diff --git "a/json/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Chullin/Hebrew/merged.json" "b/json/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Chullin/Hebrew/merged.json" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/json/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Chullin/Hebrew/merged.json" @@ -0,0 +1,502 @@ +{ + "title": "Ben Yehoyada on Chullin", + "language": "he", + "versionTitle": "merged", + "versionSource": "https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Chullin", + "text": [ + [], + [], + [ + "טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה, שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כָּל עִקָּר (דברים כג, כג) (קהלת ה, ד). פירוש טוב ממי שנודר ואינו משלם מיד אלא לאחר זמן וממי שנודר ומשלם מיד דהיינו תוך שעה אחת, הוא שאינו נודר כל עיקר כלומר אינו מזכיר בפיו לשון נדר לומר 'הרי עלי' אלא אומר 'הרי זה' דאין כאן נדר כלל דברי רבי מאיר אבל רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה דהיינו ממי שנודר ואינו משלם אלא לאחרי זה וממי שנודר ומשלם מיד דהיינו תוך שעה אחת הוא הנודר ומשלם תוך כדי דבור שאומר הרי עלי והחפץ או הכסף בידו ונותנו תוך כדי דבור מפני שזה שתי מצות האחד מצות הנדר שאמר 'הרי עלי' שחייב עצמו לצדקה והשני מצות הפרעון שפרע תוך כדי דבור ישלם נדרו מה שאין כן אם אמר 'הרי זה' אין בידו אלא מצוה אחת שהקדיש החפץ או הכסף." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גֹּרֶן עֲגֻלָּה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה. נראה לי בס\"ד טעם אחר מלבד טעם שרואין זה את זה והוא כדי לעורר אותם שיהיו רואין העולם חציו חייב וחציו זכאי (ע״פ קידושין מ:) ואז יזהרו לעשות משפט אמת כדי להכריע לזכות.
ועוד נראה לי בס\"ד דדייק הכי מדחזינן שעשה השם יתברך שליחות זו על ידי העורב (מלכים א' יז, ו) שהוא עוף טמא והכל שונאין אותו ולא עשה על ידי יונה או שאר עוף טהור אלא ודאי דמייתי מבי טבחי דאחאב ולכן שלח לו שליח הדומה לו כמו שאמרו (חולין סה.) לֹא לְחִנָּם הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב, אֶלָּא שֶׁהוּא מִין בְּמִינוֹ.
ועוד נראה לי בס\"ד מפני שאחאב היה רודף אחריו להרגו ובפרט איזבל אשתו שנשבעה על כך והם מחפשים אחריו לתפשו לכך לא מבעיא שלא יכלו לתפשו אלא הוא אוכל ונזון משלהם לחם ובשר בכל יום ואינם מרגישים ואין יודעים בדבר זה כי זה דרכו יתברך המפליא לעשות נסים בעניינים כאלה וכאשר עשה עם משה בחירו נס פלאי כאשר הושם בתוך התיבה ביאור שלא שלח מלאכו ליקח אותו ולגדלו במקום אחר אלא גלגל הצלתו על ידי בת פרעה (שמות ב, ה) אשר היה חושב להטביעו והוא עוסק ומשתדל בדבר זה לעשותו בימים ובלילות עד כי חשב שכבר הצליח בכך והושלך בנהר ואמר האח ובאמת בתו לקחתו וגדלתו והביאתו לבית אביה והוא יושב בחיק אביה ולא ידע שזה הוא האיש אשר עתיד להכותו מכות רבות ויוציא את בלעו מפיו וכן ענין זה עשה השם יתברך לאליהו זכור לטוב.
ודע דודאי קמי שמיא גליא שהיתה שחיטה כשרה אך אם לא היה מתיר לו הקדוש ברוך הוא לא היה רשאי לאכול.
ומה שהיה הדבר הזה על ידי העורבים ולא על ידי עופות אחרים להודיע גדולתו של הקדוש ברוך הוא שמשנה הטבעיים בעבור הצדיק כי העורב אכזרי על בניו וכל שכן על אחרים ועם כל זה עתה נהפך לאוהב להביא טרף לאליהו זכור לטוב." + ], + [ + "וְכָל הֵיכָא דִּכְתִיב 'בְּהֵמָה', גְּרִיעוּתָא הִיא? (תהלים לו, ז). נראה לי בס\"ד כוונת המקשן היא כי בברייתא קאמר 'מִן הַבְּהֵמָה' להביא בני אדם שדומין לבהמה דדריש מה שאמר 'מִן הַבְּהֵמָה' לישנא יתירה הוא שכבר פירש ואמר 'מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם' (ויקרא א, ב) אלא דכתב 'מִן הַבְּהֵמָה' הוא לדמיון ללמדנו על בני א��ם שדומין לבהמה שנקבל מהם קרבנות אשר יביאו מיהו הבהמה דמדמי האדם בה יש בה שתי חסרונות האחד הוא שאין בה דעת וחסרון זה אינו גריעותא בבהמה יען כי כך בראה הקדוש ברוך הוא בלא דעת דרק לאדם חננו בדעת ולבהמה לא חננה וחסרון השניה שדורסת ובועטת ונוגחת ומזקת וחסרון זה הוא גריעותא בבהמה מפני שעושה כן בבחירתה וביצרה הרע, על כן צריך לדעת הדמיון הזה שמדמה הכתוב בני אדם לבהמה לאיזה דבר מדמה האדם לה אם לענין חסרון דעת שזה אינו גריעותא בבהמה דהיינו שמדמה לה לאותם בני אדם שהם בורים ועמי ארצות שאין בהם דעת או דלמא הדמיון הוא לענין חסרון שיש בו גריעותא בבהמה שהיא דורסת ובועטת ונוגחת ומזקת וזה הדמיון הוא רק בבני אדם שהם פושעים ורשעים דמדמה אותם לבהמה לענין חסרון זה שהיא גריעותא בבהמה.
והנה רישא דברייתא דקאמר 'מִן הַבְּהֵמָה' להביא בני אדם שדומין לבהמה יש לפרשו דאיירי בחסרון דעת שיש בבהמה שאין בו גריעותא לבהמה ולהאי מדמה לבהמה את בני אדם שהם בורים ועמי ארצות שאין בהם דעת דמדמה אותם לבהמה שאין בה דעת ובא הכתוב ללמדנו בדמיון זה שלא נאמר אין לקבל קרבן מאותם בורים ועמי ארצות שאין בהם דעת משום שיש לחוש שמא קרבן זה הוא גזול או נרבע או נעבד כיון שזה המביאו הוא בור ועם הארץ שאין בו דעת לברר ולהבחין בדברים אלו, לכך בא הכתוב ללמד אפילו בני אדם אלו שהם בורים ועמי ארצות שדומין לבהמה שאין בה דעת נקבל מהם קרבנות ולא חיישינן אותם חששות וכיון דאמרינן שבא הכתוב ללמדנו בדמיון הבהמה על בני אדם בורים שאין להם דעת יש לומר דאם המביאין הם רשעים ופושעים דלא מקבלינן מנייהו כי אלו יביאו גזול ונרבע ונעבד ולא אכפת להו.
אמנם מסיפא דברייתא דקאמר להדיא 'מִכָּאן אָמְרוּ דְּמְקַבְּלִין קָרְבָּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל' משמע דהא דקאמר דמקבלין מבני אדם שדומין לבהמה הדמיון הזה הוא לחסרון שיש בו גריעותא בבהמה דהיינו שדורסת ובועטת ונוגחת ומזקת שדומין לה בזה אותם שהם רשעים ופושעים דהא קאמר להדיא 'מִכָּאן אָמְרוּ דְּמְקַבְּלִין קָרְבָּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל'.
ועל זה בא המקשן להקשות 'וְכָל הֵיכָא דִּכְתִיב 'בְּהֵמָה' גְּרִיעוּתָא הִיא?' כלומר כל היכא דכתיב בקרא 'בהמה' לדמיון שמדמה בה בני אדם כונתו בדמיון הוא לענין שיש בו גריעותא שמדמה לה את בני אדם שהם פושעים ורשעים כדאמרת הכא האי דמיון לבהמה הוא לענין חסרון שיש בו גריעותא לבהמה שדורסת ומזקת ועל זה מדמי לה את בני אדם שהם רשעים ופושעים, 'וְהָא כְּתִיב אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ הֳ' (תהלים לו, ז) וְאָמַר רַב אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם עֲרוּמִים בְּדַעַת וְעוֹשִׂין עַצְמָן כִּבְהֵמָה' ובעל כרחו צריך אתה לפרש דמיון זה שמדמין עצמן לבהמה היינו לענין חסרון שאין בו גריעותא לבהמה והוא חסרון הדעת כן הם אף על פי שערומים בדעת עושין עצמן כבהמה שאין בה דעת דאי אפשר לפרש שעושין עצמן פושעים ורשעים כבהמה שבועטת ומזקת בבחירתה ואיך כאן מפרשינן דמיון בני אדם לבהמה הוא לענין חסרון שיש בו גריעותא דמדמי לה לבני אדם שהם פושעים ורשעים ומזיקין? ומשני הָתָם כְּתִיב 'אָדָם וּבְהֵמָה' וכיון דכתיב שם אדם סמוך לבהמה משמע דאיירי בדמיון שאין בו גריעותא והיינו בחסרון דעת דקאי על בני אדם שאין בהם דעת ולא על רשעים ומזיקין כי אלו אין נקראים בשם אדם כנודע.
ובזה נתרצה קושית ה��ב גור אריה ז\"ל שהקשה דמעיקרא פריך מדברי רב דבהמה מעליותא היא והדר פריך להפך דבהמה גריעותא היא, ואם כן בלאו הכי הוה ליה למפרך אדברי רב מהאי קרא דזרע בהמה? עד כאן לשונו.
ובזה הביאור שכתבתי בס\"ד ניחא דמעיקרא ליכא קושיא על דרשה דרב מהאי דרשה שדרשו בסוטה על פסוק 'זֶרַע בְּהֵמָה' (ירמיה לא, כו) דמוקמי ליה שבא לדמות לבהמה בני אדם בורים שלא קראו ולא שמשו תלמידי חכמים כי דרשת רב בפסוק 'אָדָם וּבְהֵמָה' נמי הכי הוא דמפרש שהם חכמים ועושין עצמן חסירי דעת כבהמה ומאי קושיא איכא מזה? אך אחר שראה המקשן שתירץ לו הָתָם כְּתִיב 'אָדָם וּבְהֵמָה' דסבר כיון דכתיב אדם שהוא תואר חשוב סמוך לבהמה שמע מינה דדמיון זה של בהמה איירי בבני אדם שהם חשובין אלא שהם ענוים ועושין עצמן חסירי דעת כבהמה מחמת ענוה, אם כן הך דרשה ד'זֶרַע בְּהֵמָה' אמאי דרשי לה בחסרון דאית ביה גריעותא דהיינו בבני אדם שהם בורים באמת שדומין באמת לבהמה שהיא חסירה דעת באמת, יפרש לה בבני אדם ענוים שהם אינם חסירי מדע באמת ורק הם עושין עצמן חסרי דעת כבהמה משום ענוה כמו דדרשת כן בפסוק אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ הֳ' משום דסמך אדם לבהמה דהכא נמי כתיב 'זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה' גם כן סמך אדם לבהמה? ומשני כאן לא חשיב סמיכה שם אדם לשם בהמה כיון דחלקיה קרא באומרו 'זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה' דנקיט זרע בכל חד ולהכי לא דרשינן לה לומר שהם ענוים וחושבין עצמן כבהמה אף על פי שהם חכמים בעלי מדע אלא דרשינן ליה לגריעותא שהם בורים שלא קראו ולא שמשו תלמידי חכמים שבאמת הם חסירי מדע ודומין לבהמה באמת ולא מצד ענוה.
מיהו לכאורה יש להקשות אמאי לא הקשה מפסוק משלי (משלי יב, י) 'יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ' דאיתא בנדרים (נדרים נ.) שפרשה אותו אשתו של רבי עקיבה על אשתו של הצדיק שדומה לבהמתו והוי הדמיון למעליותא? ונראה לי התם לא מדמה הכתוב אשתו של הצדיק לבהמתו אלא הכי אמרה 'יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ' וחס עליה למלאת תאותה ולא יבזנה וכל שכן שנותן לב לדעת רצון אשתו למלאת תאותה ולא יבזנה ולא ירחקנה. וכן פירש במצודות פשטיה דקרא הנזכר וזה לשונו הצדיק נותן לב לדעת אף רצון בהמתו למלאת תאותה כי קנוי אצלו מדת הרחמנות עד כאן.", + "אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם עֲרוּמִים בְּדַעַת וּמְשִׂימִים לְעַצְמָן כִּבְהֵמָה (תהלים לו, ז). נראה לי בס\"ד הכונה דאמרו רבותינו ז\"ל (עבודה זרה ה:) צריך האדם להיות בלימוד התורה כשור לעול וכחמור למשוי, ולפי זה היינו רבותא דידהו שהם ערומים בדעת כלומר חכמים גדולים ועם כל זה משימין עצמם בעבור לימוד התורה כבהמה דהיינו כשור לעול וכחמור למשוי כאלו זה הוא התחלתם בלימוד שצריך לטרוח הרבה." + ], + [ + "הָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי מֵאִיר (משלי כג, ב). פירוש לא אמר לו 'לא אלך' אלא ספר כך אמר לי הסבא שראוי לעשות חומרא כזאת דהא אמר אם בעל נפש אתה ורבי מאיר גזר לאסור מדינא ושאל תלמודא מאי טעמא אסר מדינא? ותרץ דמצאו כבר במועט עבודה זרה בהר גריזים ולפי סברת רבי מאיר דחייש למיעוטא צריך לאסור מדינא אך באמת נתעורר בזה מכח דברי הסבא.", + "פַּשְׁטֵיה דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב? בְּתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ. מקשים אמאי לא ניחא ליה לפרש פשטיה כמו שאמר הסבא לענין מעשה האסור משום חומרא ולאו מדינא?
ונראה לי בס\"ד אם יפרש כך קשא איך יעבור שלמה המלך ע\"ה על דבריו ולא נמנע מלשתות יין הרבה בחיתון בת פרעה דהוה ליה למיחש לקלקלה וכמו שהיה אחר כך שבעבור שתייתו ביין הוכיחתו? לכך פירש פשטיה דקרא בתלמיד היושב לפני רבו דאיירי בענין תלמוד תורה.
ובזה יובן שפיר דברי רש\"י ז\"ל שכתב 'וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין' פסוק הוא בספר משלי (משלי כג, ב) וקשא מה בא ללמדנו, ואין דרכו לציין על הפסוקים? ובזה ניחא שבא לרמוז לנו הטעם שלא פירש פשטיה דקרא על דרך שפירש הסבא לזה אמר 'פסוק הוא במשלי' שיסדו שלמה המלך ע\"ה ואיך יעבור על דברי עצמו." + ], + [], + [ + "אֶלָּא מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ. הנה בודאי הם לא עלה בלבם דבר זה ונתעצלו בו אלא מחמת תגבורת הסטרא אחרא העלימה דבר זה מלבם ולא הניחה אותם לשום לב לזכרו ולתקנו אך בדור האחרון נחלשה הקליפה ולא היה בה כח להשכיח כל זה מלב חכמי הדור ההוא וזכו לתקנו וליסדו.", + "אָמַר לֵיהּ: גִּינָאִי, חֲלֹק לְמֵימֶיךָ וְאֶעֱבֹר בְּךָ. הנה בודאי עם המלאך הממונה על אותו נהר היה מדבר וכמו שכתבו התוספות ז\"ל וקראו בשמו כי כל דבר אותיות שמו הם צינורות השפע שלו ובהם מתלבש אותו המלאך הממונה על אותו דבר לכן כאן הזכיר שם הנהר כדי לעורר אותו המלאך שהיה מתלבש באותיות גינאי כדי שישיב לו תשובה ויעשה רצונו. או אפשר שאותו המלאך נקרא גִּינָאִי בשם הנהר כמו שאמרו רבותינו ז\"ל על מלאך שבא לאשת מנוח שנקרא פֶלִאי (שופטים יג, יח) על שם הנזירות שבא לדבר עמה בעבורה.", + "אָמַר לוֹ: אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנְךָ, וַאֲנִי הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנִי. מקשים למה גִינָאִי נַהֲרָא הקדים מעשה רבי פנחס בן יאיר למעשיו? ועוד למה לא כלל דבריו יחד דהיה לו לומר אתה הולך לעשות רצון קונך בספק ואני הולך לעשות רצון קוני בודאי? ועוד יש להקשות גינאי בא בטענה ורבי פנחס בן יאיר לא השיב לסתור טענתו אלא דבר עמו דרך גזרה ואם יגזור עליו כך הלא הוא דבר בטענה גדולה?
ונראה לי בס\"ד דידוע דמחצב הנשמות הוא למעלה מן מחצב המלאכים ובזה יש יתרון גדול לצדיק על המלאך מפני שתיקון שיהיה במצות שלו הוא עולה במקום גבוה ועליון לפי מדרגת המחצב של נשמתו, ועוד השפע שיורד מן מעשים שלו משתלשל ויורד גם למחצב המלאכים והם נהנים מן השפע ההוא כי כל אחד יוכל להוריד שפע ולהשפיע להתחתון ממנו, אמנם יש יתרון למלאך על הצדיק מצד אחר כי המלאך לא יחטא ואין חשש שיקלקל מעשיו אבל הצדיק אף על פי שהיום הוא צדיק ומעשיו עושין תיקון ושפע גדול בעולמות אפשר דח\"ו יקלקל מעשיו אחרי זה ואינו בטוח שישאר בצדקתו כל זמן שהוא בעולם הזה ואם הלך עת הזאת לעשות מצוה במקום אחר אפשר כשיגיע לאותו מקום נהפך לבו ולא יחפוץ לעשות המצוה או שמא ימות קודם שיעשה המצוה ונמצא אינו בטוח שיעשה המצוה אלא עד שיעשנה מה שאין כן המלאך שממונה על דבר אחד לעשותו הנה הוא בטוח בעשיית מצותו כאשר נצטווה מאת השם יתברך.
והנה כבר כתבתי לעיל כי גִינָאִי נַהֲרָא שהיה מדבר עמו רבי פנחס בן יאיר הוא המלאך הממונה על אותו הנהר ונקרא על שם אותו הנהר ואמר לו רבי פנחס בן יאיר שיחלוק את הנהר והשיב לו המלאך הן אמת שיש לך קדימה מצד המעשה של המצוה שאתה עושה המצוה במקום גבוה יותר ממקום שתגיע אליו מצותי מפני שמקום מחצב נשמתך הוא עליון וגבוה על מקום מחצב נשמתי ולכן זכר מעשה מצותיו של רבי פנחס בן יאיר קודם מעשה עצמו לרמוז על קדימה שיש לרבי פנחס בן יאיר מצד מחצב הנשמות אך עם כל זה אני יש לי יתרון עליך כי אתה מצוה שלך שאתה הולך לעשות היה עודנה בספק דשמא קודם שתגיע למקום פדיון השבויים אחר שתעבור הנהר תחזור בך ולא תקיים או תסתלק מן העולם אחר שתעבור הנהר ולא תגיע למקום פדיון שבויים או יוולדו עוד סבות אחרות בביטול המצוה אבל אני בטוח בקיום מצותי בודאי שאין לי כל אותם סיבות הנמצאים באדם בביטול המצוה.
והשיב לו רבי פנחס בן יאיר אם לא תחלוק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם אין כונתו על מי הנהר אלא כונתו על השפע הנקרא מים שנמשך מן מחצב הנשמות למחצב המלאכים על ידי מצות שעושים הצדיקים ואני אוכל לגזור דהשפע היורד על ידי מצות שלי מן מחצב הנשמות למחצב המלאכים לא יגיע לך ממנו חלק כי המים האלה שלי הם ואוכל לגזור שלא יעברו בך לעולם מאחר שאתה אינך מקבל דברי לעשות רצוני לחלוק לי כדי למהר לעשות מצותי ונמצא אתה מפסיד השפע המגיע לך משל מצות שלי וכיון ששמע כך חלק לו.
ועוד נראה לי בס\"ד הטעם שהקדים המלאך מעשה רבי פנחס בן יאיר למעשה שלו כי יש יתרון במעשה רבי פנחס בן יאיר על מעשה שלו בכמה דברים האחד שרבי פנחס בן יאיר הלך לפדיון שבויים שיש בזה פקוח נפש והצלת נפשות ונפיק מינה חורבא אם יתעכב אבל הליכת מי הנהר לים אף על פי שזו היא מצוה לקיים גזרתו יתברך שגזר כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם (קהלת א, ז) אם יתעכב איזה רגעים לא נפיק מינה חורבא ואפילו אם לא ילכו מי הנהר כלל אינו יוצא מזה תקלה ועוד כל מצוה שיעשה האדם יש לה יתרון גדול על מצות המלאך כי יש בזה פאר גדול לַמְּצַוֶּה וכבוד שמים מפני שהאדם חומרי והחומר שלי ויצרו הרע מונעו לעשות המצוה ועם כל זה נלחם ביצרו ועושה מה שאין כן המלאך לית גביה הכי ולכן הקדים מעשה רבי פנחס בן יאיר למעשיו אך עם כל זה טען שאינו חייב לחלוק מפני ששלו ודאי ושל רבי פנחס בן יאיר ספק.", + "וְדִילְמָא הָכָא נַמִּי חֲדָא זִימְנָא. פירש רש\"י שהוא היה מתירא פן אחר שיעבור הוא ישטפו המים את ההולכים אחריו ולכך אחר שנעשית הבקיעה לפניו צוהו שתשאר הבקיעה עד שיצא אותו גברא מן הנהר לעבר השני ליבשה ועד שיצא אותו טייעא נמי.
ודע דאין להקשות למה הוצרך לצוות כך, יוליך את השנים לפניו והוא אחריהם ואז אין כאן חשש? דיש לומר לא רצה לעשות כן מפני שראה דהמלאך עובר לפניו בראש ואיך יניח אותם השנים בינו ובין המלאך דנמצא המלאך הולך לפני הדיוטות אלו במקום הבקיעה ולכן הוא הלך ראשון והשנים הולכים אחריו.", + "אֶלָּא כְּמֹשֶׁה וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא. עדיין קשא איך רבי יוסף אמר להדיה נפיש ממשה וששים רבוא? ונראה לי בס\"ד כונת רב יוסף לומר נפיש מעין משה וששים רבוא כי מ\"ם של מִמֹּשֶׁה אינו מ\"ם היתרון אלא רצונו לומר מעין וכמו שאמרו רבותינו ז\"ל על פסוק מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ (שופטים ה, כד) דאם הוא מ\"ם היתרון מאי נינהו נשים באהל שרה רבקה רחל לאה, וכי אורח ארעא לומר הכי שתהיה יתירה עליהם? אלא מאי 'מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל' מעין נשים באהל והכא נמי הכי קאמר נפיש חיליה מעין חיליה דמשה וששים רבוא.
אי נמי הכי קאמר נפיש בנס זה מחמת הנס של משה וששים רבוא כי מקור הנס של בקיעה שנפתח אצל משה רבינו ע\"ה וששים רבוא ממנו יצא שפע נס בקיעה זו." + ], + [ + "עֲנִיָּה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ, וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים. קראה עֲנִיָּה כי ממעשיה נראה שמגולגלת בה נפש אדם והיא אשר היתה מעוררת אותה בדברים של חסידות לעשותם וכיון דנפש אדם מתגלגלת בבהמה ודאי אין עניות יותר מזה ולכך קראה עֲנִיָּה דקאי על נפש המגולגלת שבה והרב פתח עינים ז\"ל כתב בשם המקובלים שהיה מגולגל בה נפש ישמעאל עיין שם.
ובדברי רבינו האר\"י ז\"ל בשער טעמי המצות מפורש ענין חמורתו של רבי פנחס בן יאיר שהיה בקי בכל אותם הדברים שספרו חכמינו ז\"ל עליו עד שכמעט יתבהל האדם בדברים ההם ויש מהם מוציאין הדברים מפשטן שאינן יודעין לדרוש! אבל דע שורשו של דבר כי הדברים הם כפשטן וטעם הדבר הוא כי החמור ההוא היה מבורר ומתוקן לגמרי בכל הצריך לו כפי בחינתו ולא נתברר כשאר הבהמות המתבררות על ידי אדם אמנם נתקן מעצמו על ידי המשך הזמן ועל ידי רבי פנחס בן יאיר בעליו והוברר ממש כמו שאר הבהמות שנבראו בששת ימי בראשית.
ודע שאותם הבהמות שהובררו מששת ימי בראשית היו מעולים יותר ממדרגת האדם של עתה אחר חטא אדם הראשון ולכן אין לתמוה מן החמור ההוא שהיה מכיר מה שלא היו מכירין החכמים אשר בזמן ההוא וזהו מה שאמרו בגמרא (שבת קיב:) על רבי זעירא שאמר אנחנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר ומזה תוכל לשער מדרגת האדם אחר אשר יוברר ויתוקן בכל הצריך לו כמה מעלתו גבוה לאין קץ וכו' עיין שם.
ונמצא לפי דברי רבינו ז\"ל הנזכר חמורו של רבי פנחס בן יאיר לא נתברר כשאר בהמות המתבררות על ידי אדם כי אם נתקן מעצמו על ידי המשך הזמן ועל ידי רבי פנחס בן יאיר בעליו ובזה יובן מה שאמר להם 'עֲנִיָּה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ' הולכת דייקא שאינה צריכה לתיקון של אחרים כי היא מתוקנת מעצמה לעשות רצון קונה 'וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים' אתם דייקא שמדרגתכם פחותה ממנה כי מדרגתה מעולה ממדרגתכם מאכילים אותה טבלים דייקא שהוא דבר שאינו מתוקן הלא בטבל אי אפשר להכשל אלא רק אדם שאינו מבורר ומתוקן דאז אפשר שיכשל בטבל שאיני מתוקן מפני שהוא עצמו טבל אך זו כבר מתוקנת ומבוררת, איך תכשל לאכול טבל שאינו מתוקן? על כן הרגישה וידעה זאת ולא אכלה. ולפי זה מובן שפיר נמי מה שקראה עֲנִיָּה כי מדרגתה מעולה ומתוקנת יותר משאר בני אדם ודא עקא שלמראה עינים נחשבת כשאר בהמות הפחותים מבני אדם.", + "שָׁמַע רַבִּי, נָפַק לְאַפֵּיהּ. בסוף שער הגלגולים כתב מהרש\"ו [מורנו הרב רבי שמואל ויטאל] ז\"ל דתרי רבי פנחס בן יאיר הוו והראשון נפטר בחיי רשב\"י כנזכר בריש אדרא של האזינו והשני היה בן בנו של הראשון והוא אשר נפק רבי לאפיה ודבר עמו במכלתין עיין שם וזה אמת וברור.", + "יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵם. עיין פירוש רש\"י ז\"ל. ויש להקשות שכח של קדושים הוא מצד ערוה כמו שאמרו רבותינו ז\"ל (ויקרא רבה כד, ו) כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ומה שייכות לזה הכא בענין אורחים?
ונראה לי בס\"ד כונתו לומר אל תחשוב שאני נמנע לבלתי התארח אצל בעל הבית מפני שחושש אני פן תבא אשתו של בעל הבית ותדבר עמי או תלך לפני ואבא לידי הרהור ח\"ו זה אינו כי ישראל קדושים הם ויש להם צניעות גדולה לנשים שהוא גדר ערוה וברור לי שלא תתראה לפני וכל שכן שלא תדבר עמי.
ודע כי מה שאמר לו 'רְצוֹנְךָ סְעֹד אֶצְלִי' ��אמר לו 'הֵן' השיבו הֵן על הרצון רצונו לומר שיש לו רצון בכך אבל אין הכי נמי הוא אינו יכול לקיים אותה שעה את הרצון הזה בפועל מפני שהיה טרוד במצוה.", + "כִּי אָתָא אִיתְרַמִי עַל בְּהַהוּא פִּיתְחָא דַּהֲווּ קַיְּמִין בֵּיהּ כּוּדְנַיְתָא חִיוַרְתָּא. קשא איך רבינו הקדוש הכניס לביתו מזיקין אלו, ומאי סלקא דעתיה מעיקרא? ונראה לי בס\"ד דאותם הכודנייתא שלח אותם המלך אליו מנחה כי היה אוהבו הרבה ומשום כבוד מלכות הוכרח להניחם אצלו דגנאי למכרם או ליתנם במתנה והא דאמר קטילנא להו הכונה על ידי סם דליכא צער בעלי חיים.", + "גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם (מלכים ב יג, כא). פירש רש\"י ז\"ל דדייק לה משום דבמיתתו החייהו בנגיעה ולא הוצרך לטרוח כאשר טרח בבן השונמית שהחייהו בחייו. והקשו התוספות אם כן מאי פריך 'וְדִלְמָא לְקִיּוּמֵי בִּרְכְּתָא דְּאֵלִיָּהוּ' דאין הכי נמי החייהו לקיומי ברכתא דאליהו? אך אכתי משמע דגדולים במיתתם כי אחר מותו החייהו בנגיעה בלא טורח ובהיותו בחיים הוצרך לטרוח עד שהחייהו.
ונראה לי בס\"ד דמה שהחייהו בנגיעה בלא טורח אין זה יתרון כי זה הדבר מוכרח להיות כך יען כדי לקיים ברכת אליהו זכור לטוב צריך להחיות שנים בעודו בחיים וזה שהחייהו אחר מותו אין בו כדי סיפוק להשלים קיום ברכת אליהו זכור לטוב כיון דלא החייהו בעודו בחיים כאשר ברכו אליהו זכור לטוב ועל כן הוצרך הדבר להיות כך לפייס דעתו של אלישע הנביא ע\"ה שיתרצה בכך להשלים קיום ברכת אליהו זכור לטוב דאף על גב דברכתו שיחיה שנים בעודו בחיים הנה צריך שיחייהם שניהם בטרחה ויגיעה אך עתה אף על פי שהחיה השני אחר מותו יש כאן יתרון דהחיהו בלי טרחה ויצא זה היתרון שהחיהו בנגיעה כנגד היתרון שהיה ראוי להיות שיחייהו בחיים.
ומה שהקשה הרי\"ף ז\"ל אדרבה יש לדון להפך דהא בחייו החייהו לגמרי ואחר מותו לא החייהו לגמרי דהא קאמר לביתו לא הלך? נראה לי בס\"ד דאם לביתו לא הלך אלא חזר ומת אין זה החסרון מצד הנביא ע\"ה כי הוא החייהו ממש אך מזלו גרם שיחזור וימות.
ומה שהקשה עוד הרי\"ף ז\"ל הלא גם בחייו לא הוצרך להניח פיו ברפואת נעמן? עיין שם. ונראה לי בס\"ד ברפואת נעמן עשה תפלה כי מה שאמר לו וישוב בשרך לך וטהר דברי תפלה הן שנתכוון בהם לתפלה ולפי זה עיקר ההפרש היא משום דהכא בקש רחמים והתם בקבר לא בקש ולא דבר כלום והחייהו בנגיעה בלבד." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "רַב מָרִי אָמַר אַתְיָא מִ'מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ' דְּאָמַר רַחֲמָנָא קָטְלֵיה וְלֵיחוּשּׁ דִּילְמָא לָאו אָבִיו הוּא? אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן זִיל בָּתַר רוּבׇּא וְרֹב בְּעִלּוֹת אַחַר הַבַּעַל (שמות כא, טו). אמר לי הרב מהר\"ר יהודא אשכנזי ז\"ל תושב דמשק יע\"א שהיה עובר אורח פה מח\"ק בג'דאד יע\"א זה שנים רבות שבאשכנז מקשים כאן קושיא אחת ומתרצים אותה על פי ארבע הקדמות ובשביל לחדד את התלמידים אין אומרים להם אלא רק הארבע הקדמות וצריך התלמיד לעיין לומר מעצמו התירוץ וירכיב אותו על הארבע הקדמות ההם ולא יחסר מהם כלום.
וזו היא הקושיא על הכלל שכתב רבינו תם ז\"ל דסבר מר דלא אזלינן בתר רובא אלא בענין שאם לא תלך אחר הרוב אז לא היה חייב מיתה כלל והשתא דאזלת בתר רובא תחייבהו מיתה אבל בענין שאם לא אזלת בתר הרוב חייב מיתה קלה ואי אזלת בתר הרוב יתחייב מיתה חמורה בכהאי גונא לא אזלינן בתר רובא לחייבו מיתה חמורה וכמו שכתבו התוספות בשמו בסוף ד\"ה ליחוש עיין שם.
והא איכא קושיא על כלל זה דהא הבא על אשת אביו דחייבתו התורה מיתה חמורה והיינו משום דאזלינן בתר רובא שזה אביו ואי לא אזלת בתר רובא ותאמר שאין זה אביו הוה מתחייב מיתה קלה בשביל אשת איש! והגם דיש לתרץ דקרא איירי בבא על אשת אביו גרושה מאביו דליכא איסור אשת איש מכל מקום בשביל החדוד עושין תירוץ לזו הקושיא שהוא מורכב על פי ארבע הקדמות אלו וזה תוארן.
הַקְדָּמָה א' דקיימא לן אין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת שאם באו עליה כמה בני אדם לא אמרינן שנתעברה מכולם אלא מאחד מהם דוקא.
הַקְדָּמָה ב' המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אלו קדושי טעות ואינה מקודשת.
הַקְדָּמָה ג' אם אחד נדר ושמע חבירו ואמר ואני חל הנדר גם על השני שאמר ואני.
הַקְדָּמָה ד' מפר לנדרי בתו ועוקר הנדר מעיקרו כאלו לא היה נדר כלל.
ועל פי ארבע הקדמות אלו צריך לומר תירוץ מורכב בארבע הקדמות אלו כן אמר לי הרב מהר\"ר יאודה אשכנזי ז\"ל הנזכר ושלי\"ת [ושבח לא־ל יתברך] כי אנכי הצעיר אמרתי לו התירוץ המורכב על פי הקדמות הנזכר לעיל והענין הוא כך: דאיירי כגון שיעקב הולידה לו לאה את ראובן ואת דינה תאומים ודינה זו נדרה נדרים ושמעה רחל ואמרה 'ואני' ואחר כך יעקב הפר לדינה בתו ועקר הנדר מעיקרו על פי סברה הנזכר לעיל ואחר כך קידש יעקב את רחל הנזכר על מנת שאין עליה נדרים ונשאה ואחר כך זה ראובן אחיה של דינה הנזכר בא על רחל אשת אביו.
ולפי זה אתי שפיר התירוץ מוכרח לומר מי שהוליד את ראובן הוא הוליד את דינה יען כי הם נולדו תאומים ואין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ומוכרח לומר שראובן ודינה הם מאדם אחד, ואי אזלת בתר רובא ותאמר שיעקב הוא אביו של ראובן מוכרח אתה לומר שהוא אביה של דינה גם כן כיון שאתה אומר שדינה היא בת יעקב מכח דאזלת בתר רובא אם כן קדושי רחל קדושין גמורים יען כי יעקב הפר לדינה בתו ועקר הנדר מעיקרו ונמצא דרחל שאמרה 'ואני' לא חל עליה נדר ולכן יעקב שקדשה על מנת שאין עליה נדרים הרי אלו קדושין גמורים דבאמת אין עליה נדרים דמה שאמרה 'ואני' הרי זה בטל כיון דיעקב עקר הנדר מן דינה בתו וכאלו לא היה וכיון דקדושי יעקב את רחל הוו קדושין גמורים נמצא ראובן אשר בא על רחל יתחייב מיתה חמורה משום אשת אביו.
וכל זה הוא אי אזלינן בתר רובא לומר שדינה הוא בת יעקב וראובן הוא בן יעקב אבל אי לא אזלת בתר רובא ותאמר שזה ראובן אינו בן יעקב ודינה אינה בת יעקב נמצא הפרת יעקב לדינה אינה הפרה דלא אביה הוא ואם כן הנדרים חלו על רחל שאמרה 'ואני' ונמצא יעקב שקדש את רחל על מנת שאין עליה נדרים הרי הם בטלים ונשארה רחל פנויה וממילא שבא ראובן על רחל אינו מתחייב מיתה כלל כי בא על פנויה דאין זו אשת איש ואין זו אשת אביו ואין ראובן חייב מיתה אלא רק אי אזלת בתר רובא ועל כן צדק הכלל דסבר רבינו תם דאזלינן בתר רובא לחייבו מיתה חמורה משום אשת אביו מפני דאם לא אזלת בתר רובא לא היה מתחייב מיתה כלל.
וכתבתי דבר זה פה כדי שיראו הרבנים ראשי ישיבות בכל אתר ואתר ויחרדו לחדד התלמידים באופנים הדומין לזה כי באמת דברים כאלה הם מחדדים השכל ועיקר לימוד הרב לתלמידים צריך להיות על דרך זה לחדד שכלו וכמו שאמרו בגמרא (חולין מג:) ורבה לחדודי אביי הוא בעי." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מִנַּיִן לִשְׁחִיטָה שֶׁהִיא בְּתָלוּשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר: \"וַיִקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט\" (בראשית כב, י). הכונה הוא דיליף זה מיתורא דקרא דאיכא יתור בפסוק זה דהוה ליה למימר 'וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ' ומסתמא משמע שישחט במאכלת, ולהכי יליף רבא יתור הכתוב לאשמעינן שהשחיטה בתלוש כי אין מאכלת במחובר אלא רק בתלוש ולהכי פריך 'וְהָא קְרָא קָאָמַר?' כלומר זו ראיה גמורה מיתורא דקרא וכל ילפות רבותינו ז\"ל בעלמא הוא בכהאי גונא והשיב 'קְרָא זְרִיזוּתֵיהּ דְּאַבְרָהָם קָא מַשְׁמַע לָן' כלומר אין יתור זה בא ללמדינו דין אלא בא ללמד זריזות אברהם אבינו ע\"ה דהזמין המאכלת בחיקו וכאשר עקדו תכף הושיט ידו ולקח המאכלת לשחוט שלא היתה המאכלת מונחת במקום אחר רחוק מן המזבח ג' או ד' אמות כדי שיצטרך לקום אחר עקידה להביאה לשחוט בה, אי נמי קא משמע לן שלא נתרשלה ידו אחר עקידה בלקיחת המאכלת אלא תכף אחר עקידה נזדרז ליקח המאכלת במהירות כדי לשחוט.
ומה שאמר רבי חייא רבי חייא לרב 'וָי\"ו דִּכְתִיב אַאוֹפְתָּא קָאָמַר לָךְ' הכונה דהבקעת עשויה חריצין כעין ווי\"ן אך אלו הווי\"ן שוים לא יש בהם אחד רחב יותר משאר אשר אצלו שם כן כאן אין בקרא תיבה יתירה כדי דנילף מינה דין לומר דאין שחיטה במחובר ודע דמה שהוצרך תלמודא לפרש דהוה יתיב אחוריה דרבי חייא, ורבי חייא קמיה דרבי להודיענו שהיתה ישיבתו של רב ורבי חייא סמוכה נמקום רבי דוהאי ישמע רבי מה שהם מדברים זה בזה ועם כל זה לא חש רבי חייא באומרו 'וָי\"ו דִּכְתִיב אַאוֹפְתָּא קָאָמַר' פן יקפיד רבי בדבריו אלו." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "דָּגִים שֶׁנִּבְרְאוּ מִן הַמַּיִם הֶכְשֵׁרָן בְּלֹא כְלוּם. נראה לי בס\"ד לכך מלוי מַּיִם מ\"ם יו\"ד מ\"ם הוא 'דומם' רמז כח חיות הנברא מן המים הוא דומם שאינו בריא וחזק.
גם נראה לי בס\"ד מַּיִם הם חסד ולכן דוחין כח הטומאה מכל הטובל בהם ולכן כל כשוף נפשר ובטל במים ולכן הדגים שנבראים מן המים אין נדבקים בהם רוחות הטומאה בחוזק ולכן אסיפתן מן המים מכשירתן ואין צריכין שחיטה ועל כן כאשר הורה יעקב איש כפר נבראי בצור שהדגים צריכין שחיטה שלח ליה רב חגי תא לקי והיינו שרצה להלקותו מפני כי שליטת כוחות החיצונים באיזה דבר נחשב זה למלקות באותו דבר וכיון שהורה שצריך שחיטה לדגים מוכח דסבירא ליה שהדגים לוקין בשליטת החיצונים ובאמת זה אינו ולא הוי הכי לדגים לכך שלח ליה תא לקי כנגד מה שהחלטת מלקות לדגים בשליטת החיצונים." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "רַב אַשֵּׁי אָמַר תּוֹלִין לְעוֹלָם מַשְׁמָע וְנִתְקַנֵּחַ לְרַבִּי חִיָּא סְפוּקֵי מְסַּפְּקָא לֵיה. מקשים בשם הרב מזבח כפרה דהרמב\"ם ז\"ל בפרק יו\"ד מהלכות טומאת אוכלין (הלכה ג') פסק כרבי חייא ובפרק א' מהלכות פסולי המוקדשין (הלכה יח') כתב שחט מיעוט סמנים וכו' שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והוא פלא אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אם כן בנתז אמאי תולין עד כאן דבריו?
ונראה לי בס\"ד לתרץ על פי מה שכתב הר\"ן ז\"ל בחידושיו וזה לשונו ואפשר לומר דכל משקה מכשיר ממים ילפינן ליה ומה מים משקה ודאי בשעה שעומדין על האוכלין אף כל משקה אינו מכשיר אלא אם כן היא ודאי משקה בשעה שעומד על האוכל עד כאן דבריו עיין שם. והשתא יש לומר דהרמב\"ם סבירא ליה כהר\"ן דדם אינו מכשיר אלא אם כן הוא דם שחיטה ודאי בשעה שעומד על האוכל ולכן הגם דקיימא לן ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף עם כל זה בתחלה אינו נקרא ודאי כמו מים דהא אפשר שלא יגמור הסימנים או שתתנבל בידו ואין כאן דם שחיטה כלל ומאחר דאינו ודאי כמו מים קודם שתגמר השחיטה לכך פסק דתולין." + ], + [], + [], + [ + "שֶׁלֹּא הִרְהַרְתִּי בַּיּוֹם לָבוֹא לִידֵי טֻמְאָה בַּלַּיְלָה. קשא בשלמא שאר דברים הם מילי דחסידותא באכילה לכך מבקש בעבורם ובזכותם שלא יאכל אכילה מאוסה האפויה על צואת אדם אבל ענין קרי מה יש לו שייכות עם זו הבקשה שמבקש שלא יאכל אכילה מאוסה?
ונראה לי בס\"ד על פי מה שאמר רבינו האר\"י ז\"ל בשער הפסוקים ביחזקאל, כי יחזקאל הנביא ע\"ה היה מטיפות קרי של אדם הראשון שהיו גדולים מאד עיין שם. ולפי זה בבואו לעולם הזה מלחמה גדולה היה לו עם החיצונים כי להיותו מטיפות קרי של אדם הראשון ודאי רוצים להחטיאו בקרי ח\"ו וידוע מה שאמר רבינו האר\"י ז\"ל בעץ חיים דמזון הקליפות והחיצונים הוא מצואה של אדם.
ובזה מובן היטב טענת יחזקאל הנביא ע\"ה הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה (יחזקאל ד, יד) כי תהילות לא־ל מלחמה גדולה נלחמתי עם החיצונים שהיו רוצים לטמאני בטומאת קרי מכח טעם האמור וגברתי עליהם שלא הרהרתי ביום ולא באתי לידי טומאת קרי בלילה ואם כן יגעתי וטרחתי לסלקם ולדחותם מעלי ואיך אני אוכל אכילה האפויה בצואת אדם שהצואה היא מזון החיצונים אשר דחיתי אותם מעלי בכח וטורח גדול!", + "\"וְלֹא בָּא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל\", שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם (יחזקאל ד, יד). הא דנקיט בזה לשון 'לֹא בָּא בְּפִי' ולא אמר 'שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בְּשַׂר פִּגּוּל', נראה לי בס\"ד שדרך בני אדם שנותנים לתינוק חתיכת בשר וקורין אותה אומצא והוא אינו אוכל אותה דעדיין אינו יודע לאכול אלא נותן אותה בפיו ומוצץ אותה וקאמר לא מבעיא אכילה ממש לא אכלתי מזו אלא גם נתינת אומצא בפי בהיותי תינוק שנותן לתוך פיו דוקא לא בא בפי מן בשר בהמה שהורה בה חכם.", + "מִשּׁוּם רַבִּי אָמְרוּ: שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ (יחזקאל ד, יד). יש להקשות למה לא ניחא ליה לרבי כמו אותם דדורשים זה על בהמה שהורה בה חכם?
ונראה לי בס\"ד כי מאחר שאמר שלא אכל בשר מסוכנת מה חידוש בא להוסיף בזה שהורה בה חכם כיון דשניהם חסידות באכילה בענין איסור לאוין ובודאי איכא עוד כמה מינים של חסידות דאכילה באיסור לאוין לכך מפרש שלא הורמו מתנותיה שהוא חסידות בענין ביטול עשה ואינו בענין איסור לאו." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "\"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ\", מְלַמֵּד שֶׁתָּפַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל מִין וּמִין, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה, וְאָמַר לוֹ: זֹאת אֱכֹל, וְזֹאת לֹא תֹּאכַל (ויקרא יא, ב). המאמר הזה יפלא מאד למה תפס מין ומין, יאמר בהמה פלונית אכול ובהמה פלונית לא תאכל? ועוד היכן תפסם, בשמים או בארץ?
ונראה לי בס\"ד על פי מה שאמר רבינו האר\"י ז\"ל (בשער טעמי המצות פרשת עקב) בסוד הכתוב וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְכָל הַחַיָּה (בראשית ב, כ) כי ענין קריאת השמות אינו אלא תיקון ממש וכמבואר בזוהר רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל (שמות לא, ב) וכמו שכתב הרמב\"ן ז\"ל בביאורו על התורה בפרשת בראשית על פסוק וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם (בראשית א, ה) וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ (בראשית א, י) והענין הוא כי הוא בירר כל חלקי נפשות בעלי חיים כולם שהיו בסיגים וזהו הטעם של קריאת השמות שקרא אדם הראשון לבהמה ולחיה ולעופות כי בקריאתו שמות להם עשה להם תיקון וזה הטעם שנאסר לאדם הראשון אכילת בשר בעלי חיים כי האכילה היא לצורך הבירור כדי לברר הטוב שבמאכל ההוא ולהעלותו מן הקליפה והסיגים שמעורב בהם וכבר היו כל הבעלי חיים מבוררים כשקרא להם שמות ולכך לא הותרו לו באכילה ובזה תבין גדולת אדם הראשון קודם שחטא.
והנה אחר שחטא אדם הראשון חזרו כל הבחינות להתקלקל שבחינת נשמות בני אדם ובחינת נפשות בעלי חיים אשר שתי בחינות אלו היו מבוררים כבר חזרו וירדו בעמקי הקליפות ונתערבו עם הסיגים והקליפות טוב ברע כבתחלה קודם שהובררו ועד נח ובניו לא היה בהם כח לברר הבעלי חיים על ידי אכילה ובבא נח ובניו דכתיב ביה אִישׁ צַדִּיק וכו' (בראשית ו, ט) הותר לו אכילת בעלי חיים אשר נתקלקלו בחטא אדם הראשון והיו צריכין להתברר על ידי אכילה והיו נח ובניו ראויים לבררם על ידי אכילתם ומאז ואילך הותר אכילת הבשר כמו שנאמר כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל וכו' (בראשית ט, ג).
אבל דע דאף על פי שאנחנו מבררין אותם על ידי אכילה וחוזרין להיות חלק אבר האדם ממש עם כל זה אין מתבררין בגמר הבירור הראוי להם שאין האכילה בירור גמור ככל צורך מדרגתם כמו שהיה על ידי אדם הראשון קודם שחטא ולא עוד אלא שאין בנו כח לברר אפילו זה הבירור הגרוע אלא בבהמות הטהורות אשר הקדושה שבהם מרובה על הקליפה אבל מן הבהמות הטמאות אין בנו כח לברר כלל ועיקר ולכן נאסרו באכילה כי לא די שלא יוכל האדם לבררם על ידי אכילתו אלא שאדרבה תתאחז קליפת הטומאה המעורבת בהם ותתדבק באדם האוכל אותם ויסתלק ממנו כל הקדושה אשר בו עד כאן דבריו זלה\"ה עיין שם.
ועתה בדברים היקרים הנפלאים האלה בִּין תָּבִין מאמר רבותינו ז\"ל הנזכר לנכון דאמרו 'מְלַמֵּד שֶׁתָּפַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל מִין וּמִין' כלומר שתפס הנפשות של כל מין ומין מבעלי חיים 'וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה' שמותם ברוח הקודש באין אומר ואין דברים שלא הוזכר לו שמותם בפירוש אלא אמר לו 'זֹאת אֱכֹל וְזֹאת לֹא תֹּאכַל' והיינו שלא רצה הקדוש ברוך הוא לקרא אותם בשמותם יען כי קריאת השם הוא עושה תיקון ובירור וכמו שאמר רבינו ז\"ל בשם זוהר הקדוש ובשם הרמב\"ן ז\"ל ואם היה קורא אותם בשמותם היו נתקנים ונבררים בידי שמים ורצה הקדוש ברוך הוא שיהיה תיקונם וברורם על ידי בני אדם לזכותם דהא אפילו אדם הראשון עשה להם תיקון ובירור בקריאת השמות וכמו שאמר רבינו זלה\"ה וכל שכן אם היה קורא אותם הקדוש ברוך הוא, על כן מה עשה תפס נפשות של כל מין ואמר לו זה אכול וזה לא תאכל וכאשר כתב משה רבינו ע\"ה את שמותם בתורה של הטהורים ושל הטמאים נגלו אליו שמות כל אחד ואחד ברוח הקודש ולא יצא דבור מפיו יתברך בקריאת שמותם אלא כיון ברוח הקודש שאותם בעלי חיים שאמר לו הקדוש ברוך הוא אכול כך וכך שמותם ואותם בעלי חיים שאמר לו 'לא תאכל' כך וכך שמותם.
ודבר זה יש לו הכרח גדול מדברי רבינו ז\"ל שהביא מזוהר הקדוש ומן הרמב\"ן ז\"ל דבקריאת שמות שקורא הקדוש ברוך הוא עושה בירור ותיקון וכמו שאמרו על פסוק רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל ופסוק וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לָאוֹר יוֹם וַיִּקְרָא אֱלֹקִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וכנזכר לעיל ודברים ברורים לנכון בעזה\"י." + ], + [], + [], + [], + [ + "לֹא קַשְׁיָא כָּאן קֹדֶם בַּת קוֹל כָּאן לְאַחַר בַּת קוֹל. מקשים כיון דמשנה זו של הרוצה נשנית קודם בת קול, למאי נפקא מינה סדרו אותה עם המשניות והלא מה דהוה הוה ומסדר המשניות הוא רבינו הקדוש שסידר המשניות לאחר בת קול?
ונראה לי בס\"ד דשפיר נפקא מינה גם לאחר בת קול וכגון שטיהרו בית שמאי לפי סברתם למקום אחר קודם הבת קול ועשו הוראה על פיהם שהכניסו בו טהרות הנה גם אחר הבת קול ישאר המקום בטהרתו על פי הוראת בית שמאי כי כיון שהותר מקודם על פי בית שמאי הותר וכמו שאמרו במכלתין (דף יז.) בבשר נחירה כיון שהותר הותר וכן כיוצא בזה אתמר בשאר דוכתי ולכן הוצרך ללמדנו דקודם בת קול מה דעביד כבית שמאי עביד דנפקא מינה גם לאחר בת קול תשאר הוראת המעשה ההיא כאשר היתה." + ], + [ + "אָמַר רַב חִסְדָּא: אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם? זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ. קשא מה שאלה זו כל מי שיש לו חכמה בתורה זה נקרא תלמידי חכמים? ונראה לי בס\"ד כי בעל תורה נקרא חכם על שם החיים שלוקח מן התורה דכתיב בה כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים (משלי ח, לה) ולזה אמר רבותינו ז\"ל גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ (משנה אבות ו, ז) לכן נקרא חָכָם דאות כ' יהיה ממנה שני יודי\"ן ואז אותיות חכם הם אותיות חַיִּים.
אמנם על תואר חכם שיש לו לפי טעם זה בעבור החיים קשא והלא כתיב 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' (משלי טו, כז) ורוב החכמים לוקחים הספקה מן העשירים ונזונין מן המתנות והלוקח מתנות אין לו חיים, ואיך כולם נקראים בשם חכם? אמנם ישוב דבר זה הוא דאם הוא לוקח המתנות מצד הכרח כדי שיהיה לו ישוב הדעת ללמוד תורה ובלבו שונא המתנות הנה זה אף על פי שלוקח מתנות יחיה דהא שונא אותם ומה שלוקח הוא מצד ההכרח ואם לא היו נותנים לו הספקה גם כן היה עוסק בתורה אבל אם הוא אוהב המתנות ולומד תורה כדי שיתנו לו מתנות על זה אמרו אין לו חיים כיון דאינו שונא מתנות.
אמנם דבר זה צפון בלב ואיך יתברר? אבל אם רואה טריפה לעצמו דהיינו שהיה יכול לעשות טעמים של היתר על פי חכמתו להתיר הבהמה ועם כל זה עשה טעמים לאיסור והטריף אותה נמצא זה אין לו חימוד ממון על כן מסתמא אינו לומד בשביל ממון ומה שלוקח ממון הוא מצד הכרח ולכן זה חיו יחיה ושפיר נקרא חכם על שם החיים כנזכר לעיל דמספר חָכָם הוא מספר חַיִּים.
וזהו שאמר אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם דהיינו שנקרא חכם על שם החיים אף על גב דחזינן שהוא לוקח מתנות וכתיב 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' ומהיכא מוכח דזה לוקח המתנות מצד ההכרח והוא שונא אותם? לזה אמר זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ דמוכח דאין לו חימוד ממון דאם יש לו היה יכול להתיר הבהמה על פי טעמים של היתר וכיון דאין לו חימוד ממון נמצא מה שלוקח מתנות הוא מחמת הכרח וליכא למימר שהוא לומד תורה בשביל המתנות אם כן זה חיו יחיה אף על פי שלוקח מתנות ושפיר נקרא תלמידי חכמים על שם החיים.
ובזה מובן נמי דברי רב חסדא במה שאמר אֵיזֶהוּ 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה'? זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ דגם על זה המאמר קשא מה שאלה זו כל שאינו מקבל הרי זה שונא מתנות וגם זה מובן על פי האמור דיש מקבל מתנות והוא שונא אותם ומה שמקבל הוא מצד הכרח ובמה יוודע הדבר הזה לזה אמר אם רואה טריפה לעצמו אף על פי שהיה יכול למצוא לה טעמים להתורה דמזה מוכח דאין לו חמוד ממון ואז ממילא מוכח מה שמקבל המתנות אינו אוהב אותם אלא שונא אותם ומקבל מצד הכרח.
ובזה יובן בס\"ד נמי מה שאמר עוד דאם רואה טריפה לעצמו עליו הכתוב אומר 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל' (תהלים קכח, ב) וקשא והא קחזינן דאוכל מן הספקה ולא מן יגיע כפיו? אך בזה ניחא כיון דרואה טריפה לעצמו דהיינו שהיה יכול למצוא לה היתר על פי איזה טעם של חריפות והוא לא עשה חריפות של הבל להתיר אלא הלך בדרך ישר למצוא טעם לאסור והטריף אם כן זה מוכח שהוא לומד תורה לשמה וידוע דמה שאמרו רבותינו ז\"ל העולם קיים ועומד בעבור עסק התורה היינו תורה לשמה ונמצא זה הלומד תורה לשמה אינו אוכל ונהנה משל עשו אלא אוכל מיגיע כפיו כי על ידי לימודו מקיים העולם ואז זוכה בטוב עולם הזה מדין מציל מזוטו של ים.", + "אִתְיַקּוּרִי הוּא דְּמִתְיַקְּרוּ בִּי. יש להקשות למה כפל לשונו? ונראה לי בס\"ד דרבי זירא מלבד שהיה חכם גדול ומתייקרו ביה מצד חכמתו היה עשיר גם כן ומתייקרו ביה נמי מפני עושרו ועוד נמי היה לו גדולה מצד המלכות וכמו שאמרו לקמן (דף מו.) בההוא פולמסא דאתא לפומבדיתא ולכן כפל לשון היקרות ובזה ניחא דרבי אלעזר לא הוה אזיל ולא סמך על טעמו של רבי זירא דהוא טעמא דמסתבר אך רבי אלעזר היה עני ולא הוו מתייקרין בו אלא רק מצד חכמתו ואם ילך ויהנה בשביל טעם זה נמצא הוא נהנה מכבוד תורה מה שאין כן רבי זירא שהיה עשיר גם כן ומתייקרי ביה גם מצד עושרו אינו חושש לזה." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אָמַר רַבִּי חַנָּא פְּתוֹרָאָה: עִילָאִי מִינָאִי הֲוָה קָאִי בַּר נַפְחָא, וּבָעָא מִינָאִי דִּינְרָא קוֹרְדִּינָאָה לְשִׁעוּרֵי בֵּיהּ טְרֵיפָתָא. יש להקשות למאי הוצרך לפרש עִילָאִי מִינָאִי, לימא בא אצלי בר נפחא ובעא וכו'?
ונראה לי בס\"ד כדי שלא יקשה השומע אליו למה לא קם מפניו בהיותו בא בתוך ארבע אמות ואז שם אינו יכול לתפסו שלא יעמוד מפניו כיון דעודנו רחוק ממנו לכך פירש עלאי מנאי הוה קאי שלא בא מצד שלפניו כדי שיראהו קודם שיגיע אליו אלא בא מאחורו או מן הצד ולא הרגיש בו אלא עד שבא אצלו ממש דעל כן כשרצה לקום לא הניחו דעכבו בידו שלא יקום והוצרך לפרש שרצה הדינר לשער בו טרפות ללמדנו שבחו של רבי יוחנן אף על פי שהיה מופת הדור ומאריה דארעא דישראל ויש לו תלמידים הרבה ושמשים הרבה לא שלח אחד מהם להביא לו דינר אלא הוא בכבודו בא לבקש הדינר כדי להורות בו דין לאחרים.", + "אָמַר לִי: שֵׁב, בְּנִי שֵׁב. הא דכפל דבריו נראה לי בס\"ד 'שֵׁב' ואל תעשה קימה שב ואל תעשה אפילו הידור שהוא חצי קימה. אי נמי 'שֵׁב' ו��ל תקום מפני כבוד חכמתי ושב ואל תקום מפני כבוד זקנתי 'כי אָמַר לִי שֵׁב בְּנִי שֵׁב' היה זקן מופלג. או יובן 'שֵׁב' ואל תעשה קימה כשבאתי אצלך ושב אל תעשה קימה בעת שאלך מאצלך לחזור למקומי. אי נמי 'שֵׁב' ואל תקום מפני ושב ואל תזוז ממקומך להושיב אותי במקומך שהוא מכובד יותר." + ], + [], + [], + [], + [ + "מִמֶּנּוּ שָׂרָיו מִמֶּנּוּ מְלָכָיו (זכריה י, ד). יש להקשות למה הקדים השרים על המלכים ועוד הוה ליה להקדים מלכים קודם כהנים דתנן בהוריות (הוריות יג.) מלך קודם לכהן גדול?
ונראה לי בס\"ד דכל אחד מישראל קומתו כנגד עשר ספירות ולכן נקיט תחלה 'כְּרַכָּא דְּכוּלָא' כנגד ג' ראשנות כח\"ב [כתר חכמה בינה] 'מִמֶּנּוּ כֹּהֲנָיו' נגד ג' אמצעיות חג\"ת [חסד גבורה תפארת] שתחלתם חסד ששם סוד הכהנים 'מִמֶּנּוּ נְבִיאָיו' כנגד ג' תחתונות נצח והוד שמשם יניקת הנביאים 'מִמֶּנּוּ שָׂרָיו' כנגד היסוד שנקרא שר ששם שם שד־י שמלואו עולה שר [שי״ן דל״ת יו״ד עולה 500] 'מִמֶּנּוּ מְלָכָיו' כנגד מלכות ששם אחוזים המלכים." + ], + [], + [ + "אָמַר: אֵיזִיל אֵחְזִי אִי וַדַּאי הוּא דְּלֵית לְהוּ מַלְכָּא. הנה בודאי יש לו לסמוך על דברי שלמה המלך ע\"ה ורק מפני שפסוק זה נאמר במשלי שהוא דברי משל וככתוב בתחלת הספר מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד (משלי א, א) לכך נסתפק אם הוא כן בודאי שאין להם מלך או דלמא נקיט כן בדברי משל וצחות לכון ואין הדברים כפשוטן לכך אמר 'אֵיזִיל אֵחְזִי אִי וַדַּאי הוּא דְּלֵית לְהוּ מַלְכָּא'." + ], + [], + [ + "אָמַר רַב: לֵית בַּקָא בַּר יוֹמָא, וְלֵית דִּידְבָא בַּת שַׁתָּא. נראה לי בס\"ד 'בַּקָא' רמז ליצר הרע הנושך את האדם בחלקות פיו שמסית ומפתה אותו להחטיאו ונקרא 'בַּקָא' אותיות 'אֲבַק' כי כל דבריו הם כמו אבק שאין בו ממש ואין לו קיום 'וְדִּידְבָא' רמז לשטן המקטרג ונקרא דידבא שדובב קטגורים תמיד.
וידוע דאפליגו אמוראי בתלמודא חד אמר יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום וחד אמר מתגבר עליו בכל יום וכנזכר בסוכה (סוכה נב.) וקידושין (קידושין ל:) והנה למאן דאמר 'מתחדש' סבירא ליה שהיצר הרע מתחלק לחלקים רבים כנגד ימי האדם ובכל יום מתחדש חלק מן היצר הרע ודבק באדם להחטיאו ועושה פעולתו ובטל ביומו בין אם יכול לו בין אם לא יכול לו ולהכי נקט 'מתחדש'.
ובזה מובן שפיר דברי רב 'לֵית בַּקָא בַּר יוֹמָא' דסבירא ליה כמאן דאמר 'מתחדש' וביום השני הוא יצר הרע אחר ואם כן אין יצר הרע שהוא בן יום אחד שלם אלא היצר הרע הוא של אותו היום דוקא ואינו כן יום אתמול.
ואמר עוד 'לֵית דִּידְבָא בַּת שַׁתָּא' כי הדידבא שהוא השטן שדובב בכל יום קטרוגים לא ימצא בן שנה שלימה כי יש יום אחד בשנה שהוא יום הכיפורים שנהפך לסניגור ואינו דובב קטרוג ואחר יום כפור פנים חדשות בא ואם כן אין לך שטן שהוא בן שנה שלימה אלא תמיד הוא חסר יום אחד בשנה שהוא יום הכיפורים ואחר כך הוא חדש בחינה בפני עצמו.
ודע כי 'בַּקָא' הוא מה שקורין בערבי ב\"ק וכנזכר בערוך ולכאורה נראה זה הב\"ק הנמצא מתקיים כמה ימים ואפשר שכונתו על ב\"ק דימים ונהרות. או לפי פשוטן של דברים מה שאמר 'בַּר יוֹמָא' לאו דוקא וגם הוא לא כיון ללמדנו זה על בקא ודידבא ממש אלא נקיט להו בדרך משל וחידה לעשות בהם רמז.", + "שֵׁב שְׁנֵי אִימְרָא בַּקְתָּא מִבַּקָא. הנה בודאי מאמר זה שהזכירו רבותינו ז\"ל בתלמוד עשו בו משל ורמז על ענין עמוק.
ונראה לי בס\"ד על פי מה שאמר רבינו האר\"י ז\"ל בשער הפסוקים בפסוק בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ (שמואל ב' כב, מו) שהפתויים של העונות נעשים על ידי כוחות הנקבה דקליפה והיסורין והמיתה נעשים על ידי כוחות הזכר דקליפה עיין שם.
גם ידוע מי שהוא צדיק גמור ועוסק בתורה אם יהיה לו יסורין של אהבה אין זה נעשה על ידי כוחות המזיקין הנזכרים ח\"ו כי היסורין הם של אהבה וכתיב בהו אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ (תהלים צד, יב) ונאמר אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב הֳ' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה (משלי ג, יב) וכן גם המיתה שלו לא תהיה על ידי כוחות דקליפה אלא תהיה בנשיקה על ידי אור זיו שכינתו יתברך.
והנה 'בַּקְתָּא וּבַּקָא' הם מין אחד שקורין בערבי ב\"ק אך בקא זכר בקתא נקבה לכן נרמז במאמר זה בבקא על זכר דקליפה ובבקתא על נקבה דקליפה וזו הנוקבא דקליפה אינה יכולה להתקרב ולהדבק בצדיק גמור שעוסק בתורה להחטיאו ולפתותו כי התורה משמרתו וגם על ידי שלימות צדקתו יהיה שלם במלבוש אור הקדושה הנמשך משם אלו־ה בסוד כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי (איוב כט, ב) כמו שאמר רבינו ז\"ל בשער הכונות בסוד ברכות השחר ולכן אינה יכולה הנוקבא דקליפה לפתותו ולהביאו לידי חטא כי מלבוש אור הקדושה הזה דוחה אותה מעליו.
ועל כן כשתראה שבאים יסורין על אותו צדיק אינה יודעת שהם יסורין של אהבה שבאים על ידי שכינתו יתברך אלא חושבת הם כשאר יסורין שבאים על ידי בעלה הזכר הנקרא בקא וכן אם תמצא שנפטר אותו צדיק מן העולם אינה חושבת שמיתתו היתה על ידי שכינתו יתברך אלא חושבת שהיתה מיתתו על ידי בעלה הזכר ולכן היא מורדת בבעלה הזכר שמצא מקום שליטה לשלוט באותו צדיק ולא הגיד לה מאיזה דבר מצא לו מקום לשלוט בו כדי שגם היא היתה שולטת עליו במלחמה שלה שהוא ענין הסתה ופתוי להחטיאו ולטמאו בעונות ולא הגיד לה באיזה אבר מצא לו שליטה עליו כדי שגם היא היתה שולטת עליו באותו אבר לעשות מלאכתה עמו.
ולזה אמר 'חֲזִיתֵיהּ לְבַר מְחוֹזָא' רמז לצדיק שגופו נמשל לעיר בהיותו בעולם הזה ומחוזא לשון מחוז או נקרא בר מחוזא על שם שהוא רואה ומביט בתורת ה' ומחוזא לשון חזות וראיה 'דְּסָחָא בְּמַיָּא' רצונו לומר שהיה עוסק בתורה הנמשלה למים 'וְסָלִיק' רצונו לומר נתעלה בה שלא חטא כלל שעל ידי כך 'אִיכְרַךְ בִּסְדִינִין' רמז למלבוש אור הקדושה הנזכר לעיל ועם כל זה אתה יכולת לשלוט בו ביסורין או במיתה כי חושבת שהיסורין או המיתה שבאו עליו הם נעשו על ידי בעלה.
ולזה אמר 'וְאוֹתִיבַת עֲלֵיהּ וּמָצַת מִינֵיהּ' ביסורין אלו שהבאת עליו 'וְלָא הוֹדַעְתְּ לִי' מאיזה מקום ובאיזה כח ובאיזה סיבה היית אתה יכול לשלוט בו כי ודאי מצאת בו פגם באיזה מקום בנפשו ועל ידי כך שלטת בו ולא הודעת לי כדי שגם אני הייתי עושה מלאכתי עמו על ידי אותו פגם שיש בו שהייתי יכולה לשלוט בו לפתותו ולהחטיאו ועל כן מורדת וכועסת על בעלה הזכר בעבור זאת בחשבה שהיסורין או המיתה שהיה לאותו צדיק נעשה על ידי בעלה הזכר ולא ידעה שכל זה נעשה לו על ידי שכינתו יתברך והיסורין של אהבה הם.
והרמז של שבעה שנים הוא כנגד שבעה עשריות של זמן האדם בעולם הזה או הרמז של שב שני הוא דאחר שבעת ימים מיום הפטירה תטעה הנוקבא דקליפה לחשוב שהמיתה על ידי בעלה ולכן כועסת עליו כאמור אבל שבעת ימים מעת הפטירה תכיר הקליפה ערך נשמת הצדיק ומעלתה ותבין כי לא שלט בה בעלה הזכר של קליפה לא ביסורין שבאו לה קודם המיתה ולא במיתה עצמה אלא תכיר ותבין שכל זה היה על ידי אור שכינתו יתברך ולכן לא תכעוס על בעלה אלא רק שבעת ימים שאחר הפטירה מפני שחושבת שהיתה היסורין והמיתה על ידי בעלה אבל אחר שבעת ימים תכיר במעלת הנפש של צדיק ותדע שלא היה לבעלה שליטה עליה ומה שהיה לה היה על ידי אור שכינתו יתברך אז לא תתכעס על בעלה כאמור והשם יתברך ברחמיו יצילנו מכל דבר רע ומכל פגע רע וישמרנו ויחינו חיים ארוכים וטובים ושלום אמן כן יהי רצון.", + "שִׁיתִּין מָנֵי פַּרְזְלָא תָּלוּ לֵיהּ לְבַקָּא בְּקוּרְנְסֵיהּ. נראה לי בס\"ד בסוד הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל (שיר השירים ג, ז) וכן יש ששים אותיות בברכת כהנים וששים תיבות במזמור יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן (תהלים צא, א) עד כִּי־אַתָּה הֳ' מַחְסִי (פסוק ט) וכנזכר בשער הכונות בקריאת שמע שעל המטה שאומרים זה להבריח החיצונים ואלו הששים מגינים על האדם השוכב במטתו ומונעים את הסטרא אחרא שנקראת בקא כמו שאמרו לעיל שלא תשוך בקרנסה את האדם להחטיאו במשכבו." + ], + [ + "קָרִי רַב עֲלֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: \"וְכָל רָז לָא אָנֵס לָךְ\". יש להקשות הלא שמואל חכם גדול היה בחכמת הרפואה ואין ידיעה זו שידע לבדוק הבשר באש מארס הנחש חשובה חכמה כל כך שראוי לפארו בעבורה?
ונראה לי בס\"ד דידוע רב לא היה אוכל בשר בבית אחרים וכמו שכתב הגאון חיד\"א ז\"ל בפתח עינים במסכת מנחות דף ק\"י שהביא מספר הפרדס לרש\"י ז\"ל בכתבי יד עשרה מילי דחסידות היה נוהג רב וחד מנייהו דלא הוה אכל מסעודת הרשות משום חלב ודם וגיד הנשה פן לא הוזהרו בהם כהלכה והוא לא היה אומר להם שנמנע לאכול בשביל חשש זה אלא הוה אמר טעמא משום סעודת הרשות וכשהיה מזדמן סעודת מצוה היה אומר אמתלא אחרת עד כאן דבריו עיין שם.
והנה בודאי היה נמנע מלאכול בבית אחרים שום סעודה אפילו שאינה של בשר כדי שלא ירגישו שהוא אינו אוכל בשר בשביל שחושדם שאין נזהרין כהלכה בניקור הבשר מן החלב ובמליחה ובהסרת הגיד אך כיון שנזדמן בבית ריש גלותא היה מוכרח לאכול מפני כבוד הנשיא אך בשר זה של הצבי אין בו חשש של ניקור החלב כי הצבי חלבו מותר ורק יש בו חשש בשביל המליחה בלבד לכך צוה אותם שלא ימלחו אותו אלא יצלוהו על האש כי צלי אינו צריך מליחה דנורא משאב שאיב ונמצא שלא נשאר בו חשש שמונעו מלאכול אבל עם כל זה לבו לא היה חפץ לאכול ונתן להם רשות לצלות לו בעל כרחו וכל זה הוא מתוכיות לבו לא ניכר לשום אדם ורק שמואל הרגיש ברוח קדשו שאין לבו של רב חפץ באכילה כלל לא זה ולא אחר ומה שאמר לצלות הוא בעל כרחו על כן נתחכם שמואל ללמדנו טענה ואמתלה שיאמר להם כדי כלא יהיה אוכל כלל.
לכך אמר לו שמואל 'לָא חַיִשׁ מַר לְנִקּוּרִי' רצונו לומר שמא הנחש נשך את הצבי הזה שחסר ויש בו ארס נחש ואף על גב דידע שזו חששה רחוקה עם כל זה אמר כן אליו כדי ללמדו לעשות התנצלות מצד זה כדי שעל ידי כך יעשה התנצלות לבלתי יאכל כלל. וכשאמר לו רב מה תקנה יש לזה? השיב לו לצלותו באויר התנור באופן ש��ינו מניחו על גבי הגחלים אז אם יש ארס נופל חתיכות חתיכות כיון שהוא תלוי באויר התנור ואז ניכר ונודע לכל וגם לבית ריש גלותא שיש בו ארס נחש לכך צוה לעשות כן ונתברר שיש בו ארס נחש ואחר שהבין רב ששמואל עשה זאת בחכמה שהבין ברוב חכמתו מה שהיה רב מצטער בלבו על אשר הוא מוכרח לשנות מנהגו שיהיה אוכל משל אחרים דבר עמו בחכמה שהשיאו להתנצלות אחרת ועל כן קרא עליו מקרא זה וְכָל רָז לָא אָנֵס לָךְ (דניאל ד, ו)." + ], + [ + "כִּי הֲוָה מַרְחִיק שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פַּרְסֵי. נראה לי כל זה היה בדרך נס על ידי תפלתו של רבי יהושע שהתפלל בכך שקודם ארבע מאות פרסי שהם כנגד ארבע מאות רוחות דסטרא אחרא ישאג ויפיל בזה שורא דרומי וכרחוק שלש מאות כנגד מספר שם אלקים דיודי\"ן שעולה ש' [אל״ף למ״ד ה״י יו״ד מ״ם = 300] שבו נמתקים הדינין 'נָתוּר כָּכֵי וְשִׁינֵי' הרומזים לכוחות הדינין וגם הקיסר ראש הפעור נפל מכסאו לארץ וגבר ישראל ובשני מקומות אלו שהם חד הרחק ת' פרסה וחד הרחק ש' פרסה נרמז כי ת\"ש כוחם של חיצונים אויבי ישראל.", + "אָמַר לֵיהּ: בְּמָטוּתָא מִינָךְ, בָּעִי רַחֲמֵי עֲלֵיהּ דְּלִיהָדַר לְדוּכְתֵּיהּ, בָּעָא רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וְאַהֲדַר לֵיהּ לְאַתְרֵיהּ. אין להקשות אמאי לא אמר לו שיתפלל שלא יהיה נזק מן שאגתו דיש לומר משום דמזה יהיה רבוי נסים לכל מין האדם והבהמה ברם הא קשיא אמאי לא אמר לו שיתפלל שלא ישאג עוד כלל?
ונראה לי בס\"ד כי הארי טבעו לשאוג כידוע וכמפורש בכתובים ואם יתפלל שלא ישאג הוי שינוי טבע ואין מתפללים לשנות הטבע ולכך אמר לו שיתפלל שיחזור. אי נמי שזה מחמת תוקף שאגתו נראה שראייתו משונית ובני אדם מתים מחמת שרואין אותו ראיה בעלמא לכך לא רצה שיבא למקום הישוב של בני אדם." + ], + [ + "בָּעִינָא דְּאַצְבִית לֵיהּ נַהֲמָא לֵאלֹהַיְכוּ. קשא איך סלקא דעתיה שטות זו ואפילו תנוק בן יומו יודע דאין שייך אכילה אצל הקדוש ברוך הוא! ועוד קשא אחר ששה חודשים הראשונים אמאי לא אמר לו 'מַאי הַאי'? ועוד מה ענין 'כְּנוּשָׁאֵי וּזְלוּחָאֵי' כאן? ועוד קשא לפירוש רש\"י שפירש הם כילו הכל והלא ודאי הם הרגישו שהושלך הכל לנהר, כי הכנה גדולה ורבה מאד היתה וניכרת בנהר ולא נבלעה? ועוד קשא למה בשניה לא אתא זיקא כאשר היה בראשנה? וכן קשא להפך למה בראשנה לא נעשה כאשר נעשה בשניה?
ונראה לי בס\"ד דהקיסר חשב להכין הסעודה למלאכים שהם חיילותיו של הקדוש ברוך הוא כי שמע וידע שהמלאכים אכלו אצל אברהם אבינו ע\"ה ובשביל שעושה לחיילות השם יתברך לכבודו אמר 'אַצְבִית נַהֲמָא לֵאלֹהַיְכוּ' כמו שתמצא בקרבנות דכתיב בהו קָרְבָּן לַהֳ' (ויקרא א, ב) והכהנים הם אוכלים והוא בקש על יום ידוע שיבואו בו המלאכים לאכול וקודם שיגיע היום אתא זיקא עצום ונורא והשליך כל המוכן לתוך הנהר והוא לא שאל מאי האי, כי חשב מקרה טבעי שגבר רוח קשה והשליך לנהר ולכך נתחכם בשניה לעשות ההכנה במקום שלא ישלוט בו הרוח כגון בבקעה מסובבת בהרים ותלים ולכן בשניה התפלל רבי יהושע בן חנניה שיבא מטר עצום וימשוך הכל דהוא נס קרוב לטבע יותר מן רוח חזק כיון שהמקום אינו שולט בו רוח בדרך טבע אך נתפלא איך מי גשמים יספיקו לשטוף כל המוכן להוליכו לנהר ולכן אמר לו 'מַאי הַאי'? והשיב לו הן בראשנה הן בשניה אותם המשרתים של המלאכים הקדימו לבא לפנות האבק מעל הקרקע ולהרביץ במים והרוח אשר ראיתם אינו רוח טבעי אלא הוא הרוח היוצא מן המניפה שהיו מניפים על הקרקע להעביר אבק הקרקע והמטר אשר ראיתם אינו מטר טבעי אלא הוא ריבוץ מים שהרביצו אותם המשרתים את הקרקע במים וזה הריבוץ במים היה רב עד ששטף את הכל לנהר.", + "אֵימָא לֵיהּ דְּנַעָבִיד לִי חֲדָא מִסְתּוֹרִיתָא (עמוס ג, ח). קשא מה השטות הזאת שעלתה בלב בת הקיסר ואיך רבי יהושע בן חנניה לא הוכיחה על פניה, אלא אדרבה השיב לה דברים אשר נראין מחזיקין דברי שטות שלה?
ונראה לי בס\"ד הכונה כי הגוים הקדמונים היו כופרים בהשגחה ואומרים שאין הקדוש ברוך הוא משגיח בעולם הזה אלא העולם מתנהג מאיליו בטבע אך אנחנו בית ישראל מאמינים דאף על פי שברא הקדוש ברוך הוא הטבע שיתנהג בו העולם עם כל זה הטבע הוא בידו יתברך והולך על פי השגחתו יתברך שאם רוצה הקדוש ברוך הוא שזה האדם ירויח היום הזה אלף דינרים אינו מוריד לו אלף דינרים מן השמים אלא יעשה לו סיבה טבעית שבעבור אותה הסיבה יסבב לו להרויח אלף דנרים וכן אם רוצה שיפסיד אלף דנרים אינו שולח מלאך שיטול מתיבתו אלף דנרים וישליך לים אלא מסבב לו סיבה טבעית שיפסיד על ידה אלף דנרים, וכן אם ירצה שילך זה לעיר פלונית אינו שולח מלאך שיטול אותו ויניחו בעיר פלונית אלא מסבב לו סיבה שעל ידה ילך וישב באותו מקום וכן על זה הדרך בכל דבר ודבר הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם על ידי שיסבב להם סיבות טבעיות בהשגחתו הגדולה והרמה אך אותם הרשעים היו מכחישים בכל זה ואומרים שאין הסיבות נעשות מאתו יתברך אלא נעשים מאליהם במקרה הטבע.
ועל זאת דברה ברמז לרבי יהושע בן חנניה לפי דבריכם שאתם אומרים הסיבות מסתבבים מן הקדוש ברוך הוא 'אֵימָא לֵיהּ דִּלְעָבִיד לִי חֲדָא מִסְתּוֹרִיתָא' פירוש שיתן לי איזה דבר שהוא רחוק ממני שאין אני יכולה להשיגו ויתנהו לי על ידי סיבה רחוקה ואז אדע שאין הסיבות מסתבבים מאליהם במקרה הטבעי אלא הם מהקדוש ברוך הוא ולהיות ענין הסיבה הוא ענין גלגול העניינים שמתגלגלים מדבר לדבר לכך קראה את הסיבה בשם מסתוריתא שהוא כלי שמתגלגל בידים כשטווין בו החוטין והוא ברוב חכמתו הבין דבריה על מה היא רומזת ואמר לְחַיֵּי כן יהיה אליך כאשר את מבקשת מה עשה? בקש רחמים שתצטרע ואז בהכריח יושיבו אותה בשוק המיוחד לישיבת המצורעים ויתנו לה 'חֲדָא מִסְתּוֹרִיתָא' כי כן היה מנהגם לפי חוקם ודתם ואין משנין בדבר זה אפילו לבתו של מלך והראה לה חוזק אמונתינו שאנחנו מאמינים שהכל נעשה בהשגחתו יתברך על ידי הסיבות שיסבב בהשגחתו לכל דבר ודבר ועשה לה ההוכחה הזאת כאשר בקשה בפיה והיינו כי ודאי לפי הטבע רחוק מאד שתהיה בתו של קיסר טווה חוטין במסתוריתא כי זה מעשה נשים עניים וערביים וגם רחוק מאד שבתו של קיסר תשב בשוק המצורעים אפילו דרך העברה לא תעבור בו אך ברצות השם יתברך שתהיה יושבת בשוק המצורעים וגם תהיה טווה במסתוריתא לא שלח מלאך ונטלה והושיבה באותו השוק ונתן המסתוריתא בידה אלח עשה וסיבב לה סיבה אשר מחמת אותה סיבה נעשה לה כן והסיבה היתה הצרעת שנצטרעה ואז בעל כרחו ישבה בשוק המצורעים ותפסה המסתוריתא בידה.
ואחר שנעשה לה כך עבר לפניה רבי יהושע בן חנניה ואמר לה 'שַׁפִּירְתָּא מִסְתּוֹרִיתָא דְּיָהַב לִיךְ אֱלֹהַי' כלומר טובה הוכחה הזאת הנעשית מן הסיבה שסבב לך אלהינו המוכחת על השגחתו כי ישיבתיך כאן רחוקה היא מאד ורק היתה לך על ידי הסיבה שסבב ל�� אלהי להלקות אותך בצרעת הרי נאמנים דברינו שאנחנו אומרים שהכל נעשה בהשגחתו של הקדוש ברוך הוא על ידי הסיבות שיסבב לבני אדם בעניינים שלהם הן לטוב הן לרע והיא לא היה לה פה להכחיש ובעל כרחו הודית, אך אמרה לו אימא ליה דישקול וכו' פירוש הן אמת כי אני הוא שאמרתי לעשות לי הוכחה בזאת אך לא אמרתי שיעשה הסיבה בדבר רע אלא בדבר טוב שהוא רחוק ממני ואשיגנו על ידי הסיבה שיסבב לי והוא השיב לה בבדיחותא כי אלהינו אחר שנתן, איך נימא ליה שקול? אך ודאי לכבוד המלכות! בעי רחמי עלה ואתסאי.
ובזה יתיישב דקדוק אחר גדול במה שאמרה לו תחלה 'אימא דלעבד לי חדא מסתוריתא' למה בקשה כלי של עסק עניים ולא אמרה על ארגז של אבנים טובות וכיוצא? ובזה ניחא כי כונתה על הסיבה המתגלגלת וכאמור.", + "אָמַר רַב יְהוּדָה: שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, קֶרֶן אַחַת הָיְתָה לוֹ בְּמִצְחוֹ (תהלים סט, לב). נראה לי בס\"ד הטעם שברא לו הקדוש ברוך הוא שור כזה להקריבו לרמוז לו אם זוכה ימתיק הגבורות שהם בצד שמאל בחסדים שהם בצד ימין ואז יהיו בבחינת המצוע שהוא מקום המצח.
גם רמז לו שיתפוס בעולם הזה מדת הנשתוון ואז יהיה אמצעי שלם בכל ענייניו ורמז לו זה בקרן שבו ינגח השור לרמוז לו שגם הוא ינגח הקליפות והחיצונים על פי מדת הנשתוון ובזה יצליח וימצא טוב.
או יובן רמז על תיקון העולמות שנתקנו בשם מ\"ה החדש שיצא על המצח.", + "כָּל מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בְּקוֹמָתָן נִבְרְאוּ וכו' (בראשית ב, א). נראה לי בס\"ד צִבְיוֹנָם דַעְתָּם קוֹמָתָן ראשי תיבות צֶדֶק לרמוז שהכל בצדק ויושר נבראו.", + "פָּתַח שַׂר הָעוֹלָם וְאָמַר: \"יְהִי כְבוֹד הֳ' לְעוֹלָם יִשְׂמַח הֳ' בְּמַעֲשָׂיו\" (תהלים קד, לא) (בראשית א, יב). הקושיא ידועה מה שייכות יש לפסוק זה עם ענין זה דנשאו הדשאים קל וחומר ולא יצאו בערבוביא?
ונראה לי בס\"ד דאיתא בגיטין (גיטין נז:) תנא מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון פירוש ילדים למשכב זכור וילדות לקובה של זונות וכאשר הוליכום דרך הים והרגישו על מה הם מתבקשים ועל מה מוליכים אותם אמרו זה לזה אם אנו טובעין בים אנחנו באין לחיי עולם הבא, דרש להם הגדול שבהם אָמַר אֲדֹנָ־י מִבָּשָׁן אָשִׁיב אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם (תהלים סח, כג) 'מִבָּשָׁן אָשִׁיב' מבין שיני אריה 'אָשִׁיב מִמְּצֻלוֹת יָם' אלו שטובעין בים, כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו ומה הללו שדרכן לכך כך אנו שאין דרכינו לכך על אחת כמה וכמה, פירוש אלו הילדות שדרכן לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו שאין דרכם של זכרים לשכב עמהם אף הם קפצו לתוך הים ועליהם הכתוב אומר 'כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה' (תהלים מד, כג) עד כאן.
והנה נודע כי בני אדם נדמו לאילנות דכתיב כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה (דברים כ, יט) וגם נדמו לעשבים כמו שאמרו רבותינו ז\"ל (עירובין נד.) בני אדם דומין לעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין והאילנות עושין פירות הם דמיון טפי לנשים אשר בביאה שבאים עליהם עושין שמתעברים ויולדין אך הדשאים אין עושין פירות ודומין יותר לזכרים אשר בביאה שבאים עליהם אין יוצא פרי כי אין הזכר מתעבר בביאה שבאין עליו.
אשר על כן ממה שצוה השם יתברך לאלנות שלא יצאו בערבובייא יש לנשים ללמוד מזה שלא ישבו בערבוביא בקובה של זונות לכך כאשר הרגישו שמגמתם להושיבם בקובה של זונות קפצו ונפלו לים וכמו שהדשאים עשו קל וחומר מן האילנות שלא לצאת בערבוביא כן הזכרים שדומין יותר לדשאין עשו קל וחומר מן הנשים שדומין יותר לאילנות וגם הם קפצו ונפלו לים כדי שלא יעשו הרע שחשבו לעשות להם לכן כשראה שר העולם הקל וחומר שעשו הדשאים צפה ברוח הקודש אשר עתידין ישראל לקדש שם שמים בענין הדומה לזה שהילדות שדומין לאילנות יקדשו שם שמים בנפילתם לים ואז הילדים שדומין לדשאים ישאו קל וחומר בעצמן כמו הקל וחומר של הדשאים ועל ידי כך יקדשו שם שמים בנפילתם לים ועל כן פתח שר העולם ואמר 'יְהִי כְבוֹד הֳ' לְעוֹלָם' כי בקדוש שם שמים נראה כבוד השם יתברך ו'יִשְׂמַח הֳ' בְּמַעֲשָׂיו' הם אלו הארבע מאות ילדים וילדות שהפילו עצמן לים בעבור כבודו.
ועוד נראה לי בס\"ד דידוע דשר העולם הוא מלאך מט\"ט אשר הקדוש ברוך הוא הוריד נשמתו לעולם הזה ולקחה חנוך בן ירד (בראשית ה, כג) ואחר אשר חי בעולם הזה שס\"ה שנים העלה הקדוש ברוך הוא את גופו למעלה והפכו לאש והשליטו על המלאכים וידוע הטעם שעשה הקדוש ברוך הוא כן להעלות גוף אדם חמרי להשליטו על המלאכים מפני שהאדם שהוא חומרי אשר מקדש עצמו על ידי שמקיים ועושה רצון השם יתברך אז הוא חביב לפני הקדוש ברוך הוא יותר מן המלאך שהוא עיקרו רוחני ועשייתו רצון היא טבעית אצלו שדרכו בכך מה שאין כן האדם שעיקרו חומרי אין דרכו בכך ולכן בחר השם יתברך להעלות גוף שעיקרו חומרי להפכו לאש ולהשליטו על המלאכים.
והנה הקל וחומר שעשו הדשאים הוא בנוי ומיוסד על פי סברה זו דאיכא למימר יש יתרון למי שדרכו בכך על מי שאין דרכו בכך כי לכן אמרו הדשאים ומה אילנות שאין דרכן בכך צוה אותם שלא לצאת בערבוביא אנו שדרכינו בכך על אחת כמה וכמה ומזאת הסברה נודע הטעם שיהיה האדם חביב לפני הקדוש ברוך הוא כשמקדש עצמו בקיום מצותו יתברך יותר מן המלאך ומהאי טעמא זכה שר העולם בכבוד הזה שהשליטו על המלאכים.
ולכן אחר שנשאו דשאים קל וחומר בעצמן אשר מזה הקל וחומר נודעה סברה זו שיש יתרון למי שדרכו בכך על מי שאין דרכו בכך אז שר העולם שהוא מלאך מט\"ט ראה שסברה זו אשר עליה בנוי קל וחומר זה היא נוגעת אליו שגם הוא עתיד הקדוש ברוך הוא להורידו לעולם הזה ולתת אותו בגוף אדם חומרי שהוא חנוך בן ירד ואחר כך יעלהו עם הגוף הזה לשמי מרום וישליטהו על המלאכים שגם הדבר הזה טעמו בנוי על פי סברה זו שעשה הקדוש ברוך הוא כן להביאו בגוף אדם חומרי ולהעלותו למעלה מפני שגוף אדם חומרי אשר יתנהג בקדושה למטה הוא חביב לפני הקדוש ברוך הוא יותר מגוף המלאך שעיקרו רוחני ודרכו בכך להתנהג בקדושה.
ועל כן אמר שר העולם מט\"ט פסוק 'יְהִי כְבוֹד הֳ' לְעוֹלָם יִשְׂמַח הֳ' בְּמַעֲשָׂיו' כלומר יתראה כבוד ה' על ידי העולם הם ברואיו שעושים רצונו אך ישמח ה' יותר במעשיו אלו בני אדם שנאמרה בריאתו בלשון עשיה דכתיב נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ (בראשית א, כו) כי כן דרשו חכמינו ז\"ל על פסוק כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם (בראשית ו, ז) דקאי על אדם שנאמרה בריאתו בלשון עשיה וכמו שפירש רבינו מהר\"ם אלשיך ז\"ל ולזה אמר 'יִשְׂמַח הֳ'' יותר 'בְּמַעֲשָׂיו' אלו בני אדם שיש להם יתרון על המלאכים כאשר מקדשין עצמן מפני דאלו דרכן בכך ואלו אין דרכן בכך.
ובאופן אחר נראה לי בס\"ד לפ��ש המאמר הנזכר כי ידוע שיום ראשון בשבוע הוא בחינת חסד ששם אחוז אברהם אבינו ע\"ה ויום שני הוא בחינת גבורה ששם אחוז יצחק אבינו ע\"ה ויום שלישי בחינת תפארת ששם אחוז יעקב אבינו ע\"ה ובזה פרשתי בס\"ד הטעם דבית ראשון ושני נחרבו ובית שלישי יהיה קיים לעולם דאמרו רבותינו ז\"ל בית ראשון היה בזכות אברהם אבינו ע\"ה ובית שני בזכות יצחק אבינו ע\"ה ובית שלישי בזכות יעקב אבינו ע\"ה.
והנה ביום ראשון נאמר 'כִּי טוֹב' (בראשית א, ד) לכן בית ראשון שהוא בזכות אברהם אבינו ע\"ה שאחוז בחסד שהוא כנגד יום ראשון היה מהודר ונבנה על ידי שלמה המלך ע\"ה והיה שלם בחמשה דברים כנגד חמשה אותיות 'כִּי טוֹב' אבל בית שני שהיה בזכות יצחק אבינו ע\"ה שהוא כנגד יום שני שלא נאמר בו 'כִּי טוֹב' חסר חמשה דברים שהם כנגד חמשה אותיות 'כִּי טוֹב' ועוד נבנה על ידי סיוע מלך פרס שהוא לשון פרוסה ונחרב על ידי שנאת חנם שהוא פירוד הלבבות וחלוקתן זה מזה כי הוה כנגד יום שני שלא היה בו בריאה גמורה אלא היה בו ענין חלוקה והבדלה בין מים למים ולכן אמרו אין מתחילין ביום שני.
אמנם ביום השלישי שהיה בחינת יעקב אבינו ע\"ה הוכפל בו 'כִּי טוֹב' (בראשית א, יב) וכל כפל מורה על הקיום כמו שאמר יוסף הצדיק ע\"ה לפרעה וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם (בראשית מא, לב) כי נכון הדבר מאת האלהים וממהר האלהים לעשותו ומאחר שנכפל בו'כִּי טוֹב' הוא סימן מובהק לבית שלישי שהוא כנגדו שיהיה לו קיום והעמדה לעולם ולא יחרב דמורה כי נכון הדבר מעם האלהים. גם ישתלשל בו שפע מכל יו\"ד ספירות שהם כנגד ב' פעמים 'כִּי טוֹב' שהם עשרה אותיות. גם הם כנגד חמשה חסדים וחמשה גבורות במיתוקן זה בזה שהם עשרה. והנה שני פעמים 'כִּי טוֹב' עולה מספר 'צַד' [47×2=94] ובזה יובן בס\"ד רמז הכתוב עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ (ישעיה סו, ב) רמז בזה על בית שלישי שהוא כנגד יום שלישי שנאמר בו שני פעמים 'כִּי טוֹב' שמספרם 'צַד' וזהו שנאמר 'תִּנָּשֵׂאוּ' שישאר קיים לעולם ולא יחרב אלא תנשאו בו ועל ברכים הוא תיקון היסוד שמתייחס לברכים תשעשעו שלא ישאר שם פגם עוד כלל.
ובזה יובן בס\"ד רמז הכתוב יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם וּבַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו (הושע ו, ב) פירוש 'מִיֹּמָיִם' הם יום ראשון ויום שני שיהיה כנגדם מקדש ראשון ומקדש שני שהם חיים לישראל אך בשניהם תדמה אומת ישראל לחולה שעדיין לא קם ממטתו אלא נסתלק החולי ממנו לפי שעה והוא עודנו חלוש המזג ותש כח שאינו יכול לקום מן המטה ולכן בנקל אפשר שיחזור עליו החולי כן בשני מקדשים שהם כנגד שני ימים הנזכר לא נתקיימו בהם אלא נחרבו וחזרו למחלתם אבל 'בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי' הוא מקדש שלישי שהוא כנגד יום שלישי 'יְקִמֵנוּ' תחלה מן המטה שלא ישאר לנו שום מיחוש וחולי קטן מחולי הנפש ואז 'נִחְיֶה לְפָנָיו' בלתי שום מסך מבדיל בינינו לבין אור השכינה ולכך ישאר קיים לעולם ולא יחרב ולא יהיה עוד גלות לישראל.
ובזה מובן שפיר הטעם שנכפל 'כִּי טוֹב' ביום השלישי מפני שהוא כנגד בית שלישי שיבנה בב\"א שבו תהיה טובה כפולה ושלימה הן לנפשות הן לגופים כי בזמן הזה יתבררו כל ניצוצי קדושה השייכים לנפשות ולא ישאר שום חולי לנפש כלל מה שאין כן בבית ראשון ושני היה גאולה וחירות לגופים שלא היו משועבדים לגוים אבל לא היה גאולה וחירות שלימה לנפשות כי עדיין לא נטהרו מן הסיגים של החיצונים ולא נשלם בירורם ורפואתם ולכן נכפל בו כי טוב לרמוז על בית שלישי שהוא כנגדו יהיה טוב גמור לנפשות וטוב גמור לגופים.
נמצא לפי זה בית שלישי שיבנה בב\"א הוא כנגד יום שלישי שהוכפל בו כי טוב המורה על טובה כפולה ושלימה לנפשות ולגופים כי באותו זמן נגמר ונשלם בירור כל ניצוצי קדושה השייכים לנר\"ן [נפש רוח נשמה] של ישראל ובזה מובן הטעם שגזר הקדוש ברוך הוא על האילנות אשר נבראו באותו היום שלא יצאו בערבוביא אלא כל אחד למינו כי אותו היום הוא כנגד זמן בית שלישי שבאותו הזמן ויגמר תיקון ובירור ניצוצי הקדושה שהם חלקי הנפשות ולא ישאר עוד ניצוץ אחד בערבוביא אלא כל נצוץ נדבק בשרשו ומקומו שבאותו זמן יתקיים מאמר הכתוב הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וכו' וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם (מלאכי ג, כג-כד) שלא יהיו הנר\"ן [נפש רוח נשמה] בערבובייא כאשר הם עתה וכמו שאמר רבינו האר\"י ז\"ל בשער הגלגולים.
והנה האילנות הם רומזים לנשמות הגדולים והדשאים רומזים לנשמות הקטנים ולעתיד מלבד שיהיו הנשמות הגדולים מובררים ועומדים בלא ערבובייא אלא גם הנשמות הקטנים אשר עיקרם היו מעורבים ביותר מחמת קוטנם יהיו, גם כן עתה מבוררים ועומדים בלא ערבוביא. ולכן כשגזר הקדוש ברוך הוא על האילנות שרומזים על נשמות הגדולים שלא יצאו בערבוביא אז נשאו הדשאים שהם רומזים לנשמות הקטנים קל וחומר בעצמן ומה אילנות אשר לפי גודלן אין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקדוש ברוך הוא אנו על אחת כמה וכמה ומיד כל אחד יצא למינהו.
ולכן כיון שראה שר העולם שהוא מט\"ט שר הפנים שהוא המליץ טוב בעד ישראל תמיד שגם הדשאים שהם רומזים אל הנשמות הקטנים לא יצאו בערבוביא שזה יורה על בירור כל הנשמות שיהיה בזמן בית שלישי שהוא כנגד אותו היום אז פתח ואמר 'יְהִי כְבוֹד הֳ' לְעוֹלָם' כלומר כבוד ה' אשר יתגלה בבית שלישי שבו יהיה עיקר כבוד ה' יהיה קיים לעולם דכיון שנשלם בירור ותיקון כל הנשמות אז לא יהיה עוד חרבן וגלות וישאר הבית קיים לעולם בכבוד ה' הזורח בו וגם אותו זמן 'יִשְׂמַח הֳ' בְּמַעֲשָׂיו' אלו ישראל שיהיו כולם צדיקים ושלמים ולא ישאר עליהם קטגורים וגם אמר 'יִשְׂמַח הֳ' בְּמַעֲשָׂיו' לרמוז שהבית הזה יהיה מעשה שמים ורמז גם כן בתיבת ישמח שהוא אותיות משיח שימליכהו באותו זמן בעולם הזה.
ומה שצריך להבין עוד במאמר הנזכר במה שאמר 'נָשְׂאוּ קַל־וָחֹמֶר בְּעַצְמָן' דנראה לשון יתר? ונראה לי בס\"ד על פי מה שאמר הרב בני יששכר (מאמרי חדש אלול מאמר ב׳) דשלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם המה כנגד י\"ג מידות של אֵ‏־ל רַחוּם וְחַנּוּן וכו' והקל וחומר הוא כנגד מדת אֵ‏־ל וכשיאמר אדם דבר של קל וחומר מתעורר בזה מדת אֵ‏־ל להמשך לו שפע משם וכתב בשם מהרד\"ב [מורינו הרב דוב בער ממעזריטש] ז\"ל כשהתפלל משה רבינו ע\"ה על מרים אחותו 'אֵ־ל נָא רְפָא נָא לָהּ' (במדבר יב, יג) רצה לעורר בזו התפלה מדת אֵ־ל למשוך לה משם שפע רפואה, והשיב לו הקדוש ברוך הוא וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ (במדבר יב, יד) והיינו שאמר לו קל וחומר כמו שאמרו רבותינו ז\"ל והיינו רמז לו תלמוד קל וחומר ובזה תתעורר מדת אֵ־ל עד כאן דבריו עיין שם.
והנה הקל וחומר הראשון הנאמר בעולם הוא קל וחומר זה שאמרו הדשאים והנה בזה הקל וחומר הראשון פתח השער של מדת אֵ־ל לעצמן להשפיע בהם וזהו שאמר 'נָשְׂאוּ קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָן' כלומר לצורך עצמן להריק על ידו שפע ממדת אֵ־ל ואמר נשאו ולא אמר אמרו לרמוז שעשו בזה הקל וחומר נשיאות ומעלה לעצמן.
ודע כי מה שאמר 'נָשְׂאוּ קַל־וָחֹמֶר' הכונה דאמרו רבותינו ז\"ל (דברים רבה י, ו) אין לך כל עשב שאין עליו שוטר ומושל שמכה בו ואומר לו גדל על כן אלו הכוחות הרוחניים הממונים על הדשאים פתחו בזה הקל וחומר ופשוט." + ], + [ + "אָמַר: הַיְנוּ דְּרַב אַסִי. לאו מצד יוהרא ח\"ו אמר כן אלא להורות בחסד הבורא יתברך וגם כדי לאמת ולברר דברי חכמים בעיני המון העם.", + "זִיל כְּתֹב קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי בְּאַגַּדְתִּיךָ וּפֵרְשָׁהּ (דברים יד, ז). יש להקשות על מה חרד כל כך על שתי מילות אלו ועל מה ערבו עליו כל כך?
ונראה לי בס\"ד רמז לו בזה דבר אחר לפי דרכו דידוע אף על פי שבכל דברי תורה שלמד האדם יעשה בירור ניצוצי קדושה הנה בדברי תורה של אגדה יעשה בירור יותר וכמו שאמרו המקובלים ז\"ל מפני שבהם ישמח הלב יותר ולכן אמרו רבותינו ז\"ל (סוטה מט.) עלמא קאים על קדיש של אגדה, ולכן נקראו אגדה מלשון המשכה כמו 'נָגֵיד וְנָפֵיק מִן קֳדָמוֹהִי' (תיקוני זהר ד:) שיש בהם כח למשוך ניצוצי קדושה לבררם ולהעלותם אך ידוע כי דברי אגדה בפשט מושכין מקרוב דהיינו ממקום שיושב בו הלומד אבל דברי אגדה שבסוד מושכין ומבררין ניצוצי קדושה ממקום רחוק.
והנה 'קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי' שניהם ענין צידה אך קַנִיגִי עניינו במצודה ורשת שצידתם מקרוב דוקא אבל בַּלִיסְתְּרִי הוא כמו קשת שצד מרחוק ולכן קַנִיגִי ירמוז על צידה ובירור שיהיה באגדה בדרך הפשט שצד מקרוב דוקא אבל בַּלִיסְתְּרִי ירמוז על צידה ובירור שיהיה באגדה בדרך הסוד שצד מרחוק ולזה אמר לו ברמז כתוב 'קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי בְּאַגַּדְתִּיךָ' דייקא שרמז לו בזה על האמור.
וכן נמי מה שאמר לו עוד 'כְּתֹב אָדוֹנְקִי בְּאַגַדְתִּיךְ' רמז לו בזה אף על פי שדברי תורה שבעל פה לא נתנו להכתב מכל מקום דבר יקר וחשוב תכתבהו שמא ישתכח ולא ימצא אחר כך ואמר הכתוב עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט, קכו) ועל כן היו כותבים סודות מזמן התנאים קודם שעשו היתר לכתוב תורה שבעל פה.", + "הַרְבֵּה מִקְרָאוֹת שֶׁרְאוּיִן לְהִשָּׂרֵף, וְהֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה (דברים ב, כג). קשא אף על פי שאין בהם צורך אם נדונין בשריפה כספרי צדוקין? ונראה לי אין הכונה ראויין להשרף בידים אלא רצונו לומר אם באה האש אצלם בשבת מניחין אותם להשרף ואין מצילין אותם מפני הדליקה אם היו כתובין לבדם ואינם בכלל ספר תורה.
ומה שאמר 'הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה' כלומר אנחנו למידין שהם הלכתא לדינא וכהך דמביא הכא דנלמוד מהם דין לענין שבועות ונדרים דאם נשבע או נדר שלא יכנס לבית ראובן ונאסר לו הבית מכח שבועתו ואחר כך מכר ראובן אותו בית לשמעון הותר לו להכנס בו מפני שעתה נקרא על שם שמעון ולא על שם ראובן וכן כיוצא בזה.", + "אָדוֹנְקִי שֶׁלָּהֶם. פירש רש\"י ז\"ל חשובין שלהם. ונראה לי בס\"ד כי היא מלה מורכבת משתי מילות שהוא 'אדון נקי' ולכן ערבה לרב חסדא ואמר לרב תחליפא 'כְּתֹב אָדוֹנְקִי בְּאַגַדְתִּיךְ וּפֵרְשָׁהּ'.", + "אָמַר רַב יוֹסֵף: וְאִית לְהוּ שִׁית סְרֵי דָּרֵי שִׁינֵי לְכָל חַד וְחַד. נראה לשון גוזמא נקיט מפני שהיה להם כמה שורות שינים זה בזה נקיט שית סרי מפני כי האדם יש לו שורה אחת שיש בה שית סרי שינים ואמר אלו יש להו שית סרי שורות של שינים וכבר אמרו בגמרא (חולין צ:) דברה תורה לשון הבאי דברו חכמים לשון הבאי ואין זה חידוש." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "כֵּיוָן שֶׁבָּאָה רָחָם, בָּאוּ רַחֲמִים לָעוֹלָם. נראה לי בס\"ד בעבור בשורה זו של מטר נקרא רָחָם כי רָחָם [248] עם הכולל גימטריא מָטָר [249]. וגם בעבור בשורה של גאולה נמי נקרא רָחָם כי הוא מבשר דאתא משיחא דכתיב ביה עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר (זכריה ט, ט) וְרָחָם בהפוך אתוון חֲמוֹר אם תניח חול\"ם למעלה. ועוד נקרא רָחָם בעבור הגאולה שתהיה בזכות קיום רמ\"ח מצות שהוא סוד החסדים. גם תהיה בזכות התורה שנקראת יין שתרגומו 'חמר'.
גם תהיה בזכות אברהם [248] אבינו ע\"ה ששמו עולה 'רָחָם' ומצינו בפרשת שמיני (ויקרא יא, יח) קראו רָחָם שהוא לשון זכר ובפרשת ראה (דברים יד יז) קראו רָחָמָה לשון נקבה והיינו כנגד שני בשורות טובות המופקד עליהם אחת של גשמים שהיא בשורה לארץ שהיא נקבה כמו שאמרו רבותינו ז\"ל (תענית ו:) מטרא בעלא דארעא איהו, ואחת של גאולה שהיא בשורה לישראל שהם בסוג זכר שנקראים 'בן' מה שאין כן אומות העולם נקראים 'בנות' כמו שכתב רבינו מהר\"ם אלשיך ז\"ל על פסוק בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם (שיר השירים א, ה).
והא 'דְּיָתִיב אֲאַרְעָא' לרמוז שהגאולה תהיה בזכות הענוה שיכלו גסי הרוח והעניו חושב עצמו כעפר לדוש וכמו שאומרים 'וְנַפְשִׁי כְּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה' וגם יהיה כן לרמוז על בירור ניצוצי קדושה שנשלם הבירור אפילו מן הדומם שהוא העפר שאינו מאכל בני אדם ובירורו קשה והגאולה תלויה בבירור וכמו שאמרו על פסוק (תהלים קיג, ז) 'מְקִימִי מֵעָפָר דָּל' זה ניצוץ הקדושה ואז 'מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן' אלו ישראל ולכן יתיב אארעא ושריק לומר בזה הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי (ישעיהו נב, ב).
והנה כאשר שורק נשמע כאלו אומר 'שְׁרַקְרַק' והיינו זו היא בשורה של הגאולה שתהיה לעתיד באות צד\"י דמנצפך וכמו שאמרו בפרקי רבי אליעזר שמספרו תשע מאות שהוא מספר 'שְׁרַקְרַק' [900] ולכן גם בשורת הגשמים תהיה על ידו כי אמרו רבותינו ז\"ל (תענית ח:) גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות ופירש רבינו האר\"י ז\"ל הטעם מפני שעל ידי הגשמים יהיה בירור ניצוצי קדושה מן הדומם שהוא עפר הארץ.
ועוד נראה לי בס\"ד הטעם שתהיה בשורת הגאולה על ידי עוף כי כתוב בספר הלקוטים פרשת שמיני שהעוף הוא ביסוד ולכן עוף [156] בגימטריא יוסף [156] שהוא היסוד ולכן הוא יבשר על הגאולה שתהיה באלף השישי שהוא היסוד וגם עוד נמי על פי מה שאמר רבינו האר\"י ז\"ל בשער מאמרי רשב\"י כל פדיון הוא במלכות וכל גאולה היא ביסוד בסוד הכתוב אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל (רות ג, יג)." + ], + [ + "תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁבְּהֵמָה טְמֵאָה מְרֻבָּה מִן הַטְּהוֹרָה, לְפִיכָךְ מָנָה הַכָּתוּב בַּטְּהוֹרָה. נראה לי בס\"ד הבהמות רמז לעכו\"ם כי הבהמה אינה יכולה לפרוח באויר ולקפוץ ולדלג לעלות למעלה אלא היא דבוקה בקרקע וכן העכו\"ם דבוקים תמיד בחומר הארץ והעפר שהם עפר ואל עפר ישובו (בראשית ג, יט) אך הרעים שבהם דומין לבהמות טמאות והטובים שבהם דומין לבהמות טהורות אבל העופות רומזים לישראל כי העופות אף על פי שהם מהלכים על גבי קרקע יש להם כח לפרוח באויר ולהיות למעלה למעלה ברגע אחד.
וכן ישראל הגם דלפעמים חוטאים ודבקים בחומר המתייחס לעפר עם כל זה בנקל יכולים לעשות תשובה ולעלות למעלה ברוחניות שבקדושה בלתי איחור ועיכוב כלל והוא ממש כמו העוף שאתה רואה נח על גבי קרקע ורובץ בארץ וברגע אחד כהרף עין עולה עד לב השמים כן ישראל ברגע אחד יעשה הרשע תשובה ונקרא צדיק וכנודע מדין האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק אף על פי דקודם רגע אחד ראינו שהוא רשע גמור הרי זה מקודשת דשמא הרהר תשובה (קידושין מט:) ולכן מאחר שהבהמות רומזים לעכו\"ם על כן בהמות הטמאות רבים מן הטהורות כי הטובים שבהם מועטים שהם נחשבים טהורים לגבי מינם והעופות הטהורים שרומזים להכשרים שבישראל הם מרובים מן עופות הטמאים הרומזים לרעים שבישראל (ויקרא יא, ב).
אי נמי הטעם שבהמות הטמאים מרובין מפני שנבראו מן העפר שהוא גס החומר לכן דבקו בהם סיגים של טומאה יותר ורבו על בהמות הטהורות שאין בהם סיגים כל כך אבל העופות שנבראו מן הרקק שהוא עפר ומים שאינו חומר גס מאד לכן לא דבקו בהם סיגים של טומאה כל כך כבהמות וכמו שאמרו לעיל (דף כז:) בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בשני סימנים עוף שנברא מן הרקק הכשירו בסימן אחד ועיין מה שאמר מהרש\"א ז\"ל." + ], + [], + [], + [ + "מוֹתְחִין לוֹ חוּט שֶׁל מְשִׁיחָה, אִם חוֹלֵק אֶת רַגְלָיו, שְׁנַיִם לְכָאן וּשְׁנַיִם לְכָאן טָמֵא. וְאִם שָׁלֹשׁ לְכָאן וְאַחַת לְכָאן טָהוֹר. נראה לי בס\"ד ידוע כל טהרה שורשה בקדושה שהיא רשות היחיד ולכן מי שיש לו חלוקה של אחד רמז שהוא טהור ששרשו בקדושה שהיא רשות היחיד וזה שחלוקות שלו שנים שנים שרומזים לרשות הרבים כי מיעוט רבים שנים זה מורה שהוא טמא ששרשו בקליפה שהיא רשות הרבים נמצא המבדיל בין הטהור ובין הטמא הוא חלוקה של אצבע אחד.
ובזה יובן בס\"ד רמז הכתוב מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד? (איוב יד, ד) בתמיה. ובזה יובן הטעם שלקח נח מן הטהורים שבעה (בראשית ז, ב) כי הטהור חולק שלשה ואחת וידוע מספר השלשה במניין הקדמיי כזה אב\"ג עולה מספר ששה [א+ב+ג=6] ועם האחת הרי שבעה לכן ממין הטהור שבעה שבעה מה שאין כן הטמאין חולקין שנים שנים וכל שנים במספר הקדמיי שלשה [א+ב=3] וב' פעמים שלשה הם ששה נמצא חסר אחד מן השבעה וזהו שנאמר 'מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד'.
ומה שאמר יֵשׁ לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה וְזֶפֶק וְקוּרְקְבָנוֹ נִקְלָף טָהוֹר, סימני טהרה הם 'זפק יתר נקלף' ראשי תיבות 'זין' לשון הזנה כי הטהור נזונין העולם ממנו ולכן לקח נח מטהורים שבעה שהם מספר ז' שבהיותו מלא תמצא בו רמז של סימני טהרה.
ובאופן אחר נראה לי בס\"ד טעם לסימנים אלו של טהרה וטומאה על פי מה שאמר רבינו האר\"י ז\"ל בשער טעמי המצות פרשת שמיני ובספר הלקוטים דהעופות הואיל והם מן בחינת שלשה גבורות העליונות רובם טהורים כי השלשה הנזכר הם ממותקות היטב ואין אחיזה לחיצונים בהם כי אם דבר מועט ולכן אין מתהוים עופות טמאים כי אם מעט מה שאין כן הבהמה שהיא מן בחינת שתים גבו��ות התחתונות שלא נמתקו היטב כי אם באור חוזר ועוד שהם תחתונות יש לחיצונים אחיזה בהם יותר ולכן רובם הם טמאים.
ולכן השתא אתי שפיר שאם יחליק אצבעותיו שלשה ואחד הרי יש בו רמז בזה על שרשו שהוא מן השלשה גבורות שהם ממותקות היטב ועל כן סימן זה הוא סימן טהרה שרמוז בסימן זה שורשו הטוב אשר מחמת זה היו העופות רובם טהורים וכמו שאמר רבינו האר\"י ז\"ל ואם חולק אצבעותיו שנים שנים נמצא יש בו רמז על שנים גבורות שהם אינם ממותקות היטב שמחמת כן היו הבהמות רובם טמאים לכן אין סימן זה טוב בשבילו אלא הוא סימן טומאה הואיל שהוא רומז על שני גבורות שאינם ממותקות באור ישר." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "תַּנְיָא אִילָן שֶׁמַּשִּׁיר פֵּרוֹתָיו סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא, וְטוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים. ונראה לי בס\"ד דרך רמז אִילָן רמז ללשון שהוא עיקרו של גוף הנקרא אילן דכתיב 'כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה' (דברים כ, יט) שֶׁמַּשִּׁיר פֵּרוֹתָיו רצונו לומר שמדבר לשון הרע שעל ידי כך לוקחים ממנו תורה ומצות שלו ונותנים לאותו שסיפר עליו וכמו שאיתא בספר חסידים באותו חסיד שבזהו אחד בבית הכנסת וכשהלך לביתו שלח לו מנחה כלכלה של תאנים באומרו זהו תמורת הדורון שקבלתי ממך שהוא תורה ומצות שלך, זה הוא תקנתו ורפואתו סוֹקְרוֹ בִּסְקִירָה רצונו לומר מייפהו בתורה וסקירה לשון יפוי כמו מְסַקְּרוֹת עֵינָיִם (ישעיה ג, טז) והוא מייפהו בתורה דכתיב מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים (משלי טו, ד) וְטוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים אלו התפילות שנקראים אבנים וכמו שאמרו בזוהר על פי אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה (דברים כז, ו) שיהיו תפילות שלמים." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "צְרִיכִין אָנוּ לָחוּשׁ לְדִבְרֵי זָקֵן. נראה לי בס\"ד קראו בשם זָקֵן מלבד כי זקן הוא כינוי לחכם שהוא נטרקון 'זה קנה חכמה' (קידושין לב:) הנה הוא נתכוון להרבות שבחו בשם זה להורות על הנס שנעשה לו מן השמים בענין הזקנה שהיה בן שמונה־עשרה כשמינו אותו לנשיא ונתחוורו שערות זקנו וכמו שאמר הוא על עצמו הריני כבן שבעים שנה (משנה ברכות א, ה).", + "לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם שָׂדֶה, וְיִקַּח עַתּוּדִים (משלי כז, כו). נראה לי בס\"ד רמז לפי דרכו שנדחים מצות שאפשר לעשותם על ידי אחרים מפני עסק התורה וכמו שאמרו רבותינו ז\"ל (מועד קטן ט.) על פסוק וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ (משלי ח, יא) וידוע שָׂדֶה רמז למצות שהם תיקון המלכות 'חקל תפוחין קדישין' וְעַתּוּדִים רמז לדברי תורה שנקראים 'כבשי דרחמנא' שבהם כבוש ואצור כמה וכמה עניינים נסתרים וכמו שאמרו הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ דְּכֹלָּא בָהּ (משנה אבות ה, כב).", + "\"לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ\", לַחְמְךָ קוֹדֵם לְלֶחֶם בֵּיתְךָ (משלי כז, כז). רמז כאן על לחם המוציא של סעודת שבת קודש דתחילה יבצע פרוסה שלו שהיא כנגד אות יו\"ד דשם הוי־ה ואחר כך פרוסה של אשתו שהיא כנגד אות יו\"ד דשם אדנ־י וגם רמז דרך ארץ על הסעודה של כל יום שהיא ��קראת בשם לֶחֶם כמו שנאמר עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א) וּמַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם (שמואל א' כ, כז) שיביאו תחלה את התבשיל לפני בעל הבית לאכול תחלה ואחר כך יאכלו אשתו ובניו כי כן היה הדרך ארץ לפי מנהג הקדמונים שלא היו אוכלים כולם ביחד על השלחן." + ], + [ + "דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, זִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמִי וְזִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִי. קשא יאמר בכל פעם בשם שניהם דהיינו שיאמר רבי אמי ורבי אסי דאמרי תרווייהו וכדאיתא בתלמודא בכמה דוכתי רב ושמואל דאמרי תרווייהו וכן כיוצא בזה?
ונראה לי בס\"ד דידוע דרבי אמי היה גדול מרבי אסי וכמו שכתבו התוספות בבתרא (דף לד: ד״ה הוה) ולכן היה רבי אסי קורא אותו 'רבי' אף על גב דחבירו הוה ולכן בכל מקום מזכירין את רבי אמי קמיה דרבי אסי מיהו רב עוירא היה תלמיד רבי אסי אכן אם יאמר ר\"א ור\"א דאמרי תרווייהו איך יזכירם? אם יזכיר את רבי אמי קמיה רבי אסי הא רבי אסי רבו היה ואם יזכיר רבו קודם גם זה לא אפשר כיון דרבי אמי גדול ממנו, לכן כך היה מנהגו זמנין אמר לו משמיה דרבי אמי בלבד זמנין אמר לו משמיה דרבי אסי בלבד כי באמת הוא שמע דבר זה משניהם.", + "וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ. קשא זה היותר מהיכן יביאנו וכי יגזול ויביא להם? ואם תאמר ילוה מאחרים הנה הלוה מאחר ויודע שאין יכול לפרוע לו עליו נאמר לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם (תהלים לז, כא)!
ונראה לי בס\"ד הכונה שאם הוא משער שכר מלאכתו שמונים דינר בחודש או שיש לו שכר קצוב שמונים דינר בחודש והוא צריך לו בשביל אכילה של בשר בכל יום ארבעים דנרים ובשביל שתיה עשרים דנרים ובשביל מלבושים הכרחים עשרים ונמצא שלא נשאר בידו מעות יתרים כדי לכבד בהם אשתו ובניו במלבושים יקרים, לכך בא בעל המאמר לומר יאכל וישתה פחות ממה שיש לו שלא יוציא ששים דנרים בשביל אכילה ושתיה אלא יפחות מזה דהיינו שלא יאכל בשר אלא שני לילות בשבוע ושני לילות דגים ושני לילות ירק ובזה יוציא לאכילה ושתיה חמשים דנרים וישאר בידו עשרה דנרים יכבד בהם אשתו ובניו במלבושים לעשות להם מלבושים יקרים ונמצא הוא מכבד אשתו ובניו ממה שמקמץ מיניה וביה ועל זה מביא הכתוב (תהלים קיב, ה) 'טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה' והיינו חונן דרך חנינה לעשות מותרות וזה היתרון מלוה אותו מדיליה על ידי 'שֶׁיְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט' שלא יאכל בשר כל לילה אלא שני לילות בשבוע בשר ושני לילות דגים ושני לילות ירק.
ועוד נראה לי בס\"ד מה שאמר 'יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ' אין הכונה על היכולת שלו במעות אלא הכונה על חשיבות המנה שמביא לאשתו שתהיה חשובה ומפוארת יותר מן המנה שמביא לעצמו.
מעשה בחסיד אחד שיצא לשוק לקנות טאקה אחת של משי בשביל בגד שבת לעצמו וטאקה אחת של משי בשביל בגד לאשתו וקנה שתיהם שוין בגוון אחד ורק האחת מעולית בזיוה והדרה כפליים על חברתה והוא נתן האחת המשובחת יותר לתופר בשוק שיתפור אותה בגד לעצמו והשרת הגרועה הביא לאשתו שתתפור אותה בגד לעצמה והתופר הביא לו הבגד בערב שבת בסוף היום קודם שהלך לקבלת שבת והוא לקחו מיד התופר ובירך עליו שהחיינו ולבשו והלך לבית הכנסת ולא ראתה אותו כי היתה עסוקה בצרכי שבת והיא גם כן לבשה בגד החדש שלה וקבלה שבת בנרות.
ובבוא בעלה מבית הכנסת ראתה הבגד של בעלה משובח על שלה כפליים וחרה לה מאד על אשר לקח החשובה לעצמו והביא לה הגרועה ותאמר לו הקשוט נאה לאיש או לאשה? ויאמר להאשה. ותאמר אם כן למה אתה לקחת המפוארת להתקשט בה ולי הבאת הגרועה? ויאמר אני קשטתי עצמי לכבוד שבת כי זה הבגד הוא ללבשו בשבת. ותאמר אף על פי כן הקשוט ראוי לי ולא לך! ונעשה ויכוח ביניהם בדבר זה עד השינה.
והנה אחר שישן חלם שראה נייר אחד לבן כתוב עליו תיבת יגל באשורית ותחתיה תיבת אש ויקץ ותפעם רוחו כי אמר תיבת 'יגל' הוא סימן טוב לשמחה וגילה אך תיבת 'אש' דין הוא ויצטער ממנה והלך אצל הרב לפתור לו החלום ויספר לו חלומו לפתור אותו, וישאלהו אם היה לך בזו הלילה ריב עם אנשי ביתיך? ויאמר לאו אלא רק ויכוח דברים היה ביני לבין אשתי וישננו בויכוח זה ויספר לו על מה היה הויכוח, והבין הרב פתרון החלום ויאמר לו מן השמים הראו לך שהאמת עם אשתך והיה צריך שתתן לה הטאקה המהודרת להתקשט היא בה ואתה תקח הגרועה ותיבת 'יגל' היא ראשי תיבות 'לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר' ותיבת אש היא ראשי תיבות 'שִׂמְלַת אִשָּׁה' (דברים כב, ה) שהגידו לך זו הטאקה אשר לבשת ראוי שתהיה שמלת אשה ואתה הגבר לבשת שמלה הראויה לה והראו לך דבר זה בראשי תיבות למפרע להורות לך כי אתה הלכת בדרך הפוך שקשטת עצמך בבגד החשוב ולאשתך הבאת בגד הגרוע.
נמצינו למידין אם האדם קונה בגד לעצמו ולאשתו ולא נזדמן לו לקנות שניהם מן החשוב אלא נזדמן לו אחד חשוב ואחד גרוע שיכבד אשתו בבגד החשוב והוא יקח הגרוע ועל כיוצא בזה קאמר שיכבד אשתו ובניו במנה שהיא חשובה יותר מן המנה שיש לו לעצמו כי להם הקדימה בדבר החשוב וכמ\"ש באותה מעשה.", + "וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. הא דנקיט לשון זה ולא אמר תלוי בהקדוש ברוך הוא, נראה לי בס\"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז\"ל בביאור 'בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ' כי בתחלה ברא העולם במחשבה בלבד ושלטה מדת הדין לכך כתיב 'בְּרֵאשִׁית' זו המחשבה, בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וכו' (בראשית א, א) זכר שם אלהים שהוא דין ואחר כך בראו באמירה דכתיב 'וַיֹּאמֶר וַיֹּאמֶר' במעשה בראשית בזה גברו הרחמים בעולם ולכך נאמר בְּיוֹם עֲשׂוֹת הֳ' אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם (בראשית ב, ד) שזכר שם הרחמים קודם שם הדין. ולכן כיון שאמר 'וְהָיָה הָעוֹלָם' לכך 'מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ' עד כאן דבריהם.
ולזה אמר שיכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו וזהו ממידת הרחמנות הגדולה יען כי 'הֵם תְּלוּיִים בּוֹ וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם' אָמַר דייקא שבזה רצה להגביר מדת הרחמנות בעולם והאדם צריך ללמוד ממידת הבורא יתברך וכמו שאמרו רבותינו ז\"ל על פסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו (דברים יג, ה) מה הוא רחום אף אתה וכו'." + ], + [], + [], + [ + "וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חֲרוּבִין. יש להקשות הוה ליה למימר מזונו קב חרובין? ונראה לי בס\"ד להודיע דאל תחשוב שהוא היה מצטער על המעט הזה שרואה עצמו חסר מן המזון של אחרים לכך אמר 'דַּי לוֹ' שהוא היה שמח בזה המעט והגרוע שאינו מתאוה למאכל יותר חשוב מזה." + ], + [], + [ + "אִיבָּעְיָא לְהוּ: שְׂכַר מִצְוָה, אוֹ שְׂכַר בְּרָכָה. צריך להבין אם שכר מצוה או שכר ברכה מה טעם יש בעשרה זהובים?
ונראה לי בס\"ד כי הברכה היא 'בָּרוּךְ אַתָּה הֳ' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם' שהם כ\"ה אותיות וסימן לדבר וַחֲסִידֶיךָ יְבָרֲכוּכָה (תהלים קמה, י) חלק התיבה לשתים וקרי בה 'יברכו כ\"ה' וידוע כל דבר שבקדושה כלול מעשר ואם כן אלו הכ\"ה אותיות כלולות מעשר הרי הם ר\"ן אותיות כמנין יחוד נר [250] שהוא 'הוי־ה אהי־ה הוי־ה אלהי־ם הוי־ה אדנ־י' [250] דעל ידי הברכה יהיה לו שפע מן יחוד 'נר' הנזכר.
וידוע כי דינר זהב הוא כ\"ה דינרי כסף לכן שכר ברכה עשרה זהובים שהם ר\"ן דינרים של כסף כנגד ר\"ן אותיות של הברכה ואם נאמר שכר מצוה החשבון הוא כך כי המצוה יש בה חמשה בחינות שהם מעשה ודיבור וכונה ומחשבה ורעותא דלבא כנגד ד' אותיות השם ברוך הוא וקוץ של יו\"ד דלכך נקראת מצוה שהיא ד' אותיות השם ברוך הוא כי מ\"ץ בא\"ת ב\"ש י־ה וידוע בכל חלק מחמשה בחינות הנזכר יהיה בו תיקון ומיתוק חמשה גבורות בחמשה חסדים שהם כ\"ה וכ\"ה שמספר כולם חמשים וחמשה פעמים חמשים הוא ר\"ן לכן נותן עשרה זהובים שהם ר\"ן דינרים של כסף.", + "לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ? לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן. הקשה הרב עיון יעקב ז\"ל אמאי לא קאמר נפקא מינה לענין כסוי הדם עצמו דאם שחט שני חיות או חיה ועוף כל אחד בפני עצמו דקיימא לן דסגי בברכה אחת ומכל מקום כל חדא מצוה בפני עצמו היא כמשמעות הרא\"ש ז\"ל בפסקיו, ואם כן אי אמרינן שכר ברכה נותן רק יו\"ד זהובים ואי אמרינן שכר מצוה כל חדא מצוה בפני עצמו היא וצריך לשלם עשרים זהובים או יותר לפי מה שהם? עיין שם.
ונראה לי בס\"ד בכהאי גונא אי אמרינן שכר מצוה נמי אינו נותן עשרים זהובים אלא רק עשרה כי מאחר שהוא בירך הברכה דסגי לשתיהם הנה אחר שבירך וכיסה האחת אנחנו אומרים לו שיכסה דם השני גם כן ולא יכסנו השוחט כדי שלא לגרום ברכה שאינה צריכה שאם יכסנו השוחט צריך לברך מחדש כי איך יקיים מצוות עשה בלא ברכה ולא מהני ליה ברכה של זה כיון שלא כיון עליו וגם הוא לא נתכוון לצאת בברכתו ולכן כיון שאנחנו אומרים לו כסה השני תו לא מחייב קנס על מה שכסה השני ואם כן אין נפקותא בזה.", + "לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, אָמַר לוֹ: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אַתָּה שׁוֹתֶה, אוֹ אַרְבָּעִים זְהוּבִים אַתָּה נוֹטֵל. נראה העיקר כמו שאמרו המפרשים ז\"ל דלא רצה רבי להזמינו על ברכת המזון לברך אותה על הכוס דזה אי אפשר כיון דמקודם היה מנהגם שהתופס כוס ברכה בידו הוא לבדו יברך ברכת המזון והמסובין ישמעו ממנו ויצאו ידי חובתם ואיך יתכן שיעשה כן על ידי אותו צדוקי? אלא הכונה הוא שהזמינו לשתות הכוס כי רבי יברך עליו ברכת המזון וזה ישתה אותו לכן אמר לו 'כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אַתָּה שׁוֹתֶה' ולא אמר לו 'אַתָּה מְבָרֵךְ' והואיל וזכה כוס זה לברך עליו ברכת המזון לכך יש מצוה בשתייתו ולכן אמר לו 'אוֹ אַרְבָּעִים זְהוּבִים אַתָּה נוֹטֵל' כנגד ד' ברכות שנאמרו על כוס זה. ומה שעשה לזה ערך 'אַרְבָּעִים זְהוּבִים' מפני כי כל ברכה החוטף אותה משלם עשרה זהובים לכך אמר ארבעים זהובים לכל אחת עשרה.
ולכן 'יָצָאתָ בַּת־קוֹל וְאָמְרָה' אל תחשוב דרבי ויתר הרבה בערך זה של ארבעים זהובים אלא כך הוא האמת ששכר ברכה אחת הוא עשרה זהובים ולכך כוס זה שנאמרו עליו ד' ברכות שוה שתיה שלו ארבעים זהובים. ואפשר דלא יצאה בת קול מן השמים ואמרה כן אלא לשון מליצה הוא זה דקאמר תלמודא כיון דרבי אמ�� לתת ארבעים זהובים תמורת כוס ברכה יצא הקול בבתי מדרשות בין החכמים ובין כל איש ישראל לומר כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים דהויא מלתא דא שגורה בפי הכל.
ואפשר לפרש בס\"ד טעם לארבעים זהובים בכוס של ברכת המזון שצריך לכוין בה בשבת בברכה ראשנה בחתימתה בשם ע\"ב [יו\"ד ה\"י וי\"ו ה\"י=72] ובברכה שניה בחתימתה בשם ס\"ג [יו\"ד ה\"י וא\"ו ה\"י=63] ובברכה שלישית בשם מ\"ה [יו\"ד ה\"א וא\"ו ה\"א =45] ובברכה רביעית בתחלתה בשם ב\"ן [יו\"ד ה\"ה ו\"ו ה\"ה=52] וסך הכל הם ט\"ל [39] אותיות. וידוע מה שאמר רבותינו ז\"ל בפסוק אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ (דברים כה, ג) דלוקה ט\"ל דוקא שהוא סמוך לארבעים נמצא כל סמוך נקרא בשם מספר שאחריו לכך שכר ד' ברכות של ברכת המזון הוא ארבעים זהובים וגם בימי החול נזונין בסעודתם מקדושת סעודות שבת.
והא דתלה הערך בכוס ולא בברכות, נראה לי בס\"ד כי כוס ברכת המזון נאמרו בו עשרה דברים כנזכר בגמרא (ברכות נא.) ולכן כיון דמברכים עליו ד' ברכות הרי ד' פעמים עשרה לכך ערכו ארבעים זהובים.
ונראה לי בס\"ד כיון דכוס ברכה שוה ארבעים זהובים שהם אלף דנרי כסף [25×40=1000] לכן שותהו בעל הבית ומשייר בו לאשתו כי איש ואשתו יש בהם ת\"ק [500] אברים וכמו שיש בנפשם כן יש בנשמתם הרי הת\"ק הוא מספר אלף.
ובזה יובן ברכת משה רבינו ע\"ה שבירך את ישראל יֹסֵף הֳ' עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים (דברים א, יא) ותיבת 'כָּכֶם' נראה לשון יתר, אך בזה ניחא שהוא מדבר עם כל זוג מישראל נאמר 'כָּכֶם' רצונו לומר במספר הרמוז ככם אתם איש ואשתו שהם אלף אברים נמצא פשיטא דשכר ברכה עשרה זהובים.
ובזה יובן הטעם שנתן אליעזר לרבקה שני צמידין כל אחד עשרה זהב משקלו (בראשית כד, כב) כי היא נתנה לו מים ובירך עליהם בודאי תחלה וסוף כי האבות קיימו כל התורה ואפילו ערובי תבשילין (יומא כח:) וכל שכן ברכות דהנהנה ולא בירך הרי זה גזלן (ברכות לה.) לכך מן השמים סיבבו לו שיתן לה שני צמידין שהם עשרים זהב משקלם.", + "וְקוֹרִין אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת בַּר לוּיָאנוּס. נראה לי בס\"ד נזדמן לה שם זה מן השמים כי זה הצדוקי שאמר לרבי, מְבַשֵּׂר טוֹבוֹת אֲנִי לְךָ וכו' משמע שלבו פירש מן הצדוקין.
ומה שהיה אותו זמן צדוקי אנוס הוא כי ירא לפרוש מהם בגלוי ונמצא זה לווי שלו עם הצדוקין הוא מחמת אונס לכן קורין למשפחתו לוּיָאנוּס חלק השם הזה לשנים וקרי ביה 'לוי אנוס'." + ], + [], + [], + [ + "הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, וְאֵין לוֹ אֵפֶר [עָפָר] לְכַסּוֹת, שׁוֹחֵק דִּינָר זָהָב וּמְכַסֶּה. פירוש יעשנו שברים קטנים שיהיה דוגמת עפר דאף על גב דזהב אקרי עפר לא יכסנו כמו שהוא שלם אלא ישברנו לחלקים דקים שיהיה דוגמת עפר.
וקשא כיון שהוא מטיף הדם בקרקע איך יכסה בדינר זהב וילך לו, כי מי יאבד דינר זהב בעבור אכילת עוף? ואם תאמר ימתין עליו עד שיבלע כולו שיבש ולא יהיה רשומו ניכר ויטול הזהב, גם זה אי אפשר דמי יאמר שיבלע ולא ישאר רשומו ניכר כי בקרקע זו דאין נמצא בה עפר אלא סלעים לא יבלע הדם על הסלע ולא ימחה מאיליו? ונראה לי בס\"ד שיטיף הדם לתוך הקופה ויכסנו בזהב ויקח הקופה עמו וכשיגיע למקום עפר יסיר הזהב ויניח עפר במקום הזהב לכסותו.
אך מקשים למה שוחט העוף במדבר אם אין לו עצים לבשל ולצלות דאין דרך לאכול בשר חי ואם יש לו עצים יכסה באפרן אחר כך? ונראה לי כגון שאין לו עצים והוא צולה העוף בשכר ספירט\"ו שמדליקין על ידי אש שיוציא מאבנים. ועוד יש לומר כגון שהוא היה צריך לדם דוקא ולא לאכול וקיימא לן בשולחן ערוך (יורה דעה סימן כח סעיף יח) השוחט ואינו צריך אלא לדם חייב לכסות. או יובן כגון שהיה לו עוף מסוכן נוטה למות ולכן ממהר לשחטו וכשיגיע למלון יאכלנו. והרב לב אריה ז\"ל תירץ כגון שהוא צד חיה או עוף בדרך הלוכו ורוצה לשחטן כדי שלא יברחו וגם זה נכון.
ואין להקשות כיון שהולך במדבר שהוא יבשה אפילו קרקע קשה כסלעים אינה קשה יותר מן הזהב, דקאמר שוחק דינר זהב ומכסה וגם כאן ישחוק ויכסה דנראה דאיירי שהיה מהלך בארץ מליחה שאין מכסים בעפרה אף על פי שבלשון בני אדם נקרא עפר מכל מקום בלשון המקרא אינו נקרא עפר מה שאין כן הזהב אף על גב דאין זורעין בו מכל מקום בלשון המקרא נקרא עפר וכנזכר בסימן כ\"ח בלבוש ז\"ל.
ברם הא קשיא לי למה עשה שתי חלוקות הולך במדבר והולך בספינה, הוה ליה למימר השוחט ואין לו עפר שוחק דינר זהב או שורף כסותו ומכסה, ומה הפרש יש בזה בין מדבר לספינה? ועוד למה אמר תקנת הזהב בהולך במדבר ותקנה של שורף בספינה?
ונראה לי בס\"ד כי שתי חלוקות אלו לאו מחד תנא אתמרו אלא כל חלוקה חד תנא תני לה והאחד שמע מרבו המהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה ומה שאמר שוחק ולא אמר שורף היינו משום דמעשה שהיה כך היה וככה באה מעשה לפניו שנשאל באחד היה הולך במדבר ושחט ולא היה לו עפר ולא כסות לשרוף והורה אותו תנא בדבר זה שישחוק דינר ויכסה וכמו גוונא של השאלה ששאלו ממנו קבע דבר זה להלכה וכן תנא אחרינא כך אתרמי ליה ששאלו אותו על אחד שהיה מהלך בספינה ולא היה לו עפר לכסות והורה להם שישרוף טליתו ואיירי בטלית בלוי שאין בו בל תשחית.", + "בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ: \"וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר\", זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְווֹת; אֵפֶר פָּרָה וַעֲפַר סוֹטָה (בראשית יח, כז). מקשים הוה ליה למימר עפר סוטה ואפר פרה כסדר דנקיט אברהם אבינו שאמר 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר'?
ונראה לי בס\"ד דקדים זכיה דאפר פרה דחשיבה טפי שהיא לצורך אנשים ונשים וגם מצויה טפי וצריכים לה טפי אבל אברהם אבינו ע\"ה שמדבר בענין הענוה והחשיבות הקדים העפר לאפר לפי שיש בעפר לעולם טפי מאפר ולהכי האפר גרוע יותר ולכך הזכירו לבסוף על דרך לא זו אף זו. אי נמי יש חשיבות בעפר יותר מאפר כי נעשה ממנו כלים לשתות בהם ולאכול בהם ולבשל בהם גם בניין בתים ועליות באבנים הנעשים מן העפר מה שאין כן האפר הוא גרוע כי לא יצלח לכל אלה ולהכי נקיט אפר לבסוף על דרך לא זו אף זו.
אמנם הא קשיא לן במאמר הנזכר דקאמר בִּשְׂכַר וכו' זָכוּ וכו' והלא מה שאמר אברהם אבינו 'עָפָר וָאֵפֶר' אין אלו עניינים חלוקים אלא שניהם ענין אחד שמדבר בהם בדרך ענוה ולמה זכו בעבורם לשני עניינים חלוקים שהם אפר פרה ועפר סוטה?
ונראה לי בס\"ד דידוע תיבת 'אני' נאמר על מקצת דהיינו על הגוף הגשמי בלבד אבל 'אנכי' נאמר על דבר שלם גוף ונפש שהוא כולל שתיהם וידוע שיש מעלות וחשיבות השייכים לגוף דוקא ויש שייכים לנפש דוקא ויש אדם שמתגאה בשניהם ויש עניו ושפל בשניהם ויש עניו בזה וגאה בזה ואברהם אבינו ע\"ה היה עניו ושפל בשניהם, לכך אמר 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' נחשב עָפָר בדברים הגשמיים וָאֵפֶר בדברים הנפשיים וכיון דהוא עניו ושפל בשתי חלוקות כי נפשיים לחוד וגופניים לחוד לכך זכו בניו לשתי מצות חלוקות כי הטהרה באפר פרה הוא עניין נפשיי ורוחני והנאה של עפר סוטה הוא ענין גופניי וגשמיי שהוא מועיל להתיר אשה לבעלה לשמש עמה ותשמיש הוא הנאה גשמית וגופנית.
ומה שזכו בניו בשכר דבר זה בודאי הוא לקח שכרו שלם בעבור דבר זה אך הואיל ואמר דברים בתפלה שהתפלל להציל את אחרים זכו גם בניו בשכר דברים אלו ולפי מה שאמר רבינו האר\"י ז\"ל שבניו שהיו במצרים הם היו גלגול אנשי סדום אתי שפיר טפי ובזה יובן גם בשכר של חלוקה השנית של מחוט ועד שרוך נעל שזכו גם כן בניו בעבורם.
ועדיין יש להקשות דקדוק עצום במאמר הנזכר מנא ליה לתלות זכיית שתי מצות אלו בדברים אלו דאם כן צא ופרנס לי כל שאר רמ\"ח מצות עשה למה זכו להם? ומוכרח אתה לומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות (משנה מכות ג, טז) וגם שתי מצות אלו הם בכלל, ולמה אנו מבקשים טעם להם?
ונראה לי בס\"ד משום דשתי מצות אלו תלויים ונעשים במעשה נסים ואי אפשר בלא נס והוא כי פרה צריך שלא עלה עליה עול ומהיכן נודע זה, דילמא בא אחד והעלה עליה עול ולא נודע לנו? אך איתא בפסיקתא רבתי (פרק יד) שעושה הקדוש ברוך הוא בה מעשה נסים שיש לה שתי שערות בצוארה זקופים ואם עלה עליה עול נכפפים, ועוד נס אחד אם עלה עליה עול יהיו עיניה משונות זו מזו הרי ניכרת על ידי שני נסים אלו. ואפר סוטה גם כן נעשה על פי נס שאם היא טמאה אז צבתה בטנה ונפלה יריכה בדרך נס ואם היא טהורה ונזרעה זרע (במדבר ה, כח) שאם עקרה יולדת גם יולדת זכרים ולבנים וכל זה אינו בדרך טבע אלא בנס, ולכן כיון ששתי מצות אלו צריך לעשות בהם נס שואל מפני מה זכו לשתי מצות אלו ומוצא להם מקום זכות, וכן גם מצות תפילין יש בהם דבר סגלי ונס בזמן קדמון כמו שנאמר 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ' ותניא אמר רבי אליעזר הגדול אלו תפילין שבראש (ברכות ו.) וכן נמצא דבר סגליי בחוט תכלת שאפילו בזמן שלא ימצא תכלת אם יצייר האדם בדעתו בחוט הלבן גוון של תכלת יקבל הארה של תכלת כנודע לכך בקש גם עליהם טעם של זכות." + ], + [ + "מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל הַצִּבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם. נמצא התכלת קשור בארבעה דמיונים ולכן מניחים חוט תכלת בארבע כנפות ולא סגי בחד כנף כדי לרמוז מה שנבחר התכלת הוא בעבור דמיון הרביעי שהוא 'כִסֵּא הַכָּבוֹד' שמשם חצובות נשמות ישראל ומשם ניתנה תורה שהוא עולם הבריאה שהוא סוד בינה ולכן אצל ישראל פועלת הראיה שלו לזכור מצות התורה כולה וראשי תיבות ד' דמיונות אלו אריך [אֶבֶן סַפִּיר, רָקִיעַ, יָּם, כִּסֵּא הַכָּבוֹד] לשון ארוכה ומרפא.", + "קָשֶׁה גֶּזֶל הַנֶּאֱכָל, שֶׁאֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָן יְכוֹלִין לְהַחֲזִירוֹ. קשא אם גזלו איך קרי להו 'צַדִּיקִים גְּמוּרִים' דאין קורין צדיק גמור אלא למי שלא חטא כלל, דאם חטא ושב בתשובה נקרא 'בַּעַל תְּשׁוּבָה' וכמו שאמרו רבותינו ז\"ל (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד? ועוד אם גזל ואכלו ואינו רוצה להחזירו הרי זה רשע וכי יש הפרש בהשבת הגזלה בין אכלה ללא אכלה?
ונראה לי בס\"ד הכונה שאם האב גזל ואכלו הנה אף על פי שהאב לא הוריש כלום לבנו אם ��בן הוא חסיד וצדיק גמור צריך לשלם הגזלה שגזל אביו מחמת כבוד אביו דחייב לכבדו במותו, אך עם כל זה קשה דבר זה לבן לעשותו מפני שהוא גזל הנאכל שכבר אכלו אביו ולא נשאר ממנו כלום בעין והוא עושה התנצלות לפטור עצמו מכבוד זה שחייב לכבד את אביו ממידת חסידות ולמד זה מפסוק 'רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים'<b> </b<>>(בראשית יד, כד) דאף על גב שהוא לא אכל עם כל זה לפי סברתו לחשוב ביזה זו אסורה עליו כגזל ראוי שישלם בעד נעריו במה שאכלו מדין חסידות כי נעריו המה ומה שאכלו נקרא על שמו אך עם כל זה כיון שכבר אכלו קשה עליו לעשות חסידות זו להשיב בעבורם אף על גב דהנאתם חשיבה כהנאת עצמו.", + "עֲשֵׂה אָזְנֶךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת. נראה לי בס\"ד נקיט אֲפַרְכֶּסֶת כי הוא כלי של טחינה והוא צד אחד רחב הרבה וצד אחד קצר נמצא יש בו תרתי שהוא התרחבות והתקצרות, כן הם דבריו של רבי אליעזר ברבי יוסי באגדה רחבים באיכותם וקצרים בכמותם.
והנה הוא זכר אגדה אחת מאגדותיו והיא זאת שבנויה על אגדה אחרת שאמר רבי אליעזר ברבי יוסי עצמו בשם אביו דאיתא במדרש על פסוק בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ (שיר השירים ג, יא) שאל רשב\"י את רבי אליעזר ברבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו 'בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ'? אמר לו הן, למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה אחותי ולא זז מחבבה והיה קורא אותה אמי, כך היה הקדוש ברוך הוא מחבב לישראל יותר מדאי וקראן בתי שנאמר שִׁמְעִי בַת וּרְאִי (תהלים מה, יא) ולא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ (ישעיה נא, ד) 'ולאמי' כתיב, עמד רשב\"י ונשקו על ראשו ואמר לו אלו לא באתי אלא לשמוע מפיך דבר זה די עד כאן. וצריך להבין על מה כל החרדה הזאת שחרד רשב\"י ע\"ה על דרשה זו?
ונראה לי בס\"ד דידוע הטעם דאומרין 'ברא כרעא דאבוהי' וכן אמרו עובר ירך אמו (יבמות עח.) היינו כי האב והאם יתנו לבניהם מלבוש מחלק הנה\"י [הנצח הוד יסוד] שלהם ובעבור זה הבן חייב בכבוד אביו ואמו וכמו שאמר רבינו האר\"י ז\"ל (בעץ חיים שער פרקי הצלם פרק א) וידוע שישראל נקראו בנים למקום שנאמר בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹקֵיכֶם ולכן יתן השם יתברך לישראל הארה מן ג' ספירות נה\"י [נצח הוד יסוד] וזהו שנאמר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ' (ישעיה נד, יג) כי נצח והוד נקראים לִמּוּדֵי הֳ' כנודע.
ובזה מובן הטעם בס\"ד שקרא הקדוש ברוך הוא את ישראל בשם אמי והיינו על שם הארה של שלשה ספירות נה\"י [נצח הוד יסוד] שנותן להם ונרמזו באותיות אמי כי ידוע משה רבינו ע\"ה בנצח ואהרן בהוד ויוסף ביסוד לכן 'אמי' ראשי תיבות 'אהרן משה יוסף' שרומזים לשלשה ספירות נה\"י [נצח הוד יסוד].ועל דבר זה רמז הכתוב כאן בפסוק של כִּי בָּכֶם חָשַׁק הֳ' (דברים ז, ז) דדריש ליה רבי אליעזר ברבי יוסי והוא כי נקוד ספירת הנצח חירק ונקוד ההוד קיבוץ ונקוד היסוד שורק ראשי תיבות 'חָשַׁק' ולזה אמר כִּי בָּכֶם חָשַׁק הֳ' ולכן אמר השם יתברך לישראל 'חוֹשְׁקַנִי בָּכֶם' ומאחר שהם יונקים מן נה\"י [נצח הוד יסוד] שהם ג' תחתונות ולכן מושרשים במידת הענוה שכל אחד יראה עצמו שפל ותחתון ועל זה חרד רבי אלעזר ברבי שמעון ואמר 'עֲשֵׂה אָזְנֶךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת' לשמוע ולקבל אגדה של רבי אליעזר ברבי יוסי וזאת היא חדא מנייהו שכמותה קצר ואיכותה רחב וגדול שהיא בנויה על אותה אגדה של 'אמי'.", + "אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כְּתִיב הָכָא: \"וְנַחְנוּ מָה\" וּכְתִיב הָתָם: \"תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה\" (שמות טז, ז) (איוב כו, ז). נראה לי בס\"ד הכונה כי השם יתברך נותן להם מעלה והם רואין המעלה הזאת עול כבד על צוארם ולכך אין מתגאים בה ואם תסיר אותיות 'מָה' מן 'מעלה' ישאר 'על' שהוא עֹל בנקוד חולם ככתוב אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל (במדבר יט, ב) 'על' כתיב ורק על ידי חולם נקרא עֹל וכן הם מסירים בדעתם מה מן מעלה וישאר עול וכיון דהיא עול כבד עליהם לא יתגאו בה וזה 'עַל בְּלִי מָה' רצונו לומר 'על' של 'מעלה' מבלי חיבור אותיות 'מה' עמהם דאז רואין המעלה 'עֹל' עליהם.", + "אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה (איוב כו, ז). נראה לי בס\"ד בהקדים מה שפירש רבינו מהר\"ם אלשיך ז\"ל בפסוק (בראשית יג, ז) וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וכו' וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, כי ריב לשון זכר שאינו מתעבר ומוליד וזהו בתחלה אבל מריבה לשון נקבה שמתעברת ויולדת כי לבסוף תהיה מריבה שנולד ממנה כמה ריבות ומחלוקת עיין שם.
ואחשוב שני מיני קטטות יש בעולם האחד מראובן שבזה את שמעון ומחרפו בכמה מיני חרופים שקורא אותו 'טפש עני בן עני עור חגר' וכיוצא וזה שמעון אינו יכול להשיב לראובן חרופים אלו כי באמת ראובן ניכר ונודע לכל שהוא חכם ועשיר שלם בעיניו וברגליו ובכל איבריו, הנה קטטה זו של ראובן נקראת ריב לשון זכר שאינו מוליד כן זה אי אפשר שיוולד ממנה חרופים וגדופים שיהיה גם שמעון מחרף לראובן מאחר שלא ימצא בראובן כל חסרונות אלו שהוא מחרף בהם את שמעון ולא זולתם ובמה יחרף אותו שמעון? ובעל כרחו של שמעון שותק, ואין לו שבח בשתיקתו דבעל כרחו הוא שותק.
והשני ששמעון יוכל להשיב לראובן חרופים וגדופים יותר מן חרופים וגדופים שנוטה לו ראובן הנה זאת הקטטה שנתקוטט ראובן עם שמעון נקראת מריבה לשון נקבה שהיא מתעברת ויולדת כן זו יכולה להוליד קטטות משמעון לראובן והנה בודאי אם שמעון שומע ואינו משיב בזאת שהיא בסוג מריבה יש שבח גדול אליו ובודאי הוא שתתקיים העולם בזכותו.
וזהו שאמר 'אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה' דייקא דאז שתיקתו היא שבח אליו ודריש 'מה' במלוי מ\"ם ה\"ה [90] עולה מספר הפה [90] כלומר בולם הפה שלו שאינו משיב דבר.", + "רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: מִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּאֵינוֹ. נראה לי בס\"ד דרבי אבהו בא לפרש דבריו של רבי אלעאי דמה שאמר העולם מתקיים על מי שבולם עצמו בשעת מריבה, לאו על כל מי שבולם עצמו אתמר כי יש בולם עצמו ששותק ואינו משיב על חרפתו היינו שכובש כעסו ושומר פיו ולשונו בהכרח אבל בלבו הוא כועס ומצטער על חרופים שחרפו אותו וידוע הוא שחטאו לו מאד בדברים אלו ורק הוא כובש יצרו ושותק הנה זה אינו עניו אמיתי שיהיה כדאי להתקיים העולם בשבילו אך רק מי שהוא שומע חרפתו ולא נקיט בלביה כלום כי חושב בלבו שהוא ראוי לחרפה יותר גדולה מזו וכל מה שדברו בו דברי בזיון לא חטאו לו בזה כי הוא מצד ע��מו בזוי יותר ממה שדברו בו הנה זה עניו אמיתי שראוי להתקיים העולם בשבילו.
ולזה אמר רבי אבהו במי קאי רבי אלעאי? במי שמשים עצמו בלבבו כמי שאינו ולא אותו שהוא רואה עצמו חשוב ושלם וראוי לו להשיב למחרפים ארבעה ידות של חירוף אלא שהוא עוצר עצמו להשיב דבר ובלבו מצטער ורע לו אין זה ראוי לכך.", + "מָה אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם (תהלים נח, ב). נראה לי בס\"ד טעם דקרי לדבר זה בשם אמנות כי יש ריוח שירויח האדם מן משא ומתן הנה לזה צריך קרן אך ריוח שירויח מן אמנות אין צריך לו קרן אלא הריוח בא משכלו וחכמתו וכן בשכר המצות יש מצות שמרויח האדם על ידי עשייתו אותם וצריך לו הוצאות ממון עד שיעשה אותם זה דומה לריוח של משא ומתן שצריך לו קרן אך יש ריוח מצות שירויח האדם מצות הרבה אשר לא עמל בהם ולא גידלם והוא שאם מחרפים אוחו וכובש יצרו ושותק הוא לוקח כל מצות שלהם ונמצא באו לו מצות הרבה בלי קרן כי אם רק מחמת שכלו וחכמתו שכבש יצרו לעשות כאלם שאיננו משיב כלום ובזה זוכה במצות של אותם אשר חרפו אותו ודומה זה לריוח שמרויח האדם מן האומנות.", + "יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תּוֹרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: \"צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן\" (תהלים נח, ב). כלומר אם השתיקה הזאת נוגעת לבטל על ידה דבר מדברי תורה גם כן תשתוק אף על פי שבזה יתבטל דבר זה של תורה וחזר ואמר יכול יגיס דעתו בענוה זו שעשה שלא להשיב להמחרף כלום תלמוד לומר 'מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם' שתדין כל אדם לכף זכות אף על פי שתראה אותם חסרים מן ענייני השלימות הנמצאים בך ועל ידי כך תמצא עצמך גרוע מכל אדם ולפי הגריעות שלך אין חרופים אלו שחרפך זה נחשבים לחירוף.
או יובן 'מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם' שתשית לבך כי כל קנין שלך בעולם הזה הוא הבל ולכן אין אתה ראוי לכבוד בשביל רוב קנין של עולם הזה אשר קנית לך ודבר זה נרמז בשמות בניו של אדם הראשון שקראם שת קין הבל (בראשית ד, כה) רצונו לומר שת על לבך כל קנין של עולם הזה הוא הבל וזהו 'מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם' הראשון שתשפוט מוסר לעצמך משמותם." + ], + [], + [], + [ + "דִּבְּרָה תּוֹרָה לְשׁוֹן הֲבַאי. דִּבְּרוּ נְבִיאִים לְשׁוֹן הֲבַאי. דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲבַאי. דִּבְּרוּ חֲכָמִים לְשׁוֹן הֲבַאי (דברים א, כח). יש להקשות מה הכריח למקראות ולחכמים לדבר לשון הבאי? ונראה לי בס\"ד לכל מקרא ולכל מאמרי רבותינו ז\"ל יש סוד ולפי ביאור שיש לזה בדרך הסוד אין זה לשון הבאי אלא לשון אמיתי ומדוייק היטב ורק הפשט שלו שהיא כמו משל הוא לשון הבאי ולפי הכונה הסודית מוכרח לדבר בלשון זה ואינו הבאי.
ונראה לי מה שאמר הֲבַאי היינו רצונו לומר 'הבא יוד' כי ד' חלקים פרד\"ס [פשט רמז דרש סוד] רמוזים בד' אותיות השם וחלק הסוד רמוז באות יו\"ד דשם הוי־ה ולזה אמר הֲבַאי כלומר הבא ללשון זה חלק הסוד שהוא ביו\"ד ואז תדע אמיתותו.", + "וּמִשְּׁמוֹנִים וּשְׁתֵּי רִבּוֹא נַעֲשֵׂית. עיקר הגרסא היא 'ריבות' כלומר פ\"ב נערות בתולות שלא ראו דרך נשים. ויש להקשות למה לא נעשית על ידי זכרים קטנים שהם טהורים?
ונראה לי בס\"ד כדי ללמד צניעות לנקבות שיקחו קל וחומר ומה מקום הקודש עושין לו צניעות בפרוכת כל שכן אנחנו הנקבות שראוי לנו להזהר בצניעות מאד ומביאים סך שנים ושמונים כמנין אלומה [82] רמז לאחדות לרמוז שמקום כפרתם של ישראל תלוי באחדות שהוא אלומה. גם הוא גימטריא לבן [82] רמז שעל ידי קדושת מקום הזה יתלבנו העונות של ישראל." + ], + [ + "כְּתַלְמִיד חָכָם נִדְמֶה לוֹ (בראשית לב, כו). פירוש נדמה לו אחד מתלמידי חכמים שהיה לומד עמהם תורה במדרש שם ועבר והטעם נראה לי בס\"ד בזה כי מן השמים נעשה זה הדמיון לשר של עשו לרמוז שיעקב זוכה בעולם הזה מחמת שהוא תלמיד חכם שהעולם מתקיים על ידו והוה ליה כדין מציל מזוטו של ים שזוכה בה משורת הדין אף על פי שחלקו העולמות מן הבטן ויעקב לקח עולם הבא ועשו עולם הזה.
ורבנן אמרי 'מֵאֲחוֹרֵיהּ אָתָא' נראה דהלך כפי דרכו ומהלכו למעלה שהקליפה עומדת אחורי הקדושה. גם נראה לי בס\"ד לרמוז בזה כי אחורי אותיות 'יעקב' הם 'טסצא' [160] כמנין קין [160] וידוע מה שאמר רבינו האר\"י ז\"ל בשער הגלגולים כי יעקב אבינו ע\"ה היה הבל ועשיו קין ולכך רצה להרגו כאשר הרגו בראשנה בגלגול ראשון ולזה אמר על שר עשו מאחורי דיעקב אתא עליו להרגו רצונו לומר מצד קין.", + "מְלַמֵּד שֶׁהֶעֱלוּ אָבָק בְּרַגְלֵיהֶם עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד. כְּתִיב הָכָא: \"בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ\" (נחום א, ג). במאמר זה יש סוד עמוק ואינו כפשוטו דידוע שהסטרא אחרא נקרא 'אָבָק' בסוד קב חרובין שלהם ויש אבק מצד הקדושה וכל אחד עוסק בשלו כי זה לעומת זה עשה האלקים והנה יעקב אבינו ע\"ה עלה בכוח אבק הקדוש להתגבר ולהתאחז בשרשו בקדושה למעלה וזה השר גם כן עלה באבק שלו להתגבר בשרשו בקליפה למעלה וסוף דבר גבר ישראל והדברים עמוקים ואין אנחנו יכולים להשיגם כראוי ומי יוכל לדעת ומי יוכל לשער הבירור הגדול והתיקון הנשגב אשר עשה יעקב אבינו ע\"ה אותה הלילה באבק הקדוש אשר כיון ועסק בו על ידי היחודים שלו!
וכבר ידוע שעולם הבריאה הוא נקרא 'כִּסֵּא הַכָּבוֹד' וידוע ששם היא תכלית שליטת ואחיזת הקליפות ולמעלה מזה כתיב לֹא יְגֻרְךָ רָע (תהלים ה, ה) והנה יעקב אבינו ע\"ה רדף את אויבו בכוחו הקדוש עד מקום תכלית אחיזתו ונצחו ולזה אמר 'הֶעֱלוּ אָבָק בְּרַגְלֵיהֶם עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד' ויחס העליה ברגלים כי נצח והוד נקראים רגלים וכל אחד נוטה בשלו והבן.
ואם תרצה לדעת מעלת התיקון והבירור שעשה יעקב אבינו ע\"ה בזה לך נא ראה מה שאמר רבותינו ז\"ל (שיר השירים רבה ג, ו) במדרש שיר השירים בפסוק מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל (שיר השירים ג, ו) רכולותיו של יעקב לא היתה אלא מאותו אבק שתחת רגליו רבי יודן אומר כל הרוכלות שישראל עושין ומצליחין בעולם הזה בזכות אותו האבק של יעקב אבינו רבי עזריה אומר כל מלחמות שישראל עושין ומצליחין בזכות האבק של יעקב אבינו רבי ברכיה ורבי סימון בשם רבי אבהו אותו האבק יטלו הקדוש ברוך הוא ונתנו תחת כסא הכבוד שלו עיין שם. לכן הבט וראה כמה סוד נשגב יש באותו אבק והכל הוא ענין תיקון ובירור.
ונראה לרמוז 'אָבָק' ראשי תיבות 'אורה ברכה קדושה' גם 'אָבָק' [103] גימטריא חֶסֶד אֵ־ל [103] ולכן קודם מלחמתו עם שר עשו אמר הכתוב וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה (בראשית לב, כב) מִּנְחָה [103] גימטריא 'אָבָק' מַּחֲנֶה [103] גימטריא 'אָבָק' שעשה לו הכנה באבק הקדוש קודם שנלחם עם שר עשו וגבר ישראל. ועיין בספר הלקוטים בפסוק וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לב, כה) דרוש א' לתלמידי רבינו האר\"י ז\"ל מה שאמר בענין האבק הנזכר.", + "\"דָּבָר שָׁלַח הֳ' בְּיַעֲקֹב\", זֶה גִּיד הַנָּשֶׁה. \"וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל\", שֶׁפָּשַׁט אִסּוּרוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל (נחום א, ג) (ישעיה ט, ז) (בראשית לב, כו). נראה לי בס\"ד דידוע שתקע כף יריכו בשביל שלקח שתי אחיות אך הראשנה היתה לאה אין לו קטרוג מצידה ורק הקטרוג הוא מצד רחל נמצא מחמת נשואי רחל נשה הגיד ממקומו ועלה. ונראה לי לכך נקרא 'גִּיד הַנָּשֶׁה' כי 'הַנָּשֶׁה' [360] גימטריא 'נד אשה' [360] רצונו לומר נד בעבור אשה וידוע דרחל היא כנגד שם יעקב ולאה כנגד שם ישראל וזהו שנאמר 'דָּבָר שָׁלַח הֳ' בְּיַעֲקֹב' זה גיד הנשה שנעשה כך בשביל נשואי רחל שהיא כנגד שם יעקב ועם כל זה פשט איסורו בכל ישראל רצונו לומר גם בבני לאה שהיא כנגד שם ישראל ולא בבני רחל בלבד.", + "כְּמַאן דְּאָמַר: גִּיד הַנָּשֶׁה נֶאֱסַר לִבְנֵי נֹחַ (בראשית לב, כו). הקשו התוספות מהיכא משמע דנאסר דאם בשביל שצוה על גיד הנשה והלא גם על השחיטה צוה ולא נאסרה לבני נח?
ונראה לי בס\"ד דהוה ליה למימר 'והכן' בלבד ולא לימא ליה 'על השחיטה' כי באומרו 'והכן' הכל משמע שיכין כל הכנה הצריכה הן שחיטה הן גיד הנשה וכיון דפרט את שניהם שמע מינה דלא דמיין להדדי שזה חייבין בו וזו אין חייבים בה.", + "שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר עַל פַּכִּין קְטַנִּים (בראשית לב, כו). פירש עטרת ראשי אדוני אבי זלה\"ה בספרו הבהיר מדרש אליהו (דף צה) וזה לשונו ידוע כי מנ\"ץ מן מנצפ\"ך נמתקו בסוד המ\"ן [מיין נוקבין] כנזכר בדרוש ראש השנה ונשאר פ\"ך שלא נמתקו וכן אמרו חזר על פכים קטנים וקרא אותם קטנים שהם בחינת מלכות דמלכות כדי להמתיקם עד כאן לשונו ודחפ\"ח [וְדִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן].", + "מִכָּאן לַצַּדִּיקִים שֶׁחָבִיב עֲלֵיהֶם מָמוֹנָם יוֹתֵר מִגּוּפָן. וְכָל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶם בַּגָּזֵל (בראשית לב, כה). נראה לי בס\"ד הכונה שהם מחמירין על עצמן שלא לגזול אפילו דבר מועט דלא קפידי אינשי עליה כגון ליקח קיסם מן אגודה של עצים וכיוצא בזה כי נחשב אצלם דבר זה לגזל ולכן הם מייקרים ממונם בביתם שלא לאבד אפילו דבר מועט כהא דחזר על פכים קטנים שאין נחשבים לכלום לפי עושרו כדי ללמד את בניו ובני ביתו שלא יזלזלו בגזל שהוא דבר מועט דלא קפדי אינשי עליה בראותם שהממון חשוב אצל בעליו דאפילו שהוא עשיר גדול סיכן עצמו לחזור לבדו להביא פכין קטנים דאין חשובין כלום לפי עשרו ולכן גם הם יהיו נזהרים בגזל אפילו בדבר מועט ליקח קסם מאגודה של עצים ולא יהיו מורין היתר לומר אין זה חשוב אצל בעליו כלום.", + "מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁלֹּא יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה. קשא איך נעלם דבר זה מן יעקב אבינו ע\"ה ויצא יחידי בלילה? ונראה לי בס\"ד דאיתא בגמרא דברכות (ברכות מג:) ירח חשיב כשנים ועם האדם ההולך נעשו שלשה דאין נראין ואין מזיקין עיין שם וידוע דאותה הלילה היתה ליל ט\"ו בניסן וכמו שאמר הפייטן בהגדה של פסח ואם כן הלבנה זורחת כל הלילה לכן יצא יחידי ולא חש אך נראה דאחר שיצא מוכרח לומר שנעשה ענן ונתכסית הלבנה ונשאר לבדו ואז וַיֵּאָבֵק אִיש�� עִמּוֹ (בראשית כב, ג).
ברם הא קשיא אמאי לא יליף רבי יצחק מקרא של וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם (בראשית יט, כז) דיליף מיניה רבי אבהו דהוא קדים להאי קרא של 'וַיֵּאָבֵק'? ונראה לי דהתם הוו תלתא בהדיה שהם יצחק ושני נעריו ואם כן יש לומר דחש בשביל פחתים ולא יצא בלילה ולאו בשביל מזיקין ולכן לא ילפינן מזה דאל יצא יחידי בלילה בשביל מזיקין, אך רבי אבהו גמיר מיניה משום דכתיב 'וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ' אם כן משמע שבתחלה לא היה בדעתו ליקח את שני נעריו אלא רק את יצחק דאם מתחלה דעתו ליקח שני נעריו למה חבש את חמורו בידו היה לו לומר לשני נעריו לחבוש לו את החמור? אלא ודאי מתחלה לא היה בדעתו שיקח אותם והיו ישינים ולכך לא הקיצם לחבוש חמורו וכיון דהיו שנים הוא ויצחק ולא הוו תלתא לכך המתין עד הבוקר משום מזיקין כי שנים חשיבי כאחד במזיקין שנראין אף על פי שאין מזיקין יש לחוש להם.", + "רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר: מֵהָכָא \"הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים\" (רות ג, ב). נראה לי בס\"ד דמפיק לה ממה שהוצרכה לפרש שהוא זורה גורן השעורים בלילה והיינו כי אמרה לה שתלך ותשכב מרגלותיו ואיך יתכן כיון דודאי ישינים עמו בני אדם ולא ישן לבדו? אך הסבירה לה שהוא זרה גורן בזו הלילה וכיון דזורה בלילה מוכרח שיש אותה לילה אור הלבנה כי אין זורין בחושך וכיון דאיכא אור הלבנה הוא ישן לבדו דאינו חושש למזיקין מפני דאור הלבנה חשיב כשנים ועמו הוי שלשה ואין נראין ואין מזיקין, וכיון דהוצרכה לפרש לה דבר זה לשכך דעתה שתדע שהוא ישן לבדו בזאת הלילה שבה אור הלבנה שמע מינה דאי לאו הכי לא היה ישן לבדו יחידי והליכה ושינה חדא כמו שחוששין בזה חוששין בזה.
ובפירוש רש\"י ז\"ל יש להעיר מה הכרח יש בזה, וכי בועז לבדו שם? והלא יש לו משרתים וקוצרים אפשר שיחזור לביתו ויוליך עמו שלשה וארבעה בני אדם? ויש ליישב בדוחק." + ], + [ + "אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאִטְלִיז שֶׁל אִימָאוֹס. נראה לי בס\"ד טעם ששאל זו מהם אותו עת והוא כי כתוב בספר הלקוטים בשם רבינו האר\"י ז\"ל הטעם שהוצרך יעקב אבינו ע\"ה לחזור על פכים קטנים כי הצדיקים חביב עליהם ממונם להיותו נשפע מלמעלה אין ראוי למאוס בו אפילו שהוא דבר מועט ואם יחוס על ממונו הוא מכבד את השם יתברך שהשפיע לו הממון ההוא ולכן אם לא היה חוזר בעבור פכים קטנים נראה כאלו מזלזל בשפע שנשפע לו מלמעלה ולכך צריך לחזור אחריו עיין שם.
והנה עדיין תקשי למה חזר הוא בעצמו, היה לו לשלוח עבדיו להביאם? אלא מוכרח לומר כיון דחשב חזרה זו להביא הפכין היא מצוה שבזה הוא מכבד השפע שנתן לו הקדוש ברוך הוא לכן חזר הוא בעצמו כי מצוה בו יותר מבשלוחו ועתה ראה רבי עקיבה שרבן גמליאל שהוא נשיא הלך בעצמו לאיטלז של אמאום לקנות בהמה למשתה בנו שהוא צורך מצוה ואף על גב דהיה לו לשלוח משרתיו עשה כאשר עשה יעקב אבינו ע\"ה דאמר מצוה בו יותר מבשלוחוף וכיון דראה שעשו מעשה יעקב אבינו ע\"ה וסברתו שעשה באותו הלילה לכן נזכר לשאול מהם שאלה זו השייכה לאותה הלילה שחזר יעקב אבינו ע\"ה על פכים ונסתבב מזה שתקע כף יריכו דעליה קאמר קרא וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ (בראשית לב, לב).", + "אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁמֶשׁ הַבָּאָה בַּעֲבוּרוֹ, זָרְחָה בַּעֲבוּרוֹ (בראשית לב, לב). הקשה הרב פתח עינים ז\"ל מאי שיאטיה דרבי יצחק, הוה ליה למימר דרבן גמליאל ורבי יהושע השיבו לו כך? עיין שם.
ונראה לי בס\"ד דרבן גמליאל ורבי יהושע השיבו לו בקיצור 'שֶׁמֶשׁ שֶׁבָּאָה בַּעֲבוּרוֹ זָרְחָה לוֹ בַּעֲבוּרוֹ' ורבי יצחק זכר דבריהם הנזכר בהרחבת ביאור לפרש כונתם אימתי באה והיכן היה זה ולכן תלמודא הזכיר תשובת רבן גמליאל ורבי יהושע על שם רבי יצחק וכונתו לומר דרבי יצחק אומר כך השיבו רבן גמליאל ורבי יהושע וכך היא כונתם ואם היה זוכר תלמודא תשובת רבן גמליאל ורבי יהושע כאשר השיבו בקיצור ואחר כך היה מביא דברי רבי יצחק לפרש כונתם היה מצטרך מסדר הש\"ס להאריך שהיה צריך לשאל ' שֶׁמֶשׁ הַבָּאָה בַּעֲבוּרוֹ מַאי?' וישיב כָּךְ אָמַר רַבִּי יִצְחָק דִּכְתִיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב וכו' ולכן כדי שלא להאריך עשה התשובה מתחלתה על שם רבי יצחק שזכר תשובת רבן גמליאל ורבי יהושע בהרחבת ביאור.", + "אֶפְשָׁר עָבַרְתִּי עַל מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ אֲבוֹתַי, וַאֲנִי לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי בּוֹ? (בראשית כח, י). כתב הרב פתח עינים ז\"ל בשם אחד קדוש דקיימא לן על לשון 'אֶפְשָׁר' מה מסתפק בכך, והלא ודאי כי מטא לחרן עבר על מקום אבותיו ולא התפלל? ותרץ דבקפיצה זו שבא לחרן אפשר אחת משתים והיינו שבא מלאך ונשאו והביאו לחרן מהלך שמונה־עשרה יום בשעה אחת או חרן נעקר ממקומו ובא אצלו עיין שם.
ואחר המחילה רבה זה דוחק עצום מאד איך סלקא דעתיה להסתפק שמא חרן נעקר ובא אצלו, דלמה יעשה הקדוש ברוך הוא נס כפול על מגן? כי ודאי אין רצונו יתברך שתשאר חרן בבאר שבע אלא מוכרח שתחזור חרן למקומה גם כן בנס, ומוכרח לומר שהוא הלך בשעה אחת בדרך נס.
ונראה לי בס\"ד הספק שלו היה בכך כי מפורש בדברי רבינו האר\"י ז\"ל בשער מאמרי רבותינו ז\"ל במאמר פסיעותיו של אברהם אבינו שלשה מילין שיש מין קפיצה שהאדם רוכב על ענן ומוליכו למקום שירצה וכאשר היה עושה שלמה המלך ע\"ה כשהיה הולך להרי חושך וזה הוא פורח באויר למעלה למעלה לכך כאשר היה הולך היה מחשיך אור השמש על הארץ וכנזכר בזוהר הקדוש ויש מין קפיצה שהיא ברגליו של אדם שהולך בהם על הארץ ומתרחבים פסיעותיו וקפיצה זו נזכרה בתיקונים (דף קו) עובדא הוה בחד מאינון בעלי קבין דחמו ליה דהוה רהיט כמו כוכבא דשרביטא עד כאן דבריו עיין שם.
ולכן נסתפק יעקב אבינו ע\"ה אם הקפיצה שנעשה לו בנס היה לו שנשאו הענן למעלה למעלה אם כן לא דרכו רגליו על מקום אבותיו כי היה נשוי באויר העליון או שמא דרסו רגליו על מקום אבותיו דהוה ליה כמו קפיצה השנית של בעלי קבין והוא מחמת שהיה טרוד בכונות ויחודים לא ידע ולא הרגיש איך היה לו.
אי נמי נסתפק אם הקפיצה היתה בעברו על ההר שהתפללו בו אבותיו דנמצא עובר על אותו מקום או היתה בדרך אחר במקום אחר מצדדי ההר ולא עבר על ההר שהתפללו בו אבותיו ממש.", + "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי וְיִפָּטֵר בְּלֹא לִינָה? (בראשית כח, י). קשה מה הנאה היה לאותו צדיק באותה לינה והלא ישן על הארץ והאבן שם מראשותיו ואפילו מחצלת לא היה לו תחתיו, וכי על לינה זו דרך להזמין את האהוב?
ונראה לי בס\"ד דידוע שיעקב אבינו ע\"ה התפלל שם תפילת ערבית והיא תפלה הראשונה שתיקנה יעקב אבינו ע\"ה בסוד תיקון מדת לילה אך התפלל אותה לפי ��ברת רבי יהודא דהא מוכרח לומר שהיה עדיין שמש על הארץ אחר שהתפלל ורצה הקדוש ברוך הוא שיעשה גם תיקון קריאת שמע של ערבית בעונתה שהיא לצורך תפלת ערבית באותו מקום להשלים תיקון מדת לילה וגם עוד להשלים תיקון מדת לילה בשינה כי השינה היא גם כן לצורך תיקון מדת לילה ולזה אמר 'צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי' לתקן שם מדת לילה 'וְיִפָּטֵר בְּלֹא שֵׁינָה' שבה משלים תיקון מדת לילה כי כיון שהתחיל במקום זה ישלים גם כן במקום זה.", + "מְלַמֵּד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ כָּל אוֹתָן אֲבָנִים לְמָקוֹם אֶחָד (בראשית כח, יא). כתב הגאון חיד\"א ז\"ל במראית העין דרגילי בעלי המפרשים ז\"ל במקום שאומר הש\"ס מְלַמֵּד וכו' למצוא איזה דין עיין שם.
ונראה לי בס\"ד דידוע דאין להנות ממעשה נסים אך בדבר זה של מעשה נסים יש עניינים חלוקים דהיינו יש נס נעשה כמעשה דרבי אליעזר איש ברתותא שנתמלא האוצר כולו חיטים שגוף החטים נתהוו ונעשו בנס והנהנה מהם נהנה מגוף הנס ממש ויש שבאו חיטים ממקום אחר למקום זה בדרך נס והנהנה מהם אינו נהנה מגוף הנס שגוף החיטים לא נעשה בנס ורק באו לכאן בדרך נס ובזה יש להסתפק אם גם בכהאי גונא אמרינן אין נהנין מן מעשה נסים? ונפשט דין זה מהאי עובדא דיעקב אבינו ע\"ה שנהנה מגוף האבן אשר שם מראשתיו אך האבן הזה מתחלה היה שתים־עשרה אבנים ועל ידי נס נתקבצו ונתחברו זה בזה ונעשו אבן אחת נמצא גוף האבנים לא נעשו בנס ורק נתחברו זה בזה בדרך נס וכיון דחזינן שיעקב אבינו ע\"ה שכב עליהם ולא חש להא דאין נהנין ממעשה נסים שמע מינה בכהאי גונא ליתיה להאי דינא ושרי.
אי נמי נראה לי בס\"ד דנפקא מינה לענין דינא כי יש להסתפק בזה הדין דקיימא לן אין נהנין ממעשה נסים היינו דוקא בדבר אכילה ושתיה אתמר דגוף הדבר שנעשה הנס יורד לבטנו ונהנה ממנו אבל ברכה שיש בו הנאה חיצונית כגון כר לישב עליו וטלית להתכסות בו שאין ההנאה יורדת חדרי בטנו לית לן בה או דלמא לא שנא ומהאי עובדא דיעקב אבינו ע\"ה שנעשו כל האבנים בנס לאבן אחת ונהנה מהם בשכבו שם שמע מינה כל כהאי גוונא לית לן בה.", + "כַּמָּה רָחְבּוֹ שֶׁל סֻלָּם? שְׁמוֹנַת אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת (בראשית כח, יב). נראה לי בס\"ד שיעור זה היה עומד בהר המוריה בנס על דרך שאמרו רבותינו ז\"ל (בבא בתרא צט.) ארון וכרובים אינן מן המדה אלא בנס עומדין וכיוצא בזה פרשתי על גן עדן התחתון אשר בארץ הלזו שעומד בארץ בנס שאינו לוקח ממדת הארץ כלום ולכן אמרו רבותינו ז\"ל (תענית י.) עולם הזה אחד מששים בגן עדן וכן הענין בסולם זה.", + "מְלַמֵּד שֶׁקִפְּלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָהּ תַּחַת יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁתְּהֵא נוֹחָה לִכָּבֵשׁ לְבָנָיו (בראשית כח, יג). נראה לי בס\"ד כי ידוע שהשם יתברך אמר לאברהם אבינו קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ (בראשית יג, יז) כדי לקנותה בחזקה והוא לא הלך לארכה ולרחבה והוא לא הלך בשתיהם אלא באחת מהם ואז למאן דאמר וא\"ו לחלק קנה אותה ולמאן דאמר וא\"ו להוסיף לא קנה ולכך הוצרך לקפל את כל ארץ ישראל תחתיו כדי לקנותה בחזקה.
ובזה יובן בס\"ד הכלל שכתב הגאון חיד\"א ז\"ל דכל מקום שאומרים 'מְלַמֵּד' איכא נפקותא לענין דין וכן כאן למדנו דין דאמרינן וא\"ו להוסיף מדהוצרך לקפל כל ארץ ישראל תחתיו דאי וא\"ו לחלק קנה אותה אברהם א��ינו ע\"ה מעיקרא בחזקה ולמאי הוצרך לקפלה תחתיו של יעקב אבינו ע\"ה.
ודע כי מה שאמר שקפלה לארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו ע\"ה קאי על צל הרוחני הפרוס עליה שהוא דוגמת נפש שלה שנותן לה כח וחיות שאין לך דבר בנבראים שאין עליו צל קדוש שנותן לו חיות והוא העיקר אבל לעולם גוף הארץ אינו זז ממקומו.", + "אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי־אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, כְּאָדָם שֶׁמֵּנִיף עַל בְּנוֹ . פירוש כיון דאמר נִצָּב עָלָיו (בראשית כח, יג) מן תיבת 'עָלָיו' משמע שהיה אור השכינה שומר אותו בקירוב ואינו רחוק ממנו כאדם שמניף על בנו שמקרב ההנפה אצל בנו ואינו עומד מרחוק ומניף כי לא יגיע לו רוח ההנפה וכן כאן היה אור השכינה החופף עליו לשמרו קרוב אצלו ויליף לה מתיבת 'עָלָיו' דמשמע סמוך ואף על גב דאפשר לשמרו מרחוק שמרו בקרוב מרוב חביבותיה וכמו שאומרים ומאהבתך שאהבת אותו.", + "מַלְאָךְ אֲנִי, וּמִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי לֹא הִגִּיעַ זְמַנִּי לוֹמַר שִׁירָה עַד עַכְשָׁיו (בראשית כח, א). קשא אם הוא שר עשו מה שייכים דברים אלו גביה? ודוחק לומר שכיזב לו.
ונראה דהוא כיון בלבו בדברים אלו על ענין אחר ואינם כפשטן ורצה להטעות את יעקב אבינו ע\"ה שיבינם כפשטן אך כונתו הוא כי עתה נפל בסכנה שנתגשם וירד למטה וגבר עליו יעקב אבינו ע\"ה להזיקו ולאבדו ועל כן בדין הוא כאשר ינצל מידו צריך לעלות לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא על הנס הזה כדין חולה ואסור שצריכים לברך ברכת הגומל כשיצאו מן הצרה ואמר שהוא מיום שנברא לא נפל בצרה כזאת שצריך לומר שירה בהצלתו על כן עזבני כדי לומר שירה על הצלתי וחשב באלה הדברים שיטעה בהם את יעקב אבינו ע\"ה שיחשוב שהוא מלאך קדוש והוא מן מלאכים המשוררים.", + "מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב חֲנַנְאֵל, אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרוֹת שִׁירָה בְּכָל יוֹם (בראשית כח, א). עיין ביאור זה בתוספות ומהרש\"א. ונראה לי בס\"ד הכונה דכאן קאמר 'מִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי לֹא הִגִּיעַ זְמַנִּי לוֹמַר שִׁירָה אֶלָּא עַד עַכְשָׁיו' שמע מינה דמלאכים המשוררים למעלה אין אומרים שירותיהם בקבע בכל יום ולזה אמר 'מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב' דמשמע מיניה הכי דהא אמר 'שְׁלֹשָׁה כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרוֹת שִׁירָה בְּכָל יוֹם' משמע דוקא שלשה כיתות אלו אומרים שירה בכל יום אבל שאר מלאכים המשוררים אין אומרים שירה בכל יום אם כן שמע מינה דאיכא מלאכים שאומרים שירה אך אין להם רשות בכל יום ולא דמי לישראל שכולם חייבין להתפלל בכל יום אין נקי.", + "אֶלָּא אַחַת אוֹמֶרֶת: 'קָדוֹשׁ', וְאַחַת אוֹמֶרֶת: 'קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ' (בראשית כח, א). נראה לי לא בא לשבש הלשון דנקיט 'רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב' אלא לשון רב חננאל אמר רב כדקאי קאי ורק בא לפרש דבריו של רב חננאל אמר רב לומר דרב חננאל לא נקיט בלשונו אלא רק התוספת שמוסיפה השניה על הראשונה והשלישית על השניה.
ונמצא לפי זה גריעי מישראל בתרתי חדא דאין זוכרים השם אלא אחר שלש תיבת והשניה דאפילו שבח הקדושה בעצמה אין רשאין לשלשו לאומרו משולש בשלימות אלא רק בתר דאתייהיב רשותא לשנית לומר קדוש כפול שאז הם אומרים קדוש משולש ולהכי בתר דאתייהיב רשותא לשלישית להזכיר את השם אחר שלש תיבו�� אתיהיב רשותא להבאים אחריהם להזכיר את השם אחר שתי תיבות שאומרים 'בָּרוּךְ כְּבוֹד הֳ' מִמְּקוֹמוֹ' (יחזקאל ג, יב) אבל לא אתייהיב רשותא שתבא כת אחרת אחריהם של אלו להזכיר את השם אחר תיבה אחת מאחר דאתייהיב רשותא להזכיר אחר שתי תיבות והיינו טעמא משום דישראל בפסוק היחוד שלהם אין מזכירין את השם אחר תיבה אחת אלא אחר שתי תיבות מיהו ראה תראה גבי ישראל כשבאים להזכיר סדר קדושה שניתנה למלאכים הנה הם אחר שאומרים השם בפסוק 'קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ' (ישעיה ו, ג) אחר שלש תיבות מזכירים בפסוק 'בָּרוּךְ כְּבוֹד הֳ' מִמְּקוֹמוֹ' אחר שתי תיבות ואחר שמזכירים בפסוק זה את השם אחר שתי תיבות מזכירים אחריו את השם בפסוק 'יִמְלֹךְ הֳ' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן' (תהלים קמו, י) אחר תיבה אחת ובזה תדע ותבין חבתן של ישראל אצל הקדוש ברוך הוא.
אמנם יש לדקדק במאמר זה מאחר שכת הראשון וכת השניה אין מזכירין את השם מאי אהני קדושה שעושין שאומרים 'קָדוֹשׁ' בסתם ואין מפרשין למי מקדישין?
ונראה לי בס\"ד כיון שהמלאכים אין ביניהם שנאה ולא קנאה אלא כולם עומדים באהבה ואחדות לכן הזכרת השם שמזכירין כת השלישית חשיב כאלו הזכירו גם כת הראשון וכת השניה את השם כי נחשבים כל שלשה הכתות גוף אחד ממש ועל כן סידרו אנשי כנסת הגדולה בקדושת יוצר לומר תחלה כֻּלָּם אֲהוּבִים וכו' וכן אמרו כֻּלָּם כְּאֶחָד עוֹנִים בְּאַהֲבָה וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ, 'כְּאֶחָד' דייקא 'בְּאַהֲבָה' דייקא.", + "וְיִשְׂרָאֵל מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם אַחַר שְׁתֵּי תֵּבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר \"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה'\" וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם אֶלָּא לְאַחַר שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת (דברים ו, ד) (ישעיה ו, ג). נראה לי בס\"ד טעם לזה על פי מה שאמר רבינו מהרח\"ו ז\"ל בשערי קדושה אחר מחצב הספירות הוא מחצב הנשמות של ישראל ואחריו מחצב המלאכים בסוד הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה (ישעיה לג, ז) ובזה פרשתי בס\"ד רמז הכתוב אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי הֳ' אֱלֹקֵיכֶם (דברים כט, ט) נמצא מחצב הנשמות של ישראל גדול ממחצב המלאכים מדרגה אחת ועל כן גם בזה יתעלו ישראל על המלאכים מדרגה אחת שישראל מזכירים השם אחר שתי תיבות והמלאכים אחר שלש תיבות.
ולכאורה יש להקשות למה לא הביא שבח שלש־עשרה מידות שמזכירן את השם בתחלה שהוא הֳ' הֳ' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן וכו' (שמות לד, ו) וכן בעניית ברכו שמזכירין את השם אחר תיבה אחת שהוא 'בָּרוּךְ הֳ' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד'?
ונראה לי בס\"ד אמירת שלש־עשרה מידות ועניית ברכו, אינה חיוב מן התורה אלא הוא תקנת חכמינו ז\"ל על כן אין הוכחה מזה לכבודן של ישראל אבל פסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (דברים ו, ד) אמירתו חיוב מן התורה גם בפסוק זה יהיה יחוד חו\"ב [חכמה ובינה] עלאין שזהו הטעם גודל חומר קריאת שמע מהתפלה וזה הטעם שהיה רשב\"י דתורתו אמנותו פוסק מדברי תורה לומר פסוק 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' ואינו פוסק לתפלה וכנזכר בשער הכונות לרבינו האר\"י ז\"ל ולכן כיון שפסוק זה אמירתו חיוב מן התורה על כל איש ישראל וגם יש בו המשכת מוחין לכן נקיט פסוק זה שבו ניכרת מעלתם ואין ראיה למעלתם משאר פסוקים של שבח." + ], + [ + "\"בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ\". אֵינִי יוֹדֵע מִי בָּכָה לְמִי (הושע יב, ה). קשא כיון דיליף מן 'כִּי שָׂרִיתָ' (בראשית לב, כט) דיעקב אבינו ע\"ה שר על המלאך אם כן ודאי המלאך בכה דמי שנעשה שר למה יבכה?
ונראה לי בס\"ד דהיה אפשר לפרש שבאמצע בכה בעת שתקע לו יריכו מחמת הצער שנצטער בכאב שכאב לו ולכן יליף מפסוק 'וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי' (בראשית לב, כז) דזה הוא לשון תחנונים שהתחנן המלאך ליעקב אבינו ע\"ה ואם כן מוכרח לפרש מה שנאמר 'וַיִּתְחַנֶּן לוֹ' קאי על המלאך שהתחנן ליעקב אבינו ע\"ה דהוא קאמר לו 'שַׁלְּחֵנִי' שהתחנן לו בזה ועל כן כיון דמפרשינן 'וַיִּתְחַנֶּן לוֹ' על המלאך מוכרח לפרש 'בָּכָה' נמי על המלאך דתרי מילי נאמרו ביחד 'בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ'.", + "אָמַר רָבָא: רֶמֶז רָמַז לוֹ שֶׁעֲתִידִין שְׁנֵי שָׂרִים לָצֵאת מִמֶּנּוּ. פירוש שני רמזים על שני דברים האחד על פקידות ראש גולה ונשיא ארץ ישראל והשני על גלות וכדמסיק מכאן רמז לו גלות. והנה לפי פירוש המפרש (בראשית לב, כט) 'שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים' על נשיא שבארץ ישראל 'וְעִם אֲנָשִׁים' על ראש גולה הוה ליה לרבא להקדים בדבריו נשיא שבארץ ישראל קודם ראש גולה כפי סדר הכתוב? ונראה לי בס\"ד כי רבא שהיה בבבל חלק כבוד לראש גולה להזכירו בראשנה.
והנה לפי פירוש רש\"י ז\"ל דמפרש 'אֲנָשִׁים' על ראש גולה יש להקשות מהיכא משמע? ונראה לי בס\"ד דידוע דנשיאים של ארץ ישראל היו מזרע דוד המלך ע\"ה מצד הנקבות אך ראשי גולה היו מצד הזכרים וכמו שאמרו בגמרא דאמר רבינו הקדוש אנא מנוקבייא ורב הונא ראש גולה מדכדייא ועל כן אם יבא לארץ ישראל אותביניה לעיל מיני ולפי זה נרמז בתיבת 'אֲנָשִׁים' אותיות 'מן איש' כלומר יתרון ראש גולה מפני שהוא בא מן איש זכר ולא מנקבה.", + "אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה שָׂרֵי גֵּאִים (בראשית מ, י). נראה לי בס\"ד שלמים בחכמה ובעושר ובממשלה שהיו קרובים למלכות וזהו שלשה מיני השררה וגאות, 'בְּנֵי בַּרְתֵּיהּ דְּרַב' פירוש שזכות רב הגן עליהם.
ומה שאמר 'פְּעָמִים שֶׁשְּׁנַיִם כָּאן וְאֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל' נראה לי בס\"ד מזדמן כך על פי מה שאמרו בגמרא (כתובות עה.) חד מנייהו כתרי מינן ולכן כדי לרמוז על זה נעשה כך ומה שיזדמן שנים בארץ ישראל ואחד כאן רמז על מה שאמרו בגמרא חד מינן כד סליק להתם הוי כתרי מנייהו ולכן יהיו אחד בבבל ושנים בארץ ישראל לרמוז שהאחד שקול כשנים.
ומה שאמר רבא 'אֵלּוּ שָׂרֵי גּוֹיִם' שמלמדין זכות, נראה לי בס\"ד גוים מלאכים כמו שפירש רש\"י ז\"ל וקרי להו 'גּוֹיִם' כי המלאך גְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ (דניאל י, ו) שהוא ים וזהו 'גֵּאִים גּוֹיִם' רצונו לומר גויה כשיעור ים שהוא תרשיש והם שלשה אחדנברא ממחשבה ואחד מדיבור ואחד ממעשה.", + "'גֶּפֶן' זֶה הָעוֹלָם 'שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם' זֶה אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב (בראשית מ, י). נראה לי בס\"ד כמו הגפן שהוא רך ואינו נושא עצמו להיות זקוף אלא מוכרח לסמכו על כלנסאות או אילנות אחרים כן העולם מצד עצמו רך ומתמוטט וצריך לסמכו על שלשה עמודים שהם תורה ועבודה וגמילות חסדים שהם כנגד חג\"ת [חסד גבורה תפארת] שהם האבות אברהם יצחק ויעקב.
'וְהִיא כְפֹרַחַת' אֵלּוּ הָאִמָּהוֹת שהם מושרשים בשכינה שנקראת 'הִיא'. גם תיבת 'וְהִיא' בהפוך אתוון 'אהו־י' שהוא שם קדוש הרמוז בראשי תיבות אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה (דברים יא, יז) שהוא סוד דעת דנוקבא והוא מספר טובה [22] ולכן אמרו רבותינו ז\"ל (בבא מציעא נט.) אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו.
'הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים' אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים דאיתא ברעיא מהימנא (פרשת פנחס דף רלו.) דנצח והוד אינון אשכלות דצדיק וידוע דהבנים מתייחסים אל ירכי אבותם ואמותם שהם כנגד נצח והוד וכמו שאמרו 'ברא כרעא דאבוהי' וכן אמרו 'עובר ירך אמו' (יבמות עח.) ולכן אחר שזכר האבות אמר הבשילו אשכלות של אבות ואמהות אלו השבטים ענבים.", + "אֶלָּא 'גֶּפֶן', זֶה תּוֹרָה (בראשית מ, י). נראה לי בס\"ד כי הגפן יש בו הנאת אכילה שהוא ענבים והנאת שתיה שהוא היין, כן התורה נמשלה לאכילה דכתיב (משלי ט, ה) 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי' ונמשלה לשתיה דכתיב 'וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי'. גם גֶּפֶן 'ג' פן' רצונו לומר ג' פנים שהם חלק הסוד וחלק הפשט וחלק הפלפול דעליו נאמר קודשא בריך הוא חדי בפלפולא.
'שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם' אֵלּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, כי משה ואהרן מלמדים הזכרים ומרים מלמדת הנקבות. 'וְהִיא כְפֹרַחַת' אֵלּוּ סַנְהֶדְרִין שיושבים בעיגול דוגמת הפרח שהוא עגול, 'עָלְתָה נִצָּהּ' שהגיע זמנם של ישראל להגאל. נראה לי בס\"ד 'נִצָּהּ' [145] גימטריא 'קָמָה' [145] הוא שם הק־ם שהוא אחד משמות ע\"ב שבו הקמת המז\"ל כמו שאיתא בקהילת יעקב, ובזה פרשתי בס\"ד מה שאמר יוסף הצדיק ע\"ה 'וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה' (בראשית לז, ז).
ומה שאמר רבי יהושע בן לוי 'גֶּפֶן' זוֹ תּוֹרָה 'שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם' זֶה בְּאֵר עַמּוּד עָנָן וּמָן, קשא מה שייכות יש לבאר וענן ומן עם התורה? ונראה לי בס\"ד מים של באר היה מסוגל לעשות להם זכירה בתורה והוא תועלת ללמוד הגירסה ולכן רבינו האר\"י ז\"ל השקה למהרח\"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז\"ל מבארה של מרים שהוא בימה של טבריה והיה לו זכירה נפלאה בתורה והמן היה מפקיח אותם שיהיה להם בינה בתורה בלימוד העיון והסברה והענן ממשיך להם אור חכמה בתורה כי הענן מגהץ מוחם לקבל אור חכמה והמן מגהץ לבם לקבל אור בינה ולכן אמרו רבותינו ז\"ל (מכילתא בשלח יז) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן ומה שעשה שייכות לביכורים ונסכים עם התורה כי התורה נמשלה ללחם שהוא ראש לשבעת המינין ולכן היא שבעה ספרים (שבת קטו:) ונמשלה ליין שהוא הנסכים.", + "אֵין בְּיָדָהּ אֶלָּא מְכִירָה (הושע ג, ב). נראה לי בס\"ד הקדוש ברוך הוא קנה לישראל בכל מכה ומכה שהביא על מצרים בעבורם ואלו המכות הביא על המצרים בשנת ר\"י [210] ובאמצע 'מְכִירָה' יש ר\"י ונשאר אותיות 'מַכָּה' רצונו לומר קנאם בכל מכה ומכה שהביא על מצרים בשנת ר\"י וזהו צירוף מְכִירָה - מַכָּה ר\"י.", + "(משלי ז, כ) \"צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ\" (הושע ג, ב) 'וְחֹמֶר שְׂעֹרִים וְלֵתֶךְ שְׂעֹרִים' אֵלּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים שֶׁהָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בָּהֶם. נראה לי בס\"ד כינה אותם בשם כֶּסֶף כי אותיות כֶּסֶף עולים ונוספים אות ס' יותר מן כ' ואות פ' יותר מן ס' כן הצדיקים כל זמן שמזקינין דעתן וצדקותם מתוספת עליהם (מעילה כה.).
ומה שדימה אותם לִשְׂעוֹרִים שהוא מאכל בהמה הו�� לשבחן וכמו שאמרו לעיל בריש מכלתין (דף ה:) על פסוק אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ הֳ' (תהלים לו, ז) אמר רבי יהודה אמר רב אלו בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימין עצמן כבהמה, פירוש ענוים ודכאי רוח וכמו שפירש רש\"י ז\"ל שם ולכן דימה אותם כאן לשעורים שהוא מאכל בהמה לרמוז שהם ענוים שמשימין עצמן כבהמה.
והטעם למספר מ\"ה נראה לי בס\"ד כי התשעה במספר הקדמיי עולה מ\"ה כזה: אבג\"ד הוזח\"ט [45] סך הכל מ\"ה וידוע כל מספר תשעה מסומן לטובה שלא ימוט שאם תוסיף עליו תשעה יהיה י\"ח ואותיות י\"ח במספר קטן ט' ואם תוסיף י\"ח על י\"ח יהיה ל\"ו ובמספר קטן היא ט' ואם תוסיף ל\"ו על ל\"ו יהיה ע\"ב ובמספר קטן הוא ט' אם תוסיף ע\"ב על ע\"ב יהיה קמ\"ד ובמספר קטן הוא ט' ואם תוסיף קמ\"ד על קמ\"ד יהיה רצ\"ח ובמספר קטן י\"ח שהוא ט' וחוזר חלילה להיות כנזכר לעיל, לכן מספר ט' הוא סימן טוב ויפה שלא ימוט לכן הצדיקים המקיימים העולם שלא ימוט הם מ\"ה שהוא במספר הקדמיי תשעה וגם אותיות מ\"ה במספר קטן הוא תשעה.
ועוד נראה לי בס\"ד טעם למספר מ\"ה של הצדיקים המקיימים העולם דאמר התנא באבות בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לָתֵת שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת (משנה אבות ה, א) ופירש רש\"י תשעה 'וַיֹּאמֶר' כתיב (בראשית א, ג) ו'בְּרֵאשִׁית' נמי מאמר הוא נמצא נוספו תשעה ויאמר בשביל לשלם שכר טוב לצדיקים, והנה תשעה 'וַיֹּאמֶר' הם מ\"ה אותיות לכן העולם מתקיים על מ\"ה צדיקים כנגד תשעה 'וַיֹּאמֶר' שהם מ\"ה אותיות שנוספו בעבור הצדיקים להורות שלא נברא העולם אלא בעבור הצדיקים שבעבורם נוסף תשעה 'וַיֹּאמֶר' שהם מ\"ה אותיות. ונראה לי בס\"ד לכן ישראל לבדם נקראו אָדָם (יבמות סא.) שהוא מספר מ\"ה להורות שהעולם קיים על ידי זכות מ\"ה צדיקים שבישראל שאין חסרים מהם.
ובזה יובן בס\"ד רמז הכתוב אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר הֳ' וַאֲמַרְתֶּם 'בַּמָּה' אֲהַבְתָּנוּ (מלאכי א, ב) כלומר במ\"ה צדיקים שאין חסרים מאתנו בהם אהבתנו לכולנו.
ובזה יובן בס\"ד אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ (תהלים קמד, טו) כָּכָה [45] מספר מ\"ה ולכן בחרבן קונן הנביא זְכוֹר הֳ' 'מֶה' הָיָה לָנוּ, כלומר מ\"ה צדיקים שהעולם קיים עליהם היה לנו ולא חסרו מאתנו גם בזמן הזה ואם כן כדאי הוא זכותם להצילנו מן הגלות.", + "הֱוֵי אוֹמֵר: שְׁלֹשִׁים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּאן (זכריה יא, יג) (משלי ז, כ). נראה לי בס\"ד לכך אמרו במשנה דיומא (משנה יומא ו, ד) על השעיר ביום הכיפורים שהיו הבבליים מתלשים בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא, שרמזו באותיות טול [45] על זכות ט\"ו צדיקים שבחוץ לארץ ולמ\"ד צדיקים שבארץ ישראל בזכותם טול העונות וצא.
והא דהיתה החלוקה כך שארץ ישראל יש בה שלושים וכל חוץ לארץ ט\"ו דכתיב 'וָאֶכְּרֶהָ לִּי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּסֶף' (הושע ג, ב) דלכך היתה הגאולה בט\"ו לחודש שהוא שם י־ה שהאיר להם והנה ארץ ישראל לרוב מעלתה לוקחת הארת שם י־ה במלואו כזה יו\"ד ה\"ה [30] שהוא מספר שלושים לכך זוכה בשלושים צדיקים אבל חוץ לארץ אין לה כח שתקח הארה משם י־ה במלואו אלא רק מאותיות הפשוט שהם מספר ט\"ו נמצא בחוץ לארץ ההארה בצמצום שהוא מן הפ��וט בלבד אבל בארץ ישראל ההארה בהרחבה שהוא משם י־ה מלא.
ובזה יובן 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ־הּ' זו הארה של חוץ לארץ 'עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ־הּ' (תהלים קיח, ה) זו הארה של ארץ ישראל שהיא במרחב של שם י־ה שהוא במלואו.
ובזה יובן בס\"ד אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ־ל בְּקֶרֶב אֱלֹקִים יִשְׁפֹּט (תהלים פב, א) כלומר קרב שם אלהי־ם הוא אותיות לה־י שהוא רמז לשתי חלוקות אלו של מ\"ה צדיקים שהם למ\"ד בארץ ישראל וט\"ו בחוץ לארץ והצדיקים נקראים עֲדַת אֵ‏־ל (תהלים פב, א) ותסגי ליה בלמ\"ד שבארץ ישראל וט\"ו שבחוץ לארץ שהם רמוזים בקרב שם אלהי־ם ועל מספר זה הוא שופט העולם שאם יחסרון ח\"ו יאבד העולם. ובזה יובן הטעם מה שאמרו בגמרא (כתובות עה.) על חכמי ארץ ישראל חד מנייהו כתרי מינן כי כן היא המדה של חלוקת הצדיקים שבארץ ישראל הם כפלים על חוץ לארץ.", + "אָמַר אַבַּיֵי: וְרוּבַּיְהוּ מִשְׁתַּכְּחוּ בְּבֵי כְּנִשְׁתָּא דְּתוּתֵי אַפְתָּא (משלי ז, כ). פירוש אל תחשוב שצריך שיהיו כולם מן הידועים והמפורסמים שבדור אלא אדרבה רובם הם מאותם שאינם ידועים ואם תרצה לחפש אחריהם תמצאם מאותם השפלים היושבים בבית הכנסת תחת היציע שאינם חשובים ונכבדים כל כך בעיני הבריות ואינם מאותם היושבים ראשנה במעלות רמות ומקומות מפוארים." + ], + [], + [], + [], + [ + "תַּרְנְגֹלֶת טְרֵפָה הֲוָאִי וִיהָבָהּ נִיהֲלֵיהּ בְּמַר דִּשְׁחוּטָה. עיין בחדושינו בס\"ד לעיל במסכת עירובין דף ס\"ד ע״ב בעובדא דרבן גמליאל דאמר לאותו גוי מגבאי 'טוֹל גְּלוּסְקִין מֵאִלָעִאי' שהקשתי מהאי עובדא דשמואל דקפיד אגניבת דעת דגוי ומה שתרצתי שם ג' תירוצים בס\"ד עיין שם.", + "אַל יְסַרְהֵב אָדָם לַחֲבֵרוֹ לִסְעֹד אֶצְלוֹ, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ סוֹעֵד. קשא למה נקיט 'אַל יְסַרְהֵב' דמשמע אם אומר לו פעם אחת לית לן בה כיון דטעמא הוא משום גניבת דעת שלא יחזיק לו טובה בחנם אם כן אפילו פעם אחת אסור לגנוב דעתו ולמה נקיט 'אַל יְסַרְהֵב'? וכן באידך דאל ירבה לו בתקרבת, למה נקיט 'אַל יַרְבֶּה' הא אפילו דבר מועט לא ישלח לו כיון דידע דאינו מקבל וכדמצינו בהך דשמן דאמר אל יאמר לו 'סֹךְ שֶׁמֶן מִפַּךְ רֵיקָן' דמשמע אפילו פעם אחת לא יאמר לו דהא לא אמר אל יסרהב בחבירו לסוך שמן מפך ריקם? ונראה לי בס\"ד דהתם גבי שמן הגניבת דעת מפורשת בפיו שאומר לסוך שמן מן הפך והוא ריקם דאין שמן בפך כלל אך כאן הגניבת דעת צפונה בלב דהוא יודע מהשערת שכלו שזה לא יסעוד אצלו ושמא טועה בהשערתו ויסעוד אצלו לכך פעם אחת או שתים יאמר לו אבל לא יסרהב לומר לו יותר כיון שראה שאמר לו ולא קבל.
ומה שאמר 'וְאִם בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ מֻתָּר' היינו אם בעל הבית יושב על שלחנו והביאו הסעודה לפניו ובא ונכנס חבירו לביתו דודאי משום שורת דרך ארץ צריך להזמינו שיאכל עמהם ואם אינו מזמינו נראה כמזלזל בכבודו ואהבתו אך אם יסרהב הוי זה גניבת דעת ואסור דכיון שהזמינו אפילו פעם אחת או שתי פעמים קיים שורת דרך ארץ מה שראוי לנהוג עם ריעים ואוהבים ומכובדים וכן אם מנהגם לשלוח תקרובת לקרובים ואוהבים כשיהיה אצל המשלח נשואין או ברית מילה אם לא ישלח לחבירו נראה שמבזהו שאינו חושב אותו כלום ולכן אף על פי שיודע בו שאינו מקבל ישלח משום שורת דרך ארץ אבל אם מרבה הוי גניבת דעת.", + "וְהָלַךְ וְזִ��ֵּן עָלֶיהָ אוֹרְחִים. פירוש זימן האורחים בשביל סיכה שדרכם היה לסוך בשמן ולא בשביל אכילה וחבירו ששלח לו החבית הוא היה שותף שלו שהיה להם כרמים שיש בהם נטיעות גפנים וזתים וחבירו יושב בכרמים ועוסק בזתים וגפנים למלאת מהם חביות למכור וגם לצורך ביתו ובית שותפו ונזדמן ששלח לבית שותפו חבית יין ושמן צף עליה והוא חשב שכולה שמן מפני שבאמת בכרמים שלהם יש להם זתים וגפנים שעושים מהם שמן ויין והלך וזמן אורחים עליה לסיכה כי כן היה דרכם להזמין אורחים לסיכה בלבד כמו שמזמין לאכילה ולשתיה של יין ובזה נתרצו הקושיות של הרב תורת חיים ז\"ל ואין צריך לשנות הגרסא.", + "מַאי קָמַשְׁמַע לָן? דְּכוּלָהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא. פירוש משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי שתופס לשון קצר וכששנה זו המעשה לא שנה אותה באורך זה נחנק וזה נפל מן הגג אלא שנאה בקיצור על דבר זה נהרגו שלשה נפשות ולכן הביא דבריו אלו בברייתא ללמדנו שגם פרטי המעשה השנויים בברייתא מודה בהם רבי אליעזר בן יעקב דכך הוו שגם הוא שמע המעשה בפרטי הדברים האלה אלא שהוא דרכו לשנות בקיצור לכך קצר בה בלשונו." + ], + [ + "אָמַר לֵיהּ: וְהָא קָא מַטְעִינָן לֵיהּ. קשא מאי סלקא דעתיה דרב ספרא שאמר 'קָא מַטְעִינָן לֵיהּ' כי כיון דשתקו ולא אמר לו כלום במה הטעוהו? ונראה לי בס\"ד דהם ודאי חזרו עמו לבי מחוזא דאם היו הולכים לדרכם לסיכרא דהניחוהו והלכו לדרכם איך יחשוב אחר כך שיצאו לקראתו ושפיר עבד רב ספרא דאמר לו הכי ולמה הוכיחו רבא על זאת לומר לו אחלשתיה לדעתיה? ועל כן מוכרח לומר דחזרו עמו למחוזא והביאוהו לביתם ועל כן יש לומר דחש רב ספרא בזה דסבר כיון דחזרו עמו נמצא מטעין אותו אי הוו שתקי ולא אמרי ליה מידי." + ], + [], + [ + "וְהָאָמַר רַב: כָּל נַחַשׁ שֶׁאֵינוֹ כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם וּכְיוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל, אֵינוֹ נַחַשׁ. קשא הוה ליה להקשות עדיפה מינה דהא קאמר 'רַב בָּדִיק בְּמַבְרָא' נמצא היה דרכו ומנהגו תמיד? ונראה לי דבדיק במברא ולא היה אומר בפיו כלום טוב או רע כי אם רק בלבבו סומך על זה וכאן דאמר אלא דנחיש היינו משום דאמר בפירוש מברא קאתי לאפאי יומא טבא לנו.", + "אָמַר: לָא יָדַע לִי מִידִי, דְּרַבֵּיה אֲנָא. נראה והאי לאו מגאוה ורמות רוחא קאמר הכי אלא כונתו לשם שמים שידע שהוא גדול ממנו בתורה ואז ישלח לו כל ספיקות שיהיה לו בהלכות כאשר היה עושה בזמן רב.", + "שָׁדַר לֵיהּ תְּלֵיסַר גַּמְלֵי סְפֵיקֵי טְרֵיפְתָּא. לפי פשוטו משמע משוי שלש־עשרה גמלים, והדבר יפלא מאד ואפילו לרש\"י ז\"ל שפירש לאו דוקא עם כל זה יפלא יען כי אפילו משוי גמל אחד אין הדעת סובלו!
ונראה לי בס\"ד גַּמְלֵי כלומר לוחות שכתב הספיקות על שלש־עשרה לוחות של עץ ושלחם לו וכן איתא בגמרא דשבת (שבת ק:) האי מאן דזריק ונח אגודא דגמלא חייב, ופירש רש\"י אגודא דגמלא דף של גשר, וכן איתא בגמרא דבתרא (בבא בתרא כא.) ואי איכא גמלא לא ממטינן, ופירש רש\"י ז\"ל לוח קצרה, ועיין בערוך ערך גמל.
או אפשר דכתב לו בכתב על הנייר או על העור וקלף שעשויים דפים דפים וכל דף נקרא 'גמלא' כמו שאומרים תיתורא דתפילין (מנחות לה.) מפני כי מקום מושבם דומה לגשר הנקרא תיתורא וכמו שפירש רש\"י ז\"ל בבבא בתרא שם וכן הדפים של הספר נקראים 'גמלי' על שם גמלא של הגשר וזה ברור ופש��ט ולפי זה כונת המאמר הזה הוא לומר שלח לו שלש־עשרה דפים כתובים בהם ספיקות של טרפיות ולפי זה אין לדחוק לשנות הגרסא דגרסי 'גוילי' דגם לגרסא דידן תתיישב היטב.
ונראה דלאו ספיקות לבדם שלח דאין חכמה בספיקות בלבד אלא שלח לו ספיקות ותשובתם ופשטותם בצדם.
והא דשלח לו מספר שלש־עשרה לוחות נראה דכתב על הלוחות משני עבריהם (שמות לב, טו) אם כן הם כ\"ו עמודים כמנין שם הוי־ה ברוך הוא לרמוז שהוא כותב לו תורה לשם ה' ולא להתגדל בהם.
והא דשלח לו מעיקרא עיבורא דשיתין שנין לאו מולדות בלבד עשה לו אלא תקופות ולקות ועוד חכמה נפלאה שיודעים חכמי התיכונה בשנה פלונית יתגלה כוכב אחד במקום פלוני ובשנה פלונית יתגלו שני כוכבים במקום פלוני שהוא חכמה נפלאה ועם כל זה היתה קלה בעיני רבי יוחנן בשביל שאינה מדברי תורה ממש. והא דשלח לו של שתין שנין כמנין גאון [60] לרמוז לו שהוא גאון בחכמה זו.", + "בַּיִת תִּינוֹק וְאִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין נַחַשׁ, יֵשׁ סִימָן. יש להקשות מנהגו של עולם אדם לוקח בית ואחר כך נושא אשה ואחר כך מוליד בנים ואם כן הוה ליה למימר בית אשה תנוק?
ונראה לי בס\"ד כל מידי דמסתבר למתלי ביה הסימן טפי נקטי ברישא כי הסימן בעבור הצלחת נכסיו במשא ומתן והבית הוא בכלל נכסיו של אדם על כן מסתבר דזה הוי סימן בעבור זה והתינוק איכא למתלי ביה הסימן על הצלחתו בריוח משא ומתן טפי מאשה כי התנוק הוא דבר חדש שנולד לאדם והוא פרי שלו ולכן יהיה הוא סימן על הרווחתו של אדם שהיא פירות שלו ונולדים לו מעסקיו ומעשיו מה שאין כן האשה אינה פרי של בעלה ולא הולידה הוא בעולם אלא רק נתחברה עמו בנשואין נמצא שלשה אלה אף על פי שיש בהם סימן אסור לנחש בהם ובזה יובן רמז הכתוב אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת (ויקרא יט, לא) והוא כי 'אֹבֹת' ראשי תיבות אשה בית תינוק אל תפנו לעשות בהם נחש." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "מָתִיב רָבָא: \"וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם\" (בראשית מו, ה). מקשים אמאי לא הביא פסוק דקדים בפרשת מקץ (בראשית מב, ה) וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים?
ונראה לי בס\"ד כי ממה שקורא אותם הכתוב 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' אין הוכחה כלום יען כי מאחר שיעקב אבינו ע\"ה נקרא בשם יעקב ונקרא בשם ישראל והם בניו באמת לכן פעמים קורא אותם בשם 'בְּנֵי יַעֲקֹב' ופעמים קורא אותם בשם 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' ואין להוכיח מזה שבא ללמדנו שיש להם דין ישראל באותו זמן, אך רבא מקשי מהאי קרא של 'וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם' דהוא לשון יתר כיון דכתיב 'וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע' הוה ליה למימר וישאו בניו אותו ואת טפם ולמה הוצרך לומר 'וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל' ולמה אמר 'אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם' מאחר דהזכיר שמו בראשית הפסוק וביה משתעי קרא? לכן יש לדון ולומר שאמר 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' ללמד שבאותו זמן היה להם דין ישראל שנוהג בהם דין גיד הנשה שנזכר על שם יעקב דכתיב עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב' (בראשית לב, לג) ולכן אמר 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' ואמר 'אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם' אף על גב דלא אצטריך להזכיר שמות אלו כאן ללמד דין זה.
ועוד נראה בחר רבא להביא פסוק זה משום דבתחלתו ובסופו נקיט שם יעקב ובאמצע נקיט 'ישראל' אלא ודאי נראה דבא ללמדנו דהוה להו דין ישראל." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אֲנָא לְהָא מִלְּתָא חַלָא בַּר חַמְרָא לְגַבֵּי אַבָּא. אף על גב דלשון זה לא נקטי ליה אלא על ענייני שמים ואזהרות השייכים לדברי תורה ומצותיה נראה דגם זה חשיב בכלל עבודת שמים כי מי שהוא חס על ממונו לשמרו שלא יתאבד הרי זה מכבד את השם יתברך שנתן לו שפע זה וכמו שכתבתי לעיל בשם רבינו האר\"י ז\"ל הטעם שסיכן יעקב אבינו ע\"ה עצמו לחזור על פכים קטנים והטעם שהצדיקים חביב עליהם ממונם (בראשית לב, כה).
ועוד נראה 'דְּסַיֵר נִכְסֵיהּ בְּכָל יוֹמָא' מסיר מכשול מן פועליו ואריסיו שלא יגנבו ממנו כיון דרואים איתו משגיח ומפקיח על ממונו הם יראים לגזול ולגנוב פן ירגיש בהם.", + "מַאן דְּסַיֵר נִכְסֵיהּ בְּכָל יוֹמָא מַשְׁכַּח אִיסְתְּרָא. נראה לי בס\"ד רבותינו ז\"ל רומזים לפי דרכם על עניינים הנפשים ועל נכסים הנפשיים שהם תורה ומצות וידוע מה שכתב הרב נחלת בנימין (מצוה קכז) דשיעור משקל דם הנפש הוא תל\"ב אסרין כמנין תבל [432] ובתענית מתמעט בכל יום התענית איסר אחד מתל\"ב איסרי דם הנפש עיין שם. ולזה אמר 'מַאן דְּסַיֵר נִכְסֵיהּ בְּכָל יוֹמָא' רמז בזה על נכסים הנפשיים לפקח עליהם ולידע מה חסרון נמצא בהם כדי להשלים החסרון ולתקן המעוות משכח איסתרא דעל ידי כך אינו צריך להתענות כדי שיתמעט מדם הנפש שיעור איסר אלא ימצא זה השיעור אצלו." + ], + [ + "מִשּׁוּם דְּקַשִׁי לְרוּחַ צְרֵדָא. פירוש נזוק בחולי עקימת האצבעות שתהיה אצבעו של זה הלוקח מעוקמת ולכך נקרא 'צְרֵדָא' כמו שאמרו בגמרא (יומא יט:) באצבע צרדא צרא דדא והיינו אם תתעקם האצבע שהיא צרה של חברותיה מפני שאינה שוה עמהם בהשוואה אחת.
ונראה לי דנפקא מינה בין הני תרי טעמי דאי משום דבר קלקלה שלא יכעוס השותה החפץ באותו דבר ויחנק בשתייתו מתוך כעסו זה לא שייך בהיכא שהנוטל הוא בעל הסעודה והשותה הוא בנו או עבדו ומשרתו הסמוך על שלחנו.
או יובן בס\"ד הנפקא מינה הוא דזה לא שייך בהיכא דאותו דבר שנוטל זה הוא אסור על זה השותה הן משום בשר בחלב הן משום נזירות כגון שהיה לפניו יין והוא נדר בנזירות שהיין אסור לו ואינו צריך לו ולטעמא דרוח צרדא אין הפרש ובכל גוונא צריך ליזהר.
אי נמי כגון שנוטל חפץ שאינו מאכל דאם משום קלקלה צריך ליזהר כיון דחוששין שמא יכעוס מאי שנא מאכל מאי שנא כלי ולטעם רוח צרדא זה אינו אלא במאכל ומידי דצריך לסעודה ולא בחפץ אחר.
ודע כי ענין זה של 'רוּחַ צְרֵדָא' הוא כמו ענין הזוגות שברבוי הימים נתמעט הסטרא אחרא ונתבטל אותו מזיק השולט על זה.", + "שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר: וַוי וַוי דְּאַפְקֵיהּ הַהוּא גַּבְרָא מִבֵּיתֵיהּ. יש להקשות למה אמר תרי זמני ווי ועוד דאמר 'אַפְקֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ' והלא לא היה אוכל זה בביתו אלא ברשות הרבים ואם נפרש 'מִבֵּיתֵיהּ' על שרא דעניותא כמו שפירש רש\"י עדיין לא נעשה אותו מקום ביתו ומקום מנוחתו שלא שלט עדיין בזה האדם ולא מצא לו מקום מנוחה.
ונראה לי בס\"ד דאם היה מעני לזה האדם נמצא היה עושה עניות כפולה אחד לבעל הבית ואחד לבני ביתו שאם יעני בעל הבית יענו גם בני ביתו וכיון שנפל עתה בידו ואפילו הכי נמלט ממנו לא נשאר לו תקוה עוד שיוכל לו ואז בעל הבית יעזבהו ולא ירדוף אחריו ונמצא בטלה תקותו מעניות בעל הבית ומעניות בני ביתו ולכן אמר תרי זמני 'ווי' ולכן אמר 'דְּאַפְקֵיהּ מִבֵּיתֵיהּ' דלא מבעיא שלא שלט עליו אלא אפקיה משליטה שחשב לשלוט על בני ביתו ולא נשאר לו עוד תקוה לשלוט לא עליו ולא על בני ביתו ובעל כרחו צריך לעזוב את שניהם.
ונראה לרמוז דאמרו בגמרא (פסחים קיא:) 'שרא דעניותא נבל שמיה' ואות נון [נבל] היא מנחש וזהו ביתו ונשאר בל [32] נחלק לחצאין תרי זמני וי [16×2=32] לכן קרא תרי זמני וי.", + "בָּתַר עַנְיָא אַזְלָא עֲנִיּוּתָא. יש לפרש אחר אותיות עָנִי יש אותיות כֶּסֶף ואות כ\"ף רצונו לומר עני הגרוע ביותר הוא אותו המחזר על הפתחים שאינו יכול ליכנס לבית לפנים אלא עומד על הסף ופותח כף שלו לקבל פרוסה וזהו 'כף סף' שפושט כף ידו על הסף זהו הגרוע ביותר שבעניות והשם יתברך יתן עושר לעמו ישראל ולא יצטרכו זה לזה אמן כן יהי רצון.", + "מַאי אִיעָבִיד לְכוּ, דְּלָא מְקַנַּח לְכוּ בְּחַסְפָּא. קשא מכאן משמע דהנזהר בשלשה דברים אלו אין שולטים בו כשפים, ואיך אמר בגמרא דקדושין (קדושין לט:) דרבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא עבדא היא מלתא ואתסי, נמצא עשתה בו פועל על ידי כשפים שלה ובודאי הוא היה נזהר בשלשה דברים הנזכר?
ונראה לי בס\"ד הא דאין שולטים היינו לרעה אבל לטובה שולטים והיא עשתה לו רפואה בכשפים ולא להרע לו ומה שהוא אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא הוא עצמו שאני שיוכל לעשות פועל בעצמו אף על פי שהוא לרעה.
ועוד נראה לי בס\"ד התם לא עשה שיחנא וכיבא ממש אלא באחיזת עינים עשה כן שנראה כאלו גופו מלא שחין כדי שתמאס אותו ואין שם פועל כלל וכמו שאמרו בגמרא דסנהדרין (סנהדרין סז:) אמר לו רב לרבי חייא לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקליה לספסירא וגיידיה לגמלא וטרף ליה בטבלא וקם אמר ליה לבתר הכי דם ופרתא מי הואי? אמר לו לאו, אמר לו ההיא אחיזת עינים הואי ולהכי אמרינן התם האוחז את העינים פטור אבל אסור, ופירש רש\"י האוחז את העינים מראה כאלו עושה ואינו עושה כלום פטור אבל אסור אבל כשוף שעושה מעשה ממש הוא בסקילה עיין שם.
וכן הענין כאן הוא מלי גופיה בשחין באחיזת העינים והיא עשתה דבר לבטל אחיזת עינים ההיא וזה אינו תלוי בשלשה דברים אלו וזו הרשעה רצתה לקשור אותם בספינה בכשפים שלא תוכל לזוז ממקומה ולכן כיון דהיו נזהרים בשלשה דברים אלו לא יכלה להם.
ברם הא קשיא דאיתא בגמרא דסנהדרין (דף סו:) אמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים? שמכחישין פמלייא של מעלה שהם פועלים באדם הפך הנגזר עליו מן השמים וגזרת מלך היא זו ואם הקדוש ברוך הוא גזר שיעשו פועל לבטל גם הנגזר מן השמים איך יהיו נדחין ובטל כוחם בעבור שלשה דברים אלו.
ונראה לי בס\"ד הא דאמר כאן הנזהר בשלשה דברים אלו אין שולטים בו כשפים היינו בכשפים העושים לו מרחוק שאין נוגעים בגופו או בחפץ הניטל ממנו אבל אם הכשפים נוגעים בגופו או בכליו או בכל דבר הניטל ממנו לא מהניא ליה שלשה דברים אלו ועל כשפים אלו קאמר התם מכחישים פמליא של מעלה וכאן זו הרשעה רצתה לעשות כשפים מרחוק ולא נגעה בהם ולא בכלים שלהם לכך הועילו להם שלשה דברים הנזכר.
ובזה החילוק יתורץ קושיא אחרת דקשיא לי מעובדא דרבי חנינא דמייתי התם בההיא אתתא דהוות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא אמר לה אי מסתייעת זיל עביד אין עוד מלבדו כתיב, ומקשי בגמרא איני והא אמר רבי יוחנן למה נקרא שמם כשפים שמכחישין פמליא של מעלה? ומשני שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. וקשא הוה ליה למימר שאני רבי חנינא דהוה נזהר בשלשה דברים אלו ולהכי לא ישלטו בו כשפים? ובזה החילוק שכתבתי ניחא דלא מהני שלשה דברים אלו אלא לכשפים הנעשים מרחוק ולא נגעי בגוף האדם ולא בכליו והתם כיון דרגליו נוגעות בקרקע ולוקחת עפר מתחת רגליו שהוא נוגע בו ועושה עליו הכשוף בעת שהוא נוגע בו הרי זה כאלו עושה הכשוף בגופו או בכליו שהיו נוגעות בו שבזה לא יועילו שלשה דברים הנזכר להצילו." + ], + [ + "כִּי אָתָא רַבִּין אָמַר: רִאשׁוֹנִים, הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר נְבֵלָה, אַחֲרוֹנִים, הָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ. נראה דלא נחלקו במציאות אלא באחרונים הא והא הוה בחד עובדא דבתחלה אפקא ואחר כך לא שככה חמתו בזה וקטלא ובראשונים תרי עובדי הוו פעם האכילו בשר חזיר ופעם בשר נבלה.
ברם הא קשיא איך היה מתעסק בבשר חזיר? ונראה דלאו שלו היה אלא של גוי וזה היה יושב בחנות בשכירות.
אבל במהר\"ם שיף ז\"ל הביא מן מרן ז\"ל (בית יוסף יורה דעה סימן קיז) דעת שמד היה והיו מתנכרין היהודים דיראים להראות עצמן יהודים ולכן היה רשאי להתעסק בבשר חזיר עיין שם. ולפי זה קשא מנא ידע שהוא גוי מחמת שלא נטל, ודילמא היה מוכרח לכך שאם יטול יכירו בו שהוא יהודי? ונראה דהיה לו לבקש מים ליטול משום נקיות דגם הגוים רוחצים ידיהם משום נקיות. אך עדיין קשא דילמא נטל ידיו בביתו ונכנס לחנות לאכול? ונראה לי כגון שראה שחיכך בבשרו לפניו אם כן בעי נטילה כאן וכיון דלא רצה ליטול משום נקיות הכיר בו שהוא גוי.
ועדיין יש להקשות איך זה היהודי אכל תבשיל ולא חש שמא זה יתן לו מאכל אסור ולא ידע שהוא יהודי ומתנכר? ונראה לי כגון שבא קודם שבוע אחד לחנות לאכול ולחש לו באזניו שהוא יהודי ומתנכר וחשב כי כבר הכירו וידע שהוא יהודי אך זה שכח אותו ולא ידע שהוא היהודי שבא קודם שבוע זה ולכך מכח הנטילה שלא נטל חשב שהוא גוי והאכילו בשר חזיר.", + "וְסִימָנִיךְ: אָתָא רַב דִּמִי אַפְקָהּ, אָתָא רַבִּין קַטְלָהּ. עיין רש\"י ז\"ל. ונראה לי הסימן הוא כך ראש וסוף 'דִּמִי' הוא ד\"י שהם קודמין לראש וסוף 'רַבִּין' שהוא ר\"ן לכן מוכרח לשנות ברב דמי אפקה שהיה זה בראשונה וברבין קטלא שהיה זה באחרונה.", + "רַבִּי אַבָּא מָתְנִי חֲדָא מֵהֲנֵי וַחֲדָא מֵהֲנֵי לְחוּמְרָא. פירש רש\"י ז\"ל בשר חזיר חמור דאית ביה תרי איסורי. וקשא זה תינח למאן דאמר דסבירא ליה איסור חל על איסור אבל למאן דאמר אין איסור חל על איסור אין בבשר חזיר אלא חדא איסורא, ולפי זה נעשה בשר נבלה חמיר טפי דאית ביה איסור נבלה וגם עשה דאינו זבוח דהאי עשה לא שייכה אלא בבהמות טהורים ולא בבהמות טמאים ונמצא רבין מתני בתרווייהו לחומרא ומה חידש רבי אבא על רבין? וצריך עיון." + ], + [], + [], + [ + "אָמַר לֵיהּ: לָא מִסְתַּיֵּיהּ דְּלָא גָּמִיר, מִימְחָא נַמִּי מָחִי. יש להקשות אמאי לא אמר כן קודם ששאלו 'אַמַּאי לָא מָשִׁית'? ונראה לי בס\"ד רצה לבדקו תחלה אם ידע הדין דאין צריך נטילה או לא ידע וזלזל בנטילת ידיים דאי הוה הכי ראוי להכאה דאף על גב דעל פי הדין אינו חייב ליטול עם כל זה הוא לא ידע הדין וזלזל בנטילת ידיים לפי ידיעתו ולכן לא אמר לא מסתייה וכו' להתרעם על ההכאה שהכהו אלא אחר דנתברר אצלו דלא היה שמואל מזלזל בנטילת ידיים אלא ידע הדין דאין צרך נטילה ולהכי לא נטל." + ], + [], + [], + [], + [ + "אָסַר לָן דְּמָא, שָׁרָא לָן כְּבֵדָא. כתב מהר\"ם שיף ז\"ל הוה מצי למחשב נמי כלאים דאיכא סדין בציצית? אלא אמרה רק הנאת הגוף ושלא לצורך מצוה עיין שם. ועוד נראה לי בס\"ד דנקטא מלתא דשייכא באנשים ובנשים וסדין בציצית ליתיה בנשים.
והנה בילקוט תהלים (מזמור קמו) איתא 'הֳ' מַתִּיר אֲסוּרִים' מה שאסרתי לכם התרתי לכם אסרתי לכם גיד הנשה התרתי לכם בעוף עיין שם, והכא לא זכרה זה נראה משום דלא חשיב הגיד בעיניה יען כי אין בגידין טעם ואין הנאה בגיד הנשה, לכן לא חשבה זה בכלל הנאות אלו. ועוד איתא התם אסרתי לכם שחיטה בבהמה חיה ועוף התרתי לכם שחיטה בדגים עיין שם, וכאן לא זכרה זה משום דאין ההנאה בגוף השחיטה. ועוד איתא התם אסרתי לכם אשה ואחותה התרתי לכם לאחר מיתה עיין שם, ונראה דלא זכרה זה כאן דאפשר היה לה אחות פנויה ולכן לא רצתה לזכור דבר זה שבו יצוייר הדבר עליה שתמות וישא ר\"ן את אחותה.
והא דלא נקטה היתר של הדם בדם דגים וחגבים, נראה משום דאכתי אסור לאכול כמו שהוא בלי היתר משום מראית העין ולכן לא אמרה דם השיניים דגם כן אסור משום מראית העין ורק בעודו בפיו בולעו וכן דם שאר איברים אינו מותר אלא רק בהיותו מטפטף שניכר שהוא של אדם ויש מתרצים דניחא לה למנקט היתר הדם בבהמה עצמה ולא במין אחר.", + "בָּעִינָא לְמֵיכַל בִּישְׂרָא בְּחַלְבָא. קשא אמאי נקטא בהאי לישנא ולא אמרה זה בלשון שאלה לומר בשר בחלב מאי שרא לן כוותיה?
ונראה לי בס\"ד דידעה אם תשאל כך ישיב לה רב נחמן שיש היתר בשר עוף שהוא מותר מן התורה בחלב ורק חכמינו ז\"ל אסרוהו על כן דקדקה לומר בעינא למיכל דעל ידי כך לא ישיב לה על בשר עוף כי כיון דחכמינו ז\"ל אסרוהו לא תוכל לאכול ממנו בחלב ולכן בהיתר דם נדה לא אמרה דם בתולים דמותר מן התורה ורק חכמינו ז\"ל אסרוהו אלא אמרה ההיתר בדם טוהר.", + "אָמַר לְהוּ רַב נַחְמָן לְטַבְּחֵי: זְוִיקוּ לָהּ כַּחְלִי. הא דלא אמר הא התירו כחל אלא הודיעה על ידי מעשה שיצלו לה כחל, נראה שהבין מדבריה דעדיין לא אכלה כחל מימיה ולא ידעה טעמו ולכן לא השיגה דבר זה מדעתה כאשר השיגה בדם בהמה שהותר הכבד על כן הוכרח לצוות שיצלו כחל ותראה שיש בו טעם חלב מעורב עם טעם בשר וצוה אותם שיצלו הכחל בלא קריעה שתי וערב אלא רק קריעה קצת כדי שישאר הכחל כמו נוד נפוחה מלאה חלב וכמו שכתבו התוספות ז\"ל והוא היה סובר דלכתחילה מותר בכך וכמ\"ש רבינו תם ז\"ל דהא דצריך טיחה וקריעה שתי וערב היינו לקדרה לבשלו עם בשר אבל בלא בשר או צלי די בקריעה קצת וכנזכר בתוספות בד\"ה ההוא לקדרה." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "תָּנוּ רַבָּנָן: כָּל שֶׁיֵּשׁ בַּיַּבָּשָׁה יֵשׁ בַּיָּם חוּץ מִן הַחֻלְדָּה (תהלים קד, כד). ראיתי בספר מטעם המלך (חלק ד' סימן תר\"ב) דאיתא בספרי המקובלים ז\"ל כל מין טהור חיותם משם י־ה וכל מין טמא חיותם מן אותיות ו\"ה גם ידוע כל מה שיש ביבשה טהור הוא טמא בים וכל מה שביבשה טמא הוא טהור בים נמצא לפי זה יהללו שם י־ה הטהורים שבים וגם יהללו שם י־ה הטהורים שביבשה שהם טמאים בים הרי כל המינים מהללים בשם י־ה וכל המינים מהללים באותיות י־ה ורק מין החולדה לא משכחת לה שתהלל שם י־ה כי מין זה הוא טמא ביבשה ואין כנגדו טהור בים לכן אמרו רבותינו ז\"ל בפרקי שירה חולדה אומרת\t'כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ־הּ' (תהלים קנ, ו) כלומר כל אותם שהם לבד מדידי כל מין שיהיה יהלל בשם י־ה ורק מין דידי לא אפשר להלל בשם י־ה עד כאן דבריו. ונראה לי בס\"ד לכך נקראת 'חולדה' אותיות 'חלד ו\"ה' והיינו לשון כניסה וכיסוי שהיא מכוסית ונכנסת באחיזת ו\"ה ולא באחיזת י־ה.", + "אָמַר רַב: נַרְשָׁאָה נַשְׁקִיךְ, מְנִי כָּכִיךְ (ירמיה כב, כט). נראה לי בס\"ד רמז בזה על נשמה של אדם רשע אם נתחברה עמך 'מְנִי כָּכִיךְ' כי בודאי נתחברה עמך כדי לגנוב ממך ניצוצי קדושה מתורה ומצות וקורא אותה 'נַרְשָׁאָה' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'נר שאה' והיינו כי כל נשמה נקראת 'נר ושאה' לשון שממון מלשון הָשִׁיבָה נַפְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶם (תהלים לה, יז) וכמו שאמר רבינו ז\"ל בשער הכונות בדרוש נפילת אפים וכמו ענין יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי.
ואמר עוד 'נְהַר פְּקוּדָאָה לָוִיךְ מִגְּלִימָא שַׁפִּירָא דְּחָזִי עֲלִיךְ' רמז על יסוד דקליפה שנקרא נְהַר וקראו פְּקוּדָאָה לשון חסרון כמו וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ (במדבר לא, מט) שעתיד ליפקד ולהחסר מן העולם כמו שנאמר וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ (זכריה יג, ב) אם נתלווה עמך הוא בעבור לגזול גלימא שפירא דעלך הוא חלוקא דרבנן הנעשה מתורה ומצות.
ואמר עוד 'דְּפּוּמְבְּדִיתָאָה לָוִיךְ אַשְׁנִי אוּשְׁפִּיזָךְ' פומבדיתא רמז ליצר הרע 'פום בדיתא' רצונו לומר פה כוזב ומשקר שהיא בדאי ודובר שקרים לוייך רוצה לחבר אותך וללוות אותך עם חבורה של רשעים שני אושפיזיך לא תלך למקום חבורת אנשים כדי שלא ימשוך רוחך לחבורת רשעים." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן נוֹפֵל בַּגֵּיהִנֹּם (איוב כ, כו). אמר 'נוֹפֵל' ולא אמר נידון כי אין לו עונש בדין גיהנם ורק מפילים אותו שם לפי שעה שיראה בעיניו גדולים שלו שגידל אותם בתורה בעולם הזה שעשה את התלמיד חכם להרע ובנפילתו שם ודאי יהיה נכוה באש גיהנם לפי שעה תחת אשר לימד תורה הנקראת אש ה' לתלמיד שאינו הגון.", + "אֵין 'שָׂרִיד' אֶלָּא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים (יואל ג, ה). נראה לי בס\"ד הטעם דקורא אותו בשם 'שָׂרִיד' כי לא המדרש עיקר אלא המעשה וידוע כי המעשה תתייחס לידים וידוע שביד יש י\"ז פרקים כמנין טוב [17] ובזה פרשתי הטעם דהתורה נקראת טוב לרמוז לא המדרש עיקר אלא המעשה שהתייחס ליד שיש בה טו\"ב פרקים ובתורה כתיב בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ (משלי ח, טז) נמצא התלמיד חכם נקרא בשם שַׂר ונקרא בשם מֶלֶךְ אך שר בתורה ואין לו מעשים טובים שמתייחסים ליד אינו כלום לכך נקרא 'שָׂרִיד' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'שר יד' רצונו לומר שררתו בתורה יוצאה מן הכח לפועל על ידי קיום המעשה ביד.", + "כָּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְמֶרְקוּלִיס (משלי כו, ח). נראה לי בס\"ד טעם לזה ולמה זכר עבודה זרה זו טפי והוא דידוע שהתורה מכונית בשם אבן דכתיב 'לֻחֹת אֶבֶן' (שמות לא, יח) וכנזכר בגמרא דערובין, וידוע דעבודה זרה של מרקוליס עבודתה היא לסקלה באבנים וחייבים על זה מאחר דעבודתה בכך וזה המלמד תורה שנקראת אבן לאדם רשע חושב שעושה טוב בזה לסקול הקליפה הדבוקה באדם רשע זה באבנים הם דברי תורה אך באמת אינו שאדרבה זה מגביר כח הקליפה כמו ענין זריקת אבן למרקוליס שחושב שהוא מבזה אותה ואפילו הכי חייב מן הדין.
ומה שאמר 'עוֹשֶׂה טוֹבָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדְעָהּ' רצונו לומר אינו מאמין שניתנה לו בהשגחת הבורא יתברך אלא תולה אותה בנדיבות הנותן או בכחו ועוצם ידו הרי זה כזורק אבן וכו' כיון דכופר בהשגחה כופר בכל התורה וחשיב עובד עבודה זרה." + ], + [], + [ + "צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ (שמות כג, ג). נראה לי בס\"ד הכונה אם תתן לו מחלק המעשר אין זה משלך אלא תן חומש דהוי משלך. אי נמי תפייסו בדיבור שהוא שלך אך המעות אינם שלך אלא פקדון הם אצלך. אי נמי על דרך מה שאמר הכתוב טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ (משלי כב, ט) כי נתן מלחמו לדל רצונו לומר מסעודה שלו כעובדא דברתיה דרבי עקיבה בסוף הגמרא דשבת (דף קנו:) בסוגיא דאין מזל לישראל עיין שם." + ], + [ + "הַזְּרוֹעַ כְּנֶגֶד הַיָּד (דברים יח, ג). אף על גב דכל כהן יש לו מתנות אלו וכבר אביו וזקנו שנמשחו זכו גם כן במתנות אלו קודם מעשה פנחס הנה זכייתו היה לה יתרון על כולם שהם זכו למתנות כהונה בצדקה מאת ה' אך הוא זכה בהם על ידי מעשיו ומסירת נפשו ולכן אף על גב דגבי כהנים תנן 'וְנָתַן' (דברים יח, ג) ולא שיטול מעצמו (לעיל דף קלג.) הנה פנחס בדין הוא שיטול מעצמו." + ], + [], + [], + [], + [], + [], + [ + "אָמַר לֵיהּ: לְשׁוֹן תּוֹרָה לְעַצְמָהּ, לְשׁוֹן חֲכָמִים לְעַצְמָן. הקשה הגאון בכור שור ז\"ל הא בלשון חכמים נמי מצינו 'רְחֵלִים' במסכת שבת דתנן (משנה שבת ה, ב) חוץ מן הרחלים הכבונות, ובמסכת כלאים (משנה כלאים ט, א) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה ובמציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא סח:) שמין את העזים ואת הרחלים עיין שם.
ונראה לי בס\"ד דידוע ההפרש שיש בין שבעה לשבעת ובין שלש לשלשת שזה קאי על התחברות וזה על נפרדים והנה בכל הנך דוכתי דשבת וכלאים ומציעא מזכירין חכמים שם המין לכך נקטי 'רחילים' שבזה אין טעם למנקט 'רחילות' שהוא לשון המורה על התחברות אך כאן בראשית הגז אמרו 'ראשית הגז אינו אלא ברחלות' שהוא לשון התחברות משום דהכא קפדינן אמניינא שצריך שיהיו אצלו חמש ביחד קודם גיזה שאם היה לו רק רחל אחת וגזזה והניח גיזתה וקנה עוד רחל וגזזה וקנה עוד רחל וגזזה עד שהשלים לחמש אין מצטרפים ופטור מראשית הגז אף על פי שכל הגיזות עודם לפניו, ולכן נקיט 'רחילות' שהוא לשון המורה על התחברות ולא נקיט 'רחילים' שהוא לשון המורה על נפרדים דאם היו נפרדים בשעת גיזה שקנה זו אחר שגזז זו אינם חייבים.
וכל זה הוא בלשון חכמים דקפדי בכהאי גונא אבל בלשון תורה לא קפיד קרא בדבר כיוצא בזה וכמו הך קרא ד'רְחֵלִים מָאתַיִם' (בראשית לב, טו) דהיה ראוי לומר 'רחילות מאתים' שהוא לשון המורה על התחברות ללמד ששלח כל המאתים ביחד ולא שלחם נפרדים בזה את זה אך לשון תורה לחוד דלא קפיד קרא להך דיוקא בלישנא כדקפדי חכמים ודייקי בלשונם ולכן בתחילה שנה לו 'רחלים' דאזיל בתר לישנא דקרא דלא אזיל בתר דיוקים אלו וכדאמר רחלים מאתים ואמר לו רבי יוחנן לא כן הוא אלא צריך למנקט הכא רחילות דלשון חכמים לחוד למידק מינה דיוקא לענין דינא כדאמרן.", + "וְאַתְּ 'אַבָּא אֲרִיכָא' קָרִית לֵיהּ. פירש רש\"י ז\"ל ולא אמרת רבינו בלשון כבוד. קשא הוה ליה למימר 'אַבָּא קָרִית לֵיהּ' דכל טענתו היא בשביל שקראו אבא בשמו כי הוא שמו אבא ולא קרי ליה 'רבינו' אבל על מה שקראו 'אֲרִיכָא' אין עליו תרעומת בזה כי אריכא היינו שהיה אריך בדורו וכמו שאמרו בגמרא (נדה כד:) רב אריך בדורו היה וידוע אריכות הקומה הוא שבח וכמו שאמר הכתוב זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר (שיר השירים ז, ח) וכן מצינו דרבותינו ז\"ל שבחו את משה רבינו ע\"ה באריכות קומה שהיתה קומתו עשר אמות וכן שמואל הנביא ע\"ה שבח את שאול המלך ע\"ה לפני ישראל הַרְּאִיתֶם וכו' מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם (שמואל א' ט, ב) אם כן אריכא הוא שבח ואין לו עליו תרעומת בזה ורק התרעם עליו דקראו אבא בשמו ולא אמר 'רבינו' ועל כן הכי הוה ליה למימר וְאַתְּ 'אַבָּא' קָרִית לֵיהּ?
ונראה לי בס\"ד כי באמת אי הוה אמר אבא בלבד לא היה מתרעם עליו כי רב אף על גב דשם העצם שלו הוא אבא היו קורין אותו אבא בסתם שהוא כינוי של כבוד כלומר הוא אב של ישראל על דרך מה שנאמר וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ (בראשית מא, מג) ותרגם אונקלוס דין אבא למלכא וגם הנוצרים קורין עתה לכומרים בשם אב בסתם וכן מצינו בסוף יומא (יומא פז.) דאמר רב הונא תלמידו של רב על רב אזיל אבא למקטל גברא ופירש רש\"י אף על גב דרב שמו אבא לא קרא את רבו בשמו אלא קראו בשם אבא לכבוד כלומר אב.
ועל כן אם כששאל 'מַאן רֵישׁ סִדְרָא בְּבָבֶל?' והיה משיב לו 'אַבָּא' לא היה מקפיד ומתרעם רבי יוחנן עליו כי קורין לרב אבא בסתם לשון כבוד כדאמרן אך כיון דאמר 'אַבָּא אֲרִיכָא' הנה מה שאמר 'אֲרִיכָא' קאי על גופו שהיה אריך וממילא משמע גם 'אַבָּא' הוא קאי על גוף העצם שלו דאין לפרש כונתו באומרו אבא רצונו לומר אב של ישראל דעל זה אין קשר למה שאמר עליו אריכא וכיון דאמר 'אֲרִיכָא' דקאי על גופו משמע גם 'אַבָּא' הוא שם גוף שלו ולכן הקפיד עליו דלא אמר רבינו כדפירש רש\"י ז\"ל." + ], + [], + [], + [], + [ + "מָצָא קֵן בְּראֹשׁוֹ שֶׁל אָדָם מַהוּ. קשא למה נקיט 'בְּראֹשׁוֹ' הוה ליה למימר בגבו דזה שכיח טפי שהאדם ישן על פניו וגבו למעלה ותרדמה נפלה עליו ובא עוף ועשה קן על גבו אך בראשו קשה המציאות של הקן שם?
ונראה לי בס\"ד נקיט 'בְּראֹשׁוֹ' כי החכמים דרכם לרמוז בהלכות ומאמרים שלהם רמז של סוד בעניינים אחרים וכאן נקיט שאלה זו בלשון זה לרמוז בזה שאלה אחרת בענין מצוה דשלוח הקן והוא דאם האדם לא היה יכול לעשות מצוה זו בידו בפועל אך הוא לומד הסוד שלה ומצייר עשייתה במחשבתו כאלו קן לפניו והוא מקיים מצות שלוח כאשר צותה תורה כמו שעושים המקובלים החסידים אם חל ראש השנה וראשון של סוכות בשבת דאין תוקעין ואין נוטלין לולב בידים אלא רק מקיימים המצוה במחשבה שמחשבים בכונות שלהם ומציירים במחשבתם קולות השופר וגם הנענוע בלולב ומיניו ובזה נחשב להם כאלו קיימו אותם במעשה ממש.
וזהו שאמר מָצָא קֵן בְּראֹשׁוֹ שֶׁל אָדָם ��ַהוּ רמז בזה שצייר במחשבה שבראש מצות שלוח הקן מהו אם נחשב לעשיית מצוה ממש בפועל כיון דאין מזדמנת מצוה זו לידו בפועל ודמיא להך מצות שופר ולולב דחלו בשבת ואי אפשר לו לקיים אותם בפועל?
והשיב לו 'וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ' (שמואל א' ד, יב) נראה רמז בזה רמז נאה על שאלה הסודית הנזכר דכתיב 'וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ' וקשא הוה ליה למימר 'וְעָפָר עַל רֹאשׁוֹ' אך רמז הכתוב בזה שעשה כונה של המהלך ארבע אמות בארץ ישראל אף על פי שיצא לחוץ לארץ והוא כי רבינו האר\"י ז\"ל פירש במאמר המהלך ד' אמות בארץ ישראל הכונה שהוא מכוין בהילוכו להמשיך מלואים של שם ע\"ב שכל מלוי מספרו אמה [י<b>וb>\"<b>דb> ה\"<b>יb> ו<b>יb>\"<b>וb> ה\"<b>יb>=46] ללאה הנקראת ארץ ישראל. וידוע מה שאמר רבינו האר\"י ז\"ל דדוד המלך ע\"ה היה כולל בחינת רחל ובחינת לאה ותיקן בתחילה את רחל בחברון בשבע שנים ואחר כך מלך בירושלים לתקן בחינת לאה כי ירושלים היא בחינת לאה וכנזכר בשער הפסוקים בשמואל.
ועתה כשברח דוד המלך ע\"ה ויצא מירושלים בא חושי לקראתו ועשה במחשבתו בראש כונה זו להמשיך ללאה ארבעה פעמים אמה כדי שבזה יהיה כח לדוד המלך ע\"ה שהוא בחינתה וזה רמז הכתוב לפי דרכו באומרו וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ, 'אֲדָמָה' הוא אותיות 'ד' אמה' 'עַל רֹאשׁוֹ' שעשה כונה זו במחשבה שבראשו אף על פי שהוא היה חוץ לירושלים נמצינו למידין שאפשר לעשות תיקון על ידי המחשבה שיצייר הדברים במחשבתו דוקא אף על פי שהוא עומד ומהלך חוצה ואם כן הוא הדין בשלוח הקן דמהני במחשבה בלבד.", + "מֹשֶׁה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן. נראה לי בס\"ד הכונה בתורה כתוב שבשם זה קראתו בתיה אחר שגמלתו אמו והביאתו אצלה וקראתו מֹשֶׁה על שם המקרה שקרה לו ומנין לנו ראיה מן התורה שזה השם גזור לו מן השמים דלכן נעשה שם זה עיקר יותר משאר שמות שיש לו? והשיב רמוז מקדם קדמתה בכתוב (בראשית ו, ג) 'בְּשַׁגַּם' זה משה.
אי נמי נראה לי בס\"ד הכי קאמר מֹשֶׁה מִן ה' תּוֹרָה רצונו לומר מן חמשה חומשי תורה מִנַּיִן, כי שמו הטוב אינו כתוב אלא בארבעה ספרים ואינו נזכר בספר בראשית, והשיב 'בְּשַׁגַּם' זה משה והוא פסוק בספר בראשית.", + "הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן. שאל זה כדי להציל את מרדכי הצדיק מתלונה שיש להתלונן עליו למה נתגרה בהמן והביא ישראל לידי סכנה ולכן שאל על רמז שמו מן התורה כי במקום שרמוז שמו רמוז סופו מה יהיה בו וכמו שאמרו במעשה של אבנר תלמיד הרמב\"ן ז\"ל שרמוז שמו בפסוק אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם וכו' ושם רמוז סופו דכתיב אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם (דברים לב, כו) וכמו שאיתא בסדר הדורות. ולכן אם ימצא מקום שמו של המן בתורה ימצא מה יהיה בסופו ובזה יהיה ניצול מרדכי הצדיק מן התרעומת, והשיב 'הֲמִן הָעֵץ' (בראשית ג, יא) ולכן ניצול אותו צדיק כי הוא ידע שמו היכן רמוז וידע שסופו יהיה נתלה על עץ ולכן לא חש מלהתגרות כי ידע מן התורה שסופו יהיה נפילה ויתגבר עליו.", + "אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן. נראה לי בס\"ד גם בזה כיון להציל את מרדכי הצדיק ע\"ה מן התלונה שיש להתלונן עליו על אשר לא הסתיר את אסתר להצניעה בחדרי חדרים שלא ידע בה אחשורוש ויקחנה לו ולכן שאל מקום שמה בתורה כדי שמשם יוודע מה יהיה בסופה ופירש ששמה נ��מז בפסוק הַסְתֵּר אַסְתִּיר וכו' (דברים לא, יח) משמע שתמצא אסתר בזמן שיתקיים דבר זה של הסתרת פנים ועל כן מכאן מוכח שתהיה הצלה לישראל בזמן הסתר פנים על ידי אסתר דמאי קא משמע לן שתהיה אסתר מצויה באותו זמן אם לא לענין שתהיה ריוח והצלה ונס לישראל על ידה על כן לא הצניעה לגמרי אלא עשה פתח שתהיה לקוחה לבית המלכות כדי שתהיה התשועה על ידה כאשר היה כן באמת.", + "מָרְדֳּכַי מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן. גם על זה שאל כדי להציל את מרדכי הצדיק מן התרעומת שיש עליו מן העולם באומרם והלא זקנו שאול ברח מן השררה וכן ראוי לכל צדיק שיהיה בורח מן השררה וכן התנא אמר וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת (משנה אבות א, י) ומה ראה מרדכי להכניס עצמו לשררה שהיה אחד משרי המלך קודם שנלקחה אסתר וגם לסוף היה משנה למלך והיה לו לברוח מזה ולכן שאל על מקומו בתורה כדי שמשם יוודע מה יהיה סופו, והשיב קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר (שמות ל, כג) ותרגומו מירא דכיא דמשמע מרדכי יהיה ראש ולמה נגזר עליו להיות ראש? אלא ודאי בשביל טובת ישראל שיהיו צריכין אליו לכן קרב עצמו לשררה ולא ברח ממנה דכונתו לשם שמים.
והא דשאלו על המן קודם מרדכי ואסתר, כי באותו הדור היה המן מצד הקליפה והחשך ומרדכי ואסתר היו מצד הקדושה והאור ואיתא בגמרא (שבת עז:) מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי? והשיב כברייתו של עולם שהיה החשך קודם ואחר כך נראה האור, וכן כאן שאל על המן תחלה שהיה מצד החשך ואחר כך על מרדכי ואסתר שהיו מצד האור.
אי נמי פפונאי ידעי תשובות אלו ולא שאלו אלא לבדוק לרב מתנה ולכן אמר אמרי ליה פפונאי לרב מתנה ולא אמר שאלו ליה פפונאי ולכן כיון דתשובה לשאלה דשם משה רבינו ע\"ה היתה מפרשת בראשית והם ידעי דשם המן גם כן נרמז בפרשת בראשית לכן אמרו לו על שם המן תחלה דקדים בקרא לקראי דאסתר ומרדכי." + ], + [], + [], + [], + [], + [ + "וּמָה אִם מִצְוָה קַלָּה שֶׁהִיא כְּאִסָּר (דברים כב, ז). יש להקשות למה נקיט שיעור איסר? ונראה לי בס\"ד על פי מה שאמר הרב נחלת בנימין (מצוה קכז) שדם הנפש הוא תל\"ב [432] אסרין וביום התענית יתמעט מדם הנפש שיעור איסר עיין שם. וידוע דהתענית הוא תיקון הנפש והוא תיקון העשיה נמצא תיקון הנפש הוא שיעור איסר דאם לא התענה יום שלם שבו מתמעט שיעור איסר לא עשה תיקון לנפש וידוע כל המצות הם תיקון הנפש ועסק התורה תיקון הרוח לכן זכר במצוה שהיא תיקון הנפש שיעור איסר כי זה השיעור הוא תיקון הנפש בתענית.", + "\"לְמַעַן יִיטַב לָךְ\", בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב \"וּלְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ\", בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ (דברים כב, ז). הקושיא ידועה דהוה ליה למנקט הדרשה כסדר המקרא 'לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ'? ונראה לי בס\"ד דנקיט 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' ברישא כי ההכרח שיש לנו לפרש בעולם הבא ולא בעולם הזה הוא רק בחלוקה זו ד'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' אבל ב'יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ' אין לנו הכרח לפרש דקאי על עולם שכולו ארוך אלא שפיר מצינן למימר דקאי על עולם הזה ורק אחר דדרשינן 'לְמַעַן יִיטַב' על עולם שכולו ארוך אז מוכרחים לפרש שגם בחלוקה ד'יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ' לא קאי על עולם הזה אלא על עולם הבא שכולו ארוך, והיינו כי בגמרא (יבמות נ.) פליגי תנאי בענין אריכות ימים חד אמר זכה מוסיפין לו וחד אמר זכה משלימין לו דהיינו שלא יענש למות קודם שישלים סך שנים הקצובים לו ולמאן דאמר זה סבירא ליה גבי חזקיהו המלך ע\"ה משלו הוסיפו לו דסך השנים שנגזר עליו לחסר מן שנות חייו החזירום לו יען דסבירא ליה למאן דאמר זה אי אפשר להוסיף שנים על שנים הקצובים מאת ה' כלל.
והנה לפי דברי המאן דאמר כהאי מעשה חזא שעלה בסולם להביא גוזלות שעשה שני מצות, כבוד אב ואם ושלוח הקן ובחזרתו נפל ומת דמצד אריכות ליכא קושיא דאפשר אותו רגע שלמו חייו הקצובים מאת ה' והתורה לא אמרה 'יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ' שתועיל מצות כבוד אב ואם להוסיף על חייו הקצובים אלא 'יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ' הקצובים אך שלא יחסר לך מן סך שנים הקצובים והיינו כמאן דאמר זכה משלימין לו אך מצד שכר השני דאמר 'וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ' יש קושיא היכן טובתו של זה שנפל ומת בזה הרגע שעשה המצוה הזאת?
על כן מוכרח לפרש 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' בעולם שכולו טוב ולא קאי קרא על עולם הזה וכיון דמוקמינן לקרא דמשתעי בעולם הבא ולא בעולם הזה מוכרח לפרש גם רישא דקרא דאמר 'לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ' דקאי בעולם שכולו ארוך ולא בעולם הזה מאחר דתרווייהו נקיט להו ביחד ולכך הקדים בעל המאמר חלוקה ד'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' בעולם שכולו טוב ברישא.
ברם במאמר זה איכא למידק קושיא עצומה דבשלמא בחלוקה ד'יִיטַב לָךְ' יש לפרש שפיר בעולם שכולו טוב דמרבים לו הטוב שם בעבור מצוה זו אך באריכות ימים מה שייך למימר על עולם הבא 'יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ' והלא שם לא יש מות וכיון שנכנס לעולם הבא ישאר חי לעולם והכל שוים בזה?
ונראה לי בס\"ד הבטחת אריכות ימים הוא על התחלת ביאתו וכניסתו שם והוא כי אין אדם בא ונכנס במקום עולם הבא אלא עד שישלים תיקון נפשו בעולם הזה אך יש משלים תיקון נפשו בשלש וארבע גלגולים ואז נכנס לעולם הבא ויש צריך לו מאה גלגולים דהיינו יש אחד באה נפשו לעולם הזה בתחלת אלף הרביעי ואחר מאה או מאתים שנים השלים תיקון נפשו ובאה ושכנה במקום עולם הבא ויש אחד באה נפשו לעולם הזה כמו אדם זה בתחלת אלף הרביעי והוצרכה לגלגולים רבים ועד אלף השישי לא נשלמה ראה כמה שנים חי הראשון בעולם הבא יותר מן השני, וכן על זה הדרך בתיקון הרוח ובתיקון הנשמה ויש בזה חלוקות הרבה בזמן השנים אשר ירבו לאדם בעולם הבא.
ועל זה אמר 'לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ' בעולם שכולו ארוך דהיינו שתגין מצוה זו של כבוד אב ואם אם תעשנה כתקנה שלא תצטרך לגלגולים רבים עד שתשלים תיקון נפשך אלא תשלים בעולם הזה בשנים מועטות וממילא תקדים לילך למקום עולם הבא קודם ואז 'יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ' שם משאר בני גילך שבאו עמך ביחד בעולם הזה כי אתה תקדים לישב ולחיות זמן יותר בארצות החיים השם יתברך יזכינו לעבוד עבודתו כרצונו ונזכה לאורך ימים ושנות חיים." + ] + ], + "versions": [ + [ + "Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897", + "http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001933802/NLIl" + ] + ], + "heTitle": "בן יהוידע על חולין", + "categories": [ + "Talmud", + "Bavli", + "Acharonim on Talmud", + "Ben Yehoyada" + ], + "sectionNames": [ + "Daf", + "Paragraph" + ] +} \ No newline at end of file