס הירושלמי הגירסא משובשת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע</b>. ופירש הר\"ב ששני מינים הללו מזיקין לתבואה וכו' עד הלכך נראה כמקיים כלאים בשדה. עד כאן. גם הרמב\"ם בפירושו יהיב טעמא משום שאלו המינים מפסידים וכו'. וקשה דאם כן שאר כל המינים מותר לסמוך ולעיל לא שרינן אלא תלם של פשתן ושאר כל המינים אסור. [*והכא נמי דתנן אין סומכין לשדה משמע דבין שלו בין של חברו של תבואה ולא של מין אחר. וכן לשון הרמב\"ם בהדיא בסוף פרק ג' מהלכות כלאים היתה שדהו ושדה חברו שבצדו זרועים שני מיני תבואה. וידוע ששם תבואה אינו כולל רק החמשת מיני דגן וכדכתב שם הרמב\"ם בסוף פ\"ק וממשנתינו הוא במשנה פ\"ז דנדרים ולכך אין לומר דהכא מיירי ששדה של חברו זרוע חרדל וחריע וקמשמע לן דאפילו הכי אסור הוא לסמוך]. ועוד קשה מאי שנא דנקט הני ולא נקט ספיחי סטיס דמזיק נמי לתבואה ולא שרינן לעיל אלא בעלו מאליהן. כדתנן בהדיא. והרמב\"ם בחבורו סוף פרק ג' פירש הטעם בהפך שכתב מותר להקיף חרדל או חריע לכל מין חוץ מן התבואה מפני שאינן מזיקין אותה. והקשה בכסף משנה גם כן הקושיא דהא לא שרינן אלא פשתן ותירץ בשם הר\"י קורקוס דהא דנקט הכא חרדל וחריע משום התירא נקט להו דמותר לסמוך לירקות חרדל וחריע וסלקא דעתך אמינא שיהיה מותר לסמוך גם לתבואה קמשמע לן דלא. לפי שאין מפסידין אותה. וכל שכן שאר מינים שאסור לסמוך בין לירקות בין לתבואה עד כאן. אבל לפירושם דהכא אינו עולה זה התירוץ. ולקמן אכתוב קצת יישוב. ומה שכתב הר\"ב ואם לא שבעל השדה זרעם ורוצה בקיומם. כלומר דאי אפשר ג\"כ לומר שזרעם לבדוק בלבד דהא על כרחך אנן במתכוין לבדוק קיימינן דאי לאו הכי אפילו תלם של פשתן נמי אסור כמ\"ש לעיל בשם ירושלמי אפילו הכי מפני מראית העין אסרו בהני שלפי שהן מזיקין הדבר נראה שאילו לא רצה בקיומם לא היה זורען כדי לבדוק שדהו בלבד הואיל ומזיקין. והיינו שסיים הר\"ב הלכך נראה כמקיים כלאים. דעיקר קפידא אקיום כלאים אבל אזריעה ליכא קפידא דבמתכוין לבדוק קיימינן. אלא מפני שמזיקים יאמרו הרואים שלקיומן זרען. ומ\"ש לא היה מניח לאדם אחר וכו' אתיא כרבנן דרבי יוסי במשנה י פרק ב דבבא בתרא דסברי על המזיק להרחיק עצמו. [*ואפילו להרמב\"ם דמצריך שלשה טפחים להרחיק הא לא סגי לענין כלאים בירק בתבואה בפחות מששה טפחים]. והאי דקאמרי ולא את החרדל לדבורים רבותא קאמרי דאע\"ג דדבורים נמי מזקי לחרדל כמו שאכתוב שם בסייעתא דשמיא. אפילו הכי לא יסמוך. וכ\"ש דאסור לסמוך לתבואה שאין התבואה מזקת החרדל. ולפי שההלכה כרבי יוסי איכא לאוקמי מתני' נמי כותיה. וכגון שידוע שהשדה שבו זרוע החרדל וחריע היא של בעל שדה התבואה. וקמשמע לן דאסור לו להניח לאחר לזרען. דאע\"ג דלא אסרינן אלא כשהוא בעצמו זורע לו כדדייק הרמב\"ם בפרק ג' מהלכות כלאים שלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים אלא שדך לא תזרע כלאים הלכך מותר לחבירו שיזרע שעורים בצד שדה חבירו של חטים. הכי נמי נידק אנן מדלא קרינן תזרע הזיי\"ן בקמץ ודגושה מלשון נפעל. והוה משמע שלא תהיה נזרעת בין על ידו בין על ידי אחרים אלא קרינן תזרע הזי\"ן בשבא ורפויה שמשמעו אתה לא תזרע שדך. אבל אין איסור לאחר הזורע מין אחר בתוך שדך כשזורע לעצמו. קמשמע לן מתניתין דאפילו הכי באלו המינין אסור להניח לאחר לזרוע משום הרואים שיאמרו שאי אפשר שהניח לאחר שיזרע בשדהו אלו המינין סמוך לתבואתו. אלא הוא זרען. ולפי זה ניחא נמי דנקט הני תרתי דהא באחר שזרען קיימינן ולא דמיא למאי דאסרינן לעיל כל המינין חוץ מתלם של פשתן דלעיל כשהוא עצמו זורע. אלא שלשון הר\"ב והרמב\"ם בפירושם לא משמע דאיירי באחר אלא בעצמו. וגם קושיא השנייה דאמאי לא תני ספיחי סטיס עדיין במקומה עומדת [*ואולי י\"ל בזה דאין דרך לזרוע ספיחי סטיס אלא ערוגה ולא תלם כל שכן שדה שלימה]: \n",
+                    "<b>[*וחריע</b>. פירש הר\"ב כרכום יערי וכו'. ועיין מ\"ש בזה במשנה ה פרק ג דעוקצין]: \n",
+                    "<b>לבור</b>. עיין פרק ג משנה ו ומה שכתבתי לעיל משנה ו: \n",
+                    "<b>ולגפה</b>. פירש הר\"ב גדר אבנים סדורות. ועיין מ\"ש במשנה ב פרק ו דפאה: \n",
+                    "<b>ולדרך</b>. פירש הר\"ב דרך היחיד. מפורש בריש פרק ב דפאה ארבע אמות. ולא תנא הכא שביל הרבים ושביל היחיד הקבועים כדתנן התם לענין פאה. י\"ל דהתם מפסיק וצריך ליתן שתי פאות. והכא אינן מפסיקין ואסור לזרוע שני מינין משני עבריהם מזה ומזה. ותרוייהו לחומרא. והיינו נמי טעמא דלא תני הכא נחל ושלולית דתני התם: \n",
+                    "<b>ולסלע</b>. כתב הר\"ב לאשמועינן דאפילו סלע בעינן ארבעה רוחב [*<i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הואיל ולא נעשה לשם גדר שאילו נעשה לשם גדר סגי בגבוה עשרה ורוחב כל שהוא. כך מצאתי בפירוש שהזכרתי]. וכתב הר\"ש ורוחב ארבעה דקתני ברישא גבי חריץ אגפה וגדר נמי קאי ומיהו לא יתכן דאינו מענין אחד דארבעה דגדר לאו בעובי גדר אלא ברוחב אע\"פ שעביו כל שהוא אבל ארבעה דחריץ אפילו ארוך כמה אמות בעי ד' טפחים משפתו אל שפתו ע\"כ והטעם מבואר דגדר נראה שמפסיק מה שאין כן חריץ. ועיין בפרק ד מ\"ג ד. ועיין פרק ג משנה ג וריש פרק ו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קרחת</b>. פירש הר\"ב מקום פנוי שאינו זרוע וכ\"פ הר\"ש. ועל שם שמתחילה קודם הזריעה חולק השדה לחלקים קורא כולן קרחת קרחת בין הנשארים בלתי זרועים ובין הנזרעים. והראב\"ד בפרק ד' מהלכות כלאים כתב מקום הזרע נקרא קרחת. ונראה לי שרוצה לומר נקרא גם כן קרחת לא כדברי כסף משנה שפי' דרוצה לומר דוקא מקום הזרע דמ\"ט. ומ\"ש הר\"ב כשהוא מרובע. כלומר דאילו ארוך היינו משור. וז\"ל הרמב\"ם בפרק הנזכר ומה בין המשור לקרחת שהמשור ארוך והקרחת מרובעת. ע\"כ. ומכל מקום אינו מרובע שוה הצלעות ממש שאי אפשר לך לרבע בית סאה מרובע לעשרים וארבעה חלקים שיהיה כל חלק מרובע שוה הצלעות שתצטרך לעשות ששה שורות של ארבע ארבע יעלה כל חלק שנים עשר אמות ומחצה על שמונה אמות ושליש. אבל יקרא גם כן מרובע אע\"פ שאינו שוה הצלעות כי תמונות רבות בכלל המרובע ואין להאריך בהם. ובתוספתא וכמה רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעת. רבי יוסי אומר אף ארכה כשנים ברחבה. וכבר כתב הר\"ב במשנה ו פרק ג דפאה דשיעור עשר אמות וכו' שהן בקירוב ובעל כסף משנה כתב בפרק ג דמחצה דבתוספתא לאו דוקא. והר\"ש כתב במשנה דלקמן המחצה באמה בת חמשה טפחים והעשר באמה בת ששה טפחים: \n",
+                    "<b>זורעם חרדל</b>. ומתני' דלעיל דלא כרבי מאיר ולא הוי סתם ואח\"כ מחלוקת. דחכמים ל\"פ הכא לענין חרדל. אבל אין נראה לפרש דלהכי לא פליגי משום דבקרחת המרובע סבירא להו נמי דחרדל שרי דאם כן הוי ליה להרמב\"ם לפסוק כן בחיבורו: \n",
+                    "<b>שלש לא יזרע חרדל</b>. פי' הר\"ב שנראה כשדה חרדל אבל בפחות מכן לא. והיינו לענין כלאים. אבל לענין פאה הוי כל ערוגה כשדה בפני עצמה כדלעיל במסכת פאה פ\"ג מ\"ב. ועיין בפרק דלקמן מ\"ב: \n",
+                    "<b>תשע קרחות</b>. פירש הר\"ב עושה לבית סאה כ\"ה קרחות וכו'. מסתברא דכ\"ה קרחות שוים קאמר כל אחת עשר על עשר. אבל הרמב\"ם מפרש דקרחת הזרוע היא בית רובע והפנוי שיש בין הקרחות הזרועות הוא פחות מכן. וטעמא נראה שסובר שלא חלקו חכמים על ר' מאיר במה שאמר קרחת לבית רובע והוא מפרש קרחת מקום הזרוע כמו שכתבתי לעיל. ואע\"ג דבמשנה דלקמן תנן בית רובע לענין הרחקה התם לאו בהרבה קרחות והוי בית רובע דוקא: \n",
+                    "<b>עשר אסורות</b>. תימה אמאי לא יהיו אפילו שלש עשרה מותרות והיינו הראשונה ושלישית וחמישית מהשורה הראשונה. ושנייה ורביעית משורה שנייה. וראשונה ושלישית וחמישית משורה השלישית. ושנייה ורביעית משורה רביעית. וראשונה ושלישית וחמישית מהשורה החמישית ואע\"פ שבזויות נוגעים הזרעים זה בזה הא שרי ראש תור במ\"ז. והרמב\"ם כתב בסוף פ\"ג מהלכות כלאים דכ\"ש שתי זויות הנוגעות זו בזו וכמ\"ש בתחלת פירושו לרפ\"ג. וי\"ל כמו שפי' רש\"י במסכת שבת פרק ר\"ע דף פה ע\"ב אדאמרי' התם אין ראש תור בירק פי' אין תורת ראש תור אלא משדה גדולה לערוגה או מערוגה לתוך שדה גדולה אבל שתי ערוגות לא הוי היכר אלא דומה כאילו הן אחת דלא חשיבה כל חד באפי נפשה ע\"כ. ובפ\"ג מה' מתנות עניים קורא הרמב\"ם שדה קטנה לחמשים אמה על שתי אמות והיינו חלק אחד מכ\"ה לבית סאה והוא פחות מבית רובע. ועיין בפ\"ג משנה ד. אבל לדבריו שכ' שחלק הזרוע דהכא הוא בית רובע קשיא. ומיהו לשמואל בפי' התוס' דס\"ל התם דיש ראש תור בירק. וכן לפי' האחר של רש\"י בדר' יוחנן דסבר דיש ראש תור בירק. נמי קשיא. ואפשר לומר דשאני ראש תור אחת מהרבה ראש תור ביחד דלא שרי. וא\"ת נתיר עשר והיינו שיעשה אחת בראש תור וי\"ל דכיון שראוים כולן להעשות ראש תור גזרינן שלא לעשות אפילו אחת. אבל לא ניחא לפרש כן להרמב\"ם בפירושו לערוגה דרפ\"ג שהוא מתיר ראש תור בערוגה. וי\"ל דהתם נמי לא התירו אלא חמשה כמו שאכתוב שם בס\"ד. והלכך איכא למימר דבתבואה דבה איירינן השתא לא התירו ראש תור כשזורע מועט ודוקא משדה גדולה וכו' התירו. אע\"ג דאמר בירוש' אמתני' ו' שמותר להקריח בית רובע ולזרוע בו ה' מיני תבואה מק\"ו דערוגה. י\"ל שלא הביאו בק\"ו אלא ה' מינים אבל לא לענין ראש תור. [*ומ\"ש הר\"ב שעושה כ\"ה קרחות דהיינו ה' שורות וכל שורה מחמש קרחות. לאו בדוקא קאמר שהשורות הנשארות אין צריך לחלקם. ולשון הר\"ש ואח\"כ תחלק שורה ראשונה ושלישית וחמישית וכו']. ומ\"ש הר\"ב והל' כחכמים. אע\"ג דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי הכא לא אתפרש טעמיה ועיין מ\"ח פ\"ד: \n",
+                    "<b>[*בית כור</b>. פי' הר\"ב שלשים סאין ושיעורו מפורש ברפ\"ז דב\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שהוא בתוך בית רובע וכו'</b>. לאתויי נקעים מלאים מים וכו' [כמו] שפירשו הר\"ב והר\"ש: \n",
+                    "<b>אכילת הגפן</b>. ירושלמי הביאו הר\"ש ר' בון בר' חייא בשם ר' זעירא לא שנו אלא אכילת הגפן הא גפן עצמה לא למה מפני שהיא אסורה בהנייה והרי הקבר אסור בהנייה. קבר אין איסורו ניכר. ועבודת הגפן אין איסורו בהנייה. אלא כר' ישמעאל דאמר אין עבודה לגפן יחידית ע\"כ. ואכילת הגפן דהיינו עבודתה מפורש בפ\"ה מ\"ד. [*והא דקרי לה אכילה מצאתי בפי' הנזכר לפי שנראית נאכלת סביבותיו שאסור לזרעה]: \n",
+                    "<b>והסלע</b>. כתבו הר\"ב והר\"ש ובסלע שאינו גבוה עשרה מיירי דאי גבוה י' הוי מחיצה וכו'. ור\"ל בסלע שאינו גבוה י' אע\"ג דרוחב ד' דאי רוחב ד' וגבוה י' וכו': \n",
+                    "<b>תבואה בתבואה וכו'</b>. כתבו הר\"ב והר\"ש ובלבד שלא יהיו חטין מקיפין את השעורים מארבע רוחות דהתם לא מהניא הרחקה עד שיהא פתוח מרוח אחת ע\"כ. ולשונם זה אינו מדוקדק דעד שיהא וכו' קאי אדהתם דהיינו במוקף מארבע רוחות והתם מאי פתוח שייך. והכי הוי ליה למימר דלא מהניא וכו'. ולא שלחתי יד בלשון הר\"ב להגיה הואיל וגם בפירוש הר\"ש כתוב כן. רבי אליעזר אומר ירק בתבואה ששה טפחים. ל' הר\"ב דסבר לא מחמרינן במרובע טפי מבשורה. וכ\"פ הר\"ש וא\"כ לא פליג אלא ארוחב אבל באורך סבירא ליה נמי עשר אמות ומחצה וכיוצא בזה אשכחן בספ\"ג דתנן ששה טפחים רוחב ולא תנן לאורך בכמה ופירשה בתוספתא עשר אמות ומחצה כמ\"ש שם הר\"ב: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>זורעים בתוכה ה' זרעונים</b>. ל' הר\"ב ויש בה כדי להפריש ביניהם הפרש הראוי ולא הוי ערבוב. ארבעה מארבע רוחות הערוגה. ממלא את כל הרוח עד סמוך לקרן ובאמצע אינו זורע אלא גרעין אחד כדי שיהיה הגרעין שבאמצע רחוק שלשה טפחים מן הזרוע שבכל רוח דשיעור יניקת כל זרוע טפח ומחצה. ואע\"פ שאצל הקרנות שברוחות הזרעים קרובים זה לזה ואין ביניהם הרחקה שלשה טפחים ויונקים זה מזה אין כאן בית מיחוש דאכלאים בלבד קפיד קרא דלא ליהוי ערבוב וליניקה לא חיישינן כדתנן (ב\"ב כו.) היה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואע\"ג דינקי מתתאי וכאן יש היכר גדול שרוח זו זרוע צפון ודרום ורוח זו זרוע מזרח ומערב אבל בין זרע האמצעי לזרעוני הרוחות אין היכר ואי מקרבי הוי ערבוב הלכך צריך הרחק כדי יניקה עכ\"ל הר\"ב במסכת שבת פ\"ט: \n",
+                    "<b>ערוגה</b>. ל' עברי הוא מערוגות מטעה דיחזקאל יז (ז): \n",
+                    "<b>זורעים בתוכה חמשה זרעונים</b>. כדתנן בפ\"ט דשבת שנאמר (ישעיהו ס״א:י״א) כי כארץ תוציא צמחה וגו' ושם פירשתיו בס\"ד: \n",
+                    "<b>[*חמשה זרעונים</b>. זה השם זרעונים כולל לכל הנזרע אבל בכאן הכונה לזרעים מיוחדים והם הזרע של מיני ירקות וכדתנן בריש מתני' דלקמן. ועיין בדברי הרמב\"ם שהקדמתי למסכתא הזאת]: \n",
+                    "<b>ארבעה בד' רוחות הערוגה וא' באמצע</b>. פירש הר\"ב דשיעור יניקת כל זרוע טפח ומחצה. וכן פי' רש\"י. וכתבו התוס' בד\"ה וקים להו וכו'. וא\"ת יזרעו ט' מינין בערוגה ד' בד' קרנות וד' באמצע כל רוח וא' באמצע דכל א' רחוק מחבירו שלשה טפחים וי\"ל דבכולי האי הוי ערבוב ע\"כ. והכי איתא בירושלמי דפליגי ר' יוחנן ור\"ל. ר\"י ס\"ל כולהו בתוך ו'. ור\"ל ס\"ל כולהו חוץ לו' ופריך אם כולהון חוץ לו' ניתני תשעה משמע דאילו למאן דאמר בתוך ו' לא קשיא ולא מידי והיינו טעמא דאע\"ג דלא ינקי אסור משום ערבוב וכ\"כ הר\"ש. ועוד תירצו בתוספות דהשתא יכול לזרוע הרבה מכל מין שברוח וכתבו ג\"כ דאע\"ג דבערוגה שהיא חמשה על חמשה יש באלכסונה שבעה דכל אמתא ברבוע יש באלכסונה אמתא ותרי חומשי ויכול לזרוע בד' קרנות ובאמצע. ותירץ ר\"י דהא מקרא ילפינן ואין להעמיד המקרא בענין זה שאינו שיעור לא ליניקה ולא לשום דבר. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דאכלאים קפיד קרא דלא ליהוי ערבוב. כבר כתבתי בספ\"ק בשם הכ\"מ שלא אסרה תורה אלא במפולת יד. וקרא דהכא דקפיד אערבוב אינו אלא אסמכתא. ומ\"ש הר\"ב שרוח זו זרוע צפון ודרום ורוח זו מזרח ומערב. ומ\"מ צריך שיניח קצת להפריש ביניהן כדפי' רש\"י בגמרא בד\"ה בממלא קרנות. ומ\"ש הר\"ב דאמצעי צריך הרחק כדי יניקה. ושיעור שלשה טפחים היינו עם מקום הזרעים. וכתב הר\"ש והא דתנן לעיל בפרק ב ירק בירק [*ששה טפחים] הני מילי בשדה גדולה שיש בה ירק הרבה אבל הכא דאין זורע מכל אחד ואחד אלא מעט לא חיישינן ודכותה אשכחן גבי תבואה בתבואה בית רובע ואמרינן בירושלמי שרשאי לזרוע ה' מיני תבואה בבית רובע אחת דבכל מקום שאין זורע מכל מין ומין אלא מעט לא חיישינן אלא ליניקה. ע\"כ. ורש\"י עצמו פירש בגמרא בברייתא עבודת ירק בירק ששה טפחים ורואים אותה כטבלא מרובעת. דהיינו בערוגה שהיא ששה טפחים על ששה טפחים קאמר שזו היא עבודת ירק בירק לזרוע בה ה' זרעונים. ע\"כ. ופשטא דמתניתין דירק בירק נראית כפירוש הר\"ש. וכה\"ג מתרצים הרמב\"ם והר\"ב במשנה ג בפרקין: \n",
+                    "<b>היה לה גבול גבוה טפח</b>. וגם ברחבו טפח כדאיתא בפרק ט דשבת דף פה מדרבי יהודה דאמר לקמן במתני' ג רוחב הפרסה. וכתבו התוספות דאע\"ג דר\"י דלקמן לא מיירי אלא לענין הפסק נראה לגמרא דלא שנא לגבול דה\"ה נמי ששיעורו טפח: \n",
+                    "<b>שלשה על כל גבול</b>. ותימה שלי\"ב זרעים צריך י\"ב מרחקים וכל מרחק שלשה טפחים הם ל\"ו טפחים ואין בכלנ הגבולים סביב כי אם כ\"ח טפחים. לשתים מהרוחות הארבעה. לכל אחת ח' טפחים. ולשתים לכל א' ו' טפחים. ואין נראה לפרש שר\"ל ג' שזורע על שטח הגבול מלמעלה ועל שני צדיו מזה ומזה ויכול לזרוע כל הרוח בין מלמעלה ובין מהצדדין. ואל תתמה על הזריעה שבצדדין שכן שנינו ג\"כ בסוף מס' ב\"מ (קיח:) שתי גנות זו על גב זו והירק בינתים שפירושו בזקיפה הגבוה שזו גבוה מזו. דלשון על גבול. אינו נראה כן. דהול\"ל שלשה בכל גבול וגבול ומדקתני שלשה על. משמע דעליו ממש הוא זורע שלש. ולכן נ\"ל שעל כל גבול הוא זורע ג' וכך יכול לעשות שמניח טפח הסמוכה לקרן וזורע מין אחד ומניח ג' טפחים וזורע ומניח עוד שלשה טפחים וזורע ונמצא שיש עוד טפח פנוי בקרן השני וכן הוא עושה לכל גבול וגבול ונמצא שיש בין מין ומין שלשה טפחים שיעור הרחקה. מלבד באותן שסמוכות לקרנות שאין ביניהן הרחקה לפי שאין צריכין שיש היכר בדרך שנזרעין שזה נזרע צפון ודרום וזה מזרח ומערב כדפירש הר\"ב ברישא. שהרי כתבתי דרוחב הגבול טפח. ונמצא שזורע באורך טפח ויש היכר בזריעתן כמו שבארנו. משא\"כ ברישא שאם יזרע ט' הויערבוב כמ\"ש בשם התוס' בתירוץ הראשון לפי שאין כאן היכר כלל. שלא יוכל לזרוע מכל מין כ\"א גרעין א': \n",
+                    "<b>ואחד באמצע</b>. דגבהות הגבול אינו מפסיק. ובירושלמי שלשה על כל גבול וכו' ניתני ששה באמצע תפתר שהגובלין ממעטין ששה. וכתב הר\"ש וז\"ל וטעות סופר הוא דחמשה גרסינן כלומר דנתני במתני' ג' על כל גבול וה' באמצע כמו בערוגה דרישא שאין לה גבול גובה וזורעים לתוכה חמשה זרעונים וליהוו השתא להך דאיכא גבול [י\"ז] זרעים ומשני תפתר שהגבולין ממעטין כלומר שזרע הגבולין נכנס לתוך הערוגה וממעטין אותה מששה על ששה טפחים. וצריך לדקדק היאך ממעטין ומדוע נכנסין לתוך הערוגה דלא מסתבר כלל למימר משום דאי אפשר שלא יפול לתוך הערוגה מזרעים שעל הגבול אלא היינו טעמא דממעט לפי שצריך להרחיק זרע הערוגה עצמה מזרע הגבולין מסביב. ע\"כ. והיינו ממעט. שע\"י זריעת הגבול לא יוכל לזרוע בארבע רוחות הערוגה ומה שהגיה שצ\"ל ה' אין נראה שגם הרמב\"ם בפירושו מביאו בזה הל' וניתני ששה באמצע. אבל נראה לומר שאע\"פ שאינו יכול להקשות אלא וליתני חמשה דודאי דמשום הגבול לא תהא אמצעית הערוגה עדיפא לזרוע מין אחד יותר ממה שיוכל לזרוע בה כשאין לה גבול מכל מקום נקט ששה לישנא דרבי יהודה. כלומר מאי טעמא דתנא קמא דפליג אדרבי יהודה דתני ששה. ומיהו למר כדאית ניה דהיינו ה': \n",
+                    "<b>לא יטע ראש הלפת בתוך הגבול מפני שהוא ממלאהו</b>. והרחקת ג' טפחים לא מהני דאכתי הוי נראה מעורבב ואע\"פ שאין יונקין זה מזה אבל בערוגה פשוטה דרישא רשאי ליטע אפילו ראש לפת באמצע לפי שאין כאן אלא ד' מינין לד' הרוחות לא נראה כערבוביא כך נראה בעיני. ולא נהירא מה שפירש בכף נחת וז\"ל ממלאהו וממעט מקום יניקת האחרים עד כאן דאם כן ברישא נמי: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר ששה באמצע</b>. מפרש בירושלמי דדריש זרע זרעה זרעיה זרועיה כלומר דמצי למיכתב זרע דמשמע חד וה\"מ למיכתב זרעה והוי משמע תרי וה\"מ למיכתב זרעיה והי משמע תלת וכתב זרועיה דמשמע ארבעה וכתיב תוציא צמחה דתוציא חד וצמחה חד כמו לת\"ק הרי שית. וכי רמיז קרא שית זרעונים בערוגה בת ו' טפחים קאמר דקים ליה לר' יהודה דשית בשית לא ינקי כי היכי דאמרינן לרבנן דקים להו דה' בו' לא ינקי כמ\"ש הר\"ב במסכת שבת וע\"ש. ולא אתברר כמה הוא שיעור הרחקה לר\"י. ואמר מהר\"ר וואלף ולעקל\"ש דלא פליג רבי יהודה אדרבנן בשיעור יניקה ולדידיה נמי שיעורו ג' טפחים כמו לת\"ק אלא דר\"י לטעמיה דפליג נמי בספ\"ק וסובר דאינו כלאים עד שיהו שני חטים ושעורה או חטה ושתי שעורים או חטה ושעורה וכוסמת והלכך קאמר הכא שיזרע ששה לפי שבאמצע הערוגה זורע שני מינין ואינן עושים כלאים לדידיה וגם עם מה שזרועים ברוחות לא הוו כלאים דכמו לרבנן שיעור ג' טפחים היינו עם מקום הזרעים ה\"נ לרבי יהודה שיעור היניקה עם מקום הזרעים ואע\"פ שהם שנים הואיל ושניהם אינן כלאים זה בזה אינן ממעטין שיעור ג' טפחים והא קמ\"ל קרא דתוציא צמחה [*דבשית רשאי לזרוע שית ותו לא דאינו רשאי לזרוע באותן שמן הצדדין בכל צד ב' מינין]: \n",
+                    "<b>ששה באמצע</b>. ר\"י פליג בין בסיפא בין ברישא והכי איתא בירושלמי שהבאתי לעיל תחלת דבריו. ניתני ששה באמצע תפתר שהגובלין ממעטין ששה אם כשהגובלין ממעטין ששה כדה תנינן ר\"י אומר ששה באמצע וקיימנוה ולא ידעין אי חבריא קיימניה אי רבי אמי קיימה. על ראשה. ואין על ראשה כדה תני ר' חייא ר' יהודה אומר שמנה עשר. ע\"כ בירושלמי. ותחלתו פירשתי לעיל. וכתב הר\"ש ומשני וקיימנוה ולא ידעין וכו' כלומר תירצו הדבר ולא ידעין אם החברים בני הישיבה תירצוה אם רבי אמי דרבי יהודה ארישא קאי ולא אגבול. הדר פריך ואין על ראשה כדה תני רבי חייא ר\"י אומר י\"ח כלומר על כרחין [אסיפא] קאי ואין מתרץ כלום בירושלמי ע\"ז עכ\"ל. גם הרמב\"ם כתב כבר הקשו בש\"ס על דברי תנא קמא א' באמצע ואמרו וניתני ששה באמצע והשתדלו לפרק זו הקושיא ולא עלתה בידם. ע\"כ. ולעניות דעתי נראה שהקושיא מיתרצת בתירוצא קמא שהגובלין ממעטין. והא דפריך עלה מדר\"י דאמר ששה. היינו שסובר המקשה דכי היכי דשמעינן לר\"י דאין הגובלין ממעטין לפי שיש היכר בגבהות הגבול ויכול לזרוע מתחת בערוגה כמו בערוגה שאין לה גבול. ה\"נ לרבנן. דלא ס\"ל שיהיו חולקים בסברא זאת וגם המתרץ לא רצה לעשות מחלוקת ביניהם בסברא זו ולהכי מתרץ ליה דר\"י ארישא קאי. דלמעט במחלוקת ולהשוות הדעות עדיף טפי. וכשהביא אח\"כ המקשן תני דרבי חייא ר\"י אומר י\"ח דאשכחן דפליג בסיפא אע\"ג דקושיא מדר\"י אדרבנן הדרא לדוכתא מ\"מ קושיא דניתני ששה לא קשיא ומיתרצת שפיר בתפתר שהגבולין ממעטין ואע\"ג דלר\"י ליתא להך סברא דהא אשכחן דבהדיא פליג אף בסיפא. לרבנן מיהו איתא שפיר. ור\"י ורבנן פליגי נמי בסברא זו דגובלין ממעטין דלרבנן ממעטין ולר\"י אין ממעטין ואפשר שגם הר\"ש סובר כן: \n",
+                    "<b>ומה שכתב והדרך השני להרחיק ביניהם טפח ומחצה והוא שיעור שלא יינק זה מזה</b>. כתב בכ\"מ וז\"ל ואע\"פ שכל זרע מתפשט יניקתו טפח ומחצה וא\"כ היה ראוי להרחיק ג' טפחים. י\"ל שלא חששו אלא שלא יינק מין זה מהמין האחר עצמו אבל לעירוב יניקות לא חששו והיינו דקאמר [בגמרא] לא ינקי מהדדי ולא אמר לא ינקי אהדדי דלא חשו אלא שלא יינק זרע זה מהזרע האחר עצמו וכ\"כ רבינו שלא יינקו זה מזה ולא כתב זה עם זה עד כאן: \n",
+                    "ומה שכתב תמצא מדת כל מסומן מן הששה המסומנים באמצע רצה לומר שהם מסומנים בסימני זריעה ואמר ג' טפחים וזה יבואר בסמוך: \n",
+                    "<b>ומ\"ש ותמצא המרחק בין שתי צלעים שהם משתנים מצלעות אותם המסומנים ר\"ל המרחק שיש בין מסומן למסומן</b>. ויש לגרוס משתוים לפי שכצלע המסומן האחד כן שוה וכדומה לו הוא הצלע שכנגדו במסומן השני שהמרחק הוא ביניהם ר\"ל בין אלו השתי צלעות. אבל נראה לי שלא. להגיה וירצה במה שקורא אותם משתנים כאילו אמר מתנגדים וכל שני קוים מתנגדים ומקבילים אם יוצאו עד בלתי תכלית לא יפגשו זה את זה. והרי אלו שני הצלעות שעל זה המרחק הם מתנגדים ומקבילים זה לעומת זה ואם יוצאו עד בלתי תכלית לא יפגשו וקורא המרחק לא כל השטח אלא קו ישר ממנו: \n",
+                    "<b>ומ\"ש גדר שלשה ורביע</b>. אמר שזה המרחק ר\"ל הקו הישר בין אלו שתי צלעות ממסומן למסומן הוא גדר שלשה ורביע ר\"ל שלשה טפחים ורביע מטפח בתשבורת. שתמצא בו בין כל שטחו ג' טפחים ורביע ואולם גדרו הוא צלע אחד מן המרובע. ואמר שמדת הצלע האחד שהוא גדר לג' ורביע הנה הוא טפח אחד וד' חמישיות בקרוב שהם ט' חומשין. ור\"ל בקרוב שכשתרבע ט' פעם ט' הם פ\"א עשה מהם טפחים יעלו כ\"ה לכל טפח שכן רבוע הטפח יכיל ה' פעם ה' חומשין שהן כ\"ה. יצאו ג' טפחים לע\"ה חומשין ונותרו ו' חומשין מן הפ\"א ואינם מגיעים לרביעית הטפח כי הטפח ד' פעמים ו' חומשין ועוד חומש אחד כאשר אמרנו. וט' חומשים הוא יותר מטפח ומחצה וזהו מה שבקשנו שיהיה טפח ומחצה בין כל צלע המסומן לצלע שכנגדו. ואני אציג לפניך שני מסימנים מן הששה ועם המרחק שביניהם וזו היא הצורה. *? הנה המרחק שהוא גדה\"ו וקו ג\"ה או קו ד\"ו כל אחד הוא קו ישר והוא אותו שקרא מרחק שבין שני צלעות והוא ט' חומשין כאשר אמרנו ויתבחר לפנינו בס\"ד: \n",
+                    "<b>ומ\"ש ופירוש זה שכל שטח משתוה הצלעות</b>. אולם כל אחד לדומה לו ר\"ל כל ב' קוים הדומים במדת אורך וכל שני קוים הדומים במדת רוחב הנה הנם כל אחת משתוה לדומה לו אבל צלע האורך וצלע הרוחב אינם צריכים להיותם שוים: \n",
+                    "<b>ומ\"ש כשנחלק כל צלע מצלעיו בשני חלקים והחברנו בין הנקודות בקוים ישרים כצורה זו *? ששתי צלעות האורך והן קו וא\"ז וקו חב\"ט הם משתוים בארכן והם כל א' ארכו שלשה טפחים ושתי צלעות הרוחב והן קו וג\"ח וקו זד\"ט משתוים ברחבן והם כל א' רחבו שני טפחים וחלקנום בנקודי אגב\"ד והחברנו הנקודות בקוים ישרים מנקודת א' לנקודת ג' עוד מנקודת א' לנקודת ד'</b>. וכן מנקודת ב' לנקודת ג'. עוד מנקודת ב' לנקודת ד': \n",
+                    "<b>ומ\"ש יהיה תבנית השני הנעשה בתוך תבנית הראשון יהיה מדת חצי תבנית הראשון אשר חלקנו צלעיו</b>. וזה מבואר מאד שאחרי שנקודת א' חולקת לקו וא\"ז לחלקים שוים. וכן היא הנקודה ב' חולקת קו חב\"ט לחלקים שוים. כשתחבר קו ישר בין האל\"ף והבי\"ת הנה חלקנו כל שטח וחז\"ט לשנים חלקים שוים. וכמו כן הנה נקודות ג\"ד חלקו קוי וג\"ח זד\"ט כל אחד לשנים חלקים שוים א\"כ כשנחברה בקו ישר נקודות ג\"ד. הנה כמו כן חלקנו עוד כל שטח וחז\"ט לשני חלקים שוים. ושני קוי החבורים מתחלקים על נקודה ה' ר\"ל קו גה\"ד וקו אה\"ב. ונמצא שכמו שנתחלק כל השטח לשנים חלקים שוים ע\"י קו אה\"ב. והחלק הא' אוח\"ב והשני אבט\"ז. וקו אה\"ב דומה לקו וג\"ח. וכמו שנקודת ג' חולקת קו וג\"ח כן נקודת ה' חולקת קו אה\"ב. הנה גם קו ג\"ה חולק זה השטח אוח\"ב ג\"כ לשני חלקים שוים. ועל זה הדרך בעצמו חלק השני שהוא אבט\"ז מתחלק לשנים חלקים שוים בקו ה\"ד והרי לפנינו בזה השטח ד' רביעיות שוים הצלעות. כל צלע לדומה לו וכל הרבועים שוים כזה כן זה. ונביט אל א' מהם ונאמר רבוע אוג\"ה קו א\"ו האורך הוא חצי קו אורך שטח כולו ויהיה אם כן ארכו טפח ומחצה שזה השטח אשר הנחנוהו כל מדת ארכו שלשה טפחים. וקו ו\"ג מזה הרבוע הוא חצי קו רוחב שטח כולו ויהיה א\"כ טפח אחד שכן השטח כולו שהנחנו רוחב כולו שני טפחים כאשר יזכיר הרמב\"ם לפנינו. וכמו כן קו ג\"ה שהוא דומה לקו ו\"א אורך טפח ומחצה. וקו א\"ה שהוא דומה לקו ו\"ג רוחב א' טפח שהרי הוא מרובע שוה הצלעות ואולם כל אחד לדומה לו. וכבר חברנו מנקודת א' לנקודת ג'. הנה נעשה מזה בתוך זה הרבוע. שני משולשים שוה [צ\"ל שוי] הצלעות כל אחד לדומה לו. שמשולש או\"ג שוה למשולש אה\"ג ואולם קו א\"ו ממשולש או\"ג שוה לקו ה\"ג ממשולש אה\"ג וקו ו\"ג ממשולש או\"ג שוה לקו א\"ה ממשולש אה\"ג והתושבת שהוא קו א\"ג משותף לשני המשולשים הנה כל משולש שוה למשולש כבר יצא לנו שזה הקו א\"ג מחלק לזה הרבוע אוג\"ה לשנים חלקים שוים. ובדרך הזה דעת לנבון נקל ביתר הרבועים והרי אתה מוצא שזה התבנית השני הנעשה בתוך תבנית הראשון ע\"י חבור אלו הנקודות הוא חצי תבנית הראשון. ודרך ידיעת חלוק כל קו לחלקים שוים. יש בו גם כן מופת חותך אין מן הצורך להאריך בו מלבד מה שנקל לעשותו במחוגה: \n",
+                    "<b>ומ\"ש וכשתסתכל כל מסומן כולו תמצא כל מסומן על הצורה אשר זכרנו</b>. ר\"ל שכל מסומן הוא חצי תבנית מן שטח משתוה הצלעות ר\"ל שני צלעי ארכו שוים זה לזה ושני צלעי רחבו שוים זה לזה והתבנית המסומן בתוכו נעשה בחבור הנקודות המחלקות כל קו וקו והנה השטח ר\"ל התבנית אשר בתוכו נעשה המסומן ארכו הוא שלשה טפחים שהרי הוא חצי כל אורך הערוגה ששה טפחים. ורחבו הוא שני טפחים שהרי הוא שליש מרוחב הערוגה כיון שנעשו ג' מסומנים זה בצד זה שנמצא שכל אחד מהם מחזיק השליש מהערוגה. ואם השטח אשר בו המסומן הוא ג' טפחים ברוחב ב' טפחים שהוא ברבוע שלש פעמים ב' שהוא ששה טפחים יהיה א\"כ מדת המסומן שבתוכו החצי ממנה שהוא שלשה טפחים: \n",
+                    "<b>ומעתה זכינו לדין שהמרחק יהיה א' וד' חומשים שזה הקו המשותף בין שני המשולשים אשר זכרנו הוא המרחק בעצמו שכן אתה רואה כל ד' קוי המשותפים לשני משולשים הם מקיפים להמרחק וזה הקו המשותף הוא מיתר ממשולש מתחלף הצלעות ונצב הזויות כי משולש אה\"ג זוית אה\"ג נצבת אחרי שקו א\"ה וקו ג\"ה הם קוים ישרים שנפלו זה על זה והזוית ההיא נצבת בהכרח</b>. והוא מתחלף הצלעות שאין צלע דומה לצלע במשולש וקו א\"ה הוא טפח וקו ה\"ג טפח ומחצה. וכשנרבע כל אחד. [*בדרך רבוע מספר שאין בו חלקים עוד דרך אחר תמצא בו במשנה ה פ\"ב דעירובין] יהיה הטפח עולה טפח בלבד. וטפח ומחצה עולה ב' טפחים ורביע. שתאמר חצי פעם חצי. רביע. ותאמר חצי פעם א'. חצי. הרי ג' רביעיות. אמור כמו כן א' פעם חצי. חצי. ותאמר א' פעם א'. א'. הרי עוד א' וחצי. תצטרפם לג' רביעיות עולים ב' טפחים ורביע. הרי רבוע הקו הא' הוא א' טפח. קו השני ב' טפחים ורביע. ובא מופת חותך שאין עליו סותר שכפי שני הרבועים הנעשים משתי הצלעות המקיפים הזויות הנצבת. כן יש ברבוע הנעשה על מיתר הזויות בלבדו. כמספר כל שניהם. נמצאת למד שזה המיתר שהוא בעצמו צלע המרחק. ששטח רבועו הוא ג' ורביע. וכבר התבאר כמו כן שגדר ג' ורביע הוא א' וד' חומשין שכן רבוע ט' חומשים עולים שלשה ורביע. ונמצא שהמרחק בין כל מסומן בסימני הזרע. לשני לו. הוא אחד וד' חומשין שהן יותר מטפח ומחצה כשיעור הדין. ואמנם שזה דבר אמתי שהרבוע מן המיתר כמו כל שני הרבועים מהצלעות מקיפים זוית הנצבת מבואר מאד. ועמדתי על אמתתו בלמוד מ\"ג [צ\"ל מ\"ז] מהמאמר הראשון לאקליד\"ו מהקדמוני' שבאתונ\"י עיר החכמה הנזכרת בדברי חז\"ל ואם הייתי מעתיק דבריו ולבארו להבינו כל קורא הייתי מצטרך לכמה הקדמות ולמופתים הקודמים בידיעתו עד שכמעט יהיה חבור קצר בפני עצמו. ואם אעתיקהו ואניחהו סתום א\"כ יהיה ללא הועיל כי אם ליודעים והמה כבר ידעוהו מהספר ההוא בעצמו ויהיה ג\"כ ללא צורך. אבל מה שרציתי בכאן הוא לבאר שטחית דברי הרמב\"ם עד שיוודעו דרכיו: \n",
+                    "<b>ואל יבהלוך רעיונך להשיב אל לבך ואיך יצדק שזה המיתר הוא גדר ג' ורביע כמו שאמרנו והרי כל ד' מיתרים המקיפין מסומן אחד מן המסומנים כולם הם מיתרים שגדר כל אחד מהם גדר ג' ורביע והשטח אשר בו מקיפים אינו כי אם ג' טפחים בלבד כמו שאמרנו ג\"כ בצורת השתי תבניות אשר זה בתוך זה</b>. כי מה שאמרנו שהמיתר גדר ג' ורביע הוא אם נרבע ממנו רבוע נצב הזויות. אבל כל הרבועים שבמסומנים האלו אינם נצבים הזויות אבל מעוינים ולפיכך נתמעטו. [*ואם נפשך לומר שהמיעוט מפני זוית החדוד נתמלא בזויות הנרחבות יהיה גם זה מכלל השטחים שאין גדרם ידוע. וכמ\"ש שם בעירובין. עוד במשנה ז פי\"ב דאהלות] ולעולם זה הקו ר\"ל המרחק והוא המיתר בעצמו הנה הוא גדר לשלשה ורביע אם נרבעהו לנצב הזויות ולפיכך זהו מופת עליו שארכו א' וד' חומשין כאמור: \n",
+                    "<b>ומ\"ש וכבר הקשה בגמ' על דברי ת\"ק ונתני ששה וכו'</b>. והשתדלו לפרק זו הקושיא ולא עלתה בידם. ולפיכך בחבורו אע\"פ שפוסק כר\"י בסיפא די\"ח זרעים זורעים. פסק ברישא דדוקא ה' לפי שסובר דתירוץ דגובלין ממעטים נדחה מכל וכל. אבל לפי מה שכתבתי לעיל על דרך פירש\"י ז\"ל דלא נדחה ומתורצת הקושיא. כמו כן נוכל לפרש בכאן ור\"י פליג נמי ברישא. ולהרמב\"ם קשה דרבי יהודה יסבור בסיפא ששה באמצע ואילו ברישא דאין גובלין מודה שאין זורעים רק חמשה. ואפשר שסובר שהגבול מקבץ הראות ויוכל להכיר ההבדל אף בששה זרעים: \n",
+                    "<b>ומ\"ש לפי שכל מה שנזרע ממנה הוא תשעה טפחים בלבד ועל הצורה שהקדמנו יהיה הנזרע ממנה כ\"ד טפחים אף על פי שהוא מספיק למה ששאל הוא ז\"ל</b>. אינה מספקת לשאלות אחרות. שנשאל ונאמר שיוכל לזרוע תשעה מינין ויהיה הנזרע ממנו עשרים ושמנה טפחים על זאת הצור' *? ודעת לנבון נקל כי כשיזרע בהפך זאת הצורה. שבזאת הצורה יש בכל קרן מרובעים וביניהם מעוינים ואם יעשה בהפך שיעשה בקרנות מעוינים וביניהם מרובעים שיהיו כמו כן תשעה מינים ויחזיקו כ\"ח טפחים. אבל בחבורו כתב בזה הלשון זורעים חמשה מיני ירקות בערוגה שהיא ששה על ששה. והוא שיזרע ד' מינים בד' רוחות הערוגה וא' באמצע וירחיק בין מין ומין כמו טפח ומחצה כדי שלא יינקו זה מזה אבל יותר על חמשה מינין לא יזרע. אע\"פ שמרחיק ביניהן. לפי שמינין הרבה בערוגה כזו הרי הן כנטועין בערבוביא עכ\"ל. וזה הטעם מספיק וכולל לומר שלא רצו להתיר מינין יותר משום שנראין כמעורבבין. [*ובני האלוף מהור\"ר אברהם שי' דן לפני שגם בפירוש המשנה מתורצת כמ\"ש על הצורה שלפני האחרונה שאין בין צלע לצלע רק אלכסון של טפח וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל מין זרעים</b>. פירש הר\"ב שדרכן לזרוע מהן שדה גדולה. כלומר יותר מערוגה ולא שדה גדולה ממש דהא במשנה ט דפרק דלעיל כתב שאין רגילות לזרוע מן החרדל שדה גדולה: \n",
+                    "<b>גבול שהיה גבוה טפח</b>. פירש הר\"ב כמין אצטבא של טיט מגובל. נראה דגרם גובל ולא גרס גבול. ואין לומר דגבול מפרש כמו גובל. דא\"כ כבר פירש במשנה דלעיל. [אע\"פ שבידינו לא נמצא פירושו] ולמה לו לפרש עוד שנית. [*אלא דהכא גרס גובל ומתני' דלעיל גרס גבול אבל בסדר המשנה דירושלמי הכא ולעיל הגירסא גובל]: \n",
+                    "<b>התלם ואמת המים</b>. לשון הר\"ש ורוחב התלם ששה וכן באמת המים זורעים לרחבה של אמה שהיא כמו כן ששה וכשיבשו המים דחזי לזריעה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב לזרוע כל מין עד שיהיו מרוחקים זה מזה טפח ומחצה. כן הוא לשון הר\"ש. ולטעמיה אזיל שפירש למשנה דלעיל דהרחקה שבין כל מין ומין טפח ומחצה וכדעת הרמב\"ם אלא שיש לו שיטה אחרת בסדרן והלכתן. אבל הר\"ב שסובר כרש\"י שצריך הרחקה ג' טפחים הנה ברוחב הששה לא יוכל לזרוע כי אם ג' גרעינין ובאורך יכול לזרוע כל האורך כולו ואין נראה כלל לחלק ולומר דהכא שרי הר\"ב בהרחקת יניקת הזרע מזרע עצמו אע\"פ שהיניקות מתערבין משא\"כ בערוגה דלעיל דלא ידענא טעמא לחלק ולכן אני אומר שלפום ריהטא העתיק לשון הר\"ש ולא דק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ראש תור</b>. עיין במשנה ז פ\"ב מה שכתבתי שם וכן מ\"ש שם על כסוף שדהו: \n",
+                    "<b>שורה של ירק אחר</b>. עי' במשנה [*ד ומשנה] ו: \n",
+                    "<b>מראש השדה ועד ראשו</b>. שתי הקצוות כל אחד ראש וסוף ובמשנה ג פ\"ה תנן מראש הכרם ועד סופו: \n",
+                    "<b>אורך ו' טפחים</b>. לשון הר\"ב לא בעינן מפולש אלא שיהיה התלם הזרוע ארוך ששה טפחים. כן דעת הר\"ש לפי מאי דס\"ד דכולהו מיירי ברוחב השורה הנזרעת אבל לענין הרחקה לא איירי הכא אלא לעיל תנן בפ\"ב עבודת ירק בירק ששה טפחים והכא שמעינן דאע\"ג דמרחיק כדינו בעינן שיעור לאורך ורוחב ירק אחר עצמו דבפחות מהכי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לא חשיב מילתא באפי נפשיה ובטיל אגב שדה וחשיב כלאים. וכתב על זה ותימה דבפרק רבי עקיבא [במסכת שבת] מייתי לדרבי יהודה לענין הרחקה ועוד היכי מצי למימר דבפחות משיעור זה לא מהניא הרחקה הא תניא בתוספתא אפי' אין שם אלא קלח אחד נותנין לה עבודה ששה טפחים לפיכך צריך לפרש דכולה מתני' בשיעור הרחקה דלרבי ישמעאל תלם חשיב הפסק ולרבי עקיבא ששה טפחים ולרבי יהודה פרסה ע\"כ. והר\"ב פירש בהדיא בדרבי יהודה לענין הפסק שכתב שצריך להיות בין ירק לירק וכו'. וכן פריך ומשני למתני' דלעיל עבודת ירק בירק. ובדרבי עקיבא מפרש לענין זרע עצמו כדסלקא דעתיה דהר\"ש. עירוב פירושים כתב כאן ואינו נכון. ומ\"ש אף על פי שזרע אחר מקיפו משלש רוחותיו. גם הוא לשון הר\"ש בדסלקא דעתיה וכלומר שההפסק הוא בזרע האחר שנזרע בתלם אע\"פ שמקיף בג' רוחות זרע השדה כיון שהוא תלם ובצד הרביעי אין בו זרע שעכשיו אינו חבוש הוי הפסק. ולמאי דהדר הר\"ש ומפרש משנתינו לענין הרחקה כתב בדרבי עקיבא דלא קאמר אורך ו' ורוחב מלואו למימרא דתסגי בהכי לשורה גדולה של ירק אחר אלא אשמעינן דאפילו בקלח אחד של ירק אחר בעינן הפסק ששה על ששה ולעולם לשורה גדולה בעינן [ששה] על פני כל השורה סביב ע\"כ. והרמב\"ם כתב ור\"ע פי' כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי אורך הזריעה. ורוחב מלואו. פירש הר\"ב היינו ששה טפחים שהוא שיעור רוחב תלם. וצריך לחלק בין תלם סתם דהכא לתלם של פתיח דבמשנה ו פ\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הנוטע שתי שורות של קישואין שתי שורות של דלועין וכו'</b>. עיין מ\"ש בסמוך בד\"ה וחכמים אוסרים וכו']: \n",
+                    "<b>שורה של קישואים וכו'</b>. אסור. כתב הר\"ב שנראין כאילו נזרעו כולן יחד במפולת יד. עיין מ\"ש בשם כסף משנה בסוף פ\"ק בס\"ד: \n",
+                    "<b>וחכמים אוסרים</b>. כתב הר\"ב לפי שאין שתי שורות של קישואים סמוכות וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם וחכמים גוזרין כאן מאחר שאינן וכו'. ומשמע דכי נסמכו מיהו שתי השורות של קשואין קא שרי וא\"כ הא דתנן ברישא שתי שורות של דלועים שתי שורות של פול המצרי לאו דוקא אלא כי הוו שתי שורות של קשואין תו שרי אפילו שורה אחת של דלועים ושורה אחת של פול המצרי דהא איכא שדה ורשאי לסמוך ירק אחר בהפסקת תלם. וכי תימא דלא שרינן אלא שורה אחת של ירק אחר כדמשמע פשטא דמתני' דלעיל. איכא למימר דהא על כרחינו ר' אליעזר מתיר שתי שורות של שני מינין ומדר\"א נשמע לרבנן היכא דשריא אינהו דשריין אף שתי שורות. והרמב\"ם בחבורו העתיק המשנה כצורתה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שער</b>. עיין בפ\"ב דפאה משנה ג: \n",
+                    "<b>שכל מה שאסרו חכמים וכו'</b>. עיין מה שכתבתי בספ\"ק ובפירוש הר\"ב במשנה דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זרועה בצלים</b>. לשון הרמב\"ם ויחד הבצלים מפני שאפשר שכן היה המנהג אצלם. ע\"כ. וזהו שכתב בחיבורו פ\"ד זרועה מין ממיני ירקות וכו': \n",
+                    "<b>ומבקש ליטע בתוכה שורות של דלועים וכו'</b>. לשון הר\"ש ולא דמי למתני' דלעיל שיכול ליטע ב' שורות של קשואין וב' שורות של דלועים וב' שורות של פול המצרי דשאני שדה מב' שורות ועוד דכיון שבא לעקור חמיר טפי כדאשכחן בירושלמי פ\"ד גבי כרם דב\"ש מחמיר בחורבנן יותר ממטעתן. ע\"כ. ואף לב\"ה מצינו הכי אליבא דר\"מ ור\"ש בסוף פ' דלקמן: \n",
+                    "<b>ונוטע שורה אחת</b>. כתב הר\"ב נמצא בין שורה ראשונה של דלועים לקמת הבצלים שתי אמות בורות. כלומר ותנן לעיל בפ\"ב משנה ח דבור הוי הפסק ועיין מ\"ש שם במשנה ו בס\"ד. ומסתבר דאע\"ג דהר\"ב לא פי' בדרבי ישמעאל דבעי נמי תלם נשמעיני' ממה שפי' בדר\"ע וחכמים [*ואינו מוכרח]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית רובע</b>. מפורש בפ\"ב משנה ט: \n",
+                    "<b>התחמיר זו מן הגפן</b>. כתב הר\"ב דאין להחמיר בכלאי זרעים יותר מבכלאי הכרם. וטעמא דכלאי כרם אסורים בהנאה וכלאי זרעים מותרים אפילו באכילה כדתנן ברפ\"ח: \n",
+                    "<b>שלגפן יחידית וכו'</b>. עיין ריש פ\"ו: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>קרחת הכרם</b>. כרם שחרב. ל' הרמב\"ם והוא גזור ממלת קרח הוא (ויקרא יג): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מחול הכרם</b>. לשון הר\"ב מקום פנוי בין כרם לגדר סביב כמו מחולות הנשים. וכ\"כ הר\"ש סביב כמו מחולות. וכן ל' רש\"י בריש עירובין. דעתם דמסתמא המקום הפנוי הוא סביב כל הכרם בין הגדר לד' רוחותיו. והה\"נ אם אינו אלא מצד אחד. ולשון הרמב\"ם מקום הפנוי כו' והוא מדבריהם מענין מחילה ר\"ל עזיבת הדבר. ומה שכתב הר\"ב וד' אמות דלהדי כותל לא מזדרעי מפני תקון הכותל כדתנן במתני' ד' פרק שני דב\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גדר הכרם</b>. כתב הר\"ב ואפי' אין שם אלא שש אמות וכ\"כ הר\"ש. ולשון הרמב\"ם בפ\"ז ארבע אמות ומחצה: \n",
+                    "<b>איזהו גדר וכו'</b>. לשון הר\"ש אגב שהזכירו מפרש ליה. ואגב גדר מפרש חריץ: \n",
+                    "<b>ורחב ארבעה</b>. עיין מ\"ש פ\"ב משנה ח ולהרמב\"ם בפ\"ז מהלכות כלאים ורחב ארבעה קאי נמי אגדר וכן בדברי הר\"ב במשנה דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה טפחים</b>. לשון הר\"ב דכל פחות מג' כלבוד דמי. ודבר זה הלכה למשה מסיני. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>נפרצו בו פרצות הרבה</b>. לשון הר\"ש שנפרץ במקומות הרבה פרצות פחותות מעשר יתירות משלש: \n",
+                    "<b>אם העומד מרובה וכו'</b>. ל' הרמב\"ם שתהיה מדת העומד מן הקיר יותר ממדת כל המקומות הפרוצות בו כשיהיו נכללות: \n",
+                    "<b>כנגד הפרצה אסור</b>. מ\"ש הר\"ב כנגד העומד מותר אם הוא רחב ארבעה. פירוש טפחים. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכ\"כ הר\"ש וטעמא ממתני' דלעיל. וכתב הרמב\"ם ואם יהיה פרוץ כעומד יהיה מותר לזרוע כנגד הפרצה. הכי מסיק בסוף פ\"ק דעירובין [דף טז] כרב פפא דאמר הכי אברייתא דמתנייא ברישא פרוץ מרובה על העומד אסור ובסיפא עומד מרובה על הפרוץ מותר וקאמר דעומד כפרוץ נמי מותר וסיפא תנא מרובה איידי דרישא ולפי גירסת משנתינו צריך לומר איפכא כדמשני התם אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שיהיו שם שתי שורות</b>. וכתב הרמב\"ם בפ\"ז וכמה יהיה בכל שורה שלשה גפנים או יותר. ובכ\"מ כתב הרבה ראיות לדבריו. והשתא הא דתנן לקמן דשתים כנגד שתים וא' יוצא זנב דהוי כרם. היינו כי הוו חמשה ונטועים בכה\"ג הוא דהוה כרם. אבל כי לא נטוע כה\"ג צריך ששה ג' לכל שורה: \n",
+                    "<b>לפיכך הזורע כו'</b>. קידש לב\"ה שתי שורות וכגון דזרע חוץ לכרם שהוא נטוע ה' על ה' דהיינו ה' שורות בכל שורה ה'. ולב\"ש מקדש אותה שורה חצונה של צד הזרע כשזרע בעבודת הכרם שהוא ארבע אמות. ולב\"ה קידש ג' בשורה חצונה ושלשה שכנגדן בשורה שניה. כדמפרש בירושלמי הביאו הר\"ש ואיתא תו התם גווני אחריני ולכולהו גווני לב\"ש קידש ה' חצונים. ולב\"ה ששה. וזה שכתב הר\"ש שיש בדבר להקל ולהחמיר. להחמיר כדכתבינן. ולהקל שאם אין ב' שורות שבכל שורה ג' גפנים לא הוי כרם להרחיק ארבע אמות. וכי אתשיל בבי מדרשא לענין כמה הוא כרם אתשיל אלא דמינה שמעינן הזורע וכו' כמה קידש והיינו דתנן לפיכך וכו'. ולהכי לא מתנייה בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה [*בפרק ד אבל רבי [יוסי] שנאה בפ\"ה משנה ב דאיהו אינו שונה כאן בלשון לפיכך]. ועיין מה שכתבתי פרק ח דברכות משנה ד. ומשנתנו בזורע חוץ לכרם דאילו בתוך הכרם החמירו לאסור. כדתנן במ\"ה בפרק דלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחת יוצאה זנב</b>. פי' הר\"ב שתים בשורה שניה כנגד שתים מן השלש כזה *? ואחת בינתים. והה' כנגד אוירן כצורה זו *? וכ\"ה בפי' רש\"י פ\"ח דסוטה דף מג. ואחת באמצע. ארבעה גפנים לארבע רוחותיה ויהיה על זאת הצורה *? ולהרמב\"ם אתת יוצאת זנב כצורה זו *? ואחת בינתים כזה*? ואחת באמצע כזו *? ואני שמעתי מפי זקן אחד מצפת תוב\"ב שעל פי צורה של הרמב\"ם באחת יוצאת זנב כן הם כל הכרמים שראה הוא בארץ ישראל: \n",
+                    "<b>עד שיהיו שתים וכו'</b>. הא תו למה לי. ואפשר לי לומר דשתי צורות היינו אותה של הרמב\"ם ואותה של הר\"ב שתיהן ראוים להקרא בשם יוצאת זנב. ואחת מהן היא יותר ראויה. ואתא תנא בסיפא לאשמעינן דדוקא אותה היותר ראויה היא בכלל כרם ולא האחרת. ואילו לא חזר ושנה עליו עד שיהו וכו' הוה אמינא דשתי הצורות הוו כרם. והתנא סמך על שבימיו היה ידוע ומפורסם איזו היא הצורה היותר ראויה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ודרך הרבים</b>. לשון הר\"ב שאין אחד מהם ח' אמות. וגם הרמב\"ם בחיבורו פ\"ז כתב כן ולא כמ\"ש בפירושו ט\"ז אמה. וז\"ל הראב\"ד לא ט\"ז אמה כדרך הרבים [דתנן בפ\"ב דפאה] אלא שהוא שביל הדרכים לרבים. ע\"כ: \n",
+                    "<b>הרי אלו מצטרפות</b>. כתב הר\"ב ואפילו ר\"ש דאמר לקמן [פ\"ז מ\"ד] וכו'. מודה [דמצטרפין] לאסור הזרעים. והיינו כשהזרעים הם שלו. [*ומ\"ש הר\"ב שלו ושל חבירו כן לשון הר\"ש אבל היה ראוי יותר לכתוב שלו עם של חבירו]: \n",
+                    "<b>גבוה מעשרה טפחים</b>. הרמב\"ם בחבורו כתב גדר נמוך מעשרה מצטרפות ותו לא. דתידוק מיניה דאי גבוה עשרה אינן מצטרפות והדין עמו ממתניתין ג. והא דתנן גבוה מעשרה לרבותא דרבי יהודה אם ערסן וכו'. והרבה נמצאים כיוצא בזה וכתבתי קצתם במשנה ו פרק ד דביצה: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אם ערסן וכו'</b>. עיין מ\"ש בפרק דלקמן משנה ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם אין ביניהם שמנה אמות לא יביא זרע לשם</b>. כתב הר\"ב דמצטרפין להיות כרם. דלעיל לענין חוצה לה והכא לענין תוכה. וזהו שאמרו בירושלמי אמר רבי אליעזר החמירו תוכה יותר מחוצה לה. וטעמא דריחוק שמנה אמות. דאין שדה פחות מארבעה אמות וכו'. כדלעיל בריש פרקין. והרמב\"ם אע\"ג דבפירושו כתב כפירוש הר\"ב. בחבורו פרק ז' נראה מדבריו שמפרש שתי שורות של שלש שלש: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר בן יעקב אומר וכו'</b>. וכתבו הר\"ב והרמב\"ם דאין הלכה כמותו. וכתב בכ\"מ ואע\"ג דמשנתו קב ונקי איכא למימר דשאני הכא דמשום חנניא בן חכינאי קאמר לה ואפשר דליה לא ס\"ל ועוד דקאמר בירושל' דרבי אליעזר בן יעקב ס\"ל כב\"ש <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דשורה אחת הוי כרם ע\"כ. ובפרק ב מ\"ט נמי אין הלכה כראב\"י. והכא כת\"ק נמי אין הלכה כמו שתראה בסוף פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שער</b>. עיין בפרק ב דפאה משנה ג מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>וזורע את הניר</b>. כ' הר\"ב שכך היה דרכם וכו'. כלומר ולא משום איסור וכ\"כ הר\"ש. ורבי יהודה אתא לסיועי לת\"ק. וכ\"כ הרשב\"ם בפרק הספינה דפ\"ב ע\"ב: \n",
+                    "<b>רבי מאיר ורבי שמעון וכו'</b>. וכתב הר\"ב וכן הרמב\"ם שכך הלכה. דהכי אמר רב בירושלמי. ועיין מ\"ש בר\"פ דלקמן. ובסוף מ\"ה. ומ\"ש במשנה ד דפרק הספינה. והרמב\"ם בחבורו פרק ז' כתב תוכו מותר להביא זרע בהרחקת ששה טפחים לכל שורה אבל אם זרע חוצה לו צריך להרחיק משורה החיצונה ארבע אמות כשאר הכרמים ע\"כ. והשיג עליו הראב\"ד ואמר שלא מצא לו עיקר בירוש' ואם מפני מראית העין כ\"ש בתוכו. והכ\"מ אע\"פ שהליץ בעדו ואמר שמבחוץ אינו ניכר כמו בתוכו מ\"מ כתב שצ\"ע מנין לו לחלק. ולעניות דעתי נראה שמן הירושלמי למד כן דאמר רבי זעירא תוכו שמנה חוצה לו שש עשרה. ומאי שש עשרה דקאמר. אלא כלומר דין שש עשרה. דדוקא תוכו יש לו דין שמנה ואינו מרחיק אלא ששה טפחים אבל חוצה לו יש לו דין שש עשרה דקרחת הכרם שמרחיק ד\"א וזורע: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ונטועות כהלכתן</b>. כתב הר\"ב ולא פחות מארבע אמות. וכ\"כ הר\"ש ואליבא דר\"ש דמתניתין דלקמן דהא לרבנן הוי כרם אפי' בנטועות בפחות מד' אמות. ולכאורה הלכה כרבנן. ולא הוה ליה לפרושיה אליביה דר\"ש. והרמב\"ם בפירושו כתב דאין הלכה כר\"ש. אבל מצאתי בחיבורו פ\"ז שכתב דשתי שורות הנטועות בפחות מארבע אמות הן כגפן יחידית ובשלש שורות הוו כרם ורואין וכו'. וכתב עליו בכ\"מ שפוסק כר' שמעון ודוחק עצמו למה פסק כן משום דבירושלמי מפרש אמורא למלתיה גם מפני כן אמר שגירסא אחרת יש להרמב\"ם בירושלמי. וזה מפני מה שמפרש הרמב\"ם בכאן בפירושו ורואין את האמצעית וכו'. ענין בפני עצמו. לומר שרשאי להדלותן ולהטותן על הזרעים. כדאיתא בירושל'. והשתא אינו ענין לטעמא דרבנן כמו שפירשו הר\"ב והר\"ש וכן פירש הרשב\"ם בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף לז) ובפרק הספינה דף פג דרואין וכו' טעמייהו דרבנן הוא. והרמב\"ם מפרש דפלוגתייהו באי נטעי אינשי בכה\"ג דר\"ש סבר דלא נטעי ואי נטע לא הוי כרם. ורבנן סברי דנטעי נמי בכי האי גוונא. והכי מפרשינן בגמרא דסוף המוכר פירות. אבל לענין רואין וכו'. ליתא התם ולא מידי. ונוכל לפרש דאכתי קאי אטעמא דרבנן דאע\"ג דסברי נטעי בכה\"ג צריכין עדיין לטעמא דרואין וכו'. וע\"פ דברי הרמב\"ם בפירושו נ\"ל שכתב הכ\"מ דהרמב\"ם פוסק בחבורו כר\"ש. דהא פלוגתייהו בשתי שורות. וחזר ממה שפוסק בפירושו כחכמים. אבל אם נאמר דלא חזר בו מזה אלא חזר בו ממה שפירש בירושלמי בורואין וכו'. שזה נראה יותר שחזר בו משום דהו\"ל לפרש מאי ורואין וכו' דהיינו להדלותן דכל כה\"ג שאינו מובן מעצמו הוא מפרשו בחבורו. ומדלא פירש ש\"מ דסבר דכמשמען הם הדברים ודברי רבנן הן. והשתא פלוגתייהו דוקא בג' שורות. אבל בב' שורות אפילו לרבנן לא הוי כרם דכי רואין שורה [שאינה] לא נשארה רק שורה יחידה שאינה כרם לבית הלל. ועכשיו דברי הרמב\"ם בחבורו נמי כרבנן וכמו שפוסק ג\"כ בפירושו אלא שחזר מפירושו דורואין להדלותן וכו'. ולענין קושיתנו בדברי הר\"ב והר\"ש י\"ל שפוסקים כש\"ס דידן פרק הספינה לענין מקח וממכר בפחות מד' אמות וכמ\"ש הר\"ב שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו כרם</b>. כתב הר\"ב דכיון שאינו יכול לחרוש בשוורים. דצריך לחרישת שוורים ארבע אמות כדפרישית בריש פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שער כותש</b>. כתב הר\"ב שהשריגים של הגפנים שהם קרוים שער [כמ\"ש בפ\"ב דפאה משנה ג] היו מתערבים וכו'. וכ\"כ הר\"ש. וכ' דהיינו דאמר ר\"י בפרק דלעיל משנה ז אם עירסן. ודבר תימה הוא ששינה לשונו. ושמא ערסן בידי אדם <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכותש ממילא ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר אם אין שם ד' אמות לא יביא זרע לשם</b>. כתב הר\"ב כדין מחול הכרם דפירקין דלעיל דנותן ארבע אמות לעבודת הכרם. ותימה דא\"כ צריך שיהיה יותר מארבע אמות דצריך שיהיה הכי נמי. אין זה במשמע לשון הר\"ב ועוד דהוה ליה לכתוב סתם כדין עבודת הכרם דמרחיק ארבע אמות. אבל לשון הרמב\"ם כך הוא ור\"י אוסר עד שיהא בגת ארבע אמות ואז ירחיק מן הגפן ששה טפחים וזורע את המותר על הדרך המחוייב במחול הכרם וקרחת הכרם ע\"כ. מדמה להו למחול וקרחת דכי היכי דמצריך התם ששה עשר אמה או י\"ב וכי הוו הכי סגי מיהא להרחיק רק ארבע אמות ושיזרע המותר. והכא נמי דכוותה שצריך שיעור ארבע אמות אבל כי הוו הכי אינו חייב להרחיק רק ששה טפחים וזורע המותר. ולשון הר\"ש אבל כשיש ארבע אמות סגי בהרחקת ששה. כמו עריס דבצד גדר לר\"י בן נורי כמו שאפרש בפ\"ו ע\"כ: \n",
+                    "<b>והבית שבכרם זורעין בתוכו</b>. כתב הר\"ב ולא אמרינן הואיל והגפנים וכו' אין המחיצות מועילות. וכאילו אויר הכרם מקיף הזרע שבבית וגרע משומירה. וכתב הר\"ש בירושלמי דריש לה מקרא ר' שמואל בשם רבי אבין ובבתי כלאים החבאו (ישעיהו מ״ב:כ״ב) בית שמחביאין בו את הכלאים ע\"כ. ולהרמב\"ם פירש אחר בחבורו: \n",
+                    "<b>אמר יום טוב ראיתי כי טוב</b>. שבתחלה אפרש המשנה בלשון קצרה כדי שתהא מפורשת לכל במעט עיון. ואח\"כ אעתיק לשון הרמב\"ם בפירושו ואשים ציוריו בתוכו ולא כאשר באו בדפוס הכסף משנה כי שם בלבלו המדפיסים ולא עלו בידם כהוגן. ואת\"כ אבאר אותם אחת לאחת בבאור מספיק מאד וממילא רווחא שמעתתא שדברי הר\"ש מנוחתו כבוד ובמקומו מונח הם בטלים במקום הזה לא שרירין ולא קיימין. ואחרי ככלות הכל. הנני יוסיף להפליא על דברי הרמב\"ם מה שגם בעיני כל משכיל יפלא הפלא ופלא. ואזכיר גם דברי הראב\"ד ופירושו ומה שיש להשיב גם עליו. ותדע אף תשכיל מן מוצא ותכלית הדברים. מה ראיתי על ככה ומה הגיע אלי שפירשתי המשנה בטעם אחר מפירושיהם. ואתה תבחר ותקרב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הנוטע</b>. או מקיים. עד שהוסיף במאתים כדלקמן וכ\"כ הרמב\"ם בחבורו פ\"ו: \n",
+                    "<b>מקדש</b>. וישרפו. לשון פן תקדש: \n",
+                    "<b>ארבעים וחמשה גפנים</b>. סתם כרם נטוע על ארבע ארבע שכל שורה של גפנים רחוקה מחברתה ד\"א ותנן בסיפא דמקדש ט\"ז אמה לכל רוח עגולות ולא מרובעות ומפרש בירוש' והוא שתהא האמצעי עגולה ירק כלומר שסביב הגפן האמצעי נטוע הירק בעגול ונמצא שכשמקדש ט\"ז אמות לכל רוח ובעגול שהעגול ההוא המקודש יהיה מחזיק ל\"ב אמה על ל\"ב אמה. ובמרחק כזה נטועים גפנים ט' שורות על ט' שורות וביניהם ח' מרחקים שכל אחד ד' אמות. אבל מפני שהקדוש בעגול ולא במרובע על כן כל ד' שורות החצונות לא יהיו בתוך הקדוש וישארו א\"כ בתוך העיגול רק ז' שורות על ז' שורות שבין כולם מ\"ט גפנים ולפי שריבוע שורות הגפנים באלו ז' שורות על ז' שורות שביניהם ו' מרחקים לד' אמות עולים כ\"ד על כ\"ד ואלכסונו עודף תרי חומשי לאמה דכל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה יהיה האלכסון מזה המרובע ל\"ג אמות ושלשה חומשים נמצא שכל גפני הזויות הארבעה הם חוץ לעיגול של ל\"ב על ל\"ב וישארו מקודשים מ\"ה גפנים: \n",
+                    "<b>אימתי בזמן שהיו נטועות על ד' ד' או על ה' ה'</b>. כמו שפירשתי שסתם כרם נטוע על ארבע ארבע ויכנסו בתוך העיגול של ל\"ב על ל\"ב מ\"ה גפנים לא פחות ולא יותר. אבל כשהם נטועים על ה' ה' שנמצא מטע ז' שורות על ז' שורו' וביניהן ו' מרחקים של ה' ה' אמות מחזיק בשטח שלשים אמה על שלשים אמה. ונמצא שבתוך עיגול של ל\"ב על ל\"ב שמרכזו הגפן האמצעי לא יפלו מכל המ\"ט גפנים בתוך העיגול כי אם ל\"ז גפנים. אפ\"ה הואיל ומטע הכרמים סתמן נטועין על ד' ד' ולמראית העין לא ישפטו בין מטע על ד' ד' למטע על ה' ה' הלכך גזרו חכמים ואמרו שבין הנטוע על ד' ד' או על ה' ה' לעולם יקדשו מ\"ה גפנים שאם יראו בכרם הנטוע על ה' ה' שלא יאסרו כי אם ל\"ז גפנים יאמרו הרואים שאינו נאסר בכרם סתם כי אם ל\"ז גפנים כי ההבדל שבין על ד' ד' לבין על ה' ה' לא ניכר ונודע לכל לפיכך אמרו שאף בנטוע על ה' ה' יקדש מ\"ה. כך נראה בעיני: \n",
+                    "<b>היו נטועות על שש שש כו'</b>. דכולי האי ליכא למגזר אטו על ד' ד' שזה ההבדל ניכר ונודע לכל וליכא למטעי. לפיכך העמידו על הדין דמקדש ט\"ז אמה לכל רוח וכל גפנים הנמצאים בתוך העיגול הם מקודשים ולא יותר: \n",
+                    "<b>או על שבע שבע</b>. וכשהן נטועות על ח' ח' אינו מקדש כלל ולא מיבעיא לר' מאיר ור' שמעון דס\"פ דלעיל דסברי דמותר להביא זרע לשם אלא אפילו לתנא קמא דאוסר מכל מקום אינו מקדש: \n",
+                    "<b>הרי זה מקדש ט\"ז אמה לכל רוח</b>. כדאשכחן בקרחת הכרם ריש פ' דלעיל דכל פחות מט\"ז מתבטל לגבי כרם ולפיכך כשזורע הירק באמצע כרם מקדש סביבו כל שיעור המתבטל עם הכרם ונחשב כמוהו:  \n",
+                    "<b>מה שכתב כשיהיה הכרם נטוע על ד' ד' והפרשנו מזה הכרם מרובע וכו' יהיה מרובע ט' שורות וכו'</b>. זה מבואר מאד שבין כל הט' שורות הם ח' מרחקים. וכל מרחק ד' אמות. ונמצאו ח' פעמים ד' שהם ל\"ב. ואתה מוצא שגפן האמצעי שבשורה האמצעית הוא על הנקודה האמצעית של המרובע עצמו ושם הוא נטיעת הירק והיינו דקאמר בירושלמי רבי יוסי בר חנינא והוא שזרע כנגד האמצעית. ומעתה כשתעגל עגולה בתוך זה המרובע ותהיה המרכז זאת הנקודה שאמרנו שממנו לכל צד עד הצלע שורה החיצונה הם ט\"ז אמה. העמד רגל המחוגה על זאת הנקודה וסבבה בעיגול יקיף העגול כל שבע שורות הפנימיות מלבד ארבע גפנים שבארבע זויות השורות השבעה. ויהיו א\"כ בתוך היקף העיגול מ\"ה גפנים כי ז' שירות שבכל שורה ז' גפנים עולים מ\"ט. וכבר יצאו הארבע שבזויות חוץ להיקף העיגול כאשר תראה בצורה. וכן מבואר מה שאמר בנטוע על חמש חמש. ומה שאמר בנטוע על שש שש שיהיו מנין הגפנים שבתוך העגולה כ\"ד גפן. זה גם כן מבואר שכשאתה מוצא כרם הנטוע בשש על שש ותפריש ממנו מרובע מטע ו' שורות על ו' שורות שיש בכל שורה שש גפנים ובין כל גפן וגפן ו' אמות. והרי המרחקים שבכל שורה הם ה'. הרי השטח כולו ל' אמות [על ל' אמות] ונמצא שכשאתה מעמיד רגל המחוגה באמצע המרובע הזה ותחוג במחוגה לעשות עגולה רחבה ל\"ב אמות עד שיהיה חצי אלכסונה ט\"ז אמה מבואר הדבר שיצא אמה מזה ואמה מזה לארבע רוחות המרובע ושכל ארבע גפני הזויות עם שני גפנים שיש לכל גפן שבזוית סמוך לו אל העבר מזה ואל העבר מזה נשארו חוץ מן העגולה וכשאתה מונה שש שורות של שש שש גפנים העולים ל\"ו גפנים ותחסר מהם ג' גפנים בכל זויות שהן חוץ לעגולה לא תמצא בתוכה יותר מכ\"ד גפן. וכן אם יהיו נטועים על ז' ז' שיהיה מנין הגפנים הנמצאים בתוך העגולה כ\"א אילנות. זה ג\"כ מבואר שכשיש כאן כרם הנטוע בשבעה על שבעה ונפריש ממנו מרובע חמש שורות על חמש שורות ובכל שורה חמש גפנים ובין כל גפן וגפן ז' אמות והמרחקים שבכל שורה הם ד' עולים כ\"ח שנמצא מדת השטח כולו כ\"ח על כ\"ח. וכשנעמיד רגל המחוגה באמצע השטח והוא בגפן האמצעי מהשורה האמצעית ונחוג לעשות עגולה רחבה ל\"ב אמות עד שיהיה חצי אלכסונה ט\"ז אמה. מבואר הדבר שהוא יוצא שתים אמות לכל אחת מארבע רוחות הרבוע ושגפני הזויות אינם בתוך העגולה. והרי כל אלו חמש שורות שברבוע הם כ\"ה גפנים וכשתחסר ד' גפני הזויות נשארו רק כ\"א שהם בתוך העגולה: \n",
+                    "<b>והנה יצאתי להשכילך בינה ולהבינך במראה עד שתראה גם בעין שכלך</b>. לא בלבד במוחש כאשר עיניך הרואות מתוך הציורים וחשבונם ועשיית העגולות במחוגת החוג. אבל רצוני לחשוב חשבונות ולהוכיח במופת על כל ציור וציור כי אי אפשר שיפלו יותר אילנות בכל העגולה מן העגולות כי אם כפי מספר מפקד האמור בכל אחת ואחת: \n",
+                    "<b>ואקדים שתי הקדמות אשר כבר ידעת אותם מתוך מה שכתבתי בפירושי לפירושו של הרמב\"ם במשנת ערוגה דריש פ\"ג והן אלו</b>. האחת שמכל שטח מרובע שוה הצלעות שנוציא הימנו גדרו נדע מזה מדת אורך כל צלע מצלעיו כאשר ידענו שם משטח ג' ורביע שגדרו אחד וארבעה חומשין והוא אורך כל צלע מצלעי שטח ג' ורביע. והשנית שכל משולש נצב הזויות יהיה המרובע שנעשה על המיתר כמדת שני המרובעים אשר נעשה בשתי צלעי מקיפי הזוית כאשר הראיתיך גם שמה מקום הלמוד ההוא: \n",
+                    "<b>ונביט אל הצורה הראשונה*? והיא שנעשה מט' ט' שורות ונטוע על ד' ד' ונוציא מן המרכז שהוא נקודת א' קו ישר עד נקודת ו' אשר שם הוא הגפן שבזויות ונעשה מזה משולש אה\"ו שזויות אה\"ו ממנו נצבת שכן קו א\"ה וקו ה\"ו קוים ישרים שנפלו זה על זה ביושר ונרבע שני קוי א\"ה ה\"ו שכל קו מהם ג' מרחקים שהן י\"ב אמה</b>. נרבע י\"ב פעמים י\"ב עולים קמ\"ד. אמור ב' פעם ב. ד'. ב' פעם עשרה. ך'. אמור י' פעם ב'. ך'. י' פעם י'. ק'. צרפם ד' וך' וך' וק'. עולים קמ\"ד. נחבר מספר רבוע שני הקוים והם רפ\"ח. נוציא שורש המרובע והוא י\"ז בקירוב. שכשתרבע י\"ז עולה רפ\"ט. אמור ז' פעם ז'. מ\"ט. ז' פעם י'. ע'. אמור י' פעם ז'. ע'. י' פעם י'. ק'. צרפם מ\"ט. ע'. ע'. ק'. עולים רפ\"ט. הנה קו א\"ו שהוא מיתר זוית הנצבת הוא גדר מרובע רפ\"ט שהוא י\"ז. הרי שאין ההיקף מגיע אל הגפן הזה שבזוית אחרי שכל קוי יוצאי מרכז העגולה אל המקיף לא יהיו כי אם חצי אלכסון העגולה שהוא ט\"ז. אבל הגפנים סמוכי הזויות יהיו בתוך העגולה וזה מבואר היטב כי נוציא קו ישר מנקודת א' לנקודת ג' ששם גפן הסמוך אצל שבזויות ונעשה משולש אב\"ג שזיות אב\"ג ממנו נצבת ומרובע קו ב\"ג שהוא קו לג' מרחקים עולה קמ\"ד. וקו א\"ב שהוא קו לשני מרחקים יהיה רבועו ס\"ד. שכן ח' פעם ח' ס\"ד ומספר כל שני הרבועים קמ\"ד ס\"ד הוא ר\"ח. נוציא שרשו והוא י\"ד וחצי בקירוב. שכן י\"ד וחצי פעם י\"ד וחצי. ר\"י ורביע. אמור [*כדרך רבוע מספר שאין בו חלקים. ודרך אחר עי' משנה ב' פ\"ה דעירובין] חצי פעם חצי. רביע. חצי פעם ד'. ב'. חצי פעם י'. ה'. אמור ד' פעם חצי. ב'. ד' פעם ד'. ט\"ז. ד' פעם י'. מ'. אמור י' פעם חצי. ה'. י' פעם ד'. מ'. י' פעם י'. ק'. צרפם רביע ב' ה' ב' ט\"ז מ' ה' מ' ק'. הם ר\"י ורביע הנה קו א\"ג שהוא מיתר זוית הנצבת הוא גדר מרובע ר\"ח שהוא י\"ד וחצי. וכל קוי יוצאי מרכז העגולה אל המקיף הם ט\"ז. ויעברו אמה וחצי חוץ מהגפן הזה. עוד נוציא קו ישר מנקודת א' לנקודת ד' ששם גפן הסמוך אצל שבזוית מזה ונעשה משולש אה\"ד שזוית אה\"ד ממנו נצבת. וקו א\"ה ממשולש אה\"ד דומה לקו ב\"ג ממשולש אב\"ג. ששניהם קוים כל אחד לג' מרחקים. וקו ה\"ד ממשולש אה\"ד דומה לקו א\"ב ממשולש אב\"ג ונמצא שתושבת א\"ד ממשולש אה\"ד שוה לתושבת א\"ג ממשולש אב\"ג כיון ששני קוי מקיפי זוית אה\"ד דומים לשני קוי מקיפי זוית אב\"ג הנה תושבת א\"ד גם הוא גדר מרובע ר\"ח שהוא י\"ד וחצי. והגענו למה שבקשנו שאין עגולה ל\"ב על ל\"ב בתוך מרובע ל\"ב על ל\"ב מגיע לגפן שבזוית אבל מגיע לכל גפן הסמוכה לו. והקש אל השאר: \n",
+                    "<b>ונביט אל הצורה השלישית*? והיא שנעשה מן ט' שורות על ט' שורות ונטוע על ה' ה'</b>. ונוציא קו א\"ו ונעשה משולש אה\"ו שזוית אה\"ו ממנה נצבת ונרבע קו א\"ה שהוא קו לשלש מרחקים וכל מרחק ה' יהיו ט\"ו פעם ט\"ו עולה רכ\"ה. אמור ה' פעם ה'. כ\"ה. ה' פעם י'. נ'. אמור י' פעם ה'. נ'. י' פעם י'. ק'. צרפם כ\"ה. נ'. נ'. ק'. עולים רכ\"ה וקו ה\"ו דומה לקו א\"ה נחבר שני הרבועים ב' פעם רכ\"ה הם ת\"ן. נוציא שרש המרובע יעלה על כל פנים כ\"א שכשתרבע כ\"א פעם כ\"א עולה תמ\"א. אמור א' פעם א' א'. א' פעם ך' ך'. אמור ך' פעם א' ך'. ך' פעם ך' ת'. צרפם א' ך' ך' ת' עולים תמ\"א. הנה קו א\"ו שהוא מיתר זוית אה\"ו הנצבת הוא גדר למרובע ת\"ן והוא כ\"א ויותר. וכל קוי יוצאי מרכז ומגיעים אל המקיף אינם כי אם ך' אמות. ונוציא קו א\"ג ונעשה משולש אב\"ג וקו ב\"ג רבועו עולה רכ\"ה שהוא קו לג' מרחקים. קו א\"ב שהוא קו לב' מרחקים שכל מרחק ה' אמה. רבועו י' פעם י' ק'. נחבר שני הרבועים רכ\"ה ק'. יהיו שכ\"ה. ושורש מרובע שכ\"ה י\"ח בקירוב שכשתרבע י\"ח פעם י\"ח עולה שכ\"ד. אמור ח' פעם ח' ס\"ד. ח' פעם י'. פ'. אמור י' פעם ח'. פ'. י' פעם י'. ק'. צרפם ס\"ד פ' פ' ק' עולים שכ\"ד. הנה קו א\"ג שהוא מיתר זוית אב\"ג הנצבת הוא גדר למרובע שכ\"ה והוא י\"ח בקירוב. ואנחנו הרחבנו העגול. עד עשרים אמה. ונוציא קו א\"ד ונעשה משולש אה\"ד. וקו א\"ה ממשולש אה\"ד דומה לקו ב\"ג ממשולש אב\"ג. וקו ה\"ד ממשולש אה\"ד דומה לקו א\"ב ממשולש אב\"ג ונמצא שתושבת א\"ד ממשולש אה\"ד שוה לתושבת א\"ג ממשולש אב\"ג כיון ששני קוי א\"ה ה\"ד שוים לשני קוי א\"ב ב\"ג. הרי תושבת א\"ד גם הוא גדר מרובע שכ\"ה שהוא שמנה עשר בקירוב. והגענו למה שבקשנו שאין עגולה מ' על מ' במרובע מ' על מ' מגיע לגפן שבזויות אבל מגיע לכל גפן הסמוכה לו. והקש אל השאר: \n",
+                    "<b>ונביט אל הצורה הרביעית*? והוא שנעשה משש שש שורות ונטוע על שש שש שנעשה זוית נצבת בנקודת ב' ונוציא קו ישר מנקודת א' שהוא המרכז אל נקודת ב'</b>. עוד נוציא קו ישר מנקודת א' אל נקודת ג' שהיא גפן הסמוכה אל הגפן שבזוית ונעשה משולש אב\"ג שזוית אב\"ג ממנו נצבת וקו א\"ב שהוא קו למרחק א' וחצי שהן ט' אמות. נרבעהו ט' פעם ט' פ\"א. וקו ב\"ג הוא קו לשני מרחקים וחצי הם ט\"ו. נרבע ט\"ו פעם ט\"ו. הם רכ\"ה כאשר ידענו כבר. נחבר שני הרבועים פ\"א רכ\"ה. ויהיו ש\"ו. נוציא שרשו והוא י\"ז וחצי בקירוב דק שכשתרבע י\"ז וחצי פעם י\"ז וחצי עולה ש\"ו ורביע. אמור חצי פעם חצי. רביע. חצי פעם ז'. ג' וחצי. חצי פעם י' ה'. אמור ז' פעם חצי. ג' וחצי. ז' פעם ז'. מ\"ט. ז' פעם י' ע'. אמור י' פעם חצי ה'. י' פעם ז' ע'. י' פעם י'. ק'. צרפם רביע. ג' וחצי. ה'. ג' וחצי. מ\"ט. ע' ה' ע' ק' עולים ש\"ו ורביע. הנה קו א\"ג שהוא מיתר זוית אב\"ג הנצבת הוא גדר מרובע ש\"ו שהוא י\"ז וחצי. וכל קוי יוצאי מרכז העגולה שהיא ל\"ב על ל\"ב ומגיעים אל המקיף הם ט\"ז אמה בלבד ואם ידענו שזה הגפן אינו מקודש כמו כן ידענו שהגפן שאל העבר מזה מן גפן הזוית כמו כן אינו מתקדש. כי כערך זה כן ערך זה ויחס אחד לשניהם. וכבר כפלנו הדבור בזה למעלה. ומפני זה עצמו יהיה אך למותר לברר שהגפן שבזוית עצמה אינה מתקדשת. כי התבאר פעמים רבות שקו אלכסון מן המרכז אל הזוית עודף על קו אלכסון מן המרכז אל הגפנים שבצדי גפן הזוית מזה ומזה. אבל הגפן הסמוך לזה הגפן שבנקודת ג' והוא הגפן שבנקודת ה' היא בהכרח בתוך העגולה ומתקדשת. נעשה זוית נצבת בנקודת ו' ונוציא קו ישר מנקודת א' אל נקודת ו'. ועוד נוציא קו ישר מנקודת א' אל נקודת ה' ונעשה משולש או\"ה שזוית או\"ה ממנה נצבת. ונרבע קו א\"ו וקו ו' ה'. הנה קו א\"ו שהוא קו לחצי מרחק הוא ג' פעם ג' עולה ט'. וקו ו' ה' הוא קו לשני מרחקים וחצי שהוא ט\"ו פעם ט\"ו שהן רכ\"ה נחבר שני הרבועים ט' רכ\"ה. עולים רל\"ד. נוציא שרש מרובע רל\"ד ויהיה ט\"ו וחצי בקירוב שכשתרבע ט\"ו וחצי פעם. ט\"ו וחצי. עולה ר\"מ ורביע. אמור חצי פעם חצי. רביע. חצי פעם ה'. ב' וחצי. חצי פעם י'. ה'. אמור ה' פעם חצי. ב' וחצי. ה' פעם ה' כ\"ה. ה' פעם י'. נ'. אמור י' פעם חצי. ה'. י' פעם ה'. נ'. י' פעם י'. ק'. צרפם רביע. ב' וחצי. ה'. ב' וחצי. כ\"ה. נ' ה' נ' ק'. עולים ר\"מ ורביע. הנה קו א\"ה שהוא מיתר לזוית או\"ה הנצבת הוא גדר מרובע רל\"ד שהוא ט\"ו וחצי בקירוב. וכל קוי יוצאי מרכז העגולה אל המקיף ט\"ז אמה. נמצא שמרחב העגולה עוד חצי אמה חוצה לגפן זה. וממנו תקיש אל השאר. \n",
+                    "<b>ונביט אל הצורה החמישית*? והיא שנעשה מה' שורות על ה' שורות ונטוע על ז' ז'</b>. ונוציא קו ישר מנקודת א' שהוא המרכז אל נקודת ג' שהוא גפן שבזוית ונעשה מזה משולש או\"ג שזוית או\"ג ממנה נצבת וקו א\"ו שהוא קו לב' מרחקים שהם י\"ד אמות. נרבעהו י\"ד פעם י\"ד עולה קצ\"ו. אמור ד' פעם ד'. ט\"ז. ד' פעם י'. מ'. אמור י' פעם ד'. מ'. י' פעם י'. ק'. צרפם ט\"ז. מ'. מ'. ק'. עולים קצ\"ו. וכן רבוע קו ו\"ג שהוא ג\"כ קו לשני מרחקים נחבר שני הרבועים. קצ\"ו קצ\"ו עולים שצ\"ב. נוציא שורש המרובע ויהיה ך' בקירוב. כי ך' פעם ך. ת'. הנה קו א\"ג שהוא מיתר זוית או\"ג הנצבת הוח גדר מרובע *) קצ\"ו שהוא ך' וכל קוי יוצאי מרכז העגולה אל המקיף רק ט\"ז. אבל כל גפן שסמוך אל זה שבזוית יפול בתוך העגולה ומתקדש. וזה מבואר כי נוציא קו מנקודה א' אל נקודה ד' ונעשה משולש אב\"ד שזוית אב\"ד ממנה נצבת. וקו ב\"ד שהוא קו לשני מרחקים רבועו קצ\"ו. וקו א\"ב שהוא קו למרחק א'. נרבעהו ז' פעם ז' מ\"ט. נחבר שני הרבועים קצ\"ו מ\"ט. יהיה רמ\"ה. נוציא שורש מרובע רמ\"ה והוא ט\"ו **) וחצי בקירוב. שכבר נזכר למעלה כי ט\"ו וחצי שורש לרבוע ר\"מ ורביע. הנה קו א\"ד שהוא מיתר לזוית אב\"ד הנצבת הוא גדר מרובע רמ\"ה. והוא ט\"ו וחצי וכל קוי יוצאי המרכז אל המקיף הם ט\"ז. אבל ט\"ז הוא גדר למרובע רנ\"ו. אמור ו' פעם ו'. ל\"ו. ו' פעם י'. ס'. אמור י' פעם ו'. ס'. י' פעם י'. ק'. צרפם ל\"ו ס' ס'. ק'. עולים רנ\"ו וכמו כן נוציא קו ישר מנקודת א' לנקודת ה' נעשה משולש או\"ה וזוית או\"ה ממנה נצבת וקו א\"ו דומה לקו ב\"ד שגם הוא קו לב' מרחקים וקו ו\"ה דומה לקו א\"ב שגם הוא קו למרחק אחד ויהיו שני רבועי קוי א\"ו ו\"ה כמו שני רבועי שני קוי א\"ב ב\"ד א\"כ גם קו א\"ה שוה לקו א\"ד וכבר נכפלו הדברים פעמים. ויהיה הגפן הסמוך אצל גפן שבזוית גם אל העבר מזה בתוך העגולה ומקודש: \n",
+                    "<b>ומעתה כבר יצאנו ידי חובת באור חמש הצורות בדרך המופת</b>. כי מה שאמר בצורה השניה והוא נטוע על ה' ה' ויהיו ז' שורות על ז' שורות וביניהם ו' מרחקים כל מרחק ה' והכל שלשים מבואר הוא מתוך מה שבארנו בצורה השלישית שקו אלכסון היוצא מן המרכז ששם נטיעת הירק כשנגיעהו אל הגפן שסמוך אצל הזוית יהיה י\"ח ונמצא שהעגולה שקו אלכסונה מן המרכז אל המקיף רק ט\"ז אינה מגעת אל הגפן ולפיכך אינה מתקדשת. מצורף למה שחוש ראות הצורה תעיד שא\"א שיפלו מ\"ה גפנים בתוך העגולה של ל\"ב על ל\"ב: \n",
+                    "<b>ולמה לא עשה לו הר\"ש צורה מוחשת לראות ולהבין בה כאשר לא האמין לדברי חכמי המדות ואמר וז\"ל וכן כשיש נמי ה' אמות בין גפן לגפן אוסר כמו כן מ\"ה גפנים שהרי אורך השורה לו' אוירים ל' אמה וכשתסיר שבזוית אין אחת מהן רחוקה מן האמצעית יותר מט\"ז אמה שהרי לכל זוית וזוית ה' על ה' ותמצא שאין מגפן הזרוע עד גפן הרחוקה אלא כשיעור חצי אלכסון של שלשים על עשרים</b>. וקל הדבר לעשות ציור ולהבין ואלכסון של שלשים על עשרים אינו מעדיף על הרבוע אפילו כעודף האלכסון של ך' על ך' [ויושר י' על י'] תדע דאם תקשור חוט שבקרן זוית ותוליכנו באלכסון לסוף עשרים ואח\"כ ביושר עד למטה עשר אמות נמצא אורך החוט ל\"ח אמות שהעדיף ח' אמות משום אלכסון של ך' על ך' ואם באת למותחן באלכסון מקרן לקרן דבר הנראה לעינים שמתקצר הרבה וכו' ואין אדם יכול לעשות כלל וקצבה לאלכסון של ריבוע שאורך יותר על רחבו ומתוך משנתינו יש לדקדק דאלכסון של ל' על ך' אינו מעדיף כי אם ב' אמות דהוה ליה ט\"ז לאמצעית. ובני אדם חכמי המדות אמרו דכל מרובע ב' קוים כמרובע האלכסון שמודדין מדת רחבו ועושין מרובע כמדתו ומודדין מדת ארכו ועושין רבוע כמדתו ומודדין מדת אלכסון ועושין רבוע כמדתו יעלה אלכסונו כשיעור אותן ב' רבועים אחד שעשו למדת ארכו ואחד שעשו למדת רחבו. תדע עשה לך רבוע של ק' על ק' וכו'. ואע\"פ שהוכחתי הדבר לרבוע שארכו כרחבו אין לנו הוכחה לרבוע שארכו יותר על רחבו ועל כרחין ליתא להאי כללא דהא אלכסון של ל' על כ' אין עולה כי אם ל\"ב כדמוכח מתניתין כדפרישית ואם תעשה ריבוע של ל\"ב על ל\"ב חסר טובא שאינו עולה ב' רבועין אחד של ל' על ל' ואחד של ך' על ך' עכ\"ל. ותימה האם לא היה לו מחוגה לחוגג עגולה ל\"ב על ל\"ב ולסמן בה שורות גפנים נטועים על ה' ה' ועין בעין היה רואה שאי אפשר שיפלו מ\"ה גפנים בעגולה הזאת. ואם הוקשה לו משנתינו לא מפני כן יכחיש מה שנראה לעינים ואפי' דברי חכמי המדות לא הוה ליה להכחיש כי כל דבריהם בנוים על מופתים חזקים אשר א\"א לסותרם בשום פנים [שאין מופתיהם כמופתי הפילוסופים הטבעיים] הלא תראה בעלי התוספות פ\"ק דעירובין דף יד ע\"א כתבו על הא דאיתא התם דכל שיש בהקיפו ג' טפחים יש בו רוחב טפח. כתבו וקשיא דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המדות ע\"כ. ומאי קשיא מחכמי המדות לחכמי הש\"ס והיה להם לדחות דברי חכמי המדות מפני דברי חכמי הש\"ס כמו שעשה הר\"ש שאמר ליתא להאי כללא. אבל הם ראו שדברי חכמי המדות אמתיים שא\"א לדחותם בשום פנים והנה זהו כמו בשארמקומות שהקשו התוס' ותמהו בדברים מן הדברים והניחו בקושיא או בתימה ולא מפני כן נזוז מדברי הש\"ס אבל נתלה זה בחסרון ידיעתנו מלתרץ. וכמו כן במשנתינו הוה ליה לר\"ש להקשות אבל לא לדחות ולקבל מה שהחוש מכחישו וכל רואיו יאמרו אינו. אבל אין ספק שלא עשה לו צורה מוחשת לראות בה. שאילו היה רואה אין ספק שהיה חוזר מדבריו כי לא היה מכחיש גם החוש. כי לא אאמין שהיה החכם ז\"ל משתבש בטעות המדברים מענין חטא החוש. אבל חכמי המשנה ז\"ל כבר נשמרו מן הטעות הזה ודקדקו במשנתם לעשות שתי חלוקות ואילו היה במטע על ה' ה' כמו כן מ\"ה גפנים בתוך ט\"ז עגולות הוי ליה למסתם ולתנויי דמקדש ט\"ז אמה עגולות כשנטוע ד' על ד' עד ז' על ז' אבל במה שאמרו דין הקדוש ברישא למנין הגפנים ובסיפא במדות האמות הורו באצבע שאין עניני שניהם שוין במדה ובמנין שאילו היו אומרין ט\"ז אמה לא היו בנטוע על ה' ה' מ\"ה גפנים כמבואר במופת והוא בלמוד מ\"ג מאמר א' לאקלידוס שהזכרתי בפירושי לפירוש הרמב\"ם לערוגה. קום משכהו כי הוא זה אשר יאמרו שמיתר משולש נצב הזויות עולה רבועו כמספר שני רבועי קוי מקיפי זוית הנצבת. והוא בעצמו אלכסון מרובע ארוך ר\"ל שארכו יותר מרחבו. כי כן כל מרובע ארוך כשתעשה בו אלכסון נמצאת בו שני משולשים נצבי הזוית. והם שוי הצלעות כל אחד לדומה לו. ומפני כן הלמוד ההוא בעצמו מלמדנו על האלכסון מרובע שארכו יותר מרחבו שיהיה רבוע כמספר שני קוי אורך ורוחב כאשר אמר הר\"ש בשם חכמי המדות. והנה כאשר נרבע האורך שהוא ל'. יהיה ל' פעם ל'. ט' מאות. ונרבע הרוחב שהוא ך'. יהיה ך' פעם ך'. ת'. נחבר שני הרבועים ויהיו אלף ש' ונוציא שורש מרובע אלף ש'. ויהיו ל\"ו בקירוב. שכשתרבע ל\"ו פעמים ל\"ו יעלה אלף רצ\"ו. אמור ו' פעם ו'. ל\"ו. ו' פעם ל'. ק\"פ. ל' פעם ו'. ק\"פ. ל' פעם ל'. תת\"ק. צרפם ל\"ו ק\"פ ק\"פ תת\"ק. עולים אלף רצ\"ו. והוא הדבר אשר אמרנו בצורה השלישית שקו היוצא מן המרכז כשנגיעהו אל הגפן שסמוך אל הזוית והוא הגפן בעצמו שבזוית מרובע ארוך ל' על ך' ואמרנו שהוא אמנם קו ארוך י\"ח והנה הוא בעצמו חצי אלכסון מרובע ארוך הזה שכן הוא יוצא מן המרכז. אבל העגולה שבתוך המרובע היא ל\"ב על ל\"ב וכל קוי אלכסוניה והם העוברים על המרכז אין מחציתם כי אם ט\"ז. ולפיכך א\"א שתהיה עגולה מגעת עד אותו הגפן שהוא י\"ח מן המרכז. ולפי שזה אמת שקו אלכסון מרובע ארוך ל' על ך' הוא ל\"ו מפני כן מתקצר החוט שזכר הר\"ש בדבריו ואינו מגיע לל\"ח אמות כי איננו רק ל\"ו. אבל עד ל\"ו הוא מעדיף. ולא כאשר סובר הר\"ש כי איננו רק ל\"ב מטעם משנתינו. דליתא כלל וכלל. ואדרבה משנתינו מוכחת בידים מוכיחות שנשמור עצמנו מהשבוש והטעות הזה ולפיכך לא כללה לכל הנטועים בבא אחת ולמיתני אכולהו דמקדשים ט\"ז אמה וכמו שכתבנו: \n",
+                    "<b>אשובה אראה אעבור בדברי הרמב\"ם האם יתכנו גם דבריו אם לא</b>. ואולם עין בעין נראה מה שלא יעלם מעין כל משכיל מן הקושי והדוחק הגדול שנצטרך לסבול ע\"פ פירושו. שבכל הנטיעות בעל ד' ד' ועל ה' ה' ועל ז' ז' הירק הוא נטוע בסמוך וסביב לגפן אחד מן הגפנים ובעל ו' ו' נצטרך לומר שהירק הנטוע הוא באמצע הרוחק שבין שתי הגפנים ומה נשתנה נטיעת ירק זו מכל הנטיעות. ועוד שאין נראה כן מן הירושלמי דאיתא עלה דמתניתין רבי יוסי בר חנינא אמר והוא שזרע כנגד האמצעית. משמע שהתנה תנאי זה שתהא הזריעה כנגד גפן האמצעית. אבל מה שהכריחו להרמב\"ם לפרש כן הוא לפי שאם נאמר בנטוע על ו' ו' שנטיעת ירק הוא ג\"כ סביב לגפן אחד מן הגפנים ונפריש מן הכרם מרובע שיהיה ז' שורות על ז' שורות ותהיה הצורה כולה ל\"ו על ל\"ו שכן ששה מרחקים שבין ז' שורות וכל מרחק ו' עולים ל\"ו. ונעמיד רגל המחוגה על הגפן האמצעי שבשורה האמצעית ששם הוא נטיעת הירק ונחוג עגולה ל\"ב על ל\"ב. ונמצא קו העגולה אינה מגעת לכל שורה החצונה אבל נכנסת במרחק שיש בין הב' שורות ויהיה מרחק קו העגולה מכל שורה מהשורות היוצאות מן העגול שתי אמות ולפי היסוד מוסד שהניח כיון שאין בינה לשורה שחוצה לה שיעור עבודת הכרם שהוא ד' אמות נצטרך לראות כאילו העגולה מלאה ירק ושנרחיבה עוד ד' אמות כמו שאמר בנטועות על ה' ה' ויקדש כמו כן ארבעים אמה כמו במטע על ה' ה' אבל לא יפול בעגולות ארבעים על ארבעים כי אם ל\"ז גפנים כמו שתראה בצורה זו *? והיא נטועה ז' שורות על ז' שורות ובין כל גפן וגפן ו' אמות והעגולה הפנימית היא ל\"ב על ל\"ב והעגולה החיצונה הרחבה היא מ' על מ' ותראה כי כל גפן הזוית עם שנים הסמוכים לו אל העבר מזה ואל העבר מזה לא יפלו בעגולה ויחסרו א\"כ י\"ב גפנים מכל הז' על ז' שהם בכללן מ\"ט וישארו א\"כ ל\"ז. אבל שכן הוא נוציא קו א\"ג והוא היוצא מהמרכז אל גפן הסמוך לגפן שבזוית הנה נעשה משולש אב\"ג וזוית אב\"ג ממנו נצבת ואולם קו א\"ב ממנו הוא קו לשני מרחקים שהם י\"ב אמה. נרבעהו עולה קמ\"ד כמו שכבר אמרנו בהביטנו אל הצורה הראשונה. וקו ב\"ג שהוא קו לג' מרחקים שהם י\"ח. נרבעהו עולה שכ\"ד כמו שכבר אמרנו בהביטנו אל הצורה השלישית. ונחבר שני הרבועים קמ\"ד שכ\"ד ויהיו תס\"ח. ונוציא שורש מרובע תס\"ח ונמצאהו כ\"א וחצי בקירוב. שכשתרבע כ\"א וחצי יעלה תס\"ב ורביע. אמור חצי פעם חצי. רביע. חצי פעם א'. חצי. חצי פעם ך'. י'. אמור א' פעם חצי. חצי. א' פעם א'. א'. א' פעם ך'. ך'. אמור ך' פעם חצי. י'. ך' פעם א'. ך'. ך' פעם ך'. ת'. צרפם רביע חצי י' חצי א' ך' י' כ' ת'. יעלה תס\"ב ורביע. הנה קו א\"ג שהוא מיתר לזוית אב\"ג הנצבת הוא גדר למרובע תס\"ח והוא כ\"א ומחצה וכל קוי יוצאי מרכז העגולה ומגיעים אל המקיף הם ך' אמה בלבד. אבל הגפן הסמוך לזה הגפן שבנקודה ג' כבר נפל בתוך העגולה כי תוציא קו א\"ה ונעשה משולש אד\"ה שזוית אד\"ה ממנה נצבת וקו ד\"ה הוא קו לג' מרחקים שהם י\"ח. נרבעהו ויהיה שכ\"ד כאמור. וקו א\"ד הוא קו למרחק אחד שהוא ו' אמה. ונרבעהו ו' פעם ו'. ל\"ו. נחבר שני הרבועים שכ\"ד ל\"ו יהיו ש\"ם. נוציא שורש המרובע ונמצאהו י\"ט בקירוב דק. שכשתרבע י\"ט תמצא שס\"א. אמור ט' פעם ט'. פ\"א. ט' פעם י'. צ'. אמור י' פעם ט'. צ'. י' פעם י'. ק'. צרפם פ\"א צ' צ' ק'. עולים שס\"א. הנה קו א\"ה שהוא מיתר לזוית אד\"ה הנצבת הוא גדר מרובע ש\"ס והוא י\"ט. וכל קוי יוצאי מרכז עגולות מ' ומגיעים אל המקיף הם ך' הנה שזה הגפן שמרחקו מן המרכז רק י\"ט כבר נפל לו בתוך העגולה ומתקדש. ומאלו תקיש אל השאר כי כבר נכפלו הדברים פעמים רבות. ואחרי שכן הוא שאם נעמיד נטיעת הירק בנטוע על ו' ו' שיהיה ג\"כ סביב גפן אחד מהגפנים נמצא שיתקדש ג\"כ ארבעים אמה עגולות אבל לא יהיו בתוך העגולה כי אם ל\"ז גפן ובהכי לא איירינן במשנתנו. אלא או ט\"ז אמה. ואם יותר שיהיו הגפנים מ\"ה. אבל שיהיה הקידוש יותר מט\"ז ולא יגיעו הגפנים למספר מ\"ה לא איירי תנא דידן. ולפיכך הוצרך הרמב\"ם להעמיד בנטוע ו' על ו'. בכגון שהירק הוא נטוע באמצע מרחק שבין ב' גפנים וכמו שראית בצורה הרביעית. והוא מן התימה להעמיד המשנה בשני ענינים דלא ראי זה כראי זה. ועוד למאי נפקא מינה תני הכי וכי אפשר לומר שליפות הלשון לשנות שתי עניני נטיעות ברישא וכן שתי עניני נטיעות בסיפא מפני כן עיקם הענינים ותני כל הנטיעות בכגון שהירק סביבות גפן ובעל ו' ו' שהירק באמצע מרחק שבין גפן לגפן אתמהה לא זו הדרך מדרכי המשנה כלל שאין דרך המשנה דרך שירי והלצה דגמרא גמור זמורתא תהא. ולפי שזה בעצמו לא ישר בעיניו לפיכך בחבורו פ\"ו מהלרית כלאים בחר לשון אחרת וכתב הזורע ירק וכו' הרי זה מקדש מן הגפנים שסביבותיו ט\"ז אמה לכל רוח וכו' במה דברים אמורים כשיהיה בין שפתי העגול הזה ובין שורות הגפנים שחוצה לו יותר על ארבע אמות אבל אם ביניהם ארבע אמות מצומצמות או פחות רואין את העגול כאילו הגיע לשורה הסמוכה לו וכאילו רוחב העגול ארבעים אמה ורואין כל גפן שתפול בתוך עגול זה של ארבעים אמה הרי היא מתקדשת עכ\"ל. ובכלל דברים הללו בין שיהיה הנטוע על ה' ה' או על ו' ו' אם שפתי העגול מגיע בד' אמות מצומצמות וכ\"ש פחות מזה לשורה הסמוכה לו שמרחיבין העגול עד שיהא מ' אמה ותהיה זריעת הירק על איזה דרך שיהיה לעולם מקדש או ט\"ז אמה או כ' אמה. אבל נשאלהו שאם זו היא דעת המשנה האם יבצר מן התנא לשנות בלשון ההוא שהוא שונה בחבורו. ולא הוה ליה לחלק לשתי בבות. ובבבא אחת מהן והיא הסיפא יהיו הנטועות על שני דרכים דלא ראי זה כראי זה. וכבר נתמרמר בזה הראב\"ד בהשגותיו על ששינה הלשון והמליצה וסבב פני השמועה לפנים אחרים. וגם בזה שחוץ לעגול ל\"ב אסור אמר הראב\"ד אין לו שורש בש\"ס ולא בתוספתא ולא השכל מורה ולמה יאסר כלל חוץ לעגול ל\"ב עכ\"ד. ועוד אני אומר לדבריו דכיון דעיקר דין קידוש ירק בכרם הוא שמקדש ט\"ז אמות ואילו מה שמקדש בנטוע על ה' ה' עד מ' אמה אינו אלא תוספת. וכן נמי מספר מנין מ\"ה גפנים שבה' ה' אינם מטעם הקידוש אלא שכן יקרה מקרה הכרם שבט\"ז אמה או ך' אמה יפלו מ\"ה גפנים. קשיא למאי נפקא מינה מחבר התנא ד' ד' וה' ה' להדדי. והרי אלו מ\"ה גפנים שבד' ד' אינם עיקר וטעם לענין הקידוש. וה\"ל למיתני ד' ד' גבי ו' ו' וז' ז' דגבייהו תני עיקר דין הקידוש שהוא בט\"ז. ולמיתני דין ה' ה' בפני עצמו והכי הוה ליה למימר הנוטע ירק בכרם או מקיים בזמן שהן נטועות על ד' ד' או על ו' ו' או על ז' ז' מקדש ט\"ז אמה לכל רוח עגולות ולא מרובעות ובזמן שהן נטועות על ה' ה' מקדש מ\"ה גפנים ואע\"ג דבד' ד' איכא נמי מ\"ה גפנים המתקדשים אפילו הכי כיון דלא נפקא מינה מידי במה ששנאו גבי ה' ה' טפי טובא איכא למיתני לד' ד' גבי עיקר דין קידוש. ותו איכא למידק בענין זה שהמציא מעצמו לומר שכשמגיע בד' מצומצמות ובפחות שנרחיב העגולה כדי לקדש יותר. הנה יש בו מן הדחוקים מה שלא יהיו מעטים. וזה שנצטרך לומר שזה דוקא כשנכנסה העגולה בתוך מרחק אבל בנטוע על ד' ד' שהעגולה נוגעת בכל שורה תשיעית וגם אין בינה לשורה עשירית כי אם ד' אמות מצומצמות לא נאמר להרחיב העגולה עוד ד' אמות ושיקדש כל מה שיפול בעגולה מ' על מ'. וזה לפי שלא נכנסה במרחק כלל לפיכך אינה מקדשת יותר מט\"ז לכל רוח. ואע\"פ שגם בכאן אין בין העגולה לשורה העשירית כי אם ארבע אמות מצומצמות ומה טעם יש בכניסת העגולה לתוך המרחק שיקדש עוד ד' אמות לכל רוח ולא כן כשלא נכנסת בתוך מרחק. והרי הכניסה ההיא אינה בעצם ולראיית הרואה אלא לפי שפיטת השכל. ואין כאן מראית עין שנאמר שמפני כן אסרו כדרך כל איסור כלאים. ולא עוד אלא שבנטוע על ד' ד' שהעגולה נוגעת ממש בכל גפן שבאמצע כל שורה תשיעית ואינה מקדשת אותה כלל. וזה מפני שאנו אומרים שכן כל מדת חכמים אדם טובל במ' סאה הוא טהור במ' סאה חסר קורטוב אינו טהור. וכשנכנס לתוך מרחק ואינו נוגע כלל ועדיין הוא רחוק ארבע אמות מצומצמות וכל הכניסה אינה למראית העין אלא לשפיטת השכל בלבד אנו מרחיבין העגולה עוד ארבע אמות ומתקדשים יותר. וכן בגפני הזוית או שאצלם בסמוך להם אשר במקצת הצורות אינן מקדשים בתוך עגולת ל\"ב על ל\"ב ואע\"פ שאין בין העגולה לבינם ארבע אמות. הרי אלו דוחקים ולא מעטים. ולפיכך מ\"ש בכ\"מ בשם החכם הר\"ר ישראל בתשובתו להרא\"ש על דברי הרמב\"ם בפירוש המשנה וז\"ל הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני עכ\"ל לא נאבה לו ולא נשמע אליו בזה כלל וכלל: \n",
+                    "<b>ונדעה נרדפה לדעת דעת הראב\"ד מה היא בפירוש המשנה</b>. ומצאנוהו שאחרי שהתלונן על הרמב\"ם בשנותו את טעמו ולשונו מלשון המשנה. ושאין שורש במה שהניח לאסור חוץ לעגול ל\"ב על ל\"ב. כתב וז\"ל אלא שקשה לו איך ישארו מ\"ה גפנים בתוך העגול [ר\"ל בנטוע על ה' ה'] והלא מרובע יותר על העגול רביע [כדאי' פ\"ק דסוכה דף ח] ועל כן הוצרך המאסף הזה להוסיף על שפת העגול ולחוץ ד' אמות מצומצמות לאסור וכל זה מדעתו שלא מהגמרא כלל וכלל. ואולי תירוץ הקושיא זהו שאמרו בגמ' רבי אבין בשם שמואל והוא שתהא האמצעית עגולה ירק כלומר הרבה ירק סביבותיה ואפשר שיהא העגול רוחב שתי אמות מרווחת מכל צדדיה שיגיעו ט\"ז אמה לסוף שתי השורות שבצד האמצעית ולא יגיעו לקרנות אבל חוץ לט\"ז אמות לא תאסר כלום עכ\"ל. ואומר שגם לפי דבריו ופירושו יש להקשות הקושיא בעצמה אותה שהקשיתי לדברי הרמב\"ם שהמשנה מתפרשת בשני ענינים דלא ראי זה כראי זה שבכל הנטיעות הנה הירק סביב גפן הוא זרוע מלבד בנטוע על ו' ו' ומה נשתנה וכמו שהקשיתי לשאול. הנה קושיא זו בעצמה ובעינה קשיא לפירוש הראב\"ד שכן גם לפי פירושו אתה מוצא שנצטרך להעמיד המשנה בשני ענינים דלא ראי זה כראי זה שבכל הנטיעות אין הירק סביב הגפן כי אם מעט נטיעות גרעין סביב ולא יותר. ובנטועות על ה' ה' נתרבה נטיעת הירק עד ב' אמות לכל רוח. ומה נשתנה נטיעה דעל ה' ה' משאר הנטיעות. אלא שאותה הקושיא שקשה על הרמב\"ם היא בנטועות על ו' ו'. ולהראב\"ד היא בנטועות על ה' ה' ולא עוד אלא שלדברי הראב\"ד נתת דבריך לשיעורין שאם נתרבה הירק יותר מב' אמות לכל רוח שיתקדשו בהכרח יותר גפנים ממ\"ה. וכן אם נתמעט מכך שלא יתקדש מ\"ה גפנים. וכל זה ממה שאין הדעת סובלת ולא השכל מורה שדברי המשנה יהיו מפורשים בזה האופן כלל. ועוד דקושית הרמב\"ם בפירושו לא מתרצה והיא מפני מה הצריכה המשנה לקצוב בדמיון אחד מ\"ה גפנים ולקצוב בדמיון השני במדת העגולה והוא מה שאמר ט\"ז וכו'. ומה שתלה עצמו באילן גדול והוא הירושלמי שאמר והוא שתהא האמצעית עגולה ירק. אינו נראה כלל שזה יהיה כוונת הירושלמי שא\"כ לא קאי אלא אנטועות על ה' ה' אבל ניחא טפי למימר דקאי אכולה מתניתין ואתא למימר טעמא למה הקידוש מתקדש עגולות ולא מרובעות וזהו בכל הבבות וקאמר והוא שתהא האמצעית עגולה ירק. כלומר שהירק יהא בעגול ולא ברבוע. והכסף משנה כתב על פי דרכו של הרמב\"ם שבא לומר שרואין העגולה כאילו היא מלאה ירק ע\"כ אבל גם זה אינו במשמע הלשון דוהוא שתהא משמע שבא להטיל תנאי בענין: \n",
+                    "<b>ואנחנו לא נדע מה נעשה</b>. ואל מי מקדושים נפנה בפירוש משנתינו אחרי שדברי כל המפרשים זכר כולם לחיי העולם הבא אין באחד מהם מה שמספיק שתנוח דעת כל משכיל עליו. כי דברי הר\"ש דחויין מעיקרן. ודברי הרמב\"ם גם המה לא יתכנו בפירוש המשנה כאשר הוכחנו. וכאשר נראה מדברי חבורו שהוצרך לשנות הלשון והמליצה מפני הקושי אשר הרגיש בעצמו מה שיפול במשנתנו לפי דרכו. וגם דברי הראב\"ד אינם מתיישבים כלל ואינם עולים בפי' המשנה ובעל כסף משנה לא הטריח עצמו בענין משנתנו לא מינה ולא מקצתה: \n",
+                    "<b>אולם לפי מה שכתבתי אני בפירוש הקצר שהקדמתי בו לפרש המשנה</b>. ונתתי טוב טעם לקידוש מ\"ה גפנים בנטוע על ה' ה' שהוא מגזירת החכמים גזירה משום סתם כרם שהן נטועות מן הסתם בעל ד' ד' והרואין כרם שהוא נטוע על ה' ה' ויהיה ירק נטוע באמצעו ולא יקדש מ\"ה גפנים רק ל\"ז ולא ירגישו במה שהוא אינו נטוע כסתם כרם כי לא יבדל במעט הבדל כזה שבין ד' ד' לה' ה'. אבל יהיו סוברים שהוא סתם כרם ולא יקדישו בכל סתם כרם כי אם במספר גפנים הללו שהיו ל\"ז. ולפיכך אמרו בנטוע על ה' ה' שיהא דינו כסתם כרם שהוא נטוע על ד' ד'. אבל בנטוע על ו' ו' שיש כאן הבדל רב שהרי מרחק כל שורה משורה הוא יותר במחצית הרחקת כל שורה משורה בסתם הכרמים ובזה אין לטעות דכולי עלמא ידעי שאין זה כסתם כרם ושמפני הרחקת שורותיו אינו מקדש כל כך וליכא למגזר. וכל הדוחקים שיהיו בין לפירוש הרמב\"ם בין לפירוש הראב\"ד ליתנהו והיו כלא היו לפי פירוש זה וגם טעם מספיק למה חלקם המשנה בשני דמיונין וקצב בדמיון הראשון מ\"ה גפנים ובדמיון השני מדת המקודש ט\"ז אמה. וכן ניחא ששונה ד' ד' עם ה' ה' לומר לנו שזהו טעם דמחמירים בה' ה' ומקדשים עד מ\"ה גפנים משום גזירה דנטוע על ד' ד' הוא: \n",
+                    "<b>וניחא נמי הירושלמי דאמר והוא שזרע כנגד האמצעית</b>. שכן לפי דרכי כל הזרועים בכל הנטועות בין דרישא בין דסיפא צריכין שיהיה סביב הגפן האמצעי שבשורה האמצעית וגם הא דאמר בירושלמי והוא שתהא האמצעי עגולה ירק אתיא כפשטא שבא להתנות דהא דתנן מקדש ט\"ז עגולות שהוא בתנאי שתהא הגפן האמצעי ששם הירק זרוע שתהא אותו הירק עגולה. ומתיישב נמי לפי דרכי מה שאמרו עוד בירושלמי וז\"ל אימתי בזמן שהן נטועות על ד' ד' או על ה' ה' הדא מסייע לרבי זעירא דרבי זעירא אמר שמנה חוץ ממקום כרתין. וכתב הר\"ש פירוש מקום כרתין הוא מקום הגזע של גפן קרחת הכרם ט\"ז אמה ונותנין ד' אמות לכרם זה וד' אמות לכרם זה וזורע שמנה אמות ואם היה זורע ד' אמות של עבודה היה מקדש שתי שורות וכן אם היה זורע לצד אחר ועכשיו שזורע בין הגפנים מקדש לכל רוח ט\"ז אמה כשיעור כרם שמצטרף ט\"ז אמה ומדמקדש מ\"ה גפנים בנטועות על חמש דייקינן סייעתא לרבי זעירא דאין מקום הגפנים בכלל דשמא אלכסון של ל' על ך' עולה לל\"ב [וזה לפי דרכו] חוץ ממקום גפנים אלמא מקדש ט\"ז אמה הוא חוץ ממקום גפנים עכ\"ל. וכמה חולשת זה הפי' לומר דאלכסון של ל' על ך' הוא חוץ ממקום כרתין שזה מבואר שהאלכסונים אינם מוסיפים ולא גורעים ברוחק או בקירוב מקום הכרתין אבל צריך שנניח תחלה מקום הכרתין ואחר כך נדע האלכסון ומבואר שמקום הכרתין בהנחתנו הוא שומר היחס בכל הצורות שאם לא כן נתת דבריך לשיעורין ואי אתה יודע איזה מקום הכרתין באחת אחת מן הבבות. ועוד שנשאל ונאמר ואלכסון אחרים היאך הם. א\"ת ג\"כ חוץ ממקום כרתין א\"כ למה דייק דוקא מזו הבבא. ואם תאמר שהאלכסונים האחרים הם עם מקום כרתין. נשאל ונאמר ולמה בנטוע על ה' ה' מקדש יותר מן האלכסון ולא כן בשאר הנטועות. ועוד דרבי זעירא לא קאי כלל אהא דקרחת הכרם. אלא קאי אמתניתין ח וט דפרק דלעיל בנוטע כרמו על שמנה שמנה ואהתם אתמר בירושלמי. והכי מייתי ראיה מדבנטוע על ה' ה' מחמירין לגזור משום הנטוע על ד' ד'. וטעמא דבעינן היכר טובא שיהא נראה לעינים כמו נטוע על ו' ו' דלא גזרינן תו. והכא נמי הני ח' יהיו מרווחין ולא יהיו מקום הגפנים בכלל השמנה. והיינו דאתמר עלה דרבי זעירא ודכוותה ד' חוץ ממקום כרתין. לומר דד' דעבודת כרם צריך נמי שיהא מרווח ד' אמות וחוץ ממקום כרתין: \n",
+                    "<b>ועל ז' ז'</b>. אבל על ח' ח' אינו מקדש והכי איתא בירושלמי אהך בבא הדא מסייע לר' לעזר דר' לעזר אמר מד' אמות ועד ח' אסור ומקדש. משמנה ועד ט\"ז אסור ואינו מקדש. ואע\"ג דהשתא סתמא כת\"ק דר\"מ ור\"ש דסוף פרק דלעיל והוי מחלוקת ואח\"כ סתם לא תקשה אפסק הרמב\"ם והר\"ב שפסקו התם כר\"מ ור\"ש. דליתא לכללא במקום דאיפסקא הלכתא בהדיא והתם בירושלמי רב חייא בר אשי בשם רב הלכה כר\"מ ור\"ש. ועוד אפשר דרב פליג אהך סתמא דגמ' דמוקי מתניתין כת\"ק. אלא אתיא כר\"מ ור' שמעון ולהכי לא תנן על ח' ח' משום דמותר להביא זרע לשם. והא לא קשיא אמתניתין דלא תנן מה דינו בנטועות בפחות מעל ד' ד'. לפי שאין כרם נטוע בפחות מכן שצריך ד' לחרישה בין השורות. ואף לרבנן דר' שמעון דלעיל דסברי דנטעי אינשי בפחות מד' ד'. היינו דמקרי לפעמים ולעתים רחוקות. אבל ודאי דלא שכיח כלל. ותדע דאי מלתא דשכיחא היאך פליג ר' שמעון במציאות ושכיח. ועוד שאין צריך לשנות כלל לפי שכל שש עשרה אמות מקודשות ואפילו יפלו בעגולה כמה גפנים שלא אמרו מ\"ה גפנים להקל אלא להחמיר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כשאחזור אלקטנו וכו' אסור</b>. כתב הר\"ב משום דנתעצל ונתייאש ודכוותה גבי מחיצת הכרם וכו'. בריש מסכת בבא בתרא. וכתבו שם התוספות והטעם יש לפרש משום דכתיב (דברים כ״ב:ט׳) לא תזרע כרמך כלאים דומיא דזריעה דניחא ליה ע\"כ. ועיין בפירש משנה דלקמן: \n",
+                    "<b>[*אם הוסיף במאתים</b>. פירוש אחד ממאתים כדמפרש הר\"ב בסוף משנתנו והטעם נ\"ל שכן זה שיעורו לענין בטול כדתנן במשנה א פרק ב דערלה ועיין שם בפירוש הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*לאחריו מותר</b>. פירש הר\"ב דשלא בכונה היה וכו'. וכתב הרמב\"ם בפרק ה' מהלכות כלאים וחייב לעקור כשיראה ואם קיימן הרי זה קדש ע\"כ]: \n",
+                    "<b>ינפץ</b>. כתב הר\"ב והקשין מותרים וכן כתב הרמב\"ם בפירושו ואתיא כר' אושעיא בירושלמי. אבל בחיבורו פ\"ה פסק כר' יוחנן דהכל אסור בהנאה. ודתנן ינפץ תירץ בירוש' משום דיותר ראוי לקבורה בעודו אביב ולח משהוא ראוי לשרפה ותנן בפרק קמא דתמורה כלאי הכרם שדרכו לישרף ישרף שדרכו ליקבר יקבר: \n",
+                    "<b>ואם הביאה דגן</b>. לשון הר\"ש דהיינו שהביאה שליש. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ועיין פ\"ז משנה ז ובסופו: \n",
+                    "<b>תדלק</b>. לשון הרמב\"ם הוא שאמר הכתוב (דברים כג) פן תקדש המלאה. ותרגומו דלמא תתוקד ע\"כ. [*וכתב הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות כלאים ואם ראה אותן וקיימן הרי אלו ישרפו עם הגפנים הסמוכים להם ע\"כ]. ועיין מ\"ש רפ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי אליעזר וכו'</b>. ולגירסת התוס' שכתבתי בפ\"ט דב\"ב משנה ז גרסי' ר' אלעזר בלא יו\"ד וע\"ש בד\"ה ר\"א אומר וכו' ובד\"ה תקברם וכו' ובד\"ה וחכ\"א וכו']: וכל מיני זרעים. פירש\"י במנחות דט\"ו. דכתיב כרמך כלאים זרעים הדומים לכרם ובקנבוס ולוף תולין אשכולות כעין ענבים. להכי הוו כלאים. והרמב\"ם בפ\"ה נתן טעם שנגמרים עם תבואת הכרם. ופי' הכ\"מ שכמו שהכרם אינו ניתר עד ג' שנים [מטעם ערלה] וקנבוס ולוף עושין לג' שנים כדתנן לעיל בפ\"ב מ\"ה ע\"כ. [*וע\"ש שכתבתי מהו קנבוס] ובמנחות קנבוס ולוף *) אמרה תורה דתנן היתה שדהו זרוע קנבוס ולוף וכו' דלעיל [פ\"ב מ\"ה] והיינו כהרמב\"ם דמייתי ראיה שעושים לג' שנים דאילו לענין כלאי כרם לא מתנייה כלל אלא לענין כלאי זרעים. וזהו מן התימה על פרש\"י דהתם. ומ\"ש הר\"ב דמדרבנן הוו כלאים להרמב\"ם בפ\"ה כפירוש הכ\"מ הני דהכא וכדומה להם שאינם נאכלים אפי' מדרבנן לא. שלא אסרו חכמים אלא הגרעינים הנאכלי' ולדידיה ניחא דנקט התנא להני לומר דדוקא אלו מותרים אפי' מדרבנן: \n",
+                    "<b>[*והקינרס</b>. עי' במ\"ב פ\"ג דעוקצין]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ורחב ארבעה</b>. עיין מ\"ש בפרק ב משנה ח: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים מן הגדר לשדה</b>. פי' הר\"ב אם היו הגפנים למזרחה וכו' ובא לזרוע למערבה וכו'. וכן פי' הר\"ש וגם הרמב\"ם בחיבורו פ\"ח. והקשה הראב\"ד דאמאי צריך הרחקה מאחורי הכותל שהרי הכותל בין הגפנים והזרע. ותירץ בכ\"מ די\"ל דשאני הכא שהגפנים ערוסים על הכותל חזר הגדר להיות כאילו הוא עיקר הגפנים. והקשה על הראב\"ד שפירש כמו שמפרש הרמב\"ם בפירושו דמן הגדר לשדה דהיינו למעט ההרחקה כפי ריחוק הגפנים מן הגדר דעיקר המדידה של ארבע אמות יהיו מן הגדר. הקשה אם כן אם היה בין עיקר גפנים ולגדר שלש אמות מרחיק מעיקר הגפנים רק אמה אחת בלבד ונמצא רחוק מן הגדר ארבע אמות והיאך אפשר שנחמיר להרחיק מהענפי' שהם על הגדר יותר ממה שאנו צריכים להרחיק מעיקר הגפנים. הלכך פירוש הרמב\"ם בחבורו עיקר. [*ועיין בפירוש הר\"ב במשנה ד פרק ב דעדיות. ומ\"ש שם בס\"ד]. ומה שהקשה הר\"ש דאמאי לא תני לה בעדיות גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל תירץ הכ\"מ די\"ל דשאני הכא דפליג ריב\"ן ואמר טועים כל האומרים כן: \n",
+                    "<b>וזורע את המותר</b>. כתב הר\"ב ור' יוחנן בן נורי ורבי יוסי אמרו דבר אחד. ולעיל מ\"ד כתב דאין הלכה כרבי יוסי וכ\"כ במ\"ז לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עריס שהוא יוצא מן המדרגה</b>. וזהו לשון הרמב\"ם בחבורו פ\"ח. גפנים שהיו [נטועים] במדרגה גבוהה והעריס שלהן יוצא ומסכך על השדה: \n",
+                    "<b>[*רבי אליעזר אומר אף הנוטע</b>. וכתב הר\"ב שאין הלכה כמותו. וכ כ הרמב\"ם בפירושו. ונ\"ל דטעמו מדתנן רבי אליעזר אומר משמע שבא לחלוק וא\"כ ר' אליעזר בן יעקב לא ס\"ל הכי ומשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי אבל בחיבורו פרק ח' פסק כמותו ופירש הכ\"מ לפי שאין חולק עליו ע\"כ. ולענין לישנא דר' אליעזר אומר עיין פ\"ג דבכורים משנה ו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפיפירות</b>. ל' הר\"ב עצים או קנים וכו'. והיינו עריס אלא שהעצים והקנים עצמן הם נקראים אפיפרות. כך כ' הרמב\"ם בחבורו פ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם הלך החדש יחזירנו</b>. כתב הר\"ב ויזרע המותר וכן לשון הר\"ש. והלך החדש דהכא לא הוי כמו הלך החדש דמתניתין דלעיל דהתם פירש הר\"ב שהלך על מה שנזרע כבר. והר\"ש לא פירש לעיל כלום. וי\"ל דלעיל אסור משהלך החדש ואפילו שיחזירנו אינו מועיל שכבר נתבטל האילן סרק ונעשה אפיפרות בכל מקום שהלך בו החדש אבל באילן מאכל כשמחזירו מוכיח שלא נתבטל. והרמב\"ם מפרש הך דהכא נמי שהלך על הזרע שכבר נזרע יחזירנו והזרעים מותרים ובאילן סרק כתב בחיבורו פ\"ו אסור לקיימו או להחזיר השריגים אלא כיצד עושה עוקר הזרע. ומעתה דברי הר\"ב דהכא דברי הר\"ש. ודלעיל דברי הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וסדן של שקמה</b>. כלומר וזה הקורה משל סדן של שקמה היה. [*ובס\"א בתוך סדן]. ופירוש שקמה עיין מה שכתבתי במ\"ח פ\"ק בס\"ד: \n",
+                    "<b>והשאר מותר</b>. כתב הר\"ב שאני רואה כל קורה וקורה כאילן בפני עצמו. כן הוא בתוספתא והביאה הר\"ש. ואני תמיהה שהרי אילן מאכל הוא ומאי צריך להאי טעמא והכי יהיב טעמא הרמב\"ם בפירושו. ואולי שכיון שהוא מין תאנה מדברית כמ\"ש הר\"ב הכא וריש מכילתין לא חשיב כאילן מאכל ותדע דאי הוה כאילן מאכל למה אסר לו כל הקורה והגפן לא היה מודלה אלא על מקצת הקורה אלא דאילן מאכל פירות מדברית יש לו דין אילן סרק לקורה ההיא שבו מודלה הגפן. ולהרמב\"ם שמחשבו כאילן מאכל ה\"ה בכל אילן מאכל שאותו ענף שבו הגפן כולו אסור ולא הותר בו אלא שאר הענפים. וכן לשונו בחבורו הדלה על מקצת אילן מאכל הרי זה מותר לזרוע תחת בדי האילן שלא נמשכו עליהן שריגי הגפן. משמע ודאי דאותו בד מיהו כולו אסור. ובלי ספק שיצא לו ממשנתינו זאת. וראיה לדברי שלא העתיק זה המעשה אלא שסתמו בכלל דבריו אלו: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ועוד </b>.פירש הר\"ב טפח. לשון הרמב\"ם ושיעור טפח הנזכר בכל המשנה בכל הש\"ס ובו יהיה השיעור תמיד. הוא ארבע אצבעות בגודל או שש באצבע אשר תחת הגודל ושני השיעורים שוים. ודין מותר פסקי עריס שזכר הר\"ב כדלקמן הוא בפרק ז משנה ג: \n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>תחתיה אסור</b>. כתב הר\"ב מכאן ומכאן מותר. ובלבד שלא יהיה בתוך עבודת עיקר הגפן. וכן כתב הר\"ש: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>המבריך את הגפן</b>. ל' הרמב\"ם והוא שיטמיננה בארץ. ובמשנה ו פרק ב דשביעית כתבו הר\"ב. ושם כתב הרמב\"ם שעל ידי כן יצמחו בו אילנות רבות. ולשון רש\"י בפרק לא יחפור כמו ויברך את הגמלים (בראשית כד) כופף זמורות גפן וכו': \n",
+                    "<b>לא יביא זרע עליה</b>. כתב הר\"ב אבל מן הצד מותר וכו' ומלקין יסודות הכותל. ירושלמי. ומשום הא דתנן בפ' לא יחפור מרחיקין את הזרעים מן הכותל וכו' הוצרך לפרש כן והכי נמי איתא התם בבבלי: \n",
+                    "<b>[*אפילו הבריכה בדלעת</b>. שיבשה הרמב\"ם פרק ז מהלכות כלאים והר\"ב שכתב משום זרעים בדלעת וכו'. שהדלעת יבשה וכן כתב הר\"ש והוי ליה לפרש כן משום הברכת הגפן עצמו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הרי אלו מצטרפות</b>. להיות כרם ואם לאו אינן מצטרפות ודינן כגפן יחידית שעבודתה ו' טפחים. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>גפן שיבשה וכו'</b>. כתב הר\"ב ולא מיבעיא בחורף וכו' שכל הגפנים נראים כיבשים. כלומר ובאמת יש בהן עדיין לחות שהרי בימי הקיץ יחזרו לכמות שהיו. אלא אפילו בקיץ דניכר שהיא יבשה שהרי כל שאר הגפנים לחים הם ואילו היה בזה הגפן ליחה היתה נראית לחה כשאר הגפנים אפילו הכי גזרינן משום דגם בקיץ איכא גפנים וכו'. וגזרינן בכל גפן יבשה משום מראית עין. כך נראין דברי הר\"ב. וכן הבין הראב\"ד לדברי הרמב\"ם בפ\"ה והשיג עליו מן הירושלמי דקאמר בסתוא ניחא כלומר ושמא עדיין נשאר בו ליחה אע\"פ שנשרו עליו. אבל בקיץ וודאי לגמרי יבשה ואמאי נאסור ומשני אית אתרין שנושרים עליו אפילו בקיץ וכלומר ועדיין יש בה ליחה ואותה אסורה ובה קיימינן ואמרבכ\"מ שגם דברי הרמב\"ם יש לפרש בזה הדרך וכן הם דבריו בפירושו ע\"כ. והר\"ש מפרש הירושל' דמקשה למה נגזור וכו' ולא למה נאסור. וא\"כ אפשר שהרמב\"ם בחבורו חזר מפירושו ומפרש לירושלמי כהר\"ש והר\"ב ואין כאן השגה: \n",
+                    "<b>צמר גפן אסור ואינו מקדש</b>. כתב הר\"ב לפי שאינו מין זרעים כלומר כשיזרע צמר גפן בכרם אינו מקדש לפי וכו'. וכך כתב הרמב\"ם בהדיא. וצ\"ע דבסוף פרק ה שנינו דכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם. וכן פסק בחיבורו פרק ה בתחילתו ובסופו. ושם בסופו כתב וצמר גפן כשאר מיני ירקות ומקדשין בכרם והיינו דלא כרבי מאיר דהכא כמו שפוסק גם בפירושו ולפי זה היה ראוי להגיה שאינו ממין ירקות: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>המסכך את גפנו וכו'</b>. כתבו התוס' בסוף פרק הערל הוא הדין הזורע כההוא עובדא דמייתי בסיפא אלא נקט מסכך משום רבותא דתנא קמא דאף במסכך אסור ע\"כ. [*ועיין במ\"ש במ\"ז בסוף דבור המתחיל יגדור וכו']: \n",
+                    "<b>הרי זה קדש</b>. כתב הר\"ב דדריש כלאים מכ\"מ. ירושלמי. ונראה טעמא מדלא כתב כלאים בכרמך וכתב כרמך כלאים שלא סמך כלאים לכרמך ש\"מ דמ\"מ אסור כלאים: \n",
+                    "<b>[*וחייב באחריותו</b>. כתב הר\"ב ואפילו למאן דלא דאין וכו'. עיין במ\"ד פ\"ד דבכורות]: \n",
+                    "<b>רבי יוסי ורבי שמעון וכו'</b>. פסק הר\"ב וכן הרמב\"ם דאין הלכה כמותם ולא כרבי עקיבא ועיין מ\"ש לקמן בזה בס\"ד ומ\"ש בסוף הפרק: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>קוצרו ואפילו במועד</b>. כתב הר\"ב ואע\"פ שאינו דבר האבד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכ\"כ ג\"כ בפירוש השני. וא\"כ משנתנו כר\"י ורבי שמעון דלעיל והוה מחלוקת ואחר כך סתם דהלכה כסתם. ולעיל פסקו הר\"ב והרמב\"ם דלא כוותייהו ובפרק הערל (יבמות דף פג) פליגי אמוראי בפסק הלכה. והרמב\"ם בחבורו פ\"ה חזר מפסק דהכא ופוסק כר\"י ור' שמעון וכעובדא דר\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יגרור מיד</b>. פי' הר\"ב כמו גודר בתמרים כלומר יחתוך וילקט. וכן פי' הר\"ש לגירסא דיגרור בשני רישי\"ן וכ\"כ בכ\"מ לגירסת הרמב\"ם יגדוד בשני דלתי\"ן מלשון גודו אילנא. [*ונ\"ל לדייק כן מל' רש\"י פט\"ו דיבמות דף קיז ע\"ב שפי' גודר תמרים עודר מלקט תאנים ע\"כ דאם גירסתו בשני דלתי\"ן ה\"ט דבעודר הוסיף תיבת מלקט וק\"ל]. וקשה דהכא תנא יחתוך ובסיפא יחזור. ונראה דה\"ט כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ובחבורו שהענפים נשברו ונעקרו. וכלומר דלא נעקרו משרשיהן מן האילן דא\"כ אין כאן עוד קידוש כלל. אלא שלא נשברו ולא נעקרו לגמרי אבל אין להם תקנה להעמידם בנטייה שיטה אותם מעל גבי התבואה. גם אינו מעמידם בקנים לפי שאין תועלת עוד בהן וחותכין אותן ממקום שנשברו ונעקרו. והיינו שכתב הר\"ב וילקט דשייך בגפנים המונחים על התבואה ולא שייך זה בתבואה. גם יחתוך לא שייך למימר בתבואה. וגם ל' הרמב\"ם בחבורו יגדור אותן והיינו הגפנים. [*ובפירוש שהזכרתי כמה פעמים שם כתב להדיא כלומר יחתוך הגפנים שעל התבואה] אבל בסיפא בחזרה בעלמא סגי. ולהכי נמי לא הוצרך הרמב\"ם להביא הסיפא בחבורו משום דממילא משתמע. ובתוספתא זמורה של גפן שהיתה מודלה על גבי התבואה אפילו היא מאה אמה כל הגפן כולה אסורה היא ופירותיה תבואה שנוטה תחת הגפן מחזיר ואינו מקדש הגפנים. והירקות שנוטין לתוך הגפן. אבא שאול אומר ר\"ע אומר יחזיר ובן עזאי אומר יספר. משמע דסיכוך גפנים על התבואה חמיר ומקדש טפי מנטיית התבואה תחת הגפנים וצ\"ע: \n",
+                    "<b>משתשריש</b>. כתב הר\"ב אית דגרסי משתשליש כלומר משתביא שליש. עיין במ\"ג פ\"ק דמעשרות. ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>תבואה שיבשה וכו'</b>. פי' הר\"ב דשוב אינן קרוין מלאת זרע ותבואת כרם. וסיים הרמב\"ם אלא ענבים וחטים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ורבי שמעון אומר זה וזה אוסרין וכו'</b>. וה\"נ שטתו בספ\"י דשבת ועיין מ\"ש בזה במ\"ט פ\"ב דעוקצין]: \n",
+                    "<b>המעביר עציץ נקוב</b>. כתב הר\"ב שיש בו תבואה שהביאה שליש. היינו לאית דגרסי לעיל משתשליש. ולאית דגרסי משתשריש. ה\"נ דכוותה שיש בו תבואה שהשרישה: \n",
+                    "<b>אם הוסיף במאתים אסור</b>. בפרק כל שעה (פסחים דף כה) אמר רבא תרי קראי כתיבי כתיב הזרע וכתיב המלאה הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא: \n",
+                    "<b>אסור</b>. פי' הר\"ב הזרע אבל הגפנים לא קדשי כיון שלא הניחו בקרקע. הכי משמע בירושלמי דמעביר עציץ באויר הכרם לכ\"ע בין לר' יוחנן בין לר' אלעזר הזרעים נאסרים אע\"ג דגפנים לא נאסרו ולישנא דמתני' נמי מוכחא דלא קדשו הגפנים דהא תני אסור ולא תנן קידש. ועי' בפירוש [הר\"ב] מ\"ו פ\"ק דערלה ומ\"ש שם. אבל הרמב\"ם מפרש דבגמ' התנה באיסור דהכא ובלבד שיניחהו תחת הגפן. וא\"כ לענין קידוש הגפנים תנינן וכן נראין דבריו בחבורו סוף פ\"ה. וקשיא דלתני קידש. גם נראה מדבריו שם דכשלא הניחו בארץ וכו' דלא נאסרו גם הזרעים ומן הירושלמי לא נראה כן. והגמ' שהזכיר לא הראנו מקומו איה. ובתוספתא אסור אבל אין מתקדש עד שיניחנו תחת הגפן הרי כמו הירושלמי. ואמנם בטעמו של הירושלמי והתוספתא נראה דאוסר זרע העציץ לפי שבו נעשה צד איסור ואע\"ג שלפי האמת אינו כלאים שהרי לא קידש אפ\"ה בדרך קנס אסרוהו ואשכחן כה\"ג בבבלי פ\"ב דמנחות דף טו אלא דאותה סוגיא כרב דפסק כרבנן דר\"י ור\"ש כמו שהעלו שם בתוספות ולא כמו שהעלו בס\"פ הערל. ובירושלמי לעיל אמתני' ד במסכך גפנו איכא פלוגתא בכהאי גוונא ופוסק הרמב\"ם בפ\"ה דקידש גפנו אע\"פ שלא קידש התבואה שאינה שלו וזה לא תקשה על מה שפסק בכאן דשאני התם שעשה קידש אלא שמה שאינו שלו אינו יכול לקדש. משא\"כ הכא דלא עשה אלא העברה בעלמא. וגדולה מזו דבסערתו הרוח דלעיל מ\"ז פ\"ה פוסק הרמב\"ם כפי מ\"ש בספ\"ה [מה\"כ] דדגן ידלק כשימצאהו דגן ואז לא ישרף הגפנים. דאילו כשראה וקיים ישרף גם הגפנים והתם בכולו שלו איירינן דהא כשקיים ישרף הכל ואפ\"ה ל\"ק דהתם נשרשו הזרעים בארץ. ואע\"פ שהיה באונס הרוח. מ\"מ ע\"י זריעתו בשדה הלבן בא לו זה שסערתו הרוח. והנה נשרשו בארץ ולפיכך מחמירין לדלוק הדגן אע\"פ שלא קיימם והגפנים מותרים משא\"כ הכא דאע\"ג דהוא עצמו מבלי אונס או מכריח העביר העציץ. מ\"מ בהעברת אויר הכרם לא אכפת לן כלל זו היא סברת הרמב\"ם ועוד משכחת בדברי הרמב\"ם בפ\"ה [מה\"כ] סי' י\"ד דזרעים שזרע נאסרו משום קנס אע\"פ שהבוסר לא נאסר. והטעם מבואר ממה שכתבתי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כלאי הכרם וכו'</b>. פירש הר\"ב שני מינים שהן כלאים ויזרעם בכרם. כלומר עם החרצן יזרעם במפולת יד כדפרישית לעיל סוף פרק קמא ועיין מ\"ש שם בסייעתא דשמיא: \n",
+                    "<b>ומלקיים</b>. עיין במשנה ו פרק ה. ומ\"ש הר\"ב מדרשא דתוקד אש. הכי איתא בפ\"ב דקדושין דף נו. וצריך לומר דסברא הוא כיון דלשריפה קיימא היינו כדי שלא יהנה ממנו. ועיין בסוף תמורה: \n",
+                    "<b>כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים</b>. כלומר לגדלן ולקיימן לעצמו שיהנה בהם. אבל בלגדל לחוד הוה משמע דטורח הגידול הותר לו ולא שיהנה בהם ואי תנא לקיים הוה אמינא לאחר שגדלו על ידי נכרי אבל לגדלם הוה דומיא דזריעת כלאים וליתסר הלכך צריכי תרווייהו: \n",
+                    "<b>אסורים זה עם זה</b>. פירש הר\"ב הנולדים מן הסוס וכו'. עיין במשנה ד. ומ\"ש דלמאן דאמר חוששין כל מיני פרדות אחד הן שבשניהן יש שני צדדים. הכי מסיים רש\"י בחולין ד' עט. ומ\"ש הר\"ב בשם הירושלמי בהמה שאתה אסור להנהיגה היינו כדתנן בסמוך מ\"ב. ואהתם אתמר בירושלמי. אלא שהר\"ש העתיקו פה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ונמשך אחריו הר\"ב. והא דמשנינן אין למדין מן המלכות פירוש שהם תוקעין עצמן לדבר הלכה. כמו שהשיב בתוספתא אדמקשה מוהרכבתם וגו' ושאל השואל והכתיב (מלכים א ט״ו:ה׳) אשר עשה דוד את הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר צוהו. ולא נמצא בתוספתא כלום על זה. אבל הר\"ש כתב דתשובת הירושלמי עלה קאי דהיינו בריה וכו'. ועיין מ\"ש לקמן בס\"ד. [*ומ\"ש הר\"ב ומיהו חזינן כו' וטעמא כתב הרא\"ש בסוף מס' נדה משום <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>דקל וחומר מעיקרא פריכא דאף בכלאי בהמה דוקא יחדו כתיב ואי מונח דף על ב' בהמות שהם שני מינים מותר לישב עליו ע\"ש. ולפי זה מ\"ש הר\"ב שמזהירים שלא להנהיג וכו' דוקא על ידי קשירה נ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בהמה וכו'</b>. פירש הר\"ב ילפינן שור שור משבת וכו'. בסוף פ\"ה דמסכת בבא קמא. ושם פסק דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה אינם אסורים לחרוש ולמשוך וכו' אלא מדרבנן. וזה דעת הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו דסובר שור וחמור מיהו דוקא מן התורה היינו טהור וטמא והרא\"ש חולק עליו. ונ\"ל ראיה לדבריו מן הירושלמי ותוספתא דלעיל שהקשו מקרא דדוד ובניו בפרד שהוא משני מינים ששניהם טמאים שמע מינה דמדאורייתא אסורין כי לא מצאנו גזירה זו באחד מספרי הנביאים [*ומיהו מצאתי ראיתי בתוס' פרק קמא דקדושין ריש דף לח בד\"ה דאקריב עומר וכו' דאדאמרינן התם בגמרא שלא אכלו ישראל מצות מחדש בבואם לארץ עד שהביאו העומר כתבו התוספות דמקשה בירושלמי למה לא אכלו דהא ליתי עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל\"ת דאחר הדבור א\"נ י\"ל דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני עכ\"ל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>א\"כ הכא נמי נוכל לומר שגזרו אף שלא מצינו כן]: \n",
+                    "<b>ולמשוך ולהנהיג</b>. [*פי' הר\"ב למשוך את שדרכו וכו'. עד אורחיה בהנהגה. וכ\"פ הר\"ש ומסוים כדאי' בפ' שנים אוחזין ע\"כ לא אמתני' דהכא אלא אבריי' דהתם סוף ד' ח שנים שהיו מושכין בגמל ומנהיגים בחמור וכו' אבל הכא נראה יותר מ\"ש] הרמב\"ם וז\"ל למשוך בהם העגלה או האבן וכדומה לו. ולהנהיג שיקשרם ביחד ויוליכם וזה ענין שאמר הכתוב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו ואמרו שענין יחדו ר\"ל לחבר ביניהם וליחדם על איזה דרך שיהיה או לחרישה וזולתה ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סופג</b>. במשנה ה פ\"ו דמס' זבחים כתב הר\"ב שני פירושים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אף על פי שאביהן חמור</b>. כתב הר\"ב וקמ\"ל דלא אמרינן אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור וכו' דכיון דאמותיהן שוות אין חוששין לזרע האב וכו'. ולעיל במשנה ב מפרש דלמ\"ד חוששין דכל מיני פרדות מותרים. ודברי הר\"ב כדברי הרמב\"ם. וצריך לומר דודאי למ\"ד חוששין כולן מין א' שסובר כיון שבשניהם יש שני צדדין חשובין כמין אחד. כי מה שיש בזה יש כמו כן בזה. אבל רבי יהודה שסובר דפרדות שאמותיהן בלתי שוות אסורים והוי אמינא דכמו שחושש לזרע האם כמו כן חושש לזרע האב וכי נמי יש שני צדדין בכל אחד הואיל וכשאין אמותיהן שוות אוסר הוי אמינא דכי אמותיהן שוות ואביהם שוים נחוש לכל צד וצד שישתמש בצד אחר שאינו מינו. קמ\"ל דסברת רבי יהודה דאין חוששין כלל לזרע האב וכמאן דליתיה הלכך הנולדים מן הסוסים אזלינן בתר אמותיהן ששוות ואף ע\"פ שאביהן של שניהם מין אחר אין חוששין לזרע אביהם כלל. אבל קשה דאי סבירא ליה לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב. א\"כ רבותא הוה ליה לאשמעינן במתניתין דהנולדים מן הסוס אע\"פ שאבי האחד חמור ואבי האחד סוס אפילו הכי מותרין דזרע החמור אביו של האחד אין חוששין לו. והר\"ב דייק ומפרש שאביהן באבי שניהן. וכן הם דברי הרמב\"ם לפי שכל אחד מהן יש בו חלק כו' ובגמ' פרק אותו ואת בנו (חולין דף עט) בעו לפרושי הא דאע\"פ שאביהן חמור היינו דאבוה דחד סוס ואבוה דחד חמור וקאמר רבי יהודה דמרכיבין סוס גמור על פרד בן סוסיא ומאי שאביהן חמור אביו של פרד קאמר ומסיק דאבוה דהאי חמור ואבוה דהאי חמור בהו קאמר דוקא רבי יהודה דשרי משום דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב. וממ\"נ מותרין דאי חוששין הרי יש בשניהן שני צדדין ומין אחד הם. ואי אין חוששין כ\"ש דשרי. ופריך צריכא למימרא ומשני דמהו דתימא אתי צד כו' קמ\"ל דהא לא אמרינן. שאין כאן צד סוס מיוחד וצד חמור מיוחד הלכך אין מזכירין כאן צדדים. דהא מבלבל זרעיה ומינא באפי נפשיה הוא דמקרי והוי מין בפני עצמו מעין סוס וחמור. וכתבו התוס' ולא דמי לחציו עבד וחציו בן חורין דאסור בחציה שפחה וחציה בת חורין דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות [כמו שמוכח ממשנה ה פרק השולח בגיטין וכן במשנה יג פ\"ק דעדיות] דהכא כלאים אמר רחמנא דוקא תרי מיני וכל פרדות הבאים מסוס וחמור מין אחד הוא ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואדני השדה חיה</b>. עי' במשנה דלקמן. וכתב הר\"ב ואין כל בריה רשאה לקרב אליו. לשון הר\"ש כמלא החבל. [*ועיין בפירוש הר\"ב במשנה ז פרק ז דסנהדרין]: \n",
+                    "<b>כזית במשא</b>. פירש הר\"ב כנבלת בהמה דחיה בכלל בהמה כדאיתא בפרק בהמה המקשה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מין בהמה</b>. כתב הר\"ב וחלבו אסור כו'. וכ\"פ הרמב\"ם. וטעמם דאילו לענין כלאים לא נפקא מינה דכל שני מינים אפילו שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה כדתנן במשנה ב לענין לחרוש כו' וכ\"ש לענין הרבעה וכדתנן במשנה ו פ\"ק [*ומיהו למה שכתבתי לעיל [מ\"ב] בשם הרמב\"ם דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן איכא למימר דנפקא מינה לענין מלקות ולכן נראה לי דתרי מתלת נקט אבל לקמן בלשונו שאכתוב בד\"ה כלב כו' לא משמע כן וצריך עיון]: \n",
+                    "<b>מין חיה</b>. וכתב הר\"ב וסימנים שמנו חכמים. בפרק אלו טרפות בגמרא דף נט: \n",
+                    "<b>כלב מין חיה</b>. כתב הר\"ב נפקא מינה לכותב כל חיה כו'. בתוספתא פ' בתרא והביאה הר\"ש איתא הכי אהך פלוגתא ואולי דהתוספתא שנאה כלב בראשונה ולמאי דמתניתין שנאה לעיל ואדני השדה חיה הוי ליה לפרש לעיל וכן כללם הרמב\"ם במשנה זו וכתב והכלב ואדני השדה חיה וכו' לענין מקח וממכר כו'. [*ועיין מ\"ש לעיל בסוף דבור המתחיל מין בהמה כו'. גם עיין בפירוש הר\"ב ריש פ\"ב דפסחים דחתול מין חיה]: \n",
+                    "<b>[*למשוך ולחרוש ולהנהיג</b>. צריך לי עיון דלא תנן כדלעיל במשנה ב לחרוש ולמשוך ולהנהיג והכי עדיף טפי דתני משיכה והנהגה בהדדי ובפרק במה בהמה (שבת דף נד) מייתי לה לחרוש ולמשוך. וכן במשנה שבסדר ירושלמי לא גרסי ולנהוג וכן במשניות כתובים בקלף. ולא ידעתי אמאי לא גרסי ולנהוג אמנם בפרק במה בהמה כתוב ברי\"ף כי הכא]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אלא צמר</b>. כתב הר\"ב דכתיב מאה אלף כרים מאה אלף אילים צמר אין לך קרוי צמר סתם אלא צמר אילים כן הוא בירושלמי. וכלומר אילים וכרים וצמר מוסב על שניהם. ושניהם מין אחד אלא שאילים זכרים וכרים נקבות ולפיכך לא הוצרך הירושלמי לפרש שניהם. ומ\"מ נראה דאסמכתא בעלמא ולאו דרשה גמורה הוא דהא הוצרך לומר צמר לומר ששלחם עם צמרם. ולא תימא גזוזים שלחם לו. ואילו אמר צמר אילים הייתי אומר שהצמר של אילים שלח ולא אילים עם צמרם. ומיהו י\"ל דדייק דרשה גמורה מדלא כ' בצמרם דהא איכא למטעי בצמר ולומר שצמר גפן או צמר אחר שלח לו אלא ודאי דליכא למטעי דאין לך צמר סתם אלא של אלו: \n",
+                    "<b>ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתן</b>. במשנה ג פרק יא דמס' נגעים תנן דבגדים צבועים אינם מטמאי' בנגעי'. והני תרי כללי לא דמיין להדדי כדאי' בירושלמי דכלאים בין לבנים בין צבועים והכי נמי בגדי כהנים לבנים וצבועים: \n",
+                    "<b>אין הכהנים לובשים וכו'</b>. כ' הר\"ב דבבגדי כהנים וכו'. ור\"ל כהנים הדיוטים ולהכי נקט בתר הכי אבנט דאילו בבגדי כ\"ג איכא נמי מעיל אפוד וחשן. [*ומ\"ש הר\"ב בענין תולעת שני עיין מ\"ש בריש פרק י\"ד דנגעים בס\"ד]: \n",
+                    "<b>[*אם רוב מן הגמלים מותר</b>. פירש הר\"ב שהצמר נתבטל ברוב. וילפינן בפ\"ק דחולין דף יא מאחרי רבים להטות דכל האסורים בטלים ברובא דאית' קמן. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ובמידי דיבש ביבש. מין במינו אפילו מדרבנן אין צריך יותר. כדתנן במשנה ה ריש פרק ז דחולין. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>ובתר שמא אזלינן במין במינו. ואפילו אית לחד שם לווי. כדאיתא בפרק בתרא דע\"ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השיריים והכלך</b>. כתב הר\"ב מינים של משי הם. וסיים הרמב\"ם וידמו כאילו הם צמר ופשתים מפני שהאחד מהמינים ההם חלק כמו הפשתן והשני יש בו יבשות והוא שעיר כמו הצמר ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב בפירוש כלך. הוא לשון הרמב\"ם בחבורו ובר\"פ במה מדליקין כתב לשון אחר. ומה שכתב וכן הקנבוס וכו' שהכל מכירין בו. אינו מוסב על והאידנא אלא בא לומר דהקנבוס שרי לעולם שהכל מכירין בו. ותדע דהא תנן לעיל הפשתן והקנבוס שטרפן זה עם זה. דרוב קנבוס מבטל למיעוט פשתן ש\"מ שהיו מכירין בקנבוס. ואולי דכלפי שכתב הרא\"ש ז\"ל סוף פ\"ט דנדה הביאו בטור יורה דעה סי' רצ\"ח שאסר לקנבוס עם פשתן באשכנז לפי שלא היה מצוי וכו'. כתב הר\"ב דהאידנא ר\"ל בימיו מצוי והכל מכירים בו ושרי והרי הר\"ב ז\"ל היה שנת ר\"ץ וזה זמן רב אחר הרא\"ש ז\"ל שממה שכתב הרא\"ש בענין שנת השמטה בפ\"ק דע\"ז מבואר שעשה חיבורו בשנת ע\"ג: \n",
+                    "<b>הכרים והכסתות</b>. כתב הר\"ב דמונחים על גבי מטה אפי' עשר מצעות וכו'. ירושלמי. ופירש הר\"ש וז\"ל מטה של חבלים [שנשקע] תחתיו וצדי הכר עולים עליו אבל [נסרים] של עץ קשה ואינו נשקע ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם</b>. דאז חיישינן שמא תכרך וכו'. כמ\"ש הר\"ב בפירוש משנה ד]: \n",
+                    "<b>אין עראי לכלאים</b>. כתב הר\"ב דלבישת עראי לבישה וסיים הר\"ש וז\"ל ובריש התכלת מייתי לה ומשמע דאיירי בטלית קטנה אע\"פ שאין הגדול יוצא בה עראי: \n",
+                    "<b>את המכס</b>. וכ' הר\"ש ובמוכס העומד מאליו מיירי דאי בסתם [מוכס] בלא כלאים אסור דדינא דמלכותא דינא ע\"כ. וכמ\"ש הר\"ב בפי' לר\"פ הגוזל בתרא וכן במ\"ד פ\"ג דנדרים. ומ\"ש הר\"ב ופליגא אאידך סתמא לקמן מתניתין ה. וכ\"כ הר\"ש. והרמב\"ם לא פירש דפליגי. וכן בחבורו פסק לתרווייהו וכתב בכסף משנה שנראה שטעמו משום דהכא שאני דכוון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין. והאריך ליישב הגמ' דסוף הגוזל בתרא ואנו אין לנו כפי כוונת החבור אלא ליישב המשניות ופירושם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*מטפחות הספג</b>. פירש הר\"ב שמנגב וכו'. לשון ספוג שמקנחים בו דסוף פרק כא דשבת]: \n",
+                    "<b>[*רבי אלעזר אוסר</b>. כתב הר\"ב והלכה כרבי אלעזר. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פרק י' מהלכות כלאים. ומסיק הכ\"מ שכן פסקו בירושלמי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תכריכי המת</b>. כתב הר\"ב כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ומסיים הרמב\"ם ואינם חייבים החיים לנהוג בהם איסור ולא שום מצוה ממצות הכתוב כגון ציצית ותפילין ומזוזות ודומה לאלו: \n",
+                    "<b>לא יתן המרדעת על כתפו</b>. כתב בכ\"מ וטעמא משום דלא שרינן מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהוא מדרבנן אבל לא בהעלאה שהוא מדאורייתא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ובלבד שלא יתכוונו</b>. פירש הר\"ב ואע\"ג כו' מסיים הר\"ש ופליגא אסתמא דלעיל. ע\"כ. היינו משנה ב]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ומנעל של זרב</b>. פירש הר\"ב מחופים מבפנים בלבדים וכו' ואין חוששין שמא פשתן מעורב בהם. ולא ידענו טעמא מאי דאין חוששין ולמה נאמר שעושי המנעל ההוא יהיו נזהרים למנוע אפי' חוט של פשתן אחד. והר\"ש מפרש בהפך שמבפנים עושים פשתן ואין חוששין שמא יש ביניהם צמר. וגם לזה צריך טעם. והרמב\"ם בחבורו כתב מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב ומותר לפי שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר עור הגוף ומפרש כ\"מ דזרב כלומר בימות החמה לובשים אותו ויש בו פשתן ולפעמים משימים בו ג\"כ צמר כדי ללובשו בימות הקור וכתב דמ\"ש אין לו עקב לאו דוקא דהא עור העקב הוא הקשה שבעור הרגל אלא דצורתו של המנעל ההוא כך הוא. אבל בספרו ב\"י לטור יו\"ד סי' ש\"א כתב ושמא י\"ל דכל שיש לו עקב כיון דמיחזי כמלבוש אע\"פ שאין הגוף נהנה ממנו אסור. ומ\"ש הר\"ב מחופים בלבדים. עיין במשנה דלקמן [*ואי לא מסתפינא אמינא אנא שיש דילוג תיבה אחת בלשון הרמב\"ם ושכצ\"ל ואין לו אלא עקב ולפ\"ז יהיה מסכים עם מ\"ש בפירושו שהוא דמות מנעל שנותנים תחת כף הרגל להלוך בה על היציעות והכסתות ע\"כ. וכן הוא בארצות ישמעאל כאשר שמעתי. גם בימי חרפי ראיתי באשכנז ארץ מולדתי שהזקנים בימות החמה הלכו כך במנעל שאין לו אלא עור מתחת ולמעלה על האצבעות וכן קצת מצדדיו ומאחוריו ושאר כל כף הרגל אין עליו כלום ולפ\"ז מ\"ש [לפי] שעור הרגל כו' [פי'] כל תחתית הרגל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז</b>. תימה דפתח בטווי וארוג וסיים בשוע טווי ונוז ובתוס' דפ\"ק דיבמות ד' ה הקשה הר\"י הלבן לר\"ח שפירש כפי' הראשון שכתב הר\"ב דלישנא דמתני' משמע דארוג היינו נוז כדתנן שנאמר וכו' ואר\"ת דע\"כ לאו למדרש כל שעטנז קאתי מדלא קאמר אלא על שוע וטווי וארוג ולא מייתי שעטנז אלא וכו' ע\"כ וא\"ת אמאי תני ארוג י\"ל דכמו דתני טווי משום דמנוטריקון נפקא ה\"נ תני אריג דמדרשא דיחדו נפקא. ושע ונז דכתיב בהדיא לא הוצרך להתנות בהם ברישא. ולפירוש השני נמי י\"ל דשוע שהוא לשון ארמי השגור בפי כל בימי התנאים וגם אחריהם הלכך לא איצטריך למתני דהא שע כתיב בהדיא ותרגומו ידוע אבל טווי דבנוטריקון וכן נמי אריג דנפקא לן מנוז שהיא מלה בלתי מפורסם פירושה שהוא ארוג ותדע דהא לפי' הראשון של הר\"ב פירושה שזור הלכך איצטריך למתני. ומ\"ש הר\"ב דלפי' השני לית ליה פרכא איכא למיפרך דלמה לי קרא דנוז לאריגה מיחדו נפקא דדרשינן מיניה שתי תכיפות דהכי משמע כמו שכתב בפירוש הראשון וכל שכן אריג. [*והתוס' דיבמות הקשו ג\"כ דמ\"ש שוע וטווי דהוי כל אחד לבדו ונוז קאי אצמר ופשתן יחד ועוד הקשו מכח הסוגיא דפרק האשה (נדה דף סא ע\"ב) ] ולפירוש הרמב\"ם קשה דפי' שוע מחליק פני הבגד הוו הני מלאכות שלא כסדרן. ובחבורו פסק בספ\"ק בהפך ממ\"ש בפירושו. ועיין שם בכ\"מ: \n",
+                    "<b>ר\"ש בן אלעזר אומר נלוז</b>. לפי' הראשון של הר\"ב שהוא פירוש רבינו תם בתוס' דפ' האשה במס' נדה ד' סא ע\"ב מביאים שם בתוס' ראיה דנוז שזור כדקאמר הכא נוז נלוז ומליז הוא לאביו שבשמים אנטור\"ש הוא בלע\"ז לשון עקש ופתלתול. ע\"כ. [*ונלוז ל' עקום כמו אל יליזו מעיניך הרא\"ש]: \n",
+                    "<b>ומליז הוא את אביו שבשמים</b>. לשון הרמב\"ם נוטה מן האמת ומרחיק רחמי הקדוש ברוך הוא ממנו לעברו מצות שצוה הקדוש ברוך הוא בדבר שאין בו תאוה שתכריחהו וזה עון גדול: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*משיחות</b>. פירש הר\"ב יתירים וחבלים עיין מ\"ש במשנה ח פ\"ג דסוכה]: \n",
+                    "<b>[*אף על פי שהרצועה באמצע</b>. כ' הר\"ב שהרי מעשי' בכל יום והרא\"ש כתב דהך שרי טפי ע\"ש במס' נדה פרק האשה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*והשומטה בשבת פטור.</b> כתב הר\"ב ולא הוי כקורע על מנת לתפור דחייב כדתנן במשנה ב פ\"ז דשבת]: השק והקופה. מ\"ש הר\"ב וחברן יחד בשתי תכיפות. ז\"ל הר\"ש ותכף החתיכות זו בזו בב' תכיפות: ",
+                    "<b>[*והקופה.</b> שהוא ג\"כ דרך ללבשו עיין בס\"פ כ\"ד דכלי' ודלא כההיא דמ\"ה פ\"ו דמקואות]: ",
+                    "<small>סליק מסכת כלאים</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה כלאים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה כלאים",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kilayim",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kilayim",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה כלאים, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Kilayim, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..624a6ca5bb95888e2ff051a38d5a14821263d357
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,295 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Maaser Sheni, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר מעשר ראשון מעשר שני על סדר מעלתם. \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>אין מוכרין אותו</b>. פירש הר\"ב וסתם מתני' כר\"מ. וכן פסק במ\"ג ד דפ\"ד. וב\"ה נמי סברי דממון גבוה הוא במ\"ג פ\"ה ומ\"ו פ\"ז דפאה. ועיין פרק ז דפסחים מ\"ג ומ\"ש שם. ועוד במ\"ו פ\"ד דמכילתין: \n",
+                    "<b>ואין ממשכנין אותו</b>. מפני שכתוב בו ברכה. ירושלמי: \n",
+                    "<b>[*ולא שוקלין כנגדו</b>. פירש הר\"ב סלע של חולין וכו'. וכל שכן פירות נגד פירות. וכן פי' הר\"ש לתרווייהו. וכתב עוד דמוכח בפ' במה מדליקין דאין שוקלין סלע וכו' ואפי' לחלל עליהן מעשר שני שמא לא יכוין משקלותיו ומפיק ליה לחולין. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>מתנת חנם</b>. [כתב הר\"ב כגון וכו' אבל לתת לו מתנה וכו' אסור]. וכן פסק במ\"ג פ\"ד ועיין במ\"ג ה דפ\"ה. [*ומ\"ש הר\"ב כגון שמזמינו וכו' אבל לתת לו ממש לדברי האומר מתנה כמכר אסור. ונ\"ל דדוקא *)(לעניים) לתת במתנה מעשר שני פליגי אבל אפשר ויכול להיות דלקבוע למעשר כולי עלמא מודו דאין מתנה קובעת כמכר. וכשני סתמות היינו משנה ראשונה דפ' שני דמעשרות. ומ\"ב פ\"ג דמעשרות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*תמים חי</b>. פירש הר\"ב והוא הדין נמי שחוט. עיין מה שכתבתי בריש פרק ה דבכורות]: \n",
+                    "<b>הבכור מוכרין אותו תמים חי</b>. וכתב הרמב\"ם ושמא תאמר כיון שהבכור לכהן מה תועלת לזה שקנאו. הנה התועלת גלויה ומפורסמת כי אם נפל בו מום והוא אצלו יאכל אותו הקונה אותו עכ\"ל. [*ומתני' בזמן הזה. דבזמן המקדש אין מוכרים אותו תמים שעומד לקרבן ואין לכהן זכות בו. כדאיתא פ\"ק דתמורה הביאה הר\"ש <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומשום הכי לא מצי קתני שחוט דתמים שחוט בזמן הזה יקבר כדתנן ספ\"ה דבכורות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*יצא העור לחולין</b>. לשון הר\"ש וכולהו נפקא לן בריש פ\"ב דעירובין דתניא בן בג בג [אומר] בבקר מלמד שלוקחים בקר על גב עורו [ויצא העור לחולין ואין צריך למכרו ולחזור ולאכלו בירושלים] ובצאן מלמד שלוקחים צאן על גבי גיזתה [פירש\"י אע\"ג דאיכא תרתי עור וגיזה דנפקו לחולין ע\"כ] ביין מלמד שלוקחים יין על גבי קנקנו. ובשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ. ומיתורא דבי\"ת דריש. וכך מסקי התוספות דהתם דמיתורא דביתי\"ן דריש. דפרטי צריכין לכלל ופרט וכלל כדפי' הר\"ב לקמן משנה ה וכתב עוד הר\"ש דחיה לבשר תאוה דנקנה אגב העור וקליפי אגוזים ילפינן במה מצינו]: \n",
+                    "<b>מקום שדרכן למכור סתומות*)</b>. [*כלומר שמוכרין הקנקן עם היין. לשון הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>התמד</b>. פי' הר\"ב פסולת של ענבים וכו'. ובפרק בתרא דמעשרות משנה ו מפרש דכן בשמרים: \n",
+                    "<b>אינו נלקח בכסף מעשר</b>. לשון הר\"ב דחשיב כמו מים. ואנן בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע. ולקמן במשנה ה הביא הר\"ב. וכן הרמב\"ם ברייתא דממעיט מים ומלח מגדולי קרקע ופירש הרמב\"ם שהמים יסוד פשוט הם. והמלח אדמה שרופה ע\"כ. אבל הך דהכא ברייתא בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ\"ז.) ובפרק מרובה (בבא קמא דף סג.) והכי נמי איתא פ' ג' מינים (נזיר דף לה.) וצריך לומר דהך ברייתא סברה שאע\"פ שהמים נקוים מתחת לארץ ככתוב במעשה בראשית ולא מקרקע גדלי מ\"מ הואיל ונובעים הם מהארץ ונראין לעין כאילו גדלים ורבים מן הקרקע אצטריך למעוטינהו משום דלא הוו פרי מפרי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכן לאותו המלח שהוא מים שרופים [*ומ\"מ קשיא בין להר\"ב בין להרמב\"ם דלא ה\"ל להביא ברייתא זו דממעטת אף דגים דממים גדלים ונזונים. אלא הברייתא דדרשה ברבוי ומיעוט דלא ממעט אלא מים ומלח כדאיתא התם לחד מ\"ד. ומיהו לדידיה נמי כשיש במים ומלח המעורבים שומן דגים מותר ואע\"ג דלא קאמר טעמא מ\"מ פרי מפרי הוא והיינו טעמא דרש\"י שכתב במתני' [ברפ\"ג דעירובין] דמים ומלח אסור דלאו פרי מפרי הוא ולא כתב לגדולי קרקע. וכן בגמ' אדאמרינן דמים ומלח מעורבים נמי לא דבעינן פרי מפרש רש\"י דדריש כלל ופרט. ונ\"ל דזה שאמרו במתני' דלאו פרי מפרי הוא. לא דמאן דדריש ברבוי ומיעוט סבירא ליה שצריך פרי מפרי אלא דממילא כך הוא]: וגידולי קרקע. עיין מה שכתבתי במ\"ב פ\"ז דבבא מציעא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין העור יוצא לחולין</b>. פי' הר\"ב דלא קנה מעשר. ועיין בפירושו משנה דלקמן: \n",
+                    "<b>לא יצא קנקן לחולין</b>. ויאכל כנגד דמי הקנקן הר\"ש. ועיין מ\"ש בריש פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלוקח מים ומלח</b>. פירש הר\"ב שאינן גדולי קרקע. עיין מ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>[*יחזרו דמים למקומן</b>. פי' הר\"ב משום דהוי כמקח טעות שאם היה יודע וכו' כלומר אנן סהדי וכו' ומשום הכי לא מצי המוכר לטעון דלמא מזיד הוא. אבל אין לפרש במאמינו. דא\"כ במתני' דלקמן דמוקי לה הר\"ב בברח או במזיד לוקמיה באינו מאמינו. כך נראה לי]: \n",
+                    "<b>[*ואם אין מקדש ירקבו</b>. עיין בפירוש הר\"ב במ\"ז פ\"ח דעדיות. ומ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*תקבר</b>. אם מתה. הרמב\"ם. וכך תנן להדיא בפ\"ג משנה יא]: \n",
+                    "<b>על ידי עורה</b>. פירש הר\"ב עם עורה. ולא דמי למתני' ג דיצא העור לחולין דהתם לזבחי שלמים נקנית ונותן עינו בבשר. אבל הכא דתקבר נמצא שהוא כאילו לא נתן עיניו בבשר ועיין במשנה יא פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יאכל כנגדם</b>. שיחלל אלו המעות על אותן שביד המוכר וכולה מלתא משום קנסא כדמוכח בגמרא רש\"י פ\"ב דקדושין ד' נו: \n",
+                    "<b>[*זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה וכו'</b>. עיין במשנה יב דפ\"ה. וגם עיין בריש פ' דלקמן]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*ולשתיה</b>. פי' הר\"ב דכתיב בבקר ובצאן וביין ובשכר ואכלת שם. ושתיה בכלל אכילה. ומיהו בר\"פ יום הכפורים (יומא עו.) לא קיימא להך דרשא דפרכינן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דלמא ע\"י אנגרון פירש\"י מין מאכל שנותנין בו יין. ומסיק אלא יליף שכר שכר מנזיר מה להלן יין אף כאן יין]: \n",
+                    "<b>[*לסיכה</b>. עיין במתני' דלקמן]: \n",
+                    "<b>[*אבל מפטם הוא את היין</b>. נראה לי לפי שאין היין נבלע בהם אבל הם נותנים טעם טוב ביין. ודקדקתי (בס\"פ) [בספרי] הרמב\"ם ולא מצאתי שהעתיק לכל זו הבבא מן [אין] מפטמים וכו' עד הכא בפ\"ג מהל' מעשר שני והכסף משנה לא העיר בזה וצ\"ע]: \n",
+                    "<b>השבח לשני</b>. זה הכלל כל ששבחו ניכר וכו'. לא דמי לשבח עצים דמשנה ה פ\"ג דערלה. ומשנה ה פ\"ג דע\"ז. דיש שבח עצים בפת [*שהם איסורי הנאה ועיין מה שכתבתי שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים</b>. פי' הר\"ב קסבר לא ניתן לסיכה. וכן פי' הר\"ש. והקשה הרמב\"ם דא\"כ הוי לי' למימר ר\"ש אומר אין סכין מעשר שני ולמה לו להזכיר בירושלים או הוה ליה למימר מעשר שני לא ניתן לסיכה. ומפרש שר' שמעון אומר שאסור לאדם לומר לחבירו בירושלים שהוא מקום מיוחד להוציא מעשר שני שימשח אותו בשמן של מעשר שני ושתמשח יד מושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמשחו ואינו מותר שישתכר אדם ממעות מעשר שני וחכמים מתירין זה כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה. וכן אמרו בגמרא מה הקילו בתרומה כהדא דתניא סך כהן שמן תרומה ומביא ישראל ומעגיל על גבי מעיו ואינו חושש ע\"כ. ועם זה מתיישב ג\"כ דחכמים דמתני' לאו היינו ת\"ק כלומר מתניתין דלעיל:  ",
+                    "<b>מה לא אם הקל</b>. פי' מה זה לא כך. אם הקל וכו'. [*ובסדר משנה שבירושל' לא גרס אם. ושמעתי לגרוס מה אם לא. וה\"פ מה אם דקאמרת כלומר אם הקל וכו'. לא הקל וכו' ובמשנה שבפי' שהזכרתי ל\"ג תיבת מה וכדתנן בפרק דלקמן משנה י ועי' במשנה ב]:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>[*תאכל צמחונים</b>. כתב הר\"ב כשהן ירקות לחין וכו. שאלו רוב מאכלן לבהמה. ואם יטמאו יפדו אותם לבהמה ואין פודין מעשר שני לבהמה כ\"כ בהשגת הראב\"ד פ\"ב מהלכות מעשר שני. אע\"פ שמפרש לחין לאו לדיוק' דלאפוקי יבשין אלא איפכא לאפוקי שיצטרך דוקא לאכלן לאכילה משובחת טפי כגון מלילות או ע\"י תבשיל או ע\"י עיסה. ופי' הר\"ב הוא פי' הרמב\"ם שבפירוש המשנה אבל בחבורו פי' בענין אחר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יתחלקו לעסיות</b>. מה שפי' הר\"ב דאוכל פחות מכביצה לא מיטמא מאחרים. עיין מ\"ש בריש פ\"ב דטהרות: \n",
+                    "<b>ושפין</b>. פירש הר\"ב על הבשר. שכך היה דרכן דומיא דחפיפה דלעיל: \n",
+                    "<b>ומאכילין</b>. פירש הר\"ב לבהמה. וכן פי' הרמב\"ם ושאני תרומה ממעשר שני דתרומה נאכלת לבהמה דאתרבי מקנין כספו וכדתנן במ\"ט מפר' בתרא דתרומות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מה שלקט לקט למעשר שני</b>. פי' הר\"ב ויתנה ויאמר וכו'. וכך כתב הר\"ש מהירושלמי. וכן פסק הרמב\"ם ריש פ\"ו. וקשיא לי דהא בפ\"ק. דדמאי תנן במשנה ב. דמעשר שני דדמאי מחללין כסף על כסף. נחושת על נחושת. משמע דאילו ודאי לא. וכ\"פ שם הר\"ב. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות מעשר שני. ואפשר לומר כדפי' הר\"ב שם דשל שני מלכים והשני חריף מחללין. והתו' דפ' הזהב (בבא מציעא דף מד) כתבו דשאינו חריף על חריף מחללין. והשתא הכא דמעות הרבה הוא ומסתמא יש ביניהם החריפים יותר מהאחרים ויחלל על החריפים דוקא. וסמך התנא אמתניתין דלעיל ואמתניתין דלקמן ושם אפרש עוד. ובפ\"ק דפסחים דף י תניא הניח מנה ונמצא מאתים חולין ומעשר שני מעורבים דברי רבי. ופי' רש\"י ומביא סלעים בשוה מנה וכו' וכתבו התו' ובחנם פי' כן דמינייהו גופייהו היה יכול ליקח שיעור מעות מעשר ואומר אם אלו מעות וכו'. ור' יצחק בן אברהם הקשה על פי' רש\"י דאיך יכול לחלל אסלעים ובפ' הזהב אמר טיבעא אטיבע' לא מחללין ושם פירשנו עכ\"ל. הא קמן דאע\"ג דבהזהב פירשו דבשאינו חריף על חריף מחללין ובזה מתורץ קושיית ר' יצחק בן אברהם. אפ\"ה כתבו דמינייהו גופייהו וכו'. אלא משום דבהרבה מעות משכחת להו החריפים יותר מהאחרים שבהם. ואולי דדעת רש\"י למנקט מלתא דפסיקא ומביא סלעים וכו'. משום דהא אפשר דכל המעות שוים הם. ובמס' ביצה פ\"ק דף י מחולפת השיטה אהא דתניא הניח מנה וכו'. דרש\"י פי' נוטל היפה וכו'. והתוס' תמהו דהא אין מחללין כסף על כסף וכו'. ופירשו דתחלה מחלל על פרוטות וחוזר וכו': \n",
+                    "<b>אם בלל וחפן וכו'</b>. פי' הר\"ב שהיו בלולין ומעורבין ולקח אותם וכו'. וכך פי' הרמב\"ם בחבורו ריש פ\"ו. והטעם נראה משום דכיון שהם בלולים ומעורבים א\"א לומר שמה שחופן בחפניו הכל של מעשר דדוקא כשלוקט אחד אחד י\"ל שכל אחד שלוקח הוא של מעשר [*ומ\"מ איכא בין פירוש הר\"ב לפירוש הרמב\"ם שהרמב\"ם כתב ובללן וחפן ול' המשנה כותיה דייקא. מה שאין כן לפירוש הר\"ב שפירש שהיו בלולין וכו'] ודע גם בהך סיפא צריך להתנות כמו ברישא. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו ובחבורו: \n",
+                    "<b>זה הכלל וכו'</b>. בפ\"ז דתרומות איתא נמי כללא כהאי גוונא. ועיין מה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא חוזר ומחללם על הכסף</b>. וכ' הר\"ב ואי קשיא יקח א' משני סלעים וכו' אי שריית וכו' חיישינן דלמא אתי למשקל חד מינייהו בלא תנאי. וכן כתב הר\"ש [*והוסיף ואי מצרכת ליה להביא כסף אחר מעלמא ולחלל עליו אכתי גזרינן דלמא אתי למשקל חדא מהני בלא תנאי ע\"כ] ובמשנה דלעיל כתבתי דאיכא דסבר דמינייהו גופייהו יכול להתנות י\"ל דטפי יש לחוש בשני סלעים מבהרבה מעות דיותר יזכור בתנאי כשלוקט הרבה משיקח א' משנים. ועוד י\"ל דבשני סלעים מסתמא אין אחד חריף מהשני. משא\"כ בהרבה מעות דמשכחת בהו חריפים ושאינם חריפים. וכדכתבינן לעיל ודברו חכמים בהווה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יעשה אדם סלעיו דינרי זהב</b>. פי' הר\"ב שמא ישהה עליותיו עד שיחליף סלעיו. לישנא דגמ' פ' הזהב (בבא מציעא דף מד) דזימנין דלא מלו זוזי בדינרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ב\"ש אומרים כל הסלע מעות</b>. פי' הר\"ב יכול הוא לפרוט כולן וכו'. וכן פי' רש\"י בפרק הזהב (בבא מציעא דף מה) והקשו עליו התוס' דבמס' עדיות פ\"ק תני ליה בהדי דברים דב\"ש לחומרא. לכך נראה דב\"ש דוקא בכל הסלע קאמרי ולא יחליף ב' וג' פעמים שבכל פעם משתכר החנוני ונמצא מפסיד מעשר שני. ועוד י\"ל דהכא דוקא יתן בכל הסלע מעות שלא יתעפשו בדרך קודם שיגיעו שם ע\"כ. והר\"ש כתב תירוץ בתרא ועיין לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>וחכמים מתירין</b>. פי' הר\"ב כיון שאין לו אלא חצי דינר כסף. משמע דטעמא דשריותא הוא משום שאין לו בדינר כסף ואילו בפירות לא איכפת לן. ובירושלמי איפכא. דאמר ריש לקיש מה פליגין ר\"מ ורבנן בפירות שאין בהם כדי כסף. אבל בפירות שיש בהם כדי כסף. אף רבנן מודו. והרמב\"ם סוף פ\"ה מהלכות מעשר שני יהיב טעמא כפי מ\"ש הכ\"מ דכשהפירות מועטים פחות מדינר אינם ראוים ליפדות בפני עצמם. ולפיכך הם נפדים עם הכסף. והראב\"ד מפרש דהואיל והפירות מועטים ואין מתפיסים סלע מצרפים אותם עם המעות ומתפיס סלע עליהם. אבל אם יש בפירות דבר הראוי אין זוקקים כסף עמהם לחללם על כסף אחר שאין מחללין כסף על כסף. ע\"כ [*בהשגותיו. אבל בפירושו למסכת עדיות פ\"א משנה ט מפרש מע\"א וע\"ש]. והתוס' בפ' הזהב (בבא מציעא דף מה.) העתיקו המשנה בזה הלשון. ר\"מ אומר אין מחללין כסף על כסף. וחכמים מתירין. נראה ודאי שגירסא אחרת נזדמנה להם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים כל הסלע מעות</b>. לפירוש הר\"ב וכפירש\"י בפרק הזהב הוי מתני' בית שמאי לקולא וב\"ה לחומרא וקשיא דבעדיות פ\"ק תני לה בהדי הני דב\"ש לחומרא. והר\"ש מפרש דה\"נ ב\"ש לחומרא וסברי דדוקא יחליף בכל הסלע מעות שלא יצטרכו לקנות ב' פעמים וליתן שתי קולבנות. וכתב עוד דסוגית הירושלמי כפירוש רש\"י והר\"ב: \n",
+                    "<b>הדנין לפני חכמים</b>. כתב הר\"ב שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא. וחנן המצרי. וכ\"כ הר\"ש. ובסוף פ\"ק דסנהדרין [דף יז:] חשיב נמי חנניא בן חכינאי. ותו רב נחמן בר יצחק מתני ה' שמוסיף שמעון בן ננס. ופי' רש\"י שם שכל אלו לא באו לזקנה. ויושבין בקרקע ומשיבין תשובות קושיות לזקנים והיינו דנין בהלכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מה שהטהורים שותים וכו'</b>. פי' הר\"ב שאומר לכשישתו תהא וכו' מעכשיו. פירש הכ\"מ סוף פרק שמיני דהשתא חל החלול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מהכד לפיהם ואינו ענין לדין ברירה. ואתיא מתני' ככולי עלמא. ולא כמ\"ש הראב\"ד דמתני' כר\"מ דסבירא לי' דאף בדאורייתא יש ברירה. ולא קיימא לן הכי כמ\"ש הר\"ב במ\"ד פרק ז דדמאי. ועיין שם במ\"ב: \n",
+                    "<b>נמצאו טהורים וטמאים שותים מכד א'</b>. וכתב הרמב\"ם והוא שיהיו טמאים בשאר טומאות מלבד זיבות ושיהיה הכלי מחרס ובתנאי שלא יגע ביין. וכלי חרס אינו מטמא מגבו. אבל אם היו טמאים בזיבות מטמא בהיסט. עכ\"ל. ודתנן שותים רוצה לומר זה אחר זה בתחלה הטהורים ואח\"כ הטמאים אבל הטמאים רשאים להשקות לטהורים ע\"פ אלו התנאים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אבל נותנים זה לזה מתנת חנם</b>. קצת קשה דהוה זו ואין צריך לומר זו דהא אם מותר לומר העלם וכו' כ\"ש שמותר להזמינו בלא העלם. וע\"ק דהא כבר תנא ליה בריש פרק קמא. ונראה לי דה\"ק אלא אומר לו העלם וכו'. דהוי כמזמינו והרי אמרו אבל וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא נקל בתרומה</b>. מה שפירש הר\"ב שלא כל הדברים המטמאים את הקדש מטמאים את התרומה. כדתנן [במשנה ב] ד וה דפ\"ב ממס' טהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והלה עושה צרכיו במעות</b>. ואין כאן שום מתנה דאין אחד נותן לחברו כלום. אלא שקדושת המעות חל על אלו הפירות ואתיא ככולי עלמא. עיין בפסק הר\"ב במ\"ג פ\"ד: \n",
+                    "<b>והלה</b>. נראה לי שנגזר מן הללו והוא מהכפולים והלמ\"ד דגושה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעות בירושלים ופירות במדינה וכו'</b>. כתב הר\"ב אשמועינן דאע\"ג דפירות מעשר אין יכולים ליפדות בירושלים מעות מעשר מתחללים הן בירושלים. כלומר ואף על גב דהפירות שמתחללין הם חוץ לירושלים שלא שמענו ממתני' דלעיל אלא כשהפירות של חבירו הן בירושלים. וכ\"כ שם הרמב\"ם בהדיא וה\"א דוקא כשהפירות בירושלים שרי משום דמידי דהוי כקונ' פירות בירושלי' שהמעות נתנין לקנות בהם כל מידי דמיכל אבל כשהפירות חוץ לירושלים אימא לא. קמ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו' כתב הר\"ב דאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל</b>. וכן כתב הרמב\"ם ועיין מ\"ש במ\"ז פרק שמיני דערובין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יחזור מעשר שני וכו'</b>. פירש הר\"ב דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין. עיין מה שכתבתי במשנה ג פ\"ד: \n",
+                    "<b>והדמאי</b>. פירש הר\"ב טבל של דמאי. דאילו מעשר שני של דמאי לא. כן הוא בירושלמי שכבר תפסתו מחיצה. והשתא הא דפירש הר\"ב בפ\"ק דדמאי מ\"ב הדמאי כו' נכנס לירושלים ויוצא ומשמע שם מדבריו דבמעשר עצמו מפרש. קשיא מירושלמי דהכא. ובפי' הרמב\"ם דהתם והכא במעשר של דמאי אך בחבורו פ\"ב סי' ט' וסי' י\"א פסק כהך ירושלמי: \n",
+                    "<b>נכנס ויוצא ונפדה</b>. כתב הר\"ב והך סיפא לתנא קמא איצטריך ואליבא דבית הלל. כלומר דאילו לרבי שמעון בן יהודה לא אצטריך כלל. אבל פשיטא דלתנא קמא לבית שמאי כ\"ש דאצטריך. ולשון הר\"ש ונקט הך סיפא דאפילו תנא קמא מודה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכנגד החומה ולפנים כלפנים וכו'</b>. פירש הר\"ב דבין נוף ובין עיקר וכו'. והיינו דתנן במס' מעשרות פ\"ג ובירושלים הולך אחר הנוף וכו' אף אחר הנוף. עד כאן. ותימה דהתם לא פירש כן אלא דאזלינן בתרווייהו לחומרא. ע\"כ. ושם פירש הר\"ש כמ\"ש הר\"ב שם ורמי עלה מתניתין דהכא ושני לה אליבא גמרא דמכות דף יב דמתניתין דהתם רבי יהודה. ומתניתין דהכא רבנן. אי נמי דרב אשי דמשני התם וקאמר מאי אחר הנוף אף אחר הנוף קאי לשנויי דלא תקשה מתניתין דמעשר שני והכי קאמר ובירושלים הלך אחר הנוף דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים וכו'. כדכתב הר\"ב במתני' דהכא. והשתא תפיס הר\"ב הכא אליבא דרב אשי. וזהו שכתב והיינו דתנן במסכת מעשרות וכו'. אבל לפירושו דלעיל לאו היינו הך אלא ההיא ר' יהודה והך דהכא רבנן. והרמב\"ם מפרש נמי לתרתי מתני' כחדא וע\"פ שינויא דרב אשי. אלא דמפרש דמתני' דהכא לענין אכילה דדוקא לפנים מן החומה אוכלין. ומתניתין דלעיל לענין פדייה וקאמר אפילו בנוף שחוץ לחומה אין פודין אותו הואיל ועיקרו בפנים הוי כנכנס לפנים. כך פירש דבריו בכסף משנה ספ\"ב מהלכות מעשר שני: \n",
+                    "<b>[*בתי הבדים וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב בחומת המדינה. עיין בזה בפ\"ק דשקלים משנה ג]: \n",
+                    "<b>בית שמאי אומרים הכל כלפנים</b>. לשון הרמב\"ם ומאמר בית שמאי הכל כלפנים לחומרא. וכן נתבאר בתוספתא ר\"ל שלא יפדה בהם מעשר שני ולא יאכלנו: \n",
+                    "<b>[*ובית הלל אומרים מכנגד החומה וכו'</b>. מפשטא דמתני' משמע דלא איכפת להו לבית הלל בפתחיהן בין שהן לפנים או לחוץ. ובסתם משנה דלקמן לענין דמקדש מחלקין. וצריך לחלק בין ירושלים למקדש. ולומר דכשקדשו מתחלה ירושלים כך קדשו וכשקדשו המקדש כך קדשו. ושוב ראיתי בחבורו של הרמב\"ם שכתב ספ\"ב מהלכות מעשר שני וז\"ל בתים שבצד החומה שפתחיהם לפנים מן החומה וחללו חוץ מכנגד החומה ולפנים כלפנים לכל דבר. ומכנגד החומה ולחוץ אין אוכלים שם ואין פודין שם להחמיר. היה חללו לפנים ופתחיהן לחוץ מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ פודין בו ואין אוכלין. ומכנגד החומה ולפנים אין אוכלין שם ואין פודין להחמיר ע\"כ. ואע\"ג דהשתא נמי אין שוים מקדש וירושלים מ\"מ איכא בתרווייהו נפקותא בענין פתיחתן להיכן הוא. וכתב הכ\"מ דדברי הרמב\"ם מהירושלמי והעתיקו להירושלמי וכתב שמתוך דברי הרמב\"ם נראה שאין נוסחא של ירושלמי הזאת מכוונת ויש בה טעות סופר וק\"ל עכ\"ל. ולי נראה בלאו הא דהרמב\"ם אין הנוסחא מכוונת וק\"ל אם תעיין שם ואין להאריך כאן. אך לפי שהרמב\"ם בפירושו לא כתב כלום מן הירושלמי אלא הניח המשנה כפשטה. ואחריו נמשך הר\"ב. אפשר לי לומר שכשחיבר פירוש המשנה לא היתה לו אלא הנוסחא זו המשובשת ואח\"כ בחבורו נזדמנה לו נוסחא הנכונה ואליבה הוא שכתב כן בחבורו]: \n",
+                    "<b>מכנגד החומה ולפנים וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב וקדשים קלים. מהירושלמי. ודלא פירשו כך גבי אילן. משום דבשר אין רגילין לאכול תחת אילן שהוא עומד באויר השמים אבל פירות ושאר דברים הנלקחים בכסף מעשר שאינו בשר רגילין לאכול באויר השמים תחת אילן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלשכות בנויות בקודש ופתוחות לחול</b>. כה\"ג דתנן במשנה ו פרק ב דמדות דבנויות בעזרת ישראל ופתוחות לעזרת נשים. [*והכא שפירש הר\"ב ופתוחות לחול להר הבית והוא לשון רש\"י דפרק כיצד צולין (פסחים דף פו.) א\"כ בעזרה שכתבו הר\"ב כאן ורש\"י שם הוא בעזרת נשים שהוא בין הר הבית ועזרת אנשים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באב הטומאה</b>. פירש הר\"ב שרץ ונבלה וכיוצא בהן. השנוין בריש מס' כלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי יהודה אומר יקבר</b>. עיין במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יקבר על ידי עורו</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ו פרק קמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*המשאיל קנקנים למעשר שני</b>. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות מעשר שני מי שהיה לו יין של מעשר שני והשאיל קנקניו לאותו מעשר]: \n",
+                    "<b>[*זלף</b>. פירש הר\"ב הכניס וכו'. עיין מ\"ש במ\"ג פרק יט דשבת]: \n",
+                    "<b>[*זלף לתוכן סתם</b>. פירש הר\"ב שהכניס לתוכן יין של טבל וכו'. וכן פירש הר\"ש. ואין טעם יפה לחלק בין רישא לסיפא אבל הרמב\"ם פירש אף הסיפא בגוונא דרישא וז\"ל ואם נתן לתוך הקנקנים יין מעשר שני סתם ולא פירש שנתן אותן הקנקנים בתורת שאלה כל זמן שלא סתם פי הקנקני' [אותן הקנקנים ברשות המשאיל אבל אם סתם פי הקנקנים] הרי נתנם למעשר ונתחייבו למכרם ולאכול בדמיהם מה שראוי לאכול בירושלי' כדין מע\"ש עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>[*משגפן קנה מעשר</b>. הטעם תמצא בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במקום שדרכן למכור סתומות</b>. פי' הר\"ב דכה\"ג בירושלים הקנקן טפלה ליין כדתנן לעיל בפ\"ק. מ\"ג וכלומר שלא הקפיד על הקנקן כשקנאו ולפיכך אין צריך לאכול כנגד דמי הקנקן. והכי נמי בגבולים קנה מעשר לקנקנים כשקרא שם בסתומות. אבל במקום שדרכן למכור פתוחות דבירושלים לא יצא הקנקן לחולין אף כשמכרן סתומות כדתנן לעיל בפ\"ק מ\"ד וצריך שיאכל כנגד דמי הקנקן. לפי שהוציא מעות מעשר שני בקנקן עצמו שלא נעשה טפל ליין. הלכך אף בגבולין אע\"פ שקרא שם לאחר שגפן וסתמן הואיל ודרך המקום למכור פתוחות. ואין הקנקן טפל ליין לא קנה קריאת שם מעשר לקנקן. וכפירוש הר\"ב כן פירש הר\"ש. וקשה דלפירושם לא יצא לחולין דתנן קאי אקונה במעות מעשר בירושלים דפ\"ק ועיקר דינא דאנן קיימין ביה חסר מן הספר [*ועוד דבמה דברים אמורים לא קאי אדסמיך ליה]. והרמב\"ם מפרש לכולה מתני' לענין המוכר ליין במעות מעשר שני דלבית שמאי כשפותח ומערה גילה דעתו שאינו מוכר הקנקן ויצא הקנקן לחולין ולבית הלל סגי בפתיחה לגלות דעתו שאינו מוכר הקנקן. ובמה דברים אמורים במקום שדרכן למכור סתומות. אבל במקום שדרכן למכור פתוחות מודים בית הלל דכשלא עירה מכר ג\"כ הקנקן. ותימה ממתני' ג בפ\"ק סתומות במקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין. ופירש שם לענין שלא קנאו בדמי מעשר שני לקנקן והכא הוי הדין דדוקא כשפתחו אף לבית הלל. [*ועיין עוד לקמן]. ובחבורו ריש פ\"ח מפרש לענין דתנן בפ\"ק כדי יין סתומות מקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין. וקאמרי ב\"ש דלא מקרי פתוחות אלא עד שיפתח ויערה לגת. וב\"ה קאמרי שאין צריך לערות וקאמר מתני' בד\"א שצריך לב\"ה מיהא לפתוח במקום שדרכן למכור סתומות אבל במקום שדרכן למכור פתוחות אפילו מכרן סתומות לא יצא הקנקן לחולין. והשיגו הראב\"ד דמשמע דמפתח ומערה כדי שלא יצא לחולין. וכן כתב הרמב\"ם שם בהדיא ולמה זה כי מה הנאה יש לו במה שלא יצא לחולין. וכתב הכ\"מ וי\"ל דלא משום שיהא לו הנאה בדבר אלא אם רצה שלא יצא הקנקן לחולין פותח וכו'. ובשם ספר הבתים מצאתי יראה כי דעת הר\"ב כדי שלא יצא לחולין שלא יהא נבלע עם היין שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>[*אבל אם רצה וכו' יצא קנקן לחולין</b>. לשון הר\"ב ואפילו הקנקנים סתומות. מדברי הרמב\"ם שבפירושו העתיק כן. וכבר כתבתי לעיל דמצריך לבית הלל שיפתח ואז יצא הקנקן לחולין. והקשיתי לשאול דהוא דלא כסתמא דפ\"ק. והר\"ב דלא פי' כן בדב\"ה כדפי' הרמב\"ם הוה ליה לכתוב ואפי' הקנקנים פתוחות. אבל הואיל ודבריו מל' הרמב\"ם הן והתם ודאי הלשון סתומות לכך לא הגהתי. ודברי הר\"ש דחוקים דמפרש דקאי אמשגפן קרא שם וקאמר דאם מוכר במדה דהיינו כאומן דכתב הר\"ב בפ\"ק דקפיד אכלי והלכך אף אם משגפן קרא שם יצא קנקן לחולין דהא קפיד אכלי אלא אם כן שרוצה להחמיר] [ע\"ע]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ויציאות מביתו</b>. מסתברא דהוא הדין ממקום הזול למקום היוקר דרישא. דהא הכא נמי הוי ממקום הזול למקום היוקר. וכ\"ש ממקום היוקר למקום הזול ברישא דיציאות מביתו. והרמב\"ם סוף פ\"ד מהל' מעשר שני העתיק המשנה כלשונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פודין מעשר שני כשער הזול</b>. בירושלמי מתני' ד' למה פודין אותו כשער הזול. מפני שכתוב בו ברכה: \n",
+                    "<b>על פי עד אחד</b>. לשון הר\"ב בשומת לוקח אחד. וכן לשון הר\"ש. וכלומר סוחר בקי בשומא. וכן פירש רש\"י בפ\"ק דסנהדרין דף יד ע\"ב ת\"ר מעשר שני שאין דמיו ידועים פודין אותו בשלשה לקוחות. פירש\"י סוחרים בקיאים בשומא: \n",
+                    "<b>שקרם</b>. כתב הר\"ב גירסא אחרת שקסס ודוגמתו בבבא בתרא פ\"ו מ\"ב עשר קוססות. ופירש הר\"ש כמו פריו יקוסס ויבש דיחזקאל (יז ט) וכ\"פ שם הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>שהחליאו</b>. ל' הרמב\"ם ענינו שכהו או העלו חלודה ונשתנו מראיהן והוא כמו החלידו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסלע ואיסר</b>. מה שפי' הר\"ב שהאיסר אחד מששה ותשעים בסלע. תמצא מפורש בפרק הזהב משנה ה. ואע\"ג דאיכא מטבעות פחותות מאיסר כמו מסמס קונטרק ודומיהן כדתנן בגמ' פ\"ק דקדושין דף יב ע\"א. אפילו הכי דוקא איסר שהוא דבר חשוב קצת. ועי' בפרקין משנה ח. ובפ\"ז דעירובין משנה י. ובפירוש הר\"ב מ\"ו פרק ג דסוכה ובמ\"ב פרק ג דחולין: \n",
+                    "<b>מפני שהוא מוסיף על הקרן</b>. ופירש הר\"ב דתוספת דקרן עדיפא מפני שיכול להערים על החומש. ירושלמי. והר\"ש הביא בבלי דריש פרק המקדיש שדהו דמס' ערכין דיהיב טעמא דפדיית הקרן עדיף שהוא עיקר מצות פדייה ולא קפדינן בתוספת החומש דהנאת התוספת שלו הוא שהוא אוכל הכל בירושלים: \n",
+                    "<b>ובין שנתן לו במתנה</b>. פירש הר\"ב הטבל קודם שהפרישו וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נד ע\"ב). ויהיב טעמא דסבירא ליה דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וכן פסקה הרמב\"ם בריש פ\"ה מהלכות מעשר שני. וקשה על פסקם דלעיל משנה ו פ\"ג כת\"ק דלב\"ה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ומצאתי לבעל כ\"מ בפ\"ג סי' י\"ז שכתב וז\"ל ויש לתמוה היאך פסק רבינו שאם נתן לו את הטבל נקנה לו הרי הוא ז\"ל פסק בכמה דוכתי דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו דדוקא להאי מלתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דעד כאן לא אמר ר\"מ מעשר שני ממון גבוה אלא דוקא כשהורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לה' הוא יליף וקרא אחר שהורם ונקרא מעשר משמע עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מערימין על מעשר שני</b>. בירושלמי למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין בידו מעות</b>. דאילו היה לו מעות עדיף טפי דהוה לי' נכרי אצל הפירות ואגב סודר לא יוכל להקנות לו מעותיו. דאין מטבע נקנה בחליפין. גמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף מו ע\"א): \n",
+                    "<b>לחבירו</b>. שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא להפטר מן החומש. רש\"י שם דף מה: \n",
+                    "<b>וחוזר ואומר הרי אלו מחוללים וכו'</b>. שאין צריך שיהיו המעות והפירות במקום אחד כדתנן במ\"ד פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותן לו סלע</b>. פי' הר\"ב לפי שקנאו במשיכה וכו'. והמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו וכו'. והוא דעת הראב\"ד בהשגה פ\"ח וז\"ל ואומר לי לבי שכל המשנה הולכת על מידת הדין שהמעשר אינו מתחלל אלא בשעת מתן מעות. מיהו המוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה וכו' ע\"כ. ויצא לי מזה דמתני' אתיא אליבא דהלכתא כרבי מאיר דסבירא ליה ממון גבוה הוא והלכך אינו מתחלל אלא בנתינת כסף כדין ממון גבוה במשנה ו פ\"ק דקדושין אלא שאינו כהקדש גמור. והמוכר והלוקח נדונין כשעת משיכה. ואף דברי הר\"ש כן הוא. שכתב ולא הוי משיכה דמעשר כמשיכה דהקדש דתנן בפ\"ק דקדושין [דף כח] רשות גבוה בכסף. מפרש בגמ' כיצד. ע\"כ. ואילו סבר הר\"ש דמתני' דלא כר\"מ אלא כרבי יהודה דסבירא ליה ממון הדיוט הוא למה לו לפרש כך דלא הוי משיכתו כשל הקדש דמהיכא תיתי שיהיה כהקדש אם ממון הדיוט הוא. אלא ודאי שבא לפרש מתניתין דממון גבוה הוא ואפילו הכי לא דמי ממש להקדש. והוא דעת הראב\"ד שלא אמר שהמשנה הזאת אינה הלכה דהא אפסיק הלכתא בגמ' דממון גבוה כמ\"ש לעיל. אלא אתיא נמי כר\"מ. והא דבפרק האיש מקדש (קידושין דף נד ע\"ב) מוכיח דמתני' כרבי יהודה דאילו לר\"מ ונתן הכסף וקם לו כדין הקדש. ולא נחת תלמודא לדחות ולפרשה אפילו כר\"מ וכדפרישנא. משום דהתם להכי בעי למימר דכרי\"ה. כי היכי דתשכח דסתם תנא לן כרי\"ה ודלא לפסוק כר\"מ. והגמ' מסיק דאפ\"ה הלכה כר\"מ משום דתנן בבחירתא כותיה הלכך לא חש לדחות ולומר דמתני' אפי' כר\"מ. ובזה מסולקת תמיהת הכסף משנה דבגמרא מתניתין כרבי יהודה. והרמב\"ם פסקה. וכתב דהרמב\"ם שינה בפירושה דלא הוי ענין לממון גבוה או הדיוט. ויש לי להקשות עליו דהא גמרא מפרשה כרבי יהודה. אלא על כרחך לומר דגמרא לא נחת לפרשה בענין אחר מהטעם שכתבתי. ואי הכי מעיקרא לאו קושיא היא דאיכא לפרשה לענין ממון גבוה. ואפ\"ה אתיא כרבי מאיר וכדכתבינן. אלא דבגמרא לא צריכא לנחותי בפירושה: \n",
+                    "<b>וסלע של מעשר שני שלו</b>. מ\"ש הר\"ב ואין זה כפורע חובו וכו' לפי שבתחלת המקח וכו'. תימה דכלפי לייא. הא איפכא הוא. דאם בתחלת המקח שוה שני סלעים ועכשיו נותן סלע האחד ממעות מעשר שני שלו הוי פורע חובו ממש ממעות מעשר שני. ולשון הירושלמי ברפ\"ק שמשעה הראשונה מעשר שני חייב אילו חייב היה לו ונתן לו מעשר. יאות. ונראה לי דהכי פירושו דמהשתא איגלאי למפרע שמשעה הראשונה לא היה חייב אלא מעשר שני. לפי שלא נתחלל מעשר במשיכה עד שיתן דמים. ואילו היה חייב לו מעשר ונתן לו. יפה היה עושה. [*וכתב הר\"ש והאי שלו אינו כשלו דרישא אלא כלומר מלבד סלע של חולין שנותן למוכר. נותן לו סלע עדיין של מעשר שני שלו. ותרווייהו אנותן לו קאי עכ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה מדבר וכו' [*רבי יוסי אומר דיו</b>. פי' הר\"ב כיון שעסוקי' באותו ענין וכו']. וכתב הר\"ש וכה\"ג י\"ל בפדיון מעשר שני עכ\"ל. ואף בגליון ספרי הרמב\"ם פ\"ד אמר המגיה והוא שעסוקים באותו ענין. או מענין לענין ובאותו ענין. ע\"כ. ומיהו לכאורה נ\"ל דאיכא לחלק דדוקא בקידושין ובגירושין צריך שיהיו עסוקים וכו'. משום דבעינן דעת האשה שאין האשה מתקדשת בעל כרחה. כדתנן בריש קידושין. ובגירושין שמתגרשת בעל כרחה. כדתנן בר\"פ ארבעה עשר דיבמות. מ\"מ גט פסול הוא לדעת הרמב\"ם בפ' י\"א מהלכות גירושין [ה' י\"א] כלומר דמדאורייתא הוי גט. ורבנן החמירו שצריך שידבר עמה וכו'. אבל בפדיון שאין כאן דעת אחרת אלא דעת עצמו של הפודה בלבד. איכא למימר דא\"צ כלל שידבר וכו' אלא הוי פדיון מעליא אפילו בשתיקה. ונראה שדעת הרמב\"ם כך היא. שמכיון שסתם ולא פירש שדין הפדיון כדין הקדושין נראה שס\"ל שחלוקים הם בכך. ומהאי טעמא. שהרי לא העתיק הפדיון אצל דין הקדושין שנוכל לומר דילמוד סתום מן המפורש כדאיכא למימר במשנתינו לדעת הסוברים כן. אבל העתיק כל אחד בהלכות המיוחד לו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכל עליו עוד איסר</b>. ואע\"ג דכשאכל עליו לא אכל אלא שוה חצי איסר. ועכשיו ששוה שני איסרים נמצא שיש בו איסר וחצי שעדיין לא אכל עליו. הא מלתא ליתא שמה שנשאר והוא החצי הוא *)[*שרשאי] לאכול כפי שויו עכשיו. אבל מה שאכל עליו והוא החצי כבר נתחלל **) [*ונתפס למעשר]. ומה ששוה עכשיו אותו החצי [*השני לבדו] מן החולין הוא: \n",
+                    "<b>ואחד ממאה באיסר</b>. פירש הר\"ב מפירוש הרמב\"ם הוא. ולא פירשו טעם לאחד ממאה באיסר. ואולי דכעין תרומה נגעו בו הואיל ואקרי קדש כמו תרומה וכמו שבתרומה כשיש כאן חלק אחד ממאה ונפל למאה בטל במיעוטו במקום שאין כאן גזל השבט. כדתנן במשנה ד פ\"ה דתרומות. והכא גבי מעשר שני דלא שייך גזל אמרו דכל אחד ממאה שלא אכל נתבטל ואע\"ג דבתרומה בעינן מאה ואחד הקילו במעשר ואמרו מספר שלם. כך נראה בעיני: \n",
+                    "<b>ב\"ש אומרים וכו'</b>. תימה דלא תנן לה בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. ועיין במ\"ב פ\"ד דמעשרות: \n",
+                    "<b>[*וב\"ה אומרים בודאי י\"א</b>. פירש הר\"ב אם נשאר על האיסר של ודאי א' מעשרה וכו'. וכן פי' הרמב\"ם. ותמיה לי דאין י\"א דב\"ה כי\"א דת\"ק. וי\"ל דהא לעיל מ\"ו כתבתי שאין שלו השנוי בסיפא כמו שלו השנוי ברישא והן דברי חד תנא. וכ\"ש הכא שהן דברי שני תנאי' שיש לכל אחד לדבר כלשונו ורבינו הקדוש העתיק לכל א' וא' כדבריו. וכדתנן פ\"ק דעדיות מ\"ג. אבל הר\"ש פירש לכל המשנה בענין אחר. וז\"ל המניח איסר של מעשר שני בחבר שראה עם הארץ שחלל מעשר שני [על] איסר איירי [ובסתמא] כמו כן הפריש מעשר ראשון ואמרי' בירושלמי ר' חנינא בשם רבי ייסא דר' אלעזר אמר הנאמן על השני נאמן על הראשון. הלכך כשראוהו מחלל פירות מעשר שני על איסר. ועירבן עם פירותיו תלינן דכמו כן הפריש הראשון ותרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר [ואח\"כ] עירבו ונמצאו בידו פירות מתוקנים שוה אחד עשר איסר וא' ממאה באיסר [פי'] א' ממאה בכל איסר ואיסר של אחד עשר. דהיינו [חלק תשיעי] באיסר שכך עולה החשבון שהרי ממה נפשך כיון שהמעשר שני איסר א'. נמצא שלאחר שהופרש מעשר ראשון נשארו עשר איסרין. הוסף על העשרה מעש\"ר שהופרש עליהם [ממקום אחר כן הוא בהר\"ש] היינו א'. וא' מתשעה באיסר תשיעית מלגו דהוא עישור מלבר [שתרם מהמעשר]. ונמצא בין הכל י\"א איסרין וא' מט' באיסר ואותו א' מט' באיסר הוא א' ממאה שבכל. דכשתחלוק כל איסר ואיסר לט' חלקים נמצא הי\"א צ\"ט חלקים. והיינו דקתני אחד ממאה באיסר כלומר אחד ממאה על כל א' וא' מלבר דהוא אחד מצ\"ט על [כל] אחד מלגו. וכשתצרפם עולין לאחד מתשעה באיסר. ב\"ש אומרים הכל עשרה. כלומר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון. ובה\"א בודאי אחד עשר. כלומר כשראה שהפריש מעשר שני מפירות שהן ודאי טבל אוכל עליו אחד עשר כדאמרינן. אבל בפירות דמאי אם ראהו עושה [כן בפירות דמאי] אין אוכל אלא עשרה ואין נאמן על הראשון עכ\"ל. והעתיקו ג\"כ הפי' שהזכרתי ומתוכו הגהתיו. ובהא דבית הלל אומרים בודאי י\"א וכו' מסיים וז\"ל והאחד ממאה. ולא חש להזכיר כי אם הכלל עכ\"ל. אך קשיא לי היאך קאמרינן שאוכל שוה אחד עשר וכו' וכלומר והנותר על זה השיעור לא יאכל לפי שהשאר אינו בחזקת מתוקן. וא\"כ מעורבים טבל ומתוקן והיאך יוכל לאכול כלום מהם (וב\"ש) [וכל שכן לב\"ש] דאינו נאמן על הראשון היאך יאכל עשרה. משום דנאמן על השני והרי טבל דהראשון מעורב בו. ונ\"ל לתרץ דהכי קאמר אחד עשר וא' ממאה יאכל בלא שום תיקון אבל האחרים המעורבים בו צריכין תיקון כשאר דמאי ויעשה התיקון קודם שיאכל כלום ולבית שמאי צריך ג\"כ לתקן אלו העשרה ג\"כ תיקון דמאי. כן נראה לי ליישב והוא נכון. ולכן העתקתיו. כי על פירוש הרמב\"ם יש לדקדק כמו שכתבתי בדבור המתחיל ואחד ממאה וכו' ובריש זה הדבור והיישובים שכתבתי אינם מחוורים כל כך. ואע\"פ שראיתי בכ\"מ סוף פ\"ח שכתב וז\"ל הנה ר\"ש פירש משנה זו ע\"פ הירושלמי. והקשה עליו הרא\"ש ור\"ש עצמו נתקשה בפירוש הירושלמי. ואליהו עתיד לפרשה. ופי' רבינו [היינו הרמב\"ם] במשנה מחוור. והר\"ר עובדיה ז\"ל לא כתב אלא פירוש זה אע\"פ שבמקומות אחרים דרכו למשוך אחר פירושי רבינו שמשון עכ\"ל. הנה לא גלה קושית הרא\"ש אולי היה לה תירוץ כמו שמצינו בכמה מקומות להאחרונים שמתרצים לקושית הראשונים. ומ\"ש שהר\"ש עצמו נתקשה וכו'. לא על הירושלמי הזה שבפירושו הזה אלא אח\"כ הביא ירושלמי שמדבר מזה הענין ומחדש בו דברים על זה הירושלמי הוא שנתקשה הר\"ש ואנכי לא ידעתי איך יפרשהו הרמב\"ם ג\"כ. והקרוב אלי שהיא קושיית הרא\"ש ג\"כ. ומשום כך לא הוצרך הכ\"מ לגלותה מכיון שהיא מגולה בדברי הר\"ש עצמו. ומה שהר\"ר עובדיה כתב לפירוש הרמב\"ם אולי מפני שראה בפירושו שסיים בזה הלשון דהוא ענין המאמר וכונתו והוא ענין מופלג מאד. ועוד [צ\"ל ועד] שכ\"מ מביא ראיה מהר\"ב אביא אני בהפך מהפירוש שהזכרתי שבכמה מקומות כותב לפירוש הרמב\"ם ולא לפירוש הר\"ש ובכמה מקומות שכותב לפירוש הר\"ש וכותב ג\"כ לפירוש הרמב\"ם. ובכאן לא כתב אלא לפי' הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*המעות הנמצאים וכו'</b>. ועיין במ\"ב פ\"ז דשקלים]: \n",
+                    "<b>[*הרי אלו חולין אפילו דינר זהב וכו'</b>. כתב הר\"ב אע\"פ שאין דרך וכו'. ומסיים בפירוש שהזכרתי שאילו היה מעשר היה נותן בהם סימן]: \n",
+                    "<b>וכתוב עליו מעשר הרי זה מעשר</b>. ולא נאמר שמא הם חולין וזה החרס הוא מכלי שהיה בו מעשר נתון בתוכו וכתבו עליו מעשר. הרמב\"ם ועיין במשנה יא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא קרבן</b>. פי' הר\"ב כלומר הקדש. ומסיים הר\"ש כדכתי' (נחמיה י׳:ל״ה) על קרבן העצים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבשעות הסכנה היו כותבים ת' תחת תרומה</b>. מאי דסיים מפרש וה\"ה לאינך: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם</b>. כמו תובל קין. תרח. תודוס איש רומי. רבי תנחום. וכתב הרב ולדבריהם דרבנן קאמר להו דלדידיה אפילו כתוב בו. קרבן. תרומה. כל התיבה שלימה. הא קאמר בסיפא אשתקד היתה מלאה פירות ופינה. עד כאן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כרם רבעי</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ו פרק ז דפאה: \n",
+                    "<b>ושל ערלה</b>. כתבו התוספות פרק מרובה (בבא קמא דף סט) וז\"ל קצת קשה דלא נקט ערלה תחלה ע\"כ. ולא החליטו הקושיא לפי שיש לומר דעיקר פרקין בדיני רבעי מיירי משום דשייכי למעשר שני הואיל ואקרי קדש כמוהו. אלא אגב שהזכיר דין הציון מבאר גם כן דין ציון ערלה וקבר. ולפיכך אע\"פ שהערלה קודם בזמן לרבעי הואיל ולא נשנה בכאן אלא אגב לא ראה להקדימו. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>בחרסית</b>. כתב הר\"ב דכשזורעים בה אינה מוציאה כדי נפילה. כלומר כדי זריעה כלישנא דמתניתין ה פרק ט דבבא מציעא ודלא כלישנא דמתניתין דריש פרק ה דפאה ודברי הר\"ב הללו הם דברי התוס' דפ' מרובה (בבא קמא דף סט) ופ' כסוי הדם (חולין דף פח.) וטעמייהו דלא תקשה אמתני' דסוף פ' כסוי הדם דמשמע דחרסית מגדל צמחים [*וע\"ש]. אבל לפי מ\"ש הר\"ב שם כפירוש הרמב\"ם דמתחלה קודם שנעשית חרסית ראוי לגדל צמחים. אינו צריך למה שכתב כאן. ועוד דהכא מפרש באדמה שעושין ממנו כלי חרס משמע שהיא גרועה לצמיחה משאר אדמה. ולפירושו דהתם משמע דמגדלת צמחים כמו שאר אדמה: \n",
+                    "<b>במה דברים אמורים בשביעית</b>. פירש הר\"ב אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו וכו'. גמ' דפרק מרובה [*ובמשנה של הפירוש שהזכרתי הוא כן במשנה עצמה] ופסקה הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ט מהלכות מעשר שני. ועיין מה שכתבתי במ\"ה פ\"ג דדמאי: \n",
+                    "<b>הנלקט</b>. פירש הר\"ב לכשיהא נלקט. כ\"פ התוס' במרובה. דאי לא תימא הכי לא הוה תקנה להנאכל בין לקיטה לאמירה. וכן כתב הר\"ש. וכתב עוד ולא שייך ברירה בענין זה [כלומר דהא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה כמ\"ש הר\"ב מ\"ד פ\"ז דדמאי] הואיל ואינו חל החלול עד שיתלקט. [*<i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכתב בפירוש שהזכרתי ומה שלא היו מחללים כל הכרם בפעם אחת. שפעמים היו רוצים להוליך מותר הפירות [לאכול] בירושלים ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כרם רבעי היה עולה לירושלים</b>. כתב הר\"ב מתוך שיאכל כל אדם נטע רבעי שלו וכו' לפי שסובר דכרם רבעי לאו דוקא אלא הוא הדין כל נטע וכדתנינן לקמן במ\"ד כיצד פודין נטע רבעי וכו' וכמו שכתבתי כבר במשנה ו פרק ז דפאה. [*וכן כתב עוד במשנה ה פרק ד דעדיות] וכן במסכת ביצה פרק קמא דף ה כתב רש\"י אהך מתני' דהכא פלוגתא דפ' כיצד מברכין (ברכות דף לה.) אית תני כרם. ואית תני נטע. וכלומר דלדתני נטע הכי נמי בנטע איירינן וכן סתם מתניתין ו פרק ב דבכורים כמאן דאמר נטע רבעי. אבל הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות מעשר שני כתב ענבים של כרם רבעי עולין וכו' ושאר כל הפירות אפילו בזמן בית המקדש נפדין סמוך לחומה. וכתב עליו הכסף משנה בירושלמי שמתחלה לא גזרו אלא על הענבים עכ\"ל. וז\"ל הירושלמי א\"ר הילא בראשונה היו עושין יין בטהרה לנסכים. ולא היו ענבים מצויות התקינו וכו'. ולרש\"י והר\"ב יש לומר שסוברים דמתחלה היתה התקנה על ענבים מטעם הנסכים. ואחר כך היה התקנה על כל הפירות מטעם שאמרו בבבלי בביצה וראש השנה דף לא בשם רבי יוחנן כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ומשמע בכל פירות דמה לי עיטור השוק בענבים מה לי בשאר פירות ועוד בפירות סתמא קאמר. וגם רבי יוחנן גופיה איהו מריה דתלמוד הירושלמי. הלכך מפרשים דמתניתין דהכא אע\"ג דתני כרם רבעי לא עדיפא ממשניות אחרות דתני נמי כרם רבעי. ומתלי תליין בפלוגתא דאית דתני וכו'. וסברי דלהכי נקט ר' ייחנן סתם. דסבר כמאן דאמר דתני נטע רבעי. והר\"ב שבא לפרש להלכה מפרש למתניתין כמאן דתני נטע רבעי. דהכי הלכתא. אבל להרמב\"ם שפוסק במתניתין דהכא כרם רבעי דוקא. צריך לומר דפירות דנקט ר' יוחנן היינו פירות דכרם. [*ובירושלמי דר\"פ. זונא שאל לרבי מה נתני כרם רבעי. או נטע רבעי. אמר לון פקון שאלון לר' יצחק רובא דבחנת ליה כל מתניתא. נפקין ושאלון ליה אמר לון קדמיא כרם רבעי. ותנינא נטע רבעי. ונ\"ל דרוצה לומר זו המשנה ומטעם דר' יוחנן שהיתה התקנה לבסוף על כל הפירות. ומיהו י\"ל נמי דר\"ל מתניתין דד' וה' וי' ששם נשנו נטע רבעי. ובין כך ובין כך קשיא למה קתני פעם [כרם. ופעם] נטע. אלא ודאי דהיינו טעמא שיש פלוגתת התנאים ושנה רבי פעם כזה ופעם כזה. ובהכי נראה לי ליישב ג\"כ אמאי השיב רבי לזונא שישאל לר' יצחק שהמשניות בחונות ומצורפות אצלו והרי רבי חברם. ואם הוא לא ידע ר' יצחק מנא ליה. אבל למה שכתבתי דרבי לא רצה לסתום כחד ומש\"ה פעם תנא כרם ופעם תנא נטע. אפשר שנשכח ממנו איזו היא ששנאה כך ואיזה היא ששנאה כך. שמפני שלא היתה נפקותא להלכה מכיון שלא סתם כחד לא רצה להטריד עצמו שיהיה בקי בכך ודומה לדאמר ר' חייא לרב [שבת דף ג.] בר פחתי כי קאי רבי בהא מסכת לא תשייליה במסכת אחריתי לפי שהיה טרוד בחבור המסכת ההיא משא\"כ ר' יצחק שלא הוה ליה טרדא זו ידע רבי ביה שהיו מובחנות אצלו כל המשניות היאך הן שנויות אע\"ג דלא נפקא מינה מידי להלכה]: \n",
+                    "<b>ותנאי היה בדבר שאימתי שירצו יחזור וכו'</b>. פירש הר\"ב שאם יתמעטו הפירות. וכן כתבו הרמב\"ם והר\"ש. ולא סגי בבטול טעם האיסור. ונראה לי טעמא מדמסקינן בפ\"ק דביצה [דף ה:] דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. ופרש\"י אפי' אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר ולומר אין תקנת מנין הראשון עומדת אפילו הכי אסור עד שהתירוה חכמים בפירוש בקבוץ חכמים ע\"כ. והואיל ואין שום דבר שבמנין מתבטל מעצמו וצריך מנין אחר להתירו. חששו המתקנים שמא אותו המנין שיבא אחריהם לא יהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין. ותנן בפ\"ק דעדיות אין ב\"ד יכול לבטל [דברי] ב\"ד חברו אא\"כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין. לפיכך המתקנים עצמן הטילו תנאי בדבר להחזיר לכמות שהיה לכשיתבטל הטעם. דהשתא המתקנים עצמם הם המבטלים התקנה בהתבטל הטעם. וסובר אני שמ\"ש הרמב\"ם בפרק ב' מהלכות ממרים אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם עד כאן. שממשנה זו למד כן דמדהוצרכו לתנאי שמע מיניה שצריך שיהיו המבטלים גדולים מהמתקנים אפי' אם נתבטל הטעם. והראב\"ד שהשיג עליו ואומר שכל שנתבטל טעם התקנה א\"צ שיהיה ב\"ד המבטל גדול מן המתקנים. נראה שמפרש למשנתנו דתנאי היה שיחזור וכו' כל אימת שירצו אפי' כשעדיין לא נתבטל הטעם. וא\"ת בין להרמב\"ם וסייעתו בין להראב\"ד. מה היה צריך כלל לתנאי שהרי התקנה שיהא נפדה וכו' אינה תקנה אלא דין תורה הוא שאין לנטע רבעי אלא דין מעשר שני. ומעשר שני פודהו סמוך לחומה כדלעיל בפ\"ג משנה ז ח. וא\"כ זאת התקנה שיהא נפדה. אינה אלא עקירת התקנה הקודמת שיעלו לירושלים ולא יפדו. ועקרוה והעמידו הדבר על דין תורה. ומעתה ודאי הרשות נתונה לכל ב\"ד שבכל דור ודור לתקן כטוב וכישר בעיניהם לעלות לירושלים אם יום או יומים פחות ויתר כמו שהראשונים תקנו במהלך יום. ונראה לי דמתני' דייקא דתני התקינו ומאי התקינו הא לא הוה אלא בטול ועקירת התקנה הראשונה. אלא ודאי דהתקינו תקנה שיהיה נפדה ולא יעלו כלל לפי שרבו הפירות ואין קונה. וכיוצא בו מצאנו לר' יהודה בסוף פ\"ד דבבא מציעא [דף ס.] שסובר לא יחלק החנוני קליות וכו'. ולא יפחות השער. הרי לסברתו ראוי לתקן שלא יפחות השער. ונראה דהיינו סברת רבי יוסי שחולק לפי שהוא סובר כחכמים דפליגי על רבי יהודה וסברי זכור לטוב להפחית השער ולפיכך אומר שהתקנה היתה מפני שחרב הבית. ולר' יוסי נמי הוצרך תנאי מפני שהתקנה היתה שלא יהו רשאים להעלות כדי שלא לעטר שוקי ירושלים הנתונה בידי האויבים ואף אם יתבטל זה הטעם שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. ולא יהו אותו בית דין שבאותו דור רשאין לבטל כי אולי לא יהיו גדולים מזה הבית דין. כי בנין בית המקדש קודם למלכות בית דוד כדאיתא בירושלמי אמתניתין. וכל שכן קודם לתחיית המתים. ומזה ודאי קשיא להראב\"ד דהואיל והתנאי עצמו לא היה אלא לכשיבנה בית המקדש. וממילא בטל הטעם וא\"כ מה צורך לתנאי. וגם בזה יש לי להליץ בעדו מזה הירושלמי שבית המקדש עתיד להבנות קודם מלכות בית דוד. ונמצא שעד מלכות בית דוד יהיה לאויבים קצת ממשלה עלינו וכמו שהיה בתחלת בית שני. ובשלוט האויבים בנו ויהיו בירושלים. עדיין לא נתבטל הטעם לגמרי. לפיכך הוצרכו לתנאי שהבית דין שבאותו דור יחזרו הדבר לכמות שהיה על פי זה התנאי. ולפי מה שכתבתי דת\"ק אתיא כרבי יהודה ורבי יוסי כחכמים. יצא לי טעם נכון למה שהרמב\"ם העתיק בחבורו דברי רבי יוסי ולא דברי תנא קמא. אע\"ג דקיימא לן הלכה כר' יוסי מחברו ולא מחבריו. משום דרבי יוסי כחכמים דהתם דהלכה כוותייהו. ועוד נראה לי דפסק כרבי יוסי משום דסוגיא דמסכת ראש השנה [דף לא:] מוכחת דזאת התקנה אחר החורבן היתה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לרב פפא מתקנות רבן יוחנן בן זכאי שאחר החורבן. ולרב נחמן בר יצחק בדור שאחריו. ותמיהני על הכסף משנה שלא העיר ע\"ז שפסק כרבי יוסי. ולא נהירא לומר דהרמב\"ם כתב משחרב בית המקדש וכו' משום דאף לת\"ק הואיל ונחרב הבית אין מעלין כדכתב בפירושו. דאין זה מדרך הרמב\"ם בחבורו להשמיט דין הנוהג בפני הבית: \n",
+                    "<b>[*משחרב בית המקדש היה התנאי הזה</b>. קצת קשה דהיתה התקנה הזאת הוה ליה למימר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כרם רבעי וכו'</b>. משנה זו שנויה במ\"ו פ\"ז דפאה וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נטע רבעי</b>. עיין מה שכתבתי במ\"ו פ\"ו דפאה: \n",
+                    "<b>על פי שלשה</b>. פירש הר\"ב דסתם נטע רבעי אין דמיו ידועים. כלומר ולהכי תנן בסתם שלשה דמשמע דלעולם בעינן שלשה. ולעיל בפ\"ד גבי מעשר שני מחלקינן בין דמיו ידועים לשאין דמיו ידועים. אלא דהכא אין לחלק משום דלעולם אין דמיו ידועים [*דמצריך לפחות היציאה. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>[*להוציא יציאות מביתו</b>. עיין במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שכר לקיטה</b>. פירש הר\"ב ובשביעית אינו מנכה שכר לקיטה שכל אדם מלקט לעצמו. וכן פי' הרמב\"ם ונראה לי דטעמא דמלתא משום דאין הכל בקיאין בדיני שביעית וכשיאמר הא לך איסר ולקוט לי בו הדמים נתפסים בקדושת שביעית אלא צריך שיאמר לקוט לי כדתנן במ\"ד פ\"ח דשביעית. והלכך נמנעים בני אדם מללקוט בשכר. ומיהו אכתי לא ניחא לי דמשמע מדבריהם דבשאר שני שבוע מנכים שכר לקיטה נמי [*וכדמוכח גבי הפקר] ולא פירשו כן במשנה דלעיל. ובחבורו כתב שומרים חמרים ופועלים. ואולי דבכלל פועלים הלוקטים. והר\"ש כ' דיש מפרשים למתניתין דלעיל יציאות מביתו. חפירה. וזמירה. ובשביעית כל הנך לית ביה דאסורין בשביעית. ע\"כ. משמע דאילו לקיטה בשביעית נמי מנכה. ותנא לא בא למעט בשביעית אלא הנך ושכר לקיטה לעולם מנכין בין בשאר שני שבוע בין בשביעית. ולקיטה בסיפא מתניא ועלה קא סמיך בכולהו. ובתחלה כ' הר\"ש דיציאות דלעיל שיצטרך לשכור פועלים ללקט ובשביעית הואיל ודינו להיות הפקר ואין ראוי ליתן בו שכר לקיטה פודין בשיוויו אבל הפקר תחלתו היה עומד לפחות ממנו שכר לקיטה ולא פקע משום דאפקריה ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובין שניתן לו במתנה</b>. פי' הר\"ב כשהוא סמדר דאילו לאחר שנגמר בישולו וכו' אין יכולים ליתן [אותו] במתנה. בגמרא פ\"ב דקדושין דף נד כגון דיהיב ליה כשהוא סמדר. ודלא כרבי יוסי דאמר סמדר פרי לענין ערלה ומשמע דדוקא סמדר אבל בוסר לא. הואיל דלענין ערלה הוי פירי לרבעי נמי הוי פירי. ואע\"ג דאתקש למעשר שני [ועיין במשנה ח פ\"ק דערלה] ולענין מעשרות בוסר לא הגיע לעונת המעשרות כמ\"ש הרמב\"ם בפרק ב' מהלכות מעשר. י\"ל דלחומרא דינו כערלה דהיתירא דאסורא דערלה ניהו ומערלה הוא בא כמ\"ש בסייעתא דשמיא במשנה ח פ\"ק דערלה. והרמב\"ם בחיבורו כתב אינו נקנה במתנה אלא אם נותנו בוסר. וכתב עליו הכ\"מ דיש לתמוה דעד כאן לא שרינן אלא סמדר ולא בוסר. ואין לומר דטעמא דשרינן סמדר משום דאינו פירי. ובוסר נמי אינו פירי שהרי כשהגיע לכפול הלבן מברכין עליו בורא פרי העץ. וצ\"ע. ע\"כ. וכלומר ולא ה\"ל לסתום ולכתוב בוסר בסתם. דמשמע דכל בוסר אפילו הגיע כפול הלבן נקנה במתנה. ועוד קשה לי דבפרק ה מהל' נזיר כתב הרמב\"ם בפירוש דבוסר הוא פירי. ונ\"ל דלפי מה שכתב בפירושו ולא תתקיים המתנה במעשר אלא א\"כ נתנו הפירות קודם שיבואו לעונת המעשרות דלא קשיא ולא מידי. דהא כתב בפ\"ב מהל' מעשר. פירות שאינן ראוין לאכילה מקטנן כגון הבוסר וכיוצא בו. אינן חייבין במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל שנאמר (ויקרא כ״ז:ל׳) מזרע הארץ מפרי העץ עד שיעשו פרי. ע\"כ. וסייעתא לדבריו בר\"פ שלישי ממסכת בכורים בירושלמי הביאו הרמב\"ם והר\"ב בפירושם הנה הבאתי את ראשית פרי בשעת הבאה צריך שיהא פרי ולא בשעת הפרשה אלא אפי' בוסר. הרי שבוסר אינו פרי ותו כתב הרמב\"ם הענבים משיראו החרצן שלהם מבחוץ. ע\"כ. והשתא אם זה שיראה החרצן מבחוץ הוא הבוסר שהגיע כפול הלבן. וכמו שנראה ממה שאמר עד שיעשו פרי והרי כשהגיע לכפול הלבן הוי פרי לברכה. א\"כ כמו שסותם בהלכות מעשר וקראו בוסר סתם ורוצה לומר בזה כל שלא הגיע לכפול הלבן. הכי נמי הכא לענין נטע רבעי קורא לבוסר סתם לשלא הגיע לכפול הלבן. וכן יפורש בוסר שכתב בהלכות נזיר [*כשהגיע לכפול הלבן]. ואם שיראה החרצן מבחוץ גדול יותר מבהגיע לכפול הלבן. אכתי שפיר קאמר בוסר דנקנה במתנה לפי טעמו דיהיב דכל שלא בא לעונת מעשרות לא הוי ממון גבוה. והא דבגמרא נקט סמדר לרווחא דמילתא נקט סמדר שעדיין אינו פרי כלל אפי' לברכה. דאילו בוסר שהגיע לכפול הלבן הוי פירי לענין ברכה. אע\"ג דלפום קושטא דמלתא אפי' בוסר שהגיע כפול נקנה במתנה. משום דהואיל ועדיין לא הגיע לעונת המעשרות אינו ממון גבוה. מ\"מ גמרא לא נחית השתא אלא לומר דשייך מתנה בנטע רבעי. ונקט מלתא דרווחא. והיינו סמדר דלכולי עלמא לא הוי פירי אלא לר' יוסי. והשתא דברי הר\"ב יכולין להתפרש כדברי הרמב\"ם ועיין בפירושו משנה ז פ\"ק דערלה ומה שכתבתי שם. [*ובדברי הר\"ב במשנה ו פ\"ג דעוקצין מוכח כמו שכתבתי באחרונה ועיין סוף פ\"ג דגיטין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ערב יום טוב הראשון של פסח</b>. והרמב\"ם בפ' אחד עשר מה' מעשר שני העתיק ערב יום טוב האחרון. והכ\"מ הביא ראיה לגירסתו מן הירושלמי דפריך ויתודה ביו\"ט הראשון של פסח. כדי שיהא לו מה לוכל ברגל ויתודה בשחרית ע\"כ מצוה הוא לוכל. ואם איתא שהביעור היה מערב יו\"ט הראשון הרי לא היה לו מה לאכול ברגל. עכ\"ל. וא\"ת מאי משני הירוש' אדפריך ויתודה בשחרית דעד כאן מצוה [הוא] לוכל. הרי ביער הכל מערב יום טוב. דאין לומר דפריך אשחרית של יום טוב הראשון דאכתי תקשה ויתודה ביום הראשון של חול המועד. ונ\"ל דה\"ק דמצוה הוא לאכול עד כאן שכל שלא יצא המועד יכול לקיים מקצה וגו' במועד. ולפיכך לא התקינו להתודות שחרית אבל לפי שביום טוב אי אפשר לבער וחששו אם ישייר *)ביום טוב ולא יאכלנו שלא יוכל לבער ולהתודות לפיכך אמרו לבער מערב יו\"ט. ומפני שעדיין לא יצא המועד והיה ראוי לוכל עדיין לכך לא התקינו הוידוי עד למנחה [*כדלקמן מ\"י] והא דתנן במשנה ה פ\"ב דמגילה כל היום כשר לודוי מעשר היינו שאם התודה יצא ידי וידוי אחרי שכבר ביער מערב יו\"ט. אבל חכמים התקינו במנחה מהטעם של הירושלמי. ולהר\"ב בפירוש משנה י גירסת הספר נכונה. ואין מן הירושלמי קושיא. [*ובסדר משנה שבירושל' לקמן במשנה י לא גרסינן אלא במנחה ביו\"ט ולא גרסינן האחרון מזה מוכח דהכא גרס האחרון ולא הראשון אע\"פ שבסדר המשנה דירושלמי גרס הכא הראשון מ\"מ מתוך דלא גרס במשנה י כלום אם כן אקמייתא סמכא. וממילא דבקמייתא דהיינו הא דהכא על כרחין הגירסא האחרון. כך דן לפני בני האלוף מוהר\"ר אברהם שיחיה ודבריו נכונים]: \n",
+                    "<b>של פסח</b>. כתב הר\"ב שאין פירות של שנה שלישית נגמרים להיות נלקטים כולם עד שיבא פסח וכו'. כלומר שכשיבוא פסח כבר נגמרים להיות כל הפירות נלקטים. ואין ה\"נ דקודם לכן נגמרים דהיינו מחנוכה וכמפורש במשנה ו פרק קמא דבכורים. אלא שצריך שיהיה במועד והמועד הקודם לחנוכה עדיין אין כל הפירות נלקטים. אבל המועד שאחריו שהוא פסח כבר נגמרים כו'. וזהו שאמרו בירושלמי אי כשתכלה לעשר את כל הפירות. יכול אפי' בחנוכה נאמר כאן מקצה וכו' מה להלן במועד אף כאן במועד: \n",
+                    "<b>[*מעשר ראשון לבעליו</b>. פירש הר\"ב ללוים. ועיין במשנה טו]: \n",
+                    "<b>והבכורים</b>. עיין בפ\"ב דבכורים משנה ב: \n",
+                    "<b>התבשיל</b>. פירש הר\"ב שיש בו מפירות שביעית או ממעשר שני וכו'. וצ\"ע מה ענין שביעית לכאן. ואין לומר משום דחייב נמי בביעור. חדא דאין ביעורן שוה דהך דהכא מתבערין מן העולם. ודשביעית אינו כן לדעת הר\"ב כמו שהוכחתי מפירושו מ\"ב וח דפ\"ט דשביעית ועוד דטעמא דכתב הכא כיון דאין ממשן ניכר. אינו עולה לשביעית. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהא גבי שביעית אזלינן בתר טעמא אע\"פ שאין הממש ניכר. כדתנן התם בסוף פ\"ז. והרמב\"ם בחיבורו פ' אחד עשר כתב תבשיל של מעשר שני ונטע רבעי ועיין במשנה י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>צריך לחללן על הכסף</b>. פי' הר\"ב דכתיב וצרת הכסף בידך הכסף בלבד מעלין. וכך כתב הרמב\"ם. ונ\"ל לפרש דרוצה לומר הואיל ואין בית המקדש אין לך ריחוק מקום גדול מזה הלכך מחללן על הכסף וכאילו וצרת הכסף אינו רשות אלא חובה. דכיון שריחוק מקום כזה שאין בית המקדש אי אפשר להעלות הפירות אלא וצרת צריך לחללן. אע\"ג דפשטיה דקרא בזמן בית המקדש ואינו אלא רשות. והר\"ש הביא הירושלמי בזה הלשון וצרת הכסף בידך ובלבד בידך. ובירושלמי שלפנינו וצרת הכסף בלבד בידך. ונ\"ל דהכי פירושו דבזמן שאתה מניחו בידך כלומר במקומך וא\"א להעלותן למקום הבחירה יהיה הכסף בלבד בידך ולא הפירות אלא צריך אתה לחללן על כסף. ודייק מבידך דמיותר דהוה ליה למימר וצרת הכסף והלכת וגו' ונתת הכסף וגו'. [*ועיין בפירוש הר\"ב משנה י פ\"ג דב\"מ]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו</b>. פי' הר\"ב וכבר נתקנו. ולאו דוקא נקט דאפילו קודם שנתקנו נמי כדלעיל שכל הפירות שלא הגיעו לעונת המעשרות פטורים. הא שהגיעו לעונת המעשרות חייבים ואע\"פ שעדיין לא הופרשו. והכי איתא בירושלמי והביאו הר\"ש לעיל והלא טבל הוא רבי הילא בשם [רבי] שמואל זאת אומרת שהטבל קרוי קדש. ועוד דעובדא דרבן גמליאל מוכח שעדיין לא נתקנו שהרי אמר שאני עתיד למוד וכו': \n",
+                    "<b>צריך לקרות להם שם</b>. פי' הר\"ב לזכות אותן לבעלים. ולא הוי כקריאת שם דבמס' דמאי שהוא לקבוע מקום בצפונו או בדרומו ושיזכיר הסכום מאה חולין וכו'. אלא הכא אינו חייב אלא לברר להם בעלים למי יתנום כך כתבו התוספות בקדושין [ריש] דף כו: \n",
+                    "<b>[*עשור וכו' נתון ליהושע</b>. כתב הר\"ב לוי היה וכו'. ואם תאמר הא קנסם עזרא [כמ\"ש הר\"ב במשנה טו] ויש לומר כר\"ע דאמר קודם קנס דוקא ללוי ואחר קנס' לכהן וללוי כדאמר בפ\"ב דכתובות תוס' דב\"מ [יא:]]: \n",
+                    "<b>ומקומו מושכר לו</b>. פי' הר\"ב ויקנה המעשר אגב קרקע. בפ\"ק דב\"מ דף יא ע\"ב. [*ועיין במשנה ז פרק ה דב\"ב]. ופריך וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו המעשר בחליפין. ומסיק מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו. חליפין דרך מקח וממכר הוא. מטלטלי אגב מקרקעי נתינה אלימתא היא. והרמב\"ם בפי\"א מהלכות מעשר שני כתב שאין מקנין מעשר בחליפין וכתב הכסף משנה וז\"ל נראה שלמד כן מהך עובדא וכו' ע\"כ. אשתמיטתיה דתלמוד ערוך הוא: \n",
+                    "<b>ונתקבלו זה מזה שכר</b>. כתבו התוס' דאילו חליפין אין שכירות נקנה בחליפין והרא\"ש כתב דכיון שעל ידי חליפין לא היה יכול להקנות כדמפרש בגמ'. [כמו שכתבתי] אלא היה צריך להקנות להן אגב קרקע יותר קל ליתן פרוטה לשכר מקנין חליפין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במנחה ביום טוב האחרון</b>. משום דאין זמן מאוחר ביום טוב אלא מנחה האחרון. ואיחרוהו לוידוי כל עוד שיכולים לאחרו. מטעם הירושלמי שהבאתי במשנה ו. ומכאן ראיה וגדולה היא אלי. שאין מחוייבין בסעודה שלישית ביום טוב דלא כסוברים שגם ביום טוב מחוייבים כמו שכתוב באורח חיים סימן תקכ\"ט. שהירושלמי אומר על של שחרית עד כאן מצוה לוכל: \n",
+                    "<b>מתודין</b>. כתב החכם מהר\"ר עובדיה ספורנו בפרשת כי תבא שהוידוי על שבחטאינו ובעונות אבותינו הוצרכנו לבער הקדש מן הבית לבלתי תת אותם לבכורות שהיו ראוים לתרומות ומעשרות כאמרו (יחזקאל כ׳:כ״ו) ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם. ויאמר וגם נתתיו ללוי כמו ואע\"פ שנתתיו ללוי וזולתו כמצותיך אעפ\"כ אני מתפלל השקיפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראוי לעוני עכ\"ד: \n",
+                    "<b>[*זה מעשר שני</b>. עיין מה שכתבתי בשם הרמב\"ם במשנה יג]: \n",
+                    "<b>זו תרומה ותרומת מעשר</b>. לשון הר\"ש. ובירושלמי דייק מדלא תני בכורים שמע מינה ר\"ש היא דתנן וחייבים בביעור ור\"ש פוטר [בפ\"ב דבכורים ולעיל מ\"ו] דהא לא תני להו בהדי תרומה ותרומ\"ע משום דבכלל תרומה נינהו דבכורים אקרו תרומה כדדרשינן ותרומת ידך אלו בכורים עכ\"ל. ורוצה לומר דאי אתיא כר\"ש אתא שפיר דלא תנא להו משום דהוו בכלל תרומה שנתנין לכהן כמו התרומה אבל לרבנן מתבערים הוי ליה למתני. ונראה להגיה שצריך להיות והא דלא תנא וכו': אע\"פ שאינן מעכבין. הרמב\"ם בפרק י\"א כתב אע\"פ שאין לקט שכחה ופאה מעכבין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם הקדים מעשר שני לראשון</b>. עיין במשנה ו פרק ג דתרומות: \n",
+                    "<b>מלברכך ומלהזכיר שמך עליו</b>. והרא\"ש פרק כיצד מברכין גורס ומלהזכיר [שמך] ומלכותך עליו לרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה אבל התוס' כתבו דאטו תנא כי רוכלא ליתני וליזיל. ותמיהני על המזרחי ורבינו בגור אריה שכתבו על מה שפי' רש\"י בפרשת כי תבא ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות שר\"ל שבח והודאה דאילו נוסח ברכה אנשי כנסת הגדולה תקנוה ומדרבנן היא. ואמר המזרחי שזאת המשנה שאומרת מלברכך ומלהזכיר שמך מסכים עם זה הפירוש על דברי רש\"י ואיך תסכים עם זה הפירוש אחרי שהגמרא מייתי למשנה זו אפלוגתא דרב ור' יוחנן בכל ברכה שאין בה שם ומלכות אלא הנכון דרש\"י נוסח הברכה קאמר [*וכן הוא בהדיא בפי' רש\"י בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ) וז\"ל ומלברכך ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר עכ\"ל]. ואע\"ג דמדרבנן היא אסמכוה אקרא דמי גריעא ברכה לאסמוכה אקרא משאר דברים דמדרבנן שהסמיכום על המקראות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ולא נתתיו לאוננים אחרים</b>. לא ידעתי ממאי מפיק להא. דלמא למת דוקא]: \n",
+                    "<b>ושמחתי</b>. מבנין הדגוש השי\"ן בחיר\"ק והמ\"ם דגושה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדי וכו'</b>. [*אפילו במקום שאינו זבת חלב ודבש. לשון הפירוש שהזכרתי] וכתב הרמב\"ם וז\"ל וזה הדרש שהוא דורש בכאן זו הפרשה מלה במלה אין רצונו שיאמר אדם זה בשעת הוידוי. אבל יודיענו בכאן על דרך הפירוש ענייני זאת הפרשה אבל בשעת הקריאה אינו קורא אלא הפרשה בלשונה כמו שנתנה ע\"י הנביא וזה מבואר מאד עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ישראל</b>. דאילו כהנים ולוים פליגי בהו ר\"מ ור' יוסי בסיפא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*העביר הודיות המעשר.</b> פירש הר\"ב לפי שעזרא קנס את הלוים. ונדחקו התוס' בפ\"ב דכתובות דף כו ע\"א למצוא קרא דמוכח מיניה דעזרא קנס את הלוים ומפני כן נדחקו לפרש הכתוב בעזרא (נחמיה י) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים במעשר הלוים דהכי קאמר כשיבואו הלוים לחלוק בבית הגרנות יבואו הכהנים עמהם. וכר\"ע דכתבתי לעיל במ\"ט. אבל לראב\"ע דבתר קנסא דוקא לכהן לא משמע מהאי קרא דל\"ל עם הלוים דקאמר קרא היינו לקבל מהם מעשר ראשון משלהם דהא משלהם לא קנסם עזרא כדמוכח בפ' הזרוע (חולין דף קלא:). וי\"ל דלראב\"ע לא נמנעו הלוים מכל וכל מלילך לבית הגרנות לחלוק במעשר כדאמר בסמוך דלמא אקרי ויהיב. כל שכן בימי עזרא שעדיין לא פשט הקנס שהיו הולכים בבית הגרנות ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים. והר\"ר יוסף פי' מדכתיב במלאכי [ג] הביאו את כל המעשר אל בית האוצר דבית האוצר היה לשכה שתיקן עזרא להניח שם תרומות כהנים כדכתיב בעזרא (נחמיה י). וכיון שאומר להביא שם המעשר א\"כ של כהנים הוא דקי\"ל [בפ\"ק דמגילה] [דף טו] דמלאכי זה עזרא. והר\"ר אלחנן הקשה דבסוף עזרא משמע שהמעשר היה ללוים דכתיב (שם יג) *)ואדע כי מתנת הלוים לא נתנה להם ויברחו איש לשדהו הלוים והמשוררים וגו' משמע שהלוים ומשוררים היו חולקים וצריך לומר דזה היה מקמי דקנסינהו עזרא אך קראי לא מוכחי הכי עכ\"ל. עוד כתבו שם אליבא דמ\"ד דקנסא לעניים הוא עיין שם כי אין להאריך כאן בזה. וכן גם עיין בפ\"ט דיבמות דף פו ע\"ב בתוספות בסד\"ה מ\"ס וכו' שכתבו אליבא דראב\"ע דס\"ל דמדין תורה מעשר ראשון אף לכהן דקנסינהו ללוים לגמרי ומשום הכי העביר הוידוי ע\"ש. ועיין מה שכתבתי בפ\"ד דקדושין במ\"א בד\"ה לוים וכו']: ",
+                    "<b>בטל את המעוררים.</b> כתב הר\"ב שאמר להם וכי יש שינה לפני המקום גמרא סוטה דף מז ומסיימין בה והלא כבר נאמר (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אלא כל זמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בשלוה לכך נאמר (שם מד) עורה למה תישן ה' עד כאן. וכתב הרמב\"ם והם היו אומרים זה הפסוק כאילו היו מדברים עם השם יתב' והיו צועקים אליו בזה הפסוק וזה מה שאינו ראוי לעשות ולומר כלפי הש\"י ע\"כ: ",
+                    "<b>ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים.</b> [*שינה הלשון מטעם שכתוב בירושלמי עד תחלת ימיו. רבי חסידא שאל לרבי חזקיה לא מיסתברא עד סוף ימיו א\"ל אף אנא סבר כן ע\"כ והטעם שסותר [שאומר כצ\"ל] מסתברא סוף ימיו. נראה לי שאם היה טעם המשנה ששינה הלשון להודיע שהיה זה תחלת ימיו. אם כן הוי ליה להקדים מעשה זה קודם לכולן] ועיין בסוף פ\"ק דמועד קטן: ",
+                    "<b>ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי.</b> לפי שעד ימיו היו שואלין אם הוא מעושר אם לא. ומי שמדקדק על עצמו היה מניחו ולא היה לוקחו מפני שהיה צריך להוציא ממנו המעשרות. והוא תיקן שלא יוציאו וכו' כמו שכתב הר\"ב ועמ\"ש בריש פ\"ז דברכות בשם התוספות. ועמ\"ש בריש דמאי. ושם בפ\"ד מ\"ג: ",
+                    "<small>סליק מסכת מעשר שני</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעשר שני",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה מעשר שני, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Maaser Sheni, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..868d0c32c684c541c43d9457909bd9d62e87849d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,291 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Maaser_Sheni",
+    "text": {
+        "Mishnah Maaser Sheni, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר מעשר ראשון מעשר שני על סדר מעלתם. \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>אין מוכרין אותו</b>. פירש הר\"ב וסתם מתני' כר\"מ. וכן פסק במ\"ג ד דפ\"ד. וב\"ה נמי סברי דממון גבוה הוא במ\"ג פ\"ה ומ\"ו פ\"ז דפאה. ועיין פרק ז דפסחים מ\"ג ומ\"ש שם. ועוד במ\"ו פ\"ד דמכילתין: \n",
+                    "<b>ואין ממשכנין אותו</b>. מפני שכתוב בו ברכה. ירושלמי: \n",
+                    "<b>[*ולא שוקלין כנגדו</b>. פירש הר\"ב סלע של חולין וכו'. וכל שכן פירות נגד פירות. וכן פי' הר\"ש לתרווייהו. וכתב עוד דמוכח בפ' במה מדליקין דאין שוקלין סלע וכו' ואפי' לחלל עליהן מעשר שני שמא לא יכוין משקלותיו ומפיק ליה לחולין. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>מתנת חנם</b>. [כתב הר\"ב כגון וכו' אבל לתת לו מתנה וכו' אסור]. וכן פסק במ\"ג פ\"ד ועיין במ\"ג ה דפ\"ה. [*ומ\"ש הר\"ב כגון שמזמינו וכו' אבל לתת לו ממש לדברי האומר מתנה כמכר אסור. ונ\"ל דדוקא *)(לעניים) לתת במתנה מעשר שני פליגי אבל אפשר ויכול להיות דלקבוע למעשר כולי עלמא מודו דאין מתנה קובעת כמכר. וכשני סתמות היינו משנה ראשונה דפ' שני דמעשרות. ומ\"ב פ\"ג דמעשרות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*תמים חי</b>. פירש הר\"ב והוא הדין נמי שחוט. עיין מה שכתבתי בריש פרק ה דבכורות]: \n",
+                    "<b>הבכור מוכרין אותו תמים חי</b>. וכתב הרמב\"ם ושמא תאמר כיון שהבכור לכהן מה תועלת לזה שקנאו. הנה התועלת גלויה ומפורסמת כי אם נפל בו מום והוא אצלו יאכל אותו הקונה אותו עכ\"ל. [*ומתני' בזמן הזה. דבזמן המקדש אין מוכרים אותו תמים שעומד לקרבן ואין לכהן זכות בו. כדאיתא פ\"ק דתמורה הביאה הר\"ש <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומשום הכי לא מצי קתני שחוט דתמים שחוט בזמן הזה יקבר כדתנן ספ\"ה דבכורות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*יצא העור לחולין</b>. לשון הר\"ש וכולהו נפקא לן בריש פ\"ב דעירובין דתניא בן בג בג [אומר] בבקר מלמד שלוקחים בקר על גב עורו [ויצא העור לחולין ואין צריך למכרו ולחזור ולאכלו בירושלים] ובצאן מלמד שלוקחים צאן על גבי גיזתה [פירש\"י אע\"ג דאיכא תרתי עור וגיזה דנפקו לחולין ע\"כ] ביין מלמד שלוקחים יין על גבי קנקנו. ובשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ. ומיתורא דבי\"ת דריש. וכך מסקי התוספות דהתם דמיתורא דביתי\"ן דריש. דפרטי צריכין לכלל ופרט וכלל כדפי' הר\"ב לקמן משנה ה וכתב עוד הר\"ש דחיה לבשר תאוה דנקנה אגב העור וקליפי אגוזים ילפינן במה מצינו]: \n",
+                    "<b>מקום שדרכן למכור סתומות*)</b>. [*כלומר שמוכרין הקנקן עם היין. לשון הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>התמד</b>. פי' הר\"ב פסולת של ענבים וכו'. ובפרק בתרא דמעשרות משנה ו מפרש דכן בשמרים: \n",
+                    "<b>אינו נלקח בכסף מעשר</b>. לשון הר\"ב דחשיב כמו מים. ואנן בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע. ולקמן במשנה ה הביא הר\"ב. וכן הרמב\"ם ברייתא דממעיט מים ומלח מגדולי קרקע ופירש הרמב\"ם שהמים יסוד פשוט הם. והמלח אדמה שרופה ע\"כ. אבל הך דהכא ברייתא בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ\"ז.) ובפרק מרובה (בבא קמא דף סג.) והכי נמי איתא פ' ג' מינים (נזיר דף לה.) וצריך לומר דהך ברייתא סברה שאע\"פ שהמים נקוים מתחת לארץ ככתוב במעשה בראשית ולא מקרקע גדלי מ\"מ הואיל ונובעים הם מהארץ ונראין לעין כאילו גדלים ורבים מן הקרקע אצטריך למעוטינהו משום דלא הוו פרי מפרי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכן לאותו המלח שהוא מים שרופים [*ומ\"מ קשיא בין להר\"ב בין להרמב\"ם דלא ה\"ל להביא ברייתא זו דממעטת אף דגים דממים גדלים ונזונים. אלא הברייתא דדרשה ברבוי ומיעוט דלא ממעט אלא מים ומלח כדאיתא התם לחד מ\"ד. ומיהו לדידיה נמי כשיש במים ומלח המעורבים שומן דגים מותר ואע\"ג דלא קאמר טעמא מ\"מ פרי מפרי הוא והיינו טעמא דרש\"י שכתב במתני' [ברפ\"ג דעירובין] דמים ומלח אסור דלאו פרי מפרי הוא ולא כתב לגדולי קרקע. וכן בגמ' אדאמרינן דמים ומלח מעורבים נמי לא דבעינן פרי מפרש רש\"י דדריש כלל ופרט. ונ\"ל דזה שאמרו במתני' דלאו פרי מפרי הוא. לא דמאן דדריש ברבוי ומיעוט סבירא ליה שצריך פרי מפרי אלא דממילא כך הוא]: וגידולי קרקע. עיין מה שכתבתי במ\"ב פ\"ז דבבא מציעא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין העור יוצא לחולין</b>. פי' הר\"ב דלא קנה מעשר. ועיין בפירושו משנה דלקמן: \n",
+                    "<b>לא יצא קנקן לחולין</b>. ויאכל כנגד דמי הקנקן הר\"ש. ועיין מ\"ש בריש פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלוקח מים ומלח</b>. פירש הר\"ב שאינן גדולי קרקע. עיין מ\"ש במ\"ג: \n",
+                    "<b>[*יחזרו דמים למקומן</b>. פי' הר\"ב משום דהוי כמקח טעות שאם היה יודע וכו' כלומר אנן סהדי וכו' ומשום הכי לא מצי המוכר לטעון דלמא מזיד הוא. אבל אין לפרש במאמינו. דא\"כ במתני' דלקמן דמוקי לה הר\"ב בברח או במזיד לוקמיה באינו מאמינו. כך נראה לי]: \n",
+                    "<b>[*ואם אין מקדש ירקבו</b>. עיין בפירוש הר\"ב במ\"ז פ\"ח דעדיות. ומ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*תקבר</b>. אם מתה. הרמב\"ם. וכך תנן להדיא בפ\"ג משנה יא]: \n",
+                    "<b>על ידי עורה</b>. פירש הר\"ב עם עורה. ולא דמי למתני' ג דיצא העור לחולין דהתם לזבחי שלמים נקנית ונותן עינו בבשר. אבל הכא דתקבר נמצא שהוא כאילו לא נתן עיניו בבשר ועיין במשנה יא פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יאכל כנגדם</b>. שיחלל אלו המעות על אותן שביד המוכר וכולה מלתא משום קנסא כדמוכח בגמרא רש\"י פ\"ב דקדושין ד' נו: \n",
+                    "<b>[*זה הכלל כל שהוא חוץ לאכילה וכו'</b>. עיין במשנה יב דפ\"ה. וגם עיין בריש פ' דלקמן]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*ולשתיה</b>. פי' הר\"ב דכתיב בבקר ובצאן וביין ובשכר ואכלת שם. ושתיה בכלל אכילה. ומיהו בר\"פ יום הכפורים (יומא עו.) לא קיימא להך דרשא דפרכינן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דלמא ע\"י אנגרון פירש\"י מין מאכל שנותנין בו יין. ומסיק אלא יליף שכר שכר מנזיר מה להלן יין אף כאן יין]: \n",
+                    "<b>[*לסיכה</b>. עיין במתני' דלקמן]: \n",
+                    "<b>[*אבל מפטם הוא את היין</b>. נראה לי לפי שאין היין נבלע בהם אבל הם נותנים טעם טוב ביין. ודקדקתי (בס\"פ) [בספרי] הרמב\"ם ולא מצאתי שהעתיק לכל זו הבבא מן [אין] מפטמים וכו' עד הכא בפ\"ג מהל' מעשר שני והכסף משנה לא העיר בזה וצ\"ע]: \n",
+                    "<b>השבח לשני</b>. זה הכלל כל ששבחו ניכר וכו'. לא דמי לשבח עצים דמשנה ה פ\"ג דערלה. ומשנה ה פ\"ג דע\"ז. דיש שבח עצים בפת [*שהם איסורי הנאה ועיין מה שכתבתי שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"ש אומר אין סכין שמן של מעשר שני בירושלים</b>. פי' הר\"ב קסבר לא ניתן לסיכה. וכן פי' הר\"ש. והקשה הרמב\"ם דא\"כ הוי לי' למימר ר\"ש אומר אין סכין מעשר שני ולמה לו להזכיר בירושלים או הוה ליה למימר מעשר שני לא ניתן לסיכה. ומפרש שר' שמעון אומר שאסור לאדם לומר לחבירו בירושלים שהוא מקום מיוחד להוציא מעשר שני שימשח אותו בשמן של מעשר שני ושתמשח יד מושחו ותהיה שכרו על המשיחה שמשחו ואינו מותר שישתכר אדם ממעות מעשר שני וחכמים מתירין זה כי הם אומרים שאין דמים למשיחת ידו ואין מקפידין בזה. וכן אמרו בגמרא מה הקילו בתרומה כהדא דתניא סך כהן שמן תרומה ומביא ישראל ומעגיל על גבי מעיו ואינו חושש ע\"כ. ועם זה מתיישב ג\"כ דחכמים דמתני' לאו היינו ת\"ק כלומר מתניתין דלעיל:  ",
+                    "<b>מה לא אם הקל</b>. פי' מה זה לא כך. אם הקל וכו'. [*ובסדר משנה שבירושל' לא גרס אם. ושמעתי לגרוס מה אם לא. וה\"פ מה אם דקאמרת כלומר אם הקל וכו'. לא הקל וכו' ובמשנה שבפי' שהזכרתי ל\"ג תיבת מה וכדתנן בפרק דלקמן משנה י ועי' במשנה ב]:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>[*תאכל צמחונים</b>. כתב הר\"ב כשהן ירקות לחין וכו. שאלו רוב מאכלן לבהמה. ואם יטמאו יפדו אותם לבהמה ואין פודין מעשר שני לבהמה כ\"כ בהשגת הראב\"ד פ\"ב מהלכות מעשר שני. אע\"פ שמפרש לחין לאו לדיוק' דלאפוקי יבשין אלא איפכא לאפוקי שיצטרך דוקא לאכלן לאכילה משובחת טפי כגון מלילות או ע\"י תבשיל או ע\"י עיסה. ופי' הר\"ב הוא פי' הרמב\"ם שבפירוש המשנה אבל בחבורו פי' בענין אחר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יתחלקו לעסיות</b>. מה שפי' הר\"ב דאוכל פחות מכביצה לא מיטמא מאחרים. עיין מ\"ש בריש פ\"ב דטהרות: \n",
+                    "<b>ושפין</b>. פירש הר\"ב על הבשר. שכך היה דרכן דומיא דחפיפה דלעיל: \n",
+                    "<b>ומאכילין</b>. פירש הר\"ב לבהמה. וכן פי' הרמב\"ם ושאני תרומה ממעשר שני דתרומה נאכלת לבהמה דאתרבי מקנין כספו וכדתנן במ\"ט מפר' בתרא דתרומות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מה שלקט לקט למעשר שני</b>. פי' הר\"ב ויתנה ויאמר וכו'. וכך כתב הר\"ש מהירושלמי. וכן פסק הרמב\"ם ריש פ\"ו. וקשיא לי דהא בפ\"ק. דדמאי תנן במשנה ב. דמעשר שני דדמאי מחללין כסף על כסף. נחושת על נחושת. משמע דאילו ודאי לא. וכ\"פ שם הר\"ב. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות מעשר שני. ואפשר לומר כדפי' הר\"ב שם דשל שני מלכים והשני חריף מחללין. והתו' דפ' הזהב (בבא מציעא דף מד) כתבו דשאינו חריף על חריף מחללין. והשתא הכא דמעות הרבה הוא ומסתמא יש ביניהם החריפים יותר מהאחרים ויחלל על החריפים דוקא. וסמך התנא אמתניתין דלעיל ואמתניתין דלקמן ושם אפרש עוד. ובפ\"ק דפסחים דף י תניא הניח מנה ונמצא מאתים חולין ומעשר שני מעורבים דברי רבי. ופי' רש\"י ומביא סלעים בשוה מנה וכו' וכתבו התו' ובחנם פי' כן דמינייהו גופייהו היה יכול ליקח שיעור מעות מעשר ואומר אם אלו מעות וכו'. ור' יצחק בן אברהם הקשה על פי' רש\"י דאיך יכול לחלל אסלעים ובפ' הזהב אמר טיבעא אטיבע' לא מחללין ושם פירשנו עכ\"ל. הא קמן דאע\"ג דבהזהב פירשו דבשאינו חריף על חריף מחללין ובזה מתורץ קושיית ר' יצחק בן אברהם. אפ\"ה כתבו דמינייהו גופייהו וכו'. אלא משום דבהרבה מעות משכחת להו החריפים יותר מהאחרים שבהם. ואולי דדעת רש\"י למנקט מלתא דפסיקא ומביא סלעים וכו'. משום דהא אפשר דכל המעות שוים הם. ובמס' ביצה פ\"ק דף י מחולפת השיטה אהא דתניא הניח מנה וכו'. דרש\"י פי' נוטל היפה וכו'. והתוס' תמהו דהא אין מחללין כסף על כסף וכו'. ופירשו דתחלה מחלל על פרוטות וחוזר וכו': \n",
+                    "<b>אם בלל וחפן וכו'</b>. פי' הר\"ב שהיו בלולין ומעורבין ולקח אותם וכו'. וכך פי' הרמב\"ם בחבורו ריש פ\"ו. והטעם נראה משום דכיון שהם בלולים ומעורבים א\"א לומר שמה שחופן בחפניו הכל של מעשר דדוקא כשלוקט אחד אחד י\"ל שכל אחד שלוקח הוא של מעשר [*ומ\"מ איכא בין פירוש הר\"ב לפירוש הרמב\"ם שהרמב\"ם כתב ובללן וחפן ול' המשנה כותיה דייקא. מה שאין כן לפירוש הר\"ב שפירש שהיו בלולין וכו'] ודע גם בהך סיפא צריך להתנות כמו ברישא. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו ובחבורו: \n",
+                    "<b>זה הכלל וכו'</b>. בפ\"ז דתרומות איתא נמי כללא כהאי גוונא. ועיין מה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא חוזר ומחללם על הכסף</b>. וכ' הר\"ב ואי קשיא יקח א' משני סלעים וכו' אי שריית וכו' חיישינן דלמא אתי למשקל חד מינייהו בלא תנאי. וכן כתב הר\"ש [*והוסיף ואי מצרכת ליה להביא כסף אחר מעלמא ולחלל עליו אכתי גזרינן דלמא אתי למשקל חדא מהני בלא תנאי ע\"כ] ובמשנה דלעיל כתבתי דאיכא דסבר דמינייהו גופייהו יכול להתנות י\"ל דטפי יש לחוש בשני סלעים מבהרבה מעות דיותר יזכור בתנאי כשלוקט הרבה משיקח א' משנים. ועוד י\"ל דבשני סלעים מסתמא אין אחד חריף מהשני. משא\"כ בהרבה מעות דמשכחת בהו חריפים ושאינם חריפים. וכדכתבינן לעיל ודברו חכמים בהווה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יעשה אדם סלעיו דינרי זהב</b>. פי' הר\"ב שמא ישהה עליותיו עד שיחליף סלעיו. לישנא דגמ' פ' הזהב (בבא מציעא דף מד) דזימנין דלא מלו זוזי בדינרא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ב\"ש אומרים כל הסלע מעות</b>. פי' הר\"ב יכול הוא לפרוט כולן וכו'. וכן פי' רש\"י בפרק הזהב (בבא מציעא דף מה) והקשו עליו התוס' דבמס' עדיות פ\"ק תני ליה בהדי דברים דב\"ש לחומרא. לכך נראה דב\"ש דוקא בכל הסלע קאמרי ולא יחליף ב' וג' פעמים שבכל פעם משתכר החנוני ונמצא מפסיד מעשר שני. ועוד י\"ל דהכא דוקא יתן בכל הסלע מעות שלא יתעפשו בדרך קודם שיגיעו שם ע\"כ. והר\"ש כתב תירוץ בתרא ועיין לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>וחכמים מתירין</b>. פי' הר\"ב כיון שאין לו אלא חצי דינר כסף. משמע דטעמא דשריותא הוא משום שאין לו בדינר כסף ואילו בפירות לא איכפת לן. ובירושלמי איפכא. דאמר ריש לקיש מה פליגין ר\"מ ורבנן בפירות שאין בהם כדי כסף. אבל בפירות שיש בהם כדי כסף. אף רבנן מודו. והרמב\"ם סוף פ\"ה מהלכות מעשר שני יהיב טעמא כפי מ\"ש הכ\"מ דכשהפירות מועטים פחות מדינר אינם ראוים ליפדות בפני עצמם. ולפיכך הם נפדים עם הכסף. והראב\"ד מפרש דהואיל והפירות מועטים ואין מתפיסים סלע מצרפים אותם עם המעות ומתפיס סלע עליהם. אבל אם יש בפירות דבר הראוי אין זוקקים כסף עמהם לחללם על כסף אחר שאין מחללין כסף על כסף. ע\"כ [*בהשגותיו. אבל בפירושו למסכת עדיות פ\"א משנה ט מפרש מע\"א וע\"ש]. והתוס' בפ' הזהב (בבא מציעא דף מה.) העתיקו המשנה בזה הלשון. ר\"מ אומר אין מחללין כסף על כסף. וחכמים מתירין. נראה ודאי שגירסא אחרת נזדמנה להם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית שמאי אומרים כל הסלע מעות</b>. לפירוש הר\"ב וכפירש\"י בפרק הזהב הוי מתני' בית שמאי לקולא וב\"ה לחומרא וקשיא דבעדיות פ\"ק תני לה בהדי הני דב\"ש לחומרא. והר\"ש מפרש דה\"נ ב\"ש לחומרא וסברי דדוקא יחליף בכל הסלע מעות שלא יצטרכו לקנות ב' פעמים וליתן שתי קולבנות. וכתב עוד דסוגית הירושלמי כפירוש רש\"י והר\"ב: \n",
+                    "<b>הדנין לפני חכמים</b>. כתב הר\"ב שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא. וחנן המצרי. וכ\"כ הר\"ש. ובסוף פ\"ק דסנהדרין [דף יז:] חשיב נמי חנניא בן חכינאי. ותו רב נחמן בר יצחק מתני ה' שמוסיף שמעון בן ננס. ופי' רש\"י שם שכל אלו לא באו לזקנה. ויושבין בקרקע ומשיבין תשובות קושיות לזקנים והיינו דנין בהלכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מה שהטהורים שותים וכו'</b>. פי' הר\"ב שאומר לכשישתו תהא וכו' מעכשיו. פירש הכ\"מ סוף פרק שמיני דהשתא חל החלול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מהכד לפיהם ואינו ענין לדין ברירה. ואתיא מתני' ככולי עלמא. ולא כמ\"ש הראב\"ד דמתני' כר\"מ דסבירא לי' דאף בדאורייתא יש ברירה. ולא קיימא לן הכי כמ\"ש הר\"ב במ\"ד פרק ז דדמאי. ועיין שם במ\"ב: \n",
+                    "<b>נמצאו טהורים וטמאים שותים מכד א'</b>. וכתב הרמב\"ם והוא שיהיו טמאים בשאר טומאות מלבד זיבות ושיהיה הכלי מחרס ובתנאי שלא יגע ביין. וכלי חרס אינו מטמא מגבו. אבל אם היו טמאים בזיבות מטמא בהיסט. עכ\"ל. ודתנן שותים רוצה לומר זה אחר זה בתחלה הטהורים ואח\"כ הטמאים אבל הטמאים רשאים להשקות לטהורים ע\"פ אלו התנאים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אבל נותנים זה לזה מתנת חנם</b>. קצת קשה דהוה זו ואין צריך לומר זו דהא אם מותר לומר העלם וכו' כ\"ש שמותר להזמינו בלא העלם. וע\"ק דהא כבר תנא ליה בריש פרק קמא. ונראה לי דה\"ק אלא אומר לו העלם וכו'. דהוי כמזמינו והרי אמרו אבל וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא נקל בתרומה</b>. מה שפירש הר\"ב שלא כל הדברים המטמאים את הקדש מטמאים את התרומה. כדתנן [במשנה ב] ד וה דפ\"ב ממס' טהרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והלה עושה צרכיו במעות</b>. ואין כאן שום מתנה דאין אחד נותן לחברו כלום. אלא שקדושת המעות חל על אלו הפירות ואתיא ככולי עלמא. עיין בפסק הר\"ב במ\"ג פ\"ד: \n",
+                    "<b>והלה</b>. נראה לי שנגזר מן הללו והוא מהכפולים והלמ\"ד דגושה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מעות בירושלים ופירות במדינה וכו'</b>. כתב הר\"ב אשמועינן דאע\"ג דפירות מעשר אין יכולים ליפדות בירושלים מעות מעשר מתחללים הן בירושלים. כלומר ואף על גב דהפירות שמתחללין הם חוץ לירושלים שלא שמענו ממתני' דלעיל אלא כשהפירות של חבירו הן בירושלים. וכ\"כ שם הרמב\"ם בהדיא וה\"א דוקא כשהפירות בירושלים שרי משום דמידי דהוי כקונ' פירות בירושלי' שהמעות נתנין לקנות בהם כל מידי דמיכל אבל כשהפירות חוץ לירושלים אימא לא. קמ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו' כתב הר\"ב דאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל</b>. וכן כתב הרמב\"ם ועיין מ\"ש במ\"ז פרק שמיני דערובין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יחזור מעשר שני וכו'</b>. פירש הר\"ב דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין. עיין מה שכתבתי במשנה ג פ\"ד: \n",
+                    "<b>והדמאי</b>. פירש הר\"ב טבל של דמאי. דאילו מעשר שני של דמאי לא. כן הוא בירושלמי שכבר תפסתו מחיצה. והשתא הא דפירש הר\"ב בפ\"ק דדמאי מ\"ב הדמאי כו' נכנס לירושלים ויוצא ומשמע שם מדבריו דבמעשר עצמו מפרש. קשיא מירושלמי דהכא. ובפי' הרמב\"ם דהתם והכא במעשר של דמאי אך בחבורו פ\"ב סי' ט' וסי' י\"א פסק כהך ירושלמי: \n",
+                    "<b>נכנס ויוצא ונפדה</b>. כתב הר\"ב והך סיפא לתנא קמא איצטריך ואליבא דבית הלל. כלומר דאילו לרבי שמעון בן יהודה לא אצטריך כלל. אבל פשיטא דלתנא קמא לבית שמאי כ\"ש דאצטריך. ולשון הר\"ש ונקט הך סיפא דאפילו תנא קמא מודה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מכנגד החומה ולפנים כלפנים וכו'</b>. פירש הר\"ב דבין נוף ובין עיקר וכו'. והיינו דתנן במס' מעשרות פ\"ג ובירושלים הולך אחר הנוף וכו' אף אחר הנוף. עד כאן. ותימה דהתם לא פירש כן אלא דאזלינן בתרווייהו לחומרא. ע\"כ. ושם פירש הר\"ש כמ\"ש הר\"ב שם ורמי עלה מתניתין דהכא ושני לה אליבא גמרא דמכות דף יב דמתניתין דהתם רבי יהודה. ומתניתין דהכא רבנן. אי נמי דרב אשי דמשני התם וקאמר מאי אחר הנוף אף אחר הנוף קאי לשנויי דלא תקשה מתניתין דמעשר שני והכי קאמר ובירושלים הלך אחר הנוף דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים וכו'. כדכתב הר\"ב במתני' דהכא. והשתא תפיס הר\"ב הכא אליבא דרב אשי. וזהו שכתב והיינו דתנן במסכת מעשרות וכו'. אבל לפירושו דלעיל לאו היינו הך אלא ההיא ר' יהודה והך דהכא רבנן. והרמב\"ם מפרש נמי לתרתי מתני' כחדא וע\"פ שינויא דרב אשי. אלא דמפרש דמתני' דהכא לענין אכילה דדוקא לפנים מן החומה אוכלין. ומתניתין דלעיל לענין פדייה וקאמר אפילו בנוף שחוץ לחומה אין פודין אותו הואיל ועיקרו בפנים הוי כנכנס לפנים. כך פירש דבריו בכסף משנה ספ\"ב מהלכות מעשר שני: \n",
+                    "<b>[*בתי הבדים וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב בחומת המדינה. עיין בזה בפ\"ק דשקלים משנה ג]: \n",
+                    "<b>בית שמאי אומרים הכל כלפנים</b>. לשון הרמב\"ם ומאמר בית שמאי הכל כלפנים לחומרא. וכן נתבאר בתוספתא ר\"ל שלא יפדה בהם מעשר שני ולא יאכלנו: \n",
+                    "<b>[*ובית הלל אומרים מכנגד החומה וכו'</b>. מפשטא דמתני' משמע דלא איכפת להו לבית הלל בפתחיהן בין שהן לפנים או לחוץ. ובסתם משנה דלקמן לענין דמקדש מחלקין. וצריך לחלק בין ירושלים למקדש. ולומר דכשקדשו מתחלה ירושלים כך קדשו וכשקדשו המקדש כך קדשו. ושוב ראיתי בחבורו של הרמב\"ם שכתב ספ\"ב מהלכות מעשר שני וז\"ל בתים שבצד החומה שפתחיהם לפנים מן החומה וחללו חוץ מכנגד החומה ולפנים כלפנים לכל דבר. ומכנגד החומה ולחוץ אין אוכלים שם ואין פודין שם להחמיר. היה חללו לפנים ופתחיהן לחוץ מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ פודין בו ואין אוכלין. ומכנגד החומה ולפנים אין אוכלין שם ואין פודין להחמיר ע\"כ. ואע\"ג דהשתא נמי אין שוים מקדש וירושלים מ\"מ איכא בתרווייהו נפקותא בענין פתיחתן להיכן הוא. וכתב הכ\"מ דדברי הרמב\"ם מהירושלמי והעתיקו להירושלמי וכתב שמתוך דברי הרמב\"ם נראה שאין נוסחא של ירושלמי הזאת מכוונת ויש בה טעות סופר וק\"ל עכ\"ל. ולי נראה בלאו הא דהרמב\"ם אין הנוסחא מכוונת וק\"ל אם תעיין שם ואין להאריך כאן. אך לפי שהרמב\"ם בפירושו לא כתב כלום מן הירושלמי אלא הניח המשנה כפשטה. ואחריו נמשך הר\"ב. אפשר לי לומר שכשחיבר פירוש המשנה לא היתה לו אלא הנוסחא זו המשובשת ואח\"כ בחבורו נזדמנה לו נוסחא הנכונה ואליבה הוא שכתב כן בחבורו]: \n",
+                    "<b>מכנגד החומה ולפנים וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב וקדשים קלים. מהירושלמי. ודלא פירשו כך גבי אילן. משום דבשר אין רגילין לאכול תחת אילן שהוא עומד באויר השמים אבל פירות ושאר דברים הנלקחים בכסף מעשר שאינו בשר רגילין לאכול באויר השמים תחת אילן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלשכות בנויות בקודש ופתוחות לחול</b>. כה\"ג דתנן במשנה ו פרק ב דמדות דבנויות בעזרת ישראל ופתוחות לעזרת נשים. [*והכא שפירש הר\"ב ופתוחות לחול להר הבית והוא לשון רש\"י דפרק כיצד צולין (פסחים דף פו.) א\"כ בעזרה שכתבו הר\"ב כאן ורש\"י שם הוא בעזרת נשים שהוא בין הר הבית ועזרת אנשים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>באב הטומאה</b>. פירש הר\"ב שרץ ונבלה וכיוצא בהן. השנוין בריש מס' כלים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי יהודה אומר יקבר</b>. עיין במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יקבר על ידי עורו</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ו פרק קמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*המשאיל קנקנים למעשר שני</b>. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות מעשר שני מי שהיה לו יין של מעשר שני והשאיל קנקניו לאותו מעשר]: \n",
+                    "<b>[*זלף</b>. פירש הר\"ב הכניס וכו'. עיין מ\"ש במ\"ג פרק יט דשבת]: \n",
+                    "<b>[*זלף לתוכן סתם</b>. פירש הר\"ב שהכניס לתוכן יין של טבל וכו'. וכן פירש הר\"ש. ואין טעם יפה לחלק בין רישא לסיפא אבל הרמב\"ם פירש אף הסיפא בגוונא דרישא וז\"ל ואם נתן לתוך הקנקנים יין מעשר שני סתם ולא פירש שנתן אותן הקנקנים בתורת שאלה כל זמן שלא סתם פי הקנקני' [אותן הקנקנים ברשות המשאיל אבל אם סתם פי הקנקנים] הרי נתנם למעשר ונתחייבו למכרם ולאכול בדמיהם מה שראוי לאכול בירושלי' כדין מע\"ש עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>[*משגפן קנה מעשר</b>. הטעם תמצא בפירוש הר\"ב במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במקום שדרכן למכור סתומות</b>. פי' הר\"ב דכה\"ג בירושלים הקנקן טפלה ליין כדתנן לעיל בפ\"ק. מ\"ג וכלומר שלא הקפיד על הקנקן כשקנאו ולפיכך אין צריך לאכול כנגד דמי הקנקן. והכי נמי בגבולים קנה מעשר לקנקנים כשקרא שם בסתומות. אבל במקום שדרכן למכור פתוחות דבירושלים לא יצא הקנקן לחולין אף כשמכרן סתומות כדתנן לעיל בפ\"ק מ\"ד וצריך שיאכל כנגד דמי הקנקן. לפי שהוציא מעות מעשר שני בקנקן עצמו שלא נעשה טפל ליין. הלכך אף בגבולין אע\"פ שקרא שם לאחר שגפן וסתמן הואיל ודרך המקום למכור פתוחות. ואין הקנקן טפל ליין לא קנה קריאת שם מעשר לקנקן. וכפירוש הר\"ב כן פירש הר\"ש. וקשה דלפירושם לא יצא לחולין דתנן קאי אקונה במעות מעשר בירושלים דפ\"ק ועיקר דינא דאנן קיימין ביה חסר מן הספר [*ועוד דבמה דברים אמורים לא קאי אדסמיך ליה]. והרמב\"ם מפרש לכולה מתני' לענין המוכר ליין במעות מעשר שני דלבית שמאי כשפותח ומערה גילה דעתו שאינו מוכר הקנקן ויצא הקנקן לחולין ולבית הלל סגי בפתיחה לגלות דעתו שאינו מוכר הקנקן. ובמה דברים אמורים במקום שדרכן למכור סתומות. אבל במקום שדרכן למכור פתוחות מודים בית הלל דכשלא עירה מכר ג\"כ הקנקן. ותימה ממתני' ג בפ\"ק סתומות במקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין. ופירש שם לענין שלא קנאו בדמי מעשר שני לקנקן והכא הוי הדין דדוקא כשפתחו אף לבית הלל. [*ועיין עוד לקמן]. ובחבורו ריש פ\"ח מפרש לענין דתנן בפ\"ק כדי יין סתומות מקום שדרכן למכור סתומות יצא קנקן לחולין. וקאמרי ב\"ש דלא מקרי פתוחות אלא עד שיפתח ויערה לגת. וב\"ה קאמרי שאין צריך לערות וקאמר מתני' בד\"א שצריך לב\"ה מיהא לפתוח במקום שדרכן למכור סתומות אבל במקום שדרכן למכור פתוחות אפילו מכרן סתומות לא יצא הקנקן לחולין. והשיגו הראב\"ד דמשמע דמפתח ומערה כדי שלא יצא לחולין. וכן כתב הרמב\"ם שם בהדיא ולמה זה כי מה הנאה יש לו במה שלא יצא לחולין. וכתב הכ\"מ וי\"ל דלא משום שיהא לו הנאה בדבר אלא אם רצה שלא יצא הקנקן לחולין פותח וכו'. ובשם ספר הבתים מצאתי יראה כי דעת הר\"ב כדי שלא יצא לחולין שלא יהא נבלע עם היין שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן. עכ\"ל: \n",
+                    "<b>[*אבל אם רצה וכו' יצא קנקן לחולין</b>. לשון הר\"ב ואפילו הקנקנים סתומות. מדברי הרמב\"ם שבפירושו העתיק כן. וכבר כתבתי לעיל דמצריך לבית הלל שיפתח ואז יצא הקנקן לחולין. והקשיתי לשאול דהוא דלא כסתמא דפ\"ק. והר\"ב דלא פי' כן בדב\"ה כדפי' הרמב\"ם הוה ליה לכתוב ואפי' הקנקנים פתוחות. אבל הואיל ודבריו מל' הרמב\"ם הן והתם ודאי הלשון סתומות לכך לא הגהתי. ודברי הר\"ש דחוקים דמפרש דקאי אמשגפן קרא שם וקאמר דאם מוכר במדה דהיינו כאומן דכתב הר\"ב בפ\"ק דקפיד אכלי והלכך אף אם משגפן קרא שם יצא קנקן לחולין דהא קפיד אכלי אלא אם כן שרוצה להחמיר] [ע\"ע]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ויציאות מביתו</b>. מסתברא דהוא הדין ממקום הזול למקום היוקר דרישא. דהא הכא נמי הוי ממקום הזול למקום היוקר. וכ\"ש ממקום היוקר למקום הזול ברישא דיציאות מביתו. והרמב\"ם סוף פ\"ד מהל' מעשר שני העתיק המשנה כלשונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פודין מעשר שני כשער הזול</b>. בירושלמי מתני' ד' למה פודין אותו כשער הזול. מפני שכתוב בו ברכה: \n",
+                    "<b>על פי עד אחד</b>. לשון הר\"ב בשומת לוקח אחד. וכן לשון הר\"ש. וכלומר סוחר בקי בשומא. וכן פירש רש\"י בפ\"ק דסנהדרין דף יד ע\"ב ת\"ר מעשר שני שאין דמיו ידועים פודין אותו בשלשה לקוחות. פירש\"י סוחרים בקיאים בשומא: \n",
+                    "<b>שקרם</b>. כתב הר\"ב גירסא אחרת שקסס ודוגמתו בבבא בתרא פ\"ו מ\"ב עשר קוססות. ופירש הר\"ש כמו פריו יקוסס ויבש דיחזקאל (יז ט) וכ\"פ שם הרשב\"ם: \n",
+                    "<b>שהחליאו</b>. ל' הרמב\"ם ענינו שכהו או העלו חלודה ונשתנו מראיהן והוא כמו החלידו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסלע ואיסר</b>. מה שפי' הר\"ב שהאיסר אחד מששה ותשעים בסלע. תמצא מפורש בפרק הזהב משנה ה. ואע\"ג דאיכא מטבעות פחותות מאיסר כמו מסמס קונטרק ודומיהן כדתנן בגמ' פ\"ק דקדושין דף יב ע\"א. אפילו הכי דוקא איסר שהוא דבר חשוב קצת. ועי' בפרקין משנה ח. ובפ\"ז דעירובין משנה י. ובפירוש הר\"ב מ\"ו פרק ג דסוכה ובמ\"ב פרק ג דחולין: \n",
+                    "<b>מפני שהוא מוסיף על הקרן</b>. ופירש הר\"ב דתוספת דקרן עדיפא מפני שיכול להערים על החומש. ירושלמי. והר\"ש הביא בבלי דריש פרק המקדיש שדהו דמס' ערכין דיהיב טעמא דפדיית הקרן עדיף שהוא עיקר מצות פדייה ולא קפדינן בתוספת החומש דהנאת התוספת שלו הוא שהוא אוכל הכל בירושלים: \n",
+                    "<b>ובין שנתן לו במתנה</b>. פירש הר\"ב הטבל קודם שהפרישו וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין דף נד ע\"ב). ויהיב טעמא דסבירא ליה דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וכן פסקה הרמב\"ם בריש פ\"ה מהלכות מעשר שני. וקשה על פסקם דלעיל משנה ו פ\"ג כת\"ק דלב\"ה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ומצאתי לבעל כ\"מ בפ\"ג סי' י\"ז שכתב וז\"ל ויש לתמוה היאך פסק רבינו שאם נתן לו את הטבל נקנה לו הרי הוא ז\"ל פסק בכמה דוכתי דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ותירץ הר\"י קורקוס ז\"ל שסובר רבינו דדוקא להאי מלתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין דעד כאן לא אמר ר\"מ מעשר שני ממון גבוה אלא דוקא כשהורם ונקרא עליו שם מעשר דהא מדכתיב לה' הוא יליף וקרא אחר שהורם ונקרא מעשר משמע עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מערימין על מעשר שני</b>. בירושלמי למה מערימין עליו מפני שכתוב בו ברכה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין בידו מעות</b>. דאילו היה לו מעות עדיף טפי דהוה לי' נכרי אצל הפירות ואגב סודר לא יוכל להקנות לו מעותיו. דאין מטבע נקנה בחליפין. גמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף מו ע\"א): \n",
+                    "<b>לחבירו</b>. שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא להפטר מן החומש. רש\"י שם דף מה: \n",
+                    "<b>וחוזר ואומר הרי אלו מחוללים וכו'</b>. שאין צריך שיהיו המעות והפירות במקום אחד כדתנן במ\"ד פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותן לו סלע</b>. פי' הר\"ב לפי שקנאו במשיכה וכו'. והמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו וכו'. והוא דעת הראב\"ד בהשגה פ\"ח וז\"ל ואומר לי לבי שכל המשנה הולכת על מידת הדין שהמעשר אינו מתחלל אלא בשעת מתן מעות. מיהו המוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה וכו' ע\"כ. ויצא לי מזה דמתני' אתיא אליבא דהלכתא כרבי מאיר דסבירא ליה ממון גבוה הוא והלכך אינו מתחלל אלא בנתינת כסף כדין ממון גבוה במשנה ו פ\"ק דקדושין אלא שאינו כהקדש גמור. והמוכר והלוקח נדונין כשעת משיכה. ואף דברי הר\"ש כן הוא. שכתב ולא הוי משיכה דמעשר כמשיכה דהקדש דתנן בפ\"ק דקדושין [דף כח] רשות גבוה בכסף. מפרש בגמ' כיצד. ע\"כ. ואילו סבר הר\"ש דמתני' דלא כר\"מ אלא כרבי יהודה דסבירא ליה ממון הדיוט הוא למה לו לפרש כך דלא הוי משיכתו כשל הקדש דמהיכא תיתי שיהיה כהקדש אם ממון הדיוט הוא. אלא ודאי שבא לפרש מתניתין דממון גבוה הוא ואפילו הכי לא דמי ממש להקדש. והוא דעת הראב\"ד שלא אמר שהמשנה הזאת אינה הלכה דהא אפסיק הלכתא בגמ' דממון גבוה כמ\"ש לעיל. אלא אתיא נמי כר\"מ. והא דבפרק האיש מקדש (קידושין דף נד ע\"ב) מוכיח דמתני' כרבי יהודה דאילו לר\"מ ונתן הכסף וקם לו כדין הקדש. ולא נחת תלמודא לדחות ולפרשה אפילו כר\"מ וכדפרישנא. משום דהתם להכי בעי למימר דכרי\"ה. כי היכי דתשכח דסתם תנא לן כרי\"ה ודלא לפסוק כר\"מ. והגמ' מסיק דאפ\"ה הלכה כר\"מ משום דתנן בבחירתא כותיה הלכך לא חש לדחות ולומר דמתני' אפי' כר\"מ. ובזה מסולקת תמיהת הכסף משנה דבגמרא מתניתין כרבי יהודה. והרמב\"ם פסקה. וכתב דהרמב\"ם שינה בפירושה דלא הוי ענין לממון גבוה או הדיוט. ויש לי להקשות עליו דהא גמרא מפרשה כרבי יהודה. אלא על כרחך לומר דגמרא לא נחת לפרשה בענין אחר מהטעם שכתבתי. ואי הכי מעיקרא לאו קושיא היא דאיכא לפרשה לענין ממון גבוה. ואפ\"ה אתיא כרבי מאיר וכדכתבינן. אלא דבגמרא לא צריכא לנחותי בפירושה: \n",
+                    "<b>וסלע של מעשר שני שלו</b>. מ\"ש הר\"ב ואין זה כפורע חובו וכו' לפי שבתחלת המקח וכו'. תימה דכלפי לייא. הא איפכא הוא. דאם בתחלת המקח שוה שני סלעים ועכשיו נותן סלע האחד ממעות מעשר שני שלו הוי פורע חובו ממש ממעות מעשר שני. ולשון הירושלמי ברפ\"ק שמשעה הראשונה מעשר שני חייב אילו חייב היה לו ונתן לו מעשר. יאות. ונראה לי דהכי פירושו דמהשתא איגלאי למפרע שמשעה הראשונה לא היה חייב אלא מעשר שני. לפי שלא נתחלל מעשר במשיכה עד שיתן דמים. ואילו היה חייב לו מעשר ונתן לו. יפה היה עושה. [*וכתב הר\"ש והאי שלו אינו כשלו דרישא אלא כלומר מלבד סלע של חולין שנותן למוכר. נותן לו סלע עדיין של מעשר שני שלו. ותרווייהו אנותן לו קאי עכ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה מדבר וכו' [*רבי יוסי אומר דיו</b>. פי' הר\"ב כיון שעסוקי' באותו ענין וכו']. וכתב הר\"ש וכה\"ג י\"ל בפדיון מעשר שני עכ\"ל. ואף בגליון ספרי הרמב\"ם פ\"ד אמר המגיה והוא שעסוקים באותו ענין. או מענין לענין ובאותו ענין. ע\"כ. ומיהו לכאורה נ\"ל דאיכא לחלק דדוקא בקידושין ובגירושין צריך שיהיו עסוקים וכו'. משום דבעינן דעת האשה שאין האשה מתקדשת בעל כרחה. כדתנן בריש קידושין. ובגירושין שמתגרשת בעל כרחה. כדתנן בר\"פ ארבעה עשר דיבמות. מ\"מ גט פסול הוא לדעת הרמב\"ם בפ' י\"א מהלכות גירושין [ה' י\"א] כלומר דמדאורייתא הוי גט. ורבנן החמירו שצריך שידבר עמה וכו'. אבל בפדיון שאין כאן דעת אחרת אלא דעת עצמו של הפודה בלבד. איכא למימר דא\"צ כלל שידבר וכו' אלא הוי פדיון מעליא אפילו בשתיקה. ונראה שדעת הרמב\"ם כך היא. שמכיון שסתם ולא פירש שדין הפדיון כדין הקדושין נראה שס\"ל שחלוקים הם בכך. ומהאי טעמא. שהרי לא העתיק הפדיון אצל דין הקדושין שנוכל לומר דילמוד סתום מן המפורש כדאיכא למימר במשנתינו לדעת הסוברים כן. אבל העתיק כל אחד בהלכות המיוחד לו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכל עליו עוד איסר</b>. ואע\"ג דכשאכל עליו לא אכל אלא שוה חצי איסר. ועכשיו ששוה שני איסרים נמצא שיש בו איסר וחצי שעדיין לא אכל עליו. הא מלתא ליתא שמה שנשאר והוא החצי הוא *)[*שרשאי] לאכול כפי שויו עכשיו. אבל מה שאכל עליו והוא החצי כבר נתחלל **) [*ונתפס למעשר]. ומה ששוה עכשיו אותו החצי [*השני לבדו] מן החולין הוא: \n",
+                    "<b>ואחד ממאה באיסר</b>. פירש הר\"ב מפירוש הרמב\"ם הוא. ולא פירשו טעם לאחד ממאה באיסר. ואולי דכעין תרומה נגעו בו הואיל ואקרי קדש כמו תרומה וכמו שבתרומה כשיש כאן חלק אחד ממאה ונפל למאה בטל במיעוטו במקום שאין כאן גזל השבט. כדתנן במשנה ד פ\"ה דתרומות. והכא גבי מעשר שני דלא שייך גזל אמרו דכל אחד ממאה שלא אכל נתבטל ואע\"ג דבתרומה בעינן מאה ואחד הקילו במעשר ואמרו מספר שלם. כך נראה בעיני: \n",
+                    "<b>ב\"ש אומרים וכו'</b>. תימה דלא תנן לה בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. ועיין במ\"ב פ\"ד דמעשרות: \n",
+                    "<b>[*וב\"ה אומרים בודאי י\"א</b>. פירש הר\"ב אם נשאר על האיסר של ודאי א' מעשרה וכו'. וכן פי' הרמב\"ם. ותמיה לי דאין י\"א דב\"ה כי\"א דת\"ק. וי\"ל דהא לעיל מ\"ו כתבתי שאין שלו השנוי בסיפא כמו שלו השנוי ברישא והן דברי חד תנא. וכ\"ש הכא שהן דברי שני תנאי' שיש לכל אחד לדבר כלשונו ורבינו הקדוש העתיק לכל א' וא' כדבריו. וכדתנן פ\"ק דעדיות מ\"ג. אבל הר\"ש פירש לכל המשנה בענין אחר. וז\"ל המניח איסר של מעשר שני בחבר שראה עם הארץ שחלל מעשר שני [על] איסר איירי [ובסתמא] כמו כן הפריש מעשר ראשון ואמרי' בירושלמי ר' חנינא בשם רבי ייסא דר' אלעזר אמר הנאמן על השני נאמן על הראשון. הלכך כשראוהו מחלל פירות מעשר שני על איסר. ועירבן עם פירותיו תלינן דכמו כן הפריש הראשון ותרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר [ואח\"כ] עירבו ונמצאו בידו פירות מתוקנים שוה אחד עשר איסר וא' ממאה באיסר [פי'] א' ממאה בכל איסר ואיסר של אחד עשר. דהיינו [חלק תשיעי] באיסר שכך עולה החשבון שהרי ממה נפשך כיון שהמעשר שני איסר א'. נמצא שלאחר שהופרש מעשר ראשון נשארו עשר איסרין. הוסף על העשרה מעש\"ר שהופרש עליהם [ממקום אחר כן הוא בהר\"ש] היינו א'. וא' מתשעה באיסר תשיעית מלגו דהוא עישור מלבר [שתרם מהמעשר]. ונמצא בין הכל י\"א איסרין וא' מט' באיסר ואותו א' מט' באיסר הוא א' ממאה שבכל. דכשתחלוק כל איסר ואיסר לט' חלקים נמצא הי\"א צ\"ט חלקים. והיינו דקתני אחד ממאה באיסר כלומר אחד ממאה על כל א' וא' מלבר דהוא אחד מצ\"ט על [כל] אחד מלגו. וכשתצרפם עולין לאחד מתשעה באיסר. ב\"ש אומרים הכל עשרה. כלומר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון. ובה\"א בודאי אחד עשר. כלומר כשראה שהפריש מעשר שני מפירות שהן ודאי טבל אוכל עליו אחד עשר כדאמרינן. אבל בפירות דמאי אם ראהו עושה [כן בפירות דמאי] אין אוכל אלא עשרה ואין נאמן על הראשון עכ\"ל. והעתיקו ג\"כ הפי' שהזכרתי ומתוכו הגהתיו. ובהא דבית הלל אומרים בודאי י\"א וכו' מסיים וז\"ל והאחד ממאה. ולא חש להזכיר כי אם הכלל עכ\"ל. אך קשיא לי היאך קאמרינן שאוכל שוה אחד עשר וכו' וכלומר והנותר על זה השיעור לא יאכל לפי שהשאר אינו בחזקת מתוקן. וא\"כ מעורבים טבל ומתוקן והיאך יוכל לאכול כלום מהם (וב\"ש) [וכל שכן לב\"ש] דאינו נאמן על הראשון היאך יאכל עשרה. משום דנאמן על השני והרי טבל דהראשון מעורב בו. ונ\"ל לתרץ דהכי קאמר אחד עשר וא' ממאה יאכל בלא שום תיקון אבל האחרים המעורבים בו צריכין תיקון כשאר דמאי ויעשה התיקון קודם שיאכל כלום ולבית שמאי צריך ג\"כ לתקן אלו העשרה ג\"כ תיקון דמאי. כן נראה לי ליישב והוא נכון. ולכן העתקתיו. כי על פירוש הרמב\"ם יש לדקדק כמו שכתבתי בדבור המתחיל ואחד ממאה וכו' ובריש זה הדבור והיישובים שכתבתי אינם מחוורים כל כך. ואע\"פ שראיתי בכ\"מ סוף פ\"ח שכתב וז\"ל הנה ר\"ש פירש משנה זו ע\"פ הירושלמי. והקשה עליו הרא\"ש ור\"ש עצמו נתקשה בפירוש הירושלמי. ואליהו עתיד לפרשה. ופי' רבינו [היינו הרמב\"ם] במשנה מחוור. והר\"ר עובדיה ז\"ל לא כתב אלא פירוש זה אע\"פ שבמקומות אחרים דרכו למשוך אחר פירושי רבינו שמשון עכ\"ל. הנה לא גלה קושית הרא\"ש אולי היה לה תירוץ כמו שמצינו בכמה מקומות להאחרונים שמתרצים לקושית הראשונים. ומ\"ש שהר\"ש עצמו נתקשה וכו'. לא על הירושלמי הזה שבפירושו הזה אלא אח\"כ הביא ירושלמי שמדבר מזה הענין ומחדש בו דברים על זה הירושלמי הוא שנתקשה הר\"ש ואנכי לא ידעתי איך יפרשהו הרמב\"ם ג\"כ. והקרוב אלי שהיא קושיית הרא\"ש ג\"כ. ומשום כך לא הוצרך הכ\"מ לגלותה מכיון שהיא מגולה בדברי הר\"ש עצמו. ומה שהר\"ר עובדיה כתב לפירוש הרמב\"ם אולי מפני שראה בפירושו שסיים בזה הלשון דהוא ענין המאמר וכונתו והוא ענין מופלג מאד. ועוד [צ\"ל ועד] שכ\"מ מביא ראיה מהר\"ב אביא אני בהפך מהפירוש שהזכרתי שבכמה מקומות כותב לפירוש הרמב\"ם ולא לפירוש הר\"ש ובכמה מקומות שכותב לפירוש הר\"ש וכותב ג\"כ לפירוש הרמב\"ם. ובכאן לא כתב אלא לפי' הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*המעות הנמצאים וכו'</b>. ועיין במ\"ב פ\"ז דשקלים]: \n",
+                    "<b>[*הרי אלו חולין אפילו דינר זהב וכו'</b>. כתב הר\"ב אע\"פ שאין דרך וכו'. ומסיים בפירוש שהזכרתי שאילו היה מעשר היה נותן בהם סימן]: \n",
+                    "<b>וכתוב עליו מעשר הרי זה מעשר</b>. ולא נאמר שמא הם חולין וזה החרס הוא מכלי שהיה בו מעשר נתון בתוכו וכתבו עליו מעשר. הרמב\"ם ועיין במשנה יא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא קרבן</b>. פי' הר\"ב כלומר הקדש. ומסיים הר\"ש כדכתי' (נחמיה י׳:ל״ה) על קרבן העצים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שבשעות הסכנה היו כותבים ת' תחת תרומה</b>. מאי דסיים מפרש וה\"ה לאינך: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם</b>. כמו תובל קין. תרח. תודוס איש רומי. רבי תנחום. וכתב הרב ולדבריהם דרבנן קאמר להו דלדידיה אפילו כתוב בו. קרבן. תרומה. כל התיבה שלימה. הא קאמר בסיפא אשתקד היתה מלאה פירות ופינה. עד כאן: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כרם רבעי</b>. עיין מה שכתבתי במשנה ו פרק ז דפאה: \n",
+                    "<b>ושל ערלה</b>. כתבו התוספות פרק מרובה (בבא קמא דף סט) וז\"ל קצת קשה דלא נקט ערלה תחלה ע\"כ. ולא החליטו הקושיא לפי שיש לומר דעיקר פרקין בדיני רבעי מיירי משום דשייכי למעשר שני הואיל ואקרי קדש כמוהו. אלא אגב שהזכיר דין הציון מבאר גם כן דין ציון ערלה וקבר. ולפיכך אע\"פ שהערלה קודם בזמן לרבעי הואיל ולא נשנה בכאן אלא אגב לא ראה להקדימו. כך נ\"ל: \n",
+                    "<b>בחרסית</b>. כתב הר\"ב דכשזורעים בה אינה מוציאה כדי נפילה. כלומר כדי זריעה כלישנא דמתניתין ה פרק ט דבבא מציעא ודלא כלישנא דמתניתין דריש פרק ה דפאה ודברי הר\"ב הללו הם דברי התוס' דפ' מרובה (בבא קמא דף סט) ופ' כסוי הדם (חולין דף פח.) וטעמייהו דלא תקשה אמתני' דסוף פ' כסוי הדם דמשמע דחרסית מגדל צמחים [*וע\"ש]. אבל לפי מ\"ש הר\"ב שם כפירוש הרמב\"ם דמתחלה קודם שנעשית חרסית ראוי לגדל צמחים. אינו צריך למה שכתב כאן. ועוד דהכא מפרש באדמה שעושין ממנו כלי חרס משמע שהיא גרועה לצמיחה משאר אדמה. ולפירושו דהתם משמע דמגדלת צמחים כמו שאר אדמה: \n",
+                    "<b>במה דברים אמורים בשביעית</b>. פירש הר\"ב אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו וכו'. גמ' דפרק מרובה [*ובמשנה של הפירוש שהזכרתי הוא כן במשנה עצמה] ופסקה הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ט מהלכות מעשר שני. ועיין מה שכתבתי במ\"ה פ\"ג דדמאי: \n",
+                    "<b>הנלקט</b>. פירש הר\"ב לכשיהא נלקט. כ\"פ התוס' במרובה. דאי לא תימא הכי לא הוה תקנה להנאכל בין לקיטה לאמירה. וכן כתב הר\"ש. וכתב עוד ולא שייך ברירה בענין זה [כלומר דהא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה כמ\"ש הר\"ב מ\"ד פ\"ז דדמאי] הואיל ואינו חל החלול עד שיתלקט. [*<i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וכתב בפירוש שהזכרתי ומה שלא היו מחללים כל הכרם בפעם אחת. שפעמים היו רוצים להוליך מותר הפירות [לאכול] בירושלים ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כרם רבעי היה עולה לירושלים</b>. כתב הר\"ב מתוך שיאכל כל אדם נטע רבעי שלו וכו' לפי שסובר דכרם רבעי לאו דוקא אלא הוא הדין כל נטע וכדתנינן לקמן במ\"ד כיצד פודין נטע רבעי וכו' וכמו שכתבתי כבר במשנה ו פרק ז דפאה. [*וכן כתב עוד במשנה ה פרק ד דעדיות] וכן במסכת ביצה פרק קמא דף ה כתב רש\"י אהך מתני' דהכא פלוגתא דפ' כיצד מברכין (ברכות דף לה.) אית תני כרם. ואית תני נטע. וכלומר דלדתני נטע הכי נמי בנטע איירינן וכן סתם מתניתין ו פרק ב דבכורים כמאן דאמר נטע רבעי. אבל הרמב\"ם בפ\"ט מהלכות מעשר שני כתב ענבים של כרם רבעי עולין וכו' ושאר כל הפירות אפילו בזמן בית המקדש נפדין סמוך לחומה. וכתב עליו הכסף משנה בירושלמי שמתחלה לא גזרו אלא על הענבים עכ\"ל. וז\"ל הירושלמי א\"ר הילא בראשונה היו עושין יין בטהרה לנסכים. ולא היו ענבים מצויות התקינו וכו'. ולרש\"י והר\"ב יש לומר שסוברים דמתחלה היתה התקנה על ענבים מטעם הנסכים. ואחר כך היה התקנה על כל הפירות מטעם שאמרו בבבלי בביצה וראש השנה דף לא בשם רבי יוחנן כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ומשמע בכל פירות דמה לי עיטור השוק בענבים מה לי בשאר פירות ועוד בפירות סתמא קאמר. וגם רבי יוחנן גופיה איהו מריה דתלמוד הירושלמי. הלכך מפרשים דמתניתין דהכא אע\"ג דתני כרם רבעי לא עדיפא ממשניות אחרות דתני נמי כרם רבעי. ומתלי תליין בפלוגתא דאית דתני וכו'. וסברי דלהכי נקט ר' ייחנן סתם. דסבר כמאן דאמר דתני נטע רבעי. והר\"ב שבא לפרש להלכה מפרש למתניתין כמאן דתני נטע רבעי. דהכי הלכתא. אבל להרמב\"ם שפוסק במתניתין דהכא כרם רבעי דוקא. צריך לומר דפירות דנקט ר' יוחנן היינו פירות דכרם. [*ובירושלמי דר\"פ. זונא שאל לרבי מה נתני כרם רבעי. או נטע רבעי. אמר לון פקון שאלון לר' יצחק רובא דבחנת ליה כל מתניתא. נפקין ושאלון ליה אמר לון קדמיא כרם רבעי. ותנינא נטע רבעי. ונ\"ל דרוצה לומר זו המשנה ומטעם דר' יוחנן שהיתה התקנה לבסוף על כל הפירות. ומיהו י\"ל נמי דר\"ל מתניתין דד' וה' וי' ששם נשנו נטע רבעי. ובין כך ובין כך קשיא למה קתני פעם [כרם. ופעם] נטע. אלא ודאי דהיינו טעמא שיש פלוגתת התנאים ושנה רבי פעם כזה ופעם כזה. ובהכי נראה לי ליישב ג\"כ אמאי השיב רבי לזונא שישאל לר' יצחק שהמשניות בחונות ומצורפות אצלו והרי רבי חברם. ואם הוא לא ידע ר' יצחק מנא ליה. אבל למה שכתבתי דרבי לא רצה לסתום כחד ומש\"ה פעם תנא כרם ופעם תנא נטע. אפשר שנשכח ממנו איזו היא ששנאה כך ואיזה היא ששנאה כך. שמפני שלא היתה נפקותא להלכה מכיון שלא סתם כחד לא רצה להטריד עצמו שיהיה בקי בכך ודומה לדאמר ר' חייא לרב [שבת דף ג.] בר פחתי כי קאי רבי בהא מסכת לא תשייליה במסכת אחריתי לפי שהיה טרוד בחבור המסכת ההיא משא\"כ ר' יצחק שלא הוה ליה טרדא זו ידע רבי ביה שהיו מובחנות אצלו כל המשניות היאך הן שנויות אע\"ג דלא נפקא מינה מידי להלכה]: \n",
+                    "<b>ותנאי היה בדבר שאימתי שירצו יחזור וכו'</b>. פירש הר\"ב שאם יתמעטו הפירות. וכן כתבו הרמב\"ם והר\"ש. ולא סגי בבטול טעם האיסור. ונראה לי טעמא מדמסקינן בפ\"ק דביצה [דף ה:] דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. ופרש\"י אפי' אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר ולומר אין תקנת מנין הראשון עומדת אפילו הכי אסור עד שהתירוה חכמים בפירוש בקבוץ חכמים ע\"כ. והואיל ואין שום דבר שבמנין מתבטל מעצמו וצריך מנין אחר להתירו. חששו המתקנים שמא אותו המנין שיבא אחריהם לא יהיו גדולים מהם בחכמה ובמנין. ותנן בפ\"ק דעדיות אין ב\"ד יכול לבטל [דברי] ב\"ד חברו אא\"כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין. לפיכך המתקנים עצמן הטילו תנאי בדבר להחזיר לכמות שהיה לכשיתבטל הטעם. דהשתא המתקנים עצמם הם המבטלים התקנה בהתבטל הטעם. וסובר אני שמ\"ש הרמב\"ם בפרק ב' מהלכות ממרים אפי' בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם עד כאן. שממשנה זו למד כן דמדהוצרכו לתנאי שמע מיניה שצריך שיהיו המבטלים גדולים מהמתקנים אפי' אם נתבטל הטעם. והראב\"ד שהשיג עליו ואומר שכל שנתבטל טעם התקנה א\"צ שיהיה ב\"ד המבטל גדול מן המתקנים. נראה שמפרש למשנתנו דתנאי היה שיחזור וכו' כל אימת שירצו אפי' כשעדיין לא נתבטל הטעם. וא\"ת בין להרמב\"ם וסייעתו בין להראב\"ד. מה היה צריך כלל לתנאי שהרי התקנה שיהא נפדה וכו' אינה תקנה אלא דין תורה הוא שאין לנטע רבעי אלא דין מעשר שני. ומעשר שני פודהו סמוך לחומה כדלעיל בפ\"ג משנה ז ח. וא\"כ זאת התקנה שיהא נפדה. אינה אלא עקירת התקנה הקודמת שיעלו לירושלים ולא יפדו. ועקרוה והעמידו הדבר על דין תורה. ומעתה ודאי הרשות נתונה לכל ב\"ד שבכל דור ודור לתקן כטוב וכישר בעיניהם לעלות לירושלים אם יום או יומים פחות ויתר כמו שהראשונים תקנו במהלך יום. ונראה לי דמתני' דייקא דתני התקינו ומאי התקינו הא לא הוה אלא בטול ועקירת התקנה הראשונה. אלא ודאי דהתקינו תקנה שיהיה נפדה ולא יעלו כלל לפי שרבו הפירות ואין קונה. וכיוצא בו מצאנו לר' יהודה בסוף פ\"ד דבבא מציעא [דף ס.] שסובר לא יחלק החנוני קליות וכו'. ולא יפחות השער. הרי לסברתו ראוי לתקן שלא יפחות השער. ונראה דהיינו סברת רבי יוסי שחולק לפי שהוא סובר כחכמים דפליגי על רבי יהודה וסברי זכור לטוב להפחית השער ולפיכך אומר שהתקנה היתה מפני שחרב הבית. ולר' יוסי נמי הוצרך תנאי מפני שהתקנה היתה שלא יהו רשאים להעלות כדי שלא לעטר שוקי ירושלים הנתונה בידי האויבים ואף אם יתבטל זה הטעם שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. ולא יהו אותו בית דין שבאותו דור רשאין לבטל כי אולי לא יהיו גדולים מזה הבית דין. כי בנין בית המקדש קודם למלכות בית דוד כדאיתא בירושלמי אמתניתין. וכל שכן קודם לתחיית המתים. ומזה ודאי קשיא להראב\"ד דהואיל והתנאי עצמו לא היה אלא לכשיבנה בית המקדש. וממילא בטל הטעם וא\"כ מה צורך לתנאי. וגם בזה יש לי להליץ בעדו מזה הירושלמי שבית המקדש עתיד להבנות קודם מלכות בית דוד. ונמצא שעד מלכות בית דוד יהיה לאויבים קצת ממשלה עלינו וכמו שהיה בתחלת בית שני. ובשלוט האויבים בנו ויהיו בירושלים. עדיין לא נתבטל הטעם לגמרי. לפיכך הוצרכו לתנאי שהבית דין שבאותו דור יחזרו הדבר לכמות שהיה על פי זה התנאי. ולפי מה שכתבתי דת\"ק אתיא כרבי יהודה ורבי יוסי כחכמים. יצא לי טעם נכון למה שהרמב\"ם העתיק בחבורו דברי רבי יוסי ולא דברי תנא קמא. אע\"ג דקיימא לן הלכה כר' יוסי מחברו ולא מחבריו. משום דרבי יוסי כחכמים דהתם דהלכה כוותייהו. ועוד נראה לי דפסק כרבי יוסי משום דסוגיא דמסכת ראש השנה [דף לא:] מוכחת דזאת התקנה אחר החורבן היתה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לרב פפא מתקנות רבן יוחנן בן זכאי שאחר החורבן. ולרב נחמן בר יצחק בדור שאחריו. ותמיהני על הכסף משנה שלא העיר ע\"ז שפסק כרבי יוסי. ולא נהירא לומר דהרמב\"ם כתב משחרב בית המקדש וכו' משום דאף לת\"ק הואיל ונחרב הבית אין מעלין כדכתב בפירושו. דאין זה מדרך הרמב\"ם בחבורו להשמיט דין הנוהג בפני הבית: \n",
+                    "<b>[*משחרב בית המקדש היה התנאי הזה</b>. קצת קשה דהיתה התקנה הזאת הוה ליה למימר]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כרם רבעי וכו'</b>. משנה זו שנויה במ\"ו פ\"ז דפאה וע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נטע רבעי</b>. עיין מה שכתבתי במ\"ו פ\"ו דפאה: \n",
+                    "<b>על פי שלשה</b>. פירש הר\"ב דסתם נטע רבעי אין דמיו ידועים. כלומר ולהכי תנן בסתם שלשה דמשמע דלעולם בעינן שלשה. ולעיל בפ\"ד גבי מעשר שני מחלקינן בין דמיו ידועים לשאין דמיו ידועים. אלא דהכא אין לחלק משום דלעולם אין דמיו ידועים [*דמצריך לפחות היציאה. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>[*להוציא יציאות מביתו</b>. עיין במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שכר לקיטה</b>. פירש הר\"ב ובשביעית אינו מנכה שכר לקיטה שכל אדם מלקט לעצמו. וכן פי' הרמב\"ם ונראה לי דטעמא דמלתא משום דאין הכל בקיאין בדיני שביעית וכשיאמר הא לך איסר ולקוט לי בו הדמים נתפסים בקדושת שביעית אלא צריך שיאמר לקוט לי כדתנן במ\"ד פ\"ח דשביעית. והלכך נמנעים בני אדם מללקוט בשכר. ומיהו אכתי לא ניחא לי דמשמע מדבריהם דבשאר שני שבוע מנכים שכר לקיטה נמי [*וכדמוכח גבי הפקר] ולא פירשו כן במשנה דלעיל. ובחבורו כתב שומרים חמרים ופועלים. ואולי דבכלל פועלים הלוקטים. והר\"ש כ' דיש מפרשים למתניתין דלעיל יציאות מביתו. חפירה. וזמירה. ובשביעית כל הנך לית ביה דאסורין בשביעית. ע\"כ. משמע דאילו לקיטה בשביעית נמי מנכה. ותנא לא בא למעט בשביעית אלא הנך ושכר לקיטה לעולם מנכין בין בשאר שני שבוע בין בשביעית. ולקיטה בסיפא מתניא ועלה קא סמיך בכולהו. ובתחלה כ' הר\"ש דיציאות דלעיל שיצטרך לשכור פועלים ללקט ובשביעית הואיל ודינו להיות הפקר ואין ראוי ליתן בו שכר לקיטה פודין בשיוויו אבל הפקר תחלתו היה עומד לפחות ממנו שכר לקיטה ולא פקע משום דאפקריה ע\"כ: \n",
+                    "<b>ובין שניתן לו במתנה</b>. פי' הר\"ב כשהוא סמדר דאילו לאחר שנגמר בישולו וכו' אין יכולים ליתן [אותו] במתנה. בגמרא פ\"ב דקדושין דף נד כגון דיהיב ליה כשהוא סמדר. ודלא כרבי יוסי דאמר סמדר פרי לענין ערלה ומשמע דדוקא סמדר אבל בוסר לא. הואיל דלענין ערלה הוי פירי לרבעי נמי הוי פירי. ואע\"ג דאתקש למעשר שני [ועיין במשנה ח פ\"ק דערלה] ולענין מעשרות בוסר לא הגיע לעונת המעשרות כמ\"ש הרמב\"ם בפרק ב' מהלכות מעשר. י\"ל דלחומרא דינו כערלה דהיתירא דאסורא דערלה ניהו ומערלה הוא בא כמ\"ש בסייעתא דשמיא במשנה ח פ\"ק דערלה. והרמב\"ם בחיבורו כתב אינו נקנה במתנה אלא אם נותנו בוסר. וכתב עליו הכ\"מ דיש לתמוה דעד כאן לא שרינן אלא סמדר ולא בוסר. ואין לומר דטעמא דשרינן סמדר משום דאינו פירי. ובוסר נמי אינו פירי שהרי כשהגיע לכפול הלבן מברכין עליו בורא פרי העץ. וצ\"ע. ע\"כ. וכלומר ולא ה\"ל לסתום ולכתוב בוסר בסתם. דמשמע דכל בוסר אפילו הגיע כפול הלבן נקנה במתנה. ועוד קשה לי דבפרק ה מהל' נזיר כתב הרמב\"ם בפירוש דבוסר הוא פירי. ונ\"ל דלפי מה שכתב בפירושו ולא תתקיים המתנה במעשר אלא א\"כ נתנו הפירות קודם שיבואו לעונת המעשרות דלא קשיא ולא מידי. דהא כתב בפ\"ב מהל' מעשר. פירות שאינן ראוין לאכילה מקטנן כגון הבוסר וכיוצא בו. אינן חייבין במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל שנאמר (ויקרא כ״ז:ל׳) מזרע הארץ מפרי העץ עד שיעשו פרי. ע\"כ. וסייעתא לדבריו בר\"פ שלישי ממסכת בכורים בירושלמי הביאו הרמב\"ם והר\"ב בפירושם הנה הבאתי את ראשית פרי בשעת הבאה צריך שיהא פרי ולא בשעת הפרשה אלא אפי' בוסר. הרי שבוסר אינו פרי ותו כתב הרמב\"ם הענבים משיראו החרצן שלהם מבחוץ. ע\"כ. והשתא אם זה שיראה החרצן מבחוץ הוא הבוסר שהגיע כפול הלבן. וכמו שנראה ממה שאמר עד שיעשו פרי והרי כשהגיע לכפול הלבן הוי פרי לברכה. א\"כ כמו שסותם בהלכות מעשר וקראו בוסר סתם ורוצה לומר בזה כל שלא הגיע לכפול הלבן. הכי נמי הכא לענין נטע רבעי קורא לבוסר סתם לשלא הגיע לכפול הלבן. וכן יפורש בוסר שכתב בהלכות נזיר [*כשהגיע לכפול הלבן]. ואם שיראה החרצן מבחוץ גדול יותר מבהגיע לכפול הלבן. אכתי שפיר קאמר בוסר דנקנה במתנה לפי טעמו דיהיב דכל שלא בא לעונת מעשרות לא הוי ממון גבוה. והא דבגמרא נקט סמדר לרווחא דמילתא נקט סמדר שעדיין אינו פרי כלל אפי' לברכה. דאילו בוסר שהגיע לכפול הלבן הוי פירי לענין ברכה. אע\"ג דלפום קושטא דמלתא אפי' בוסר שהגיע כפול נקנה במתנה. משום דהואיל ועדיין לא הגיע לעונת המעשרות אינו ממון גבוה. מ\"מ גמרא לא נחית השתא אלא לומר דשייך מתנה בנטע רבעי. ונקט מלתא דרווחא. והיינו סמדר דלכולי עלמא לא הוי פירי אלא לר' יוסי. והשתא דברי הר\"ב יכולין להתפרש כדברי הרמב\"ם ועיין בפירושו משנה ז פ\"ק דערלה ומה שכתבתי שם. [*ובדברי הר\"ב במשנה ו פ\"ג דעוקצין מוכח כמו שכתבתי באחרונה ועיין סוף פ\"ג דגיטין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ערב יום טוב הראשון של פסח</b>. והרמב\"ם בפ' אחד עשר מה' מעשר שני העתיק ערב יום טוב האחרון. והכ\"מ הביא ראיה לגירסתו מן הירושלמי דפריך ויתודה ביו\"ט הראשון של פסח. כדי שיהא לו מה לוכל ברגל ויתודה בשחרית ע\"כ מצוה הוא לוכל. ואם איתא שהביעור היה מערב יו\"ט הראשון הרי לא היה לו מה לאכול ברגל. עכ\"ל. וא\"ת מאי משני הירוש' אדפריך ויתודה בשחרית דעד כאן מצוה [הוא] לוכל. הרי ביער הכל מערב יום טוב. דאין לומר דפריך אשחרית של יום טוב הראשון דאכתי תקשה ויתודה ביום הראשון של חול המועד. ונ\"ל דה\"ק דמצוה הוא לאכול עד כאן שכל שלא יצא המועד יכול לקיים מקצה וגו' במועד. ולפיכך לא התקינו להתודות שחרית אבל לפי שביום טוב אי אפשר לבער וחששו אם ישייר *)ביום טוב ולא יאכלנו שלא יוכל לבער ולהתודות לפיכך אמרו לבער מערב יו\"ט. ומפני שעדיין לא יצא המועד והיה ראוי לוכל עדיין לכך לא התקינו הוידוי עד למנחה [*כדלקמן מ\"י] והא דתנן במשנה ה פ\"ב דמגילה כל היום כשר לודוי מעשר היינו שאם התודה יצא ידי וידוי אחרי שכבר ביער מערב יו\"ט. אבל חכמים התקינו במנחה מהטעם של הירושלמי. ולהר\"ב בפירוש משנה י גירסת הספר נכונה. ואין מן הירושלמי קושיא. [*ובסדר משנה שבירושל' לקמן במשנה י לא גרסינן אלא במנחה ביו\"ט ולא גרסינן האחרון מזה מוכח דהכא גרס האחרון ולא הראשון אע\"פ שבסדר המשנה דירושלמי גרס הכא הראשון מ\"מ מתוך דלא גרס במשנה י כלום אם כן אקמייתא סמכא. וממילא דבקמייתא דהיינו הא דהכא על כרחין הגירסא האחרון. כך דן לפני בני האלוף מוהר\"ר אברהם שיחיה ודבריו נכונים]: \n",
+                    "<b>של פסח</b>. כתב הר\"ב שאין פירות של שנה שלישית נגמרים להיות נלקטים כולם עד שיבא פסח וכו'. כלומר שכשיבוא פסח כבר נגמרים להיות כל הפירות נלקטים. ואין ה\"נ דקודם לכן נגמרים דהיינו מחנוכה וכמפורש במשנה ו פרק קמא דבכורים. אלא שצריך שיהיה במועד והמועד הקודם לחנוכה עדיין אין כל הפירות נלקטים. אבל המועד שאחריו שהוא פסח כבר נגמרים כו'. וזהו שאמרו בירושלמי אי כשתכלה לעשר את כל הפירות. יכול אפי' בחנוכה נאמר כאן מקצה וכו' מה להלן במועד אף כאן במועד: \n",
+                    "<b>[*מעשר ראשון לבעליו</b>. פירש הר\"ב ללוים. ועיין במשנה טו]: \n",
+                    "<b>והבכורים</b>. עיין בפ\"ב דבכורים משנה ב: \n",
+                    "<b>התבשיל</b>. פירש הר\"ב שיש בו מפירות שביעית או ממעשר שני וכו'. וצ\"ע מה ענין שביעית לכאן. ואין לומר משום דחייב נמי בביעור. חדא דאין ביעורן שוה דהך דהכא מתבערין מן העולם. ודשביעית אינו כן לדעת הר\"ב כמו שהוכחתי מפירושו מ\"ב וח דפ\"ט דשביעית ועוד דטעמא דכתב הכא כיון דאין ממשן ניכר. אינו עולה לשביעית. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דהא גבי שביעית אזלינן בתר טעמא אע\"פ שאין הממש ניכר. כדתנן התם בסוף פ\"ז. והרמב\"ם בחיבורו פ' אחד עשר כתב תבשיל של מעשר שני ונטע רבעי ועיין במשנה י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>צריך לחללן על הכסף</b>. פי' הר\"ב דכתיב וצרת הכסף בידך הכסף בלבד מעלין. וכך כתב הרמב\"ם. ונ\"ל לפרש דרוצה לומר הואיל ואין בית המקדש אין לך ריחוק מקום גדול מזה הלכך מחללן על הכסף וכאילו וצרת הכסף אינו רשות אלא חובה. דכיון שריחוק מקום כזה שאין בית המקדש אי אפשר להעלות הפירות אלא וצרת צריך לחללן. אע\"ג דפשטיה דקרא בזמן בית המקדש ואינו אלא רשות. והר\"ש הביא הירושלמי בזה הלשון וצרת הכסף בידך ובלבד בידך. ובירושלמי שלפנינו וצרת הכסף בלבד בידך. ונ\"ל דהכי פירושו דבזמן שאתה מניחו בידך כלומר במקומך וא\"א להעלותן למקום הבחירה יהיה הכסף בלבד בידך ולא הפירות אלא צריך אתה לחללן על כסף. ודייק מבידך דמיותר דהוה ליה למימר וצרת הכסף והלכת וגו' ונתת הכסף וגו'. [*ועיין בפירוש הר\"ב משנה י פ\"ג דב\"מ]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו</b>. פי' הר\"ב וכבר נתקנו. ולאו דוקא נקט דאפילו קודם שנתקנו נמי כדלעיל שכל הפירות שלא הגיעו לעונת המעשרות פטורים. הא שהגיעו לעונת המעשרות חייבים ואע\"פ שעדיין לא הופרשו. והכי איתא בירושלמי והביאו הר\"ש לעיל והלא טבל הוא רבי הילא בשם [רבי] שמואל זאת אומרת שהטבל קרוי קדש. ועוד דעובדא דרבן גמליאל מוכח שעדיין לא נתקנו שהרי אמר שאני עתיד למוד וכו': \n",
+                    "<b>צריך לקרות להם שם</b>. פי' הר\"ב לזכות אותן לבעלים. ולא הוי כקריאת שם דבמס' דמאי שהוא לקבוע מקום בצפונו או בדרומו ושיזכיר הסכום מאה חולין וכו'. אלא הכא אינו חייב אלא לברר להם בעלים למי יתנום כך כתבו התוספות בקדושין [ריש] דף כו: \n",
+                    "<b>[*עשור וכו' נתון ליהושע</b>. כתב הר\"ב לוי היה וכו'. ואם תאמר הא קנסם עזרא [כמ\"ש הר\"ב במשנה טו] ויש לומר כר\"ע דאמר קודם קנס דוקא ללוי ואחר קנס' לכהן וללוי כדאמר בפ\"ב דכתובות תוס' דב\"מ [יא:]]: \n",
+                    "<b>ומקומו מושכר לו</b>. פי' הר\"ב ויקנה המעשר אגב קרקע. בפ\"ק דב\"מ דף יא ע\"ב. [*ועיין במשנה ז פרק ה דב\"ב]. ופריך וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו המעשר בחליפין. ומסיק מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו. חליפין דרך מקח וממכר הוא. מטלטלי אגב מקרקעי נתינה אלימתא היא. והרמב\"ם בפי\"א מהלכות מעשר שני כתב שאין מקנין מעשר בחליפין וכתב הכסף משנה וז\"ל נראה שלמד כן מהך עובדא וכו' ע\"כ. אשתמיטתיה דתלמוד ערוך הוא: \n",
+                    "<b>ונתקבלו זה מזה שכר</b>. כתבו התוס' דאילו חליפין אין שכירות נקנה בחליפין והרא\"ש כתב דכיון שעל ידי חליפין לא היה יכול להקנות כדמפרש בגמ'. [כמו שכתבתי] אלא היה צריך להקנות להן אגב קרקע יותר קל ליתן פרוטה לשכר מקנין חליפין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במנחה ביום טוב האחרון</b>. משום דאין זמן מאוחר ביום טוב אלא מנחה האחרון. ואיחרוהו לוידוי כל עוד שיכולים לאחרו. מטעם הירושלמי שהבאתי במשנה ו. ומכאן ראיה וגדולה היא אלי. שאין מחוייבין בסעודה שלישית ביום טוב דלא כסוברים שגם ביום טוב מחוייבים כמו שכתוב באורח חיים סימן תקכ\"ט. שהירושלמי אומר על של שחרית עד כאן מצוה לוכל: \n",
+                    "<b>מתודין</b>. כתב החכם מהר\"ר עובדיה ספורנו בפרשת כי תבא שהוידוי על שבחטאינו ובעונות אבותינו הוצרכנו לבער הקדש מן הבית לבלתי תת אותם לבכורות שהיו ראוים לתרומות ומעשרות כאמרו (יחזקאל כ׳:כ״ו) ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם. ויאמר וגם נתתיו ללוי כמו ואע\"פ שנתתיו ללוי וזולתו כמצותיך אעפ\"כ אני מתפלל השקיפה לטובה במקום ההשקפה לרעה הראוי לעוני עכ\"ד: \n",
+                    "<b>[*זה מעשר שני</b>. עיין מה שכתבתי בשם הרמב\"ם במשנה יג]: \n",
+                    "<b>זו תרומה ותרומת מעשר</b>. לשון הר\"ש. ובירושלמי דייק מדלא תני בכורים שמע מינה ר\"ש היא דתנן וחייבים בביעור ור\"ש פוטר [בפ\"ב דבכורים ולעיל מ\"ו] דהא לא תני להו בהדי תרומה ותרומ\"ע משום דבכלל תרומה נינהו דבכורים אקרו תרומה כדדרשינן ותרומת ידך אלו בכורים עכ\"ל. ורוצה לומר דאי אתיא כר\"ש אתא שפיר דלא תנא להו משום דהוו בכלל תרומה שנתנין לכהן כמו התרומה אבל לרבנן מתבערים הוי ליה למתני. ונראה להגיה שצריך להיות והא דלא תנא וכו': אע\"פ שאינן מעכבין. הרמב\"ם בפרק י\"א כתב אע\"פ שאין לקט שכחה ופאה מעכבין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם הקדים מעשר שני לראשון</b>. עיין במשנה ו פרק ג דתרומות: \n",
+                    "<b>מלברכך ומלהזכיר שמך עליו</b>. והרא\"ש פרק כיצד מברכין גורס ומלהזכיר [שמך] ומלכותך עליו לרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה אבל התוס' כתבו דאטו תנא כי רוכלא ליתני וליזיל. ותמיהני על המזרחי ורבינו בגור אריה שכתבו על מה שפי' רש\"י בפרשת כי תבא ולא שכחתי מלברכך על הפרשת מעשרות שר\"ל שבח והודאה דאילו נוסח ברכה אנשי כנסת הגדולה תקנוה ומדרבנן היא. ואמר המזרחי שזאת המשנה שאומרת מלברכך ומלהזכיר שמך מסכים עם זה הפירוש על דברי רש\"י ואיך תסכים עם זה הפירוש אחרי שהגמרא מייתי למשנה זו אפלוגתא דרב ור' יוחנן בכל ברכה שאין בה שם ומלכות אלא הנכון דרש\"י נוסח הברכה קאמר [*וכן הוא בהדיא בפי' רש\"י בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מ) וז\"ל ומלברכך ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להפריש תרומה ומעשר עכ\"ל]. ואע\"ג דמדרבנן היא אסמכוה אקרא דמי גריעא ברכה לאסמוכה אקרא משאר דברים דמדרבנן שהסמיכום על המקראות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ולא נתתיו לאוננים אחרים</b>. לא ידעתי ממאי מפיק להא. דלמא למת דוקא]: \n",
+                    "<b>ושמחתי</b>. מבנין הדגוש השי\"ן בחיר\"ק והמ\"ם דגושה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כדי וכו'</b>. [*אפילו במקום שאינו זבת חלב ודבש. לשון הפירוש שהזכרתי] וכתב הרמב\"ם וז\"ל וזה הדרש שהוא דורש בכאן זו הפרשה מלה במלה אין רצונו שיאמר אדם זה בשעת הוידוי. אבל יודיענו בכאן על דרך הפירוש ענייני זאת הפרשה אבל בשעת הקריאה אינו קורא אלא הפרשה בלשונה כמו שנתנה ע\"י הנביא וזה מבואר מאד עכ\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ישראל</b>. דאילו כהנים ולוים פליגי בהו ר\"מ ור' יוסי בסיפא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*העביר הודיות המעשר.</b> פירש הר\"ב לפי שעזרא קנס את הלוים. ונדחקו התוס' בפ\"ב דכתובות דף כו ע\"א למצוא קרא דמוכח מיניה דעזרא קנס את הלוים ומפני כן נדחקו לפרש הכתוב בעזרא (נחמיה י) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים במעשר הלוים דהכי קאמר כשיבואו הלוים לחלוק בבית הגרנות יבואו הכהנים עמהם. וכר\"ע דכתבתי לעיל במ\"ט. אבל לראב\"ע דבתר קנסא דוקא לכהן לא משמע מהאי קרא דל\"ל עם הלוים דקאמר קרא היינו לקבל מהם מעשר ראשון משלהם דהא משלהם לא קנסם עזרא כדמוכח בפ' הזרוע (חולין דף קלא:). וי\"ל דלראב\"ע לא נמנעו הלוים מכל וכל מלילך לבית הגרנות לחלוק במעשר כדאמר בסמוך דלמא אקרי ויהיב. כל שכן בימי עזרא שעדיין לא פשט הקנס שהיו הולכים בבית הגרנות ולכך נאמר שילכו הכהנים עם הלוים. והר\"ר יוסף פי' מדכתיב במלאכי [ג] הביאו את כל המעשר אל בית האוצר דבית האוצר היה לשכה שתיקן עזרא להניח שם תרומות כהנים כדכתיב בעזרא (נחמיה י). וכיון שאומר להביא שם המעשר א\"כ של כהנים הוא דקי\"ל [בפ\"ק דמגילה] [דף טו] דמלאכי זה עזרא. והר\"ר אלחנן הקשה דבסוף עזרא משמע שהמעשר היה ללוים דכתיב (שם יג) *)ואדע כי מתנת הלוים לא נתנה להם ויברחו איש לשדהו הלוים והמשוררים וגו' משמע שהלוים ומשוררים היו חולקים וצריך לומר דזה היה מקמי דקנסינהו עזרא אך קראי לא מוכחי הכי עכ\"ל. עוד כתבו שם אליבא דמ\"ד דקנסא לעניים הוא עיין שם כי אין להאריך כאן בזה. וכן גם עיין בפ\"ט דיבמות דף פו ע\"ב בתוספות בסד\"ה מ\"ס וכו' שכתבו אליבא דראב\"ע דס\"ל דמדין תורה מעשר ראשון אף לכהן דקנסינהו ללוים לגמרי ומשום הכי העביר הוידוי ע\"ש. ועיין מה שכתבתי בפ\"ד דקדושין במ\"א בד\"ה לוים וכו']: ",
+                    "<b>בטל את המעוררים.</b> כתב הר\"ב שאמר להם וכי יש שינה לפני המקום גמרא סוטה דף מז ומסיימין בה והלא כבר נאמר (תהילים קכ״א:ד׳) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אלא כל זמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בשלוה לכך נאמר (שם מד) עורה למה תישן ה' עד כאן. וכתב הרמב\"ם והם היו אומרים זה הפסוק כאילו היו מדברים עם השם יתב' והיו צועקים אליו בזה הפסוק וזה מה שאינו ראוי לעשות ולומר כלפי הש\"י ע\"כ: ",
+                    "<b>ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים.</b> [*שינה הלשון מטעם שכתוב בירושלמי עד תחלת ימיו. רבי חסידא שאל לרבי חזקיה לא מיסתברא עד סוף ימיו א\"ל אף אנא סבר כן ע\"כ והטעם שסותר [שאומר כצ\"ל] מסתברא סוף ימיו. נראה לי שאם היה טעם המשנה ששינה הלשון להודיע שהיה זה תחלת ימיו. אם כן הוי ליה להקדים מעשה זה קודם לכולן] ועיין בסוף פ\"ק דמועד קטן: ",
+                    "<b>ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי.</b> לפי שעד ימיו היו שואלין אם הוא מעושר אם לא. ומי שמדקדק על עצמו היה מניחו ולא היה לוקחו מפני שהיה צריך להוציא ממנו המעשרות. והוא תיקן שלא יוציאו וכו' כמו שכתב הר\"ב ועמ\"ש בריש פ\"ז דברכות בשם התוספות. ועמ\"ש בריש דמאי. ושם בפ\"ד מ\"ג: ",
+                    "<small>סליק מסכת מעשר שני</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעשר שני",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maaser Sheni",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה מעשר שני, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Maaser Sheni, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..811d9da67a8dd4929325e7e33e524ed6ed50ab20
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,217 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Maasrot, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר תרומות. מעשר ראשון. מפני שהוא במעלה שניה לתרומה בדין הפרשה: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ונשמר</b>. פי' הר\"ב מדכתיב זרעך המיוחד לך. וכן פירש הרמב\"ם ולעיל בפ\"ק דפאה משנה ו' דריש מדכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך. וכן פי' ריש פ\"ט דשביעית ובפ\"ק דתרומות משנה ה. ובפ\"ק דחלה משנה ג. וכן כתב הר\"ש בכאן ובחלה בשם ירוש'. ובשביעית: \n",
+                    "<b>כל שתחילתו אוכל</b>. פירש הר\"ב כגון ירקות. והא דמחוייבים במעשרות ולא בפאה כתבתי במשנה ד פ\"ח דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*חייבות במעשרות</b>. פירוש כשאוכל קבע. אבל עראי רשאי עדיין לאכול עד שיגיע זמנים אחרים כדתנן לקמן במשנה ה]: \n",
+                    "<b>[*משיבחילו</b>. מ\"ש הר\"ב ודוגמא לזו וכו'. משנה ז' פ\"ה דנדה. ומה שכתב הר\"ב ומפרש שם בגמרא הוא שם דף מז]: \n",
+                    "<b>והאבשים משהבאישו</b>. [והוא הפוך כמו כשב כבש שמלה שלמה] עיין מ\"ש במשנה ח פרק ד דשביעית: \n",
+                    "<b>והאוג</b>. עיין במשנה ה פ\"ק דפאה. וריש דמאי דפי' הר\"ב עוד פי' אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפרישים והעוזרדין</b>. עמ\"ש במשנה ג פ\"ק דכלאים: \n",
+                    "<b>משיכניסו שליש</b>. ועיין בפירוש הר\"ב במשנה ג פ\"ק דחלה. [*ומ\"ש שם בס\"ד] ומ\"ש הר\"ב כשבא לעצרן ולסוחטן. לענין זיתים כ' כן. ולענין תבוא' כשבא לטוחנן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החייב וכו'</b>. שנויה בפ\"ק דחולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*עד שיחפה</b>. פירוש פעמים שאין רצונו למלאותה. ומכסה הפירות שבכלכלה בעלין או בהוצין וכיוצא בהם היינו דקאמר משיחפה עד כאן לשון הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>[*בד\"א במוליך לשוק</b>. כתב הר\"ב שמא ימצא לקוחות. קודם בואו לשוק. לשון הפירוש שהזכרתי וכן מוכח בפירוש הר\"ש שכתב גבי שוק לא אמרו [עד שהוא] מגיע לשוק. ומפרש בירושלמי [מה בין המוליך לשוק למוליך לביתו המוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי] המוליך לשוק לא בדעתו וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הצמוקין</b>. הענבים היבשים. הרמב\"ם והר\"ש]: \n",
+                    "<b>[*משיעמיד ערימה בראש גגו</b>. שדרך להעמידם בראש הגג ליבשם כדתנן לקמן פ\"ג [מ\"ד] החרובין עד שלא כנסן לראש הגג ל' הפי' שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>[*משיפקל</b>. כתב הר\"ב כמו משיקלף בחלוף [כמו] שמלה שלמה. ל' הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>משימרח</b>. עיין מ\"ש במשנה ו פ\"ק דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*משיקפה</b>. פי' הר\"ב משיסיר החרצנים וכו' בתוך הבור וכו'. ועיין מ\"ש במשנה ז פ\"ז דבבא מציעא]: \n",
+                    "<b>ונותן לחמטה ולתמחוי</b>. פירש הר\"ב שהאש קובעת למעשר. וכתב הרמב\"ם הטעם שאין המנהג שיבשל אדם ויאכל ותקרא זאת האכילה אכילת עראי לפי שכיון שבשל אינו עראי: \n",
+                    "<b>וציר</b>. הנוטף ממליחת דגים. כך פירש הר\"ב בפרק כירה משנה ה וכן במ\"ד פ\"ו דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ומגורה</b>. פירש הר\"ב אוצר [והר\"ש מפרש שהוא שם כלי שעושין העיגול בתוכו]. ועי' בפי' [הר\"ב] לפי\"א דתרומות משנה ו]: \n",
+                    "<b>[*רבי יוסי מתיר</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר' יוסי. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ג מהלכות מעשרות ג\"כ כתב לדברי ת\"ק. ותימה דבירושלמי הביאו הר\"ש מסיק ר\"א דתנא קמא ר\"מ היא דלא תסבור סתמא ור' יוסי והלכה כסתמא לפום כן צריך מימר ר\"מ היא. דר\"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי עכ\"ל. ואין לנו לומר אלא דבגירסת הרמב\"ם לא היה כן. והר\"ב נמי אף שראה לפירוש הר\"ש נטה בפסקי הלכות ברוב המקומות אחר הרמב\"ם. ולכך סמך גם כאן יותר על דבריו וגרסאותיו נראה לי]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אוכלים ופטורים</b>. פי' הר\"ב דאימר לא ראו פני הבית ולא הוקבעו למעשר. דאילו ראו פני הבית ע\"י בעל הבית והוקבעו למעשר טביל להו ואסורים לכל אדם ועיין לקמן. [*ומ\"ש הר\"ב ומתנה אינה קובעת וכך כתב בפ' דלקמן משנה ב ועיין שם] : \n",
+                    "<b>והכניסו לבתיכם</b>. דוקא לבתיכם דאילו לביתי אין בית אחר טובל כדלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואמר טלו לכם וכו'</b>. פירש הר\"ב בעל השער וכו'. וכן כתב הר\"ש. וצריכין לומר שהפירות מונחים בשוק דאילו הפירות גם כן בשער או חנות א\"כ טבולים והוקבעו למעשר ואסורין גם לאחרים כדפרישית לעיל. וה\"ה דהוי מצי למתני היו יושבים בבית אלא שדרך המוכר פירות בשוק שהוא יושב בשער או בחנות לא בבית והרמב\"ם בפ\"ה מהלכות מעשר כתב אנשים שהיו יושבים בשער או בחנות ואמר להם וכו' ובעל השער או בעל החנות לא יאכלו וכו' שנמצא כאומר לאלו טלו והכניסו לבתיכם שהרי הם כבתיהם עכ\"ל. ואתי שפיר לישנא *) [*דאמר טלו וכו'. דקאי אעובר בשוק כבמתני' דלעיל. וכן דקתני ובעל השער וכו'. חייבין] שהוא לשון רבים [*דלהר\"ב הל\"ל והוא חייב כדקתני ואמר בלשון יחיד]: \n",
+                    "<b>ורבי יהודה פוטר</b>. פי' הר\"ב וחצר הקובעת למעשר היא כל שאין אדם בוש וכו'. דברי ר' נחמיה הן במשנה ה' פ\"ג. ובירושלמי ר' יהודה ור' נחמיה אמרו דבר אחד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"מ אומר עד שהוא מגיע למקום השביתה</b>. פירש הר\"ב אע\"פ שעדיין לא הגיע השבת. דאילו הגיע השבת טבלו אע\"פ שלא יחדם לצורך השבת. הכי מסיק ר' יוחנן בירושלמי הביאו הר\"ש. וכ\"כ הרמב\"ם בהלכות מעשר סוף פרק ה': \n",
+                    "<b>[*רבי יהודה אומר הבית הראשון וכו'</b>. לשון הר\"ש כלומר מכיון שמגיע לבית הראשון שבעיר נטבלו הפירות אע\"פ שלא לן שם וכו' ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון מתיר</b>. ומפרש בירושלמי טעמו מקל וחומר ומה בשעה שיש עליה זיקת שלש מעשרות כלומר תרומה ומעשר ראשון ושני. [ועיין מ\"ש ריש פרק ד דדמאי] את מר מותר בשעה שאין עלי' אלא זיקת שני מעשרות לא כל שכן ורבנן מסתברא דטעמייהו דסברי דכשכונסין תאנים בכלכלה יש שמניחין אותן כך והוה גמר מלאכה אע\"ג דלאו כולי עלמא עבדי הכי אלא מחליקי' אותן כבסוף פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ותן לי בו חמש תאנים</b>. רבי מאיר איירי דבעל הגינ' יהיב ליה וליקט אחת אחת. וכדמפרש הר\"ב דבליקט הקונה אחת אחת מודה ר\"מ. דאוכל אחת אחת. והלכך נקט נמי חמש תאנים. ואע\"ג דדרך לקנות באיסר עשר תאנים או יותר. ואפי' שיברור הקונה כבסמוך. אלא דהכא דקונה על מנת שבעל הגינה בעצמו יתן לו איזה שירצה הוא על כרחין משום שתאני גנתו חשובים מאד. ולפיכך קוני' חמש בלבד באיסר: \n",
+                    "<b>ואם צירף חייב</b>. פירש הר\"ב שלקח שתים. בגמ' פ\"ז דב\"מ [דף פט] אסמכינן אקרא. כי קבצם כעמיר גרנה (מיכה ד׳:י״ב) פירש\"י אין גורן בלא קבוץ. ואין קבוץ פחות משתים. ועיין מ\"ח פ\"ג: \n",
+                    "<b>[*אמר ר\"י מעשה בגנת ורדים</b>. כתב הר\"ב והתם בעל הגינה היה מלקט וכו'. ונותן ללוקחים אחת אחת לשון הפירוש שהזכרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעשר תאנים</b>. אבל בירושלמי [*וכן במשנה דפי' שהזכרתי] בעשרים כמו בסיפא וכן העתיק הרמב\"ם בפרק ה'. וזה שהקדים תאנים לאשכול שלא ככתוב כתבתי במשנה ח' פ\"ו דברכות [ודע כי טעות יש שם. וכצ\"ל שם וכן בבכורים המתבכר תחלה וכו'] : \n",
+                    "<b>מגרגר ואוכל</b>. פירוש בעודו במחובר כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ובחבורו שלא יכרות האשכול כולו. כדי שלא יתחייב במעשרות שהרי לא קנה אלא הנתלש משא\"כ בסיפא דאמר אלו במחובר קנה. ותנן בריש פ\"ה דקונה במחובר לא נקבע למעשר והר\"ב שפי' במחובר גבי רמון. הוא הדין לאשכול ואבטיח. והר\"ש כתב במחובר גבי רמון ואבטיח ויותר היה נכון לפרש באשכול שהוא הראשון ומינה לאינך כמו שעשה הרמב\"ם בפירושו: \n",
+                    "<b>[*מפני שקנה במחובר לקרקע</b>. ונעשה כבעל הגינה דתנן לעיל בפרק קמא דאוכל מהן עראי עד שמגיע לביתו ועוד תנן לקמן [בריש פ\"ה] במחובר לקרקע פטור. לשון הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השוכר את הפועל לקצות וכו' ובנו אוכל וחייב וכו' ולאחר הקציעה חייב</b>. סתמא דלא כר' יהודה דסוף פרקין שסובר דכל מקח דלקצות פטור. ועיין עוד לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>או שיאכל בני בשכרי</b>. פי' רש\"י בבבא מציעא ד' צב בשכר שקצצת לי. והתוס' מפרשים בשכרי היינו תחתי וחייב אפי' על מה שהיה אוכל האב. לא בלבד על מה שיאכל הוא יותר מן האב. משום דמיחזי כמקח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה עושה בלבסים וכו'</b>. בירושלמי וכתבו הר\"ש מוקי למתניתין כשלבסים ותאנים מורכבים ביחור אחד ואפי' הכי לא יאכל דאי לא תימא הכי הא תנינא חדא זמנא [בפרק ז' דמציעא] [דף צא] העושה בתאנים לא יאכל בענבים ותני עלה היה אוכל ביחור זה לא יאכל ביחור אחר. ועיין מה שכתבתי בפ\"ז דמציעא: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר וכו' ולקצות פטור</b>. פירש הר\"ב דאין המקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו [*ועיין מ\"ש בריש פרק דלקמן. ומ\"ש הר\"ב] והלכה כרבי יהודה. וכן פסק הרמב\"ם וטעמא דמתני' דלעיל סתמא ואחר כך מחלוקת דהכא ובכי הא לית הלכתא כסתם. ועוד דבירושלמי איתא דרבי אליעזר דבמתניתין ד' ורבי מאיר דפליג אדר' יהודה. אמרו דבר אחד. דכמו דאמר רבי אליעזר דתרומה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו. כך אומר ר' מאיר דמקח קובע בדבר וכו'. והשתא כמו שאין הלכה כר' אליעזר דחכמים פליגי עליה. הכא נמי לית הלכתא כר' מאיר. ועוד דר' אליעזר ור' מאיר הויין כשיטה דלית הלכתא כחד מנייהו ובכ\"מ פ\"ה הביא עוד ראיה מסוף פרק המביא דמסכת ביצה. ומיהו נראה לי דאף לר' יהודה ע\"כ לא פטר בלקצות. אלא כשאוכל אחת אחת. ולא צירף שתים דצירוף קובע למקח. כדלעיל מ\"ה. וראיה לדברי ממשנה ב' [*וג'] דפ' דלקמן. דמקח דפועל אינו פוטר אלא אחת אחת. ועיין שם [*גם עיין מ\"ש בסוף משנה א דפרק דלקמן]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בניו ובני ביתו אוכלים ופטורים</b>. בירושלמי פריך ואין להם עליו מזונות. כלומר ומאי שנא מפועלים דסיפא. ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדברי תורה [ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פרק ד' דכתובות] כלומר הואיל ואכילתה אינה אלא מתנאי בית דין לא דמי לתנאי דפועלים לפי שבית דין שהתנו ותקנו מזונות לאשה. לא תקנו אלא שלענין מעשרות לא תהא אלא כמתנה: \n",
+                    "<b>[*הפועלים וכו' אוכלים ופטורים</b>. אם נתן להם כדפירש הר\"ב במתניתין דלקמן]: \n",
+                    "<b>הרי אלו לא יאכלו</b>. מה שפירש הר\"ב דלא שכרן אלא להעבירן וכו'. דהא דפירש בסוף [מ\"ז] פ' דלעיל דפועל אוכל מן התורה בתלוש שלא נגמרה מלאכתו. היינו שלא נגמרה מלאכתו למעשר. ומיהו בשעת גמר מלאכה בעינן ולא להעבירן וכו'. ועיין בפרק השוכר את הפועלים משנה ב'. ומה שפירש עוד הר\"ב ולגבי הלוקח חשיבי נגמרה מלאכתו דלוקח עיניו במקחו וכן פירש הר\"ש. וכלומר ולא תולה עיניו בדבר אחר לגמרו של המלאכה אלא אוכלו כך כשהוא לוקחו. וכן נראין דברי התוספות דפרק הפועלים דף פח בדבור המתחיל בעל הבית וכו' דלוקח תולה עיניו במקחו ואוכלו שנים בלא ספיתה. והכא נמי תולה עיניו במקחו וכשהוא בחצר הראוי לקבוע נקבע. ואין עיניו למקום הראוי לקצות. ואתיא נמי כר' יהודה דהלכה כמותו בסוף פרק דלעיל דאומר דלקצות פטור. משום דאף ע\"ג דעיניו במקחו אינו מועיל אלא כשהמקח הוא בדבר השייך בו קביעות מלבד המקח כגון הכא בחצר. דחצר בעלמא קובעת. אלא דהכא אינו קובע משום דלקנות הכניסם. וכי מכרם קובע החצר דאין עיניו לקצות אבל לקצות דרבי יהודה הוא כשאין דבר שיקבעהו בלאו הכי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אוכלין ופטורים</b>. פירש [הר\"ב] אם נתן להם דמתנה [אינה] כמכר. ועיין בפירוש הר\"ב דסוף משנה א' ממסכת מעשר שני]: \n",
+                    "<b>אוכלין אחת אחת</b>. ה\"נ רשאין לאכול אחת אחת לפי שאין כאן דבר שיקבעהו בלא המקח הלכך לא סגי המקח לקובעו קודם שנגמרה מלאכתו כרבי יהודה דסוף פרק דלעיל. ושתים לא יאכלו כמ\"ש במשנה ה' דפרק דלעיל [*וכן הוא בפירוש שהזכרתי ובלבד שלא יצרף כדפרישית לעיל ע\"כ]: \n",
+                    "<b>אבל לא מן הסל ולא מן הקופה</b>. דלגבי לוקח הוי כמוליך לשוק דסגי לקובעו כדתנן במשנה ה' פרק קמא. והלוקח עיניו במקחו כדלעיל. ובירושלמי ניחא לא מן הסל לא מן הקופה. ולא מן המוקצה אמאי. ומשני אמר ר' יצחק מוקצה עשו אותו כמצרף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקרטם</b>. לשון הרמב\"ם מקרטם כמו מקרסם ומקרסם כמו מכרסם ע\"כ. וז\"ש הר\"ב ודומה לו יכרסמנה וכו': \n",
+                    "<b>[*עלה עלה</b>. לבדו מן המחובר ולא יאחז הקלח לתוך ידו ואוכל. פירוש שהזכרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קציצות</b>. כן גירסת הספר. והרמב\"ם מפרש גרגרים תלושים מאיזו אילן שיהיו. והר\"ש מפרש שם הכלי שקוצצין בו תאנים נקרא מוקצה כדתנן בפ\"ח דשביעית [משנה ו'] והוא כלי ברזל ועל כן קוראין אותן קציצות. וגירסת הר\"ב כנוסחא אחרינא דגרס קציעות וכן הגירסא במשנה י' פרק ד' דתרומות. וכן הובאה משנה זו בגמ' בבבא מציעא פרק ב' דף כא ופירש רש\"י תאנים שקוצצין אותן באזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה ליבש. ע\"כ. ונראה לי שנקראו קציעות על שם המקצועות שהם כמחצלאות שעליהן מיבשים אותם כדפי' הר\"ב במשנה ד' פ\"ח דנדרים: \n",
+                    "<b>[*מותרות משום גזל וכו'</b>. ודוקא שמצא בדרך שאז ידוע שהבעלים נתייאשו לפי שרבים מצוים שם אבל אם מצאן בינו לבין חבירו אסורין משום גזל דלא מתיאש שיודע שחבירו ימצאם. לשון הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>ובזיתים ובחרובים</b>. פירש הר\"ב אבל תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידיע מאיזה אילן היא. שהתאנה מתלכלכת ומשתנית בצורתה כשמצא אותן תחת התאנה אינה מכיר אם מזו התאנה נפלו ונשתנו ומפני זה אינן דומים לשאר התאנים שבתאנה או אם באו ממקום אחר ואין לבעל התאנה בהם זכות ולפיכך אין בהם משום גזל ופטורים מן המעשר אבל יעשר דמאי בלבד הרמב\"ם. [*ומיהו לאו כדמאי ממש אלא כלומר בספק וצריך שיפריש ג\"כ תרומה גדולה. וכן נראין דבריו שבחבורו פ\"ג מה\"מ אע\"פ שי\"ל דפטור מתרומה מטעמא דמתניתין ד' פ\"ה ע\"ש. והר\"ב שמפרש דפטור כדין הפקר כ\"פ הר\"ש גם רש\"י ותוספות פרק ב' דבבא מציעא [ד' כא]: \n",
+                    "<b>מצא גרוגרות אם דרסו וכו'</b>. דגרוגרות קרויין כשיבשו קודם שנדרסו כדפי' הר\"ב במשנה ד' פ\"ב דתרומות: \n",
+                    "<b>אם דרסו רוב בני אדם</b>. פירש הר\"ב בשדותיהן דמסתמא בבתים נדרסות ולהכי הוצרך למוקים למתני' כשרוב דורסים בשדות דהא בנמצא בשדות עסקינן. הר\"ש בשם הירושלמי [*ובפירוש שהזכרתי כתוב וז\"ל וכשרגילים לדרוס בשדה שהרי בשדה מצאה שאילו מצאה בבית אסור משום גזל ע\"כ]: \n",
+                    "<b>ואם לאו פטור</b>. ירושלמי רבי זעירא בעי ואינה ניכרת אם דרוסה היא אם לא בתמיה. ומשני אמר ר' שאול פעמים שהיא פוקעת מתחת הגלגל והיא דרוסה והיא נראית שאינה דרוסה. פעמים שהרגל דורסה והיא אינה דרוסה ונראית כדרוסה: \n",
+                    "<b>מוריד מהן לבהמה</b>. פירש הר\"ב אבל הוא לא יאכל וכו'. והכא הוא הדין נמי בניו ובני ביתו דלא שריין בר\"פ אלא היכא דעדיין לא הובאו למקומן. וזהו דמסיים ויהיב טעמא לבהמה מתוך שאין החרובין מאכל בהמה: \n",
+                    "<b>מפני שהוא מחזיר את המותר</b>. פי' הרמב\"ם והוא ראיה שעראי מאכיל. וכך פירש רש\"י בביצה ס\"פ המביא דף לה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי יהודה אומר וכו'</b>. וכתב הר\"ב וקיימא לן הלכה כדברי כולן להחמיר. בס\"פ יוצא דופן הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*רבי יוסי אומר כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים וכו'</b>. לשון הפירוש שהזכרתי נראה לי טעמי' כדאמרינן בפרק קמא דיומא (דף י') דבית סתמא לא מיקרי אלא בית קיץ ובית חורף ולפיכך לא טבולה עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>[*רבי יהודה מחייב</b>. כתב הר\"ב רבי יהודה לטעמיה כדאמרי' בפ\"ק דיומא [דף י] הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*נוטל את כל האשכול וכו' דברי רבי טרפון</b>. ומודה ר\"ט גבי מקח דתנן בפ\"ב [משנה ו] מגרגר באשכול וכו'. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>הסיאה וכו' שבחצר</b>. ודרך אלו העשבים שצומחין בגנות ובבתים מבלי שזרעו אותם. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ונוטה לגנה</b>. נוף א' מן התאנה. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>ובבתי ערי חומה הכל הולך אחר העיקר</b>. כתב הר\"ש סתם מתני' ר\"מ בפרק המוכר שדהו וכו' כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות. ר\"מ אומר אף השדות עכ\"ל. ותמיהני דאין בין ר\"מ לת\"ק אלא מצולה וחולסי' כדפי' הר\"ב שם ותלמוד ערוך הוא בפ' הנזכר דף לב ת\"ר בית אין לי אלא בית. מנין לרבות בתי בדים. ובתי מרחצאות. ומגדלים. ושובכים. ובורות. ושיחין ומערות. ת\"ל אשר בעיר. יכול שאני מרבה אף השדות. ת\"ל בית דברי ר' יהודה. ר\"מ אומר בית אין לי אלא בית. מנין לרבות בתי בדים וכו'. ואפי' שדות. ת\"ל אשר בעיר. ואלא הא כתיב בית אמר רב חסדא חולסית ומצולה איכא בינייהו. והתניא [בניחותא] חולסית ומצולה. ר\"מ אומר כבתים. רבי יהודה אומר כשדות. ופירש\"י ושדות ממש לא קאמר ר\"מ. דהא בית כתיב ביה אלא חולסית ומצולה קא מרבי דלאו בני זריעה נינהו וראויין לבנין [וכן] ל' הר\"ב שם. והשתא דשמעינן דר\"מ גופיה לא מרבה אלא הראוי לבנין. מאי דוחקין לאוקמא מתני' דוקא כר\"מ. נוקמא ככולי עלמא וטעמא רבא איכא דאילן מישך שייך לבית שכן דרך ליטע אילנות בחצר הבית. גם דרכן היה להיות להן גנות ופרדסים סמוך לחצרותיהן כדמוכח בפרקין. ולפיכך כל חצר וגינה ושיש בהם הרי הם בכללות בית. ולא לר\"מ בלבד אלא אף לרבי יהודה ומתניתין ככולי עלמא. וז\"ל הרמב\"ם בפרק י\"ב מהלכות שמטה ויובל. כל שהוא לפנים מן החומה כגון הגנות והמרחצאות והשובכות הרי הוא כבתים שנאמר אשר בעיר. אבל השדות שבתוך העיר נגאלין כדין השדות שחוץ לעיר. שנאמר וקם הבית אשר בעיר. בית וכל הדומה לבית. לא השדות ע\"כ. ומדלא פסק לחולסית ומצולה. שמע מינה דכתנא קמא פוסק. וכן כתב הכ\"מ דפוסק כת\"ק ואפ\"ה כתב גנות. אלא ש\"מ דגם הרמב\"ם סובר דגנות כולי עלמא מודו בהו. ועוד דאי איתא דגנות לרבי יהודה לא. לימא גמרא דגנות נמי איכא בינייהו ואף ע\"פ שנמצא בתוספתא והגנות והפרדסים שבתוכה ר\"מ אומר הרי הן כבתי ערי חומה. וחכמים אומרים הרי הן כשדות ע\"כ. הך תוספתא לאו דסמכה ולא מינה פסק הרמב\"ם הכין. דאי הכי תקשה לך דשביק חכמים ופסק כרבי מאיר. וכי תימא מתני' דהכא סתמא כר\"מ. ליתא. דהא איכא לאוקמי מתני' באילן העומד בחצר וחצר לכולי עלמא יש לו דין בית כמו ששנינו במשנה ו' דפ' הנזכר ואלו הן בתי ערי חומה ג' חצרות של שני שני בתים וכו' וע\"ש. ועוד דכיון דגמרא לא משני לה גנות איכא בינייהו שמע מינה דסבירא ליה דמשבשתא היא וכן בדקתי בירושלמי ובספרא ומצאתיה שנויה כמו בגמרא דבבלי שהעתקתיה. אלא עיקרן של הדברים שהרמב\"ם שפוסק בגנות דיש להן דין בית משום דסבירא ליה דגמ' דידן סברה דלא פליגי בהו. וכולי עלמא סברי דיש להם דין בית ומהטעם שכתבתי. והדרן למאי דאמרן דמתניתין ככולי עלמא. ולא ידעתי למה השמיט הרמב\"ם בפ' הנזכר לבבא זו. דבבתי ערי חומה הכל הולך אחר העיקר: \n",
+                    "<b>ובערי מקלט הכל הולך אחר הנוף</b>. משום דבכולי גמרא שדינן נוף בתר עיקרו. אצטריך למימר דלענין מקלט זימנין דשדינן עיקר בתר נוף אף על גב דבתר עיקרו נמי שדינן כמ\"ש הר\"ב: \n",
+                    "<b>ובירושלם הכל הולך אחר הנוף</b>. מה שפי' הר\"ב כי היכי דבנופו לא מצי פריק וכו'. צריך עיון לקמן בפירושו פ\"ג דמסכת מעשר שני מ\"ז. ומ\"ש הר\"ב כי היכי דבמקום נופו לא מצי אכיל ליה בלא פדייה וכו' הכי נמי במקום עיקרו וכו' בלא פדייה. וז\"ל רש\"י במסכת מכות דתשדי עיקרו בתר נופו ואסור לאוכלו בעיקרו אלא א\"כ פדאו מקודם שנכנס ע\"כ. כלומר דלא מצי להביאו לעיקרו לאכלו שם כמו שאוכל בשאר ירושלים אא\"כ פדאו קודם לכן בעוד שלא בא לנוף משום דשדינן עיקרו בתר נופו וכחוץ לירושלים דמי. שאין אוכלים בלא פדייה. אבל מכיון דשדינן נמי נופו בתר עיקרו. לכך צריך שיהיה נפדה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>קודם שיכנס לנוף: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכובש וכו'</b>. פי' הר\"ב שהאור והמלח וכו' ולא נקט כבישה כמו הירושלמי דלא נקט נמי כבישה בהדי דברים דקחשיב. ובזה הדרך כתב הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות מעשר. והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל ולמה לא מנה הכובש אע\"פ שלא כבש אלא בחומץ שהמשנה מנאן שנים ע\"כ. וכתב הכ\"מ וז\"ל טעמו דקתני הכובש המולח משמע דכובש בחומץ קובע. [*וי\"ל לדעת רבינו שמאחר שלא אמרו בירושלמי חומץ קובע] כמו שאמרו מלח קובע על כרחינו לומר דחומץ אינו קובע. והא דקתני מתניתין הכובש המולח חדא קתני ופירושא קא מפרש הכובש ומאי כובש היינו המולח ולאפוקי כובש שלא במלח. אי נמי כובש היינו שישרה אותם במים ומלח. וכן פי' רבינו בפי' המשנה ע\"כ ולגירסת הספרים שלנו דגרסינן הכובש השולק המולח אין לפרש פירוש הראשון. וא\"ת ותקשה מתניתין על הירושלמי. וי\"ל שהלשון שבירו' ברייתא היא ויכולה לחלוק עם המשנה ומ\"מ ודאי דהלכה כמתני'. ולפ\"ז שלא בדקדוק כתב הכ\"מ ואתמר עלה בירושלמי. דלאו מימרא היא. ומיהו בירושלמי מסיים דא\"ר יוחנן מקח וכו'. ואי ברייתא היא לא מסייעא לה מר' יוחנן ובודאי שמפני כן הוא שכתב הכ\"מ דאתמר. אבל הר\"ש העתיק א\"ר יוחנן וכו'. [*ומ\"ש הר\"ב שהאור וכו'. ירושלמי. ומ\"ש והתרומה. נראה לי דהיינו דוקא כי הא דתנן בפ\"ב מ\"ד ועיין מ\"ש בסוף פ\"ד דביצה בסוף ד\"ה ע\"ש וכו'] ומ\"ש הר\"ב והשבת. עיין סוף פ\"ד דביצה: \n",
+                    "<b>[*השולק וכו' חייב</b>. מטעם שהאור מחייב כדברי הר\"ב. ומדלא קתני המבשל משמע דלרבותא קתני השולק שהוא פחות ממבשל וסייעתא למה שרצה הר\"ש לפרש בפ' עשירי דתרומות מ\"ח [והבאתי לשונו במ\"י שם] אלא שהקשה שם מסוגיא דפרק כל הבשר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וצריך לי עיון]: \n",
+                    "<b>[*המולח</b>. עיין במ\"ג]: \n",
+                    "<b>[*המקפה לתבשיל פטור</b>. כתב הר\"ב ואינו קובע למעשר כשאר מקפה יין בעלמא. דתנן במשנה ז' פ\"ק]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כלכלת שבת וכו'</b>. ונשנית בפ\"ד ממס' עדיות סוף משנה י']: \n",
+                    "<b>[*ר' יהודה אומר אף הלוקט כלכלה לשלוח לחברו וכו'</b>. עיין בפ' דלקמן משנה א']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*מן המעטן הטהור חייב</b>. פי' הר\"ב וכגון שאדם הנוטלן טמא וכו' שכבר נטמאו כל אותן שנטל בידו. וכשמחזירים מתערבים הטמאים עם הטהורים ומטמאין השמן. וא\"ת הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן לא [טימא] אלא מקום מגעו ויכול לסלקו משם כך פירש\"י בפ\"ד דביצה דף לה בדבור המתחיל הכי גרסינן רישא וכו' ומסיימי התוס' ויכול לסלקן מלמעלה שלא יגע באחרים ע\"כ. כלומר אע\"פ שמתחלה כשנטלן לא היה מדקדק ליטול מלמעלה. אבל אפשר לי לומר דרש\"י ה\"ק דתחלה דקדק שלא טימא אלא מקום מגעו כלומר אותן שנגע בהן ונטלן. ועוד כתבו התו' אי נמי כגון שנטלו בפשוטי כלי עץ. או שנתן לו חבירו]: \n",
+                    "<b>[*ומן הטמא פטור</b>. מ\"ש הר\"ב והאדם הנוטלן טמא. הכי איתא שם בסוגי'. אבל נ\"ל דלאו דוקא. רק כדי שיהא רישא וסיפא בחד גוונא דבתרווייהו האדם טמא. קאמר [בגמ' מעטן טמא] וגברא טמא וכן נ\"ל מתוך פירש\"י דהתם]: \n",
+                    "<b>מפני שהוא מחזיר את המותר</b>. עיין מ\"ש במ\"ד פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב</b>. משמע אפי' אחת אחת דאי תימא דוקא בצירף ונתן לתוך ידו קשי' רישא. וכן נ\"ל שהוא דעת רש\"י שפי' בפ\"ק דביצה דף יג ע\"ב וז\"ל חייב במעשר דהוה ליה קבע ע\"כ. אלא שהתו' כתבו עליו דלא נהירא דבסמוך משמע שהטעם מפני שהוא גמר מלאכה הואיל והוא קולף הרבה ביחד דהיינו דגונו עכ\"ל. והכי אמרי' התם למעשר אין. לשבת לא. ומי איכא מידי דלענין שבת לא הוי גמר מלאכה ולמעשר הוי גמר מלאכה. ונ\"ל דרש\"י מפרש קבע ור\"ל דבכך הוי גרנו. וכן נראה מלשונו בדבור המתחיל והרי גרנו וכו'. ולפ\"ז תקשה קושייתנו על התוס'. ונ\"ל דתנא אורחא דמלתא נקט *)דכשמצטרף נותנם לתוך ידו והרבה דנקטי התוס' לאו דוקא דבשתי' חייב והרמב\"ם בפ\"ג מהל' מעשר העתיק המשנה כלשונה]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*העוקר שתלים</b>. פי' הר\"ב נטיעות אחר שצמחו וכו'. ותמיה לי מאי מעשר שייך בנטיעות. ונ\"ל שיש חסרון בדברי הר\"ב ושני פירושים הם. הא' הוא פירוש הרמב\"ם שמפרש למשנתנו שמותר לאדם לעקור שתלים ולנטעם בקרקע שלו אע\"פ שיש שם פירות וכ\"כ בחבורו פ\"ז מהלכות מעשר העוקר שתלים שיש בהן פירות והטעם אכתוב בדבור דלקמן בס\"ד. והפירוש השני הוא פי' הר\"ש שכ' העוקר שתלים דרך הגננים כשזורעים בצלים וכרשים כשצומחין מעט תולשים אותם ונוטעים אותם במקום אחר ומתעבין וגדלין יותר ע\"כ. וע\"פ הדברים האלה נראה לי שכן צריך להיות בפי' הר\"ב העוקר שתלים נטיעות אע\"פ שיש בהם פירות. אי נמי העוקר שתלים היינו בצלים וכרשים שדרך הגננים אחר שצמחו [וכו'] כך נ\"ל שצריך להיות. ואולם לפי שהחסרון גדול לא שלחתי יד להגיה]: \n",
+                    "<b>ונטע לתוך שלו פטור</b>. כתב הרמב\"ם אע\"ג דבפ\"ק דפאה אין הלכה כר\"ע דאמר נוטל אדם מן הגורן וזורע עד שימרח הכא חכמים מודים לו והחילוק ביניהם. חטים נגמר מלאכתן. שתלים לא נגמר מלאכתן. והוא בירושלמי: \n",
+                    "<b>[*לקח במחובר לקרקע פטור</b>. פי' הר\"ב שאין מקח קובע למעשר אלא בקונה בתלוש. וכן פי' הרמב\"ם. ותמיהה לי דתיפוק להו שאינו נגמר למעשר. אבל הר\"ש כתב לקח במחובר פטור דאין מקח קובע במחובר. אבל תלוש דומי' דמחובר קובע אע\"פ שלא נגמרה מלאכתו וסתמא כר\"מ דלעיל בפ' שני ע\"כ. ור\"ל במשנה ה' וכן הוא בירושלמי דהכא ואכתבהו בסוף דבור המתחיל לקט לשלוח וכו'. ועיין פ\"ב משנה ו]: \n",
+                    "<b>[*לקט</b>. פי' הר\"ב שתילים. וכן כתב הר\"ש בשתילין איירי. ובסוף דבור דלקמן תמצא הטעם למה פירשו כן]: \n",
+                    "<b>לקט לשלוח לחברו פטור</b>. וכן גירסת הר\"ב והר\"ש. וא\"כ מתני' כר\"י דפרק דלעיל משנה ב' דמחייב בלוקט כלכלה לשלוח וכו'. דאילו לרבנן אפי' כלכלה פטור והוי מחלוקת ואח\"כ סתם דהלכה כסתם. ולעיל פסק הר\"ב דאין הלכה כר\"י וצ\"ע. אבל הרמב\"ם בחבורו פ\"ה כתב או שלקח וכו'. וכתב בפירושו מי שקנה תלוש וכו'. והשתא הוי דומיא דלקח במחובר ואינו ענין לדר\"י דלעיל. [*וראיתי בירושלמי לקט לשלוח לחברו פטור. רב אמר הוא אסור לוכל רב שימי אמר קומי רבי יוסי בשם רבי אחא. מה דאמר רב בשהכניסו לחצר בית שמירה כר\"מ. א\"ר מנא מתני' אמרה כן. לקח במחובר לקרקע פטור הא בתלוש חייב. מאן אית ליה מקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן לא ר\"מ. רבי חייא בשם ר' יוחנן דר' יהודה היא. ותני כן ר' יהודה אומר בשם ר\"א בן עזריה אף השולח לחברו עטנין ושתילין וחבילי תלתן לא יאכל עד שיעשר שכן דרך בני אדם משלחין לחבריהם טבלים בדברים הללו ע\"כ. ונ\"ל דהני תרי אוקימתות איכא בינייהו נמי דלאוקימתא קמא מיירי במקח והוא פי' הרמב\"ם. ואע\"ג דנקט לקט במשנה דהתם כך היא הגירסא ג\"כ לקמן. ואפ\"ה הפירוש שלקט לאחר שלקח ממנו במקח שכן בפ\"ב משנה ה' דשנה התם הא דר' מאיר ושם אמרו בירושלמי מה פליגי בלוקט ונותן לו אבל בלוקט לאכול וכו' וכן בכל אותה פיסקא. והכי נמי מתני' דהכא דקתני לקט משמעה לקט לצורך הקונה ומהדר ארישא דלקח במחובר וכו' וקאמר שאם לקט לשלוח לחברו שקנאה ממנו. ולאוקימתא בתרא אתיא כפשטא דלקט לשלוח לחברו שלא בענין מקח וממכר ומפרשים הר\"ש והר\"ב דקאי אשתילים משנ' דברייתא דמייתי הירושלמי עלה דמתני' דבהך אוקימתא בהכי מיירי וקאמר הירושלמי דאתיא כר' יהודה ור\"ל דר\"י דפרק דלעיל משנה ב' דלא מחייב אלא בכלכלה ומייתי ראיה דתני כן ר\"י אומר בשם ר' אלעזר בן עזריה וכו' ובמתני' נמי ר\"א בן עזריה מחייב וכה\"ג דמיירי ראב\"ע במתני' שאם [יש] כיוצא בהן נמכרים בשוק מיירי נמי בברייתא דאי לא תימא הכי מתניתין וברייתא קשיין אהדדי וסובר הירושלמי כי היכי דברייתא א\"ר יהודה כך בשם רבי אלעזר בן עזריה כדאיתא במתני' אם כן רישא נמי רבי יהודה היא והיינו לטעמיה דלא מחייב בפרק דלעיל אלא בכלכלה וא\"כ פי' הרמב\"ם כאוקימתא קמא. ופי' הר\"ש והר\"ב כאוקימתא בתרא ובהכי יכולני נמי ליישב דאע\"ג דסתם לן הכא כר' יהודה אפ\"ה לא קשיא דלעיל פסקו דלא כותיה דהכי נמי לאוקימתא קמא פסקינן בפרק ב' דלא כרבי מאיר אע\"ג דהכא סתם כותיה אלא שטת ירושל' דמדמפרש דאתי' כר\"פ תו לא הוה כסתמא. וכדכתיבנא לירושלמי בפרק קמא משנה ח' בדבור המתחיל רבי יוסי מתיר אלא דצריך עיון טובא אם כך היא השיטה לעולם דדלמא דוקא התם דאמר הירושלמי להדיא לפום כן אמר דתנא קמא רבי מאיר היא דלא תסבור סתמא ורבי יוסי והלכה כסתמא וכו' כמ\"ש לשונו לעיל שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהרו מלטמא</b>. פירש הר\"ב אבל לכל שאר מילי כתלושין דמו [ובחזקתן] הן למעשר ולשביעית. ולא נקט שבת לפטור כמו דנקט בסיפא שבת לחובה. ובירושלמי רבי יוחנן בשם רבי ינאי ערימה של בצלים שהשרישה שתלש מהם בשבת פטור ואינו רוצה בהשרשתן: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>להוציא מהן משקין</b>. פירש הר\"ב אגפתו וזגו קאי. וסיים הרמב\"ם והשיעור להוציא משקים מן הגפת ומן הזגים וללקוט חטים מן התבן: \n",
+                    "<b>שהתורם בלבו וכו'</b>. ואם אין בלבו תנאי בית דין הוא. כ\"כ הר\"ש בשם התוספתא. ודוקא בתרומה הניטלת באומד אבל מעשר הא קחזינן שלא עישר כפי המדה על אלו הדברים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולוקט כדרכו והולך</b>. פי' הר\"ב אבל פועלים לא ישכור. דחיישי' דלמא אתי למעבד הכי אף בשדה וכו'. וכ\"כ הר\"ש. ולא אתברר לי מאי איכפת לן בלקיטת פועלים אף בשדה שלקח וכו' והרמב\"ם בפרק קמא מהלכות תרומות השמיט הך דולוקט כדרכו משמע דפוסק כר\"י וזה ג\"כ תמוה. ובפירוש המשנ' פסק הל' כסתם בלבד. וע' עוד בסמוך: \n",
+                    "<b>אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו' אם עד שלא בא וכו'</b>. נוסח המשנה בדפוס הירושלמי אע\"פ שלא בא. [*ובמשנה דפירוש שהזכרתי הנוסחא אף עד שלא בא]. ומה שפסק הר\"ב כרבן שמעון בן גמליאל ובשאר המחלוקת לא הזכיר פסק הלכה זה דבר תימה. והרמב\"ם בפירוש המשנה פוסק הלכה כסתם בלבד ובחבורו פרק קמא מהל' תרומות פסק כרשב\"ג. וטעמא דאמרינן בירוש' דאתא כשיטת רבן גמליאל דבמשנה ז' פרק ד' דחלה. והתם תנן דנהגו כמותו ועוד כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו וכו'. כך כ' הכסף משנה. ובענין כל מקום ששנה וכו' אכתוב בזה במשנה ז' פרק ח' דעירובין: \n",
+                    "<b>[*רבי אומר אף לפי חשבון</b>. פירש הר\"ב כגון אם הביאו שליש ביד הנכרי וכו'. ומסיים בפירוש שהזכרתי ולפי שאין לך כל חטה וחטה שאין בו משני חלקיו. מפריש מהכל וחלק השלישי מוכר לכהן או ללוי עכ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*פטור</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דשמרים יהבו בהו טעם. וכל איסורים שבתורה בנותן טעם וטבל חמור דבמינו במשהו [כדפירש הר\"ב במ\"ה פ' בתרא דע\"ז]. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מחייב</b>. וכ' הר\"ש אמרו בירושלמי דהיינו במעשר אבל בתרומה לא כדאמר לעיל [במשנה ד] התורם בלבו על הכל. ופסקו הרמב\"ם בפ\"ב מהל' מעשרות. [*ועוד כתב הר\"ש דעד כאן לא מחייב רבי יהודה אלא מיניה וביה. אבל מעלמא לא דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב ע\"כ. וע' מ\"ש ספ\"ק דחולין ]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*שום בעל בכי.</b> לפירוש השני של הר\"ב דבעל הר הלבנון צריכין לפרש דבכי שם מקום כמו רכפא. וכן הר\"ש אע\"פ שלא פירש בעל כפירוש הר\"ב. כ' דבכי הוא שם מקום. וכ' ג\"כ לפירוש הא' של הר\"ב ובפירוש שהזכרתי כ' ג\"כ פירוש הא' של הר\"ב. ואח\"כ כ' וי\"מ שם מקום על דרך בוכים בשופטים ע\"כ]: ",
+                    "<b>[*וגריסין הקילקין.</b> כתב הר\"ב כדתנן בנגעים. רפ\"ו]:",
+                    "<b>[*שאף על פי שאביהן תרומה.</b> כההיא דתנן בריש פרקין העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גורנו. ואם עשאן תרומה ונטען לזרע הזרע נאכל לזרים. הר\"ש]:",
+                    "<small>סליק</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעשרות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה מעשרות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Maasrot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..88b72cf16998ac5e03ebcc155eb72c81b2b4eebc
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,213 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Maasrot",
+    "text": {
+        "Mishnah Maasrot, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם סידר אחר תרומות. מעשר ראשון. מפני שהוא במעלה שניה לתרומה בדין הפרשה: \n\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ונשמר</b>. פי' הר\"ב מדכתיב זרעך המיוחד לך. וכן פירש הרמב\"ם ולעיל בפ\"ק דפאה משנה ו' דריש מדכתיב (דברים י״ד:כ״ט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך. וכן פי' ריש פ\"ט דשביעית ובפ\"ק דתרומות משנה ה. ובפ\"ק דחלה משנה ג. וכן כתב הר\"ש בכאן ובחלה בשם ירוש'. ובשביעית: \n",
+                    "<b>כל שתחילתו אוכל</b>. פירש הר\"ב כגון ירקות. והא דמחוייבים במעשרות ולא בפאה כתבתי במשנה ד פ\"ח דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*חייבות במעשרות</b>. פירוש כשאוכל קבע. אבל עראי רשאי עדיין לאכול עד שיגיע זמנים אחרים כדתנן לקמן במשנה ה]: \n",
+                    "<b>[*משיבחילו</b>. מ\"ש הר\"ב ודוגמא לזו וכו'. משנה ז' פ\"ה דנדה. ומה שכתב הר\"ב ומפרש שם בגמרא הוא שם דף מז]: \n",
+                    "<b>והאבשים משהבאישו</b>. [והוא הפוך כמו כשב כבש שמלה שלמה] עיין מ\"ש במשנה ח פרק ד דשביעית: \n",
+                    "<b>והאוג</b>. עיין במשנה ה פ\"ק דפאה. וריש דמאי דפי' הר\"ב עוד פי' אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפרישים והעוזרדין</b>. עמ\"ש במשנה ג פ\"ק דכלאים: \n",
+                    "<b>משיכניסו שליש</b>. ועיין בפירוש הר\"ב במשנה ג פ\"ק דחלה. [*ומ\"ש שם בס\"ד] ומ\"ש הר\"ב כשבא לעצרן ולסוחטן. לענין זיתים כ' כן. ולענין תבוא' כשבא לטוחנן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החייב וכו'</b>. שנויה בפ\"ק דחולין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*עד שיחפה</b>. פירוש פעמים שאין רצונו למלאותה. ומכסה הפירות שבכלכלה בעלין או בהוצין וכיוצא בהם היינו דקאמר משיחפה עד כאן לשון הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>[*בד\"א במוליך לשוק</b>. כתב הר\"ב שמא ימצא לקוחות. קודם בואו לשוק. לשון הפירוש שהזכרתי וכן מוכח בפירוש הר\"ש שכתב גבי שוק לא אמרו [עד שהוא] מגיע לשוק. ומפרש בירושלמי [מה בין המוליך לשוק למוליך לביתו המוליך לביתו בדעתו הדבר תלוי] המוליך לשוק לא בדעתו וכו']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הצמוקין</b>. הענבים היבשים. הרמב\"ם והר\"ש]: \n",
+                    "<b>[*משיעמיד ערימה בראש גגו</b>. שדרך להעמידם בראש הגג ליבשם כדתנן לקמן פ\"ג [מ\"ד] החרובין עד שלא כנסן לראש הגג ל' הפי' שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>[*משיפקל</b>. כתב הר\"ב כמו משיקלף בחלוף [כמו] שמלה שלמה. ל' הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>משימרח</b>. עיין מ\"ש במשנה ו פ\"ק דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*משיקפה</b>. פי' הר\"ב משיסיר החרצנים וכו' בתוך הבור וכו'. ועיין מ\"ש במשנה ז פ\"ז דבבא מציעא]: \n",
+                    "<b>ונותן לחמטה ולתמחוי</b>. פירש הר\"ב שהאש קובעת למעשר. וכתב הרמב\"ם הטעם שאין המנהג שיבשל אדם ויאכל ותקרא זאת האכילה אכילת עראי לפי שכיון שבשל אינו עראי: \n",
+                    "<b>וציר</b>. הנוטף ממליחת דגים. כך פירש הר\"ב בפרק כירה משנה ה וכן במ\"ד פ\"ו דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ומגורה</b>. פירש הר\"ב אוצר [והר\"ש מפרש שהוא שם כלי שעושין העיגול בתוכו]. ועי' בפי' [הר\"ב] לפי\"א דתרומות משנה ו]: \n",
+                    "<b>[*רבי יוסי מתיר</b>. כתב הר\"ב ואין הלכה כר' יוסי. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ג מהלכות מעשרות ג\"כ כתב לדברי ת\"ק. ותימה דבירושלמי הביאו הר\"ש מסיק ר\"א דתנא קמא ר\"מ היא דלא תסבור סתמא ור' יוסי והלכה כסתמא לפום כן צריך מימר ר\"מ היא. דר\"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי עכ\"ל. ואין לנו לומר אלא דבגירסת הרמב\"ם לא היה כן. והר\"ב נמי אף שראה לפירוש הר\"ש נטה בפסקי הלכות ברוב המקומות אחר הרמב\"ם. ולכך סמך גם כאן יותר על דבריו וגרסאותיו נראה לי]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אוכלים ופטורים</b>. פי' הר\"ב דאימר לא ראו פני הבית ולא הוקבעו למעשר. דאילו ראו פני הבית ע\"י בעל הבית והוקבעו למעשר טביל להו ואסורים לכל אדם ועיין לקמן. [*ומ\"ש הר\"ב ומתנה אינה קובעת וכך כתב בפ' דלקמן משנה ב ועיין שם] : \n",
+                    "<b>והכניסו לבתיכם</b>. דוקא לבתיכם דאילו לביתי אין בית אחר טובל כדלקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואמר טלו לכם וכו'</b>. פירש הר\"ב בעל השער וכו'. וכן כתב הר\"ש. וצריכין לומר שהפירות מונחים בשוק דאילו הפירות גם כן בשער או חנות א\"כ טבולים והוקבעו למעשר ואסורין גם לאחרים כדפרישית לעיל. וה\"ה דהוי מצי למתני היו יושבים בבית אלא שדרך המוכר פירות בשוק שהוא יושב בשער או בחנות לא בבית והרמב\"ם בפ\"ה מהלכות מעשר כתב אנשים שהיו יושבים בשער או בחנות ואמר להם וכו' ובעל השער או בעל החנות לא יאכלו וכו' שנמצא כאומר לאלו טלו והכניסו לבתיכם שהרי הם כבתיהם עכ\"ל. ואתי שפיר לישנא *) [*דאמר טלו וכו'. דקאי אעובר בשוק כבמתני' דלעיל. וכן דקתני ובעל השער וכו'. חייבין] שהוא לשון רבים [*דלהר\"ב הל\"ל והוא חייב כדקתני ואמר בלשון יחיד]: \n",
+                    "<b>ורבי יהודה פוטר</b>. פי' הר\"ב וחצר הקובעת למעשר היא כל שאין אדם בוש וכו'. דברי ר' נחמיה הן במשנה ה' פ\"ג. ובירושלמי ר' יהודה ור' נחמיה אמרו דבר אחד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"מ אומר עד שהוא מגיע למקום השביתה</b>. פירש הר\"ב אע\"פ שעדיין לא הגיע השבת. דאילו הגיע השבת טבלו אע\"פ שלא יחדם לצורך השבת. הכי מסיק ר' יוחנן בירושלמי הביאו הר\"ש. וכ\"כ הרמב\"ם בהלכות מעשר סוף פרק ה': \n",
+                    "<b>[*רבי יהודה אומר הבית הראשון וכו'</b>. לשון הר\"ש כלומר מכיון שמגיע לבית הראשון שבעיר נטבלו הפירות אע\"פ שלא לן שם וכו' ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון מתיר</b>. ומפרש בירושלמי טעמו מקל וחומר ומה בשעה שיש עליה זיקת שלש מעשרות כלומר תרומה ומעשר ראשון ושני. [ועיין מ\"ש ריש פרק ד דדמאי] את מר מותר בשעה שאין עלי' אלא זיקת שני מעשרות לא כל שכן ורבנן מסתברא דטעמייהו דסברי דכשכונסין תאנים בכלכלה יש שמניחין אותן כך והוה גמר מלאכה אע\"ג דלאו כולי עלמא עבדי הכי אלא מחליקי' אותן כבסוף פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ותן לי בו חמש תאנים</b>. רבי מאיר איירי דבעל הגינ' יהיב ליה וליקט אחת אחת. וכדמפרש הר\"ב דבליקט הקונה אחת אחת מודה ר\"מ. דאוכל אחת אחת. והלכך נקט נמי חמש תאנים. ואע\"ג דדרך לקנות באיסר עשר תאנים או יותר. ואפי' שיברור הקונה כבסמוך. אלא דהכא דקונה על מנת שבעל הגינה בעצמו יתן לו איזה שירצה הוא על כרחין משום שתאני גנתו חשובים מאד. ולפיכך קוני' חמש בלבד באיסר: \n",
+                    "<b>ואם צירף חייב</b>. פירש הר\"ב שלקח שתים. בגמ' פ\"ז דב\"מ [דף פט] אסמכינן אקרא. כי קבצם כעמיר גרנה (מיכה ד׳:י״ב) פירש\"י אין גורן בלא קבוץ. ואין קבוץ פחות משתים. ועיין מ\"ח פ\"ג: \n",
+                    "<b>[*אמר ר\"י מעשה בגנת ורדים</b>. כתב הר\"ב והתם בעל הגינה היה מלקט וכו'. ונותן ללוקחים אחת אחת לשון הפירוש שהזכרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בעשר תאנים</b>. אבל בירושלמי [*וכן במשנה דפי' שהזכרתי] בעשרים כמו בסיפא וכן העתיק הרמב\"ם בפרק ה'. וזה שהקדים תאנים לאשכול שלא ככתוב כתבתי במשנה ח' פ\"ו דברכות [ודע כי טעות יש שם. וכצ\"ל שם וכן בבכורים המתבכר תחלה וכו'] : \n",
+                    "<b>מגרגר ואוכל</b>. פירוש בעודו במחובר כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ובחבורו שלא יכרות האשכול כולו. כדי שלא יתחייב במעשרות שהרי לא קנה אלא הנתלש משא\"כ בסיפא דאמר אלו במחובר קנה. ותנן בריש פ\"ה דקונה במחובר לא נקבע למעשר והר\"ב שפי' במחובר גבי רמון. הוא הדין לאשכול ואבטיח. והר\"ש כתב במחובר גבי רמון ואבטיח ויותר היה נכון לפרש באשכול שהוא הראשון ומינה לאינך כמו שעשה הרמב\"ם בפירושו: \n",
+                    "<b>[*מפני שקנה במחובר לקרקע</b>. ונעשה כבעל הגינה דתנן לעיל בפרק קמא דאוכל מהן עראי עד שמגיע לביתו ועוד תנן לקמן [בריש פ\"ה] במחובר לקרקע פטור. לשון הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>השוכר את הפועל לקצות וכו' ובנו אוכל וחייב וכו' ולאחר הקציעה חייב</b>. סתמא דלא כר' יהודה דסוף פרקין שסובר דכל מקח דלקצות פטור. ועיין עוד לקמן בסמוך: \n",
+                    "<b>או שיאכל בני בשכרי</b>. פי' רש\"י בבבא מציעא ד' צב בשכר שקצצת לי. והתוס' מפרשים בשכרי היינו תחתי וחייב אפי' על מה שהיה אוכל האב. לא בלבד על מה שיאכל הוא יותר מן האב. משום דמיחזי כמקח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היה עושה בלבסים וכו'</b>. בירושלמי וכתבו הר\"ש מוקי למתניתין כשלבסים ותאנים מורכבים ביחור אחד ואפי' הכי לא יאכל דאי לא תימא הכי הא תנינא חדא זמנא [בפרק ז' דמציעא] [דף צא] העושה בתאנים לא יאכל בענבים ותני עלה היה אוכל ביחור זה לא יאכל ביחור אחר. ועיין מה שכתבתי בפ\"ז דמציעא: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר וכו' ולקצות פטור</b>. פירש הר\"ב דאין המקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו [*ועיין מ\"ש בריש פרק דלקמן. ומ\"ש הר\"ב] והלכה כרבי יהודה. וכן פסק הרמב\"ם וטעמא דמתני' דלעיל סתמא ואחר כך מחלוקת דהכא ובכי הא לית הלכתא כסתם. ועוד דבירושלמי איתא דרבי אליעזר דבמתניתין ד' ורבי מאיר דפליג אדר' יהודה. אמרו דבר אחד. דכמו דאמר רבי אליעזר דתרומה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו. כך אומר ר' מאיר דמקח קובע בדבר וכו'. והשתא כמו שאין הלכה כר' אליעזר דחכמים פליגי עליה. הכא נמי לית הלכתא כר' מאיר. ועוד דר' אליעזר ור' מאיר הויין כשיטה דלית הלכתא כחד מנייהו ובכ\"מ פ\"ה הביא עוד ראיה מסוף פרק המביא דמסכת ביצה. ומיהו נראה לי דאף לר' יהודה ע\"כ לא פטר בלקצות. אלא כשאוכל אחת אחת. ולא צירף שתים דצירוף קובע למקח. כדלעיל מ\"ה. וראיה לדברי ממשנה ב' [*וג'] דפ' דלקמן. דמקח דפועל אינו פוטר אלא אחת אחת. ועיין שם [*גם עיין מ\"ש בסוף משנה א דפרק דלקמן]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בניו ובני ביתו אוכלים ופטורים</b>. בירושלמי פריך ואין להם עליו מזונות. כלומר ומאי שנא מפועלים דסיפא. ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדברי תורה [ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פרק ד' דכתובות] כלומר הואיל ואכילתה אינה אלא מתנאי בית דין לא דמי לתנאי דפועלים לפי שבית דין שהתנו ותקנו מזונות לאשה. לא תקנו אלא שלענין מעשרות לא תהא אלא כמתנה: \n",
+                    "<b>[*הפועלים וכו' אוכלים ופטורים</b>. אם נתן להם כדפירש הר\"ב במתניתין דלקמן]: \n",
+                    "<b>הרי אלו לא יאכלו</b>. מה שפירש הר\"ב דלא שכרן אלא להעבירן וכו'. דהא דפירש בסוף [מ\"ז] פ' דלעיל דפועל אוכל מן התורה בתלוש שלא נגמרה מלאכתו. היינו שלא נגמרה מלאכתו למעשר. ומיהו בשעת גמר מלאכה בעינן ולא להעבירן וכו'. ועיין בפרק השוכר את הפועלים משנה ב'. ומה שפירש עוד הר\"ב ולגבי הלוקח חשיבי נגמרה מלאכתו דלוקח עיניו במקחו וכן פירש הר\"ש. וכלומר ולא תולה עיניו בדבר אחר לגמרו של המלאכה אלא אוכלו כך כשהוא לוקחו. וכן נראין דברי התוספות דפרק הפועלים דף פח בדבור המתחיל בעל הבית וכו' דלוקח תולה עיניו במקחו ואוכלו שנים בלא ספיתה. והכא נמי תולה עיניו במקחו וכשהוא בחצר הראוי לקבוע נקבע. ואין עיניו למקום הראוי לקצות. ואתיא נמי כר' יהודה דהלכה כמותו בסוף פרק דלעיל דאומר דלקצות פטור. משום דאף ע\"ג דעיניו במקחו אינו מועיל אלא כשהמקח הוא בדבר השייך בו קביעות מלבד המקח כגון הכא בחצר. דחצר בעלמא קובעת. אלא דהכא אינו קובע משום דלקנות הכניסם. וכי מכרם קובע החצר דאין עיניו לקצות אבל לקצות דרבי יהודה הוא כשאין דבר שיקבעהו בלאו הכי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אוכלין ופטורים</b>. פירש [הר\"ב] אם נתן להם דמתנה [אינה] כמכר. ועיין בפירוש הר\"ב דסוף משנה א' ממסכת מעשר שני]: \n",
+                    "<b>אוכלין אחת אחת</b>. ה\"נ רשאין לאכול אחת אחת לפי שאין כאן דבר שיקבעהו בלא המקח הלכך לא סגי המקח לקובעו קודם שנגמרה מלאכתו כרבי יהודה דסוף פרק דלעיל. ושתים לא יאכלו כמ\"ש במשנה ה' דפרק דלעיל [*וכן הוא בפירוש שהזכרתי ובלבד שלא יצרף כדפרישית לעיל ע\"כ]: \n",
+                    "<b>אבל לא מן הסל ולא מן הקופה</b>. דלגבי לוקח הוי כמוליך לשוק דסגי לקובעו כדתנן במשנה ה' פרק קמא. והלוקח עיניו במקחו כדלעיל. ובירושלמי ניחא לא מן הסל לא מן הקופה. ולא מן המוקצה אמאי. ומשני אמר ר' יצחק מוקצה עשו אותו כמצרף: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקרטם</b>. לשון הרמב\"ם מקרטם כמו מקרסם ומקרסם כמו מכרסם ע\"כ. וז\"ש הר\"ב ודומה לו יכרסמנה וכו': \n",
+                    "<b>[*עלה עלה</b>. לבדו מן המחובר ולא יאחז הקלח לתוך ידו ואוכל. פירוש שהזכרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קציצות</b>. כן גירסת הספר. והרמב\"ם מפרש גרגרים תלושים מאיזו אילן שיהיו. והר\"ש מפרש שם הכלי שקוצצין בו תאנים נקרא מוקצה כדתנן בפ\"ח דשביעית [משנה ו'] והוא כלי ברזל ועל כן קוראין אותן קציצות. וגירסת הר\"ב כנוסחא אחרינא דגרס קציעות וכן הגירסא במשנה י' פרק ד' דתרומות. וכן הובאה משנה זו בגמ' בבבא מציעא פרק ב' דף כא ופירש רש\"י תאנים שקוצצין אותן באזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה ליבש. ע\"כ. ונראה לי שנקראו קציעות על שם המקצועות שהם כמחצלאות שעליהן מיבשים אותם כדפי' הר\"ב במשנה ד' פ\"ח דנדרים: \n",
+                    "<b>[*מותרות משום גזל וכו'</b>. ודוקא שמצא בדרך שאז ידוע שהבעלים נתייאשו לפי שרבים מצוים שם אבל אם מצאן בינו לבין חבירו אסורין משום גזל דלא מתיאש שיודע שחבירו ימצאם. לשון הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>ובזיתים ובחרובים</b>. פירש הר\"ב אבל תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידיע מאיזה אילן היא. שהתאנה מתלכלכת ומשתנית בצורתה כשמצא אותן תחת התאנה אינה מכיר אם מזו התאנה נפלו ונשתנו ומפני זה אינן דומים לשאר התאנים שבתאנה או אם באו ממקום אחר ואין לבעל התאנה בהם זכות ולפיכך אין בהם משום גזל ופטורים מן המעשר אבל יעשר דמאי בלבד הרמב\"ם. [*ומיהו לאו כדמאי ממש אלא כלומר בספק וצריך שיפריש ג\"כ תרומה גדולה. וכן נראין דבריו שבחבורו פ\"ג מה\"מ אע\"פ שי\"ל דפטור מתרומה מטעמא דמתניתין ד' פ\"ה ע\"ש. והר\"ב שמפרש דפטור כדין הפקר כ\"פ הר\"ש גם רש\"י ותוספות פרק ב' דבבא מציעא [ד' כא]: \n",
+                    "<b>מצא גרוגרות אם דרסו וכו'</b>. דגרוגרות קרויין כשיבשו קודם שנדרסו כדפי' הר\"ב במשנה ד' פ\"ב דתרומות: \n",
+                    "<b>אם דרסו רוב בני אדם</b>. פירש הר\"ב בשדותיהן דמסתמא בבתים נדרסות ולהכי הוצרך למוקים למתני' כשרוב דורסים בשדות דהא בנמצא בשדות עסקינן. הר\"ש בשם הירושלמי [*ובפירוש שהזכרתי כתוב וז\"ל וכשרגילים לדרוס בשדה שהרי בשדה מצאה שאילו מצאה בבית אסור משום גזל ע\"כ]: \n",
+                    "<b>ואם לאו פטור</b>. ירושלמי רבי זעירא בעי ואינה ניכרת אם דרוסה היא אם לא בתמיה. ומשני אמר ר' שאול פעמים שהיא פוקעת מתחת הגלגל והיא דרוסה והיא נראית שאינה דרוסה. פעמים שהרגל דורסה והיא אינה דרוסה ונראית כדרוסה: \n",
+                    "<b>מוריד מהן לבהמה</b>. פירש הר\"ב אבל הוא לא יאכל וכו'. והכא הוא הדין נמי בניו ובני ביתו דלא שריין בר\"פ אלא היכא דעדיין לא הובאו למקומן. וזהו דמסיים ויהיב טעמא לבהמה מתוך שאין החרובין מאכל בהמה: \n",
+                    "<b>מפני שהוא מחזיר את המותר</b>. פי' הרמב\"ם והוא ראיה שעראי מאכיל. וכך פירש רש\"י בביצה ס\"פ המביא דף לה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי יהודה אומר וכו'</b>. וכתב הר\"ב וקיימא לן הלכה כדברי כולן להחמיר. בס\"פ יוצא דופן הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*רבי יוסי אומר כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים וכו'</b>. לשון הפירוש שהזכרתי נראה לי טעמי' כדאמרינן בפרק קמא דיומא (דף י') דבית סתמא לא מיקרי אלא בית קיץ ובית חורף ולפיכך לא טבולה עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>[*רבי יהודה מחייב</b>. כתב הר\"ב רבי יהודה לטעמיה כדאמרי' בפ\"ק דיומא [דף י] הר\"ש]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*נוטל את כל האשכול וכו' דברי רבי טרפון</b>. ומודה ר\"ט גבי מקח דתנן בפ\"ב [משנה ו] מגרגר באשכול וכו'. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>הסיאה וכו' שבחצר</b>. ודרך אלו העשבים שצומחין בגנות ובבתים מבלי שזרעו אותם. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ונוטה לגנה</b>. נוף א' מן התאנה. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>ובבתי ערי חומה הכל הולך אחר העיקר</b>. כתב הר\"ש סתם מתני' ר\"מ בפרק המוכר שדהו וכו' כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות. ר\"מ אומר אף השדות עכ\"ל. ותמיהני דאין בין ר\"מ לת\"ק אלא מצולה וחולסי' כדפי' הר\"ב שם ותלמוד ערוך הוא בפ' הנזכר דף לב ת\"ר בית אין לי אלא בית. מנין לרבות בתי בדים. ובתי מרחצאות. ומגדלים. ושובכים. ובורות. ושיחין ומערות. ת\"ל אשר בעיר. יכול שאני מרבה אף השדות. ת\"ל בית דברי ר' יהודה. ר\"מ אומר בית אין לי אלא בית. מנין לרבות בתי בדים וכו'. ואפי' שדות. ת\"ל אשר בעיר. ואלא הא כתיב בית אמר רב חסדא חולסית ומצולה איכא בינייהו. והתניא [בניחותא] חולסית ומצולה. ר\"מ אומר כבתים. רבי יהודה אומר כשדות. ופירש\"י ושדות ממש לא קאמר ר\"מ. דהא בית כתיב ביה אלא חולסית ומצולה קא מרבי דלאו בני זריעה נינהו וראויין לבנין [וכן] ל' הר\"ב שם. והשתא דשמעינן דר\"מ גופיה לא מרבה אלא הראוי לבנין. מאי דוחקין לאוקמא מתני' דוקא כר\"מ. נוקמא ככולי עלמא וטעמא רבא איכא דאילן מישך שייך לבית שכן דרך ליטע אילנות בחצר הבית. גם דרכן היה להיות להן גנות ופרדסים סמוך לחצרותיהן כדמוכח בפרקין. ולפיכך כל חצר וגינה ושיש בהם הרי הם בכללות בית. ולא לר\"מ בלבד אלא אף לרבי יהודה ומתניתין ככולי עלמא. וז\"ל הרמב\"ם בפרק י\"ב מהלכות שמטה ויובל. כל שהוא לפנים מן החומה כגון הגנות והמרחצאות והשובכות הרי הוא כבתים שנאמר אשר בעיר. אבל השדות שבתוך העיר נגאלין כדין השדות שחוץ לעיר. שנאמר וקם הבית אשר בעיר. בית וכל הדומה לבית. לא השדות ע\"כ. ומדלא פסק לחולסית ומצולה. שמע מינה דכתנא קמא פוסק. וכן כתב הכ\"מ דפוסק כת\"ק ואפ\"ה כתב גנות. אלא ש\"מ דגם הרמב\"ם סובר דגנות כולי עלמא מודו בהו. ועוד דאי איתא דגנות לרבי יהודה לא. לימא גמרא דגנות נמי איכא בינייהו ואף ע\"פ שנמצא בתוספתא והגנות והפרדסים שבתוכה ר\"מ אומר הרי הן כבתי ערי חומה. וחכמים אומרים הרי הן כשדות ע\"כ. הך תוספתא לאו דסמכה ולא מינה פסק הרמב\"ם הכין. דאי הכי תקשה לך דשביק חכמים ופסק כרבי מאיר. וכי תימא מתני' דהכא סתמא כר\"מ. ליתא. דהא איכא לאוקמי מתני' באילן העומד בחצר וחצר לכולי עלמא יש לו דין בית כמו ששנינו במשנה ו' דפ' הנזכר ואלו הן בתי ערי חומה ג' חצרות של שני שני בתים וכו' וע\"ש. ועוד דכיון דגמרא לא משני לה גנות איכא בינייהו שמע מינה דסבירא ליה דמשבשתא היא וכן בדקתי בירושלמי ובספרא ומצאתיה שנויה כמו בגמרא דבבלי שהעתקתיה. אלא עיקרן של הדברים שהרמב\"ם שפוסק בגנות דיש להן דין בית משום דסבירא ליה דגמ' דידן סברה דלא פליגי בהו. וכולי עלמא סברי דיש להם דין בית ומהטעם שכתבתי. והדרן למאי דאמרן דמתניתין ככולי עלמא. ולא ידעתי למה השמיט הרמב\"ם בפ' הנזכר לבבא זו. דבבתי ערי חומה הכל הולך אחר העיקר: \n",
+                    "<b>ובערי מקלט הכל הולך אחר הנוף</b>. משום דבכולי גמרא שדינן נוף בתר עיקרו. אצטריך למימר דלענין מקלט זימנין דשדינן עיקר בתר נוף אף על גב דבתר עיקרו נמי שדינן כמ\"ש הר\"ב: \n",
+                    "<b>ובירושלם הכל הולך אחר הנוף</b>. מה שפי' הר\"ב כי היכי דבנופו לא מצי פריק וכו'. צריך עיון לקמן בפירושו פ\"ג דמסכת מעשר שני מ\"ז. ומ\"ש הר\"ב כי היכי דבמקום נופו לא מצי אכיל ליה בלא פדייה וכו' הכי נמי במקום עיקרו וכו' בלא פדייה. וז\"ל רש\"י במסכת מכות דתשדי עיקרו בתר נופו ואסור לאוכלו בעיקרו אלא א\"כ פדאו מקודם שנכנס ע\"כ. כלומר דלא מצי להביאו לעיקרו לאכלו שם כמו שאוכל בשאר ירושלים אא\"כ פדאו קודם לכן בעוד שלא בא לנוף משום דשדינן עיקרו בתר נופו וכחוץ לירושלים דמי. שאין אוכלים בלא פדייה. אבל מכיון דשדינן נמי נופו בתר עיקרו. לכך צריך שיהיה נפדה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>קודם שיכנס לנוף: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הכובש וכו'</b>. פי' הר\"ב שהאור והמלח וכו' ולא נקט כבישה כמו הירושלמי דלא נקט נמי כבישה בהדי דברים דקחשיב. ובזה הדרך כתב הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות מעשר. והשיג עליו הראב\"ד וז\"ל ולמה לא מנה הכובש אע\"פ שלא כבש אלא בחומץ שהמשנה מנאן שנים ע\"כ. וכתב הכ\"מ וז\"ל טעמו דקתני הכובש המולח משמע דכובש בחומץ קובע. [*וי\"ל לדעת רבינו שמאחר שלא אמרו בירושלמי חומץ קובע] כמו שאמרו מלח קובע על כרחינו לומר דחומץ אינו קובע. והא דקתני מתניתין הכובש המולח חדא קתני ופירושא קא מפרש הכובש ומאי כובש היינו המולח ולאפוקי כובש שלא במלח. אי נמי כובש היינו שישרה אותם במים ומלח. וכן פי' רבינו בפי' המשנה ע\"כ ולגירסת הספרים שלנו דגרסינן הכובש השולק המולח אין לפרש פירוש הראשון. וא\"ת ותקשה מתניתין על הירושלמי. וי\"ל שהלשון שבירו' ברייתא היא ויכולה לחלוק עם המשנה ומ\"מ ודאי דהלכה כמתני'. ולפ\"ז שלא בדקדוק כתב הכ\"מ ואתמר עלה בירושלמי. דלאו מימרא היא. ומיהו בירושלמי מסיים דא\"ר יוחנן מקח וכו'. ואי ברייתא היא לא מסייעא לה מר' יוחנן ובודאי שמפני כן הוא שכתב הכ\"מ דאתמר. אבל הר\"ש העתיק א\"ר יוחנן וכו'. [*ומ\"ש הר\"ב שהאור וכו'. ירושלמי. ומ\"ש והתרומה. נראה לי דהיינו דוקא כי הא דתנן בפ\"ב מ\"ד ועיין מ\"ש בסוף פ\"ד דביצה בסוף ד\"ה ע\"ש וכו'] ומ\"ש הר\"ב והשבת. עיין סוף פ\"ד דביצה: \n",
+                    "<b>[*השולק וכו' חייב</b>. מטעם שהאור מחייב כדברי הר\"ב. ומדלא קתני המבשל משמע דלרבותא קתני השולק שהוא פחות ממבשל וסייעתא למה שרצה הר\"ש לפרש בפ' עשירי דתרומות מ\"ח [והבאתי לשונו במ\"י שם] אלא שהקשה שם מסוגיא דפרק כל הבשר <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וצריך לי עיון]: \n",
+                    "<b>[*המולח</b>. עיין במ\"ג]: \n",
+                    "<b>[*המקפה לתבשיל פטור</b>. כתב הר\"ב ואינו קובע למעשר כשאר מקפה יין בעלמא. דתנן במשנה ז' פ\"ק]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כלכלת שבת וכו'</b>. ונשנית בפ\"ד ממס' עדיות סוף משנה י']: \n",
+                    "<b>[*ר' יהודה אומר אף הלוקט כלכלה לשלוח לחברו וכו'</b>. עיין בפ' דלקמן משנה א']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*מן המעטן הטהור חייב</b>. פי' הר\"ב וכגון שאדם הנוטלן טמא וכו' שכבר נטמאו כל אותן שנטל בידו. וכשמחזירים מתערבים הטמאים עם הטהורים ומטמאין השמן. וא\"ת הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן לא [טימא] אלא מקום מגעו ויכול לסלקו משם כך פירש\"י בפ\"ד דביצה דף לה בדבור המתחיל הכי גרסינן רישא וכו' ומסיימי התוס' ויכול לסלקן מלמעלה שלא יגע באחרים ע\"כ. כלומר אע\"פ שמתחלה כשנטלן לא היה מדקדק ליטול מלמעלה. אבל אפשר לי לומר דרש\"י ה\"ק דתחלה דקדק שלא טימא אלא מקום מגעו כלומר אותן שנגע בהן ונטלן. ועוד כתבו התו' אי נמי כגון שנטלו בפשוטי כלי עץ. או שנתן לו חבירו]: \n",
+                    "<b>[*ומן הטמא פטור</b>. מ\"ש הר\"ב והאדם הנוטלן טמא. הכי איתא שם בסוגי'. אבל נ\"ל דלאו דוקא. רק כדי שיהא רישא וסיפא בחד גוונא דבתרווייהו האדם טמא. קאמר [בגמ' מעטן טמא] וגברא טמא וכן נ\"ל מתוך פירש\"י דהתם]: \n",
+                    "<b>מפני שהוא מחזיר את המותר</b>. עיין מ\"ש במ\"ד פרק דלעיל: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב</b>. משמע אפי' אחת אחת דאי תימא דוקא בצירף ונתן לתוך ידו קשי' רישא. וכן נ\"ל שהוא דעת רש\"י שפי' בפ\"ק דביצה דף יג ע\"ב וז\"ל חייב במעשר דהוה ליה קבע ע\"כ. אלא שהתו' כתבו עליו דלא נהירא דבסמוך משמע שהטעם מפני שהוא גמר מלאכה הואיל והוא קולף הרבה ביחד דהיינו דגונו עכ\"ל. והכי אמרי' התם למעשר אין. לשבת לא. ומי איכא מידי דלענין שבת לא הוי גמר מלאכה ולמעשר הוי גמר מלאכה. ונ\"ל דרש\"י מפרש קבע ור\"ל דבכך הוי גרנו. וכן נראה מלשונו בדבור המתחיל והרי גרנו וכו'. ולפ\"ז תקשה קושייתנו על התוס'. ונ\"ל דתנא אורחא דמלתא נקט *)דכשמצטרף נותנם לתוך ידו והרבה דנקטי התוס' לאו דוקא דבשתי' חייב והרמב\"ם בפ\"ג מהל' מעשר העתיק המשנה כלשונה]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*העוקר שתלים</b>. פי' הר\"ב נטיעות אחר שצמחו וכו'. ותמיה לי מאי מעשר שייך בנטיעות. ונ\"ל שיש חסרון בדברי הר\"ב ושני פירושים הם. הא' הוא פירוש הרמב\"ם שמפרש למשנתנו שמותר לאדם לעקור שתלים ולנטעם בקרקע שלו אע\"פ שיש שם פירות וכ\"כ בחבורו פ\"ז מהלכות מעשר העוקר שתלים שיש בהן פירות והטעם אכתוב בדבור דלקמן בס\"ד. והפירוש השני הוא פי' הר\"ש שכ' העוקר שתלים דרך הגננים כשזורעים בצלים וכרשים כשצומחין מעט תולשים אותם ונוטעים אותם במקום אחר ומתעבין וגדלין יותר ע\"כ. וע\"פ הדברים האלה נראה לי שכן צריך להיות בפי' הר\"ב העוקר שתלים נטיעות אע\"פ שיש בהם פירות. אי נמי העוקר שתלים היינו בצלים וכרשים שדרך הגננים אחר שצמחו [וכו'] כך נ\"ל שצריך להיות. ואולם לפי שהחסרון גדול לא שלחתי יד להגיה]: \n",
+                    "<b>ונטע לתוך שלו פטור</b>. כתב הרמב\"ם אע\"ג דבפ\"ק דפאה אין הלכה כר\"ע דאמר נוטל אדם מן הגורן וזורע עד שימרח הכא חכמים מודים לו והחילוק ביניהם. חטים נגמר מלאכתן. שתלים לא נגמר מלאכתן. והוא בירושלמי: \n",
+                    "<b>[*לקח במחובר לקרקע פטור</b>. פי' הר\"ב שאין מקח קובע למעשר אלא בקונה בתלוש. וכן פי' הרמב\"ם. ותמיהה לי דתיפוק להו שאינו נגמר למעשר. אבל הר\"ש כתב לקח במחובר פטור דאין מקח קובע במחובר. אבל תלוש דומי' דמחובר קובע אע\"פ שלא נגמרה מלאכתו וסתמא כר\"מ דלעיל בפ' שני ע\"כ. ור\"ל במשנה ה' וכן הוא בירושלמי דהכא ואכתבהו בסוף דבור המתחיל לקט לשלוח וכו'. ועיין פ\"ב משנה ו]: \n",
+                    "<b>[*לקט</b>. פי' הר\"ב שתילים. וכן כתב הר\"ש בשתילין איירי. ובסוף דבור דלקמן תמצא הטעם למה פירשו כן]: \n",
+                    "<b>לקט לשלוח לחברו פטור</b>. וכן גירסת הר\"ב והר\"ש. וא\"כ מתני' כר\"י דפרק דלעיל משנה ב' דמחייב בלוקט כלכלה לשלוח וכו'. דאילו לרבנן אפי' כלכלה פטור והוי מחלוקת ואח\"כ סתם דהלכה כסתם. ולעיל פסק הר\"ב דאין הלכה כר\"י וצ\"ע. אבל הרמב\"ם בחבורו פ\"ה כתב או שלקח וכו'. וכתב בפירושו מי שקנה תלוש וכו'. והשתא הוי דומיא דלקח במחובר ואינו ענין לדר\"י דלעיל. [*וראיתי בירושלמי לקט לשלוח לחברו פטור. רב אמר הוא אסור לוכל רב שימי אמר קומי רבי יוסי בשם רבי אחא. מה דאמר רב בשהכניסו לחצר בית שמירה כר\"מ. א\"ר מנא מתני' אמרה כן. לקח במחובר לקרקע פטור הא בתלוש חייב. מאן אית ליה מקח טובל בפירות שלא נגמרה מלאכתן לא ר\"מ. רבי חייא בשם ר' יוחנן דר' יהודה היא. ותני כן ר' יהודה אומר בשם ר\"א בן עזריה אף השולח לחברו עטנין ושתילין וחבילי תלתן לא יאכל עד שיעשר שכן דרך בני אדם משלחין לחבריהם טבלים בדברים הללו ע\"כ. ונ\"ל דהני תרי אוקימתות איכא בינייהו נמי דלאוקימתא קמא מיירי במקח והוא פי' הרמב\"ם. ואע\"ג דנקט לקט במשנה דהתם כך היא הגירסא ג\"כ לקמן. ואפ\"ה הפירוש שלקט לאחר שלקח ממנו במקח שכן בפ\"ב משנה ה' דשנה התם הא דר' מאיר ושם אמרו בירושלמי מה פליגי בלוקט ונותן לו אבל בלוקט לאכול וכו' וכן בכל אותה פיסקא. והכי נמי מתני' דהכא דקתני לקט משמעה לקט לצורך הקונה ומהדר ארישא דלקח במחובר וכו' וקאמר שאם לקט לשלוח לחברו שקנאה ממנו. ולאוקימתא בתרא אתיא כפשטא דלקט לשלוח לחברו שלא בענין מקח וממכר ומפרשים הר\"ש והר\"ב דקאי אשתילים משנ' דברייתא דמייתי הירושלמי עלה דמתני' דבהך אוקימתא בהכי מיירי וקאמר הירושלמי דאתיא כר' יהודה ור\"ל דר\"י דפרק דלעיל משנה ב' דלא מחייב אלא בכלכלה ומייתי ראיה דתני כן ר\"י אומר בשם ר' אלעזר בן עזריה וכו' ובמתני' נמי ר\"א בן עזריה מחייב וכה\"ג דמיירי ראב\"ע במתני' שאם [יש] כיוצא בהן נמכרים בשוק מיירי נמי בברייתא דאי לא תימא הכי מתניתין וברייתא קשיין אהדדי וסובר הירושלמי כי היכי דברייתא א\"ר יהודה כך בשם רבי אלעזר בן עזריה כדאיתא במתני' אם כן רישא נמי רבי יהודה היא והיינו לטעמיה דלא מחייב בפרק דלעיל אלא בכלכלה וא\"כ פי' הרמב\"ם כאוקימתא קמא. ופי' הר\"ש והר\"ב כאוקימתא בתרא ובהכי יכולני נמי ליישב דאע\"ג דסתם לן הכא כר' יהודה אפ\"ה לא קשיא דלעיל פסקו דלא כותיה דהכי נמי לאוקימתא קמא פסקינן בפרק ב' דלא כרבי מאיר אע\"ג דהכא סתם כותיה אלא שטת ירושל' דמדמפרש דאתי' כר\"פ תו לא הוה כסתמא. וכדכתיבנא לירושלמי בפרק קמא משנה ח' בדבור המתחיל רבי יוסי מתיר אלא דצריך עיון טובא אם כך היא השיטה לעולם דדלמא דוקא התם דאמר הירושלמי להדיא לפום כן אמר דתנא קמא רבי מאיר היא דלא תסבור סתמא ורבי יוסי והלכה כסתמא וכו' כמ\"ש לשונו לעיל שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>טהרו מלטמא</b>. פירש הר\"ב אבל לכל שאר מילי כתלושין דמו [ובחזקתן] הן למעשר ולשביעית. ולא נקט שבת לפטור כמו דנקט בסיפא שבת לחובה. ובירושלמי רבי יוחנן בשם רבי ינאי ערימה של בצלים שהשרישה שתלש מהם בשבת פטור ואינו רוצה בהשרשתן: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>להוציא מהן משקין</b>. פירש הר\"ב אגפתו וזגו קאי. וסיים הרמב\"ם והשיעור להוציא משקים מן הגפת ומן הזגים וללקוט חטים מן התבן: \n",
+                    "<b>שהתורם בלבו וכו'</b>. ואם אין בלבו תנאי בית דין הוא. כ\"כ הר\"ש בשם התוספתא. ודוקא בתרומה הניטלת באומד אבל מעשר הא קחזינן שלא עישר כפי המדה על אלו הדברים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולוקט כדרכו והולך</b>. פי' הר\"ב אבל פועלים לא ישכור. דחיישי' דלמא אתי למעבד הכי אף בשדה וכו'. וכ\"כ הר\"ש. ולא אתברר לי מאי איכפת לן בלקיטת פועלים אף בשדה שלקח וכו' והרמב\"ם בפרק קמא מהלכות תרומות השמיט הך דולוקט כדרכו משמע דפוסק כר\"י וזה ג\"כ תמוה. ובפירוש המשנ' פסק הל' כסתם בלבד. וע' עוד בסמוך: \n",
+                    "<b>אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו' אם עד שלא בא וכו'</b>. נוסח המשנה בדפוס הירושלמי אע\"פ שלא בא. [*ובמשנה דפירוש שהזכרתי הנוסחא אף עד שלא בא]. ומה שפסק הר\"ב כרבן שמעון בן גמליאל ובשאר המחלוקת לא הזכיר פסק הלכה זה דבר תימה. והרמב\"ם בפירוש המשנה פוסק הלכה כסתם בלבד ובחבורו פרק קמא מהל' תרומות פסק כרשב\"ג. וטעמא דאמרינן בירוש' דאתא כשיטת רבן גמליאל דבמשנה ז' פרק ד' דחלה. והתם תנן דנהגו כמותו ועוד כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו וכו'. כך כ' הכסף משנה. ובענין כל מקום ששנה וכו' אכתוב בזה במשנה ז' פרק ח' דעירובין: \n",
+                    "<b>[*רבי אומר אף לפי חשבון</b>. פירש הר\"ב כגון אם הביאו שליש ביד הנכרי וכו'. ומסיים בפירוש שהזכרתי ולפי שאין לך כל חטה וחטה שאין בו משני חלקיו. מפריש מהכל וחלק השלישי מוכר לכהן או ללוי עכ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*פטור</b>. כתב הר\"ב ואע\"ג דשמרים יהבו בהו טעם. וכל איסורים שבתורה בנותן טעם וטבל חמור דבמינו במשהו [כדפירש הר\"ב במ\"ה פ' בתרא דע\"ז]. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>רבי יהודה מחייב</b>. וכ' הר\"ש אמרו בירושלמי דהיינו במעשר אבל בתרומה לא כדאמר לעיל [במשנה ד] התורם בלבו על הכל. ופסקו הרמב\"ם בפ\"ב מהל' מעשרות. [*ועוד כתב הר\"ש דעד כאן לא מחייב רבי יהודה אלא מיניה וביה. אבל מעלמא לא דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב ע\"כ. וע' מ\"ש ספ\"ק דחולין ]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*שום בעל בכי.</b> לפירוש השני של הר\"ב דבעל הר הלבנון צריכין לפרש דבכי שם מקום כמו רכפא. וכן הר\"ש אע\"פ שלא פירש בעל כפירוש הר\"ב. כ' דבכי הוא שם מקום. וכ' ג\"כ לפירוש הא' של הר\"ב ובפירוש שהזכרתי כ' ג\"כ פירוש הא' של הר\"ב. ואח\"כ כ' וי\"מ שם מקום על דרך בוכים בשופטים ע\"כ]: ",
+                    "<b>[*וגריסין הקילקין.</b> כתב הר\"ב כדתנן בנגעים. רפ\"ו]:",
+                    "<b>[*שאף על פי שאביהן תרומה.</b> כההיא דתנן בריש פרקין העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גורנו. ואם עשאן תרומה ונטען לזרע הזרע נאכל לזרים. הר\"ש]:",
+                    "<small>סליק</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעשרות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Maasrot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה מעשרות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Maasrot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..284a3830578466c1be64cb31ccb0bf31afef671a
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,195 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ערלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Orlah, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם כשהשלים לדבר על הזרע ומתנותיו. החל לדבר בענין הפירות וסדר אחר מסכת חלה. מסכת ערלה. ואחר כך בכורים שכך סדרם הכתוב. הערלה בספר ויקרא. והבכורים בפרשת כי תבא: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ולקורות פטור</b>. פי' הר\"ב לגדל עצים לעשות מהן קורות לבנין. והדר כתב הירוש' לסייג לקורות ולעצים פטור ולא קשיא דודאי דקורות לחוד דהיינו לבנין. ועצים לחוד דהיינו להסקה וכיוצא בזה: \n",
+                    "<b>והחיצון פטור</b>. בירושלמי מפרש טעמיה ממשמע שנא' לא יאכל אנו יודעי' שבעץ מאכל הכתוב מדבר. מה תלמוד לומר ונטעתם כל עץ מאכל לומר לך את שהוא למאכל כגון הפנימי חייב ואת שהוא לסייג וכו' כגון החיצון פטור. אי נמי מדכתיב (ויקרא י״ט:כ״ה) תאכלו את פריו. אני יודע שבאילן מאכל הכתוב מדבר. מה ת\"ל ונטעתם כל עץ מאכל אלא לומר לך וכו'. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כרבי יוסי. כך כתב הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פ\"י מהלכות מע\"ש פסק כרבי יוסי. וכ' בכ\"מ נראה שסובר דלא אתא ר' יוסי לאפלוגי את\"ק אלא לפרושי. ויש הוכחה לזה מהירוש' דמוקי לרבי יוסי בין לרשב\"ג בין לרבי. וכן פסק הרא\"ש כר' יוסי עכ\"ל. ועי' בפ\"ג דבכורי' מ\"ו כתבתי כמה מקומות שנשנה בלשון מחלוקת ולא פליג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נטעו</b>. פי' הר\"ב בין ישראל בין עובד כוכבים. עי' בסמוך: \n",
+                    "<b>אע\"פ שלא כבשו</b>. פי' הרמב\"ם ענינו אע\"פ שלא כבשו כל הארץ: \n",
+                    "<b>רבי יהודה פוטר וכו'</b>. [*כתב הר\"ב סבר וכו'] ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט. [*ותמהו התוספות דפ\"ת דב\"ק דף פו דלא לכתוב שום רבוי וממילא אמעוטי] וראיתי לכתוב לשון הליכו' עולם בשער רביעי פ\"ד וז\"ל ויש [להקשות] דכשאמרינן אין רבוי אחר רבוי אלא למעט או איפכא דאם הכונה היתה כשאומר רבויין למעט הוה ליה למימר מעוט אחד וסגיא להו או איפכא במעוט אחר מעוט. ועוד איך נראה ברבויין דאתו למעוטי. ובמעוטין דאתו לרבויי. יש לומר דכשאומר מעוט אחר מעוט הוא מרבה בזה האופן. המעוט הראשון שאומר. במשל ממעט ד' אנשים מפעולה אחת. חוזר המעוט השני וממעט השנים מהם א\"כ הוא מרבה האחרים שיעשו הפעולה הנזכרת. וכן ברבוי אחר רבוי הראשון משמע רבוי כללי בא הרבוי השני לומר וזה הרבוי אינו משמע כללי אלא פרטי במה שמרבה ולא מדבר זולתו. כך נ\"ל עכ\"ל. [*וראיתי אחרי זה לכללי הסוגיות שהוסיף הגאון קארו בעל בית יוסף ז\"ל על ספר הליכות עולם שכתב שם על זה שאין דבריו נוחים לו אבל טעם הדבר הוא שכבר למדנו מסיני כלל זה לדרוש התורה כך. וכתב עוד בשם התוספות דיומא פרק ה [דף ס:] בשם רבינו שמואל דטעמא דשמא הוה ממעטינן מכח שום דרשא או ק\"ו או בנין אב. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>והעובד כוכבים</b>. פי' הר\"ב שנטע בשדה של ישראל. וכ\"כ הרמב\"ם ענינו שנטע לישראל בשכירות או בחנם אבל אם נטע העובד כוכבים לעצמו וקנה ממנו הישראל אח\"כ אינו חייב בערלה ע\"כ. וא\"כ מ\"ש הר\"ב בתחלת המשנה בין נטעו ישראל. בין נטעו עובד כוכבים. היינו נמי דוקא כשנטעו העובד כוכבים לישראל ובסוף פ\"ג מפרש דעובד כוכבים הנוטע לעצמו נמי חייב בערלה. ואף הרמב\"ם בחבורו פ\"י מהלכות מעשר שני פסק ועובד כוכבים שנטע בין לישראל בין לעצמו. וכתב הכסף משנה שחזר ממה שכתב בפירושו. משום דבכמה דוכתי משמע דאף בנטע העובד כוכבים לעצמו אסור משום ערלה. כמו שכתבו בהלכות גדולות ע\"כ. ומעתה גם דברי הר\"ב שבתחלת המשנה. בין בנטעו עובד כוכבים. סתמן כפירושן דבסוף פ\"ג. דאף לעצמו חייב. והר\"ש כתב בסוף מכילתין וז\"ל. בכולה מתניתין מוכחא דערלה נוהגת בשל עובד כוכבים. ובכרם רבעי פליגי רבי יהודה ורבנן בפ\"ג דתרומות. דתנן רבי יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי אבל מודה ר' יהודה דיש לעובד כוכבים ערלה. ובהדיא תנן בפ\"ק העובד כוכבים שנטע וכו': \n",
+                    "<b>והגזלן</b>. פי' הר\"ב שגזל קרקע ונטעה ונתיאשו הבעלים ממנה. ותמיהני דזו וא\"צ לומר זו קתני דאם נוטע ברשות הרבים דלא שייך ביה יאוש דמאן אייאוש ואע\"ג דאיכא לאשכוחי של רבים כמו ארבעה וחמשה אחין שותפין ואייאושי מכל מקום כיון דתנא סתם ואף הר\"ב שלא בא אלא לפרש הניחו בסתם משמע ודאי דברשות הרבים דעלמא קתני ואם ברשות הרבים דאין בו יאוש קתני דחייב כ\"ש בגוזל קרקע ונתייאשו הבעלים דחייב. וי\"ל דמ\"מ הואיל ואין קרקע נגזלת ה\"א דפטור טפי מנוטע ברה\"ר לפי שסתם רה\"ר יש לכל אדם שייכות בגוה להלוך או לעמוד ולפוש וכיוצא בזה ולפיכך יתחייב הנוטע בו משום דהוה כנוטע ברשותו מה שאין כן בגוזל קרקע אע\"ג דאייאוש בעליה מ\"מ הואיל ואינה נגזלת א\"כ אין לגזלן שום שייכות בקרקע וה\"א דפטור קמ\"ל. ומ\"מ בעיקר הדין דמשמע מדברי הר\"ב דדוקא כשנתיאשו הא לאו הכי פטור אין נראה כן מדברי הרמב\"ם והטור שסתמו וכתבו והגזלן שנטע חייב ולא פירשו דדוקא ביאוש. גם הר\"ש מפרש בלא יאוש דומיא דרשות הרבים: \n",
+                    "<b>והנוטע בספינה</b>. פי' הר\"ב של חרס לא בעי נקיבה לפי שאינו עומד בפני השרשין. וכלומר אע\"פ שבפני הזרעים עומד ובעי נקיבה. והיינו דבמ\"ב [פ\"ב] דחלה מפרש בספינה נקובה ולא מחלק בין של עץ לשל חרס: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נעקר הסלע מצדו</b>. פירוש על ידי רוח או נהר דומיא דנעקר דרישא: \n",
+                    "<b>או שזעזעו ועשאו כעפר</b>. פירש הרמב\"ם שינענע האילן עצמו ויעלה אותו ממקומו אבל לא יפרישנו מן הארץ ואח\"כ יתן העפר סביביו. ע\"כ. ולכן הגירסא הנכונה בעפר בבי\"ת. וכ\"כ בחבורו ואח\"כ מלא סביבותיו בעפר בבי\"ת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אילן שנעקר</b>. פירוש שנעקר מהעפר שסביביו ונשתייר שורש ממנו שלא נעקר ממנו העפר שסביב אותו השרש: \n",
+                    "<b>כמחט של מיתוח</b>. פי' הר\"ב כמחט שהאורגים מותחי' בו וכו'. וזה ל' הערוך ערך מתח. האורגים יש להן עץ ארוך ברוחב היריעה ובראשיו שני מחטין שבורין ונועצים ברוחב היריעה מכאן ומכאן כדי למושכה ולמותחה ומכלי אורגים הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ובו בריכה וכו'</b>. מ\"ש בפירוש הר\"ב ויוצא שורש היחור. כ' הרא\"ש בשם הר\"ש בסוף פ\"ק דקדושין ויוצא ראש היחור. וכן לשונו עוד בפ' ערלה סי' ה']: \n",
+                    "<b>הבריכה שנה אחר שנה</b>. פירושא דרישא הוא. כמבואר בפירוש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ספוק הגפנים</b>. פירש הר\"ב שמרכיב זמורה בגפן וזהו הנקרא ספוק. וז\"ל הר\"ש ספוק בגפנים כלשון הרכבה באילן וכו' ושייך ל' ספוק בדבר הקצר כשמחבר בו ד\"א להאריכו בדבר אחר כדתני בפ' לולב הגזול (סוכה דף לז.) ספקו בחוט ע\"כ. וספק' בחבל דספ\"ו דמס' כלאים: \n",
+                    "<b>אע\"פ שהבריכן בארץ</b>. פי' הר\"ש אע\"פ שהבריך הספוק הזה בארץ וטמנו בעפר דאיכא למיחש שמא השריש בארץ קודם שנתאחז בזקנה אפי' הכי מותר כדמפ' בירושלמי דשרשין אין בהם ממש כלומר ואפילו אם תמצי לומר בעלמא דאין זקנה מתרת ילדה הנטועה מקודם שספקה אח\"כ בזקנה. הכא שרי אפי' השרישה קודם. דאין ממש בגרופית זה שסיפק עד כאן: \n",
+                    "<b>ר\"מ אומר מקום שכחה יפה וכו' פי' הר\"ב ויונקה מן הגפן אשר ממנה לוקחה וכו'</b>. ומפ' בירושלמי והביאו הר\"ש דת\"ק נמי ס\"ל דאזלינן בתר יניקותו ואם אינו יונק מכח הזקנה דאסור ונוכל לעמוד על זה בעלין שכשהיא יונקת מן הזקנה הופכת עליה שלא יעמדו כנגד העלין של אב. ואם לאו הופכת עליה כלפי עלי הזקנה. וסי' לדבר דאכיל מחבריה מתבייש להסתכל בו. וכי פליגי בנשרו העלין. וליכא למיקם עליה דמלתא מכח העלין: \n",
+                    "<b>אם הוסיף במאתים</b>. וכיצד משערין. פי' הר\"ב במ\"ו פ\"ה דכלאים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של כלאי הכרם</b>. פי' הר\"ב כגון שהעביר עציץ נקוב. לחדא אוקימתא בירושלמי והביאו הר\"ש והארכתי בסוף פ\"ז דכלאים לפרש דלא נאסרו הגפנים אלא א\"כ הניח העציץ בקרקע: \n",
+                    "<b>ר' יוסי אומר אף יתכוין ללקוט וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב [חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת. גמ' במס' גיטין דף נד ע\"ב ופי' רש\"י אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת. וכיון דלא שכיחא לא החמירו בה רבנן. ע\"כ. ועיין פי' משנה זו שם בפירוש רש\"י ואז תבין. ומ\"ש הר\"ב] ואע\"ג דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחלה. כלומר וטעמא שמא לכתחלה יערב איסור בהיתר בכדי שיתבטל והכא נמי ניחוש. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כר' יוסי. כך כתב הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פ' ט\"ז מהלכות מאכלות אסורות פסק כרבי יוסי. וכתב הכסף משנה משום דאמוראי מפרשי מיליה [בגיטין דף נד ע\"ב] משמע דהלכה כותיה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והלולבין</b>. הם הענפים הרכים היוצאים בראשי הבדים הקשים והם רכים מאד. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וסמדר</b>. כתב הר\"ב אבל הבוסר עצמו הכל מודים שהוא פרי. וכן כתב הרמב\"ם. ולא קשי' על מה שכתבתי במ\"ה פ\"ה דמעשר שני דבוסר נמי נקנה במתנה ואע\"ג דאין נטע רבעי ניתן במתנה כדאיתא התם. דמכל מקום דין נטע רבעי יש לו אלא משום שלא הגיע עדיין לעונתו ניתן במתנה. וכמבואר ממה שכתבתי שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>וברבעי</b>. פי' הר\"ב דכתיב כל פריו והני לאו פרי. ועי' מה שכתבתי במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>ואסורים באשרה</b>. כתב הר\"ב הוא אילן הנעבד. וכ\"כ הרמב\"ם. ובין נטעו מתחלה או גדעו ופסלו כדתנן בפ' שלישי דע\"א מ\"ז ואיכא נמי כל שיש תחתיה עבודת כוכבים לרבנן דהלכתא כותייהו. אבל כיון שר\"ש חולק שם נקטי אליבא דכולי עלמא. וכן עשו בריש פ\"ג דסוכה: \n",
+                    "<b>המעמיד</b>. פי' הר\"ב המעמיד גבינה. ומעמיד פי' שמקפיא החלב ועושה ממנו גבינה כמו כגבינה תקפיאני [איוב י י]. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>א\"ד יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים וכו' מותר</b>. לכאורה נראה דלא אמר ר' יהושע דשרף עלים ועיקרים מותר. אלא באילן העושה פירות. דביה איירי כאמרו בשרף פגים. אבל באינו עושה פירות מודה דקטפו זהו פריו לפי מה שכתבתי בשם הרמב\"ם לענין שביעית במ\"ו פ\"ז דמס' שביעית. אלא שראיתי להרמב\"ם עצמו בחבורו פ' ט\"ז מהל' מאכלות אסורות שכתב המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה וכו' הרי זו אסורה בהנייה. ולא כתב שכן נמי בשרף עלי ועיקרי אילן שאינו עושה פרי. ודוחק לומר שסמך על מה שכתב בהלכות שמטה לענין שביעית. הואיל ויש לטעות להתיר האסור. ועוד שכפי דרך חלוקת חבורו כפי מה שהוא בידינו. הנה הל' מאכלות אסורות קודם להלכות שמטה ואין לסמוך המוקדם על המאוחר. וליכא למידק דבפ' אין מעמידין במסכת ע\"ז דף לד אדיהיב רב נחמן טעמא לאסור גבינות של עובדי כוכבים משום דמעמידין בשרף ערלה מתמה גמרא כמאן כר\"א וכו' ומשני אפילו תימא ר' יהושע דבקטפא דפירי מודה רבי יהושע דאמר ר' יהושע שמעתי וכו'. ומדלא קאמרינן דאפי' בקטפא דגווזא מודה ובאילן שאינו עושה פירות שמע מיניה דסבירא להגמ' דאינו מודה דאיכא למדתי דגמ' לא בעי אלא לתרוצי לרב נחמן במאי דשמעינן בפי' דרבי יהושע אמר הכי דהיינו שרף הפגים. והכסף משנה לא העיר בזה. ומצאתי בפי' הר\"ש לפ\"ז דשביעית דהביא סוגיא דפ\"ק דנדה והכריח מכח הירושל' דאפילו מאן דמחמיר בשביעית מיקל בערלה משום דבערלה כתיב פריו ובעינן פירי אבל גבי שביעית לא בעינן פירי שהשביעית נוהגת בין מאכל אדם בין מאכל בהמה. הלכך אין שרף שלו בטל לגבי העץ עד כאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החרצנים והזגים</b>. פי' הר\"ב [החרצנים] גרעינים וכו'. כרבי יוסי מ\"ב פ\"ו דנזיר: \n",
+                    "<b>ובאשרה ובנזיר</b>. באשרה מדכתיב (דברים י״ג:י״ח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרס. ובנזיר מדכתיב (במדבר ו׳:ד׳) מחרצנים ועד זג לא יאכל ואומר (שם) חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים וגו': \n",
+                    "<b>ומותרין ברבעי</b>. פי' הר\"ב דלאו בני אכילה נינהו ורבעי איתקש למעשר שני וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ובמתני' דלעיל כתבו דהני לאו פירי נינהו. היינו טעמא משום דלעיל בערלה נמי מותרי' מהאי טעמא דלאו פירי נינהו. ורבעי מהערלה הוא בא שכן במ\"ג פ' ב קרי לה תנא דידן ערלה לנטע רבעי משום דמערלה הוא בא. הלכך ניחא להו לפרושי לעיל טעמא דשייך גבי ערלה אע\"ג דטעמא דמפרש גבי נזיר דלאו בני אכילה נינהו שייך נמי גבי נטע רבעי כדמפרש הכא. אבל הכא דמרבינן להני לענין ערלה. מאת [פריו] הטפל לפריו והוה אמינא דה\"ה לרבעי כיון שמערלה הוא בא. הלכך איצטריכו להקישא דמע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*נוטעין יחור של ערלה</b>. דלא גזרינן יחור אטו אגוז. תוס' סוף פ\"ג דע\"ז]: \n",
+                    "<b>ואין נוטעין אגוז וכו'</b>. וכתב הר\"ב ומודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שהוא מותר. מימרא וברייתא בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מט) ופירש\"י בלשון אחרון אם נטע האגוז של ערלה שהוא איסור הנאה. ולכשיגדל ונעשה נטיעה. הבריכה והרכיבה באילן דהיתר מותר. דאותן פירות שטוען אחר זמן באין נמי ע\"י האילן של היתר. וקשיא לי בלא הבריך ובלא הרכיב נמי איכא זה וזה גורם. אגוז דאיסור וקרקע דהיתר. עכ\"ל וכתבו התוספות דלא דק דאין נקרא זה וזה גורם אלא כששניהם מענין א'. כמו הרכבת [*אילן] איסור באילן היתר. ששניהם אילן כמו זבל נבייה וקרקע דמתני' ח פ\"ג דע\"ז אבל אגוז וקרקע שני ענינים הם ע\"כ. אבל נראה לי שדעת הרמב\"ם כדעת רש\"י שכתב בפ' עשירי מהל' מעשר שני. זה וזה גורם מותר וכו'. שהרי גרם לצמוח הפרי האסור והארץ המותרת ע\"כ. הרי ששני ענינים קרי להו זה וזה גורם. ומשום הכי השמיט הבריך והרכיב בנידן דידן. וכתבו עוד התוספות וא\"ת ומאי שנא גדולי אגוז של ערלה מגדולי טבל ומעשר שני שהן חולין [כדתנן במ\"ד פ\"ט דתרומות] ואפי' גדולי תרומה אלא שגזרו עליהן בי\"ח דבר. וי\"ל דערלה שאסורה בהנאה. יש לאסור הגדולין שגם זה נהנה הוא. אבל באיסור אכילה אין לאסור הגדולין שאינו אוכל האיסור עצמו ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ותרומת מעשר של דמאי</b>. אבל תרומה גדולה דדמאי לא משכחת לה דלא נחשדו עמי הארץ עליה כדאיתא בריש דמאי. והא דמחמרינן בתרומת מעשר של דמאי כמו בודאי כתב הר\"ש בשם הירוש' דרבי מאיר היא דמחמיר בדבריהם כדברי תורה דתנינן תמן הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששים משום זוב דברי ר\"מ בפ' בא סימן. והיינו נמי דאמרינן בפרק קמא דנדה ר\"מ מחמיר בכתמים. ע\"כ. ומשום הכי הרמב\"ם בחיבורו פרק ט\"ו מהלכות מאכלות אסורות השמיט של דמאי [*ועוד אאריך בזה בס\"ד במ\"ח פ\"ד דבבא מציעא]: \n",
+                    "<b>עולים באחד ומאה</b>. פי' הר\"ב ומפקינן לה וכו'. כבר כתבתי בסוף פ\"ק דחלה דמדרבנן. וקרא אסמכתא בעלמא: \n",
+                    "<b>ומצטרפין זה עם זה</b>. מ\"ש הר\"ב מעורבין. משום דאי לאו הכי הא תנן במ\"ג דמעלין. והתם בנפלו זה אחר זה. ומה שכתב לאסור ביבש וכו'. כתב פי' אחר בסוף פ\"ד דמעילה. ועיין מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סאה תרומה שנפלה למאה וכו'</b>. פירש הר\"ב שנעשה בין הכל מאה. ואח\"כ נפלו שלשה קבין וכו' הרי סאה של תרומה בטלה במאה [ועוד]. ומסיים הר\"ש וז\"ל לא שיהא מותר לזרים שכבר נדמעו אלא להתיר לכהנים. והערלה מעלה את התרומה וכו'. לבטל התרומה שנפלה לבסוף. עכ\"ל. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ותמיהני דהא נפלו תנן דמשמע מאליהן ותנן בסוף פ\"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה. ואח\"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר. ועוד שאם בהפיל במזיד. הא תנן אם מזיד אסור. והיאך תעלה תרומה את הערלה שהפילה במזיד. ואף לר\"י שכתב הטור יו\"ד סימן קי\"א בשמו דהפילה בשוגג נמי אסור דדוקא נפל מאליו בשוגג שרי. קשיא נמי דאי בהכי איירי אמאי תעלה את הערלה ובודאי שאין זו דעת הר\"ב דהא אליביה דרבי אליעזר פי' דערלה מעלה התרומה שכבר נדמעת ומדר' אליעזר נשמע לדרבי יהושע למר כשיעור דאית ליה. ולמר כשיעור דאית ליה. ומ\"ש הר\"ב לדר\"א דנפלה בצ\"ט וחצי. לא קשיא אמאי נקטה מתני' מאה דהואיל והוי טפי מצ\"ט אע\"ג דמאה ממש לא הוי. אפי' הכי נקט מאה כדי לקצר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחר כך נפלה סאה ועוד</b>. פי' הר\"ב והעוד בטל בסאה חסר משהו. [*ויש לתמוה. אמאי נקטה מתניתין כלל להאי ועוד. וכבר הקשה זה הר\"ש ולא פירש במתניתין כלום. והרמב\"ם מפרש דסאה נפלה למאתים ובטלה בלא צירוף. ואחר כך נפלה סאה ועוד]. ומפרש הרמב\"ם דהאי ועוד. יהיה חלק ממאתים חלקים מסאה. [*ונצרף סאה של ערלה עם מאתים של חולין. ויהיו כלאי הכרם חלק אחד מן המאתים סאה חולין וסאה של ערלה. ועל דרך זה בעצמו יהיו כלאי הכרם מעלים את הערלה]. ע\"כ. [*ופירוש זה לא היה נראה להר\"ב. לפי שיותר נראה לו לפרש שהמעלה זה את זה הוא בענין אחד ששניהם מעלין זה את זה בערוב אחד. וכמו שמפרש למתניתין דלעיל. ונטה גם שם מפי' הרמב\"ם. דמפרש נמי למתניתין דלעיל שההעלאות הן בשני ערובים. וגדולה מזה שהירושלמי דמתניתין דהכא ודאדלעיל אתמר בחד לישנא. ולהרמב\"ם יתפרשו בשני ענינים. ולענין קושיתנו הך ועוד. אמאי נקטיה מתניתין. יש לומר מלתא וחושבנא בעלמא אשמעינן שהעוד יכול להתבטל גם כן כדמפרש הר\"ב] והא דמפרש הר\"ב אליביה דרבי יהושע. הוא הדין דיכול לפרש נמי אליביה דרבי אליעזר וכגון שנפלה למאתים פחות משהו. ולאחר כך נפל לתוכו סאה ועוד כלאי כרם. דהשתא הערלה בטלה במאתים וסאה. וכלאי כרם בטלי נמי דהא הערלה משלמת למאתים וסאה פחות משהו. א\"כ כלאי הכרם בטלים עכשיו במאתים ושתי סאות שאין בהם כלאי כרם הבטלים כי אם סאה ומשהו. שהסאה בטלה במאתים וסאה. והמשהו בסאה הפחותה במשהו. וכמו דמתניתין דלעיל נקט מאה אע\"ג דבפחות מחצי סאה הכי נמי נקט הכא מאתים אע\"ג דבפחות ממשהו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המחמץ</b>. פי' הר\"ב בתפוחים. מסיים הר\"ש שרסקו ונתנו לתוך העיסה. ועיין מה שכתבתי במ\"ב פ' עשירי דתרומות: \n",
+                    "<b>כל המחמץ והמתבל והמדמע וכו'</b>. מה שכתב הר\"ב ה\"ק המחמץ והמתבל בערלה ובכלאי הכרם אסור. ומדמע בתרומה. [*לכאורה] לאו למימרא דדוקא מדמע בתרומה ולא מחמץ ומתבל. ומחמץ ומתבל דוקא בערלה וכלאים. ולא מדמע. דהא במתני' פי' לכולהו בתרומה. [*וכן כתב הר\"ש שם. וכן פירש\"י בפ' גיד הנשה (חולין דף צט)] ובודאי דהוא הדין דכולהו בערלה וכלאים [*ומתני' דהתם פירושא דהכא] אלא בא לומר דלישנא דמדמע לא נשתמשו בו אלא בתרומה אבל הוא הדין מערב בערלה וכלאים וכן ה\"ה מחמץ ומתבל בתרומה כדלקמן [*אבל כי דייקת בלשון הר\"ב מפרש מדמע דהכא כלומר נעשה איסור דמוע ולא עירוב ובישול כדלקמן ומפ' כולה מתני' דהכא דאינו עולה במאה ואחד וזה דוקא בחימוץ ותיבול. וכן פירש הרמב\"ם למתניתין דהכא וגם למתניתין דלקמן מפרש בענין זה כמ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>[*לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ב דטהרות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעתי משמאי הזקן</b>. וכן הלכה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולמה אמרו</b>. פי' הר\"ב כמו ובמה אמרו. והלמ\"ד שמושית וקריאתה בשו\"א והמ\"ם פתוחה: \n",
+                    "<b>שאור של חטים וכו'</b>. וה\"ה בשאר מין במינו שאינו מחמץ איכא לאשכוחי להחמיר. דלעולם בעי מאה ואחד. דהא לא יכול למיקם אטעמא. אלא דבמחמץ הוי חומרא טפי. דלעולם אינו עולה בפחות ממאה ואחד. ומשכחת לה נמי דאפילו במאה ואחד אינו עולה. [*אבל להרמב\"ם. א\"צ לזה שהוא מפרש למתניתין דהכא נמי דה\"ק כל המחמץ והמתבל הוא מדמע בתרומה. והר\"ב שהעתיק לעיל שטת הרמב\"ם לא הוה ליה להעתיק כאן שטת רש\"י והר\"ש]: \n",
+                    "<b>אין בו לעלות וכו'</b>. כתב הרמב\"ם ונשאר עוד חלק ג' והוא שאין בו כדי לחמץ. ויש בו כדי לעלות באחד ומאה. שמוציא שיעור החלק שנפל. כמו שנתבאר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כגון גריסין וכו'</b>. והוא הדין נמי שאור של חטים בשל עיסת שעורים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דכל מין בשאינו מינו לא נחוש אלא לנתינת טעם בלבד כמ\"ש הרמב\"ם. ומשום דשאור לא שכיח בשאינו מינו אסברה לה בגריסין וכו': \n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>תבלין</b>. כתב הרמב\"ם הזהר שלא יעלה על דעתך שאין נקראין תבלין אלא המרקחות והדברים שריחן טוב כמו הזנגביל והפלפל ודומיהן אינו כן אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומין והבצלים והשמן והחומץ והיין כולם נקראים תבלין. כשאדם מתכוון לתבל בהם או בזולתם. קדרתו ותבשילו ע\"כ. ועיין מ\"ש במ\"ה פ\"ט דשבת. ועיין ריש פ\"ט דחולין: \n",
+                    "<b>או משלשה</b>. שיעור המשנה או משלשה מינין משם אחד. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אסור ומצטרפין [*כתב הר\"ב כלומר מצטרפין יחד לאסור</b>. אבל] לכאורה תרתי קאמר [*וכן] מסקין התוספות דפ' רבי עקיבא במס' שבת דף פט בשם ר\"ת דאסורין בנתינת טעם בקדירה ומצטרפין לאסור בתערובת יבש. ובפי' הר\"ש יש ט\"ס. ומדברי הרמב\"ם בפירושו נראה שסובר דחדא קתני. שכך כתב שיעור המשנה תבלין וכו' מצטרפין לאסור וכן יראה מלשונו שבפ' ט\"ז מהל' מאכלות אסורות: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>שאלתי את רבן גמליאל הזקן</b>. שהיה בן בנו של הלל וזה לראיה שאף מתלמידי בית שמאי קבלו מבית הלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחזר וסכן בשמן טהור</b>. פי' הר\"ב לאחר שנתייבש השמן הראשון. ומסיים הר\"ש דאי בעודו טופח על הכלים. אם כן הטמא מטמא הטהור. והכלי ממה נפשך טמא דמשקה מטמא כלי: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>תבלין וכו'</b>. איצטריך לאשמעינן דאי לא השמיענו אלא בשאור הוה אמינא דדוקא כששני האיסורים של מין אחד. הוא דמצטרפין לאסור לזרים לרבנן. ולהכי נקט שאור משום דסתם שאור אחד מחמשת המינין דשארא בא לידי סרחון. כמ\"ש במ\"ה פ\"ב דפסחים. אבל בשני מינים ושני שמות אימא מודו לרבי שמעון. להכי תני תבלין שיש בהן הרבה מינים ואפילו הכי אסירי לזרים. ואי תני תבלין הוי אמינא בהא פליג ר' שמעון אבל במין אחד מודה. להכי תני לדלעיל. וכיוצא בזה הצריכם הרמב\"ם. אלא שיש לו פי' אחר בפירוש שמות דלעיל דבמשנה עשירית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חתיכה של קדשי קדשים וכו'</b>. הר\"ב מפרשה בטעם המשניות דלעיל ואע\"ג דלא אצטריך איכא למימר דמשום סיפא. היינו מתניתין דלקמן. נקט להך רישא דהכא. אבל הרמב\"ם מפרש למשנתנו בענין וטעם אחר ממשנה הקודמת. וז\"ל נותר ופגול הוא אסור על הכהנים ועל ישראל. ודינו שישרף. אבל איסורו על ישראל יותר חמור. לפי שלא היה מותר לישראל לעולם. כשאכלו ישראל נתחייב קרבן מעילה. כמו שיתבאר במס' [מעילה] אבל לכהנים היה לו שעת הכשר קודם שהיה פגול או נותר. ועוד יתבאר דיני הפגול והנותר במסכת זבחים. ואמר כי כשנתבשלו אלו השלש חתיכות עם חתיכות חולין והוציאום אח\"כ ונשאר שאר הבשר. שהוא אסור לזרים מפני בשר הקודש שנתבשל עמהם ומותר לכהנים אע\"פ שיש בו הנותר והפגול. כיון שאין איסורו על הכהנים חמור הרבה. ור\"ש אומר כשם שמותר לכהנים כך מותר לזרים כיון שהפגול והנותר אסור על הכל עכ\"ל. עוד הוסיף לבאר דהכא בנתבטל הטעם בששים. אם הוא מין במינו. או שאינו בנותן טעם. אם הוא בשאינו מינו. ושאלו החתיכות שיוציא יכירום שהם האסורים ע\"כ. ומה שנתן טעם שאיסורו שעל ישראל חמור. לפי שלא היה מותר לישראל לעולם וכו'. אבל לכהנים היתה לו שעת הכושר קודם שהיה פגול או נותר. פי' דבריו אלו. כך הוא. לענין פגול דלכהנים היה להם שעת הכשר כלומר ראוי וכשר להיות מותר להם. אלו לא היה נעשה פגול אבל ודאי שקודם שנעשה פגול ג\"כ אין להם היתר לאכול דדין פגול באחד מארבע עבודות. שוחט מקבל ומוליך וזורק. כדתנן במ\"ג פ\"ב דזבחים וקודם שנזרק הדם אסור הבשר באכילה כמ\"ש הרמב\"ם בפ' י\"א מהלכות מעשה הקרבנות. ומשום הכי דקדק לכתוב בלשון שעת הכשר. ולא כתב היה מותר שהוא הפך ל' שלא היה מותר לישראל. ומעתה מה שכתב שלישראל לא היה מותר לעולם אבל יביאו קרבן מעילה. זה בלבד בקדשי קדשים שמועלין בהם משהוקדשו עד שיזרק הדם. כדתנן בפ\"ב דמעילה. וכאלו אמר הרמב\"ם שאע\"פ שאז היא שעת הכשר לכהנים שיהיו ראוים להם אם לא יתפגלו כמו שפירשתי. אבל לישראל אין להם היתר לעולם. דקדשי קדשים אינם נאכלים אלא לכהנים כדתנן באיזהו מקומן. וכשאכלו ישראל ר\"ל בשעת הכושר שיש לכהנים. דהיינו משהוקדשו עד אחר זריקת דמן. נתחייב בקרבן מעילה. כך צריכין לפרש דהא תנן בריש מעילה. דמשהותר לכהנים אין מעילה לישראל. אלא דה\"ק דלישראל אין להם היתר לעולם. והיינו בקדשי קדשים שאינן נאכלין אלא לכהנים. ויש בו עוד חומרא. דאם אכלו בשעת הכושר שלכהנים נתחייב במעילה. אבל לכהנים יש שעת הכשר. כלומר ראוי להיות מותר. אם לא יתפגל. ואע\"ג דפגול וכן נותר שייכים אף בקדשים קלים. מתניתין לא מפרשה אלא בקדשי קדשים. דקדשים קלים מותר לישראל כמו לכהן. ואע\"ג דהמורם מהם נאכל לכהנים. כדתנן באיזהו מקומן. מכל מקום הואיל ולא שייך במורם מעילה כלל כמ\"ש הרמב\"ם בריש פ\"ב מהלכות מעילה. הלכך לא החמירו בפגול ונותר שלהם בישראל יותר מבכהנים. ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא דהא בנתבטל טעמם איירי כמו שמפרש. ויראה נמי דלאו דוקא שנתבשלו כל השלש חתיכות בבת אחת עם חתיכות חולין. אלא הוא הדין כשכל אחד נתבשל לבדו עם חתיכות חולין. דהא מטעם שהם חמורים על ישראל נגעו בהו. ולפיכך נמי מותרים לכהנים כי *) נתבטלו. ואין כאן שייכות להיתר מעלה את האיסור. וזהו שכתב בחיבורו בפ' עשירי מהלכות מעשה הקרבנות בזה הלשון. חתיכות של קדשי קדשים. או של פגול. או של נותר. שנתבשלו עם חתיכות אחרות. אותן החתיכות אסורות לזרים. ומותרות לכהנים. עכ\"ל. ותמיהני על בעל כסף משנה. שעל מה שכתב הראב\"ד בהשגותיו. והוא שהיה בשל היתר כדי להעלות את האיסור כתב שזה דבר פשוט. וכתבו רבינו בהדיא בפי' המשנה שם. אבל קשה שלא הוה ליה לומר או או וצ\"ע. עכ\"ל. ולפי מה שהתבאר מדברי פי' המשנה. מבואר דאדרבה שאין זה ענין כלל להיתר מעלה האיסור. וזה שאמר שרבינו כתב כן בפי' המשנה. חושב אני שראה פירושו למשניות הקודמות ולא עיין בפירושו למשנה זו. וניחא נמי מה שדקדק לכתוב או או. דאין חלוק בין נתבשלו כולם בבת אחת בין נתבשלו אחת אחת. כמו שכתבתי: \n",
+                    "<b>של פגול ושל נותר</b>. הר\"ב כתב ושל טמא. ולא נמצא כן בנוסחות המשניות. גם הר\"ש לא כתבו. אבל לפי' הר\"ב ניחא טפי אי גרסינן ליה ולהרמב\"ם ניחא טפי דלא גרסינן ליה שכבר ראית מה שפי' כמו שהעתקתיו. וכתב אח\"כ וז\"ל וזהו מה שאמר בכאן שמותר לכהנים בין טהורים בין טמאים לפי שהכל נטמא בנותר ופגול כמו שיתבאר במקומו ע\"כ. ועיין בסוף מס' פסחים. ובמשנה ד פרק ד דמעילה. ובחיבור הרמב\"ם פרק ח מהלכות אבות הטומאות. ואל תקשה על מה שכתבתי לעיל דמתניתין חדא חדא קתני. דמכל מקום משום פגול ונותר לא הוי ליה למתני טמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*עם בשר התאוה</b>. פי' הר\"ב בשר חולין. ומתניתין לישנא דקרא נקטיה דבפ' ראה כתיב כי תאוה נפשך לאכול בשר ובבשר חולין משתעי קרא]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*ידלק</b>. כתב הר\"ב שאסור בהנאה וכו' שלא יהנה ולא יצבע וכו'. לשון ברייתא. וכתבו התוס' דפסחים [דף כה] וקדושין [דף נו]. דאע\"ג דאמרינן שלא יהנה. אצטריך לאשמועינן שלא יצבע דסלקא דעתך דשרי משום <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דחזותא לאו מלתא היא. ואיצטריך לאשמועינן שלא ידליק דסלקא דעתך דשרי משום דמכלה אותו. ע\"כ. והא דיליף הכא מוערלתם. בקדושין פ\"ב משנה ט מפרש בענין אחר]: \n",
+                    "<b>כולם ידלקו</b>. עיין בפי' מ\"ו: \n",
+                    "<b>יעלה באחד ומאתים</b>. כתב הרמב\"ם בפי' ענינו שיערבו אותו הבגד וכו'. ולא לכתחלה קאמר. דאין מבטלין איסור לכתחלה אלא אם נתערבו. וכן לשונו בפט\"ז מה' מאכלות אסורות נתערב באחרים יעלה במאתים ואחד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הצובע וכו'</b>. כתב הרמב\"ם והשמיענו בהלכה הקודמת. קולא לחכמים אפילו בבגד שנצבע כולו יעלה. ובזו ההלכה השמיענו חומרא לרבי מאיר שאמר אפי' חוט אחד כשנצבע בבגד ישרף כולו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ידלק</b>. כ' הרמב\"ם ולא נאמר בזו תעלה. לפי שלא נתן בהם הכתוב שיעור בשום פנים ע\"כ. וכן פסק בספ\"ג מהלכות בכורות. ובסוף הל' פסולי המוקדשי' לענין השק שמע מינה דסבירא ליה דמתניתין נמי כרבנן. דלא כירוש' שהביא הר\"ש דאמר דמתניתין כר\"מ: \n",
+                    "<b>ומשער נזיר ומפטר חמור בשק</b>. עיין בסוף מס' תמורה מה שכתבתי שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>ומפטר חמור</b>. כתב הר\"ב לאחר עריפה כולי עלמא מודו וכו'. דאילו מחיים שרי רבי שמעון בהנאה פרק קמא דבכורות. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ומוקדשין</b>. פי' על גבי המזבח. ומשום הכי שאני שער נזיר. אע\"ג דכתיב ביה קדוש: \n",
+                    "<b>[*בכל שהן</b>. מוקי לה הראב\"ד בהשגותיו לסוף פ\"ג מה' בכורות בקדשים שיש להם פדיון ומשום דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל]:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ידלק</b>. פי' הר\"ב דיש שבח עצים בפת. ובפ\"ה דע\"ז מ\"ט לענין עצי אשרה כתב הר\"ב דמוקי ליה הגמרא כשאבוקה כנגדו. ונראה דהכא נמי דכוותה. והכי אשכחן בפ' כל שעה (פסחים דף כז) דמוקי גמ' לתנו רבנן דהתם תנור שהסיקו בקליפי ערלה וכו' אפה בו את הפת וכו' כשהאבוקה כנגדו ופי' רש\"י כנגד הפת מבעיר עצים בפי התנור ע\"כ. וכתב הר\"ן ונמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין. ע\"כ. ולענין עצי חולין שאפה בו עיסת מעשר שני לא הוי הכי. כדתנן במס' מעשר שני ריש פ\"ב: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ידלקו</b>. כתב הר\"ב והא דלא אמרינן ימכרו וכו' משום דהכא חיישינן בכולהו וכו'. [*עיין מה שכתבתי במ\"ט פ\"ג דע\"ז לענין מ\"ד ה] אכוליה פרקין מהדר לשנויי ונטר ליה עד הכא. וז\"ל הר\"ש והא דלא אמרי' בכל הני דמתני' וכו' ע\"כ. וראיתי בירושלמי מפרש לה אמתניתין קמייתא בגד שצבעו וכו'. וקצת קשה בעיני דהתם פי' הר\"ב וכן הרמב\"ם. גם בחבורו פט\"ז מה' מאכלות אסורות. דדוקא בסתם יינם קאמר רשב\"ג אבל ביי\"נ ממש אין לו תקנה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והשתא מעיקרא לאו קושיא הוא דאיכא למימר דהני דמדאוריי' אסירי בהנאה יש להן דין יי\"נ ממש [*במ\"י פ\"ה דע\"ז כתבתי תירוץ לזו הקושיא]. והר\"ש הקשה וז\"ל לא משתמט בכל הנך איסורי דלימא יוליך הנאה לים המלח אלא לענין ע\"ז לר\"א בסוף כל הצלמים ודכוותיה פסקינן התם. ושמא משום דע\"ז תופסת דמיה אע\"פ שאינה ניתרת בכך מכל מקום מיחזי טפי כמוליך האיסור לים המלח. ועוד יש לחלק דהתם תנור שהסיקו וכו' ונטל כרכר וארג בו וכו' שרינן בהולכת הנאה כשנתערב לפי שאין ממשות האיסור בעין ע\"כ. [*ולהתירוץ השני מתני' ד וה דהכא אינם מתורצים] והר\"ב שלא כתב לקושיא זו אפשר משום דסבירא ליה כהרמב\"ם שסובר דהא דרשב\"ג ודר' אליעזר כולה חדא תקנתא היא ואין תקנה להולכה אלא לאחר שמכר ובמכר לא סגי אלא לאחר שיוליך כמו שכתב הכ\"מ בפט\"ז מהל' מאכלות אסורות והשתא בשינויא דארבי שמעון בן גמליאל מתורץ נמי דר' אליעזר: \n",
+                    "<b>[*נתערבו כו'</b>. מ\"ש הר\"ב ואי גרסי' וכו'. עי' במה שכתבתי בזה במ\"ט פ\"ג דע\"ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקדש</b>. שנא' (דברים כ״ב:ט׳) פן תקדש המלאה. וענינו השרפה כמו שבארנו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*רמוני בדן</b>. גם לר\"מ הוזכרו כדתנן במ\"ה פי\"ז דכלים. ועי' בפי' הר\"ב במ\"ה דעשרה דברים וכו']: \n",
+                    "<b>חלפי תרדין פי' הר\"ב עלין כו'</b>. וז\"ל הערוך עלין והצלעות של תרדין. ובמ\"ד פ\"ק דעוקצין מפרש הר\"ב בענין אחר: \n",
+                    "<b>[*הראוי לערלה ערלה וכו'</b>. כתב הר\"ש בירושל' דייק אמאי לא תני הראוי לתרומה דתרומה נמי כיון דחשיבא לא בטלי באחד ומאה ומשני כולן ראוין לתרומה ולא שייך למתני האי לישנא. ועל חנם דייק. דהאי ידלקו באחד ומאתים לא שייכי בתרומה. ועוד דדלמא לא חשיב הכא אלא דבר שבמנין ואיסורי הנאה כדמשני בשלהי ע\"ז עכ\"ל. וכלומר דמתני' דהכא אינה אלא פירושא דמשנה דלעיל שנשנית שם פלוגתא דרבי מאיר וחכמים. דרבי מאיר אומר ידלקו וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים ובתרומה דליק' לא שייכא שיכול לאכלה. וגם לא שייך בא' ומאתים [דתרומה] עולה באחד ומאה. ובסדר משנה בירוש' גרס במ\"ו דלעיל הראוי לערלה וכו'. ואהתם אתמר נמי דירושלמי שכתב הר\"ש]: \n",
+                    "<b>לכלאי הכרם</b>. הר\"ב לא חשיב לחביות סתומות. וכן הר\"ש. אבל הרמב\"ם חשיב להו. וכן נראה: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר</b>. פסק הר\"ב דלא כר' עקיבא. וכן הרמב\"ם ועיין במשנה דלקמן ומה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד</b>. הכי גרס הרמב\"ם וכתב אמרם כיצד רוצה בו על איזה דרך יהיו אלו מקדשות כל שהן השיב ואמר כי זה לא יהיה אלא כשיהיו שלמות כמות שהיו אבל נתפצעו וכו': \n",
+                    "<b>נתפרדו</b>. עיין בפי' מ\"ו פ\"ק דמעשרות: \n",
+                    "<b>נתפרסו הככרות</b>. כתב הר\"ב האי סתמא כר' עקיבא דהלכתא כותיה. ותימה דלעיל פסק דלא כרבי עקיבא. וכן כתב שם הרמב\"ם אבל פסק דהכא עיקר. דהא מחלוקת ואח\"כ סתם היא דהלכה כסתם וכן חזר בו הרמב\"ם בפט\"ז מהל' מאכלות אסורות ופסק כר' עקיבא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספק ערלה.</b> פי' הר\"ב כגון עובד כוכבים שיש לו נטיעות וכו'. כבר כתבתי בזה במ\"ב פ\"ק: ",
+                    "<b>כרם נטוע וכו'.</b> הכי נמי בספק כלאי כרם. והכי מייתי לה לענין ספק בסוף פ\"ק דקדושין דף לח. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"י מהל' מאכלות אסורות: ",
+                    "<b>החדש אסור בכל מקום.</b> ובירוש' קאמר דמתני' כר\"א דסוף פ\"ק דקדושין. הר\"ש. [*ועיין מה שכתבתי אני שם בסייעתא דשמיא. וכן מ\"ש במ\"ד פ\"ז דמס' תמורה]: ",
+                    "<b>[*והכלאים מדברי סופרים וכו'.</b> פי' הר\"ב מה בהמתך בין בארץ בין בחו\"ל. מימרא דשמואל ספ\"ק דקדושין דף לט ופי' רש\"י דהא חובת הגוף היא]: ",
+                    "<small>סליק מסכת ערלה</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ערלה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה ערלה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Orlah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a7a19f11548fa4aa7cc36bcab157e6c4f3998c8d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,191 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Orlah",
+    "text": {
+        "Mishnah Orlah, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם כשהשלים לדבר על הזרע ומתנותיו. החל לדבר בענין הפירות וסדר אחר מסכת חלה. מסכת ערלה. ואחר כך בכורים שכך סדרם הכתוב. הערלה בספר ויקרא. והבכורים בפרשת כי תבא: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ולקורות פטור</b>. פי' הר\"ב לגדל עצים לעשות מהן קורות לבנין. והדר כתב הירוש' לסייג לקורות ולעצים פטור ולא קשיא דודאי דקורות לחוד דהיינו לבנין. ועצים לחוד דהיינו להסקה וכיוצא בזה: \n",
+                    "<b>והחיצון פטור</b>. בירושלמי מפרש טעמיה ממשמע שנא' לא יאכל אנו יודעי' שבעץ מאכל הכתוב מדבר. מה תלמוד לומר ונטעתם כל עץ מאכל לומר לך את שהוא למאכל כגון הפנימי חייב ואת שהוא לסייג וכו' כגון החיצון פטור. אי נמי מדכתיב (ויקרא י״ט:כ״ה) תאכלו את פריו. אני יודע שבאילן מאכל הכתוב מדבר. מה ת\"ל ונטעתם כל עץ מאכל אלא לומר לך וכו'. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כרבי יוסי. כך כתב הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פ\"י מהלכות מע\"ש פסק כרבי יוסי. וכ' בכ\"מ נראה שסובר דלא אתא ר' יוסי לאפלוגי את\"ק אלא לפרושי. ויש הוכחה לזה מהירוש' דמוקי לרבי יוסי בין לרשב\"ג בין לרבי. וכן פסק הרא\"ש כר' יוסי עכ\"ל. ועי' בפ\"ג דבכורי' מ\"ו כתבתי כמה מקומות שנשנה בלשון מחלוקת ולא פליג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נטעו</b>. פי' הר\"ב בין ישראל בין עובד כוכבים. עי' בסמוך: \n",
+                    "<b>אע\"פ שלא כבשו</b>. פי' הרמב\"ם ענינו אע\"פ שלא כבשו כל הארץ: \n",
+                    "<b>רבי יהודה פוטר וכו'</b>. [*כתב הר\"ב סבר וכו'] ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט. [*ותמהו התוספות דפ\"ת דב\"ק דף פו דלא לכתוב שום רבוי וממילא אמעוטי] וראיתי לכתוב לשון הליכו' עולם בשער רביעי פ\"ד וז\"ל ויש [להקשות] דכשאמרינן אין רבוי אחר רבוי אלא למעט או איפכא דאם הכונה היתה כשאומר רבויין למעט הוה ליה למימר מעוט אחד וסגיא להו או איפכא במעוט אחר מעוט. ועוד איך נראה ברבויין דאתו למעוטי. ובמעוטין דאתו לרבויי. יש לומר דכשאומר מעוט אחר מעוט הוא מרבה בזה האופן. המעוט הראשון שאומר. במשל ממעט ד' אנשים מפעולה אחת. חוזר המעוט השני וממעט השנים מהם א\"כ הוא מרבה האחרים שיעשו הפעולה הנזכרת. וכן ברבוי אחר רבוי הראשון משמע רבוי כללי בא הרבוי השני לומר וזה הרבוי אינו משמע כללי אלא פרטי במה שמרבה ולא מדבר זולתו. כך נ\"ל עכ\"ל. [*וראיתי אחרי זה לכללי הסוגיות שהוסיף הגאון קארו בעל בית יוסף ז\"ל על ספר הליכות עולם שכתב שם על זה שאין דבריו נוחים לו אבל טעם הדבר הוא שכבר למדנו מסיני כלל זה לדרוש התורה כך. וכתב עוד בשם התוספות דיומא פרק ה [דף ס:] בשם רבינו שמואל דטעמא דשמא הוה ממעטינן מכח שום דרשא או ק\"ו או בנין אב. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>והעובד כוכבים</b>. פי' הר\"ב שנטע בשדה של ישראל. וכ\"כ הרמב\"ם ענינו שנטע לישראל בשכירות או בחנם אבל אם נטע העובד כוכבים לעצמו וקנה ממנו הישראל אח\"כ אינו חייב בערלה ע\"כ. וא\"כ מ\"ש הר\"ב בתחלת המשנה בין נטעו ישראל. בין נטעו עובד כוכבים. היינו נמי דוקא כשנטעו העובד כוכבים לישראל ובסוף פ\"ג מפרש דעובד כוכבים הנוטע לעצמו נמי חייב בערלה. ואף הרמב\"ם בחבורו פ\"י מהלכות מעשר שני פסק ועובד כוכבים שנטע בין לישראל בין לעצמו. וכתב הכסף משנה שחזר ממה שכתב בפירושו. משום דבכמה דוכתי משמע דאף בנטע העובד כוכבים לעצמו אסור משום ערלה. כמו שכתבו בהלכות גדולות ע\"כ. ומעתה גם דברי הר\"ב שבתחלת המשנה. בין בנטעו עובד כוכבים. סתמן כפירושן דבסוף פ\"ג. דאף לעצמו חייב. והר\"ש כתב בסוף מכילתין וז\"ל. בכולה מתניתין מוכחא דערלה נוהגת בשל עובד כוכבים. ובכרם רבעי פליגי רבי יהודה ורבנן בפ\"ג דתרומות. דתנן רבי יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי אבל מודה ר' יהודה דיש לעובד כוכבים ערלה. ובהדיא תנן בפ\"ק העובד כוכבים שנטע וכו': \n",
+                    "<b>והגזלן</b>. פי' הר\"ב שגזל קרקע ונטעה ונתיאשו הבעלים ממנה. ותמיהני דזו וא\"צ לומר זו קתני דאם נוטע ברשות הרבים דלא שייך ביה יאוש דמאן אייאוש ואע\"ג דאיכא לאשכוחי של רבים כמו ארבעה וחמשה אחין שותפין ואייאושי מכל מקום כיון דתנא סתם ואף הר\"ב שלא בא אלא לפרש הניחו בסתם משמע ודאי דברשות הרבים דעלמא קתני ואם ברשות הרבים דאין בו יאוש קתני דחייב כ\"ש בגוזל קרקע ונתייאשו הבעלים דחייב. וי\"ל דמ\"מ הואיל ואין קרקע נגזלת ה\"א דפטור טפי מנוטע ברה\"ר לפי שסתם רה\"ר יש לכל אדם שייכות בגוה להלוך או לעמוד ולפוש וכיוצא בזה ולפיכך יתחייב הנוטע בו משום דהוה כנוטע ברשותו מה שאין כן בגוזל קרקע אע\"ג דאייאוש בעליה מ\"מ הואיל ואינה נגזלת א\"כ אין לגזלן שום שייכות בקרקע וה\"א דפטור קמ\"ל. ומ\"מ בעיקר הדין דמשמע מדברי הר\"ב דדוקא כשנתיאשו הא לאו הכי פטור אין נראה כן מדברי הרמב\"ם והטור שסתמו וכתבו והגזלן שנטע חייב ולא פירשו דדוקא ביאוש. גם הר\"ש מפרש בלא יאוש דומיא דרשות הרבים: \n",
+                    "<b>והנוטע בספינה</b>. פי' הר\"ב של חרס לא בעי נקיבה לפי שאינו עומד בפני השרשין. וכלומר אע\"פ שבפני הזרעים עומד ובעי נקיבה. והיינו דבמ\"ב [פ\"ב] דחלה מפרש בספינה נקובה ולא מחלק בין של עץ לשל חרס: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נעקר הסלע מצדו</b>. פירוש על ידי רוח או נהר דומיא דנעקר דרישא: \n",
+                    "<b>או שזעזעו ועשאו כעפר</b>. פירש הרמב\"ם שינענע האילן עצמו ויעלה אותו ממקומו אבל לא יפרישנו מן הארץ ואח\"כ יתן העפר סביביו. ע\"כ. ולכן הגירסא הנכונה בעפר בבי\"ת. וכ\"כ בחבורו ואח\"כ מלא סביבותיו בעפר בבי\"ת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אילן שנעקר</b>. פירוש שנעקר מהעפר שסביביו ונשתייר שורש ממנו שלא נעקר ממנו העפר שסביב אותו השרש: \n",
+                    "<b>כמחט של מיתוח</b>. פי' הר\"ב כמחט שהאורגים מותחי' בו וכו'. וזה ל' הערוך ערך מתח. האורגים יש להן עץ ארוך ברוחב היריעה ובראשיו שני מחטין שבורין ונועצים ברוחב היריעה מכאן ומכאן כדי למושכה ולמותחה ומכלי אורגים הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ובו בריכה וכו'</b>. מ\"ש בפירוש הר\"ב ויוצא שורש היחור. כ' הרא\"ש בשם הר\"ש בסוף פ\"ק דקדושין ויוצא ראש היחור. וכן לשונו עוד בפ' ערלה סי' ה']: \n",
+                    "<b>הבריכה שנה אחר שנה</b>. פירושא דרישא הוא. כמבואר בפירוש הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ספוק הגפנים</b>. פירש הר\"ב שמרכיב זמורה בגפן וזהו הנקרא ספוק. וז\"ל הר\"ש ספוק בגפנים כלשון הרכבה באילן וכו' ושייך ל' ספוק בדבר הקצר כשמחבר בו ד\"א להאריכו בדבר אחר כדתני בפ' לולב הגזול (סוכה דף לז.) ספקו בחוט ע\"כ. וספק' בחבל דספ\"ו דמס' כלאים: \n",
+                    "<b>אע\"פ שהבריכן בארץ</b>. פי' הר\"ש אע\"פ שהבריך הספוק הזה בארץ וטמנו בעפר דאיכא למיחש שמא השריש בארץ קודם שנתאחז בזקנה אפי' הכי מותר כדמפ' בירושלמי דשרשין אין בהם ממש כלומר ואפילו אם תמצי לומר בעלמא דאין זקנה מתרת ילדה הנטועה מקודם שספקה אח\"כ בזקנה. הכא שרי אפי' השרישה קודם. דאין ממש בגרופית זה שסיפק עד כאן: \n",
+                    "<b>ר\"מ אומר מקום שכחה יפה וכו' פי' הר\"ב ויונקה מן הגפן אשר ממנה לוקחה וכו'</b>. ומפ' בירושלמי והביאו הר\"ש דת\"ק נמי ס\"ל דאזלינן בתר יניקותו ואם אינו יונק מכח הזקנה דאסור ונוכל לעמוד על זה בעלין שכשהיא יונקת מן הזקנה הופכת עליה שלא יעמדו כנגד העלין של אב. ואם לאו הופכת עליה כלפי עלי הזקנה. וסי' לדבר דאכיל מחבריה מתבייש להסתכל בו. וכי פליגי בנשרו העלין. וליכא למיקם עליה דמלתא מכח העלין: \n",
+                    "<b>אם הוסיף במאתים</b>. וכיצד משערין. פי' הר\"ב במ\"ו פ\"ה דכלאים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>של כלאי הכרם</b>. פי' הר\"ב כגון שהעביר עציץ נקוב. לחדא אוקימתא בירושלמי והביאו הר\"ש והארכתי בסוף פ\"ז דכלאים לפרש דלא נאסרו הגפנים אלא א\"כ הניח העציץ בקרקע: \n",
+                    "<b>ר' יוסי אומר אף יתכוין ללקוט וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב [חזקה אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת. גמ' במס' גיטין דף נד ע\"ב ופי' רש\"י אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת. וכיון דלא שכיחא לא החמירו בה רבנן. ע\"כ. ועיין פי' משנה זו שם בפירוש רש\"י ואז תבין. ומ\"ש הר\"ב] ואע\"ג דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחלה. כלומר וטעמא שמא לכתחלה יערב איסור בהיתר בכדי שיתבטל והכא נמי ניחוש. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כר' יוסי. כך כתב הרמב\"ם בפירושו. אבל בחבורו פ' ט\"ז מהלכות מאכלות אסורות פסק כרבי יוסי. וכתב הכסף משנה משום דאמוראי מפרשי מיליה [בגיטין דף נד ע\"ב] משמע דהלכה כותיה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והלולבין</b>. הם הענפים הרכים היוצאים בראשי הבדים הקשים והם רכים מאד. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וסמדר</b>. כתב הר\"ב אבל הבוסר עצמו הכל מודים שהוא פרי. וכן כתב הרמב\"ם. ולא קשי' על מה שכתבתי במ\"ה פ\"ה דמעשר שני דבוסר נמי נקנה במתנה ואע\"ג דאין נטע רבעי ניתן במתנה כדאיתא התם. דמכל מקום דין נטע רבעי יש לו אלא משום שלא הגיע עדיין לעונתו ניתן במתנה. וכמבואר ממה שכתבתי שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>וברבעי</b>. פי' הר\"ב דכתיב כל פריו והני לאו פרי. ועי' מה שכתבתי במשנה דלקמן: \n",
+                    "<b>ואסורים באשרה</b>. כתב הר\"ב הוא אילן הנעבד. וכ\"כ הרמב\"ם. ובין נטעו מתחלה או גדעו ופסלו כדתנן בפ' שלישי דע\"א מ\"ז ואיכא נמי כל שיש תחתיה עבודת כוכבים לרבנן דהלכתא כותייהו. אבל כיון שר\"ש חולק שם נקטי אליבא דכולי עלמא. וכן עשו בריש פ\"ג דסוכה: \n",
+                    "<b>המעמיד</b>. פי' הר\"ב המעמיד גבינה. ומעמיד פי' שמקפיא החלב ועושה ממנו גבינה כמו כגבינה תקפיאני [איוב י י]. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>א\"ד יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים וכו' מותר</b>. לכאורה נראה דלא אמר ר' יהושע דשרף עלים ועיקרים מותר. אלא באילן העושה פירות. דביה איירי כאמרו בשרף פגים. אבל באינו עושה פירות מודה דקטפו זהו פריו לפי מה שכתבתי בשם הרמב\"ם לענין שביעית במ\"ו פ\"ז דמס' שביעית. אלא שראיתי להרמב\"ם עצמו בחבורו פ' ט\"ז מהל' מאכלות אסורות שכתב המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה וכו' הרי זו אסורה בהנייה. ולא כתב שכן נמי בשרף עלי ועיקרי אילן שאינו עושה פרי. ודוחק לומר שסמך על מה שכתב בהלכות שמטה לענין שביעית. הואיל ויש לטעות להתיר האסור. ועוד שכפי דרך חלוקת חבורו כפי מה שהוא בידינו. הנה הל' מאכלות אסורות קודם להלכות שמטה ואין לסמוך המוקדם על המאוחר. וליכא למידק דבפ' אין מעמידין במסכת ע\"ז דף לד אדיהיב רב נחמן טעמא לאסור גבינות של עובדי כוכבים משום דמעמידין בשרף ערלה מתמה גמרא כמאן כר\"א וכו' ומשני אפילו תימא ר' יהושע דבקטפא דפירי מודה רבי יהושע דאמר ר' יהושע שמעתי וכו'. ומדלא קאמרינן דאפי' בקטפא דגווזא מודה ובאילן שאינו עושה פירות שמע מיניה דסבירא להגמ' דאינו מודה דאיכא למדתי דגמ' לא בעי אלא לתרוצי לרב נחמן במאי דשמעינן בפי' דרבי יהושע אמר הכי דהיינו שרף הפגים. והכסף משנה לא העיר בזה. ומצאתי בפי' הר\"ש לפ\"ז דשביעית דהביא סוגיא דפ\"ק דנדה והכריח מכח הירושל' דאפילו מאן דמחמיר בשביעית מיקל בערלה משום דבערלה כתיב פריו ובעינן פירי אבל גבי שביעית לא בעינן פירי שהשביעית נוהגת בין מאכל אדם בין מאכל בהמה. הלכך אין שרף שלו בטל לגבי העץ עד כאן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החרצנים והזגים</b>. פי' הר\"ב [החרצנים] גרעינים וכו'. כרבי יוסי מ\"ב פ\"ו דנזיר: \n",
+                    "<b>ובאשרה ובנזיר</b>. באשרה מדכתיב (דברים י״ג:י״ח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרס. ובנזיר מדכתיב (במדבר ו׳:ד׳) מחרצנים ועד זג לא יאכל ואומר (שם) חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים וגו': \n",
+                    "<b>ומותרין ברבעי</b>. פי' הר\"ב דלאו בני אכילה נינהו ורבעי איתקש למעשר שני וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ובמתני' דלעיל כתבו דהני לאו פירי נינהו. היינו טעמא משום דלעיל בערלה נמי מותרי' מהאי טעמא דלאו פירי נינהו. ורבעי מהערלה הוא בא שכן במ\"ג פ' ב קרי לה תנא דידן ערלה לנטע רבעי משום דמערלה הוא בא. הלכך ניחא להו לפרושי לעיל טעמא דשייך גבי ערלה אע\"ג דטעמא דמפרש גבי נזיר דלאו בני אכילה נינהו שייך נמי גבי נטע רבעי כדמפרש הכא. אבל הכא דמרבינן להני לענין ערלה. מאת [פריו] הטפל לפריו והוה אמינא דה\"ה לרבעי כיון שמערלה הוא בא. הלכך איצטריכו להקישא דמע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*נוטעין יחור של ערלה</b>. דלא גזרינן יחור אטו אגוז. תוס' סוף פ\"ג דע\"ז]: \n",
+                    "<b>ואין נוטעין אגוז וכו'</b>. וכתב הר\"ב ומודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שהוא מותר. מימרא וברייתא בפ' כל הצלמים (עבודה זרה דף מט) ופירש\"י בלשון אחרון אם נטע האגוז של ערלה שהוא איסור הנאה. ולכשיגדל ונעשה נטיעה. הבריכה והרכיבה באילן דהיתר מותר. דאותן פירות שטוען אחר זמן באין נמי ע\"י האילן של היתר. וקשיא לי בלא הבריך ובלא הרכיב נמי איכא זה וזה גורם. אגוז דאיסור וקרקע דהיתר. עכ\"ל וכתבו התוספות דלא דק דאין נקרא זה וזה גורם אלא כששניהם מענין א'. כמו הרכבת [*אילן] איסור באילן היתר. ששניהם אילן כמו זבל נבייה וקרקע דמתני' ח פ\"ג דע\"ז אבל אגוז וקרקע שני ענינים הם ע\"כ. אבל נראה לי שדעת הרמב\"ם כדעת רש\"י שכתב בפ' עשירי מהל' מעשר שני. זה וזה גורם מותר וכו'. שהרי גרם לצמוח הפרי האסור והארץ המותרת ע\"כ. הרי ששני ענינים קרי להו זה וזה גורם. ומשום הכי השמיט הבריך והרכיב בנידן דידן. וכתבו עוד התוספות וא\"ת ומאי שנא גדולי אגוז של ערלה מגדולי טבל ומעשר שני שהן חולין [כדתנן במ\"ד פ\"ט דתרומות] ואפי' גדולי תרומה אלא שגזרו עליהן בי\"ח דבר. וי\"ל דערלה שאסורה בהנאה. יש לאסור הגדולין שגם זה נהנה הוא. אבל באיסור אכילה אין לאסור הגדולין שאינו אוכל האיסור עצמו ע\"כ: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ותרומת מעשר של דמאי</b>. אבל תרומה גדולה דדמאי לא משכחת לה דלא נחשדו עמי הארץ עליה כדאיתא בריש דמאי. והא דמחמרינן בתרומת מעשר של דמאי כמו בודאי כתב הר\"ש בשם הירוש' דרבי מאיר היא דמחמיר בדבריהם כדברי תורה דתנינן תמן הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששים משום זוב דברי ר\"מ בפ' בא סימן. והיינו נמי דאמרינן בפרק קמא דנדה ר\"מ מחמיר בכתמים. ע\"כ. ומשום הכי הרמב\"ם בחיבורו פרק ט\"ו מהלכות מאכלות אסורות השמיט של דמאי [*ועוד אאריך בזה בס\"ד במ\"ח פ\"ד דבבא מציעא]: \n",
+                    "<b>עולים באחד ומאה</b>. פי' הר\"ב ומפקינן לה וכו'. כבר כתבתי בסוף פ\"ק דחלה דמדרבנן. וקרא אסמכתא בעלמא: \n",
+                    "<b>ומצטרפין זה עם זה</b>. מ\"ש הר\"ב מעורבין. משום דאי לאו הכי הא תנן במ\"ג דמעלין. והתם בנפלו זה אחר זה. ומה שכתב לאסור ביבש וכו'. כתב פי' אחר בסוף פ\"ד דמעילה. ועיין מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סאה תרומה שנפלה למאה וכו'</b>. פירש הר\"ב שנעשה בין הכל מאה. ואח\"כ נפלו שלשה קבין וכו' הרי סאה של תרומה בטלה במאה [ועוד]. ומסיים הר\"ש וז\"ל לא שיהא מותר לזרים שכבר נדמעו אלא להתיר לכהנים. והערלה מעלה את התרומה וכו'. לבטל התרומה שנפלה לבסוף. עכ\"ל. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ותמיהני דהא נפלו תנן דמשמע מאליהן ותנן בסוף פ\"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה. ואח\"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר. ועוד שאם בהפיל במזיד. הא תנן אם מזיד אסור. והיאך תעלה תרומה את הערלה שהפילה במזיד. ואף לר\"י שכתב הטור יו\"ד סימן קי\"א בשמו דהפילה בשוגג נמי אסור דדוקא נפל מאליו בשוגג שרי. קשיא נמי דאי בהכי איירי אמאי תעלה את הערלה ובודאי שאין זו דעת הר\"ב דהא אליביה דרבי אליעזר פי' דערלה מעלה התרומה שכבר נדמעת ומדר' אליעזר נשמע לדרבי יהושע למר כשיעור דאית ליה. ולמר כשיעור דאית ליה. ומ\"ש הר\"ב לדר\"א דנפלה בצ\"ט וחצי. לא קשיא אמאי נקטה מתני' מאה דהואיל והוי טפי מצ\"ט אע\"ג דמאה ממש לא הוי. אפי' הכי נקט מאה כדי לקצר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחר כך נפלה סאה ועוד</b>. פי' הר\"ב והעוד בטל בסאה חסר משהו. [*ויש לתמוה. אמאי נקטה מתניתין כלל להאי ועוד. וכבר הקשה זה הר\"ש ולא פירש במתניתין כלום. והרמב\"ם מפרש דסאה נפלה למאתים ובטלה בלא צירוף. ואחר כך נפלה סאה ועוד]. ומפרש הרמב\"ם דהאי ועוד. יהיה חלק ממאתים חלקים מסאה. [*ונצרף סאה של ערלה עם מאתים של חולין. ויהיו כלאי הכרם חלק אחד מן המאתים סאה חולין וסאה של ערלה. ועל דרך זה בעצמו יהיו כלאי הכרם מעלים את הערלה]. ע\"כ. [*ופירוש זה לא היה נראה להר\"ב. לפי שיותר נראה לו לפרש שהמעלה זה את זה הוא בענין אחד ששניהם מעלין זה את זה בערוב אחד. וכמו שמפרש למתניתין דלעיל. ונטה גם שם מפי' הרמב\"ם. דמפרש נמי למתניתין דלעיל שההעלאות הן בשני ערובים. וגדולה מזה שהירושלמי דמתניתין דהכא ודאדלעיל אתמר בחד לישנא. ולהרמב\"ם יתפרשו בשני ענינים. ולענין קושיתנו הך ועוד. אמאי נקטיה מתניתין. יש לומר מלתא וחושבנא בעלמא אשמעינן שהעוד יכול להתבטל גם כן כדמפרש הר\"ב] והא דמפרש הר\"ב אליביה דרבי יהושע. הוא הדין דיכול לפרש נמי אליביה דרבי אליעזר וכגון שנפלה למאתים פחות משהו. ולאחר כך נפל לתוכו סאה ועוד כלאי כרם. דהשתא הערלה בטלה במאתים וסאה. וכלאי כרם בטלי נמי דהא הערלה משלמת למאתים וסאה פחות משהו. א\"כ כלאי הכרם בטלים עכשיו במאתים ושתי סאות שאין בהם כלאי כרם הבטלים כי אם סאה ומשהו. שהסאה בטלה במאתים וסאה. והמשהו בסאה הפחותה במשהו. וכמו דמתניתין דלעיל נקט מאה אע\"ג דבפחות מחצי סאה הכי נמי נקט הכא מאתים אע\"ג דבפחות ממשהו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המחמץ</b>. פי' הר\"ב בתפוחים. מסיים הר\"ש שרסקו ונתנו לתוך העיסה. ועיין מה שכתבתי במ\"ב פ' עשירי דתרומות: \n",
+                    "<b>כל המחמץ והמתבל והמדמע וכו'</b>. מה שכתב הר\"ב ה\"ק המחמץ והמתבל בערלה ובכלאי הכרם אסור. ומדמע בתרומה. [*לכאורה] לאו למימרא דדוקא מדמע בתרומה ולא מחמץ ומתבל. ומחמץ ומתבל דוקא בערלה וכלאים. ולא מדמע. דהא במתני' פי' לכולהו בתרומה. [*וכן כתב הר\"ש שם. וכן פירש\"י בפ' גיד הנשה (חולין דף צט)] ובודאי דהוא הדין דכולהו בערלה וכלאים [*ומתני' דהתם פירושא דהכא] אלא בא לומר דלישנא דמדמע לא נשתמשו בו אלא בתרומה אבל הוא הדין מערב בערלה וכלאים וכן ה\"ה מחמץ ומתבל בתרומה כדלקמן [*אבל כי דייקת בלשון הר\"ב מפרש מדמע דהכא כלומר נעשה איסור דמוע ולא עירוב ובישול כדלקמן ומפ' כולה מתני' דהכא דאינו עולה במאה ואחד וזה דוקא בחימוץ ותיבול. וכן פירש הרמב\"ם למתניתין דהכא וגם למתניתין דלקמן מפרש בענין זה כמ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>[*לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה</b>. עיין מ\"ש ברפ\"ב דטהרות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעתי משמאי הזקן</b>. וכן הלכה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולמה אמרו</b>. פי' הר\"ב כמו ובמה אמרו. והלמ\"ד שמושית וקריאתה בשו\"א והמ\"ם פתוחה: \n",
+                    "<b>שאור של חטים וכו'</b>. וה\"ה בשאר מין במינו שאינו מחמץ איכא לאשכוחי להחמיר. דלעולם בעי מאה ואחד. דהא לא יכול למיקם אטעמא. אלא דבמחמץ הוי חומרא טפי. דלעולם אינו עולה בפחות ממאה ואחד. ומשכחת לה נמי דאפילו במאה ואחד אינו עולה. [*אבל להרמב\"ם. א\"צ לזה שהוא מפרש למתניתין דהכא נמי דה\"ק כל המחמץ והמתבל הוא מדמע בתרומה. והר\"ב שהעתיק לעיל שטת הרמב\"ם לא הוה ליה להעתיק כאן שטת רש\"י והר\"ש]: \n",
+                    "<b>אין בו לעלות וכו'</b>. כתב הרמב\"ם ונשאר עוד חלק ג' והוא שאין בו כדי לחמץ. ויש בו כדי לעלות באחד ומאה. שמוציא שיעור החלק שנפל. כמו שנתבאר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כגון גריסין וכו'</b>. והוא הדין נמי שאור של חטים בשל עיסת שעורים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דכל מין בשאינו מינו לא נחוש אלא לנתינת טעם בלבד כמ\"ש הרמב\"ם. ומשום דשאור לא שכיח בשאינו מינו אסברה לה בגריסין וכו': \n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>תבלין</b>. כתב הרמב\"ם הזהר שלא יעלה על דעתך שאין נקראין תבלין אלא המרקחות והדברים שריחן טוב כמו הזנגביל והפלפל ודומיהן אינו כן אלא כל דבר שמתבלין בו התבשיל כגון השומין והבצלים והשמן והחומץ והיין כולם נקראים תבלין. כשאדם מתכוון לתבל בהם או בזולתם. קדרתו ותבשילו ע\"כ. ועיין מ\"ש במ\"ה פ\"ט דשבת. ועיין ריש פ\"ט דחולין: \n",
+                    "<b>או משלשה</b>. שיעור המשנה או משלשה מינין משם אחד. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>אסור ומצטרפין [*כתב הר\"ב כלומר מצטרפין יחד לאסור</b>. אבל] לכאורה תרתי קאמר [*וכן] מסקין התוספות דפ' רבי עקיבא במס' שבת דף פט בשם ר\"ת דאסורין בנתינת טעם בקדירה ומצטרפין לאסור בתערובת יבש. ובפי' הר\"ש יש ט\"ס. ומדברי הרמב\"ם בפירושו נראה שסובר דחדא קתני. שכך כתב שיעור המשנה תבלין וכו' מצטרפין לאסור וכן יראה מלשונו שבפ' ט\"ז מהל' מאכלות אסורות: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>שאלתי את רבן גמליאל הזקן</b>. שהיה בן בנו של הלל וזה לראיה שאף מתלמידי בית שמאי קבלו מבית הלל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחזר וסכן בשמן טהור</b>. פי' הר\"ב לאחר שנתייבש השמן הראשון. ומסיים הר\"ש דאי בעודו טופח על הכלים. אם כן הטמא מטמא הטהור. והכלי ממה נפשך טמא דמשקה מטמא כלי: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>תבלין וכו'</b>. איצטריך לאשמעינן דאי לא השמיענו אלא בשאור הוה אמינא דדוקא כששני האיסורים של מין אחד. הוא דמצטרפין לאסור לזרים לרבנן. ולהכי נקט שאור משום דסתם שאור אחד מחמשת המינין דשארא בא לידי סרחון. כמ\"ש במ\"ה פ\"ב דפסחים. אבל בשני מינים ושני שמות אימא מודו לרבי שמעון. להכי תני תבלין שיש בהן הרבה מינים ואפילו הכי אסירי לזרים. ואי תני תבלין הוי אמינא בהא פליג ר' שמעון אבל במין אחד מודה. להכי תני לדלעיל. וכיוצא בזה הצריכם הרמב\"ם. אלא שיש לו פי' אחר בפירוש שמות דלעיל דבמשנה עשירית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חתיכה של קדשי קדשים וכו'</b>. הר\"ב מפרשה בטעם המשניות דלעיל ואע\"ג דלא אצטריך איכא למימר דמשום סיפא. היינו מתניתין דלקמן. נקט להך רישא דהכא. אבל הרמב\"ם מפרש למשנתנו בענין וטעם אחר ממשנה הקודמת. וז\"ל נותר ופגול הוא אסור על הכהנים ועל ישראל. ודינו שישרף. אבל איסורו על ישראל יותר חמור. לפי שלא היה מותר לישראל לעולם. כשאכלו ישראל נתחייב קרבן מעילה. כמו שיתבאר במס' [מעילה] אבל לכהנים היה לו שעת הכשר קודם שהיה פגול או נותר. ועוד יתבאר דיני הפגול והנותר במסכת זבחים. ואמר כי כשנתבשלו אלו השלש חתיכות עם חתיכות חולין והוציאום אח\"כ ונשאר שאר הבשר. שהוא אסור לזרים מפני בשר הקודש שנתבשל עמהם ומותר לכהנים אע\"פ שיש בו הנותר והפגול. כיון שאין איסורו על הכהנים חמור הרבה. ור\"ש אומר כשם שמותר לכהנים כך מותר לזרים כיון שהפגול והנותר אסור על הכל עכ\"ל. עוד הוסיף לבאר דהכא בנתבטל הטעם בששים. אם הוא מין במינו. או שאינו בנותן טעם. אם הוא בשאינו מינו. ושאלו החתיכות שיוציא יכירום שהם האסורים ע\"כ. ומה שנתן טעם שאיסורו שעל ישראל חמור. לפי שלא היה מותר לישראל לעולם וכו'. אבל לכהנים היתה לו שעת הכושר קודם שהיה פגול או נותר. פי' דבריו אלו. כך הוא. לענין פגול דלכהנים היה להם שעת הכשר כלומר ראוי וכשר להיות מותר להם. אלו לא היה נעשה פגול אבל ודאי שקודם שנעשה פגול ג\"כ אין להם היתר לאכול דדין פגול באחד מארבע עבודות. שוחט מקבל ומוליך וזורק. כדתנן במ\"ג פ\"ב דזבחים וקודם שנזרק הדם אסור הבשר באכילה כמ\"ש הרמב\"ם בפ' י\"א מהלכות מעשה הקרבנות. ומשום הכי דקדק לכתוב בלשון שעת הכשר. ולא כתב היה מותר שהוא הפך ל' שלא היה מותר לישראל. ומעתה מה שכתב שלישראל לא היה מותר לעולם אבל יביאו קרבן מעילה. זה בלבד בקדשי קדשים שמועלין בהם משהוקדשו עד שיזרק הדם. כדתנן בפ\"ב דמעילה. וכאלו אמר הרמב\"ם שאע\"פ שאז היא שעת הכשר לכהנים שיהיו ראוים להם אם לא יתפגלו כמו שפירשתי. אבל לישראל אין להם היתר לעולם. דקדשי קדשים אינם נאכלים אלא לכהנים כדתנן באיזהו מקומן. וכשאכלו ישראל ר\"ל בשעת הכושר שיש לכהנים. דהיינו משהוקדשו עד אחר זריקת דמן. נתחייב בקרבן מעילה. כך צריכין לפרש דהא תנן בריש מעילה. דמשהותר לכהנים אין מעילה לישראל. אלא דה\"ק דלישראל אין להם היתר לעולם. והיינו בקדשי קדשים שאינן נאכלין אלא לכהנים. ויש בו עוד חומרא. דאם אכלו בשעת הכושר שלכהנים נתחייב במעילה. אבל לכהנים יש שעת הכשר. כלומר ראוי להיות מותר. אם לא יתפגל. ואע\"ג דפגול וכן נותר שייכים אף בקדשים קלים. מתניתין לא מפרשה אלא בקדשי קדשים. דקדשים קלים מותר לישראל כמו לכהן. ואע\"ג דהמורם מהם נאכל לכהנים. כדתנן באיזהו מקומן. מכל מקום הואיל ולא שייך במורם מעילה כלל כמ\"ש הרמב\"ם בריש פ\"ב מהלכות מעילה. הלכך לא החמירו בפגול ונותר שלהם בישראל יותר מבכהנים. ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא דהא בנתבטל טעמם איירי כמו שמפרש. ויראה נמי דלאו דוקא שנתבשלו כל השלש חתיכות בבת אחת עם חתיכות חולין. אלא הוא הדין כשכל אחד נתבשל לבדו עם חתיכות חולין. דהא מטעם שהם חמורים על ישראל נגעו בהו. ולפיכך נמי מותרים לכהנים כי *) נתבטלו. ואין כאן שייכות להיתר מעלה את האיסור. וזהו שכתב בחיבורו בפ' עשירי מהלכות מעשה הקרבנות בזה הלשון. חתיכות של קדשי קדשים. או של פגול. או של נותר. שנתבשלו עם חתיכות אחרות. אותן החתיכות אסורות לזרים. ומותרות לכהנים. עכ\"ל. ותמיהני על בעל כסף משנה. שעל מה שכתב הראב\"ד בהשגותיו. והוא שהיה בשל היתר כדי להעלות את האיסור כתב שזה דבר פשוט. וכתבו רבינו בהדיא בפי' המשנה שם. אבל קשה שלא הוה ליה לומר או או וצ\"ע. עכ\"ל. ולפי מה שהתבאר מדברי פי' המשנה. מבואר דאדרבה שאין זה ענין כלל להיתר מעלה האיסור. וזה שאמר שרבינו כתב כן בפי' המשנה. חושב אני שראה פירושו למשניות הקודמות ולא עיין בפירושו למשנה זו. וניחא נמי מה שדקדק לכתוב או או. דאין חלוק בין נתבשלו כולם בבת אחת בין נתבשלו אחת אחת. כמו שכתבתי: \n",
+                    "<b>של פגול ושל נותר</b>. הר\"ב כתב ושל טמא. ולא נמצא כן בנוסחות המשניות. גם הר\"ש לא כתבו. אבל לפי' הר\"ב ניחא טפי אי גרסינן ליה ולהרמב\"ם ניחא טפי דלא גרסינן ליה שכבר ראית מה שפי' כמו שהעתקתיו. וכתב אח\"כ וז\"ל וזהו מה שאמר בכאן שמותר לכהנים בין טהורים בין טמאים לפי שהכל נטמא בנותר ופגול כמו שיתבאר במקומו ע\"כ. ועיין בסוף מס' פסחים. ובמשנה ד פרק ד דמעילה. ובחיבור הרמב\"ם פרק ח מהלכות אבות הטומאות. ואל תקשה על מה שכתבתי לעיל דמתניתין חדא חדא קתני. דמכל מקום משום פגול ונותר לא הוי ליה למתני טמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*עם בשר התאוה</b>. פי' הר\"ב בשר חולין. ומתניתין לישנא דקרא נקטיה דבפ' ראה כתיב כי תאוה נפשך לאכול בשר ובבשר חולין משתעי קרא]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*ידלק</b>. כתב הר\"ב שאסור בהנאה וכו' שלא יהנה ולא יצבע וכו'. לשון ברייתא. וכתבו התוס' דפסחים [דף כה] וקדושין [דף נו]. דאע\"ג דאמרינן שלא יהנה. אצטריך לאשמועינן שלא יצבע דסלקא דעתך דשרי משום <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דחזותא לאו מלתא היא. ואיצטריך לאשמועינן שלא ידליק דסלקא דעתך דשרי משום דמכלה אותו. ע\"כ. והא דיליף הכא מוערלתם. בקדושין פ\"ב משנה ט מפרש בענין אחר]: \n",
+                    "<b>כולם ידלקו</b>. עיין בפי' מ\"ו: \n",
+                    "<b>יעלה באחד ומאתים</b>. כתב הרמב\"ם בפי' ענינו שיערבו אותו הבגד וכו'. ולא לכתחלה קאמר. דאין מבטלין איסור לכתחלה אלא אם נתערבו. וכן לשונו בפט\"ז מה' מאכלות אסורות נתערב באחרים יעלה במאתים ואחד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הצובע וכו'</b>. כתב הרמב\"ם והשמיענו בהלכה הקודמת. קולא לחכמים אפילו בבגד שנצבע כולו יעלה. ובזו ההלכה השמיענו חומרא לרבי מאיר שאמר אפי' חוט אחד כשנצבע בבגד ישרף כולו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ידלק</b>. כ' הרמב\"ם ולא נאמר בזו תעלה. לפי שלא נתן בהם הכתוב שיעור בשום פנים ע\"כ. וכן פסק בספ\"ג מהלכות בכורות. ובסוף הל' פסולי המוקדשי' לענין השק שמע מינה דסבירא ליה דמתניתין נמי כרבנן. דלא כירוש' שהביא הר\"ש דאמר דמתניתין כר\"מ: \n",
+                    "<b>ומשער נזיר ומפטר חמור בשק</b>. עיין בסוף מס' תמורה מה שכתבתי שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>ומפטר חמור</b>. כתב הר\"ב לאחר עריפה כולי עלמא מודו וכו'. דאילו מחיים שרי רבי שמעון בהנאה פרק קמא דבכורות. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ומוקדשין</b>. פי' על גבי המזבח. ומשום הכי שאני שער נזיר. אע\"ג דכתיב ביה קדוש: \n",
+                    "<b>[*בכל שהן</b>. מוקי לה הראב\"ד בהשגותיו לסוף פ\"ג מה' בכורות בקדשים שיש להם פדיון ומשום דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל]:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ידלק</b>. פי' הר\"ב דיש שבח עצים בפת. ובפ\"ה דע\"ז מ\"ט לענין עצי אשרה כתב הר\"ב דמוקי ליה הגמרא כשאבוקה כנגדו. ונראה דהכא נמי דכוותה. והכי אשכחן בפ' כל שעה (פסחים דף כז) דמוקי גמ' לתנו רבנן דהתם תנור שהסיקו בקליפי ערלה וכו' אפה בו את הפת וכו' כשהאבוקה כנגדו ופי' רש\"י כנגד הפת מבעיר עצים בפי התנור ע\"כ. וכתב הר\"ן ונמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין. ע\"כ. ולענין עצי חולין שאפה בו עיסת מעשר שני לא הוי הכי. כדתנן במס' מעשר שני ריש פ\"ב: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ידלקו</b>. כתב הר\"ב והא דלא אמרינן ימכרו וכו' משום דהכא חיישינן בכולהו וכו'. [*עיין מה שכתבתי במ\"ט פ\"ג דע\"ז לענין מ\"ד ה] אכוליה פרקין מהדר לשנויי ונטר ליה עד הכא. וז\"ל הר\"ש והא דלא אמרי' בכל הני דמתני' וכו' ע\"כ. וראיתי בירושלמי מפרש לה אמתניתין קמייתא בגד שצבעו וכו'. וקצת קשה בעיני דהתם פי' הר\"ב וכן הרמב\"ם. גם בחבורו פט\"ז מה' מאכלות אסורות. דדוקא בסתם יינם קאמר רשב\"ג אבל ביי\"נ ממש אין לו תקנה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והשתא מעיקרא לאו קושיא הוא דאיכא למימר דהני דמדאוריי' אסירי בהנאה יש להן דין יי\"נ ממש [*במ\"י פ\"ה דע\"ז כתבתי תירוץ לזו הקושיא]. והר\"ש הקשה וז\"ל לא משתמט בכל הנך איסורי דלימא יוליך הנאה לים המלח אלא לענין ע\"ז לר\"א בסוף כל הצלמים ודכוותיה פסקינן התם. ושמא משום דע\"ז תופסת דמיה אע\"פ שאינה ניתרת בכך מכל מקום מיחזי טפי כמוליך האיסור לים המלח. ועוד יש לחלק דהתם תנור שהסיקו וכו' ונטל כרכר וארג בו וכו' שרינן בהולכת הנאה כשנתערב לפי שאין ממשות האיסור בעין ע\"כ. [*ולהתירוץ השני מתני' ד וה דהכא אינם מתורצים] והר\"ב שלא כתב לקושיא זו אפשר משום דסבירא ליה כהרמב\"ם שסובר דהא דרשב\"ג ודר' אליעזר כולה חדא תקנתא היא ואין תקנה להולכה אלא לאחר שמכר ובמכר לא סגי אלא לאחר שיוליך כמו שכתב הכ\"מ בפט\"ז מהל' מאכלות אסורות והשתא בשינויא דארבי שמעון בן גמליאל מתורץ נמי דר' אליעזר: \n",
+                    "<b>[*נתערבו כו'</b>. מ\"ש הר\"ב ואי גרסי' וכו'. עי' במה שכתבתי בזה במ\"ט פ\"ג דע\"ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מקדש</b>. שנא' (דברים כ״ב:ט׳) פן תקדש המלאה. וענינו השרפה כמו שבארנו. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>[*רמוני בדן</b>. גם לר\"מ הוזכרו כדתנן במ\"ה פי\"ז דכלים. ועי' בפי' הר\"ב במ\"ה דעשרה דברים וכו']: \n",
+                    "<b>חלפי תרדין פי' הר\"ב עלין כו'</b>. וז\"ל הערוך עלין והצלעות של תרדין. ובמ\"ד פ\"ק דעוקצין מפרש הר\"ב בענין אחר: \n",
+                    "<b>[*הראוי לערלה ערלה וכו'</b>. כתב הר\"ש בירושל' דייק אמאי לא תני הראוי לתרומה דתרומה נמי כיון דחשיבא לא בטלי באחד ומאה ומשני כולן ראוין לתרומה ולא שייך למתני האי לישנא. ועל חנם דייק. דהאי ידלקו באחד ומאתים לא שייכי בתרומה. ועוד דדלמא לא חשיב הכא אלא דבר שבמנין ואיסורי הנאה כדמשני בשלהי ע\"ז עכ\"ל. וכלומר דמתני' דהכא אינה אלא פירושא דמשנה דלעיל שנשנית שם פלוגתא דרבי מאיר וחכמים. דרבי מאיר אומר ידלקו וחכמים אומרים יעלו באחד ומאתים ובתרומה דליק' לא שייכא שיכול לאכלה. וגם לא שייך בא' ומאתים [דתרומה] עולה באחד ומאה. ובסדר משנה בירוש' גרס במ\"ו דלעיל הראוי לערלה וכו'. ואהתם אתמר נמי דירושלמי שכתב הר\"ש]: \n",
+                    "<b>לכלאי הכרם</b>. הר\"ב לא חשיב לחביות סתומות. וכן הר\"ש. אבל הרמב\"ם חשיב להו. וכן נראה: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר</b>. פסק הר\"ב דלא כר' עקיבא. וכן הרמב\"ם ועיין במשנה דלקמן ומה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כיצד</b>. הכי גרס הרמב\"ם וכתב אמרם כיצד רוצה בו על איזה דרך יהיו אלו מקדשות כל שהן השיב ואמר כי זה לא יהיה אלא כשיהיו שלמות כמות שהיו אבל נתפצעו וכו': \n",
+                    "<b>נתפרדו</b>. עיין בפי' מ\"ו פ\"ק דמעשרות: \n",
+                    "<b>נתפרסו הככרות</b>. כתב הר\"ב האי סתמא כר' עקיבא דהלכתא כותיה. ותימה דלעיל פסק דלא כרבי עקיבא. וכן כתב שם הרמב\"ם אבל פסק דהכא עיקר. דהא מחלוקת ואח\"כ סתם היא דהלכה כסתם וכן חזר בו הרמב\"ם בפט\"ז מהל' מאכלות אסורות ופסק כר' עקיבא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ספק ערלה.</b> פי' הר\"ב כגון עובד כוכבים שיש לו נטיעות וכו'. כבר כתבתי בזה במ\"ב פ\"ק: ",
+                    "<b>כרם נטוע וכו'.</b> הכי נמי בספק כלאי כרם. והכי מייתי לה לענין ספק בסוף פ\"ק דקדושין דף לח. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"י מהל' מאכלות אסורות: ",
+                    "<b>החדש אסור בכל מקום.</b> ובירוש' קאמר דמתני' כר\"א דסוף פ\"ק דקדושין. הר\"ש. [*ועיין מה שכתבתי אני שם בסייעתא דשמיא. וכן מ\"ש במ\"ד פ\"ז דמס' תמורה]: ",
+                    "<b>[*והכלאים מדברי סופרים וכו'.</b> פי' הר\"ב מה בהמתך בין בארץ בין בחו\"ל. מימרא דשמואל ספ\"ק דקדושין דף לט ופי' רש\"י דהא חובת הגוף היא]: ",
+                    "<small>סליק מסכת ערלה</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ערלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ערלה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Orlah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה ערלה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Orlah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Peah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Peah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..839f508e71da653c2f85ba7cad295214df17b5d0
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Peah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,403 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Peah, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם התחיל במסכת פאה אחר ברכות בשביל שכל המתנות שאדם חייב בהן על הזרע לא יתחייב בהן אלא אחר קצרו והקמה חייבת בפאה והיא עדיין בקרקע ובשביל זה הקדים לדבר בה:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>אלו דברים שאין להם שיעור הפאה וכו'</b>. לשון הרמב\"ם ויש עוד דברים אחרים שאין להם שיעור כגון עפר סוטה ורוק יבמה ואפר פרה ודם צפור המצורע ואולם לא ספרם כי אע\"פ שערכם נכבד אין בהם תוספת שכר ואלה שספר בכאן כפי שיוסיף בהן יהיה תוספת שכרו ע\"כ. ומהירושלמי העתיק וכן הביאו הר\"ש. והביא עוד מהירושלמי למה לא תנינן תרומה עמהון א\"ר אמי מפני המחלוקת כלומר שיש תרומות חלוקות זו מזו כגון תרומות מעשר שיש לה שיעור אע\"ג דהוי מצי למיתני ותרומה גדולה בפירוש כיון דלא מתני ליה ותרומה סתם לא תני ליה ועוד הוה מצי לשנוי כדמשני אאינך שאין בתוספתן מצוה. ותרומה גדולה אדרבה כשמוסיף הוא עבירה שמערב טבל בתרומה ונותן לכהן בתורת תרומה ואוכל. ועוד י\"ל שהיא חלוקה מן השאר כדמפרש אחר כך דבפאה בקש לעשות כל שדהו פאה עושה בקש לעשות כל כריו תרומה אינו עושה עכ\"ל. ועיין מ\"ש בפ\"ג משנה ו' [*דאף בפאה צריך שיקצור קצת ואפילו הכי לא דמי לתרומה דבפאה מה שמתחיל לקצור ואחר כך עושה פאה אינו שיור מן השדה שלא לעשות פאה אלא שעדיין לא נתחייב אבל תרומה משנתמרח חייב ואפי' הכי אינו יכול לעשות כל גרנו תרומה תוספות פ' קמא דנדרים] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והתוס' במסכת חגיגה פרק קמא דף ו' פירשו מפני המחלוקת. עין יפה. עין רעה. ובינונית. ומ\"ש הר\"ב שההוספה היא טבל. ר\"ל מפני מעשר ותרומת מעשר שיש בה וכדתנן בפרק ד' דתרומות משנה ג'. ובטבל אפילו כהנים אסירי כדכתיב בסדר קרח בפרשת מתנות הלוים כן תרימו גם אתם ודריש בספרי אתם לוים גם לרבות כהנים ופסקה הרמב\"ם בריש הלכות מעשר. ומיהו קשיא דע\"כ לא הויא ההוספה טבל אלא כשהוסיף אחר שכבר הפריש התרומה כשיעורה אבל בתחלה כל ששיריה ניכרין רשאי לתרום כמו שירצה כדפסקינן בפ\"ד דתרומות משנה ה'. ועיין לקמן ובפירקין משנה ג'. דפאה נמי דכותה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וצריך עיון. ובפרש\"י דחולין דף קל\"ז כתיב דלהכי לא חשיב תרומה משום דשיעורה רמיזא בפסוקים כמו שאכתוב בס\"ד בפ\"ד דתרומה: \n",
+                    "<b>הפאה</b>. ועושה מצוה בהוספתו וכדלעיל ומיהו היכא דנתן פאה כדינו בסוף שדה חייב במעשרות מה שהוסיף. הכי מסיק הר\"ש במשנה ג' ופליגי בירושלמי חד אמר אם נתן כשיעור וחד אמר אפילו פחות מכשיעור דהא נפטר מדין פאה: \n",
+                    "<b>והבכורים</b>. כתב הר\"ב ולא נתנה התורה בהן שיעור. ובמשנה ג' פרק ב' דבכורים מפרש הר\"ב דאף מדרבנן אין לה שיעור ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>וגמילות חסדים</b>. כתב הר\"ב וכן כתב הרמב\"ם דבממונו יש לו שיעור כדאמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ותקנת אושא היא בפ' נערה במס' כתובות (דף נ.) והשתא מדאורייתא אין שיעור לגמילות חסדים בממונו וז\"ש הר\"ש וז\"ל ויתכן לומר שלא בא לומר בירושלמי דלא מתוקם גמילות חסדים דמתני' בממונו למאי דמפרשינן דמתניתין איירי מדאורייתא [פי' כיון דלמטה יש לו שיעור מדאורייתא כן הוא בהר\"ש וע\"ש] : \n",
+                    "<b>שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה וכו'</b>. כתב הרמב\"ם כי המצות כולם נחלקים בתחלה על שני חלקים. האחד במה שיש בינו ובין הקב\"ה כגון ציצית ותפילין וכו' והשני מצות התלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם כגון האזהרה על הגנבה וכו' וכגון הציווי באהבת איש את רעהו וכו'. כשיעשה האדם המצות שבחלק הא' יגמלהו הקב\"ה עליה לעוה\"ב כמו שנתבאר בפ' חלק וכשיעשה המצות שבחלק השני כמו כן תחשב לו לצדקה לעה\"ב לפי שעשה המצוה וימצא טובה בעולם הזה בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם וכו'. וכל המצות שבין אדם לחבירו נכנסות בגמילות חסדים ושים לבך עליהם כי כן תמצאם שהרי הלל כשאמר לו הכותי למדני תורה על רגל אחד אמר ליה דעלך ביש לחברך לא תעביד [פרק במה מדליקין דף לא.] עכ\"ד. [*ועיין מ\"ש בס\"ד בריש פרק ב' דאבות]: \n",
+                    "<b>והקרן</b>. כתב הערוך והשיב את אשמו בראשו (במדבר ה׳:ז׳) תרגום ירושלמי אשם קרן. ובריש פרק ו' דמסכת תרומות כתב הרמב\"ם וקרן ידוע והוא כמו העיקר. [*וראיתי בפירוש החומש להרמב\"ן בפרשת אמור בפסוק בעצם היום הזה (ויקרא כ״ג:כ״ט) שכתב שבעבור שהכח בקרנים יקרא גוף הדבר קרנו]: \n",
+                    "<b>כבוד אב ואם</b>. בגמרא דסוף פרק קמא דקדושין דף מ בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך (דברים ה׳:ט״ז) חד בעוה\"ז וחד בעולם הבא. בגמילות חסדים כתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כ״א:כ״א). ובהבאת שלום כתיב בקש שלום ורדפהו (תהילים ל״ד:ט״ו) וא\"ר אבהו אתיא רדיפה רדיפה מגמילות חסדים. בתלמוד תורה כתיב כי הוא חייך ואורך ימיך (דברים ל׳:כ׳). ופרכינן בשלוח הקן נמי כתיב למען ייטב לך והארכת ימים (שם כב) ומשני דלא תני אלא טוב לבריות דכתיב (ישעיהו ג׳:י׳) אמרו צדיק כי טוב דהיינו לבריות דאל\"כ וכי יש צדיק שאינו טוב וביה כתיב כי פרי מעלליהם יאכלו (שם): \n",
+                    "<b>ותלמוד תורה כנגד כולם</b>. כי בתלמוד תורה יזכה האדם בכל זה שהתלמוד מביא לידי מעשה. לשון הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין פוחתין לפאה מששים</b>. שכן מצינו בראשית הגז כמפורש במשנה ב' פרק י\"א דחולין וע\"ש בגמ' דף קל\"ז ע\"ב: \n",
+                    "<b>[*לפי גודל השדה</b>. פירש הר\"ב אם שדהו גדולה וכו' נותן ומוסיף על ששים וכו'. ותמהני למה יוסיף שהרי הפאה נמי גדולה כשהיא ששים מהשדה הגדולה והרי העניים מועטים והר\"ש לא כתב בכאן דמוסיף וכן נראה דלא אשמעינן אלא שלא יפחות מששים אף שהעניים מועטים והיינו דבירושלמי ומייתי ליה הר\"ש שאומר לו הבא גמלים וטעון אף שיתעשר וכדתנן בפרק ח' מ\"ח ובשדהו קטנה פשיטא שלא יפחות מששים שהוא מעט. ודברי הרמב\"ם בפירושו נראין כדברי הר\"ש אבל בחיבורו סוף פרק א' מהלכות מתנות עניים כתב ומוסיף על אחד מששים לפי גודל השדה וכו' כיצד שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני הרי זה מוסיף על השיעור וכן אם היו העניים מרובים מוסיף וכו' נראה שמפרש לפי גודל השדה שיכלול גם אם היא קטנה וכאילו אמר התנא לפי איכות השדה אם גדולה אם קטנה]: \n",
+                    "<b>ולפי [*רוב] הענוה</b>. [*וכן העתיק הר\"ש. והר\"ב שלא העתיק תיבת רוב הוא כגירסת סדר המשנה דבירושלמי וכן הוא שם בגמרא ובפי' הרמב\"ם ובחיבורו אין הכרע]. ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם מה שתענה הארץ מבואר בדבריו. אם זרע רב או מעט. ומ\"ש הר\"ב ואית דגרס ענבה בבי\"ת וכו'. לקמן במשנה ז' פרק ו' כתב דענוה בוי\"ו כמו בבי\"ת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותנין פאה מתחילת השדה ומאמצעה</b>. ולא אמרינן דפאת שדך משמע דוקא בסוף כדמשמע לשון פאה ואם נתן מתחילה ומאמצע לא תקדש בדין פאה ולחייב במעשר. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ובלבד שיתן בסוף כשיעור</b>. כתב הר\"ב והרמב\"ם פירש ובלבד שיתן בסוף כשיעור פאה הצריכה לכל השדה וכו' חוץ ממה שהניח בתחילה ובאמצע. כן כתב בפירושו אבל בחיבורו בפ\"ב ממתנות עניים כתב וז\"ל וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה ע\"כ. והדין עמו שחזר בו מפירושו שכן הוא בירושלמי. ראשונה מהו. מן מה דתני הרי זו פאה וצריך ליתן בסוף כשיעור. הדא אמרה קדשה משום פאה. מהו כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר. אפשר לומר קדשה משום פאה ותימר כשיור [כשיעור כצ\"ל] כל שדהו אלא כשיעור המשתייר: \n",
+                    "<b>אם שייר קלח אחד וכו'</b>. פירש הר\"ב בסוף השדה והניח אותו לפאה וקשה דלתני אם נתן קלח אחד בסוף כלשון ר\"ש. וע\"ק ואם לאו אינו נותן לא נתן הל\"ל שהרי כבר נתן. ומיהו בזה יש לומר דלהכי קתני נותן משום הפקר דעד השתא לא הוה משום הפקר. ולהכי אם עדיין לא לקחוהו עניים צריך שיתן ויפקירם בין לעניים בין לעשירים. אלא קושיא הראשונה מיהו במקומה עומדת. והר\"ש פירש בענין אחר וז\"ל אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי דיכול להוסיף על המחובר. ויש לו תורת פאה לפטור מן המעשר. ואם לאו כלומר שכבר תלשו אינו נותן אלא משום הפקר דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה ואינו נפטר מן המעשר אלא אם כן הפקיר אף לעשירים כבית הלל דפ\"ו. אבל היכא דלא נתן כלל מן המחובר מודה ר\"י דנותן מן התלוש כדמוכח בתוספתא עכ\"ל. ומפי הר\"ר טעבלין מירושלים תוב\"ב שמעתי בשם רבו מהור\"ר יוסף אשכנזי שפירש למשנתנו דהכי קאמר אם שייר קלח וכו' כלומר שלא נתן כשיעור אחד מששים ואפי' לא שייר אלא כנגד קלח אחד שלא נתן עליו פאה. סומך לו משום פאה כלומר רשאי להוסיף וליתן ככל שיעור פאה. וכההיא דתנינן במשנה ג' פרק ד' דתרומות לענין תרומה עלה בידו מששים ואחת תרומה. ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד. ואם לאו כלומר שלא שייר כלל אלא שנתן כשיעור ששים על הכל כל מה שיתן אח\"כ אינו נותן אלא משום הפקר כדתנן נמי התם עלה בידו אחד מששים תרומה ואין צריך לתרום. חזר והוסיף חייב במעשרות והכי נמי דכותה שאם יפטר ממעשרות צריך להפקירם: \n",
+                    "<b>משום הפקר</b>. ונפקא מינה דהפקר בין לעניים בין לעשירים משא\"כ פאה דלעני וכו' אבל לענין מעשר פאה נמי פטור כדתנן בסוף פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שהוא אוכל</b>. כתב הר\"ב למעוטי ספיחי סטיס הכי איתא בגמרא פרק ז' דשבת (דף סח.) וכתב הר\"ש דנקט ספיחי ולא סטיס עצמו דפשיטא דלא חזי כלל. ומיהו בכל דוכתי נקט בלשון ספיחים במסכת שביעית (רפ\"ז) דקתני ממין הצובעים ספיחי סטיס וקוצה ע\"כ. [*וכדבריו הראשונים אלו כתבו התוס' פ\"ז דשבת וכתבו עוד או שמא הן אוכל גמור ולא ממעטינן ע\"כ. וכ\"כ רש\"י בפרק בא סימן (נדה דף נ ע\"א) אבל בשבת פ\"ז כתב כתוס' דהגוזל ששם כתבו] התוס' דף קא דלהכי נקט ספיחים לפי שאין דרך ללקטם בשנה שנזרעים אלא לבסוף ארבע או חמש שנים שהשרשים מתפשטים בארץ ומשביחים ושורש שלהן עיקר ע\"כ. ועי' בפי' הר\"ב משנה ה' פרק ב' דכלאים [*ושם כתבתי פירוש של שם ספיחים. ועיין] ריש פרק ז' דשביעית: \n",
+                    "<b>ולקיטתו כאחד</b>. כתב הר\"ב למעוטי תאנה וכו' שנלקטים הפירות שמתבשלים בהן ראשון ראשון פי' באילן אחד בעצמו. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ב ממתנות עניים יש באילן זה מה שנגמר היום ויש בו מה שנגמר לאחר כמה ימים. ועיין משנה ב' פרק ג'. ומ\"ש הר\"ב דכתיב קציר משמע דבר הנקצר הרבה ביחד. ולשון הר\"ש דסתם קציר מתבשל ביחד: \n",
+                    "<b>ומכניסו לקיום</b>. פי' הר\"ב <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>למעוטי ירק [*ולשון הר\"ש רוב ירק קאמר דיש ירק חייב בפאה כגון שומים ובצלים כדתנן לקמן (פ\"ג משנה ג') דהנהו מכניסן לקיום וכו' עכ\"ל]. ועיין בפ\"ג משנה ב' וג'. וכתב עוד [*הר\"ב] דכתיב פאת שדך בקצרך ואין הירק נקצר וכ\"פ הרמב\"ם. ופירושם זה דחוק דאמאי תלי מתניתין טעמא במכניסו לקיום דהוה ליה למתלי טעמא בדבר הנקצר. והר\"ש כתב ע\"פ תורת כהנים (בפרשת קדושים) וסתם קציר מכניסו לקיום יצאו ירקות שאף על פי שלקיטתו כאחת אין מכניסו לקיום עד כאן. ולשון הרמב\"ם אפשר ליישבו שז\"ל ולא יפול על שדה ירק שם קצירה ונוכל לפרש שרוצה לומר שלא הונח שם קצירה על דבר שאין מכניסין אותו לקיום: \n",
+                    "<b>והתבואה והקטניות</b>. בירושלמי דרשינן ובקצרכם אין לי אלא תבואה קטניות מנין תלמוד לומר ארצכם. הר\"ש: \n",
+                    "<b>בכלל הזה</b>. כתב הר\"ב כשישלמו בהם כל התנאים הללו. וכן הם דברי הרמב\"ם. ודברי תימה הם דהא ודאי שנשלמו בהם כל התנאים. וכן סתם הרמב\"ם בפרק ב' ממ\"ע וכתב כל הדומה לקציר בחמשה דרכים אלו הוא שחייב בפאה כגון התבואה והקטניות וכו'. ובכף נחת כתוב בכלל הזה לא ימצא כל כלל התנאים האמורים כי אם בתבואה וקטניות. ועיין בפרק ג' משנה ב' [*דלעולם לקיטתן כאחד ואולי דמשום תנאי דנשמר כתבו הר\"ב ובפירוש הרמב\"ם כשישלמו שהרי אפשר שיפקיר תבואתו וקטניותו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האוג</b>. [*כתב הר\"ב ורמב\"ם פירש צמח כו'. אבל בריש דמאי כתב בשמו שהם אילנות וכו' ולכך יש לפרש צמח דהכא ג\"כ אילן] *)ובירושלמי אילנות מנין ת\"ל שדך ואיכא דיליף מכרם וזית ע\"כ והביאו הר\"ש משנה דלעיל [*ועיין מ\"ש במשנה ב' פרק ג']. ומן הראוי היה להקדים האילנות שנשתבחה בהן הארץ לאותן שלא נשתבחה בהן. ויש לומר הכא דלא אתא אלא לפרושי אלו שלקיטתן כאחת הילכך לא חייש למתנינהו על הסדר. אי נמי האחרון אחרון אין לקיטתן כאחת כולי האי כמו הראשון שלפניו ותנא לא זו אף זו קתני. תוס' פרק קמא דראש השנה דף יב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*עד שימרח</b>. פירש הר\"ב שיעשה כרי וצבור של תבואה. ובפרק ד' משנה ח' פירש כשהוא משוה פני הכרי ברחת. וכן כתב הר\"ש בכאן. וכ\"כ עוד הר\"ב בפ\"ק דמעשרות משנה ו'. ולשון הרמב\"ם ופירוש מריחה מריקה וזאת המלה מושאלת בדרך המליצה בענין ברירת החטה מן התבן והשלמת צרכי הזרע עד שלא ישאר לעשות בו אלא להוליכו אל האוצר והוא דומה כמו הממרק לכלים (עיין בריש פרק בתרא דמקואות) שאין עושין אותו המירוק אלא כשנשלם הכלי ע\"כ]: \n",
+                    "<b>נותן משום הפקר ופטור וכו'</b>. פירש הר\"ב דכתיב ובא הלוי וכו' ירושלמי פ\"ו הביאו הר\"ש ועיין מה שאכתוב בס\"ד בריש מעשרות. ומ\"ש הר\"ב אבל המפקיר וכו' אין ההפקר פוטר וכו' נראה לומר דסמך אמ\"ש גבי פאה שצריך שיפריש התרומה והמעשרות תחלה ואחר כך יטול הפאה הורה לנו בזה שהמצוה היא שיפריש וכו'. וכדדרשינן נמי במשנה י\"א פרק ה' דמעשר שני מדכתיב (דברים כ״ו:י״ג) ככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים וכו' א\"נ פן לא יפרישו העניים והמכשלה הזאת תחת ידו יהיה. והכא נמי בהפקר דכותה דפאה שלא יפקיר אלא אם כן הפריש תחלה. וכן לשון הרמב\"ם אבל אחר הברירה לא יפקיר ממנו כלום עד שיפריש המעשרות ע\"כ. והכי תנן במשנה ב' פרק ג' דדמאי לא ישליך עד שיעשר ועיין מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>שלקחו את הגורן</b>. פי' הר\"ב וקנסו חכמים וכו' שלא יהו קופצים וכו' לגתות ולגרנות והוא לשון הירושלמי ומסיים בו הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות מעשר וז\"ל ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם: \n",
+                    "<b>המקדיש ופודה וכו'</b>. משום דיוקא דמתניתין דלאחר מרוח הגזבר אין הפודה חייב וכדפירש הר\"ב להכי תנן המקדיש דאף על גב דמתחלה היתה גם כן התבואה שלו הוה אמינא דכי הדר ופדאה ואף על גב דלאחר מרוח הוא שפיר קרינן ביה תבואת זרעך קמ\"ל דלא: \n",
+                    "<b>הגזבר</b>. פירשו הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דבכורים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואלו מפסיקין</b>. ביש נוסחאות ל\"ג בוי\"ו אבל בנוסח שבירושלמי גרסינן בוי\"ו: \n",
+                    "<b>והשלולית</b>. לא זו אף זו קתני דזוטר מנחל. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ודרך הרבים</b>. פי' הר\"ב משום סיפא וכו' ולהכי תני דרך הרבים בתר דרך היחיד משום דסיפא דאדידיה מתניא הוי לא זו אף זו: \n",
+                    "<b>[*ושביל הרבים ושביל היחיד</b>. פי' הר\"ב ואשמעינן דאפי' שביל דרבים אם הוא קבוע וכו' ואי לא לא מפסיק דהא משום סיפא הוה זו ואין צ\"ל זו והכא ברישא נמי לא צריכא למימרא אלא לאשמעי' דדוקא אם הוא קבוע וכו'. אבל ראיתי בס\"א דגרסי שביל היחיד ושביל הרבים. וכן הגרסא במשנה דירושלמי]: \n",
+                    "<b>הקבוע בימות החמה וכו'</b>. כתב הר\"ש והשתא כולהו צריכי דמאי אמרת לתני דרך הרבים למימרא דאפי' לאילן אינו מפסיק ושביל היחיד דאפי' לזרעים מפסיק ולשתוק מכולהו אחריני א\"כ הוה אמינא דרך [היחיד] דלא קביע גרע משביל היחיד דקביע ושביל הרבים דקביע עדיף להפסיק לאילן מדרך הרבים דלא קביע: \n",
+                    "<b>והבור</b>. פי' הר\"ב שדה שאינה זרוע וכ\"כ הר\"ש ומשמע מלשונם דהא חרושה מיהת הויא. וקשה דא\"כ היינו ניר. והרמב\"ם פי' בור הארץ שלא זרועה ולא נעבדה אבל נשארה שממה. וכן פי' הר\"ב במשנה ח' פרק ב' דכלאים וסוף פ\"ד. ומ\"ש הר\"ב כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה עי' מ\"ש בפ' ב' דכלאים משנה ו' בס\"ד: \n",
+                    "<b>אלא א\"כ חרש</b>. [את] מקום הקרחה והוה ליה שדה ניר [לא] חרש לא דקוצר לשחת תחלת קצירה היא וכי גמר בישולייהו וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה אחת על הכל. לשון רש\"י במנחות פרק ו' דף ע\"א ע\"ב ועי' מ\"ש במ\"ו פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאינה יכולה להקצר כאחת</b>. פי' הר\"ב עד שהעומד באמצע אינו יכול וכו' ע\"כ. וז\"ל הר\"ש אמת המים היינו שלולית דקאמר ת\"ק דבכל ענין מפסיק ואתא ר\"י למימר דוקא באינה יכולה להקצר כאחת שאם עומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן כדמשמע בתוספתא ומיהו בתוספתא [משמע] דתרי מילי נינהו דקא חשיב במלתיה דתנא קמא שלולית וקוצר לשחת וג' תלמים של פתיח ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. רי\"א אם עומד באמצע <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וקוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק ולתנא קמא מפסיק אף על פי שעומד מצד אחד וקוצר מצד השני עכ\"ל. ומבואר שיש כאן טעות סופר. שהרי על פי התוספתא הוא מפרש ובתוספתא מפורש שאם עומד באמצע וקוצר וכו'. הואיל ואם עומד בצד אחד אינו יכול לקצור בצד השני סבירא ליה לר\"י דמפסיק. ולכך צריך להיות בתחלת דבריו שאם אינו עומד באמצע. ותו בירושלמי הוון בעי מימר מן מה דאמר ר\"י בעומד מצד אחד ואינו יכול לקצור מצד השני אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינו מפסיק אשכח תנא ופליג היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק מצד אחד אינו מפסיק. וה\"פ ס\"ד דבני ישיבה למימר דר\"י ס\"ל בעומד מצד אחד וכו' ומכל מקום אם היה עומד באמצע וכו' דאינו מפסיק. אשכח ברייתא דפליג אסברא זו דתני היה עומד באמצע וכו'. וכן פירש בכ\"מ פרק ג' מהלכות מ\"ע (ויש גם כן ט\"ס שם שמ\"ש שהולכת צ\"ל שחולקת) והשתא פירוש הר\"ב אתיא שפיר כס\"ד דירושלמי אבל אין זה דרכו ולא דרך כל מפרש להלכה. שעם היות שכן דרך רש\"י ז\"ל בהרבה מקומות לפרש המשנה כס\"ד דבגמרא היינו משום דדרך פירושו כסדר המשנה שבגמרא וראוי הוא להבין המשנה כס\"ד טרם בואו למסקנא דגמרא אבל פירוש הר\"ב בסדר המשנה בלא גמרא ראוי ונכון שיפרש כמסקנא דשמעתא לכן מסתבר שיש להגיה בדברי הר\"ב וכצ\"ל עד שאם אינו עומד באמצע וכו'. ועוד יש תימה בדברי הר\"ב מה שפסק הלכה כר\"י ולעולם הלכה כתנא קמא דסתם לן רבי כותיה. והא דהרמב\"ם פוסק כר\"י הוא מטעם שכתב הכ\"מ בפ' הנזכר וז\"ל נ\"ל שהוא מפרש דד\"ה היא ונכתב בשם ר\"י משום דהוא אמרה בי מדרשא ואתא לפרושי שלולית דתנא ברישא דמפסקת דה\"מ בשאינה יכולה להקצר כאחת ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ו' פ\"ג דבכורים. אבל הר\"ב דמפרש כשיטת הר\"ש דת\"ק ור\"י פליגי ה\"ל לפסוק כת\"ק: \n",
+                    "<b>הוא נותן פאה לכל</b>. דלא דמי לבור. דהכא איכא למימר שלא יניחה כך בורה אלא שלא היה יכול עכשיו לחרוש בבקרים ולמחר יחפור כמ\"ש הר\"ב. [*ומ\"ש הר\"ב כלומר נותן פאה אחת וכו'. ובמשנה שבירושלמי גורס כן להדיא ומכל מקום במשנה דלקמן ל\"ג]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ואינו מפסיק לאילן</b>. לא לכל האילנות דלחרובים וזיתים אינו כן כמו ששנינו במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>שער</b>. [*וכן במשנה ה' פ\"ג דכלאים] ומפרשינן הענפים והוא לשון עברי כדכתיב וימלט השעירתה בספר שופטים סימן ג' לפירש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולחרובין</b>. טעמא כתב הראב\"ד בהשגותיו בפ\"ג מהמ\"ע וז\"ל מפני שהם גבוהים הרבה ומסובכין כדתנן (בפרק ב' דבבא בתרא משנה ז') בחרוב ובשקמה חמשים אמה ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*שני מיני חטין</b>. פירש הר\"ב כגון שחמתית ולבנה דתנינן בפ\"ה דב\"ב משנה ו' מכר לו חטים וכו' שחמתית ונמצאת לבנה וכו' ואפשר דבשאר מיני תבואה לא נמצאו חלוקים במין אחד אבל בירושלמי אמתניתין דלקמן תני רבי חלפתא בן שאול היא שני מיני חטים היא שני מיני שעורים]: \n",
+                    "<b>עשאן גורן אחד וכו' שתי גרנות וכו'</b>. מפורש בירושלמי והביאו הר\"ש דלא אזלינן בתר מחשבתו לעשות גורן אחד או ב' גרנות. אלא כאשר עשה כן יקום *)לעשות פאה אחת או שתים. ומשמע נמי דמיירי שעדיין לא נתן פאה וכי הא דתנינן בסוף פרק קמא דלעולם הוא נותן משום פאה וכו' עד שימרח. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וז\"ל הירושלמי קצר חצי אגדו וחצי שמותית לעשותן גורן אחד ונמלך ועשאן שתי גרנות אינו מפריש מן האגדו על השמותית לא בתחלה ולא בסוף קצר חצי האגדו וחצי השמותית לעשותן שתי גרנות ונמלך ועשאן גורן אחד מפריש (על) [צ\"ל מן] האגדו שבסוף על השמותית שבסוף מן האגדו שבתחלה על השמותית שבתחלה עכ\"ל. ופירוש שמותית כמו שחמתית דמתניתין ו' פרק ה' דבבא בתרא ופירוש הר\"ב אדום אלא דבירושלמי מקצר כדאמרי' בריש ב\"ק (דף ו) תנא ירושלמי אדתנן חב במקום חייב. ואגדו. נראה לי שהוא גד הנזכר בכתוב (שמות ט״ז:ל״א) במן שהוא כזרע גד לבן. ואע\"פ שרש\"י מפרש שם גד קליינדרא ואינו לבן. והמן היה גם כן לבן. והר\"ב מפרש כאן לבנה. והכי נמי תנינן שחמתית ולבנה בהדדי בפרק ה' דבבא בתרא לא קשיא ולא מידי דלבנונית החטין היינו כקליינדרא שהוא ירוק ולגבי אדומה לבנה קרי להו התנא וזהו מה שאמר הרמב\"ם בפירוש משנתנו זאת אדום וירוק וירוק זה כחלמון ביצה לא ככרתי וגם גירסת הר\"ש אגורי ברי\"ש [*וכן הוא בירושלמי ריש פרק ד' דמעשר שני אבל בפירקין דהכא בירושלמי גרס בדל\"ת] אני מפרש לבנה שהוא מלשון ארמי בדניאל ה' על גירא [די] כתל. ולפי זה הוא לבן ממש כי גיר שהוא סיד לבן הוא וכן אני אומר על מה שתרגם אונקלוס בפרשת בשלח דק ככפור דעדק כגירא שפירושו דעדק כסיד שהוא קלוש על הכותל ולבן ורצה המתרגם לכלול מה שנזכר בכתוב במקום אחר (והמן) [צ\"ל והוא] כזרע גד לבן ודלא כפי' רש\"י שמפרש שרוצה לומר מין צבע שחור דק שנקרא גיר: [*ושוב ראיתי להרמב\"ן בפירוש החומש שכתב כן בפרשת בשלח]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפני רבן גמליאל ועלו</b>. כלומר ששאלו לרבן גמליאל ולא היה בידו ועלו שניהם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*קרסמוה</b>. פי' הר\"ב לשון יכרסמנה שהקו\"ף והכ\"ף שניהם ממוצא החיך ולכך מתחלפין. וראיתי להרמב\"ן בפי' החומש בפ' אמור בפסוק בעצם היום הזה שכתב וז\"ל וישתמשו חכמים בכל לשון עכבה בכ\"ף נגזר מולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב ל״ז:ד׳) ויאמרו מתקשט מן תכשיטין ואמרו קרסמוה נמלים מן יכרסמנה חזיר מיער עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>שחובת הפאה</b>. ובפי' הר\"ב שחובת הקציר וכן הגירסא במשנה שבדפוס ש\"ס ירושלמי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*מלבנות</b>. פי' הר\"ב בשביל שעשויות וכו' קרויין מלבנות ולקמן אכתוב טעם אחר בשם הר\"ש: \n",
+                    "<b>מכל אחת ואחת</b>. והר\"ב העתיק מכל אחד ואחד וכן הוא במשנה דפוס בבלי וירושלמי וגירסא נכונה היא שאף ששם הרבים בלשון נקבה מלבנות עם כל זה שם הנפרד מלבן לשון זכר]: \n",
+                    "<b>ומודים בית שמאי לבית הלל</b>. ואשכחן כהאי גוונא בפרק ה' דשביעית [משנה ד'] ובמשנה ט' פרק קמא דשבת [*ועוד אחרים] ואע\"ג דאין הלכה כבית שמאי ולא נ\"מ בהודאתם. וגדולה מזו בפרק ה' דתרומות משנה ד' דפליגי ר\"א וחכמים אליבא דב\"ש וכן בפ\"ב דאהלות משנה ג' ועיין רפ\"ק דשביעית: \n",
+                    "<b>ראשי שורות</b>. לשון הר\"ש למאי דפרשינן דמלבנות הם השורות קשה דהוה ליה למימר ראשי מלבנות. ויש לפרש דמלשון שדה הלבן [הוא] ע\"ש כשמתבשלת התבואה מתלבנת ומלקטין אותה ולקמן דתנן נמי מלבנות הבצלים דרכן להלבין ירק שלהן כשמתבשלים ועוד אפרש דכל שדה [חוץ משדה האילן נקרא שדה] הלבן ע\"ש שהחמה זורחת בהן ואין בהן צל כשדה האילן ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המנמר</b>. פי' הר\"ב שקצר התבואה שנתבשלה ראשון ראשון. ומפרש בירושלמי מקום הזבלין עולין תחלה. ופירש הר\"ש כלומר מקומות המזובלים יותר בשדה שם התבואה ממהרת לעלות ע\"כ. ומעתה במשנה ד' בפרק קמא דתנן התבואה והקטניות בכלל הזה. ובכלל ההוא שלקיטתן כאחת ואפ\"ה לא מצינו פטור מפאה השדה שלא נזדבל בשיווי וממהרת במקומות המזובלים משום דמ\"מ כל קלח וקלח לקיטתו כאחת. ואין גרעין מתבשל קודם לגרעין והכי נמי בפ\"ב גבי אינו מפסיק לאילנות. וזה ידוע שאילנות שהן אפי' ממין אחד אינם מתבשלים כאחד. אלא דלקיטתן כאחת היינו לאפוקי תאנה וכיוצא בה שלקיטת פירות האילן האחד אינם כאחת וראיה לדברי מהירושלמי שהביא הר\"ש במשנתנו לענין שבת וחרדל שמואל אמר מפני שאין הראשון ממתין לאחרון שבהן וכו' על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח ע\"כ הא קמן דלאו בתר שדה אזלינן אלא בתר קלחין. [*ועיין לקמן בד\"ה מכל אחד וכו' דר\"י פליג והכי קיימא לן ומדשמואל נשמע לר\"י שא\"א לומר שחלוקים הם במציאות]: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד</b>. פי' הר\"ב כשחוזר ללקט הקלחים לחים ששייר וכו' והוא לשון הר\"ש. והוא שיטת הראב\"ד בהשגותיו פ\"ג מהמ\"ע שכתב שהמחלוקת אינו אלא על המשוייר לבדו. וכתב עוד וז\"ל מ\"מ מן הלח המשוייר נוטל מאחד על הכל בכל ענין על מה שליקט ועל מה ששייר כדברי חכמים ע\"כ. ועיין במשנה ד'. ואע\"ג דלהרמב\"ם בחיבורו שטה אחרת בכל זה אני לא באתי להלאות המעיין בפירושים שונים כשהמשנה מתפרשת ע\"פ פי' הר\"ב ז\"ל: \n",
+                    "<b>[*בשנים או בשלשה מקומות</b>. כך מצאתי הגירסא בספרים אחרים והכי מייתי לה בש\"ס מס' נדה פרק בא סימן (נדה דף נא) ושם הגירסא בשנים ובשלשה מקומות ונראין אלו שני הגירסאות דמה טעם יש לומר דדוקא בשלשה אלא ודאי דלאו דוקא והלכך הנכון לגרוס נמי בשנים ואורחא דמלתא נקט. ואין להקשות השתא שנים שלשה מיבעיא]: \n",
+                    "<b>מכל אחד ואחד</b>. ולשון הר\"ב מכל אחת ואחת בירושלמי הביאו הר\"ש שמואל אמר מפני שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון שבהן. רבי ייסא בשם ר' יוחנן מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות. על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח. על דעתיה דרבי יוחנן מפריש מכל ערוגה וערוגה ע\"כ. והר\"ב מפרש טעמא דמתניתין כרבי יוחנן הלכך הגרסא הנכונה אחת ואחת. ומאן דגרס אחד ואחד. אליבא דשמואל גרס הכי: ומ\"ש הר\"ב כאילו כל ערוגה שדה אחת עיין בכלאים פ\"ב משנה ט': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*המחליק</b>. פירוש הב' שפי' הר\"ב שהוא כמו המחלק קשה שאין עולה זה הפירוש בפ\"ד דשביעית משנה ד']: \n",
+                    "<b>נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן</b>. לא דמי למתניתין דלעיל דלחכמים נוטל מאחד על הכל על מה שליקט ועל מה ששייר כמו שכתבתי בשם הראב\"ד. דהתם לח ויבש והכא שוק וגורן. והיינו דבירושלמי מחלק הכי אמר רבי ייסא שמעינן שוק וגורן שני מינים לח ויבש שני מינים לא. ופי' בכ\"מ מהך מתניתין שמעינן דשוק וגורן שני מינים אבל לח ויבש שיהיו שני מינים לרבנן לא שמעינן לח ויבש שני מינים בתמיהה כלומר מי שמעינן ע\"כ. [*ועיין מה שכתבתי בשם הר\"ש בפרק א' משנה ד' בד\"ה ומכניסו לקיום וכו']: \n",
+                    "<b>באפונין</b>. פי' הרמב\"ם זרעונים [*כלומר אותן אפונים שהן זרעונים והיינו אפונים השופים לאפוקי אפונים הגמלונים שהן מין ירק ואין חייבין בפאה] ועיין בפרק ג' דכלאים משנה ב': \n",
+                    "<b>המדל</b>. פי' הר\"ב שדולה ושולף וכו'. [*ומ\"ש הר\"ב ותנן וכו'] בפרק רביעי דשביעית [*משנה ד' ואינו כלשון הזה. וע\"ש וגם] עוד מפרש הר\"ב בענין אחר: \n",
+                    "<b>והמחליק מאחת יד וכו'</b>. כתב הר\"ב שהרמב\"ם פירש מאחת יד ממקום אחד וכו'. לדבריו הוי הך סיפא פירושא דרישא כמו בד\"א. וטעמא דמילתא כתב בחיבורו פרק שני מהמ\"ע הואיל ובצר מרוח אחת אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן שהוא פטור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האמהות של בצלים חייבות בפאה</b>. וכתב הר\"ב דלא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק. ומכל מקום הואיל והבצלים עצמן שלא נשתהו מידי דאכילה נינהו. אף האמהות שמשהין אותן בארץ לא יצאו מכללן להפטר מפאה מה שאין כן ספיחי סטיס שכתב הר\"ב בפ\"ק משנה ד' שכל המין אינו ראוי לאכילה אלא ע\"י הדחק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בזמן שלא שייר</b>. לשון הר\"ב כלומר אם לא התחיל וכו' אבל אם התחיל וכו' שנשאר מן השדה. פירוש לפירושו שנשאר מן השדה רוצה לומר שנשאר למוכר כלומר אחר שהתחיל לקצור קודם שמכר נשארו לו גם כן בקרקע מה שלא קצר או לא נלקט ולא מכרן הלכך על המוכר לתת הפאה לפי שהתחיל בקצירה ורחמנא אמר ובקצרכם וגם נשאר לו. הלכך אמרי' דבאותו שיור הויא הפאה ושאני הכא מסוף פ\"ב דתנן קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דהתם לא שייר כלום. ותחלת דברי הר\"ב כלומר אם לא התחיל. אינו חוזר על הא דנקט ממתניתין בזמן שלא שייר. דכי לא שייר לא מהני אתחלתא דקצירה לחיובי למוכר כמו מתני' דלעיל אלא הר\"ב בא לכתוב פסק הלכה. ותיבת כלומר שכתב לא לאסבורי פירושא דמתני' כהוראת תיבת כלומר בכל מקום אלא לפי שבמשנה אינו מחלק אלא בין שייר ללא שייר אהא קאמר דלאו דוקא לענין הלכה אלא כלומר אם לא התחיל וכו' אפילו כי שייר מכל מקום הלוקח נותן פאה על מה שלקח. אבל אם התחיל וכו' ושנשאר וכו' כמו שפירשתי בעל השדה וכו'. ועל פי הדברים האלה עולים דברי הר\"ב כסוגית הש\"ס דחולין פרק ראשית הגז (חולין דף קלח) וכפרש\"י ורמב\"ם והר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית רובע</b>. פי' הר\"ב רובע הקב ופירשו בו שהוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות בקירוב ע\"כ. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ט' פ\"ב דכלאים. ושיעור כלי המחזיק רובע הקב עיין בלשון הרמב\"ם שאעתיק בפרק ח' משנה ה' בס\"ד. ובירושלמי מ\"ט דר' אליעזר נאמר כאן שדך ונאמר בכלאים שדך מה שדך האמור להלן בית רובע אף כאן בית רובע ומפרש הר\"ש דתנן בפרק ב' דכלאים בתבואה בית רובע ותנן כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט: \n",
+                    "<b>העושה סאתים</b>. פי' הר\"ב קרקע המוציאה סאתים. ולפי סדר משנתנו כל אחד פוחת והולך משיעור הראשון ובזמן המשנה הוה שמינה ארעא טובא טפי מבימי רבי יוחנן דאמר ד' סאין לכור<i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i> בפרק המקבל (בבא מציעא דף קה.) ובפחות מרובע זריעה היה צומח סאתים וכדאיתא נמי התם בשני דרבי יוחנן הוה שמינה ארעא בשני דרבי אמי הוה כחישא ארעא. וממילא דבימי התנאים שהיו קודם רבי יוחנן הוה שמינה ארעא טפי. אלא דלפירוש רש\"י דהתם מוכח דסאתים דחצר המשכן היינו לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ לא לפי הזריעה. ואם כן בית רובע דתנא קמא שמשערין על פי שיעור חצר המשכן כמו שכתב הר\"ב נמי לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ היא. והשתא רבי יהושע מוסיף בשיעורו אדרבי אליעזר. וצריך שיהיה כחצר המשכן מאה על חמשים שהוא שיעור סאתים. אע\"ג דרבי טרפון ור\"י [בן בתירה] ורבי עקיבא כולם פוחתים והולכים. וקשיא לפירוש זה לישנא דהעושה דהא ת\"ק נמי בהעושה מיירי. ואין לומר דרש\"י לא יפרש בית רובע שיעור עשר אמות וכו' אלא מקום שזורעים רובע ובימי התנאים דשמינה ארעא ועבדה טפי מסאתים. דהאי שיעורא דעשר אמות וכו' שכתב הר\"ב כתב הר\"ש ע\"ש תוספתא דכלאים עיין סוף פרק ב' דכלאים. ובירושלמי מאי טעמא דרבי יהושע נאמר כאן שדך ונאמר להלן (דברים כד) ושכחת עומר בשדה מה שדה שנאמר להלן סאתים אף כאן סאתים ופירש הר\"ש כדתנן (בפרק ו) העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה: \n",
+                    "<b>ששה על ששה טפחים</b>. ירושלמי מאי טעמא ו' על ו' מערוגה. ופירש הר\"ש כדתנן (בר\"פ ג' דכלאים) ערוגה שהיא ו' על ו' זורעים לתוכה ה' זרעונים: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר וכו'</b>. אע\"ג דאיפסיק הלכה שנאו לר\"ע וכן בפ\"ט דשביעית [משנה ה] וספ\"ט דיבמות וכל זה על הדרך השנוי בעדיות פ\"ק משנה ה': \n",
+                    "<b>כל שהוא</b>. כתב הר\"ב דסבירא ליה פאת שדך כ\"ש. וסיים הר\"ש ולית ליה גזירה שוה דשדך. וכתב עוד הר\"ש ירושלמי הגע עצמך שהיה שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור רבי חנינא בשם רבי פנחס תפתר שהיה שם שבולת ובו ה' שבלים עד כאן. ועיין לקמן בסמוך. ומה שהבאתי בריש פ\"ק ביקש לעשות כל שדהו פאה עושה כתבו התוס' פ\"ק דנדרים (דף ו) <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וכן בסמ\"ג דלאו דוקא. והביאם בכסף משנה פ\"ב מהלכות מ\"ע. ומ\"ש הר\"ב ופליג אכולהו. לפי שיש מקום לטעות ולפרש כל שהוא שר\"ל השיעור המועט שבשיעורי התנאים הקודמים והיינו כרבי יהודה בן בתירה ולא בא רבי עקיבא אלא לתת כלל לכל דיני קרקע כ\"ש. והרמב\"ם פוסק בפירושו ובחבורו פ\"ב מהלכות מ\"ע כרבי עקיבא אע\"ג דתנינן הלכה כדבריו של רבי יהודה בן בתירה משום דתניא פרק קמא דנדה דף ז ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל) דאין למדין הלכה מפי המשנה ואם כן חוזר הדין לכלל הלכה כרבי עקיבא מחבירו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ור' יהודה בן בתירה דקדים ליה מכל מקום לאו רבו הוה והכא אין שנים חבירים בסברא אחת אלא כולהו פליגי אהדדי. ועיין בפי' הרמב\"ם משנה ה פרק ט' דשביעית. ועיין בפ\"ק דנדה: \n",
+                    "<b>ובבכורים</b>. כתב הר\"ב [*דכתיב בהו אדמתך. ותימה דליתני וידוי מעשר דכתיב ביה נמי (דברים כו) האדמה אשר נתת לנו. ובירושלמי רבי מנא בעי ולמה לננן (פירש לית אנן) אמרה מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>*)מן האדמה אשר נתת לנו וכלומר דהוה ליה למתני נמי ובוידוי כיון שצריך שיהיה לו קרקע ומסתמא נמי בקרקע כל שהוא סגי כמו אינך רבי יוסי בר בון בשם רבי יוחנן אמר שמועתכן [צ\"ל שמועתא כן] מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב מן האדמה אשר נתת לנו. ומכאן מקשין התוס' ס\"פ לא יחפור (בבא בתרא דף כז.) על פי' רש\"י דמפרש דבוידוי חייב אף מי שאין לו קרקע דבבכורים כתיב (שם) אשר נתת לי אבל בוידוי כתיב לנו משמע לכלל ישראל ומשום הכי ל\"ג במשנה בוידוי. אך הסכימו עם רש\"י דל\"ג במשנה מן הירושלמי דתני עלה אף בוידוי. ואם גירסא שלהם כגירסתנו קרי לדברי ר' יוחנן תני אבל יותר נראה מוכרח מהמקשן דאילו לרבי יוחנן איכא למימר טעמא קאמר. ובתוס' פ\"ק דקדושין דף כו הכריחו מדפריך בירושלמי וכו' אך מסיימו וגם משמע וכו'. נראה כסותרים לדבריהם וצ\"ע. ומ\"ש הר\"ב] וה\"מ בבכורי חטה וכו' אבל בבכורים של אילן וכו' שהוא שיעור יניקתו. ל' הר\"ש ואע\"ג דחטה נמי שיעור יניקתו ג' טפחים מדמרחיקים [הזרעים] מן הכותל ג' טפחים (הזרעים) כדתנן בפרק לא יחפור (משנה א) וכדמוכח ההיא דערוגה ו' על ו' (רפ\"ג דכלאים) הא נמי כל שהוא קרינן ליה אבל לפי זה דחק בחנם ירושלמי לומר בשבולת ובו ה' שבלים ושמא נאמר אע\"פ שיונקת לצדדין אין עיקר יניקתה אלא כנגדה ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולכתוב עליו פרוזבול</b>. מ\"ש הר\"ב פלוני ופלוני הדיינין עיין מה שאכתוב בס\"ד בסוף שביעית. ומ\"ש ומשכתבו לו. כלומר שהם חותמים ונותנים לו מה שכתב מוסר אני וכו'. ומ\"ש שוב אין משמטת. כדכתב טעמא התם בשביעית. ומ\"ש דאין אונאה לקרקעות בסוף שביעית כתב טעמא אחרינא ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>אחריות</b>. מפורש במשנה ה' פ\"ק דקדושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הכותב נכסיו שכיב מרע</b>. עיין במשנה ו פ\"ט דב\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר לעולם הוא בן חורין וכו'</b>. ל' הר\"ב ומוקמי' דבור כל נכסי בעבד לבדו כשאין לו נכסים וכו'. ולשון התוספתא הביאה הר\"ש אעפ\"י שאין לו וכו' ולפיכך מ\"ש הר\"ב בדברי ת\"ק שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין וכו' ואפי' אין לו שום נכסים וכו'. משמע דכל שכן דאם יש לו עוד נכסים אחרים דלא יצא בן חורין וא\"כ בדברי ר\"ש הוה ליה לפרש ביש לו נכסים כי היכי דלא נימא דכי פליג ר\"ש באין לו נכסים אבל ביש לו אין הכי נמי דמודה לת\"ק דמוקמינן כל נכסי אמקצת נכסים וחוץ על מה ששייר וגם העבד בכלל השיור כיון דנוכל לקיים כל נכסי אמקצת נכסים מלבד השיור עם העבד. ור\"ש לעולם קאמר דיצא בן חורין. וי\"ל שדעת הר\"ב שסברת תנא קמא שלעולם נותנת הסברא שמשייר העבד והלכך לא מיבעיא ביש לו נכסים שנוכל להעמיד דבור כל נכסי באותן נכסים ואז ודאי הוי השיור בעבד עם הקרקע כל שהוא ששייר אלא אפי' אין לו נכסים אחרים והוה לן למימר דעל כרחין מוקמינן דבור כל נכסי בעבד להכי שפיר פירש הר\"ב בדברי ת\"ק ואפילו אין לו וכו'. ודעת הר\"ב בסברת ר\"ש דסבירא ליה דלעולם הסברא נותנת לעשותו בן חורין דלמאי קאמר ליה המתנה. אלא ודאי שנתכוין לשחררו. והלכך אי יש לו נכסים אחרים והשתא ודאי האי דקאמר חוץ שנאמר דלא נתכוין בלבד לאותו קרקע כל שהוא אלא ביטל דבור כל נכסי. מכל מקום איכא למימר שביטל דבור כל נכסי באותן נכסים אחרים אבל לעבד עצמו לא ביטל דא\"כ לא אהניא כלל דבורו. והסברא נותנת לסברת ר\"ש שלעולם נעמיד דבריו שכיון לשחררו. אלא אפי' כשאין לו נכסים אחרים. וכי אמר חוץ דאתי ובטל דבור כל נכסי מלבד מה ששייר בהדיא הוה אמינא בהכרח הוי העבד בכלל הביטול דהא לית ליה שום נכסים אחרים להכי שפיר פי' הר\"ב גם בדברי רבי שמעון כשאין לו וכו' דביש לו נמי פשיט ליה טפי דהוי משוחרר לדברי רבי שמעון ודברי הר\"ב בפירוש הת\"ק הם מועתקים מפירוש הר\"ש ז\"ל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>במחובר</b>. פירש הר\"ב דכתיב לעני ולגר תעזוב [*דהוה מצי למימר יהיה]. עיין ריש פ\"ו: \n",
+                    "<b>מוריד</b>. פי' הר\"ב דכתיב תעזוב אותם. אותם שאין בהם סכנה וכו'. ירושלמי. והכי דריש דאותם מיעוטא הוא ומסתבר להוציא את אלו שיש בהם סכנה: \n",
+                    "<b>ומחלק לעניים</b>. ירושלמי (שלא) [צ\"ל שמא] יראה לעני מדעתו [צ\"ל מודעתו] וישליך לפניו. פי' הר\"ש כדי שלא ישליך לפני עני הקרוב לו שרואהו הלכך צריך לחלק להם והוא מלשון הלא בועז מודעתנו [רות ג]: \n",
+                    "<b>בחליקי אגוזים</b>. פי' הר\"ב שאין בהם קשרים. וכ\"כ הר\"ש בשם הערוך. והרמב\"ם פי' אגוזי פרך והם מין אגוזים והוא מאד גבוה: \n",
+                    "<b>תשעים ותשעה</b>. פי' הר\"ש עניים: \n",
+                    "<b>[*ואחד אומר לבוז לזה שומעין וכו'</b>. ואפי' הוא בריא וחזק יותר מחביריו או אוכל יותר מהם. כך מצאתי בפירוש שאזכור בפ\"ו משנה ד']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ואחד אומר לחלק לזה שומעין וכו'</b>. שאפילו הוא זקן ותש כח או חולה שהרי מה שאמר לחלק מפני חלישותו הוא אפילו הכי שומעין לו כך מצאתי בפירוש הנ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וזרקה על השאר</b>. פירש הר\"ב כדי לקנות. וכן לשון הר\"ש. וכפירוש רש\"י בפ\"ק דב\"מ דף י ולא נתכונו לומר דבהכי הוי קנין. אלא ר\"ל לפי כוונת העני אבל לפי האמת אין זה קנין כלל: \n",
+                    "<b>אין לו בה כלום</b>. פירש הר\"ב דקונסים אותו וכו'. וירושלמי הוא תני וכו'. וטעמא מתבאר מלשון הרמב\"ם בפירושו כשיקח מקצתו ויכסה מקצתו וכו'. שאחרי שכסה הפאה בפני העניים שלא יוכלו לראותה לקחתה והוא לא קנאה בזה שאין זה קנין כלל לכך קונסין אותו אף מה שלקח וזכה בה. ולשון כף נחת כדי שלא יעשה כן פעם אחרת: \n",
+                    "<b>נפל לו עליה</b>. מ\"ש הר\"ב אע\"ג וכו' בסמטא ובצדי רשות הרבים עיין במשנה ד' פ\"ק דבבא מציעא. והרמב\"ם בפ\"ב מהלכות מ\"ע כתב. עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר או שנפל עליה או שפירש טליתו עליה קונסים אותו ומעבירין אותו ממנה ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו ונותנין לעני אחר. משמע מדבריו דבכולי ענינא לוקחין מה שנטל משום קנס ואין נראה כן מן המשנה אלא דוקא כשנטל וזרקו וכו' שהרי חילקם לשתי בבות: \n",
+                    "<b>בעומר השכחה</b>. הוא הדין בשכחת קמה אלא דשכחת עומר בהדיא כתיב ושכחת עומר ושכחת קמה מבשדה לרבות שכחת קמה אמרינן במשנה ו' ושם כתוב בפירוש הרמב\"ם בחיובי קמה והם לקט ופאה. גירסתו בההוא ירושלמי הכי הוה ולא גרס כלשון הר\"ב שם. ולהרמב\"ם ילפותא אחרינא אית ליה לשכחת קמה. וכמ\"ש במשנה ז' פרק ו' לפי שאמר הכתוב ושכחת ולא תשוב. ועיין מה שאכתוב בפרק ו' משנה י' בס\"ד [*ומצאתי במשניות כתובים בקלף הגירסא וכן בשכחה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במגלות</b>. הם חרמשים. וקרדומות הם ממיני הפטישים. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואין עוקרין</b>. בספר האגודה ואין חוטבין ועיין במשנה י': \n",
+                    "<b>[*כדי שלא יכו איש את רעהו</b>. מרוב עם הבאים ללקוט ודוחקים זה את זה או שמא יתקוטטו. כך מצאתי בפירוש שאזכור פ\"ו משנה ד']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ובחצות</b>. פי' הר\"ב מפני התינוקות שדרכן לצאת בחצות וכו' שבשחרית ומנחה ישנים. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>היו מלקטין</b>. על שם הפעולה הנמשכת שהיא לקיטת העניים. קורא לקוצרים מלקטים. ולשון הר\"ב בד\"ה ובחצות וכו' ללקוט פאה. וכן לשון הר\"ש הנה השאילו לפאה שם לקט. ועיין ריש פ\"ח: \n",
+                    "<b>על החבל</b>. לשון הר\"ב ומניחין פאה לכל החבל. וכן לשון הר\"ש וכלומר ומניחין פאה בסופה על כל החבל: \n",
+                    "<b>מכל אומן ואומן</b>. לשון הר\"ב כלומר מכל שורה ושורה. והוא לשון הר\"ש ופירש רבינו ז\"ל בגור אריה פרשת דברים לפי שהשורה משוכה בשוה וזה אומנות נקראת אומן ע\"כ. [*אבל ראה זה מצאתי עכשיו בפירוש הנ\"ל שכתב (ויקרא י״ט:כ״ז) פאת ראשיכם תרגום ירושל' אמנה רישכון]. ומ\"ש הר\"ב ועל זה מזכירין אותן לשבח. ירושלמי. וטעמא נראה שיוכלו העניים לקחת מכל אומן ואומן ולא יצטרכו להמתין ולצפות אימתי יניח הפאה. ודבר הלמד מענינו הוא דרישא דמתני' בזמנים הקבועים ללקיטת פאה מתניא. ועוד בירושלמי אבל מזכירין אותן לגנאי שלא היו נותנים אלא אחד ממאה ותנן לא יפחות מששים בפ\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עובד כוכבים שקצר וכו' פטור</b>. מ\"ש הר\"ב ובקצרכם פרט וכו' וגבי שכחה כתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר מכאן אמרו עובד כוכבים וכו' לשון קצרה כתב ומה שחסר ברישא גילה בסיפא וכן בהפך. וכ\"כ הר\"ש בשם תורת כהנים פרשת קדושים ובקצרכם פרט לשקצרוהו עובדי כוכבים וכו' מכאן אמרו עובד כוכבים וכו' ובספרי בסוף פרשה כי תצא כי תקצור וגו' פרט לשקצרוהו עובדי כוכבים וכו' מכאן אמרו עובד כוכבים וכו': \n",
+                    "<b>מן הלקט ומן השכחה וכו'</b>. תנא נקטינהו בהווה ורגיל להיות שכן בתחלת הקצירה אפשר ושכיח להיות נושר. אבל שכחת עומר א\"נ שכחת קמה אינו רגיל שישכח בתחלת הקצירה. והדר תנא פאה שמקומה בסוף השדה כדתנן פרק קמא משנה ג'. אבל בקראי כתיב בפרשת קדושים לא תכלה פאת שדך ולקט קצירך לא תלקט ובפרשת כי תצא דין שכחה דנקטינהו כסדר אזהרתן להזהיר בעל השדה שלא יקצור כל שדהו וכשקצר השדה לא ילקט הנושר שכן דרך ללקט אחר הקצירה וכן אם שכח עומר או קמה דלא שכיח כולי האי שלא ישוב לקחתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עומרין ופדה עומרין חייב</b>. בשכחה. לשון הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>קמה ופדה עומרין</b>. לשון הר\"ב ולענין שכחה פליגי וכו' ולשונו מועתק מפירוש הר\"ש ומשמע דבבא זו בענין אחר דלאו שכחה נמי מיירי ולשון הרמב\"ם לא יתחייב בהם ואפי' בשכחה וזה דעת החכמים כפי מה שהקדמנו ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*פטורה</b>. וברישא תני לשון זכר והרמב\"ם פרק ב' מהלכות מתנות עניים העתיק לרישא בלשון (זכר) [צ\"ל נקבה] ולענין פאה ותמיהני דבפ\"ד לענין לקט ובפ\"ה לענין שכחה השמיטה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שלא באו וכו'</b>. פי' הר\"ב היינו מרוח וכו'. וכן כתב הר\"ש ונקטו חיוב מעשרות בתבואה דבה איירינן בפרקין. אבל למאי דתנינן במתניתין פירותיו יותר מדוייק מה שכתב הרמב\"ם עונת המעשרות היא שעה שיתחייב במעשרות וזמנה משתנה כפי שינוי הזרעים. ועוד אבאר אותו במסכת מעשרות. וכ\"כ הר\"ש והר\"ב בפירוש משנה זו עצמה שהיא שנויה עוד במשנה ד' פ\"ג דחלה. ופירוש מרוח בסוף פ\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר זכה לו</b>. פירש הר\"ב פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בעשיר שלקט וכו'. בפרק ה' משנה ב' אכתוב בס\"ד אי מיירי דוקא בעשיר שאינו בעל השדה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>או אף בבעל השדה עצמו: \n",
+                    "<b>שנמצא ראשון</b>. כלומר שלא יעכבה עד שיבא אותו עני שרצה לזכות אלא כל עני שימצא ראשון יתננה לו ואל יאחרה בידו ואם אירע שיבא אותו עני ראשון אין הכי נמי דרשאי לתתו לו שאין כאן קנס כדלעיל משנה ג' דאותו עני לא עביד ולא מידי: \n",
+                    "<b>אלא אם כן הפקיר</b>. כתב הר\"ב ומתני' ר\"מ היא דאמר אין קנין לעובד כוכבים וכו' וכ\"כ הרמב\"ם והכי איתא בפירושו למשנה ט' פ\"ה דמס' דמאי ויש מקום עיון במשנה ח' פ\"ק דעבודת כוכבי' ושם אאריך בס\"ד. [*ועיין עוד מ\"ש בסוף פ\"ד דגיטין]. ולענין סורי' עיין במ\"ה פ\"ה דמעשרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קצר מלא ידו תלש מלא קמצו</b>. זה לשון הרמב\"ם בפ\"ד ממ\"ע היה קוצר או תולש דבר שדרכו להתלש ואחר שקצר מלא זרועו או תלש מלא קמצו הכהו קוץ וכו'. התבאר שינוי לשון משנתינו. ומה ששינה עוד הרמב\"ם לכתוב מלא זרועו לפי שכשקוצר במגל מקבץ בידו אחרת מלא ידו. ולפעמים מלא זרועו. אבל כשתולש אי אפשר אלא בקומץ ידו כי לא בזרוע יגבר איש לתלוש: \n",
+                    "<b>של בעל הבית</b>. כלפי עני קוראהו בעל הבית. אע\"ג דיותר נכון היה למתני בעל השדה ואולי דנקטיה סירכא דרפ\"ק דשבת העני בחוץ ובעה\"ב בפנים: \n",
+                    "<b>תוך היד ותוך המגל</b>. ל' הר\"ב אנשר קאי כלומר תוך היד ונשר תוך המגל ונשר. ר\"ל תוך היד קאי אנשר וכאילו תני תוך היד ונשר. וכן נמי תוך המגל כאילו תני תוך המגל ונשר: \n",
+                    "<b>אחר היד</b>. פי' הר\"ב מנדנוד ידו. ר\"ל שמה שיפול מחמת נדנוד היד ויפול לאחורי היד הרי הוא אונס. וכן מחמת נדנוד המגל ויפול אחורי המגל גם הוא אונס: \n",
+                    "<b>ראש היד</b>. ל' הר\"ב כשידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו כלומר במקום שראשי אצבעותיו מונחים על פס היד. ואין זה תוך היד גם אין זה אחר היד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלאחר הקוצרים</b>. לשון הר\"ב חיישינן שמא הביאו שם הנמלים מן הלקט [וכו']. שספק לקט לקט ת:\"ק נמי סבירא ליה. ולא פליג אדרבי מאיר אלא בתחתונים משום דסבירא ליה דתחתונים ודאי משל קמה כנסום. וכעין שפירשו התוס' בחולין פרק הזרוע (חולין דף קלד) אמתניתין דהכא. ועיין לקמן. ומ\"ש הר\"ב ואלו הן [התחתונים] הירוקים וכו' וניכרים שהם ישנים. קשה קצת מאי יישון שייך בין קמה לקציר. ולכך נראה בעיני דדברי הר\"ב מורכבים מפירוש הר\"ש ופירוש הרמב\"ם. שמה שכתב הר\"ב שנוטים להשחיר הם דברי הרמב\"ם שכתב והזרע התחתון והוא השחור וכו'. ומה שכתב דמן הקמה היה. הוא מהר\"ש. אבל נראה לי דמ\"ש הר\"ש ירוקים [*והוא מהירושלמי] פירושו ככרתי כמו שהם הגרעינים כשעדיין לא נגמרו כל צרכן ולא נתבשלו כדי לקצור וז\"ש הר\"ש כשהתבואה יבישה ומתלבנת קוצרים אותה ע\"כ. משמע דירוקים היינו קודם שמתלבנים והיינו ככרתי וכדפרישית. ולהרמב\"ם שפירש שחור הרי כתב שנאמר שהוא קדמון ומזרע השנה שעברה ע\"כ. ורצה לומר שהיה מותר לכל אדם כדתנן בפ\"ח משילכו הנמושות וא\"כ הר\"ב שכתב שחור לא הוה ליה לכתוב מן הקמה אלא משנה שעברה או לא הוה ליה לכתוב שחור אלא ככרתי וכדפרישית: \n",
+                    "<b>שספק לקט לקט</b>. כתב הר\"ב דכתיב לעני וגו'. מ\"מ הוצרך לפרש שאי אפשר לגורן [והוא מהירושלמי] דאם לא כן מאי ספיקא איכא והיינו נמי טעמא דת\"ק דלעיל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאע\"ג דסבירא ליה נמי שספק לקט לקט. מכל מקום סבירא ליה דתחתונים של בעל הבית משום דליכא ספיקא בהו קמיה ת\"ק. ומה שכתב הר\"ב והלכה כר\"מ כתב בעל כ\"מ בפ\"ד ממ\"ע שכן משמע בירושלמי ובש\"ס דידן [בחולין] פרק הזרוע [*והא דדרשינן מתעזוב הנח לפניהם משלך ובריש פרקין דרשינן הנח לפניהם והם יבוזו ונ\"ל דאי להך לחודא אתא ה\"ל לכתוב עזוב וכתיב תעזוב משמע אתה משלך עזוב ואי להך לחודא לכתוב תתן אלא יבוזו כדלעיל נמי]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל הנוגע בארץ</b>. מחובר אל מה שיהיה שם מן הלקט. לשון הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>הרי הוא של עניים</b>. כתב הר\"ב דקנסוהו רבנן וכו' ולכך אין אומדין כמו בסיפא ומפרש בירושלמי דהפקר ב\"ד היה הפקר ולהכי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>פטורים מן המעשרות: \n",
+                    "<b>ונותן לעניים</b>. בתורת [לקט] ופטור מן המעשרות שמן הספק נותנים לעניים וספק לקט לקט לכולי עלמא כדפי' בסוף פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>בכדי נפילה</b>. פירש הר\"ב כדי שיעור שרגיל ליפול בשעת קצירה וכו'. ואין כדי נפילה דהכא כההוא דמשנה ה' פרק ט' דבבא מציעא דהתם כדי שיעור שזורעים בה. והרמב\"ם פירש הכא נמי שיעור מה שנזרע בה בשעת הזריעה. ומהאי טעמא נמי לא פסק כרבן שמעון ב\"ג אבל בהדיא איתא בגמרא דב\"מ [קה:] כפי' הר\"ב ואף הרמב\"ם בחבורו חזר בו ופסק כרשב\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אם נקצרת עם הקמה</b>. שיכול לקמוץ השבולת עם הקמה כשרוצה לקוצרה. כך מצאתי בפירוש שאזכור בפרק דלקמן משנה ד']: \n",
+                    "<b>הרי היא של בעל הבית</b>. פירש הר\"ב שהקמה מצילתה כדתנן לקמן פרק ו' משנה ח': \n",
+                    "<b>מעשר שבולת אחת</b>. לשון הר\"ש ומה שאין מזכיר כאן תרומה גדולה לאו משום דמפטר מחמת שהקדימו בשבלים דהא דאמרינן דפטור מתרומה גדולה (וכמ\"ש בריש פ' ז' דברכות) היינו המעשר כדדרשינן מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. אבל החולין (שלא נתרמו) שהופרש מהן המעשר חייבים בתרומה גדולה. ועוד דוקא נקט שהקדימו דהיינו שעבר והקדים מעשר לתרומה אבל כמצותו מפריש תרומה גדולה ואחר כך מעשר בין קודם מרוח בין לאחר מרוח ע\"כ. ומה שכתב הרמב\"ם בפירושו והשניה לכהן. נמי לאו דוקא. ובחבורו זה לשונו והאחרת תהיה מעשר. [*ועיין מ\"ש בסוף מסכת מעשר שני]: \n",
+                    "<b>ונותן לו</b>. וא\"צ העני להמתין עד שיתקן גדיש של עצמו דודאי דגדיש עצמו נמי בעי תקון שהרי יש בו שבולת הפטורה מן המעשרות. ועיין בר\"ש שהאריך. ועיין במשנה ט' פרק ג' דחלה: \n",
+                    "<b>אמר רבי אליעזר וכי היאך העני וכו'</b>. פירש הר\"ב לדבריהם דרבנן קאמר וכו'. כך מסיק בירושלמי. וכתב הר\"ש בפ\"ד משנה ט' דהשתא לדידיה יכול לזכות לעני ואפי' בעל השדה. ואע\"ג דבעל שדה עני מוזהר ללקט לקט שלו כדלקמן משנה ה'. והקשה מזה על פירש\"י דבפ\"ק דב\"מ שמפרש דר\"א דפ' דלעיל לא אמר אלא באדם דעלמא ובמשנה ה' אכתוב ליישב דברי רש\"י ז\"ל ע\"ש: \n",
+                    "<b>אלא מזכה וכו'</b>. וכתב הר\"ב דרבנן סברי דא\"צ <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לפי שעשו שאינו זוכה כזוכה. מפרש בירושלמי והביאו הר\"ש דאתיא כר\"י דס\"ל הכי במ\"ח פ\"ב דבכורות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין מגלגלין בטופח</b>. פי' הר\"ב וכן הרמב\"ם כי הלקט שהיה ראוי ליפול משאר מיני זרעים יפול מזה המין הגרוע. וטעמם שמכיון שהוא גרוע יחוש הרבה על שאר המין הטוב. מה שאין כן כשקוצר מין אחד בלבד אין כאן חשש ונופל מה שנופל. ומה שכתב הר\"ב בפירוש אחר והוא מפירוש הר\"ש דלרבי מאיר שמין לבעל הבית הפסדו. פירוש מה שמתקלקל שדהו במה שאינו מרביצו [עכשיו]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>בשלו</b>. [*ובספרים אחרים גרסינן] שלו פטור ושל עניים. [*וכן העתיק בספר האגודה]. וכן לשון הר\"ב והר\"ש: \n",
+                    "<b>ובשל עניים חייב</b>. כתב הר\"ב וחייב לעשר קודם שיתן אותו לעני. ומסיים הר\"ש כדאשכחן לעיל גבי שבולת שנתערבה: \n",
+                    "<b>שקבלו השדה באריסות וכו'</b>. כתב הר\"ב ובעל הבית עני אסור בלקט של שדהו דכתיב לא תלקט לעני אזהרה לעני שלא ילקט הלקט שלו בפ\"ק דגיטין דף (י\"א) [י\"ב] והוא הדין לכל המתנות. ומשום דמעשר עני לא דמי ללקט כמו שכחה ופאה ואפילו הכי אתיא. לפי דלא שני לן בין מתנה למתנה הלכך חביבא ליה לתנא לאסבורי במעשר עני. ואע\"ג דבגיטין רבי אליעזר דריש ליה להך דרשא דאזהרה כו'. ורבנן דרשי לא תלקט לעני שאין אתה רשאי לזכות לעני. יש לומר דרבנן תרתי שמעי להו דאי לדרשא דידהו לחוד הוה ליה למימר ולקט קצירך לעני ולגר תעזוב אותם לא תלקט. ומדאסמך קרא וכתב לא תלקט לעני שמעינן נמי אזהרה וכו'. ומתניתין דהכא ככולי עלמא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולכך הרמב\"ם פסק לה בפרק ו' ממ\"ע אע\"פ שאין הלכה כרבי אליעזר כדלעיל. וכן סתמא דש\"ס בחולין דף קלא ע\"ב נסיב להך דרשא דאזהרה. ש\"מ דהלכתא היא ורבנן נמי ס\"ל. ולפום הך סוגיא דגיטין *)מפ' רש\"י בב\"מ דר\"א לא אמר דאמרי' תרי מגו אלא באדם דעלמא אבל לא בבעל השדה דכיון דדריש ר\"א אזהרה לעני כו'. ולא ס\"ל לש\"ס דידן כדמסיק בירושלמי דלדבריהם דרבנן קאמר להו אלא אפי' לדברי עצמו קאמר וכי היאך וכו' דבבעל השדה לא סבירא ליה שיכול לזכות. והירושלמי אפשר דלא סבר דרבי אליעזר דריש אזהרה וכו' אי נמי ס\"ל דדריש הכי מ\"מ דוקא בשדה שלו אבל בתרי מיגו דהיינו מיגו דאי בעי מפקיר וכו' תו לא מקרי בעל השדה. ומכל מקום הירושלמי דלא כבבלי דבחולין דף קלד דאפילו כי מפקר והדר זכי מקרי בעל השדה ופסק כן הרמב\"ם בסוף פרק ה' וז\"ל המפקיר את כרמו וכו' וזכה בו לעצמו ובצרו חייב וכו' מפני שהיה שלו והרי הוא שלו וכו' ופטור מן המעשרות ע\"כ. ואם כן שפיר נסיב ליה רבי אליעזר וכי היאך וכו' לדברי עצמו [*דודאי דכי ההיא דכרם דהרמב\"ם הכי נמי דכותיה דודאי שקוצר כל השדה ועדיפא דהא התם הפקיר בפועל והכא לא הפקיר אלא דמגו אמרי'. אכן גם אין לומר דהתם רוצה לזכות בכרם עצמו דאם כן פשיטא דלמה יהיה פטור וכי העני הזוכה בגוף קרקע המופקר לא יהיה חייב במתנות עניים ומאי קמ\"ל אלא דלא בצרו ע\"מ שיזכה בגוף כרמו ומשום דהוא בעל כרם חייב וכדמסיק הרמב\"ם מפני שהיה שלו והרי הוא שלו וכלומר שנראה כאילו הוא גם עכשיו שלו ומדהוצרך לכתוב שהיה שלו שמעינן דאילו בעני שזכה לא והיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. ועוד אי זכה בגוף הכרם למה פטרו הרמב\"ם מהמעשרות והם בתלוש שהיה נראה לחייבו יותר מבמתנות עניים שבשעת הזכייה אלא שלא זכה בגוף הכרם ומשום הכי פטור ממעשרות ומה שחייב במתנות עניים מתעזוב יתירא כדדריש בפרק הזרוע ומההיא גופא שמעי' דמיירי בלא רצה שיזכה בגוף הכרם דאם לא כן קרא למה לי ואפי' אם אין כל זה דעת הרמב\"ם אלא מפקיר כרמו אין הכוונה שהפקיר הכרם עצמו רק מה שגדל בכרם קרי ליה כרם. מ\"מ רש\"י כך הוא סובר ומתיישב שפיר לדידיה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>והכי דייק לישניה שכתב דהדר איהו ולקט ביה בפאה וכו' ובפ\"ק דתמורה דף ו. כתוב בתוספות המפקיר וכו' פירש\"י אע\"ג דהפקר פטור וכו' ואומר ר\"י דהחיוב תלוי היכא דזכה בגוף השדה אבל היכא דלא זכה רק בפירות פטור מכולהו ע\"כ. ואכתי אין הכרח שרש\"י יהיה סובר כך]: \n",
+                    "<b>מותר בלקט ובשכחה</b>. וכתב הר\"ב וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לעיל (פרק ד' משנה ו') היינו משום דקרינן ביה שדך. עיין בפירושו למשנה דלקמן ומ\"ש דלא מחייבין (גם) [צ\"ל גר] בלקט מאחר שעיקרו במחובר וכן לשון הר\"ש. כלומר דבשעת קצירתן מהקרקע נעשה לקט: \n",
+                    "<b>ואסור במעשר עני</b>. שמחויב לדבר הקצור ויש לו בו חלק. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תסג גבול עולים</b>. לשון הר\"ב אל תקרי עולם אלא עולים. וכתב הרמב\"ם וזה על דרך הדרש ומעיקרי לשון הקדש כי אותיות המשך והנוח יתחלפו קצתם עם קצתם והם נופלות מן הכתיבה להקל ע\"כ. וכתב בעל יפה מראה שהוזקקו רז\"ל לזה משום דק\"ל מאי קמ\"ל מצוה המפורשת בתורה לא תסיג גבול (דברים י״ט:י״ד) אמנם לפי זה ניחא שהודיענו שלא ישנה ממה שגבלו רבותינו על פי הקבלה איזהו לקט ואיזהו אינו ע\"כ. ומ\"ש עוד הר\"ב וי\"מ עולים אלו בני אדם שירדו מנכסיהם. שני הפירושים פליגי בהו אמוראי בירושלמי ונ\"ל פלוגתייהו משום דתרי קראי כתיבי במשלי חד בסי' כ\"ב וחד בסי' כ\"ג ומאן דדריש פי' קמא נסיב לקרא קמא דסיומיה אשר עשו אבותיך והיינו עולי מצרים ומאן דדריש פירוש תניין נסיב לקרא תניין דסיומיה ובשדי יתומים אל תבא. ויתומים עניים קרויין בכתוב כדכתיב לגר וליתום וכמו שאפרש בס\"ד בפרק ו' משנה ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*או שחיפוהו בקש</b>. בירושלמי אמר רבי יונה בזוכר את הקשין ופסקו הרמב\"ם ז\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*לחררה</b>. כתב הר\"ב קצר מעט ועמר כדי לגלגל וכו'. כלומר שאין שיעורו אלא כדי וכו' ומשום הכי לא הוי שכחה שאין מניחים עומרים קטנים כאלו אלא מעמרים כמה כאלו ביחד ודנקט לגלגל לישנא דירושלמי הביאו הר\"ש לחררה גלגל]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הבקר פירושו כמו הפקר</b>. הר\"ש. ששניהם הבי\"ת והפ\"א ממוצא השפה ועיין במשנה ג' פרק ד' דעדיות. [*ובמשנה ג' פרק ג' דשבת. וז\"ל הרמב\"ן בפירוש החומש בפרשת קדושים בפסוק בקורת תהיה עיקר הלשון בכל מקום במשנה בבי\"ת ובש\"ס החליפו בפ\"א]: \n",
+                    "<b>הבקר לעניים הבקר</b>. פירש הר\"ב דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם. מה תלמוד לומר תעזוב אותם למד על עזיבה אחרת דהיינו הפקר וכו' ירושלמי. ואף על גב דדרשינן מתעזוב עזוב לפניהם בריש פרק ד'. מ\"מ שמעינן מינה נמי להך. דכולה בכלל תעזוב. ועוד י\"ל דמאותם דריש שהוא מיותר. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>כשמטה</b>. פירש הר\"ב דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה מה תלמוד לומר ונטשתה וכו' ירושלמי. ובית הלל מתעזוב אותם מיעוט. זה לעניים ולא לעשירים. אבל מה שנאמר במקום אחר לעניים ולעשירים. ובית שמאי תשמטנה ונטשתה מיעוט. זה לעניים ולעשירים. אבל מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים: \n",
+                    "<b>ואחד של ארבעת קבין</b>. לשון הר\"ש בירושלמי מפרש טעמא דב\"ש שהוא יכול לחלקו לעמרים של קב קב ולעשות ממנו שורה. הואיל ועומרי השדה קטנים שאין בכל אחד ואחד כי אם קב. וכן עומרי השדה של שני קבין ואחד של ח' קבין ובית שמאי לטעמייהו דאמרי בפרקין ג' לעניים וד' לבעל הבית <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וב\"ה לית להו רואין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לגפה</b>. פי' הר\"ב גדר אבנים סדורות וכ\"פ הר\"ש. וכ\"פ עוד הר\"ב בכלאים פרק ב' ובפרק ד' דעדיות אבל במשנה ג' פ\"ב דמציעא מפרש כפירוש רש\"י דהתם: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים שכחה</b>. וכתב הר\"ב והא דתנן לקמן ומודים ב\"ה לבית שמאי שאינו שכחה זהו כשלא הניחו אצל הגפה וכו'. והן דברי הרמב\"ם. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וטעמא איכא למימר דכשלא הניחו אצל א' מדברים הללו אע\"פ ששכחו אינה שכחה הואיל והחזיק בו להוליכו לעיר. אבל כשהניחו אצל דבר מסויים אף על פי שהחזיק כבר להוליכו לעיר הוי שכחה. שסוברים דושכחת על ידי עצמך ולא כשיש דבר הגורם השכחה שע\"י שהחזיק בו ולא הניחו אצל דבר מסויים גרם לו ששכחו וכיוצא בזה תראה במשנה ד' במה שכתבתי שם בס\"ד. ובירושלמי וקשיא לב\"ש הגפה והגדיש דבר שהוא מסויים ואינון אמרין שאינו שכחה. וקשיא לבית הלל בקר וכלים דבר שאינו מסויים ואינון אמרין שכחה ע\"כ. הרי שסברת הירושלמי דשכחת המונח אצל דבר מסויים הוי שכחה ולא כן המונח אצל דבר שאינו מסויים. וכתב הר\"ש מתוך הסברא היה נראה איפכא דדבר שהוא מסויים קשיא לבית הלל אמאי הוי שכחה דכיון שהוא במקום מסויים הוי כאילו לא שכחו. ודבר שאינו מסויים קשיא לב\"ש אמאי לא הוי שכחה ושמא טעות סופר יש בירושלמי עכ\"ל. ויש ראיה לסברת הר\"ש מריש פרק ז' דלקמן אם לא נחלק בין אילן הגדל במקום מסויים לאדם המניח פירות במקום מסויים. וכן נדחק הר\"ש לפרש בפירוש אחר שכתב הר\"ב דמתניתין דלקמן דוקא אליבא דרבי יהושע מהאי טעמא דלא ס\"ל שיהא יותר שכחה המונח בדבר מסויים אבל למאי דכתבינן אין להטעות גירסת הירושלמי. [*ושוב הראה לי בני האלוף מהר\"ר אברהם שי' דבירושלמי עצמו פריך אמתניתין דהכא ממתניתין דריש פ' ז' דתנן במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה מתני' דב\"ש אמרי אינו שכחה א\"ר יוסי ד\"ה היא תמן דבר מחובר בצד דבר מחובר ברם הכא דבר תלוש בצד דבר מחובר ע\"כ]. ולשון הרמב\"ם פ' ה' מהלכות מ\"ע החזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה אבל אם נטלו ממקום למקום אע\"פ שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו הרי זה שכחה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב בפירוש אחר דכל אלו דברים הם דברים מסויימים. ובירושלמי קרי לבקר ולכלים אינו מסויים. היינו כלפי גפה וגדיש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח</b>. לשון הרמב\"ם סדר המשנה היה ראוי להיות כך. העומר השכוח ראש שורה שכנגדו מוכיח אם שכוח הוא אם אינו שכוח ולשון הר\"ש ראשי שורות אינו שכחה בין בתחלת שורה בין בסוף שורה. העומר שכנגדו מוכיח לסוף שורה איצטריך כמו שאפרש ע\"כ. ודעת הר\"ב עיין לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנים שהתחילו מאמצע שורה</b>. של עמרים לשון הר\"ב והר\"ש ועיין מ\"ש לעיל פרק ד' משנה ו': \n",
+                    "<b>שלאחריהם אינו שכחה</b>. לשון הר\"ב לפי שסמכו זה על זה ומתוך כך נשכח ע\"כ. וכיוצא בזה דברי הר\"ש ופירוש לפירושם דושכחת משמע שלא ע\"י אחר שעמך וכיוצא בזה כתבתי לעיל משנה ב'. ולפירוש זה ואלו הן ראשי שורות אסיפא קאי. וכן כתב הר\"ב יחיד שהתחיל וכו' השתא מפרש להא דתנן לעיל וכו'. והר\"ש כתב ועוד בירושלמי דריש מקרא דאין חשוב שכחה אלא ממקום שמתחיל ואילך דאם יש שם שורה של עמרים והתחיל לעמר בעומר השני או השלישי והניח ראש השורה שהיה בדעתו לקחת וחזר ושכח לא הוי שכחה וכו' דכתיב (דברים כד) כי תקצור קצירך ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח וכו' פי' מה שאתה קוצר ממקום שהתחלת לקצור יש בו דין שכחה למעוטי תחלת שורה שהניחה והתחיל אחריה ע\"כ. לזה הפירוש הוי רישא פירושא דראשי שורות. וקמ\"ל דכל שנים המתחילים באמצע מקרי מה ששכח ביניהם ראש שורה ולא הוי שכחה מטעם הירושלמי ודעת הרמב\"ם עיין לקמן: \n",
+                    "<b>שלפניו אינו שכחה</b>. פירשה הר\"ב לענין ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח שאם היו עשר שורות של עשר עשר עמרים וכו'. ושכחו עומר אחד או שנים בסוף השורה וכו' ע\"כ. ולפניו דהכא לא הוי דומיא לפניהם דרישא דהתם שלפניהם לאחר שהתחילו דלגו עומר ושכחוהו. ואילו הכא לפניו שהניח עומר אחד או שנים בסוף השורה. ואין כאן דלוג בשורה זו. ומכל מקום כולה מתניתין דלוג אשמעינן ברישא אשמעי' דאע\"ג דכשדלגו במה שלפניהם הויא שכחה. מ\"מ הדלוג שדלגו והניחו בין שניהם דהיינו לאחריהם לא הוי שכחה מהני טעמי דכתבינן. והך סיפא אשמעינן שאם היו שורות הרבה ויחיד קוצר אם דלג אחר שהתחיל הויא שכחה. אבל כשהניח בסוף השורה והתחיל באחרת אע\"ג דהויא כעין דלוג שהרי דלג משורה לשורה מ\"מ לא הויא שכחה משום דהעומר שכנגדו מוכיח שהניחן לראש שורה ממזרח למערב. אבל לפירוש הרמב\"ם בין לפניהם דרישא בין לפניו דסיפא בלא דלוג איירו שמפרש לרישא לענין ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח ובשנים הקוצרים או מעמרים בעשר שורות של עשר עשר והלכך שלאחריהם אינו שכחה לפי שהוא מחובר עמהם בעמרים הערוכים ממזרח למערב וכאילו התחילו השורה האחרת למזרח או למערב. והוסיף בעל כסף משנה בפ\"ה מהל' מ\"ע וז\"ל משום דאמרינן מאחר שהם שנים דבר רחוק הוא לומר ששכחוהו ויותר ראוי לומר שהניחו עומר זה בכוונה כדי שיהיה ראש שורה ממזרח למערב ועוד דמדהתחילו מאמצע שורה מוכח הכי דאם לא כן הוה להו להתחיל זה מראש השורה וזה מסופה עד כאן. אבל שלפניהם הוי שכחה מפני שכל אחד מהן זה שלפניו הוא לאחוריו של חבירו. ובאר דבריו בכ\"מ דס\"ל להרמב\"ם דמדקתני בסיפא מפני שהוא בבל תשוב זה הכלל וכו'. ומדקתני זה הכלל משמע דקאי גם ארישא דשלפניהם שכחה והיינו לומר שאע\"פ שהיחיד שהתחיל מראש שורה ושכח לפניו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו בשנים שהתחילו לקצור מאמצע אם שכח אחד מהן לפניו אע\"פ שלא עבר ממנו ולא הניחו לאחריו הויא שכחה מפני שהוא לאחריו של חברו והטעם כיון ששנים אלו מוטל עליהם קצירת השדה הוה ליה תרווייהו כאיש אחד וכיון שאם היה בא ליטול מה ששכח חבירו היה צריך לחזור לאחוריו קרינן בו לא תשוב לקחתו והוי שכחה עד כאן. ויחיד שהתחיל לקצור וכו'. לא פירש בפירושו כלום לפי שסוברה כמשמעה. דבקצירת שורה אחת מיירי ובעיקר דין שכחה. ובחבורו העתיקה הקוצר שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלאחריו שכחה ושלפניו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחוריו ע\"כ. הרי שלהרמב\"ם לפניהם דברישא ולפניו דבסיפא תרווייהו בלא דלוג. ויראה לכאורה דלהרמב\"ם לא סבירא ליה שאין שכחה בתחלת השורה כדברי הר\"ש דלעיל דאי סבירא ליה הכי לא הוי ליה לסתום מלבאר זה הדין. ומיהו הירושלמי מוכיח כן. וז\"ל מנין לראשי שורות א\"ר יונה כתיב (דברים כד) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח עד כדון ראשי שורות קמה. סוף שורות קמה. אמר רבי יונה (שם) לא תשוב לקחתו ממקומו שבאת לא תשוב לקחתו. עד כדון ראשי שורות עומרים. סוף שורות עומרים. אמר רבי יונה נילף ראשי שורות עומרים מראשי שורות קמה סוף שורות קמה מסוף שורות עומרים. ע\"כ. ובר\"ש הועתק בשבוש. אבל גם בלשון זה נ\"ל להגיה וכצ\"ל עד כדון סוף שורות עומרים. ראשי שורות עומרים. [*ועם כל זה קשיא אמאי ניחא ליה טפי סוף שורות עומרים מראשן ועדיין לא שמענו מדין עומרים כלום והנה זכני הש\"י כאשר עשיתי מהדורות האחרונות כשהייתי יושב בישיבה בק\"ק נעמרו\"ב הגדולה בארץ רוסיא אחרי ימי עוניי ומרודי ובא לידי משניות מסדר זרעים כתובים בקלף ועל כל משנה פירוש קצר ונראה מתוכו שהוא נקצר מפירוש הר\"ש ואחר כל מסכתא כתובים קצת חדושים לפרש בענין אחר וחותם תמיד את שמו על כל חדוש אליהו. וראיתי בפירוש משנה זאת שכתב הירושלמי בזה הלשון מנין לראשי שורות וכו' מה שאתה קוצר אתה שוכח עד כדון ראשי שורות קמה סוף שורות עומרים. א\"ר יונה לא תשוב לקחתו ממקום שבאת אל תשוב לקחתו עד כדון ראשי שורות קמה וסוף שורות עומרים ראשי שורות עומרים וסוף שורות קמה. א\"ר יונה נילף וכו' והיא גירסא נכונה מאד] ולפי שמן הירושלמי מוכח שאין שכחה בראשי שורות י\"ל שזהו מה שמדקדק הרמב\"ם לכתוב שהתחיל לקצור וכו' ורוצה לומר שקצר מקצת ואח\"כ שכח וכו'. וכיוצא בזה נדקדק בדברי הר\"ב שסובר גם הוא בזה כהר\"ש שכתב וז\"ל והתחיל לעמר בראש שורה אחת ושכח עומר אחד לאחריו הוי שכחה וכו' וכלומר שהתחיל לעמר ועימר מקצת ואח\"כ שכח וכו'. ואם לא נפרש כך דברי הרמב\"ם והר\"ב צריכא למימר שמפרשים לירושלמי לענין ראשי שורות וסוף שורות כשעומר כנגדו מוכיח דוקא אבל לא בתחלת שורה אחת ולא בסוף שורה אחת. וזה נראה ממה שכבר מבואר בלשון הרמב\"ם שכתבתי בפי' משנה דלעיל שמחבר ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. שהוא ענין אחד. ולפי דברי הר\"ש שני ענינים הם. ראשי שורות ענין אחד. והעומר שכנגדו מוכיח ענין אחר ולכך מפרש ראשי שורות דבירושלמי לענין ראש שורה אחת וסוף שורה אחת. ואחר כך איתא בירושלמי העומר שכנגדו מוכיח כיצד היה לו עשר וכו' והיינו ענין אחר. ואילו להרמב\"ם כמו שבמשנה מפרש לענין אחד. כמו כן בירושלמי מפרש לענין אחד. והכל לענין הרבה שורות. וגם דעת הר\"ב נראה שכן הוא לחברם כאחד. אחרי שהוא מפרש לאלו הן ראשי שורות דקאי אסיפא וחד בבא הוא יחיד וכו' ואילו לרישא מפרש בענין אחר כמ\"ש לעיל. ומעכשיו נמצינו למדין ג' פירושים. הר\"ש מפרש ראשי שורות לחוד. והיינו רישא דשנים שהתחילו וכו'. ולדידיה כל תחלת שורה וסוף שורה אין בה דין שכחה. והסיפא יחיד וכו' לענין העומר שכנגדו מוכיח מפרשה. והרמב\"ם מפרש ראשי שורות העומר וכו' לענין אחד והוא רישא דמתני' דשנים וכו' ולדידיה אין תחלת שורה ולא סוף שורה פטור משכחה אלא אם כן יש שורות אחרות המוכיחות עליו. והר\"ב מפרש כהרמב\"ם דראשי שורות העומר וכו' חדא מילתא נינהו אלא שמפרש לה בסיפא יחיד וכו'. והרישא שנים וכו'. מפרש לענין אחר. ולענין ראש שורה וסוף שורה יחידים מסתבר דגם בזה סובר כהרמב\"ם. מהטעם שכתבתי להרמב\"ם. ויש דעת רביעית בפירוש משניות הללו להראב\"ד בהשגותיו ואין להאריך עוד: \n",
+                    "<b>זה הכלל</b>. לאתויי קרן זוית. תוס' פ\"ק דבב\"מ דף יא. [עיין במהרש\"א פי' ] ולהרמב\"ם לפירוש הכסף משנה דלעיל אין צורך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שני צבורי זיתים</b>. בירושלמי דייק הא זיתים לא מה בין צבורים לזיתים. צבורים גמר מלאכה זיתים אין גמר מלאכה הר\"ש. ובריש פרק ז' אפרש אי זיתים תלושים אי אילני זיתים מדייק ליה: \n",
+                    "<b>שני הוצני פשתן</b>. לשון הר\"ב כמו שנעקר הפשתן מן השדה כו'. וכתב בכ\"מ פ\"ה מה' מתנות עניים ונ\"ל דמיירי כשהזריעו ואז הוא אוכל אדם כדאיתא בריש פרק המוכר פירות (בבא בתרא צב.) אבל שאר פשתן לא שייך ביה שכחה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אלו כדברי בית הלל</b>. לשון הר\"ב וטעמייהו מדכתיב לעני ולגר תעזוב וכו'. ובית שמאי וכו' דכתיב לגר ליתום ולאלמנה יהיה. ירושלמי. כלומר דבית הלל סברי כיון דבחד קרא כלול יתום ואלמנה כחדא וקרי להו עני לומר דשנים הוי שכחה לעני ולגר. ובית שמאי סברי אדרבה להכי פרטינהו בקרא תניין לומר דג' הוי שכחה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העומר שיש בו סאתים</b>. לשון הר\"ב עומר שאתה יכול להגביהו כולו כאחת ולשאת אותו על כתפו והן דברי הר\"ש בפירוש ספרי. ובסוף פרק י' דתרומות בירושלמי שאכתוב שם מפורש דמשקל סאתים בלח תשעה אלפים ושש מאות זוז. והזוז והדינר אחד כדאיתא במשנה ב' פרק בתרא דבבא בתרא. והדינר מפורש בפ' הזהב (בבא מציעא מד:) שהוא כ\"ד איסרין ובריש קדושין [יב.] תנן דפרוטה אחד משמנה באיסר. ושם פירש הר\"ב שמשקלו חצי שעורה. נמצאת למד שמשקל הזוז צ\"ו שעורות. וכשתחשו' צ\"ו פעמים ט' אלפים ושש מאות יעלו בידך תתקכ\"א אלפים ושש מאות שעורות. ומפני שהנפח מרובה לכך לא יוכל להגביה וכו'. ואין נראה לי לפרש מפני כובדו דהא רבותינו שקלו אבנים שהקימו בגלגל איש אחד על שכמו מצאו משקל כל אחד ארבעים סאה. כמ\"ש רש\"י בפירוש החומש פרשת שלח לך ועיין במשנה ה' פ\"ו דב\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קמה וכו' ושכחה</b>. כתב הר\"ב דילפינן שכחת קמה מריבויא דבשדה. וכ\"כ לעיל פ\"ד משנה ו'. ועיין מ\"ש לקמן משנה י' בס\"ד: \n",
+                    "<b>טופח פי' הר\"ב בערבי גלבא\"ן ובמשנה ג' פ\"ה כתב עוד פירוש הרמב\"ם קורטמא\"ן</b>. ואע\"פ שמה שמפרש הרמב\"ם של טופח ממש נדחה מהירושלמי מ\"מ היה יכול לפרש כעין שמפרש בפירושו גלבא\"ן. ועיין בריש כלאים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואת הקמה</b>. לשון הר\"ב והיו ראשי שבלים שלה מחוברים וכו' כדתנן במשנה ב' פרק ה': \n",
+                    "<b>[*העומר אינו מציל וכו'</b>. בברייתא דתוספתא רצה ר' שמעון בן גמליאל ללמוד בקל וחומר שהעומר יציל הקמה דמה קמה שיפה כח העני בה (דהיינו בפאה) הרי היא מצלת את העומר עומר שרע כח העני בה אינו דין שיציל את הקמה אמר ליה רבי מה לקמה מצלת את העומר שרע כח העני בה יציל עומר את הקמה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שיפה כח העני בה]: \n",
+                    "<b>איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר</b>. בחבור הרמב\"ם פרק ה' כתב וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה אפילו קלח אחד הרי זו מצלת וכו'. וצ\"ל דתנא עומר דפתח ברישא נקט והוא הדין לקמה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה</b>. ודייק בירושלמי הא אם היו שתיהן עקורות לבעל הבית כרבן גמליאל דאמר לעיל שני עומרים ובהם סאתים לבעל הבית. הר\"ש: \n",
+                    "<b>והשום והבצלים</b>. לפירוש השני שכתבו הר\"ב והר\"ש סאה שום עקור וסאה שום שאינו עקור וכו'. וכן נראה דעת הרמב\"ם שז\"ל בחבורו וכן בשום ובבצלים ובפירות האילן אם שכח מקצתן בקרקע ומקצתן תלוש וכו'. משום דשום ובצלים דומיא דפירות האילן דמקצתן של הפירות באילן ומקצתן תלוש ובאילן אחד. צריכין לומר דאשמועינן בתבואה. ובפירות אילן. ובירק. ותנא תרי מיני ירק לאשמועינן דבכל ירק הדין שוה: \n",
+                    "<b>אם באת רשות העני באמצע</b>. כתב הר\"ב אבל בפירות האילן לא משכחת רשות עני באמצע. תוספתא הביאה הר\"ש. ותימה דמשכחת לה בפאה דשייכא באילן. אלא דכיון דהמחובר מציל כדלעיל. לפיכך אין רשות העני מועלת בו [*שלא] להצטרף שלא יהא שכוח. ולפי זה תימה על פירוש הרמב\"ם שכתב וז\"ל ור\"י אומר שהם מצטרפים עד שיפריש ביניהם רשות העני. ויהיה זה כשיזכה בקצת הדבר ההוא התלוש או במחובר ואח\"כ נשכח קצתו האחת אז לא יצטרף עמו קצת האחר ויהיה כמו כן שכחה ע\"כ וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים אומרים יש להם שכחה</b>. פירש הר\"ב דכתיב שדך דמשמע גלוי וכתיב קצירך דמשמע נמי גלוי הוי מיעוט אחר מיעוט וכו' והוא מהירושלמי. וסוגיא דש\"ס בכולי דוכתי לפרש ואידך וכו'. ובכאן נראה לי על דרך שכתב בעל הליכות עולם בסוף שער הרביעי דלא אמרינן מיעוט אחר מיעוט לרבות אלא כשאין לנו למעט דהא בריש פרשת ויקרא דרשו מן הבהמה וכו' תלתא מיעוטי וכולהו למעט ע\"כ. והכי נמי דכוותה דאיכא למעט עלי הטמונים שראויים קצת לאכילה אעפ\"י שהם בגלוי אמעיטו משום דאזלינן בתר עיקר הדבר הנאכל מהם. [*וטעמא דאין מיעוט וכו' תמצא במשנה ב' פרק קמא דערלה] ומיהו בבבלי ריש פרק עגלה ערופה איכא סוגיא אחרת דר\"י יליף מכי תקצור קצירך בשדה ושכחת שכחה דומיא דקציר מה קציר בגלוי אף שכחה בגלוי. ורבנן כתיב ושכחת עומר בשדה. משמע בתוך השדה לרבות הטמון. ור\"י בשדה על פני השדה לרבות שכחת קמה. ורבנן שכחת קמה נפקא להו מכי תקצור קצירך בשדך. ור\"י מיבעי ליה למעוטי לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו. ורבנן מבשדה בשדך נפקא להו. ור\"י לא משמע ליה. ומבואר שמ\"ש הר\"ב לעיל משנה ז' ובפרק ד' משנה ו' דשכחת קמה מבשדה נפקא לא פירש אליבא סוגית הבבלי. דלא היה מפרש כר\"י שאין הלכה אלא אתיא כסוגית ירושלמי דרבנן נפקא להו לרבות טמון מתרי מיעוטי ואייתר להו בשדה לשכחת קמה כמו לר\"י. והרמב\"ם שכתב במשנה ז' שכחת קמה שנאמר ושכחת ולא תשוב. נראה שכוונתו לתחלת הפסוק כי תקצור וגו' כבבלי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם היה מתכוין</b>. לשון הרמב\"ם בחבורו פ\"ה ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוין וכו': \n",
+                    "<b>ליטול את הגס הגס</b>. לשון הר\"ב כיון דמתכוין ליטול הגסין אפילו הדקין אין להם שכחה. וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל הירושלמי אמר רבי יונה לא סוף דבר גסין אלא דקין. וכי מאחר שדרכו לבחון בגסין אפילו דקין אין להם שכחה ע\"כ. ונראה לי לפרש אמר ר' יונה לא מיבעיא דגסין אין להם שכחה שהרי בכוונה מלקט הגסין ומקפיד עליהם אלא אפילו הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים דמי אפילו הכי אין להם שכחה וטעמא מפרש שמאחר שהוא בוחן בגסין ליטלן רצונו ליטול כולן גם הדקין אלא שמניחו שיקחנו איש רואה או ביום ולכך לא הוו שכחה והכ\"מ כתב וז\"ל פי' (הרא\"ש) [צ\"ל הר\"ש] אם היה מתכוין ליטול הגסין ולהניח הדקין אין לו שכחה לדקין מאחר שלא נתכוין לדקין ע\"כ ולא אוכל לכוון הירושלמי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בישני</b>. לשון הר\"ב שהוא מבייש כל שאר אילנות מרוב השמן וכו'. ואם כן היינו שופכני אלא דאיכא אתרא דקרו ליה שפכני ואיכא אתרא דקרו ליה בישני. ולשון הר\"ש שמבייש שאר אילנות מרוב זיתים שהוא עושה. ואם כן היינו במעשיו שהוא עושה זיתים הרבה כמ\"ש גם הר\"ש. ויותר נכון פי' הר\"ב שהרי שפכני ובישני נכללים במשנתינו בלישנא דבשמו: ולי היה נראה לפרש שמבייש את שאר אילנות מחמת שהוא עושה זיתים גדולים משאר אילנות. והרמב\"ם נטה לאית דאמרי דבירוש' שהאילן הזה מבוייש משאר אילנות לפי שזיתיו אינם עושים שמן הרבה: \n",
+                    "<b>שנים שכחה וג' אינן שכחה</b>. לשון הר\"ש באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן ע\"כ. ובפ' דלעיל משנה ה' שכתב הא זיתים אין להם שכחה היינו זיתים תלושים דטעמא הוה התם משום שאין גמר מלאכה וזה בתלוש אבל במחובר לא. ודעת הרמב\"ם בחבורו פ\"ה כמ\"ש הר\"ש. והראב\"ד בהשגותיו כאשר הבינו הכ\"מ ס\"ל דהא דתנן הכא שנים וכו' בזיתים תלושים דלא מסתבר ליה שאילן שלם יהיה שכחה. ולכך כתב עליו הכ\"מ מי שראה מאתים אילני זיתים נטועים יחד לא יפלא אם ישכחו ג' אילנות או יותר ע\"כ. וכתב עוד הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס שמפרש להראב\"ד שבא להשיג על סאתים וכו' אבל שיהא אילן שלם או שנים שלימים שכחה בזה לא השיג כלל: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים</b>. פי' הר\"ב שעכשיו שזיתים מצויין מודה ר' יוסי וכו' וכן מי שהיו כל זיתיו נטופה. בירו' מדקדק דהואיל ובמצויין תלי מלתא מי שהיו כל זיתיו נטופה וכו'. הרי נטופה מצויין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זית שנמצא עומד בין שלש שורות וכו'</b>. לשון הרמב\"ם בחבורו ולמה אמרו זית בלבד מפני שהיה חשוב בארץ ישראל באותו זמן. והשיג הראב\"ד שזה אינו אלא לדעת ר\"י וכלומ' ויחידאה הוא ולא ה\"ל למפסק כוותיה. וכ' הכ\"מ וי\"ל דגם הוא ז\"ל לא פסק כוותיה אלא דאע\"ג דלא קי\"ל כר\"י מ\"מ יליף מיניה הרמב\"ם לרבנן שהטעם שהזכירו במשנה באלו הדינים זית יותר מאילן אחר מפני שהיה חשוב בא\"י באותו זמן ע\"כ. ול\"נ שהרמב\"ם סובר דר\"י ורבנן דלעיל לא פליגי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה ובמקום וזמנו של ר\"י היה א\"י חרוב. וז\"ש הרמב\"ם בפירושו לעיל ודברי ר\"י (קבלה) [צ\"ל הלכה] מפני שאמר וכו'. וא\"כ טעמא דר\"י רבנן נמי סבירא להו ולפי' י\"ל שאמרו הדין הזה בזית מפני שלעולם הזית היה גם אז חשוב בא\"י יותר משאר אילנות: \n",
+                    "<b>[*שלש שורות של שני מלבנים</b>. פי' הר\"ב שלש שורות של אילני זיתים וכו' ודמי לחפוהו בקש וכו' דתנן לעיל פרק ה' משנה ז'. וכן פסק הרמב\"ם. אבל הר\"ש כתב דלא מסתבר כלל לפרש טעמא לפי שהשורות מכסות וכו' ופי' דמלבנים מלשון לבינה שכל שורה רחוקה מחברתה שיעור שני לבנים דהיינו ו' טפחים [שכל] לבינה ג' טפחים כדאיתא בב\"ב פ\"ק משנה [א] א\"נ כגון מלבנות תבואה ומלבנות בצלים דלעיל [ריש] פ\"ג ומיירי כשאורך השורה כשיעור שני מלבנות וידוע היה להן שיעור המלבן ולא באויר שבין שורה איירי. אינו שכחה כיון שעומד בין השורות. והאי דנקט בין ג' שורות לאשמעינן דאע\"פ דג' שורות מקיפות אותו כל סביביו וליקטן לא הוי שכחה דדמי לשדה שעומריה מעורבבין דתניא אין שכחה עד שיעמר כל סביביו ומהאי טעמא נמי בעי שתהא אורך השורה כשיעור שני מלבנים דאז חשיבא שורה (ואינו) [צ\"ל ואז] נחשב שזיתיה מעורבבים עכ\"ל. ובענין שם מלבנים עיין מ\"ש בריש פרק ג' דלפירוש הב' דהכא אתי שפיר ולפירוש א' דהכא צ\"ל בהפך ממ\"ש שם]: \n",
+                    "<b>זית שיש בו סאתים ושכחו וכו'</b>. בד\"א בזמן וכו'. לשון הר\"ב אמתניתין דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה וכו' וכן כתב הרמב\"ם מהירושלמי ותוספתא שכך שנויה שם. וכתב הר\"ש דלפי זה אם התחיל באין בו סאתים שוין נטופה ושאינה נטופה דתרווייהו יש להן שכחה. ובלא התחיל ואין בו סאתים חלוקים דשאינה נטופה הוה שכחה ונטופה אין לו שכחה. והיכא דיש לו סאתים אדרבא חלוקים בהתחיל. דנטופה אין לו שכחה. ואינה נטופה יש לו שכחה ובלא התחיל שוין שאין לו שכחה ע\"כ. והשתא בבא דזית שיש בו סאתים ושכחו שאינה שכחה דאפילו בהתחיל משמע היינו דוקא בנטופה. אי נמי מיירי דוקא בלא התחיל ובין בנטופה ובין בשאינה נטופה. ומ\"מ בד\"א וכו' לא קאי אבבא זו משום דקתני אבל התחיל אפילו בנטופה הוה שכחה והא ליתא דכשיש בו סאתים אפילו התחיל לא הוה שכחה בנטופה. אבל להרמב\"ם שיטה אחרת שכתב בחיבורו השוכח אילן בין האילנות אפילו היה בו כמה סאין פירות או ששכח שני אילנות הרי הן שכחה וכו' הרי שלפי דרכו בבא זו זית וכו' דוקא בנטופה. ובין לא התחיל ובין התחיל לא הוה שכחה. ומשום הכי לא קאי עלה כלל בד\"א. והראב\"ד בהשגותיו נראה שמפרשה כמשמעה. וכמ\"ש גם הר\"ש בתחלת דבריו דכל זית בין נטופה ובין אינה נטופה. [*אם יש בו סאתים] אינה שכחה בד\"א שלא התחיל וכו'. ולא עדיפא נטופה אלא באין בו סאתים ולא התחיל דהיא לא הוי שכחה. ולכך מ\"ש הר\"י קורקוס לתת סברא לדעת הראב\"ד והביאו הכ\"מ בפיסקא השוכח אילן. לא היה צריך דממשנה נפקא ליה אלא בא לומר למה לא מפרש המשנה כהתוספתא: \n",
+                    "<b>אפילו כזית הנטופה בשעתו</b>. סרכא דרישא נקטיה דהכא לאו רבותא הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*עקץ</b>. פי' הר\"ב חתך ומסיים הר\"ש (כמו) [צ\"ל מלשון] עקוץ תאנה מתאנתי [ב\"ק ע:] ול' הרמב\"ם עוקץ הוא קצה הדבר ועשו ממנו שמוש פעל ואמרו עקץ ר\"ל כרת העוקץ ע\"כ]: \n",
+                    "<b>[*נפל מידו</b>. בירושלמי ל\"ג מידו וכן לא העתיק הרמב\"ם בפ\"ד מהל' מתנות עניים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם ספק לעניים</b>. [*כדתנן] סוף פרק ד'. ועיין מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>עוללת שבארכובה</b>. לשון הר\"ב יחור של זמורה שתלויין בה אשכולות הרבה וכו'. פי' בזמורה תלויות אשכולות. ומ\"ש והיא נקראת רכובה. פירוש היחור נקראת רכובה. מלשון ארכובה הנמכרת עם הראש בחולין פ\"ד. ולשון הרמב\"ם בחבורו פרק ד' הכריחני לפי' זה שכ\"כ זמורה שהיה בה אשכול ובארכובה של זמורה עוללת. [*אבל נ\"ל שהרמב\"ם ר\"ל שיש מקום בזמורה כמו קשירה והוא כעין ארכובה שברגל שבולט ג\"כ כמו קשירה ושם רגיל להיות עוללות]: \n",
+                    "<b>אם נקרצת עם האשכול</b>. דהוה כמו שבולת שראשה מגיע לקמה במ\"ב פ\"ה: \n",
+                    "<b>ר' יהודה אומר וכו'</b>. [*פי' הר\"ב שנים שלשה וכו'] יותר מכאן אשכול. וכגון שהגרגרים זה ע\"ג זה ועשויין כעין כתף ונטף. ל' הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המדל</b>. עיין משנה ג' פ\"ג: \n",
+                    "<b>כן הוא מדל בשל עניים</b>. ל' הר\"ב אע\"פ שיש בהם פאה או עוללות. וכ\"כ רש\"י בפ\"ק דמ\"ק (ד\"ד ע\"ב) ואע\"ג דדין פאה בסוף אם הניח בתחלה ג\"כ דין פאה יש לה כדתנן בפ\"ק משנה ג' אבל קשיא לטעמא דדין שותף יש להם. ואם מדל אחר שהניח פאה כבר נתבשלו הגפנים ומה שמדל הוא לשנה הבאה. ולשנה הבאה אין כאן שותפות לעניים בקצה הזאת שהניח בה פאה עכשיו. והר\"ש שכתב פאה היינו לטעמא שכתב שלא היה להם לעניים לאחר [מללקט] כל כך. והרמב\"ם לא כתב אלא עוללות וכן משמע לשון תוס' דמ\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כרם רבעי</b>. עיין בריש מסכת פרה ומ\"ש שם בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב הנוטע כל עץ מאכל וכו' ואנן כרם תנן. הא מייתי הר\"ש גמ' בר\"פ כיצד מברכין (ברכות לה.) ר' חייא ור\"ש בר' חד תני כרם רבעי דאין רבעי נוהג אלא בכרם וחד תני נטע רבעי דנוהג רבעי בכל אילנות ע\"כ. ובפ\"ה דמסכת מעשר שני בתלת מתניתין קמייתא תנן כרם וברביעית תנן נטע והרמב\"ם בחבורו פ\"ט מהל' מעשר שני פסק כמ\"ד נטע רבעי וכן נראין עוד דברי הר\"ב במשנה ב' פ\"ה דמע\"ש כמו שאכתוב שם בס\"ד [*וכ\"כ עוד בהדיא במשנה ה' פ\"ד דעדיות גם הרמב\"ם בפירושו שם. [ומ\"ש] ודרשינן הלולים כמו חלולים כדאמר בירושלמי לא מתמנעים רבנן בין ה' לח'. והטעם שהם ממוצא אחת. ומ\"ש הר\"ב אמר רחמנא אחליה והדר אכליה בר\"פ כיצד מברכין ופירש רש\"י הוציאהו לחולין על ידי פדיון ע\"כ. והר\"ש כתב אחליה לקדושתיה והדר אכליה]: \n",
+                    "<b>וב\"ה אומרים וכו'</b>. ל' הר\"ב ילפי קדש קדש ממעשר וכו'. דבכרם רבעי כתיב (ויקרא י״ט:כ״ד) קדש הלולים לה'. ובמעשר (שם כז) קדש לה'. וא\"ת למה לן הלולים למשמע דאחליה והדר אכליה תיפוק ליה מהך גזירה שוה. וי\"ל דאי מג\"ש לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית [וששית] א\"נ ה\"א מאי חזית [*דגמרת ממעשר נילף משביעית <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שתופס דמיו אבל מאחר] דגמרי מהלולים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שאינו תופס דמיו גמר ממעשר תוספות קדושין דף נד ע\"ב וכ\"כ הר\"ש: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים כולו לגת</b>. לשון הר\"ב ודורכין העוללות וכו' והבעלים מעלין הכל לירושלים ומסיים הרמב\"ם בפרק ט' מהלכות מעשר שני או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים כמעשר ע\"כ. ולב\"ש תנן פודין והוא הדין נמי מעלין היין או הפירות עצמן. ויראה לי דלהכי נקטו בית הלל כולו לגת. כלומר ובלאו הכי כשהן עוללות דלעניים אין בעל הבית חייב לבצור אותן. וכמו שכתב הרמב\"ם בפרק ד' ממ\"ע. ואולי שמזה יצא לו. כי לא פירש לנו בכ\"מ מאין לו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר לו רבי עקיבא וכרמך לא תעולל</b>. כתב הר\"ב ורבי אליעזר אמר דלא תימא הואיל ואין לעניים בעוללות קודם לבציר וכו'. ירושלמי. ואם תאמר מנא ליה לרבי אליעזר למדרש דאין לעניים בעוללות דהא איהו מפרש לקרא דכי תבצור וגו' לאם אין בציר וכו'. וי\"ל דסבירא ליה דודאי גופיה דקרא לענין אם אין בציר וכו' הוא דאתא מ\"מ ממילא שמעינן דאין לעניים בעוללות וכו' וכה\"ג אשכחן בפ\"ק דברכות דף יא ע\"א בפלוגתא דב\"ש וב\"ה בערב כל אדם יטו ויקראו וכו' ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך ואמרינן עלה בגמרא דבית שמאי מיבעי להו להך ובלכתך בדרך בלכת דידך פרט לחתן ושלוחי מצוה. ובית הלל נהי דקרא להכי הוא דאתא וממילא שמע מינה בלכתך דידך הוא דמחייבת אלמא בדרך נמי קרי. וכבר העתקתי לשון הרמב\"ם בזה במקומו. ומה שכתב הר\"ב יזכה בהם בעל הבית רצונו לומר קודם שיבצור. ועיין לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העוללות לעניים</b>. לשון הר\"ב שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ירושלמי ותוספתא. ואע\"ג דר\"ע שהלכה כמותו מחבירו אמר לעיל שאין לעניים בעוללות קודם לבציר איכא למימר דאע\"ג דאין לעניים לבא לכרם לקחת העוללות קודם שיבצור הבעל הבית מ\"מ ס\"ל נמי כיון שנודעו שהן עוללות גם לבעל הבית אין לו בהן כלום ואינו יכול להקדישן: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש</b>. ותנא קמא סבר דאין צריך ליתן כיון דכבר נתחייב הכרם בעוללות הר\"ש. [*ואפי' הכי פסקו הר\"ב והרמב\"ם כר\"י משום דאמרינן בירושלמי מעשה היה והורו כר\"י]: \n",
+                    "<b>משיעבור הימנה</b>. פירש הר\"ב דכל גפן וגפן מהרוגליות חשיבא אומן. ואסור לשוב מאומן לאומן. ופירוש אומן שורה כדלעיל פרק ד' משנה ה'. ותמיהני דהא קיי\"ל במשנה ג' פרק ו' דכשדולג ועובר הוה בבל תשוב. ולא משמע מאומן לאומן אלא אף באומן עצמה. וכן נראין דברי הרמב\"ם בחבורו בהלכות מתנות עניים פרק ה' פיסקא י' י\"א וכ\"ו. אבל לשון הירושלמי שכל רוגלית ורוגלית אומן בפני עצמו. והר\"ש מסיים בו ואסור לשוב מאומן לאומן. ואי לא מסתפינא אסיים בו בלשון אחר. ואסור לשוב באומן כשעבר הימנו: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בלקט</b>. לשון הרמב\"ם בחבורו פ\"א ממ\"ע נאמר במתנות עניים (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעים אותם. פסקו העניים לבקש ולחזור עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומה ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם ואינו מצוה לעזוב אותם לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים. מאימתי כל אדם מותרין בלקט וכו' ע\"כ. עיין בש\"ס סוף פרק הזרוע (חולין קלד:) ולשון רש\"י בפ\"ק דתענית דף ו לפי שיודעין אם נשאר לקט שכחה ופאה נמושות נטלוהו ע\"כ. והתנא נקט לקט שהוא הנושר אחת אחת ואינן נלקטין מהעניים כולו כמו שכחת קמה ועומר וכן פאה שניתנת במקום מסויים שאין דרך כל אלו שלא יהיו נלקטין כולן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ועוד מצינו בלשון הר\"ב והר\"ש משנה ה' פרק ד שכתבו ללקוט פאה ומהאי טעמא בכולהו שייך לומר דנלקטין וראוי אם כן להשאיל לכולם שם לקט: \n",
+                    "<b>הנמושות</b>. לשון הר\"ב אית דמפרשי זקנים ההולכים וכו'. ופירש רש\"י ולשון נמושות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>כמו לא ימושו (ישעיה נט) [גי' רש\"ל לא ימישון (תהלים קטו)] שממשמשין והולכים. לקוטי וכו' ולשון נמושות כמו לא ימיש (שמות יג) שנוטלין ומשין הכל מלפניהם. בב\"מ פ\"ב דף כא ע\"ב: \n",
+                    "<b>משילכו העניים בכרם ויבואו</b>. בפרק קמא דתענית דף ו. כתב רש\"י וז\"ל כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שניה והשתא מסחי דעתייהו עניים ע\"כ. והר\"ש הביא ירושלמי ולא תנינן נמושות על ידי שהן חביבין באין על אתר ואית דגרסי לאלתר ע\"כ ואין חילוף בין הגירסאות בענין אלא בלשון: \n",
+                    "<b>ובזיתים משתרד רביעה שנייה</b>. ירושלמי ולא תנינן נמושות מפני שהוא צינה ואין יוצאין אלא בחורים ע\"כ. ולפירוש דנמושות לקוטי וכו' הטעם כשהוא צינה שוב אין הולכים הלוקטים מפני הצינה הואיל ודבר מועט נשאר: \n",
+                    "<b>רביעה שניה</b>. פירש הר\"ב בכ\"ג במרחשון וכ\"פ במשנה ה' פרק ח' דנדרים. אבל בפ\"ק (מ\"ד) ופ\"ג דתענית (מ\"א) מפרש (בי\"ז) [צ\"ל בשבעה] בו ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>בארבעה איסרות</b>. מ\"ש הר\"ב דככר בפונדיון היינו מזון ב' סעודות כרבי יוחנן בן ברוקא פרק ח' דעירובין ועיין לקמן במשנה ז': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נאמנין על הלקט ועל השכחה וכו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"ד משנה ו טוב טעם לסידורן: \n",
+                    "<b>ובן לוי נאמן לעולם</b>. לשון הר\"ב דכי היכי דלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה. כן לשון הירושלמי ור\"ל ישראל עם הארץ שאין נאמנין על שאר מתנות כדלקמן בריש מסכת דמאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נאמנין על החטים</b>. לשון הר\"ב לומר של מעשר עני הם וכו'. וכן לשון הר\"ש. ואולי משום דבסיפא תנן נאמנים על השמן לומר של מעשר עני הם. להכי אסברו לכולה מתניתין במעשר עני ואין הכי נמי דהוא הדין בלקט שכחה ופאה דעיקר מכילתין בהו איירי ולא במעשר עני. וכן כתב הר\"ב בסוף המשנה לקט שכחה ופאה. ויתכן דברישא דאינן נאמנין הוי מעשר עני רבותא וסיפא דנאמנין הוו אינך רבותא. והרמב\"ם בפירושו ובחבורו פי\"ב מהלכות מעשר אסברה בלקט שכחה ופאה: \n",
+                    "<b>ואין נאמנין על הקמח וכו'</b>. פירש הר\"ב שנתן לי קמח וכו' ולקמן מפרש שאם אמר שטחנו קמח נאמן ירושלמי. וכתב הר\"ש דאין להאמינו במגו דאי בעי אמר שטחנו קמח דמאחר שאין דרך לחלקו כלל קמח ופת הוו כמו עדים ע\"כ כלומר ואין מגו במקום עדים: \n",
+                    "<b>השעורה</b>. כ' הר\"ב אית דמפרשי קודם שנכתש וכו' שעורה קורא לו. ומסיים הר\"ש לפי שהוא כשעורים שאין נאכלין בקליפתן: \n",
+                    "<b>חי</b>. ל' הרמב\"ם הוא הדבר שאינו מבושל תרגום אל תאכלו ממנו נא (שמות י״ב:ט׳) לא תיכלון מיניה כד חי: \n",
+                    "<b>זיתי נקוף</b>. כתב הר\"ב ממתנות עניים הם. מסיים הר\"ש כדתנן במסכת חלה פ\"ג (משנה ט) ומ\"ש הר\"ב לפי שאין רגילין לעשות שמן מזיתי נקוף. מסיים הרמב\"ם לפי שאי אפשר לדרוך או לטחון דבר מועט ע\"כ. ובירושלמי תני ר' יהודה וכו'. מקום שנהגו להיות מוסקים זיתי נקוף והוא עני נאמן לומר שמן זה של זיתי נקוף הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נאמנין על הירק</b>. פירש הר\"ב לומר של מעשר עני הוא. דירק חייב במעשרות [מדרבנן] מסיים הר\"ש כדתנן [בפ\"ק] דמעשרות. ובפ\"ק דפאה משנה ד' מסיק הר\"ש הטעם לחלק למה חייבו חכמים ירק במעשר ולא בפאה דהואיל ואין מכניסו לקיום יש ריוח מועט לעניים ואם ישמרו על הפאה יפסידו במקום אחר מללקט ולהביא מתנות אחרות: \n",
+                    "מלפסו פירש הר\"ב קדרה ופרור ובסוף פרק י דכלים מפרש מחבת גדולה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין פוחתין לעניים</b>. פירשו הר\"ב והר\"ש כשמחלקין מעשר עני. והדין עמהם דאילו בלקט שכחה ופאה הדין לבוז כדתנן ריש פרק ד'. ועי' פ\"ה משנה ז אבל במ\"ע כתיב (דברים כו) ונתת לגר וגו': \n",
+                    "<b>בגורן</b>. וכתב הר\"ב אבל המחלק בביתו מחלק כפי רצונו כו'. מסיים הרמב\"ם בפ\"ו ממ\"ע שאינו מצווה ליתן כדי שבעו אלא בשדה שהרי אינו מוצא שם ליקח. [*ועיין מה שכתבתי משנה ג' פרק י\"א דנדרים]: \n",
+                    "<b>קב</b>. כתב הרמב\"ם אודיעך בכאן בדרך המדידה שיעור כל מדה מהם ושמור אותו תמיד בכל המשנה. ובתחלה נאמר כי במדה שיש בחללה ארבע אצבעו' על ארבע אצבעו' ורומה שני אצבעות ושבעה עשיריות מאצבע. ויהיה זה האצבע ששיערו בו מאצבעות היד. הגודל. וזה המדה אשר יש בחללה זה השיעור שזכרנו אחר שיהיה מרובע או משולש או זולתה מן התבניות הוא נקרא לוג והרובע ממנו הוא נקרא רביעית וחצי הרובע נקרא שמינית. ויש בקב ד' לוגין: \n",
+                    "<b>[*וקב גרוגרות</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ב' פרק ד דכלים ומ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מדה זו אמורה בכהנים לוים וישראלים</b>. פירש הר\"ב וכן הרמב\"ם כל אחד שמחלק מעשר עני בגורן. ולא אתפרש לי למאי איצטריך. דכי האי גונא תנן בריש ערכין ומצרכינן להו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והר\"ש מפרש מדה זו שאמרנו בין בכהנים עניים בין בלוים עניים בין בישראלים עניים ע\"כ. והשתא איכא למימר דאיצטריך כהנים ולוים דסלקא דעתך אמינא דכיון שיש להם תרומות ומעשרות לא נתחייב לתת להם ממעשר עני כדי שובען קמ\"ל. ואיידי תנא נמי ישראלים. [*ועוד שהיה צריך לשנות אף בכהנים וכו']: \n",
+                    "<b>היה מציל וכו'</b>. ר\"ל בגורן. ומ\"ש בפירוש הרמב\"ם בביתו נראה שהוא ט\"ס ובהדיא כתב בחבורו פ\"ו ממתנות עניים. בגורן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרנסת לינה</b>. ל' הר\"ב מטה כרים וכסתות. בש\"ס פרק כל כתבי (שבת דף קיח). וכתב רש\"י שהרי סעודה של לילה בכלל ככר הוא: \n",
+                    "<b>שבת</b>. השי\"ן קמוצה והבי\"ת רפויה כי הוא פעל: \n",
+                    "<b>מזון שלש סעודות וכו' מזון י\"ד סעודות [וכו']</b>. כ' הרמב\"ם שלא חשבו לו סעודת מוצ\"ש מפני שלא יצטרך אליה בשביל שאכל במנחה ביום השבת והיא השלמת שלש סעודות של שבת. וכתב רש\"י בפ' כל כתבי (שם) ואע\"ג דאמרינן לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת. הני מילי למאן דאפשר ליה. והתוספות מפרשים שם בענין אחר: \n",
+                    "<b>והקופה נגבית בשנים</b>. כתב הר\"ב ואין עושין שררה וכו'. עיין במשנה ב' פרק ה' דשקלים: \n",
+                    "<b>ומתחלקת בשלשה</b>. כתב הר\"ב לפי שהיא כדיני ממונות שבשלשה. בפרק קמא דב\"ב דף ח. שמחלקים אותה כפי צורך העני ורוב בניו. ומפרש התם דאילו תמחוי אף בגביותה צריך שלשה לפי שתיכף לגביותה מחלקין אותה ואין לטרוח ולבקש השלישי דאילו מצד הגבייה בין תמחוי בין קופה אין כאן דין לפי שאיש איש כנדבת לבו. ובתוס' שם כתבו בשם רבינו חננאל לפי שהיה ידוע סכום של כל אחד כמה יתן. וכן דעת הרמב\"ם בריש פ\"ט מהמ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*זוז</b>. פירוש של מדינה כדמוכח במשנה ח' פ\"ה דכתובות כמ\"ש שם בס\"ד]. \n",
+                    "<b>חסר דינר</b>. ומצינו במשנה ה פ\"ט דבבא בתרא לענין שולח סבלונות שכשאכל דינר דהוי מחילה. לפי שדינר שיעור חשוב. ולכך הכא נמי כשחסר דינר אפילו אלף וכו' נוטל וכן נמצא שמדת הלח הוי גסה בדינר. סוף פ\"ב דדמאי. [*ועיין פרק י דכתובות משנה ב]: \n",
+                    "<b>אפילו אלף וכו' יטול</b>. וה\"ה נמי לדיני המשנה דלעיל כשחסר לו מקצת ממזון שתי סעודות. עיין בפירוש רש\"י דשבת דף קיח [ד\"ה י\"ד סעודות]: \n",
+                    "<b>אין מחייבין אותו למכור וכו'</b>. לשון הר\"ב והני מילי כשבא ליטול לקט שכחה ופאה ואינו נוטל מקופה של צדקה שמתפרנס בצנעה וכו' וכיוצא בזה דברי הר\"ש. וזה ביאורם שאם מתפרנס מקרוביו על ידי מעשר עני שמצילין מהגורן לביתם לתת לקרוביהם כדלעיל ובא ליטול לקט שכחה ופאה. אין מוחין בידו. הואיל ומילי דהפקר הן. ואין מחייבין אותו למכור וכו'. אבל אם נוטל מהגבאי ויהיה בכלל עניי העיר אז אפי' לקט וכו' אין מניחין אותו ליטול שלא ימעיט מתנות שאר עניים. ואין נראה שדעת הר\"ב והר\"ש למה שפירשו התוס' פ\"ו דכתובות דף סח. שכך כתבו בשם ר\"ת שאינו נוטל מקופה של צדקה אלא מדברים שהם של הפקר כגון לקט שכחה ופאה וכו' ע\"כ. שמלת בצנעה אין לה ענין לזה הפירוש. [*ובביאור הזה שכתבתי מתיישב מה שהקשו התוספות דהתם כמ\"ש בספרי ס' מעדני מלך בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו מת מן הזקנה.</b> לעיל תנא אינו נפטר מן העולם משום דלעיל דאין צריך ליטול ונוטל וזה לפי שחושש שלא יהיה לו פרנסה כל ימי חייו לכך אומר במדת עונש שאינו נפטר מן העולם כי שנים רבות לא יחיה וגם כי ימות אינו נפטר וכו'. והכא דצריך ליטול ואינו נוטל ובטחונו בקונו לכך אומר במדת שכרו שיזקין ושאינו מת מן הזקנה וכו'. ויש ספרים גורסין בתרווייהו אינו מת מן הזקנה. וכן העתיק הרמב\"ם בסוף הלכות מתנות עניים: ",
+                    "<b>עד שיפרנס אחרים.</b> כתב הר\"ב אבל אם אין מעשה ידיו מספיקין וכו' אסור לרחם עליו. כך מיישב הר\"ש אליבא הירושלמי וצריך לפרש אסור לרחם עליו בלב קאמר דאי ליתן לו הא אמרן דאינו רוצה ליטול. ובספר יפה מראה כתב דרוצה לומר לבקש תחבולות להמציא לו ממון דרך הלואה וכיוצא בזה: ",
+                    "<b>וכן דיין שדן דין אמת לאמתו.</b> ובגמרא פרק קמא דשבת (דף י) כל דיין שדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב\"ה במעשה בראשית. וז\"ל הב\"י בריש טור חושן משפט. כתבו התוס' לאפוקי דין מרומה ע\"כ. ונראה דבתיבת אמת הוי סגי ומאי לאמתו. וי\"ל דאע\"פ שידון הדיין דין אמת אם מצטרף לזה אהבת הדיין לזכאי או שנאתו לחייב לא הוי לאמתו עכ\"ל. ורבינו בספר גור אריה בפרשת יתרו כתב ולי היה נראה שכך פירושו לאפוקי דין שודא דדייני שהדבר הזה אינו תולה באמת רק באומד ובמחשבה ואין זה לאמתו. וכן אם דן דין של שיקול הדעת כגון דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי וסוגיא דעלמא כחד אזלא והדיין פסק כך אין זה שפסק דין לאמתו דהא לא ידע שהאמת הוא כך רק סוגיא דעלמא כך הוא ולא נקרא דיין שדן דין אמת לאמתו שזה לא הוי רק כאשר פסק דין אמת ברור. ופי' זה אמת ברור עכ\"ל. ושני הפירושים אינו עולים ומתיישבים אלא לגמ' דשבת אבל למשנתנו דמייתי לה מקרא דוהיה ה' מבטחו לא שייכי. לכך נ\"ל דמשנתנו לאמתו ולא לשוחדו קאמרה והיינו והיה ה' מבטחו אינו מצפה לתשלום גמול. וכן קרא דכי השוחד יעור דמייתי לה בסיפא דמתני' מפרש רש\"י בפ' משפטים לענין לשפוט אמת. ולפי זה וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין דתנן היינו אפי' לזכות הזכאי. ושפיר קרי ליה נטייה כיון שאינו פוסק מצד דרך האמת אלא מצד השוחד. [*ועוד מצאתי להתוס' פ' קמא דבבא בתרא דף ח שכתבו אמת לאפוקי דין מרומה שאין מחתכין אותו וכו' לאמתו שלא יטו את הדין: ",
+                    "<b>ולא פסח.</b> פירוש בשתי רגליו כענין שנאמר במפיבושת (שמואל ב ד׳:ד׳) נכה רגלים וגו' ויפסח: ",
+                    "<b>שנאמר צדק צדק תרדוף.</b> ויש ספרים גורסים שנא' (משלי י״א:כ״ז) ודורש רעה תבואנו ואומר צדק צדק תרדוף. ונראה דדורש רעה ראיה על מי שאינו חגר וכו' וצדק צדק ראיה על כל דיין וכו': ",
+                    "<b>וכל דיין שלוקח שוחד וכו'.</b> להכי הכניס בבא דכל מי שאינו חגר כו' בין וכן דיין וכו' לוכל דיין וכו' כדי ללמוד ממי שאינו חגר וכו' ועושה עצמו כן וכו' על וכל דיין דהכי נמי דיין שלוקח שוחד ועושה עצמו כאילו אינו רואה האמת ומחייב הזכאי וה\"ה נמי כשמזכה הזכאי מחמת השוחד שג\"כ אינו רואה האמת במה שהוא אמת ולפיכך עיניו כהות: ",
+                    "<b>[*שנאמר כי השוחד וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בסוף מסכת ידים]: ",
+                    "<small>סליק מסכת פאה ונתחיל מס' דמאי בס\"ד</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פאה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Peah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Peah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה פאה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Peah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..aafaf3e7d05321a843b89e9f4d976cbab15bad0b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,399 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Peah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Peah",
+    "text": {
+        "Mishnah Peah, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם התחיל במסכת פאה אחר ברכות בשביל שכל המתנות שאדם חייב בהן על הזרע לא יתחייב בהן אלא אחר קצרו והקמה חייבת בפאה והיא עדיין בקרקע ובשביל זה הקדים לדבר בה:\n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>אלו דברים שאין להם שיעור הפאה וכו'</b>. לשון הרמב\"ם ויש עוד דברים אחרים שאין להם שיעור כגון עפר סוטה ורוק יבמה ואפר פרה ודם צפור המצורע ואולם לא ספרם כי אע\"פ שערכם נכבד אין בהם תוספת שכר ואלה שספר בכאן כפי שיוסיף בהן יהיה תוספת שכרו ע\"כ. ומהירושלמי העתיק וכן הביאו הר\"ש. והביא עוד מהירושלמי למה לא תנינן תרומה עמהון א\"ר אמי מפני המחלוקת כלומר שיש תרומות חלוקות זו מזו כגון תרומות מעשר שיש לה שיעור אע\"ג דהוי מצי למיתני ותרומה גדולה בפירוש כיון דלא מתני ליה ותרומה סתם לא תני ליה ועוד הוה מצי לשנוי כדמשני אאינך שאין בתוספתן מצוה. ותרומה גדולה אדרבה כשמוסיף הוא עבירה שמערב טבל בתרומה ונותן לכהן בתורת תרומה ואוכל. ועוד י\"ל שהיא חלוקה מן השאר כדמפרש אחר כך דבפאה בקש לעשות כל שדהו פאה עושה בקש לעשות כל כריו תרומה אינו עושה עכ\"ל. ועיין מ\"ש בפ\"ג משנה ו' [*דאף בפאה צריך שיקצור קצת ואפילו הכי לא דמי לתרומה דבפאה מה שמתחיל לקצור ואחר כך עושה פאה אינו שיור מן השדה שלא לעשות פאה אלא שעדיין לא נתחייב אבל תרומה משנתמרח חייב ואפי' הכי אינו יכול לעשות כל גרנו תרומה תוספות פ' קמא דנדרים] <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והתוס' במסכת חגיגה פרק קמא דף ו' פירשו מפני המחלוקת. עין יפה. עין רעה. ובינונית. ומ\"ש הר\"ב שההוספה היא טבל. ר\"ל מפני מעשר ותרומת מעשר שיש בה וכדתנן בפרק ד' דתרומות משנה ג'. ובטבל אפילו כהנים אסירי כדכתיב בסדר קרח בפרשת מתנות הלוים כן תרימו גם אתם ודריש בספרי אתם לוים גם לרבות כהנים ופסקה הרמב\"ם בריש הלכות מעשר. ומיהו קשיא דע\"כ לא הויא ההוספה טבל אלא כשהוסיף אחר שכבר הפריש התרומה כשיעורה אבל בתחלה כל ששיריה ניכרין רשאי לתרום כמו שירצה כדפסקינן בפ\"ד דתרומות משנה ה'. ועיין לקמן ובפירקין משנה ג'. דפאה נמי דכותה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וצריך עיון. ובפרש\"י דחולין דף קל\"ז כתיב דלהכי לא חשיב תרומה משום דשיעורה רמיזא בפסוקים כמו שאכתוב בס\"ד בפ\"ד דתרומה: \n",
+                    "<b>הפאה</b>. ועושה מצוה בהוספתו וכדלעיל ומיהו היכא דנתן פאה כדינו בסוף שדה חייב במעשרות מה שהוסיף. הכי מסיק הר\"ש במשנה ג' ופליגי בירושלמי חד אמר אם נתן כשיעור וחד אמר אפילו פחות מכשיעור דהא נפטר מדין פאה: \n",
+                    "<b>והבכורים</b>. כתב הר\"ב ולא נתנה התורה בהן שיעור. ובמשנה ג' פרק ב' דבכורים מפרש הר\"ב דאף מדרבנן אין לה שיעור ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>וגמילות חסדים</b>. כתב הר\"ב וכן כתב הרמב\"ם דבממונו יש לו שיעור כדאמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ותקנת אושא היא בפ' נערה במס' כתובות (דף נ.) והשתא מדאורייתא אין שיעור לגמילות חסדים בממונו וז\"ש הר\"ש וז\"ל ויתכן לומר שלא בא לומר בירושלמי דלא מתוקם גמילות חסדים דמתני' בממונו למאי דמפרשינן דמתניתין איירי מדאורייתא [פי' כיון דלמטה יש לו שיעור מדאורייתא כן הוא בהר\"ש וע\"ש] : \n",
+                    "<b>שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה וכו'</b>. כתב הרמב\"ם כי המצות כולם נחלקים בתחלה על שני חלקים. האחד במה שיש בינו ובין הקב\"ה כגון ציצית ותפילין וכו' והשני מצות התלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם כגון האזהרה על הגנבה וכו' וכגון הציווי באהבת איש את רעהו וכו'. כשיעשה האדם המצות שבחלק הא' יגמלהו הקב\"ה עליה לעוה\"ב כמו שנתבאר בפ' חלק וכשיעשה המצות שבחלק השני כמו כן תחשב לו לצדקה לעה\"ב לפי שעשה המצוה וימצא טובה בעולם הזה בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם וכו'. וכל המצות שבין אדם לחבירו נכנסות בגמילות חסדים ושים לבך עליהם כי כן תמצאם שהרי הלל כשאמר לו הכותי למדני תורה על רגל אחד אמר ליה דעלך ביש לחברך לא תעביד [פרק במה מדליקין דף לא.] עכ\"ד. [*ועיין מ\"ש בס\"ד בריש פרק ב' דאבות]: \n",
+                    "<b>והקרן</b>. כתב הערוך והשיב את אשמו בראשו (במדבר ה׳:ז׳) תרגום ירושלמי אשם קרן. ובריש פרק ו' דמסכת תרומות כתב הרמב\"ם וקרן ידוע והוא כמו העיקר. [*וראיתי בפירוש החומש להרמב\"ן בפרשת אמור בפסוק בעצם היום הזה (ויקרא כ״ג:כ״ט) שכתב שבעבור שהכח בקרנים יקרא גוף הדבר קרנו]: \n",
+                    "<b>כבוד אב ואם</b>. בגמרא דסוף פרק קמא דקדושין דף מ בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך (דברים ה׳:ט״ז) חד בעוה\"ז וחד בעולם הבא. בגמילות חסדים כתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (משלי כ״א:כ״א). ובהבאת שלום כתיב בקש שלום ורדפהו (תהילים ל״ד:ט״ו) וא\"ר אבהו אתיא רדיפה רדיפה מגמילות חסדים. בתלמוד תורה כתיב כי הוא חייך ואורך ימיך (דברים ל׳:כ׳). ופרכינן בשלוח הקן נמי כתיב למען ייטב לך והארכת ימים (שם כב) ומשני דלא תני אלא טוב לבריות דכתיב (ישעיהו ג׳:י׳) אמרו צדיק כי טוב דהיינו לבריות דאל\"כ וכי יש צדיק שאינו טוב וביה כתיב כי פרי מעלליהם יאכלו (שם): \n",
+                    "<b>ותלמוד תורה כנגד כולם</b>. כי בתלמוד תורה יזכה האדם בכל זה שהתלמוד מביא לידי מעשה. לשון הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין פוחתין לפאה מששים</b>. שכן מצינו בראשית הגז כמפורש במשנה ב' פרק י\"א דחולין וע\"ש בגמ' דף קל\"ז ע\"ב: \n",
+                    "<b>[*לפי גודל השדה</b>. פירש הר\"ב אם שדהו גדולה וכו' נותן ומוסיף על ששים וכו'. ותמהני למה יוסיף שהרי הפאה נמי גדולה כשהיא ששים מהשדה הגדולה והרי העניים מועטים והר\"ש לא כתב בכאן דמוסיף וכן נראה דלא אשמעינן אלא שלא יפחות מששים אף שהעניים מועטים והיינו דבירושלמי ומייתי ליה הר\"ש שאומר לו הבא גמלים וטעון אף שיתעשר וכדתנן בפרק ח' מ\"ח ובשדהו קטנה פשיטא שלא יפחות מששים שהוא מעט. ודברי הרמב\"ם בפירושו נראין כדברי הר\"ש אבל בחיבורו סוף פרק א' מהלכות מתנות עניים כתב ומוסיף על אחד מששים לפי גודל השדה וכו' כיצד שדה שהיא קטנה ביותר שאם הניח ממנה אחד מששים אינו מועיל לעני הרי זה מוסיף על השיעור וכן אם היו העניים מרובים מוסיף וכו' נראה שמפרש לפי גודל השדה שיכלול גם אם היא קטנה וכאילו אמר התנא לפי איכות השדה אם גדולה אם קטנה]: \n",
+                    "<b>ולפי [*רוב] הענוה</b>. [*וכן העתיק הר\"ש. והר\"ב שלא העתיק תיבת רוב הוא כגירסת סדר המשנה דבירושלמי וכן הוא שם בגמרא ובפי' הרמב\"ם ובחיבורו אין הכרע]. ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם מה שתענה הארץ מבואר בדבריו. אם זרע רב או מעט. ומ\"ש הר\"ב ואית דגרס ענבה בבי\"ת וכו'. לקמן במשנה ז' פרק ו' כתב דענוה בוי\"ו כמו בבי\"ת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותנין פאה מתחילת השדה ומאמצעה</b>. ולא אמרינן דפאת שדך משמע דוקא בסוף כדמשמע לשון פאה ואם נתן מתחילה ומאמצע לא תקדש בדין פאה ולחייב במעשר. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ובלבד שיתן בסוף כשיעור</b>. כתב הר\"ב והרמב\"ם פירש ובלבד שיתן בסוף כשיעור פאה הצריכה לכל השדה וכו' חוץ ממה שהניח בתחילה ובאמצע. כן כתב בפירושו אבל בחיבורו בפ\"ב ממתנות עניים כתב וז\"ל וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה ע\"כ. והדין עמו שחזר בו מפירושו שכן הוא בירושלמי. ראשונה מהו. מן מה דתני הרי זו פאה וצריך ליתן בסוף כשיעור. הדא אמרה קדשה משום פאה. מהו כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר. אפשר לומר קדשה משום פאה ותימר כשיור [כשיעור כצ\"ל] כל שדהו אלא כשיעור המשתייר: \n",
+                    "<b>אם שייר קלח אחד וכו'</b>. פירש הר\"ב בסוף השדה והניח אותו לפאה וקשה דלתני אם נתן קלח אחד בסוף כלשון ר\"ש. וע\"ק ואם לאו אינו נותן לא נתן הל\"ל שהרי כבר נתן. ומיהו בזה יש לומר דלהכי קתני נותן משום הפקר דעד השתא לא הוה משום הפקר. ולהכי אם עדיין לא לקחוהו עניים צריך שיתן ויפקירם בין לעניים בין לעשירים. אלא קושיא הראשונה מיהו במקומה עומדת. והר\"ש פירש בענין אחר וז\"ל אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי דיכול להוסיף על המחובר. ויש לו תורת פאה לפטור מן המעשר. ואם לאו כלומר שכבר תלשו אינו נותן אלא משום הפקר דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה ואינו נפטר מן המעשר אלא אם כן הפקיר אף לעשירים כבית הלל דפ\"ו. אבל היכא דלא נתן כלל מן המחובר מודה ר\"י דנותן מן התלוש כדמוכח בתוספתא עכ\"ל. ומפי הר\"ר טעבלין מירושלים תוב\"ב שמעתי בשם רבו מהור\"ר יוסף אשכנזי שפירש למשנתנו דהכי קאמר אם שייר קלח וכו' כלומר שלא נתן כשיעור אחד מששים ואפי' לא שייר אלא כנגד קלח אחד שלא נתן עליו פאה. סומך לו משום פאה כלומר רשאי להוסיף וליתן ככל שיעור פאה. וכההיא דתנינן במשנה ג' פרק ד' דתרומות לענין תרומה עלה בידו מששים ואחת תרומה. ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד. ואם לאו כלומר שלא שייר כלל אלא שנתן כשיעור ששים על הכל כל מה שיתן אח\"כ אינו נותן אלא משום הפקר כדתנן נמי התם עלה בידו אחד מששים תרומה ואין צריך לתרום. חזר והוסיף חייב במעשרות והכי נמי דכותה שאם יפטר ממעשרות צריך להפקירם: \n",
+                    "<b>משום הפקר</b>. ונפקא מינה דהפקר בין לעניים בין לעשירים משא\"כ פאה דלעני וכו' אבל לענין מעשר פאה נמי פטור כדתנן בסוף פרקין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שהוא אוכל</b>. כתב הר\"ב למעוטי ספיחי סטיס הכי איתא בגמרא פרק ז' דשבת (דף סח.) וכתב הר\"ש דנקט ספיחי ולא סטיס עצמו דפשיטא דלא חזי כלל. ומיהו בכל דוכתי נקט בלשון ספיחים במסכת שביעית (רפ\"ז) דקתני ממין הצובעים ספיחי סטיס וקוצה ע\"כ. [*וכדבריו הראשונים אלו כתבו התוס' פ\"ז דשבת וכתבו עוד או שמא הן אוכל גמור ולא ממעטינן ע\"כ. וכ\"כ רש\"י בפרק בא סימן (נדה דף נ ע\"א) אבל בשבת פ\"ז כתב כתוס' דהגוזל ששם כתבו] התוס' דף קא דלהכי נקט ספיחים לפי שאין דרך ללקטם בשנה שנזרעים אלא לבסוף ארבע או חמש שנים שהשרשים מתפשטים בארץ ומשביחים ושורש שלהן עיקר ע\"כ. ועי' בפי' הר\"ב משנה ה' פרק ב' דכלאים [*ושם כתבתי פירוש של שם ספיחים. ועיין] ריש פרק ז' דשביעית: \n",
+                    "<b>ולקיטתו כאחד</b>. כתב הר\"ב למעוטי תאנה וכו' שנלקטים הפירות שמתבשלים בהן ראשון ראשון פי' באילן אחד בעצמו. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ב ממתנות עניים יש באילן זה מה שנגמר היום ויש בו מה שנגמר לאחר כמה ימים. ועיין משנה ב' פרק ג'. ומ\"ש הר\"ב דכתיב קציר משמע דבר הנקצר הרבה ביחד. ולשון הר\"ש דסתם קציר מתבשל ביחד: \n",
+                    "<b>ומכניסו לקיום</b>. פי' הר\"ב <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>למעוטי ירק [*ולשון הר\"ש רוב ירק קאמר דיש ירק חייב בפאה כגון שומים ובצלים כדתנן לקמן (פ\"ג משנה ג') דהנהו מכניסן לקיום וכו' עכ\"ל]. ועיין בפ\"ג משנה ב' וג'. וכתב עוד [*הר\"ב] דכתיב פאת שדך בקצרך ואין הירק נקצר וכ\"פ הרמב\"ם. ופירושם זה דחוק דאמאי תלי מתניתין טעמא במכניסו לקיום דהוה ליה למתלי טעמא בדבר הנקצר. והר\"ש כתב ע\"פ תורת כהנים (בפרשת קדושים) וסתם קציר מכניסו לקיום יצאו ירקות שאף על פי שלקיטתו כאחת אין מכניסו לקיום עד כאן. ולשון הרמב\"ם אפשר ליישבו שז\"ל ולא יפול על שדה ירק שם קצירה ונוכל לפרש שרוצה לומר שלא הונח שם קצירה על דבר שאין מכניסין אותו לקיום: \n",
+                    "<b>והתבואה והקטניות</b>. בירושלמי דרשינן ובקצרכם אין לי אלא תבואה קטניות מנין תלמוד לומר ארצכם. הר\"ש: \n",
+                    "<b>בכלל הזה</b>. כתב הר\"ב כשישלמו בהם כל התנאים הללו. וכן הם דברי הרמב\"ם. ודברי תימה הם דהא ודאי שנשלמו בהם כל התנאים. וכן סתם הרמב\"ם בפרק ב' ממ\"ע וכתב כל הדומה לקציר בחמשה דרכים אלו הוא שחייב בפאה כגון התבואה והקטניות וכו'. ובכף נחת כתוב בכלל הזה לא ימצא כל כלל התנאים האמורים כי אם בתבואה וקטניות. ועיין בפרק ג' משנה ב' [*דלעולם לקיטתן כאחד ואולי דמשום תנאי דנשמר כתבו הר\"ב ובפירוש הרמב\"ם כשישלמו שהרי אפשר שיפקיר תבואתו וקטניותו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האוג</b>. [*כתב הר\"ב ורמב\"ם פירש צמח כו'. אבל בריש דמאי כתב בשמו שהם אילנות וכו' ולכך יש לפרש צמח דהכא ג\"כ אילן] *)ובירושלמי אילנות מנין ת\"ל שדך ואיכא דיליף מכרם וזית ע\"כ והביאו הר\"ש משנה דלעיל [*ועיין מ\"ש במשנה ב' פרק ג']. ומן הראוי היה להקדים האילנות שנשתבחה בהן הארץ לאותן שלא נשתבחה בהן. ויש לומר הכא דלא אתא אלא לפרושי אלו שלקיטתן כאחת הילכך לא חייש למתנינהו על הסדר. אי נמי האחרון אחרון אין לקיטתן כאחת כולי האי כמו הראשון שלפניו ותנא לא זו אף זו קתני. תוס' פרק קמא דראש השנה דף יב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*עד שימרח</b>. פירש הר\"ב שיעשה כרי וצבור של תבואה. ובפרק ד' משנה ח' פירש כשהוא משוה פני הכרי ברחת. וכן כתב הר\"ש בכאן. וכ\"כ עוד הר\"ב בפ\"ק דמעשרות משנה ו'. ולשון הרמב\"ם ופירוש מריחה מריקה וזאת המלה מושאלת בדרך המליצה בענין ברירת החטה מן התבן והשלמת צרכי הזרע עד שלא ישאר לעשות בו אלא להוליכו אל האוצר והוא דומה כמו הממרק לכלים (עיין בריש פרק בתרא דמקואות) שאין עושין אותו המירוק אלא כשנשלם הכלי ע\"כ]: \n",
+                    "<b>נותן משום הפקר ופטור וכו'</b>. פירש הר\"ב דכתיב ובא הלוי וכו' ירושלמי פ\"ו הביאו הר\"ש ועיין מה שאכתוב בס\"ד בריש מעשרות. ומ\"ש הר\"ב אבל המפקיר וכו' אין ההפקר פוטר וכו' נראה לומר דסמך אמ\"ש גבי פאה שצריך שיפריש התרומה והמעשרות תחלה ואחר כך יטול הפאה הורה לנו בזה שהמצוה היא שיפריש וכו'. וכדדרשינן נמי במשנה י\"א פרק ה' דמעשר שני מדכתיב (דברים כ״ו:י״ג) ככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים וכו' א\"נ פן לא יפרישו העניים והמכשלה הזאת תחת ידו יהיה. והכא נמי בהפקר דכותה דפאה שלא יפקיר אלא אם כן הפריש תחלה. וכן לשון הרמב\"ם אבל אחר הברירה לא יפקיר ממנו כלום עד שיפריש המעשרות ע\"כ. והכי תנן במשנה ב' פרק ג' דדמאי לא ישליך עד שיעשר ועיין מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>שלקחו את הגורן</b>. פי' הר\"ב וקנסו חכמים וכו' שלא יהו קופצים וכו' לגתות ולגרנות והוא לשון הירושלמי ומסיים בו הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות מעשר וז\"ל ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם: \n",
+                    "<b>המקדיש ופודה וכו'</b>. משום דיוקא דמתניתין דלאחר מרוח הגזבר אין הפודה חייב וכדפירש הר\"ב להכי תנן המקדיש דאף על גב דמתחלה היתה גם כן התבואה שלו הוה אמינא דכי הדר ופדאה ואף על גב דלאחר מרוח הוא שפיר קרינן ביה תבואת זרעך קמ\"ל דלא: \n",
+                    "<b>הגזבר</b>. פירשו הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דבכורים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ואלו מפסיקין</b>. ביש נוסחאות ל\"ג בוי\"ו אבל בנוסח שבירושלמי גרסינן בוי\"ו: \n",
+                    "<b>והשלולית</b>. לא זו אף זו קתני דזוטר מנחל. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ודרך הרבים</b>. פי' הר\"ב משום סיפא וכו' ולהכי תני דרך הרבים בתר דרך היחיד משום דסיפא דאדידיה מתניא הוי לא זו אף זו: \n",
+                    "<b>[*ושביל הרבים ושביל היחיד</b>. פי' הר\"ב ואשמעינן דאפי' שביל דרבים אם הוא קבוע וכו' ואי לא לא מפסיק דהא משום סיפא הוה זו ואין צ\"ל זו והכא ברישא נמי לא צריכא למימרא אלא לאשמעי' דדוקא אם הוא קבוע וכו'. אבל ראיתי בס\"א דגרסי שביל היחיד ושביל הרבים. וכן הגרסא במשנה דירושלמי]: \n",
+                    "<b>הקבוע בימות החמה וכו'</b>. כתב הר\"ש והשתא כולהו צריכי דמאי אמרת לתני דרך הרבים למימרא דאפי' לאילן אינו מפסיק ושביל היחיד דאפי' לזרעים מפסיק ולשתוק מכולהו אחריני א\"כ הוה אמינא דרך [היחיד] דלא קביע גרע משביל היחיד דקביע ושביל הרבים דקביע עדיף להפסיק לאילן מדרך הרבים דלא קביע: \n",
+                    "<b>והבור</b>. פי' הר\"ב שדה שאינה זרוע וכ\"כ הר\"ש ומשמע מלשונם דהא חרושה מיהת הויא. וקשה דא\"כ היינו ניר. והרמב\"ם פי' בור הארץ שלא זרועה ולא נעבדה אבל נשארה שממה. וכן פי' הר\"ב במשנה ח' פרק ב' דכלאים וסוף פ\"ד. ומ\"ש הר\"ב כדי שלשה תלמים של מענית המחרישה עי' מ\"ש בפ' ב' דכלאים משנה ו' בס\"ד: \n",
+                    "<b>אלא א\"כ חרש</b>. [את] מקום הקרחה והוה ליה שדה ניר [לא] חרש לא דקוצר לשחת תחלת קצירה היא וכי גמר בישולייהו וקצר ליה לכוליה שדה כגומר קצירתו דמי ופאה אחת על הכל. לשון רש\"י במנחות פרק ו' דף ע\"א ע\"ב ועי' מ\"ש במ\"ו פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאינה יכולה להקצר כאחת</b>. פי' הר\"ב עד שהעומד באמצע אינו יכול וכו' ע\"כ. וז\"ל הר\"ש אמת המים היינו שלולית דקאמר ת\"ק דבכל ענין מפסיק ואתא ר\"י למימר דוקא באינה יכולה להקצר כאחת שאם עומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן כדמשמע בתוספתא ומיהו בתוספתא [משמע] דתרי מילי נינהו דקא חשיב במלתיה דתנא קמא שלולית וקוצר לשחת וג' תלמים של פתיח ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. רי\"א אם עומד באמצע <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וקוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק ולתנא קמא מפסיק אף על פי שעומד מצד אחד וקוצר מצד השני עכ\"ל. ומבואר שיש כאן טעות סופר. שהרי על פי התוספתא הוא מפרש ובתוספתא מפורש שאם עומד באמצע וקוצר וכו'. הואיל ואם עומד בצד אחד אינו יכול לקצור בצד השני סבירא ליה לר\"י דמפסיק. ולכך צריך להיות בתחלת דבריו שאם אינו עומד באמצע. ותו בירושלמי הוון בעי מימר מן מה דאמר ר\"י בעומד מצד אחד ואינו יכול לקצור מצד השני אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן אינו מפסיק אשכח תנא ופליג היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק מצד אחד אינו מפסיק. וה\"פ ס\"ד דבני ישיבה למימר דר\"י ס\"ל בעומד מצד אחד וכו' ומכל מקום אם היה עומד באמצע וכו' דאינו מפסיק. אשכח ברייתא דפליג אסברא זו דתני היה עומד באמצע וכו'. וכן פירש בכ\"מ פרק ג' מהלכות מ\"ע (ויש גם כן ט\"ס שם שמ\"ש שהולכת צ\"ל שחולקת) והשתא פירוש הר\"ב אתיא שפיר כס\"ד דירושלמי אבל אין זה דרכו ולא דרך כל מפרש להלכה. שעם היות שכן דרך רש\"י ז\"ל בהרבה מקומות לפרש המשנה כס\"ד דבגמרא היינו משום דדרך פירושו כסדר המשנה שבגמרא וראוי הוא להבין המשנה כס\"ד טרם בואו למסקנא דגמרא אבל פירוש הר\"ב בסדר המשנה בלא גמרא ראוי ונכון שיפרש כמסקנא דשמעתא לכן מסתבר שיש להגיה בדברי הר\"ב וכצ\"ל עד שאם אינו עומד באמצע וכו'. ועוד יש תימה בדברי הר\"ב מה שפסק הלכה כר\"י ולעולם הלכה כתנא קמא דסתם לן רבי כותיה. והא דהרמב\"ם פוסק כר\"י הוא מטעם שכתב הכ\"מ בפ' הנזכר וז\"ל נ\"ל שהוא מפרש דד\"ה היא ונכתב בשם ר\"י משום דהוא אמרה בי מדרשא ואתא לפרושי שלולית דתנא ברישא דמפסקת דה\"מ בשאינה יכולה להקצר כאחת ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ו' פ\"ג דבכורים. אבל הר\"ב דמפרש כשיטת הר\"ש דת\"ק ור\"י פליגי ה\"ל לפסוק כת\"ק: \n",
+                    "<b>הוא נותן פאה לכל</b>. דלא דמי לבור. דהכא איכא למימר שלא יניחה כך בורה אלא שלא היה יכול עכשיו לחרוש בבקרים ולמחר יחפור כמ\"ש הר\"ב. [*ומ\"ש הר\"ב כלומר נותן פאה אחת וכו'. ובמשנה שבירושלמי גורס כן להדיא ומכל מקום במשנה דלקמן ל\"ג]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ואינו מפסיק לאילן</b>. לא לכל האילנות דלחרובים וזיתים אינו כן כמו ששנינו במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>שער</b>. [*וכן במשנה ה' פ\"ג דכלאים] ומפרשינן הענפים והוא לשון עברי כדכתיב וימלט השעירתה בספר שופטים סימן ג' לפירש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולחרובין</b>. טעמא כתב הראב\"ד בהשגותיו בפ\"ג מהמ\"ע וז\"ל מפני שהם גבוהים הרבה ומסובכין כדתנן (בפרק ב' דבבא בתרא משנה ז') בחרוב ובשקמה חמשים אמה ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*שני מיני חטין</b>. פירש הר\"ב כגון שחמתית ולבנה דתנינן בפ\"ה דב\"ב משנה ו' מכר לו חטים וכו' שחמתית ונמצאת לבנה וכו' ואפשר דבשאר מיני תבואה לא נמצאו חלוקים במין אחד אבל בירושלמי אמתניתין דלקמן תני רבי חלפתא בן שאול היא שני מיני חטים היא שני מיני שעורים]: \n",
+                    "<b>עשאן גורן אחד וכו' שתי גרנות וכו'</b>. מפורש בירושלמי והביאו הר\"ש דלא אזלינן בתר מחשבתו לעשות גורן אחד או ב' גרנות. אלא כאשר עשה כן יקום *)לעשות פאה אחת או שתים. ומשמע נמי דמיירי שעדיין לא נתן פאה וכי הא דתנינן בסוף פרק קמא דלעולם הוא נותן משום פאה וכו' עד שימרח. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וז\"ל הירושלמי קצר חצי אגדו וחצי שמותית לעשותן גורן אחד ונמלך ועשאן שתי גרנות אינו מפריש מן האגדו על השמותית לא בתחלה ולא בסוף קצר חצי האגדו וחצי השמותית לעשותן שתי גרנות ונמלך ועשאן גורן אחד מפריש (על) [צ\"ל מן] האגדו שבסוף על השמותית שבסוף מן האגדו שבתחלה על השמותית שבתחלה עכ\"ל. ופירוש שמותית כמו שחמתית דמתניתין ו' פרק ה' דבבא בתרא ופירוש הר\"ב אדום אלא דבירושלמי מקצר כדאמרי' בריש ב\"ק (דף ו) תנא ירושלמי אדתנן חב במקום חייב. ואגדו. נראה לי שהוא גד הנזכר בכתוב (שמות ט״ז:ל״א) במן שהוא כזרע גד לבן. ואע\"פ שרש\"י מפרש שם גד קליינדרא ואינו לבן. והמן היה גם כן לבן. והר\"ב מפרש כאן לבנה. והכי נמי תנינן שחמתית ולבנה בהדדי בפרק ה' דבבא בתרא לא קשיא ולא מידי דלבנונית החטין היינו כקליינדרא שהוא ירוק ולגבי אדומה לבנה קרי להו התנא וזהו מה שאמר הרמב\"ם בפירוש משנתנו זאת אדום וירוק וירוק זה כחלמון ביצה לא ככרתי וגם גירסת הר\"ש אגורי ברי\"ש [*וכן הוא בירושלמי ריש פרק ד' דמעשר שני אבל בפירקין דהכא בירושלמי גרס בדל\"ת] אני מפרש לבנה שהוא מלשון ארמי בדניאל ה' על גירא [די] כתל. ולפי זה הוא לבן ממש כי גיר שהוא סיד לבן הוא וכן אני אומר על מה שתרגם אונקלוס בפרשת בשלח דק ככפור דעדק כגירא שפירושו דעדק כסיד שהוא קלוש על הכותל ולבן ורצה המתרגם לכלול מה שנזכר בכתוב במקום אחר (והמן) [צ\"ל והוא] כזרע גד לבן ודלא כפי' רש\"י שמפרש שרוצה לומר מין צבע שחור דק שנקרא גיר: [*ושוב ראיתי להרמב\"ן בפירוש החומש שכתב כן בפרשת בשלח]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפני רבן גמליאל ועלו</b>. כלומר ששאלו לרבן גמליאל ולא היה בידו ועלו שניהם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*קרסמוה</b>. פי' הר\"ב לשון יכרסמנה שהקו\"ף והכ\"ף שניהם ממוצא החיך ולכך מתחלפין. וראיתי להרמב\"ן בפי' החומש בפ' אמור בפסוק בעצם היום הזה שכתב וז\"ל וישתמשו חכמים בכל לשון עכבה בכ\"ף נגזר מולא יעקבם כי ישמע קולו (איוב ל״ז:ד׳) ויאמרו מתקשט מן תכשיטין ואמרו קרסמוה נמלים מן יכרסמנה חזיר מיער עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>שחובת הפאה</b>. ובפי' הר\"ב שחובת הקציר וכן הגירסא במשנה שבדפוס ש\"ס ירושלמי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*מלבנות</b>. פי' הר\"ב בשביל שעשויות וכו' קרויין מלבנות ולקמן אכתוב טעם אחר בשם הר\"ש: \n",
+                    "<b>מכל אחת ואחת</b>. והר\"ב העתיק מכל אחד ואחד וכן הוא במשנה דפוס בבלי וירושלמי וגירסא נכונה היא שאף ששם הרבים בלשון נקבה מלבנות עם כל זה שם הנפרד מלבן לשון זכר]: \n",
+                    "<b>ומודים בית שמאי לבית הלל</b>. ואשכחן כהאי גוונא בפרק ה' דשביעית [משנה ד'] ובמשנה ט' פרק קמא דשבת [*ועוד אחרים] ואע\"ג דאין הלכה כבית שמאי ולא נ\"מ בהודאתם. וגדולה מזו בפרק ה' דתרומות משנה ד' דפליגי ר\"א וחכמים אליבא דב\"ש וכן בפ\"ב דאהלות משנה ג' ועיין רפ\"ק דשביעית: \n",
+                    "<b>ראשי שורות</b>. לשון הר\"ש למאי דפרשינן דמלבנות הם השורות קשה דהוה ליה למימר ראשי מלבנות. ויש לפרש דמלשון שדה הלבן [הוא] ע\"ש כשמתבשלת התבואה מתלבנת ומלקטין אותה ולקמן דתנן נמי מלבנות הבצלים דרכן להלבין ירק שלהן כשמתבשלים ועוד אפרש דכל שדה [חוץ משדה האילן נקרא שדה] הלבן ע\"ש שהחמה זורחת בהן ואין בהן צל כשדה האילן ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המנמר</b>. פי' הר\"ב שקצר התבואה שנתבשלה ראשון ראשון. ומפרש בירושלמי מקום הזבלין עולין תחלה. ופירש הר\"ש כלומר מקומות המזובלים יותר בשדה שם התבואה ממהרת לעלות ע\"כ. ומעתה במשנה ד' בפרק קמא דתנן התבואה והקטניות בכלל הזה. ובכלל ההוא שלקיטתן כאחת ואפ\"ה לא מצינו פטור מפאה השדה שלא נזדבל בשיווי וממהרת במקומות המזובלים משום דמ\"מ כל קלח וקלח לקיטתו כאחת. ואין גרעין מתבשל קודם לגרעין והכי נמי בפ\"ב גבי אינו מפסיק לאילנות. וזה ידוע שאילנות שהן אפי' ממין אחד אינם מתבשלים כאחד. אלא דלקיטתן כאחת היינו לאפוקי תאנה וכיוצא בה שלקיטת פירות האילן האחד אינם כאחת וראיה לדברי מהירושלמי שהביא הר\"ש במשנתנו לענין שבת וחרדל שמואל אמר מפני שאין הראשון ממתין לאחרון שבהן וכו' על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח ע\"כ הא קמן דלאו בתר שדה אזלינן אלא בתר קלחין. [*ועיין לקמן בד\"ה מכל אחד וכו' דר\"י פליג והכי קיימא לן ומדשמואל נשמע לר\"י שא\"א לומר שחלוקים הם במציאות]: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר נותן פאה מכל אחד ואחד</b>. פי' הר\"ב כשחוזר ללקט הקלחים לחים ששייר וכו' והוא לשון הר\"ש. והוא שיטת הראב\"ד בהשגותיו פ\"ג מהמ\"ע שכתב שהמחלוקת אינו אלא על המשוייר לבדו. וכתב עוד וז\"ל מ\"מ מן הלח המשוייר נוטל מאחד על הכל בכל ענין על מה שליקט ועל מה ששייר כדברי חכמים ע\"כ. ועיין במשנה ד'. ואע\"ג דלהרמב\"ם בחיבורו שטה אחרת בכל זה אני לא באתי להלאות המעיין בפירושים שונים כשהמשנה מתפרשת ע\"פ פי' הר\"ב ז\"ל: \n",
+                    "<b>[*בשנים או בשלשה מקומות</b>. כך מצאתי הגירסא בספרים אחרים והכי מייתי לה בש\"ס מס' נדה פרק בא סימן (נדה דף נא) ושם הגירסא בשנים ובשלשה מקומות ונראין אלו שני הגירסאות דמה טעם יש לומר דדוקא בשלשה אלא ודאי דלאו דוקא והלכך הנכון לגרוס נמי בשנים ואורחא דמלתא נקט. ואין להקשות השתא שנים שלשה מיבעיא]: \n",
+                    "<b>מכל אחד ואחד</b>. ולשון הר\"ב מכל אחת ואחת בירושלמי הביאו הר\"ש שמואל אמר מפני שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון שבהן. רבי ייסא בשם ר' יוחנן מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות. על דעתיה דשמואל מפריש מכל קלח וקלח. על דעתיה דרבי יוחנן מפריש מכל ערוגה וערוגה ע\"כ. והר\"ב מפרש טעמא דמתניתין כרבי יוחנן הלכך הגרסא הנכונה אחת ואחת. ומאן דגרס אחד ואחד. אליבא דשמואל גרס הכי: ומ\"ש הר\"ב כאילו כל ערוגה שדה אחת עיין בכלאים פ\"ב משנה ט': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*המחליק</b>. פירוש הב' שפי' הר\"ב שהוא כמו המחלק קשה שאין עולה זה הפירוש בפ\"ד דשביעית משנה ד']: \n",
+                    "<b>נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן</b>. לא דמי למתניתין דלעיל דלחכמים נוטל מאחד על הכל על מה שליקט ועל מה ששייר כמו שכתבתי בשם הראב\"ד. דהתם לח ויבש והכא שוק וגורן. והיינו דבירושלמי מחלק הכי אמר רבי ייסא שמעינן שוק וגורן שני מינים לח ויבש שני מינים לא. ופי' בכ\"מ מהך מתניתין שמעינן דשוק וגורן שני מינים אבל לח ויבש שיהיו שני מינים לרבנן לא שמעינן לח ויבש שני מינים בתמיהה כלומר מי שמעינן ע\"כ. [*ועיין מה שכתבתי בשם הר\"ש בפרק א' משנה ד' בד\"ה ומכניסו לקיום וכו']: \n",
+                    "<b>באפונין</b>. פי' הרמב\"ם זרעונים [*כלומר אותן אפונים שהן זרעונים והיינו אפונים השופים לאפוקי אפונים הגמלונים שהן מין ירק ואין חייבין בפאה] ועיין בפרק ג' דכלאים משנה ב': \n",
+                    "<b>המדל</b>. פי' הר\"ב שדולה ושולף וכו'. [*ומ\"ש הר\"ב ותנן וכו'] בפרק רביעי דשביעית [*משנה ד' ואינו כלשון הזה. וע\"ש וגם] עוד מפרש הר\"ב בענין אחר: \n",
+                    "<b>והמחליק מאחת יד וכו'</b>. כתב הר\"ב שהרמב\"ם פירש מאחת יד ממקום אחד וכו'. לדבריו הוי הך סיפא פירושא דרישא כמו בד\"א. וטעמא דמילתא כתב בחיבורו פרק שני מהמ\"ע הואיל ובצר מרוח אחת אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן שהוא פטור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האמהות של בצלים חייבות בפאה</b>. וכתב הר\"ב דלא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק. ומכל מקום הואיל והבצלים עצמן שלא נשתהו מידי דאכילה נינהו. אף האמהות שמשהין אותן בארץ לא יצאו מכללן להפטר מפאה מה שאין כן ספיחי סטיס שכתב הר\"ב בפ\"ק משנה ד' שכל המין אינו ראוי לאכילה אלא ע\"י הדחק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בזמן שלא שייר</b>. לשון הר\"ב כלומר אם לא התחיל וכו' אבל אם התחיל וכו' שנשאר מן השדה. פירוש לפירושו שנשאר מן השדה רוצה לומר שנשאר למוכר כלומר אחר שהתחיל לקצור קודם שמכר נשארו לו גם כן בקרקע מה שלא קצר או לא נלקט ולא מכרן הלכך על המוכר לתת הפאה לפי שהתחיל בקצירה ורחמנא אמר ובקצרכם וגם נשאר לו. הלכך אמרי' דבאותו שיור הויא הפאה ושאני הכא מסוף פ\"ב דתנן קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דהתם לא שייר כלום. ותחלת דברי הר\"ב כלומר אם לא התחיל. אינו חוזר על הא דנקט ממתניתין בזמן שלא שייר. דכי לא שייר לא מהני אתחלתא דקצירה לחיובי למוכר כמו מתני' דלעיל אלא הר\"ב בא לכתוב פסק הלכה. ותיבת כלומר שכתב לא לאסבורי פירושא דמתני' כהוראת תיבת כלומר בכל מקום אלא לפי שבמשנה אינו מחלק אלא בין שייר ללא שייר אהא קאמר דלאו דוקא לענין הלכה אלא כלומר אם לא התחיל וכו' אפילו כי שייר מכל מקום הלוקח נותן פאה על מה שלקח. אבל אם התחיל וכו' ושנשאר וכו' כמו שפירשתי בעל השדה וכו'. ועל פי הדברים האלה עולים דברי הר\"ב כסוגית הש\"ס דחולין פרק ראשית הגז (חולין דף קלח) וכפרש\"י ורמב\"ם והר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בית רובע</b>. פי' הר\"ב רובע הקב ופירשו בו שהוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות בקירוב ע\"כ. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ט' פ\"ב דכלאים. ושיעור כלי המחזיק רובע הקב עיין בלשון הרמב\"ם שאעתיק בפרק ח' משנה ה' בס\"ד. ובירושלמי מ\"ט דר' אליעזר נאמר כאן שדך ונאמר בכלאים שדך מה שדך האמור להלן בית רובע אף כאן בית רובע ומפרש הר\"ש דתנן בפרק ב' דכלאים בתבואה בית רובע ותנן כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט: \n",
+                    "<b>העושה סאתים</b>. פי' הר\"ב קרקע המוציאה סאתים. ולפי סדר משנתנו כל אחד פוחת והולך משיעור הראשון ובזמן המשנה הוה שמינה ארעא טובא טפי מבימי רבי יוחנן דאמר ד' סאין לכור<i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i> בפרק המקבל (בבא מציעא דף קה.) ובפחות מרובע זריעה היה צומח סאתים וכדאיתא נמי התם בשני דרבי יוחנן הוה שמינה ארעא בשני דרבי אמי הוה כחישא ארעא. וממילא דבימי התנאים שהיו קודם רבי יוחנן הוה שמינה ארעא טפי. אלא דלפירוש רש\"י דהתם מוכח דסאתים דחצר המשכן היינו לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ לא לפי הזריעה. ואם כן בית רובע דתנא קמא שמשערין על פי שיעור חצר המשכן כמו שכתב הר\"ב נמי לפי הצמיחה ומה שתוציא הארץ היא. והשתא רבי יהושע מוסיף בשיעורו אדרבי אליעזר. וצריך שיהיה כחצר המשכן מאה על חמשים שהוא שיעור סאתים. אע\"ג דרבי טרפון ור\"י [בן בתירה] ורבי עקיבא כולם פוחתים והולכים. וקשיא לפירוש זה לישנא דהעושה דהא ת\"ק נמי בהעושה מיירי. ואין לומר דרש\"י לא יפרש בית רובע שיעור עשר אמות וכו' אלא מקום שזורעים רובע ובימי התנאים דשמינה ארעא ועבדה טפי מסאתים. דהאי שיעורא דעשר אמות וכו' שכתב הר\"ב כתב הר\"ש ע\"ש תוספתא דכלאים עיין סוף פרק ב' דכלאים. ובירושלמי מאי טעמא דרבי יהושע נאמר כאן שדך ונאמר להלן (דברים כד) ושכחת עומר בשדה מה שדה שנאמר להלן סאתים אף כאן סאתים ופירש הר\"ש כדתנן (בפרק ו) העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה: \n",
+                    "<b>ששה על ששה טפחים</b>. ירושלמי מאי טעמא ו' על ו' מערוגה. ופירש הר\"ש כדתנן (בר\"פ ג' דכלאים) ערוגה שהיא ו' על ו' זורעים לתוכה ה' זרעונים: \n",
+                    "<b>רבי עקיבא אומר וכו'</b>. אע\"ג דאיפסיק הלכה שנאו לר\"ע וכן בפ\"ט דשביעית [משנה ה] וספ\"ט דיבמות וכל זה על הדרך השנוי בעדיות פ\"ק משנה ה': \n",
+                    "<b>כל שהוא</b>. כתב הר\"ב דסבירא ליה פאת שדך כ\"ש. וסיים הר\"ש ולית ליה גזירה שוה דשדך. וכתב עוד הר\"ש ירושלמי הגע עצמך שהיה שבולת אחת עד שלא קצר אין כאן חיוב משקצר אין כאן שיור רבי חנינא בשם רבי פנחס תפתר שהיה שם שבולת ובו ה' שבלים עד כאן. ועיין לקמן בסמוך. ומה שהבאתי בריש פ\"ק ביקש לעשות כל שדהו פאה עושה כתבו התוס' פ\"ק דנדרים (דף ו) <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>וכן בסמ\"ג דלאו דוקא. והביאם בכסף משנה פ\"ב מהלכות מ\"ע. ומ\"ש הר\"ב ופליג אכולהו. לפי שיש מקום לטעות ולפרש כל שהוא שר\"ל השיעור המועט שבשיעורי התנאים הקודמים והיינו כרבי יהודה בן בתירה ולא בא רבי עקיבא אלא לתת כלל לכל דיני קרקע כ\"ש. והרמב\"ם פוסק בפירושו ובחבורו פ\"ב מהלכות מ\"ע כרבי עקיבא אע\"ג דתנינן הלכה כדבריו של רבי יהודה בן בתירה משום דתניא פרק קמא דנדה דף ז ובפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל) דאין למדין הלכה מפי המשנה ואם כן חוזר הדין לכלל הלכה כרבי עקיבא מחבירו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"3\"></i>ור' יהודה בן בתירה דקדים ליה מכל מקום לאו רבו הוה והכא אין שנים חבירים בסברא אחת אלא כולהו פליגי אהדדי. ועיין בפי' הרמב\"ם משנה ה פרק ט' דשביעית. ועיין בפ\"ק דנדה: \n",
+                    "<b>ובבכורים</b>. כתב הר\"ב [*דכתיב בהו אדמתך. ותימה דליתני וידוי מעשר דכתיב ביה נמי (דברים כו) האדמה אשר נתת לנו. ובירושלמי רבי מנא בעי ולמה לננן (פירש לית אנן) אמרה מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"4\"></i>*)מן האדמה אשר נתת לנו וכלומר דהוה ליה למתני נמי ובוידוי כיון שצריך שיהיה לו קרקע ומסתמא נמי בקרקע כל שהוא סגי כמו אינך רבי יוסי בר בון בשם רבי יוחנן אמר שמועתכן [צ\"ל שמועתא כן] מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב מן האדמה אשר נתת לנו. ומכאן מקשין התוס' ס\"פ לא יחפור (בבא בתרא דף כז.) על פי' רש\"י דמפרש דבוידוי חייב אף מי שאין לו קרקע דבבכורים כתיב (שם) אשר נתת לי אבל בוידוי כתיב לנו משמע לכלל ישראל ומשום הכי ל\"ג במשנה בוידוי. אך הסכימו עם רש\"י דל\"ג במשנה מן הירושלמי דתני עלה אף בוידוי. ואם גירסא שלהם כגירסתנו קרי לדברי ר' יוחנן תני אבל יותר נראה מוכרח מהמקשן דאילו לרבי יוחנן איכא למימר טעמא קאמר. ובתוס' פ\"ק דקדושין דף כו הכריחו מדפריך בירושלמי וכו' אך מסיימו וגם משמע וכו'. נראה כסותרים לדבריהם וצ\"ע. ומ\"ש הר\"ב] וה\"מ בבכורי חטה וכו' אבל בבכורים של אילן וכו' שהוא שיעור יניקתו. ל' הר\"ש ואע\"ג דחטה נמי שיעור יניקתו ג' טפחים מדמרחיקים [הזרעים] מן הכותל ג' טפחים (הזרעים) כדתנן בפרק לא יחפור (משנה א) וכדמוכח ההיא דערוגה ו' על ו' (רפ\"ג דכלאים) הא נמי כל שהוא קרינן ליה אבל לפי זה דחק בחנם ירושלמי לומר בשבולת ובו ה' שבלים ושמא נאמר אע\"פ שיונקת לצדדין אין עיקר יניקתה אלא כנגדה ע\"כ: \n",
+                    "<b>ולכתוב עליו פרוזבול</b>. מ\"ש הר\"ב פלוני ופלוני הדיינין עיין מה שאכתוב בס\"ד בסוף שביעית. ומ\"ש ומשכתבו לו. כלומר שהם חותמים ונותנים לו מה שכתב מוסר אני וכו'. ומ\"ש שוב אין משמטת. כדכתב טעמא התם בשביעית. ומ\"ש דאין אונאה לקרקעות בסוף שביעית כתב טעמא אחרינא ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>אחריות</b>. מפורש במשנה ה' פ\"ק דקדושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הכותב נכסיו שכיב מרע</b>. עיין במשנה ו פ\"ט דב\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי שמעון אומר לעולם הוא בן חורין וכו'</b>. ל' הר\"ב ומוקמי' דבור כל נכסי בעבד לבדו כשאין לו נכסים וכו'. ולשון התוספתא הביאה הר\"ש אעפ\"י שאין לו וכו' ולפיכך מ\"ש הר\"ב בדברי ת\"ק שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין וכו' ואפי' אין לו שום נכסים וכו'. משמע דכל שכן דאם יש לו עוד נכסים אחרים דלא יצא בן חורין וא\"כ בדברי ר\"ש הוה ליה לפרש ביש לו נכסים כי היכי דלא נימא דכי פליג ר\"ש באין לו נכסים אבל ביש לו אין הכי נמי דמודה לת\"ק דמוקמינן כל נכסי אמקצת נכסים וחוץ על מה ששייר וגם העבד בכלל השיור כיון דנוכל לקיים כל נכסי אמקצת נכסים מלבד השיור עם העבד. ור\"ש לעולם קאמר דיצא בן חורין. וי\"ל שדעת הר\"ב שסברת תנא קמא שלעולם נותנת הסברא שמשייר העבד והלכך לא מיבעיא ביש לו נכסים שנוכל להעמיד דבור כל נכסי באותן נכסים ואז ודאי הוי השיור בעבד עם הקרקע כל שהוא ששייר אלא אפי' אין לו נכסים אחרים והוה לן למימר דעל כרחין מוקמינן דבור כל נכסי בעבד להכי שפיר פירש הר\"ב בדברי ת\"ק ואפילו אין לו וכו'. ודעת הר\"ב בסברת ר\"ש דסבירא ליה דלעולם הסברא נותנת לעשותו בן חורין דלמאי קאמר ליה המתנה. אלא ודאי שנתכוין לשחררו. והלכך אי יש לו נכסים אחרים והשתא ודאי האי דקאמר חוץ שנאמר דלא נתכוין בלבד לאותו קרקע כל שהוא אלא ביטל דבור כל נכסי. מכל מקום איכא למימר שביטל דבור כל נכסי באותן נכסים אחרים אבל לעבד עצמו לא ביטל דא\"כ לא אהניא כלל דבורו. והסברא נותנת לסברת ר\"ש שלעולם נעמיד דבריו שכיון לשחררו. אלא אפי' כשאין לו נכסים אחרים. וכי אמר חוץ דאתי ובטל דבור כל נכסי מלבד מה ששייר בהדיא הוה אמינא בהכרח הוי העבד בכלל הביטול דהא לית ליה שום נכסים אחרים להכי שפיר פי' הר\"ב גם בדברי רבי שמעון כשאין לו וכו' דביש לו נמי פשיט ליה טפי דהוי משוחרר לדברי רבי שמעון ודברי הר\"ב בפירוש הת\"ק הם מועתקים מפירוש הר\"ש ז\"ל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>במחובר</b>. פירש הר\"ב דכתיב לעני ולגר תעזוב [*דהוה מצי למימר יהיה]. עיין ריש פ\"ו: \n",
+                    "<b>מוריד</b>. פי' הר\"ב דכתיב תעזוב אותם. אותם שאין בהם סכנה וכו'. ירושלמי. והכי דריש דאותם מיעוטא הוא ומסתבר להוציא את אלו שיש בהם סכנה: \n",
+                    "<b>ומחלק לעניים</b>. ירושלמי (שלא) [צ\"ל שמא] יראה לעני מדעתו [צ\"ל מודעתו] וישליך לפניו. פי' הר\"ש כדי שלא ישליך לפני עני הקרוב לו שרואהו הלכך צריך לחלק להם והוא מלשון הלא בועז מודעתנו [רות ג]: \n",
+                    "<b>בחליקי אגוזים</b>. פי' הר\"ב שאין בהם קשרים. וכ\"כ הר\"ש בשם הערוך. והרמב\"ם פי' אגוזי פרך והם מין אגוזים והוא מאד גבוה: \n",
+                    "<b>תשעים ותשעה</b>. פי' הר\"ש עניים: \n",
+                    "<b>[*ואחד אומר לבוז לזה שומעין וכו'</b>. ואפי' הוא בריא וחזק יותר מחביריו או אוכל יותר מהם. כך מצאתי בפירוש שאזכור בפ\"ו משנה ד']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ואחד אומר לחלק לזה שומעין וכו'</b>. שאפילו הוא זקן ותש כח או חולה שהרי מה שאמר לחלק מפני חלישותו הוא אפילו הכי שומעין לו כך מצאתי בפירוש הנ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וזרקה על השאר</b>. פירש הר\"ב כדי לקנות. וכן לשון הר\"ש. וכפירוש רש\"י בפ\"ק דב\"מ דף י ולא נתכונו לומר דבהכי הוי קנין. אלא ר\"ל לפי כוונת העני אבל לפי האמת אין זה קנין כלל: \n",
+                    "<b>אין לו בה כלום</b>. פירש הר\"ב דקונסים אותו וכו'. וירושלמי הוא תני וכו'. וטעמא מתבאר מלשון הרמב\"ם בפירושו כשיקח מקצתו ויכסה מקצתו וכו'. שאחרי שכסה הפאה בפני העניים שלא יוכלו לראותה לקחתה והוא לא קנאה בזה שאין זה קנין כלל לכך קונסין אותו אף מה שלקח וזכה בה. ולשון כף נחת כדי שלא יעשה כן פעם אחרת: \n",
+                    "<b>נפל לו עליה</b>. מ\"ש הר\"ב אע\"ג וכו' בסמטא ובצדי רשות הרבים עיין במשנה ד' פ\"ק דבבא מציעא. והרמב\"ם בפ\"ב מהלכות מ\"ע כתב. עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר או שנפל עליה או שפירש טליתו עליה קונסים אותו ומעבירין אותו ממנה ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו ונותנין לעני אחר. משמע מדבריו דבכולי ענינא לוקחין מה שנטל משום קנס ואין נראה כן מן המשנה אלא דוקא כשנטל וזרקו וכו' שהרי חילקם לשתי בבות: \n",
+                    "<b>בעומר השכחה</b>. הוא הדין בשכחת קמה אלא דשכחת עומר בהדיא כתיב ושכחת עומר ושכחת קמה מבשדה לרבות שכחת קמה אמרינן במשנה ו' ושם כתוב בפירוש הרמב\"ם בחיובי קמה והם לקט ופאה. גירסתו בההוא ירושלמי הכי הוה ולא גרס כלשון הר\"ב שם. ולהרמב\"ם ילפותא אחרינא אית ליה לשכחת קמה. וכמ\"ש במשנה ז' פרק ו' לפי שאמר הכתוב ושכחת ולא תשוב. ועיין מה שאכתוב בפרק ו' משנה י' בס\"ד [*ומצאתי במשניות כתובים בקלף הגירסא וכן בשכחה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>במגלות</b>. הם חרמשים. וקרדומות הם ממיני הפטישים. רמב\"ם: \n",
+                    "<b>ואין עוקרין</b>. בספר האגודה ואין חוטבין ועיין במשנה י': \n",
+                    "<b>[*כדי שלא יכו איש את רעהו</b>. מרוב עם הבאים ללקוט ודוחקים זה את זה או שמא יתקוטטו. כך מצאתי בפירוש שאזכור פ\"ו משנה ד']: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ובחצות</b>. פי' הר\"ב מפני התינוקות שדרכן לצאת בחצות וכו' שבשחרית ומנחה ישנים. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>היו מלקטין</b>. על שם הפעולה הנמשכת שהיא לקיטת העניים. קורא לקוצרים מלקטים. ולשון הר\"ב בד\"ה ובחצות וכו' ללקוט פאה. וכן לשון הר\"ש הנה השאילו לפאה שם לקט. ועיין ריש פ\"ח: \n",
+                    "<b>על החבל</b>. לשון הר\"ב ומניחין פאה לכל החבל. וכן לשון הר\"ש וכלומר ומניחין פאה בסופה על כל החבל: \n",
+                    "<b>מכל אומן ואומן</b>. לשון הר\"ב כלומר מכל שורה ושורה. והוא לשון הר\"ש ופירש רבינו ז\"ל בגור אריה פרשת דברים לפי שהשורה משוכה בשוה וזה אומנות נקראת אומן ע\"כ. [*אבל ראה זה מצאתי עכשיו בפירוש הנ\"ל שכתב (ויקרא י״ט:כ״ז) פאת ראשיכם תרגום ירושל' אמנה רישכון]. ומ\"ש הר\"ב ועל זה מזכירין אותן לשבח. ירושלמי. וטעמא נראה שיוכלו העניים לקחת מכל אומן ואומן ולא יצטרכו להמתין ולצפות אימתי יניח הפאה. ודבר הלמד מענינו הוא דרישא דמתני' בזמנים הקבועים ללקיטת פאה מתניא. ועוד בירושלמי אבל מזכירין אותן לגנאי שלא היו נותנים אלא אחד ממאה ותנן לא יפחות מששים בפ\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עובד כוכבים שקצר וכו' פטור</b>. מ\"ש הר\"ב ובקצרכם פרט וכו' וגבי שכחה כתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר מכאן אמרו עובד כוכבים וכו' לשון קצרה כתב ומה שחסר ברישא גילה בסיפא וכן בהפך. וכ\"כ הר\"ש בשם תורת כהנים פרשת קדושים ובקצרכם פרט לשקצרוהו עובדי כוכבים וכו' מכאן אמרו עובד כוכבים וכו' ובספרי בסוף פרשה כי תצא כי תקצור וגו' פרט לשקצרוהו עובדי כוכבים וכו' מכאן אמרו עובד כוכבים וכו': \n",
+                    "<b>מן הלקט ומן השכחה וכו'</b>. תנא נקטינהו בהווה ורגיל להיות שכן בתחלת הקצירה אפשר ושכיח להיות נושר. אבל שכחת עומר א\"נ שכחת קמה אינו רגיל שישכח בתחלת הקצירה. והדר תנא פאה שמקומה בסוף השדה כדתנן פרק קמא משנה ג'. אבל בקראי כתיב בפרשת קדושים לא תכלה פאת שדך ולקט קצירך לא תלקט ובפרשת כי תצא דין שכחה דנקטינהו כסדר אזהרתן להזהיר בעל השדה שלא יקצור כל שדהו וכשקצר השדה לא ילקט הנושר שכן דרך ללקט אחר הקצירה וכן אם שכח עומר או קמה דלא שכיח כולי האי שלא ישוב לקחתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עומרין ופדה עומרין חייב</b>. בשכחה. לשון הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>קמה ופדה עומרין</b>. לשון הר\"ב ולענין שכחה פליגי וכו' ולשונו מועתק מפירוש הר\"ש ומשמע דבבא זו בענין אחר דלאו שכחה נמי מיירי ולשון הרמב\"ם לא יתחייב בהם ואפי' בשכחה וזה דעת החכמים כפי מה שהקדמנו ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*פטורה</b>. וברישא תני לשון זכר והרמב\"ם פרק ב' מהלכות מתנות עניים העתיק לרישא בלשון (זכר) [צ\"ל נקבה] ולענין פאה ותמיהני דבפ\"ד לענין לקט ובפ\"ה לענין שכחה השמיטה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שלא באו וכו'</b>. פי' הר\"ב היינו מרוח וכו'. וכן כתב הר\"ש ונקטו חיוב מעשרות בתבואה דבה איירינן בפרקין. אבל למאי דתנינן במתניתין פירותיו יותר מדוייק מה שכתב הרמב\"ם עונת המעשרות היא שעה שיתחייב במעשרות וזמנה משתנה כפי שינוי הזרעים. ועוד אבאר אותו במסכת מעשרות. וכ\"כ הר\"ש והר\"ב בפירוש משנה זו עצמה שהיא שנויה עוד במשנה ד' פ\"ג דחלה. ופירוש מרוח בסוף פ\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר זכה לו</b>. פירש הר\"ב פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן בעשיר שלקט וכו'. בפרק ה' משנה ב' אכתוב בס\"ד אי מיירי דוקא בעשיר שאינו בעל השדה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>או אף בבעל השדה עצמו: \n",
+                    "<b>שנמצא ראשון</b>. כלומר שלא יעכבה עד שיבא אותו עני שרצה לזכות אלא כל עני שימצא ראשון יתננה לו ואל יאחרה בידו ואם אירע שיבא אותו עני ראשון אין הכי נמי דרשאי לתתו לו שאין כאן קנס כדלעיל משנה ג' דאותו עני לא עביד ולא מידי: \n",
+                    "<b>אלא אם כן הפקיר</b>. כתב הר\"ב ומתני' ר\"מ היא דאמר אין קנין לעובד כוכבים וכו' וכ\"כ הרמב\"ם והכי איתא בפירושו למשנה ט' פ\"ה דמס' דמאי ויש מקום עיון במשנה ח' פ\"ק דעבודת כוכבי' ושם אאריך בס\"ד. [*ועיין עוד מ\"ש בסוף פ\"ד דגיטין]. ולענין סורי' עיין במ\"ה פ\"ה דמעשרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קצר מלא ידו תלש מלא קמצו</b>. זה לשון הרמב\"ם בפ\"ד ממ\"ע היה קוצר או תולש דבר שדרכו להתלש ואחר שקצר מלא זרועו או תלש מלא קמצו הכהו קוץ וכו'. התבאר שינוי לשון משנתינו. ומה ששינה עוד הרמב\"ם לכתוב מלא זרועו לפי שכשקוצר במגל מקבץ בידו אחרת מלא ידו. ולפעמים מלא זרועו. אבל כשתולש אי אפשר אלא בקומץ ידו כי לא בזרוע יגבר איש לתלוש: \n",
+                    "<b>של בעל הבית</b>. כלפי עני קוראהו בעל הבית. אע\"ג דיותר נכון היה למתני בעל השדה ואולי דנקטיה סירכא דרפ\"ק דשבת העני בחוץ ובעה\"ב בפנים: \n",
+                    "<b>תוך היד ותוך המגל</b>. ל' הר\"ב אנשר קאי כלומר תוך היד ונשר תוך המגל ונשר. ר\"ל תוך היד קאי אנשר וכאילו תני תוך היד ונשר. וכן נמי תוך המגל כאילו תני תוך המגל ונשר: \n",
+                    "<b>אחר היד</b>. פי' הר\"ב מנדנוד ידו. ר\"ל שמה שיפול מחמת נדנוד היד ויפול לאחורי היד הרי הוא אונס. וכן מחמת נדנוד המגל ויפול אחורי המגל גם הוא אונס: \n",
+                    "<b>ראש היד</b>. ל' הר\"ב כשידו מלאה ויש שבלים בין ראשי אצבעותיו לפס ידו כלומר במקום שראשי אצבעותיו מונחים על פס היד. ואין זה תוך היד גם אין זה אחר היד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלאחר הקוצרים</b>. לשון הר\"ב חיישינן שמא הביאו שם הנמלים מן הלקט [וכו']. שספק לקט לקט ת:\"ק נמי סבירא ליה. ולא פליג אדרבי מאיר אלא בתחתונים משום דסבירא ליה דתחתונים ודאי משל קמה כנסום. וכעין שפירשו התוס' בחולין פרק הזרוע (חולין דף קלד) אמתניתין דהכא. ועיין לקמן. ומ\"ש הר\"ב ואלו הן [התחתונים] הירוקים וכו' וניכרים שהם ישנים. קשה קצת מאי יישון שייך בין קמה לקציר. ולכך נראה בעיני דדברי הר\"ב מורכבים מפירוש הר\"ש ופירוש הרמב\"ם. שמה שכתב הר\"ב שנוטים להשחיר הם דברי הרמב\"ם שכתב והזרע התחתון והוא השחור וכו'. ומה שכתב דמן הקמה היה. הוא מהר\"ש. אבל נראה לי דמ\"ש הר\"ש ירוקים [*והוא מהירושלמי] פירושו ככרתי כמו שהם הגרעינים כשעדיין לא נגמרו כל צרכן ולא נתבשלו כדי לקצור וז\"ש הר\"ש כשהתבואה יבישה ומתלבנת קוצרים אותה ע\"כ. משמע דירוקים היינו קודם שמתלבנים והיינו ככרתי וכדפרישית. ולהרמב\"ם שפירש שחור הרי כתב שנאמר שהוא קדמון ומזרע השנה שעברה ע\"כ. ורצה לומר שהיה מותר לכל אדם כדתנן בפ\"ח משילכו הנמושות וא\"כ הר\"ב שכתב שחור לא הוה ליה לכתוב מן הקמה אלא משנה שעברה או לא הוה ליה לכתוב שחור אלא ככרתי וכדפרישית: \n",
+                    "<b>שספק לקט לקט</b>. כתב הר\"ב דכתיב לעני וגו'. מ\"מ הוצרך לפרש שאי אפשר לגורן [והוא מהירושלמי] דאם לא כן מאי ספיקא איכא והיינו נמי טעמא דת\"ק דלעיל <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דאע\"ג דסבירא ליה נמי שספק לקט לקט. מכל מקום סבירא ליה דתחתונים של בעל הבית משום דליכא ספיקא בהו קמיה ת\"ק. ומה שכתב הר\"ב והלכה כר\"מ כתב בעל כ\"מ בפ\"ד ממ\"ע שכן משמע בירושלמי ובש\"ס דידן [בחולין] פרק הזרוע [*והא דדרשינן מתעזוב הנח לפניהם משלך ובריש פרקין דרשינן הנח לפניהם והם יבוזו ונ\"ל דאי להך לחודא אתא ה\"ל לכתוב עזוב וכתיב תעזוב משמע אתה משלך עזוב ואי להך לחודא לכתוב תתן אלא יבוזו כדלעיל נמי]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל הנוגע בארץ</b>. מחובר אל מה שיהיה שם מן הלקט. לשון הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>הרי הוא של עניים</b>. כתב הר\"ב דקנסוהו רבנן וכו' ולכך אין אומדין כמו בסיפא ומפרש בירושלמי דהפקר ב\"ד היה הפקר ולהכי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>פטורים מן המעשרות: \n",
+                    "<b>ונותן לעניים</b>. בתורת [לקט] ופטור מן המעשרות שמן הספק נותנים לעניים וספק לקט לקט לכולי עלמא כדפי' בסוף פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>בכדי נפילה</b>. פירש הר\"ב כדי שיעור שרגיל ליפול בשעת קצירה וכו'. ואין כדי נפילה דהכא כההוא דמשנה ה' פרק ט' דבבא מציעא דהתם כדי שיעור שזורעים בה. והרמב\"ם פירש הכא נמי שיעור מה שנזרע בה בשעת הזריעה. ומהאי טעמא נמי לא פסק כרבן שמעון ב\"ג אבל בהדיא איתא בגמרא דב\"מ [קה:] כפי' הר\"ב ואף הרמב\"ם בחבורו חזר בו ופסק כרשב\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אם נקצרת עם הקמה</b>. שיכול לקמוץ השבולת עם הקמה כשרוצה לקוצרה. כך מצאתי בפירוש שאזכור בפרק דלקמן משנה ד']: \n",
+                    "<b>הרי היא של בעל הבית</b>. פירש הר\"ב שהקמה מצילתה כדתנן לקמן פרק ו' משנה ח': \n",
+                    "<b>מעשר שבולת אחת</b>. לשון הר\"ש ומה שאין מזכיר כאן תרומה גדולה לאו משום דמפטר מחמת שהקדימו בשבלים דהא דאמרינן דפטור מתרומה גדולה (וכמ\"ש בריש פ' ז' דברכות) היינו המעשר כדדרשינן מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. אבל החולין (שלא נתרמו) שהופרש מהן המעשר חייבים בתרומה גדולה. ועוד דוקא נקט שהקדימו דהיינו שעבר והקדים מעשר לתרומה אבל כמצותו מפריש תרומה גדולה ואחר כך מעשר בין קודם מרוח בין לאחר מרוח ע\"כ. ומה שכתב הרמב\"ם בפירושו והשניה לכהן. נמי לאו דוקא. ובחבורו זה לשונו והאחרת תהיה מעשר. [*ועיין מ\"ש בסוף מסכת מעשר שני]: \n",
+                    "<b>ונותן לו</b>. וא\"צ העני להמתין עד שיתקן גדיש של עצמו דודאי דגדיש עצמו נמי בעי תקון שהרי יש בו שבולת הפטורה מן המעשרות. ועיין בר\"ש שהאריך. ועיין במשנה ט' פרק ג' דחלה: \n",
+                    "<b>אמר רבי אליעזר וכי היאך העני וכו'</b>. פירש הר\"ב לדבריהם דרבנן קאמר וכו'. כך מסיק בירושלמי. וכתב הר\"ש בפ\"ד משנה ט' דהשתא לדידיה יכול לזכות לעני ואפי' בעל השדה. ואע\"ג דבעל שדה עני מוזהר ללקט לקט שלו כדלקמן משנה ה'. והקשה מזה על פירש\"י דבפ\"ק דב\"מ שמפרש דר\"א דפ' דלעיל לא אמר אלא באדם דעלמא ובמשנה ה' אכתוב ליישב דברי רש\"י ז\"ל ע\"ש: \n",
+                    "<b>אלא מזכה וכו'</b>. וכתב הר\"ב דרבנן סברי דא\"צ <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לפי שעשו שאינו זוכה כזוכה. מפרש בירושלמי והביאו הר\"ש דאתיא כר\"י דס\"ל הכי במ\"ח פ\"ב דבכורות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין מגלגלין בטופח</b>. פי' הר\"ב וכן הרמב\"ם כי הלקט שהיה ראוי ליפול משאר מיני זרעים יפול מזה המין הגרוע. וטעמם שמכיון שהוא גרוע יחוש הרבה על שאר המין הטוב. מה שאין כן כשקוצר מין אחד בלבד אין כאן חשש ונופל מה שנופל. ומה שכתב הר\"ב בפירוש אחר והוא מפירוש הר\"ש דלרבי מאיר שמין לבעל הבית הפסדו. פירוש מה שמתקלקל שדהו במה שאינו מרביצו [עכשיו]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>בשלו</b>. [*ובספרים אחרים גרסינן] שלו פטור ושל עניים. [*וכן העתיק בספר האגודה]. וכן לשון הר\"ב והר\"ש: \n",
+                    "<b>ובשל עניים חייב</b>. כתב הר\"ב וחייב לעשר קודם שיתן אותו לעני. ומסיים הר\"ש כדאשכחן לעיל גבי שבולת שנתערבה: \n",
+                    "<b>שקבלו השדה באריסות וכו'</b>. כתב הר\"ב ובעל הבית עני אסור בלקט של שדהו דכתיב לא תלקט לעני אזהרה לעני שלא ילקט הלקט שלו בפ\"ק דגיטין דף (י\"א) [י\"ב] והוא הדין לכל המתנות. ומשום דמעשר עני לא דמי ללקט כמו שכחה ופאה ואפילו הכי אתיא. לפי דלא שני לן בין מתנה למתנה הלכך חביבא ליה לתנא לאסבורי במעשר עני. ואע\"ג דבגיטין רבי אליעזר דריש ליה להך דרשא דאזהרה כו'. ורבנן דרשי לא תלקט לעני שאין אתה רשאי לזכות לעני. יש לומר דרבנן תרתי שמעי להו דאי לדרשא דידהו לחוד הוה ליה למימר ולקט קצירך לעני ולגר תעזוב אותם לא תלקט. ומדאסמך קרא וכתב לא תלקט לעני שמעינן נמי אזהרה וכו'. ומתניתין דהכא ככולי עלמא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולכך הרמב\"ם פסק לה בפרק ו' ממ\"ע אע\"פ שאין הלכה כרבי אליעזר כדלעיל. וכן סתמא דש\"ס בחולין דף קלא ע\"ב נסיב להך דרשא דאזהרה. ש\"מ דהלכתא היא ורבנן נמי ס\"ל. ולפום הך סוגיא דגיטין *)מפ' רש\"י בב\"מ דר\"א לא אמר דאמרי' תרי מגו אלא באדם דעלמא אבל לא בבעל השדה דכיון דדריש ר\"א אזהרה לעני כו'. ולא ס\"ל לש\"ס דידן כדמסיק בירושלמי דלדבריהם דרבנן קאמר להו אלא אפי' לדברי עצמו קאמר וכי היאך וכו' דבבעל השדה לא סבירא ליה שיכול לזכות. והירושלמי אפשר דלא סבר דרבי אליעזר דריש אזהרה וכו' אי נמי ס\"ל דדריש הכי מ\"מ דוקא בשדה שלו אבל בתרי מיגו דהיינו מיגו דאי בעי מפקיר וכו' תו לא מקרי בעל השדה. ומכל מקום הירושלמי דלא כבבלי דבחולין דף קלד דאפילו כי מפקר והדר זכי מקרי בעל השדה ופסק כן הרמב\"ם בסוף פרק ה' וז\"ל המפקיר את כרמו וכו' וזכה בו לעצמו ובצרו חייב וכו' מפני שהיה שלו והרי הוא שלו וכו' ופטור מן המעשרות ע\"כ. ואם כן שפיר נסיב ליה רבי אליעזר וכי היאך וכו' לדברי עצמו [*דודאי דכי ההיא דכרם דהרמב\"ם הכי נמי דכותיה דודאי שקוצר כל השדה ועדיפא דהא התם הפקיר בפועל והכא לא הפקיר אלא דמגו אמרי'. אכן גם אין לומר דהתם רוצה לזכות בכרם עצמו דאם כן פשיטא דלמה יהיה פטור וכי העני הזוכה בגוף קרקע המופקר לא יהיה חייב במתנות עניים ומאי קמ\"ל אלא דלא בצרו ע\"מ שיזכה בגוף כרמו ומשום דהוא בעל כרם חייב וכדמסיק הרמב\"ם מפני שהיה שלו והרי הוא שלו וכלומר שנראה כאילו הוא גם עכשיו שלו ומדהוצרך לכתוב שהיה שלו שמעינן דאילו בעני שזכה לא והיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. ועוד אי זכה בגוף הכרם למה פטרו הרמב\"ם מהמעשרות והם בתלוש שהיה נראה לחייבו יותר מבמתנות עניים שבשעת הזכייה אלא שלא זכה בגוף הכרם ומשום הכי פטור ממעשרות ומה שחייב במתנות עניים מתעזוב יתירא כדדריש בפרק הזרוע ומההיא גופא שמעי' דמיירי בלא רצה שיזכה בגוף הכרם דאם לא כן קרא למה לי ואפי' אם אין כל זה דעת הרמב\"ם אלא מפקיר כרמו אין הכוונה שהפקיר הכרם עצמו רק מה שגדל בכרם קרי ליה כרם. מ\"מ רש\"י כך הוא סובר ומתיישב שפיר לדידיה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>והכי דייק לישניה שכתב דהדר איהו ולקט ביה בפאה וכו' ובפ\"ק דתמורה דף ו. כתוב בתוספות המפקיר וכו' פירש\"י אע\"ג דהפקר פטור וכו' ואומר ר\"י דהחיוב תלוי היכא דזכה בגוף השדה אבל היכא דלא זכה רק בפירות פטור מכולהו ע\"כ. ואכתי אין הכרח שרש\"י יהיה סובר כך]: \n",
+                    "<b>מותר בלקט ובשכחה</b>. וכתב הר\"ב וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לעיל (פרק ד' משנה ו') היינו משום דקרינן ביה שדך. עיין בפירושו למשנה דלקמן ומ\"ש דלא מחייבין (גם) [צ\"ל גר] בלקט מאחר שעיקרו במחובר וכן לשון הר\"ש. כלומר דבשעת קצירתן מהקרקע נעשה לקט: \n",
+                    "<b>ואסור במעשר עני</b>. שמחויב לדבר הקצור ויש לו בו חלק. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תסג גבול עולים</b>. לשון הר\"ב אל תקרי עולם אלא עולים. וכתב הרמב\"ם וזה על דרך הדרש ומעיקרי לשון הקדש כי אותיות המשך והנוח יתחלפו קצתם עם קצתם והם נופלות מן הכתיבה להקל ע\"כ. וכתב בעל יפה מראה שהוזקקו רז\"ל לזה משום דק\"ל מאי קמ\"ל מצוה המפורשת בתורה לא תסיג גבול (דברים י״ט:י״ד) אמנם לפי זה ניחא שהודיענו שלא ישנה ממה שגבלו רבותינו על פי הקבלה איזהו לקט ואיזהו אינו ע\"כ. ומ\"ש עוד הר\"ב וי\"מ עולים אלו בני אדם שירדו מנכסיהם. שני הפירושים פליגי בהו אמוראי בירושלמי ונ\"ל פלוגתייהו משום דתרי קראי כתיבי במשלי חד בסי' כ\"ב וחד בסי' כ\"ג ומאן דדריש פי' קמא נסיב לקרא קמא דסיומיה אשר עשו אבותיך והיינו עולי מצרים ומאן דדריש פירוש תניין נסיב לקרא תניין דסיומיה ובשדי יתומים אל תבא. ויתומים עניים קרויין בכתוב כדכתיב לגר וליתום וכמו שאפרש בס\"ד בפרק ו' משנה ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*או שחיפוהו בקש</b>. בירושלמי אמר רבי יונה בזוכר את הקשין ופסקו הרמב\"ם ז\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*לחררה</b>. כתב הר\"ב קצר מעט ועמר כדי לגלגל וכו'. כלומר שאין שיעורו אלא כדי וכו' ומשום הכי לא הוי שכחה שאין מניחים עומרים קטנים כאלו אלא מעמרים כמה כאלו ביחד ודנקט לגלגל לישנא דירושלמי הביאו הר\"ש לחררה גלגל]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הבקר פירושו כמו הפקר</b>. הר\"ש. ששניהם הבי\"ת והפ\"א ממוצא השפה ועיין במשנה ג' פרק ד' דעדיות. [*ובמשנה ג' פרק ג' דשבת. וז\"ל הרמב\"ן בפירוש החומש בפרשת קדושים בפסוק בקורת תהיה עיקר הלשון בכל מקום במשנה בבי\"ת ובש\"ס החליפו בפ\"א]: \n",
+                    "<b>הבקר לעניים הבקר</b>. פירש הר\"ב דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם. מה תלמוד לומר תעזוב אותם למד על עזיבה אחרת דהיינו הפקר וכו' ירושלמי. ואף על גב דדרשינן מתעזוב עזוב לפניהם בריש פרק ד'. מ\"מ שמעינן מינה נמי להך. דכולה בכלל תעזוב. ועוד י\"ל דמאותם דריש שהוא מיותר. ועיין לקמן: \n",
+                    "<b>כשמטה</b>. פירש הר\"ב דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה מה תלמוד לומר ונטשתה וכו' ירושלמי. ובית הלל מתעזוב אותם מיעוט. זה לעניים ולא לעשירים. אבל מה שנאמר במקום אחר לעניים ולעשירים. ובית שמאי תשמטנה ונטשתה מיעוט. זה לעניים ולעשירים. אבל מה שנאמר במקום אחר לעניים ולא לעשירים: \n",
+                    "<b>ואחד של ארבעת קבין</b>. לשון הר\"ש בירושלמי מפרש טעמא דב\"ש שהוא יכול לחלקו לעמרים של קב קב ולעשות ממנו שורה. הואיל ועומרי השדה קטנים שאין בכל אחד ואחד כי אם קב. וכן עומרי השדה של שני קבין ואחד של ח' קבין ובית שמאי לטעמייהו דאמרי בפרקין ג' לעניים וד' לבעל הבית <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וב\"ה לית להו רואין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לגפה</b>. פי' הר\"ב גדר אבנים סדורות וכ\"פ הר\"ש. וכ\"פ עוד הר\"ב בכלאים פרק ב' ובפרק ד' דעדיות אבל במשנה ג' פ\"ב דמציעא מפרש כפירוש רש\"י דהתם: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים שכחה</b>. וכתב הר\"ב והא דתנן לקמן ומודים ב\"ה לבית שמאי שאינו שכחה זהו כשלא הניחו אצל הגפה וכו'. והן דברי הרמב\"ם. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וטעמא איכא למימר דכשלא הניחו אצל א' מדברים הללו אע\"פ ששכחו אינה שכחה הואיל והחזיק בו להוליכו לעיר. אבל כשהניחו אצל דבר מסויים אף על פי שהחזיק כבר להוליכו לעיר הוי שכחה. שסוברים דושכחת על ידי עצמך ולא כשיש דבר הגורם השכחה שע\"י שהחזיק בו ולא הניחו אצל דבר מסויים גרם לו ששכחו וכיוצא בזה תראה במשנה ד' במה שכתבתי שם בס\"ד. ובירושלמי וקשיא לב\"ש הגפה והגדיש דבר שהוא מסויים ואינון אמרין שאינו שכחה. וקשיא לבית הלל בקר וכלים דבר שאינו מסויים ואינון אמרין שכחה ע\"כ. הרי שסברת הירושלמי דשכחת המונח אצל דבר מסויים הוי שכחה ולא כן המונח אצל דבר שאינו מסויים. וכתב הר\"ש מתוך הסברא היה נראה איפכא דדבר שהוא מסויים קשיא לבית הלל אמאי הוי שכחה דכיון שהוא במקום מסויים הוי כאילו לא שכחו. ודבר שאינו מסויים קשיא לב\"ש אמאי לא הוי שכחה ושמא טעות סופר יש בירושלמי עכ\"ל. ויש ראיה לסברת הר\"ש מריש פרק ז' דלקמן אם לא נחלק בין אילן הגדל במקום מסויים לאדם המניח פירות במקום מסויים. וכן נדחק הר\"ש לפרש בפירוש אחר שכתב הר\"ב דמתניתין דלקמן דוקא אליבא דרבי יהושע מהאי טעמא דלא ס\"ל שיהא יותר שכחה המונח בדבר מסויים אבל למאי דכתבינן אין להטעות גירסת הירושלמי. [*ושוב הראה לי בני האלוף מהר\"ר אברהם שי' דבירושלמי עצמו פריך אמתניתין דהכא ממתניתין דריש פ' ז' דתנן במקומו שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה מתני' דב\"ש אמרי אינו שכחה א\"ר יוסי ד\"ה היא תמן דבר מחובר בצד דבר מחובר ברם הכא דבר תלוש בצד דבר מחובר ע\"כ]. ולשון הרמב\"ם פ' ה' מהלכות מ\"ע החזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה אבל אם נטלו ממקום למקום אע\"פ שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו הרי זה שכחה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב בפירוש אחר דכל אלו דברים הם דברים מסויימים. ובירושלמי קרי לבקר ולכלים אינו מסויים. היינו כלפי גפה וגדיש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח</b>. לשון הרמב\"ם סדר המשנה היה ראוי להיות כך. העומר השכוח ראש שורה שכנגדו מוכיח אם שכוח הוא אם אינו שכוח ולשון הר\"ש ראשי שורות אינו שכחה בין בתחלת שורה בין בסוף שורה. העומר שכנגדו מוכיח לסוף שורה איצטריך כמו שאפרש ע\"כ. ודעת הר\"ב עיין לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנים שהתחילו מאמצע שורה</b>. של עמרים לשון הר\"ב והר\"ש ועיין מ\"ש לעיל פרק ד' משנה ו': \n",
+                    "<b>שלאחריהם אינו שכחה</b>. לשון הר\"ב לפי שסמכו זה על זה ומתוך כך נשכח ע\"כ. וכיוצא בזה דברי הר\"ש ופירוש לפירושם דושכחת משמע שלא ע\"י אחר שעמך וכיוצא בזה כתבתי לעיל משנה ב'. ולפירוש זה ואלו הן ראשי שורות אסיפא קאי. וכן כתב הר\"ב יחיד שהתחיל וכו' השתא מפרש להא דתנן לעיל וכו'. והר\"ש כתב ועוד בירושלמי דריש מקרא דאין חשוב שכחה אלא ממקום שמתחיל ואילך דאם יש שם שורה של עמרים והתחיל לעמר בעומר השני או השלישי והניח ראש השורה שהיה בדעתו לקחת וחזר ושכח לא הוי שכחה וכו' דכתיב (דברים כד) כי תקצור קצירך ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח וכו' פי' מה שאתה קוצר ממקום שהתחלת לקצור יש בו דין שכחה למעוטי תחלת שורה שהניחה והתחיל אחריה ע\"כ. לזה הפירוש הוי רישא פירושא דראשי שורות. וקמ\"ל דכל שנים המתחילים באמצע מקרי מה ששכח ביניהם ראש שורה ולא הוי שכחה מטעם הירושלמי ודעת הרמב\"ם עיין לקמן: \n",
+                    "<b>שלפניו אינו שכחה</b>. פירשה הר\"ב לענין ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח שאם היו עשר שורות של עשר עשר עמרים וכו'. ושכחו עומר אחד או שנים בסוף השורה וכו' ע\"כ. ולפניו דהכא לא הוי דומיא לפניהם דרישא דהתם שלפניהם לאחר שהתחילו דלגו עומר ושכחוהו. ואילו הכא לפניו שהניח עומר אחד או שנים בסוף השורה. ואין כאן דלוג בשורה זו. ומכל מקום כולה מתניתין דלוג אשמעינן ברישא אשמעי' דאע\"ג דכשדלגו במה שלפניהם הויא שכחה. מ\"מ הדלוג שדלגו והניחו בין שניהם דהיינו לאחריהם לא הוי שכחה מהני טעמי דכתבינן. והך סיפא אשמעינן שאם היו שורות הרבה ויחיד קוצר אם דלג אחר שהתחיל הויא שכחה. אבל כשהניח בסוף השורה והתחיל באחרת אע\"ג דהויא כעין דלוג שהרי דלג משורה לשורה מ\"מ לא הויא שכחה משום דהעומר שכנגדו מוכיח שהניחן לראש שורה ממזרח למערב. אבל לפירוש הרמב\"ם בין לפניהם דרישא בין לפניו דסיפא בלא דלוג איירו שמפרש לרישא לענין ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח ובשנים הקוצרים או מעמרים בעשר שורות של עשר עשר והלכך שלאחריהם אינו שכחה לפי שהוא מחובר עמהם בעמרים הערוכים ממזרח למערב וכאילו התחילו השורה האחרת למזרח או למערב. והוסיף בעל כסף משנה בפ\"ה מהל' מ\"ע וז\"ל משום דאמרינן מאחר שהם שנים דבר רחוק הוא לומר ששכחוהו ויותר ראוי לומר שהניחו עומר זה בכוונה כדי שיהיה ראש שורה ממזרח למערב ועוד דמדהתחילו מאמצע שורה מוכח הכי דאם לא כן הוה להו להתחיל זה מראש השורה וזה מסופה עד כאן. אבל שלפניהם הוי שכחה מפני שכל אחד מהן זה שלפניו הוא לאחוריו של חבירו. ובאר דבריו בכ\"מ דס\"ל להרמב\"ם דמדקתני בסיפא מפני שהוא בבל תשוב זה הכלל וכו'. ומדקתני זה הכלל משמע דקאי גם ארישא דשלפניהם שכחה והיינו לומר שאע\"פ שהיחיד שהתחיל מראש שורה ושכח לפניו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו בשנים שהתחילו לקצור מאמצע אם שכח אחד מהן לפניו אע\"פ שלא עבר ממנו ולא הניחו לאחריו הויא שכחה מפני שהוא לאחריו של חברו והטעם כיון ששנים אלו מוטל עליהם קצירת השדה הוה ליה תרווייהו כאיש אחד וכיון שאם היה בא ליטול מה ששכח חבירו היה צריך לחזור לאחוריו קרינן בו לא תשוב לקחתו והוי שכחה עד כאן. ויחיד שהתחיל לקצור וכו'. לא פירש בפירושו כלום לפי שסוברה כמשמעה. דבקצירת שורה אחת מיירי ובעיקר דין שכחה. ובחבורו העתיקה הקוצר שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלאחריו שכחה ושלפניו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחוריו ע\"כ. הרי שלהרמב\"ם לפניהם דברישא ולפניו דבסיפא תרווייהו בלא דלוג. ויראה לכאורה דלהרמב\"ם לא סבירא ליה שאין שכחה בתחלת השורה כדברי הר\"ש דלעיל דאי סבירא ליה הכי לא הוי ליה לסתום מלבאר זה הדין. ומיהו הירושלמי מוכיח כן. וז\"ל מנין לראשי שורות א\"ר יונה כתיב (דברים כד) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת מה שאתה קוצר אתה שוכח עד כדון ראשי שורות קמה. סוף שורות קמה. אמר רבי יונה (שם) לא תשוב לקחתו ממקומו שבאת לא תשוב לקחתו. עד כדון ראשי שורות עומרים. סוף שורות עומרים. אמר רבי יונה נילף ראשי שורות עומרים מראשי שורות קמה סוף שורות קמה מסוף שורות עומרים. ע\"כ. ובר\"ש הועתק בשבוש. אבל גם בלשון זה נ\"ל להגיה וכצ\"ל עד כדון סוף שורות עומרים. ראשי שורות עומרים. [*ועם כל זה קשיא אמאי ניחא ליה טפי סוף שורות עומרים מראשן ועדיין לא שמענו מדין עומרים כלום והנה זכני הש\"י כאשר עשיתי מהדורות האחרונות כשהייתי יושב בישיבה בק\"ק נעמרו\"ב הגדולה בארץ רוסיא אחרי ימי עוניי ומרודי ובא לידי משניות מסדר זרעים כתובים בקלף ועל כל משנה פירוש קצר ונראה מתוכו שהוא נקצר מפירוש הר\"ש ואחר כל מסכתא כתובים קצת חדושים לפרש בענין אחר וחותם תמיד את שמו על כל חדוש אליהו. וראיתי בפירוש משנה זאת שכתב הירושלמי בזה הלשון מנין לראשי שורות וכו' מה שאתה קוצר אתה שוכח עד כדון ראשי שורות קמה סוף שורות עומרים. א\"ר יונה לא תשוב לקחתו ממקום שבאת אל תשוב לקחתו עד כדון ראשי שורות קמה וסוף שורות עומרים ראשי שורות עומרים וסוף שורות קמה. א\"ר יונה נילף וכו' והיא גירסא נכונה מאד] ולפי שמן הירושלמי מוכח שאין שכחה בראשי שורות י\"ל שזהו מה שמדקדק הרמב\"ם לכתוב שהתחיל לקצור וכו' ורוצה לומר שקצר מקצת ואח\"כ שכח וכו'. וכיוצא בזה נדקדק בדברי הר\"ב שסובר גם הוא בזה כהר\"ש שכתב וז\"ל והתחיל לעמר בראש שורה אחת ושכח עומר אחד לאחריו הוי שכחה וכו' וכלומר שהתחיל לעמר ועימר מקצת ואח\"כ שכח וכו'. ואם לא נפרש כך דברי הרמב\"ם והר\"ב צריכא למימר שמפרשים לירושלמי לענין ראשי שורות וסוף שורות כשעומר כנגדו מוכיח דוקא אבל לא בתחלת שורה אחת ולא בסוף שורה אחת. וזה נראה ממה שכבר מבואר בלשון הרמב\"ם שכתבתי בפי' משנה דלעיל שמחבר ראשי שורות העומר שכנגדו מוכיח. שהוא ענין אחד. ולפי דברי הר\"ש שני ענינים הם. ראשי שורות ענין אחד. והעומר שכנגדו מוכיח ענין אחר ולכך מפרש ראשי שורות דבירושלמי לענין ראש שורה אחת וסוף שורה אחת. ואחר כך איתא בירושלמי העומר שכנגדו מוכיח כיצד היה לו עשר וכו' והיינו ענין אחר. ואילו להרמב\"ם כמו שבמשנה מפרש לענין אחד. כמו כן בירושלמי מפרש לענין אחד. והכל לענין הרבה שורות. וגם דעת הר\"ב נראה שכן הוא לחברם כאחד. אחרי שהוא מפרש לאלו הן ראשי שורות דקאי אסיפא וחד בבא הוא יחיד וכו' ואילו לרישא מפרש בענין אחר כמ\"ש לעיל. ומעכשיו נמצינו למדין ג' פירושים. הר\"ש מפרש ראשי שורות לחוד. והיינו רישא דשנים שהתחילו וכו'. ולדידיה כל תחלת שורה וסוף שורה אין בה דין שכחה. והסיפא יחיד וכו' לענין העומר שכנגדו מוכיח מפרשה. והרמב\"ם מפרש ראשי שורות העומר וכו' לענין אחד והוא רישא דמתני' דשנים וכו' ולדידיה אין תחלת שורה ולא סוף שורה פטור משכחה אלא אם כן יש שורות אחרות המוכיחות עליו. והר\"ב מפרש כהרמב\"ם דראשי שורות העומר וכו' חדא מילתא נינהו אלא שמפרש לה בסיפא יחיד וכו'. והרישא שנים וכו'. מפרש לענין אחר. ולענין ראש שורה וסוף שורה יחידים מסתבר דגם בזה סובר כהרמב\"ם. מהטעם שכתבתי להרמב\"ם. ויש דעת רביעית בפירוש משניות הללו להראב\"ד בהשגותיו ואין להאריך עוד: \n",
+                    "<b>זה הכלל</b>. לאתויי קרן זוית. תוס' פ\"ק דבב\"מ דף יא. [עיין במהרש\"א פי' ] ולהרמב\"ם לפירוש הכסף משנה דלעיל אין צורך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שני צבורי זיתים</b>. בירושלמי דייק הא זיתים לא מה בין צבורים לזיתים. צבורים גמר מלאכה זיתים אין גמר מלאכה הר\"ש. ובריש פרק ז' אפרש אי זיתים תלושים אי אילני זיתים מדייק ליה: \n",
+                    "<b>שני הוצני פשתן</b>. לשון הר\"ב כמו שנעקר הפשתן מן השדה כו'. וכתב בכ\"מ פ\"ה מה' מתנות עניים ונ\"ל דמיירי כשהזריעו ואז הוא אוכל אדם כדאיתא בריש פרק המוכר פירות (בבא בתרא צב.) אבל שאר פשתן לא שייך ביה שכחה. ע\"כ: \n",
+                    "<b>אלו כדברי בית הלל</b>. לשון הר\"ב וטעמייהו מדכתיב לעני ולגר תעזוב וכו'. ובית שמאי וכו' דכתיב לגר ליתום ולאלמנה יהיה. ירושלמי. כלומר דבית הלל סברי כיון דבחד קרא כלול יתום ואלמנה כחדא וקרי להו עני לומר דשנים הוי שכחה לעני ולגר. ובית שמאי סברי אדרבה להכי פרטינהו בקרא תניין לומר דג' הוי שכחה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העומר שיש בו סאתים</b>. לשון הר\"ב עומר שאתה יכול להגביהו כולו כאחת ולשאת אותו על כתפו והן דברי הר\"ש בפירוש ספרי. ובסוף פרק י' דתרומות בירושלמי שאכתוב שם מפורש דמשקל סאתים בלח תשעה אלפים ושש מאות זוז. והזוז והדינר אחד כדאיתא במשנה ב' פרק בתרא דבבא בתרא. והדינר מפורש בפ' הזהב (בבא מציעא מד:) שהוא כ\"ד איסרין ובריש קדושין [יב.] תנן דפרוטה אחד משמנה באיסר. ושם פירש הר\"ב שמשקלו חצי שעורה. נמצאת למד שמשקל הזוז צ\"ו שעורות. וכשתחשו' צ\"ו פעמים ט' אלפים ושש מאות יעלו בידך תתקכ\"א אלפים ושש מאות שעורות. ומפני שהנפח מרובה לכך לא יוכל להגביה וכו'. ואין נראה לי לפרש מפני כובדו דהא רבותינו שקלו אבנים שהקימו בגלגל איש אחד על שכמו מצאו משקל כל אחד ארבעים סאה. כמ\"ש רש\"י בפירוש החומש פרשת שלח לך ועיין במשנה ה' פ\"ו דב\"מ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קמה וכו' ושכחה</b>. כתב הר\"ב דילפינן שכחת קמה מריבויא דבשדה. וכ\"כ לעיל פ\"ד משנה ו'. ועיין מ\"ש לקמן משנה י' בס\"ד: \n",
+                    "<b>טופח פי' הר\"ב בערבי גלבא\"ן ובמשנה ג' פ\"ה כתב עוד פירוש הרמב\"ם קורטמא\"ן</b>. ואע\"פ שמה שמפרש הרמב\"ם של טופח ממש נדחה מהירושלמי מ\"מ היה יכול לפרש כעין שמפרש בפירושו גלבא\"ן. ועיין בריש כלאים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואת הקמה</b>. לשון הר\"ב והיו ראשי שבלים שלה מחוברים וכו' כדתנן במשנה ב' פרק ה': \n",
+                    "<b>[*העומר אינו מציל וכו'</b>. בברייתא דתוספתא רצה ר' שמעון בן גמליאל ללמוד בקל וחומר שהעומר יציל הקמה דמה קמה שיפה כח העני בה (דהיינו בפאה) הרי היא מצלת את העומר עומר שרע כח העני בה אינו דין שיציל את הקמה אמר ליה רבי מה לקמה מצלת את העומר שרע כח העני בה יציל עומר את הקמה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שיפה כח העני בה]: \n",
+                    "<b>איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר</b>. בחבור הרמב\"ם פרק ה' כתב וכן אם שכח קמה בצד קמה שאינה שכוחה אפילו קלח אחד הרי זו מצלת וכו'. וצ\"ל דתנא עומר דפתח ברישא נקט והוא הדין לקמה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה</b>. ודייק בירושלמי הא אם היו שתיהן עקורות לבעל הבית כרבן גמליאל דאמר לעיל שני עומרים ובהם סאתים לבעל הבית. הר\"ש: \n",
+                    "<b>והשום והבצלים</b>. לפירוש השני שכתבו הר\"ב והר\"ש סאה שום עקור וסאה שום שאינו עקור וכו'. וכן נראה דעת הרמב\"ם שז\"ל בחבורו וכן בשום ובבצלים ובפירות האילן אם שכח מקצתן בקרקע ומקצתן תלוש וכו'. משום דשום ובצלים דומיא דפירות האילן דמקצתן של הפירות באילן ומקצתן תלוש ובאילן אחד. צריכין לומר דאשמועינן בתבואה. ובפירות אילן. ובירק. ותנא תרי מיני ירק לאשמועינן דבכל ירק הדין שוה: \n",
+                    "<b>אם באת רשות העני באמצע</b>. כתב הר\"ב אבל בפירות האילן לא משכחת רשות עני באמצע. תוספתא הביאה הר\"ש. ותימה דמשכחת לה בפאה דשייכא באילן. אלא דכיון דהמחובר מציל כדלעיל. לפיכך אין רשות העני מועלת בו [*שלא] להצטרף שלא יהא שכוח. ולפי זה תימה על פירוש הרמב\"ם שכתב וז\"ל ור\"י אומר שהם מצטרפים עד שיפריש ביניהם רשות העני. ויהיה זה כשיזכה בקצת הדבר ההוא התלוש או במחובר ואח\"כ נשכח קצתו האחת אז לא יצטרף עמו קצת האחר ויהיה כמו כן שכחה ע\"כ וצ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחכמים אומרים יש להם שכחה</b>. פירש הר\"ב דכתיב שדך דמשמע גלוי וכתיב קצירך דמשמע נמי גלוי הוי מיעוט אחר מיעוט וכו' והוא מהירושלמי. וסוגיא דש\"ס בכולי דוכתי לפרש ואידך וכו'. ובכאן נראה לי על דרך שכתב בעל הליכות עולם בסוף שער הרביעי דלא אמרינן מיעוט אחר מיעוט לרבות אלא כשאין לנו למעט דהא בריש פרשת ויקרא דרשו מן הבהמה וכו' תלתא מיעוטי וכולהו למעט ע\"כ. והכי נמי דכוותה דאיכא למעט עלי הטמונים שראויים קצת לאכילה אעפ\"י שהם בגלוי אמעיטו משום דאזלינן בתר עיקר הדבר הנאכל מהם. [*וטעמא דאין מיעוט וכו' תמצא במשנה ב' פרק קמא דערלה] ומיהו בבבלי ריש פרק עגלה ערופה איכא סוגיא אחרת דר\"י יליף מכי תקצור קצירך בשדה ושכחת שכחה דומיא דקציר מה קציר בגלוי אף שכחה בגלוי. ורבנן כתיב ושכחת עומר בשדה. משמע בתוך השדה לרבות הטמון. ור\"י בשדה על פני השדה לרבות שכחת קמה. ורבנן שכחת קמה נפקא להו מכי תקצור קצירך בשדך. ור\"י מיבעי ליה למעוטי לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו. ורבנן מבשדה בשדך נפקא להו. ור\"י לא משמע ליה. ומבואר שמ\"ש הר\"ב לעיל משנה ז' ובפרק ד' משנה ו' דשכחת קמה מבשדה נפקא לא פירש אליבא סוגית הבבלי. דלא היה מפרש כר\"י שאין הלכה אלא אתיא כסוגית ירושלמי דרבנן נפקא להו לרבות טמון מתרי מיעוטי ואייתר להו בשדה לשכחת קמה כמו לר\"י. והרמב\"ם שכתב במשנה ז' שכחת קמה שנאמר ושכחת ולא תשוב. נראה שכוונתו לתחלת הפסוק כי תקצור וגו' כבבלי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואם היה מתכוין</b>. לשון הרמב\"ם בחבורו פ\"ה ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוין וכו': \n",
+                    "<b>ליטול את הגס הגס</b>. לשון הר\"ב כיון דמתכוין ליטול הגסין אפילו הדקין אין להם שכחה. וכ\"כ הר\"ש. וז\"ל הירושלמי אמר רבי יונה לא סוף דבר גסין אלא דקין. וכי מאחר שדרכו לבחון בגסין אפילו דקין אין להם שכחה ע\"כ. ונראה לי לפרש אמר ר' יונה לא מיבעיא דגסין אין להם שכחה שהרי בכוונה מלקט הגסין ומקפיד עליהם אלא אפילו הדקין שאינו נוטלן וכדדחי להו בידים דמי אפילו הכי אין להם שכחה וטעמא מפרש שמאחר שהוא בוחן בגסין ליטלן רצונו ליטול כולן גם הדקין אלא שמניחו שיקחנו איש רואה או ביום ולכך לא הוו שכחה והכ\"מ כתב וז\"ל פי' (הרא\"ש) [צ\"ל הר\"ש] אם היה מתכוין ליטול הגסין ולהניח הדקין אין לו שכחה לדקין מאחר שלא נתכוין לדקין ע\"כ ולא אוכל לכוון הירושלמי: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בישני</b>. לשון הר\"ב שהוא מבייש כל שאר אילנות מרוב השמן וכו'. ואם כן היינו שופכני אלא דאיכא אתרא דקרו ליה שפכני ואיכא אתרא דקרו ליה בישני. ולשון הר\"ש שמבייש שאר אילנות מרוב זיתים שהוא עושה. ואם כן היינו במעשיו שהוא עושה זיתים הרבה כמ\"ש גם הר\"ש. ויותר נכון פי' הר\"ב שהרי שפכני ובישני נכללים במשנתינו בלישנא דבשמו: ולי היה נראה לפרש שמבייש את שאר אילנות מחמת שהוא עושה זיתים גדולים משאר אילנות. והרמב\"ם נטה לאית דאמרי דבירוש' שהאילן הזה מבוייש משאר אילנות לפי שזיתיו אינם עושים שמן הרבה: \n",
+                    "<b>שנים שכחה וג' אינן שכחה</b>. לשון הר\"ש באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן ע\"כ. ובפ' דלעיל משנה ה' שכתב הא זיתים אין להם שכחה היינו זיתים תלושים דטעמא הוה התם משום שאין גמר מלאכה וזה בתלוש אבל במחובר לא. ודעת הרמב\"ם בחבורו פ\"ה כמ\"ש הר\"ש. והראב\"ד בהשגותיו כאשר הבינו הכ\"מ ס\"ל דהא דתנן הכא שנים וכו' בזיתים תלושים דלא מסתבר ליה שאילן שלם יהיה שכחה. ולכך כתב עליו הכ\"מ מי שראה מאתים אילני זיתים נטועים יחד לא יפלא אם ישכחו ג' אילנות או יותר ע\"כ. וכתב עוד הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס שמפרש להראב\"ד שבא להשיג על סאתים וכו' אבל שיהא אילן שלם או שנים שלימים שכחה בזה לא השיג כלל: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים</b>. פי' הר\"ב שעכשיו שזיתים מצויין מודה ר' יוסי וכו' וכן מי שהיו כל זיתיו נטופה. בירו' מדקדק דהואיל ובמצויין תלי מלתא מי שהיו כל זיתיו נטופה וכו'. הרי נטופה מצויין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זית שנמצא עומד בין שלש שורות וכו'</b>. לשון הרמב\"ם בחבורו ולמה אמרו זית בלבד מפני שהיה חשוב בארץ ישראל באותו זמן. והשיג הראב\"ד שזה אינו אלא לדעת ר\"י וכלומ' ויחידאה הוא ולא ה\"ל למפסק כוותיה. וכ' הכ\"מ וי\"ל דגם הוא ז\"ל לא פסק כוותיה אלא דאע\"ג דלא קי\"ל כר\"י מ\"מ יליף מיניה הרמב\"ם לרבנן שהטעם שהזכירו במשנה באלו הדינים זית יותר מאילן אחר מפני שהיה חשוב בא\"י באותו זמן ע\"כ. ול\"נ שהרמב\"ם סובר דר\"י ורבנן דלעיל לא פליגי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה ובמקום וזמנו של ר\"י היה א\"י חרוב. וז\"ש הרמב\"ם בפירושו לעיל ודברי ר\"י (קבלה) [צ\"ל הלכה] מפני שאמר וכו'. וא\"כ טעמא דר\"י רבנן נמי סבירא להו ולפי' י\"ל שאמרו הדין הזה בזית מפני שלעולם הזית היה גם אז חשוב בא\"י יותר משאר אילנות: \n",
+                    "<b>[*שלש שורות של שני מלבנים</b>. פי' הר\"ב שלש שורות של אילני זיתים וכו' ודמי לחפוהו בקש וכו' דתנן לעיל פרק ה' משנה ז'. וכן פסק הרמב\"ם. אבל הר\"ש כתב דלא מסתבר כלל לפרש טעמא לפי שהשורות מכסות וכו' ופי' דמלבנים מלשון לבינה שכל שורה רחוקה מחברתה שיעור שני לבנים דהיינו ו' טפחים [שכל] לבינה ג' טפחים כדאיתא בב\"ב פ\"ק משנה [א] א\"נ כגון מלבנות תבואה ומלבנות בצלים דלעיל [ריש] פ\"ג ומיירי כשאורך השורה כשיעור שני מלבנות וידוע היה להן שיעור המלבן ולא באויר שבין שורה איירי. אינו שכחה כיון שעומד בין השורות. והאי דנקט בין ג' שורות לאשמעינן דאע\"פ דג' שורות מקיפות אותו כל סביביו וליקטן לא הוי שכחה דדמי לשדה שעומריה מעורבבין דתניא אין שכחה עד שיעמר כל סביביו ומהאי טעמא נמי בעי שתהא אורך השורה כשיעור שני מלבנים דאז חשיבא שורה (ואינו) [צ\"ל ואז] נחשב שזיתיה מעורבבים עכ\"ל. ובענין שם מלבנים עיין מ\"ש בריש פרק ג' דלפירוש הב' דהכא אתי שפיר ולפירוש א' דהכא צ\"ל בהפך ממ\"ש שם]: \n",
+                    "<b>זית שיש בו סאתים ושכחו וכו'</b>. בד\"א בזמן וכו'. לשון הר\"ב אמתניתין דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה וכו' וכן כתב הרמב\"ם מהירושלמי ותוספתא שכך שנויה שם. וכתב הר\"ש דלפי זה אם התחיל באין בו סאתים שוין נטופה ושאינה נטופה דתרווייהו יש להן שכחה. ובלא התחיל ואין בו סאתים חלוקים דשאינה נטופה הוה שכחה ונטופה אין לו שכחה. והיכא דיש לו סאתים אדרבא חלוקים בהתחיל. דנטופה אין לו שכחה. ואינה נטופה יש לו שכחה ובלא התחיל שוין שאין לו שכחה ע\"כ. והשתא בבא דזית שיש בו סאתים ושכחו שאינה שכחה דאפילו בהתחיל משמע היינו דוקא בנטופה. אי נמי מיירי דוקא בלא התחיל ובין בנטופה ובין בשאינה נטופה. ומ\"מ בד\"א וכו' לא קאי אבבא זו משום דקתני אבל התחיל אפילו בנטופה הוה שכחה והא ליתא דכשיש בו סאתים אפילו התחיל לא הוה שכחה בנטופה. אבל להרמב\"ם שיטה אחרת שכתב בחיבורו השוכח אילן בין האילנות אפילו היה בו כמה סאין פירות או ששכח שני אילנות הרי הן שכחה וכו' הרי שלפי דרכו בבא זו זית וכו' דוקא בנטופה. ובין לא התחיל ובין התחיל לא הוה שכחה. ומשום הכי לא קאי עלה כלל בד\"א. והראב\"ד בהשגותיו נראה שמפרשה כמשמעה. וכמ\"ש גם הר\"ש בתחלת דבריו דכל זית בין נטופה ובין אינה נטופה. [*אם יש בו סאתים] אינה שכחה בד\"א שלא התחיל וכו'. ולא עדיפא נטופה אלא באין בו סאתים ולא התחיל דהיא לא הוי שכחה. ולכך מ\"ש הר\"י קורקוס לתת סברא לדעת הראב\"ד והביאו הכ\"מ בפיסקא השוכח אילן. לא היה צריך דממשנה נפקא ליה אלא בא לומר למה לא מפרש המשנה כהתוספתא: \n",
+                    "<b>אפילו כזית הנטופה בשעתו</b>. סרכא דרישא נקטיה דהכא לאו רבותא הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*עקץ</b>. פי' הר\"ב חתך ומסיים הר\"ש (כמו) [צ\"ל מלשון] עקוץ תאנה מתאנתי [ב\"ק ע:] ול' הרמב\"ם עוקץ הוא קצה הדבר ועשו ממנו שמוש פעל ואמרו עקץ ר\"ל כרת העוקץ ע\"כ]: \n",
+                    "<b>[*נפל מידו</b>. בירושלמי ל\"ג מידו וכן לא העתיק הרמב\"ם בפ\"ד מהל' מתנות עניים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם ספק לעניים</b>. [*כדתנן] סוף פרק ד'. ועיין מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>עוללת שבארכובה</b>. לשון הר\"ב יחור של זמורה שתלויין בה אשכולות הרבה וכו'. פי' בזמורה תלויות אשכולות. ומ\"ש והיא נקראת רכובה. פירוש היחור נקראת רכובה. מלשון ארכובה הנמכרת עם הראש בחולין פ\"ד. ולשון הרמב\"ם בחבורו פרק ד' הכריחני לפי' זה שכ\"כ זמורה שהיה בה אשכול ובארכובה של זמורה עוללת. [*אבל נ\"ל שהרמב\"ם ר\"ל שיש מקום בזמורה כמו קשירה והוא כעין ארכובה שברגל שבולט ג\"כ כמו קשירה ושם רגיל להיות עוללות]: \n",
+                    "<b>אם נקרצת עם האשכול</b>. דהוה כמו שבולת שראשה מגיע לקמה במ\"ב פ\"ה: \n",
+                    "<b>ר' יהודה אומר וכו'</b>. [*פי' הר\"ב שנים שלשה וכו'] יותר מכאן אשכול. וכגון שהגרגרים זה ע\"ג זה ועשויין כעין כתף ונטף. ל' הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המדל</b>. עיין משנה ג' פ\"ג: \n",
+                    "<b>כן הוא מדל בשל עניים</b>. ל' הר\"ב אע\"פ שיש בהם פאה או עוללות. וכ\"כ רש\"י בפ\"ק דמ\"ק (ד\"ד ע\"ב) ואע\"ג דדין פאה בסוף אם הניח בתחלה ג\"כ דין פאה יש לה כדתנן בפ\"ק משנה ג' אבל קשיא לטעמא דדין שותף יש להם. ואם מדל אחר שהניח פאה כבר נתבשלו הגפנים ומה שמדל הוא לשנה הבאה. ולשנה הבאה אין כאן שותפות לעניים בקצה הזאת שהניח בה פאה עכשיו. והר\"ש שכתב פאה היינו לטעמא שכתב שלא היה להם לעניים לאחר [מללקט] כל כך. והרמב\"ם לא כתב אלא עוללות וכן משמע לשון תוס' דמ\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כרם רבעי</b>. עיין בריש מסכת פרה ומ\"ש שם בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב הנוטע כל עץ מאכל וכו' ואנן כרם תנן. הא מייתי הר\"ש גמ' בר\"פ כיצד מברכין (ברכות לה.) ר' חייא ור\"ש בר' חד תני כרם רבעי דאין רבעי נוהג אלא בכרם וחד תני נטע רבעי דנוהג רבעי בכל אילנות ע\"כ. ובפ\"ה דמסכת מעשר שני בתלת מתניתין קמייתא תנן כרם וברביעית תנן נטע והרמב\"ם בחבורו פ\"ט מהל' מעשר שני פסק כמ\"ד נטע רבעי וכן נראין עוד דברי הר\"ב במשנה ב' פ\"ה דמע\"ש כמו שאכתוב שם בס\"ד [*וכ\"כ עוד בהדיא במשנה ה' פ\"ד דעדיות גם הרמב\"ם בפירושו שם. [ומ\"ש] ודרשינן הלולים כמו חלולים כדאמר בירושלמי לא מתמנעים רבנן בין ה' לח'. והטעם שהם ממוצא אחת. ומ\"ש הר\"ב אמר רחמנא אחליה והדר אכליה בר\"פ כיצד מברכין ופירש רש\"י הוציאהו לחולין על ידי פדיון ע\"כ. והר\"ש כתב אחליה לקדושתיה והדר אכליה]: \n",
+                    "<b>וב\"ה אומרים וכו'</b>. ל' הר\"ב ילפי קדש קדש ממעשר וכו'. דבכרם רבעי כתיב (ויקרא י״ט:כ״ד) קדש הלולים לה'. ובמעשר (שם כז) קדש לה'. וא\"ת למה לן הלולים למשמע דאחליה והדר אכליה תיפוק ליה מהך גזירה שוה. וי\"ל דאי מג\"ש לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית [וששית] א\"נ ה\"א מאי חזית [*דגמרת ממעשר נילף משביעית <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>שתופס דמיו אבל מאחר] דגמרי מהלולים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>שאינו תופס דמיו גמר ממעשר תוספות קדושין דף נד ע\"ב וכ\"כ הר\"ש: \n",
+                    "<b>ובית הלל אומרים כולו לגת</b>. לשון הר\"ב ודורכין העוללות וכו' והבעלים מעלין הכל לירושלים ומסיים הרמב\"ם בפרק ט' מהלכות מעשר שני או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים כמעשר ע\"כ. ולב\"ש תנן פודין והוא הדין נמי מעלין היין או הפירות עצמן. ויראה לי דלהכי נקטו בית הלל כולו לגת. כלומר ובלאו הכי כשהן עוללות דלעניים אין בעל הבית חייב לבצור אותן. וכמו שכתב הרמב\"ם בפרק ד' ממ\"ע. ואולי שמזה יצא לו. כי לא פירש לנו בכ\"מ מאין לו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר לו רבי עקיבא וכרמך לא תעולל</b>. כתב הר\"ב ורבי אליעזר אמר דלא תימא הואיל ואין לעניים בעוללות קודם לבציר וכו'. ירושלמי. ואם תאמר מנא ליה לרבי אליעזר למדרש דאין לעניים בעוללות דהא איהו מפרש לקרא דכי תבצור וגו' לאם אין בציר וכו'. וי\"ל דסבירא ליה דודאי גופיה דקרא לענין אם אין בציר וכו' הוא דאתא מ\"מ ממילא שמעינן דאין לעניים בעוללות וכו' וכה\"ג אשכחן בפ\"ק דברכות דף יא ע\"א בפלוגתא דב\"ש וב\"ה בערב כל אדם יטו ויקראו וכו' ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך ואמרינן עלה בגמרא דבית שמאי מיבעי להו להך ובלכתך בדרך בלכת דידך פרט לחתן ושלוחי מצוה. ובית הלל נהי דקרא להכי הוא דאתא וממילא שמע מינה בלכתך דידך הוא דמחייבת אלמא בדרך נמי קרי. וכבר העתקתי לשון הרמב\"ם בזה במקומו. ומה שכתב הר\"ב יזכה בהם בעל הבית רצונו לומר קודם שיבצור. ועיין לקמן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העוללות לעניים</b>. לשון הר\"ב שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ירושלמי ותוספתא. ואע\"ג דר\"ע שהלכה כמותו מחבירו אמר לעיל שאין לעניים בעוללות קודם לבציר איכא למימר דאע\"ג דאין לעניים לבא לכרם לקחת העוללות קודם שיבצור הבעל הבית מ\"מ ס\"ל נמי כיון שנודעו שהן עוללות גם לבעל הבית אין לו בהן כלום ואינו יכול להקדישן: \n",
+                    "<b>רבי יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש</b>. ותנא קמא סבר דאין צריך ליתן כיון דכבר נתחייב הכרם בעוללות הר\"ש. [*ואפי' הכי פסקו הר\"ב והרמב\"ם כר\"י משום דאמרינן בירושלמי מעשה היה והורו כר\"י]: \n",
+                    "<b>משיעבור הימנה</b>. פירש הר\"ב דכל גפן וגפן מהרוגליות חשיבא אומן. ואסור לשוב מאומן לאומן. ופירוש אומן שורה כדלעיל פרק ד' משנה ה'. ותמיהני דהא קיי\"ל במשנה ג' פרק ו' דכשדולג ועובר הוה בבל תשוב. ולא משמע מאומן לאומן אלא אף באומן עצמה. וכן נראין דברי הרמב\"ם בחבורו בהלכות מתנות עניים פרק ה' פיסקא י' י\"א וכ\"ו. אבל לשון הירושלמי שכל רוגלית ורוגלית אומן בפני עצמו. והר\"ש מסיים בו ואסור לשוב מאומן לאומן. ואי לא מסתפינא אסיים בו בלשון אחר. ואסור לשוב באומן כשעבר הימנו: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בלקט</b>. לשון הרמב\"ם בחבורו פ\"א ממ\"ע נאמר במתנות עניים (ויקרא יט) לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעים אותם. פסקו העניים לבקש ולחזור עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומה ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם ואינו מצוה לעזוב אותם לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים. מאימתי כל אדם מותרין בלקט וכו' ע\"כ. עיין בש\"ס סוף פרק הזרוע (חולין קלד:) ולשון רש\"י בפ\"ק דתענית דף ו לפי שיודעין אם נשאר לקט שכחה ופאה נמושות נטלוהו ע\"כ. והתנא נקט לקט שהוא הנושר אחת אחת ואינן נלקטין מהעניים כולו כמו שכחת קמה ועומר וכן פאה שניתנת במקום מסויים שאין דרך כל אלו שלא יהיו נלקטין כולן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ועוד מצינו בלשון הר\"ב והר\"ש משנה ה' פרק ד שכתבו ללקוט פאה ומהאי טעמא בכולהו שייך לומר דנלקטין וראוי אם כן להשאיל לכולם שם לקט: \n",
+                    "<b>הנמושות</b>. לשון הר\"ב אית דמפרשי זקנים ההולכים וכו'. ופירש רש\"י ולשון נמושות <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>כמו לא ימושו (ישעיה נט) [גי' רש\"ל לא ימישון (תהלים קטו)] שממשמשין והולכים. לקוטי וכו' ולשון נמושות כמו לא ימיש (שמות יג) שנוטלין ומשין הכל מלפניהם. בב\"מ פ\"ב דף כא ע\"ב: \n",
+                    "<b>משילכו העניים בכרם ויבואו</b>. בפרק קמא דתענית דף ו. כתב רש\"י וז\"ל כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שניה והשתא מסחי דעתייהו עניים ע\"כ. והר\"ש הביא ירושלמי ולא תנינן נמושות על ידי שהן חביבין באין על אתר ואית דגרסי לאלתר ע\"כ ואין חילוף בין הגירסאות בענין אלא בלשון: \n",
+                    "<b>ובזיתים משתרד רביעה שנייה</b>. ירושלמי ולא תנינן נמושות מפני שהוא צינה ואין יוצאין אלא בחורים ע\"כ. ולפירוש דנמושות לקוטי וכו' הטעם כשהוא צינה שוב אין הולכים הלוקטים מפני הצינה הואיל ודבר מועט נשאר: \n",
+                    "<b>רביעה שניה</b>. פירש הר\"ב בכ\"ג במרחשון וכ\"פ במשנה ה' פרק ח' דנדרים. אבל בפ\"ק (מ\"ד) ופ\"ג דתענית (מ\"א) מפרש (בי\"ז) [צ\"ל בשבעה] בו ושם אפרש בס\"ד: \n",
+                    "<b>בארבעה איסרות</b>. מ\"ש הר\"ב דככר בפונדיון היינו מזון ב' סעודות כרבי יוחנן בן ברוקא פרק ח' דעירובין ועיין לקמן במשנה ז': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נאמנין על הלקט ועל השכחה וכו'</b>. עיין מ\"ש בפ\"ד משנה ו טוב טעם לסידורן: \n",
+                    "<b>ובן לוי נאמן לעולם</b>. לשון הר\"ב דכי היכי דלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה. כן לשון הירושלמי ור\"ל ישראל עם הארץ שאין נאמנין על שאר מתנות כדלקמן בריש מסכת דמאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נאמנין על החטים</b>. לשון הר\"ב לומר של מעשר עני הם וכו'. וכן לשון הר\"ש. ואולי משום דבסיפא תנן נאמנים על השמן לומר של מעשר עני הם. להכי אסברו לכולה מתניתין במעשר עני ואין הכי נמי דהוא הדין בלקט שכחה ופאה דעיקר מכילתין בהו איירי ולא במעשר עני. וכן כתב הר\"ב בסוף המשנה לקט שכחה ופאה. ויתכן דברישא דאינן נאמנין הוי מעשר עני רבותא וסיפא דנאמנין הוו אינך רבותא. והרמב\"ם בפירושו ובחבורו פי\"ב מהלכות מעשר אסברה בלקט שכחה ופאה: \n",
+                    "<b>ואין נאמנין על הקמח וכו'</b>. פירש הר\"ב שנתן לי קמח וכו' ולקמן מפרש שאם אמר שטחנו קמח נאמן ירושלמי. וכתב הר\"ש דאין להאמינו במגו דאי בעי אמר שטחנו קמח דמאחר שאין דרך לחלקו כלל קמח ופת הוו כמו עדים ע\"כ כלומר ואין מגו במקום עדים: \n",
+                    "<b>השעורה</b>. כ' הר\"ב אית דמפרשי קודם שנכתש וכו' שעורה קורא לו. ומסיים הר\"ש לפי שהוא כשעורים שאין נאכלין בקליפתן: \n",
+                    "<b>חי</b>. ל' הרמב\"ם הוא הדבר שאינו מבושל תרגום אל תאכלו ממנו נא (שמות י״ב:ט׳) לא תיכלון מיניה כד חי: \n",
+                    "<b>זיתי נקוף</b>. כתב הר\"ב ממתנות עניים הם. מסיים הר\"ש כדתנן במסכת חלה פ\"ג (משנה ט) ומ\"ש הר\"ב לפי שאין רגילין לעשות שמן מזיתי נקוף. מסיים הרמב\"ם לפי שאי אפשר לדרוך או לטחון דבר מועט ע\"כ. ובירושלמי תני ר' יהודה וכו'. מקום שנהגו להיות מוסקים זיתי נקוף והוא עני נאמן לומר שמן זה של זיתי נקוף הוא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נאמנין על הירק</b>. פירש הר\"ב לומר של מעשר עני הוא. דירק חייב במעשרות [מדרבנן] מסיים הר\"ש כדתנן [בפ\"ק] דמעשרות. ובפ\"ק דפאה משנה ד' מסיק הר\"ש הטעם לחלק למה חייבו חכמים ירק במעשר ולא בפאה דהואיל ואין מכניסו לקיום יש ריוח מועט לעניים ואם ישמרו על הפאה יפסידו במקום אחר מללקט ולהביא מתנות אחרות: \n",
+                    "מלפסו פירש הר\"ב קדרה ופרור ובסוף פרק י דכלים מפרש מחבת גדולה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין פוחתין לעניים</b>. פירשו הר\"ב והר\"ש כשמחלקין מעשר עני. והדין עמהם דאילו בלקט שכחה ופאה הדין לבוז כדתנן ריש פרק ד'. ועי' פ\"ה משנה ז אבל במ\"ע כתיב (דברים כו) ונתת לגר וגו': \n",
+                    "<b>בגורן</b>. וכתב הר\"ב אבל המחלק בביתו מחלק כפי רצונו כו'. מסיים הרמב\"ם בפ\"ו ממ\"ע שאינו מצווה ליתן כדי שבעו אלא בשדה שהרי אינו מוצא שם ליקח. [*ועיין מה שכתבתי משנה ג' פרק י\"א דנדרים]: \n",
+                    "<b>קב</b>. כתב הרמב\"ם אודיעך בכאן בדרך המדידה שיעור כל מדה מהם ושמור אותו תמיד בכל המשנה. ובתחלה נאמר כי במדה שיש בחללה ארבע אצבעו' על ארבע אצבעו' ורומה שני אצבעות ושבעה עשיריות מאצבע. ויהיה זה האצבע ששיערו בו מאצבעות היד. הגודל. וזה המדה אשר יש בחללה זה השיעור שזכרנו אחר שיהיה מרובע או משולש או זולתה מן התבניות הוא נקרא לוג והרובע ממנו הוא נקרא רביעית וחצי הרובע נקרא שמינית. ויש בקב ד' לוגין: \n",
+                    "<b>[*וקב גרוגרות</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ב' פרק ד דכלים ומ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מדה זו אמורה בכהנים לוים וישראלים</b>. פירש הר\"ב וכן הרמב\"ם כל אחד שמחלק מעשר עני בגורן. ולא אתפרש לי למאי איצטריך. דכי האי גונא תנן בריש ערכין ומצרכינן להו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>והר\"ש מפרש מדה זו שאמרנו בין בכהנים עניים בין בלוים עניים בין בישראלים עניים ע\"כ. והשתא איכא למימר דאיצטריך כהנים ולוים דסלקא דעתך אמינא דכיון שיש להם תרומות ומעשרות לא נתחייב לתת להם ממעשר עני כדי שובען קמ\"ל. ואיידי תנא נמי ישראלים. [*ועוד שהיה צריך לשנות אף בכהנים וכו']: \n",
+                    "<b>היה מציל וכו'</b>. ר\"ל בגורן. ומ\"ש בפירוש הרמב\"ם בביתו נראה שהוא ט\"ס ובהדיא כתב בחבורו פ\"ו ממתנות עניים. בגורן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרנסת לינה</b>. ל' הר\"ב מטה כרים וכסתות. בש\"ס פרק כל כתבי (שבת דף קיח). וכתב רש\"י שהרי סעודה של לילה בכלל ככר הוא: \n",
+                    "<b>שבת</b>. השי\"ן קמוצה והבי\"ת רפויה כי הוא פעל: \n",
+                    "<b>מזון שלש סעודות וכו' מזון י\"ד סעודות [וכו']</b>. כ' הרמב\"ם שלא חשבו לו סעודת מוצ\"ש מפני שלא יצטרך אליה בשביל שאכל במנחה ביום השבת והיא השלמת שלש סעודות של שבת. וכתב רש\"י בפ' כל כתבי (שם) ואע\"ג דאמרינן לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת. הני מילי למאן דאפשר ליה. והתוספות מפרשים שם בענין אחר: \n",
+                    "<b>והקופה נגבית בשנים</b>. כתב הר\"ב ואין עושין שררה וכו'. עיין במשנה ב' פרק ה' דשקלים: \n",
+                    "<b>ומתחלקת בשלשה</b>. כתב הר\"ב לפי שהיא כדיני ממונות שבשלשה. בפרק קמא דב\"ב דף ח. שמחלקים אותה כפי צורך העני ורוב בניו. ומפרש התם דאילו תמחוי אף בגביותה צריך שלשה לפי שתיכף לגביותה מחלקין אותה ואין לטרוח ולבקש השלישי דאילו מצד הגבייה בין תמחוי בין קופה אין כאן דין לפי שאיש איש כנדבת לבו. ובתוס' שם כתבו בשם רבינו חננאל לפי שהיה ידוע סכום של כל אחד כמה יתן. וכן דעת הרמב\"ם בריש פ\"ט מהמ\"ע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*זוז</b>. פירוש של מדינה כדמוכח במשנה ח' פ\"ה דכתובות כמ\"ש שם בס\"ד]. \n",
+                    "<b>חסר דינר</b>. ומצינו במשנה ה פ\"ט דבבא בתרא לענין שולח סבלונות שכשאכל דינר דהוי מחילה. לפי שדינר שיעור חשוב. ולכך הכא נמי כשחסר דינר אפילו אלף וכו' נוטל וכן נמצא שמדת הלח הוי גסה בדינר. סוף פ\"ב דדמאי. [*ועיין פרק י דכתובות משנה ב]: \n",
+                    "<b>אפילו אלף וכו' יטול</b>. וה\"ה נמי לדיני המשנה דלעיל כשחסר לו מקצת ממזון שתי סעודות. עיין בפירוש רש\"י דשבת דף קיח [ד\"ה י\"ד סעודות]: \n",
+                    "<b>אין מחייבין אותו למכור וכו'</b>. לשון הר\"ב והני מילי כשבא ליטול לקט שכחה ופאה ואינו נוטל מקופה של צדקה שמתפרנס בצנעה וכו' וכיוצא בזה דברי הר\"ש. וזה ביאורם שאם מתפרנס מקרוביו על ידי מעשר עני שמצילין מהגורן לביתם לתת לקרוביהם כדלעיל ובא ליטול לקט שכחה ופאה. אין מוחין בידו. הואיל ומילי דהפקר הן. ואין מחייבין אותו למכור וכו'. אבל אם נוטל מהגבאי ויהיה בכלל עניי העיר אז אפי' לקט וכו' אין מניחין אותו ליטול שלא ימעיט מתנות שאר עניים. ואין נראה שדעת הר\"ב והר\"ש למה שפירשו התוס' פ\"ו דכתובות דף סח. שכך כתבו בשם ר\"ת שאינו נוטל מקופה של צדקה אלא מדברים שהם של הפקר כגון לקט שכחה ופאה וכו' ע\"כ. שמלת בצנעה אין לה ענין לזה הפירוש. [*ובביאור הזה שכתבתי מתיישב מה שהקשו התוספות דהתם כמ\"ש בספרי ס' מעדני מלך בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אינו מת מן הזקנה.</b> לעיל תנא אינו נפטר מן העולם משום דלעיל דאין צריך ליטול ונוטל וזה לפי שחושש שלא יהיה לו פרנסה כל ימי חייו לכך אומר במדת עונש שאינו נפטר מן העולם כי שנים רבות לא יחיה וגם כי ימות אינו נפטר וכו'. והכא דצריך ליטול ואינו נוטל ובטחונו בקונו לכך אומר במדת שכרו שיזקין ושאינו מת מן הזקנה וכו'. ויש ספרים גורסין בתרווייהו אינו מת מן הזקנה. וכן העתיק הרמב\"ם בסוף הלכות מתנות עניים: ",
+                    "<b>עד שיפרנס אחרים.</b> כתב הר\"ב אבל אם אין מעשה ידיו מספיקין וכו' אסור לרחם עליו. כך מיישב הר\"ש אליבא הירושלמי וצריך לפרש אסור לרחם עליו בלב קאמר דאי ליתן לו הא אמרן דאינו רוצה ליטול. ובספר יפה מראה כתב דרוצה לומר לבקש תחבולות להמציא לו ממון דרך הלואה וכיוצא בזה: ",
+                    "<b>וכן דיין שדן דין אמת לאמתו.</b> ובגמרא פרק קמא דשבת (דף י) כל דיין שדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב\"ה במעשה בראשית. וז\"ל הב\"י בריש טור חושן משפט. כתבו התוס' לאפוקי דין מרומה ע\"כ. ונראה דבתיבת אמת הוי סגי ומאי לאמתו. וי\"ל דאע\"פ שידון הדיין דין אמת אם מצטרף לזה אהבת הדיין לזכאי או שנאתו לחייב לא הוי לאמתו עכ\"ל. ורבינו בספר גור אריה בפרשת יתרו כתב ולי היה נראה שכך פירושו לאפוקי דין שודא דדייני שהדבר הזה אינו תולה באמת רק באומד ובמחשבה ואין זה לאמתו. וכן אם דן דין של שיקול הדעת כגון דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי וסוגיא דעלמא כחד אזלא והדיין פסק כך אין זה שפסק דין לאמתו דהא לא ידע שהאמת הוא כך רק סוגיא דעלמא כך הוא ולא נקרא דיין שדן דין אמת לאמתו שזה לא הוי רק כאשר פסק דין אמת ברור. ופי' זה אמת ברור עכ\"ל. ושני הפירושים אינו עולים ומתיישבים אלא לגמ' דשבת אבל למשנתנו דמייתי לה מקרא דוהיה ה' מבטחו לא שייכי. לכך נ\"ל דמשנתנו לאמתו ולא לשוחדו קאמרה והיינו והיה ה' מבטחו אינו מצפה לתשלום גמול. וכן קרא דכי השוחד יעור דמייתי לה בסיפא דמתני' מפרש רש\"י בפ' משפטים לענין לשפוט אמת. ולפי זה וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין דתנן היינו אפי' לזכות הזכאי. ושפיר קרי ליה נטייה כיון שאינו פוסק מצד דרך האמת אלא מצד השוחד. [*ועוד מצאתי להתוס' פ' קמא דבבא בתרא דף ח שכתבו אמת לאפוקי דין מרומה שאין מחתכין אותו וכו' לאמתו שלא יטו את הדין: ",
+                    "<b>ולא פסח.</b> פירוש בשתי רגליו כענין שנאמר במפיבושת (שמואל ב ד׳:ד׳) נכה רגלים וגו' ויפסח: ",
+                    "<b>שנאמר צדק צדק תרדוף.</b> ויש ספרים גורסים שנא' (משלי י״א:כ״ז) ודורש רעה תבואנו ואומר צדק צדק תרדוף. ונראה דדורש רעה ראיה על מי שאינו חגר וכו' וצדק צדק ראיה על כל דיין וכו': ",
+                    "<b>וכל דיין שלוקח שוחד וכו'.</b> להכי הכניס בבא דכל מי שאינו חגר כו' בין וכן דיין וכו' לוכל דיין וכו' כדי ללמוד ממי שאינו חגר וכו' ועושה עצמו כן וכו' על וכל דיין דהכי נמי דיין שלוקח שוחד ועושה עצמו כאילו אינו רואה האמת ומחייב הזכאי וה\"ה נמי כשמזכה הזכאי מחמת השוחד שג\"כ אינו רואה האמת במה שהוא אמת ולפיכך עיניו כהות: ",
+                    "<b>[*שנאמר כי השוחד וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בסוף מסכת ידים]: ",
+                    "<small>סליק מסכת פאה ונתחיל מס' דמאי בס\"ד</small> "
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פאה",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Peah",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Peah",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה פאה, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Peah, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..86e979797212e68d8ec910e5bfc6ec83cd9daf6c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,478 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Sheviit, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם וסידר אחר כלאים שביעית והיה נכון להיות מסכת ערלה אחר כלאים שכך סידורם בתורה לולא שראה שהערלה אינה מן המצוה שאדם מוכרח לעשותה שכל זמן שלא נטע לא יתחייב בערלה והשביעית היא מן המצוה שאדם מוכרח לעשותה ועוד שהשמיטה יש בה סדר מיוחד מן התורה ולפיכך הקדים לדבר בשמיטה. ע\"כ:"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ערב שביעית</b>. כתב הר\"ב ולקמן ילפינן: במשנה ד: \n",
+                    "<b>עד העצרת</b>. כתב הר\"ב ובשדה לבן כו' עד הפסח. כדברי ר\"ש רפ\"ב. וכתבו התוס' בפ\"ק דמועד קטן [ג] דעצרת יותר מדברי בית שמאי דלעולם בית שמאי לחומרא לבד אותן דבעדיות. ומ\"ש הר\"ב דרבן גמליאל וב\"ד נמנו וכו'. ומותר לחרוש עד ר\"ה משום דסברי כרבי ישמעאל דלקמן דמפיק לקראי לדרשא אחריתא וס\"ל דאיסור ערב שביעית הלכתא גמירי לה וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים הרמב\"ם והר\"ש. גמ' דמועד קטן פ\"ק. ועיין פ\"ב משנה ב מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>וקרובין דברי אלו וכו'</b>. כיון דמלתייהו דבית הלל מפורש על כרחך לפרושי מלתייהו דבית שמאי [*פי' הכי] וכ\"כ התוספות [*פ\"ק] דמועד קטן [*דף ג]. ועיין מ\"ש רפ\"ג דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה אילנות לבית סאה</b>. עיין במשנה ה: \n",
+                    "<b>אם ראויין לעשות כו'</b>. אע\"פ שאינן עושין כדמוכח לקמן דמשער בתאנים לשון הר\"ש ועי' לקמן בפי' הר\"ב מ\"ג [*ומ\"ש במ\"ד בס\"ד]: \n",
+                    "<b>האורה</b>. ומצאנו במקרא גבי גפנים (תהילים פ׳:י״ג) וארוה כל עוברי דרך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אילן סרק</b>. בירושלמי פריך כיון דאין פרי הרי נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית. ומשני דעד זמן זה מעבה הקורות והביאו הר\"ש בר\"פ: [*רואין אותן כאילו הם תאנים. פי' הר\"ב ולמה שערו בתאנים על שפירותי' גסים ועושה הרבה. פירוש לפירושו דאית ביה תרתי לטיבותא שפירותיה גסים וגם עושה הרבה פירות וכן מפור' בירושלמי דאילו אתרוג גם ואינו עושה הרבה זיתים עושים הרבה ואין פירותיהן גסים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שיהיו משלשה ועד תשעה</b>. כתב הר\"ב כלומר דין זה שאמרנו היינו מג' וכו'. דאי איכא ט' ולא יותר ויש בהן א' שאינו עושה ככר אין חורשין לכל אחד אלא צרכו וכ\"כ הר\"ש בהדיא. ותימה אם נשארו שמנה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואי נמי שלשה שכל אחד עושה ככר למה לא יחרוש כל הבית סאה בשבילם כמו אם אין בבית סאה אלא שלשה בלבד. והרמב\"ם מפרש אלא א\"כ כולן עושות פרי ויתקבץ מפירותיהן ככר שלששים מנה וזה לשונו בחבורו פ\"ג מהלכות שמטה היו משלשה עד תשעה. וראוין לעשות ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילן. ואע\"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות ע\"כ. והשיג עליו הראב\"ד מן הירושלמי שהביאו הר\"ש ואמר שמוכח דכל אחד צריך שיעשה פרי לפי חשבון. ונ\"ל שזה היה דעת הרמב\"ם בפירושו בכאן והכ\"מ מיישב דעת הרמב\"ם בחיבורו לפי הירושלמי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחורשין כל בית סאה בשבילן</b>. לשון הר\"ש י\"מ עד העצרת אבל בירושלמי קאמר בהדיא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>עד ר\"ה עכ\"ל. ומצאתי בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כו ע\"ב) דרש\"י פירש כהני י\"מ. ולפיכך אני אומר דאף הירוש' מפרש למתני' הכי שהיא משנה ראשונה. והא דקאמר בירושלמי בהדיא עד ר\"ה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>היינו לאחר תקנת ר\"ג וב\"ד: \n",
+                    "<b>וכמה יהא ביניהם</b>. קאי נמי אדלעיל מתניתין ב וכן כתוב בהדיא בפ\"ג מהל' שמטה להרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נטיעות</b>. עיין במ\"ח: \n",
+                    "<b>עד ר\"ה</b>. לשון הר\"ש הלכה למשה מסיני דחסה התורה על ממונן שאם [לא] יחרוש להם מתיבשות דאין כחן יפה כזקנות: \n",
+                    "<b>ומוקפות עטרה</b>. או מוקפות קתני וכ\"כ בכסף משנה לפירוש הר\"ש שהוא פירוש הר\"ב וגם הרמב\"ם והראב\"ד כתבו או כו' אלא שמפרשי' עטרה בענין אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*והדלועים</b>. כתב הר\"ב בדלעת יונית דוקא קמיירי כו'. עי' מ\"ש בזה לקמן]. [*ר\"ש בן גמליאל אומר כו'. כ' הר\"ב והלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו אבל כתב דרבן שמעון בן גמליאל דוקא בדלעת יונית קאמר ואם כן אפשר דת\"ק לא פליג וכן ראיתי בירושלמי מי שרצה לפרש דת\"ק מיירי בדלעת יונית ומסיק דדיקא ר' שמעון בן גמליאל כך מיירי ומכל מקום הרמב\"ם בחיבורו פ\"ג מה\"ש העתיק דברי ת\"ק בלבד ובפי' הר\"ש משמע דמכח רשב\"ג מוקי לכולה מתני' בדלעת יונית ואין נראה לי כן מן הירוש' ע\"ש ועיין במ\"ז פ\"ח דעירובין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי עקיבא אומר כו' אילן שנגמם כו' דברי רבי שמעון</b>. ופסק הר\"ב כתרווייהו. וכן כתב הרמב\"ם ונתן טעם מפני שיש בתוספתא דברים מסכימים עם דבריהם. ובכסף משנה תמה על מה שפסק כרבי שמעון. סבר דהתוספתא שזכר היינו מאי דאמר בירושלמי רבי שמעון ורבי מאיר אמרו דבר אחד וכו' עיין שם. ולא זכר הכסף משנה טעם במה שכתוב הלכה כרבי עקיבא אולי משום דהלכה כרבי עקיבא מחבירו]: \n",
+                    "<b>מטפח ולמטה כנטיעה כו'</b>. לשון הרמב\"ם אם כרתו אותו עד שלא נשתייר ממנו על פני הארץ אלא פחות מטפח יהיה הצומח בו כנטיעות ואם הוא יותר מטפח יהיה הצומח בו כאילן ע\"כ. [*ומ\"ש הר\"ב דהלכה כרבי שמעון כתבתי לעיל]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בשדה הלבן</b>. פירש הר\"ב שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן כלומר ואין כאן צל. וכן כתב הר\"ש. וברפ\"ג דפאה כתב עוד טעם אחר לפי שהתבואה כשמתבשלת מתלבנת: \n",
+                    "<b>כל זמן שבני אדם וכו'</b>. ירושלמי לא סוף דבר בשיש לו מקשה ומדלעת אלא אפי' מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאו' ובמדלעות מותר: \n",
+                    "<b>במקשאות ובמדלעות</b>. לשון הר\"ב קישואים ודלועים לא נתכוין לפירוש המלות. אלא מוסב על ליטע דתנן לומר שבני אדם נוטעים במקשאות וכו' קישואים כו' אבל פי' מקשאות מקום זריעת הקשואים. ומדלעות מקום זריעת הדלועים כמ\"ש הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מזבלין</b>. כתב הרמב\"ם בגנות וכ\"כ בחבורו מותר לזבל השדות. וא\"ת לכללינהו בסיפא בהדי מיבלין ואינך. וי\"ל דזיבול הוא בשדה על פני הארץ משא\"כ הני דסיפא שהם באילן עצמו ולא דמיין להדדי. ועי' משנה ג. וטעמא דזיבול שרי יותר מעידור עי' לקמן: \n",
+                    "<b>מעדרין</b>. לשון הר\"ב חופרין בעקרי האילנו' וכן כתב הרמב\"ם בפירושו ולכאורה בכל אילנות קאמרי דקשואים ודלועים אינם ראוים להקרא אילנות אבל כד דייקינן שפיר קא חזינן דעל כרחין צריכין לפרושי דמתניתין דוקא קישואין ודלועין תני לה דבירושלמי והביאו הר\"ש איתא בהדיא דה\"ה חורשין ואין בין עידור לחרישה כלל לענין זה ואי בכל אילנות מעדרין וא\"כ ה\"ה חורשין והא תנן בריש פרקין וברפ\"ק דאין חורשין בשדה אילן אלא עד העצרת ואין נראה כלל לחלק דהכא בעקרי אילנות שרי טפי דמכיון שבא העצרת א\"כ לאו לצורך האילן עושה ועוד דלמאי לא תנן ועודרין באילן וכך כתב הרמב\"ם בחיבורו מקשאות ומדלעות. ואין לומר שהעתיק המשנה כדרכו. אבל סובר ה\"ה לכל אילנו' ומחלק בין עידור לחרישה חדא דלא הוה כירוש'. ועוד דהכי כתב התם מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאית והמדלעות ובית השלחין עד ר\"ה וכמו שמבאר הא דזיבול בכל השדות ה\"נ הוה ליה לפרש הא דעידור דבכל האילנות. הלכך נראה דאילנות דכתב בפירושו לאו דוקא אלא נקט חפירה כדרך שרגילה להיות בעקרי האילנות אבל הכא היא בעקרי הקשואים והדלועים. וא\"ת ואמאי לא שרינן עידור בכל האילנות כמו זיבול בכל השדות והרי תרוייהו בשביעי' עצמה דברי סופרים כמו שפסק הרמב\"ם בריש הלכות שמטה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דחרישה מדברי סופרים י\"ל דהחמירו בעידור וחרישה שהיא עבודה בגוף הקרקע. אבל להר\"ב שכתב שמה שהוא מדברי סופרים בתוספת שביעית לא גזור צריך לומר דסבירא ליה כמ\"ש הר\"ש דחרישה מדאו' ודוקא בקישואים ודלועים דהוה עידור וחרישה עד ר\"ה לצורך פירות הוא דהתירו. וכ\"כ הר\"ב דלצורך פירות התירו ומה\"ט נמי צריכין לפרש דברי הר\"ב במאי דכתב לשון הרמב\"ם בעיקרי האילנות דהיינו כפי דרך החפירה ולעולם אנן בקשואין ודלועים דוקא התרנו שהרי הוא עצמו כתב דמשום פירות התרנו וברפ\"ק מפרש דבאילן אין צריך חרישה לפירות אלא עד העצרת. וכתב עוד הר\"ש דמעדרין לשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון (ישעיהו ז׳:כ״ה) ועיין משנה ב פרק ב דפאה. והוי יודע דבגפנים שרי עידור אפי' בשביעית כמ\"ש הרמב\"ם בחיבורו פ\"א. וכתב שם הכ\"מ דרש\"י לא גרס ליה אבל בפירש\"י שבידינו פ\"ק דמ\"ק דף ג ע\"א כתוב דבעתיקי שרי: \n",
+                    "<b>בבית השלחין</b>. כתב הר\"ב לישנא דוהוא משלהי. עיין בריש מסכת מועד קטן: \n",
+                    "<b>נוטל אדם את העלה וכו'</b>. עיין מ\"ש בסוף פירקין בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מסקלין</b>. מכאן סייעתא למ\"ש לעיל לדעת הרמב\"ם דמזבלין אכל השדות קאי ולא כללינהו בסיפא משום דלא דמיין. דהא הכא דודאי בכל שדה אילנות איירינן. ואפילו הכי לא כייל מסקלין בהדי אינך אלא משום דסיקול בשדה ואינך באילן עצמו. ומכל מקום קשה קצת דמסקלין הוה ליה למתני בהדי מזבלין וכן כתבם הרמב\"ם כמו שהעתקתי לעיל [*ועיין בפרק דלקמן משנה ז]: \n",
+                    "<b>[*מקרסמין</b>. פירש הר\"ב כמו מכרסמין בכ\"ף כו'. ועיין מה שכתבתי בסוף פרק ב דפאה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מזהמין</b>. פי' השני שכתב הר\"ב שמושחין וכו' כדי שיברחו התולעים. הוא פירוש הרמב\"ם ואע\"ג דנשמעיניה ממתניתין ב' מעשנים וכו' י\"ל דה\"א דדוקא עישון שאינה עבודה בגוף האילן הוא דשרינן בתוספת שביעית קמ\"ל דאף זיהום שהוא בגוף האילן נמי שרי ובחיבורו פרק א' כתב שסכין הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך: \n",
+                    "<b>[*וקוטמין אותן</b>. פי' הר\"ב י\"מ לשום בשרשיהם אפר כו' ובפי' שהזכרתי הקשה על פירוש ראשון דאינו דהרי הוא מאבקין דלעיל. ע\"כ. ושני הפירושי' ראיתי בערוך ערך זבל]: [*ומשקין אותן. לשון הרמב\"ם שופכים מים על ראש האילן וירד על גוף האילן כולו וישקהו. ע\"כ. ועיין לקמן בסמוך]: \n",
+                    "<b>[*את הנוף כו'</b>. את העיקר. והר\"ב העתיק בשניהם על וכן הוא במשניות כתובים ונראה שכן הוא גי' הרמב\"ם ממה שכתבתי בשמו בדבור דלעיל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפגים</b>.עיין בפי' הר\"ב משנה ז פ\"ד: \n",
+                    "<b>פגי ערב שביעית</b>. כתב הר\"ב פירות שאין מתבשלים עד תשרי כו'. כלומר שאין דרכן להתבשל עד תשרי וכן כתב הר\"ש בהדיא: \n",
+                    "<b>רבי שמעון מתיר באילן וכו'</b>. כתב הר\"ב לעשות בו מלאכה במוצאי שביעית. ל' הר\"ש כל עבודות הצריכות לאילן כדתניא בת\"כ *) שבת שבתון [יהיה לארץ] (ויקרא כה) כיון שיצאת שביעית אע\"פ שפירותיה שמיטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן [אבל] פירותיו אסורין עד ט\"ו בשבט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין מבריכין</b>. עיין רפ\"ז דמס' כלאים מ\"ש שם בס\"ד. ודנקט הר\"ב זמורת גפן היינו כמו שכתב הר\"ש דהברכה שייך דוקא בגפן אבל הרמב\"ם נקט אילן סתם: \n",
+                    "<b>[*פחות משלשים יום</b>. ודבר זה אסור לעולם אפי' בזמן הזה מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. הרמב\"ם פרק ג' מה' שמיטה. וא\"ת בזמן הבית דמתניתין ביה איירי אמאי שרי עד שלשים יום טפי מחרישה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומצאתי בפירוש שהזכרתי שכתב שלא החמירו בנטיעה כבחרישה לפי שאין תוס' שביעי' כתוב בפירות כי אם בחרישה כדדרשינן מבחריש ובקציר. א\"נ החמירו בחרישה לפי שאינה נראית שהיא לצורך האילן ונראה כמתקן שדהו. עוד יש ליתן טעם דכל חורש ערב שביעית הוי (להו עול) [נ\"ל שצ\"ל להועיל] בשביעית אבל אין לאסור ליטע ערב שביעית משום שהאילן גדל בשביעית דכל אילנות נמי מגדל גדלי בשביעית ואם כן לא יטע לעולם עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>לשתי שבתות</b>. עיין בפירוש הר\"ב ברפ\"ק דמס' ר\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מתעשרין לשעבר</b>. כ' הר\"ב אם היתה שנה ראשונה וכו'. ל' הרמב\"ם ושאמר ר\"ה אין הכונה על ר\"ה של שנה בשנה שביעית <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל הוא ר\"ל וכו'. ע\"כ. וכתב הר\"ב דבהנך אזלינן בתר השרשה דאין לוקטים כו' כאחד. אלא היום לוקטין מעט ולמחר מעט ונמצאו חדש וישן מעורבי' יחד. וה\"ל מעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש אזול בהו בתר השרשה וכו' ומעשרות של אלו מדרבנן ויכולת בידם לקבוע זמן לפי דעתם לכל א' וא'. כ\"כ רש\"י בפ\"ק דר\"ה דף יג ע\"ב ושאר הזמנים של מעשרות שזכר הר\"ב יתבארו במקומן. ולענין אילן בתר חנטה לשביעית כ' הר\"ש דילפינן מערלה. וירק דבתר לקיטה כדדרשי תנאי בפ\"ק דר\"ה [דף יד] דקאמר ריה\"ג מה גורן ויקב שגדילין על מי שנה שעברה ור' עקיבא קאמר שגדילין על רוב מים יצאו ירקות ותבואה וזיתים דרשינן התם מועשת את התבואה לשלש שנים [שם] אל תקרי לשלש אלא לשליש ואורז וחביריו דבתר השרשה נפקא לן מקרא בת\"כ בפ' בהר והביאוה התוס' במס' ר\"ה והר\"ש במשנה דלקמן מנין לאורז ודוחן ופרגין ושומשמין שהשרושו לפני ר\"ה כונסים אותם בשביעית תלמוד לומר (ויקרא כ״ה:ג׳-ד׳) ואספת את תבואתה בשביעית יכול אעפ\"י שלא השרישו ת\"ל (שם) שש שנים תזרע ואספת ששה זורעים וששה אוספים ולא ששה זורעים ושבעה אוספים. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>[*ואינה אלא אסמכתא דהא מעשרותיהם של אלו מדרבנן כמ\"ש ללשונו של רש\"י ז\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האפונין הגמלונים כיוצא בהם</b>. ושכתב הר\"ב במשנה דלעיל דבשנה אחת משרשת כל השדה. ר\"ל כל מה שזורעים אחד שיהיה שדה או ערוגה דהא במשנה ב פרק ג דכלאים מפרש דאפונים הגמלונים מין ירק ואין זורעים ממנה שדה ועיין מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>משתרמלו</b>. ל' הר\"ש כלומר אימתי הם כיוצא בהם בזמן שתרמלו לפני ר\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל בעל</b>. בגמ' ריש מסכת מ\"ק [אמרי' מאי משמע דהאי בעל] לישנא דמייתבותא דכתיב (ישעיהו ס״ב:ה׳) כי יבעל בחור בתולה ומתרגמינן ארי כמה דמיתותב עלם עם בתולתא יתייתבון בגוויך בניך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אם הוקשו</b>. פי' הר\"ב נתיבשו כו'. ומפרש בירושלמי כיצד הוא בודק ר\"י בר חנינא אומר עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פירוש עוקץ בדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ואם אין מתאחה מותר. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>התמרות שלהם אסורות בשביעית</b>. כלומר אסורות כספיחי שביעית דפ\"ט. נ\"ל. [*ועכשיו מצאתי בפירוש שהזכרתי שכתב וז\"ל התמרות הנץ כו' ולאותו נץ נראה תורת אוכל עליו אף לאחר שהוקשה ואסורות מפני מראית העין עכ\"ל. ונ\"ל דכ\"ש לפירוש הב' שכתב הר\"ב שהם [כעין] לולבי גפנים דנראה תורת אוכל עליו וכו']: \n",
+                    "<b>ומרביצין בעפר לבן</b>. כ' הר\"ב כלומר משקין ברפ\"ק דמ\"ק כ' הר\"ב דשרי אפי' בבית הבעל ולאותו הפי' כ' התוס' ד\"ו ע\"ב דבבית השלחים שצריך השקאה נקט במשנה דריש מ\"ק משקין וגבי בית הבעל קרוי הרבצה אע\"ג דמיירי נמי בהשקאה גמורה. אבל להרמב\"ם הכא בשדה שיש בה אילנות ומרביצין פירוש מזין רסיסי מים וכו' כלומר השקאה מועטת דומיא דמושכין מאילן לאילן דבמ\"ק פ\"ק משנה ג. ומ\"ש הר\"ב שכן הלכה משום דאיתא בירושלמי דר\"ש בשיטתייהו דרבנן דראב\"י דמשנה ג פ\"ק דמ\"ק וע\"ש: \n",
+                    "<b>ממרסין</b>. כתב הר\"ב כמו נתנו לממרס ביומא פ\"ד משנה ג וע\"ש: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אבל אין מכסחין</b>. לשון הר\"ב שאין חותכין העלין וכו'. ובירו' פריך אדר\"ש דמשנה ב שאמר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול. ומשני לה דנטילת עלין של אשכול אינו אברויי אילנא אלא אוקמי אילנא כאדם המציל מן הדליקה דאוקמי בעלמא הוא [*אבל] גבי אורז אברוי' אילנא הוא ואסור כך פירש הר\"ש לעיל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>משיפסקו עוברי עבירה</b>. כתב הר\"ב שלא יאמרו מעוברי עבירה הוא וכו'. ירושלמי מעתה אפי' משפסקו עובדי עבודה יהא אסור מפני מראית העין שלא יהו אומרים לתוך שדה בית השלחין שלו הוא מוציא. [*שאף משפסקו עובדי עבודה בשדה הבעל רגילין להוציאם לבית השלחין. כך מצאתי בפירוש שהזכרתי] יודעים הם בני עירו אם יש לו בית השלחין אם אין לו. א\"ר יוסי הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית העין: \n",
+                    "<b>משיבש המתוק</b>. לשון הר\"ב משיהיה יבש הזבל שנותן מתיקה לפירות. כלומר הזבל נקרא מתוק ע\"ש שנותן וכו' וכן יורה לשון הר\"ש. ובין קודם שייבש ובין לאחר שייבש לעולם נקרא מתוק. וטעמא דשריותא משום דמשייבש אין מזבלים הארץ לעבודה וניכר שהוא צוברו לאוצר ולא לזבל. ועיין בפירוש [הר\"ב] משנה ו פ\"ט שמפרש בענין אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד כמה מזבלים</b>. אמתני' דלעיל קאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וכ\"כ הר\"ש: \n",
+                    "<b>[*עד שלש כו'</b>. ועיין במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יתר מכאן מחציב</b>. כך היא גרסת המשנה ונוסחא אחרת יתר מכן מותר. וזו גירסא נכונה. וגם גירסת מחציב יש לפרש כן דמחציב הוא מלשון חצובה שהם רגלי הקנקן ויש קנקנים שיש להם הרבה רגלים. עכ\"ל כ\"מ רפ\"ב. ויתכן שנשתבשה הגירסא מלישנא דמתניתין ו' פחות מכאן מחצב. [*וגירסת הר\"ב נראה ג\"כ שהיא מותר]: \n",
+                    "<b>עד שיעמיק שלשה</b>. בפ\"ק דמ\"ק דף ד ע\"ב פריך והלא כשמעמיק נראה כעודר ומשני ר' זירא ור' אבא בר ממל חד אמר כגון שהעמיק קודם לכן וחד אמר זבלו מוכיח עליו. וכתבו התוספות דליכא למיחש להא דמאן דחזי החפירה לא [נ\"ל שצ\"ל הא] חזי ליה לזבל שבחפירה: \n",
+                    "<b>[*או עד שיגביה כו'</b>. עיין לקמן בד\"ה או עד שיתן כו']: \n",
+                    "<b>היה לו דבר מועט</b>. לשון הר\"ב שאין לו להוציא בפעם א' כשיעור. והוא פתרון שני דבירושלמי כשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ערב שביעית והוא מבקש להוציאו בתוך שדהו בשביעית הרי זה מוסיף עליו והולך משפסקו עובדי עבודה וטעמא דסבר דהא דקתני עד כמה מזבלין וכו' היינו דבעי לאשמעינן שיעור כמה אשפות לבית סאה וכמה משפלות לאשפה. אבל בתחלה כשמוציא הוא ודאי דאינו מוציא י' משפלות בפעם אחת אלא בזה אחר זה דהא כל משפל [יש] בו משאוי חמור וקאמר השתא ת\"ק דאפילו אין לו בביתו שיעור כזה אפילו הכי רשאי להוציא אותו מעט שיש לו ויוסיף עליו כשיהיה לו מעט מעט עד שיהיו י' משפלות לאשפה לג' אשפתות לבית סאה. ולא אכפת לן במה שאין לו כל כך בביתו להוציא מיד בזה אחר זה דהא אפי' כי יש לו בביתו אינו מוציאו כאחת אלא כשרוצה לעשות כשיעור המפורש אפילו אין לו עכשיו כשיעור רשאי להוציא מעט מעט. ובירושלמי פריך וליחוש מפני מראית העין ומשני סלו ומגריפו מוכיחין עליו שהוא עושה אשפה: \n",
+                    "<b>או עד שיתן על הסלע</b>. רבי אלעזר בן עזריה אמרה. והוא הדין לחכמים דלעיל וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ב ובדברי כסף משנה שם דבנותן על הסלע בעי שיגביה שלשה ונראה שהוא טעות סופר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סהר</b>. לשון הר\"ב כמו סחר. וחי\"ת בה\"א מתחלף ששניהם ממוצא הגרון דוגמא דבית השלחין דבמתניתין ב פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>נמצא מדייר בית ארבעת סאין</b>. מ\"ש הר\"ב בדבור עוקר וכו' ועושה אשפות כו'. היינו לאחר שדייר בית ארבע סאין כדמסיק הכא ואשמעינן מתניתין וכו'. וטעמא דעושה אשפות מפורש בהר\"ש מדמקשה בירושלמי *)אמתני' ב פרק ד' שדה שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית ש\"מ דאסור לדייר. ומשני **)מתניתין הרוצה להעמיד צאן בתוך שדהו. ופי' הר\"ש דלהעמדה בעלמא עושה הסהר. ולאחר כך מאסף כל הזבל ועושה אשפתות וכו'. ולפי' זה היינו סיפא דמתניתין ומוציא מן הסהר וכו'. דדוקא בכה\"ג שרינן לעשות סהר וכן פירש הראב\"ד בהשגתו פרק ב'. אבל הרמב\"ם מפרש דסיפא דמוציא לא קאי ארישא אלא ענין בפני עצמו לאשמעינן דכמו שמוציא זבל מחצרו כדרך המזבלין הכי נמי רשאי להוציא מן הסהר ובעושה סהר בתוך שדהו רשאי להניח הזבל כן. ומפרש לנדיירה דלקמן דהיינו מזבלה ממש בלא העמדת הצאן אלא דנקט לישנא דדיר הצאן כן נראה מדבריו בחבורו פרק א'. ועל פי הדברים האלו תבין דבריו שבפירוש המשנה: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר בית שמנת סאין</b>. הר\"ש הביא עלה ירושלמי תני רשב\"א אומר אם רצה תוקע יתד בארץ ועושה ארבעה סהרות מד' רוחותיה של ח' סאין. ועל פי זה כתב ורבן שמעון בן גמליאל שרי עד ח' סאין שסובר דהא רשב\"א היינו הא דרבן שמעון בן גמליאל. אבל הרמב\"ם מפרש שרשב\"ג מתיר לעשות סהר מכל צד מצדי הסהר הראשון. ויהיה בית ח' סאין חוץ מהסהר הראשון שסובר הא דרשב\"א לאו היינו דרשב\"ג ושלש מחלוקות בדבר: \n",
+                    "<b>ומוציא מן הסהר</b>. פירשתיו בדבור נמצא מדייר כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלש מורביות שהם שלש על שלש ברום ג'</b>. פי' הר\"ב ט' אבנים שכל אבן היא אמה על אמה ברום ג' אמות. ומסיים הר\"ש לפי שהאבנים ארוכות קורין להן מורביות מלשון מורביות של תאנה דפרק ב דתמיד. מורביות של ערבה דפרק לולב וערבה. ונראה ששרש השם רבה והיו\"ד בא במקום הה\"א והמ\"ם נוספת כדרך השם הנגזר מן הפעל. ועי' ספ\"ג דאהלות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו ינטלו</b>. ל' הר\"ב ואפי' הקטנות שבהן: ומסיים הר\"ש דאילו גדולות אפי' א' ואפי' מונחת בארץ ואפילו שלש נטלות על הכתף תנן לקמן דבאות מכל מקום במ\"ט: \n",
+                    "<b>פחות מכאן</b>. זה לשון הרמב\"ם בחבורו פ' ב' היה פחות מעשרה או שהיו פחות מעשר אבנים או שהיו אבניו קטנות ממשאוי שנים ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ומניח מן הסלע וכן כתב הר\"ש והוי להו למימר מן הגדר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המסקל את שדהו</b>. מפני שהוא צריך לאבנים. ל' הרמב\"ם בחבורו פ\"ב. [*ירושלמי פריך בפ' דלעיל אדתנן התם במשנה ג מסקלין עד ר\"ה כו'. תמן תנינן המסקל נוטל את העליונות ומניח את הנוגעים בארץ וכא את אמר הכין אמר ר' יונה כאן בתלוש כאן במחובר. ומן התימה בעיני שהרמב\"ם בפ\"ב שהעתיק למשנתנו דהכא ובפ\"ג העתיק למשנה דפרק דלעיל ולא פירש דזו בתלוש וזו במחובר]: \n",
+                    "<b>גרגר</b>. מלשון שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (ישעיהו י״ז:ו׳) הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יסמוך בעפר</b>. נ\"א יסבוך. וכתב הר\"ש אם בא להיות סובך מקום יציאת המים וכו' מלשון נאחז בסבך בקרניו (בראשית כ״ב:י״ג):  \n",
+                    "<b>חייץ</b>. ירושלמי כדכתיב (יחזקאל יז) והוא בונה חיץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והקבלן</b>. במה שכ' הר\"ב וי\"מ וכו' מביא מ\"מ. כתב הר\"ש ואפי' פחותות מאבני כתף ואפי' וכו'. והרמב\"ם בחבורו כתב ואפי' אבנים גדולות. וכבר הביא עליו הראב\"ד ל' הירושלמי אפי' פחות מאבני כתף והכ\"מ לא הזכיר השגה זו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מותר להעמיק עד הסלע</b>. כתב הר\"ב ולא חיישינן דלמא מימלך וזרע ליה וכו'. וכ\"כ הר\"ש. וצריך לפרש דלמא מימלך ואינו מעמיק עד הסלע וזרע ליה דאילו על הסלע אין ראוי לזרוע ומיהו לישנא דמתני' משמע דרבותא דשריותא הוא להעמיק כל כך עד הסלע. והר\"ש כתב עוד פי' אחר דלא גזרי' אטו עודר בשדה. ומלשון הרמב\"ם בחבורו ספ\"ב נראה פי' אחר שזה לשונו ומותר להעמיק עד הסלע ומוציא את העפר וצוברו בתוך שדהו וכו'. נראה דהא קמ\"ל דאע\"פ שמוציא עפר הרבה רשאי לצוברו וכו': \n",
+                    "<b>[*מה יעשה בעפר צוברו ברה\"ר כו'</b>. עיין בפרק ג דב\"ב משנה ח]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בתוך של חבירו</b>. כתב הר\"ב דלא עביד אינש לתקן שדה חבירו ומסיים הר\"ש כדשרינן בפרקין דלעיל משנה ו: \n",
+                    "<b>שלא בטובה</b>. לשון הר\"ב שאין חבירו מחזיק לו טובה. עיין בפרק ד דע\"ז משנה ג. ומה שכתבתי שם בס\"ד. ומ\"ש עוד דהשתא ודאי לא אתי למלקט הדקים וכו'. כ\"כ הר\"ש משמע דמשרבו עוברי עבירה התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה כו' כדרך שהי' מלקט מתוך שלו דהיינו דוקא גסין וטעמא דתקנתא דאע\"ג דמלקטין שלא בטובה אפ\"ה הואיל וזה מלקט בשל זה וזה בשל זה אי מלקטין הדקין נראה כמתקן. ואולי דהיינו דתנן במתני' כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו הגס הגס. משום לאחר התקנה תני. כן ומל' הרמב\"ם בחיבורו פ\"א נראה דסובר דגם אחר התקנה מלקטין משל חבירו בין גסין בין דקין וטעמא שאסרו בטובה נראה כדי שלא יהא נראה שזה מתקן של חבירו וזה של חבירו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנטייבה</b>. אין אוכלין פירותיה. דחרישה וזריעה התירו כדאיתא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כו) פוקו וזרעו וכ\"כ הרמב\"ם פי\"א. וכתבו התוס' וא\"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא דאורייתא וי\"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. א\"נ י\"ל דפקוח נפש הוא ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרעו ומתים בתפיסת המלך והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש ע\"כ. ועיין מ\"ש בפ\"ב משנה ב: \n",
+                    "<b>שנדיירה</b>. עיין מ\"ש בפ' דלעיל משנה ד': \n",
+                    "<b>אין אוכלין פירות שביעית בטובה וכו'</b>. עיין מה שכתבתי בפרק ה דעדיות בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושואלין בשלומן</b>. עיין בפי' הר\"ב ספ\"ה דגיטין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המדל</b>. פי' הר\"ב כדי שיגדל ויתעבה וכן פי' הר\"ש. וצריך לחלק בין מדל לזירוד ופיסול דפ\"ב מ\"ג דלא שרינן אלא עד ראש השנה. ואין טעם יפה לחלק כיון דזימור וכריתת האילן מדאורייתא בין בכרם בין בשאר אילנות כמ\"ש הרמב\"ם בריש ה' שמטה וכנראה מדברי הר\"ב במשנה דלקמן. ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל הוא או שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני. הלכך נראה כפירוש הרמב\"ם שכתב המדל בזיתים הוא שיכרתם להיות עצים לאש וכ\"כ בחבורו. ואולי שגם הר\"ש והר\"ב סוברים כן אלא דמדל דעלמא פירשו דהוא כך וכדלעיל משנה ה פ\"ז דפאה. אבל אין הכי נמי דבכאן צריך שלא יעשה בשביל שיעבה ויגדל אלא שיכרות לעצים. וקצת יש לדקדק כן בדבריהם בסוף המשנה שכתבו מתוך של חבירו כו' דלא עביד אינש שיתקן קרקע חבירו וידוע דלעצים הוא מכוין שמע מינה דאי לאו דמכוין לעצים הוה אסור. ואם בשל חבירו כך בשל עצמו לא כ\"ש ומ\"מ היה להם לפרש כן ברישא. ועי' עוד במשניות דלקמן: \n",
+                    "<b>עד שיגום</b>. לישנא דעד לא ניחא. דהא יגום פחות ממשרש הוא. והרמב\"ם נשמר מזה בחיבורו וכתב לא ישרש כו' אלא קוצץ מעל הארץ וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המבקיע בזית</b>. פירש הרמב\"ם לקחת מהם עצים. וכך כתב בחיבורו סוף פרק א' לענין ביקוע זיתים ולענין קציצת בתולת שקמה ועיין מ\"ש לעיל בס\"ד: \n",
+                    "<b>שקמה</b>. פירש הרמב\"ם מין מן התאנים. ועיין מה שכתבתי בריש כלאים: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כדרכה אסור כו'</b>. וכתב הרשב\"ם בפ\"ה דב\"ב דף פ ע\"ב ולת\"ק איכא למימר דלית ליה האי שיעורא אלא שיעורא אחרינא כגון משלשה ולמעלה אסור דאיתא התם בגמרא דבג' מעלי לה מעם הארץ ודאי קשה לה מכאן ואילך לא מיקשי קשה לה ולא עלויי מעלי לה. [*ולפ\"ז נראה דהלכתא כת\"ק כיון שחולק. והר\"ב כ' והלכה כר' יהודה וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב הכ\"מ בפרק א' מה\"ש שאפשר שסובר דר' יהודה לא לחלוק בא אלא לפרש ע\"כ. ולי נראה דמשום דסתמא דסוגיא פריך מיניה התם בב\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המזנב בגפנים וכו'</b>. פירש הרמב\"ם בדברי רבי עקיבא כשלא נתכוין לזמר ופשוט דכ\"ש לת\"ק ועיין לעיל משנה ד: \n",
+                    "<b>[*ירחיק טפח</b>. פירש הר\"ב מן הקרקע ושוב לא מיחזי כעבודה. וכתוב בפירוש שהזכרתי וז\"ל אף כי בזיתים [במשנה ד] אליבא דכולהו שרי לגום נראה דשורש הזיתים מעכבים יותר החרישה משורש גפנים עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>קרדום ומגל</b>. כתבתי במשנה ד פרק ד דפאה. ומגירה הוא משור. רמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע וכו'</b>. אסיפא קאי ביחלו כונס כו'. כדתנן בפ\"ק דמעשרות התאנים משיבחילו וכן כתב הר\"ש. ותימה על פירוש הרמב\"ם שפירש כשיזריחו הפגים אז יהיו באים לעונת המעשרות. וגירסתו ושאר בוי\"ו וכן הגי' בת\"כ פ' בהר [*ומפרש וכן כיוצא בהם ר\"ל ששאר כל מה שיצמיח באילנות שהזריחו פגיהם] ובחיבורו פרק ה' מהלכות שמיטה כתב ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבאיש</b>. פי' הר\"ב משיקראו באשה והיינו וכו'. ולישנא דקרא ישעיה ה ויקו לעשות ענבים ויעש באושים משמע דבאושים ענבים רעים הם וכן פרש\"י שם. ולפיכך כתב הרמב\"ם והביא על זה הענין שם באשה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחת כשיניחהו ע\"כ. כלומר דענבים טובים יקראו בשם באשה כשהגיעו לכלל הזה מהטעם שאמר. אבל עיקר שם באשה הונח על ענבי' רעים ככתוב בישעיה וכדתנן בפרק קמא דמעשרו' הענבים והאבשים משהבאישו. כמ\"ש שם הרמב\"ם והר\"ב ואבשים ובאושים כמו כבש כשב ודומיהם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רביעית ולוג וסאה</b>. תמצאם מפורשי' בסוף פאה: \n",
+                    "<b>כותש בשדה וכונס כו'</b>. אורחא דמילתא נקט שכן דרך לכותשם בשדה. וז\"ל הרמב\"ם בחיבורו הכניס שליש מותר להכני' לביתו שהרי הגיע לעונת המעשרות. ודתנן כותש עיין במשנהו פ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין קוצצין וכו'</b>. כתב הר\"ב ואני שמעתי כיון דאפקרינהו וכו'. זהו פירוש הרמב\"ם בפירושו ותמהני למה הכניס עצמו לפרש טעם אחר ממה שאמרו בגמרא פרק מקום שנהגו (פסחים דף נב ע\"ב) לאכלה ולא להפסד. ואעפ\"י שהתורה ניתנה להדרש בפנים מפנים שונים. ה\"מ למדרש בעלמא אבל בפסקי דינין אין לנו אלא מה שאמרו חכמי הגמ' כי בלי ספק שעל פי הטעם משתנה הדין מאי דמדמינן ליה. ובחיבורו פ\"ה כתב ונאמר לכם לאכלה ולא להפסד. לכך נראה בעיני שהרמב\"ם בפירושו לא נתכוין אלא לתת טעם על דרשה דלאכלה ולא להפסד ואמר שהוא מפני גזל הרבים ואין בין פירוש ראשון לפירוש שני כלום כמו שחשב הר\"ב ששני טעמים הם. ומ\"מ לכאורה א\"צ לטעמו אלא כך היתה מצות השביעית שלא להפסיד פירותיה אבל יהיו הפירות חשובים ולא נפסדים: \n",
+                    "<b>משיגרעו</b>. כתב הר\"ב משיעשו גרעינין פ\"א הבוסר וכו'. הך פירושא בתרא תלמוד ערוך היא בפרק כיצד מברכין (ברכות דף לו) ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נג) ולפיכך לא ה\"ל להר\"ב לכתוב פירוש אחר אלא דהיינו הך. וכך הם דברי הר\"ש ועיין מה שאכתוב בס\"ד פ\"ה דמעשר שני מ\"ה: \n",
+                    "<b>מותר לקוצצו</b>. פי' לעצים. וכ\"כ הרמב\"ם בחיבורו. ומ\"ש הר\"ב ומשום קוצץ אילנות וכו'. אם הוא מעולה בדמים. כ\"כ הרמב\"ם והר\"ש. ובדקל יש עוד לומר כגון דלא טעין קבא. והתוספות בברכות דף לו כתבו זה התירוץ לכל אילנות חוץ מן הזיתים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח</b>. ולא נתפרש הטעם למה לא אמרו כמו כן בפרסאות דכיון שנחנטו בשביעית שיהיה לפירותיהן דין שביעית כשנגמרו במוצאי שביעית ולמה יהיה להם דין ירק דבתר לקיטה כדלעיל בפי' מ\"ז פ\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלוף: פי' הר\"ב מין ממיני הבצלים</b>. עיין עוד פי' אחר בר\"פ יח דשבת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לוף שעברה עליו שביעית כו'</b>. וא\"ת בירק אזלינן בתר לקיטה כדלעיל בפ\"ב בפי' משנה ז וא\"כ האי לוף דלקט בשמינית אין עליו תורת שביעית. ותירץ הר\"ש דמתניתין איירי דעקרוהו עם עליו סוף שביעית ועקרוהו במארופות כדינו [במשנה דלקמן] והניחוהו במקומו וחזר ונשרש והוסיף גידוליו בשמינית ולפיכך צריך לעשות חשבון עם העניים. וכתב עוד בירושלמי פריך מהא דגזרו על הספיחים דריש פ\"ט וכלומר כל לוף שביעית אסור בין לעניים בין לעשירים ומשני דלא גדלו בשביעית כי אם העלים וכבר גדל העיקר משנה ששית וכי אסרינן ספיחים היינו בהנך דתחלת גידולן בשביעית או כגון בתבואה שלא הביאה שליש בששית אבל לוף שגדל בששית אלא שגדלו עליו בשביעית לית ליה דין ספיחים ליאסר באכילה. ויש עוד שינויי אחריני ע\"ש. ועיין מה שכתבתי בריש פ\"ט בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לוף של ערב שביעית</b>. פירש הר\"ב ולא הוסיף צמחים בשביעית שאם הוסיף כו' אסור לעקרו משום הפסד פרי. דכשעוקר בשינוי לא ימלט שיפסיד מקצת הפרי. ולפי מה שכתבתי לקמן משנה ו בשם הרמב\"ם דכל הספיחים אסורי' באכילה. יש לפרש כשעוקרם ואינו רשאי לאוכלן הוי כאילו הפסידן בידי' ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד: \n",
+                    "<b>[*עידית</b>. פי' הר\"ב שדה שמינה. ושם עידית מפורש בריש פ\"ה דגיטין]. \n",
+                    "<b>בקרדומות של מתכות</b>. ואפ\"ה הוי שינוי כדבעינן למימר במתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>ומודים בית שמאי לבית הלל</b>. וכהאי גוונא בריש פ\"ג דפאה ועיין מה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר מיד</b>. פי' הר\"ב הואיל וצריך לעקרו בשינוי לא שכיח במוצאי שביעית דאיסורא ומש\"ה מותר מיד כדמסיק בירושלמי דבטמון אנן קיימין ואמרינן דאין דרך לעקור בשינוי של איסור כדי לטומנו עד מוצאי שביעית אבל בשביעית עצמו חיישינן שמא יביא מן האיסור הואיל ועכשיו קונים ממנו עוקר האיסור בשינוי ומוכרו מיד ויאמר מן הטמון הבאתי. הר\"ש עם קצת תוס' באור: \n",
+                    "<b>[*וחכמים אומרים משירבה החדש</b>. כתב הר\"ב בירושלמי מפרש כו'. וז\"ל הפירוש שהזכרתי עד שירבה החדש שיוכל למצוא לוף הרבה כזה גדלים בהיתר והיינו מפסח ואילך ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאין האומן רשאי למוכרם</b>. לשון הרמב\"ם אמר הכתוב (ויקרא י״ט:י״ד) לפני עור לא תתן מכשול ר\"ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע לא תעזור אותו להוסיף בעורונו ותוסיף להרחיקו מן היושר ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה ולא יתקנו להם כלים אבל ראוי לקלקל להם: \n",
+                    "<b>והמזרה</b>. כתב הר\"ב שזורין בו התבואה בגורן כלומר דוקא בגורן דהיינו הרבה אבל כשיזרה מעט לא יזרהו במזרה כלל: \n",
+                    "<b>אבל מוכר כו'</b>. וטעמא כתב הר\"ב שאין אסור אלא להביא הרבה דהא לאכלה כתיב. וכתב הרמב\"ם בפ\"ד מה' שמיטה ע\"פ ת\"כ וזה שנאמר \n",
+                    "<b>(שם כה) את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל</b>. ועיין במ\"ו פ\"ח ומסיק עוד שם דכל הספיחים אסורים באכילה מדרבנן ובכללן תבואה וקטנית וכן ירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות. וא\"כ הך מגל יד וכו' דקצירה לאו לענין תבואה וקטנית דדרך לקוצרם דהנהו אסור לקוצרן כדלעיל מ\"ד אלא דתלינן שיקצור העשבים שאין זורעים אותם רוב האדם כגון הפיגם וכו' דרפ\"ט והיינו לפי הר\"מ בחיבורו אבל בפירושו יש פי' אחר ע\"ש וגם הר\"ב מפרש בענין אחר. ובכולהו משניות דתנן אסור בשביעית שכתב בהם הרמב\"ם בחיבורו אסור משום ספיחי שביעית בכולהו פי' הר\"ב אסורות בשביעית שיש להן קדושת שביעית ולא אשתמיט בשום דוכתא לאשמעינן דספיחים אסורים לאכול. מ\"מ דינו של הרמב\"ם דין צדק. כדמשמע בפסחים פ\"ד דף נא ע\"ב וע\"ש בתוס': \n",
+                    "<b>מגל יד וכו'</b>. פי' הרמב\"ם חרמש קטן שיקטוף כמלא היד ומפני זה נקרא מגל יד ומגל קציר ידוע ע\"כ. ורוצה לומר שהוא מגל סתם והיינו חרמש כמ\"ש במ\"ד פ\"ד דפאה ובמ\"ו בפ' דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ואם הביא יותר מכאן מותר</b>. לשון הפי' שהזכרתי. מותר למכור לו כלים לפי מה שהביא ולא נחשדוהו שמא הביא מן המשומר באוצר עכ\"ל. ואני תמה על הרמב\"ם שהשמיט לבבא זו בפ\"ח מהלכות שמטה]: \n",
+                    "<b>ומוכר לנכרים וכו'</b>. לשון הרמב\"ם תיקון דברי זאת המשנה מוכר לנכרים בארץ יתר מכן ולישראל בח\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהוא יכול לשוחטה</b>. כתב הר\"ב ובכל דהוא דמצינן למתלי תלינן. וסיים הר\"ש ולא דמי לכלים דלעיל שאין אדם מוכר דהתם ליכא למתלי כדפרשינן בפ\"ק דע\"ז [טו]: \n",
+                    "<b>מוכר לו פירות וכו'</b>. לשון הר\"ש ובהא מודו בית שמאי דאין דומה לפרה דאין דרך לשחוט כמ\"ש הר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לחברתה</b>. עי' מה שכתבתי במשנה ב פרק ד דדמאי ובמשנה יא פרק ג דסוכה: \n",
+                    "<b>[*החשודה על השביעית</b>. עיין מ\"ש בזה בסוף מתניתין]: \n",
+                    "<b>נפה וכברה</b>. לשון הרמב\"ם נפה היא אשר יניפו בה הקמח להוציא ממנה הסובין והיא כמו כברה. אבל כברה היא לתבואה ונפה לקמח ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דתלינן לספור וכו'. עי' מ\"ש בסוף המשנה: \n",
+                    "<b>ובוררת וטוחנת וכו'</b>. והא דלא תני במתני' תנור ורחיים גבי עם הארץ כדקא תני גבי שביעית משום דשמעינן לה מכללא דבוררת וטוחנת עמה. א\"נ כיון דתני כולה ברישא והכא תני חדא או תרי יגיד עליו ריעו כדאמרינן בפ' לא יחפור (בבא בתרא יט). הר\"ש. והתוס' בשלהי פ\"ה דגיטין [סא.] כתבו עוד תירוץ אחר דתנור אין דרך להשאילו דמיטמא וטעון שבירה. ואיידי דלא תני תנור לא תני רחיים אבל החשודה אשביעית לא חשודה אטומאה. דהא דתנן בס\"פ עד כמה במס' בכורות [ל] דהחשודה אשביעית חשודה אטומאה. היינו טומאות פירות אבל לא טומאת הגוף ע\"כ. וכך פי' הרמב\"ם שם בטומאת פירות: \n",
+                    "<b>[*ומרקדת עמה</b>. משום דבעי למיתני אבל משתטיל מים כו' קתני הכא מרקדת אע\"ג דברישא לא קתני לדינא דריקוד]: \n",
+                    "<b>אבל משתטיל המים כו'</b>. פירש הר\"ב לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה והחמירו משתטיל המים שאז תתגלגל אע\"ג דלא מחייבא בחלה עד שתתגלגל. תוספות דגיטין. ועיין מה שאכתוב בפרק ד' דע\"ז משנה ט בס\"ד. גם מה שכתבתי במסכת דמאי פ\"ו מ\"ו דזו היא משנה ראשונה כו' וכ\"כ הרמב\"ם גם בכאן אבל בגיטין פ\"ה כתב דאף למשנה אחרונה אסור בכאן משום דגורם טומאה לתרומה שבו וכ\"כ בע\"ז פ\"ד וע\"ש. ובסוף הלכות טומאת אוכלין כתב מותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י ויש לו לטמא החולין המתוקני' לכתחולה וכתב עליו הכ\"מ מותר לגרום וכו' משנה אתרונה וכו'. ומ\"ש יש לו וכו'. כלומר הא דאמרי' דלגרום דוקא מותר אבל לטמא אותם להדיא לא. הני מילי כשאינן מתוקנין עדיין ומשו' תרומה שבהם אבל אם הם מתוקנים להדיא נמי מותר לטמאם צ\"ע דבפ\"ק דנדה עלה ו אמרי' איפכא ע\"ש. ובסוף בפרק הניזקין (גיטין סא:) ובפרש\"י פרק כשם [ל:] עכ\"ל. ואני בעניי שמעתי ולא אבין מאי איפכא משמע דבנדה מייתי הא דמתניתין ב דפרק ג דחלה ושם תמצא מפורש בס\"ד דקודם שנתגלגלה עדיין לאו טבולה לחלה היא. ומשום דנולד לו ספק טומאה מותר לטמא אפי' בידים משום דבלאו הכי הויא החלה בספק טומאה ואין הפסד בטומאת החלה ולאו עבירה היא ומשגלגלה אפי' נולד ספק טומאה אסור לטמא והיינו טעמא משום דטבולין לחלה. ופסקה הרמב\"ם בפרק ח' מהלכות ביכורים ובסוף פרק י\"א מהלכות שאר אבות הטומאות. ודנקיט בגמ' אסור לגרום אפרש לקמן בס\"ד. וההיא דבסוף הנזקין היינו נמי מתניתין דהכא ופסקה הרמב\"ם בספ\"ח מהלכות בכורים. וטעמא יהיב שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה וכמו שיתבאר מפירושו דמסכת ע\"ז פרק ד. והתם חיישינן דמטמא לחלה שבו טומאה דשייכא בחלה. ודמותר לגרום טומאה כו' דכתב הרמב\"ם היינו בענין שלא תטמא הקדש על ידי זו הטומאה וכמ\"ש בפי' לגיטין וע\"ז וזה באחת משלשה פנים או שכבר ניטל כל הקדש שבו הן תרומה הן חלה או שכבר נולד ספק טומאה קודם שבא לכלל עירוב קודש שבו כההיא דפרק ג דחלה שכתבתי או שאע\"פ שעדיין יש בו קדושה אבל זו הטומאה שיטמא אלו החולין לא יזיקו ולא יטמאו את הקודש שבו והיינו ההיא דפ' כשם [עיין מה שכתבתי שם על הגליון] ומשנה בסוף פ\"ב דחלה היא דמייתי התם ופסק' הרמב\"ם בספ\"ז מהלכות ביכורים וז\"ל עיסה הטבולה לחלה אינה כחלה והרי היא כחולין לענין הטומאה שאין השני עושה שלישי בחולין כמו שיתבאר במקומו. ומותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י לפיכך שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלת שתיהן מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו באמצע סמוך לעיסת הטהורה ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה כדי לתרום מן המוקף עכ\"ל. וכשעושה בזה הענין אע\"פ שהעיסה שהיא ראשונה לטומאה כשנוטל כביצה ממנה מטמאה לעיסה הטהורה ועדיין לא נתקנה מן החלה מ\"מ הואיל ונטל כדי חלתה דהשתא זו הטהורה תשאר חולין ולא איכפת לן בטומאתה וגם החלה הניטלת אינה מתטמא כיון שלא קרא לה שם ועיסת הטהורה שנעשית שני אינה מטמאה לאותה חלה כל שעדיין לא קרא לה שם כדיהיב טעמא שאין שני עושה שלישי בחולין ועדיין חולין היא. וע\"פ מה שנתבאר אבאר אני את דברי הרמב\"ם שבסוף ה' טומאת אוכלין שסוף דבריו הם באור תחלת דבריו. ובתחלה העתיק ל' הגמ' כדרכו וזה שכת' מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ואח\"כ מבאר והולך ואמר ויש לו לטמא החולין המתוקנים לכתחלה בא לומר שזה שאמר לגרום לאו דוקא לגרום אבל בידים לא אלא דיש לו אפילו לטמא כו'. ובאיזו חולין קיימינן אהא קאמר במתוקנים כלומר שאין בהם קדש שיתטמא הקדש על ידי זו הטומאה. שאילו תטמא הקדש הרי זה אסור דעבירה היא לטמא את הקדש. אבל כשהן מתוקנים שאין לחוש לקדש שבהן שיתטמא וזה ע\"פ הדרך השלישי אי נמי שנולד ספק טומאה בעיסה קודם שנתגלגלה דאז בלאו הכי אין הפסד וכמו שכתבתי בדרך השני. וכ\"ש אם הם מתוקנים ממש כדרך הראשון מותר לטמא אפי' בידים. ויש לי הכרח לזה הפי' מנדה פ\"ק [דף ו] דאדתנן עד שלא גלגלה תעשה בטומאה יהיב טעמא בגמ' דמותר לגרום טומאה והא מתניתין תעשה בטומאה קאמרה ואילו הכא לא קאמר אלא לגרום. אלא ש\"מ דלגרום לאו דוקא. וכן בההיא דכשם דמניח הטמאה שתגע לטהורה ותטמאה וקאמר משום דמותר לגרום וכמו שתראה בל' הרמב\"ם עצמו שהעתקתי. אלא דלגרום עצמו שאמרו בגמ' לאו בגרמא קאמר אלא בידים נמי הוא וזהו שרצה הרמב\"ם לבאר. ודקאמר נמי בגמ' על תעשה בטהרה דאסור לגרום היינו נמי בין לגרום בין לטמא דכולה חדא הוא. וכמו כן הוצרך לבאר שהחולין שאמרו היינו דוקא כשהן מתוקנים כדי שאין חשש שיתטמא על ידו הקדש. מכח ההיא משנה אחרונה דפ\"ד דמסכת ע\"ז וכאשר נזכר שם בגמ' וכמו שכתב הרמב\"ם בפירוש אותה משנה. ודע דהא דחולין סתם וחולין מתוקנים דהכא אינם ענין למה שכתב הרמב\"ם בריש פ' ח' מהלכות מעשר. ובפירושו בפרק בתרא דדמאי דהכא לענין טומאה איירינן: \n",
+                    "<b>וכולן לא אמרו כו'</b>. בירושלמי מפרש דלא קאי הך טעמא דדרכי שלום אלא אמתניתין דמשאלת וכו' אבל לכולהו דלעיל מינה לא קאי דהא בגיטין [פ\"ה] לא מתני להו בהדי הנהו דתני משום דרכי שלום ומשום הכי נמי מפרש בירושלמי וכמו שכתב הר\"ב דנפה תלינן לספור וכו' ולא תלינן שינפה לטחינה וכן כולן ולדבר של היתר. וכהנהו דתלינן במתניתין דלעיל מהך. אלא דהכא מיירי בידוע שאין לה פירות של היתר למתלי בה. והלכך הני תלייות לא הוו תלייות גמורות כהנהו דלעיל ואי לאו משום דרכי שלום לא הוי שרינן להו ואי לא הוי לן למתלי כלל לא היה טעם דדרכי שלום כל כך להתיר לסייע ידי עוברי עבירה שהוא בכלל איסור דלפני עור כמו שכתבתי במשנה ו בסייעתא דשמיא ודוקא בהני דנפה וכברה כו' מועיל דרכי שלום עם תלייה דהו משום דבהו שייך טפי דרכי שלום כדאשכחן בפ' המדיר בכתובות [דף עב] גבי נדרה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחיים ותנור *)שמשיא אותה שם רע בשכנותיה כך כתב הר\"ש עם קצת תוספת באור. והא דכתב הר\"ב בדבור המתחיל ובוררת וכו' ולא אסרו הכא באשת ע\"ה וכו' והוא גמרא בגטין [דף סא] ומאי קשיא לן הכא הא בשביעית איירי דבוודאי אין לה אלא איסור כתב הר\"ש וכן בתוס' דרוצה לחשוב דמאי כודאי לפי שחשודים עליו והעמידנו בחזקת שאינו מתוקן דאוקמא התבואה אחזקתה ע\"כ. ולישנא דחשודה על השביעי' קשה קצת למאי דפי' דבודאי אין לה פירות של היתר מיירי א\"כ מאי חשודה דקאמר ויש לדחות ולפרש משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית שחשודה ששואלת אלו הכלי' לעשו' עמהן בפירות שביעי' ולא בדבר אחר. ואפ\"ה משאלת אותן לה כל שלא פירשה בהדיא שלכך שואלתן כיון שיכולה לתלו' בכל דהו ויש כאן משו' דרכי שלום: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מכזיב ועד הנהר ועד אמנה</b>. פירש הר\"ב כזיב משוך כלפי הצפון לצד מזרח ורצועה יוצאת מעכו וכו'. וקשה עכו מאן דכר שמה ולפי פירושו הוה לי' למיתני מעכו עד כזיב מעכו ועד הנהר ועוד שלא פי' ועד הנהר מהיכן מתחלת אותה רצועה אם מן עכו או מן כזיב. ובירושלמי כיני מתניתין מכזיב עד הנהר מכזיב עד אמנה. ובפ\"ד דחלה מפרש ג\"כ הר\"ב מכזיב עד הנהר לצד מזרח ומכזיב ועד אמנה לצד מערב וכן פי' הר\"ש ודברים הללו וכן מה שכתב בכאן דעכו יושבת ברבוע של ארץ ישראל במקצוע צפונית מזרחית קשה שמצאתי בספר כפתור ופרח בפי\"א ששלשתן על שפת הים המערבי הם והמחברו כאשר העיד על עצמו הוא עד וראה. שאמר בזה הלשון הן הייתי כשני שנים בגליל דורש וחוקר ועוד חמש שנים בשאר ארצות השבטים לא מנעתי עצמי שעה אחת מרגל הארץ ברוך העוזר. וכתב דעכו וכזיב ואמנה שלשתן על הים המערבי של ארץ ישראל הם וקצה גבול מערבית דרומית הוא נחל מצרים וקצה גבול מערבית צפונית הוא אמנה והוא הר ההר ע\"פ גבולי א\"י הנזכרים בפרשת מסעי והם כבוש עולי מצרים. ואמר עוד שיש מן עכו לנחל מצרים כמו שמן עכו לאמנום וגם אמר שכזיב הוא צפוני לעכו כמו יום אלו הן דבריו ז\"ל. וא\"א להכחיש המציאות וכל דבריו ז\"ל בחקירה רבה כאשר אמר וכמבואר מספרו שבחיפוש רב בדק המקומות עד שידע אנה הם אחת לאחת. נמצאו שדברי הר\"ב והר\"ש בזה אינם אלא באומד הדעת ולא כיונו אל האמת כפי המציאות. וכתב עוד והמשנה אמרה שהחזיקו מכזיב ולדרום עד נחל מצרים מכזיב ולצפון עד הר ההר ויהיה כזיב שבזאת המשנה לזכרון מה שהחזיקו עולי מצרים כמו נקודה שעליה תסוב החוג וזה שאותה של מסכת חלה שאומרת מכזיב ועד הנהר. ר\"ל שאם יש מכזיב ועד הנהר מקום שהוא כמו המקומות שיש מכזיב ועד אמנום כלומר שהם מכבוש עולי מצרים בלבד כמו בית שאן וחביריו שתי חלות מהנהר לדרום מאמנום לצפון שתי חלות עכ\"ל. וזה כמו שכתב עוד לקמן וזהו שמן הסתם כל מה שהוא לדרום כזיב. מוחזק שהחזיק בו עזרא אם לא שהם יאמרו בפירוש שהניחם כענין בית שאן וזולתו שהזכירו הם ז\"ל ע\"כ. ומה שלפי דבריו הנהר הנזכר במשנה הוא נחל מצרים כן כתב גם כן הרמב\"ם בחבורו פ\"א מהלכות תרומות. ואולם הר\"ב שהזכיר עכו ושרצועה יוצאת ממנו ואע\"פ שמשנתינו לא הזכירה מעכו ולא מרצועה יצא לו זה מגמרא פרק קמא דגיטין דף ז דאמתניתין מעכו ולצפון ועכו כלצפון גרסינן למימרא דעכו לציפונה דארץ ישראל קיימא ורמינהי היה מהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך חוצה לארץ עד שיודע וכו' משמאלו למערב הדרך ארץ ישראל עד שיודע וכו' אמר אביי רצועה נפקא. פירש\"י לעולם עכו במקצוע הצפון אלא רצועה יוצאת עוד מעכו לצפון והיא מא\"י עכ\"ל. גם בזה כתב בעל כפתור ופרח וז\"ל וא\"כ יהיו צדדיה ח\"ל. ולר\"מ ז\"ל מצאתי בפירושיו בכתב ידו במצרים שפי' הפוך זה שא\"י הולך כולה עד כזיב אלא שמכזיב תצא רצועה אחת מארץ העמי' הולכת עד עכו וכל צדדיה הם א\"י והתוספתא במס' אהלות פרק בתרא אומר' הפך גמרין ההולך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה משום ארן העמים וכו'. ויש לתרץ שאותה רצועה לה שני דרכים אחת אל השפה המזרחית ואחת אל השפה המערבית ע\"כ. [*וגם הר\"ש תירץ כן בסוף אהלות וכגי' התוספתא דהתם איתא נמי בירושלמי דפרקין]. ונמצאו דברי הר\"ב בענין רצועה דנפקא מעכו ושהיא חוצה לארץ דהיינו שלא כבשו עולי בבל לקוחים הם מגמרא דגיטין ועל פי פירושו של הרמב\"ם ז\"ל בפי' רצועה נפקא: \n",
+                    "<b>ועד אמנום</b>. פי' הר\"ב הר ההר מתרגמינן בירושלמי טורי אמנום. וז\"ל הרמב\"ם יש מי שקורא אמנה והוא אמנה ויש מי שקורא אמנום ע\"כ. ומ\"ש והוא אמנה. רומז לפסוק תשורי מראש אמנה דשיר סימן ד' וכן פירש\"י שם בפסוק. שאמנה הוא הר ההר: \n",
+                    "<b>אבל לא נעבד</b>. לשון הר\"ש ודוקא במחובר אבל בתלוש עושין. [כמו] בסוריא דבסמוך דאלת\"ה א\"כ לתני ארבע ארצות לשביעית דיש לסוריא דין לעצמה ע\"כ. וכן נראין דברי הרמב\"ם בחבירו פ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסוריא</b>. עיין בפי' הר\"ב דמסכת דמאי פרק ו משנה יא: \n",
+                    "<b>דשים וזורין ודורכין ומעמרין</b>. שלא כסדר מלאכתן הם שנוים דעימור קודם הדישה והזירוי. ועוד דדריכה שהיא בענבים מכניס בין מלאכות שבתבואה. ולא ידענא טעמא מאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אם היו העלין שלהן</b>. עיין בפרק ז דשבת משנה ד בפי' העלין]: \n",
+                    "<b>אסורין משום גדולי שביעית</b>. ויאכלם בקדושת שביעית. א\"נ אסורים אפילו באכילה כדין ספיחים. ובריש פ\"ט אכתוב מזה וכבר הזכרתיו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מאימתי מותר וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה דלעיל בסייעתא דשמיא: \n",
+                    "<b>משיעשה כיוצא בו</b>. בפירו' השני שכתב הר\"ב מפני שרבה ההיתר על האיסור ונתבטל סיים הר\"ש ואף על גב דבירק אזלינן בתר לקיטה מכל מקום חיישינן שלא יהא מן הנלקט <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בשביעית: \n",
+                    "<b>הותר האפיל</b>. פירוש מקום האפיל דתלינן וכו'. כמו שכתב הר\"ב: \n",
+                    "<b>במוצאי שביעית מיד</b>. פי' הר\"ב לפי שהיו מביאין ירק מחוצה לארץ וכו'. עיין במשנה ט פרק ו דנדרים מה שכתבתי שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אין מביאין כו'</b>. [*פי' הר\"ב לפי שהתרומה וכו' חיישי רבנן וכו'. ויצאו חוצה לארץ כו' ויטמאו. כך כתוב בפירוש שהזכרתי] ועיין מה שכתבתי בסייעתא דשמיא בסוף מסכת חלה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כלל גדול</b>. לשון הרמב\"ם כנגד הכלל הנאמר במעשרות ע\"כ. והוא גמ' בר\"פ כלל גדול דמסכת שבת דלהכי תני כלל גדול ולא כלל אמרו וכו' כדתנן במתני' ד מפ\"ק דפאה וכן במעשרות פ\"ק. משום דגדול עונשו של שביעית יותר משל מעשר דאילו שביעית איתיה בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>במאכל בהמה ליתיה: *)\n",
+                    "<b>קוצים ודרדרים</b>. בפ\"ה מה' שמטה כתב הרמב\"ם הרכים ואע\"פ שלשם לענין מלוגמא דרפ\"ח כתבו נראה דאף לכאן מפרש כן. ולקמיה בפ\"ז שכתב להך דהכא סמך על מה שכתב לעיל מיניה בפרק ה שהזכרתי: \n",
+                    "<b>וממין הצובעין</b>. מפרש בגמרא פ' הגוזל עצים (בבא קמא ד' קא ע\"ב) אמר קרא לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין. פרש\"י שבשעת הנאתו כלה מן העולם ומיני צבעים נמי בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצא הנאתן וביעורן שוה ועיין בפירוש משנה ו: \n",
+                    "<b>[* יש לו שביעית וכו'</b>. עי' בפירוש הר\"ב דסוף המשנה]: \n",
+                    "<b>ולדמיהן</b>. עיין במשנה ג ובפרק ח משנה ג: \n",
+                    "<b>עלי הלוף וכו'</b>. עיין במשנה ה מ\"ש בס\"ד: *) ד' התי\"ט אלו מוסבים על מ\"ש לק' החוחים והדרדרים. והתי\"ט העתיק קוצים שכ\"ה ל' הרמב\"ם שם ומפני שכ\"ה בכהד\"י. לכן לא שלחנו בו יד להגיה. \n",
+                    "<b>[*והרגילה</b>. כתב הר\"ב הם חלוגלוגות ועיין מה שכתבתי במשנה ב פ\"ג דעוקצין]: \n",
+                    "<b>ספיחי אסטיס</b>. עיין מ\"ש במשנה ד פ\"ק דפאה ובמשנה ה פ\"ב דכלאים: \n",
+                    "<b>יש להם שביעית וכו'</b>. במשנה ב דפ' כלל גדול דשבת דקתני רישא ארבעים אבות מלאכות חסר אחת וקא חשיב לכולהו והדר אמר אלו מ' כו'. מפרש בגמ' לאפוקי וכו'. ולפ\"ז ה\"נ לא לחנם נקט תו יש להם וכו' בסיפא. אבל לא אתפרש בגמרא. ועיין לקמן ובמשנה ו פ\"ק דתרומות מ\"ש בשם הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שאינו מאכל אדם וכו'</b>. הואיל ואינו לענים יש להן וכו' כ\"כ הרמב\"ם בחיבורו פ\"ז ומפרש דומתקיים בארץ לא קאי אלא אמין הצובעים אבל שאינו מאכל אדם ובהמה אע\"פ שאינו מתקיים בארץ אין להם ביעור כו' ומסתברא שהכריחו לכך שידע בטיב עיקר הלוף ודומיו השנויים במשנתנו שאינם מתקיימים בארץ. ונ\"א כל שהוא מאכל אדם וכו'. וכן העתיקו התוס' בר\"פ כלל גדול דשבת [דף סח]. ולגי' זו מתקיים בארץ אכולהו קאי וכן איתא במס' נדה בפרק בא סימן (נדה דף נא ע\"ב). עיקר הלוף וכו' לא כלו להו. וכתב הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס ז\"ל דלהרמב\"ם גרסינן התם הפואה והרכפה כו' לא כלו להו והשתא אין צורך לסברא שכתבתי: \n",
+                    "<b>יש להם שביעית כו' ר' מאיר אומר כו'</b>. הכא איכא למימר דמשום פלוגתא דרבי מאיר הדר תני יש להן וכו' ולדמיהן וכו'. דעלה קאי שפיר טפי רבי מאיר אומר דמיהן וכו'. ואי הכי איכא נמי למימר דלעיל איידי דסיפא תני תו יש להן וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קליפי רימון וכו'</b>. יש להן שביעית וכו'. ולענין ביעור כתב הרמב\"ם בפ\"ז דאין להם ביעור ולא לדמיהן והכ\"מ יהיב טעמא דלהסקה קיימי ומפרש בכל גרעיני פירות וכיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהם אבל לפי' הר\"ב וכן פי' הר\"ש דוקא בהני דראוים לבהמה או לעשות מהן שמן נראה דתנא נקט שביעית וה\"ה ביעור. ועיין במשנה ו. והא ל\"ק דלכללינהו בהדי חדא מהנך תרתי משניות דלעיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דכיון דלא דמיין להו דלא עלין ולא עיקרין הן לא כללינהו וכדאשכחן טפי משניות לקמן בפירקין דלא כליל להו בהדייהו: \n",
+                    "[*והגלעינין כתב הר\"ב גרעיני פירות כגון גרעיני זיתים שמוציאין מהן שמן שאף שהם קשים מאד משברים אותן בסכין ונמצא בהן גרעין קטן רך וטוב למאכל וגם סביבו ליחות שמן]: \n",
+                    "<b>ולא יצבע בשכר</b>. עיין בפרק ח משנה ד: \n",
+                    "<b>ולא בנבלות ולא בטרפות וכו'</b>. קצת קשה בדברי הר\"ב בלשונו שכתב ולא אסרו לעשות כו' דמשמע דרבנן הוא דאסרי והרי ממקרא הוא נדרש כמו שכתב וטמאים יהיו לכם [*והוא מהירושלמי]. והיה באפשר לומר דקרא אסמכתא בעלמא אלא שהסוגיא דפסחים פרק ב' דף כג אינה מוכחת כן דמקשינן אדרבי אבהו דאמר כל מקום שנאמ' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה ומקשה והרי שרצים דרחמנא אמר (ויקרא יד) שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיות ועופות וכו'. ומשני שאני התם דכתיב לכם שלכם יהא. אי הכי אפי' לכתחילה נמי שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהא. וחזקיה נמי דפליג אדרבי אבהו וסבר דהני לישני לא יאכל כו' לא משמע בהו איסור הנאה. קאמר דמהכא יליף לה מדכתיב הכא לא יאכל בציר\"י ואיצטריך למכתב לכם לשרייה בהנאה שמעת מינה דכל היכא דקרינן בהך לישנא הוה איסור הנאה בכלל. והשתא בין לרבי אבהו בין לחזקיה בשרצים איסור הנאה במשמע דלא יאכל ואצטריך קרא דלכם למשרייה בהנאה ואיכא נמי קרא דיהיו דלכתחילה אסורים ומשמע דדרשה גמורה היא. וכן נראה מלשון התוספות דהתם דמקשינן אדאמר בפ' מרובה (בבא קמא פב:) ארור אדם שיגדל חזירים דתיפוק לה דמדאורייתא אסור וכך כתבו בנדרים ס\"פ הנודר מן הירק דמכירת איסורים מדאורייתא אסור וגם הרא\"ש כתב בפרק מרובה דמדאורייתא אסור למכור ומהך דרשא דפרק כל שעה. ונראה לי דאע\"ג דמדאורייתא אסור לעשות בהן סחורה מדכתיב יהיו אי נמי מדרשא דירושלמי. אפי' הכי מדכתיב נמי לכם לומר שלכם יהיה. נשאר האיסור והיתר מסור לחכמים לפרש לנו באיזה דרך אסור ובאיזה דרך מותר וכדאשכחן בברייתא שהביא הרי\"ף בריש מסכת מועד קטן דחש\"מ אמרה התורה עצור ממלאכה ואמרה התורה שביעי עצור ולא הששה הרי שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת לדעת קצת פוסקים שסוברים דלאו אסמכתא הוא. ומעתה אע\"פ שמן התורה אסורה המכירה יפה כתב הר\"ב ואסרו כו'. ודברי הרמב\"ם בספ\"ח מה' מאכלות אסורות אין להן הכרע אי סבר דמדאורייתא אי מדרבנן וקרא דיהיו אסמכתא בעלמא. [*ומיהו קשיא לי סוגיא דפ\"ק דבכורות דף ו דאחריצי חלב דדוד קאמרינן דלמא לסחור' וכלומר אבל חלב אסור משום אבר מן החי משמע דאפי' הכי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לסחורה שריא]: \n",
+                    "<b>[*ולא בשקצי' ולא ברמשים</b>. פירשתי במשנה ב פ\"ג דמכות]: \n",
+                    "<b>ירקות שדה</b>. לפי מה שכתבתי במשנה ד פ\"ה דכל הספיחים אסורים הכא בירקות שאין דרך בני אדם לזרען דאין לחשוד שנזרעו בשביעית מותרין. ודייק בכסף משנה פרק ו' דלהכי תנן ירקות שדה משמע הגדלים מאליהם בשדה: \n",
+                    "<b>ובנו מוכר על ידו</b>. ופי' הרמב\"ם והמעות הם דמי שביעית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מותרין למכרן</b>. ל' הר\"ב דהא כתיב גבי נבלה או מכור לנכרי. האי קרא נקטיה הר\"ש במתני' דלעיל. והוה ליה למנקט קרא דלכם דמייתי בגמרא כדלעיל אלא דנקט פסוק מרווח דמפורש כתוב לאמר המכירה דמותרת ולמאי דאיכא למימר דקרא דיהיו אסמכתא בעלמא כדכתבינן לעיל אפילו הכי נקט קרא לראיה דמותר. דכמו שהסמיכו האיסור אקרא ה\"נ צריכים להסמיך ההיתר גם הוא על המקרא: \n",
+                    "<b>וחכמים אוסרים</b>. פירש הר\"ב שלא התירו לציידים אלא משום מס המלך בירושלמי ולמאי דכתבינן דמדאורייתא אסור אלא שמסור ביד חכמים איכא למימר דמשום מס המלך נמי כח בידם לומר שהתורה לא אסרה בכי הא א\"נ משום חיי נפש כדכתבתי לעיל בשם הירושלמי בפרק ד משנה ב: \n",
+                    "<b>וחכמים אוסרים</b>. חכמים היינו תנא קמא וי\"ל דצייד כשמכוין לצוד טמאים איכא בינייהו דלחכמים שרי הואיל ומחמת אומנתו נתחייב מס למלך רשאי לכוין לצוד הטמאים כדי שיוכל לפרוע המס. ולת\"ק אע\"פ דצייד הוא לא התירו לו אלא בנזדמן דנקיט בלישניה שנזדמנו להם. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כר' יהודה כ\"כ הרמב\"ם בפירושו וצ\"ע ובחבורו פ\"ח מה' מ\"א פסק כחכמים וכן בטור יו\"ד סי' קי\"ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שנושרים מאביהן</b>. משא\"כ לולבים דאין נושרים ולפיכך אין להם ביעור. וכתב הר\"ש דבירושלמי פריך אדריש פרקין דתנן העלין יש להם ביעור. והרי העלין אין נושרין מאביהן ומשני דלולבים דהכא סופן להקשות נעשים כאביהן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והקטף</b>. פי' הר\"ב אילן אפרסמון. ועי' מ\"ש לקמן בס\"ד: \n",
+                    "<b>יש להם שביעית וכו'</b>. כתב הר\"ב וה\"ה לביעור וכו'. כ\"כ הר\"ש מדלא תנן דאין להם ש\"מ דיש להן וא\"כ ה\"ה לעיל משנה ג ולהרמב\"ם נראה דה\"ה הכא דאין להם כדלעיל ובחבורו העתיק משנה זו כמות שהיא ומסתבר שסמך אדלעיל מיניה שפי' בדין דמשנה ג דאין להם ביעור: \n",
+                    "<b>מפני שאינו פרי</b>. ובפ\"ק דנדה ד' ח ובפ\"ב דע\"ז דף לד מוכח דקטף דר\"ש היינו שרף הנוטף מן העלין. או [*מן] הפרי. ומה שפירש הר\"ב והרמב\"ם קטף דת\"ק אילן אפרסמון היינו שאינו עושה פרי וה\"ה לכל אילן שאינו עושה כרי ושרף יוצא ממנו ובחבורו ספ\"ד כתב הקטף והוא שרף היוצא מאילנות וכו' ולדבריו שם סבר הת\"ק דקטפו זהו פריו והכא באילן שאינו עושה פירות. אבל באילן העושה פירות קטפא דפירי יש לו שביעית אבל קטפא דגווזא או דעלים אינו פרי אף לת\"ק ואין לו שביעית. כך הם הדברים להרמב\"ם בספ\"ז מה' שמטה ושם פוסק כת\"ק לא כמ\"ש בפירושו דהלכה כר\"ש ועיין מ\"ש משנה ז פ\"ק דערלה: \n",
+                    "<b>מפני שאינו פרי</b>. כתב הר\"ב ודינן כעצים וכו'. דהנאתן אחר ביעורן. וכתב הר\"ש וא\"ת האי קטף היכי דמי אי הנאתו אחר ביעורו מ\"ט דמאן דאסר. ואי הנאתן וביעורן שוה מ\"ט דמאן דשרי. וי\"ל דהנאתן וביעורן שוה ומצינו למימר דמאן דשרי משום דבטל אגב העץ דבקטפא דפירי כתבתי דכ\"ע מודו דהוי פירי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ורד חדש שכבשו בשמן ישן וכו'</b>. פי' הר\"ב דרישא ורד דשביעית בשמן דששית וקודם הביעור וסיפא בורד דשביעית בשמן דשמינית ולאחר הביעור. וכן פירש הר\"ש משום דבירו' הכי איתא ורד חדש שכבשו בשמן של ששית. וישן בחדש ורד שביעית בשמן שמינית. ופי' בו הר\"ש כדברי הר\"ב וכתב ודבר תימה מאי קשיא ליה אפי' איירי בחד פתרונא כגון ורד של שביעית בשמן של ששית ובורד של ששית בשמן של שביעית מ\"מ האי חייב בביעור והאי אינו חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ואין ורד נותן טעם בשמן עכ\"ל. והנני יוסיף להפליא בדברי הר\"ב דמפרש סיפא דמתני' דשביעית אוסרת כו'. דהיינו לאחר הביעור אבל קודם הביעור בנ\"ט בין במינה בין שלא במינה וא\"כ מ\"ש רישא דהכא ורד חדש כו' הרי אף קודם הביעור בנ\"ט. ובדברי הר\"ש לא פורש בהדיא דס\"ל דקודם ביעור שלא במינה נמי בנותן טעם אלא מדכתב אבל שלא במינה אפי' לאחר הביעור בנ\"ט. משמע דה\"ק ל\"מ קודם הביעור דאינו אוסר אלא בנ\"ט אלא אפי' לאחר הביעור נמי דוקא בנ\"ט וקשיא נמי דידיה אדידיה. אבל יש לפרש דה\"ק אבל שלא במינה ל\"מ דקודם הביעור אינו אוסר כלל אלא אפילו לאחר הביעור דבמינו במשהו ואפילו הכי שלא במינו בנ\"ט. ועוד דוחק בפירושם דכולה מלתא הא תליא בשעת הביעור ולמאי תנן חדש בישן וישן בחדש ליתני ורד שכבשו בשמן אם הגיע שעת הביעור חייב לבער ואם לאו ילקט. ומפני קושיא זו נראה שנתכוונו לכתוב וכבר הגיע וכו' ול' הר\"ש שכבר הגיע כו' כלומר דמתניתין נקט ישן בחדש דמלתא דפסיקא שכבר הגיע כו'. ולא הועילונו בזה כ\"כ דאכתי רישא דחדש בישן לאו מלתא דפסיקא הוא. הלכך נראה כפירוש הרמב\"ם שמפרש ורד חדש בשמן ישן ורד דשביעית שכבשו בשמן דששית ילקט מפני שלא יכנס כח הורדין וטעמם בשמן שהשמן ישן והורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב. וישן בחדש ורד דשביעית בשמן דשמינית וזה יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה חייב לבער השמן. ע\"כ. והוסיף כסף משנה וכתב פי' כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש. והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן. [*ועיין בפרק י' דתרומות משנה י]: \n",
+                    "<b>וחרובין חדשים וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב ע\"פ התוספתא. כ\"פ הר\"ש. והדבר תמוה לפרש משנתנו על פיה דמשמע דבענין אחד שנאן לורד וחרובין אלא שדינם נשתנה. ועוד דלמאי נ\"מ אשמעינן דין דחרובין בענין אחר מדין דורד אם שניהם שוים בדינם. ובתוספ' פ\"ה שונה דין הורד כמו ששנויה במשנה. וכן שונה דין החרובין. לכך נראה דמשנתנו חולקת עם התוספתא ופי' המשנה כמ\"ש הרמב\"ם דחרובין ביין יכנוס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער ע\"כ. ובדברי כסף משנה יש ט\"ס וכצ\"ל פי' שהחרובין נותנין טעמן מיד וכן היין קולט טעם החרובין מיד ולא דמו לורד בשמן: \n",
+                    "<b>זה הכלל וכו'</b>. כתב הר\"ב בכל איסורים וכו'. ר\"ל זה הכלל לאתויי כל איסורים. והא ודאי דעיקר הבבא בשביעית מיירי. כדתני חייב לבער. וכן לשון הרמב\"ם. ולשאר האסורים כולן רמז באמרו זה הכלל כל שהוא בנותן טעם וכו'. ומה שכתב הר\"ב ואינה הלכה. ר\"ל אלא כדמסיק בפירושו למשנה ח פרק ה דמסכת ע\"ז: \n",
+                    "<b>שביעית אוסרת בכל שהוא וכו'</b>. תימה למאי הדר תני ליה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא כדתני חייב לבער. וכמו שכתבתי לעיל. ונראה בעיני דהיינו דבס\"פ הנודר מן הירק (נדרים דף נח) מייתי לה לענין גדולין שאם לקח בצל של ששית ונטעה בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור וגידולין מאן דכר שמייהו אלא דממשנה יתירה שמעינן דלענין גידולין שנויה. ומה שתמה הר\"ש וז\"ל וזהו תימה דשלא במינה לא יתכן בגידולין עד כאן. אומר אני דודאי דשלא במינה לא שייך כלל בגידולין. ומיהו איידי דנסיב במינה לאשמעינן דין גדולין נסיב נמי לשלא במינה אע\"ג דלא אצטריך ליה כלל. ומה שפירש הר\"ב שאוסר בנ\"ט קודם הביעור. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ה מפ\"ט בסייעתא דשמיא. ודין לאחר הביעור עיין מה שכתבתי במשנה ה וח דפ\"ט בסייעתא דשמיא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ככל גדול</b>. עיין מה שכתבתי בר\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>חשב עליו וכו'</b>. בשעה שלקטן. הר\"ש: \n",
+                    "<b>וחומרי בהמה</b>. פירש הר\"ב שאסור לשלקן. וכך כתב הר\"ש והטעם כתב הרמב\"ם בחבורו רפ\"ה וז\"ל לא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל וכו' לפי שאין שולקין אוכלי בהמה ע\"כ. ועוד כתב בפרק הנזכר סי' י\"א חומרי מאכל בהמ' שאין שולקין אותו. אע\"ג דבפירושו מפ' בענין אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולסיכה</b>. עיין במשנה ח: \n",
+                    "<b>ובמעשר שני</b>. עיין במשנה שנייה בפ\"ב דמס' מע\"ש: \n",
+                    "<b>שנתנה להדלקת הנר</b>. דכתיב בשביעית (ויקרא כ״ה:ז׳-ח׳) תהיה כל תבואתה לאכול ואמרו בספרא תהיה אף להדלקת הנר. ומ\"ש הר\"ב דתרומה טמאה מדליקין בנר. עיין בסוף מסכת תמורה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין מוכרין וכו'</b>. לא במדה כו'. כתב הרמב\"ם מה שמותר למכור כדתנן בפ' דלעיל מ\"ג וכדתנינן תו לקמן רפ\"ט וע\"ש בפירושו וז\"ל התוספות בפ\"ק דר\"ה דמלקט ע\"מ לאכול והותיר מותר למכור ואפשר דלוקח ע\"מ לאכול לא חשיב סחורה אא\"כ לוקח בזול ע\"מ למכור ביוקר שקונה להרויח. וכתב עוד הרמב\"ם שהדמים יש להם דין שביעית: \n",
+                    "<b>ולא תאנים במנין ולא ירק במשקל</b>. יצאו אלו מן הכלל לאשמועינן דאע\"ג דרגילות התאנים לשקלן כד\"א מנה דבילה וה\"א דכשמשנה ומנאן סגי וכן בירק דרך למנותן אגודות אגודות כדתנן במ\"ב פ\"ג דדמאי הלוקח ירק כו' שאינו מחוסר אלא מנין וה\"א כי משנה ושוקלן שרי קמ\"ל דאין מותר למכור באלו הדרכים אפי' בשינוי מכדרכו אלא מוכר אכסרה כלומר באומד. [*ובמשניות הכתובים לא נכתב ולא תאנים במנין א\"כ קתני ירק משום פלוגתא דבית שמאי ובית הלל]: \n",
+                    "<b>[*ב\"ש אומרים אף לא אגודות</b>. כלומר אע\"פ שרוצה למכור שלא במנין אלא אכסרה ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>וב\"ה אומרים את שדרכו לאגוד בבית וכו'</b>. פי' הר\"ש את שדרכו לאגוד כשרוצה אותן לבית מותר להוליכן אגוד למכור. ע\"כ. והטעם כתב הראב\"ד דהשתא אין האגודה דרך סחורה. ויש להרמב\"ם פי' אחר בחבורו פ\"ו דאגודות בית משונין מאגודות שוק וסברי ב\"ה דבדרך אגודות בית רשאי לאוגדן לשוק [*ולמכור אכסרה ולא כדרך שאוגדים לשוק כדי שלא יהיה כמוכר מצומצם]: \n",
+                    "<b>[*הכרשין</b>. מפורש בפ\"ק מ\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולקוט לי ירק</b>. עיין מ\"ש בפרק דלעיל משנה ג: \n",
+                    "<b>שכרו מותר</b>. וא\"ת ומ\"ש מצובע בשכר דמשנה ג פ\"ז. וי\"ל כדאיתא במס' ע\"ז בר\"פ השוכר את הפועל דמחלק בין לוקט ירק לחמרים דשכרן יש להם קדושת שביעית וקאמר רבא פועל דלא נפיש אגריה לא קנסוהו רבנן חמרין דנפיש אגרייהו קנסו רבנן בהו. ופי' התוס' חמרין דנפיש אגרייהו פירוש ורווחי טפי ודמו טפי לסחורה ע\"כ. וצובע נמי רווחי טפי: \n",
+                    "<b>שכרו אסור</b>. ר\"ל שהוא דמי שביעית ואסור לנהוג בו אלא כמנהג דמי שביעית וכ\"כ הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ככר בפונדיון</b>. ל' הרמב\"ם ואמר פונדיון ואיסר [כלומר ברישא] על המנהג הידוע אצלם שהככר בפונדיון והירקות פחות ממה שלוקחין באיסר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא לבייר</b>. מ\"ש הר\"ב להספיק לו מים לכל תשמישו. סיים הר\"ש אלא דוקא לשתות כדקתני סיפא [*דזהו לאכלה. כ\"כ בפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>ולא לבלן כו'</b>. מסיים הרמב\"ם בחבורו פ\"ו ולא לשאר אומנין ומסתברא דמשנתנו נקטה להני לרבותא דבלן וספר הנאת הגוף עושין לו וספן דבר שא\"א שיעבור הנחל אלא ע\"י ספינה וה\"א דשרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין קוצין וכו'</b>. פי' הר\"ב דכתיב ואת ענבי נזיריך לא תבצור כדרך הבוצרים. ספרא. וכתב הרמב\"ם דידוע באמת שאינו רוצה בפסוק הזה לאסור הבצירה כלל שהרי התיר אכילתן באמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה אבל ר\"ל כמו שפי' בספרא [לא תבצור] כדרך הבוצרים והכוונה כדי לשנות ושלא יתעסק בפירות שביעית כדרך שיתעסק בשאר השנים: \n",
+                    "<b>ואין עושין זיתים</b>. מלשון ושם עשו דדי בתוליהן דיחזקאל כג והוא ענין מיעוך וסחיטה: \n",
+                    "<b>[*ר\"ש אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"ש. ירושלמי שכן הורה רבי יוחנן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחרון אחרון נתפס וכו'</b>. כתב הר\"ב ומפקינן לה מדכתיב כי יובל היא וגו'. ודין היובל ודין השמיטה בפירותיהן שוין לכל דבר כמו שפסק הרמב\"ם בחבורו ס\"פ עשירי. מתורת כהנים וספרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יאכל כנגדן</b>. כתב הר\"ב כנגד אותן דמים יקנה משלו דברי' שהם לצורך אכילה וסיים הרמב\"ם מלבד פירות שביעית [*ועיין מ\"ש במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>[*אין מביאין כו'</b>. דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין בספ\"ק דמעשר שני]: \n",
+                    "<b>אין סכין כלים וכו'</b>. דהא דתנן לעיל דשביעית נתנה לסיכה. ר\"ל לסיכת אדם לא לסיכת עורות וכלים. הרמב\"ם. [*ועיין במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"א אומר ידלק</b>. מסתברא דאף בכלים ס\"ל דידלקו אלא דכי אמר למלתיה בעור אמרה: \n",
+                    "<b>וחכ\"א יאכל כנגדם</b>. מסתבר דטעמא לא הוי אלא משום קנסא וכיוצא בזה שמצינו בסוף פרק קמא דמסכת מעשר שני ע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר</b>. ופירש הר\"ב לאו דוקא שאין האוכל פת כותי וכו' וכן פי' הרמב\"ם. ומשמע דלאחר שגזרו על הכותים שיהיו כעובדי כוכבים לכל דבריהם איירינן. וקשה דליתני עובדי כוכבים. ועוד שאין מדרך המשנה לשנות דין לכותים לאחר שגזרו. לפי שאז הם בכלל עובדי כוכבים. והר\"ש מפרש דמחמיר בפת כותים משום דלא מעשרי כשמוכרין לאחרים וכמו שמפורש במשנה ט פ\"ה דדמאי. ולפירושו קשה דאמאי תנן פת ליתני האוכל פירות כותים [*אבל התוס' במס' חולין פ\"ק דף ד כתבו שגזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בה\"מ בימי עזרא כדאמר בפרקי ר\"א וליכא למימר דהיינו בכותים ראשונים דכתיב בהם (מלכים ב י״ז:ל״ג) ואת אלהיהם היו עובדי' דהא קאמר התם מכאן אר\"א כל האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר ותנינא נמי לקמן שחיטת מין לעבודת כוכבים פתו פת כותי ושם דף יג כתבו פתו פת כותים בפרקי ר\"א יש עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק נידו אותן בג' מאות כהנים ובג' מאות תינוקות וג' מאות ס\"ת והיו תוקעים והלוים משוררים ומסיימים בה מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ע\"כ. הרי מוכח שאין גזירת פתן אותה הגזירה שגזרו עליהם להיותם כעובדי כוכבים לכל דבריהם. אבל מ\"מ אין הענין כמו שנראה לכאורה מדברי התוס' שבימי עזרא גזרו על פתן שהרי מכאן אמרו כו' אלא ז\"ש התוס' בדף ד שגזרו ר\"ל החכמים שגזרו וסמכו על הנידוי דבימי עזרא שהיה לפי שבטלו כו'. ולישנא דבימי עזרא דנקטי התוס'. קאי אדסמיך לפי שהיו מבטלין כו' דאלת\"ה הכי הנ\"ל שגזרו על פתן בימי עזרא לפי שהיו כו'. וצריכין לומר ג\"כ דהך דמכאן אמרו כו' דבפרקי ר\"א. מהנך דאמרו לפני ר\"ע נתיסדו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרחץ שהוסקה בתבן וקש וכו'</b>. מותר וכו'. ל' הר\"ש אע\"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן לקמן ע\"כ. והוא במשנה ז פ\"ט. וכתב בכ\"מ בפ\"ה דאם הוסק בדיעבד קאמר דמותר לרחוץ בה. ועי\"ל דלכתחילה נמי מותר להסיק בהן מרחץ משום דצורך אדם הוא וכדתנן כל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם עכ\"ל. ולפי תירוץ השני קשיא. דלאשמועינן [*הא דואם מתחשב] במלוגמא ומאי איריא מרחץ ונראה דאותו תירוץ לא קאי אלא לפי' הרמב\"ם דמפרש באדם המתחשב דאסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהא ריחה נודף ויהיו דברים הנאכלים ועל פי' זה הקשה הראב\"ד מאי איריא כשהוסק בתבן וקש של שביעית אפילו בשל שאר שנים לא ירחוץ בשנה השביעי' מפני זה החשש ותירץ הכסף משנה דאה\"נ ומשום רישא דמותר נקט של שביעית. א\"נ לרבותא נקט שאע\"פ שידוע שלא הוסקה אלא בתבן וקש לא ירחץ בה ע\"כ. [*ופירוש תבן וקש ברפ\"ט דב\"מ]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>והירבוזין השוטים</b>. כן גירסת המשנה. וכן נראה פירוש הר\"ב שהוא לועז לשניהם אספרג\"י וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא. אבל גירסת רש\"י בפרק לולב הגזול. והשוטים ומפרש הירבוזין (ז) אויידל\"ש והשוטים (ב) אישפר\"ש [*וראיתי במשניות כתובי' שהגירסא ג\"כ והשוטי' בוא\"ו]: \n",
+                    "<b>פטורים מן המעשר</b>. הא דכתב הר\"ב מדכתיב ובא הלוי וגו' עיין מה שאכתוב בזה בארוכה בריש מעשרות: \n",
+                    "<b>ונלקחים מכל אדם בשביעית</b>. מ\"ש הר\"ב והלוקח מן המשומר אפי' כחצי איסר הכי תניא בפ' לולב הגזול (סוכה דף לט ע\"ב) ולא ידעתי טעם דנקטי בכחצי איסר והרי פרוטה היא הפחותה שבמטבעות הנזכרות במשנה ה\"מ למנקט. וטעם מזון ג' סעודות שכ' הר\"ב כתב הר\"ש שהתירו לו כדי מזונו כדאיתא בפ' הנזכר וג' סעודות הן מזון יום השבת: \n",
+                    "<b>[*שאין כיוצא בהם בירקות שדה</b>. פי' הר\"ב שאין גדלין כמותן במדבר. וכן פי' הרמב\"ם וכן פי' הרמב\"ם ברישא דטעמא שגדילים במדברות וא\"כ שדה דתנן במתניתין ודכתב הר\"ב ברישא צ\"ל דכל שאין בגינה מדבר קרינן ליה אבל הרמב\"ם מעצמו בסיפא זו בחיבורו רפ\"ד מה' שמיטה מפרש בע\"א ועי' בפירוש הר\"ש ובתוספות פ\"ד דפסחים דף נא ע\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לביעור</b>. כ' הר\"ב וז\"ל וכשכלו התאנים מן האילנות. [*תמיהני דלקמן משנה ד תנן אוכלין על המופקר אבל לשון הרמב\"ם בפירושו כל זמן שימצא באילנות או בארץ ובחבורו רפ\"ז כתב שמצוי בשדה ע\"כ] חייב לבער הגרוגרו' שבביתו או לאכלן כולן מיד או להפקירן כו'. נראה לכאורה מדכתב או או לחלק תרי זימני שדעתו כדעת הרמב\"ם שכתב בפירושו שאחת מצדדי הביעור שיבערם מן העולם שישרפם או יזרקם לים המלח וכ\"כ בחיבורו פרק ז' דין הביעור כשהגיע הזמן מחלק מזון ג' סעודות לכל אדם. ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח. וזהו פירוש לבערם שכתב הר\"ב בתחלה. אלא דבמ\"ח מפרש הר\"ב שהוא עצמו רשאי לזכות בו וכמ\"ש שם בס\"ד וא\"כ אין כאן ביעור מן העולם הרי שלבערם שכתב כאן אין ר\"ל שישרפם או יזרקם לים המלח. וכמו כן א\"א שיהא דעת הר\"ב כדעת הראב\"ד שסובר גם כן שמאבדן מן העולם כשכלה לחיה מן השדה בכל הארצות שביהודה וכן בגליל וכן בעבר הירדן אלא שחולק בדין חילוק מזון ג' סעודות שאמר שהוא כשיכלו פירות העיר ותחומי' אבל דעת הר\"ב כדעת התוס' והר\"ש וסמ\"ג ורמב\"ן כפי מה שכתוב בכ\"מ דאין פירות שביעית לא בכלל הנשרפין ולא בכלל הנקברים אלא כשהגיע זמן הביעור דהיינו כשכלה בכל ארץ וארץ לפי מה דתנינן מחלק מזון וכו' ומוציא על פתח ביתו וכו' ומפקיר וכמ\"ש הר\"ב במ\"ח. ואף הוא עצמו רשאי לזכות מן ההפקר ואוכל והולך עד שיכלו. ופי' הרמב\"ן שזה שאסור לאחר הביעור כמו שמפרש הר\"ב ספ\"ז היינו אם מעכב אותן בביתו אז אסורים הם באכילה לגמרי. ועיין מ\"ש במשנה ח בשם התוס' וכתב עוד שאפשר שזה האיסור מדבריהם ואולי הביעור כולו חומר מד\"ס והמקראות שהביאו בת\"כ אסמכתות והשתא יפורשו דברי הר\"ב דה\"ק חייב לבער ומהו הביעור או לאכלן כולן מיד או להפקירן וכו'. והדרשא שכ' הר\"ב כלה לחיה מן השדה כלה לבהמה קרי ביה כלה קמא כלו קמץ כלומר כלה האוכל לחיה כו' וכלה תניין בפת\"ח וציר\"י ל' ציווי כ\"פ רש\"י בפ\"ק דתענית ד' ו ע\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שיכלה האחרון שבה</b>. פי' הר\"ב שבג' ארצותיה. וכ\"פ הרמב\"ם ומסיים ושאמר של שלש שלש אינו לענין תוספת דין מן הדינין אבל הוא מכלל ההגבלות שנתן להם ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה</b>. ר\"ש פליג את\"ק דס\"ל דדין ג' ארצות הן יהודה ועבר הירדן והגליל ובכל ארץ מהם ג' אלא דלענין שביעית כל ארץ אחת היא ואמר ר\"ש דאדרבא לא אמרו ג' ארצות אלא בארץ אחת שהיא נחלקת בעצמה לג' אבל זאת הארץ היא יהודה בלבד אמנם שאר הארצות כו' ועם זה תתיישב קושית התוס' שהקשו מדאמר ר\"ש ג' ארצות ביהודה כ\"ש לת\"ק דהא משמע דר\"ש בא להודות להם בזה. ולפי מ\"ש ניחא: \n",
+                    "<b>וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים</b>. סובר ר\"ש דלזיתים ותמרים מתרחקים. דהא אין מתרחקים טעמא משום דגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל וכו' כדאי' בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נב ע\"ב). וס\"ל לר\"ש דבהני פירות גדילים. ולפיכך מתרחקים. ומדברי הרמב\"ם בפ\"ז בחבורו שזאת הבבא דוכל הארצות כו' אינה דברי ר\"ש וכן מוכחת הברייתא שהביא הר\"ב במשנה ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי מתיר אף על השמור</b>. ותימה דלת\"ק שמור היינו מה שבבתים ומה שבגנות ואי אמרת אף על השמור א\"כ זמן הביעור אימתי. וא\"א לומר שסובר דזמנים קבועים הם לכל פירי ופירי כדתניא בברייתא שהביא הר\"ב במ\"ח. והתורה שאמרה ולבהמתך ולחיה אשר בארצך סמכה על רוב השנים והתירה לאכול בכל שביעית עד אותם הזמנים שברוב השני' אין לחיה עוד בשדה. דל' אף על השמור לא משמע שמתיר מזה הטעם אלא מטעם שסומכין אף על השמור וזה תימה אבל נ\"ל שזה שאמר ר' יוסי אף על השמור ה\"ק. לא כדברי הת\"ק שאוסר על כל שמור. אלא מצינו שרשאי לאכול אף על השמור. ומיהו לא על כל שמור קאמר דודאי ליתא דא\"כ זמן ביעור אימתי. אלא מיהת יש שמור שיאכל עליו. וממילא הפחות שבשמור קאמר דתפסת מועט תפסת. והיינו בכגון מחובר באילן והאילן במקום שמור הוא עומד. מ\"מ הואיל והפירות עדיין במחובר אוכלין עליהם. ולמדתי פי' זה בדברי ר' יוסי מלשון הרמב\"ם בחיבורו פ\"ז שכ' היו לו צמוקים של שביעית וכלו הענבים מן השדה מן הגנות והפרדסים שהם הפקר אע\"פ שעדיין יש ענבים בגפני' שבתוך החצירו' אינו אוכל מן הצמוקים מפני ענבים אלו שבחצר לפי שאינן מצויין לחיה עכ\"ל. וסובר אני שלא הוצרך להוסיף גפנים שבחצירות אלא לאפוקי מדעת רבי יוסי. ונמצאת למד שזו היא דעת רבי יוסי דמחובר בגפנים שבחצירות אע\"פ שבמקום שמור הם עומדים אפילו הכי אוכלים עליהן ועל השמור בכיוצא בזה הוא שאמר שאוכלים עליו ולא על כל שמור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הכובש שלשה כבשים וכו'</b>. עיין פ\"י דתרומות משנה י]: \n",
+                    "<b>ר' יהושע אומר אף על האחרון</b>. פירש הר\"ב מקרא יתירא דאמר מן השדה תאכלו. וא\"ת לרבי אליעזר הך קרא מה עביד ביה. והתוס' דפסחים דף נב הביאו ת\"כ דפרשת בהר דר\"א נמי דריש לסברתו מהך קרא ופירשו דסבר ר\"א דאי לאו האי קרא [ה\"א] דאותו המין דוקא יבער ולא יותר אע\"פ שטעם האיסור מעורב בהן דלא דמי איסור דביעור לשאר איסורים דהא שרי לעניים [במשנה ח] וה\"א דנחשביה כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם ור' יהושע סבר דודאי הטעם חשיב כמבוער והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בהן הטעם [מן] המותרין והכי קאמר וכו'. ועיין עוד בסמוך: \n",
+                    "<b>ר\"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה וכו'</b>. ל' התוס' ורבן גמליאל סבר ממשות של כ\"א שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוא כמבוער ע\"כ. ונ\"ל דאתיא ליה נמי מקרא דדריש רבי יהושע וסבירא ליה דאי לאו ההוא קרא ה\"א דאף הטעם אוסר והכל יבער דדין ביעור ה\"א דשוה לשאר איסורים לאסור בטעמו קמ\"ל הך קרא מן השדה תאכלו שכל זמן שהמין בשדה אע\"פ שיש בו בלוע טעם איסור לית לן בה ואתה אוכל מן הבית. ופסק הר\"ב והלכה כרבן גמליאל אע\"ג דתנן והלכה כדבריו כמו שכתבתי כבר בזה במשנה ו' פרק ג' דפאה ועוד בירושלמי משמע דל\"ג במשנה והלכה כדבריו דאיתא התם תני והלכה כדבריו. וכן בסדר המשנה שבירושלמי ל\"ג לה. אבל בפירוש הרמב\"ם גרס וכתב דלא משום כך הלכה כמותו אלא שהוא על דעת רבי והגמרא פסק הלכה כרבי מחבירו ע\"כ. אבל תימה דאי הלכה כרבן גמליאל אם כן הא דפירש הר\"ב בספ\"ז שהשביעית אוסרת בנ\"ט קודם הביעור <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דלא כהלכתא: \n",
+                    "<b>אוכלין ברגילה וכו'</b>. רגילה מפורש בריש פרק ז' וז\"ל הרמב\"ם רגילה הוא עשב חלגלוגית ויש בו ליחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים ואם פסקה ממקום אחד נמצאת באחר שיהיה יותר לח ממנו ואע\"פ שאין אנו רואים אותה היא במקום נסתרת מן הארץ שכן דרך גדילתה וכשהם רואים שיבש בבקעת בית נטופה יודעין שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנו כלום מפני שזו הארץ לחה מאוד ובשביל זה נקראת בית נטופה שהיא ארץ רבת הליחות ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ והיא*) הסגריות והיו ידועות במקום ההוא אבל אנו אין אנחנו יודעין אותן ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שייבש המתוק</b>. עיין ריש פ\"ג בפירוש הר\"ב שמפרש בענין אחר ממה שמפרש בכאן: \n",
+                    "<b>והמגבב ביבש</b>. פירוש *) בד\"פ הסנריות. הרמב\"ם אוסף העשבים הלחים נקרא מלקט. ואוסף היבשים נקרא מגבב תרגום לקושש כו': \n",
+                    "<b>רביעה שניה</b>. כתב הר\"ב בשנה בינונית בכ\"ג במרחשון ועיין במשנה ג פ\"ק דתענית מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>עד שישרו מאביהן</b>. ובמשנה ה פ\"ז שנושרין מאביהן וכתב בכאן הרמב\"ם נבלעת הנו\"ן בשי\"ן ועל כן נדגשה השי\"ן ועקרו להיות עד שינשרו מאביהן ע\"כ. ודבר זה ידוע במלאכת הדקדוק שחסרי הנו\"ן באות דגושין באות השניה מן השרש: \n",
+                    "<b>[*בכולן</b>. פירש הר\"ב בין עשבים בין קנים בין גפנים כלומר בין עלי קנים בין עלי גפנים ולולי שכן גם לשון הר\"ש והפי' הנזכר הייתי מתקן הלשון שכצ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המודר הנאה וכו'</b>. מפורש תמצא במשנה ה' פ\"ח דנדרים: \n",
+                    "<b>[*עד אימתי עניים נכנסים כו'</b>. ואין בעה\"ב מוחה וטעמא דבארץ ישראל לא קשה דריסת הרגל לזרעים עד אותו זמן כדאיתא במרובה [פא:] הר\"ש. ולא דמי לדריש פרק ח דפאה דהתם לענין היתר כל אדם במתנות העניים]: \n",
+                    "<b>בתבן וקש של שביעית</b>. כתב הר\"ב שכשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית. וכן פירש הר\"ש מהירושלמי וטעמא מסתברא משום דליכא למימר כלה לבהמתך מן הבית אלא שאילו אם היה זה המין מבחוץ בשדה לחיה היה לה שתאכל ממנו אבל הואיל וזה המין נתבטל כבר ונסרח כל מה שהיה ממנו בשדה א\"כ אילו היה זה שבבית ג\"כ בשדה כבר היה עבר ובטל מן העולם ולא היה לה לחיה שתאכל ממנו. שוב אין לו לכלות מן הבית כיון שלא נחסר לחיה כלום במה שהכניס זה לביתו. [*ופירוש תבן וקש תמצא בריש פרק ט דב\"מ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור</b>. כך היא גרסת הר\"ב והר\"ש והתוס' בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נב ע\"ב) וכן הגירסא בת\"כ פרשת בהר. וכתבו התוספות דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור היינו כשמחזיק בהם כשלו אבל אחר שהפקירם והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזכה בהם להכניס לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו וכן מוכח בירושלמי הביאו הר\"ש וכבר כתבתי כן במשנה ב בשם הרמב\"ן וע\"ש. וכתב עוד הכסף משנה בריש פרק ז' בשם הרמב\"ן פי' עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר. עשירים בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם ע\"כ. וגירסת הרמב\"ם בדרבי יוסי דהכא אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור וכ\"כ בכסף משנה בריש פרק ז'. והיינו דפסק כרבי יוסי אף על גב דבמשנה ב מפרש דביעור שישרף או ישליך לים המלח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ימכרו לאוכליהן</b>. פירש הר\"ב והרמב\"ם שיפרע אותן מה שהן שוים וכו' והדמים יתחלקו. וקצת קשה דלישנא דהכא לא דמי ללישנא דרישא ינתנו לאוכליהן ששם פירשו שאף הוא בכלל. והפירוש ינתנו לכל מי שיאכלם והכא הכי קאמר ימכרו לו לצורך האוכלים: \n",
+                    "<b>חייב מיתה</b>. כדתנן בספ\"ק דחלה. [*ופי' הר\"ב דלא תימא וכו' קמ\"ל דראשית עריסותיכם כו' מאיזה עיסה שתהיה כו'. כך פירש הרמב\"ם בפירושו ותמהני למה ידחה המשמעות את הדיוק דלאכלה ולא לשרפה. והר\"ש כתב משמה דגמרא סוף פרק קמא דבכורות מלדורותיכם דגבי חלה וכן הוא שם ופירש רש\"י לדורותיכם כתי' בחלה משמע אפילו בשביעית וכתיב מראשית עריסותיכם וגו' ע\"כ וגם בזה קשה. ונ\"ל דכיון דחלה לא ודאי לשרפה קיימא לפיכך (ממעטינן) [מרבינן] מן המשמעות ועל לשון רש\"י יש לדקדק למה הוצרך לכתוב [לדורותיכם כו'] וכתיב מראשית עריסותיכם]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בשטר</b>. לשון הר\"ב שכתב לו שטר באחריות וכו'. כלומר דאפילו שהאחריות מפורש בו. והשתא דשלא בשטר כלומר בשטר שכתוב סתם ולא פירש בו האחריות ורב ושמואל דאמרי תרווייהו הכי בפרק דדגיטין דף לז ואף על גב דקי\"ל כחכמים דמשנה ו פ\"ק דב\"מ דאחריות ט\"ס ואפילו לא נכתב ככתוב דמי. מכל מקום לענין השמטת כספים. איצטריך לאשמועינן דאפילו כשפירש בהדיא לא מהני לומר דלכך פירש בהדיא כדי שיהיה כמו משכון. [*והשתא א\"ש דלא הוה זו ואצ\"ל זו דתנא ושלא בשטר לגלויי אבשטר דמיירי במפורש בו אחריות. והרמב\"ם בפירושו פירש שלא בשטר קודם בשטר משמע שכך היתה גירסתו. ושם שטר מפורש במשנה ו פרק קמא דב\"מ]. ופי' אחריות כתבתי במשנה ו פרק ג דפיאה. ועוד במשנה ה פרק קמא דקדושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*השוחט את הפרה וכו' משמט</b>. ול\"ד להקפת חנות ושכר שכיר דבמשנה דלעיל דהקפת חנות דרך להקיף שנה ושנתים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנגשו. וכיון שכן הוי ליה כהלוהו עד אחר שביעית דלרוב הפוסקים אין שביעית משמטתו. וכן השכיר דרכו לקבץ שכר שנה או שנתיים ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר שביעית. אבל המוכר חפץ לחבירו ולא קבע לו זמן לפרעו אחר שביעית מיד כשמכר לו הוה ליה כאילו הלוהו ושביעית משמטתו והיינו טעמא דהשוחט את הפרה וחלקה בר\"ה וכו'. בית יוסף חושן משפט סימן ס\"ז סעיף י\"ט]: \n",
+                    "<b>המלוה על המשכון</b>. פירש הר\"ב דכתיב ואשר יהי' לך פרט לזה וכו'. ושאני משעבוד קרקעות דקי\"ל מלוה קונה משכון משום ולך תהיה צדקה. גמרא דגיטין דף לז. והיינו שלא בשעת הלואה דקרא שלא בשעת הלואה כתיב. ומכ\"מ הואיל ושלא בשעת הלואה קונה אלים נמי שעבודיה דבשעת הלואה דלא משמט דהא הכא דתנן מלוה על המשכון משמע שההלואה על המשכון היה. תוספות שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרוזבול</b>. פירש הר\"ב פרוז תקנה [*בגמ' דגיטין פרוז פורסא דמלתא. ופירש רש\"י תקנה אבל הרשב\"ם פ\"ד דבבא בתרא סוף דף סה כתב פרוז ריוח כמו הפריז על מדותיו דמסכת נדה [ד:] עד כאן. ומה שכתב הר\"ב] בול עשירים וכו' ותקנה לעניים. בגמ' דגיטין אמר רב חסדא פרוזבולי ובוטי. וכתבה הר\"ב בפ\"ג דמ\"ק ועיין שם. וכ' בכסף משנה בריש פ\"ב מהלכות ממרים דהא דאמר בוטי ואנן פרוזבול קרינן משום דמשמע דלאו תקנה וסייג לתורה שלא יעברו על השמר וגו' אלא עיקר התקנה לעשירים שלא יפסידו ולעניים שלא תנעול דלת: \n",
+                    "<b>שהתקין הלל הזקן</b>. פירש הר\"ב שהיה כח ביד הלל לתקן משום דהשמטת כספים בזמן הזה דרבנן דכתיב וזה דבר השמטה וכו'. בזמן שאתה משמט קרקע וכו'. גמ' דגיטין ד' לו. לשון הר\"ש. ומפרש ר\"ת דהך השמטת קרקע לאו בעבודת קרקע אלא בשדות שחוזרות לבעלים דומיא דהשמטת כספים דבזמן שהיובל נוהג שמשמט קרקע שביעית נוהגת שמשמט כספים ובבית שני [דהלל נהג נשיאותו מאה שנה קודם החורבן] לא נהגו יובל לפי שלא היו כל יושביה [עליה] ובשם ר\"ת פירשו דבבית שני נהגו יובל והלל לדורות הבאים תקן דיודעים היו שהבית עתיד ליחרב. ע\"כ. ודברים אלו בתוספות. ורש\"י מפרש שם כפירוש הראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איש פלוני ופלוני הדיינים</b>. בריש פרק ד' דגיטין דף ל\"ב פליגי רב נחמן סבר דדוקא תני תרי לאשמועינן דסגי בבית דין של שנים דבשלמא גבי דינא דממונא בעינן שלשה אבל הכא אודועי בעלמא הוא ובתרי סגי. ורב ששת סבר דהכא נמי בעינן תלתא ותנא אטו כי רוכלא ליחשב וליזל. והרמב\"ם העתיק המשנה כצורתה. והטור חושן משפט סימן ס\"ז כתב פלוני ופלוני ופלוני. ויהיב בית יוסף טעמא דפסק כרב ששת דמסתבר טעמיה והכא איסורא ולא ממונא ואין זה בכלל הלכה כרב נחמן בדיני: \n",
+                    "<b>שכל חוב שיש לי שאגבנו</b>. ובגיטין גמרא דף ל\"ו שיש לי אצל פלוני. וכן כתב הר\"ב שם משנה ג: \n",
+                    "<b>או העדים</b>. פירש הר\"ב ללמדך שהעד נעשה דיין. וכך כתב הרמב\"ם דבגמרא אמרינן עלה כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים ופירש רש\"י כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפנא כו' וחתמו למטה אני פלוני דיין. ע\"כ. ואשמועינן דאע\"ג דטעמא דפרוזבול הוא משום דכל שביד בית דין כגבוי דמי. והני להעיד בקש לפניהם אפילו הכי כי חתמי דיינים נעשו דיינום דעד נעשה דיין בדרבנן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והמאוחר פסול</b>. מסתברא דטעמא נמי משום קנס כמו שפירש הר\"ב לקמן בשטרי חוב המוקדמין [*וכן נמי סמך לו הר\"ב אדלקמן ולא פירש בכאן דלא נפסל השטר מחמת שהעדים כו' כך נ\"ל. ואמנם בירושלמי אשטרי חוב דלקמן גרסינן ר' יוחנן אמר פסולי' ממש רשב\"ל אומר אינו מונה אלא משעת הכתב והתני פרוסבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב אם אומר את כן בשטרות מה בין פרוסבול מה בין שטר ע\"כ. והלכה כר\"י לגבי רשב\"ל וא\"כ אה\"נ דפרוסבול כשר משעת הכתב אבל תימה דהרמב\"ם והטור לא כתבו להך ירושלמי והתוספות והרא\"ש בפרק השולח הביאו לירושלמי דלעיל מהא בטעמא דמוקדם ומאוחר דכשר בפרוסבול פסול בשטרי חוב וכשר בשטרי חוב פסול בפרוסבול והשמיטו להך ונראה לי דסביר' להו דסתם מתני' לא משמע כן דהא בחד לישנא קתני פסול דפרוסבול ופסול דש\"ח ובבבלי לא מצינו שחילקו ביניהם בכך הלכך דחו הירושל' הזה מהלכה וגם הברייתא שהביא הירושל' מדבבלי לא הביא לברייתא זו וכן לא מצאתיה בתוספתא דשביעית ושוב ראיתי בתשובה האחרונה של הר\"ן ז\"ל שפוסל לגמרי הפרוזבול לפי שכיון שלא נכתב כהלכתו אין לו דין שער ע\"כ. הרי שאינו מחלק בינו לש\"ח הפסול ודלא כהירושלמי]: \n",
+                    "<b>[*שטרי חוב המוקדמין פסולים</b>. פירש הר\"ב דמצו העדים לומר שלא באו להעיד וכו'. ירושלמי. ומדברי הר\"ן בשם הר\"ז דבכגון זה מצוי דטעו העדי' והריב\"ש כתב שסיים הר\"ז וצריך ב\"ד הגדול ולהחמיץ הדין. ע\"כ בבית יוסף ועוד שם חילוקים אחרים]: \n",
+                    "<b>כותב פרוזבול</b>. לשון הר\"ב כותבין אבל בסיפא נקט נמי כותב. וכלשון הר\"ב כן הוא במשנה שבירושל' ויש ליישב דכותב ר\"ל הסופר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא על הקרקע</b>. פי' הר\"ב שאז חשוב החוב כגבוי וכן פי' הר\"ש. \n",
+                    "<b>[*שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהיו נראין עוקרין דבר מהתורה התקינו</b>. הרשב\"ם בפ\"ד דב\"ב ריש ד' סו] וכלומר לאפוקי מטלטלין דאינן חשובין כל כך כגבוי' כמו קרקע דכל קרקע אינה נגזלת ובחזקת הבעלים עומדת והוא מסר החוב לבית דין והלכך הקרקע נעשית ביד ובחזקת הב\"ד [*ובפירוש שהזכרתי כתב לפי שהקרקע אינו יכול להשמיט ולהצניע. א\"נ לפי שאין רגילות ללוות למי שאין לו קרקע ובמלתא דלא שכיח לא עבוד רבנן תקנתא עכ\"ל. והטעם השני כתב גם כן הרשב\"ם פ\"ד דבבא בתרא שם בשם זקינו ז\"ל נ\"ל דהיינו רש\"י ז\"ל]: \n",
+                    "<b>[*מזכה הוא</b>. ומייתי למתני' פ\"ד דגיטין [דף לז] בזה הלשון מזכהו וכן מצאתי במשניות כתובים: \n",
+                    "<b>כל שהוא</b>. פי' הר\"ב דראוי לגבות בו חובו כגון דגבי והדר גבי. וכך פירש הר\"ש וכן פירש רש\"י בפ\"ד דגיטין [שם] גם התוספות שם וסוף פ\"ב דבבא בתרא ודחו פירוש רבינו שמואל דמפרש משום דאין אונאה לקרקעות ואותו טעם כ' הר\"ב במשנה ו פ\"ג דפאה וכן דעת הרי\"ף בפרק הזהב. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ג מהל' מכירה. ור\"ת והרא\"ש ס\"ל דבפלג איכא אונאה. ואי בפלג דוקא ואי ביתר מפלג. אברר בס\"ד במשנה ה' פי\"א דכתובות: \n",
+                    "<b>[*על נכסי אשתו</b>. פי' הר\"ב נכסי מלוג כו' שהבעל אוכל פירות. וכ\"כ הר\"ש ותמהני מנ\"ל והא סתמא תנן ותו דומיא דסיפא דליתומים על נכסי אפטרופסים ותו דבירושלמי פשיט לאבעי לאפטרופוס על נכסי יתומים מהא דעל נכסי אשתו]: \n",
+                    "<b>וליתומים על נכסי אפוטרופוס</b>. דתקנה זו לטובת עניים תקנוה כמו כן שימצאו מי שילוה להם כדלעיל. ולפיכך אמרו כשיש לאפוטרופוס שלוה לטובת היתומים קרקע שכותבין עליו פרוזבול הואיל והוא לוה אע\"פ שלא לצורך עצמו לוה וזהו שכתבו הר\"ב והר\"ש הלוים לצורך היתומים. ע\"כ. ואילו היה אביהם חייב ולא הניח קרקע <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דמתקנת הגאונים גובים ממטלטלים כמ\"ש בפ\"ח דכתובות מסתברא דאע\"פ שיש לאפוטרופא שלהם קרקע. כיון שהאפוטרופא לא לוה אין שייך לכתוב פרוזבול על סמך קרקע שלו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כוורת דבורים</b>. משנה זו שנויה עוד בסוף מס' עוקצין והכא אגב שביעית תנייה והתם אגב טומאה. הר\"ש [*ועיין מ\"ש עוד שם]. \n",
+                    "<b>הרי היא כקרקע</b>. כתב הר\"ב ונקנית בכסף ובשטר ובחזקה. וסיים הרמב\"ם ושיקנה על גבה מטלטלים ושאר דיני הקרקעות: \n",
+                    "<b>[*וכותבין עליה פרוזבול</b>. אע\"ג דתנן הרי היא כקרקע איצטריך לאשמועינן דכותבין כו' דסד\"א דלא סמכה דעתא דמלוה עלוה מאחר שהיא מטלטלת. אי נמי אשמועינן אע\"פ שאין הכוורת ללוה כי אם הדבש. בפירוש הנזכר. וכ' עוד דמיירי שאין מקום הכוורת ללוה ולא השאיל לו המלוה המקום. ופשוט הוא ממתניתין דלעיל]: \n",
+                    "<b>פטור</b>. פי' הרמב\"ם ר\"ל פטור ממיתה וחייב מלקות על כל פנים. [*ור\"ל מכוח מרדות ועיין מ\"ש בריש שבת בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המחזיר חוב בשביעית</b>. ל' הר\"ב בסוף שביעית. דהיינו בשמיטתה כלומר ששמטה. ואכתי בסוף שביעית לא ניחא. וז\"ל הר\"ש בשביעית ביום אחרון של שביעית אי נמי בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת ע\"כ. ורש\"י בפ\"ד דגיטין [דף לז.] כתב כלשון אחרון: \n",
+                    "<b>[*אמר לו אעפ\"כ כו'</b>. פי' הר\"ב א\"ל כו' אני רוצה לפרוע לך. כ\"כ הר\"ש ודבר תימה הוא דאם יקבל בפרעון א\"כ אינו משמט ומאי מהני שאמר משמט אני ואינו עושה כן ובגמרא ברייתא [שם] כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו כן במתנה אני נותן לך ופסקוה הפוסקים עיין בח\"מ סוף סימן ס\"ז]: \n",
+                    "<b>שנאמר וזה דבר השמטה</b>. פירש הר\"ב אין לך אלא דבור ראשון. וז\"ל הר\"ש מדכתיב וזה דרש דא\"צ אלא לדיבור אחד: \n",
+                    "<b>רוצח וכו'</b>. שנויה עוד בסוף פרק ב דמכות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יחזיר לבניו.</b> דאע\"ג דמד\"ס גר יורש אביו כמ\"ש הר\"ב במשנה י פרק ו דדמאי. דוקא אביו עובד כוכבים אבל באביו גר לא תקנו כדאיתא בפ\"ק דקדושין דף יז וטעמא נראה בעיני משום דכשאביו כמו כן גר יכולין ישראל לזכות מן הדין בנכסיו כשמת ולפיכך לא תקנו להפקיע זכות ישראל. [*ועי\"ל דאם אביו גר לא יועיל לו חזרתו לסורו דאנן לא נתן לו ירושתו מהגר ומיהו בכפופים תחת יד עובדי כוכבים צריכים לתירוץ הראשון]: ",
+                    "<b>ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו.</b> מה שכתב הר\"ב דאם היה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה המחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו. אוקימתא דברייתא בקדושין דף יז. וכתב הר\"ש וליכא איסורא אלא אין חכמים מחזיקים לו טובה שלא הצריכוהו לכך וכן נראה לשון רש\"י [*ועי' בפ\"ג דאבות משנה י בפי' רוח חכמים נוחה הימנו]: ",
+                    "<b>נקנין במשיכה.</b> עי' מ\"ש במשנה ב פ\"ג דדמאי: ",
+                    "<b>וכל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו.</b> בלא נתינת דמים מיירי שאם נתן הדמים לא סגי דאם חוזר בו דאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא שעומד במי שפרע כדתנן בפ\"ד דבבא מציעא. והכי איתא התם בגמרא החוזר מדברים אין לנו אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל ר\"ל באבל אמרו מי שפרע וכו'. וז\"ש הרמב\"ם וכל המטלטלים נקנין במשיכה וכל זמן שלא ימשוך יכול כל אחד מהם לחזור באותה סחורה ואפי' אחר נתינת המעות כלומר מן הדין ומיהו קאי באבל. ומ\"ש הר\"ב דהכי תניא איפת צדק והין צדק שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק. הכי תניא בפ' הזהב (בבא מציעא דף מט) ר' יוסי בר יהודה אומר מה ת\"ל הין צדק והלא הין בכלל איפה היה [דהין י\"ב לוגין ואיפה ג' סאין שהן ע\"ב לוגין] אלא לומר לך שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק. ואע\"ג דבקרא לא כתיב אלא הין מכלל הן אתה שומע לאו כי טעם אחד לשניהם [*ואסמכתא בעלמא הוא דאלת\"ה א\"כ עובר בעשה ה\"ל למתני]: ",
+                    "<small>סליק מסכת שביעית</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה שביעית",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה שביעית, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Sheviit, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8e9e325de16f86e04561976feee344b9ddc141aa
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,474 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Sheviit",
+    "text": {
+        "Mishnah Sheviit, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם וסידר אחר כלאים שביעית והיה נכון להיות מסכת ערלה אחר כלאים שכך סידורם בתורה לולא שראה שהערלה אינה מן המצוה שאדם מוכרח לעשותה שכל זמן שלא נטע לא יתחייב בערלה והשביעית היא מן המצוה שאדם מוכרח לעשותה ועוד שהשמיטה יש בה סדר מיוחד מן התורה ולפיכך הקדים לדבר בשמיטה. ע\"כ:"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>ערב שביעית</b>. כתב הר\"ב ולקמן ילפינן: במשנה ד: \n",
+                    "<b>עד העצרת</b>. כתב הר\"ב ובשדה לבן כו' עד הפסח. כדברי ר\"ש רפ\"ב. וכתבו התוס' בפ\"ק דמועד קטן [ג] דעצרת יותר מדברי בית שמאי דלעולם בית שמאי לחומרא לבד אותן דבעדיות. ומ\"ש הר\"ב דרבן גמליאל וב\"ד נמנו וכו'. ומותר לחרוש עד ר\"ה משום דסברי כרבי ישמעאל דלקמן דמפיק לקראי לדרשא אחריתא וס\"ל דאיסור ערב שביעית הלכתא גמירי לה וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים הרמב\"ם והר\"ש. גמ' דמועד קטן פ\"ק. ועיין פ\"ב משנה ב מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>וקרובין דברי אלו וכו'</b>. כיון דמלתייהו דבית הלל מפורש על כרחך לפרושי מלתייהו דבית שמאי [*פי' הכי] וכ\"כ התוספות [*פ\"ק] דמועד קטן [*דף ג]. ועיין מ\"ש רפ\"ג דפאה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה אילנות לבית סאה</b>. עיין במשנה ה: \n",
+                    "<b>אם ראויין לעשות כו'</b>. אע\"פ שאינן עושין כדמוכח לקמן דמשער בתאנים לשון הר\"ש ועי' לקמן בפי' הר\"ב מ\"ג [*ומ\"ש במ\"ד בס\"ד]: \n",
+                    "<b>האורה</b>. ומצאנו במקרא גבי גפנים (תהילים פ׳:י״ג) וארוה כל עוברי דרך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אילן סרק</b>. בירושלמי פריך כיון דאין פרי הרי נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית. ומשני דעד זמן זה מעבה הקורות והביאו הר\"ש בר\"פ: [*רואין אותן כאילו הם תאנים. פי' הר\"ב ולמה שערו בתאנים על שפירותי' גסים ועושה הרבה. פירוש לפירושו דאית ביה תרתי לטיבותא שפירותיה גסים וגם עושה הרבה פירות וכן מפור' בירושלמי דאילו אתרוג גם ואינו עושה הרבה זיתים עושים הרבה ואין פירותיהן גסים]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שיהיו משלשה ועד תשעה</b>. כתב הר\"ב כלומר דין זה שאמרנו היינו מג' וכו'. דאי איכא ט' ולא יותר ויש בהן א' שאינו עושה ככר אין חורשין לכל אחד אלא צרכו וכ\"כ הר\"ש בהדיא. ותימה אם נשארו שמנה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ואי נמי שלשה שכל אחד עושה ככר למה לא יחרוש כל הבית סאה בשבילם כמו אם אין בבית סאה אלא שלשה בלבד. והרמב\"ם מפרש אלא א\"כ כולן עושות פרי ויתקבץ מפירותיהן ככר שלששים מנה וזה לשונו בחבורו פ\"ג מהלכות שמטה היו משלשה עד תשעה. וראוין לעשות ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילן. ואע\"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות ע\"כ. והשיג עליו הראב\"ד מן הירושלמי שהביאו הר\"ש ואמר שמוכח דכל אחד צריך שיעשה פרי לפי חשבון. ונ\"ל שזה היה דעת הרמב\"ם בפירושו בכאן והכ\"מ מיישב דעת הרמב\"ם בחיבורו לפי הירושלמי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחורשין כל בית סאה בשבילן</b>. לשון הר\"ש י\"מ עד העצרת אבל בירושלמי קאמר בהדיא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>עד ר\"ה עכ\"ל. ומצאתי בפרק לא יחפור (בבא בתרא דף כו ע\"ב) דרש\"י פירש כהני י\"מ. ולפיכך אני אומר דאף הירוש' מפרש למתני' הכי שהיא משנה ראשונה. והא דקאמר בירושלמי בהדיא עד ר\"ה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>היינו לאחר תקנת ר\"ג וב\"ד: \n",
+                    "<b>וכמה יהא ביניהם</b>. קאי נמי אדלעיל מתניתין ב וכן כתוב בהדיא בפ\"ג מהל' שמטה להרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נטיעות</b>. עיין במ\"ח: \n",
+                    "<b>עד ר\"ה</b>. לשון הר\"ש הלכה למשה מסיני דחסה התורה על ממונן שאם [לא] יחרוש להם מתיבשות דאין כחן יפה כזקנות: \n",
+                    "<b>ומוקפות עטרה</b>. או מוקפות קתני וכ\"כ בכסף משנה לפירוש הר\"ש שהוא פירוש הר\"ב וגם הרמב\"ם והראב\"ד כתבו או כו' אלא שמפרשי' עטרה בענין אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*והדלועים</b>. כתב הר\"ב בדלעת יונית דוקא קמיירי כו'. עי' מ\"ש בזה לקמן]. [*ר\"ש בן גמליאל אומר כו'. כ' הר\"ב והלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו אבל כתב דרבן שמעון בן גמליאל דוקא בדלעת יונית קאמר ואם כן אפשר דת\"ק לא פליג וכן ראיתי בירושלמי מי שרצה לפרש דת\"ק מיירי בדלעת יונית ומסיק דדיקא ר' שמעון בן גמליאל כך מיירי ומכל מקום הרמב\"ם בחיבורו פ\"ג מה\"ש העתיק דברי ת\"ק בלבד ובפי' הר\"ש משמע דמכח רשב\"ג מוקי לכולה מתני' בדלעת יונית ואין נראה לי כן מן הירוש' ע\"ש ועיין במ\"ז פ\"ח דעירובין]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי עקיבא אומר כו' אילן שנגמם כו' דברי רבי שמעון</b>. ופסק הר\"ב כתרווייהו. וכן כתב הרמב\"ם ונתן טעם מפני שיש בתוספתא דברים מסכימים עם דבריהם. ובכסף משנה תמה על מה שפסק כרבי שמעון. סבר דהתוספתא שזכר היינו מאי דאמר בירושלמי רבי שמעון ורבי מאיר אמרו דבר אחד וכו' עיין שם. ולא זכר הכסף משנה טעם במה שכתוב הלכה כרבי עקיבא אולי משום דהלכה כרבי עקיבא מחבירו]: \n",
+                    "<b>מטפח ולמטה כנטיעה כו'</b>. לשון הרמב\"ם אם כרתו אותו עד שלא נשתייר ממנו על פני הארץ אלא פחות מטפח יהיה הצומח בו כנטיעות ואם הוא יותר מטפח יהיה הצומח בו כאילן ע\"כ. [*ומ\"ש הר\"ב דהלכה כרבי שמעון כתבתי לעיל]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בשדה הלבן</b>. פירש הר\"ב שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן כלומר ואין כאן צל. וכן כתב הר\"ש. וברפ\"ג דפאה כתב עוד טעם אחר לפי שהתבואה כשמתבשלת מתלבנת: \n",
+                    "<b>כל זמן שבני אדם וכו'</b>. ירושלמי לא סוף דבר בשיש לו מקשה ומדלעת אלא אפי' מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאו' ובמדלעות מותר: \n",
+                    "<b>במקשאות ובמדלעות</b>. לשון הר\"ב קישואים ודלועים לא נתכוין לפירוש המלות. אלא מוסב על ליטע דתנן לומר שבני אדם נוטעים במקשאות וכו' קישואים כו' אבל פי' מקשאות מקום זריעת הקשואים. ומדלעות מקום זריעת הדלועים כמ\"ש הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מזבלין</b>. כתב הרמב\"ם בגנות וכ\"כ בחבורו מותר לזבל השדות. וא\"ת לכללינהו בסיפא בהדי מיבלין ואינך. וי\"ל דזיבול הוא בשדה על פני הארץ משא\"כ הני דסיפא שהם באילן עצמו ולא דמיין להדדי. ועי' משנה ג. וטעמא דזיבול שרי יותר מעידור עי' לקמן: \n",
+                    "<b>מעדרין</b>. לשון הר\"ב חופרין בעקרי האילנו' וכן כתב הרמב\"ם בפירושו ולכאורה בכל אילנות קאמרי דקשואים ודלועים אינם ראוים להקרא אילנות אבל כד דייקינן שפיר קא חזינן דעל כרחין צריכין לפרושי דמתניתין דוקא קישואין ודלועין תני לה דבירושלמי והביאו הר\"ש איתא בהדיא דה\"ה חורשין ואין בין עידור לחרישה כלל לענין זה ואי בכל אילנות מעדרין וא\"כ ה\"ה חורשין והא תנן בריש פרקין וברפ\"ק דאין חורשין בשדה אילן אלא עד העצרת ואין נראה כלל לחלק דהכא בעקרי אילנות שרי טפי דמכיון שבא העצרת א\"כ לאו לצורך האילן עושה ועוד דלמאי לא תנן ועודרין באילן וכך כתב הרמב\"ם בחיבורו מקשאות ומדלעות. ואין לומר שהעתיק המשנה כדרכו. אבל סובר ה\"ה לכל אילנו' ומחלק בין עידור לחרישה חדא דלא הוה כירוש'. ועוד דהכי כתב התם מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאית והמדלעות ובית השלחין עד ר\"ה וכמו שמבאר הא דזיבול בכל השדות ה\"נ הוה ליה לפרש הא דעידור דבכל האילנות. הלכך נראה דאילנות דכתב בפירושו לאו דוקא אלא נקט חפירה כדרך שרגילה להיות בעקרי האילנות אבל הכא היא בעקרי הקשואים והדלועים. וא\"ת ואמאי לא שרינן עידור בכל האילנות כמו זיבול בכל השדות והרי תרוייהו בשביעי' עצמה דברי סופרים כמו שפסק הרמב\"ם בריש הלכות שמטה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דחרישה מדברי סופרים י\"ל דהחמירו בעידור וחרישה שהיא עבודה בגוף הקרקע. אבל להר\"ב שכתב שמה שהוא מדברי סופרים בתוספת שביעית לא גזור צריך לומר דסבירא ליה כמ\"ש הר\"ש דחרישה מדאו' ודוקא בקישואים ודלועים דהוה עידור וחרישה עד ר\"ה לצורך פירות הוא דהתירו. וכ\"כ הר\"ב דלצורך פירות התירו ומה\"ט נמי צריכין לפרש דברי הר\"ב במאי דכתב לשון הרמב\"ם בעיקרי האילנות דהיינו כפי דרך החפירה ולעולם אנן בקשואין ודלועים דוקא התרנו שהרי הוא עצמו כתב דמשום פירות התרנו וברפ\"ק מפרש דבאילן אין צריך חרישה לפירות אלא עד העצרת. וכתב עוד הר\"ש דמעדרין לשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון (ישעיהו ז׳:כ״ה) ועיין משנה ב פרק ב דפאה. והוי יודע דבגפנים שרי עידור אפי' בשביעית כמ\"ש הרמב\"ם בחיבורו פ\"א. וכתב שם הכ\"מ דרש\"י לא גרס ליה אבל בפירש\"י שבידינו פ\"ק דמ\"ק דף ג ע\"א כתוב דבעתיקי שרי: \n",
+                    "<b>בבית השלחין</b>. כתב הר\"ב לישנא דוהוא משלהי. עיין בריש מסכת מועד קטן: \n",
+                    "<b>נוטל אדם את העלה וכו'</b>. עיין מ\"ש בסוף פירקין בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מסקלין</b>. מכאן סייעתא למ\"ש לעיל לדעת הרמב\"ם דמזבלין אכל השדות קאי ולא כללינהו בסיפא משום דלא דמיין. דהא הכא דודאי בכל שדה אילנות איירינן. ואפילו הכי לא כייל מסקלין בהדי אינך אלא משום דסיקול בשדה ואינך באילן עצמו. ומכל מקום קשה קצת דמסקלין הוה ליה למתני בהדי מזבלין וכן כתבם הרמב\"ם כמו שהעתקתי לעיל [*ועיין בפרק דלקמן משנה ז]: \n",
+                    "<b>[*מקרסמין</b>. פירש הר\"ב כמו מכרסמין בכ\"ף כו'. ועיין מה שכתבתי בסוף פרק ב דפאה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מזהמין</b>. פי' השני שכתב הר\"ב שמושחין וכו' כדי שיברחו התולעים. הוא פירוש הרמב\"ם ואע\"ג דנשמעיניה ממתניתין ב' מעשנים וכו' י\"ל דה\"א דדוקא עישון שאינה עבודה בגוף האילן הוא דשרינן בתוספת שביעית קמ\"ל דאף זיהום שהוא בגוף האילן נמי שרי ובחיבורו פרק א' כתב שסכין הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך: \n",
+                    "<b>[*וקוטמין אותן</b>. פי' הר\"ב י\"מ לשום בשרשיהם אפר כו' ובפי' שהזכרתי הקשה על פירוש ראשון דאינו דהרי הוא מאבקין דלעיל. ע\"כ. ושני הפירושי' ראיתי בערוך ערך זבל]: [*ומשקין אותן. לשון הרמב\"ם שופכים מים על ראש האילן וירד על גוף האילן כולו וישקהו. ע\"כ. ועיין לקמן בסמוך]: \n",
+                    "<b>[*את הנוף כו'</b>. את העיקר. והר\"ב העתיק בשניהם על וכן הוא במשניות כתובים ונראה שכן הוא גי' הרמב\"ם ממה שכתבתי בשמו בדבור דלעיל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הפגים</b>.עיין בפי' הר\"ב משנה ז פ\"ד: \n",
+                    "<b>פגי ערב שביעית</b>. כתב הר\"ב פירות שאין מתבשלים עד תשרי כו'. כלומר שאין דרכן להתבשל עד תשרי וכן כתב הר\"ש בהדיא: \n",
+                    "<b>רבי שמעון מתיר באילן וכו'</b>. כתב הר\"ב לעשות בו מלאכה במוצאי שביעית. ל' הר\"ש כל עבודות הצריכות לאילן כדתניא בת\"כ *) שבת שבתון [יהיה לארץ] (ויקרא כה) כיון שיצאת שביעית אע\"פ שפירותיה שמיטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן [אבל] פירותיו אסורין עד ט\"ו בשבט: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואין מבריכין</b>. עיין רפ\"ז דמס' כלאים מ\"ש שם בס\"ד. ודנקט הר\"ב זמורת גפן היינו כמו שכתב הר\"ש דהברכה שייך דוקא בגפן אבל הרמב\"ם נקט אילן סתם: \n",
+                    "<b>[*פחות משלשים יום</b>. ודבר זה אסור לעולם אפי' בזמן הזה מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. הרמב\"ם פרק ג' מה' שמיטה. וא\"ת בזמן הבית דמתניתין ביה איירי אמאי שרי עד שלשים יום טפי מחרישה. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומצאתי בפירוש שהזכרתי שכתב שלא החמירו בנטיעה כבחרישה לפי שאין תוס' שביעי' כתוב בפירות כי אם בחרישה כדדרשינן מבחריש ובקציר. א\"נ החמירו בחרישה לפי שאינה נראית שהיא לצורך האילן ונראה כמתקן שדהו. עוד יש ליתן טעם דכל חורש ערב שביעית הוי (להו עול) [נ\"ל שצ\"ל להועיל] בשביעית אבל אין לאסור ליטע ערב שביעית משום שהאילן גדל בשביעית דכל אילנות נמי מגדל גדלי בשביעית ואם כן לא יטע לעולם עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>לשתי שבתות</b>. עיין בפירוש הר\"ב ברפ\"ק דמס' ר\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מתעשרין לשעבר</b>. כ' הר\"ב אם היתה שנה ראשונה וכו'. ל' הרמב\"ם ושאמר ר\"ה אין הכונה על ר\"ה של שנה בשנה שביעית <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אבל הוא ר\"ל וכו'. ע\"כ. וכתב הר\"ב דבהנך אזלינן בתר השרשה דאין לוקטים כו' כאחד. אלא היום לוקטין מעט ולמחר מעט ונמצאו חדש וישן מעורבי' יחד. וה\"ל מעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש אזול בהו בתר השרשה וכו' ומעשרות של אלו מדרבנן ויכולת בידם לקבוע זמן לפי דעתם לכל א' וא'. כ\"כ רש\"י בפ\"ק דר\"ה דף יג ע\"ב ושאר הזמנים של מעשרות שזכר הר\"ב יתבארו במקומן. ולענין אילן בתר חנטה לשביעית כ' הר\"ש דילפינן מערלה. וירק דבתר לקיטה כדדרשי תנאי בפ\"ק דר\"ה [דף יד] דקאמר ריה\"ג מה גורן ויקב שגדילין על מי שנה שעברה ור' עקיבא קאמר שגדילין על רוב מים יצאו ירקות ותבואה וזיתים דרשינן התם מועשת את התבואה לשלש שנים [שם] אל תקרי לשלש אלא לשליש ואורז וחביריו דבתר השרשה נפקא לן מקרא בת\"כ בפ' בהר והביאוה התוס' במס' ר\"ה והר\"ש במשנה דלקמן מנין לאורז ודוחן ופרגין ושומשמין שהשרושו לפני ר\"ה כונסים אותם בשביעית תלמוד לומר (ויקרא כ״ה:ג׳-ד׳) ואספת את תבואתה בשביעית יכול אעפ\"י שלא השרישו ת\"ל (שם) שש שנים תזרע ואספת ששה זורעים וששה אוספים ולא ששה זורעים ושבעה אוספים. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>[*ואינה אלא אסמכתא דהא מעשרותיהם של אלו מדרבנן כמ\"ש ללשונו של רש\"י ז\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האפונין הגמלונים כיוצא בהם</b>. ושכתב הר\"ב במשנה דלעיל דבשנה אחת משרשת כל השדה. ר\"ל כל מה שזורעים אחד שיהיה שדה או ערוגה דהא במשנה ב פרק ג דכלאים מפרש דאפונים הגמלונים מין ירק ואין זורעים ממנה שדה ועיין מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>משתרמלו</b>. ל' הר\"ש כלומר אימתי הם כיוצא בהם בזמן שתרמלו לפני ר\"ה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושל בעל</b>. בגמ' ריש מסכת מ\"ק [אמרי' מאי משמע דהאי בעל] לישנא דמייתבותא דכתיב (ישעיהו ס״ב:ה׳) כי יבעל בחור בתולה ומתרגמינן ארי כמה דמיתותב עלם עם בתולתא יתייתבון בגוויך בניך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אם הוקשו</b>. פי' הר\"ב נתיבשו כו'. ומפרש בירושלמי כיצד הוא בודק ר\"י בר חנינא אומר עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פירוש עוקץ בדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ואם אין מתאחה מותר. הר\"ש]: \n",
+                    "<b>התמרות שלהם אסורות בשביעית</b>. כלומר אסורות כספיחי שביעית דפ\"ט. נ\"ל. [*ועכשיו מצאתי בפירוש שהזכרתי שכתב וז\"ל התמרות הנץ כו' ולאותו נץ נראה תורת אוכל עליו אף לאחר שהוקשה ואסורות מפני מראית העין עכ\"ל. ונ\"ל דכ\"ש לפירוש הב' שכתב הר\"ב שהם [כעין] לולבי גפנים דנראה תורת אוכל עליו וכו']: \n",
+                    "<b>ומרביצין בעפר לבן</b>. כ' הר\"ב כלומר משקין ברפ\"ק דמ\"ק כ' הר\"ב דשרי אפי' בבית הבעל ולאותו הפי' כ' התוס' ד\"ו ע\"ב דבבית השלחים שצריך השקאה נקט במשנה דריש מ\"ק משקין וגבי בית הבעל קרוי הרבצה אע\"ג דמיירי נמי בהשקאה גמורה. אבל להרמב\"ם הכא בשדה שיש בה אילנות ומרביצין פירוש מזין רסיסי מים וכו' כלומר השקאה מועטת דומיא דמושכין מאילן לאילן דבמ\"ק פ\"ק משנה ג. ומ\"ש הר\"ב שכן הלכה משום דאיתא בירושלמי דר\"ש בשיטתייהו דרבנן דראב\"י דמשנה ג פ\"ק דמ\"ק וע\"ש: \n",
+                    "<b>ממרסין</b>. כתב הר\"ב כמו נתנו לממרס ביומא פ\"ד משנה ג וע\"ש: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר אבל אין מכסחין</b>. לשון הר\"ב שאין חותכין העלין וכו'. ובירו' פריך אדר\"ש דמשנה ב שאמר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול. ומשני לה דנטילת עלין של אשכול אינו אברויי אילנא אלא אוקמי אילנא כאדם המציל מן הדליקה דאוקמי בעלמא הוא [*אבל] גבי אורז אברוי' אילנא הוא ואסור כך פירש הר\"ש לעיל: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>משיפסקו עוברי עבירה</b>. כתב הר\"ב שלא יאמרו מעוברי עבירה הוא וכו'. ירושלמי מעתה אפי' משפסקו עובדי עבודה יהא אסור מפני מראית העין שלא יהו אומרים לתוך שדה בית השלחין שלו הוא מוציא. [*שאף משפסקו עובדי עבודה בשדה הבעל רגילין להוציאם לבית השלחין. כך מצאתי בפירוש שהזכרתי] יודעים הם בני עירו אם יש לו בית השלחין אם אין לו. א\"ר יוסי הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית העין: \n",
+                    "<b>משיבש המתוק</b>. לשון הר\"ב משיהיה יבש הזבל שנותן מתיקה לפירות. כלומר הזבל נקרא מתוק ע\"ש שנותן וכו' וכן יורה לשון הר\"ש. ובין קודם שייבש ובין לאחר שייבש לעולם נקרא מתוק. וטעמא דשריותא משום דמשייבש אין מזבלים הארץ לעבודה וניכר שהוא צוברו לאוצר ולא לזבל. ועיין בפירוש [הר\"ב] משנה ו פ\"ט שמפרש בענין אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד כמה מזבלים</b>. אמתני' דלעיל קאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וכ\"כ הר\"ש: \n",
+                    "<b>[*עד שלש כו'</b>. ועיין במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יתר מכאן מחציב</b>. כך היא גרסת המשנה ונוסחא אחרת יתר מכן מותר. וזו גירסא נכונה. וגם גירסת מחציב יש לפרש כן דמחציב הוא מלשון חצובה שהם רגלי הקנקן ויש קנקנים שיש להם הרבה רגלים. עכ\"ל כ\"מ רפ\"ב. ויתכן שנשתבשה הגירסא מלישנא דמתניתין ו' פחות מכאן מחצב. [*וגירסת הר\"ב נראה ג\"כ שהיא מותר]: \n",
+                    "<b>עד שיעמיק שלשה</b>. בפ\"ק דמ\"ק דף ד ע\"ב פריך והלא כשמעמיק נראה כעודר ומשני ר' זירא ור' אבא בר ממל חד אמר כגון שהעמיק קודם לכן וחד אמר זבלו מוכיח עליו. וכתבו התוספות דליכא למיחש להא דמאן דחזי החפירה לא [נ\"ל שצ\"ל הא] חזי ליה לזבל שבחפירה: \n",
+                    "<b>[*או עד שיגביה כו'</b>. עיין לקמן בד\"ה או עד שיתן כו']: \n",
+                    "<b>היה לו דבר מועט</b>. לשון הר\"ב שאין לו להוציא בפעם א' כשיעור. והוא פתרון שני דבירושלמי כשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ערב שביעית והוא מבקש להוציאו בתוך שדהו בשביעית הרי זה מוסיף עליו והולך משפסקו עובדי עבודה וטעמא דסבר דהא דקתני עד כמה מזבלין וכו' היינו דבעי לאשמעינן שיעור כמה אשפות לבית סאה וכמה משפלות לאשפה. אבל בתחלה כשמוציא הוא ודאי דאינו מוציא י' משפלות בפעם אחת אלא בזה אחר זה דהא כל משפל [יש] בו משאוי חמור וקאמר השתא ת\"ק דאפילו אין לו בביתו שיעור כזה אפילו הכי רשאי להוציא אותו מעט שיש לו ויוסיף עליו כשיהיה לו מעט מעט עד שיהיו י' משפלות לאשפה לג' אשפתות לבית סאה. ולא אכפת לן במה שאין לו כל כך בביתו להוציא מיד בזה אחר זה דהא אפי' כי יש לו בביתו אינו מוציאו כאחת אלא כשרוצה לעשות כשיעור המפורש אפילו אין לו עכשיו כשיעור רשאי להוציא מעט מעט. ובירושלמי פריך וליחוש מפני מראית העין ומשני סלו ומגריפו מוכיחין עליו שהוא עושה אשפה: \n",
+                    "<b>או עד שיתן על הסלע</b>. רבי אלעזר בן עזריה אמרה. והוא הדין לחכמים דלעיל וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ב ובדברי כסף משנה שם דבנותן על הסלע בעי שיגביה שלשה ונראה שהוא טעות סופר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סהר</b>. לשון הר\"ב כמו סחר. וחי\"ת בה\"א מתחלף ששניהם ממוצא הגרון דוגמא דבית השלחין דבמתניתין ב פרק דלעיל: \n",
+                    "<b>נמצא מדייר בית ארבעת סאין</b>. מ\"ש הר\"ב בדבור עוקר וכו' ועושה אשפות כו'. היינו לאחר שדייר בית ארבע סאין כדמסיק הכא ואשמעינן מתניתין וכו'. וטעמא דעושה אשפות מפורש בהר\"ש מדמקשה בירושלמי *)אמתני' ב פרק ד' שדה שנדיירה לא תזרע במוצאי שביעית ש\"מ דאסור לדייר. ומשני **)מתניתין הרוצה להעמיד צאן בתוך שדהו. ופי' הר\"ש דלהעמדה בעלמא עושה הסהר. ולאחר כך מאסף כל הזבל ועושה אשפתות וכו'. ולפי' זה היינו סיפא דמתניתין ומוציא מן הסהר וכו'. דדוקא בכה\"ג שרינן לעשות סהר וכן פירש הראב\"ד בהשגתו פרק ב'. אבל הרמב\"ם מפרש דסיפא דמוציא לא קאי ארישא אלא ענין בפני עצמו לאשמעינן דכמו שמוציא זבל מחצרו כדרך המזבלין הכי נמי רשאי להוציא מן הסהר ובעושה סהר בתוך שדהו רשאי להניח הזבל כן. ומפרש לנדיירה דלקמן דהיינו מזבלה ממש בלא העמדת הצאן אלא דנקט לישנא דדיר הצאן כן נראה מדבריו בחבורו פרק א'. ועל פי הדברים האלו תבין דבריו שבפירוש המשנה: \n",
+                    "<b>רבן שמעון בן גמליאל אומר בית שמנת סאין</b>. הר\"ש הביא עלה ירושלמי תני רשב\"א אומר אם רצה תוקע יתד בארץ ועושה ארבעה סהרות מד' רוחותיה של ח' סאין. ועל פי זה כתב ורבן שמעון בן גמליאל שרי עד ח' סאין שסובר דהא רשב\"א היינו הא דרבן שמעון בן גמליאל. אבל הרמב\"ם מפרש שרשב\"ג מתיר לעשות סהר מכל צד מצדי הסהר הראשון. ויהיה בית ח' סאין חוץ מהסהר הראשון שסובר הא דרשב\"א לאו היינו דרשב\"ג ושלש מחלוקות בדבר: \n",
+                    "<b>ומוציא מן הסהר</b>. פירשתיו בדבור נמצא מדייר כו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלש מורביות שהם שלש על שלש ברום ג'</b>. פי' הר\"ב ט' אבנים שכל אבן היא אמה על אמה ברום ג' אמות. ומסיים הר\"ש לפי שהאבנים ארוכות קורין להן מורביות מלשון מורביות של תאנה דפרק ב דתמיד. מורביות של ערבה דפרק לולב וערבה. ונראה ששרש השם רבה והיו\"ד בא במקום הה\"א והמ\"ם נוספת כדרך השם הנגזר מן הפעל. ועי' ספ\"ג דאהלות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הרי אלו ינטלו</b>. ל' הר\"ב ואפי' הקטנות שבהן: ומסיים הר\"ש דאילו גדולות אפי' א' ואפי' מונחת בארץ ואפילו שלש נטלות על הכתף תנן לקמן דבאות מכל מקום במ\"ט: \n",
+                    "<b>פחות מכאן</b>. זה לשון הרמב\"ם בחבורו פ' ב' היה פחות מעשרה או שהיו פחות מעשר אבנים או שהיו אבניו קטנות ממשאוי שנים ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ומניח מן הסלע וכן כתב הר\"ש והוי להו למימר מן הגדר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המסקל את שדהו</b>. מפני שהוא צריך לאבנים. ל' הרמב\"ם בחבורו פ\"ב. [*ירושלמי פריך בפ' דלעיל אדתנן התם במשנה ג מסקלין עד ר\"ה כו'. תמן תנינן המסקל נוטל את העליונות ומניח את הנוגעים בארץ וכא את אמר הכין אמר ר' יונה כאן בתלוש כאן במחובר. ומן התימה בעיני שהרמב\"ם בפ\"ב שהעתיק למשנתנו דהכא ובפ\"ג העתיק למשנה דפרק דלעיל ולא פירש דזו בתלוש וזו במחובר]: \n",
+                    "<b>גרגר</b>. מלשון שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (ישעיהו י״ז:ו׳) הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יסמוך בעפר</b>. נ\"א יסבוך. וכתב הר\"ש אם בא להיות סובך מקום יציאת המים וכו' מלשון נאחז בסבך בקרניו (בראשית כ״ב:י״ג):  \n",
+                    "<b>חייץ</b>. ירושלמי כדכתיב (יחזקאל יז) והוא בונה חיץ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והקבלן</b>. במה שכ' הר\"ב וי\"מ וכו' מביא מ\"מ. כתב הר\"ש ואפי' פחותות מאבני כתף ואפי' וכו'. והרמב\"ם בחבורו כתב ואפי' אבנים גדולות. וכבר הביא עליו הראב\"ד ל' הירושלמי אפי' פחות מאבני כתף והכ\"מ לא הזכיר השגה זו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מותר להעמיק עד הסלע</b>. כתב הר\"ב ולא חיישינן דלמא מימלך וזרע ליה וכו'. וכ\"כ הר\"ש. וצריך לפרש דלמא מימלך ואינו מעמיק עד הסלע וזרע ליה דאילו על הסלע אין ראוי לזרוע ומיהו לישנא דמתני' משמע דרבותא דשריותא הוא להעמיק כל כך עד הסלע. והר\"ש כתב עוד פי' אחר דלא גזרי' אטו עודר בשדה. ומלשון הרמב\"ם בחבורו ספ\"ב נראה פי' אחר שזה לשונו ומותר להעמיק עד הסלע ומוציא את העפר וצוברו בתוך שדהו וכו'. נראה דהא קמ\"ל דאע\"פ שמוציא עפר הרבה רשאי לצוברו וכו': \n",
+                    "<b>[*מה יעשה בעפר צוברו ברה\"ר כו'</b>. עיין בפרק ג דב\"ב משנה ח]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בתוך של חבירו</b>. כתב הר\"ב דלא עביד אינש לתקן שדה חבירו ומסיים הר\"ש כדשרינן בפרקין דלעיל משנה ו: \n",
+                    "<b>שלא בטובה</b>. לשון הר\"ב שאין חבירו מחזיק לו טובה. עיין בפרק ד דע\"ז משנה ג. ומה שכתבתי שם בס\"ד. ומ\"ש עוד דהשתא ודאי לא אתי למלקט הדקים וכו'. כ\"כ הר\"ש משמע דמשרבו עוברי עבירה התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה כו' כדרך שהי' מלקט מתוך שלו דהיינו דוקא גסין וטעמא דתקנתא דאע\"ג דמלקטין שלא בטובה אפ\"ה הואיל וזה מלקט בשל זה וזה בשל זה אי מלקטין הדקין נראה כמתקן. ואולי דהיינו דתנן במתני' כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו הגס הגס. משום לאחר התקנה תני. כן ומל' הרמב\"ם בחיבורו פ\"א נראה דסובר דגם אחר התקנה מלקטין משל חבירו בין גסין בין דקין וטעמא שאסרו בטובה נראה כדי שלא יהא נראה שזה מתקן של חבירו וזה של חבירו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שנטייבה</b>. אין אוכלין פירותיה. דחרישה וזריעה התירו כדאיתא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כו) פוקו וזרעו וכ\"כ הרמב\"ם פי\"א. וכתבו התוס' וא\"ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא דאורייתא וי\"ל דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן. א\"נ י\"ל דפקוח נפש הוא ששואל להם המלך מס ואין להם מה יפרעו ומתים בתפיסת המלך והכי איתמר בירושלמי משום חיי נפש ע\"כ. ועיין מ\"ש בפ\"ב משנה ב: \n",
+                    "<b>שנדיירה</b>. עיין מ\"ש בפ' דלעיל משנה ד': \n",
+                    "<b>אין אוכלין פירות שביעית בטובה וכו'</b>. עיין מה שכתבתי בפרק ה דעדיות בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושואלין בשלומן</b>. עיין בפי' הר\"ב ספ\"ה דגיטין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המדל</b>. פי' הר\"ב כדי שיגדל ויתעבה וכן פי' הר\"ש. וצריך לחלק בין מדל לזירוד ופיסול דפ\"ב מ\"ג דלא שרינן אלא עד ראש השנה. ואין טעם יפה לחלק כיון דזימור וכריתת האילן מדאורייתא בין בכרם בין בשאר אילנות כמ\"ש הרמב\"ם בריש ה' שמטה וכנראה מדברי הר\"ב במשנה דלקמן. ומה לי שמזמר וכורת מקצת מהאילן כדי שיגדל הוא או שכורת אילן אחד כדי שיגדל השני. הלכך נראה כפירוש הרמב\"ם שכתב המדל בזיתים הוא שיכרתם להיות עצים לאש וכ\"כ בחבורו. ואולי שגם הר\"ש והר\"ב סוברים כן אלא דמדל דעלמא פירשו דהוא כך וכדלעיל משנה ה פ\"ז דפאה. אבל אין הכי נמי דבכאן צריך שלא יעשה בשביל שיעבה ויגדל אלא שיכרות לעצים. וקצת יש לדקדק כן בדבריהם בסוף המשנה שכתבו מתוך של חבירו כו' דלא עביד אינש שיתקן קרקע חבירו וידוע דלעצים הוא מכוין שמע מינה דאי לאו דמכוין לעצים הוה אסור. ואם בשל חבירו כך בשל עצמו לא כ\"ש ומ\"מ היה להם לפרש כן ברישא. ועי' עוד במשניות דלקמן: \n",
+                    "<b>עד שיגום</b>. לישנא דעד לא ניחא. דהא יגום פחות ממשרש הוא. והרמב\"ם נשמר מזה בחיבורו וכתב לא ישרש כו' אלא קוצץ מעל הארץ וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המבקיע בזית</b>. פירש הרמב\"ם לקחת מהם עצים. וכך כתב בחיבורו סוף פרק א' לענין ביקוע זיתים ולענין קציצת בתולת שקמה ועיין מ\"ש לעיל בס\"ד: \n",
+                    "<b>שקמה</b>. פירש הרמב\"ם מין מן התאנים. ועיין מה שכתבתי בריש כלאים: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר כדרכה אסור כו'</b>. וכתב הרשב\"ם בפ\"ה דב\"ב דף פ ע\"ב ולת\"ק איכא למימר דלית ליה האי שיעורא אלא שיעורא אחרינא כגון משלשה ולמעלה אסור דאיתא התם בגמרא דבג' מעלי לה מעם הארץ ודאי קשה לה מכאן ואילך לא מיקשי קשה לה ולא עלויי מעלי לה. [*ולפ\"ז נראה דהלכתא כת\"ק כיון שחולק. והר\"ב כ' והלכה כר' יהודה וכ\"כ הרמב\"ם. וכתב הכ\"מ בפרק א' מה\"ש שאפשר שסובר דר' יהודה לא לחלוק בא אלא לפרש ע\"כ. ולי נראה דמשום דסתמא דסוגיא פריך מיניה התם בב\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המזנב בגפנים וכו'</b>. פירש הרמב\"ם בדברי רבי עקיבא כשלא נתכוין לזמר ופשוט דכ\"ש לת\"ק ועיין לעיל משנה ד: \n",
+                    "<b>[*ירחיק טפח</b>. פירש הר\"ב מן הקרקע ושוב לא מיחזי כעבודה. וכתוב בפירוש שהזכרתי וז\"ל אף כי בזיתים [במשנה ד] אליבא דכולהו שרי לגום נראה דשורש הזיתים מעכבים יותר החרישה משורש גפנים עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>קרדום ומגל</b>. כתבתי במשנה ד פרק ד דפאה. ומגירה הוא משור. רמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וכן כיוצא בהם בשאר שני שבוע וכו'</b>. אסיפא קאי ביחלו כונס כו'. כדתנן בפ\"ק דמעשרות התאנים משיבחילו וכן כתב הר\"ש. ותימה על פירוש הרמב\"ם שפירש כשיזריחו הפגים אז יהיו באים לעונת המעשרות. וגירסתו ושאר בוי\"ו וכן הגי' בת\"כ פ' בהר [*ומפרש וכן כיוצא בהם ר\"ל ששאר כל מה שיצמיח באילנות שהזריחו פגיהם] ובחיבורו פרק ה' מהלכות שמיטה כתב ולא יכניס לאכול בתוך ביתו עד שיגיעו לעונת המעשרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבאיש</b>. פי' הר\"ב משיקראו באשה והיינו וכו'. ולישנא דקרא ישעיה ה ויקו לעשות ענבים ויעש באושים משמע דבאושים ענבים רעים הם וכן פרש\"י שם. ולפיכך כתב הרמב\"ם והביא על זה הענין שם באשה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחת כשיניחהו ע\"כ. כלומר דענבים טובים יקראו בשם באשה כשהגיעו לכלל הזה מהטעם שאמר. אבל עיקר שם באשה הונח על ענבי' רעים ככתוב בישעיה וכדתנן בפרק קמא דמעשרו' הענבים והאבשים משהבאישו. כמ\"ש שם הרמב\"ם והר\"ב ואבשים ובאושים כמו כבש כשב ודומיהם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רביעית ולוג וסאה</b>. תמצאם מפורשי' בסוף פאה: \n",
+                    "<b>כותש בשדה וכונס כו'</b>. אורחא דמילתא נקט שכן דרך לכותשם בשדה. וז\"ל הרמב\"ם בחיבורו הכניס שליש מותר להכני' לביתו שהרי הגיע לעונת המעשרות. ודתנן כותש עיין במשנהו פ\"ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין קוצצין וכו'</b>. כתב הר\"ב ואני שמעתי כיון דאפקרינהו וכו'. זהו פירוש הרמב\"ם בפירושו ותמהני למה הכניס עצמו לפרש טעם אחר ממה שאמרו בגמרא פרק מקום שנהגו (פסחים דף נב ע\"ב) לאכלה ולא להפסד. ואעפ\"י שהתורה ניתנה להדרש בפנים מפנים שונים. ה\"מ למדרש בעלמא אבל בפסקי דינין אין לנו אלא מה שאמרו חכמי הגמ' כי בלי ספק שעל פי הטעם משתנה הדין מאי דמדמינן ליה. ובחיבורו פ\"ה כתב ונאמר לכם לאכלה ולא להפסד. לכך נראה בעיני שהרמב\"ם בפירושו לא נתכוין אלא לתת טעם על דרשה דלאכלה ולא להפסד ואמר שהוא מפני גזל הרבים ואין בין פירוש ראשון לפירוש שני כלום כמו שחשב הר\"ב ששני טעמים הם. ומ\"מ לכאורה א\"צ לטעמו אלא כך היתה מצות השביעית שלא להפסיד פירותיה אבל יהיו הפירות חשובים ולא נפסדים: \n",
+                    "<b>משיגרעו</b>. כתב הר\"ב משיעשו גרעינין פ\"א הבוסר וכו'. הך פירושא בתרא תלמוד ערוך היא בפרק כיצד מברכין (ברכות דף לו) ובפרק מקום שנהגו (פסחים דף נג) ולפיכך לא ה\"ל להר\"ב לכתוב פירוש אחר אלא דהיינו הך. וכך הם דברי הר\"ש ועיין מה שאכתוב בס\"ד פ\"ה דמעשר שני מ\"ה: \n",
+                    "<b>מותר לקוצצו</b>. פי' לעצים. וכ\"כ הרמב\"ם בחיבורו. ומ\"ש הר\"ב ומשום קוצץ אילנות וכו'. אם הוא מעולה בדמים. כ\"כ הרמב\"ם והר\"ש. ובדקל יש עוד לומר כגון דלא טעין קבא. והתוספות בברכות דף לו כתבו זה התירוץ לכל אילנות חוץ מן הזיתים: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח</b>. ולא נתפרש הטעם למה לא אמרו כמו כן בפרסאות דכיון שנחנטו בשביעית שיהיה לפירותיהן דין שביעית כשנגמרו במוצאי שביעית ולמה יהיה להם דין ירק דבתר לקיטה כדלעיל בפי' מ\"ז פ\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלוף: פי' הר\"ב מין ממיני הבצלים</b>. עיין עוד פי' אחר בר\"פ יח דשבת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לוף שעברה עליו שביעית כו'</b>. וא\"ת בירק אזלינן בתר לקיטה כדלעיל בפ\"ב בפי' משנה ז וא\"כ האי לוף דלקט בשמינית אין עליו תורת שביעית. ותירץ הר\"ש דמתניתין איירי דעקרוהו עם עליו סוף שביעית ועקרוהו במארופות כדינו [במשנה דלקמן] והניחוהו במקומו וחזר ונשרש והוסיף גידוליו בשמינית ולפיכך צריך לעשות חשבון עם העניים. וכתב עוד בירושלמי פריך מהא דגזרו על הספיחים דריש פ\"ט וכלומר כל לוף שביעית אסור בין לעניים בין לעשירים ומשני דלא גדלו בשביעית כי אם העלים וכבר גדל העיקר משנה ששית וכי אסרינן ספיחים היינו בהנך דתחלת גידולן בשביעית או כגון בתבואה שלא הביאה שליש בששית אבל לוף שגדל בששית אלא שגדלו עליו בשביעית לית ליה דין ספיחים ליאסר באכילה. ויש עוד שינויי אחריני ע\"ש. ועיין מה שכתבתי בריש פ\"ט בס\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לוף של ערב שביעית</b>. פירש הר\"ב ולא הוסיף צמחים בשביעית שאם הוסיף כו' אסור לעקרו משום הפסד פרי. דכשעוקר בשינוי לא ימלט שיפסיד מקצת הפרי. ולפי מה שכתבתי לקמן משנה ו בשם הרמב\"ם דכל הספיחים אסורי' באכילה. יש לפרש כשעוקרם ואינו רשאי לאוכלן הוי כאילו הפסידן בידי' ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד: \n",
+                    "<b>[*עידית</b>. פי' הר\"ב שדה שמינה. ושם עידית מפורש בריש פ\"ה דגיטין]. \n",
+                    "<b>בקרדומות של מתכות</b>. ואפ\"ה הוי שינוי כדבעינן למימר במתניתין דלקמן: \n",
+                    "<b>ומודים בית שמאי לבית הלל</b>. וכהאי גוונא בריש פ\"ג דפאה ועיין מה שכתבתי שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יהודה אומר מיד</b>. פי' הר\"ב הואיל וצריך לעקרו בשינוי לא שכיח במוצאי שביעית דאיסורא ומש\"ה מותר מיד כדמסיק בירושלמי דבטמון אנן קיימין ואמרינן דאין דרך לעקור בשינוי של איסור כדי לטומנו עד מוצאי שביעית אבל בשביעית עצמו חיישינן שמא יביא מן האיסור הואיל ועכשיו קונים ממנו עוקר האיסור בשינוי ומוכרו מיד ויאמר מן הטמון הבאתי. הר\"ש עם קצת תוס' באור: \n",
+                    "<b>[*וחכמים אומרים משירבה החדש</b>. כתב הר\"ב בירושלמי מפרש כו'. וז\"ל הפירוש שהזכרתי עד שירבה החדש שיוכל למצוא לוף הרבה כזה גדלים בהיתר והיינו מפסח ואילך ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שאין האומן רשאי למוכרם</b>. לשון הרמב\"ם אמר הכתוב (ויקרא י״ט:י״ד) לפני עור לא תתן מכשול ר\"ל מי שסגרה עיניו התאוה ויצר הרע לא תעזור אותו להוסיף בעורונו ותוסיף להרחיקו מן היושר ומפני זה אסור לעזור עוברי עבירה ולא יתקנו להם כלים אבל ראוי לקלקל להם: \n",
+                    "<b>והמזרה</b>. כתב הר\"ב שזורין בו התבואה בגורן כלומר דוקא בגורן דהיינו הרבה אבל כשיזרה מעט לא יזרהו במזרה כלל: \n",
+                    "<b>אבל מוכר כו'</b>. וטעמא כתב הר\"ב שאין אסור אלא להביא הרבה דהא לאכלה כתיב. וכתב הרמב\"ם בפ\"ד מה' שמיטה ע\"פ ת\"כ וזה שנאמר \n",
+                    "<b>(שם כה) את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל</b>. ועיין במ\"ו פ\"ח ומסיק עוד שם דכל הספיחים אסורים באכילה מדרבנן ובכללן תבואה וקטנית וכן ירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות. וא\"כ הך מגל יד וכו' דקצירה לאו לענין תבואה וקטנית דדרך לקוצרם דהנהו אסור לקוצרן כדלעיל מ\"ד אלא דתלינן שיקצור העשבים שאין זורעים אותם רוב האדם כגון הפיגם וכו' דרפ\"ט והיינו לפי הר\"מ בחיבורו אבל בפירושו יש פי' אחר ע\"ש וגם הר\"ב מפרש בענין אחר. ובכולהו משניות דתנן אסור בשביעית שכתב בהם הרמב\"ם בחיבורו אסור משום ספיחי שביעית בכולהו פי' הר\"ב אסורות בשביעית שיש להן קדושת שביעית ולא אשתמיט בשום דוכתא לאשמעינן דספיחים אסורים לאכול. מ\"מ דינו של הרמב\"ם דין צדק. כדמשמע בפסחים פ\"ד דף נא ע\"ב וע\"ש בתוס': \n",
+                    "<b>מגל יד וכו'</b>. פי' הרמב\"ם חרמש קטן שיקטוף כמלא היד ומפני זה נקרא מגל יד ומגל קציר ידוע ע\"כ. ורוצה לומר שהוא מגל סתם והיינו חרמש כמ\"ש במ\"ד פ\"ד דפאה ובמ\"ו בפ' דלעיל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ואם הביא יותר מכאן מותר</b>. לשון הפי' שהזכרתי. מותר למכור לו כלים לפי מה שהביא ולא נחשדוהו שמא הביא מן המשומר באוצר עכ\"ל. ואני תמה על הרמב\"ם שהשמיט לבבא זו בפ\"ח מהלכות שמטה]: \n",
+                    "<b>ומוכר לנכרים וכו'</b>. לשון הרמב\"ם תיקון דברי זאת המשנה מוכר לנכרים בארץ יתר מכן ולישראל בח\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהוא יכול לשוחטה</b>. כתב הר\"ב ובכל דהוא דמצינן למתלי תלינן. וסיים הר\"ש ולא דמי לכלים דלעיל שאין אדם מוכר דהתם ליכא למתלי כדפרשינן בפ\"ק דע\"ז [טו]: \n",
+                    "<b>מוכר לו פירות וכו'</b>. לשון הר\"ש ובהא מודו בית שמאי דאין דומה לפרה דאין דרך לשחוט כמ\"ש הר\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לחברתה</b>. עי' מה שכתבתי במשנה ב פרק ד דדמאי ובמשנה יא פרק ג דסוכה: \n",
+                    "<b>[*החשודה על השביעית</b>. עיין מ\"ש בזה בסוף מתניתין]: \n",
+                    "<b>נפה וכברה</b>. לשון הרמב\"ם נפה היא אשר יניפו בה הקמח להוציא ממנה הסובין והיא כמו כברה. אבל כברה היא לתבואה ונפה לקמח ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דתלינן לספור וכו'. עי' מ\"ש בסוף המשנה: \n",
+                    "<b>ובוררת וטוחנת וכו'</b>. והא דלא תני במתני' תנור ורחיים גבי עם הארץ כדקא תני גבי שביעית משום דשמעינן לה מכללא דבוררת וטוחנת עמה. א\"נ כיון דתני כולה ברישא והכא תני חדא או תרי יגיד עליו ריעו כדאמרינן בפ' לא יחפור (בבא בתרא יט). הר\"ש. והתוס' בשלהי פ\"ה דגיטין [סא.] כתבו עוד תירוץ אחר דתנור אין דרך להשאילו דמיטמא וטעון שבירה. ואיידי דלא תני תנור לא תני רחיים אבל החשודה אשביעית לא חשודה אטומאה. דהא דתנן בס\"פ עד כמה במס' בכורות [ל] דהחשודה אשביעית חשודה אטומאה. היינו טומאות פירות אבל לא טומאת הגוף ע\"כ. וכך פי' הרמב\"ם שם בטומאת פירות: \n",
+                    "<b>[*ומרקדת עמה</b>. משום דבעי למיתני אבל משתטיל מים כו' קתני הכא מרקדת אע\"ג דברישא לא קתני לדינא דריקוד]: \n",
+                    "<b>אבל משתטיל המים כו'</b>. פירש הר\"ב לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה והחמירו משתטיל המים שאז תתגלגל אע\"ג דלא מחייבא בחלה עד שתתגלגל. תוספות דגיטין. ועיין מה שאכתוב בפרק ד' דע\"ז משנה ט בס\"ד. גם מה שכתבתי במסכת דמאי פ\"ו מ\"ו דזו היא משנה ראשונה כו' וכ\"כ הרמב\"ם גם בכאן אבל בגיטין פ\"ה כתב דאף למשנה אחרונה אסור בכאן משום דגורם טומאה לתרומה שבו וכ\"כ בע\"ז פ\"ד וע\"ש. ובסוף הלכות טומאת אוכלין כתב מותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י ויש לו לטמא החולין המתוקני' לכתחולה וכתב עליו הכ\"מ מותר לגרום וכו' משנה אתרונה וכו'. ומ\"ש יש לו וכו'. כלומר הא דאמרי' דלגרום דוקא מותר אבל לטמא אותם להדיא לא. הני מילי כשאינן מתוקנין עדיין ומשו' תרומה שבהם אבל אם הם מתוקנים להדיא נמי מותר לטמאם צ\"ע דבפ\"ק דנדה עלה ו אמרי' איפכא ע\"ש. ובסוף בפרק הניזקין (גיטין סא:) ובפרש\"י פרק כשם [ל:] עכ\"ל. ואני בעניי שמעתי ולא אבין מאי איפכא משמע דבנדה מייתי הא דמתניתין ב דפרק ג דחלה ושם תמצא מפורש בס\"ד דקודם שנתגלגלה עדיין לאו טבולה לחלה היא. ומשום דנולד לו ספק טומאה מותר לטמא אפי' בידים משום דבלאו הכי הויא החלה בספק טומאה ואין הפסד בטומאת החלה ולאו עבירה היא ומשגלגלה אפי' נולד ספק טומאה אסור לטמא והיינו טעמא משום דטבולין לחלה. ופסקה הרמב\"ם בפרק ח' מהלכות ביכורים ובסוף פרק י\"א מהלכות שאר אבות הטומאות. ודנקיט בגמ' אסור לגרום אפרש לקמן בס\"ד. וההיא דבסוף הנזקין היינו נמי מתניתין דהכא ופסקה הרמב\"ם בספ\"ח מהלכות בכורים. וטעמא יהיב שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה וכמו שיתבאר מפירושו דמסכת ע\"ז פרק ד. והתם חיישינן דמטמא לחלה שבו טומאה דשייכא בחלה. ודמותר לגרום טומאה כו' דכתב הרמב\"ם היינו בענין שלא תטמא הקדש על ידי זו הטומאה וכמ\"ש בפי' לגיטין וע\"ז וזה באחת משלשה פנים או שכבר ניטל כל הקדש שבו הן תרומה הן חלה או שכבר נולד ספק טומאה קודם שבא לכלל עירוב קודש שבו כההיא דפרק ג דחלה שכתבתי או שאע\"פ שעדיין יש בו קדושה אבל זו הטומאה שיטמא אלו החולין לא יזיקו ולא יטמאו את הקודש שבו והיינו ההיא דפ' כשם [עיין מה שכתבתי שם על הגליון] ומשנה בסוף פ\"ב דחלה היא דמייתי התם ופסק' הרמב\"ם בספ\"ז מהלכות ביכורים וז\"ל עיסה הטבולה לחלה אינה כחלה והרי היא כחולין לענין הטומאה שאין השני עושה שלישי בחולין כמו שיתבאר במקומו. ומותר לגרום טומאה לחולין שבא\"י לפיכך שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה נוטל כדי חלת שתיהן מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו באמצע סמוך לעיסת הטהורה ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה כדי לתרום מן המוקף עכ\"ל. וכשעושה בזה הענין אע\"פ שהעיסה שהיא ראשונה לטומאה כשנוטל כביצה ממנה מטמאה לעיסה הטהורה ועדיין לא נתקנה מן החלה מ\"מ הואיל ונטל כדי חלתה דהשתא זו הטהורה תשאר חולין ולא איכפת לן בטומאתה וגם החלה הניטלת אינה מתטמא כיון שלא קרא לה שם ועיסת הטהורה שנעשית שני אינה מטמאה לאותה חלה כל שעדיין לא קרא לה שם כדיהיב טעמא שאין שני עושה שלישי בחולין ועדיין חולין היא. וע\"פ מה שנתבאר אבאר אני את דברי הרמב\"ם שבסוף ה' טומאת אוכלין שסוף דבריו הם באור תחלת דבריו. ובתחלה העתיק ל' הגמ' כדרכו וזה שכת' מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ואח\"כ מבאר והולך ואמר ויש לו לטמא החולין המתוקנים לכתחלה בא לומר שזה שאמר לגרום לאו דוקא לגרום אבל בידים לא אלא דיש לו אפילו לטמא כו'. ובאיזו חולין קיימינן אהא קאמר במתוקנים כלומר שאין בהם קדש שיתטמא הקדש על ידי זו הטומאה. שאילו תטמא הקדש הרי זה אסור דעבירה היא לטמא את הקדש. אבל כשהן מתוקנים שאין לחוש לקדש שבהן שיתטמא וזה ע\"פ הדרך השלישי אי נמי שנולד ספק טומאה בעיסה קודם שנתגלגלה דאז בלאו הכי אין הפסד וכמו שכתבתי בדרך השני. וכ\"ש אם הם מתוקנים ממש כדרך הראשון מותר לטמא אפי' בידים. ויש לי הכרח לזה הפי' מנדה פ\"ק [דף ו] דאדתנן עד שלא גלגלה תעשה בטומאה יהיב טעמא בגמ' דמותר לגרום טומאה והא מתניתין תעשה בטומאה קאמרה ואילו הכא לא קאמר אלא לגרום. אלא ש\"מ דלגרום לאו דוקא. וכן בההיא דכשם דמניח הטמאה שתגע לטהורה ותטמאה וקאמר משום דמותר לגרום וכמו שתראה בל' הרמב\"ם עצמו שהעתקתי. אלא דלגרום עצמו שאמרו בגמ' לאו בגרמא קאמר אלא בידים נמי הוא וזהו שרצה הרמב\"ם לבאר. ודקאמר נמי בגמ' על תעשה בטהרה דאסור לגרום היינו נמי בין לגרום בין לטמא דכולה חדא הוא. וכמו כן הוצרך לבאר שהחולין שאמרו היינו דוקא כשהן מתוקנים כדי שאין חשש שיתטמא על ידו הקדש. מכח ההיא משנה אחרונה דפ\"ד דמסכת ע\"ז וכאשר נזכר שם בגמ' וכמו שכתב הרמב\"ם בפירוש אותה משנה. ודע דהא דחולין סתם וחולין מתוקנים דהכא אינם ענין למה שכתב הרמב\"ם בריש פ' ח' מהלכות מעשר. ובפירושו בפרק בתרא דדמאי דהכא לענין טומאה איירינן: \n",
+                    "<b>וכולן לא אמרו כו'</b>. בירושלמי מפרש דלא קאי הך טעמא דדרכי שלום אלא אמתניתין דמשאלת וכו' אבל לכולהו דלעיל מינה לא קאי דהא בגיטין [פ\"ה] לא מתני להו בהדי הנהו דתני משום דרכי שלום ומשום הכי נמי מפרש בירושלמי וכמו שכתב הר\"ב דנפה תלינן לספור וכו' ולא תלינן שינפה לטחינה וכן כולן ולדבר של היתר. וכהנהו דתלינן במתניתין דלעיל מהך. אלא דהכא מיירי בידוע שאין לה פירות של היתר למתלי בה. והלכך הני תלייות לא הוו תלייות גמורות כהנהו דלעיל ואי לאו משום דרכי שלום לא הוי שרינן להו ואי לא הוי לן למתלי כלל לא היה טעם דדרכי שלום כל כך להתיר לסייע ידי עוברי עבירה שהוא בכלל איסור דלפני עור כמו שכתבתי במשנה ו בסייעתא דשמיא ודוקא בהני דנפה וכברה כו' מועיל דרכי שלום עם תלייה דהו משום דבהו שייך טפי דרכי שלום כדאשכחן בפ' המדיר בכתובות [דף עב] גבי נדרה שלא תשאל ולא תשאיל נפה וכברה רחיים ותנור *)שמשיא אותה שם רע בשכנותיה כך כתב הר\"ש עם קצת תוספת באור. והא דכתב הר\"ב בדבור המתחיל ובוררת וכו' ולא אסרו הכא באשת ע\"ה וכו' והוא גמרא בגטין [דף סא] ומאי קשיא לן הכא הא בשביעית איירי דבוודאי אין לה אלא איסור כתב הר\"ש וכן בתוס' דרוצה לחשוב דמאי כודאי לפי שחשודים עליו והעמידנו בחזקת שאינו מתוקן דאוקמא התבואה אחזקתה ע\"כ. ולישנא דחשודה על השביעי' קשה קצת למאי דפי' דבודאי אין לה פירות של היתר מיירי א\"כ מאי חשודה דקאמר ויש לדחות ולפרש משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית שחשודה ששואלת אלו הכלי' לעשו' עמהן בפירות שביעי' ולא בדבר אחר. ואפ\"ה משאלת אותן לה כל שלא פירשה בהדיא שלכך שואלתן כיון שיכולה לתלו' בכל דהו ויש כאן משו' דרכי שלום: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>מכזיב ועד הנהר ועד אמנה</b>. פירש הר\"ב כזיב משוך כלפי הצפון לצד מזרח ורצועה יוצאת מעכו וכו'. וקשה עכו מאן דכר שמה ולפי פירושו הוה לי' למיתני מעכו עד כזיב מעכו ועד הנהר ועוד שלא פי' ועד הנהר מהיכן מתחלת אותה רצועה אם מן עכו או מן כזיב. ובירושלמי כיני מתניתין מכזיב עד הנהר מכזיב עד אמנה. ובפ\"ד דחלה מפרש ג\"כ הר\"ב מכזיב עד הנהר לצד מזרח ומכזיב ועד אמנה לצד מערב וכן פי' הר\"ש ודברים הללו וכן מה שכתב בכאן דעכו יושבת ברבוע של ארץ ישראל במקצוע צפונית מזרחית קשה שמצאתי בספר כפתור ופרח בפי\"א ששלשתן על שפת הים המערבי הם והמחברו כאשר העיד על עצמו הוא עד וראה. שאמר בזה הלשון הן הייתי כשני שנים בגליל דורש וחוקר ועוד חמש שנים בשאר ארצות השבטים לא מנעתי עצמי שעה אחת מרגל הארץ ברוך העוזר. וכתב דעכו וכזיב ואמנה שלשתן על הים המערבי של ארץ ישראל הם וקצה גבול מערבית דרומית הוא נחל מצרים וקצה גבול מערבית צפונית הוא אמנה והוא הר ההר ע\"פ גבולי א\"י הנזכרים בפרשת מסעי והם כבוש עולי מצרים. ואמר עוד שיש מן עכו לנחל מצרים כמו שמן עכו לאמנום וגם אמר שכזיב הוא צפוני לעכו כמו יום אלו הן דבריו ז\"ל. וא\"א להכחיש המציאות וכל דבריו ז\"ל בחקירה רבה כאשר אמר וכמבואר מספרו שבחיפוש רב בדק המקומות עד שידע אנה הם אחת לאחת. נמצאו שדברי הר\"ב והר\"ש בזה אינם אלא באומד הדעת ולא כיונו אל האמת כפי המציאות. וכתב עוד והמשנה אמרה שהחזיקו מכזיב ולדרום עד נחל מצרים מכזיב ולצפון עד הר ההר ויהיה כזיב שבזאת המשנה לזכרון מה שהחזיקו עולי מצרים כמו נקודה שעליה תסוב החוג וזה שאותה של מסכת חלה שאומרת מכזיב ועד הנהר. ר\"ל שאם יש מכזיב ועד הנהר מקום שהוא כמו המקומות שיש מכזיב ועד אמנום כלומר שהם מכבוש עולי מצרים בלבד כמו בית שאן וחביריו שתי חלות מהנהר לדרום מאמנום לצפון שתי חלות עכ\"ל. וזה כמו שכתב עוד לקמן וזהו שמן הסתם כל מה שהוא לדרום כזיב. מוחזק שהחזיק בו עזרא אם לא שהם יאמרו בפירוש שהניחם כענין בית שאן וזולתו שהזכירו הם ז\"ל ע\"כ. ומה שלפי דבריו הנהר הנזכר במשנה הוא נחל מצרים כן כתב גם כן הרמב\"ם בחבורו פ\"א מהלכות תרומות. ואולם הר\"ב שהזכיר עכו ושרצועה יוצאת ממנו ואע\"פ שמשנתינו לא הזכירה מעכו ולא מרצועה יצא לו זה מגמרא פרק קמא דגיטין דף ז דאמתניתין מעכו ולצפון ועכו כלצפון גרסינן למימרא דעכו לציפונה דארץ ישראל קיימא ורמינהי היה מהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך חוצה לארץ עד שיודע וכו' משמאלו למערב הדרך ארץ ישראל עד שיודע וכו' אמר אביי רצועה נפקא. פירש\"י לעולם עכו במקצוע הצפון אלא רצועה יוצאת עוד מעכו לצפון והיא מא\"י עכ\"ל. גם בזה כתב בעל כפתור ופרח וז\"ל וא\"כ יהיו צדדיה ח\"ל. ולר\"מ ז\"ל מצאתי בפירושיו בכתב ידו במצרים שפי' הפוך זה שא\"י הולך כולה עד כזיב אלא שמכזיב תצא רצועה אחת מארץ העמי' הולכת עד עכו וכל צדדיה הם א\"י והתוספתא במס' אהלות פרק בתרא אומר' הפך גמרין ההולך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טהורה משום ארן העמים וכו'. ויש לתרץ שאותה רצועה לה שני דרכים אחת אל השפה המזרחית ואחת אל השפה המערבית ע\"כ. [*וגם הר\"ש תירץ כן בסוף אהלות וכגי' התוספתא דהתם איתא נמי בירושלמי דפרקין]. ונמצאו דברי הר\"ב בענין רצועה דנפקא מעכו ושהיא חוצה לארץ דהיינו שלא כבשו עולי בבל לקוחים הם מגמרא דגיטין ועל פי פירושו של הרמב\"ם ז\"ל בפי' רצועה נפקא: \n",
+                    "<b>ועד אמנום</b>. פי' הר\"ב הר ההר מתרגמינן בירושלמי טורי אמנום. וז\"ל הרמב\"ם יש מי שקורא אמנה והוא אמנה ויש מי שקורא אמנום ע\"כ. ומ\"ש והוא אמנה. רומז לפסוק תשורי מראש אמנה דשיר סימן ד' וכן פירש\"י שם בפסוק. שאמנה הוא הר ההר: \n",
+                    "<b>אבל לא נעבד</b>. לשון הר\"ש ודוקא במחובר אבל בתלוש עושין. [כמו] בסוריא דבסמוך דאלת\"ה א\"כ לתני ארבע ארצות לשביעית דיש לסוריא דין לעצמה ע\"כ. וכן נראין דברי הרמב\"ם בחבירו פ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בסוריא</b>. עיין בפי' הר\"ב דמסכת דמאי פרק ו משנה יא: \n",
+                    "<b>דשים וזורין ודורכין ומעמרין</b>. שלא כסדר מלאכתן הם שנוים דעימור קודם הדישה והזירוי. ועוד דדריכה שהיא בענבים מכניס בין מלאכות שבתבואה. ולא ידענא טעמא מאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אם היו העלין שלהן</b>. עיין בפרק ז דשבת משנה ד בפי' העלין]: \n",
+                    "<b>אסורין משום גדולי שביעית</b>. ויאכלם בקדושת שביעית. א\"נ אסורים אפילו באכילה כדין ספיחים. ובריש פ\"ט אכתוב מזה וכבר הזכרתיו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מאימתי מותר וכו'</b>. עיין מ\"ש במשנה דלעיל בסייעתא דשמיא: \n",
+                    "<b>משיעשה כיוצא בו</b>. בפירו' השני שכתב הר\"ב מפני שרבה ההיתר על האיסור ונתבטל סיים הר\"ש ואף על גב דבירק אזלינן בתר לקיטה מכל מקום חיישינן שלא יהא מן הנלקט <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>בשביעית: \n",
+                    "<b>הותר האפיל</b>. פירוש מקום האפיל דתלינן וכו'. כמו שכתב הר\"ב: \n",
+                    "<b>במוצאי שביעית מיד</b>. פי' הר\"ב לפי שהיו מביאין ירק מחוצה לארץ וכו'. עיין במשנה ט פרק ו דנדרים מה שכתבתי שם בס\"ד: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אין מביאין כו'</b>. [*פי' הר\"ב לפי שהתרומה וכו' חיישי רבנן וכו'. ויצאו חוצה לארץ כו' ויטמאו. כך כתוב בפירוש שהזכרתי] ועיין מה שכתבתי בסייעתא דשמיא בסוף מסכת חלה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כלל גדול</b>. לשון הרמב\"ם כנגד הכלל הנאמר במעשרות ע\"כ. והוא גמ' בר\"פ כלל גדול דמסכת שבת דלהכי תני כלל גדול ולא כלל אמרו וכו' כדתנן במתני' ד מפ\"ק דפאה וכן במעשרות פ\"ק. משום דגדול עונשו של שביעית יותר משל מעשר דאילו שביעית איתיה בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>במאכל בהמה ליתיה: *)\n",
+                    "<b>קוצים ודרדרים</b>. בפ\"ה מה' שמטה כתב הרמב\"ם הרכים ואע\"פ שלשם לענין מלוגמא דרפ\"ח כתבו נראה דאף לכאן מפרש כן. ולקמיה בפ\"ז שכתב להך דהכא סמך על מה שכתב לעיל מיניה בפרק ה שהזכרתי: \n",
+                    "<b>וממין הצובעין</b>. מפרש בגמרא פ' הגוזל עצים (בבא קמא ד' קא ע\"ב) אמר קרא לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין. פרש\"י שבשעת הנאתו כלה מן העולם ומיני צבעים נמי בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצא הנאתן וביעורן שוה ועיין בפירוש משנה ו: \n",
+                    "<b>[* יש לו שביעית וכו'</b>. עי' בפירוש הר\"ב דסוף המשנה]: \n",
+                    "<b>ולדמיהן</b>. עיין במשנה ג ובפרק ח משנה ג: \n",
+                    "<b>עלי הלוף וכו'</b>. עיין במשנה ה מ\"ש בס\"ד: *) ד' התי\"ט אלו מוסבים על מ\"ש לק' החוחים והדרדרים. והתי\"ט העתיק קוצים שכ\"ה ל' הרמב\"ם שם ומפני שכ\"ה בכהד\"י. לכן לא שלחנו בו יד להגיה. \n",
+                    "<b>[*והרגילה</b>. כתב הר\"ב הם חלוגלוגות ועיין מה שכתבתי במשנה ב פ\"ג דעוקצין]: \n",
+                    "<b>ספיחי אסטיס</b>. עיין מ\"ש במשנה ד פ\"ק דפאה ובמשנה ה פ\"ב דכלאים: \n",
+                    "<b>יש להם שביעית וכו'</b>. במשנה ב דפ' כלל גדול דשבת דקתני רישא ארבעים אבות מלאכות חסר אחת וקא חשיב לכולהו והדר אמר אלו מ' כו'. מפרש בגמ' לאפוקי וכו'. ולפ\"ז ה\"נ לא לחנם נקט תו יש להם וכו' בסיפא. אבל לא אתפרש בגמרא. ועיין לקמן ובמשנה ו פ\"ק דתרומות מ\"ש בשם הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שאינו מאכל אדם וכו'</b>. הואיל ואינו לענים יש להן וכו' כ\"כ הרמב\"ם בחיבורו פ\"ז ומפרש דומתקיים בארץ לא קאי אלא אמין הצובעים אבל שאינו מאכל אדם ובהמה אע\"פ שאינו מתקיים בארץ אין להם ביעור כו' ומסתברא שהכריחו לכך שידע בטיב עיקר הלוף ודומיו השנויים במשנתנו שאינם מתקיימים בארץ. ונ\"א כל שהוא מאכל אדם וכו'. וכן העתיקו התוס' בר\"פ כלל גדול דשבת [דף סח]. ולגי' זו מתקיים בארץ אכולהו קאי וכן איתא במס' נדה בפרק בא סימן (נדה דף נא ע\"ב). עיקר הלוף וכו' לא כלו להו. וכתב הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס ז\"ל דלהרמב\"ם גרסינן התם הפואה והרכפה כו' לא כלו להו והשתא אין צורך לסברא שכתבתי: \n",
+                    "<b>יש להם שביעית כו' ר' מאיר אומר כו'</b>. הכא איכא למימר דמשום פלוגתא דרבי מאיר הדר תני יש להן וכו' ולדמיהן וכו'. דעלה קאי שפיר טפי רבי מאיר אומר דמיהן וכו'. ואי הכי איכא נמי למימר דלעיל איידי דסיפא תני תו יש להן וכו': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קליפי רימון וכו'</b>. יש להן שביעית וכו'. ולענין ביעור כתב הרמב\"ם בפ\"ז דאין להם ביעור ולא לדמיהן והכ\"מ יהיב טעמא דלהסקה קיימי ומפרש בכל גרעיני פירות וכיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהם אבל לפי' הר\"ב וכן פי' הר\"ש דוקא בהני דראוים לבהמה או לעשות מהן שמן נראה דתנא נקט שביעית וה\"ה ביעור. ועיין במשנה ו. והא ל\"ק דלכללינהו בהדי חדא מהנך תרתי משניות דלעיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דכיון דלא דמיין להו דלא עלין ולא עיקרין הן לא כללינהו וכדאשכחן טפי משניות לקמן בפירקין דלא כליל להו בהדייהו: \n",
+                    "[*והגלעינין כתב הר\"ב גרעיני פירות כגון גרעיני זיתים שמוציאין מהן שמן שאף שהם קשים מאד משברים אותן בסכין ונמצא בהן גרעין קטן רך וטוב למאכל וגם סביבו ליחות שמן]: \n",
+                    "<b>ולא יצבע בשכר</b>. עיין בפרק ח משנה ד: \n",
+                    "<b>ולא בנבלות ולא בטרפות וכו'</b>. קצת קשה בדברי הר\"ב בלשונו שכתב ולא אסרו לעשות כו' דמשמע דרבנן הוא דאסרי והרי ממקרא הוא נדרש כמו שכתב וטמאים יהיו לכם [*והוא מהירושלמי]. והיה באפשר לומר דקרא אסמכתא בעלמא אלא שהסוגיא דפסחים פרק ב' דף כג אינה מוכחת כן דמקשינן אדרבי אבהו דאמר כל מקום שנאמ' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה ומקשה והרי שרצים דרחמנא אמר (ויקרא יד) שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיות ועופות וכו'. ומשני שאני התם דכתיב לכם שלכם יהא. אי הכי אפי' לכתחילה נמי שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהא. וחזקיה נמי דפליג אדרבי אבהו וסבר דהני לישני לא יאכל כו' לא משמע בהו איסור הנאה. קאמר דמהכא יליף לה מדכתיב הכא לא יאכל בציר\"י ואיצטריך למכתב לכם לשרייה בהנאה שמעת מינה דכל היכא דקרינן בהך לישנא הוה איסור הנאה בכלל. והשתא בין לרבי אבהו בין לחזקיה בשרצים איסור הנאה במשמע דלא יאכל ואצטריך קרא דלכם למשרייה בהנאה ואיכא נמי קרא דיהיו דלכתחילה אסורים ומשמע דדרשה גמורה היא. וכן נראה מלשון התוספות דהתם דמקשינן אדאמר בפ' מרובה (בבא קמא פב:) ארור אדם שיגדל חזירים דתיפוק לה דמדאורייתא אסור וכך כתבו בנדרים ס\"פ הנודר מן הירק דמכירת איסורים מדאורייתא אסור וגם הרא\"ש כתב בפרק מרובה דמדאורייתא אסור למכור ומהך דרשא דפרק כל שעה. ונראה לי דאע\"ג דמדאורייתא אסור לעשות בהן סחורה מדכתיב יהיו אי נמי מדרשא דירושלמי. אפי' הכי מדכתיב נמי לכם לומר שלכם יהיה. נשאר האיסור והיתר מסור לחכמים לפרש לנו באיזה דרך אסור ובאיזה דרך מותר וכדאשכחן בברייתא שהביא הרי\"ף בריש מסכת מועד קטן דחש\"מ אמרה התורה עצור ממלאכה ואמרה התורה שביעי עצור ולא הששה הרי שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת לדעת קצת פוסקים שסוברים דלאו אסמכתא הוא. ומעתה אע\"פ שמן התורה אסורה המכירה יפה כתב הר\"ב ואסרו כו'. ודברי הרמב\"ם בספ\"ח מה' מאכלות אסורות אין להן הכרע אי סבר דמדאורייתא אי מדרבנן וקרא דיהיו אסמכתא בעלמא. [*ומיהו קשיא לי סוגיא דפ\"ק דבכורות דף ו דאחריצי חלב דדוד קאמרינן דלמא לסחור' וכלומר אבל חלב אסור משום אבר מן החי משמע דאפי' הכי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לסחורה שריא]: \n",
+                    "<b>[*ולא בשקצי' ולא ברמשים</b>. פירשתי במשנה ב פ\"ג דמכות]: \n",
+                    "<b>ירקות שדה</b>. לפי מה שכתבתי במשנה ד פ\"ה דכל הספיחים אסורים הכא בירקות שאין דרך בני אדם לזרען דאין לחשוד שנזרעו בשביעית מותרין. ודייק בכסף משנה פרק ו' דלהכי תנן ירקות שדה משמע הגדלים מאליהם בשדה: \n",
+                    "<b>ובנו מוכר על ידו</b>. ופי' הרמב\"ם והמעות הם דמי שביעית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מותרין למכרן</b>. ל' הר\"ב דהא כתיב גבי נבלה או מכור לנכרי. האי קרא נקטיה הר\"ש במתני' דלעיל. והוה ליה למנקט קרא דלכם דמייתי בגמרא כדלעיל אלא דנקט פסוק מרווח דמפורש כתוב לאמר המכירה דמותרת ולמאי דאיכא למימר דקרא דיהיו אסמכתא בעלמא כדכתבינן לעיל אפילו הכי נקט קרא לראיה דמותר. דכמו שהסמיכו האיסור אקרא ה\"נ צריכים להסמיך ההיתר גם הוא על המקרא: \n",
+                    "<b>וחכמים אוסרים</b>. פירש הר\"ב שלא התירו לציידים אלא משום מס המלך בירושלמי ולמאי דכתבינן דמדאורייתא אסור אלא שמסור ביד חכמים איכא למימר דמשום מס המלך נמי כח בידם לומר שהתורה לא אסרה בכי הא א\"נ משום חיי נפש כדכתבתי לעיל בשם הירושלמי בפרק ד משנה ב: \n",
+                    "<b>וחכמים אוסרים</b>. חכמים היינו תנא קמא וי\"ל דצייד כשמכוין לצוד טמאים איכא בינייהו דלחכמים שרי הואיל ומחמת אומנתו נתחייב מס למלך רשאי לכוין לצוד הטמאים כדי שיוכל לפרוע המס. ולת\"ק אע\"פ דצייד הוא לא התירו לו אלא בנזדמן דנקיט בלישניה שנזדמנו להם. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כר' יהודה כ\"כ הרמב\"ם בפירושו וצ\"ע ובחבורו פ\"ח מה' מ\"א פסק כחכמים וכן בטור יו\"ד סי' קי\"ז]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שנושרים מאביהן</b>. משא\"כ לולבים דאין נושרים ולפיכך אין להם ביעור. וכתב הר\"ש דבירושלמי פריך אדריש פרקין דתנן העלין יש להם ביעור. והרי העלין אין נושרין מאביהן ומשני דלולבים דהכא סופן להקשות נעשים כאביהן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והקטף</b>. פי' הר\"ב אילן אפרסמון. ועי' מ\"ש לקמן בס\"ד: \n",
+                    "<b>יש להם שביעית וכו'</b>. כתב הר\"ב וה\"ה לביעור וכו'. כ\"כ הר\"ש מדלא תנן דאין להם ש\"מ דיש להן וא\"כ ה\"ה לעיל משנה ג ולהרמב\"ם נראה דה\"ה הכא דאין להם כדלעיל ובחבורו העתיק משנה זו כמות שהיא ומסתבר שסמך אדלעיל מיניה שפי' בדין דמשנה ג דאין להם ביעור: \n",
+                    "<b>מפני שאינו פרי</b>. ובפ\"ק דנדה ד' ח ובפ\"ב דע\"ז דף לד מוכח דקטף דר\"ש היינו שרף הנוטף מן העלין. או [*מן] הפרי. ומה שפירש הר\"ב והרמב\"ם קטף דת\"ק אילן אפרסמון היינו שאינו עושה פרי וה\"ה לכל אילן שאינו עושה כרי ושרף יוצא ממנו ובחבורו ספ\"ד כתב הקטף והוא שרף היוצא מאילנות וכו' ולדבריו שם סבר הת\"ק דקטפו זהו פריו והכא באילן שאינו עושה פירות. אבל באילן העושה פירות קטפא דפירי יש לו שביעית אבל קטפא דגווזא או דעלים אינו פרי אף לת\"ק ואין לו שביעית. כך הם הדברים להרמב\"ם בספ\"ז מה' שמטה ושם פוסק כת\"ק לא כמ\"ש בפירושו דהלכה כר\"ש ועיין מ\"ש משנה ז פ\"ק דערלה: \n",
+                    "<b>מפני שאינו פרי</b>. כתב הר\"ב ודינן כעצים וכו'. דהנאתן אחר ביעורן. וכתב הר\"ש וא\"ת האי קטף היכי דמי אי הנאתו אחר ביעורו מ\"ט דמאן דאסר. ואי הנאתן וביעורן שוה מ\"ט דמאן דשרי. וי\"ל דהנאתן וביעורן שוה ומצינו למימר דמאן דשרי משום דבטל אגב העץ דבקטפא דפירי כתבתי דכ\"ע מודו דהוי פירי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ורד חדש שכבשו בשמן ישן וכו'</b>. פי' הר\"ב דרישא ורד דשביעית בשמן דששית וקודם הביעור וסיפא בורד דשביעית בשמן דשמינית ולאחר הביעור. וכן פירש הר\"ש משום דבירו' הכי איתא ורד חדש שכבשו בשמן של ששית. וישן בחדש ורד שביעית בשמן שמינית. ופי' בו הר\"ש כדברי הר\"ב וכתב ודבר תימה מאי קשיא ליה אפי' איירי בחד פתרונא כגון ורד של שביעית בשמן של ששית ובורד של ששית בשמן של שביעית מ\"מ האי חייב בביעור והאי אינו חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ואין ורד נותן טעם בשמן עכ\"ל. והנני יוסיף להפליא בדברי הר\"ב דמפרש סיפא דמתני' דשביעית אוסרת כו'. דהיינו לאחר הביעור אבל קודם הביעור בנ\"ט בין במינה בין שלא במינה וא\"כ מ\"ש רישא דהכא ורד חדש כו' הרי אף קודם הביעור בנ\"ט. ובדברי הר\"ש לא פורש בהדיא דס\"ל דקודם ביעור שלא במינה נמי בנותן טעם אלא מדכתב אבל שלא במינה אפי' לאחר הביעור בנ\"ט. משמע דה\"ק ל\"מ קודם הביעור דאינו אוסר אלא בנ\"ט אלא אפי' לאחר הביעור נמי דוקא בנ\"ט וקשיא נמי דידיה אדידיה. אבל יש לפרש דה\"ק אבל שלא במינה ל\"מ דקודם הביעור אינו אוסר כלל אלא אפילו לאחר הביעור דבמינו במשהו ואפילו הכי שלא במינו בנ\"ט. ועוד דוחק בפירושם דכולה מלתא הא תליא בשעת הביעור ולמאי תנן חדש בישן וישן בחדש ליתני ורד שכבשו בשמן אם הגיע שעת הביעור חייב לבער ואם לאו ילקט. ומפני קושיא זו נראה שנתכוונו לכתוב וכבר הגיע וכו' ול' הר\"ש שכבר הגיע כו' כלומר דמתניתין נקט ישן בחדש דמלתא דפסיקא שכבר הגיע כו'. ולא הועילונו בזה כ\"כ דאכתי רישא דחדש בישן לאו מלתא דפסיקא הוא. הלכך נראה כפירוש הרמב\"ם שמפרש ורד חדש בשמן ישן ורד דשביעית שכבשו בשמן דששית ילקט מפני שלא יכנס כח הורדין וטעמם בשמן שהשמן ישן והורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב. וישן בחדש ורד דשביעית בשמן דשמינית וזה יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה חייב לבער השמן. ע\"כ. והוסיף כסף משנה וכתב פי' כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש. והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן. [*ועיין בפרק י' דתרומות משנה י]: \n",
+                    "<b>וחרובין חדשים וכו'</b>. מ\"ש הר\"ב ע\"פ התוספתא. כ\"פ הר\"ש. והדבר תמוה לפרש משנתנו על פיה דמשמע דבענין אחד שנאן לורד וחרובין אלא שדינם נשתנה. ועוד דלמאי נ\"מ אשמעינן דין דחרובין בענין אחר מדין דורד אם שניהם שוים בדינם. ובתוספ' פ\"ה שונה דין הורד כמו ששנויה במשנה. וכן שונה דין החרובין. לכך נראה דמשנתנו חולקת עם התוספתא ופי' המשנה כמ\"ש הרמב\"ם דחרובין ביין יכנוס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער ע\"כ. ובדברי כסף משנה יש ט\"ס וכצ\"ל פי' שהחרובין נותנין טעמן מיד וכן היין קולט טעם החרובין מיד ולא דמו לורד בשמן: \n",
+                    "<b>זה הכלל וכו'</b>. כתב הר\"ב בכל איסורים וכו'. ר\"ל זה הכלל לאתויי כל איסורים. והא ודאי דעיקר הבבא בשביעית מיירי. כדתני חייב לבער. וכן לשון הרמב\"ם. ולשאר האסורים כולן רמז באמרו זה הכלל כל שהוא בנותן טעם וכו'. ומה שכתב הר\"ב ואינה הלכה. ר\"ל אלא כדמסיק בפירושו למשנה ח פרק ה דמסכת ע\"ז: \n",
+                    "<b>שביעית אוסרת בכל שהוא וכו'</b>. תימה למאי הדר תני ליה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא כדתני חייב לבער. וכמו שכתבתי לעיל. ונראה בעיני דהיינו דבס\"פ הנודר מן הירק (נדרים דף נח) מייתי לה לענין גדולין שאם לקח בצל של ששית ונטעה בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור וגידולין מאן דכר שמייהו אלא דממשנה יתירה שמעינן דלענין גידולין שנויה. ומה שתמה הר\"ש וז\"ל וזהו תימה דשלא במינה לא יתכן בגידולין עד כאן. אומר אני דודאי דשלא במינה לא שייך כלל בגידולין. ומיהו איידי דנסיב במינה לאשמעינן דין גדולין נסיב נמי לשלא במינה אע\"ג דלא אצטריך ליה כלל. ומה שפירש הר\"ב שאוסר בנ\"ט קודם הביעור. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ה מפ\"ט בסייעתא דשמיא. ודין לאחר הביעור עיין מה שכתבתי במשנה ה וח דפ\"ט בסייעתא דשמיא: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>ככל גדול</b>. עיין מה שכתבתי בר\"פ דלעיל: \n",
+                    "<b>חשב עליו וכו'</b>. בשעה שלקטן. הר\"ש: \n",
+                    "<b>וחומרי בהמה</b>. פירש הר\"ב שאסור לשלקן. וכך כתב הר\"ש והטעם כתב הרמב\"ם בחבורו רפ\"ה וז\"ל לא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל וכו' לפי שאין שולקין אוכלי בהמה ע\"כ. ועוד כתב בפרק הנזכר סי' י\"א חומרי מאכל בהמ' שאין שולקין אותו. אע\"ג דבפירושו מפ' בענין אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולסיכה</b>. עיין במשנה ח: \n",
+                    "<b>ובמעשר שני</b>. עיין במשנה שנייה בפ\"ב דמס' מע\"ש: \n",
+                    "<b>שנתנה להדלקת הנר</b>. דכתיב בשביעית (ויקרא כ״ה:ז׳-ח׳) תהיה כל תבואתה לאכול ואמרו בספרא תהיה אף להדלקת הנר. ומ\"ש הר\"ב דתרומה טמאה מדליקין בנר. עיין בסוף מסכת תמורה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין מוכרין וכו'</b>. לא במדה כו'. כתב הרמב\"ם מה שמותר למכור כדתנן בפ' דלעיל מ\"ג וכדתנינן תו לקמן רפ\"ט וע\"ש בפירושו וז\"ל התוספות בפ\"ק דר\"ה דמלקט ע\"מ לאכול והותיר מותר למכור ואפשר דלוקח ע\"מ לאכול לא חשיב סחורה אא\"כ לוקח בזול ע\"מ למכור ביוקר שקונה להרויח. וכתב עוד הרמב\"ם שהדמים יש להם דין שביעית: \n",
+                    "<b>ולא תאנים במנין ולא ירק במשקל</b>. יצאו אלו מן הכלל לאשמועינן דאע\"ג דרגילות התאנים לשקלן כד\"א מנה דבילה וה\"א דכשמשנה ומנאן סגי וכן בירק דרך למנותן אגודות אגודות כדתנן במ\"ב פ\"ג דדמאי הלוקח ירק כו' שאינו מחוסר אלא מנין וה\"א כי משנה ושוקלן שרי קמ\"ל דאין מותר למכור באלו הדרכים אפי' בשינוי מכדרכו אלא מוכר אכסרה כלומר באומד. [*ובמשניות הכתובים לא נכתב ולא תאנים במנין א\"כ קתני ירק משום פלוגתא דבית שמאי ובית הלל]: \n",
+                    "<b>[*ב\"ש אומרים אף לא אגודות</b>. כלומר אע\"פ שרוצה למכור שלא במנין אלא אכסרה ועיין לקמן]: \n",
+                    "<b>וב\"ה אומרים את שדרכו לאגוד בבית וכו'</b>. פי' הר\"ש את שדרכו לאגוד כשרוצה אותן לבית מותר להוליכן אגוד למכור. ע\"כ. והטעם כתב הראב\"ד דהשתא אין האגודה דרך סחורה. ויש להרמב\"ם פי' אחר בחבורו פ\"ו דאגודות בית משונין מאגודות שוק וסברי ב\"ה דבדרך אגודות בית רשאי לאוגדן לשוק [*ולמכור אכסרה ולא כדרך שאוגדים לשוק כדי שלא יהיה כמוכר מצומצם]: \n",
+                    "<b>[*הכרשין</b>. מפורש בפ\"ק מ\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ולקוט לי ירק</b>. עיין מ\"ש בפרק דלעיל משנה ג: \n",
+                    "<b>שכרו מותר</b>. וא\"ת ומ\"ש מצובע בשכר דמשנה ג פ\"ז. וי\"ל כדאיתא במס' ע\"ז בר\"פ השוכר את הפועל דמחלק בין לוקט ירק לחמרים דשכרן יש להם קדושת שביעית וקאמר רבא פועל דלא נפיש אגריה לא קנסוהו רבנן חמרין דנפיש אגרייהו קנסו רבנן בהו. ופי' התוס' חמרין דנפיש אגרייהו פירוש ורווחי טפי ודמו טפי לסחורה ע\"כ. וצובע נמי רווחי טפי: \n",
+                    "<b>שכרו אסור</b>. ר\"ל שהוא דמי שביעית ואסור לנהוג בו אלא כמנהג דמי שביעית וכ\"כ הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>ככר בפונדיון</b>. ל' הרמב\"ם ואמר פונדיון ואיסר [כלומר ברישא] על המנהג הידוע אצלם שהככר בפונדיון והירקות פחות ממה שלוקחין באיסר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא לבייר</b>. מ\"ש הר\"ב להספיק לו מים לכל תשמישו. סיים הר\"ש אלא דוקא לשתות כדקתני סיפא [*דזהו לאכלה. כ\"כ בפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>ולא לבלן כו'</b>. מסיים הרמב\"ם בחבורו פ\"ו ולא לשאר אומנין ומסתברא דמשנתנו נקטה להני לרבותא דבלן וספר הנאת הגוף עושין לו וספן דבר שא\"א שיעבור הנחל אלא ע\"י ספינה וה\"א דשרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין קוצין וכו'</b>. פי' הר\"ב דכתיב ואת ענבי נזיריך לא תבצור כדרך הבוצרים. ספרא. וכתב הרמב\"ם דידוע באמת שאינו רוצה בפסוק הזה לאסור הבצירה כלל שהרי התיר אכילתן באמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה אבל ר\"ל כמו שפי' בספרא [לא תבצור] כדרך הבוצרים והכוונה כדי לשנות ושלא יתעסק בפירות שביעית כדרך שיתעסק בשאר השנים: \n",
+                    "<b>ואין עושין זיתים</b>. מלשון ושם עשו דדי בתוליהן דיחזקאל כג והוא ענין מיעוך וסחיטה: \n",
+                    "<b>[*ר\"ש אומר וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"ש. ירושלמי שכן הורה רבי יוחנן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואחרון אחרון נתפס וכו'</b>. כתב הר\"ב ומפקינן לה מדכתיב כי יובל היא וגו'. ודין היובל ודין השמיטה בפירותיהן שוין לכל דבר כמו שפסק הרמב\"ם בחבורו ס\"פ עשירי. מתורת כהנים וספרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יאכל כנגדן</b>. כתב הר\"ב כנגד אותן דמים יקנה משלו דברי' שהם לצורך אכילה וסיים הרמב\"ם מלבד פירות שביעית [*ועיין מ\"ש במשנה דלקמן]: \n",
+                    "<b>[*אין מביאין כו'</b>. דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין בספ\"ק דמעשר שני]: \n",
+                    "<b>אין סכין כלים וכו'</b>. דהא דתנן לעיל דשביעית נתנה לסיכה. ר\"ל לסיכת אדם לא לסיכת עורות וכלים. הרמב\"ם. [*ועיין במשנה דלקמן]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"א אומר ידלק</b>. מסתברא דאף בכלים ס\"ל דידלקו אלא דכי אמר למלתיה בעור אמרה: \n",
+                    "<b>וחכ\"א יאכל כנגדם</b>. מסתבר דטעמא לא הוי אלא משום קנסא וכיוצא בזה שמצינו בסוף פרק קמא דמסכת מעשר שני ע\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר</b>. ופירש הר\"ב לאו דוקא שאין האוכל פת כותי וכו' וכן פי' הרמב\"ם. ומשמע דלאחר שגזרו על הכותים שיהיו כעובדי כוכבים לכל דבריהם איירינן. וקשה דליתני עובדי כוכבים. ועוד שאין מדרך המשנה לשנות דין לכותים לאחר שגזרו. לפי שאז הם בכלל עובדי כוכבים. והר\"ש מפרש דמחמיר בפת כותים משום דלא מעשרי כשמוכרין לאחרים וכמו שמפורש במשנה ט פ\"ה דדמאי. ולפירושו קשה דאמאי תנן פת ליתני האוכל פירות כותים [*אבל התוס' במס' חולין פ\"ק דף ד כתבו שגזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בה\"מ בימי עזרא כדאמר בפרקי ר\"א וליכא למימר דהיינו בכותים ראשונים דכתיב בהם (מלכים ב י״ז:ל״ג) ואת אלהיהם היו עובדי' דהא קאמר התם מכאן אר\"א כל האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר ותנינא נמי לקמן שחיטת מין לעבודת כוכבים פתו פת כותי ושם דף יג כתבו פתו פת כותים בפרקי ר\"א יש עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק נידו אותן בג' מאות כהנים ובג' מאות תינוקות וג' מאות ס\"ת והיו תוקעים והלוים משוררים ומסיימים בה מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ע\"כ. הרי מוכח שאין גזירת פתן אותה הגזירה שגזרו עליהם להיותם כעובדי כוכבים לכל דבריהם. אבל מ\"מ אין הענין כמו שנראה לכאורה מדברי התוס' שבימי עזרא גזרו על פתן שהרי מכאן אמרו כו' אלא ז\"ש התוס' בדף ד שגזרו ר\"ל החכמים שגזרו וסמכו על הנידוי דבימי עזרא שהיה לפי שבטלו כו'. ולישנא דבימי עזרא דנקטי התוס'. קאי אדסמיך לפי שהיו מבטלין כו' דאלת\"ה הכי הנ\"ל שגזרו על פתן בימי עזרא לפי שהיו כו'. וצריכין לומר ג\"כ דהך דמכאן אמרו כו' דבפרקי ר\"א. מהנך דאמרו לפני ר\"ע נתיסדו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרחץ שהוסקה בתבן וקש וכו'</b>. מותר וכו'. ל' הר\"ש אע\"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן לקמן ע\"כ. והוא במשנה ז פ\"ט. וכתב בכ\"מ בפ\"ה דאם הוסק בדיעבד קאמר דמותר לרחוץ בה. ועי\"ל דלכתחילה נמי מותר להסיק בהן מרחץ משום דצורך אדם הוא וכדתנן כל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם עכ\"ל. ולפי תירוץ השני קשיא. דלאשמועינן [*הא דואם מתחשב] במלוגמא ומאי איריא מרחץ ונראה דאותו תירוץ לא קאי אלא לפי' הרמב\"ם דמפרש באדם המתחשב דאסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהא ריחה נודף ויהיו דברים הנאכלים ועל פי' זה הקשה הראב\"ד מאי איריא כשהוסק בתבן וקש של שביעית אפילו בשל שאר שנים לא ירחוץ בשנה השביעי' מפני זה החשש ותירץ הכסף משנה דאה\"נ ומשום רישא דמותר נקט של שביעית. א\"נ לרבותא נקט שאע\"פ שידוע שלא הוסקה אלא בתבן וקש לא ירחץ בה ע\"כ. [*ופירוש תבן וקש ברפ\"ט דב\"מ]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>והירבוזין השוטים</b>. כן גירסת המשנה. וכן נראה פירוש הר\"ב שהוא לועז לשניהם אספרג\"י וכ\"כ הרמב\"ם בהדיא. אבל גירסת רש\"י בפרק לולב הגזול. והשוטים ומפרש הירבוזין (ז) אויידל\"ש והשוטים (ב) אישפר\"ש [*וראיתי במשניות כתובי' שהגירסא ג\"כ והשוטי' בוא\"ו]: \n",
+                    "<b>פטורים מן המעשר</b>. הא דכתב הר\"ב מדכתיב ובא הלוי וגו' עיין מה שאכתוב בזה בארוכה בריש מעשרות: \n",
+                    "<b>ונלקחים מכל אדם בשביעית</b>. מ\"ש הר\"ב והלוקח מן המשומר אפי' כחצי איסר הכי תניא בפ' לולב הגזול (סוכה דף לט ע\"ב) ולא ידעתי טעם דנקטי בכחצי איסר והרי פרוטה היא הפחותה שבמטבעות הנזכרות במשנה ה\"מ למנקט. וטעם מזון ג' סעודות שכ' הר\"ב כתב הר\"ש שהתירו לו כדי מזונו כדאיתא בפ' הנזכר וג' סעודות הן מזון יום השבת: \n",
+                    "<b>[*שאין כיוצא בהם בירקות שדה</b>. פי' הר\"ב שאין גדלין כמותן במדבר. וכן פי' הרמב\"ם וכן פי' הרמב\"ם ברישא דטעמא שגדילים במדברות וא\"כ שדה דתנן במתניתין ודכתב הר\"ב ברישא צ\"ל דכל שאין בגינה מדבר קרינן ליה אבל הרמב\"ם מעצמו בסיפא זו בחיבורו רפ\"ד מה' שמיטה מפרש בע\"א ועי' בפירוש הר\"ש ובתוספות פ\"ד דפסחים דף נא ע\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לביעור</b>. כ' הר\"ב וז\"ל וכשכלו התאנים מן האילנות. [*תמיהני דלקמן משנה ד תנן אוכלין על המופקר אבל לשון הרמב\"ם בפירושו כל זמן שימצא באילנות או בארץ ובחבורו רפ\"ז כתב שמצוי בשדה ע\"כ] חייב לבער הגרוגרו' שבביתו או לאכלן כולן מיד או להפקירן כו'. נראה לכאורה מדכתב או או לחלק תרי זימני שדעתו כדעת הרמב\"ם שכתב בפירושו שאחת מצדדי הביעור שיבערם מן העולם שישרפם או יזרקם לים המלח וכ\"כ בחיבורו פרק ז' דין הביעור כשהגיע הזמן מחלק מזון ג' סעודות לכל אדם. ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח. וזהו פירוש לבערם שכתב הר\"ב בתחלה. אלא דבמ\"ח מפרש הר\"ב שהוא עצמו רשאי לזכות בו וכמ\"ש שם בס\"ד וא\"כ אין כאן ביעור מן העולם הרי שלבערם שכתב כאן אין ר\"ל שישרפם או יזרקם לים המלח. וכמו כן א\"א שיהא דעת הר\"ב כדעת הראב\"ד שסובר גם כן שמאבדן מן העולם כשכלה לחיה מן השדה בכל הארצות שביהודה וכן בגליל וכן בעבר הירדן אלא שחולק בדין חילוק מזון ג' סעודות שאמר שהוא כשיכלו פירות העיר ותחומי' אבל דעת הר\"ב כדעת התוס' והר\"ש וסמ\"ג ורמב\"ן כפי מה שכתוב בכ\"מ דאין פירות שביעית לא בכלל הנשרפין ולא בכלל הנקברים אלא כשהגיע זמן הביעור דהיינו כשכלה בכל ארץ וארץ לפי מה דתנינן מחלק מזון וכו' ומוציא על פתח ביתו וכו' ומפקיר וכמ\"ש הר\"ב במ\"ח. ואף הוא עצמו רשאי לזכות מן ההפקר ואוכל והולך עד שיכלו. ופי' הרמב\"ן שזה שאסור לאחר הביעור כמו שמפרש הר\"ב ספ\"ז היינו אם מעכב אותן בביתו אז אסורים הם באכילה לגמרי. ועיין מ\"ש במשנה ח בשם התוס' וכתב עוד שאפשר שזה האיסור מדבריהם ואולי הביעור כולו חומר מד\"ס והמקראות שהביאו בת\"כ אסמכתות והשתא יפורשו דברי הר\"ב דה\"ק חייב לבער ומהו הביעור או לאכלן כולן מיד או להפקירן וכו'. והדרשא שכ' הר\"ב כלה לחיה מן השדה כלה לבהמה קרי ביה כלה קמא כלו קמץ כלומר כלה האוכל לחיה כו' וכלה תניין בפת\"ח וציר\"י ל' ציווי כ\"פ רש\"י בפ\"ק דתענית ד' ו ע\"ב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שיכלה האחרון שבה</b>. פי' הר\"ב שבג' ארצותיה. וכ\"פ הרמב\"ם ומסיים ושאמר של שלש שלש אינו לענין תוספת דין מן הדינין אבל הוא מכלל ההגבלות שנתן להם ע\"כ: \n",
+                    "<b>רבי שמעון אומר לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה</b>. ר\"ש פליג את\"ק דס\"ל דדין ג' ארצות הן יהודה ועבר הירדן והגליל ובכל ארץ מהם ג' אלא דלענין שביעית כל ארץ אחת היא ואמר ר\"ש דאדרבא לא אמרו ג' ארצות אלא בארץ אחת שהיא נחלקת בעצמה לג' אבל זאת הארץ היא יהודה בלבד אמנם שאר הארצות כו' ועם זה תתיישב קושית התוס' שהקשו מדאמר ר\"ש ג' ארצות ביהודה כ\"ש לת\"ק דהא משמע דר\"ש בא להודות להם בזה. ולפי מ\"ש ניחא: \n",
+                    "<b>וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים</b>. סובר ר\"ש דלזיתים ותמרים מתרחקים. דהא אין מתרחקים טעמא משום דגמירי דאין חיה שביהודה גדילה על פירות שבגליל וכו' כדאי' בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נב ע\"ב). וס\"ל לר\"ש דבהני פירות גדילים. ולפיכך מתרחקים. ומדברי הרמב\"ם בפ\"ז בחבורו שזאת הבבא דוכל הארצות כו' אינה דברי ר\"ש וכן מוכחת הברייתא שהביא הר\"ב במשנה ח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי מתיר אף על השמור</b>. ותימה דלת\"ק שמור היינו מה שבבתים ומה שבגנות ואי אמרת אף על השמור א\"כ זמן הביעור אימתי. וא\"א לומר שסובר דזמנים קבועים הם לכל פירי ופירי כדתניא בברייתא שהביא הר\"ב במ\"ח. והתורה שאמרה ולבהמתך ולחיה אשר בארצך סמכה על רוב השנים והתירה לאכול בכל שביעית עד אותם הזמנים שברוב השני' אין לחיה עוד בשדה. דל' אף על השמור לא משמע שמתיר מזה הטעם אלא מטעם שסומכין אף על השמור וזה תימה אבל נ\"ל שזה שאמר ר' יוסי אף על השמור ה\"ק. לא כדברי הת\"ק שאוסר על כל שמור. אלא מצינו שרשאי לאכול אף על השמור. ומיהו לא על כל שמור קאמר דודאי ליתא דא\"כ זמן ביעור אימתי. אלא מיהת יש שמור שיאכל עליו. וממילא הפחות שבשמור קאמר דתפסת מועט תפסת. והיינו בכגון מחובר באילן והאילן במקום שמור הוא עומד. מ\"מ הואיל והפירות עדיין במחובר אוכלין עליהם. ולמדתי פי' זה בדברי ר' יוסי מלשון הרמב\"ם בחיבורו פ\"ז שכ' היו לו צמוקים של שביעית וכלו הענבים מן השדה מן הגנות והפרדסים שהם הפקר אע\"פ שעדיין יש ענבים בגפני' שבתוך החצירו' אינו אוכל מן הצמוקים מפני ענבים אלו שבחצר לפי שאינן מצויין לחיה עכ\"ל. וסובר אני שלא הוצרך להוסיף גפנים שבחצירות אלא לאפוקי מדעת רבי יוסי. ונמצאת למד שזו היא דעת רבי יוסי דמחובר בגפנים שבחצירות אע\"פ שבמקום שמור הם עומדים אפילו הכי אוכלים עליהן ועל השמור בכיוצא בזה הוא שאמר שאוכלים עליו ולא על כל שמור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הכובש שלשה כבשים וכו'</b>. עיין פ\"י דתרומות משנה י]: \n",
+                    "<b>ר' יהושע אומר אף על האחרון</b>. פירש הר\"ב מקרא יתירא דאמר מן השדה תאכלו. וא\"ת לרבי אליעזר הך קרא מה עביד ביה. והתוס' דפסחים דף נב הביאו ת\"כ דפרשת בהר דר\"א נמי דריש לסברתו מהך קרא ופירשו דסבר ר\"א דאי לאו האי קרא [ה\"א] דאותו המין דוקא יבער ולא יותר אע\"פ שטעם האיסור מעורב בהן דלא דמי איסור דביעור לשאר איסורים דהא שרי לעניים [במשנה ח] וה\"א דנחשביה כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם ור' יהושע סבר דודאי הטעם חשיב כמבוער והאי קרא אתי להתיר אף גוף אותו שכלה הואיל ומעורב בהן הטעם [מן] המותרין והכי קאמר וכו'. ועיין עוד בסמוך: \n",
+                    "<b>ר\"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה וכו'</b>. ל' התוס' ורבן גמליאל סבר ממשות של כ\"א שכלה מן השדה אסור אבל הטעם הוא כמבוער ע\"כ. ונ\"ל דאתיא ליה נמי מקרא דדריש רבי יהושע וסבירא ליה דאי לאו ההוא קרא ה\"א דאף הטעם אוסר והכל יבער דדין ביעור ה\"א דשוה לשאר איסורים לאסור בטעמו קמ\"ל הך קרא מן השדה תאכלו שכל זמן שהמין בשדה אע\"פ שיש בו בלוע טעם איסור לית לן בה ואתה אוכל מן הבית. ופסק הר\"ב והלכה כרבן גמליאל אע\"ג דתנן והלכה כדבריו כמו שכתבתי כבר בזה במשנה ו' פרק ג' דפאה ועוד בירושלמי משמע דל\"ג במשנה והלכה כדבריו דאיתא התם תני והלכה כדבריו. וכן בסדר המשנה שבירושלמי ל\"ג לה. אבל בפירוש הרמב\"ם גרס וכתב דלא משום כך הלכה כמותו אלא שהוא על דעת רבי והגמרא פסק הלכה כרבי מחבירו ע\"כ. אבל תימה דאי הלכה כרבן גמליאל אם כן הא דפירש הר\"ב בספ\"ז שהשביעית אוסרת בנ\"ט קודם הביעור <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דלא כהלכתא: \n",
+                    "<b>אוכלין ברגילה וכו'</b>. רגילה מפורש בריש פרק ז' וז\"ל הרמב\"ם רגילה הוא עשב חלגלוגית ויש בו ליחות הרבה ובשביל זה תעמוד ימים רבים ואם פסקה ממקום אחד נמצאת באחר שיהיה יותר לח ממנו ואע\"פ שאין אנו רואים אותה היא במקום נסתרת מן הארץ שכן דרך גדילתה וכשהם רואים שיבש בבקעת בית נטופה יודעין שכבר יבשה בכל מקום ולא נשאר ממנו כלום מפני שזו הארץ לחה מאוד ובשביל זה נקראת בית נטופה שהיא ארץ רבת הליחות ועשב ההוא עומד ימים רבים על הארץ והיא*) הסגריות והיו ידועות במקום ההוא אבל אנו אין אנחנו יודעין אותן ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שייבש המתוק</b>. עיין ריש פ\"ג בפירוש הר\"ב שמפרש בענין אחר ממה שמפרש בכאן: \n",
+                    "<b>והמגבב ביבש</b>. פירוש *) בד\"פ הסנריות. הרמב\"ם אוסף העשבים הלחים נקרא מלקט. ואוסף היבשים נקרא מגבב תרגום לקושש כו': \n",
+                    "<b>רביעה שניה</b>. כתב הר\"ב בשנה בינונית בכ\"ג במרחשון ועיין במשנה ג פ\"ק דתענית מ\"ש שם: \n",
+                    "<b>עד שישרו מאביהן</b>. ובמשנה ה פ\"ז שנושרין מאביהן וכתב בכאן הרמב\"ם נבלעת הנו\"ן בשי\"ן ועל כן נדגשה השי\"ן ועקרו להיות עד שינשרו מאביהן ע\"כ. ודבר זה ידוע במלאכת הדקדוק שחסרי הנו\"ן באות דגושין באות השניה מן השרש: \n",
+                    "<b>[*בכולן</b>. פירש הר\"ב בין עשבים בין קנים בין גפנים כלומר בין עלי קנים בין עלי גפנים ולולי שכן גם לשון הר\"ש והפי' הנזכר הייתי מתקן הלשון שכצ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המודר הנאה וכו'</b>. מפורש תמצא במשנה ה' פ\"ח דנדרים: \n",
+                    "<b>[*עד אימתי עניים נכנסים כו'</b>. ואין בעה\"ב מוחה וטעמא דבארץ ישראל לא קשה דריסת הרגל לזרעים עד אותו זמן כדאיתא במרובה [פא:] הר\"ש. ולא דמי לדריש פרק ח דפאה דהתם לענין היתר כל אדם במתנות העניים]: \n",
+                    "<b>בתבן וקש של שביעית</b>. כתב הר\"ב שכשנתבטל מה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית. וכן פירש הר\"ש מהירושלמי וטעמא מסתברא משום דליכא למימר כלה לבהמתך מן הבית אלא שאילו אם היה זה המין מבחוץ בשדה לחיה היה לה שתאכל ממנו אבל הואיל וזה המין נתבטל כבר ונסרח כל מה שהיה ממנו בשדה א\"כ אילו היה זה שבבית ג\"כ בשדה כבר היה עבר ובטל מן העולם ולא היה לה לחיה שתאכל ממנו. שוב אין לו לכלות מן הבית כיון שלא נחסר לחיה כלום במה שהכניס זה לביתו. [*ופירוש תבן וקש תמצא בריש פרק ט דב\"מ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור</b>. כך היא גרסת הר\"ב והר\"ש והתוס' בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נב ע\"ב) וכן הגירסא בת\"כ פרשת בהר. וכתבו התוספות דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור היינו כשמחזיק בהם כשלו אבל אחר שהפקירם והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזכה בהם להכניס לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו וכן מוכח בירושלמי הביאו הר\"ש וכבר כתבתי כן במשנה ב בשם הרמב\"ן וע\"ש. וכתב עוד הכסף משנה בריש פרק ז' בשם הרמב\"ן פי' עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר. עשירים בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם ע\"כ. וגירסת הרמב\"ם בדרבי יוסי דהכא אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים אחר הביעור וכ\"כ בכסף משנה בריש פרק ז'. והיינו דפסק כרבי יוסי אף על גב דבמשנה ב מפרש דביעור שישרף או ישליך לים המלח: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ימכרו לאוכליהן</b>. פירש הר\"ב והרמב\"ם שיפרע אותן מה שהן שוים וכו' והדמים יתחלקו. וקצת קשה דלישנא דהכא לא דמי ללישנא דרישא ינתנו לאוכליהן ששם פירשו שאף הוא בכלל. והפירוש ינתנו לכל מי שיאכלם והכא הכי קאמר ימכרו לו לצורך האוכלים: \n",
+                    "<b>חייב מיתה</b>. כדתנן בספ\"ק דחלה. [*ופי' הר\"ב דלא תימא וכו' קמ\"ל דראשית עריסותיכם כו' מאיזה עיסה שתהיה כו'. כך פירש הרמב\"ם בפירושו ותמהני למה ידחה המשמעות את הדיוק דלאכלה ולא לשרפה. והר\"ש כתב משמה דגמרא סוף פרק קמא דבכורות מלדורותיכם דגבי חלה וכן הוא שם ופירש רש\"י לדורותיכם כתי' בחלה משמע אפילו בשביעית וכתיב מראשית עריסותיכם וגו' ע\"כ וגם בזה קשה. ונ\"ל דכיון דחלה לא ודאי לשרפה קיימא לפיכך (ממעטינן) [מרבינן] מן המשמעות ועל לשון רש\"י יש לדקדק למה הוצרך לכתוב [לדורותיכם כו'] וכתיב מראשית עריסותיכם]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בשטר</b>. לשון הר\"ב שכתב לו שטר באחריות וכו'. כלומר דאפילו שהאחריות מפורש בו. והשתא דשלא בשטר כלומר בשטר שכתוב סתם ולא פירש בו האחריות ורב ושמואל דאמרי תרווייהו הכי בפרק דדגיטין דף לז ואף על גב דקי\"ל כחכמים דמשנה ו פ\"ק דב\"מ דאחריות ט\"ס ואפילו לא נכתב ככתוב דמי. מכל מקום לענין השמטת כספים. איצטריך לאשמועינן דאפילו כשפירש בהדיא לא מהני לומר דלכך פירש בהדיא כדי שיהיה כמו משכון. [*והשתא א\"ש דלא הוה זו ואצ\"ל זו דתנא ושלא בשטר לגלויי אבשטר דמיירי במפורש בו אחריות. והרמב\"ם בפירושו פירש שלא בשטר קודם בשטר משמע שכך היתה גירסתו. ושם שטר מפורש במשנה ו פרק קמא דב\"מ]. ופי' אחריות כתבתי במשנה ו פרק ג דפיאה. ועוד במשנה ה פרק קמא דקדושין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*השוחט את הפרה וכו' משמט</b>. ול\"ד להקפת חנות ושכר שכיר דבמשנה דלעיל דהקפת חנות דרך להקיף שנה ושנתים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנגשו. וכיון שכן הוי ליה כהלוהו עד אחר שביעית דלרוב הפוסקים אין שביעית משמטתו. וכן השכיר דרכו לקבץ שכר שנה או שנתיים ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר שביעית. אבל המוכר חפץ לחבירו ולא קבע לו זמן לפרעו אחר שביעית מיד כשמכר לו הוה ליה כאילו הלוהו ושביעית משמטתו והיינו טעמא דהשוחט את הפרה וחלקה בר\"ה וכו'. בית יוסף חושן משפט סימן ס\"ז סעיף י\"ט]: \n",
+                    "<b>המלוה על המשכון</b>. פירש הר\"ב דכתיב ואשר יהי' לך פרט לזה וכו'. ושאני משעבוד קרקעות דקי\"ל מלוה קונה משכון משום ולך תהיה צדקה. גמרא דגיטין דף לז. והיינו שלא בשעת הלואה דקרא שלא בשעת הלואה כתיב. ומכ\"מ הואיל ושלא בשעת הלואה קונה אלים נמי שעבודיה דבשעת הלואה דלא משמט דהא הכא דתנן מלוה על המשכון משמע שההלואה על המשכון היה. תוספות שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרוזבול</b>. פירש הר\"ב פרוז תקנה [*בגמ' דגיטין פרוז פורסא דמלתא. ופירש רש\"י תקנה אבל הרשב\"ם פ\"ד דבבא בתרא סוף דף סה כתב פרוז ריוח כמו הפריז על מדותיו דמסכת נדה [ד:] עד כאן. ומה שכתב הר\"ב] בול עשירים וכו' ותקנה לעניים. בגמ' דגיטין אמר רב חסדא פרוזבולי ובוטי. וכתבה הר\"ב בפ\"ג דמ\"ק ועיין שם. וכ' בכסף משנה בריש פ\"ב מהלכות ממרים דהא דאמר בוטי ואנן פרוזבול קרינן משום דמשמע דלאו תקנה וסייג לתורה שלא יעברו על השמר וגו' אלא עיקר התקנה לעשירים שלא יפסידו ולעניים שלא תנעול דלת: \n",
+                    "<b>שהתקין הלל הזקן</b>. פירש הר\"ב שהיה כח ביד הלל לתקן משום דהשמטת כספים בזמן הזה דרבנן דכתיב וזה דבר השמטה וכו'. בזמן שאתה משמט קרקע וכו'. גמ' דגיטין ד' לו. לשון הר\"ש. ומפרש ר\"ת דהך השמטת קרקע לאו בעבודת קרקע אלא בשדות שחוזרות לבעלים דומיא דהשמטת כספים דבזמן שהיובל נוהג שמשמט קרקע שביעית נוהגת שמשמט כספים ובבית שני [דהלל נהג נשיאותו מאה שנה קודם החורבן] לא נהגו יובל לפי שלא היו כל יושביה [עליה] ובשם ר\"ת פירשו דבבית שני נהגו יובל והלל לדורות הבאים תקן דיודעים היו שהבית עתיד ליחרב. ע\"כ. ודברים אלו בתוספות. ורש\"י מפרש שם כפירוש הראשון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>איש פלוני ופלוני הדיינים</b>. בריש פרק ד' דגיטין דף ל\"ב פליגי רב נחמן סבר דדוקא תני תרי לאשמועינן דסגי בבית דין של שנים דבשלמא גבי דינא דממונא בעינן שלשה אבל הכא אודועי בעלמא הוא ובתרי סגי. ורב ששת סבר דהכא נמי בעינן תלתא ותנא אטו כי רוכלא ליחשב וליזל. והרמב\"ם העתיק המשנה כצורתה. והטור חושן משפט סימן ס\"ז כתב פלוני ופלוני ופלוני. ויהיב בית יוסף טעמא דפסק כרב ששת דמסתבר טעמיה והכא איסורא ולא ממונא ואין זה בכלל הלכה כרב נחמן בדיני: \n",
+                    "<b>שכל חוב שיש לי שאגבנו</b>. ובגיטין גמרא דף ל\"ו שיש לי אצל פלוני. וכן כתב הר\"ב שם משנה ג: \n",
+                    "<b>או העדים</b>. פירש הר\"ב ללמדך שהעד נעשה דיין. וכך כתב הרמב\"ם דבגמרא אמרינן עלה כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים ופירש רש\"י כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפנא כו' וחתמו למטה אני פלוני דיין. ע\"כ. ואשמועינן דאע\"ג דטעמא דפרוזבול הוא משום דכל שביד בית דין כגבוי דמי. והני להעיד בקש לפניהם אפילו הכי כי חתמי דיינים נעשו דיינום דעד נעשה דיין בדרבנן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והמאוחר פסול</b>. מסתברא דטעמא נמי משום קנס כמו שפירש הר\"ב לקמן בשטרי חוב המוקדמין [*וכן נמי סמך לו הר\"ב אדלקמן ולא פירש בכאן דלא נפסל השטר מחמת שהעדים כו' כך נ\"ל. ואמנם בירושלמי אשטרי חוב דלקמן גרסינן ר' יוחנן אמר פסולי' ממש רשב\"ל אומר אינו מונה אלא משעת הכתב והתני פרוסבול בין מוקדם בין מאוחר כשר ואינו מונה אלא משעת הכתב אם אומר את כן בשטרות מה בין פרוסבול מה בין שטר ע\"כ. והלכה כר\"י לגבי רשב\"ל וא\"כ אה\"נ דפרוסבול כשר משעת הכתב אבל תימה דהרמב\"ם והטור לא כתבו להך ירושלמי והתוספות והרא\"ש בפרק השולח הביאו לירושלמי דלעיל מהא בטעמא דמוקדם ומאוחר דכשר בפרוסבול פסול בשטרי חוב וכשר בשטרי חוב פסול בפרוסבול והשמיטו להך ונראה לי דסביר' להו דסתם מתני' לא משמע כן דהא בחד לישנא קתני פסול דפרוסבול ופסול דש\"ח ובבבלי לא מצינו שחילקו ביניהם בכך הלכך דחו הירושל' הזה מהלכה וגם הברייתא שהביא הירושל' מדבבלי לא הביא לברייתא זו וכן לא מצאתיה בתוספתא דשביעית ושוב ראיתי בתשובה האחרונה של הר\"ן ז\"ל שפוסל לגמרי הפרוזבול לפי שכיון שלא נכתב כהלכתו אין לו דין שער ע\"כ. הרי שאינו מחלק בינו לש\"ח הפסול ודלא כהירושלמי]: \n",
+                    "<b>[*שטרי חוב המוקדמין פסולים</b>. פירש הר\"ב דמצו העדים לומר שלא באו להעיד וכו'. ירושלמי. ומדברי הר\"ן בשם הר\"ז דבכגון זה מצוי דטעו העדי' והריב\"ש כתב שסיים הר\"ז וצריך ב\"ד הגדול ולהחמיץ הדין. ע\"כ בבית יוסף ועוד שם חילוקים אחרים]: \n",
+                    "<b>כותב פרוזבול</b>. לשון הר\"ב כותבין אבל בסיפא נקט נמי כותב. וכלשון הר\"ב כן הוא במשנה שבירושל' ויש ליישב דכותב ר\"ל הסופר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא על הקרקע</b>. פי' הר\"ב שאז חשוב החוב כגבוי וכן פי' הר\"ש. \n",
+                    "<b>[*שכל מה שיוכלו חכמים לתקן כדי שלא יהיו נראין עוקרין דבר מהתורה התקינו</b>. הרשב\"ם בפ\"ד דב\"ב ריש ד' סו] וכלומר לאפוקי מטלטלין דאינן חשובין כל כך כגבוי' כמו קרקע דכל קרקע אינה נגזלת ובחזקת הבעלים עומדת והוא מסר החוב לבית דין והלכך הקרקע נעשית ביד ובחזקת הב\"ד [*ובפירוש שהזכרתי כתב לפי שהקרקע אינו יכול להשמיט ולהצניע. א\"נ לפי שאין רגילות ללוות למי שאין לו קרקע ובמלתא דלא שכיח לא עבוד רבנן תקנתא עכ\"ל. והטעם השני כתב גם כן הרשב\"ם פ\"ד דבבא בתרא שם בשם זקינו ז\"ל נ\"ל דהיינו רש\"י ז\"ל]: \n",
+                    "<b>[*מזכה הוא</b>. ומייתי למתני' פ\"ד דגיטין [דף לז] בזה הלשון מזכהו וכן מצאתי במשניות כתובים: \n",
+                    "<b>כל שהוא</b>. פי' הר\"ב דראוי לגבות בו חובו כגון דגבי והדר גבי. וכך פירש הר\"ש וכן פירש רש\"י בפ\"ד דגיטין [שם] גם התוספות שם וסוף פ\"ב דבבא בתרא ודחו פירוש רבינו שמואל דמפרש משום דאין אונאה לקרקעות ואותו טעם כ' הר\"ב במשנה ו פ\"ג דפאה וכן דעת הרי\"ף בפרק הזהב. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ג מהל' מכירה. ור\"ת והרא\"ש ס\"ל דבפלג איכא אונאה. ואי בפלג דוקא ואי ביתר מפלג. אברר בס\"ד במשנה ה' פי\"א דכתובות: \n",
+                    "<b>[*על נכסי אשתו</b>. פי' הר\"ב נכסי מלוג כו' שהבעל אוכל פירות. וכ\"כ הר\"ש ותמהני מנ\"ל והא סתמא תנן ותו דומיא דסיפא דליתומים על נכסי אפטרופסים ותו דבירושלמי פשיט לאבעי לאפטרופוס על נכסי יתומים מהא דעל נכסי אשתו]: \n",
+                    "<b>וליתומים על נכסי אפוטרופוס</b>. דתקנה זו לטובת עניים תקנוה כמו כן שימצאו מי שילוה להם כדלעיל. ולפיכך אמרו כשיש לאפוטרופוס שלוה לטובת היתומים קרקע שכותבין עליו פרוזבול הואיל והוא לוה אע\"פ שלא לצורך עצמו לוה וזהו שכתבו הר\"ב והר\"ש הלוים לצורך היתומים. ע\"כ. ואילו היה אביהם חייב ולא הניח קרקע <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דמתקנת הגאונים גובים ממטלטלים כמ\"ש בפ\"ח דכתובות מסתברא דאע\"פ שיש לאפוטרופא שלהם קרקע. כיון שהאפוטרופא לא לוה אין שייך לכתוב פרוזבול על סמך קרקע שלו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כוורת דבורים</b>. משנה זו שנויה עוד בסוף מס' עוקצין והכא אגב שביעית תנייה והתם אגב טומאה. הר\"ש [*ועיין מ\"ש עוד שם]. \n",
+                    "<b>הרי היא כקרקע</b>. כתב הר\"ב ונקנית בכסף ובשטר ובחזקה. וסיים הרמב\"ם ושיקנה על גבה מטלטלים ושאר דיני הקרקעות: \n",
+                    "<b>[*וכותבין עליה פרוזבול</b>. אע\"ג דתנן הרי היא כקרקע איצטריך לאשמועינן דכותבין כו' דסד\"א דלא סמכה דעתא דמלוה עלוה מאחר שהיא מטלטלת. אי נמי אשמועינן אע\"פ שאין הכוורת ללוה כי אם הדבש. בפירוש הנזכר. וכ' עוד דמיירי שאין מקום הכוורת ללוה ולא השאיל לו המלוה המקום. ופשוט הוא ממתניתין דלעיל]: \n",
+                    "<b>פטור</b>. פי' הרמב\"ם ר\"ל פטור ממיתה וחייב מלקות על כל פנים. [*ור\"ל מכוח מרדות ועיין מ\"ש בריש שבת בס\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המחזיר חוב בשביעית</b>. ל' הר\"ב בסוף שביעית. דהיינו בשמיטתה כלומר ששמטה. ואכתי בסוף שביעית לא ניחא. וז\"ל הר\"ש בשביעית ביום אחרון של שביעית אי נמי בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת ע\"כ. ורש\"י בפ\"ד דגיטין [דף לז.] כתב כלשון אחרון: \n",
+                    "<b>[*אמר לו אעפ\"כ כו'</b>. פי' הר\"ב א\"ל כו' אני רוצה לפרוע לך. כ\"כ הר\"ש ודבר תימה הוא דאם יקבל בפרעון א\"כ אינו משמט ומאי מהני שאמר משמט אני ואינו עושה כן ובגמרא ברייתא [שם] כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו כן במתנה אני נותן לך ופסקוה הפוסקים עיין בח\"מ סוף סימן ס\"ז]: \n",
+                    "<b>שנאמר וזה דבר השמטה</b>. פירש הר\"ב אין לך אלא דבור ראשון. וז\"ל הר\"ש מדכתיב וזה דרש דא\"צ אלא לדיבור אחד: \n",
+                    "<b>רוצח וכו'</b>. שנויה עוד בסוף פרק ב דמכות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יחזיר לבניו.</b> דאע\"ג דמד\"ס גר יורש אביו כמ\"ש הר\"ב במשנה י פרק ו דדמאי. דוקא אביו עובד כוכבים אבל באביו גר לא תקנו כדאיתא בפ\"ק דקדושין דף יז וטעמא נראה בעיני משום דכשאביו כמו כן גר יכולין ישראל לזכות מן הדין בנכסיו כשמת ולפיכך לא תקנו להפקיע זכות ישראל. [*ועי\"ל דאם אביו גר לא יועיל לו חזרתו לסורו דאנן לא נתן לו ירושתו מהגר ומיהו בכפופים תחת יד עובדי כוכבים צריכים לתירוץ הראשון]: ",
+                    "<b>ואם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו.</b> מה שכתב הר\"ב דאם היה הורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה המחזיר להם אין רוח חכמים נוחה הימנו. אוקימתא דברייתא בקדושין דף יז. וכתב הר\"ש וליכא איסורא אלא אין חכמים מחזיקים לו טובה שלא הצריכוהו לכך וכן נראה לשון רש\"י [*ועי' בפ\"ג דאבות משנה י בפי' רוח חכמים נוחה הימנו]: ",
+                    "<b>נקנין במשיכה.</b> עי' מ\"ש במשנה ב פ\"ג דדמאי: ",
+                    "<b>וכל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו.</b> בלא נתינת דמים מיירי שאם נתן הדמים לא סגי דאם חוזר בו דאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא שעומד במי שפרע כדתנן בפ\"ד דבבא מציעא. והכי איתא התם בגמרא החוזר מדברים אין לנו אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל ר\"ל באבל אמרו מי שפרע וכו'. וז\"ש הרמב\"ם וכל המטלטלים נקנין במשיכה וכל זמן שלא ימשוך יכול כל אחד מהם לחזור באותה סחורה ואפי' אחר נתינת המעות כלומר מן הדין ומיהו קאי באבל. ומ\"ש הר\"ב דהכי תניא איפת צדק והין צדק שיהא לאו שלך צדק והין שלך צדק. הכי תניא בפ' הזהב (בבא מציעא דף מט) ר' יוסי בר יהודה אומר מה ת\"ל הין צדק והלא הין בכלל איפה היה [דהין י\"ב לוגין ואיפה ג' סאין שהן ע\"ב לוגין] אלא לומר לך שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק. ואע\"ג דבקרא לא כתיב אלא הין מכלל הן אתה שומע לאו כי טעם אחד לשניהם [*ואסמכתא בעלמא הוא דאלת\"ה א\"כ עובר בעשה ה\"ל למתני]: ",
+                    "<small>סליק מסכת שביעית</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה שביעית",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sheviit",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה שביעית, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Sheviit, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Terumot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Terumot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3ac3e6cb841a1176c63989e6106c39c71eeb9055
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Terumot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,474 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Terumot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תרומות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": {
+        "Mishnah Terumot, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם וסידר אחר שביעית מסכת תרומה גדולה מפני שהתרומה היא מתנה ראשונה שמוציאין מן הזרע: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>לא יתרומו</b>. ל' הרמב\"ם אמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום. בעלי הלשון האחרונים מקשין ע\"ז ואומרים כי השרש הרים ומרים וירים. וזו אינה קושיא אמתית כיון שעיקר כל הלשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם. ואלו בעלי המשנה בלא ספק עבריים היו במקומן בארץ הצבי ונשמע מהם לשון תרם ובו נשתמשו הנה זו ראיה שהוא מקובל בל' ושזו המלה ל' מלשונות העבריים. וע\"ז הדרך תהיה *) תשובתם לכל מי שיאמר מן האחרונים שלשון המשנה אינו צח או שהם נשתמשו במלות שאינו כראוי בלשון וזה העיקר שזכרתי לך אמיתי אצל החכמים השלמים המדברים על הדברים הכוללים כל הלשונות כולם ע\"כ. אבל ראיתי להראב\"ע בפי' מגלת אסתר במלת מתיהדים כתב על מלת תורמין שהוא בכלל מאמרם ז\"ל ל' מקרא לחוד ול' הגמ' לחוד ע\"כ. ומאמר זה אמרו על משנה ב פרק י\"א דחולין (קלו:) ועי' במשנה יג פ' בתרא דעירובין ומשנה ב פ\"ק דפסחים:  ",
+                    "<b>חמשה לא יתרומו ואם תרמו וכו'</b>. כתב הר\"ב וכ\"כ הרמב\"ם למעוטי דרבי יהודא דאמר קטן שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה ע\"כ. וכ\"ש דממעט לדר' יוסי וכדמפרש בסמוך גבי מאשר ידבנו לבו. ומיהו תימה לפרושי למעוטי בכה\"ג דממ\"נ אי **) קיימת מניינא על לא יתרומו משמע דדוקא ה' לא יתרומו הא אחרים אפי' לכתחלה תורמים ואי קיימת מניינא על ואם תרמו אין תרומתן תרומה משמע נמי דדוקא ה' בדיעבד אין תרומתן תרומה הא אחריני בדיעבד מיהו תרומתן תרומה. ועי' במ\"ו:  ",
+                    "<b>החרש וכו'</b>. פי' הר\"ב כולהו מחד קרא נפקי דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו'. ירושלמי. והך קרא בתרומת המשכן כתיב וילפינן מיניה תרומת כהנים מדאקרי נמי תרומה כדכתיב (במדבר י״ח:ח׳) ואני נתתי לך את משמרת תרומתי. הרמב\"ם. [*וחרש עצמו פירושו במשנה דלקמן]:  ",
+                    "<b>[*והשוטה</b>. פירש הר\"ב המאבד כו'. וכן היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו העושה אחת מאלו הוא שוטה כר' יוחנן בירוש' הביאו הר\"ש והוא כמו כן בבבלי פ\"ק דחגיגה סוף ד\"ג:  ",
+                    "<b>עובד כוכבים שתרם וכו'</b>. לא שייך למתני והעובד כוכבים שתרם וכו' ולא ליתני אין תרומתו תרומה משום דהעובד כוכבים אינו בכלל עם החייבים לתרום ולפיכך הוציאו מן הכלל ושנאו בבבא בפני עצמה. ועיין סוף פ\"ג. [*ומ\"ש הר\"ב כן תרימו גם אתם. עיין מ\"ש בזה בריש פ\"ב דקידושין]:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יתרום</b>. פירש הר\"ב לכתחלה דצריך להשמיע לאזניו כו'. ואתיא כת\"ק דמשנה ג פ\"ב דברכות דפסק הלכה כמותו דהתם נמי לכתחלה מודה דצריך להשמיע לאזניו. כדמסקינן התם בגמ' ועי' במשנה ד פ\"ב דמגילה: \n",
+                    "<b>חרש שדברו בו חכמים בכ\"מ כו'</b>. כתב הר\"ב לאו כללא הוא כו'. וכן במ\"ד פ\"ב דמגילה. והתם ודאי דדוקא מדבר דהא בקורא המגילה איירינן. הלכך לא הוצרך הר\"ב להביאו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קטן כו' רבי יהודה אומר תרומתו תרומה</b>. עיין בפ\"ב דמגיל' משנה ד [*דהתם כתבתי בשם התוספות בשהגיע לחנוך וה\"נ נראה דכוותיה ומשום הכי תנן שלא הביא שתי שערות דמשמע דבסמוך להן מיירי אבל הר\"ש מוכיח דהכא בכל קטן קאמר. וכתב בפי' שהזכרתי שמשום ר\"י נקט ע\"כ. ולי נראה משום דשמעי' לרבי מאיר דמצריך שיביא שתי שערות כדמייתי הר\"ש ירושלמי [דיבמות] פ' ב\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובית  הלל אומרים אין תרומתן תרומה</b>. ע' במשנה ח' ובסוף פרקין. [ובמשנה ב' פ\"ה דעדיות].\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין תורמין מן הלקט כו'</b>. פירש הר\"ב שאלו מתנות עניים הן. וכן פירש הרמב\"ם. ודבר תימה הוא זה דמאי קמ\"ל שאין אדם פוטר עצמו מחובו במה שהוא של אחרים. אלא נראה כמו שפירש הר\"ש בשם הירושלמי. דכולהו טעמייהו משום דפטורים מן המעשרות ובעני עצמו שיש לו כרי של טבל מיירי. ואין תורמין מהם משום דהוי מן הפטור על החיוב. ודתו תנא לה בסיפא מפרש הר\"ב לקמן. אבל אין לפרש דמתני' דלקט וכו' מיניה וביה קמ\"ל דאין תורמין כדכתב הר\"ש דאי הכי ה\"ל למתני אלו פטורים מן התרומה. והרמב\"ם בחבורו פ\"ה כתב ולא מפירות שאינן חייבים בתרומה כגון לקט וכו'. וזה כמו הפי' שכתבתי: \n",
+                    "<b>ההפקר</b>. כתב הר\"ב דכתיב ובא הלוי וגו'. ועיין מ\"ש בריש מס' מעשרות: \n",
+                    "<b>ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו</b>. פירש הר\"ב היכא שהקדימו לוי בשבלים וכו'. מפורש ברפ\"ז דברכות ונוסחא אחרינא שלא נטלה תרומתו והיא נוסחת הרמב\"ם ומפרשה שלא יעשה אותו מעשר ראשון תרומה גדולה. אא\"כ חושב כמה יש בו מן התרומת מעשר ומה שישאר הוא שרשאי לעשות תרומה גדולה על כריו. ומה שכתב אבל יוציא תרומת מעשר לאו דוקא שיוציאו דא\"כ לא הוה קדשו בתוכו כדתני בספרי שהביא הר\"ב ופסקה הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות תרומה בסי' כ\"א. ומ\"מ נוסחא זאת כפי פירושו זה מן התימה הוא דמאי קמ\"ל פשיטא שא\"א לבן לוי לשלם חוב תרומה גדולה שעליו מתרומת מעשר שכבר נתחייב לתתה לכהן. ואפשר דסובר הרמב\"ם. דקמ\"ל דכיון שבשעה שתרם לא חישב בדעתו שיפריש תחלה התרומת מעשר שבו לפיכך אין תרומתו תרומה כלל לפי שנמצא תורם מן התרומת מעשר שבו עצמו על הטבל ובמזיד מיירי כמו שאכתוב בס\"ד בפ\"ב משנה ב. ובפ' ה' מהלכות תרומה סי' י\"ג העתיק זאת הנוסחא והשיגו הראב\"ד דכשמקדשו בתוכו יכול הוא לתרום לפי שלא עלה על דעת הראב\"ד שבא לומר שאינו תורם כולו על כרי אחר אלא שיחשוב בתחלה תרומת מעשר שבו. משום דהוא מלתא דפשיטא. וגם בעל כ\"מ פיר' דבריו שם כשניטלה תרומ' מעשר אלא שלא ניטלה תרומה גדולה שבו. וצ\"ל דר\"ל כגון שהקדימו בכרי [*וקשה לי שהרי] פסק בפ\"ג דפירות הטבולים לתרומ' גדולה תורמין מהן. ובמה שכתבתי נתישבו דברי הרמב\"ם היטב: \n",
+                    "<b>[*ולא ממעשר שני כו'</b>. פירש הר\"ב שהקדימו בשבלים. וכך כתב הר\"ש ותימה לי מנין דהא במעשר ראשון קראי דרשינן בריש פ\"ז דברכות ואולי מסברא מפני ששם מעשר אחד הוא. והרי אפי' תרומה ילפינן ממעשר כמ\"ש לקמן בד\"ה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא מפירות כו']: \n",
+                    "<b>[*ולא מן החיוב על הפטור</b>. פי' הר\"ב כגון מפירות שלא הביאו שליש. דשאר הפטורים תננהו. הכי איתא בירושלמי וכתוב בפי' שהזכרתי ומנין יודע שהביאה שליש כל שזורעה ומצמחה בידוע שהביאה שליש עכ\"ל ונ\"ל דיצאת לו מן ירושלמי דפ\"ק דמעשרות אמתניתין ג והביאו שם הר\"ש ולי קשיא על הירושלמי ההוא דהא כך מפרש נמי התלתן משתצמח וכמו שכתב שם הר\"ב וא\"כ <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אמאי פסיק התבואה והזיתים מהתלתן ויהיב שיעורא משיכניסו שליש והר\"ב שם מפ' פירושי' אחרי' על משיכניסו שליש ועוד קשיא לי סוגיא דבבלי בפ\"ק דר\"ה ד' יב [צ\"ל יג] דלא מצי יהיב סימנא על הבאת שליש אלא קאמר דקים להו ואי איתא דסבירא ליה כהירושל' הא איכא מוכיח על השליש ורש\"י שם [יב:] על תלתן משתצמח נמי מפ' פי' אחר ואין להאריך אך להר\"ב נמי קשיא דבפ\"ק דחלה מ\"ג מפרש נמי על הבאת שליש דזורעו וצומח וצ\"ע]: \n",
+                    "<b>ולא מן התלוש על המחובר</b>. פי' הר\"ב דכתיב והרמותה ולשון הרמה לא שייך אלא בתלוש ולפ\"ז מן המחובר על המחובר נמי לא. [*וכן מוכח בתוספות פרק ג דקדושין דף סב] וקשיא אמאי לא תני לה: \n",
+                    "<b>מי החדש על הישן</b>. עיין בריש מס' ר\"ה [*ומ\"ש במשנה ב פרק ד דבכורות]: \n",
+                    "<b>ולא מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ</b>. שנתחייבו בתקנת נביאים או תקנת חכמי' כדתנן במ\"ג פ' בתר' דידי'. ומ\"ש הר\"ב דילפינן תרומה ממעשר. פירש הרמב\"ם לפי שענין אחד כולל אותם והוא שיוציא מזה מה שהוא חייב בו מן החוק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חמשה לא יתרומו וכו'</b>. פי' הר\"ב וכן הרמב\"ם מנינא למעוטי דר' יהודה וכו'. הכא אתי שפיר דמנינא דחמשה קאי על ואם תרמו כו' ואפילו אי הוה מנינא דלעיל למעוטי דרבי יהודא כמ\"ש הרמב\"ם והר\"ב לעיל לא קשיא אמאי איצטריך תו הכא למעוטי. משום דאי לאו הך דהכא ה\"א דלעיל לא ממעט אלא דר' יוסי בקטן שהגיע לעונת נדרים אבל כשהגיע לשנת י\"ג ויום א' אלא שלא הביא ב' שערות ה\"א דמודה ת\"ק לר' יהודא הלכך איצטריך תו הך דהכא. והא דאפסק תנא במתני' ד' וה' משום דבהו תני דאם תרמו אין תרומתן תרומה: \n",
+                    "<b>האלם וכו'</b>. וא\"ת אמאי לא כליל בהדי הנך ה' חרש המדבר ואינו שומע ותני ליה במתני' ב באפי' נפשיה ולתני הכא ששה. וי\"ל דהואיל ולעיל בעי למתני פלוגתא דרבי יהודא ורבי יוסי בקטן תני נמי פירושא דחרש שנשנה קודם לקטן: \n",
+                    "<b>לא יתרומו וכו'</b>. לשון הרמב\"ם ומה שכופל שלא יתרומו חזוק לדבריו שלא יתרום אחד מהן לכתחלה בשום פנים ולא יחשבו כי כיון שתרומתו תרומה יקל בזה השיעור ויתרום לכתחלה ומפני זה כפל דבריו לחזק הענין שלא יתרום לכתחלה בשום פנים [*ועיין במ\"ה פ\"ק דעדיות]: \n",
+                    "<b>[*ואם תרמו תרומתן תרומה</b>. לפי שאין הברכות מעכבות וכן אם תרם בדיעבד מן הרע על היפה תרומתו תרומה כדלקמן ספ\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין תורמין לא במדה וכו'</b>. ואף על גב דתכמים נתנו בו שיעור כדתנן במ\"ג פ\"ד מ\"מ יעשה כדין תורה ולא יתרום במדה כו' אלא אומדו ומפריש בדעתו כשיעור דלקמן: \n",
+                    "<b>[*לא במדה ולא במשקל ולא במנין</b>. וכן תנן לקמן פ\"ד מ\"ג כזה הסדר *) ואע\"ג דהתם במ\"ו תנן שהמודד משובח מהמונה והשוקל משובח משלשתן ל\"ק דלפי שכל דבר נמדד ונשקל תני תחלה מודד ואח\"כ שוקל המשובח אבל מונה שאין דרכו בכל דבר הניחו לאחרונה. וז\"ל הרמב\"ם בפרק ג' מה' תרומה דבר שדרכו למדוד מודד ודבר הנשקל שוקל דבר שאפשר למנותו מונה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין תורמין שמן על זיתים וכו'</b>. לשון הרמב\"ם בחבורו פרק ה' שזה דומה לתורם מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו וכ\"כ הר\"ב במשנה דלקמן ועיין סוף פרקין: \n",
+                    "<b>ויחזור ויתרום: לא אתפרש אם יתננה לכהן גם שתיהן בלא דמים ומשום קנסא</b>. ולא דמי לרפ\"ג דהתם משום ספק נגעו בה. או הכא נמי שיתן לכהן השניה בדמים דראשונה היא תרומה דאוריית' ועי' בסמוך: \n",
+                    "<b>מדמעת</b>. כתב הר\"ב וימכור הכל לכהן. חוץ מדמי תרומה שבה כדין מדומע דריש פ\"ה. א\"נ י\"ל דהכא נותן שתיהן לכהן בחנם. והלכך כשחזרה האחת ונדמעת א\"צ להוציא דמי התרומה שאין כאן גזל השבט כיון שכבר נתן גם השנייה בחנם: \n",
+                    "<b>אבל לא שניה</b>. כתב הר\"ב לפיכך אינה נאכלת עד שיפרישו עליה תרומה ומעשרות. כן לשון הירושלמי שבידינו. אבל ר\"ל בתרומה תרומת מעשר. דמדאורייתא נתקנה מתרומה גדולה. שהראשונה היא תרומה מדאורייתא. והר\"ש העתיק לשון הירושלמי תרומת מעשר ונראה דלא אתי לאפוקי מעשר דודאי דטבול למעשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויין על הענבים לעשותן צמוקים</b>. כן הנוסחא בכל הספרים והר\"ב שכתב יין על צמוקים נראה דלאו בדוקא כתב כן אלא כלומר על העומדים להעשות צמוקים דאלת\"ה תקשה סיפא יין על ענבים לאכילה דכי תרם שפיר תרם [*והא היינו רישא]: \n",
+                    "<b>ונמלך</b>. מפורש במשנה ב פ\"ג דדמאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*על דבר שלא נגמרה מלאכתו</b>. פירש הר\"ב דכתיב כו' מן הגמור וכו' ולא משאינו גמור על הגמור. ורוצה לומר גם הבבא השלישית דלא משלא נגמר על שלא נגמר ותרי מתלת נקט ועיין לקמן בד\"ה ואם כו' ואפשר שדעת הר\"ב ז\"ל דההיא זו ואין צריך לומר זו היא דכיון שאין שום דבר הנגמר לא במעושר ולא במעשר פשיטא שאין לו דין*) מעשר כלל ולפיכך לא שלחתי יד להגיה בדבריו ולהוסיף בלשונו תיבת וכו' והרמב\"ם בפ\"ה מה' תרומות הקדים זו הסיפא למציעתא]: \n",
+                    "<b>[*ואם תרמו תרומתן תרומה</b>. וכ' הר\"ב ודוקא בשאר פירות אבל התורם מן הזיתים על השמן וכו'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וה\"נ בתורם שמן על הזיתים הנכתשים שאעפ\"י שתרומתן תרומה מ\"מ צריך שיחזו' ויתרו' כדלעיל משנה ח וחד מתרי נקט ועי' לעיל בסמוך]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אין תורמין מטהור על הטמא</b>. מ\"ש הר\"ב דאנן בעינן שיתרום מן המוקף. כדתנן בספ\"ק דחלה. והכא בתרומה גדולה. אבל תרומת מעשר לא בעינן כדתנן במ\"ה פרק ב דבכורים: \n",
+                    "<b>[*באמת אמרו כו'</b>. כ' הר\"ב כל היכא כו'. ומוכח לה ממשנה י\"א פ\"ד דב\"מ כמ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>ערימה</b>. פי' הר\"ש כרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומזיד לא עשה כלום</b>. לשון הר\"ש לא עשה כל עיקר דאפילו ההיא גריוא הדר לטבלה ור' נתן בר אושעי' אמר לא עשה כלום לתקן את השיריים אבל תרומה הוי. בריש האשה רבה. ובפרק ה' פסק הרמב\"ם כר\"נ בר אושעיא: \n",
+                    "<b>היה מפריש עליו כו'</b>. פירש הר\"ב על שאר מעשרותיו. וכך כתב הר\"ש. ולפירושם נראה דבמעשר טבל טמא איירינן וכן מפרש הר\"ש לדרבי יהודה בטמא לחוד. אבל הר\"ב דמפרש בדר' יהודה שהוא טבל או שהוא טמא. משמע דדינא דטבל לחוד ולא לענין טומאה מתניא. וכן יראה מדברי הרמב\"ם בפירושו. וקשיא אם כן אמאי לא עשה כלום. אדרבה הרי כתב במשנה ה דפרק דלעיל בשם ספרי דכשמקדשו בתוכו עושה ממנו תרומה גדולה. ואין לומר דדוקא תרומה גדולה עושה אבל לא תרומת מעשר והכא ברוצה להפריש (על) תרומת מעשר כדכתב על מעשרותיו. דמאי שנא. ועוד שכך כתב הר\"ב בפירוש בריש פרק ה בדיבור ואם למעשר ראשון וכו'. והרמב\"ם בחיבורו פ\"ג העתיק הך ספרי לענין תרומת מעשר. ומיהו לפי מה שפירשתי לעיל בדברי הרמב\"ם שצריך שיחשוב שיעור התרומת מעשר שבו ואח\"כ יפריש עליו למקום אחר אבל כשמפריש מן הסתם נמצא שמפריש תרומת מעשר עצמו על טבל אחר. ואין תרומתו תרומה כלל. איכא לפרושי דה\"נ בהכי מיירי [*כשיש בטבל הזה יותר מהשיעור שצריך להפריש וכדתנן היה מפריש עליו והולך הרי שאינו עושהו בבת אחת לתרומת מעשר על הטבל האחר שרוצה לעשותו עליו ולפיכך אינו דומה להא דאמרינן בגיטין פרק כל הגט (גיטין דף ל) כור מעשר יש לך בידי כו' חוששין שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר והיינו כגון שיש לו עוד ט' כורין מעשר טבל כדפירש\"י שם [שמא] עשאו תרומת מעשר על תשעה כורים שיש לו בביתו מעשר הטבול לתרומת מעשר. ע\"כ. ולפיכך צריך שיחשוב שיעור התרומת מעשר שבו ואם שגג מה שעשה עשוי ויפרוש אח\"כ. ולפי שהר\"ב והרמב\"ם והר\"ש כולם פה אחד פירשו בהדיא טבול לתרומת מעשר והרמב\"ם הביא הפסוק ונחשב לכם תרומתכם וגו' לראיה וזה הפסוק על סתם מעשר נאמר לפיכך אין אנו יכולים לפרש משנתנו לפי דרכם של אלו המפרשים ז\"ל בכגון שהוא טבול גם כן לתרומה גדולה דהקדימו בן לוי לכהן לאחר שנתמרח כדתנן ברפ\"ז דברכות ועל תרומה גדולה שבתוכה קאמר שצריך לחשוב כו'. והשתא אפי' כשמפריש בבת אחת שאינו אלא כור אחד ויש לו ט' כורים מעשר וכו' דלא משמע כן לפי דבריהם ואינו [נ\"ל צ\"ל ואני] חושב דתרתי הכריחום ז\"ל שלא לפרש כן חדא דזה פשיטא ואצ\"ל הוא ועוד דלישנא דמפריש עליו והולך דייק כפי פירושם כפי מה שדקדקתי בו כאשר כתבתי]. ואע\"ג דלהרמב\"ם כבר שנאו לעיל חזר ושנאו כאן מפני שני דברים שנתחדשו בו חדא לחלק בין שוגג למזיד ועוד פלוגתא דר' יהודה. וכ\"ש שיש לפרש כן להר\"ב דלא נשנית לעיל כלל. ומ\"ש הר\"ב על מעשרותיו. ה\"ה על טבל גמור להפריש תרומה גדולה כספרי דלעיל. אלא דסתם בן לוי יש לו מעשרות ואין להם נחלת שדה וכרם כל כך. ולא נתכוין הר\"ב לפי' הר\"ש. והרמב\"ם בחיבורו פ\"ה חזר מפירושו דהכא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומפרש לכולה מתניתין לענין טומאה וגם פסק כר' יהודה דלא כמ\"ש בפירושו [*והכ\"מ הביא לו ראיה מהירושלמי ועיין במשנה ה פ\"ק דעדיות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המעשר והמבשל וכו'</b>. מדשנאן בחד בבא ש\"מ דמעשר במזיד אסור לו לעולם כמו מבשל ואע\"ג דמבשל עביד איסורא דאורייתא ומעשר לא עביד [איסורא] דאורייתא כדתנן בפ\"ה דביצה [*ומיהו בפ\"ב דביצה דף יז ומייתי לה הר\"ש מוקמינן להמעשר בדאית ליה פירי אחריני והמבשל משום איסורא דשבת. ע\"כ. ולפי לישנא דסוגי' דהתם משמע דלא קתני להו בהדדי דפריך תחילה ממעשר והדר ממטביל [והדר ממבשל] אבל בפרק הניזקין תמהו התוספות אמאי פריך כך ממילא נמי א\"ל דבבא בפני עצמה היא המעשר כדנקט התם אלא המקשן דפריך ממעשר ברישא [לא] הוצרך למנקט כולה מלתא. ולכן נ\"ל הא דשנאן יחד משום דתרווייהו מידי דמיכל. ועיין במשנה ד פרק ג דביצה]: \n",
+                    "<b>הנוטע כו' יעקור</b>. מה שאין כן בבישול שאי אפשר לעקור הבישול וכן במעשר שכבר ניתקן מן התורה: \n",
+                    "<b>ובשביעית בין שוגג כו' יעקור</b>. פירש הר\"ב שנחשדו ישראל על השביעית כו'. גמרא פ' הניזקין (גיטין דף נד) ופירש\"י איכא למיחש מתוך שהדבר ניכר אתי למשרי נטיעה בשביעית. והרמב\"ם כתב בפרק א' מה' שמטה אם תאמר בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין תורמין ממין על שאינו מינו</b>. מפורש בסוף פרקין בפירוש הר\"ב. ועיין מ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תורמין בצל קטן שלם</b>. פירש הר\"ב לפי שהוא מתקיים. וכך כתב הר\"ש ואם כן הך פלוגתא פירושא דפלוגתא דרישא הוא והוא דוחק. אלא דבפ' כיצד מברכין (ברכות דף לט ע\"ב) מייתי להך מתניתין וקאמר מאי לאו בהא קמיפלגי דמ\"ס חשוב עדיף ומ\"ס שלם עדיף. היכא דאיכא כהן לא פליגי דחשוב עדיף כי פליגי דליכא כהן דתנן כל מקום שיש כהן וכו'. משמע ודאי דמסיק כמו שפירשו ומיהו איכא למימר דלדחיי' בעלמא קאמר ליה אבל קושטא דמלתא דהך מתניתין דבצל פלוגתא באפי נפשה ובין אין שם כהן או יש שם כהן פליגי בשלם וחשוב הי מינייהו עדיף כדסלקא דעתא דמאי לאו. וכן פירשו הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ' ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ותורמין זיתי שמן כו' ויין שאינו מבושל כו'</b>. וכל זה מדברי רבי יהודה דתורם מן היפה הר\"ש. עיין ר\"פ בתרא]: \n",
+                    "<b>ויין שאינו מבושל על המבושל</b>. פירש הר\"ב דשאינו מבושל יפה לשתיה מהמבושל. ועי' מה שכתבתי בריש פרק בתרא: \n",
+                    "<b>כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום כו'</b>. פי' הר\"ב דאמר קרא כל חלב יצהר וכו'. גמ' רפ\"ט דבכורות [נג:] ואמרי' אשכחן תירוש ויצהר דכתיב חלב בכל חד תירו' ודגן דגן ודגן מנ\"ל ק\"ו מה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אמרה תורה תן חלב וכו' תירוש ודגן דגן דגן שהם כלאים כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לא כ\"ש ואותן שנתחייבו בתרומה מדרבנן תקינו כעין דאורייתא והך דרשא איתא תו בגמרא פ\"ק דתמורה [דף ה] ובירושלמי דהכא ותמיהני על הרמב\"ם שכתב בחבורו ריש פרק ה' שנאמר כדגן מן הגורן: \n",
+                    "<b>ואם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה</b>. דכתיב (במדבר י״ח:ל״ב) ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו משמע הא אם לא תרימו מן המובחר תשאו חטא ואם אינו קדוש נשיאת חטא למה. גמרא האשה רבה דף פט ע\"ב: \n",
+                    "<b>הזונין</b>. עיין בריש כלאים בפירוש הר\"ב: \n",
+                    "<b>והקישות והמלפפונות וכו'</b>. והכי נמי פליגי לענין כלאים במשנה ב פרק קמא דמסכת כלאים [*וכן מצאתי בירושלמי אמתני' דהכא ר' יהודה כדעתיה ורבנן כדעתין דתנינן תמן הקישות ומלפפון אינן כלאים זה בזה ר' יהודה אומר כלאים]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*ונמצא סרוח</b>. פירש הר\"ב דאיבעי ליה למטעמי'. הכי איתא בר\"פ האשה רבה ופי' התוס' כלומר יפריש על מה שהוא [טועם] מיניה וביה כדי שיטעום ותו לא עכ\"ל דבלאו הכי א\"א דטבל אסור לכהן]: \n",
+                    "<b>תרומה ויחזור ויתרום</b>. פי' הר\"ב וכהן נותן לו דמי הגדולה שהשניה מתמעטת וכו'. ירושלמי. וקצת קשה כיון דמשלם הכהן הראשונה. נמצא שמן הראשונה עצמה לא נתן תרומה וי\"ל דכיון דאינו מקבל מהכהן אלא דמי תרומה לבד נמצא שאין כאן גזל השבט אצלו. [*ועוד דודאי דמספק חייב הכהן עצמו להפריש ממנה תרומה]: \n",
+                    "<b>אינה מדמעת</b>. אלא יוציאנה מאותן חולין שיעור מה שנפל בהן בלבד. הרמב\"ם. ועיין בפי' [*הר\"ב] דלקמן וע\"ש שהתרומה נקראת דמע כדלקמן מ\"ו קראו למעורב ממנו מדומע. רמב\"ם מ\"ד פ\"ג דחגיגה [*וכן לעיל פ\"ק דדמאי מ\"ג]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ר\"ע אומר תרומת שניהם תרומה</b>. עיין בפי' [*הר\"ב] פ\"ק דתמורה מ\"ה ומ\"ש שם בס\"ד. [*ומ\"ש הר\"ב וחציה חולין שהרי כשתרם כ\"א ואחד כבר נתקנו החצאין ונעשו חולין ומיהו לאו חולין גמורין הן שהרי לא נתקנו אלא מתרומה גדולה ועדין טבולין למעשרות ותרומת מעשר ולכן בירושלמי קרי לחצאין אלו טבל ומפרש הר\"ש כפי מסקנת הירושלמי דהיינו טבולין למעשרות ולא לתרומה ולא היה ליה להר\"ב לכתוב חולין אלא טבל כדקאמר בירושלמי ולפרש דהיינו למעשרות אי נמי הוה ליה לכתוב חולין הטבולין למעשר וכדרך שכ' בפ\"ד מ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*במה דברים אמורים כו'</b>. פי' הר\"ב הא דפליג ר\"ע לעיל ואמר תרומה כו'. תמיה לי אמאי מפר' אליבא דר\"ע לחוד דודאי דאף לרבנן שייכא להך בד\"א כו' ולשון הר\"ש הא דפליגי לעיל דלר\"ע תרומה כו' וזה ניחא קצת דהרי לא פירש אליבא דר\"ע לחוד ומ\"מ קשה אמאי הוצרך להאריך ולכתוב דבריו של ר\"ע כלל ואפשר דמשום הכי הבין הר\"ב דדעת הר\"ש דדוקא לר\"ע מפרש ולכך עיקם ושינה הלשון אבל אינו נכון]: \n",
+                    "<b>חוץ מן הדרוכות</b>. פירש הר\"ב [בעלים] ע\"ה שהשכירו פועלים חבירים כדי להפריש כו'. וכן ל' הר\"ש וכלומר שלכך השכירו חבירים כדי שעי\"כ יכולים להפריש בטהרה אבל אין לומר שהשכירום כדי להפריש דהיינו הרשה. ומ\"ש הר\"ב מפרישים החבירים כדי שיעור התרומה כו'. פירש הר\"ש אבל עכשיו אין תורמין דא\"כ הוי כתורם מן היין על הענבים שבגת ואין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו דהני ענבים דרוכות הם וכדתנן במשנה ח פ\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי אלעזר חסמא</b>. עיין מה שכתבתי בזה בסוף פ\"ג דמס' אבות]: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר בן יעקב אומר וכו' תרומת מעשר עליו כו'</b>. פי' הר\"ב פליג אר' שמעון וכו'. כלומר אבל בתרומה גדולה ס\"ל כר\"א חסמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אע\"פ שהוא עובר בל\"ת מה שעשה עשוי</b>. דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי ס\"ד לא מהני אמאי לקי הכי אמר אביי בפ\"ק דתמורה סוף דף ד ורבא אמר לא מהני מידי והאי דלקי דעבר אמימרא דרחמנא ופריך ממתני' לרבא ומשני שאני התם דאמר קרא מכל מעשרותיכם תרימו. וכ' בפירוש שהזכרתי אף אם הקדים דבר לחבירו. וכתב עוד ומיהו אם הקדים מעשר שני לראשון לא יאכלנו עד שיוציא עליו מעשר ראשון וממעשר ראשון יוציא התרומת מעשר עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>שנאמר מלאתך ודמעך</b>. פי' הר\"ב ודמעך זו תרומה וכתבו התוס' בפ\"ק דתמורה ד\"ד דלכך קרי לתרומה דמע לפי שנוהגת בלח ובכורים אינו אלא ביבש שהרי אין מביאים בכורים אלא מפירי כדתנן בסוף מכילתין וסוף מס' חלה. [*ומ\"ש הר\"ב לא תאחר לא תשנה הסדר ועדיין הסדר לא שמענו ומפרש לה במתני' דלקמן וזה לשון הרמב\"ם לא תאחר ר\"ל לא תאחר ממלאתך ודמעך מי שהוא ראוי להקדימו ואח\"כ הביאו ראיה שראוי להקדים אלו החקים מקצתם על קצתם. ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*שאיני נהנה לזה</b>. כלומר ממה של זה דוגמא לדבר בפרשת וישלח למי אתה. פירש\"י של מי אתה. ועיין בר\"פ קמא דנדרים ופ\"ג משנה יא]: \n",
+                    "<b>עד שיהא פיו ולבו שוין</b>. עיין רפ\"ה דנזיר. [*וכתב הר\"ש ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זא\"ז אבל לא מכחישין זא\"ז מהני בתרומה וקדשים כדדרשי' בפרק שבועות שתים שאני גומר בלבו אע\"פ שלא הוציא בשפתיו עכ\"ל ומשום קדשים מייתי לדפרק שבועות שתים אבל לענין תרומה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הוה ליה להביא משנתנו פרק קמא משנה ז דאין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין וילפינן לה מדכתיב (במדבר י״ח:כ״ז) ונחשב לכם תרומתכם כמ\"ש שם הר\"ב והר\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הנכרי והכותי תרומתן תרומה</b>. פי' הר\"ב אם הפרישו כו'. ומדבריהם. גזירה משום בעלי כיסין שלא יהיה זה הממון של ישראל ויתלה אותו בכותי כדי לפוטרו הרמב\"ם פ\"ד מה\"ת. כך נראה דעת הר\"ב אבל יש לרש\"י גם לתוס' פירושים אחרים בריש פרק ב דקדושין ועיין במשנה ט פרק ה דדמאי]: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו</b>. משמע דערלה לכ\"ע יש להן. דאם ערלה אין כאן רבעי נמי אין כאן. כמ\"ש הרמב\"ם בחיבורו ר\"פ עשירי מה' מעשר שני מטעם הירושלמי. וכ\"כ הר\"ש בסוף מסכת ערלה. וסייעתא לפי' הר\"ב דסוף מס' ערלה. ותיובתא על פירושו ופירוש הרמב\"ם דריש מס' ערלה. ובסוף ערלה אכתוב יותר מזה. [*וטעמו של ר' יהודה לאו משום דסבר דיש קנין לעובד כוכבים בא\"י להפקיע מחובותיו דהא איפכא שמעינן ליה במנחות פרק רבי ישמעאל דס\"ל דאין קנין כו' אלא לא קאמר ר' יהודה הכא אלא בסוריא כ\"כ הר\"ש והביא ברייתא לראיה אבל בפי' שהזכרתי מסיק דשמא יש לחלק בין כרם רבעי לתרומה ומעשרות דדוקא בתרומות ומעשרות מחייב משום דגנך כתיב תרי זימני ולא של נכרי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואולי אף בכרם [רבעי] קרא אשכח ודרש. עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>[*ור' שמעון פוטר</b>. פירש הר\"ב מחומש אבל מדמע. וכן מצינו בתרומת חוצה לארץ במשנה ג פ\"ז]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רבי מאיר אומר אף מוציא הוא למקום אחר</b>. כן הגירסא בס\"א. וגירסת הספר ממקום אחר. ולפ\"ז גם בדברי ת\"ק גרסי' אבל לא ממקום אחר ונראה שזאת היא גירסת הרמב\"ם שמפרש המפריש מקצת תרומה וכו' אינו תרומה והוא טבל אבל צריך שיוציא התרומה שעל זה שהפריש מיניה וביה. ולא יפריש עליו ממקום אחר. וכ\"כ בפ' ג' מה' תרומות ופ\"א מה' מעשר והראב\"ד השיג עליו לפי שהוא גורס למקום אחר. ועוד הקשה שהל\"ל עליה. שהתרומה ל' נקבה ומפרש למתני' כפירוש הר\"ב וכ\"פ הר\"ש:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שמנה סאין</b>. פי' הר\"ב וכ\"כ הר\"ש ומעט יותר. וז\"ל הרמב\"ם ואמרם סאה לעני הוא בקירוב החשבון אבל בדיוק החשבון אינו טעון לתת לעני אלא תשע עשיריות מהסאה ויפריש ג\"כ אותן ח' סאין ועשירית סאה וזה מבואר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*וחכ\"א אינו מפריש אלא לפי חשבון</b>. פי' הר\"ב בפי' השני לפי חשבון הקיימים וכלומר ואינו יכול לסמוך שכולם בחזקת קיימים אלא צריך שיתברר לו כמה קיימים ולפי מה שנתברר לו שקיימים כך יפריש עליהם ול\"ד לדתנן בספ\"ג דגיטין המניח פירות להיות מפריש עליהם כו' מפריש עליהם בחזקת שהן קיימים דהתם הפירות אצלו נשארים ואין כאן חשש שנאכלו אלא שמא נאבדו ולהא לא חיישינן דלא שכיח אבל הכא שנתנום לאחרים ללוי ולעני יש לחוש שמא נאכלו. וכן פי' הרמב\"ם שמא אין קיימים קצתם או נאכל קצתם ואגב דחיישינן לנאכל דשכיח דלכך ניתן להם. נקט נמי שמא אינן קיימים. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ז מה' מעשר אא\"כ יודע שב' סאין של מעשרות קיימים אבל אם אכלו מהן הלוי והעני כו' עכ\"ל. וצ\"ל שהטעם הוא דכיון שעדיין לא הפריש החולין בכדי אלו המעשרות אין נתינת הלוי והעני פוטרתן הואיל ועדיין מעורבין בטבלן דאין בריר' בדאוריי' כדפסק הר\"ב בפ\"ז דדמאי מ\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עין יפה אחת מארבעים</b>. פי' הר\"ש בשם ירושלמי דכתיב (יחזקאל מה) זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחמר החטים וששיתם האיפה מחמר שעורים וחומר שלשים סאים ואיפה שלשה סאים נמצא ששית האיפה חצי סאה. וששיתם היינו תרי ששית תן תרי ששית על חד ששית. הוו סאה ומחצה לשני חומרים לחומר חטים ולחומר שעורים הוי אחד מארבעים: \n",
+                    "<b>ב\"ש אומרים משלשים</b>. דרשי ב' ששיות מחומר דהיינו סאה משלשים סאין: \n",
+                    "<b>והבינונית מחמשים</b>. דכתיב (במדבר ל״א:ל׳) וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים כל מה שאתה אוחז הרי הוא כזה מה זה מחמשים אף [מה] שתאחז במקום אחר מחמשים והיינו מדה בינונית שהיא ברוב בני אדם ולכך ראוי לומר על מדה זו כל מה וכו'. ולב\"ש דבינונית אחד ממ' מדרשא דלעיל תן ששית *) על ששית והך דקרא דהכא לעין רעה וכל מה וכו' לומר שלא תפחות פחות מזה השיעור: \n",
+                    "<b>והרעה מששים</b>. דדרשינן נמי ששית האיפה מחומר חטים לחודיה וששית האיפה חצי סאה. והוא חלק ששים מחומר שהוא ל' סאין: \n",
+                    "<b>[*במדה כו'</b>. פי' הר\"ב דלא אמרו לתרום מאומד. היינו בפרק קמא משנה ז]: \n",
+                    "<b>מוקף</b>. ר\"ל מה שהוא תוך היקף מקום אחד. הרמב\"ם. ועיין מ\"ש במשנה ה פ\"ד דביצה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו אחת אין תרומתו תרומה</b>. דאיכא פסידא לבעל הבית דאי תימא דכשיעור הוי תרומה. וא\"כ נמצאו קולין שהוסיף הם מדומעים עם התרומה כך כתב הר\"ש. וכתב עוד דכן אם פיחת נמי אין תרומתו תרומה לפי שאם תאמר דכשיעור הוי תרומה נמצא שמקצת מתוקן ומקצת טבל מדומעין זה בזה. ועיין בריש פרק בתרא דמעילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יעשנה תרומת מעשר</b>. פי' הר\"ב ויתנהו ללוי וכו'. ועוד י\"ל כדפי' הר\"ב במשנה ג פרק ה דדמאי דמתניתין כאבא אלעזר בן גומל דסבר דישראל רשאי לתרום תרומת מעשר ע\"ש ופסק כן הרמב\"ם בפ\"ג מה' תרומות סי' י\"ב [*ופי' יעשנה לא כולה אלא אותו המותר. וכן פירש הר\"ש והרמב\"ם]: \n",
+                    "<b>[*רבי ישמעאל אומר (כו') מחלה חולין כו'</b>. פי' הר\"ב ראשית דגנך דיו לראשית וכו'. ירושלמי והא דקאמר דיו נ\"ל דכלפי ר' טרפון ור\"ע אומר דיו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשלשה פרקים בשנה משערים וכו'</b>. לאשמעינן דלא יפריש במדה בזמן אחד. על זמן אחר היפה ממנו. משום דמעשר מן הרע על היפה: \n",
+                    "<b>[*משערין כו'</b>. מ\"ש הר\"ב אבל תרומה גדולה כו' כדתנן לעיל. הוא בפרק קמא משנה ז]: \n",
+                    "<b>המונה משובח</b>. פירש הר\"ב מן המוציא באומד. עיין מ\"ש במשנה ט\"ו פ\"ק דמסכת אבות: \n",
+                    "<b>והשוקל משובח משלשתן</b>. פי' מן המודד והמונה והאומד. והרמב\"ם בפ\"ג מה' תרומות ופ\"א מהלכות מעשרות כתב דאין מפרישין מאומד לתרומ' מעשר ולמעשר לכך כתב שם משובח משניהם [*ע\"כ וראיתי בירושלמי מאי הוא משובח. משובח מן התורם מן האומד אמר ר' חנינא בריה דרבי הלל. מתניתין אמרה כן והשוקל משובח משלשתן. אמר רבי חנינא תפתר בשלשתן ולית את שמע מינה כלום ע\"כ. כלומר דמשלשתן יהי' פירושו המשובח מאלו השלשה]. וע' מ\"ש במ\"ה פ\"ח דפאה [*ועוד עיין מ\"ש במשנה ט\"ז בפ\"ק דמס' אבות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עולה בא' וק'</b>. אפילו כשעדיין ביד הישראל כדתנן בריש פ\"ה דתמכר חוץ מדמי אותה סאה [*וכדפירש הר\"ב כאן בד\"ה קב למאה כו'] ש\"מ שעדיין לא הגיע ליד כהן וא\"כ פשיטא דאי בעי מצי מתשל עלה כשאר נדרים וכ\"כ הר\"ב ברפ\"ג דערובין והואיל ומצי מתשל ליהוי כדבר שיל\"מ דאפי' באלף לא בטיל כמ\"ש [*לקמן פ\"ט מ\"ו] ובסוף פ\"ג דחלה. הא מלתא מיתרצה בגמ' נדרים סוף פ\"ז [נט.] דכיון דליכא מצוה שישאל על ההפרשה לא אתי לאתשולי עלה ולהכי לא הוי כדבר שיש לו מתירין: \n",
+                    "<b>באחד ומאה</b>. פירש הר\"ב דכתיב מקדשו ממנו כו'. עיין בסוף פרק קמא דחלה שכתבתי דאסמכתא בעלמא הוא: \n",
+                    "<b>ועוד קב למאה שתות למדומע</b>. כתב הרמב\"ם ומ\"ש שתות למדמע כדי לסלק הספק ויבאר לך כי הקב הנוסף צריך שיהיה כולו חולין כדי שיהיה שתות סאה של תרומה. ואילו אמר קב למאה בלבד. היינו אומרים כי הקב יש בו חלק סאה [צ\"ל מאה] של תרומה וכשנפל סאה של תרומה וחלק ממאה מן הקב בצ\"ט סאה וקב פחות חלק ממאה מן קב מן החולין שהכל מאה סאה וקב אחד כי התרומה תעלה בזה השיעור כיון שיש שם קב יותר על המאה קמ\"ל דלא. אלא צריך שיהי' זה הקב שתות למדומע. וקב פחות חלק ממאה. אינו שתות סאה וחלק ממאה מקב ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי יהושע אומר תאנים שחורות מעלות את הלבנות כו'</b>. פירש הר\"ב שאם היה רוצה היה דורס ומערבן הכל ביחד וכו'. וקשיא לי דבפ' דלקמן סוף מ\"ט דאם במזיד הוסיף בהיתר על האיסור אסור ופי' הר\"ב הטעם משום דאין מבטלין איסור לכתחלה ומצאתי בפי' שהזכרתי וז\"ל ואף כי אין מבטלין איסור לכתחלה ה\"מ להרבות בהיתר כדי לבטל האיסור אבל בכה\"ג שאינו מרבה בהיתר אלא משנה האיסור מכמות שהי' ומפרידן כאשר היה מקדם כדי לעכבם [צ\"ל לערבם] יחד בכה\"ג נ\"ל דשרי לבטל לכתחלה ור\"א אוסר עכ\"ל]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ובזו רבי אליעזר מיקל ורבי יהושע מחמיר</b>. לשון הר\"ש וצריך טעם בין לרבי אליעזר בין לרבי יהושע מ\"ש לבנות ושחורות גדולות וקטנות מתחתונות לעליונות [*עכ\"ל ובתו' פ' כל הזבחים (זבחים ד' ע\"ג ע\"א) כתבו דלא דמו דהשחורות אינן ראויות להיות בספק דמוע שלעולם השחורות ניכרות מתוך לבנות. ובפירוש שהזכרתי כתוב וז\"ל ונ\"ל דבירושלמי מקשה מ\"ש הכא שר\"א מחמיר ור\"י מיקל ויהיה להפך בבבא הסמוכה ומשני תרי תנאי אינון ר\"מ ור' יהודה ואליבא דר' מאיר ר' אליעזר מיקל בתרוייהו עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>[*והתחתונות מעלות את העליונות</b>. אע\"פ שאינן בספק דמוע הקילו בתרומת פירות דרבנן. תוספות שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וקפאה</b>. פי' הר\"ב הסיר מה שלמעלה תרגום ויצף וקפא. וכ\"כ הר\"ש. ואין פירוש ויצף המתורגם וקפא והסיר שהרי אחריו כתוב לאמור ויאמר הרם לך וישלח ידו ויקחהו אלא פירושו ששט למעלה על פני המים. וחכמים השאילו מלה ארמית זאת למסיר מה שלמעלה וכיוצא בזה פי' הרמב\"ם שהמלה עברי' מגזרת קפאו תהומות (שמות ט״ו:ח׳) והמנהג שהעליון הוא קופא תחלה ונשתמשו בזו המלה ואמרוה במי שרוצה להסיר מה שיעלה למעלה על דבר מעובה או מקובץ: \n",
+                    "<b>אם יש בקפוי מאה סאה</b>. בס\"א ל\"ג מאה סאה ועל פיה פי' הר\"ב מה שפי'. ופירוש הרמב\"ם כגירסת הספרים ושאין התחתונות מעלות את העליונות וז\"ש בירושלמי מיחלפיה שיטתיה דרבי אליעזר. ומיהו גם גירסת הספרים אפשר לתקן ע\"פ פירוש הר\"ב ודה\"ק אם יש בקפוי עם מה שתחתיו מאה סאה: \n",
+                    "<b>או לאין נפלה</b>. פירש הר\"ב להיכן נפלה. וז\"ל הר\"ש באיזה מקום במגורה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשתי עיירות</b>. בעל כף נחת כתב עיירות קופות גדולות הרבה עשויות למדה והיא מלה בל' ערב ע\"כ. [*אבל לפירוש הר\"ב אין נראה כן אלא כפשוטו לשון עיר דלפי שהן רחוקות אין מתערבין וכן נראה מהפירוש שהזכרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא שהיו שם מאה ושני חציים</b>. לא שצריך מאה ושנים שהרי באחד ומאה עולה להמחמיר שבמשנה ז. אלא דבאגודה שחציה תרומה הנופלת בחמשים היה המעשה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>סאה תרומה טמאה וכו'</b>. דטמאה אסורה באכילה בעשה כדילפינן בפרק הערל (יבמות דף עג) מדכתיב (דברים ט״ו:כ״ב) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו אע\"פ שהטמא נגע בו. ובפסולי המוקדשין כתיב. ודרשינן לזה ולא לאחר. ועי' במשנה ד: \n",
+                    "<b>[*שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'</b>. דתרומה טמאה נמי עולה באחד ומאה כדלקמן משנה ד]: \n",
+                    "<b>ירקבו</b>. כתב הר\"ב והא דלא תנן ידלקו משום דחיישינן דלמא אדמדליק להו אתי לידי תקלה כו' משום דדימוע קיל וכו'. וכך כ' הר\"ש. *) [*והא] דבמשנה י פרק ח מפרש הר\"ב גבי שמן דראוי להדליק כשנדמע ונטמא דמדליקין וגמרא ערוכה היא בסוף פרק קמא דפסחים. [*הא מסקינן התם רמי ליה בכלי מאוס דלא חיישינן תו לידי תקלה והכא בדבר יבש דהא עדיין לא הוכשר כבסיפא דמתניתין ולא ממאיס בכלי מאוס. ואתי ביה לידי תקלה הלכך לית ליה תקנתא]. והרמב\"ם בפרק י\"ד כתב בדין משנתינו מניחין אותן עד שירקבו בד\"א בדבר שאין דרכו להאכל חי. אבל בדבר שדרכו להאכל חי. לא יניחן שמא יתקל בהן ויאכל מהן אלא ידליק הכל כדרך שמדליקין תרומה טמאה עכ\"ל. ומבואר שחלוקין הם בפירוש ירושלמי. טמאין ירקבו על דעתיה דר' יוחנן ידליק על דעתיה דחזקיה ניחא סבר ר' יוחנן וכו'. להר\"ש מקשה על דעתיה דר' יוחנן ידליק ומשני סבר כו' ולא ידליק. ולהרמב\"ם מקשה על דעתיה דר' יוחנן ידליק ומשני דאין הכי נמי אלא סבר ר\"י דמשנתנו בדבר כו' ועיין מ\"ש לקמן בפ\"ח: \n",
+                    "<b>ואם למעשר ראשון וכו'</b>. פירש הר\"ב שלא נטלה ממנו תרומת מעשר וכו'. דאל\"ה אינו ראוי לעשותו תרומת מעשר על טבלו כדתני בספרי שהביא הר\"ב בפ\"ק מתניתין ה לענין תרומה גדולה וה\"ה לתרומת מעשר וכמ\"ש בפ\"ג משנה ב. ומ\"ש עוד הר\"ב יבקש מן הלוי שיחליפם כו'. לא הבינותי דבריו הללו דאע\"ג דנימא משום דלא בעי לפרושי מתניתין כאבא אלעזר בן גומל דס\"ל דאף הישראל רשאי להפריש תרומת מעשר וכמו שעשה במתני' ה דפרק דלעיל מ\"מ הכא אינו צריך לכך [*וגם אינו רשאי להחליף] דהא הכא במעשר ראשון מחויב לתתו ללוי משא\"כ לעיל דהן חולין הטבולין למעשר. והר\"ש כתב סתם יעשנו תרומת מעשר על מעשר אחר. נראה דמפרש לה דאתיא כאבא אלעזר בן גומל. והרמב\"ם פירש ואם למעשר ראשון נפלה שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר יקרא שם לתרומת מעשר החייבת לאותו מעשר ראשון ויצטרף לאותה תרומה גדולה שנפלה. וימכור הכל לכהן חוץ מדמי תרומה שנפלה ודמי תרומת מעשר ראשון שקרא לה שם: \n",
+                    "<b>ואם טמאין היו</b>. לשון הר\"ב החולין והמעשר. וכן לשון הר\"ש. מדלא נקטי בלישנייהו אותן החולין כלישנא דמתני' ש\"מ דל\"ג כלל במשנה אותן החולין. וגירס' נכונה היא דלגירסת הספר קשיא אמאי נקט חולין לחוד: \n",
+                    "<b>[*יאכלו נקודים</b>. כתב הר\"ב פי' ביובש כמו יבש היה נקודים. וכ\"כ הר\"ש אבל הרמב\"ם כתב נקודים הוא שיעשנה ככרות קטנות תהיה כל אחת כחצי ביצה וכן אמרו בגמ' עכ\"ל. ור\"ל בירושלמי דקאמר והדין נקודין כהדין חציי ביצים. ונ\"ל דירושלמי קשיא ליה שאם הנקודי' שבמשנה כמו נקודים שבפסוק א\"כ או קליות למאי נ\"מ איצטריך למתני דתרווייהו טעמייהו משום שהם יובש ובלאו ה\"נ קשיא על הר\"ש והר\"ב שפירשו דלא כבגמ' ולפחות ה\"ל להזכיר גם אותו פירוש. עוד כתב הרמב\"ם ואין הכוונה שילוש אותה כולה ויעשה ממנה ככרות קטנות כחצי ביצה אבל [הכוונה] שילוש אותה ככר אחר ככר ע\"כ]: \n",
+                    "<b>כדי שלא יהא במקום אחד כביצה</b>. מ\"ש הר\"ב דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה. אינו מוכרח ממשנתנו אלא שהוא סובר שהדין הוא כך וכן פי' בפ\"ב דמעשר שני משנה ד וריש פרק יג דאהלות ומשנה ו פרק יב דפרה וריש פ' קמא דטהרות. וקשיא מרפ\"ב דטהרות ושם אפרש בס\"ד. ועי' מ\"ש בסוף פ\"ב דחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תרום ותשרף</b>. בריש פ\"ב דערלה מפרש הר\"ב טעמא דמרים תרומה שנתבטלה באחד ומאה משום גזל השבט והכא דתשרף בלא הנאה כמ\"ש הר\"ב. אין כאן גזל השבט. ולמה ירים. פי' הר\"ש וכן כתבו התוס' בפ\"ג דבכורות דף כ\"ב משום דלא פלוג רבנן. ואין לומר טעמא דאי לא ירים ויניחה ויאכלה נמצא שעכ\"פ נהנה מן השבט. ואע\"פ שאין השבט חסר לפי שאם ירימה ישרפה. מ\"מ הואיל והוא נהנה הוי כגוזל את השבט. דבדברי ר\"א במשנה ד אין לפרש כן: \n",
+                    "<b>ותשרף</b>. פי' הר\"ב דומיא דתרקב שלא יהנה ממנה. אבל לא גזרינן הכא שמא יהנה הימנה כדלעיל דהתם דמוע קיל לאינשי אבל הכא שהרימה חזרה לשמה הראשון כפירוש הר\"ב דלקמן. ולא קיל להו. והא דתשרף פירש הר\"ב בסוף תמורה: \n",
+                    "<b>תעלה ותאכל נקודים כו'</b>. כתב הר\"ש בשם רש\"י דבכורות דמדלא קאמרי רבנן תירום ותאכל נקודים כו' כלישנא דרבי אליעזר תירום ש\"מ דס\"ל דנתבטלה ומותרת לזרים אלא עולה משום גזל השבט כמ\"ש לעיל. ואף דמי מצי יהיב לכהן. והר\"ש גם התוספות חולקים וסברי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i> דקדושת תרומה יש בה: \n",
+                    "<b>כדי שלא יהא במקום אחד כביצה</b>. לשון רש\"י בבכורות ותאכל עם חוליה ומשום גזירה ע\"כ. ונ\"ל גזירה משום תרומה טהורה שנפלה לפחות ממאה חולין טמאים דתנן לעיל. והתוס' פירשו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>משום גזירה דאמר עולא התם ואין נראה שרש\"י נתכוין לכך דהא רש\"י מפר' לדעולא דוקא לרבי אליעזר ע\"ש. ואפשר שגם התוספות לא כתבו כן אליבא לישנא דרש\"י אלא לסברת רש\"י דחולין גמורים הם. אבל לסברתם דקדושת תרומה יש בה א\"צ לכל זה אלא נפרש ותאכל אותה סאה. כמו ותשרף לר\"א אותה סאה. ומשום קדושת תרומה שיש בה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תעלה ותאכל וכו'</b>. פי' הר\"מ דהכא מודה רבי אליעזר וכשמגביהה חוזרת לשמה הראשון וטהורה. ואפ\"ה תאכל נקודים כו'. כמ\"ש הרמב\"ם שמה שאומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה אינו אומר אלא להחמיר. ובפ' היה נוטל דמס' שבת אמתני' דלעיל אמרינן אימר דשמעת ליה לר\"א לחומרא לקולא מי שמעת ליה. ולענין להעלותה לכתחילה בשבת דלא הוי כמתקן קאי התם. וקצת קשה דהוה ליה לגמ' להביא ראיה ממשנה זו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*לא אם העלו</b>. כלומר דין הוא שיעלו חולין את התרומה הטהורה שכן החולין קלין והתירן היתר הרבה שהם לזרים אבל תרומה אין כל כך התירן הרבה כי אם לכהנים לבדם ואוכלי חולין מרובים עכ\"ל בפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>לאחר שהודו</b>. ועיין מ\"ש ריש פ\"ג דמסכת פאה: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואין המחומץ מחמיץ וכו'</b>. פי' הר\"ב עיסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה הרי כולה אסורה. כדתנן במשנה ד פ\"ב דערלה: \n",
+                    "<b>ואין המים שאובין פוסלין כו'</b>. פי' הר\"ב מקוה שיש בה כ\"א סאין וכו' דאין השאובים פוסלין אלא א\"כ הם כ' סאין וכו'. וכ\"כ הר\"ש [*ועוד כתב כן הר\"ב במשנה ד פ\"ד דמקואות] וכך הם דברי רש\"י פ\"ק דתמורה דף יב. וכ\"א סאין דנקטי ברישא לאו דוקא אלא כל שיש יותר משהו מעשרים סאין סגי כדעת הרמב\"ם בפ\"ד מהל' מקואות. והב\"י בסי' ר\"א בטי\"ד בפסק המתחיל גרסינן בפרק ג' מינים וכו' כתב בשם רש\"י דפרק הנזכר דעשרים סאה ורביע בעינן ומ\"מ מסיק והלכה דעשרים ומשהו סגי. ולשון פותקין בברייתא בתמורה [יב.] ופיר' הערוך שהוא ל' השלכה כמו [פסחים ס:] שקל קלא פתק בי'. והר\"ב בפ\"א דתמורה משנה ד מפרש לבבא זו עוד בענין אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שתרבה תרומה על החולין</b>. פירש הר\"ב עד שיפלו שם נ\"א של תרומה. וכן פירש הר\"ש גם הראב\"ד בהשגתו פרק י\"ג מה\"ת וכתב הטעם דשמא כשהגביה הגביה החולין. והתרומ' כולה נשארת שם והרי שיש באותו כרי נ\"א של תרומה ונ' של חולין. ולפי שיש להקשות על פירוש זה ממשנה ה דאפי' חכמים אומרים אינו מדמע אלא לפי חשבון ש\"מ דלא אמרינן שמא הוא מגביה החולין והתרומה נשארת הלכך לא בזה בחר הרמב\"ם ומפ' שתרבה היינו עד שיפלו לתוך המאה חולין מאה סאה ועוד של תרומה זה אחר זה כ\"כ בכ\"מ [*ומ\"ש הר\"ב אבל מחצה על מחצה שרי. דבדרבנן לא בעינן רבייה כדאמר רבי יוחנן בסוף הערל [דף פה.] ולריש לקיש דפליג ובעי רבייה אף בדרבנן. שמא היינו טעמא דעד נ' אי אפשר שלא יהא עדיין רוב חולין. דאכל סאה שהגביהה אי אפשר שלא יעלה עמו מן התרומה. הר\"ש. ועי' פ\"ז מ\"ה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ורבי שמעון מתיר</b>. כתב הר\"ב ואזדא לטעמיה דאית ליה בעלמא. בפרק מרובה (בבא קמא דף עו)]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כך פחתה התרומה ומותר: פירש הר\"ב ואפי' לכתחלה יכול לטחון כדי להתירן</b>. ירושלמי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא הוה מבטל איסור לכתחלה שאין זה אלא שנתגלה עי\"ז שטוחן שההיתר היה יותר מהה שהיינו סבורין: \n",
+                    "<b>אם ידוע שהחטים של חולין וכו'</b>. וברישא לא תנן אם ידוע שהחטים של תרומה יפות משל חולין אסור משום דאע\"ג דפסולת של חולין מרובה מפסולת של תרומה עד שנמצא שקמח החולין נתמעט משיעור מאה לשיעור האחת דתרומה מצטרף פסולת החולין עם החולין לבטל התרומה והכא בסיפא פסולת התרומה אינו מצטרף עם התרומה לאיסור: \n",
+                    "<b>מותר</b>. אמר הרמב\"ם בכל מקום שאמר מותר ענינו שתעלה התרומה ויהיה השאר מן החולין אחר שהוציא התרומה מותר ובכל מקום שאומר אסור ענינו מדומע: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*האוכל תרומה</b>. עיין בפרק דלקמן משנה ג כמה יאכל]: \n",
+                    "<b>קרן</b>. מפורש בריש פ\"ק דפאה: \n",
+                    "<b>ואחד הסך</b>. כתב הר\"ב דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. ובמשנה דפרק ט דשבת מפורש דאסמכתא היא והכי נמי הכא לענין תשלומים הכח ביד חכמים לחייב תשלומים מה שאין כן לענין כרת דהתם. ודרשא דלא יחללו את קדשי בני ישראל (ויקרא כ״ב:ט״ו) להביא הסך שכתב הרמב\"ם כתבו התוס' בפרק בנות כותים (נדה דף לב) דג\"כ אסמכתא בעלמא: \n",
+                    "<b>וחומש חומשה</b>. כתב הר\"ש ובפרק הזהב דרשינן לה מדכתיב ויסף חמישיתו אי שקלת ליה לוי\"ו דויסף ושדית ליה אחמשיתו הוי חמשיותיו ע\"כ. וכלומר דהוי כמו וחמשיתיו דגבי גזל בסוף פרשה ויקרא דאמרינן בפרק הגוזל קמא התורה רבתה חמשיות הרבה וכדפי' הר\"ב במשנה ז שם. ותמיהני על הרמב\"ם שפירש בכאן ממה שאמר הש\"י בזולת זה המקום וחמישיתיו יוסף עליו ואמרו מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש ע\"כ. וכ\"כ בפי' המשנה בפרק הגוזל. ומת\"כ דסוף פרשת ויקרא העתיקו. ותמיהני שלא כתב דרשא שבגמרא: \n",
+                    "<b>חולין מתוקנים</b>. פירש הר\"ב שהפרישו מהן תרומות ומעשרות. עיין מ\"ז בפרק בתרא דדמאי. ומה שכתב דבר הראוי להיות קדש עיין במ\"ה דלקמן: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>והוא משלם להם דמי סעודתן</b>. פי' הר\"ב דמי חולין שהיה צריך להאכילן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ופריך בירושלמי והלא כבר אכלו ומשני טבלים נפשו של אדם חותה מהן והוא הדין לכל דבר האסור עיין [ברמב\"ם] בהלכות תרומות פ\"י. ומלת חותה לפי עניינו הוא כמו קץ במזונו. [*וז\"ל הפירוש שהזכרתי לפי שנפשו של אדם קצה באכילת איסור אע\"פ שאינו יודע בדבר שלבו נוקפו ואינה נחשבת לו אכילה עכ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וקרן דמי תרומה</b>. לשון רש\"י כלומר מעות כמו שנמכרת תרומה בשוק עכ\"ל בפ' הזהב. דאילו שיווי התרומה. קרן וחומש <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דמשלם מן החולין. נמי בשווי התרומה משלם: \n",
+                    "<b>משלם שני חומשים</b>. דאיסור הקדש חל על איסור תרומה מטעם המשנה ד פ\"ג דמס' כריתות כמו שכתב הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן הלקט וכו'</b>. כתב הר\"ב ולא דמי לחולין מתוקנים דהנהו היו ראוין להיות קדש קודם שנתקנו. וכן פירש הר\"ש לירושלמי דאמר משום דאין בהם זיקת תרומה ומעשרות. וקשה דבריש פרקין משמע דדבר הראוי להיות קדש היינו שעכשיו הוא ראוי להיות קדש. ועוד דקודם שנתקנו אינם ראוים להיות קדש שאין משלם חובו בטבלים. וי\"ל דתרתי בעינן שיהיה עכשיו ראוי לשלם ממנו להיות קדש והיינו דרשא דלעיל ושיהיה ראוי מתחלה לקרוא עליו שם קדש והיינו דרשא דהכא: \n",
+                    "<b>[*ומן ההפקר</b>. שהוא גם כן פטור מהמעשרות כדתנן בריש מעשרות]: \n",
+                    "<b>שנטלה תרומתו וכו' שנפדו</b>. ופירש הר\"ב כיון דקודם שנטלה תרומתו לא חזי וכו'. וכתב הר\"ש וצריך לדקדק בדבר דמידי דהוי אחולין מתוקנים ע\"כ. והרמב\"ם מפרש שנטלה תרומתו אע\"פ שעדיין לא נטלה תרומה גדולה שיש בו כשהקדימו בשבלים. וממ\"ש והקדש שנפדו. שלא כהלכתן כמפורש בריש פ\"ז דברכות. וכ\"כ בחבורו פ' י' מהלכות תרומות ולא אתפרש טעמא. מאי שנא דהכא מהני לחכמים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ובשום דוכתא לא מהני כלל בברכות שבת ועירובין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ימתין לקשואין של מוצאי שביעית</b>. פי' הר\"ב דמשל שביעית אסור לפרוע חובו דדמי לסחורה. ותנן בפ\"ז דשביעית משנה ג שאין עושין סחורה בפירות שביעית ובירושלמי הביאו הר\"ש ר' בון בשם רבנן דתמן זאת אומרת אין משלמין מפירות חוצה לארץ ואפי' תימא משלמין מתניתין עד שלא התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*האוכל תרומה מזיד</b>. [פירש הר\"ב] בלא התראה כו'. ועיין במ\"ד פ\"ב דפסחים. ועי' במ\"ב פ\"ג דכתובות]: \n",
+                    "<b>ואינו משלם את החומש</b>. כי המזיד עונו גדול מנשוא ולא יתכפר בתשלומין. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומיתתה בחנק</b>. פי' הר\"ב דכתיב ובת איש כהן כי תחל לזנות כו' יצתה נבעלת לפסול לה שאינה ראויה וכו'. מחמת בעילת הפסול בלא זנות זה שנבעלת כשהיא אשת איש: \n",
+                    "<b>[*וחכמים אומרים כו'</b>. ומיתתן בשרפה. פי' הר\"ב ובת איש כהן כתיב מ\"מ. ירושלמי. והאי טעמא נמי איתא בריש ד' מיתות ואיש יתירא דריש. הר\"ש]:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואת עבדיו בין גדולים</b>. פי' הר\"ב דלאו בני חיובא. ור\"ל שאין אנו יכולים לחייבם לפי שאין להם. אבל ודאי דבני חיובא נינהו שאם היה להם שמחוייבים לשלם. והכי איתא בירו' לא הספיק לשלם עד שנשתחרר נותן. היו לו נכסים שאין לרבו רשות בהן נותן. וכה\"ג תנן במשנה ד דפרק החובל. ולפי שהר\"ב כתב זה הטעם אעבדיו וגם אבניו הקטנים ולא חילק ביניהם יתכן לומר שדעתו דגם קטן המזיק לאו בן חיוב הוא בעודו קטן אבל כשיגדיל חייב לשלם. וכדעת הגהות אשרי שם. ובשלטי הגבורים פרק כיצד הרגל הביא דעות חלוקות אבל [*מדברי הר\"ב במשנה ד דפ' החובל נראה דלעולם פטור וכן] מסקנת הפוסקים דלעולם פטור כפשטא דמתני' דהחובל דדוקא עבד ואשה כו' ועיין ר\"פ הגוזל בתרא: \n",
+                    "<b>[*האוכל תרומת חוצה לארץ</b>. פי' הר\"ב אע\"פ שמדמעת וכו'. וכן לר\"ש בתרומת עובד כוכבים במ\"ט פ\"ג]: \n",
+                    "<b>פחות מכזית</b>. דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) ואיש כי יאכל קדש בשגגה עד שיהא בו שיעור אכילה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה הכלל</b>. ואל תתמה דליכא לאתויי בזה הכלל דכי האי גוונא איתא נמי במס' מגילה פ\"ד משנה ב ומפרשינן בגמרא [כב:] דלסימן בעלמא וכו'. ועוד תמצא בפ\"ב דמעשר שני ופ\"ב דסוכה [מ\"ג] ובפ\"ק דמגילה [מ\"י] ובפ\"ב דשקלים [מ\"ה] ובפ\"ב דגיטין וריש פ\"ג דעדיות ובפרק כ\"ז דכלים וריש פרק קמא דאהלות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הרי אנו אומרים לתוך של תרומה נפלה</b>. ואע\"פ שלא רבו חולין על התרומה בד\"א בזמן הזה שהוא מדבריהם אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה. [ועיין בטור יורה דעה ריש סי' קי\"א. ועיין פ\"ה משנה ז ועיין מה שכתבתי במשנה ז פ\"ד] הרמב\"ם פרק י\"ג מהלכות תרומה. ועיין בגמרא פרק ח דיבמות דף פב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחייבת בחלה</b>. עיין מה שכתבתי בשם הר\"ש במשנה ד פ\"ק דחלה: \n",
+                    "<b>[*אבל אחר את השנייה פטור</b>. ובבא כ\"א לשאול ע\"ע ובזה אחר זה. [ירושלמי]. וכדתנן במשנה ה פ\"ה דטהרות. וע\"ש בפי' הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*זרע את אחת מהן פטור</b>. [כתב הר\"ב] שהזורע את התרומה וכו'. כדתנן לקמן פרק ט]: \n",
+                    "<b>שזרעו כלה</b>. פי' הר\"ב כגון חטים ושעורים. שהם כשמפזרים וזורעים אותם בארץ יפסדו הזרעים ויחזור חוטין כמו עורקין [פירוש גידים] בארץ. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שאין זרעו כלה</b>. פירש הר\"ב כגון שום ובצלים. והכי תנן בפ\"ט מ\"ו לפי שכשזורעים גרעינה של שום או של בצל יצמח מה שיצמח ותשאר הגרעינה שלימה בארץ לא תפסד צורתה כמו שהוא נראה לעין תמיד. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>או גרשך</b>. בירושלמי פריך היכי דמי דאינה מתגרשת עד שיבא גט לידה. ואי דעבדה שליח לקבלה. התנן בפרק התקבל אמרה התקבל לי גיטי אסורה לוכל בתרומה מיד. לר\"א אפילו כי אמרה התקבל במקום פלוני [כדתנן במשנה ד פ\"ו דגיטין]. ומשני ולא מודה ר' אליעזר שאם אמרה הבא לי גטי ממקום פלוני שאוכלת בתרומה עד שמגיע גט לאותו מקום. [*אמר רבי חנינא מכיון שאמרה ליה הבא לי גטי ממקום פלוני כמו שאמרה ליה לא יהא גט אלא לעשרה ימים. ומה שאכלה בהיתר אכלה]: \n",
+                    "<b>[*ורבי יהושע פוטר</b>. כתב הר\"ב בגמרא מוקי לה וכו'. ביבמות פ' ד' אחין (יבמות דף לד ע\"א). ומ\"ש מפני שזמנו בהול וכו'. שאנוסים הם לשון הפירוש שהזכרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר יבלעו</b>. ויצטרפו לזה שבלע למה שאכל אחר המיתה וגירושין [או כל מה שנזכר] וישלם הכל בתוס' החומש. כמו שסובר ר' אליעזר. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>נטמאת ונטמאת התרומה</b>. בטומאה שאירעה לאחר שהכניס התרומה בפיו מיירי. הר\"ש: \n",
+                    "<b>או שטעם טעם פשפש</b>. והכוונה בזה שימצא בפיו דבר שימנע אותו מלאכול מה שהכניס בפיו מפני הטנוף והמיאוס. הרמב\"ם. וקמשמע לן בתרומה דלא חיישינן להפסד תרומה וכ\"ש חולין דפולט. רש\"י בנדה פרק הרואה כתם (נדה דף נח ע\"ב) ועי' במשנה ד. והא דנקט פשפש. דאילו שרץ אחר מנא ידע. אבל פשפש אמרו שם בגמרא טעמו כריחו וברית כרותה לו שכל המוללו מריח בו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לילי שבת</b>. מצאתי בס' חכמת שלמה במס' סוכה פ\"ב [כז.] שכתב אהא דתנן התם חוץ מלילי י\"ט ראשון של חג וז\"ל לילי הוא כמו ליל אלא שהוא דבוק וק\"ל. וכן לילי אחרון של חג בפרק לולב וערבה עכ\"ל. ול\"נ שהכונה בלילי כלומר כל לילות אבל הוא דבוק ובכ\"מ שתמצא במשנה יתבאר כן. במסכת שבת ובנדרים וכן תמצא בברייתא רפ\"ק דפסחים ובפ\"ו דף עא. [*אלא דבריש פסחים איתא אור רב הונא אמר נגהי. ורב יהודה אמר לילי. [ושם הוא (ס\"א יחיד) מוכרת] לכך נראה לי דלשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד. כדאיתא בריש פרק ראשית הגז וכמ\"ש שם]: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר יגמור ור' יהושע אומר לא יגמור</b>. הכי גרסינן בס\"א. וכן כתב רש\"י בסוף פ\"ד דביצה דהכי גרסינן ר' אליעזר אומר יגמור דסבירא ליה בשבת כמו בחצר. ועי' עוד מה שכתבתי שם בס\"ד וכן נראה מל' הרמב\"ם בחיבורו סוף פ\"ד מהלכות מעשר אע\"פ שבפירושו כתב מאמר ר' יהושע יגמור [*ועכשיו ראיתי בנוסחא שבא לידי מארץ ישראל כמו שתראה בפתיחתי לסדר קדשים ובנוסחא ההיא הוא כמו בחבורו]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>בכלים כל שהן</b>. פי' הר\"ב אפי' מרובין. דגזר מרובים אטו מועטין. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ובקרקעות ארבעים סאה</b>. לשון הר\"ב עד מ' סאה. ונראה לפרש שבא לומר דעד ארבעים סאה ולא עד בכלל. וכמו שכתב הר\"ש דארבעים סאה אין בהם משום גלוי. תדע דכל מקוה מגולה הוא. אבל לשון הרמב\"ם בפירושו ואם הם יותר מארבעים סאה וכו'. [*וכתב הר\"ב ומים מגולים וכו' אסור להשקותן לבהמתו וכו'. פי' הר\"ן [בע\"ז פ' אין מעמידין] בראויה לאכילה. לפי שהאוכל ממנה נזוק ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואפילו הם ככר</b>. פירש הר\"ב כלומר שהם גדולים הרבה וכו' [וכן פי'] הרמב\"ם. וקצת קשה למאי תני תו א' גדול וא' קטן. והרמב\"ם בפ' י\"ב מהלכות רוצח ושמירת נפש השמיט זו הבבא. [*ובפירוש שהזכרתי כתוב אפי' הם ככר [צ\"ל בכד] אחד גדול שמונחים בכלים ע\"כ: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ספק טומאה</b>. פירש הר\"ב כגון שתי חביות ברשות היחיד. הכי מסיק הר\"ש דאילו חבית אחת וספק אם נטמאה אין כאן ספק טומאה שאם הוא ברשות היחיד קיי\"ל דספקו טמא ודאי. ואם הוא ברשות הרבים קיי\"ל דספקו טהור. אבל כשהם שתי חביות ברשות היחיד <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אין לטמא שתיהן מכח ספק טומאה ברשות היחיד כיון דממה נפשך חד מנייהו טהור. דמסוטה ילפינן ולא ילפינן אלא דבר שיכול להיות כדמוכח בריש פ\"ח דנזיר [נז.] דב' נזירין שאמר להם אחד ראיתי א' מכם שנטמא. דמביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה. ולא מייתו זה וזה קרבן טומאה: \n",
+                    "<b>יניחנה במקום המוצנע</b>. פירש הר\"ב דכתיב את משמרת תרומתי. ויש אם למקרא וקרינן בחולם המ\"ם. [*ועיין בריש פרק ד דכריתות]: \n",
+                    "<b>יניחנה במקום תורפה</b>. דמעכשיו אינה ראויה לאכילה שמא טמאה היא. ולא לזילוף שמא טהורה ואסור לאבדה. הלכך יגלנה ותטמא ותהא ראויה לזילוף. לשון רש\"י בפרק ה דבכורות דף לג ע\"ב: \n",
+                    "<b>[*התורפה</b>. פי' הר\"ב הפקר. ועי' מה שכתבתי בשם הערוך בריש פרק ח דנדה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית ר\"ל בחבית של תרומה</b>. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>יציל</b>. ואל יקבלנה בכלים טמאים כדי להציל החולין שלא יתערב בהן ויאסרו. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית של שמן שנשפכה</b>. מה שפירש הר\"ב דנשברה בגת העליונה וכו'. דשמן ראוי' להדליק וכו'. הקשיתי לשאול לעיל ריש פרק ה דמפרש דבדמוע ירקב ולא ידליק משום דקיל כו'. וניחא לי דלעיל על פי הירושלמי כפירש הר\"ש כמו שכתב שם. והכא על פי גמרא דידן. ואכתי קשיא דיוקא דדייקינן ממתני' דהכא. ועוד דברייתא שנויה בהדיא בסוף פרק קמא דפסחים חבית של שמן וכו'. ובתחתונה חולין טמאים מודה וכו' [*אלא כמסקנא דגמרא שם. דהכא מניח השמן בכלי מאוס וכו' כמו שכתבתי שם וזה הוה ליה להר\"ב לפרש כאן] וצריך עיון: \n",
+                    "<b>ותבלע</b>. שתבלע ותשקע בקרקע. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*יטמאו את כולן</b>. פירש הר\"ב שאין דוחין וכו'. עי' מ\"ש בזה בסוף פרק ז דאהלות]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הזורע תרומה</b>.  ע' בפי' הר\"ב במשנה דס\"פ: \n",
+                    "<b>יופך</b>.  מפורש במ\"ג פ\"ב דכלאים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר ליה ר' עקיבא א\"כ וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"ע. ולכאורה משמע דר\"ע דעת שלישית דאף טמאים אסורים. אבל הרמב\"ם כתב בפירושו ג\"כ הלכה כר\"ע ובחבורו העתיק רישא דמתניתין יתכן לומר דס\"ל דר\"ע היינו ת\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחייבת במעשרות</b>. פי' הר\"ב והוא הדין בתרומה. כלומר תרומה גדולה ותרומת מעשר וכ\"כ הר\"ש. וכתב עוד ולא חש להזכיר אלא דברים הנתנים אף לזרים. כדי למוכרה לכהן בדמי תרומה ומיהו מעשר שני אינו נמכר *) [וקתני] לה עכ\"ל. דהא תנן מעשרות תרתי משמע [*ובפי' שהזכרתי כתוב ואף ע\"ג דמ\"ש אינו נמכר הא לא קתני ליה בהדיא ע\"כ. ואפילו למאן דאמר דמעשר שני ממון בעלים איכא למימר] טעמא דאינו נמכר משום דסתם זורע תרומה כהן הוא. ומעשר שני לבעלים. וכן הרמב\"ם הזכיר בפירושו ובחבורו שהלוים מוכרים מעשר שלהן לכהנים. ולא הזכיר מכירה במעשר שני. [*ובריש מסכת מעשר שני כתבתי דהלכה כמאן דאמר ממון גבוה. ומיהו במשנה ט פרק ד בכורות כתבתי דמלישנא דמעשרות ליכא למידק דאף מעשר שני במשמע]: \n",
+                    "<b>[*ועניי ישראל מוכרים וכו'</b>. וכך הלוים מוכרים לכהנים מעשר שלהן. הרמב\"ם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גדולי תרומה תרומה</b>. עי' במשנה ב פרק ב דבכורים [*וגם עיין במ\"ב פרק ב דבכורים] [אלו ז' תיבות שייכים בד\"ה אבל והמעתיק ראם כתובים על הגליון והעתיק שלא במקומם ולא דק וכן תראה ריש פ\"י בדברי הר\"ב טעות כזה]. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>אבל הטבל</b>. עיין במשנה ו': \n",
+                    "<b>והמעשר ראשון</b>. שלא נטלה תרומתו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>והמדומע</b>. עיין סוף פ\"ז: \n",
+                    "<b>והבכורים גדוליהן חולין</b>. עי' במ\"ב פ\"ב דבכורים ומתני' דהכא בזורע חוץ לירושלים. וכן לענין מעשר שני והכי מוקים לה בירושלמי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*לגנה</b>. פי' הר\"ב ערוגה. וכ\"כ בפי' שהזכרתי ומסיים לשון כסלי לגיא בברכות ע\"כ. והוא שם פ\"ק ריש דף ו והגירסא שם לאוגיא ופירשו התוספות כי כסלא לאוגיא כעין תלמים המקיפים את הערוגה כדאמרינן בריש נדרים הדין אוגיא להוי פאה עכ\"ל. ותמיהה לי שאין הלמדי\"ם שוים שבמשנתנו נראה שהיא שרשית ובברכות היא משמשת]: \n",
+                    "<b>כולן אסורים</b>. פירש הר\"ב לפי שאין הקרקע עולה בק\"א. תוספתא. ויהיב הרמב\"ם טעמא לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין ע\"כ. ולא דמי למשנה י דפ\"ד דהתם בתלוש ראויין הן להתערב [*ועיין לעיל פ\"ד מ\"ח]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הטבל גדוליו מותרין</b>. לשון הר\"ב באכילת עראי. כשאכל טבל שלא נגמרה מלאכתו. ור\"ל דדוקא כשאכל אותן גדולין קודם שנגמרה מלאכתן. ופירוש נגמרה מלאכתן היינו למעשרות. וכמו ששנינו זמן של כל פירי ופירי בפ\"ק דמעשרות ממשנה ה ולהלן. וז\"ל הר\"ן בסוף פ\"ז דנדרים *)שכל גדוליו מותרין בדבר שזרעו כלה. טבל שהוקבע למעשר כגון שנתמרח בכרי אסור לאכול ממנו עראי. אם זרעו גדוליו מותרין לאכול ממנו עראי. כ\"ז שלא הוקבעו למעשר. אבל דבר שאין זרעו כלה. גדולי גדולין אסורין לאכול מהן עראי אפילו קודם אותו מירוח. מפני אותו טבל שנתמרח כבר. המעורב בהן. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>גדולי גדולין אסורין</b>. דטבל דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטל. פרק ז דנדרים דנ\"ח. ועיין מ\"ש לעיל. פ\"ד משנה ז: \n",
+                    "<b>השום כשעורים</b>. לפירוש הראשון שמפרש הר\"ב והוא מהרמב\"ם ניחא הגירסא. אבל לפירוש השני והוא מהר\"ש נראה שהגירס' כשעור' [*וכן נראה שהיא גירסת הר\"ב וכך היא הגירסא במשנה של פירוש שהזכרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אע\"פ שפירותיו טבל אוכל וכו'</b>. ל' הר\"ש וכמ\"ד במנחות בפ' רבי ישמעאל (מנחות ד' סז.) מרוח העובד כוכבים פוטר. וכוותי' פסק הרמב\"ם בפ\"ק מה\"ת.[*ולא מחייב אלא משום בעלי כיסין. באכילת עראי לא גזור. ואפי' גזור. כיון דשתלה פקע לה טבלה מינה כדאמרי' במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע.) גבי שבולת שמרחה ושתלה. ואפילו למ\"ד כיון שמרחה טבלה לה וכי קרא עליה שם קדשה לה הני מילי במרוח ישראל דחייב מדאורייתא ל' הר\"ש. וכותיה פסק הרמב\"ם בפ\"ק מהלכות תרומה]: \n",
+                    "<b>טהרו מלטמא</b>. כתב הר\"ב וא\"ת כיון דעיקר גזירה כו'. וי\"ל דתרומה נמכרת בזול כו'. וכ\"כ הר\"ש והם דברי התוס' דפ' כל שעה (פסחים דף לד ע\"א). ומיהו איכא למימר שלא הוצרכו לתרץ כך אלא לרבה דמפרש ואסורים לאכול לזרים אבל למסקנא דמעלה בעלמא הוא ואף לכהנים אסורים לאכול וכן מפ' הר\"ש והר\"ב למתניתין אין כאן קושיא כלל. דכיון שאסור לאכול עד שיגום. ודאי דלא משהי ליה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*לתוך עדשים</b>. הגהתי בפירוש הר\"ב של חולין שכן הוא בפירוש הר\"ש]: \n",
+                    "<b>צחנה</b>. פירש הר\"ב דגים קטנים הכבושים בציר. ועיין עוד בפירושו למשנה ד פ\"ו דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחמצה</b>. כהאי גוונא תנן במשנה ד פ\"ב דערלה. ומסיק במנחות דף כד דחמץ גמור לא הוי דמי פירות הן. אבל נוקשה הוי. והתוס' מסקי התם דדוקא כשיש מים עם מי פירות. עי' בא\"ח סי' תס\"ב. והא דאסורה כל העיסה כתבתי *) במשנה ו' פ\"ה: \n",
+                    "<b>מותרין</b>. דנותן טעם לפגם מותר. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שהשעורים שואבות</b>. פי' הר\"ב מלחלוחית יין. כלומר היין נמשך בפת ולכך אסור אע\"ג דריחא לאו מלתא כסתם דלקמן. והכא פסיק הלכה כר' יוסי. [*ועיין מ\"ש במשנה ג פ\"ג דמכשירין]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אבל לא בעץ</b>. עיין לקמן: \n",
+                    "<b>בשביעית וכו' ובעץ</b>. פי' הר\"ב שאף העץ אסור והא דבמשנה ו פ\"ז דשביעית דעצים אין להן קדושת שביעית. היינו עצים דלהסקה אבל הכא טעם עצו כטעם פריו כמ\"ש הר\"ב והנאתן וביעורן שוה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותן העץ עם הזרע</b>. פי' הר\"ב דכיון דקרא עליו שם תרומה צריך ליתנו לכהן. ומ\"מ אין בו קדושת תרומה כדתנן לעיל דעצו של תלתן בתרומה אע\"פ שנותן טעם שרי ועל כרחך כשקרא עליו שם תרומה דאי לא קרא עליו שם פשיטא ומאי קמ\"ל. והרמב\"ם מפרש מתני' בתרומת מעשר והכי מסיק בפ\"ק דביצה ופסקה בפ\"ג מה' תרומה לענין תבואה שקדם בן לוי ולקח המעשרות בשבלים דקנסינן ליה לדוש ולזרות ואם הפריש תרומת מעשר שבלים קונסין אותו לכתוש וליתן התבן. והא ודאי דתבן אין לו שום קדושת תרומה. ועיין במשנה ה פ\"ד דמעשרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פצועי חולין עם פצועי תרומה</b>. ל' הר\"ש אותן זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה [*ועיין במשנה י]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש בו משקל עשרה זוז וכו'</b>. פירש הר\"ב שהוא אחד מתתק\"ס. ובירושלמי מפרש כיצד סאה עבדה כ\"ד לוגים. ולוג ב' ליטרא. וליטרא מאה זוז. נמצא דסאתים עולים לצ\"ו מאות זוז. וצ' מאות הם י' פעמים ט' מאות. ות\"ר [הם] עשרה פעמים ס' אלמא איכא לי' זוזי י' פעמים תתק\"ס נמצא כל [עשרה] זוז אחד מתתק\"ס: \n",
+                    "<b>[*שהן חמש סלעים בגליל</b>. שמשקל יהודה כבד כפלים משל גליל כדתנן בסוף פ\"ה דכתובות. נמצא י' זוז ביהודה הם כ' זוז בגליל. והם חמש סלעים ד' זוז הסלע]: \n",
+                    "<b>רביעית לסאתים</b>. פי' הר\"ב שהוא קרוב למאתים וז\"ל רש\"י בפ' גיד הנשה דצ\"ט ע\"ב סאתים הוון מאתן רביעיות נכי תמני. קב ד' לוגין ולוג ד' רביעיות. ט\"ז לקב. וסאה ו' קבין לג' קבין מ\"ח רביעיות. וכן ד' זימנין. [*ומ\"ש הר\"ב ואע\"ג דרבי יהודה סבר מין במינו לא בטיל במשנה ו פרק ח דזבחים]: \n",
+                    "<b>[*ורבי יוסי אומר אחד מששה עשר בו</b>. וכתב רש\"ל בספר ים של שלמה פ' גיד הנשה (וכו') סימן מ\"ח דנ\"ל טעמו מדת\"ק בעי תתק\"ס והוא שיעור ששה עשר פעם ס'. וכהאי גוונא כתב המ\"מ אלמא ששיעור ששה עשר היה מצוי בשיעורי החכמים לחומרא והוא הדין לקולא. ע\"כ. ואכתי קשיא לי דערבך ערבא צריך. דמה טעם יש בשיעור ששה עשר ובספר תורת האשם כלל מ\"א דין א' הארכתי קצת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהוא טהור</b>. לשון הר\"ש בירושלמי מהו טהור מלהכשיר הא ליטמא כל שהוא מטמא ע\"כ. ובמ\"ב פ\"ז דעדיות נשנית עוד משנה זו ושם פירש הרמב\"ם שאינו אסור ואינו מכשיר ובפ\"ג מהלכות מאכלות אסורות כתב ציר חגבים טמאים מותר מפני שאין בהן לחלוחית וכתב עליו הראב\"ד בירוש' שאינו מכשיר ע\"כ. ובפ' ט\"ז מהלכות טומאת אוכלין כתב הרמב\"ם אינו מכשיר אבל מטמא. והשיג הראב\"ד דאף אינו מתטמא. ועיין בפירוש הראב\"ד בסוף מסכת עדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כל הנכבשים זה עם זה מותרים אלא עם החסית</b>. ותמיהא לי דבסוף פ\"ז דשביעית תנן ורד חדש שכבשו בשמן ישן וכו' שמעינן מינה דכבוש אוסר. ותו תנן התם בפ\"ט מ\"ה הכובש שלשה כבשים וכו' שמעינן נמי מינה דכבישה אוסרת. ומצאתי להר\"ש לעיל מ\"ח שכתב וז\"ל לקמן אמתניתין דחגבים טמאים שנכבשו גרסי' בירושלמי אמר רבי יוחנן לית כאן נכבשים אלא נשלקין. דכבוש הרי הוא כרותח. משמע דאכולה מתני' קאי דכל היכא דתנן כבושה תנינן שלוקה במקומה וצריך לומר דשלוק פחות מבשול אע\"ג דנקט בסוף בהמה המקשה עור חמור ששלקו [לאו] משום דאין מתרכך בבשול דאדרבה הבשול טפי משליקה ומתרכך יותר. ומיהו בפ' כל הבשר (חולין קי:) משמע בהדיא דשליקה טפי מבשול. גבי כבד אוסרת ואינה נאסרת. דפליג עליה ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקה ואמר שלוקה אוסרת ונאסרת עכ\"ל. ולפי זה משניות דהכא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>קיימי בקושיא ומיהו מדתנן בריש פ\"ד דמעשרות השולק ולא תני המבשל משמע משום שהוא רבותא ותני השולק אע\"פ שהוא פחות מבשול וצריך לי עיון. גם יש לי תמיהות גדולות על השני סוגיות דבבלי בפ' גיד הנשה (חולין דף צז) דאמר שמואל כבוש הרי הוא כמבושל ובפ' כל הבשר איתא נמי להא דשמואל בדף קיא ופליג התם רבין א\"ר יוחנן דכבוש אינו כמבושל. ואמאי לא מייתי משניות הללו לסייעתא לר' יוחנן ולתיובתא לשמואל. ותו משניות דשביעית תיובתא לר\"י וסייעתא לשמואל ותו רבי יוחנן דבירושלמי דמגיה נשלקים במקום נכבשים במשניות דתרומות דכבוש הרי הוא כרותח הוא דלא כבבלי דרבין אמר רבי יוחנן כבוש אינו כמבושל ועוד אני תמה שהרמב\"ם בסוף הלכות תרומות העתיק למשניות דתרומות כמות שהן לענין כבישה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כל הנשלקים</b>. שליקה בשול יותר מדאי כמ\"ש הר\"ב במשנה ו פרק ב דפסחים]: \n",
+                    "<b>[*כרוב של שקיא וכו'</b>. פירש הר\"ב אם בשלו וכו'. והגהתי שצריך להיות אם שלקו וכו'. וכן לשון הרמב\"ם]: \n",
+                    "<b>[*של בעל</b>. פירשתי במ\"ט פ\"ב דשביעית]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רבי יהודה מתיר מפני שהוא משביחו</b>. ולא קשיא אדסוף פרק ב דאין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל משום דהוה מן הרע על היפה. דמשני בירושלמי תמן תנינן בבעלים והכא בכהן. דלכהן התירו לבשל שמשביחו דמתקיים לו. אבל בעלים צריכין לתרום מן היפה ושאינו מבושל יפה לשתייה ולא חיישינן במתקיים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דבש וכו'</b>. אם עבר ועשה דבש מתמרים וכו'. עיין לקמן: \n",
+                    "<b>[*ושאר כל מי פירות</b>. כתב הר\"ב חוץ מיין ושמן. כדפירש בריש מתני' דלקמן. עיין שם]: \n",
+                    "<b>כמוני פטמין</b>. מוסב על חכמים לפיכך אמר מוני לשון רבים. והכי אסברה לה הר\"ש בלשון רבים. והר\"ב נמשך בפירושו אחר לשון הרמב\"ם דאסברה לה בלשון יחיד. [*ושם פטם ארמית כתרגום ירושלמי אשר ירקח די יפטם]: \n",
+                    "<b>שבעה משקין</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ד בפרק בתרא דמכשירין: \n",
+                    "<b>[*ושאר כל המשקין טהורים</b>. עיין בפירוש הר\"ב במ\"ז פ' אחרון דמקואות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין עושים תמרים דבש וכו'</b>. משום דחשיבי איצטריך למתנינהו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אין סופגים וכו'</b>. הך וההיא דבכורים מוקי לה בפרק העור והרוטב (חולין דף קך) כר\"י. [*ובפירוש שהזכרתי כתוב כן על אבל שאר פירות וכו'] ומלת סופגים מפורש במ\"ה פ\"ו דזבחים: \n",
+                    "<b>ואין מביאין בכורים</b>. עיין בסוף מסכת חלה: \n",
+                    "<b>ואינו מטמא משום משקה</b>. משקים היוצאים מן הפירות. רמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עוקצי תאנים וכו'</b>. בירושלמי רבי זעירא בשם ר\"א אומר מתניתא במובלעים באוכל. כן כתב הר\"ש. והרמב\"ם בפרק י\"א כתב אע\"פ שאין בהן אוכל: \n",
+                    "<b>[*והכליסין</b>. כתב הר\"ב פירש הרמב\"ם כו' ולא פירש כן הר\"ב בסוף פרק קמא דעוקצין וע\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*וכן עצמות הקדשים</b>. כתב הר\"ב כגון ראשי כנפים והסחוסים דתנן במ\"י פ\"ז דפסחים ושם פירש הר\"ב]: \n",
+                    "<b>מורסן</b>. פירש הר\"ב סובין הגסים. וכן פירש במ\"ו פ\"ב דחלה. ובסוף פ\"ז דשבת מפרש ג\"כ כפירש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אלא מכבד כדרכו וכו'</b>. דכיון שמכבד כדרכו לא מטרחינן ליה טפי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הואיל ואינו מתכוין לבטל פי' שהזכרתי. וכן פי' הר\"ב במ\"ח. ועי' עוד מ\"ש שם בשם הפירוש הנזכר]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*נותן לתוכה חולין</b>. אף כי עדיין יש טפות של תרומה אין לחוש הואיל ואין מתכוין לבטל. מהני שני בבי משמע דדבר שאינו נחשב בעיני המבטל ושאין כוונתו לבטל. לכתחלה [מותר ואף] (אף) בתוספתא התיר עד כאן לשון הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>הרכינה</b>. פירש הר\"ב הטה. תרגום הטי נא כדך (בראשית כ״ד:י״ד) ארכיני כען. ומיירי שעדיין לא נתן בתוכה חולין אלא דהוה אמינא שהן חולין מפני שהסיח דעתו מהן. הרמב\"ם. [*ועיין מ\"ש במשנה ח פרק ה דב\"ב]: \n",
+                    "<b>*) ?הרכינה</b>. כתב הרמב\"ם ואם הניח הכד ולא נתן בו חולין אחר שעירה אותו והטהו על צדו ונתמצה ונתכסה בו שום שארית הרי זו תרומה. ולא נאמר כיון שעירה ממנו כל מה שיש בו טפה אחר טפה שלש טפין. כל מה שנמצא בו אח\"כ חולין. לפי שהסיח דעתו ממנו עכ\"ל. ומזה תבין פי' הר\"ב על נכון כי דבריו לקוחים מדברי הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וכמה תהא בתרומת מעשר</b>. כתב הרמב\"ם וזכר בכאן זה הדין לפי שקדם לו הדבר בשיעורין הקטנים מן התרומה שאינן ראוין לחוש בהן מפני מיעוטן כמו הגרגרים שנשארו באוצר ובלחלוחית שנשארה בכד וג\"כ זכר שיעור תרומת מעשר [של דמאי] שאין אדם חייב לטרוח ולהוליכה לכהן מפני מיעוטה: \n",
+                    "<b>ויוליכנה לכהן</b>. כלומר שאינו רשאי להניחה במקום הפקר אבל לא שמחוייב הוא להביאה אל הכהן. דהא פסק הרמב\"ם מההיא דסוף פרק הזרוע דחולין [ד' קלד:] דאין ישראל חייבים להטפל ולהביאה מן הגורן לעיר וכו'. בפרק י\"ב סימן י\"ז ומשנתנו פסק בפרק ג' סימן ט\"ז: \n",
+                    "<b>[*אחד משמנה לשמינית</b>. והוא הקרטוב. ודרכן להפליג במדה זו מפני קטנותה. שכן אמרו אפילו חסר קרטוב. בפרק ג דמקואות ופרק יב דמנחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ישראל ששם פרה</b>. דשמין פרה וחמור וכל דבר שעושה ואוכל. כדתנן במשנה ה פרק ה דבבא מציעא: \n",
+                    "<b>ששם</b>. בשי\"ן ימנית. ועיין מה שכתבתי במ\"ה פרק יא דכתובות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מדליקין שמן שרפה.</b> עיין בפירוש הר\"ב דסוף תמורה ומה שכתבתי שם: ",
+                    "<b>ועל גבי החולין ברשות כהן.</b> מפרש בירושל' דלא קאי ברשות כהן אלא אחולין הא קמייתא אפי' שלא ברשות כהן. הר\"ש. וכ\"פ הרמב\"ם בפ' י\"א: ",
+                    "<b>[*ר\"ש מתיר.</b> כתב הר\"ב והלכה כר\"ש. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו. וכן בחיבורו פי\"א מה' תרומות וכתב שם הכ\"מ בירוש' איכא כמה אמוראי דפסקו כר\"ש דמתיר כאן וכאן. ואף דאיכא מאן דפסק כרבי יוסי. הוא יחידאה. ועוד דבדרבנן נקטינן לקולא עכ\"ל. ובפי' שהזכרתי כתב וז\"ל. ונראה לי דהלכה כר\"ש אף כי ר' יוסי פליג עליה דהא ר' יוסי יחיד לגביה בבית המשתה. דרבי יהודה סבר כותיה. אבל ר\"מ במקום ר' יהודה ליתא. עכ\"ל. דר\"מ ור' יהודה הלכה כר\"י בפ' מי שהוציאוהו במס' עירובין דף מז]: ",
+                    "<small>סליק מסכת תרומות</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תרומות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Terumot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Terumot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה תרומות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Terumot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..69f834eea0413b9cbe406134d1867a0023ac3ccf
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Zeraim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,470 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Terumot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Terumot",
+    "text": {
+        "Mishnah Terumot, Introduction": [
+            "כתב הרמב\"ם וסידר אחר שביעית מסכת תרומה גדולה מפני שהתרומה היא מתנה ראשונה שמוציאין מן הזרע: \n"
+        ],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>לא יתרומו</b>. ל' הרמב\"ם אמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום. בעלי הלשון האחרונים מקשין ע\"ז ואומרים כי השרש הרים ומרים וירים. וזו אינה קושיא אמתית כיון שעיקר כל הלשון מן הלשונות הוא חוזר למה שמדברים בו בעלי אותו הלשון ומה שנשמע מהם. ואלו בעלי המשנה בלא ספק עבריים היו במקומן בארץ הצבי ונשמע מהם לשון תרם ובו נשתמשו הנה זו ראיה שהוא מקובל בל' ושזו המלה ל' מלשונות העבריים. וע\"ז הדרך תהיה *) תשובתם לכל מי שיאמר מן האחרונים שלשון המשנה אינו צח או שהם נשתמשו במלות שאינו כראוי בלשון וזה העיקר שזכרתי לך אמיתי אצל החכמים השלמים המדברים על הדברים הכוללים כל הלשונות כולם ע\"כ. אבל ראיתי להראב\"ע בפי' מגלת אסתר במלת מתיהדים כתב על מלת תורמין שהוא בכלל מאמרם ז\"ל ל' מקרא לחוד ול' הגמ' לחוד ע\"כ. ומאמר זה אמרו על משנה ב פרק י\"א דחולין (קלו:) ועי' במשנה יג פ' בתרא דעירובין ומשנה ב פ\"ק דפסחים:  ",
+                    "<b>חמשה לא יתרומו ואם תרמו וכו'</b>. כתב הר\"ב וכ\"כ הרמב\"ם למעוטי דרבי יהודא דאמר קטן שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה ע\"כ. וכ\"ש דממעט לדר' יוסי וכדמפרש בסמוך גבי מאשר ידבנו לבו. ומיהו תימה לפרושי למעוטי בכה\"ג דממ\"נ אי **) קיימת מניינא על לא יתרומו משמע דדוקא ה' לא יתרומו הא אחרים אפי' לכתחלה תורמים ואי קיימת מניינא על ואם תרמו אין תרומתן תרומה משמע נמי דדוקא ה' בדיעבד אין תרומתן תרומה הא אחריני בדיעבד מיהו תרומתן תרומה. ועי' במ\"ו:  ",
+                    "<b>החרש וכו'</b>. פי' הר\"ב כולהו מחד קרא נפקי דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו'. ירושלמי. והך קרא בתרומת המשכן כתיב וילפינן מיניה תרומת כהנים מדאקרי נמי תרומה כדכתיב (במדבר י״ח:ח׳) ואני נתתי לך את משמרת תרומתי. הרמב\"ם. [*וחרש עצמו פירושו במשנה דלקמן]:  ",
+                    "<b>[*והשוטה</b>. פירש הר\"ב המאבד כו'. וכן היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו העושה אחת מאלו הוא שוטה כר' יוחנן בירוש' הביאו הר\"ש והוא כמו כן בבבלי פ\"ק דחגיגה סוף ד\"ג:  ",
+                    "<b>עובד כוכבים שתרם וכו'</b>. לא שייך למתני והעובד כוכבים שתרם וכו' ולא ליתני אין תרומתו תרומה משום דהעובד כוכבים אינו בכלל עם החייבים לתרום ולפיכך הוציאו מן הכלל ושנאו בבבא בפני עצמה. ועיין סוף פ\"ג. [*ומ\"ש הר\"ב כן תרימו גם אתם. עיין מ\"ש בזה בריש פ\"ב דקידושין]:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>לא יתרום</b>. פירש הר\"ב לכתחלה דצריך להשמיע לאזניו כו'. ואתיא כת\"ק דמשנה ג פ\"ב דברכות דפסק הלכה כמותו דהתם נמי לכתחלה מודה דצריך להשמיע לאזניו. כדמסקינן התם בגמ' ועי' במשנה ד פ\"ב דמגילה: \n",
+                    "<b>חרש שדברו בו חכמים בכ\"מ כו'</b>. כתב הר\"ב לאו כללא הוא כו'. וכן במ\"ד פ\"ב דמגילה. והתם ודאי דדוקא מדבר דהא בקורא המגילה איירינן. הלכך לא הוצרך הר\"ב להביאו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>קטן כו' רבי יהודה אומר תרומתו תרומה</b>. עיין בפ\"ב דמגיל' משנה ד [*דהתם כתבתי בשם התוספות בשהגיע לחנוך וה\"נ נראה דכוותיה ומשום הכי תנן שלא הביא שתי שערות דמשמע דבסמוך להן מיירי אבל הר\"ש מוכיח דהכא בכל קטן קאמר. וכתב בפי' שהזכרתי שמשום ר\"י נקט ע\"כ. ולי נראה משום דשמעי' לרבי מאיר דמצריך שיביא שתי שערות כדמייתי הר\"ש ירושלמי [דיבמות] פ' ב\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ובית  הלל אומרים אין תרומתן תרומה</b>. ע' במשנה ח' ובסוף פרקין. [ובמשנה ב' פ\"ה דעדיות].\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין תורמין מן הלקט כו'</b>. פירש הר\"ב שאלו מתנות עניים הן. וכן פירש הרמב\"ם. ודבר תימה הוא זה דמאי קמ\"ל שאין אדם פוטר עצמו מחובו במה שהוא של אחרים. אלא נראה כמו שפירש הר\"ש בשם הירושלמי. דכולהו טעמייהו משום דפטורים מן המעשרות ובעני עצמו שיש לו כרי של טבל מיירי. ואין תורמין מהם משום דהוי מן הפטור על החיוב. ודתו תנא לה בסיפא מפרש הר\"ב לקמן. אבל אין לפרש דמתני' דלקט וכו' מיניה וביה קמ\"ל דאין תורמין כדכתב הר\"ש דאי הכי ה\"ל למתני אלו פטורים מן התרומה. והרמב\"ם בחבורו פ\"ה כתב ולא מפירות שאינן חייבים בתרומה כגון לקט וכו'. וזה כמו הפי' שכתבתי: \n",
+                    "<b>ההפקר</b>. כתב הר\"ב דכתיב ובא הלוי וגו'. ועיין מ\"ש בריש מס' מעשרות: \n",
+                    "<b>ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו</b>. פירש הר\"ב היכא שהקדימו לוי בשבלים וכו'. מפורש ברפ\"ז דברכות ונוסחא אחרינא שלא נטלה תרומתו והיא נוסחת הרמב\"ם ומפרשה שלא יעשה אותו מעשר ראשון תרומה גדולה. אא\"כ חושב כמה יש בו מן התרומת מעשר ומה שישאר הוא שרשאי לעשות תרומה גדולה על כריו. ומה שכתב אבל יוציא תרומת מעשר לאו דוקא שיוציאו דא\"כ לא הוה קדשו בתוכו כדתני בספרי שהביא הר\"ב ופסקה הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות תרומה בסי' כ\"א. ומ\"מ נוסחא זאת כפי פירושו זה מן התימה הוא דמאי קמ\"ל פשיטא שא\"א לבן לוי לשלם חוב תרומה גדולה שעליו מתרומת מעשר שכבר נתחייב לתתה לכהן. ואפשר דסובר הרמב\"ם. דקמ\"ל דכיון שבשעה שתרם לא חישב בדעתו שיפריש תחלה התרומת מעשר שבו לפיכך אין תרומתו תרומה כלל לפי שנמצא תורם מן התרומת מעשר שבו עצמו על הטבל ובמזיד מיירי כמו שאכתוב בס\"ד בפ\"ב משנה ב. ובפ' ה' מהלכות תרומה סי' י\"ג העתיק זאת הנוסחא והשיגו הראב\"ד דכשמקדשו בתוכו יכול הוא לתרום לפי שלא עלה על דעת הראב\"ד שבא לומר שאינו תורם כולו על כרי אחר אלא שיחשוב בתחלה תרומת מעשר שבו. משום דהוא מלתא דפשיטא. וגם בעל כ\"מ פיר' דבריו שם כשניטלה תרומ' מעשר אלא שלא ניטלה תרומה גדולה שבו. וצ\"ל דר\"ל כגון שהקדימו בכרי [*וקשה לי שהרי] פסק בפ\"ג דפירות הטבולים לתרומ' גדולה תורמין מהן. ובמה שכתבתי נתישבו דברי הרמב\"ם היטב: \n",
+                    "<b>[*ולא ממעשר שני כו'</b>. פירש הר\"ב שהקדימו בשבלים. וכך כתב הר\"ש ותימה לי מנין דהא במעשר ראשון קראי דרשינן בריש פ\"ז דברכות ואולי מסברא מפני ששם מעשר אחד הוא. והרי אפי' תרומה ילפינן ממעשר כמ\"ש לקמן בד\"ה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא מפירות כו']: \n",
+                    "<b>[*ולא מן החיוב על הפטור</b>. פי' הר\"ב כגון מפירות שלא הביאו שליש. דשאר הפטורים תננהו. הכי איתא בירושלמי וכתוב בפי' שהזכרתי ומנין יודע שהביאה שליש כל שזורעה ומצמחה בידוע שהביאה שליש עכ\"ל ונ\"ל דיצאת לו מן ירושלמי דפ\"ק דמעשרות אמתניתין ג והביאו שם הר\"ש ולי קשיא על הירושלמי ההוא דהא כך מפרש נמי התלתן משתצמח וכמו שכתב שם הר\"ב וא\"כ <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>אמאי פסיק התבואה והזיתים מהתלתן ויהיב שיעורא משיכניסו שליש והר\"ב שם מפ' פירושי' אחרי' על משיכניסו שליש ועוד קשיא לי סוגיא דבבלי בפ\"ק דר\"ה ד' יב [צ\"ל יג] דלא מצי יהיב סימנא על הבאת שליש אלא קאמר דקים להו ואי איתא דסבירא ליה כהירושל' הא איכא מוכיח על השליש ורש\"י שם [יב:] על תלתן משתצמח נמי מפ' פי' אחר ואין להאריך אך להר\"ב נמי קשיא דבפ\"ק דחלה מ\"ג מפרש נמי על הבאת שליש דזורעו וצומח וצ\"ע]: \n",
+                    "<b>ולא מן התלוש על המחובר</b>. פי' הר\"ב דכתיב והרמותה ולשון הרמה לא שייך אלא בתלוש ולפ\"ז מן המחובר על המחובר נמי לא. [*וכן מוכח בתוספות פרק ג דקדושין דף סב] וקשיא אמאי לא תני לה: \n",
+                    "<b>מי החדש על הישן</b>. עיין בריש מס' ר\"ה [*ומ\"ש במשנה ב פרק ד דבכורות]: \n",
+                    "<b>ולא מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ</b>. שנתחייבו בתקנת נביאים או תקנת חכמי' כדתנן במ\"ג פ' בתר' דידי'. ומ\"ש הר\"ב דילפינן תרומה ממעשר. פירש הרמב\"ם לפי שענין אחד כולל אותם והוא שיוציא מזה מה שהוא חייב בו מן החוק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חמשה לא יתרומו וכו'</b>. פי' הר\"ב וכן הרמב\"ם מנינא למעוטי דר' יהודה וכו'. הכא אתי שפיר דמנינא דחמשה קאי על ואם תרמו כו' ואפילו אי הוה מנינא דלעיל למעוטי דרבי יהודא כמ\"ש הרמב\"ם והר\"ב לעיל לא קשיא אמאי איצטריך תו הכא למעוטי. משום דאי לאו הך דהכא ה\"א דלעיל לא ממעט אלא דר' יוסי בקטן שהגיע לעונת נדרים אבל כשהגיע לשנת י\"ג ויום א' אלא שלא הביא ב' שערות ה\"א דמודה ת\"ק לר' יהודא הלכך איצטריך תו הך דהכא. והא דאפסק תנא במתני' ד' וה' משום דבהו תני דאם תרמו אין תרומתן תרומה: \n",
+                    "<b>האלם וכו'</b>. וא\"ת אמאי לא כליל בהדי הנך ה' חרש המדבר ואינו שומע ותני ליה במתני' ב באפי' נפשיה ולתני הכא ששה. וי\"ל דהואיל ולעיל בעי למתני פלוגתא דרבי יהודא ורבי יוסי בקטן תני נמי פירושא דחרש שנשנה קודם לקטן: \n",
+                    "<b>לא יתרומו וכו'</b>. לשון הרמב\"ם ומה שכופל שלא יתרומו חזוק לדבריו שלא יתרום אחד מהן לכתחלה בשום פנים ולא יחשבו כי כיון שתרומתו תרומה יקל בזה השיעור ויתרום לכתחלה ומפני זה כפל דבריו לחזק הענין שלא יתרום לכתחלה בשום פנים [*ועיין במ\"ה פ\"ק דעדיות]: \n",
+                    "<b>[*ואם תרמו תרומתן תרומה</b>. לפי שאין הברכות מעכבות וכן אם תרם בדיעבד מן הרע על היפה תרומתו תרומה כדלקמן ספ\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין תורמין לא במדה וכו'</b>. ואף על גב דתכמים נתנו בו שיעור כדתנן במ\"ג פ\"ד מ\"מ יעשה כדין תורה ולא יתרום במדה כו' אלא אומדו ומפריש בדעתו כשיעור דלקמן: \n",
+                    "<b>[*לא במדה ולא במשקל ולא במנין</b>. וכן תנן לקמן פ\"ד מ\"ג כזה הסדר *) ואע\"ג דהתם במ\"ו תנן שהמודד משובח מהמונה והשוקל משובח משלשתן ל\"ק דלפי שכל דבר נמדד ונשקל תני תחלה מודד ואח\"כ שוקל המשובח אבל מונה שאין דרכו בכל דבר הניחו לאחרונה. וז\"ל הרמב\"ם בפרק ג' מה' תרומה דבר שדרכו למדוד מודד ודבר הנשקל שוקל דבר שאפשר למנותו מונה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין תורמין שמן על זיתים וכו'</b>. לשון הרמב\"ם בחבורו פרק ה' שזה דומה לתורם מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו וכ\"כ הר\"ב במשנה דלקמן ועיין סוף פרקין: \n",
+                    "<b>ויחזור ויתרום: לא אתפרש אם יתננה לכהן גם שתיהן בלא דמים ומשום קנסא</b>. ולא דמי לרפ\"ג דהתם משום ספק נגעו בה. או הכא נמי שיתן לכהן השניה בדמים דראשונה היא תרומה דאוריית' ועי' בסמוך: \n",
+                    "<b>מדמעת</b>. כתב הר\"ב וימכור הכל לכהן. חוץ מדמי תרומה שבה כדין מדומע דריש פ\"ה. א\"נ י\"ל דהכא נותן שתיהן לכהן בחנם. והלכך כשחזרה האחת ונדמעת א\"צ להוציא דמי התרומה שאין כאן גזל השבט כיון שכבר נתן גם השנייה בחנם: \n",
+                    "<b>אבל לא שניה</b>. כתב הר\"ב לפיכך אינה נאכלת עד שיפרישו עליה תרומה ומעשרות. כן לשון הירושלמי שבידינו. אבל ר\"ל בתרומה תרומת מעשר. דמדאורייתא נתקנה מתרומה גדולה. שהראשונה היא תרומה מדאורייתא. והר\"ש העתיק לשון הירושלמי תרומת מעשר ונראה דלא אתי לאפוקי מעשר דודאי דטבול למעשר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ויין על הענבים לעשותן צמוקים</b>. כן הנוסחא בכל הספרים והר\"ב שכתב יין על צמוקים נראה דלאו בדוקא כתב כן אלא כלומר על העומדים להעשות צמוקים דאלת\"ה תקשה סיפא יין על ענבים לאכילה דכי תרם שפיר תרם [*והא היינו רישא]: \n",
+                    "<b>ונמלך</b>. מפורש במשנה ב פ\"ג דדמאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*על דבר שלא נגמרה מלאכתו</b>. פירש הר\"ב דכתיב כו' מן הגמור וכו' ולא משאינו גמור על הגמור. ורוצה לומר גם הבבא השלישית דלא משלא נגמר על שלא נגמר ותרי מתלת נקט ועיין לקמן בד\"ה ואם כו' ואפשר שדעת הר\"ב ז\"ל דההיא זו ואין צריך לומר זו היא דכיון שאין שום דבר הנגמר לא במעושר ולא במעשר פשיטא שאין לו דין*) מעשר כלל ולפיכך לא שלחתי יד להגיה בדבריו ולהוסיף בלשונו תיבת וכו' והרמב\"ם בפ\"ה מה' תרומות הקדים זו הסיפא למציעתא]: \n",
+                    "<b>[*ואם תרמו תרומתן תרומה</b>. וכ' הר\"ב ודוקא בשאר פירות אבל התורם מן הזיתים על השמן וכו'. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>וה\"נ בתורם שמן על הזיתים הנכתשים שאעפ\"י שתרומתן תרומה מ\"מ צריך שיחזו' ויתרו' כדלעיל משנה ח וחד מתרי נקט ועי' לעיל בסמוך]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>אין תורמין מטהור על הטמא</b>. מ\"ש הר\"ב דאנן בעינן שיתרום מן המוקף. כדתנן בספ\"ק דחלה. והכא בתרומה גדולה. אבל תרומת מעשר לא בעינן כדתנן במ\"ה פרק ב דבכורים: \n",
+                    "<b>[*באמת אמרו כו'</b>. כ' הר\"ב כל היכא כו'. ומוכח לה ממשנה י\"א פ\"ד דב\"מ כמ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+                    "<b>ערימה</b>. פי' הר\"ש כרי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומזיד לא עשה כלום</b>. לשון הר\"ש לא עשה כל עיקר דאפילו ההיא גריוא הדר לטבלה ור' נתן בר אושעי' אמר לא עשה כלום לתקן את השיריים אבל תרומה הוי. בריש האשה רבה. ובפרק ה' פסק הרמב\"ם כר\"נ בר אושעיא: \n",
+                    "<b>היה מפריש עליו כו'</b>. פירש הר\"ב על שאר מעשרותיו. וכך כתב הר\"ש. ולפירושם נראה דבמעשר טבל טמא איירינן וכן מפרש הר\"ש לדרבי יהודה בטמא לחוד. אבל הר\"ב דמפרש בדר' יהודה שהוא טבל או שהוא טמא. משמע דדינא דטבל לחוד ולא לענין טומאה מתניא. וכן יראה מדברי הרמב\"ם בפירושו. וקשיא אם כן אמאי לא עשה כלום. אדרבה הרי כתב במשנה ה דפרק דלעיל בשם ספרי דכשמקדשו בתוכו עושה ממנו תרומה גדולה. ואין לומר דדוקא תרומה גדולה עושה אבל לא תרומת מעשר והכא ברוצה להפריש (על) תרומת מעשר כדכתב על מעשרותיו. דמאי שנא. ועוד שכך כתב הר\"ב בפירוש בריש פרק ה בדיבור ואם למעשר ראשון וכו'. והרמב\"ם בחיבורו פ\"ג העתיק הך ספרי לענין תרומת מעשר. ומיהו לפי מה שפירשתי לעיל בדברי הרמב\"ם שצריך שיחשוב שיעור התרומת מעשר שבו ואח\"כ יפריש עליו למקום אחר אבל כשמפריש מן הסתם נמצא שמפריש תרומת מעשר עצמו על טבל אחר. ואין תרומתו תרומה כלל. איכא לפרושי דה\"נ בהכי מיירי [*כשיש בטבל הזה יותר מהשיעור שצריך להפריש וכדתנן היה מפריש עליו והולך הרי שאינו עושהו בבת אחת לתרומת מעשר על הטבל האחר שרוצה לעשותו עליו ולפיכך אינו דומה להא דאמרינן בגיטין פרק כל הגט (גיטין דף ל) כור מעשר יש לך בידי כו' חוששין שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר והיינו כגון שיש לו עוד ט' כורין מעשר טבל כדפירש\"י שם [שמא] עשאו תרומת מעשר על תשעה כורים שיש לו בביתו מעשר הטבול לתרומת מעשר. ע\"כ. ולפיכך צריך שיחשוב שיעור התרומת מעשר שבו ואם שגג מה שעשה עשוי ויפרוש אח\"כ. ולפי שהר\"ב והרמב\"ם והר\"ש כולם פה אחד פירשו בהדיא טבול לתרומת מעשר והרמב\"ם הביא הפסוק ונחשב לכם תרומתכם וגו' לראיה וזה הפסוק על סתם מעשר נאמר לפיכך אין אנו יכולים לפרש משנתנו לפי דרכם של אלו המפרשים ז\"ל בכגון שהוא טבול גם כן לתרומה גדולה דהקדימו בן לוי לכהן לאחר שנתמרח כדתנן ברפ\"ז דברכות ועל תרומה גדולה שבתוכה קאמר שצריך לחשוב כו'. והשתא אפי' כשמפריש בבת אחת שאינו אלא כור אחד ויש לו ט' כורים מעשר וכו' דלא משמע כן לפי דבריהם ואינו [נ\"ל צ\"ל ואני] חושב דתרתי הכריחום ז\"ל שלא לפרש כן חדא דזה פשיטא ואצ\"ל הוא ועוד דלישנא דמפריש עליו והולך דייק כפי פירושם כפי מה שדקדקתי בו כאשר כתבתי]. ואע\"ג דלהרמב\"ם כבר שנאו לעיל חזר ושנאו כאן מפני שני דברים שנתחדשו בו חדא לחלק בין שוגג למזיד ועוד פלוגתא דר' יהודה. וכ\"ש שיש לפרש כן להר\"ב דלא נשנית לעיל כלל. ומ\"ש הר\"ב על מעשרותיו. ה\"ה על טבל גמור להפריש תרומה גדולה כספרי דלעיל. אלא דסתם בן לוי יש לו מעשרות ואין להם נחלת שדה וכרם כל כך. ולא נתכוין הר\"ב לפי' הר\"ש. והרמב\"ם בחיבורו פ\"ה חזר מפירושו דהכא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ומפרש לכולה מתניתין לענין טומאה וגם פסק כר' יהודה דלא כמ\"ש בפירושו [*והכ\"מ הביא לו ראיה מהירושלמי ועיין במשנה ה פ\"ק דעדיות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המעשר והמבשל וכו'</b>. מדשנאן בחד בבא ש\"מ דמעשר במזיד אסור לו לעולם כמו מבשל ואע\"ג דמבשל עביד איסורא דאורייתא ומעשר לא עביד [איסורא] דאורייתא כדתנן בפ\"ה דביצה [*ומיהו בפ\"ב דביצה דף יז ומייתי לה הר\"ש מוקמינן להמעשר בדאית ליה פירי אחריני והמבשל משום איסורא דשבת. ע\"כ. ולפי לישנא דסוגי' דהתם משמע דלא קתני להו בהדדי דפריך תחילה ממעשר והדר ממטביל [והדר ממבשל] אבל בפרק הניזקין תמהו התוספות אמאי פריך כך ממילא נמי א\"ל דבבא בפני עצמה היא המעשר כדנקט התם אלא המקשן דפריך ממעשר ברישא [לא] הוצרך למנקט כולה מלתא. ולכן נ\"ל הא דשנאן יחד משום דתרווייהו מידי דמיכל. ועיין במשנה ד פרק ג דביצה]: \n",
+                    "<b>הנוטע כו' יעקור</b>. מה שאין כן בבישול שאי אפשר לעקור הבישול וכן במעשר שכבר ניתקן מן התורה: \n",
+                    "<b>ובשביעית בין שוגג כו' יעקור</b>. פירש הר\"ב שנחשדו ישראל על השביעית כו'. גמרא פ' הניזקין (גיטין דף נד) ופירש\"י איכא למיחש מתוך שהדבר ניכר אתי למשרי נטיעה בשביעית. והרמב\"ם כתב בפרק א' מה' שמטה אם תאמר בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין תורמין ממין על שאינו מינו</b>. מפורש בסוף פרקין בפירוש הר\"ב. ועיין מ\"ש שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תורמין בצל קטן שלם</b>. פירש הר\"ב לפי שהוא מתקיים. וכך כתב הר\"ש ואם כן הך פלוגתא פירושא דפלוגתא דרישא הוא והוא דוחק. אלא דבפ' כיצד מברכין (ברכות דף לט ע\"ב) מייתי להך מתניתין וקאמר מאי לאו בהא קמיפלגי דמ\"ס חשוב עדיף ומ\"ס שלם עדיף. היכא דאיכא כהן לא פליגי דחשוב עדיף כי פליגי דליכא כהן דתנן כל מקום שיש כהן וכו'. משמע ודאי דמסיק כמו שפירשו ומיהו איכא למימר דלדחיי' בעלמא קאמר ליה אבל קושטא דמלתא דהך מתניתין דבצל פלוגתא באפי נפשה ובין אין שם כהן או יש שם כהן פליגי בשלם וחשוב הי מינייהו עדיף כדסלקא דעתא דמאי לאו. וכן פירשו הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ' ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ותורמין זיתי שמן כו' ויין שאינו מבושל כו'</b>. וכל זה מדברי רבי יהודה דתורם מן היפה הר\"ש. עיין ר\"פ בתרא]: \n",
+                    "<b>ויין שאינו מבושל על המבושל</b>. פירש הר\"ב דשאינו מבושל יפה לשתיה מהמבושל. ועי' מה שכתבתי בריש פרק בתרא: \n",
+                    "<b>כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום כו'</b>. פי' הר\"ב דאמר קרא כל חלב יצהר וכו'. גמ' רפ\"ט דבכורות [נג:] ואמרי' אשכחן תירוש ויצהר דכתיב חלב בכל חד תירו' ודגן דגן ודגן מנ\"ל ק\"ו מה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אמרה תורה תן חלב וכו' תירוש ודגן דגן דגן שהם כלאים כו' <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>לא כ\"ש ואותן שנתחייבו בתרומה מדרבנן תקינו כעין דאורייתא והך דרשא איתא תו בגמרא פ\"ק דתמורה [דף ה] ובירושלמי דהכא ותמיהני על הרמב\"ם שכתב בחבורו ריש פרק ה' שנאמר כדגן מן הגורן: \n",
+                    "<b>ואם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה</b>. דכתיב (במדבר י״ח:ל״ב) ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו משמע הא אם לא תרימו מן המובחר תשאו חטא ואם אינו קדוש נשיאת חטא למה. גמרא האשה רבה דף פט ע\"ב: \n",
+                    "<b>הזונין</b>. עיין בריש כלאים בפירוש הר\"ב: \n",
+                    "<b>והקישות והמלפפונות וכו'</b>. והכי נמי פליגי לענין כלאים במשנה ב פרק קמא דמסכת כלאים [*וכן מצאתי בירושלמי אמתני' דהכא ר' יהודה כדעתיה ורבנן כדעתין דתנינן תמן הקישות ומלפפון אינן כלאים זה בזה ר' יהודה אומר כלאים]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*ונמצא סרוח</b>. פירש הר\"ב דאיבעי ליה למטעמי'. הכי איתא בר\"פ האשה רבה ופי' התוס' כלומר יפריש על מה שהוא [טועם] מיניה וביה כדי שיטעום ותו לא עכ\"ל דבלאו הכי א\"א דטבל אסור לכהן]: \n",
+                    "<b>תרומה ויחזור ויתרום</b>. פי' הר\"ב וכהן נותן לו דמי הגדולה שהשניה מתמעטת וכו'. ירושלמי. וקצת קשה כיון דמשלם הכהן הראשונה. נמצא שמן הראשונה עצמה לא נתן תרומה וי\"ל דכיון דאינו מקבל מהכהן אלא דמי תרומה לבד נמצא שאין כאן גזל השבט אצלו. [*ועוד דודאי דמספק חייב הכהן עצמו להפריש ממנה תרומה]: \n",
+                    "<b>אינה מדמעת</b>. אלא יוציאנה מאותן חולין שיעור מה שנפל בהן בלבד. הרמב\"ם. ועיין בפי' [*הר\"ב] דלקמן וע\"ש שהתרומה נקראת דמע כדלקמן מ\"ו קראו למעורב ממנו מדומע. רמב\"ם מ\"ד פ\"ג דחגיגה [*וכן לעיל פ\"ק דדמאי מ\"ג]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ר\"ע אומר תרומת שניהם תרומה</b>. עיין בפי' [*הר\"ב] פ\"ק דתמורה מ\"ה ומ\"ש שם בס\"ד. [*ומ\"ש הר\"ב וחציה חולין שהרי כשתרם כ\"א ואחד כבר נתקנו החצאין ונעשו חולין ומיהו לאו חולין גמורין הן שהרי לא נתקנו אלא מתרומה גדולה ועדין טבולין למעשרות ותרומת מעשר ולכן בירושלמי קרי לחצאין אלו טבל ומפרש הר\"ש כפי מסקנת הירושלמי דהיינו טבולין למעשרות ולא לתרומה ולא היה ליה להר\"ב לכתוב חולין אלא טבל כדקאמר בירושלמי ולפרש דהיינו למעשרות אי נמי הוה ליה לכתוב חולין הטבולין למעשר וכדרך שכ' בפ\"ד מ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*במה דברים אמורים כו'</b>. פי' הר\"ב הא דפליג ר\"ע לעיל ואמר תרומה כו'. תמיה לי אמאי מפר' אליבא דר\"ע לחוד דודאי דאף לרבנן שייכא להך בד\"א כו' ולשון הר\"ש הא דפליגי לעיל דלר\"ע תרומה כו' וזה ניחא קצת דהרי לא פירש אליבא דר\"ע לחוד ומ\"מ קשה אמאי הוצרך להאריך ולכתוב דבריו של ר\"ע כלל ואפשר דמשום הכי הבין הר\"ב דדעת הר\"ש דדוקא לר\"ע מפרש ולכך עיקם ושינה הלשון אבל אינו נכון]: \n",
+                    "<b>חוץ מן הדרוכות</b>. פירש הר\"ב [בעלים] ע\"ה שהשכירו פועלים חבירים כדי להפריש כו'. וכן ל' הר\"ש וכלומר שלכך השכירו חבירים כדי שעי\"כ יכולים להפריש בטהרה אבל אין לומר שהשכירום כדי להפריש דהיינו הרשה. ומ\"ש הר\"ב מפרישים החבירים כדי שיעור התרומה כו'. פירש הר\"ש אבל עכשיו אין תורמין דא\"כ הוי כתורם מן היין על הענבים שבגת ואין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו דהני ענבים דרוכות הם וכדתנן במשנה ח פ\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי אלעזר חסמא</b>. עיין מה שכתבתי בזה בסוף פ\"ג דמס' אבות]: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר בן יעקב אומר וכו' תרומת מעשר עליו כו'</b>. פי' הר\"ב פליג אר' שמעון וכו'. כלומר אבל בתרומה גדולה ס\"ל כר\"א חסמא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אע\"פ שהוא עובר בל\"ת מה שעשה עשוי</b>. דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי ס\"ד לא מהני אמאי לקי הכי אמר אביי בפ\"ק דתמורה סוף דף ד ורבא אמר לא מהני מידי והאי דלקי דעבר אמימרא דרחמנא ופריך ממתני' לרבא ומשני שאני התם דאמר קרא מכל מעשרותיכם תרימו. וכ' בפירוש שהזכרתי אף אם הקדים דבר לחבירו. וכתב עוד ומיהו אם הקדים מעשר שני לראשון לא יאכלנו עד שיוציא עליו מעשר ראשון וממעשר ראשון יוציא התרומת מעשר עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>שנאמר מלאתך ודמעך</b>. פי' הר\"ב ודמעך זו תרומה וכתבו התוס' בפ\"ק דתמורה ד\"ד דלכך קרי לתרומה דמע לפי שנוהגת בלח ובכורים אינו אלא ביבש שהרי אין מביאים בכורים אלא מפירי כדתנן בסוף מכילתין וסוף מס' חלה. [*ומ\"ש הר\"ב לא תאחר לא תשנה הסדר ועדיין הסדר לא שמענו ומפרש לה במתני' דלקמן וזה לשון הרמב\"ם לא תאחר ר\"ל לא תאחר ממלאתך ודמעך מי שהוא ראוי להקדימו ואח\"כ הביאו ראיה שראוי להקדים אלו החקים מקצתם על קצתם. ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*שאיני נהנה לזה</b>. כלומר ממה של זה דוגמא לדבר בפרשת וישלח למי אתה. פירש\"י של מי אתה. ועיין בר\"פ קמא דנדרים ופ\"ג משנה יא]: \n",
+                    "<b>עד שיהא פיו ולבו שוין</b>. עיין רפ\"ה דנזיר. [*וכתב הר\"ש ודוקא כששפתיו ולבו מכחישין זא\"ז אבל לא מכחישין זא\"ז מהני בתרומה וקדשים כדדרשי' בפרק שבועות שתים שאני גומר בלבו אע\"פ שלא הוציא בשפתיו עכ\"ל ומשום קדשים מייתי לדפרק שבועות שתים אבל לענין תרומה <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הוה ליה להביא משנתנו פרק קמא משנה ז דאין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין וילפינן לה מדכתיב (במדבר י״ח:כ״ז) ונחשב לכם תרומתכם כמ\"ש שם הר\"ב והר\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הנכרי והכותי תרומתן תרומה</b>. פי' הר\"ב אם הפרישו כו'. ומדבריהם. גזירה משום בעלי כיסין שלא יהיה זה הממון של ישראל ויתלה אותו בכותי כדי לפוטרו הרמב\"ם פ\"ד מה\"ת. כך נראה דעת הר\"ב אבל יש לרש\"י גם לתוס' פירושים אחרים בריש פרק ב דקדושין ועיין במשנה ט פרק ה דדמאי]: \n",
+                    "<b>רבי יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו</b>. משמע דערלה לכ\"ע יש להן. דאם ערלה אין כאן רבעי נמי אין כאן. כמ\"ש הרמב\"ם בחיבורו ר\"פ עשירי מה' מעשר שני מטעם הירושלמי. וכ\"כ הר\"ש בסוף מסכת ערלה. וסייעתא לפי' הר\"ב דסוף מס' ערלה. ותיובתא על פירושו ופירוש הרמב\"ם דריש מס' ערלה. ובסוף ערלה אכתוב יותר מזה. [*וטעמו של ר' יהודה לאו משום דסבר דיש קנין לעובד כוכבים בא\"י להפקיע מחובותיו דהא איפכא שמעינן ליה במנחות פרק רבי ישמעאל דס\"ל דאין קנין כו' אלא לא קאמר ר' יהודה הכא אלא בסוריא כ\"כ הר\"ש והביא ברייתא לראיה אבל בפי' שהזכרתי מסיק דשמא יש לחלק בין כרם רבעי לתרומה ומעשרות דדוקא בתרומות ומעשרות מחייב משום דגנך כתיב תרי זימני ולא של נכרי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואולי אף בכרם [רבעי] קרא אשכח ודרש. עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>[*ור' שמעון פוטר</b>. פירש הר\"ב מחומש אבל מדמע. וכן מצינו בתרומת חוצה לארץ במשנה ג פ\"ז]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רבי מאיר אומר אף מוציא הוא למקום אחר</b>. כן הגירסא בס\"א. וגירסת הספר ממקום אחר. ולפ\"ז גם בדברי ת\"ק גרסי' אבל לא ממקום אחר ונראה שזאת היא גירסת הרמב\"ם שמפרש המפריש מקצת תרומה וכו' אינו תרומה והוא טבל אבל צריך שיוציא התרומה שעל זה שהפריש מיניה וביה. ולא יפריש עליו ממקום אחר. וכ\"כ בפ' ג' מה' תרומות ופ\"א מה' מעשר והראב\"ד השיג עליו לפי שהוא גורס למקום אחר. ועוד הקשה שהל\"ל עליה. שהתרומה ל' נקבה ומפרש למתני' כפירוש הר\"ב וכ\"פ הר\"ש:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שמנה סאין</b>. פי' הר\"ב וכ\"כ הר\"ש ומעט יותר. וז\"ל הרמב\"ם ואמרם סאה לעני הוא בקירוב החשבון אבל בדיוק החשבון אינו טעון לתת לעני אלא תשע עשיריות מהסאה ויפריש ג\"כ אותן ח' סאין ועשירית סאה וזה מבואר. ע\"כ: \n",
+                    "<b>[*וחכ\"א אינו מפריש אלא לפי חשבון</b>. פי' הר\"ב בפי' השני לפי חשבון הקיימים וכלומר ואינו יכול לסמוך שכולם בחזקת קיימים אלא צריך שיתברר לו כמה קיימים ולפי מה שנתברר לו שקיימים כך יפריש עליהם ול\"ד לדתנן בספ\"ג דגיטין המניח פירות להיות מפריש עליהם כו' מפריש עליהם בחזקת שהן קיימים דהתם הפירות אצלו נשארים ואין כאן חשש שנאכלו אלא שמא נאבדו ולהא לא חיישינן דלא שכיח אבל הכא שנתנום לאחרים ללוי ולעני יש לחוש שמא נאכלו. וכן פי' הרמב\"ם שמא אין קיימים קצתם או נאכל קצתם ואגב דחיישינן לנאכל דשכיח דלכך ניתן להם. נקט נמי שמא אינן קיימים. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ז מה' מעשר אא\"כ יודע שב' סאין של מעשרות קיימים אבל אם אכלו מהן הלוי והעני כו' עכ\"ל. וצ\"ל שהטעם הוא דכיון שעדיין לא הפריש החולין בכדי אלו המעשרות אין נתינת הלוי והעני פוטרתן הואיל ועדיין מעורבין בטבלן דאין בריר' בדאוריי' כדפסק הר\"ב בפ\"ז דדמאי מ\"ד]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עין יפה אחת מארבעים</b>. פי' הר\"ש בשם ירושלמי דכתיב (יחזקאל מה) זאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחמר החטים וששיתם האיפה מחמר שעורים וחומר שלשים סאים ואיפה שלשה סאים נמצא ששית האיפה חצי סאה. וששיתם היינו תרי ששית תן תרי ששית על חד ששית. הוו סאה ומחצה לשני חומרים לחומר חטים ולחומר שעורים הוי אחד מארבעים: \n",
+                    "<b>ב\"ש אומרים משלשים</b>. דרשי ב' ששיות מחומר דהיינו סאה משלשים סאין: \n",
+                    "<b>והבינונית מחמשים</b>. דכתיב (במדבר ל״א:ל׳) וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים כל מה שאתה אוחז הרי הוא כזה מה זה מחמשים אף [מה] שתאחז במקום אחר מחמשים והיינו מדה בינונית שהיא ברוב בני אדם ולכך ראוי לומר על מדה זו כל מה וכו'. ולב\"ש דבינונית אחד ממ' מדרשא דלעיל תן ששית *) על ששית והך דקרא דהכא לעין רעה וכל מה וכו' לומר שלא תפחות פחות מזה השיעור: \n",
+                    "<b>והרעה מששים</b>. דדרשינן נמי ששית האיפה מחומר חטים לחודיה וששית האיפה חצי סאה. והוא חלק ששים מחומר שהוא ל' סאין: \n",
+                    "<b>[*במדה כו'</b>. פי' הר\"ב דלא אמרו לתרום מאומד. היינו בפרק קמא משנה ז]: \n",
+                    "<b>מוקף</b>. ר\"ל מה שהוא תוך היקף מקום אחד. הרמב\"ם. ועיין מ\"ש במשנה ה פ\"ד דביצה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אפילו אחת אין תרומתו תרומה</b>. דאיכא פסידא לבעל הבית דאי תימא דכשיעור הוי תרומה. וא\"כ נמצאו קולין שהוסיף הם מדומעים עם התרומה כך כתב הר\"ש. וכתב עוד דכן אם פיחת נמי אין תרומתו תרומה לפי שאם תאמר דכשיעור הוי תרומה נמצא שמקצת מתוקן ומקצת טבל מדומעין זה בזה. ועיין בריש פרק בתרא דמעילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יעשנה תרומת מעשר</b>. פי' הר\"ב ויתנהו ללוי וכו'. ועוד י\"ל כדפי' הר\"ב במשנה ג פרק ה דדמאי דמתניתין כאבא אלעזר בן גומל דסבר דישראל רשאי לתרום תרומת מעשר ע\"ש ופסק כן הרמב\"ם בפ\"ג מה' תרומות סי' י\"ב [*ופי' יעשנה לא כולה אלא אותו המותר. וכן פירש הר\"ש והרמב\"ם]: \n",
+                    "<b>[*רבי ישמעאל אומר (כו') מחלה חולין כו'</b>. פי' הר\"ב ראשית דגנך דיו לראשית וכו'. ירושלמי והא דקאמר דיו נ\"ל דכלפי ר' טרפון ור\"ע אומר דיו]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשלשה פרקים בשנה משערים וכו'</b>. לאשמעינן דלא יפריש במדה בזמן אחד. על זמן אחר היפה ממנו. משום דמעשר מן הרע על היפה: \n",
+                    "<b>[*משערין כו'</b>. מ\"ש הר\"ב אבל תרומה גדולה כו' כדתנן לעיל. הוא בפרק קמא משנה ז]: \n",
+                    "<b>המונה משובח</b>. פירש הר\"ב מן המוציא באומד. עיין מ\"ש במשנה ט\"ו פ\"ק דמסכת אבות: \n",
+                    "<b>והשוקל משובח משלשתן</b>. פי' מן המודד והמונה והאומד. והרמב\"ם בפ\"ג מה' תרומות ופ\"א מהלכות מעשרות כתב דאין מפרישין מאומד לתרומ' מעשר ולמעשר לכך כתב שם משובח משניהם [*ע\"כ וראיתי בירושלמי מאי הוא משובח. משובח מן התורם מן האומד אמר ר' חנינא בריה דרבי הלל. מתניתין אמרה כן והשוקל משובח משלשתן. אמר רבי חנינא תפתר בשלשתן ולית את שמע מינה כלום ע\"כ. כלומר דמשלשתן יהי' פירושו המשובח מאלו השלשה]. וע' מ\"ש במ\"ה פ\"ח דפאה [*ועוד עיין מ\"ש במשנה ט\"ז בפ\"ק דמס' אבות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עולה בא' וק'</b>. אפילו כשעדיין ביד הישראל כדתנן בריש פ\"ה דתמכר חוץ מדמי אותה סאה [*וכדפירש הר\"ב כאן בד\"ה קב למאה כו'] ש\"מ שעדיין לא הגיע ליד כהן וא\"כ פשיטא דאי בעי מצי מתשל עלה כשאר נדרים וכ\"כ הר\"ב ברפ\"ג דערובין והואיל ומצי מתשל ליהוי כדבר שיל\"מ דאפי' באלף לא בטיל כמ\"ש [*לקמן פ\"ט מ\"ו] ובסוף פ\"ג דחלה. הא מלתא מיתרצה בגמ' נדרים סוף פ\"ז [נט.] דכיון דליכא מצוה שישאל על ההפרשה לא אתי לאתשולי עלה ולהכי לא הוי כדבר שיש לו מתירין: \n",
+                    "<b>באחד ומאה</b>. פירש הר\"ב דכתיב מקדשו ממנו כו'. עיין בסוף פרק קמא דחלה שכתבתי דאסמכתא בעלמא הוא: \n",
+                    "<b>ועוד קב למאה שתות למדומע</b>. כתב הרמב\"ם ומ\"ש שתות למדמע כדי לסלק הספק ויבאר לך כי הקב הנוסף צריך שיהיה כולו חולין כדי שיהיה שתות סאה של תרומה. ואילו אמר קב למאה בלבד. היינו אומרים כי הקב יש בו חלק סאה [צ\"ל מאה] של תרומה וכשנפל סאה של תרומה וחלק ממאה מן הקב בצ\"ט סאה וקב פחות חלק ממאה מן קב מן החולין שהכל מאה סאה וקב אחד כי התרומה תעלה בזה השיעור כיון שיש שם קב יותר על המאה קמ\"ל דלא. אלא צריך שיהי' זה הקב שתות למדומע. וקב פחות חלק ממאה. אינו שתות סאה וחלק ממאה מקב ע\"כ: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*רבי יהושע אומר תאנים שחורות מעלות את הלבנות כו'</b>. פירש הר\"ב שאם היה רוצה היה דורס ומערבן הכל ביחד וכו'. וקשיא לי דבפ' דלקמן סוף מ\"ט דאם במזיד הוסיף בהיתר על האיסור אסור ופי' הר\"ב הטעם משום דאין מבטלין איסור לכתחלה ומצאתי בפי' שהזכרתי וז\"ל ואף כי אין מבטלין איסור לכתחלה ה\"מ להרבות בהיתר כדי לבטל האיסור אבל בכה\"ג שאינו מרבה בהיתר אלא משנה האיסור מכמות שהי' ומפרידן כאשר היה מקדם כדי לעכבם [צ\"ל לערבם] יחד בכה\"ג נ\"ל דשרי לבטל לכתחלה ור\"א אוסר עכ\"ל]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ובזו רבי אליעזר מיקל ורבי יהושע מחמיר</b>. לשון הר\"ש וצריך טעם בין לרבי אליעזר בין לרבי יהושע מ\"ש לבנות ושחורות גדולות וקטנות מתחתונות לעליונות [*עכ\"ל ובתו' פ' כל הזבחים (זבחים ד' ע\"ג ע\"א) כתבו דלא דמו דהשחורות אינן ראויות להיות בספק דמוע שלעולם השחורות ניכרות מתוך לבנות. ובפירוש שהזכרתי כתוב וז\"ל ונ\"ל דבירושלמי מקשה מ\"ש הכא שר\"א מחמיר ור\"י מיקל ויהיה להפך בבבא הסמוכה ומשני תרי תנאי אינון ר\"מ ור' יהודה ואליבא דר' מאיר ר' אליעזר מיקל בתרוייהו עכ\"ל]: \n",
+                    "<b>[*והתחתונות מעלות את העליונות</b>. אע\"פ שאינן בספק דמוע הקילו בתרומת פירות דרבנן. תוספות שם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וקפאה</b>. פי' הר\"ב הסיר מה שלמעלה תרגום ויצף וקפא. וכ\"כ הר\"ש. ואין פירוש ויצף המתורגם וקפא והסיר שהרי אחריו כתוב לאמור ויאמר הרם לך וישלח ידו ויקחהו אלא פירושו ששט למעלה על פני המים. וחכמים השאילו מלה ארמית זאת למסיר מה שלמעלה וכיוצא בזה פי' הרמב\"ם שהמלה עברי' מגזרת קפאו תהומות (שמות ט״ו:ח׳) והמנהג שהעליון הוא קופא תחלה ונשתמשו בזו המלה ואמרוה במי שרוצה להסיר מה שיעלה למעלה על דבר מעובה או מקובץ: \n",
+                    "<b>אם יש בקפוי מאה סאה</b>. בס\"א ל\"ג מאה סאה ועל פיה פי' הר\"ב מה שפי'. ופירוש הרמב\"ם כגירסת הספרים ושאין התחתונות מעלות את העליונות וז\"ש בירושלמי מיחלפיה שיטתיה דרבי אליעזר. ומיהו גם גירסת הספרים אפשר לתקן ע\"פ פירוש הר\"ב ודה\"ק אם יש בקפוי עם מה שתחתיו מאה סאה: \n",
+                    "<b>או לאין נפלה</b>. פירש הר\"ב להיכן נפלה. וז\"ל הר\"ש באיזה מקום במגורה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשתי עיירות</b>. בעל כף נחת כתב עיירות קופות גדולות הרבה עשויות למדה והיא מלה בל' ערב ע\"כ. [*אבל לפירוש הר\"ב אין נראה כן אלא כפשוטו לשון עיר דלפי שהן רחוקות אין מתערבין וכן נראה מהפירוש שהזכרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אלא שהיו שם מאה ושני חציים</b>. לא שצריך מאה ושנים שהרי באחד ומאה עולה להמחמיר שבמשנה ז. אלא דבאגודה שחציה תרומה הנופלת בחמשים היה המעשה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>סאה תרומה טמאה וכו'</b>. דטמאה אסורה באכילה בעשה כדילפינן בפרק הערל (יבמות דף עג) מדכתיב (דברים ט״ו:כ״ב) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו אע\"פ שהטמא נגע בו. ובפסולי המוקדשין כתיב. ודרשינן לזה ולא לאחר. ועי' במשנה ד: \n",
+                    "<b>[*שנפלה לפחות ממאה חולין וכו'</b>. דתרומה טמאה נמי עולה באחד ומאה כדלקמן משנה ד]: \n",
+                    "<b>ירקבו</b>. כתב הר\"ב והא דלא תנן ידלקו משום דחיישינן דלמא אדמדליק להו אתי לידי תקלה כו' משום דדימוע קיל וכו'. וכך כ' הר\"ש. *) [*והא] דבמשנה י פרק ח מפרש הר\"ב גבי שמן דראוי להדליק כשנדמע ונטמא דמדליקין וגמרא ערוכה היא בסוף פרק קמא דפסחים. [*הא מסקינן התם רמי ליה בכלי מאוס דלא חיישינן תו לידי תקלה והכא בדבר יבש דהא עדיין לא הוכשר כבסיפא דמתניתין ולא ממאיס בכלי מאוס. ואתי ביה לידי תקלה הלכך לית ליה תקנתא]. והרמב\"ם בפרק י\"ד כתב בדין משנתינו מניחין אותן עד שירקבו בד\"א בדבר שאין דרכו להאכל חי. אבל בדבר שדרכו להאכל חי. לא יניחן שמא יתקל בהן ויאכל מהן אלא ידליק הכל כדרך שמדליקין תרומה טמאה עכ\"ל. ומבואר שחלוקין הם בפירוש ירושלמי. טמאין ירקבו על דעתיה דר' יוחנן ידליק על דעתיה דחזקיה ניחא סבר ר' יוחנן וכו'. להר\"ש מקשה על דעתיה דר' יוחנן ידליק ומשני סבר כו' ולא ידליק. ולהרמב\"ם מקשה על דעתיה דר' יוחנן ידליק ומשני דאין הכי נמי אלא סבר ר\"י דמשנתנו בדבר כו' ועיין מ\"ש לקמן בפ\"ח: \n",
+                    "<b>ואם למעשר ראשון וכו'</b>. פירש הר\"ב שלא נטלה ממנו תרומת מעשר וכו'. דאל\"ה אינו ראוי לעשותו תרומת מעשר על טבלו כדתני בספרי שהביא הר\"ב בפ\"ק מתניתין ה לענין תרומה גדולה וה\"ה לתרומת מעשר וכמ\"ש בפ\"ג משנה ב. ומ\"ש עוד הר\"ב יבקש מן הלוי שיחליפם כו'. לא הבינותי דבריו הללו דאע\"ג דנימא משום דלא בעי לפרושי מתניתין כאבא אלעזר בן גומל דס\"ל דאף הישראל רשאי להפריש תרומת מעשר וכמו שעשה במתני' ה דפרק דלעיל מ\"מ הכא אינו צריך לכך [*וגם אינו רשאי להחליף] דהא הכא במעשר ראשון מחויב לתתו ללוי משא\"כ לעיל דהן חולין הטבולין למעשר. והר\"ש כתב סתם יעשנו תרומת מעשר על מעשר אחר. נראה דמפרש לה דאתיא כאבא אלעזר בן גומל. והרמב\"ם פירש ואם למעשר ראשון נפלה שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר יקרא שם לתרומת מעשר החייבת לאותו מעשר ראשון ויצטרף לאותה תרומה גדולה שנפלה. וימכור הכל לכהן חוץ מדמי תרומה שנפלה ודמי תרומת מעשר ראשון שקרא לה שם: \n",
+                    "<b>ואם טמאין היו</b>. לשון הר\"ב החולין והמעשר. וכן לשון הר\"ש. מדלא נקטי בלישנייהו אותן החולין כלישנא דמתני' ש\"מ דל\"ג כלל במשנה אותן החולין. וגירס' נכונה היא דלגירסת הספר קשיא אמאי נקט חולין לחוד: \n",
+                    "<b>[*יאכלו נקודים</b>. כתב הר\"ב פי' ביובש כמו יבש היה נקודים. וכ\"כ הר\"ש אבל הרמב\"ם כתב נקודים הוא שיעשנה ככרות קטנות תהיה כל אחת כחצי ביצה וכן אמרו בגמ' עכ\"ל. ור\"ל בירושלמי דקאמר והדין נקודין כהדין חציי ביצים. ונ\"ל דירושלמי קשיא ליה שאם הנקודי' שבמשנה כמו נקודים שבפסוק א\"כ או קליות למאי נ\"מ איצטריך למתני דתרווייהו טעמייהו משום שהם יובש ובלאו ה\"נ קשיא על הר\"ש והר\"ב שפירשו דלא כבגמ' ולפחות ה\"ל להזכיר גם אותו פירוש. עוד כתב הרמב\"ם ואין הכוונה שילוש אותה כולה ויעשה ממנה ככרות קטנות כחצי ביצה אבל [הכוונה] שילוש אותה ככר אחר ככר ע\"כ]: \n",
+                    "<b>כדי שלא יהא במקום אחד כביצה</b>. מ\"ש הר\"ב דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה. אינו מוכרח ממשנתנו אלא שהוא סובר שהדין הוא כך וכן פי' בפ\"ב דמעשר שני משנה ד וריש פרק יג דאהלות ומשנה ו פרק יב דפרה וריש פ' קמא דטהרות. וקשיא מרפ\"ב דטהרות ושם אפרש בס\"ד. ועי' מ\"ש בסוף פ\"ב דחלה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תרום ותשרף</b>. בריש פ\"ב דערלה מפרש הר\"ב טעמא דמרים תרומה שנתבטלה באחד ומאה משום גזל השבט והכא דתשרף בלא הנאה כמ\"ש הר\"ב. אין כאן גזל השבט. ולמה ירים. פי' הר\"ש וכן כתבו התוס' בפ\"ג דבכורות דף כ\"ב משום דלא פלוג רבנן. ואין לומר טעמא דאי לא ירים ויניחה ויאכלה נמצא שעכ\"פ נהנה מן השבט. ואע\"פ שאין השבט חסר לפי שאם ירימה ישרפה. מ\"מ הואיל והוא נהנה הוי כגוזל את השבט. דבדברי ר\"א במשנה ד אין לפרש כן: \n",
+                    "<b>ותשרף</b>. פי' הר\"ב דומיא דתרקב שלא יהנה ממנה. אבל לא גזרינן הכא שמא יהנה הימנה כדלעיל דהתם דמוע קיל לאינשי אבל הכא שהרימה חזרה לשמה הראשון כפירוש הר\"ב דלקמן. ולא קיל להו. והא דתשרף פירש הר\"ב בסוף תמורה: \n",
+                    "<b>תעלה ותאכל נקודים כו'</b>. כתב הר\"ש בשם רש\"י דבכורות דמדלא קאמרי רבנן תירום ותאכל נקודים כו' כלישנא דרבי אליעזר תירום ש\"מ דס\"ל דנתבטלה ומותרת לזרים אלא עולה משום גזל השבט כמ\"ש לעיל. ואף דמי מצי יהיב לכהן. והר\"ש גם התוספות חולקים וסברי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i> דקדושת תרומה יש בה: \n",
+                    "<b>כדי שלא יהא במקום אחד כביצה</b>. לשון רש\"י בבכורות ותאכל עם חוליה ומשום גזירה ע\"כ. ונ\"ל גזירה משום תרומה טהורה שנפלה לפחות ממאה חולין טמאים דתנן לעיל. והתוס' פירשו <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"2\"></i>משום גזירה דאמר עולא התם ואין נראה שרש\"י נתכוין לכך דהא רש\"י מפר' לדעולא דוקא לרבי אליעזר ע\"ש. ואפשר שגם התוספות לא כתבו כן אליבא לישנא דרש\"י אלא לסברת רש\"י דחולין גמורים הם. אבל לסברתם דקדושת תרומה יש בה א\"צ לכל זה אלא נפרש ותאכל אותה סאה. כמו ותשרף לר\"א אותה סאה. ומשום קדושת תרומה שיש בה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>תעלה ותאכל וכו'</b>. פי' הר\"מ דהכא מודה רבי אליעזר וכשמגביהה חוזרת לשמה הראשון וטהורה. ואפ\"ה תאכל נקודים כו'. כמ\"ש הרמב\"ם שמה שאומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה אינו אומר אלא להחמיר. ובפ' היה נוטל דמס' שבת אמתני' דלעיל אמרינן אימר דשמעת ליה לר\"א לחומרא לקולא מי שמעת ליה. ולענין להעלותה לכתחילה בשבת דלא הוי כמתקן קאי התם. וקצת קשה דהוה ליה לגמ' להביא ראיה ממשנה זו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*לא אם העלו</b>. כלומר דין הוא שיעלו חולין את התרומה הטהורה שכן החולין קלין והתירן היתר הרבה שהם לזרים אבל תרומה אין כל כך התירן הרבה כי אם לכהנים לבדם ואוכלי חולין מרובים עכ\"ל בפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>לאחר שהודו</b>. ועיין מ\"ש ריש פ\"ג דמסכת פאה: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ואין המחומץ מחמיץ וכו'</b>. פי' הר\"ב עיסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה הרי כולה אסורה. כדתנן במשנה ד פ\"ב דערלה: \n",
+                    "<b>ואין המים שאובין פוסלין כו'</b>. פי' הר\"ב מקוה שיש בה כ\"א סאין וכו' דאין השאובים פוסלין אלא א\"כ הם כ' סאין וכו'. וכ\"כ הר\"ש [*ועוד כתב כן הר\"ב במשנה ד פ\"ד דמקואות] וכך הם דברי רש\"י פ\"ק דתמורה דף יב. וכ\"א סאין דנקטי ברישא לאו דוקא אלא כל שיש יותר משהו מעשרים סאין סגי כדעת הרמב\"ם בפ\"ד מהל' מקואות. והב\"י בסי' ר\"א בטי\"ד בפסק המתחיל גרסינן בפרק ג' מינים וכו' כתב בשם רש\"י דפרק הנזכר דעשרים סאה ורביע בעינן ומ\"מ מסיק והלכה דעשרים ומשהו סגי. ולשון פותקין בברייתא בתמורה [יב.] ופיר' הערוך שהוא ל' השלכה כמו [פסחים ס:] שקל קלא פתק בי'. והר\"ב בפ\"א דתמורה משנה ד מפרש לבבא זו עוד בענין אחר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עד שתרבה תרומה על החולין</b>. פירש הר\"ב עד שיפלו שם נ\"א של תרומה. וכן פירש הר\"ש גם הראב\"ד בהשגתו פרק י\"ג מה\"ת וכתב הטעם דשמא כשהגביה הגביה החולין. והתרומ' כולה נשארת שם והרי שיש באותו כרי נ\"א של תרומה ונ' של חולין. ולפי שיש להקשות על פירוש זה ממשנה ה דאפי' חכמים אומרים אינו מדמע אלא לפי חשבון ש\"מ דלא אמרינן שמא הוא מגביה החולין והתרומה נשארת הלכך לא בזה בחר הרמב\"ם ומפ' שתרבה היינו עד שיפלו לתוך המאה חולין מאה סאה ועוד של תרומה זה אחר זה כ\"כ בכ\"מ [*ומ\"ש הר\"ב אבל מחצה על מחצה שרי. דבדרבנן לא בעינן רבייה כדאמר רבי יוחנן בסוף הערל [דף פה.] ולריש לקיש דפליג ובעי רבייה אף בדרבנן. שמא היינו טעמא דעד נ' אי אפשר שלא יהא עדיין רוב חולין. דאכל סאה שהגביהה אי אפשר שלא יעלה עמו מן התרומה. הר\"ש. ועי' פ\"ז מ\"ה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ורבי שמעון מתיר</b>. כתב הר\"ב ואזדא לטעמיה דאית ליה בעלמא. בפרק מרובה (בבא קמא דף עו)]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כך פחתה התרומה ומותר: פירש הר\"ב ואפי' לכתחלה יכול לטחון כדי להתירן</b>. ירושלמי. <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ולא הוה מבטל איסור לכתחלה שאין זה אלא שנתגלה עי\"ז שטוחן שההיתר היה יותר מהה שהיינו סבורין: \n",
+                    "<b>אם ידוע שהחטים של חולין וכו'</b>. וברישא לא תנן אם ידוע שהחטים של תרומה יפות משל חולין אסור משום דאע\"ג דפסולת של חולין מרובה מפסולת של תרומה עד שנמצא שקמח החולין נתמעט משיעור מאה לשיעור האחת דתרומה מצטרף פסולת החולין עם החולין לבטל התרומה והכא בסיפא פסולת התרומה אינו מצטרף עם התרומה לאיסור: \n",
+                    "<b>מותר</b>. אמר הרמב\"ם בכל מקום שאמר מותר ענינו שתעלה התרומה ויהיה השאר מן החולין אחר שהוציא התרומה מותר ובכל מקום שאומר אסור ענינו מדומע: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*האוכל תרומה</b>. עיין בפרק דלקמן משנה ג כמה יאכל]: \n",
+                    "<b>קרן</b>. מפורש בריש פ\"ק דפאה: \n",
+                    "<b>ואחד הסך</b>. כתב הר\"ב דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. ובמשנה דפרק ט דשבת מפורש דאסמכתא היא והכי נמי הכא לענין תשלומים הכח ביד חכמים לחייב תשלומים מה שאין כן לענין כרת דהתם. ודרשא דלא יחללו את קדשי בני ישראל (ויקרא כ״ב:ט״ו) להביא הסך שכתב הרמב\"ם כתבו התוס' בפרק בנות כותים (נדה דף לב) דג\"כ אסמכתא בעלמא: \n",
+                    "<b>וחומש חומשה</b>. כתב הר\"ש ובפרק הזהב דרשינן לה מדכתיב ויסף חמישיתו אי שקלת ליה לוי\"ו דויסף ושדית ליה אחמשיתו הוי חמשיותיו ע\"כ. וכלומר דהוי כמו וחמשיתיו דגבי גזל בסוף פרשה ויקרא דאמרינן בפרק הגוזל קמא התורה רבתה חמשיות הרבה וכדפי' הר\"ב במשנה ז שם. ותמיהני על הרמב\"ם שפירש בכאן ממה שאמר הש\"י בזולת זה המקום וחמישיתיו יוסף עליו ואמרו מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש ע\"כ. וכ\"כ בפי' המשנה בפרק הגוזל. ומת\"כ דסוף פרשת ויקרא העתיקו. ותמיהני שלא כתב דרשא שבגמרא: \n",
+                    "<b>חולין מתוקנים</b>. פירש הר\"ב שהפרישו מהן תרומות ומעשרות. עיין מ\"ז בפרק בתרא דדמאי. ומה שכתב דבר הראוי להיות קדש עיין במ\"ה דלקמן: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>והוא משלם להם דמי סעודתן</b>. פי' הר\"ב דמי חולין שהיה צריך להאכילן <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ופריך בירושלמי והלא כבר אכלו ומשני טבלים נפשו של אדם חותה מהן והוא הדין לכל דבר האסור עיין [ברמב\"ם] בהלכות תרומות פ\"י. ומלת חותה לפי עניינו הוא כמו קץ במזונו. [*וז\"ל הפירוש שהזכרתי לפי שנפשו של אדם קצה באכילת איסור אע\"פ שאינו יודע בדבר שלבו נוקפו ואינה נחשבת לו אכילה עכ\"ל]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וקרן דמי תרומה</b>. לשון רש\"י כלומר מעות כמו שנמכרת תרומה בשוק עכ\"ל בפ' הזהב. דאילו שיווי התרומה. קרן וחומש <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>דמשלם מן החולין. נמי בשווי התרומה משלם: \n",
+                    "<b>משלם שני חומשים</b>. דאיסור הקדש חל על איסור תרומה מטעם המשנה ד פ\"ג דמס' כריתות כמו שכתב הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מן הלקט וכו'</b>. כתב הר\"ב ולא דמי לחולין מתוקנים דהנהו היו ראוין להיות קדש קודם שנתקנו. וכן פירש הר\"ש לירושלמי דאמר משום דאין בהם זיקת תרומה ומעשרות. וקשה דבריש פרקין משמע דדבר הראוי להיות קדש היינו שעכשיו הוא ראוי להיות קדש. ועוד דקודם שנתקנו אינם ראוים להיות קדש שאין משלם חובו בטבלים. וי\"ל דתרתי בעינן שיהיה עכשיו ראוי לשלם ממנו להיות קדש והיינו דרשא דלעיל ושיהיה ראוי מתחלה לקרוא עליו שם קדש והיינו דרשא דהכא: \n",
+                    "<b>[*ומן ההפקר</b>. שהוא גם כן פטור מהמעשרות כדתנן בריש מעשרות]: \n",
+                    "<b>שנטלה תרומתו וכו' שנפדו</b>. ופירש הר\"ב כיון דקודם שנטלה תרומתו לא חזי וכו'. וכתב הר\"ש וצריך לדקדק בדבר דמידי דהוי אחולין מתוקנים ע\"כ. והרמב\"ם מפרש שנטלה תרומתו אע\"פ שעדיין לא נטלה תרומה גדולה שיש בו כשהקדימו בשבלים. וממ\"ש והקדש שנפדו. שלא כהלכתן כמפורש בריש פ\"ז דברכות. וכ\"כ בחבורו פ' י' מהלכות תרומות ולא אתפרש טעמא. מאי שנא דהכא מהני לחכמים <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>ובשום דוכתא לא מהני כלל בברכות שבת ועירובין: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*ימתין לקשואין של מוצאי שביעית</b>. פי' הר\"ב דמשל שביעית אסור לפרוע חובו דדמי לסחורה. ותנן בפ\"ז דשביעית משנה ג שאין עושין סחורה בפירות שביעית ובירושלמי הביאו הר\"ש ר' בון בשם רבנן דתמן זאת אומרת אין משלמין מפירות חוצה לארץ ואפי' תימא משלמין מתניתין עד שלא התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*האוכל תרומה מזיד</b>. [פירש הר\"ב] בלא התראה כו'. ועיין במ\"ד פ\"ב דפסחים. ועי' במ\"ב פ\"ג דכתובות]: \n",
+                    "<b>ואינו משלם את החומש</b>. כי המזיד עונו גדול מנשוא ולא יתכפר בתשלומין. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ומיתתה בחנק</b>. פי' הר\"ב דכתיב ובת איש כהן כי תחל לזנות כו' יצתה נבעלת לפסול לה שאינה ראויה וכו'. מחמת בעילת הפסול בלא זנות זה שנבעלת כשהיא אשת איש: \n",
+                    "<b>[*וחכמים אומרים כו'</b>. ומיתתן בשרפה. פי' הר\"ב ובת איש כהן כתיב מ\"מ. ירושלמי. והאי טעמא נמי איתא בריש ד' מיתות ואיש יתירא דריש. הר\"ש]:\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואת עבדיו בין גדולים</b>. פי' הר\"ב דלאו בני חיובא. ור\"ל שאין אנו יכולים לחייבם לפי שאין להם. אבל ודאי דבני חיובא נינהו שאם היה להם שמחוייבים לשלם. והכי איתא בירו' לא הספיק לשלם עד שנשתחרר נותן. היו לו נכסים שאין לרבו רשות בהן נותן. וכה\"ג תנן במשנה ד דפרק החובל. ולפי שהר\"ב כתב זה הטעם אעבדיו וגם אבניו הקטנים ולא חילק ביניהם יתכן לומר שדעתו דגם קטן המזיק לאו בן חיוב הוא בעודו קטן אבל כשיגדיל חייב לשלם. וכדעת הגהות אשרי שם. ובשלטי הגבורים פרק כיצד הרגל הביא דעות חלוקות אבל [*מדברי הר\"ב במשנה ד דפ' החובל נראה דלעולם פטור וכן] מסקנת הפוסקים דלעולם פטור כפשטא דמתני' דהחובל דדוקא עבד ואשה כו' ועיין ר\"פ הגוזל בתרא: \n",
+                    "<b>[*האוכל תרומת חוצה לארץ</b>. פי' הר\"ב אע\"פ שמדמעת וכו'. וכן לר\"ש בתרומת עובד כוכבים במ\"ט פ\"ג]: \n",
+                    "<b>פחות מכזית</b>. דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) ואיש כי יאכל קדש בשגגה עד שיהא בו שיעור אכילה. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>זה הכלל</b>. ואל תתמה דליכא לאתויי בזה הכלל דכי האי גוונא איתא נמי במס' מגילה פ\"ד משנה ב ומפרשינן בגמרא [כב:] דלסימן בעלמא וכו'. ועוד תמצא בפ\"ב דמעשר שני ופ\"ב דסוכה [מ\"ג] ובפ\"ק דמגילה [מ\"י] ובפ\"ב דשקלים [מ\"ה] ובפ\"ב דגיטין וריש פ\"ג דעדיות ובפרק כ\"ז דכלים וריש פרק קמא דאהלות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הרי אנו אומרים לתוך של תרומה נפלה</b>. ואע\"פ שלא רבו חולין על התרומה בד\"א בזמן הזה שהוא מדבריהם אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה. [ועיין בטור יורה דעה ריש סי' קי\"א. ועיין פ\"ה משנה ז ועיין מה שכתבתי במשנה ז פ\"ד] הרמב\"ם פרק י\"ג מהלכות תרומה. ועיין בגמרא פרק ח דיבמות דף פב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחייבת בחלה</b>. עיין מה שכתבתי בשם הר\"ש במשנה ד פ\"ק דחלה: \n",
+                    "<b>[*אבל אחר את השנייה פטור</b>. ובבא כ\"א לשאול ע\"ע ובזה אחר זה. [ירושלמי]. וכדתנן במשנה ה פ\"ה דטהרות. וע\"ש בפי' הר\"ב]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*זרע את אחת מהן פטור</b>. [כתב הר\"ב] שהזורע את התרומה וכו'. כדתנן לקמן פרק ט]: \n",
+                    "<b>שזרעו כלה</b>. פי' הר\"ב כגון חטים ושעורים. שהם כשמפזרים וזורעים אותם בארץ יפסדו הזרעים ויחזור חוטין כמו עורקין [פירוש גידים] בארץ. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>שאין זרעו כלה</b>. פירש הר\"ב כגון שום ובצלים. והכי תנן בפ\"ט מ\"ו לפי שכשזורעים גרעינה של שום או של בצל יצמח מה שיצמח ותשאר הגרעינה שלימה בארץ לא תפסד צורתה כמו שהוא נראה לעין תמיד. הרמב\"ם: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>או גרשך</b>. בירושלמי פריך היכי דמי דאינה מתגרשת עד שיבא גט לידה. ואי דעבדה שליח לקבלה. התנן בפרק התקבל אמרה התקבל לי גיטי אסורה לוכל בתרומה מיד. לר\"א אפילו כי אמרה התקבל במקום פלוני [כדתנן במשנה ד פ\"ו דגיטין]. ומשני ולא מודה ר' אליעזר שאם אמרה הבא לי גטי ממקום פלוני שאוכלת בתרומה עד שמגיע גט לאותו מקום. [*אמר רבי חנינא מכיון שאמרה ליה הבא לי גטי ממקום פלוני כמו שאמרה ליה לא יהא גט אלא לעשרה ימים. ומה שאכלה בהיתר אכלה]: \n",
+                    "<b>[*ורבי יהושע פוטר</b>. כתב הר\"ב בגמרא מוקי לה וכו'. ביבמות פ' ד' אחין (יבמות דף לד ע\"א). ומ\"ש מפני שזמנו בהול וכו'. שאנוסים הם לשון הפירוש שהזכרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>רבי אליעזר אומר יבלעו</b>. ויצטרפו לזה שבלע למה שאכל אחר המיתה וגירושין [או כל מה שנזכר] וישלם הכל בתוס' החומש. כמו שסובר ר' אליעזר. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>נטמאת ונטמאת התרומה</b>. בטומאה שאירעה לאחר שהכניס התרומה בפיו מיירי. הר\"ש: \n",
+                    "<b>או שטעם טעם פשפש</b>. והכוונה בזה שימצא בפיו דבר שימנע אותו מלאכול מה שהכניס בפיו מפני הטנוף והמיאוס. הרמב\"ם. וקמשמע לן בתרומה דלא חיישינן להפסד תרומה וכ\"ש חולין דפולט. רש\"י בנדה פרק הרואה כתם (נדה דף נח ע\"ב) ועי' במשנה ד. והא דנקט פשפש. דאילו שרץ אחר מנא ידע. אבל פשפש אמרו שם בגמרא טעמו כריחו וברית כרותה לו שכל המוללו מריח בו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לילי שבת</b>. מצאתי בס' חכמת שלמה במס' סוכה פ\"ב [כז.] שכתב אהא דתנן התם חוץ מלילי י\"ט ראשון של חג וז\"ל לילי הוא כמו ליל אלא שהוא דבוק וק\"ל. וכן לילי אחרון של חג בפרק לולב וערבה עכ\"ל. ול\"נ שהכונה בלילי כלומר כל לילות אבל הוא דבוק ובכ\"מ שתמצא במשנה יתבאר כן. במסכת שבת ובנדרים וכן תמצא בברייתא רפ\"ק דפסחים ובפ\"ו דף עא. [*אלא דבריש פסחים איתא אור רב הונא אמר נגהי. ורב יהודה אמר לילי. [ושם הוא (ס\"א יחיד) מוכרת] לכך נראה לי דלשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד. כדאיתא בריש פרק ראשית הגז וכמ\"ש שם]: \n",
+                    "<b>רבי אליעזר אומר יגמור ור' יהושע אומר לא יגמור</b>. הכי גרסינן בס\"א. וכן כתב רש\"י בסוף פ\"ד דביצה דהכי גרסינן ר' אליעזר אומר יגמור דסבירא ליה בשבת כמו בחצר. ועי' עוד מה שכתבתי שם בס\"ד וכן נראה מל' הרמב\"ם בחיבורו סוף פ\"ד מהלכות מעשר אע\"פ שבפירושו כתב מאמר ר' יהושע יגמור [*ועכשיו ראיתי בנוסחא שבא לידי מארץ ישראל כמו שתראה בפתיחתי לסדר קדשים ובנוסחא ההיא הוא כמו בחבורו]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>בכלים כל שהן</b>. פי' הר\"ב אפי' מרובין. דגזר מרובים אטו מועטין. הר\"ש: \n",
+                    "<b>ובקרקעות ארבעים סאה</b>. לשון הר\"ב עד מ' סאה. ונראה לפרש שבא לומר דעד ארבעים סאה ולא עד בכלל. וכמו שכתב הר\"ש דארבעים סאה אין בהם משום גלוי. תדע דכל מקוה מגולה הוא. אבל לשון הרמב\"ם בפירושו ואם הם יותר מארבעים סאה וכו'. [*וכתב הר\"ב ומים מגולים וכו' אסור להשקותן לבהמתו וכו'. פי' הר\"ן [בע\"ז פ' אין מעמידין] בראויה לאכילה. לפי שהאוכל ממנה נזוק ע\"כ]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ואפילו הם ככר</b>. פירש הר\"ב כלומר שהם גדולים הרבה וכו' [וכן פי'] הרמב\"ם. וקצת קשה למאי תני תו א' גדול וא' קטן. והרמב\"ם בפ' י\"ב מהלכות רוצח ושמירת נפש השמיט זו הבבא. [*ובפירוש שהזכרתי כתוב אפי' הם ככר [צ\"ל בכד] אחד גדול שמונחים בכלים ע\"כ: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>ספק טומאה</b>. פירש הר\"ב כגון שתי חביות ברשות היחיד. הכי מסיק הר\"ש דאילו חבית אחת וספק אם נטמאה אין כאן ספק טומאה שאם הוא ברשות היחיד קיי\"ל דספקו טמא ודאי. ואם הוא ברשות הרבים קיי\"ל דספקו טהור. אבל כשהם שתי חביות ברשות היחיד <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>אין לטמא שתיהן מכח ספק טומאה ברשות היחיד כיון דממה נפשך חד מנייהו טהור. דמסוטה ילפינן ולא ילפינן אלא דבר שיכול להיות כדמוכח בריש פ\"ח דנזיר [נז.] דב' נזירין שאמר להם אחד ראיתי א' מכם שנטמא. דמביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה. ולא מייתו זה וזה קרבן טומאה: \n",
+                    "<b>יניחנה במקום המוצנע</b>. פירש הר\"ב דכתיב את משמרת תרומתי. ויש אם למקרא וקרינן בחולם המ\"ם. [*ועיין בריש פרק ד דכריתות]: \n",
+                    "<b>יניחנה במקום תורפה</b>. דמעכשיו אינה ראויה לאכילה שמא טמאה היא. ולא לזילוף שמא טהורה ואסור לאבדה. הלכך יגלנה ותטמא ותהא ראויה לזילוף. לשון רש\"י בפרק ה דבכורות דף לג ע\"ב: \n",
+                    "<b>[*התורפה</b>. פי' הר\"ב הפקר. ועי' מה שכתבתי בשם הערוך בריש פרק ח דנדה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית ר\"ל בחבית של תרומה</b>. הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>יציל</b>. ואל יקבלנה בכלים טמאים כדי להציל החולין שלא יתערב בהן ויאסרו. רש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חבית של שמן שנשפכה</b>. מה שפירש הר\"ב דנשברה בגת העליונה וכו'. דשמן ראוי' להדליק וכו'. הקשיתי לשאול לעיל ריש פרק ה דמפרש דבדמוע ירקב ולא ידליק משום דקיל כו'. וניחא לי דלעיל על פי הירושלמי כפירש הר\"ש כמו שכתב שם. והכא על פי גמרא דידן. ואכתי קשיא דיוקא דדייקינן ממתני' דהכא. ועוד דברייתא שנויה בהדיא בסוף פרק קמא דפסחים חבית של שמן וכו'. ובתחתונה חולין טמאים מודה וכו' [*אלא כמסקנא דגמרא שם. דהכא מניח השמן בכלי מאוס וכו' כמו שכתבתי שם וזה הוה ליה להר\"ב לפרש כאן] וצריך עיון: \n",
+                    "<b>ותבלע</b>. שתבלע ותשקע בקרקע. הרמב\"ם: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*יטמאו את כולן</b>. פירש הר\"ב שאין דוחין וכו'. עי' מ\"ש בזה בסוף פרק ז דאהלות]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הזורע תרומה</b>.  ע' בפי' הר\"ב במשנה דס\"פ: \n",
+                    "<b>יופך</b>.  מפורש במ\"ג פ\"ב דכלאים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אמר ליה ר' עקיבא א\"כ וכו'</b>. כתב הר\"ב והלכה כר\"ע. ולכאורה משמע דר\"ע דעת שלישית דאף טמאים אסורים. אבל הרמב\"ם כתב בפירושו ג\"כ הלכה כר\"ע ובחבורו העתיק רישא דמתניתין יתכן לומר דס\"ל דר\"ע היינו ת\"ק: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחייבת במעשרות</b>. פי' הר\"ב והוא הדין בתרומה. כלומר תרומה גדולה ותרומת מעשר וכ\"כ הר\"ש. וכתב עוד ולא חש להזכיר אלא דברים הנתנים אף לזרים. כדי למוכרה לכהן בדמי תרומה ומיהו מעשר שני אינו נמכר *) [וקתני] לה עכ\"ל. דהא תנן מעשרות תרתי משמע [*ובפי' שהזכרתי כתוב ואף ע\"ג דמ\"ש אינו נמכר הא לא קתני ליה בהדיא ע\"כ. ואפילו למאן דאמר דמעשר שני ממון בעלים איכא למימר] טעמא דאינו נמכר משום דסתם זורע תרומה כהן הוא. ומעשר שני לבעלים. וכן הרמב\"ם הזכיר בפירושו ובחבורו שהלוים מוכרים מעשר שלהן לכהנים. ולא הזכיר מכירה במעשר שני. [*ובריש מסכת מעשר שני כתבתי דהלכה כמאן דאמר ממון גבוה. ומיהו במשנה ט פרק ד בכורות כתבתי דמלישנא דמעשרות ליכא למידק דאף מעשר שני במשמע]: \n",
+                    "<b>[*ועניי ישראל מוכרים וכו'</b>. וכך הלוים מוכרים לכהנים מעשר שלהן. הרמב\"ם]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גדולי תרומה תרומה</b>. עי' במשנה ב פרק ב דבכורים [*וגם עיין במ\"ב פרק ב דבכורים] [אלו ז' תיבות שייכים בד\"ה אבל והמעתיק ראם כתובים על הגליון והעתיק שלא במקומם ולא דק וכן תראה ריש פ\"י בדברי הר\"ב טעות כזה]. ומ\"ש שם: \n",
+                    "<b>אבל הטבל</b>. עיין במשנה ו': \n",
+                    "<b>והמעשר ראשון</b>. שלא נטלה תרומתו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>והמדומע</b>. עיין סוף פ\"ז: \n",
+                    "<b>והבכורים גדוליהן חולין</b>. עי' במ\"ב פ\"ב דבכורים ומתני' דהכא בזורע חוץ לירושלים. וכן לענין מעשר שני והכי מוקים לה בירושלמי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*לגנה</b>. פי' הר\"ב ערוגה. וכ\"כ בפי' שהזכרתי ומסיים לשון כסלי לגיא בברכות ע\"כ. והוא שם פ\"ק ריש דף ו והגירסא שם לאוגיא ופירשו התוספות כי כסלא לאוגיא כעין תלמים המקיפים את הערוגה כדאמרינן בריש נדרים הדין אוגיא להוי פאה עכ\"ל. ותמיהה לי שאין הלמדי\"ם שוים שבמשנתנו נראה שהיא שרשית ובברכות היא משמשת]: \n",
+                    "<b>כולן אסורים</b>. פירש הר\"ב לפי שאין הקרקע עולה בק\"א. תוספתא. ויהיב הרמב\"ם טעמא לפי שהתרומה מופרשת היא ולא נתערבה בחולין ע\"כ. ולא דמי למשנה י דפ\"ד דהתם בתלוש ראויין הן להתערב [*ועיין לעיל פ\"ד מ\"ח]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*הטבל גדוליו מותרין</b>. לשון הר\"ב באכילת עראי. כשאכל טבל שלא נגמרה מלאכתו. ור\"ל דדוקא כשאכל אותן גדולין קודם שנגמרה מלאכתן. ופירוש נגמרה מלאכתן היינו למעשרות. וכמו ששנינו זמן של כל פירי ופירי בפ\"ק דמעשרות ממשנה ה ולהלן. וז\"ל הר\"ן בסוף פ\"ז דנדרים *)שכל גדוליו מותרין בדבר שזרעו כלה. טבל שהוקבע למעשר כגון שנתמרח בכרי אסור לאכול ממנו עראי. אם זרעו גדוליו מותרין לאכול ממנו עראי. כ\"ז שלא הוקבעו למעשר. אבל דבר שאין זרעו כלה. גדולי גדולין אסורין לאכול מהן עראי אפילו קודם אותו מירוח. מפני אותו טבל שנתמרח כבר. המעורב בהן. ע\"כ]: \n",
+                    "<b>גדולי גדולין אסורין</b>. דטבל דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטל. פרק ז דנדרים דנ\"ח. ועיין מ\"ש לעיל. פ\"ד משנה ז: \n",
+                    "<b>השום כשעורים</b>. לפירוש הראשון שמפרש הר\"ב והוא מהרמב\"ם ניחא הגירסא. אבל לפירוש השני והוא מהר\"ש נראה שהגירס' כשעור' [*וכן נראה שהיא גירסת הר\"ב וכך היא הגירסא במשנה של פירוש שהזכרתי]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אע\"פ שפירותיו טבל אוכל וכו'</b>. ל' הר\"ש וכמ\"ד במנחות בפ' רבי ישמעאל (מנחות ד' סז.) מרוח העובד כוכבים פוטר. וכוותי' פסק הרמב\"ם בפ\"ק מה\"ת.[*ולא מחייב אלא משום בעלי כיסין. באכילת עראי לא גזור. ואפי' גזור. כיון דשתלה פקע לה טבלה מינה כדאמרי' במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ע.) גבי שבולת שמרחה ושתלה. ואפילו למ\"ד כיון שמרחה טבלה לה וכי קרא עליה שם קדשה לה הני מילי במרוח ישראל דחייב מדאורייתא ל' הר\"ש. וכותיה פסק הרמב\"ם בפ\"ק מהלכות תרומה]: \n",
+                    "<b>טהרו מלטמא</b>. כתב הר\"ב וא\"ת כיון דעיקר גזירה כו'. וי\"ל דתרומה נמכרת בזול כו'. וכ\"כ הר\"ש והם דברי התוס' דפ' כל שעה (פסחים דף לד ע\"א). ומיהו איכא למימר שלא הוצרכו לתרץ כך אלא לרבה דמפרש ואסורים לאכול לזרים אבל למסקנא דמעלה בעלמא הוא ואף לכהנים אסורים לאכול וכן מפ' הר\"ש והר\"ב למתניתין אין כאן קושיא כלל. דכיון שאסור לאכול עד שיגום. ודאי דלא משהי ליה: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>[*לתוך עדשים</b>. הגהתי בפירוש הר\"ב של חולין שכן הוא בפירוש הר\"ש]: \n",
+                    "<b>צחנה</b>. פירש הר\"ב דגים קטנים הכבושים בציר. ועיין עוד בפירושו למשנה ד פ\"ו דנדרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>וחמצה</b>. כהאי גוונא תנן במשנה ד פ\"ב דערלה. ומסיק במנחות דף כד דחמץ גמור לא הוי דמי פירות הן. אבל נוקשה הוי. והתוס' מסקי התם דדוקא כשיש מים עם מי פירות. עי' בא\"ח סי' תס\"ב. והא דאסורה כל העיסה כתבתי *) במשנה ו' פ\"ה: \n",
+                    "<b>מותרין</b>. דנותן טעם לפגם מותר. הר\"ש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מפני שהשעורים שואבות</b>. פי' הר\"ב מלחלוחית יין. כלומר היין נמשך בפת ולכך אסור אע\"ג דריחא לאו מלתא כסתם דלקמן. והכא פסיק הלכה כר' יוסי. [*ועיין מ\"ש במשנה ג פ\"ג דמכשירין]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אבל לא בעץ</b>. עיין לקמן: \n",
+                    "<b>בשביעית וכו' ובעץ</b>. פי' הר\"ב שאף העץ אסור והא דבמשנה ו פ\"ז דשביעית דעצים אין להן קדושת שביעית. היינו עצים דלהסקה אבל הכא טעם עצו כטעם פריו כמ\"ש הר\"ב והנאתן וביעורן שוה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>נותן העץ עם הזרע</b>. פי' הר\"ב דכיון דקרא עליו שם תרומה צריך ליתנו לכהן. ומ\"מ אין בו קדושת תרומה כדתנן לעיל דעצו של תלתן בתרומה אע\"פ שנותן טעם שרי ועל כרחך כשקרא עליו שם תרומה דאי לא קרא עליו שם פשיטא ומאי קמ\"ל. והרמב\"ם מפרש מתני' בתרומת מעשר והכי מסיק בפ\"ק דביצה ופסקה בפ\"ג מה' תרומה לענין תבואה שקדם בן לוי ולקח המעשרות בשבלים דקנסינן ליה לדוש ולזרות ואם הפריש תרומת מעשר שבלים קונסין אותו לכתוש וליתן התבן. והא ודאי דתבן אין לו שום קדושת תרומה. ועיין במשנה ה פ\"ד דמעשרות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פצועי חולין עם פצועי תרומה</b>. ל' הר\"ש אותן זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה [*ועיין במשנה י]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אם יש בו משקל עשרה זוז וכו'</b>. פירש הר\"ב שהוא אחד מתתק\"ס. ובירושלמי מפרש כיצד סאה עבדה כ\"ד לוגים. ולוג ב' ליטרא. וליטרא מאה זוז. נמצא דסאתים עולים לצ\"ו מאות זוז. וצ' מאות הם י' פעמים ט' מאות. ות\"ר [הם] עשרה פעמים ס' אלמא איכא לי' זוזי י' פעמים תתק\"ס נמצא כל [עשרה] זוז אחד מתתק\"ס: \n",
+                    "<b>[*שהן חמש סלעים בגליל</b>. שמשקל יהודה כבד כפלים משל גליל כדתנן בסוף פ\"ה דכתובות. נמצא י' זוז ביהודה הם כ' זוז בגליל. והם חמש סלעים ד' זוז הסלע]: \n",
+                    "<b>רביעית לסאתים</b>. פי' הר\"ב שהוא קרוב למאתים וז\"ל רש\"י בפ' גיד הנשה דצ\"ט ע\"ב סאתים הוון מאתן רביעיות נכי תמני. קב ד' לוגין ולוג ד' רביעיות. ט\"ז לקב. וסאה ו' קבין לג' קבין מ\"ח רביעיות. וכן ד' זימנין. [*ומ\"ש הר\"ב ואע\"ג דרבי יהודה סבר מין במינו לא בטיל במשנה ו פרק ח דזבחים]: \n",
+                    "<b>[*ורבי יוסי אומר אחד מששה עשר בו</b>. וכתב רש\"ל בספר ים של שלמה פ' גיד הנשה (וכו') סימן מ\"ח דנ\"ל טעמו מדת\"ק בעי תתק\"ס והוא שיעור ששה עשר פעם ס'. וכהאי גוונא כתב המ\"מ אלמא ששיעור ששה עשר היה מצוי בשיעורי החכמים לחומרא והוא הדין לקולא. ע\"כ. ואכתי קשיא לי דערבך ערבא צריך. דמה טעם יש בשיעור ששה עשר ובספר תורת האשם כלל מ\"א דין א' הארכתי קצת: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שהוא טהור</b>. לשון הר\"ש בירושלמי מהו טהור מלהכשיר הא ליטמא כל שהוא מטמא ע\"כ. ובמ\"ב פ\"ז דעדיות נשנית עוד משנה זו ושם פירש הרמב\"ם שאינו אסור ואינו מכשיר ובפ\"ג מהלכות מאכלות אסורות כתב ציר חגבים טמאים מותר מפני שאין בהן לחלוחית וכתב עליו הראב\"ד בירוש' שאינו מכשיר ע\"כ. ובפ' ט\"ז מהלכות טומאת אוכלין כתב הרמב\"ם אינו מכשיר אבל מטמא. והשיג הראב\"ד דאף אינו מתטמא. ועיין בפירוש הראב\"ד בסוף מסכת עדיות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כל הנכבשים זה עם זה מותרים אלא עם החסית</b>. ותמיהא לי דבסוף פ\"ז דשביעית תנן ורד חדש שכבשו בשמן ישן וכו' שמעינן מינה דכבוש אוסר. ותו תנן התם בפ\"ט מ\"ה הכובש שלשה כבשים וכו' שמעינן נמי מינה דכבישה אוסרת. ומצאתי להר\"ש לעיל מ\"ח שכתב וז\"ל לקמן אמתניתין דחגבים טמאים שנכבשו גרסי' בירושלמי אמר רבי יוחנן לית כאן נכבשים אלא נשלקין. דכבוש הרי הוא כרותח. משמע דאכולה מתני' קאי דכל היכא דתנן כבושה תנינן שלוקה במקומה וצריך לומר דשלוק פחות מבשול אע\"ג דנקט בסוף בהמה המקשה עור חמור ששלקו [לאו] משום דאין מתרכך בבשול דאדרבה הבשול טפי משליקה ומתרכך יותר. ומיהו בפ' כל הבשר (חולין קי:) משמע בהדיא דשליקה טפי מבשול. גבי כבד אוסרת ואינה נאסרת. דפליג עליה ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקה ואמר שלוקה אוסרת ונאסרת עכ\"ל. ולפי זה משניות דהכא <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>קיימי בקושיא ומיהו מדתנן בריש פ\"ד דמעשרות השולק ולא תני המבשל משמע משום שהוא רבותא ותני השולק אע\"פ שהוא פחות מבשול וצריך לי עיון. גם יש לי תמיהות גדולות על השני סוגיות דבבלי בפ' גיד הנשה (חולין דף צז) דאמר שמואל כבוש הרי הוא כמבושל ובפ' כל הבשר איתא נמי להא דשמואל בדף קיא ופליג התם רבין א\"ר יוחנן דכבוש אינו כמבושל. ואמאי לא מייתי משניות הללו לסייעתא לר' יוחנן ולתיובתא לשמואל. ותו משניות דשביעית תיובתא לר\"י וסייעתא לשמואל ותו רבי יוחנן דבירושלמי דמגיה נשלקים במקום נכבשים במשניות דתרומות דכבוש הרי הוא כרותח הוא דלא כבבלי דרבין אמר רבי יוחנן כבוש אינו כמבושל ועוד אני תמה שהרמב\"ם בסוף הלכות תרומות העתיק למשניות דתרומות כמות שהן לענין כבישה]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*כל הנשלקים</b>. שליקה בשול יותר מדאי כמ\"ש הר\"ב במשנה ו פרק ב דפסחים]: \n",
+                    "<b>[*כרוב של שקיא וכו'</b>. פירש הר\"ב אם בשלו וכו'. והגהתי שצריך להיות אם שלקו וכו'. וכן לשון הרמב\"ם]: \n",
+                    "<b>[*של בעל</b>. פירשתי במ\"ט פ\"ב דשביעית]: \n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>רבי יהודה מתיר מפני שהוא משביחו</b>. ולא קשיא אדסוף פרק ב דאין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל משום דהוה מן הרע על היפה. דמשני בירושלמי תמן תנינן בבעלים והכא בכהן. דלכהן התירו לבשל שמשביחו דמתקיים לו. אבל בעלים צריכין לתרום מן היפה ושאינו מבושל יפה לשתייה ולא חיישינן במתקיים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>דבש וכו'</b>. אם עבר ועשה דבש מתמרים וכו'. עיין לקמן: \n",
+                    "<b>[*ושאר כל מי פירות</b>. כתב הר\"ב חוץ מיין ושמן. כדפירש בריש מתני' דלקמן. עיין שם]: \n",
+                    "<b>כמוני פטמין</b>. מוסב על חכמים לפיכך אמר מוני לשון רבים. והכי אסברה לה הר\"ש בלשון רבים. והר\"ב נמשך בפירושו אחר לשון הרמב\"ם דאסברה לה בלשון יחיד. [*ושם פטם ארמית כתרגום ירושלמי אשר ירקח די יפטם]: \n",
+                    "<b>שבעה משקין</b>. עיין בפירוש הר\"ב משנה ד בפרק בתרא דמכשירין: \n",
+                    "<b>[*ושאר כל המשקין טהורים</b>. עיין בפירוש הר\"ב במ\"ז פ' אחרון דמקואות]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אין עושים תמרים דבש וכו'</b>. משום דחשיבי איצטריך למתנינהו. הר\"ש: \n",
+                    "<b>אין סופגים וכו'</b>. הך וההיא דבכורים מוקי לה בפרק העור והרוטב (חולין דף קך) כר\"י. [*ובפירוש שהזכרתי כתוב כן על אבל שאר פירות וכו'] ומלת סופגים מפורש במ\"ה פ\"ו דזבחים: \n",
+                    "<b>ואין מביאין בכורים</b>. עיין בסוף מסכת חלה: \n",
+                    "<b>ואינו מטמא משום משקה</b>. משקים היוצאים מן הפירות. רמב\"ם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עוקצי תאנים וכו'</b>. בירושלמי רבי זעירא בשם ר\"א אומר מתניתא במובלעים באוכל. כן כתב הר\"ש. והרמב\"ם בפרק י\"א כתב אע\"פ שאין בהן אוכל: \n",
+                    "<b>[*והכליסין</b>. כתב הר\"ב פירש הרמב\"ם כו' ולא פירש כן הר\"ב בסוף פרק קמא דעוקצין וע\"ש]: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*וכן עצמות הקדשים</b>. כתב הר\"ב כגון ראשי כנפים והסחוסים דתנן במ\"י פ\"ז דפסחים ושם פירש הר\"ב]: \n",
+                    "<b>מורסן</b>. פירש הר\"ב סובין הגסים. וכן פירש במ\"ו פ\"ב דחלה. ובסוף פ\"ז דשבת מפרש ג\"כ כפירש\"י: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[*אלא מכבד כדרכו וכו'</b>. דכיון שמכבד כדרכו לא מטרחינן ליה טפי <i data-commentator=\"R' Akiva Eiger\" data-order=\"1\"></i>הואיל ואינו מתכוין לבטל פי' שהזכרתי. וכן פי' הר\"ב במ\"ח. ועי' עוד מ\"ש שם בשם הפירוש הנזכר]: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>[*נותן לתוכה חולין</b>. אף כי עדיין יש טפות של תרומה אין לחוש הואיל ואין מתכוין לבטל. מהני שני בבי משמע דדבר שאינו נחשב בעיני המבטל ושאין כוונתו לבטל. לכתחלה [מותר ואף] (אף) בתוספתא התיר עד כאן לשון הפירוש שהזכרתי]: \n",
+                    "<b>הרכינה</b>. פירש הר\"ב הטה. תרגום הטי נא כדך (בראשית כ״ד:י״ד) ארכיני כען. ומיירי שעדיין לא נתן בתוכה חולין אלא דהוה אמינא שהן חולין מפני שהסיח דעתו מהן. הרמב\"ם. [*ועיין מ\"ש במשנה ח פרק ה דב\"ב]: \n",
+                    "<b>*) ?הרכינה</b>. כתב הרמב\"ם ואם הניח הכד ולא נתן בו חולין אחר שעירה אותו והטהו על צדו ונתמצה ונתכסה בו שום שארית הרי זו תרומה. ולא נאמר כיון שעירה ממנו כל מה שיש בו טפה אחר טפה שלש טפין. כל מה שנמצא בו אח\"כ חולין. לפי שהסיח דעתו ממנו עכ\"ל. ומזה תבין פי' הר\"ב על נכון כי דבריו לקוחים מדברי הרמב\"ם: \n",
+                    "<b>וכמה תהא בתרומת מעשר</b>. כתב הרמב\"ם וזכר בכאן זה הדין לפי שקדם לו הדבר בשיעורין הקטנים מן התרומה שאינן ראוין לחוש בהן מפני מיעוטן כמו הגרגרים שנשארו באוצר ובלחלוחית שנשארה בכד וג\"כ זכר שיעור תרומת מעשר [של דמאי] שאין אדם חייב לטרוח ולהוליכה לכהן מפני מיעוטה: \n",
+                    "<b>ויוליכנה לכהן</b>. כלומר שאינו רשאי להניחה במקום הפקר אבל לא שמחוייב הוא להביאה אל הכהן. דהא פסק הרמב\"ם מההיא דסוף פרק הזרוע דחולין [ד' קלד:] דאין ישראל חייבים להטפל ולהביאה מן הגורן לעיר וכו'. בפרק י\"ב סימן י\"ז ומשנתנו פסק בפרק ג' סימן ט\"ז: \n",
+                    "<b>[*אחד משמנה לשמינית</b>. והוא הקרטוב. ודרכן להפליג במדה זו מפני קטנותה. שכן אמרו אפילו חסר קרטוב. בפרק ג דמקואות ופרק יב דמנחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ישראל ששם פרה</b>. דשמין פרה וחמור וכל דבר שעושה ואוכל. כדתנן במשנה ה פרק ה דבבא מציעא: \n",
+                    "<b>ששם</b>. בשי\"ן ימנית. ועיין מה שכתבתי במ\"ה פרק יא דכתובות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מדליקין שמן שרפה.</b> עיין בפירוש הר\"ב דסוף תמורה ומה שכתבתי שם: ",
+                    "<b>ועל גבי החולין ברשות כהן.</b> מפרש בירושל' דלא קאי ברשות כהן אלא אחולין הא קמייתא אפי' שלא ברשות כהן. הר\"ש. וכ\"פ הרמב\"ם בפ' י\"א: ",
+                    "<b>[*ר\"ש מתיר.</b> כתב הר\"ב והלכה כר\"ש. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו. וכן בחיבורו פי\"א מה' תרומות וכתב שם הכ\"מ בירוש' איכא כמה אמוראי דפסקו כר\"ש דמתיר כאן וכאן. ואף דאיכא מאן דפסק כרבי יוסי. הוא יחידאה. ועוד דבדרבנן נקטינן לקולא עכ\"ל. ובפי' שהזכרתי כתב וז\"ל. ונראה לי דהלכה כר\"ש אף כי ר' יוסי פליג עליה דהא ר' יוסי יחיד לגביה בבית המשתה. דרבי יהודה סבר כותיה. אבל ר\"מ במקום ר' יהודה ליתא. עכ\"ל. דר\"מ ור' יהודה הלכה כר\"י בפ' מי שהוציאוהו במס' עירובין דף מז]: ",
+                    "<small>סליק מסכת תרומות</small>"
+                ]
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תרומות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תרומות",
+        "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Terumot",
+        "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Terumot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "משנה תרומות, הקדמה",
+                "enTitle": "Mishnah Terumot, Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/English/TYT Intro to Mishna Commentary.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/English/TYT Intro to Mishna Commentary.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cca992c29c429daca5342ee099228421c4963f85
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/English/TYT Intro to Mishna Commentary.json	
@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "TYT Intro to Mishna Commentary",
+    "status": "locked",
+    "license": "CC-BY",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "הקדמת תוספות יום טוב למשנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov"
+    ],
+    "text": [
+        "<small>By Yom Tov, who is called Lipmann, son of my father and master the Rabbi Natan, of blessed memory, who was the son of my illustrious master and grandfather <sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Rabbi Yom Tov writes in his introduction to the <i>Ma’adanei Yom Tov</i>, his commentary on the <i>halachic </i>work of Rabbeinu Asher, that his father perished at the age of 18, shortly before he was born. He writes that based on his father’s writings, he can tell that he was a wise man considering his young age. Rabbi Yom Tov was raised by his wellknown, scholarly grandfather.</i>, our Teacher the Rabbi Moshe Wallerstein, of blessed memory, the Levi, Heller. <sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Translated by Moshe Holender based on the print of Wagschal Publishing Ltd., Jerusalem 1999.</i></small>. <br>",
+        "Our holy rabbi, Rabbi Yehudah HaNasi<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Also known in English as Rabbi Judah the Prince, often referred to in Rabbinic literature as simply, “Rabbi”.</i>, taught this Mishna during his lifetime: “Occupying oneself with Scripture [alone] is somewhat meritorious<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Lit. “meritorious and not meritorious”</i>, occupying oneself with Mishna [alone] is meritorious and one receives reward, and occupying yourself with Gemara – there is nothing more meritorious than this.” Upon learning this, everyone abandoned the study of Mishna and pursued the study of Gemara. Subsequently, Rabbi expounded: “And always run to study Mishna even more than Gemara.”<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Citation is from Talmud Bavli, tractate Bava Metzia p. 33a-b.</i>",
+        "Likewise, our great rabbi and master, the <i>gaon </i>Rabbi Yehuda Loew son of Betzalel (the MAHARAL)<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">At the age of 18, Rabbi Yom Tov was appointed as a rabbinical judge in the <i>beit din </i>of the MAHARAL, in Prague (then in Bohemia, today in the Czech Republic).</i>, of blessed memory – who famously led a yeshiva and disseminated the “most meritorious” area of Torah to the masses, the Gemara – subsequently instructed his students to “run to study Mishna.” In response, many Torah scholars joined together in various study groups and classes. Each day they studied one chapter of Mishna, and reviewed their studies over and over.",
+        "With divine assistance, the students kept to this study schedule with utmost seriousness. The program spread not only throughout Prague, where the aforementioned <i>gaon </i>enacted it, but to many other communities near and far, and in this way it disseminated knowledge of the Mishna throughout Israel.",
+        "In fact, the instruction of our great rabbi [the MAHARAL] was even greater than that of our holy Rabbi<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Rabbi Yehuda HaNasi is called “Rabbi” alone, as mentioned previously, and also “our holy Rabbi”.</i>! The reason is this: The type of Mishna study that our holy Rabbi was referring to when he instructed his students to “run after” it involved simply learning the words and basic meaning of each Mishna. It is the same as one would approach a codified body of law, without paying careful attention to understanding the reasoning that lies behind the laws. The student would not attempt to resolve contradictions, which is actually the definition of “Gemara”. In fact, our holy Rabbi’s whole intention when composing the text of the Mishna was to teach each and every point of law in brief statements.",
+        "He left their underlying reasons to be taught orally to knowledgeable and wise scholars, while omitting them from the Mishna, which was meant for the masses as well. Anyone who spent his time gaining knowledge and understanding of the reasons behind the <i>Mishnayot </i>and resolving their contradictions was called one who “serves <i>talmidei chachamim </i>(Torah scholars),” because he was required to serve them and [at the same time he would] hear [lessons] from them. This was in contrast to the “study of Mishna” alone, which meant understanding the meaning of the words and learning the laws and statutes without knowledge of the source and reasons for the law.",
+        "The intention of our holy Rabbi in composing the Mishna was simply to rule on matters of law, and that is why he himself taught that “there is nothing more meritorious than the study of Gemara” – because studying Mishna without Gemara will not lead to the ultimate purpose, which is being able to teach correct application of the law in Israel. If the scholar does not know the underlying reasons, then he may mistakenly compare two unlike cases and render an incorrect judgment. The following passage of Talmud in tractate Sotah<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">P. 22a.</i> refers to those who learn only Mishna: <i>“Tana’im<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">This is a word that the Talmud sometimes uses to refer to people who specialized in memorizing <i>Mishnayot</i>.</i> </i>wear out the world.” Could this statement really mean that they ‘wear out the world’? Are they not the ‘settlers’ of the world? As it states: “The pathways of the world are his.”<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">This verse, from Habbakuk 3:6, is homiletically interpreted as follows: “Pathways” (הליכות) is grammatically similar to “laws” (הלכות). The word “world” (עולם) can be interpreted as hinting to the “World to Come”. So the verse may now be read as “[One who learns] laws, the World to Come is his [i.e. he merits eternal reward].” (השונה הלכות עולם שלו בזכותו – רש\"י) The “one who learns laws” is someone who studies Mishna.</i> Rather, the [critical] statement is referring to those who render legal judgements based on their study of Mishna alone<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Rashi on the passage gives three reasons why someone who studies only Mishna will err in a matter of law: 1) Since he doesn’t always know the reasoning, he will falsely compare one case to another, 2) Many <i>Mishnayot </i>are actually the teachings of unnamed individual rabbis whose opinion the final law does not follow, and you need to analyze each Mishna in depth to understand whose opinion it represents, and 3) they do not know the principles of how to determine the final law in cases of dispute between two different rabbis.</i>.",
+        "Even though the Oral Torah that Moshe transmitted to Yehoshua and Yehoshua to the Elders, etc.<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"><i>Pirkei Avot </i>1:1</i> was explained completely in all its details, there is no age and no generation that lacks new situations and novel discoveries within the Torah’s laws.",
+        "Do not object to this idea based on the Talmud in tractate Megillah (p. 19b): “<i>What does the verse ‘…and upon [the tablets, write] all these things that G-d spoke with you on the mountain’ mean? It teaches that the Holy One, blessed be He, showed Moshe subtleties of the Torah<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">Deductions based on specific key words in the text. (Rashi, <i>ad loc</i>.)</i> and subtle inferences of the Scribes<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">Deductions of later generations of scholars based on the subtle wording of earlier generations. (Rashi.)</i>.</i>” For I contend that Moshe did not transmit any of these subtleties to others. The wording of the Talmud indicates this, because it says that G-d “showed” Moshe and not that he “transmitted” to him or that he “taught” him. If the Torah had phrased it in one of these ways, then Moshe would certainly have passed on this knowledge to Yehoshua as well, for he would never act miserly [even in spiritual matters]. This was proven when he ordained Yehoshua by placing both hands upon him, even though he was only commanded to do it with one hand.",
+        "However, when the Torah wrote “showed,” it meant that G-d merely allowed Moshe a glimpse of this knowledge, just as someone shows an object to his friend but does not give it to him. This is a true and fitting interpretation of the verse.",
+        "Now, the early generations possessed a broad perspective and clarity of thought. Therefore, they knew how to accurately compare one case to another without error, based on the principles passed down by tradition. But at the end of the Second Temple period—although they were still in possession of these principles—their perspective narrowed and their thoughts became clouded due to the difficulties and sufferings of that time. Therefore, it is possible that they erred by comparing one case to something not similar to it and ignoring another case that was similar. (In any event, since they did possess true principles that were passed down to them by our teacher Moshe, of blessed memory, [who received them] from the mouth of G-d, we apply to them the principle of \"These and those are the words of the living G-d.\" This means that we treat both sides of a <i>halachic </i>dispute—whether to acquit or convict, whether to declare pure or impure, whether to permit or forbid—as valid opinions<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">Although ultimately we must accept only one of the sides in order achieve a final legal ruling.</i>. In the fifth chapter of Ketubot (p. 57 s.v. <i>Ha kamashma lan</i>), Rashi explains that this is because sometimes one line of reasoning is valid in one case, and in another subtly different case, a different line of reasoning is valid. Very small differences in the case at hand can critically distinguish it from another, similar case, and then the reasoning used in that case would not apply.)",
+        "Due to these challenges, our holy Rabbi gathered together all the sages of his generation, and they debated each issue at length until they were able to issue a final, definitive ruling for all future generations. He only codified the final law, but did not include the explanation and reasoning, because those details were entrusted to the worthiest sages. Anyone who wanted to know, comprehend and analyze the laws served the sages, and in return they taught him; this is called <i>Gemara</i>.",
+        "This process continued for generation after generation, until the text of the Gemara itself was finally codified and passed down to us in the form that we have it today. Rabbi's own reasoning prompted the sages of the generations after the sealing of the Talmud to author codes of law. These codes represent the final <i>halacha </i>that results from the debates and discussions of the Gemara. The rabbis<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">Here referring to the <i>Gaonim </i>and <i>Rishonim</i>.</i> saw that due to the students' loss of focus and the many constant disturbances [of the Exile], even learning the set text of the Gemara was not beneficial for everyone. Therefore, they extracted every detail of the law and ordered them topically, while leaving out the debates that gave rise to these <i>halachot</i>—for example, the Mishneh Torah of the great Maimonides (RAMBAM).",
+        "Just as Rabbi taught that there is no study more praiseworthy than Gemara, these later authors wrote their codes with the same intention—that the highest level of learning remained in understanding the reasoning that lay behind the laws. If students spent all their time simply learning <i>halachic </i>compendiums, they too would be in the category of those who \"wear out the world,\" as explained. Who could say it better than the RAMBAM himself: When a correspondent asked him the proper path in learning, the RAMBAM replied that he should study the Mishneh Torah along with the works of Rabbi Yitzchak Alfasi (RIF)<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">The \"RIF\" included in his work all the discussions and debates of the Gemara that have bearing upon <i>halacha </i>relevant for modern times, interspersed with brief explanations in his own words.</i> <sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">RAMBAM, Responsa, page 27 (see also page 30). (<i>Note in original text.</i>)</i>.",
+        "This guidance of the RAMBAM parallels that of Rabbi in instructing his students to learn the Mishna and then to \"run\" to study the Gemara, and from his advice you can extrapolate to the works of later authors, as well.",
+        "Returning to our original point: When Rabbi instructed his students to \"run\" to study Mishna, his intent was the Mishna alone without any accompanying explanations. But later, the RAMBAM—and after him our master, Rabbi Ovadia of Bartenura (RAV), of blessed memory—saw the need to write commentaries on the Mishna. The RAV wrote his commentary because he was not satisfied with the RAMBAM's work. This was not only because occasionally he saw fit to explain the Mishna differently than the RAMBAM—if that had been his only reason, he could have simply written glosses on the RAMBAM's commentary.",
+        "The RAV preferred an entirely different style in approaching the commentary, similar to that of Rashi's commentary on the Talmud. The RAMBAM's approach is to formulate general principles and conceptual categories that explain the Mishna. He then writes these alongside the Mishna, and expects the student to analyze them and apply them logically to all the cases of the Mishna in order to understand the reasons behind each law. Rashi, on the other hand, divides each Mishna [and Gemara] into small parts, and writes brief explanatory comments on each of those parts in the order that they appear in the Talmud. Since Rashi's commentaries on the <i>Tanach </i>and the Talmud were disseminated widely and accepted by every community, the basic approach in studying Talmud typically follows Rashi's explanation<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\">Even though the RAMBAM has many significant differences from Rashi in his understanding of the Talmud, since he did not write an interlinear commentary explaining how he understood the Talmud's words, reconstructing his method has always remained the domain of advanced Torah scholars.</i>. The RAV wisely saw this as a powerful reason to write a full commentary on the Mishna alone based upon Rashi's style, method, and explanation of each Talmudic topic<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\">The comments of Rashi to the Mishna could not simply have been collected and published on their own, because their purpose within the larger Talmud commentary is only to clarify the basic meaning of the Mishna so that the student will have a foundation to learn the Talmudic passage that follows. For example, on a difficult passage Rashi will often simply write, “This is explained in the Gemara.”</i>.",
+        "This is why, when our master and teacher Rabbi Loew, of blessed memory, promulgated his decree to increase Mishna study among the Jewish people, it was not meant in the same way as Rabbi's decree to study the Mishna without any reasons or explanations. Rather, the idea was to study it together with one of the later commentaries.",
+        "This is what I meant when I said that the instruction of our rabbi and master, [Rabbi Loew,] of blessed memory, was greater than that of our holy Rabbi, of blessed memory—since it mandates the study of the Mishna with a commentary, the students are automatically studying the “Gemara” together with the Mishna.",
+        "I made my best effort to understand the Mishna with the commentary of the RAV, because his commentary usually reflects the generally accepted explanation of each topic, being that his commentary is based on that of Rashi, as I have explained. I joined one of the previously mentioned study groups, and I plunged into the great, wide sea of the Mishna—filled with hints, subtle inferences and matters of great profundity, where my weak intellect reached as far as it was able to go. We found several passages of the Mishna that were ambiguous and indecipherable. Similarly, there were various <i>Mishnayot </i>that contradicted each other, and [the RAV] did not explain how to resolve them.",
+        "Now, these things are not the fault of the commentator, but rather our own fault. The commentator knew the answers to these questions and did not explain them, thinking that an explanation was not necessary. We find this phenomenon even in the earliest generation of Amoraim, for example, the story of Rav and Shmuel in the third chapter of tractate Nazir, p. 19. The Mishna there states, about a person who was standing in a graveyard and declared he wanted to become a <i>nazir</i>, \"If he walked out and walked back in, the days count [toward the 30-day time period of <i>nezirut</i>].\" The Gemara expresses surprise at the Mishna's implication that as soon as the person walks out of the graveyard, he becomes a <i>nazir</i>. Someone who is impure (as is one who stood in a graveyard) cannot acquire the status of a <i>nazir</i>! Shmuel explained that the Mishna is only referring to someone who left the graveyard and then underwent the full 7-day purification process. At that point, the <i>nezirut </i>automatically goes into effect and remains even if the <i>nazir </i>later defiles himself by entering a graveyard. Later, Rav Kahana and Rav Asi (who had gained clarity from Shmuel in understanding the Mishna) approached Rav and asked him, \"Why didn't you explain the Mishna to us in those words?\" He said to them, \"I thought perhaps you did not need the explanation.\"<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\">This fits well with Rav’s own principle, laid out in tractate Pesachim 3b, that one should “Always teach his student in a short way.” That is, one should always use the fewest amount of words to get the point across clearly. Rashi (<i>ad loc.</i>) explains that this way the teachings will be easier to memorize.</i> [We find a similar story in tractate Megillah, chapter \"Hakorei omed\", p. 23 and in the first chapter of Sanhedrin, p. 10, where Rav Yosef asked Abaye the same question.]",
+        "Beyond that phenomenon, though, we also find open, clear contradictions within the RAV's commentary itself. The majority of these contradictions are because in one Mishna the RAV explained according to one opinion in the Talmud, and in another Mishna he explained according to an opposing opinion. Occasionally, he will also combine two different opinions in a way that does not fit together well. I encountered all of these things, and I understood some small bit of them.",
+        "A person understands his own flaws better than anyone else. Only he can perceive how extensive they are, as King Solomon wisely said, \"A man's heart knows the bitterness of his soul.\" I evaluated myself and know in my soul that of all my peers, I am the most lacking—whether it be in understanding vague or ambiguous passages, or contradictory <i>Mishnayot</i>, or even in understanding the difficult parts of the RAV's commentary that require further explanation. And if I was lacking in these three areas, then I could not have a comprehensive, true understanding of the Mishna as a whole.",
+        "Therefore, I contemplated the works of those who came before me, to the best of my ability, in order to see if I could fill in the gaps in my understanding. When I exerted myself, I found success and I began to have confidence in my abilities<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\">It is noteworthy that the Tosafot Yom Tov was the first <i>sefer </i>that Rabbi Yom Tov wrote, and he started as a young man.</i>. I was then able to properly write down the results of my analyses. This proves the statement of <i>Chazal</i>, \"If someone exerts himself [in Torah learning] and says that he was successful, you should believe him.”<sup class=\"footnote-marker\">23</sup><i class=\"footnote\">The full passage states: <i>Rabbi Yitzchak said, “If someone tells you ‘I exerted myself [in Torah learning] and did not succeed,’ don’t believe him. ‘I did not exert myself and did succeed,’ don’t believe him. ‘I exerted myself and I succeeded,” believe him.” </i>(Tractate Megillah 6b)</i>",
+        "This is my system of analyzing the Mishna: If there is 1) something in the Mishna requiring explanation that is not explained by the RAV; 2) a contradiction from another Mishna that was not addressed by the RAV; 3) something in the RAV's commentary that needs elaboration or explanation; 4) a contradiction between two passages in the RAV, and all the more so between something in the RAV's commentary and a clear Mishna—I will go to the Gemara, Rashi, Tosafot, and the works of the <i>halachic </i>authorities and their commentaries, to see if I find an explanation or resolve the contradiction. In my writing, I will suffice with mentioning only one way to solve the problem instead of listing several solutions at length.",
+        "I shall fulfill the dictum of Esther<sup class=\"footnote-marker\">24</sup><i class=\"footnote\">The Talmudic sages based the principle of naming the person who originally said a statement from the Book of Esther 2:22, “…and Esther told the king in the name of Mordechai.”</i> to say something in the name of he who said it before me. Conversely, the Sages command us to admit when we have not heard an answer [from the oral tradition], and say, \"This is how it seems to me.\" And if someone can prove me wrong, let him present his proof. If, by way of explanation, I am forced to quote the words of the codifiers, whether it be the RAMBAM or Rabbeinu Yaakov Ba'al HaTurim, and those passages themselves need explanation or further investigation—or if they do have an explanation, but I prefer an alternate explanation—I will treat them as long as is necessary for me to thoroughly critique them. The choice as to which opinion is correct lies with you, my valued peer. And I have not come to contend with those beloved scholars<sup class=\"footnote-marker\">25</sup><i class=\"footnote\">Paraphrasing Tehillim 55:14 with a play on words; see original Hebrew.</i> who are wiser than myself, Heaven forbid.",
+        "And you, my dear, discerning reader—if it is too daunting to approach the work as a whole, do not hesitate to study only those parts that please you, where you require an incisive commentary. I have separated each comment [so that it stands on its own].",
+        "I will take the liberty of explaining the nature of my composition and why I named it Tosafot Yom Tov. Every author among both the earlier and later sages named his work so that people anywhere could refer to it unambiguously and say, \"in such-and-such a book it says this, and in such-and-such a work it says that.\"",
+        "Some authors named the book after themselves, and some named it according to its topic or purpose. Both approaches were learned from the Prophets, like Yehoshua, Shmuel, Yeshaya, Yirmiyah, and the like, as well as Judges, Kings and Psalms. It is quite fitting when both styles can be combined—for example, King Solomon named his book \"Proverbs of Solomon\". According to our Sages, the book of Kohelet [Ecclesiastes] is also like this, as Rashi explains: The book is called <i>Divrei Kohelet</i>, the \"Words of Kohelet,\" and the connotation of the word \"<i>Divrei</i>\" hints to words of rebuke, which is the topic of the book.",
+        "Therefore, I saw fit to name my work <b> Tosafot Yom Tov</b>, based both on the nature of the work and its creator. It contains \"<i>tosafot</i>\" [supplements], because it adds explanations to the RAV, both in <i>Mishnayot </i>that lack adequate explanation, or in places where his own commentary needs further clarification. It also parallels the style of the commentaries of Tosafot that were composed on the Talmud. It is also a Torah principle that \"one who 'adds' [to Torah learning] is himself 'added to'<sup class=\"footnote-marker\">26</sup><i class=\"footnote\">The verb for “add,” מוסיף, comes from the same root as <i>tosafot</i> י.ס.פ–(תוספות).</i> from Heaven,\" based on the mystical explanation of the \"rabbinic cloak [<i>chaluka / חלוקא</i>]\". This is also an appropriate reason to call it Tosafot Yom Tov, for my soul proclaims that this is my portion [<i>chelek/ חלק </i>]; a portion from G-d above.",
+        "<i>May He Whose hand doled out the deep, My road to truth from swerving keep, And Judah’s sons from exile wrest, To dwell with them in Zion’s breast.<sup class=\"footnote-marker\">27</sup><i class=\"footnote\">Poetic translation courtesy of Rabbi Dov Dukhovny.</i> </i>This corresponds to what the Sages say in the Midrash Rabbah, <i>parashat </i>Tzav, \"Rav Huna said, 'All the Diaspora shall only be gathered together in the merit of the <i>Mishnayot</i>, as Scripture states, «When they study<sup class=\"footnote-marker\">28</sup><i class=\"footnote\">The straightforward translation is, “When they hire among nations,” but the Sages homiletically interpret the word יתנו to read as if it were written with the Aramaic root תנה , in which case it would mean “study.” Citation is from the book of Hoshea, 8:10.</i> among the nations, then I will gather them.»'\" Amen, so may it be His will speedily in our days. "
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/English/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah, trans. Moshe Hollender .json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/English/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah, trans. Moshe Hollender .json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b8ea59747a565b0e4022a648cf9bd357ebbe0f46
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/English/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah, trans. Moshe Hollender .json	
@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah, trans. Moshe Hollender ",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "הקדמת תוספות יום טוב למשנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov"
+    ],
+    "text": [
+        "<small>By Yom Tov, who is called Lipmann, son of my father and master the Rabbi Natan, of blessed memory, who was the son of my illustrious master and grandfather, our Teacher the Rabbi Moshe Wallerstein, of blessed memory, the Levi, Heller.</small> <br>.",
+        "Our holy rabbi, Rabbi Yehudah HaNasi, taught this Mishna during his lifetime: “Occupying oneself with Scripture [alone] is somewhat meritorious, occupying oneself with Mishna [alone] is meritorious and one receives reward, and occupying yourself with Gemara – there is nothing more meritorious than this.” Upon learning this, everyone abandoned the study of Mishna and pursued the study of Gemara. Subsequently, Rabbi expounded: “And always run to study Mishna even more than Gemara.”",
+        "Likewise, our great rabbi and master, the <i>gaon</i> Rabbi Yehuda Loew son of Betzalel (the MAHARAL), of  blessed memory – who famously led a yeshiva and disseminated the “most meritorious” area of Torah to  the masses, the Gemara – subsequently instructed his students to “run to study Mishna.” In response,  many Torah scholars joined together in various study groups and classes. Each day they studied one chapter of Mishna, and reviewed their studies over and over.",
+        "With divine assistance, the students kept to  this study schedule with utmost seriousness. The program spread not only throughout Prague, where the  aforementioned <i>gaon</i> enacted it, but to many other communities near and far, and in this way it  disseminated knowledge of the Mishna throughout Israel.",
+        "In fact, the instruction of our great rabbi [the MAHARAL] was even greater than that of our holy Rabbi!  The reason is this:  The type of Mishna study that our holy Rabbi was referring to when he instructed his students to “run  after” it involved simply learning the words and basic meaning of each Mishna. It is the same as one would  approach a codified body of law, without paying careful attention to understanding the reasoning that lies behind the laws. The student would not attempt to resolve contradictions, which is actually the  definition of “Gemara”. In fact, our holy Rabbi’s whole intention when composing the text of the Mishna was to teach each and every point of law in brief statements.",
+        "He left their underlying reasons to be taught orally to knowledgeable and wise scholars, while omitting them from the Mishna, which was meant for the masses as well. Anyone who spent his time gaining knowledge and understanding of the reasons behind the <i>Mishnayot</i> and resolving their contradictions was called one who “serves <i>talmidei chachamim</i> (Torah scholars),”  because he was required to serve them and [at the same time he would] hear [lessons] from them. This was in contrast to the “study of Mishna” alone, which meant understanding the meaning of the words and learning the laws and statutes without knowledge of the source and reasons for the law.",
+        "The intention of our holy Rabbi in composing the Mishna was simply to rule on matters of law, and that is  why he himself taught that “there is nothing more meritorious than the study of Gemara” – because  studying Mishna without Gemara will not lead to the ultimate purpose, which is being able to teach  correct application of the law in Israel. If the scholar does not know the underlying reasons, then he may  mistakenly compare two unlike cases and render an incorrect judgment.  The following passage of Talmud in tractate Sotah refers to those who learn only Mishna:  “<i>Tana’im</i> wear out the world.” Could this statement really mean that they ‘wear out the world’?  Are they not the ‘settlers’ of the world? As it states: “The pathways of the world are his.” Rather, the [critical] statement is referring to those who render legal judgements based on their study of  Mishna alone. ",
+        "Even though the Oral Torah that Moshe transmitted to Yehoshua and Yehoshua to the Elders, etc. was  explained completely in all its details, there is no age and no generation that lacks new situations and  novel discoveries within the Torah’s laws.",
+        "Do not object to this idea based on the Talmud in tractate Megillah (p. 19b): “<i>What does the verse ‘...and upon [the tablets, write] all these things that G-d spoke with you on the mountain’ mean? It teaches that the Holy One, blessed be He, showed Moshe subtleties of the Torah and subtle inferences of the Scribes.</i>” For I contend that Moshe did not transmit any of  these subtleties to others. The wording of the Talmud indicates this, because it says that G-d “showed”  Moshe and not that he “transmitted” to him or that he “taught” him. If the Torah had phrased it in one of these ways, then Moshe would certainly have passed on this knowledge to Yehoshua as well, for he would never act miserly [even in spiritual matters]. This was proven when he ordained Yehoshua by placing both  hands upon him, even though he was only commanded to do it with one hand.",
+        "However, when the Torah wrote “showed,” it meant that G-d merely allowed Moshe a glimpse of this  knowledge, just as someone shows an object to his friend but does not give it to him. This is a true and  fitting interpretation of the verse.",
+        "Now, the early generations possessed a broad perspective and clarity of thought. Therefore, they knew  how to accurately compare one case to another without error, based on the principles passed down by  tradition. But at the end of the Second Temple period—although they were still in possession of these  principles—their perspective narrowed and their thoughts became clouded due to the difficulties and  sufferings of that time. Therefore, it is possible that they erred by comparing one case to something not  similar to it and ignoring another case that was similar.  (In any event, since they did possess true principles that were passed down to them by our  teacher Moshe, of blessed memory, [who received them] from the mouth of G-d, we apply to them the principle of \"These and those are the words of the living G-d.\" This means that we  treat both sides of a <i>halachic</i> dispute—whether to acquit or convict, whether to declare pure  or impure, whether to permit or forbid—as valid opinions. In the fifth chapter of Ketubot (p.  57 s.v. <i>Ha kamashma lan</i>), Rashi explains that this is because sometimes one line of reasoning is valid in one case, and in another subtly different case, a different line of reasoning is valid. Very small differences in the case at hand can critically distinguish it from another, similar  case, and then the reasoning used in that case would not apply.)   ",
+        "Due to these challenges, our holy Rabbi gathered together all the sages of his generation, and they  debated each issue at length until they were able to issue a final, definitive ruling for all future generations.  He only codified the final law, but did not include the explanation and reasoning, because those details  were entrusted to the worthiest sages. Anyone who wanted to know, comprehend and analyze the laws  served the sages, and in return they taught him; this is called <i>Gemara</i>.",
+        "This process continued for generation after generation, until the text of the Gemara itself was finally  codified and passed down to us in the form that we have it today.  Rabbi's own reasoning prompted the sages of the generations after the sealing of the Talmud to author  codes of law. These codes represent the final <i>halacha</i> that results from the debates and discussions of the  Gemara. The rabbis saw that due to the students' loss of focus and the many constant disturbances [of  the Exile], even learning the set text of the Gemara was not beneficial for everyone. Therefore, they  extracted every detail of the law and ordered them topically, while leaving out the debates that gave rise  to these <i>halachot</i>—for example, the Mishneh Torah of the great Maimonides (RAMBAM).",
+        "Just as Rabbi taught that there is no study more praiseworthy than Gemara, these later authors wrote  their codes with the same intention—that the highest level of learning remained in understanding the  reasoning that lay behind the laws. If students spent all their time simply learning <i>halachic</i> compendiums,  they too would be in the category of those who \"wear out the world,\" as explained. Who could say it  better than the RAMBAM himself: When a correspondent asked him the proper path in learning, the  RAMBAM replied that he should study the Mishneh Torah along with the works of Rabbi Yitzchak Alfasi (RIF).",
+        "This guidance of the RAMBAM parallels that of Rabbi in instructing his students to learn the  Mishna and then to \"run\" to study the Gemara, and from his advice you can extrapolate to the works of  later authors, as well. ",
+        "Returning to our original point: When Rabbi instructed his students to \"run\" to study Mishna, his intent was the Mishna alone without any accompanying explanations. But later, the RAMBAM—and after him our master, Rabbi Ovadia of Bartenura (RAV), of blessed memory—saw the need to write commentaries on the Mishna. The RAV wrote his commentary because he was not satisfied with the RAMBAM's work. This was not only because occasionally he saw fit to explain the Mishna differently than the RAMBAM—if  that had been his only reason, he could have simply written glosses on the RAMBAM's commentary.",
+        "The RAV preferred an entirely different style in approaching the commentary, similar to that of Rashi's commentary on the Talmud. The RAMBAM's approach is to formulate general principles and conceptual categories that explain the Mishna. He then writes these alongside the Mishna, and expects the student to analyze them and apply them logically to all the cases of the Mishna in order to understand the reasons behind each law. Rashi, on the other hand, divides each Mishna [and Gemara] into small parts, and writes brief explanatory comments on each of those parts in the order that they appear in the Talmud.  Since Rashi's commentaries on the <i>Tanach</i> and the Talmud were disseminated widely and accepted by every community, the basic approach in studying Talmud typically follows Rashi's explanation. The RAV wisely saw this as a powerful reason to write a full commentary on the Mishna alone based upon Rashi's style, method, and explanation of each Talmudic topic.",
+        "This is why, when our master and teacher Rabbi Loew, of blessed memory, promulgated his decree to  increase Mishna study among the Jewish people, it was not meant in the same way as Rabbi's decree to  study the Mishna without any reasons or explanations. Rather, the idea was to study it together with one  of the later commentaries.  ",
+        "This is what I meant when I said that the instruction of our rabbi and master, [Rabbi Loew,] of blessed  memory, was greater than that of our holy Rabbi, of blessed memory—since it mandates the study of the  Mishna with a commentary, the students are automatically studying the “Gemara” together with the  Mishna. ",
+        "I made my best effort to understand the Mishna with the commentary of the RAV, because his  commentary usually reflects the generally accepted explanation of each topic, being that his commentary  is based on that of Rashi, as I have explained. I joined one of the previously mentioned study groups, and  I plunged into the great, wide sea of the Mishna—filled with hints, subtle inferences and matters of great  profundity, where my weak intellect reached as far as it was able to go. We found several passages of the  Mishna that were ambiguous and indecipherable. Similarly, there were various <i>Mishnayot</i> that  contradicted each other, and [the RAV] did not explain how to resolve them.",
+        "Now, these things are not  the fault of the commentator, but rather our own fault. The commentator knew the answers to these  questions and did not explain them, thinking that an explanation was not necessary. We find this  phenomenon even in the earliest generation of Amoraim, for example, the story of Rav and Shmuel in the  third chapter of tractate Nazir, p. 19. The Mishna there states, about a person who was standing in a  graveyard and declared he wanted to become a <i>nazir</i>, \"If he walked out and walked back in, the days  count [toward the 30-day time period of <i>nezirut</i>].\" The Gemara expresses surprise at the Mishna's  implication that as soon as the person walks out of the graveyard, he becomes a <i>nazir</i>. Someone who is  impure (as is one who stood in a graveyard) cannot acquire the status of a <i>nazir</i>!  Shmuel explained that the Mishna is only referring to someone who left the graveyard and then  underwent the full 7-day purification process. At that point, the <i>nezirut</i> automatically goes into effect and  remains even if the <i>nazir</i> later defiles himself by entering a graveyard.  Later, Rav Kahana and Rav Asi (who had gained clarity from Shmuel in understanding the Mishna)  approached Rav and asked him, \"Why didn't you explain the Mishna to us in those words?\" He said to  them, \"I thought perhaps you did not need the explanation.\" [We find a similar story in tractate Megillah, chapter \"Hakorei omed\", p. 23 and in the first chapter of  Sanhedrin, p. 10, where Rav Yosef asked Abaye the same question.]",
+        "Beyond that phenomenon, though, we also find open, clear contradictions within the RAV's commentary  itself. The majority of these contradictions are because in one Mishna the RAV explained according to one  opinion in the Talmud, and in another Mishna he explained according to an opposing opinion.  Occasionally, he will also combine two different opinions in a way that does not fit together well.  I encountered all of these things, and I understood some small bit of them.  ",
+        "A person understands his own flaws better than anyone else. Only he can perceive how extensive they are, as King Solomon wisely said, \"A man's heart knows the bitterness of his soul.\" I evaluated myself and know in my soul that of all my peers, I am the most lacking—whether it be in understanding vague or ambiguous passages, or contradictory <i>Mishnayot</i>, or even in understanding the difficult parts of the RAV's commentary that require further explanation. And if I was lacking in these three areas, then I could not have a comprehensive, true understanding of the Mishna as a whole.",
+        "Therefore, I contemplated the works of those who came before me, to the best of my ability, in order to see if I could fill in the gaps in my understanding. When I exerted myself, I found success and I began to have confidence in my abilities. I was then able to properly write down the results of my analyses. This proves the statement of <i>Chazal</i>, \"If someone exerts himself [in Torah learning] and says that he was successful, you should believe him.”",
+        "This is my system of analyzing the Mishna: If there is 1) something in the Mishna requiring explanation that is not explained by the RAV; 2) a contradiction from another Mishna that was not addressed by the RAV; 3) something in the RAV's commentary that needs elaboration or explanation; 4) a contradiction between two passages in the RAV, and all the more so between something in the RAV's commentary and a clear Mishna—I will go to the Gemara, Rashi, Tosafot, and the works of the <i>halachic</i> authorities and their commentaries, to see if I find an explanation or resolve the contradiction. In my writing, I will suffice with mentioning only one way to solve the problem instead of listing several solutions at length.",
+        "I shall fulfill the dictum of Esther to say something in the name of he who said it before me. Conversely, the Sages command us to admit when we have not heard an answer [from the oral tradition], and say, \"This is how it seems to me.\" And if someone can prove me wrong, let him present his proof. If, by way of explanation, I am forced to quote the words of the codifiers, whether it be the RAMBAM or Rabbeinu Yaakov Ba'al HaTurim, and those passages themselves need explanation or further investigation—or if they do have an explanation, but I prefer an alternate explanation—I will treat them as long as is necessary for me to thoroughly critique them. The choice as to which opinion is correct lies with you, my valued peer. And I have not come to contend with those beloved scholars who are wiser than myself, Heaven forbid.  ",
+        "And you, my dear, discerning reader—if it is too daunting to approach the work as a whole, do not hesitate to study only those parts that please you, where you require an incisive commentary. I have separated each comment [so that it stands on its own].",
+        "I will take the liberty of explaining the nature of my composition and why I named it Tosafot Yom Tov. Every author among both the earlier and later sages named his work so that people anywhere could refer to it unambiguously and say, \"in such-and-such a book it says this, and in such-and-such a work it says that.\"",
+        "Some authors named the book after themselves, and some named it according to its topic or purpose. Both approaches were learned from the Prophets, like Yehoshua, Shmuel, Yeshaya, Yirmiyah, and the like, as well as Judges, Kings and Psalms. It is quite fitting when both styles can be combined—for example, King Solomon named his book \"Proverbs of Solomon\". According to our Sages, the book of Kohelet [Ecclesiastes] is also like this, as Rashi explains: The book is called <i>Divrei Kohelet</i>, the \"Words of Kohelet,\" and the connotation of the word \"<i>Divrei</i>\" hints to words of rebuke, which is the topic of the book.",
+        "Therefore, I saw fit to name my work <b> Tosafot Yom Tov</b>, based both on the nature of the work and its creator. It contains \"<i>tosafot</i>\" [supplements], because it adds explanations to the RAV, both in <i>Mishnayot</i> that lack adequate explanation, or in places where his own commentary needs further clarification. It also parallels the style of the commentaries of Tosafot that were composed on the Talmud. It is also a Torah principle that \"one who 'adds' [to Torah learning] is himself 'added to' 26 from Heaven,\" based on the mystical explanation of the \"rabbinic cloak [<i>chaluka/חלוקא</i>]\". This is also an appropriate reason to call it Tosafot Yom Tov, for my soul proclaims that this is my portion [<i>chelek/חלק</i>]; a portion from G-d above. ",
+        "<i>May He Whose hand doled out the deep, My road to truth from swerving keep, And Judah’s sons from exile wrest, To dwell with them in Zion’s breast.</i> This corresponds to what the Sages say in the Midrash Rabbah, <i>parashat</i> Tzav, \"Rav Huna said, 'All the Diaspora shall only be gathered together in the merit of the <i>Mishnayot</i>, as Scripture states, «When they study among the nations, then I will gather them.'\" Amen, so may it be His will speedily in our days."
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/English/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ed65646814010451667a1a7f8c440b72d11e92d7
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_Introduction_to_the_Mishnah",
+    "text": [
+        "<small>By Yom Tov, who is called Lipmann, son of my father and master the Rabbi Natan, of blessed memory, who was the son of my illustrious master and grandfather <sup class=\"footnote-marker\">1</sup><i class=\"footnote\">Rabbi Yom Tov writes in his introduction to the <i>Ma’adanei Yom Tov</i>, his commentary on the <i>halachic </i>work of Rabbeinu Asher, that his father perished at the age of 18, shortly before he was born. He writes that based on his father’s writings, he can tell that he was a wise man considering his young age. Rabbi Yom Tov was raised by his wellknown, scholarly grandfather.</i>, our Teacher the Rabbi Moshe Wallerstein, of blessed memory, the Levi, Heller. <sup class=\"footnote-marker\">2</sup><i class=\"footnote\">Translated by Moshe Holender based on the print of Wagschal Publishing Ltd., Jerusalem 1999.</i></small>. <br>",
+        "Our holy rabbi, Rabbi Yehudah HaNasi<sup class=\"footnote-marker\">3</sup><i class=\"footnote\">Also known in English as Rabbi Judah the Prince, often referred to in Rabbinic literature as simply, “Rabbi”.</i>, taught this Mishna during his lifetime: “Occupying oneself with Scripture [alone] is somewhat meritorious<sup class=\"footnote-marker\">4</sup><i class=\"footnote\">Lit. “meritorious and not meritorious”</i>, occupying oneself with Mishna [alone] is meritorious and one receives reward, and occupying yourself with Gemara – there is nothing more meritorious than this.” Upon learning this, everyone abandoned the study of Mishna and pursued the study of Gemara. Subsequently, Rabbi expounded: “And always run to study Mishna even more than Gemara.”<sup class=\"footnote-marker\">5</sup><i class=\"footnote\">Citation is from Talmud Bavli, tractate Bava Metzia p. 33a-b.</i>",
+        "Likewise, our great rabbi and master, the <i>gaon </i>Rabbi Yehuda Loew son of Betzalel (the MAHARAL)<sup class=\"footnote-marker\">6</sup><i class=\"footnote\">At the age of 18, Rabbi Yom Tov was appointed as a rabbinical judge in the <i>beit din </i>of the MAHARAL, in Prague (then in Bohemia, today in the Czech Republic).</i>, of blessed memory – who famously led a yeshiva and disseminated the “most meritorious” area of Torah to the masses, the Gemara – subsequently instructed his students to “run to study Mishna.” In response, many Torah scholars joined together in various study groups and classes. Each day they studied one chapter of Mishna, and reviewed their studies over and over.",
+        "With divine assistance, the students kept to this study schedule with utmost seriousness. The program spread not only throughout Prague, where the aforementioned <i>gaon </i>enacted it, but to many other communities near and far, and in this way it disseminated knowledge of the Mishna throughout Israel.",
+        "In fact, the instruction of our great rabbi [the MAHARAL] was even greater than that of our holy Rabbi<sup class=\"footnote-marker\">7</sup><i class=\"footnote\">Rabbi Yehuda HaNasi is called “Rabbi” alone, as mentioned previously, and also “our holy Rabbi”.</i>! The reason is this: The type of Mishna study that our holy Rabbi was referring to when he instructed his students to “run after” it involved simply learning the words and basic meaning of each Mishna. It is the same as one would approach a codified body of law, without paying careful attention to understanding the reasoning that lies behind the laws. The student would not attempt to resolve contradictions, which is actually the definition of “Gemara”. In fact, our holy Rabbi’s whole intention when composing the text of the Mishna was to teach each and every point of law in brief statements.",
+        "He left their underlying reasons to be taught orally to knowledgeable and wise scholars, while omitting them from the Mishna, which was meant for the masses as well. Anyone who spent his time gaining knowledge and understanding of the reasons behind the <i>Mishnayot </i>and resolving their contradictions was called one who “serves <i>talmidei chachamim </i>(Torah scholars),” because he was required to serve them and [at the same time he would] hear [lessons] from them. This was in contrast to the “study of Mishna” alone, which meant understanding the meaning of the words and learning the laws and statutes without knowledge of the source and reasons for the law.",
+        "The intention of our holy Rabbi in composing the Mishna was simply to rule on matters of law, and that is why he himself taught that “there is nothing more meritorious than the study of Gemara” – because studying Mishna without Gemara will not lead to the ultimate purpose, which is being able to teach correct application of the law in Israel. If the scholar does not know the underlying reasons, then he may mistakenly compare two unlike cases and render an incorrect judgment. The following passage of Talmud in tractate Sotah<sup class=\"footnote-marker\">8</sup><i class=\"footnote\">P. 22a.</i> refers to those who learn only Mishna: <i>“Tana’im<sup class=\"footnote-marker\">9</sup><i class=\"footnote\">This is a word that the Talmud sometimes uses to refer to people who specialized in memorizing <i>Mishnayot</i>.</i> </i>wear out the world.” Could this statement really mean that they ‘wear out the world’? Are they not the ‘settlers’ of the world? As it states: “The pathways of the world are his.”<sup class=\"footnote-marker\">10</sup><i class=\"footnote\">This verse, from Habbakuk 3:6, is homiletically interpreted as follows: “Pathways” (הליכות) is grammatically similar to “laws” (הלכות). The word “world” (עולם) can be interpreted as hinting to the “World to Come”. So the verse may now be read as “[One who learns] laws, the World to Come is his [i.e. he merits eternal reward].” (השונה הלכות עולם שלו בזכותו – רש\"י) The “one who learns laws” is someone who studies Mishna.</i> Rather, the [critical] statement is referring to those who render legal judgements based on their study of Mishna alone<sup class=\"footnote-marker\">11</sup><i class=\"footnote\">Rashi on the passage gives three reasons why someone who studies only Mishna will err in a matter of law: 1) Since he doesn’t always know the reasoning, he will falsely compare one case to another, 2) Many <i>Mishnayot </i>are actually the teachings of unnamed individual rabbis whose opinion the final law does not follow, and you need to analyze each Mishna in depth to understand whose opinion it represents, and 3) they do not know the principles of how to determine the final law in cases of dispute between two different rabbis.</i>.",
+        "Even though the Oral Torah that Moshe transmitted to Yehoshua and Yehoshua to the Elders, etc.<sup class=\"footnote-marker\">12</sup><i class=\"footnote\"><i>Pirkei Avot </i>1:1</i> was explained completely in all its details, there is no age and no generation that lacks new situations and novel discoveries within the Torah’s laws.",
+        "Do not object to this idea based on the Talmud in tractate Megillah (p. 19b): “<i>What does the verse ‘…and upon [the tablets, write] all these things that G-d spoke with you on the mountain’ mean? It teaches that the Holy One, blessed be He, showed Moshe subtleties of the Torah<sup class=\"footnote-marker\">13</sup><i class=\"footnote\">Deductions based on specific key words in the text. (Rashi, <i>ad loc</i>.)</i> and subtle inferences of the Scribes<sup class=\"footnote-marker\">14</sup><i class=\"footnote\">Deductions of later generations of scholars based on the subtle wording of earlier generations. (Rashi.)</i>.</i>” For I contend that Moshe did not transmit any of these subtleties to others. The wording of the Talmud indicates this, because it says that G-d “showed” Moshe and not that he “transmitted” to him or that he “taught” him. If the Torah had phrased it in one of these ways, then Moshe would certainly have passed on this knowledge to Yehoshua as well, for he would never act miserly [even in spiritual matters]. This was proven when he ordained Yehoshua by placing both hands upon him, even though he was only commanded to do it with one hand.",
+        "However, when the Torah wrote “showed,” it meant that G-d merely allowed Moshe a glimpse of this knowledge, just as someone shows an object to his friend but does not give it to him. This is a true and fitting interpretation of the verse.",
+        "Now, the early generations possessed a broad perspective and clarity of thought. Therefore, they knew how to accurately compare one case to another without error, based on the principles passed down by tradition. But at the end of the Second Temple period—although they were still in possession of these principles—their perspective narrowed and their thoughts became clouded due to the difficulties and sufferings of that time. Therefore, it is possible that they erred by comparing one case to something not similar to it and ignoring another case that was similar. (In any event, since they did possess true principles that were passed down to them by our teacher Moshe, of blessed memory, [who received them] from the mouth of G-d, we apply to them the principle of \"These and those are the words of the living G-d.\" This means that we treat both sides of a <i>halachic </i>dispute—whether to acquit or convict, whether to declare pure or impure, whether to permit or forbid—as valid opinions<sup class=\"footnote-marker\">15</sup><i class=\"footnote\">Although ultimately we must accept only one of the sides in order achieve a final legal ruling.</i>. In the fifth chapter of Ketubot (p. 57 s.v. <i>Ha kamashma lan</i>), Rashi explains that this is because sometimes one line of reasoning is valid in one case, and in another subtly different case, a different line of reasoning is valid. Very small differences in the case at hand can critically distinguish it from another, similar case, and then the reasoning used in that case would not apply.)",
+        "Due to these challenges, our holy Rabbi gathered together all the sages of his generation, and they debated each issue at length until they were able to issue a final, definitive ruling for all future generations. He only codified the final law, but did not include the explanation and reasoning, because those details were entrusted to the worthiest sages. Anyone who wanted to know, comprehend and analyze the laws served the sages, and in return they taught him; this is called <i>Gemara</i>.",
+        "This process continued for generation after generation, until the text of the Gemara itself was finally codified and passed down to us in the form that we have it today. Rabbi's own reasoning prompted the sages of the generations after the sealing of the Talmud to author codes of law. These codes represent the final <i>halacha </i>that results from the debates and discussions of the Gemara. The rabbis<sup class=\"footnote-marker\">16</sup><i class=\"footnote\">Here referring to the <i>Gaonim </i>and <i>Rishonim</i>.</i> saw that due to the students' loss of focus and the many constant disturbances [of the Exile], even learning the set text of the Gemara was not beneficial for everyone. Therefore, they extracted every detail of the law and ordered them topically, while leaving out the debates that gave rise to these <i>halachot</i>—for example, the Mishneh Torah of the great Maimonides (RAMBAM).",
+        "Just as Rabbi taught that there is no study more praiseworthy than Gemara, these later authors wrote their codes with the same intention—that the highest level of learning remained in understanding the reasoning that lay behind the laws. If students spent all their time simply learning <i>halachic </i>compendiums, they too would be in the category of those who \"wear out the world,\" as explained. Who could say it better than the RAMBAM himself: When a correspondent asked him the proper path in learning, the RAMBAM replied that he should study the Mishneh Torah along with the works of Rabbi Yitzchak Alfasi (RIF)<sup class=\"footnote-marker\">17</sup><i class=\"footnote\">The \"RIF\" included in his work all the discussions and debates of the Gemara that have bearing upon <i>halacha </i>relevant for modern times, interspersed with brief explanations in his own words.</i> <sup class=\"footnote-marker\">18</sup><i class=\"footnote\">RAMBAM, Responsa, page 27 (see also page 30). (<i>Note in original text.</i>)</i>.",
+        "This guidance of the RAMBAM parallels that of Rabbi in instructing his students to learn the Mishna and then to \"run\" to study the Gemara, and from his advice you can extrapolate to the works of later authors, as well.",
+        "Returning to our original point: When Rabbi instructed his students to \"run\" to study Mishna, his intent was the Mishna alone without any accompanying explanations. But later, the RAMBAM—and after him our master, Rabbi Ovadia of Bartenura (RAV), of blessed memory—saw the need to write commentaries on the Mishna. The RAV wrote his commentary because he was not satisfied with the RAMBAM's work. This was not only because occasionally he saw fit to explain the Mishna differently than the RAMBAM—if that had been his only reason, he could have simply written glosses on the RAMBAM's commentary.",
+        "The RAV preferred an entirely different style in approaching the commentary, similar to that of Rashi's commentary on the Talmud. The RAMBAM's approach is to formulate general principles and conceptual categories that explain the Mishna. He then writes these alongside the Mishna, and expects the student to analyze them and apply them logically to all the cases of the Mishna in order to understand the reasons behind each law. Rashi, on the other hand, divides each Mishna [and Gemara] into small parts, and writes brief explanatory comments on each of those parts in the order that they appear in the Talmud. Since Rashi's commentaries on the <i>Tanach </i>and the Talmud were disseminated widely and accepted by every community, the basic approach in studying Talmud typically follows Rashi's explanation<sup class=\"footnote-marker\">19</sup><i class=\"footnote\">Even though the RAMBAM has many significant differences from Rashi in his understanding of the Talmud, since he did not write an interlinear commentary explaining how he understood the Talmud's words, reconstructing his method has always remained the domain of advanced Torah scholars.</i>. The RAV wisely saw this as a powerful reason to write a full commentary on the Mishna alone based upon Rashi's style, method, and explanation of each Talmudic topic<sup class=\"footnote-marker\">20</sup><i class=\"footnote\">The comments of Rashi to the Mishna could not simply have been collected and published on their own, because their purpose within the larger Talmud commentary is only to clarify the basic meaning of the Mishna so that the student will have a foundation to learn the Talmudic passage that follows. For example, on a difficult passage Rashi will often simply write, “This is explained in the Gemara.”</i>.",
+        "This is why, when our master and teacher Rabbi Loew, of blessed memory, promulgated his decree to increase Mishna study among the Jewish people, it was not meant in the same way as Rabbi's decree to study the Mishna without any reasons or explanations. Rather, the idea was to study it together with one of the later commentaries.",
+        "This is what I meant when I said that the instruction of our rabbi and master, [Rabbi Loew,] of blessed memory, was greater than that of our holy Rabbi, of blessed memory—since it mandates the study of the Mishna with a commentary, the students are automatically studying the “Gemara” together with the Mishna.",
+        "I made my best effort to understand the Mishna with the commentary of the RAV, because his commentary usually reflects the generally accepted explanation of each topic, being that his commentary is based on that of Rashi, as I have explained. I joined one of the previously mentioned study groups, and I plunged into the great, wide sea of the Mishna—filled with hints, subtle inferences and matters of great profundity, where my weak intellect reached as far as it was able to go. We found several passages of the Mishna that were ambiguous and indecipherable. Similarly, there were various <i>Mishnayot </i>that contradicted each other, and [the RAV] did not explain how to resolve them.",
+        "Now, these things are not the fault of the commentator, but rather our own fault. The commentator knew the answers to these questions and did not explain them, thinking that an explanation was not necessary. We find this phenomenon even in the earliest generation of Amoraim, for example, the story of Rav and Shmuel in the third chapter of tractate Nazir, p. 19. The Mishna there states, about a person who was standing in a graveyard and declared he wanted to become a <i>nazir</i>, \"If he walked out and walked back in, the days count [toward the 30-day time period of <i>nezirut</i>].\" The Gemara expresses surprise at the Mishna's implication that as soon as the person walks out of the graveyard, he becomes a <i>nazir</i>. Someone who is impure (as is one who stood in a graveyard) cannot acquire the status of a <i>nazir</i>! Shmuel explained that the Mishna is only referring to someone who left the graveyard and then underwent the full 7-day purification process. At that point, the <i>nezirut </i>automatically goes into effect and remains even if the <i>nazir </i>later defiles himself by entering a graveyard. Later, Rav Kahana and Rav Asi (who had gained clarity from Shmuel in understanding the Mishna) approached Rav and asked him, \"Why didn't you explain the Mishna to us in those words?\" He said to them, \"I thought perhaps you did not need the explanation.\"<sup class=\"footnote-marker\">21</sup><i class=\"footnote\">This fits well with Rav’s own principle, laid out in tractate Pesachim 3b, that one should “Always teach his student in a short way.” That is, one should always use the fewest amount of words to get the point across clearly. Rashi (<i>ad loc.</i>) explains that this way the teachings will be easier to memorize.</i> [We find a similar story in tractate Megillah, chapter \"Hakorei omed\", p. 23 and in the first chapter of Sanhedrin, p. 10, where Rav Yosef asked Abaye the same question.]",
+        "Beyond that phenomenon, though, we also find open, clear contradictions within the RAV's commentary itself. The majority of these contradictions are because in one Mishna the RAV explained according to one opinion in the Talmud, and in another Mishna he explained according to an opposing opinion. Occasionally, he will also combine two different opinions in a way that does not fit together well. I encountered all of these things, and I understood some small bit of them.",
+        "A person understands his own flaws better than anyone else. Only he can perceive how extensive they are, as King Solomon wisely said, \"A man's heart knows the bitterness of his soul.\" I evaluated myself and know in my soul that of all my peers, I am the most lacking—whether it be in understanding vague or ambiguous passages, or contradictory <i>Mishnayot</i>, or even in understanding the difficult parts of the RAV's commentary that require further explanation. And if I was lacking in these three areas, then I could not have a comprehensive, true understanding of the Mishna as a whole.",
+        "Therefore, I contemplated the works of those who came before me, to the best of my ability, in order to see if I could fill in the gaps in my understanding. When I exerted myself, I found success and I began to have confidence in my abilities<sup class=\"footnote-marker\">22</sup><i class=\"footnote\">It is noteworthy that the Tosafot Yom Tov was the first <i>sefer </i>that Rabbi Yom Tov wrote, and he started as a young man.</i>. I was then able to properly write down the results of my analyses. This proves the statement of <i>Chazal</i>, \"If someone exerts himself [in Torah learning] and says that he was successful, you should believe him.”<sup class=\"footnote-marker\">23</sup><i class=\"footnote\">The full passage states: <i>Rabbi Yitzchak said, “If someone tells you ‘I exerted myself [in Torah learning] and did not succeed,’ don’t believe him. ‘I did not exert myself and did succeed,’ don’t believe him. ‘I exerted myself and I succeeded,” believe him.” </i>(Tractate Megillah 6b)</i>",
+        "This is my system of analyzing the Mishna: If there is 1) something in the Mishna requiring explanation that is not explained by the RAV; 2) a contradiction from another Mishna that was not addressed by the RAV; 3) something in the RAV's commentary that needs elaboration or explanation; 4) a contradiction between two passages in the RAV, and all the more so between something in the RAV's commentary and a clear Mishna—I will go to the Gemara, Rashi, Tosafot, and the works of the <i>halachic </i>authorities and their commentaries, to see if I find an explanation or resolve the contradiction. In my writing, I will suffice with mentioning only one way to solve the problem instead of listing several solutions at length.",
+        "I shall fulfill the dictum of Esther<sup class=\"footnote-marker\">24</sup><i class=\"footnote\">The Talmudic sages based the principle of naming the person who originally said a statement from the Book of Esther 2:22, “…and Esther told the king in the name of Mordechai.”</i> to say something in the name of he who said it before me. Conversely, the Sages command us to admit when we have not heard an answer [from the oral tradition], and say, \"This is how it seems to me.\" And if someone can prove me wrong, let him present his proof. If, by way of explanation, I am forced to quote the words of the codifiers, whether it be the RAMBAM or Rabbeinu Yaakov Ba'al HaTurim, and those passages themselves need explanation or further investigation—or if they do have an explanation, but I prefer an alternate explanation—I will treat them as long as is necessary for me to thoroughly critique them. The choice as to which opinion is correct lies with you, my valued peer. And I have not come to contend with those beloved scholars<sup class=\"footnote-marker\">25</sup><i class=\"footnote\">Paraphrasing Tehillim 55:14 with a play on words; see original Hebrew.</i> who are wiser than myself, Heaven forbid.",
+        "And you, my dear, discerning reader—if it is too daunting to approach the work as a whole, do not hesitate to study only those parts that please you, where you require an incisive commentary. I have separated each comment [so that it stands on its own].",
+        "I will take the liberty of explaining the nature of my composition and why I named it Tosafot Yom Tov. Every author among both the earlier and later sages named his work so that people anywhere could refer to it unambiguously and say, \"in such-and-such a book it says this, and in such-and-such a work it says that.\"",
+        "Some authors named the book after themselves, and some named it according to its topic or purpose. Both approaches were learned from the Prophets, like Yehoshua, Shmuel, Yeshaya, Yirmiyah, and the like, as well as Judges, Kings and Psalms. It is quite fitting when both styles can be combined—for example, King Solomon named his book \"Proverbs of Solomon\". According to our Sages, the book of Kohelet [Ecclesiastes] is also like this, as Rashi explains: The book is called <i>Divrei Kohelet</i>, the \"Words of Kohelet,\" and the connotation of the word \"<i>Divrei</i>\" hints to words of rebuke, which is the topic of the book.",
+        "Therefore, I saw fit to name my work <b> Tosafot Yom Tov</b>, based both on the nature of the work and its creator. It contains \"<i>tosafot</i>\" [supplements], because it adds explanations to the RAV, both in <i>Mishnayot </i>that lack adequate explanation, or in places where his own commentary needs further clarification. It also parallels the style of the commentaries of Tosafot that were composed on the Talmud. It is also a Torah principle that \"one who 'adds' [to Torah learning] is himself 'added to'<sup class=\"footnote-marker\">26</sup><i class=\"footnote\">The verb for “add,” מוסיף, comes from the same root as <i>tosafot</i> י.ס.פ–(תוספות).</i> from Heaven,\" based on the mystical explanation of the \"rabbinic cloak [<i>chaluka / חלוקא</i>]\". This is also an appropriate reason to call it Tosafot Yom Tov, for my soul proclaims that this is my portion [<i>chelek/ חלק </i>]; a portion from G-d above.",
+        "<i>May He Whose hand doled out the deep, My road to truth from swerving keep, And Judah’s sons from exile wrest, To dwell with them in Zion’s breast.<sup class=\"footnote-marker\">27</sup><i class=\"footnote\">Poetic translation courtesy of Rabbi Dov Dukhovny.</i> </i>This corresponds to what the Sages say in the Midrash Rabbah, <i>parashat </i>Tzav, \"Rav Huna said, 'All the Diaspora shall only be gathered together in the merit of the <i>Mishnayot</i>, as Scripture states, «When they study<sup class=\"footnote-marker\">28</sup><i class=\"footnote\">The straightforward translation is, “When they hire among nations,” but the Sages homiletically interpret the word יתנו to read as if it were written with the Aramaic root תנה , in which case it would mean “study.” Citation is from the book of Hoshea, 8:10.</i> among the nations, then I will gather them.»'\" Amen, so may it be His will speedily in our days. "
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "TYT Intro to Mishna Commentary",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הקדמת תוספות יום טוב למשנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a1be419812381b755c8d05418bbec37a37bc3bd5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "הקדמת תוספות יום טוב למשנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov"
+    ],
+    "text": [
+        "<small>אמר יום טוב הנקרא ליפמן בן לא\"א הר\"ר נתן זלה\"ה בן אא\"ז האלוף המרומם כמהר\"ר משה וולרשטיין זלה\"ה לוי העלר. </small><br>",
+        "כשם שרבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא שבימיו נשנית משנה זו העוסקין במקרא מדה ואינה מדה. במשנה. מדה ונוטלין עליה שכר. גמרא. אין לך מדה גדולה מזו. ושבקו כולי עלמא מתניתין ואזלו בתר גמרא הדר דריש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא כדאיתא בסוף פ\"ב דבבא מציעא (ב\"מ לג:).",
+        "כמו כן רבינו הגדול מרנא ורבנא הגאון רבי יהודה ליווא בר בצלאל זלה\"ה שנתעסק בישיבה והרביץ תורה לרבים במדה הגדולה היא מדת הגמרא כמפורסם. הדר דרש לרוץ למשנה עד שנתחברו חבורות חבורות כתות כתות מלכי מאן מלכי רבנן. ומתעסקין יום יום פרק מפרקי המשניות וחוזרין חלילה חלילה.",
+        "ומאת ה' היתה זאת חוק ולא יעבור. לא בלבד בק\"ק פראג אשר בה הדת נתונה מהגאון הנזכר. כי אם גם בשאר קהלות קדושות. קרובות ורחוקות קיימו וקבלו עליהם ללמדם בישראל:",
+        "וגדול כח מאמרו של רבינו הגדול ממאמרו של רבינו הקדוש דאלו המשנה שאמר רבינו הקדוש לרוץ בתרה היינו כסידורה בהלכות מבלי שום שכל ולב להבין טעמיה. ולעמוד על סתירותיהן שזהו אמנם מדת הגמרא עצמו כי זאת היתה כוונת רבינו הקדוש בחבור המשנה ללמד לתלמידיו בלשון קצרה. כל דין ודין כמות שהוא.",
+        "אבל טעמיהם הניחם בעל פה לחכמים וליודעים ולא קבעם במשנה שמסורה לכל. וכל מי שעוסקים לדעת ולהבין טעמי המשניות ולעמוד על סתירותיהן. ההוא יקרא שמוש תלמידי חכמים. כי היה צריך לשמש לפניהם ולשמוע מהם. אבל למוד המשנה בעצמה אינו. כי אם הבנת המלות וידיעת משפטיה ודיניה בלא טעם וידיעת סבת ומקור הדין.",
+        "שכוונת רבינו הקדוש בחבור המשנה לקבוע הלכה בלבד ולפיכך הוא בעצמו שנה משנה זו גמ' אין לך מדה גדולה הימנו. כי גרסת המשנה בלא גמרא לא יגיעהו לתכלית המכוון ללמד חוק ומשפט בישראל. שאם לא ידע טעמי הדבר פעמים ידמה דבר לשאינו דומה. ויורה הוראות טעות. ועל זה אמרו במס' סוטה פ\"ג (סוטה כב.). תנאים מבלי עולם הן. וכי מבלי עולם הן והלא מישבי עולם הן. שנאמר הליכות עולם לו. אלא שמורין הלכה מתוך משנתן ע\"כ.",
+        "אבל תועלת חבור המשנה וסיבתה היתה לפי שתורה שבע\"פ שמסרה משה ליהושע. ויהושע לזקנים וכו' אע\"פ שהיתה ביאור התורה ומצותיה ביאור שלם. אין לך זמן ודור שלא יתחדש בהכרח ויפלא למשפט.",
+        "ואל תשיבני דבר ממה שאמרו בפ\"ב דמגילה (מגילה יט:) מאי ועליהם ככל הדברים וכו'. מלמד שהראהו הקב\"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ע\"כ. שאני אומר שזה לא היה מוסר משה לאחרים כלל. ודקדוק לשונם כך הוא שאמרו מלמד שהראהו ולא אמר שמסר לו או שלמדו שאילו אמר אחד מאלו הלשונות היה מתחייב מזה שהוא ימסרם ויתנם ג\"כ ליהושע שהרי עינו לא היתה צרה. שמצינו שסמך בשתי ידיו אע\"פ שלא נצטוה אלא באחת.",
+        "אבל אמרו שהראהו. וזה בדרך ראיה בלבד. לא בדרך מסירה. כאדם המראה דבר לחבירו לראותו ואינו נותנו לו. וזה דקדוק נאה וענין אמתי.",
+        "והנה הראשונים שלבם [היה] רחב ודעתם צלולה וזכה. ידעו לדמות דבר לדבר מהכללים שבידיהם מבלי נטיה. אבל בסוף בית שני אע\"פ שהיה בידם כל הכללות ההם. הנה מפני מיעוט לבם ועכירת דעתם בסבת טרדות הצרות. אפשר להם שידמו דבר לדבר ואינו כן אלא דומה לדבר אחר (ומכל מקום כיון שהכללות שבידיהם אמתיים. ומסורות להם ממשה רבינו ע\"ה מפי הגבורה. מפני כן אלו ואלו דברי אלהים חיים הם. המזכין והמחייבין. המטהרין והמטמאין. האוסרין והמתירין. כמו שפרש\"י בפ\"ה דכתובות דף נ\"ז (ד\"ה הא קמ\"ל) דזמנין בשנוי מעט עד כאן).",
+        "ולפיכך רבינו הקדוש אסף וקבץ כל חכמי ארץ ישראל שבדורו ונשאו ונתנו וקבעו הלכה לדורות ממה שיצא להם מתוך המשא ומתן. ולא קבע במשנתו אלא ההלכה בלא טעם וסבתה. אבל היתה זה מסורה עדיין בידי החכמים השלמים. ומי שרצה לדעת להבין ולהשכיל. שימש לפניהם ולמדום והוא הגמרא.",
+        "וכן דור אחר דור עד שגם הגמרא הוקבע ונסדר כמו שהוא מסור בידינו והסבה הזו בעצמה של רבינו הקדוש היא שגרמה לחכמי דורות האחרונים שאחר גמרא לסדר הלכות הלכות. והוא היוצא מתוך המשא ומתן של הגמ'. שמפני מיעוט הלבבות ורוב הטרדות. קביעות הגמ' לא יועיל לכל. וראו להוציא משפטיו ודיניו. ולסדרם בלשון הלכה כמות שהיא. לא על דרך משא ומתן וסבת וטעם כל דין ודין. כדרך חיבור הנשר הגדול הרמב\"ם ודומיו.",
+        "אבל כמו שרבינו הקדוש בעצמו שנה משנה זו. גמ' אין לך מדה גדולה הימנה. כמו כן המחברים הללו כוונתם רצויה לכך. למדת הגמ' שאין גדולה הימנה ושלא לזוז מינה ולבלות ימיו בחבוריהם. כי יהיה בכלל מבלי העולם כאמור. ומי לנו גדול מרבינו משה בר מיימון שהשיב לשואלו איזו דרך שיבור לו בדרכי הלמוד והשיבו חבורו עם חבור הרי\"ף כמ\"ש בתשובותיו דף כ\"ז ועוד עיין מזה בדף ל'.",
+        "וזה ממש דומה בדומה כמשנת רבינו הקדוש עם חבורו המשנה שגזר אומר במדת הגמרא שהיא גדולה. ולעולם הוי רץ וכו' כן דבר איש האלהים הרמב\"ם בהודיע דרך לימוד ספר הרי\"ף וספרו. ומזה תקיש לחבורים שאחריו:",
+        "ונשוב אל הכוונה שהנה מדת המשנה שעליה אמר רבינו הקדוש הוי רץ. לא היתה אלא למשנה עצמה כמות שהיא. אבל כאשר קם הנשר הגדול הרמב\"ם ופירשה. ואחריו קם החכם השלם מוהר\"ר עובדיה ברטנורה ז\"ל. וחבר פירוש כי לא נסתפק בפירוש הרמב\"ם ומה שנתאמת אצלי הוא שלא בלבד מפני שלפעמים מפרש בענין אחר מפירוש הרמב\"ם עשה פירושו שא\"כ לא היה לו לעשות אלא הגהות עליו.",
+        "אבל ראה ויוכח כי דרך הרמב\"ם בסוגיות פירושו לעשות עקרים וכללים למשנה ולכלול עניניה ולחברה. וממנה נבין כוונת המשנה ולא זו היא דרך וסוגית פירש\"י שמפרש על סדר המשנה אחת לאחת ולחלקם לחלקים ודבורים קצרים. וסוגיא דעלמא אזלא כותיה כי פירושו נתפשט על המקרא ועל הגמרא. לזאת היתה סבה עצומה שהתחכם הרע\"ב וחיבר פירוש שלם על המשנה על דרך וסוגית רש\"י ז\"ל.",
+        "ומפני כן ומזה הטעם בעצמו כאשר קימו וקיבלו מאמרו של גאון תפארת ישראל מרנא ורבנא רבי ליווא זלה\"ה ללמד בישראל המשנה. לא היתה על דרך הלמוד כמות שהיא מבלי שום לב לטעמיה ופירושיה. אבל הלמוד הוא עם פי' מפירושה:",
+        "והוא הדבר אשר דברתי שגדול כח מאמר מרנא ורבנא זלה\"ה. ממאמרו של רבינו הקדוש זלה\"ה. אחרי שלמוד המשנה שע\"פ מאמרו הוא עם הפירוש. שנמצא עכשיו כמתעסק בגמרא עם המשנה:",
+        "ואני בעניי הבינותי במשנה עם פי' הרע\"ב ז\"ל דסוגיין דעלמא אזלי בשטת פירושו מהסיבה האמורה שסוגייתו כסוגיית פרש\"י בפירושו. ונפתולי אלהים נפתלתי נתחברתי בחבורה מהחבורות יצ\"ו. ומדי עברי בזה הים הגדול ורחב ידים שם רמז ואין מספר. הויות קטנות עם גדולות. שם עניות דעתי תהלך עד מקום שידה מגעת. ומצאנו כמה בבות מן המשנה סתומות בלתי מפורשות. וכמו כן כמה משניות סותרות זו את זו שלא פירש ישובה.",
+        "וכל זה אינו חסרון בחק המפרש. אבל החסרון מצדינו. שהמפרש ידעה ולא פרשה. שסבור היה שאינה צריכה פירוש. ואשכחן הכי לקמאי דקמאי לראשוני האמוראים כי הא דרב ושמואל בפ\"ג דנזיר דף י\"ט (נזיר יט.) דשמואל מפרש למשנה יצא ונכנס עולין לו מן המנין. ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב מאי טעמא לא מפרשת לן כהלין מילי. אמר להון אמינא דלמא לא צריכיתו. ע\"כ. [וכיוצא בזה במגילה פרק הקורא עומד (מגילה דף כ\"ג) ובפ\"ק דסנהדרין סוף דף י' שאמר כן רב יוסף לאביי].",
+        "אבל ראה גם ראה כי בפירוש עצמו נמצאו סתירות מבוארות ונגלות ולרוב מפני שלפעמים תפס לו פירוש רבי פלוני. ולפעמים פירוש רבי פלוני. ויקרה ג\"כ לפעמים שירכיב שני הפירושים ואין הרכבתם עולה. וגם דבריו בעצמן צריכין לפעמים ביאור. את כל אלה ראתה עיני. ותבן שמץ מנהו:",
+        "ולפי שאין מכיר החסרון כבעל החסרון. כי הוא יודע חסרונו עד היכן מגיע וכבר אמר כן שלמה בחכמתו לב ידוע מרת נפשו ושערתי אני בעצמו וידעתי בנפשי כי אנכי החסר מכל בני גילי ולי מן החסרונות הרבות אשר הזכרתי. אם מצד בבות משניות בלתי מפורשות, אם מצד משניות הסותרות זו את זו. אם מצד פירוש הרע\"ב עצמו שדבריו צריכין ביאור. ושלפעמים מזכי שטרי אבי תרי. ואם שלש אלה לא יעשה לא למשנה ופירושה. הנה נשארת אצלי חבור המשנה משוללת הבנה והידיעה על אמתתה.",
+        "ובינותי בספרים לדעת עד היכן ידי מגעת. האם אוכל להשלים חסרונותי. ולמלאות הריקות אשר בידיעתי וכאשר יגעתי ומצאתי. האמנתי כי אדבר וירוח לי. אז ראיתי ואספרה בספר ספר וסיפור. הכינותי חקרתי זאת היא שמענה. ואתה דע לך מאמרם ז\"ל (מגילה ו:) יגעתי ומצאתי תאמין:",
+        "ואולם זאת היא עבודתי לדקדק במשנה. אם יש בה דבר הצריך לפירוש ולא נתפרש בפי' הר\"ב ואם יש לה סתירה ממשנה אחרת ולא העיר בה הר\"ב. וכן בפי' הר\"ב אם יש בו דבר הצריך ביאור וטעם. גם אם יש לו סתירה מיניה וביה וכ\"ש מן המשנה. ואשובה אראה בגמ' ופירושו ובתוספות ובחבורי הפוסקים ופירושיהם האם אמצא בהם פירוש אחר או ישוב לסתירה. ואני מספיק בפירוש אחד ולא אאריך להביא פירושים שונים.",
+        "ואת מאמר אסתר אקיים לומר דבר בשם אומרו. ולעומת זה מצות חכמים שעל שלא שמעתי אני אומר לא שמעתי. אבל שכך נראה לי. ומי שיש בידו להשיב ישיב. ואם ע\"י גלגולן של הדברים באו לידי והוכרחתי להביא דברי המחברים אם הרמב\"ם או ר\"י בעל הטורים מצד ההכרח אשר לא יגונה והם צריכים באור או עיון ולא נתבארו. או שנתבארו אבל נראה בעיני פי' אחר. אחזתיו ולא ארפנו עד הביאותיו בכור הבחינה. אפס כי הבחירה נתונה לך אתה אנוש כערכי ולאלופי ומיודעי לא באתי ולא יצאתי לדון חלילה חלילה:",
+        "ואתה הקורא ידיד משכיל. אם תהיה מתנצל לנפשך לאמר לא עליך המלאכה לגמור קום קרא את אשר לנפשך ינעם. במקום שתצטרך אל טוב טעם. כי ריוח שמתי בין דבור לדבור. מפני טורח הציבור:",
+        "ואקום ואתבונן אל המראה לראות ולהבין תכונתה ותכונת החבור ומה שמו ומה שם ענינו. כי כן כל מחבר ספר ראשונים גם אחרונים קראו בשמות לחבוריהם. למען נוכל ספר שמו בכל הארץ לאמר בספר פלוני כתב כך וכך. ובספר פלוני כך וכך.",
+        "אבל יש שקוראו בשם עצמו של המחבר. ויש יקראהו לפי ענינו ונושאו. ושניהם מן הנביאים למדו. כמו יהושע. שמואל. ישעיה. ירמיה. ודומיהם. וכן שופטים. מלכים. תהלים. ומה יקר אם צדקו שניהם יחדיו. וכן שלמה קרא לספר החכמה משלי שלמה. על שם הנושא. ועל שם המחבר. ואף דברי קהלת לפי פירש חכמינו ז\"ל שפירש רש\"י. מלת דברי הוא הנושא שהם דברי תוכחות.",
+        "על כן ראיתי כי נאות לקראו חבור זה בשם <b>תוספות יום טוב</b> על שם הפועל והפעול כי זה נושאו שהוסיף ביאור על ביאור הרע\"ב ז\"ל אם במקום שלא באר הוא אם במקום שדברי עצמו צריכין באור וכן תכונת הדבורים עשוים בצלם ודמות התוס' המחוברים על הגמרא ולהיות זאת תורת האדם דמאן דמוסיף מוסיפין ליה. בסוד חלוקא דרבנן גם מזה הצד יצדק שם תוספות יום טוב. כי זה חלקי אמרה נפשי חלק אלוה ממעל.",
+        "והוא אשר מדד מים בשעל. ידריכני בנתיב האמת בלי מעל ונפוצות יהודה יקבץ ולארצנו יעל. כמאמרם במד\"ר פ' צו. רב הונא אמר אין כל הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות. שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. אמן כן יהי רצון במהרה בימינו: "
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..274ad1060fa1e306ac8b4dea884cdde40bafd8c5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "title": "Tosafot Yom Tov Introduction to the Mishnah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_Introduction_to_the_Mishnah",
+    "text": [
+        "<small>אמר יום טוב הנקרא ליפמן בן לא\"א הר\"ר נתן זלה\"ה בן אא\"ז האלוף המרומם כמהר\"ר משה וולרשטיין זלה\"ה לוי העלר. </small><br>",
+        "כשם שרבינו הקדוש רבי יהודה הנשיא שבימיו נשנית משנה זו העוסקין במקרא מדה ואינה מדה. במשנה. מדה ונוטלין עליה שכר. גמרא. אין לך מדה גדולה מזו. ושבקו כולי עלמא מתניתין ואזלו בתר גמרא הדר דריש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא כדאיתא בסוף פ\"ב דבבא מציעא (ב\"מ לג:).",
+        "כמו כן רבינו הגדול מרנא ורבנא הגאון רבי יהודה ליווא בר בצלאל זלה\"ה שנתעסק בישיבה והרביץ תורה לרבים במדה הגדולה היא מדת הגמרא כמפורסם. הדר דרש לרוץ למשנה עד שנתחברו חבורות חבורות כתות כתות מלכי מאן מלכי רבנן. ומתעסקין יום יום פרק מפרקי המשניות וחוזרין חלילה חלילה.",
+        "ומאת ה' היתה זאת חוק ולא יעבור. לא בלבד בק\"ק פראג אשר בה הדת נתונה מהגאון הנזכר. כי אם גם בשאר קהלות קדושות. קרובות ורחוקות קיימו וקבלו עליהם ללמדם בישראל:",
+        "וגדול כח מאמרו של רבינו הגדול ממאמרו של רבינו הקדוש דאלו המשנה שאמר רבינו הקדוש לרוץ בתרה היינו כסידורה בהלכות מבלי שום שכל ולב להבין טעמיה. ולעמוד על סתירותיהן שזהו אמנם מדת הגמרא עצמו כי זאת היתה כוונת רבינו הקדוש בחבור המשנה ללמד לתלמידיו בלשון קצרה. כל דין ודין כמות שהוא.",
+        "אבל טעמיהם הניחם בעל פה לחכמים וליודעים ולא קבעם במשנה שמסורה לכל. וכל מי שעוסקים לדעת ולהבין טעמי המשניות ולעמוד על סתירותיהן. ההוא יקרא שמוש תלמידי חכמים. כי היה צריך לשמש לפניהם ולשמוע מהם. אבל למוד המשנה בעצמה אינו. כי אם הבנת המלות וידיעת משפטיה ודיניה בלא טעם וידיעת סבת ומקור הדין.",
+        "שכוונת רבינו הקדוש בחבור המשנה לקבוע הלכה בלבד ולפיכך הוא בעצמו שנה משנה זו גמ' אין לך מדה גדולה הימנו. כי גרסת המשנה בלא גמרא לא יגיעהו לתכלית המכוון ללמד חוק ומשפט בישראל. שאם לא ידע טעמי הדבר פעמים ידמה דבר לשאינו דומה. ויורה הוראות טעות. ועל זה אמרו במס' סוטה פ\"ג (סוטה כב.). תנאים מבלי עולם הן. וכי מבלי עולם הן והלא מישבי עולם הן. שנאמר הליכות עולם לו. אלא שמורין הלכה מתוך משנתן ע\"כ.",
+        "אבל תועלת חבור המשנה וסיבתה היתה לפי שתורה שבע\"פ שמסרה משה ליהושע. ויהושע לזקנים וכו' אע\"פ שהיתה ביאור התורה ומצותיה ביאור שלם. אין לך זמן ודור שלא יתחדש בהכרח ויפלא למשפט.",
+        "ואל תשיבני דבר ממה שאמרו בפ\"ב דמגילה (מגילה יט:) מאי ועליהם ככל הדברים וכו'. מלמד שהראהו הקב\"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ע\"כ. שאני אומר שזה לא היה מוסר משה לאחרים כלל. ודקדוק לשונם כך הוא שאמרו מלמד שהראהו ולא אמר שמסר לו או שלמדו שאילו אמר אחד מאלו הלשונות היה מתחייב מזה שהוא ימסרם ויתנם ג\"כ ליהושע שהרי עינו לא היתה צרה. שמצינו שסמך בשתי ידיו אע\"פ שלא נצטוה אלא באחת.",
+        "אבל אמרו שהראהו. וזה בדרך ראיה בלבד. לא בדרך מסירה. כאדם המראה דבר לחבירו לראותו ואינו נותנו לו. וזה דקדוק נאה וענין אמתי.",
+        "והנה הראשונים שלבם [היה] רחב ודעתם צלולה וזכה. ידעו לדמות דבר לדבר מהכללים שבידיהם מבלי נטיה. אבל בסוף בית שני אע\"פ שהיה בידם כל הכללות ההם. הנה מפני מיעוט לבם ועכירת דעתם בסבת טרדות הצרות. אפשר להם שידמו דבר לדבר ואינו כן אלא דומה לדבר אחר (ומכל מקום כיון שהכללות שבידיהם אמתיים. ומסורות להם ממשה רבינו ע\"ה מפי הגבורה. מפני כן אלו ואלו דברי אלהים חיים הם. המזכין והמחייבין. המטהרין והמטמאין. האוסרין והמתירין. כמו שפרש\"י בפ\"ה דכתובות דף נ\"ז (ד\"ה הא קמ\"ל) דזמנין בשנוי מעט עד כאן).",
+        "ולפיכך רבינו הקדוש אסף וקבץ כל חכמי ארץ ישראל שבדורו ונשאו ונתנו וקבעו הלכה לדורות ממה שיצא להם מתוך המשא ומתן. ולא קבע במשנתו אלא ההלכה בלא טעם וסבתה. אבל היתה זה מסורה עדיין בידי החכמים השלמים. ומי שרצה לדעת להבין ולהשכיל. שימש לפניהם ולמדום והוא הגמרא.",
+        "וכן דור אחר דור עד שגם הגמרא הוקבע ונסדר כמו שהוא מסור בידינו והסבה הזו בעצמה של רבינו הקדוש היא שגרמה לחכמי דורות האחרונים שאחר גמרא לסדר הלכות הלכות. והוא היוצא מתוך המשא ומתן של הגמ'. שמפני מיעוט הלבבות ורוב הטרדות. קביעות הגמ' לא יועיל לכל. וראו להוציא משפטיו ודיניו. ולסדרם בלשון הלכה כמות שהיא. לא על דרך משא ומתן וסבת וטעם כל דין ודין. כדרך חיבור הנשר הגדול הרמב\"ם ודומיו.",
+        "אבל כמו שרבינו הקדוש בעצמו שנה משנה זו. גמ' אין לך מדה גדולה הימנה. כמו כן המחברים הללו כוונתם רצויה לכך. למדת הגמ' שאין גדולה הימנה ושלא לזוז מינה ולבלות ימיו בחבוריהם. כי יהיה בכלל מבלי העולם כאמור. ומי לנו גדול מרבינו משה בר מיימון שהשיב לשואלו איזו דרך שיבור לו בדרכי הלמוד והשיבו חבורו עם חבור הרי\"ף כמ\"ש בתשובותיו דף כ\"ז ועוד עיין מזה בדף ל'.",
+        "וזה ממש דומה בדומה כמשנת רבינו הקדוש עם חבורו המשנה שגזר אומר במדת הגמרא שהיא גדולה. ולעולם הוי רץ וכו' כן דבר איש האלהים הרמב\"ם בהודיע דרך לימוד ספר הרי\"ף וספרו. ומזה תקיש לחבורים שאחריו:",
+        "ונשוב אל הכוונה שהנה מדת המשנה שעליה אמר רבינו הקדוש הוי רץ. לא היתה אלא למשנה עצמה כמות שהיא. אבל כאשר קם הנשר הגדול הרמב\"ם ופירשה. ואחריו קם החכם השלם מוהר\"ר עובדיה ברטנורה ז\"ל. וחבר פירוש כי לא נסתפק בפירוש הרמב\"ם ומה שנתאמת אצלי הוא שלא בלבד מפני שלפעמים מפרש בענין אחר מפירוש הרמב\"ם עשה פירושו שא\"כ לא היה לו לעשות אלא הגהות עליו.",
+        "אבל ראה ויוכח כי דרך הרמב\"ם בסוגיות פירושו לעשות עקרים וכללים למשנה ולכלול עניניה ולחברה. וממנה נבין כוונת המשנה ולא זו היא דרך וסוגית פירש\"י שמפרש על סדר המשנה אחת לאחת ולחלקם לחלקים ודבורים קצרים. וסוגיא דעלמא אזלא כותיה כי פירושו נתפשט על המקרא ועל הגמרא. לזאת היתה סבה עצומה שהתחכם הרע\"ב וחיבר פירוש שלם על המשנה על דרך וסוגית רש\"י ז\"ל.",
+        "ומפני כן ומזה הטעם בעצמו כאשר קימו וקיבלו מאמרו של גאון תפארת ישראל מרנא ורבנא רבי ליווא זלה\"ה ללמד בישראל המשנה. לא היתה על דרך הלמוד כמות שהיא מבלי שום לב לטעמיה ופירושיה. אבל הלמוד הוא עם פי' מפירושה:",
+        "והוא הדבר אשר דברתי שגדול כח מאמר מרנא ורבנא זלה\"ה. ממאמרו של רבינו הקדוש זלה\"ה. אחרי שלמוד המשנה שע\"פ מאמרו הוא עם הפירוש. שנמצא עכשיו כמתעסק בגמרא עם המשנה:",
+        "ואני בעניי הבינותי במשנה עם פי' הרע\"ב ז\"ל דסוגיין דעלמא אזלי בשטת פירושו מהסיבה האמורה שסוגייתו כסוגיית פרש\"י בפירושו. ונפתולי אלהים נפתלתי נתחברתי בחבורה מהחבורות יצ\"ו. ומדי עברי בזה הים הגדול ורחב ידים שם רמז ואין מספר. הויות קטנות עם גדולות. שם עניות דעתי תהלך עד מקום שידה מגעת. ומצאנו כמה בבות מן המשנה סתומות בלתי מפורשות. וכמו כן כמה משניות סותרות זו את זו שלא פירש ישובה.",
+        "וכל זה אינו חסרון בחק המפרש. אבל החסרון מצדינו. שהמפרש ידעה ולא פרשה. שסבור היה שאינה צריכה פירוש. ואשכחן הכי לקמאי דקמאי לראשוני האמוראים כי הא דרב ושמואל בפ\"ג דנזיר דף י\"ט (נזיר יט.) דשמואל מפרש למשנה יצא ונכנס עולין לו מן המנין. ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב מאי טעמא לא מפרשת לן כהלין מילי. אמר להון אמינא דלמא לא צריכיתו. ע\"כ. [וכיוצא בזה במגילה פרק הקורא עומד (מגילה דף כ\"ג) ובפ\"ק דסנהדרין סוף דף י' שאמר כן רב יוסף לאביי].",
+        "אבל ראה גם ראה כי בפירוש עצמו נמצאו סתירות מבוארות ונגלות ולרוב מפני שלפעמים תפס לו פירוש רבי פלוני. ולפעמים פירוש רבי פלוני. ויקרה ג\"כ לפעמים שירכיב שני הפירושים ואין הרכבתם עולה. וגם דבריו בעצמן צריכין לפעמים ביאור. את כל אלה ראתה עיני. ותבן שמץ מנהו:",
+        "ולפי שאין מכיר החסרון כבעל החסרון. כי הוא יודע חסרונו עד היכן מגיע וכבר אמר כן שלמה בחכמתו לב ידוע מרת נפשו ושערתי אני בעצמו וידעתי בנפשי כי אנכי החסר מכל בני גילי ולי מן החסרונות הרבות אשר הזכרתי. אם מצד בבות משניות בלתי מפורשות, אם מצד משניות הסותרות זו את זו. אם מצד פירוש הרע\"ב עצמו שדבריו צריכין ביאור. ושלפעמים מזכי שטרי אבי תרי. ואם שלש אלה לא יעשה לא למשנה ופירושה. הנה נשארת אצלי חבור המשנה משוללת הבנה והידיעה על אמתתה.",
+        "ובינותי בספרים לדעת עד היכן ידי מגעת. האם אוכל להשלים חסרונותי. ולמלאות הריקות אשר בידיעתי וכאשר יגעתי ומצאתי. האמנתי כי אדבר וירוח לי. אז ראיתי ואספרה בספר ספר וסיפור. הכינותי חקרתי זאת היא שמענה. ואתה דע לך מאמרם ז\"ל (מגילה ו:) יגעתי ומצאתי תאמין:",
+        "ואולם זאת היא עבודתי לדקדק במשנה. אם יש בה דבר הצריך לפירוש ולא נתפרש בפי' הר\"ב ואם יש לה סתירה ממשנה אחרת ולא העיר בה הר\"ב. וכן בפי' הר\"ב אם יש בו דבר הצריך ביאור וטעם. גם אם יש לו סתירה מיניה וביה וכ\"ש מן המשנה. ואשובה אראה בגמ' ופירושו ובתוספות ובחבורי הפוסקים ופירושיהם האם אמצא בהם פירוש אחר או ישוב לסתירה. ואני מספיק בפירוש אחד ולא אאריך להביא פירושים שונים.",
+        "ואת מאמר אסתר אקיים לומר דבר בשם אומרו. ולעומת זה מצות חכמים שעל שלא שמעתי אני אומר לא שמעתי. אבל שכך נראה לי. ומי שיש בידו להשיב ישיב. ואם ע\"י גלגולן של הדברים באו לידי והוכרחתי להביא דברי המחברים אם הרמב\"ם או ר\"י בעל הטורים מצד ההכרח אשר לא יגונה והם צריכים באור או עיון ולא נתבארו. או שנתבארו אבל נראה בעיני פי' אחר. אחזתיו ולא ארפנו עד הביאותיו בכור הבחינה. אפס כי הבחירה נתונה לך אתה אנוש כערכי ולאלופי ומיודעי לא באתי ולא יצאתי לדון חלילה חלילה:",
+        "ואתה הקורא ידיד משכיל. אם תהיה מתנצל לנפשך לאמר לא עליך המלאכה לגמור קום קרא את אשר לנפשך ינעם. במקום שתצטרך אל טוב טעם. כי ריוח שמתי בין דבור לדבור. מפני טורח הציבור:",
+        "ואקום ואתבונן אל המראה לראות ולהבין תכונתה ותכונת החבור ומה שמו ומה שם ענינו. כי כן כל מחבר ספר ראשונים גם אחרונים קראו בשמות לחבוריהם. למען נוכל ספר שמו בכל הארץ לאמר בספר פלוני כתב כך וכך. ובספר פלוני כך וכך.",
+        "אבל יש שקוראו בשם עצמו של המחבר. ויש יקראהו לפי ענינו ונושאו. ושניהם מן הנביאים למדו. כמו יהושע. שמואל. ישעיה. ירמיה. ודומיהם. וכן שופטים. מלכים. תהלים. ומה יקר אם צדקו שניהם יחדיו. וכן שלמה קרא לספר החכמה משלי שלמה. על שם הנושא. ועל שם המחבר. ואף דברי קהלת לפי פירש חכמינו ז\"ל שפירש רש\"י. מלת דברי הוא הנושא שהם דברי תוכחות.",
+        "על כן ראיתי כי נאות לקראו חבור זה בשם <b>תוספות יום טוב</b> על שם הפועל והפעול כי זה נושאו שהוסיף ביאור על ביאור הרע\"ב ז\"ל אם במקום שלא באר הוא אם במקום שדברי עצמו צריכין באור וכן תכונת הדבורים עשוים בצלם ודמות התוס' המחוברים על הגמרא ולהיות זאת תורת האדם דמאן דמוסיף מוסיפין ליה. בסוד חלוקא דרבנן גם מזה הצד יצדק שם תוספות יום טוב. כי זה חלקי אמרה נפשי חלק אלוה ממעל.",
+        "והוא אשר מדד מים בשעל. ידריכני בנתיב האמת בלי מעל ונפוצות יהודה יקבץ ולארצנו יעל. כמאמרם במד\"ר פ' צו. רב הונא אמר אין כל הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות. שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. אמן כן יהי רצון במהרה בימינו: "
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "הקדמת תוספות יום טוב למשנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Tosafot Yom Tov"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Megillah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Megillah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..70f05606c2223e6c38182f15f3257ee4713b39e5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Megillah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,80 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Megillah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה מגילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>חל  להיות בע\"ש כתב הר\"ב וכו' וקשיא לי א\"כ למה קורין בס\"ת בשבת וכו' אבל בקריאת הלל לא קשיא דרשאין לקרות בעל פה כיון דרגילין בו כו' ע\"ש. </b> מאי דפשיטא ליה קמבעי לי לפמ\"ש תוס' בתמורה י\"ד ע\"ב ד\"ה דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע\"פ ואם תאמר היכי קאמרי' מזמורים על פה וי\"ל דאין להקפיד רק מה שכתב בחומש אמנם קשה היכי קרינן ויושע וקריאת שמע וי\"ל דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן ע\"כ. הנה לפי תירוץ הראשון איכא למימר דהלל שרי אבל לתירוץ השני בשעה שהוא מקרא את ההלל [כמו דתנן מ\"ז פ\"ד דר\"ה ראשון מקרא את ההלל וכתב התוי\"ט בשם הר\"ן ולא קתני קורא לפי שהוא מקרא לציבור וכדאמרי' הוא אומר הללו וכו' וע\"ע מ\"י פ\"ג דסוכה שכתב התוי\"ט בשם הר\"ן שדרך ההלל להקרות אפי' לבקיאים] אסור להקרות בע\"פ וכללו של דבר לפי פסק שו\"ע א\"ח סי' מ\"ט ופסקו האחרונים אין לקרות אפילו שגור ורגיל רק ק\"ש וברכת הכהנים ופרשת התמיד ע\"ש. ובמ\"ש התוי\"ט דרשאין לקרות בעל פה אין תועלת חדש יוצא מזה כיון שהחליט לומר דרגילין בו א\"כ שוב אין לחוש שילך אצל בקי ללמוד. ותו דהא ודאי נמצאין הרבה בני אדם שאינם רגילין ויותר מהמה שאינם יודעין לקרות בע\"פ והדרא קושיא לדוכתה. ותו לפ\"מ שהקשה דבס\"ת ניחוש לשמא ילך אצל בקי וא\"כ מיירי באדם שרוצה לקרות והוא אינו בקי. והשתא מאי ניחוש שכתב ע\"פ דעת הטור שצריך לסדר אותה פעמים ושלש וכו'. היא עצמה בתוך החששא וכנוס מתוך שאינו בקי אינו יודע לסדר אותה ג\"כ. [ואולי בזה על צד הדחוק י\"ל דס\"ל דצריך לסדר אותה מבערב שבת. אכן דבר זה לא מצינו בטור ולא בשו\"ע סי' קל\"ט ממשמעות לשונם דגם בשבת רשאי לסדר ע\"ש] ובמה שסיים התוי\"ט דומיא לתירוץ ב' של תוס' דאין אדם מל אא\"כ בקי. הנה י\"ל גם לדעת הר\"ן שכתב גבי מילה דחיוב רק על אביו א\"כ אחרים מדכרי ליה. הביאותיו בארוכה לעיל מ\"ב פ\"ו דפסחים ע\"ש. ג\"כ ניחא דבס\"ת דעיקרו נתקן בציבור והאחד קורא והאחרים יוצאים בכוונת השמיעה מדכרי אהדדי:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>חל  להיות בשבת וכו' ולפיכך הכא דוקא בזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראיה דאל\"כ כשיחול פורים וכו' ע\"ש. </b> איברא לדעת רבינו חננאל שהביא התוי\"ט פ\"ה דסוכה מ\"ה שהדחיות מסורות הלמ\"ס ואף בזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראיה לא היו תרי שבי בהדי הדדי ע\"ש. אין תירוצו של התוי\"ט מספיק. מיהו בזה י\"ל דכוונת התוי\"ט דבזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראיה אין הכרח לכללא דמילתא דאע\"ג שחל פורים בשבת אפ\"ה אין הכרח שיחול יוה\"כ בערב שבת שהרי ע\"פ הראיה מקדשין והעיקר כשנראית הלבנה בתחלת תשרי אכן כקושית התוי\"ט דהכא איכא למידק במשנה וגמרא דחגיגה י\"ז ע\"א ומודים שאם חל עצרת להיות בשבת שיום טבוח וכו' היאך אפשר שהיה עצרת בשבת שהרי אז בהחלט מטעם ספירת שבעה שבועות הוה י\"ט ראשון של פסח בששי בשבת וזה א\"א ע\"פ הקביעות לא בד\"ו פסח. ויקשה מזה לרבינו חננאל. וגם לדעת ר\"י שכתבו תוס' בפסחים נ\"ח ע\"ב ד\"ה כאלו וכו' דאע\"ג דהיו מקדשין ע\"פ הראיה היו נזהרים שלא יבואו תרי שבי בהדי הדדי ע\"ש. ולכן לולא דבריו של גדול התוי\"ט ז\"ל ה\"א דזה שכתבו תוס' בשבת קי\"ד ד\"ה חלבו וכו' אומר ר\"י דכל היכי דקתני תרי שבי דהוו בהדי הדדי דאתיא כאחרים וכו' והכי מפרש הש\"ס בסוכה הנה אחרי שגלוי ומפורש בש\"ס דסוכה לא ידענו מה הוסיף ומה חידש ר\"י בזה אחרי שהקדימו ש\"ס ערוכה בסוכה. וגם מ\"ש דכל היכי וכו' צריך ביאור קצת וע\"כ כל מן דין סמוכו לנו דר\"י לשטתיה בפסחים נ\"ח ע\"ב הנ\"ל דאפילו בזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראיה היו נזהרין על הקביעות. לכן כללא כייל דבכל מקומות דמצינו תרי שבי בהדי הדדי אתיא [כאחרים] כלומר כמו דהש\"ס בסוכה מפרש למתני' דחלבי שבת וכו' דאתיא כאחרים ה\"נ בכל שאר דוכתי דהיינו משנה דחגיגה י\"ז ע\"א שזכרתי וכן משנה דמגילה נקראת אל יקשה עלינו. אלא הטוב והישר לומר דאתיא כאחרים וזה מבואר בלשון ר\"י דו\"ק ותשכח. והנה על משנה דמגילה בלאו הכי שפיר אמרינן בריש הסוגיא אמר ר\"י זו דברי ר' עקיבא וכו' ואנן חזינן דר\"ע ס\"ל להדיא גבי חלבי שבת וכו' דהוו תרי שבי בהדי הדדי. ובזה יתיישב היטב בפשיטות קושיות מד\"ז התוי\"ט. ואגב גררא ראיתי להתעורר לדעת ר\"ח ור\"י שכתבתי למעלה איכא למידק בסוגיא נדה ס\"ז ע\"א אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שחל להיות אחר השבת הגם שהדין דאמר רב הונא דחופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת וכו' יוכל להתקיים שכן אשה חופפת בערב ר\"ה שחל ר\"ה להיות בחמישי ובששי וטובלת ליל מוצאי שבת אמנם מדנקט ר\"ה להדיא במוצאי שני ימים טובים של ר\"ה שחל להיות אחר השבת וכן נקט רב יימר בלשונו שם מוכח להדיא דעכ\"פ נמצא ר\"ה ביום ראשון בשבת והיינו כשהיו מקדשין ע\"פ הראיה וכסברת רש\"י בפסחים נ\"ח ע\"ב שזכרתי למעלה ואין לומר דסוגיא דנדה ס\"ל דמצינו שכן חופפת וכו' אליביה דאחרים דס\"ל דאין בין ר\"ה לר\"ה אלא ד' ימים כדאי' ר\"ה ו' ע\"ב כ' ע\"א ובשאר דוכתא אכן זה ליתא שהרי אליבא דאחרים לא מצינו ר\"ה רק יום אחד בלבד ולא שני ימים:  "
+            ],
+            [
+                "<b>באלו  אמרו מקדימין ולא מאחרין אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב וחגיגה והקהל וכו'. </b> מצוה ליתן טעם על שהקדים ת\"ב שהיא באב קודם לחגיגה שהיא בניסן ובעצרת. ועי' תוי\"ט לקמן מ\"ה פ\"ב בתוך ד\"ה לקריאת המגילה וכו' באריכות וכ\"כ עוד התוי\"ט לקמן מ\"ו פ\"ג שהאריך ליתן טעם על הסדר שם וכאן במוקדם לא הערה כלום וגם מה שמתרץ בשני מקומות הנ\"ל אין להם שייכות לענין דהכא:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ולא  מקדימין וכו' ופי' הר\"ן וכו'. </b> קיצר במובן כי ז\"ל הר\"ן ד\"ה והקהל וכו' והיו עושין כן בכל שנה ראשונה של שמיטה במוצאי י\"ט הראשון של חג כדאיתא בסוטהלו נאמרין וכו' וכל העם חייבין לבוא ולהביא טפם ולא דוחה שבת ופירש טעמא בירושלמי מפני הבימה ויעשו אותה מאתמול כדי שלא לדחוק העזרה הילכך מאחרין ולא מקדימין ע\"כ:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>נדר  פירש הר\"ב כו' ובסדר המשנה שבירושלמי גרס הכי מתו או נאבדו. </b> לפי המובן טוב לתקן דצ\"ל ובסדר המשנה שבירושלמי וכו' או נגנבו ואמת יש לו רגלים דכן הוא הגירסא בירושלמי שלפני:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>הקורא  את המגילה למפרע לא יצא וכו'. </b> ודע דזה לשון הרמב\"ם בפירושו כתיב במגילה נזכרים ונעשים כמו שאי אפשר לאדם לעשות מלאכה בזמן שעבר אם לא עשאה כמו כן אין ראוי לקרות את המגילה אחר זמן קריאתה ע\"כ. הנה פליאה גדולה לכאורה פי' הרמב\"ם שמפרש ענין למפרע דהיינו אחר זמן קריאתה כלומר בט\"ז או בי\"ז באדר וזה ידענו כבר ממקרא מלא דולא יעבור כתיב בריש סוגיא דמגילה ולזה הערני ג\"כ ידידי הרבני מופלג מהר\"מ מ\"ם נר\"י. ודוחק גדול לחלק בין יחיד לצבור. ולפום רהיטא ה\"א דהכוונה בזה דאף אם עבר ע\"י סיבה שלא קראו המגילה בזמנו אפ\"ה אין רשאי לקרות אחר זמנו בתורת חיוב קריאתה לצאת בה. ולזה מטין דברי הרמב\"ם אין ראוי לקרות את המגילה וכו'. ברם יהיה כונתו איך שיהיה לא ידעתי למה לא פי' הכא ענין למפרע על דרך הנודע וכמו שפי' הרמב\"ם בעצמו מ\"ג פ\"ב דברכות גבי קריאת שמע הקורא למפרע לא יצא בזה\"ל למפרע פירוש הפוך והוא שיקרא פסוק ואחר כן שלפניו ואחריו השלישי שלפניו ע\"כ וצ\"ע גם הר\"ב שקיצר הכא סמך עצמו על מה שביאר כבר במשנה דברכות גבי ק\"ש הנ\"ל בזה\"ל הקורא למפרע הקדים פסוק שלישי לשני ושני לראשון וכיוצא בזה ע\"כ. ובדרך זו קי\"ל להלכה שכתבו הטור שו\"ע א\"ח סי' תר\"צ סעיף ו' הקורא את המגילה למפרע לא יצא קרא פסוק אחד ודילג השני וקרא שלישי ואח\"כ חזר וקרא השני לא יצא מפני שקרא למפרע פסוק אחר וכו' ע\"כ. וראיתי בתשבי שורש פרע כתב בזה\"ל הקורא את המגילה למפרע פי' לאחור וכו' ע\"כ [וק\"ק שלא כתב התשבי את המוקדם בברכות] ומצאתי פי' מחודש במוסף הערוך ערך פרע בזה\"ל תרגום סרו מהר סטו בפריע ויתכן שנגזר מזה הקורא למפרע כי הוא קורא במהרה ולא כסדר ע\"כ ויש לעיין קצת מזה בפסחים ל' ע\"ב בעל חוב למפרע הוא גובה ובפירש\"י שם וכן ב\"ק ע\"ב ב' וסנהדרין כ\"ז ע\"א עד זומם למפרע וכו' וכן ברכות מ\"ה ע\"ב אין זימון למפרע:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ויושב  וכו' </b> כביכול [ונאמר בהקב\"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן] חסרון הניכר יש דבסיומא דמלתא צ\"ל לשון רש\"י כי דברים אלו כתב רש\"י בסוגיא כ\"א ע\"א והתוי\"ט בסנהדרין פ\"ו מ\"ה העתיק דברי רש\"י אלו ועע\"ש מ\"ש התוי\"ט בשם התשבי ודע דעל פי' הרגיל בפי רבים לומר כביכול פי' התורה שנתנה בכ\"ב אותיות יכולה לומר כן אבל לנו אי אפשר לאומרו כתב התשבי סתירות הרבה ע\"ש. ועי' מ\"ש רש\"י ביומא ד' ע\"ב ד\"ה כביכול אני שמעתי וכו' ואני אומר לפי שדבר קשה וכו' אמר כביכול כלומר על כרחינו יאמר כן וכו':  "
+            ],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>ביום  טוב חמשה וכו'. </b> יום טוב דאיכא ביטול מלאכה כו' ע\"ש צריך תיקון וצ\"ל יו\"ט דאסור בעשיית מלאכה כהלשון בגמרא כ\"ב ע\"ב או טוב יותר לתקן דצ\"ל יו\"ט דליכא ביטול מלאכה [וז\"ל רש\"י במשנה ואין מוסיפין בראשי חדשים ובחולו של מועד דאיכא ביטול מלאכה דמלאכת דבר האבד מותרת]:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ואין  קורין בתורה וכו' וליתא דקרא דהבדלו בקרח כתיב וכו' ונ\"ל לתקן לשון הר\"ן וכו' ויש לתקן ג\"כ לשון הר\"ב כו' ע\"ש. </b> אמת כמו שהגיה התוי\"ט בהר\"ן והר\"ב כך איתא להדיא לפנינו בסוגיא זו דמגילה כ\"ג ע\"ב דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כו' אתיא תוך דהכא מתוך דהתם דכתיב הבדלו מתוך העדה (במדבר ט״ז:כ״א) ואתיא עדה עדה דכתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת (במדבר י״ד:כ״ז) מה להלן עשרה אף כאן עשרה. וחידוש קצת דלא מייתי התוי\"ט סוגיא דמבואר כל דבריו בתוכה ואודיעך כי כמ\"ש הר\"ן והר\"ב כך איתא בסוגיא ברכות כ\"א ע\"ב ובסנהדרין ע\"ד ע\"ב [ע\"ש שינוי המאמרים כי במגילה איתא תני ר' חייא ובברכות איתא תני רבנאי אחוה דר' חייא בר אבא ובסנהדרין איתא תני רב ינאי אחוה דרבי חייא בר אבא] אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה וכו'. וכתבתי בתכ\"ש בס\"ד דבסוגיא דברכות ובסנהדרין צריכין אנו להגיה ולגרוס כמו שאמרו במגילה דהא ברור דקרא הבדלו מתוך העדה הזאת דכתיב במעשה דקרח לאו עשרה הוי אלא רובו ככולו של ישראל. אבל לפי דאיתמר במגילה דילפינן עדה דכתיב גבי קרח מעדה דכתיב גבי מרגלים אתי שפיר דאהני הגזרה שוה להורות דגם עשרה מישראל נקראו עדה. ודע דמ\"ש רש\"י במגילה ד\"ה עדה אין פחותה מעשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב קצת צריך ביאור אהיכא קאי ועל מה ציין וכן מ\"ש רש\"י בסנהדרין בזה\"ל להלן במרגלים קצת צריך הבנה ומבין יבין. ומאת אשר שמתי לפניך בין תבין:  <br><b>ודע </b> עוד כי בתוס' דסוטה ל\"ד ע\"א כתבו בשם הירושלמי על דעתיה דר' ישמעאל שנים עשר מרגלים היו שמונה באשכול ארבעה בתאנים ורימונים על דעתיה דר\"ע עשרים וארבעה היו דדריש לשונות כפולים דכתיב איש איש אחד ט\"ז באשכול שמונה בתאנים ורימונים ע\"ש. ולא מצינו לומר דר\"ע יחלוק על דבר שבקדושה דקי\"ל בברכות ובמגילה בעשרה וכן לענין פרהסיא לענין יהרג ואל יעבור דקי\"ל בסנהדרין בעשרה וכ\"פ כל הגדולים ובשו\"ע. ואם היה ר\"ע לשיטתיה דכ\"ד מרגלים הוו א\"כ נשאר עדה בלא יהושע וכלב מספר כ\"ב. וקי\"ל הלכתא כר\"ע לגבי רבי ישמעאל. אמנם דגם לר\"ע מדלא הזכיר בתורה שמותן אלא להנך הנקובים שמוע בן זכור וכיוצא בו ברור כי הם אשר הוציאו דבת הארץ והם אשר נאמר עליהם עד מתי לעדה הרעה אשר הם מלינים עלי פי' שגורמים לישראל שילינו עי' רש\"י וש\"ח. אבל כל אותן שלא נזכרו ונקבו בשמות אע\"ג שנטלו מאשכול ורימון לא לרעה נתכוונו כמו גם יהושע וכלב שנטלו לדעת הירושלמי הנ\"ל ומה\"ט ניחא שלא נזכרו בשמות כמו השאר. ויתכן לפ\"ז דנפקא ליה לר\"ע דסנהדרין קטנה היה של כ\"ג דכתיב ושפטו העדה וכ\"מ מבואר במס' סנהדרין פ\"א (גבי) ולא מצינו שום חולק:  ",
+                " תוי\"ט ד\"ה <b>תשעה  וכהן וכו'. ובגמ' חד לגופה וחד למעוטי ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט כו' ע\"ש. </b> לא נחית לדקדק אלא העתיק הגמרא כמו שהיא לפנינו בסוגיא כ\"ג ע\"ב אבל דע כי תיבות וח\"ד למעוט\"י טעות הדפוס היא כי אין להם מובן דהא הוא בכלל מה שסיים ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט. וקושטא קאי דבסנהדרין ט\"ו ע\"א ליתא מלות וחד למעוטי אלא הכי איתא שם חד לגופיה הנך הוי מיעוט אחר מיעוט וכו' וכן בפירש\"י דשם. שוב מצאתי שבסוף מסכת נדפס הערה מזה בהגה\"ה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>פוחח  בגדיו קרועים וזרועותיו נראים מבחוץ ערום ויחף מתרגמינן פוחח ויחף כו' ע\"ש. </b> אבל רש\"י בפי' כ\"ד ע\"א ז\"ל פוחח במס' סופרים מפרש כל שכרעיו נראין ערום ויחף מתרגמינן ערטלאי ופחח. ע\"כ. והרמב\"ם בפי' ז\"ל פוחח הוא שיהיה הבגד שעליו נקרע העליון ממנו עד שכתפיו ולבו נראין ערומין ומתרגמינן ערום ויחף פחח ויחף ע\"כ וז\"ל הרא\"ש פוחח פי' שלובש בגד קרוע וכתפיו וזרועותיו ערומות שנמצא בגדו שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו ולמטה כגון זה נקרא פוחח ערום ויחף ומתרגמי' פחח ויחף הא למדת שפוחח הוא החוגר על מתניו ומניח כתפותיו וזרועותיו ערומות ובירושלמי וכו' אמר נעשה כפוחח ע\"כ. ודע הדבר אשר נסתייע רש\"י מן מס' סופרים שם במ\"ש פי\"ד הלכה ט\"ו פוחח הנראים כרעיו או בגדיו פרומים פורם אבל לא בראשו מגולה וכו'. מיהו כלשון הר\"ב כן קצת לשון הטור או\"ח סי' נ\"ג פוחח אינו עובר לפני התיבה וזהו מי שלובש בגדיו קרועים בכתפיו וזרועותיו מגולות. ולשון המחבר סעיף י\"ג פוחח הוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים לא ירד לפני התיבה. ובערך פחח כתב הערוך פוחח פורס על שמע פי' לבוש בגד קרוע ואין בבגדיו בתי ידים אלא ידיו ערומות כדמתרגם וכו' ערום ויחף פחח ויחף הרי לפניך שינוי נוסחא וחלופי פירושיהם אחר העיון בדברי כל אחד מהמפרשים. ובזה יתבאר מ\"ש תוס' כ\"ד ע\"א ד\"ה פוחח ערום ויחף מתרגמי' עירטלאי ופחי וליתא דפחי הוא תרגום של ערום וכו' ולכאורה קצת מחוסר הבנה דהא לפי הסדר שהעתיקו נראה דמתרגם ערטילאי על הסדר מילת ערום בעברי ואח\"כ פחי. בהחלט מתרגם על מלת יחף בעברי. אמנם עיקר כוונת תוס' במה שכתבו וליתא כלומר דליתא כך כלל בתרגום אלא דמתרגם פחח ויחף [כי כן איתא בתרגום שלפנינו וכ\"כ רש\"י בפרושו (ישעיה כ') ערום פי' פחח ורצו תוס' להשיג בזה על רש\"י שפי' כרעיו נראין נקרא פוחח מדמתרגמינן על יחף פחח וביומא ע\"ז ע\"א מבואר דיחף היינו מנעילת הסנדל אף דמתחלה רצה הש\"ס לדחות דילמא במנעלים המטלאים אבל לפי המסקנא ליתא אלא מנעילת הסנדל ע\"ש ולפיכך סיימו תוס' וכן פי' הרב אלפסי דפחי זהו אותו שלובש בגדים קרועין והוי יודע דמה שסיימו תוס' וכן פי' הרב אלפסי והכי נמי משמע בפ\"ק דמסכת קידושין. לא מצאתי עד הנה. אי' איפוא מקומו הוא חונה:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או </b> על פס ידו הרי זו דרך המינות במשב\"ג הרי זו דרך הקראים ופירש\"י הרי זו דרך הקראים שמבזין מדרש חכמים והולכין אחר המשמע כמשמען בין עיניך ממש ועל ידך ממש ורבותינו דרשו במנחות וכו' אכן בפי' הרמב\"ם גורס הרי זו דרך טועים לפי שהוא הולך אחר לשון התורה ממש לפי דעתו ע\"כ:  ",
+                " תוי\"ט ד\"ה <b>דרך  החיצונים כו' קרוב למין הוא וכו' ע\"ש. </b> אמנם דע דברישא דמתני' בסמוך משנה ט' גירסת הרמב\"ם בפירושו האומר יברכוך טובים הרי זו דרך החיצונים והחיצונים הם הכופרים בתורה בכל ואינם מאמינים ממנה לא תורה שבכתב ולא תורה שבע\"פ ע\"כ ובפרושי דבבא זו האומר יברכוך טובים וכו' הארכתי מ\"ג פ\"ה דברכות קחנו משם:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט  ד\"ה <b>האומר  כו' משתקין אותו וכו' ומצאתי בערוך וכו' ונראה ודאי וכו' ע\"ש. </b> המהרש\"א בח\"א כתב בזה\"ל לפירש\"י נראה דבא תנא דבי ר' ישמעאל לפרש המתני' דמשתקין אותו מלומר כן דהכתוב מדבר בישראל הבא כו' אלא דהכתוב מדבר במעביר בנו באש אבל מדברי הערוך בערך (אדם צ\"ל) ארם נראה דבא תנא דר\"י לפרש דקושטא הוא דהכתוב מדבר בישראל הבא על הכותית כו' ומתני' דקתני משתקין אותו היינו דאומר דהכתוב אינו מדבר אלא בארמיותה שמעבירין זרעם למולך ע\"ש ולדבריו יתיישב דברי התרגום יונתן שהוא פי' המקרא לא תתן בתשמישתה לצד בת עממין כו' ע\"ש עכ\"ל המהרש\"א. ולפ\"מ שהבין המהרש\"א בפי' הערוך. לכאורה פליאה שיפרש תנא דבי ר\"י המקרא בהכי ויצא לידון בדבר חדש שלא נשמע שיהיה מחויב כרת על המזיד וחטאת על השוגג לבא על העובדת כוכבים [וגם דחוק דכל הני משניות וברייתות דתנן בהו הנותן מזרעו למולך חייב סקילה ודריש לה בסנהדרין ס\"ד ע\"א מהך קרא דכתיב ומזרעך לא תתן וגו' לא אתיא כתנא דר\"י] והוי יודע דגם בחדושי הלכות מהרש\"א במגילה כ\"ה ע\"א בד\"ה מפני שעושה מדותיו וכו' כתב בזה\"ל ויותר מזה קשה בפרשת אחרי בפסוק ומזרעך לא תתן להעביר למולך פי' בת\"י ומזרעך לא תתן בתשמישתה לצד בת עממין גי' שזה הפך משנתינו בשמעתין דקתני דמאן דמפרשי לה הכי משתקין אותו בנזיפה ובערוך ערך [אדם צ\"ל] ארם יתיישב התרגום לפרושו. ע\"ש עכ\"ל. הנה לא ארד לדקדק במה שכתב בשמעתא וכופלו עוד באגדתא. אבל במה שכתבתי למעלה נראה דאי אפשר דדעת הערוך כפי פירושו של המהרש\"א. ולכן בהפלאה שבערכין כתבתי יפה פרושו של מד\"ז התוי\"ט בכוונת רבינו הערוך. וטעמו ברוך:  "
+            ],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>מעשה  עגל השני וכו' ופסוק ויגוף וכו' משום יקרא דאהרן כו' ע\"ש. </b> וכן הוא לשון הרמב\"ם בפרושו ענין עגל השני הוא מה שנשנה מענינו והוא מפסוק ויאמר משה אל אהרן עד פסוק וירא משה את העם וגו'. וכמו כן ויגוף ה' את העם ואלו הפסוקים אינן מתרגמינן על ראש הציבור מפני כבוד אהרן ע\"כ. אכן רש\"י כתב הטעם דעגל השני לא מתרגם פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היה בו שיצא מאליו דפרושו של העגל השני היינו מה שחזר אהרן וספר המעשה והוא שכתוב בו ויצא העגל הזה. וז\"ל תוס' כ\"ה ע\"ב ד\"ה מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם פי' רש\"י שלא יאמרו ממשות היה בו מדקאמר אהרן ויצא העגל הזה וקשה דהא בירושלמי פליגי אמוראי ואיכא מאן דאמר מן ויאמר עד לשמצה בקמיהם (היה צ\"ל) היא מעשה עגל השני והיינו סיפא דקרא (דוירד צ\"ל) דוירא משה ולפירש\"י לא היה לומר אלא עד תחלת הפסוק לכן נראה כדמפרש בירושלמי דהטעם לפי שאין דומה גנאי של יחיד ביחיד או של ציבור בציבור לגנאי של יחיד בציבור משום כבודו של אהרן לא רצו לתרגם ע\"כ. ובעד רש\"י יש להליץ דרש\"י מפרש לפום גמ' דילן דקאמר בסוגיא כ\"ה ע\"ב איזהו מעשה עגל השני מן ויאמר משה עד וירא משה והנה על כרחך הכוונה עד ולא עד בכלל דאל תהא קשה הל\"ל עד לשמצה בקמיהם. והילכך נמי מייתי הש\"ס ע\"ז תניא רשב\"א אומר לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המעררים [העיזו פניהם לומר יש ממש בע\"ז. רש\"י] שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. ע\"כ. והשתא פירש\"י מוכרח דאי ס\"ל לש\"ס דילן משום כבודו של אהרן הל\"ל עד לשמצה בקמיהם אע\"כ לפרש שלא יאמרו ממש יש בע\"ז וניחא נמי הא דלא קחשיב בכללא דלא מתרגמינן פסוק ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן [ומ\"ש התוי\"ט בשם הכ\"מ דה\"ה ויגוף דלא מתרגם ובגמ' לא חששו אלא לכתוב הפרשה וה\"ה בהאי קרא היא דחוקה שהרי הפסוקים הרבה משמשות מפסוק כ\"ו ויעמוד משה בשער המחנה וגו' שימו איש חרבו וגו' וישב משה אל ה' וגו' ויאמר ה' אל משה וגו' פוק ועיין כמה עניינים עד שנאמר בפסוק ל\"ה ויגוף ה' את העם וגו'] משום דלטעמא שכתב רש\"י הובא לתרגם הך קרא ויגוף וגו' על אשר עשו את העגל דבזה ידעו שאין ממש בע\"ז. וגם לפי טעמא דאמר בש\"ס דילן מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם פשיטא מהו דתימא ליחוש לכבודן של ישראל קמ\"ל כל שכן דניחא להו דה\"ל כפרה ע\"כ וחזינן דגבי אהרן לא אמרינן הכי דניחא ליה וכו' מוכח מכל זה כפירש\"י. אמנם הירושלמי דפליג אש\"ס דילן גם במעשה עגל הראשון מפרש טעם אחרינא דאין גנאי לישראל משום דאין דומה גנאי של ציבור בציבור שפיר מפרש נמי במעשה עגל השני משום כבודו של אהרן ופליג נמי בזה אש\"ס דילן וס\"ל דמעשה עגל השני הוי ועד בכלל עד לשמצה בקמיהם. והארכתי עוד בחדושי ולא רציתי להציג פה אלא הנוגע בביאור פי' רש\"י:  ",
+                "ד\"ה <b>ברכת </b> כהנים כו' ובפי' הרמב\"ם ברכת כהנים נקראים ולא מתרגמינן כו' ע\"ש. וכן איתא בירושלמי ברכת כהנים נקראים ולא מתרגמינן ועיין בספר קרבן העדה ע\"ש:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Pesachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Pesachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7445613ece7bb8ccfe67908fc1c0b48afdb24bd6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Pesachim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,134 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Pesachim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ולמה </b> אמרו כו' ע\"ש. במשב\"ג ובמה אמרו: ",
+                " הר\"ב ד\"ה <b>לאור </b> הנר וכו' דכתיב נר אלקים נשמת אדם כלומר כו' ע\"ש. דע דגם בסוגיא דף ז' ע\"ב הועתק פסוק זה כמה פעמים נר אלקים וגו' אבל מצוה להודיע כי שגגות המדפיסים הוא וצ\"ל נר' ד' כי כך נמצא במשלי כ' נר ד' ע\"ש [בשם העצם ב\"ה] גם ברש\"י שבת ל' ע\"ב ד\"ה קרוי' נר [וכתיב] נר אלקים נשמת אדם וצריך תיקון. גם עוד ברש\"י מ\"ק כ\"ה. ד\"ה לס\"ת וכו' נר אלקים וגו':  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>ר' יהודה </b>אומר וכו'. דיליף מנותר וכו' ורבנן לא ילפי דחלב של שור הנסקל יוכיח וכו' ע\"ש. הרואה בסוגיא כ\"ז ע\"ב כ\"ח ע\"א יראה דהך פרוקא לא סלקי למסקנא כלל למאי דחזר ר\"י בעצמו ודן דין אחר נותר בבל תותירו וכו' [וכ\"כ הר\"ב פ\"ז דהמורה מ\"ה ד\"ה חמץ בפסח מתני' ר' יהודה היא דאמר נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו] ורבנן הוצרכו להשיבו ע\"ז אשם תלוי יוכיח וכו' וכתבו התוס' תימה לרשב\"א דלרבנן עצמן דס\"ל דאשם תלוי בשריפה אמאי לא ילפי חמץ מנותר ואומר ר\"י דמשמע להו הנותר בשריפה ולא כל שאר איסורין שבתורה בשריפה ואפילו חמץ ע\"כ. ובכן בזה שכתב הר\"ב לא הועיל דהא ר' יהודה עצמו חזר מזה וגם לרבנן הוו סבירא דחמץ בשריפה מכח הדין אחר שאמר ר' יהודה לולי קרא דהנותר דממעט שאר איסורין. והיה ראוי להר\"ב לפרש העיקר ולפטור את הטפל וצ\"ע: עוד יש לדקדק דלא כתב הר\"ב דאין הלכה כר' יהודה כדרכו בשאר מקומות במקום דחכמים פליגי עליה דהיחיד וכה\"ג לכתוב הלכה כדברי מי ומה זו סמיכה לסמוך על מ\"ש [הר\"ב] סוף תמורה דאין הלכה כר\"י. ובפירוש הרמב\"ם במשנה דהכא כתב ואין הלכה כר\"י:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>רשב\"ג </b> כו'. וגם מכאן ראיה וכו' דאי כללא הוא למה לו להרמב\"ם לכתוב שאינו חולק כו' ע\"ש. קצת איכא למידחי ולומר דהרמב\"ם כתב הכי לא לומר מילתא טפי אפי' לגירסת ספרים אחרים במשנה דלא גרסי רשב\"ג אלא רבן גמליאל אומר כל שאין וכו' אפ\"ה הלכה כך היא משום שהוא מפרש. והוי יודע דזה דאמרינן שבא לפרש לכאורה מוכרח הכי מסוגיא דלעיל ח. דאמר אי נפל למה לי בדיקה והתנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ומשני הש\"ס התם שאין הכלב יכול לחפש אחריו. הרי בהחלט דזה אומר כל שאין וכו' מפרש הוא וכן פירש\"י בזה\"ל הכי מפרש לה ר' שמעון ב' וכו' ע\"ש. [ובענין הלכה כרשב\"ג במשנתינו הארכתי בס\"ד במקום אחר]:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר' יהודה ב\"ב </b>אומר כו' ע\"ש. במשב\"ג ליתא ר' יהודה אלא בן בתירה אומר. ובגוף הילכתא דהנך תנאים [כיצד מפרישין חלה וגו']. ששאלתי קושיא נפלאה וישוב קצת עמ\"ש בס\"ד פ\"ב דחלה מ\"ז בחיבורי יסל\"מ:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>צופים </b> וכו'. והתוספתא שהביאו דתניא איזה צופים הרואה ואינו מפסיק וכו' לא באה אלא לפרש מה שאמרתי דצופים דמתני' שם כולל הוא לכל הצדדין כו' ע\"ש. בברכות ס\"א ע\"ב אפיסקא לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוין כנגד בית קדשי קדשים אמר ר\"י אמר רב וכו'. איתמר נמי אמר ר' אבא ברי' דר\"ח בר אבא הכי אמר ר' יוחנן לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה ובשאין גדר. וז\"ל רש\"י מן הצופים מקום שיכולים לראות משם הר הבית ומשם והלאה אין יכולין לראותו וברואה שיכול לראות משם פרט אם מקום נמוך הוא. ובשאין גדר מפסיק בינו להר הבית. ע\"כ המדקדק היטב לראות דלא כתב רש\"י בברכות כמ\"ש במשנה דפסחים דהכא מ\"ט ע\"א דהא אם עבר צופים שם כפר שיכול לראות בית המקדש משם ע\"כ. דלפי' זה שהוא שם כפר נודע דמשם רואין בית המקדש א\"כ יקשה למאי הילכתא השמיע ר' יוחנן בעל המאמר וברואה ובפירושו פרט אם הוא נמוך הלא כבר ידעינן זה מאשר שם שמות בארץ ושמא דכפר צופים גרם לידע דמשם רואין. לכן השכיל רש\"י לפרש מן הצופים מקום שיכולין לראות משם וכו' ואין זה לא עיר לא כרך ולא כפר אלא ענין מקום כנזכר בכמה מקומות [בראשית י\"ג י\"ד שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה וגו' שם. ושם י\"ט כ\"ז וישכם אל המקום אשר עמד שם את פני ה' וכן הרבה כיוצא בו] וכן בלשון חכמים מה מקום לתפלה זו. המעביר ממקום למקום וכיוצא בו לאין מספר. העומד שם הרואה [או פעולה אחרת] נקרא מקום והנה אותו דוכתא שיכולים לראות משם ה\"א אפי' כשהוא מקום נמוך. הואיל ואם לא היה נמוך היה יכול לראותו. ומרחק אחד לשניהם יהיו דינן שוין. להכי הוכרח ר' יוחנן להתנות ולומר וברואה פרט למקום נמוך. ודע דבערך צף א' כתב הערוך צופים מקום שהיה על שערי ירושלים ושמה היה בו מקום לצופים עוד הביא התוספתא בלשון זה איזהו צופה הרואה ואינו מפסיק. וכבר כתבתי דברים של טעם בביאורי התוספתא בס\"ד ומשם בארה. לפני בעל הקורא:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ר' יהודה </b>אומר אומרים לו וכו' ע\"ש. במשב\"ג ובירושלמי ליתא מילת אומרים לו אלא ר' יהודה אומר צא והביא לך וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב <b>ובית הילל </b>מתירים מידי דהוי אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר כו' ע\"ש. גם לענין מלאכה בתענית מצינו דבשלש תעניות וכן בשבע תעניות אחרונות אסורין במלאכה ביום ובלילה מותר כמבואר במשנה ו' פ\"א דתענית ובגמ' י\"ב: וכן בטוש\"ע א\"ח סי' תקע\"ה ס\"ג עברו אלו ולא נענו ב\"ד גוזרין עוד ג' תעניות וכו' ובאלו מפסיקין מלאכול מבע\"י ואסורים בהם בעשיית מלאכה ביום אבל לא בלילה וכו' עברו אלו ב\"ד גוזרין עוד שבע תעניות וכו' וכל מה שאסור בשלשה שלפני אלו אסור אף באלו וכו' ולפ\"ז במה שהערה התוי\"ט דלכאורה סברא דב\"ש עדיפי דילפי איסור מלאכה מאיסור מלאכה וכו' ע\"ש. שפיר נוכל לומר דגם ב\"ה סברו דילפינן איסור מלאכה מאיסור מלאכה דתענית על הגשמים כדאמרן. מיהו ודאי הא דכתב הר\"ב מידי דהוי אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר נקט תענית דשכיחי ונהוגים תמידים כגון בה\"ב שאחר פסח וסוכות וי\"ז בתמוז וי' טבת וכן לכל תענית שהיחיד מקבל עליו וכדומה. ויליף מידי דשכיח ממידי דשכיח. מה שא\"כ תעניות על הגשמים מידי דלאו שכיח הוא. ולפיכך ע\"פ מדותיו של הר\"ב שפיר הערה התוי\"ט לכאורה סברא דב\"ש עדיפא וכו'. ואי קשיא לי הא קשיא לי בהטעם שנתן הר\"ב דב\"ה מדמי לתענית דהלילה מותר. והרי כתב הר\"ב ריש מ\"ה פ\"א דתענית ד\"ה אוכלים ושותים. מותר להם לאכול ולשתות כל ליל התענית עד שיעלה עמוד השחר וכו'. וכן קי\"ל כראב\"י שם בפסחים ב' ע\"ב וכרבי בתענית י\"ב ע\"ב עד מתי אוכל ושותה [בלילה כשמתענה למחר בכל תענית שהוא אוכל משתחשך ואפילו בתענית יחיד קא מיירי. רש\"י] עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי וכן פסק הטוש\"ע סי' תקס\"ד. וא\"כ אם לתענית מדמינן למה התירו ב\"ה עד הנץ החמה. הלא מעמוד השחר ה\"ל לאסור. מיהו למאי דמסיק הש\"ס פסחים ב' ע\"ב דהא דקאמר ר' אליעזר בן יעקב דארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה משעת האור שפרושו עמוד השחר [וס\"ל לראב\"י דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר הזה כמבואר שם בתוס' דהא ראב\"י וכו'. ועיין מהר\"מ דבין לס\"ד ובין למסקנא סבר ר\"א ב\"י דלא נחלקו אלא דמותר עד שיעלה עמוד השחר] וא\"כ טעמו של הרב לשיטת ראב\"י עולה כהוגן. היוצא מזה מ\"ש הרמב\"ם פ\"ח מהל' יו\"ט דין י\"ח מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג וכו'. איכא למידק לפי שהסכימו רוב הפוסקים דהילכתא כראב\"י בכל מקום אפילו בברייתא [והארכתי בס\"ד במקום אחר] וא\"כ משעת האור דהיינו משיעלה עמוד השחר תלוי במנהג וצ\"ע. ודע דבטור וש\"ע סי' תס\"ח סעיף ג' כתבו קודם חצות וכו' ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ולא כתבו כלל אימתי מתחיל אי מהנץ החמה או מעמוד השחר. וראיתי שהמג\"א סק\"ה כתב ובלילה מותר עד הנץ החמה גמ'. ועיין תוס' דף ב' ע\"ב. ואולי כיון במה שמסיים לעיין בתוס' אל מה שכתבתי דלפמ\"ש תוס' דף ב' ע\"ב דס\"ל לראב\"י דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה [כמו שכתבתי לעיל] א\"כ בלילה מותר רק עד עמוד השחר: ויש לבא בזה על העיון לדינא שכתב הרמב\"ם בפ\"א מהל' תענית דין ח' כל תענית שאוכלין בה בלילה בין ציבור בין יחיד הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר וכתב הה\"מ פ\"ק דתענית ת\"ר עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי ר\"א בר\"ש אומר עד קרות הגבר וקי\"ל כרבי מחבירו ע\"כ. וכ\"כ ההג\"מ דהלכה כר' מחבירו וכן פסק רב אלפסי ושאר רבותינו דבין ציבור ובין יחיד אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר. ע\"כ. וצ\"ע שהרי בפסחים איפליגו בתענית ציבור ראב\"י אומר דאוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר ר' שמעון אומר עד קרות הגבר. ובפ\"ב מהלכות בית הבחירה דין י\"ח בפגימת המזבח דאיפליגו בה ר\"א בן יעקב אומר כזית ור' שמעון אומר טפח דפסק הרמב\"ם טפח כר' שמעון וכתב הכ\"מ משום דר' שמעון מארי דגמ' הוא טפי מראב\"י ואע\"ג דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי אפשר דה\"מ במשנה אבל לא בברייתא. ע\"כ. וכבר קי\"ל הלכה כרבי מחבירו אבל לא מחביריו וגם נודע דרבי תלמידו של ר\"ש. וניהו בתענית יחיד אפשר לצדד וליישב אבל בתענית ציבור ה\"ל ליפסוק כר' שמעון עד קרות הגבר [ובפרט דטוב לומר דרבי ור\"א בר\"ש הנזכרים בתענית י\"ב ע\"א לא יחלוקו במאי דכבר איפליגו בה הדור שלפניהם ראב\"י ור\"ש בפסחים. אלא בפסחים איפליגו ראב\"י ור\"ש בתענית ציבור בלחוד כמבואר להדיא דתניא בתענית ציבור עד מתי אוכל ושותה וכו' אבל במסכת תענית מחלוקת רבי וראב\"ש בתענית יחיד וחדא מאידך לא ילפינן. דבתענית ציבור משום דחמירא נוכל לומר דמחמרי' מקרות הגבר וגם נוכל לומר איפכא דבתענית יחיד משום דקיל להו לאינשי החמירו חכמים טפי והאריכות בזה אך למותר. ודע עוד דהרב המגיד וגם הב\"י בסי' תקס\"ד לא זכרו אלא הסוגיא דתענית י\"ב ע\"א והעלימו עיניהם מסוגיא דפסחים ב' ע\"ב לגמרי גם בענין משנת ראב\"י הארכתי בס\"ד במקום אחר]:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "מ\"א  ד\"ה <b>חל </b> להיות בערב שבת וכו'. ששוהין שעה אחת בעשייתו כו' ע\"ש. איכא למידק הא דנטר ושהה עד הכא ולא פירש הכי לעיל בתחלת המשנה נשחט בח' ומחצה וקרב בתשעה ומחצה. ורש\"י עשה על נכון בפירושו. דכתב הך טעמא ארישא ד\"ה וקרב בתשעה ומחצה. ולא ידעתי למה החריש התוספות יום טוב בהא והרי לקמן לא נשא פנים והקשה על דרך זה במשנה ד' דבור המתחיל חייב וכו' אבל ברישא לא פירש כן וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט <b>שחטו </b> וכו'. ועמ\"ש ריש' דסוטה ופרק שני דיבמות משנה ה' כו' ע\"ש כצ\"ל. ועמ\"ש התוספות יום טוב במקומות הנזכרים תמצא דברים מתוקים בענין דרשינן טעמא דקרא:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>על  החמץ כו'. </b> ומ\"ש הר\"ב דאין הזבח נפסל. בירושלמי מפרש דזבח קרייה רחמנא כ\"מ פ\"א מהל' קרבן פסח כו' ע\"ש. זה לשון תוס' ס\"ג ע\"א השוחט פסח על החמץ עובר בלא תעשה אומר ריב\"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב ובתוספתא דמכילתא תניא בהדיא פרק [ג' צ\"ל] ד' דהשוחט את הפסח על חמץ בי\"ד עובר בל\"ת והפסח עצמו כשר ויוצא בו י\"ח בפסח ע\"כ. ולכאורה קשה מה שהעיד ריב\"א דלא שנה עליו הכתוב והרי תרי קראי יש הראשון שמות כ\"ג פי\"ח לא תזבח דם זבחי [כתב רש\"י לא תזבח על חמץ וגו' לא תשחט את הפסח בי\"ד בניסן עד שתבער החמץ] השני הוא שמות ל\"ד פכ\"ה לא תשחט על חמץ דם זבחי [וכבר הארכתי בס\"ד ליתן טעם על הסוגיא דפסחים ה' ע\"א ס\"ג ע\"ב וצ\"ה ע\"ב דנקט הש\"ס קרא המאוחר לא תשחט ולא גבה מן המוקדם לא תזבח. כי פירושן של זביחה ושחיטה אחת היא וכמ\"ש רש\"י שזכרתי למעלה על לא תזבח וגו' לא תשחט וגו'. והרוצה לעמוד עליהן יעיין במיני תרגימא ואת אשר כתבתי ג\"כ על הר\"ב בעל תולדות אהרן] ולפום רהיטא אמרתי להצדיק דברי ריב\"א שכתב זה לדעת ר' שמעון דדריש לקמן ס\"ד ע\"ב דכתיב זבחי זבחי תרי זימנא קרי בי' זבח זבחיי למאי הילכתא פלגינהו רחמנא ולא כתיב זבחיי [בחד קרא] למימר בזמן דאיכא זבח וכו' ע\"ש. ובפירש\"י היוצא משם דבהכרח צריכי תרי קראי. ולפי מה שפירש רש\"י והר\"ב בסיגנון אחד במשנה דהכא ר' שמעון אומר הפסח בי\"ד לשמו חייב. משום לא תשחט על חמץ דפסח כשר הוא ושחיטה ראויה היא וכו' הרי דרש ר\"ש בהחלט בפסח כשר וטעמו עמו דלשיטתו לא שנה עליו הכתוב לעכב וס\"ל לריב\"א מדקאמר ת\"ק השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה ולא קתני הרי זה פסול [וז\"ל הכ\"מ פ\"א מהל' ק\"פ הלכה ה' אהא דכ' הרמב\"ם השוחט את הפסח בזמנו והיה לו כזית חמץ ברשותו לוקה שנאמר לא תזבח על חמץ דם זבחי שלא יזבח הפסח והחמץ קיים וכו' והפסח כשר. כתב הכ\"מ ומ\"ש והפסח כשר הכי משמע מדקתני [במשנה] ה\"ז עובר בלא תעשה ולא קתני ה\"ז פסול והכי אי' בתוספתא ובירושלמי מפרש דזבחי קרייה ע\"כ דס\"ל כר\"ש דהפסח כשר ולפיכך שפיר פירש דלא שנה עליו הכתוב לעכב. שוב ראיתי ששאלתי הראשונים שאלה ראשונה היא שכבר עמד עליו הגאון מהרש\"א בזה\"ל אומר ריב\"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו כו'. לכאורה הא שינה עליו הכתוב לא תזבח על חמץ גו' וכתיב לא תשחט על חמץ וגו' וי\"ל דבכה\"ג לית לן למימר דשינה עליו הכתוב לעכב אלא דשינה עליו לעבור בשני לאוין ולא אמרינן דשינה הכתוב לעכב אלא בכה\"ג דלעיל במכסת תכוסו וכן כל הנהו דפ\"ק דזבחים דליכא למימר בהו לטפויי לאוי ודו\"ק עכ\"ל המהרש\"א. וכוונתו נעלמה מדעתי הקלושה. דהא בפסחים כ\"ד ע\"ב מסיק הש\"ס דכל היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירה ע\"ש בהסוגיא ותראה דעדיפא טפי לומר ולדרוש אפילו להוציא ממשמעות באם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לכל אסורין שבתורה ואם אינו ענין לאכילה תנהו ענין להנאה כמבואר שם בסוגיא ואעפ\"כ מסיק דדרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירה על אחת כמה וכמה וק\"ו בן בנו של ק\"ו דעדיפא לומר דשינה עליו הכתוב לעכב ולא מוקמינן בלאו יתירה [ושבש לומר משום דשינה הכתוב דפעם כתיב לא תזבח ושינה מלשון זה וכתב ולא תשחט. האומר זה לא הביט עינו בתחילת אותו סוגיא כ\"ד ע\"א שאין ת\"ל לא יאכל וכו' דהא נפקא ליה ממעשר דאמרה תורה לא בערתי וכו'] ובכן חידוש הוא שחדשה. והגאון מהרש\"א. ולהולמו קשה. ואמרתי אל אישי הראשון אשובה. בכוונת דברי ריב\"א. אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי על דבר אשר העלים עיניו מהירושלמי דדריש דכשר דזבחי קריה רחמנא. וכ\"כ תו' בתמורה ד' ע\"ב ד\"ה רבא אמר לא מהני מידי קשה א\"כ שוחט פסח על חמץ לפסול ויש לומר דבירושלמי יש קרא להכשיר ע\"כ. ומדבריהם אלו צ\"ע לפי' ריב\"א שכתב דכשר מטעם דלא שנה עליו הכתוב לעכב. עכ\"פ יהיה פסול מטעמא אי עביד לא מהני ואף אם רצונו לומר ע\"פ הלחץ זו הדחק דריב\"א פסק כאביי דאי עביד מהני והילכך כתב לדינא הואיל דלא שנה עליו הכתוב הפסח כשר אבל מ\"מ יהיה תמוה דתיובתא לרבא מברייתא דתוספתא דתניא להדיא הפסח כשר [וכבר הארכתי בחדושי לדעת הרמב\"ם באיזה מקומות. דס\"ל כאביי ומבואר הוא בכתובים] ועוד דע\"כ יהיה בזה לפום קושיא דמלתא נפקותא רבתא בין אביי לרבא גבי השוחט פסח על חמץ אם הפסח כשר או פסול ובמסקנא דסוגיא דתמורה ו' ע\"א וכן ו' ע\"ב דחיק הש\"ס למצוא דבר דפליגי בה אביי ורבא. ועדיפא ה\"ל לומר דפליגי בדינא דריב\"א. אכן להילפותא של הירושלמי שכתבו התוס' בתמורה. והכ\"מ והתוי\"ט יש לכל הקושיות תשובה:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>חייב  וכו'. וכ\"כ רש\"י אבל ברישא לא פי' וכו' דכל שבעה כתיב גבי לא יראה כו' </b> ע\"ש. אמנם על רש\"י בפירושו ס\"ג שכתב ד\"ה חייב [בלשון שכתב הרב שזכרו התוי\"ט] וכו' משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה. נשאר קשה דלא פי' כך ארישא כמו שהקשה התוי\"ט על שיטת רש\"י שכתב לעיל ד' ע\"א ד\"ה בין לר\"מ וכו' חמץ אינו אסור מן התורה בבל יראה ובאכילה אלא משש שעות וכו'. משמע מלשונו להדיא דאחר שש שעות מיהת עובר וכמו שהבין הראב\"ד מתוך דברי הרמב\"ם בפ\"ג מהל' חמץ ומצה דין ח'. וכ\"כ רש\"י להדיא ב\"ק כ\"ט ע\"ב ד\"ה משש שעות ולמעלה וכו' ע\"ש]. ואין מקום לתרוצו של התוי\"ט וקצ\"ע:  "
+            ],
+            [
+                "<b>העזרה. </b> מן העזרה בצרות כלומר ששם מתפללין לאל ושומען ועוזרן בשביל כן נקרא עזרה. ערוך. ועי' תוי\"ט תמיד פ\"ב מ\"ו ד\"ה עזרת ישראל כתב ראב\"י מצאתי נקוד עזרת העי\"ן בסגול וכן נראה דשם דבר הוא וכו' ע\"ש:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>והוציאו  אימורין. </b> פי' הר\"ב חלבים ונקרא אימורין וכו' ע\"ש בערוך ערך מר ב' כתב למה נקראו החלבים אימורים שהן מורים ואדונים על כל האברים ועולים על גבי המזבח לחלק לאדון העולם:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הזאה  תוכיח וכו' והזאה שבות היא דמחזי' כמאן דתקן גברא כו' </b> ע\"ש. וכן לשון רש\"י ס\"ה ע\"ב ד\"ה הזאה שבות היא דמאי מלאכה היא אלא מתחזי כמתקן גברא ע\"כ. ובחדושי כתבתי ישוב נכון מאי דלכאורה צ\"ע דרש\"י והר\"ב כתבו טעמא שלא נזכר כלל בגמ' דהכא אלא בסוגיא ס\"ט ע\"א ביאר הש\"ס טעמא שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ע\"ש [ומ\"ש תוס' ד\"ה שמא יעבירם וכו' כתבתי יסל\"מ קידושין' דצע\"ג ע\"ש] ואחת מהנה אזכיר פה די\"ל דהר\"ב לשיטתיה אזיל דגם בביצה מ\"ב פ\"ב גבי טבילת כלים כתב דמחזי כמתקן והיינו כטעמא דרבא שהוא בתרא דאמר ביצה י\"ח ע\"א הטעם מפני שנראה כמתקן. וכ\"כ הרמב\"ם ע\"ש בתוי\"ט. וכן נראה מסתמא דתלמודא דסיים בר\"ה ובסוכה ובמגילה היינו טעמא וכו' ולא הזכיר אלא לולב ושופר ומגילה ולא זכר גם טבילת כלים והזאה אלא ברור דבט\"כ סתמא דתלמודא כרבא משום דמחזי כמתקן. וא\"כ מוכרח דגם בהזאה אמרינן הכי ונשמע מעצמו דבזה מתוקן גם לשון רש\"י: <br><b>והענין </b> שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה דאתי לידן אימא בה מילתא מה שהוגד לי שאלת חכם הרב הגאון בעל המחבר נזירות שמשון דהקשה דהחשש שמא יעבירנו וכו' היינו שישכח שהוא שבת וא\"כ למה גזרו בשביל זה לבטל מצות שופר ולולב ודומה כשחל בשבת הלא גם אם ישכח ויעבירם פטור הוא כדתנן בסוכה פ\"ג [דף מ\"א ע\"ב] יו\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר\"ה פטור מפני שהוציא ברשות ואיהו הרב החסיד הנ\"ל קמשכל הקודש בהוצאה מרה\"י לרה\"ר גופה לא יטעה שום אדם שמותר שמפורש בקרא כדאיתא שבת צ\"ו ע\"ב ע\"ש ובהוריות ד' [הוצאה הא כתיבא לא תוציא משא מבתיכם ונדפס בצידו נ\"א אל יצא איש ממקומו וכתבתי בתכ\"ש לעיין בתוס' עירובין י\"ד ע\"ב ד\"ה לאו שניתן וכו' דמשמע בכל דוכתי דהוצאה כתיב ביה בשבת וכו' ולא מצינו לשון הוצאה בשבת אלא מהאי קרא דאל יצא איש ממקומו ובפ\"ק דהוריות יש ספרים דגרסי בהדיא והא הוצאה כתיב אל יצא איש ממקומו] אבל בהעברה ד\"א בר\"ה גמ' גמירי לה טעו בה אינשי דמדרבנן היא ובמקום מצוה לא גזרו [ולפיכך בטלו חכמים לגמרי] והביא ראיה דלאו כ\"ע בקי בהל' למ\"ס מערבה שתקנו ליטלה בשבת לפרסומי מילתא שהיא הלמ\"ס. ע\"כ. ואמרתי מתוך שהותרה הוצע\"ה לצורך ביאור קושיא שהקשה הגאון הנ\"ל ותירוצו. אשתעשע תחלה בדבריו הא דלא השיב לעצמו ממקום שבא בסוגיא דסוכה מ\"ב ע\"א דאסיק [על דברי ר' יוסי דבשכח והוציא את הלולב לר\"ה דפטור] לא שנו [דפטור. רש\"י] אלא שלא יצא בו [י\"ח נטילה קודם שהוציא דהשתא טרוד במצוה וטעה בדבר מצוה. רש\"י] אבל יצא בו [קודם שהוציא תו לא טעה בדבר מצוה הוא ולא טרוד מהשתא במצוה לעשותה רש\"י] חייב. ופריך הא מדאגביה נפיק בי' [ה\"ד לא יצא בו הא לא הוציאו אא\"כ הגביהו ומדאגביה נפק ביה י\"ח לקיחה וקתני פטור. רש\"י] אמר אביי כשהפכו רבא אמר כגון שהוציא בכלי. מצינו למדין דשפיר י\"ל גבי לולב דגזרו חכמים [בדבר ההוה ושכיח ברוב] כשלא הפכו וכשלא הוציאו בכלי וכבר נפק מדאגביה ויהיה חייב חטאת כשיוציאו או כשיעבירנו ד\"א בר\"ה. ברם משום דגבי שופר ודומה לו דליכא למימר הכי. לפיכך הוכרח הר\"ב החסיד לכל מה שאמר. איברא חזינא לכמה מפרשי' ותוס' סוכה מ\"ג ע\"א וכן בתוס' ר\"ה כ\"ט ע\"ב ותוס' מגילה ד' ע\"ב ותוס' ביצה י\"ח ע\"א דדחקו אנפשייהו לפרש הא דקאמר ויעבירנה ד\"א בר\"ה ולא קאמר ויוציאנה מר\"ה לרה\"י ע\"ש. ולפי תירוצו של הר\"ב הנ\"ל אין מקום לקושיותיהם. אלא ברור דרש\"י ותוס' לא שמיע להו כלומר לא סבירא להו האי פרוקא דדבר קשה לאמר [דמשום מי שאינו בן תורה ואינו יודע דמעביר ד\"א היא מצד הלמ\"ס אלא יסבור שהיא מדרבנן ויבא להתיר במקום מצוה לפיכך בטלו ועקרו חכמים מצות שופר ולולב לגמרי כשחל בשבת] דהא ודאי כשם ששומעין כל העם את הנשמע מפי חכמים דשופר ולולב נדחין בשבת כך ישמעו את אשר חכמים יגידו דאסור להעביר ד\"א ברה\"ר [מדין דאורייתא מצד הלמ\"ס] אפילו שופר ולולב ומעתה יהיו נזהרין וכל העם ישמעו ויראו. ולמה עקרוה חכמים מצות לולב ושופר [דהא דאורייתא] לגמרי עדיפא הוי להו לקיים שניהם. ולכך ברירו להו לרש\"י ותוס' דלאו מהאי טעמא שכתב הרב נגעו בה אלא קים להו לחכמים מתוך טרדה דמצוה בחול ונשכח ממנו לגמרי שהוא שבת. לפיכך העמידו שלא יטול כלל ולא יהיה טרוד באותו מצוה. והדבר הזה מבואר מאיליו. ואין צריך להאריך בזה. אמנם בעיקר הקושיא שהקשה הרב לכאורה י\"ל אף דאמר ר' יוסי ושכח והוציאו פטור היינו שאינו חייב חטאת אבל עכ\"פ איסורא מיהו עביד מדאורייתא. וכן משמע מלשון הרמב\"ם פ\"ב מהל' שגגות דין יו\"ד שהעתיק לשון ר' יוסי וכתב הכ\"מ דבפסחים דף ע\"א ע\"ב משמע דר' יהושע ס\"ל כוותיה וכו'. והנה במשנה דפסחים ע\"א ע\"ב ז\"ל רש\"י ד\"ה ור' יהושע פוטר דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור מחיוב חטאת שבה וכו' הרי בדקדוק לשון רש\"י יורה דאיסור דאורייתא עכ\"פ עבר. והנה מסוגיא יבמות פ\"ט ע\"ב צ' ע\"א צ\"א מוכח דבשב ואל תעשה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ואזכיר אחת מהנה דשם ביבמות צ' ע\"ב אמר ליה בעי לאותבך וכו' ואזמל [גבי מילה אמור רבנן אין מעבירין אותו דרך גגות וקרפיפות והוצאה דידהו הוא מדרבנן ומיעקרא מילה בזמנה רש\"י] ושופר ולולב השתא דשנית לן שב ואל תעשה לא מיעקר הוא כולהו נמי שב וא\"ת נינהו. והן הן דברי רבה בסוגיא דשב ואל תעשה לא מיעקר הוא [והלכה כמותו] וא\"כ שפיר קאמר רבה גזירה שמא יעבירנו ד\"א ברה\"ר. וידעתי לפמ\"ש תוס' במגילה ד' ע\"ב ועוד י\"ל דלהכי לא נקט מרה\"י לרה\"ר לפי שאין שם חיוב חטאת וכו' יש לדקדק ולגמגם קצת על מה שאמרתי. אמנם דע כי בשאר מקומות בר\"ה ובסוכה ובביצה לא כתבו תוס' הכי וכן הר\"ן ריש פ\"ו דר\"ה לא כתב אלא הטעם דלא נקט שמא יוציא מרה\"י לרה\"ר משום דהתם אי' ליה היכירא טפי עכ\"ל ומה גם שיש לתקן דברי אפילו לפמ\"ש תוס' במגילה. ויהיה הדברים ברורים כשמלה. ומתוך הדברים לא אכסה מה שכתבתי לדקדק במה דאמר בכל המקומות שזכרתי הכל חייבים וכו'. ואין בזה תכלית המכוין. אלא העיקר שהצורך בו לאמר אין הכל בקיאין. ויתיישב לפמ\"ש הר\"ן ריש פ\"ג דר\"ה וא\"ת מ\"ש מילה דשרי בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל בר\"ה י\"ל דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד מחבריה משא\"כ במילה ואע\"ג דגזרינן בהזאת טמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח שחל להיות בשבת כדאיתא בפסחים ס\"ט ע\"א התם היינו טעמא דנהי שאין הכל טרודים בהזאה הרי כולם טרודים בפסחיהם ולא מדכרו ליה ע\"כ. ולכך כשרצה לומר אין הכל בקיאין גזירה שמא יעבירנו וכו' [וקשה מ\"ש מילה דלא גזרו] הוכרח להקדים הכל חייבין וכו' כלומר וכולם טרודין [וכתי' הר\"ן] אבל לפמ\"ש תוס' במגילה ד' ע\"ב דמילה בשבת אין לדחות דהא חמירא שכן נכרתו עלי' י\"ג בריתות וגם אין אדם מל אלא א\"כ הוי בקי דסכנה יש בדבר ע\"כ [ואולי מאנו תוס' לפרש כמ\"ש הר\"ן דקשיא להו בטבילת כלים דאסור קאמר רבה נמי האי טעמא שמא יעבירנו וכו' והלא אין הכל טרודים כי אם האי גברא בעל הכלי שנטמא ואפ\"ה לא אמרינן דחד מדכר לחבריה ומ\"ש גבי מילה. ודבר זה צ\"ע על הר\"ן] נשאר הקושיא במקומה. דמאי צריך בהן הקדמה. ובחדושי בס\"ד נתתי לשבח טעמא:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>ר\"מ  אומר וכו' והלכה כר' יהושע ואין הלכה כר\"מ כו' </b> ע\"ש. לכאורה איכא למידק אשר כפל דבריו. והיה די לומר הלכה כרבי יהושע. וכ\"כ בפי' הרמב\"ם והלכה כר\"י ע\"כ. ויש ליישב קצת:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>לפני  הבירה. כל המקדש כולו קרי בירה כו' </b> ע\"ש. וכן לשון רש\"י הנה ביומא ב' ע\"א וזבחים ק\"ד ע\"ב איתא מאי בירה א\"ר יוחנן מקום היה בהר הבית ובירה שמו ור\"ל אמר כל המקדש כולו קרי בירה. מלבד דאיכא למידק דפי' כר\"ל ולא כר' יוחנן יש לדקדק עוד דלא העירו כלום לעיל פ\"ג מ\"ח דף מ\"ט. דתנן חוזר ושרפו לפני הבירה וכזה יש להתבונן בדרכי הש\"ס דלא שאל מאי בירה עד הגיע לשחיטת קדשים ק\"ד ע\"ב אהא דתנן במשנה ואם אינן נשרפין כמצותן נשרפין בבית הבירה וכו' מאי בירה א\"ר יוחנן וכו' ור\"ל אמר כל המקדש וכו' [ודע דמה דאיתא ביומא ב'. אמר ר' יוחנן וכו' ר\"ל אמר וכו' אינם מדברי ר\"י ור\"ל בעצמן אלא מסדרי הש\"ס מייתי הכא ביומא לפרש על המשנה דפרה פ\"ג דמייתי הש\"ס התם בסוגיא תנן התם שבעת ימים קודם שריפת הפרה וכו' ללישכה שעל פני הבירה וכו' על זה הביאו מסדרי הש\"ס פלוגתא דר\"י ור\"ל כדי לידע מאי בירה] ולמה לא אמרו ר\"י ור\"ל וכן מסדרי הש\"ס דבריהם הרבה במוקדם בפסחים על המשנה מ\"ט. וטעמא בעי:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>כפורש  מן הקבר וכו'. וכתבו התוס' תימא לריב\"א דלא מצינו בשום מקום טבילה וכו' מ\"מ לטהרת הרגל צריך טבילה וכו' </b> ע\"ש. עוד נוכל לומר דבעי' טבילה מפני שאוכל הקרבן פסח כדין כל מי שהיה אסור לאכול בקדשים וכ\"כ רש\"י לעיל במשנה צ\"א ע\"ב אונן טובל וכו' יום אסור ולילה מותר וטבילה בעי וזו אחת מי\"א מעלות דחומר בקודש וכו' מתוך שנאסרו עד עכשיו אצריכינהו רבנן טבילה ואע\"פ שמחוסר כפורים טבל אתמול וכו' ע\"ש וכן הוא לשון הגמרא חגיגה כ\"ד ע\"ב האונן ומחוסר כפורים וכו' מאי טעמא כיון דעד האידנא הוי אסירי אצרכינהו רבנן טבילה ע\"כ. נמצא למידן דאף מחוסר כפורים אע\"פ שטבל ביום אתמול אסור לאכול בשמיני שלו כל זמן שלא טבל וק\"ו בן בנו של ק\"ו הערל אף שמל שיהיה אסור באכילת קדשים כל זמן שלא טבל משום מעשה שעשו רבנן [ובמשנה דחגיגה דתניא האונן ומחוסר כפורים משום רבותא נקטיה דאפילו הנהו בעי טבילה משום מעלה] וראיתי בתוס' חגיגה כ\"א ע\"א ד\"ה האונן וכו' כתבו וגם לא מצינו מחוסר כפרה הוצרך טבילה רק מחוסר כפרה דטומאה אבל בגר לא מצינו ע\"ש. ולולי דמסתפינא ה\"א דהכא בפסחים מצינו הכי כדאמרן. ובלאו הכי לא זכיתי להבין דבריהם שכתבו שם לעיל בסמוך ועוד דלא מזכיר התם טבילה ע\"ש הלא הטעם מבואר דאין צריך להזכיר טבילה משום דאינו גר עד שימול ויטבול כדאיתא התם. ותקנתי בתוס' דחגיגה באורך דבריהם שמה כמה וכמה ענינים ותמצאם בתקוני כלי שרת בס\"ד:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>שגג  וכו'. דאיתא בירושלמי וכו' עד כדון כר' עקיבא כלומר דדריש כפל לשון שבא לרבות דר' ישמעאל כלומר דס\"ל דברה תורה כלשון בני אדם וכו' </b> ע\"ש. בתקוני כלי שרת כתבתי אהא דאתמר ברכות ל\"א ע\"ב ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר' ישמעאל א\"ל ר\"ע א\"כ ילכו כל העקרות וכו' אלא מלמד שאם היתה יולדת בצער וכו' ומסיק הש\"ס דלר\"ע הא דכתיב אם ראה תראה דברה תורה כלשון בני אדם [ומוכח נמי דלר' ישמעאל לא דברה תורה כלשון ב\"א] הרי מסוגיא זו קשה הירושלמי הנ\"ל. אמנם דע בסוטה כ\"ו איתא מהופך ר\"ע לר\"י ור\"י לר\"ע דהכי איתמר שם ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר\"ע אמר לו ר\"י א\"כ יסתרו כל העקרות וכו' אלא שאם היתה יולדת בצער וכו' נמצא למידין לר' ישמעאל דס\"ל דאם יולדת בצער וכו' ע\"כ אם ראה תראה ס\"ל לר\"י דברה תורה כלשון בני אדם ויהיה זה ממש כשיטת הירושלמי הנ\"ל. והנה לא לבד שהסוגיא דברכות הפוכה מסוגיא דסוטה אלא גם בתוס' דסוטה כ\"ד. ד\"ה ור' יהונתן וכו' כתבו בשלהי דבריהם דר\"ע ס\"ל דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם וה\"נ משמע סוגיא דברכות אם ראה תראה דלר' ישמעאל דאמר דברה תורה כלשון בני אדם לר\"ע אם ראה מוטב ואם לאו תראה וכו' ע\"ש הרי דהיה גירסת תוס' דלא כגירסת שלפנינו בברכות אלא היה גירסתם בפלוגתא דר\"י ור\"ע כמו שהיא שנויה בסוטה ולפיכך לגירסא זו. ע\"כ מסיק הש\"ס דלר\"י ד\"ת אם ראה תראה כלשון בני אדם. איברא במנחות י\"ז ע\"ב כתבו תוס' ד\"ה מאי האכל יאכל וכו' בן עומדין דף ל\"א דדריש ר' ישמעאל אם ראה תראה ור\"ע קאמר ד\"ת כלשון בני אדם וכו' הרי דהיה גירסת תוס' בסוגיא דברכות כמו שהיא לפנינו במקומו. וסתירת האלו. דתניא במנחות נ\"ח ע\"ב ד\"ה ואיכא דאמרי וכו' הודיעו לבני האדם גבורתם בבקיאות בכל מקומות הש\"ס בענין סוגי' הפוכות. ואת הסוגיא דברכות וסוטה שזכרתי. לא זכרו שם בכלל אותן ההלכות:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>מה  בין פסח ראשון לשני וכו' תוספתא כו' </b> ע\"ש. נקטה נפשיה בקצירה למאוד דהרואה משתאה על התוספתא דלא קתני ביקור מאי שייר דהאי שייר דהא בתוספתא תניא דהראשון נשחט בג' כיתות ואין השני בג' כיתות לכן אפרש שיחתן של תוס' שכתבו צ\"ה ע\"א ד\"ה מה בין ראשון לשני בזה\"ל בתוספתא קתני נמי הראשון נשחט בג' כיתות ואין השני נשחט בג' כיתות והכא תנא ושייר דשייר נמי ביקור ד' ימים דליתא בשני כדאמרי' בגמ' צ\"ו ע\"א ובתוס' דלא קתני ביקור אלמא לא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד עכ\"ל. וכתבתי בס\"ד בחיבור תנא תוספאה בביאורי על התוספתא פסחים' דתניא שם אלו דברים שבין ראשון לשני הראשון בג' כיתות ואין השני בג' כיתות הראשון דוחה את הטומאה ואין השני דוחה את הטומאה הראשון חייבים עליו כרת השני אין חייבין עליו כרת דברי ר' וכו' הראשון טעון חגיגה כו' הראשון נוהג כל שבעה והשני יום אחד. ע\"כ. אמור מעתה דהרבה דקחשיב בתוספתא שייר במתני' ולא נקטו תוס' דוקא ביקור. ותו במ\"ש תוס' דתוספתא דלא תני ביקור דלא קחשיב וכו' וביקור נוהג נמי בתמיד ע\"כ. הלא קחשיב בתוספתא הראשון דוחה את הטומאה וכו' וטומאה בתמיד כמו בפסח דדוחה את הטומאה ה\"נ תמיד דוחה את הטומאה ועוד מלבד כל זה הנה ראינו בתוספתא לא קחשיב אחת מכל הנהו דתנן במשנה כגון איסור בל יראה ושטען הלל באכילתו אלא ע\"כ לומר דמה ששייר במתני' תני בברייתא [כמבואר בכמה דוכתי ואפרש אחת מהנה בביצה ו' ע\"ב ע\"ש פירש\"י ותוס' ד\"ה וכי תימא] ובכן דברי רבותינו תוס' צריכין פנים ובביאורי תוספתא שם הארכתי עוד ואין כאן מקומו:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ופסח  דורות וכו'. הרי דלא כתוס' אלא אף בפסח מצרים היה נוהג ג' כיתות כו' </b> ע\"ש. עדיין לא מצאתי היכן כתבו תוס' דבר מזה עד אראה בעיני אבא לאחריתם בס\"ד לציין והוי יודע דבתוספתא' תניא להדיא אלו דברים ששוה בהן פסח מצרים כו' בשלש כיתות ופסח דורות כיוצא בו:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ירעה  פי' הר\"ב דדחייה וכו' </b> ע\"ש. עמ\"ש בתשובת ח\"צ סי' מ\"ה שהשיג על זה:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..38624933fab31459eb054104a4999b45e590f78c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,131 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Pesachim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Pesachim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ולמה </b> אמרו כו' ע\"ש. במשב\"ג ובמה אמרו: ",
+                " הר\"ב ד\"ה <b>לאור </b> הנר וכו' דכתיב נר אלקים נשמת אדם כלומר כו' ע\"ש. דע דגם בסוגיא דף ז' ע\"ב הועתק פסוק זה כמה פעמים נר אלקים וגו' אבל מצוה להודיע כי שגגות המדפיסים הוא וצ\"ל נר' ד' כי כך נמצא במשלי כ' נר ד' ע\"ש [בשם העצם ב\"ה] גם ברש\"י שבת ל' ע\"ב ד\"ה קרוי' נר [וכתיב] נר אלקים נשמת אדם וצריך תיקון. גם עוד ברש\"י מ\"ק כ\"ה. ד\"ה לס\"ת וכו' נר אלקים וגו':  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>ר' יהודה </b>אומר וכו'. דיליף מנותר וכו' ורבנן לא ילפי דחלב של שור הנסקל יוכיח וכו' ע\"ש. הרואה בסוגיא כ\"ז ע\"ב כ\"ח ע\"א יראה דהך פרוקא לא סלקי למסקנא כלל למאי דחזר ר\"י בעצמו ודן דין אחר נותר בבל תותירו וכו' [וכ\"כ הר\"ב פ\"ז דהמורה מ\"ה ד\"ה חמץ בפסח מתני' ר' יהודה היא דאמר נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו] ורבנן הוצרכו להשיבו ע\"ז אשם תלוי יוכיח וכו' וכתבו התוס' תימה לרשב\"א דלרבנן עצמן דס\"ל דאשם תלוי בשריפה אמאי לא ילפי חמץ מנותר ואומר ר\"י דמשמע להו הנותר בשריפה ולא כל שאר איסורין שבתורה בשריפה ואפילו חמץ ע\"כ. ובכן בזה שכתב הר\"ב לא הועיל דהא ר' יהודה עצמו חזר מזה וגם לרבנן הוו סבירא דחמץ בשריפה מכח הדין אחר שאמר ר' יהודה לולי קרא דהנותר דממעט שאר איסורין. והיה ראוי להר\"ב לפרש העיקר ולפטור את הטפל וצ\"ע: עוד יש לדקדק דלא כתב הר\"ב דאין הלכה כר' יהודה כדרכו בשאר מקומות במקום דחכמים פליגי עליה דהיחיד וכה\"ג לכתוב הלכה כדברי מי ומה זו סמיכה לסמוך על מ\"ש [הר\"ב] סוף תמורה דאין הלכה כר\"י. ובפירוש הרמב\"ם במשנה דהכא כתב ואין הלכה כר\"י:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>רשב\"ג </b> כו'. וגם מכאן ראיה וכו' דאי כללא הוא למה לו להרמב\"ם לכתוב שאינו חולק כו' ע\"ש. קצת איכא למידחי ולומר דהרמב\"ם כתב הכי לא לומר מילתא טפי אפי' לגירסת ספרים אחרים במשנה דלא גרסי רשב\"ג אלא רבן גמליאל אומר כל שאין וכו' אפ\"ה הלכה כך היא משום שהוא מפרש. והוי יודע דזה דאמרינן שבא לפרש לכאורה מוכרח הכי מסוגיא דלעיל ח. דאמר אי נפל למה לי בדיקה והתנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ומשני הש\"ס התם שאין הכלב יכול לחפש אחריו. הרי בהחלט דזה אומר כל שאין וכו' מפרש הוא וכן פירש\"י בזה\"ל הכי מפרש לה ר' שמעון ב' וכו' ע\"ש. [ובענין הלכה כרשב\"ג במשנתינו הארכתי בס\"ד במקום אחר]:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר' יהודה ב\"ב </b>אומר כו' ע\"ש. במשב\"ג ליתא ר' יהודה אלא בן בתירה אומר. ובגוף הילכתא דהנך תנאים [כיצד מפרישין חלה וגו']. ששאלתי קושיא נפלאה וישוב קצת עמ\"ש בס\"ד פ\"ב דחלה מ\"ז בחיבורי יסל\"מ:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>צופים </b> וכו'. והתוספתא שהביאו דתניא איזה צופים הרואה ואינו מפסיק וכו' לא באה אלא לפרש מה שאמרתי דצופים דמתני' שם כולל הוא לכל הצדדין כו' ע\"ש. בברכות ס\"א ע\"ב אפיסקא לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוין כנגד בית קדשי קדשים אמר ר\"י אמר רב וכו'. איתמר נמי אמר ר' אבא ברי' דר\"ח בר אבא הכי אמר ר' יוחנן לא אמרו אלא מן הצופים ולפנים וברואה ובשאין גדר. וז\"ל רש\"י מן הצופים מקום שיכולים לראות משם הר הבית ומשם והלאה אין יכולין לראותו וברואה שיכול לראות משם פרט אם מקום נמוך הוא. ובשאין גדר מפסיק בינו להר הבית. ע\"כ המדקדק היטב לראות דלא כתב רש\"י בברכות כמ\"ש במשנה דפסחים דהכא מ\"ט ע\"א דהא אם עבר צופים שם כפר שיכול לראות בית המקדש משם ע\"כ. דלפי' זה שהוא שם כפר נודע דמשם רואין בית המקדש א\"כ יקשה למאי הילכתא השמיע ר' יוחנן בעל המאמר וברואה ובפירושו פרט אם הוא נמוך הלא כבר ידעינן זה מאשר שם שמות בארץ ושמא דכפר צופים גרם לידע דמשם רואין. לכן השכיל רש\"י לפרש מן הצופים מקום שיכולין לראות משם וכו' ואין זה לא עיר לא כרך ולא כפר אלא ענין מקום כנזכר בכמה מקומות [בראשית י\"ג י\"ד שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה וגו' שם. ושם י\"ט כ\"ז וישכם אל המקום אשר עמד שם את פני ה' וכן הרבה כיוצא בו] וכן בלשון חכמים מה מקום לתפלה זו. המעביר ממקום למקום וכיוצא בו לאין מספר. העומד שם הרואה [או פעולה אחרת] נקרא מקום והנה אותו דוכתא שיכולים לראות משם ה\"א אפי' כשהוא מקום נמוך. הואיל ואם לא היה נמוך היה יכול לראותו. ומרחק אחד לשניהם יהיו דינן שוין. להכי הוכרח ר' יוחנן להתנות ולומר וברואה פרט למקום נמוך. ודע דבערך צף א' כתב הערוך צופים מקום שהיה על שערי ירושלים ושמה היה בו מקום לצופים עוד הביא התוספתא בלשון זה איזהו צופה הרואה ואינו מפסיק. וכבר כתבתי דברים של טעם בביאורי התוספתא בס\"ד ומשם בארה. לפני בעל הקורא:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ר' יהודה </b>אומר אומרים לו וכו' ע\"ש. במשב\"ג ובירושלמי ליתא מילת אומרים לו אלא ר' יהודה אומר צא והביא לך וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב <b>ובית הילל </b>מתירים מידי דהוי אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר כו' ע\"ש. גם לענין מלאכה בתענית מצינו דבשלש תעניות וכן בשבע תעניות אחרונות אסורין במלאכה ביום ובלילה מותר כמבואר במשנה ו' פ\"א דתענית ובגמ' י\"ב: וכן בטוש\"ע א\"ח סי' תקע\"ה ס\"ג עברו אלו ולא נענו ב\"ד גוזרין עוד ג' תעניות וכו' ובאלו מפסיקין מלאכול מבע\"י ואסורים בהם בעשיית מלאכה ביום אבל לא בלילה וכו' עברו אלו ב\"ד גוזרין עוד שבע תעניות וכו' וכל מה שאסור בשלשה שלפני אלו אסור אף באלו וכו' ולפ\"ז במה שהערה התוי\"ט דלכאורה סברא דב\"ש עדיפי דילפי איסור מלאכה מאיסור מלאכה וכו' ע\"ש. שפיר נוכל לומר דגם ב\"ה סברו דילפינן איסור מלאכה מאיסור מלאכה דתענית על הגשמים כדאמרן. מיהו ודאי הא דכתב הר\"ב מידי דהוי אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר נקט תענית דשכיחי ונהוגים תמידים כגון בה\"ב שאחר פסח וסוכות וי\"ז בתמוז וי' טבת וכן לכל תענית שהיחיד מקבל עליו וכדומה. ויליף מידי דשכיח ממידי דשכיח. מה שא\"כ תעניות על הגשמים מידי דלאו שכיח הוא. ולפיכך ע\"פ מדותיו של הר\"ב שפיר הערה התוי\"ט לכאורה סברא דב\"ש עדיפא וכו'. ואי קשיא לי הא קשיא לי בהטעם שנתן הר\"ב דב\"ה מדמי לתענית דהלילה מותר. והרי כתב הר\"ב ריש מ\"ה פ\"א דתענית ד\"ה אוכלים ושותים. מותר להם לאכול ולשתות כל ליל התענית עד שיעלה עמוד השחר וכו'. וכן קי\"ל כראב\"י שם בפסחים ב' ע\"ב וכרבי בתענית י\"ב ע\"ב עד מתי אוכל ושותה [בלילה כשמתענה למחר בכל תענית שהוא אוכל משתחשך ואפילו בתענית יחיד קא מיירי. רש\"י] עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי וכן פסק הטוש\"ע סי' תקס\"ד. וא\"כ אם לתענית מדמינן למה התירו ב\"ה עד הנץ החמה. הלא מעמוד השחר ה\"ל לאסור. מיהו למאי דמסיק הש\"ס פסחים ב' ע\"ב דהא דקאמר ר' אליעזר בן יעקב דארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה משעת האור שפרושו עמוד השחר [וס\"ל לראב\"י דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר הזה כמבואר שם בתוס' דהא ראב\"י וכו'. ועיין מהר\"מ דבין לס\"ד ובין למסקנא סבר ר\"א ב\"י דלא נחלקו אלא דמותר עד שיעלה עמוד השחר] וא\"כ טעמו של הרב לשיטת ראב\"י עולה כהוגן. היוצא מזה מ\"ש הרמב\"ם פ\"ח מהל' יו\"ט דין י\"ח מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג וכו'. איכא למידק לפי שהסכימו רוב הפוסקים דהילכתא כראב\"י בכל מקום אפילו בברייתא [והארכתי בס\"ד במקום אחר] וא\"כ משעת האור דהיינו משיעלה עמוד השחר תלוי במנהג וצ\"ע. ודע דבטור וש\"ע סי' תס\"ח סעיף ג' כתבו קודם חצות וכו' ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ולא כתבו כלל אימתי מתחיל אי מהנץ החמה או מעמוד השחר. וראיתי שהמג\"א סק\"ה כתב ובלילה מותר עד הנץ החמה גמ'. ועיין תוס' דף ב' ע\"ב. ואולי כיון במה שמסיים לעיין בתוס' אל מה שכתבתי דלפמ\"ש תוס' דף ב' ע\"ב דס\"ל לראב\"י דלא נחלקו ב\"ש וב\"ה בדבר זה [כמו שכתבתי לעיל] א\"כ בלילה מותר רק עד עמוד השחר: ויש לבא בזה על העיון לדינא שכתב הרמב\"ם בפ\"א מהל' תענית דין ח' כל תענית שאוכלין בה בלילה בין ציבור בין יחיד הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר וכתב הה\"מ פ\"ק דתענית ת\"ר עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי ר\"א בר\"ש אומר עד קרות הגבר וקי\"ל כרבי מחבירו ע\"כ. וכ\"כ ההג\"מ דהלכה כר' מחבירו וכן פסק רב אלפסי ושאר רבותינו דבין ציבור ובין יחיד אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר. ע\"כ. וצ\"ע שהרי בפסחים איפליגו בתענית ציבור ראב\"י אומר דאוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר ר' שמעון אומר עד קרות הגבר. ובפ\"ב מהלכות בית הבחירה דין י\"ח בפגימת המזבח דאיפליגו בה ר\"א בן יעקב אומר כזית ור' שמעון אומר טפח דפסק הרמב\"ם טפח כר' שמעון וכתב הכ\"מ משום דר' שמעון מארי דגמ' הוא טפי מראב\"י ואע\"ג דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי אפשר דה\"מ במשנה אבל לא בברייתא. ע\"כ. וכבר קי\"ל הלכה כרבי מחבירו אבל לא מחביריו וגם נודע דרבי תלמידו של ר\"ש. וניהו בתענית יחיד אפשר לצדד וליישב אבל בתענית ציבור ה\"ל ליפסוק כר' שמעון עד קרות הגבר [ובפרט דטוב לומר דרבי ור\"א בר\"ש הנזכרים בתענית י\"ב ע\"א לא יחלוקו במאי דכבר איפליגו בה הדור שלפניהם ראב\"י ור\"ש בפסחים. אלא בפסחים איפליגו ראב\"י ור\"ש בתענית ציבור בלחוד כמבואר להדיא דתניא בתענית ציבור עד מתי אוכל ושותה וכו' אבל במסכת תענית מחלוקת רבי וראב\"ש בתענית יחיד וחדא מאידך לא ילפינן. דבתענית ציבור משום דחמירא נוכל לומר דמחמרי' מקרות הגבר וגם נוכל לומר איפכא דבתענית יחיד משום דקיל להו לאינשי החמירו חכמים טפי והאריכות בזה אך למותר. ודע עוד דהרב המגיד וגם הב\"י בסי' תקס\"ד לא זכרו אלא הסוגיא דתענית י\"ב ע\"א והעלימו עיניהם מסוגיא דפסחים ב' ע\"ב לגמרי גם בענין משנת ראב\"י הארכתי בס\"ד במקום אחר]:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "מ\"א  ד\"ה <b>חל </b> להיות בערב שבת וכו'. ששוהין שעה אחת בעשייתו כו' ע\"ש. איכא למידק הא דנטר ושהה עד הכא ולא פירש הכי לעיל בתחלת המשנה נשחט בח' ומחצה וקרב בתשעה ומחצה. ורש\"י עשה על נכון בפירושו. דכתב הך טעמא ארישא ד\"ה וקרב בתשעה ומחצה. ולא ידעתי למה החריש התוספות יום טוב בהא והרי לקמן לא נשא פנים והקשה על דרך זה במשנה ד' דבור המתחיל חייב וכו' אבל ברישא לא פירש כן וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט <b>שחטו </b> וכו'. ועמ\"ש ריש' דסוטה ופרק שני דיבמות משנה ה' כו' ע\"ש כצ\"ל. ועמ\"ש התוספות יום טוב במקומות הנזכרים תמצא דברים מתוקים בענין דרשינן טעמא דקרא:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>על  החמץ כו'. </b> ומ\"ש הר\"ב דאין הזבח נפסל. בירושלמי מפרש דזבח קרייה רחמנא כ\"מ פ\"א מהל' קרבן פסח כו' ע\"ש. זה לשון תוס' ס\"ג ע\"א השוחט פסח על החמץ עובר בלא תעשה אומר ריב\"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב ובתוספתא דמכילתא תניא בהדיא פרק [ג' צ\"ל] ד' דהשוחט את הפסח על חמץ בי\"ד עובר בל\"ת והפסח עצמו כשר ויוצא בו י\"ח בפסח ע\"כ. ולכאורה קשה מה שהעיד ריב\"א דלא שנה עליו הכתוב והרי תרי קראי יש הראשון שמות כ\"ג פי\"ח לא תזבח דם זבחי [כתב רש\"י לא תזבח על חמץ וגו' לא תשחט את הפסח בי\"ד בניסן עד שתבער החמץ] השני הוא שמות ל\"ד פכ\"ה לא תשחט על חמץ דם זבחי [וכבר הארכתי בס\"ד ליתן טעם על הסוגיא דפסחים ה' ע\"א ס\"ג ע\"ב וצ\"ה ע\"ב דנקט הש\"ס קרא המאוחר לא תשחט ולא גבה מן המוקדם לא תזבח. כי פירושן של זביחה ושחיטה אחת היא וכמ\"ש רש\"י שזכרתי למעלה על לא תזבח וגו' לא תשחט וגו'. והרוצה לעמוד עליהן יעיין במיני תרגימא ואת אשר כתבתי ג\"כ על הר\"ב בעל תולדות אהרן] ולפום רהיטא אמרתי להצדיק דברי ריב\"א שכתב זה לדעת ר' שמעון דדריש לקמן ס\"ד ע\"ב דכתיב זבחי זבחי תרי זימנא קרי בי' זבח זבחיי למאי הילכתא פלגינהו רחמנא ולא כתיב זבחיי [בחד קרא] למימר בזמן דאיכא זבח וכו' ע\"ש. ובפירש\"י היוצא משם דבהכרח צריכי תרי קראי. ולפי מה שפירש רש\"י והר\"ב בסיגנון אחד במשנה דהכא ר' שמעון אומר הפסח בי\"ד לשמו חייב. משום לא תשחט על חמץ דפסח כשר הוא ושחיטה ראויה היא וכו' הרי דרש ר\"ש בהחלט בפסח כשר וטעמו עמו דלשיטתו לא שנה עליו הכתוב לעכב וס\"ל לריב\"א מדקאמר ת\"ק השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה ולא קתני הרי זה פסול [וז\"ל הכ\"מ פ\"א מהל' ק\"פ הלכה ה' אהא דכ' הרמב\"ם השוחט את הפסח בזמנו והיה לו כזית חמץ ברשותו לוקה שנאמר לא תזבח על חמץ דם זבחי שלא יזבח הפסח והחמץ קיים וכו' והפסח כשר. כתב הכ\"מ ומ\"ש והפסח כשר הכי משמע מדקתני [במשנה] ה\"ז עובר בלא תעשה ולא קתני ה\"ז פסול והכי אי' בתוספתא ובירושלמי מפרש דזבחי קרייה ע\"כ דס\"ל כר\"ש דהפסח כשר ולפיכך שפיר פירש דלא שנה עליו הכתוב לעכב. שוב ראיתי ששאלתי הראשונים שאלה ראשונה היא שכבר עמד עליו הגאון מהרש\"א בזה\"ל אומר ריב\"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו כו'. לכאורה הא שינה עליו הכתוב לא תזבח על חמץ גו' וכתיב לא תשחט על חמץ וגו' וי\"ל דבכה\"ג לית לן למימר דשינה עליו הכתוב לעכב אלא דשינה עליו לעבור בשני לאוין ולא אמרינן דשינה הכתוב לעכב אלא בכה\"ג דלעיל במכסת תכוסו וכן כל הנהו דפ\"ק דזבחים דליכא למימר בהו לטפויי לאוי ודו\"ק עכ\"ל המהרש\"א. וכוונתו נעלמה מדעתי הקלושה. דהא בפסחים כ\"ד ע\"ב מסיק הש\"ס דכל היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירה ע\"ש בהסוגיא ותראה דעדיפא טפי לומר ולדרוש אפילו להוציא ממשמעות באם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לכל אסורין שבתורה ואם אינו ענין לאכילה תנהו ענין להנאה כמבואר שם בסוגיא ואעפ\"כ מסיק דדרשינן ולא מוקמינן בלאו יתירה על אחת כמה וכמה וק\"ו בן בנו של ק\"ו דעדיפא לומר דשינה עליו הכתוב לעכב ולא מוקמינן בלאו יתירה [ושבש לומר משום דשינה הכתוב דפעם כתיב לא תזבח ושינה מלשון זה וכתב ולא תשחט. האומר זה לא הביט עינו בתחילת אותו סוגיא כ\"ד ע\"א שאין ת\"ל לא יאכל וכו' דהא נפקא ליה ממעשר דאמרה תורה לא בערתי וכו'] ובכן חידוש הוא שחדשה. והגאון מהרש\"א. ולהולמו קשה. ואמרתי אל אישי הראשון אשובה. בכוונת דברי ריב\"א. אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי על דבר אשר העלים עיניו מהירושלמי דדריש דכשר דזבחי קריה רחמנא. וכ\"כ תו' בתמורה ד' ע\"ב ד\"ה רבא אמר לא מהני מידי קשה א\"כ שוחט פסח על חמץ לפסול ויש לומר דבירושלמי יש קרא להכשיר ע\"כ. ומדבריהם אלו צ\"ע לפי' ריב\"א שכתב דכשר מטעם דלא שנה עליו הכתוב לעכב. עכ\"פ יהיה פסול מטעמא אי עביד לא מהני ואף אם רצונו לומר ע\"פ הלחץ זו הדחק דריב\"א פסק כאביי דאי עביד מהני והילכך כתב לדינא הואיל דלא שנה עליו הכתוב הפסח כשר אבל מ\"מ יהיה תמוה דתיובתא לרבא מברייתא דתוספתא דתניא להדיא הפסח כשר [וכבר הארכתי בחדושי לדעת הרמב\"ם באיזה מקומות. דס\"ל כאביי ומבואר הוא בכתובים] ועוד דע\"כ יהיה בזה לפום קושיא דמלתא נפקותא רבתא בין אביי לרבא גבי השוחט פסח על חמץ אם הפסח כשר או פסול ובמסקנא דסוגיא דתמורה ו' ע\"א וכן ו' ע\"ב דחיק הש\"ס למצוא דבר דפליגי בה אביי ורבא. ועדיפא ה\"ל לומר דפליגי בדינא דריב\"א. אכן להילפותא של הירושלמי שכתבו התוס' בתמורה. והכ\"מ והתוי\"ט יש לכל הקושיות תשובה:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>חייב  וכו'. וכ\"כ רש\"י אבל ברישא לא פי' וכו' דכל שבעה כתיב גבי לא יראה כו' </b> ע\"ש. אמנם על רש\"י בפירושו ס\"ג שכתב ד\"ה חייב [בלשון שכתב הרב שזכרו התוי\"ט] וכו' משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה. נשאר קשה דלא פי' כך ארישא כמו שהקשה התוי\"ט על שיטת רש\"י שכתב לעיל ד' ע\"א ד\"ה בין לר\"מ וכו' חמץ אינו אסור מן התורה בבל יראה ובאכילה אלא משש שעות וכו'. משמע מלשונו להדיא דאחר שש שעות מיהת עובר וכמו שהבין הראב\"ד מתוך דברי הרמב\"ם בפ\"ג מהל' חמץ ומצה דין ח'. וכ\"כ רש\"י להדיא ב\"ק כ\"ט ע\"ב ד\"ה משש שעות ולמעלה וכו' ע\"ש]. ואין מקום לתרוצו של התוי\"ט וקצ\"ע:  "
+            ],
+            [
+                "<b>העזרה. </b> מן העזרה בצרות כלומר ששם מתפללין לאל ושומען ועוזרן בשביל כן נקרא עזרה. ערוך. ועי' תוי\"ט תמיד פ\"ב מ\"ו ד\"ה עזרת ישראל כתב ראב\"י מצאתי נקוד עזרת העי\"ן בסגול וכן נראה דשם דבר הוא וכו' ע\"ש:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>והוציאו  אימורין. </b> פי' הר\"ב חלבים ונקרא אימורין וכו' ע\"ש בערוך ערך מר ב' כתב למה נקראו החלבים אימורים שהן מורים ואדונים על כל האברים ועולים על גבי המזבח לחלק לאדון העולם:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הזאה  תוכיח וכו' והזאה שבות היא דמחזי' כמאן דתקן גברא כו' </b> ע\"ש. וכן לשון רש\"י ס\"ה ע\"ב ד\"ה הזאה שבות היא דמאי מלאכה היא אלא מתחזי כמתקן גברא ע\"כ. ובחדושי כתבתי ישוב נכון מאי דלכאורה צ\"ע דרש\"י והר\"ב כתבו טעמא שלא נזכר כלל בגמ' דהכא אלא בסוגיא ס\"ט ע\"א ביאר הש\"ס טעמא שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה ע\"ש [ומ\"ש תוס' ד\"ה שמא יעבירם וכו' כתבתי יסל\"מ קידושין' דצע\"ג ע\"ש] ואחת מהנה אזכיר פה די\"ל דהר\"ב לשיטתיה אזיל דגם בביצה מ\"ב פ\"ב גבי טבילת כלים כתב דמחזי כמתקן והיינו כטעמא דרבא שהוא בתרא דאמר ביצה י\"ח ע\"א הטעם מפני שנראה כמתקן. וכ\"כ הרמב\"ם ע\"ש בתוי\"ט. וכן נראה מסתמא דתלמודא דסיים בר\"ה ובסוכה ובמגילה היינו טעמא וכו' ולא הזכיר אלא לולב ושופר ומגילה ולא זכר גם טבילת כלים והזאה אלא ברור דבט\"כ סתמא דתלמודא כרבא משום דמחזי כמתקן. וא\"כ מוכרח דגם בהזאה אמרינן הכי ונשמע מעצמו דבזה מתוקן גם לשון רש\"י: <br><b>והענין </b> שמא יעבירנו ד\"א בר\"ה דאתי לידן אימא בה מילתא מה שהוגד לי שאלת חכם הרב הגאון בעל המחבר נזירות שמשון דהקשה דהחשש שמא יעבירנו וכו' היינו שישכח שהוא שבת וא\"כ למה גזרו בשביל זה לבטל מצות שופר ולולב ודומה כשחל בשבת הלא גם אם ישכח ויעבירם פטור הוא כדתנן בסוכה פ\"ג [דף מ\"א ע\"ב] יו\"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר\"ה פטור מפני שהוציא ברשות ואיהו הרב החסיד הנ\"ל קמשכל הקודש בהוצאה מרה\"י לרה\"ר גופה לא יטעה שום אדם שמותר שמפורש בקרא כדאיתא שבת צ\"ו ע\"ב ע\"ש ובהוריות ד' [הוצאה הא כתיבא לא תוציא משא מבתיכם ונדפס בצידו נ\"א אל יצא איש ממקומו וכתבתי בתכ\"ש לעיין בתוס' עירובין י\"ד ע\"ב ד\"ה לאו שניתן וכו' דמשמע בכל דוכתי דהוצאה כתיב ביה בשבת וכו' ולא מצינו לשון הוצאה בשבת אלא מהאי קרא דאל יצא איש ממקומו ובפ\"ק דהוריות יש ספרים דגרסי בהדיא והא הוצאה כתיב אל יצא איש ממקומו] אבל בהעברה ד\"א בר\"ה גמ' גמירי לה טעו בה אינשי דמדרבנן היא ובמקום מצוה לא גזרו [ולפיכך בטלו חכמים לגמרי] והביא ראיה דלאו כ\"ע בקי בהל' למ\"ס מערבה שתקנו ליטלה בשבת לפרסומי מילתא שהיא הלמ\"ס. ע\"כ. ואמרתי מתוך שהותרה הוצע\"ה לצורך ביאור קושיא שהקשה הגאון הנ\"ל ותירוצו. אשתעשע תחלה בדבריו הא דלא השיב לעצמו ממקום שבא בסוגיא דסוכה מ\"ב ע\"א דאסיק [על דברי ר' יוסי דבשכח והוציא את הלולב לר\"ה דפטור] לא שנו [דפטור. רש\"י] אלא שלא יצא בו [י\"ח נטילה קודם שהוציא דהשתא טרוד במצוה וטעה בדבר מצוה. רש\"י] אבל יצא בו [קודם שהוציא תו לא טעה בדבר מצוה הוא ולא טרוד מהשתא במצוה לעשותה רש\"י] חייב. ופריך הא מדאגביה נפיק בי' [ה\"ד לא יצא בו הא לא הוציאו אא\"כ הגביהו ומדאגביה נפק ביה י\"ח לקיחה וקתני פטור. רש\"י] אמר אביי כשהפכו רבא אמר כגון שהוציא בכלי. מצינו למדין דשפיר י\"ל גבי לולב דגזרו חכמים [בדבר ההוה ושכיח ברוב] כשלא הפכו וכשלא הוציאו בכלי וכבר נפק מדאגביה ויהיה חייב חטאת כשיוציאו או כשיעבירנו ד\"א בר\"ה. ברם משום דגבי שופר ודומה לו דליכא למימר הכי. לפיכך הוכרח הר\"ב החסיד לכל מה שאמר. איברא חזינא לכמה מפרשי' ותוס' סוכה מ\"ג ע\"א וכן בתוס' ר\"ה כ\"ט ע\"ב ותוס' מגילה ד' ע\"ב ותוס' ביצה י\"ח ע\"א דדחקו אנפשייהו לפרש הא דקאמר ויעבירנה ד\"א בר\"ה ולא קאמר ויוציאנה מר\"ה לרה\"י ע\"ש. ולפי תירוצו של הר\"ב הנ\"ל אין מקום לקושיותיהם. אלא ברור דרש\"י ותוס' לא שמיע להו כלומר לא סבירא להו האי פרוקא דדבר קשה לאמר [דמשום מי שאינו בן תורה ואינו יודע דמעביר ד\"א היא מצד הלמ\"ס אלא יסבור שהיא מדרבנן ויבא להתיר במקום מצוה לפיכך בטלו ועקרו חכמים מצות שופר ולולב לגמרי כשחל בשבת] דהא ודאי כשם ששומעין כל העם את הנשמע מפי חכמים דשופר ולולב נדחין בשבת כך ישמעו את אשר חכמים יגידו דאסור להעביר ד\"א ברה\"ר [מדין דאורייתא מצד הלמ\"ס] אפילו שופר ולולב ומעתה יהיו נזהרין וכל העם ישמעו ויראו. ולמה עקרוה חכמים מצות לולב ושופר [דהא דאורייתא] לגמרי עדיפא הוי להו לקיים שניהם. ולכך ברירו להו לרש\"י ותוס' דלאו מהאי טעמא שכתב הרב נגעו בה אלא קים להו לחכמים מתוך טרדה דמצוה בחול ונשכח ממנו לגמרי שהוא שבת. לפיכך העמידו שלא יטול כלל ולא יהיה טרוד באותו מצוה. והדבר הזה מבואר מאיליו. ואין צריך להאריך בזה. אמנם בעיקר הקושיא שהקשה הרב לכאורה י\"ל אף דאמר ר' יוסי ושכח והוציאו פטור היינו שאינו חייב חטאת אבל עכ\"פ איסורא מיהו עביד מדאורייתא. וכן משמע מלשון הרמב\"ם פ\"ב מהל' שגגות דין יו\"ד שהעתיק לשון ר' יוסי וכתב הכ\"מ דבפסחים דף ע\"א ע\"ב משמע דר' יהושע ס\"ל כוותיה וכו'. והנה במשנה דפסחים ע\"א ע\"ב ז\"ל רש\"י ד\"ה ור' יהושע פוטר דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור מחיוב חטאת שבה וכו' הרי בדקדוק לשון רש\"י יורה דאיסור דאורייתא עכ\"פ עבר. והנה מסוגיא יבמות פ\"ט ע\"ב צ' ע\"א צ\"א מוכח דבשב ואל תעשה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ואזכיר אחת מהנה דשם ביבמות צ' ע\"ב אמר ליה בעי לאותבך וכו' ואזמל [גבי מילה אמור רבנן אין מעבירין אותו דרך גגות וקרפיפות והוצאה דידהו הוא מדרבנן ומיעקרא מילה בזמנה רש\"י] ושופר ולולב השתא דשנית לן שב ואל תעשה לא מיעקר הוא כולהו נמי שב וא\"ת נינהו. והן הן דברי רבה בסוגיא דשב ואל תעשה לא מיעקר הוא [והלכה כמותו] וא\"כ שפיר קאמר רבה גזירה שמא יעבירנו ד\"א ברה\"ר. וידעתי לפמ\"ש תוס' במגילה ד' ע\"ב ועוד י\"ל דלהכי לא נקט מרה\"י לרה\"ר לפי שאין שם חיוב חטאת וכו' יש לדקדק ולגמגם קצת על מה שאמרתי. אמנם דע כי בשאר מקומות בר\"ה ובסוכה ובביצה לא כתבו תוס' הכי וכן הר\"ן ריש פ\"ו דר\"ה לא כתב אלא הטעם דלא נקט שמא יוציא מרה\"י לרה\"ר משום דהתם אי' ליה היכירא טפי עכ\"ל ומה גם שיש לתקן דברי אפילו לפמ\"ש תוס' במגילה. ויהיה הדברים ברורים כשמלה. ומתוך הדברים לא אכסה מה שכתבתי לדקדק במה דאמר בכל המקומות שזכרתי הכל חייבים וכו'. ואין בזה תכלית המכוין. אלא העיקר שהצורך בו לאמר אין הכל בקיאין. ויתיישב לפמ\"ש הר\"ן ריש פ\"ג דר\"ה וא\"ת מ\"ש מילה דשרי בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל בר\"ה י\"ל דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד מחבריה משא\"כ במילה ואע\"ג דגזרינן בהזאת טמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח שחל להיות בשבת כדאיתא בפסחים ס\"ט ע\"א התם היינו טעמא דנהי שאין הכל טרודים בהזאה הרי כולם טרודים בפסחיהם ולא מדכרו ליה ע\"כ. ולכך כשרצה לומר אין הכל בקיאין גזירה שמא יעבירנו וכו' [וקשה מ\"ש מילה דלא גזרו] הוכרח להקדים הכל חייבין וכו' כלומר וכולם טרודין [וכתי' הר\"ן] אבל לפמ\"ש תוס' במגילה ד' ע\"ב דמילה בשבת אין לדחות דהא חמירא שכן נכרתו עלי' י\"ג בריתות וגם אין אדם מל אלא א\"כ הוי בקי דסכנה יש בדבר ע\"כ [ואולי מאנו תוס' לפרש כמ\"ש הר\"ן דקשיא להו בטבילת כלים דאסור קאמר רבה נמי האי טעמא שמא יעבירנו וכו' והלא אין הכל טרודים כי אם האי גברא בעל הכלי שנטמא ואפ\"ה לא אמרינן דחד מדכר לחבריה ומ\"ש גבי מילה. ודבר זה צ\"ע על הר\"ן] נשאר הקושיא במקומה. דמאי צריך בהן הקדמה. ובחדושי בס\"ד נתתי לשבח טעמא:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>ר\"מ  אומר וכו' והלכה כר' יהושע ואין הלכה כר\"מ כו' </b> ע\"ש. לכאורה איכא למידק אשר כפל דבריו. והיה די לומר הלכה כרבי יהושע. וכ\"כ בפי' הרמב\"ם והלכה כר\"י ע\"כ. ויש ליישב קצת:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>לפני  הבירה. כל המקדש כולו קרי בירה כו' </b> ע\"ש. וכן לשון רש\"י הנה ביומא ב' ע\"א וזבחים ק\"ד ע\"ב איתא מאי בירה א\"ר יוחנן מקום היה בהר הבית ובירה שמו ור\"ל אמר כל המקדש כולו קרי בירה. מלבד דאיכא למידק דפי' כר\"ל ולא כר' יוחנן יש לדקדק עוד דלא העירו כלום לעיל פ\"ג מ\"ח דף מ\"ט. דתנן חוזר ושרפו לפני הבירה וכזה יש להתבונן בדרכי הש\"ס דלא שאל מאי בירה עד הגיע לשחיטת קדשים ק\"ד ע\"ב אהא דתנן במשנה ואם אינן נשרפין כמצותן נשרפין בבית הבירה וכו' מאי בירה א\"ר יוחנן וכו' ור\"ל אמר כל המקדש וכו' [ודע דמה דאיתא ביומא ב'. אמר ר' יוחנן וכו' ר\"ל אמר וכו' אינם מדברי ר\"י ור\"ל בעצמן אלא מסדרי הש\"ס מייתי הכא ביומא לפרש על המשנה דפרה פ\"ג דמייתי הש\"ס התם בסוגיא תנן התם שבעת ימים קודם שריפת הפרה וכו' ללישכה שעל פני הבירה וכו' על זה הביאו מסדרי הש\"ס פלוגתא דר\"י ור\"ל כדי לידע מאי בירה] ולמה לא אמרו ר\"י ור\"ל וכן מסדרי הש\"ס דבריהם הרבה במוקדם בפסחים על המשנה מ\"ט. וטעמא בעי:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>כפורש  מן הקבר וכו'. וכתבו התוס' תימא לריב\"א דלא מצינו בשום מקום טבילה וכו' מ\"מ לטהרת הרגל צריך טבילה וכו' </b> ע\"ש. עוד נוכל לומר דבעי' טבילה מפני שאוכל הקרבן פסח כדין כל מי שהיה אסור לאכול בקדשים וכ\"כ רש\"י לעיל במשנה צ\"א ע\"ב אונן טובל וכו' יום אסור ולילה מותר וטבילה בעי וזו אחת מי\"א מעלות דחומר בקודש וכו' מתוך שנאסרו עד עכשיו אצריכינהו רבנן טבילה ואע\"פ שמחוסר כפורים טבל אתמול וכו' ע\"ש וכן הוא לשון הגמרא חגיגה כ\"ד ע\"ב האונן ומחוסר כפורים וכו' מאי טעמא כיון דעד האידנא הוי אסירי אצרכינהו רבנן טבילה ע\"כ. נמצא למידן דאף מחוסר כפורים אע\"פ שטבל ביום אתמול אסור לאכול בשמיני שלו כל זמן שלא טבל וק\"ו בן בנו של ק\"ו הערל אף שמל שיהיה אסור באכילת קדשים כל זמן שלא טבל משום מעשה שעשו רבנן [ובמשנה דחגיגה דתניא האונן ומחוסר כפורים משום רבותא נקטיה דאפילו הנהו בעי טבילה משום מעלה] וראיתי בתוס' חגיגה כ\"א ע\"א ד\"ה האונן וכו' כתבו וגם לא מצינו מחוסר כפרה הוצרך טבילה רק מחוסר כפרה דטומאה אבל בגר לא מצינו ע\"ש. ולולי דמסתפינא ה\"א דהכא בפסחים מצינו הכי כדאמרן. ובלאו הכי לא זכיתי להבין דבריהם שכתבו שם לעיל בסמוך ועוד דלא מזכיר התם טבילה ע\"ש הלא הטעם מבואר דאין צריך להזכיר טבילה משום דאינו גר עד שימול ויטבול כדאיתא התם. ותקנתי בתוס' דחגיגה באורך דבריהם שמה כמה וכמה ענינים ותמצאם בתקוני כלי שרת בס\"ד:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>שגג  וכו'. דאיתא בירושלמי וכו' עד כדון כר' עקיבא כלומר דדריש כפל לשון שבא לרבות דר' ישמעאל כלומר דס\"ל דברה תורה כלשון בני אדם וכו' </b> ע\"ש. בתקוני כלי שרת כתבתי אהא דאתמר ברכות ל\"א ע\"ב ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר' ישמעאל א\"ל ר\"ע א\"כ ילכו כל העקרות וכו' אלא מלמד שאם היתה יולדת בצער וכו' ומסיק הש\"ס דלר\"ע הא דכתיב אם ראה תראה דברה תורה כלשון בני אדם [ומוכח נמי דלר' ישמעאל לא דברה תורה כלשון ב\"א] הרי מסוגיא זו קשה הירושלמי הנ\"ל. אמנם דע בסוטה כ\"ו איתא מהופך ר\"ע לר\"י ור\"י לר\"ע דהכי איתמר שם ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת דברי ר\"ע אמר לו ר\"י א\"כ יסתרו כל העקרות וכו' אלא שאם היתה יולדת בצער וכו' נמצא למידין לר' ישמעאל דס\"ל דאם יולדת בצער וכו' ע\"כ אם ראה תראה ס\"ל לר\"י דברה תורה כלשון בני אדם ויהיה זה ממש כשיטת הירושלמי הנ\"ל. והנה לא לבד שהסוגיא דברכות הפוכה מסוגיא דסוטה אלא גם בתוס' דסוטה כ\"ד. ד\"ה ור' יהונתן וכו' כתבו בשלהי דבריהם דר\"ע ס\"ל דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם וה\"נ משמע סוגיא דברכות אם ראה תראה דלר' ישמעאל דאמר דברה תורה כלשון בני אדם לר\"ע אם ראה מוטב ואם לאו תראה וכו' ע\"ש הרי דהיה גירסת תוס' דלא כגירסת שלפנינו בברכות אלא היה גירסתם בפלוגתא דר\"י ור\"ע כמו שהיא שנויה בסוטה ולפיכך לגירסא זו. ע\"כ מסיק הש\"ס דלר\"י ד\"ת אם ראה תראה כלשון בני אדם. איברא במנחות י\"ז ע\"ב כתבו תוס' ד\"ה מאי האכל יאכל וכו' בן עומדין דף ל\"א דדריש ר' ישמעאל אם ראה תראה ור\"ע קאמר ד\"ת כלשון בני אדם וכו' הרי דהיה גירסת תוס' בסוגיא דברכות כמו שהיא לפנינו במקומו. וסתירת האלו. דתניא במנחות נ\"ח ע\"ב ד\"ה ואיכא דאמרי וכו' הודיעו לבני האדם גבורתם בבקיאות בכל מקומות הש\"ס בענין סוגי' הפוכות. ואת הסוגיא דברכות וסוטה שזכרתי. לא זכרו שם בכלל אותן ההלכות:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>מה  בין פסח ראשון לשני וכו' תוספתא כו' </b> ע\"ש. נקטה נפשיה בקצירה למאוד דהרואה משתאה על התוספתא דלא קתני ביקור מאי שייר דהאי שייר דהא בתוספתא תניא דהראשון נשחט בג' כיתות ואין השני בג' כיתות לכן אפרש שיחתן של תוס' שכתבו צ\"ה ע\"א ד\"ה מה בין ראשון לשני בזה\"ל בתוספתא קתני נמי הראשון נשחט בג' כיתות ואין השני נשחט בג' כיתות והכא תנא ושייר דשייר נמי ביקור ד' ימים דליתא בשני כדאמרי' בגמ' צ\"ו ע\"א ובתוס' דלא קתני ביקור אלמא לא קחשיב אלא הנך שנוהגין בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד עכ\"ל. וכתבתי בס\"ד בחיבור תנא תוספאה בביאורי על התוספתא פסחים' דתניא שם אלו דברים שבין ראשון לשני הראשון בג' כיתות ואין השני בג' כיתות הראשון דוחה את הטומאה ואין השני דוחה את הטומאה הראשון חייבים עליו כרת השני אין חייבין עליו כרת דברי ר' וכו' הראשון טעון חגיגה כו' הראשון נוהג כל שבעה והשני יום אחד. ע\"כ. אמור מעתה דהרבה דקחשיב בתוספתא שייר במתני' ולא נקטו תוס' דוקא ביקור. ותו במ\"ש תוס' דתוספתא דלא תני ביקור דלא קחשיב וכו' וביקור נוהג נמי בתמיד ע\"כ. הלא קחשיב בתוספתא הראשון דוחה את הטומאה וכו' וטומאה בתמיד כמו בפסח דדוחה את הטומאה ה\"נ תמיד דוחה את הטומאה ועוד מלבד כל זה הנה ראינו בתוספתא לא קחשיב אחת מכל הנהו דתנן במשנה כגון איסור בל יראה ושטען הלל באכילתו אלא ע\"כ לומר דמה ששייר במתני' תני בברייתא [כמבואר בכמה דוכתי ואפרש אחת מהנה בביצה ו' ע\"ב ע\"ש פירש\"י ותוס' ד\"ה וכי תימא] ובכן דברי רבותינו תוס' צריכין פנים ובביאורי תוספתא שם הארכתי עוד ואין כאן מקומו:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ופסח  דורות וכו'. הרי דלא כתוס' אלא אף בפסח מצרים היה נוהג ג' כיתות כו' </b> ע\"ש. עדיין לא מצאתי היכן כתבו תוס' דבר מזה עד אראה בעיני אבא לאחריתם בס\"ד לציין והוי יודע דבתוספתא' תניא להדיא אלו דברים ששוה בהן פסח מצרים כו' בשלש כיתות ופסח דורות כיוצא בו:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ירעה  פי' הר\"ב דדחייה וכו' </b> ע\"ש. עמ\"ש בתשובת ח\"צ סי' מ\"ה שהשיג על זה:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Shabbat/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Shabbat/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9aca83252d72fb57ecea13c57bae90ecb2e0da3e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Shabbat/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,296 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Shabbat",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה שבת",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ושתים  שהן ארבע בחוץ כיצד וכו'. </b> כך איתא במשנה שבגמרא: ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ובעל  הבית וכו'. </b> דבלא דידי' לא מיירי.  ודע דתוס' בדף ג'. ד\"ה בבא דרישא וכו' תירצו דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי דאפילו מכניס ומוציא כל היום אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של בעה\"ב ע\"כ:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>החזן  וכו'. כמ\"ש בערוך שצריך לראות היאך יקרא. </b> ז\"ל הערוך בערך חזן בפ\"ק דשבת דף י\"א. באמת החזן רואה מהיכן תינוקות קורין פי' הוא שליח ציבור ותרגום רואה חוזה שהוא צריך לראות היאך יקרא והיאך קורא בני אדם לקרות בתורה בגמ' דפ\"ב ביומא דף כ\"ד: דתנן בפ\"ה דתמיד מסרום לחזנים היו מפשיטין את בגדיהן בסוף גמרא דשוכר את הפועלים התם [בחוזי צ\"ל] בחזני מתא פי' שומרי מדינות שחייבין לשמור שמירתא יתירתא ע\"כ. וז\"ל רש\"י בפי' המשנה החזן. חזן הכנסת המקרא את השבעה קרואים בתורה ופעמים שאינו יודע היכן צריכין לקרות למחר ורואה היכן קורין תינוקות של בית רבן בשבת זו והן קורין בסדר לאור הנר בבהכ\"נ ויודע שהיא פרשה של זו לישנא אחרינא חזן מלמד תינוקות ורואה היכן יתחילו למחר ע\"כ. וז\"ל הרא\"ש בברכותן עומדין סי' י\"ז על המשנה דהיה עובר לפני התיבה וכו' ור\"ת ז\"ל הי' אומר דאין ש\"צ יכול להפסיק ולקרות כהנים וכו' והא דאמרי' בסוטה ל\"ח. דלשנים קורא כהנים אחזן קאי ולא אשליח ציבור וכן תנא בספרי [אומר לה' צ\"ל] אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו ובירושלמי דן קאמר ובלבד שיהא החזן ישראל וכ\"כ בפי' ר\"ח ז\"ל לשנים קורא החזן כהנים אבל ש\"ץ המפסיק עבירה היא בידו ובערוך פי' חזן ש\"ץ וטעות הוא דחזן הוא [המתחזק צ\"ל] המתעסק בצרכי בית הכנסת וש\"ץ הוא המוציא את הציבור ידי חובתם בתפלה ועוד אמרי' בסוטה ל\"ט: אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפי הקורא ובספרי קאמר אין ש\"ץ רשאי להתחיל שים שלום עד שיכלה אמן מפי הקהל אלמא ש\"ץ לאו היינו החזן הקורא ע\"כ. וכתבתי בהפלאה שבערכין ד' דז\"ש הרא\"ש ובערוך וכו' וטעות הוא וכו'. לא על הערוך כוונתו. דא\"כ למה תלי' דוקא על הערוך הלא גם על רש\"י בלשון הראשון תלונתו שפי' הכא החזן רואה דהיינו הש\"ץ הקורא כאשר העתקתי לשונו לעיל והוי פי' הערוך כפי' רש\"י בלשון ראשון בכוונה אחת ומדוע לא כתב הרא\"ש כזה גם על פי' רש\"י. ותו דדברי הערוך מבואר היטב דודאי גם איהו מודה דחזן הנאמר ברוב מקומות הוא העסק בצרכי בהכ\"נ. והעד על זה שהרי הערוך מייתי בסמוך לזה משנה דתמיד בפ\"ה מסרום לחזנים היו מפשיטין את בגדיהן. ושם א\"א לפרש באופן אחר אלא שמשי' וכפי' הרמב\"ם והר\"ב דהיינו השמשין העוסקין בצורכי בהמ\"ק [וכן בשבת נ\"ו. לחזניהן פירש\"י שמשיהם. עוד שם קל\"ט. שנעשו מקל לחזניהם פירש\"י לשמשיהן וכו'. ובסוכה נ\"א. וחזן הכנסת פרש\"י שמש הציבור. וכן ביומא ס\"ח: פירש\"י והר\"ב שמש ובסוטה מ':' מ\"א פירש רש\"י והר\"ב שמש הכנסת שטורח עסקי הכנסת עליו להכניס ולהוציא להפשיט את התיבה ולהכין הכל. וע\"ע בסוכה מ\"ב: פרש\"י החזנין שמשין שהיו שם לצורכי הציבור ובמכות כ\"ב: ע\"ש נדפס על הגליון בשם הרש\"ל. ובסנהדרין יז: ושני חזנין פירש\"י שמשי ב\"ד להלקות החייב ולהזמין בעלי דינין לדין] אולם ברור ראינו כי הערוך וגם רש\"י בפירוש מתני' דהכא בשבת החזן רואה היכן תינוקות קורין. לא מצי לפרש דהיינו שמש המתעסק בצורכי בהכ\"נ כי מה ענין לו ומה תועלת יגיע אליו אם יודע היכן תינוקות קורין או לאו. בכן היטיבו אשר דברו הערוך ורש\"י דחזן הנשנית במשנה דהכא פירושו שליח ציבור המקרא את שבעה הקרואים וכדי שיהי' יודע לקרות למחר רואה היכן תינוקות קורין. ועל צד הדחוק י\"ל דכוונת הרא\"ש הוא על מי שרוצה לפרש נגד ר\"ת ולומר דהש\"ץ רשאי להפסיק בקריאת כהנים והא דתניא בספרי מלמד שהחזן אומר להם וכו' היינו ש\"ץ וכדאי' בערוך במשנה דהכא שפי' חזן היינו ש\"ץ. ועל זה סיים הרא\"ש וטעות הוא. ור\"ל מי שרוצה לפרש הכא בדברי הספרי הוא טועה דחזן הוא המתעסק וכו' ובזה גם הערוך מודה דפי' הספרי היינו המתעסק [שוב מצאתי שבמקצת דברים כוונתי דעת הגדול הב\"ש בסוטה ונתתי הודאה על חלקי] [אברא בזה שכתב הרא\"ש ועוד אמרי' בסוטה אין הכהנים רשאין וכו'. ובספרי קאמ' אין ש\"ץ רשאי וכו'. לא זכיתי להולמו הראי' זו. הלא לאין מספר ראינו כי המכווין אחד נקרא בשנים ושלשה שמות ומה שכתבתי בזה תמצא במ\"ד פ\"ה דברכות ומשם בארה]. והנה גיסי הגאון בספר זכרון יוסף חלק או\"ח סי' י\"ג דף י\"ז השיב לי. בד\"ה עוד כתב מר בזה\"ל מ\"ש הרא\"ש וכו' ובערוך וכו' וטעות הוא וכו' אחרי העיון עמדתי מרעיד בערוך בערך חזן כתב בפ\"ק דשבת וכו' וכפי' הזה כתב רש\"י שם ג\"כ כדמותו וכצלמו והנה מעתה לא על רבינו הערוך לבד כי גם על רש\"י תלונת הרא\"ש אבל באמת שניהם צדקו יחדיו דאטו מי לא מודו דחזן ג\"כ היינו שנקרא שמש הלא הך שמביא הערוך מיד בסמוך מגמ' דפ\"ב דיומא וכו' א\"א לפרש בענין אחר רק לשמשין וכו' עכ\"ל הזהב [גיסי הגאון המחבר העתיק ככתבי וכלשוני אשר כתבתי אליו תוך שארי דברי' הרבה ופעמים באתי בקצרה. לפי הסכמת הפנאי] וזהו תשובתו בזה\"ל. נ\"ל ליישב קצת דברש\"י י\"ל דמפרש נמי שמש והא שכתב המקריא את השבעה כו' אין פירושו שמקרא לפניהם הפרשה שהרי בימי חכמי הש\"ס לא הי' המנהג להקרות לפני הקוראים וכדמ' במס' מגילה פ' הקורא עומד ויושב ובטור וב\"י או\"ח סי' קל\"ט ע\"ש אלא דפרושו שמש הכנסת שמכין האנשים הקוראין למחר ומסדר אותם מי שנקרא ראשון ומי שני כו' ע\"פ מנהג העיר ותקנותם ומגיד לכל אחד מהם ראש הפרשה שצריך לקרות למחר כדי שיסדר אותה כדעביד ר\"ע כמ\"ש הטור סי' קל\"ט [ומלת מקריא שברש\"י הוא מבנין הכבד הנוסף קראוהו המדקדקי' בנין הפעיל או מפעיל ויוצא לשני פעולים ואותו המיועד מן השמש לקרות פעול אחד והקריאה פעולה שני'] אמנם על הערוך שכתב בזה\"ל שהוא צריך לראות היאך יקרא ואיך קורא [לפני צ\"ל] בני אדם כו' משמע בהדי' דעל הש\"ץ העובר לפני התיבה קאי כתב הרא\"ש שפיר וטעות הוא דמדלא פי' שמש בית הכנסת משמע דס\"ל דמלת חזן דבש\"ץ קאי וזה אינו מהך דמס' סוטה ורק דאכתי קשה כמ\"ש רפ\"מ נ\"י שהרי הערוך גופי' מייתי הך דמסרן לחזנין והך חזני מתא דב\"מ והתם ודאי היינו שמשין א\"כ קשה על מ\"ש הרא\"ש וטעות הוא שהרי כמו שמוכרח הערוך לפרש חזנין הנ\"ל ה\"נ יש לפרש הך דסוטה ואפשר שהיה להרא\"ש גירס' אחרת בערוך ואנכי גם אנכי לא ראיתי רק בספר מוסף הערוך כי בקשתי ספר הערוך ולא השגתיו עכ\"ל גיסי הגאון המחבר הנ\"ל והעתקתי מרוב חיבת הקדש כל דבריו של גדול שפתי צדיק ידעון רצון ליישב מה ששאלתי לדקדק שלא התרעם הרא\"ש נמי על פרש\"י. ברם במה שבא גיסי הגאון להוכיח במישור שהרי בימי חכמי הש\"ס לא הי' המנהג להקרות וכו'. עקימת שפתיו הוה מעשה שהי' מעתה פי' הערוך שכתב לפרש המשנה דהכא שהוא צריך לראות האיך יקרא וכו' קשה שהרי בימי חכמי המשנה והש\"ס לא היה המנהג וכו'. לפיכך אני אומר דגם בימי הש\"ס שהיו העולי' קוראי' בעצמם מ\"מ הגע בעצמך אטו מי שלא היה בקי בנגינות הטעמים או שקולו פגום או נמוך ביותר או שקורא לאלפי\"ן עייני\"ן וכה\"ג ופשיטא למ\"ש הב\"י בסי' קמ\"א בשם ס' האשכול בזה\"ל דהא דתנן בפ' הקורא את המגילה עומד סומא אינו קורא בתורה היינו לומר דאינו קורא ע\"פ אבל אוקמי איניש אחרינא שפותח ורואה והסומא מברך ועומד בצדו שפיר דמי וכו' הרי מבואר להדי' דגם בימי חכמי המשנה היו מקרין לאותן בני אדם. ובזה יתבאר הדק היטב למאוד לשון הערוך שכתב שהוא צריך לראות היאך יקרא והיאך קורא בני אדם לקרות בתורה. על כוונה רצי' אמרי' בכפילא שהוא צריך לראות היאך יקרא והיאך קורא בני אדם לקרות בתורה [כלומר לאותן העולים שאינם קוראי' בעצמם אלא עולים על מנת להקרות לפניהם. ואותן בני אדם הקורין בעצמם והחזן צריך למידע ראש הפרשה להגיד לכל א' מהעולי' שיהי' יודע לסדר אותה כדעביד ר' עקיבא וכמ\"ש גיסי הגאון הנ\"ל] עוד זאת אדרש. להגיד מראש אחרית דבריו של גדול במה שכתב ואנכי גם אנכי לא ראיתי רק בספר מוסף הערוך וכו' ראה ראיתי מפני שהספר הערוך לאו לכל מצוי ואפי' לגדול הדור כמוהו מדבריו ניכר שאינו בקי בהן ואני נתתי הודאה על חלקי. כי כבר בתורתו של רבינו הערוך חשקי. והייתי כחובר חיבור מחוכם לברר ולהכין. חיבורי הפלאה שבערכין. ובאשר כל אומן כלי אומנתו בידו צריך. יגעתי עד שמצאתי כל דפוסי הערוך. והרי הם כולם תחת ידי, אשר אספתי אותם במאודי. חדשים גם ישנים. עודף על אותן שנזכרו בשפתי ישנים. ובכולהון נדפסו דברי הערוך כמו שהעתקתי למעלה והן הנה דברי רבינו נתן בעל הערוך ולא נמצא בכולן דברי שום מחבר זולתו. אפס בדפוס אמ\"ש ושק\"ט הוא לבדו. נמצא שהוסיף חכם א' בשמו ר' בנימין מוספיא ושם ידו. בראשי תיבות. א\"ב המורה <b>א </b> מר <b>ב </b> נימין. וגם שם שם לו מצב יד ר\"ל תמונות בציור להורות כי ידו. והוא לבדו. עשתה והי' לאות על ידו. הושם דברי המוסף בין שתי חצאי עגולים למען הפריש. בין ההוספה ובין עיקר הפירוש. ואשר על כן מדברי כולם. נראה לעולם. כי מה שהעתקתי בשמו. הן הן דברי הערוך בעצמו [ועמ\"ש בס\"ד שילהי מ\"ד פ\"ה דברכות]:  ",
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>באמת  אמרו פירשו הר\"ב בריש פ\"ב דתרומות. </b> ומסיק שם הר\"ב מדתני באמת אמרו החזן רואה וכו' ומדרבנן היא ע\"כ היכי דקתני באמת לאו דוקא הלכה למ\"ס היא אלא הלכה כאילו היא הלכה למ\"ס ע\"כ. וע\"ע בגמ' ב\"מ (ס' ע\"א) ובתוי\"ט שם פ\"ד מי\"א דמוכח ג\"כ הכי. ואולם דע דז\"ל הירושלמי בפ\"ק דשבת אהך משנה באמת אמרו החזן רואה וכו' אמר ר' אלעזר כ\"מ ששנינו באמת כאילו הלמ\"ס. והמפרש לא הערה מכל זה כלום. ויש עוד לשום לב בבריית' דתוספתא הובא בביצה י\"ז. אין אופין מיום טוב לחבירו באמת אמרו ממלאה אשה כל הקדרה בשר וכו':  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט סוף מ\"ד <b>והקשו תו' מה שייך וכו'. </b> להבין ביאורו דע דז\"ל תו' י\"ז: ד\"ה ועל בנותיהן משום דבר אחר וא\"ת הניחא למ\"ד דמפרש בע\"ז ל\"ו: דעל בנותיהן גזרו יחוד דשייך למגזר משום ע\"ז אלא למ\"ד דעל בנותיהן גזרו נדות מה שייך הך גזירה לע\"ז:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>אמר  רשב\"ג וכו'. שנסתכן ר' טרפון. </b> לפמ\"ש שם בס\"ד בשם פי' הרמב\"ם אין ראיה מהתם. וגם מצינו דצנועי ב\"ה היו נוהגים כדברי ב\"ש דמאי פ\"ו:  "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא  כדי שיקרמו פניה. </b> במנחות ע\"ח כתבו תוס' ד\"ה פורסה ואין חוטין נמשכין הימנה. נראה דכי האי גוונא עד שיקרמו פני' דפ\"ק דשבת ע\"כ:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "במשנה <b>ולא  בלכש. </b> גירסת הערוך ולא בלגש וע\"ש: ",
+                "שם <b>ולא  בזפת. </b> וכן במשב\"ג ובהרא\"ש אבל יתכן לגרוס לא בזפת וכן בפירש\"י והר\"ב והיינו משום דענין זה הוא מחודש דמתחיל לדבר בפסולי שמנים. וכן בירושלמי איתא לא בזפת בלא ו' והוא הנכון: ",
+                "שם הר\"ב  ד\"ה <b>ולא  בשמן שריפה וכו'. דכתיב והנותר וכו' ודרשינן קרא הכי וכו' עד בקר שני עומד ותשרפנו וכו'. </b> בלשון שפרש\"י שבת כ\"ז: קל\"ג. פסחים פ\"ג: תמורה ד': מבואר קצת טפי על נכון ע\"ש: ",
+                "שם הר\"ב  ד\"ה <b>וחכ\"א  וכו'. </b> אלא איכא בין חכמים לת\"ק וכו' ולא נתברר וכו' והלכה כחכמי'.  פי' הלכה כחכמים נגד נחום המדי דס\"ל לחכמים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. וה\"ה דהוי הר\"ב מצי לומר דהלכה כת\"ק אלא משום דדברי חכמים מבוררים טפי שאמרו להדיא אחד מבושל וכו' עדיפא לי' להר\"ב למנקט הלכה כחכמים [ועי' מ\"ש בס\"ד זבחים פ\"ב מ\"ה ביאור נכון בסוגי' ק\"ד]. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " במשנה  סוף הפרק <b>אבל מעשרין. </b> עמ\"ש תוס' חולין ז' ד\"ה ודלמא:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>אין  נותנין וכו'. </b> ואסור לבטל כלי מהיכנו כלומר להושיב וכו' ומחברו בטיט וכו'.  כלשון הר\"ב כך כתב רש\"י בפי' המשנה מ\"ב:  ד\"ה <b>כלי  תחת הנר וכו'. </b> אי נמי קסבר לבטל כלי מהיכנו להושיב כלי וכו' ומחברו בטיט וכו'.  וז\"ל תו' בסוגי' דגמ' מ\"ג. ד\"ה דמבטל כלי מהיכנו בפ' בתרא פי' בקונט' משום דמחזי כסותר וכאן פי' דחשיב כאילו מחברו שם בטיט וכו'. והנה בפ' בתרא שרמזו תו' עליו היא לקמן קנ\"ד: ושם ז\"ל רש\"י ד\"ה והא מבטל כלי כרים וכסתות כשמניחין תחת דבר שאינו ניטל מבטלו מהיכנו דשוב לא יטלו משם ודמי לסותר ע\"כ ודע דמן המוקדם נמי יש ראי' כי ז\"ל רש\"י לקמן\"ח דף קכ\"ח: ד\"ה והא קמבטל כלי מהיכנו. דמשהניח תחתי' אין יכול לטלטלה דדומה לסותר בנין מדרבנן עכ\"ל וכ\"כ הרמב\"ם בפ' כ\"ה מה\"ש דין כ\"ג אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר ע\"כ. ודע עוד דבלשון מוקצה היא וקסבר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל. והר\"ב לא הביא לפי' זה משום דלא קיי\"ל כר' יצחק דאמר אין כלי ניטל וכו' לפיכך כתב הר\"ב רק פי' האחרון שכתב רש\"י וכדמפרש רב יוסף טעמו ע\"ש מ\"ג. והשתא לטעמי' דאסור לבטל כלי מהיכנו ברור דאם נתן הכלי בשבת תחת הנר כל עוד שלא טפטף שמן בתוכו מחויב ליטלו משם טרם יטפטף שמן בתוכו ויהיה ביטול כלי מהיכנו. ובאופן זה אפשר דסיפא דמתני' דתני ואם נתנוהו מבעוד יום מותר. אתי להורות דיוקא דמלתא דאם נתנוהו בשבת אף שכבר נתנוהו אסור כלומר דצריך ליטלו משם כל זמן שאפשר לו קודם שיבא לידי ביטול כלי ובזה יתכן דתנן הכי ומיושב קצת מה שכת' תו' והביאו התוי\"ט הלשון דחוק דהל\"ל אבל מבעוד יום נותנים והלכך גם הרמב\"ם שזכר התוי\"ט דהעתיק כלשון המשנה. כי ז\"ל בפ\"ה מהל' שבת דין י\"ג אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו שמן בשבת שהרי מבטל כלי מהיכנו ואם נתנו מבע\"י מותר ע\"כ שפיר עביד אחרי שהוא כתב להדיא הטעם שהרי מבטל כלי מהיכנו יפה סיים ואם נתנו וכו' על הכוונה שזכרתי למעלה: ",
+                "שם הר\"ב  ד\"ה <b>חוץ  מן הנר הדולק. </b> בעוד שהוא דולק אסור גזירה שמא יכבה וכו'.  נשאלתי דהא בגמ' מ\"ו: אידחי להך טעמא דשמא יכבה דהא ס\"ל לר\"ש דבר שאינו מתכוין מותר ומסקנת הש\"ס אלא אמר רבא הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור [לשלהבת דבכי האי מוקצה מודה ר\"ש שהכלי טפל לשלהבת בעודה בו ולאו משום דחייש לכבויי רש\"י]. והשבתי שאלת ראשונים היא זו המג\"א סי' רע\"ו סס\"ק י\"א כתב בזה\"ל וצ\"ע על רש\"י שפי' דף מ\"ד דאסור לטלטל הנר משום גזירה שמא יכבה וכ\"כ הרב מברטנורה היינו לפי דעת המקשן ובגמ' דחי האי טעמא משום דאף אם יכבה הוי דבר שאין מתכוין וטעמא משום דהוי בסיס לדבר האיסור וכו' ע\"כ. הנה תלונות המג\"א על רש\"י איכא למדחי על נכון כי כבר כתב התוי\"ט בכמה דוכתי טובא. והראשון שבכולם תמצא מ\"ב פ\"ב דפאה דדרך רש\"י בהרבה מקומות לפרש כס\"ד דגמ'. אמנם על הר\"ב שפיר תמה המג\"א. כי כבר החליט התוי\"ט שם בפאה דראוי ונכון שיפרש הר\"ב כמסקנא דגמ'. והוי יודע דבמשנה מ\"ד. אהא דתנן רש\"א כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת לא פירש\"י כלום. רק בברייתא דהתם דתניא רש\"א חוץ מן הנר הדולק בשבת כתב רש\"י בעוד שהוא דולק אסור שמא יכבה הנר. וכתבתי בחדושי בס\"ד טעם נכון שלא פירש\"י הכי במשנה. ומשם בארה ג\"כ ישוב נכון על קו' תוס' מ\"ו: ד\"ה כבתה אין וכו' כן דרך הש\"ס וכו'. ועמ\"ש עוד בתמיד מ\"ג פ\"א תמצא בסוף דברי ישוב הגון הא דלא רמי אביי לרב יוסף ממתני'. וע\"פ הדברים האלה כרתי ברית שי\"ל דבמתני' הטעם שמא יכבה דהיינו ע\"י הטלטול מהשמן שבנר שאם ירחיק מהפתילה חייב משום מכבה. וא\"כ יש ליישב קו' הגמ' גם בפי' הר\"ב ודי לחכם ברמיזה:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>ונאקה  פי' הרב בערוך גמל ונקבה וכו'. </b> הנה בהר\"ב לא נזכר מפי' הערוך כלום ואין לומר דכוונתו על הערוך וקראו רב דהא בלשון כזה לא נזכר בשום דוכתא. וע\"כ נראה דכך צ\"ל ונאקה פי' בערוך גמל נקבה וכו' [ותמצא פי' הערוך בערך נקה]: ",
+                "שם תוי\"ט  ד\"ה <b> ומזין  וכו'. </b> וה\"ל כמים שנעשו בהן מלאכה כך פירש\"י בפ\"ק דיומא. אע\"ג דקי\"ל דפסול מלאכה לא שייכי אחר שנתן האפר במים כדתנן פ\"ד דפרה. וכ\"כ תוס' ב\"ק נ\"ו. ד\"ה העושה דדוקא קודם קידש פסלה המלאכה כדתניא בספרי יכול אף משקידש בכלי ת\"ל למי נדה ולא שכבר מי נדה כ\"כ תוס' עוד שם צ\"ח. ד\"ה הא קמ\"ל וכו' וקצת דברי הספרי הביא רש\"י גיטין נ\"ג. ד\"ה מי חטאת ע\"ש אבל דע דמ\"מ פירש\"י עולה כהוגן לפ\"מ שמצאתי בתוספות ישנים דמדרבנן פסול מלאכה אף לאחר שנתן האפר:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא  פרה בעור הקופד. </b> וכן פי' הר\"ב בעור הקופד שרץ שנימיו חדין כמחט וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יינקוה השרצים. אכן במשב\"ג וכן בפירש\"י ובפי' הרמב\"ם איתא הקופר ברי\"ש וכן בפיסקא שבגמ' נ\"ד: ולא פרה בעור הקופר דעבדי לה כי היכי דלא למציוה יאלי [שלא ינקוה עלוקה שונשא\"ש רש\"י. וכתבו תוס' פי' רש\"י דהיינו עלוקה ואין נראה דאין מוצצת אלא דם ועוד דה\"ל למימר עלוקות ולא אשכחן דקרי להו יאלי בשום מקום ונראה דיאלי היינו נמי קופר דמתני' כדאמרינן ב\"ב ד'. גבי הורדוס אהדר ליה כלילא דיאלי ונקרינהו לעיניה והאנקה מתרגמינן ילא והוא שקורין הירוצון ע\"כ. והנה השגת תו' על רש\"י דאין מוצצת אלא דם וכו' לא ידענא לפום רהיטא ראיה מופתיית ע\"ז ובפרט לפי דקי\"ל דם נעכר ונעשה חלב עי' בכורות ו': וגם בהשגה שניה דע דז\"ל הערוך ערך יאלי בריש ב\"ב אהדר ליה כלילא דיילי ובמה בהמה בשבת כי היכי דלא לימצוה יילי תרגום והאנקה והכח ויילא וכוחא ובלע\"ז סוגיא סוקא ובלשון ישמעאל עלוקה ע\"כ. הרי נראה עדות הערוך ממש כרש\"י והיא עלוקה בלשון ישמעאל. וכן מהכרח לכוון דעת רש\"י הכא. ומ\"ש רש\"י בב\"ב ד'. אהדר ליה כלילא דיילי האנקה מתרגמי' ילא והוא שרץ שקורין הירצו\"ן ושערו קשה כמחטין ועשה לו עטרה מעורו סביבות עיניו. ע\"כ. והנה הרמב\"ם בפירושו כתב ועור הקפר עור של שרץ מלא קוצים קושרין אותו על שדי פרה כדי שלא ינקו אותה הנחשים כשתישן בלילה וכו' צ\"ע דבסוגיא אמרינן יאלא ולכל הפרושים אין במשמעו של יאלי נחשים. אמנם בחבורו פ\"ב מהל' שבת דין י\"א כתב לא תצא הפרה בעור הקופר וכו' שלא יינק ממנה השרץ וכו'. והארכתי עוד קצת בהפלאה שבערכין]. ואתן תודע כי הנוסחא שלפני במשניות ובפי' הר\"ב הקופ\"ד בד' ולא ברי\"ש הוא הנכון וראיה גדולה ממשנה ה' פ\"ח דכלאים דתנן הקופד וחולדת וכו' ופי' הר\"ב הקופד שרץ שגופו מלא קוצים וכו' וקורין בלע\"ז אריצ\"ו ע\"כ וכ\"כ הרמב\"ם בפרושו הקפוד נקרא בערבי קופוד וכן לשון הרא\"ש שם הקופד למורש קיפוד תרגום קופדא והוא שרץ שגופו מלא קוצים וכשיגע אדם בו יכפול עצמו וכו' ובלע\"ז נקרא ארצין ע\"כ. וכן פירש\"י בישעיה י\"ד כ\"ג למורש קפד. קיפוד הריצין בלע\"ז ע\"כ ומלת קיפוד נמצא עוד ישעיה ל\"ד י\"א וכן צפניה ב' [ובמתורגמן יש מקום עיון שהביא בשרש קפד גם קרא בישעיה ל\"ד פט\"ו אמנם בכל התיקונים איתא שמה קינה קפוז בזיי\"ן ופירש\"י קפוז היא קפוד] מכל הלין מוכח דגם הכא במשנה וגמ' [ובכל המפרשים] צ\"ל בעור הקופד ולא ברי\"ש והעד הנאמן אשר מפיו אנו חיין בכמה נוסחאות הוא הערוך שכתב בערך קפד ד' בזה\"ל קפד. בפ' במה בהמה. ולא פרה בעור הקופד וכו' קאת וקפוד. שמה קננה קפוד [וצ\"ע כמו שכתבתי למעלה על המתורגמן] תרגום קיפדא בלשון ישמעאל קופוד ובלע\"ז ריצ\"ו ע\"כ. מעתה שוב אין להרהר ותדע באמת כי גם בכל תקוני שבת נדפס שלא כהוגן הקופר ברי\"ש וצריך להיות הקופד. והמודה על האמת ישלח ידו להגיה ולא יקפד: ",
+                "שם תוי\"ט סוף פ\"ח  ד\"ה <b> פרתו וכו'. </b> בש\"ס משום דהיכי קתני פרתו וכו'.  משמעות התוי\"ט דדוקא מכח הקושיא וחדא פרה והא כמה ה\"ל וכו' הוכרח לומר דלאו שלו היתה. אכן בסוגיא דהכא נ\"ד: וביצה כ\"ג. איתא תנא לא שלו היתה וכו' הרי להדיא דבברייתא מפורש הכי ויש ליישב קצת:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "במשנה <b>ולא  בסנבוטין. </b> בערוך בערך סנבוטין כתב כבר פרשנו בערך אב ועיין בערך אב א' כתב פי' נכון על סרבוטין ע\"ש ודע שכן במשב\"ג ובברייתא נ\"ז: וכן בפירש ר' אבוהו איתא סרביטין:  "
+            ],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>ולא  בתפילין כו'. </b> אלא אפילו למ\"ד שבת זמן תפילין וכן פסק הר\"ב בר\"פ בתרא דעירובין. לא יצא דלמא אתי לאתויי בר\"ה וכו' אם בא לפנות וממטי להו ד' אמות [הנה כ\"ז מבואר בסוגיא ס\"א. ללישנא קמא דרב ספרא ע\"ש] ובטא\"ח סי' ש\"א כתב ג\"כ זה הטעם ולא כתב כן בסי' ל\"א וכו'. ראיתי במג\"א סי' ש\"א סקי\"ב אהא שכתב המחבר ולא יצא בתפילין מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא כתב בזה\"ל מפני שצריך להסירם הקשה בתוי\"ט דל\"ה האי טעמא תיפוק ליה דשבת לאו זמן תפילין ע\"ש ול\"נ דאתי לאשמועינן דבקמיע הכתובים בו שמות אע\"פ שהיא מומחה אסור לצאת בשבת מהאי טעמא אם לא שמחופה עור וכו' ע\"כ איברא דחיקא מלתא טובא דגבי דין תפילין יודיע דרכי הקמיע. והלא טוב היה למחבר למנקט זה גבי דיני הקמיע. לקמן סעיף כ\"ה דאיירי בהן. ויותר מזה דנפקותא רבה איכא דלהטעם שכתב המחבר מפני שצריך להסירו כשיכנס וכו' שרי ליה לצאת בתפילין של יד כמבואר להדיא בתוס' מ\"א. ד\"ה דלמא מפסקי וכו' בשם הקדוש מקורבי\"ל דאיצטריך טעמא דמיפסקו [ולא סגי בחששא דלמא אתי לאתויי בר\"ה בלחוד וכמ\"ש רש\"י] כדי לאסור גם תפילין של יד דא\"צ לחלוץ כשצריך לבית הכסא אלא של ראש משום שי\"ן ע\"ש. אמנם לפי העיקר דשבת לאו זמן תפילין הוא עדיפא דאפילו בתפילין של יד אסור. והלכך שפיר תמה התוי\"ט [ועמ\"ש בר\"פ בתרא דעירובין בשם האלי' רבה שכתב ישוב על קו' התוי\"ט אבל משם בארה שדברי הא\"ר תמוהים ונעלמים ממני להבינם ע\"ש] שהרי הטור וב\"י לא כתבו אלא מפני שצריך להסירם וכו' [והיינו כגי' רש\"י ולא חיישו לדלמא מפסקי וכו'] משמע דבתפילין של יד שרי שהרי פשטי' דלישנא הטוש\"ע לעיל ריש סי' מ\"ג אסור לכנס לב\"ה קבוע להשתין בתפילין שבראשו גזרה שמא יעשה בהם צרכיו וכו' משמע דוקא בתפילין של ראש לא יכנס אבל בשל יד שרי. ואע\"ג שכתב המג\"א שם ה\"ה דבזרוע נמי אסור מה\"ט וכו'. מ\"מ פשטא דמלתא כפי לשונם משמע דוקא שבראשו. וכן כתב הא\"ר דוקא בתפילין שבראשו אבל בתפילין של יד שרי ושכן מוכרח מרש\"י וע\"ש דלא כמג\"א וזה ליתא למ\"ש הטור וב\"י בש\"ע סי' ל\"א דאסור בשבת להניח תפילין. והמעיין בעומקה של הלכה צדק בה ילין. ולפי שעה נעלים ממני שכתבו הטוש\"ע רק בגי' רש\"י ולא חששו כלל לגי' תוס' דחיישינן דילמא מפסקי וגם של יד אסור כמבואר. גם לשון הר\"ב כך היא ריש פ\"י דעירובין ד\"ה זוג זוג וכו' קסבר שבת זמן תפילין הוא אלא שחכמים גזרו עליהן גזרה שמא תפסק רצועה ויביאם בידו וכו' ע\"כ:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא  בכובלת. </b> גירסת הערוך ולא בכוכלת בכ\"ף:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובסנבוטין </b> במשב\"ג ובסרביטין עוד שמה ובגרגיר מלח במשב\"ג איתא ובגלגל ופירש\"י גלגל כמו גר גר וכן בערוך איתא ובגרגיר [ורי\"ש ולמ\"ד שמתחלפין מבואר ברמב\"ן בפי' החומש מה נמלצו מה נמרצו ואין כאן מקום לקבל אריח]: ",
+                "שם הר\"ב  ד\"ה <b>פאה  נכרית אשה שאין לה רוב שיער לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשה ונראה כאילו הוי שערה. </b> וז\"ל רש\"י במשנה ס\"ד ד\"ה פאה נכרית קליעת שער תלושה וצוברתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שער ע\"כ. וזה לשון הערוך בערך פאה פי' אשה שאין לה רוב שיער לוקחת שער מנשים אחרות ומשימה על ראשה שנראה כמו שהוא שערה ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם בפרושו פאה נכרית כמו מגבעת נדבקו בו שער נאה והרבה ותשים אותו האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשער ע\"כ. ובחיבורו פי\"ט מה\"ש דין ג' לא תצא וכו' ולא בפאה של שער שמנחת על ראשה כדי שתראה בעלת שער הרבה וכו' ע\"כ. ולשון הטוש\"ע א\"ח סי' ש\"ג סי\"ח כך היא פאה נכרית דהיינו קליעת שער שקלעה בתוך שערה ע\"כ. כתבתי כל לשונות האלו למען תדע כי זה שכתוב בד\"מ סי' הנ\"ל א\"ק ר' בזה\"ל מצאתי כתוב בהגהות אלפסי החדשים ומותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה ל\"ש אם היא עשויה משערותיה או משער חברתה דאין שער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה וכו'. ע\"כ. וכ\"כ המג\"א סי' ע\"ה סק\"ה וכ\"ש וכו' וכ\"כ בש\"ג דמותר לכתחלה כדאיתא במשנה פ\"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שער וכו' דלא כב\"ש שחולק עליו והאריך בסוף ספרו בדברים דחוים וכו' ע\"כ והנה כפי שראיתי בש\"ג עצמו בפ' במה אשה כתב בזה\"ל סמך לנשים היוצאות בכסוי שערות שלהן כשהן נשואות אבל במקום קליעת שערן נושאים שערות חברותיהן שקורין קרינאל\"ו בלע\"ז מההוא דשנינו שהאשה יוצאת בפאה נכרית בשבת ופי' המפרשים כפאה נכרית היא מגבעת ידבקו בו שער נאה והרבה ותשים אותה האשה על ראשה כדי שתתקשט בשער והתם באשה נשואה מיירי מתני' מדקאמר בגמ' הטעם משום שלא תתגנה על בעלה וכו' ומשמע להדיא שמותרות בנות ישראל להתקשט בהן דשער באשה ערוה דקאמר לא הוי אלא בשער הדבוק לבשרה ממש ונראה גם בשרה עם השיער וכו' ונראה דל\"ש שערות דידה ל\"ש שערות דחברתה כל עוד דעבידי לכסוי השיער. והן תלושות אע\"פ דקישוט הוא לה כדי שתראה בעלת שיער אין בכך כלום ושפיר דמי ואע\"ג דאמרי' ספ\"ק דערכין דפאה נכרית המחוברת לשערה ממש דהוי כגופה ממש מ\"מ לא נאסר בשביל כך לצאת בה ולהתקשט בה דהא ע\"כ אותן צדקניות דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם ובנשואה מיירי התם דקאמר תנו שערי לבתי ואין לומר שהיו משימות צעיף או מידי על הפאה נכרית דא\"כ מאי מהני האי קישוט הרי כל עצמו של אותו קישוט לא הוי אלא בשביל שתראה בעלת שער וכו' ע\"כ. הנה ראינו כי עיקר יסודו של הש\"ג בנוי לפי פי' המפרשים שפ\"נ היא מגבעת וכו' כדי שתתקשט וכו' והיא דעת הרמב\"ם בפירושו. אבל לפי' של כל שאר המפרשים גם הרמב\"ם בחיבורו ולשון הטוש\"ע שהעתקתי לעיל ובפרט מלשון הר\"ב והערוך אשה שאין לה רוב שיער וכו' משמע באשה שיש לה רוב שיער אין דרכה בפ\"נ רק אשה שאין לה רוב שיער היא נוטלת הפ\"נ למלאות השערות שהיא קרחת מהם. וא\"כ ודאי שמשימה הפ\"נ תחת הרביד או הצעיף. וכמו שערותיה ממש מכוסים כך אותן שער מחברתה שמשימה למלאות חסרונה מכוסים. ובכן איכא למידק בשלמא הש\"ג שהחליט פי' שכתב הרמב\"ם בפירש שפיר הוכיח דאין לומר שהיו משימים צעיף וכו' דא\"כ מאי אהני האי קישוט. אבל הד\"מ שהעתיק ההיתר לדינא וגם המג\"א שפוסק הכי לדינא בהחלט והחזיק דברי הש\"ג לגמרי קשיא מנ\"ל הא לפי הפירש של הטור וש\"ע דפ\"נ היינו קליעת שיער שקלעה בתוך שערה. וא\"כ משמע ברור שהיא תחת הצעיף או רדיד כמו שאר קליעת שיער שנקלעה הפ\"נ בתוכה. שוב ראיתי בעטרת זקנים בסי' ע\"ה אות קטן ג' בזה\"ל וכ\"ש שער נכרית כו' כל זה כתב רמ\"א עפ\"י הג\"ה באלפסי פ' במה אשה פסק עפ\"ז בסי' ש\"ג שלא אסרו חז\"ל שער באשה אלא דוקא שערות הדבוקים לבשר ממש אבל שנחתכו אין בהם משום שער באשה ערוה וגם לא משום פרועות ראש וי\"א אפילו פאה נכרית אסור משום פריעת ראש ושער באשה ערוה דמה ששנינו היתר לצאת בפ\"נ בכוליה גמר' מיירי דוקא מכוסה תחת הסבכה וכו' ע\"כ. ולכאורה נראה דגם תוס' ס\"ל כדעת הש\"ג וד\"מ והמג\"א מהא דהקשו נ\"ז: ד\"ה אי כבלא דעבדא וכו'. והעתיק התוי\"ט דבריהם ד\"ה ובפאה נכרית וא\"ת אמאי לא תני נמי ברישא פ\"נ לעיל בהדי כבול דאין יוצאין בה לר\"ה וי\"ל דמלתא דפשיטא הוא דאסור לצאת בה לר\"ה דודאי משלפו משום דמחכי עלה ע\"כ. ואם איתא דס\"ל לתנא כדעת הי\"א שהביא העטרת זקנים והוא הבאר שבע שהביא נמי המג\"א דאוסר בפ\"נ לא מקשו מידי דברישא לא מצי למיתני דבלא\"ה אסורה לצאת אף בחול לר\"ה משום פריעת ראש אבל בסיפא דמיירי לחצר. וקי\"ל דבחצר אף בשערה ממש מותר כמבואר באבן העזר סי' כ\"א וסי' קט\"ו ובבית שמואל וח\"מ סק\"ט דבחצר שאין רבים בוקעים בו לפירש\"י ותוס' אפי' פרוע לגמרי ע\"ש. שפיר תנא דאפי' בפ\"נ בשבת בחצר שרי ולא גזרי' אטו ר\"ה. אע\"כ דס\"ל לתנא כדעת המתירין בפ\"נ וכדעת הש\"ג ולהכי מקשו שפיר דברישא נמי [כמו דתנן דאין יוצאין בכבול] ה\"ל למיתני נמי בפ\"נ דאסורה בשבת. איברא ע\"פ הדברים הללו תירוצם שכתבו וי\"ל דמלתא דפשיטא וכו' דמחכו עלה ע\"כ. צריך ביאור שהרי כל עיקר של פ\"נ משום קישוט הוא שתהיה נראת בעלת שער וכמ\"ש הש\"ג באריכות והאיך כתבו תוס' דמחכו עלה. עוד אפשר לומר דס\"ל לתוס' כדעת האוסרין ואפ\"ה מקשו שפיר הא דלא תנן ברישא דאין יוצאין בפ\"נ לר\"ה ונפקא מיניה דאף הבתולות דשרו בחול. שהרי אפילו בשערות של ראשן ממש מותרות וכמ\"ש הח\"מ וב\"ש סי' כ\"א אהא שכתב המחבר סעיף ב' לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה וא' אשת איש. כתב הח\"מ סק\"ב פנויה בעולה קאמר אבל בתולה אמרינן דיוצאת בהינומא וראשה פרוע וכן הוא בב\"ח. וכ\"כ הב\"ש סק\"ה א' פנויה היינו אלמנה או גרושה אבל בתולה מותר ע\"כ. וכן ראיתי בפרישה הנקרא בית ישראל שחיבר הסמ\"ע על אה\"ע סי' כ\"א סק\"א בזה\"ל אחת פנויה לכאורה נראה דפנויה רצה לומר כמו אלמנה או גרושה אבל בתולה מותרת להלך כמנהגינו ע\"כ. הרי הסכמת כולם להיתר גמור. חוץ מגדול אחד יוצא במיאון ולא אבה לשתותו. ה\"ה הגאון המג\"א סי' ע\"ה סק\"ג כתב בזה\"ל בתולות שדרכן לילך פרועת ראש כו' קשה דבא\"ע סי' כ\"א ס\"ב כתב. לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש א' פנויות וא' אשת איש וכ\"כ הרמב\"ם ועוד דאיתא בכתובות אם יוצאה בהינומא וראשה פרוע זהו סימן שהיתה בתולה ודוחק לומר דפנויות דקתני היינו אלמנה דא\"כ ה\"ל לפרש וי\"ל דפרועות ראש דכתב בא\"ע היינו שסותרות קליעת שערן והולכת בשוק דזה אסור אפי' בפנויות וכפירש\"י פ' נשא על ופרע ראש האשה ומ\"מ צ\"ל דפנויה לא מתסרי מדאורייתא דאי איתא דקרא איירי גם בפנויה א\"כ גם בגילוי הראש תהא אסורה לילך דמהכא ילפינן בכתובות' שלא תלכנה בנות ישראל בגילוי הראש אע\"כ קרא לא איירי בפנויה רק שמידת צניעות היא לבתולות שלא לילך כן ע\"כ. מדבריו של בריבי ניכר שלא ראה מ\"ש הב\"ח להדיא דשרי ומייתי ראיה מהך דיוצאות בהינומא וראשה פרוע ומלבד שדבריו נגד כל הני רבוותא אלא נמי כל דבריו של גדול בזה לא נתבארו אצלי. ראשון במה שיצא לחלק דפרועות ראש דכתב בא\"ע וכו' הנה כל עצמו בחר לו דרך חדש מפני שדוחק לומר דפנויות דקתני וכו' דא\"כ ה\"ל לפרש וכו'. ואמנם תירוצו יותר דחוק שהרי גם הכא בא\"ח כ' הלשון ההיא בעצמו הש\"ע פרועות ראש כמ\"ש בא\"ע. והיכי רמיזה חלוק הזה ומדויל ידי' משתלים דקשה נמי דה\"ל לפרש ותו שהרי גבי יוצאה בהינומא וראשה פרוע ר\"פ האשה שנתארמלה ט\"ו ע\"ב פירש\"י והר\"ב שערה על כתפה וא\"כ ממקום שבא המג\"א ומשם נמי מוכח דבתולות אפילו במתרת קליעת שערה דהיינו ששערה על כתפה שרי. ועוד דבמה שיצא לחלק בענין פרועת הראש דפרועת הראש בא\"ע מיירי שסותרת קליעת וכו' ופרועת ראש דהכא בא\"ח וכן וראשה פרוע דאי' בכתובות גבי יצאה בהינומא איירי שראשה מגולה בלבד בקליעת שערה קשה טובא דא\"כ מאי פריך הש\"ס בפ' המדיר ע\"ב א' אהא דתנן ואיזה דת יהודית יוצאה וראשה פרועה [מקשה] ראשה פרוע דאורייתא היא [ואמאי לא קרי לה דת משה. רש\"י] דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש ודחיק המתרץ ע\"ש. ואם איתא להא שכתב המג\"א לא מקשה מידי שהרי גבי סוטה דכתיב ופרע דהיינו שסותר קליעת שערה [כמ\"ש איהו בשם רש\"י בחומש. וכן מבואר להדיא בברייתא סוטה ט\"ו היא קלעה לו את שערה לפיכך כהן סותר את שערה. ומזה מוכח דסתירת שערה ניוול הוא לה וקליעת שערה דוקא קישוט הוא לה. לפיכך היא קלעה לו את שערה כדי שתהיה נאה בפני בועלה דומיא דכל הנך דאיתא התם היא כחלה לו את העינים לפיכך עיני' בולטת היא קשטה לו פנים לפיכך פני' מוריקות ועוד שם ענין כדברי' האלה ע\"ש וכן מוכח נמי מלשון רש\"י בחומש ופרע סותר את קליעת שערה כדי לבזותה מכאן לבנות ישראל שגלוי ראש גנאי הוא להן ע\"כ. וכ\"כ המזרחי דסותר קליעת שערה להרבות בניוולה וקלונה. וכל זה דלא כמג\"א שסובר להיפך] ודת יהודית היינו שאינה סותרת קליעת שערה רק שהולכת בגלוי הראש בקליעת שערה. אע\"כ דאין לחלק ואדרבה בקליעת שער פשיטא דאסורה וכדאמרן. ועוד הרבה טענות יש לטעון דודאי קרא דגבי סוטה לא מיירי בפנויה דאין משקין אותה וטעמו כיוצא בזה אלא שאין הזמן והמקום גורם. והכלל מסור בידינו יחיד ורבים הלכה כרבים ה\"ה הב\"ח ופרישה וח\"מ וב\"ש דמתירין לגמרי בבתולה וא\"כ מכ\"ש דשרי [הבתולות] בפאה נכרית. ומקשו תוס' שפיר דה\"ל למתני ברישא דבשבת אין יוצאה בפ\"נ לר\"ה דנפקא מינה האיסור לבתולות בשבת בר\"ה. וע\"ז תירצו תוס' שפיר דמילתא דפשיטא וכו' משום דמחכו עלה. כלומר דבשלמא בנשואה שאינה רשאי לצאת בשערות דגופה שעל ראשה אורחא דמילתא דיוצאת בפ\"נ. אבל בתולות שמותרות לצאת בשערות דגופה מחכו עלה כשהיא יוצאת בפ\"נ דנראה בזה שאין לה שערות והיא קרחת וגנאי הוא לה. והלכך ודאי משלפא. והוי יודע דמ\"ש המג\"א סי' ע\"ה סק\"ה בזה\"ל וכ\"ש שער נכרית כו' כצ\"ל וכן הוא בש\"ע ד\"ו וכ\"כ בש\"ג דמותר לכתחילה כדאיתא במשנה פ\"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שער כו' דלא כב\"ש שחולק עליו והאריך בסוף ספרו בדברים דחוי' עס\"י ש\"ג סי\"ד ע\"כ. לא נתברר לי לקוצר דעתי דבחוטי שער לא מצאתי שום חולק והיא משנה מפורשת דיוצאת בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה וכו' ונקראת חוטי שער ע\"ש שעשתה אותו כמין חוטין וקולעת בהן וכתב הר\"ב וכל המפרשים דשרי לצאת בר\"ה דלא דמי לחוטי צמר וחוטי פשתן לפי שהמים נכנסין בהם ואי מתרמי לה טבילה אינה צריכה שתתירם ולא אתי לאתויינהו רק בפאה נכרית שמכסה הרוב או כל ראשה ונראית כאילו שערותיה ממש בזה כתב הבאר שבע בתשובה סי' ל\"ח בשם הרב מה\"ר יהודה מרורות על ש\"ג המתיר ודחה כל הראיות שלו והסכים הבאר שבע על ידו לאסור מטעם מראית העין שנראית כאילו הם שערותיה ממש והוא איסור דאורייתא וע\"ל כי האריך לסתור כל דברי הש\"ג וגם במ\"ש בעין משפט בגליון ש\"ס דנזיר כ\"ח: דחה את הכל בשתי ידים. ע\"ש. אבל בחוטי שער לא ערער אדם מעולם לאיסור ולרוב פשיטותו להיתר לא הזכירו הש\"ג בהגהות האלפסי וגם לא בגליון דנא. רק בפאה נכרית חידש לכתוב בהוראה להיתר. והבאר שבע השיגו מטעמים הרבה וכתב עוד דגם הראיה של הש\"ג ממשנה דשבת אינו מוכח אלא להתיר בחצר דתנן במשנה אבל לר\"ה אסורה בפאה נכרית. דרך כלל דברי המג\"א צריכין תיקון. וגם טעמא בעי שיצא להקל לדחות כל דברי הבאר שבע המסכים עם מהר\"ר יהודה לאסור עכ\"פ ברשות הרבים בפ\"נ מפני מראית העין. ומי הכריחו למג\"א לזה. והרי הרמ\"א אע\"ג שבדרכי משה העתיק דברי הש\"ג מ\"מ בהג\"ה הש\"ע לא העלה ולא הביאו זה לדינא. ובהג\"ה דהכא שפיר מיירי בחדר שהאשה נושאת פאה נכרית דשרי לקרות ק\"ש כנגדה ולא שייך בזה לאסור מפני מראית העין שהרי אפילו בשערה ממש מותר בחצר מכ\"ש בבית חדרה. ובפרט למ\"ש למעלה דלכל הפרושים חוץ מפי' הרמב\"ם במשנה אף הש\"ג מודה וספרדיות שמקילין בכך שנמשכין אחר הרמב\"ם בפירושו. ובמדינותינו נאסר. בלא תסר. עפ\"י הפרושים אשר בידינו נמסר:  ",
+                "שם תוי\"ט  מ\"ה  ד\"ה <b>ואם  נפל לא תחזור וכו'. </b> דבריהם הללו נשמטו מידי האחרונים עכ\"ל. וכתב המג\"א סי' ש\"ג ס\"ק י\"א דאשתמיטתיה להתוי\"ט ולעולת שבת מ\"ש תו' לעיל מיניה דהיינו דוקא לפירוש הר\"ר פורת אבל לפירש\"י והרא\"ש שכתבו דהכא אסור משום דמחזי כמכוון להוציא וכו' עכ\"ל. הנה השגת המג\"א על התוי\"ט עצומה למאוד. ביותר הגם דאין ילוד אשה ניצול משגיאה באחת המקומות כמו שהאריך בתשובת חוט השני ס' כ' ברם הכא שהסוגיא בין ידיו וארחושי מרחשין שפתי התוי\"ט דבדבור הסמוך לאחריו ד\"ה ובלבד וכו' העתיק בעצמו ובכבודו פירושי ת\"י מפני שנראה כמערמת וכן בדבור הסמוך לאחריו ד\"ה פורפת וכו' הזכיר כל דברי ת\"י בכן פליאה מילתא טובא. ולכן אברר אחר העיון בתוס' עירובין ק\"ב: ד\"ה רטיי' שפירשה וכו' שעליה בנה התוי\"ט יסודו. וגם בתוס' שם לעיל מינה ד\"ה מחזירין וכו' אשר ממנה מצא המג\"א להשיג ידו. אין בזה השגה כי אם על העולת שבת לבדו. אבל להצדיק התוי\"ט אגלה סודו. הנה מבואר מדברי תוס' דשבת ס\"ד: כי לפי' הר\"ר פורת דוקא נקט במשנה ובלבד שלא תתן לכתחילה וכו' רק גבי פלפול וגרגיר מלח דשייכי בהו משום שחיקת סמנים משא\"כ לפי תוס' דחולקין על הר\"ר פורת וכתבו דטעמא מפני שנראה כמערמת להוציא ולפ\"ז כתבו והחליטו דכל הנך דלעיל כגון מוך שבאזנה ושבסנדלה ג\"כ אסורים מהך טעמא. וכן משמעות הרמב\"ם בפי\"ט מה\"ש דין י\"א ודין י\"ב. וכ\"כ הגה\"ה להדיא דהנך ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת לא קאי אלא אפלפול וגרגר מלח אבל הנך דלעיל היינו מוך שבאזנה וכו' מותרת ליתנה אפי' לכתחילה בשבת. וכ\"כ הב\"י בזה\"ל ובפלפול וגרגר מלח וכו' ואם נפל לא תחזור משנה שם ולפמ\"ש תוס' בשם הר\"ר פורת ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת ואם נפל לא תחזור קאי גם אמוך שבאזנה ושבסנדלה ושהתקינה לנדתה אבל אין נראה כן מדברי הרמב\"ם בפי\"ט מהל' שבת ומדברי רבינו ירוחם עכ\"ל [ומ\"ש הב\"י בשם הר\"ר פורת צריך תיקון וטעות גדול נזדמן בדפוס דהא אדרבה לשיטת הר\"י פורת בכל הנך דרישא כמו מוך שבאזנה וכו' מותרת ליתן לכתחילה בשבת ואין דברים אלו שכתב הב\"י אמורים אלא לדעת תוס' החולקין על הר\"ר פורת] הראיתיך משמעות הרמב\"ם וביאורי הגמ' אשר כתב הב\"י על דעת הרמב\"ם ורבינו ירוחם כולהו ס\"ל דמה דתנן ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת לא קאי כלל אמילתיה דרישא במוך שבאזנה וכו'. וגדולה מזו כ' הב\"י שם בשם הסמ\"ג וסמ\"ק והתרומה דמספקא להו אי האי דקתני ובלבד שלא תתן לכתחילה קאי נמי אפלפול או דלמא לא קאי אלא אגרגר מלח וכל דבר שתתן בלבד אבל לא אפלפול עכ\"ל וכן בטור לא כתב גבי מוך באזנה וכו' שלא תתן לכתחילה רק גבי פלפול וגרגר מלח כתבו אבל גבי מוך שבאזנה לא הזכיר כלום וכן משמעות הש\"ע דלא כתב ובלבד שלא תתנם רק גבי פלפול וגרגר מלח הרי דסתם בש\"ע כדעת הגדולים שהזכיר בב\"י הנ\"ל אמור מעתה דכל הגדולים שזכרתי עולים בקנה אחד כדעת הר\"ר פורת דמשום גזירת שחיקת סמנים גזרו בפלפול וגרגר מלח ולפיכך במוך שבאזנה וכו' שרי אפילו לכתחילה והשתא שפיר תמה התוי\"ט על הגדולים האלו שלא זכרו דבפלפול וגרגר מלח אינו אסור להחזיר אלא בנפלה ע\"ג קרקע אבל ע\"ג כלי שרי וחזי לצרופי די\"ל דגם רש\"י ס\"ל כהר\"ר פורת כי כ\"כ רש\"י להדיא בביצה י\"א: ד\"ה מהו דתימא וכו' בזה\"ל ולקשור רטיי' וכן כל דבר רפואה שבות הוא דגזרו חכמים בכל רפואה גזרה משום שחיקת סמנים עכ\"ל. והא דכתב רש\"י בעירובין הטעם שמא ימרח חלילה שיסתור דברי עצמו בדברים הנוגעים לדינא אלא כתב זה כדי ליישב הקושיא דנקט במשנה רטייה דוקא ולפיכך פירש\"י שמא ימרח כלומר דברטייה שייך נמי שמא ימרח ואפ\"ה במקדש שרי ומה\"ט נקט רטיי' לרבותא דבמקדש שרי וכמ\"ש תוס' בעירובין ד\"ה ומחזירין וכו' ולפי כן מ\"ש תוס' וכן הרא\"ש בזה\"ל איסור חזרת רטיי' פירש\"י שמא ימרח אבל לשחיקת סמנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוי עליה וכו' ע\"כ. דלא כתבו כן לומר דרש\"י עצמו ס\"ל דלא חיישינן לש\"ס כיון דהוי עליה מאתמול דבלתי ספק לא היה נעלם מתוס' והרא\"ש מ\"ש רש\"י עצמו בביצה שזכרתי למעלה אלא ברור דלאו אליביה דרש\"י קאמרי אלא אליביה דנפשייהו ודעת עצמם כתבו דלא חיישי' לש\"ס ויהבו טעמם לזה כיון דמאתמול הוי עליה ובכן לא נתחוורו אצלי דברי המג\"א שכתב בזה\"ל אבל לפירש\"י והרא\"ש וכו' עכ\"ל. ראשון שלא זכר גם כן תוס' שפירשו ג\"כ כהרא\"ש. שנית עדותו בשם רש\"י אי איפשר להולמו דהא ברור דרש\"י בעצמו ס\"ל דחיישינן לש\"ס כאשר שפתיו ברור מללו בסוגיא דביצה הנ\"ל. היוצא מזה מודה אני במקצת הטענה שטען הגאון המג\"א על הע\"ש [דהעולת שבת בסי' ש\"ג סק\"ט כתב בזה\"ל ובלבד שלא תתנם לכתחלה בשבת פי' גם מוך שבאזנה ובסנדל אסורים ליתנם לכתחילה והטעם כתבו התוס' מפני שנראה כמערמת להוציא וכו'. ולקמן סי' שכ\"ח סקל\"א כתב הע\"ש בזה\"ל ונראה לפמ\"ש המחבר כאן צ\"ל. לעיל בסי' ש\"ג סק\"ט דמותרת אשה לצאת בפלפול וגרגר מלח ואם נפל לא תחזיר בשנפלה ע\"ג קרקע אבל בשנפלה ע\"ג כלי ודאי דמותר להחזיר וסמך המחבר לעיל אמ\"ש כאן וכ\"כ תוס' בהדי' סוף עירובין ע\"ש] שפיר השיגו המג\"א בסתירת דברו של עצמו אבל במקצת הטענה אשר השיג הגאון המג\"א דזכר התוי\"ט כבר בררתי בצדק שדברי התוי\"ט ברורין. אם לא דנימא ע\"פ הלחץ זו הדחק ישוב קצת על הב\"י לבדו שהשמיט דין זה בסי' ש\"ג דסמך אמ\"ש בסי' שכ\"ח [כסברת הע\"ש בזה] וזה דוחק גדול שמחבר הספר להורות לעם חוקי אלהים ותורתו וסמך במה שכתב לקמן במה שאינו מבואר להדיא [ובקל יש לחלק בין הנושאים לבעל דין לומר דהכא בסי' ש\"ג סק\"ט משמע אפילו ע\"ג כלי אסור והטעם כמ\"ש תוס' והרא\"ש נגד הר\"ר פורת מפני שנראה כמתכוין להוציא] ותו דא\"א לומר הכא דסמך על מ\"ש לקמן לפמ\"ש הרב המגיד על הרמב\"ם שכתב דין י\"ב ויוצאת בפלפול וגרגר מלח וכו' ולא תתן לכתחלה בשבת ע\"כ וכתב הה\"מ ורבינו לא כתב ואם נפל לא תחזיר מפני שנסמך על מה שביאר בדין הרטייה וחזרתה פכ\"א עכ\"ל. נמצא למדין אם היה רצונו של המחבר להיות סומך אמ\"ש בסי' שכ\"ח לא ה\"ל למיכתב כלל הכא ואם נפל לא תחזיר ובכן תמיהת התוי\"ט קימית ושרירה. וצריך נגר ובר נגר:  <br><b>שוב </b> ראיתי בתוי\"ט דעירובין פ\"י מ\"ג ד\"ה אבל לא במדינה כתב בזה\"ל פי' הר\"ב גזירה שמא ימרח וכן פירש\"י אבל לשחיקת סמנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוי עליה והא דמשנה ה' פ\"ו דשבת טעמא אחרינא כמ\"ש תוס' ומיהו רש\"י בביצה מפרש משום ש\"ס ופירושו דהכא עיקר כי כאן מקום המשנה עכ\"ל. ולפקח בוויכוח של מצוה אמרתי תיתי לי אפילו לגברא רבה דכוותיה לא תטפא ליה ויהי לרצון אמרי פי להגיד לאדם ישרו כי נעלמה מדעתי הקלושה להלכה דעתו הרחבה והמליאה מי הכריח לעשות דברי רש\"י כסותר דברי עצמו ובפרט מקילתא לחמירתא כי לפי פירש\"י גזרו ברטייה משום ש\"ס וגזרו בלא פלוג אף היכי דהוי עליה מאתמול ובעירובין יצא להקל ולומר דהיכי דהוי עליה מאתמול לא גזרו ש\"ס [ונ\"מ טובא גבי פלפול וכדומה ליה] וגם לא ידענא מאיזה טעם וסיבה הוי הוכרח רש\"י לחזור לגזור משום ש\"ס אף בדהוי עליה מאתמול וכמו שפירש הוא בעצמו בביצה:  <br><b>לכן </b> אהבתי את אדוני ד\"ז הגאון התוי\"ט והאמת אהבתי במה שהגדתי דכל דברי רש\"י בביצה ובעירובין אחת הן ועולים בכוונה א' ולומר דגם רש\"י ס\"ל כהר\"י פורת דמ\"מ שייך ש\"ס אף היכי דהוו עליה מאתמול ורק להסביר במשנה בעירובין דנקט רטיי' הוכרח לפרש שמא ימרח וכדאמרן. ומצאתי און לי ראיה חזקה ואיתן מפי' של הרב רבינו יהונתן שפירש במשנה דמחזירין רטיי' במקדש אבל לא במדינה גזרה שמא ימרח וכו' ועל הא דאמר רב חסדא אבל פירשו ע\"ג קרקע אסור כתב בזה\"ל דכלכתחילה דמי ואסור משום ש\"ס עכ\"ל. הרי דהר\"ר יהונתן דאיהו מפרש דע\"ג קרקע אסור משום ש\"ס וס\"ל דאע\"ג דמאתמול הוי עליה שייך גזירת ש\"ס ואפ\"ה במשנה דמחזירין רטיי' וכו' כתב הטעם [של רש\"י והר\"ב] שמא ימרח וברור מטעם דכתיבנא משום רטיי' דנקט במשנה אמור מעתה דברי רש\"י בביצה ובעירובין צדקו יחדיו ואלו ואלו דברי אלקים חיים:  @23ועפ\"י  הדברים המוצדקים אמינא לסלק תמיה רבה שכתב התוי\"ט בעירובין שם בד\"ה ומחזירין רטיי' וכו' דאי לא שרית ליה כו' הכי איתא בביצה י\"א: וכו' ולפיכך אני תמה עמ\"ש הרמב\"ם בפכ\"א מה\"ש ומחזירין רטייה שאין איסור שבות במקדש עכ\"ל להסיר גודל התמיה הנני מעתיק לשון הרמב\"ם כי עתה ירחיב ה' לנו ופרינו באר\"ש. בפכ\"א מהל' שבת דין כ\"ד זה לשונו רטייה שפירשה ע\"ג כלי מחזירין רטיי' ואם פרשה ע\"ג אסור להחזירן ומניחן רטיי' ע\"ג המכה לכתחלה במקדש דאין איסור שבות במקדש וכתב ה\"ה בזה\"ל רטיי' שפירשה בעירובין ת\"ר רטיי' שפירשה וכו' א\"ר חסדא לא שנו אלא שפירשה ע\"ג כלי אבל ע\"ג קרקע ד\"ה אסור ואסיק רב אשי הלכה כת\"ק כדאיתא בהל' מילה פ\"י. עוד שם לשון הה\"מ ומחזירין רטייה לכתחילה במקדש כו' כך היא הנוסחא האמתית בספרי רבינו ובמשנה שם מחזירין רטיי' במקדש אבל לא במדינה אם בתחילה כאן וכאן אסורה ופי' מחזירין אפילו כשפירשה ע\"ג קרקע אבל לא במדינה כשפירשה ע\"ג קרקע כדי להעמיד משנתינו כת\"ק דברייתא וכתב רבינו לכתחילה לומר שרשאי ליטלה ולהחזירה וזה מבואר בפ\"ק דיו\"ט וכו' עכ\"ל:  <br><b>היוצא </b> מזה מדברי הה\"מ דס\"ל להרמב\"ם דמשנה דמחזירין רטיי' בהחלט אתיא כת\"ק וע\"ג כלי אפי' במדינה שרי ומה דמחלק במשנה בין מקדש למדינה היינו כשפירשה ע\"ג קרקע ולכל זה ידים מוכיחות משום דרב אשי אסיק הלכה כת\"ק כמ\"ש המגיד דהיינו שמפרש מאי דאמר ר\"א לא שמיע ליה כלומר לא ס\"ל היינו דלא ס\"ל כשמואל דאמר הלכה כר\"י אבל כרב חסדא ס\"ל לרב אשי וא\"כ מסתמא אוקי למתני' כהלכתא אליביה דת\"ק ולפיכך ע\"כ דמאי דמחלק המשנה בין מקדש למדינה היינו ע\"ג קרקע. ואחר הנחה אמתית זו ע\"פ פסק הלכה כרב אשי דקי\"ל כוותיה א\"א לומר דטעמא דמתני' דהתירו סופן משום תחילתן כדאמר עולא בביצה י\"א: והיינו דהתירו דוקא לכהן העובד אבל לכהן דלא עביד לא התירו ואסור משום שבות זה אפילו במקדש כמבואר שם בסוגיא דאכ\"ק טובא אם גזרו משום שבות למה התירו לכהן העובד ואי משום דלא יתסרו לכהן העובד יהיה מימנע ולא עביד עבודה קשה הדבר לומר דבשביל כך התירו לחזור אפילו כשהניח הרטיי' ע\"ג קרקע דיש בו משום שבות הלא שפיר מצי להניח הרטיי' ע\"ג הכלי וזה שרי אפילו במדינה כדאמרן וא\"כ האיך ס\"ד שיהיה הכהן מימנע ולא עביד וברור דלא שבק היתירא וכו' ועולא דקאמר הכא דטעמא משום דהתירו סופן משום תחילתן ס\"ל דהלכתא כוותיה שפירשה ע\"ג כלי דהתירו במקדש דאם לא יתירו כשמניח ע\"ג כלי יהיה הכהן מימנע ולא עביד. אבל לפי פסק הלכה דפסק הרמב\"ם כרב אשי ורב חסדא ומתני' אתיא ברור כהלכתא אליביה דת\"ק וכשפירשה ע\"ג קרקע מוכרח הרמב\"ם לפרש לדינא דטעמא דמתניתין דמחזירין במקדש משום שאין שבות במקדש ואפילו לכהן דלאו בר עבודה התירו כמו שפסק הרמב\"ם ג\"כ בפי\"א מהל' קרבן פסח כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ושרי אפילו הדחת עזרה נגד ר' נתן בפסחים ס\"ה. ואפילו שבות שאינה צריכה כלל מותר משום שאין שבות כלל במקדש ע\"ש. והשתא אתיא שפיר דלא מחלק הרמב\"ם בין כהן העובד ובין כהן שאין בר עבודה [וצריך אתה לדעת דלהרמב\"ם דפי' טעמא דמתני' מחזירין רטיי' במקדש משום דאין שבות במקדש כמבואר בדבריו ומפורש להדיא בהרב המגיד. וא\"כ למה תנן אם בתחילה כאן וכאן אסור. אך דע כי קושיא זו לאו בדידי' תליא מלתא. אלא גם מבלעדי וזולת כל דבריו הנ\"ל צריכים אנו לומר דלפ\"מ שפי' הרמב\"ם להדיא דטעמא דמתני' משום שאין שבות במקדש אפ\"ה לכתחילה גזרו כמו שגזרו בכמה שבותין והם אמרו כמבואר בתוס' עירובין ק\"ב: ד\"ה והעליון וכו' ותוס' דשבת קכ\"ג: ד\"ה לא סידור וכו' וכן בתוס' מנחות צ\"ד]. ויש עוד בזה ליתן טעם דלכתחילה דאיכא שבות דשמא ימרח וגם משום שחיקת סמנים גזרו דהוא שבות חמור אבל כשפירשה דהוי עליו מאתמול אע\"ג דכבר נתבאר דהרמב\"ם ס\"ל כהר\"ר פורת אפ\"ה חזו חכמים והם ראו דשבות זה קיל ולא גזרו שבות זה במוקדשין. ועפ\"י הדברים האלה יתבאר מה שלכאורה פליאה נשגבה על הראשונים ועל האחרונים שלא כתבו שום חילוק בין שנטל הרטייה מדעת או שפירשה שלא מדעת ולפמ\"ש רש\"י ד\"ה רטיי' שפירשה שנפלה ובמדינה קא מיירי ולהכי נקט פירשה שהרי לא נטלה מדעת מחזירין דמלתא דל\"ש הוא ולא גזרו בה רבנן עכ\"ל הרי לדעת רש\"י לא שרי במדינה אלא כשפירש שלא מדעת אבל מדעת בכל ענין אסורה בין ע\"ג כלי ובין ע\"ג קרקע ולא מצאתי לאחד מהגדולים שכתב לחלק בזה ואדרבה הב\"י העתיק בסי' שכ\"ח מ\"ש השבולי לקט על בעל הדברות שכתב כי פליגי דפירשה שלא מדעת אבל אם פירשה מאתמול או אם הזיד וסילקה בשבת ד\"ה לא יחזיר וכתב עליו הש\"ע ואינו יודע מנין לו לחלק בין הזיד ללא הזיד עכ\"ל. ולכאורה למה אינו יודע מנין לו לבעל הדברות לחלק הלא כבר לחלק יצאה מפירש\"י שהעתקתי למעלה [ולא מצאתי מי שהתעורר בזה כ\"א המג\"א סי' שכ\"ה ס\"ק כ\"ז כתב בזה\"ל נפלה ע\"ג כלי יחזירנה דכהוחלקה דמי' אבל הסירה במזיד אסור להחזירה (שבולי לקט) עכ\"ל. והוא פליאה דהא אדרבה הש\"ל כתב בהשגה דאינו יודע מנין לו לבעל הדברות דבר זה] ולפמ\"ש למעלה יתכן למאד דרש\"י לשיטתיה דמפרש הא דאמר רב אשי לא שמיע ליה כלומר לא ס\"ל היינו הא דרב חסדא וקי\"ל כשמואל דהלכה כר\"י דע\"ג קרקע אסורה וע\"ג כלי ד\"ה שרי ומתני' דמחזירן לא מתוקמי כשנפלה ע\"ג קרקע דלפירש\"י שמפרש במשנה [כדעולא בביצה] דהתירו סופן משום תחילתן קשה למה התירו מע\"ג קרקע כמו שבארתי כבר למעלה אע\"כ דמתני' מיתוקמי מע\"ג כלי ואכ\"ק הא דתנן במשנה במדינה אסור והלא בברייתא תניא רטייה שפירשה מותר וסתמא קתני ואפי' במדינה שרי אלא בהכרח לחלק דברייתא מיירי שפירשה מבלי דעת אבל מדעת אסורה במדינה אבל במקדש אפי' מדעת שרי ואתיא מתני' שפיר דמחלק בין מקדש דשרי להחזיר אפילו שנטלה מדעת כדי שלא יהיה מימנע לעבוד עבודה ובמדינה אסורה וכו' זה לפי' רש\"י אבל לפי' שאר הגדולים הרמב\"ם וסייעתו דמתני' אתיא כת\"ק אליביה דר\"ח והחילוק שבין מקדש למדינה מע\"ג קרקע ומשום דאין שבות במקדש כדאמרן שוב אין הכרח לחלק בענין רטייה דתנן במשנה וברייתא אלא ששניהן מדעת איירי ולפיכך שפיר כתב הש\"ל ולא ידעתי מנין לו כלומר לפי שהש\"ל ס\"ל כפי' הרמב\"ם וסייעתו אין מקום מוכרח לחלק בין מדעת לשלא מדעת. כל שיש לו לב לדעת. אחרי אשר הטה באוזן שומעת. בעיון הסוגיא והנאמר יבין ויביט בדעת. ובשכלו מכרעת. שהדברים אלו לתכלית אמיתתן מגעת:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>החרגל  וכו' </b> ומרפאין בו כאב האזן וכו' לשון רש\"י ס\"ז א' ד\"ה לשיחלא כאב האזן ותולין באזנו ע\"כ.  אבל הרמב\"ם בפי' כתב שזה יועיל לחולשת עצבות היכנ\"י בסגולה ע\"כ ודע דבערך חרגול כתב הערוך פי' כאב האזן ירושלמי טב לאודנא. ובערך שחלא כתב אהא דאמר בגמ' ס\"ז יוצאין בביצת החרגול דעבדי לשיחלי פי' צער שאוחז באוזן ושמו בלשון ארמי שחלא לפיכך לא הביא הרב פירושו של הרמב\"ם בזה כמו שזכר לקמן בסמוך ד\"ה ובמסמר וכו' ורמב\"ם פי' וכו'. ובהפלאה שבערכין יתבאר דקצ\"ע על הרמב\"ם שלא ראה פי' הירושלמי ע\"ש: ",
+                "שם הר\"ב  ד\"ה <b>ור' מאיר  אומר וכו' </b> דרכי האמורי וכו' ובחוקותיהם לא תלכו.  וכן לשון רש\"י ס\"ז: ד\"ה דרכי האמורי ניחוש הוא וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו [ויקרא י\"ח]. ובפי' הרמב\"ם כתב דרכי האמורי וכו' ולא תלכו בחוקת הגוים. ודע דבחולין ע\"ז ב' יפרשו דרכי האמורי ניחוש וכתיב לא תעשה כמעשיהם. וכן לשון הר\"ב סוף פ\"ד דחולין דרכי האמורי ניחוש וכתיב לא תעשה כמעשיהם [שמות כ\"ג כ\"ד]. ועמ\"ש שם פליאה גדולה על התוי\"ט. ועתה אודיע טעם נכון למה ששינו רש\"י והר\"ב פירושם דהכא בשבת שכתבו מקרא ובחוקותיהם לא תלכו. ובחולין כתבו מקרא לא תעשו כמעשיהם. עפ\"י מה דתניא בת\"כ פ' אחרי\"ג ובחוקותיהם לא תלכו וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו הלא כבר נאמר וכו' שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקים להם כגון טרטיאות וקרקסיאות רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים רבי יהודה בן בתירה אומר שלא תנחור וכו' וקצת מזה הביא רש\"י ויקרא י\"ח פ\"ג. מצינו למדין לת\"ק ולר\"י ב\"ב אין ראיה לדרכי האמורי מקרא ובחוקותיהם לפיכך פירשו רש\"י והר\"ב בחולין קרא דלא תעשה. אבל הכא בשבת דתנן לפי גירסת הירושלמי וכן גירסת הרב ר' מאיר אומר אף בחול אסור וכו' ויתכן מאוד לפרש קרא ובחוקותיהם לא תלכו כדעת ר' מאיר עצמו בת\"כ:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  סוף ד\"ה <b>אבות  מלאכות וכו'. </b> ומלאכות צ\"ל מלאכת נ\"ל ולפי וכו' שם הנסמך [מלאכתן צ\"ל] ומלאכתו שהוא שם עם כינוי. וה\"ה [מלאכתו צ\"ל] מלאכתך דהי מינייהו מפקת עכ\"ל. והוי יודע דבגמ' שלפני איתא כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכתך שבתורה. שוב ראיתי בסוף הקונטרס מבן המחבר תשובת ש\"א כתב על קושית בנו של תוי\"ט ודבריו בזה\"ל ואני הצעיר אמרתי לומר עוד דבר א' כאשר עמדתי לחשבון מלאכה ומלאכתו שכתובים בתורה ימצא ארבעים ובתוכם מלאכה ומלאכתו דבעי רב יוסף עלייהו ומאי דאמרי' בקצת נוסחאות בש\"ס ומלאכות ט\"ס הוא דהא לא מצינו בתורה דכתיב מלאכות אלא צ\"ל מלאכה ומלאכתו שבתורה דוק ותשכח עכ\"ל. ולא הבינותי דהא ברור דגם מלאכתך לא נפיק מהאי כללא דסמיך עליהם קרא לא תעשה כל מלאכה כמנין כל מלאכה שבתורה כמו שפירש רש\"י והביאו התוי\"ט לראיה. ולמה יגרע מלאכתך דכתיב ג\"כ כמו מלאכה וא\"כ נפישא טובא יותר מארבעים וזה מדויק בלשון השאלה ראשונה שכתב התוי\"ט בשם בנו שהעתיק הסוגיא דשבת מ\"ט: כנגד מלאכה ומלאכתו מלאכתך שבתורה והרי מלאכה מלאכתו מלאכתך כולן שקולין והי מינייהו מפקת. ואשר על כן צריכין אנו לתירוצו של התוי\"ט בהחלט שאין למנות בכלל ארבעים אותן שנאמר בהן אזהרה או עונש אלא על אותן שאין בהם לא עונש ולא אזהרה וכו' אמר הכתוב שלא תעשה אותם עיין היטב ותראה דברי התוי\"ט מוכרחים:  ",
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>המכבה  והמבעיר הכא לא קשיא וכו' כ\"כ התוס' [ע\"ג: ד\"ה מכדי] וכו' ולכן נראה בעיני דמשום כך וכו'. </b> ולולא דבריהם ה\"א דנקיט המכבה והמבעיר להורות דדוקא המכבה ע\"מ להבעיר ואז חייב אחת משום מכבה וגם משום מבעיר משא\"כ במבעיר ואח\"כ מכבה אינו חייב כי אם על ההבערה בלחוד ולא משום מכבה שאחר הבערה [כי כך דינא כמ\"ש תוס' לעיל ל\"א: והביאם התוי\"ט לעיל בסמוך ד\"ה והסותר ע\"ש] ואי תימא א\"כ גם בבונה ה\"ל למיתני הסותר והבונה כדי לידע דסותר ע\"מ לבנות דוקא. י\"ל דלא פסיקא ליה דלר' שמעון בסותר אפילו שלא לבנות חייב משום דהכי הוי במשכן כמ\"ש תוי\"ט לעיל ל\"א: להדיא וזה נכון:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כדי  גמיעה </b> גירסת הערוך בערך גם ד' כדי גמיאה ולכאורה כך נכון לפום קושטא דאמר ר\"נ ב\"י דף ע\"ז. הגמיאיני נא מעט מים מכדך: ",
+                " תוי\"ט ד\"ה <b>שהיא  שמע ישראל וכו'. וא\"ת א\"כ ל\"ל למיתני וכו' וי\"ל דאי לאו וכו'. </b> תירוצו דחוק לכל הרואה. ולולי דבריו של גדול י\"ל דקמ\"ל שיהיה שיעור הקלף גדול כל כך לכתוב עליו שמע ישראל שתהיה ראויה וכשרה לפרשה שבתפילין כלומר כתב אשורית מיושר וגליון מלמעלה ולמטה והצדדין שיעור הראוי ובין אות לאות כמלא אות והריוח בין שיטה לשיטה כדינו. מה שאין צורך לכל אלו כשנכתוב פרשת שמע ישראל רק כדי לקרות מתוכו ק\"ש על מטתו וכדומה וזה שיעור זוטריה וזה ברור:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכרכר. </b> גירסת הערוך בכרכד:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קמוליא. </b> ס\"א קמוניא ערוך בערך אשלג: ",
+                "שם תוי\"ט ד\"ה <b>בסבכה </b> ס\"א פי סבכה וכן העתיק רש\"י. וכן אי' במשב\"ג וכן לעיל ע\"ט ע\"א בגמ' איתא לפי סבכה: ",
+                "שם [משנה] <b> להעביר על הכתם. </b> במשב\"ג להעביר את הכתם ופירש\"י את הכתם של דם נדה וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה  מת כגרוגרת  וכתבו תוס' דף צ: וכ\"כ רש\"י ותוס' חולין ס\"ו. אבל תוס' בע\"ז ל\"ח. כתבו דבר זה בשם התוספתא וקצ\"ע:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובשפת  חלוקו. </b> גירסת הערוך ובחפת חלוקו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>וכן  כזית מן המת וכו'. ומת דאסור בהנאה מצניעין אותו כדי לקוברו כו'. </b> עיין במשנה למלך סוף הלכות אבל בד\"ה אשר על כן וכו' כתב דאין חיוב קבורה בכזית מן המת כי אם בראשו ורובו והביא ראיה מן הירושלמי דנזיר ע\"ש:  "
+            ],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>ר' אליעזר  אומר וכו'. </b> ותימא על הר\"ב והרמב\"ם. עיי' בש\"ג בשם ריא\"ז והעולה מדבריו אחר שהאריך בתמי' זו על הרמב\"ם וגם על הסמ\"ג לאוין ס\"ה אשר כתב בזה\"ל הכוחלת ר' אליעזר אומר חייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואמרי' בגמ' דכוחלת היא תולדה דכותבת ע\"כ וסיים הרא\"ז בזה\"ל ולא ידעתי לו ישוב אם לא שנאמר שבגי' מיימוני היה כתוב גם בלישנא בתרא דכוחלת הוי משום כותבת ע\"כ. וכן ראיתי הלח\"מ כתב לעיין בש\"ג. והנה מה שנסתפקו להגדולים נעשה ודאי ומי לנו גדול מהערוך אשר העתיק הסוגיא בערך גדל. כך להדיא כוחלת משום כותב גודלת ופוקסת משום בונה. ומעתה לא מעבר לים היא וברור שלפני הרמב\"ם והסמ\"ג וכן לפני הר\"ב היה גירסת הערוך. ובתקוני כלי שרת כתבתי בס\"ד אהא דאמר בגמ' צ\"ה. כוחלת משום צובעת וציין בעין משפט אות קטן א' מיימוני פכ\"ב מה\"ש הלכה כ\"ב. טעות שתים נזדמן האחד דדין דכוחלת נזכר במיימוני פכ\"ג הלכה י\"ב והשנית דהרמב\"ם לא כתב משום צובעת אלא משום כותבת:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>מוקפות  סמוכות זו לזו כמו אין מקיפין בבועי. </b> חולין מ\"ו: אכן רש\"י כתב ראיה מן המוקדם כמו אין מקיפין שתי חביות ביצה ל\"ב. ודע דבביצה ל\"ב כתב רש\"י מקיפין מקריבין זו אצל זו כמו אין מקיפין בריאה [חולין דף נ'. ועיין תוי\"ט שם הגיה] וכמו לתרום שלא מן המוקף [גיטין ל:] וכמו מקפת וקוראה לה שם [טהרות פ\"ד] ובשקלים סוף פ\"ג כתב הר\"ב המוקפים הסמוכים וכו' ודוגמתו לתרום שלא מן המוקף. אין מקיפין בבועי ע\"כ. ודע דזה שכתב רש\"י כמו מקפת וקורא לה שם ציינו בטעות טהרות פ\"ד כי שם ליתא אלא בנדה פ\"י מ\"ז איתא:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכותב  שתי אותיות וכו'. בכל לשון חייב. </b> פי' הר\"ב בכל לשון וכתב של כל אומה ואומה ע\"כ וכ\"כ רש\"י בפירושו במשנה ק\"ג. בכל לשון של כל כתב וגופן של כל אומה ואומה חייב. וכן כתב רש\"י שאצל אלפסי בכל לשון כל כתב וגופן של כל אומה ואומה. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו בכל לשון בכל כתיבה וכ\"כ בחיבורו פי\"א מהלכות שבת דין יו\"ד הכותב בכל כתב ובכל לשון חייב. ע\"כ. הנה אע\"ג דתנן בכל לשון הוכרחו כל הגדולים הנ\"ל לפרש דר\"ל בכל כתב דאין לפרש בכל לשון ממש כגון לשון שמדברים בו כל אומה ואומה בלשונות הנכרים גיפטית מדית יונית עילמית דהאיך יתואר בכותב שתי אותיות לכוללו בשם לשון שמדברים בו האומות. וקצת בדוחק י\"ל דס\"ל דהכי פירושא במתני' לפמ\"ש התוי\"ט ד\"ה בין משני סמניות וכו' ועי\"ל וכו' וכגון הסימנים שרגילין לעשות בהן המספר ומאנשי הודו העתיקם וכו'. ולפ\"ז י\"ל בכל לשון דתנן קאי על שני סמניות כלומר דחייב אשני סמניות אפילו הם סמניות בכל לשון כגון מאנשי הודו וכה\"ג. וכן העירני חביבי הרב הלומד תורה בתמידית לשמה ה\"ק מהר\"ז נר\"ו. ואחר העיון איכא למידק גם בהא דאם במספר הבא מהודו וקורין ציפר\"ס חייב כ\"ש בכותב בכתב נכרים הענין ומכוונין מדבר שלם שחייב. ועוד טעמים אחרים שא\"א לפרש הכי ואין להאריך. הילכך על כרחינו לפרש בכל לשון דתנן ר\"ל בכל כתב וגופן של כל אומה ואומה. ואחר בירורי דברים האלו. דע דהא דכתב הרמ\"א סי' ש\"ו סי\"א אהא שכתב המחבר מותר לקנות בית בא\"י מן הנכרים וחותם ומעלה בערכאות [הג\"ה בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב א\"י לא גזרו. אור זרוע] אין לפרש שישראל הכותב בכתב שלהם אינו איסור מדאורייתא רק מדרבנן. שהרי מבואר במשנה דהכותב בכל לשון חייב והיינו בכל כתב כדאמרן. אלא כוונת הרמ\"א בשם א\"ז דאין אסור אלא מדרבנן כלומר אמירה לנכרי אינו אלא משום שבות דרבנן. ואע\"פ שהלשון דחוק קצת במ\"ש בכתב שלהם וכו' דמאי אריא בכתב שלהם הלא אפילו בכתב שלנו הוי באמירה לנכרי שבות. מ\"מ צ\"ל אורחא דמילתא נקט שהנכרי בערכאותיהם ודאי אינו כותב בכתב שלנו אלא בכתב שלהם. וכן פי' הא\"ר ס\"ק כ\"ד רק מדרבנן פי' אמירה לנכרי ולכתוב אבל ישראל הכותב בכתב שלהן הא תנן בפ' הבונה בכל לשון חייב ופירש\"י כתב של כל אומה וכו' ע\"כ. מיהו ראיתי בדרכי משה סי' ש\"ו ס\"ק ה' כתב בזה\"ל וכתב א\"ז דלא שרי אלא כשכותבים בכתיבה של נכרים דאינה אסורה אלא מדרבנן אבל בכתיבה שלנו שהיא מדאורייתא אסור ע\"כ. וכ\"כ הלבוש מותר לקנות בית מנכרי בא\"י. בשבת וחותם הנכרי ומעלהו בערכאות שלהם ובכתב שלהם דאינו אסור אלא מדרבנן ומשום ישוב א\"י לא גזרו ע\"כ. הנה שפתותיו ברור מללו דכתיבה של נכרים מדאורייתא בשבת שרי וצ\"ע מהמשנה דהכא דתנן חייב. ודעת לנבון נקל הלא חייב אפילו בכותב שני אלפי\"ן או שני ביתי\"ן וכה\"ג כמ\"ש פירש\"י והר\"ב ד\"ה בין משם א'. וא\"כ חזינן דעל שתי אותיות בלבד שהן אשורית חייב. ודע עוד שכתב המג\"א סי' ש\"מ סק\"י בזה\"ל כתב בהג\"מ פ\"א מס\"ת הא דאיתא בסי' ש\"ו סי\"א כותבין בשבת פי' בכתב גלחות דאינו אלא שבות וגזרו על שלהם אטו שלנו וכ\"מ קצת מלשון רמ\"א שם פי' שאומר לנכרים לכתוב דהוי שבות דשבות בספ\"ז כתב דכתיב' דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב דאפי' אם האות חסר זיין לא חשוב כתב לענין שבת החמורה כ\"ש הכא דקאמרי' בהבונה הא דבעי זיוני ע\"כ. ותמיהני דהרמב\"ם כתב דהכותב בכל כתב ובכל לשון חייב ואפילו משני סמניות ופי' המ\"מ אפילו אין אותיות ידועות רק סימן בעלמא כגון נוני\"ן הפוכין גבי ויהי בנסוע ע\"כ. והא דבעי זיוני היינו בכתב אשורית דכל זמן שלא זיינאן לא נגמרה מלאכתו ואפשר דכתיבה דקה נמי פטור כיון שהוא נלקח מכתב אשורית אבל בכתב נכרים כיון שהוא כתב שלהן למה לא יתחייב וכ\"כ הרב\"י בא\"ע סי' קכ\"ו לענין גט גם בתוס' בגיטין ח' וס\"פ מרובה אי' בהדיא דהוי דאורייתא ואפשר דפליג על הרמב\"ם וכו' עכ\"ל המג\"א. העתקתי כל דבריו של גדול למען יראה הקורא בהורים ומורים הלכתא רבתי לשבתא דכל הגדולים ראשונים ומפרשי המשנה הסכימו דבכל כתב של אומה ואומה חייב בשבת מן התורה סקילה במזיד ובשוגג חייב חטאת וזה שסיים המג\"א ואפשר דפליג [הג\"מ] על הרמב\"ם. לאו דוקא נקט אלא ה\"ה דפליג נמי על רש\"י בפרושו ועל תוס' [בגיטין ח': ד\"ה אע\"ג דאמירה לנכרי שבות משום ישוב א\"י לא גזרו אבל משום מצוה אחרת לא היינו מתירין אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא וכו' וכ\"כ תוס' עוד בב\"ק פ': ד\"ה אומר לנכרי וכו' ע\"ש. ובודאי אין להעלות על הלב דסברי תוס' שהנכרי יכתוב בערכאותיהם כתב אשורית ממש] וכן פסק בטוש\"ע שם להלכה ע\"פ המשנה וגמ' כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון בין שהוא כתב של נכרים וכו'. הרי חזינן להדיא דכתב של כל אומה מיקרי כתב מן התורה דגבי גט דכתיב וכתב לה ספר כריתות ופסלינן חקיקה בגט משום דבעינן וכתב כמבואר בגיטין כ'. וכן קי\"ל בטוש\"ע אה\"ע סי' קכ\"ה אלמא מדמכשרינן כתב נכרי בגט על כרחך דמקרי כתב וכ\"כ הב\"ש שם בזה\"ל סק\"א כתב הנכרים אע\"ג דכתיב בתורה וכתב ש\"מ כתב נכרים נמי כתב הוא ועי' ב\"י ונ\"מ לענין שבת דהוי מלאכה גמורה ולא שבות ואמירה לנכרים אפילו בכתב שלהם לא הוי שבות דשבות אלא שבות הוא וכ\"מ מרמב\"ם וכ\"מ מתו' גיטין בסוגיא אומר לנכרי וכותב וכ\"כ הברטנורה בפ' כלל גדול ולא כע\"ש בסי' ש\"ה ע\"כ. העתקתי כל דבריו של גדול הב\"ש מפני שלא הבינותי מה שסיים הב\"ש וכ\"כ הברטנורה בפ' כלל גדול. לכאורה טעות הדפוס הוא וצ\"ל בפ' הבונה. וכוונתו על פי' הר\"ב במשנה שאנו עסוקים בה עכשיו. מיהו לא ידעתי טעם עזבו פי' רש\"י ופי' הרמב\"ם שמפרשי' ג\"כ הכי. תו מ\"ש בסוף הדיבור ולא כע\"ש סי' ש\"ה. וצ\"ל סי' ש\"ו אמנם אחרי ראי את האמור בע\"ש סי' ש\"ו סקי\"ד אהא שכתב הרמ\"א בהגה\"ה בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן. כתב הע\"ש בזה\"ל פי' הכתב שלהם אינו אסור לכתוב בשבת אלא מדרבנן אבל בכתב שלנו אסור כיון שהוא מדאורייתא או אפשר לפרש דאמירה לנכרי אינו אלא מדרבנן מיהו לשון הרב לא משמע כן אבל יש לתמוה דהא אמירה לנכרי אפילו במלאכה דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן ולמה החמירו בו יותר מן מקח וממכר שהתירו לעצמו לעשות המקח והנה באמת ראיתי בתשובת משפט צדק ח\"ד סי' ל\"א שתמה על זה וכתב שלא התירו משום ישוב א\"י אלא לומר לנכרי שיכתוב השטר אבל ליקח הבית בשבת אסור ע\"ש. עכ\"ל הע\"ש. העתקתי כל דבריו של גדול הע\"ש למען הודיע כי ז\"ש בשם תשובת מ\"ץ הביאו ג\"כ המג\"א סקי\"ט לקנות בית ובמ\"ץ כתב בשם הריב\"ש והרא\"ש דאסור לקנות אלא כשקנה מערב שבת אז מותר לומר לנכרים לכתוב בשבת ע\"כ. והנה בעיקרא דדינא יהיו סותרים מ\"ש הגהות אשר\"י ס\"פ שני דמ\"ק סי' ח' [והביאו הב\"י ג\"כ] בזה\"ל מותר לקנות בתים מן הנכרי בשבת כיצד הוא עושה מראה הוא לו כיס של דינרים והנכרי חותם ומעלה לערכאות מאור זרוע ע\"כ. אכן הא\"ר כתב שדברי המג\"א נאמרים באמת ובצדק עפ\"י הירושלמי דתנא להדיא דמותר לקנות בשבת וכו' ע\"ש ולכן בגוף התמי' שכתב הע\"ש דהא אמירה וכו' ולמה החמירו וכו' שהתירו לעשות המקח אפשר לומר דזיל בתר טעמא דמקח וממכר דאסור כתבו רש\"י ותוס' ביצה ל\"ז משום דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר [וכ\"כ רש\"י לעיל בביצה כ\"ז: ד\"ה אין פוסקין] וא\"כ הכא דקנין של מצוה היא לקנות בית בא\"י הוי דיבור של מצוה. וגם לטעם השני שכתבו דמקח וממכר אסור דגזרו דאתי לידי כתיבה שטרי מכירה. הכא דמעלה בערכאותיהם שהשופט הוא הכותב ולא הלוקח [עי' גיטין י' וי\"א.] ליכא למיחש מידי. ובזה יתיישב דינא של הג\"א שעולה כהוגן. עכ\"פ ראה ראינו כי הע\"ש מעיד בעצמו דלשון הרמ\"א אי אפשר להולמתו אלא באופן דס\"ל לרמ\"א דכתב שלהם בשבת אינו אלא מדרבנן [וכמו שכתבתי ג\"כ לעיל ובררתי דמוכרח נמי כוונתו הכי ממ\"ש בד\"מ כך להדיא] וא\"כ אדדחי הב\"ש לדברי הע\"ש שלא שגג בזה כלום וה\"ל לכתוב הכי אדעת הרמ\"א וד\"מ והגהת מיימי' והלבוש. ואשובה אל מכוני דזה שכתב הרמ\"א בהגה\"ה בשם אור זרוע לא זכיתי לגוף הספר כי לא הובא בדפוס מיום היותו אלא ממה שראינו הגהות אשר\"י במ\"ק מ\"ש בשם א\"ז שהעתקתי למעלה ולא נזכר כלל מכתיבת נכרים אם היא דאורייתא או דרבנן וסתמא כפרושו כדעת כל הגדולים דהיא דאורייתא. וכן נראה ממ\"ש הרשב\"א בחידושיו בשבת ק\"ד: אהא דאמרי' ובכל דבר שהוא רושם לאתויי הא דתני ר\"ח כתבו [גט] במי טריא וכו'. ומהכא משמע דהלכות שבת כהלכות גיטין ובעינן שיכתוב וכו' כמו ששנינו לענין גיטין וכו'. וכ\"כ תוס' גיטין י\"ט. ד\"ה דיו ע\"ג דיו וכו' דמדמי גט לשבת. ושוב אין לנו המתנגד לזה רק הגה\"מ שכתב המג\"א סי' ש\"מ הנ\"ל בקיצור נמרץ. ולכן אערכנו נגד קורא המשכיל. וז\"ל ההג\"מ פ\"א מהל' תפילין וס\"ת א\"ק ע' ד\"ה כרשב\"ג וכו' והא דאמרינן פ\"ק דגיטין כותבין עליו אונו אפילו בשבת פי' בכתב גלחות דאינו אלא משום שבות דגזרו על שלהם אטו שלנו ע\"כ. ובספ\"ז מהל' הנ\"ל אק\"מ ז\"ל לשון רבינו שמחה למה שנהגו היתר לכתוב כתבי הדיוטות בלא שירטוט משום דכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב דאפילו אם האות חסר זיין לא חשיב כתב לענין שבת החמור כ\"ש הכא דקא אמר פ' הבונה לא קשיא הא דקבעי זיוני הא דלא קבעי זיוני וכדאמר נמי בהקומץ רבה ואפי' כתב א' מורכב פשיטא אר\"י א\"ר לא נצרכה אלא לקוצי של יו\"ד הא נמי פשיטא אלמא דמילתא דפשיטא אפילו קוצי של יו\"ד מעכב דלא חשיב כתיבה אבל כתב גמור אסור לכתוב יותר מג' תיבות בלא שירטוט וכו' עוד שם אך נ' דכתיבה שלנו היינו משי\"ט אין חוששין כיון שאינה כתיבה גמורה ע\"כ הנה מלבד מ\"ש המג\"א דפליג אהרמב\"ם ואני כתבתי למעלה דפליג נמי ארש\"י ותוס' והר\"ב. לכאורה פליג נמי דידי' אדידיה בעצמו שהרי אהא שכתב הרמב\"ם בפ\"ד מהל' גירושין דין ד' כותבין את הגט בכל כתב ובכל לשון כתב הג\"מ א\"ק ה' כתב בס' התרומה שצריך לעשותו כס\"ת שיהא כל האות מוקפת גוויל וכו' אמנם לזיין שעטנז ג\"ץ לא נהגו לעשות כדי שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים ובלא זיין נקראי' אותיות כדאיתא בפ' הבונה דאמרי' נטל לגגו של חי\"ת ועשהו ב' זיינין חייב אלמא דבלא זיין חשיב כותב שני אותיות להתחייב בשבת ע\"כ. והיא פליאה שני הפכי' בנושא אחד דהכא כתב דמוכח בפ' הבונה דבלא זיין חשוב וכו'. והתם בספ\"ז מהל' תפילין וס\"ת שהעתקתי למעלה כתב דמפ' הבונה מוכח דאם האות חסר זיין לא חשיב וכו'. ולכן דע אשר אודיעך שכתב המרדכי רפ\"ק דגיטין פסק בס' התרומה דאין לזיין בגט אותיות של שעטנז ג\"ץ וכו' בלא תגין נקראים אות והתגין לדרש באים אמנם ריב\"א היה מדקדק כיון שלא יתחייב עליהם בשבת אם יכתבם בלא זיין כמשפטם כדאי' בפ' הבונה א\"כ לא מיקרי אות בלא תגין וכו' והכי איתא בפ' הבונה תנא נתכווין לכתוב אות א' ועלו בידו שתים חייב והתנן פטור ל\"ק הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני וכו' ובס' התרומה כתב דההיא דהבונה י\"ל דמיירי בס\"ת או במקום אחר שנתכווין לכתוב כמשפט ס\"ת והכי פירושא הא דבעי הסופר לזיוני כגון בס\"ת הא דלא בעי הכותב לזיוני אבל אידי ואידי כשעלו בידו לכתוב ב' אותיות שצריכין זיין אלו היה בס\"ת דהא לא קאמר הא באותיות שדינם לזיון והא באין דינם לזיון תדע דהא קאמר התם נטל לגגו של חי\"ת ועשאה כמין ב' זיינין חייב משמע דבנטילת הגג חייב אע\"ג דלא זיין האותיות אלמא כיון דאין דעתו לזיין ולעשות תגין מיקרי אות בלאו הכי ע\"כ:  <br><b>ובכן </b> בין תבין דז\"ש הג\"מ הכא לדעת בעל התרומה ומ\"ש התם אליבא דר' שמחה ואיהו סבר כריב\"א [מיהו לר' שמחה ולריב\"א ודאי דמצוה לפרוק הא דאיתמר נטל לגגו של חי\"ת וכו'] והשתא הא דכתב נמי הג\"מ פירושא דכותבין אינו בכתב גלחות אזיל לשיטת האומר דבגט בעי אשורית דוקא והיינו כדעת רש\"י במנחות ל\"ד. ד\"ה נאמר להלן כו' וצריך לכתוב בדיו בין במזוזה בין בגט וכו'. ומשמע דה\"ה נמי כתב אשורית. לפמ\"ש תוס' שם ד\"ה כמה שנאמר להלן וכו' על רש\"י שתימה גדולה פירש. וכן כפי הסכמת כל הגדולים דגט כשר בכל כתב אפי' בכתב של נכרים וכתבו בש\"ע אה\"ע להדי' דכשר והגיה הרמ\"א בזה\"ל ואין להכשיר בכתב אחר רק במקום עיגון משעת הדחק וכו' [תשובת הרא\"ש] וכתב עליו הב\"ש סק\"ד בכתב אחר משום דלכתחילה כותבין בכתב ס\"ת וכו'. מוכח להדיא דכתב נכרים נמי כתב מיקרי. וא\"כ קשיין דברי הרמ\"א וד\"מ שהעתקתי שכתב בסי' ש\"ו דכתב שלהם אינו כתב אלא דגזרו על שלהם אטו שלנו. וא\"כ כל מדה נכונה גבי גט דכתיב וכתב יש לפסול לגמרי כתב נכרים וקשה טובא שהרי הרמ\"א בעצמו כתב גבי גט דכשר במקום עיגון אפי' בכתב שלהם. ודע עוד דאפילו האור זרוע שכתב דצריך לכתוב בגט כתיבה גסה ולא משי\"ט כתב הב\"י במסקנא בסי' קכ\"ו דכל שאינו דומה לכתב אשורית כתב בפני עצמו הוא ולא גרע מכתב הנכרי דכשר בגט והא\"ז והכל בו מודו בהכי ולא אמרו אלא לכתוב משקיי\"ט אלא בכתב שאנו קורין משקי' שדומה לאשורי צריך לכתבו בתיקון כתב אשורית ממש ואפי' קוצי של יו\"ד מעכב אבל כל שאינו דומה לכתב אשורית הוא כתב בפני עצמו וגם הרא\"ש בתשובה כלל מ\"ה שכתב גט שלא נכתב בכתיבה אשורית מרובעות פוסלת בארצנו. מ\"מ כתב דבמקום עיגון לא הייתי פוסלו:  <br><b>היוצא </b> לדינא גם אם המצא תמצא ישוב נכון על דרך שערי תירוצים לא ננעלו. מ\"מ עכ\"פ יחיד ורבים הלכה כרבים ברוב מנין אשר ערכתי ומדבריהם נשמע דכתיבת נכרים מיקרי כתיבה וגם ההוכחה מעצמיית המשנה בין בכל לשון דפירושו ברור בכל כתב. והנה ראיתי בתשובת שב יעקב סי' ה' דסומך ראשו ורובו על מ\"ש הרמ\"א בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ופשט להתיר בישראל שיש לו משפט בערכאות שלהם וצריך לעשות כתב גלחות ע\"י מליץ ואם אינו עושה בשבת יבא להפסד. ומסיק שם כיון דא\"ז והגמיי' והרמ\"א הביאו להלכה דלא זו כתב הוא יש לסמוך עליהם לצורך הפסד לעשות כתב גלחות ע\"י מלומד נכרי בשבת ע\"ש והגאון ההוא לא הערה כלום דרוב הפוסקים גדולים [ומשמעות המשנה] דלא כהג\"מ וגם הסתירה ממה דקי\"ל גבי גט. וגם נראה דאף אם נניח לסברא קיימת דכתב נכרים לא הוי כתב. מ\"מ מחייב בשבת משום רושם עכ\"פ. ואעידה לי עדים נאמנים כי ז\"ל הרמב\"ם בפירושו משני סמניות סמניות הוא לשון רבים של סימן והם סימנים כמו שכותבין בני אדם א' שיורה על אחד וב' שיורה על שנים בכל לשון ובכל כתיבה ור' יוסי אומר כי כותב שתי אותיות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם ורושם אצלינו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן כי קרשי המשכן היו עשרים מצד צפון ועשרים מצד דרום ושמנה מצד מערב ותכלית מה שהיו מונין שם עשרים והיו כותבין על הקרש הראשון בצדו האחת א' ועל הקרש השני ב' וכך היו עושין עד הקרש האחרון שהיו כותבין עליו כ' וכיון שכן הוא כמו שאמרנו מי שכתב בקרש י\"א והם שתי אותיות וככה עד הי\"ט חייב משום רושם ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על שתי אותיות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואח\"כ כתב ב' אותיות בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת לפי שהיא מלאכה א' והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות יתחייב שתים ע\"כ. העתקתי כל דבריו של גדול למען הודיע כי צריך ביאור והתבוננות רב במ\"ש הנפקותא בין הת\"ק דמחייב משום כותב ובין ר' יוסי דאמר דאינו חייב אלא משום רושם דנ\"מ לענין שתי חטאות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואח\"כ כתב ב' אותיות וכו'. ונעלם ממני כוונתו דהא לר' יוסי נמי מה שכתב כתיבה בתחילה לא מצינו שהיא מאבות מלאכות אלא משום שהיו רושמין ע\"ג קרשי המשכן ולהכי לשיטת ר' יוסי יתחייב משום רושם וא\"כ כשכתב אח\"כ ב' אותיות נמי לא הוי אלא מלאכה אחת כמו לת\"ק [ועמ\"ש המגיד בפי\"א מה\"ש דין י\"ז ואעתיק דבריו בסמוך לקמן יתיישב קצת. אבל מ\"מ צריך ביאור דהיכן מצינו כתיבה במשכן זולתי שהיו כותבין על קרשי המשכן. ותו דנפקותא בין ת\"ק לר' יוסי בפשיטות יכול לומר כפי המתבאר בסוגיא ק\"ג. דלר' יוסי דאמר משום רושם מחייב כל אדם אף כשכתב בשמאלו. ולת\"ק דמחייב משום כותב לא יתחייב אלא השולט בשתי ידיו אבל שאר כל אדם כשכותב בשמאלו פטור דלא כתיבה היא אבל לר' יוסי חייב דבשמאל רושם מיהו הוי וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו בריש המשנה דהכא אמרם בין בימינו בין בשמאלו ורוצה לומר מי שהוא משתמש בשתי ידיו והם קורין אותו שולט בשתי ידיו אבל שאר בני אדם אינה נקראת כתיבה אלא כתיבת ימין אבל כתיבת שמאל אינו אלא רושם לא כותב ע\"כ. וא\"כ מי דוחקו למצוא תועלת על דרך רחוקה. והוי מצי למימר תועלת ממה שביאר בסמוך ממש דלר' יוסי חייב בשמאל כל אדם ולת\"ק פטור. ועוד אקח מועד בס\"ד לבוא על העיון היטב בכוונת הרמב\"ם כל הקודם להבין ולהשכיל דברי הרמב\"ם זכה בחלקו. גם ממה שהודעתיך לשון הרמב\"ם לפרש שני סמניות דהיינו שכותבין א' שיורה על אחד וכו' והוא הפי' השני שכתב הר\"ב דגרסי' במשנה משני סמניות וכמ\"ש התוי\"ט דכך לשון הרמב\"ם. ואשר על כן לשון הרב המגיד שהעתיק המג\"א סי' ש\"מ סק\"י שהבאתי לעיל דמשמע דהרב המגיד כתב הכי לפרש דעת הרמב\"ם דשני סמניות היינו כגון נונין הפוכין. צע\"ק דהא שפתי הרמב\"ם בפירושו ברור מלולו באופן אותיות ממש]. עוד בחיבורו פי\"א מהל' שבת דין י\"ז כתב בזה\"ל רושם תולדת כותב הוא כיצד הרושם רשמים וצורות בכותל וכו' ה\"ז חייב משום כותב וז\"ל הה\"מ רושם תולדת כותב וכו' משנה בהבונה אמר ר' יוסי לא חייבו ב' אותיות אלא משום רושם שכן כותבין על קרשי המשכן לידע איזה הוא בן זוגו ופי' רבינו בפי' המשנה שדעת ר' יוסי היה שהרושם הוא אב בפ\"ע וכתיבת ב' אותיות בלבד הוא משום רושם לפי שכך היו עושין במשכן ואין הלכה כמותו אלא תולדת הכותב הוא והאריך בזה שם ורש\"י ז\"ל פי' פירוש אחר ע\"כ. היוצא מדברי הנ\"ל ברור דלא גריעי כתב נכרים מהרושם צורות בכותל דנהי דאב לא הוי אבל עכ\"פ משום רושם תולדה כותב חייב מדאורייתא. והנה בענין כותבין עליו אונו בשבת. הארכתי במי\"א פ\"ד דחלה לאסוקי הלכתא. גם בענין דאיתמר בשמעתתי'. הא דבעי זיוני. יש לי מקום דבעי עיוני. ותמצא בחדושי אשר השם גם בזה חנני:  ",
+                "<b>אמר רבי  מצינו שם קטן וכו'. </b> דע דבמשב\"ג איתא אמר רבי יהודה מצינו וכו'. וכן מוכרח מכל הסוגיא שבגמרא ק\"ג. עד סופו וכן במשנה שבירושלמי איתא ר' יהודה וכבר ידוע דסתם ר' יהודה הנזכר הוא ר\"י בר אלעאי. ורבי בסתמא הוא ר\"י הנשיא. ובכן שגגות המדפיסים היא לשנות השם בכל המשניות ואשתרבוב אשתרבב והמכשלה יוצא מתחת ידיהם גם בכל תקוני שבת שנדפסו לומר שמונהם. ומצוה להודיע לכל הנכשלים אחריהם. ומכאן ולהבא יהיו זריזים ונזכרים לומר בשם אמרו. אמר רבי יהודה מצינו שם קטן וכו':  "
+            ],
+            [
+                "<b>ועל  שני לוחי פנקס והן נהגין. </b> נקראין מן והגית בו [יהושע א'] לשון הרמב\"ם בפירושו ובש\"ס שלפני ציינו תלים א'. וליתא:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אע\"פ  שעמד הראשון וכו' כלומר לפנים אל תוך הבית וכו'. </b> כפי פירושו דחוק מה דתניא והלך לו. ועדיפא ה\"ל לתנא לומר ונכנס. ונעלם מדעתי למה לא פי' בפשיטות. שהראשון וגם השני בפנים הבית היו וישב הראשון וכו' ובא השני וכו'. ועמד הראשון והלך לו לדרכו ע\"פ חוצה [כמו אם יקום והתהלך בחוץ הנאמר ברוב המקומות] ובחדושי בס\"ד מבואר במה שהשיג המג\"א סי' שט\"ז סקי\"א לענין דינא:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט ד\"ה <b>כל  האוכלים וכו'. כלומר שקשין להם וכו'. </b> קיצר למאוד עד שקשה להבין. אמנם ביתר ביאר ז\"ל רש\"י ק\"י לאתויי טחול לשינים ואע\"פ שקשה לבני מעיים. כרשינין לבני מעיים ואע\"פ שקשה לשינים סד\"א כגון שקשים לאדם לאו אורחא למיכלינהו וכו':  "
+            ],
+            [
+                "<b>לא  יגמע. </b> בערוך איתא לא יגמא. וזה יתכן למאוד לפ\"מ דפשט ר\"נ בר יצחק בגמ' ע\"ז. הגמיאיני נא מעט מים מכדך. ועמ\"ש לעיל ריש פ\"ח בס\"ד:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט  ד\"ה <b>מיום  הכיפורים לשבת וכו'. </b> ועמ\"ש בזה במשנה ז' וט'\"א דמנחות. כצ\"ל:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן. </b> ותוס' הוכיחו דהכי גרסי' כל הכלים הניטלים בשבת ודלתותיהן עמהן ע\"ש וכן מוכרח ממה שתירץ אביי בסוגיא קכב: דהעתיק המשנה בלשון שכתבו תוס' דהכי גרסינן ופליאה ממני שלא הערה התוי\"ט מזה כלום: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואת המזלג. </b> במשב\"ג איתא ואת המלגז ונדפס בצד הגליון מלגז פירוש מזלג. וכתבתי בתקוני כלי שרת בשם הערוך ערך מלגז שכך הוא העיקר והרב המוסיף כתב פי' מזלג בחלוף אותיות על כבש כשב שמלה שלמה ע\"כ. והאמת עד לעצמו שגם לעיל בברייתא צ\"ב: שנים שהיו אוחזין במלגז ולוגזין ופירש\"י מלגז פירק\"א בת שלשה שיניים ומהפכים בה תבואה וכו'. ולוגזין מאספין השבלים ע\"כ:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר' יוסי אומר כל הכלים ניטלין וכו' </b> ע\"ש. ודע דבסוגיא לקמן דף קנ\"ז. מסיק הש\"ס מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר\"ש מודה דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה וז\"ל רש\"י כל הכלים ניטלין ואפילו מלאכתו לאיסור ור\"ש היא ע\"כ. משמע להדיא דלא גרסי' הכא במשנה ר' יוסי אומר וכן בירושלמי ליתא. ועיין בעירובין ל\"ה א' סבר לה כר' יוסי דאמר כל הכלים וכו'. ע\"ש. משמע קצת דגרסי' ר' יוסי וקצ\"ע:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                " תוי\"ט ד\"ה <b>ע\"פ  עדים וכו'. ואין להקשות וכו' </b> ע\"ש. דע הך קושיא ופרוקא מבואר בש\"ס להדיא ק\"ל. ולשון התוי\"ט קצת שלא בדקדוק:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>אינו  אוכל </b> בתרומה וכו'. נאמר בפסח תושב ושכיר ונאמר בתרומה תושב ושכיר וכו'  ע\"ש. ביבמות ע'. תניא אמר ר' אליעזר מנין לערל שאינו אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר וכו' ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר איש איש לרבות הערל מעתה קצ\"ע דנקט הר\"ב דוקא ילפותא דר' אליעזר ולא נקט ילפותא דר\"ע דקי\"ל הלכה כר\"ע [ורש\"י בפירושו לא הכריע מאיזה טעמא אלא כתב בזה\"ל ואינו אוכל בתרומה דילפינן ביבמות שערל אסור בתרומה] שוב ראיתי שגם ביבמות רפ\"ח כתב הר\"ב הערל כהן שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל בתרומה דילפינן מפסח וכו' ע\"כ. וכן הרמב\"ם בפירושו ביבמות כתב מטעמא דתושב ושכיר האמור בפסח ילפינן מיניה לתושב ושכיר גבי תרומה וכן בחיבורו פ\"ז מהל' תרומות דין י' כתב כהן ערל אסור לאכול בתרומה מדין תורה שהרי נאמר תושב ושכיר בתרומה ונאמר תושב ושכיר בפסח וכו'. ואולי משום דהלכה כר\"ע מחבירו ולא מרבו [עירובין מ\"ו: וכן מוכח כתובות פ\"ד: לפ\"מ דקי\"ל כר' יוחנן וא\"כ בהחלט אף לפי תירוץ הראשון דבגמרא דבהא קמיפלגי וכו' ע\"ש דאין הלכה כר\"ע מרבו] ור' אליעזר היה רבו של ר' עקיבא כמבואר בסנהדרין ס\"ח. פסחים ס\"ט. נדרים נ'. ובשאר דוכתי לפיכך פרשוהו הרמב\"ם והר\"ב כטעמא של ר\"א. שוב ראיתי הלח\"מ פ\"ט מהל' קרבן פסח דין ז' ד\"ה ואוכל כזית וכו' כתב בזה\"ל בפ' הערל איפלגו ר\"א ור\"ע וכו' ובפ\"ז מהל' תרומות פסק רבינו ז\"ל כר' אליעזר דכתב שם כהן ערל אסור לאכול בתרומה מדין תורה שהרי נאמר תושב ושכיר בתרומה ונאמר תושב ושכיר בפסח וכו' והשתא יש לתמוה טובא על רבינו ז\"ל חדא דאיך פסק כר\"א במקום ר\"ע דהלכה כר\"ע מחבירו מיהו לזה י\"ל דפסק כן משום דביבמות דף ע\"ב ב' אר\"א ערל שהזה הזאתו כשרה והקשו לו מברייתא ותירץ האי תנא דבי ר' עקיבא הוא דמרבי לערל כטמא וכיון דר' אלעזר לא סבירא ליה כוותיה פסק רבינו כר' אליעזר וכו' ע\"כ. ודבריו של גדול הלח\"מ נעלם מאתי להולמם חדא במ\"ש דאיך פסק כר' אליעזר וכו' דהלכה כר\"ע מחבירו וכו'. הלא דבר זה נגלה מכמה מקומות בש\"ס סנהדרין ס\"ח. נדרים נ'. פסחים ס\"ט. ובשאר דוכתי טובא דר\"ע תלמידו של ר' אליעזר ולא חבירו הוי. שנית תירוצו שכתב כיון דר' אלעזר לא סבר ליה וכו' לא הבינותי דלפ\"מ דמסיק רבא שם ביבמות ע\"ב: [ודוחה למה שתירץ ר' יוסף] לא לישתמיט תנא וכו' ע\"ש א\"כ אף ר\"ע מצי סבר דערל שהזה הזאתו כשרה. וצ\"ל דר' אלעזר פליג אהך ברייתא וס\"ל כאותו ברייתא דאייתי הש\"ס שם. סייעתא לר' אלעזר דעשו חכמים מעשה והכשירו הזאת ערל ע\"ש וגם בערכין ג'. אמרי' דמשנה הכל כשירין להזות מרבי ערל וכר' אלעזר [וכן פסק הרמב\"ם פ\"י מהל' פרה דין ו'] ותדע דהרמב\"ם פסק כרבא שהרי הרמב\"ם ריש פ\"ב מהל' חגיגה כתב דהערל פטור מן הראי' ובחגיגה ד': מסיק הש\"ס דהא דתנא ערל פטור מן הראיה אתי כר\"ע דמרבי לערל כטמא. וא\"כ לדברי הלח\"מ יהיה דברי הרמב\"ם סותרים זה את זה אע\"ג דהרמב\"ם פסק כרבא דמסיק ביבמות ע\"ב: לא לישתמיט וכו' והא דתני ערל פטור מן הראי' היינו משום דמאיס ואפילו למאן דלא דריש ערל כטמא מודה דערל פטור מן הראי' עי' תוס' ד\"ה התם משום וכו'. וזה ברור. ובמקום אחר הארכתי בזה בס\"ד:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט ד\"ה <b> מכבש של בעלי בתים וכו'. </b> ומסיים רש\"י וכו' בהפלאה שבערכין ערך כבש כתבתי לברר פי' הערוך וכמה ענפים לדינא בס\"ד:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היתה  עליו לשלשת. </b> עי' פי' הר\"ב ותוי\"ט ותוס' בזבחים צ\"ד. כתבו בשם הערוך פי' צאת תרנגולים:  "
+            ],
+            [
+                " הר\"ב ד\"ה <b> ב\"ש  אומרים בש\"ס קאמר שאין אנו סומכין על משנתינו וכו' </b> ע\"ש. הנה בשבת קמ\"ג. קאמר רב נחמן להא מילתא אנו אין לנו אלא ב\"ש כר' יהודה וב\"ה כר\"ש ופרש\"י אנו אין לנו. אנו אין אנו סומכין על משנתינו כמות שהיא שנוי' אלא מוחלפת שיטתה וב\"ש כר\"י ע\"כ. ובביצה ב'. ואמר רב נחמן אנו אין לנו ז\"ל רש\"י בשיטת משנה זו לפי שמוחלפת השיטה אלא כך שמעתי מרבותינו דב\"ש כר' יהודה וב\"ה כר' שמעון ע\"כ. והוי יודע דבתוספתא דשבת\"ז אי' כך להדיא בית הילל אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין וב\"ש אומרים מסלק את הטבלה כולה ומנערה ע\"כ. וכתבתי בחבורי התוספתא אולי שעל זה סמך רב נחמן שמעתי מרבותינו דמוחלפת שיטתה דמשנה ונתחוויר לי הגירסא בתוספתא יותר מגירסא שבמשנה ממה דלא תנן בבחירתא כלומר בעדיות בהדי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ובזה נסתלק קצת מ\"ש תוס' בשבת קמ\"ג. ד\"ה אנו אין לנו וכו' ע\"ש וז\"ל הר\"ן אנו אין לנו אין אנו סומכין על משנתינו וכו' דמתני' דעדיות לא תני לה גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה הילכך איפכא מתניא דב\"ה כר' שמעון וכו' ע\"כ. ובכן תדע דברי תוס' סתומין נתנו דמי דחקו להם לתרץ דמאי אולמי דהא מהא. הלא ברור דמאי דתנן בבחירה סמכי' עליה בכמה דוכתי ובכן עדיפא לומר דבאמת עליה דמתני' דעדיות סמך רב נחמן. וביותר דגם בתוספתא תניא הכי כדאמרן. ודע דבש\"ס קנ\"ז. איתא ואמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא ב\"ש כר\"י וב\"ה כר\"ש: ",
+                "משנה <b>ספוג  וכו' </b> ע\"ש. במשב\"ג איתא ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו (ס\"א ל\"ג וחכ\"א) בין כך ובין כך (ס\"א מקנחין בו ונוטל) נוטל בשבת. וכתבו תוס' איתא ספרים דגרסי וחכמים אומרים בין כך מקנחין בו ולא יתכן כו' אלא ודאי לא גרסי' ליה כלל ע\"כ. וראיתי גירסת הרי\"ף והרא\"ש וחכ\"א בין כך ובין כך ניטל בשבת וכתב הר\"ן ניטל בשבת כשהוא נגוב. וכן משמע מלשון הרמב\"ם בפירושו ומאמר חכמים בין כך ובין כך רוצה לומר בין שיהיה לו בית אחיזה שמותר להסתפג בו או לא יהיה מותר לטלטלו בשבת והלכה כחכמים ע\"כ. ומצאתי באלי' רבה סי' ש\"כ סקי\"ט רוצה לקיים הגירסא וחכ\"א בין כך ובין כך וכו' נגד התוס' ע\"ש ובחדושי הארכתי בס\"ד וגם הנוגע לדינא דפסיק רישא בררתי בצדק בהפלא' שבערכין בס\"ד:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>ובלבד  שלא יספוג וכו'. </b> ואע\"פ שיש לספוג עור בית אחיזה וכו' שלא יעשה כמעשה חול וכו' ע\"ש. וכ\"כ תוס' קמ\"ג: בפי' המשנה ד\"ה ובלבד שלא יספוג אפילו יש לו עור בית אחיזה דליכא חשש סחיטה אסור כדמפרש בגמ' שלא יעשה כדרך שעושה בחול. ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו בזה\"ל הטעם אשר בעבורו לא יספוג שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ע\"כ. וכן הוא להדיא בברייתא דמייתי הגמ' עלה דמשנה תנא לא יספוג ביין ולא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ע\"כ. ואשר ע\"כ נעלם ממני כוונת רש\"י שכתב בפירושו במתני' ד\"ה ובלבד שלא יספוג שלא ישים ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו בכלי גזירה שמא יסחוט. ע\"כ. ולא די שלא פי' כמו דמפרש בברייתא טעמא דמתני' אלא דמפרושו שכ' שמא יסחוט נראה במקום דליכא למיחש להכי כגון אם יש לו בית אחיזה שרי. וליתא דהא עכ\"פ אסורה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ורציתי לומר דרש\"י ס\"ל הפי' בברייתא דזה דתנא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. קאי רק על מה דתנא ולא יטפח בשמן. אבל רישא דתנא לא יספוג ביין ס\"ל לרש\"י לפרש דטעמא משום סחיטה. אמנם היא גופה קשיא ולא ידעתי טעמא של דבר שהרי ודאי גם ביין איכא למימר שלא יעשה וכו' כמו דאמרי' גבי שמן. וקצת י\"ל בזה דהוכיח רש\"י דאי טעמא במתני' משום עובדא דחול ה\"ל לתנא דמתני' למתני ג\"כ ובלבד שלא יטפח בשמן. א\"ו במתני' טעמא משום סחיטה [וגבי טפיחה בשמן שמקנח ידו בכלי לא שייך סחיטה ולפיכך לא תנא לה במשנה] וקים להו דעובדא דחול לא שייך במניח ספוג במקום היין וטעמא דמסתברא דלא מצינו דאסור לעשות כדרך שהוא עושה בחול אלא במאי דיש בו טורח בעשייתו כגון הא דתניא בסוגיא בסמוך נתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא יתן לתוך הסל או לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. והקשה הר\"ן וא\"ת מאי עובדין דחול איכא הכא וכו' תירץ הר\"י כגון שנתפזרו בחצרו אחת הנה ואחת הנה אבל במקום אחד מלקטים ונותן לתוך הסל והרמב\"ם ז\"ל פי' דהכא במאי עסקינן כגון שנפלו בחצרו בתוך צרורות ועפרורת וכו' ע\"כ. וכן יש לי עוד ראיות לזה. ואין עכשיו פנאי להאריך. והשתא ודאי בהנחת ספוג במקום היין והספוג בולע מעצמו אין שום טורח בו ושרי. אבל לטפוח בשמן לכנוס כמה וכמה פעמים ידו בשמן ולקנח כמה פעמים ידו בכלי שיוסר השמן הנדבק מעל ידו לתוך הכלי ודאי דטורח רב יש והלכך אסור מפני עובדין דחול. ובדרך זה מבואר לשון רש\"י בגמ' ד\"ה ויטפח מכניס בו כפו והשמן נדבק בו ומקנחו בשפת הכלי ואסרוה משום דעובדין דחול ע\"כ. הנה סיומא דרש\"י שכתב ואסרוה משום עובדין דחול לא ידענא מה רוצה בזה שהרי זה איתמר להדיא בברייתא זו. אלא דכיון רש\"י לפרש ואסרוה וכו' קאי על ויטפח בשמן וכדאמרן. שוב ראיתי שכתב הרמב\"ם בחיבורו פכ\"ב מהלכות שבת דין ט\"ו בזה\"ל נשברה לו חבית בשבת מציל ממנו מה שהוא צריך לשבת לו ולאורחיו ולבד שלא יספוג ביין או יטפח בשמן שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לידי סחיטה ע\"כ. ואמרתי אולי גם כוונת רש\"י על דרך זה. ויתכן בזה מאי דקשיא בדברי הרמב\"ם שכתב שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לידי סחיטה. תינח שלא יספוג ביין דגזרי' שמא יסחוט הספוג. אבל לא אזלא שפיר טעם זו גבי לא יטפח בשמן דהיינו שמכניס כפו בשמן וכו' מאי סחיטה שייך בזה [שוב מצאתי שגם הש\"ג עמד על זה והניח בצ\"ע] ואין לפרש דגזרי' טיפוח בשמן אטו שלא יטול ספוג לספוג השמן ויסחוט. מלבד שהוא דחוק. עוד יש להקשות דא\"כ גם טיפוח ביין ליתסר אטו ספוג לספוג השמן. ובברייתא דמחלק ותני ספוג ביין וטיפוח בשמן משמע דדוקא בהני גוונא אסור. דאלת\"ה לערבינהו וליתנינהו לא יספוג ולא יטפח ביין ושמן שלא יעשה וכו'. אבל באופן שכתבתי למעלה דבשמן דאיכא טורח לטפח ולקנח פעמים הרבה עד שיציל מה שחשוב וראוי בכדי טרחתו שפיר אסורים [אפילו בלא גזירת שמא יסחוט] משום עובדין דחול. אמנם לספוג היין דלית ביה משום עובדא דחול הוכרח הרמב\"ם לפרש שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לידי סחיטה. וכ\"ז שכתב הרמב\"ם בסיומא דמילתא שמא יבא לידי סחיטה ובא לפרש מילתא בטעמא שלא יספוג ביין. ובאופן זה יפה כתב רש\"י בפירושו להמשנה שהעתקתי בתחילה ד\"ה ובלבד שלא יספוג ביין וכו' במקום היין דקדק לכתוב ביין וכו'. והברייתא דנתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד ואוכל וכו' שהבאתי לעיל. דע דכתבו תוס' ד\"ה מלקט וכו' נראה דלא גרסי' ואוכל מדקתני סיפא אבל לא לתוך סל ולא תוך הקופה משמע הנך דוקא אסירי משום עובדא דחול אבל לתוך כפו שרי ע\"כ וכ\"כ הרא\"ש דלא גרסי' ואוכל מדקתני סיפא אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה משמע הנך דוקא הוא דאסירי משום עובדא דחול אבל ללקט וליתן על חיקו ולתוך כסותו שרי ע\"כ. וכן הטור סי' של\"ה השמיט מלת ואוכל וכתב בזה\"ל נתפזרו לו פירות מלקט מעט מעט ובלבד שלא ילקט לתוך הסל או לתוך קופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ע\"כ. וכן דברי המחבר סי' של\"ה סעיף ה' שהעתיק ואוכל ולא יתן לתוך הסל וכו' קצת צריכין ביאור דלפמ\"ש נתפזרו פירות בחצר אחת הנה ואחת הנה מלקט מעט מעט ואוכל משמע דוקא כשאוכל אבל בלא\"ה אפילו לתוך כפו או ליתן אל חיקו ולתוך כסותו אסור וא\"כ למה כתב אח\"כ לא יתן לתוך הסל וכו' עדיפא ה\"ל למתני ולא יתן לתוך כפו או אל חיקו או לתוך כסותו ואם נפלו במקום אחד נותן אפילו לתוך הסל וכו'. ויש ליישב קצת אבל נעלם שלא הערו בזה האחרונים. חדשים וגם ישנים:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>אפקטוזין  להקיא ופירושו אפיק טוי זין וכו' ע\"ש. </b> דע דבסוכה מ': ז\"ל רש\"י בנוטריקין אפיק טפי זין מזון האוכל ביותר מדאי מוציא ומקיא. וכך כתב הערוך:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>וכן  המשנה וכו' ואע\"ג דבהלואת יין ושמן איכא נמי למשמע וכו'. </b> תירוצו דחוק למאוד. ולולי דבריו ה\"א דמרישא אין ראיה כ\"כ דהא סיים ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת. מוכח בבירור דשואל ממנו כדי יין ושמן על מנת לשלם לו דמי שוויין בממון ועל ככה מחשב עמו לאחר שבת כמה דמי שווייה שלהן משא\"כ באשה מחברתה ככרות דהא לא תנן ועושת עמו חשבון [או דה\"ל למתני ועושין עמהן חשבון לאחר שבת] משמע להדיא דאורחייהו בשואלת ככרות לשלם ככרות אחרות תחתיהן להכי דייק הש\"ס שפיר דלא כהלל:  "
+            ],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>ומפיס  וכו'. שכן הוא בתרגום משלי וכו' </b> ע\"ש. הכי איתא בערוך ערך פ\"ס ב' ושם כתב עוד פ\"א בשם רבינו חננאל ע\"ש. וחידוש גדול שלא זכרוהו התוי\"ט. ודע עוד דבערוך העתיק התרגום פייסך ארמא. וכן הנכון ולא ארמה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>לא  ישכור אדם פועלים. </b> כך במשב\"ג ובפירש\"י והר\"ב ותוי\"ט:  ",
+                "<b>אין  מעמצין וכו'. והמעמץ וכו' </b> ע\"ש. ובמשנה שבגמרא איתא אין מעצמין וכו' והמעצים וכו'. אבל גירסת הערוך אין מאמצין וכו' וכל המאמץ וכו' פי' סותמין עיני המת כדי שלא יהיה פתוחות כענין שנאמר ויוסף ישית ידו על עיניך ע\"כ. ודע דמ\"ש התוי\"ט ד\"ה אין מאמצין כמו עוצם עינו וכו' היא מפורש בגמ' דלעיל ע\"ז ב' איבעיא להו מאמצין או מעמצין אמר רחב\"א אמר ר' יוחנן עוצם עיניו מראות ברע [ישעיה ל\"ג] ומזה יש קצת ראיה להגירסת שבמשניות אין מעמצין וכ\"א ברש\"י שבת נח: ד\"ה מהו למימץ לשון אין מעמצין את המת עוצם עיניו וכו' ולפיכך צריכין אנו לסיומא של התוי\"ט דמצינו ג\"כ במקרא מלות הפוכות כמו כבש. כשב. ועמש\"כ בס\"ד ריש פי\"ז גבי מלגז:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין  ממרים. </b> ובפי' הר\"ב אין ממראין מפטמין לשון [ישעיה א'] וחלב מראים ופי' המראה וכו' ע\"ש. כצ\"ל. ודע במשב\"ג איתא אין מאמירין. ולולי דמסתפינא ה\"א דטעות הוא וצ\"ל אין ממראין וכדאיתא בפי' הר\"ב דהכא. וכן בלשון הברייתא ולשון הגמ' קנ\"ה: איזה המראה. אבל בפי' הרמב\"ם איתא ממרין וכתב עוד מלעיטין וממרין שתיהן מלות עבריות מלעיטין מגזרת הלעיטני נא וממרין מענין הפטום שור ומריא [שמואל ב' יו\"ד] ע\"כ: ",
+                " תוי\"ט ד\"ה <b>אין  אובסין ז\"ל הרמב\"ם וכו' וכיוצא בו כו' </b> ע\"ש. קיצר במקום שהיה להאריך כי על זה כתב הרמב\"ם בדין ל\"ה כיצד לא יאכיל הגמל בשבת מאכל ג' או ד' ימים ולא ירביץ עגל וכיוצא בו ויפתח פיו ויתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת וכן לא יתן לתוך פי יונים ותרנגולים למקום שאינן יכולין להחזיר אבל מאכיל הוא את הבהמה מעומד ומשקה אותה מעומד או נותן לתוך פי' מים בפני עצמן וכרשינן בפ\"ע במקום שיכולה להחזיר וכן מאכיל העוף בידו במקום שיכול להחזיר ע\"כ. ובפרושו על המשנה כתב בזה\"ל אבוס שם המקום שמשימים בה המספוא לבהמה וענין אמרם אין אובסין שלא יאכילנה מזון ימים רבים והוא אמרם אין עושין לה אבוס בתוך מעי'. ודורסין הפירוש הקרוב אצלי שלא ישומו בחזקה הגמל על המאכל כדי שיאכל הרבה. מלעיטין נתינת המאכל לתוך פי האוכל. ממרין זריקת המאכל למעי הבהמה עם המים ואמרם מלעיטין למקום שיכולה להחזירה ואמרם ממרין למקום שאינה יכולה להחזיר וכו'. מהלקטין שישים האוכל בידו והם לוקטין אותו ע\"כ. העתקתי כל הדברים האלו מפני צורך פירושם. ובפרט בענין ביאור המראה והלעטה דמפרש רב יהודה בסוגיא קנ\"ה: המראה למקום שאינה יכולה להחזיר הלעטה למקום שיכולה להחזיר ורב חסדא מפרש בענין אחר ומסיק הש\"ס תניא כוותיה דרב יהודה [המראה למקום שאינה יכולה להחזיר. רש\"י] איזהו המראה מרביצה ופוסק את פיה [נותן את חכה לתוך פיה שלא תוכל לסגור פיה. רש\"י] ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת [והמים מבליעין הכרשינין לתוך בית בליעתה על כרחה. רש\"י] הלעטה מאכילה מעומד [נותן לתוך פיה וכל זמן שאינו מרביצה אינו יכול לתחוב כל כך ויכול להחזירה. רש\"י] ומשקה מעומד ונותנין כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן ע\"כ. והנה השתא עיקר פרושא דמתני' נודע מכח הברייתא וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש עלה דמתני' בזה\"ל איזהו המראה ואיזהו הלעטה המראה מרביצה ועוקם את פיה ומאכילה כרשינים ומים בבת אחת הלעטה מאכילה מעומד ומשקה מעומד ונותן לה כרשינים מעומד ומאכילה בפ\"ע ומים בפ\"ע ע\"כ. ומכל שבארתי פליאה נשגבה לא אוכל לה שהמחבר בש\"ע סי' שכ\"ד סעיף ט' שכתב איזהו המראה למקום שאינה יכולה להחזיר הלעטה למקום שיכולה להחזיר ע\"כ והשמיט לגמרי הברייתא שהיא עיקרת. ויותר תמוה שהרי הב\"י כתב על הטור בזה\"ל ורבינו קיצר שלא כתב הברייתא כמו שכתבו הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם. ע\"כ. ואיהו עצמו בש\"ע נכשל בזה שקיצר והשמיט הברייתא שנשמע ממנה פרושא דמלתא וענייני הדינים. ולא מצאתי הערה בזה במפרשים האחרונים. [ברם זכור אותו האיש לטוב הלבוש הביא הברייתא מפורש. ומה שיש לגמגם בו תמצא באלי' רבה שם ע\"ש]:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונשאלין  לדברים כו' ע\"ש. </b> במשב\"ג לנדרים:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e02ef161ce2e5cccd2ef99ce47b50eaf6eb6f65e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,293 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Shabbat",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Shabbat",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ושתים  שהן ארבע בחוץ כיצד וכו'. </b> כך איתא במשנה שבגמרא: ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ובעל  הבית וכו'. </b> דבלא דידי' לא מיירי.  ודע דתוס' בדף ג'. ד\"ה בבא דרישא וכו' תירצו דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי דאפילו מכניס ומוציא כל היום אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של בעה\"ב ע\"כ:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>החזן  וכו'. כמ\"ש בערוך שצריך לראות היאך יקרא. </b> ז\"ל הערוך בערך חזן בפ\"ק דשבת דף י\"א. באמת החזן רואה מהיכן תינוקות קורין פי' הוא שליח ציבור ותרגום רואה חוזה שהוא צריך לראות היאך יקרא והיאך קורא בני אדם לקרות בתורה בגמ' דפ\"ב ביומא דף כ\"ד: דתנן בפ\"ה דתמיד מסרום לחזנים היו מפשיטין את בגדיהן בסוף גמרא דשוכר את הפועלים התם [בחוזי צ\"ל] בחזני מתא פי' שומרי מדינות שחייבין לשמור שמירתא יתירתא ע\"כ. וז\"ל רש\"י בפי' המשנה החזן. חזן הכנסת המקרא את השבעה קרואים בתורה ופעמים שאינו יודע היכן צריכין לקרות למחר ורואה היכן קורין תינוקות של בית רבן בשבת זו והן קורין בסדר לאור הנר בבהכ\"נ ויודע שהיא פרשה של זו לישנא אחרינא חזן מלמד תינוקות ורואה היכן יתחילו למחר ע\"כ. וז\"ל הרא\"ש בברכותן עומדין סי' י\"ז על המשנה דהיה עובר לפני התיבה וכו' ור\"ת ז\"ל הי' אומר דאין ש\"צ יכול להפסיק ולקרות כהנים וכו' והא דאמרי' בסוטה ל\"ח. דלשנים קורא כהנים אחזן קאי ולא אשליח ציבור וכן תנא בספרי [אומר לה' צ\"ל] אמור להם מלמד שהחזן אומר להם אמרו ובירושלמי דן קאמר ובלבד שיהא החזן ישראל וכ\"כ בפי' ר\"ח ז\"ל לשנים קורא החזן כהנים אבל ש\"ץ המפסיק עבירה היא בידו ובערוך פי' חזן ש\"ץ וטעות הוא דחזן הוא [המתחזק צ\"ל] המתעסק בצרכי בית הכנסת וש\"ץ הוא המוציא את הציבור ידי חובתם בתפלה ועוד אמרי' בסוטה ל\"ט: אין הכהנים רשאים להתחיל בברכה עד שיכלה הדיבור מפי הקורא ובספרי קאמר אין ש\"ץ רשאי להתחיל שים שלום עד שיכלה אמן מפי הקהל אלמא ש\"ץ לאו היינו החזן הקורא ע\"כ. וכתבתי בהפלאה שבערכין ד' דז\"ש הרא\"ש ובערוך וכו' וטעות הוא וכו'. לא על הערוך כוונתו. דא\"כ למה תלי' דוקא על הערוך הלא גם על רש\"י בלשון הראשון תלונתו שפי' הכא החזן רואה דהיינו הש\"ץ הקורא כאשר העתקתי לשונו לעיל והוי פי' הערוך כפי' רש\"י בלשון ראשון בכוונה אחת ומדוע לא כתב הרא\"ש כזה גם על פי' רש\"י. ותו דדברי הערוך מבואר היטב דודאי גם איהו מודה דחזן הנאמר ברוב מקומות הוא העסק בצרכי בהכ\"נ. והעד על זה שהרי הערוך מייתי בסמוך לזה משנה דתמיד בפ\"ה מסרום לחזנים היו מפשיטין את בגדיהן. ושם א\"א לפרש באופן אחר אלא שמשי' וכפי' הרמב\"ם והר\"ב דהיינו השמשין העוסקין בצורכי בהמ\"ק [וכן בשבת נ\"ו. לחזניהן פירש\"י שמשיהם. עוד שם קל\"ט. שנעשו מקל לחזניהם פירש\"י לשמשיהן וכו'. ובסוכה נ\"א. וחזן הכנסת פרש\"י שמש הציבור. וכן ביומא ס\"ח: פירש\"י והר\"ב שמש ובסוטה מ':' מ\"א פירש רש\"י והר\"ב שמש הכנסת שטורח עסקי הכנסת עליו להכניס ולהוציא להפשיט את התיבה ולהכין הכל. וע\"ע בסוכה מ\"ב: פרש\"י החזנין שמשין שהיו שם לצורכי הציבור ובמכות כ\"ב: ע\"ש נדפס על הגליון בשם הרש\"ל. ובסנהדרין יז: ושני חזנין פירש\"י שמשי ב\"ד להלקות החייב ולהזמין בעלי דינין לדין] אולם ברור ראינו כי הערוך וגם רש\"י בפירוש מתני' דהכא בשבת החזן רואה היכן תינוקות קורין. לא מצי לפרש דהיינו שמש המתעסק בצורכי בהכ\"נ כי מה ענין לו ומה תועלת יגיע אליו אם יודע היכן תינוקות קורין או לאו. בכן היטיבו אשר דברו הערוך ורש\"י דחזן הנשנית במשנה דהכא פירושו שליח ציבור המקרא את שבעה הקרואים וכדי שיהי' יודע לקרות למחר רואה היכן תינוקות קורין. ועל צד הדחוק י\"ל דכוונת הרא\"ש הוא על מי שרוצה לפרש נגד ר\"ת ולומר דהש\"ץ רשאי להפסיק בקריאת כהנים והא דתניא בספרי מלמד שהחזן אומר להם וכו' היינו ש\"ץ וכדאי' בערוך במשנה דהכא שפי' חזן היינו ש\"ץ. ועל זה סיים הרא\"ש וטעות הוא. ור\"ל מי שרוצה לפרש הכא בדברי הספרי הוא טועה דחזן הוא המתעסק וכו' ובזה גם הערוך מודה דפי' הספרי היינו המתעסק [שוב מצאתי שבמקצת דברים כוונתי דעת הגדול הב\"ש בסוטה ונתתי הודאה על חלקי] [אברא בזה שכתב הרא\"ש ועוד אמרי' בסוטה אין הכהנים רשאין וכו'. ובספרי קאמ' אין ש\"ץ רשאי וכו'. לא זכיתי להולמו הראי' זו. הלא לאין מספר ראינו כי המכווין אחד נקרא בשנים ושלשה שמות ומה שכתבתי בזה תמצא במ\"ד פ\"ה דברכות ומשם בארה]. והנה גיסי הגאון בספר זכרון יוסף חלק או\"ח סי' י\"ג דף י\"ז השיב לי. בד\"ה עוד כתב מר בזה\"ל מ\"ש הרא\"ש וכו' ובערוך וכו' וטעות הוא וכו' אחרי העיון עמדתי מרעיד בערוך בערך חזן כתב בפ\"ק דשבת וכו' וכפי' הזה כתב רש\"י שם ג\"כ כדמותו וכצלמו והנה מעתה לא על רבינו הערוך לבד כי גם על רש\"י תלונת הרא\"ש אבל באמת שניהם צדקו יחדיו דאטו מי לא מודו דחזן ג\"כ היינו שנקרא שמש הלא הך שמביא הערוך מיד בסמוך מגמ' דפ\"ב דיומא וכו' א\"א לפרש בענין אחר רק לשמשין וכו' עכ\"ל הזהב [גיסי הגאון המחבר העתיק ככתבי וכלשוני אשר כתבתי אליו תוך שארי דברי' הרבה ופעמים באתי בקצרה. לפי הסכמת הפנאי] וזהו תשובתו בזה\"ל. נ\"ל ליישב קצת דברש\"י י\"ל דמפרש נמי שמש והא שכתב המקריא את השבעה כו' אין פירושו שמקרא לפניהם הפרשה שהרי בימי חכמי הש\"ס לא הי' המנהג להקרות לפני הקוראים וכדמ' במס' מגילה פ' הקורא עומד ויושב ובטור וב\"י או\"ח סי' קל\"ט ע\"ש אלא דפרושו שמש הכנסת שמכין האנשים הקוראין למחר ומסדר אותם מי שנקרא ראשון ומי שני כו' ע\"פ מנהג העיר ותקנותם ומגיד לכל אחד מהם ראש הפרשה שצריך לקרות למחר כדי שיסדר אותה כדעביד ר\"ע כמ\"ש הטור סי' קל\"ט [ומלת מקריא שברש\"י הוא מבנין הכבד הנוסף קראוהו המדקדקי' בנין הפעיל או מפעיל ויוצא לשני פעולים ואותו המיועד מן השמש לקרות פעול אחד והקריאה פעולה שני'] אמנם על הערוך שכתב בזה\"ל שהוא צריך לראות היאך יקרא ואיך קורא [לפני צ\"ל] בני אדם כו' משמע בהדי' דעל הש\"ץ העובר לפני התיבה קאי כתב הרא\"ש שפיר וטעות הוא דמדלא פי' שמש בית הכנסת משמע דס\"ל דמלת חזן דבש\"ץ קאי וזה אינו מהך דמס' סוטה ורק דאכתי קשה כמ\"ש רפ\"מ נ\"י שהרי הערוך גופי' מייתי הך דמסרן לחזנין והך חזני מתא דב\"מ והתם ודאי היינו שמשין א\"כ קשה על מ\"ש הרא\"ש וטעות הוא שהרי כמו שמוכרח הערוך לפרש חזנין הנ\"ל ה\"נ יש לפרש הך דסוטה ואפשר שהיה להרא\"ש גירס' אחרת בערוך ואנכי גם אנכי לא ראיתי רק בספר מוסף הערוך כי בקשתי ספר הערוך ולא השגתיו עכ\"ל גיסי הגאון המחבר הנ\"ל והעתקתי מרוב חיבת הקדש כל דבריו של גדול שפתי צדיק ידעון רצון ליישב מה ששאלתי לדקדק שלא התרעם הרא\"ש נמי על פרש\"י. ברם במה שבא גיסי הגאון להוכיח במישור שהרי בימי חכמי הש\"ס לא הי' המנהג להקרות וכו'. עקימת שפתיו הוה מעשה שהי' מעתה פי' הערוך שכתב לפרש המשנה דהכא שהוא צריך לראות האיך יקרא וכו' קשה שהרי בימי חכמי המשנה והש\"ס לא היה המנהג וכו'. לפיכך אני אומר דגם בימי הש\"ס שהיו העולי' קוראי' בעצמם מ\"מ הגע בעצמך אטו מי שלא היה בקי בנגינות הטעמים או שקולו פגום או נמוך ביותר או שקורא לאלפי\"ן עייני\"ן וכה\"ג ופשיטא למ\"ש הב\"י בסי' קמ\"א בשם ס' האשכול בזה\"ל דהא דתנן בפ' הקורא את המגילה עומד סומא אינו קורא בתורה היינו לומר דאינו קורא ע\"פ אבל אוקמי איניש אחרינא שפותח ורואה והסומא מברך ועומד בצדו שפיר דמי וכו' הרי מבואר להדי' דגם בימי חכמי המשנה היו מקרין לאותן בני אדם. ובזה יתבאר הדק היטב למאוד לשון הערוך שכתב שהוא צריך לראות היאך יקרא והיאך קורא בני אדם לקרות בתורה. על כוונה רצי' אמרי' בכפילא שהוא צריך לראות היאך יקרא והיאך קורא בני אדם לקרות בתורה [כלומר לאותן העולים שאינם קוראי' בעצמם אלא עולים על מנת להקרות לפניהם. ואותן בני אדם הקורין בעצמם והחזן צריך למידע ראש הפרשה להגיד לכל א' מהעולי' שיהי' יודע לסדר אותה כדעביד ר' עקיבא וכמ\"ש גיסי הגאון הנ\"ל] עוד זאת אדרש. להגיד מראש אחרית דבריו של גדול במה שכתב ואנכי גם אנכי לא ראיתי רק בספר מוסף הערוך וכו' ראה ראיתי מפני שהספר הערוך לאו לכל מצוי ואפי' לגדול הדור כמוהו מדבריו ניכר שאינו בקי בהן ואני נתתי הודאה על חלקי. כי כבר בתורתו של רבינו הערוך חשקי. והייתי כחובר חיבור מחוכם לברר ולהכין. חיבורי הפלאה שבערכין. ובאשר כל אומן כלי אומנתו בידו צריך. יגעתי עד שמצאתי כל דפוסי הערוך. והרי הם כולם תחת ידי, אשר אספתי אותם במאודי. חדשים גם ישנים. עודף על אותן שנזכרו בשפתי ישנים. ובכולהון נדפסו דברי הערוך כמו שהעתקתי למעלה והן הנה דברי רבינו נתן בעל הערוך ולא נמצא בכולן דברי שום מחבר זולתו. אפס בדפוס אמ\"ש ושק\"ט הוא לבדו. נמצא שהוסיף חכם א' בשמו ר' בנימין מוספיא ושם ידו. בראשי תיבות. א\"ב המורה <b>א </b> מר <b>ב </b> נימין. וגם שם שם לו מצב יד ר\"ל תמונות בציור להורות כי ידו. והוא לבדו. עשתה והי' לאות על ידו. הושם דברי המוסף בין שתי חצאי עגולים למען הפריש. בין ההוספה ובין עיקר הפירוש. ואשר על כן מדברי כולם. נראה לעולם. כי מה שהעתקתי בשמו. הן הן דברי הערוך בעצמו [ועמ\"ש בס\"ד שילהי מ\"ד פ\"ה דברכות]:  ",
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>באמת  אמרו פירשו הר\"ב בריש פ\"ב דתרומות. </b> ומסיק שם הר\"ב מדתני באמת אמרו החזן רואה וכו' ומדרבנן היא ע\"כ היכי דקתני באמת לאו דוקא הלכה למ\"ס היא אלא הלכה כאילו היא הלכה למ\"ס ע\"כ. וע\"ע בגמ' ב\"מ (ס' ע\"א) ובתוי\"ט שם פ\"ד מי\"א דמוכח ג\"כ הכי. ואולם דע דז\"ל הירושלמי בפ\"ק דשבת אהך משנה באמת אמרו החזן רואה וכו' אמר ר' אלעזר כ\"מ ששנינו באמת כאילו הלמ\"ס. והמפרש לא הערה מכל זה כלום. ויש עוד לשום לב בבריית' דתוספתא הובא בביצה י\"ז. אין אופין מיום טוב לחבירו באמת אמרו ממלאה אשה כל הקדרה בשר וכו':  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט סוף מ\"ד <b>והקשו תו' מה שייך וכו'. </b> להבין ביאורו דע דז\"ל תו' י\"ז: ד\"ה ועל בנותיהן משום דבר אחר וא\"ת הניחא למ\"ד דמפרש בע\"ז ל\"ו: דעל בנותיהן גזרו יחוד דשייך למגזר משום ע\"ז אלא למ\"ד דעל בנותיהן גזרו נדות מה שייך הך גזירה לע\"ז:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>אמר  רשב\"ג וכו'. שנסתכן ר' טרפון. </b> לפמ\"ש שם בס\"ד בשם פי' הרמב\"ם אין ראיה מהתם. וגם מצינו דצנועי ב\"ה היו נוהגים כדברי ב\"ש דמאי פ\"ו:  "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא  כדי שיקרמו פניה. </b> במנחות ע\"ח כתבו תוס' ד\"ה פורסה ואין חוטין נמשכין הימנה. נראה דכי האי גוונא עד שיקרמו פני' דפ\"ק דשבת ע\"כ:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "במשנה <b>ולא  בלכש. </b> גירסת הערוך ולא בלגש וע\"ש: ",
+                "שם <b>ולא  בזפת. </b> וכן במשב\"ג ובהרא\"ש אבל יתכן לגרוס לא בזפת וכן בפירש\"י והר\"ב והיינו משום דענין זה הוא מחודש דמתחיל לדבר בפסולי שמנים. וכן בירושלמי איתא לא בזפת בלא ו' והוא הנכון: ",
+                "שם הר\"ב  ד\"ה <b>ולא  בשמן שריפה וכו'. דכתיב והנותר וכו' ודרשינן קרא הכי וכו' עד בקר שני עומד ותשרפנו וכו'. </b> בלשון שפרש\"י שבת כ\"ז: קל\"ג. פסחים פ\"ג: תמורה ד': מבואר קצת טפי על נכון ע\"ש: ",
+                "שם הר\"ב  ד\"ה <b>וחכ\"א  וכו'. </b> אלא איכא בין חכמים לת\"ק וכו' ולא נתברר וכו' והלכה כחכמי'.  פי' הלכה כחכמים נגד נחום המדי דס\"ל לחכמים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. וה\"ה דהוי הר\"ב מצי לומר דהלכה כת\"ק אלא משום דדברי חכמים מבוררים טפי שאמרו להדיא אחד מבושל וכו' עדיפא לי' להר\"ב למנקט הלכה כחכמים [ועי' מ\"ש בס\"ד זבחים פ\"ב מ\"ה ביאור נכון בסוגי' ק\"ד]. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " במשנה  סוף הפרק <b>אבל מעשרין. </b> עמ\"ש תוס' חולין ז' ד\"ה ודלמא:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>אין  נותנין וכו'. </b> ואסור לבטל כלי מהיכנו כלומר להושיב וכו' ומחברו בטיט וכו'.  כלשון הר\"ב כך כתב רש\"י בפי' המשנה מ\"ב:  ד\"ה <b>כלי  תחת הנר וכו'. </b> אי נמי קסבר לבטל כלי מהיכנו להושיב כלי וכו' ומחברו בטיט וכו'.  וז\"ל תו' בסוגי' דגמ' מ\"ג. ד\"ה דמבטל כלי מהיכנו בפ' בתרא פי' בקונט' משום דמחזי כסותר וכאן פי' דחשיב כאילו מחברו שם בטיט וכו'. והנה בפ' בתרא שרמזו תו' עליו היא לקמן קנ\"ד: ושם ז\"ל רש\"י ד\"ה והא מבטל כלי כרים וכסתות כשמניחין תחת דבר שאינו ניטל מבטלו מהיכנו דשוב לא יטלו משם ודמי לסותר ע\"כ ודע דמן המוקדם נמי יש ראי' כי ז\"ל רש\"י לקמן\"ח דף קכ\"ח: ד\"ה והא קמבטל כלי מהיכנו. דמשהניח תחתי' אין יכול לטלטלה דדומה לסותר בנין מדרבנן עכ\"ל וכ\"כ הרמב\"ם בפ' כ\"ה מה\"ש דין כ\"ג אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר ע\"כ. ודע עוד דבלשון מוקצה היא וקסבר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל. והר\"ב לא הביא לפי' זה משום דלא קיי\"ל כר' יצחק דאמר אין כלי ניטל וכו' לפיכך כתב הר\"ב רק פי' האחרון שכתב רש\"י וכדמפרש רב יוסף טעמו ע\"ש מ\"ג. והשתא לטעמי' דאסור לבטל כלי מהיכנו ברור דאם נתן הכלי בשבת תחת הנר כל עוד שלא טפטף שמן בתוכו מחויב ליטלו משם טרם יטפטף שמן בתוכו ויהיה ביטול כלי מהיכנו. ובאופן זה אפשר דסיפא דמתני' דתני ואם נתנוהו מבעוד יום מותר. אתי להורות דיוקא דמלתא דאם נתנוהו בשבת אף שכבר נתנוהו אסור כלומר דצריך ליטלו משם כל זמן שאפשר לו קודם שיבא לידי ביטול כלי ובזה יתכן דתנן הכי ומיושב קצת מה שכת' תו' והביאו התוי\"ט הלשון דחוק דהל\"ל אבל מבעוד יום נותנים והלכך גם הרמב\"ם שזכר התוי\"ט דהעתיק כלשון המשנה. כי ז\"ל בפ\"ה מהל' שבת דין י\"ג אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו שמן בשבת שהרי מבטל כלי מהיכנו ואם נתנו מבע\"י מותר ע\"כ שפיר עביד אחרי שהוא כתב להדיא הטעם שהרי מבטל כלי מהיכנו יפה סיים ואם נתנו וכו' על הכוונה שזכרתי למעלה: ",
+                "שם הר\"ב  ד\"ה <b>חוץ  מן הנר הדולק. </b> בעוד שהוא דולק אסור גזירה שמא יכבה וכו'.  נשאלתי דהא בגמ' מ\"ו: אידחי להך טעמא דשמא יכבה דהא ס\"ל לר\"ש דבר שאינו מתכוין מותר ומסקנת הש\"ס אלא אמר רבא הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור [לשלהבת דבכי האי מוקצה מודה ר\"ש שהכלי טפל לשלהבת בעודה בו ולאו משום דחייש לכבויי רש\"י]. והשבתי שאלת ראשונים היא זו המג\"א סי' רע\"ו סס\"ק י\"א כתב בזה\"ל וצ\"ע על רש\"י שפי' דף מ\"ד דאסור לטלטל הנר משום גזירה שמא יכבה וכ\"כ הרב מברטנורה היינו לפי דעת המקשן ובגמ' דחי האי טעמא משום דאף אם יכבה הוי דבר שאין מתכוין וטעמא משום דהוי בסיס לדבר האיסור וכו' ע\"כ. הנה תלונות המג\"א על רש\"י איכא למדחי על נכון כי כבר כתב התוי\"ט בכמה דוכתי טובא. והראשון שבכולם תמצא מ\"ב פ\"ב דפאה דדרך רש\"י בהרבה מקומות לפרש כס\"ד דגמ'. אמנם על הר\"ב שפיר תמה המג\"א. כי כבר החליט התוי\"ט שם בפאה דראוי ונכון שיפרש הר\"ב כמסקנא דגמ'. והוי יודע דבמשנה מ\"ד. אהא דתנן רש\"א כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת לא פירש\"י כלום. רק בברייתא דהתם דתניא רש\"א חוץ מן הנר הדולק בשבת כתב רש\"י בעוד שהוא דולק אסור שמא יכבה הנר. וכתבתי בחדושי בס\"ד טעם נכון שלא פירש\"י הכי במשנה. ומשם בארה ג\"כ ישוב נכון על קו' תוס' מ\"ו: ד\"ה כבתה אין וכו' כן דרך הש\"ס וכו'. ועמ\"ש עוד בתמיד מ\"ג פ\"א תמצא בסוף דברי ישוב הגון הא דלא רמי אביי לרב יוסף ממתני'. וע\"פ הדברים האלה כרתי ברית שי\"ל דבמתני' הטעם שמא יכבה דהיינו ע\"י הטלטול מהשמן שבנר שאם ירחיק מהפתילה חייב משום מכבה. וא\"כ יש ליישב קו' הגמ' גם בפי' הר\"ב ודי לחכם ברמיזה:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>ונאקה  פי' הרב בערוך גמל ונקבה וכו'. </b> הנה בהר\"ב לא נזכר מפי' הערוך כלום ואין לומר דכוונתו על הערוך וקראו רב דהא בלשון כזה לא נזכר בשום דוכתא. וע\"כ נראה דכך צ\"ל ונאקה פי' בערוך גמל נקבה וכו' [ותמצא פי' הערוך בערך נקה]: ",
+                "שם תוי\"ט  ד\"ה <b> ומזין  וכו'. </b> וה\"ל כמים שנעשו בהן מלאכה כך פירש\"י בפ\"ק דיומא. אע\"ג דקי\"ל דפסול מלאכה לא שייכי אחר שנתן האפר במים כדתנן פ\"ד דפרה. וכ\"כ תוס' ב\"ק נ\"ו. ד\"ה העושה דדוקא קודם קידש פסלה המלאכה כדתניא בספרי יכול אף משקידש בכלי ת\"ל למי נדה ולא שכבר מי נדה כ\"כ תוס' עוד שם צ\"ח. ד\"ה הא קמ\"ל וכו' וקצת דברי הספרי הביא רש\"י גיטין נ\"ג. ד\"ה מי חטאת ע\"ש אבל דע דמ\"מ פירש\"י עולה כהוגן לפ\"מ שמצאתי בתוספות ישנים דמדרבנן פסול מלאכה אף לאחר שנתן האפר:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא  פרה בעור הקופד. </b> וכן פי' הר\"ב בעור הקופד שרץ שנימיו חדין כמחט וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יינקוה השרצים. אכן במשב\"ג וכן בפירש\"י ובפי' הרמב\"ם איתא הקופר ברי\"ש וכן בפיסקא שבגמ' נ\"ד: ולא פרה בעור הקופר דעבדי לה כי היכי דלא למציוה יאלי [שלא ינקוה עלוקה שונשא\"ש רש\"י. וכתבו תוס' פי' רש\"י דהיינו עלוקה ואין נראה דאין מוצצת אלא דם ועוד דה\"ל למימר עלוקות ולא אשכחן דקרי להו יאלי בשום מקום ונראה דיאלי היינו נמי קופר דמתני' כדאמרינן ב\"ב ד'. גבי הורדוס אהדר ליה כלילא דיאלי ונקרינהו לעיניה והאנקה מתרגמינן ילא והוא שקורין הירוצון ע\"כ. והנה השגת תו' על רש\"י דאין מוצצת אלא דם וכו' לא ידענא לפום רהיטא ראיה מופתיית ע\"ז ובפרט לפי דקי\"ל דם נעכר ונעשה חלב עי' בכורות ו': וגם בהשגה שניה דע דז\"ל הערוך ערך יאלי בריש ב\"ב אהדר ליה כלילא דיילי ובמה בהמה בשבת כי היכי דלא לימצוה יילי תרגום והאנקה והכח ויילא וכוחא ובלע\"ז סוגיא סוקא ובלשון ישמעאל עלוקה ע\"כ. הרי נראה עדות הערוך ממש כרש\"י והיא עלוקה בלשון ישמעאל. וכן מהכרח לכוון דעת רש\"י הכא. ומ\"ש רש\"י בב\"ב ד'. אהדר ליה כלילא דיילי האנקה מתרגמי' ילא והוא שרץ שקורין הירצו\"ן ושערו קשה כמחטין ועשה לו עטרה מעורו סביבות עיניו. ע\"כ. והנה הרמב\"ם בפירושו כתב ועור הקפר עור של שרץ מלא קוצים קושרין אותו על שדי פרה כדי שלא ינקו אותה הנחשים כשתישן בלילה וכו' צ\"ע דבסוגיא אמרינן יאלא ולכל הפרושים אין במשמעו של יאלי נחשים. אמנם בחבורו פ\"ב מהל' שבת דין י\"א כתב לא תצא הפרה בעור הקופר וכו' שלא יינק ממנה השרץ וכו'. והארכתי עוד קצת בהפלאה שבערכין]. ואתן תודע כי הנוסחא שלפני במשניות ובפי' הר\"ב הקופ\"ד בד' ולא ברי\"ש הוא הנכון וראיה גדולה ממשנה ה' פ\"ח דכלאים דתנן הקופד וחולדת וכו' ופי' הר\"ב הקופד שרץ שגופו מלא קוצים וכו' וקורין בלע\"ז אריצ\"ו ע\"כ וכ\"כ הרמב\"ם בפרושו הקפוד נקרא בערבי קופוד וכן לשון הרא\"ש שם הקופד למורש קיפוד תרגום קופדא והוא שרץ שגופו מלא קוצים וכשיגע אדם בו יכפול עצמו וכו' ובלע\"ז נקרא ארצין ע\"כ. וכן פירש\"י בישעיה י\"ד כ\"ג למורש קפד. קיפוד הריצין בלע\"ז ע\"כ ומלת קיפוד נמצא עוד ישעיה ל\"ד י\"א וכן צפניה ב' [ובמתורגמן יש מקום עיון שהביא בשרש קפד גם קרא בישעיה ל\"ד פט\"ו אמנם בכל התיקונים איתא שמה קינה קפוז בזיי\"ן ופירש\"י קפוז היא קפוד] מכל הלין מוכח דגם הכא במשנה וגמ' [ובכל המפרשים] צ\"ל בעור הקופד ולא ברי\"ש והעד הנאמן אשר מפיו אנו חיין בכמה נוסחאות הוא הערוך שכתב בערך קפד ד' בזה\"ל קפד. בפ' במה בהמה. ולא פרה בעור הקופד וכו' קאת וקפוד. שמה קננה קפוד [וצ\"ע כמו שכתבתי למעלה על המתורגמן] תרגום קיפדא בלשון ישמעאל קופוד ובלע\"ז ריצ\"ו ע\"כ. מעתה שוב אין להרהר ותדע באמת כי גם בכל תקוני שבת נדפס שלא כהוגן הקופר ברי\"ש וצריך להיות הקופד. והמודה על האמת ישלח ידו להגיה ולא יקפד: ",
+                "שם תוי\"ט סוף פ\"ח  ד\"ה <b> פרתו וכו'. </b> בש\"ס משום דהיכי קתני פרתו וכו'.  משמעות התוי\"ט דדוקא מכח הקושיא וחדא פרה והא כמה ה\"ל וכו' הוכרח לומר דלאו שלו היתה. אכן בסוגיא דהכא נ\"ד: וביצה כ\"ג. איתא תנא לא שלו היתה וכו' הרי להדיא דבברייתא מפורש הכי ויש ליישב קצת:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "במשנה <b>ולא  בסנבוטין. </b> בערוך בערך סנבוטין כתב כבר פרשנו בערך אב ועיין בערך אב א' כתב פי' נכון על סרבוטין ע\"ש ודע שכן במשב\"ג ובברייתא נ\"ז: וכן בפירש ר' אבוהו איתא סרביטין:  "
+            ],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>ולא  בתפילין כו'. </b> אלא אפילו למ\"ד שבת זמן תפילין וכן פסק הר\"ב בר\"פ בתרא דעירובין. לא יצא דלמא אתי לאתויי בר\"ה וכו' אם בא לפנות וממטי להו ד' אמות [הנה כ\"ז מבואר בסוגיא ס\"א. ללישנא קמא דרב ספרא ע\"ש] ובטא\"ח סי' ש\"א כתב ג\"כ זה הטעם ולא כתב כן בסי' ל\"א וכו'. ראיתי במג\"א סי' ש\"א סקי\"ב אהא שכתב המחבר ולא יצא בתפילין מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא כתב בזה\"ל מפני שצריך להסירם הקשה בתוי\"ט דל\"ה האי טעמא תיפוק ליה דשבת לאו זמן תפילין ע\"ש ול\"נ דאתי לאשמועינן דבקמיע הכתובים בו שמות אע\"פ שהיא מומחה אסור לצאת בשבת מהאי טעמא אם לא שמחופה עור וכו' ע\"כ איברא דחיקא מלתא טובא דגבי דין תפילין יודיע דרכי הקמיע. והלא טוב היה למחבר למנקט זה גבי דיני הקמיע. לקמן סעיף כ\"ה דאיירי בהן. ויותר מזה דנפקותא רבה איכא דלהטעם שכתב המחבר מפני שצריך להסירו כשיכנס וכו' שרי ליה לצאת בתפילין של יד כמבואר להדיא בתוס' מ\"א. ד\"ה דלמא מפסקי וכו' בשם הקדוש מקורבי\"ל דאיצטריך טעמא דמיפסקו [ולא סגי בחששא דלמא אתי לאתויי בר\"ה בלחוד וכמ\"ש רש\"י] כדי לאסור גם תפילין של יד דא\"צ לחלוץ כשצריך לבית הכסא אלא של ראש משום שי\"ן ע\"ש. אמנם לפי העיקר דשבת לאו זמן תפילין הוא עדיפא דאפילו בתפילין של יד אסור. והלכך שפיר תמה התוי\"ט [ועמ\"ש בר\"פ בתרא דעירובין בשם האלי' רבה שכתב ישוב על קו' התוי\"ט אבל משם בארה שדברי הא\"ר תמוהים ונעלמים ממני להבינם ע\"ש] שהרי הטור וב\"י לא כתבו אלא מפני שצריך להסירם וכו' [והיינו כגי' רש\"י ולא חיישו לדלמא מפסקי וכו'] משמע דבתפילין של יד שרי שהרי פשטי' דלישנא הטוש\"ע לעיל ריש סי' מ\"ג אסור לכנס לב\"ה קבוע להשתין בתפילין שבראשו גזרה שמא יעשה בהם צרכיו וכו' משמע דוקא בתפילין של ראש לא יכנס אבל בשל יד שרי. ואע\"ג שכתב המג\"א שם ה\"ה דבזרוע נמי אסור מה\"ט וכו'. מ\"מ פשטא דמלתא כפי לשונם משמע דוקא שבראשו. וכן כתב הא\"ר דוקא בתפילין שבראשו אבל בתפילין של יד שרי ושכן מוכרח מרש\"י וע\"ש דלא כמג\"א וזה ליתא למ\"ש הטור וב\"י בש\"ע סי' ל\"א דאסור בשבת להניח תפילין. והמעיין בעומקה של הלכה צדק בה ילין. ולפי שעה נעלים ממני שכתבו הטוש\"ע רק בגי' רש\"י ולא חששו כלל לגי' תוס' דחיישינן דילמא מפסקי וגם של יד אסור כמבואר. גם לשון הר\"ב כך היא ריש פ\"י דעירובין ד\"ה זוג זוג וכו' קסבר שבת זמן תפילין הוא אלא שחכמים גזרו עליהן גזרה שמא תפסק רצועה ויביאם בידו וכו' ע\"כ:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא  בכובלת. </b> גירסת הערוך ולא בכוכלת בכ\"ף:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ובסנבוטין </b> במשב\"ג ובסרביטין עוד שמה ובגרגיר מלח במשב\"ג איתא ובגלגל ופירש\"י גלגל כמו גר גר וכן בערוך איתא ובגרגיר [ורי\"ש ולמ\"ד שמתחלפין מבואר ברמב\"ן בפי' החומש מה נמלצו מה נמרצו ואין כאן מקום לקבל אריח]: ",
+                "שם הר\"ב  ד\"ה <b>פאה  נכרית אשה שאין לה רוב שיער לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשה ונראה כאילו הוי שערה. </b> וז\"ל רש\"י במשנה ס\"ד ד\"ה פאה נכרית קליעת שער תלושה וצוברתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שער ע\"כ. וזה לשון הערוך בערך פאה פי' אשה שאין לה רוב שיער לוקחת שער מנשים אחרות ומשימה על ראשה שנראה כמו שהוא שערה ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם בפרושו פאה נכרית כמו מגבעת נדבקו בו שער נאה והרבה ותשים אותו האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשער ע\"כ. ובחיבורו פי\"ט מה\"ש דין ג' לא תצא וכו' ולא בפאה של שער שמנחת על ראשה כדי שתראה בעלת שער הרבה וכו' ע\"כ. ולשון הטוש\"ע א\"ח סי' ש\"ג סי\"ח כך היא פאה נכרית דהיינו קליעת שער שקלעה בתוך שערה ע\"כ. כתבתי כל לשונות האלו למען תדע כי זה שכתוב בד\"מ סי' הנ\"ל א\"ק ר' בזה\"ל מצאתי כתוב בהגהות אלפסי החדשים ומותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה ל\"ש אם היא עשויה משערותיה או משער חברתה דאין שער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה וכו'. ע\"כ. וכ\"כ המג\"א סי' ע\"ה סק\"ה וכ\"ש וכו' וכ\"כ בש\"ג דמותר לכתחלה כדאיתא במשנה פ\"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שער וכו' דלא כב\"ש שחולק עליו והאריך בסוף ספרו בדברים דחוים וכו' ע\"כ והנה כפי שראיתי בש\"ג עצמו בפ' במה אשה כתב בזה\"ל סמך לנשים היוצאות בכסוי שערות שלהן כשהן נשואות אבל במקום קליעת שערן נושאים שערות חברותיהן שקורין קרינאל\"ו בלע\"ז מההוא דשנינו שהאשה יוצאת בפאה נכרית בשבת ופי' המפרשים כפאה נכרית היא מגבעת ידבקו בו שער נאה והרבה ותשים אותה האשה על ראשה כדי שתתקשט בשער והתם באשה נשואה מיירי מתני' מדקאמר בגמ' הטעם משום שלא תתגנה על בעלה וכו' ומשמע להדיא שמותרות בנות ישראל להתקשט בהן דשער באשה ערוה דקאמר לא הוי אלא בשער הדבוק לבשרה ממש ונראה גם בשרה עם השיער וכו' ונראה דל\"ש שערות דידה ל\"ש שערות דחברתה כל עוד דעבידי לכסוי השיער. והן תלושות אע\"פ דקישוט הוא לה כדי שתראה בעלת שיער אין בכך כלום ושפיר דמי ואע\"ג דאמרי' ספ\"ק דערכין דפאה נכרית המחוברת לשערה ממש דהוי כגופה ממש מ\"מ לא נאסר בשביל כך לצאת בה ולהתקשט בה דהא ע\"כ אותן צדקניות דקאמר התם היו מתקשטות בפאות ההם ובנשואה מיירי התם דקאמר תנו שערי לבתי ואין לומר שהיו משימות צעיף או מידי על הפאה נכרית דא\"כ מאי מהני האי קישוט הרי כל עצמו של אותו קישוט לא הוי אלא בשביל שתראה בעלת שער וכו' ע\"כ. הנה ראינו כי עיקר יסודו של הש\"ג בנוי לפי פי' המפרשים שפ\"נ היא מגבעת וכו' כדי שתתקשט וכו' והיא דעת הרמב\"ם בפירושו. אבל לפי' של כל שאר המפרשים גם הרמב\"ם בחיבורו ולשון הטוש\"ע שהעתקתי לעיל ובפרט מלשון הר\"ב והערוך אשה שאין לה רוב שיער וכו' משמע באשה שיש לה רוב שיער אין דרכה בפ\"נ רק אשה שאין לה רוב שיער היא נוטלת הפ\"נ למלאות השערות שהיא קרחת מהם. וא\"כ ודאי שמשימה הפ\"נ תחת הרביד או הצעיף. וכמו שערותיה ממש מכוסים כך אותן שער מחברתה שמשימה למלאות חסרונה מכוסים. ובכן איכא למידק בשלמא הש\"ג שהחליט פי' שכתב הרמב\"ם בפירש שפיר הוכיח דאין לומר שהיו משימים צעיף וכו' דא\"כ מאי אהני האי קישוט. אבל הד\"מ שהעתיק ההיתר לדינא וגם המג\"א שפוסק הכי לדינא בהחלט והחזיק דברי הש\"ג לגמרי קשיא מנ\"ל הא לפי הפירש של הטור וש\"ע דפ\"נ היינו קליעת שיער שקלעה בתוך שערה. וא\"כ משמע ברור שהיא תחת הצעיף או רדיד כמו שאר קליעת שיער שנקלעה הפ\"נ בתוכה. שוב ראיתי בעטרת זקנים בסי' ע\"ה אות קטן ג' בזה\"ל וכ\"ש שער נכרית כו' כל זה כתב רמ\"א עפ\"י הג\"ה באלפסי פ' במה אשה פסק עפ\"ז בסי' ש\"ג שלא אסרו חז\"ל שער באשה אלא דוקא שערות הדבוקים לבשר ממש אבל שנחתכו אין בהם משום שער באשה ערוה וגם לא משום פרועות ראש וי\"א אפילו פאה נכרית אסור משום פריעת ראש ושער באשה ערוה דמה ששנינו היתר לצאת בפ\"נ בכוליה גמר' מיירי דוקא מכוסה תחת הסבכה וכו' ע\"כ. ולכאורה נראה דגם תוס' ס\"ל כדעת הש\"ג וד\"מ והמג\"א מהא דהקשו נ\"ז: ד\"ה אי כבלא דעבדא וכו'. והעתיק התוי\"ט דבריהם ד\"ה ובפאה נכרית וא\"ת אמאי לא תני נמי ברישא פ\"נ לעיל בהדי כבול דאין יוצאין בה לר\"ה וי\"ל דמלתא דפשיטא הוא דאסור לצאת בה לר\"ה דודאי משלפו משום דמחכי עלה ע\"כ. ואם איתא דס\"ל לתנא כדעת הי\"א שהביא העטרת זקנים והוא הבאר שבע שהביא נמי המג\"א דאוסר בפ\"נ לא מקשו מידי דברישא לא מצי למיתני דבלא\"ה אסורה לצאת אף בחול לר\"ה משום פריעת ראש אבל בסיפא דמיירי לחצר. וקי\"ל דבחצר אף בשערה ממש מותר כמבואר באבן העזר סי' כ\"א וסי' קט\"ו ובבית שמואל וח\"מ סק\"ט דבחצר שאין רבים בוקעים בו לפירש\"י ותוס' אפי' פרוע לגמרי ע\"ש. שפיר תנא דאפי' בפ\"נ בשבת בחצר שרי ולא גזרי' אטו ר\"ה. אע\"כ דס\"ל לתנא כדעת המתירין בפ\"נ וכדעת הש\"ג ולהכי מקשו שפיר דברישא נמי [כמו דתנן דאין יוצאין בכבול] ה\"ל למיתני נמי בפ\"נ דאסורה בשבת. איברא ע\"פ הדברים הללו תירוצם שכתבו וי\"ל דמלתא דפשיטא וכו' דמחכו עלה ע\"כ. צריך ביאור שהרי כל עיקר של פ\"נ משום קישוט הוא שתהיה נראת בעלת שער וכמ\"ש הש\"ג באריכות והאיך כתבו תוס' דמחכו עלה. עוד אפשר לומר דס\"ל לתוס' כדעת האוסרין ואפ\"ה מקשו שפיר הא דלא תנן ברישא דאין יוצאין בפ\"נ לר\"ה ונפקא מיניה דאף הבתולות דשרו בחול. שהרי אפילו בשערות של ראשן ממש מותרות וכמ\"ש הח\"מ וב\"ש סי' כ\"א אהא שכתב המחבר סעיף ב' לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה וא' אשת איש. כתב הח\"מ סק\"ב פנויה בעולה קאמר אבל בתולה אמרינן דיוצאת בהינומא וראשה פרוע וכן הוא בב\"ח. וכ\"כ הב\"ש סק\"ה א' פנויה היינו אלמנה או גרושה אבל בתולה מותר ע\"כ. וכן ראיתי בפרישה הנקרא בית ישראל שחיבר הסמ\"ע על אה\"ע סי' כ\"א סק\"א בזה\"ל אחת פנויה לכאורה נראה דפנויה רצה לומר כמו אלמנה או גרושה אבל בתולה מותרת להלך כמנהגינו ע\"כ. הרי הסכמת כולם להיתר גמור. חוץ מגדול אחד יוצא במיאון ולא אבה לשתותו. ה\"ה הגאון המג\"א סי' ע\"ה סק\"ג כתב בזה\"ל בתולות שדרכן לילך פרועת ראש כו' קשה דבא\"ע סי' כ\"א ס\"ב כתב. לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש א' פנויות וא' אשת איש וכ\"כ הרמב\"ם ועוד דאיתא בכתובות אם יוצאה בהינומא וראשה פרוע זהו סימן שהיתה בתולה ודוחק לומר דפנויות דקתני היינו אלמנה דא\"כ ה\"ל לפרש וי\"ל דפרועות ראש דכתב בא\"ע היינו שסותרות קליעת שערן והולכת בשוק דזה אסור אפי' בפנויות וכפירש\"י פ' נשא על ופרע ראש האשה ומ\"מ צ\"ל דפנויה לא מתסרי מדאורייתא דאי איתא דקרא איירי גם בפנויה א\"כ גם בגילוי הראש תהא אסורה לילך דמהכא ילפינן בכתובות' שלא תלכנה בנות ישראל בגילוי הראש אע\"כ קרא לא איירי בפנויה רק שמידת צניעות היא לבתולות שלא לילך כן ע\"כ. מדבריו של בריבי ניכר שלא ראה מ\"ש הב\"ח להדיא דשרי ומייתי ראיה מהך דיוצאות בהינומא וראשה פרוע ומלבד שדבריו נגד כל הני רבוותא אלא נמי כל דבריו של גדול בזה לא נתבארו אצלי. ראשון במה שיצא לחלק דפרועות ראש דכתב בא\"ע וכו' הנה כל עצמו בחר לו דרך חדש מפני שדוחק לומר דפנויות דקתני וכו' דא\"כ ה\"ל לפרש וכו'. ואמנם תירוצו יותר דחוק שהרי גם הכא בא\"ח כ' הלשון ההיא בעצמו הש\"ע פרועות ראש כמ\"ש בא\"ע. והיכי רמיזה חלוק הזה ומדויל ידי' משתלים דקשה נמי דה\"ל לפרש ותו שהרי גבי יוצאה בהינומא וראשה פרוע ר\"פ האשה שנתארמלה ט\"ו ע\"ב פירש\"י והר\"ב שערה על כתפה וא\"כ ממקום שבא המג\"א ומשם נמי מוכח דבתולות אפילו במתרת קליעת שערה דהיינו ששערה על כתפה שרי. ועוד דבמה שיצא לחלק בענין פרועת הראש דפרועת הראש בא\"ע מיירי שסותרת קליעת וכו' ופרועת ראש דהכא בא\"ח וכן וראשה פרוע דאי' בכתובות גבי יצאה בהינומא איירי שראשה מגולה בלבד בקליעת שערה קשה טובא דא\"כ מאי פריך הש\"ס בפ' המדיר ע\"ב א' אהא דתנן ואיזה דת יהודית יוצאה וראשה פרועה [מקשה] ראשה פרוע דאורייתא היא [ואמאי לא קרי לה דת משה. רש\"י] דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש ודחיק המתרץ ע\"ש. ואם איתא להא שכתב המג\"א לא מקשה מידי שהרי גבי סוטה דכתיב ופרע דהיינו שסותר קליעת שערה [כמ\"ש איהו בשם רש\"י בחומש. וכן מבואר להדיא בברייתא סוטה ט\"ו היא קלעה לו את שערה לפיכך כהן סותר את שערה. ומזה מוכח דסתירת שערה ניוול הוא לה וקליעת שערה דוקא קישוט הוא לה. לפיכך היא קלעה לו את שערה כדי שתהיה נאה בפני בועלה דומיא דכל הנך דאיתא התם היא כחלה לו את העינים לפיכך עיני' בולטת היא קשטה לו פנים לפיכך פני' מוריקות ועוד שם ענין כדברי' האלה ע\"ש וכן מוכח נמי מלשון רש\"י בחומש ופרע סותר את קליעת שערה כדי לבזותה מכאן לבנות ישראל שגלוי ראש גנאי הוא להן ע\"כ. וכ\"כ המזרחי דסותר קליעת שערה להרבות בניוולה וקלונה. וכל זה דלא כמג\"א שסובר להיפך] ודת יהודית היינו שאינה סותרת קליעת שערה רק שהולכת בגלוי הראש בקליעת שערה. אע\"כ דאין לחלק ואדרבה בקליעת שער פשיטא דאסורה וכדאמרן. ועוד הרבה טענות יש לטעון דודאי קרא דגבי סוטה לא מיירי בפנויה דאין משקין אותה וטעמו כיוצא בזה אלא שאין הזמן והמקום גורם. והכלל מסור בידינו יחיד ורבים הלכה כרבים ה\"ה הב\"ח ופרישה וח\"מ וב\"ש דמתירין לגמרי בבתולה וא\"כ מכ\"ש דשרי [הבתולות] בפאה נכרית. ומקשו תוס' שפיר דה\"ל למתני ברישא דבשבת אין יוצאה בפ\"נ לר\"ה דנפקא מינה האיסור לבתולות בשבת בר\"ה. וע\"ז תירצו תוס' שפיר דמילתא דפשיטא וכו' משום דמחכו עלה. כלומר דבשלמא בנשואה שאינה רשאי לצאת בשערות דגופה שעל ראשה אורחא דמילתא דיוצאת בפ\"נ. אבל בתולות שמותרות לצאת בשערות דגופה מחכו עלה כשהיא יוצאת בפ\"נ דנראה בזה שאין לה שערות והיא קרחת וגנאי הוא לה. והלכך ודאי משלפא. והוי יודע דמ\"ש המג\"א סי' ע\"ה סק\"ה בזה\"ל וכ\"ש שער נכרית כו' כצ\"ל וכן הוא בש\"ע ד\"ו וכ\"כ בש\"ג דמותר לכתחילה כדאיתא במשנה פ\"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שער כו' דלא כב\"ש שחולק עליו והאריך בסוף ספרו בדברים דחוי' עס\"י ש\"ג סי\"ד ע\"כ. לא נתברר לי לקוצר דעתי דבחוטי שער לא מצאתי שום חולק והיא משנה מפורשת דיוצאת בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה וכו' ונקראת חוטי שער ע\"ש שעשתה אותו כמין חוטין וקולעת בהן וכתב הר\"ב וכל המפרשים דשרי לצאת בר\"ה דלא דמי לחוטי צמר וחוטי פשתן לפי שהמים נכנסין בהם ואי מתרמי לה טבילה אינה צריכה שתתירם ולא אתי לאתויינהו רק בפאה נכרית שמכסה הרוב או כל ראשה ונראית כאילו שערותיה ממש בזה כתב הבאר שבע בתשובה סי' ל\"ח בשם הרב מה\"ר יהודה מרורות על ש\"ג המתיר ודחה כל הראיות שלו והסכים הבאר שבע על ידו לאסור מטעם מראית העין שנראית כאילו הם שערותיה ממש והוא איסור דאורייתא וע\"ל כי האריך לסתור כל דברי הש\"ג וגם במ\"ש בעין משפט בגליון ש\"ס דנזיר כ\"ח: דחה את הכל בשתי ידים. ע\"ש. אבל בחוטי שער לא ערער אדם מעולם לאיסור ולרוב פשיטותו להיתר לא הזכירו הש\"ג בהגהות האלפסי וגם לא בגליון דנא. רק בפאה נכרית חידש לכתוב בהוראה להיתר. והבאר שבע השיגו מטעמים הרבה וכתב עוד דגם הראיה של הש\"ג ממשנה דשבת אינו מוכח אלא להתיר בחצר דתנן במשנה אבל לר\"ה אסורה בפאה נכרית. דרך כלל דברי המג\"א צריכין תיקון. וגם טעמא בעי שיצא להקל לדחות כל דברי הבאר שבע המסכים עם מהר\"ר יהודה לאסור עכ\"פ ברשות הרבים בפ\"נ מפני מראית העין. ומי הכריחו למג\"א לזה. והרי הרמ\"א אע\"ג שבדרכי משה העתיק דברי הש\"ג מ\"מ בהג\"ה הש\"ע לא העלה ולא הביאו זה לדינא. ובהג\"ה דהכא שפיר מיירי בחדר שהאשה נושאת פאה נכרית דשרי לקרות ק\"ש כנגדה ולא שייך בזה לאסור מפני מראית העין שהרי אפילו בשערה ממש מותר בחצר מכ\"ש בבית חדרה. ובפרט למ\"ש למעלה דלכל הפרושים חוץ מפי' הרמב\"ם במשנה אף הש\"ג מודה וספרדיות שמקילין בכך שנמשכין אחר הרמב\"ם בפירושו. ובמדינותינו נאסר. בלא תסר. עפ\"י הפרושים אשר בידינו נמסר:  ",
+                "שם תוי\"ט  מ\"ה  ד\"ה <b>ואם  נפל לא תחזור וכו'. </b> דבריהם הללו נשמטו מידי האחרונים עכ\"ל. וכתב המג\"א סי' ש\"ג ס\"ק י\"א דאשתמיטתיה להתוי\"ט ולעולת שבת מ\"ש תו' לעיל מיניה דהיינו דוקא לפירוש הר\"ר פורת אבל לפירש\"י והרא\"ש שכתבו דהכא אסור משום דמחזי כמכוון להוציא וכו' עכ\"ל. הנה השגת המג\"א על התוי\"ט עצומה למאוד. ביותר הגם דאין ילוד אשה ניצול משגיאה באחת המקומות כמו שהאריך בתשובת חוט השני ס' כ' ברם הכא שהסוגיא בין ידיו וארחושי מרחשין שפתי התוי\"ט דבדבור הסמוך לאחריו ד\"ה ובלבד וכו' העתיק בעצמו ובכבודו פירושי ת\"י מפני שנראה כמערמת וכן בדבור הסמוך לאחריו ד\"ה פורפת וכו' הזכיר כל דברי ת\"י בכן פליאה מילתא טובא. ולכן אברר אחר העיון בתוס' עירובין ק\"ב: ד\"ה רטיי' שפירשה וכו' שעליה בנה התוי\"ט יסודו. וגם בתוס' שם לעיל מינה ד\"ה מחזירין וכו' אשר ממנה מצא המג\"א להשיג ידו. אין בזה השגה כי אם על העולת שבת לבדו. אבל להצדיק התוי\"ט אגלה סודו. הנה מבואר מדברי תוס' דשבת ס\"ד: כי לפי' הר\"ר פורת דוקא נקט במשנה ובלבד שלא תתן לכתחילה וכו' רק גבי פלפול וגרגיר מלח דשייכי בהו משום שחיקת סמנים משא\"כ לפי תוס' דחולקין על הר\"ר פורת וכתבו דטעמא מפני שנראה כמערמת להוציא ולפ\"ז כתבו והחליטו דכל הנך דלעיל כגון מוך שבאזנה ושבסנדלה ג\"כ אסורים מהך טעמא. וכן משמעות הרמב\"ם בפי\"ט מה\"ש דין י\"א ודין י\"ב. וכ\"כ הגה\"ה להדיא דהנך ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת לא קאי אלא אפלפול וגרגר מלח אבל הנך דלעיל היינו מוך שבאזנה וכו' מותרת ליתנה אפי' לכתחילה בשבת. וכ\"כ הב\"י בזה\"ל ובפלפול וגרגר מלח וכו' ואם נפל לא תחזור משנה שם ולפמ\"ש תוס' בשם הר\"ר פורת ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת ואם נפל לא תחזור קאי גם אמוך שבאזנה ושבסנדלה ושהתקינה לנדתה אבל אין נראה כן מדברי הרמב\"ם בפי\"ט מהל' שבת ומדברי רבינו ירוחם עכ\"ל [ומ\"ש הב\"י בשם הר\"ר פורת צריך תיקון וטעות גדול נזדמן בדפוס דהא אדרבה לשיטת הר\"י פורת בכל הנך דרישא כמו מוך שבאזנה וכו' מותרת ליתן לכתחילה בשבת ואין דברים אלו שכתב הב\"י אמורים אלא לדעת תוס' החולקין על הר\"ר פורת] הראיתיך משמעות הרמב\"ם וביאורי הגמ' אשר כתב הב\"י על דעת הרמב\"ם ורבינו ירוחם כולהו ס\"ל דמה דתנן ובלבד שלא תתן לכתחילה בשבת לא קאי כלל אמילתיה דרישא במוך שבאזנה וכו'. וגדולה מזו כ' הב\"י שם בשם הסמ\"ג וסמ\"ק והתרומה דמספקא להו אי האי דקתני ובלבד שלא תתן לכתחילה קאי נמי אפלפול או דלמא לא קאי אלא אגרגר מלח וכל דבר שתתן בלבד אבל לא אפלפול עכ\"ל וכן בטור לא כתב גבי מוך באזנה וכו' שלא תתן לכתחילה רק גבי פלפול וגרגר מלח כתבו אבל גבי מוך שבאזנה לא הזכיר כלום וכן משמעות הש\"ע דלא כתב ובלבד שלא תתנם רק גבי פלפול וגרגר מלח הרי דסתם בש\"ע כדעת הגדולים שהזכיר בב\"י הנ\"ל אמור מעתה דכל הגדולים שזכרתי עולים בקנה אחד כדעת הר\"ר פורת דמשום גזירת שחיקת סמנים גזרו בפלפול וגרגר מלח ולפיכך במוך שבאזנה וכו' שרי אפילו לכתחילה והשתא שפיר תמה התוי\"ט על הגדולים האלו שלא זכרו דבפלפול וגרגר מלח אינו אסור להחזיר אלא בנפלה ע\"ג קרקע אבל ע\"ג כלי שרי וחזי לצרופי די\"ל דגם רש\"י ס\"ל כהר\"ר פורת כי כ\"כ רש\"י להדיא בביצה י\"א: ד\"ה מהו דתימא וכו' בזה\"ל ולקשור רטיי' וכן כל דבר רפואה שבות הוא דגזרו חכמים בכל רפואה גזרה משום שחיקת סמנים עכ\"ל. והא דכתב רש\"י בעירובין הטעם שמא ימרח חלילה שיסתור דברי עצמו בדברים הנוגעים לדינא אלא כתב זה כדי ליישב הקושיא דנקט במשנה רטייה דוקא ולפיכך פירש\"י שמא ימרח כלומר דברטייה שייך נמי שמא ימרח ואפ\"ה במקדש שרי ומה\"ט נקט רטיי' לרבותא דבמקדש שרי וכמ\"ש תוס' בעירובין ד\"ה ומחזירין וכו' ולפי כן מ\"ש תוס' וכן הרא\"ש בזה\"ל איסור חזרת רטיי' פירש\"י שמא ימרח אבל לשחיקת סמנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוי עליה וכו' ע\"כ. דלא כתבו כן לומר דרש\"י עצמו ס\"ל דלא חיישינן לש\"ס כיון דהוי עליה מאתמול דבלתי ספק לא היה נעלם מתוס' והרא\"ש מ\"ש רש\"י עצמו בביצה שזכרתי למעלה אלא ברור דלאו אליביה דרש\"י קאמרי אלא אליביה דנפשייהו ודעת עצמם כתבו דלא חיישי' לש\"ס ויהבו טעמם לזה כיון דמאתמול הוי עליה ובכן לא נתחוורו אצלי דברי המג\"א שכתב בזה\"ל אבל לפירש\"י והרא\"ש וכו' עכ\"ל. ראשון שלא זכר גם כן תוס' שפירשו ג\"כ כהרא\"ש. שנית עדותו בשם רש\"י אי איפשר להולמו דהא ברור דרש\"י בעצמו ס\"ל דחיישינן לש\"ס כאשר שפתיו ברור מללו בסוגיא דביצה הנ\"ל. היוצא מזה מודה אני במקצת הטענה שטען הגאון המג\"א על הע\"ש [דהעולת שבת בסי' ש\"ג סק\"ט כתב בזה\"ל ובלבד שלא תתנם לכתחלה בשבת פי' גם מוך שבאזנה ובסנדל אסורים ליתנם לכתחילה והטעם כתבו התוס' מפני שנראה כמערמת להוציא וכו'. ולקמן סי' שכ\"ח סקל\"א כתב הע\"ש בזה\"ל ונראה לפמ\"ש המחבר כאן צ\"ל. לעיל בסי' ש\"ג סק\"ט דמותרת אשה לצאת בפלפול וגרגר מלח ואם נפל לא תחזיר בשנפלה ע\"ג קרקע אבל בשנפלה ע\"ג כלי ודאי דמותר להחזיר וסמך המחבר לעיל אמ\"ש כאן וכ\"כ תוס' בהדי' סוף עירובין ע\"ש] שפיר השיגו המג\"א בסתירת דברו של עצמו אבל במקצת הטענה אשר השיג הגאון המג\"א דזכר התוי\"ט כבר בררתי בצדק שדברי התוי\"ט ברורין. אם לא דנימא ע\"פ הלחץ זו הדחק ישוב קצת על הב\"י לבדו שהשמיט דין זה בסי' ש\"ג דסמך אמ\"ש בסי' שכ\"ח [כסברת הע\"ש בזה] וזה דוחק גדול שמחבר הספר להורות לעם חוקי אלהים ותורתו וסמך במה שכתב לקמן במה שאינו מבואר להדיא [ובקל יש לחלק בין הנושאים לבעל דין לומר דהכא בסי' ש\"ג סק\"ט משמע אפילו ע\"ג כלי אסור והטעם כמ\"ש תוס' והרא\"ש נגד הר\"ר פורת מפני שנראה כמתכוין להוציא] ותו דא\"א לומר הכא דסמך על מ\"ש לקמן לפמ\"ש הרב המגיד על הרמב\"ם שכתב דין י\"ב ויוצאת בפלפול וגרגר מלח וכו' ולא תתן לכתחלה בשבת ע\"כ וכתב הה\"מ ורבינו לא כתב ואם נפל לא תחזיר מפני שנסמך על מה שביאר בדין הרטייה וחזרתה פכ\"א עכ\"ל. נמצא למדין אם היה רצונו של המחבר להיות סומך אמ\"ש בסי' שכ\"ח לא ה\"ל למיכתב כלל הכא ואם נפל לא תחזיר ובכן תמיהת התוי\"ט קימית ושרירה. וצריך נגר ובר נגר:  <br><b>שוב </b> ראיתי בתוי\"ט דעירובין פ\"י מ\"ג ד\"ה אבל לא במדינה כתב בזה\"ל פי' הר\"ב גזירה שמא ימרח וכן פירש\"י אבל לשחיקת סמנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוי עליה והא דמשנה ה' פ\"ו דשבת טעמא אחרינא כמ\"ש תוס' ומיהו רש\"י בביצה מפרש משום ש\"ס ופירושו דהכא עיקר כי כאן מקום המשנה עכ\"ל. ולפקח בוויכוח של מצוה אמרתי תיתי לי אפילו לגברא רבה דכוותיה לא תטפא ליה ויהי לרצון אמרי פי להגיד לאדם ישרו כי נעלמה מדעתי הקלושה להלכה דעתו הרחבה והמליאה מי הכריח לעשות דברי רש\"י כסותר דברי עצמו ובפרט מקילתא לחמירתא כי לפי פירש\"י גזרו ברטייה משום ש\"ס וגזרו בלא פלוג אף היכי דהוי עליה מאתמול ובעירובין יצא להקל ולומר דהיכי דהוי עליה מאתמול לא גזרו ש\"ס [ונ\"מ טובא גבי פלפול וכדומה ליה] וגם לא ידענא מאיזה טעם וסיבה הוי הוכרח רש\"י לחזור לגזור משום ש\"ס אף בדהוי עליה מאתמול וכמו שפירש הוא בעצמו בביצה:  <br><b>לכן </b> אהבתי את אדוני ד\"ז הגאון התוי\"ט והאמת אהבתי במה שהגדתי דכל דברי רש\"י בביצה ובעירובין אחת הן ועולים בכוונה א' ולומר דגם רש\"י ס\"ל כהר\"י פורת דמ\"מ שייך ש\"ס אף היכי דהוו עליה מאתמול ורק להסביר במשנה בעירובין דנקט רטיי' הוכרח לפרש שמא ימרח וכדאמרן. ומצאתי און לי ראיה חזקה ואיתן מפי' של הרב רבינו יהונתן שפירש במשנה דמחזירין רטיי' במקדש אבל לא במדינה גזרה שמא ימרח וכו' ועל הא דאמר רב חסדא אבל פירשו ע\"ג קרקע אסור כתב בזה\"ל דכלכתחילה דמי ואסור משום ש\"ס עכ\"ל. הרי דהר\"ר יהונתן דאיהו מפרש דע\"ג קרקע אסור משום ש\"ס וס\"ל דאע\"ג דמאתמול הוי עליה שייך גזירת ש\"ס ואפ\"ה במשנה דמחזירין רטיי' וכו' כתב הטעם [של רש\"י והר\"ב] שמא ימרח וברור מטעם דכתיבנא משום רטיי' דנקט במשנה אמור מעתה דברי רש\"י בביצה ובעירובין צדקו יחדיו ואלו ואלו דברי אלקים חיים:  @23ועפ\"י  הדברים המוצדקים אמינא לסלק תמיה רבה שכתב התוי\"ט בעירובין שם בד\"ה ומחזירין רטיי' וכו' דאי לא שרית ליה כו' הכי איתא בביצה י\"א: וכו' ולפיכך אני תמה עמ\"ש הרמב\"ם בפכ\"א מה\"ש ומחזירין רטייה שאין איסור שבות במקדש עכ\"ל להסיר גודל התמיה הנני מעתיק לשון הרמב\"ם כי עתה ירחיב ה' לנו ופרינו באר\"ש. בפכ\"א מהל' שבת דין כ\"ד זה לשונו רטייה שפירשה ע\"ג כלי מחזירין רטיי' ואם פרשה ע\"ג אסור להחזירן ומניחן רטיי' ע\"ג המכה לכתחלה במקדש דאין איסור שבות במקדש וכתב ה\"ה בזה\"ל רטיי' שפירשה בעירובין ת\"ר רטיי' שפירשה וכו' א\"ר חסדא לא שנו אלא שפירשה ע\"ג כלי אבל ע\"ג קרקע ד\"ה אסור ואסיק רב אשי הלכה כת\"ק כדאיתא בהל' מילה פ\"י. עוד שם לשון הה\"מ ומחזירין רטייה לכתחילה במקדש כו' כך היא הנוסחא האמתית בספרי רבינו ובמשנה שם מחזירין רטיי' במקדש אבל לא במדינה אם בתחילה כאן וכאן אסורה ופי' מחזירין אפילו כשפירשה ע\"ג קרקע אבל לא במדינה כשפירשה ע\"ג קרקע כדי להעמיד משנתינו כת\"ק דברייתא וכתב רבינו לכתחילה לומר שרשאי ליטלה ולהחזירה וזה מבואר בפ\"ק דיו\"ט וכו' עכ\"ל:  <br><b>היוצא </b> מזה מדברי הה\"מ דס\"ל להרמב\"ם דמשנה דמחזירין רטיי' בהחלט אתיא כת\"ק וע\"ג כלי אפי' במדינה שרי ומה דמחלק במשנה בין מקדש למדינה היינו כשפירשה ע\"ג קרקע ולכל זה ידים מוכיחות משום דרב אשי אסיק הלכה כת\"ק כמ\"ש המגיד דהיינו שמפרש מאי דאמר ר\"א לא שמיע ליה כלומר לא ס\"ל היינו דלא ס\"ל כשמואל דאמר הלכה כר\"י אבל כרב חסדא ס\"ל לרב אשי וא\"כ מסתמא אוקי למתני' כהלכתא אליביה דת\"ק ולפיכך ע\"כ דמאי דמחלק המשנה בין מקדש למדינה היינו ע\"ג קרקע. ואחר הנחה אמתית זו ע\"פ פסק הלכה כרב אשי דקי\"ל כוותיה א\"א לומר דטעמא דמתני' דהתירו סופן משום תחילתן כדאמר עולא בביצה י\"א: והיינו דהתירו דוקא לכהן העובד אבל לכהן דלא עביד לא התירו ואסור משום שבות זה אפילו במקדש כמבואר שם בסוגיא דאכ\"ק טובא אם גזרו משום שבות למה התירו לכהן העובד ואי משום דלא יתסרו לכהן העובד יהיה מימנע ולא עביד עבודה קשה הדבר לומר דבשביל כך התירו לחזור אפילו כשהניח הרטיי' ע\"ג קרקע דיש בו משום שבות הלא שפיר מצי להניח הרטיי' ע\"ג הכלי וזה שרי אפילו במדינה כדאמרן וא\"כ האיך ס\"ד שיהיה הכהן מימנע ולא עביד וברור דלא שבק היתירא וכו' ועולא דקאמר הכא דטעמא משום דהתירו סופן משום תחילתן ס\"ל דהלכתא כוותיה שפירשה ע\"ג כלי דהתירו במקדש דאם לא יתירו כשמניח ע\"ג כלי יהיה הכהן מימנע ולא עביד. אבל לפי פסק הלכה דפסק הרמב\"ם כרב אשי ורב חסדא ומתני' אתיא ברור כהלכתא אליביה דת\"ק וכשפירשה ע\"ג קרקע מוכרח הרמב\"ם לפרש לדינא דטעמא דמתניתין דמחזירין במקדש משום שאין שבות במקדש ואפילו לכהן דלאו בר עבודה התירו כמו שפסק הרמב\"ם ג\"כ בפי\"א מהל' קרבן פסח כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ושרי אפילו הדחת עזרה נגד ר' נתן בפסחים ס\"ה. ואפילו שבות שאינה צריכה כלל מותר משום שאין שבות כלל במקדש ע\"ש. והשתא אתיא שפיר דלא מחלק הרמב\"ם בין כהן העובד ובין כהן שאין בר עבודה [וצריך אתה לדעת דלהרמב\"ם דפי' טעמא דמתני' מחזירין רטיי' במקדש משום דאין שבות במקדש כמבואר בדבריו ומפורש להדיא בהרב המגיד. וא\"כ למה תנן אם בתחילה כאן וכאן אסור. אך דע כי קושיא זו לאו בדידי' תליא מלתא. אלא גם מבלעדי וזולת כל דבריו הנ\"ל צריכים אנו לומר דלפ\"מ שפי' הרמב\"ם להדיא דטעמא דמתני' משום שאין שבות במקדש אפ\"ה לכתחילה גזרו כמו שגזרו בכמה שבותין והם אמרו כמבואר בתוס' עירובין ק\"ב: ד\"ה והעליון וכו' ותוס' דשבת קכ\"ג: ד\"ה לא סידור וכו' וכן בתוס' מנחות צ\"ד]. ויש עוד בזה ליתן טעם דלכתחילה דאיכא שבות דשמא ימרח וגם משום שחיקת סמנים גזרו דהוא שבות חמור אבל כשפירשה דהוי עליו מאתמול אע\"ג דכבר נתבאר דהרמב\"ם ס\"ל כהר\"ר פורת אפ\"ה חזו חכמים והם ראו דשבות זה קיל ולא גזרו שבות זה במוקדשין. ועפ\"י הדברים האלה יתבאר מה שלכאורה פליאה נשגבה על הראשונים ועל האחרונים שלא כתבו שום חילוק בין שנטל הרטייה מדעת או שפירשה שלא מדעת ולפמ\"ש רש\"י ד\"ה רטיי' שפירשה שנפלה ובמדינה קא מיירי ולהכי נקט פירשה שהרי לא נטלה מדעת מחזירין דמלתא דל\"ש הוא ולא גזרו בה רבנן עכ\"ל הרי לדעת רש\"י לא שרי במדינה אלא כשפירש שלא מדעת אבל מדעת בכל ענין אסורה בין ע\"ג כלי ובין ע\"ג קרקע ולא מצאתי לאחד מהגדולים שכתב לחלק בזה ואדרבה הב\"י העתיק בסי' שכ\"ח מ\"ש השבולי לקט על בעל הדברות שכתב כי פליגי דפירשה שלא מדעת אבל אם פירשה מאתמול או אם הזיד וסילקה בשבת ד\"ה לא יחזיר וכתב עליו הש\"ע ואינו יודע מנין לו לחלק בין הזיד ללא הזיד עכ\"ל. ולכאורה למה אינו יודע מנין לו לבעל הדברות לחלק הלא כבר לחלק יצאה מפירש\"י שהעתקתי למעלה [ולא מצאתי מי שהתעורר בזה כ\"א המג\"א סי' שכ\"ה ס\"ק כ\"ז כתב בזה\"ל נפלה ע\"ג כלי יחזירנה דכהוחלקה דמי' אבל הסירה במזיד אסור להחזירה (שבולי לקט) עכ\"ל. והוא פליאה דהא אדרבה הש\"ל כתב בהשגה דאינו יודע מנין לו לבעל הדברות דבר זה] ולפמ\"ש למעלה יתכן למאד דרש\"י לשיטתיה דמפרש הא דאמר רב אשי לא שמיע ליה כלומר לא ס\"ל היינו הא דרב חסדא וקי\"ל כשמואל דהלכה כר\"י דע\"ג קרקע אסורה וע\"ג כלי ד\"ה שרי ומתני' דמחזירן לא מתוקמי כשנפלה ע\"ג קרקע דלפירש\"י שמפרש במשנה [כדעולא בביצה] דהתירו סופן משום תחילתן קשה למה התירו מע\"ג קרקע כמו שבארתי כבר למעלה אע\"כ דמתני' מיתוקמי מע\"ג כלי ואכ\"ק הא דתנן במשנה במדינה אסור והלא בברייתא תניא רטייה שפירשה מותר וסתמא קתני ואפי' במדינה שרי אלא בהכרח לחלק דברייתא מיירי שפירשה מבלי דעת אבל מדעת אסורה במדינה אבל במקדש אפי' מדעת שרי ואתיא מתני' שפיר דמחלק בין מקדש דשרי להחזיר אפילו שנטלה מדעת כדי שלא יהיה מימנע לעבוד עבודה ובמדינה אסורה וכו' זה לפי' רש\"י אבל לפי' שאר הגדולים הרמב\"ם וסייעתו דמתני' אתיא כת\"ק אליביה דר\"ח והחילוק שבין מקדש למדינה מע\"ג קרקע ומשום דאין שבות במקדש כדאמרן שוב אין הכרח לחלק בענין רטייה דתנן במשנה וברייתא אלא ששניהן מדעת איירי ולפיכך שפיר כתב הש\"ל ולא ידעתי מנין לו כלומר לפי שהש\"ל ס\"ל כפי' הרמב\"ם וסייעתו אין מקום מוכרח לחלק בין מדעת לשלא מדעת. כל שיש לו לב לדעת. אחרי אשר הטה באוזן שומעת. בעיון הסוגיא והנאמר יבין ויביט בדעת. ובשכלו מכרעת. שהדברים אלו לתכלית אמיתתן מגעת:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>החרגל  וכו' </b> ומרפאין בו כאב האזן וכו' לשון רש\"י ס\"ז א' ד\"ה לשיחלא כאב האזן ותולין באזנו ע\"כ.  אבל הרמב\"ם בפי' כתב שזה יועיל לחולשת עצבות היכנ\"י בסגולה ע\"כ ודע דבערך חרגול כתב הערוך פי' כאב האזן ירושלמי טב לאודנא. ובערך שחלא כתב אהא דאמר בגמ' ס\"ז יוצאין בביצת החרגול דעבדי לשיחלי פי' צער שאוחז באוזן ושמו בלשון ארמי שחלא לפיכך לא הביא הרב פירושו של הרמב\"ם בזה כמו שזכר לקמן בסמוך ד\"ה ובמסמר וכו' ורמב\"ם פי' וכו'. ובהפלאה שבערכין יתבאר דקצ\"ע על הרמב\"ם שלא ראה פי' הירושלמי ע\"ש: ",
+                "שם הר\"ב  ד\"ה <b>ור' מאיר  אומר וכו' </b> דרכי האמורי וכו' ובחוקותיהם לא תלכו.  וכן לשון רש\"י ס\"ז: ד\"ה דרכי האמורי ניחוש הוא וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו [ויקרא י\"ח]. ובפי' הרמב\"ם כתב דרכי האמורי וכו' ולא תלכו בחוקת הגוים. ודע דבחולין ע\"ז ב' יפרשו דרכי האמורי ניחוש וכתיב לא תעשה כמעשיהם. וכן לשון הר\"ב סוף פ\"ד דחולין דרכי האמורי ניחוש וכתיב לא תעשה כמעשיהם [שמות כ\"ג כ\"ד]. ועמ\"ש שם פליאה גדולה על התוי\"ט. ועתה אודיע טעם נכון למה ששינו רש\"י והר\"ב פירושם דהכא בשבת שכתבו מקרא ובחוקותיהם לא תלכו. ובחולין כתבו מקרא לא תעשו כמעשיהם. עפ\"י מה דתניא בת\"כ פ' אחרי\"ג ובחוקותיהם לא תלכו וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו הלא כבר נאמר וכו' שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקים להם כגון טרטיאות וקרקסיאות רבי מאיר אומר אלו דרכי האמורי שמנו חכמים רבי יהודה בן בתירה אומר שלא תנחור וכו' וקצת מזה הביא רש\"י ויקרא י\"ח פ\"ג. מצינו למדין לת\"ק ולר\"י ב\"ב אין ראיה לדרכי האמורי מקרא ובחוקותיהם לפיכך פירשו רש\"י והר\"ב בחולין קרא דלא תעשה. אבל הכא בשבת דתנן לפי גירסת הירושלמי וכן גירסת הרב ר' מאיר אומר אף בחול אסור וכו' ויתכן מאוד לפרש קרא ובחוקותיהם לא תלכו כדעת ר' מאיר עצמו בת\"כ:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  סוף ד\"ה <b>אבות  מלאכות וכו'. </b> ומלאכות צ\"ל מלאכת נ\"ל ולפי וכו' שם הנסמך [מלאכתן צ\"ל] ומלאכתו שהוא שם עם כינוי. וה\"ה [מלאכתו צ\"ל] מלאכתך דהי מינייהו מפקת עכ\"ל. והוי יודע דבגמ' שלפני איתא כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכתך שבתורה. שוב ראיתי בסוף הקונטרס מבן המחבר תשובת ש\"א כתב על קושית בנו של תוי\"ט ודבריו בזה\"ל ואני הצעיר אמרתי לומר עוד דבר א' כאשר עמדתי לחשבון מלאכה ומלאכתו שכתובים בתורה ימצא ארבעים ובתוכם מלאכה ומלאכתו דבעי רב יוסף עלייהו ומאי דאמרי' בקצת נוסחאות בש\"ס ומלאכות ט\"ס הוא דהא לא מצינו בתורה דכתיב מלאכות אלא צ\"ל מלאכה ומלאכתו שבתורה דוק ותשכח עכ\"ל. ולא הבינותי דהא ברור דגם מלאכתך לא נפיק מהאי כללא דסמיך עליהם קרא לא תעשה כל מלאכה כמנין כל מלאכה שבתורה כמו שפירש רש\"י והביאו התוי\"ט לראיה. ולמה יגרע מלאכתך דכתיב ג\"כ כמו מלאכה וא\"כ נפישא טובא יותר מארבעים וזה מדויק בלשון השאלה ראשונה שכתב התוי\"ט בשם בנו שהעתיק הסוגיא דשבת מ\"ט: כנגד מלאכה ומלאכתו מלאכתך שבתורה והרי מלאכה מלאכתו מלאכתך כולן שקולין והי מינייהו מפקת. ואשר על כן צריכין אנו לתירוצו של התוי\"ט בהחלט שאין למנות בכלל ארבעים אותן שנאמר בהן אזהרה או עונש אלא על אותן שאין בהם לא עונש ולא אזהרה וכו' אמר הכתוב שלא תעשה אותם עיין היטב ותראה דברי התוי\"ט מוכרחים:  ",
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>המכבה  והמבעיר הכא לא קשיא וכו' כ\"כ התוס' [ע\"ג: ד\"ה מכדי] וכו' ולכן נראה בעיני דמשום כך וכו'. </b> ולולא דבריהם ה\"א דנקיט המכבה והמבעיר להורות דדוקא המכבה ע\"מ להבעיר ואז חייב אחת משום מכבה וגם משום מבעיר משא\"כ במבעיר ואח\"כ מכבה אינו חייב כי אם על ההבערה בלחוד ולא משום מכבה שאחר הבערה [כי כך דינא כמ\"ש תוס' לעיל ל\"א: והביאם התוי\"ט לעיל בסמוך ד\"ה והסותר ע\"ש] ואי תימא א\"כ גם בבונה ה\"ל למיתני הסותר והבונה כדי לידע דסותר ע\"מ לבנות דוקא. י\"ל דלא פסיקא ליה דלר' שמעון בסותר אפילו שלא לבנות חייב משום דהכי הוי במשכן כמ\"ש תוי\"ט לעיל ל\"א: להדיא וזה נכון:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כדי  גמיעה </b> גירסת הערוך בערך גם ד' כדי גמיאה ולכאורה כך נכון לפום קושטא דאמר ר\"נ ב\"י דף ע\"ז. הגמיאיני נא מעט מים מכדך: ",
+                " תוי\"ט ד\"ה <b>שהיא  שמע ישראל וכו'. וא\"ת א\"כ ל\"ל למיתני וכו' וי\"ל דאי לאו וכו'. </b> תירוצו דחוק לכל הרואה. ולולי דבריו של גדול י\"ל דקמ\"ל שיהיה שיעור הקלף גדול כל כך לכתוב עליו שמע ישראל שתהיה ראויה וכשרה לפרשה שבתפילין כלומר כתב אשורית מיושר וגליון מלמעלה ולמטה והצדדין שיעור הראוי ובין אות לאות כמלא אות והריוח בין שיטה לשיטה כדינו. מה שאין צורך לכל אלו כשנכתוב פרשת שמע ישראל רק כדי לקרות מתוכו ק\"ש על מטתו וכדומה וזה שיעור זוטריה וזה ברור:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכרכר. </b> גירסת הערוך בכרכד:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>קמוליא. </b> ס\"א קמוניא ערוך בערך אשלג: ",
+                "שם תוי\"ט ד\"ה <b>בסבכה </b> ס\"א פי סבכה וכן העתיק רש\"י. וכן אי' במשב\"ג וכן לעיל ע\"ט ע\"א בגמ' איתא לפי סבכה: ",
+                "שם [משנה] <b> להעביר על הכתם. </b> במשב\"ג להעביר את הכתם ופירש\"י את הכתם של דם נדה וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה  מת כגרוגרת  וכתבו תוס' דף צ: וכ\"כ רש\"י ותוס' חולין ס\"ו. אבל תוס' בע\"ז ל\"ח. כתבו דבר זה בשם התוספתא וקצ\"ע:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובשפת  חלוקו. </b> גירסת הערוך ובחפת חלוקו: "
+            ],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>וכן  כזית מן המת וכו'. ומת דאסור בהנאה מצניעין אותו כדי לקוברו כו'. </b> עיין במשנה למלך סוף הלכות אבל בד\"ה אשר על כן וכו' כתב דאין חיוב קבורה בכזית מן המת כי אם בראשו ורובו והביא ראיה מן הירושלמי דנזיר ע\"ש:  "
+            ],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>ר' אליעזר  אומר וכו'. </b> ותימא על הר\"ב והרמב\"ם. עיי' בש\"ג בשם ריא\"ז והעולה מדבריו אחר שהאריך בתמי' זו על הרמב\"ם וגם על הסמ\"ג לאוין ס\"ה אשר כתב בזה\"ל הכוחלת ר' אליעזר אומר חייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות ואמרי' בגמ' דכוחלת היא תולדה דכותבת ע\"כ וסיים הרא\"ז בזה\"ל ולא ידעתי לו ישוב אם לא שנאמר שבגי' מיימוני היה כתוב גם בלישנא בתרא דכוחלת הוי משום כותבת ע\"כ. וכן ראיתי הלח\"מ כתב לעיין בש\"ג. והנה מה שנסתפקו להגדולים נעשה ודאי ומי לנו גדול מהערוך אשר העתיק הסוגיא בערך גדל. כך להדיא כוחלת משום כותב גודלת ופוקסת משום בונה. ומעתה לא מעבר לים היא וברור שלפני הרמב\"ם והסמ\"ג וכן לפני הר\"ב היה גירסת הערוך. ובתקוני כלי שרת כתבתי בס\"ד אהא דאמר בגמ' צ\"ה. כוחלת משום צובעת וציין בעין משפט אות קטן א' מיימוני פכ\"ב מה\"ש הלכה כ\"ב. טעות שתים נזדמן האחד דדין דכוחלת נזכר במיימוני פכ\"ג הלכה י\"ב והשנית דהרמב\"ם לא כתב משום צובעת אלא משום כותבת:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>מוקפות  סמוכות זו לזו כמו אין מקיפין בבועי. </b> חולין מ\"ו: אכן רש\"י כתב ראיה מן המוקדם כמו אין מקיפין שתי חביות ביצה ל\"ב. ודע דבביצה ל\"ב כתב רש\"י מקיפין מקריבין זו אצל זו כמו אין מקיפין בריאה [חולין דף נ'. ועיין תוי\"ט שם הגיה] וכמו לתרום שלא מן המוקף [גיטין ל:] וכמו מקפת וקוראה לה שם [טהרות פ\"ד] ובשקלים סוף פ\"ג כתב הר\"ב המוקפים הסמוכים וכו' ודוגמתו לתרום שלא מן המוקף. אין מקיפין בבועי ע\"כ. ודע דזה שכתב רש\"י כמו מקפת וקורא לה שם ציינו בטעות טהרות פ\"ד כי שם ליתא אלא בנדה פ\"י מ\"ז איתא:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכותב  שתי אותיות וכו'. בכל לשון חייב. </b> פי' הר\"ב בכל לשון וכתב של כל אומה ואומה ע\"כ וכ\"כ רש\"י בפירושו במשנה ק\"ג. בכל לשון של כל כתב וגופן של כל אומה ואומה חייב. וכן כתב רש\"י שאצל אלפסי בכל לשון כל כתב וגופן של כל אומה ואומה. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו בכל לשון בכל כתיבה וכ\"כ בחיבורו פי\"א מהלכות שבת דין יו\"ד הכותב בכל כתב ובכל לשון חייב. ע\"כ. הנה אע\"ג דתנן בכל לשון הוכרחו כל הגדולים הנ\"ל לפרש דר\"ל בכל כתב דאין לפרש בכל לשון ממש כגון לשון שמדברים בו כל אומה ואומה בלשונות הנכרים גיפטית מדית יונית עילמית דהאיך יתואר בכותב שתי אותיות לכוללו בשם לשון שמדברים בו האומות. וקצת בדוחק י\"ל דס\"ל דהכי פירושא במתני' לפמ\"ש התוי\"ט ד\"ה בין משני סמניות וכו' ועי\"ל וכו' וכגון הסימנים שרגילין לעשות בהן המספר ומאנשי הודו העתיקם וכו'. ולפ\"ז י\"ל בכל לשון דתנן קאי על שני סמניות כלומר דחייב אשני סמניות אפילו הם סמניות בכל לשון כגון מאנשי הודו וכה\"ג. וכן העירני חביבי הרב הלומד תורה בתמידית לשמה ה\"ק מהר\"ז נר\"ו. ואחר העיון איכא למידק גם בהא דאם במספר הבא מהודו וקורין ציפר\"ס חייב כ\"ש בכותב בכתב נכרים הענין ומכוונין מדבר שלם שחייב. ועוד טעמים אחרים שא\"א לפרש הכי ואין להאריך. הילכך על כרחינו לפרש בכל לשון דתנן ר\"ל בכל כתב וגופן של כל אומה ואומה. ואחר בירורי דברים האלו. דע דהא דכתב הרמ\"א סי' ש\"ו סי\"א אהא שכתב המחבר מותר לקנות בית בא\"י מן הנכרים וחותם ומעלה בערכאות [הג\"ה בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב א\"י לא גזרו. אור זרוע] אין לפרש שישראל הכותב בכתב שלהם אינו איסור מדאורייתא רק מדרבנן. שהרי מבואר במשנה דהכותב בכל לשון חייב והיינו בכל כתב כדאמרן. אלא כוונת הרמ\"א בשם א\"ז דאין אסור אלא מדרבנן כלומר אמירה לנכרי אינו אלא משום שבות דרבנן. ואע\"פ שהלשון דחוק קצת במ\"ש בכתב שלהם וכו' דמאי אריא בכתב שלהם הלא אפילו בכתב שלנו הוי באמירה לנכרי שבות. מ\"מ צ\"ל אורחא דמילתא נקט שהנכרי בערכאותיהם ודאי אינו כותב בכתב שלנו אלא בכתב שלהם. וכן פי' הא\"ר ס\"ק כ\"ד רק מדרבנן פי' אמירה לנכרי ולכתוב אבל ישראל הכותב בכתב שלהן הא תנן בפ' הבונה בכל לשון חייב ופירש\"י כתב של כל אומה וכו' ע\"כ. מיהו ראיתי בדרכי משה סי' ש\"ו ס\"ק ה' כתב בזה\"ל וכתב א\"ז דלא שרי אלא כשכותבים בכתיבה של נכרים דאינה אסורה אלא מדרבנן אבל בכתיבה שלנו שהיא מדאורייתא אסור ע\"כ. וכ\"כ הלבוש מותר לקנות בית מנכרי בא\"י. בשבת וחותם הנכרי ומעלהו בערכאות שלהם ובכתב שלהם דאינו אסור אלא מדרבנן ומשום ישוב א\"י לא גזרו ע\"כ. הנה שפתותיו ברור מללו דכתיבה של נכרים מדאורייתא בשבת שרי וצ\"ע מהמשנה דהכא דתנן חייב. ודעת לנבון נקל הלא חייב אפילו בכותב שני אלפי\"ן או שני ביתי\"ן וכה\"ג כמ\"ש פירש\"י והר\"ב ד\"ה בין משם א'. וא\"כ חזינן דעל שתי אותיות בלבד שהן אשורית חייב. ודע עוד שכתב המג\"א סי' ש\"מ סק\"י בזה\"ל כתב בהג\"מ פ\"א מס\"ת הא דאיתא בסי' ש\"ו סי\"א כותבין בשבת פי' בכתב גלחות דאינו אלא שבות וגזרו על שלהם אטו שלנו וכ\"מ קצת מלשון רמ\"א שם פי' שאומר לנכרים לכתוב דהוי שבות דשבות בספ\"ז כתב דכתיב' דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב דאפי' אם האות חסר זיין לא חשוב כתב לענין שבת החמורה כ\"ש הכא דקאמרי' בהבונה הא דבעי זיוני ע\"כ. ותמיהני דהרמב\"ם כתב דהכותב בכל כתב ובכל לשון חייב ואפילו משני סמניות ופי' המ\"מ אפילו אין אותיות ידועות רק סימן בעלמא כגון נוני\"ן הפוכין גבי ויהי בנסוע ע\"כ. והא דבעי זיוני היינו בכתב אשורית דכל זמן שלא זיינאן לא נגמרה מלאכתו ואפשר דכתיבה דקה נמי פטור כיון שהוא נלקח מכתב אשורית אבל בכתב נכרים כיון שהוא כתב שלהן למה לא יתחייב וכ\"כ הרב\"י בא\"ע סי' קכ\"ו לענין גט גם בתוס' בגיטין ח' וס\"פ מרובה אי' בהדיא דהוי דאורייתא ואפשר דפליג על הרמב\"ם וכו' עכ\"ל המג\"א. העתקתי כל דבריו של גדול למען יראה הקורא בהורים ומורים הלכתא רבתי לשבתא דכל הגדולים ראשונים ומפרשי המשנה הסכימו דבכל כתב של אומה ואומה חייב בשבת מן התורה סקילה במזיד ובשוגג חייב חטאת וזה שסיים המג\"א ואפשר דפליג [הג\"מ] על הרמב\"ם. לאו דוקא נקט אלא ה\"ה דפליג נמי על רש\"י בפרושו ועל תוס' [בגיטין ח': ד\"ה אע\"ג דאמירה לנכרי שבות משום ישוב א\"י לא גזרו אבל משום מצוה אחרת לא היינו מתירין אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא וכו' וכ\"כ תוס' עוד בב\"ק פ': ד\"ה אומר לנכרי וכו' ע\"ש. ובודאי אין להעלות על הלב דסברי תוס' שהנכרי יכתוב בערכאותיהם כתב אשורית ממש] וכן פסק בטוש\"ע שם להלכה ע\"פ המשנה וגמ' כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון בין שהוא כתב של נכרים וכו'. הרי חזינן להדיא דכתב של כל אומה מיקרי כתב מן התורה דגבי גט דכתיב וכתב לה ספר כריתות ופסלינן חקיקה בגט משום דבעינן וכתב כמבואר בגיטין כ'. וכן קי\"ל בטוש\"ע אה\"ע סי' קכ\"ה אלמא מדמכשרינן כתב נכרי בגט על כרחך דמקרי כתב וכ\"כ הב\"ש שם בזה\"ל סק\"א כתב הנכרים אע\"ג דכתיב בתורה וכתב ש\"מ כתב נכרים נמי כתב הוא ועי' ב\"י ונ\"מ לענין שבת דהוי מלאכה גמורה ולא שבות ואמירה לנכרים אפילו בכתב שלהם לא הוי שבות דשבות אלא שבות הוא וכ\"מ מרמב\"ם וכ\"מ מתו' גיטין בסוגיא אומר לנכרי וכותב וכ\"כ הברטנורה בפ' כלל גדול ולא כע\"ש בסי' ש\"ה ע\"כ. העתקתי כל דבריו של גדול הב\"ש מפני שלא הבינותי מה שסיים הב\"ש וכ\"כ הברטנורה בפ' כלל גדול. לכאורה טעות הדפוס הוא וצ\"ל בפ' הבונה. וכוונתו על פי' הר\"ב במשנה שאנו עסוקים בה עכשיו. מיהו לא ידעתי טעם עזבו פי' רש\"י ופי' הרמב\"ם שמפרשי' ג\"כ הכי. תו מ\"ש בסוף הדיבור ולא כע\"ש סי' ש\"ה. וצ\"ל סי' ש\"ו אמנם אחרי ראי את האמור בע\"ש סי' ש\"ו סקי\"ד אהא שכתב הרמ\"א בהגה\"ה בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן. כתב הע\"ש בזה\"ל פי' הכתב שלהם אינו אסור לכתוב בשבת אלא מדרבנן אבל בכתב שלנו אסור כיון שהוא מדאורייתא או אפשר לפרש דאמירה לנכרי אינו אלא מדרבנן מיהו לשון הרב לא משמע כן אבל יש לתמוה דהא אמירה לנכרי אפילו במלאכה דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן ולמה החמירו בו יותר מן מקח וממכר שהתירו לעצמו לעשות המקח והנה באמת ראיתי בתשובת משפט צדק ח\"ד סי' ל\"א שתמה על זה וכתב שלא התירו משום ישוב א\"י אלא לומר לנכרי שיכתוב השטר אבל ליקח הבית בשבת אסור ע\"ש. עכ\"ל הע\"ש. העתקתי כל דבריו של גדול הע\"ש למען הודיע כי ז\"ש בשם תשובת מ\"ץ הביאו ג\"כ המג\"א סקי\"ט לקנות בית ובמ\"ץ כתב בשם הריב\"ש והרא\"ש דאסור לקנות אלא כשקנה מערב שבת אז מותר לומר לנכרים לכתוב בשבת ע\"כ. והנה בעיקרא דדינא יהיו סותרים מ\"ש הגהות אשר\"י ס\"פ שני דמ\"ק סי' ח' [והביאו הב\"י ג\"כ] בזה\"ל מותר לקנות בתים מן הנכרי בשבת כיצד הוא עושה מראה הוא לו כיס של דינרים והנכרי חותם ומעלה לערכאות מאור זרוע ע\"כ. אכן הא\"ר כתב שדברי המג\"א נאמרים באמת ובצדק עפ\"י הירושלמי דתנא להדיא דמותר לקנות בשבת וכו' ע\"ש ולכן בגוף התמי' שכתב הע\"ש דהא אמירה וכו' ולמה החמירו וכו' שהתירו לעשות המקח אפשר לומר דזיל בתר טעמא דמקח וממכר דאסור כתבו רש\"י ותוס' ביצה ל\"ז משום דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר [וכ\"כ רש\"י לעיל בביצה כ\"ז: ד\"ה אין פוסקין] וא\"כ הכא דקנין של מצוה היא לקנות בית בא\"י הוי דיבור של מצוה. וגם לטעם השני שכתבו דמקח וממכר אסור דגזרו דאתי לידי כתיבה שטרי מכירה. הכא דמעלה בערכאותיהם שהשופט הוא הכותב ולא הלוקח [עי' גיטין י' וי\"א.] ליכא למיחש מידי. ובזה יתיישב דינא של הג\"א שעולה כהוגן. עכ\"פ ראה ראינו כי הע\"ש מעיד בעצמו דלשון הרמ\"א אי אפשר להולמתו אלא באופן דס\"ל לרמ\"א דכתב שלהם בשבת אינו אלא מדרבנן [וכמו שכתבתי ג\"כ לעיל ובררתי דמוכרח נמי כוונתו הכי ממ\"ש בד\"מ כך להדיא] וא\"כ אדדחי הב\"ש לדברי הע\"ש שלא שגג בזה כלום וה\"ל לכתוב הכי אדעת הרמ\"א וד\"מ והגהת מיימי' והלבוש. ואשובה אל מכוני דזה שכתב הרמ\"א בהגה\"ה בשם אור זרוע לא זכיתי לגוף הספר כי לא הובא בדפוס מיום היותו אלא ממה שראינו הגהות אשר\"י במ\"ק מ\"ש בשם א\"ז שהעתקתי למעלה ולא נזכר כלל מכתיבת נכרים אם היא דאורייתא או דרבנן וסתמא כפרושו כדעת כל הגדולים דהיא דאורייתא. וכן נראה ממ\"ש הרשב\"א בחידושיו בשבת ק\"ד: אהא דאמרי' ובכל דבר שהוא רושם לאתויי הא דתני ר\"ח כתבו [גט] במי טריא וכו'. ומהכא משמע דהלכות שבת כהלכות גיטין ובעינן שיכתוב וכו' כמו ששנינו לענין גיטין וכו'. וכ\"כ תוס' גיטין י\"ט. ד\"ה דיו ע\"ג דיו וכו' דמדמי גט לשבת. ושוב אין לנו המתנגד לזה רק הגה\"מ שכתב המג\"א סי' ש\"מ הנ\"ל בקיצור נמרץ. ולכן אערכנו נגד קורא המשכיל. וז\"ל ההג\"מ פ\"א מהל' תפילין וס\"ת א\"ק ע' ד\"ה כרשב\"ג וכו' והא דאמרינן פ\"ק דגיטין כותבין עליו אונו אפילו בשבת פי' בכתב גלחות דאינו אלא משום שבות דגזרו על שלהם אטו שלנו ע\"כ. ובספ\"ז מהל' הנ\"ל אק\"מ ז\"ל לשון רבינו שמחה למה שנהגו היתר לכתוב כתבי הדיוטות בלא שירטוט משום דכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב דאפילו אם האות חסר זיין לא חשיב כתב לענין שבת החמור כ\"ש הכא דקא אמר פ' הבונה לא קשיא הא דקבעי זיוני הא דלא קבעי זיוני וכדאמר נמי בהקומץ רבה ואפי' כתב א' מורכב פשיטא אר\"י א\"ר לא נצרכה אלא לקוצי של יו\"ד הא נמי פשיטא אלמא דמילתא דפשיטא אפילו קוצי של יו\"ד מעכב דלא חשיב כתיבה אבל כתב גמור אסור לכתוב יותר מג' תיבות בלא שירטוט וכו' עוד שם אך נ' דכתיבה שלנו היינו משי\"ט אין חוששין כיון שאינה כתיבה גמורה ע\"כ הנה מלבד מ\"ש המג\"א דפליג אהרמב\"ם ואני כתבתי למעלה דפליג נמי ארש\"י ותוס' והר\"ב. לכאורה פליג נמי דידי' אדידיה בעצמו שהרי אהא שכתב הרמב\"ם בפ\"ד מהל' גירושין דין ד' כותבין את הגט בכל כתב ובכל לשון כתב הג\"מ א\"ק ה' כתב בס' התרומה שצריך לעשותו כס\"ת שיהא כל האות מוקפת גוויל וכו' אמנם לזיין שעטנז ג\"ץ לא נהגו לעשות כדי שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים ובלא זיין נקראי' אותיות כדאיתא בפ' הבונה דאמרי' נטל לגגו של חי\"ת ועשהו ב' זיינין חייב אלמא דבלא זיין חשיב כותב שני אותיות להתחייב בשבת ע\"כ. והיא פליאה שני הפכי' בנושא אחד דהכא כתב דמוכח בפ' הבונה דבלא זיין חשוב וכו'. והתם בספ\"ז מהל' תפילין וס\"ת שהעתקתי למעלה כתב דמפ' הבונה מוכח דאם האות חסר זיין לא חשיב וכו'. ולכן דע אשר אודיעך שכתב המרדכי רפ\"ק דגיטין פסק בס' התרומה דאין לזיין בגט אותיות של שעטנז ג\"ץ וכו' בלא תגין נקראים אות והתגין לדרש באים אמנם ריב\"א היה מדקדק כיון שלא יתחייב עליהם בשבת אם יכתבם בלא זיין כמשפטם כדאי' בפ' הבונה א\"כ לא מיקרי אות בלא תגין וכו' והכי איתא בפ' הבונה תנא נתכווין לכתוב אות א' ועלו בידו שתים חייב והתנן פטור ל\"ק הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני וכו' ובס' התרומה כתב דההיא דהבונה י\"ל דמיירי בס\"ת או במקום אחר שנתכווין לכתוב כמשפט ס\"ת והכי פירושא הא דבעי הסופר לזיוני כגון בס\"ת הא דלא בעי הכותב לזיוני אבל אידי ואידי כשעלו בידו לכתוב ב' אותיות שצריכין זיין אלו היה בס\"ת דהא לא קאמר הא באותיות שדינם לזיון והא באין דינם לזיון תדע דהא קאמר התם נטל לגגו של חי\"ת ועשאה כמין ב' זיינין חייב משמע דבנטילת הגג חייב אע\"ג דלא זיין האותיות אלמא כיון דאין דעתו לזיין ולעשות תגין מיקרי אות בלאו הכי ע\"כ:  <br><b>ובכן </b> בין תבין דז\"ש הג\"מ הכא לדעת בעל התרומה ומ\"ש התם אליבא דר' שמחה ואיהו סבר כריב\"א [מיהו לר' שמחה ולריב\"א ודאי דמצוה לפרוק הא דאיתמר נטל לגגו של חי\"ת וכו'] והשתא הא דכתב נמי הג\"מ פירושא דכותבין אינו בכתב גלחות אזיל לשיטת האומר דבגט בעי אשורית דוקא והיינו כדעת רש\"י במנחות ל\"ד. ד\"ה נאמר להלן כו' וצריך לכתוב בדיו בין במזוזה בין בגט וכו'. ומשמע דה\"ה נמי כתב אשורית. לפמ\"ש תוס' שם ד\"ה כמה שנאמר להלן וכו' על רש\"י שתימה גדולה פירש. וכן כפי הסכמת כל הגדולים דגט כשר בכל כתב אפי' בכתב של נכרים וכתבו בש\"ע אה\"ע להדי' דכשר והגיה הרמ\"א בזה\"ל ואין להכשיר בכתב אחר רק במקום עיגון משעת הדחק וכו' [תשובת הרא\"ש] וכתב עליו הב\"ש סק\"ד בכתב אחר משום דלכתחילה כותבין בכתב ס\"ת וכו'. מוכח להדיא דכתב נכרים נמי כתב מיקרי. וא\"כ קשיין דברי הרמ\"א וד\"מ שהעתקתי שכתב בסי' ש\"ו דכתב שלהם אינו כתב אלא דגזרו על שלהם אטו שלנו. וא\"כ כל מדה נכונה גבי גט דכתיב וכתב יש לפסול לגמרי כתב נכרים וקשה טובא שהרי הרמ\"א בעצמו כתב גבי גט דכשר במקום עיגון אפי' בכתב שלהם. ודע עוד דאפילו האור זרוע שכתב דצריך לכתוב בגט כתיבה גסה ולא משי\"ט כתב הב\"י במסקנא בסי' קכ\"ו דכל שאינו דומה לכתב אשורית כתב בפני עצמו הוא ולא גרע מכתב הנכרי דכשר בגט והא\"ז והכל בו מודו בהכי ולא אמרו אלא לכתוב משקיי\"ט אלא בכתב שאנו קורין משקי' שדומה לאשורי צריך לכתבו בתיקון כתב אשורית ממש ואפי' קוצי של יו\"ד מעכב אבל כל שאינו דומה לכתב אשורית הוא כתב בפני עצמו וגם הרא\"ש בתשובה כלל מ\"ה שכתב גט שלא נכתב בכתיבה אשורית מרובעות פוסלת בארצנו. מ\"מ כתב דבמקום עיגון לא הייתי פוסלו:  <br><b>היוצא </b> לדינא גם אם המצא תמצא ישוב נכון על דרך שערי תירוצים לא ננעלו. מ\"מ עכ\"פ יחיד ורבים הלכה כרבים ברוב מנין אשר ערכתי ומדבריהם נשמע דכתיבת נכרים מיקרי כתיבה וגם ההוכחה מעצמיית המשנה בין בכל לשון דפירושו ברור בכל כתב. והנה ראיתי בתשובת שב יעקב סי' ה' דסומך ראשו ורובו על מ\"ש הרמ\"א בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ופשט להתיר בישראל שיש לו משפט בערכאות שלהם וצריך לעשות כתב גלחות ע\"י מליץ ואם אינו עושה בשבת יבא להפסד. ומסיק שם כיון דא\"ז והגמיי' והרמ\"א הביאו להלכה דלא זו כתב הוא יש לסמוך עליהם לצורך הפסד לעשות כתב גלחות ע\"י מלומד נכרי בשבת ע\"ש והגאון ההוא לא הערה כלום דרוב הפוסקים גדולים [ומשמעות המשנה] דלא כהג\"מ וגם הסתירה ממה דקי\"ל גבי גט. וגם נראה דאף אם נניח לסברא קיימת דכתב נכרים לא הוי כתב. מ\"מ מחייב בשבת משום רושם עכ\"פ. ואעידה לי עדים נאמנים כי ז\"ל הרמב\"ם בפירושו משני סמניות סמניות הוא לשון רבים של סימן והם סימנים כמו שכותבין בני אדם א' שיורה על אחד וב' שיורה על שנים בכל לשון ובכל כתיבה ור' יוסי אומר כי כותב שתי אותיות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם ורושם אצלינו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן כי קרשי המשכן היו עשרים מצד צפון ועשרים מצד דרום ושמנה מצד מערב ותכלית מה שהיו מונין שם עשרים והיו כותבין על הקרש הראשון בצדו האחת א' ועל הקרש השני ב' וכך היו עושין עד הקרש האחרון שהיו כותבין עליו כ' וכיון שכן הוא כמו שאמרנו מי שכתב בקרש י\"א והם שתי אותיות וככה עד הי\"ט חייב משום רושם ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על שתי אותיות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואח\"כ כתב ב' אותיות בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת לפי שהיא מלאכה א' והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות יתחייב שתים ע\"כ. העתקתי כל דבריו של גדול למען הודיע כי צריך ביאור והתבוננות רב במ\"ש הנפקותא בין הת\"ק דמחייב משום כותב ובין ר' יוסי דאמר דאינו חייב אלא משום רושם דנ\"מ לענין שתי חטאות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואח\"כ כתב ב' אותיות וכו'. ונעלם ממני כוונתו דהא לר' יוסי נמי מה שכתב כתיבה בתחילה לא מצינו שהיא מאבות מלאכות אלא משום שהיו רושמין ע\"ג קרשי המשכן ולהכי לשיטת ר' יוסי יתחייב משום רושם וא\"כ כשכתב אח\"כ ב' אותיות נמי לא הוי אלא מלאכה אחת כמו לת\"ק [ועמ\"ש המגיד בפי\"א מה\"ש דין י\"ז ואעתיק דבריו בסמוך לקמן יתיישב קצת. אבל מ\"מ צריך ביאור דהיכן מצינו כתיבה במשכן זולתי שהיו כותבין על קרשי המשכן. ותו דנפקותא בין ת\"ק לר' יוסי בפשיטות יכול לומר כפי המתבאר בסוגיא ק\"ג. דלר' יוסי דאמר משום רושם מחייב כל אדם אף כשכתב בשמאלו. ולת\"ק דמחייב משום כותב לא יתחייב אלא השולט בשתי ידיו אבל שאר כל אדם כשכותב בשמאלו פטור דלא כתיבה היא אבל לר' יוסי חייב דבשמאל רושם מיהו הוי וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו בריש המשנה דהכא אמרם בין בימינו בין בשמאלו ורוצה לומר מי שהוא משתמש בשתי ידיו והם קורין אותו שולט בשתי ידיו אבל שאר בני אדם אינה נקראת כתיבה אלא כתיבת ימין אבל כתיבת שמאל אינו אלא רושם לא כותב ע\"כ. וא\"כ מי דוחקו למצוא תועלת על דרך רחוקה. והוי מצי למימר תועלת ממה שביאר בסמוך ממש דלר' יוסי חייב בשמאל כל אדם ולת\"ק פטור. ועוד אקח מועד בס\"ד לבוא על העיון היטב בכוונת הרמב\"ם כל הקודם להבין ולהשכיל דברי הרמב\"ם זכה בחלקו. גם ממה שהודעתיך לשון הרמב\"ם לפרש שני סמניות דהיינו שכותבין א' שיורה על אחד וכו' והוא הפי' השני שכתב הר\"ב דגרסי' במשנה משני סמניות וכמ\"ש התוי\"ט דכך לשון הרמב\"ם. ואשר על כן לשון הרב המגיד שהעתיק המג\"א סי' ש\"מ סק\"י שהבאתי לעיל דמשמע דהרב המגיד כתב הכי לפרש דעת הרמב\"ם דשני סמניות היינו כגון נונין הפוכין. צע\"ק דהא שפתי הרמב\"ם בפירושו ברור מלולו באופן אותיות ממש]. עוד בחיבורו פי\"א מהל' שבת דין י\"ז כתב בזה\"ל רושם תולדת כותב הוא כיצד הרושם רשמים וצורות בכותל וכו' ה\"ז חייב משום כותב וז\"ל הה\"מ רושם תולדת כותב וכו' משנה בהבונה אמר ר' יוסי לא חייבו ב' אותיות אלא משום רושם שכן כותבין על קרשי המשכן לידע איזה הוא בן זוגו ופי' רבינו בפי' המשנה שדעת ר' יוסי היה שהרושם הוא אב בפ\"ע וכתיבת ב' אותיות בלבד הוא משום רושם לפי שכך היו עושין במשכן ואין הלכה כמותו אלא תולדת הכותב הוא והאריך בזה שם ורש\"י ז\"ל פי' פירוש אחר ע\"כ. היוצא מדברי הנ\"ל ברור דלא גריעי כתב נכרים מהרושם צורות בכותל דנהי דאב לא הוי אבל עכ\"פ משום רושם תולדה כותב חייב מדאורייתא. והנה בענין כותבין עליו אונו בשבת. הארכתי במי\"א פ\"ד דחלה לאסוקי הלכתא. גם בענין דאיתמר בשמעתתי'. הא דבעי זיוני. יש לי מקום דבעי עיוני. ותמצא בחדושי אשר השם גם בזה חנני:  ",
+                "<b>אמר רבי  מצינו שם קטן וכו'. </b> דע דבמשב\"ג איתא אמר רבי יהודה מצינו וכו'. וכן מוכרח מכל הסוגיא שבגמרא ק\"ג. עד סופו וכן במשנה שבירושלמי איתא ר' יהודה וכבר ידוע דסתם ר' יהודה הנזכר הוא ר\"י בר אלעאי. ורבי בסתמא הוא ר\"י הנשיא. ובכן שגגות המדפיסים היא לשנות השם בכל המשניות ואשתרבוב אשתרבב והמכשלה יוצא מתחת ידיהם גם בכל תקוני שבת שנדפסו לומר שמונהם. ומצוה להודיע לכל הנכשלים אחריהם. ומכאן ולהבא יהיו זריזים ונזכרים לומר בשם אמרו. אמר רבי יהודה מצינו שם קטן וכו':  "
+            ],
+            [
+                "<b>ועל  שני לוחי פנקס והן נהגין. </b> נקראין מן והגית בו [יהושע א'] לשון הרמב\"ם בפירושו ובש\"ס שלפני ציינו תלים א'. וליתא:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אע\"פ  שעמד הראשון וכו' כלומר לפנים אל תוך הבית וכו'. </b> כפי פירושו דחוק מה דתניא והלך לו. ועדיפא ה\"ל לתנא לומר ונכנס. ונעלם מדעתי למה לא פי' בפשיטות. שהראשון וגם השני בפנים הבית היו וישב הראשון וכו' ובא השני וכו'. ועמד הראשון והלך לו לדרכו ע\"פ חוצה [כמו אם יקום והתהלך בחוץ הנאמר ברוב המקומות] ובחדושי בס\"ד מבואר במה שהשיג המג\"א סי' שט\"ז סקי\"א לענין דינא:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט ד\"ה <b>כל  האוכלים וכו'. כלומר שקשין להם וכו'. </b> קיצר למאוד עד שקשה להבין. אמנם ביתר ביאר ז\"ל רש\"י ק\"י לאתויי טחול לשינים ואע\"פ שקשה לבני מעיים. כרשינין לבני מעיים ואע\"פ שקשה לשינים סד\"א כגון שקשים לאדם לאו אורחא למיכלינהו וכו':  "
+            ],
+            [
+                "<b>לא  יגמע. </b> בערוך איתא לא יגמא. וזה יתכן למאוד לפ\"מ דפשט ר\"נ בר יצחק בגמ' ע\"ז. הגמיאיני נא מעט מים מכדך. ועמ\"ש לעיל ריש פ\"ח בס\"ד:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט  ד\"ה <b>מיום  הכיפורים לשבת וכו'. </b> ועמ\"ש בזה במשנה ז' וט'\"א דמנחות. כצ\"ל:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "<b>כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן. </b> ותוס' הוכיחו דהכי גרסי' כל הכלים הניטלים בשבת ודלתותיהן עמהן ע\"ש וכן מוכרח ממה שתירץ אביי בסוגיא קכב: דהעתיק המשנה בלשון שכתבו תוס' דהכי גרסינן ופליאה ממני שלא הערה התוי\"ט מזה כלום: "
+            ],
+            [
+                "<b>ואת המזלג. </b> במשב\"ג איתא ואת המלגז ונדפס בצד הגליון מלגז פירוש מזלג. וכתבתי בתקוני כלי שרת בשם הערוך ערך מלגז שכך הוא העיקר והרב המוסיף כתב פי' מזלג בחלוף אותיות על כבש כשב שמלה שלמה ע\"כ. והאמת עד לעצמו שגם לעיל בברייתא צ\"ב: שנים שהיו אוחזין במלגז ולוגזין ופירש\"י מלגז פירק\"א בת שלשה שיניים ומהפכים בה תבואה וכו'. ולוגזין מאספין השבלים ע\"כ:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר' יוסי אומר כל הכלים ניטלין וכו' </b> ע\"ש. ודע דבסוגיא לקמן דף קנ\"ז. מסיק הש\"ס מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר\"ש מודה דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה וז\"ל רש\"י כל הכלים ניטלין ואפילו מלאכתו לאיסור ור\"ש היא ע\"כ. משמע להדיא דלא גרסי' הכא במשנה ר' יוסי אומר וכן בירושלמי ליתא. ועיין בעירובין ל\"ה א' סבר לה כר' יוסי דאמר כל הכלים וכו'. ע\"ש. משמע קצת דגרסי' ר' יוסי וקצ\"ע:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                " תוי\"ט ד\"ה <b>ע\"פ  עדים וכו'. ואין להקשות וכו' </b> ע\"ש. דע הך קושיא ופרוקא מבואר בש\"ס להדיא ק\"ל. ולשון התוי\"ט קצת שלא בדקדוק:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>אינו  אוכל </b> בתרומה וכו'. נאמר בפסח תושב ושכיר ונאמר בתרומה תושב ושכיר וכו'  ע\"ש. ביבמות ע'. תניא אמר ר' אליעזר מנין לערל שאינו אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר וכו' ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר איש איש לרבות הערל מעתה קצ\"ע דנקט הר\"ב דוקא ילפותא דר' אליעזר ולא נקט ילפותא דר\"ע דקי\"ל הלכה כר\"ע [ורש\"י בפירושו לא הכריע מאיזה טעמא אלא כתב בזה\"ל ואינו אוכל בתרומה דילפינן ביבמות שערל אסור בתרומה] שוב ראיתי שגם ביבמות רפ\"ח כתב הר\"ב הערל כהן שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל בתרומה דילפינן מפסח וכו' ע\"כ. וכן הרמב\"ם בפירושו ביבמות כתב מטעמא דתושב ושכיר האמור בפסח ילפינן מיניה לתושב ושכיר גבי תרומה וכן בחיבורו פ\"ז מהל' תרומות דין י' כתב כהן ערל אסור לאכול בתרומה מדין תורה שהרי נאמר תושב ושכיר בתרומה ונאמר תושב ושכיר בפסח וכו'. ואולי משום דהלכה כר\"ע מחבירו ולא מרבו [עירובין מ\"ו: וכן מוכח כתובות פ\"ד: לפ\"מ דקי\"ל כר' יוחנן וא\"כ בהחלט אף לפי תירוץ הראשון דבגמרא דבהא קמיפלגי וכו' ע\"ש דאין הלכה כר\"ע מרבו] ור' אליעזר היה רבו של ר' עקיבא כמבואר בסנהדרין ס\"ח. פסחים ס\"ט. נדרים נ'. ובשאר דוכתי לפיכך פרשוהו הרמב\"ם והר\"ב כטעמא של ר\"א. שוב ראיתי הלח\"מ פ\"ט מהל' קרבן פסח דין ז' ד\"ה ואוכל כזית וכו' כתב בזה\"ל בפ' הערל איפלגו ר\"א ור\"ע וכו' ובפ\"ז מהל' תרומות פסק רבינו ז\"ל כר' אליעזר דכתב שם כהן ערל אסור לאכול בתרומה מדין תורה שהרי נאמר תושב ושכיר בתרומה ונאמר תושב ושכיר בפסח וכו' והשתא יש לתמוה טובא על רבינו ז\"ל חדא דאיך פסק כר\"א במקום ר\"ע דהלכה כר\"ע מחבירו מיהו לזה י\"ל דפסק כן משום דביבמות דף ע\"ב ב' אר\"א ערל שהזה הזאתו כשרה והקשו לו מברייתא ותירץ האי תנא דבי ר' עקיבא הוא דמרבי לערל כטמא וכיון דר' אלעזר לא סבירא ליה כוותיה פסק רבינו כר' אליעזר וכו' ע\"כ. ודבריו של גדול הלח\"מ נעלם מאתי להולמם חדא במ\"ש דאיך פסק כר' אליעזר וכו' דהלכה כר\"ע מחבירו וכו'. הלא דבר זה נגלה מכמה מקומות בש\"ס סנהדרין ס\"ח. נדרים נ'. פסחים ס\"ט. ובשאר דוכתי טובא דר\"ע תלמידו של ר' אליעזר ולא חבירו הוי. שנית תירוצו שכתב כיון דר' אלעזר לא סבר ליה וכו' לא הבינותי דלפ\"מ דמסיק רבא שם ביבמות ע\"ב: [ודוחה למה שתירץ ר' יוסף] לא לישתמיט תנא וכו' ע\"ש א\"כ אף ר\"ע מצי סבר דערל שהזה הזאתו כשרה. וצ\"ל דר' אלעזר פליג אהך ברייתא וס\"ל כאותו ברייתא דאייתי הש\"ס שם. סייעתא לר' אלעזר דעשו חכמים מעשה והכשירו הזאת ערל ע\"ש וגם בערכין ג'. אמרי' דמשנה הכל כשירין להזות מרבי ערל וכר' אלעזר [וכן פסק הרמב\"ם פ\"י מהל' פרה דין ו'] ותדע דהרמב\"ם פסק כרבא שהרי הרמב\"ם ריש פ\"ב מהל' חגיגה כתב דהערל פטור מן הראי' ובחגיגה ד': מסיק הש\"ס דהא דתנא ערל פטור מן הראיה אתי כר\"ע דמרבי לערל כטמא. וא\"כ לדברי הלח\"מ יהיה דברי הרמב\"ם סותרים זה את זה אע\"ג דהרמב\"ם פסק כרבא דמסיק ביבמות ע\"ב: לא לישתמיט וכו' והא דתני ערל פטור מן הראי' היינו משום דמאיס ואפילו למאן דלא דריש ערל כטמא מודה דערל פטור מן הראי' עי' תוס' ד\"ה התם משום וכו'. וזה ברור. ובמקום אחר הארכתי בזה בס\"ד:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט ד\"ה <b> מכבש של בעלי בתים וכו'. </b> ומסיים רש\"י וכו' בהפלאה שבערכין ערך כבש כתבתי לברר פי' הערוך וכמה ענפים לדינא בס\"ד:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>היתה  עליו לשלשת. </b> עי' פי' הר\"ב ותוי\"ט ותוס' בזבחים צ\"ד. כתבו בשם הערוך פי' צאת תרנגולים:  "
+            ],
+            [
+                " הר\"ב ד\"ה <b> ב\"ש  אומרים בש\"ס קאמר שאין אנו סומכין על משנתינו וכו' </b> ע\"ש. הנה בשבת קמ\"ג. קאמר רב נחמן להא מילתא אנו אין לנו אלא ב\"ש כר' יהודה וב\"ה כר\"ש ופרש\"י אנו אין לנו. אנו אין אנו סומכין על משנתינו כמות שהיא שנוי' אלא מוחלפת שיטתה וב\"ש כר\"י ע\"כ. ובביצה ב'. ואמר רב נחמן אנו אין לנו ז\"ל רש\"י בשיטת משנה זו לפי שמוחלפת השיטה אלא כך שמעתי מרבותינו דב\"ש כר' יהודה וב\"ה כר' שמעון ע\"כ. והוי יודע דבתוספתא דשבת\"ז אי' כך להדיא בית הילל אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין וב\"ש אומרים מסלק את הטבלה כולה ומנערה ע\"כ. וכתבתי בחבורי התוספתא אולי שעל זה סמך רב נחמן שמעתי מרבותינו דמוחלפת שיטתה דמשנה ונתחוויר לי הגירסא בתוספתא יותר מגירסא שבמשנה ממה דלא תנן בבחירתא כלומר בעדיות בהדי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ובזה נסתלק קצת מ\"ש תוס' בשבת קמ\"ג. ד\"ה אנו אין לנו וכו' ע\"ש וז\"ל הר\"ן אנו אין לנו אין אנו סומכין על משנתינו וכו' דמתני' דעדיות לא תני לה גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה הילכך איפכא מתניא דב\"ה כר' שמעון וכו' ע\"כ. ובכן תדע דברי תוס' סתומין נתנו דמי דחקו להם לתרץ דמאי אולמי דהא מהא. הלא ברור דמאי דתנן בבחירה סמכי' עליה בכמה דוכתי ובכן עדיפא לומר דבאמת עליה דמתני' דעדיות סמך רב נחמן. וביותר דגם בתוספתא תניא הכי כדאמרן. ודע דבש\"ס קנ\"ז. איתא ואמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא ב\"ש כר\"י וב\"ה כר\"ש: ",
+                "משנה <b>ספוג  וכו' </b> ע\"ש. במשב\"ג איתא ספוג אם יש לו עור בית אחיזה מקנחין בו (ס\"א ל\"ג וחכ\"א) בין כך ובין כך (ס\"א מקנחין בו ונוטל) נוטל בשבת. וכתבו תוס' איתא ספרים דגרסי וחכמים אומרים בין כך מקנחין בו ולא יתכן כו' אלא ודאי לא גרסי' ליה כלל ע\"כ. וראיתי גירסת הרי\"ף והרא\"ש וחכ\"א בין כך ובין כך ניטל בשבת וכתב הר\"ן ניטל בשבת כשהוא נגוב. וכן משמע מלשון הרמב\"ם בפירושו ומאמר חכמים בין כך ובין כך רוצה לומר בין שיהיה לו בית אחיזה שמותר להסתפג בו או לא יהיה מותר לטלטלו בשבת והלכה כחכמים ע\"כ. ומצאתי באלי' רבה סי' ש\"כ סקי\"ט רוצה לקיים הגירסא וחכ\"א בין כך ובין כך וכו' נגד התוס' ע\"ש ובחדושי הארכתי בס\"ד וגם הנוגע לדינא דפסיק רישא בררתי בצדק בהפלא' שבערכין בס\"ד:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>ובלבד  שלא יספוג וכו'. </b> ואע\"פ שיש לספוג עור בית אחיזה וכו' שלא יעשה כמעשה חול וכו' ע\"ש. וכ\"כ תוס' קמ\"ג: בפי' המשנה ד\"ה ובלבד שלא יספוג אפילו יש לו עור בית אחיזה דליכא חשש סחיטה אסור כדמפרש בגמ' שלא יעשה כדרך שעושה בחול. ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו בזה\"ל הטעם אשר בעבורו לא יספוג שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ע\"כ. וכן הוא להדיא בברייתא דמייתי הגמ' עלה דמשנה תנא לא יספוג ביין ולא יטפח בשמן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ע\"כ. ואשר ע\"כ נעלם ממני כוונת רש\"י שכתב בפירושו במתני' ד\"ה ובלבד שלא יספוג שלא ישים ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו בכלי גזירה שמא יסחוט. ע\"כ. ולא די שלא פי' כמו דמפרש בברייתא טעמא דמתני' אלא דמפרושו שכ' שמא יסחוט נראה במקום דליכא למיחש להכי כגון אם יש לו בית אחיזה שרי. וליתא דהא עכ\"פ אסורה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ורציתי לומר דרש\"י ס\"ל הפי' בברייתא דזה דתנא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. קאי רק על מה דתנא ולא יטפח בשמן. אבל רישא דתנא לא יספוג ביין ס\"ל לרש\"י לפרש דטעמא משום סחיטה. אמנם היא גופה קשיא ולא ידעתי טעמא של דבר שהרי ודאי גם ביין איכא למימר שלא יעשה וכו' כמו דאמרי' גבי שמן. וקצת י\"ל בזה דהוכיח רש\"י דאי טעמא במתני' משום עובדא דחול ה\"ל לתנא דמתני' למתני ג\"כ ובלבד שלא יטפח בשמן. א\"ו במתני' טעמא משום סחיטה [וגבי טפיחה בשמן שמקנח ידו בכלי לא שייך סחיטה ולפיכך לא תנא לה במשנה] וקים להו דעובדא דחול לא שייך במניח ספוג במקום היין וטעמא דמסתברא דלא מצינו דאסור לעשות כדרך שהוא עושה בחול אלא במאי דיש בו טורח בעשייתו כגון הא דתניא בסוגיא בסמוך נתפזרו לו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל אבל לא יתן לתוך הסל או לתוך הקופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. והקשה הר\"ן וא\"ת מאי עובדין דחול איכא הכא וכו' תירץ הר\"י כגון שנתפזרו בחצרו אחת הנה ואחת הנה אבל במקום אחד מלקטים ונותן לתוך הסל והרמב\"ם ז\"ל פי' דהכא במאי עסקינן כגון שנפלו בחצרו בתוך צרורות ועפרורת וכו' ע\"כ. וכן יש לי עוד ראיות לזה. ואין עכשיו פנאי להאריך. והשתא ודאי בהנחת ספוג במקום היין והספוג בולע מעצמו אין שום טורח בו ושרי. אבל לטפוח בשמן לכנוס כמה וכמה פעמים ידו בשמן ולקנח כמה פעמים ידו בכלי שיוסר השמן הנדבק מעל ידו לתוך הכלי ודאי דטורח רב יש והלכך אסור מפני עובדין דחול. ובדרך זה מבואר לשון רש\"י בגמ' ד\"ה ויטפח מכניס בו כפו והשמן נדבק בו ומקנחו בשפת הכלי ואסרוה משום דעובדין דחול ע\"כ. הנה סיומא דרש\"י שכתב ואסרוה משום עובדין דחול לא ידענא מה רוצה בזה שהרי זה איתמר להדיא בברייתא זו. אלא דכיון רש\"י לפרש ואסרוה וכו' קאי על ויטפח בשמן וכדאמרן. שוב ראיתי שכתב הרמב\"ם בחיבורו פכ\"ב מהלכות שבת דין ט\"ו בזה\"ל נשברה לו חבית בשבת מציל ממנו מה שהוא צריך לשבת לו ולאורחיו ולבד שלא יספוג ביין או יטפח בשמן שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לידי סחיטה ע\"כ. ואמרתי אולי גם כוונת רש\"י על דרך זה. ויתכן בזה מאי דקשיא בדברי הרמב\"ם שכתב שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לידי סחיטה. תינח שלא יספוג ביין דגזרי' שמא יסחוט הספוג. אבל לא אזלא שפיר טעם זו גבי לא יטפח בשמן דהיינו שמכניס כפו בשמן וכו' מאי סחיטה שייך בזה [שוב מצאתי שגם הש\"ג עמד על זה והניח בצ\"ע] ואין לפרש דגזרי' טיפוח בשמן אטו שלא יטול ספוג לספוג השמן ויסחוט. מלבד שהוא דחוק. עוד יש להקשות דא\"כ גם טיפוח ביין ליתסר אטו ספוג לספוג השמן. ובברייתא דמחלק ותני ספוג ביין וטיפוח בשמן משמע דדוקא בהני גוונא אסור. דאלת\"ה לערבינהו וליתנינהו לא יספוג ולא יטפח ביין ושמן שלא יעשה וכו'. אבל באופן שכתבתי למעלה דבשמן דאיכא טורח לטפח ולקנח פעמים הרבה עד שיציל מה שחשוב וראוי בכדי טרחתו שפיר אסורים [אפילו בלא גזירת שמא יסחוט] משום עובדין דחול. אמנם לספוג היין דלית ביה משום עובדא דחול הוכרח הרמב\"ם לפרש שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לידי סחיטה. וכ\"ז שכתב הרמב\"ם בסיומא דמילתא שמא יבא לידי סחיטה ובא לפרש מילתא בטעמא שלא יספוג ביין. ובאופן זה יפה כתב רש\"י בפירושו להמשנה שהעתקתי בתחילה ד\"ה ובלבד שלא יספוג ביין וכו' במקום היין דקדק לכתוב ביין וכו'. והברייתא דנתפזרו לו פירות בחצירו מלקט על יד על יד ואוכל וכו' שהבאתי לעיל. דע דכתבו תוס' ד\"ה מלקט וכו' נראה דלא גרסי' ואוכל מדקתני סיפא אבל לא לתוך סל ולא תוך הקופה משמע הנך דוקא אסירי משום עובדא דחול אבל לתוך כפו שרי ע\"כ וכ\"כ הרא\"ש דלא גרסי' ואוכל מדקתני סיפא אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה משמע הנך דוקא הוא דאסירי משום עובדא דחול אבל ללקט וליתן על חיקו ולתוך כסותו שרי ע\"כ. וכן הטור סי' של\"ה השמיט מלת ואוכל וכתב בזה\"ל נתפזרו לו פירות מלקט מעט מעט ובלבד שלא ילקט לתוך הסל או לתוך קופה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ע\"כ. וכן דברי המחבר סי' של\"ה סעיף ה' שהעתיק ואוכל ולא יתן לתוך הסל וכו' קצת צריכין ביאור דלפמ\"ש נתפזרו פירות בחצר אחת הנה ואחת הנה מלקט מעט מעט ואוכל משמע דוקא כשאוכל אבל בלא\"ה אפילו לתוך כפו או ליתן אל חיקו ולתוך כסותו אסור וא\"כ למה כתב אח\"כ לא יתן לתוך הסל וכו' עדיפא ה\"ל למתני ולא יתן לתוך כפו או אל חיקו או לתוך כסותו ואם נפלו במקום אחד נותן אפילו לתוך הסל וכו'. ויש ליישב קצת אבל נעלם שלא הערו בזה האחרונים. חדשים וגם ישנים:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>אפקטוזין  להקיא ופירושו אפיק טוי זין וכו' ע\"ש. </b> דע דבסוכה מ': ז\"ל רש\"י בנוטריקין אפיק טפי זין מזון האוכל ביותר מדאי מוציא ומקיא. וכך כתב הערוך:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>וכן  המשנה וכו' ואע\"ג דבהלואת יין ושמן איכא נמי למשמע וכו'. </b> תירוצו דחוק למאוד. ולולי דבריו ה\"א דמרישא אין ראיה כ\"כ דהא סיים ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת. מוכח בבירור דשואל ממנו כדי יין ושמן על מנת לשלם לו דמי שוויין בממון ועל ככה מחשב עמו לאחר שבת כמה דמי שווייה שלהן משא\"כ באשה מחברתה ככרות דהא לא תנן ועושת עמו חשבון [או דה\"ל למתני ועושין עמהן חשבון לאחר שבת] משמע להדיא דאורחייהו בשואלת ככרות לשלם ככרות אחרות תחתיהן להכי דייק הש\"ס שפיר דלא כהלל:  "
+            ],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>ומפיס  וכו'. שכן הוא בתרגום משלי וכו' </b> ע\"ש. הכי איתא בערוך ערך פ\"ס ב' ושם כתב עוד פ\"א בשם רבינו חננאל ע\"ש. וחידוש גדול שלא זכרוהו התוי\"ט. ודע עוד דבערוך העתיק התרגום פייסך ארמא. וכן הנכון ולא ארמה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>לא  ישכור אדם פועלים. </b> כך במשב\"ג ובפירש\"י והר\"ב ותוי\"ט:  ",
+                "<b>אין  מעמצין וכו'. והמעמץ וכו' </b> ע\"ש. ובמשנה שבגמרא איתא אין מעצמין וכו' והמעצים וכו'. אבל גירסת הערוך אין מאמצין וכו' וכל המאמץ וכו' פי' סותמין עיני המת כדי שלא יהיה פתוחות כענין שנאמר ויוסף ישית ידו על עיניך ע\"כ. ודע דמ\"ש התוי\"ט ד\"ה אין מאמצין כמו עוצם עינו וכו' היא מפורש בגמ' דלעיל ע\"ז ב' איבעיא להו מאמצין או מעמצין אמר רחב\"א אמר ר' יוחנן עוצם עיניו מראות ברע [ישעיה ל\"ג] ומזה יש קצת ראיה להגירסת שבמשניות אין מעמצין וכ\"א ברש\"י שבת נח: ד\"ה מהו למימץ לשון אין מעמצין את המת עוצם עיניו וכו' ולפיכך צריכין אנו לסיומא של התוי\"ט דמצינו ג\"כ במקרא מלות הפוכות כמו כבש. כשב. ועמש\"כ בס\"ד ריש פי\"ז גבי מלגז:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין  ממרים. </b> ובפי' הר\"ב אין ממראין מפטמין לשון [ישעיה א'] וחלב מראים ופי' המראה וכו' ע\"ש. כצ\"ל. ודע במשב\"ג איתא אין מאמירין. ולולי דמסתפינא ה\"א דטעות הוא וצ\"ל אין ממראין וכדאיתא בפי' הר\"ב דהכא. וכן בלשון הברייתא ולשון הגמ' קנ\"ה: איזה המראה. אבל בפי' הרמב\"ם איתא ממרין וכתב עוד מלעיטין וממרין שתיהן מלות עבריות מלעיטין מגזרת הלעיטני נא וממרין מענין הפטום שור ומריא [שמואל ב' יו\"ד] ע\"כ: ",
+                " תוי\"ט ד\"ה <b>אין  אובסין ז\"ל הרמב\"ם וכו' וכיוצא בו כו' </b> ע\"ש. קיצר במקום שהיה להאריך כי על זה כתב הרמב\"ם בדין ל\"ה כיצד לא יאכיל הגמל בשבת מאכל ג' או ד' ימים ולא ירביץ עגל וכיוצא בו ויפתח פיו ויתן לתוכו כרשינין ומים בבת אחת וכן לא יתן לתוך פי יונים ותרנגולים למקום שאינן יכולין להחזיר אבל מאכיל הוא את הבהמה מעומד ומשקה אותה מעומד או נותן לתוך פי' מים בפני עצמן וכרשינן בפ\"ע במקום שיכולה להחזיר וכן מאכיל העוף בידו במקום שיכול להחזיר ע\"כ. ובפרושו על המשנה כתב בזה\"ל אבוס שם המקום שמשימים בה המספוא לבהמה וענין אמרם אין אובסין שלא יאכילנה מזון ימים רבים והוא אמרם אין עושין לה אבוס בתוך מעי'. ודורסין הפירוש הקרוב אצלי שלא ישומו בחזקה הגמל על המאכל כדי שיאכל הרבה. מלעיטין נתינת המאכל לתוך פי האוכל. ממרין זריקת המאכל למעי הבהמה עם המים ואמרם מלעיטין למקום שיכולה להחזירה ואמרם ממרין למקום שאינה יכולה להחזיר וכו'. מהלקטין שישים האוכל בידו והם לוקטין אותו ע\"כ. העתקתי כל הדברים האלו מפני צורך פירושם. ובפרט בענין ביאור המראה והלעטה דמפרש רב יהודה בסוגיא קנ\"ה: המראה למקום שאינה יכולה להחזיר הלעטה למקום שיכולה להחזיר ורב חסדא מפרש בענין אחר ומסיק הש\"ס תניא כוותיה דרב יהודה [המראה למקום שאינה יכולה להחזיר. רש\"י] איזהו המראה מרביצה ופוסק את פיה [נותן את חכה לתוך פיה שלא תוכל לסגור פיה. רש\"י] ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת [והמים מבליעין הכרשינין לתוך בית בליעתה על כרחה. רש\"י] הלעטה מאכילה מעומד [נותן לתוך פיה וכל זמן שאינו מרביצה אינו יכול לתחוב כל כך ויכול להחזירה. רש\"י] ומשקה מעומד ונותנין כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן ע\"כ. והנה השתא עיקר פרושא דמתני' נודע מכח הברייתא וכ\"כ הרי\"ף והרא\"ש עלה דמתני' בזה\"ל איזהו המראה ואיזהו הלעטה המראה מרביצה ועוקם את פיה ומאכילה כרשינים ומים בבת אחת הלעטה מאכילה מעומד ומשקה מעומד ונותן לה כרשינים מעומד ומאכילה בפ\"ע ומים בפ\"ע ע\"כ. ומכל שבארתי פליאה נשגבה לא אוכל לה שהמחבר בש\"ע סי' שכ\"ד סעיף ט' שכתב איזהו המראה למקום שאינה יכולה להחזיר הלעטה למקום שיכולה להחזיר ע\"כ והשמיט לגמרי הברייתא שהיא עיקרת. ויותר תמוה שהרי הב\"י כתב על הטור בזה\"ל ורבינו קיצר שלא כתב הברייתא כמו שכתבו הרי\"ף והרא\"ש והרמב\"ם. ע\"כ. ואיהו עצמו בש\"ע נכשל בזה שקיצר והשמיט הברייתא שנשמע ממנה פרושא דמלתא וענייני הדינים. ולא מצאתי הערה בזה במפרשים האחרונים. [ברם זכור אותו האיש לטוב הלבוש הביא הברייתא מפורש. ומה שיש לגמגם בו תמצא באלי' רבה שם ע\"ש]:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונשאלין  לדברים כו' ע\"ש. </b> במשב\"ג לנדרים:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה שבת",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sukkah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sukkah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..329c15e2570b6723f14ad2ee0b2f5609c2a73c89
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sukkah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,102 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sukkah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה סוכה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>נטלו  במפה כו' דר' צדוק כהן היה וכו' וכ\"כ תוס' כו' ע\"ש. </b> גם ביומא ע\"ש. כתבו תוס' ד\"ה נטלו במפה בשן [כ\"ו ע\"ב] פירש\"י משום נקיות ובחנם פי' כן דר' צדוק כהן הוי כדמוכח ברכות י\"ט ע\"ב ובכורות ל\"ו ע\"א והיה אוכל על טהרת תרומה וידים שניות ופוסלין את התרומה ואפילו פחות מכביצה מקבל טומאה ע\"כ. [ואולי עדיפא ליה לרש\"י לפרש משום נקיות לפ\"מ שחזר רש\"י כמבואר תוס' שבת צ\"א ע\"א ובפסחים ל\"ג ע\"ב וס\"ל לרש\"י בחולין פ\"ב ע\"א דפחות מביצה אינו מקבל טומאה ואין כאן מקום להאריך בזה] ובחולין ק\"ו ע\"א אהא דמבעי הש\"ס מהו לאכול במפה מי חיישינן דלמא נגע או לאו ופשיט הש\"ס ת\"ש וכשנתנו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נוטלו במפה וכו'. מאי לאו הא כביצה בעי נטילת ידים וכתבו תוס' תימא היכי מצי למימר הכי הא ע\"כ בתרומה ואפי' בכביצה לא בעי נטילת ידים דהא התירו מפה לאוכלי תרומה ור\"צ כהן הוי כדמוכח בפ' מי שמתו י\"ט ע\"ב גבי מדלגין היינו ע\"ג ארונות ובפ' כל פסולי המוקדשין ל\"ו ע\"א גבי האי בוכרא דהוי ליה לר' צדוק ובפרק קמא דיבמות [דף ט\"ו] והיה אוכל חולין על טהרת תרומה וי\"ל דהוי מצי למימר ולטעמיך ע\"כ. נמצא למידן לפי דעת תוס' גם ביתר מכביצה אישתרי רבי צדוק לאכול במפה וכן כתבו תוס' בסוכה כ\"ז ע\"א ד\"ה הא כביצה בעי נ\"י לאכילה ומיהו תימא דר\"צ כהן היה וא\"כ אפילו כביצה שרי במפה בלא נטילת ידים כדאמר שמואל התם [חולין ק\"ז ע\"ב] התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות ע\"כ. וא\"כ זה שהעיד התוי\"ט וכביצה לא אישתרי במפה דחיישינן דילמא נגע כדמסיק בפ' כל הבשר כ\"כ התוס'. אינו מדוקדק כל כך שהרי בחולין כתבו להדיא להיפוך ובסוכה דאסיק ביה הניחו בתימה דלמה יהיה בעי ר\"צ שהוא כהן נטילה אפילו כיתר מביצה לזה אודיע מ\"ש תוס' ביומא ע\"ט ע\"ב ד\"ה הא כביצה וכו' בסוכה כ\"ז ע\"א פריך מינה לר' יוסף ואביי וכו' ומשני לא הא כביצה בעי נטילת ידים וברכה לא משתרי במפה דחיישינן דילמא יגע כדאמר בפ' כל הבשר [דף ק\"ז] ותימא והא ר' צדוק כהן הוי ואמר בפ' כל הבשר התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו לאוכלי טהרות יש לומר דלא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בשעת אכילת תרומה דזהירא ביה טפי אבל לא התירו לאוכלי טהרות אפילו כהנים האוכלין על טהרת תרומה והכא לאו תרומה הוי ע\"כ. הרי דהחליטו תוס' דמה שאכל רבי צדוק לאו תרומה ממש הוי ולכך אם היה כביצה היה צריך נטילת ידים ולא היה שרי לאכול במפה ומיושב התימא שהניחו בסוכה כ\"ז ע\"א וגם אינם צריכין להדוחק גדול שכתבו בחולין ק\"ז ע\"א דהוה מצי למימר ולטעמיך. ובהפלאה שבערכין ערך גבל הארכתי בענין זו בכמה ענפים היוצאים לדינא בסייעתא דשמיא:  <br><b>ואתן </b> תודע מה שכתבתי בתכ\"ש בס\"ד במה שכתבו תוס' בחולין ק\"ז ע\"א ראיה מספ\"ק דיבמות [דף ט\"ו] צריך נגר ובר נגר להולמו דביבמות ט\"ו ע\"ב אדרבה אם היה ישראל ניחא טפי להמעיין שם וכ\"כ תוס' שם ד\"ה אמר ליה ואע\"ג דר' צדוק כהן הוי וכו' [ולולא דמסתפינא ה\"א דהראיה מספ\"ק דיבמות תלמיד אחד כתבו וגליון הוא תדע קצת דביומא ע\"ט ע\"ב וכן בסוכה כ\"ו ע\"ב נטלו במפה וכו' איתא ראיה מברכות י\"ט ע\"ב ומבכורים ל\"ו ע\"א וליתא שום זכרון ראיה מיבמות] ודע דבמס' שמחות\"ב איתא אמר ר\"א בר צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתי קברני תחלה בבקעה ובסוף לקט עצמי ותנם בגלוסקמא בארזין ואל תלקט אתה בידך וכך עשיתי לו. וכתבתי בפרושי בס\"ד הך מלתא דר\"א ב\"ר צדוק הביאו הרא\"ש פ\"ק דמועד קטן סי' י\"ב וכן הטוש\"ע י\"ד סי' ת\"ג בזה\"ל אר\"א ב\"צ כך אמר לי אבא וכו'. ואל תלקטם אתה בידך שלא יהו בזויין בידך ע\"ש. הנה לפ\"מ שהחליטו תוס' עירובין מ\"א ע\"א יומא ע\"ט ע\"ב סוכה כ\"ז ע\"ב בחולין ק\"ז ע\"ב דר\"א בר צדוק כהן הוי קשה טובא דא\"כ מאי אריא כדי שלא יהיה בזויין שלא ילקטם הלא מדינא אסור דכהן אינו מטמא לקרובים אלא כשהוא שלם וכן קי\"ל בטוש\"ע י\"ד סי' שע\"ג סעיף ט' אין הכהן מטמא וכו' וכן המלקט עצמות אינו מטמא להם וכו' שאינו מטמא אלא לשלם ע\"כ. שוב מצאתי שכתב בס' אדם וחוה בהל' אבילות נתיב כ\"ח מהאי טעמא דר\"א ב\"צ לאו כהן הוי ע\"ש ומעתה הא דאמר ר\"א ב\"צ ברכות י\"ט ע\"ב מדלגין היינו ע\"ג ארונות וכן הראיה מבכורות צ\"ל דתרי ראב\"צ הוי מיהו כפי משמעות התוס' דחולין דדחקו אנפשייהו ולא רצו לומר דתרי הוי [אע\"ג דלכאורה מהך דמס' שמחות מוכח דראב\"צ אחד היה דלא היה כהן] יש לומר דהיה גירסת תוס' במס' שמחות כמו דאיתא לפנינו דליתא להך סיומא של\"א יהי\"ו בזויי\"ן ביד\"ך. ומטעם שהיה כהן צוה לו אביו דלא ילקטם בידו לאפוקי מדעת הרב אלפ\"ס דכהן מטמא על עצם מאביו. אלא כהרא\"ש דמשיג עליו [עי' הלכות קטנות ד\"ה לה יטמא דהשיג הרא\"ש על הרי\"ף דקי\"ל כרב חסדא דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם. עוד השיג על הרי\"ף דפסק דלא כרבי יהודה ולא כאחד משארי תנאים ע\"ש. ומהשגה אחרונה זו אפשר להציל הרי\"ף דפסק כהאי תנא דראב\"צ והיה גרסת הרי\"ף כגירסת הרא\"ש והטור וב\"י שלא יהיו בזויין בידך וס\"ל ג\"כ כדעת התוס' דחדא הוי והיה כהן וא\"כ מוכח דס\"ל לר\"א ב\"צ דאי לאו משום בזיון רשאי לטמא אפילו כשהוא חסר ואין כאן מקום להאריך] וטוב מזה איכא למימר גם לפי הגרסא שהיה לפני הרא\"ש והטור וב\"י וס' אדם וחוה ס\"ל לתוס' דאין ראיה דתרי הוי אלא חדא וכהן הוי. ואפ\"ה איצטרך ליה לאבא להזהיר לו שלא ילקטם משום בזיון דוקא. והיינו לפי דתניא לעיל במס' שמחות פ\"ד הלכה ט\"ז נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור\"ע פוטר וכתב בהל' קטנות דר\"ת פוסק כר\"ע והלכך כהן שנטמא כבר בטומאת קרובים אינו אסור לטמא לרחוקים אלא מדבריהם ומה\"ט מותר הכהן להכניס מתו לבית הקברות ולקברו דגדול כבוד מתו שדוחה ל\"ת דדבריהם ע\"ש. וא\"כ לולא שהזהירו היה מקום ללקט עצמות אביו כשאירע לו טומאת קרובים דבלאו הכי טמא ואז מפני כבוד אביו היה מלקט עצמותיו. ולפיכך היה ר' צדוק מזהיר לר' אלעזר ברי' אף באופן שמותר ללקט לא ילקוט בידיו משום בזיון. ואודיע עוד מ\"ש בתכ\"ש בס\"ד על מ\"ש תוס' שבועות י\"ז ע\"א ד\"ה נזיר בקבר וכו' אתי כמ\"ד בשמחות וכו' אבל למאן דשרי התם ליטמא באותו יום עצמו וכו' וכתבתי דצ\"ע דאפילו ר\"ע לא אמר דשרי אלא הכי מתני' במס' שמחות ר' טרפון מחייב ור\"ע פוטר אבל דשרי לכתחילה לא שמענו והיאך נקטו בתוס' לשונם למאן דשרי התם ליטמא וכו'. וראיתי אחד קדוש מדבר ה\"ה המחבר סדר הדורות (דף ע\"ט עמוד ג') [סדר תנו\"א אות א' ערך ר' אליעזר ב\"ר צדוק] דוחה כל הראיות שכתבו תוס' וכתב עוד בזה\"ל ובבכורות פרק פסולי המוקדשין גבי בוכרא דהוי ליה לר' צדוק פירש\"י כהן הוי אין ראיה כי ישראל מותר לקנותו להשהותו עד שיפול בו מום או שניתן לו במתנה ע\"כ. לא הבינותי דהא כל עיקר ששאל ר' צדוק בכורות ל\"ו ע\"א לר' יהושע הוי בהא דאמרי' התם דכהנים חשודים על המומין ואינם נאמנים לפיכך שאל ר\"צ כלום חלקנו בין חבר לע\"ה [ומי חשידנא אנא משדי בי' מומא בכוונה ככהן ע\"ה. רש\"י] א\"כ מוכרח להדיא דהיה ר\"צ כהן דאילו ישראל הוי נאמן הוא ע\"ז. ומלבד זה איכא למידק עליו עוד בזה. ודי לחכימא ברמיזה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וכו'. </b> הנה לפי סדר הסעודות שמתחיל בלילה הראשונה וסעודה השניה אוכל ביום ט\"ו וכן סעודות אחרות זה אחר זה יש לדקדק דהוה ליה לומר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת בלילה ואחת ביום. ומהנראה דלכאורה איכא למידק עוד שהרי אי אפשר שבעה ימי הסוכות בלתי שבת והרי חייב עוד בסעודה שלישית וא\"כ ט\"ו סעודות בעי למיכל. ולזה צ\"ל דודאי בסעודה הראשונה שחייב לאכול אפילו לדעת חכמים דפליגי כדמסיק הש\"ס כ\"ז ע\"א מג\"ש חמשה עשר מחג המצות ובהא לא קמיירי ר\"א אלא רק באותן סעודות דנפקא ליה מתשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה כן [כדאיתא שם בגמרא מ\"ט דר\"א תשבו וכו' ולפיכך פטור אם ירדו גשמים משא\"כ בסעודת לילה הראשונה דנפקא ליה מג\"ש דחמשה עשר מחג המצות דחייב אפילו בירדו גשמים כמבואר בטוש\"ע ועמ\"ש בסמוך בס\"ד בתוי\"ט ד\"ה ר' אליעזר] והוי שפיר י\"ד סעודות עם סעודה הג' שאוכל בשבת. ועפ\"ז יש ליישב דברי המג\"א סי' תקכ\"ט אהא שכתב בש\"ע לא נהגו לעשות בי\"ט סעודה שלישית שכתב בס\"ק ה' בזה\"ל דלא נהגו לעשות וכו' וכן משמע בסוכה פ\"ב דאין חייב לאכול אלא ב' סעודות וכו' הנה ודאי כוונת המג\"א דאם יתחייב לאכול סעודה ג' בי\"ט א\"כ למה אמר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה הרי איכא ט\"ו סעודות מחמת סעודה השלישית שצריך לאכול ביו\"ט א\"ו דביו\"ט אין חייב לאכול אלא ב' סעודות ואין להקשות עליו דגם לפי דבריו מי ניחא שהרי איכא שבת בינתיים ובהא כ\"ע מודים שחייב בסעודה הג'. כי יתכנו כוונתו עפ\"י דברי שכתבתי למעלה. מיהו להרמב\"ם שהביאו הטור בשמו סי' תקכ\"ט דחייב ביו\"ט לאכול סעודה שלישית לא קשיא ממתני' דהכא דמוכח דפטור כדאמרן. דשפיר י\"ל דס\"ל להרמב\"ם דר' אליעזר מילתא דפסיקא נקט דלעולם חייב בארבע עשר סעודות [לבד מסעודת לילה הראשונה] ואפילו כשחל יו\"ט הראשון של חג בשבת ולא מצי ר\"א למימר חמשה עשר סעודות דלא פסיקא ליה שהרי כשחל יו\"ט ראשון בשבת ליכא ט\"ו סעודות אלא י\"ד סעודות. ומה\"ט נמי אפשר לומר הא דתוי\"ט בפ\"ה מ\"י דמעשר שני מייתי ראיה מהירושלמי ולא מייתי ממשנה דהכא מטעם שכתבתי ליישב דברי הרמב\"ם: ",
+                "במשנה <b> מי שלא אכל לילי יו\"ט הראשון ישלים וכו' וכן ציין התוי\"ט ד\"ה מי שלא אכל לילי יו\"ט הראשון וכו'.</b> ודע דבמשנה שבגמרא כ\"ז ע\"א איתא מי שלא אכל יו\"ט הראשון ישלים וכו'. ומצאתי במהרש\"א ד\"ה תוס' בד\"ה אי בעי אכיל כו' ולדבריהם גרסי' במתני' מי שלא אכל ביו\"ט ראשון ישלים כו' וכן הוא בכל נוסחת המשנה הישנים אבל חדשים מקרוב באו שהגיהו מי שלא אכל בלילי יו\"ט ראשון ישלים כו' ואין זה נכון לדברי התוס' דלא מהני השלמה לסעודת ליל י\"ט ראשון עכ\"ל:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ר' אליעזר אומר וכו' ועוד כתב הרא\"ש כו' ע\"ש. </b> פרק שלשה שאכלו סי' כ\"ג. וכן מבואר בתוס' ברכות מ\"ט ע\"ב ד\"ה אי בעי אכיל וכו'. אבל בי\"ט צריך לאכול. ותימא דאמרינן בסוכה כ\"ז ע\"א אי בעי אכיל ואי לא בעי לא אכיל חוץ מלילה ראשונה דיליף ט\"ו ט\"ו מחג המצות וי\"ל דהכי פירושו שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל בשביל י\"ט צריך לאכול וא\"ת מאי נפקא מיניה אם צריך לאכול בשביל י\"ט או בשביל סוכה ומיהו אמר רבינו יהודה דנ\"מ כגון שירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה דהשתא אם לכבוד י\"ט שפיר אבל בשביל סוכה בי\"ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דילפינן חמשה עשר מחג המצות אבל בשאר ימים אינו צריך ע\"כ. והרא\"ש הוסיף קצת יותר באריכות וסוף דבריו הילכך נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת בי\"ט משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם והא דאמרינן בסוכה כ\"ז ע\"א מכאן ואילך רשות דאי בעי לא אכיל הכי קאמר רשות משום סוכה ולעולם חובה היא משום שמחת יו\"ט וא\"ת הא בהא תליא דכיון שהוא אוכל צריך שיאכל בסוכה וי\"ל משכחת לה כגון שהוא מצטער מפני ירידת גשמים ואינו חייב לאכול בסוכה אבל חוץ לסוכה חייב משום שמחת יו\"ט ודוקא מלילה ראשונה ואילך רשות אבל בלילה ראשונה בכל ענין חובה ואפי' יורדין גשמים חייב לאכול בסוכה דילפינן מחג המצות ע\"כ. חלוק גדול יש לדעת תוס' משום רבינו יהודה שכתבו בי\"ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים משמע להדיא דכל זמן שהגשמים יורדים כל לילה הראשונה אינו צריך לאכול בסוכה רק אם פסקו הגשמים צריך לחזור ולאכול בלילה הראשונה אכן לדעת הרא\"ש בשם רבינו יהודה אף כשהגשמים יורדין מחויב לאכול בלילה הראשונה בסוכה [ותוס' סוכה כ\"ז ע\"א ד\"ה אי בעי וכו' כתבו בפשיטא דבכל יו\"ט אין חייב לאכול והא דאמרינן בברכות מ\"ט ע\"ב שבתות ויו\"ט לא סגי ליה דלא אכיל מתוקמי דוקא בליל יו\"ט ראשון של פסח ושל סוכות ומאי דאמרינן חלקהו חציו לאכילה אפשר בבישרא וכורי ע\"ש. כל דבריהם נגד מה שכתבו בברכות שהעתקתי לעיל גם הרא\"ש לא הזכיר כלום מדין אכילת פת ביו\"ט גם דין חיוב ליל ראשונה של סוכות אם ירדו גשמים וצ\"ל דסמיך אמ\"ש בברכות כפי שהעתקתי לעיל דבריו והנה בגוף הענין כבר מבואר בב\"י כל הדיעות סי' תרל\"ט]:  <br><b>ואדברה </b> נגד מלכים ולא אבוש במאי שהקשו התוס' מאי נ\"מ אם צריך לאכול בשביל י\"ט או בשביל סוכה. וכן קושית הרא\"ש הא בהא תליא דכיון שהוא אוכל צריך שיאכל בסוכה. הלא טובא נ\"מ ולא תלי' הא בהא דהא קי\"ל כביצה וביצה בכלל מותר לאכול חוץ לסוכה וא\"כ סעודת יו\"ט דסגי בכזית פת מותר לאכלו חוץ לסוכה אבל משום סוכה מחויב לאכול בליל הראשונה דוקא בסוכה וכזה יותר איכא למידק במ\"ש הרא\"ש בברכות הנ\"ל בתחלת דבריו בזה\"ל. משמע הכא דביו\"ט לא סגיא דלא אכיל פת דבר שצריך לברך אחריו בה\"מ וכו' וקשה דבפ\"ב דסוכה וכו' ורבנן דאמרי אין לדבר קצבה וכו' אף סוכה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ועל כרחך היינו לא אכיל פת כלל דאי אכיל חייב לאכול בסוכה וכו'. ולא זכיתי להבין דהא ודאי בשאר ימי החג אפשר לו לצאת משום י\"ט באכילה עד כביצה דמותר לאכול חוץ לסוכה פת כשיעור הזה והוא דבר שצריך לברך אחריו בה\"מ [ובכן לדינא צ\"ע מנ\"ל הא דקי\"ל דבלילה ראשונה שמחוייב לאכול דוקא בסוכה אפי' כשירדו גשמים דילמא כשירדו גשמים אפי' בלילה ראשונה משום דמצטער פטור מצד דתשבו כעין תדורו. והא דאיצטריך ג\"ש ט\"ו ט\"ו מחג המצות היינו להודיע דמחויב לאכול בלילה ראשונה בסוכה אפי' כשאינו רוצה לאכול רק כזית (דמשום חובת יו\"ט רשאי לאכול אותו כזית בביתו) אפ\"ה מפני הג\"ש ט\"ו ט\"ו מחג המצות מחויב לאכול אותו כזית דוקא בסוכה] וכבר דברתי בזה עם גדולים חקרי לב ולא מצאו כל אנשי חיל ישוב הגון. ואולי אפשר לומר דס\"ל דהואיל שחל עליו החיוב לאכול הוי דינו כסעודת שבת דקי\"ל ביצה ל\"ד ע\"ב ומבואר יותר בפסחים ק\"ה ע\"א שבת קבעה נפשה דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר וכו' ופירש\"י אפי' אכילת עראי דשבת חשובה קבע וכו' ולשון הרשב\"ם אכילת עראי דשבת חשובה קבע משום דהוי עונג אפי' מסעודה כל שהו דידה קבע הוא וע\"ש בהרא\"ש כי האריך ביתר בביאור מעתה י\"ל דוקא בחה\"מ שרי אכילת עראי חוץ לסוכה משא\"כ בי\"ט ראשון אסור דעראי חשובה קבע. ברם מסתימת כל הראשונים ואחרונים דכתבו דעד כביצה שרי לאכול חוץ לסוכה ולא חלקו בין י\"ט לחוה\"מ משמע דאין חילוק [ואפי' בלילה ראשונה שרי באכילת עראי חוץ לסוכה] ועדיין צריך תלמוד:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>עושה  סוכתו קבע וכו'. ולשון מעלן שכתב הר\"ב ע' במ\"ח פ\"ד כו' ע\"ש. </b> כוונתו רצויה על מ\"ש לקמן ד\"ה מוריד את הכלים לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגין כו' ודע דז\"ל רש\"י שבת קנ\"ד ע\"ב ד\"ה שתים ביד אדם וכו' כל כניסה דסוכה נקיט בלשון עליי' במסכת סוכה לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגין דבכמה דוכתין תנן בה הכי אין מטריחין אותו לעלות [סוכה כ\"ט בברייתא] אמר להם העלום לסוכה [משנה דסוכה כ\"ו ע\"ב] אבל מוריד הוא את הכלים [משנה סוכה מ\"ח ע\"א] וכן הרבה עכ\"ל ונעלם ממני דעת התוי\"ט למה החריש עד בואו למקום הזה ולא כתב פי' זה לעיל מ\"ה פ\"ב על הא דאיתא שם ואמרו העלום לסוכה וכו' וכמו שפירש\"י ואולי דשם אין לדקדק בכך דשפיר אפשר לומר דלר\"י בן זכאי ולרבן גמליאל היו סוכותיהן בראש גגותיהן משא\"כ במשנה דהכא דמדבר על הסתם כמו גבי מעלן וכן גבי מוריד הוא את הכלים דמיירי בענין הנהוג ברוב בני אדם צריכין אנו לומר ולפרש בהכרח כדפירש\"י. ובמאי שכתב רש\"י ראיה דתנן אין מטריחין אותו לעלות יש לדקדק דעזב תחלת הברייתא דתנא היה אוכל בסוכה וכו' וירד אין מטריחין אותו לעלות והיה לו לדקדק ממלת וירד ובעי טעמא: ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>משתסרח  וכו' ונ\"ל שהוא מלה ארמית כדמתרגם אשר העוה עבדך [שמואל ב' י\"ט כ] די סרח עבדך וכו' ע\"ש </b> ונעלם ממני שלא הביא תרגום על התורה מה חטאתי [בראשית ל\"א ל\"ו] מה סורחני. עוד שם מ' א'. חטאו. סרחו וכהנה רבות:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>שלשה  הדסים וכו' וכתבו התוס' כו' ע\"ש. </b> בהפלאה שבערכין ערך תרג ובמיני תרגימא כתבתי בס\"ד דברים המתקבלים ע\"ש:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אתרוג </b> שנאמר פרי עץ הדר ודרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה וכו' ע\"ש. ולכאורה בעי טעמא שהתוי\"ט בטעם זה בחר וברח מטעמא דאיתמר ריש הסוגיא ל\"ה. ת\"ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג. ודע דגם הטור סי' תרמ\"ח כתב פרי עץ הדר דרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה והיינו אתרוג ע\"כ. וזה ילפותא של ר' אבוה דמפרש ג\"כ למילתיה כרבי כמבואר בפירש\"י ד\"ה הדר והיא היא דרבי אלא במשמעותא פליגי מר דריש ליה לשון דירה ומר דריש לי' לשון דיר ע\"כ. ובזה ניחא זהו דמפסיק במימרא דר' אבוה בין גדולי התנאים [מיהו אכתי איכא למידק דהקדים רבי לבן עזאי שהיה זמן רב קודם כי היה תלמיד חבר של ר' עקיבא והארכתי במקום אחר בס\"ד] גם בענין זה קשה קצת אם העיקר ילפותא ממלת הדר שדר באילן משנה לשנה הוי אומר זה אתרוג א\"כ קושית התוס' דלעיל ל\"ד ע\"ב ד\"ה ענף וכו' וא\"ת נימא פרי עץ הדר שלשה וכו'. במקומה עומדת [ואין לומר כתירוצם לעיל דמדרשא דעץ דרשינן שטעם עצו ופריו שוין ואין כאן מקום להאריך בזה] ומעתה נראה דהתוי\"ט העתיק פה ונטה אחר דברי הטור. ברם על הטור שלא הלך בדרכי אביו בזה צ\"ע כי הרי\"ף וכן הרא\"ש לא הזכירו שום טעם אלא הילפותא דעצו ופריו שוין וזהו אתרוג ואימא פלפלין לא אפשר היכי ליעבד וכו' ע\"ש:  <br><b>וראיתי </b> בלבוש שכתב בזה\"ל פרי עץ הדר דרשו חז\"ל מדכתיב עץ הדר ולא כתב פרי הדר פרושי פרי הדר בעצמו דהיינו שעומד באילן משנה לשנה וזו אתרוג מכל מקום אין לשון הדר יוצא מידי פשוטו דמשמעו הדר ממש אם אינו ממש הדר פסול הלכך יבש פסול וכו' עכ\"ל. הנה בפירושו של הלבוש נחה ושקטה הקושיא של תוס' שזכרתי למעלה מיהו יש לדקדק דמשמע לכאורה לעיל ל\"א ע\"ב דרבי יהודה דלא בעי הדר ופריך הש\"ס והא כתיב הדר ומשני הדר באילנו משנה לשנה משמע להדיא דאם דרשינן הדר להדר באילנו אין שום ראיה שיהיה יבש פסול מטעם שאינו בנוי והדר. ואולי יש לומר דרב יהודה דס\"ל פסחים פ\"ו ע\"ב יש אם למסורת ולא דרש אם למקרא לפיכך ס\"ל הַדָר אבל לדידן דדרשינן שניהם במקום שאינם מכחישים זה את זה כמבואר תוס' סוכה ו' ע\"ב ותוס' סנהדרין ד' ע\"ב ובשאר דוכתי ולפיכך דרשינן נמי אם למקרא הָדָר וכן המסורת הַדָר מלשון דירה. וע\"פ הדברים האלה נוכל ליישב הא דנקט הש\"ס לעיל ל\"א ע\"ב לר' יהודה דוקא הדר באילנו משנה לשנה ולא נקט דרשות אחרות כמ\"ש תוס' שם בד\"ה דבר וכו' לדקדק בזה ע\"ש די\"ל דלדרשא אל תקרא הדר אלא הדיר שאמר רבי וצריכין הוספת יו\"ד. וכן לבן עזאי. צריך שינוי גדול לקרות במקום הדר אידור [או הידור גירסת הערוך שהעתקתי בתכ\"ש] בהא אפשר בין ר' יהודה ובין רבנן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו כדכתיב בלי שום הוספה אבל לדרשת ר' אבוה אתווין דדין כאתווין דדין רק שנשתנה בניקוד לזה ס\"ל לר' יהודה דלא דרשינן אלא המסורת:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>של  תרומה טהורה לא יטול. פי' הרמב\"ם כמ\"ד מפני שמכשירו לקבל טומאה וכו'. </b> הנה גם בחיבורו פ\"ח מה' לולב דין ב' כתב בזה\"ל אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלים לא יטול שמא יכשירו לטומאה וכו' וכתב הכ\"מ ופוסק רבינו כדברי האומר בגמרא שטעם לא יטול הוא מפני שמכשירו לטומאה ר\"ל שע\"י נטילתו בא לשומו במים עם הלולב ויוכשר ע\"כ. והוי יודע דבסוגיא ל\"ה ע\"ב איתא ושל תרומה טהורה לא יטול פליגי בה רבי אמי ורבי אסי חד אמר מפני שמכשיר וחד אמר מפני שמפסידה. הגם דלא מיכרעי הילכתא היכא [ואף אם היה כלל מיוחד היכי דפליגי ר' אמי ור' אסי הילכתא כמאן אכתי הכא דחד אמר כך וחד אמר כך ודאי לא ידענו הלכה כמי] מ\"מ פסק הרמב\"ם שפיר מפני שמכשירה דהוי לחומרא ע\"פ מסקנת הש\"ס דאיכא בינייהו כגון שקרא עליו שם חוץ מקליפתה החיצונה למ\"ד מפני שמכשירה איכא ואסור [משא\"כ למ\"ד מפני שמפסידה שרי לטול]. מיהו אכתי איכא למידק דהא ודאי מצינו להיפך כגון שכבר הוכשר [עי' תוס' ד\"ה מפני וכו'] דלמ\"ד מפני שמכשירה מותר ליטול שהרי כבר הוכשר ולמ\"ד מפני שמפסידה אסורה. וא\"כ למה השמיט הרמב\"ם הך טעמא שמפסידו הלא באופן היכי שכבר הוכשר הוי טעמא שמפסידו לחומרא וטעמא שמכשירו לקולא ומצוה ליישב. וקצת אפשר לומר שהוכיח הרמב\"ם מדלא אמר הש\"ס נמי הך איכא בינייהו ואף די\"ל דחדא מתרתי נקט עמ\"ש תוס' (ב\"ק ל\"ג ע\"א ד\"ה הקדישו) מ\"מ עדיפא הו\"ל לש\"ס למינקט א\"ב במילתא דשכיחי ורגיל שכבר הוכשר מלומר דא\"ב כגון שקרא עליה שם חוץ מקליפתה דזה מילתא דלא שכיחי לכן נראה דהיא הנותנת דס\"ל לש\"ס למ\"ד מפני שמכשירו גזרינן נמי היכי שכבר הוכשר אטו לא הוכשר כבר ובכל ענין גזרו חכמים בתרומה ובמע\"ש בלא פלוג דלא יטול. ותדע דע\"כ גזרו בלא פלוג [יבמות ק\"ז ע\"א כתובות נ\"ב ע\"ב ב\"מ נ\"ג ע\"ב] דאי לאו הכי קשה רק אמר ומאי בינייהו הלא א\"ב כשלא נתן הלולב במים [אמנם דינא הוא דצריך דוקא ליתנו במים] או שניגב הלולב או שנוטלו בסודר דשרי לרבא לקמן ל\"ז ע\"א אבל אם גזרו בלא פלוג אתי הכל שפיר ולהכי לא מצי הש\"ס רק האכ\"ב דשרי למ\"ד מפני שמפסידו כגון שקרא עליה שם חוץ מקליפתה חיצונה וכו' דבמילתא דלא שכיחי כה\"ג לא גזרו חכמים ולא אסרו ליטול אם אירע שקרא עליה שם חוץ מקליפתה וכו'. ובענין הפירושים של רש\"י ותוס' שהביאם התוי\"ט. שרש\"י כתב בזה\"ל ד\"ה שמכשיר לקבל טומאה דאמרינן במתני' וכו' והתוס' כתבו בזה\"ל ד\"ה מפני שמכשיר וכו' וכשנוטלו נוטפין מימיו על האתרוג נראה ע\"פ פלוגתא שבין הרקנטי ובין חסיד אשכנזי שהביאה הב\"י בסי' תרנ\"א והעתיקו הט\"ז ס\"ק י\"ד דחסיד אשכנז לא היה מחבר האתרוג ללולב והרקנטי ס\"ל דצריך לחבר האתרוג ללולב. והנה רש\"י ס\"ל כרקנטי ולהכי פי' כשנוגע באתרוג הוכשר אבל תוס' ס\"ל כחסיד אשכנזי. אכן מ\"ש הכ\"מ שהעתקתי למעלה שע\"י נטילתו בא לשומו במים עם הלולב ויוכשר. בחר לו טעם חדש לא כרש\"י ולא כתוס' קצת חידוש הוא. ובפרט איהו שפסק בש\"ע סי' תרנ\"א סעי' י\"א דצריך לחברם יחד כדעת הרקנטי בפשיטות הו\"ל לפרש כרש\"י:  "
+            ],
+            [
+                "<b>והירוק  ככרתי. </b> עי' מזה מ\"ש תוס' לעיל ל\"א ע\"ב ד\"ה הירוק וכו' ותוס' חולין מ\"ז ע\"ב ד\"ה אלא וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה במינו <b> היו אוגדין וכו' ואנן קי\"ל דלולב אין צריך אגד וכו' ע\"ש. </b> מיהו אע\"ג דאין צריך אגד מ\"מ פסקינן בטוש\"ע א\"ח סי' תרנ\"א דמצוה לאגוד בקשר גמור וכו' והיינו לפי מסקנת הש\"ס בסוכה י\"א ע\"ב ול\"ג ע\"א ובמנחות כ\"ז ע\"א דאפי' רבנן דפליגי עלה דר' יהודה וס\"ל א\"צ מ\"מ מצוה לאוגדם משום ואנוהו התנאה לפניו במצות. וראיתי להתעורר בענין אגודת הלולב עם הערבה והדס. ראיתי רבים וכן שלימים וכשירים בישראל נוהגין לכרוך [בעלה אחת תלושה מן לולב] סביב סביב הג' מינים ותוחבין אח\"כ ראש הכרך תוך העגול הכרוך ובלתי ספק יצא זה להם ממ\"ש הרמ\"א בהג\"ה סי' תרנ\"א בזה\"ל יש מי שכתבו לעשות הקשר בדרך אחר שכורכין סביבות וכו'. איברא לא דקדקנו היטב אלא נראה דמצוה מן המובחר כמ\"ש המחבר ומצוה לאגדם בקשר גמור דהיינו ב' קשרים זה על זה משום נוי וגם דעת הרמ\"א ודאי הכי הוא תדע מדלא כתב ההג\"ה ויש מי שכתבו וכו' שכורכין סביבות וכו' אהך מילתא שכתב המחבר ומצוה לאגדם וכו' דהיינו ב' קשרים וכו' אלא איחר לכתוב הגה\"ה על מ\"ש המחבר אם לא אגדו מבע\"י או שהותר אגודה א\"א לאוגדו ביו\"ט בקשר גמור אלא עונבו. ע\"כ. ומדאיחר הרמ\"א לכתוב הכא ההג\"ה ויש מי שכתבו לעשות הקשר בדרך אחר שכורכין וכו'. ש\"מ דכוונת הרמ\"א למי שהותר אגודה בי\"ט או לא אגדו מערב יו\"ט. דיש מי שכתבו לעשות וכו' והכוונה בזה שלא לענבו ביו\"ט כמ\"ש המחבר אלא לעשות הקשר בדרך אחר וכו'. הגם דעניבה בשבת ומכ\"ש ביו\"ט שרי כמשמעות הש\"ס וטוש\"ע סי' שי\"ז סעי' ה' אפ\"ה דעת החולקין דעדיפא טפי לעשות הקשר בדרך אחר. עוד אפשר ליתן טעם לשבח ומיושב בזה הא דהשמיט הטור בסי' תרנ\"א הך דעניבא אלא כתב בזה\"ל ואם לא אגדו מאתמול או שהותר אגודו ביו\"ט אי אפשר לאגדו בקשר גמור אלא אוגדו כאגודה של ירק שכורך האגודה מסביב ותוחב ראש אגודה לתוכה בלא קשירה ע\"כ וצ\"ע שהשמיט הטור לתקנתא דעניבה שמפורש בש\"ס ל\"ג ע\"ב ולדעת הטור בסי' שי\"ז דעניבה שרי. לכן נראה דיש לומר ע\"פ מנהג שכתב הראב\"י הביאו הב\"י בזה\"ל אנן נהגינן לקשרו פעם אחת ושוב מתעגל וכורכו סביב סביב ומתוך כך מהודק יפה כאילו קשרום בשני ראשי האגד ב' פעמים. ע\"כ. והנה ע\"פ מנהג זה ודאי דאם הותר אוגדו בי\"ט עדיף לעשות קשר האחד כפי המנהג. וא\"כ שוב אסור לעשות עניבה לדעת המרדכי הביאו המג\"א ומפורש יותר בביאור בט\"ז סי' שי\"ז סק\"ז דבאין עשוי להתיר כגון בלולב אסור לעשות עניבה כדאיכא קשר אחד וגם האגור ס\"ל הכי ע\"ש. ובכוונה רצויה זו בדעת הרמ\"א יתיישב ג\"כ זה שסיים בהגה\"ה (טור) כי כן האמת שהטור כתב הכי כמו שהעתקתי לעיל לשונו ואם לא אגדו מאתמול וכו'. ולזה התחיל בהגה\"ה ויש מי שכתב וכו' כלומר שהוא דעת הטור. אחר כתבי זה מצאתי בעטרת זקנים אות קטן א' טור הגה\"ה על זה טעות סופר הוא אדרבה בטור לא משמע הכי אלא ב\"י בשם המרדכי הוא ובחול קמיירי וכו' ע\"כ הנה כל הרואה בב\"י יראה דז\"ל כתב המרדכי בשם רא\"מ צריך שיאגדם שני קשרים זה על זה דתניא וכו' וראב\"י כתב אנן נהגינן לקשר פעם אחת ושוב מתעגל וכו' ע\"ש הרי דברי הרמ\"א דלא כרא\"מ ודלא כראב\"י אבל לפ\"מ שכתבתי בכוונת הרמ\"א עולה יפה מ\"ש טור וכדאמרן. ואם אמנם גברא רבה שדי ביה נרגא הוא המג\"א שכתב סק\"ג וכן נוהגין אפילו בחול [ד\"מ] ע\"כ אמרתי אביט אחר דרכיו של משה בחיבורו ד\"מ וראיתי כי בא קטן א' אחר דברי ראב\"י הנ\"ל כתב בזה\"ל וכן אנו נוהגין אף בחול וכו'. הנה משמעות לשונו דקאי אמנהג של ראב\"י לעשות עכ\"פ קשר אחד [הגם דדברי ד\"מ שסיים דלא כטור לקמן דמשמע דוקא ביו\"ט דאסור לעשות קשר גמור יש לקשור בכה\"ג ע\"כ. צע\"ק]. סוף דבר לא ידעתי טעם למנהג שזכרתי בתחלת הענין. ויתכן לעשות כמבואר בהמחבר וגם הרמ\"א מודה גם רש\"י ל\"ג ע\"ב ד\"ה ופליג וכו' כתב בזה\"ל שמעינן מהכא דבעינן בלולב קשר גמור שיקשור שני ראשי האגוד והאוגדן כאגודה של ירק לאו אגוד הוא וכו' ובכן בחול טוב הדבר. וכל מאן דגמיר וסבר. כמ\"ש רש\"י והמחבר. וביו\"ט יש לעשות כמ\"ש הרמ\"א והטור אבי כל בני עבר:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא. </b> הנה בפי' הר\"ב וכן הרמב\"ם בפירושו לא כתבו הילכתא כמאן וסתמא כפירושו דהלכה כת\"ק וכ\"כ הרמב\"ם בחיבורו פ\"ד מהל' לולב דין כ\"ג בכל יום ויום מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא וכו' וכבר נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפין אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש. וכתב הכ\"מ בכל יום ויום כו' משנה כלשונה דף מ\"ה ע\"א וכת\"ק והמנהג שהזכיר רבינו פשוט הוא ע\"כ. ואחר הרצאת דברים אלו נעלם ממני מנהגנו ומבואר ג\"כ בלבוש או\"ח סי' תר\"ס סעיף ב' ונוהגים להקיף המגדל פעם אחת וכו' ואומרים אני והו הושיעה נא וכו' עכ\"ל. וכן יסד הפייטן בפייט הושענא של שבת חוה\"מ כהושעת יקב מחצביך סובבים ברעננה רוננים אני והו הושיעה נא וכן יסד בפיוט של יום שני המזבח בכפות וערבות באתי לסובבנהו היות בהם ערבות אני והו הושיעה נא. ובעי טעמא שבקת רבנן ועביד כיחידאי [ובטור סי' תר\"ס הביא המשנה כצורתה פלוגתא דת\"ק ור' יהודה ולא הכריע]. ולכאורה קצת איכא למימר דנשתרבב המנהג מדעת רב צמח גאון דפסק בכל מקום כר\"י נגד סתמא דת\"ק אמנם כבר מחו לי' מאה עוכלא בעוכלא. ותמצא במ\"ש בס\"ד משמיה דהרא\"ש מ\"ב פ\"ב דפאה והארכתי שם. ולכן שפיר פסק נמי הרמב\"ם ואומרים אנא ה' הושיעה נא ואשר על כן עודנה צ\"ע:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>מיד  התינוקות שומטים וכו' לגזל דדבריהם כת\"ק דר' יהודה וכו'. </b> הרואה במשנה ח' פ\"ה דגיטין יראה כי לא נזכר שם ר' יהודה לגמרי ובאין ספק טעות איתרמי וצ\"ל בדברי התוי\"ט כת\"ק דר' יוסי [הנזכר במשנה דגיטין] ברם אכתי דברי מד\"ז התוי\"ט נעלמים ממני שהרי מדבריו של הרב מברטנורא שכתב בזה\"ל ואין בדבר משום גזל שכך נהגו משום שמחה. מוכח להדיא דאי לאו משום שמחה נהגו הכי הוי השומט וחוטף מיד התינוקות עובר משום גזל. והנה במשנה שבגיטין הנזכר זה תוארה מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור [ומפרש הש\"ס גיטין ס\"א ע\"א ובב\"מ י\"ב ע\"א ובשבועות מ\"א ע\"א דר' יוסי מחמיר טפי מת\"ק דאלו לת\"ק אינו אלא מפני דרכי שלום ובחטף אחר מיד הקטן אין מוציאין הבית דין מידו אבל ר' יוסי דאמר גזל גמור מדבריהם ומוציאין הב\"ד מיד החוטף הרי מבורר דלר' יוסי הוי גזל גמור טפי מדעת הת\"ק] וא\"כ לא הבנתי מ\"ש מד\"ז התוי\"ט ז\"ל כתב הרב וכו' כת\"ק דר' יוסי וכו' אדרבה לר' יוסי עצמו ניחא טפי. אך דע נא דלכאורה ע\"כ כוונת הרב שכתב משום גזל היינו מפני דרכי שלום כת\"ק דליכא למימר דכוונתו גזל גמור כר' יוסי שהרי הר\"ב אומר כן בגיטין במשנה שזכרנו דאין הלכה כר' יוסי. ולפ\"ז יש לתקן דברי מד\"ז התוי\"ט בשליחת יד דלית ביה חסרון כל כך. ולומר דכך צ\"ל ר\"ל גזל מפני דרכי שלום כת\"ק דר' יוסי וכו'. ואגב יתכן דמ\"ש רש\"י [שהעתיקו ג\"כ התוי\"ט] בפי' המשנה דהכא דף מ\"ה ע\"א ד\"ה ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה ע\"כ. כי לא רצה רש\"י למעייל א\"ע בפלוגתא וכתב עפ\"י דעת שניהם דהיינו דעת של ר' יוסי וגם הדעת של הת\"ק. איברא בגוף הדמיון דמדמה התוי\"ט ענין דהכא דאתרוגיהן לענין דמציאת חש\"ו דגיטין לא זכיתי להבין הדמיון לקוצר דעתי ורעיון. שהרי בגיטין ענינו במה שמצא הקטן דרך מציאות בעצמו ואין דעת אחרת מקנה אותו ומפני שאין לקטן זכיה לנפשיה מן התורה איפלגי הת\"ק ור' יוסי אי הוי רק מפני דרכי שלום ואין מוציאין בבית דין. ור' יוסי ס\"ל דאע\"ג שהיא מדרבנן החמירו חכמים בתקנתן כגזל גמור להוציא בדיינין עי' רש\"י ב\"מ י\"ב ע\"א ד\"ה ונפקא מיני' וכו' משא\"כ הכא גבי אתרוגיהן של קטנים דניתן להם מאביהם על דרך דתנן במשנה מ\"ב ע\"א קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב בכדי לחנכו וא\"כ הוי גזל מן התורה שהאתרוג שייך לאביו של קטן [וגם אם האב נתן במתנה לבנו הקטן זכה בו הקטן מן התורה דדעת אחרת מקנה אותו ועי' תוס' סנהדרין ס\"ח ע\"ב ד\"ה קטן וכו' וכ\"כ עוד בשאר דוכתי] ובכן לולא דברי התוי\"ט ה\"א ברור דגזל גמור הוי מן התורה רק משום שמחה הותר הדבר ולא לבד דאיסור גזל פקעה אלא אפי' מפני דרכי שלום שע\"י החטיפה יתקוטטו אבות להדדי וגדול השלום ועכ\"פ היה מצד הראוי שחכמים יאסרו מעשות כדבר הזה מפני השמחה התירו פרושים את הדבר. ובזה עולה כוונת רש\"י ותוס' שנקטו בלשונם לאו משום גזל ולא משום דרכי שלום כלומר דאיסור גזל וגם דרכי שלום בטלים הם בשביל שעושין כך משום שמחה. וכן נראה ממ\"ש תוס' ד\"ה מיד תינוקות וכו' ואין בדבר גזל ולא משום דרכי שלום אלא שכך נהגו בו מחמת שמחה ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים וכו' וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן וכו' ע\"כ ולסברת ודמיון מד\"ז התוי\"ט היכי מדמו לבחורים שקורעין וכו' או מקלקל וכו' דהוי מזיק בידים וחייבים מן התורה לשלם שיהיו פטורים מחמת שעושים כן דרך שמחה למתני' דהכא מיד התינוקות וכו' דאינו אלא מדבריהם ולא מדאורייתא. אע\"כ דס\"ל לתוס' דהוי גזל גמור מן התורה להחוטף האתרוג מיד הקטן. מטעם דאמרן דגוף האתרוג שייך לאבי הקטן [או להקטן בעצמו מצד דעת אחרת וכשנזכר לעיל]. וגדולה מזה נתבאר. בדרכי משה או\"ח סי' תרצ\"ה באורך דגם בלאו דלא תגזול ממש אינם חוששין לו בפורים שעושין כן מחמת שמחה. וכ\"כ הרמ\"א בהג\"ה ש\"ע ח\"מ סוף סי' שע\"ח בזה\"ל בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חבירו דרך שמחה ושחוק וכן בשאר דבר שמחה הואיל ונהגו כן פטורין (מרדכי סוף פ' הישן ותוס' והרא\"ש ואגודה פרק לולב וערבה) עכ\"ל. והואיל ואתא לידן. יש בדבר היוצא לדון. דמה שנסתייע מתוס' לכאורה אדרבה מתוס' שזכרתי למעלה דוק לאידך גיסא שהרי בתירוצם השנית שכתבו דחו לפי' הראשון מכח קושיא מהא דלא קאמר בש\"ס דתינוקות אין דגדולים לא. ובחרו תוס' דרך נכונה בעיניהם דמתני' לא איירי כלל שיחטפו מידן של תינוקות ע\"ש הרי דס\"ל לתוס' דאפי' בדרך שמחה אסורה משום גזל. גם מה שנסתייע הרמ\"א מהרא\"ש. הרואה בהרא\"ש יראה בעליל דגם הרא\"ש דוחה בשתי ידים והוסיף להקשות בתרתי על פירושא דגדולים חוטפין מיד הקטנים. והחליט בזה\"ל ונ\"ל דמתני' לא איירי כלל שחטפו הגדולים מיד הקטנים וכו' ע\"ש. ובכן לכאורה פליאה מהרמ\"א שהביא לעדות התוס' והרא\"ש והמה עידי סתירה ומתנגדיים. והנה ספר אגודה אין בנמצא אתי להעמיק בו. אמנם במרדכי שנסתייע ממנו הרמ\"א עיינתי בו כי לא הביא המרדכי אלא פירושא הראשונה שכתבו רש\"י בפי' המשנה אשר הביאו תוס' הנ\"ל. ולכאורה איכא למידק דלמה לא השגיח על קושיות תוס' והרא\"ש שזכרתי לעיל. ואולי משום דראה וידע המרדכי מכל אשר נעשה בפי' רש\"י בסוגיא דסוכה מ\"ו ע\"ב ד\"ה מיד תינוקות שומטין בשביעי קאי במתני' ויש מפרשים מיד התינוקות וכו' התינוקות שומטין וכו' ואין נראה דאמרי' בב\"ר מעשה בחסיד אחד וכו' כדתנן תמן מיד התינוקות וכו' אלמא דגדולים שמטו ליה מיד התינוקות עכ\"ל רש\"י ע\"ש. הרי דמן המדרש מוכח כפי' הראשון דגדולים חוטפין ולכך הביא המרדכי הך דבחורים ההולכים לקראת חתן וכו' להלכה. ברם שיטת התוס' והרא\"ש אתיא כפי מה דקי\"ל דאין למדין מן המדרשות בפרט היכי דש\"ס חולק [כמו שהארכתי בס\"ד בחיבורי הלזה בתוי\"ט פ\"ה מ\"ד דברכות גבי ואם הבטחתו שנושא את כפיו וכו'] והנה בענין דהכא מכח קושיות שהקשו התוס' והרא\"ש הוכיחו תוס' ורא\"ש לדעתם דש\"ס שלנו חולק על מדרש רבה. ולפיכך לדידהו חייבים הבחורים לשלם כל מה שהזיקו וישמח בחור בילדותו וידע כי על כל אלה יבא במשפט אם יזיק אף מתוך שמחה. ועכ\"פ דעת הרמ\"א להלכה. צריך נגר על ככה. והמסבירו ישא ברכה:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ניסוך  המים וכו' מחזקת שלשת לוגין היה ממלא מן השילוח </b> והר\"ב פי' תחלה מן השילוח הוא מעין וכו' ואח\"כ פי' מחזקת ג' לוגין זהו פחות שבנסכים וכו' וכן פירש\"י ולא ידעתי למה מהפכים הסדר דתנן במשנה:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>המגולין  פסולין לגבי המזבח ומסקינן בגמ' משום הקריבהו נא לפחתיך כו' ע\"ש. </b> במשנה שבגמ' מ\"ח ע\"א נשפכה נתגלתה היה ממלא מים מן הכיור שהיין והמים פסולין לגבי מזבח. ובפסקא נ' ע\"א נשפכה או נתגלתה [והיינו כגירסת המשנה שבמשניות ודלא כמשב\"ג לעיל דחסר מלת או] כו' ואמאי ליעבר במסננת לימא מתני' דלא כר' נחמיה דתניא מסננת יש בו משום גילוי אמר רב נחמיה אימתי בזמן וכו' אבל וכו' אין בה משום גילוי וכו' אפילו תימא ר' נחמיה וכו' הקריבהו נא לפחתיך וגו' ע\"כ. חזינן דלא מסיק הש\"ס הטעם של הקריבהו נא לפחתיך אלא לשיטת ר' נחמיה אבל לקושטא דמלתא דלא קי\"ל כר' נחמיה כמבואר ברמב\"ם פי\"א מהל' שמירת הנפש דין י\"ד וכן בטור י\"ד סי' קט\"ז שכתבו להדיא כת\"ק דמסננת יש בו משום גילוי וכתב בכ\"מ ובב\"י דידוע הלכה כת\"ק ע\"כ. וגם הר\"ב בפ\"ח דתרומות מ\"ד כתב דאין הלכה כר' נחמיה ואליבא דת\"ק הטעם דמשנה שהיין והמים המגולין פסולין לגבי המזבח ובין להמקשן ובין להמתרץ שניהם שווין וס\"ל להמתרץ טעמא שסבר המקשן. ושוב אין אנו צריכין לאוקמי משום הקריבהו נא לפחתיך אמנם בעיקר הטעם כתב רש\"י לעיל במשנה והעתיקו התוס' לעיל מ\"ח ע\"ב ד\"ה שהיין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח שמא שתה בהן נחש והארס מעורב במים ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעורן כך פי' בקונטרס ויתכן פי' זה למאי דסלקא דעתיה מעיקרא בגמ' דפריך ונעברינהו במסננת אבל לפי המסקנא מפרשינן משום הקריבהו נא לפחתיך ע\"כ. אכן מדלא כתב רש\"י כדרכו ברוב המקומות קא סלקא דעתיה דהיינו טעמא דשמא שתה נחש והארס מעורב בהן ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור וכו' משמע דרש\"י עצמו מפרש טעם זה גם למסקנא דקי\"ל כת\"ק ואין לחלק בטעמיה. אלא עדיפא לומר הטעם שכבר הסכים סתמא דגמ' דאמר לימא מתני' דלא כר' נחמיה וכו'. ובחדושי בס\"ד הארכתי דלפי הסוגיא בב\"ק קט\"ו ע\"ב דהיכי דטרקו מודה ר' נחמיה ע\"ש. וברש\"י. וא\"כ היכי קאמר וליעבר במסננת וגם בשאר קושיא ופרוקי כתבתי ואין כאן מקומו רק את זה לא אכסה האי דמצוה לעמוד עליו מ\"ט נקט הש\"ס ברייתא דמסננת וכו' ולא הביא משנה מפורשת תרומות פ\"ח מ\"ז משמרת של יין אסורה משום גלוי ר' נחמיה מתיר ע\"כ [ואם את נפשך לומר דיש לחלק בין משמרת למסננת. עיי' בדרישה ופרישה סי' קט\"ז. מ\"מ ה\"ל לומר וליעבד במשמרת דתנן משמרת של יין וכו'] ולכאורה אמרתי דלא בעי לדקדק דמתני' דלא כר' נחמיה בלחוד דבזה אין נפקותא כל כך גם אם דלא אתיא מתני' כר' נחמיה ולפיכך לחזק הקושיא מייתי הש\"ס ברייתא דאמר ר' נחמיה אימתי בזמן וכו' וס\"ל להך מקשה כל היכי דאיתמר אימתי לפרש הוא בא [עיין סנהדרין כ\"ה ע\"א ובשאר דוכתי] א\"כ מתני' דלא כמאן. עכ\"פ הר\"ב שלא כתב שום טעם אלא כתב סתמא שהמים והיין מגולין פסולין למזבח וכן הרמב\"ם ובפירושו ובחיבורו לא זכר שום טעם לדבר. משמע להדיא דס\"ל דטעמא דפסול למזבח ידוע ומפורש שכתבו כבר דגילוי אסור להדיוט וא\"כ פשיטא דאסור לגבוה מקרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל אפי' שה הבא מן האפר אי מוקצה דאורייתא אסור להקריבו לקרבן תמיד בשבת מכח קרא ממשקה ישראל כמבואר בפסחים מ\"ח ע\"א:  <br><b>שוב </b> הראני רב חביבי הרב הגדול מוהר\"ר וואלף אייגר שכוונתי ב\"ה אל האמת כי טעם הזה מבואר בירושלמי. ולכן חובה עלי להעתיק לשון הירושלמי ופי' הגאון קרבן העדה. סוף פ\"ד דסוכה זה תוארו. היין בעי מימר עבר והביא כשר [סברוהו למימר שאם עבר והביא מים או יין המגולין ע\"ג המזבח כשר ומתני' דתנא שהמים והיין מגולין פסולין איירי לכתחילה] תנא ר\"י דרומייא קומי ר' יונה שהמים והיין המגולין פסולין מעל גבי המזבח מ\"ט ושה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל מדבר שהוא מותר לישראל [וכיון דמקרא אסור אפילו בדיעבד נמי אסור] עד כדון מים [הוא דאסור מקרא ממשקה ישראל אלא יין מ\"ט אסור הא אפשר לעברי' במסננת והארס של נחש צף למעלה ואין הגילוי אוסרתו וכדתנן בפ\"ח משמרת של יין אין בו משום גילוי וממתני' משמע דוקא יין מהני משמרת אבל למים לא מדנקט משמרת של יין ולא נקט סתמא משמרת אין בו גילוי אלא ודאי כדפרישית] אמר ר\"ש המשמח אלקים ואנשים [רישא דקרא ויאמר להם הגפן החדלתי תירושי המשמח אלקים ואנשים ואע\"ג דעבריה במסננת אינו משמח אנשים שמתייראים לשתות ממנו אולי נשתייר בו מארס נחש הילכך אף יין מגולין שעברן במסננת אין מקריבין לגבי המזבח] ע\"כ לשון הירושלמי והפי' של קה\"ע שמתי בין חצאי ארחי כדי שיהיה מסודר לפני הקורא משכיל וגם מפני שאין הירושלמי ופירושו קה\"ע מצוי לכל לכן העתקתיו אות באות. והיה זה לאות. דהירושלמי דמוכרח לתי' השני ליתן טעם ביין המגולה שהוא פסול משום המשמח אלקים ואנשים. היינו דרצונו לאוקמי גם כר' נחמיה כמו שהרצון בזה גם בתלמודא דילן. אבל ע\"פ ההלכה כת\"ק וליתא לדר' נחמיה שפיר עבדו הרמב\"ם והר\"ב וסתמא כפירושא דפסול מטעם שאסור להדיוט מדאורייתא דחמירי סכנתא מאיסורא וא\"כ ממשקה ישראל ידעינן דלגבוה אסורה וכמבואר ג\"כ בירושלמי בתירוץ הראשון טעם דמשקה ישראל במים וביין. ומן הירושלמי איכא למידק מ\"ש תוס' חולין ק\"מ ע\"א ד\"ה למעוטי צפרי וכו' דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא היה להם שעת הכושר וכו'. הלא מן הירושלמי דהכא חזינן דמים ויין שנתגלה אע\"ג שהי' להם שעת הכושר אסורין ממשקה ישראל. וכן משמע מתוס' מנחות ו' ע\"א ד\"ה כתב וכו' דע\"י תלתא קראי מסקינן דאין לחלק וע\"ש בתמורה כ\"ט ע\"א דבנעבד אף שהי' לו שעת הכושר ילפינן ממשקה ישראל. וכן מוכח מסוגיא פסחים מ\"ח ע\"א דאי הוי מוקצה דאורייתא הוי אסרי' מקרא דמשקה ישראל אע\"ג דמוקצה היה לו שעת הכושר גם מלשון הברייתא דהתם מוכח כן. ובכן עד אקח מועד בס\"ד דברי תוס' בחולין ק\"מ ע\"א שזכרתי צריכין אצלי תלמוד:  <br><b>גם </b> הפי' של קה\"ע אמלת יין דאיתמר בירושלמי והוכיח כדי לברר פרושו דדוקא יין מהני סינון ממשנה דפ\"ח דתניא משמרת של יין אין בו משום גילוי וכו' הנה כיסה ולא גילה לעיני הקורא לאיזה פ\"ח נתכוין. ובאין ספק נשמט מהדפוס דתרומה כי שם בפ\"ח מ\"ז איתא בזה\"ל המשמרת של יין אסורה משום גילוי ר' נחמיה מתיר ע\"כ. הנה מלבד שלפי פרושו העיקר חסר ומסננת מאן דכר שמיה אלא ביותר מזה לא הבינותי שהרי בברייתא דמייתי סוכה נ' ע\"א מסננת יש בו משום גילוי וכו' וקתני סתמא [ובזה ה\"א ליישב דמייתי הש\"ס הברייתא מסננת ולא המשנה דמשמרת דפ\"ח דתרומות דבעי הש\"ס לאקשויי מלתא דשוויה לתרווייהו על מים ויין. וממשנה דתרומות לא מצי להקשות אלא איין וכל דברי הגאון של הק\"ע דמדבריו מבואר שסובר דמים עב יותר מיין דלפיכך ליין מהני סינון והארס שהוא עב יותר צף מלמעלה ע\"ג כלי הסינון אבל במים לא מהני סינון דגם הארס עובר בתוכו. וכ\"כ הגאון קה\"ע לעיל במשנה [ניסוך המים וכו' כמין שני חוטמין דקין א' מעובה ואחד מידק] בזה\"ל אחד מהנקבים מעובה והוא אותו של מים ואחד דק אותו של יין שיהיו שניהם כלים בבת אחת שהיין ממהרין לצאת יותר מן המים עכ\"ל. והיינו לדעת הירושלמי עצמו דמפרש להך מתני' בדרך הזה להדיא ע\"ש. אבל לפום גמ' ערוכה דילן סוכה מ\"ח ע\"ב דאי' להדיא חמרא סמיך [עבה. רש\"י] מיא קליש וכ\"כ רש\"י והר\"ב בפי' המשנה ט' פ\"ד דסוכה וכל הסוגיא מ\"ח ופירש\"י מורה דיין עב יותר מן המים והשתא אדרבה דבמשנה פ\"ח דתרומות דנקט משמרת יין לרבותא נקט יין וכ\"ש מים [דאין בו משום גילוי לדעת ר' נחמיה דמתיר. וגם לת\"ק כמעט נוכל לומר דדוקא יין אסורים משום גילוי אבל במים מודה [דהוא דק ויכול לסננו מיהו האמת יורה דרכו ברייתא דמייתי בסוכה נ' ע\"א דתניא מסננת יש בו משום גילוי וכו' בסתמא ולא קא מחלק בין מים ליין מוכח דשניהם שווין] עוד נתעלם ממני הלכה זו שפי' קה\"ע אהא ממשקה ישראל מדבר שהוא מותר לישראל וכיון דמקרא אסור אפי' בדיעבד נמי אסור. ע\"כ. ולא ידעתי טעם לדבר הלא בקדשי' בעינן תרי קראי לעבר ובחד קרא אמרי' רק למצוה. תדע שהרי לריש לקיש זבחים ל\"ד אפי' בקר וצאן אינו אלא למצוה ודיעבד אם הקריב קרבנו ממין חי' נמי יצא ונהי דאיתותב התם דאיתנהו תרי קראי לעכב ע\"ש מ\"מ הכי ביין דשופטים המשמח אלקים ואנשים דפסול דקשה מנ\"ל אפילו דיעבד. איברא לכאורה צ\"ל דקים להו לש\"ס דממשקה ישראל אף לעיכובא אתי דאלת\"ה ק' סוגיא דמנחות ויותר סוגיא דתמורה כ\"ט ע\"א דאלמא קרא דנעבד וקרא דטריפה אתי לארוי' לעיכובא ועדיין צ\"ע בהסכמת הפנאי לטובה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "בהר\"ב ד\"ה <b>דברי  שירות ותשבחות אלו ואלו אומרים וכו' ומי שחטא ונמחל לו כו' ע\"ש. </b> קיצר במובן ובברייתא בגמ' יש מהן אומרים וכו' אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו ע\"כ. ודע דבתוספתא פ\"ד איתא לכל זה בסיגנון אחר קצת ע\"ש:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>מלפני'  וכו' ושני דראש השנה כו' ע\"ש. </b> לא הבינותי דהא כל עיקר שכל המשמרות שוות היינו הואיל וצריכין להקדים ביאתן וכו' וכן נמי הואיל ולא יכלו ללכת כמבואר בפי' הר\"ב. וע\"ע משנה הסמוכה חל להיות וכו' וא\"כ ר\"ה מאן דכר שמיה דהא ודאי בר\"ה אין חיוב עליהם לעלות לרגל וכן מורין תחלת דברי המשנה בג'ם בשנה וכו' ופירש רש\"י בשלשה רגלים:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..73d47e9a961e281632425c77016ab04373bf8128
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,99 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sukkah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Sukkah",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>נטלו  במפה כו' דר' צדוק כהן היה וכו' וכ\"כ תוס' כו' ע\"ש. </b> גם ביומא ע\"ש. כתבו תוס' ד\"ה נטלו במפה בשן [כ\"ו ע\"ב] פירש\"י משום נקיות ובחנם פי' כן דר' צדוק כהן הוי כדמוכח ברכות י\"ט ע\"ב ובכורות ל\"ו ע\"א והיה אוכל על טהרת תרומה וידים שניות ופוסלין את התרומה ואפילו פחות מכביצה מקבל טומאה ע\"כ. [ואולי עדיפא ליה לרש\"י לפרש משום נקיות לפ\"מ שחזר רש\"י כמבואר תוס' שבת צ\"א ע\"א ובפסחים ל\"ג ע\"ב וס\"ל לרש\"י בחולין פ\"ב ע\"א דפחות מביצה אינו מקבל טומאה ואין כאן מקום להאריך בזה] ובחולין ק\"ו ע\"א אהא דמבעי הש\"ס מהו לאכול במפה מי חיישינן דלמא נגע או לאו ופשיט הש\"ס ת\"ש וכשנתנו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נוטלו במפה וכו'. מאי לאו הא כביצה בעי נטילת ידים וכתבו תוס' תימא היכי מצי למימר הכי הא ע\"כ בתרומה ואפי' בכביצה לא בעי נטילת ידים דהא התירו מפה לאוכלי תרומה ור\"צ כהן הוי כדמוכח בפ' מי שמתו י\"ט ע\"ב גבי מדלגין היינו ע\"ג ארונות ובפ' כל פסולי המוקדשין ל\"ו ע\"א גבי האי בוכרא דהוי ליה לר' צדוק ובפרק קמא דיבמות [דף ט\"ו] והיה אוכל חולין על טהרת תרומה וי\"ל דהוי מצי למימר ולטעמיך ע\"כ. נמצא למידן לפי דעת תוס' גם ביתר מכביצה אישתרי רבי צדוק לאכול במפה וכן כתבו תוס' בסוכה כ\"ז ע\"א ד\"ה הא כביצה בעי נ\"י לאכילה ומיהו תימא דר\"צ כהן היה וא\"כ אפילו כביצה שרי במפה בלא נטילת ידים כדאמר שמואל התם [חולין ק\"ז ע\"ב] התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי טהרות ע\"כ. וא\"כ זה שהעיד התוי\"ט וכביצה לא אישתרי במפה דחיישינן דילמא נגע כדמסיק בפ' כל הבשר כ\"כ התוס'. אינו מדוקדק כל כך שהרי בחולין כתבו להדיא להיפוך ובסוכה דאסיק ביה הניחו בתימה דלמה יהיה בעי ר\"צ שהוא כהן נטילה אפילו כיתר מביצה לזה אודיע מ\"ש תוס' ביומא ע\"ט ע\"ב ד\"ה הא כביצה וכו' בסוכה כ\"ז ע\"א פריך מינה לר' יוסף ואביי וכו' ומשני לא הא כביצה בעי נטילת ידים וברכה לא משתרי במפה דחיישינן דילמא יגע כדאמר בפ' כל הבשר [דף ק\"ז] ותימא והא ר' צדוק כהן הוי ואמר בפ' כל הבשר התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו לאוכלי טהרות יש לומר דלא התירו מפה אלא לאוכלי תרומה בשעת אכילת תרומה דזהירא ביה טפי אבל לא התירו לאוכלי טהרות אפילו כהנים האוכלין על טהרת תרומה והכא לאו תרומה הוי ע\"כ. הרי דהחליטו תוס' דמה שאכל רבי צדוק לאו תרומה ממש הוי ולכך אם היה כביצה היה צריך נטילת ידים ולא היה שרי לאכול במפה ומיושב התימא שהניחו בסוכה כ\"ז ע\"א וגם אינם צריכין להדוחק גדול שכתבו בחולין ק\"ז ע\"א דהוה מצי למימר ולטעמיך. ובהפלאה שבערכין ערך גבל הארכתי בענין זו בכמה ענפים היוצאים לדינא בסייעתא דשמיא:  <br><b>ואתן </b> תודע מה שכתבתי בתכ\"ש בס\"ד במה שכתבו תוס' בחולין ק\"ז ע\"א ראיה מספ\"ק דיבמות [דף ט\"ו] צריך נגר ובר נגר להולמו דביבמות ט\"ו ע\"ב אדרבה אם היה ישראל ניחא טפי להמעיין שם וכ\"כ תוס' שם ד\"ה אמר ליה ואע\"ג דר' צדוק כהן הוי וכו' [ולולא דמסתפינא ה\"א דהראיה מספ\"ק דיבמות תלמיד אחד כתבו וגליון הוא תדע קצת דביומא ע\"ט ע\"ב וכן בסוכה כ\"ו ע\"ב נטלו במפה וכו' איתא ראיה מברכות י\"ט ע\"ב ומבכורים ל\"ו ע\"א וליתא שום זכרון ראיה מיבמות] ודע דבמס' שמחות\"ב איתא אמר ר\"א בר צדוק כך אמר לי אבא בשעת מיתתי קברני תחלה בבקעה ובסוף לקט עצמי ותנם בגלוסקמא בארזין ואל תלקט אתה בידך וכך עשיתי לו. וכתבתי בפרושי בס\"ד הך מלתא דר\"א ב\"ר צדוק הביאו הרא\"ש פ\"ק דמועד קטן סי' י\"ב וכן הטוש\"ע י\"ד סי' ת\"ג בזה\"ל אר\"א ב\"צ כך אמר לי אבא וכו'. ואל תלקטם אתה בידך שלא יהו בזויין בידך ע\"ש. הנה לפ\"מ שהחליטו תוס' עירובין מ\"א ע\"א יומא ע\"ט ע\"ב סוכה כ\"ז ע\"ב בחולין ק\"ז ע\"ב דר\"א בר צדוק כהן הוי קשה טובא דא\"כ מאי אריא כדי שלא יהיה בזויין שלא ילקטם הלא מדינא אסור דכהן אינו מטמא לקרובים אלא כשהוא שלם וכן קי\"ל בטוש\"ע י\"ד סי' שע\"ג סעיף ט' אין הכהן מטמא וכו' וכן המלקט עצמות אינו מטמא להם וכו' שאינו מטמא אלא לשלם ע\"כ. שוב מצאתי שכתב בס' אדם וחוה בהל' אבילות נתיב כ\"ח מהאי טעמא דר\"א ב\"צ לאו כהן הוי ע\"ש ומעתה הא דאמר ר\"א ב\"צ ברכות י\"ט ע\"ב מדלגין היינו ע\"ג ארונות וכן הראיה מבכורות צ\"ל דתרי ראב\"צ הוי מיהו כפי משמעות התוס' דחולין דדחקו אנפשייהו ולא רצו לומר דתרי הוי [אע\"ג דלכאורה מהך דמס' שמחות מוכח דראב\"צ אחד היה דלא היה כהן] יש לומר דהיה גירסת תוס' במס' שמחות כמו דאיתא לפנינו דליתא להך סיומא של\"א יהי\"ו בזויי\"ן ביד\"ך. ומטעם שהיה כהן צוה לו אביו דלא ילקטם בידו לאפוקי מדעת הרב אלפ\"ס דכהן מטמא על עצם מאביו. אלא כהרא\"ש דמשיג עליו [עי' הלכות קטנות ד\"ה לה יטמא דהשיג הרא\"ש על הרי\"ף דקי\"ל כרב חסדא דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם. עוד השיג על הרי\"ף דפסק דלא כרבי יהודה ולא כאחד משארי תנאים ע\"ש. ומהשגה אחרונה זו אפשר להציל הרי\"ף דפסק כהאי תנא דראב\"צ והיה גרסת הרי\"ף כגירסת הרא\"ש והטור וב\"י שלא יהיו בזויין בידך וס\"ל ג\"כ כדעת התוס' דחדא הוי והיה כהן וא\"כ מוכח דס\"ל לר\"א ב\"צ דאי לאו משום בזיון רשאי לטמא אפילו כשהוא חסר ואין כאן מקום להאריך] וטוב מזה איכא למימר גם לפי הגרסא שהיה לפני הרא\"ש והטור וב\"י וס' אדם וחוה ס\"ל לתוס' דאין ראיה דתרי הוי אלא חדא וכהן הוי. ואפ\"ה איצטרך ליה לאבא להזהיר לו שלא ילקטם משום בזיון דוקא. והיינו לפי דתניא לעיל במס' שמחות פ\"ד הלכה ט\"ז נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור\"ע פוטר וכתב בהל' קטנות דר\"ת פוסק כר\"ע והלכך כהן שנטמא כבר בטומאת קרובים אינו אסור לטמא לרחוקים אלא מדבריהם ומה\"ט מותר הכהן להכניס מתו לבית הקברות ולקברו דגדול כבוד מתו שדוחה ל\"ת דדבריהם ע\"ש. וא\"כ לולא שהזהירו היה מקום ללקט עצמות אביו כשאירע לו טומאת קרובים דבלאו הכי טמא ואז מפני כבוד אביו היה מלקט עצמותיו. ולפיכך היה ר' צדוק מזהיר לר' אלעזר ברי' אף באופן שמותר ללקט לא ילקוט בידיו משום בזיון. ואודיע עוד מ\"ש בתכ\"ש בס\"ד על מ\"ש תוס' שבועות י\"ז ע\"א ד\"ה נזיר בקבר וכו' אתי כמ\"ד בשמחות וכו' אבל למאן דשרי התם ליטמא באותו יום עצמו וכו' וכתבתי דצ\"ע דאפילו ר\"ע לא אמר דשרי אלא הכי מתני' במס' שמחות ר' טרפון מחייב ור\"ע פוטר אבל דשרי לכתחילה לא שמענו והיאך נקטו בתוס' לשונם למאן דשרי התם ליטמא וכו'. וראיתי אחד קדוש מדבר ה\"ה המחבר סדר הדורות (דף ע\"ט עמוד ג') [סדר תנו\"א אות א' ערך ר' אליעזר ב\"ר צדוק] דוחה כל הראיות שכתבו תוס' וכתב עוד בזה\"ל ובבכורות פרק פסולי המוקדשין גבי בוכרא דהוי ליה לר' צדוק פירש\"י כהן הוי אין ראיה כי ישראל מותר לקנותו להשהותו עד שיפול בו מום או שניתן לו במתנה ע\"כ. לא הבינותי דהא כל עיקר ששאל ר' צדוק בכורות ל\"ו ע\"א לר' יהושע הוי בהא דאמרי' התם דכהנים חשודים על המומין ואינם נאמנים לפיכך שאל ר\"צ כלום חלקנו בין חבר לע\"ה [ומי חשידנא אנא משדי בי' מומא בכוונה ככהן ע\"ה. רש\"י] א\"כ מוכרח להדיא דהיה ר\"צ כהן דאילו ישראל הוי נאמן הוא ע\"ז. ומלבד זה איכא למידק עליו עוד בזה. ודי לחכימא ברמיזה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וכו'. </b> הנה לפי סדר הסעודות שמתחיל בלילה הראשונה וסעודה השניה אוכל ביום ט\"ו וכן סעודות אחרות זה אחר זה יש לדקדק דהוה ליה לומר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת בלילה ואחת ביום. ומהנראה דלכאורה איכא למידק עוד שהרי אי אפשר שבעה ימי הסוכות בלתי שבת והרי חייב עוד בסעודה שלישית וא\"כ ט\"ו סעודות בעי למיכל. ולזה צ\"ל דודאי בסעודה הראשונה שחייב לאכול אפילו לדעת חכמים דפליגי כדמסיק הש\"ס כ\"ז ע\"א מג\"ש חמשה עשר מחג המצות ובהא לא קמיירי ר\"א אלא רק באותן סעודות דנפקא ליה מתשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה אף סוכה כן [כדאיתא שם בגמרא מ\"ט דר\"א תשבו וכו' ולפיכך פטור אם ירדו גשמים משא\"כ בסעודת לילה הראשונה דנפקא ליה מג\"ש דחמשה עשר מחג המצות דחייב אפילו בירדו גשמים כמבואר בטוש\"ע ועמ\"ש בסמוך בס\"ד בתוי\"ט ד\"ה ר' אליעזר] והוי שפיר י\"ד סעודות עם סעודה הג' שאוכל בשבת. ועפ\"ז יש ליישב דברי המג\"א סי' תקכ\"ט אהא שכתב בש\"ע לא נהגו לעשות בי\"ט סעודה שלישית שכתב בס\"ק ה' בזה\"ל דלא נהגו לעשות וכו' וכן משמע בסוכה פ\"ב דאין חייב לאכול אלא ב' סעודות וכו' הנה ודאי כוונת המג\"א דאם יתחייב לאכול סעודה ג' בי\"ט א\"כ למה אמר י\"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה הרי איכא ט\"ו סעודות מחמת סעודה השלישית שצריך לאכול ביו\"ט א\"ו דביו\"ט אין חייב לאכול אלא ב' סעודות ואין להקשות עליו דגם לפי דבריו מי ניחא שהרי איכא שבת בינתיים ובהא כ\"ע מודים שחייב בסעודה הג'. כי יתכנו כוונתו עפ\"י דברי שכתבתי למעלה. מיהו להרמב\"ם שהביאו הטור בשמו סי' תקכ\"ט דחייב ביו\"ט לאכול סעודה שלישית לא קשיא ממתני' דהכא דמוכח דפטור כדאמרן. דשפיר י\"ל דס\"ל להרמב\"ם דר' אליעזר מילתא דפסיקא נקט דלעולם חייב בארבע עשר סעודות [לבד מסעודת לילה הראשונה] ואפילו כשחל יו\"ט הראשון של חג בשבת ולא מצי ר\"א למימר חמשה עשר סעודות דלא פסיקא ליה שהרי כשחל יו\"ט ראשון בשבת ליכא ט\"ו סעודות אלא י\"ד סעודות. ומה\"ט נמי אפשר לומר הא דתוי\"ט בפ\"ה מ\"י דמעשר שני מייתי ראיה מהירושלמי ולא מייתי ממשנה דהכא מטעם שכתבתי ליישב דברי הרמב\"ם: ",
+                "במשנה <b> מי שלא אכל לילי יו\"ט הראשון ישלים וכו' וכן ציין התוי\"ט ד\"ה מי שלא אכל לילי יו\"ט הראשון וכו'.</b> ודע דבמשנה שבגמרא כ\"ז ע\"א איתא מי שלא אכל יו\"ט הראשון ישלים וכו'. ומצאתי במהרש\"א ד\"ה תוס' בד\"ה אי בעי אכיל כו' ולדבריהם גרסי' במתני' מי שלא אכל ביו\"ט ראשון ישלים כו' וכן הוא בכל נוסחת המשנה הישנים אבל חדשים מקרוב באו שהגיהו מי שלא אכל בלילי יו\"ט ראשון ישלים כו' ואין זה נכון לדברי התוס' דלא מהני השלמה לסעודת ליל י\"ט ראשון עכ\"ל:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ר' אליעזר אומר וכו' ועוד כתב הרא\"ש כו' ע\"ש. </b> פרק שלשה שאכלו סי' כ\"ג. וכן מבואר בתוס' ברכות מ\"ט ע\"ב ד\"ה אי בעי אכיל וכו'. אבל בי\"ט צריך לאכול. ותימא דאמרינן בסוכה כ\"ז ע\"א אי בעי אכיל ואי לא בעי לא אכיל חוץ מלילה ראשונה דיליף ט\"ו ט\"ו מחג המצות וי\"ל דהכי פירושו שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל בשביל י\"ט צריך לאכול וא\"ת מאי נפקא מיניה אם צריך לאכול בשביל י\"ט או בשביל סוכה ומיהו אמר רבינו יהודה דנ\"מ כגון שירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה דהשתא אם לכבוד י\"ט שפיר אבל בשביל סוכה בי\"ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים דילפינן חמשה עשר מחג המצות אבל בשאר ימים אינו צריך ע\"כ. והרא\"ש הוסיף קצת יותר באריכות וסוף דבריו הילכך נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת בי\"ט משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם והא דאמרינן בסוכה כ\"ז ע\"א מכאן ואילך רשות דאי בעי לא אכיל הכי קאמר רשות משום סוכה ולעולם חובה היא משום שמחת יו\"ט וא\"ת הא בהא תליא דכיון שהוא אוכל צריך שיאכל בסוכה וי\"ל משכחת לה כגון שהוא מצטער מפני ירידת גשמים ואינו חייב לאכול בסוכה אבל חוץ לסוכה חייב משום שמחת יו\"ט ודוקא מלילה ראשונה ואילך רשות אבל בלילה ראשונה בכל ענין חובה ואפי' יורדין גשמים חייב לאכול בסוכה דילפינן מחג המצות ע\"כ. חלוק גדול יש לדעת תוס' משום רבינו יהודה שכתבו בי\"ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים משמע להדיא דכל זמן שהגשמים יורדים כל לילה הראשונה אינו צריך לאכול בסוכה רק אם פסקו הגשמים צריך לחזור ולאכול בלילה הראשונה אכן לדעת הרא\"ש בשם רבינו יהודה אף כשהגשמים יורדין מחויב לאכול בלילה הראשונה בסוכה [ותוס' סוכה כ\"ז ע\"א ד\"ה אי בעי וכו' כתבו בפשיטא דבכל יו\"ט אין חייב לאכול והא דאמרינן בברכות מ\"ט ע\"ב שבתות ויו\"ט לא סגי ליה דלא אכיל מתוקמי דוקא בליל יו\"ט ראשון של פסח ושל סוכות ומאי דאמרינן חלקהו חציו לאכילה אפשר בבישרא וכורי ע\"ש. כל דבריהם נגד מה שכתבו בברכות שהעתקתי לעיל גם הרא\"ש לא הזכיר כלום מדין אכילת פת ביו\"ט גם דין חיוב ליל ראשונה של סוכות אם ירדו גשמים וצ\"ל דסמיך אמ\"ש בברכות כפי שהעתקתי לעיל דבריו והנה בגוף הענין כבר מבואר בב\"י כל הדיעות סי' תרל\"ט]:  <br><b>ואדברה </b> נגד מלכים ולא אבוש במאי שהקשו התוס' מאי נ\"מ אם צריך לאכול בשביל י\"ט או בשביל סוכה. וכן קושית הרא\"ש הא בהא תליא דכיון שהוא אוכל צריך שיאכל בסוכה. הלא טובא נ\"מ ולא תלי' הא בהא דהא קי\"ל כביצה וביצה בכלל מותר לאכול חוץ לסוכה וא\"כ סעודת יו\"ט דסגי בכזית פת מותר לאכלו חוץ לסוכה אבל משום סוכה מחויב לאכול בליל הראשונה דוקא בסוכה וכזה יותר איכא למידק במ\"ש הרא\"ש בברכות הנ\"ל בתחלת דבריו בזה\"ל. משמע הכא דביו\"ט לא סגיא דלא אכיל פת דבר שצריך לברך אחריו בה\"מ וכו' וקשה דבפ\"ב דסוכה וכו' ורבנן דאמרי אין לדבר קצבה וכו' אף סוכה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ועל כרחך היינו לא אכיל פת כלל דאי אכיל חייב לאכול בסוכה וכו'. ולא זכיתי להבין דהא ודאי בשאר ימי החג אפשר לו לצאת משום י\"ט באכילה עד כביצה דמותר לאכול חוץ לסוכה פת כשיעור הזה והוא דבר שצריך לברך אחריו בה\"מ [ובכן לדינא צ\"ע מנ\"ל הא דקי\"ל דבלילה ראשונה שמחוייב לאכול דוקא בסוכה אפי' כשירדו גשמים דילמא כשירדו גשמים אפי' בלילה ראשונה משום דמצטער פטור מצד דתשבו כעין תדורו. והא דאיצטריך ג\"ש ט\"ו ט\"ו מחג המצות היינו להודיע דמחויב לאכול בלילה ראשונה בסוכה אפי' כשאינו רוצה לאכול רק כזית (דמשום חובת יו\"ט רשאי לאכול אותו כזית בביתו) אפ\"ה מפני הג\"ש ט\"ו ט\"ו מחג המצות מחויב לאכול אותו כזית דוקא בסוכה] וכבר דברתי בזה עם גדולים חקרי לב ולא מצאו כל אנשי חיל ישוב הגון. ואולי אפשר לומר דס\"ל דהואיל שחל עליו החיוב לאכול הוי דינו כסעודת שבת דקי\"ל ביצה ל\"ד ע\"ב ומבואר יותר בפסחים ק\"ה ע\"א שבת קבעה נפשה דאמר רב כשם שהשבת קובעת למעשר וכו' ופירש\"י אפי' אכילת עראי דשבת חשובה קבע וכו' ולשון הרשב\"ם אכילת עראי דשבת חשובה קבע משום דהוי עונג אפי' מסעודה כל שהו דידה קבע הוא וע\"ש בהרא\"ש כי האריך ביתר בביאור מעתה י\"ל דוקא בחה\"מ שרי אכילת עראי חוץ לסוכה משא\"כ בי\"ט ראשון אסור דעראי חשובה קבע. ברם מסתימת כל הראשונים ואחרונים דכתבו דעד כביצה שרי לאכול חוץ לסוכה ולא חלקו בין י\"ט לחוה\"מ משמע דאין חילוק [ואפי' בלילה ראשונה שרי באכילת עראי חוץ לסוכה] ועדיין צריך תלמוד:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>עושה  סוכתו קבע וכו'. ולשון מעלן שכתב הר\"ב ע' במ\"ח פ\"ד כו' ע\"ש. </b> כוונתו רצויה על מ\"ש לקמן ד\"ה מוריד את הכלים לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגין כו' ודע דז\"ל רש\"י שבת קנ\"ד ע\"ב ד\"ה שתים ביד אדם וכו' כל כניסה דסוכה נקיט בלשון עליי' במסכת סוכה לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגין דבכמה דוכתין תנן בה הכי אין מטריחין אותו לעלות [סוכה כ\"ט בברייתא] אמר להם העלום לסוכה [משנה דסוכה כ\"ו ע\"ב] אבל מוריד הוא את הכלים [משנה סוכה מ\"ח ע\"א] וכן הרבה עכ\"ל ונעלם ממני דעת התוי\"ט למה החריש עד בואו למקום הזה ולא כתב פי' זה לעיל מ\"ה פ\"ב על הא דאיתא שם ואמרו העלום לסוכה וכו' וכמו שפירש\"י ואולי דשם אין לדקדק בכך דשפיר אפשר לומר דלר\"י בן זכאי ולרבן גמליאל היו סוכותיהן בראש גגותיהן משא\"כ במשנה דהכא דמדבר על הסתם כמו גבי מעלן וכן גבי מוריד הוא את הכלים דמיירי בענין הנהוג ברוב בני אדם צריכין אנו לומר ולפרש בהכרח כדפירש\"י. ובמאי שכתב רש\"י ראיה דתנן אין מטריחין אותו לעלות יש לדקדק דעזב תחלת הברייתא דתנא היה אוכל בסוכה וכו' וירד אין מטריחין אותו לעלות והיה לו לדקדק ממלת וירד ובעי טעמא: ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>משתסרח  וכו' ונ\"ל שהוא מלה ארמית כדמתרגם אשר העוה עבדך [שמואל ב' י\"ט כ] די סרח עבדך וכו' ע\"ש </b> ונעלם ממני שלא הביא תרגום על התורה מה חטאתי [בראשית ל\"א ל\"ו] מה סורחני. עוד שם מ' א'. חטאו. סרחו וכהנה רבות:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>שלשה  הדסים וכו' וכתבו התוס' כו' ע\"ש. </b> בהפלאה שבערכין ערך תרג ובמיני תרגימא כתבתי בס\"ד דברים המתקבלים ע\"ש:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אתרוג </b> שנאמר פרי עץ הדר ודרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה וכו' ע\"ש. ולכאורה בעי טעמא שהתוי\"ט בטעם זה בחר וברח מטעמא דאיתמר ריש הסוגיא ל\"ה. ת\"ר פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג. ודע דגם הטור סי' תרמ\"ח כתב פרי עץ הדר דרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה והיינו אתרוג ע\"כ. וזה ילפותא של ר' אבוה דמפרש ג\"כ למילתיה כרבי כמבואר בפירש\"י ד\"ה הדר והיא היא דרבי אלא במשמעותא פליגי מר דריש ליה לשון דירה ומר דריש לי' לשון דיר ע\"כ. ובזה ניחא זהו דמפסיק במימרא דר' אבוה בין גדולי התנאים [מיהו אכתי איכא למידק דהקדים רבי לבן עזאי שהיה זמן רב קודם כי היה תלמיד חבר של ר' עקיבא והארכתי במקום אחר בס\"ד] גם בענין זה קשה קצת אם העיקר ילפותא ממלת הדר שדר באילן משנה לשנה הוי אומר זה אתרוג א\"כ קושית התוס' דלעיל ל\"ד ע\"ב ד\"ה ענף וכו' וא\"ת נימא פרי עץ הדר שלשה וכו'. במקומה עומדת [ואין לומר כתירוצם לעיל דמדרשא דעץ דרשינן שטעם עצו ופריו שוין ואין כאן מקום להאריך בזה] ומעתה נראה דהתוי\"ט העתיק פה ונטה אחר דברי הטור. ברם על הטור שלא הלך בדרכי אביו בזה צ\"ע כי הרי\"ף וכן הרא\"ש לא הזכירו שום טעם אלא הילפותא דעצו ופריו שוין וזהו אתרוג ואימא פלפלין לא אפשר היכי ליעבד וכו' ע\"ש:  <br><b>וראיתי </b> בלבוש שכתב בזה\"ל פרי עץ הדר דרשו חז\"ל מדכתיב עץ הדר ולא כתב פרי הדר פרושי פרי הדר בעצמו דהיינו שעומד באילן משנה לשנה וזו אתרוג מכל מקום אין לשון הדר יוצא מידי פשוטו דמשמעו הדר ממש אם אינו ממש הדר פסול הלכך יבש פסול וכו' עכ\"ל. הנה בפירושו של הלבוש נחה ושקטה הקושיא של תוס' שזכרתי למעלה מיהו יש לדקדק דמשמע לכאורה לעיל ל\"א ע\"ב דרבי יהודה דלא בעי הדר ופריך הש\"ס והא כתיב הדר ומשני הדר באילנו משנה לשנה משמע להדיא דאם דרשינן הדר להדר באילנו אין שום ראיה שיהיה יבש פסול מטעם שאינו בנוי והדר. ואולי יש לומר דרב יהודה דס\"ל פסחים פ\"ו ע\"ב יש אם למסורת ולא דרש אם למקרא לפיכך ס\"ל הַדָר אבל לדידן דדרשינן שניהם במקום שאינם מכחישים זה את זה כמבואר תוס' סוכה ו' ע\"ב ותוס' סנהדרין ד' ע\"ב ובשאר דוכתי ולפיכך דרשינן נמי אם למקרא הָדָר וכן המסורת הַדָר מלשון דירה. וע\"פ הדברים האלה נוכל ליישב הא דנקט הש\"ס לעיל ל\"א ע\"ב לר' יהודה דוקא הדר באילנו משנה לשנה ולא נקט דרשות אחרות כמ\"ש תוס' שם בד\"ה דבר וכו' לדקדק בזה ע\"ש די\"ל דלדרשא אל תקרא הדר אלא הדיר שאמר רבי וצריכין הוספת יו\"ד. וכן לבן עזאי. צריך שינוי גדול לקרות במקום הדר אידור [או הידור גירסת הערוך שהעתקתי בתכ\"ש] בהא אפשר בין ר' יהודה ובין רבנן דאין מקרא יוצא מידי פשוטו כדכתיב בלי שום הוספה אבל לדרשת ר' אבוה אתווין דדין כאתווין דדין רק שנשתנה בניקוד לזה ס\"ל לר' יהודה דלא דרשינן אלא המסורת:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>של  תרומה טהורה לא יטול. פי' הרמב\"ם כמ\"ד מפני שמכשירו לקבל טומאה וכו'. </b> הנה גם בחיבורו פ\"ח מה' לולב דין ב' כתב בזה\"ל אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלים לא יטול שמא יכשירו לטומאה וכו' וכתב הכ\"מ ופוסק רבינו כדברי האומר בגמרא שטעם לא יטול הוא מפני שמכשירו לטומאה ר\"ל שע\"י נטילתו בא לשומו במים עם הלולב ויוכשר ע\"כ. והוי יודע דבסוגיא ל\"ה ע\"ב איתא ושל תרומה טהורה לא יטול פליגי בה רבי אמי ורבי אסי חד אמר מפני שמכשיר וחד אמר מפני שמפסידה. הגם דלא מיכרעי הילכתא היכא [ואף אם היה כלל מיוחד היכי דפליגי ר' אמי ור' אסי הילכתא כמאן אכתי הכא דחד אמר כך וחד אמר כך ודאי לא ידענו הלכה כמי] מ\"מ פסק הרמב\"ם שפיר מפני שמכשירה דהוי לחומרא ע\"פ מסקנת הש\"ס דאיכא בינייהו כגון שקרא עליו שם חוץ מקליפתה החיצונה למ\"ד מפני שמכשירה איכא ואסור [משא\"כ למ\"ד מפני שמפסידה שרי לטול]. מיהו אכתי איכא למידק דהא ודאי מצינו להיפך כגון שכבר הוכשר [עי' תוס' ד\"ה מפני וכו'] דלמ\"ד מפני שמכשירה מותר ליטול שהרי כבר הוכשר ולמ\"ד מפני שמפסידה אסורה. וא\"כ למה השמיט הרמב\"ם הך טעמא שמפסידו הלא באופן היכי שכבר הוכשר הוי טעמא שמפסידו לחומרא וטעמא שמכשירו לקולא ומצוה ליישב. וקצת אפשר לומר שהוכיח הרמב\"ם מדלא אמר הש\"ס נמי הך איכא בינייהו ואף די\"ל דחדא מתרתי נקט עמ\"ש תוס' (ב\"ק ל\"ג ע\"א ד\"ה הקדישו) מ\"מ עדיפא הו\"ל לש\"ס למינקט א\"ב במילתא דשכיחי ורגיל שכבר הוכשר מלומר דא\"ב כגון שקרא עליה שם חוץ מקליפתה דזה מילתא דלא שכיחי לכן נראה דהיא הנותנת דס\"ל לש\"ס למ\"ד מפני שמכשירו גזרינן נמי היכי שכבר הוכשר אטו לא הוכשר כבר ובכל ענין גזרו חכמים בתרומה ובמע\"ש בלא פלוג דלא יטול. ותדע דע\"כ גזרו בלא פלוג [יבמות ק\"ז ע\"א כתובות נ\"ב ע\"ב ב\"מ נ\"ג ע\"ב] דאי לאו הכי קשה רק אמר ומאי בינייהו הלא א\"ב כשלא נתן הלולב במים [אמנם דינא הוא דצריך דוקא ליתנו במים] או שניגב הלולב או שנוטלו בסודר דשרי לרבא לקמן ל\"ז ע\"א אבל אם גזרו בלא פלוג אתי הכל שפיר ולהכי לא מצי הש\"ס רק האכ\"ב דשרי למ\"ד מפני שמפסידו כגון שקרא עליה שם חוץ מקליפתה חיצונה וכו' דבמילתא דלא שכיחי כה\"ג לא גזרו חכמים ולא אסרו ליטול אם אירע שקרא עליה שם חוץ מקליפתה וכו'. ובענין הפירושים של רש\"י ותוס' שהביאם התוי\"ט. שרש\"י כתב בזה\"ל ד\"ה שמכשיר לקבל טומאה דאמרינן במתני' וכו' והתוס' כתבו בזה\"ל ד\"ה מפני שמכשיר וכו' וכשנוטלו נוטפין מימיו על האתרוג נראה ע\"פ פלוגתא שבין הרקנטי ובין חסיד אשכנזי שהביאה הב\"י בסי' תרנ\"א והעתיקו הט\"ז ס\"ק י\"ד דחסיד אשכנז לא היה מחבר האתרוג ללולב והרקנטי ס\"ל דצריך לחבר האתרוג ללולב. והנה רש\"י ס\"ל כרקנטי ולהכי פי' כשנוגע באתרוג הוכשר אבל תוס' ס\"ל כחסיד אשכנזי. אכן מ\"ש הכ\"מ שהעתקתי למעלה שע\"י נטילתו בא לשומו במים עם הלולב ויוכשר. בחר לו טעם חדש לא כרש\"י ולא כתוס' קצת חידוש הוא. ובפרט איהו שפסק בש\"ע סי' תרנ\"א סעי' י\"א דצריך לחברם יחד כדעת הרקנטי בפשיטות הו\"ל לפרש כרש\"י:  "
+            ],
+            [
+                "<b>והירוק  ככרתי. </b> עי' מזה מ\"ש תוס' לעיל ל\"א ע\"ב ד\"ה הירוק וכו' ותוס' חולין מ\"ז ע\"ב ד\"ה אלא וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה במינו <b> היו אוגדין וכו' ואנן קי\"ל דלולב אין צריך אגד וכו' ע\"ש. </b> מיהו אע\"ג דאין צריך אגד מ\"מ פסקינן בטוש\"ע א\"ח סי' תרנ\"א דמצוה לאגוד בקשר גמור וכו' והיינו לפי מסקנת הש\"ס בסוכה י\"א ע\"ב ול\"ג ע\"א ובמנחות כ\"ז ע\"א דאפי' רבנן דפליגי עלה דר' יהודה וס\"ל א\"צ מ\"מ מצוה לאוגדם משום ואנוהו התנאה לפניו במצות. וראיתי להתעורר בענין אגודת הלולב עם הערבה והדס. ראיתי רבים וכן שלימים וכשירים בישראל נוהגין לכרוך [בעלה אחת תלושה מן לולב] סביב סביב הג' מינים ותוחבין אח\"כ ראש הכרך תוך העגול הכרוך ובלתי ספק יצא זה להם ממ\"ש הרמ\"א בהג\"ה סי' תרנ\"א בזה\"ל יש מי שכתבו לעשות הקשר בדרך אחר שכורכין סביבות וכו'. איברא לא דקדקנו היטב אלא נראה דמצוה מן המובחר כמ\"ש המחבר ומצוה לאגדם בקשר גמור דהיינו ב' קשרים זה על זה משום נוי וגם דעת הרמ\"א ודאי הכי הוא תדע מדלא כתב ההג\"ה ויש מי שכתבו וכו' שכורכין סביבות וכו' אהך מילתא שכתב המחבר ומצוה לאגדם וכו' דהיינו ב' קשרים וכו' אלא איחר לכתוב הגה\"ה על מ\"ש המחבר אם לא אגדו מבע\"י או שהותר אגודה א\"א לאוגדו ביו\"ט בקשר גמור אלא עונבו. ע\"כ. ומדאיחר הרמ\"א לכתוב הכא ההג\"ה ויש מי שכתבו לעשות הקשר בדרך אחר שכורכין וכו'. ש\"מ דכוונת הרמ\"א למי שהותר אגודה בי\"ט או לא אגדו מערב יו\"ט. דיש מי שכתבו לעשות וכו' והכוונה בזה שלא לענבו ביו\"ט כמ\"ש המחבר אלא לעשות הקשר בדרך אחר וכו'. הגם דעניבה בשבת ומכ\"ש ביו\"ט שרי כמשמעות הש\"ס וטוש\"ע סי' שי\"ז סעי' ה' אפ\"ה דעת החולקין דעדיפא טפי לעשות הקשר בדרך אחר. עוד אפשר ליתן טעם לשבח ומיושב בזה הא דהשמיט הטור בסי' תרנ\"א הך דעניבא אלא כתב בזה\"ל ואם לא אגדו מאתמול או שהותר אגודו ביו\"ט אי אפשר לאגדו בקשר גמור אלא אוגדו כאגודה של ירק שכורך האגודה מסביב ותוחב ראש אגודה לתוכה בלא קשירה ע\"כ וצ\"ע שהשמיט הטור לתקנתא דעניבה שמפורש בש\"ס ל\"ג ע\"ב ולדעת הטור בסי' שי\"ז דעניבה שרי. לכן נראה דיש לומר ע\"פ מנהג שכתב הראב\"י הביאו הב\"י בזה\"ל אנן נהגינן לקשרו פעם אחת ושוב מתעגל וכורכו סביב סביב ומתוך כך מהודק יפה כאילו קשרום בשני ראשי האגד ב' פעמים. ע\"כ. והנה ע\"פ מנהג זה ודאי דאם הותר אוגדו בי\"ט עדיף לעשות קשר האחד כפי המנהג. וא\"כ שוב אסור לעשות עניבה לדעת המרדכי הביאו המג\"א ומפורש יותר בביאור בט\"ז סי' שי\"ז סק\"ז דבאין עשוי להתיר כגון בלולב אסור לעשות עניבה כדאיכא קשר אחד וגם האגור ס\"ל הכי ע\"ש. ובכוונה רצויה זו בדעת הרמ\"א יתיישב ג\"כ זה שסיים בהגה\"ה (טור) כי כן האמת שהטור כתב הכי כמו שהעתקתי לעיל לשונו ואם לא אגדו מאתמול וכו'. ולזה התחיל בהגה\"ה ויש מי שכתב וכו' כלומר שהוא דעת הטור. אחר כתבי זה מצאתי בעטרת זקנים אות קטן א' טור הגה\"ה על זה טעות סופר הוא אדרבה בטור לא משמע הכי אלא ב\"י בשם המרדכי הוא ובחול קמיירי וכו' ע\"כ הנה כל הרואה בב\"י יראה דז\"ל כתב המרדכי בשם רא\"מ צריך שיאגדם שני קשרים זה על זה דתניא וכו' וראב\"י כתב אנן נהגינן לקשר פעם אחת ושוב מתעגל וכו' ע\"ש הרי דברי הרמ\"א דלא כרא\"מ ודלא כראב\"י אבל לפ\"מ שכתבתי בכוונת הרמ\"א עולה יפה מ\"ש טור וכדאמרן. ואם אמנם גברא רבה שדי ביה נרגא הוא המג\"א שכתב סק\"ג וכן נוהגין אפילו בחול [ד\"מ] ע\"כ אמרתי אביט אחר דרכיו של משה בחיבורו ד\"מ וראיתי כי בא קטן א' אחר דברי ראב\"י הנ\"ל כתב בזה\"ל וכן אנו נוהגין אף בחול וכו'. הנה משמעות לשונו דקאי אמנהג של ראב\"י לעשות עכ\"פ קשר אחד [הגם דדברי ד\"מ שסיים דלא כטור לקמן דמשמע דוקא ביו\"ט דאסור לעשות קשר גמור יש לקשור בכה\"ג ע\"כ. צע\"ק]. סוף דבר לא ידעתי טעם למנהג שזכרתי בתחלת הענין. ויתכן לעשות כמבואר בהמחבר וגם הרמ\"א מודה גם רש\"י ל\"ג ע\"ב ד\"ה ופליג וכו' כתב בזה\"ל שמעינן מהכא דבעינן בלולב קשר גמור שיקשור שני ראשי האגוד והאוגדן כאגודה של ירק לאו אגוד הוא וכו' ובכן בחול טוב הדבר. וכל מאן דגמיר וסבר. כמ\"ש רש\"י והמחבר. וביו\"ט יש לעשות כמ\"ש הרמ\"א והטור אבי כל בני עבר:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר אני והו הושיעה נא. </b> הנה בפי' הר\"ב וכן הרמב\"ם בפירושו לא כתבו הילכתא כמאן וסתמא כפירושו דהלכה כת\"ק וכ\"כ הרמב\"ם בחיבורו פ\"ד מהל' לולב דין כ\"ג בכל יום ויום מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן פעם אחת ואומרים אנא ה' הושיעה נא וכו' וכבר נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפין אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפין את המזבח זכר למקדש. וכתב הכ\"מ בכל יום ויום כו' משנה כלשונה דף מ\"ה ע\"א וכת\"ק והמנהג שהזכיר רבינו פשוט הוא ע\"כ. ואחר הרצאת דברים אלו נעלם ממני מנהגנו ומבואר ג\"כ בלבוש או\"ח סי' תר\"ס סעיף ב' ונוהגים להקיף המגדל פעם אחת וכו' ואומרים אני והו הושיעה נא וכו' עכ\"ל. וכן יסד הפייטן בפייט הושענא של שבת חוה\"מ כהושעת יקב מחצביך סובבים ברעננה רוננים אני והו הושיעה נא וכן יסד בפיוט של יום שני המזבח בכפות וערבות באתי לסובבנהו היות בהם ערבות אני והו הושיעה נא. ובעי טעמא שבקת רבנן ועביד כיחידאי [ובטור סי' תר\"ס הביא המשנה כצורתה פלוגתא דת\"ק ור' יהודה ולא הכריע]. ולכאורה קצת איכא למימר דנשתרבב המנהג מדעת רב צמח גאון דפסק בכל מקום כר\"י נגד סתמא דת\"ק אמנם כבר מחו לי' מאה עוכלא בעוכלא. ותמצא במ\"ש בס\"ד משמיה דהרא\"ש מ\"ב פ\"ב דפאה והארכתי שם. ולכן שפיר פסק נמי הרמב\"ם ואומרים אנא ה' הושיעה נא ואשר על כן עודנה צ\"ע:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>מיד  התינוקות שומטים וכו' לגזל דדבריהם כת\"ק דר' יהודה וכו'. </b> הרואה במשנה ח' פ\"ה דגיטין יראה כי לא נזכר שם ר' יהודה לגמרי ובאין ספק טעות איתרמי וצ\"ל בדברי התוי\"ט כת\"ק דר' יוסי [הנזכר במשנה דגיטין] ברם אכתי דברי מד\"ז התוי\"ט נעלמים ממני שהרי מדבריו של הרב מברטנורא שכתב בזה\"ל ואין בדבר משום גזל שכך נהגו משום שמחה. מוכח להדיא דאי לאו משום שמחה נהגו הכי הוי השומט וחוטף מיד התינוקות עובר משום גזל. והנה במשנה שבגיטין הנזכר זה תוארה מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור [ומפרש הש\"ס גיטין ס\"א ע\"א ובב\"מ י\"ב ע\"א ובשבועות מ\"א ע\"א דר' יוסי מחמיר טפי מת\"ק דאלו לת\"ק אינו אלא מפני דרכי שלום ובחטף אחר מיד הקטן אין מוציאין הבית דין מידו אבל ר' יוסי דאמר גזל גמור מדבריהם ומוציאין הב\"ד מיד החוטף הרי מבורר דלר' יוסי הוי גזל גמור טפי מדעת הת\"ק] וא\"כ לא הבנתי מ\"ש מד\"ז התוי\"ט ז\"ל כתב הרב וכו' כת\"ק דר' יוסי וכו' אדרבה לר' יוסי עצמו ניחא טפי. אך דע נא דלכאורה ע\"כ כוונת הרב שכתב משום גזל היינו מפני דרכי שלום כת\"ק דליכא למימר דכוונתו גזל גמור כר' יוסי שהרי הר\"ב אומר כן בגיטין במשנה שזכרנו דאין הלכה כר' יוסי. ולפ\"ז יש לתקן דברי מד\"ז התוי\"ט בשליחת יד דלית ביה חסרון כל כך. ולומר דכך צ\"ל ר\"ל גזל מפני דרכי שלום כת\"ק דר' יוסי וכו'. ואגב יתכן דמ\"ש רש\"י [שהעתיקו ג\"כ התוי\"ט] בפי' המשנה דהכא דף מ\"ה ע\"א ד\"ה ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה ע\"כ. כי לא רצה רש\"י למעייל א\"ע בפלוגתא וכתב עפ\"י דעת שניהם דהיינו דעת של ר' יוסי וגם הדעת של הת\"ק. איברא בגוף הדמיון דמדמה התוי\"ט ענין דהכא דאתרוגיהן לענין דמציאת חש\"ו דגיטין לא זכיתי להבין הדמיון לקוצר דעתי ורעיון. שהרי בגיטין ענינו במה שמצא הקטן דרך מציאות בעצמו ואין דעת אחרת מקנה אותו ומפני שאין לקטן זכיה לנפשיה מן התורה איפלגי הת\"ק ור' יוסי אי הוי רק מפני דרכי שלום ואין מוציאין בבית דין. ור' יוסי ס\"ל דאע\"ג שהיא מדרבנן החמירו חכמים בתקנתן כגזל גמור להוציא בדיינין עי' רש\"י ב\"מ י\"ב ע\"א ד\"ה ונפקא מיני' וכו' משא\"כ הכא גבי אתרוגיהן של קטנים דניתן להם מאביהם על דרך דתנן במשנה מ\"ב ע\"א קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב בכדי לחנכו וא\"כ הוי גזל מן התורה שהאתרוג שייך לאביו של קטן [וגם אם האב נתן במתנה לבנו הקטן זכה בו הקטן מן התורה דדעת אחרת מקנה אותו ועי' תוס' סנהדרין ס\"ח ע\"ב ד\"ה קטן וכו' וכ\"כ עוד בשאר דוכתי] ובכן לולא דברי התוי\"ט ה\"א ברור דגזל גמור הוי מן התורה רק משום שמחה הותר הדבר ולא לבד דאיסור גזל פקעה אלא אפי' מפני דרכי שלום שע\"י החטיפה יתקוטטו אבות להדדי וגדול השלום ועכ\"פ היה מצד הראוי שחכמים יאסרו מעשות כדבר הזה מפני השמחה התירו פרושים את הדבר. ובזה עולה כוונת רש\"י ותוס' שנקטו בלשונם לאו משום גזל ולא משום דרכי שלום כלומר דאיסור גזל וגם דרכי שלום בטלים הם בשביל שעושין כך משום שמחה. וכן נראה ממ\"ש תוס' ד\"ה מיד תינוקות וכו' ואין בדבר גזל ולא משום דרכי שלום אלא שכך נהגו בו מחמת שמחה ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים וכו' וקורעין בגדו של חבירו או מקלקל סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן וכו' ע\"כ ולסברת ודמיון מד\"ז התוי\"ט היכי מדמו לבחורים שקורעין וכו' או מקלקל וכו' דהוי מזיק בידים וחייבים מן התורה לשלם שיהיו פטורים מחמת שעושים כן דרך שמחה למתני' דהכא מיד התינוקות וכו' דאינו אלא מדבריהם ולא מדאורייתא. אע\"כ דס\"ל לתוס' דהוי גזל גמור מן התורה להחוטף האתרוג מיד הקטן. מטעם דאמרן דגוף האתרוג שייך לאבי הקטן [או להקטן בעצמו מצד דעת אחרת וכשנזכר לעיל]. וגדולה מזה נתבאר. בדרכי משה או\"ח סי' תרצ\"ה באורך דגם בלאו דלא תגזול ממש אינם חוששין לו בפורים שעושין כן מחמת שמחה. וכ\"כ הרמ\"א בהג\"ה ש\"ע ח\"מ סוף סי' שע\"ח בזה\"ל בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חבירו דרך שמחה ושחוק וכן בשאר דבר שמחה הואיל ונהגו כן פטורין (מרדכי סוף פ' הישן ותוס' והרא\"ש ואגודה פרק לולב וערבה) עכ\"ל. והואיל ואתא לידן. יש בדבר היוצא לדון. דמה שנסתייע מתוס' לכאורה אדרבה מתוס' שזכרתי למעלה דוק לאידך גיסא שהרי בתירוצם השנית שכתבו דחו לפי' הראשון מכח קושיא מהא דלא קאמר בש\"ס דתינוקות אין דגדולים לא. ובחרו תוס' דרך נכונה בעיניהם דמתני' לא איירי כלל שיחטפו מידן של תינוקות ע\"ש הרי דס\"ל לתוס' דאפי' בדרך שמחה אסורה משום גזל. גם מה שנסתייע הרמ\"א מהרא\"ש. הרואה בהרא\"ש יראה בעליל דגם הרא\"ש דוחה בשתי ידים והוסיף להקשות בתרתי על פירושא דגדולים חוטפין מיד הקטנים. והחליט בזה\"ל ונ\"ל דמתני' לא איירי כלל שחטפו הגדולים מיד הקטנים וכו' ע\"ש. ובכן לכאורה פליאה מהרמ\"א שהביא לעדות התוס' והרא\"ש והמה עידי סתירה ומתנגדיים. והנה ספר אגודה אין בנמצא אתי להעמיק בו. אמנם במרדכי שנסתייע ממנו הרמ\"א עיינתי בו כי לא הביא המרדכי אלא פירושא הראשונה שכתבו רש\"י בפי' המשנה אשר הביאו תוס' הנ\"ל. ולכאורה איכא למידק דלמה לא השגיח על קושיות תוס' והרא\"ש שזכרתי לעיל. ואולי משום דראה וידע המרדכי מכל אשר נעשה בפי' רש\"י בסוגיא דסוכה מ\"ו ע\"ב ד\"ה מיד תינוקות שומטין בשביעי קאי במתני' ויש מפרשים מיד התינוקות וכו' התינוקות שומטין וכו' ואין נראה דאמרי' בב\"ר מעשה בחסיד אחד וכו' כדתנן תמן מיד התינוקות וכו' אלמא דגדולים שמטו ליה מיד התינוקות עכ\"ל רש\"י ע\"ש. הרי דמן המדרש מוכח כפי' הראשון דגדולים חוטפין ולכך הביא המרדכי הך דבחורים ההולכים לקראת חתן וכו' להלכה. ברם שיטת התוס' והרא\"ש אתיא כפי מה דקי\"ל דאין למדין מן המדרשות בפרט היכי דש\"ס חולק [כמו שהארכתי בס\"ד בחיבורי הלזה בתוי\"ט פ\"ה מ\"ד דברכות גבי ואם הבטחתו שנושא את כפיו וכו'] והנה בענין דהכא מכח קושיות שהקשו התוס' והרא\"ש הוכיחו תוס' ורא\"ש לדעתם דש\"ס שלנו חולק על מדרש רבה. ולפיכך לדידהו חייבים הבחורים לשלם כל מה שהזיקו וישמח בחור בילדותו וידע כי על כל אלה יבא במשפט אם יזיק אף מתוך שמחה. ועכ\"פ דעת הרמ\"א להלכה. צריך נגר על ככה. והמסבירו ישא ברכה:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ניסוך  המים וכו' מחזקת שלשת לוגין היה ממלא מן השילוח </b> והר\"ב פי' תחלה מן השילוח הוא מעין וכו' ואח\"כ פי' מחזקת ג' לוגין זהו פחות שבנסכים וכו' וכן פירש\"י ולא ידעתי למה מהפכים הסדר דתנן במשנה:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>המגולין  פסולין לגבי המזבח ומסקינן בגמ' משום הקריבהו נא לפחתיך כו' ע\"ש. </b> במשנה שבגמ' מ\"ח ע\"א נשפכה נתגלתה היה ממלא מים מן הכיור שהיין והמים פסולין לגבי מזבח. ובפסקא נ' ע\"א נשפכה או נתגלתה [והיינו כגירסת המשנה שבמשניות ודלא כמשב\"ג לעיל דחסר מלת או] כו' ואמאי ליעבר במסננת לימא מתני' דלא כר' נחמיה דתניא מסננת יש בו משום גילוי אמר רב נחמיה אימתי בזמן וכו' אבל וכו' אין בה משום גילוי וכו' אפילו תימא ר' נחמיה וכו' הקריבהו נא לפחתיך וגו' ע\"כ. חזינן דלא מסיק הש\"ס הטעם של הקריבהו נא לפחתיך אלא לשיטת ר' נחמיה אבל לקושטא דמלתא דלא קי\"ל כר' נחמיה כמבואר ברמב\"ם פי\"א מהל' שמירת הנפש דין י\"ד וכן בטור י\"ד סי' קט\"ז שכתבו להדיא כת\"ק דמסננת יש בו משום גילוי וכתב בכ\"מ ובב\"י דידוע הלכה כת\"ק ע\"כ. וגם הר\"ב בפ\"ח דתרומות מ\"ד כתב דאין הלכה כר' נחמיה ואליבא דת\"ק הטעם דמשנה שהיין והמים המגולין פסולין לגבי המזבח ובין להמקשן ובין להמתרץ שניהם שווין וס\"ל להמתרץ טעמא שסבר המקשן. ושוב אין אנו צריכין לאוקמי משום הקריבהו נא לפחתיך אמנם בעיקר הטעם כתב רש\"י לעיל במשנה והעתיקו התוס' לעיל מ\"ח ע\"ב ד\"ה שהיין והמים מגולין פסולין לגבי מזבח שמא שתה בהן נחש והארס מעורב במים ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעורן כך פי' בקונטרס ויתכן פי' זה למאי דסלקא דעתיה מעיקרא בגמ' דפריך ונעברינהו במסננת אבל לפי המסקנא מפרשינן משום הקריבהו נא לפחתיך ע\"כ. אכן מדלא כתב רש\"י כדרכו ברוב המקומות קא סלקא דעתיה דהיינו טעמא דשמא שתה נחש והארס מעורב בהן ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור וכו' משמע דרש\"י עצמו מפרש טעם זה גם למסקנא דקי\"ל כת\"ק ואין לחלק בטעמיה. אלא עדיפא לומר הטעם שכבר הסכים סתמא דגמ' דאמר לימא מתני' דלא כר' נחמיה וכו'. ובחדושי בס\"ד הארכתי דלפי הסוגיא בב\"ק קט\"ו ע\"ב דהיכי דטרקו מודה ר' נחמיה ע\"ש. וברש\"י. וא\"כ היכי קאמר וליעבר במסננת וגם בשאר קושיא ופרוקי כתבתי ואין כאן מקומו רק את זה לא אכסה האי דמצוה לעמוד עליו מ\"ט נקט הש\"ס ברייתא דמסננת וכו' ולא הביא משנה מפורשת תרומות פ\"ח מ\"ז משמרת של יין אסורה משום גלוי ר' נחמיה מתיר ע\"כ [ואם את נפשך לומר דיש לחלק בין משמרת למסננת. עיי' בדרישה ופרישה סי' קט\"ז. מ\"מ ה\"ל לומר וליעבד במשמרת דתנן משמרת של יין וכו'] ולכאורה אמרתי דלא בעי לדקדק דמתני' דלא כר' נחמיה בלחוד דבזה אין נפקותא כל כך גם אם דלא אתיא מתני' כר' נחמיה ולפיכך לחזק הקושיא מייתי הש\"ס ברייתא דאמר ר' נחמיה אימתי בזמן וכו' וס\"ל להך מקשה כל היכי דאיתמר אימתי לפרש הוא בא [עיין סנהדרין כ\"ה ע\"א ובשאר דוכתי] א\"כ מתני' דלא כמאן. עכ\"פ הר\"ב שלא כתב שום טעם אלא כתב סתמא שהמים והיין מגולין פסולין למזבח וכן הרמב\"ם ובפירושו ובחיבורו לא זכר שום טעם לדבר. משמע להדיא דס\"ל דטעמא דפסול למזבח ידוע ומפורש שכתבו כבר דגילוי אסור להדיוט וא\"כ פשיטא דאסור לגבוה מקרא ממשקה ישראל מן המותר לישראל אפי' שה הבא מן האפר אי מוקצה דאורייתא אסור להקריבו לקרבן תמיד בשבת מכח קרא ממשקה ישראל כמבואר בפסחים מ\"ח ע\"א:  <br><b>שוב </b> הראני רב חביבי הרב הגדול מוהר\"ר וואלף אייגר שכוונתי ב\"ה אל האמת כי טעם הזה מבואר בירושלמי. ולכן חובה עלי להעתיק לשון הירושלמי ופי' הגאון קרבן העדה. סוף פ\"ד דסוכה זה תוארו. היין בעי מימר עבר והביא כשר [סברוהו למימר שאם עבר והביא מים או יין המגולין ע\"ג המזבח כשר ומתני' דתנא שהמים והיין מגולין פסולין איירי לכתחילה] תנא ר\"י דרומייא קומי ר' יונה שהמים והיין המגולין פסולין מעל גבי המזבח מ\"ט ושה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל מדבר שהוא מותר לישראל [וכיון דמקרא אסור אפילו בדיעבד נמי אסור] עד כדון מים [הוא דאסור מקרא ממשקה ישראל אלא יין מ\"ט אסור הא אפשר לעברי' במסננת והארס של נחש צף למעלה ואין הגילוי אוסרתו וכדתנן בפ\"ח משמרת של יין אין בו משום גילוי וממתני' משמע דוקא יין מהני משמרת אבל למים לא מדנקט משמרת של יין ולא נקט סתמא משמרת אין בו גילוי אלא ודאי כדפרישית] אמר ר\"ש המשמח אלקים ואנשים [רישא דקרא ויאמר להם הגפן החדלתי תירושי המשמח אלקים ואנשים ואע\"ג דעבריה במסננת אינו משמח אנשים שמתייראים לשתות ממנו אולי נשתייר בו מארס נחש הילכך אף יין מגולין שעברן במסננת אין מקריבין לגבי המזבח] ע\"כ לשון הירושלמי והפי' של קה\"ע שמתי בין חצאי ארחי כדי שיהיה מסודר לפני הקורא משכיל וגם מפני שאין הירושלמי ופירושו קה\"ע מצוי לכל לכן העתקתיו אות באות. והיה זה לאות. דהירושלמי דמוכרח לתי' השני ליתן טעם ביין המגולה שהוא פסול משום המשמח אלקים ואנשים. היינו דרצונו לאוקמי גם כר' נחמיה כמו שהרצון בזה גם בתלמודא דילן. אבל ע\"פ ההלכה כת\"ק וליתא לדר' נחמיה שפיר עבדו הרמב\"ם והר\"ב וסתמא כפירושא דפסול מטעם שאסור להדיוט מדאורייתא דחמירי סכנתא מאיסורא וא\"כ ממשקה ישראל ידעינן דלגבוה אסורה וכמבואר ג\"כ בירושלמי בתירוץ הראשון טעם דמשקה ישראל במים וביין. ומן הירושלמי איכא למידק מ\"ש תוס' חולין ק\"מ ע\"א ד\"ה למעוטי צפרי וכו' דלא ממעטינן ממשקה ישראל אלא דומיא דערלה וכלאי הכרם שלא היה להם שעת הכושר וכו'. הלא מן הירושלמי דהכא חזינן דמים ויין שנתגלה אע\"ג שהי' להם שעת הכושר אסורין ממשקה ישראל. וכן משמע מתוס' מנחות ו' ע\"א ד\"ה כתב וכו' דע\"י תלתא קראי מסקינן דאין לחלק וע\"ש בתמורה כ\"ט ע\"א דבנעבד אף שהי' לו שעת הכושר ילפינן ממשקה ישראל. וכן מוכח מסוגיא פסחים מ\"ח ע\"א דאי הוי מוקצה דאורייתא הוי אסרי' מקרא דמשקה ישראל אע\"ג דמוקצה היה לו שעת הכושר גם מלשון הברייתא דהתם מוכח כן. ובכן עד אקח מועד בס\"ד דברי תוס' בחולין ק\"מ ע\"א שזכרתי צריכין אצלי תלמוד:  <br><b>גם </b> הפי' של קה\"ע אמלת יין דאיתמר בירושלמי והוכיח כדי לברר פרושו דדוקא יין מהני סינון ממשנה דפ\"ח דתניא משמרת של יין אין בו משום גילוי וכו' הנה כיסה ולא גילה לעיני הקורא לאיזה פ\"ח נתכוין. ובאין ספק נשמט מהדפוס דתרומה כי שם בפ\"ח מ\"ז איתא בזה\"ל המשמרת של יין אסורה משום גילוי ר' נחמיה מתיר ע\"כ. הנה מלבד שלפי פרושו העיקר חסר ומסננת מאן דכר שמיה אלא ביותר מזה לא הבינותי שהרי בברייתא דמייתי סוכה נ' ע\"א מסננת יש בו משום גילוי וכו' וקתני סתמא [ובזה ה\"א ליישב דמייתי הש\"ס הברייתא מסננת ולא המשנה דמשמרת דפ\"ח דתרומות דבעי הש\"ס לאקשויי מלתא דשוויה לתרווייהו על מים ויין. וממשנה דתרומות לא מצי להקשות אלא איין וכל דברי הגאון של הק\"ע דמדבריו מבואר שסובר דמים עב יותר מיין דלפיכך ליין מהני סינון והארס שהוא עב יותר צף מלמעלה ע\"ג כלי הסינון אבל במים לא מהני סינון דגם הארס עובר בתוכו. וכ\"כ הגאון קה\"ע לעיל במשנה [ניסוך המים וכו' כמין שני חוטמין דקין א' מעובה ואחד מידק] בזה\"ל אחד מהנקבים מעובה והוא אותו של מים ואחד דק אותו של יין שיהיו שניהם כלים בבת אחת שהיין ממהרין לצאת יותר מן המים עכ\"ל. והיינו לדעת הירושלמי עצמו דמפרש להך מתני' בדרך הזה להדיא ע\"ש. אבל לפום גמ' ערוכה דילן סוכה מ\"ח ע\"ב דאי' להדיא חמרא סמיך [עבה. רש\"י] מיא קליש וכ\"כ רש\"י והר\"ב בפי' המשנה ט' פ\"ד דסוכה וכל הסוגיא מ\"ח ופירש\"י מורה דיין עב יותר מן המים והשתא אדרבה דבמשנה פ\"ח דתרומות דנקט משמרת יין לרבותא נקט יין וכ\"ש מים [דאין בו משום גילוי לדעת ר' נחמיה דמתיר. וגם לת\"ק כמעט נוכל לומר דדוקא יין אסורים משום גילוי אבל במים מודה [דהוא דק ויכול לסננו מיהו האמת יורה דרכו ברייתא דמייתי בסוכה נ' ע\"א דתניא מסננת יש בו משום גילוי וכו' בסתמא ולא קא מחלק בין מים ליין מוכח דשניהם שווין] עוד נתעלם ממני הלכה זו שפי' קה\"ע אהא ממשקה ישראל מדבר שהוא מותר לישראל וכיון דמקרא אסור אפי' בדיעבד נמי אסור. ע\"כ. ולא ידעתי טעם לדבר הלא בקדשי' בעינן תרי קראי לעבר ובחד קרא אמרי' רק למצוה. תדע שהרי לריש לקיש זבחים ל\"ד אפי' בקר וצאן אינו אלא למצוה ודיעבד אם הקריב קרבנו ממין חי' נמי יצא ונהי דאיתותב התם דאיתנהו תרי קראי לעכב ע\"ש מ\"מ הכי ביין דשופטים המשמח אלקים ואנשים דפסול דקשה מנ\"ל אפילו דיעבד. איברא לכאורה צ\"ל דקים להו לש\"ס דממשקה ישראל אף לעיכובא אתי דאלת\"ה ק' סוגיא דמנחות ויותר סוגיא דתמורה כ\"ט ע\"א דאלמא קרא דנעבד וקרא דטריפה אתי לארוי' לעיכובא ועדיין צ\"ע בהסכמת הפנאי לטובה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "בהר\"ב ד\"ה <b>דברי  שירות ותשבחות אלו ואלו אומרים וכו' ומי שחטא ונמחל לו כו' ע\"ש. </b> קיצר במובן ובברייתא בגמ' יש מהן אומרים וכו' אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו ע\"כ. ודע דבתוספתא פ\"ד איתא לכל זה בסיגנון אחר קצת ע\"ש:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>מלפני'  וכו' ושני דראש השנה כו' ע\"ש. </b> לא הבינותי דהא כל עיקר שכל המשמרות שוות היינו הואיל וצריכין להקדים ביאתן וכו' וכן נמי הואיל ולא יכלו ללכת כמבואר בפי' הר\"ב. וע\"ע משנה הסמוכה חל להיות וכו' וא\"כ ר\"ה מאן דכר שמיה דהא ודאי בר\"ה אין חיוב עליהם לעלות לרגל וכן מורין תחלת דברי המשנה בג'ם בשנה וכו' ופירש רש\"י בשלשה רגלים:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה סוכה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Taanit/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Taanit/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c1e53b2d8cccc178f7e2b583d411ad605a0d634b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Taanit/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,67 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Taanit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ובקבלה  וכו' כל מקום שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי להו קבלה ובכל דוכתא וכו' כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחא מלתא לא קרינן ליה קבלה כו' ע\"ש. </b> בחולין קל\"ז ע\"א תניא אמר רבי אלמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי קבלה וכו' וכ\"ש שדבריהם דברי קבלה וכו'. וז\"ל רש\"י תורת משה קרוים תורה לפי שנתנה תורה לדורות ושל נביאים לא קרי אלא קבלה שקבלו מרוח הקדש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה ע\"כ. והנה קרא חמש צאן עשויות דמייתי התם ונזכר בשמואל א' כ\"ה י\"ח ותמהר אביגיל ותקח מאתים לחם ושני נבלי יין וחמש צאן עשויות וגו'. והרי זה כמספר והולך ואפ\"ה קרי ליה דברי קבלה. ויש ליישב:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>נדוי  שהיו מנדין על כבוד הרב כו' ע\"ש. </b> וכן לשון רש\"י. וברור שהנוסחא לפניהם כך היה אבל במשנה לפנינו וכן במשב\"ג ליתא כך:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אם </b> נמחית וכו' שאין מתפללין על וכו' יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם כו' ע\"ש. קצת יותר באריכות תמצא בגמ' כ\"ג ע\"א ולכאורה צריך ביאור היאך התפלל שיפסקו הגשמים ומתחילה השיב להם כך מקובלני דאין מתפללין על רוב הטובה. ולעיל כ\"ב ע\"ב מפיק לה מקראי דאין מתפללין על רוב הגשמים [וקצת יש לדקדק בזה שאמר להם כך מקובלני וכו' ולא אמר הכי מקראי] ודע דבברייתא ובשו\"ע א\"ח סי' תרע\"ז כתב נוסח התפלה לא נזכר יהי רצון שיפסיקו הגשמים אלא יהי רצון שיהיה ריוח בעולם ע\"ש. ואולי מהאי טעמא. ודע עוד במשנה י\"ט ע\"א ובברייתא כ\"ב ע\"א איתא על כל צרה שלא תבא על הציבור מתריעין עליהם חוץ מרוב גשמים. משמע דאין מתריעין אבל מתפללין דשרי וחוני אמר שאין מתפללין על רוב הטובה ואפשר לומר כעובדא דר\"ח בן דוסא לקמן כ\"ד ע\"ב [וכתב רש\"י תנא הוא. רצה לפרש בזה שאל תטעה לומר הואיל ונזכר בין הנהו עובדא דאמוראים שהיה ג\"כ אמורא וא\"כ יקשה הא דאמר רב יוסף מאי אהני ליה צלותא דכהן גדול וכו' ולכך הוכרח רש\"י לפרש ולהודיע דתנא היה והיה ר\"ח בן דוסא בזמן המקדש וכהן גדול ובטלה תפלתו לתפלת כהן גדול] שהיה על הדרך התפלל שיפסוק הגשמים. כך התפלל חוני. וחכם לב יסדר הדברים אחר עיוני:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>וקראו  הלל הגדול הודו לאלקי אלקים כל\"ח כו' ע\"ש. </b> מפסחים קי\"ח ע\"א דאיתא מהיכן הלל הגדול ר\"י אומר מהודו וכו' משמע מתחלת המזמור סי' קל\"ו דהיינו הודו לה' כי לעולם חסדו. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו הלל הגדול הוא מהודו לה' כי טוב עד שיר המעלות ע\"כ וטעות גדול מבואר ונגלה נפל בדפוס שהוא מזמור הודו לה' הוא סי' קל\"ו ומזמור שיר המעלות הוא לעיל מיניה סי' ק\"כ וצ\"ל מהודו לה' כי טוב עד על נהרות בבל. כי כן פסק הרמב\"ם בפ\"ח מהל' חמץ ומצה דין יו\"ד הלל הגדול מהודו לה' כי טוב עד על נהרות בבל וכן פסק הטור ושו\"ע סי' ת\"פ וסימן תקע\"ה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>קרבן  מוסף וכו' וכ\"ש שלא היו קורין כו' ע\"ש. </b> בתשובת זכרון יוסף חלק א\"ח סי' ט' דף י\"ב העתיק מה שנשאל ממני שיש להפליא על פי' רש\"י בסוגיא כ\"ח ע\"א ד\"ה מה הפרש בין זו לזו מ\"ש דקרבן עצים דחי מעמד דנעילה ומעמד דמנחה לא דחי וכו'. והיא נפלאה מהיכן ראה הש\"ס לחלק דיש הפרש והלא שפיר נוכל לומר דדחי מעמד דמנחה מק\"ו דנעילה וכמו שמפורש להדיא במשנה כ\"ו ע\"א ד\"ה קרבן מוסף וכו' וכ\"ש במנחה הסמוכה וכו'. וא\"כ למה לא נאמר הך מלתא דמסתברא גם לבן עזאי אליבא דר' יהושע. והכי פי' הר\"ב מברטנורה. עוד צ\"ע מ\"ש רש\"י שם ד\"ה הללו דברי תורה מנחה כדאמרינן בברכות יצחק אבינו תיקן תפלה מנחה וכו' והלא רש\"י עצמו כתב בברכות כ' ע\"ב ד\"ה ה\"ג תפלה דרחמי נינהו ולא גרסי' פשיטא דהא לאו דאורייתא היא ע\"כ. ואי אמרינן דלחד מ\"ד דהיינו ר' יוסי בר' חנינא דאמר בברכות כ\"ו ע\"ב דתפלות אבות תקנום הוי תפלה דאורייתא א\"כ למה זה מחק רש\"י גירסת פשיטא הלא שפיר יש לקיים הגירסא פשיטא לשיטת ר\"י ב\"ח. ותו דא\"כ בכל המקומות דאיתמר בש\"ס תפלה דרבנן והכי מוכח מסקנת הש\"ס ברכות כ\"א ע\"ב ממשנה דבעל קרי לכל הגרסאות דתפלה דרבנן ע\"ש. אתיא דלא כריב\"ח לסברת הש\"ס הנ\"ל. ויהיה ריב\"ח דלא כמשנה דבעל קרי. ואף שכתבו התוס' נזיר כ\"ט ע\"א דיש ריב\"ח אחד שהיה תנא. מ\"מ היכי שאין הוכחה ברורה סתמא כפירושו ריב\"ח אמוראי הוא וכן מוכרח להדיא דריב\"ח דאמר תפלות אבות תקנום היינו אמורא ממה דשאל הש\"ס מברייתא נימא תהוי תיובתא דריב\"ח. דרק כל דברי רש\"י בתענית לחדש יצא הדבר שלא שמענו באחד המקומות שהתפלה יהיה דאורייתא. וגם אם אבותינו תקנו להתפלל מ\"מ לא למצוה דאורייתא יחשב ובפרט כפי נוסחאות הכ\"מ שהעתיק ריב\"ח אומר תפלות כנגד אבות תקנו גם הרמב\"ם שכתב בפ\"א מהל' תפלה דמצות עשה להתפלל בכל יום התנה בצידו כי די לו בפעם א' ואין לתפלה זמן קבוע. אע\"ג דאיהו פסק כריב\"ח כמ\"ש הלח\"מ וגם הכ\"מ שמציל הרמב\"ם מהשגות הרמב\"ן ע\"ש דליכא למימר דתפלת מנחה זימנא קביעי להו. ומה שהשיב גיסי הגאון הנ\"ל על דברים הללו והשייך לזה תמצא שם באורך ואתה תבחר:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט <b>ונחרשה העיר </b> כדכתיב ציון שדה תחרש שנתחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה רש\"י כו' ע\"ש.  בסוגיא כ\"ט ע\"א דמפרש הש\"ס לכולה מתני' [דתנן נלכדה ביתר ונחרשה העיר] נלכדה ביתר גמ' [פי' כך היה מקובל להם בקבלה] נחרשה העיר תניא כשחרב טורנסרופס וכו' יצתה ב\"ק אדון זה מזומן לחיי עוה\"ב ע\"כ. הרואה יראה דלא נזכר בברייתא שום דבר שיש לו שייכות למה דאתי עלה נחרשה העיר ומצוה להודיע כי חסרון בפנים איתרמי וכך צ\"ל נחרשה העיר נמי גמרא וכן מצאתי הגירסא בעין יעקב. והך דמייתי הש\"ס תני כשחרב טורנסרופס וכו' הוא ענין בפני עצמו. ודע עוד דלפמ\"ש רש\"י כ\"ט ע\"א נחרשה כדכתיב ציון שדה תחרש וכו' [אשר הביאו התוי\"ט] לא שייך הכא בסוגיא אלא לעיל במשנה כ\"ו ע\"ב וכזה נמצא הרבה פעמים פירושי רש\"י בפיסקא צ\"ל דהיה כך גירסתו בש\"ס נחרשה העיר כדכתיב ציון שדה תחרש וע\"ז מפרש רש\"י אע\"ג דכתיב ציון משמעותי' כל העיר. [דע דבע\"י לא הביא פירש\"י כלל] ואולי עדיין צריך הש\"ס לומר גמרא כלומר קבלה היא דבאותו יום נחרשה ולא אח\"כ. ואודיע עוד אחת מן הפליאות בתוס' שם כ\"ט ע\"א ד\"ה וישב עליהם וכו' ואומר ר\"י אע\"ג דאין אותו פסוק וכו' ובירושלמי מפרש וכו'. הנה כל הדברים האלו שאומר ר\"י כבר מבואר להדיא בש\"ס דילן עירובין י\"א ע\"ב י\"ב ע\"א בדברי רבא ורב אשי וצע\"ג:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אשה  יראת ה' וכו' כדמוכח בפרק (קמא צ\"ל) בתרא דקדושין דף ס\"ט ע\"ב וכו' כדאמרינן מדחציף כולי האי ש\"מ ממזר הוא כו' ע\"ש. </b> הנה כן מרגלא בפומי רובא דעלמא. מדחציף כולי האי ש\"מ ממזר הוא והיינו דאמרי אינשי על כל מי שיש לו עזות פנים. אכן לא מצאתי דבר זה בגמ' אלא בב\"מ פ\"ג ע\"ב איתא מדחציף כולי האי ש\"מ רשיעא הוא. אמנם משמעות מפירש\"י קצת דברכות ט\"ז ע\"ב ד\"ה ומעזות פנים שלא יצא עלי לעז ממזרות. ויותר קצת מזה כתב רש\"י בשבת ל\"ו ע\"ב ד\"ה ומעזות פנים שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים ע\"כ. ובקדושין ע' ע\"ב ארבעת אלפים עבדים היו לו לפשחור בן אימר וכולם נטמעו [נדמעו נשאו בנות כהנים שהיו מחזיקין עצמם בכהנים מתוך שהיו אוכלין תרומה מחמת שהיו עבדי כהנים. רש\"י] בכהונה כל כהן שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם ופליגא דר\"א דאמר ר' אלעזר אם ראית כהן בעזות מצח אל תהרהר אחריו [אחר משפחתם שהם בני מריבה כדכתיב כמריבי כהן. רש\"י] שנאמר ועמך כמריבי כהן. ובכן מה שהיה גלוי לפני התוי\"ט שכתב כדאמרינן מדחציף וכו'. סתום אצלי. ואולי אם המצא ימצא כדברים אלו ממש עליו לציין ולתקן המקום אשר חונה שם דבר זה אצל גליון התוי\"ט:  <br><b>ואדברה </b> ולא אכחד מ\"ש בס\"ד בפרושי המחזור בנוסח התפלה שאנו מתפללין בכל יום יה\"ר שתצילני היום ובכל יום מעזי פנים וכו' בברכות ט\"ז איתמר רבי בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילני מעזי פנים [שלא יתגרו בי. רש\"י] ומעזות פנים [שלא יוציאו עלי לעז ממזרות. רש\"י]. אמנם בפי' המחזור נתכוין למה שפי' הערוך בערך עז ג' שכתב פי' עזי פנים שלא יקניטני אדם שיש בו עזות פנים ומעזות שלא יהיה בי עזות פנים ע\"כ. ברם לכאורה מוכח כפירש רש\"י מהא דאיתמר בשבת ל' ע\"ב ההוא דאתי לקמיה דרבי אמר ליה אשתך אשתי ובניך בני א\"ל רצונך שתשתה כוס של יין שתה ופקע ההוא דאתי לקמיה דר' חייא א\"ל אמך אשתי ואתה בני א\"ל רצונך שתשתה וכו' אמר ר' חייא אהני ליה צלותא לרבי דלא לשוויה (בני) ממזירא דרבי כי הוי מצלי אמר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילני היום מעזי פנים [שלא יזיקני. רש\"י] ומעזות פנים [שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים. רש\"י] אבל לפי' הערוך לא שייך צלותיה דרבי להך מילתא. אמנם ברור דגם הערוך לפי' זה נתכווין דהא ודאי גם פסול ממזרות הוא בכלל עזי פנים כדמשמע בקדושין ע' ע\"ב רק שהוא קשה לפירש\"י כפל המאמר ומעזות פנים אחר שכבר ביקש שלא יתגרו בו הרי בכללו שלא יוציאו לעז עליו. ולפיכך ביאר יותר פי' דהן שני עניינים נפרדים האחד שלא יקניטוהו שום אדם. והשני שגם הוא לא יקנוט לאדם אחר. וז\"ל המהרש\"א בח\"א ההוא דאתי לקמיה דר' חייא כו' בעין יעקב גרס בהאי עובדא נמי רבי וכן משמע קצת מדאמר ר' חייא אהני ליה צלותא דרבי דלא לשווינהו ממזרא ויש לקיים כאן גירסת כל הספרים ולקמן גריס שלא לשווינהו בני ממזרא ומאי דאהני ליה לר\"ח דלא לשוויא ממזירא י\"ל דסמיך אמה שאמרו בב\"מ פ\"ה ע\"ב גדולים מעשה חייא ודו\"ק עכ\"ל. והנה בש\"ס שלפנינו דאיתא ההוא דאתי לקמיה דרבי חייא וכו' וגם תיבת (בני) בין שני חצאי עגולה שמוה להורות שאינו מן הגרסא. ולכאורה טעם גם בזה לדעת המהרש\"א. גם לדברי מהרש\"א איכא למידק למה המתין ר\"ח עד עובדא השנית ולא אמר אהני ליה צלותא וכו' מיד לעיל בעובדא הראשונה. ויותר יפלא דעל עובדא דרבי תלה בשכר תפלתו דאהני ליה ועל עצמו שנעשה לו ג\"כ כזה לא תלה בשום דבר [והעיקר חסר מן הספר לומר מפני שגדולים מעשה חייא] ובפרט אין זה מדרך המוסר והענוה דר\"ח בעצמו יתלה הנס בזכות עצמו ועל רבי בזכות רבי לא יתלה. ואשר על כן רחש לבי דבר טוב דנראי' עיקר הגי' דאי' לפנינו [בעובדא השני'] ההוא דאתי לקמיה דר\"ח. אמנם ההבדל בין שתי מעשיות הנ\"ל ניכר. דזה דאתא לקמיה דר\"ח החציף פניו טפי טובא לומר אמך אשתי ואתה בני ועשאו לו לר\"ח גופי' ממזר. אכן הך דאתי לקמיה דרבי אע\"ג שהחציף לפניו לומר אשתך אשתי מ\"מ לא פגע בכבוד וקדושת רבי גופיה והניח לו לרבי בכשרות. ומפני כך היטב אשר דיבר ר\"ח על רבי דאהני ליה צלותא דלא לשווי' ממזרא ר\"ל דתפלתו של רבי הועילה לו דלא הוה מחציף פניו להוציא לעז על רבי גופיה כמו שקרא לר' חייא. [ויפה עשו אשר שתוהו תיבת בני בין העגולים]:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fe5f003765e7119d80667b768f8728f3c03fb2e4
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,64 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Taanit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Taanit",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ובקבלה  וכו' כל מקום שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי להו קבלה ובכל דוכתא וכו' כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחא מלתא לא קרינן ליה קבלה כו' ע\"ש. </b> בחולין קל\"ז ע\"א תניא אמר רבי אלמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי קבלה וכו' וכ\"ש שדבריהם דברי קבלה וכו'. וז\"ל רש\"י תורת משה קרוים תורה לפי שנתנה תורה לדורות ושל נביאים לא קרי אלא קבלה שקבלו מרוח הקדש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה ע\"כ. והנה קרא חמש צאן עשויות דמייתי התם ונזכר בשמואל א' כ\"ה י\"ח ותמהר אביגיל ותקח מאתים לחם ושני נבלי יין וחמש צאן עשויות וגו'. והרי זה כמספר והולך ואפ\"ה קרי ליה דברי קבלה. ויש ליישב:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>נדוי  שהיו מנדין על כבוד הרב כו' ע\"ש. </b> וכן לשון רש\"י. וברור שהנוסחא לפניהם כך היה אבל במשנה לפנינו וכן במשב\"ג ליתא כך:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אם </b> נמחית וכו' שאין מתפללין על וכו' יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם כו' ע\"ש. קצת יותר באריכות תמצא בגמ' כ\"ג ע\"א ולכאורה צריך ביאור היאך התפלל שיפסקו הגשמים ומתחילה השיב להם כך מקובלני דאין מתפללין על רוב הטובה. ולעיל כ\"ב ע\"ב מפיק לה מקראי דאין מתפללין על רוב הגשמים [וקצת יש לדקדק בזה שאמר להם כך מקובלני וכו' ולא אמר הכי מקראי] ודע דבברייתא ובשו\"ע א\"ח סי' תרע\"ז כתב נוסח התפלה לא נזכר יהי רצון שיפסיקו הגשמים אלא יהי רצון שיהיה ריוח בעולם ע\"ש. ואולי מהאי טעמא. ודע עוד במשנה י\"ט ע\"א ובברייתא כ\"ב ע\"א איתא על כל צרה שלא תבא על הציבור מתריעין עליהם חוץ מרוב גשמים. משמע דאין מתריעין אבל מתפללין דשרי וחוני אמר שאין מתפללין על רוב הטובה ואפשר לומר כעובדא דר\"ח בן דוסא לקמן כ\"ד ע\"ב [וכתב רש\"י תנא הוא. רצה לפרש בזה שאל תטעה לומר הואיל ונזכר בין הנהו עובדא דאמוראים שהיה ג\"כ אמורא וא\"כ יקשה הא דאמר רב יוסף מאי אהני ליה צלותא דכהן גדול וכו' ולכך הוכרח רש\"י לפרש ולהודיע דתנא היה והיה ר\"ח בן דוסא בזמן המקדש וכהן גדול ובטלה תפלתו לתפלת כהן גדול] שהיה על הדרך התפלל שיפסוק הגשמים. כך התפלל חוני. וחכם לב יסדר הדברים אחר עיוני:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>וקראו  הלל הגדול הודו לאלקי אלקים כל\"ח כו' ע\"ש. </b> מפסחים קי\"ח ע\"א דאיתא מהיכן הלל הגדול ר\"י אומר מהודו וכו' משמע מתחלת המזמור סי' קל\"ו דהיינו הודו לה' כי לעולם חסדו. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו הלל הגדול הוא מהודו לה' כי טוב עד שיר המעלות ע\"כ וטעות גדול מבואר ונגלה נפל בדפוס שהוא מזמור הודו לה' הוא סי' קל\"ו ומזמור שיר המעלות הוא לעיל מיניה סי' ק\"כ וצ\"ל מהודו לה' כי טוב עד על נהרות בבל. כי כן פסק הרמב\"ם בפ\"ח מהל' חמץ ומצה דין יו\"ד הלל הגדול מהודו לה' כי טוב עד על נהרות בבל וכן פסק הטור ושו\"ע סי' ת\"פ וסימן תקע\"ה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>קרבן  מוסף וכו' וכ\"ש שלא היו קורין כו' ע\"ש. </b> בתשובת זכרון יוסף חלק א\"ח סי' ט' דף י\"ב העתיק מה שנשאל ממני שיש להפליא על פי' רש\"י בסוגיא כ\"ח ע\"א ד\"ה מה הפרש בין זו לזו מ\"ש דקרבן עצים דחי מעמד דנעילה ומעמד דמנחה לא דחי וכו'. והיא נפלאה מהיכן ראה הש\"ס לחלק דיש הפרש והלא שפיר נוכל לומר דדחי מעמד דמנחה מק\"ו דנעילה וכמו שמפורש להדיא במשנה כ\"ו ע\"א ד\"ה קרבן מוסף וכו' וכ\"ש במנחה הסמוכה וכו'. וא\"כ למה לא נאמר הך מלתא דמסתברא גם לבן עזאי אליבא דר' יהושע. והכי פי' הר\"ב מברטנורה. עוד צ\"ע מ\"ש רש\"י שם ד\"ה הללו דברי תורה מנחה כדאמרינן בברכות יצחק אבינו תיקן תפלה מנחה וכו' והלא רש\"י עצמו כתב בברכות כ' ע\"ב ד\"ה ה\"ג תפלה דרחמי נינהו ולא גרסי' פשיטא דהא לאו דאורייתא היא ע\"כ. ואי אמרינן דלחד מ\"ד דהיינו ר' יוסי בר' חנינא דאמר בברכות כ\"ו ע\"ב דתפלות אבות תקנום הוי תפלה דאורייתא א\"כ למה זה מחק רש\"י גירסת פשיטא הלא שפיר יש לקיים הגירסא פשיטא לשיטת ר\"י ב\"ח. ותו דא\"כ בכל המקומות דאיתמר בש\"ס תפלה דרבנן והכי מוכח מסקנת הש\"ס ברכות כ\"א ע\"ב ממשנה דבעל קרי לכל הגרסאות דתפלה דרבנן ע\"ש. אתיא דלא כריב\"ח לסברת הש\"ס הנ\"ל. ויהיה ריב\"ח דלא כמשנה דבעל קרי. ואף שכתבו התוס' נזיר כ\"ט ע\"א דיש ריב\"ח אחד שהיה תנא. מ\"מ היכי שאין הוכחה ברורה סתמא כפירושו ריב\"ח אמוראי הוא וכן מוכרח להדיא דריב\"ח דאמר תפלות אבות תקנום היינו אמורא ממה דשאל הש\"ס מברייתא נימא תהוי תיובתא דריב\"ח. דרק כל דברי רש\"י בתענית לחדש יצא הדבר שלא שמענו באחד המקומות שהתפלה יהיה דאורייתא. וגם אם אבותינו תקנו להתפלל מ\"מ לא למצוה דאורייתא יחשב ובפרט כפי נוסחאות הכ\"מ שהעתיק ריב\"ח אומר תפלות כנגד אבות תקנו גם הרמב\"ם שכתב בפ\"א מהל' תפלה דמצות עשה להתפלל בכל יום התנה בצידו כי די לו בפעם א' ואין לתפלה זמן קבוע. אע\"ג דאיהו פסק כריב\"ח כמ\"ש הלח\"מ וגם הכ\"מ שמציל הרמב\"ם מהשגות הרמב\"ן ע\"ש דליכא למימר דתפלת מנחה זימנא קביעי להו. ומה שהשיב גיסי הגאון הנ\"ל על דברים הללו והשייך לזה תמצא שם באורך ואתה תבחר:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט <b>ונחרשה העיר </b> כדכתיב ציון שדה תחרש שנתחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה רש\"י כו' ע\"ש.  בסוגיא כ\"ט ע\"א דמפרש הש\"ס לכולה מתני' [דתנן נלכדה ביתר ונחרשה העיר] נלכדה ביתר גמ' [פי' כך היה מקובל להם בקבלה] נחרשה העיר תניא כשחרב טורנסרופס וכו' יצתה ב\"ק אדון זה מזומן לחיי עוה\"ב ע\"כ. הרואה יראה דלא נזכר בברייתא שום דבר שיש לו שייכות למה דאתי עלה נחרשה העיר ומצוה להודיע כי חסרון בפנים איתרמי וכך צ\"ל נחרשה העיר נמי גמרא וכן מצאתי הגירסא בעין יעקב. והך דמייתי הש\"ס תני כשחרב טורנסרופס וכו' הוא ענין בפני עצמו. ודע עוד דלפמ\"ש רש\"י כ\"ט ע\"א נחרשה כדכתיב ציון שדה תחרש וכו' [אשר הביאו התוי\"ט] לא שייך הכא בסוגיא אלא לעיל במשנה כ\"ו ע\"ב וכזה נמצא הרבה פעמים פירושי רש\"י בפיסקא צ\"ל דהיה כך גירסתו בש\"ס נחרשה העיר כדכתיב ציון שדה תחרש וע\"ז מפרש רש\"י אע\"ג דכתיב ציון משמעותי' כל העיר. [דע דבע\"י לא הביא פירש\"י כלל] ואולי עדיין צריך הש\"ס לומר גמרא כלומר קבלה היא דבאותו יום נחרשה ולא אח\"כ. ואודיע עוד אחת מן הפליאות בתוס' שם כ\"ט ע\"א ד\"ה וישב עליהם וכו' ואומר ר\"י אע\"ג דאין אותו פסוק וכו' ובירושלמי מפרש וכו'. הנה כל הדברים האלו שאומר ר\"י כבר מבואר להדיא בש\"ס דילן עירובין י\"א ע\"ב י\"ב ע\"א בדברי רבא ורב אשי וצע\"ג:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אשה  יראת ה' וכו' כדמוכח בפרק (קמא צ\"ל) בתרא דקדושין דף ס\"ט ע\"ב וכו' כדאמרינן מדחציף כולי האי ש\"מ ממזר הוא כו' ע\"ש. </b> הנה כן מרגלא בפומי רובא דעלמא. מדחציף כולי האי ש\"מ ממזר הוא והיינו דאמרי אינשי על כל מי שיש לו עזות פנים. אכן לא מצאתי דבר זה בגמ' אלא בב\"מ פ\"ג ע\"ב איתא מדחציף כולי האי ש\"מ רשיעא הוא. אמנם משמעות מפירש\"י קצת דברכות ט\"ז ע\"ב ד\"ה ומעזות פנים שלא יצא עלי לעז ממזרות. ויותר קצת מזה כתב רש\"י בשבת ל\"ו ע\"ב ד\"ה ומעזות פנים שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים ע\"כ. ובקדושין ע' ע\"ב ארבעת אלפים עבדים היו לו לפשחור בן אימר וכולם נטמעו [נדמעו נשאו בנות כהנים שהיו מחזיקין עצמם בכהנים מתוך שהיו אוכלין תרומה מחמת שהיו עבדי כהנים. רש\"י] בכהונה כל כהן שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם ופליגא דר\"א דאמר ר' אלעזר אם ראית כהן בעזות מצח אל תהרהר אחריו [אחר משפחתם שהם בני מריבה כדכתיב כמריבי כהן. רש\"י] שנאמר ועמך כמריבי כהן. ובכן מה שהיה גלוי לפני התוי\"ט שכתב כדאמרינן מדחציף וכו'. סתום אצלי. ואולי אם המצא ימצא כדברים אלו ממש עליו לציין ולתקן המקום אשר חונה שם דבר זה אצל גליון התוי\"ט:  <br><b>ואדברה </b> ולא אכחד מ\"ש בס\"ד בפרושי המחזור בנוסח התפלה שאנו מתפללין בכל יום יה\"ר שתצילני היום ובכל יום מעזי פנים וכו' בברכות ט\"ז איתמר רבי בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילני מעזי פנים [שלא יתגרו בי. רש\"י] ומעזות פנים [שלא יוציאו עלי לעז ממזרות. רש\"י]. אמנם בפי' המחזור נתכוין למה שפי' הערוך בערך עז ג' שכתב פי' עזי פנים שלא יקניטני אדם שיש בו עזות פנים ומעזות שלא יהיה בי עזות פנים ע\"כ. ברם לכאורה מוכח כפירש רש\"י מהא דאיתמר בשבת ל' ע\"ב ההוא דאתי לקמיה דרבי אמר ליה אשתך אשתי ובניך בני א\"ל רצונך שתשתה כוס של יין שתה ופקע ההוא דאתי לקמיה דר' חייא א\"ל אמך אשתי ואתה בני א\"ל רצונך שתשתה וכו' אמר ר' חייא אהני ליה צלותא לרבי דלא לשוויה (בני) ממזירא דרבי כי הוי מצלי אמר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילני היום מעזי פנים [שלא יזיקני. רש\"י] ומעזות פנים [שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים. רש\"י] אבל לפי' הערוך לא שייך צלותיה דרבי להך מילתא. אמנם ברור דגם הערוך לפי' זה נתכווין דהא ודאי גם פסול ממזרות הוא בכלל עזי פנים כדמשמע בקדושין ע' ע\"ב רק שהוא קשה לפירש\"י כפל המאמר ומעזות פנים אחר שכבר ביקש שלא יתגרו בו הרי בכללו שלא יוציאו לעז עליו. ולפיכך ביאר יותר פי' דהן שני עניינים נפרדים האחד שלא יקניטוהו שום אדם. והשני שגם הוא לא יקנוט לאדם אחר. וז\"ל המהרש\"א בח\"א ההוא דאתי לקמיה דר' חייא כו' בעין יעקב גרס בהאי עובדא נמי רבי וכן משמע קצת מדאמר ר' חייא אהני ליה צלותא דרבי דלא לשווינהו ממזרא ויש לקיים כאן גירסת כל הספרים ולקמן גריס שלא לשווינהו בני ממזרא ומאי דאהני ליה לר\"ח דלא לשוויא ממזירא י\"ל דסמיך אמה שאמרו בב\"מ פ\"ה ע\"ב גדולים מעשה חייא ודו\"ק עכ\"ל. והנה בש\"ס שלפנינו דאיתא ההוא דאתי לקמיה דרבי חייא וכו' וגם תיבת (בני) בין שני חצאי עגולה שמוה להורות שאינו מן הגרסא. ולכאורה טעם גם בזה לדעת המהרש\"א. גם לדברי מהרש\"א איכא למידק למה המתין ר\"ח עד עובדא השנית ולא אמר אהני ליה צלותא וכו' מיד לעיל בעובדא הראשונה. ויותר יפלא דעל עובדא דרבי תלה בשכר תפלתו דאהני ליה ועל עצמו שנעשה לו ג\"כ כזה לא תלה בשום דבר [והעיקר חסר מן הספר לומר מפני שגדולים מעשה חייא] ובפרט אין זה מדרך המוסר והענוה דר\"ח בעצמו יתלה הנס בזכות עצמו ועל רבי בזכות רבי לא יתלה. ואשר על כן רחש לבי דבר טוב דנראי' עיקר הגי' דאי' לפנינו [בעובדא השני'] ההוא דאתי לקמיה דר\"ח. אמנם ההבדל בין שתי מעשיות הנ\"ל ניכר. דזה דאתא לקמיה דר\"ח החציף פניו טפי טובא לומר אמך אשתי ואתה בני ועשאו לו לר\"ח גופי' ממזר. אכן הך דאתי לקמיה דרבי אע\"ג שהחציף לפניו לומר אשתך אשתי מ\"מ לא פגע בכבוד וקדושת רבי גופיה והניח לו לרבי בכשרות. ומפני כך היטב אשר דיבר ר\"ח על רבי דאהני ליה צלותא דלא לשווי' ממזרא ר\"ל דתפלתו של רבי הועילה לו דלא הוה מחציף פניו להוציא לעז על רבי גופיה כמו שקרא לר' חייא. [ויפה עשו אשר שתוהו תיבת בני בין העגולים]:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Yesh Seder LaMishnah Introduction/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Yesh Seder LaMishnah Introduction/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e27cbeaaf5e8f184c24ec5e52982dbe2e85319e4
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Yesh Seder LaMishnah Introduction/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json	
@@ -0,0 +1,51 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah Introduction",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה הקדמה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah"
+    ],
+    "text": [
+        "<b>ספר יש סדר למשנה</b>",
+        "מאת הרב הגאון הגדול ומפורסם וכו' מוהר\"ר <b>ישעיה</b> (פיק) <b>ברלין</b> (נמצא בכ\"י באוצר הספרים באקספארד).",
+        "נאם <b>ישעי' </b>בן אמץ בתורה וגבור כארי. א\"א רבי ומורי. הגאון אמיתי יחיד בדורו המפורסם <b>ליבש </b>זצ\"ל בן הרב הגדול המוכיח המפורסם מהר\"ר <b>מרדכי </b>מוכיח זצ\"ל. בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי. והחונן לאדם דעת יהיה בסעדי. שלא יצא מרעיוני וגופי. שום פגם ודופי. ויהיו לרצון אמרי פי. ה' היה עמדי בדרך. לברר וללבן ספר הערוך. אין אליו ערוך. וקראתיו בשם <b>הפלאה שבערכין. </b>גם <b>בביאורי תוספת'. </b>ע\"פ סוגיא דשמעתא. לחברם בחדא מחתא. לא זז ידי בע\"ה ובס\"ד ממסכת למסכת. עוד מן השמים על ידי הסכימה. בחבור <b>מיני תרגימא</b>. על אונקלוס. כל רואיו יאמר קילוס. גם על הלוח חרת. <b>תקוני כלי שר\"ת</b>. שתקנתי בחסד השם. על ש\"ס רש\"י תוס'. וכעת אמרתי כל הנשמה אותיות משנה תהלל. ונודע מאמר רב הונא אשר שפתיו ברור מלל. אין הגליות מתקבצין אלא בזכות משניות שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. [הביאו הרוקח הלכות פרשת החדש. והתוי\"ט העתיקו קצת בנוסחא אחרת בשם המ\"ר פ' צו]. וגודל האזהרה דאמר ר' נתן [סנהדרין צ\"ט] כי דבר ה' בזה זהו כל מי שאינו משגיח על המשנה. ופרשינן זה שעושה כמי שאינה עיקר. והנה כדי שלא יהיה הקורא נלאה. הקיצור יפה ונאוה. אמרתי איסד ואחזר. רק העיקר. אשר אמרתי להיות לשמי ולי. וכן לבני גילי. הצבתי לך ציונים. כל דף ודף וגם העמודים ע\"א או עמוד ב' [והיה נקודים זכרך. כאשר מפורסם כבר בשמי בחומש עם ת\"א מוגה והתולדות אהרן. קחנו משם. נקודה אחת יורה עמוד א' ונקודים שתים יורה עמוד ב']. על כל משנה ומשנה יראה אצלו ציון. לעורר לב ורעיון. ואוהב ה' שערי ציון. שערים המצויינים בהלכה. ואשר ראיתי על ככה. כי מציון תצא תורה לתועלת גדול בלב כל חכם לב. בשומו על הלב. הניתק לעשות וללמוד לשמה. הענינים מתוכן יעלו לו לזכרון. וצופה ומביט סוגיות התלמוד המביא לידי מעשה. מקשה ומתרץ ואשר ערכו עלי'. ועל שם אור חדש בציון תאיר. בהרבה מאד מורה מקומות ישנים גם חדשים ואשר לא נזכרו כזה עדיין. קראתיו בשם הנאות לו <b>ראשון לציון</b>. העולה עם הכולל כשם אדונתי אמי הצנועה החסודה <b>יודית </b>זכרונה לעולם הבא והיא בת גדולים נכבדי ארץ מהו' <b>איצק </b>בן הרב הקצין המפורסם מהו' <b>יודא ברלין </b>אחיו של הגאון בעל נחלת בנימין זלה\"ה. ורצועה רצויה יוצא' מחלקה של יהודים ה\"ה אחי הגאון החסיד מהו' <b>דוד </b>זצ\"ל שהיה אב\"ד דשלש ק\"ק או\"ה. ואחי הצדיק הרב מוה' <b>הירש דיין </b>דק\"ק ליסא יאיר נרו. ואחותי המפורסמת בכל קצוי ארץ מ' <b>קרינדיל </b>זלה\"ה עזרתו של הגאון המפורסם <b>מהר\"י </b>אב\"ד דק\"ק <b>פירדא</b>. ואחותי הצדיקת למאד ומושכלת מ' <b>מערלא </b>תחי' לנצח מחוברת לקודש הגאון מהו' <b>הירש </b>אב\"ד דמדינ' <b>פפאלץ </b>נר\"ו. ואחי החכם ונבון. ומהספידו כאשר נאמר כד דמך רבי בון. ישר ונאמן מהו' <b>ליפמאן </b>זצ\"ל. ולעומת מחברת הגהות רבות ופלפולא בחכמה בסדור המשנה בפי' הר\"ב ובפי' מארא דודי זקיני הגאון <b>התוי\"ט </b>קראתיו בשם <b>יש סדר למשנה </b>מכוון לגימטריא שמי ושם אבותי <b>ישעיה בן הגאון מהר\"ר ליב. </b>גם מלת <b>משנה </b>עולה כשמי <b>ישעיה</b>. ושמא גרם כי תקנתי בס\"ד במקום שיש הפרש בין נוסחת המשנה שלפנינו ובין נוסחת המשנה שבגמרא אשר לא זכרם התוי\"ט כי אם במקומות מועטים. הניח לי מקום וכתבתי אותם על הלוח. ליהנות בהם בני אדם בנפש ורוח. ובהיות ששלימות הפעולה נכונה בהקדמת ידיעת אופני הפעולה. אמרתי יהיה רוח חכמים נוחה. ואפתח מהכא להא פיתח'. דע בסוף ספר הסמ\"ג והבאור למהר\"א שטיין כתב בזה\"ל סימן לשית סדרי משנה <b>זמ\"ן נק\"ט </b>\"זרעים \"מועד \"נשים \"נזיקין \"קדשים \"טהרות. וחלקם לס\"ג מסכתות וסימנך כללא נקוט בידך ולבך יהא <b>גס </b>בהן והמסכתות חלק לתקכד פרקים וסימנך <b>על קדשך </b>ותפארתך עכ\"ל. בכן עלה על לבי. אציגה לפניך ויאירו עיניך. כפי שנדפסו במשניות שלפנינו. תמצא כנרשם בזה ואלו הן:",
+        "<big><strong>זרעים</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>ברכות       ט<br>פאה       ח<br>דמאי       ז<br>כלאים       ט<br>שביעית       י<br>תרומות       יא<br>מעשרות       ה'<br>מע\"ש       ה<br>חלה       ד<br>ערלה       ג<br>בכורים       ג<br>מס' יא פ' עד",
+        "<big><strong>מועד</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>שבת       כד<br>עירובין       י<br>פסחים       י<br>שקלים       ח<br>יומא       ח<br>סוכה       ה<br>ביצה       ה<br>ר\"ה       ד<br>תענית       ד<br>מגילה       ד<br>מועד קטן       ג<br>חגיגה       ג<br>מס' יב פ' פח",
+        "<big><strong>נשים</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>יבמות       טז<br>כתובות       יג<br>נדרים       יא<br>נזיר       ט<br>סוטה       ט<br>קדושין       ד<br>גיטין       ט<br>מס' ז' פ' עא",
+        "<big><strong>נזיקין</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>ב\"ק       י<br>ב\"מ       י<br>ב\"ב       י<br>סנהדרין       יא<br>מכות       ג<br>שבועות       ח<br>עדיות       ח<br>ע\"ז       ה<br>אבות       ה<br>הוריות       ג<br>מס' י פ' עג",
+        "<big><strong>קדשים</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>זבחים       יד<br>מנחות       יג<br>חולין       יב<br>בכורות       ט<br>ערכין       ט<br>תמורה       ז<br>כריתות       ו<br>מעילה       ו<br>תמיד       ז<br>מדות       ה<br>קנים       ג<br>מס' יא פ' צא",
+        "<big><strong>טהרות</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>כלים       ל<br>אהלות       יח<br>נגעים       יד<br>פרה       יב<br>טהרות       י<br>מקואות       י<br>נדה       י<br>מכשירין       ו<br>זבין       ה<br>טבול יום       ד<br>ידים       ד<br>עוקצין       ג<br>מס' יב פ' קכו",
+        "<b>אמר </b>מעתה כשתצרפם יחד תמצא <b>תקכג </b>פרקים <b>וס\"ג </b>מסכתות. והנה שם בסמ\"ג מונה בכורים ד' פרקים וכתב פרק רביעי מתחיל אנדרוגינוס ומונה ג\"כ מסכת אבות לששה פרקים וכתב פרק הששי מתחיל שנו חכמים ע\"ש. א\"כ כשתספור ותמנה פרטן תמצא <b>תקכ\"ה </b>פרקים וע\"כ טעות הדפוס באחת מהנה או בבכורים או באבות. והוי יודע דבמשנה שבמשניות ליתא לתרוייהו. אכן בבכורים הנדפסים בכרך גמרא ברכות איתא פרק רביעי אנדרוגינוס שוה וכו' ונחלק לחמש פסקי משניות. אמנם לא נמצא עליו שום פירוש הן ר\"ם והן ר\"ש [ובחבורי על התוספתא קראתיו בשם <b>תנא תוספאה</b> כתבתי פירוש תוספתא זו על נכון בס\"ד]. וכן לא נמצא במשניות פרק שנו חכמים. אמנם באבות הנדפס בכרך סנהדרין נמצא וגם יפריש על הסדר כמו בשארי פרקים מהאבות מפירוש הרמב\"ם. לבד ראה נאמנים הרמב\"ם סוף פרק ו' והמדרש שמואל המפרש לפרקי אבות וגם רש\"י. הנדפס שם העידו כולם דהפרק שנו חכמים היא ברייתא ולא משנה. וז\"ל הרמב\"ם בהקדמתו לסדר זרעים שילהי ד\"ה והחלק הששי וכו' והיו מספר כל מסכתות המשנה ששים ואחת ופרקים חמש מאות ושלשה ועשרים עכ\"ל הרי הסכמת הרמב\"ם ג\"כ דלא נחשב פרק אנדרוגינוס וגם פרק שנו חכמים. ואז יעלה המספר מכוון <b>תקכ\"ג </b>פרקים וכמו שסדרתי בפרטן. שם הוא גדול וקטן. מיהו מה שכתב הרמב\"ם ס\"א מסכתות היינו דקחשיב תלתא בבא לחדא מסכתא כמ\"ש שם ריש דבריו בזה הלשון וחלק המסכת ראשונה לשלשה חלקים והתחיל ב\"ק וכו' ע\"ש דמלשונו נראה דס\"ל דכולה נזיקין חדא מסכתא. והנה בב\"ק ק\"ב. ובע\"ז ז'. היה זה דעת רב יוסף. אבל לדעת רב הונא שם תלתא מסכתות נינהו. וכל בבא נחשבת למסכת. וגם לתירוץ אי בעית אימא משום דקתני לה וכו' ע\"ש בפרש\"י מוכח דגם רב יוסף מודה דתלתא מסכתות נינהו ע\"ש וקצת צ\"ע. שוב ראיתי בפתיחת מד\"ז הגאון התוי\"ט לסדר נזיקין כתב דהרמב\"ם פסק כרב יוסף דמסתבר כוותיה ע\"ש. ולא הער' דלתירוץ אב\"א גם רב יוסף ס\"ל דתלתא מסכתות נינהו וצריך באור קצת. ולפיכך שפיר מונה וסופר בסוף הסמ\"ג <b>ס\"ג</b> מסכתות הן ונתן בהם סימנים ולבך יהיה <b>גס</b> [ובסידור רב עמרם כתב בברכת כהנים יש בהם <b>ס'</b> אותיות כנגד <b>ס'</b> מסכתות שיש בששה סדרים לומר שכל העוסק בששים מסכתות מתברך בברכת כהנים הביאו בפי' המחזור וכתבתי על הגליון דצא\"ל *) דפרטי לא קא חשיב והארכתי שם קצת]. גם בתשבי שרש גאון כתב ששמע שנקראו כן בעבור שהיו בקיאים בכל התלמוד שהם ס' מסכתות גאון בגימטריא ס' ע\"כ:",
+        "*) א\"ה ע' בס' שם הגדולים ערך רב אחאי סד\"ה וחזה הוית שכ' על דברי המחבר אלו בזה\"ל ומה שהעיר על מנין המסכתות הנה בר\"מ והתקונים כמה זמני אמרו שתין מסכתות ונראה דמעשרות ומעשר שני נחשבות לאחת ע\"ש:",
+        "<b>אלה </b>החוקים. במנין המסכתות והפרקים. אולם דרכי ציון בפסקי המשניות נסתמה. ומקוצר דעתי נעלמה. הנה בלתי ספק עשה רבינו הקדוש ריוח בין משנה לחברתה כמלא נעימה. ולא היה שונה פרקו בנשימה. וכן מוכח ממאי דאיתמר משנה לא זזה ממקומה. אבל מי יתן ואדע אם היה ההפסקים משמשות כדרך השנויין במשניות או על דרך ששנויין לפנינו בגמרא. ואנחנו בעינינו רואים ההבדל גדול שביניהם. פעמים שהמשנה אחת שבסדר המשניות נחלקה לכמה וכמה משניות בסדר הגמ' וכן להיפך. וגם נמצא בגמרא שמסדר המשנה בסוף הפרק ואין עליו שום שקלא וטריא [בראש השנה פ\"א מ\"ט ובסדר הגמ' כ\"ב. סוף הפרק. וכן בנדרים פ\"ח מהמשנה ה' ו' ז' המה מסודרים בסדר הגמ' בסוף הפרק. וכן בכורות פ\"ב מ\"ז מסודר בגמ' י\"ג. בסוף הפרק ואין עליו שוב גמר'. וצריך לב לדעת למה לא מסודר לעיל בצירוף משנה הקודמת. וכן נמצא יותר דבר חידוש בפרק ז' דכלאים נסמן ד' ה' על משנה אחת והסימן זו של ד' ה' נסמן גם בפי' הר\"ש. ובפי' הרמב\"ם והר\"ב והתוי\"ט ומי יתן הבינני טעמו. כי כל הרואה יראה כי משנה חדא היא וכן איתא בסדר הירושלמי גם בפרקים נמצא בכמה מקומות סדורן של זה לא כסדורן של זה. כגון בסנהדרין פרק י' י\"א. ובמנחות פ\"ו ופרק יו\"ד נמצא המאוחר בזה מוקדם לזה. ואחר העלות ארון תדע בענין שהעתקתי למעלה בריש הדברים הא דאמר ר' נתן כל שאינו משגיח וכו' ולא אמר כל שאינו לומד. ברמיזה הורה על זה וצוה לנו שלא להסיר ההשגחה לסקל סיג וקמשונים. ושבח לה' כי טעיות הרבה שעלו בדפוסים העמדתי על מכונם ורוב פעמים נשתנה הענין מהיפך להיפך. גם בפי' הר\"ב והתוי\"ט במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו מוצא דבריהם. כתבתי איה איפה הם רואים וראויים לאומרן. ולפקדם ולזכרן. ופעמים הרבה. ימצא הקורא המלאכה מרובה. אשר באתי לברר הדברים בסוגיא ערוכה. להעלות ארוכה. ובמקום שיש בדק. דרשתי במו צדק. עד מקום שידי מגעת. בעזר החונן לאדם דעת:",
+        "<b>ובזה </b>אסיים. ותהלה לשוכן השמים. אשר עד כה זכני. וחלקי בתורתו חנני. ולאהבתי הקיצור שלא לבנות ההקדמה. על בלי מה. שאין לעולם בה צורך. אמרתי שלא להאריך. רק בדברים שיש בהן תועלת. ובגוף הענין פועלת. זה שמי וזה זכרי למטה. אשר נזכר למעלה בראש השיטה. נשלם ונסתיים. בשנת <b>'מ'צ'ו'ת </b>ה' ברה מאירת עינים:",
+        "סימני ראשי תיבות ונטריקון מן התורה",
+        "<b>מד\"ז</b> מארי דודי זקני. <b>במשב\"ג </b>במשנה שבגמרא. <b>רל\"צ </b>ראשון לציון. <b>תכ\"ש </b>תיקוני כלי שרת. <b>קמ\"י </b>קשות מיושב. <b>יסל\"מ </b>יש סדר למשנה. <b>כח\"י </b>כנסת חכמי ישראל. <b>קש\"ל </b>קטן שהגיע לחינוך. <b>מת\"ר </b>מיני תרגימא. <b>הש\"ב </b>הפלאה שבערכין. <b>קש\"ה </b>קונטרס שטרי המאוחרין. [וכן קונט' <b>שה\"ם</b>]. <b>ש\"ש </b>שאילת שלום שחברתי בשנת <b>תקמו\"ל </b>על פיסקא שדר\"א ר\"ת \"שאלתות \"דרב \"אחאי. <b>ת\"ת </b>תנא תוספאה:",
+        "<b>וזה החלי. </b>בסיועת צורי וגואלי. בשום עיני השגחה. על הקריאה ועל הפתיחה. אשר פתח בו מאר' דודי זקיני הגאון <b>התוס' יום טוב</b>. רב טב לעמיה מטיב. במה שכתב <b>בהקדמה </b>בזה\"ל. <b>מלמד </b>שהראהו ולא אמר שמסר לו או שלמדו. מדברים הצחיים האלו מובן היטב סוגיא זו דמגלה י\"ט. עם הסוגי' האמורה ברכות ה' (כמ\"ש ברל\"צ). ועי' נדרים לח. לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו וכו' מתיב רב חסדא וכו' אלא פילפולא בעלמא פרש\"י להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה ונהג בו טובת עין ונתנה לישראל וכן פי' הר\"ן. וז\"ל הרא\"ש פילפולא בעלמא הבנה וחריפות וכו' כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות ע\"כ:",
+        "<b>עוד שם שמצינו </b>שסמך בשתי ידיו אע\"פ שאפשר שלא נצטווה וכו'. מלת שאפשר טעות סופר (כמ\"ש ברל\"צ). ועי' עירובין נ\"ב: רגלו אחת וכו' דכתיב אם תשיב משבת רגלך רגלך כתיב:",
+        "<b>עוד שם בפתיחה </b>בד\"ה <b>וגם </b>בסדר המסכתות וכו' ואולי כי חשבו שזה שאמרו בפרק החולץ אין סדר למשנה וכו'. לא מצאתי מזה כלום ואדרבה בפ' החולץ דף מב: דאיתמר סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם מחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם ע\"ש. משמע דיש סדר למשנה ברם עניינא דאין סדר למשנה בב\"ק ק\"ב. ע\"ז ז' ע\"ש:",
+        "<b>עוד שם כמו </b>שהוכיחו תוס' בריש מסכת שבועות וכו'. והוא בשבועות ב': ד\"ה מכדי תנא ממכות סליק אע\"פ דקי\"ל דבתרי מסכתות אין סדר למשנה ה\"מ לענין מחלוקת ואח\"כ סתם שרבי לא שנה תלמידיו המסכתות על הסדר אבל לאחר ששנאן סדרן על מכונן בהוייתן זו אחר זו ע\"כ. ברם מהמוקדם הוי מצי התי\"ט לאתויי תוס' ב\"ק ק\"ב ד\"ה אין סל\"מ דפעמים היה שונה שלא על הסדר וכו' אבל ודאי אח\"כ סדרן רבי על הסדר וכו'. ויותר מבואר בתוס' ב\"מ ב' ד\"ה שנים וכו' ואע\"ג דבתרי מסכת' אסל\"מ וכו' ה\"מ לענין מחלוקת ואח\"כ סתם לפי שרבי לא הי' לומד כסדר אלא כמו שהיו חפצים התלמידים אבל כשחברם על הסדר חברם וצריך בכל מסכת' טעם למה נשנית אחר שלפניה כדדייק בריש מסכת שבועות וכו' וכן בסוטה ע\"כ:"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Yesh Seder LaMishnah Introduction/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Yesh Seder LaMishnah Introduction/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6d825813f3941fe322401272a1128e9417188533
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Yesh Seder LaMishnah Introduction/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah Introduction",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_Introduction",
+    "text": [
+        "<b>ספר יש סדר למשנה</b>",
+        "מאת הרב הגאון הגדול ומפורסם וכו' מוהר\"ר <b>ישעיה</b> (פיק) <b>ברלין</b> (נמצא בכ\"י באוצר הספרים באקספארד).",
+        "נאם <b>ישעי' </b>בן אמץ בתורה וגבור כארי. א\"א רבי ומורי. הגאון אמיתי יחיד בדורו המפורסם <b>ליבש </b>זצ\"ל בן הרב הגדול המוכיח המפורסם מהר\"ר <b>מרדכי </b>מוכיח זצ\"ל. בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי. והחונן לאדם דעת יהיה בסעדי. שלא יצא מרעיוני וגופי. שום פגם ודופי. ויהיו לרצון אמרי פי. ה' היה עמדי בדרך. לברר וללבן ספר הערוך. אין אליו ערוך. וקראתיו בשם <b>הפלאה שבערכין. </b>גם <b>בביאורי תוספת'. </b>ע\"פ סוגיא דשמעתא. לחברם בחדא מחתא. לא זז ידי בע\"ה ובס\"ד ממסכת למסכת. עוד מן השמים על ידי הסכימה. בחבור <b>מיני תרגימא</b>. על אונקלוס. כל רואיו יאמר קילוס. גם על הלוח חרת. <b>תקוני כלי שר\"ת</b>. שתקנתי בחסד השם. על ש\"ס רש\"י תוס'. וכעת אמרתי כל הנשמה אותיות משנה תהלל. ונודע מאמר רב הונא אשר שפתיו ברור מלל. אין הגליות מתקבצין אלא בזכות משניות שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. [הביאו הרוקח הלכות פרשת החדש. והתוי\"ט העתיקו קצת בנוסחא אחרת בשם המ\"ר פ' צו]. וגודל האזהרה דאמר ר' נתן [סנהדרין צ\"ט] כי דבר ה' בזה זהו כל מי שאינו משגיח על המשנה. ופרשינן זה שעושה כמי שאינה עיקר. והנה כדי שלא יהיה הקורא נלאה. הקיצור יפה ונאוה. אמרתי איסד ואחזר. רק העיקר. אשר אמרתי להיות לשמי ולי. וכן לבני גילי. הצבתי לך ציונים. כל דף ודף וגם העמודים ע\"א או עמוד ב' [והיה נקודים זכרך. כאשר מפורסם כבר בשמי בחומש עם ת\"א מוגה והתולדות אהרן. קחנו משם. נקודה אחת יורה עמוד א' ונקודים שתים יורה עמוד ב']. על כל משנה ומשנה יראה אצלו ציון. לעורר לב ורעיון. ואוהב ה' שערי ציון. שערים המצויינים בהלכה. ואשר ראיתי על ככה. כי מציון תצא תורה לתועלת גדול בלב כל חכם לב. בשומו על הלב. הניתק לעשות וללמוד לשמה. הענינים מתוכן יעלו לו לזכרון. וצופה ומביט סוגיות התלמוד המביא לידי מעשה. מקשה ומתרץ ואשר ערכו עלי'. ועל שם אור חדש בציון תאיר. בהרבה מאד מורה מקומות ישנים גם חדשים ואשר לא נזכרו כזה עדיין. קראתיו בשם הנאות לו <b>ראשון לציון</b>. העולה עם הכולל כשם אדונתי אמי הצנועה החסודה <b>יודית </b>זכרונה לעולם הבא והיא בת גדולים נכבדי ארץ מהו' <b>איצק </b>בן הרב הקצין המפורסם מהו' <b>יודא ברלין </b>אחיו של הגאון בעל נחלת בנימין זלה\"ה. ורצועה רצויה יוצא' מחלקה של יהודים ה\"ה אחי הגאון החסיד מהו' <b>דוד </b>זצ\"ל שהיה אב\"ד דשלש ק\"ק או\"ה. ואחי הצדיק הרב מוה' <b>הירש דיין </b>דק\"ק ליסא יאיר נרו. ואחותי המפורסמת בכל קצוי ארץ מ' <b>קרינדיל </b>זלה\"ה עזרתו של הגאון המפורסם <b>מהר\"י </b>אב\"ד דק\"ק <b>פירדא</b>. ואחותי הצדיקת למאד ומושכלת מ' <b>מערלא </b>תחי' לנצח מחוברת לקודש הגאון מהו' <b>הירש </b>אב\"ד דמדינ' <b>פפאלץ </b>נר\"ו. ואחי החכם ונבון. ומהספידו כאשר נאמר כד דמך רבי בון. ישר ונאמן מהו' <b>ליפמאן </b>זצ\"ל. ולעומת מחברת הגהות רבות ופלפולא בחכמה בסדור המשנה בפי' הר\"ב ובפי' מארא דודי זקיני הגאון <b>התוי\"ט </b>קראתיו בשם <b>יש סדר למשנה </b>מכוון לגימטריא שמי ושם אבותי <b>ישעיה בן הגאון מהר\"ר ליב. </b>גם מלת <b>משנה </b>עולה כשמי <b>ישעיה</b>. ושמא גרם כי תקנתי בס\"ד במקום שיש הפרש בין נוסחת המשנה שלפנינו ובין נוסחת המשנה שבגמרא אשר לא זכרם התוי\"ט כי אם במקומות מועטים. הניח לי מקום וכתבתי אותם על הלוח. ליהנות בהם בני אדם בנפש ורוח. ובהיות ששלימות הפעולה נכונה בהקדמת ידיעת אופני הפעולה. אמרתי יהיה רוח חכמים נוחה. ואפתח מהכא להא פיתח'. דע בסוף ספר הסמ\"ג והבאור למהר\"א שטיין כתב בזה\"ל סימן לשית סדרי משנה <b>זמ\"ן נק\"ט </b>\"זרעים \"מועד \"נשים \"נזיקין \"קדשים \"טהרות. וחלקם לס\"ג מסכתות וסימנך כללא נקוט בידך ולבך יהא <b>גס </b>בהן והמסכתות חלק לתקכד פרקים וסימנך <b>על קדשך </b>ותפארתך עכ\"ל. בכן עלה על לבי. אציגה לפניך ויאירו עיניך. כפי שנדפסו במשניות שלפנינו. תמצא כנרשם בזה ואלו הן:",
+        "<big><strong>זרעים</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>ברכות       ט<br>פאה       ח<br>דמאי       ז<br>כלאים       ט<br>שביעית       י<br>תרומות       יא<br>מעשרות       ה'<br>מע\"ש       ה<br>חלה       ד<br>ערלה       ג<br>בכורים       ג<br>מס' יא פ' עד",
+        "<big><strong>מועד</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>שבת       כד<br>עירובין       י<br>פסחים       י<br>שקלים       ח<br>יומא       ח<br>סוכה       ה<br>ביצה       ה<br>ר\"ה       ד<br>תענית       ד<br>מגילה       ד<br>מועד קטן       ג<br>חגיגה       ג<br>מס' יב פ' פח",
+        "<big><strong>נשים</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>יבמות       טז<br>כתובות       יג<br>נדרים       יא<br>נזיר       ט<br>סוטה       ט<br>קדושין       ד<br>גיטין       ט<br>מס' ז' פ' עא",
+        "<big><strong>נזיקין</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>ב\"ק       י<br>ב\"מ       י<br>ב\"ב       י<br>סנהדרין       יא<br>מכות       ג<br>שבועות       ח<br>עדיות       ח<br>ע\"ז       ה<br>אבות       ה<br>הוריות       ג<br>מס' י פ' עג",
+        "<big><strong>קדשים</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>זבחים       יד<br>מנחות       יג<br>חולין       יב<br>בכורות       ט<br>ערכין       ט<br>תמורה       ז<br>כריתות       ו<br>מעילה       ו<br>תמיד       ז<br>מדות       ה<br>קנים       ג<br>מס' יא פ' צא",
+        "<big><strong>טהרות</strong></big>",
+        "מס'       פרקים<br>כלים       ל<br>אהלות       יח<br>נגעים       יד<br>פרה       יב<br>טהרות       י<br>מקואות       י<br>נדה       י<br>מכשירין       ו<br>זבין       ה<br>טבול יום       ד<br>ידים       ד<br>עוקצין       ג<br>מס' יב פ' קכו",
+        "<b>אמר </b>מעתה כשתצרפם יחד תמצא <b>תקכג </b>פרקים <b>וס\"ג </b>מסכתות. והנה שם בסמ\"ג מונה בכורים ד' פרקים וכתב פרק רביעי מתחיל אנדרוגינוס ומונה ג\"כ מסכת אבות לששה פרקים וכתב פרק הששי מתחיל שנו חכמים ע\"ש. א\"כ כשתספור ותמנה פרטן תמצא <b>תקכ\"ה </b>פרקים וע\"כ טעות הדפוס באחת מהנה או בבכורים או באבות. והוי יודע דבמשנה שבמשניות ליתא לתרוייהו. אכן בבכורים הנדפסים בכרך גמרא ברכות איתא פרק רביעי אנדרוגינוס שוה וכו' ונחלק לחמש פסקי משניות. אמנם לא נמצא עליו שום פירוש הן ר\"ם והן ר\"ש [ובחבורי על התוספתא קראתיו בשם <b>תנא תוספאה</b> כתבתי פירוש תוספתא זו על נכון בס\"ד]. וכן לא נמצא במשניות פרק שנו חכמים. אמנם באבות הנדפס בכרך סנהדרין נמצא וגם יפריש על הסדר כמו בשארי פרקים מהאבות מפירוש הרמב\"ם. לבד ראה נאמנים הרמב\"ם סוף פרק ו' והמדרש שמואל המפרש לפרקי אבות וגם רש\"י. הנדפס שם העידו כולם דהפרק שנו חכמים היא ברייתא ולא משנה. וז\"ל הרמב\"ם בהקדמתו לסדר זרעים שילהי ד\"ה והחלק הששי וכו' והיו מספר כל מסכתות המשנה ששים ואחת ופרקים חמש מאות ושלשה ועשרים עכ\"ל הרי הסכמת הרמב\"ם ג\"כ דלא נחשב פרק אנדרוגינוס וגם פרק שנו חכמים. ואז יעלה המספר מכוון <b>תקכ\"ג </b>פרקים וכמו שסדרתי בפרטן. שם הוא גדול וקטן. מיהו מה שכתב הרמב\"ם ס\"א מסכתות היינו דקחשיב תלתא בבא לחדא מסכתא כמ\"ש שם ריש דבריו בזה הלשון וחלק המסכת ראשונה לשלשה חלקים והתחיל ב\"ק וכו' ע\"ש דמלשונו נראה דס\"ל דכולה נזיקין חדא מסכתא. והנה בב\"ק ק\"ב. ובע\"ז ז'. היה זה דעת רב יוסף. אבל לדעת רב הונא שם תלתא מסכתות נינהו. וכל בבא נחשבת למסכת. וגם לתירוץ אי בעית אימא משום דקתני לה וכו' ע\"ש בפרש\"י מוכח דגם רב יוסף מודה דתלתא מסכתות נינהו ע\"ש וקצת צ\"ע. שוב ראיתי בפתיחת מד\"ז הגאון התוי\"ט לסדר נזיקין כתב דהרמב\"ם פסק כרב יוסף דמסתבר כוותיה ע\"ש. ולא הער' דלתירוץ אב\"א גם רב יוסף ס\"ל דתלתא מסכתות נינהו וצריך באור קצת. ולפיכך שפיר מונה וסופר בסוף הסמ\"ג <b>ס\"ג</b> מסכתות הן ונתן בהם סימנים ולבך יהיה <b>גס</b> [ובסידור רב עמרם כתב בברכת כהנים יש בהם <b>ס'</b> אותיות כנגד <b>ס'</b> מסכתות שיש בששה סדרים לומר שכל העוסק בששים מסכתות מתברך בברכת כהנים הביאו בפי' המחזור וכתבתי על הגליון דצא\"ל *) דפרטי לא קא חשיב והארכתי שם קצת]. גם בתשבי שרש גאון כתב ששמע שנקראו כן בעבור שהיו בקיאים בכל התלמוד שהם ס' מסכתות גאון בגימטריא ס' ע\"כ:",
+        "*) א\"ה ע' בס' שם הגדולים ערך רב אחאי סד\"ה וחזה הוית שכ' על דברי המחבר אלו בזה\"ל ומה שהעיר על מנין המסכתות הנה בר\"מ והתקונים כמה זמני אמרו שתין מסכתות ונראה דמעשרות ומעשר שני נחשבות לאחת ע\"ש:",
+        "<b>אלה </b>החוקים. במנין המסכתות והפרקים. אולם דרכי ציון בפסקי המשניות נסתמה. ומקוצר דעתי נעלמה. הנה בלתי ספק עשה רבינו הקדוש ריוח בין משנה לחברתה כמלא נעימה. ולא היה שונה פרקו בנשימה. וכן מוכח ממאי דאיתמר משנה לא זזה ממקומה. אבל מי יתן ואדע אם היה ההפסקים משמשות כדרך השנויין במשניות או על דרך ששנויין לפנינו בגמרא. ואנחנו בעינינו רואים ההבדל גדול שביניהם. פעמים שהמשנה אחת שבסדר המשניות נחלקה לכמה וכמה משניות בסדר הגמ' וכן להיפך. וגם נמצא בגמרא שמסדר המשנה בסוף הפרק ואין עליו שום שקלא וטריא [בראש השנה פ\"א מ\"ט ובסדר הגמ' כ\"ב. סוף הפרק. וכן בנדרים פ\"ח מהמשנה ה' ו' ז' המה מסודרים בסדר הגמ' בסוף הפרק. וכן בכורות פ\"ב מ\"ז מסודר בגמ' י\"ג. בסוף הפרק ואין עליו שוב גמר'. וצריך לב לדעת למה לא מסודר לעיל בצירוף משנה הקודמת. וכן נמצא יותר דבר חידוש בפרק ז' דכלאים נסמן ד' ה' על משנה אחת והסימן זו של ד' ה' נסמן גם בפי' הר\"ש. ובפי' הרמב\"ם והר\"ב והתוי\"ט ומי יתן הבינני טעמו. כי כל הרואה יראה כי משנה חדא היא וכן איתא בסדר הירושלמי גם בפרקים נמצא בכמה מקומות סדורן של זה לא כסדורן של זה. כגון בסנהדרין פרק י' י\"א. ובמנחות פ\"ו ופרק יו\"ד נמצא המאוחר בזה מוקדם לזה. ואחר העלות ארון תדע בענין שהעתקתי למעלה בריש הדברים הא דאמר ר' נתן כל שאינו משגיח וכו' ולא אמר כל שאינו לומד. ברמיזה הורה על זה וצוה לנו שלא להסיר ההשגחה לסקל סיג וקמשונים. ושבח לה' כי טעיות הרבה שעלו בדפוסים העמדתי על מכונם ורוב פעמים נשתנה הענין מהיפך להיפך. גם בפי' הר\"ב והתוי\"ט במקום אשר לא יזכרו ולא יפקדו מוצא דבריהם. כתבתי איה איפה הם רואים וראויים לאומרן. ולפקדם ולזכרן. ופעמים הרבה. ימצא הקורא המלאכה מרובה. אשר באתי לברר הדברים בסוגיא ערוכה. להעלות ארוכה. ובמקום שיש בדק. דרשתי במו צדק. עד מקום שידי מגעת. בעזר החונן לאדם דעת:",
+        "<b>ובזה </b>אסיים. ותהלה לשוכן השמים. אשר עד כה זכני. וחלקי בתורתו חנני. ולאהבתי הקיצור שלא לבנות ההקדמה. על בלי מה. שאין לעולם בה צורך. אמרתי שלא להאריך. רק בדברים שיש בהן תועלת. ובגוף הענין פועלת. זה שמי וזה זכרי למטה. אשר נזכר למעלה בראש השיטה. נשלם ונסתיים. בשנת <b>'מ'צ'ו'ת </b>ה' ברה מאירת עינים:",
+        "סימני ראשי תיבות ונטריקון מן התורה",
+        "<b>מד\"ז</b> מארי דודי זקני. <b>במשב\"ג </b>במשנה שבגמרא. <b>רל\"צ </b>ראשון לציון. <b>תכ\"ש </b>תיקוני כלי שרת. <b>קמ\"י </b>קשות מיושב. <b>יסל\"מ </b>יש סדר למשנה. <b>כח\"י </b>כנסת חכמי ישראל. <b>קש\"ל </b>קטן שהגיע לחינוך. <b>מת\"ר </b>מיני תרגימא. <b>הש\"ב </b>הפלאה שבערכין. <b>קש\"ה </b>קונטרס שטרי המאוחרין. [וכן קונט' <b>שה\"ם</b>]. <b>ש\"ש </b>שאילת שלום שחברתי בשנת <b>תקמו\"ל </b>על פיסקא שדר\"א ר\"ת \"שאלתות \"דרב \"אחאי. <b>ת\"ת </b>תנא תוספאה:",
+        "<b>וזה החלי. </b>בסיועת צורי וגואלי. בשום עיני השגחה. על הקריאה ועל הפתיחה. אשר פתח בו מאר' דודי זקיני הגאון <b>התוס' יום טוב</b>. רב טב לעמיה מטיב. במה שכתב <b>בהקדמה </b>בזה\"ל. <b>מלמד </b>שהראהו ולא אמר שמסר לו או שלמדו. מדברים הצחיים האלו מובן היטב סוגיא זו דמגלה י\"ט. עם הסוגי' האמורה ברכות ה' (כמ\"ש ברל\"צ). ועי' נדרים לח. לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו וכו' מתיב רב חסדא וכו' אלא פילפולא בעלמא פרש\"י להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה ונהג בו טובת עין ונתנה לישראל וכן פי' הר\"ן. וז\"ל הרא\"ש פילפולא בעלמא הבנה וחריפות וכו' כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות ע\"כ:",
+        "<b>עוד שם שמצינו </b>שסמך בשתי ידיו אע\"פ שאפשר שלא נצטווה וכו'. מלת שאפשר טעות סופר (כמ\"ש ברל\"צ). ועי' עירובין נ\"ב: רגלו אחת וכו' דכתיב אם תשיב משבת רגלך רגלך כתיב:",
+        "<b>עוד שם בפתיחה </b>בד\"ה <b>וגם </b>בסדר המסכתות וכו' ואולי כי חשבו שזה שאמרו בפרק החולץ אין סדר למשנה וכו'. לא מצאתי מזה כלום ואדרבה בפ' החולץ דף מב: דאיתמר סתם ואח\"כ מחלוקת אין הלכה כסתם מחלוקת ואח\"כ סתם הלכה כסתם ע\"ש. משמע דיש סדר למשנה ברם עניינא דאין סדר למשנה בב\"ק ק\"ב. ע\"ז ז' ע\"ש:",
+        "<b>עוד שם כמו </b>שהוכיחו תוס' בריש מסכת שבועות וכו'. והוא בשבועות ב': ד\"ה מכדי תנא ממכות סליק אע\"פ דקי\"ל דבתרי מסכתות אין סדר למשנה ה\"מ לענין מחלוקת ואח\"כ סתם שרבי לא שנה תלמידיו המסכתות על הסדר אבל לאחר ששנאן סדרן על מכונן בהוייתן זו אחר זו ע\"כ. ברם מהמוקדם הוי מצי התי\"ט לאתויי תוס' ב\"ק ק\"ב ד\"ה אין סל\"מ דפעמים היה שונה שלא על הסדר וכו' אבל ודאי אח\"כ סדרן רבי על הסדר וכו'. ויותר מבואר בתוס' ב\"מ ב' ד\"ה שנים וכו' ואע\"ג דבתרי מסכת' אסל\"מ וכו' ה\"מ לענין מחלוקת ואח\"כ סתם לפי שרבי לא הי' לומד כסדר אלא כמו שהיו חפצים התלמידים אבל כשחברם על הסדר חברם וצריך בכל מסכת' טעם למה נשנית אחר שלפניה כדדייק בריש מסכת שבועות וכו' וכן בסוטה ע\"כ:"
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה הקדמה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Paragraph"
+    ]
+}
\ No newline at end of file